סוניה – עלמה שאַטנית, אשר קומתה בינונית וגזרתה מלאה מעט, בת שלושים, אבל רכה, רעננה, חיה ומהירה בכל תנועותיה כבת עשרים – התעוררה רגע ממצב־נפשה המטושטש, מצב־נפש, אשר בו האדם חש עצמו כי כולו מבולבל ומסובך כפקעת־חוטים זו, שסוכסכה ונפתלה יחד. היא היתה שוכבת שעה ארוכה על מיטתה אשר בחדרה העשוי בטעם, עטופה במטפחת־צמר קלה, וברגע התעוררותה הרימה כמו בחפזה ראשה־ורובה ממשכבה ונשארה יושבת במיטה ורגליה תחתיה. ההתאוננות המטושטשה על נפשה שהיתה תוססת בקרבה עוד מאז הבוקר, ההתאוננות על אשר איננה דנה באותה בהירות הדרושה לזאת על זו המחשבה, שהיא צריכה לברר עתה לעצמה, נעשית יותר ויותר בולטת באיזה דבר ממשי חד ומכאיב. היא מחליטה למשול על הערבוביה השוררת במוחה ובלבה, להתגבר על נפשה ולתפוס באותה המחשבה העיקרית הטעונה עתה פתרון, ולדון עליה באותו כובד־הראש ואומץ־הלב, הנחוצים להחלטה על ענין חמור. אפס ראשה כה סובב עליה ולבה כה מעיק, והמון הרהורים, וקטעי הרהורים, מבלי כל תפיסה ואחיזה של ממש, מכרכרים בחובה ובאים וחולפים ושבים ובאים וחולפים, וכל עולמה הפנימי כה סבוך ומבולבל.
התאוננותה על עצמה מכאבת לה, ומעין תשוקה מנצנצת ועוברת בה במרוצת ברק לבלבל, לפי שעה, את עצמה לגמרי. היא לוחצת בחזקה את כפות ידיה אחת באחת, להעביר רעד מהיר מלאכותי בכל גופה, לעוות באופן משונה את שפתיה ולהניע את ראשה פנים ואחור במשובה מלאכותית וללחוש ולחזור וללחוש בחטיפה:
לבחור או לא לבחור בו… לבחור או לא לבחור בו…
במסיבת חברותיה הקרובות לה ביותר היתה רגילה תמיד במעשי ילדות כאלה וכל מיני שטות, שהיו מעוררים בהן כפעם בפעם צחוק של הנאה, ואף־על־פי כי מדי עשותה כזאת לא היתה נקיה מהרהור־חולף, כי הדברים האלה אינם מתאימים כלל לא לשנותיה ולא למצבה ומעמדה, בכל זאת היה הדבר הזה גורם לה תמיד הנאה מיוחדת. אולם עתה, בהיותה יחידה, היא מרגישה, כי השחוק הקל, שהתחיל מבצבץ בעומק לבה על מעשיה המגוחכים, כאילו גם דקור ידקרנה; מעורב הוא שחוק זה באיזו מרירות חדה, בהכרת איזה דבר, הדומה לאירוניה מרה וחריפה על מצבה כעת. והיא מעוה את פניה, מתנועעת יותר בחזקה וחוזרת כפעם בפעם על המלים הללו וקולה הולך וחזק, תוך רעידת־בכי ולחישה רוחשת:
– לבחור או לא לבחור בו… לבחור או לא לבחור בו…
מצב־נפשה זה נפסק פתאום, מכיון שהיא מכירה בצעדיה של גיסתה שרה, המתקרבים אל פתח חדרה ונפסקים רגע ושבים ונסוגים אחור. היא נאלמת ומהרהרת באיזו הנאה:
– איננה מעיזה…
ורגש של נקמה עובר בלבה, בתארה לה רגע את פני גיסתה המכוערים, המביעים עתה בודאי רגזנות שטותית, המנוולת אותם עוד יותר מכפי שהם תדיר, וחיוך קר של בוז עובר על שפתיה.
היא מתנשאת מעט, כחפצה לקום, וחוזרת וצונחת על משכבה כאילו דבר־מה בקרבה הושיבנה בחזקה: דברי אחיה, ששח בבוקר עם זוגתו, והיא שמעתם מאחורי הפרגוד – הה, חשבו כי היא עודה ישנה – הדברים האלה, אשר אז נבלעו לפי שעה בתוך יתר הרהוריה והיו כמו נשכחו ממנה, התחילו פתאום עולים והומים בחובה.
אחיה דיבר על אודותיה הרבה הרבה, שפך את כל לבו לפני אשתו. הוא אמר, שהיא איננה מבינה את מצבה האמתי… כי, כפי הנראה לו, מפקפקת היא בדבר… וכי תמה הוא: הלא לפנים חשבוה לבת־דעת ועתה הוא רואה עין בעין, שהיא עודה ממש כילדה קטנה… הוא דיבר על “הענין” בכלל, אשר אמנם איננו גם לפי חפצו ורוחו, כי המדובר איננו יפה ביותר ואיננו חכם ביותר: אבל… בת שלושים! והוסיף, כי גם הוא אמנם מסכים מתוך לב נשבר, “אבל בכל דבר ודבר צריך לדעת את החשבון המדויק מכל צדדיו… מכל צדדיו…” עם עשרים חתנים ודאי כבר התראתה… מיום ליום היא הולכת ומזקנת… גם הנדוניה שלה אינה תרפ“ט אלפים, בסך הכל אלף וחמש מאות קרבונים – ובשעה זו!”… ולו ידעה את החיים כמות שהם והבינה את מצבה בלי כל אילוזיות של שטות, אז לא היתה גם היא מפקפקת בדבר אפילו כל־שהוא… אחר כך החליט: “אם גם הפעם לא יהיה ולא כלום, אז אין לה עוד כל תקוה והיא כנראה, תשב עד שילבינו שערותיה”. ואיש בלעדיה לא יהא אשם בזה, “אבל לבו, לבו על אבותיו הזקנים והחלשים”. והתרעם: אינו יודע כיצד היא נוטלת רשות לעצמה להתאכזר להם ככה… והתמרמר שהיא “כאבן כבדה” גם על לבו הוא. “כבר באה השעה שתראה אושר גם היא” ו“כי שני הימים האחרונים הללו נטלו מחייו כעשר שנים בודאי”…
והדברים האלה הומים, מתרוצצים בחובה ושורטים את לבה. סוף־סוף היא יורדת לאה ממיטתה, ניגשת אל החלון, נוטלת את הראי המקופל הלא־גדול, פותחתו ומעמידה אותו על השולחן הסמוך למיטתה ומסתכלת בו, והיא משתוממת למראה פניה, אשר נפלו ככה בשני הימים האחרונים. היא מתבוננת היטב במצחה, שכאילו נעשה בולט וחציו העליון עם הרקות התחילו מתנוצצים, וכל פניה נעשו כהים. מסתכלת הרבה בעיניה ומחליטה, כי “בכל זאת העינים עודן יפות”…
וכמו מבלי־דעת מה לעשות עוד היא חוזרת שוב ויושבת על מיטתה. “אבל סוף סוף עלי לצאת מחדרי”, מעיקה לה ההכרה. ולצאת מחדרה – איננה יכולה. גם אלה השעות האחדות, שהיתה היום בחברת אחיה ואשתו, היו מכבידות עליה מאד והיתה משתדלת להתחמק מהם. וכאשר התחילו בהכנות לארוחת־הצהרים הודיעה, כי ראשה כואב עליה ואין לה היום תאבון. פני אחיה, כמדומה לה, הלבינו אז מעט והביעו פחד, שברון־לב וחנינה שטותית, וצר היה לה עליו, אבל קשה היה לה לשבת בחברתם – ונכנסה אל חדרה ושכבה במיטתה… קשה לה, מאד קשה לה להביט ישר בפני אחיה ואשתו. דומה לה, כי אם תפגשנה עיניהם ישר אלו באלו, אז יהיה עליהם להתביש מפניה בשל איזה דבר… ולה לא נעים מאד לראותם בשעת קלקלתם… מלבד זאת היא מרגישה גם עצמה כחוטאת: לבה מעמידה על איזה כזב הכרחי השורר ביחסה החיצוני אליהם ובין הרהוריה על אודותיהם בקרבה בשני הימים האחרונים, וביחוד היום… ובעיקרו של דבר מפחידה אותה עתה יציאתה מחדרה, כי ביציאה זו היא רואה התחלת הראיון היום אתו… כי כפי הנראה מהרמזים שרמז לה אתמול, ישאלה היום לדעתה…
– להימלט… חולפת מחשבה במוחה ובת־צחוק מרה חולפת ועוברת על שפתיה.
נפשה עיפה והיא מתמוטטת על מיטתה ושוכבת על צידה, שמה את כפיה מתחת לחיה, מתכווצת כולה ומקפלת את ברכיה עד החזה. תוקפים אותה פתאום געגועים לעיירת אבותיה הקטנה והשקטה ולפניה עוברת העיירה בת הרחוב האחד עם שני טורי הבתים העומדים להם אלה מול אלה שקטים, נחים וכאילו מנמנמים… ועברות לפניה כמו חיות כל מכירותיה בנות העיירה, וצר לה על שאינן עתה אצלה, כאילו עתה, רק עתה, נודע לה כי יחסן אליה היה טוב, חביב ומלא אהבה… מתחלת מתרקמת במוחה איזו הכרה, אמנם מעורפלת ומבלי כל תפיסה של ממש, כי מאז באה הנה נעשה בנפשה איזה שינוי ונולדו בה הרהורים ומחשבות חדשים ומוזרים לה מעודה: כאילו דבר מה מתחיל להיעקר מלבה ובמקומו הולכת ומתרחשת ספקנות בלתי ידועה לה עד עתה. דומה, שאיזה מסך מתחיל מתרומם מעל כל אשר לפניה, וחוג־מבטה הולך ומתפשט ומתרחב… גם ספקנותה בעת האחרונה בנוגע לעצמה, יפיה ובינתה, חדשה היא עמה ורק פה נולדה. בעיירה לא היתה מכירה מעולם, לא מצד הזקנים ולא מצד הצעירים, אפילו צל של ספק בנוגע לבינתה וחכמתה. גם היא עצמה כמעט לא עוררה לעצמה שום שאלה בנוגע לזה. הדבר הזה היה לה כעין ודאות. היא אמנם לא קראה הרבה, אבל ידוע ידעה תמיד שכוח גדול לה בלשונה, כמה היו צוחקים השומעים בשעה שהשמיעה איזה עוקץ או חידוד. גם יפיה היה לה תמיד כעין דבר של ודאי. ופה התחילה מרגישה איזו חתירה מתחת כל אלה. היא היתה נפגשת עם מכירי אחיה הבאים לפרקים אל ביתו, וכפעם בפעם היתה מרגישה כנעלבת מיחסם הקר אליה והתחילה שואלת עצמה שאלות… כן התחילו מתנוצצים במוחה לפעמים מחשבות והרהורים, חדשים ומכאיבים, על הרבה דברים… גם בנוגע למהותו של אחיה. מכל בני משפחתה, אשר חשבתם מעודה לאנשים מצוינים ונעלים יותר מכל שאר בני האדם בתבל, אהבה וכיבדה ביותר את זה אפרים אחיה ואמרה בלבה שאין כמוהו בכל העולם… הלא גם כל אנשי העיירה וכל בני משפחתה חושבים אותו לאיש חכם ובר־דעת גדול ומשכיל מצוין. כמה התלהבה מידיעתו את השפה העברית שעה שהיה מלמדה אותה בהיותו עוד רווק; כמה התלהבה אחרי כן ממאמריו ב“המליץ'”. וכמה חכמה, אהבה ורחבת־לב היו עולות ממכתביו התכופים אליה. ועתה מאז בואה הנה, הרי הוא כאילו היה לאחר, לאיש זר לה ומעיק לה… רואה היא בו לפרקים התרפסות לא יפה והתפארות לא מחוכמה לפני רבים מן הבאים לביתו; מפטפט הוא לפעמים דברי שטות ולהג ויש שיריב עם אשתו על דברים קלי ערך וכועס אם המאכלים אינם, לפעמים, לפי טעמו… גם בחיצוניותו נשתנה הרבה בעשר השנים הללו שעברו מיום שנפרדו אחרי חתונתו.
עולה על לבה מצב־נפשה בשעה שהתעתדה לפני חצי שנה לנסוע לכאן. היא השתדלה אז להקדים ככל האפשר את דרכה. הראיונות הרבים שהיו לה אז עם חתנים שונים, אשר אף אחד מהם לא מצא חן בעיניה, אלה הראיונות, שככה מצצו בימים האחרונים את דמה, היו לה לזרא ולמפלצת והיא הרגישה אז, כי נחוצה לה מאד מנוחת־נפש. היא שפכה אז את כל לבה במכתב לפני אחיה, והוא הציע לה לבוא אליו – ומה גדלה אז שמחתה! עמוק בלבה התגנבה, אמנם גם מחשבה זרה צנועה, אשר היתה מעורבת באיזו בושה בפני עצמה, מחשבת־תקוה על “מאורע־אהבה” עם אחד מן הצעירים הבאים לבית אחיה… על אחד מהם כבר שמעה, דרך אגב, תהילות ותשבחות. אמה, שהיתה שמחה מאד על נסיעתה אל אחיה, היתה אומרת לה בחיבה משונה ובהנאת איש המשליך מעליו משא כבד ומוסרהו לאחר, כי שם – שם אין מה לדאוג… הוא… הוא… הלא כמה היתה הנדוניה שלו? בינינו לבין עצמנו – רק שמונה מאות רו“כ. ומי חשב עליו כי יצלח למסחר? תדיר ישב והגה בספריו. שמא באה לו בירושה חריצותו של אבא? חריצותו של שוחט זקן, ברוך השם! ובכל זאת עתה, עשרת אלפים כבר יש לו בודאי… ומסחריו! גם כל הנדוניה שלך הלא מכיסו הוא… מה יש פה לדבר? שם, אצלו… חכם כזה… גביר כזה… שמו גדול שם מאד… רבש”ע, כעת חיה – והיית מאושרה כמוהו, רבש"ע… היא היתה אמנם מרגזת אותה בדברים אלה, אבל בעומק לבה יש שהרגישה, כי בכל זאת יש קצת מן האמת בדברי אמה אלה. אולם ביחוד, ביחוד משכה לבה לכאן – כי האמינה, כי שם, אצל אחיה, תשליך מעליה את כל הנטל הכבד המכביד עליה עתה ככה… שם, אצל אחיה, חשבה אז, תהיה חפשית – “כצפור דרור”. שם, קיוותה, תנוח לגמרי… לגמרי… שם, אם רק לא תחפץ, לא ייזכר ולא ייפקד שם חתנים, שידוכים… שם תשוב לתחיה! הוא, אפרים, האהוב עליה ככה והאוהב אותה ככה, יבין היטב לרוחה.
והיא זוכרת את הראיון הראשון שהיה לה פה בשבוע הראשון לבואה. היא נבהלה כששמעה את אחיה מדבר אתה עוד ביום השלישי לבואה בדבר הצעה חדשה המחכה לה פה, וכמעט שלא האמינה למשמע אזניה. האמנם גם פה?!… גם פה? והיא עיפה ככה… והיא הרגישה כאילו איזה דבר ניתק בלבה. היא חפצה לאמור לו דבר מה, אך גרונה כמו נחנק ודמעות התחילו קושרות את אשמורות עיניה – ושתקה…
ועולים על לבה וחולפים במוחה עוד הרבה הרהורים וקטעי מחשבות רבים, רבים ושונים…
הרהוריה נפסקים על ידי קולה של גיסתה, המגרה אותה ככה, ההולך מחדר־האוכל:
– דירה הוא שוכר דווקא בקומה השלישית, אין לי כוח לסחוב את רגלי כל רגע מעל המדרגות – ועל המדרגות, מעל המדרגות – ועל המדרגות. לא! תתם השנה – ואחליף את הדירה!
ואחיה מתחנן בקול נלאה ונענה:
– הרפי נא, שרה, במטותא, נו, והיא מה?… האכלה שם? הישנה?
– ואיפה עליה להיות? ישנה בודאי…
– נו, יסורים! – מתמרמר האח – לבי אומר לי, כי לא בלי רושם יעברו עלי הימים האלה… למשכב אפול…
– ומה אתה מחויב להתייסר כך, איני מבינה – משדלת גיסתה את בעלה – איננה חפצה? יהא לאו! כך הלא יותר טוב. הלא חייה עתה – רק לקנא בהם… שוכבת לה יום ולילה בחדרה וישנה… אלא שבכל הדבר, אומרת אני, אשמים אתם בעצמכם; אמא, אבא, אתה… היא כבר היתה מאושרת לו דברת אתה דברים ברורים על מצבה מכל הצדדים… ולו אמרתם לה בפירוש, בפירוש… תמיד רק סחור־סחור אתם מדברים אתה…
– הרפי – מתמרמר האח – פתיה את! איננה חפצה… ואנכי בעצמי כלום חפץ אני בחתן הזה… יש במה לחפוץ?!… והלא גם אמרתי לה ואומר… לכי, לכי העירי אותה. כבר הגיעה השעה החמישית והיא לא טעמה עוד מאומה היום…
וקול צעדי גיסתה הולך וקרב אל פתח חדרה, ובלבה שורט דבר־מה, שורט…
– סוניה! קוראה לה גיסתה מאחורי הדלת.
היא שותקת.
– סוניה! חוזר הקול הזה – כבר הגיעה השעה החמישית…
– ידעתי, ידעתי! מתפרצת מפיה צריחת כעס.
והיא יורדת מהמיטה וניגשת אל ארון הבגדים אשר בחדרה ובלא יודעים ובלי הכרה ברורה מה היא עושה היא מתחילה להחליף את שמלותיה. פושטת את מעילה ולאפה מגיע ריח זיעת גופה, ורחמנות קשה על עצמה תקפה אותה ועיניה מלאו דמעות.
– אמנם זקנתי… בת שלושים… אינני כמלפנים – חולפת מחשבה מרה במוחה.
ולפניה עומד כמו חי המורה, שאיקלע לפני שלוש שנים לעיירה, איש חביב, חרוץ וחי. אמנם חסר לו אותה עמקות ואותו כובד־ראש, שהיתה רגילה תמיד לחשוב אותם לקנין אנשים משכילים הגונים ונכבדים, ואיזו קלות־דעת היתה בו, אשר על כן, כמדומה לה, לא מצא חן ביותר בעיניה. אבל בכל זאת נהנתה תמיד בחברתו. על זכרונה עולים ימי הקיץ העליז ההוא, שהיו מלאים תנועה, שחוק והוללות נעימה… תשוקה עזה חולפת בה להיות עתה בחברתו, ומדוע הוא מעיר בי גועל נפש כזה? – היא מתמלאה פתאום תרעומת על עצמה – מדוע כל תנועותיו, קולו, כולו, כולו מעיר בי גועל נפש איום כזה…
בתוך כך וידה נגעה בגופה הערום, הבריא, הרך והחם. רגש בריא מהנה את הלב ומשמח אותו, משתפך בכל יצורי גוה. עיניה נמשכות אל חזה היפה, הבריא והלבן, והיא נהנית מבריאות גופה… עיניה נמשכות הלאה, אל בטנה, והרהור מוזר עולה על לבה:
אלד בנים… הכרס יתמלא… יגדל…
– דין. דין. דין. דין… מרעים פעמון הבית.
– “הוא”… ואת כולה עובר רעד משונה, ופניה מלבינים כסיד.
*
השעה השלישית אחרי חצות־הלילה. המנורה עודה בוערת בחדרה, וזה לה כשתי שעות שהיא שוכבת במיטתה בבגדיה ובנעליה. עיניה, אשר כאילו דמעה אחת גדולה נקפאה באשמרותיהן, נטויות נכחה אל הקיר בלי־נוע, כאילו איזו נקודה שם דורשת הסתכלות מיוחדת ומוחה בוער.
כל הערב כולו, משעת יציאתה מחדרה ועד שובה אליו, התערבב אצלה יחד והיה לתמונה משונה ומטושטשה אחת, שאיננה זזה ממוחה ומבעירה אותו. תחילה ישבו כולם, הוא והיא ואחיה ואשתו, בחדר־האורחים, ושתו, כמדומה לה, תה. אחר כך ישבה רק אתו, והמנורה להטה את עיניה, אחר כך דיבר אתה אחיה הרבה. הוא דיבר בחיבה מיוחדת, אשר הפעם היה לה קשה מאד לסבול אותה. כלאחר־יד תיבל בתוך דבריו גם איזו מלים והברות מקוטעות, המרמזות על איזה צווי ושלטון… מכל הערב נשאר לה ברור ביותר – מראה השניים החולות והירוקות “שלו”, המעוררות בה גועל־נפש, אור־הנברשת שכה הכאיב את עיניה, ושתי המלים האחרונות של אחיה, ההולמות במוחה:
– צריך, צריך…
ואמנם צריך… איפה עליה להיות? איך יביטו עליה אבא ואמא בשובה ללא־כלום הביתה. אלא מה – להשאר פה? אצל אחיה ואשתו? להשאר בתולה זקנה? בת שלושים… והאב זקן וחולה… אילו נחליתי!
והיא נמשכת רגע אל התשוקה הנמרצת שנולדה בה פתאום; לנפול עתה למשכב, לו גם רק לזמן מה… חפשית תהיה אז מכל… “הענין” יבוטל ממילא. והם יבינו את דבר מחלתי… לא לקום מחר… החום יעלה עד ארבעים מעלות…
– צריך, צריך! – מצלצל באזניה קולו היבש של אחיה.
נפשה עיפה מאד ועיניה מביטות ישר אל הכותל שלפניה, מבלי תפוס מאומה – מביטות, מביטות ומביטות, לאט לאט מתעבה האויר בחדר והולך ומקבל צבע אדמדם־כהה… הכתלים הלבנים הולכים ומטשטשים, וגופה כאילו הולך ומתערטל ממנה בחשאי, ותקרת החדר נעלמת ואיננה…
…ומיום ליום יוָדע שמה בעיר, והעבודה אצלה מתרבה. תופרת היא באמנות גדולה, והרבה עודף לה מהוצאותיה… ואחות גיסתה שרה, הלומדת בברלין, מתיחסת אליה באהבה רבה… מכירותיה ומכיריה כולם שוחקים בשחוק של חיבה וטוב־לב על איולתה לפנים… היא מחפשת אחרי איזה משא כבד העמוס עליה – ואיננו… איולת! מהגברים התחמקה! הכבידו עליה מאד ועוררו בה כולם גועל־נפש… הלא מכיריה כה רעננים, כה מלאים חיים… מה מושכים הם את הלב ומה נעימה עליה חברתם! וכאשר שמואל מסלסל את שערותיה, היא כה אוהבת לחבק אותו בחזקה אל לבה, וכמה מפכה אז נחת הלב!… ומה מענינים הספרים שהיא קוראת בהם… גם את התיאטרון היא מבקרת לעתים תכופות. ומה קלה ומהירה היא… מה שמחה היא בחייה… היא דוהרת ומחוללת מרוב שמחה… מרוב חיים… – –
– – – – – – – – – – – – – – –
למחרת כשפקחה את עיניה, היו אמנם תנועות נפשה הראשונות בהירות וברורות, אבל נטולות היו כוח הזכרון, ותהי כאילו נשארה פתאום תלויה באוירו של איזה שטח בהיר בלתי־ידוע לה… בלתי־ידוע וחדש היה לה זה החדר הלא־גדול, ומוזרים היו לה אלו הכתלים השותקים, ושתיקתם שתיקה משונה, אילמת… זאת העששית, הדולקת בעצם היום, ואלה השמלות, שמלות חג, שהיא מלובשת בהן… אולם לאט־לאט שבה רוחה אליה והיא התחילה זוכרת את הכל… היא יורדת מעל המיטה, מכבה את העששית, חוזרת שוב ויושבת. עצמותיה מפורקות ובראש כאב יבש והכרה ברורה רוצעת את מוחה:
– היום עליה לענות “לו” תשובה ברורה: הן או לאו…
…ואלמלא היינו צריכות להינשא! – מתמלטה מפיה בלי־כוונה הלצתה הרגילה, בהדיקה בחזקה את כפות־ידיה ובת־השחוק החולנית שאמרה להתפשט על פניה, אבדה באמצע, ותנועותיה קפאו פתאום. מוזר… לא פעם אף לא פעמיים אירע לה להתלוצץ על הדברים האלה, והם היו מרפרפים בה תמיד כדברים שאינם נוגעים לה כלל, ככל הלצה אחרת, הנאמרת כלאחר יד; והפעם הבריקו הדברים האלה במוחה וכאילו האירו בו ברגע איזה מקום מטושטש… כאילו רק עתה הרגישה פתאום את כל עומק האמת שבהם, כאילו רק אתה נודע לה פירושן של המלות הפשוטות האלה…
– אלמלא הייתי צריכה להנשא… ודווקא עתה… בזה הרגע… היום… מה אתי?
ועולמו של הקדוש ברוך־הוא, הנראה מבעד חלון החדר, שם מאחורי הגנים הרבים, שם מחוץ לעיר – חפשי! שם מאחורי הגנים, מחוץ לעיר – מרחב ודרור. השמש, שמש קיץ, מאירה בשפע אורה. עמקים והרים שם, מחוץ לעיר, משתרעים בהרחבת־הדעת המיוחדת רק להם. על מרבדי הדשאים הירוקים מרחף רוח דרור, המתגולל במשובה נעימה, עולה ויורד, יורד ועולה על הרים ועמקים. מתגולל הוא על פני הכיכר ההיא הלאה, הלאה… ואילנות בודדים עומדים פה ושם בדממה ובגאון, כאילו מסתכלים הם בכל ונהנים מהכל…
ובעיני סוניה – כאילו על כל אשר לפניה פרוש איזה דבר המבלבל ומטשטש הכל. בלבה הומה השאלה הצובטת את לבה כמו בצפרנים חדות, ואשר את כל עמקה הנורא התחילה להבין רק עתה…
– למה לה להינשא?
ומחשבותיה המטושטשות מרפרפות על השנים המעיקות והמדאיבות הללו שלא היתה לה בהן כל מנוחה נפשית. השנה הראשונה אמנם היתה מענינת, ולפרקים גרמה גם מעט חדוה. אל הראיונות התיחסה עוד אז בקלות־ראש, המעורבת בקצת תוחלת חרדה ועצבה, אבל צנועה ונעימה, לבחור נאה, הדור, חכם, היא חביבה עליו והוא חביב עליה, ואחר כך – להתרפקות, נשיקות, לחיים! אחרי הראיונות היה לה תמיד מקום להתלוצץ בפני חברותיה על החתנים השוטים והמכוערים, כך עברה שנה ראשונה, אחרי כן באה שניה, שלישית, וכבר התחיל איזה דבר מעיק להתרקם בלבה, לוחץ ומכביד מאד. ומראיון לראיון מחודש לחודש היה ה“דבר” מתעלה, מתגדל… שבע שנים תמימות, המאוגדות יחד בחוט אחד: “צריך להינשא!…”
צריך להינשא! – הומים הרהוריה בקרבה – הכל מזדווגים… מה?… מי מכריח אותם? מי צווה אותה על זה? מה ההתחייבות? למה הכל מזדווגים?… לילד בנים… לילד בנים?
רגע מרפרפת במוחה תמונה רחוקה וגועל־נפש איום אוחזה. פעם סרה לרעותה ביום המחרת אחרי לידתה וראתה את רגלה האחת שהיתה גלויה לחצאין מלוכלכת בדם קרוש…
– … לילד בנים? – מהרהרת היא בגועל־נפש – למה? ולמה חיים כולם על פני האדמה?…
בלבול מוזר מהמם את מוחה, עיניה מחשיכות ותמונה מוזרה ניצבת לפניה: תיבה גדולה, גדולה מאד, מלאה אנשים והם צועקים והומים, נדחקים ונוגשים איש ברעהו… ובחור לוקח בתולה… בתולה חוטפת בחור…
– … מה זה?… למה?…
פחד משונה נופל עליה בשל מחשבותיה אלה. היא עוזבת את המיטה ומתחילה להתהלך במהירות בחדרה הנה והנה… אך רגליה כה כואבות, והיא נשענת אל הקיר אצל החלון… בכל הבית דומיה מוזרה. “הם הלכו להם בודאי”… רגע היא מקשיבה אל הדומיה, החסרה כל תוכן, הנסוכה בחדרה ובמלוא־הבית… כל אשר מסביבה אלם, שותק, כאילו ניטל ממנו איזה דבר, אשר נתן לו עד עתה ישות ותוכן… הכתלים, כל הדברים שבחדר כה אלמים, שותקים, מתים…
פתאום השמיע השעון שתים־עשרה, ובלבה נתחב איזה דבר חד…
– היום יקדים לבוא… עוד שעה… עוד שעה…
"הוא יבוא… יושיט לה את ידו הרזה, היבשה… עיניו, עיני־חתול, יחפשו בערמה גסה את תשובתה על פניה… מוחה רופף ורופף, ותשוקה לוחצת את לבה להשליך מעליה, לו אף לרגע, את כל הנטל הכבד המעיק עליה.
– לו אף רגע… מלחשות שפתיה – לו אף רגע… לכל הפחות עד למחר…
– וכי מה? מנסה היא להחליט – אומַר לו, כי יתן לי שהות עד יום מחר… מחר… מחר…
–… אולם… אפשר יקבל את המענה הזאת לתשובה שלילית? אחא… אשתו… אבא… אמא… כל הבריות… מה יהיה סוף הדבר?… אנה אברח… אנה?…
– צריך… צריך!…
איזו שנאה חריפה ומוזרה לה חשה פתאום בלבה לכל האנשים כולם וביחוד לאחיה… איזו הכרה מעורפלת מנבאה לה, כי לו בכל זאת חפץ… לו הבין היטב…
– אבל איפה המוצא… איך?
וקולו היבש של אחיה מצלצל באזניה:
– צריך, צריך!…
ברכיה כושלות, רגליה רועדות ואין לה עוד הכוח לעמוד עליהן. היא ניגשת אל החלון, פותחתו ויושבת על ספּה. הערבוביה אשר בראשה הולכת ומתרבה, היא מרגישה אפיסת כוח לסבול כל מה שמתהוה במוחה ובלבה פנימה…
– מה הם חפצים ממני! – מתמלטת מפיה צריחה איומה רווית בכי והיא נרתעת תיכף משטותה זאת… היא חפצה להתגבר על עצמה, לחדול לגמרי מחשוב; אך כולה כה חולה וכה נלאה וכוחה אפס, אפס, היא רואה: חדר־משכב… שתי מיטות סמוכות… אצלן קערת־אֶמאַל לבנה… ידים כחושות ורזות… שפם צהוב… ערום… “הוא” מנשק אותה… מנשק… מנשק… רטט עובר את כל יצוריה ופניה מתעוים…
– כמה גועל־נפש!…
עיניה מיטשטשות ומכבידות, והיא מכירה במטושטש, כי בכבדות היא תופסת את הרהוריה ואת אשר מסביבה ואת המקום אשר היא יושבת עליו… והכל במוחה מכרכר וחולף, מכרכר וחולף במהירות רבה…
תרועה שנשמעה פתאום מאיזו פינה מרוחקה, הוציאה אותה מעט ממצב־נפשה, והיא שולחת את עיניה, מבלי משים, לחפש אחריה. אולם המון ראשי החומות, הדחוקים אחד לרעהו, וזה הרעש המוזר שהתחיל פתאום מהמם את אזניה בהוציאה ראשה אל הרחוב, אשר בקרקעיתו נדחקים ומתרוצצים המוני אנשים קטנים־קטנים, הגדילו עוד יותר את בלבול המהומה שבקרבה. איזו שנאה קרה חשה בלבה לכל מה שמלפניה והרהוריה שבים לכרכר ביתר בהירות:
– על מקום קטן כזה, ובתים ואנשים כה רבים… והארץ מרוצפת אבנים… אומר לו: הן… אני אלד בנים… סל על ראשו:
– עוגות, עוגות, עוגות מתוקות!
…איך מתנועע השיכור… הוא יפול… שפם צהוב… מדי לילה בלילה יחבקני… גם ביום… יחליק את צוארי… ינשק… ינשק… אילו נפלתי…
– צצ…דן…דן…דן…
פעמון־הבית מצלצל… מתחת אבנים חדות… צעדים נחפזים… תיק–תיק–תיק…
– סוניה! סוניה!
והיא התחלחלה ונשמטה ממקומה. אוי! לאן? מה לה? א–אוי! – – – – – – – – – – – – – – – –
כשהרימוה מן הארץ לא היה בה כל רוח חיים.
רופא אחד יעץ לשניהם לנסוע לב. לשם קומיס1. ספינה אחת הביאתם הנה, ובמעון־קיץ אחד שכרו להם חדרים. לשניהם היו ריאות אכולות: ואת שניהם רימה אביב־האור החביב, בתתו תקוה כי יחלימו וירגישו עצמם בריאים, חזקים ורעננים, ובתפילת הלל לשמש, שצדקה ומרפאה בכנפיה, יחיו בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא ככל בני האדם: בריאים ושלמים. והם גם הכירו זה את זה למחרת בואם לב.
היה זה לפנות ערב. ב. היתה עוד ריקה מאדם. דממה מנומנמת ושלוה עטפה עוד את כולה, וריקים ושוממים עמדו עוד כל מעונות־הקיץ, טובלים פה ושם ביער־הארנים העבות ורב־הצללים, ובכל זאת הורגש, כי גם היער החרישי, גם מעונות־הקיץ הריקים והשוממים אשר בתוכו, וגם הדממה המנומנמת והשלוה העוטפת את ב. כולה – הכל מחכה ומצפה לחיים מלאים אשר יפכו פה עוד מעט. הדרכים והשבילים ביער מטואטאים למשעי והנם צהובים־אורים, הספסלים אשר בו מצובעים מחדש; במת־התזמורת בכניסה ליער, מקום בו משתפכים הדרכים והשבילים כולם יחד – מוכנה בשלמותה; מחודשת צבעים היא, ויש בה גם דוכנים קטנים מסביב לכתליה העגולים, בשביל תוי־הזימרה. מזמן לזמן מופיע ביער, בדרך המובילה לשפת הנהר, איש מתושבי ב. פניו מלאים תקוה, מהלכו – חדור בטחון, ועיניו ודאי מחפשות אורחים שבאו באניה. חולים חדשים להציע לפניהם “דירה טובה ויפה” או “ארוחות צהרים טעימות וטריות”. נשמעים ביער מהלומות גרזנים בודדות, ואך מהדהדות, מהירות ועליזות, כתיאטרון קרתני לפני הירום המסך – מתקנים תיקונים אחרונים במעון־קיץ – והכל־הכל מספר, כי מצפים למשהו, מצפים לקיץ ממהר וקרב, קיץ חי, קיץ עם מוסיקה לפנות־ערב ועם פרנסה בשפע לתושבי־המקום.
שניהם עמדו, לא־רחוקים איש מעמיתו, ביער על שפת הנהר הגדול והרחב, שזרם לו שקט, חרישי ורך אל העמק מטה, ונמשך אי־שמה הרחק, הרחק לתוך עולמו של הבורא, עמדו והביטו בטבוע השמש החביבה, המאירה והטובה, בנהר הרך, האילם, הבוטח והסומא… לבותיהם הוטרדו במחשבות על זאת, מה טוב להיות בריא, וכמה עומק יש בחיים טובים ויפים על פני האדמה היפה והאוהבת. ובהציצם לרגעים איש ברעהו היתה חולפת מחשבה בלב האחד על השני: “המות מחזיקהו כבר בכוח תחת כנפיו”.
והתחילה ביניהם שיחה, אידלסון פתח ראשון:
– הלקומיס בא הנה? – שאל.
– וגם הוא? השיב שניאורסון בשאלה.
שעה ארוכה עמדו שניהם ושוחחו, ונודע להם כי בני עיר אחת הם, כי אותו הרופא יעץ לשניהם לנסוע הנה לב. לקומיס, וכי במקרה שכרו להם חדרים באותו מעון קיץ.
ובשובם מן הנהר למעונם הלכו שניהם יחד, ויער הארנים החרישי, השקט והאילם שעברו בו האזין בדממה ובשקט לקולות שניהם, קולות צרודים, שבורים וחדורי־מות.
ומאותו בין־ערביים נטוותה ביניהם ידידות טובה, חמה ומסורה. חלים המשותף ובדידותם של שניהם – שניהם היו מורים מסכנים, אנשים גלמודים מטבעם וסגורים בתוך־תוכם, ואשר גם בהיותם בריאים היו חיים עלובים בעולמם – קרבו והידקו אותם איש לעמיתו. כרגיל אצל בני־אדם חולים הקיץ ונעור גם בלבותיהם כל הרוך הצפון בנשמת־אדם, וכל אחד מהם העמיק להבין ולחוש את אסון רעהו.
אידלסון היה בן עשרים ושתים, וגופו עודנו צעיר. אמנם גבוה היה וצנום אך בנוי היטב מטבעו, ותקותו אמיצה, כי בתוקף גילו הצעיר יתגבר על המות, ובהסתכלו בפניו החיוורים מאד של שניאורסון, שהמות הרחיב לפרוש יום־יום ושעה־שעה עליהם את כנפיו הקופאות והמתות, התעצב מאד בחשבו עליו; ושניאורסון מעודד בנסיון, כי בשלושים שנות חייו חלה לא אחת ושב והבריא, שגופו הלא־גבוה, הרחב והבנוי היטב כבר הורגל לשאת קור, רעב וסבל – קיוה שגם מחלתו עבור תעבור, ואך ידע בודאות כי חיי אידלסון לא יארכו עד סוף הקיץ.
כל אחד מהם חש על ידו את המות הקר והאכזרי ונמלא רחמים על רעהו. וגם היו רגעים שהאחד התבייש עמוק־עמוק בלבו להכרה הברורה אשר השתלטה בנשמתו, כי ידידו הטוב החולה העזוב – גווע, ואילו לפניו נכונים עוד חיים אורים, יפים ובריאים.
ואיש־איש התאמץ להסתיר מחברו את מחשבותיו הנוגות ביחס אליו, והיה מדליק את דמיונו החולה של עמיתו בתקוה לחיים.
ורק לעתים רחוקות מאד־מאד קרה, שכל אחד מהם היה חש את אסונו שלו האמתי; זה היה מתרחש בשעה שהשמש היתה מאירה ושופכת אהבה. היער נשם רענן ורך, וארגי־משי רחפו בקוּרי אורם על פני עולמו של אלהים. וכשהם יושבים שניהם עיפים וחלשים על ספסל בפינה נשכחת של היער – היה מי מהם מפליט במרירות ובעצבנות:
– מה איכפת היה לאורה האהוב של השמש, ליער הרענן והרך, לשמים ולארץ – מה איכפת היה להם אילו שנינו היינו בריאים?
וגם אז גברה והתבצרה העצבות בלב כל אחד מהם, בהכרה המוחלטת שלו על המות הודאי של עמיתו.
*
ויום רדף יום, וכל היום הדהדו קולות חולים, צרודים, שבורים במלוא היער. לפנות ערב ניגנה תזמורת ופרנסת תושבי־המקום היתה בשפע. והמות כינס יותר ויותר לתוך זרועותיו את אידלסון ושניאורסון; הוא החליש את שניהם יותר ויותר, ארג על פניהם את אריגיו־קוריו הדקים השחורים והמתים, וכל אחד מהם הבין זאת, ראה זאת היטב על פניו של עמיתו וכל אחד מתאמץ בכל יכלתו לגרש מלב רעהו את מחשבותיו הנוגות על עצמו. הם היו מתאמצים להימצא יחדו תמיד איש ליד רעהו, לא נתנו איש לרעהו לחשוב הרבה על עצמו, היו בודים מעשיות בחולים שחלו באותה מחלה ונרפאו רפואה שלמה, וככל האפשר דאגו כי יעלוז השני ויקוה.
וקורי־המות הדקים והשחורים נטוו ונארגו יותר ויותר מיום ליום ובאותה שעה על פני שניהם כאחד.
פעם שהו לפנות ערב ביער יותר מתמיד; הלילה היה קריר, רטוב ומעורפל, ולמחר חשו שניהם עצמם חלשים מאד. ומאותו לילה ואילך חדלו מהתהלך ביער, ושניהם היו שוכבים או יושבים על ספסל ליד מעון הקיץ שלהם.
בזמן חלים לא היתה אצל שניהם חולשה מעין זו נדירה. לא אחת קרה להם כזאת בסתיו, ויש שגם באויר רע של החורף. זה היה נמשך זמן קצר והרגשתם שבה והוטבה. הם כבר הורגלו בכך, וגם עתה לא הפחידם הדבר, ושמש האורה הטובה, רוך־המשי שרחף על פני הארץ ויער הארנים הירוק, היפה והרענן ליד מעונם השלו אותם, ותקוות־החיים חזקה בלבו של כל אחד מהם.
ובאחד הימים, כשגברה התקוה בלב כל אחד, כי ישוב ויירפא, כי יהנה עוד הרבה־הרבה מעולמו של אלהים, עולם האור והחיבה – ראה האחד על פניו של השני את המות כולו רובץ עליהם. כה ודאית היתה ידיעתו של האחד, כי ימיו של עמיתו בעולם ספורים, ולבו של כל אחד נקרע לאסון רעהו, וכה גברה החמלה שהרגיש כל אחד לעמיתו.
ובלילה, בשכב כל אחד חדל־אונים על מיטתו, נאבק עם המות אשר הגיח פתאום, ומקוה כי למחרת בבוקר יחוש כי הוטב לו, וכי מצבו כרגע הוא רק מקרה, כי עתיד הוא להביט בשמי־לילה אלה, על כוכביהם המאירים והמחודשים, המציצים דרך חלון חדרו, להביט בהם בריא, ועוד יזכה ליהנות בשמחה מלילות־הקיץ, מטובם ומאהבתם בעולם אלהים הטוב – באותה שעה לחצה על לבו של כל אחד מהם ההכרה הברורה של מות רעהו, ולב כל אחד הופחד ודוכא לרעיון, כי לא רחוק ממנו, באותו מעון־קיץ עצמו – מתאבק עתה רעהו עם המות הקר, האילם והאכזרי וכה גדלו הרחמים בלב כל אחד על רעהו האומלל, שמותו היה כה ודאי בהכרתו, וכל אחד חש כי בא המות לשכון במעון־קיצם – וידידו דועך, גווע.
והמות עשה את שלו – בשבוע אחד נוספו בבית־הקברות אשר בב. שני קברים חדשים־צהובים.
-
קומיס – חלב־סוסות; שקוי־מרפא לתחלואים שונים, ביחוד לשחפת. ↩
ביום שנולד בו נסים אלחנני, בארץ רוסיה, היו פרעות. במרתף, מוקפת ארגזים, שכבה אמו בציריה וילדה אותו למזל־טוב.
בשעת ה“ברית” שקטו הפרעות ונקרא שמו בישראל נסים, על שם אבי אמו ז"ל, ואגב רמז על הנס שנעשה, שהפורעים פסחו על המרתף והם נשארו בחיים.
ויגדל הילד והגיע לבר־מצוה. והוא מצוין בכשרונות וכבר הכין דרשה עמוקה ומפולפלת במסכתא עירובין, ליום הבר־מצוה. שוב היו פרעות בעירו. ובאותו מרתף שאמו התחבאה בשעת לידתו, התחבאו שוב. ובשכבו עם שאר בני הבית, מבלי להוציא הגה מפיהם, מוקפים ארגזים, חזר במוחו על הדרשה. ולאחר ששקטו הפרעות, והם ניצלו שוב בנס, נחוג יום הבר־מצוה ברוב פאר והדר ובהנאה מרובה מהדרשה, שאגב נוספו עליה חידושים מזהירים בשכבו במרתף בשעת הפרעות.
וכאשר גדל הנער ויהי לבחור גבר־קומה, ראשו כאילו מרחף בעולם אחר וחיוך קל מתרקם על שפתיו – יצא לעולם הגדול. ובעיר גדולה אחת התקין עצמו לבית־מדרש גבוה. ובפרוע פרעות בעיר הגדולה הזאת עמד על המשמר והגן על רובע היהודים. ובמוחו חזר על לימודיו. וכאשר התגברו הפורעים נאלץ להתחבא במרתפו של אחד־הבתים. שוב חזר על תורתו בשכבו במרתף בהחבא, התעמק בסוגיא חמורה שעתיד להיבחן בה.
וכאשר גדל האיש ועמד לסיים את ספרו בתורת המוסר והחברה, והפרעות באוקראינה לא פסחו על עיר ועיירה. והוא נרדף ונמלט מעיר לעיר, מפרעות לפרעות, ובכיסו כתב־היד של ספרו. וראשו המרחף כאילו בעולם אחר היה נתון למחשבותיו ולהרהוריו, ולשלמות עבודתו.
על פי נס נשאר בחיים ונתגלגל לאשכנז.
ושמו יצא בעולם. ספריו לתהילה בפי חכמים והשפעת מחשבותיו בתורת המוסר והחברה גדולה.
והאיש גבה־קומה וראשו כאילו מרחף בעולם אחר, ומעולם אחר החיוך הקל המרחף ונח על שפתיו.
ויקם באשכנז מושל רשע ועריץ. ירד חושך על ארץ אשכנז וגזרות קשות ורעות על ישראל ועל קניני רוחו. את ספריו שרפו והוא ניצל בנס וברח.
ויבוא לארץ־ישראל.
השמים הגבוהים והטהורים, הלילות הבהירים, ההרים, העמקים והים הגדול – דמיו העתיקים הריחו את ריח מולדתם… מעין חדש של מחשבות התחיל מפכה בהוָיתו, אכן ידע האיש כי בא אל מולדתו, אל מקור מחצבתו. המוח מתרחב, הנשמה מתעלה.
וביום בהיר אחד התהלך האיש בחוצות ירושלים הקדושה, והוא תפוס מחשבותיו החדשות.
– פה… פה… בארצו ובמולדתו מחשבות חדשות תיולדנה. אור חדש…
– האדם יתעלה, יתרומם, יתנשא ויתגדל.
– כן… כן… האדם יתעלה, יתרומם ויתנשא ויתגדל…
בעוד הוא מתעמק בגדלותו של אדם, והנה לנגד עיניו ערבי.
עיניו עיני חיה טורפת ויד שחורה ומזוהמת כעיניו הטורפות תקעה סכין בלבו. ויפלח הלהב ויעבור דרך המחשבות.
הוא נפל לארץ עם הסכין התקוע בלבו.
ויקבר האיש בהר־הזיתים.
ובסתימת הגולל אמרו קדיש:
– יתגדל ויתקדש שמיה רבא…
מה אומר לך ומה אדבר?… בשבילי… בשבילי אני, הזוכר עוד מה שהיה לפנים, איך היו לפנים… בשבילי – קשה לחיות עכשיו… קשה… אין אתה מוצא לך מקום… ואל כל אשר תפנה – הכל לא כך… לא זה שמלפנים…לגמרי לא זאת… הא? מה?… לא ככה?…
הנה, למשל, שמחה של מצוה לפנים. איך היו שמחים אז בחג, ואיך עכשיו… האם יש לראות עתה בפני יהודי עונג יום־טוב, תענוג של שמחה ועבודת הבורא?… האם חש אתה ביום חג, כי היהודים, יהודים המה?… הכל עכשיו מלא אבלות, יבושת וחול… ושמא תאמר שהחיים אז היו קלים יותר? – אֶט!… היהודים תמיד בגלות… אלא מאי, חמימות יותר, אש היתה בלב היהודים, וממילא אמונה יותר, בטחון יותר וגם השמחה היתה, בחום, באש ובכל נפש… עולם אחר היה אז… אנשים אחרים, וחיים אחרים… אחרת… אחרת…
זוכר אני כמו עכשיו, כאילו אתמול, אתמול קרה הדבר. עיקר ההלולא היה אצלנו בשמחת בית־השואבה. מילא בשמחת־תורה, איך היינו שמחים לפנים בשמחת־תורה, הלא בפועל ממש, צריך לשבת ימים ולילות ולספר. מה שייך היינו שמחים? הלא היתה זאת באמת שמחה של תורה… התפשטות הגשמיות… אבל בפועל ממש התפשטות הגשמיות… שכחנו הכל, ושמחנו בתורה… ומה שייך, שמחנו!… צריך היית לראות מה שנעשה לפנים, בשמחת־תורה, לרב נחום המלמד. מה? לא שמעת על רב נחום המלמד? לא ידעת אותו?… רב נחום המלמד היה מלמד גמרא, הטוב שבעירתנו. היה “עובד” גדול וחסיד נלהב… רוב הזמן היה נמצא בקאפוסט, אצל הרבי, תמיד נמשך לקאפוסט, להרבי, לחסידות… “מחוץ לקאפוסט, היה מרגלא בפומיה, אני אינני אני. מושך אותי משהו, מושך לשם”… ובכל זאת את הילדים הטובים ביותר, בעלי המוח, היו מוסרים לו, כי לא היה כמוהו לעמקות ולהסברה. ותמיד היה רב נחום כאילו עומד בימי חג ויום־טוב, לבוש קפוטא של אטלס עם חגורת־משי – והדרת פנים לא מצויה. גבוה, פנים מלאי חיים ומפיקים אורה בהתעוררות ובהתלהבות ועיניו מאירות וטובות. כשהיו פוגשים אותו והוא לבוש קפטתו משי וחגורתו, היה עולה בלבך כעין חג.
מספרים עליו, כי פעם בא בימי החול לבית־המדרש להתפלל כשהוא לבוש בגדי שבת, ושאלו אותו בהשתוממות:
– רב נחום, לשמחה מה זו עושה? מה חג לך היום?
ויען:
– ראשית יש בדעתי ללכת היום לקאפוסט… לקאפוסט… ואגב, באמת חג היום… שמחה גדולה… הרי הקדוש־ברוך־הוא מחדש בכל יום ויום מעשה בראשית… האין זה חג גדול?… חידוש השמים והארץ והמאור הגדול… חג גדול בכל יום ויום…
וצריך היית לראות את רב נחום זה בשמחת־תורה! השמחה שלו… הנגונים שלו… והרקודים שלו… מה שייך? – היו שמחים באמת שהקדוש־ברוך־הוא זכּה אותנו בתורתנו… ומה לך עוד? אינני מדבר על דבר שמחת־תורה שבימים מכבר. הנה זה לא כבר, כעשר שנים לפנים, איך שמחו היהודים בשמחת־תורה…
זוכר אני. המ… חֶה… חֶה… חֶה… כך זוכר אני. דבר מועט… אבל לא אשכחהו…
פעם בשמחת־תורה… זה לא כבר, בשנים האחרונות, בזמן שהרשות בנתה את הכביש מעירתנו לשקלוב, רב שמואל החוכר קיבל ממנה את העבודה בקבלנות. היינו אצל הרב בשמחת־תורה, אחרי התפילה היינו באים ישר להרב. מהרב היינו חוזרים על כל הבתים, מבית לבית, כנהוג. אולם מבית־המדרש היינו הולכים ראשית־כל אל הרב. היתה זאת בחינת חזקה. והנה כשאנחנו יושבים אצל הרב הרגשנו שאין בינינו רב שמואל החוכר. היינו כבר מבוסמים קצת וצוהלים. ואת רב שמואל אהבנו כולנו, כי הלא היה נדבן גדול, חסיד ובעל־שמחה. התחלנו תובעים: היכן רב שמואל? מתלוצצים. יש מי שאומר, שאשתו של רב שמואל בת מתנגד היא, ולפיה צריך האיש לסעוד גם בשמחת־תורה על שולחנו, בביתו, על יד אשתו ובניו. ויש מי שאומר, שהוא עצמו נעשה למתנגד וישן בודאי שנת הצהרים. הקיצור, באה הצעה לפנינו, שנלך ונביא את רב שמואל הנה להרב. אמנם גר הוא הרחק מכאן, מחוץ־לעיר, אבל מה שייך לגבי חסידים רחוק, לא רחוק – צריך להביא את רב שמואל. ומי ילך להביאו? והשליח הלא צריך שיהיה אדם תקיף, שיביא את רב שמואל ויהי מה, גם בעל כרחו. עמד רב נחום ואמר:
– אני הולך. אני אביאנו אליכם, רק תנו לי אתי גם את אברהם הכפרי…
ורב אברהם זה היה למדן גדול וחסיד גדול והוא נקרא כפרי רק על שם אביו שישב לפנים בישוב. והוא ורב שמואל היו ידידים נאמנים והסכים גם רב אברהם ללכת עם רב נחום להביא את רב שמואל. נמצא אמנם מי שאמר שהוא מסופק, אם רב נחום וגם רב אברהם יכולים לעמוד על רגליהם… אבל רב נחום גער בו וקרא לו “מתנגד”. עמד והלך לעיני כל ישר על קרש הרצפה הנה ושוב, סימן שאיננו שכור. והוסיף:
– רוצים אתם, ילך אתנו גם רב אבא.
כלומר, אני. הדבר נתקבל על לב כולם. מבטיחים לנו שיחכו לנו ולא ישתו יותר עד שנבוא עם רב שמואל. ורב נחום לקח אתו צידה לדרך, בקבוק יין שרף, רב אברהם – כוס קטנה ואני – מלפפונים חמוצים בכיס. ונצא להביא את רב שמואל אל הרב.
נו, כמובן מאליו, כי עד שבאנו לקצה העיר, לא היה כבר שריד ופליט מהמשקה שבבקבוק. מצטערים אנו ומוסיפים ללכת הלאה ברגלים כבדות מעט. פנה אלינו רב נחום:
– שמעו, אולי נשב מעט ונחזור על מאמר חסידות?…
הדבר מתקבל על הלב ואנו הולכים. כשיצאנו את העיר פונה רב נחום לרב אברהם:
– רב אברהם.
– מה? – שואל הוא.
– סובב הולך… – אומר רב נחום.
– הראש? – שואל אברהם.
– אָ! – אומר לו רב נחום – רואה אני שאתה באמת כפרי הנך, וגם מתנגד גמור… למה הראש?… מי אמר לך?.. מה שייך?.. אולי להיפך, העולם… העולם כולו סובב הולך… אלא מה, אין אתה רואה?… הנה השמים, הארץ, היער שם, שם… הכל מסתובב, כך במהירות, במהירות…
והולכים אנחנו הלאה. והנה בתוך כך שואל אותי רב נחום:
– אבא, מאמין אתה בהרבי?…
כעסתי.
– אָ!.. הוא אומר לי – גם אתה מתנגד גמור. הלא זה כך, דרך הלצה… אבל מי יתנני עכשיו בקאפוסט, אצל הרבי… השמחה לגמרי אחרת… יודע אתה שהוא בקרבתך… אין אתה גלמוד… יש חג, התעוררות… אתה מרגיש שאור לפניך ושמחה… ועכשיו דבר־מה מעיק עליך שם בלב ומושך אותך לשם, לשם, לקאפוסט, אליו… אמת?… אמת?…
ובין כה וכה ואנחנו רואים והנה שלשתנו שוכבים על הארץ.
– אברהם! – אומר רב נחום.
– מה? – שואל רב נחום.
– נשב…
התרוממנו וישבנו.
– אברהם – אומר שוב רב נחום.
– מה?
– הכביש קשה… – מתאונן רב נחום – אבנים… קשה…
– באמת קשה… קשה… – מסכימים אנחנו.
ופתאום – ורב נחום הפשיל את שרוול ידו הימנית, זקף את אגודלו הימני ופנה לרב אברהם:
– אברהם, התדע מה?
– מה?
– להפוך את הכביש, ככה באגודל? לעקור ולהפוך?…
רב אברהם מתמלא פחד:
– חס ושלום… לא צריך… הלא הוא של המלכות… קאַזנאַ… אל תגע בו… לא צריך!…
– לא? אין אתה רוצה?… יהא לא… – הסכים רב נחום והתקין את שרוולו על ידו…
ומה? שכבנו כך על הכביש עד שפגשה אותנו כל העירה עם הרב בראש שהלכה כולה לרב שמואל, ואנו קמנו והלכנו ביחד בשירים ובריקודים לרב שמואל החוכר.
כל אלה בשמחת־תורה. אבל אני רוצה לספר לך איך היינו שמחים לפנים בשמחת בית־השואבה… ומה שייך שמחים… אני אומר לך, כשאני נזכר בכל אלה כאילו מנַשאים אותי ממקומי – עולם אחר היה אז… עולם אחר… לגמרי…
כן… על שמחת בית־השואבה…
המשמחים היו רב נחום המלמד, רב אברהם הכפרי, רב יוסף החנוני – יהודי מצוין! – ורב שאול החזן, אחד מן החזנים המצוינים ומקובל. רזה וקטן־קומה ועיניו משונות וגדולות, תמיד עצוב, תפוש במחשבות ופורש מהצבור, קראו לו העצבן. אבל מיד כשבא חג ורב שאול טועם מעט משקה, היה נהפך ממש לאיש אחר. אין להכירו. שמח ומשמח את כולנו… היינו משתוממים, מאין מתגלה ונובע מעין השמחה הזה…
ובכן, מוצאי יום טוב ראשון, היינו, ליל ראשון של חול המועד סוכות, ואלה ארבעתם, אני ועוד אחדים, היינו הולכים ישר מבית־המדרש, אחרי תפילת המעריב, אל הרב, בסוכה. מאספים מהמסובים כסף בשביל משקה והיינו טועמים מעט. נו, ומשוחחים. מספרים מעשיות מהרבי. מתחילים בנגון. בינתים היו באים עוד מאנ"ש והשמחה גוברת. בסוכה נעשה דחוק. ומתחילים למצוא היתר להכנס הביתה. זה אומר, שעננים נראו בשמים, והשני שגשם מטפטף כבר, והשלישי שבכלל דחוק המקום בסוכה. הרב היה מתחילה מפקפק בדבר, שולח שלוחים לראות אם יש באמת חשש גשם, והקיצור – נכנסים הביתה.
שמחים ובנגון. וראשית דבר שולחים להביא עוד משקה ודגים מלוחים, ולהכניס לבית את חבית המלפפונים החמוצים השמורים אצל הרבנית בשבילנו מאז הקיץ. ואחדים מאתנו היו מביאים עצים ומסיקים את התנור. כי מנהג היה בידינו להסיק בשמחת בית־השואבה את התנור, לבשל תפוחי־אדמה, סירים אחדים, וכטוב לבנו ביין, הלא היו מהפכים את הקפוטות שלנו לצדן הפנימי ואת תפוחי האדמה היו שופכים על הרצפה ומתחלקים עליהם… ובכן מסיקים אנו את התנור ושנים שלושה מאתנו קולפים את תפוחי־האדמה ומכינים את הדגים המלוחים.
פעם זוכר אני, כשהיינו כבר במדרגה של “מעבר לגבולין” כמעט וחדר־האוכל של הרב היה מלא שמחה. שותים, אומרים, לחיים, חוזרים על מימרא של הרבי, שרים והשמחה במלואה. ובאותו הזמן במטבח שאצל חדר־האוכל הסיקו את התנור, קלפו תפוחי־אדמה והכינו את הדגים המלוחים. ובהכנת הדגים המלוחים היה עסוק אז רב שאול החזן. והנה עומד הוא אצל השולחן בפינת חדר־הבשול, עושה את מלאכתו ומתחיל שר לעצמו את “אדם יסודו מעפר” שלו. תמיד כשהיו מתחננים לפניו לשיר מה מהתפילות שלו לא היה מסכים בשום אופן. כך, ניגון סתם היה שר, אבל מהתפילות שלא בפני העמוד, לא היה רוצה בשום אופן. עכשיו, כנראה, מתוך היותו עסוק בעבודתו, התחיל מאליו, בפני עצמו לאמור “אדם יסודו מעפר”. וקולו של רב שאול הלא היה מתוק ועדין וכשהיה אומר דבר־מה עצוב משלו, הלא היה ממש קורע את הלב מרוב מתיקות. כולנו נשתתקנו תיכף. נשארנו עומדים בחדר־האוכל על מקומותינו כנציבי מלח, מי כוסו בידו ומי בבקבוק יין־שרף, ומי במזלגו. עוצרים את הנשימה ומקשיבים. בחדר־הבשול בוער התנור. שנים, שלושה אנשים עומדים ותפוחי־אדמה וסכינים בידיהם מסומרים למקומותיהם. והרב שאול אומר לו “אדם יסודו מעפר”. וכשרב שאול היה מנגן, הלא כאילו היה מסביר בניגונו כל מלה ומלה… מפרש היה… בוכה ומספר, כי האדם יסודו מעפר… כי האדם כחלום יעוף. כחלום שהולך ועובר…. כצל עובר, כצל העובר ממך והלאה, כרוח נושבת, וכרוח המתחמק ממך ועף למרחק… וכך כך, דבר־מה קורע את הלב. כאילו בכל הוא מודה: הכל אמת… הכל אמת… האדם באמת כחרס הנשבר, כענן כלה, כאבק הפורח… באמת סופו לעפר, באמת רק ד' על ד' אדמה… ובכל זאת הוא מתחנן לפני מי… בוכה ומתחנן כילד קטן, רך כך, נעים כך… עומדים כולנו מקשיבים והלב נמס… ורוצים שעוד עוד ימס הלב… עוד, עוד… רך… ומר… עוד… עוד…
הוא סיים. לא ידענו איפה אנחנו. הוא בעצמו כאילו נתבלבל והביט מסביבו במבט משונה… רב נחום המלמד התעורר הראשון:
– רבי – הוא ניגש אל הרב ודמעות בעיניו – רבי, צריך לקנסו.
שתקנו כולנו.
– אמת – טוען רב נחום – הוא מנגן טוב. הוא חזן גדול, אבל הלא חג היום והוא העציב את כולנו.
בינתים התעוררנו כולנו:
– כן… כן… – צעקנו – לקנוס, לקנוס אותו…
רעש בבית. אבל בלב כולנו מעיק מה… לא שבנו עוד לעצמנו!… עוד מעיק מה בלב… רב שאול ניגש בתוך כך לשולחן בחדר־האוכל. שתה כוסות אחדות ונתחמק לפינה, ובעוד רגע נשמע קולו שוב. עתה הוא שר ניגון חסידי בלי מלים, מלא התעוררות ושמחה, הקורא לשמחה והמעורר בך תשוקה לשיר אתו ביחד. ורב שאול שר ושר. ומרגע לרגע הולכת וגדלה החמימות, ההתלהבות. מרגע לרגע גדלה המתיקות והשמחה… בלב כל כך קל.. והפיות נפתחים, הרגלים מתרוממות ויד אל יד, כתף בצד כתף, ויוצאים בריקוד. אבל מה שייך בריקוד, שרים ומרקדים בחדוה כזו, בשמחה כזו… ורב נחום המלמד חוטף את רב שאול על ברכו – הלא היה פי שנים בגדלו ובכוחו – ורוקד על רגל אחת ומצעק: עורו, עורו, גילה, רינה, דיצה, חדוה… שכחנו את דבר הקנס, את מי לקנוס? ומה לקנוס? – מלאים שמחה!…
כן… ובכן היכן אני עומד?.. כן, פה… כשהיו מתחילים להסיק את התנור, לקלוף את תפוחי־האדמה ולנקות את הדגים המלוחים, היתה באה בתוך כך המקהלה שלנו. שלושה היו: בריל הנפח, איש פשוט אבל מוקיר רבנן וירא־שמים… הוא המתופף. פישל ברב לייב, גם כן יהודי מצוין ויודע נגן, הוא הבטנון, והכנר היה רב שלום חצקל’ס, אברך ומקורב גדול אצל הרבי. המקהלה שלנו היתה מפורסמת בכל הסביבה. היו מזמינים אותה לחתונות. על־פי־רוב היו משיבים ריקם את פני המבקשים. אולם בחג או בשמחה של חסידים, או בכלל ביומא דפגרא, היתה משמחת את העולם.
וכשהיתה באה היו מקבילים את פניה ב“יום־טוב” רחב, בנגון ובמשקה. ויש שהיו חוטפים אותם, את כל השלושה, על הידים, מנשאים אותם ומרקדים אתם.
וראשית מעשי המקהלה היה, שהיו מנגנים נגון שלפיו היו רב נחום ורב אברהם יוצאים בריקוד שלהם. וצריך היית לשמוע איך היתה המקהלה מנגנת ולראות איך רב נחום ורב אברהם רוקדים. בלב היה נעשה אז כל כך חם, כך חם. המקהלה מלטפת כך בהתעוררות, בשמחה רבה… ורב נחום ורב אברהם, שניהם יהודים טובים, יראי השם וחסידים נלהבים מרקדים. יפה כל כך וקל. בהתלהבות… כאילו בתוך האויר… אינם נוגעים כלל ברגליהם ברצפה… למעלה, באויר… רב אברהם תוחב שולי בגדו לתוך החגורה ורגליו נשאות באויר, מפשיל את שרוליו וקורא לרב נחום: עורה, עורה, עורה… ורב נחום נישא לעומתו מלא חן, קל, כעל כנפים, מניף בידיו בהתלהבות מעל לראשו וקורא לרב אברהם: למעלה, מעלה, מעלה… ואנו נשאים ממקומותינו, נמשכים אליהם… דבר־מה מושך אותנו איש אל אחיו, להיות ביחד כולם יחד… אנחנו מוחאים כף, ומלב כולנו מתפרץ נגון בהתלהבות:
– מה שאנו – הננו,
אבל יהודים הננו,
מה שעושים, עושים אנו –
אבל את אלהים עובדים אנו.
ורב נחום מתחיל על פי דרכו:
– מה שאנו – הננו,
אבל יהודים הננו,
מה שעושים, עושים אנו –
אבל להרבי הולכים אנו.
ואנחנו מדבקים כולנו יחד… כולנו יחד, יד אל יד, לב ללב ואנו הולכים לנו ברקוד חסידי בהתלהבות, בדביקות, בהתעוררות, בחום, באש… והבית מלא שמחה…
כל זה ראשית מעשה המקהלה. אחר־כך, אם הלילה היה יפה ואור, היינו הולכים לבית־המדרש למכור שם את “שיר המעלות”. ובלכתנו לבית־המדרש ובשובנו, מובן מאליו, שהיינו מעוררים את כל העירה בנגונים וברקודים שלנו… נרות בידינו ואנו מרקדים ומזמרים… ובבית־המדרש גופא… הריקודים שלנו מסביב לבימה… ויש שלא היינו הולכים לבית־המדרש והרב היה חוזר לפנינו מאמר חסידות. ואחרי החסידות משולהבים ותקיפים היינו מבקשים את רב שאול החזן שירקוד את ריקודו “תחית המתים”, ריקוד שרק רב שאול ידע אותו ולמקהלה היה ניגון מיוחד בשבילו.
וכך היה מרקד:
כולנו עומדים בעגול ובתוכו מקום רחב בשביל המקהלה ורב שאול. ורב שאול ניצב בקרירות גמורה, כאילו אין הדבר נוגע לו. המקהלה מתחילה את הניגון שלה. בשקט ובעצבות. הכינור רך ועדין, בדממה. הפנדורה נוהמת במנוחה, והתוף מתופף לו בשלוה מכה אחרי מכה. בין כה וכה ופני רב שאול נעשים חורים, וקמטים איומים נראים בהם. המקהלה – ביותר עצבות. ופני רב שאול נעשים חורים יותר והקמטים עמוקים יותר יותר, ומלאים יסורים… גופו הולך ומתכוץ ולעינינו הוא נעשה נמוך יותר וקטן… עומדים אנו כולנו דבקים חד בחד, בשקט, עוצרים את הנשימה ומביטים אליו… רב שאול מתחיל להאנח בקושי, בכבדות – גסיסה…. הנה, הנה רב שאול גוסס… רגע וכאילו הונח לו. עיניו נפקחות. המכאובים הוקלו. ורגע שוב מתעותים הפנים מכאב. יסורים נוראים והוא מתאנח מרה… אני אומר לך ממש כאילו הוא מתאבק, נלחם עם המות… רגע וכאילו הוא נצח, ובעוד רגע שוב יד המות על העליונה. והמקהלה אף היא במלחמה… הכנור כאילו משמיע קול שמחה והפנדורה והתוף מסייעים לו ובעוד רגע שוב בוכה הכנור תחנונים, מרות וגם בכעס… כאילו איננו מסכים למה שהוא, והפנדורה מנהמת ברוגזה גדולה, כאילו טוענת היא נגד מי שהוא בכעס, בחרון־אף ממש… ממש כאילו שואלת היא: על מה ולמה מתיסר בן־אדם ככה?.. והתוף מכה בכוח וצועק צעקה גדולה ומרה… זמן רב היתה נמשכת הגסיסה… ואנחנו עומדים, עינינו פקוחות. בלב רועד אנו מחכים לסוף… לראות מי ינצח. הישאר בחיים, היחיה?… ופתאום הכה התוף מכה משונה, הפנדורה נאנחה אנחה משונה והכנור כאילו מיתריו פקעו פתאום – ורב שאול נופל על הארץ מת…
בלב כולנו נקרע מה. ובבית הושלך הס. גם הנשימה כאילו נפסקה. עומדים אנו דוממים וחורים, ובינתים רב שאול מתחיל להתעורר. תנועות כל שהן, הנה הוא מניע ביד, ברגל. בפנים נראים אותות חיים. העינים נפקחות. שבה להן חיוּתן. הפנים הולכים ומאירים, מתעוררים והשמחה שבה אליהם, ופתאום ורב שאול קם מלא שמחה ומבשר בשמחה רבה:
– תחית־המתים… תחית־המתים!…
אנו כאילו מתעוררים מחלום רע ומר… והמקהלה משתפכת בניגון לוהט ומלא שמחה. רב נחום יוצא בריקוד כשהוא צועק בהתלהבות: תחית־המתים… תחית־המתים!… רב שאול ידו על כתפו של רב נחום והוא מזמר בשמחה… והמקהלה מנגנת בהתלהבות וקוראת לשמחה. שוב נמשך איש אל אחיו להדבק ביחד, כולם יחד… שוב יד על יד, הרגלים מתרוממות ומפי כולנו מתפרץ שיר ובהתלהבות:
– מה שאנו, – הננו,
ואם עברים הננו,
ואם בגלות אנחנו –
אלהים חיים אתנו.
והריקוד פורץ בדביקות, בהתלהבות עד כלות הנפש… המקהלה מנגנת בעוז, באש, אנחנו מסייעים לה בהתלהבות ורוקדים. מה שייך רוקדים?… כאילו שכחנו לגמרי את עצמנו, את העולם כולו… בלב קל כך, מאיר, מלא שמחה, רוקדים ודומה שהכל רוקד… אנחנו, הבית, כל העירה, שמים וארץ… כל העולם כולו, מלא שמחה, מלא התלהבות, אש… כל העולם כולו רוקד לפני רבונו… רוקד ומזמר…
ואנחנו כולנו לא מעלמא הדין – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
הנה כך, הנה כך היו שמחים לפנים.
השמחות שמלפנים!…
כך… כך היה לפנים… בימים ההם, אז… היהודים מאז… החיים מאז… האמונה מאז… ויושב אני ומספר לך איך חיו לפנים, האמינו בשם, בתורתו הקדושה, בהרבי, והלב כואב כל כך ודבר־מה מעיק ומיצר… וכאילו מי שהוא עומד ממש מאחורי וטוען אלי:
– רב אבא, רב אבא, אבל הלא כל אלה היו לפנים.. לפנים…
ועכשיו?… עכשיו?… מה אומר לך? לי, לאחד מאלה שמלפנים, מהדור ההוא, קשה לחיות עתה…. קשה… מר… אוי־אוי־אוי…
הנה בא אתה, למשל, לבית־המדרש – לא אותן התפילות… מביט אתה לצד מזרח, ואפילו לצד מערב – לא אותם היהודים… אינם… לפעמים נשאר אתה בבית־המדרש אחרי המעריב. נתרוקן בית־המדרש, יחידי נשארת בו – אפסו הלומדים בו, ובכל אשר תפנה – ריק, תוהו ובוהו… והעירה עצמה, לא זאת העירה. כאילו אבלה היא, חשכה, נתיתמה… לגמרי לא כמו מלפנים… אוי־אוי־אוי…
ומה אומר לך ומה אגיד לך? הנה מסתכל אני לפעמים בקלסתר פניהם של הדור הזה, מסתכל אני ומתבונן בפניהם המגולחים. הלא אצלם, בדור הזה, הכל אצלם “בלי”… בלי תורה, בלי אמונה, בלי זקן ופיאה… הכל בלי… בלי…
על המגיד מקלם הלא מספרים, שאמר פעם מעל הבימה:
– רבונו־של־עולם, הלא הדור הצעיר הזה, הוא כולו “בלי”… ולואי רבונו־של־עולם, שיהא גם בלי רוח חיים…
הוא, המגיד מקלם! היתה בו תקיפות לקלל…
ואני, רב אבא… – חס וחלילה.
כן… ובכן אני מסתכל לפעמים בהם וחושב: האלה יהודים המה?… ובאמת, הפנים מלאי בערות, גסות, ממש קשה להביט ישר בפניהם… ואני מהרהר: מה חושבים להם אלה? האם לא יעלה על דעתם פעם, כי אדם למות יולד… כי האדם אינו חי לעולם… כי האדם איננו אלא אדם מהאדמה ועל עפר ישוב… והאם לא יעלה על דעתם לשים לב לסוף?… לאן הולכים בדרך זה?… ואן מובילם דרכם זה?…
ויש שאני אוהב להתל בהם, בהדור הצעיר, חה, חה, חה… כשאני נזכר, צוחק אני…
היה מעשה זה לא מכבר, לפני שנים אחדות. האם לא הכרת את רב גרשון? יהודי מאותם היהודים מאז, עם תורה, ועם אמונה. בנו, ברל, זה שעד היום עודנו פנוי, בחור – איננו כבר כרעיה דאבוהי. מה שייך? – בלי תורה, בלי יראת־שמים, גלוח, מהדור הזה. לא פעם התאונן רב גרשון לפני, אבל מה היה בידו לעשות? וכלום אשם הוא? משול הדבר לשריפה. הכל בוער מסביב באש גדולה ואחזה האש גם בביתו של רב גרשון. אמנם אמרתי לו פעם:
– היתכן? – אני אומר לו – היתכן, רב גרשון? למה אתה שותק, וכיצד אתה סובל כל זה?… עושים מה שיש לעשות, אם ברוגזה ואם ברחמים ובדברי שידול ורכּות, כה וכה, אבל היתכן?…
נאנח רב גרשון וענה לי:
– רב אבא, האתה תדבר ככה, אתה שחכם אתה? מה יש לעשות?… אחזה בנו האש… ממש, שריפה… שריפה, רב אבא. מנסים לכבות את האש בכעס, ברוגזה, והיא מתלקחת עוד יותר… אלא מה, ברכּות, בדברי חיבה – והיא בוערת מאליה. אם כה ואם כה, בוער… לא טוב…. רע… שריפה…
יהודי נעלה וחכם מצוין היה!
כן, פעם בליל י“ט כסליו היה הדבר. בליל זה היינו מתאספים, בימים האחרונים, משלנו, מהנשארים, לביתו של רב גרשון. לוקחים מעט משקה, טועמים מה אחרי המשקה ומספרים מעשיות מהצדיקים, מהחסידים. לספר מה, הלא יש – הצדיקים שמאז והחסידים ההם! עוסקים גם בדברי תורה, חוזרים על מאמר חסידים. ובכן יושבים אנחנו כה בי”ט כסליו אצל רבי גרשון. טעמתי מעט. מבוסם קצת. נעשה חם. וסרתי לי לחדר שני להצטנן מעט – רב גרשון הלא גר בעשירות, וביתו – חדרים רבים ואנחנו יושבים באולם הגדול. והנה בחדר – ברל, בנו של רב גרשון, ולא יחידי הוא בו אלא ביחד עם בחורות אחדות, רבות… בלי כובע ובקרבה אליהן, אל הבחורות. כנראה לא חכו כלל שמי שהוא יכנס… שמחים וצוהלים כאילו לקחו מעט לכבוד י"ט כסליו, חה־חה־חה… נו, כשראו אותי נתבלבלו קצת. ברל התרחק תיכף מהבחורות, מהר ושם את הכובע על ראשו. בהלה. מה שייך? ראו את רב אבא ונתבישו.
– אֶט, – אני אומר – ברל, מה הבהלה? שבו, שבו. הלא חג היום לחסידים, י"ט כסליו…
– אגב, – אני אומר – אל תפחדו ככה, בחברת צעירים, גם אני כמותם.
כך אני אומר לו, לברל, אני רב אבא. והוא מאמין לי. בינינו לבין עצמנו – פיקח ביותר לא היה. ביקש שאשב.
ישבתי. יושב אני ומביט אליו, אל ברל, בפניו המגולחים וחושב: האב והבן… שם באולם, בבית זה עצמו, יושב לו רב גרשון בחברת יהודים, כולם חסידים מצוינים, מאמינים בני מאמינים. עוסקים בדברי תורה. רב גרשון פאות וזקן לו. ראשו מכוסה ומתחת לכובעו גם ירמולקה, חה־חה־חה, מה שייך? – יהודים. ופה, בחדר הזה, בנו, ברל, בלי זקן ובלי פאות ובגלוי־ראש. רחוק גם מאמונה, גם מתורה וגם מחסידות. ויושב לו הוא ומקיים מה שנאמר: בחורים וגם בתולות… וגם בתולות… כן… וצר לך… והלב כואב… ועולה על דעתי להתל בו קצת. ואני פונה אליו:
– ברל, שמע. אתה – אני אומר – הנך צעיר, ראיה לדבר שעודך רוָק – והוא אז למעלה משלושים – ואני, הרי אני כבן שבעים, זקן. ומה יהיה אם אעשה משהו שאתה, הצעיר, לא תוכל לעשותו?
מביט הוא עלי ומשתומם. היתכן? אני, רב אבא, איש זקן, כלום זריז אני הימנו? ובמה כוחי גדול?
– מה – אני אומר לו – אתה מביט בי ככה? שמא אתה אומר שאשב ואלמד דף גמרא? לא… ולא…
נתביש.
– נוּ – אני אומר לו – נתערב. ובבקבוק אָרק.
בינתים נכנסו לחדר עוד מאנ"ש וגם רב גרשון בא. שומעים שרב אבא מדבר, באים לשמוע.
חושב ברל וחושש. מדברים הנאספים על לבו שיתערב. רוצים לראות מה פשר הדבר. גם רב גרשון אומר לברל שיתערב אתי. גם הוא משתאה לדעת…
נו, מתערבים אנחנו בבקבוק אָרק.
אני קם, ומעמיד כנגדי את ברל. מביטים בנו כולם בעינים תמהות. ואני מתחיל: עולה על כסא וניצב. עולה גם ברל על כסא. אני יורד, יורד גם הוא. מרים אני את ידי וגם הוא כך. – יד יש לו… – פתאום ואני על השולחן, וגם הוא אחרי. יורד אני וגם הוא יורד. וחוזר חלילה: על הכסא, ומהכסא על השולחן ומהשולחן על הכסא. והכל במהירות רבה. וברל חוזר על הכל, עושה כמעשי ואף הוא במהירות. וכולם מביטים משתאים, מה יהא? ובתוך כך, כשאנו עולים ויורדים מהכסא ועל הכסא, על השולחן ומעל השולחן – פתאום, אני מעמיד עצמי נוכח ברל, חוטף בידי את זקני הארוך ונותן את קצהו לתוך פי… ברל חוטף גם הוא את סנטרו בידו, פותח פיו ו… מעֶ – עֶ – עֶ… אין לו מה לתת לתוך הפה… גלוח…
חה־חה־חה… אדמו פניו מבושה. כולם מסביב צוחקים. והוא גם הוא עושה עצמו צוחק, אך פניו אדומים.
ועם ברל זה יש שהייתי נכנס לפעמים בויכוח בענין אמונה. מה שייך?… צריך לשמוע מה בפיהם. אגב, דע מה שתשיב… וכי חושב אתה שיש בכוחם לבאר בשכל ובדעת שהצדק אתם? – לא מניה ולא מקצתיה. תמיד הייתי מנצח אותו. לא היה לו ממש מה לענות לי.
פעם, בלילה, ישבתי אצל רב גרשון. רק שנינו היינו, אני וברל. פונה אני אליו:
שמע, ברל, אתי, עם רב אבא, הלא יכול אתה לבוא בדברים גלוים. הגד נא לי, האינך מאמין באמת?
– לא – הוא עונה לי – לא, רב אבא. אינני מאמין.
צוחק אני. כלומר, לו לברל… אבל הלב כואב – כואב: יהודי ואיננו מאמין!
– אינני מאמין – הוא אומר.
– מה שייך – אני אומר לו – אינך מאמין? סתם בעלמא לאמור, אינני מאמין. אינני מאמין. דבר כבן אדם. הסבר לי בשכל ובדעת, מדוע אין אתה מאמין.
אומר הוא לי:
– הסבר לי אתה, רב אבא, בשכל ובדעת, מדוע אתה מאמין?
– כן – אני אומר – רוצה אתה, שאני אסביר לך בשכל את ענין האמונה? ראשית הלא האמונה, היא למעלה מן השכל. ואגב – אני אומר לו – אם אה רוצה בכך, אדרבה, בוא אתי החוצה, הבט השמים, ראה כוכבים וירח. כל מעשה בראשית. נו, היתכן שכל אלה נעשו מאליהם?… מי ברא כל אלה?
ואין תשובה בפיו. כי אין לענות. והוא שואל אותי:
– אם כן, לגבי דידך, שהקדוש־ברוך־הוא ברא את העולם, מי ברא אותו גופא?
כאן נתמלאתי כבר כעס וחמה:
– הלא אתה – אני אומר לו – במחילה מכבודך, בער ונער! מה שייך, מי ברא, מתי ברא, את מי לברוא? כך סתם פטפוט, מה, מה אתה סח? דבר כבן־אדם, אני אומר לו, דבר בשכל, בהגיון. ככה לפטפט, מה אתה שואל? מה ברא, מי ברא, את מי לברוא? מה?… מה?…
ומה שייך, אין לו מה לענות.
ואני שואל אותו שוב בדרך משל:
– הנה, למשל, – אני אומר לו – נתאר לנו שאיש אחד, ראובן, למשל, יוצא לדרך. הוא צריך ללכת, מוכרח ללכת. והדרך שעל ראובן ללכת בה, עוברת ביער גדול ועבות. וביער, יש אומרים, שגזלנים נמצאים בו. יש אומרים לא כי, אינם. יש אומרים כן ויש אומרים לא. ספק. ולדרך הוא מוכרח לצאת. והיער גדול מאד. והנה ראובן זה, אם רק איננו חסר־דעה, איננו טפש, ודאי שיקח אתו מספק מקל בידו… וממה נפשך: ואם גם אין גזלנים ביער, מה הפסיד? יהא שלחינם לקח את המקל אתו. ובכן מה?… אתה מבין – אני טוען אליו – למות הלא מוכרחים אנחנו כולנו, כולנו נמות… כולנו מוכרחים אנו ללכת בדרך… ויש אומרים – כך אני אומר לו – יש אומרים שיש אלהים. יש עלמא דקשוט. ובעלמא דקשוט יש גיהנום לרשעים וגן־עדן לצדיקים, הכל לפי אמונת ישראל. אתם, הדור הצעיר הזה, אין אתם מאמינים בזה. יש לכם ספקות בזה. הלא ודאות אין לכם. כי מנין לכם זאת? האם יש לכם ראיות חותכות?… מה?… אלא אתם מסופקים בזה… ובכן, תאמר, אני שכל ימי עבדתי את קוני, עסקתי בתורתו, הנחתי תפילין, התפללתי והשתדלתי, כפי כוחותי להיטיב לאחרים, לקים מצות שבין אדם לחברו – הייתי יהודי. ובכן מה הפסדתי?… נניח, לגבי דידכם, שאבוא לעולם האמת ונמצא… נמצא שלחינם עסקתי בתורה, התפללתי, שלחינם היטבתי עם אנשים. נוּ, ובכן מה הפסדתי?… מה?… אבל אתם הצעירים, ושמא כן הוא… שמא הצדק אתנו, המאמינים, שמא כן?…
– אתה מבין – אני אומר לו – שמא… אולי… אולי…
הוא שתק. כבול־עץ זה. כי כלום היה לו מה לענות: לא מניה ולא מקצתיה.
ומה אומר לך? – אינני מבין אותם, את הדור הצעיר הזה. אינני מבין. אינני מדבר כבר על זה היאך לוקחים ומשליכים אחרי גום כל זה שדורות רבים כל כך לפניהם האמינו בו. ובכלל לאן תוליך דרכם זו? וסופם של היהודים מה יהיה? ובכלל איך אפשר לאדם לחיות בלי אמונה באלהים?… אינני מבין… והלא יש שעת־צרה ואסון, רחמנא לצלן, ולמי פונים אז?.. במה מתנחמים?… הלא יש שאב מת עליך, אם, אשה, בנים…. אם אין אמונה בד', בעלמא דקשוט, היאך נושאים כל אלה?… איך?… ובכלל איך חיים בעולם בלי אמונה?… אינני מבין… אינני מבין…
יש שאני חושב… לב לאדם והוא מהרהר… ומי יודע איזה מיני מחשבות עולות על הלב. וגם תפלות… ויש – ואני מנסה עצמי על פי דרכם, כביכול, בלי אמונה… אני מתאר לי לרגע: אין מנהיג לעולם… אין אלהים… אני אומר לך ממש המוח זע ממקומו… נרתע ונעקר… והעולם כולו חוזר פתאום לתוהו ובוהו, ריק ושמם… עיני חשכות והשמים נופלים… ממש השמים נופלים על גבי, על ראשי ומעיקים בכל כבדם… חושך…. השמים נופלים!… איך חיים אלה? איך הם אוכלים, ושותים וישנים?… והלא יש שהם גם שמחים, שרים וצוחקים… איך חיים באין אמונה?… איך?…
והכפירה מתפשטת יותר ויותר מיום ליום, מרגע לרגע, בכל פינה ופינה. ובמהירות כזו. הלא זה לא כבר, זה לא כבר, עוד בימי הלא היו עוד יהודים. ועכשיו, עכשיו… מביט אתה סביבך ואתה משתומם, מה קרה?… היכן הם היהודים מאז, אֵי החיים ההם, האמונה? לאן נעלם כל זה?… ריק סביבך… עולם זר… אנשים זרים… מה זה?… וכל כך קר בלב… קר… אוי, אוי, אוי…
ויש בחורף, ואני קם באמצע הלילה. הגוף שבור, הראש כואב, אבל אין שינה. אני קם, נוטל את ידי, מברך ברכת־השחר ואין פינת סתר לי בביתי. לא כאז… לפנים… אז כשהייתי משכים ואני מרגיש עצמי תקיף יושב ולומד את שעורי בגמרא בקול, בשמחה… ועכשיו אינני מוצא לי מקום בביתי. מביט אתה למקום שנכדיך ישנים. מי מדבר על ירמולקה, גם ארבע־כנפות אין בין בגדיהם המונחים לפניהם… וכאשר יקומו משנתם, אתה מסופק אם יניחו תפילין… והלב כואב. ואני עוזב את הבית ומשרך דרכי לבית המדרש. יחידי ברחוב. כל העירה עודנה ישנה. אי־שם אור מבצבץ מחלון. ודאי איזה בעל־מלאכה קם לעבודה. ופני העירה כאילו אבלים. הבתים הישנים כאילו נתיתמו. אני בא לבית־המדרש. אין איש. אני מדליק לי נר, יושב בפינה, פותח ספר ואינני יכול לעיין בו… בלב מעיק מה… מעיק… נזכר אני במה שהיה מלפנים… לפנים… הנה פה במקום הזה עמד והתפלל רב ברוך הסופר, פה רב נחום המלמד ושם רב ישראל, רב בר, רב מרדכי. פה עסקו בתורה ושם בפינה היה ה“משפיע”, שסר אלינו, חוזר על החסידות ואנחנו שומעים. ופה מסביב לבימה היינו רוקדים בשמחת־תורה, בשמחת בית־השואבה. רוקדים ושרים בשמחה… ועכשיו… עכשיו… אינם עוד. כולם נאספו…לתוהו ובוהו… ובית־המדרש בעצמו גם הוא נזדקן, נחרב. ודומה לך עוד מעט, עוד מעט ויפול… ואתה כאילו נמשך, נמשך לארון־הקודש לפתוח אותו ולראות אם שמורים בו עוד ספרי התורה… ממש אתה פוחד פן גזלום ממך… והלב מעיק… מעיק כה… ואתה מרגיש את עצמך גלמוד… יחידי… נעזב… ורחמים רבים יורדים עליך… לבדי נשארתי בבית־המדרש הישן… לבדי… נעזב… ובמוח מחשבות מרות… אין בכוחי לעיין בספר… אני סוגר אותו ולוקח את התהילים. בבית־המדרש חושך. הנר דולק באור כהה. יושב אני בפינה ואומר תהילים… ולך, לפניך אגלה: אומר אני תהילים ודמעות נושרות מעיני… אני בוכה. אני בוכה… ובלב מעיק כך מרה… מר… מה… הא?… מה… מה אתה מסתכל בי ככה?… דמעות נוזלות מעיני?… רב אבא בוכה… הלב נקרע בי לגזרים… מה יהיה בסופנו?… שריפה… הכל בוער… היהדות… האמונה… בתי־מדרשות אחוזים אש בוערת… ובנינים נופלים… שריפה… לכבות את האש בכעס, ברוגזה – והיא מתלקחת ביותר עוז… ברכּות… בדברי פיוס – והיא מתפשטת מאליה… הכל בוער… בוער… שריפה!…
הנפשות:
דניאל רם – אדריכל
רינה רם – אשתו
ר' נחמן – אביו
שרה – אמו
רחל – אמה של שרה
נחום, שמעון, יהודה – חברי הקבוצה:
חוה – אשתו של יהודה
מרים
אסתר
ר' שמואל, מלכה – הוריה של אסתר
קריין – אגרונום, עובד בתחנת הנסיונות
גולד – אדריכל של ההנהלה הציונית
תייר
תיירת
ועוד.
מערכה ראשונה
עמק יזרעאל. לצד ימין צריף, לפני הצריף מרפסת. על המרפסת ארגז של נצרים פתוח, מלא חפצים. ממול הצריף, לצד שמאל, צריף גדול, בית־אוכל, מרפסת גדולה. בין הצריפים שטח רחב. מעל גבעה נראה מקום גדור לבנין ומסביב לגדר חמרי בנין: לבנים, זיפזיף, מלט. מאחורי הצריפים, פה ושם, עוד צריפים ואהלים. על יד הצריפים עובדים: מתקנים דבר־מה, מכבסים לבנים. מזמן לזמן עובר מי־שהוא מצריף לצריף, מאוהל לאוהל. אצל בית־האוכל, בפתח המטבח, יושבים בחור ובחורה על יד דוּד, קולפים תפוחי אדמה. בשדות מסביב נראים פה ושם אנשים עובדים.
המקום: הרים וגבעות, ריק מכל עץ. רק בקצה הצריפים והאהלים מתנשא דקל יחידי. מרחוק נראים הרים, עטופי תכלת. בוקר.
שרה: (בת חמישים, עומדת אצל מרפסת הצריף שמצד ימין, מתבוננת בקומץ אדמה שבידה).
ר' נחמן: (בן חמשים. לבוש משי. חגור אבנט משי. בידו שופר. לא הרחק משרה. הוא מביט, משתאה למראה עיניו, קורא בניגון הטעמים):
האזינו השמים ואדברה
ותשמע הארץ אמרי פי
יערף כמטר לקחי,
תזל כטל אמרתי.
דניאל רם (בן שלושים. בידו גליון־קרטון מגולל כמגילה. בא מאחורי הצריף שלצד ימין. מביט על אביו ופונה אליו): אבא, ערב שבת היום? אתה “עובר” על הסדרה?
ר' נחמן (מתעורר כמו מחלום. מתבייש קצת): אינני יודע, מאמש, מאז דרכו רגלי על אדמת הקודש, פסוקי התורה מתרוננים בפי… (מביט לפניו) הלא אלה הם השמים… וזאת היא הארץ…
דניאל רם: והשופר שבידך?
ר' נחמן (כאילו רק עכשיו הרגיש שהשופר בידו): בארגז היה. בדרך יראתי שמא שכחתי ועזבתיו שם. והנה נמצא בין הבגדים. ירושה הוא לנו מדור־דור. אבא בצואתו הזכיר בפירוש, כי הוא מנחיל אותו לי בירושה.
דניאל רם (כשהם מתקרבים שניהם אל המרפסת): כמעט שלא ראיתיך עדיין, לא אותך ולא את אמא ולא את הסבתא. בלילה באתם. ואני עסוק, היום מניחים פה יסוד לבית בקבוצה. (מבטו נופל על אמו). אמא, מה בידך?
שרה (מתביישת קצת): אדמה… עפר ארץ־ישראל… רק פעם ראיתי. שם אצל הרבנית הזקנה שלנו, אצלנו. מרחוק ראיתי. שק קטן מלא עפר הקודש…
דניאל רם (בצחוק טוב): ועכשיו כל הארץ לפניך.
שרה (בדרך הליכתם למרפסת, כמו לנפשה): ברוך הוא וברוך שמו…
דניאל רם (מראה על הסל המלא חפצים): ואתם החילותם כבר להסתדר.
ר' נחמן: ראשית הסירותי מעלי בגדי הדרך. בגדי החול. פה… בארץ־ישראל…
דניאל רם: אבל אולי לא תהיה דעתכם נוחה מהחיים בקבוצה…
ר' נחמן: לא, לא. פה, אתך… אתכם…
שרה: פה, בני, אתך…
דניאל רם: (לאמו): ואיפוא הסבתא?
שרה: פה. מצאה לה בודאי איזו פינה ומפזמת.
דניאל רם: והיא כמו תמיד?
שרה: כן, כמו תמיד. שקטה, טובה. רק שרה את שיריה.
רינה (כבת עשרים ושבע, מלובשה בטעם. באה אל המרפסת): שלום. (לדניאל) ואתה פה? חפשתיך. לא ראיתיך עדיין היום.
דניאל רם: סרתי לרגע הנה לראות את אבא, אמא ואת הסבתא. (לאבא ולאמא) אני נחפז. תבואו שמה, לגבעה, במקום שמניחים את היסוד לבית.
(דניאל ורינה עוזבים את המרפסת. ר' נחמן ושרה יושבים אצל הארגז להריק אותו).
רינה (בדרך עם דניאל למרפסת שמצד שמאל): דניאל,יקירי, תסלח לי. רק הפעם אשאל אותך.
דניאל (מתעצב, מביט עליה בעיני דאגה): מה? שאלי.
רינה: וכי הוחלט כבר לגמרי?… לא נסיון?… נשארים בארץ וחיים בקבוצה?
דניאל רם (כשהם נגשים למרפסת): הלא דיברנו כבר. סיפרתי לך. התכנית, שהצעתי לפני ההנהלה, בשביל הבית שמניחים היום את יסודו, טובה בעיני הכל. אולם מחוסר אמצעים הציעו לי לשנותה, להקטין את הבית. לא הסכמתי בשום אופן. הבית, שאנחנו בונים פה, צריך להיות יפה… כתכניתי… והמקום הלא נהדר. הגבעה הזאת (מראה על הגבעה) הטבולה בשמש…
רינה (מחבקת את ראשו): בעל החלומות שלי…
דניאל רם: ועוד, הבית הזה, אם יצלח בנינו, ישמש דוגמא בשביל כל הקבוצות. והיתה עוד דעה – לבנות פה לא בית אחד גדול, כי אם בתים קטנים בני שנים־שנים חדרים… לא הכל מאמינים בחיי הקבוצה. ואני רוצה שגם הבית וגם החיים בתוכו יהיו יפים. חדשים ויפים… ואני הודעתי, כי אבנה את הבית כתכניתי ובתקציב שישנו. נתקבלנו לקבוצה. אקמץ בכסף משכורתי…
רינה: ההפרש הוא רק במשכורתך?
דניאל רם: לא, החומר החדש, מין הביטון שהמצאתי ושאני מטפל בו מכבר, יפחית בהרבה את הוצאות הבנין.
רינה: ואתה בטוח בהמצאתך?
דניאל רם: זהו הנסיון הראשון.
רינה: ואתה מקבל על עצמך את האחריות?
דניאל רם: ואם לא, אז לא יהיה הבית כתכניתי…
רינה: ואם טעית?
דניאל רם: כן… אתודה לפניך… האחריות גדולה… אבל יש פה רגעי אמונה כאלו… רינה, (הוא אוחז בידה) היום כשקמתי, אַת ישנת עוד, התפללתי – אינני יודע למי – אבל התפללתי: “תודה!”… הכל היה בעיני נס… השמש… האור… אַת… אני עצמי… הצריפים והאוהלים הטבולים בשמש הלוהט… כאילו הורם איזה מסך… ואיזו אמונה!…
ר' נחמן (ניגש אל קצה המרפסת מתעמק במראה עיניו, הוא שר):
אעברה נא ואראה
את הארץ הטובה
אשר בעבר הירדן,
ההר הטוב הזה והלבנון…
דניאל רם (מפנה את ראשו למרפסת, לרינה): הנה כך אוהבים את הארץ…
רינה: ואהבתך אתה את הארץ האם אינה מספיקה?
דניאל רם: אני… מהם ירשתי… המקור שלהם… של אבא, אמא, סבתא…
קריין, כבן שלושים ושתים, לבוש בגדים יפים, עובר לא הרחק מדניאל ורינה, אינו מרגיש בהם ונעלם.
רינה (נבהלת. פניה חורו, פונה לדניאל): דניאל!
דניאל רם: מה?
רינה: מי זה עבר שמה?
דניאל רם: קריין.
רינה (רועדת): קריין… גם קריין פה?
דניאל רם: כן, לא ספרתי לך? שכחתי, כנראה… הוא כבר הספיק להחליף פה מקומות שונים ועבודות שונות. גם בקבוצה חי כבר, ועזב אותה. עכשיו הוא עובד בתחנת הנסיונות. לא הרחק מפה.
רינה (מתאמצת להשתלט על עצמה): ובכן, גמרת… בהחלט?…
דניאל רם (במבוכה): מה קרה?
רינה: לא כלום. כך. אני שואלת עוד הפעם.
דניאל רם: כן, בהחלט…
רינה, עוזבת את דניאל והולכת לה עצובה, יחידה.
דניאל רם, עומד, מביט על רינה בדאגה.
יהודה (כבן שלושים וחמש מגולח. איש עבודה. מעדר על שכמו. בא מן השדה. פונה לדניאל): השעה מאוחרת?
דניאל (מתעורר ממחשבותיו): מה?… אַ, יהודה, טוב, רציתי לראותך.
יהודה (כשהם נכנסים למרפסת): מה?
דניאל רם: רציתי לראות את כולכם. אולי נתאסף לשעה קלה?
יהודה: עוד מעט ויצלצלו לחגיגה. אבל בנוגע לבית אין מה לדבר עוד… קבלנו עלינו ואנחנו מאמינים בך.
דניאל רם: אולי החברים לא תפסו את כל האחריות שיש בדבר והסכנה הכרוכה בו… זהו נסיוני הראשון…
יהודה (בצחוק): ולילות שמירה פה לפנים… בעלותנו על הקרקע, האם זה היה מעשה בטוח ומנוסה…
דניאל רם: אבל…
יהודה (מסיר את המעדר מעל שכמו ומעמיד אותו בפנה) הבית יבּנה כתבניתך… ואנחנו יודעים, הם רוצים לבנות פה בתים קטנים בני שנים־שנים חדרים… הדרך הישרה לביטול הקבוצה… כולנו מבינים זאת… ובכן אנו מוכנים לכל. גם את האחריות נקבל. ואפילו אם עוד זמן רב נחיה רק על הדיסה, – הבית צריך להבנות כתבניתך.
נחום (כבן שלושים ושתים. בא בהליכה מעשית. מרים פטיש מעל הארץ על יד המרפסת ומקיש בו במוט ברזל התלוי על הקיר, אחת, שתים, שלוש. נכנס אל המרפסת, ליהודה): צריך כבר להכין את הכל.
מהמטבח באות אל המרפסת מרים, כבת עשרים וחמש, אסתר כבת עשרים, ואמה – מלכה – בת חמשים, מסורבלת. ואחריהן שמעון, כבן עשרים וחמש, בא מן השדה.
חוה (בת שלושים, לבושה מכנסים שחורים, שרווליה מופשלים. בידה דלי של חלב, באה נלהבת קצת): מזל טוב! “האדומה” המליטה עגלה. נו, חברה, הבו שם.
אסתר (רוקדת): מזל־טוב, מזל־טוב! העֶגלה יפה?
מרים (מחבקת את חוה): בואי, הראי לי את העגלה.
שמעון (בצחוק): חוה, מה יום מיומים? מאימתי התחלת לשתף אחרים בעניני הרפת? אבל יש לי שם נפלא.
חוה (ברצינות): ראו, הוא מתלוצץ כבר.
שמעון: חס וחלילה… הדבר רציני מאוד.
חוה: וזאת היא תוצרת ראשונה ברפת שלנו.
מרים: “חגית”, על שם החגיגה של היום.
חוה (בדאגה): אבל “האדומה” לא הוציאה עוד את השליה. (לנחום) אתה החצרן היום?
נחום: אני.
חוה: ובכן תדאג לכך, שיהיה סוס מוכן, אלי נצטרך להביא את רופא הבהמות.
יהודה (לנחום): יש סוס באורוה שאינו בעבודה?
נחום: האשמדי, אבל…
חוה (בהתרגזות): מה פירוש: אבל?… ריח השומר עוד נודף ממנו. הסוס יקר לו מכל. ואולי צריך להביא את מי שהוא לחגיגה?
נחום (ברוגז): מה ענין חגיגה לכאן? מה?… ועל מי אסובב את השדות בלילה, על פרותיך או על העגל שנולד?
יהודה (בטוב לב, לחוה): טוב, טוב, כשיהיה צורך יהיה סוס. מזמן המליטה?
חוה: זה כשעתים.
יהודה: אין עוד מקום לפחד.
חוה (הולכת).
נחום: נו, הבה נתכונן. עוד מעט ויבואו המוזמנים. השולחנות מפה – למקום החגיגה.
רחל, זקנה, כבת שבעים, פניה רוויי יסורים, עדינים ועקבות של יופי עליהם. לבושה בגדי משי שחורים, עוברת בקרבת המרפסת תפוסה מחשבות ושרה:
דוה לבי, דוה לבי, דוה לבי.
נפשי רבת מכאובים,
נפשי, נפשי מה תשתוחחי ומה תהמי,
דוה לבי, דוה לבי, דוה לבי.
הכל מביטים לעבר רחל. מקשיבים לשירתה.
דניאל רם (כשהוא מביט בחמלה על הסבתא): זוהי סבתא שלי. אם אמי. אתמול באה עם הורי.
מרים (בצער): מה לה?
דניאל רם: בנים זכרים לא היו לה. נסעה אל הרבי. ברך אותה הרבי והבטיח לה שתלד בן. עברה שנה, שנתים והבטחתו לא נתקיימה, ובאה אמונה בלבה, כי הרה היא, אלא שהדור איננו ראוי לפרי בטנה. משיח בבטנה… והיא מתיסרת בעוון הדור…
מלכה: והשיר?
דניאל רם: של הרבי. השירים – סגולה המה, לדעתה, למרק את הפשעים והחטאים.
נחום: השעה מאוחרת כבר. צריך לנקות את השולחנות.
מתחילים לסדר. דניאל סר הצדה, משתטח על הרצפה, פורש את גליון הנייר שבידו ומתעסק בו.
אסתר (ליהודה, המקפל מפה שהסיר מעל השולחן): למה היה לך לקפל אותה? הלא נצטרך לפרוש אותה שוב על השולחן.
יהודה: הנה ראש של מיניסטר. צדקת.
שמעון: ואין לקפל גם את המפה שבידי, מהשולחן הזה?
אסתר: זה כבר התחיל בשלו. תנו לי את המפות.
משתתקים ועושים את מלאכתם.
שמעון (כשהוא מסיר כוסות מאחד השולחנות ומעמידם בארון שבקיר. נמשך אחרי שירתה של רחל, הנשמעת מרחוק, ומזמר בלאט):
דוה לבי, דוה לבי, דוה לבי…
יהודה (לשמעון): מה גם בבטנך משיח?…
צחוק
מרים: ומה, אדון רם, רצו להקטין את הבית, מחוסר כסף?
דניאל רם: אינני אדון… חבר… חבר הקבוצה כאחד מכם: כן, רצו, אבל אנחנו נבנה את הבית לפי תכניתי הקודמת.
אסתר: כמה נמאס עלי הפזמון התמידי הזה: “מחוסר כסף, מחוסר כסף”.
יהודה: מה תאמרו לפזרנות שלה? כמה ספינות לך בים? וכמה אוצרות זהב, חביבתי, טמונים אצלך?
שמעון: איזה טפשים הם העשירים. לו היה לי הכסף שלהם…
אסתר: נו, מה היית עושה?
שמעון (שותק).
אסתר: נו?
שמעון: חכו קצת. תנו לחשוב רגע. רצונכם שאתן לכם כסף וזהב על רגל אחת.
אסתר: ראו, זה נעשה כבר לבורגני. רק נתעשר ונעשה כמוהם.
צוחקים.
שמעון: צחקו, צחקו לכם, אבל אסתר לא היתה עובדת רק במטבח. בין הבנאים היתה, כגברים, שויון זכויות גמור…
מרים: רק אסתר?
שמעון: לא, מדוע רק אסתר? כל הבחורות בנאיות, עגלוניות, הכל, הכל. והבחורים להיפך, במטבח, אצל הילדים.
מרים: נתעשר והתחיל מהתל בנו.
שמעון: והבית שלנו יהיה גדול וגבוה. (ממשיך בטון שאפשר לפרשו כצחוק או כחלום בהקיץ). גדול ונשא על כל שטח ארצנו. גבוה לעיני השמש. ומהגג נראה – הים, הכרמל, החרמון, יהודה, שומרון, הגליל…
דניאל רם (כשהוא שקוע בתכנית שלפניו): בואו, חברה, ראו, הביטו… הנה התכנית.
כולם מלבד מלכה העוזרת לנקות את השולחנות, משתטחים על יד דניאל על הרצפה, מביטים בתכנית השטוחה לפניהם. מקשיבים לדברי דניאל, כחולמים.
דניאל רם: הביטו וראו, זה מראה הבית… פשטות. רחבות. איתן. המבוא והדלתות כאילו קוראים לכל בן־אדם, בואו, אחים אנחנו כולנו. אם רק ידים לך ונשמת אדם – בוא, בוא אלינו… והגג השטוח – כפדות וגאולה, לעמוד עליו ולהתפלל למרחב…
מלכה (נבהלת פתאום, עולה בבהלה על הכסא ומהכסא על השולחן ונותנת את קולה בצעקה).
כולם (מתעוררים מחלום, קמים, רצים למלכה): מה מה, קרה?
מלכה (בפחד): עכבר, עכבר… בעיני ראיתי.
כולם (משתאים) מה?… מה?…
מלכה: עכבר, ראיתי… פה על המרפסת…
כולם (פורצים בצחוק): עכבר… ותו לא?..
מלכה (רועדת מפחד): בעיני ראיתי… השמעתם? זה לא כתוב בטייטש־חומש, וגם המגיד לא סיפר מעולם שבארץ־ישראל יש עכברים.
הצחוק מתגבר.
שמעון: מה, סבתא? כ… באמת… זה לא כתוב בטייטש־חומש וגם המגיד לא סיפר זאת?
מלכה (יורדת מהשולחן): ומה הצחוק? אני יראה מאד מעכברים, ובארץ־ישראל יש עכברים.
שמעון: ועקרבים ונחשים, הלא כן, סבתא?
מלכה: לא… אלה ישנם בתורה ובטייטש־חומש… עקרבים ונחשים… אבל עכברים…
שמעון (ברוֹך): הרגעי, סבתא, נגרש אותם. בונים בית.
כולם (פורצים בצחוק כשהם מצביעים בידיהם על אסתר העומדת על הכסא חיוורת): גם היא… גם את פוחדת… פחדנית…
אסתר (מחקה את דיבורם, בכעס): פחדנית… פחדנית… וכי לא שמרתי עליכם בלילות כשעלינו על הקרקע… (יורדת מהכסא) שונאה אני את אלה…
מגיעה שריקת אוטומובילים, עגלות באות, אורחים בתלבשות שונות, חלוצים, זקנים, עולים על הגבעה, מקום הנחת היסוד.
גולד (כבן ארבעים וחמש, מיושב, לבוש בגדים נאים. בא אל המרפסת): שלום! למה אחרתם כל כך? הלא באו כמעט כולם. (לדניאל) ואתה, אדון רם, נצחת, ואני בשלי. אני מתרה עוד הפעם, הבית יבלע את כל תקציבכם…
דניאל רם: אדון גולד, הלא כבר נגמר… למעלה מהתקציב שאושר לא נקח מכם…
גולד: וכל חברי הקבוצה יודעים את העול שהם עומסים על שכמם?
יהודה (בנחת, אבל בעקשנות): יודעים…
גולד (עוזב את המרפסת בנימוס, כשפניו מלאים מרירות).
אסתר (לדניאל): בוא תעזור לי ונקח את השולחנות והכסאות.
מרים (בצחוק): אוי, האינטליגנטים הללו, הלא רק מלאכה קלה ונקיה להם.
דניאל רם (כשהוא מקפל את התכנית): תראו כשיבוא תורי במטבח…
יהודה (בטוב לב): הניחו אותו. (לדניאל, המוכן לעזור להם) לא צריך. חברה, יאַלה.
נושאים את השולחנות והכסאות. על המרפסת נשאר רק דניאל.
רחל (באה): הנה אתה כאן, דניאל, ואני לא ראיתיך היום. איפה היית?
דניאל רם (בחיבה רבה): פה, סבתא.
רחל (מצביעה בידה לצד הגבעה) מה שם? איזה חג?
דניאל רם: כן. חג. מתחילים לבנות בית בשבילנו.
רחל (שקועה במחשבות. פונה לדניאל): יקירי, ומתי אלד אותו? את המשיח?
דניאל רם (ברחמים): תלדי, תלדי אותו… פה… בארץ־ישראל…
רחל (מביטה על דניאל באהבה רבה): לא אפריע אותך, אלך.
הולכת ויושבת בלי נוע על יד המרפסת, כשפניה לאולם. בפניה מכאובים ויסורים ובעיניה תקוה גדולה.
אסתר, מרים, שמעון ויהודה באים אל המרפסת כשהם רחוצים ולבושים בגדים נקיים. מוציאים מארון שבקיר כוסות וצלחות והולכים אל הגבעה. גם דניאל אתם.
רינה (באה למרפסת שמצד ימין. פונה לשרה): דניאל איננו פה?
שרה: ראיתי שהלך לשם.
רינה: יחידי הלך?
שרה: לא. יחד, כולם.
בעיני רינה דמעות.
שרה: למה את עצובה, בתי?
רינה: אמא ואתם תשארו פה לחיות, בקבוצה?
שרה: ודאי…
רינה: אבל חיים כאלו קשים יהיו בשבילכם.
שרה: בתי, יקירתי, אם לדניאל ולך לא קשה, למה יהיה קשה לנו?… אבל מדוע אַת עצובה כל כך? הלא חג היום, מתחילים לבנות בית…
רינה (בעיניה דמעות, פזורת־נפש, כמדברת לעצמה): כן… בית… בית בונים… (היא עוזבת את המרפסת).
קריין (נפגש ברינה. היא רוצה לעבור על פניו, כאילו איננה רואה אותו, אבל הוא עוצר בה): שלום, רינה.
רינה (בידידות מעושה): אַ, קריין… שלום… שלום.
קריין: לא ראית אותי… את נחפזת…
רינה: לא… כך…
קריין: שמעתי, שאת בארץ – חברה בקבוצה…
רינה: (שותקת).
קריין: וכי אַת אוהבת כל־כך את הארץ… או את דניאל?…
רינה: כלומר?!
קריין: כך… אך למה אדבר בחידות?… לא פעם קראת לי גס… יהא כך… בשבילך הייתי תמיד ספר פתוח. וגם הפעם אדבר בגלוי… את יחסי אליך הלא ידעת ויחס זה נשאר כשהיה. ואני אומר לך לא בשבילך זאת… לא…
רינה: לא נשתנית… אני רואה זאת. מה אתה רוצה ממני?
קריין: מה אני רוצה? כלום אנשים כמונו יודעים מה הם רוצים? בן אני לעם שגם הוא אינו יודע מה הוא רוצה. רוצה הוא שלא יהיה מה שיש עתה… שלא ימצא במקום שהוא נמצא עתה… וגם אַת אינך יודעת מה את רוצה… משום כך אַת יראה אותי. אַת זוכרת – שם… בשריפת העולם הגדולה… הלא בערת יחד עם כולם. כמה התמסרות להרוס את הכל… וכמה האמינו לך… ופתאום ברחת… כן. כמוני כמוך, את צלך אַת רואה בי, ושונאת אותי… אבל ברגע זה אני יודע את רצוני – שלא תשארי פה… ושדניאל לא יצליח בבנינו.
רינה: דניאל יצליח. הוא מאמין… וגם אני משתוקקת לאמונה…
קריין: כן, דניאל תופס תמיד דברים בקויהם הישרים, בפשטותם הגסה… ברצינות…
רינה: ומה אתה עושה פה?
קריין: הלא אדם צריך להיות באיזה מקום שהוא…
רינה: אבל, מה אתה רוצה ממני?
קריין: שלא תתישבי פה. שלא תקבעי פה התחנה שלך… ואז עוד אקוה…
רינה: (מפסיקה אותו): שלום! (הולכת).
קריין: ממני אולי תנוסי, אבל לא מעצמך…
רינה וקריין הולכים כל אחד לצד אחר.
ר' נחמן: (התעורר פתאום. פונה לכאן ולכאן, מביט סביבו בתמהון. ממהר לגשת אל הכסא שעליו השופר, אוחז בו ומביט עליו. פונה לשרה): השמעת?…
שרה: מה?
ר' נחמן (מביט מסביבו).
שרה: מה?
ר' נחמן: וכי לא שמעת מאומה? קול… קול שופר.
שרה (בתמהון): מה?
ר' נחמן (כמו לעצמו): אולי נדמה… נדמה…
מהגבעה מגיעים קולות ודברים, נשמע קול שיר. נראות תנועות אנשים רוקדים. באים ר' שאול ומלכה.
ר' שאול (כבן חמשים, צנום, לר' נחמן): שלום. מה, אינכם הולכים לחגיגה?
שרה: נלך. נחמן, בוא.
ר' נחמן (תפוש במחשבותיו) כן, נלך.
ר' שאול (בחיוך): כן… כן… מוזר פה… הכל הם עושים בעצמם. חורשים, נוטעים גם בונים, הכל בעצמם.
מלכה: ראיתי גם בחור חולב פרה. זה כשבועיים שאנחנו פה, ומה לא ראינו פה?…
שרה: ברוך הוא וברוך שמו. אנחנו בארץ־ישראל.
מלכה: ארץ־ישראל…. הזאת ארץ־ישראל?… חם פה, השם ירחם… נמוגים ממש מחום, וגם עכברים, אפילו על המרפסת ראיתי אותם היום… אינני יודעת, ירושלים בודאי ארץ־ישראל היא… אבל פה… אין אתם יודעים איך חיים פה, רעבים פשוט. הנה אסתר’קה שלי, הזאת אסתר’קה? והיא שמחה ועליזה, היא עצמה אינה מבינה מה אתה.
שרה: זכינו, זכינו, אנחנו בארץ־ישראל.
ר' נחמן (כשהם עוזבים את המרפסת ופונים אל הגבעה. פניו נעשים מזהירים, וכאילו הוא עונה לשירים שנשמעים מהגבעה. הוא מתחיל לאט לבדו):
חסדי יהוה כי לא תמנו
כי לא כלו רחמיו…
חסדי יהוה כי לא תמנו
כי לא כלו רחמיו…
קולו מתרומם יותר ויותר והוא מתחיל לזמר בהתלהבות. מהגבעה באים לקראתו. מוחים כף לזמרתו המתרוממת ועולה. הוא מתחיל לרקוד. מתאספים בעיגול מסביבו. ר' נחמן רוקד בהתלהבות כשהוא שר:
חסדי יהוה כי לא תמנו
כי לא כלו רחמיו.
שרה גם כן נמשכת בכוח התלהבותו, שמה ידיה על לבה ויוצאת במחול כנגדו. הם רוקדים בכל חום נשמתם, כל אמונתם באלהים, כל אהבתם לארץ אבות, כל געגועי הדורות לארץ אחוזים בריקוד הזה. שרה רוקדת כשידיה על לבה, ור' נחמן – כשהוא כולו דבקות:
חסדי יהוה כי לא תמנו
כי לא כלו רחמיו.
הריקוד וכל שסביבו מתרחק הלאה לגבעה.
מתוך הקהל פורש גולד כשזרועו שלובה בזרוע דניאל, והם מתרחקים מהקהל.
גולד (לדניאל): היסוד נעשה יותר מדי רחב… אינני מבין…
דניאל רם: הלא העיקר לדידך התקציב, השאר אינו מענינך.
גולד: לא… לא… איזה דבר אסור נעשה פה… גם את הביטון אינני מכיר…
יהודה (נגש אליהם): מה קרה, אדון גולד, מה?
גולד: אני לא ארשה… (ליהודה) אחריות הבית עליכם, על כל הקבוצה.
יהודה: כן… אנחנו יודעים… כן, עלינו…
גולד (בכעס): והעיקר (לדניאל) אתה. עליך, אתה – האדריכל. עליך… אתה האחראי, כל האחריות – עליך…
דניאל רם (באמונה ובתוקף): עלי… כן… אני מקבל על עצמי את כל האחריות לבית… את כל האחריות.
המסך.
מערכה שניה
הקבוצה שבמערכה הראשונה. הבית בנוי עד התקרה. מסביב ערמות חצץ ושאר חמרי בנין. בצד ימין של הבית צריף עם מרפסת שבו גר דניאל רם. פה ושם צריפים, שעה של אחרי הצהרים.
על פיגומי הבית, למעלה, עומדים ובונים. מעלים לבנים, חבורת פועלים, ביניהם יהודה, שמעון ונחום, עומדת למטה ומגישה מוטות ברזל לחבורה העומדת על התקרה. דניאל רם, לבוש בגדים פשוטים, צוארון החולצה הלבנה פתוח – עומד למעלה על הפיגומים. בידו האחת הוא נאחז במוט של הפיגומים. גופו נטוי קצת למטה והוא נותן הוראות לעומדים למטה המגישים את מוטות הברזל. על ערמת חצץ, שלפני הבית, יושבות מרים ואסתר, לבושות מכנסים שחורים, לראשיהן כובעי־קש עם שוליים רחבים, ומפוצצות את החצץ.
ר' נחמן (עובר מביט כחולם על הבית הנבנה ושר):
כה אמר אדני
כה אמר אדני
כה אמר אדני…
מחשיכים את הבימה. מואר שדה של ירקות מאחורי הצריף שבו גר דניאל רם. רינה לבושה חולצה ושמלה לבנה. על ראשה, כובע־קש עם שוליים רחבים, משקה את הירקות. לא הרחק ממנה חוה, כובע וחולצה לה כמו לרינה ומכנסים שחורים, מטפלת בערימת עשב.
רינה (לחוה): בשביל הרפת?
חוה: כן.
רינה: לך הכל ברור… ישר, בטוח. רפת. בעל… קבוצה… הכל ברור…
חוה: נניח, רינה, כי לתוך הלב לא חדרת עוד… ואגב… (היא מתרוממת מהערימה, מישרת את קומתה, מביטה באופק הבהיר) ארץ מולדת… עבודה… אמונה בחיים חדשים… בכל שנתיים ילד… ילד… רינה, לו טעמת וקבלת עליך בלב שלם העול הזה, יחס אחר היה לך גם לרפת, גם לבעל, גם לקבוצה… (היא שמה על שכמה את ערימת העשב והולכת).
רינה (מביטה אחריה עד שהיא נעלמת, ושוהה עצובה במקומה).
קריין (מתקרב אל רינה כשזו אינה מרגישה בו): שלום, רינה.
רינה (נתחלחלה): קריין!
קריין: נבהלת… אבל לא מפני… אֶת עצמך אַת יראה… ומה, וכי נעשית לאכרה?…
רינה: ומה, אינני מוצאת חן בעיניך?
קריין: ידיך כבר ודאי לא אותן הידים, החבצלות הלבנות והרכות… הראי.
רינה (מושיטה את שתי ידיה בבטחון כנגד קריין).
קריין (חוטף את הידים ופיו נצמד אליהן בצמא).
רינה (עומדת זקופה, בגאון, וכאילו שקעה בשכרות מתוקה, כמו לעצמה) ידי מושכות אליהן…
קריין: אבל אַת לא אכּרה… רינה, לא אמת הדבר… לא אמת…
רינה (בצחוק) וכי זה פשוט יותר מדי לגבי אשה כמוני? רוצה אתה לראותני בכך? חכה קצת. (היא ממהרת לצריף ושבה בעוד רגעים אחדים לבושה כאשה מזרחית צעירה) נו, עכשיו, קריין, אני – בת ירושלים. בת יהודה מימי קדם (מזמרת):
דודי ירד לגנו
לערוגות הבשם
לראות בגנים וללקוט שושנים.
אני לדודי, ודודי לי הרועה בשושנים.
קריין (מביט עליה בעינים מלאות הערצה): אַת מהתלת בי?… יפה… יפה. אבל לא אמת הדבר… לא אמת… לא אמת…
רינה (מרימה מטפחת לבנה, שהיתה מונחת על ידה על הארץ, ושמה אותה על ראשה. פניה נעשים כפני אשה צנועה): וככה?… זאת אני, זאת אני, קריין, ככה אהיה… (היא מסתירה את פניה בשתי כפות ידיה, כמו לברכת הנרות בערב־שבת. מתפללת) אלהי אברהם, יצחק ויעקב… יהי רצון מלפניך שתקבל את תפלתי… בת ישראל כשרה אהיה…
קריין: גם זאת לא אמת… לא אמת… לא אמת…
רינה (בכאב): ומה אני?… מי אני?…
קריין: עכשיו אַת – אַת… אַת – רינה… כל ימיך תשאלי מי אני… מנוחה לא תמצאי לעולם.
רינה: לא… לא, קריין, לא הייתי גם בזה… לא.
קריין: שוב אַת יראה מפני עצמך… מפחדת…
רינה (מתישרת, בתקיפות) חדל לך, קריין, נדבר פעם כבני אדם… פשוט. כבר עיפה נפשי מהסיבוכים… נדבר פעם כבני אדם.
קריין: טוב… אני שואל אותך: המצאת פה מנוחה?…
רינה: לא…
קריין: כך, ידעתי זאת. אַת – כמוני… בני עם נודד אנחנו. בני עם מחפש… שמים אנו מקבלים על ראשנו, אבל ארץ זו מתחת רגלינו למורת רוח היא לנו. נפשנו מתעיפת ממנוחה. זרועותינו פרושות תמיד לחבק עולמות, אבל לא להאחז בהם. גם לאלהי אבותינו הקדמונים אין דמות וצורה… (לוקח את יד רינה בידו) רינה, אַת יכולה להיות תקיפה, נועזה. בואי אתי, את כדור הארץ אחזה עתה אש אוכלת. בואי לשם… נבער יחד עם כולם… בואי…
רינה (מוציאה את ידה מידו של קריין. לוחצת את ראשה בשתי ידיה. צועקת מרה): אַ!… קריין, עזוב אותי, עזוב (בורחת אל הצריף ונעלמת).
קריין (נשאר רגע תפוס במחשבותיו, והולך לו ונעלם).
מאירים את הבימה. התמונה כבשעת הרמת המסך, בתחילת המערכה השניה, כולם עומדים על מקומם, בונים את הבית.
דניאל רם (מעל הפיגומים, כמקודם): לא כך, יהודה, בזהירות.
יהודה (מלמטה, כשהוא דוחף יחד עם כולם מוט ברזל): יודעים אנחנו.
דניאל רם (לנחום העובר על ידו ולבנים על שכמו): מה העמסת עליך משא כזה?
נחום: לא קשה, אינני אוהב לישון בשעת עבודה.
דניאל רם (כשהוא מתישר ומביט מסביבו באפקים. שר):
אעברה נא ואראה
את הארץ הטובה
אשר בעבר הירדן.
פתאום הוא כופף את גופו למטה, מביט לשם וצועק לאלה המגישים את המוט.
יהודה, לא כך!… שמעון!… הזהרו!
יהודה: מה הצעקה?…
המוט נוטה הצדה.
שמעון (צועק): הזהרו, הצדה…
הוא ממהר להעמיד עצמו תחת המוט לעצור בו, כדי למנוע אסון. המוט נשמט מידו ברעש, כשהוא מסיע אתו חלק מהפיגומים.
דניאל רם (יורד במרוצה כשהוא מגיע לאמצע הדרך הוא קופץ על הארץ, חיור): אף אחד לא ניזוק?… כולכם?… שלמים?… ושמעון?
כל הבנאים יורדים מעל הפיגומים. עומדים רגע מבוהלים.
שמעון (כשהוא אוחז את אפו בידו): דומה, שחטמי היה בסכנה. כך טבעו של החוטם שהוא מזדקר מהגוף וקשה השמירה עליו…
כולם מתנערים מן הבהלה. צוחקים.
דניאל רם: למה הצחוק הזה? (לשמעון) עוד מעט וקרה אסון.
שמעון: שעת מנחה עכשיו והיה זה קרבן־מנחה.
צוחקים.
דניאל רם (מביט אל שעונו שעל ידו): די היום.
כולם מתישבים על ערימת החצץ. הגברים מוציאים סיגריות ומעשנים. הבחורות מתקנות את שמלותיהן.
נחום: בגרון שרפה. מתבקשת כוס תה. (ליהודה) מה, גם היום אין סוכר?
יהודה: אין.
נחום: הייתי מוותר על דייסה זו שבכל יום תמורת כוס תה חם עם סוכר…
אסתר: ועל מה לא היית מוותר לשם דבר מתוק? לקקן שכמותך. בת־חוה.
שמעון: כמו אסתר.
דניאל רם (מביט אל הבית): וכשנצליח – נגמור את הבית, הוא יהיה יפה, נהדר… ושוב אני מתרה בכם, חברים: הביטון נעשה באופן חדש! השגיחו היטב… אם תראו משהו, סדק או חריץ הודיעוני תיכף ומיד.
מי שהוא מהבונים (בהביטו אל הבית): ואם ברגע בהיר אחד יפול הבית עלינו על כל כבדו?…
דניאל רם (קם על רגליו. מביט על הבית, מדבר אל כולם): מעכשיו יהיה לנו לחוק: לא נגש לעבודה בבוקר כל עוד לא אבדוק בעצמי את הבנין.
יהודה (מביט על הבית, כאילו מדבר לעצמו): ואולי אנו מעמיסים יותר מדי על שכמנו…
מי שהוא מהבונים: נגוע מחיים כאלה ומעבודה כזו.
יהודה (כאילו נכוה מהמלים האלה): יבואו אחרים במקומנו… הבית יבנה…
מי שהוא מהבונים: נעשה לאינוַלידים…
יהודה: אבל הבית יהיה פה…
מי שהוא מהבונים: לא קרבן אחד ישנו כבר בבית־הקברות שלנו. נפול ונמות תחת משאו של הבית.
מרים (צועקת): די!… מה לכם היום, השתגעתם?
אסתר (קמה): מה, תשעה־באב היום?… (מחקה) נפול… נמות… ומה עוד?…
נשמעות שריקות אוטו. באים איש ואשה, תיירים. הם נגשים לחבורה, הולכים שלובי זרוע.
האיש: שלום.
כולם: שלום.
האיש (בהנאה): תיירים אנחנו. באנו לראות את ארצנו…
האשה (כשהיא שמה את הלורנט אל עיניה): השנה אמרתי לבעלי, נסע לארץ־ישראל.
האיש: כן… כן… היא שאמרה… כן… כן…
האשה (מוציאה מארנקה גזר מקופל בניר): לקחתי לזכרון, איזה גזר אצלכם! גם מלפפון לקחתי לזכרון ופלפל. אראה למכירינו. (היא מיטיבה את הלורנט, מביטה על הבית) ואת הבית הזה אתם בונים בעצמכם?…
יהודה: כן. בעצמנו.
האיש: טוב, טוב לעבוד, וכי לא כך?… והעבודה מבריאה, מחזקת את הגוף… ויש לקנא בכם…
יהודה (קם): נו, אדרבה… פשטו את מעיליכם, ובואו אתנו… לשורתנו…
כולם (עוצרים את הצחוק המתפרץ מפיהם).
דניאל רם (רומז באצבעו לאסתר שקשה לה להתאפק).
האיש והאשה הולכים להם ונעלמים. מצלצלים לאות הפסקת העבודה. עומדים להתפזר. פתאום נשמע כעין קול התפוצצות עולה מכתלי הבית. נבהלים. דניאל רם – כאילו זרם של חשמל עבר בכל גופו, נותן את ראשו בשתי ידיו. כולם מביטים איש אל רעהו, על הבית. מחשבה אחת עולה בבת־אחת בלב כולם. מתפרצת צעקה מרה – א!… עוד חברים באים מבוהלים. גם הזקנים והזקנות. גם רינה יצאה מהצריף אל המרפסת. כולם, מלבד הזקנים והזקנות, רצים אל הבית.
רינה (צועקת מן המרפסת): דניאל…
הזקנים והזקנות (מביטים בתמהון): מה קרה?… מה?…
מלכה: הלא תמיד הם רצים לתוך האש… אסתר’קה, אטלה… שובי…
רגע של דממה. שומעים רק פסיעות מתוך הבית. מתחילים לשוב אחד אחרי השני. נרגעים. סובבים את דניאל.
דניאל רם: לא כלום, כנראה. אולי התפוצץ משהו בפיגומים. לא נראה מאומה.
כולם: כן, לא ראינו שום דבר לא בכתלים, לא בתקרה, כך…
מתפזרים.
ר' שאול (למלכה): ענין של צחוק, כנראה.
מלכה: לא. קרה איזה דבר.
ר' שאול: אין אַת מבינה אותם… צחוק עשו להם…
מלכה: אם אמרתי שקרה משהו, משמע שקרה משהו.
הם מסתלקים.
דניאל רם (ליהודה): בוא אתי.
דניאל ויהודה הולכים לצריף שבו גר דניאל.
דניאל רם: מתאוננים. קשה הסבל…
יהודה: מי?
דניאל רם: הרי שמעת, אחדים. כשישבנו על החצץ שלפני הבית.
יהודה: לא. סתם… קשה… אבל אני מבטיחך, כולם כאחד נכונים לבוא באש ובמים…
דניאל רם (נגשים למרפסת ועומדים על ידה): שמע… בעיר, במחסן נמצאים החפצים שלנו. יסע מישהו מחר לעיר וימכרם… יהיה סוכר וגם את המטבח ישפרו.
יהודה: לא. למה?
דניאל רם: החפצים אינם נחוצים לי עוד.
יהודה: לא צריך. אדרבה, היבול השנה מבטיח טובות.
דניאל רם: אבל אני מבקש ממך… לי אסור להפּנות מהבנין… וגם רוצה אני לשרוף מאחורי כל הגשרים… לא אחזור לחיים אחרים…
יהודה: אבל…
דניאל רם: בלי אבל… אין לי מאום מלבד הקבוצה והבית הזה… עכשיו, עכשיו ברגע זה נתברר לי הדבר עוד יותר.
יהודה: יהא כך. מחר בבוקר אשלח מישהו. (הוא הולך).
דניאל רם (נשאר שוהה עוד במקומו, נשען על המרפסת שקוע במחשבות. מרגיש פתאום ברינה העומדת על המרפסת): שלום. לא ראיתיך (נכנס).
רינה: הרי אינך רואה דבר מלבד הבית…
דניאל רם (יושב על ספסל לפני השולחן): רינה, אל תדברי ככה…
רינה: שמעתי, את הגשר האחרון אתה שורף.
דניאל רם: כן. לא יהיו לי עוד חיים אחרים.
רינה: וחיי אני מה הם בעיניך?…
דניאל רם: כחיי…
רינה: אבל לא כמו הבית…
דניאל רם: אני אוהב אותך פה יותר מאשר לפנים, כי אני מטוהר פה…
רינה: תמיד רק על עצמך… אתה… אתה… אוהב אותי יותר… אבל אני… אנכי… כיצד אני אוהבת… (היא כורעת לפניו, שמה את ראשה בין ברכיו ושערותיה הארוכות נופלות על כתפיה. היא בוכה) דניאל… דניאל שלי… אינני יודעת מה אתי… אבל אינני יכולה להיות פה… אינני יכולה… (היא מרימה את ראשה מבין ברכיו. מתחננת) דבר מה מושך אותי בחזרה לשם… לשם… אל האש הגדולה המתלקחת שם…
דניאל רם: האנושיות לעולם תבער… אש תמיד… כל עוד אדם עלי אדמות… ופה חלקנו אנו באש החיים… הלהב שלנו…
רינה (ראשה נופל על ברכיו): דניאל, אינני יכולה…
דניאל רם (מחליק את ראשה): רינה, רינה שלי… קשה… קשה העול הזה. שבע ביום אני נופל תחת המשא הזה ושבע ביום אני קם ומלא אור… רינה, הלא שם הבנת אותי… טעמתי פה חיים זכים כבדולח… כך צריכים בני־אדם לחיות… פה נבנה את הבית… והחיים בתוכו יהיו ישרים, טהורים… אני נטהרתי פה… מיום ליום…
הוא שוקע במחשבות, כשהוא מלטף את ראשה. דממה, רינה רועדת מבכי עצור.
רינה (מתרוממת פתאום. נצבת מול דניאל): דניאל… אינני יכולה… אני אעזוב את כל אלה, אעזוב את הארץ…
דניאל רם (נבהל מכאב): מה? רינה…
רינה: כן… אז?… אז?
דניאל (מביט עליה בכאב)
רינה: ענה…
דניאל רם (שותק)
רינה: דניאל… ענה… אז?… אז?…
דניאל רם (מרכין את ראשו, כאילו מוכן לקבל על מפרקתו משא כבד ואומר בהחלטה): גם את הכאב הזה אשא בלבי… גם את המשא הזה אקח על שכמי.
דממה. מרחוק נשמע שירה של רחל:
דוה לבי, דוה לבי, דוה לבי…
נפשי מלאה מכאובים…
רינה (כאילו התעוררה. מתקרבת לדניאל): אבל זה שגעון…
דניאל רם (כמדבר לעצמו) שגעון… אבא והשופר שלו… אמא וקומץ האדמה שבידה… סבתא וחלומה שמשיח בבטנה… ושיריה… אבל זאת היא ירושה… ירושה בדמי… ירושה לנו… בדמנו… בגזענו… לא אוכל אחרת… ואני נטהרתי פה…
רינה: ואני נעשית פה מיום ליום נוראה יותר… איזה דבר נורא מתהוה בי… בקרב נפשי… כאשר רצתם לראות מה נעשה בבית בקשתי, התפללתי בלבי – הלואי ויפול… יפול הבית… לאנשים לא יאונה רעה, אבל הבית יפול… דניאל, אגלה לך הכל… מקנאה אני באהבתך את הארץ…. לבית… לחברים ולחברות… לכל… גם משיכה עצומה לשם… גם… לאחר… לאחר… דניאל, מה אני מדברת… דניאל, מה אני מדברת… דניאל, עזוב הכל… הצילני…
היא פורצת בבכי ונכנסת במרוצה לתוך הצריף. דניאל הולך אחריה.
בא ליל. ירח. שקט.
נחום (בא מאחורי הצריף. על שכמו רובה, הוא מתבונן מסביבו. הולך הנה והנה ויושב לפני הבית על ערימת חצץ. מביט. שר):
יפים הלילות בכנען,
צוננים הם ובהירים.
מפסיק. מביט. מוריד את הרובה מעל שכמו, מכונן אותו כלפי מעלה ויורה.
דניאל רם (יוצא על המרפסת, לנחום): מה קרה?
נחום: לא כלום… כך… לילה כזה…
דניאל רם (יושב על המרפסת, משעין את ראשו בכפות ידיו).
נחום (קם ממקומו. הרובה על השכם. פונה ללכת לעבר הבית השני ושר):
ואם רחל בגדה בי…
(נעלם).
לילה. שקט. דניאל יושב וראשו בכפות ידיו. שקוע במחשבתו. מאחד הצריפים נשמע קול חליל המשתפך בשיר מזרחי. מרחוק נשמע קול פעמוני גמלים. שם עוברת, כנראה, שיירה. מבית האוכל עולה המולת שירה ורקוד. הקולות מתגברים ומשתתקים חליפות, בא זקן, לקראתו זקנה. נפגשים.
הזקנה: ואני הולכת לקרוא לך.
הזקן: טוב. אני הולך.
הזקנה: כבר שרים ורוקדים שם במטבח.
הזקן: כן.
הזקנה: צעירים… אַ, צעירים… ביום עובדים ובלילה שרים ורוקדים… אַ, צעירים… צעירים…
נעלמים.
יהודה (עובר עם חוה, ידו על כתפה): שלטון הפועלים… כן… אבל… צריך שיהיה בכלל מקום לשלטון שלנו… התביני?… שלטון… שלטון זה או שלטון אחר בוחר לו עם שהוא בן־חורין… שיש לו החירות לבחור לו את השלטון שהוא רוצה בו… נשלוט מקודם על חיינו בתור עם… קרקע תחת רגלינו… שמים שלנו…
נעלמים.
מפינת הבימה נפתחת דלת של צריף על ידי דחיפה מבפנים. על הסף נצב שמעון. ידו על כתפה של אסתר.
שמעון: נעזוב את הצריף. קירות כאלה אפשר למצוא בכל מקום, בואי החוצה… ארץ־ישראל… יופי כזה… בלילות כאלה אני משתגע… (הם עוזבים את הצריף) יש ובאמצע הלילה אני עוזב את מיטתי ואת קירות הצריף ורץ החוצה… לארץ־ישראל… אין בי כוח להכיל את אהבתי לארץ־ישראל… (מחבק אותה) וגם אותך אני אוהב… (אסתר צוחקת צחוק בהיר) אין בי כוח לסבול את אהבתי… בואי לרקוד… עד להשתגע. עד להשתגע…
נעלמים.
מאירים פינה חשכה על הבימה. על סלע יושבת רחל ומלכה.
מלכה: אולי טעה הצדיק.
רחל: צדיקים אינם טועים… לא… אינם טועים…
מלכה: אבל אולי טעה…
רחל: לא… לא… משיח בבטני – פה… בארץ־ישראל אלד אותו…
שוב מחשיכים את הפינה.
עוברים צעיר וצעירה.
היא: אמור נא לי… אמור נא לי… וכי אתה אוהב אותי…
הוא: חמודה שכמותך… מה אַת רוצה ממני?…
היא: אהבה… אהבה… אני רוצה…
הוא: שבע ביום אני אוהב אותך ושבע ביום אני שונא… אכול יסורים אני…
היא: מי ביקש ממך את חשבונותיך?… אני רוצה אהבה… אהבה!…
נעלמים.
באים ר' נחמן ור' שאול.
ר' נחמן: (בחרדת קודש) כן… כן… ברור… שמעתי, השופר תקע…
ר' שאול: (מחייך) חי… חי… חי… כיצד?… היתכן?…
ר' נחמן: לא בפעם הראשונה אני שומע זאת. למחרת בואי שמעתי שם על המרפסת… ואמרתי, אולי אני טועה. אחר כך שמעתי עוד הפעם… ועכשיו שוב, בלילה… ברור… ברור… שופרו של משיח…
ר' שאול: אבל… אבל היכן הם סימני הגאולה?
ר' נחמן: גם את הצורה, את הלבוש… אין אנחנו מכירים… אין אנחנו משיגים… הלבוש יכול להשתנות… הקליפה, החיצוניות… אבל התוכן… הפנים… ההבטחה נתקיימה… ברור לי… שמעתי שופרו של משיח… שופרו של משיח…
ר' שאול: ומה לעשות?…
ר' נחמן: האמין, ויאורו עיניך כמו עיני… אור חדש לנגד עיני… אור לי… אור לי…
ר' שאול: (תופס את זרועו של ר' נחמן כשכל גופו רועד מפחד) שופרו של משיח… ומה לעשות…
ר' נחמן: האמן… האמן וראה את הנס… אלהי ישראל מקיים את הבטחתו… אור לא מעלמא הדין… אור לי… אור לי…
נעלמים.
בבית האוכל מתגברים השירים והריקודים. שומעים קולות: החוצה… לבית… באים בלפידים ורוקדים לפני הבית הורה בהתלהבות. שרים:
בשוב יהוה את שיבת ציון
היינו כחולמים…
ההתלהבות מתגברת עד כלות הנפש. שרים:
אל יבנה הבית, אנחנו נבנה הבית
הבית, הבית, הבית…
הרוקדים מתרחקים שוב, רוקדים ומתרחקים לעבר המטבח.
חוה (לבושה מכנסים שחורים, מוציאה מבין הרוקדים את נחום): בוא, בוא לרפת. צריך לשלוח את החלב לעיר. בוא.
נחום: עוד… הניחי לי… עוד מעט…
חוה: רקדן שכמותך. זה כמה שנים שאתה רוקד… ועוד לא שבעת…
נחום: לא… לא שבעתי… אוי, חוה… חוה… האם לא תביני?… בלילה כשאני נישא על האשמדי שלי – אני רוקד… ליל ארצנו… רק לריקודים נוצר הוא… יא־ליל, יא־ליל. יא־ליל, יא־ליל… אוי, חוה, ואני הלא אהבתי אותך ויהודה לקח אותך… ואת האשמדי שלי אני אוהב מפני שאת אוהבת את יהודה ואת הפרות שלך…
חוה: הוי, נחום, נחום, נשארת כמו שהיית… שומר… נו, בוא, נרקוד עוד הורה אחת… בוא… (מתחברים אל הרוקדים ונעלמים יחד אתם לעבר המטבח).
דניאל רם (שישב כל הזמן על מרפסת צריפו, קם והולך לעבר המטבח אל הרוקדים. בדרך הוא נפגש בגולד):
גולד: שלום.
דניאל רם (משתאה): שלום, מה?…
גולד: קרה אסון?
דניאל רם: מה?
גולד: כך ספרו לי. הבית נסדק.
דניאל רם: לא.
גולד: הייתי בסביבה, ספרו לי שהבית נסדק וסרתי הנה לראות במו עיני.
דניאל רם: פחד שוא היה.
גולד (קר ויבש): אולם אני מצטער להודיעך, כי מהיום והלאה לא תקבלו עוד שום כסף, עד גמר הבנין.
דניאל רם: טוב…
גולד: עכשיו אני יודע, באת לעשות כאן נסיונות… מה יאמרו הבריות?… למי מסרנו את בנית הבית?…
דניאל רם: לנו, לבוני הבית…
גולד: למי?… מי אתם?…
דניאל רם: בוני הבית…
גולד (כופה את עצמו לשלוט ברוחו. קר ויבש): שלום! (הולך).
דניאל (נשאר יחידי. אין איש. הוא מזדקף ומדבר לעצמו): עוד אעיז!… נעיז!…
המסך.
מערכה שלישית
המקום שבמערכה השניה. השעה שלפני הצהרים.
על פיגומי הבית ועל התקרה עומדים ועובדים. על ערמת חצץ יושבות מרים ואסתר ומקישות בפטישים. על מרפסת הצריף, שבו גר דניאל רם, בצד הבית הנבנה, צועד דניאל הנה והנה. יש שהוא נגש לשולחן שעליו תכנית הבית, מסתכל בו, מביט על הבית ומתחיל שוב מתהלך הנה והנה.
רינה (יוצאת מפנים הצריף אל המרפסת. מביטה על דניאל. פונה אליו): דניאל, תפול תחת המשא הזה, כל הלילה לא ישנת. ראיתי.
דניאל רם: כן, לא ישנתי, הנפץ אתמול אינו נותן לי מנוחה… בדקתי גם היום את הבית. כלום לא מצאתי. אבל חושש אני שלא הבאתי בחשבון את החום ואת החמסינים. ואם טעיתי – אסון עלול להתרחש בכל רגע ורגע.
רינה: גם אתה תפול תחת המשא הזה.
דניאל רם: יבוא אחר תחתי…
רינה (יושבת אל השולחן שקועה במחשבות).
דניאל רם (נגש לשולחן, כותב דבר־מה על נייר המונח על השולחן. מרים אבן מהרצפה ושם על הנייר, שהרוח לא ישא אותו. לרינה): רינה, אני הולך למחצבה לראות את האבנים בשביל החצץ. אם יקרה משהו ויחפשו אותי, ידעו מתוך הפתקה היכן אני. (מקפל את התכנית. מכניסה לתוך הצריף. שב אל המרפסת. פונה לרינה): רינה, אם ישאלו היכן אני, ואַת תהיי עוד פה, בבקשה, תאמרי להם שאני במחצבה.
הולך ונעלם מאחורי הצריף.
רינה (נשארה יושבת עצובה. מביטה על הבית).
אסתר (קמה מערמת החצץ. רצה אל הברז שאצל המרפסת ושותה).
רינה: אתן לך כוס.
אסתר (מרימה ראשה): לא צריך. (שותה שוב) א, טוב, היום בוער. א, כמה אוהבת אני את הארץ בימים האלה. בוער… אש לבנה… השערות על הראש בוערות… (שבה למקומה ולעבודתה).
מרים: א, החצץ היום כאש.
אסתר: חמסין.
מרים: ארץ־ישראל…
שמעון (עובד למעלה): אני נשרף. שריפה!…
נחום (עובד למעלה): לעזאזל, מאה חמסינים נזדמנו יחד היום.
אחד הבונים: החום מוצץ את טיפת הדם האחרונה.
יהודה: זאת היא ארצנו. בוערת הארץ, בוערים אנחנו, אש, להבה!
נשמע קול התפוצצות חזקה. הפיגומים רועדים. העובדים עליהם ועל גג הבית נמלטים ורצים. מבוהלים באים במרוצה העובדים במטבח. גם חוה באה, כנראה, מהרפת. גם ר' נחמן בא. כולם מביטים חיורים על הבית.
כולם: איפה דניאל?
רצים לצריפו של דניאל.
יהודה (חיור ומלא דאגה. לרינה): איפה דניאל?
רינה: מה, מה קרה?
יהודה: אסון… התקרה נתפקעה. חגורת הביטון בסכנה. הבית עלול ליפול בכל רגע.
רינה (כמו לעצמה) ליפול… הבית… הבית יכול ליפול… (נראה שאיזו מחשבה עברה במוחה. היא שולחת את ידה אל הפתקה שמתחת לאבן על השולחן, לוקחת אותה וממעכת אותה באגרופה. ליהודה): ודניאל יכול עוד להציל?… להציל את הבית?…
יהודה: אני מאמין בו… לו היה פה ברגע־זה… איפה הוא?
רינה (רואים שמלחמה בלבה).
מאצל הבית נשמע עוד הפעם קול נפץ, כעין שבר בפיגומים או בבית גופו. כולם מפנים בחרדה את פניהם לעבר הבית.
יהודה (לרינה): איפה דניאל?… לאן הלך?… לא אמר לך?…
רינה (מקמצת בחזקה את ידה שהפתקה בה. קולה עשת. בהחלטה): לא…
יהודה: ואיפה הוא?
רינה: איני יודעת…
שמעון (בתחנונים): הוא יציל… איפה דניאל?
רינה (כולה אומרת החלטה. שותקת).
חוה (נגשת לרינה, מביטה ישר בעיניה): אַת יודעת…
רינה: לא…
חוה: רינה, בעיניך קור שחור. אַת יודעת…
רינה: לא…
חוה: נקלל אותך… עד עולם… ילדי… ילדינו… רינה, גם את תהיי אם לילדים… ילדיך יקללוך…
רינה (נתחלחלה): מה?… מה?… (היא צונחת אלמת על הכסא שאצל השולחן).
כולם עוזבים את המרפסת. הולכים אל הבית. מביטים בפחד.
חוה (צועקת מרחוק): ילדיך יקללוך…
קריין (נגש אל המרפסת. לרינה היושבת יחידה ובלבה מלחמה): רינה, ועכשיו?…
רינה (כמו לעצמה): ועכשיו?…
קריין: ועכשיו יש תקוה?…
רינה (כמו לעצמה) ועכשיו יש תקוה?… איזו?..
קריין: הבית יפול… אני מבין אותך. אַת עוזרת לכך… בואי אתי… גורל אחד לנו…
רינה (כמתעוררת קמה מעל הכסא) אתך… לאן… לאן?…
קריין: לשם… חזרה לשם… לעולמך… למהותך…
רינה (כאל עצמה): לעולמי…למהותי… תהום שחור וריק מתהוה בלבי… (מביטה בעיני קריין), קריין, ברק של צחוק נורא בעיניך… תמיד פחדתי ממנו. קר ונורא…
קריין: לא רק שלי הוא… גם שלך… של עמנו… עם נודד בעולם… שראה הכל, היה עד לכל… ומבין הכל… גם אנחנו נודדים כמו אבותינו לפנינו וכמו בנינו אחרינו…
רינה: (כאילו נכותה מהמלים האחרונות. עיניה מתרחבות ואור חדש נולד בהן) בנינו… בנינו… מה, מה?… ובנינו אחרינו… גם הדור הבא… גם ילדי יהיו כמוני… נודדים… והצחוק הזה בעיניהם כמוני… עם הגיהינום שבי… או עם קללה על לשונם… לא… קריין. ברגע זה נתחור לי דבר מה… הואר דבר מה במוחי… יהודה… שמעון, חוה!…
קריין: מה אַת עושה?… רינה, תתחרטי…
רינה: לא… לא… ברגע זה הואר הכל… הוארה נשמתי… אור במוחי… אור חדש נולד בקרבי… אני רוצה להיות שם… אם לילדים… בשביל הדור הבא… ילדי… הוארה בפתאום נשמתי… אור חדש… לא… יהודה, חוה… שמעון… דניאל!
דניאל רם (בא מאחורי הצריף): מה קרה?… מה?…
רינה: רוץ מהר אל הבית…
דניאל רם (רץ, רינה אחריו. קריין נעלם מאחורי הצריף): מה קרה? מה?…
כולם (אצל הבית): הנה דניאל, דניאל…
יהודה (רץ לקראתו): קרה אסון… התקרה התפקעה… וגם חגורות הביטון שלמעלה בסכנה…
דניאל רם: א!… (מתגבר ומשתלט על עצמו) רק התקרה?…
יהודה: כמדומני.
דניאל רם: עוד נציל. מי ילך אתי למעלה?
כולם: כולנו.
דניאל רם (כנזכר בדבר מה): לא, מקודם בעצמי… סכנה, אף אחד אל יהין. עד שארשה… לא…
כולם: לא, כולנו… כולנו…
דניאל רם (בקול מצוה): אני בעצמי… כל רגע יקר…אל תהינו ללכת אחרי…
מטפס על הפיגומים. כולם מטפסים אחריו… רינה, שהיתה בקהל, מתחמקת, רצה לאחורי הבית ונעלמת. דניאל מטפס למעלה, כולם אחריו. גם ר' נחמן. דממה, מטפסים. האויר רווי סכנה. הדממה נמשכת. תחת רגלו של מישהו נשבר מוט הפיגומים, הוא מתחלק למטה. מתגבר ומטפס הלאה. כשהמטפסים ובראשם דניאל עומדים להגיע אל התקרה, נראית מעבר השני של הבית ראשה של רינה, יחידה. פניה מאירים וכאילו עטרה של זוהר סביב לראשה. היא עולה ומתרוממת עד שהיא נראית בכל קומתה, ובאה ועולה הראשונה על התקרה. היא מתישרת, מביטה רגע לפניה באופק ומלבה מתפרץ “איזה אור!” והיא דורכת הלאה על התקרה בעוז ובבטחון. באה עד הקצה השני של הבית, מושיטה את ידיה לדניאל המטפס ועולה… וקוראה בגאון: “דניאל, דניאל!”…
דניאל רם (ברטט שמחה): רינה, רינה!…
דניאל ואחריו כולם עולים על הגג. הוא בוחן את התקרה ואת הבית מכל הצדדים.
דניאל רם: לא אחרנו… טוב… נציל… לכונן בכיוון אחר את מוטות הברזל. הם גם יעזרו לחגורת המסגרת… (מראה בידו) ככה… ככה… נמהר…
על התקרה מתחילה עבודה קדחתנית. מטפלים במוטות ברזל, גם רינה בין העובדים. וגם ר' נחמן. דניאל עומד כשהוא נאחז במוט הפיגומים ומנצח על העבודה.
דניאל רם (עוזב את מקומו מתהלך על התקרה הנה והנה. מסתכל בתקרה. בא עוד הפעם עד אמצע התקרה, מסתכל היטב מסביב ופונה לכולם): די… טוב… הסכנה עברה… לנוח… הבית איתן… חזק… מחר נתחיל לבנות את הקומה השניה… נעיז עד הסוף!…
כולם עוזבים את עבודתם. מנגבים את הזיעה. שואפים רוח לרווחה. אחרים מנסים ברגליהם את התקרה, אם חזקה היא.
דניאל רם (בטוב לב): חזק… חזק…
שמעון (גם הוא מנסה ברגלו את הגג. לדניאל בצחוק): ובפני הורה יעמוד?…
דניאל רם: אפילו עד אור הבוקר שלמחרת…
שמעון: נו, חברה, אל יבנה הבית…
וידי כולם משתלבות על הכתפים. גם רינה בתוך הרוקדים. גם ר' נחמן. הזקנים והזקנות שנשארו למטה מוחאים כף, ועל התקרה רוקדים בהתלהבות, עד כלות הנפש:
אל יבנה הבית
אנחנו נבנה הבית,
הבית, הבית, הבית…
המסך.
מחזה בארבע מערכות
הנפשות:
אבּיצ’י – מוכר עטרן
חנה – אשתו
קרֵינה – אחותה של חנה
חיֵנה – אחותה של חנה
פיני – בעלה של קרינה, מוכר עטרן
חיים – בעלה של חינה, מוכר עטרן
עטה’לה – בעלה של קרינה, מוכר עטרן
ינטה – גבאית
רב
גברים, נשים.
המקום – עיירה יהודית, הזמן – אחר הפסח, ממערכה אחת לשניה כשבועיים ימים.
מערכה ראשונה
בית אביצ’י. חדר גדול, מטבח וחדר-אוכל כאחד. לימין – המטבח, תנור גדול ועל ידו דלת לחצר. ספסל. בפינה – כלי-מטבח, מגרפה, מטאטא ועוד. בצד שמאל – חדר-האוכל. דלת לרחוב. סמוך לה חלון. על-יד החלון ספסל ושולחן ארוך, בלי מפה. מסביב לשולחן דלפקי-עץ. בקיר, מול הקהל, דלת לשאר החדרים. על-יד דלת החצר כלי-פח למדידת עטרן, שחור ומשומן. בחדר ובכל אשר בו אי-נקיון, לכלוך ורפש. – לפנות ערב. מתחיל להחשיך.
חנה, כבת שלושים, יושבת על הספסל על-יד השולחן. על-ידה קרינה וחינה, הצעירות ממנה בשנה-שנתיים. הן דומות זו לזו. שחרחרות. תאוה עצורה בפניהן ובגביהן הכפופים במקצת.
חנה: ש ש… (מקשיבה). ש ש… כמדומה שנוסעים. (מקשיבות)
קרינה: לא. רק נדמה לנו. אולי הילדים המצחקים בחצר.
חנה: הילדים הלכו כבר לישון. חכי… ש ש… (האחיות מקשיבות שוב).
קרינה: לא. רק נדמה לנו. דבר מוזר. עוד אמש היה עליה לשוב. היום בבוקר. ועד עכשיו עוד אינם.
חינה: ואני אמרתי לחיים שלי, שלא יסע ליריד. והם כולם כלום היו צריכים לנסוע? (שותקת רגע). כל פעם שחיים שלי נוסע עם העטרון לכפר והוא שב בשלום אני מודה לאלהים.
קרינה: רק שלך?… ופיני שלי כלום איננו נוסע לכפר?
חנה: פרנסה כזו לכולנו. (שותקות).
חינה: לבי מגיד לי דבר-מה. לבי מנבר לי לא-טובות…
קרינה (באי-מנוחה וברגשות): את… לבך תמיד מנבא לך… הצומות שלך יעבירו אותך מן העולם. (לחנה) היא שוב טעתה בחשבון ושבוע היא יושבת כבר בתענית…
חנה (מתוך צער): הלא שחפת תאכלך.
קרינה (שכורת תאוה): השמעת מימך, תמיד היא… אשה שלא תדע למנות… אחרי לידה יש שטועים… אבל בכלל אשה שלא תדע מתי מותר ומתי אסור… שלא תדע למנות…
חינה: וכי מה אשמה אני?… מניתי… אולי חולה אני… מה לי לעשות? הלואי וימחלו לי את פשעי הגדולים.
חנה: פורשים לזמן מהבעל ואין באים לכלל טעות.
חינה: אסור. גם הוא אומר שאסור…
קרינה: (ברוגז): הירא שמים שלך…
חינה (משולהבת): אין את ראויה להעלות את שמו של חיים שלי על שפתותיך.
קרינה (מחקה את קולה של חינה): אינני ראויה להעלות את שמו על שפתי… אַ, קדוש הוא וקדוש הדבלול שלו ועיניו המורמות שמימה.
חינה (בהתלהבות): והא ראיה: שמו של חיים שלי בפי כל “רב חיים” ופיני שלך האדום…
קרינה (צועקת): הלואי, יאיר מזלי כך, כפיני שלי. (בתאוה) פיני שלי…
חינה (בהתלהבות ובכעס): לא פיני ולא אביצ’י אינם שוים אפילו צפורן אצבעו הקטנה.
חנה (מתעוררת): אביצ’י שלי… אביצ’י שלי…
הדלת המובילה לחצר נפתחת. נכנסת צעירה כבת תשע-עשרה, יפה. פניה עדינים. עיניה שחורות, טובות, חולמות. בגדיה לא בגדי-עושר, אבל נקיים. על ראשה צעיף קל. היא צועדת פסיעות אחדות לפנים החדר. מתעכבת רגע וחוזרת ויוצאת מהבית. שלוש האחיות מפסיקות את דבורן. מפנות את ראשיהן לדלת, אבל מבטיהן נופלים עליה כשהיא נסגרה כבר מאחורי היוצאת. הן מביטות בדממה זו בפני זו ומשתאות.
חנה: כמדומני שמי שהוא היה פה.
קרינה: כמדומה…
חינה: כן, כמדומה.
חנה: (מביטה מסביבה משתאה): כאילו איזה זוהר עבר…
קרינה: כאילו אור חלף ועבר…
חינה: כן. כאור… (מביטות משתאות. הס).
חינה: לבי מנבא לי דבר-מה…
נפתחת הדלת לחצר. נכנס אביצ’י. איש כבן שלושים ושלוש. גבה-קומה, חסון. זקן שחור, דליל, נטוי לפנים הצואר. עיניו פקחות, מלאות חיים. איזו אי-מנוחה בהן. וידיו שחורות, משומנות בעטרן. מגפיו גבוהים. מעילו מוארך. הכובע מופנה קצת למעלה ונטוי הצידה מתוך פיזור-נפש. בידו האחת סל וצרור של חפצים ובשניה – השוט. הוא נשאר עומד על סף הדלת הפתוחה. הוא מדבר לאחוריו, לתוך החצר.
אביצ’י: את מתבישת… את מפחדת?… בואי. הכנסי הביתה. בואי… (חנה, קרינה וחינה קמות ממקומותיהן מרוצות. עוזבות את השולחן).
כולן יחד: בואו כבר… בואו…
חינה: גם חיים שלי?…
קרינה: פיני שלי גם כן?…
אביצ’י (כשהוא עומד בפתח, בטוב לב לחצר): נו, בואי…
(הביתה נכנסת הצעירה שנראתה מקודם. היא ואביצ’י באים לפנים החדר).
קרינה (לאביצ’י): פיני שלי בא?
חינה: וחיים שלי?
אביצ’י (בטוב לב ובשמחה, כשהוא מעמיד את הסל וצרור החפצים על יד הקיר): בואו, בואו, לכנה לקבל את פניהם.
קרינה וחינה ממהרות אל הדלת המובילה לרחוב ומביטות אל הצעירה. הן פותחות את הדלת, מתעכבות רגע. מביטות באי-מנוחה אל הצעירה ויוצאות מהבית. חנה עומדת נבוכה, מביטה אל אביצ’י, אל הצעירה.
אביצ’י (לחנה): מה אַת מביטה ככה מבולבלת? הלא זוהי עטה’לה… בתו של קרובנו, ראש-הישיבה, רבי נחמן… הבאתי אותה אלינו. הכיני, חנה, את המיחם. (לעטה’לה): שבי, התפשטי, אני אגש לסוסים.
אביצ’י יוצא את הבית. חנה יוצאת לחדר הפנימי. עטה’לה נשארת רגע יחידה באמצע החדר. מסירה את הצעיף שעל ראשה ומעילה. מניחה אותם על החפצים שלה ויושבת על-יד השולחן. מביטה מסביבה בסקרנות ובקצת פחד. חנה שבה ומיחם בידה. מעמידה אותו על-יד התנור ומטפלת בו. אחר-כך היא יוצאת שוב לפנים הבית ושבה ובידיה כוסות אחדות עם מגבת. לבושה חולצה אחרת, של שבת. מעמידה את הכוסות, נוטלת מהחלון מנורה ומעמידה על השולחן.
חנה (כשהיא מדליקה את המנורה, לעטה’לה כמתנצלת): בבית יש ומתלבשים שבאמת חרפה להביט עליך. לבשתי חולצה אחרת. יותר יפה…
עטה’לה (מביטה על חנה בעינים טובות ומחייכת).
חנה (מוציאה מהמגרה מפּה ומכסה את השולחן. מנגבת את הכוסות. לעטה’לה): מדוע אחרו לבוא?
עטה’לה: תעו בדרך. יצאנו לפנות ערב. אני והדוד והם מאחורינו, ותעו בדרך.
חנה (נבוכה): תעו בדרך?… הלא הדרך ידועה להם כל-כך…
עטה’לה (מחייכת): לא יראתי. כשיצאתי את העיר פגעו בנו אכרים שכּורים אחדים. ירד הדוד מהעגלה ונתן לאחד מהם מכה כזו עד שלבו התכוץ בו. התפזרו וברחו. ואני לא יראתי עוד. וכשבאנו ליער תעינו. יער גדול ומסובך. כל הלילה תעו. לא יראתי. (מחייכת).
חנה (במבוכה, כאילו לעצמה): הלא לאביצ’י הדרך כל-כך נהיר… תעה…
אביצ’י (נכנס הביתה ושתי רתמות על כתפיו. הוא מניח אותן אצל הקיר בפינת המטבח ומדבר לעצמו): הרתמות, ליתר בטחון, תהיינה בבית.
חנה (לאביצ’י): מדוע זה אחרתם כה לבוא?… תעיתם בדרך?…
אביצ’י (כשהוא משתחרר מהרתמות): כל הלילה… והדרך, הלא בעינים עצומות, בתוך השינה אני יודע אותה, ותעיתי… מעשה שדים…
חנה (נבהלת): לעת הלילה… אל תעלה את זכרם…
אביצ’י (צוחק): מה, אַת יראה?… הנה תעינו כל הלילה ולא יראנו. (לעטה’לה): אמת?…
עטה’לה (צוחקת): כלל וכלל לא. אני – לא.
חנה (באי-מנוחה): מה הצחוק שאתם צוחקים? אינני מבינה.
אביצ’י (כשהוא יושב אצל השולחן): איך דולקת הלילה המנורה, בבהירות כזו. מה זאת?
חנה (באי-מנוחה): גם אני השתוממתי… לא הייתי צריכה לעסוק בה הרבה. תיכף ומיד נדלקה. ואיננה מעלה עשן. ומאירה כל-כך.
אביצ’י (צוחק): לכבוד האורחת. (מידי חנה נשמטת כוס ונשברת).
חנה (מבולבלת ובאי-מנוחה): מה לי?… הכל נשמט מידי הערב…
אביצ’י (בטוב לב): תהי הכוס כפרת כולנו. (מקשיב להמית המיחם). כמדומני, שהמיחם מוכן כבר.
חנה (סרה אל המיחם).
אביצ’י (לעטה’לה): נו, הרגישי את עצמך אצלנו כמו בביתך. אנחנו אנשים פשוטים. בלי חכמות. אינני לא רב, ולא ראש-ישיבה, לא שוחט, אפילו לא מלמד. אביצ’י מוכר-עטרן ותו לא. בלב שלם ביקשתי מאביך, שירשה לי לקחתך לביתי… אם תרגישי את עצמך אצלנו לא בטוב, אפילו במשהו, תיכף תגידי לי. (הוא מביט רגע על עטה’לה ובת-צחוק טובה מתפשטת על שפתיו) אינני יודע… הלא תעינו בדרך, ולא היה איכפת לי. ואור היה בבית… (שותק רגע ומדבר לעצמו) והסוס שקניתי – מציאה… איזו רגלים ואיזה חזה לו וגב. ואיך הוא מחזיק את ראשו. ועינים פקחות, עיני ממזר – “צעצוע”… לא לחינם מקנא בי פיני.
עטה’לה (בתמימות): מדוע מקנא פיני?…
אביצ’י (צוחק): עודך ילדה ואין את מבינה בזה. שהאחד מוצא מציאה, מקנא בו השני… שייך מקנא. הנה רוצה פיני חלק בו. ואילו לא היה פיני נבל, היה אחרת. הלא הוא הסתובב אצל הסוס. רצה לעשות רעה… להרעילו רצה. ועם נבל להתרועע, להיות אנשים-אחים, אינני אוהב.
עטה’לה: פיני איש רע?
אביצ’י (עושה תנועה בידו): מילא, נניח.
חנה (באה ומיחם רותח בידיה).
אביצ’י (קם בכעס כלפי חנה): כמה פעמים אמרתי לך שלא תשאי את המיחם אל השולחן. לאביצ’י מוכן-עטרן ידים חזקות וחנה אשתו חלשה ממנו ועליה לגדל את הילדים.
חנה (כשהיא מעמידה את המיחם על השולחן): לא כבד. לא כבד.
אביצ’י (בטוב לב): הנשים הללו. רוצות להראות שידן בכל… כשיש בעל בריא וחזק בבית אין האשה צריכה להגיש את המיחם.
נכנסים פיני וקרינה. פני איש כבן שלושים שנה, בעל קומה ממוצעת. זקן עגול ועבה מכתיר את פניו. הוא צהוב, נוטה לאדום. שפתיו מכווצות בחזקה. עושה רושם של שתקן ועקשן. הכובע יורד עמוק על המצח.
קרינה (כשהיא יושבת יחד עם פיני על-יד השולחן): כמה מאירה הערב מנורתכם… פיני אמר: נלך הנה לרגע.
נכנסים חינה וחיים. חיים כבן שלושים ושתים. מראהו כאיש היודע ערך עצמו. זקנו שחור, לא-מסורק. עינים של ירא-שמים. שערות ראשו מגודלות פרע, דבלול לו.
חינה (עם הכניסה לבית): איזה אור בבית…
(חיים וחינה יושבים על-יד השולחן).
חנה (מגישה טה למסובים).
עטה’לה (קמה, לחנה): תני-נא, אעזור לך.
חנה (באי-מנוחה): לא… לא… בעצמי. אני יכולה בעצמי…
אביצ’י (לעטה’לה): אַת באת מהדרך. אורחת. עליך לנוח. (כשהוא מגיש לה כוס טה) שבי ושתי טה.
חיים: בודאי, מהדרך.
חינה (שמה את עיניה בחיים, מתוך אי-מנוחה): אמרתי לו: בתנור יש קומקום, שתה טה בבית.
פיני (כשהוא מושיט לעטה’לה את הכלי עם הסוכר): הנה הסוכר.
קרינה (פניה נעשים חורים. במבוכה): הקרה כדבר הזה? לתעות בדרך… כשפיני יודע את הדרך בעל-פה, בקי בו כיהודי ב“אשרי”, והנה תועים… (לפיני): שתה ונלך הביתה.
חינה (כאילו לעצמה): מחר צריך לקנות מנורה גדולה יותר.
קרינה: גם אני אקנה. המנורה שלי מעלה עשן וחושך סביבה.
חנה (באי-רצון): מה היה למנורה שלנו, שהיא דולקת הלילה בבהירות גדולה…
אביצ’י: ובכן הלא טוב… אור.
עטה’לה (גמרה לשתות. נשענת בקיר עיפה).
אביצ’י (לעטה’לה): את עיפה. לכי אל החדר השני, פנימה, שם סַפה, שכבי לנוח. (קם) בואי, אני אראה לך.
חנה (קמה במהירות ממקומה): אני אראה לה. אני… בואי… תבואי, תבוא…
אביצ’י: למה “תבואי”? כמו לבת, כמוני. בואי. (לעטה’לה) ואַת לה: דודה… כמו לי – דוד. (יושב על מקומו).
(עטה’לה קמה כשהיא מחיכת והולכת אחרי חנה לחדר השני. כולם מביטים אחריה. חנה שבה מיד. יושבת אל השולחן. שותים טה).
קרינה (לחנה, כשהיא מרמזת בראשה לדלת המובילה לפנים הבית): מה, אורחת?
חנה (מנענעת בכתפיה): אינני יודעת.
אביצ’י (כשהוא שותה טה): לקחתיה אלינו… יתומה. אביה נתעוור כמעט.
חיים (ביראת-שמים): ראש-ישיבה. למדן גדול. (לחינה) קרובה של אביצ’י. וכמעט קרובה לכולנו.
קרינה (לחנה): מוטב היה לעזור לאביה בכסף ככל האפשר.
חינה (בלחש): בודאי…
אביצ’י (כאילו לא שמע מה שקרינה וחינה דיברו עם חנה): תמיד כשאני בא ליריד אני סר אליו. והנה הוא מתאונן לפני, כי כמעט שאיננו רואה כלום, נתעוור. רוצה הוא לישב בבית-המדרש וללמוד. ואיננו יודע אם העירה תתמוך בו. ואגב מה יעשה עם עטה’לה… נפשו קשורה בה, אוהב אותה כבבת עינו. נכנסו אליו אחדים מנכבדי-העיר. דבּרתי אליהם קשות: היתכן? עיר ואם בישראל ולא תתמוך בראש-הישיבה כשהוא רוצה לישב בבית-המדרש ולעסוק בתורה? חרפתי אותם כמו שאביצ’י יכול לחרף גם את ה“פני” שלנו בבית-הכנסת כשהם ראוים לכך. ואת עטה’לה, אני אומר, אני לוקח אלי… ולאחר שהפצרתי, התרצה רבי נחמן למסור אותה לידי. רתמתי את הסוסים – והביתה. (שותקים ושותים טה).
פיני (לאביצ’י): ובסוס שקנית יש לי חלק?
אביצ’י (כשהוא דוחה ממנו את הכוס, במנוחה ובהחלטה): לא.
חיים: על-פי דין יש לו הזכות לכך. וגם לי. ראיתי בקנותך את הסוס.
אביצ’י: על-פי הדין אסור ליהודי, ומה גם ליהודי ירא-שמים כמוך, לשקר. ואתה, פיני, לולא הסתובבת אצל הסוס היה אחרת. אבל מכיון שכך – לא.
פיני (בכעס. תוחב אצבע מקופלת לפיו, נושך אותה וצועק): יש לי חלק בו…
חיים (חוטף בידו את זרועו של פיני, כשהוא מרמז בעיניו אל הדלת לפנים הבית): שש… שש…
פיני (נושך ביתר כוח את אצבעו. מתאמץ לא לצעוק): מזלך…
אביצ’י (במנוחה): מה הסתובבת אצל הסוס?… באורוה… ביריד???
פיני: כן… כן… חפצתי להרעיל אותו… לא לי ולא לך… מזלך… בעבוּרה… (מראה לדלת פנימה). בגללה, לא עשיתי זאת…
קרינה (במבוכה): בגלל מי?…
חינה (קמה): בואו הביתה. נצא מפּה… (קרינה קמה גם היא. פיני וחיים אחריה. יוצאים כולם מהבית).
אביצ’י (כאילו לעצמו): איזה נבלים! בני-אדם שכמותם… (לחנה) השמעת? להרעיל סוס… אַ!… איזה לב להם…
(בדלת, המובילה לפנים הבית, נראית עטה’לה, נשארת על סף הדלת)
עטה’לה: דוד, מי זה צעק? נרדמתי והנה נדמה לי שצועקים.
אביצ’י (צוחק): את יראה? אינך רגילה לאנשים גסים… את מפחדת?
עטה’לה (כאילו נזכרה מה): לגמרי שכחתי. הבאתי לכם מתנה. “מזרח” שרקמתי. (היא ממהרת לחפציה אצל הקיר, פותחת את הסל. מוציאה משם דבר-מה. רצה אל השולחן ומראה לאביצ’י ולחנה) אתם רואים, רואים אתם? (אביצ’י וחנה מסתכלים ב“מזרח” המרוקם):
אביצ’י: יפה… יפה מאד…
חנה (מביטה על המזרח במבוכה): יפה יותר מדי בשביל ביתנו… יותר מדי יפה… לא בשבילנו…
עטה’לה (משתאה): מדוע… מדוע?…
חנה: יותר מדי יפה בשבילנו…
אביצ’י (מרוצה): טוב… טוב… הנה מעל הספה בחדר השני (לעטה’לה) את תישני שם. מעל הספה נתלה… (אביצ’י ועטה’לה מסתכלים במזרח).
חנה (כשהיא מתרחקת קצת מהם. יושבת וידיה על לבה. מביטה לפניה כשקועה בהרהורים. מנענעת בראשה ומדברת לעצמה): יותר מדי יפה בשבילנו… יותר מדי יפה בשבילנו…
המסך
מערכה שניה
החדר של המערכה הראשונה. נוסף רק קיר המבדיל בין המטבח וחדר-האוכל. נקי. הרצפה מכובדת. הכתלים סוידו מחדש. על השולחן מפה. החלון פתוח – לפני הצהרים.
אביצ’י יושב על יד השולחן. לפניו על הספסל רתמה. עוד אחת מונחת על ידו על הרצפה. הוא מתקן את הרתמה במרצע.
חנה יושבת במטבח על יד הדלת והיא נראית לקהל. לבושה חולצה של שבת. היא מבררת קטניות.
אביצ’י (כמו לעצמו): הנה זו היתה תפלה היום! – במתיקות…
חנה (בלחש): עני – עוזרים לו במידה שהיד מגעת. אבל לקחת צעירה… הביתה… וגם בשבילה אין זו תכלית…
אביצ’י (מגרד את ראשו מאחוריו כשהוא מהרהר): מה את מדברת שם, כאילו לנפשך?
חנה (מניחה את שתי ידיה על הסיר במרירות): אני מדברת עליה… לגבי עטה’לה… בשבילה גם בשבילה אין זאת תכלית אצלנו…
אביצ’י (עושה את מלאכתו. בצחוק): אוי, כמה הנשים אוהבות “תכלית”…
שתיקה.
אביצ’י (ידו נדקרת במרצע): אוי, אַ, דקירה.
חנה (ממהרת לאביצ’י): מה? מה קרה?
אביצ’י (מביט על ידו): אין דבר, נדקרתי במרצע.
חנה (בפחד): במרצע, עמוק? מים קרים…
אביצ’י: אין דבר. ראה איך נבהלה. אין דבר, חנה, לא עמוק. אין צורך במים. נדקרתי קצת. אין דבר.
אביצ’י חוזר למלאכתו. חנה חוזרת למטבח.
חנה (בדרך הילוכה): לא נוח לעשות כך מלאכה. גם אתה וגם הרתמה על הספסל.
אביצ’י (בטוב-לב. בבת-צחוק על שפתיו): מקודם, כשהייתי צריך לתקן את הרתמה, הייתי מעלה אותה על השולחן ומושיב עצמי על הספסל. עתה הנה עטה’לה אומרת, שלא יעשה כן. והצדק אתה. השולחן – לאכול עליו, ואיננו מקום לבגדי-הסוס. צדקת, צדקת. עטה’לה… איזה מין עטה’לה זאת…
חנה (מהמטבח, כשהיא יושבת על מקומה הקודם, בהתמרמרות): כמה פעמים אמרתי אני לך זאת?…
אביצ’י (צוחק בטוב-לב): אשה את, חנה יקרה, טובה; אבל לא את הכל את זוכרת.
הפסקה
אביצ’י עושה את מלאכתו. חנה מבררת את הקטניות. מהחדר שבפנים הבית עולה קול-שירה ממושך של עטה’לה. ניכר, שהיא עסוקה באיזו עבודה. פני חנה מתעצבים.
עטה’לה (שרה):
טס ובא טוס זהב
מארץ מרחקים,
מארץ מרחקים,
ואבדה לו נוֹצת זהב
בחוֹלוֹת זרים,
ואבדה לו נוֹצת זהב
בחולות זרים…
אביצ’י (קורא כשעיניו במלאכתו): עטה’לה, עטה’לה…
עטה’לה (נראית בדלת): מה, דוד, מה?
חנה (מטה באי-מנוחה את גופה לחדר-האוכל ושולחת מרגע לרגע מבט של פחד על אביצ’י).
אביצ’י (מרים את עיניו ומביט על עטה’לה): כל הזמן, עטה’לה, את מסדרת שם את החדר. רוצה את ליפות אותנו… טפשונית, אביצ’י מוכר-העטרן ישאר לעולם ועד אביצ’י מוכר-עטרן…
עטה’לה (צוחקת צחוק ילדה): מה, האם חרפה היא להיות מוכר-עטרן?…
אביצ’י (כשעיניו במלאכתו, שהוא עסוק בה): חרפה? מי זה אומר? מה שייך. כשאדם חי מיגיע כפיו, בצדק, האם זו חרפה? אלא מאי, יש אומרים, שלהיות רב, יותר מכובד, יותר יפה…
עטה’לה (צוחקת).
אביצ’י (מניח את הרתמה והמרצע. מראה את ידו לעטה’לה): הנה את רואה, עטה’לה, הידים משומנות בעטרן. שחורות כעטרן. ניסיתי לשפשף אותן, לרחוץ, לנקות ולשוא.
עטה’לה (מתקרבת לאביצ’י. שואלת בלבביות, כמשתתפת בצערו): נסית גם בסבון? בסבון ובמים חמים?… אני אנקה לך.
אביצ’י (ברצינות): בכל נסיתי… כל הבוקר רחצתי אותן, שפשפתי במים רותחים, בסבון, לא הועיל כלום… עטרן הוא עטרן.
(מביט רגע על עטה’לה. בת-צחוק מתפשטת על שפתיו). היודעת את?… אנחנו גם את הפשטידה לשבת אנו עושים מעטרן.
עטה’לה (ברצינות, משתאה) מעטרן?!
אביצ’י (צוחק): בודאי… שאלי את חנה. מעטרן… על עטרן אנו חיים, מעטרן אנו מתלבשים, ממנו אנחנו אוכלים ומעטרן אנו עושים פשטידה!
עטה’לה (צוחקת. היא חוזרת אחורנית צעדים אחדים אל הדלת. נשענת אל המזוזה כשידיה מקופלות לאחוריה. שתיקה. כחולמת): ובקיץ אתם נוסעים דרך שדות ויערים… כאשר נסענו הנה…
אביצ’י (שב למלאכתו): כן… הסוס הולך לו ואתה יושב בעגלה נשען על חבית עטרן שקוע במחשבות, ואין אתה יודע בעצמך על מה אתה מהרהר. ככה… סתם… מהרהר… ומהרהר… (שוקע במחשבות).
עטה’לה: והשדות ירוקים, היער ירוק. השמש זורחת… ובלילה…
אביצ’י: בלילה יש שנשארים ללון באמצע השדה… מתירים את הסוס והוא רועה לו בשדה. ואתה בעגלה…
עטה’לה: ביער, גדול, עבות, כזה שתעינו בו… וביער, בלילה שרים, רוקדים…
אביצ’י (צוחק מטוב לב): מי?
עטה’לה (מתוך חלום): איני יודעת… בלילה… ביער… בקיץ…
אביצ’י (מתוך צחוק): שדים רוקדים שם.
חנה (קמה באי-מנוחה. נכנסת לחדר-האוכל): אביצ’י, אסור לקרוא בשמם…
אביצ’י (צוחק בקול): שמם של מי?… אסור להוציא מהפה שדים… אוי, חנה טפשה שכמותך.
חנה (יושבת על-יד השולחן, דמעות נראות בעיניה. בצער ובמרירות): נו, ויהי שאני טפשה, אבל בבית יהודי הס מלהזכירם.
אביצ’י (צוחק עוד מטוב-לב): נו, נו, טוב. לא אזכור עוד את שמם… טוב, טוב…
מהחדר שבפנים נשמע קול ילד כבן חמש קורא “עטה’לה, עטה’לה”…
עטה’לה נכנסת החדרה.
אביצ’י (לעצמו): דוד’ל השובב. כמה התקשר אליה. איננו עוזב אותה אף לרגע…
הדלת המובילה לרחוב נפתחת. נכנסת ינטה הגבאית. היא מאספת נדבות לעניים. בכלל “כף המבשלים” של העירה. “יראת שמים”. בת חמשים.
ינטה: צפרא טבא. ה' עמכם!
אביצ’י וחנה: צפרא טבא, צפרא טבא.
אביצ’י (מרים עיניו לינטה): שבי-נא, באת מסתמא באיזה ענין.
חנה (מתרחקת קצת ממקומה): תשב-נא, ינטה, תשב.
ינטה (יושבת על-יד השולחן. מדברת בנחת, ביראת שמים): לא תמיד נכנסת ינטה לשם איזה ענין. כך. עברתי את הבית, ונכנסתי. (לאביצ’י) הלא לקחתי ממך נדבה זה לא כבר. ועכשיו אין לי צורך. כלומר, מה שייך… ברוך השם… לא אפסו האביונים מן הארץ. והלא זו דרכי לאמר: שבח והודיה להשם יתברך שיש ממי לקחת. אם כי… תארו לכם (היא מניעה בראשה) בינינו לבין עצמנו… מפיני, ואפילו מחיים הירא-שמים, גם אינני מבקשת לעולם…
שתיקה
ינטה (כשהיא מתישבת יפה על מקומה): והעירה כמרקחה… וכשהפעמונים מצלצלים, אומרים אנשים חכמים, סימן הוא לחגא… בשל הקרוֹבה שלכם הרעש.
אביצ’י (עושה מלאכתו ושותק).
חנה (באי-מנוחה): מה?
ינטה: הלואי עלינו ועל כל ישראל, אומרים, כי היא יפת-תואר… עדינה…
חנה (באי מנוחה): נו, ובכן?…
ינטה: הרבנית אומרת, כי כשמביטים עליה יורדת אורה ללב, כאילו מביטים על צדקנית… אומרת הרבנית, לכי חכמי ודעי, איפה הקוצים עולים ואיפה הפרחים צומחים…
אביצ’י (צוחק בפני עצמו. מרים ראשו ממלאכתו. לינטה): הלא את יודעת, ינטה, אביצ’י הלא הוא אביצ’י. אוהב הוא מלה חריפה. גם מאביו שלו אינו חושך אותה. ואת האמת הוא אומר בפנים. את הסוף לא הרבנית אמרה, אלא ינטה בכבודה ובעצמה… אין דבר…
ינטה (קמה ללכת): צריך ללכת. שלום. אֵ, העירה רועשת… שלום.
חנה ואביצ’י: שלום.
חנה (מלוה בעיניה את ינטה, עד שהדלת נסגרת אחריה. שותקת רגע ופונה לאביצ’י): השמעת מה אמרה?… העירה רועשת…
אביצ’י (בטוב-לב): תרעש לה…
חנה: לא. לא שמעת… לא הבנת… כשהפעמונים מצלצלים, היא אומרת, סימן הוא לחגא… אתה מבין?…
אביצ’י: אוי, חנה, אל תבלבלי את מוחי… איכפת לי כשלג אשתקד. פחות משוה פרוטה.
חנה (במרירות): אבל את האשה, בקול אשתך, צריך אתה לשמוע?
אביצ’י (בנחת): אם היא אומרת לך דבר של טעם, כן, שמע בקולה. אבל אם היא אומרת לך טפשות, אסור לשמוע בקולה… אפילו בקול אשתך…
חנה (מר, בתחנון): היא… עטה’לה… לא צריכה להיות פה… אביצ’י…
אביצ’י (כועס רגע): מה את מבלבלת את מוחי? מה את רוצה?… (ברוֹך) חנה, למה רע לבך עליה? איפה עליה להיות? אין לה בית. עם1 בואה נעשה ביתנו נקי יותר, צח, יפה יותר… חנה, מה אתך… הלא טובה את…
הדלת נפתחת. נכנסים פיני וחיים. שערותיו של חיים קצרות יותר, מסורקות. כובע של פיני שמוט לו קצת לצדו, דרך הידור. שניהם יושבים על יד השולחן.
חיים (לאביצ’י): היינו צריכים לעשות חשבון של שתי חביון העטרן שקנינו בשותפות.
אביצ’י (כשהוא עושה את מלאכתו): כן. אני מוכן.
פיני (נראה שהוא מתאמץ בכל כוחותיו להיות שקט): ובנוגע לסוס. בנוגע לחלקי בסוס, מה יהיה?
אביצ’י (מסיים את מלאכתו. מרחיק ממנו את הרתמה): מה צריך להיות? הנה גמרתי לתקן את הרתמה. ארתום את הסוס, אוכל ואסע לכפר.
פיני (מרוגז): אנחנו כולנו נסע עוד מעט. אבל חלקי שיש לי בסוס.
חיים (בצדקות): מהראוי באמת שתבואו לידי הסכם. הלא יש לנו הזכות.
אביצ’י (במנוחה, לחיים): כבר אמרתי לך, חיים, שלא תשקר. אסור לשקר… (לפיני) ואתה, פיני, הנך מנוול וחסל…
פיני (נושך את אצבעו. ניכר שהוא נלחם בעצמו. איננו גובר. קם ומכה באגרופו על השולחן): יש לי חלק בסוס. אני לא אשתוק. סוס כזה… הסוס לא יהיה שלך… היה לא יהיה.
בדלת המובילה לפנים הבית נראית עטה’לה מבוהלת ושבה ונעלמת. חיים ופיני מרגישים בה, חיים חוטף ואוחז ביד פיני.
פיני (מחויר, צועק): מזלך הוא. היא… (מרמז בידו על פנים הבית. משתדל למשול ברוחו). היא… בגללה…
הוא יושב חיור, שותק. על מצחו זעה. נושך את אצבעו. נכנסות הביתה קרינה ואחריה חינה.
קרינה (בכעס): כל הימים הם מבלים פה… הסוסים רתומים, רק לאכול ולנסוע והנה הם פה.
חינה (לחיים): צדקה. הסוס כבר רתום. ואת השולחן ערכתי כבר.
חיים (ביראת-שמים): נו, בנוגע לסוס. הלא צריכים אנו לבוא לאיזה הסכם סוף-סוף.
קרינה: רבונו של עולם, למה לא מת הסוס מיתה משונה קודם שקנו אותו. איזה מין משלחת רעה היא זאת… סוּס, בּוּּס… מה אתם מבלבלים את מוחנו… הנשמע כזאת?… גם רגע אחד אינם יכולים לשבת בבית – אף רגע אחד.
אביצ’י שם את שתי הרתמות על שכמו והולך לו דרך המטבח לחצר. גם פיני וחיים עוזבים את הבית דרך הדלת המובילה לרחוב. קרינה וחינה יושבות על-יד השולחן אצל חנה.
קרינה (לחנה בכעס): הביטו, איזו פנים לה…
חנה (בעצב מר): אינני יכולה לישון… כל הלילה אינני ישנה…
קרינה: וכדאי… הכל בשביל בתולה שהבעל הביא אתו… אני במקומך הייתי זוֹרק אותה מביתי…
חינה (לחנה) איזו פנים. נורא.
קרינה: והכל בגללה…
חנה (במרירות, כמו לעצמה): איזו טענות לי אליה?… הבית נעשה באמת יפה יותר… וכשהיא שרה, כשהיא מדברת הלא עונג לשמוע… חיוּת…
קרינה (מחקה את דברי חנה וקוֹֹלה): עונג לשמוע, חיוּת… היא – שד… מדוע תעו בדרך כשנסעו אתה יחד… והאם היא מדברת כבן-אדם?… גם פניה לא פני אדם… חידוש שהיא יפה… ומאז בואה נתבלבל ביתנו. כאלו היא מיפה אותו. מי ביקש זאת מידה – מי מבקש ממנה שתיפה את ביתנו. – שד היא, ולא אדם…
חנה (מתחננת): אל תזכירי את השם… אסור להעלות את שמם בבית יהודי. אסור. (בפחד. כמו לעצמה) גם אני חשבתי, שהדבר איננו פשוט…
חינה (בפחד): אסור לקרוא בשמם. (מפיחה בפה) “כהנדוף עשן תנדוף כהִמֵס דונג מפני אש”. אסור…
קרינה (לחינה, בכעס): את כבר מתחילה עם יראת-השמים שלך… אין דבר… שלך התחיל כבר לסרוק את דבלולו. בשבילך לא היה צורך בזה. ועתה לא תטעי עוד בחשבון… לא תצטרכי…
חינה (במרירות): הלא הדבלול סגולה היא לכאב-ראש. וראשו הוא אומר, חדל לכאוב… הוא, באמת, מתרה בי שאזהר ולא אטעה בחשבון…
קרינה (צוחקת בהתרגזות): הצדיק שלך. אהא… (לחנה) עליך לגרש אותה מן הבית.
חנה (בקול מר) איזו טענות לי אליה? אינני יכולה…
קרינה (בקול): אבל. הלא את אם לילדים. אַת בטוחה?…
חנה (שותקת).
קרינה (בקול): אַת בטוחה?…
חנה (לקרינה, בקול מר): ואַת בטוחה?…
חינה (לחנה): הלא שואלים אותך. אַת בטוחה?…
חנה (לחינה): ואני שואלת אותך. (לשתיהן) ואני שואלת את שתיכן…
קרינה (צועקת): אני שואלת אותך, האם אַת בטוחה?…
חנה (שותקת).
קרינה (שוב): אני חוזרת ושואלת אותך, האם אַת בטוחה?…
חנה (שוב שותקת).
קרינה (טופחת ברגליה וצועקת): אני שואלת אותך ועני לי. אַת בטוחה?…
מהחלון הפתוח לרחוב נשמע קול גויה קורא: “חינקא, חינקא, אַ חינקא”. חינקה קמה וממהרת אל החלון. מוציאה את ראשה לרחוב, מרכינה עצמה. מדברת דבר-מה בלחש, בסוד, עם הגויה. שולחת את ידיה דרך החלון החוצה. נוטלת דבר-מה משם ועוזבת את החלון, כשבידיה מטפחת מלאה עשבים.
קרינה (לחינה): מה זאת?…
חינה (נשארת במקומה ושותקת).
קרינה: מה זאת?…
חינה (ניגשת אל השולחן. אוחזת בשתי ידיה את המטפחת עם העשבים. בלחש, מבולבלת קצת): זה אתמול נגשתי לכפר… גויה מכּירה… אשת וַסיל… יודעת מין עשב… כשאוכלים אותו…
קרינה (באי-סבלנות): מה אַת מגמגמת. דברי… ספרי…
חינה (בלחש): זו סגולה שהבעל… יהיה מסור… יאהב… שׂמים זאת בחמיצה… אני בישלתי היום חמיצה… והנה היא הביאה…
קרינה: סגולה… גם אני בישלתי היום חמיצה…
חנה: גם אני…
רגע של דממה.
חנה (בלחש): אבל… אין זה מזיק, חלילה?…
חינה: נשי הכפר יודעות זאת… הן אומרות, כי מועיל…
קרינה (בבטחון): אשת וַסיל, היא ידענית…
חנה: אבל אני יראה…
קרינה (בכעס): מה אַת יראה?… הלא אומרים לך שזו סגולה… אלה מה לשתוק ולכלות… (לחינה) קחי וחלקי לכולנו… חלק כחלק… ונשׂים בחמיצה. איך עושים?
חינה: קוצצים בסכין ושׂמים בחמיצה.
קרינה (לחינה): חלקי… לא… תני לי, אני אחלק.
חינה: אני אחלק…
קרינה: לא… אני… חלק כחלק… שוה בשוה…
לוקחת מידי חינה את צרור-העשבים ומחלקת אותו לשלושה חלקים. ממהרת ועוזבת עם קרינה את הבית.
חנה (מביטה על העשב. נראה שמלחמה בלבה. מתחילה לבכות): רבונו של עולם, אבי שבשמים… למה אתה מיסרני ככה?
קמה. לוקחת את העשב מעל השולחן והולכת אל המטבח. מתעסקת שם כלשהי ושבה ובידיה לחם, מלח, סכין וכף. מנחה אותם על השולחן. מתקנת את המפה אגב דמעות. נכנס אביצ’י.
אביצ’י: נו, האם אפשר כבר לאכול, הסוסים רתומים.
חנה (מתאמצת לבלי לבכות): כן. חמיצה תאכל?…
אביצ’י (בתמהון): מה השאלה?… למה תשאלי?… טוב מאד…
הולך למטבח. נוטל את ידיו. שב ויושב על-יד השולחן.
חנה (מביאה מהמטבח צלחת חמיצה. מעמידה אותה על השולחן לפני אביצ’י. יושבת גם היא על ידו).
אביצ’י (טעם כף חמיצה. מעוה קצת פניו): מה זה?… מר…
חנה (שותקת).
אביצ’י (בולע עוד כפות אחדות. יורק): איזו מרירות… מה זה?…
חנה (חורו פניה. שותקת).
אביצ’י (מסתכל בכף): אולי הכף… (הוא טועם עוד כף, בולע): פוי… מה זאת?
זורק את הכף, רץ למטבח, מתאנח.
חנה (נותנת קולה בבכי): אני אשמה… רעל, הורעל… (יוצאת בריצה החוצה. צועקת) הצילו! (שבה וממהרת למטבח. לאביצ’י. צועקת) עטה’לה… אנשים… בואו… הצילו, הצילו…
עט’לה (באה במרוצה מפנים הבית בפחד. מביטה למטבח) אוי, דוד, מה אתך… דוד יקר…
רצה למטבח, לאביצ’י.
באים נבהלים מהחוץ גברים, נשים. ממהרים למטבח. רעש, מהומה, צועקים: “מעט מים… מים…”, “גם פיני נסתכן”… “חיים גם כן”… נכנסת ינטה, כשהיא מביטה בסקרנות למטבח. מדברת לעצמה: “יסלח השם, לשון הרע… בודאי הכו איש את רעהו, עטרנים”… נכנסת מבוהלת קרינה, אחריה חינה צועקת: “לא לאכול את החמיצה”… “לפיני הוטב כבר”… “גם לחיים הוטב”… רצות למטבח וצועקות מבוהלות: “להקיא, להקיא”… נשמע קול אביצ’י: “אין דבר, אין דבר, כבר הונח לי. חמיצה מרה”…
עטה’לה (מוליכים את אביצ’י מהמטבח לחדר-האוכל. אחריהם – כולם. הוא יושב על יד השולחן, ועטה’לה עומדת אצלו, בידה האחת היא אוחזת את ידו של אביצ’י, ובידה השניה היא מלטפת את ראשו, מביטה עליו ברוֹך): מה, דוֹד, הונח לך? הונח?
אביצ’י (חיור, מביט על עטה’לה): הוטב… עטה’לה, הונח לי… טוב… (מביט מסביבו) מה הרעש פה?… הקאתי… החמיצה מרה… ולא כלום…
חנה (עומדת על-יד השולחן, ידיה על ראשה): אני אשמה… אני… מה עשיתי… יסרני, רבונו של עולם, אותי…
קרינה (חורת): מה אשמה?… מי אשם?… קנינו כולנו חַסה מידי גויה והנה היא מרה… חלילה, לא נסתכנו… מה הרעש?.. לא אשמים…
אביצ’י (כשרוחו שב אליו): באמת, מה?… החמיצה מרה… לא צריך לאכול ממנה…
חנה (בוכה וידיה על ראשה): רבונו של עולם, רבונו של עולם, אבי שבשמים…
עטה’לה (ניגשת לחנה, מחבקת אותה. אומרת ברוֹך ובשמחה): דודה, מה את בוכה?… הלא הדוֹד מרגיש כבר את עצמו טוב… דודה… (כולם מסתכלים כאלמים בעטה’לה).
המסך
מערכה שלישית
החדר שבמערכות הקודמות. הוא קיבל צורה אחרת. הכל בו טהור, נקי. על-יד הקיר, ממול הקהל, ספה רכה, מכוסה מכסה לבן ונקי. השולחן עומד באמצע החדר וסביבו כסאות יפים. הוא מכוסה מפה נקיה ולבנה כשלג. על החלון הפתוח לרחוב וילונים לבנים ונקיים.
אחרי-הצהרים.
עטה’לה עומדת על כסא, על-יד הספה ותולה על הקיר את ה“מזרח”. באותו זמן באה חנה מהמטבחה וחוזרת שוב, כאילו עיננה מוצאת לה מקום. חנה לבושה חולצה ושמלה של שבת.
עטה’לה (שרה בשעה שהיא תולה על הקיר את המזרח):
טס וּבא טוָס זהב
מארץ מרחקים,
מארץ מרחקים,
ואבדה לוֹ נוֹצת זהב
בּחוֹלוֹת זרים.
ואבדה לוֹ נוֹצת זהב
בּחוֹלוֹת זרים.
עטה’לה (יורדת מהכסא. מעמידה אותו על-יד הקיר. ניצבת באמצע החדר וסוקרת מתוך רצון את כולו. פונה אל חנה הנכנסת): יפה, דוֹדה, באמת?…
חנה (מוסיפה לעמוד על עמדה. זורקת מבט עגום על החדר, על ה“מזרח” ושותקת).
עטה’לה (ברצון ובשמחה): החדר ההוא, פנימה, גם בלי ה“מזרח”, מסודר יפה. ולכן לקחתיו הנה. פה הוא מתאים יותר. כשהשמש תשקע, קויה יפלו עליו, כמו שם, בחדר ההוא, ואז יוּאר יפה…
חנה (יושבת על-יד השולחן עצובה, שותקת).
עטה’לה: כשבאתי בפעם הראשונה הנה נדמה היה כאילו נכנסתי למרתף אפל. (צוחקת בתמימות ילדותית) ועכשיו, איזה אור פה… נקי, טהור, יפה… אמת, דוֹדה?
חנה (בעצבות): נקי יותר מדי… יפה יותר מדי… בשבילנו…
עטה’לה (בתמימות): מה? הלא טוב ככה… נקי… יפה… יפה…
חנה (שותקת).
עטה’לה: גם הדירות של פיני ושל חיים סוידו. נקי יותר, יפה יותר. היום הייתי בביתם. (שתיקה). פיני – כל-כך חזק. כשהוא מברך אותי, הוא לוחץ את ידי עד כדי כאב. וכל פעם, שהוא פוגש אותי הוא נותן לי שלום ביד. האם כל פעם כשנפגשים צריך לתת יד?… הלא הוא בביתנו פעמים אחדות ביום. כשהייתי, היום, אצלם לחץ את ידי בחזקה, עד שדמעות קמו בעיני. קרינה גערה בו בקול, עד שרחמי נכמרו עליו ואמרתי, כי עשה זאת בלי כוָנה. וחיים איננו רואה כשעומדים על ידו. עוד מעט ונפלתי בגללו. על רגלי דרך. חינה נבהלה ופניה הלבינו.
חנה (שקועה במחשבות, כאילו אינה שומעת את דברי עטה’לה, פונה אליה): עטה’לה, רוצה אני לשאול אותך משהו… שבי, רגע.
עטה’לה (יושבת על-יד השולחן. שמחה): מה, דוֹדה, מה?
חנה: אצלנו, ריח של עטרן בביתנו. אנחנו התרגלנו כבר בזה.
עטה’לה: לא. עכשיו, לא. כשהדוֹד בא מן הכפר עולה ריח של עשבים ירוקים, ריח שדות ויערות קיץ… (צוחקת בחדוה ובתמימות ילדותית).
חנה: ואין אַת מתגעגעת לביתך?
עטה’לה (בעצבנות, שקועה במחשבות): את אבא אני רוצה מאד-מאד לראות. הוא בא אלי בחלום לילה-לילה. הוא כל-כך טוב… הוא היה מספּר לי מעשיות יפות מהגמרה, על-דבר צדיקים… אבא הלא מתגורר בבית-הכנסת. הדוֹד אמר, שיזמין אותו הנה…
חנה: ואין אַת חושבת לגמרי לעזוב את ביתנו?…
עטה’לה (בתמימות): לא… מדוע, דוֹדה? כל-כך טוב לי פה.
חנה (מתאמצת כל הזמן לבלי לבכות. איננה מושלת ברוחה ודמעות נראות בעיניה).
עטה’לה (בחמימות, ברגש של רחמנות): דוֹדה, מה אתך?… למה אַת בוֹכה?… את עצובה כל-כך… מה את בוכה?…
חנה (בוכה מר: אני זקנה כבר… מכוערת… (מראה על החזה) נובל… אינני יכולה כבר למצוא חן…
עטה’לה (במבוכה, קמה וניגשת לחנה): דודה, מה לך?… בעיני מי למצוא חן?… אַת טובה כל-כך… ישרת-לב… צריך לשים לב לבריאות. לשתות חלב. (מחבקת את חנה) לבך כואב, דוֹדה?
חנה (פניה נעשים לרגע איומים מכעס. היא דוחה מאתה את עטה’לה): הניחי… הלאה…
עטה’לה (באימה): דוֹדה… מה אתך… רע לך…
חנה (מתגברת. מושלת ברוחה. פניה מתעצבים שוב. מביטה על עטה’לה בצער ובחרטה): אין דבר… עטה’לה… טובה… יפה… נעשה לי רע… חשבתי שעל ידי אביצ’י… אני דחיתי אותך?… עטה’לה… לא אותך… (היא בוכה מר).
עטה’לה (חובקת את חנה, מלטפת את ראשה): דוֹדה, אַת חולה?… שכבי במיטה, לנוח. עוד מעט ויבוא הדוד, יקרא לרופא. אַת צריכה להזהר, לא לעבוד קשה כל-כך, דוֹדה טובה…
חנה (משעינה את ראשה על עטה’לה ומנגבת את דמעותיה): הונח לי, עטה’לה, הוטב לי. שבי, הונח לי. שבי, עטה’לה… על ידי.
עטה’לה (יושבת על יד חנה).
חנה: תני לי, עטה’לה, את ידך… יקירה… (היא לוקחת את ידה של עטה’לה בידה, שולחת את מבטה מסביב, בחדר, מביטה על עטה’לה. פניה נעשים שמחים, אורים). טוב לי… לגמרי טוב, עטה’לה… (שמה את ראשה על חזה של עטה’לה. מביטה כחולמת). ובבית נקי, אור, יפה… וכל-זה את, עטה’לה, הבאת… עם בואך… מעולם לא התלבשתי ככה… (מרימה את ראשה, מביטה על עטה’לה). את רואה בבגדי שבת אני מתהלכת עכשיו בימי חול… לכבוד שבת, עטה’לה, אני תופרת לי בגדים אחרים… הקדוש-ברוך-הוא יעזור… ואת, עטה’לה, כשמביטים עליך, כאילו על צדקנית… נזכרים באמהות, אומרת הרבנית. כל-כך נקי, מאיר, יפה נעשה בבתינו עם בואך. נפלא… מעולם לא חלמתי, כי אפשר שבביתנו יהיה יפה כל-כך… כל-כך יפה… אביצ’י, איש טוב הוא תמיד. אף פעם לא הרים את קולו עלי… ועכשיו אינני שומעת מפיו אף מלה רעה אחת… אם כי אינני נותנת לו עתה מנוחה… מעולם לא השתעשע כל-כך הרבה עם הילדים כמו עכשיו… ומתפלל בכונה… פיני וחיים היו מריבים תמיד, צועקים ומגיעים גם למהלומות. ועכשיו לא… והכל אַת עטה’לה… אַת הבאת זאת… עם בואך…
עטה’לה (מביטה על חנה בעינים חולמות, ובתמימות ילדותית): הונח לך, דוֹדה, כן?…
חנה (ברוֹך): כן, עטה’לה… טוב… טוב מאד… כל-כך קל… אור… (משתתקת לרגע). הלא התכוננת ללכת אל הנחל, להתרחץ… לכי עטה’לה, לכי.
עטה’לה: אינני רוצה לעזור אותך לבדך. אשאר אתך.
חנה (ברוך): לא, עטה’לה, לכי. התרחצי. עוד מעט ויבוא הדוד. לכי, עטה’לה, לכי.
עטה’לה (קמה לצאת): אלך לקחת את המגבת.
חנה (מתבוננת בה ברוֹך): הילדים כבר בבית. הם בחדר ההוא. דוד’ל לא יתן לך ללכת, עטה’לה. איזה שובב הוא.
עטה’לה (מהחדר בפנים הבית): אין דבר, דוֹדה, הוא שומע בקולי. (בעוד רגע היא יוצאת מהחדר עם מגבת על ידה). הנה אני הולכת, דוֹדה, להתרחץ. (בשמחה) עוד מעט והדוֹד יבוא… הנה היהיה טוב… (עוזבת את הבית).
חנה (מלווה אותה בעיניה ופורצת בבכי) עוד מעט והדוֹד יבוא, אמרה. הדוֹד. רק לו היא מחכה… (תופשת את ראשה בשתי ידיה). אשה טפשה… זקנה, מכוערת, אשה טפשה… האם אין אַת רואה?… האם אין אַת מבינה?… הדוֹד יבוא… האם עיניך יצאו מחוריהן ואין אַת רוֹאה מה נעשה פה?… מה נעשה מסביבך?… לעזוב אשה, אֵם לילדים, בגלל שתי לחיים יפות… אסון קרני… אוי לי… אבוי לי… רבונו של עולם… (ראשה צונח על השולחן והיא בוכה מר(.
מהחצר נכנס הביתה אביצ’י. השוט בידו. נשאר עומד בחדר. נבהל.
אביצ’י (נבהל): מה זאת?… מה קרה?… (רץ לחנה) איזה אסון? איפה הילדים? (הוא ממהר לפנים הבית. שב בחזרה). הילדים שם. חנה, מה קרה?… מה לך… איפה עטה’לה?… (ניגש לחנה, רוצה לנגוע בידה.
חנה (דוחה אותו ממנה): לך… איפה עטה’לה… היפהפיה שלך… רק היא במוחך… שלום לעטה’לה שלך… שלום… הלכה להתרחץ… לקראת שובך… למענך…
אביצ’י (נבהל ומבולבל): חנה, מה אתך?… אמרי מה?… מה?… (הוא רוצה שוב לקחת את ידה).
חנה (דוחה את אביצ’י, קמה ויוצאת בבכי לפני הבית).
אביצ’י (נשאר עומד רגע משתאה, מבולבל. מתחיל ללכת בחדר הנה ושוב. מדבר לעצמו): לפרא-אדם היתה. בוכה ומיללת… איזה שגעון נכנס במוחה… (עומד מהורהר. שולח מבטו מסביבו על החדר. ברצון) אֶ, בית אחר לגמרי… נקי, טהור, יפה… הנאה ממש… ואת ה“מזרח” תלתה פה… יפה… (ניגש לפינת הקיר, המבדיל בין המטבח וחדר-האוכל. מעמיד שם את השוט). נו, צריך ללכת אל הסוסים. (צועד צעדים אחדים, חוזר בו בבת-צחוק על שפתיו) לא. עכשיו כבר לא פה מקומו של השוט… (לוקח את השוט בידו). מספיק לכבודך המטבח. (יוצא למטבח ומשם לחצר).
חנה (נכנסת מהחדר השני, מסתובבת, כאילו איננה מוצאת לה מקום ויושבת מתוך בכיה על-יד השולחן).
נכנסים הביתה פיני ואחריו חיים. שערותיו של חיים מסורקות. הדבלול איננו, אחריהם באות, מיד, קרינה וחינה.
קרינה (לפיני בכעס): הבנתי תיכף, כי הם רצו הנה… הביתה!… הקץ לכל אלה!…
פיני: מה אַת צועקת? פה… לא יפה…
חינה: באמת. רק עכשיו באתם וכבר… לך, חיים, לאכול.
חיים: אנו הולכים תיכף (לפיני) בוא, פיני.
חיים ופיני עוזבים את הבית.
קרינה (לחנה): יבוא פעם קץ… די…
חנה (במרירות): מה אַת רוצה ממני?…
קרינה: גרשי אותה מהבית… זכרה אַל יפקד פה…
חנה (בכאב): הלא היא יתומה, בלא אֵם. אביה עיור. ומה טענות לי אליה?… והלא היא ייפתה ככה את ביתנו… ביתי… וביתך… בעצמך אמרת לי, שפיני איננו צועק, כמקודם, עליך. וחינה איננה יושבת כבר בתענית… (לחינה) וחיים שלך, שערותיו מסורקות, נעשה נקי… מה טענות לנו אליה?…
חינה (בנחת, אבל בבטחון ובתאוה): טוב יותר לשבת בתענית כל יום, טוב יותר, יהי עם דבלול בראש, ובלבד להיות בטוח, שבעלך הוא בעלך… שלך…
קרינה (בחמימות): יהא פיני, פיני שלי, צועק עלי, יכה אותי, אבל אַל יראה בפני אחרת… את השד… אותה… יפה יותר ממני… אינני צריכה, שביתי יהיה נקי יותר… יפה יותר… אינני רוצה זאת… אינני צריכה… כולנו איננו צריכות…
חנה: אבל מה אני רוצה ממנה, מיתומה?…
קרינה (צועקת): אבל אַת בטוחה, שאביצ’י שלך… שלך… שאביצ’י שלך איננו ישן אתה?…
חנה (במרירות): מה לך ולאביצ’י שלי?… אביצ’י שלי הוא איש ישר… שקר… (בקול) שקר!… ואַת בטוחה בפיני שלך?… (לחנה) ואת בטוחה, שחיים שלך?
קרינה (טופחת ברגליה): הלא אני שואלת אותך… עני… אַת בטוחה… טפשה, בול-עץ… אַת בטוחה?…
חנה (בוכה מר. נכנס אביצ’י ונשאר על מקומו לא רחוק מהדלת. משתאה. שלוש האחיות משתתקות… הפסקה).
קרינה (נראה שהיא מחליטה מה. מתקרבת לאביצ’י. בבטחון): אני רוצה לדבר אתך.
אביצ’י: למשל, מה?
קרינה (בהחלט וברוגזה): עד מתי תהיה זו פה?…
אביצ’י (משתאה): מי?…
קרינה (מדגישה ומאריכה): עטה’לה…
אביצ’י (מבולבל) מה?!…
קרינה (בהדגשה): אני שואלת אותך: עד מתי תהיה אצלכם עטה’לה?…
אביצ’י (נרגש): מה זה נוגע לך?
קרינה (בתקיפות): זה נוגע לי…
אביצ’י: מה זה נוגע לך? את לחמך היא אוכלת?…
קרינה: חנה היא אחותי, ואם בעלה איננו רואה איך אשתו גוועת לעיניו, האחות רואה. (צועקת) אנחנו שלשתנו גוועות…
אביצ’י (בכעס): מה אַת צועקת, מה אַת מפטפטת?…
קרינה (בקצף): כשמאספים בתולה יפה לבית אין משגיחים באשה…
אביצ’י (מלא קצף. צועק): מה? מנוולת, חצופה.
קרינה (צועקת): כן… כן… חושדים בך… בעטה’לה… בעטה’לה שלך…
אביצ’י (חוטף כסא, מרימו ורץ אל קרינה): את ראשך אני ארוצץ. כל מי שיהין להגיד אף מלה… (מחזיק את הכסא מעל ראשה של קרינה וצועק) מי חושד?… מי?… אמרי…
קרינה (נבהלת, אך עומדת על מקומה): הכל… כל העירה… אנחנו… וחנה… חנה שלך… חנה…
אביצ’י (צועק): שקר… שקר… (שולח מבט חריף לחנה).
חנה (מביטה על אביצ’י. מפיה מתפרץ בלחש, אבל בבטחון): כן…
אביצ’י (נשאר עומד על מקומו אלם ומבולבל. מוריד לאט לאט את הכסא. מעמיד אותו מדבר כאילו לעצמו): חנה?… חנה?… חנה?… (הוא מביט במרירות על חנה. מעביר מבטו מחנה על קרינה וחינה ומתחיל לצעוק): אבל אתן, מנוּולות, צאינה מביתי… צאינה… הלאה… צאינה…
קרינה (צועקת): אני בבית אחותי. לא בביתך… בבית אחותי…
אביצ’י (חוטף את הכסא): צאינה… כשאני פה זכרונכן אַל יפקד פה… צאינה… צאינה… (רץ אליהן עם כסא נטוי).
קרינה וחינה (ממהרות לעזוב את הבית כשהן משאירות את הדלת פתוחה).
אביצ’י (סוגר אחריהן את הדלת כשהוא צועק): צאינה… הלאה… (ניגש אל השולחן. יושב ושותק).
חנה (יושבת ושותקת).
אביצ’י: חנה… אַת… אַת… אַת חושדת… במי?… מילא בי… נו, אביצ’י מוכר-העטרן… לא יותר ממוכר-עטרן… אבל היא… עטה’לה… הטובה… בה אַת חושדת… הלא זה מלאך… חנה, מדוע אַת שותקת? הלא אַת טובה. מה אַת רוצה ממנה?…
חנה (בלחש, במרירות): אין לי עליך כלום… אין לי עליה כלום…
אביצ’י (בשמחה): כך… ככה… אָ… אָ… מה שהמנוולות הללו מדברות… כך, חנה… ראי, איזה בית נעשה אצלנו… אור, מבריק ויפה… (הוא שולח לחנה את ידיו). אַת רואה, הן טוהרו, רוחצו. טפשה, הלא נחיריך אַת יריחו את ריחן… וכמה אני שומר על נקיוני… ואַת לבשת בגדי שבת… ופיני הפסיק להתנפל במהלומות… חיים סורק כבר את שערותיו… והכל בגללה… בעבורה… עטה’לה… בעבורה נעשה יפה מסביב, בביתנו בכל הפנות… אור…
חנה (שומעת. פניה נעשים נוחים, טובים, שמחים).
אביצ’י: אַת, חנה, היית כועסת עלי, שאני מתפלל כלאחר יד, מזלזל בתפילה. עכשיו, אַת רואה, אני מתפלל כבר כמו שצריך, הייתי לירא-שמים… (במתיקות) ומקודם לא הייתי מהר כל-כך מהכפר הביתה. הייתי נוסע לאט. עכשיו אני מאיץ בסוס, הביתה, מהר הביתה. שם טוב… אור… יפה… חנה מהלכת בבגדי-שבת… ועטה’לה יש בבית… עטה’לה כמלאך…
חנה (פניה מתלהבים פתאום. היא צועקת): אהא… בעצמך אמרת… יש עטה’לה… בתולה יפה… אהא… מנין לי הבטחון?… אהא…
אביצ’י (מבולבל ונרגש): מה אַת צועקת… מה אהא?… מה בטחון?…
חנה (מתלהבת יותר): כן… כן… אני בטוחה… אני יודעת… באמצע הלילה אתה יוצא כאילו לראות את הסוס… דרך חדרה… מה, כלום עיורת אני?… אינני רואה?… אינני מבינה?… פעם קראת לה, לפנות ערב, אל האורוה, כאילו לראות את הסוס. שמרתי עליך… הלכתי אחריכם, כגנב, הסתכלתי מתוך סדק. בודאי הרגשת שאני מביטה ולא קרה מאומה… אבל באמצע הלילה, כשאתה הולך לראות את הסוס, דרך חדרה… זכרה לא יפּקד פה, בביתי!… אליה היית בא… אליה… לחצופה… ל…
אביצ’י (קם בכעס: מכה בשולחן): הס!… אל תהיני לאמר עליה מלה רעה… אף מלה אחת… עלי אמרי מה שאת רוצה… אבל עליה… על עטה’לה… לא אתן… לשום בן-אדם… את ראשו ארוצץ, מי שיהין לדבר עליה סרה… אל תהיני להגיד עליה מלה אחת רעה… אַת שומעת. (מכה באגרופו. בשולחן). שומעת, חנה…
חנה (צועקת עוד יותר): אַהאַ… אסור לגעת בה, קודש, כמזוזה… אהא… אני אגיד לה זאת בפניה… לה בפניה…
אביצ’י (אוחז בראשו בשתי ידיו): מה?… תחרפי אותה?… בפניה… מה?… (מתחיל מתהלך בחדר הנה והנה) לא… לא… כבבת עיני אשמור עליה… (נשאר עומד באמצע החדר. כאילו נצנצה מחשבה במוחו. כאלו נתחוור לו מה. לעצמו) כן… עטה’לה איננה צריכה לחיות בין עטרנים… האם מקומה של עטה’לה ברפש?… (ניגש אל השולחן. לחנה) לא… לא… לא יהיה לך כבר את מי לחרף… אני יודע כבר מה לעשות… עד כאן… די…
חנה (צועקת בבהלה): מה החלטת? מה תעשה?… מה?…
אביצ’י (במרירות): כן… נחוור לי כבר הכל… כן… שוב תוכלו להחנק עד הצואר ברפש, בעטרן… הרווחה תהיה… כחזירים תתגוללו שוב ברפש… כן… אז תחיו… וכשמידי יעל שוב סרחון העטרן, תשובי לתחיה… כן… חזירים צריכים לחיות כחזירים…
הדלת נפתחת. רב העיירה נכנס. חנה ממהרת לעזוב את החדר ונכנסת לפנים הבית. הרב, בן ששים, לבוש משי. חגור חגורת משי. כובע רחב-שולים. בידו מקל.
הרב: צפרא טבא.
אביצ’י (מתקן את מלבושו כמו מאליו. רוכס את כפתורי מעילו. הולך לקראת הרב להקביל את פניו): צפרא טבא, רבי, צפרא טבא. (נגשים אל השולחן. אביצ’י מראה על כסא שבראש השולחן) ישב, רבי, ישב-נא.
הרב יושב. גם אביצ’י. מוכן לשמוע מה בפי הרב. הרב מוציא מכיס החזיה קופסה של סיגריות ומניחה על השולחן. מוציא מהכיס האחורי שבמעילו מטפחת ושם גם אותה על השולחן, מעלה אש בסיגריה ומעשן. אביצ’י יושב מוכן לשמוע. ניכר שהוא תפוש במחשבותיו.
הרב (כשהוא מעשן. מסתכל בחדר מסביבו): ברוך השם, שונה פה לטוב. זה מכבר לא הייתי אצלך. מאז לקחתי ממך “מעות חטים”… מה, הוספת מה על ביתך? סדר אחר לגמרי היה אז.
אביצ’י (כשעודנו תפוש במחשבותיו): לא, רבי, אותו החדר, אלא שהוא נקי יותר, יפה יותר…
הרב (כשהוא מביט מסביבו): יפה… יפה…
שתיקה.
אביצ’י (בשקט, בדרך-ארץ): מה, רבי, דבר נחוץ בודאי. בכבודו ובעצמו טרח ובא עלי, לביתי.
הרב: כן… וכמעט לא… נצרך אני, באמת, לכסף בשביל משה הסנדלר. לא עליכם אביון גדול. פשוט מחוסר-לחם… אבל זאת הייתי יכול לעשות על ידי אחר. אביצ’י, אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, אין אתה טומן את ידך, כשאתה מתבקש. אבל עוד דבר-מה לי… בין מנחה ומעריב – נכנסתי.
אביצ’י (מוציא מכיסו את הארנק): כמה, רבי?
הרב: חמשה. ואם יש לאל ידך, ולא קשה לך, תן ששה. השם יתברך יעזור.
אביצ’י (כשהוא נותן את הכסף להרב): יש בידי. יש בכוחי, רבי…
הרב: לכמו אלה עוזר השם יתברך. עוזר. (שתיקה). עוד מה רציתי לאמר לך… (מסתכל מסביבו). אין איש?…
אביצ’י: בבקשה. ידבר-נא, רבי, ידבר.
הרב: אביצ’י, ידעתיך לאיש ישר… יהודי ישר… יש שאתה מחרף את מי שהוא בבית-הכנסת, הרי זה מתוך יושר. אוהב אתה את האמת… אמנם הפתגם אומר: אסור לשקר, אבל אין חובה לגלות את האמת… אולם יהודי צריך לאהוב את האמת… איש ישר אתה, אביצ’י…
אביצ’י (צוחק במרירות): אביצ’י מוכר-עטרן. לא יותר…
הרב: שמעני, אביצ’י. בעיירה מדברים… מפטפטים… אומרים… קרובה… בתולה… עטה’לה שמה… אין שלום-בית… ובנוגע לאשה נאמר בגמרא: אתתך גוצא, גחין ותלחש לה… צריך לשמוע בקולה… ושלום-בית, אומרים, הופרע… אשתך חושדת…
אביצ’י (מתאמץ למשול ברוחו): רבי, מה חושדת?… מה?… מה שייך חושדת?… מה השייכות?… קרובה… אין לה צל קורה… אב עיור… בת כשרה ויקרה, מלאך, רבי… מה חושדת?… בתולה… נו, בתולה יפה… ובכן?… עטה’לה היא עטה’לה ואשה היא אשה… רבי, שא לי, אני מדבר בגסות… אני, אביצ’י מוכר-עטרן… אבל איזו שייכות יש פה?… אמת, אני שומר עליה כעל בבת עיני… כשאני עובר, בלילה, דרך חדרה, לראות את הסוס, אני שם לב לראות אם היא ישנה במנוחה… אם החלון, על ידה, סגור היטב, שלא תצטנן… אמת… אבל איזו שייכות יש לזה, לאשתי ולילדי… לאשתי, אֵם לילדי… האשה – אשה ועטה’לה היא עטה’לה…
הרב: אביצ’י, אני מאמין לך… אינני חושד בך, חס ושלום… אני יודע. אתה איש ישר. עיניך הרואות, אני לא שלחתי לקרוא לך אלי… באתי אליך, לדבּר אתך. כך… ליעץ לך עצה… אני מאמין לך… אבל, שלום-בית… רחמנות על אשתך… תעזור לאביה. אני מכיר אותו, איש נעלה, תעזור לו בכסף. הלא ידך פתוחה תמיד. אבל שלום-בית הוא ענין גדול… והעיירה רועשת… לא צריך להביא אנשים לידי לשון-הרע…
אביצ’י (קם ממקומו. מתהלך הנה ושוב בחדר. ניצב על-יד השולחן סמוך אל הרב. מתחיל במנוחה. וככל שהוא מדבר קולו מתרומם, מדבר במרירות דברים היוצאים מתוך הלב): רבי, אגלה לו את האמת… את כל האמת… אור נעשה בביתנו עם בואה של עטה’לה… כבודו רואה את ביתי. לא הכיר אותו… וגם בלב נעשה אחרת. גם נתחזקה אמונתי. ואני מתפלל בכונה. על כל אלה היה עלינו לשבח ולהודות לאל… והנה, כנראה, שטוב יותר מדי בשבילנו… יפה יותר מדי… אור יותר מדי… רבי, אני מבין כבר… היום כבר נתחוור לי… אני הנני איש פשוט מוכר-עטרן, והיום נפתח בי מוחי… כאילו בול-עץ הכּוּ על ראשי ומוחי נפתח… זה יותר מדי יפה בשביל מוכרי-עטרן… ולא רק בשביל עטרנים, בשביל כולם, רבי. כל עירה רועשת… אינם יכולים לסבול זאת… מה איכפת להם כשעטה’לה נראתה ברחוב? כאילו על צדקנית, אמרו, כשמביטים עליה… אבל, לא… אי-אפשר לסבול את זאת… יפה יותר מדי… אבל, רבי, אין על מה לדבר… מחר היא שבה לאביה העיור… ואל יחשוב, רבי, כי נבהלתי… אני יורק בפני העירה… יסלח, רבי… כן… אני יורק בפניה… אביצ’י יודע לירוק. וגם לא לקול אשתי אני שומע. הצדק לא אתה… על עטה’לה צר לי… עטה’לה… אינני רוצה שתשמע אף מלה אחת רעה… בגללה… בגלל עטה’לה…
הרב (מוציא מכיסו את השעון. מסתכל בו): כבר הגיעה שעת מעריב. (לאביצ’י) ידעתי, שאתה איש ישר. אני יודע… יעזור לך השם. ליל מנוחה.
הרב עוזב את הבית. אביצ’י מלוה אותו עד הדלת. סוגרה אחריו. מתהלך בחדר הנה והנה. מחשיך. נכנסת הביתה עטה’לה. שמחה ומגבת בידה.
עטה’לה (בשמחה) אֵ, הדוד בא, מזמן בא, דוֹד?…
אביצ’י (מביט רגע על עטה’לה): כן, עטה’לה. באתי מזמן… (במרירות) ולואי ולא הייתי בא.
עטה’לה (משתאה, במבוכה): מה קרה?…
אביצ’י (מביט על עטה’לה, בעצבות): עטה’לה, איפה היית, התרחצת?…
עטה’לה: כן. וכי מה?…
אביצ’י (שותק, מביט בעצב על עטה’לה. עטה’לה מביטה עליו. משתאה). עטה’לה, שבי רגע. אני רוצה לאמר לך דבר-מה.
עטה’לה (יושבת): מה, דוד?
אביצ’י (מתהלך הנה והנה. נצב מול עטה’לה. נראה שכבד ממנו הדבר להתחיל): את יודעת… אנחנו נוסעים מחר… לאביך…
עטה’לה (משתאה): מי?…
אביצ’י: אני ואת…
עטה’לה (בתמימות): לזמן-מה, להתארח.
אביצ’י: לא. לגמרי…
עטה’לה (בתמימות ילדותית): אתה לועג לי, דוֹד…
אביצ’י (במרירות): לא… למה לך להיות פה, בין אנשים פשוטים, מוכרי-עטרן גסים…
עטה’לה (בתמימות כמקודם): טוב לי פה… אצלכם… טוב מאד… וגם חבל על אבא…
אביצ’י (מלטף אותה בראשה): לא את הכל צריכה את לדעת… לא הכל תביני… אנחנו מוכרי-עטרן יודעים הכל ומבינים… ולא רק מוכרי-עטרן – כולם, כולם מנוולים… אבל לא את… אַת לא צריכה לדעת את זאת. לא תביני זאת… אל תשאלי, עטה’לה. – מחר בבוקר אנחנו נוסעים… מחר.
עטה’לה (עיניה מתרחבות. דמעות נראות בהן): לאן לנסוע? חבל על אבא… אני אשמה? במה? גם הדודה בכתה היום. דוֹד… (בוכה מר כילד) מפני מה?… דוֹד…
אביצ’י (מעמיד את עצמו מאחוריה. מלטף בשתי ידיו את ראשה): אַל תבכי, עטה’לה, לשוא. אַת, מלאך… אל תבכי… אני עושה זאת למענך, עטה’לה… לא אתן להרע לך. אל תבכי…
עטה’לה (מתאמצת לבלי לבכות): אני אשמע בקולך, דוֹד… אתה אומר, שכך צריך להיות… אני מאמינה בך, בכּל… אשמע לך בכּל… אינני בוכה, דוֹד. (פונה לאביצ’י, מסתכלת בעיניו). דוֹד, גם אתה בוכה… לא צריך… מה, דוֹד, מה?… מה קרה?…
אביצ’י: לא אבכה, עטה’לה, לא אבכה… אביצ’י הוא אביצ’י… נו, יהיה טוב… קחי, עטה’לה, וטעמי מה.
עטה’לה: אינני רוצה, דוֹד. אינני יכולה.
אביצ’י (נוטל מהחלון את המנורה. מדליק אותה): נו, עטה’לה, נקח ונצרור את החפצים שלך. נסע מחר בבוקר-השכם…
עטה’לה (כבחלום): שוב דרך היער העבות…
אביצ’י: כן.
עטה’לה (כחולמת): שוב נטעה בדרך, כמו אז…
אביצ’י: אפשר… אמנם, רק פעם אחת תועים. פעם אחת…
עטה’לה (בעצב): מדוע?…
אביצ’י: וכי יודע אני?… כך הוא הדבר… (הס. שניהם שותקים, שקועים במחשבות). נו, עטה’לה, צריך לצרור את החפצים. ואולי, לא. מחר. קודם הנסיעה… עכשיו אכלי מה ולכי לישון. מחר עליך להשכים…
עטה’לה: לא. אינני רוצה לאכול.
אביצ’י (מביט על ה“מזרח”): ואל תשכחי, לקחת אתך את ה“מזרח”.
עטה’לה: הלא הוא מתנה לכם…
אביצ’י: לא, עטה’לה… בלעדיך אין צורך בו. הוא ילוכלך פה… לא… (שותק רקע, שקוע במחשבותיו). נו, עטה’לה, לכי לישון. נוחי…
עטה’לה: לא… אני אשכב פה. על הספה. החלון פתוח. פה טוב…
אביצ’י (לוקח בידו את המנורה): ואני אלך אל האורוה. להתכונן לנסיעה. ארתום את הסוס, החדש…
קם ויוצא עם המנורה בידו דרך המטבח לחצר.
עטה’לה נשארת לבדה. יושבת זמן-מה שקועה במחשבות ומתחילה לבכות בכי מר. קמה ממקומה, נגשת לספה. שוכבת. בוכה ונרדמת.
אביצ’י בא מהחצר והמנורה בידו. מעמיד אותה על השולחן, כשהוא נצב על יד הספה. מביט על עטה’לה בעצב, במרירות ומדבר לעצמו.
אביצ’י: נרדמה, העלובה. מפני מה, היא שואלת, באמת, מפני מה?… יפה יותר מדי… יותר מדי אורה… מלאך, אַת… (עומד שקוע במחשבותיו. בלחש) צריך לכסות אותה… החלון פתוח, יכולה להצטנן… (רוצה להסיר את מעילו) לא… מעוטרן… לא בשביל עטה’לה… (נכנס לפנים הבית ומביא משם מטפחת, שם אותה עליה, ברוך ובזהירות).
עטה’לה (מתעוררת מתוך פחד): מה?… מי?…
אביצ’י: (ברוך): עטה’לה, מדוע נבהלת?… אני… אני כסיתי אותך…
עטה’לה (יושבת): תודה, דוֹד… נבהלתי… חלמתי, שרודפים אחרי… רוצים להכותני…
אביצ’י (ברוך): פתיה, לא אתן… אני לא אתן…
עטה’לה (כאילו נזכרה מה. בעצב): נוסעים אנחנו מחר. דוֹד?…
אביצ’י: כן… עטה’לה… כן…
יושב על-יד עטה’לה על הספה. שתיקה. הרוח מניע את הוילונות שעל החלון.
אביצ’י: עטה’לה…
עטה’לה: מה… דוֹד…
שתיקה.
עטה’לה מתכוצת. מתעטפת במטפחת. מתחילה לשיר. היא שרה בקול ממושך, בצער, בעצבות. בכי נשמע בקולה.
טס ובא טוָס זהב
מארץ מרחקים,
מארץ מרחקים.
בדלת המובילה לפנים הבית נראה ראשה של חנה. מביטה לחדר באי-מנוחה, בגנבה, כאילו אורבת.
אביצ’י (מצטרף ביגון ועצב לעטה’לה. הם שרים שניהם):
ואבדה לו נוצת זהב
בחולות זרים,
ואבדה לו נוצת זהב
בחולות זרים…
עם החרוז האחרון יורד המסך לאט-לאט.
מערכה רביעית
אותו חדר שבמערכות הקודמות. עזובה בחדר. אי-נקיון כבמערכה הראשונה. תחילת לילה. חנה, קרינה וחינה יושבות על-יד השולחן. חנה בבגדי חול כבמערכה הראשונה.
חנה (מנסה לתקן את המנורה): איזה פגע רע… נקיתי אותה, תקנתי, והפיח כמו בלב.
שתיקה.
קרינה: כמה ימים עברו מאז נסעה?…
חנה: מי?
קרינה: עטה’לה…
חנה (בעצב): שלושה שבועות.
קרינה: ונראה כאילו ימים רבים מאוד עברו מאז…
חנה (כמו לנפשה): כן… שלושה שבועות ואביצ’י איננו מתפלל כבר… פיני צועק… ולחיים שב הדבלול… הנה בת-מזל… (שותקים).
הדלת נפתחת – נכנסת ינטה.
ינטה: ליל טוב.
כולן: ליל טוב
חנה (קמה): שבי, ינטה, שבי.
ינטה (מתקרבת אל השולחן. לחנה): אל תטרחי. שבי, שבי. סרתי לרגע. רוצה אני לשאול כלי-פח. ואולי אשב רגע. (יושבת). המנורה מעשנת. צריך לתקן את הפתיל.
חנה: תקנתי כבר.
שתיקה.
ינטה: ומעטה’לה יש לכם ידיעות? אַ, יפת תואר… מרגישים בחסרונה. בעיירה אומרים: למה אין רואים את עטה’לה?
חנה (בעצב): בת-מזל היא… בת-מזל…
קרינה: כשהקדוש-ברוך-הוא חונן ונותן למי שהוא הריהו נותן ביד רחבה… (בצער) כן… בת מזל…
חינה (בלחש): כן… בת-מזל…
ינטה: כשהיו רואים אותה מיד היה עולה בלב זכר האמהות… והרבנית אמרה כבר: לך ודע איפה הקוצים עולים ואיפה הפרחים צומחים…
קרינה (בכעס): וכי מה? האם מוכרי-עטרן אינם בני-אדם?… גם אצל מוכרי-עטרן יכולה להוָלד עטה’לה…
ינטה: ודאי… ודאי… מי אומר אחרת?… אדרבה, מוכרי-עטרן יכולים להיות יראי-שמים ויהודים יפים יותר מאחרים… השם אתך… מי אומר אחרת?… הלא זהו דרך הלצה… אני אומרת רק, שאי-אפשר לשכוח אותה…
חנה (בלחש): כן… עטה’לה…
קרינה (כמו לנפשה): עטה’לה…
חינה (בלחש) כן… עטה’לה…
מהחצר עולה מהומה. נצים. נשמעים קולותיהם של פיני ואביצ’י. המהומה מתגברת. חנה, קרינה, חינה וינטה קמות ממקומותיהן.
ינטה (ממהרת כשפניה מתעותים): מחר אבוא לקחת את כלי-הפח. (יוצאת מהבית).
מהחצר נשמע קולו של פיני: “אני אהרגהו”. קול אביצי: “מנוול”. קול חיים: “על-פי הדין הצדק אתו”. הרעש והקולות מתגברים.
חנה (במרירות): התחילו כבר… פיני וחיים שלכן.
קרינה וחינה (רצות אל החצר, צועקות): אביצ’י שלך…
חנה (יחידה בחדר): רבונו של עולם… אבי שבשמים…
אביצ’י (נכנס מהחצר משולהב): א… מתנפל עלי ביצול להכות… מזלו שלא נתנו אותו… היה נופל מת במקומו…
חנה (במרירות): רבונו של עולם, אבי שבשמים… כבר החלו הסכסוכים והמריבות.
אביצ’י (בחמימות): שוב את הסוס הוא רוצה… אני אומר לו, נשאל אנשים, נלך אל הרב… והוא באחת: לא. דוקא הסוס שלו. את חלקי, הוא אומר, ישלם לי בכסף, אבל הסוס צריך להשאר אצלו. יבעיר, הוא אומר, את הבית, אבל הסוס לא ישאר אצלי… יעשה… יבעיר… א, מנוול שכזה…
המהומה בחצר ששככה לרגע מתגברת שוב. פיני צועק: “הניחו לי, הניחו לי”. נראים מתאבקים. נשמע קול קרינה הצועקת: הביתה… לא דרך הבית…" פיני נלחץ אל המטבח ומשם לחדר-האוכל, פניו אדומים, עיניו בוערות. קרינה, ואנשים שנאספו לקול הצעקות, חוסמים את הדרך לפניו. בתוך העגול גם חיים. חינה אצלו, שומרת עליו מלאת-פחד. אביצ’י עומד בבטחון על מקומו וצועק: “הניחו לו, אדרבה, יהין לגשת אלי ולהרים יד”. חנה מגינה על אביצ’י. בעמל רב מוציאים את פיני החוצה. חינה דוחפת גם את חיים החוצה. חיים צועק: “ריק ופוחז אתה, אינך מתפלל”… חנה סוגרת מאחריהם את הדלת. אביצ’י יושב על-יד השולחן. שתיקה.
אביצ’י (מנסה לתקן את המנורה. בכעס): איך היא דולקת… לכל הרוחות…
חנה (דמעות נראות בעיניה. מנגבת את עיניה).
אביצ’י (ברוך): מה אַת בוכה?… הלא הוא לא הכה אותי, יהין, נראה. מה אַת בוכה?
מבפנים הבית נשמע בכי של ילד שנתעורר משנתו. חנה ממהרת אליו. משתקת אותו. שותק רגע ומתחיל שוב לבכות. אביצ’י מנסה לתקן את המנורה. שקוע במחשבותיו. חנה שבה החדרה.
אביצ’י (לחנה): מה הוא צועק?… מה הוא רוצה?
חנה (נרגזה): צועק.
אביצ’י: האין להשקיטו… מה הוא רוצה?…
חנה (שותקת)
אביצ’י: מה הוא רוצה?…
חנה (בכעס): מה הוא רוצה?… את הצלחת מן השמים…
אביצ’י: הרגיעי אותו… תני לו… תני לו…
חנה (פורצת בבכי. בכעס): נשתגע… לעטה’לה נתאוה פתאום… לעטה’לה… רבונו של עולם, מה הוא רוצה ממני…
אביצ’י מוריד ראשו ושותק. חנה עומדת באמצע החדר במבוכה. שתיקה. מהחצר נשמע קול חרחור של בהמה ודפיקה עמומה, כאילו מכים בקיר האוּרוה.
אביצ’י (מקשיב רגע ופורץ בצווחה): אוי!… (קם ורץ לחצר).
חנה (נבהלת, עומדת על מקומה וצועקת) אביצ’י, לאן אתה רץ?
היא רוצה לרוץ אחריו, אבל הילד בוכה והיא ממהרת לפנים הבית. הבימה ריקה. מהחצר עולות דפיקות עמומות בקיר האורוה. חנה מרגיעה את הילד: “שתוק, שתוק… מה, מה אתה רוצה… היא נסעה, עטה’לה איננה… שתוק, יקירי… אל תבכה… אני מתחננת לפניך, דוד’ל, אני, אמך, יושבת על ידך… יקר, נחמד…” הילד נשתתק. נשמעות הדפיקות בקיר האורוה.
אביצ’י (נכנס אומלל. חיור)
חנה (באה לקראתו): מה, מה קרה?…
אביצ’י (עושה תנועה בידו. יושב חיור על-יד השולחן ושותק).
חנה (יושבת על-יד השולחן. נבהלה): מה?… איזה אסון?… הגד…
אביצ’י (אומלל): הרעיל אותו… הגזלן הרעיל את הסוס…
חנה: מה?… הרעיל את הסוס… (ממהרת לחצר).
אביצ’י: אל תלכי… אי-אפשר לראות… הוא גוסס… כבן-אדם… אל תלכי…
חנה (שוב יושבת. בוכה): הרעיל את הסוס… אויה לי…
אביצ’י (במרירות): גוסס כבן-אדם… צער בעלי חיים… הבהמה מה אשמה?… (משעין את ראשו בכפות ידיו. אלם. מלא מרירות).
חנה (בוכה מר).
מפנים הבית נשמע קול הילד. בוכה שוב.
הילד (בוכה וקורא מר): עטה’לה… עטה’לה… איפה עטה’לה… עטה’לה!…
המסך
-
במקור: אם, הערת פב"י. ↩
הנפשות:
דוב ברזילי
שרה – אשתו של ברזילי
יוחנן – אחיה של שרה
שאול
מרים – אשתו של שאול
אבא
יהודית – אשתו של אבא
שמואל
חיים
יונה
ראובן
דן
חנה
שפרה
אביבה
מערכה ראשונה
תמונה א.
על אחד מהרי הגליל. סהר בהיר. בקצה ההר סימני ישוב של קבוצה. שקט. דממת ליל. רק מפעם לפעם נשמעת שריקת רוח ההרים, ויללת תנים ושירה. זקן עם ילקוט על שכמו ומקל בידו מטפס בכבדות ועולה בהר.
הזקן: עליתי. (מביט מסביבו) והרוח חזק. (פונה למי שהוא למטה) עלה, התאמץ ועלה.
קול מלמטה: המשעול צר. קוצים ודרדרים מתחת הרגלים. והתהום עמוקה. עוד מעט ואפול.
הזקן: אל תביט אחורנית. אל תביט לצדדים. ואל תחשוב שתפול, ולא תפול…
קול מלמטה: הכוחות עוזבים אותי.
הזקן: אל תחשוב שהכוחות עוזבים אותך, ולא יעזבוך…
קול מלמטה: כוחותי הולכים וכלים.
הזקן: הכוחות לפי הרצון… אם רצון חזק לך להגיע אלי, גם כוחותיך יתגברו…
קול מלמטה: לוא נתת לי רק רגע אחד לאסוף את כוחותי.
הזקן: לא. שמע לעצתי. אל תנוח עד שתגיע אלי, להר. התחזק ועלה.
קול מלמטה: אני נופל.
הזקן: סימן שאינך ראוי לעלות על ההר.
נראה ראש של איש צעיר ואחר כך כולו.
הצעיר: עליתי… א… עליתי…
הזקן: התאזר עוד בכוחותיך… הרוחות פה חזקים. צריך להאחז בהר שלא ישאך הרוח.
הצעיר: ועכשיו גלה לי מי אתה.
הזקן: יהודי זקן אני.
הצעיר: מאין תבוא?
הזקן: מצפת.
הצעיר: מי אתה ומה תבקש בהרים?
הזקן: מלקט אני בהרים עשבי רפואה.
הצעיר: ואין אתה ירא יחידי בלילה על ההרים?
הזקן: לא. ה' אורי וישעי וממי אירא. האין אתה רואה שרוח אדוני מרחפת על ההרים האלו, הרי ישראל…
הצעיר: ומה שמה, ישוב?
הזקן: כן, ישוב. יהודים…
הצעיר: רוח. עוד מעט ואפל.
הזקן: התחזק. עוד מעט ועבר הלילה. יבוא היום ויכסה על סודו.
הצעיר: ונעשה דרכנו הלאה.
הזקן: לא. עשבי הרפואה מתגלים לי בלילה. נבוא למערה, פה מצד שמאל. ניתן ליום למשול תחת השמים והארץ. נכנס למערה.
הזקן פונה למערה שמצד שמאל, נכנס לתוכה, הצעיר אחריו.
הזקן: (מתוך המערה): נשב פה במסתרים. שור, הבט…
התמונה נעלמת.
תמונה ב.
בגליל העליון. בקבוצה אשר על הר.
לפנות ערב. חדר־האוכל. החלונות פתוחים. דלת החוצה ודלת למטבח. מרים מפנה את השולחן, אשר זה עתה כילו לאכול עליו. על השולחן קומקום־תה וקערת קש עם לחם. על יד שולחן קטן שאצל אחד החלונות יושב שמואל וכותב. על ידו, על כסא, מונחים ספרים אחדים. ליד ארון־ספרים, לא הרחק מדלת המטבח, עומד חיים ומסדר את הספרים אשר בארון.
חיים: (כבן עשרים ושמונה, מסדר את הספרים שבארון ושר לעצמו):
שני אנשים היו בעיר אחת,
בעיר אחת.
אחד עשיר ואחד רש.
אחד עשיר ואחד רש.
שמואל: (כבן שלושים ושתים): משול לנו, ליהודים… כן, חיים?… לכולם, וגם לערבים ארצות גדולות כאלה להם… ואף־על־פי־כן מקנאים בנו כדי שנאת מות… משהו לא טוב תלוי כבר באויר על ראשינו…
חיים: (ממשיך ושר):
לעשיר היה צאן ובקר.
מרים: (כבת עשרים וחמש, נלוית לחיים בשירתו, כשהיא עוסקת בשולחן, שרים יחד):
צאן ובקר הרבה מאד,
ולרש אין כל, כי אם כבשה אחת,
כבשה אחת קטנה.
שפרה: (כבת עשרים ושלוש, נראית בפתח המטבח, עליה סינור ושרווליה מופשלים, מתגנבת על בהונות רגליה אל חיים, ומאחוריו מחקה את שירתו):
ולרש אין כל, כי אם כבשה אחת,
כבשה אחת קטנה.
מרים: (פורצת בשחוק טוב).
חיים: (מפנה את ראשו לשפרה. מביט עליה, וכאילו איננו יודע בעצמו איך להתיחס למעשה זה שלה. לצחוק או להעלב).
שפרה: הנח את זמירותיך. לך לאכול. תמיד הוא צריך לאחר. ותמיד לאכול ביחידות.
חיים: תמיד?…
שפרה: (רוצה לפיס את חיים, מביטה עליו בעינים צוחקות): זבובים מתרבים שמה מהאוכל שלך.
חיים: (בצחוק): גרשי אותם.
שפרה: (ברצינות): תסדר אחר כך את הספרים.
חיים: (בשקט): אוֹכל אחר כך.
שפרה: (בכעס): אזרוק את האוכל החוצה.
חיים: (בהתמרמרות): לא תשליכי.
שפרה: (בכעס): כן אשליך. ומי זה מחויב לחמם אחר־כך את האוכל שלך?
חיים: (בשקט): יש שמחויב.
שפרה: (בהתפרצות): מי?… מי מחויב?… מי?…
חיים: אל נא באפך. שמעי… שמעי מה שאומרים לך… יש מי שמחויב… חיים… הוא בכבודו ובעצמו… אני עצמי אחמם את האוכל כשיהיה צורך בזה… אגרש את הזבובים. הכל בעצמי…
שפרה: תראה, אזרוק את האוכל החוצה. (יוצאת למטבח).
שמואל: (לעצמו): אי־אפשר פה לעבוד. (לחיים) לועידת ההסתדרות רק כשבועיים. קיבלתי על עצמי להרצות על פעולתנו בגליל ואין נותנים לעבוד. (ברצינות מהולה בצחוק) ואתה תמיד מתקוטט עם שפרה… תמיד…
חיים: (בתמימות וצער): אני?… הלא היא תמיד “ברוגז”…
שמואל: וכמה יש לנו רווקים? יונה הלא עם הצאן. ובכן רק שניכם… ומתקוטטים…
מרים: (בצחוק): ואתה, שמואל?…
שמואל: (בהנאה קצת): אותי אין מביאים בחשבון… (לחיים) באמת לך לאכול.
חיים: כמדומני שבחדרך יש ספרים אחדים, האם עוד נחוצים הם לך?
שמואל (קם): לך, לך. בעצמי אביא את הספרים ואסדרם בארון.
חיים: (כשהוא הולך למטבח): אינני סובל את אי־הסדר הזה בארון הספרים. (בדלת המטבח לשמואל) תביא את הספרים מחדרך?
שמואל: אביא, אביא.
חיים נכנס למטבח ושמואל יוצא דרך הדלת המובילה החוצה.
מרים: (יחידה בחדר־האוכל. עומדת אצל השולחן. נראה, שקועה בהרהורים. נשענת ליד השולחן. על פניה מופיעה בת־צחוק של אור והיא משתפכת על כל פניה. מעבירה בידה בלט על בטנה, כאילו מבקשת מה).
מבחוץ קוראים: מרים, מרים!
מרים: (שוקעת בהרהורים).
יהודית: (כבת שלושים ושלוש, נראית מבחוץ אצל החלון): אַ, את פה, מרים.
מרים: (מתעוררת): מה, יהודית?…
יהודית: (מושיטה למרים תרנגולת שבידה): ראי, מה דעתך, היא אינה טובה בעיני.
מרים: (נוטלת את התרנגולת): בפה ראית?
יהודית: לא מצאתי מאומה. אבל מאז המגפה בלול אני יראה גם מפני הצל. מה דעתך?
מרים: (בודקת את התרנגולת. מביטה בפיה): לא. כמדומני שאין כלום.
יהודית: ובבוקר כשטפלת בלול, לא נראה לך דבר?
מרים: לא. על כל פנים הפרישי אותה מהלול.
יהודית: גם אני סבורה כך. (הולכת).
מרים: (יושבת אצל השולחן. שוקעת שוב בהרהוריה. מביטה על בטנה. ופתאום צוחקת בקול מלא אור).
שרה (כבת שלושים, באה דרך הדלת המובילה החוצה. מביטה על מרים): מה הצחוק הזה? הלא אין פה איש?
מרים: סתם, ככה… (צוחקת שוב לעצמה).
שרה: לא, מרים, סתם אין מצחקים ככה… ספרי… מה?…
מרים: (בהתעוררות): את יודעת, הרה, אני… אצלי… (צוחקת).
שרה: כן?…
מרים: כן… כן… כמדומני שאני מרגישה כבר… שם… מדגדג ומלטף מה בפנים… (על פניה משתפך עונג מלא אור).
שרה: (נגשת למרים, בחיבה): אשת־חיל. טוב. עוד אם אחת. עוד נפש אחת בקבוצה (שוקעת בהרהורים) ועולם חדש יתגלה לפניך, מרים.
מרים: אני אשאר אותה מרים, כמקודם.
שרה: (יושבת אצל השולחן. ברצינות): לא. אחרת לגמרי.
מרים: פה… בתוך חיינו אנו… בתוך חיי הקבוצה… מדוע?…
שרה: ככה. אחרת… אם, כנראה תשאר לעולם אם… מחשבות חדשות, אחריות לילדים… מיום ליום משתנים… ילדי כבר גדלו ועוד מדגדג ומלטף פנימה, כעודם בבטני… אם…
מרים: לא, תראי. אשאר כמו שהייתי עד עכשיו… (קמה). צריך כבר ללכת לרפת. (יוצאת החוצה).
שרה: (מלוה את מרים במבט חם. כשמרים נעלמת ממהרת שרה לחלון וקוראת): מרים, תזהרי שם ברפת. אַת שומעת, תזהרי… (סרה מהחלון, נגשת לשולחן ומישרת את המפה).
דוב: (כבן שלושים וחמש. מגודל זקן, פראי קצת. נכנס מהדלת שמובילה החוצה).
שרה: (בצחוק מלא חיבה): אוי, איזה זקן, מלא קש.
דוב: (כשהוא סורק באצבעותיו את זקנו ומוציא ממנו חתיכות קש): הלא דישה היום. (מביט על הקש שבידו) היבול מבורך, כנראה, כל כך שגם זקני הצמיח.
שרה: הזקן שלך גדול וגדול. פני פרא לך.
דוב: זקנו של אבא היה ארוך יותר ולא היה פרא. יהודי היה ואף אני כמוהו.
שרה: בכל אתה רוצה לחקות את אבא שלך…
דוב: לא, שרה, אינני מחקה… רוצה אני להיות מה שהנני וממילא יוצא יהודי כמו אבא… (מושיט לפניה את ידיו) איזו ידים? הגידים כמו בזו של אבא… סבל…
שרה: סבל? שמש היה…
דוב: לא, שרה, שכחת… השמש היה רב שמריה… מ“הפני”… ואבא היה מכניס את העצים מהחוץ, מסיק את התנורים, מטאטא ומנקה את בית הכנסת, מביא מים… ועיקר עבודתו ופרנסתו היתה הסבלות… וידי כמו ידיו… בי אבא שלי…
שרה: ואיפה בי, אבי שלי?…
דוב: (צוחק): איפה?… בכל, פניך, עיניך, וגם ידיך, רב מסלאווּטא…
שרה: (צוחקת): רב?… פועלת כמוך… יחד אתך בקבוצה ועובדת כמוך… איפה בי האבא שלי?…
דוב: (מחבק אותה קל): באצילות דמיך… ולא עוד אלא שמיום ליום הולך אבא שלך ומתבלט בך יותר ויותר… בת של מרא־דאתרא… דם רבנים בעורקיך… (צוחק בהנאה. קצת מגושם) ובנו של יחיאל הסבל חטף לו את בת הרב מסלאווּטא…
שרה: (בצחוק): נזכר נשכחות… ואולי לא אתה חטפת אותי כי אם אני חטפתי אותך מידי חנה… אם כי בת מרא־דאתרא אני…
דוב: (ניגש לשולחן, נוטל פרוסה ואוכל)
שרה: מה, אתה רעב, זה לא כבר אכלנו?
דוב: לא. סתם, לשם הנאה. טוב ללעוס לחם…
מבחוץ (נשמע שיר ילדים):
אל יבנה הגליל
אל יבנה הגליל
שרה: (נגשת לחלון. מביטה החוצה): הילדים. (שרה עמם):
אל יבנה הגליל
אל יבנה הגליל
ראה, דוב, הם רוקדים הורה, יד על שכם, (צוחקת ושרה).
אל יבנה הגליל
אנחנו נבנה הגליל.
דוב: (ניגש לחלון כשהוא לועס את הלחם. מביט החוצה): כך ילדים, כך…
אל יבנה הגליל
(סר מהחלון כשהוא תפוס במחשבותיו. כשלעצמו):
אנחנו נבנה הגליל.
אנחנו נבנה הגליל…
שרה: (פונה לדוב, ברצינות): צריך כבר לחשוב על דבר הילדים. עמרם כבר בן שש ואמנון בן ארבע.
דוב: נחמדים, בריאים. יגדלו חזקים, פה על ההר…
שרה: בית־ספר אין לנו פה. עוד ילדים מלבדם אין. גדלים בחצר כפראים…
דוב: רבנים לא יהיו. אני מבטיחך.
שרה: אבל פראים אינם צריכים להיות.
דוב: הנה שאלת, איפה בך אבא שלך… הנהו, הוא־הוא… בעצמנו בחרנו במקום הזה להחיות את ההר השמם הזה וכבר דאגה: הלמדנות של ילדינו… אין עוד בית ספר, לא נורא, לעת־עתה חיים ילמד אותם. יבואו עוד חברים, ירבו הילדים ונייסד בית־ספר. ובכלל, ההר הזה והחיים בו זהו בית־הספר של ילדינו… אם מאמינים במפעל יש להאמין בו בכל… די בחצאי דרכים. אם דרכנו אמת – אמת היא גם בשבילנו וגם בשביל ילדינו.
שרה: (שוקעת במחשבות, כשלעצמה): האמנם השתניתי?… (לדוב) ומה אם הילדים יתחנכו בסביבת ילדים, בקבוצה שיש בה בית ספר?
דוב: לא, פה… בהר… היום נסדר את הילדים במקום נוח להם יותר. מחר נחפש גם בשבילנו מקום יותר נוח. בעמק או ביהודה… ומחרתים לעיר… מחרתים, מי יודע לאן… לא… לא… פה… בהר…
שרה: (בצחוק קל): ומה אם אקח פעם, בלילה, את הילדים על שכמי ואברח אתם. אביאם לקבוצה שיש שם בית־ספר וסביבה של ילדים ואשאירם שם.
דוב: ואני ארדוף אחריך (חוטף אותה) אחטוף אותך ככה, על השכם עם הילדים ואחזירכם הנה. הילדים ילדי והאשה אשתי…
שרה: (צוחקת): ומאימתי אתה בעד רכוש פרטי… אשתך שלך…
דוב: (כשהוא נושא את שרה על כתפיו): בנוגע לאשה שכמותך, רק רכוש פרטי… על רכוש שכזה אין מוַתרים…
שרה: (קופצת מעם דוב. מבטה נופל החוצה דרך החלון): ראה, יונה עם העדר, עם הצאן מהחוּלה, כל כך מוקדם…
דוב: (מביט דרך החלון החוצה): כן… יונה עם הצאן… טוב עשה… אמרתי לו שיאסוף אותם היום בטרם תשקע השמש. עכשיו כשאי־שקט בסביבה כדאי להקדים ולבוא עם הצאן מבעוד יום.
שרה: (במבוכה): המצב רציני?
דוב: כן… צריכים להיות מוכנים לכל (כשהוא מביט מבעד לחלון) ואת מכונת הדישה לא כיסו… בלילות אלה טל כבד. צריך ללכת לכסותה.
שרה (נדהמת): והכל יודעים כי סכנה קרובה?
דוב: יודעים. הנשק בסדר.
שרה: (במבוכה): לא ידעתי. מדוע לא ספרת לי?…
דוב: אמש שוחחנו.
שרה: מהשיחה אמש לא היה לי הרושם כי הדבר רציני. לא… לא ככה מודיעים לאם שסכנה מרחפת על ילדיה.
דוב: שרה, פחד נפל עליך? אַת… מן הראשונות שהעיזו לעלות על ההר…
שרה: (אחרי שתיקה קצרה. מביטה על דוב. בעיניה מעין פחד בפני עצמה ובקשה לעזרה): אז לא הייתי אם… לא היו לנו ילדים.
דוב: שרה, כזרה את מדברת אתי.
שרה: רוחה של חנה מדבר מתוך גרונך.
דוב (בצער): שוב חנה…
שרה: כן, רוחה של חנה מדבר מתוך גרונך. אם מחשבותי אינם כמחשבות חנה, כזרה אני בעיניך…
דוב: חנה כבר איננה בתוכנו על ההר. האמנם כה רחוקים אנחנו…
שרה: (בכאב): כן, דוב, יש שאין אתה מבין אותי. בן אדם אני… כשחנה עוד היתה פה, ולא פעם כאב לי מהחיים המשותפים עם האשה שאהבת… כאב לי אז מאוד. כאב. דוב, כאב… לא הבנת אותי אז, כי אשה אני… ועכשיו, כשסכנה מרחפת על ההר ואני אם… אם אני… ואני חושבת על ילדי.
שמואל: (נכנס. בידו ספרים אחדים. לדוב): יונה מחפש אותך.
דוב: (יוצא)
שמואל: (נגש לארון, מתחיל לסדר את הספרים שהביא).
שרה: (שקועה במחשבות. שתיקה).
שרה: (לשמואל): ובסביבה אי־שקט. סכנה מרחפת על ההר?
שמואל: כן. כך אנו סבורים. (ניגש לשולחן עם ספר בידו,יושב) לדוב יש ידיעות…
שרה: (אחרי שתיקה קצרה): האם לא ידעת כי אביו של דוב נהרג, בפרעות בעירנו?
שמואל: שמעתי.
שרה: לעולם לא אשכח את היום ההוא. ילדה הייתי אז, כבת חמש עשרה… כעין עלטה נוראה ירדה לעולם בעצם היום. ובתוך העלטה רעש וקולות פראים. הורסים בתים, שודדים חנויות. יללה וצווחה. ביתנו מלא אנשים. גם אביו של דוב, יחיאל. דוב כל כך דומה לאביו… אותן העינים הפתוחות, מלאי רוך ועקשנות, אותו זקן והכתפים הבטוחות… כולם עומדים צפופים ומבוהלים. מטכסים עצה… והנה רץ ומודיע בשם ראש־העיר: אם אבא וחשובי העדה יישבעו לעיני כל ההמון, כי היהודים אינם צריכים לדם נוצרים בפסח, הוא מבטיח לעצור את הפרעות. אבא הרכין ראשו ובכייתו בוקעת שחקים. אוי לנו… אבל מחליט… כן… להציל עדה שלמה ממות… הוא הולך… פתאום נבהלו הביתה כעשרה בחורים, מתחננים: אל תלכו… רבי, אל תשפיל את כבודך… כבוד־העם… אנחנו בדמינו נגן עליכם… אבא מביט עליהם בעיני אהבה ורחמים: ודמכם אינו קדוש לי, וחייכם לא יקרים לי? תפלו בידי המרצחים… לא, אני הולך… ויחיאל נגש לאבא ומודיע: אני הולך לבית־הכנסת. אבא מונע אותו, אל תלך… יחיאל תוהה. איך?… הם יטמאו את ספרי התורה… אבא עמד על דעתו, לא תלך… יחיאל בטוח בדעתו, צועק: רבי, לא אשמע לך… הפעם לא אשמע לך… לא אתן לחלל. אבא מצוה לו: אל תלך… הטמאים האלה אינם יכולים לחלל את קדשינו… תורתנו תורת חיים…יקרה נפש אחת מישראל… חייך קדושים… יחיאל איננו שומע והולך. אבא רץ לעכבו, הוא דוחף את אבא והולך לו. ועד שהתכוננו ללכת להשבע עם ספר־התורה ביד נודע, כי יחיאל נרצח על מדרגות ארון־הקודש… אבא בוכה כילד: קדוש… על קידוש השם…אבא הלך ונשבע. הפרעות נעצרו. וכשחזר אבא הביתה ישב אצל השולחן בחדרו. ראשו שמוט על ידיו וכל הלילה בכה. ורק מזמן לזמן ניחם עצמו מתוך בכי: הצלתי עדה שלמה… חיי אנשים…
שתיקה
שרה: (כלעצמה): ומי יודע, עם מי הצדק… עם אבי או עם אביו של דוב… מי יודע?… (אחרי שתיקה קצרה) אתה יודע, שמואל, כשיש לך ילדים – על הרבה דברים אתה מתחיל לחשוב אחרת משחשבת מקודם… מחשבות שהיו לך ודאיות כשתים ושתים – ארבע, נעשות לך ספקות…
שמואל: למחשבות בני אדם בכלל אין יציבות. לכל דבר ודבר יש פנים לכאן ולכאן… כעין קפיץ הוא מוחו של בן אדם. תטה אותו שמה. הנה… למעלה, למטה… לחד גיסא ומאידך גיסא… ולולא התאוה שבנו להאחז במה־שהוא בהויה, לולא כוח הרצון שבנו לשלוט, להיות למה־שהוא בהויה, לא היינו מוצאים לעולם את ידינו ורגלינו בסבך המחשבות שלנו.
שרה: אתה, שמואל, מדבר על סבך של מחשבות…אתה השמאלי… הקיצוני…
שמואל: וגם את, שרה, לא מבינה אותי… והלא לפניך אני גלוי תמיד… כן, אני שמאלי, קיצוני… מוחי, הגיוני – קו ישר, אבל, אבל… בנשמתי רעל. ואולי… בקיצוניות המופשטת אני נח ומוצא מפלט מנשמתי האכולה רעל של ספקות… כן. אבל מה אתך, הפעם, שרה? אחרת את… את הבטוחה… הרקדנית הגלילית, אחרת…
שרה: (כלעצמה): אחרת… אחרת… כל כך הרבה על שכם אחד… כיבוש הארץ… אֵם… אני מרגישה עצמי כאלו מישהו אחז פתאום בשערות ראשי ומטלטל אותי… האמנם פחד הסכנה המרחפת על ההר, נפל עלי? לא… לא… (בקולה בכי עצור) מה אתי?… האומנם רק אם אני?… רק אֵם… (קמה ובורחת החוצה).
שמואל: (נשאר יחידי. הולך הנה והנה בחדר).
מרים: (נכנסת – לשמואל): שאול עוד לא בא?
שמואל: מצפת מאחרים תמיד, יבוא עוד מעט.
מרים: בלילה יחידי.
נכנסים אבא ויהודית.
יהודית: צריך להכין את הלוקס.
אבא: (כבן ארבעים): למה?
יהודית: שמא.
אבא: מה שמא?
יהודית: מה למה?
מרים: (צוחקת).
אבא: מה את מפטפטת?
יהודית: אמרת למה, אמרתי שמא… אמרתי לך שצריך להכין את הלוקס, להדליק אותו, ואתה עם החסכונות שלך… למה?
אבא: כן… חסכון… בכל… אין דבר קטן וגדול במשק. קטן כגדול, רבע שעה פחות דלק הלוקס פחות הוצאה, זאת תורת המשק… עוד ביצה אחת בלול, עוד ליטר חלב אחד ברפת, עוד ראש־כרובית אחד בגינה. וחסכון של שעה בלוקס, זאת היא תורת המשק וחכמתו… וי וי, צריך עוד ללמד וללמד אתכם.
יהודית: המלמד שלנו…
אבא: גם אני למדתי… כן, למדתי. מי שם לב לקטנות? קרע בחולצה, הלאה! ובמחסן לקחתי אחרת. המנורה בחדרי, מה איכפת לי, אם תדלק כל הלילה… לא… (מביט על השולחן) וגם זה… ראי, מנהג חדש. מפה על השולחן… מה היה חסר בלעדיה? יש שעוונית, די. אבל תהא מפה, בשעת אכילה, אבל עכשיו, למה?… (מסיר את המפה ומקפלה) השעוונית נקיה.
יהודית: באמת נעשית קמצן.
אבא: יהא קמצן… אבל למה להוסיף עבודה? להוסיף כביסה? האין עבודה בלול, ברפת, בגינה? למה?… (מבטו נופל החוצה דרך החלון) ראו, איזו שקיעה…
מרים, יהודית ואבא עם המפה שבידו נגשים לחלון.
אבא: השמים בוערים.
מרים: איזה יופי.
אבא: שמואל, ראה.
שמואל (נשאר יושב על מקומו).
מרים: ראו, החרמון בוער…
יהודית: והצללים מתפרקים על ההרים.
אבא: (שם ידו על כתפה של יהודית): איזה עולם אחר…
יהודית: (צוחקת בקול עליז): ראו, שפרה השלימה עם חיים… עומדים יחד. יד על שכם ומביטים לשקיעה… והוא שר מזמורו תמיד.
חיים: (בחוץ שר בלט):
לעשיר היה צאן ובקר
צאן ובקר הרבה מאד.
מרים: שקעה… השמש…
אבא, יהודית ומרים נלוים לחיים
ולרש אין כל, כי אם כבשה אחת
כבשה אחת קטנה…
אבא: ארצנו… יפה ארצנו… (מוציא את ראשו מבעד החלון כמסתכל במה־שהוא) מה זה שם? יונה עם כבשה על ידיו. ודוב אחריו.
יהודית: מה, המליטה?…
אבא: (צוחק): איכרה… עכשיו עונת ההמלטה?
נכנס יונה כשכבשה בזרועותיו, אחריו דוב ואחריהם חיים ושפרה.
אבא: מה קרה?
יונה: (כבן עשרים ושתים, מגודל שערות וזקן. מניח את הכבשה על השולחן): רק עכשיו, בדירה, נראה לי… הדליקו את הלוקס.
כולם עומדים מסביב לכבשה. אבא מדליק את הלוקס.
חיים: (כשראה ספר מתחת הכבשה, מוציא אותו ומתמרמר): זהו היחס לספרים… על הספר (שם את הספר בארון ונחפז לכבשה).
שרה: (נכנסת): מה קרה?
יונה: הנה… פצע… בסכין… ימח שמו. הרגשתי כל היום… מבטיהם… ועזבתי את החוּלה בהקדם.
דוב: (מתבונן בפצע): לא עמוק.
יונה: (מלא התמרמרות): אבל פצעה, ימח שמו. אחד הרועים הסתובב כל הזמן בין העדר. ישבתי לי כאילו אינני מבין מאום, ואינני מעלים עין ממנו. החליל מוצא חן בעיניו, אבל לא נתתי לגשת אליו. ובכל זאת, ימח שמו, מצא רגע ותחב את פגיונו… (מלטף את ראש הכבשה) מדוע לא צעקת, טיפשה… תנו מים… הנה הקומקום (כשהוא אוחז בידיו את מקום הפצע) צקו מים, הנה.
יהודית: (נוטלת את הקומקום, יוצקת מים. כולם עומדים מסביב ומביטים).
יונה: (כשהוא רוחץ את הפצע): א, ימח שמם, אין אל אבוך…
יהודית: (בחיוך טוב): אין אל אבוך, אל אבוך, מבוך תבוך, מעבר יבוק… שכחת, יונה, שאינך בחולה. בין יהודים אתה.
צוחקים.
חיים: משוררת, איזה חרוזים.
יונה: (נעלב. ליהודית): נסי את להיות ביניהם, עם הצאן בחולה… (מכלה את מעשהו) תשאר לעת־עתה פה, נראה עד שנלך לישון. (נוטל את הכבשה מהשולחן ושם אותה בפינת החדר).
מתישבים ליד השולחן.
שרה: (כשהיא מנקה את השולחן): והכבשה מה אשמה?
יונה: (מוציא את חלילו מכיסו, מנסה אותו): אני כבר יודע אותם. מרגיש בתנועותיהם את הרהורי לבם. כל היום הרגשתי, באויר לא שקט… עוצרים איזה סוד בלבם. כן. מה שהוא יתפרץ… יראים מאתנו. אבל…
מרים: ושאול לא בא עוד.
שרה: לוא ידעתי, לא הייתי נותנת לו לנסוע, רק בתנאי שיחזור מבעוד יום…
יהודית: הלא בפעם הראשונה הביא לצפת את תות־השדה שלנו… מי יודע אם מצא שם קופצים על סחורה זו… ואולי ישאר ללון בצפת?
מרים: מי, שאול?… לא, דוקא. בזמן של אי־שקט לא יעזוב בלילה את ההר.
דוב: כן… נכון, מרים. שאול לא ישאר ללון בצפת. נסדר את העבודה ונצא לפגוש אותו. מי עבד היום בכביסה?
שרה: אַת מרים, לא לרפת, ולא בכביסה.
אבא: וכי מה?
יהודית: אומרים לך ודי. בנת?
מרים: (מתאדמת): מדוע? עודני יכולה…
דוב: (בטוב לב): ככה?… אל תתבישי, מרים… בודאי… ובכן, את הדישה לגמור מחר. צריך להחזיר את המכונה. את השמירה יש להגביר גם ביום. שלושה אנשים, להסתכל במתרחש בסביבה.
מרים: בשמירה אוכל גם אני.
דוב: טוב. כביסה לא תהיה מחר. ברפת ובלול רק אחת. ובמטבח לא יהיה מחר איש מיוחד. (ליונה) עם הצאן לא תלך מחר לחוּלה. נחכה ימים אחדים. פה בהר תרעה ותשגיח. ובכן, יונה, מרים ואבא בשמירה. יהודית ברפת ובלול. בדישה אני, שרה, שאול, שפרה וחיים.
חיים: צריך הייתי לגמור פעם עם ארון־הספרים. הלא סוף־סוף יגיעו אלינו הספרים החדשים ששולחים לנו. איפה אשים אותם?
שפרה: הוא כבר מתחיל עם התרבות שלו.
חיים: כן… כן… עם התרבות שלו. אינני מתביש בזה. ואם אנחנו בהר, כלום אין כבר לנו שום שייכות לתרבות?
יהודית: ששא… חיים ושפרה מתקוטטים כבר.
דוב: (לשמואל): ואתה, שמואל?
שמואל: אני מוכרח לגמור את הרצאתי. רק כשבועיים נשאר לועידה. הלא קבלתי על עצמי להרצות על דבר פעולתנו בגליל.
אבא: (בצחוק, באזנה של יהודית): מתכונן להבחר לועד הפועל…
דוב: (שמע את דברי אבא. מחייך בטוב לב): ובכן, חיים, אתה נחוץ לדישה.
חיים: אם נחוץ… אלא שאת עבודת התרבות מזניחים לגמרי.
דוב: נו, עכשיו לצאת לקראת שאול. הוא נסע בלי נשק. (ליונה) הנח את החליל, בא שנינו… על סוסים.
מרים: עד אן תלכו?
דוב: עד העמק… בעמק הדרך בטוחה יותר. העיקר פה על ההר. (כשהוא קם) אבא, קח רובה ותסובב את המחנה, השדות… יונה, נלך.
מבחוץ נשמעת דפיקה חזקה.
שרה: (צורחת, כשהיא חוטפת את ראשה בידיה): הילדים!
דוב: (רץ לדלת, כשחצי גופו בחוץ): שאול?
שאול: (מבחוץ): כן. אני.
דוב: שאול בא… שאול בא…
שאול: (נכנס. בידו שק ועל שכמו רובה).
מרים: (אוחזת אותו בחיבה בזרועו): מדוע אחרת?
שאול: היו לי שם סידורים רבים ואחרתי.
מרים: אבל בזמן כזה יחידי בלילה…
שאול: כן. כבר בדרכי שמה הרגשתי באויר דבר־מה לא טוב… וגם עכשיו בנסעי חזרה. תלוי משהו באויר…
אבא: ומאין לך הרובה, הלא יצאת בלי נשק?
שאול: הרגשתי ולקחתי בצפת.
חיים: לא מסרו לך בצפת חבילת הספרים בשבילי?
שאול: איזה ספרים?
חיים: אולי שלחו מירושלים דרך צפת… הספרים החדשים בשבילנו.
שאול: לא, אינני יודע מאומה.
חיים: כך הוא היחס שם לתרבות… בשבילנו.
שאול: אבל לוא ראיתם איך התנפלו על תות־השדה שלנו. איך חטפו מידי…
כולם: (בשמחה): כן? כן?
שאול: לוא ראיתם את הנשים, ממש בעינים אכלו אותם והעינים מבריקות כביום החופה… ואשה אחת כרסנית לא נשאר בשבילה, כמעט שבכתה, “מתי תביא עוד, חלוץ”… ואני להכעיס: מדוע אחרת? מי יודע מתי יהיו עוד.
דוב: מדוע להכעיס? מתאוה לתות השדה, מסכנה…
שאול: כרסנית כזו כמו ההר שלנו.
דוב: (למרים): מרים, שמרי על הבטן שלך… שאול איננו אוהב כרס… שמרי היטב. אבל לא שמרת. (מראה על מרים) התאדמה… ראו… (צוחק).
שאול: (כשהוא מוציא מן השק שבידו קופסה עם תות־השדה): וזה הבאתי בחזרה. נתקלקלו קצת בדרך. לא רציתי למכור. רציתי שהתות הראשון יהא כולו מובחר.
דוב: (נוטל את הקופסה מידי דוב1. מתבונן בתות השדה): יפים להפליא, (שם לתוך פיו) איזה ריח, טעם אביב ממש… ולוקח שוב מלא קומצו לתוך פיו. יונה שולח גם הוא את ידו לקופסה ואחריו אחרים. כל אחד ואחד משתדל לחטוף יותר, כשפיהם מלא צחוק. מתוך צחוק מתנפלים איש על רעהו וחוטפים כל כמה שהיד קומצת ושמים בפה בתאבון).
דוב: (יושב אל השולחן, כשהוא זורק את הקופסה הריקה): אי, מחבלים… (לשאול) וכמה הבאת כסף?
שאול: בעד תות השדה? שלוש לירות.
כולם: (בשמחה): כן? שלוש לירות?
דוב: כשלושים לירות יכניס השנה.
אבא: הנה!
יהודית: וכמה לעגו לנו… על ההר תות השדה?!
דוב: אוי, טפשים, מה יודעים הם מהברכה הטמונה בארץ.
שאול: והנה על ההר הזה. תות השדה… תות השדה ממש, אדומים כשקיעת החמה על ההר שלנו (בצחוק ליונה העומד על ידו) נו, יונה, איפה החליל שלך, לכבוד תות־השדה (שם ידו האחת על שכם יונה והשניה על שכמה של מרים העומדת על ידו ומתחיל להתנועע בקלות ולשיר בצחוק על שפתיו).
אל יבנה הגליל
אל יבנה הגליל
אנחנו נבנה הגליל…
לאט לאט והריקוד שהתחיל שאול בקלות ובצחוק נעשה רציני. נספחים אליו אחד אחרי אחד, הריקוד מתלהב ועולה, והכל רוקדים מלבד שמואל היושב אצל השולחן ושרה היושבת תפושה במחשבות.
יהודית: (פורשת מהעיגול, חוטפת את שרה ומושכת אותה לריקוד): בואי, בואי לרקוד… את הרקדנית הגלילית. (צוחקת) שמא את יראה מהתנפלות עלינו? בואי לרקוד (בהתלהבות).
אנחנו נבנה הגליל…
שרה: (נספחת לעיגול הרוקד. מתחילה בהתלהבות, כאילו משליכה עצמה לתוך אש. אבל בעוד זמן פורשת ויוצאת במחול בתוך העיגול לבדה כשהיא שרה בקול מלא עצב):
למה, למה, למה…
למה עזבתני…
למה עזבתני…
למה, למה, למה…
למה, למה, למה..
למה עזבתני…
תנועותיה מלאות עצבות וצער. הכל מרגישים בריקוד המשונה של שרה. נשארים עומדים תמהים ומביטים עליה. ושרה כאילו מתכנסת יותר ויותר לתוכה פנימה, ללב המלא כאב וצער, כל הריקוד שלה רווי כאב ותפילה, רוקדת ושרה.
למה, למה, למה…
למה עזבתני…
למה עזבתני…
פתאום היא צונחת על הספסל שעל יד השולחן כמתעלפת.
הכול: (נבהלים אליה): שרה, מה אתך?… שרה…
שרה: (כמתוך תפילה, בפחד גדול): הילדים… דוב, הילדים!
מסך.
מערכה שניה
תמונה א'
לילה על ההר, כמו במערכה הראשונה.
הזקן: (אוחז בידו האחת את הילקוט ובידו האחת קומץ עשבים ומראה אותם לצעיר): רואה אתה, הסתכל בהם שתכירם. אלה המה עשבי רפואה לכאב־ראש.
הצעיר: עוד מעט ויעבור הלילה.
הזקן: כן. היום יכסה אותו.
הצעיר: ושוב נכנס למערה?
הזקן: כן, שוב נכנס למערה.
הצעיר: כמה נסתרות ללילה. מה עמוק סודו.
הזקן: גם סוד היום עמוק כתהום. גלוי הוא ובגילויו הוא מכסה סודו… עמוק סוד היום על הרי ישראל.
הצעיר: עיני ראו רק אנשים.
הזקן: סוד הוא האיש עלי אדמות…
הצעיר: שרה חוששת לילדים… ככל אם.
הזקן: הס, צעיר, ודום. של נעליך לפני פרפורי נפש האדם.
הצעיר: למדני, זקן, ואל תקצוף עלי.
הזקן: תביט ליום, על בן־אדם כבשעת תפילה ועיניך נשואות לשמים, לשם.
הצעיר: אני שומע לך.
הזקן: נכנס למערה. עוד מעט ואתא יום.
הזקן נכנס למערה, אחריו הצעיר.
הזקן: (מתוך המערה): נתבונן שוב לסוד־היום, שור, הבט…
התמונה נעלמת.
תמונה ב'.
חצר הקבוצה. החצר מוקפת גדר. מצד ימין בית בן שתי קומות. בקומה השניה מעון הקבוצה. למטה חדר־האוכל והמטבח. מצד שמאל רפת, בצידה לול. בצד ימין לצד הקהל כנף של מכונת דישה. לידה עומדים דוב, שאול, שפרה ומרים, מסתכלים במכונה כאילו מחפשים דבר־מה. שרה יושבת אצל המכונה על אבן. לפנות ערב.
דוב: (מתבונן במכונה): הייתי בטוח שהיום נגמור את הדישה. מה נתקלקל? ודאי משהו קטן. למראית עין הכל בסדר. (מתבונן במכונה).
אבא: ושם מחכים למכונה. ובכלל לא כדאי עכשיו לעכבה אצלנו לזמן רב. מי יודע, מה עלול להתרחש פה בכל יום.
שרה: (כלעצמה, בחיוך מר): הנה איש המשק. המכונה יקרה לו מהאנשים…
אבא: (ברצינות): המכונה היחידה בגליל.
שאול: אולי כדאי להכניסה ללילה לרפת.
מרים: לאן? לרפת? לבהמות?
שאול: (בצחוק): אי, שכחתי, נגעתי בנשים, ברפת שלהן.
דוב: (תוך בדיקה במכונה): מצאתי… מצאתי, הנה, רואים אתם? פה, (מראה על גלגל קטן במכונה) זה בולט יותר מדי. זהו. אראה תיכף. (עולה למעלה על המכונה, מתבונן ואומר בהנאה) בודאי… מצאתי. תיקון קל. תיכף אתקן. (מתישר, רוצה לרדת. מבטו נופל מחוץ לגדר. נשאר עומד, מביט לפניו) מי שם? דוהרים כמשוגעים.
הכול, מלבד שרה היושבת תפוסה במחשבות, עולים על המכונה ומביטים לפניהם מעבר לגדר.
דוב: עפים כאילו כנפים להם.
אבא: חבל על הבהמות.
שפרה: הלא הם חנה ודן.
דוב: מה קרה?
אבא: מה קרה? משתובבים. כלום חנה תרכב על סוס כבן־אדם? הסוס יפול תחתיה… כיצד אין אלה יודעים לשמור על רכוש.
דוב: כן, הראשונה חנה. ואחריה דן.
כולם מביטים, שותקים.
דוב: (מנפנף בידו לבאים): שלום, שלום.
הבאים: שלום, שלום, הכל בסדר אצלכם?
כולם: הכל בסדר. שלום, שלום.
דוב: עזבו שם את הסוסים, קשרו אותם לעץ ובואו.
באים לחצר חנה ודן.
דוב: שלום, מה קרה?
מרים: נטפלתם להם? כך בודאי… סתם.
חנה: (כבת שלושים): לא… לא סתם… אין אתם יודעים מאומה?… הלא ההר בסכנה…
שרה: (כמקיצה ממחשבותיה): אכן… כן הדבר?
חנה: נסגרתם בד' אמות שלכם ואין אתם יודעים מאומה? יש ידיעות ברורות כי מתכוננים לעלות עליכם… ובאנו….
שאול: לא בנקל כל־כך יעלה להם הדבר הזה.
דן: (כבן שלושים וחמש): ויש חכמים כאלה האומרים שצריך לעזוב את ההר…
דוב: כן?
שאול: כבר יראים? חשבון שלא בפני בעל־הבית…
חנה: גם ראובן אומר שעל פי חכמת הסטראטיגיה.
דן: (צוחק לדוב): הלא תזכור אותו מהגדוד… תמיד כשהיה מתקבל צו מהמפקד העליון והיינו עושים את המוטל עלינו, היה גם ראובן עושה כל המוטל עליו, אבל תמיד היה מתווכח האם זה נכון והאם זה מתקבל על הדעת על פי חכמת הסטראטיגיה או לא… הלא קראנו לו חכם האסטראטיגיה…
שרה: ראובן אומר, שצריך לעזוב את המחנה וההר?
חנה: מי חכם וירד לעומקה של חכמת הסטראטיגיה שלו…
דוב: ועוד הערב יש להתכונן?
חנה: בדרך הרגשנו כי דבר מה תלוי באויר…
דוב: ומאין נודע לכם הדבר?
חנה: אתמול נודע. הודיעו בירושלים… לא ברור יד מי באמצע. אולי יד כולם.
שאול: אם יתפשו את ההר, אז חצי הגליל העליון יהיה מעבר לגבול ארץ־ישראל.
חנה: האפנדי שעל־יד ההר הרגיש שידיו פתוחות, שאין כל מעצור והוא מתכונן… ובמוסדות שלנו כבר מתוכחים. החברים שלנו נגד עזיבת ההר, אבל מחוץ לחברינו יש דעות בעד עזיבת המקום. טעמים מטעמים שונים… עזבתי אותם על כל הויכוחים שלהם, חטפתי קצת נשק ורצנו, אני ודן, אליכם… ואם יחליטו שם שצריך לעזוב את ההר, ודאי יבוא הנה יוחנן (לשרה) אחיך… להשפיע להכנע להחלטתם.
דוב: יוחנן?… יוחנן?… לא ראיתיו כשש שנים.
חנה: (לשרה): נעשה עוד חשוב יותר… מנהיג… (מוציאה מכיסה תמונה) הבאתי לך את התמונה שלו. הנה…
שרה: (מסתכלת בתמונה): כן, פניו פני אבא… אותו הרוך שבפניו. אותו המבט, ואותו הזקן… אבא…
חנה: ומה עם תות־השדה?… סבורים אתם כי אין לי ולהר ולא כלום? יודעת אני מכל הנעשה אצלכם. ההצליח הנסיון?
דוב: לעגו לנו… אולם שאול הביא אתמול שלוש לירות מזומנים. מכירה ראשונה. בכלל הלא דעתי שהפירות פה על ההר יהיה ענף מכניס חשוב.
חנה: טוב, בני חיל… ומה הכבשים? איך נקלטו?
דוב: מצוין.
חנה: נו, בזה גם לי חלק. השגתי את הכסף… (מביטה מסביב) כמה טוב פה אצלכם. נשימה אחרת לגמרי… כמה זמן לא הייתי עמכם? כחצי שנה… טוב פה אצלכם… (לשפרה) ואת, עז, עודך מתקוטטת עם חיים? עוד?…
שפרה: (בצחוק של שובבה): לא אני, תמיד הוא…
אבא: (בצחוק): ובסופו של דבר, נצטרך לפנות להם חדר מיוחד.
צוחקים.
דוב: (לאבא): לדעתי, הדיר רחוק יותר מדי מהחצר… צריך להעביר את הצאן לצריף הישן שאצל החצר, ואם יהיה צורך נאספם אל החצר, או גם אל הרפת.
אבא: כן… צדקת…
דוב: נכניס מקודם את הנדרש למחסן ואחר־כך נאסף את הצאן לצריף, בואו.
דוב, אבא, שפרה, מרים ושאול נגשים לשקים מלאי תבואה שליד המכונה ונושאים אותם למחסן.
דן: אלך לסדר את הסוסים, (הולך).
חנה: (לשרה): ומה, הילדים בריאים?
שרה: עמרם קדח. עכשיו בריאים.
חנה: קשה לך בודאי, גם בעבודה וגם עם הילדים. קשה בודאי.
שרה: לא. היה קשה, אבל עכשיו גדלו. רק לא טוב שהם גדלים בלי בית־ספר, בלי סביבת ילדים. חשבתי אולי כדאי להביאם למקום שיש שם בית־ספר. אבל דוב איננו מסכים. “כל מקום ואשר לו, אין לנו פה בית־ספר, יגדלו ככה. אנחנו פה וגם ילדינו פה… להיות עובדי אדמה או רועי צאן ילמדו גם פה”.
חנה: אמת. הצדק אתו..
שרה: ואני איני בטוחה בצדקתו.
חנה: ואני בטוחה… זאת היא האמת שלנו.
שרה: (קמה. נגשת לשקי התבואה, והיא ושפרה נוטלות שק ונושאות אותו למחסן).
חיים (בא): א, חנה, שלום, מירושלים?
חנה: כן.
חיים: לא מסרו לך חבילת ספרים בשבילנו?
חנה: איזה ספרים? אינך יודע מה נעשה סביבך. הלא ההר בסכנה ובאתי.
חיים: זה ענין אחר… אבל כמה פעמים כתבתי להם, לועדת־התרבות, כי בהזדמנות הראשונה ישלחו לנו את חבילת הספרים המיועדת בשבילנו. את עבודת התרבות מזניחים לגמרי. העתונות מאחרת תמיד. ספרים אין שולחים, מרצים אינם באים, ואם אנחנו בהר, עלינו לחיות כפראים. איך זה מזניחים ציבור שלם…
חנה: (בצחוק): אבל אני מה?
חיים: זה דרך השבעים שהם שוכחים תמיד את הרעבים. להם בעיר יש הכל, תיאטרון, אספות, הרצאות – תרבות…
חנה: אתה ילד… אספות, הרצאות, תרבות… ולהפוך הר שמם למקום ישוב זה אינה תרבות?
חיים: זה ענין אחר… אבל את עבודת התרבות מזניחים לגמרי…
מבחוץ נשמעים קולות “האלא”… “האלא”… פעית צאן. כבשה נדחפת לתוך החצר, יונה רץ אחריה, חוטף אותה בזרועותיו, אומר: “טיפשונת” ויוצא אתה.
שמואל (בא לחנה): א, שלום, שמעתי. כבר ספרו לי. וכשאת עזבת את ירושלים לא החליטו עוד, אם לעזוב את ההר, או לא?
חנה: לא, אני כבר החלטתי… וגם כל החברים שלנו כבר החליטו.
שמואל: על דברים כאלה אין להחליט על רגל אחת, יש פנים לכאן ולכאן… צריך להתעמק ולהביט מנקודת השקפה של העתיד.
חנה: ובכן דעתך נוטה?…
שמואל: לא. לא אמרתי דבר… צריך רק לשקול היטב את ה“בעד” וה“כנגד”. הלא אמרת שיוחנן יבוא. נשמע מה בפיו.
חנה: אבל אתה, אתה מה דעתך?
שמואל: ודעתם של אחרים פה בהר, את יודעת כבר? דעתו של דוב, של שרה?…
חנה: דוב?… בדוב אני בטוחה…
שמואל: בטוחה?
חנה: הלא אתה אין לך דבר בעולם, שתהא בטוח בו…
שמואל: (בכעס): ואת כאילו אינך יודעת, מי עכשיו השליט על דוב? את בודאי לא…
חנה: זה לא עסקך… ואין לשום בן אדם ענין למה שביני ובין דוב… אני שואלת אותך, מה דעתך על עזיבת ההר?
שמואל: הלא אמרתי לך, את דעתי לא חויתי עוד.
חנה: (עושה תנועה של אי־רצון כלפי שמואל. פונה לחיים): חיים, יש מישהו במטבח? אני רעבה כמאה כלבים רעבים.
דן: (כשהוא בא לחצר) ואני כמאתים כלבים רעבים.
חנה, דן וחיים נפנים לחדר האוכל.
שמואל: (פונה גם הוא ללכת).
דוב: (בדרך למכונה פוגש בשמואל): נו, ראית את חנה, מה דעתך?
שמואל: מי יודע מה יחליטו שם… יש פנים לכאן ולכאן… צריך לדעת מה יחליטו שם…
דוב: אבל דעתנו אנו?
שמואל: נשמע מה בפי יוחנן.
דוב: ודעתך?
שמואל: (שותק).
דוב: ובכן דעתך?
שמואל: (צריחה עצורת־בכי מתפרצת מפיו): מה אתם כולכם רוצים ממני… דוב, אולי תבין אותי, פעם… רעל של דורות בנשמתי… הכל שקוף לפני יותר מדי… רעל של דורות בנשמתי… זר אני בתוככם… מה אתם כולכם רוצים ממני… (חוטף את ראשו בשתי ידיו – עוזב את דוב וממשיך דרכו לצד המטבח).
דוב ניגש למכונה. עומד רגע תפוס במחשבות. אחר כך מכניס ראשו ורובו אל מתחת למכונה ומתחיל שם בתיקון. שרה באה ויושבת על האבן ליד המכונה, תפוסה במחשבות.
דוב: (מתחת למכונה): את פה, שרה, תני לי את המלקחיים.
שרה (בפיזור הנפש) מה?
דוב: את המלקחיים תני לי.
שרה: (מגישה לו פטיש המונח על ידה): הנה.
דוב: (שולח את ידו מתחת המכונה. לוקח בידו את ידית הפטיש): הלא את המלקחיים ביקשתי.
שרה: מה?
דוב: את המלקחיים ביקשתי.
שרה: איפה הם?
דוב: שם, בארגז המכשירים.
שרה: (קמה, מפוזרה, נוטלת מארגז המכשירים שעל יד המכונה את המלקחיים ומגישה לו. יושבת שוב על מקומה על האבן. שמה ראשה בשתי כפות ידיה ובוכה).
דוב: נו, כמדומני שהכל בסדר עכשיו. שרה, הביטי שמה, הגלגל הקטן בצד שמאל מתנועע?
שרה (יושבת דומם).
דוב: שרה.
שרה: מה?
דוב: הגלגל שמה, הקטן, בצד שמאל, מתנועע?
שרה: איפה?
דוב: בצד שמאל.
שרה: (קמה ומביטה על הגלגל הקטן): כן, מתנועע (חוזרת שוב אל מקומה, שׂמה פניה בין כפות ידיה).
דוב: טוב. עכשיו, כמדומני, הכל בסדר. שרה, הא לך את הפטיש והמלקחיים.
שרה: (שותקת).
דוב: (מוציא את ראשו מתחת המכונה. מביט על שרה בתמהון): שרה…
שרה: (יושבת דומם ואינה מרגישה בו).
דוב: (ניגש אליה): שרה…
שרה: (מוציאה את פניה מתוך כפות ידיה. מביטה אל דוב בעינים דומעות ומלאות תחנונים).
דוב: שרה…
שרה: (איננה עוצרת ברוחה וצריחה מרה מתפרצת מפיה): דוב, הילדים!…
דוב: כן, באה שעת הנסיון…
שרה: דוב, איזה פחד משונה תוקף אותי.
דוב: הלא תמיד היית לבלי חת. ראשונה לשמירה המסוכנה ביותר.
שרה: טרם אהיה לאם… טרם היו לנו ילדים… איזה שיתוק של פחד תוקף את מוחי ולבי… הילדים…
דוב: באה שעת הנסיון…
שרה: דוב אני מרגישה שגם בלבך כאב…
דוב: אבל הלא ידענו מה עומסים על עצמנו… וכי דעתך שנעזוב…
שרה: אין לי עכשיו כל דעה. רק פחד גדול ומשונה. וגם… (כאילו משהו נחוור לה פתאום) דוב, זה לא פחד…לא, לא לא, לא פחד… גורל הילדים… מקנאה אני בחנה, שפרה, יהודית… אין להם כל אחריות כלפי ילדים.
דוב: הלא בשביל האחריות כלפי ילדינו באנו הנה.
שרה: (בוכה מר).
דוב: (מחבק את ראשה): ומה? רוצה אַת לקחת את הילדים וללכת מכאן? הלא הדרך עכשיו… אשה עם ילדים, מסוכן מאד.
שרה: אני יודעת… לבדי עם הילדים אי־אפשר.
דוב: ואם אני אלך מכאן, הלא הכול ילכו… ולעזוב את ההר… ההר שלנו…
שרה: אינני יודעת… הילדים… אין לנו הזכות להקריב ילדים.
דוב: ולהקריב את חירותם לעתיד, יש לנו הזכות? ולגזול מהם את גאותם על הוריהם שעמדו באמונתם יש לנו הזכות? ולהקריב את הרגשתם, בהיותם לאנשים, כי בעורקיהם דם הורים שעמדו בכל הנסיונות בעד העתיד והדורות הבאים, כלום יש לנו הזכות?
שרה: אני רוצה שילדי יחיו.
דוב: אבל איך יחיו?
שרה: חיים, חיים לילדי…
דוב: אבל איזה חיים?….
שרה: דוב, האם לא נבין איש את שפת רעהו? דוב, אם אני… ילדי…
דוב: שרה, אל תדברי ככה. אב אני לילדי, כשם שאת אם להם… אותה האהבה ואותה האחריות.
שרה: יש חובה לגבי הילדים.
דוב: בשבילם באנו הנה.
שרה: חובתך, דוב, לגבי הילדים?
דוב: וחובתי כלפי עצמי?
שרה: רק על עצמך אתה חושב?
דוב: חובתי כלפי עצמי היא החובה שלי לגבי ילדי… אין פה מחיצות ואין פה גבולין.
שרה: אם לעצמנו מותר לנו להתאכזר… אבל לילדים?
דוב: גם אבא שלי התאכזר לעצמו ולכל הקרוב לו בהגינו בחייו על הקדוש לו… ואני חי בגאוותי על אומץ רוחו… באמונתו… והלא ידענו מה צפוי לנו בלכתנו אל ההר.
שרה: גם בנוגע לילדים?
דוב: כן.
שרה: ואולי לא צריך היה להולידם?
דוב: ואולי…
שרה: אבל הרי מולידים בנים גם בלי ההר…. ולא רק על ההר…
דוב: לוא הרגישו באמת בעלבון חיינו… אז היו מורדים מזמן בחייהם העלובים. אז או שהיו נהרגים עד אחד בהתקוממותם נגד החיים האלו, או לכל הפחות לא היו מולידים ילדים… ילדים עבדים לאלתר.
שרה: לא… לא… לא… חובת האחריות משתקת את נשמתי. הילדים!…
עוזבת את דוב והולכת כאובה כולה לבית.
דוב: (נשאר לבדו. עומד נשען על מכונת הדישה. תפוס מחשבות).
חנה: (באה מהבית, נגשת לדוב): דוב…
דוב: (שותק)
חנה: דוב.
דוב: מה?
חנה: מה אתך?
דוב: מה?
חנה: איזה פיזור נפש, מה אתך?…
דוב: מה תוכן הויכוחים בירושלים? מדוע לא שלחו תיכף אנשים? מדוע ירושלים שותקת?
חנה: מה?… דוב… אתה… אתה עודך מפקפק? עודך מחכה אתה, לעצה מירושלים, אם לעזוב את ההר או לא?… וכלום זה רק ההר… כל הגליל העליון עומד לצאת מידינו.
דוב: אבל מדוע ירושלים שותקת?
חנה: מה תחכה מירושלים?
דוב: לכל הפחות עידוד.
חנה: ילד תמים.
דוב: גם שמואל לא חיוה עדין את דעתו.
חנה: שוב אתה ילד… בעיניו הן לכל דבר שתי פנים. לכאן ולכאן… מה לנו ולו… דוב, אתה ילד.
דוב: (נעלב): רק את בגרת…
חנה: דוב, יד שרה באמצע… היא…
דוב: (בכעס ובתוקף): אף לא מלה על שרה… חנה, אף לא מלה של גנאי.
חנה: מה?… מה התלקחת ככה? ודאי אתה סבור כי באתי הנה לערוך לך פה מחזות אהבה? כבר התבגרתי… נו, מה, שרה לקחה אותך ממני. אהבתי אותך… אז כאב, כאב מאד… וגם את ההר אהבתי ואוהבת… עזבתיו, לשעה, בגללך…. למענך… נטיתי ופניתי לפניכם את הדרך. לא רגע של חשבונות עכשיו… כבר התבגרתי. אינני ילדה בת שש־עשרה… אני תמיד גלויה. לא כאב אחד נתתי לארץ… ואם כאב, מה בכך…
דוב: אבל מה רצונך משרה?
חנה: שלא תרפה את ידיך… אתה יודע כי אתה הוא המכריע, פה, בכל… במחיצתך כולם אמיצים… צלך חופף על הכל… ואם ידיך תרפינה אינני בטוחה באחרים… ושרה מרפה את ידיך…
דוב: אבל מה הם הנימוקים בירושלים לעזיבה? מדוע?
חנה: דוב, אינני מכירה אותך… דוב, לא אתן הפעם… את כולך לקחו ממני… טוב… את אשר שלי יכולתי להפקיר… יש לי כתפים… אוכל לשאת… אבל, את אמונתך, את אמונתנו לא אתן לגזול… לא… דוב, רק בקשה אחת ואחרונה. אמונתך וההר הזה… רק שתי אלה תשיב לי… דוב, לא נעזוב את ההר… לא נתן אותו כל עוד בחיים אנחנו… דוב, מדוע אתה שותק?
דוב: (שותק).
חנה: דוב, מדוע אתה שותק?…
מהבית יוצאים מרים ושאול. אחריהם בא חיים ושפרה, שמואל ודן, גם יהודית ואבא. שרה יוצאת אחריהם, באה סמוך למכונה ויושבת על אבן. דוב עומד תפוס מחשבות, נשען על המכונה.
יונה: (נכנס לחצר): כל העדר כבר בצריף הישן. ולהעביר את הצאן לחצר יכולים בכל רגע ורגע. (יושב).
מתחיל להחשיך. הכל יושבים בחצר סמוכים זה לזה. שותקים. פתאום נשמעות יריות רחוקות.
שרה: (צורחת מר): הילדים!…
דוב: (מתעורר): שרה… (מוציא את אקדחו מהחגורה שעל מתניו ומושיטו לשרה) הא לך. (לכולם) לנשק.
נעלמים רגע ושבים, הגברים רובים בידיהם וביד הנשים אקדחים.
דוב: חיים, שפרה ומרים אל מבוא החצר. שרה, שמואל ויהודית ליד דלת הבית. ואנחנו נצא מהחצר, נראה מי שם.
דוב, חנה, אבא, דן ושאול עוזבים את החצר. שרה, שמואל ויהודית עומדים ליד דלת הבית. אצל מבוא החצר עומדים הכן חיים, שפרה ומרים.
דוב: (שומעים את קולו מחוץ לחצר): אני וחנה נרד על הסוסים עד העמק. אתם תסובבו את השדות. מי שיפגש בהם יודיע על ידי יריה. לחנם, שום יריה!..
דממה. נשמעת רק שעטת הסוסים. שוב שקט. דממה, כעבור זמן מה שבים כולם לחצר, כשהרובים בידיהם.
דוב: שום איש שום תנועה. שקט ודממה מסביב.
מתישבים שוב בחצר, אחד על יד השני. יושבים דוממים. באים ראובן ואביבה.
אביבה: (כבת עשרים): שלום!
כולם: מאין?
ראובן: (כבן שלושים וחמש): שלום. מאַילת באנו. להיות אתכם מוכנים…
דוב: בלילה הלכתם רק שניכם?
חנה: הסטראטיגיקן שלנו, איך הלכתם בלילה רק שניכם?
אביבה: (מראה על החגורה עם האקדח על מתניה).
חנה: אבל עכשיו בלילה עם אשה?
ראובן: (מראה על אקדחו): וזה?
חנה: ולא פגשתם בחבורה, בחושך?
ראובן: (מראה על פנס חשמל קטן שהוציא מכיסו): משהחשיך האירותי לפני את הדרך מזמן לזמן והסתכלתי מסביבנו…
חנה: הנה חכם הסטראטיגיה, עוד להאיר ולהראות להם כי הולכים רק שניים… עם אשה…
אביבה: אבל הלא באנו בשלום. לא הרחק מההר נדמו מרחוק צללי אנשים. ירינו פעמים אחדות…
דוב: (לעצמו): אלה הן היריות ששמענו… ואיך לא הרגשנו בכם? הלא אני וחנה ירדנו זה עכשיו עד העמק…
ראובן ואביבה יושבים.
ראובן: קשה, כמעט שאי־אפשר להגן בלילה על ההר… סלעים ונקיקים. נקל להם מאד להתגנב מבלי להרגיש בהם ולהתקיף פתאום.
דוב: צריך להתבצר בחצר, בבית.
שתיקה
אבא: והמכונה נשארה בחצר.
שתיקה
ראובן: בידי מי המפקדה פה?
שאול: בידי דוב… הוא…
שתיקה. כל אחד יושב תפוס מחשבות. שקט רווי סכנה.
חנה: (מתחילה לזמזם בלי מלים “מכורתי”).
כולם: (נלווים לשירתה של חנה. שרים):
מכורתי
נוף מולדתי
שאון גלים בים
וצל הרים סביב, סביב.
קול תנין2 בהר
האח, מולדת מולדתי.
חורשת קנים נמה
וקול חליל בחצות ליל
מדבר הרים
והרוח…
מסך.
לילה על ההר. הכל כמו בתמונה הראשונה.
הזקן: (מראה לצעיר עשבים כשהוא אוחז בידו האחת את הילקוט): וגם אלה עשבי רפואה. הסתכל בהם היטב שתכירם.
הצעיר: הרוח כל כך חזק. עוד מעט ואפול.
הזקן: התחזק. עוד מעט יעבור הלילה ונכנס למערה.
הצעיר: מה יתרחש שם לאור השמש הבא?
הזקן: זה סוד היום הבא.
הצעיר: גורל עם… פרעות, פרעות, פרעות…
הזקן: כאן נאבקים עם הגורל..
הצעיר: אולי נשחטו כבר כולם על ההר בלילה הזה?
הזקן: לא. היינו שומעים את קול התאבקותם.
הצעיר: זקן, גלה לי את מחשבותיך. עם מי לבך?
הזקן: דום, צעיר. הבט איך הם נאבקים עם הגורל ודום… נכנס.
הצעיר: ואתה אינך ירא כי יתנפלו גם עליך ויהרגוך?
הזקן: ה' אורי וישעי ממי אירא. ידם קצרה נגוע ברוח אלהים המרחפת על הרי הגליל. וחכמת הקבלה נצחית היא. ואם אפול, יש בצפת עוד חכמי קבלה אחרים תחתי לאסוף את עשבי.
הזקן נכנס למערה ואחריו הצעיר.
הזקן: (מתוך המערה): הנה הלילה עובר. שוב נשב ונתבונן לסוד היום על הרי ישראל…שור… הבט…
התמונה נעלמת.
מערכה שלישית
המקום כבמערכה השניה. בחצר הקבוצה. דוב יושב על אבן. מרוכז. שרה עומדת על ידו.
שרה: (לדוב): מדוע אתה שותק? עזבת בשתיקה את יוחנן ואת כולם עם הויכוחים ואתה יושב פה ושותק.
דוב: כל הנימוקים והטעמים של יוחנן נהירים לי… כן… עם בואו של יוחנן נתחור לי הרבה, הרבה…
שרה: גם לי נתחור הרבה. לא פחד אחזני. לא… מתו האלהים אשר על מזבחם עולים ילדים…
דוב: (כלעצמו): כן. האלהים מתו בלבנו…
שרה: אסור להקריב ילדים.
דוב: דרך גויתי יגיעו לילדי.
שרה: אתה נתת לי את הילדים, השב לי אותם חיים… יהא בהר, בגיא, בכל מקום שהוא… אבל חיים תחת השמים והשמש.
דוב: (עצמו): לא ראיתי שמים, לא החם לי השמש עד ההר הזה.
שרה: אני נגד אלהים המבקשים קרבנות אדם… אני נגד הקרבן.
דוב: (שותק).
שרה: שוב אתה שותק… מדוע אתה שותק?…
אביבה: (באה ועוברת על פניהם עם שני דליים בידיה).
דוב: (לאביבה) מה? אל המעין הלכת?… יחידה?
אביבה: (מעמידה את הדליים. מראה על האקדח בחגורתה): וזה?… הלא צריך להכין מים.
דוב: אין הולכים עכשיו אל המעין יחידה.
אביבה: (מראה על האקדח): יש לי… אינני פחדנית… (הולכת לה הלאה).
דוב: (לעצמו): כפרפר זה הנמשך אל האש…
יוחנן: (כבן חמשים. זקן שחור ויפה. בא עם חנה מהבית. מתקרבים לדוב ושרה): אחת החלטנו. את ההר צריכים לעזוב. הידיעות שלנו ברורות. הלילה יתקפו את ההר. ומה כוחכם נגד האויב הגדול פי כמה וכמה… רק קרבנות שוא…
דן וראובן באים כשהם נושאים בזרועותיהם את אביבה פצועה. בידה אקדח, אחריהם שאול, אבא, מרים, שפרה, יהודית, חיים, יונה ושמואל.
שמואל: (חיוור, צועק): לאן הלכה לבדה?… לבדה למעין?…
חנה: (ממהרת לאביבה): מה קרה? (לשמואל) הנח! (לדן ולראובן) איפה נפצעה?
דן: איננו יודעים.
דוב: (נגש לאביבה, קורע את חולצתה): איפה נפצעת, אביבה?
אביבה: (על פניה כאב. בבת־צחוק קל): אינני יודעת… פה… (היא מראה בידה על הצד השמאלי).
חנה: (מתבוננת במקום הפצע: לא בלב… בזרוע.. לא מסוכן… תחבושת. איפה התחבושת?
יהודית: (מושיטה לחנה תחבושת): הנה.
חנה: (חובשת את מקום הפצע): פצע לא מסוכן.. איך קרה הדבר?
אביבה: הלכתי למעין, להביא מים. והנה מאחורי הסלע ירו. (בשמחה) אבל תיכף עניתי… יריתי בו… והוא ברח שמה, שמה… ברח… יריתי.
דוב: פרפר… פרפר נמשך אל האש…
חנה: (גומרת לחבוש): פצע לא גדול, תוכלי לשבת או ללכת. כרצונך. (בחיבה ובחיוך) רק אל תלכי לבדך אל המעין…
שאול: הנה שם… אתם רואים, במורד ההר עומד אחד עם רובה…
כולם מפנים ראשיהם. מביטים.
דוב: לנשק! להראות להם שיש לנו נשק.
יוחנן: לא… לא עלינו להתחיל.
דוב: מה?… מי התחיל?… מי מתכונן להתנפל?… אנחנו על אדמתנו… מי בא אל מחננו וירה ממחבואים על אשה?… (לכולם) לנשק!
רצים ושבים מיד, איש איש ונשקו. גם יוחנן מוציא מחגורה שמתחת לבגדו אקדח.
דוב: אש! לא לקלוע אלא באויר…
כולם יורים.
דוב: (כשהוא מביט לפניו): עוד שנים ברחו משם, מהצד, מתחת לסלעים… שוב פעם, אש!
יורים.
דוב: אין יותר… ברחו… בא, כנראה, לחקור כמה אנחנו פה ואם יש לנו נשק. מרגלים…
יוחנן: ברור. הלילה יתנפלו. הזמן שיש עוד בידנו קצר. ואנחנו החלטנו שעליכם לעזוב את ההר. לא בלב קל קיבלנו את ההחלטה הזאת. שקלנו וחזרנו ושקלנו. חייכם יקרים יותר מדי. אם יגזלו מאתנו את ההר, נסביר לכל העולם, נצעק על העוול שנעשה לנו… זאת הדרך שהלכנו בה תמיד ועלינו ללכת בה הלאה.
דוב: שקר חדש אתם באים ליצור פה בארצנו במקום השקר הישן שם בגולה…
יוחנן: עליכם לעזוב את ההר. החלטנו. ועליכם למלאות את פקודתנו.
חנה: את ההר לא נעזוב… לא אתן… שלנו הוא…
יוחנן: תפלו פה כאחד… השונא רב מכם פי כמה וכמה.
חנה: נפול… אבל בעד ההר… ועל ההר… לא נעזוב…
יוחנן: “התנועה” זקוקה לכם.
חנה: בשביל מה? כדי שיהיה את מי לנהג? פחד נפל עליכם…
יוחנן: נפל פחד עלינו? כן… האחריות עלינו.
חנה: כאלה המה, המנהיגים מדור דור יראים את סוף־הדבר, את הנקודה האחרונה… יראים פן יקחו מכתפיהם את האחריות… לא המגמה נגד עיני המנהיגים מאז ומעולם, כי אם ההנהגה.
יוחנן: גם בשביל המפעל עלינו לעזוב את ההר… בדרך זו שלך, חנה, לא נצליח… לא זאת היא דרכנו.
שרה: דוב, למה אתה שותק?
דוב: (שותק).
יוחנן: יש לנו מה לשמור עוד מלבד ההר הזה… היהדות מלמדת אותנו אחרת…
דוב: איזו יהדות?
יוחנן: היהדות, זו שהמגמה העיקרית שלה, האדם… החיים… לחיות ולשמור על היהדות שלנו, המלמדת להרכין את הראש בשעת סכנה כאגמון זה על אפיקי מים.
שרה: דוב, מה אתה שותק?
דוב: כן… הכל… הכל נחור לי… אַת שרה… ואתה יוחנן… דם אביכם בעורקיכם. משי ראיתם תמיד לנגד עיניכם. בגדי משי, וסלסולי משי שמעו אזניכם מילדותכם. ועל זה נחמתכם וגאותכם… אבל הלא גם המשי הזה נשאר לנו לפליטה מפה… מההרים האלו הביאו אותו אבותיכם… אבותיכם קראו תמיד לצדק וליושר, ובזה רק חיזקתם את אמונת שונאינו שיש להם יושר וצדק… כן… כן… וכוח גדול וארוך, ארוך מאוד, עד אבי שלי הגבור האלם ועדינו, אנשי ההר… לא… לא נעזוב את ההר.
יוחנן: כן… גם אני לא הבנתי זמן רב את דרכי אבי. עכשיו אני מבין אותו… הדרך שלו – בה מהותנו.
דוב: לא… ואם זאת היא מהות היהדות, אנו מורדים בה… כן… מורדים… לא נמשיך ככה.
יוחנן: אבל זאת היא מהות תרבותנו. מהות היהדות.
דוב: כל היהדות וכל התרבות האנושית אינן שוות כדי רגע של פחד בעיני ילד, מפני גרזן שבידי פורע… וכל התרבויות שבעולם אינן שוות ולא כלום לעומת מבט אחד של עבדות בעיני בן אדם…
יוחנן: אבל בכוח היהדות חיינו עד עכשיו.
דוב: לא… לא אמת… בכוח הגבורים שנפלו על קדושת השם חיינו. בכוח אלה שהלכו על המוקד בעד הקדוש להם, ולא בכוח אלה שהסתתרו עם כל הקדוש להם במרתפים. בכוח אבי שלי… לא נתן את שלנו, את חרותנו, כל עוד בחיים אנחנו… נמרוד עד הסוף… לא נעזוב את ההר.
שרה: אבל הילדים?
דוב: דרך גויתי יגיעו לילדי.
שרה: כל קרבן־אדם אסור.
דוב: כל שעל ושעל שלנו זהו קרבן… כל הויתנו קרבן אחד גדול בשביל משהו נעלה וגדול… הכל מה שאנחנו עושים. כל נשימה ונשימה שלנו זהו קרבן בשביל דבר יותר נעלה מאתנו עצמנו.
שרה: אסור להקריב קרבנות אדם.
יוחנן: לא בשביל ללכת בדרך הזה שאתם הולכים בה, באנו הנה. אתם מקריבים את כל המפעל, את כל מהותנו. את כל השקפת עולמנו. יש לנו עוד משהו לשמור עליו, מלבד ההר הזה…
דוב: על מה עוד?… אין לבן־אדם על מה לשמור מלבד החירות שלו… וחרותנו אנו בהר הזה. זאת הארץ, אלה השמים וזה ההר שלנו הוא. לא נעזוב אותו כל עוד בחיים אנחנו.
שרה: (מתרחקת אל מאחורי המכונה. מגישה את אקדחה עד לרקתה).
דוב: (נגש אליה במרוצה. חוטף את ידה האוחזת באקדח. האקדח יורה באויר): שרה… מה רצית לעשות?…
שרה: (במנוחה): אסור… ואינני יכולה לשאת באחריות הקרבן של ילדי.
דוב: רצית להקריב קרבן־אדם… להקריב את עצמך.
שרה: למען הילדים…
דוב: אבל זה קרבן… קרבן אדם…
שרה: בשביל הילדים…
דוב: ואני, האם לא למען הילדים שלנו מוכן לנפול פה על ההר הזה… בשביל העתיד. בשביל הדור הבא. בשביל הילדים… אבל אם ככה את מאמינה באמת שלך… קחי הילדים וסעי אתם… לך הזכות לכך… לכי עם יוחנן ועם עוד מי שירצה לעזוב את ההר.
שרה: (נופלת על חזהו של דוב. רגע של שתיקה… שואלת): ואתם נשארים?… אתה נשאר?
דוב: כן.
שרה: (מתישרת, מביטה רגע בעיני דוב, אומרת במנוחה): כן… למען הילדים… זאת היא האמת שלי. אקחם מפה…
דוב: אל תתמהמהי. כל רגע יקר. תלכו מהצד השני. שם הדרך בטוחה. סעי… סעי תיכף… ואם אפול פה על ההר, תספרי לילדים, כשיגדלו בעד מה נפלתי… העתיד יראה עם מי היה הצדק… ספרי להם הכל… ואני מקוה כי גאותם תהיה עלי כשם שאני מתגאה באבא שלי… אל תתמהמהי… ותני לנשארים להתבצר פה.
יוחנן: אבל…
דוב: אף לא מלה אחת… (לכול) מי נשאר ומי הולך?
שמואל: אשאר אתכם עם הקללה שבנשמתי…
ראובן: מובן, מצד הסטראטיגיה נוח מאד למתנפלים… ובעיקר בלילה, בין הסלעים… וגם את המעין יסגרו עלינו.
יוחנן: ובכן, אתה אתנו?,
ראובן: (בתמהון): מה?… מי?… אעזוב?… לא… עד טיפת הדם האחרונה… בעד ההר.
יוחנן: (לכולם): מי שומע לי ויוצא אתנו?
כולם: לא… פה… לא נתן את ההר.
דוב: סעו מהר… תנו לנו להתבצר.
שרה: (רוצה לגשת לדוב, צועדת ונשארת עומדת על מקומה. מביטה ישר לעיני דוב): דוב… זאת האמת שלי… אתם מאשים אותי?
דוב: לא… שרה… העתיד ידון בינינו… סעי… אל תאחרי.
יוחנן: (כלעצמו): כן… שני דרכים… שני דרכים שונים… אבל דרכנו הוא הדרך של עם ישראל מאז ומעולם.
דוב: לא… לא אמת… שני דרכים, זה אמת… מאז ומעולם… ואנחנו אנשי ההר בוחרים בדרך המורדים… והעתיד ידון עם מי הצדק והאמת.
יוחנן ושרה יוצאים מהחצר.
דוב: (לכולם): להתבצר… עוד מעט ותשקע השמש. נסגור את שער החצר. ובשעת ההתקפה נסתדר ככה: אני, אבא, דן ושאול על השער. בבית פנימה בקומה הראשונה, חנה, חיים ויונה. שמואל, מרים, יהודית, שפרה, אביבה וראובן אתן בקומה השניה. לא לתת להכנס לחצר. ואם יתגברו ויכנסו, לא להבהל ולא לתת לגשת לבית… כל זמן ההתנפלות איש אל יעזוב את מקומו. היו מוכנים. לסגור את השער.
אבא ושאול סוגרים את השער.
דוב: (מביט מסביב, צועד צעדים אחדים מביט מלפניו) על ההרים מדורות… סימנים…
הכול באים ויושבים ליד דוב ומביטים.
דוב: (כשהוא מביט מלפניו): איזו שקיעה היום… ראו, השמים בוערים…
מרים: נהדר…
יהודית: כמה טוב בלב… נהדר…
שפרה: כן…
ראובן: כמה יפה ארצנו…
יונה: והחולה כולה מוזהבה… טובעת בזהב.
חנה: הנשימה אחרת פה לגמרי… טוב ויפה.
שתיקה. יושבים כולם על נשקם ושותקים.
חנה: (מתחילה לשיר והכול אחריה):
מכורתי,
נוף מולדתי.
שאון גלים בים.
וצל הרים סביב, סביב.
קול תנים בהר,
האח, מולדת מולדתי.
חרשת קנים נמה.
וקול חליל בחצות הליל.
מדבר, הרים
ורוח…
מסך.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.