רקע
זלמן יצחק אנכי
הבית: מחזה בשלוש מערכות
זלמן יצחק אנכי
תרגום: אלמוני/ת (מיידיש)
mנחלת הכלל [?]
kמחזות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הוצאת אגודת הסופרים העברים ליד דביר; תש"ך 1960

הנפשות:

דניאל רם – אדריכל

רינה רם – אשתו

ר' נחמן – אביו

שרה – אמו

רחל – אמה של שרה

נחום, שמעון, יהודה – חברי הקבוצה:

חוה – אשתו של יהודה

מרים

אסתר

ר' שמואל, מלכה – הוריה של אסתר

קריין – אגרונום, עובד בתחנת הנסיונות

גולד – אדריכל של ההנהלה הציונית

תייר

תיירת

ועוד.


 

מערכה ראשונה

עמק יזרעאל. לצד ימין צריף, לפני הצריף מרפסת. על המרפסת ארגז של נצרים פתוח, מלא חפצים. ממול הצריף, לצד שמאל, צריף גדול, בית־אוכל, מרפסת גדולה. בין הצריפים שטח רחב. מעל גבעה נראה מקום גדור לבנין ומסביב לגדר חמרי בנין: לבנים, זיפזיף, מלט. מאחורי הצריפים, פה ושם, עוד צריפים ואהלים. על יד הצריפים עובדים: מתקנים דבר־מה, מכבסים לבנים. מזמן לזמן עובר מי־שהוא מצריף לצריף, מאוהל לאוהל. אצל בית־האוכל, בפתח המטבח, יושבים בחור ובחורה על יד דוּד, קולפים תפוחי אדמה. בשדות מסביב נראים פה ושם אנשים עובדים.

המקום: הרים וגבעות, ריק מכל עץ. רק בקצה הצריפים והאהלים מתנשא דקל יחידי. מרחוק נראים הרים, עטופי תכלת. בוקר.

שרה: (בת חמישים, עומדת אצל מרפסת הצריף שמצד ימין, מתבוננת בקומץ אדמה שבידה).

ר' נחמן: (בן חמשים. לבוש משי. חגור אבנט משי. בידו שופר. לא הרחק משרה. הוא מביט, משתאה למראה עיניו, קורא בניגון הטעמים):

    האזינו השמים ואדברה

    ותשמע הארץ אמרי פי

    יערף כמטר לקחי,

    תזל כטל אמרתי.

דניאל רם (בן שלושים. בידו גליון־קרטון מגולל כמגילה. בא מאחורי הצריף שלצד ימין. מביט על אביו ופונה אליו): אבא, ערב שבת היום? אתה “עובר” על הסדרה?

ר' נחמן (מתעורר כמו מחלום. מתבייש קצת): אינני יודע, מאמש, מאז דרכו רגלי על אדמת הקודש, פסוקי התורה מתרוננים בפי… (מביט לפניו) הלא אלה הם השמים… וזאת היא הארץ…

דניאל רם: והשופר שבידך?

ר' נחמן (כאילו רק עכשיו הרגיש שהשופר בידו): בארגז היה. בדרך יראתי שמא שכחתי ועזבתיו שם. והנה נמצא בין הבגדים. ירושה הוא לנו מדור־דור. אבא בצואתו הזכיר בפירוש, כי הוא מנחיל אותו לי בירושה.

דניאל רם (כשהם מתקרבים שניהם אל המרפסת): כמעט שלא ראיתיך עדיין, לא אותך ולא את אמא ולא את הסבתא. בלילה באתם. ואני עסוק, היום מניחים פה יסוד לבית בקבוצה. (מבטו נופל על אמו). אמא, מה בידך?

שרה (מתביישת קצת): אדמה… עפר ארץ־ישראל… רק פעם ראיתי. שם אצל הרבנית הזקנה שלנו, אצלנו. מרחוק ראיתי. שק קטן מלא עפר הקודש…

דניאל רם (בצחוק טוב): ועכשיו כל הארץ לפניך.

שרה (בדרך הליכתם למרפסת, כמו לנפשה): ברוך הוא וברוך שמו…

דניאל רם (מראה על הסל המלא חפצים): ואתם החילותם כבר להסתדר.

ר' נחמן: ראשית הסירותי מעלי בגדי הדרך. בגדי החול. פה… בארץ־ישראל…

דניאל רם: אבל אולי לא תהיה דעתכם נוחה מהחיים בקבוצה…

ר' נחמן: לא, לא. פה, אתך… אתכם…

שרה: פה, בני, אתך…

דניאל רם: (לאמו): ואיפוא הסבתא?

שרה: פה. מצאה לה בודאי איזו פינה ומפזמת.

דניאל רם: והיא כמו תמיד?

שרה: כן, כמו תמיד. שקטה, טובה. רק שרה את שיריה.

רינה (כבת עשרים ושבע, מלובשה בטעם. באה אל המרפסת): שלום. (לדניאל) ואתה פה? חפשתיך. לא ראיתיך עדיין היום.

דניאל רם: סרתי לרגע הנה לראות את אבא, אמא ואת הסבתא. (לאבא ולאמא) אני נחפז. תבואו שמה, לגבעה, במקום שמניחים את היסוד לבית.

(דניאל ורינה עוזבים את המרפסת. ר' נחמן ושרה יושבים אצל הארגז להריק אותו).

רינה (בדרך עם דניאל למרפסת שמצד שמאל): דניאל,יקירי, תסלח לי. רק הפעם אשאל אותך.

דניאל (מתעצב, מביט עליה בעיני דאגה): מה? שאלי.

רינה: וכי הוחלט כבר לגמרי?… לא נסיון?… נשארים בארץ וחיים בקבוצה?

דניאל רם (כשהם נגשים למרפסת): הלא דיברנו כבר. סיפרתי לך. התכנית, שהצעתי לפני ההנהלה, בשביל הבית שמניחים היום את יסודו, טובה בעיני הכל. אולם מחוסר אמצעים הציעו לי לשנותה, להקטין את הבית. לא הסכמתי בשום אופן. הבית, שאנחנו בונים פה, צריך להיות יפה… כתכניתי… והמקום הלא נהדר. הגבעה הזאת (מראה על הגבעה) הטבולה בשמש…

רינה (מחבקת את ראשו): בעל החלומות שלי…

דניאל רם: ועוד, הבית הזה, אם יצלח בנינו, ישמש דוגמא בשביל כל הקבוצות. והיתה עוד דעה – לבנות פה לא בית אחד גדול, כי אם בתים קטנים בני שנים־שנים חדרים… לא הכל מאמינים בחיי הקבוצה. ואני רוצה שגם הבית וגם החיים בתוכו יהיו יפים. חדשים ויפים… ואני הודעתי, כי אבנה את הבית כתכניתי ובתקציב שישנו. נתקבלנו לקבוצה. אקמץ בכסף משכורתי…

רינה: ההפרש הוא רק במשכורתך?

דניאל רם: לא, החומר החדש, מין הביטון שהמצאתי ושאני מטפל בו מכבר, יפחית בהרבה את הוצאות הבנין.

רינה: ואתה בטוח בהמצאתך?

דניאל רם: זהו הנסיון הראשון.

רינה: ואתה מקבל על עצמך את האחריות?

דניאל רם: ואם לא, אז לא יהיה הבית כתכניתי…

רינה: ואם טעית?

דניאל רם: כן… אתודה לפניך… האחריות גדולה… אבל יש פה רגעי אמונה כאלו… רינה, (הוא אוחז בידה) היום כשקמתי, אַת ישנת עוד, התפללתי – אינני יודע למי – אבל התפללתי: “תודה!”… הכל היה בעיני נס… השמש… האור… אַת… אני עצמי… הצריפים והאוהלים הטבולים בשמש הלוהט… כאילו הורם איזה מסך… ואיזו אמונה!…

ר' נחמן (ניגש אל קצה המרפסת מתעמק במראה עיניו, הוא שר):

    אעברה נא ואראה

    את הארץ הטובה

    אשר בעבר הירדן,

    ההר הטוב הזה והלבנון…

דניאל רם (מפנה את ראשו למרפסת, לרינה): הנה כך אוהבים את הארץ…

רינה: ואהבתך אתה את הארץ האם אינה מספיקה?

דניאל רם: אני… מהם ירשתי… המקור שלהם… של אבא, אמא, סבתא…

קריין, כבן שלושים ושתים, לבוש בגדים יפים, עובר לא הרחק מדניאל ורינה, אינו מרגיש בהם ונעלם.

רינה (נבהלת. פניה חורו, פונה לדניאל): דניאל!

דניאל רם: מה?

רינה: מי זה עבר שמה?

דניאל רם: קריין.

רינה (רועדת): קריין… גם קריין פה?

דניאל רם: כן, לא ספרתי לך? שכחתי, כנראה… הוא כבר הספיק להחליף פה מקומות שונים ועבודות שונות. גם בקבוצה חי כבר, ועזב אותה. עכשיו הוא עובד בתחנת הנסיונות. לא הרחק מפה.

רינה (מתאמצת להשתלט על עצמה): ובכן, גמרת… בהחלט?…

דניאל רם (במבוכה): מה קרה?

רינה: לא כלום. כך. אני שואלת עוד הפעם.

דניאל רם: כן, בהחלט…

רינה, עוזבת את דניאל והולכת לה עצובה, יחידה.

דניאל רם, עומד, מביט על רינה בדאגה.

יהודה (כבן שלושים וחמש מגולח. איש עבודה. מעדר על שכמו. בא מן השדה. פונה לדניאל): השעה מאוחרת?

דניאל (מתעורר ממחשבותיו): מה?… אַ, יהודה, טוב, רציתי לראותך.

יהודה (כשהם נכנסים למרפסת): מה?

דניאל רם: רציתי לראות את כולכם. אולי נתאסף לשעה קלה?

יהודה: עוד מעט ויצלצלו לחגיגה. אבל בנוגע לבית אין מה לדבר עוד… קבלנו עלינו ואנחנו מאמינים בך.

דניאל רם: אולי החברים לא תפסו את כל האחריות שיש בדבר והסכנה הכרוכה בו… זהו נסיוני הראשון…

יהודה (בצחוק): ולילות שמירה פה לפנים… בעלותנו על הקרקע, האם זה היה מעשה בטוח ומנוסה…

דניאל רם: אבל…

יהודה (מסיר את המעדר מעל שכמו ומעמיד אותו בפנה) הבית יבּנה כתבניתך… ואנחנו יודעים, הם רוצים לבנות פה בתים קטנים בני שנים־שנים חדרים… הדרך הישרה לביטול הקבוצה… כולנו מבינים זאת… ובכן אנו מוכנים לכל. גם את האחריות נקבל. ואפילו אם עוד זמן רב נחיה רק על הדיסה, – הבית צריך להבנות כתבניתך.

נחום (כבן שלושים ושתים. בא בהליכה מעשית. מרים פטיש מעל הארץ על יד המרפסת ומקיש בו במוט ברזל התלוי על הקיר, אחת, שתים, שלוש. נכנס אל המרפסת, ליהודה): צריך כבר להכין את הכל.

מהמטבח באות אל המרפסת מרים, כבת עשרים וחמש, אסתר כבת עשרים, ואמה – מלכה – בת חמשים, מסורבלת. ואחריהן שמעון, כבן עשרים וחמש, בא מן השדה.

חוה (בת שלושים, לבושה מכנסים שחורים, שרווליה מופשלים. בידה דלי של חלב, באה נלהבת קצת): מזל טוב! “האדומה” המליטה עגלה. נו, חברה, הבו שם.

אסתר (רוקדת): מזל־טוב, מזל־טוב! העֶגלה יפה?

מרים (מחבקת את חוה): בואי, הראי לי את העגלה.

שמעון (בצחוק): חוה, מה יום מיומים? מאימתי התחלת לשתף אחרים בעניני הרפת? אבל יש לי שם נפלא.

חוה (ברצינות): ראו, הוא מתלוצץ כבר.

שמעון: חס וחלילה… הדבר רציני מאוד.

חוה: וזאת היא תוצרת ראשונה ברפת שלנו.

מרים: “חגית”, על שם החגיגה של היום.

חוה (בדאגה): אבל “האדומה” לא הוציאה עוד את השליה. (לנחום) אתה החצרן היום?

נחום: אני.

חוה: ובכן תדאג לכך, שיהיה סוס מוכן, אלי נצטרך להביא את רופא הבהמות.

יהודה (לנחום): יש סוס באורוה שאינו בעבודה?

נחום: האשמדי, אבל…

חוה (בהתרגזות): מה פירוש: אבל?… ריח השומר עוד נודף ממנו. הסוס יקר לו מכל. ואולי צריך להביא את מי שהוא לחגיגה?

נחום (ברוגז): מה ענין חגיגה לכאן? מה?… ועל מי אסובב את השדות בלילה, על פרותיך או על העגל שנולד?

יהודה (בטוב לב, לחוה): טוב, טוב, כשיהיה צורך יהיה סוס. מזמן המליטה?

חוה: זה כשעתים.

יהודה: אין עוד מקום לפחד.

חוה (הולכת).

נחום: נו, הבה נתכונן. עוד מעט ויבואו המוזמנים. השולחנות מפה – למקום החגיגה.

רחל, זקנה, כבת שבעים, פניה רוויי יסורים, עדינים ועקבות של יופי עליהם. לבושה בגדי משי שחורים, עוברת בקרבת המרפסת תפוסה מחשבות ושרה:

    דוה לבי, דוה לבי, דוה לבי.

    נפשי רבת מכאובים,

    נפשי, נפשי מה תשתוחחי ומה תהמי,

    דוה לבי, דוה לבי, דוה לבי.

הכל מביטים לעבר רחל. מקשיבים לשירתה.

דניאל רם (כשהוא מביט בחמלה על הסבתא): זוהי סבתא שלי. אם אמי. אתמול באה עם הורי.

מרים (בצער): מה לה?

דניאל רם: בנים זכרים לא היו לה. נסעה אל הרבי. ברך אותה הרבי והבטיח לה שתלד בן. עברה שנה, שנתים והבטחתו לא נתקיימה, ובאה אמונה בלבה, כי הרה היא, אלא שהדור איננו ראוי לפרי בטנה. משיח בבטנה… והיא מתיסרת בעוון הדור…

מלכה: והשיר?

דניאל רם: של הרבי. השירים – סגולה המה, לדעתה, למרק את הפשעים והחטאים.

נחום: השעה מאוחרת כבר. צריך לנקות את השולחנות.

מתחילים לסדר. דניאל סר הצדה, משתטח על הרצפה, פורש את גליון הנייר שבידו ומתעסק בו.

אסתר (ליהודה, המקפל מפה שהסיר מעל השולחן): למה היה לך לקפל אותה? הלא נצטרך לפרוש אותה שוב על השולחן.

יהודה: הנה ראש של מיניסטר. צדקת.

שמעון: ואין לקפל גם את המפה שבידי, מהשולחן הזה?

אסתר: זה כבר התחיל בשלו. תנו לי את המפות.

משתתקים ועושים את מלאכתם.

שמעון (כשהוא מסיר כוסות מאחד השולחנות ומעמידם בארון שבקיר. נמשך אחרי שירתה של רחל, הנשמעת מרחוק, ומזמר בלאט):

    דוה לבי, דוה לבי, דוה לבי…

יהודה (לשמעון): מה גם בבטנך משיח?…

צחוק

מרים: ומה, אדון רם, רצו להקטין את הבית, מחוסר כסף?

דניאל רם: אינני אדון… חבר… חבר הקבוצה כאחד מכם: כן, רצו, אבל אנחנו נבנה את הבית לפי תכניתי הקודמת.

אסתר: כמה נמאס עלי הפזמון התמידי הזה: “מחוסר כסף, מחוסר כסף”.

יהודה: מה תאמרו לפזרנות שלה? כמה ספינות לך בים? וכמה אוצרות זהב, חביבתי, טמונים אצלך?

שמעון: איזה טפשים הם העשירים. לו היה לי הכסף שלהם…

אסתר: נו, מה היית עושה?

שמעון (שותק).

אסתר: נו?

שמעון: חכו קצת. תנו לחשוב רגע. רצונכם שאתן לכם כסף וזהב על רגל אחת.

אסתר: ראו, זה נעשה כבר לבורגני. רק נתעשר ונעשה כמוהם.

צוחקים.

שמעון: צחקו, צחקו לכם, אבל אסתר לא היתה עובדת רק במטבח. בין הבנאים היתה, כגברים, שויון זכויות גמור…

מרים: רק אסתר?

שמעון: לא, מדוע רק אסתר? כל הבחורות בנאיות, עגלוניות, הכל, הכל. והבחורים להיפך, במטבח, אצל הילדים.

מרים: נתעשר והתחיל מהתל בנו.

שמעון: והבית שלנו יהיה גדול וגבוה. (ממשיך בטון שאפשר לפרשו כצחוק או כחלום בהקיץ). גדול ונשא על כל שטח ארצנו. גבוה לעיני השמש. ומהגג נראה – הים, הכרמל, החרמון, יהודה, שומרון, הגליל…

דניאל רם (כשהוא שקוע בתכנית שלפניו): בואו, חברה, ראו, הביטו… הנה התכנית.

כולם מלבד מלכה העוזרת לנקות את השולחנות, משתטחים על יד דניאל על הרצפה, מביטים בתכנית השטוחה לפניהם. מקשיבים לדברי דניאל, כחולמים.

דניאל רם: הביטו וראו, זה מראה הבית… פשטות. רחבות. איתן. המבוא והדלתות כאילו קוראים לכל בן־אדם, בואו, אחים אנחנו כולנו. אם רק ידים לך ונשמת אדם – בוא, בוא אלינו… והגג השטוח – כפדות וגאולה, לעמוד עליו ולהתפלל למרחב…

מלכה (נבהלת פתאום, עולה בבהלה על הכסא ומהכסא על השולחן ונותנת את קולה בצעקה).

כולם (מתעוררים מחלום, קמים, רצים למלכה): מה מה, קרה?

מלכה (בפחד): עכבר, עכבר… בעיני ראיתי.

כולם (משתאים) מה?… מה?…

מלכה: עכבר, ראיתי… פה על המרפסת…

כולם (פורצים בצחוק): עכבר… ותו לא?..

מלכה (רועדת מפחד): בעיני ראיתי… השמעתם? זה לא כתוב בטייטש־חומש, וגם המגיד לא סיפר מעולם שבארץ־ישראל יש עכברים.

הצחוק מתגבר.

שמעון: מה, סבתא? כ… באמת… זה לא כתוב בטייטש־חומש וגם המגיד לא סיפר זאת?

מלכה (יורדת מהשולחן): ומה הצחוק? אני יראה מאד מעכברים, ובארץ־ישראל יש עכברים.

שמעון: ועקרבים ונחשים, הלא כן, סבתא?

מלכה: לא… אלה ישנם בתורה ובטייטש־חומש… עקרבים ונחשים… אבל עכברים…

שמעון (ברוֹך): הרגעי, סבתא, נגרש אותם. בונים בית.

כולם (פורצים בצחוק כשהם מצביעים בידיהם על אסתר העומדת על הכסא חיוורת): גם היא… גם את פוחדת… פחדנית…

אסתר (מחקה את דיבורם, בכעס): פחדנית… פחדנית… וכי לא שמרתי עליכם בלילות כשעלינו על הקרקע… (יורדת מהכסא) שונאה אני את אלה…

מגיעה שריקת אוטומובילים, עגלות באות, אורחים בתלבשות שונות, חלוצים, זקנים, עולים על הגבעה, מקום הנחת היסוד.

גולד (כבן ארבעים וחמש, מיושב, לבוש בגדים נאים. בא אל המרפסת): שלום! למה אחרתם כל כך? הלא באו כמעט כולם. (לדניאל) ואתה, אדון רם, נצחת, ואני בשלי. אני מתרה עוד הפעם, הבית יבלע את כל תקציבכם…

דניאל רם: אדון גולד, הלא כבר נגמר… למעלה מהתקציב שאושר לא נקח מכם…

גולד: וכל חברי הקבוצה יודעים את העול שהם עומסים על שכמם?

יהודה (בנחת, אבל בעקשנות): יודעים…

גולד (עוזב את המרפסת בנימוס, כשפניו מלאים מרירות).

אסתר (לדניאל): בוא תעזור לי ונקח את השולחנות והכסאות.

מרים (בצחוק): אוי, האינטליגנטים הללו, הלא רק מלאכה קלה ונקיה להם.

דניאל רם (כשהוא מקפל את התכנית): תראו כשיבוא תורי במטבח…

יהודה (בטוב לב): הניחו אותו. (לדניאל, המוכן לעזור להם) לא צריך. חברה, יאַלה.

נושאים את השולחנות והכסאות. על המרפסת נשאר רק דניאל.

רחל (באה): הנה אתה כאן, דניאל, ואני לא ראיתיך היום. איפה היית?

דניאל רם (בחיבה רבה): פה, סבתא.

רחל (מצביעה בידה לצד הגבעה) מה שם? איזה חג?

דניאל רם: כן. חג. מתחילים לבנות בית בשבילנו.

רחל (שקועה במחשבות. פונה לדניאל): יקירי, ומתי אלד אותו? את המשיח?

דניאל רם (ברחמים): תלדי, תלדי אותו… פה… בארץ־ישראל…

רחל (מביטה על דניאל באהבה רבה): לא אפריע אותך, אלך.

הולכת ויושבת בלי נוע על יד המרפסת, כשפניה לאולם. בפניה מכאובים ויסורים ובעיניה תקוה גדולה.

אסתר, מרים, שמעון ויהודה באים אל המרפסת כשהם רחוצים ולבושים בגדים נקיים. מוציאים מארון שבקיר כוסות וצלחות והולכים אל הגבעה. גם דניאל אתם.

רינה (באה למרפסת שמצד ימין. פונה לשרה): דניאל איננו פה?

שרה: ראיתי שהלך לשם.

רינה: יחידי הלך?

שרה: לא. יחד, כולם.

בעיני רינה דמעות.

שרה: למה את עצובה, בתי?

רינה: אמא ואתם תשארו פה לחיות, בקבוצה?

שרה: ודאי…

רינה: אבל חיים כאלו קשים יהיו בשבילכם.

שרה: בתי, יקירתי, אם לדניאל ולך לא קשה, למה יהיה קשה לנו?… אבל מדוע אַת עצובה כל כך? הלא חג היום, מתחילים לבנות בית…

רינה (בעיניה דמעות, פזורת־נפש, כמדברת לעצמה): כן… בית… בית בונים… (היא עוזבת את המרפסת).

קריין (נפגש ברינה. היא רוצה לעבור על פניו, כאילו איננה רואה אותו, אבל הוא עוצר בה): שלום, רינה.

רינה (בידידות מעושה): אַ, קריין… שלום… שלום.

קריין: לא ראית אותי… את נחפזת…

רינה: לא… כך…

קריין: שמעתי, שאת בארץ – חברה בקבוצה…

רינה: (שותקת).

קריין: וכי אַת אוהבת כל־כך את הארץ… או את דניאל?…

רינה: כלומר?!

קריין: כך… אך למה אדבר בחידות?… לא פעם קראת לי גס… יהא כך… בשבילך הייתי תמיד ספר פתוח. וגם הפעם אדבר בגלוי… את יחסי אליך הלא ידעת ויחס זה נשאר כשהיה. ואני אומר לך לא בשבילך זאת… לא…

רינה: לא נשתנית… אני רואה זאת. מה אתה רוצה ממני?

קריין: מה אני רוצה? כלום אנשים כמונו יודעים מה הם רוצים? בן אני לעם שגם הוא אינו יודע מה הוא רוצה. רוצה הוא שלא יהיה מה שיש עתה… שלא ימצא במקום שהוא נמצא עתה… וגם אַת אינך יודעת מה את רוצה… משום כך אַת יראה אותי. אַת זוכרת – שם… בשריפת העולם הגדולה… הלא בערת יחד עם כולם. כמה התמסרות להרוס את הכל… וכמה האמינו לך… ופתאום ברחת… כן. כמוני כמוך, את צלך אַת רואה בי, ושונאת אותי… אבל ברגע זה אני יודע את רצוני – שלא תשארי פה… ושדניאל לא יצליח בבנינו.

רינה: דניאל יצליח. הוא מאמין… וגם אני משתוקקת לאמונה…

קריין: כן, דניאל תופס תמיד דברים בקויהם הישרים, בפשטותם הגסה… ברצינות…

רינה: ומה אתה עושה פה?

קריין: הלא אדם צריך להיות באיזה מקום שהוא…

רינה: אבל, מה אתה רוצה ממני?

קריין: שלא תתישבי פה. שלא תקבעי פה התחנה שלך… ואז עוד אקוה…

רינה: (מפסיקה אותו): שלום! (הולכת).

קריין: ממני אולי תנוסי, אבל לא מעצמך…

רינה וקריין הולכים כל אחד לצד אחר.

ר' נחמן: (התעורר פתאום. פונה לכאן ולכאן, מביט סביבו בתמהון. ממהר לגשת אל הכסא שעליו השופר, אוחז בו ומביט עליו. פונה לשרה): השמעת?…

שרה: מה?

ר' נחמן (מביט מסביבו).

שרה: מה?

ר' נחמן: וכי לא שמעת מאומה? קול… קול שופר.

שרה (בתמהון): מה?

ר' נחמן (כמו לעצמו): אולי נדמה… נדמה…

מהגבעה מגיעים קולות ודברים, נשמע קול שיר. נראות תנועות אנשים רוקדים. באים ר' שאול ומלכה.

ר' שאול (כבן חמשים, צנום, לר' נחמן): שלום. מה, אינכם הולכים לחגיגה?

שרה: נלך. נחמן, בוא.

ר' נחמן (תפוש במחשבותיו) כן, נלך.

ר' שאול (בחיוך): כן… כן… מוזר פה… הכל הם עושים בעצמם. חורשים, נוטעים גם בונים, הכל בעצמם.

מלכה: ראיתי גם בחור חולב פרה. זה כשבועיים שאנחנו פה, ומה לא ראינו פה?…

שרה: ברוך הוא וברוך שמו. אנחנו בארץ־ישראל.

מלכה: ארץ־ישראל…. הזאת ארץ־ישראל?… חם פה, השם ירחם… נמוגים ממש מחום, וגם עכברים, אפילו על המרפסת ראיתי אותם היום… אינני יודעת, ירושלים בודאי ארץ־ישראל היא… אבל פה… אין אתם יודעים איך חיים פה, רעבים פשוט. הנה אסתר’קה שלי, הזאת אסתר’קה? והיא שמחה ועליזה, היא עצמה אינה מבינה מה אתה.

שרה: זכינו, זכינו, אנחנו בארץ־ישראל.

ר' נחמן (כשהם עוזבים את המרפסת ופונים אל הגבעה. פניו נעשים מזהירים, וכאילו הוא עונה לשירים שנשמעים מהגבעה. הוא מתחיל לאט לבדו):

    חסדי יהוה כי לא תמנו

    כי לא כלו רחמיו…

    חסדי יהוה כי לא תמנו

    כי לא כלו רחמיו…

קולו מתרומם יותר ויותר והוא מתחיל לזמר בהתלהבות. מהגבעה באים לקראתו. מוחים כף לזמרתו המתרוממת ועולה. הוא מתחיל לרקוד. מתאספים בעיגול מסביבו. ר' נחמן רוקד בהתלהבות כשהוא שר:

    חסדי יהוה כי לא תמנו

    כי לא כלו רחמיו.

שרה גם כן נמשכת בכוח התלהבותו, שמה ידיה על לבה ויוצאת במחול כנגדו. הם רוקדים בכל חום נשמתם, כל אמונתם באלהים, כל אהבתם לארץ אבות, כל געגועי הדורות לארץ אחוזים בריקוד הזה. שרה רוקדת כשידיה על לבה, ור' נחמן – כשהוא כולו דבקות:

    חסדי יהוה כי לא תמנו

    כי לא כלו רחמיו.

הריקוד וכל שסביבו מתרחק הלאה לגבעה.

מתוך הקהל פורש גולד כשזרועו שלובה בזרוע דניאל, והם מתרחקים מהקהל.

גולד (לדניאל): היסוד נעשה יותר מדי רחב… אינני מבין…

דניאל רם: הלא העיקר לדידך התקציב, השאר אינו מענינך.

גולד: לא… לא… איזה דבר אסור נעשה פה… גם את הביטון אינני מכיר…

יהודה (נגש אליהם): מה קרה, אדון גולד, מה?

גולד: אני לא ארשה… (ליהודה) אחריות הבית עליכם, על כל הקבוצה.

יהודה: כן… אנחנו יודעים… כן, עלינו…

גולד (בכעס): והעיקר (לדניאל) אתה. עליך, אתה – האדריכל. עליך… אתה האחראי, כל האחריות – עליך…

דניאל רם (באמונה ובתוקף): עלי… כן… אני מקבל על עצמי את כל האחריות לבית… את כל האחריות.


המסך.


 

מערכה שניה

הקבוצה שבמערכה הראשונה. הבית בנוי עד התקרה. מסביב ערמות חצץ ושאר חמרי בנין. בצד ימין של הבית צריף עם מרפסת שבו גר דניאל רם. פה ושם צריפים, שעה של אחרי הצהרים.

על פיגומי הבית, למעלה, עומדים ובונים. מעלים לבנים, חבורת פועלים, ביניהם יהודה, שמעון ונחום, עומדת למטה ומגישה מוטות ברזל לחבורה העומדת על התקרה. דניאל רם, לבוש בגדים פשוטים, צוארון החולצה הלבנה פתוח – עומד למעלה על הפיגומים. בידו האחת הוא נאחז במוט של הפיגומים. גופו נטוי קצת למטה והוא נותן הוראות לעומדים למטה המגישים את מוטות הברזל. על ערמת חצץ, שלפני הבית, יושבות מרים ואסתר, לבושות מכנסים שחורים, לראשיהן כובעי־קש עם שוליים רחבים, ומפוצצות את החצץ.

ר' נחמן (עובר מביט כחולם על הבית הנבנה ושר):

    כה אמר אדני

    כה אמר אדני

    כה אמר אדני…

מחשיכים את הבימה. מואר שדה של ירקות מאחורי הצריף שבו גר דניאל רם. רינה לבושה חולצה ושמלה לבנה. על ראשה, כובע־קש עם שוליים רחבים, משקה את הירקות. לא הרחק ממנה חוה, כובע וחולצה לה כמו לרינה ומכנסים שחורים, מטפלת בערימת עשב.

רינה (לחוה): בשביל הרפת?

חוה: כן.

רינה: לך הכל ברור… ישר, בטוח. רפת. בעל… קבוצה… הכל ברור…

חוה: נניח, רינה, כי לתוך הלב לא חדרת עוד… ואגב… (היא מתרוממת מהערימה, מישרת את קומתה, מביטה באופק הבהיר) ארץ מולדת… עבודה… אמונה בחיים חדשים… בכל שנתיים ילד… ילד… רינה, לו טעמת וקבלת עליך בלב שלם העול הזה, יחס אחר היה לך גם לרפת, גם לבעל, גם לקבוצה… (היא שמה על שכמה את ערימת העשב והולכת).

רינה (מביטה אחריה עד שהיא נעלמת, ושוהה עצובה במקומה).

קריין (מתקרב אל רינה כשזו אינה מרגישה בו): שלום, רינה.

רינה (נתחלחלה): קריין!

קריין: נבהלת… אבל לא מפני… אֶת עצמך אַת יראה… ומה, וכי נעשית לאכרה?…

רינה: ומה, אינני מוצאת חן בעיניך?

קריין: ידיך כבר ודאי לא אותן הידים, החבצלות הלבנות והרכות… הראי.

רינה (מושיטה את שתי ידיה בבטחון כנגד קריין).

קריין (חוטף את הידים ופיו נצמד אליהן בצמא).

רינה (עומדת זקופה, בגאון, וכאילו שקעה בשכרות מתוקה, כמו לעצמה) ידי מושכות אליהן…

קריין: אבל אַת לא אכּרה… רינה, לא אמת הדבר… לא אמת…

רינה (בצחוק) וכי זה פשוט יותר מדי לגבי אשה כמוני? רוצה אתה לראותני בכך? חכה קצת. (היא ממהרת לצריף ושבה בעוד רגעים אחדים לבושה כאשה מזרחית צעירה) נו, עכשיו, קריין, אני – בת ירושלים. בת יהודה מימי קדם (מזמרת):

    דודי ירד לגנו

    לערוגות הבשם

    לראות בגנים וללקוט שושנים.

    אני לדודי, ודודי לי הרועה בשושנים.

קריין (מביט עליה בעינים מלאות הערצה): אַת מהתלת בי?… יפה… יפה. אבל לא אמת הדבר… לא אמת… לא אמת…

רינה (מרימה מטפחת לבנה, שהיתה מונחת על ידה על הארץ, ושמה אותה על ראשה. פניה נעשים כפני אשה צנועה): וככה?… זאת אני, זאת אני, קריין, ככה אהיה… (היא מסתירה את פניה בשתי כפות ידיה, כמו לברכת הנרות בערב־שבת. מתפללת) אלהי אברהם, יצחק ויעקב… יהי רצון מלפניך שתקבל את תפלתי… בת ישראל כשרה אהיה…

קריין: גם זאת לא אמת… לא אמת… לא אמת…

רינה (בכאב): ומה אני?… מי אני?…

קריין: עכשיו אַת – אַת… אַת – רינה… כל ימיך תשאלי מי אני… מנוחה לא תמצאי לעולם.

רינה: לא… לא, קריין, לא הייתי גם בזה… לא.

קריין: שוב אַת יראה מפני עצמך… מפחדת…

רינה (מתישרת, בתקיפות) חדל לך, קריין, נדבר פעם כבני אדם… פשוט. כבר עיפה נפשי מהסיבוכים… נדבר פעם כבני אדם.

קריין: טוב… אני שואל אותך: המצאת פה מנוחה?…

רינה: לא…

קריין: כך, ידעתי זאת. אַת – כמוני… בני עם נודד אנחנו. בני עם מחפש… שמים אנו מקבלים על ראשנו, אבל ארץ זו מתחת רגלינו למורת רוח היא לנו. נפשנו מתעיפת ממנוחה. זרועותינו פרושות תמיד לחבק עולמות, אבל לא להאחז בהם. גם לאלהי אבותינו הקדמונים אין דמות וצורה… (לוקח את יד רינה בידו) רינה, אַת יכולה להיות תקיפה, נועזה. בואי אתי, את כדור הארץ אחזה עתה אש אוכלת. בואי לשם… נבער יחד עם כולם… בואי…

רינה (מוציאה את ידה מידו של קריין. לוחצת את ראשה בשתי ידיה. צועקת מרה): אַ!… קריין, עזוב אותי, עזוב (בורחת אל הצריף ונעלמת).

קריין (נשאר רגע תפוס במחשבותיו, והולך לו ונעלם).

מאירים את הבימה. התמונה כבשעת הרמת המסך, בתחילת המערכה השניה, כולם עומדים על מקומם, בונים את הבית.

דניאל רם (מעל הפיגומים, כמקודם): לא כך, יהודה, בזהירות.

יהודה (מלמטה, כשהוא דוחף יחד עם כולם מוט ברזל): יודעים אנחנו.

דניאל רם (לנחום העובר על ידו ולבנים על שכמו): מה העמסת עליך משא כזה?

נחום: לא קשה, אינני אוהב לישון בשעת עבודה.

דניאל רם (כשהוא מתישר ומביט מסביבו באפקים. שר):

    אעברה נא ואראה

    את הארץ הטובה

    אשר בעבר הירדן.

פתאום הוא כופף את גופו למטה, מביט לשם וצועק לאלה המגישים את המוט.

יהודה, לא כך!… שמעון!… הזהרו!

יהודה: מה הצעקה?…

המוט נוטה הצדה.

שמעון (צועק): הזהרו, הצדה…

הוא ממהר להעמיד עצמו תחת המוט לעצור בו, כדי למנוע אסון. המוט נשמט מידו ברעש, כשהוא מסיע אתו חלק מהפיגומים.

דניאל רם (יורד במרוצה כשהוא מגיע לאמצע הדרך הוא קופץ על הארץ, חיור): אף אחד לא ניזוק?… כולכם?… שלמים?… ושמעון?

כל הבנאים יורדים מעל הפיגומים. עומדים רגע מבוהלים.

שמעון (כשהוא אוחז את אפו בידו): דומה, שחטמי היה בסכנה. כך טבעו של החוטם שהוא מזדקר מהגוף וקשה השמירה עליו…

כולם מתנערים מן הבהלה. צוחקים.

דניאל רם: למה הצחוק הזה? (לשמעון) עוד מעט וקרה אסון.

שמעון: שעת מנחה עכשיו והיה זה קרבן־מנחה.

צוחקים.

דניאל רם (מביט אל שעונו שעל ידו): די היום.

כולם מתישבים על ערימת החצץ. הגברים מוציאים סיגריות ומעשנים. הבחורות מתקנות את שמלותיהן.

נחום: בגרון שרפה. מתבקשת כוס תה. (ליהודה) מה, גם היום אין סוכר?

יהודה: אין.

נחום: הייתי מוותר על דייסה זו שבכל יום תמורת כוס תה חם עם סוכר…

אסתר: ועל מה לא היית מוותר לשם דבר מתוק? לקקן שכמותך. בת־חוה.

שמעון: כמו אסתר.

דניאל רם (מביט אל הבית): וכשנצליח – נגמור את הבית, הוא יהיה יפה, נהדר… ושוב אני מתרה בכם, חברים: הביטון נעשה באופן חדש! השגיחו היטב… אם תראו משהו, סדק או חריץ הודיעוני תיכף ומיד.

מי שהוא מהבונים (בהביטו אל הבית): ואם ברגע בהיר אחד יפול הבית עלינו על כל כבדו?…

דניאל רם (קם על רגליו. מביט על הבית, מדבר אל כולם): מעכשיו יהיה לנו לחוק: לא נגש לעבודה בבוקר כל עוד לא אבדוק בעצמי את הבנין.

יהודה (מביט על הבית, כאילו מדבר לעצמו): ואולי אנו מעמיסים יותר מדי על שכמנו…

מי שהוא מהבונים: נגוע מחיים כאלה ומעבודה כזו.

יהודה (כאילו נכוה מהמלים האלה): יבואו אחרים במקומנו… הבית יבנה…

מי שהוא מהבונים: נעשה לאינוַלידים…

יהודה: אבל הבית יהיה פה…

מי שהוא מהבונים: לא קרבן אחד ישנו כבר בבית־הקברות שלנו. נפול ונמות תחת משאו של הבית.

מרים (צועקת): די!… מה לכם היום, השתגעתם?

אסתר (קמה): מה, תשעה־באב היום?… (מחקה) נפול… נמות… ומה עוד?…

נשמעות שריקות אוטו. באים איש ואשה, תיירים. הם נגשים לחבורה, הולכים שלובי זרוע.

האיש: שלום.

כולם: שלום.

האיש (בהנאה): תיירים אנחנו. באנו לראות את ארצנו…

האשה (כשהיא שמה את הלורנט אל עיניה): השנה אמרתי לבעלי, נסע לארץ־ישראל.

האיש: כן… כן… היא שאמרה… כן… כן…

האשה (מוציאה מארנקה גזר מקופל בניר): לקחתי לזכרון, איזה גזר אצלכם! גם מלפפון לקחתי לזכרון ופלפל. אראה למכירינו. (היא מיטיבה את הלורנט, מביטה על הבית) ואת הבית הזה אתם בונים בעצמכם?…

יהודה: כן. בעצמנו.

האיש: טוב, טוב לעבוד, וכי לא כך?… והעבודה מבריאה, מחזקת את הגוף… ויש לקנא בכם…

יהודה (קם): נו, אדרבה… פשטו את מעיליכם, ובואו אתנו… לשורתנו…

כולם (עוצרים את הצחוק המתפרץ מפיהם).

דניאל רם (רומז באצבעו לאסתר שקשה לה להתאפק).

האיש והאשה הולכים להם ונעלמים. מצלצלים לאות הפסקת העבודה. עומדים להתפזר. פתאום נשמע כעין קול התפוצצות עולה מכתלי הבית. נבהלים. דניאל רם – כאילו זרם של חשמל עבר בכל גופו, נותן את ראשו בשתי ידיו. כולם מביטים איש אל רעהו, על הבית. מחשבה אחת עולה בבת־אחת בלב כולם. מתפרצת צעקה מרה – א!… עוד חברים באים מבוהלים. גם הזקנים והזקנות. גם רינה יצאה מהצריף אל המרפסת. כולם, מלבד הזקנים והזקנות, רצים אל הבית.

רינה (צועקת מן המרפסת): דניאל…

הזקנים והזקנות (מביטים בתמהון): מה קרה?… מה?…

מלכה: הלא תמיד הם רצים לתוך האש… אסתר’קה, אטלה… שובי…

רגע של דממה. שומעים רק פסיעות מתוך הבית. מתחילים לשוב אחד אחרי השני. נרגעים. סובבים את דניאל.

דניאל רם: לא כלום, כנראה. אולי התפוצץ משהו בפיגומים. לא נראה מאומה.

כולם: כן, לא ראינו שום דבר לא בכתלים, לא בתקרה, כך…

מתפזרים.

ר' שאול (למלכה): ענין של צחוק, כנראה.

מלכה: לא. קרה איזה דבר.

ר' שאול: אין אַת מבינה אותם… צחוק עשו להם…

מלכה: אם אמרתי שקרה משהו, משמע שקרה משהו.

הם מסתלקים.

דניאל רם (ליהודה): בוא אתי.

דניאל ויהודה הולכים לצריף שבו גר דניאל.

דניאל רם: מתאוננים. קשה הסבל…

יהודה: מי?

דניאל רם: הרי שמעת, אחדים. כשישבנו על החצץ שלפני הבית.

יהודה: לא. סתם… קשה… אבל אני מבטיחך, כולם כאחד נכונים לבוא באש ובמים…

דניאל רם (נגשים למרפסת ועומדים על ידה): שמע… בעיר, במחסן נמצאים החפצים שלנו. יסע מישהו מחר לעיר וימכרם… יהיה סוכר וגם את המטבח ישפרו.

יהודה: לא. למה?

דניאל רם: החפצים אינם נחוצים לי עוד.

יהודה: לא צריך. אדרבה, היבול השנה מבטיח טובות.

דניאל רם: אבל אני מבקש ממך… לי אסור להפּנות מהבנין… וגם רוצה אני לשרוף מאחורי כל הגשרים… לא אחזור לחיים אחרים…

יהודה: אבל…

דניאל רם: בלי אבל… אין לי מאום מלבד הקבוצה והבית הזה… עכשיו, עכשיו ברגע זה נתברר לי הדבר עוד יותר.

יהודה: יהא כך. מחר בבוקר אשלח מישהו. (הוא הולך).

דניאל רם (נשאר שוהה עוד במקומו, נשען על המרפסת שקוע במחשבות. מרגיש פתאום ברינה העומדת על המרפסת): שלום. לא ראיתיך (נכנס).

רינה: הרי אינך רואה דבר מלבד הבית…

דניאל רם (יושב על ספסל לפני השולחן): רינה, אל תדברי ככה…

רינה: שמעתי, את הגשר האחרון אתה שורף.

דניאל רם: כן. לא יהיו לי עוד חיים אחרים.

רינה: וחיי אני מה הם בעיניך?…

דניאל רם: כחיי…

רינה: אבל לא כמו הבית…

דניאל רם: אני אוהב אותך פה יותר מאשר לפנים, כי אני מטוהר פה…

רינה: תמיד רק על עצמך… אתה… אתה… אוהב אותי יותר… אבל אני… אנכי… כיצד אני אוהבת… (היא כורעת לפניו, שמה את ראשה בין ברכיו ושערותיה הארוכות נופלות על כתפיה. היא בוכה) דניאל… דניאל שלי… אינני יודעת מה אתי… אבל אינני יכולה להיות פה… אינני יכולה… (היא מרימה את ראשה מבין ברכיו. מתחננת) דבר מה מושך אותי בחזרה לשם… לשם… אל האש הגדולה המתלקחת שם…

דניאל רם: האנושיות לעולם תבער… אש תמיד… כל עוד אדם עלי אדמות… ופה חלקנו אנו באש החיים… הלהב שלנו…

רינה (ראשה נופל על ברכיו): דניאל, אינני יכולה…

דניאל רם (מחליק את ראשה): רינה, רינה שלי… קשה… קשה העול הזה. שבע ביום אני נופל תחת המשא הזה ושבע ביום אני קם ומלא אור… רינה, הלא שם הבנת אותי… טעמתי פה חיים זכים כבדולח… כך צריכים בני־אדם לחיות… פה נבנה את הבית… והחיים בתוכו יהיו ישרים, טהורים… אני נטהרתי פה… מיום ליום…

הוא שוקע במחשבות, כשהוא מלטף את ראשה. דממה, רינה רועדת מבכי עצור.

רינה (מתרוממת פתאום. נצבת מול דניאל): דניאל… אינני יכולה… אני אעזוב את כל אלה, אעזוב את הארץ…

דניאל רם (נבהל מכאב): מה? רינה…

רינה: כן… אז?… אז?

דניאל (מביט עליה בכאב)

רינה: ענה…

דניאל רם (שותק)

רינה: דניאל… ענה… אז?… אז?…

דניאל רם (מרכין את ראשו, כאילו מוכן לקבל על מפרקתו משא כבד ואומר בהחלטה): גם את הכאב הזה אשא בלבי… גם את המשא הזה אקח על שכמי.

דממה. מרחוק נשמע שירה של רחל:

    דוה לבי, דוה לבי, דוה לבי…

    נפשי מלאה מכאובים…

רינה (כאילו התעוררה. מתקרבת לדניאל): אבל זה שגעון…

דניאל רם (כמדבר לעצמו) שגעון… אבא והשופר שלו… אמא וקומץ האדמה שבידה… סבתא וחלומה שמשיח בבטנה… ושיריה… אבל זאת היא ירושה… ירושה בדמי… ירושה לנו… בדמנו… בגזענו… לא אוכל אחרת… ואני נטהרתי פה…

רינה: ואני נעשית פה מיום ליום נוראה יותר… איזה דבר נורא מתהוה בי… בקרב נפשי… כאשר רצתם לראות מה נעשה בבית בקשתי, התפללתי בלבי – הלואי ויפול… יפול הבית… לאנשים לא יאונה רעה, אבל הבית יפול… דניאל, אגלה לך הכל… מקנאה אני באהבתך את הארץ…. לבית… לחברים ולחברות… לכל… גם משיכה עצומה לשם… גם… לאחר… לאחר… דניאל, מה אני מדברת… דניאל, מה אני מדברת… דניאל, עזוב הכל… הצילני…

היא פורצת בבכי ונכנסת במרוצה לתוך הצריף. דניאל הולך אחריה.

בא ליל. ירח. שקט.

נחום (בא מאחורי הצריף. על שכמו רובה, הוא מתבונן מסביבו. הולך הנה והנה ויושב לפני הבית על ערימת חצץ. מביט. שר):

    יפים הלילות בכנען,

    צוננים הם ובהירים.

מפסיק. מביט. מוריד את הרובה מעל שכמו, מכונן אותו כלפי מעלה ויורה.

דניאל רם (יוצא על המרפסת, לנחום): מה קרה?

נחום: לא כלום… כך… לילה כזה…

דניאל רם (יושב על המרפסת, משעין את ראשו בכפות ידיו).

נחום (קם ממקומו. הרובה על השכם. פונה ללכת לעבר הבית השני ושר):

    ואם רחל בגדה בי…

(נעלם).

לילה. שקט. דניאל יושב וראשו בכפות ידיו. שקוע במחשבתו. מאחד הצריפים נשמע קול חליל המשתפך בשיר מזרחי. מרחוק נשמע קול פעמוני גמלים. שם עוברת, כנראה, שיירה. מבית האוכל עולה המולת שירה ורקוד. הקולות מתגברים ומשתתקים חליפות, בא זקן, לקראתו זקנה. נפגשים.

הזקנה: ואני הולכת לקרוא לך.

הזקן: טוב. אני הולך.

הזקנה: כבר שרים ורוקדים שם במטבח.

הזקן: כן.

הזקנה: צעירים… אַ, צעירים… ביום עובדים ובלילה שרים ורוקדים… אַ, צעירים… צעירים…

נעלמים.

יהודה (עובר עם חוה, ידו על כתפה): שלטון הפועלים… כן… אבל… צריך שיהיה בכלל מקום לשלטון שלנו… התביני?… שלטון… שלטון זה או שלטון אחר בוחר לו עם שהוא בן־חורין… שיש לו החירות לבחור לו את השלטון שהוא רוצה בו… נשלוט מקודם על חיינו בתור עם… קרקע תחת רגלינו… שמים שלנו…

נעלמים.

מפינת הבימה נפתחת דלת של צריף על ידי דחיפה מבפנים. על הסף נצב שמעון. ידו על כתפה של אסתר.

שמעון: נעזוב את הצריף. קירות כאלה אפשר למצוא בכל מקום, בואי החוצה… ארץ־ישראל… יופי כזה… בלילות כאלה אני משתגע… (הם עוזבים את הצריף) יש ובאמצע הלילה אני עוזב את מיטתי ואת קירות הצריף ורץ החוצה… לארץ־ישראל… אין בי כוח להכיל את אהבתי לארץ־ישראל… (מחבק אותה) וגם אותך אני אוהב… (אסתר צוחקת צחוק בהיר) אין בי כוח לסבול את אהבתי… בואי לרקוד… עד להשתגע. עד להשתגע…

נעלמים.

מאירים פינה חשכה על הבימה. על סלע יושבת רחל ומלכה.

מלכה: אולי טעה הצדיק.

רחל: צדיקים אינם טועים… לא… אינם טועים…

מלכה: אבל אולי טעה…

רחל: לא… לא… משיח בבטני – פה… בארץ־ישראל אלד אותו…

שוב מחשיכים את הפינה.

עוברים צעיר וצעירה.

היא: אמור נא לי… אמור נא לי… וכי אתה אוהב אותי…

הוא: חמודה שכמותך… מה אַת רוצה ממני?…

היא: אהבה… אהבה… אני רוצה…

הוא: שבע ביום אני אוהב אותך ושבע ביום אני שונא… אכול יסורים אני…

היא: מי ביקש ממך את חשבונותיך?… אני רוצה אהבה… אהבה!…

נעלמים.

באים ר' נחמן ור' שאול.

ר' נחמן: (בחרדת קודש) כן… כן… ברור… שמעתי, השופר תקע…

ר' שאול: (מחייך) חי… חי… חי… כיצד?… היתכן?…

ר' נחמן: לא בפעם הראשונה אני שומע זאת. למחרת בואי שמעתי שם על המרפסת… ואמרתי, אולי אני טועה. אחר כך שמעתי עוד הפעם… ועכשיו שוב, בלילה… ברור… ברור… שופרו של משיח…

ר' שאול: אבל… אבל היכן הם סימני הגאולה?

ר' נחמן: גם את הצורה, את הלבוש… אין אנחנו מכירים… אין אנחנו משיגים… הלבוש יכול להשתנות… הקליפה, החיצוניות… אבל התוכן… הפנים… ההבטחה נתקיימה… ברור לי… שמעתי שופרו של משיח… שופרו של משיח…

ר' שאול: ומה לעשות?…

ר' נחמן: האמין, ויאורו עיניך כמו עיני… אור חדש לנגד עיני… אור לי… אור לי…

ר' שאול: (תופס את זרועו של ר' נחמן כשכל גופו רועד מפחד) שופרו של משיח… ומה לעשות…

ר' נחמן: האמן… האמן וראה את הנס… אלהי ישראל מקיים את הבטחתו… אור לא מעלמא הדין… אור לי… אור לי…

נעלמים.

בבית האוכל מתגברים השירים והריקודים. שומעים קולות: החוצה… לבית… באים בלפידים ורוקדים לפני הבית הורה בהתלהבות. שרים:

    בשוב יהוה את שיבת ציון

    היינו כחולמים…

ההתלהבות מתגברת עד כלות הנפש. שרים:

    אל יבנה הבית, אנחנו נבנה הבית

    הבית, הבית, הבית…

הרוקדים מתרחקים שוב, רוקדים ומתרחקים לעבר המטבח.

חוה (לבושה מכנסים שחורים, מוציאה מבין הרוקדים את נחום): בוא, בוא לרפת. צריך לשלוח את החלב לעיר. בוא.

נחום: עוד… הניחי לי… עוד מעט…

חוה: רקדן שכמותך. זה כמה שנים שאתה רוקד… ועוד לא שבעת…

נחום: לא… לא שבעתי… אוי, חוה… חוה… האם לא תביני?… בלילה כשאני נישא על האשמדי שלי – אני רוקד… ליל ארצנו… רק לריקודים נוצר הוא… יא־ליל, יא־ליל. יא־ליל, יא־ליל… אוי, חוה, ואני הלא אהבתי אותך ויהודה לקח אותך… ואת האשמדי שלי אני אוהב מפני שאת אוהבת את יהודה ואת הפרות שלך…

חוה: הוי, נחום, נחום, נשארת כמו שהיית… שומר… נו, בוא, נרקוד עוד הורה אחת… בוא… (מתחברים אל הרוקדים ונעלמים יחד אתם לעבר המטבח).

דניאל רם (שישב כל הזמן על מרפסת צריפו, קם והולך לעבר המטבח אל הרוקדים. בדרך הוא נפגש בגולד):

גולד: שלום.

דניאל רם (משתאה): שלום, מה?…

גולד: קרה אסון?

דניאל רם: מה?

גולד: כך ספרו לי. הבית נסדק.

דניאל רם: לא.

גולד: הייתי בסביבה, ספרו לי שהבית נסדק וסרתי הנה לראות במו עיני.

דניאל רם: פחד שוא היה.

גולד (קר ויבש): אולם אני מצטער להודיעך, כי מהיום והלאה לא תקבלו עוד שום כסף, עד גמר הבנין.

דניאל רם: טוב…

גולד: עכשיו אני יודע, באת לעשות כאן נסיונות… מה יאמרו הבריות?… למי מסרנו את בנית הבית?…

דניאל רם: לנו, לבוני הבית…

גולד: למי?… מי אתם?…

דניאל רם: בוני הבית…

גולד (כופה את עצמו לשלוט ברוחו. קר ויבש): שלום! (הולך).

דניאל (נשאר יחידי. אין איש. הוא מזדקף ומדבר לעצמו): עוד אעיז!… נעיז!…


המסך.


 

מערכה שלישית

המקום שבמערכה השניה. השעה שלפני הצהרים.

על פיגומי הבית ועל התקרה עומדים ועובדים. על ערמת חצץ יושבות מרים ואסתר ומקישות בפטישים. על מרפסת הצריף, שבו גר דניאל רם, בצד הבית הנבנה, צועד דניאל הנה והנה. יש שהוא נגש לשולחן שעליו תכנית הבית, מסתכל בו, מביט על הבית ומתחיל שוב מתהלך הנה והנה.

רינה (יוצאת מפנים הצריף אל המרפסת. מביטה על דניאל. פונה אליו): דניאל, תפול תחת המשא הזה, כל הלילה לא ישנת. ראיתי.

דניאל רם: כן, לא ישנתי, הנפץ אתמול אינו נותן לי מנוחה… בדקתי גם היום את הבית. כלום לא מצאתי. אבל חושש אני שלא הבאתי בחשבון את החום ואת החמסינים. ואם טעיתי – אסון עלול להתרחש בכל רגע ורגע.

רינה: גם אתה תפול תחת המשא הזה.

דניאל רם: יבוא אחר תחתי…

רינה (יושבת אל השולחן שקועה במחשבות).

דניאל רם (נגש לשולחן, כותב דבר־מה על נייר המונח על השולחן. מרים אבן מהרצפה ושם על הנייר, שהרוח לא ישא אותו. לרינה): רינה, אני הולך למחצבה לראות את האבנים בשביל החצץ. אם יקרה משהו ויחפשו אותי, ידעו מתוך הפתקה היכן אני. (מקפל את התכנית. מכניסה לתוך הצריף. שב אל המרפסת. פונה לרינה): רינה, אם ישאלו היכן אני, ואַת תהיי עוד פה, בבקשה, תאמרי להם שאני במחצבה.

הולך ונעלם מאחורי הצריף.

רינה (נשארה יושבת עצובה. מביטה על הבית).

אסתר (קמה מערמת החצץ. רצה אל הברז שאצל המרפסת ושותה).

רינה: אתן לך כוס.

אסתר (מרימה ראשה): לא צריך. (שותה שוב) א, טוב, היום בוער. א, כמה אוהבת אני את הארץ בימים האלה. בוער… אש לבנה… השערות על הראש בוערות… (שבה למקומה ולעבודתה).

מרים: א, החצץ היום כאש.

אסתר: חמסין.

מרים: ארץ־ישראל…

שמעון (עובד למעלה): אני נשרף. שריפה!…

נחום (עובד למעלה): לעזאזל, מאה חמסינים נזדמנו יחד היום.

אחד הבונים: החום מוצץ את טיפת הדם האחרונה.

יהודה: זאת היא ארצנו. בוערת הארץ, בוערים אנחנו, אש, להבה!

נשמע קול התפוצצות חזקה. הפיגומים רועדים. העובדים עליהם ועל גג הבית נמלטים ורצים. מבוהלים באים במרוצה העובדים במטבח. גם חוה באה, כנראה, מהרפת. גם ר' נחמן בא. כולם מביטים חיורים על הבית.

כולם: איפה דניאל?

רצים לצריפו של דניאל.

יהודה (חיור ומלא דאגה. לרינה): איפה דניאל?

רינה: מה, מה קרה?

יהודה: אסון… התקרה נתפקעה. חגורת הביטון בסכנה. הבית עלול ליפול בכל רגע.

רינה (כמו לעצמה) ליפול… הבית… הבית יכול ליפול… (נראה שאיזו מחשבה עברה במוחה. היא שולחת את ידה אל הפתקה שמתחת לאבן על השולחן, לוקחת אותה וממעכת אותה באגרופה. ליהודה): ודניאל יכול עוד להציל?… להציל את הבית?…

יהודה: אני מאמין בו… לו היה פה ברגע־זה… איפה הוא?

רינה (רואים שמלחמה בלבה).

מאצל הבית נשמע עוד הפעם קול נפץ, כעין שבר בפיגומים או בבית גופו. כולם מפנים בחרדה את פניהם לעבר הבית.

יהודה (לרינה): איפה דניאל?… לאן הלך?… לא אמר לך?…

רינה (מקמצת בחזקה את ידה שהפתקה בה. קולה עשת. בהחלטה): לא…

יהודה: ואיפה הוא?

רינה: איני יודעת…

שמעון (בתחנונים): הוא יציל… איפה דניאל?

רינה (כולה אומרת החלטה. שותקת).

חוה (נגשת לרינה, מביטה ישר בעיניה): אַת יודעת…

רינה: לא…

חוה: רינה, בעיניך קור שחור. אַת יודעת…

רינה: לא…

חוה: נקלל אותך… עד עולם… ילדי… ילדינו… רינה, גם את תהיי אם לילדים… ילדיך יקללוך…

רינה (נתחלחלה): מה?… מה?… (היא צונחת אלמת על הכסא שאצל השולחן).

כולם עוזבים את המרפסת. הולכים אל הבית. מביטים בפחד.

חוה (צועקת מרחוק): ילדיך יקללוך…

קריין (נגש אל המרפסת. לרינה היושבת יחידה ובלבה מלחמה): רינה, ועכשיו?…

רינה (כמו לעצמה): ועכשיו?…

קריין: ועכשיו יש תקוה?…

רינה (כמו לעצמה) ועכשיו יש תקוה?… איזו?..

קריין: הבית יפול… אני מבין אותך. אַת עוזרת לכך… בואי אתי… גורל אחד לנו…

רינה (כמתעוררת קמה מעל הכסא) אתך… לאן… לאן?…

קריין: לשם… חזרה לשם… לעולמך… למהותך…

רינה (כאל עצמה): לעולמי…למהותי… תהום שחור וריק מתהוה בלבי… (מביטה בעיני קריין), קריין, ברק של צחוק נורא בעיניך… תמיד פחדתי ממנו. קר ונורא…

קריין: לא רק שלי הוא… גם שלך… של עמנו… עם נודד בעולם… שראה הכל, היה עד לכל… ומבין הכל… גם אנחנו נודדים כמו אבותינו לפנינו וכמו בנינו אחרינו…

רינה: (כאילו נכותה מהמלים האחרונות. עיניה מתרחבות ואור חדש נולד בהן) בנינו… בנינו… מה, מה?… ובנינו אחרינו… גם הדור הבא… גם ילדי יהיו כמוני… נודדים… והצחוק הזה בעיניהם כמוני… עם הגיהינום שבי… או עם קללה על לשונם… לא… קריין. ברגע זה נתחור לי דבר מה… הואר דבר מה במוחי… יהודה… שמעון, חוה!…

קריין: מה אַת עושה?… רינה, תתחרטי…

רינה: לא… לא… ברגע זה הואר הכל… הוארה נשמתי… אור במוחי… אור חדש נולד בקרבי… אני רוצה להיות שם… אם לילדים… בשביל הדור הבא… ילדי… הוארה בפתאום נשמתי… אור חדש… לא… יהודה, חוה… שמעון… דניאל!

דניאל רם (בא מאחורי הצריף): מה קרה?… מה?…

רינה: רוץ מהר אל הבית…

דניאל רם (רץ, רינה אחריו. קריין נעלם מאחורי הצריף): מה קרה? מה?…

כולם (אצל הבית): הנה דניאל, דניאל…

יהודה (רץ לקראתו): קרה אסון… התקרה התפקעה… וגם חגורות הביטון שלמעלה בסכנה…

דניאל רם: א!… (מתגבר ומשתלט על עצמו) רק התקרה?…

יהודה: כמדומני.

דניאל רם: עוד נציל. מי ילך אתי למעלה?

כולם: כולנו.

דניאל רם (כנזכר בדבר מה): לא, מקודם בעצמי… סכנה, אף אחד אל יהין. עד שארשה… לא…

כולם: לא, כולנו… כולנו…

דניאל רם (בקול מצוה): אני בעצמי… כל רגע יקר…אל תהינו ללכת אחרי…

מטפס על הפיגומים. כולם מטפסים אחריו… רינה, שהיתה בקהל, מתחמקת, רצה לאחורי הבית ונעלמת. דניאל מטפס למעלה, כולם אחריו. גם ר' נחמן. דממה, מטפסים. האויר רווי סכנה. הדממה נמשכת. תחת רגלו של מישהו נשבר מוט הפיגומים, הוא מתחלק למטה. מתגבר ומטפס הלאה. כשהמטפסים ובראשם דניאל עומדים להגיע אל התקרה, נראית מעבר השני של הבית ראשה של רינה, יחידה. פניה מאירים וכאילו עטרה של זוהר סביב לראשה. היא עולה ומתרוממת עד שהיא נראית בכל קומתה, ובאה ועולה הראשונה על התקרה. היא מתישרת, מביטה רגע לפניה באופק ומלבה מתפרץ “איזה אור!” והיא דורכת הלאה על התקרה בעוז ובבטחון. באה עד הקצה השני של הבית, מושיטה את ידיה לדניאל המטפס ועולה… וקוראה בגאון: “דניאל, דניאל!”…

דניאל רם (ברטט שמחה): רינה, רינה!…

דניאל ואחריו כולם עולים על הגג. הוא בוחן את התקרה ואת הבית מכל הצדדים.

דניאל רם: לא אחרנו… טוב… נציל… לכונן בכיוון אחר את מוטות הברזל. הם גם יעזרו לחגורת המסגרת… (מראה בידו) ככה… ככה… נמהר…

על התקרה מתחילה עבודה קדחתנית. מטפלים במוטות ברזל, גם רינה בין העובדים. וגם ר' נחמן. דניאל עומד כשהוא נאחז במוט הפיגומים ומנצח על העבודה.

דניאל רם (עוזב את מקומו מתהלך על התקרה הנה והנה. מסתכל בתקרה. בא עוד הפעם עד אמצע התקרה, מסתכל היטב מסביב ופונה לכולם): די… טוב… הסכנה עברה… לנוח… הבית איתן… חזק… מחר נתחיל לבנות את הקומה השניה… נעיז עד הסוף!…

כולם עוזבים את עבודתם. מנגבים את הזיעה. שואפים רוח לרווחה. אחרים מנסים ברגליהם את התקרה, אם חזקה היא.

דניאל רם (בטוב לב): חזק… חזק…

שמעון (גם הוא מנסה ברגלו את הגג. לדניאל בצחוק): ובפני הורה יעמוד?…

דניאל רם: אפילו עד אור הבוקר שלמחרת…

שמעון: נו, חברה, אל יבנה הבית…

וידי כולם משתלבות על הכתפים. גם רינה בתוך הרוקדים. גם ר' נחמן. הזקנים והזקנות שנשארו למטה מוחאים כף, ועל התקרה רוקדים בהתלהבות, עד כלות הנפש:

    אל יבנה הבית

    אנחנו נבנה הבית,

    הבית, הבית, הבית…


המסך.

המלצות קוראים
תגיות