רקע
יהודה קרני
מוֹת סַבְתָּא
mנחלת הכלל [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשנ"ב 1992

מִתּוֹךְ נְעִימוֹת־עָם


בְּאֵיזֶה בַּיִת, בְּאֵיזוֹ שְׁכוּנָה,

בְּאֵיזוֹ פְּאַת מִטָּה חוֹרֶקֶת

מֵתָה סַבְתָּא, לֹא רְשָׁעָה וְלֹא צַדֶּקֶת,

אֶלָּא אִשָּׁה פְּשׁוּטָה, הַמְכֻנָּה

חַיָּה אוֹ שָׂרָה, שֶׁהִגִּיעָה לְזִקְנָה

וּכְלוּם בְּחַיֶּיהָ לֹא תִקְּנָה

מִלְּבַד שֶׁהֶעֱמִידָה יְלָדוֹת וִילָדִים,

וְהַלָּלוּ בְּבוֹא פִּרְקָם הֶעֱמִידוּ לָהּ נְכָדִים

וְנִינִים בְּלֹא “עֵין הָרָע”,

כִּי לֹא לְתֹהוּ בְּרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ.

וְהָיְתָה הָאִשָּׁה מִתְפַּלֶּלֶת

כָּל יָמֶיהָ לְפִי תֻמָּהּ

לֹא עַל כְּלָל הָאֻמָּה

אֶלָּא עַל כָּל יַלְדָּה וְיֶלֶד,

שֶׁלָּהּ וְשֶׁל הַבָּנִים,

שֶׁיִּהְיוּ בְּרִיאִים וְיַאֲרִיכוּ יָמִים וְשָׁנִים

וְלֹא יֵדְעוּ אָסוֹן וָצֶלַע

אָמֵן סֶלָה.

וּכְשֶׁהִגִּיעָה הָאִשָּׁה לְזִקְנָה מֻפְלֶגֶת

וְעֵינֶיהָ כָּהוּ מִהְיוֹת סוֹרֶגֶת

בִּשְׁבִיל מַחְמַדֵּי נַפְשָׁהּ סוּדָרִים וְגַרְבַּיִם

מִן הַבֹּקֶר עַד הָעַרְבַּיִם

וְהַיָּדַיִם רוֹעֲדוֹת וְהָרַגְלַיִם חַלָּשׁוֹת

וְשִׁנַּיִם אֵין לִטְחֹן וְרַק חֲנִיכַיִם לָשׁוֹת

וְהִיא עוֹר וַעֲצָמוֹת כְּאִלּוּ יָשְׁבָה יָמִים רַבִּים בְּתַעֲנִית –

וַתִּתְכַּנֵּס הָאִשָּׁה בַּמִּטָּה

וַתֹּאמֶר בְּבַת־שְׂחוֹק סַלְחָנִית:

אֲהוּבֵי לִבִּי, קָרוֹב, כַּנִּרְאֶה, יוֹם הַמִּיתָה;

וּלְאַחַר שֶׁקָּרְאָה וִדּוּי עִם בְּנָהּ־בְּכוֹרָהּ

הוֹסִיפָה: מֵעַתָּה אֵין יוֹם־הַדִּין מַטִּיל עָלַי מוֹרָא.

וּמִשֶּׁמֵּתָה כְּבִנְשִׁיקָה הִלְבִּישׁוּהָ תַּכְרִיכֶיהָ הַלְּבָנִים,

שֶׁהָיוּ מֻנָּחִים בְּקַמְטָרָהּ עִם שִׂמְלַת הַחֲתֻנָּה מִשָּׁנִים,

וּכְשֶׁשָּׂמוּהָ בָּאָרוֹן הִיא הָיְתָה כָּל כָּךְ גּוּצָה

שֶׁנִּדְמָה, כִּי כָּאן תִּינוֹק, רַחֲמָנָא לִצְלָן, לִקְבוּרָה מוּצָא.

וְהַגּוּפָה הַדַּלָּה שֶׁל הַסַּבְתָּא

בֵּין כָּתְלֵי הָאָרוֹן הִתְלַבְּטָה

עַד שֶׁהֱבִיאוּהָ לְבֵית הַקְּבָרוֹת.

כָּאן חַזָּן זָקֵן, עָנִי מָרוּד,

עָשָׂה לָהּ “אֵל מָלֵא” בְּקוֹל צָרוּד,

אַךְ דְּמָעוֹת גַּם פֹּה לֹא הָיוּ נִגָּרוֹת

וַיְהִי כְּאִלּוּ הַיְקוּם הִשְׁלִים עִם הַמָּוֶת

וְכִי זֶה מִלְּכַתְּחִלָּה נִתָּן לְחֶסֶד וְלֹא לְשָׁבֶט.

וְרַק יַלְדָּה אַחַת, נֶכְדָּה,

שֶׁשָּׁתְקָה אַף הִיא כָּל זְמַן לֶכְתָּהּ

אַחֲרֵי הָאָרוֹן, זָעֲקָה פִּתְאֹם זַעֲקַת שֶׁבֶר:

“סַבְתָּא, סַבְתָּא”, אַךְ זוֹ חִיְּכָה כְּבָר בַּקֶּבֶר.

המלצות קוראים
תגיות