רקע
רחל בלובשטיין
לזכר פסיה אברמזון
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

יחד היינו על שפת כּנרת ובשדותיה יחד עבדנו. שנים רבות עברו מאז והשכיחוּ מלב כמה פרטי הוַי. כמה קוי אופי. ורק צוקי-זכרונות של יום-חג או יום-איד מזדקרים פה ושם בודדים.

בראשונה לא השגחתי בה כלל, ב“ילדה”. היא נראתה כבת ארבע-עשרה. נוכה, פנים לה עגוּלים תינוקיים, אף סולד ושתי צמות קצרות מרקדות על כתפיה.

אותו יום עבדנו בגן הירקות, למטה. זוכרת אני איך הגיעו לאזנינו צריחות עמומות, איך נשכה הבְּטֶחָה: “אסון”, איך רצנו למעלה אל החוה. שם נודע לנו: רוח מערבית חזקה הִפריחה סחבה בוערת עד הגורן שלנו והבעירה אותה.

הגורן! תלוליות זהב אלה, ברכת אדמתנו, הלא בחרוף נפש נעמוד עליכן בפני צר!

עשו כל אשר היה לעשות: חרשו מסביב לערמה הבוערת; כיסו את הערמות השכנות בשקים רטובים; בשרשרת ארוכה עמדנו והעברנו מיד אל יד דלי מים מן הברז שבחצר החוה אל הגורן. פתאום שמעתי שקשוּק אופנים וראיתי עגלה1 עולה משפת כנרת, בעגלה שתי חביות-מים ופסיה נוהגת בפרדות בעמידה. הבהמות הנבעתות נחרוּ, השתוללוּ, סירבו להתקדם. הא מתחה את המושכות בידיה הקטנות האמיצות, לא נבוכה, לא נכנעה. היום כאז עודני רואה אותה: קוממיוּת, ראשה מורם ובעיניה הגבוּרה.


תר"ץ


  1. בספר כתוב “עלה” [הערת פרויקט בן־יהודה]  ↩

המלצות קוראים
תגיות