ספור בארבעה ספרים מאת נתן ביסטריצקי, הוצאת הספרים “ירושלים”

ספר אשר סבאו מהול במים; אשר בטפלו בפרוֹבּלמוֹת צורבות, והנה יד לבנה נשית מיטיבה תלתל רשלני על מצחן החִור של אותן הפרוֹבּלמוֹת, אשר בו הבטוּי גורף את התוכן ופולטו זעיר פה זעיר שם, על פני החופים השטוּחים; ספר אשר קורא רציני וקפדן יקרא בו מתוך העויה של קוצר-רוח ואי-אמון, ולב קורא בלתי רציני ונוח המזג ילך שבי אחרי שפע בזבזני של השאלות, ציורים ודמוּיות, אחרי כל העושר המבורך הזה של מילים יפות עליזות נצחון-יָפיָן, השאוב מטובי מכמני שפתנוּ. מילים יפות? אל נא יהא הדבר קל בעינים! עברית כזאת, צרופי צלילים כאלה, המהנים את האוזן כמלמוּל של פלגי האביב, הנם יצירה אמנותית עצמאית.

הקונצפציה – לקבוע ימים ולילות חולפים של קבוצת פועלים עברים בארץ-ישראל – היא מעניינת מאד. ואילו היה לו, לבנימין מוגיליאנסקי, פחות פנאי, פחות נייר, ויותר – עוד יותר – כשרון ספרוּתי, כי אז היו רשימותיו דורון יקר.

תרפ"ו

היינו מעירות שחר. דומה, לוּ הקדמנו עוד רגע אחד, והיינו תופסות את הלילה במפתיע, מרגלות את מסתוריו וקולטות את סוד שיחו. הצצה ראשונה – אל הים. בשעה זו שרוי הוא בתנומה. כהה כלשהו בתוך מסגרת הרי תכלת, הרדומים אף הם.

החוף האחד – לנו הוא. כל צרור וכל חַלוק בו – מכר ומודע. ימינה, אל הירדן, הריהו מתרומם לגבעה תלולה. כמה פרגים, כלניות, שיני אריה חוגגים על פני מורדיו את אביב חייהם היחיד! שמאלה, בשפל, מזדקר לו דקל בודד, בצדו הייתי הוזה שעות על שעות; דקל קטן בודד, המרים כאן – מי יודע, כיצד – את ראשו העטור. ושם, להלן, לצד טבריה עדי שיחי-הרדוף, שפע סבכי-ירק. החוף השני – רחוק, נכרי. מרחב הכנרת מבדיל בינינו ובינו. גבעות החורן חופפות עליו, כהות לבוקר, לילכיות לצהרים, ארגמן לבושן עם השקיעה. מושכות, צודות, ככל אשר בעבר ההוא. זכורתני בליל-ירח, עם הקיץ, חתרו סירותינו אל חולת “העבר ההוא”. צעדנו על גבי האדמה, השומרת את עקבות פעמיו של אברהם אבינו, הקשבנו הד דבר אלוהים בשכבר הימים: “ואגדלה שמך”. טיפסנו אל צורים והצצנו למטה אל הבקעים הצרים, שם ריוו עינות במימיהם הצוננים שרשי חרובים עתיקי יומין.

כיצד עובר היום בכנרת? השחר עלה בהחילנו לעבוד. ארבע עשרה היינו. ידים מיובלות, רגלים יחפות, שזופות, שרוּטות. פנים עזות, לבבות לוהטים. האויר כולו צלל לזמירותינו, שיחנוּ וצחוקנו. המעדרים הונפו והורדו בלי הרף. לרגע קט תפסיקי, תנגבי את זיעת המצח בכנף “הכפיה”, תעיפי מבט- אהבה אל הים. מה טוב! תכלת, תכלת ללא אומר, נושאת שלום, מרפא לנפש. אי-בזה מרחפת על המים דוגת-כנף, עוד מעט וסירת-הקיטור הזערורית המעבירה את הנוסעים מצמח לטבריה תאבך את עשנה.

לצהרים היינו שבות אל החוה, ושוב הים אתנו. עין-התכלת היתה מציצה אל חלון חדר האוכל, עין התכלת של אדמת המולדת.

ככל אשר הארוחה היתה דלה, כן עלזו קולות-העלומים. מפני רוָחה יגורנו. נכספנו לקרבן, לעינוי, לכבלי-אסיר, בהם נקדש ברמה את שם המולדת.

זכורתני, שתלנו אקליפטים בתוך הבצה, במקום בו הירדן נפרד מעל הכנרת ואץ-רץ הנגבה, מקציף סלעים, מציף את גדותיו. לא אחת מאתנו היתה אחר כך מרעידה בקדחת על יצועה הדל. אבל אף לרגע אחד לא עזב אחת מאתנו רגש ההודיה לגורל. עבדנו מתוך עלית-נשמה.

הציק הצמאון, והרי אחת מאתנו מפליגה אל הים עם הכלי הרגיל שלנו – תיבת הפח משל נפט. איזה תענוג הוא לצנוח אל החצץ, ולשתות עד אין סוף, כחית-היער. להשקיע במים את הפנים הלוהטים, לשאוף רוח, ושוב לרוות עד כלות הכוחות.

אומרים, סגולת פלאים למים ההם: מי ששתה מהם אך פעם, שוב ישוב אליהם. האם לא על כן עורגים הבנים בנכר אל חופי הכנרת השקטים, יען כי אבותיהם רוו כאן את צמאם?

ביום השבת הייתי יוצאת לנוח על פני הגבעות הסמוכות. כמה שם חגוים נפתלים, כמה מחבואים יקרים, כמה ואדים ירוקים; לוּ תשארי פה לכל ימיך. מה טוב לפסוע על פני המשעול לאורך החוף, עד אשר תראה לפניך חומת טבריה על מגדלותיה העגלגלים. כל כך עתיקה היא טבריה זו, שאינה נראית לי כעיר, אלא כציור מתוך ספר לימוד לדברי ימי קדם. ראה, אלה האבנים ראו פניו החִורים של המוכיח מנצרת, שמעו את משנתם של התנאים, וגם את פני בירוניקה הנאוה זכור תזכורנה האבנים האפורות האלה.

לא מראה נוף הוא ים-כנרת, לא פיסת טבע בלבד – גורל עם התלכד בשמו. באלפי עינים יביט מתוכו עברנו אלינו, באלפי שפתים ישׂיח ללב.

תרע"ט

לאסף הלוי איש ירושלים

איש-ירושלים. אכן, אין להטיל ספק בירושלמיותו של אסף הלוי. כי איפה, אם לא בפנה נדחת זו, נשתמרו תום-רגשות והשקפת עולם אידאלית שכאלה?

ה“שאלות הארורות” לא יצקו את רעלן לתוך נשמתו, סערות-מרד איומות לא כווהו במגען, והריהו יושב לו שטוף-זהרה של שמש-מולדת וחורז חרוזים לכבודה. ואנו, מפונקי דקות חולנית של נפש בת-דורנו טפוחי מעוף-הרעיון ותהומות-ההרגשה, מסתכלים בתמהון בצמצום, בבהירות ילדותית זו, ויהי הפייטן עצמו בעינינו כעין “מגלת-קדם”…

יש, אמנם, גם לאדם מודרני שאיפה לפרימיטיביות; אך שם היא באה מתוך הרכבה של כוח אלמנטרי ותרבותיוּת יתרה; מה שאין כאן.

ומה יש כאן? – אהבה לנוף-מכורותיו, שהיא נוגעת עד הלב בפשטות בטויה הילדותי, יש הבנה לרוחה של אגדה ערבית. ויש אשר תעלה מבין דפי-הספר נשימת ארץ קדומה באויר-הרחמים שלה, בכספי לילותיה, “ביריעת דינור עוטפת שפולי-רקיעים”.

לשונו העברית היא למדי ואף עשירה. אך היא כמעט משוללת תמונות, צבעי-דמיון, השאלות פיוטיות.

שירים אחרים מוצלחים הם מאד לפי שלמות סגנונם וחן-המקום, כגון: “השבב”. על אחרים נסוך חוט של הומור נעים. כזה הוא השיר “אפותיקי”: חולה במחלת-יבשה אנכי.

תר"פ

מסדה

פואמה מאת יצחק למדן, הוצאת “הדים”, תל-אביב, תרפ"ז

נער עברי נמלט מרוסיה לעלות ארצה ישראל. הנהו בין שומרי חומותיו של המבצר האחרון. מתענה בענותן, מתיאש וכושל, מבקש שכחה בשכרות מחול על מרי ההתפכחות שאחריה, נאבק במראות-תמול מפתים, כורע, גובר ומעודד: “חזק, חזק ונתחזק!”

אלה הם חוטי המסכת. ידעה יד הפייטן לרקום עליה רקמת דמיון ואת תוגת-חיי-יחיד לרומם לידי סמל של גורל העם.

סמליות היא ביטויו הטבעי, האורגני של יצחק למדן, עד כי אינך משגיח בה כמעט. אולי גורמת לזה בהירותם של הסמלים הללו. לא פרשת-שבילים בלב יער, לא אורות לילה מתעים, אלא דרך המלך. נהרה. ועוד סגולה אחת: עבריותם. מרשרשים הם בקרקע התנ"ך ויונקים לשד קדומים ממקור לא אכזב זה, גושרים גשר נאמן ומקרבים רחוקים.

אופינית לה לפואֶמה גם צניעות הצער. זו הצניעות האפרתית, הכובשת את היצר: לזעור, לספוק כפים. כי הרי גם בלאו הכי נוקב הצער עד תהום.

בשער / רחל

שירים מאת ל' אלמי

אלה שהכירו את אלמי מתוך שיריו שנתפרסמו במכתבי עתים, אכזבה צפויה להם. אותם שירים לקחו לב בנגינתם הרבה, בצלצול הנראה כתכלית לעצמו והמשיב לאמנות הבטוי השירי את זכות קיומה הקדומה להיות מלטפת את חוש השמע. דוגמה" “אי לא לי עם לילה”. היתה בהם פה ושם גישה רעננה ומבטיחה, ועיקר העיקרים – היתה בהירות, חוט השדרה, מסגרת קבועה.

בקובץ השירים החדשים המכונה “בשער” נעלמו הסגולות האלה ואינן. עתה משול אלמי לאדם, אשר שטף דבורו מבליע את משמעות דבריו, מבלי שתהא לדברים המפורדים הללו חויה עצמית. הפתוס שהוא נאה לנושאים הפתטיים כמולדת, עמל ורעב, אין לו בפי אלמי כל כוח מניע, והוא מניח אותך קר כקרח. וגם בהצליח אלמי לשקף משהו מאויר הארץ ומהלך נפשה, מיד הוא ממולל את ה“משהו” הזה ומפוררו במו ידיו, עד שלבסוף אינך מבחין עוד בין שיר למשנהו וכולם יחד נראים כגל לבנים המחכה לבנאי. ההשאָלות בדויות הן ואינן מתקבלות על הדעת. למשל: “על שמֵי בשרי”…או: “כשבֳּלים בגיא צומחים ריסי ענים”…“תבריק לה שמחה שלופה לכל לחי, כחרב שלופה מן הנדן”…אילו ידע הפיטן הצעיר למצוא דרך אל מוצאותיו.

שירי אנדה פינקרפלד, הוצאת “זוהר” תרפ"ט

קצרים-קצרים השירים: ניד-ניד, הרף-עין. יש והשיר נראה כקטע משיר; אך יש והוא קבוּע איתן במסגרתו הלבנה ואין להוסיף או לגרוע. יש תדמה: רגע מרגעי הזמן תפוס בכף והנקוּדה המסיימת בהולה לבוא בעוד מועד, בטרם חדל הרגע מפרכוסיו. ויש תדמה כי רק זכר-הרגע היה זה, וכי בין הריש ובן ביטוּיו מפריד מרחק-מה של הגות, הרהור. אז עצור קול השר כקולו של מתוַדה והשיר שקט, קט. השקט הרי בעצם מהוּתה של המשוררת והיא שבה אליו כשוּב מארצות-נוד אל ארץ מולדת.

בְּהוֹלְלוּת שִׂמְחָה

לְשִׁקְטִי יִחַלְתִּי,

לְגַנִּי הַבּוֹדֵד.

עוֹד הֶמְיָה תִּרְדְּפֵנִי וְשִׂמְחַת הַיַּיִן.

אַךְ אֲנִי כְּבָר שַׁבְתִּי אֵלַי.

עַל בִּרְכֵּי דְמָמָה מִצְחִי אַנִּיחַ.

אמנם במקום אחר כתוב: “בת-חדוה אנכי”. אך חדוַת-החיים של א. פ. אינה עוברת על גדות-הלב, לגלוש מהם בניבי שיר. ברכת-החדוָה שמוּרה לה עמוק במעמקים, מגן לימי תוּגה. המבט מופנה כלפי פנים, המבט המתבונן, השוהה. אולי בא רושם זה משום שקיפוח הרחש שהסתנן, כביכול, עקב שהייה. שקיפוּת הרחש כשקיפוח הבטוי הנן מסגוּלותיה היקרות של א.פ.; בשיר הבא מגיעה הסגולה הזאת לשׂיאה:

הִרְגַּעְתַּנִי, אֱלֹהִים,

בְּתִתְּךָ בִּי יֶלֶד.

לְמִשְׁאֲלוֹתַי מִמְּךָ

תְּשׁוּבָה אַחַת הֲשִׁיבוֹתָ לִי:

זֶרַע חַיִּים זָרַעְתָּ בִּי.

וּשְׁקֵטָה לֹא אוֹסִיף שְׁאוֹל.

לִרְגָעִים, רִגְעֵי סֵבֶל וּמְרִי

וְאָמַרְתָּ לְיַלְדִּי

לְהָנִיעַ בְּחֵיקִי בְּיָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ הַזְּעִירָה.

וְהִנְנִי שׁוּב שְׁקֵטָה

אַרכִּין רֹאשִׁי לְפָנֶיךָ.

השיר הזה הוא אחד הטובים שבקובץ, אך לא האָפייני מכולם. יש שירים נועזים יותר, חדישים יותר מגוּונים יותר. כולם כאחד חפשיים ממסורת ה“בית”, פרוקי-נטל-החרוז, קלי-רגל ובוטחים. הלשון גמישה, עסיסית קולעת – לשוננוּ העברית.

תרפ"ט

ביטוי לירי / רחל

יצירות עמוקות ועזות. ועמוק ועז הרושם. ובין השאר – פסל עץ קטן. קטן-קטן. “הרצון לשחרוּר”. אוָז כפות רוצה להשתחרר, פושט צוארו בתנועה גלמנית, מאומצת, מכאבת. אוז זה המגושם, המגוּחך, היה לסמלי, לטרגי, ורגע ארוך עמדתי לפניו, הסתכלתי בו, הסתכּלתי בי דרכּוֹ – באדם הכפות.

זה כוחו של ביטוּי לירי. יוצרו של לאוקון על יסורי לאוקון סיפר, את רצונו של לאוקון להשתחרר מגיפופי מוֶת גיבש. סגר בשיש. ובהתרגשותך לפני לאוקן התרגשות אסתיטית היא, מגע אמנות בחוּש אמנוּתי. וכאן – מגע אדם באדם. כוחו של ביטוּי לירי.

תר"ץ

יחד היינו על שפת כּנרת ובשדותיה יחד עבדנו. שנים רבות עברו מאז והשכיחוּ מלב כמה פרטי הוַי. כמה קוי אופי. ורק צוקי-זכרונות של יום-חג או יום-איד מזדקרים פה ושם בודדים.

בראשונה לא השגחתי בה כלל, ב“ילדה”. היא נראתה כבת ארבע-עשרה. נוכה, פנים לה עגוּלים תינוקיים, אף סולד ושתי צמות קצרות מרקדות על כתפיה.

אותו יום עבדנו בגן הירקות, למטה. זוכרת אני איך הגיעו לאזנינו צריחות עמומות, איך נשכה הבְּטֶחָה: “אסון”, איך רצנו למעלה אל החוה. שם נודע לנו: רוח מערבית חזקה הִפריחה סחבה בוערת עד הגורן שלנו והבעירה אותה.

הגורן! תלוליות זהב אלה, ברכת אדמתנו, הלא בחרוף נפש נעמוד עליכן בפני צר!

עשו כל אשר היה לעשות: חרשו מסביב לערמה הבוערת; כיסו את הערמות השכנות בשקים רטובים; בשרשרת ארוכה עמדנו והעברנו מיד אל יד דלי מים מן הברז שבחצר החוה אל הגורן. פתאום שמעתי שקשוּק אופנים וראיתי עגלה¹ עולה משפת כנרת, בעגלה שתי חביות-מים ופסיה נוהגת בפרדות בעמידה. הבהמות הנבעתות נחרוּ, השתוללוּ, סירבו להתקדם. הא מתחה את המושכות בידיה הקטנות האמיצות, לא נבוכה, לא נכנעה. היום כאז עודני רואה אותה: קוממיוּת, ראשה מורם ובעיניה הגבוּרה.

תר"ץ

קרבנות? / רחל

(למאמרו של מ' בלינסון: “חצי יובל לעליה שניה”)

משונים מאד נראו לי דברי מ"בּ על העליה השניה. בצבעים כה טרגיים מתאר הוא את גורלם ההירואי של האנשים הללו עד כי הלב מתכווץ מרחמים: קורבנות חיורים שעלו לגרדום בשם המולדת. ואני לא כך ראיתים. לא כקרבנות, אלא כובשים, מעפילים, כאותם ההררים-אלפּיניסטים, אשר תהום פעוּרה לרגליהם והם צועדים צעוד ועלה, ונושמים אויר פסגות, וחוזים בשחר הבוקע, ולמענם פורחים פרחי אַדלוַיס.

אבל ביתר פרטות: “לעזוב ארצות גדולות”… לא ארץ גדולה, כי אם אותה העיירה האחת, או אותה עיר-מחוז נדחת אחת (שהרי 90 אחוז מן האנשים שובקים חייהם במקום שראו בו את אור העולם), אותה עיר עלוּבה, שאוירהּ אפור מאבק ומשעמוּם-דורות, שדבר אין לה ול“ארצות הגדולות בעלות תרבות עצומה”, ואשר ספרות האוּמות מלאה וגדושה תאורים על כוחות צעירים המתלבטים בין חומותיה ויורדים לטמיון.

“לעזוב מנוחת הבעל-ביתיוּת” – מילים אלה מובנות מאד בפי יהודי בעל-הבית, הרואה במנוּחה אחד הערכים החיוּניים; אבל למה זה למ"בּ לעמוד על נקוּדת ראות לא לו, למה הוא בא להציג את ערך המנוחה מול ערך הרעיון הציוני, לאחר שבעיניו הרי המנוחה הבעל-ביתית מפלצת מחרידה היא, והנס מפניה – ­ על נפשו ינוס?

“לעזוב כל אלה מתוך אי-הבנה של גדולי העולם”… לא ידע מ“בּ מה מעט דאגו חלוצי העליה השניה לדעת “גדולי העולם”, אם משום קלוּת-ראש מבורכה של בני שמונה-עשר אביבים, ואם משוּם שה”פוליטיקה" (נעימת זלזול נלוְתה למלה זו) היתה טפל לגבי עיקר.

“לעזוב את הארץ, אשר שרשים ממשיים בה, הארץ הרחוקה החיה רק בחלום”… האמנם נעלם ממ"בּ, כי השרשים המקשרים את בני הנעוּרים אל אדמת החלום ממשיים הם מאד אם יש בכוחם להניע ולהפעיל?

“להתחיל כאן חיים חדשים לגמרי” – אך זו רעה חולה!… כאילו אין הלב הצעיר (אם הוא רק צעיר באמת) צמא לחידוּש, וכאילוּ שינה על הגורן או באורוה, לצלצול שרשרות הפרֵדות, לא תערב שבעים ושבעה משינה במיטה רכה, למי שצעיר באמת?

“בארץ אשר רוב תושביה זרים”… אבל, הרי גם כל הכרח של מגע בתושביה אלה לא היה, וּממילא לא דיכאה “אי-האפשרוּת לגשת גישה כלשהי”, כמו שדיכא בארץ-המוצא חוסר שויון לרגשיוּת הלאוּמית החולנית.

“לחיות כאן שנים אחר שנים ללא שמחה וללא חג”… להשכּים בבוקר לא להוראה, לא להנהלת חשבונות – מסגרת פעוּלה מסורתית לגבי עלם יהודי – כי אם לשדות, לגן, למגע המטהר, המחַדש, המרומם באמא-אדמה, לזרוע ולטעת, להיות שותף להקדוש ברוּך-הוּא במעשה בראשית, לשבת שבת אחים עם מספר נערים ונערות המחוננים כמוך את המולדת הזקנה, ולהאמין ולחלום וליחל – הלזה יקרא חיי חולין? ומחולות על הגורן בלילות-ירח, ודהירה על סוס ערבי לוהט, וטיוּלים באביב בהרי הגליל – האלה הם חיים ללא שמחה? והזיקה הנפלאה בחידוּשה אל בעלי החיים, הרגשת קרבת-דם אליהם, הרגשת משפחה קוסמית?

לא השגתי על הנחתו העיקרית של מ"ב אכן רוח גבורה היתה זו, רוח של העליה השניה, אלא בשעה שהוא רואה את גבורתם בויתוּר על שפע הטוב בגולה ובהכנעה מרצון למרי החיים במולדת השוממה, רואה אני אותה בהעזה להיות מאושרים, ובנכונות לשלם במחיר חייהם בעד האושר הזה במולדת השבה לתחיה.

תרפ"ט

“מי?” שירי ש. שלום. הוצאת “מוריה”, תר"ץ

“על אשר לא כאן” (שירי ש. שלום)

רוח מסתורין מרחפת על פני שירתו של ש. שלום. אם נושבת היא מהרי צפת או היא באה מאירופה המערבית, ואם מזיגת השתיים היא – יש בכוחה להעמיק את הישר ולרוממו.

פעמים קל מגעו בתעלומה, כאילו חושש הוא להחרידה, להניס אותה ואינו רוצה אלא לצרף את קול זמרו “לאלם החי”:

עֶרֶב בְּהִתְלַקֵּחַ

נִיצוֹצוֹת בָּהָר

הוֹלֵךְ אֶחָד מִתּוֹכִי

אֶל נוֹפֵי אַל-שׁוּב.

אַדַרְתּוֹ – עֲנָנָה,

תִּמְהוֹנוֹ כַּיָּם.

אֲנִי שַׁח אַחֲרֵי רוּחוֹ

עִם דֶשֶׁא וּדמִי.

אֲנִי זוֹעֵק בְּאֵין הֶגֶה

וְהוּא רוֹמֵז בְּאֵין נִיד,

וְהֵד פַּעֲמֵי מֶרְחַקָּיו

גֹּוֵעַ בִּי עַד

ופעמים מר-נפש הוא ומבקש להסיר את הלוט, עם בורא עולם ומשוֵע אליו:

אַךְ לִבֵּנוּ, לִבֵּנוּ קָרוּעַ

וְאַתָּה – אֱלֹהִים!

ויודע הוא את ההודיה על הכאב, קדושו; ויודע הוא גם שמחת-פתאום, הקורנת מבפנים:

פִּתְאֹם נָקִיץ מִּשְּׁנָתֵנוּ בַּלֵּילוֹת

וּבָנוּ – הָאוֹרָה.

וּבְכַפֵּינוּ הַשְּׁתַּיִם עַל לוּחַ לִבֵּנוּ

נַחַבֵּק הָעוֹלם.

צורת שירי ש. שלום ראוּיה שיעמדוּ עליה בפרטות. גדושת סמלים היא מבלי להאפיל, רבת משקל בקלוּתה וערֵבת-לחן. אך לעיתים קמה בך כעין רוגזה עליו, על אשר נועם הלחן פוגם בחשיבות התוכן ומרפה את מתיחותה הדרמתית של האמוציה המיסטית. אותו רגע נדמה כי על המופלא ממך צריך לדבר בניבים אפלים וכבדי תנועה, בניבים נבוכים במבוכתנו בפני חידת ההויה.

תר"ץ

ברור לי: אות הזמן באמנות השירה היא פשטות הביטוי. בטוי פשוט, לאמר: בטוי פרפוריה הראשונים של האמוציה הלירית, בטוי מידי, בטרם הספיקה לכסות על עריָתה במחלצות משי ועדיי זהב; בטוי הנקי מספרותיוּת, הנוגע ללב באמִתו האנושית, המשובב נפש ברעננותו; אשר יש בכוחו להחרת בזכרון, ללוותנו בחיי יום-יום ולרון מתוכנו לפתע.

האין פשטות הבטוי הזו, או למצער החתירה אליה, מציינת את רוב היצירות השיריות בני-זמננו, את הרוסים (בלוק, אכמטובה, יסנין), את הצרפתים (ז’אם, פוללפור, שארל ויללדראק). עד כי בעיטה בחרוז וב“בית” הקדושים עד כדי יראה מריתמוס מוסיקלי שגור?

כשדפדפתי בספר שיריו של בס (“אדם”, הוצאת “הדים”) חשבתי: "אל אלהים! איכה הצליח להתחמק מאות הזמן? תלישות מקרקע בזמן תגונה כתלישות מקרקע המקום. לא נוח לנו ברחבי הנצח, פינה נבקש לנו להתגדר בה.

יש לו לבס סונטות מרודדות, מראות-נוף מצוירים ביד בטוחה; עשירת צבעים הפאליטרה שלו, רק “צבע הזמן” חסרה היא.

ולטמקין (“נטפים”, הוצאת “כתובים”) שבילו הוא, דמותו עולה מבין דפי ספרו, דמות איש של צדי הדרך, של תוגת בין-השמשות, של רחמי אח. אף צליל אחד מזויף לא יצרום את האוזן, ואולם גם הוא, אם כי פחות מאשר בס, מתנכר לאות הזמן.

ואז אתה נוטל את “לאבא-אמא” (שלונסקי, “לאבא-אמא”, הוצאת “כתובים”) ואתה קורא, וחוזר וקורא, ונכון “לסלוח” לו לשלונסקי את תעתועיו, בגלל כשרונו להיות כל כך בן לתקופתו.

דומה עלי, כי אין פה מקום לקושיה: פשטות הביטוי ומבול דמויות והשאָלות – הא כיצד? כי כן יכולות ההשאָלות (ולא רק בלהטי הלשון של חרטומי-ארצנו הדברים אמורים) יכולות ההשאלות להיות תוצאה בלתי אמצעית של ראית-עולם שירית, לאמור: העין ערוכה כך ולא אחרת, והאמוציה מגיחה מרחם בלבושה זה. דוגמת ילדים “בני-מזל”, הנולדים בכתונת.

פשטות הביטוי לא תמיד מזוּוגה עם יכולת הביטוי, הגם שהיא תמיד מכפרת על מיעוט היכולת (למשל, בשירי אלישבע). ואף היכולת יש אשר תיכשל באי פשטות. וזה לא יכופר. אמנם קשה דרכה של פשטות. מכאן אורבת לה פרוזאיוּת ומכאן – גנדרנות. הופכת היא את כל השגותינו הרגילות על פיהן. הכרת צדקתה באה לנו בלי אמצעי, מתוך קריאת-הפתעה בעקבות יעקב אבינו: “אכן, יש תפארת בטוי חדשה במקום הזה ואנכי לא ידעתי!”.

תרפ"ז

בודד בפינתו, בין הרי המולדת, ישב לו. יעלה עשן במקטרתו, יזכור נושנות, יתעצב למראה עננה וישיש לקראת קרן שמש; לא עמוק הוא, לא מקיף,לא מורכב. אך נוסך הוא הלך הלך-נפש יחיד במינו, ואתה חוסה בו, נח אצלו, וקל לך.

ויש בכל אלה משום מקוריוּת, משום שלמות הדמות של היוצר, משום אמנות טהורה, אשר בכוחה יתפוס מקום מסוים בשירה הצרפתית בת ימינו.

אופינית בשביל ז’ם היא ההקדמה לספר-שיריו הראשון “מתפִלת שחרית עד תפילת מעריב”: "אלי, קראת לי מבין אנשים. הנני. התעניתי ואהבתי.

דיברתי בקול אשר נתת בגרוני. כתבתי בניבים אשר הוריתי את אבי ואת אמי, ואשר הם הורישום לי. אעברה לי בדרך כימור טעון משא, המעורר צחוק הילדים ומרכין ראשו, אלכה אל אשר תחפוץ וכאשר תחפוץ."

ז’ם אינו תובע כלום, כשם שלא יתבעו חיות-השדה ועוף השמים; נשמתו אחות לנשמתם, והוא מלא הכרת אחוָה זו, “הכרת האמת האחת המשותפת לכוּלנוּ”.

תרפ"ב

לג’וזפה פרצוליני, 1923

אין בספרו של פרצוליני לקורא הרוצה במושג כללי מתופעות התרבוּת באיטליה של היום. הספר ערוך בצוּרת מכתבים מאת פלוני דני אל בן-ארצו. על ידי כך מעביר המחבר את חיבּוּרוֹ משטח המחקר המדעי לשטח של רשמים אישיים ומגן על עצמו מפני האשמות ברפרוּף ומשוא פנים.

במכתבים המוקדשים לשאלות הספרוּת מדבר פרצוליני על התמורה לטובה שחלה בספרות האיטלקית בחצי יובל שנים אחרון. הקהל נלאה מרומנים, שתעשיַת ספרים המציאה לשוק, רומנים שגבוריהם הם הולכי בטל העוסקים באהבת נשים “פטליוֹת” וכדומה. “בא שיהוי באקלים הרוחני של איטליה”.

את התקופה הקודמת, תקופת אסטניסיות רקוּבה, תאות תענוגות והבלי עולם חולפים, מכנה פרצוליני בשם ד’אנונציאנית, – על שם גבריאל ד’אנוּנציו שהוא בא כוחה העיקרי. במקומה באה תקופה קרוצ’יאנית – על שם בנדטו קרוצ’ה, המצוּינת ביסודיוּת, רצינות, מוסריות, הוקרת גבורה חרישית.

“שני דורות מוצגים זה מול זה וההבדל מדהים. החדשים יש בהם משום עניוּת גופנית – דבר-מה פחות נדיב ומתפרץ, דבר-מה יותר מוסרי ופרוטסטנטי בלב, מעולה – שצריכה להֵראות יבשה, קשה ובלתי אסתיטית לאלה הקודמים, כשם שהם נראים לחדשים כאנשים מזויפים משהו, אי-מוּסריים, רגישים במידה גסה לחיי חוּשים שפלים, לחיי חברה עם כיבוּשיהם”.

התנועה החדשה נובעת ממקור קיבוצים קטנים, הנמצאים מחוּץ לכל אורגן רשמי, ואשר אם גם לא ישאירו אחריהם יצירות גדולות – רבה השפעתם הבריאה.

תרפ"ז

מחזה מאת לואיג’י פירנדלו

זהו אחד המחזות היותר מוצלחים של פירנדלו. גם פה כמו בעוד אחדות מיצירותיו הוא מטפל בנושא המותנה בעיון עולמו: בני אדם מבקשים לשחק את חייהם, להעלות אותם לרמת פעוּלה תיאטרונית אמנותית, לחיותם מתוך מתיחוּת וחריפוּת של מסגרת הבמה, ואולי בשל כך למצוא מוצא לכוחות יצירה הטמירים. משפחה שבה אב, ואם וארבעת הבנים הסתבכוּ זה בזה בשל מאורעות משוּנים וטרגיים, מופיעים בתיאטרון בעת שהשׂחקנים עוסקים בהכנות להצגה הקרובה, ומציעים לפני הרז’יסוֹר לשׂחק את עצמם.

האיש מסכים והמשחק המדהים מתחיל ונמשך, עד אשר הנער – אחד הילדים – שמנת חלקו בסיוּם הוא איבוּד לדעת, שם קץ לחייו ולמחזה כאחד.

להתקפות המבקרים, שהאשימו את פירנדלו באי-אמיתיוּת ואי-טבעיוּת של חזיונותיו הוא משיב: “המציאוּת עם כל הדברים חסרי השחר כגדולים וכקטנים שהיא בורכה בהם, יש לה אותו יתרון לאין ערוך בפני האָמנוּת, שהיא יכולה לותר על דמות-האמת הטפשית הזאת, שהאמנות חושבת לחובה להיות כפופה לה. חוסר-שחר של החיים אינו נצרך להֵראות לאמיתי, פשוט מפני שהנהו אמיתי”. פירנדלו חש את כל הפנטסטיוּת שבמציאות דוֹרנוּ, וזה אשר עושה אותו כל כך לבן-הדור.

תרפ"ו

בראש-פנה מניח המחבר הנחה זו כי כל מהפכה, לאמר כל משבר בהיסטוריה גורר אחריו תמורה יסודית באָמנוּת, שאיננה צונחת על פני זעזועי התקופה, אלא סופגת אותם לקרבה במלואם. המהפכה הרוּסית הפכה, איפוא, על פיה את הספרות הרוסית שלפני המהפכה, את הספרוּת הבוּרגנית – בבואת המעמד השליט. אבל אין להסיק מכאן כי עתה על המעמד הפרולטרי המנצח ליצור ספרוּת פרולטרית שלו. ספרוּת או – באופן רחב יותר – אָמנוּת פרולטרית אינה אפשרית בכלל, משום שהמשטר הפרולטרי אינו אלא מעבר, אולם הוא מניח אָשיוֹת לאָמנוּת כל-אנושית, סוציאלית.

מה יהיה ביטוּיה של הספרוּת הבאה? הוא יהיה ריאלי, אם להגדיר את הריאליזם בתור “אישוּר אמנוּתי של החיים כמו שהם, ענין ער בהם. בקביעוּתם המוּחשית ובחליפותיהם, שאיפה לתארם אם בלימוד זכות עליהם ואם בהרשעתם, אם בצילוּמם ואם בהלבשת סמלים, – אבל את החיים האלה בשלושת הממדים שלנוּ כחומר ליצירה מספיק ונושא את עצמו”.

יפול החיץ שבין האָמנוּת והטבע, לא במובן זה שהאָמנוּת תתקרב אל הטבע, אלא שהטבע יהפך להיות אמנוּתי, לאמר “האדם יתקן אותו לפי טעמו ולפי סדרי חייו, ואז תתבטל ההקבלה הנושנה בין השירה הטהורה ובין המכונה.”

בזה נגמר החלק הראשון של הספר. בחלק השני כלולים מאמרים הנוגעים רק באופן בלתי שירי בנושא – ספרות ומהפכה – והם פחות מענינים מכמה בחינות.

תרפ"ו

פאריס, 1925

חוט של חן מתוּח על הספר הקטן ואין פלא: הגבּוֹר הראשי זה אך מלאוּ לו ארבע שנים.

ז’ורז' דיאמל הוא סופר צרפתי ידוּע שכתב כמה רומנים, ספוּרים ושירים. עתה שני בנים לו, שני יצורים זעירים, חביבים הוא יושב ומהרהר: " יום יבוא ואף זֵכר לא יוָתר להם מילדוּתם הנפלאה. אנו כולנוּ – עדים אִלמים. גם אנו נעָלם ולקחנו אתנוּ את הסוד" והוא רוצה להציל מתהום הנשיה, ולוּ רק משהוּ, קורטוב, פרור. והוא רושם, קובע פרטי חייהם של בּבּו וזזו.

החכמות שהם משמיעים, התגליות שהם מגלים, שהוא מגלה בהם, נצחונות וכיבושים, תבוסות ואכזבות. הוא מספר איך בעטיוֹ אבד לבּבּו האמוּן באדם: “יום אחד בּבּו משחק בגן-העיר בחסוּת אומנתו. אנחנו עוברים בשדרה ומעמידים פנים שוֵי נפש, פני אדון וגברת זרים. הילד מביט, צועד צעד אחד לקראתנו. מה זאת? הלא אַתם אבא ואמא! למה תתנכּרו אלי? אנחנו ממהרים אליו, חובקים אותו בזרעותינו. הוא צוחק, מפטפט, אבל דבר מה קרה. העולם איננו עוד כאשר עד כה. הגן מלא מוקשים ותעלוּמוּת. אַל תעשו נסיון אוילי זה על ילדיכם”. מזהיר דיאמל.

הוא מספר על עצמת האינסטינקטים הטמונים בילד. “פעם הביאוּ ילדה פצוּעה קשה (בימי המלחמה היה דיאמל רופא צבאי). כשהניחוּה על שולחן הנתוּח קראה הכפרית הקטנה בקולה הצרוּד משהו, ההמוני: ‘הי, אַתם! אל תגזרוּ את בגדי!’ – לא היה עליה אלא כותנת קצרה מבד גס בלבד, והיא גססה. אך קול הגזע דיבּר בה”. הוא מדבר על חדוַת האבהוּת, על ההתחדשוּת אשר עמה, ועל ההבלגה הטובה על עצמו של הלב הנותן את אהבתו לא לאלילי מתכת, כי אם לכלי חרס פרירים.

תרפ"ז

פאריס, 1926

בנעלי בית, לאמר: בלא אבקת רוכל, בהתגלוּיות אינטימיות של אישיוּתו, בפרטי הפרטים של יום-יום הסמויים מעיני הקהל.

ברוסון היה מזכירו של אנטול פרנס. הוא מובא בסוד נעלי הבית, והנהו לחשפו לנו. בתאוה מיוּחדת הוא מציין ומבליט את החוּלות הקטנות, הליקוּיים והמגרעות; מטעים ומדגיש קוִים שליליים או סתם בלתי מלבבים, מציג לפנינו זקנון משוּנה, ערמומי וציני, מדבּר רעוֹת על ידידיו, נופל על צוארי אנשים שהוא מבטלם, ומוטל בעצמו על ידי שפחתו.

בני אדם רבים בודאי יודוּ לברוסון. “עתה – יאמרו הם – אין עוד האמן הגדול רק דמות מופשטת, אלא בשר ודם, אשר ה’אנושי, יותר מדי אנושי' לא זר לו. עתה למדנו להעריך אותו ולאהבו.” אבל אחרים יצטערו כי הסופר גזל מהם את אנטול פרנס.

תרפ"ז

הפרס הספרותי של “רנסנס” לשנת 1929 ניתן ליוזף ז’ולינון.

אחד מעוזרי ה“נוּבל ליטרר” מתאר את ז’ולינון בשוּרות הבאת: “הכל בו אומר שמחה ובריאוּת, שתי סגולות המעידות על כוחות הנפש, כי עד עתה לא פנקוּהוּ החיים”.

בלי ספק אין לראות את ה“קלוד לונן” ­– הספר שהוּכתר – כאבטוביוגרפיה של יוסף ז’ולינון. ואוּלם יש ברומן הזה מרשמי חייו במידה רבה. כי אַיה איפוא לקח את הצלילים הנוקבים הללוּ על מרי חיי האדם, על מלחמת הקיוּם, על התאוה, על אבק ספרי הלימוד, על ריחות הבושם של גבעות “שרולה”, אם לא בחייו שלו?

בימי בית-הספר לא התאמץ ז’ולינון להיות הראשון בכתה. הצטיינותו לא היתה אלא בהתעמלות אשר משכה את לבו, כמו גם מאוחר יותר, בליאון. במקום שלמד את תורת המישפטים. ואוּלם אם התפתחות שרירים אינה מובילה ישר אל תעוּדת הבגרוּת ואל תואר של דוקטור, הרי היא עושה את שלה. וזמנו של ז’ולינון, בשעה שיצר לעצמו גוּף בריא משכן לרוח הבריאה לא אָבד חנם.

שנים משלושת כרכי “קלוד לונן” משקפים את התקופה ההיא בחייו כשהגן על ה“אני” שלו ונלחם בעד עצמוּתו. אכן יש לאמר כי כיבּוש ה“אני” וההגנה עליו הנם הנושא של שני הספרים הללוּ, וזה, יחד עם שליטה מוחלטת בשׂפה ועם כשרון הסופר, מעלה אותם למדרגת יצירות רבות-ערך. הספר השלישי מוּקדש לחזיות המלחמה, כי ז’ולינון עשה חמש שנים בחזית. בכוח עצום מתאר הוא את הרגעים הטרגיים ביותר של דכדוך הפש החייל ומריו. בחוגים ידועים הגיבו על הספר בהתרגזוּת רבּה.

“ספוּרי קורפוסקו” שלו ממשיכים את חוּט המסורת הספרוּתית העתיקה, זו של ספורי-מעשיות, מה שעושים אותם לחטיבה מיחדת במינה בספרוּת הצרפתי המודרנית.

תרפ"ט

האור, רומן מאת אנרי בּרבּיס

יש לו לאנרי בּרבּיס דבר מה המוציא אותו מכלל הסופרים בני דורו. זו – עריגה לא תשקוט, ערגת האמת.

בתחילת הספר מסופר: דודתו של סימון פולין, גבור הרומן – אומרת לו ערב אחד: “תוכל להגיע לגדולות, בעל כשרונות שכמותך. אולי יבוא יום והשמעת את האמת לבני אדם. היו אנשים אשר צדקו מכולם. ולמה לא תהיה גם אתה, פעוטי, אחד הקוראים הגדולים הללו?” ודבריה אלה הם כעין רמז, כעין קצה חוט השָני העובר בספר.

הפבּולה אינה מורכּבה. סימון פולין, עלם צעיר, יושב עם דודתו הזקנה, אשר חינכתו, באחת מערי צרפת לא גדולות. עבודתו בבית-החרושת בתרשומת היא עבודה חדגונית ושקטה. ובערבים הוא נח בחברת הדודה וּמקדים לשכב לישון. “כל ימות השבוע מראשיתו עד סופו דומים זה לזה”. סימון פולין אחד מרבים, רבים מאד ולבו טוב עליו: " רוצה הייתי כי לא יארע דבר אשר ישנה את מקומם של התנוּר, המזרקת, הארון השחום ואת אופן מנוחתי בערב, החוזר בקביעוּת".

פעמים יתלקחו בבית-החרושת ויכוחים על עניני דיומא וסימון פולין מתקומם בתוקף כנגד רעיונות הודפים אלה (רעיונות סוציאליסטיים) ולועג ביחד עם אחרים ל“הוד מלכותו – העם – שאינו עומד תחתיו מתוך שכרון”… זה שהיה הוא שיהיה. פזמון השגור בפי כל היה גם לו לאמת החיים.

ואוּלם פרצה המלחמה ועל שדות הקטל שטוּפי דם מצא אמת חדשה, האמת היחידה. היא הפיצה אור באופל, זרעה הלאה שקרים יפים והביאה מרפא לאנושות חולת מדוּחים.

בּרבּיס מפרכס לפני מעוּות ענקי הקרוי מלחמה וצווח: “בינו, חיות בית קטנות, אנה מוליכים אתכם אדוניכם! היטבתי לראות: המונים אלה – מוחם, נשמתם ורצונם אינו בא כי אם מעבר מהם”. ויש אשר ידמה לקול אליהו הנביא המוכיח את המלך הרשע. באכזריות של צודקים הוא מציגנוּ ערומים בפני אפסוּתנו אנו. נאמנות, קרבן עצמי, בטוּיי גבורה הכּרוכים במלחמה – הוא גוזל את קסמה המזוּיף מאתנו ומחליפו במרי האמת:

“אין סיבת המלחמה אלא עבדוּת”. “לא כל השליטים ילבשו עוד בגדי מלך, אך למאת פרצופיה של המלכות אותם הסימנים. והם חוזרים ונשקפים מתוך בת צחוקם: חמוֹד, דרוֹס, ערוֹץ. והמון אשר עיניים לו ולא יראה, אזנים ולא ישמע, ההמון שוטה הוא, כי אחרים חושבים בעדו. ובחילקו השני של העולם אותן במות מוחצות שטחי אדם לאין סוף, ואותם עבדי מלכות מצופי פז זורקים להם מלים, אשר אינן אלא תרגוּם המלים הניתנות כאן”.

כן מניס האור את צללי הליה. הרהוּרי לבו של סימון פולין מתרקמים עם תלאות חיי אנשי צבא, עם תאורי מלחמה מחרידים. פרקים בודדים פולחים את הקורא, מעלים דמע בעניו. אולם אף משהו משום טנדנציוזיוּת אין בספר כי כרוז האמת הגדול הוא גם אמן גדול.

תרפ"ט

ואולי ישאל השואל: מה לנוּ ולאיטלקי הלז. אשר בראשית המאה השלוש-עשרה יסד אורדן דתי קתולי; מה לנו ולתלמידיו של היום, נושאי רעיונו, הנקראים על שמו “נזירים פרנציסקנים” – דמויות מסוּרבלות המעיקות על מרצפת חוצות בקרית-דוד, או שוכנות לבטח על ראש כרמלנו ותבורנו במבצרי מנזרים, הנבטים כהתראה סתומה אל הבנים השבים לגבולם?

אכן גורל לרעיון כגורל לאדם עלי ארץ. יש רעיונות טהורים שהגשמתם מדליחתם, כמבוּע זה שנדלחו מימיו בערוץ-החומר בדרכם אל הים. כי הרי לא זה היה חזונו של האיש פרנציסק; הוא הטיף לעוני מרצון, לעוני המשחרר; היה משוטט ביערות ועובד את אלוהיו בקול זמרה רמה; היה חובש פצעי מצורעים; חיות וצפרים אהבוהו. האין אחים לו פה בינינו, בקרב עם זר ורחוק, בין אלה אשר אולי את שמו לא שמעו, בין חלוּצי ישראל בדבקותם בטבע ובדלותם העליזה?

פרנציסק ברנדוני נולד בסוף המאה ה- XII, בעיר אסיזי. התקופה היתה תקופת צמיחת הקהלות החפשיות, התהווּת העם האיטלקי, המדבר שׂפה אחת, על ריבוי הדיאַלקטים שבה, שחוקה אחת לו (קוּנסולים בראש, מועצות אזרחים בצדם) ורוח אחת מפעמת אותו. “זרות היו לרוח הזאת עצלות, עצבת מוגת-הלב, סגפנות. בתוך הקהלות התלכּדו וחיו חיי פעילות משוּתפים אפרתים, שהמירו את בדידות טירותיהם בחברה עירונית; אכרים, שביקשו בעיר שחרור מהכבלים הפיאודליים; בעלי מלאכה וסוחרים שמצאו בעיר שדה עבודה פוריה”. הבדלי מעמד טרם התבּלטו וההתנגשויות היו חיצוניות, מלחמות ערים בינהן, שעם היותן תכופות וממושכות נעדרה מהן רשעות המלחמות המודרניות. הלבבות היו נכונים לקראת השלום כמו לקראת המלחמה, שבאה לא עקב ניגוּדים של אידאות ואמוּנות אלא בשל ענינים חמריים מסוּיימים.

את האחדות הזאת הפריעו היחסים שבין העם והכנסיה. חיי מותרות ופריצות המנהגים של “משרתי אלוהים” עוררו התמרמרות עצומה בעם. על עמדתן העויֶנת של הקהלות הגיבו אנשי הכנסיה בהטלת חרם ונדוּי, והקרע הלך והתרחב.

במשפחת אביו, הסוחר האמיד, חי פרנציסק חיי רוָחה. בלמוּדים לא הצטיין. ביחוד לא עלתה לו הכתיבה. וגם כשהיה ראש האורדן היה סימן-הצלב ממלא מקום חתימתו. ביום היה עוזר לאביו בעניני המסחר ואת הערבים בילה בשעשועים בחברת בני-גילו. בן כ' היה כשפרצה מלחמה בין עיר מולדתו אסיזי והעיר הסמוּכה ­– פרוז’יה. פרנציסק נפל בשבי. בבדידוּת בית-הכּלא שמע בלבו לראשונה קולות סתומים: ספקות עינוּהוּ. ויום אחד – כמה שנים לאחר שחרורו משבי-פרוּז’יה – עזב את בית הוריו והחל חיים חדשים. לבוש קרעים וחפשי מכל התהלך בדרכים ופשט יד לבקש נדבה בשביל בדק בתי-הכנסיות העתיקים. כעין סמל היה בדבר, כעין רמז למפעלו העתיד – תיקוּן הכנסיה הקתולית. היה מטיף באזני העם כאחד השליחים בימים מקדם, אשר בשׂורת מלכות השמים בפיהם. אנשי אסיזי הקשיבו ברצון לדברי בנו של הסוחר העשיר, שבחר בעוני. אחרים נספחו אליו ויצרו את החבר הראשון הקטן של “אביוני אסיזי”. הקשר בינהם היה כולו פנימי, רוחני, לא אחדו אותם כתלי-מנזר או תקנון מסוּים. מספרם הלך ורב ושִמעם עבר את תחומי עיר מולדתם. וגם אויבים לא חסרו להם. כמובן: אבות שבניהם עזבוּם, קרובים מאוּכזבים מירוּשה שנמסרה למפעל דתי וכו'. הבישוף קרא לפרנציסק והוכיח אותו על דרכיו הנלוזות האלה – לשוט בארץ, באפס כל. “אדוני – השיב פרנציסק – אשר קנין לו, נחוצה לו גם חרב, להגן על קנינו”…

בתקופה הזאת חלה פגישת פרנציסק עם האפיפיור אינוקנטי III. אילו היה פרנציסק מטיף לכנסיה לותר על נכסיה היתה מינוּת זו נענשת קשה. אבל לשאיפה האישית לחיות לפי רוח הברית החדשה לא ראה האפיפיור צורך להתנגד ועל כן הסביר פנים לאביון מאסיזי.

המסע לרומא ואישור האפיפיור רוממו את רוח פרנציסק וחבריו. מעתה יכלו להוסיף באין מעצור לקנות נפשות לרעיון העוני. בשביל פרנציסק לא היה העוני הכנעה לגורל, ויתור על-טוב, קרבן, אלא שחרוּר רוחני ופיסי. “הוּא האמין, כי יש אוצרות יקרים מפז והם – שמש, מרחב-שדות, רחמי-אב. רבים ושונים דיברו וכתבו על זה לפניו. אך הוא הראשון חי את הדברים לעיני כל”. ולב העם הלך אחר תורתו. על פני איטליה כולה וגם מחוּצה לה קמוּ “אגוּדות אביונים”. משלחות נשלחו לארצות המזרח להפיץ את הדת הנוצרית בקרב המוסלמים. התפתחות הזאת היו לה גם צללים משלה.

האוטוריטֶטָה האישית של מיסד האורדן לא היתה מספקת עוד. היה הכרח בחוּקת האורדן. עצוּמות היו אכזבתו ומרירות לבו של פרנציסק. כוחותיו הלכו ודלו. מעתה נעשה למיותר לאלה אשר יצר אותם. העם נשאר אמנם נאמן לו, ל“קדוש” שלו, יותר נאמן מאנשי האורדן – מפעל חייו – נאמן עד יום מותו.

קו מיוּחד, ואפייני לספרו של סלבטורי: יחס אישי של המחבר אל הנושא. בשער הפתיחה כתוב: “מוקדש לזכר אמי, ילידת אסיזי, אשר לימדה אותי לאהוב את פרנציסק הקדוש”.

תרפ"ט

פאריס, 1920

עבודתו האחרונה של מוריס מטרלינק באה להשלים את שורת עבודותיו על בעלי חיים חברתיים. גם ספרו זה, כמו השניים שקדמו לו (“חיי דבורים” ו“חיי טרמיטים”) איננו מחקר מדעי בלבד. טבעוני, פילוסוף ופייטן חברו יחד לשוות לספר את אפיו המיוחד, הקסם המטרלינקי המיוחד.

הספר הוא שירת הלל לנמלה, תקון המעוות של נמלים בכל הדורות, שתֵארוה כיצור דוחה ועלוב, בקמצנותה, דקדוקי עניות, אנוֹכיותה. “עתה מוכח – אומר מטרלינק – כי הנמלה היא אחד היצורים האציליים ביותר, הרחמניים ביותר, המסורים ביותר, הנדיבים ביותר על פני אדמתנו”. לא כלום לעצמה, הכל לזולתה, היא מסוגלת לצום במשך שבועות מבלי שזה יזיק לה ומבלי שתחדל מלשוטט לרגל עניניה. כל מה שהיא אוספת ואוגרת ללא ליאות ובחירוף נפש נועד לצרכי הכלל.

אמנם מותנות הסגולות הנעלות האלה באיבר אחד מאיברי גופה, המבאר את הפסיכולוגיה שלה, ואת מוסרה. בקצה בטנה של נמלה נמצא כעין כיס, שיש לכנותו כיס ציבורי. הכיס הלז נבדל מהקיבה הפרטית, והמזון המצטבר בו מספק בראש ובראשונה את רעבון הכלל. אגב שהוק מוציאה הנמלה מתוך המחסן טיפת נוזל ומושיטה לכל דיכפין. אין היא יודעת הנאה אחרת מלנדב את פרי עמלה העקשני.

יתכן לתת להופעה הזאת ביאור מיכני ולא לראות בה אלא הגבה אבטומטית על מגע קרני המשוש של המבקשות להִזון. “אם כן – אומר מטרלינק – מה ישאר ממרבית מעשינו ומעלותינו אנו אם נפרש אותם בדרך זו?” אין לבו של מטרלינק הולך אחר פשר חומרני לתעלומות ההויה. היה נוטה להאמין, כי הסדרים הנפלאים של קן הנמלים, וההרמוניה השלמה אשר בו, יסודם באהבת הזולת ובאהבת הדור הצעיר, המציינות את הנמלה. “מדינת נמלים היא רפובליקה של אמהות”.

אין למצוא בטבע עוד דוגמה אחת של אהבה אמהית כזאת. “כי תקרע את בטנה של אחת הפועלות המתאמצות למלט דיירה, כי תעקור את שתי רגליה האחוריות – אם יש לך לכך האומץ המתועב – היא תאחז את דרכה הלאה, מבלי להרפות ממשאה, כשהיא מתנהלת על ארבע הרגלים שנותרו לה וגוררת מעיה אחריה, ולא תסכים למות כל עוד לא הניחה את הדיירה במקום בטוח”.

ישובו של קן נמלים כולל: לגיונות אין־מספר של פועלות בנות־בלי־מין, שימי חייהן כשלוש–ארבע שנים; מאות אחדות של זכרים ההולכים לעולמם כעבור חמשה–ששה שבועות; מלכות מספר המאריכות ימים עד שתים–עשרה שנים. לא מלכה אחת יחידה, כמו בכוורת או בעיר של טרמיטים, אלא כמה מלכות, הנושאות בחובן את עתיד העם, שתים־שלוש בקן אחד ועד חמישים בגדול.

יסוד מושבה חדשה קשור במסיבות פאתטיות ביותר, אחר מעוף הכלולות, המביא אתו מות לזכרים. כשהנקבות הבעולות יורדות ארצה, נתפסות אחדות מהן על־ידי המשמרות ומוחזרות בזרוע אל תוך הקן, לבל ישאר ריק מאמהות צעירות. כל אחת מהשאר משליכה מעליה את כנפיה, חופרת באדמה, חודרת לתוכה, ומטילה ביצים מספר. עוברים חמישה–ששה חדשים. זו, העתידה להיות אֵם המון גויים, עומדת לגווע מרעב, כי מי יזין אותה בבור־כלאה? אז גומרת היא בלבה לאכול אחת הביצים ובכוח האכילה הזאת להטיל שתיים אחרות. וכך הולכת ונמשכת הדרמה המחרידה, עד אשר, דרך כל התמורות, מתהוות כמה הנמלים־פועלות הדואגות להזנת אִמן. מעתה ואילך אין לה, לאם, עבודה אחרת מלבד הטלת ביצים. בית־הכלא נהפך לעיר, ההולכת ומתרחבת, הולכת ומעמיקה.

יש להוסיף, כי רבוי גזעים של נמלים גורם לריבוי דרכים ביסוד עריהם, וכמו כן גם לרבוי צורות בבנין העיר גופא. בדרך כלל מעמיק קן נמלים כשלושים עד ארבעים ס"מ בתוך האדמה. במעונות האפלים הללו עוברים ימים ולילות בעבודת משק, הכנת מזונות, ההאכלה ההדדית, שרות האמהות, הזקוקות להשגחה מיוחדת והזנה מאומצת, טיפול בביצים שנחוץ ללקקן בלי הרף, טיפול בזחלים ובדיירות שנחוץ להפכם בלי הרף. וישנו גם צורך לעסוק בטואליטה פרטית, כי “הנמלה אוהבת נקיון עד כדי טירוף הדעת והיא מסתרקת ומתמרקת עשרים פעם ביום”. וישנם גם משחקים ושעשועים משותפים. אך הפלא הוא, שהנמלה, המפורסמת בשקידתה, מוצאת לה שעה לנוח. בשוב הנמלה הביתה מדרך רחוקה, כשהיא עמוסה משא גדול ממנה פי שלושה, ממהרות חברותיה לקראתה, מאכילות אותה, מוחות את האבק מעליה ומובילות אותה לקיטון שבו היא שוקעת בשינה עמוקה.

רגש האהדה לנמלה, המתעורר בלבנו, שרוי בסכנה בהגיענו אל הפרק: מלחמות. אכן, יצור זה שאלטרואיזם הוא שליחות חייו, יודע לאסור מלחמה. “רמת תרבותן הנעלה דוחפת את הנבונות שבהן להילחם נגד גזע אחר, שאנן יותר. דמיון תמוה לתרבויות אנושיות נעלות”. כל צורות המלחמה הנהוגות אצלנו ידועות גם להן. אחת ממטרות ההתנפלות היא שביית הדור הצעיר של קן שכן כדי לעשותם לעבדים. הנה תיאור המעשה:

לאחר שנשלחו מרגלים לתור את הקן של בני גזע זר, יוצאים גדודי צבא ומקיפים את המקום. אז ניתן אות להתקפה. הנתקפים מנסים לעמוד בפרץ, אך במהרה מתיאשים, חוזרים לפנים הקן ומתאמצים – ויהי מה – להציל את צאצאיהם. אבל התוקפים כופים אותם לפרוק את המשא היקר. אין הם פוגעים באלה שאינם מתנגדים להם. בין העיר הנצורה והעיר המנצחת קמה תנועה בלתי פוסקת, שנמשכת לפעמים שנים, שלושה ימים, עד תום העברת השלל החי.

יש לנמלים גם דרכים כשרות בהחלט לביסוס המשק הלאומי ולהרחבתו. ושתיים מאלה הן: גידול בקר ועבודת אדמה. רוב העממים של נמלים משתמשים בחרקים זעירים כבפרות חולבות, אבל גזעים אחדים השכילו לשכלל את המקצוע ולהעלותו לגובה מפליא. יודעים הם לשבח את תנובת בעירם ולקבל מ“פרה” עד ארבעים טיפות “חלב” ליום. מהם גודרים את מקום המרעה, אחרים מתחכמים לחתוך את כנפי הבקר, כדי למנוע בעד מנוס, ויש שבונים רפתות בפנים הקן, במעמקים, מעבירים שמה את עדריהם ומעתה מובטחים הם באחריות מכל פגע רע.

ומנוקדים אל עובדי האדמה. ברוב עמל מנקות הנמלים שטח־מה מסביב לקן, ומגדלות מין דגן אחד ויחיד, Arista olgantha. הטבעוני שציין זאת לראשונה, סבור היה, כי הן זורעות את הדגן הזה, אבל מלומד אחר עומד על הדעה, כי אגב נכושים תכופים מסביב לצמח החביב עליהן מבערות הנמלים את כל העשבים האחרים.

הַתבקשו לבאר את ההופעות המדהימות האלה על־ידי מקרה שנהפך קמעה קמעה למסלול? – שואל מטרלינק ומשיב: האמת ניתנת להיאמר, שבוחלים אנו בהנחה, כי ישנם על פני אדמתנו עוד יצורים מלבדנו, אשר שׂכלם או סגולות מוסרם מזכים אותם כמונו לאיזה ערך רוחני. לאיזה תפקיד, שאין שני לו, ביקום. לאיזה אַלמוֶת, לאיזה תקוות פאר סתומות. מוטב לנו לראות בכל קהות, אינסטינקט, אַבטומטיוּת, העדר אחריות.

כלום צדקנו ביחסנו זה? כלום יתרון־מה של פעילות מוח משנה שינוי כל שהוא את חוקי היקום וחוקי הנצח? אכן, בפני אלה קטונוּ כנמלים.

י“ד אב, תר”ץ