רקע
משה בילינסון
הספר הלבן של פספילד

 

א: סילופים ועלילות    🔗

מחבּרי “הספר הלבן” של אוֹקטוֹבּר שנת 1930 שׂמוּ להם למטרה לצמצם עד כּמה שאפשר את פעוּלת היהוּדים בּארץ, להריק את המוּשׂג “הבּית הלאוּמי” מכּל תוֹכן חי בּשביל העם היהוּדי וּמכּל תוֹכן מחייב בּשביל הממשלה האנגלית ולשמוֹר על כּיבּוּש ארץ-ישׂראל לכתר אנגליה ועל כן – בּאין שוּם אפשרוּת בּין לאוּמית אחרת – לשמוֹר על המנדט הארצישׂראלי. ומכּיון שהתוֹכן היחידי של המנדט הוּא הקמת הבּית הלאוּמי, וארץ-ישׂראל נמסרה להנהלת אנגליה אך ורק בּתנאי יסוֹדי זה של סיוּע להקמתוֹ, אין אפוֹא בּרירה אחרת למחבּרי “הספר הלבן” להשׂיג את מטרתם בּלתי אם בּעזרת סילוּפים. עמל רב, כּל הנסיוֹן הרב של הפקידוּת הקוֹלוֹניאלית וכל ההסתגלוּת המיוּחדת לרוּח הזמן (עמדה להם זכוּתוֹ של השם הסוֹציאליסטי המפוּרסם אשר לראש משׂרד המוֹשבוֹת) הוּשקעוּ בּעבוֹדת הזיוּף הזאת, המתחילה בּניתוּח המנדט.

למעלה מכּל ספק הוּא, כּי העיקר היסוֹדי של המנדט הארצישׂראלי הוּא: הקמת הבּית הלאוּמי לעם העברי. אמנם, המפעל הזה צריך לקוּם מתוֹך שמירת הזכויוֹת האזרחיוֹת והדתיוֹת של הישוּב הערבי, ואוּלם אין זה תפקיד שני, מקבּיל לראשוֹן ושוה לוֹ, כּי אם רק תנאי לוֹ, והוּא מאבד את כּל ערכּו וחשיבוּתוֹ (מנקוּדת-המבּט של המנדט) בּוֹ בּרגע שמתעכּב מילוּאוֹ של התפקיד היסוֹדי. אדרבּא: דייקנוּת זוֹ שבּה מציינים מחבּרי המנדט את חוֹבת השמירה הזאת והוֹלכים וחוֹזרים עליה, מוֹכיחה בּעליל, כּי התכּונוּ לדבר הרבּה יוֹתר גדוֹל, רב-היקף ורב-חשיבוּת בּשביל כּל הארץ מאשר אפשר לבטא בּמוּשג מעוּרפל בּמקצת וֻבלתי-מסוּים של “הבּית הלאוּמי”. תנאים אלה, שהציג חבר-הלאוּמים להקמת מפעל-היהוּדים בּארץ, מזכּירים בּרוּחם, בּמידה ידוּעה, את החוֹזים על שמירת זכוּיוֹת המיעוּטים בּפני העם השליט בּמדינה. והנה בּ“ספר הלבן” בּוֹלט הרצוֹן להסתיר וּלטשטש את האוֹפי היסוֹדי של המנדט הארצישׂראלי וּלהוֹריד אוֹתוֹ לדרגה של מכשיר אדמיניסטרטיבי בּארץ בּעלת שני גזעים. ואת הרצוֹן הזה אין להגשים אלא על-ידי צירוּפים מסוּלפים בּניתוח הפוֹרמלי של המנדט.

נוֹשא ההתחַיבוּת שבּמנדט. בּפני מי התחַיבה הממשלה האנגלית בּאמרה לסייע להקמת הבּית הלאוּמי? המנדט על רוּחוֹ ואוֹתוֹתיו ועל ההקדמה היפה שלוֹ בּדבר הקשר ההיסטוֹרי שבּין העם העברי וּבין ארץ-ישׂראל, אינוֹ משאיר כּל ספק שהוּא. נוֹשׂא ההתחַיבוּת הוּא העם העברי בּעוֹלם. ואמנם, מחבּרי “הספר-הלבן” לא רק מדבּרים על נאמנוּתם למנדט, אלא הם גם מצטטים (סעיף ג') את דברי רמזי מקדונלד בּפרלמנט האנגלי מיוֹם 3 בּאפריל, בּדבר ההתחַיבוּת הכּפוּלה של אנגליה: כּלפי העם היהוּדי וּכלפי התוֹשבים הבּלתי-יהוּדים של ארץ-ישׂראל. זאת היא הפעם האחת שהעם היהוּדי נזכּר בּ“ספר הלבן”. עוֹד בּאוֹתוֹ הסעיף השלישי כּבר מדוּבר על “הפוֹליטיקה שמטרתה להצעיד את האינטרסים של תוֹשבי ארץ-ישׂראל, כּערבים כּיהודים”. והלאה, בּכל מקוֹם וּבכל הצירוּפים, נוֹשׂא ההתחַיבוּת איננוּ העם היהוּדי אלא אך ורק התוֹשב היהוּדי, אשר לעוּמתוֹ עוֹמד התוֹשב הערבי. על-ידי כּך מסתרסת כּל דמוּת המנדט, הקוֹנפליקט בּין היהוּדים והערבים מקבּל צוּרה של ריב גזעים הדוֹמה לכּמה מריבוֹת אחרוֹת בּפינוֹת נידחוֹת. ממשלת המנדט מוֹפיעה לא בּתוֹר שליח האנוֹשוּת בּפתרוֹן שאלה היסטוֹרית עצוּמה ואיוּמה, שפעוּלוֹת נמרצוֹת, נוֹעזוֹת ורחבוֹת-ידים הוּטלוּ עליה, אלא בּתוֹר אפוֹטרוֹפוֹס על שני חלקי ישוּב אסיאתי, פרוּעים וּפראים, המתקוֹטטים בּיניהם ואין הממשלה מצוּוָה אלא להשקיט את המריבה הזאת המשוֹללת כּל טעם בּעיני אנשי-שלוֹם מיוּשבים.

הסתירה שבּין האינטרסים… בּארץ כּארץ-ישׂראל, שבּה האינטרסים… של שני חלקי האוּכלוֹסים הנם עתה שוֹנים אלה מאלה ומבּחינוֹת ידוּעוֹת גם סוֹתרים אלה את אלה” (סעיף 2) – כּך כּתוּב בּהתחלת ה“ספר הלבן”. דבר זה צריך להצדיק את חוֹסר הפעוּלה של ממשלת המנדט כּלפי הקמת הבּית הלאוּמי והסגרת כּל העמדוֹת לקנאים הערבים, אשר בּ“ספר הלבן”. המציאוּת – האינטרסים הסוֹתרים – הכריחה אוֹתה לכך. והנה לפני זמן קצר היה בּירוּר מקיף בּועדת המנדטים בּשאלה הארצישׂראלית ושם דיבּרוּ על הסתירה המדוּמה הזאת, בּדקוּ וּמצאוּ – וזה נוּסחוֹ של בּא-כּוֹח ממשלת המנדט – כּי “ההתחייבוּיוֹת המוּטלוֹת על ממשלת המנדט אינן בּלתי-מתישבוֹת זוֹ עם זוֹ בּשוּם פנים”, וּבאשר המסקנה הזאת נחוּצה למחבּרי “הספר הלבן” למטרוֹת אחרוֹת (שיווי ערכּן של שתי ההתחַיבוּיוֹת) הרי הם מוּכרחים לצטט אוֹתה (סעיף 8) מתוֹך הסכּמה גמוּרה. וּבכל זאת אין זה מפריע להם כּלל לדבּר על סתירת האינטרסים בּהתחלת הספר וגם לחזוֹר על הסתירה הזאת בּאוֹתוֹ הסעיף השמיני עצמוֹ: “שתי ההתחַיבוּיוֹת שבהן נעוּצים בּהכרח (אפילוּ בּהכרח, כּלוֹמר דבר שבּגוֹרל הוּא, דבר מחוּיב המציאוּת, שאין כּל אפשרוּת להימנע ממנוּ) אינטרסים סוֹתרים זה את זה”.

חלוּקת סעיפי המנדט ל"יהוּדים" ו"ערבים". החלוּקה הזאת מוּטעית וּמלאכוּתית כּשהיא לעצמה, בּאשר אחת היא ויחידה המטרה של המנדט: הקמת הבּית הלאוּמי. כּל הסעיפים משמשים למטרה זוֹ גם כּשהם מנוּסחים בּצוּרה של הגבּלוֹת למטרה. העוּבדה שאין בּמנדט סעיפים “ערביים” מיוּחדים, ושהמשפטים המצַוים לשמוֹר על עניני הערבים כּלוּלים בּסעיפים היסוֹדיים של המנדט, מגלה למדי את כּוָנת המחוֹקק. החלוּקה אשר בּ“ספר הלבן” (סעיף 7) מטרתה להקים בּנין דמיוֹני שאיננוּ בּמנדט כּלל: שני חלקים לישוּב הארצישׂראלי ולזה וגם לזה ישנן זכוּיוֹת ועמדוֹת שהאדמיניסטרציה מצוּוה לשמוֹר עליהן, ללא תפקיד אחר. ואוּלם עיקר הזיוּף איננוּ בעצם החלוּקה בּלבד אלא בּאוֹפן החלוּקה.

אֵילוּ הם הסעיפים הנקראים בּפי מחבּרי הספר הלבן “יהוּדיים” ואֵילוּ הם “ערביים”? עד עתה בּרוּר היה לכל קוֹרא בּלתי משוּחד שסעיפוֹ היסוֹדי של המנדט הוּא הסעיף השני המדבר על חוֹבת הממשלה להעמיד את הארץ בּתנאים שיבטיחוּ את הקמת הבּית הלאוּמי היהוּדי, את פיתוּח מוֹסדוֹת השלטוֹן ואת שמירת הזכוּיוֹת האזרחיוֹת והדתיוֹת של הבלתי-יהוּדיים – הוּא הסעיף היהוּדי העיקרי, על-יד הסעיף הששי, המדבּר על הקלת העליה היהוּדית ועל העזרה להתישבוּת יהוּדים צפוּפה (מתוֹך הבטחת יתר חלקי האוּכלוֹסים מקיפוּח זכוּיוֹת וּמעמד). “הספר הלבן” מעביר את הסעיפים האלה, – דוקא את אלה, לסוּג “הערבי”. הוּא קוֹרא אוֹתם בּפירוּש “סעיפי המנדט הנוֹגעים לשמירת זכוּיוֹתיו של הישוּב הלא-יהוּדי (סעיף 7). גם בּפסקה השמינית חוֹזרים על אוֹתוֹ הזיוּף ואף בּהדגשה מיוּחדת: “ראשית יש לראוֹת שסעיף 2 מטיל על בּעלת המנדט אחריוּת לשמירת זכוּיוֹתיהם האזרחיוֹת והדתיוֹת של כּל תוֹשבי ארץ-ישׂראל”. על-ידי כּך מסרס “הספר הלבן” את כּל טעם הסעיפים האלה, מעביר את מרכּז-הכּוֹבד שלהם לשטח שאינוֹ שלהם, מוֹנע מאת היהוּדים להסתמך בּדרישוֹתיהם על הסעיף “הערבי” וּפוֹטר את הממשלה מהתחַיבוּת מוּחשית וּמששית כּלפי הקמת הבּית הלאוּמי כּי מה הם הסעיפים “היהוּדיים”, הסעיפים אשר הבּית הלאוּמי היהוּדי והאינטרסים היהוּדיים נזכּרים בּהם בּאוֹפן מיוּחד? מלבד הסעיף הששי, אשר גם הוּא נעשׂה ל”ערבי" בּספר הלבן הזה, הרי הם הסעיפים על הכּרת הסוֹכנוּת היהוּדית ועל חוֹבת התיעצוּת אתה, כּלוֹמר הסעיפים שאינם ממשיים ואינם מוּחשים, וּבעצם קל מאד לממשלה ולאדמיניסטרציה לעשׂוֹתם פלסתר. מחברי הספר אינם משאירים צל של ספק בּערך הסעיפים האלה – “ההוֹראה בּדבר ההסכּם עם הסוֹכנוּת היהוּדית בּדבר מפעלים ציבּוּריים, הם רק רשוּת ולא חוֹבה”, על אחת כּמה וכמה רשוּת ולא חוֹבה היא לקבּל את עצוֹת הסוֹכנוּת בּדברים אחרים, כּלוֹמר: אם ישנם בּמנדט סעיפים מחייבים, סעיפים מעשׂיים, שתוֹכן חי להם וקשה לבטלם, הרי את הסעיפים האלה הכריזוּ כּ“ערביים” ואילוּ ליהוּדים השאירוּ את הסעיפים אשר “רשוּת הם ולא חוֹבה” והשימוּש בּהם כּוּלוֹ בּידי האדמיניסטרציה.

אוֹתה מלאכת הסירוּס והזיוּף נמשכה בּכל הספר, גם כּשהוּא משתמש בּתעוּדוֹת אחרוֹת השייכוֹת לפוֹליטיקה הארצישׂראלית, וגם כּשהוּא נוֹגע בּמציאוּת הפוֹליטית והישוּבית של ארץ-ישׂראל. “הספר הלבן” של שנת 1930 נסתמך על “הספר הלבן” של שנת 1922. הדבר היה נחוּץ גם כּדי ליצוֹר רוֹשם כּאילו פַספילד הוֹלך בּעקבוֹת המסוֹרת של עשׂר השנים האחרוֹנוֹת וּבעצם אינוֹ משנה ואינוֹ מחדש כּלוּם, גם כּדי לקשוֹר את ידי הציוֹנים. אלה הלא חתמוּ על תעוּדת 1922, – ומדוּע יסרבוּ עתה לקבּל גם את תעוּדת 1930 שאינה אלא המשך לה? ועל כּן מצטט פספילד (סעיף 5ב) את “הספר הלבן” של שנת 1922 גם באחת השאלוֹת העיקריוֹת, היא שאלת העליה. בספרוֹ של צ’רציל כּתוּב: “חשוּב להבטיח שהעוֹלים לא יפלוּ למעמסה על תוֹשבי ארץ-ישׂראל וכּי לא ישללוּ משוּם חלק מהאוּכלוֹסים הנוֹכחיים את מִחיתם”. המצב בּרוּר. אם הסוֹכנוּת היהוּדית מקבּלת על עצמה אחריוּת להעסקת העוֹלים, אם ההוֹן היהוּדי והיזמה היהוּדית ייצרוֹ לעוֹלים מקוֹרוֹת-פרנסה חדשים, הרי העליה מוּתרת. התקנה קשה מאד וּבלתי צוֹדקת, באשר היא מטילה את כּל האחריוּת לעליה על היהוּדים וּלפי המנדט (הסעיף השני והשלישי) האחריוּת היא גם על הממשלה. ואוּלם התקנה בּרוּרה. פספילד מסתמך עליה וכוֹתב: “היסוֹדוֹת שנקבעוּ בקטע זה מחייבים שבּהערכת יכוֹלת הקליטה של הארץ בּכל עת שהיא, יוּבא בּחשבוֹן חוֹסר העבוֹדה שישנוֹ גם בּקרב הערבים וגם בּקרב היהוּדים”. כּדי להרשוֹת עליה חדשה לפי העיקר הזה לא מספיק שהסוֹכנוּת היהוּדית תקבּל על עצמה אחריוּת לקיוּם העוֹלים, שההוֹן היהוּדי ייצוֹר מקוֹרוֹת פרנסה חדשים, כּי אם ידָרש שגם בּקרב הערבים לא יהיוּ מחוּסרי עבוֹדה. עיקר חדש לגמרי. שוּם דבר דוֹמה לזה לא היה כּתוּב בּ“ספר הלבן” משנת 1922. וּבכל זאת כּוֹתב פספילד: “היסוֹדוֹת שנקבּעוּ בּספר הלבן של שנת 1922 מחייבים” וכו'.

יהוּדים וערבים, שני חלקים של ישוּב אסיאתי, רבים בּיניהם, והממשלה נתוּנה בּין שני המחנוֹת. על מה רבים, מה תוֹבעים אלה וּמה תוֹבעים אלה? שניהם דוֹרשים מממשלת המנדט דבר אחד ושוה בּערכּוֹ השלילי: “ללכת בּדרכים שהמנדט אוֹסר אוֹתם בּפירוּש” (סעיף 3). והנה היהוּדים דרשוּ תמיד למלא את המנדט ולשמוֹר אמוּנים להתחַיבוּיוֹת בין-לאוּמיוֹת של אנגליה, והערבים דרשוּ לבטל את המנדט וּלהפר את ההתחיבוּיוֹת. וּבכל זאת “שניהם” – הערבים והיהוּדים – עוֹמדים על דרגה אחת, שניהם תוֹקפים ודוֹרשים דברים אשר לא יעשׂוּ. בּאיזה דרכים הלכוּ, בּאיזה אמצעים נאחזוּ הערבים והיהוּדים כּדי ללחוֹץ על הממשלה למען תקבל את דרישוֹתיהם הבּלתי-צוֹדקוֹת? “הספר הלבן” משתדל ליצוֹר רוֹשם, כּי שוים היוּ הדרכים והאמצעים לאלה וּלאלה. למאוֹרעוֹת אב הוּא מקדיש שתי שוּרוֹת צנוּעוֹת, ללא פירוּש כּל שהוּא, ללא הערכה כּל שהיא: “אין צוֹרך לעמוֹד כאן על המאוֹרעוֹת העגוּמים של אשתקד ועל התנאים המדאיגים שבאוּ כּתוֹצאה מהם” (2). ולא די בתיאור הזה הסוֹתם לגמרי את אֳפי המאוֹרעוֹת הפוֹליטיים שהיה להם ערך מכריע לפוֹליטיקה הארצישׂראלית. תיכף אחרי הפּסקה המחפּירה הזאת מרשים להם מחברי התעוֹדה לקבוֹל גם על היהוּדים וגם על הערבים, ללא הבדלה כּל שהיא, בּמשפט משוּתף, על אשר לא נתנוּ לממשלה עזרה מספּקת “בעבוֹדתה לשם איחוּי הקרע שבּין היהוּדים והערבים במשך חדשי המתיחוּת ואי המנוּחה שבאוּ בּעקבוֹת המהוּמוֹת של אוֹגוּסט 1929”. כּך הוּא. בּימי אוֹגוּסט עמדוּ שני מחנוֹת בּארץ הזאת: אנוּ, אשר בנוּ פרעוּ, את אחינוּ הרגוּ ועינוּ, את יצירתנוּ הרסוּ, וּמנהיגי הערבים אשר הסיתוּ לפרעוֹת וקיבּלוּ על עצמם אחריוּת מוּסרית ופוֹליטית בּעדן. אנוּ תבענוּ צדק וּמשפט והתאמצנוּ בּכל כּוֹחוֹתינוּ לבלי לתת לאש שתאחז מחדש בּארץ וּבתוֹשביה. לא אנוּ הכרזנוּ על החרם. לא אחינוּ ארבוּ בּדרכים וּבסימטאוֹת מזוּינים בּרוֹבים וסכּינים. לא אחינוּ שפכוּ דמם של מכוּבּדי הישוּב הערבי ועוֹבדיו ואף של פקידי הממשלה, גם בחדשים שלאחר מאוֹרעוֹת אב. לא עתוֹנינוּ קראו יוֹם-יוֹם לפרעוֹת חדשוֹת. אנוּ נאחזנוּ בּכל אפשרוּת של שלוֹם והבנה, אנוּ חיפשנוּ כּל סימן שהוּא של אהבה ואחוה. לא כּדי למצוֹא חן בעיני לוֹרד פספילד עשינוּ זאת אלא בגלל צו האמת הנפשית שלנוּ, אשר לה אנוּ נאמנים גם כּיוֹם הזה, ואוּלם את הציוּן להתנהגוּתנוּ שקיבּלנוּ עתה מידי לוֹרד פּספילד עלינוּ לרשוֹם לפנינוּ כּעדוּת נוֹספת לאוֹבּיֶקטיביוּת שלוֹ.

בּסעיף השלישי מתאר “הספר הלבן”, בּצוּרה משוּנה בּמקצת, את דרישוֹת היהוּדים והערבים. היהוּדים תוֹבעים עליה והתישבוּת ללא מידה, הערבים דוֹרשים פרלמנט “שלם”, והממשלה אינה יכוֹלה להסכים לדרישוֹת אלה בּאשר הן סוֹתרוֹת את המנדט, שלוֹ היא נאמנה. מה היא ההקבּלה הזאת של הדרישוֹת היהוּדיוֹת והערביוֹת אם לא סירוּס המציאוּת, אשר תפקידוֹ לכסוֹת על כוָנוֹת הממשלה וכוָנוֹת “הספר הלבן” הזה? היהוּדים אמנם חששוּ מפני הפרלמנט ואוּלם הם חששוּ שמא יסגוֹר פרלמנט זה את הארץ בפני העוֹלה היהוּדי ויאסוֹר על ההתישבוּת היהוּדית. בּוֹ בּרגע שהממשלה מילאה כּבר את התפקיד המחפּיר הזה, עד כּמה שהדבר בּידיה. נעשׂה כּבר המעשׂה, המנדט כּבר הוּפר. ואם בּכל זאת הפרלמנט “השלם” לא ניתן, אין זאת כּי אם מתוֹך נימוּקים “אנגליים” בּלבד, שאין להם כּל שייכוּת למנדט ולנאמנוּת לוֹ. המשׂחק הוּא פשוּט מאד: תחת מסוה המנדט ימנעוּ מאת תוֹשבי הארץ את השלטוֹן העצמי השלם, ויחד עם זה לא ימלאוּ את התפקידים האמיתיים של המנדט. על חשבּוֹן היהוּדים ישָאר השלטוֹן השלם של הנציב האנגלי. המשׂחק הזה פשוּט הוּא מכּדי שלא יהא בּרוּר. הצוּרה אשר בּה מנסח לוֹרד פּספילד את דרישוֹת הערבים והיהוּדים היא, כּאמוּר, משוּנה בּמקצת: “לחינם ילחצוּ היהוּדים…” “אין כּל תוֹעלת גם לערבים לעמוֹד על דרישת צוֹרה של קוֹנסטיטוּציה…” וכאן שכח לוֹרד פּספילד לציין שהערבים אשר בּיקרוּ אצלוֹ בּחוֹרף שעבר, דרשו ממנוּ מלבד צוּרה ידוּעה של קוֹנסטיטוּציה גם הפסקת העליה היהוּדית ומניעת ההתישבוּת היהוּדית, ואת הדרישוֹת האלה, החשוּבוֹת מבּחינת המנדט לאין ערוֹך יוֹתר מדרישת הקוֹנסטיטוּציה, הוּא מילא בּיד נדיבה. על כּן יש כּנראה תוֹעלת “ללחוֹץ” על הממשלה האנגלית ו“לעמוֹד” לפניה על הדרישוֹת הידוּעוֹת, אלא שהלחץ צריך לקבל צוּרוֹת מסוּימוֹת, טראגיוֹת למדי, והדרישוֹת, אשר תקוה להן להתקבּל, צריכוֹת להיוֹת על חשבוֹנוֹ של מישהוּ אחר ולא על חשבּוֹן שלטוֹן אנגליה.

הסירוּסים והזיוּפים של “הספר הלבן” אינם מסתפקים רק בּניתוּח התעוּדוֹת וּבתיאוּר המציאוּת הפוֹליטית. הם עוֹברים לשטח אינסינוּאציה תפֵלה ועלילוֹת כּבדוֹת כּלפּי היהוּדים, אשר אוֹתם מתאר “הספר הלבן”, אמנם בּסגנוֹן “אנגלי” ואוּלם בּרוּר למדי, כּרוֹדפי שלטוֹן, שקרנים וּצבוּעים, המדכּאים את העוֹבד הערבי וּמנשלים אוֹתוֹ מאדמתוֹ ומעבוֹדתוֹ. בּסעיף הששי מדוּבּר על הסוֹכנוּת היהוּדית: “בּיחוּד חשוּב לפַתח עוֹד יוֹתר את מאמצי הנציב העליוֹן להגיע לצוּרה של שיתוּף-פעולה והתיעצוּת יוֹתר מוּצקה ויוֹתר הרמוֹנית בּין ממשלת ארץ-ישׂראל והסוֹכנוּת היהוּדית – מתוֹך התאמה עם העקרוֹן היסוֹדי שמעמדה המיוּחד של הסוֹכנוּת… איננוֹ מזכה אוֹתה… להשתתף בּממשלת הארץ”. הבלטת “הנציב העליוֹן” וּ“ממשלת ארץ-ישׂראל”, אשר עליהם הוּטל התפקיד לפתח את היחסים עם הסוֹכנוּת, עלוּלה לעוֹרר חשד כּאילוּ מחבּרי הספר מתכּוֹננים להפסיק, אוֹ על כּל פנים להחליש, את קשרי הסוֹכנוּת עם הממשלה המרכּזית ולהגבּיר אוֹתם בּירוּשלים – דבר אשר היה עוֹמד בּהתאמה גמוּרה עם החלפת “העם העברי” בּ“תוֹשבים היהוּדים בארץ-ישׂראל”. השאיפה לשיתוּף פעוּלה “יוֹתר מוּצקה ויוֹתר הרמוֹנית” מצלצלת בּאזנינוּ, לאחר פרסוּם התעוּדה הזאת וּלאחר כּל תוֹפעוֹת הלואי של הפרסוּם הזה, כּלעג לרש. ואוּלם עיקר הסירוּס הוּא בּמלים: “מתוֹך התאמה עם העקרוֹן היסוֹדי שמעמדה המיוּחד של הסוֹכנוּת אינוֹ מזכּה אוֹתה להשתתף בּממשלת הארץ”. למה בּאה הפסקה הזאת, מה הוא הצוֹרך שדחף את מחבּרי הספר להדגשה זאת? בּסעיף השמיני יש לדבר בּירוּר מפוֹרש: “מטעם הסוֹכנוּת הוּגשוּ תביעוֹת הדוֹרשוֹת מעמד בהנהלה הכּללית של הארץ”. והנה: הדבר הזה בּשקר יסוֹדוֹ. מעוֹלם לא תבעה לה הסוֹכנוּת חלק כּל שהוּא בּשלטוֹן, וּמה יש כּאן לדבּר על “ההנהלה הכּללית של הארץ”, כּשגם הדרישוֹת האלמנטריוֹת בּיוֹתר להתיעץ עם הסוֹכנוּת בּענינים הנוֹגעים ליהוּדים מצאוּ תמיד אזנים אטוּמוֹת! השׂכר הזה לא בּא כּי אם להצדיק את “היד החזקה” נגד היהוּדים “המשתלטים”, כּביכוֹל, על הארץ כּוּלה, כּדי לתת, דרך אגב, חוֹמר נוֹסף להסתה הערבית, אשר דיבּרה תמיד על “השלטוֹן הציוֹני” בּארץ. ואוּלם גם הסירוּס הזה כּאַין וּכאפס הוּא לעוּמת העלילוֹת האחרוֹת על היהוּדים שב“ספר הלבן”.

בּסעיף הששה-עשׂר מסוּפר על המצוּקה הקרקעית של הפלח הערבי – כּך וכך מחוּסרי אדמה. תיכף אחרי הסטטיסטיקה הזאת בּאה הפסקה: “לא ידוּע כּמה מאלה הנן משפחוֹת שלפנים עיבּדוּ את האדמה ואשר אבדה להם אדמתם מאז”. המבין יבין. לא יבין? מחבּרי-הספר מוּכנים לברר את הדבר בּכל הבּהירוּת הדרוּשה. בּסעיף הסמוּך, השבע-עשׂר, מסוּפר על ריבּוּי הישוּב הערבי הכּפרי, ותיכף בּאה הפסקה: “האדמוֹת, שעליהן היתה מחיתם, פחתוּ כּדי מיליוֹן דוּנם. השטח הזה עבר לידי היהוּדים”. עכשיו אין מקוֹם לספק כּל שהוּא: לא שעבוּד הדוֹרוֹת, לא בּעלי הלטיפוּנדיוֹת הערבים, לא ממשלת תוּרכּיה בּפּוֹליטיקה האנטי-סוֹציאלית שלה ולא ממשלת-המנדט בּאדישוּתה לצרכי הפלח, אלא היהוּדים, על-ידי מיליוֹן הדוּנם שלהם, גרמוּ למצוּקת הפלח, הם גזלוּ ממנוּ את אדמתוֹ! והם עשוּ זאת בּדרכים שאי-אפשר לבלי לגנוֹת אוֹתן. “הטענה, כּי פעוּלת ההתישבוּת היהוּדית על האוּכלוֹסים הערבים היתה תמיד מזיקה לאינטרסים של הערבים, איננה בּשוּם אוֹפן נכוֹנה בּשלימוּתה” (סעיף 18) – כּלוֹמר, שלא בּשלימוּתה ולא תמיד – היא נכוֹנה. אדרבא: “אחדים מן הנסיוֹנוֹת שנעשׂוּ כּבר כּדי להוֹכיח כּי ההתישבוּת היהוּדית לא הביאה לידי כּך שהאריסים הקוֹדמים של קרקעוֹת שנרכּשוּ על ידם לא הצטרפוּ למעמד מחוּסרי האדמה – נתבּררוּ לאחר חקירה כּבלתי מתקבּלים על הדעת, אם לא כּמתעים” (18). כּאן מרכּז-הכּוֹבד של “הספר הלבן” הזה. כּאן הוּטלה אשמה כּבדה בּיוֹתר נגד מפעל היהוּדים, רפש וּבוּץ, אשר גם ריח דם עוֹלה ממנוּ, כּי כּאן גם הצדקת-מה לפרעוֹת, כּאן אוּלי גם הבּיאוּר מדוּע עוֹברת התעוּדה הזאת על שפיכת דם-ישׂראל בּהצנעה מחפירה כּזוֹ. ואל תחשבוּ שהחקירה הממשלתית “גילתה” מקרים בּוֹדדים של אי זהירוּת היהוּדים אוֹ מעשׂי עוול מצדם, אשר יכוֹלים (ואוּלם יש תמיד לדוּן אוֹתם לכף חוֹבה!) לקרוֹת בּכל מפעל גדוֹל. לא כּל השיטה החדשה של ההתישבוּת היהוּדית זקוּקה לתיקוּן, בּאשר עוול טמוּן בּה והיא מוּכרחה להביא לקיפוּח העוֹבד הערבי. הן השיטה הזאת מיוּסדת על הלאמת הקרקע אשר הוּכרזה “לקנין עוֹלם לעם ישׂראל” ואסוּר למכוֹר אוֹתה (והקטיגוֹרים מוּכּי-הסנוֵרים שכחוּ לגמרי שהאיסוּר הזה קיים לא כּלפי הערבים, אלא כּלפי כּל אחד, גם כּלפי כּל איש אוֹ מוֹסד בּישׂראל) ועל קרקע הלאוֹם הזה יכוֹלים לעבוֹד רק יהוּדים. והדבר הזה עוֹמד בּסתירה גם לרצוֹן הציוֹנים לחיוֹת בּשלוֹם עם הערבים, שהוּבּע על ידי הקוֹנגרס השנים-עשר (סעיף 19) – ועל כּן היהוּדים הם צבוּעים ושקרנים, גם לסעיפי המנדט (20) – ושוּב צף ועוֹלה אוֹתוֹ הסעיף הששי המחייב את ממשלת המנדט לסייע להתישבוּת-היהוּדים הצפוּפה והוּא נהפך לפתע לסעיף המחייב את היהוּדים למכּוֹר את קרקע הלאוֹם לערבים ולהעסיק פוֹעלים ערבים – ועל כּן היהוּדים הם מפירי המנדט ומפירי השלוֹם, היהוּדים הם המתנקשים “בּזכוּיוֹתיהם וּמעמדם של החלקים האחרים של האוּכלוֹסים”.

בּדרכים כּאלה, בּדרכי הזיוּף והעלילה, לוֹחם “הספר הלבן” בּבּית הלאוּמי, בּמפעל חיינוּ. מתוֹך רוֹע-לב וערמה מיוּחדת נוֹצרה כּאן רשת של דיבּוֹת העלוּלוֹת כּיוֹם הזה לפגוֹע בּיוֹתר בּמצפוּנם של קוֹראים זרים. בּימי-הבּינַים התחכּמוּ שׂוֹנאי ישׂראל וּמצאוּ דבר שהיה המתאים בּיוֹתר להלך-רוּחוֹ וּלהרגשתוֹ של איש ימי-הבּינַים: היהוּדים משתמשים בּדם הילדים הנוֹצרים מתוֹך קנאוּת דתית. איש משכּיל של ימינו יתבּייש להשתמש בּנשק הזה. ועל כּן מוּכנה עלילה מתאימה לרוּח הזמן: היהוּדים עוֹשׂים עוול לעוֹבד זר מתוֹך עיורוֹן לאוּמי-קיצוֹני. הם מנשלים אוֹתוֹ מאדמתוֹ מחרימים אוֹתוֹ וּמרעיבים אוֹתוֹ, הם שעשׂוּ אוֹתוֹ למחוּסר-אדמה וּמחוּסר-מחיה לעוֹלם. בּלב מי יקוּם הרוּח לאטוֹם בזמננוּ אנוּ, בּפני עלילה כּזאת? וּלמי יהיה פנאי ואפשרוּת לחקוֹר את העלילה וּלברר מה מן האמת בה? מי יזכוֹר את מיליוֹני היהוּדים מחוּסרי-האדמה וּמחוּסרי-המחיה, המתנַונים בּנכר? ועל כּן טרם היתה בּכל הספרוּת של שׂוֹנאי-ישׂראל ושׂוֹנאי-ציוֹן תעוּדה מסוּכּנה וּמחפירה כּ“ספר הלבן” הזה. המפעל, אשר העם היהוּדי ראה בּוֹ את תפארת יצירתוֹ, הוּבא קרבּן על מזבּחן של מטרוֹת זרוֹת.

 

ב: העתיד הצפוי    🔗

אם הספר הזה כּמוֹ שהוּא יוּנח בּיסוֹד הפעוּלה הממשלתית בּארץ-ישׂראל – מה תהיינה אפשרוּיוֹת עבוֹדתנוּ, בּיחוּד בּעליה וּבהתישבות?

בּיקוֹרת חמוּרה נעשׂתה בּתעוּדה הזאת על העליה היהוּדית. התחכּמוּ וּמנו את העוֹלים שנכנסו לארץ שלא כּדין ונשארוּ שלא כּדין. לא התבּיישו להזכּיר – בּתעוּדה ממשלתית זוֹ – את המספר המפוֹרש של היהוּדים החוֹטאים האלה. דבר איוֹם קרה לממלכה: בּמשך שלוֹש השנים האחרוֹנוֹת השתקעוּ בּארץ כּשמוֹנת אלפים יהוּדים וּמצאוּ בּה את פרנסתם כּנגד רצוֹנוֹ של מר חיימסוֹן. רק לגבּי היהוּדים נעשתה הסטטיסטיקה הזאת. כּמה ערבים נכנסוּ בּזמן הזה שלא כּדין מעבר-הירדן אוֹ גם ממקוֹמוֹת רחוֹקים יוֹתר, נכנסוּ ונשארוּ ותפסוּ מקוֹמוֹת-עבוֹדה, על זה לא נאמרה בתעוּדה אף מלה אחת. הן בּית לאוּמי לעם העברי בּוֹנים בּארץ-ישׂראל, ועל כּן חוֹבה להחמיר בעליית היהוּדים דוקא – הדבר הן כּל כּך מוּבן וטבעי! מחבּרי-הספר לא הבינו אפילוּ, שהמספר הזה מעיד רק על חוֹמר-הדין המוּגזם והמוּפרז שנקטה מחלקת העליה לגבּי העוֹלים היהוּדים – הלא חוֹטאים האלה הסתדרוּ בּארץ ולא נפלו למעמסה על שוּם איש. אדרבּא: שלוֹש השנים האחרוֹנוֹת היוּ שנים של התגברוּת על המשבּר בּקרב הישוּב העברי. המסקנה ההגיוֹנית מן העוּבדה הזאת היתה צריכה להיוֹת זוֹ, שמחלקת העליה הממשלתית אינה יוֹדעת להעריך כּראוּי את אפשרוּיוֹת הישוּב, מפריעה לעליה היהוּדית ללא כּל הצדקה וּמכריחה אנשים שיש להם מקוֹם בּארץ, – ועל כּן רשוּת גמוּרה לחיוֹת בּה – להתחמק וּלהסתתר. “הספר הלבן” הוֹציא מסקנה הפוּכה: להחמיר יוֹתר, תיוָצר מכוֹנה ממשלתית מיוּחדת לבחירת העוֹלים. הם – פקידי הממשלה – ישבוּ בּתימן וּברוֹמניה, בּפולין וּבליטא, הם יחליטוּ מי מהמוּעמדים ראוּי להיכּנס ארצה. הם יבחרוּ את חברי “החלוּץ” ואת בּעל-המלאכה ואת איש המעמד הבּינוֹני אשר מוּתר לוֹ לעלוֹת.

אמַת-המידה לקביעת השדיוּל תהיה מעכשיו לא אפשרוּת-הקליטה של הישוּב העברי, אלא אפשרוּת-הקליטה של הארץ כּוּלה, והגוֹרם המכריע בּעיבּוּד הזה יהיה מספר מחוּסרי-העבוֹדה בּין היהוּדים וּבין הערבים. על-ידי כּך הוּטל למעשה על היהוּדים חוֹב מיוּחד שאין לוֹ כּל זכר בּמנדט, חוֹב מיוּחד שאינוֹ חל על שוּם עם אחר כּלפי שכניו אוֹ אפילוּ כּלפי אחיו. אמנם, ישנה הכּרה ליהוּדים שהתפתחוֹת ישוּבם גוֹרמת גם להתפתחוֹת הארץ בּכללה, ואוּלם מעוֹלם לא קיבּלוּ על עצמם את ההתחַיבוּת לבנוֹת בּידיהם, וּבידיהם בּלבד, את הארץ כּוּלה, לסדר וּלפרנס את כּל תוֹשביה בּטרם שניגשוּ לסידוּר אחיהם. הדרישה הזאת, המתעלמת ממצב היהוּדים בּגוֹלה וּמכּוֹחוֹת היצירה של התנוּעה הציוֹנית, אשר למעשׂה אינם מספיקים לתפקידיה היא, הדרישה הזאת מחרידה בּאי-הצדק שבּה. מעתה יהיו מוּכרחים הרוֹצים ליצוֹר מקוֹרוֹת-פרנסה בּארץ בשביל אחיהם, להספיק קוֹדם כּל מקוֹרוֹת פרנסה לערבים, היהוּדי הבוֹנה בּית-חרוֹשת והנוֹטע פרדס יהיה מוּכרח קוֹדם כּל, וּבשוּרה הראשוֹנה, להעסיק את הפוֹעל הערבי. לא הממשלה, אשר עליה הדאגה לארץ כּוּלה, לא הישוּב הערבי אשר עליו הדאגה לאחיו מחוּסרי-העבוֹדה, אלא דוקא היהוּדי והיהוּדי בלבד הוּא יהיה מחוּיב לפי הוֹדעה זוֹ להספיק עבוֹדה לפוֹעל הערבי. עקרוֹן זה לא רק שהוּא חוֹתר תחת כּל התפיסה של הבּית הלאוּמי וּבנינוֹ, לא רק שהוא מהווה סכּנה איוּמה לנפש התנוּעה הציוֹנית, שבּשבילה העבוֹדה העברית היא גם האמצעי העיקרי לריבּוּי הישוּב וגם הדרך היחידה ליצוֹר בּארץ אוּמה עברית מחוּדשת, אוּמה עברית עוֹבדת: עִקרוֹן זה יוֹצר גם בּשביל היהוּדים, בּאשר הממשלה תפקוֹד על נוֹתן-העבוֹדה היהוּדי ועל המוֹסד היהוּדי – ורק על אלה – מי ומי צריכים להיוֹת פוֹעליהם. העִקרוֹן הזה מוּכרח להביא, בּיחוּד לאוֹר המציאוּת הערבית והמציאוּת הפקידוּתית, לעיכּוּב רציני מאד של העליה היהוּדית. כּדי להגשים את העִקרוֹן החדש “צריך לברר בּדיוּק את מספר מחוּסרי-העבוֹדה וממשלת ארץ-ישׂראל תבחן היטב את השאלה של יצירת מנגנוֹן למטרה זוֹ” (סעיף 27). וכאן תתחיל הפשרה. הממשלה תכריז על ההרשמה של מחוּסרי-העבוֹדה היהוּדים והערבים. עם היהוּדים היא תגמוֹר מהר. אין היהוּדים מעוּנינים, גם מבּחינה כּלכּלית וגם מבּחינה פוֹליטית, להרבּוֹת את מספר מחוּסרי-העבוֹדה שלהם. אדרבּא: יש להניח שהישוּב יתאמץ להעסיק את כּל היהוּדים כּך, שלא יצטרכוּ אפילוּ להתיצב לפני הלשכּה הממשלתית. ואוּלם לא כן הדבר בּנוֹגע לערבים. מחוּסרי-עבוֹדה אלה יהיוּ תמיד בּעין, יהיוּ מוּכרחים תמיד להיוֹת בּעין וּמספרם יעלה ודאי, לתמיד, על כּל אפשרוּיוֹת-הקליטה של ההוֹן היהוּדי, הלאוּמי והפרטי, גם יחד. לרשוּת הפוֹליטיקאים הערבים המעוּנינים להכשיל את העליה היהוּדית תעמוֹד תמיד חבוּרת פוֹעלים ערבים, שלא יעזבוּ את משׂרדי הממשלה יוֹמם ולילה, ואם יעזבוּם – ישָלחו אחרים בּמקוֹמם כּדי להעיד על חוֹסר-העבוֹדה השׂוֹרר בארץ, והן שוּם ממשלה לא תוּכל להילַחם בּתוֹפעה זוֹ. ואילוּ התוֹפעה “הפוֹליטית” המלאכוּתית הזאת, חשוּבה הרבּה פחוֹת מתוֹפעה אחרת – כּלכּלית-טבעית – שמוּכרחה להיוָצר בּעקב העִקרוֹן החדש. הפוֹעלים הערבים, העסוּקים עתה בּמפעלים הערביים, יעזבוּ אוֹתם, כּדי ליהפך למחוּסרי-עבוֹדה וּלקבּל על-ידי כּך עבוֹדה בּמפעלים היהוּדים, שתנאי-עבוֹדתם טוֹבים ונוֹחים לאין ערוֹך יוֹתר. יתר על כּן: כּמה פלחים יעזבוּ את כּפריהם, כּמה בּידוּאים יעזבוּ את שדוֹת-המרעה שלהם כּדי להציף את תל-אביב וּרחוֹבוֹת, את השכוּנוֹת היהוּדיוֹת של חיפה וירוּשלים ואף את נהלל וּכפר-יחזקאל בּעוֹנה שאלה זקוּקים לידים נוֹספוֹת. ואם דמיוֹנוֹ של מי שהוּא יראה לוֹ שהנה כּל ההמוֹנים האלה מצאוּ עבוֹדה במפעלים היהוּדיים – יזכוֹר-נא, כּי מלבד המוֹנים אלוּ, עוֹד חוֹנים ערבים גם בּעבר-הירדן וּבסוּריה וּבמצרים וּבארצוֹת ערביוֹת רחוֹקוֹת יוֹתר. הן הפקידים הממשלתיים, אשר עליהם יוּטל להחמיר על העליה, ישבוּ לא בּארצוֹת האלה, אלא בּורשא וּבקוֹבנה. קל לתאר מה תהיה השפעת התוֹפעה הזאת על שׂכר-העבוֹדה, על מספר שעוֹת-העבוֹדה, על ארגוּן הפוֹעל העברי ועל כּל ההישגים הסוֹציאליים שלוֹ. והן בּהישׂגים אלה היתה הערוּבּה היחידה להתקדמוּת סוֹציאלית בּארץ כּוּלה.

ל“ספר הלבן” לא די בּחוֹבה (כּלכּלית? מוּסרית? סוֹציאלית?) של העבוֹדה הערבית אשר הוּא מטיל על נוֹתן-העבוֹדה העברי. למעשה הוּא מעיד בּאוֹפן בּרוּר למדי על רצוֹן מחבּרי-הספר למסוֹר את גוֹרל העליה העברית בּידי המנהיגים הערבים. הם הנם בּעלי הארץ, תוֹשביה החוּקיים, אִתם מן ההכרח להתחַשב. אם ירצוּ – יתירוּ את העליה, וּבמידה שירצוּ, ואם לא ירצוּ – ינעלוּ שערי הארץ. כּי כן כתוּב בּ“ספר הלבן” (סעיף 28): “כּל זמן שרוֹוחים חשדוֹת בּקרב הציבּור הערבי – וחשדוֹת כּאלה רוֹוחים בּאמת – כּי המשבּר הכּלכּלי שהתוֹשבים הערבים סוֹבלים ממנוּ, נגרם בעיקרוֹ על-ידי עליה יהוּדית יתרה, וכּל עוֹד קיימים נימוּקים ידוּעים שעל יסוֹדם אפשר לטעוֹן באוֹפן מתקבל על הדעת, שהחשדוֹת האלה מבוּססים היטב, יש רק תקוה מעטה לשיפוּר היחסים ההדדיים בּין שני העמים”. והן זה כּבר ידוּע, כּי על הממשלה לדאוֹג קוֹדם כּל “לשיפוּר היחסים” וּלהתאים לדאגה הזאת את כּל צעדיה, גם בּשטח העליה. ועל כּן די יהיה שיקוּם מישהוּ מהערבים ויצהיר, כּי יש לוֹ “חשדוֹת” – וגם הוֹכחוֹת מוּחלטוֹת לא תידרשנה. בּפירוּש כּתוּב: די שיהיו “נימוּקים ידוּעים שעל יסוֹדם אפשר לטעוֹן” וכו' (מה זהירה, מה בּלתי-מסוּימת, מה גמישה שׂפת הפסקה הזאת!) – כּדי שהעליה תיפסק, מהוּתם של ה“נימוּקים הידוּעים” האלה ברוּרה מן העקרוֹן של חוֹבת היהוּדים להעסיק את מחוּסרי-העבוֹדה שבין הערבים, בּטרם תינתן רשוּת ליהוּדים להיכּנס. כּל מפעל יהוּדי, חדש אוֹ ישן, גדוֹל אוֹ קטן, עירוֹני אוֹ כּפרי, אשר פוֹעלים יהוּדים בלבד אוֹ בּרוּבּם יעבדוּ בּוֹ, עלוּל, לפי רצוֹן האדמיניסטרציה וּלפי רצוֹן מנהיגי הערבים, לנתק את הקשר החי שבּין ארץ-ישׂראל והגוֹלה היהוּדית.

על-ידי גוֹרל זה שנשקף לעליה, נחתך בּמידה ידוּעה גם גוֹרל ההתישבוּת היהוּדית. אמנם, בּ“ספר הלבן” נכללוֹת שתים-שלוֹש שוּרוֹת – מעין אוֹרוֹת מאוֹפל – וּבשוּרוֹת האלה יש להיאחז בּשינים ממש, כּדי להפכן למציאוּת. השוּרוֹת הללוּ אוֹמרוֹת: “המוֹסדוֹת היהוּדיים יוּכלוּ להמשיך את פעוּלוֹתיהם בּלי הפסקה” על “רזרבה של קרקעוֹת אשר טרם יֵשבוּ אוֹתם אוֹ הכשירוּם” (סעיף 23). ואילוּ גם גוֹרל האדמוֹת האלה – לא מבּחינת הבּעלוּת, אלא מבּחינת השימוּש המכּסימַלי בּהן לשם חיזוּק הישוּב העברי – איננוּ בטוּח יוֹתר. בּאוירה של ההסתה שנוֹצרה על-ידי “הספר הלבן” וּבמשטר השעבוּד שהוּא מאיים על היהוּדים, יתכן שהממשלה תסרב, מתוֹך אמתלא של חוֹסר-עבוֹדה בּין הערבים, לתת רשיוֹנוֹת כּניסה לעוֹבדים יהוּדים חדשים לשם הכשרת הקרקע וּלשם בּנין המשקים, יתכן גם שהיא תבקש להשפיע על צוּרת המשקים בּרוּח ההבחנה בּין משקי ההסתדרוּת הציוֹנית וּבין משקי פיק"א (כּמוֹ היא קוֹראה, בּשגגה, את המוֹשבוֹת שבּהן משתמשים בּעבוֹדה ערבית) ותדרוֹש מן המוֹסדוֹת המיַשבים “חוֹפש” מוּחלט למתישבים להעסיק את מי שירצוּ, ותבקש ללחוֹץ, בּכל מיני דרכים, על המתישבים, למען ישתמשוּ בּחוֹפש הזה, כּדי שתקוֹמנה על האדמה הזאת מוֹשבוֹת כּזכרוֹן יעקב ולא, חלילה, כּנהלל אוֹ אפילוּ כּמגדיאל.

הקרקעוֹת שהנן כּבר בּידי היהוּדים מהווֹת גבוּל אחרוֹן לפעוּלתנוּ החפשית בּשטח זה. מכּאן והלאה: אסוּר. כּי אדמוֹת-הממשלה הראוּיוֹת לעיבּוּד אין בּנמצא כּלל וּבמידה שישנן אין הן מהווֹת ערך רב, וּבמידה שמהווֹת ערך רב, הנן נחוּצוֹת לממשלה בּשביל האריסים הערבים היוֹשבים כּבר כּיום עליהן וּלשם הרזרבה הקרקעית לדוֹרוֹת הבּאים – של הערבים. והאדמה הבּלתי-ממשלתית הראוּיה לעיבּוּד, שטחה הוּקטן בִּן-לילה בּשלוֹשה וחצי – ארבּעה מיליוֹנים דוּנם (דבר של מה בּכך) והיא בּעצם איננה מספיקה גם לתוֹשבי הכּפרים הערבים, אשר כּשליש מהם מחוּסרי-קרקע. כּל הנגב הוּצא מן החשבּוֹן. חלק גדוֹל של ארץ-ישׂראל – עבר-הירדן – הוּצא מן החשבּוֹן. והחשבּוֹן של האדמה המקוּצצה נעשׂה על שני יסוֹדוֹת מוּטעים: על יסוֹד חלקת האדמה בּת 130 דוּנם לכּל משפחה של הפלח ועל יסוֹד המחשבה שלכל משפחה כּפרית, ויהיוּ עוֹבדיה עסוּקים בּעבוֹדת-שכר בּעיר וּבכּפר – וכאלה הן אלפים מרוּבּים – נחוּץ משק אגררי שלם.

אמנם ישנם סיכּוּיים לעתיד. כּדי לגלוֹת אוֹתם נחוּץ “פּיתוּח חקלאי יוֹתר שיטתי, אשר יבטיח שימוּש יוֹתר טוֹב בּקרקע (סעיף 21). אנחנוּ הכּרנוּ מזמן בּפּרוֹבּלימה הזאת על כּל חוּמרתה. עוֹד לפני פּקידי הממשלה גילינוּ את העוֹני של הפלח הערבי ואת השימוּש הבַּרבּרי בּקרקע שבּידוֹ. אנוּ הכרזנוּ, לפני מוּמחי הממשלה, על קיוּם הפרוֹבּלימה הקרקעית של ארץ-ישׂראל, שהיא גם הפּרוֹבּלימה של ההתישבוּת היהוּדית. ואנוּ אמרנוּ שמשק-הפּלח הנוֹכחי מחניק, על-ידי גידוּלוֹ, אוֹתוֹ, את הפלח, ושוֹלל מן העוֹלים היהוּדים את אפשרוּת ההתישבוּת הנחוּצה לבנין הבּית הלאוּמי, אנוּ הצבענוּ על פתרוֹן הפרוֹבלימה: אינטֶנסיפיקציה של משק הפלח על ידי שבירת המשטר הפיאוֹדלי וּבעזרת ההוֹן העוֹמד לרשוּת ההתישבוּת היהוּדית. מה עשה “הספר הלבן”? הוּא קיבּל את הרעיוֹן היסוֹדי וסתם את הדרך להגשמתוֹ. הוּא השאיר את המשטר הקרקעי הפיאוֹדלי כּמוֹ שהוּא, אדרבא: הוּא חיזק אוֹתוֹ מבחינה פוֹליטית, על-ידי הנצחוֹן העצוּם שהוּא הנחיל למנהיגוּת הערבית, וּמבחינה כּלכּלית, על-ידי סטַבּליזציה גמוּרה של היחסים הקרקעיים כּמוֹ שהם בּרגע הזה: לטיפוּנדיוֹת שאסוּר לנגוֹע בהן, אריסים שאסוּר להזיז אוֹתם, משק בּרבּרי בּאכּסטנסיביוּת שלוֹ. “הספר הלבן” אינוֹ דוֹרש דבר לא מן השכבוֹת הערביוֹת השוֹלטוֹת ולא מן הממשלה. הוּא אינוֹ תוֹבע מהן שוּם התאמצוּת ושוּם קרבּנוֹת. ויחד עם זה, על-ידי אמצעים חמוּרים כּלפי המפעל היהוּדי, על-ידי איסוּר מכירת הקרקע בּלי רשיוֹן מיוּחד של הממשלה, על-ידי הפסקת העליה העברית, הוא אוֹמר לשבוֹר את המכשיר היחידי העוֹמד לשכלוּלוֹ של המשק הארצישׂראלי. הוא מתנקש בּמקוֹר-הבּרכה לארץ כּוּלה. בּמקוֹר אשר ממנוּ נשקף לארץ-ישׂראל גוֹרל אחר מאשר לארצוֹת שכנוֹת: התפתחוֹת אוֹרגנית, לא על-ידי הוֹן זר, המנצל והמשעבּד, אלא על-ידי הוֹן הבּא לארץ לשם בּנין, והנשאר בּארץ, כּלוֹמר, על-ידי הוֹן ארצי, מקוֹמי (אם כּי מקוֹרוֹ בּחוּץ-לארץ). ארצוֹת אחרוֹת, גם פחוֹת עניוֹת מארץ-ישׂראל, מוּכרחוֹת לנוּע על פתחי מַלוים-בּריבּית אשר בּעוֹלם כּוּלוֹ, כּדי להשיג את ההוֹן הדרוּש להן. הן משעבּדוֹת את כּל אוֹצרוֹתיהן ואת עתידן ומשלמוֹת ריבּית וריבּית-דריבּית. לארץ-ישׂראל, מלבד אזוֹרים מוּגבּלים, אין סיכוּיים להשיג את ההוֹן הבּין-לאוּמי הזה, אף בּתנאים הקשים בּיוֹתר, לשם התפתחוּת אגררית וּלשם שכלוּל מצב הפלח (הן אין שכלוּל זה דוֹמה לנמל חיפה!), והנה ההוֹן הזה, הדרוּש לארץ – ולא רק הוֹן בּלבד, אלא גם סיוּע של לימוּד-חינם, של דוּגמה וּמוֹפת – עוֹמד לרשוּתה של ארץ-ישׂראל, מפני עוּבדה אחת מיוּחדת לארץ הזאת: מפני הקשר שבּינה וּבין תנוּעת-השחרוּר של העם העברי. “הספר הלבן” עשה מצדוֹ הכּל, כּדי להוֹציא את ההוֹן הזה מן החשבוֹן, כּדי להרחיק אוֹתוֹ מן הארץ. על-ידי כּך הוּא דן – בּכוָנה אוֹ שלא בּכוָנה – את הארץ הזאת למצב של שיתוּק מוּחלט, לשעבּוּד, לעוֹני, לדלוֹת, כּי מקוֹרוֹת אחרים, מלבד הרצוֹן העברי לבנוֹת בּארץ הזאת את החיים החדשים לעם העברי, אינם ולא ימָצאוּ, “הספר הלבן” כּאילוּ מרמז על מקוֹרוֹת אחרים אלוּ (סעיף 25) ואוּלם בּזהירוּת וּבסתמיוּת רבּה, וּמתוֹך הדגשה, אשר משקלה רב יוֹתר מהרמזים הללוּ, שעל ארץ-ישׂראל לשׂאת את עצמה מבּחינה פינַנסית ושרבּוֹת הן הוֹצאוֹת האדמיניסטרציה בּקשר עם מצב הבּטחוֹן. לא לשוא קיבּל ה”טיימס", האוֹרגן של השמרנוּת האנגלית, בּרצוֹן את הפוֹליטיקה הארץ-ישׂראלית של לורד פַספילד, ואוּלם בּוֹ בּמקוֹם הבּיע את ספקוֹתיו הקשים דוקא כּלפי הנקוּדה הזאת, היא הנקוּדה היחידה החיוּבית, המבטיחה דבר-מה בּכל הספר.

בּכמה מקוֹמוֹת של “הספר הלבן” מפוּזרוֹת הערוֹת על אי-תוֹעלת של “לחץ”, על דיכּוּי ללא רחמים של כּל נסיוֹן לסכּן את מצב הבּטחוֹן, על הצוֹרך בּהבנה הדדית בּין הערבים, היהוּדים והממשלה, על שוּתפוּת-הפעוּלה ועל היחסים הטוֹבים בּיניהם. “הממשלה מקוה” שפרסוּם הספר הזה “יוֹעיל להשליט את המנוּחה וּלחדש את האֵמוּן אצל שני הצדדים” (סעיף 2), “יאפשר לציבּוּר הערבי והיהוּדי להתפתח מתוֹך הרמוֹניה ושלוה” (סעיף 29) – כּך מתחילה וכּך מסתיימת התעוּדה. והנה – אשר “לאי-תוֹעלת שבּלחץ” ו“דיכּוּי המהוּמוֹת”, ערך טראגי להכרזוֹת האלה לאחר הנצחוֹן הפוֹליטי העצוּם של פרעוֹת אב, נצחוֹן שאיש ממסיתי הפרעוֹת האלה לא חלם עליו. ואשר להבנה ההדדית, ליחסים הטוֹבים, לשוּתפוּת-הפעוּלה בּין הערבים, היהוּדים והממשלה, הרי אתה עוֹמד בּפני כּל הדברים הטוֹבים האלה ואינך יודע: היתכן שהאנשים כּה מוּכּי-סַנוֵרים הם, שאינם מבינים מה עשׂוּ לנוּ ולארץ כּוּלה, אוֹ היתכן שהאנשים האלה כּה אכזרים הם שיוֹסיפוּ לעג על רשע?

מה הוּא מקוֹר הסכסוּך הארצישׂראלי מבּחינה פוֹליטית? מה מוֹנע את השלוֹם וההבנה ההדדית? – בּעיקר העוּבדה שהמנהיגים הערבים לא הוֹדו בּמנדט הארצישׂראלי, לא רק מצדוֹ הפוֹרמלי, אלא גם מצדוֹ המהוּתי, בּאשר לא הוֹדוּ בזכוּת היהוּדים לבנוֹת בּארץ-ישׂראל את הבּית הלאוּמי לעם העברי. מדוּע מקבּל הסכסוּך הזה צוּרוֹת כּל-כּך חמוּרוֹת? – משוּם שהמנהיגים הערבים, מתוֹך השערה “שהממשלה אתם” הסיתוּ את המוֹניהם, שהם הרוֹב בּארץ, למעשי-אלִמוּת נגד המיעוּט היהוּדי. איך אפשר היה לפתוֹר את הסכסוּך הזה? על ידי חיזוּק המיעוּט הנתקף כּנגד הרוֹב התוֹקף ועל-ידי נטיעת ההכּרה בּלבּוֹת המנהיגים הערבים, שהמנדט הארצישׂראלי – או בּמלים אחרוֹת: רצוֹן העם העברי לשוּב לארצוֹ – קיים ועוֹמד ואין סיכּוּיים ללחוֹם נגדוֹ, גם מפני שממשלת בּריטניה קיבּלה על עצמה את ההגשמה הנאמנה של המנדט. מה עשתה ממשלת המנדט בּ“ספר הלבן”? היא מנסה להצדיק את כּל האשמוֹת הערבים נגד היהוּדים וּלהוּסיף עליהן כּהנה וכּהנה. היא אוֹמרת להטיל על היהוּדים חוֹבוֹת, ששוּם ערבי לא תבע אוֹתן. היא מבקשת להעמיד את היהוּדים בּמצב של השפלה וליצוֹר בּשבילם משטר של שעבּוּד. היא קיבּלה את כּל הדרישוֹת של אנשי-הפרעוֹת וגם הוֹסיפה מצדה בּיד נדיבה. היא לא מצאה מלה אחת של גנאי לפוֹרעים בּיהוּדים. והיא הכריזה שאין מקוֹם בּארץ, לעת עתה על כּל פנים, לעליה יהוּדית, ועל כּן כּל החלוֹם ההוּא על הקמת הבּית הלאוּמי לעם העברי בארץ-ישׂראל הפך לחלוֹם שוא, שאין לוֹ יסוֹד בּמציאוּת. אם יחד עם זה חסר למחבּרי “הספר הלבן” אוֹמץ-הלב כּדי להגיד בּגלוּי שאין, גם לאוֹר “הספר הלבן” הזה, הצדקה כּל שהיא לקיוּם המנדט הבּריטי, ותוֹשבי הארץ, המשוּחררים מעתה מן המעמסה של הבּית היהוּדי, צריכים לשלוֹט בּה כּטוֹב בּעיניהם, הרי זאת היא עדוֹת לאי-יוֹשר פוֹליטי אשר חוֹבת ג’ניבה לעסוֹק בּה. ואוּלם אין לה ערך כּל שהוּא בּפוֹליטיקה המעשית בּארץ. וּפירוּשה של הפוֹליטיקה הזאת הוּא: ארץ זוֹ צריכה להישאר כמוֹ שהיא, ערבית, דלה, בּלתי מפוּתחת; עוֹבדיה צריכים להישָאר משוּעבּדים לשכבה קטנה של כּלי-קוֹדש וּבעלי לַטיפוֹנדיוֹת.

לאוֹר פסק-דין זה יש אמנם תקוה טוֹבה, אף בּטחוֹן גמוּר, שמנהיגי הערבים יסכּימוּ בּרצוֹן לעבוֹדה משוּתפת “מתוֹך הרמוֹניה ושלוה”, עם האדמיניסטרציה הארצישׂראלית. ואוּלם אין כּל תקוה שהמנהיגים האלה יסכּימו לעבוֹדה משוּתפת עם העם העברי. למה יעשוּ זאת? מי ומה יכריח אוֹתם? הן “הממשלה אתם” עכשיו כּבר ללא ספק כּל שהוּא, והיא מבטיחה להשתדל בּכל האמצעים וּבכל הדרכים שבּידיה להחניק את מפעל היהוּדים. החלש הוּחלש עוֹד יוֹתר – למה ירצה החזק דוקא עכשיו להתחשב בּוֹ? ואוּלי אין גם כּל תקוה שהיהוּדים יסכּימוּ, על יסוֹד “הספר הלבן” הזה, לעבוֹדה משוּתפת, מתוֹך הרמוֹניה ושלוה", בּינם וּבין הממשלה והמנהיגים הערבים. לא יסכּימוּ, באשר עליהם לחיוֹת אלא בּתוֹר אזרחים חפשים בארץ הזאת. לא יסכּימוּ, בּאשר עליהם לבנוֹת בּארץ הזאת את מפעל עמם. היהוּדים יוּכרחוּ להילַחם – מלחמה פוֹליטית וכלכּלית – בּתעוּדה הזאת.

ויש עוֹד גוֹרם אחד, שאף הוּא לא יסכּים למגמוֹת ההרס של “הספר הלבן”: הארץ עצמה, השוֹאפת להתפתחוּת כוֹחוֹתיה ולשחרוּרם. הנסיוֹן הזה להסיע אוֹתה מדרך פריחתה הכּלכּלית והסוֹציאלית, שבּה התחילה ללכת הוֹדוֹת למאמץ היהוּדים, למרצם ולהוֹנם, ולדחוֹת אוֹתה שוּב לעניוּתה וּלדלוּתה שמלפני המלחמה, הנסיוֹן הזה איחר לבוֹא. הוּא לא יוּכל להצליח.

שני כּוֹחוֹת דינַמיים אלה – כּוֹח השחרוּר של העם העברי וכוֹח השחרוּר של הארץ, – יתקוֹממוּ נגד “הספר הלבן” אשר בּוֹ כּלוּל גזר-דין שניהם יחד. והוֹכחוֹת אלה – לא המדיניות המסוּלפת של לוֹֹרד פספילד ולא הפיאוֹדליוּת הארצישׂראלית הגוֹססת – הן המכריעוֹת בּגוֹרל הארץ. מכּאן, מההתקוֹממוּת ההכרחית הזאת של כוֹחוֹת-החיים – סיכּוּיים לעתיד. מכּאן גם הבּטחוֹן שגזירת “הספר הלבן”, על אף כּל השלטוֹן העצוּם שבידי מחבריו, לא תקוּם ולא תהיה.


י“א–י”ב חשבון תרצ"א (2–3–11.1930)

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!