רקע
מ. סיקו (מאיר סמילנסקי)

 

א.    🔗

אברם הנפח כוהן הוא, בן כפר ומעורב עם הגויים. משהו משל גוֹי בו בעמדו לפני סדנו ואף בעלותו לדוכן. הוא עבד בצבא בגדוד התותחנים ועם הכרזת המלחמה נתגייס, נלחם בגרמנים ביערות אַבגוּסטוֹבוֹ, הצטיין ונתכבד בצלב גיאורגי. בקהילת היהודים שבכפר־מגוריו ידוע אברם כבעל יד פתוחה, נדבתו וארוחתו לעניים החוזרים – הטובות שבמקום. מוקיר תלמידי־חכמים, והשוחט שבכפרו כסמל הקודש בעיניו, מתגאה באשתו בת המלמד, המתוכחת עם השוחט בדיני כשר וטרפה…

הימים ימי פרעות ביהודים, חורבן וטבח מתפשטים בכל פינות הארץ. לכפר־מגוריו של אברם הנפח עוד לא הגיע זרם החמס והרצח, והיהודים שבמקום שרויים בפחד. מקצתם עומדים להימלט על נפשם לעיירה, מקצתם התנוּ עם הגויים הנאמנים שבכפר לבוא לפני שוֹאה להתחבא אצלם. אברם קובל על היהודים והגויים יחד, מחרף את הרוצחים שופכי־הדם ומגדף את היהודים הפחדנים הנוטשים בתיהם. מתלהב וטוען כנגד היהודים המתלקטים ערב ובוקר בבית־המדרש ומתלחשים על המאורעות המתרגשים לבוא. אברם מוכיח, שראשי הפורעים הם רכי־הלבב, שברחו מהחזית, – המפני הכלבים הללו, יש לירוא ולנוס? לו, לאברם, יש “בּראוּנינג”, לפלוני ולאלמוני יש אקדוחים ממין אחר, למרדכי הסנדלר ולאחיו – רוֹבים. ליתר היהודים יעשה אברם מקלות־ברזל ונעלי־יד של ברזל – יגינו על עצמם ולא יתנו לנבלים יד וממשלה. אין תומכים בהצעתו של אברם; גם מרדכי הסנדלר ושאר בעלי הנשק חוששים שמא עוד ירעו בצאתם להגן, – היעמדו עשרה בפני אלף? – אברם מתרעם ומתמרמר, ודעתו מתקררת קצת, כשמוסרים לו לשמירה את ספרי־התורות. הוא מניחן בארון־ברזל וגונזן במקום סתר. לא יחללו את ה“טהרות” הללו, מי שיעיז – לא ינקה מידיו, יעשהו בשר לכלבים ולא יגע בקדשו.

יום הששי בשבוע לאחר חג הפסח. אברם הנפח מקדים להשכים עם יציאת השחר. מקדימה גם חוה אשתו לקוּם משנתה. אתמול הוגד לאברם, כי בתחנה, מהלך ארבע שעות מכפרו, נמצא פחם למכירה, אם יזדרז ויבוא היום, יקנה, ואם לאו – הפחם ימכר לאחר. כבר כחודש ימים שוֹבת אברם ממלאכתו מאפס פחם. יש דרישה למעשה ידיו, ואין במה ללבּן ברזל. בתחילה התנגדה חוה לנסיעתו, טענה שסכנה עכשיו ליהודי לעבור בדרכים, סכנה גם לה ולבנים להיעזב בבית בשעה זו. ולבסוף ביטלה רצונה מפני רצונו, שפסק לה קשות, כי פחד אין ולפי שעה שקט בכפר – ויהודים צריכים פרנסה.

חוה אופה בזריזות את החלות לשבת ומרקחה תוּפינים בשמן עם הרבה שוּם, כטעם בעלה. מספר אברם בשבח תופיני חוה, אוכל ושׂם גם בכליו צידה לדרך. אחר־כך יוצא הוא לחצר, משקה את סוסו ומושח אופני עגלתו, – הכול מוכן לדרך.

– אל תדאגי! – מנחם אברם את אשתו העצובה בקפצו לתוך עגלתו, – עד שתברכי על נרות השבת אשוב הביתה!

בלי ברכת־שלום, כדרכו תמיד, נפטר אברם מאשתו ומסיע את עגלתו בחיפזון מתוך החצר.

כשעה לפני השקיעה חוזר אברם בעגלתו הטעונה פחם לכפר מגוריו. מפי עוברי הדרכים מתבשר הוא, כי בצהרים פרץ הפורע קראַסני עם בחוריו, נתחברו אליהם פורעי המקום ובזזוּ וחמסוּ. בתי ישראל נחרבו ונשרפו, הפורעים הציתום מבפנים, כדי שלא תעבור האש על בתי הגויים שמסביב. נהרגו ונפצעו יהודים ורובם הספיקו להימלט על נפשם לעיירה, ובכפר לא נשאר מהם איש. לקראת עגלת אברם באה עגלה מלאה מן הביזה והיא מוקפה פורעים מזוּינים הרוכבים על סוסים. אברם מכיר את השודדים הללוּ, כולם הם מבני הסביבה, קוראים הם לשלומו ומספרים לו שנעשה חורבן ביהודים בכפרו, אך בביתו ובמפּחתו לא נגעה יד.

– נפח טוב אתה, בן־חיל, ובתוכנו תשב! – מריעים הגויים בקול שמחה. פני אברם מלבינים, ומעל שפתיו ניתקת קללה חריפה.

בכעס ובחרדה מכניס אברם את הפחם לחצר ביתו. אין איש מסביב, אין יהודי ואין אף גוי. ביתו סגור ומסוגר, בית־היהודים היחידי שלא נהרס בכפר. מתוך האורוה קופץ כמסתתר נער יהודי, הוא המכה בפטיש במפחתו של אברם, סוקר כמתגנב על עבריו ורץ לקראת בעל־ביתו:

– אמרו שישחטו את כל היהודים, ונחבאה חוה עם הילדים אצל פלטוּן השכן, התחננה לפניו ורתם בחשאי קרונו לפרותיו והעבירם לעיירה…

כעשן גחלים בעיני אברם. נותן הוא מספוא לסוסו ושומע את כל פרטי הפרעות מפי הנער. מספר הנער בלחש על הגזל והרצח, על חמשת הנהרגים וששת הנפצעים, שהובילום בקרון אחד לעיירה. קודם כול הוציאו הפורעים קול, שהיהודים מחביאים נשק ועושים מעוֹת מזויפות והתחילו בחיפושים למראית־עין ובשליחת־יד בביזה למעשה. ביקשו הרוצחים להסיר מכשול מדרכם, ידעו הנבלים שנמצאים רובים אצל מרדכי הסנדלר ואחיו, שהיו חיילים – ורצחום לראשונה בדרך מרמה. אחר־כך שטף ההמון לחצר בית־החולים לבקש יהודים בין החולים. בדקו ומצאו שם שני יהודים אחוזי חום והוציאום החצרה, הפשיטו כותנותיהם והמיתום במקלות. הנרצח החמישי הוא השוחט. פרצו המנוּולים לבית־המדרש לחפש נשק, פגעו שם בשוחט ומשכוהו לרחוב. דרשו ממנו, שיתן להם את כסף הקהל והשיב שאין כאן כסף קהל. השמיטו כובעו וסטרו בו על פניו, משכו נעליו מעל רגליו והצליפו בהם על פניו… נשמט מידיהם וברח ומיד תפשוהו. גזרו עליו שיכרע ברך – וכרע ברך, גזרוּ שיתן ידיו על ראשו – ונתן ידיו על ראשו. סילקו ידיו ומתחוּם בצורת צלב, – וצעק מכאב, נתחלחל ונתבלבל והתחיל מילל ביללה של אשה. אז הפילוהו ארצה, הכוהו בשוטים ודרסוהו ברגלים ולא הותירו בו נשמה… – קוּרנישפּאַק, בן המקום, שברח מהחזית, הוא שעמד בראשם של רוצחי השוחט…

אברם נושם בזעם, מביט והנה מתנועע כנגדו קרון רתום לפרות ופלטוּן הולך שחוח מלפניו. מתקרב פלטוּן ומספר מתוך אנחות, כי אסון קרה: חוה נרצחה בדרך, והוא הביאה מתה לעיירה לבית אביה. הילדים חיים. לפני העיירה ליד טחנות־הרוח עיקבוּם שני רוצחים מזוּינים ברוֹבים, אחד מסכה על פניו והוא דימיד בן יקים, שלפנים היה מכה בפטיש אצל אברם. חברוֹ של דימיד הוריד אותו ואת הילדים והעמידם מאחורי הקרון ושמר עליהם, ודימיד ניצב לפני חוה, גזר עליה שתתן לו את כספה – ונתנה, דרש מטפחתה – ונתנה. חזר וגזר שתשכב – והתחילה לצעוק, התחיל להכותה והפסיק מיד. ניסה לשדלה בדברים, לפתותה, ותתחנן בבכי שלא יאבדה. צעקה: “זכור, דימיד, כלום עשיתי לך רעה?” – לא נתקררה דעתו של הנבל וניסה לקשור את ידיה ולא הצליח. הפריעתהו. אז תפש בחמתו את רובהו, ירה באשה פעמיים וסר לו עם חברו. הלכו לצד היער בדרך העולה לקירילוֹבקה. היתה חוה גוססת והוא מיהר להובילה עם הילדים לעיירה, ובטרם פסעה על מפתן בית אביה יצאה נשמתה.

אברם מפליט מפיו:

– דימיד!

– ביקשה הזקנה, האם, – מוסר פלטון, כנזכר בדבר – שלא תלון כאן ותסע תיכף לעיירה, כולם שם ביקשו… – אצלכם אין מקברים בשבת וקבורת אשתך תהיה רק מחר בערב, וביקשו שתבוא, גם הזקן, האב, ביקש… אברם שותק, אינו שואל לאשתו הנרצחה ואינו דורש לבניו היתומים, שותק וקוצף, שותק ורוֹתח. הירוץ תיכף לביתו של יקים, שמא ימצא שם את בנו הרוצח? אבל הרי האב בריב עם בנו זה ואינוֹ נותן לו להיכנס לביתו.

– ההלכו בדרך העולה לקירילוֹבקה? – קורא אברם אחרי פלטון, שכבר פוסע ונמצא באמצע הדרך לביתו.

פלטון מפנה למול אברם ומאשר את דבריו הקודמים, מוסיף בלחש: ביער קירילוֹבקה מקום מקלטם של הרוצחים, כך אומרים.

השמש כבר שקעה, הלילה בא ואברם חובש את סוסו ומכשיר את עצמו לנסיעה. לא יסע לעיירה. היעזור שם לילדים ולזקנים לבכות? – מרגיש אברם בדבר, כאילו משהו מפליטת חוה נשאר בידי דימיד רוצחה… דימיד ירה באשתו פעמיים. הוא, לכל הפחות, מנשקו יירה בו פעם, יטיל בו עופרת, או באצבעותיו ישחקהו, ימצאהו באשר ימצאהו וידע לעשות אתו חשבון…

כל ליל השבת וכל יום השבת אין אברם יורד מעל סוסו, מבקש הוא את דימיד. אינו נותן רגע מרגוע לנפשו, חוקר ודורש בגלוי ובסתר אחרי עקבות הרוצח. שלש פעמים עובר בדרך העולה לקירילוֹבקה ועושה בּיער, מקיף גבולות העיירה, מרגל כפרים ופרברים. בודק חצרו של יקים, מחפש שם בכל הבנינים ואינו מוצא את דימיד. הוגד לאברם, כי הרוצח בחורבה פלונית, – ורץ לשם, משם הוא דוהר לחורשה. הרוצח מתעלם מפניו. דימיד יושב בסתר, יודע הוא את נפש מי שהיה בעליו – הישתוק, הידוֹם ולא יקוֹם?

ממחרת יום השבת, ביום ראשון בבוקר, בא אברם לעיירה. שואלים את אברם אנה נעלם, חשדו שגם הוא נרצח, חס וחלילה, על כן דחו את זמן הקבורה. חיכו לו עד חצי הלילה, – למה לא בא לגמול את החסד האחרון לחוה? אברם שותק, הועם קלסתר פניו כברזל מלובן שציננוהו במים, אך עדיין נכוית היד הנוגעת בו. לבית האב האבל מזמינים מנין יהודים לשם תפילת שחרית ומצרפים גם את אברם למנין. אברם מתעטף בטלית ומתקשר בתפילין ובלי להוציא קול תפילה מפיו עומד הוא כרתוק לחלון ומציץ החוצה. היום יום שוק והרבה גויים עוברים ברחוב לפני החלון, מי יודע, שמא דימיד יעבור כאן?… – האב האבל, המתפלל לפני הציבור, מסיים בתפילת “שמונה עשרה”, והילדים אומרים את ה“קדיש” שלאחרי ה“יום”. אברם ניעור כמי שכואוֹ שפוד1 – השגיח בעד החלון בגוי, שפרצופו כפרצוף קוּרני, זה שערך את הריגת השוחט, אולי לא טעה, – קורני ודימיד היינו־הך…

– עוד לא גמרו, – לוחשים יהודים מהמתפללים לאברם, שזורק מעליו את הטלית והתפילין – עוד שני “קדישים”, קודם ואחר “עלינו”, “קדיש” דרבנן, ו“קדיש” יתום…

– די קדישים כבר צפצפו! – מתמרמר אברם בקוצר־רוח, דחוף ומבוהל לצאת החוצה.

– הדיוט, קל שבקלים! – מרננים אחריו היהודים המתפללים – להיכן הוא נחפז? מזלזל בתפילה ראשונה שלאחר הקבורה, ב“קדישים” הראשונים, “גוי”!


 

ב.    🔗

אברם עוזב את העיירה וחוזר לכפרו. זה כשלושה שבועות עובד הוא ודר במפחתו. בית דירתו נעול כביום שנעזב, – אם חוה איננה בחיים, יהא גם הבית כמת. השאיר את ילדיו בעיירה וכל רוחיו הוא נותן לבית חותנו, – ילמדו הילדים ב“חדר” אצל זקנם, יאמרו “קדיש”, היגדלו כגויים בכפר? – זולתו וזולת הנער המכה בפטיש אצלו, לא נשארו יהודים בכפר, מפחדים הם לשוב. חושב גם הוא לעקור את דירתו מכאן, נשנא עליו הכפר, “דם־שונא” הוא לגויים. ישיבתו כאן ארעית, לשם פרנסה, או, יותר נכון, מחכה הוא לו, לדימיד, שיזדמן לידו. נודע לאברם, שדימיד מתגורר בכפר שבעבר הדניפּר, ומן הנמנע שלא יסור לכאן להתראות עם אהובתו. לכשיבוא ישמור את צעדיו, רחם לא ירחמנו!

אברם עובד במפחתו. נפסקו מימרותיו וזמירותיו השגורות תדיר בפיו בשעת מלאכתו. אינו נכנס בשיחה עם נערו העוזר לו ועם הגויים המחכים למוצא קורנסו. שותק הוא תדיר, שותק ונוֹשם כגחלת, סער בנפשו ולא יגיד דבר. הגויים נזהרים מפניו ועומדים להם מרחוק ממש, כחוששים שמא יתקע בלבם את הברזל המלובן. הכיר כבר גם סדנו את מצב רוחו, נשפכה עליו חמתו, – תשע שנים שימש אצלו הסדן ורק עכשיו נסדק. מתרצה אברם רק בערב בבקרו את בית־המדרש, שלקח שמירתו על עצמו. אברם שׂם שני מנעולים בפתח בית־המדרש והולך לבדקם, – מקום קדוש עזוב ממתפלליו והוא היהודי היחידי השומרו מחללו. מתפייס אברם גם בלכתו ביום הששי לעשות שבתו בעיירה ועובר לפני בית־העולם שבו קבורה אשתו. בהליכתו לעיירה ובחזירתו מתעכב הוא ליד קבר אשתו. מדבר בקול ולחש: החביבה, הצנועה!

שעת אחרי הצהרים. אברם אוחז בצבתו לשון מחרשה, מלהטה באש וגוזר על נערו לנפח במפוח ביתר עוז. כבר קילקל היום פעמיים לשון זו, מרוב כעס ופיזור נפש רקעה בקורנסו שלא כהוגן ומוכרח ללהטה פעם שלישית. בפתח נראה יהושע הקצב, בן העיירה הבא לכפר לקנות עגלים, ניגש לאברם ודורש בשלומו. הקצב מספר לאברם בלחש, שמחכים בעיירה לפרעות ביום היריד של מחרתיים וחותנו ביקש ממנו לקחת את הילדים לכפר עד אחרי היריד. מוציא אברם את לשון המחרשה מתוך האש. נרגז מדברי המספר ומוריד בזעם את קורנסו על הברזל הלוהט ומשחיתו, מיד זורקו לעביט המים ומתוך קללה חריפה מפליט מפיו:

– הילדים לי למה?

הקצב מחייך כדרך היהודים כשרואים אצל אברם התגלוּת של גוי, ואברם מרגיש בדבר, מחויר וכולו רועד. מזדרז הוא והופך כיסי בגדיו עם כל הריוח שהרויח למסור לבית חותנו, ואינו מוסיף אף מלה על דבריו הקודמים. שוב אין אברם חוזר לתקן את לשון המחרשה, ובעל כרחו מתעסק בפרזול סוס. גם הסוס וגם בעל הסוס מכירים מיד את מצב רוחו של אברם. מניח את פיסת־הברזל על רגל הסוס, מקישה במקבת ואין הדבר עולה בידו. אזני אברם נמשכות להקשיב לשיחה החשאית של הגויים היושבים בעיגול לפני פתח בית־מלאכתו. אלו לאלו בלחש מלחשים: מחר, כשישוב הכוהן מנסיעתו, יוחלט מה לעשות בבית־המדרש של היהודים. חילוקי דעות ביניהם, הללו דורשים שבבית־המדרש יתקנו חנות משותפת, הללו – שיעבירו לשם את בית־הספר, שמקומו הקודם צר.

– בית־המדרש סגור. המפתחות אצל אברם, והוא לא ימסרם! – מעיר אחד הגויים בלחש תמים.

הגויים השומעים צוחקים ומבארים למעיר, שאין כל צורך במפתחות, ישברו המנעולים, כלום זה מן הנמנע?

אברם משליך מידו את המקבת ופיסת־הברזל ומגרש מעליו את הסוס ובעל הסוס.

סר וזעף מקדים אברם בערב לפטור לביתם את הגויים המצפים ולהפסיק מעבודתו. בקוצר רוח ובחרי־אף משקיע הוא את האש ופורש לו לקרן־זוית חשכה שבבית־מלאכתו. כיוצא ידי חובת הרגל, נוטל הוא פת חרבה בצירוף שתים־שלוש פתותי בצלים, לועס ולועס – לא לבלוע ולא להקיא. אחר־כך גומע מים מן הדלי ומתחיל מחטט בשתי אצבעות בתרמיל הטבק שלו. כמתפייס קצת גולל לו סיגריה עבה ומצית בה אש מן הגחלת העמומה, שמוציאה בצבת מתחת לדשן השפוך לפני פי המפוח. חיש זורק את הצבת מידו ויונק בכעס מהסיגריה כמה יניקות עמוקות. מתוך דברים קשים חולץ הוא את מגפיו המנוקבים ופושט את מכנסיו המפוחמים, כורכם ביחד למראשותיו על משכבו ומיד צונח לו שם לנוח מעמלו ומזעפו.

פרוש לו אברם על משכב נסרים דחוק, אין שינה לפניו ואין מנוחה בו, גונח ונושם, רוקק ומעשן. אש זו שמעלה בפיו בלי הרף כאילו אינה אלא הוספה על האש הסוערת בתוכו פנימה. כאילו פח ברזל יוקד בלבו מרוּוה זפת וגפרית. להב של זעם מלחכו ושורפו ומלשונו ומגרונו כאילוּ נוטפים פיח צורב ועשן לוהט.

אברם קם מעל משכבוֹ, מוציא מפיו את הסיגריה העבה ורומסה ברגלו, כדורס עכבר חי, מטיח קללה כלפי החלל ופורץ החוצה. אין ירח וכוכבים, נשיאים ורוח, קדרות מסביב. מביט ומקשיב לכאן ולכאן – אין עובר ושב ולא יחרץ כלב לשונו.

– לא אתן לחלל את המקום הקדוש,– מוסר אברם מודעה לעצמו במחשבתו, – אביא עליו אש!

קופץ אברם ונבלע בחזרה במפחתו ושׂם עליו את בגדיו. מחפש ומוצא אניצי־פשתן, עושה מהם כדורים. טובלם בשמן ומכניסם לחיקו. אחר־כך נוטל קופסת גפרורים ומצפינה בכיסו – הכול מוכן ומזומן. ירוץ, יחוש, ישים לפידים בארבע פינות בית־המדרש…

– אשרוף את בית־המדרש, לא ליהודים וגם לא לגויים! – נוהם אברם בלבו, ניתק ממקומו וחוצה את גלי האופל שמסביבו. כולו סוער, ברזל לוהט. לא לנו ולא להם!

אברם מתקרב לבית־המדרש ומבעד החלון השבור מכניס את ראשו לחללו – הכול שרוי בעלטה, בימה אבלה ועמודים עצובים… לפני עיני רוחו של אברם קם השוחט המנוח, מעוטף בטליתו ומקושר בתפיליו, מנענע לאברם באצבעו, כאומר: “הכגוי תשלח אש בקודש?” – מפינת־סתרים נראית גם חוה, הצנועה והחסודה, מרימה ראשה מעל סידורה וקורצת לו בעיניה השחורות והנוגות: " התעשה כמעשה גוי?" –

– התהיה כטיטוס הרשע ששרף את בית המקדש? – בת־קול מנהמת מתוך ארון־הקודש.

אברם עומד כהלום רעם, מצחו רטוב וגבו רוטט, נרתע לאחוריו ונושא עיניו השמימה ולוחש: “סלח לי! מחל לי!”

ניעור אברם מתמהונו הגדול ומברר לעצמו, שטעה טעות גסה, טעות מקום לא להדליק את בית־המדרש צריך הוא, חס וחלילה, אלא לשרוף את בתיהם של כל אותם שופכי־הדם… יעבור מקצה הכפר לקצהו, שם ביתו של הורג השוחט ובית אהובתו של דימיד, שם כל חבר המרצחים. בית אחד, חמשה, שנים עשר – עשרים וששה בתים באותה שכונה, כל בעליהם חמסוּ ושׂמוּ בכליהם, ירו וטבחו, כזאת וכזאת עשו…

– הלעולם לכוף ראש, לשתוק ולא לגמול להם כפעלם? – מתרגז אברם. – הלעולם להזיל דמעות כאשה ולצפצף בבכי קדיש־יתום?

אברם מתמלא חימה בוערת, ודחוף ומבוהל הולך הוא לשלח באש את “שכונת־הרוצחים”. חמתו חיילית והליכתו חיילית, כולו חיילי מכף רגל ועד ראש. הרי אינו עכשיו אלא בחזית שביערות אבגוּסטוֹבוֹ, כל חבריו המפקדים נהרגו והוא היחידי, שנשאר למלא את מקומם, הוא הנוקם נקמת דמם מיד האויב…– קל הוא. כציפור, פעם דוהר ופעם זוחל, פעם כורע ופעם שוכב בפישוט ידים ורגלים. הנה קופץ הוא לחפירה והנה מטפס על עץ, שולח רגל, ממשש ביד, מדלג על באר ועולה כמתוך בור. הנהו כבר בגן הירק מאחורי רפתו של קורני ואוחז בידו בקש שבגגה.

– זרוק אש! – גוזר אברם על עצמו, באותה תנועה ובאותה זריזות, שגוזר המפקד על חייליו בשדה הקרב.

אברם נועץ בשמאלו כדור פשתן משוּמן בקש, ובימינוֹ מעלה הוא גפרור: יהי אור! והוא כבר בתעלה, כבר הוא בשדה ואין עין שולטת בו.

דליקה פורצת ופעמוני ה“צירקבה” מתחילים לצלצל. אברם עובר בגבול הכפר על פני בוֹרות ושיחים, בוקע לו נתיב בשלוליות מים ומגיע לביתו מצד השדה. בזריזות עולה הוא על גג ביתו ומשקיף על פני הכפר: כל “שכונת־הרוצחים” נאחזה באש, מכאן ומכאן להבות אדומות עולות ותימרות עשן מתאבכות. מרגיש אברם את עצמו כמי שזכה לקיים מצוה גדולה. כאילו אך זה גמר לברך ברכת־כוהנים בימים הנוראים, וכדרכו, בהתלהבות ובשאגה גדולה.

– יישר כוח! – קורא השוחט ואחריו שאר יושבי ה“מזרח”, ומסביבו מרחפים פסים לבנים ושחורים של טליתות, חגורות־משי ואצטלאות צחוֹרות, הכול נמשך לעומתו…

– יישר כוח! יישר כוח! – הומה לקראתו כל בית־המדרש, כל חבריו בעלי־המלאכה. כולם מברכים ומשבחים…

שומע הוא את שאגת הנשרפים, הבאה מ“שכונת־הרוצחים”, והיא מלטפת את אזניו כשירה ערבה. הנה בכי ילדים, יבבת נשים וקינת זקנים, – יבכו, ייבבו ויקוננוּ אף הם! הנה משם בורחים נשרפים לכאן, עוללים ויונקים בזרועותיהם, נעים ונדים בתרמיליהם על כתפיהם. – יטעמו אף הם! יאָנחוּ ויאבלו על נויהם שנשרפו, – אש תחת אש, נקמה במבעירים ובשופכי־הדם!

עיני אברם צופות אל מקום השריפה, ופתאום דבר־מה מרעיד את נפשו. הרוח הנושבת, שקודם לכן נמשכה לעבר השדה, התחילה לאחוז דרכה לפנים הכפר. מ“שכונת־הרוצחים” הבוערת מתעופפים גזרי עץ וברזל דולקים לכל שכונות הכפר, ועל כולן מרחפת סכנת הבעירה. הנה בים האופל המסנוור שמסביב נפקחות כעיני אש – בכל חלקי הכפר נאחזים בנינים באש… תאניה בכל אפסי הכפר, מתיפחים אנשים, נשים וטף, בהמות גוֹעוֹת, כלבים צועקים. הנה שלהבת אוחזת באוּרוותוֹ של ניקון, אותו גוי טוב, הנה עשן מתאבך מבתיהם של סידור וקלים, אותם עובדי־אדמה הישרים… כאחוז בולמוס שגעון וכאב מתרוצץ אברם חרד וסובל, תופש דלי מים ואץ להילחם באש.

– אב רחום! – מתחנן פלטון לפני אברם. האש מתקרבת לביתי, שכנך אני, הושיעני!…

פלטון, זה הגוי הנאמן, שהסתיר את חוה והילדים, ביתו עומד להישרף, וממנו, מאברם באתהו הצרה, הינוח ולא יחיש לו עזרה?

אברם מטפס ועולה על גג־ביתו של פלטון, מקבל מידיו יריעוֹת ספוגות מים ופורשן בזריזות על הגג. פורחים אוּדים בוערים ונופלים על הגג. ואברם מכבם וזורקם, אינו נותן לאש לשלוט בבית.

– כל עמלי! – נאנח פלטון בדמעות בהגישוֹ פעם בפעם מים לאברם לשפוך על היריעות.

פני אברם מתכרכמות, חרטה אוכלתו בכל פה והוא מוכן להתפרץ בבכי כילד.

– אני, אני! – מיסר אברם את עצמו וכולו וידוי.

לשונות של אש שלוחות מכל עברים, אורבות מלמטה, מתגנבות מלמעלה, בגלוי ובסתר מהבהבות ומלחכות. קומצי־אש בוערים יורדים כמטר על הגג, ואברם רומסם, משקיעם, נלחם בהם בכל כוחו.

– יהודי משונה! – מעירים רבים – הפקיר את ביתו וחירף את נפשו בעד ביתו של זר. רד! רד!

אברם אינו שומע. מדלג מקצה־גג אחד למשנהו, סוכך על כל שעל בידיו וברגליו, פוער פיו כמנסה להגן בקולו…

– אני, אני החייב! – מענה אברם קשה את נפשו וידיו הפצועות והזבות דם חותות גחלים מעל הגג.

והדליקה שולטת כבר בכל פינות הכפר, אוחזת האש גם ב“צירקבה” וצלצולי פעמוניה גוססים. זעקה ויללה, גלי אויר לוהט ותימרות עשן מחניק. מתוך בית בוער מוצאת יולדת עם פרי בטנה…

– אני “גוי” מבעיר! – רוטן אברם בבכי וקופץ לתוך האש.



  1. “כמי שכואוֹ שפוד” במקור המודפס הפסוק לא ברור – הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!