רקע
מ. סיקו (מאיר סמילנסקי)
יִשְׂרָאֵל בֶּן יִשְׂרָאֵל
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הקבוץ המאוחד; תשס"ו 2006

 

א

אור כהה של מנורת־שמן מגלה פני חדר, שכתליו נטולי טיח וכמחצית חלונותיו אטומים בשקים בּלים. שולחן עשוּי ארגזים ועליו תפוחי־אדמה ובקבוקים ריקים, קערה ובתוכה חלקים משעון־כותל, סידור ותיק עם טלית ותפילין. על הקרקע המכוסה קרום של רפש ונוצה נראים תרמילים אפורים, קדרוֹת פגוּמות וכלי־בית רצוצים. שׂריד מראי של קיר ובו משתקפת מהחדר השני מיטה יוצאת דופן ועליה מגובבים כרים, ספלים ותמונות־קיר קרועות של צדיקים. יהודי בעל זקן לבן עומד ומסיק תנוּר בקש ובגזרי־עץ נרקבים של בנין שנהרס. בצד אור התנור זע גוף אשה כפוּפה על עריבה, מטפלת בעיסה מתוך נשימות קצרות וכבדות. ליל סוף מרחשון מביט מבעד לחלונות שחור וקר ונשמע ילל רוח סוער.

­אזכרה ואהמיה… – נעורה האשה בצפצוף תמרורים. – היום מלאו חמשה שבועות מהושענא־רבה, מיום שנלקח ישראל מאתנו… איך אתאפק ואחשה, איך לא אַרוה את עיסתי בדמעותי?

הזקן שותק, מביט בתרעומת בפני האשה, וכחרד הנמנע להפסיק מתפילותו ממשיך הוא בעבודתו. מסמרים חלודים ועקומים עוקר הוא בצבת מתוך קרש ומניחם על הכירים. אחרי־כן מותח הוא את הקרש על ברכו ומבקעוֹ לשנים, זורקוֹ אֶל פי התנור, הופך את פניו אל האשה וקורא בתלונה:

בעלך הנרצח בני הוא, – ימציא אב־הרחמים מנוחה לנשמתו על כנפי השכינה! ואַתּ, חנה, את לבךְ כבר שפכת, נגמרו “שלושים” ועוד לא הפסקת, – תתחייבי בנפשךְ ובנפש אשר במעיךְ, רחמנא ליצלן!

חנה מעמידה פנים של נכנעת מפני חמיה, משקיטה קולה וחוזרת ללוש את הבצק. דרך־ארץ בלבה לפני זקן זה, שהיה מלמד כל ימיו, והיא משתדלת תמיד לציית לו. היא תמשיך בעול הפרנסה, תעשה חלות ותאפה בתנור ומחר תצא בסלה למכור לערלים שיבואו לשוּק. אם ימעטו לבוא, כמו שקרה ביום השוק בשבוע שעבר, תהא רחוקה משכר. אם ירבוּ לבוא, היהודים יפחדו מפני פרעות ויתחבאו. ואף היא בכללם, – ואז תהא קרובה להפסד… חנה מתחילה לערוך את החלות, מציצה לאש ומעיר לזקן שהתנור הוסק כבר כל צרכו. הזקן מפסיק להסיק ומוצא לו שעת־כושר לישר את המסמרים ולהכשיר מכיסוי־ארון מדף לספרים.

אנחות רסוקות חונקות את גרונה של חנה והיא שוקעת במחשבותיה… שוב חולף בזכרונה אותו יום התוכחה של הושענא־רבה על כל פרטיו. עוד בצהרים יצאו בשלום מבית־התפילה וברכוּ זה את זו בברכת גמר חתימה טובה. עוד נהנו מסעודת המרק עם לביבות הבשר, כנהוג בישראל לכבוד הושענא־רבה. תודה לאל, שהילדים, מרים ודוד, העובדים בבית־חרושת לגפרורים בעיר, לא באו לימי החג… כשתי שעות אחרי הסעודה נתפשטה שמועה, שממחנות רחוקים מתקרבים ובאים פורעים. התחילו חוששים. בעיירה טרם פרעו ביהודים. התחילו מצפינים את החפצים. עוד בערב הספיקה לברך על נרות יום־טוב.. פתאום מתגלה השכן מאחורי החלון ולוחש, שקוֹזאקוֹב, ראש הפורעים, הגיע כבר לעיירה, הבעל רעד ואמר, שקוזאקוב, כידוע, אינו נוגע בילדים, בזקנים ובנשים מעוּברוֹת, ועל־כן אשתו ואביו ישארו והוא ילך להתחבא אצל גוי… עוד הוא מדבר והם בחצר, עולים כצללים שחורים, ממהרים ומביטים בחלונות… פרצו לבית, הכוּ ודרשו כסף, גזרוּ וקלקלו, חמסו ורמסו, עשו מה שעשו, אבל נכמרו רחמיהם ולא הרגו, חמלוּ על הנפשות… הללו יצאו ונכנסו חדשים, ראו שהכל נגזל והתחילו סוחבים את בעלה, הוא צועק והם סוחבים… והיא, המעוברת, עומדת ומביטה, נחזת בשולחן ואינה מוציאה מפיה הגה… שומעת היא את צעקת בעלה, הנה הצעקה מצד זה, מהחצר, הנה מהצד השני, מרחוק: אוּאַ! ועוד הפעם: אוּאַ, אוּאַ! – ודממת־מות… בבוקר מצאוהו מוטל מת ברחוב, מסביבו דמיו שנקפאו ואצבעות שתי ידיו קצוצות…

כל קרבי הומים עלי… – מתפיחת חנה בגרפה את הגחלים לפתח התנור. – למה נאלמתי ולא ביקשתי רחמים עליו? למה לא נתליתי כשלשלת ברזל בצוארו לבלי היפרד מעליו? אם לחיות – יחד, ואם למוּת – יחד, לא להיקרע לשנים. הוי, הריוני הוא שהיה בעוכרי…

שוּב הזקן משפיע על כלתו. כרוּח־סופה משתתקת מתכנסת היא לתוך עצמה. עוד הצעקה גוססת על שפתיה, והיא מורה באצבע לזקן שיגיש לה את החלות להכניסם במרדה לתוך התנור. הגחלים הלוהטות מאירות את לובן־הסיד שבפניה והדמעות המתלבטות בין עפעפיה. בחוץ מנהמת הרוח, נחטפת לארובת־העשן, כמחרחרת ונחנקת. מעבר למפתן החדר השני הצרצר משמיע צרצורו ומפסיק. יתמוּת עיורת נשקפת מן השקים הבלים שבשמשות החלונות ואֵלם צעקני נסוך על החפצים המלוקטים. עיני חנה תקלות בברק שבר הראי והיא מזדעזעת, ומעל לחיה נופלת דמעה על גחלת לוחשת..

לעולם אַל יתיאש יהודי, – מנעים הזקן את קולו בגמרוֹ להגיש את החלות ובשובו להתעסק באותו מדף.

הוא שב לספר על אותו “נס” שנעשה לו היום. כבר מסר לכלתו קיצוּר הענין ועכשיו הוא מספר את פרטיו. יצא היום לשוק לקנות מלח, כידוע לה, ופגע בגוי שרצה למכור שק ספרים. סוקר הוא את השק – והשק שלו, בודק את הספרים – שלו הם. ספריו שירש מחותנו. התחיל מתחנן לפני הגוי: הספרים שייכים לו, יחזירם לו… והגוי צוחק ואומר שאינם שייכים לו, אם ישלם בעדם – יחזירם… והמוכר מוסר לו מודעה, שאינו מקבל שטרות, רוצה הוא להחליף סחורה בסחורה. והוא מרים את מגפיו ומראה לו סוליותיהם שנפסלו. נעשה ממש נס ונקרה שמה נחמיה הסנדלר. נתרצה לבקשתו ובזוג סוליות פדה את ספריו ואף טרח והביאם לכאן…

המדף כבר מתוקן, והזקן נהנה, מוציא מכיס מעילו את משקפיו המטולאים בחתיכות־בדיל וקשורים בחוטים. חסד עשו לו אותם הגזלנים, שלא לקחו ממנו את משקפיו, שתי פעמים החיזקום בידיהם ולא גזלום… גם זו לטובה, – מה לו ספר בלי המסייעים הללו?… והוא מרכיב את משקפיו ומהדקם יפה ומתחיל להוציא במתינות את ספריו מתוך השק. ספריו – כשבוּיים שנפדו. והוא מסדרם אחד אחד על גבי המדף וקוראם בניגון בשמותיהם: שתי מהדורות של חומשים, משניות ומדרשים, מסכתות “שבת” ו“יבמות”, הילקוטים והזוהר הקדוש… מי מילל, מי פילל שתוּשב לו אבדה זו? לעולם אַל יתיאש יהודי.

עייפה וחיורת צונחת חנה על מושב של ארגזים, מקשיבה לדברי הזקן ובחצי־קול, מזוג כאב־לב קוראת:

הספרים הושבוּ, ונשמתו היקרה, אוי, רבונו של עולם, נשמתו – היכן היא, היכן?

מטפל הזקן בספריו ועיניו מבריקות מבעד זכוכית משקפיו. הוא מבאר שנשמות ה“קדושים” לעולם הן קיימות. שמו יתברך ממרומי זבולו יורד לעמק ללקוט שושנים – נשמותיהם של בני ישראל הנהרגים על שם קדשו. דור הולך ודור בא. מהנשמות הללו שורש והמשך עד סוף כל הדורות.

דברי הזקן מלטפים את אזני חנה, אבל נפשה אבלה עליה ואינה מקבלת תנחומים. אינה מעיזה להגיד לחמיה, שכל אותו סיפור־המעשה על הנשמות אין לו אחיזה בלבה. נשמות ה“קדושים” גנוזות באוצר ולעולם הן קיימות – כך הדברים בספרים הקדושים… אך ביום ובלילה, בשכבה ובקומה, עיני רוחה רואות את בעלה, ונשמתו לא בשמים – כאן ברחוב נטרפה… ישראל, זה העניו מכל אדם, סוחר תבואה ונושא שקים כל ימיו, לא נגע באצבע באיש מימיו…

אור מנורת השמן דועך והולך והזקן השקוע בספרו הפתוח אור פניו כאילו קפא. עוד נשמע לחש כל שהוא של הגחלים על הכירים והן עוממות ומשחירות. הנה עכבר יוצא מחורו ולוטש מחטי־עיניו, קופץ בפזיזות, פעם ושתים ומצפצף… פתאום קמה חנה ממקומה, מביטה על כרסה הגבוהה ונשמתה תקצר ותכבד.

למה לא רצתי אחריו, למה לצרה ולעמל הריתי? – קורעת היא את הדומיה בשאגה מחרידה וסופקת כף.

 

ב

לבקרים משכים הזקן לבית־המדרש ללמוד משניות, לתפילה ולאמירת קדיש, וחנה נשארת יחידה בבית. אָז היא נתונה כולה לרשות עצמה, כמכירה יותר בעזובה השולטת בכל פינות מעונה, כבר השבוע הששי לאחר החורבן ובביתה רפש ופיח, הכל מקולקל ומלוכלך, הכל מעורב ומהופך. לא טחה קיר ותנור, לא לקחה מחט לתקן כר קרוע, לא פשטה בגד ולא החליפה כתונת. עוד הכאב חי ומפרפר בלב. עם כל פתיחת דלת נדמה לה שישראל יכנס… הנה כאן היא אוכל ושותה, כאן היה עומד ופניו לקיר בתפילת שמונה־עשרה.. שלשום נפגשה בשוּק עם שותפו של בעלה, אשר לא ראתהו מלפני האסון – והיא נתנה קולה ביללה… אתמול עבר לפניה גוי מעוטף במטפחת דומה לזו שהיתה חבושה לצואר בעלה בברחו מהבית – והיא צעקה ונתעלפה.. ידיה כאסורות במעשה סדר כל שהוא. משוטטת היא בבית וכועסת, יוצאת לחוץ וזועמת, גם באלהים יחר אפה… רגע תוקפה רעיון שגעוני – לשבר ולמגר את השארית שבבית, עד גמר. הנה נתקלות עיניה שוב בבטנה, כולה בטן.. – והיא תופשת ראשה בידיה ומקללת את יום היולדה. היא מקללת את עצמה ומתביישת מהריונה כמו ממעשה חטא שעשתה. נשים תמיד דעתן קלה, היא נשתגעה עוד קודם – היתכן שיהודיה למעלה מארבעים תלד כאשה צעירה? לבה ימר גם על בעלה המנוח – היתכן שיהודי קרוב לחמישים לא יקבל על עצמו שלא יוליד בנים?… – אשה ילודת־אשה! – מיסרה הזקן בחרדת־לב ובחיבה טמירה, בשמעו אותה מקללת את עצמה ואת פרי בטנה.

אך הנה מלאוּ ימיה ללדת, הגיע אמצע כסליו, סוף הריוֹנה, לפי חשבון השבועות וראשי־החדשים והחגים. נמלכה גם בשכנתה הבקיאה בענין והוברר לה שקרובה כבר שעת לידתה. בערב תאמר – עד בוקר, ובבוקר – עד ערב. שינוי נתהוה בה. שקטה. התחילה להכיר בעצמה מצב־נפש של יולדת, נעשתה נוחה יותר לקבל פני איש.

בבוקר נכנסת השכנה ועמה טיח וסיד, וחנה אינה מתנגדת לה ושותקת. השכנה מתחילה לטייח ולסייד, וגם היא עוזרת לה בעבודתה. בצהרים, בלי דעת איך ומתי, בא גם הנגר ה“עיור”, עוסק בתיקון המיטה, והזקן משמשהו. מוציאים סמרטוטים משמשות החלונות ומחליפים אותם קצתם בזכוכית ורובם בלוחות־עץ – הזכוכית יקרת־המציאוּת בימים הללו. חנה מקבלת ממי שהוא מחט וחוטים ומאַחה בתפרים את חוֹרי הכרים, מטליאה, מנקה ומסדרת. פושטת צפּית מעל כסת ועושה ממנה חיתוּלים לילוד העומד לצאת לאור עולם. עריבה עם מים לפניה ובתוכה שתי צפיות של כרים ומגבת אחת, והיא כובסתן. כמתגנבת מכניסה חנה לתוך העריבה גם לבנים משלה ומשל הזקן, כמצטדקת בפני עצמה – הרי כבר לאחר “שלושים”. בת השכנה שוטפת את הרצפה. מתחת לשפכי־טיח היא מוצאת קופסת טבק של הנהרג ומוסרתה לחנה – והיא פורצת בבכי. השכנה ובתה, הזקן והנגר ה“עיור” ארבעתם יחד משדלים אותה להרגע – והיא נשמעת להם. החדר מתפנה, מישהו מכניס כיסא ומעמידו. על המיטה פורשים סדין ושמיכה, שהשאילו להם ברחוב שני. חנה גומרת סחיטת הלבנים, מוסרת לזקן ליבשם, עומדת ומסתכלת במיטה שעשו. הנגר כבר יצא. חנה צונחת על הכיסא לנוח. הזקן מחמם מים בתנור. שאון של קומקום רותח וקשקוש של כוס וצלחת. אור שופע מן החלונות ומן הכתלים, ריח מפעפעַ של תה. חנה מקבלתם ברצון.

בוקר של יום שני בשבוע – יום השוק. הזקן נחפז ומקדים לצאת מבית־המדרש, ולקראתו רצה השכנה ובשוֹרה בפיה: חנה ילדה בן למזל טוב. חרד הזקן ועיניו מתמלאות דמעות. ניגש על בהונות רגליו לחדר היולדת, מברכה מתוך דמע ומסתלק לו בחשאי. לוקח הוא על עצמו לדאוג את כל דאגת הבית ונפשו מתרוממת. הוא יהיה אב לילוד להכניסו בבריתו של אברהם. זכה בנו, ע"ה, שבשבוע השביעי לאחר יציאת נשמתו יולד לו בן זכר ובשמו ישראל יקרא! – הזקן רץ, טורח, שואב מים ומסיק את התנור, מחכה לפקודות הבאות מחדר היולדת וממלאן בזריזות. שם שתי נשים, השכנה והמילדת, והן מסתייעות בו לכל מיני שליחויות. הוא אף מספר להן על הנעשה מחוץ לבית – יום השוק והרבה גויים, אבל הכל בחסד, ברוך השם!

בערב נלקחת מנורת־השמן לחדר היולדת, והזקן מדפדף לאור התנור ומעיין עיוּן חטוף בספר. תוך כדי עיוּן נזכר ונוטל את הספר “רזיאל” (בתוך ספריו נשאר גם זה לפלטה!) ומתכון למסרו לידי היולדת להניחהו מתחת לכר למראשותיה, כנהוג. המילדת והשכנה, העסוקות ברחיצת הילד, משגיחות בזקן ורומזות לו שלא יעיר את היולדת משנתה – והוא נעלם. אך היולדת ניעורה מאליה ומבקשת בקול חלוש ודואג שיתנו לזקן לאכול, וגם את לבניו שכבסה אתמול ונתיבשו. הזקן שומע את קול היולדת ומבשר מרחוק בקול:

יום השוק עבר בשקט גמוּר, בזכות הילוד!

בזכות הילוד. – מאַשרות המילדת והשכנה בחשיבות, בהוציאן את הילוד מתוך הרחצה ובהשקותן אותו מעט מים מתוקים.

תינוק בן יומו, תינוק שלא חטא, זכוּתו גדולה מזכותו של צדיק! – מסתייע הזקן בדברי חכמים בהיכנסו לחדר, ושלוש הנשים נהנות ומתבטלות מפני תורתו.

המילדת נוטלת את הילוד המטוהר והמחותל יפה ומראתהו נגד האור לאם.

לוּ יראנו האב וחי… – לוחשת האם ברטט ואנחה – עיניו כעיני אביו, גם פיו וחוטמו כשל אביו…

יבּדל לחיים ארוכים! – ממהרות השכנה והמילדת להעיר בעינים מוּרדות.

ביום השביעי לאחר הלידה, בערב יום הברית, באין השכנה והמילדת בבית, מתישבת חנה על מיטתה וקוראה לזקן לבוא לפניה. באנחה אומרת היא לו, כי רצונה הוא שה“ברית” תהיה לא בבית־התפילה, אלא במעונם, בבית שבו חי אביו, עליו השלום. יזכור נא לבלי לקחת חלילה ממי שהוא דבר כיבוד בשביל הקרואים לסעודת המצוה. יקנה מעט שמן ו“פּאתוֹקה” (פסולת של שרף הסוכר), ביצים וסולת הכינה בעצמה, וימסור לשכנה, והיא תאפה מה שצריך לאפות. ין הרי ממילא אין, ולא עת היא לשתות, בפרט בביתה, אך מן המאפה המתוק אין להימנע, שהרי מנהג הוא ואין משנים מנהג ישראל… – הזקן מבטיח לכלתו, שבנה ימוֹל כאן בביתה. הנה ירוץ ויקנה מעט שמן ו“פּאתוֹקה” וימסור לשכנה כאשר ציותהוּ.


 

ג

מתחילתו של בוקר עסוק הזקן בהכנות המרוּבות לברית המילה. התחיל בדבר עוד מאתמול משעת הערב. עזרוּ לו הנגר ה“עיור”, השכנה ובתה וגם המילדת. שולחן ושני ספסלים ארוכים הכניס הנגר מבית־מלאכתו, הכשירם למכירה ביום השוק והשאילם לשעת הברית. השכנה ובתה הוציאו ממקום־סתר שבחצרן מפה לבנה, שהצפינוה מעיני הפורעים, ופרשוה על השולחן, המילדת הביאה שני נרות שנשתמרו אצלה והעמידתם על השולחן להדליקם בבוקר בשעת התפילה.

רצה הזקן שלכבוד הברית יתאסף היום בביתו מנין לתפילה, ומשעת זריחת החמה הוא רץ ממקום למקום. קפוטה שחורה של שבת שאל מגבאי הקלויז, מי שהיה תלמידו, נתלבש בה והרי הוא כבר כבעל־שמחה גמוּר. היום יום שני בשבת, יום קריאה, והוא צריך לדאוג ולהביא ספר־תורה שיקראו בו. בעוונות, אחרי הפרעות נתמעטו ה“טהרות” וליטול “טהרה” הביתה – לא מן הדברים הקלים. אך הזקן מתגבר על כל המעצורים, וכבר ספר־תורה כרוך ומקופל שוכן כבוד במעונו. גם להקהיל מנין בביתו – להלכה אין זה דבר קשה, מה שאין כך למעשה. ביום־שוק זה טרוד וזה מפחד, לזה אין טלית, שנקרעה או נגזלה. רוב הטליות נלקחו בפרעות, ולזקן שני מיני יגיעות – לכנוס מנין יהודים ולמצוא טלית לאלה שאין להם… והשוחט ר' יצחק־אליה, הוא המוהל, יושב בביתו ומזרזו: מהראוי להתחיל ולגמור בהשכמה. יום־שוק, סכנה חס ושלום! והשַמש אִיננוּ, חלה. והחזן ר' שמעון, ידידו, נפצע בפרעות ושוכב במיטתו. רץ הוא לרחוב שלישי לקחת שם את ה“סיבאסטוֹפּוֹלי”, החייל הניקולאיבי, יהודי לא פחדן וטליתו נשמרה בשלימות, ובשוּבו פוגש הוא בדרך עוד שנים ומושכם לביתו. אבל בעוד אלה נכנסים, הקודמים יוצאים, זה רץ לפרנסתו וזה לביתו. שוב הזקן נחפּז ובהחפזו מחשב בלבו את הבטוחים למנינו, וכך הוא מונה: הוא, השכן וחתן בתו, החייל והנגר ה“עיור” – חמשה, המלמד ובן החייט ואחי הסנדלר – כולם שמונה, עוד שנים חסרים… שכח למנות את השוחט, הוא המוהל, ובכן חסר רק אחד, רק אחד!

המנין מצטרף, שבעה יהודים עם טליות ושנים בלי טליות, גם שלושה נערים לעמלה מגיל “בר־מצוה”, ואחד מהם תלמיד הגימנסיה שיאנו יודע להניח תפילין. היולדת כבר לבושה בשמלה יושבת לה חיורת ליד הדלת הפתוחה לחדר המתפללים. חבורה קטנה של נשים אתה. השכנה ובתה (הבת וחתנה יהיו ה“קואטרים”), המילדת ואשת הנגר וכלתה. כל הנשים לבוּשות מלבושי־חול, עצבוּת על פניהן אך משהו מקדושת חג מפעפע בשיחתן ובהליכתן. על גבי ארגז עומדת קערת־חרס מלאה המאפה המתוק, אותם דוּבשנים עגולים וקשים הידועים בשמם “דובשני קריאת־שמע”. הילוד, לאחר שהניקתהו האם, חוּתל בחיתולים רעננים ונחבש בתוך כר, וכן הוא מוטל באחת מפינות המיטה. פעם בפעם נכנס הזקן להתיעץ עם היולדת בלחש על סדר הברית וחלוקת הכיבודים.

מה יפה הוא בשנתו, מה נעים! – לוחשת בת השכנה ה“קואטרין” העתידה, בהציצה אל הילד.

הזקן מדליק את הנרות ומתחיל בברכות השחר. והנה על המנין נוספו עוד שלושה יהודים: גבאי בית־המדרש והגבאי של הקלויז, ועם האחרון גם חתנו הבכור, המשכיל והסוחר הידוע…

חשובי המקום… – עובר לחש בין הגברים ובין הנשים.

הזקן מאושר בשלושת אורחיו, שביקש מהם לבוא, אך מחשש יום השוק לא קיוה להתכבד בהם. משגיח הוא כבר בעשרה מעוטפי טליות ובשמחה ורינה פותח ב“הודוּ”.

הרב הולך… שני הרבנים הולכים… הרב ה“צעיר” וגם הרב הישיש! – לוחשים ומבשרים המתפללים העומדים סמוך לחלונות.

מתוך מבוכה של רצון מתרוממים המתפללים מעל הספסלים ומכבדים בקימה את פני שני הרבנים שנתגלו בפתח. מתעוררות גם הנשים שבחדר היולדת, גם היולדת קמה מעל כיסאה ועיניה משוטטות בחדר המתפללים. ה“סיבאסטופּולי” מתמתח כמיתר, וכהודיע חייל על כניסת גיניראלים לוחש הוא לנגר שהרבנים כבר נכנסו. הכל מתפלאים על בואו של הרב הישיש; הרי מזמן שמסר את הדיינוּת לרב “הצעיר” אינו יוצא מפתח ביתו. הזקן מתפלל לפני הציבור, כמקבל פני השכינה, מציץ כלפי המוכתרים בכתר הרבנות שכיבדוהו – והוא שש ומתלהב בתפילתו.

המתפללים מתרבים, מרגע לרגע מספרם הולך וגדול, וכבר הגיע ליותר משני מנינים. הנה בא גם החזן ר' שמעון, תחבושת לראשו, ידו וגם רגלו חבוּשות, לא שלט בחשקו ורץ ממיטתו לכאן. הנה גם ר' ירוחם, בעל חנות האטון, שלפני הפרעות היה הגביר שבעיירה. הנה ר' חנינא העוסק בעסקי ציבור, הנה גם ר' מרדכי הגבאי שבבית “ביקור־חולים”. הנה גם הרוקח, בא־כוחם ומליצם של היהודים לפני כל השלטונים המתחלפים. הרוקח בא ואתו גם אשתו ושניהם בידיהם צרורות מלאים מיני מאפה, הנה גם צעירים ובתוכם הסטודנט בן רופא הצבא, שנהרג במלחמה, והסטוּדנט אינו יודע צוּרת אות עברית. הנה יעקב “גוי”, החובש האוכל טרפות, שאינו מבקר בבית־הכנסת אף ביום הכיפורים, הנה הרישקה “קאצאפּ”, אותו עגלון עבריין, הנה “סיוֹמקה” הסוחר ב“חצרים” ובסוסים גנוּבים. כל פני העיירה, רבניה וחשוביה, בעלי־בתיה ומשכיליה וצעיריה, וגם ה“חלבּנה” שבה, כולם יחד בחבורה אחת, הללו מתפללים והללו מקשיבים, אור מרחף על פני כולם והם בצירוף אחד ובחטיבה אחת.

לפני הקריאה קורא הזקן את גבאי הקלויז ליטול מקום לפני השולחן ולחלק את ה“עליות”. הרב הישיש, שבנעוּריו היה בעל־קורא מפורסם, מביע רצונו לקרוא בתורה – ורצונו מתמלא בשמחה. הרב השני, היושב על כיסא הדיינוּת, ר' יעקב יוסף הכהן, נקרא ועולה ראשון לתורה. גבאי בית־המדרש ר' אליעזר הלוי, עולה ל“שני”, ו“ישראל”, המסיים – הזקן בעל־השמחה בעצמו. בהשתדלוּת הזקן בעל־השמחה מתכבדים הנגר וה“סיבאסטופּולי” בהגבהה ובגלילה. ה“סיבאסטופולי”, איש־הצבא שלמעלה משמונים, מגביה את ספר־התורה כנשוא נס, מנשׂאו ומעבירו לפני הקהל ומעיניו נשקפת גבורה. הנגר ה“עיור” גולל וקושר במאור פנים, גומר ויושב ליד ה“סיבאסטופּוֹלי” ושניהם ישיבתם ומחשבתם בקודש. רגעים מועטים לפני סיוּם התפילה והתחלת המילה עומד לו הזקן שקוע בפקפוקים עמוקים שלא נתנסה בהם מימיו. כבר פעם שלישית שינה במחשבתו את חלוקת הכיבוּדים לפי התרבות אורחיו המוזמנים והבלתי־מוזמנים ושוב אינו יודע כיצד להתנהג. מי יהיה הסנדק ולמי “כיסא אליהו”, למי “מציצה” ואת מי יכבד ב“ברכות”? ר' זלמן יהודה, הגבאי של “חברה־קדישא”, מוהל מצוין ומהראוי היה לכבדו בחיתוך ופריעה. אבל הרי השוחט ר' יצחק־אליה לא יותר בשוּם אופן על זכותו! בודאי ובודאי צריך היה לכבד את הרוקח ואשתו להיות ה“קואטרים”, שהרי להם כיבוד זה נאה ויאה, אבל הרי היולדת עקשנית היא ולא תשוב מדעתה, שה“קואטרים” יהיו בת השכנה עם חתנה… – לעזרתו של הזקן חש ידידו הטוב החזן ר' שמעון והכל על מקומו בא בשלום. מוציאים ה“קואטרים” את חתן המילה מחדר היולדת ומוסרים אותו לידי מי שנתכבד ב“כיסא אליהו”. והלה מסרוֹ לידי הסנדק. הכל כנהוּג אצל יהודים. חסל סדר המילה כהלכתו. הרב הישיש נתכבד ב“ברכות”. מתאושש הרב הישיש, מזדקף ומתישר, מתגבר כארי וקולו קול מבשר, מבשר ואומר:

ויקרא שמו בישראל ישראל בן ישראל!

הזקן מחויר ורועד והיולדת, המשקיפה בעד פתח חדרה, פוצחת ביבבה. נוסף עוד קול בוכים של מישהו. אשת הרוקח מחתה במטפחת את עיניה. לחש משקיט ואחריו קול דברים.

ישראל האב וישראל הבן! – מעיר הנגר ה“עיור” מתוך אנחה ל“סיבאטופּולי” העומד לימינו. – ימח שמם של הרוצחים!

ישראל במקום ישראל! – משסעהו ה“סיבאסטופּולי” בהתלהבות. – מלחמה. ואנחנו חיילים בשרשרת… הפיל האויב חללים – נמלא מקומם בחדשים… התבין? לשרשרת!

הנימול המצעק, ששמו נשמע מפי רבים, נמסר לאם המחכה לו בדמעות ובזרועות פתוּחים ובשדים נכונים. הנשים מזרזות זו את זו למסור למשמשים את הקערה עם המאפה המתוק והאחרונים מקבלים ומעמידים אותה על השולחן. מיד נוספים על “דובשני קריאת־שמע” הללו גם הצרורות שהביאו הרוקח ואשתו – כל מיני מאפה משובחים, ריח טוב ותאוה לעינים… הזקן בעל־השמחה מזמין את הרב הישיש להיות המתחיל והראשון לטעום מן הפרפראות בסעודת המצוה. הרב הישיש מביט כמי שלבו מהסס, מחויר ומתוך התנצלות והתחבטות בלשונו אומר:

צרת הכלל… אני שרוי בתענית… אלא סעודת־מצוה… דוחה…

הרבנים ויתר בעלי הסברה נכנסים בשיחה. תענית ציבור… תענית שני… בתענית דוחים סעודת־מצוה לאחר התענית…

הואיל והרב שרוי בתענית, אף אנו שרויים בתענית! – מרעים ה“סיבאסטופּולי” קולו, והוא כזורק פצצה לתוך הקהל.

כולנו מתענים! כולנו ישראל! – צועקים יעקב “גוי” והרישקה “קאצאפּ”. ר' יצחק אליה השוחט פונה ל“סיבאסטופּולי” ולחבריו ומסביר להם, כי טעו במחילה וכי הרב הישיש, להיפך, דוחה היום את תעניתו מפני סעודת־המצוה.

הרב הישיש ניגש לשולחן, מברך, “בורא מיני מזונות” וטועם כזית. מברך ברכה אחרונה, קם ומביט לכאן ולכאן, פוסע וניגש אל פתח חדר היולדת, מכניס את ראשו ואומר:

תנחומי מצערך ובבנך ישראל תנוחמי. ישראל חי וקיים!


המלצות קוראים
תגיות