רקע
מ. סיקו (מאיר סמילנסקי)
צָרָה בְּשַׁעְתָּהּ
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הקבוץ המאוחד; תשס"ו 2006

 

א

אַרְטֵים ה“חֲרוּמַף”, בן הכפר הסמוך, שנבחר בחבר ההידאמאקים ל“בּאטקוֹ” (“אב וראש”), במשך שבוע ימים התהולל ופרע פרעות בעיירה. תלה יהודים בחצרותיהם והטביעם בבארותיהם. כבן־מקום ידע למצוא ולהוציא מה שהחביאו היהודים, וימים רצופים העברי הכל בסדר נכון לכפרו. גוי צעיר הוא ולו קרון וזוג סוּסים אפורים, ולפני המלחמה היה מוביל בקבוקי יין־שרוף לחנויות ה“מונופּולין”. ידעוהו היהודים מילדותו, ידעו גם את פּוֹטאַפּ אביו, שהרבה שנים היה הרועה של פרותיהם. לאחר הפרעות ומנוּסת הבהלה שככה חמת הפורע. ראה את עני הפליטה ונתן לה חנינה. קיבל את השרידים תחת חסותו להתיר להם את הישיבה במקומם וגזרה גזר: מי שיעיז לנגוע בהם – דינו לתליה. מאחוזת ה“פריץ” הקודם שבמקום דאג להפריש רצועת־אדמה לגני־ירק בשביל היהודים, ולזריעה שלח להם תפוחי־אדמה משלו. רגיל הוא בכל יום ראשון בצהרים לבקר את ה“ז’ידים שלו”, מטיף להם את מוּסרו ופוקד פקודותיו ואף מצוום במפגיע, שיַרצוּ לפניו את בקשותיהם. בא הוא רוכב על סוסו האפור, מקושט בחזיה צבעונית ובשעון ובשרשרת, שגזל ממנדיל החייט, שנרצח בימי־הפרעות. מלווהו תמיד הריצקוֹ שלישו, החוזר על פקודותיו ומכריזן בקול רם. זהו גוי קצר ורגליו הקצרות הן כטובעות במגפים הגבוהים של נחמיה הנגר. חמד הרציקו אותם מגפים גבוהים, וכשאותו יהודי התבוסס בדמיו בשוּק חלצם מעליו והשקיע רגליו לתוכם. ומנהג קבוע הוא, שבכניסתו של ה“בּאַטקו” לעיירה, וכן גם ביציאתו, ההידאמאקים שלו מבשרים ליהודים את המאורע בצעקות “הוּרה” ובירית רובים.

היהודים מכירים טובה ל“בּאטקו” ונשארים בעיירה לשמור על חורבות בתיהם וחנויותיהם, לבל תאבד שארית. כחצי מאה נפשות, קטנים וקרעים של יותר ממאה משפחה. מתלקטים הם בבית־המדרש שלא נחרב ומתגוררים בו כבני משפחה אחת. הרוב גברים והמיעוט שבמיעוט נשים; ובין כולן נסיל אחת היא, שנשתמרה בה צורת אדם מן הישוב. היחידה, שאינה מדברת בלחש־בוכים ואינה רתוקה לתרמיליה; היחידה ששמלתה נקיה ושערותיה סדורות ושבהשכימה בבוקר נוהגת היא לרחוץ את פניה. אשה צעירה ופורחת, אלמנת עוזר העגלון, שנלקח לצבא־המילואים ואבד “באין יודע”. במשך שלשת השבועות, שפליטי הפרעות נשתקעו בבית־המדרש, היתה נסיל לרוח הפעולה והחיים של כל אותו קיבוץ. יודעת היא את כל האנשים, שנשאר אצלם חלק מרכושם וממונם, והם נתבעים ממנה לטובת הכלל הסובל. עם בריל החנוני, הקמצן מטבעו, באה היא לפרקים לידי ויכוח חשאי סוער, ומדברת היא עמו עזוֹת: אותו חנוני הצליח לקבור את תכשיטי־הזהב של אשתו שנהרגה, וגם בורית ונרות. נסיל מנהלת את המטבח הכללי ואופה את הלחם המשותף בתנור־המצות, תנור־הקהל שבבנין נבדל בחצר בית־המדרש. מכריחה היא את הגברים והנשים המתעקשים ביותר להתפשט לשנת־הלילה ולהחליף לבנים פעם בשבוע, בערב־שבת. בשעת אותה חליפת הלבנים היא ועוד אנשים מתעסקים בכביסה מזורזת, שהרי לרבים אין אלא כותנתם לעורם. בעזרת יהודים אחרים העבירה את המלמד והילדים ל“עזרת־הנשים”, ושם היא עושה מחיצה וקובעת מקום גם בשביל החולים. מצטערת נסיל, שאף כי הזהירה על שמירת הנקיון לא ניטהרו מן הכינים וכבר פשט טיפוס־הבהרות, במחלה זו כבר חלו מינידל הזקנה, המלמד עזריאל וריבה’לי הקטנה, שאמה נהרגה בפרעות – צר לה על יתומה בת שבע זו! הזקן בנימין החיגר, שבנעוריו, כשעבד בצבא, היה חובש, הוא הוא שבעזרת “הנותן ליעף כח” מרפא את החולים. – בערב שבת טרודה נסיל לאסוף מפיות נקיות ולבנות ולפרשן על השולחן הגדול שבבית־המדרש לכבוד שבת. בדרך בקשה ודרישה מוציאה היא מיד בריל החנוני חצי ליטרה נרות, מאותם שעשרים בליטרה, ונשים מדליקות ומברכות על הנרות. וסוף־סוף גם בלבו של בריל החנוני אין תרעומת, חלילה, על נסיל; הכל מחוּל לה, הכל מוּתר. גם המנדבים שלא מרצונם אינם מסרבים בשעה זו מתוך מיאון מוחלט, ולאחר מעשה מתפּייסים הם כבעלי־תשובה גמוּרים.

בבית־המדרש פינה מיוחדת לכל יהודי ועליה פרושים תרמיליו וסמרטוטיו, שם יאכל ושם ישכב לנוח בלילה. אור־הבוקר מעיר את הישנים משנת־פחדם, מאותה סמיכת הראש למשהו, והם קמים ונוטלים ידיהם ב“מי־צפרנים”. משכימים לתפילה בציבור ולאמירת תהילים, הרוב הגדול אומר “קדיש יתום” והמיעוט מתיחד עמו להתפלל בכל נפשו. ואחר התפילה כל אחד פונה להריסות ביתו וחנותו, שם יאנח ויבכה מעט, יקושש עצים וילקוט משהו ויביא עמו לבית־המדרש. רצים גם לשוק, זה קונה צרור קמח וזה תפוחי־אדמה. בודקים, מריחים, שמא כבר אפשר להתפרנס. בערב, כשהיום עובר בשלום, באה הסעודה הכללית; ואז באים גם השיחות והזכרונות של הימים הטובים שעברו ועל הימים הרעים הנמשכים. ואז, פעם בפינה חשכה זו ופעם באחרת, מתגלים פניה המאירים של נסיל ונשמע גם קולה המעודד. מספרת היא, שהעצים עוד יספיקו למחר, מעט קמח ותפוחי־אדמה הבטיחו להביא מחר, – ובכן נפתרה דאגת מחר. שואלת היא וחוזרת ושואלת, שמא מישהו עוד רעב, שמא למישהו צריך לתקן כותנת, לכבס, יגידו יהודים, לא צריך להתבייש!


 

ב

יום ראשון בבוקר של סוף ניסן. נסיל עומדת לפני תנור־הקהל ואופה לחם ועל ידה עוזרת אשה זקנה ושתי ילדות קטנות. פנים להבים ושרווּליה מופשלים ממעל למרפקיה. היא סופרת ודואגת, שחסרות שתי ככרות. הרי גוי אין כאן שיגנבן – כלום אכלו אותן הכלבים? – ופתאום נשמע רעש יריות וצעקות “הוּרה”, שמבשרם את בואם של ה“בּאטקו” עם מחנהו. ומבית־המדרש יהודים פורצים ורצים. כולם אחוזי־אימה, גלויי־ראש ואָלה בפיהם. הם נדחקים ומתלחשים, מתרוצצים ומקשים: למה הקדים היום לבוא? שמא שינוי לרעה, חס ושלום?

בהלה גם אצל התנור. הזקנה והילדות בורחות ונסיל נשארת לשמור את הלחם ועומדת בחוץ לפני הפתח. כבר כעשן לעיני היהודים החזיה הצבעונית והשעון והשרשרת שעל חזהו של ה“חרומף” ואותם המגפים הגבוהים, שרגליו הקצרות של שלישו כטובעות בתוכם. שמח ושיכור מתקרב ה“באטקו” על סוּסו, משגיח בנסיל – ומבטיו כמכרסמים את פניה הלוהטות וזרועתיה החשוּפות. והוא מטה סוסו מאצל היהודים, שנגתגבבו לקדם את פניו, ומדריכהו למוּל נסיל.

גם אַתּ בין אלו? – מריע ה“בּאַטקוֹ” – בעלך החייל, המנוח, היה הטוב שבכל ה“ז’ידים” שבעיירה… הטוב ביותר… גם אַתּ…

נסיל עומדת נבהלת ונרעשת ממראה ה“חרוּמף”, מדברי החלקות שלו ומכל תשומת־לבו אליה. ועוד יותר מתגברת מבוכתה כשהוא קופץ מעל סוסו ומתמתח כמיתר ותוקע לה את כפו. מעמיד ה“חרוּמף” פני ידיד ומספר בשבחיו של בעלה. שניהם נתגייסו ביום אחד. עוזר בעלה היה צעיר ממנו רק בשנתים… והוא משפיל את קולו ומתחיל לדבר לנסיל בלחש, רומז לה בעיניו השמנוניות ומקשקש בלשונו ומבטיח להביא מתנות. נסיל נרתעת צעד לאחוריה, מבטת כמבקשת לה מוצא ומתרסת דברים לא־ברוּרים. ה“חרוּמף” מתבלבל קצת, פונה אילך ואילך, נפרד מנסיל בלחיצת־יד שניה וחוזר ועולה על סוּסו. אינו מתעכב באריכות אצל היהודים, מודיע, שנוסע הוא למקום אחד והקדים בביקורו, אינו מטיף מוּסר ואינו פוקד פקודות ולשלישו אין על מה לחזור ולהכריז. שוב יריות וצעקות “הוּרה” – וה“באטקו” עם מחנהו עוזבים את החצר.

גוי, כשהוא שיכור, רגיל בניבּוּל־פה ובשאר שטוּת… – מנסה נסיל להחליש את הרושם וקולה רצוץ ורועד.

כל אותו יום נסיל עצובה ומדוכאה. ממעטת היא בדברים ואנחות גנוּבות נפלטות מלבה, סימני דמע בעיניה ועקבות שינים בשפתיה. כאילו הפך ה“חרומף” עביט של שופכים על ראשה. והיא מתמרמרת בפני עצמה, כמבקשת להתקנח ולהיטהר מאותו כיעור. עד כאן לא הרגיש בה הגוי. הרבה פעמים נפגש עמה, ולמה פתאום יצא כך? – רוצה היא להניח את דעתה, שאין זה אלא מקרה עובר והענין ישתקע ולא יתחדש. אולם לבה מקור דאגה. יותר מדי אכלוה עיני הנבל. גם המתנות, שהבטיח להביא, ואותה לחיצת־היד הנמבזה שלו. היתה צריכה להשתדל, שפניה לא יהיו רחוצים

למה נתלהבה? היתה צריכה לברוח ולהפקיר את הלחם. יאבד הלחם. לברוח עם הילדות ולהינעץ באיזה חוֹר. – והיהודים מנחמים זה את זה, שהגוי עברוֹ היין ועשה מעשה־שטוּת. יפוג שכרונו ותנדוף שטותו. מתגנב גם קצת חשש ללבם, שמא כבר קצרה רוּח הגוי להיות “אב רחום” והתחיל זומם לחדש גזירות, – הגם יכבוש את נסיל? –

ביום השני בבוקר, בלא מודעה מוקדמת בירייות ובצעקות “הוּרה”, מתפרצים לחצר על סוּסיהם ה“באטקו” ושלישו ושני היידאמאקים חסונים מזאטוטי הכפר. ההיידאמאקים טבעות־זהב על אצבעותיהם ומתחת ל“פידז’אקים” (מעילים קצרים) השחורים שלהם חולצות־משי ירוקות, שנגזלו מן היהודיות בימי־הפרעות. ה“באטקו” נותן צו ושלישו חוזר עליו, שתצא נסיל לקבל את פניו ואת פניהם של בני־לויתו, שבאו לבקר אצלה. כפצועת־יריה יוצאת נסיל מפתח בית־המדרש, מתקרבת למבקריה ומעיפה מבטיה לאחוריה, כמבקשת לשמור דרך, שלא ימנעו ממנה לשוב בה. משגחת נסיל, שה“חרוּמף”, כשהוא לוחץ את ידה, ורידי־פניו משתרגים ומתליעים, – והיא מפרכסת כציפור שנלכדה בפח. ה“חרוּמף” מרגיע אותה, שלא תפחד, לא יעשה לה רע – הרי עוזר בעלה היה חברו בחזית! הוא שׂם לפניה את מתנתו, מטפחת־משי תורכית, והיא סולדת ומסרבת לקבל, מתחננת, שירפוּ ממנה, ומתכוצת כחתול, שמכל עברים כלבים כיתרוהו. כמו להקניטה פוזלות ומסתכלות עיניה בחולצות־המשי הירוקות של ההידאמאקים: הכירה את חולצותיהן של דודתה הקצבית ובתה, שהפורעים רצחוּן. רצונה לצעוק, לבכות, להוסיף ולהתחנן שיעזבוה – וגרונה נחנק, שפתיה קרות ומתחת לחכה מלוח וצמוג… רגע של מבוכה כללית.. מזים מים על פני נסיל המתעלפת ומשיבים את רוחה.. הרוכבים מתרחקים וכועסים, ה“חרומף” מודיע ושלישו חוזר, שהוא נוסע לימים אחדים, וביום הראשון יחדש את ביקוּרו אצל נסיל. תזכור היא, וגם ה“ז’ידים” יזכרו, שאם גם אָז שוב תשתטה – ה“באטקו” ישתטה כפלי־כפלים! –

ארבעת הרוכבים פונים עורף ונוסעים להם, מתעכבים ליד תנור־הקהל ומעל סוסיהם מתבוננים לתנור. ה“באטקו” הופך פניו ליהודים – וגוזר – ושלישו חוזר על דבריו ומכריז:

תהרסו את התנור! עד היום הראשון, עד שאבוא שנית, אַל ישאר זכר מן התנור!

חולפים שני ימים ממוּשכים וכבדים כפגרים. כבר הרביעי בשבוע ובקרוב יגיע היום הראשון, היום המוכן לפורענוּת. ונסיל נמוגה מפחד ומצער. שרוי בצער כל הקיבוץ, מבקשים תחבוּלות, מחפשים סגולות. כל אחד יועץ את עצתו – ואין עצה. נסיל כסגורה כל היום בבית־המדרש. אינה יוצאת מן הפתח ונמלכת בכל זקן ונער. סוברת היא, שצריכה היא לברוח למקום שהוא, להתחפש ל“גויה” ולהימלט, לנוּס באישון לילה ואפלה. אבל איך תברח? הרי הגזלן, אם לא ימצאנה, מידי כולם ידרשנה! את כולם ישחט, חס ושלום! – היהודים מקשיבים ונאנחים. בריל החנוני מחליט, שצריך לאסוף מעות ולשחד, המתּן יכפה אף – הוא הראשון נתן כך וכך. צריך לשחד לא אותו טיפש, שגזר לקעקע את התנור, אלא את שלישו, החכם ממנו, שהוא ידוע כ“לוקח” והשהשפעתו גדולה מאד. בסודי־סודות כבר התחיל את הדבר, ואך זה קיבל ידיעה, שמחר בשבע בבוקר יעבור הריצקו בשוק לבדו. עכשיו ברוּר, כי פחזות היתה מצדם, שעוד אתמול הרסו את התנור לקיים את מצות הטיפש. הרי גם “אחשורוש” נתן זמן עד היום הראשון, וגזירה זו, בעזרת הריצקו, בודאי אפשר היה לבטל. דברי בריל החנוני עושים רושם ונסיל תולה בו את תקותה; איש־פעולות הוא ובענין כזה מסוּר הוא בכל לבו. איש יהודי. לולא ענין ה“חרומף”, היתה יכולה עכשיו דוקא לשמוח קצת; אצל מינדיל הזקנה ירד החוֹם והמשבר עבר בשלום. צריך היה לבשל מרק־תרנגולת בשבילה. היא, נסיל, היתה צריכה להתעסק בכך, אבל עכשיו אין הידים נשמעות לה. –

היום פנה והעלטה הרכה של ליל סוף ניסן כאילו מזעמת עוד יותר את פני העיירה השוממה. בבית־המדרש דולקת עששית־שמן יחידה ומעל גבי פתילתה השחורה נופל אור עכור ורועד. נגמרה הסעודה כללית וקיבוץ נגועי־הפרעות נתכנס במקום האור, בקרן־זוית אחת. הנקבצים מתיעצים ומתלחשים וכולם כיציקה אחת. כבר אספו מעות לטובת הריצקו, שהופקדו בידי בריל החנוני ולפי שעה הטמינן במקום נאמן. אספו יותר משקיווּ: מינדיל נתנה מתנה יפה; שמחה, שנשארה בחיים וזכתה לקיים מצות פדיון־שבויים. נכנס יהודי, שיצא קודם לכן. הוא נרעש ונושם בכבדוּת, רץ לקראת הציבור ובעיניו ובפיו בשורה רעה. מספר הוא, שאותם שני ההיידאמאקים עם טבעות־הזהב שבאצבעותיהם נשלחו בפקודת ה“חרוּמף” לקחת עמהם את נסיל ולהביאה אליו… סוסיו האפורים וקרונו של ה“חרוּמף” עומדים אצל בית הילקו מוכר היין השרוף. עיכב הילקו את ההידאמאקים לכוס יין־שרוף ושלח את אשתו להודיע ולהקדים…

הכל חוזרים על דברי היהודי. הכל סובבים כמתעתעים והרוב יוצאים החוצה. בחוּץ עומדים ומקשיבים, ונסיל מגששת באפלה בין ציבורי החביות הריקות. מישהו לוחש לה, שתתחבא בתוך הבית. נשמעת היא ללוחש, מכנסת חצי־גופה לפי החבית – ומיד נרתעת משם לאחוריה ומנערת מעל פניה כרוּב נרקב. בפסיעות מהירות חוזרת היא לבית־המדרש ואחריה נגררים כל העומדים. לא נשאר בחוץ אף אחד. בבית־המדרש ניצבת היא, מתבוננת סביבה ומודיעה בלחש מתוך החלטה גמוּרה:

אָתְחַלֶה. אכסה את ראשי בסמרטוט עם קרח ואשכב עם ריבה’לי… ייראו מן המחלה המידבקת וישאירוני… תגידו, תגידו, שחליתי בטיפוס אתמול בבוקר… זכרו, שכולכם תגידו כך, גם הילדים…

מתוך דממת הציבור הכבדה פורץ גל של תנועה. קריאות מחאה ואי־הסכם. סתם קולות. בריל החנוני מנענע בידיו. ונסיל כבר צפה על פני האור הכהה ונבלעת לתוך הפתח השחור של “עזרת־נשים”.

 

ג

על יצועי החולים שב“עזרת־נשים” נמתח האור האפוּר של רגעי הבוקר הראשונים. נסיל יושבת על קצה מיטה ובמיטה זו מוטלת לפניה ריבה’לי השקועה בחצי־שינה ומפרפרת בעינויי חום. אור היום המתחדש מבעית את נסיל: להקל לנפשה תופשת היא מגבת ומשיבה רוח על פני החולה להפיג את חוּמה. לבה לפעוטה המתמוגגת כנר של שעוה. כבר נפגעה ריאתה ונסתפגה כיח ובקרבה כשעון־קיר מקולקל מצרצר ומחרחר. בערב, כשנכנסה בחושך ושכבה עמה במיטה, התרפקה ריבה’לי על זרעותיה, נלחצה אליה ושתי פעמים אמרה: “אמ־מא!” – בערו כל אבריה, בערו הכרים שמתחתיה והמטפחת־הסמרטוט שעליה. גם שתי המטפחות, שהיא, נסיל, נתכסתה בהן, נהפכו מיד לאש. שלט חושך כבד ודומה היה לה, שהטילה את עצמה לתוך אש שחורה וכל רגע נעשה לה יותר ויותר חשוך וכבד ולוהט… ארך הזמן מאד – ופתאום התחיל שאון בבית־המדרש. הגיעו לאזניה רקיעת־מגפים של גויים, גערה ומענה רך. נפתחה הדלת והוכנסה יד שלוחה, שהחזיקה בעששית־השמן של בית המדרש, ועינים מחפשות הביטו. בריל החנוני ואנשיל הנגר ואחריהם אותם שני ההיידאמאקים בחולצותיהם הירוּקות וטבעות־הזהב באצבעותיהם. נדף ריח של יין־שרוף ואור־העששית נפל על קתי הרובים של ההיידאמאקים. הוסיפו ההיידאמאקים להאיר בגפרורים, שהעלה אש ירוקה, הוריקה כותנתה הלבנה ורעדה, ודבר־מה גם בקרבה רעד… נהפכו לירקון גם עיני ריבה’לי והיידאַמאק אחד לחש לחברו: “כינים!” – ומיד שניהם פנו עורף ויצאו ואחריהם גם היהודים. לאחר הפסקה ארוכה נתגלו יהודים בפתח, מסרו פרטים, הוכיחוה ועודדוה, נתיאשו ונתנחמו – אפשר, הריצקו יעזור בצרה. והיא תיקנה את משכבה של ריבה’לי ולא נפרדה מעמה – מעתה אסוּר לה לסור מעל ערש־דוי זו. שכבה והרהרה: תתן להרציקו את שארית כספה וצמידה, שהחביאה באוּרותה: למה לה כסף וצמיד? – תתן לו את הכל כופר נפשה! התחילה מנמנמת – ובחזונה היא עומדת בשוּק בין העגלות ומלפניה מרחפים גבו ומגפיו הגבוהים של נחמיה הנגר וכלי מלאכתו שתחת זרועו. דודתה צועקת מפתח האטליז: בואי, נסיל, ותקחי בשר. שחטו עגלה מפוטמת ועל הבשר שומן כעבי האצבע“… ה”חרוּמף" מקשקש בשרשרתו על חזיתו הצבעונית, עושה שרשרתו כטבעת על צוארי ריבה’לי וחונקה, וחונקה, – קול שעון־קיר שבור…

השמש מזהבת את מעשנת הבנין של תנור־הקהל ונסיל מפרכסת – מן התנור נפתח מקור צרתה! מרגשת היא ברעש שניעור מאחורי הדלת: פסיעות פזיזות, הרבה שואלים ואחד משיב, קול גוי – וכי כבר הביא הילקו חדשות? – אזניה לא הטעוּה: הרי גדליה הרצען ניגש לפתח ומוסר לה את דברי הילקו. בלילה עבר כאן ה“חרוּמף” עם שלישו וכל ההידאמאקים שלו. נחפזו מאד: עטו אל שלל הפרעות, שנתחדשו בסביבת אוּמאַן. ציוה להילקו, שימסור בשמו ליהודים כאן, שלא יסלח להם את עלבונו על שלא קיימוּ את מצותו: בטוח הוא, שהם רימוּהו. ה“ז’ידים” רמאים הם, אבותיהם רימו תמיד וגם הם. אבל כיצד לרמות ולהעליב מושל? – שלשה ימים יעשה בדרך ובראשון בשבוע יסור אליהם, יעשה חקירה, וכשיוכיח שקרם, את כולם ידון לתליה!

כמוכת־רעם ננעצת נסיל במיטה. ברור לה, שה“חרוּמף” יבוא ויחקור, ולאחר שיגלה את מרמתה תעלה חמתו להשחית. עכשיו מחוּור לה, שנפחדה כילדה פתיה ועל כל הפליטה המיטה צרה. נאחזה בארבעים ושבע נפשות לגררן אחריה ולעשותן “קרבנות”. היא חטאה ועל כל העדה יגזור גזרת תליה… אפשר גם כן, שפחדה היה מוּגזם. היתה צריכה לנסוע לשם ולנפול לרגליו בבכי ובתחנונים והיה מרחם עליה… – גדליה הרצען כבר יצא וסגר את הדלת… עיניו הביעו לה: “אַתּ, נסיל, משכתינו לצרה!” נדמה לה, שמאחורי הדלת הכל מתלוננים עליה. כאילו משם מגיע לאזניה הד הדברים: נסיל הטביעה אותנו… הנה יהודי מתגלה בפתח ומביט אליה, נאנח ואינו שׂח. הנה שני מדבר והיא אינה מבינה את דבריו. והשעות עוברות כגלמי־אבנים ענקיים, שנעקרים ונעתקים מקומם והם זזים ואינם זזים. כבר שעתים אחר הצהרים, – וכי תוסיף לשכב במטה כמשוגעת גמורה, או תקום לעסוק בעבודה, לעזור? – סובבים יהודים דווּיים, רעבים, לא טעמו כף־תבשיל. הנה ילדים ובידיהם פרוסות כעך שרוף – מגרסים גחלים בשיניהם… מי יאפה ויבשל? – כלום אותן שתי הזקנות הנדהמות? או אותה העלמה המתעלפת, שאין לה לב, או בנות השלש־עשרה, שאין להן שכל? – אחת מאותן הבנות כבר חלתה היום ואחוזת־חום היא מתפלשת כנגדה על הקרשים. בחנ’קה דבק הטיפוס ולא בה… גלוי וידוע, שדוקא בשעה שאין נזהרים כלל מפני המחלה המידבקת – לא תדבק לעולם… חנ’קה זו עזרה לה ביום הראשון לאפות לחם וברחה והתחבאה מפני ה“חרוּמף” – נמלטה מן הפח ונפלה אֶל הפחת… – בריל החוני עומד בפתח, משתעל וטוען כנגדה: למה אינה טועמת מה שהגישו לפניה? – אסוּר לצוּם. ראשית, מחמת המחלה השולטת, ושנית, אין כוח. יצומו הפורעים, יש להם כוח! היהודי מודה לאל כשנותנים לו לנשום; וכאן ארכּה לשלשה ימים. עד הראשון בשבוע אותו פורע ימות במיתה משונה!

בּריל יוצא ונסיל קופצת מעל המיטה, סוקרת עצמה ומתמלאה כעס. כועסת היא על ה“חרוּמף”. שכאילו פשט את בגדיה והציגה להיות שותפת לערש־דוי של אחרים. קשרה לערש זו כדרך גוי לקשור כלבה לעמוּד ולילך במנוחה כדי למצוא בוּל־עץ להמיתה… מחניק את נשימתה חום־גופה של ריבה’לה ומרגיז את חטמה ריח־הזיעה העולה ממיטתו של עזריאל המלמד, זיעת המשבר שהתחיל אצלו. מינדיל הזקנה מנקרת במוחה כל היום מנקרת היא, שכבר מוּתר לה לאכול כרצונה וממעיטים לתת לה אוכל. כבר אכלה מה שנתנו לה ולשאר החולים, משכה גם את צלחת־האוכל שהגישו לנסיל – וזו לא נגעה בה. הביאה למינדיל גוֹיה אחת ממכרותיה דובשנים ממראה העפר והיא לועסתם כל היום, לועסתם כבהמה המעלה גרה ועל פניה כינים רוחשות.

יום ולילה מצטרפים וחולפים ונסיל אינה מסתלקת מעל ערש־הדוי ושוכבת ביחד עם ריבה’לי. תקפה מחלתה של הפעוטה, שאינה יכולה להפריד את הכיח שנצבר בריאתה. עכשיו היום־הששי וכל הבוקר נסיל מטפלת בה, מחבקתה בזרועותיה וחיקה יונק את נשימותיה. הנה ריבה’לי פוקחת את עיניה העצובות והערבות ומעמקת להביט בה, רעד קל חולפה והיא מתמתחת על ברכיה, נעשית ארוכה כל־כך…

היא משכיבתה על הארץ ושׂמה עליה את מטפחת אמה ומדליקה למראשותיה שני נרות הנעוצים ב“חמריות”, נוטלת את שתי כתנותיה ובזריזות היא מכבסן ומיבשתן ומתחילה להכשיר מהן את ה“מלבושים”. בעצמה מתעסקת היא בכל עני ה“טהרה” – או, יהודים, נאכל בשרה ונשארו רק עור דק ועצמות צרות…

דממה כבדה ואין מבכים. כאיזה דבר־גנבה חוטפים את ריבה’לי ונושאים אותה לבית־העלמין. רצים דרך חצרות וגני־ירק לקצר את הדרך. והיא, נסיל, נשארת לבדה על משכב ריבה’לי ובעיני עצמה כאילו השיגה את גבולה וירשה את מקומה… שוכבת היא קצת וקמה וקוראת: כלו היא, הבריאה, תשכב על כרים רכים וחנ’קה החולה באמת תתגולל על קרשים יבשים? – מכל פינות בית־המדרש מהסים אותה? “אַל תזוזי ממקומך, אַל תבלבלי!” – ונדמה לה, שכועסים עליה ונוזפים בה… ודאי לה, שהפך לבם לרעה אליה והם כצועקים לה בפירוש: בעטיך יגיע מחרתים ויבוא אותו תליין… עוברים יהודים והם אף אינם מביטים אליה, גם בריל החנוני עבר ולא דיבר עמה, הביט וברח… והיום נטה לערוב. ערב שבת ולא בישלו לשבת, – בגללה, בגללה! הרי גם אצל אבלים, כשהמת מוטל לפניהם, מבשלים לשבת! – מאיזה מקום מכניסים כעכים, ששוליהם חרוכים ואמצעיתם בלתי־אפוּיה, ורצונה לשאול: מי אָפם, למה נאפוּ כך? – ואינה מעיזה לשאול… מביאים למינדיל הזקנה נרות שתברך עליהם, ולה מביאים רק לאחר־כך, באיחור של רגעים, אומרים ששכחו. שכחה היתה לפניהם. ואפשר נתכונו לדבר. אפשר, היא, בעווֹנה הגדול, עוד אינה ראויה לברך על הנרות? –

בלילה נדודי־שינה לנסיל. מסביב חושך ואנחות חולים וריחם ורחשם, והיא מיטלטלת על משכבה כעל דפנות מגובנים ובתוך מצרי חבית. כבר סוף האשמורת השלישית והיא אינה ישנה. כמסמרים נתקעו במוחה ומתחת לעורה כחול צורם ומכביד. בשכונת־הגויים הרחוקה מילל כלב, תרנגול קרא ופרה גועה והיא כמו הושלכה לשדה עזוּב ושמם, ואותם הקולות כרחוק השמים ממנה. פחד לה להירדם, וכשעיניה נעצמות הריהי פעם כמתגלגלת ונופלת ופעם מחזות משוּנים יבעתוה. הנה הריצקו חולץ את המגפים הגבוהים מרגליו של נחמיה הנגר הגוֹוע ומכניסם לתוך מיטתה וריחם עולה באפה… מישהו קושרה במטפחת־משי תורכית. חולצות ירוקות… אש ירוקה ורועדת… אצבעות עם טבעות־זהב מושכות מעליה את כותנתה… ריבה’לי בחיקה… ארוכה היא ועוד מתמתחת ועל צוארה שרשרת, שחוליותיה מרוּבות וסופן נעוץ בחזירה צבעונית… גרון מפרפר ומחרחר…

כבר גלגל־החמה מנסר ברקיע וב“עזרת־הנשים” נשמע זמזוּם אמירת התהילים לשבת שמאחורי הדלת בבית־המדרש. הזקן בנימין, החובש החיגר, דופק במטהו ועובר מחולה לחולה, ממשש בדפקים ומשקה מרקחת עכורה מבקבוק מפוקק בסמרטוט. כשהוא עובר קורא הוא לנסיל “שבת שלום” ומעוררה מחצי־שנתה, מתפלא, שעדיין היא ישנה, וכשהוא מתבונן בה הוא מעיר לתוּמו, שפניה נשתנו.

יש לך חום, אַתּ חולה! – קורא הזקן בקול של בן־סמך, כשהוא מסתכל בעיניה של נסיל וממשש את דופקה.

ניסל מתאמצת לצַלל את דעתה ופניה מביעים שמחה. חוגרת היא את כל כוחה כדי לברר לעצמה את מצבה, ממששת את מצחה, מנסה להשתעל, כאילו משהו היא טועמת בפיה. נזכרת היא בדבר הידוע לה, ובעינים צמאות מתחילה היא לחפש על גופה אותן בהרות, שהן מצוּיות אצל חולי־הטיפוּס.

מה אַתּ מחפשת? – מפסיק הזקן בקצת זלזול, כשהוא תופש שנית את דופקה וממשש ומקשיב.

הדופק רץ… חום.. הידבקוּת… אותו דבר… אלה סימנים, שאַתּ, ידידה טובה, מחפשת – עדיין לא הגיע זמנם!

כאילו צעיף כהה נופל על פניה של נסיל, ובעיניה – אותו מבט שבעיני אשה עקרה כשהיא מתבשרת, שהיא הרה, משתדלת היא להעלים את חדות־נפשה, וככלה צעירה וביישנית מבטת היא אל הצורות המתגלות בפתח בית־המדרש. הנה בּריל החנוני וגדליה הרצען ועוד יהודים נכנסים בחשאי ומתקרבים אל מיטתה, בדרך־דרך, ביראת קודש, ופניהם מאירים, פני יהודים בשבת…

אַל תדאגי, אל גדול לנו! – דוֹבר מישהו.

הבאים נשמטים אחד אחד לצד הפתח, אינם מדברים, כחוששים מפני עין־הרע. אין להפריע את הדבר בעתו ההולך ומתהוה. נסיל – החום מרעידה וכמי שקנתה לה שביתה משתקעת היא בתוך הכרים הנרפשים ומתעטפת בשתי מטפחותיה הבלות. והיא פונה לחובש החיגר בקול־דממה ומתוך פרפורי חום ובחדוה מהוּלה בדאגה:

רבי בנימין, אבי וגואלי, הגידה־נא לי, אימתי עתידות הבהרות להיגלות? אימתי?

 

ד

במוצאי־שבת נודע ליהודים, שה“בּאַטקו” עוד לא שב לכפרו וביקוּרו אצלם נדחה ליום או ליומיים. ביום הראשון לאור שמש צהרים בודקת נסיל את סימני הבהרות הראשונים מלמעלה ומלמטה לצוארה. הזקן בנימין המוּמחה והזקנה מינידל, שלמדה מן הנסיון שבעצמה, נותנים בכל תוקף בקיאותם אישרו לדבר. על פניה של נסיל שמחה גלויה. למרות החום המגיע אצלה לארבעים, היא מטעמת וחוזרת ומטעמת, שאינה מרגישה את עצמה חולה. רגליה כאבנים – בודאי מן השכיבה. קצת היא סובלת מיחוש־ראש ובחילה, ואילו היו מרשים לה לקוּם ולהתעסק בעבודה ולשתות לוג מי תפוחים קרים – היתה שבה לאיתנה… שקוּעה היא במיטה, מעוטפת בשתי מטפחותיה, וראשה עם השערות המדובללות מוסמך על הכר המוזקף. בעיניה הנוצצות ובלחייה הלוהטות ובצורה המלוּוה בצחוק קל היא מזכירה לכל את נסיל ה“עגלונית” מן הימים הטובים ההם. מכירה היא בעצמה, שכבר שבה להיות חבירה לאנשי ה“פליטה” בכל זכויותיהם. ולא זו בלבד, אלא שעכשיו יש לה מעין ירון. בפניה יש מה שבפני מי שהצליח, שנחל נצחון גדול ורם לבו. מתחקה הוא על כל פרטי המאורעות שבחיי ה“פליטה”, נותנת עצותיה והצעותיה ודורשת לקבלן למעשה. משגיחה בעובדים השבים מגן הירקות המשותף ובאצבעה היא מזמינתם שיגשו; הם “עירוניים” ולה תמיד היה גן־ירקות, והריהי מלמדתם כיצד לטפל בירקות. משתוממת היא ושואלת – יודעת היא, שאין אשה, שתאפה לחם; אבל למה הכעכים בלתי־אפוּיים וגם שרופים בשעה שנמצא אופה־כעכים מצוין: הרי פיני הסנדלר מומחה לאפות מצות; ומצות וכעכים אחד הם; ובכן מוטב שיאפה את הכעכים ובמקומו בגן־הירקות יעבוד, איש אחר. כל השומעים, וגם פיני הסנדלר בכללם, מודים בדבריה ומתפלאים בעצמם, שעד עכשיו לא עלה רעיון זה על דעתם. נסיל מתישבת במיטה, תומכת ראשה בכפה וקוראת בחיבה לעלמה ה“מתעלפת”, שאין לה לב ושלאחר שחלתה נסיל התחילה להשתדל למלא מקומה. בקול נעים של אדם לאחר ששתה כוס יין מבארת היא לעלמה ה“מתעלפת” כיצד להכין שמרים ולהרתיח לבנים בכביסה וכיוצא באלו.

הנותן ליעף כח! – מעירה נסיל לעומדים מסביבה לאחר שהעלמה ה“מתעלפת” נחפזת לה והולכת לעבודתה – מכיון שהרגישה בצורך־השעה חדלה להתעלף ולצעוק שאין לב לה, ונכנסה בעבודה… אם אמוּת – מוסיפה היא בדרך־אזהרה ובהתלוצצוּת למחצה – תהיה לכם מי שתמלא מקומי. מצד השומעים באה תשובה כהלכה. ושוב נשמעת שיחתה של נסיל המעורבת בצחוק קל.

גל של התעוררות והתאזרות עובר על הציבור משעה שנקבעת בדיוק מחלת הטיפוס של נסיל. אלה לאלה מסבירים דברים ברוּרים לכולם, שצרת־המחלה היא עכשיו כתריס בפני אותה פורענוּת, ריוח־והצלה שעמד להם ממקום אחר. ודאי להם, שהטיפוס השולט כאן אינו מן הצורה המסוכנת; הבריאו מינדיל הזקנה ועזריאל המלמד, נסיל הצעירה והבּריאה משניהם – לא כל שכן – ריבה’לי שמתה – תיבדל נסיל לחיים ארוכים – אין להביאה בחשבון, שהרי פעוטה היתה ודבקה בה דלקת־הריאה. אלה לאלה מוסיפים ובלחש מלחשים, שצרת מחלתה של נסיל לא צרה שמה, אלא גאולה; גאולה תהיה להם. דבר בעתו מה טוב, ויש גם שהצרה היא בשעתה, – והראיה על המקום. בעוד יום, יומיים יגיע היום, שבו קבע ה“באַטקו” לפקוד את ה“ז’ידים” שלו בדין, ועכשיו כבר הם מחכים לו בכליון־עינים. עכשיו רוצים הם דוקא שיבוא. יבוא ויראה ויבוש ממזימת־הנבלה שזמם, ועיניו תמקנה בחוריהן.

יראה הגוי ה“חלמיש” וירך לבבו! – מבאר בּריל החנוני כחוגג נצחון גמוּר. – מי מילל, מי פילל, שארטיוֹמקה ה“חרוּמף” יגדל ככה? – כבוד היו עושים לו כשקראוהו אַרטים פּוֹטאפּוֹביץ. הלא ידעתם את פּוטאפּ הרועה… הייתי מקיף לו לאַרטיוֹמקה סחורה בשני רובלים, וכשתבעתיו לשלם חוב היה מפשפש בכיסו הנקוב ומוריד אף – עכשיו מכיס־מכנסיו מזדקר ובולט ארנק מלא וגדוש… תראו, יהודים, תזכרו, שנבואתי תתקיים – מוסיף הוא כמנחם וכמתנחם, – שעוד ה“אחשורוש” שלנו ישלח לבנים לקומם את התנוּר, ישלח גם את פיליפּ אחיו עושה התנורים, שיתקן מה שציוה לקלקל…

חשק משוּנה ניעור בכל היהודים לשמש אצל נסיל, לפרר קרח, לתקן משכב, לדאוג שישחטו עוף ויכשירוהו ויבשלו מעט מרק טוב. שנים נטרדים בעבודה ושנים־עשר כעוזרים להם. האחד רץ להביא משהו והשני מסייע בעצה, במלה, או אפילו באנחה. כמה זוּגות־ידים מתעסקות בכיבוּד הקרקע של בית־המדרש, שלא ניקוהו שבוע ויותר. הנה האחד חוטף גרזן וחוטב עצים שלא לצורך כלל והשני מביט לחבית המים ועיניו כדואגות – חבל שהחבית מלאה. והעלמה ה“מתעלפת” ידיה מלאות עבודה, ופיני הסנדלר אופה את הכעכים העולים יפה – למה לא הבינו יהודים, שהסנדלר מקומו יכירהו אצל התנור? – מישהו פורש לו לקרן־זוית ואומר תהילים בחצי־קול נוגה, טעון זעזועי חדוה טמירה והכרת־טובה. ועל כל פנים נשקפות עינים של מנוּחמים מצערם והן כאומרות: צרה באתנו ותהי לישועה!

ביום השני, בבוקר, מתקבלת ידיעה, שה“בּאטקו” נתעכב לימים אחדים בנסיעתו ואין יודעים בבירור, אימתי ישוב. היהודים אינם מרוצים מידיעה זו ונסיל, שממהרים למסור לה את הידיעה, מתיחסת אליה בשויון־נפש והיא כמקשיבה ואינה מקשיבה. אחר הלילה, שהחום הוסיף לענותה והתחילה לחוש מכאובים בכל גופה, פסקה שיחתה, צמקו ונתעותו שפתיה וקדר מתחת לעיניה. לפרקים היא במצב של שכחה והכרה לא־ברורה. ניעורה ומתאוננת, שמסביבה אנשים רבים ועל ראשה אבן ולא קרח. בלילה, לאור העששית, מתחילה היא לגמגם מתוך הזיה, שהקיפוה גויים וסוסים. שקר עונים בה, היא לא גנבה את מטפחת־המשי התורכית! אצבעותיה מזדעזעות ומתרפקות על כותנתה ושפתיה לחושות, שהכתונת ירוקה ולא שלה היא – זו חולצתה הירוקה של דודתה הקצבית… נסיל נחטפת לשינה, מתעוררת בפחד גדול, מראה באצבע מתחת למיטתה וממלמלת, שמגפים מזדקרים, עולים וצומחים… לאחר הפסקה קלה פוצחת היא ביללה דקה: רק להכעיסה נותנים להריצקו להכניס את מגפיו הגבוהים לתוך מיטתה. מתהפכת היא על צד ימינה – המגפים לימינה, על צד שמאלה – והם כבר לשמאלה… בחצי הלילה היא מתישבת ומוסרת ביראה, שראתה אותו, את ה“חזיה הצבעונית” ראתה בעיניה. קרב בלאט למיטתה, מאחורי גבה התגנב ושם שרשרתו על צוארה של ריבה’לי, משך בשרשרת – ונחנקה… היא ראתה איך שה“חרוּמף” חנק את ריבה’לי, יתבעוהו למשפט והיא בפני השופטים תישבע ותעיד! וכבר כאור הבוקר לוחשת נסיל, שה“חרומף” עומד מאחורי ארון־הקודש ובידו גרזן… יביאו לה קיתון של רותחים ותשפוך על ראשו, ימציאו לה יעה ואת שתי עיניו תנקר!

ביום השלישי והרביעי החום אינו פוסק ומצבה של נסיל מקבל צורה יותר חריפה. קופצת היא מעל מיטת וצועקת מרה, שתעזוב את ארץ־הרוצחים ותלך לה לארצות רחוקות, תלך למדבר. מעכבים אותה וביד חזקה מחזירים אותה למיטתה. וגדליה הרצען ואחיו, שכוחם בידיהם, עומדים ושומרים עליה. שניהם נמאסים ונשנאים בעיניה. לגדליה הנושא מגפים גבוהים קוראת היא הריצקו ואת אחיו חרום־האף בשם ה“חרומף” תכנה. לאט לאט מתחילה היא לחשוב את שניהם לה“חרומף” ולהריצקו ממש, נבהלת ורועדת מפניהם ומפילה תחנוניה שיגרשום מתוך קהל היהודים… בבית־המדרש מבוכה. יהודים מצטערים ונאנחים והזקן בנימין ושאר הבקיאים מרגיעים את הלבבות, שכך רגיל אצל חולי־הטיפוּס. הרי עזריאל המלמד, כשגבר עליו החום, כינס תינוקות ולימדם בקול, ומינדיל הזוללת הרעישה עולמות על קערות וקדרות ותבשילים. נסיל צעירה ובריאה ויותר נעשתה טרף לשיני המחלה, וזהו סימן לטובה דוקא: במידה שהמחלה מתפתחת במהירות, בה במידה תעבור במהירות…

ביום החמישי בצהרים מתבשרים שה“באטקו” ישוב מחר לביתו, ואצלם יבקר ביום הראשון, כמנהגו. היהודים נאנחים מתוך רצון: בחלה נפשם בצפיתם הממושכת לביקורו של אותו מנוּול ורוצים הם להיפטר ממנו. לדברי בנימין הזקן ולפי מקרי מינדיל הזקנה ועזיראל המלמד נמשכים שבועיים עד המשבר, ויוצא שאצל נסיל יגיע בסוף השבוע הבא. אך מחלתה של נסיל מתפתחת ביתר מהירות ומרץ, ואפשר, בעזרת השם, יפסוק החום אצלה בהקדם יומיים. בכל אופן ביום הראשון עוד לא תיחלץ נסיל ממצוקת־מחלתה, והיהודים סבורים, שבודאי כדאי יהיה, שאותו נבל ורוצח יראה בכך…

יום־הששי. שעתיים קודם השקיעה. במצב מחלתה של נסיל בא שינוי. עוד אחר הצהרים שלט בה חום למעלה מארבעים ועכשיו בערב ירדו יותר משתי מעלות. היא ישנה שעה רצופה והקיצה, פסקה הזיתה ונשימותיה שוות וממושכות. היא מביטה כאדם, שדעתו צלוּלה. בעמל רב ובחצי־קול מודיעה היא, שהוקל לה; אפשר תוכל גם לטעום מן המרק. העומדים סמוך למיטתה מזדרזים כאיש אחד ומביאים צלחת מרק והיא גומעת בהתאמצות מרובה ובהפסקות כף אחת ושניה. כל היהודים מקיפים את נסיל ומתחננים לפניה, שתוסיף לאכול, והיא חוגרת שארית־כוחה ושפתיה הנעות מקבלות עוד כף ומחצה. על פני הציבור זוהר וחיל־קודש, ובנימין הזקן לוחש לשואליו, שבודאי היום הוא התשיעי מזמן ההידבקות, וכנראה, התחיל המשבר. נסיל מביטה בצעד גדול ובתודה, ובלחש רפה ומרוּסק שואלת היא, אם היום יום ראשון. – משיבים לה במקהלה ובקול־רננה, שעכשיו ערב־שבת. ערב שבת! והיא שומעת ומזדעזעת ומביעה בקושי, אפשר תוכל לברך על הנרות. העוטרים אליה שמחים ובוכים ובריל החנוני טס ומביא ממקום המחבואים שלו ליטרה של נרות מאותם שמוכרים ארבעה בליטרה. העלמה ה“מתעלפת” נועצת את הנרות ב“חמריות”, וגדליה הרצען ואחיו (מה טובוּ עיני נסיל על שניהם!) נותנים ארגז על ארגז להעמיד עליהם את הנרות.

שמש ערב־שבת כמתגנבת בחשאי, מציצה ל“עזרת־הנשים” העצובה והשוממה ומצהלת את פני היהודים, שנקהלו מסביב למיטתה של נסיל. רצועת זהב־שמש נמתחת מן החלון ופוסקת בראש הכר שלמראשותי נסיל ובנרות הסטיאַרין הלבנים והגדולים שמעל לארגז. בריל החנוני מזמין גפרורים וגדליה הרצען ואָחיו ועוד יהודים מתחילים בזהירוּת מרובה להגביה קמעה־קמעה את נסיל ולהושיבה במיטתה כדי שתברך.

סמכוה בכרים מצדיה! תמכו את ראשה! סעדוה! יהודים, תנו לה לנשום נשימה! – מתפרצות קריאות מתוך התעסקות והתרגשות־קודש.

פני נסיל חופפים על כל הציבור. זרועותיה השלוחות עם שערותיה הפזוּרות עליהן ככנפים מרחפות ומעיניה המתרחבות משתקפים יסורים גדולים ורצון להודות ולברך. היהודים תומכים בה ומושיטים לה גפרור דולק והיא מתאמצת לאחוז בו – ואצבעותיה אינן נשמעות לה, משתדלת לקרוא את הברכה – ושפתיה אינן נעות. קפאוּ שפתיה.

יהודים, אַל תענוּה! תברך אחרת בעדה! תנו לילדה קטנה ותדליק את הנרות במקומה.

ילדה קטנה מדלקת את הנרות הגדולים אשיהם מהבהבות ונמשכות למעלה; ואליהן כמצטרפות עיניה הלטושות של נסיל. העומדים רואים פני נסיל והם חרדים ונעים. כברק חולפם; אותן העינים הלוטשות ואותם כתמי העפר, שמתגלים קודם הגסיסה… – בריל החנוני מטפח באצבעו על מצחו וגדליה הרצען ואָחיו – עור־פניהם קופץ. עזריאל המלמד החולה מתנועע על מיטתו, נסמך ונמשך ומביט, והעלמה ה“מתעלפת” – עוד מעט תתעלף. חיור כמת עומד הזקן בנימין, מוחה עיניו בשרווּלו ובמטהוּ, שהוא נשען עליו, דופק הוא ודופק.

ופתאום מתפרץ רעש אדיר מחריש אזנים, צעקות “הוּרה” ויריות רובים; ה“בּאטקוֹ” בא. –– –


המלצות קוראים
תגיות