רקע
מ. סיקו (מאיר סמילנסקי)

 

א    🔗

לאה עומדת לה על מגרש השוק, נבדלה משורת התגרניות, עם דלי שמן על ארגז שנתרוקן מגפרוריו. אין קופצים מרוּבים על סחורתה ומחשבותיה מחטטות במצבה בהווה ובעבר הקרוב. לכאן, לעיירה קוֹרסוּבקה, נתגלגלה לאחר חג השבועות, לפני חדשים, בברחה מפני הפורעים מליבּדוֹבוֹ כפר מגוריה. נמלטה בעור שיניה עם יתר היהודים משם, לילה תמים רצו עד שהגיעו לעיירה. כאן מתגרת היא בשמן־חמניות, חצי צנצנת – רביעית הליטרה, מחציתה – שמינית, וכך היא מודדת מבוקר ועד ערב. קוניה הם אחיה לצרה המרחמים עליה, פליטי הפרעות מהכפרים והעיירות הזעירות, והיא מרויחה לחם צר לה ולפעוטה, שריד משפחתה. אחת השכנות נותנת לה חינם פינת־לינה בדירתה, וילדה של לאה בן השנתים נטפל לכל היום לילדיה של אשת חסדה.

כמובן, “שמינית” ולא “רביעית”… – בא ביאוּר על שאלת עיניה של לאה מצד אשה המשתדלת להסתיר במטפחתה הבלה את חולצתה הקרועה.

הריני פליטה שכמותך… פליטים ובורחים חייבם לתת “פדיון” לאחיהם שכמותם… שׂהדי במרומים, שאיני יכולה לטעום מלח הקומיטט – חרפה היא בעיני ולשיני כחצץ…

הקונה הולכת לה והמוכרת נשענת בארגז הגפרורים ומחשבותיה חוזרות לינוק משפע זכרונותיה. חולפים לפניה מחזות המאורעות בשעת בריחתה ושמלפניה ומאחריה, מחזות, שרישומם נחרת על לבה כבצפורן ברזל. אצלם התחילו הפרעות ביום השבת, כשוֹאת פתאום התגלגלו על ראשם. שעת אחרי הצהרים וכל היהודים שבכפר נתאספו לבית שמעון, החוגג את שמחת העליה לתורה של בנו החתן. פתאום רועדים פעמוני ה“צירקבה” ומצלצלים כמו לשרפה, והנאספים קופצים מהבית ומיד מקיפים אותם פרשים זרים ובצעקות ובמכות מחזירים אותם הביתה. נתברר הדבר, שאלו הם “הכובעים האדוּמים”, גדודי פטליורה, ההולכים מאוּמאַן לערי הדניפּר דרך ליבדובו. אין נותנים ליהודים לצאת וב“ריבקוֹם”, כלומר: בועד המהפכני, שכנגד בית בעל השמחה, נקראת מועצה לדוּן מה לעשות בהם. הללו דורשים להחרים רכושם והללו להרגם, והנדונים בזקניהם ובנעריהם כורעים ומפילים תחנונים. לבסוף מוציאים פסק־דין להטיל “קוֹנטריבּוציה” ואיש איש מהנענשים דחוף ומבוהל לביתו בלוית פרשים לתת מכספו כופר נפשו. לפיני הפחח אין כסף ובלחיו נוקבים חור בברזל ואת ארוסתו מנבלים לעיניו וקולה בוקע ארץ ושמים. בא הלילה והפרשים הולכים לדרכם ופורעי המקום שוב כונסים את היהודים לבית שמעון ומתחילים להתעלל בהם. מתחפשים הם לרופאים־מנתחים ומחליטים לנתח יד אצל פלונים ורגל אצל אלמוני. משחק זה אינו יוצא לפועל, בודקים הפורעים בעיניהם את הנשים ומתחילים להפרישן מבין הגברים. הנשים צועקות כמטורפות, והבחור מיכל ממציא סגולה: מתחמק מידי המרצחים, קופץ דרך החצר ומעלה אש בגג קש של בית גוי. הסגולה מועילה, האונסים עוזבים את הנשים וחרדים למקום הבעירה והיהודים משתמשים ברגע הכושר וקופצים לגן־הירק. מחליטים לברוח להוֹרוֹדינקה הסמוּכה, ומכיון שהכפר סוגר את הדרך לשם, חוצים יער ופלג לנוּס לקורסובקה הרחוקה. אין רודפים והפחד גדול, נבעתים מפני צללים ומפני צפרים, וכניצלים בדרך נס מתחילים שומעים בבוקר את שאון מפל־המים הידוע של הרהוּס שבתחום קוֹרסוּבקה…

תני “שמינית” ואולי אקח “רביעית”… – מפסיקה יהודי זקן, בבדקו מעותיו ובהשתחררוֹ במשיכת־בוז מהשרווּלים הארוכים של מעיל־החורף הזר שעליו. – תני “רביעית”… יאבדו עם סעודת הצהרים שלהם, המוקצה מחמת מיאוס, שבמתנה וטרפה גם יחד!

חוט רעיונותיה של האשה שנפסק – שוב נאחז ומתקשר. בית היה לה בכפר, בית אביה, פּרה ועגלה וחצר מלאה עופות, דוּבדבניות ספרדיות שאין כדוגמתן, גן־ירקות – שדה. כמו להכעיס אגרה שומן אוזים, סוּכר ומרקחת פירות, דאגה להכין הרבה שקים ריקים, שהפורעים יכניסו לתוכם את הגזילה… חסד עשה אלהים לאביה שמת לפני המלחמה וזכה שלא לראות בחורבן ביתו. “הליטאי” קראו לאביה, הפּריץ בעל האחוזה הביאהו מפלך קוֹבנה ושלשים שנה היה רצען באחוזתו. אותו פריץ עצמו לפני שלש שנים הביא חיילים שבויים לעבוד בשדהו, וביניהם היו גם יהודים מאוּנגרן. אחד מאותם היהודים היה אוכל אצלם בשבתות, בחוּר נחמד ושקט, יעקב שמו, ישר בעיניה ונישאה לו. גם הגויים כיבדוהו, סנדלר מפליא בעבודתו, היו מקדימים זה את זה להזמין אצלו מגפים. הוא לא היה כלל כצעירי המקום שבזמן האחרון – התפלל יפה והבין גם בספרי הקודש… – היא ובעלה והילד שבזרועותיה ברחו לקורסובקה בלילה ההוא, אבל אוי ואבוי, לא האריך בעלה לחיות! נודע לגויי ליבדובו, שנשרפו שש חצרותיהם, שמיכל הוא המבעיר ובעקבות הבורחים הגיעו לקורסובקה לבקשהו. מיכל הספיק לברוח והם תפסו את אביו ואת אחיו והרגוּם ולא נתקררה אש חמתם וביקשו להרוג את כל הגברים מבורחי ליבדובו. נתלקטו בקורסובקה אוכלוסי ליבדובו עם סוסיהם וכלביהם והתחילו לפרוע ורצחוּ כמה נפשות מיהודי המקום. הבורחים מיהודי ליבדובו התחבאו באוּרוה עזובה, ובקרוב הלילה החליט בעלה ושכנם מהכפר לצלוח את הרהוּס ולברוח לקניוב, היא לא רצתה להיפרד מבעלה והוברר שהילד יסכן את מנוסתו, ולפיכך נשארה במקום עם הילד, עד יעבור זעם. הבעל נפרד מעמה ויחד עם השכן התגנבו לעבור את הגשר ושם ארבו להם פורעי ליבדובו ותפסוּם. השכן התחנן לפניהם ועזבוהו לנפשו, אך יעקב גמגם ולא הבינו שפתו, קשרו את ידיו ומעל הגשר השליכוהו המימה וצלל כעופרת…

גל של כאב סוטר על לב לאה ומעל שפתיה מתמלטת תלונה חריפה כלפי עצמה, אינה יכולה לגול את האשמה מעל נפשה – איך לא הבינה דבר, שאסור לתת לאדם זר בארץ לברוח בלעדיה. הילד הפריע בעדה – אבל את הילד אפשר היה להשאיר בעיירה – יהודים אינם משליכים ילדים החוצה… אין ספק, שאילו היתה עמו היתה מצילתהו מרוצחיו בתחנוניה. הרי בת־כפר היא מלידה – גדלה יחד עם הרוצחים שהטביעו את בעלה, יחד למדו ב“שקולה”… כבר מסרו לה גויים מפי הרוצחים, שאז שתו לשכרה ושכחו לגמרי שהאונגרי הוא בעלה… – עוד האומלל ניחמה, כשברחו בלילה מהכפר, כי באפשרות הראשונה יעזוב את ארץ הדמים ויסע אמה לאונגרן מולדתו… אמר, שאם גם באוּנגרן רודפים את היהודים – יסע עמה לאפריקה, שם יש לו אָח… ידידים ומכּרים לו גם בברזיליה וארגנטינה, גם לה יש קרובים באמריקה, דוד, אחי אביה, אינה יודעת את עיר מגוריו… הרי גם שתי אחיותיה הצעירות של גיסתה עובדות בבּוֹסטוֹן בבית־חרושת לבגדים… – אף זאת – עד עכשיו לא משו את גופו מן המים ולא הביאוהו לקבר ישראל… לא נראה גופו על פני המים, לבוהוסלאב ולשאר חופי הרהוּס הגיעו גופות של נטבעים, אך של נשים וילדים… מי יודע, אולי גלי הנהר הקיאוהו לגבולות שדה ויער ושם היה למאכל לעוף השמים… אולי קשרו רוצחים אבנים לרגליו וריד לתהום הנהר ונתקע באותו בור הרפש הקרוב למפל־המים… קצת אמונה בלבה שגופו לא הרחיק נדוד, כאן נשאר בנהר, והוא לא רחוק ממנה… בלילות בהשקיט מסביב, אוי בלילות, בהתעוררה משנתה ובהקשיבה לשאון מפל המים, נדמה לה, שמחלחל ושופע השאון הבכייני שת תפילת הימים הנוראים ושמעבר לכמה חצרות יהודים מתפללים במקום קדוש… נמשכת היא אז לצד החלון ואזניה מוסיפות לקלוט: “קדושים” שופכים שיחם, רגע הם כמקוננים ומתחננים ורגע קובלים וטוענים… אז מוכנה היא להישבע שמתוך המולת המים הנופלים נשמע לה, איך בעלה נותן קולו בתפילה…

היום רד. כלתה רגל הקונים מן השוק והיהודים המוכרים מזדרזים לעת הלילה להטמין סחורתם ולהיטמן בעצמם. ללאה ניגשת בת כפרה, שגם היא מוכרת שמן, זוֹ בכאן וזוֹ בצד השוּק השני. שתיהן מספרות באנחות זו לזו וכזוג דבוק עוזבות הן את השוק עם הדליים והצנצנות שבידיהן ולקראתן באות תגרניות המקום.

הללו מליבדובו, – לוחשת אחת התגרניות – שממנה באה ההתחלה… מוּטב היה שאותו מקום פורענות עם יהודיו יחד…

שתי הליבדוביות מתבלבלות ואינן עונות דבר, עיניהן נפגשות ובמבטן משהוּ המרתק את נפשותיהן לגוש אחד. מתקרבת לאה לחצר, שבה קרן־זויתה, וכנגדה, בעד הפשפש המרוסק, רץ ילדה היחף והמלוכלך וצוהל מתוך בכי. מזניחה האם את כליה על הקרקע וזרועותיה פשוטות לקראת הילד, תופסות ומגביהות אותו.

מתוק אתה, יחפי המאוס – מצפצפת לאה בנשקה לבנה וידיה כגוננות עליו מפני מישהו המתכון לגזלו ממנה. מפשפשת היא בכיס שמלתה ומוציאה דובשנית נפרשה, שלא שכחה לקנות, ומכניסה ליד הילד וסנטרה נוגע בזהירות בשערות־ראשו הקלושות. פתאום מחרידה שאון מפל המים – דמי אביו של ילדה צועקים אליה מן הנהר… למה לא נתלתה כשלשלת ברזל על צוארי אביו, שלא ילך לבדו?


 

ב    🔗

בלילה, באשמורת השלישית, השכימוּ הזקנים לסליחות של “זכור ברית” ועכשיו בבוקר ממהרים הם ללכת לבית־המדרש להתפלל שחרית. עקבות ערב ראש־השנה ניכרות גם בשוק, התגרניות מכריזות על הדגים לכבוד החג ואצל סליהן משא ומתן ער. במגרש השוק אינה נעדרה גם אמת־ פינתה של לאה עם דלי שמנה שממעל לארגז הגפרורים. כמו תמיד קוניה הם רק מהפליטים, חולפים כצללים ועל פניהם ההתרגזות וההתמרמרות של ימות החול. ערב ראש־השנה, מועד קודש, כתיבה לשנה חדשה – אצלם כבר הכל נכתב ונחתם מאשתקד. פליט נפגש בפליט ועליהם נוספים שאינם מהקונים, קיבוץ פליטים, רובם בני כפר. נראה כמוזר, שבין אלה גם בעלי זקן לבן, והם אינם בהולים ללכת לבית־המדרש כזקנים בני המקום. שיחה ביניהם. מישהו נזכר, כי בשנה שעברה עוד היה בעל בעמיו וחגג את החג בביתו בחוג בני משפחתו. על זכרונותיו הללו מעירים אחדים מהשומעים בבת אחת, שאין לספר על מה שהיה בשעה שעכשיו אין כלום. והכל מאשרים דבריהם, שאצלם כבר החג נהפך לחגא ויש דאגה יותר חשובה: החורף מתקרב ואין מה לאכול וללבוש.

הקומיטט הוא שידאג לנו… – מטעים מישהו בחיוּך ארסי, והשומעים אינם משיבים ומתפזרים.

המתפללים יוצאים מבית־המדרש ושמועה עוברת בשוק, שהחזנים הולכים לבית־העלמין לעשות אזכרות על קברי הקדושים. הפליטים ניעורים, ענין זה נוגע לנפשם והריהו כולו שלהם, והם נחפזים בדרך העולה לשדה־הקברות. לאה עומדת כנדהמה, ה“קדוש” שלה לא זכה לקבר־ישראל וקברות אבותיה בהורודינקה ולא כאן – הגם לה ללכת? אמנם היא מכירה לעצמה צד זכות – הקדושים מליבדובו, מהמקום שלה, הגיעו אל מנוחתם בבית־הקברות המקומי. אבי מיכל ואחיו וארוסתו של פיני הפחח, שמרוב צערה ובשתה חלתה ומתה – הרי גם היא קדושה… – אף־על־פי־כן גוזרת לאה על עצמה להישאר במקומה ולהטעים בכך את מחאתה, שבעלה הקדוש לא מצא קבר. במחשבתה גוזרת היא כך, ובפועל הריהי לוקחת את דלי השמן ורצה להביאהו למעונה. מחפשת את ילדה בבית ובחצר ומוצאתו אצל ביב השופכין, מנקתו ועוטפתו במטפחת קרועה ולוקחתו בזרועותיה.

כתוב על פניו, שנתיתם ונעזב! – מעירה האם בכעס בפני עצמה, בהציצה בפני הילד העלוּבים ובהיחפזה עמו לבית־העלמין.

כזרה שאין מקומה מכירה כאן עומדת לאה במבואי בית־הקברות עם הילד שעל זרועותיה ומשקיפה על השטח שמלפניה. לבין טורי המצבות נכנסים אנשים בודדים, המשתטחים על קברי קרוביהם בבכי ובדברי תפילה. ההמון הגדול פורץ לבין הקברים החדשים של ה“קדושים”, שעל חלק מהם מתנוססות מצבות ועל השאר עדיין גלי עפר. רובם פליטים וכאן הם כבתוך שלהם, מחפשים ובודקים את הקברים וכאב וחרדה בתנועותיהם ודמעות בעיניהם. רק עכשיו יוכלו להספיד את הרוגיהם כראוי, לספר להם, לשפוך לפניהם לבם ולבקש מהם מחילה…

אָרוּר היום, – שואג ומתמרמר יהודי אחד על קברם המשותף של שני בניו – בו ילדתני אמי להיות לאב המקבר את בניו הטבוּחים.

נערה אחת מוליכה שלושה ילדים קטנים מקבר לקבר והם שואלים ומצפצפים בתמימוּת:

וכי אבא ואמא הם מתחת לאדמה?

הנה קבר אחותכם… – מראה אשה אחת לשני גברים שאינם מבני המקום – התנגדה לנבלים ורצחוה… עולה תמימה… בכּוּ, אחים, אחות קדושה! לאה עומדת בודדה, קפאה כעופרת עם הילד שבזרועותיה ונפשה מלאה קנאה בכל אלו, שלא זכתה כמוהם לפקוד את קבר “קדושה”. עיניה נראות כצועקות, שאין חלקה בין אלו, לאלו זכרון ושארית, משהו שבממש ולה אין כלום… אין מכאוב כמכאובה – אין לה לפני מי להתיר צרור צרותיה. הולך וגדל רעש הצעקות והיללות, סופקים כף ודופקים על עצי המצבות, מחלחלת ונוקבת אזנים תפילת החזנים העגומה, הנפסקת ביבבת הציבור. כאילו נתלים ומרפרפים קפעי יבבה על האילנות שבביִת־העלמין. צפרים מזדעזעות בקיניהן, מעופפות וחגות בחלל האויר. שמש צהרים מציצה, והיא נראית כקרה וזרה.

וכי אתם, האבות והאמהות, – מתפרצת קריאה על שדה־הקברות הישן,

וכי אתם בחייכם טעמתם טעם גלות?

לאה מחפשת בעיניה את הליבדובים הרחוקים ממנה, משגיחה בהם, זזה ממקומה, מתקרבת ועדיין ניצבת במרחק הגוּן מהם. הנה הקבר המשותף של אבי מיכל ואחיו ולפניו האם והבנות ביללה גדולה נופלות אשה על צוארי אחותה. הנה פיני הפחח, שעדיין בלחיו סימן החור הנקוּב בברזל, והוא עומד על קבר ארוסתו כעל המשמר. פונה פיני לחזן שיקרא “אל מלא רחמים” על קבר כלתו והחזן משיבהו, שהגברים קודמים. פיני מחויר ורועד ורוצה לשלם והחזן נעלב – כלום אינו יהודי שיקח תשלוּם ממספידי “קדושים”? – מחשבה מתגנבת ללב לאה, שתזמין את החזן לילך עמה לנהר, ואם לא יתרצה – שלם תשלם לו פרוטתה האחרונה… אבל איך תקראהו, מה תגיד, שיתפלל “אל מלא רחמים” על פני המים? הרי בודאי אין נוהגים כך, כשאין המקום ברור, וביחוד שאצלה אין המת טמוּן באדמה, הכזה קבר? –

סיכנתי את נפשי ואת בעלי המת הוצאתי מאוּרוה של גוי… – מספרת כפרית אחת – וזאת נחמתי בעניי, שהבאתיו לקבר ישראל, והבנים כשיבואו ימצאו קבר אביהם…

דברי האשה מעמיקים את פצע לבה של לאה וזורים עליו מלח, קופצת היא ממקומה וכמגרשת את עצמה משדה־הקברות היא בורחת עם הילד שנרתק בין זרועותיה. כחבלים נסתרים מושכים אותה לאיזה מקום לא קבוע וכמהוּפנטה פוסעת היא ועיניה כמחפשות ומגששות דבר־מה. פתאום הכל כאילו מתגלה לפניה ובשאיפה ברורה ונמרצה היא אוחזת את דרכה בשביל המוליך לנהר. היא יורדת מעל ההר ועוברת ליד הגשר וחותרת להגיע לאותו גבול הסלע הקרוב למפל־המים. אין תנועת אדם, ועל הגשר עוברים רק בודדים לעתים רחוקות, עסוקים הגויים בזריעת שדותיהם והיהודים בשלהם, בבית־המדרש ובבית־העלמין. כבר עומדת לאה עם הילד שעל ידיה על אבני הסלע ועיניה צופות ואזניה מקשיבות. כאילו היא כבר שומעת אותו משהו מקול בעלה בשאון מפל־המים.

כאן הוא… על הקרקע שמתחת המים העמוקים והסוערים… – לוחשת היא ומרימה את קולה בבכי.

לאה צוֹוחת ומיללת ורוקעת ברגליה, סוטרת בידה על ראשה ואת ילדה הנבהל והבוכה היא לוחצת בחרדה ללבה. חונקת היא את סערת נפשה ומרגיעה את הילד, ובהביטה לנהר תחנן קולה…

אישי… קדושי… באתי לפקוד את מקומך… להספידך… לספר לך.. לבקש ממך מחילה…

אינה שולטת ברוחה ומתפרצת בבכי חדש, נלהב יותר ומעורר ותובע יותר. היא מכה באגרופה על גופה, על לבה ועל עיניה. הילד נבעת ומחדש את בכיו בית עז, והיא גוערת בו וחובקתו ונושקתו בתאוה.

הבאתי אליך את הילד… – משועת היא כמתפללת, בהעיפה לנהר את עיניה הבוערות. – את בנך אשר אהבת… את ה“קדיש” שלך…

מסיימת לאה את דבריה בצריחה ממושכה המזעזעת את האויר. מקור דמעתה שיבש נפתח מחדש ומרטיב את שפתיה הצרובות ואת כפיה וגם את שערות ראש ילדה. קצת הוקל לה ממצוקת נפשה והיא כמתחטאת לפני מתה, שהחרידה את מנוחתו… בסתר נפשה משחדה שוב הרעיון להשמיע במקום זה תפילת “אל מלא רחמים”. כמובן, החזן אפילו אם תשלם לא יבוא לכאן, ואולי אסור גם על פי הדין… לכל הפחות, אילו היתה יכולה עכשיו לקרוא תפילה זו מתוך סידור או בעל־פה… אבל סידור אין ברגע זה תחת ידה, ומנין לה לאשה לדעת תפילות בעל־פה? ואף־על־פי־כן אינה נואשת מזה ומיגעה את מוחה ובלחש ובחרדת־קודש מעלה על שפתיה מלים בודדות מאותה תפילה. זכרונה אינו מצטיין והיא מתבלבלת ומפסיקה ורגליה שכבדוּ מעמוד צונחות מאליהן והרי יושבת על אבני הסלע. היא כונסת את מטפחת ראשה שנתבדרה ומוחה את הדמעות מעל פניה ומעל פני הילד. מביטה לנהר – המים הנופלים זורמים והומים ועל פניהם קצף לבן, רגע קולם יהגה נכאים ורגע כמו קשות ידבר… ובשחקים אין כל עב, מביטים אליה השמים כשכבת־קרח מתה – כל כך רחוקים השמים מן הארץ ומעל המים… – ניעורה ממחשבתה ופני הילד המדוכא מעוררים בלבה חמלה רבה. והיא נושקת לו ומקרבתו לחיקה. אוי לה ואבוי לה, מזמן האסונות כמה כחש וקטן, כלה בשרו. יוסיף לו אלהים כוח ואל יטשהו, יהודים שירחמוהו וקרובים של ירחיקוּהו ולא יכחד זרע מאביו… יגדל ויהיה לאיש, והרי יש לה דוד באמריקה, הוא ישלח לה כרטיס־אניה ויסע לשם, יש לה גם דוד באפריקה… אלהים יודע להיכן יתגלגל, אולי ימצא מקום מנוחה בארגנטינה או בברזיליה, הרי גם לשם חשב לנסוע אביו המנוח.. יהיה באשר יהיה ובאיזו ארץ שיהיה ובלבד שלא יפסק ממנו, חלילה, השורש היהודי… שילמד כאביו וידע להתפלל ולהבין גם בספרי הקודש, שישמור שבת, שיהא נזהר ב“יזכור” וב“קדיש”…

ורק מפי אחרים ידע בנה – מיללת האשה בהתעוררה ובקומה על רגליה – כי גויים־חיות השליכו כאן את אביו המימה…

שוטף ורועש מפל־המים ומעלה קצף לבן ומלמעלה פרושים השמים בלי נוע, ולתוך אותו שאון ולתוך אותה קרירות־המות השופעת ממרומים נבקע כרוז, קינתה של לאה העוזבת את שפת הנהר:

אָרוּר הלילה בו נגזר, כי אפרד מעליך!


 

ג    🔗

שלשלת של מעשי פרעות וחדשי חורף כבדים נסחבים, קור וחושך וחורבן והרג משמשים בערבוּביה. קורסובקה ויהודיה ככדור עוברים מיד שלטון לשלטון, “האדומים” יוצאים ו“השחורים” נכנסים, וכל תמורה באה בפרעות. במשך זמן קצר ארבע פעמים פרעו פרעות בעיירה ומקרים בודדים של גזל ורצח – מעשים בכל יום. ארבעה חורבנות, וכך מונים: חורבן ראשון – גויי ליבדובו, שני – כשתקפו הקוזאקים מחיל דניקין, שלישי – “הסאמוֹסטוֹיניקים”, רביעי – כשנסוגוּ הקוזאקים אחור. ועוד הגרזן תלוי באויר וגם החורף שולט בתקפו, מצד רז’ישצ’יוב מאיים זליוֹני ומצד טרשצ’ה – טיטיוּנוּק ואחרים. שוב אין מפחדים מפני התנפלות בלילות וכינוסי הגווים שבימי הירידים, אלא מפני אור כל יום וצל כל לילה. קורסובקה חציה כבר איננה – נהרגה, מתוּ מפצעים ומחלאים רעים, רבים נתפזרו לכל רוח. מצטערים שנכרתו טובי המקום, פלוני ואלמוני החשובים וה“תורניים” ואלמוני ופלמוני הצעירים, שעזרוּ במסירוּת־נפש. אליה המלמד “קידש את השם”; בהתפללו נכנסו הפורעים וגזרו עליו להשליך ארצה טליתו ותפיליו, גער בהם – ויהרגוהו. על מותו מספרים בשברון לב מנער ועד זקן, – כמה נקר זכרוֹ בנפשם של כל בני עיירתו!

לאה וכל יהודי ליבדובו מוסיפים להתגורר בקורסובקה. הורודינקה נחשבת כעיירת מולדתם, ואשר לפרעות מצד אחד בה ובקרוסובקה, והם כקשוּרים למקום הרוגיהם וכאילו משהו אינו מניחם לעזבו. שוב אין לאה מתפרנסת ממכירת השמן, סחורה זו עכשיו יקרה היאו אזלה לגמרי משוק המקום. ממוכרת שמן נהפכה לאופה לחם, חודש ימים אפתה ובאין דורש ללחמה התחילה מתעסקת במכירת סבון לכביסה. יוצאת לשוק ובשתי ידיה שתי חתיכות סבון והיא מכריזה בקולי־קולות, גרונה ניחה וידיה נקפאות מקום וקונים אָין, חדלה למכור סבון בשוק והתחילה לכבס לבנים אצל אלו, שעדיין אינם נמנעים למסור לבניהם לכביסה. העצים ביוקר וכביסת לבנים בפושרים ובדירה בלתי מוסקה – יתעסקו בפרנסה זו כל פורעי ישראל! והילד כשלשלת על צוארה, בקיץ היא פורסת פת לחם ונותנת לו והוא מחזיק ביד ולועס ורץ עם ילדי החצר. עכשיו, בחורף, ההתחבאות התכופה ברפתות ובמרתפים לחים החלישתו לגמרי ואין בו כוח לעמוד, חולני הוא ובכייני ותמיד הוא מתחנן, שתטלהו על ידיה. מחכה היא לקיץ כמו לגואל, לכל הפחות “להיסחב” עם הילד עד שיחם בחוץ. ילדי ישראל בזמן של פרעות ושל חורף, הנשמות הטהורות הללו שנולדוּ במזל של דור מדבר חושך, – כלום יש בעולם “אומה” יותר אומללה מזו? בעלת הבית שלה כבר גירשה אותה מדירתה: כשפורעים משוטטים ברחובות, ילד הצועק ויהודית צעירה הם כדברים של טרפה, כנעורת לשרפה, דיה בשתי בנותיה ובנכדיה הקטנים. עברה לגוּר בדירה אחת עם הליבדובים שלה, דירה שכוּלה של פליטים, אוי לה לאותה שארית שבשארית עלובה של הליבדובים! עוד ארבע נפשות מהם נהרגו בפרעות האחרונות ושתים חלוּ ומתו, בניסי ניסים נמלטו משם להיות כאן לקרבנות, וגרשון הנפח נתבקש מגויי ליבדובו שישוב אליהם, אין אצלם נפח. חזר לביתו ובשבוע השלישי נרצח שם עם בנו. עכשיו אין להבחין עוד בין הליבדובים ושאר הפליטים ובין בני המקום, כולם לבושי שקים וסמרטוטים ונפוחי דמעות וכפן, חולנים ואביונים, ציענים, אומה מכוערה אחת. מצל של גוי הם מפחדים ומגערתו הם בורחים… הוי, צוארוני כתנותיהם המלוכלכות והמורא השפוך על פניהם, המורא המאוס!

פורעים הולכים… – מבשר מישהו במגרש השוק – יריה ממרחק… מכים בתוף.. שרים…

לא הם, אלא מתנגדיהם… – מכחיש שני – הרי אתם שומעים, ששרים את ה“יבּלוֹצ’קוֹ”…

הם, הם ולא אחרים!… – מכריע השלישי – מרמים אותנו ושרים “יבּלוֹצ’קוֹ”, כדי שנקדם את פניהם ויעשו בנו מה שיעשו…

חרדה ומנוסה, גם לאה בין קהל הבורחים והילד על ידיה והיא מזהירתהו, שישתוק שם, ההיידאמאקים הולכים, אותם שלקחו את אביו ממנו… – דחופים ורצים להיכן? למרתף הבולבוסים המבולק של ברוך־ליב הבולבוסן שבסימטת החייטים מצד השוק הישן. נדחקים ויורדים למרתף. צינה וטחב ואפלה. את הנשים והילדים מכניסים לתוך המחילות שבכתלי המרתף וכמו טומנים אותם שם. המרתף מתמלא: הללוּ עומדים כמסמרות שנתעקמו והללו יושבים צפופים וכגיגית על ראשם. אלו את אלו מזהירים שלא יזדעזעו ויחרישו. אצל פתח המרתף לחש של ריב: אותם שנכנסו אינם נותנים לחדשים להיכנס. התעוררות של קצף מכל עברים – מי זה, שנטרפה עליו דעתו והעלה גפרור? זקן מתעטר בתפילין ושפתיו נעות ונערה מצפצפת כמתעלפת: ישבה על עכבר מת. שוב תנועת מחאה מצד הציבור: פלוני האופה עומד ונאנח בקול, כלום כאן מצא מקום להיאנח בקול? ושוב: אני את ילדי השתקתי, והיא למה אינה משתיקה? וזוֹ המעוברת למה נדחקה לכאן? עולה כאוב מאחת המחילות קול אשה השואלת את אחותה אם בעלה כאן. בעלה, שכחה את שמו… ויהודי נזכר שעזב את בתו בביתו ומבקש שירשוהו לצאת ולשוב לביתו, ואין מניחים לו לזוז ממקומו. שוב לחש: רחמנים בני רחמנים, שמא למישהו חתיכת לחם? תנוּ ואת פי ילדי אסתום! מלמעהל ברחוב כבר חדלה תנועת היהודים והושלטה דממה. יותר ויותר מתקרב שאון התוף וקול השירה והנחבאים במרתף מקשיבים רב קשב. רעש של פרסות סוסים ואופני עגלה, גויה צורחת וזכוכית של חלון מתנפצת. שאגת גוי המצוה במפגיע למישהו לעמוד ותחנוני־בוכים וצעדים בורחים של יהודיה. במרתף ברגע זה מישהו משמיע שיעול חזק וכמו להכעיס משתעל שנית ושלישית. התנפלות של לחש מהמרתף והמחילות: למה הוא משתעל, מי הוא הגזלן המוֹסר? כבר שקט ברחוב, הגויים עברו והיהודים שבמרתף עוד חוששים לצאת ומחכים עד שתאפיר שעת בין־הערבים.

החורף והפורעים שוּתפים הם… – ממשל ירוחם הסוחר כשׂבע רצון שנחלץ מצרה בעלוֹתו עם חבריו מן המרתף – עשוּ יד אחת לעשות בנו מסחר…

הקור והפחד, כרוכים יחד… – מפתח בנצ’י כורך־הספרים את רעיונו של הקודם – בקיץ לכל הפחות קצת יותר נוח… אפילו ליהרג, חס וחלילה, פחות מורא בקיץ מבחורף..

יהודים, הילילו, קרעו קריעה! – סופדת אשה לקראת עולי המרתף – פלונית נבלים זיהמוּה ובאותו מעמד הכריחו את בעלה שירקוד וישיר “יבלוצ’קו”…

יום השני עובר במנוחה ובבית־המדרש בשעה שבין מנחה למעריב מדברים על מצב הענינים. מן הרחוב נכנסים אנשים ונשים לשמוע, וביניהם גם לאה עם הילד, שאינו מניח לידיה להיבטל ממנו. רבים מציינים, שהצוררים הפורעים עכשיו אין עיניהם לחמס, אלא מבקשים לעשות כלה ביהודים. אנשי השוק מעידים, שהגויים אינם מביאים עצים לשוק בכונה גלויה, שהיהודים יסבלוּ מחמת הקור. ממעיטים הם להביא תבואה, לא רק משום שכסף־הנייר אינו חשוב בעיניהם, אלא כמו שהם מתפארים לענות את ה“קומיסארים” ברעב.

למה מחשים – מתעוררים בבת־אחת הרבה שואלים מהמון העם – ואין מודיעים לאחינו בני ישראל שבחוץ־לארץ, שההיידאמאקים עומדים עלינו לכלותנו? – לכולנו, לכל אחד מאתנו יש קרובים באמריקה ובשאר הארצות ולא שייך קרובים, כל ישראל קרובים הם, אחים לצרה! אומרים, שנפסקו הדרכים ושאין משלוח מכתבים, אבל מן הנמנע שלא תהא אפשרוּת למסור לשם ידיעה באיזה אופן שיהיה… יכתבו הרבנים והדוקטורים, הזקנים והצעירים יחד, יכתבו על הצרות שמצאונו כאן ובכל ערי ההרס, והכל יחתמו, – כולנו נחתום! ישמעו שם ויחרדו ולא ינוחו, יקימו רעש. ירוצו למקום שצריך לרוץ וישתדלו ויפדו את אחיהם הנתונים בצרה ובשבי… לכל יהודי יש קרובים באמריקה וביתה המדינות, ולמה דוקא קרובים ממש, – קרובים וחברים כל ישראל!

שאון קם בתוך הציבור וכל אחד מתאמץ להקדים את חברו ולהביע הסכמה לדברים שנאמרו. משערים וקוראים מי ומי הם היכולים להשפיע לפתוח את שערי היציאה ולפנות דרך להעביר גולים. רוטשליד… ברית הפועלים היהודים שבאמריקה… אמריקה תתערב בדבר ואנגליה תתמוך… צרפת תבוא… יזיינו את הגרמנים, שהם כבר מנוסים בענין והם יקחו ביד את ההיידאמאקים… – מתחממים היהודים ומתחילים מרגיעים זה את זה, כי עוד תקוה לאחריתם, היהודים המפוזרים והמפורדים בין כל העמים לא ישקטו ויקומו ויגאלו. ומכיון שיסולו מסילה, שיבקיעו אפילו רק אשנב קטן – לכל אחד ימצא שאר־בשר שישלח להוצאות לצאת וכרטיס־אניה… למי ומי אין עמית ורע מעבר לגבולין? העיקר, שיעצרו כוח לסחוב בעול עד הקיץ. בקיץ בדרך כלל יותר קל, ומאיזה מקום שיהיה תצמח ישועה…

המקום ירחם ויפדה את שארית ישראל! – מנחם הרב את הציבור בהיפרדו – אמונה ובטחון וגם התחזקוּת, התחזקוּת!

קצת נתחממו ונתנחמו היהודים בבית־המדרש ובלי רצון יוצאים ונפזרים איש איש לחורו. גם לאה בין היוצאים. עוטפת את ילדה במטפחת להגן עליו מפני הקור ומחשבותיה על קרוביה באמריקה. מלכה ורבקה אחיותיה של גיסתה נמצאות בבוֹסטוֹן, תופרות חוּלצות… אז, לפני המלחמה, טרם נישאה, הריצו לה פעם אחת מכתב, כתבו שאם רצונה תשלחנה לה כרטיס אניה לאמריקה… היא דחתה את הצעתן, חשבה אז: כלום תשתקעה בקומה האחת־עשרה ומבוקר ועד ערב תצרצר במכונת־תפירה? עכשיו תחלה את פניהן שתשלחה לה כרטיס־אניה וכעל כנפים תעוף שמה… – מעורר את תשומת לבה ומזעזעו שאון מפל־המים, שאינו פוסק גם בחורף. שמים צועקים… תפילת קדושים.. היא עם הילד תברח מכאן, תרחיק נדוד מעבר לים ושוב לא תפקוד את המקום הזה הנורא והקדוש…

לאה עם הילד החולה, שחטפתהו מערש־הדוי והשטוח על ידיה נדחקת בין ההמון המתפרץ לבית־המדרש מפחד הפרעות המתרגשות לבוא. בבית־המדרש בוקעת לה דרך עד לפני ארון־הקודש הפתוח ושם קובעת לה מקום ונתקעת כיתד. השעה היא שעת חצי־הלילה ואחרון של פסח, אור ליום השלישי של חג “פסחא”. ברגעים האחרונים נפוצה ידיעה שטיוּטיוּנוק וזליוֹני שניהם התחברו יחד והלילה יעלו על קורסובקה לשחוט את יהודיה. רעש והתבלבלוּת ויותר מצעקות הבכי מבצבצים ומתגלים רגשי תלונה, קובלים ומדברים מתוך התמרמרות ורוגז. כמתרגזים גם הנרות שהדליקו על גבי ה“עמוּד”. גם הרב ואותו מנין מצומצם האומרים תהילים כמטיחים דברים קשים ולא תחנונים בפיהם. לא התחבאו במרתפים ולא רצו לבתי גויים, גם שם לא ינצלו ממות, וכבר נמאס כל הענין, הכל נמאס. מרחפים דברים על כל שפתים, שהיהודים בבוהוסלאב ובשפוֹלה יותר חכמים מהם, נתנו לצעירים להזדיין ולהגן על המקום באש. גם אנשי טיוּטיוּנוֹק וזליוֹני וגדודי פטליוּרה ושאר הפורעים למיניהם רגילים להתרחק מאותם המקומות, ששם גם לנפשותיהם נשקפת סכנה. אמנם בוהוסלאב כרך גדול וגם שפוֹלה עיר לא קטנה וקורסובקה קטנה היא ודלה, יותר מחציה כבר מתה והחיים נחשבים כמתים. צריך היה להקדים ועכשיו אחרו את המועד, ומכיון שלא עשו את הדבר בזמנו הכל אבד ואין עכשיו חילוק גדול. ולמה עוד להידחק ככה, למה עוד נמצאים כאלה המפרכסים ומהסים את העם ורוצים לכבות את הנרות? לא צריך לכבות את הנרות, לא נתן, אַל נהיה כנשים אַל נשתגע…

יהי אור! – רב הרוב במועט, שעדיין מצדד ביתרון החושך, וכל הנרות נשארים דולקים.

יהודים, ילדה חולה ואין לו אויר לנשימה, תנו לה לאם לגשת לפתח! – מבקשים ותובעים יהודי ליבדובו שמסביב ללאה.

יהודים ונשים אוחזים בלאה ומושכים אותה, מפלסים לה נתיב ובקושי גדול ניגשים רק עד לחלון. מישהו עולה בקפיצה לאדן החלון ומתאמץ לפתוח את המסגרת וכנואש מזה משמיט שתי שמשות הנופלות ארצה בקול שברים. לאה נלחצת לקיר ולחלון, מכונה כנגד האויר החודר מחוץ וידיה עשוּיות כערש לילדה הפרוש עליהן ונאנק ונושם בכבדוּת. שחורה היא ומוזרה ואינה מפליטה מלה מפיה, שקועה כולה בנפשה ועיניה שהזדקרו מחוריהן אינן מסתלקות מעל פני הילד. ארשת פניה כאומרת שאין עוד מזור לבנה. נר שעוה גוסס, – על־כל־פנים, שלא תגע בו יד גוי…

בבית־המדרש צפית־רוגז. צללים רוקדים על הכתלים הגדולים ומהחלונות נשקפות עיני־הלילה הזעוּמות. בכל רגע ורגע יהודים קופצים מבית־המדרש לחצר וחוזרים ומודיעים: אין רואים ואין שומעים. כבר לפני עלות השחר וחלל האויר מאפיר. נשמעות פסיעות פזיזות של יהודים החוזרים מהחצר לבית־המדרש וקולם ודבריהם מקדימים למראה פניהם. חדש ואל להיבהל ולהפריע, לשתוק ולהקשיב: טיוּטיוּנוק וזליוני לא נתחברו ולא יבוא לכאן, וכל אותו סיפור המעשה על בואם בדוי הוא מתחילה ועד סופו. נתקבלוּ ידיעות נכונות, ששניהם עכשיו רחוקים מכאן; הם ומחניהם הלכו, זה לעיר דניפּרובית אחת וזה לאחרת…

פחד שוא! שמועת שקר! – מבשרים היהודים זה לזה, מתאוששים והומים – נשא הרוח את שניהם לערי הדניפּר!

נשא הרוח את הארבה ויתקעהו ימה סוף… – מתחדד מרדכי המלמד לקראת הצורות המאירות המתגלות מהפינות הנסתרות.

הציבור שטף כבר מבית־המדרש לתוך החצר, ועדיין האחרונים נראים, כשהם מפרפרים במוצאי הפתח. רק אצל החלון, במקום עמידתה של לאה, נשארו כל הליבדובים והם כמנין אנשים, ועמהם גם כחצי מנין מיהודי המקום. כאן אין דברים נשמעים ומעין תנועה במחשך. נשים לוקחות את הילד הגוסס מעל ידי לאה, וכנהמת חיה נוהמת היא נהימה אחת ומיד נאלמת. הנשים מחזיקות את הילד ומביטות אלו לאלו והגברים מרמזים עליו שתעברנה אותו מעל עיני האם לאחת הפינות הרחוקות. בין כך ואברי הילד מתמתחים והוא מת. בחשאי משכיבים אותו על הארץ ובמטפחת יכסוהו. האם שותקת ואיננה זזה ממקומה ומביטה באלכסון למת המכוסה המוטל לפניה, שכאילו זר הוא ואינו שלה. אם צעירה שילד על זרועותיה מוציאה מחיקה כתונת לבנה שהצפינתה ומוסרת לעשות “מלבושים” למת. משיגים חוּטים ומחטים וגברים מתחילים תופרים – הכל בלי דברים. תופרים על רגל אחת וממהרים וגומרים ועושים גם את סדר הטהרה בקיצור נמרץ וכבר מטפלים ב“מיטה”.

מתגלים ברחוב נושאי ה“מיטה” עם הבר־מינן הקטן ומסביבם לויה קטנה של כל יהודי ליבדובו ומקצת מיהודי המקום. הולכים בחפזון לשדה־הקברות ועוברים על פני הרחוב, והיהודים הנפגשים נאנחים ונדים להם ראש. מלמעה זורח שמש אביבי ושמים בהירים נשקפים, ומעבר הנהר, מכפר הגויים, מרחפים צלצולי פעמוני הצירקבה, הקוראים לכינוס־השחרית של “פסחא”. קול אנקורים המעופפים ומדדים וריח שיחי הלילך, שהתחילו לפרוח בגינות הקטנות שלפני הבתים. מגיעים מרחוק קטעים של מנגינת־הרמוניקה והמית תוף – כלום חתונה של גויים בשעה כל כך מוקדמת? הנה גם מתחילות להישמע יריות רובים ושריקות גויים, שריקות פורעים – מה זה, הרי טיוּטיוּנוק וזליוני אינם צריכים לבוא?

בּאַנדה (כנופית פורעים) חדשה! באַנדה חדשה! – לוחשים ורועשים המשתתפים בלויה – גויי ליבדוֹבוֹ, הנה הנם, כל ליבדובו… גם גויי ליסטופדובו ולֵיבֶּדוֹבוֹ, שני הכפרים הגזלניים, התחברו וביום חג ובטלה באו לפרוע…

חרדה כל עדת הלויה ובאנקות וביבבות ובמרוצה שוטפת שבה היא על עקבותיה לבית־המדרש. פה ושם יהודים כמטורפים משועים ומכים על ראשיהם, פונים עורף לפורעים המתגלים מרחוק בראש הרחוב ורצים לבית־המדרש. ומבית־המדרש לאה מזנקת כחיה לקראת הלויה ובעינים מזרות אש ובידם המתארכות חוטפת את הבר־מינן מעל ה“מיטה”. אוחזת היא בחבילה הלבנה ונישאת בדהרה על פני הדרך העולה לשדה־הקברות למול הפורעים התוקפים. דולקים אחרים קולות היהודים, שתבין שטותה ותשוב, והיא מוספיה לדהור וצועקת שתרוצץ את גולגלותיהם של הפורעים שיפריעוה מלקבור את בנה. הנה כבר הפורעים כחמשים צעדים מלפניה – כל צעירי ליבדובו, כל הצעירים־הרוצחים. שלשת בניו של טרוכים ושני אחיו של יוכים, פאלאשקה ומאלאשקה ובעליהן וגיסיהן – גדלה אתם יחד, יחד למדו ב“שקולה”… – מתבלבלים הגויים למראה ונרתעים קצת לאחוריהם ועושים ריוח ביניהם שתעבור, מנסים לעכבה ורוצים להרגיעה. כחומה הפורעים לה מימינה ומשמאלה, והיא אינה מתעכבת ועוברת בתוך עבור וקלל וצעוק וירוק – והם אינם נוגעים בה. כבר הפורעים במרחק הגון מאחוריה והיא על פני השדה, ומהעיירה עולות באוזניה שועות היהודים ויללת הנשים. מוסיפה היא לרוץ לבוא לשדה־הקברות ומציצה בזעם למרומי הרקיע – היכן הוא, העתיק, הבין שמיו יסתתר? – מרחוק, ממישור השדה, נשקף כנגדה בית־הקברות, ומקרוב, במורד ההר, מנצנץ הנהר, הנה גם השביל לשם, לנהר… קול בנהר נשמע, נהי בכי תמרורים, בעלה מתמרמר ומתחנן בתפילה, מבכה על בנו וקורא לה, קורא לה חרש: בואי, בואי! בחרדה יורדת היא מעל ההר וכבר רגליה מקפצות על הגשר, כקול שברים מתפזר שאון פעמיה על קרשי הגשר. הנה היא כבר עומדת תפוסת קסמי־אימה מעבר למשען הגשר וחצי גופה נכפף למים. מקשיבה היא ומביטה, כאילו הוא ניבט אליה מתוך ראי המים ובשפת הגלים לוחש, מתפלל… סולדת היא ונהרה מוזרה על פניה, ופתאום פורצה היא בשאגה הנשמעת עד העיירה ועד שדה־הקברות:

גם בנך יהיה עמך!

הילד המת המחותל בתכריכיו הלבנים צונח מעל ידי האם הרועדות ונופל המימה. כהרף עין גם האם קופצת לתוך הנהר וקולה מרחף ברעש גדול על פני המים:

גם אני… כול־לנו… י־ח־ח־ד!…


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!