רקע
מ. סיקו (מאיר סמילנסקי)
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הקבוץ המאוחד; תשס"ו 2006

 

א

בעיירה מ. קוראים לו שמואל חתן הרב, והוא אחד משרידי יחידי היחסנים שבמקום. אברך בן תורה הוא, בעל צורה ובעל נכסים, עוסק בצרכי ציבור ומעוֹרב עם הבריות, יודע לכון את השעה ומהלכים לו אצל כל מיני פרנסים ואדונים. בית דירה נאה ומרוּוח לו, קן אפרתים עתיק ומפוֹאר, החוסה בצל צפצפות זקופות ומוּקף חצר גדולה וגן של אילני סרק ופרי. ועקרת־בית נאה לו, חנה שיינה’ניוּ הצנועה והחסודה, שמצד אביה ומצד אמה קשורה משפחתה במשפחות רבנים וקדושים.

בת שלושים ושלוש היא חנה שיינה’ניוּ. גבהת־קומה ופניה מפונקים וחיורים, חיורים עד כדי להפתיע, ועיניה שחורות, רטובות־חמות וביישניות, טבולות ביראת־שמים ובמרה שחורה, ונשקף מתוכן משהו מחשק מסתורי ומעורפל. שׂערה שחור, דק כמשי, והוא מכונס בסתר כנפיה של מטפחת משי בהירה, ועין אדם לא תשוּרנו.

כחמש עשר שנה כבר נשואה חנה שיינה’ניו לבעלה וילדים אין לה. אנשי הבית והקרובים משערים, שהעקרוּת גורמת לה עגמת נפש ומכאן באה לה המרה השחורה, שבתוכה היא משתקעת לפרקים. אולם חנה שיינה’ניו אינה מגלה שום דבר ואפילו אינה להוטה, כדרך העקרוֹת, לחבב תינוקות ולנשק פעוטות. עוד מימים ראשונים, מזמן שלאחר חתונתה, נטלה עליה לגדל בביתה נערה אחת מקרובותיה העניות. חוה’לי היתה הראשונה, שחנה שיינה’ניו טיפחה בביתה. במשך ארבע שנים טיפלה בה בחיבה יתירה ונפשה נקשרה בנפשה. הקדימה חנה שיינה’ניו להכין לה לבני־כלולות, ואחר כך, כשגדלה והגיעה לשמונה־עשרה, נזדרזה ושידכה אותה, נתנה לה נדוניה ומלבושי חתונה והכניסה אותה לחופה, והיא עם בעלה היו השושבינים. פנינה היא השניה וחמש שנים היא כבר בביתה. נתחבבה עליה ביותר והיתה לה מתנה, שזכתה בה מן השמים. פנינה טרחת כל הבית עליה והיא רוקמת מיני רקמה, המשעשעים את לב חנה שיינה’ניו. בוחרת היא בשבילה צורת שמלה, שאותה תתן תבנית לחייט לתפירה, ואחר־כך בודקת היא ומודדת לה אותה שמלה ומסדרתה ומכנסתה בארון למשמרת. בלי עזרת פנינה לא תתקשט חנה שיינה’ניו בתכשיטיה לכבוד שבת ולא תקבל בצהרי שבת את פני האורחת היחידה המבקרת אצלה: אשת הרוקח היהודי שבעיירה. בכל בוקר פנינה משלבת ומהדקת את סרטי־השני של המחוֹך על חזה הענוג של חנה שיינה’ניו ומבשמת את שערותיה. ולעתים קרובות, קודם שינה וקריאת־שמע, נוהגת פנינה, תוך כדי שיחה וישיבה במיטת חנה שיינה’ניוּ, לקלוע בשערותיה שתי צמות ארוכות ומתפתלות כנחשים שחורים, כאילו ניתנה רשות לשתי הצמות הללו לראות אור רק במחיצה זו. ואף בעניני מצוה וצדקה שוב אין חנה שיינה’ניו יכולה להתקיים בלי להסתייע בפנינה. בכל יום ששי בבוקר פנינה היא המחלקת את הדגים והבשר לעניים לשבת, ובצהרים היא המסדרת את מערכת הנרות, שחנה שיינה’ניו מברכת עליהם בערב שבת.

והבעל חרד לשלום אשתו ושומר עליה, שלא תטרח כל טרחה ושלא תדאג כל דאגה. מתכון הבעל, שלא תדע אשתו מטוב ועד רע מן הנעשה בעסקיו וממה שמתהוה מחוץ לעניני מצווֹתיה וצרכי ענייה וארונות שמלותיה ותכשיטיה. כאילו רק זה גלוי וידוע לפני חנה שיינה’ניוּ, שבימות החורף מצוּיים קור וכפור ויהודים מנדבים עצים לעניים ובימות הקיץ נשי ישראל מטגנות פירות והולכות לקברי אבות ול“צדיקים”. כאילו עליה רק לדעת, מתי יהיו ימי החתונות בחצרותיהם של ה“רביים” מקרוביה המרובים, בלא עין הרע, ותשלח להם מתנות־דרשה, ואף אימתי חלים ימי הפטירה של שארי בשרה מן ה“צדיקים”: אותם הימים אף אצלה כאן טעונים הדלקת נרות ואמירת קדיש ולימוד משניות. ירח על ירח לא תדרוך חנה שיינה’ניו על האדמה שמחוץ לחצרה, וצרכי בית מן השוק מכניסים לביתה בכל עת ובכל שעה. ואף מהליכה לבית־הכנסת, שיש בה מצוה, היא פטורה: שני חדרי תפילה קבועים במעונה, מין בית־מדרש קטן עם עזרת נשים, ובהם מתפללים בכל ימות השנה.

לפרקים נאחזת חנה שיינה’ניו במצודת העצבוּת, שנמשכת כמה וכמה ימים, אז צורמים את אזניה מלמוּל הגמרא וצרצוּר גלגלי החשבוניה, הנשמעים חליפות מחדר בעלה. תוקפות אותה קדרוּת פנימית ועייפוּת מתמדת וכאילו מת בה אז גם חשקה לעניני מצוה ולדברי תפילה, שנתה תדד מעיניה ופחד לה בלילות. אָז מסתייע הבעל בסגולותיהם של “צדיקים” וקודם שינה הוא מסתיר בחשאי “שמירה” תחת כּרה. ופנינה מטפלת לה בשלה. יודעת פנינה את נפשה של חנה שיינה’ניו והיא לה כאחות לצרה. אך תבעתנה רוח רעה ומרה שחורה תתקפנה – ופנינה תקרב אליה, כדרך של אם לגשת לתינוקת, וחנה שיינה’ניו נמסרת לה מתוך חולשה ונגררת אחריה מתוך התפנקות. פנינה מוליכה אותה לחדר־מיטתה, וסוגרת את הדלת אחריהן. שעה ארוכה תפטפט עמה פנינה פטפוטי־ילדות מבדחים ותוציא מהארון חולצות של קטיפה ומשי מכל הצבעים, וכנגד המראה תמדדן לה זו אחר זו, תלביש ותפשיט, תפשיט ותלביש. וחביבים עליה על חנה שיינה’ניו כל אותם הטיפולים. נעימים לה מאד כל אותם המישמוּשים של אצבעות פנינה, שפעם הן מדגדגות תחת בית־שחיה ומסביב לחיקה ופעם הן כצפרים קטנות מדדות על גבה ועל צוארה וזרועותיה. פנינה תפשיטנה את כותנתה ותרחץ את רגליה במים חמים ואת כל גופה תסוּך בשמן־בושם חם. לבסוף תשק לה, כדך שנושקים לתינוק מרוחץ ותשקיעה במטתה; ועד שתפול תנומה על עפעפיה תשכב אתה ותגפף את צוארה ואל חיקה תלחצנה.

ובערבי הסתיו הקודרים והממושכים, כשחנה שיינה’ניו מוטלת לה עצובה בחדר־מיטתה לאחר כמה לילות ללא שינה, מזמנת פנינה לשם את המבשלת והמשרתת, וכוּלן, זו אחר זו, משתדלות להפיל שינה על בעלת הבית בסיפורי מעשה שונים. רואה פנינה שאין הדבר עולה בידן – רומזת היא למשרתת וזוֹ מעמידה ארשת פנים של סוד וממהרת ויוצאת בחשאי על מנת להבהיל את ז’וּצ’יכה הכובסת, שביתה המט לנפול עומד מאחורי ביתו של שמואל חתן הרב. אלמנה היא ז’וּצ’יכה ובנים ממזרים לה ואף איזה מין בעל שני, שנתגלגל ובא אליה במקרה. הוֹרדי הוא שמו של אותו גוי, ובכל יום ראשון הוא שותה לשכרה ואז הוא קושר את ז’וּצ’יכה בצמותיה לאילן ומכה אותה ברצועתו. אולם רבה היא חכמתה של ז’וּצ’יכה בעישוני עשבים ובכל מיני כשפים ולהטים. לוחשת היא על כל מכה וצרה ומרפאת כל מיני תחלואי אדם ובהמה. וכבר גלוי וידוע לכל בני המקום, כי ז’וּצ’יכה מיבשת את החלב בעטיני הפרות, וטומנת רשת כשפים ללב אשה – לאהוב את בעלה של חברתה, וללב בעל – לחמוד אשת רעהו. והמשרתת חוזרת בחשאי, מגלה דבר מה אל אוזן המבשלת, והמבשלת מרעדת מתוך חרדה פנימית את גבות עיניה כלפי פנינה, ושלשתן יחד מכבות חיש את אש המנורה ומסתלקות מן החדר. מזדעזעת וניעורה חנה שיינה’ניו מנמנומה הרפה, רואה עצמה שהיא לבדה ואין איש עמה בחדר, וכולה נמוגה מפחד. מיד מתגלה אור כחלחל־ירקרק, שמפזז ומפעפע בתוך כיסוי קדרה על גבי הקרקע באמצע החדר, וממחשכי הפתח צומחת ועולה ז’וּצ’יכה המכשפה. פניה מכורבלים במטפחת שחורה, ואין חנה שיינה’ניו מכירתה, אלא על פי כפות ידיה הגסות והזרוּעות אבעבועות. גוֹיה זו, שמדברת “יהודית” וכובסת את לבניה – בשעה זו מתבטלת חנה שיינה’ניו מפניה וגדול מוֹראה עליה. ז’וּצ’יכה מהפכת סנדל ומנחשת בו ומעשנת מיני עשבים וסממנים, הממלאים את החדר עשן חריף ומתוֹק, מפעם לב ומזעזע מוֹח, זורקת המכשפה אצבעות אוחזות נוצות פרס כלפי חנה שיינה’ניוּ, מצלפת עליה משהו מעיני הגיהנום שלה ואינה מדברת עמה בלשון בני־אדם, – חס וחלילה! – אלא מקרקרת לה כצפרדע ומצרצרת לה כצרצר והומה לה. ופתאום מוציאה היא בקצה החרמש שבידה מתוך חיקה סמרטוט ארוֹך ורטוּב ומטלטלתו כנחש באויר ובקפיצה־טיסה היא עומדת לפני מיטתה של חנה שיינה’ניו. בחוזק יד משכיבה ז’וּצ’יכה את חנה שיינה’ניו על משכבה ובצירוף לחישות יורקת שלוש פעמים בפניה, ואותו סמרטוט ארוך ורטוב, שמפיץ ריח חריף של נוזלי פרגים, היא מלפפת וקושרת אגב “השבעות” מסביב לראשה. חנה שיינה’ניו כאובדת חושים וכמתעלפת על מיטתה, ושוב אינה יודעת בבירור מכל הנעשה לה. כאילו מישהו כורכה ומקפלה במיני חיתולים רטובים־פושרים, מחכך ארוכות את ברכיה וירכיה ומגרד את שוקיה ופעמיה, וחום ומתיקות משתפכים בכל אבריה, כאילו מישהו צונח אל תוך זרועותיה ומתגפף ומחליק, מעסה ומוצץ משני שדיה שלא היניקה בהם מימיה…

ובכל אפסי החדר נשמעת נחרת שנתה של חנה שיינה’ניו עד אור הבוקר.


 

ב

עתים משתנות ותמורות מתרגשות. המלחמה הגדולה טרם תיגמר – ובארץ אוקראינה דבר־מה מתפוצץ ומהוּמה קמה. בכל שלשת כפרים ובכל חמשת פרורים מסתדרות אגודות ובראש כל אחת מהן “בּאטקוֹ” שלה. כמו מאיזה מדבר רחוק צצות ועוֹלוֹת צוּרות עתיקות של קוזאקים והידאמאקים מנסכי דם אדם לעיני השמש ומטמאי נשמות זכּוֹת בצהרים. ומכל יער ומכל מערה אורב לך קרדום מנפץ מוחות עוללים ויונקים ומבקע נשים הרוֹת. נשפך דם ישראל. מרוכסי הרי הקארפּטים ועד גדות הדניפּר מתחננות לגויים ומתפללות לשמים נפשות רצוּצות של נשחטים ונשרפים ושל נאנסות וסרוסות פיטמות שדים מבנות שבע ועד זקנות בלות. והקיפה בכיית נשמות את כל המחנות והרעישה את כל הקהילות. וגאה הפחד והגיעה הבהלה עד משכנות שאננים של העיירה מ. שם מסתירים את האמת מחנה שיינה’ניו, אבל גם אליה מגיעות ידיעות נכונות על המתרחש. פנינה משביעתה, שלא תפרסם דברים בשמה, ומוסרת לה בלחש, שעיר פלונית חרבה ובה יהודים רבים נדקרו ונחנקו ונטבעו. משגיחה חנה שיינה’ניו בזעזועי פניו המוּזרים של בעלה המסתתר לו בחדר אפל בצהרים ולאור נר מרצה את מעותיו, כורכן וקוברן בחשאי במקום סמוך לבית־הכיסא. חנה שיינה’ניו באה במבוכה משוּנה, כשבעלה ופנינה התחילו פתאום פורקים מעליה את מרגליותיה ועגיליה ואת שאר תכשיטיה. חלק מהם נותנים לשמירה לגויים בטוחים וחלק מהם מתפרים בכסת, שהיא ישנה עליה.

– אני מפחדת! – מגלה חנה שיינה’ניו את לבה בלחש לפני בעלה וכולה רועדת ומתכוצת.

נהלכת חנה שיינה’ניו כצל כל היום ועוברת מחלון לחלון. מפני כל חריקה של צירי הדלת תירא וכלפי כל שאון צעדים תזדעזע. לא יכבו נרות כל הלילה בחדרי ביתה ושנתה תדד מעיניה. רק לעת בוקר תאחז בה מין תנומת פחד וחלומות רעים יבעתוה.

נוּגה ושותקת כאבן יושבת לה חנה שיינה’ניוּ, צופה אל שזירת הסלסלות, שפנינה עסוקה בה, ובתוך כך עוצמת היא את עיניה ומחוירה יותר ויותר.

– מה לך? – צוֹוחת פנינה ותופשתה בידיה.

חנה שיינה’ניו ניעורה מתוך בלבול וחרדה ולוחשת:

– חוששת אני, שהם יפרצו לביתנו בלילה ולא ביום.

– בלילה או ביום, אחת היא, – מרגיעתה ומנחמתה פנינה בקרירוּת קול, כלשונם של בני אדם, שכבר למדו את הענין די והותר.

ועל משכבה בחצי הלילה נוע תנוע חנה שיינה’ניו ולא תמצא מנוח. פעם נדמה לה: דלת המסדרון שורקת, ופעם – איזו יד דופקת בחלון. כלום שאון צעדיו של החתול כקול פעמי אדם? כלום חיטוטי אצבעות של גזלנים משמיטי חלונות דומים לניקורי שיניהם של עכברים? – צמרמורת חולפת בגופה, דורשת היא לבעלה והוא נענה לה ומרגיע אותה. והיא מספרת עם בעלה, כי בטוחה היא, כי בבוא הרוצחים ראשית דבר יקרבו אליה, יתלו צלב גדול על צוארה ויגזרו עליה לנשק את הצלב, אחר כך בודאי יהרגוּה, ולא תבוא לקבר ישראל… נוזף הבעל באשתו ומוכיח לה בדברי תורה, שכל מי שנותן שליטה בלבו להרהורים כגון אלה, הריהו מתחייב בנפשו כעובד עבודה זרה. ובכלל אין יסוד להשערותיה הנבערות, שהיא משערת במחשבתה. הוא ופלוני ואלמוני נכנסו היום בדברים עם ה“בּאטקוֹ” של ה“וילני חלוֹפּצי”1, הראש והראשון לכל קיבוצי הרוצחים שבכל הסביבה, והוא – גוי פשוט ודוקא לא רע, גוי “לוקח” הוא… וכזה – ברכה בו, גוי גואל ממש… וכבר אספו כמה שאספו. יהודים נתבעו ונתנו. ועל כל פשעים תכסה הנתינה, כידוע. וכבר הספיקו אף לתקוע לתוך ידיו של אותו גוי את דמי הקדימה, כמדובר. מנוּ לו כך וכך חלקים שוים מכל שבעת מיני שטרי הכסף המתהלכים כאן, כמדובר. והוא נשבע והבטיח שהיהודים שבכאן לא יפגעו, חס ושלום, אף במשהו. – והאשה שומעת את דברי בעלה ומעירה באנחה, שהגויים כולם שקרנים וזייפנים הם, וכשם שאין אמונה בצלמים ובצלבים שלהם, כך אין בטחון בכל שבועותיהם והבטחותיהם.

שׂנוּאים ונוראים נעשים בעיניה של חנה שיינה’ניוּ כל הגויים שהיא מכירה. שֹוטמת ויראה היא עכשיו אף את ז’וּצ’יכה הכובסת. גוֹיה זו, שעוד לפני זמן מה נכנסה אצלה ובסודי סודות פיזרה לפניה קלפים לגלות לה אימתי יהא לה הריון, – עכשיו מעוררת היא בלבה אך איבה ופחד. גויה זו, שבכל פעם שבעלה השיכּוֹר רודף אחריה להכּותה, הרי חנה שיינה’ניו נותנת לה מחסה ומפלט בביתה, עתה היא בעיניה כקוץ מכאיב. ובלילות, בשעה שהיא נמה ולא נמה, נדמה לה לפעמים, כאילו ז’וּצ’יכה עומדת מאחריה ועוד מעט תבהיל אותה לקום ממשכבה ולפתוח בעצמה את הדלת לגויים האורבים לה…

ובן יקיר לה לז’וּצ’יכה זוֹ – גנב וממזר, ושמו פאַנאַס. לפני כמה שנים, בעודו ילד, היה נוטל שקץ זה עכבר חי לתוך ידו, מרקד עמו לפני חנה שיינה’ניו וגורם לה צער וגועל עד כדי התעלפות. עכשיו גדל פאנאס והריהו מתקן חביות אצל הזפתן היהודי בחצר הסמוכה. פאנאס הוא כבן עשרים, אך פניו המגושמים עדיין בלי סימן של שער ואיזה בוסר מיוחד בהם. קומתו נמוכה וכמקוטעת וה“פּוֹדיוֹבקה” עם החגורה הנתונה עליה, נותנת לו צורת אחת מאותן חביות הזפת, המחושקות באמצעיתן, שהוא מטפל בהן תדיר. אזניו קצתן זקוּרות חוצה וקצתן שקוּעות פנימה כאזני החזיר, שפתיו עבות ומפושקות ועיניו החתוליות הקטנות נראות אורבות בערמה ובאיזה אור כעוּר. סנטרו בולט ואצבעותיו שלוּחות בצפרניהן העקומות והנרפשות כמוּכן לדרוס.

יושבת לה חנה שיינה’ניו לפני החלון – ופתאום מרגישה היא בפאנאס, העומד לו על גבי חבית מעבר לגדר. והריהי מתבלבלת כילדה קטנה זו, שפתאום צומח ועולה כנגדה כלב בעל פה פעוּר ולשון שלוחה ואין לה מקום לנטות מפניו. פאנאס נועץ בחנה שיינה’ניו את שתי עיניו, וקורא לה וכאילו מכריח אותה לקרב לחלון ולכון את פניה מוּל פניו. בינתים מוציא פאנאס צפור מחיקו, צפור חיה ומפרכסת, מראה אותה ומגמגם דבר־מה, כאילו הוא משתף דבר־מה לה ולצפור. אחר־כך מוציא הוא חוט מכיסו וקושר את רגלי הצפור, ובו ברגע כאילו משליך מיני חבלים כלפי חנה שיינה’ניו – והריהי עם הצפור, שתיהן יחד ככפותות ועקודות לפניו.

– הביטי, בעלת־בית! – כאילו גוזר פאנאס במין קול קרוש.

כאילו נתקע איזמל בנשמתה של חנה שיינה’ניו: שיחתו וצורתו של פאנאס הן עתה כלחישתה וכפרצופה של ז’וּצ’יכה, בעשותה בלהטיה. כנראה, נתגלו כבר לממזר משוּקץ זה סודות הכשפים של אמו המכשפה. משתוקקת היא לברוח מפאנאס, אלא שמיד היא נזכרת, כי אסור למכושף להפסיק לאחר שהתחילו בו במעשה כשפים, והיא נשארת רתוקה למקומה.

והצפור מפרפרת בידיו של פאנאס, – והוא – כאַנָס זקן ורגיל – משחק הוא בשללו, מורט מעט מעט באצבעותיו את נוצותיה של הצפור, וכמתגנב הוא תוקע צפרנים לתוך רגליה ומחליק ומחניק באצבעותיו את צוארה. זיעה קרה חולפת את גופה של חנה שיינה’ניו: כאילו פאנאס אוחז בה ממש ובצפרניו הוא מורט אותה ושורטה, מטפל בצוארה ועוסק ברגליה. רוצה היא לצעוק, ופיה קפוץ, אין גרונה מפליט קול. מתאמצת היא לקום ולברוח, אבל כאילו בן המכשפה דאג לדבר וקשר אותה מסביב. הנה כבר יצאה נשמתה של הצפור ופאנאס זרק אותה מידו כדבר נתעב, קפץ מעל החבית ונעלם.

כמסתתרת מעיני בני הבית עוברת חנה שיינה’ניו בחשאי אל מיטתה. שעה ארוכה שקועה היא שם, ואחר־כך היא מדברת בקול חלש אל בעלה ואל פנינה. אולם אינה מגלה אף בחצי דיבור את המעשה הרע שעשה פאנאס, ואת כל היסורים הקשים שגרם לה. ענין זה נעשה לה כסוד קבור בנפשה ואינה מגלתוּ לזולתה, כאשה כשרה זו, שלא תספר על מעשה נבל, שפגע בה ברחוב והחזיק בה ונשק לה. ובלילה אין מנוחה לחנה שיינה’ניו ועד שעה מאוחרת תשכב פנינה אצלה.


 

ג

והיהודים בעיירה שרוּיים בצער ובפחד. ה“בּאטקוֹ” של “וילני חלוֹפּצ’י” עדיין מקבל יום יום את תשלומי הקוֹנטריבּוּציה שנתחייבו לו היהודים, אלא שכבר רמז ואף הגיד מפורש, שאין עוד בכוחו לכבוש את תאותם של “בניו”. טוענים הבנים, ובצדק: בכל המקומות נעשה רכושם של היהודים הפקר ובני עם הארץ נהנים מחורבנם, ובמה פחותים הגויים שבכאן מאחיהם הגויים במקום אחר? למה יגרע חלקם? – ועוד, הפלוגות של ה“צ’וֹרני חמארי”2 מתקרבות והולכות ומי יודע אם ישמרו “חוק ומשפט” ובאחד הלילות האפלים לא יפשטו כארבה על פני העיירה ויקחו מן השלל, שעל צד האמת שייך הוא לגויי המקום ולא להם – ומי אחר־כך יהיה מהשוטים והנעלבים? – והיהודים שומעים את הדברים התמימים והצודקים הללו וביראה ואימה נשמטים הם אחד אחד לבתיהם. “חוקרי עתידות” מבין יהודים מוסרים דברים בשמם של גויים, ש“ענין” השוד והחמס כבר נקבע ליום פלוני וכאילו אף נסתדרה כבר למפרע מעין חלוקה, שעל פיה יהיו רשאים הגויים לקחת אך מהיהודים שהם שכניהם ולא משכניהם של אחרים. היוצא מזה, איפוא, שרכושו של שמואל חתן הרב יעבור לידיהם של שכניו הגויים, שאף ז’וּצ’יכה ובניה הממזרים בכללם.

– כשנתתי היום סבון לז’וּצ’יכה לכיבוס הלבנים – מבררת פנינה את מצב השעה לפני שמואל חתן הרב ואשתו – נכנסה לכאן ובשתי עיניה בדקה בכל הפינות.

– תמקנה עיניה! – חותמת המבשלת את דברי פנינה, כשהיא באה מן החדר השני. – סח לי פאנאס, הממזר שלה, כי בשעה שיתחילו לפרוע, מיד יכנס לכאן וכאחד ה“פריצים” יקח תחת זרועו את בעלת הבית ויביאנה אל מיטתה… – מוטב תפרח נשמתו ולא תתקיים נבואתו.

חנה שיינה’ניו מתאדמת, כאשה צנועה, שנבל בא כנגדה ותפס בשמלתה לעיני רבים.

ובעל הבית סוקר בכעס כלפי פנינה וזורק בה במרירות:

– בודאי את מפטפטת, כי בכסת טמונים חפצים יקרי־ערך. אין סוד לנשים. מן הראוי היה להעביר את התכשיטים למקום אחר.

פנינה מצטדקת ונשבעת מתוך בכי, שלא פירסמה שום דבר. המבשלת היא האשמה. למה היא נכנסת בדברים עם פאנאס? ולמה נותנת היא לו לאחר הסעודות ללחך אתת הפנכות בפי הטריפה שלו?

וממחרת היום, עוד מתחילת הבוקר, נופלת חנה שיינה’ניו לתוך עצבוּת גדולה. כרוכה בבגדיה ושרויה במרה שחורה היא שקועה במיטתה כל היום. לעת ערב נחטפת היא לשינה קשה; ואחר־כך היא ניעורה פתאום בקול, ובחרדה היא מוסרת לבעלה, שחלמה חלום ונתגלה לה הקץ שלה. באה אליה אמה בחלום: שבע שנים כבר לא נראתה לה אמה בחזון לילה, ועכשיו באה. באה ורמזה לה באצבעה וקרצה לה בעינה, כאילו לילך אחריה לשם קראה לה. והחלום נפתר מאליו: היא כבר הגיעה עד גבול שנותיה של אמה, וכאן פוסק גם חוט חייה. אמה ואם אמה לא האריכו ימים, והיא, בשר מבשרן, הריהי הולכת בעקבותיהן. ומספרת היא באנחות לבעלה, שעוד בזמן שחרית, כששכבה במיטתה, הגיעו לאזניה קולות של הרבה כלבים בוכים מסביב לבית. קרבה אל החלון והביטה – ולא נשאר אף כלב אחד מסביב לבית.

– השכיביני! – מתחננת חנה שיינה’ניוּ בתחילת הערב בקול רועד אל פנינה.

פנינה נחפזת לגשת אליה, להציע את משכבה, להפשיט את בגדיה, והיא כתינוקת מתפנקת לפניה וכתינוקת היא נכנעת ונשמעת לה. בהנאה מושיטה היא לפנינה את רגליה להתיר את שרוכי נעליה ולחלוץ לאט־לאט את גרביה. גומעת בגמיעות חלושות מעט חלב, לוחשת “שמע” בהפסקות, וכנלכדת ברשת־קסמים מתכנסת היא אל תחת שמיכת המשי.


 

ד

להעיירה מ. משחקת השעה. החיה כבר פערה את לועה לבלוע אותה ולאבדה מן העולם – והנה היתה לה הרוחה. שמואל חתן הרב וסיעתו לא הוציאו אף רגע לבטלה ומצאו סגולה חדשה להשפיע על ה“בּאטקו” כי יאריך את חסדו ליהודים. ממקור נאמן נודע להם, כי פּאראסקה, ידידת נפשו, זקוקה למיני ארג, ונזדרזו והמציאו לידה אותם אריגים ושאר מתנות, ובמקצת הועילה התרופה. והפלוגות של ה“צ’ורני חמארי” שבעיירה הגיע לאפן ריח בא ממקום אחר, ובערב אחד כאילו נשא אותן רוּח ויתקען בגבולות ההרים של שפת הדניסטר. בין כך וכך ובענין הפרעות נעשתה העיירה מין נדחה. ועובדה זו הטילה ללבבות שמחה עצומה.

– לא הרי תענית נדחה כהרי תענית שנתבטלה, – מפרשים יהודי העיירה אלה לאלה.

ואולם דיה צרה בשעתה, וענין של חיי שעה גם הוא ענין, וזכרוּ לכם, יהודים, כי יהודים אתם ואל תבקשו גדולות!

עוברים שני ימים רצופים ועוד חצי יום ובעיירה שלום ושלוה, אין צוחה ואין אנחה. כבר יהודים מנחמים זה את זה: מכיון שהענין נתאחר – ישתקע לגמרי ויעבור ויבטל. סוף סוף הרי בעוד שני שבועות ימי הקציר מתחילים ויודעים הגויים, כי בשדות ובגנים השנה היא שנת ברכה בלתי מצויה ואין קץ לבר ולפירות אשר יאספו. במשך שבועות ארוכים יהיו כל הגויים עסוקים ולא יהא סיפק בידם לטפל במעט העניוּת של ישראל. והרי גם נחלות שדותיהם וגניהם של בעלי האחוזות בשנה זו בעלים אין להם – ברחו למקום שברחו, – וכל הרוצה ליהנות יבוֹא ויטוֹל מהם. וכלוּם הידים פשוּטוֹת אָז להרוג, כדי לשדוֹד ולגזול?

יום שבת. שמואל חתן הרב שקוע ביחידות בחדרו לאחר שישן שינה של צהרים ולאחר שלמד את שיעור הצהרים שלו. בהרחבת הנפש מיסב הוא לשולחן ומהנה את עצמו במרקחת שזיפים, שרקחה אשתו שלשום ומהנה את לבו במיני הרהורים, שאף הם מתוקים כאותם הפירות בצלחת שלפניו. זה כשני חדשים מטפלים הגויים בקציר ובדיש וליהודים היתה הרוחה. אף הוא עשה בזמן זה עסקים לא רעים, מכר שטרי מעות מכל המינים והמהדורות ו“סחורה” זו ושאר מיני סחורה שמורים אצלו מן השנה שעברה ומקודם לכן ומחירם עלה עכשיו פי כמה וכמה. בשני החדשים האחרונים הספיק לקמץ ולקבור סכומי כסף הגוּנים ולא איכפת לו אם למתן בגלוי ובסתר הפריש ויפריש כך וכך אחוזים מן הריוח, כי הרי יש חשבון בדבר. ואף חנה שיינה’ניוּ שבה קצת למנוחתה והמרה השחורה כמעט נסתלקה מעליה. כל הימים הללו טרודה היא בריקוח פירות ובענין השידוך של פנינה, שמציעה חוה’לי ושעכשיו התחיל מקבל צורה הקרובה למציאות. מחר בבוקר נוסעת היא עם פנינה אל העיר ומחרתים יבוא שמואל לשם. ובערב יום השלישי, אם ירצה השם, יגמרו את השידוך ויכתבו תנאים ויעשו סעודת אירוסין, הכל בכי־טוב.

ובחדר השני מקבלת חנה שיינה’ניו את פני אשת הרוקח, אורחתה התדירה לצהרי שבת, והרי היא ופנינה מכבדות אותה באגוזי יער ובמרקחת שזיפים רעננה, ושלשתן עוד משוחחות בנחת ובידידות. נחה על חנה שיינה’ניו רוח צהרים טובה ונעימה והיא יושבת לה מדושנת עונג־שבת.

– השזיפים יפים והשרף נפלא – מציינת האורחת בנענוע חן – אנא, חנה שיינה’ניו, הגידי נא לי: במה השבחת כל כך את השרף?

בעלת הבית שמחה ונהנית ומעידה וחוזרת ומעידה, שלא השתמשה בשום סממנים והשרף עלה יפה מאליו. שוב האורחת מהללת את השרף המצוין, ואגב היא מספרת שהסתכלה אצל החייט בשתי שמלותיה החדשות של פנינה. אותה שמלה קנמונית עם הקוים ואותה שמלה קושטית עם הנקודות, זו שמארג מרקיזט. אבל את שמלותיה החדשות של חנה שיינה’ניו לא ראתה.

– הרי לא אני הכלה, – מסברת חנה שיינה’ניו בנעימות – וחלילה לי בעת צרה כזו לתפור לי מלבושים חדשים. מסרתי לחייט לתקן את שמלת החופה הלבנה שלי וגם זוג חולצות בהירות, ועוד משהו – ולא יותר…

– שמלת חופה זו – מעירה פנינה – הכניס החייט אתמול סמוך להדלקת הנרות ולא הספיקו אפילו למדוד אותה.

– אנא, חנה שיינה’ניו, מדדי נא שמלה זו, ואראה אף אני, – משדלת האורחת את בעלת הבית בסקרנוּת מרובה.

נכספת היא חנה שיינה’ניו לראות את עצמה בתלבושתה המחודשת ובקשת האורחת מתקבלת על לבה.

אשת הרוקח ופנינה מיד מתקרבות ומתחילות להפשיט את שמלתה של חנה שיינה’ניו, והיא אינה מזיזה אף אצבע בעצמה. פנינה ואשת הרוקח משפרות את חנה שיינה’ניו בשמלת החופה שלה, וטרם תגמורנה לתת עליה את כל חלקי תלבושתה, – וכבר הן גומרות את ההלל על התופרת ואף על החמדה והנוער ששמלה זו משוה לה.

– צורת־כלה נאה ונעימה מזו לא ראיתי מימי – חורצת האורחת את משפטה.

בינתים נשמע רעש דברים מחדרוֹ של בעל הבית וכל שלש הנשים זו אחר זו הטו אזניהן כלפי פתח החדר.

– בעלי מדבר בחדר השני… – דובבת האורחת – למה בא? – ודאי איזה מאורע בלתי נעים.

– צרה באתנוּ! – מבשר הרוקח, הפורץ שטוף פחד אל החדר, וכשהוא פוגש בבעלת הבית הריהו מתבלבל ומתבטל מכל השפר וההדר הנסוכים עליה: – נודע הדבר, שפלוגת הרוצחים האכזרית “ני ז’וּריס!”3 יצאה הבוקר ופניה מועדות אלינו, בודאי תגיע לכאן בחצי הלילה.

– היכן שמואל? – מתיפחת חנה שיינה’ניו, נפעמת ונכלמת, כאילו קפאה לעמוד באמצע החדר מבלי יכולת לזוז ממקומה.

– תיכף יכנס הביתה! – מרגיע אותה הרוקח – בעיירה כבר התחילו יהודים מתחבאים בבתיהם ואצל גויים נאמנים, והרבה ממהרים לעבור בדרך הקצרה בין השדות אל העיר.

– גם אני אברח! גם אני אברח! – מגמגמת חנה שיינה’ניו, – ועדיין כמסמר תקועה היא במקומה באמצע החדר, כנותנת בעל כרחה לכל העינים לבדוק ולחזור ולבדוק בכל יפעת תלבושתה שלא בשעתה.

– בדרך זו, שבורחים בה עכשיו אל העיר – מספרת פנינה – כבר עברתי ברגל כמה פעמים. קצרה היא ולא מסוכנת כלל. מהלך שתי שעות ולא יותר.

– פנינה’ניו, לבבי וזהבי, התלכי עמי העירה? – מתחננת חנה שיינה’ניו לפני פנינה ורצה כנגדה כילדה קטנה זו, שבמקום זר ראתה מרחוק את פני אמה.

– אלך לכל אשר תקראיני – מזדרזת פנינה להשקיט את חנה שיינה’ניוּ, – תיכף ומיד נלך שתינו העירה… ודאי שצריכה את להסיר מעל אצבעך את טבעת הזהב, לא כדאי בדרך… ניכנס אל החדר השני ואחליף לך את שמלתך.

וחנה שיינה’ניו נרתעת לאחוריה כשני צעדים מלפני פנינה, כחוששת שמא, חלילה, תתחיל פנינה לפשוט את שמלתה ועל ידי כך תשהה את ענין היציאה, והיא ממללת בתחנונים:

– יהא כך, יהא כך, ובלבד שלא נתמהמה ונמהר ונצא, ונצא.

– גברת! – צוהל הרוקח כנגד חנה שיינה’ניו לאחר שהוא מתלחש עם אשתו: נמנה ונגמר אצלנו, שתלכי עמנו ועד יעבור זעם תמצאי בביתנו מקום מחסה נאמן. בודאי ידוע לך, גברת, כי את ביתי וחצרי קניתי מגוי אחד. ובחצר שלי יש מדור חזירים הסמוּי מן העין, לתוך אותו מקום מפלט ניכנס כולנו, אני ואשתי וגם את צטרפי אלינו.

וחנה שיינה’ניוּ כאילו אוטמת את אזניה משמוע את הדברים, תופסת מעל גבי הקיר את רדיד הדרך שלה ומתעטפת בו ונמלכת בנפשה ומחלטת שלא לסלק מעל אצבעה את הטבעת. “שמירה” היא לה מאמה ומימיה לא נפרדה מעליה. והיא ממהרת ועוזרת לפנינה לגלום מלבושי דרך – והרי הן שתיהן יחד עומדות שלוּבות זרוע, מוּכנות ומזומנות לצאת.

נכנס שמואל, סוקר את כל החבורה וזורק באשתו ובפנינה:

– להיכן?

חנה שיינה’ניוּ מטעמת, שבורחת היא מפני פאנאס וחבריו והולכת היא העירה. ופיקוח נפש דוח שבת.

– ומה הבטחון שבעיר? – מתרגז הבעל – ועוד מנוסת סכנה וטלטול דרך! והרי גם כאן עוד לא אבדה עצה!

חנה שיינה’ניו נעשית כחרשת לגבי דברי בעלה. ולאחר שעה קלה – וכבר היא ופנינה מעבר לפתח ביתה ולשער חצרה. עוד רגעים מועטים ושתי הנשים כבר חולפות בנתיבות לא סלוּלות. יוצאות מרשות גן ירק אחד ועוברות לגן ירק שני, דורכות והולכות בצנעה ובהעלם וצופות בחשאי ובגניבה. ועם כל עשר פסיעות שחנה שיינה’ניו פוסעת נחלשת היא ונעשית תלויה יותר בפנינה.

– בטחי בי ואַל תיראי! – מחזקת פנינה את חנה שיינה’ניוּ, מחזיקה בה כבדבר יקר ובזרועה כאילו בולעת את זרועה. חנה שיינה’ניו מפגרת ופנינה אינה מרפה ממנה ומושכתה הלאה.

ופנינה וחנה שיינה’ניוּ כבר מתרחקות מכל מוצאי ומובאי גני הירק ומכל המכשולים שמסביב לבתים ולרפתות. כזוג חבוק של בתולות מטיילות הרי הן בוחרות להן שביל נאמן בשדה, חוצות בתוך פלגי אור שמש ומסביב להן שקט ונועם. באים לקראתן שני גויים ומשמיטים את כובעיהם ומברכים אותן לשלום ועוברים והולכים לדרכם. והן אוחזות במסילה צרה שבין שתי גבעות ומרחוק נשקף כנגדן קצה גבול היער.

– עייפתי, – לוחשת חנה שיינה’ניו מתוך נשימות קצרות ומתוך התנפחות חזה והסתמקוּת לחיים – עוד רב הדרך?

– חצי הדרך עברנו, – מבררת לה פנינה ומתעכבת קימעא ופושטת מעליה את רדיד הדרך וקופלתו ונוטלתו תחת שמאלה, ובימינה שוב חוזרת היא לילך עמה שלובת זרוע – אקל מעליך ולא תוגיעך ההליכה, וכשנצא מן היער שוב אלבישך. מה נאוה את בשמלת המשי שלך! כאילו אני מוליכה כלה מהודרת אל המחולות בשעת חתונה.

רגעים מעטים שולטת דומיה ואין כל שיחה. נשמע רק שאון הצעדים הפזיזים של שתי הנשים.

– קצת אימה עלי, – מתאוננת חנה שיינה’ניו לפני פנינה, כשהן נבלעות יותר ויותר בתוך עבי היּער – כאן אין חיות רעות? – דומה לי כאילו אורבים לנו מכאן ומכאן…

…מקצה היער המולה דקה באה ותוססת. המולה זו שופעת ונשמעת יותר ויותר, ועל פני חנה שיינה’ניוּ חולף רעד קל ומפוזר.

– בודאי יהודים שכמותנו מתקרבים ובאים מאחורינו – מרגיעה פנינה את בת לויתה.

וההמולה נעשית יותר תכופה ויותר עמוקה, ומתוכה מבצבצת ועולה מרוצת רגלים של בן־אדם.

– רודפים אחרינו! – קוראת חנה שיינה’ניוֹ ונלחצת אל פנינה ומפגרת קצת בהליכה. ידיה כאילו נאחזות במיני סבכים ורגליה כבדוּ.

מרוצת השטף נעשית יותר חודרת, ולבסוף מצטרפת אליה שריקת שפתים חוזרת ונשנית. פנינה מחוירה, גוררת את בת־לויתה אחריה, פוצרת בה בבכי ונוזפת בה בכעס למהר בכל כח.

– הניחיני נא! – מתחננת חנה שיינה’ניו לפני פנינה, עוקרת את זרועה מתוך זרועה, נרתעת שתי פסיעות הצדה וניצבת כנציב מלח.

– ז’וּצ’יכה! ז’וּצ’יכה! – מגמגמת בלחישה חנה שיינה’ניו ומראה באצבע על איזה דבר.

כחצי רגע עומדות שתי הנשים ומציצות זו בפני זו וכאילו אינן מכירות זו את זו. ופתאום מתחילה פנינה לרוץ בכל כוחה, מכונת את ראשה כלפי חנה שיינה’ניו ומפייסת וגוזרת:

– רוּצי אחרי! למה נעצרת? נוסי! דולקים אחרינו! ברחי לך!

וחנה שיינה’ניוּ עומדת ואינה זזה אף כמלוא נימה, כאילו מישהו אוחז בה ואינו מרפה ממנה. גלי אש וקרח צפים על פרצופה. פעם היא מביטה לפניה כלפי פנינה, שמסתלקת ומתעלמת ממנה יותר ויותר ופעם היא מכונת את עיניה לאחוריה, אל מול המרוצה והשריקה, שמפניהן היא מפחדת ואליהן היא משתעבדת.

– עמדו! – מזמזם ומרפרף באויר.

חנה שיינה’ניוּ נשארת תקועה במקומה ומחכה לרעה המתקרבת אליה מתוך עקשנות וטמטום רגש של בהמה בשעת שריפה.

– עמדי! עמודי! – נפלטים ומפרכסים בתוך המרוצה והשריקה קולות של אדם, שעדיין אינו נראה לעינים. והקולות הללו נמתחים כקורי־עכביש מסביב לחנה שיינה’ניוּ, ובעל כרחה היא מסכנת ומשקעת את עצמה בתוכם. כאילו מרגישה היא במין דגדוג משוּנה, שמדגדג על פטמות שדיה ומכאיב להן ומנעים להן, כאילו נודף מסביב עשן־גחלים חריף ומתוק וראשה סובב וגופה צונח ושוקע…


 

ה

מבין האילנות מתגלה גוי קטן, נער בלא שפם ולא סימן זקן – הוא פאנאס בן ז’וּצ’יכה הכובסת. פאנאס בא בדהרה ובשריקה, נוהם ונושם, מפרפר ומזיע. משגיח הוא בחנה שיינה’ניו וניצב כעשרים פסיעות מלפניה, שמח בה ומתבונן אליה ומתבייש מפניה. משמיט ואינו משמיט אותו מין קארטון שעל ראשו וזורק כלפי החלל בדרך ארץ:

– הנה בעלת־הבית!

חנה שיינה’ניו ניעורה מתוך הקפאון של ביעותי התעתועים ועיניה סוקרות ומציצות לנוכח פאנאס. קצת מגוחך ומחוסר־אונים הוא עכשיו בעיניה. והיא כאילו יוצאת מתוך אותה רשת שנפתלה בה, ומרגע לרגע היא מתאוששת ומתבצרת וכבר נכונה היא לגעור בנזיפה בפאנס ולגרשהו מעל פניה. ובקול טעון רוגז ובוּז ובשפת גויים בלוּלה שבפיה היא מתרסת כנגדו:

– נער, למה באת?

פאנאס מתבלבל ושתי שפתיו סתומות הן, כמי שאינו יודע להשיב וכאילו נחפז הוא לחסות בכלי־הזין שלו, הוא מוציא סכין ארוכה ומראה לה. אולם כלי־זין זה אינו מטיל אימה על חנה שיינה’ניו כל עיקר.

– בעלת־בית, נלכה הביתה! – אומר פאנאס, ספק מבקש, ספק גוזר.

דברי הנער מתקבלים על חנה שיינה’ניוּ בהסכם גמוּר. ומיד ניתקות כפות רגליה והיא פונה ללכת חזרה בדרך שבאה משם. ופאנאס הולך בעקבותיה כעשר פסיעות מאחוריה. צועדת היא קוממיות ומביטה ברצון ונושמת במנוחה וארשת פניה וכל תנועותיה מתחילות להיות אותן הרגילות אצלה. קצת מפתה היא את עצמה להאמין, שפאנאס, כאחד מנערי הגויים הבזויים, חמד לו לצון וכבר התל בה כנפשו, ובודאי עוד מעט יעזבנה לנפשה. אבל כיצד תרהיב עוז בנפשה ללכת לבדה מרחק רב כל כך ואיך תמצא בעצמה את הדרך לשוב הביתה? וכלום אפשר עכשיו לעבור סמוך לשכונת גויים בתלבושת כתלבשתה בלי מעיל מלמעלה, – כלומר, לצאת מן הפח אל הפחת? ולמה זה נתנה לפנינה לעזבה ולהשאירה בלא הרדיד ובלא כל המעות שהיו צרורות באותו מלבוש? – מחשבות קשות מתרוצצות בלבה והיא גומרת בדעתה להבטיח בדרך שבועה מתנת כסף לפאנאס, ובלבד שלא יעשה לה כל רעה. אולם מיד היא מודה בדבר, שפאנאס בודאי לא יאמין לה, להבטחתה ולשבועתה ומחליטה בנפשה לתת לו את טבעת הזהב שבאצבעה, בתנאי שלא יוליך אותה הביתה, אלא ילוה אותה העירה. ובלי ספק עוד ידביקו את פנינה בדרך, ומשם תעבורנה שתיהן למחוז חפצן. צער גדול לה לאבד טבעת זו, שהרי ירושה ושמירה היא לה. אבל כבר סדוּרים הדברים בפיה. הופכת היא את פניה כלפי פאנאס – והוא כמה פסיעות לפניה ומתניו החגורות דומות לחבית של זפת, שחשוקי ברזל עליה באמצע, והוא נטה הצדה ופרץ לתוך משעול, שמוליך לעבי היער, צופה לה בכעס וצועק לה בזלזול:

– למה את מפגרת בהליכתך? אַל תדדי כתרנגולת! מהרי ורוצי אחרי! מתוך חרדה וכנתונה להיפנוזה היא דחופה לרוץ אחר הנער המכוער, שמתעמק ומתעלם בעבי היער. בקומתה גדולה חנה שיינה’ניו כמעט פי שנים מפאנאס הגוץ, וכילדה פותה, פזיזה ופוחדת היא כרוכה ולהוטה אחר כל מדרך כף רגלו ואל כל אשר יטה ראש ויביט, אף היא תהפוך פנים ותעיף עין. בדילוג עובר לו פאנאס על פני חריץ, ואף היא קצת בדרך קפיצה וקצת בדרך זחילה ממהרת לעבור אחריו. עולה לו פאנאס לראש תל עצים, שניצב לשטן על דרכו ויורד לו משם, ואף היא חופנת את המשי של כנפי שמלתה ובכל ארבעתיה היא מטפסת לשם ומתגלגלת משם ומזדרזת, כאילו חושקת היא שלא להיות פרושה מעמו. קצת דומה היא עכשיו לכלבה זו, שקצה חבל דק עוטר את צוארה, וקצהו השני בידי נער רץ מלפניה, ולכל תנועה שובבה של הנער הריהי נמשכת לכאן ולכאן מתוך העוית־פנים נוראה. וכבר נעשו קרעים בשמלה וגרבי־המשי שברגליה מלאו קוצים וברקנים, וכבר נלאתה נשוא, וידיה רפות וברכיה כושלות ולא נותרה בה נשמה וכולה צער ופרפור. וכבר בעיניה הדומעות דולקת אש הזעם, ונדמה, עוד מעט תחטוף שוכת־עץ ותכה מכת מות את הגוי הקטן, שכמין שרץ הכניס אותה תחת צפרניו־טלפיו. ושוב היא כולה התפייסות והתרפסות לפני פאנאס, וכמוקפת מיני כישופים משונים, הריהי רצה אחריו. שוב היא נעשית מעין קרקע לדריסת רגל ומקבלת את יסוריה מידי מענה מתוך מין משמעת של רצון והכנעה.

– כאן ננפש מעט, ומכאן ישר הביתה! – מודיע פאנאס בקול מנומס וחצוף כאחד, כששניהם כמעט בבת־אחת יוצאים מתוך חריץ ועומדים בגבול יער ושדה.

פאנאס נותן לבת־לויתו להינפש מעט מעמל הדרך, ובעצמו הוא פורש לו בחשאי הצדה. חנה שיינה’ניוּ פולטת מפיה נשימות קטועות ואת עיניה היא מעיפה אילך ואילך כדי לדעת את המקום. חלקת שדה קטנה ומרובעת וסגורה לה בין גבעות, ותעלה לה מעין מחיצה מכל עברים. שום עשב ושום צמח אין בה ועל כל הקרקע שפוכה מין דייסה של קש ישן ונרקב מעורב בזבל־בקר שמן. כנראה המקום שימש ימים רבים מרבץ שדה לבהמות. פינה מתה, שנשכחה מרגל אדם ובהמה גם יחד. ובלבה של חנה שיינה’ניו מזדעזע דבר־מה קר ומקפיא כקרח. בשביל מה ולמה דלק אחריה גוי מנוּול זה והבריחה למרבץ הבהמות השומם שבכאן? – בודאי יתכנסו לכאן כל בני ה“חבריא” הנעימה של פאנאס ויענו אותה, שתגלה להם את כל המקומות, שקבר בהם בעלה את מעותיו. מה תגיד להם? – גלוי וידוע לפניה רק אותו מקום יחידי, ששם הטמינו את מרגליותיה ושרשרותיה וחלק מכלי הכסף. והיא ניעורה ברוגז ובקוצר־רוח ומתכוננת לדרוש בכל תוקף תשובה מפאנאס, לשם מה הביא אותה לכאן. מתכונת חנה שיינה’ניוּ לדבר עמו קשות, והופכת כנגדו את פניה וממצמצת כנגדו את עיניה. והוא – כאילו להטים בעיניו וקסמים בידיו, וכז’וּצ’יכה בשעת הכישוף יוצק הוא משתי עיניו מיני אדים, שמערפלים ומסכסכים את מוחה ומיגעים ומכבידים את גופה. מיד היא מתבלבלת ופוסעת לקראתו. והנה היא כבר עומדת לפני פאנאס, ומתוך שברי אנחה היא כמתחננת לו בקול־בוכים ועוֹגב:

– אימתי תוליכני הביתה?

ופאנאס רגעים מועטים כאילו מריחה ומלקקה בשתי עיניו. והיא כאילו קפאה במקומה מנשמת מבטיו. עוצמת היא את עיניה וכמגרשת זבובים מתוך שינה מנדנדת היא את כפיה לכאן ולכאן. חום צורם וצורב נשפך מתחת לעורה, ופניה נכבשות בקרקע הכתום והשמן. ופתאום רומז לה פאנאס ויוצק לתוך שתי אזניה מלה אחת:

– שכבי!

חנה שיינה’ניוּ מפליטה מגרונה צעקה קטועה וכאור ירקרק־צהבהב חולף ברטט על פניה. תש כחה לעמוד בפני הגזירה. כעבותות חלקות ומתוקות מושכות אותה בלי הרף אל אותו השטיח הצהבהב הפרוש מלמטה, על גבי הקרקע. ראשה סחרחר ופניה מתעותות. עוד רגע ומתוך פרכוסי אנקה צונחת היא לארץ, וכקצף מבעבע מתפתלות מכל עבירה כנפי המשי הצחורות של שמלת החופה שלה.

– חר־רו! – נוחר פאנאס כחזיר, בהתנפלו על שללו.


 

ו

ממחרת היום בבוקר מתבשרים כל היהודים שבעיירה, שעלה בידם של שמואל חתן הרב וחבריו לקדם את פני הרעה ולעצור בעד המגפה. עוד אמש נכנסו במשא ומתן עם ה“בּאטקוֹ” של ה“וילני חלוֹפּצ’י” ועם פּאראסקה ידידתו, וביד נדיבה כיבדום במשקאות חריפים ובמתנת כלי כסף ושמלות. אז יצא ה“בּאטקו” עם פרשיו לקראת הרוכבים של פלוגת “ני ז’וּריס”, שקרבו למקום בחצי הלילה וסידרו לכבודם קבלת פנים נהדרת. עשו כרה גדולה ושתו שתיה הגונה ולשם הביאו כך וכך דמי פדיון נפש ותיבות גפרוּרים וארגזי טבק וכדומה. ועוד קודם זריחת החמה לא נודעו עקבותיהם של כל אותם הרוצחים. סוחרי המקום העריכו את כל ההיזקות והוכיחוּ, שליל פחד זה בלע ואכל את פירות ההכנסה של העסקים שבכל הימים הטובים האחרונים. – ואף הישועה רק ישועה לשעה היא, כי מי יודע מה יביא ערב ומה ילד יום – ואַל תפתח פה לשטן.

כשעתים לפני הצהרים חזרה פנינה מן העיר ונתפרסם הדבר, שחנה שיינה’ניוּ נשבתה לגויים – ותרעש כל העיירה ותקם מהומה גדולה. בערב נמצאה גופתה של חנה שיינה’ניו במרבץ הבהמות השומם שבגבול היער. ושמואל חתן הרב קונן קינה גדולה על אשתו אשר שוּדדה ממנו, וסיפר כי קודם שנפרדה מעמו התחנן לפניה שלא תנוס מנוסת חפזון, – והיא נתעקשה שלא כדרך הטבע. דחופה ומבוהלת פרצה מן הבית וכאילו בעצמה נמשכת אחר המות ואת נפשה הקריבה. ופנינה יבבה ובנהי תמרורים סיפרה, כי בהגיע שתיהן למקום הפורענות שביער, במקום שהגזלנים רדפו אחריהן – כאילו נקשרו אבנים לרגליה של המנוחה, השחירה והצהיבה וגם הזכירה בלחש את שם המכשפה ז’וּצ’יכה, ולא זזה מהמקום שעמדה בו, כאילו המתינה עד שידביקוה הרוצחים ויעשוה קרבן.



  1. בחורי דרור.  ↩

  2. העננות השחורות.  ↩

  3. אל בעצב.  ↩

המלצות קוראים
תגיות