בין נהר דניפּר ונהג טיאַסמה, על גבעות ובתוך בקעות, פזורות מושבות וכולן טובעות בגני־פרי. קרן־זוית זו, סביבת מדוינה וצויטנה – אדמת עדית היא, זבת זהב, והעם בה כחול אשר על שפת הים. עם רב ועל־כן נחלותיהם מצומצמות, רצועות צרות של חיטה וכוּסמת, ועיקר פרנסתם על פרי העץ. ברוב ימות השנה האכּר ובני ביתו שקועים בגן, שותלים ועודרים, זומרים ומרכיבים, וכשצינה שולטת באביב – מבעירים מדורות ומעלים עשן. בימי האסיף משתתפים עמהם גם היהודים: חוכרים גנים, קונים פירות ומוציאים את הסחורה לשוקים.

מדוינה מהוללה בתפוחיה. טובים תפוחיה מענבים, כיין־הרקח טעמם, אין דוגמתם בכל הסביבה, מגדוֹת הטיאסמה ועד גדות הדניפּר. גדולה היא מדוינה – “גויים” רבים בה ויהודים לא מעט. שתי “צירקבות” ולהבדיל – שני בתי־מדרשות. גויי מדוינה כולם “בעלי־גופים” עשירים, תקיפים וחצופים. גם כלביהם עזי־פנים וסוסיהם אבירים. ושם יצא לבחורי ישראל ממדוינה, כולם זקופים וחסונים, אוכלים מיגיע כפיהם, ברזל מוצק, בחורים כארזים – גיבורים. זריזים ועליזים משכימים הם לגנים ומנערים את התפוחים המשתפכים כאבני ברד על הקרקע. מלקטים ובוררים, אוספים בשקים ואורזים בארגזים, ממלאים את הקרונות ומובילים את הפרי לשוקים קרובים ורחוקים, יומם ולילה.

צויטנה משוּבחת בשוֹשניה. שושנים לשם מרקחת, מרקחת נפלאה, בשׂוּמה וריחנית – שאלו לקקני קיוב ויגידוכם. קטנה היא צויטנה, תושבים מעטים ונער יכתבם, שמונים משפחות גויים, ויהודים – כמחציתם. “צירקבה” אין בצויטנה ואף לא בית־מדרש. והיהודים מתפללים בבית רגיל, בו מסדרים גם את החתונות ובערב פסח אופים בו את המצות. גויי צויטנה לא עשירים הם, ענותנים, רשלנים וישרי־לב, כמוהם גם כלביהם העצלנים ובהמתם השקטה. גני־שושנים ליד כל בית, והיהודים חוכרים את הגנים ומרקחים את השושנים וכדים־כדים מוכרים לסוחרים. ומוניטין יצאו לבנות ישראל מצויטנה, כולן נאות ומכוערות אין בהן, לחיים שושנים ועינים ביישניות, צמות שחורות ונשמות טהורות. כחודש ימים אחרי חג השבוּעות יוצאות בחוּרות ישראל לקטוף בשושנים, מספרים בימינן ונפות בשמאלן וכנופיות־כנופיות הן פושטות בגנים. קוטפות ומפטפטות, שרות ולוקטות. בנות־חיל, כל אחת מהן תלקט ארבעים נפה ביום, לא תמעיט.

מדוינה הגדולה וצויטנה הקטנה שתיהן מתנוססות על גבעות, לא רחוקות זו מזו – מהלך שתי שעות ביניהן. בחוּרי מדוינה הבאים בצהרי־שבת לראות בבנות צויטנה, נעשית להם קפיצת הדרך – בוקעים להם נתיב ביער ומקצרים את השטח המפריד. מבקשים להם הצעירים הללו בת־זוג מצעירות צויטנה ולא ממקור אחר, ואשרי שזכה ומצא. באים ומתודעים, יחד יושבים על סְטָיוֵי הבתים ומשׂוֹחחים ומחייכים, מפצחים גרעינים, טועמים מרקחת שושנים, מתקרבים, מתחבבים, ולבסוף בא השדכן אל המוכן וגומר – כך מנהג המקום. ופתגם שגוּר בסביבה: “כלה ראוּיה לשמה בקשוה בצויטנה וחתן הגון במדוינה תמצאו” ואל תחליפו גירסא.

צויטנה מתחתנת במדוינה ושתיהן מחלקות ביניהן שמחות של חתונות וימים טובים. וגם הימים הרעים האחרונים, ימי החורבנות, הגיעו לשתיהן יחד. נפתחה הרעה במעשה בחתן ממדוינה ובכלה מצויטנה.

 

א    🔗

צויטנה. בתים קטנים ולבנים, ראשיהם חבוּיים בין האילנות ורגליהם שוקעות בדשאי ירקות ובשיחי שושנים. פה ושם גגות חדשים של קש־שיפון, שמלמטה הם גזוזים ומלמעלה תפריהם עשוּיים מסרקות. מעל הגגות מצהירות המעשנות המסוּידות לבן ונראות מרחוק כאוזות צחורות, הרובצות על ערמות־בר. משֹוּכּות של זרדים קלועים, מהם יבשים ומהם רעננים, מתיזי פקעים ירקרקים, ולראשי כלונסאותיהן חבושים ככובעים סירים וכדי־חלב הפוכים. שוּרות ארוּכות של לבנים מתיבשים, הקורעים עינים כבהרות שלג. קצות השורות הללו נבלעות בירק גנים. מעבר לגדרות סוקרות כלפי הרחוב חמניות ירוקות, חתומות, שבין לילה גבהו ועדיין סגורות הן ואינן מלבבות. יוֹנים מדדות והומות, ברוזים מגרגרים; תרנגול ועדת תרנגולותיו, נביחת כלב שאינו נראה. באר עם שוקת; חריקת מוט הדלי; מים קולחים: אסל ודליים וריבה מזמרת. הנה הבית המשמש מקום קדוש ליהודי הכפר: גג של קש, כתלים לבנים ותריסים צהובים. משוטטים ועומדים יהודים בודדים מתוך הרחבת־הדעת, פשוטי מעילים, אין השעה דוחקתם. גויים רוכבים על סוסים ומתנהלים לאטם, והם כמנמנמים ואף סוסיהם כמנמנמים. ומלפני החצרות כר־דשא גדול, סוסים כבוּלים, עזים וחזירים. ילדי גויים ויהודים צדים עכבישי־קרקע בחוטים משוחים בשעוה בקצותיהם, וגדולים עומדים על גבם ומסתכלים במשחקם. הנה הרועה מעביר את העדר דרך הכפר להשקותו בפלג. פסיעות גסות וחשאיות וריח מעורב של חלב ועשב. ועל הגבעה מכון הטוחן את כנפי הטחנה לרוח שניעורה, מביט ושותק, ואבק הקמח על פניו כקוּרי שינה. דממה. במרומי השחקים התכולים־האפורים משיקות כנפי־ציפור וממרחקי שדה־הסלק מגיעה שירת הריבות המנכשות.

דירתו של צבי הסופר סת“ם חציה האחד לו ולביתו ובשני דר יהודי שכן, עושה ומתקן אופנים. נזדמן הסופר לכאן לפני שלושים שנה, כתב ספר־תורה בשביל יהודי המקום. בינתים עבר לפני התיבה והפליא בתפילתו את שומעיו ונתבקש ונשאר חזן קבוע עד היום. כבר כשנתים שפסק מחזנוּתו, נחלש, כמעט אינו יוצא מפתח ביתו ו”מנין" מתפלל במעונו. בארון רחב־ידים מכוּנס ש"ס דפוס סלאויטה בכריכות עור ובו הוא לומד תמיד. נזדקן צבי הסופר, נתאלמן, ובביתו פנינה בת זקוניו ושני נכדיו הקטנים שנתיתמו מהוריהם. פנינה היא עקרת הבית והיא גם המפרנסת, מרַקחת שושנים, מטפלת בפרתם הקטנה, ובשעות הפנאי גם תופרת לנשי האכרים. שנה שנה חוכרת פנינה את גן־השושנים מחריטוֹן שכנם, וכבר “חזקה” לה על גן זה ולאחר האכּר לא ימסרנו.

בת עשרים היא פנינה, שזופת שמש, שחורה ונאוה, כוּלה חן. מטפחת לבנה חופפת תמיד על גבה ומתחתיה נשקף קצה צמתה השחורה המסורג בסרט ירוק. תמיד תראוּה יחפת־רגל, על שמלתה סינר לבן, מבהיק ורענן ככנף ציפור. בבוקר ובערב חולבת היא את פרתה, יושבת לה בכפיפת קומה ולפניה שלוּחה רגלה החשופה והצחה. נותנת לעגל לינוק מהדד המיועד לו ואצבעותיה מדדות מסביב לעטיני הפרה ומזלפות כזמר את החלב לכלי – לא תלכלך שמלתה ולא תאבּד אף טיפה! טעמוּ מחמאתה ומגבינתה ותדעו את טיבן, התבוננוּ לכדיה שמשפשפתם בעשבי החרולים ותראו כלי חמדה. פעמים בשבוע תאפה. לימות־החול תטול פנינה קמח כהה, שתי קדרות עם גודש מודדים לה בחנוּת – מנהג המקום הוא למדוד ולא לשקול. לחלוֹת שבת תקנה קמח סולת וממנו תפריש לאטריות. בששי בבוקר תאפה את החלות, ראו פניה הטרודים והמחוּומים בהיחפזה ובהכניסה את החלות לתנור על עלי־הכרוב הרעננים! פעמיים בחודש כובסת היא את לבניה בחמים ובצוננים, שוטפתם אצל הנהר גם בקיץ וגם בחורף, גוללתם ומחליקתם – כשלג ילבינו.

כל היום שקועה פנינה בכל מיני עבודה בבית אביה. בערב, לאחר שנגמרת עבודת הבית והאב והילדים עולים על משכביהם – עוסקת היא בתפירתה. ימים רצופים לא תיעף להבעיר אח אחרי אח ולרקח שושנים דוּד אחרי דוּד, לא תיעף לטפל בפרתה ולא תיגע לטוח ולכבס. אולם התפירה בלילות, לאחר יום העבודה הארוך, עליה למשא קשה מנשוא. וכבר השגיחה בראי, שמתחת לעיניה נמתחים קוים כחוּלים…

הימים ימי חלוֹף המשטר הקיים לאחר המלחמה הגדולה, הנמשכת כבר השנה השלישית ועוד לא נגמרה, ומפי החיילים הפצועים השבים מהחזית ומפי כל אלה המזדמנים לצויטנה מהערים שומעת פנינה דברים חדשים. בימים הקרובים יקוּמו כל העובדים במדינה ויפרקו את עול המושלים בהם והעמל יושע מיד גוזלו… אז לא יכלימו עוד האנשים זה את זה, הכל יעבדו במידה שוה, הכל ישתווּ, חברים יהיו!

 

ב    🔗

פקעי השושנים התחילו מתנפחים ונפתחים ובוֹשׂמים לבית ולרחוב מבשר ומודיע, כי תור העבודה הגיע. בחוּצות משוטטות הנערות, הולכות לשאול נפות אשה מחברתה ולהזמין זו את זו לעזור בקטיף. דבורים מזמזמות, מרחפות ומעופפות, כיתות־כיתות באות מן היער שנגמר לבלובו, אורבות לגני־השושנים. כי תבוא בעונה זו לצויטנה ושאפת אבק מתוק ומשכר, הממזג בחלל האויר כערפל. וכמו מריח השושנים גם במי הפלג ההולכים לאט ובזהרי־השמש העוטרים לגבעה בזריחה ובשקיעה.

התחיל הקטיף. פנינה ושלש חברותיה שקוּעות בגן השושנים של חריטון על־יד בית אביה. השנה ענין ריקוח השושנים עולה בקושי, המלחמה נמשכת והסחורה כלתה מן השוק וסוכר קשה להשיג. ודוקא עכשיו רבוּ הקופצים על מרקחת השושנים, משתמשים בה במקום סוכר. אולם לפנינה האירה ההצלחה פנים וה“מתוק” נתגלגל לידה ממקום שלא ציפתה כלל. נתודע אליה אחד מבחורי מדוינה, שמעיה שמו, שנפצע בחזית בסוף החורף ושוחרר לביתו. בחוּר טוב, חוכר גן־תפוחים במדוינה, ולו זוג סוסים טובים וקרון. חבר הוא לחנוּת קוֹאופּרטיבית לאינבאלידים, השיג שם בעבוּרה שׂק סוכר – ורוח לה!

אותו בחור, כנראה, יש לו “חולשה” לפנינה. נתקרב אליה ומבקרה בכל עת. עכשיו שוהה הוא בצויטנה מבוקר עד שעה מאוחרת בערב. רוצה בודאי לעזור לה בקטיף השושנים. ואמתלא מצא לו לשהותו כאן – הזמין מעמד אופנים לקרונו אצל שכנו של הסופר. ושמא סבוּרים אתם, באמת, שאין במדוינה הגדולה עושי־אופנים מומחים יותר ממסכּן זה שבצויטנה? – ומהחצר, שבה עושים את אופניו, יורד שמעיה לאטו לערוגות השושנים לשוחח מעט עם פנינה.

פנינה ורעותיה משוטטות אנה ואנה, כדבוֹרים פורחות ומזמזמות עוברות משׂיח לשיח ומצלצלות במספריהן ומקשקשות בלשונותיהן. כל אחת מהקוטפות, מדי תמלא את נפתה, אצה להריקה למקום המיועד, אשר משם יקחו את השושנים לרקחן.

– עכשיו נסדר, שהעובדים ימעטו לעבוד ויחיו בטוב! – מבאר הבחוּר את פרשת התיקונים החשוּבים, כשהוא מטעים אגב, כי גם הוא בין המסדרים. דברי שמעיה נכנסים ללב פנינה, נזכרת היא במחטה ובמכונתה ובעבדות הלילה המפרכת.

– הנכון הדבר שיחלקו קרקע לכולנו? – שואלת היא בתמימוּת את הבחוּר, הנחשב בעיניה כבקי בדבר.

– יתנו קרקע לכל מי שיעבדנה בעצמו! – משיב שמעיה כיודע את הענין על בוריוֹ – עכשיו יתקיים העובד, וה“הולך־בטל” יאבד. די לעשוק!

– דברים נכוחים! לוחשת פנינה לחברותיה, כשהבחור נוטה הצדה.

שמעיה תופש את הנפות המתמלאות מידי הנערות ונושאן ומריקן. פנינה ממַחה בו, דורשת ממנו שיפסיק, תעשינה בעצמן ולמה לו לעבוד? והבחוּר מצטדק, הרי הוא מחכה לאופניו, הולך־בטל ומדוע לא יעזור? – ובלי ידיעת פנינה ורשוּתה רוֹתם שמעיה את סוסיו ונוסע ליער, מביא משם קרוֹן זרדים מלא וגדוש לריקוח השושנים. פנינה מתמלאה כעס ונשבעת שתשלם לו, כשמתבוננת בחברותיה המחייכות והמתלחשות על התנהגותו של הבחוּר, מתבלבלת ומשפילה את עיניה.

– הבטלים חייבים לעזור לטרוּדים בעבודה! – מורה שמעיה הלכה לפנינה וליתר הקוטפות – עכשיו ישלטו בארץ דינים חדשים ורק על פיהם נחיה. ביד חרוצים הופך שמעיה את קרון הזרדים על הארץ ומוסיף לבאר:

– עכשיו הכל ישוּתפו והכל ישתווּ! אם, למשל, לפלוני “בעל־גוף” ממדוינה ארבע פרות – נשאיר לו אחת, ושלוש נחלק בין מחוסרי פרות, שוה בשוה!

– וכי יסכים אותו “בעל־גוף” המדוינאי לתת לאחר חינם משלו? – שואלת אחת הקוטפות בתמיהה ובלגלוג.

– מובן שלא יסכים, – מפרש שמעיה – אלא שלא נשאל את פיו, נקח ממנו ביד חזקה!

– “ביד חזקה” – חוזרת פנינה בדממה כמדברת לעצמה – דם ישפך…

בערב נוטלת פנינה מן השושנים שנקטפו ומורטתן לתוך דוּד ושופכת עליהן סוכר כדי להרתיחן ולרקחן. שמעיה לוקח את העצים מידי פנינה, ועורך מהם מדורה כדרך החיילים, מדורה נפלאה, עין לא ראתה. רוֹתח ומהביל הדוּד השפוּת על האש, והמרקחת מעלה בעבועים ורוּדים וקצף לבן וקיטור ריחני. פנינה בוחשת בכף־עץ גדולה במרקחת, טועמת ומפקפקת אם להוסיף עוד סוכר אם לאו. נותנת היא לטעום לחברותיה ומושיטה את הכף גם לשמעיה. הבחוּר טועם מעל קצה־הכף, מודיע וחוזר ומודיע, שהמרקחת מתוקה וטעימה וגומר את ההלל על מעשי ידי פנינה. חברותיה מחליפות מבט והיא מאדימה וכובשת את פניה בסינרה.

באלול מתחילים במדוינה לאסוף את התפוחים, ובסוף החודש מוציאים אותם כבר לשוקים הגדולים. בתנועת הרכבת אין קביעוּת ומטען אינו מתקבל להובלה, ושמעיה מסדר את קרונו ובחבורת בחוּרים אחרים פעמים בשבוע מובילים תפוחים לערי הדרום הרחוקות. בנסיעתם ובחזירתם עוברים הם דרך צויטנה ועומדים בה שעה קלה להשקות את הסוסים. שמעיה מתעכב לפני חצר בית הסופר, ותמיד ישמח לראות את פנינה ולבוא אתה בשיחה. מדי עברו יביא לה מתנה צרור תפוחים מהמובחר. היא מסרבת לקבלם, אבל סוף סוף התפוחים נשארים אצלה. ויש שאף היא תכבדהו בחריץ־חלב ממעשי ידיה – צידה לדרך. יוצאת היא החוצה ונשענת בקרונו של שמעיה ובצמא שותה את דבריו על הנעשה במדינה. מספר שמעיה, כי בקרוב ובמהרה יעבור השלטון בכל המדינה לידי הפועלים ועובדי האדמה, והיא מחרישה ומעיניה מבצבצות דמעות גיל. בינתים נזכר שמעיה ומוסר לה חבילה של סדקית, שקנה בשבילה בעיר. מתרעמת היא עליו שהוא מבזבז כסף עליה – הרי לא קרובתו היא, ופשוט לא יפה לקבל, גם אסור. שמעיה עושה את עצמו כלא שומע ומתחיל מטפל בהכנותיו לנסיעה. בעין בקיאה בודק הוא את פרסות־הברזל שברגלי סוסיו, וכהעביר כר־נוצה יעביר שק־תפוחים מצד אחד של הקרון למשנהו, עולה עליו ותופס במושכות ביד חזקה ובטוחה. נעים לה לפנינה להתבונן בבחור זה כשהוא עוסק בעבודה: מהיר, חרוּץ, רחב־כתפים ובהיר־עינים, כוּלוֹ מוצק, גם במלחמה גיבור היה. רעד חולף בגופה ובחיבה היא עונה לו על ברכת פרידתו, ושעה קלה עוד נשארת עומדת ומביטה אחרי הקרון המתרחק.

בחול־המועד של סוּכות בא השדכן מצויטנה, הוא גם הרב והשוחט, אל הסופר ומציע לפניו את שמעיה לחתן לבתו. פנינה, שעמדה לצאת מן החדר, נעצרת בהליכתה ומקשיבה לדבריהם, ראשה מוּרד קצת ועיניה מציצות בבושה קלה ובאלכסון אל אביה והשדכן. מספר השדכן בשבחו של שמעיה, דוֹד חשוּב לו וגם אביו המנוח היה איש ישר. משפחה הגונה וגם בחוּר הגון, אף עוסק במלאכתו ומוכשר לפרנס אשה בכבוד, ובזמנים אלו הרי זה ענין גדול, כידוּע. והאב מודה במעלותיו של המדוּבּר, אלא שהוא מוסיף, כי הבחור פני הדור לו ועם שונים יתערב.

– עתה אין מלך! – מלמדת פנינה זכות על השידוך, ומיד מרגישה שלא יאה לה להתערב בדבר ואודם בושה משטיף את פניה והיא ממהרת לצאת. ממחרת היום בערב ושמעיה עם דודו ועם השדכן יושבים בבית הסופר. פנינה ואשת השכן טרוּדות במטבח בהכנת סעודת הערב, סעודת האירוסין. הנשים גומרות את עבודתן במטבח והגברים גומרים את כל המשא והמתן וכולם מתכנסים בחדר אחד, החתן ממציא משלו בקבוּק של יי"שׁ “מוֹנופּוֹל”, שאינו במציאות בימים אלה ושנזקקים לו בשעת השמחה. כנהוג בישראל, כותבים תנאים ומקבלים קנין, שוברים פנכה ושותים לחיי החתן והכלה ומברכים אותם במזל טוב ובאריכוּת ימים.

 

ג    🔗

ערב שבת, כשעה לפני השקיעה. פנינה מתלבטת אילך ואילך במעוֹנה, כבר פנויה היא מכל טרדת ערב־השבת. גם את הילדים רחצה והלבישה, גם לאביה הכינה את הלבנים לכבוד שבת. נזדרזה היום – מחכה לחתנה שיבוא – והשתדלה לגמור את עבודתה במוקדם. אתמול הודיע לה שמעיה, כי היום יבוא ויהא אצלה אורח לשבת. ועדיין איננו, איחר לבוא, דבר־מה בודאי עיכבהו בדרך, והיא חרדה לרגעים אל החלון ומשקיפה בעדו – שמא לצאת לקראת החתן אל השער? קופצת היא מתוך הבית ובאה עד השער ועיניה לדרך – אינו נראה, אינו נשמע. משם יבוא לקראתה, מאותו נתיב המתעלם ביער.

פנינה לבושה שמלת השבת הלבנה שאתמול כבסתה והכחילתה והבוקר החליקתה במגהץ. שׂמה עליה סינר חדש – קנתה בד מצבע תכלת, אמתים בלי רבע לקחה ותתפור. הסתרקה יפה, נעלה את נעליה החדשות. שבת נאה הכינה לכבוד אורחה־דודה: סעודות עם פרפראות, הכל עלה בידה. בבוקר עם שמש אפתה את החלות, חלות עם קליעות, תפחו יפה. חריטוֹן הזקן, שכנם, הביא לה במתנה שיבוטה חיה, מפרפרת. הכשירה את השיבוטה, מילאתה ופלפלתה יפה יפה – שמעיה אוהב דגה מפולפלת הרבה. כף־רגל התקינה. בישלתה והקפיאתה, פשטידה מתוקה הטמינה – מעט מרקחת דובדבנים עוד נשאר לה מאשתקד. שחטה עופות טובים, שמנים, ושני מיני מרק הכינה, אחד עם אטריות לסעודת הערב ושני עם פול לסעודת הבוקר. כבר ערוך גם השולחן, הנרות במנורות, ולמה אחרוּ פעמי חתנה, למה בושש לבוא?

קול יוצא מהבית, קול אביה הקורא לה ומזרזה לברך על הנרות. עיני פנינה למערב – החמה כבר בשיפולי הרקיע, עוד מעט ותסתלק מעל גבעת צויטנה! נכנסת היא הביתה ומדליקה את הנרות. אביה חולה, כבר כחודש ימים אינו יורד מערשו. הוא נאנח ומביע את צערו, שכנראה נגזר עליו מלמעלה, שלא יזכה להכניסה לחופה. י"ז בתמוז קרוב לבוא, יותר משמונה חדשים כבר מזמן אירוּסיה, וכבר לא פעם ביקש ממנה והשמיעה שימהרו בחתונה, ולמה הם דוחים עד שבת “נחמו”?

פנינה מנחמת את אביה, שיבריא, יקום מחליוֹ ויחיה בביתו ועוד יאריך ימים. האב נאנח ופותח ב“קבלת שבת” ועיני פנינה לחלון, אצה היא לשער וכמחפשת דבר מה, מתבוננת ומאזנת. נזכרת בדבר, ששכנם עושה־האופנים נסע היום למדוינה וטרם שב. היא נרגעת – חתנה יבוא ודאי אתו בעגלתו. נחפזת פנינה לבית ומגישה לשולחן לסעודה, מושיבה את הילדים ונותנת מים לאביה. והוא נוטל ידיו ומקדש על החלות, בוצע ואוכל קמעא מהדגים ומהמרק. גם הילדים סועדים. פנינה אינה טועמת, מחכה לחתנה. קצת לבה הולם בה. אולי אסון, מי יודע? הנה נשמע כבר קוֹל השכן ממעוֹנו – שמעיה לא בא! היא ממהרת אל השכן, אולי הביא ידיעה ממנו, אוּלי פתקה שלח לה?

– הראית אותו? השלום לו? – מקיפה פנינה את השכן בשאלותיה ובמבטיה. השכן מספר לה שבמדוינה פרצה מהומה, אתמול החליט “ועד החברים” להתחיל מן השבוע הבא בחלוקת גני־התפוחים של “בעלי־הגופים” בין כל יושבי המקום. היום אחרי־הצהרים נתלקטו כל “בעלי־הגופים”, הזדיינו ואסרו את “ועד־החברים”, שגם שמעיה אחד מהם. ואולם עוד טרם עזב את מדוינה נודע לו ברוּר, כי שמעיה הצליח לברוח ואומרים שנמלט ליער. עצובה ורצוצה מקדימה פנינה להשכיב את הילדים ודמעתה על לחיה. דואגת היא לשלום חתנה, אולי רדפו אחריו והשיגוהו. מתעורר איזה חשד בלבה: אין הדבר מתקבל על דעתה, ששמעיה יעזוב את חבריו ויברח לנפשו. הוא הקשה כברזל והשוחק לכל סכנה, אחת משתים – או שיכּוּהו או שיכּה אחרים, ימית או יוּמת ולא יברח. ואולי התחמק ליער על מנת לחתור משם העירה ולהבהיל את “הצבא האדום” למדוינה? אם כך קרה אז ודאי שיצא מן היער עם חשכה ויהא מוכרח לעבור את גבולות צויטנה, דרך אחרת אין לו. אך ינומו האב והילדים תרוץ לנתיבות היער, אולי תפגשהו, אולי תראהו. תעבור לפרשת דרכים, תחקור, תדרוש, תשאל את שומרי הלילה. אבל איך תופיע ותפתח פה ותדבר, הרי בחקירתה ובשאלותיה תעורר חשד? –

שרויה פנינה בצער וזורקת את הנעלים מעל רגליה – לא חג, לא שבת לה היום! כאילו רואה היא את מדוינה לפניה, בשבת שלפני שבועים ביקרה שם. בא שמעיה בקרונו ובסוסיו ולקח אותה לביתם – אורחת לשבת. שם במדוינה בחורי היהודים רובם “אדומים” הם, עוד מן החזית. הנה בית שמעיה עם הבאר, מסילה יורדת מן הגבעה ועוברת בין גנים, יוצאת לשדה, ליער…

פנינה מתעתדת לצאת מן הבית. כבר האב והילדים ישנים ונרות השבת דועכים והולכים. בבית חושך ונודף ריח הנרות שהלכו לעולמם, ומחוץ אל פני פנינה נשקפת לבנה בהירה. ליל תמוז בהיר, לבן – כנוֹס פנינים מעל הקרקע! הירח כאן והירח שם – הגידה, ירח יקר, היכן דוֹדי, היכן? לאָן נמלט? העוד תחזהו ותשמעהו, העודנו חי? תפרוץ החוצה, תעבור רחוב, תעורר את חברותיה, עם הבחורות תלך לבקשהו. תשוטטנה ותסובבנה, אולי תיודענה דבר מפי עוברי דרכים, אולי תפגוֹשנה במי שהוא שבא ממדוינה. סולדת פנינה ונמשכת אחרי קול – מן החצר נשמעים צעדים מהירים וחשאיים. דפיקה קלה בחלון, קול קורא לה בשמה, – מי זה דופק, מי זה קורא לה בשמה? מחדרה, מעבר לחלון – משם באה הדפיקה, משם הלחישה. רגליה היחפות של פנינה מקשקשות על הקרקע, רצה היא לחדרה – שם דופקים, שם לוחשים.

– הנה דודי! – יהמה ככינור לב פנינה.

 

ד    🔗

בחשאי פותחת פנינה את החלון ושמעיה קופץ בזריזות ונכנס לחדרה. צח ואדום, נושם במנוחה ומביט בגבורה, מחבק הוא את כלתו – כל עצמותיה תרעדנה. שמחה פנינה באורחה וכנדהמת נשמטת מחיבוקיו ומנשיקותיו וברתת שואלת למצב עניינו. והוא צוחק, מראה בשתי ידיו על עצמו שלא נחסר מאומה, שלם בגופו. אם נשאר משהוּ מסעודת־הערב – ילעס, ולכשיסעד – יספר, ובעצם אין מה לספר.

– תיכף אערוך שולחן – לוחשת פנינה – האב והילדים על ערשותיהם, יישנו להם. חושך כאן, ואני איני מדליקה נר בשבת, ואם יש ברצונך – האירה.

– יהי חושך! – מחליט שמעיה – דרך החלון המואר יכירוני ומוטב שלא יראוני אחרים.

– צרה באתנו, – לוחשת פנינה באנחה, בעמדה ללכת להביא אוכל.

– ישתנה המצב! – מטעים שמעיה ופורש לו למקום שאין אור הירח שולט בו.

צמרמורת חולפת בפני פנינה והיא כמפקפקת אם להוסיף לשאול – ונגררת למטבח. מיד חוזרת היא משם ובידיה חלה וסעודת השבת – חלק חתנה וחלקה היא. שמח שמעיה בסעודה שהתקינה לו כלתו ומסיר את קליעת החלה ונותנה טרף לשיניו החדות, ושולח כפיו אל הקערות. לועס ובולע כזאב רעב. והיא מביטה ונהנית כאם שילדה אוכל בתיאבון ומקשיבה לשיחתו הנפלטת מפיו בין הפרקים. שמעיה חוזר על דברי עושי־האופנים ומוסיף, כי המורדים ירוּ ברובים, שנים מחברי הועד נפצעו והוא הצליח להימלט ליער. עכשיו הוא רוצה להגיע לעיר ולסדר גדוּד ומשם ישוב למדוינה לעשות שפטים במנוּולים. אבל יש להיזהר, עליו עוד לעבור דרך ראצאוה, ושם אולי יארבו לו, על כן יצא מכאן בחצי הלילה, כשישקע הסהר. ולמה היא, פנינה, מצטערת ככה?

– רודפים אחריך, אורבים לך… – מסננת פנינה מבין שיניה בחרדה גדולה. – לא אירא! – מרגיעה חתנה בקול שלו ובוטח, גומר לאכול וקם וקרב אליה.

– אַל תעבור דרך ראצאוה, שם ישיגוּך! – מפצירה פנינה בשמעיה ובעיניה מזהירות דמעות.

– שנים נלחמתי, ואירא? שטוּת, לא נורא! – מנחם שמעיה את כלתו בכרכוֹ את קצה צמתה הארוכה על כפיו כרצועה של תפילין. – אַל תדאגי! – אשקיט את מדוינה ואשוב אליך ונעמיד חופה.

פנינה מוציאה את צמתה מידו ומתרחקת קצת ועיניה זולגות דמעות.

– שמעי נא! – ניעור שמעיה מתוך הרהורים בקול רך – אל תגידי לאיש, שהייתי אצלך ויצאתי מכאן לראצאוה, חס וחלילה, אף מאביך ומחברותיך תסתירי את הדבר, זכרי!

– אזכור! – דובבות שפתי פנינה ברעדה – שמעני, אל תלך מכאן, אסתירך אצלנו עד יעבור זעם… בחיי. אף ציפור לא תדע מזה!

שמעיה צוחק, מושכה אליו ומעביר את כפו על צוארה בחיבה.

– חריטוֹן שכננוּ גוי ישר ונאמן, גוי בעל סוד – מוסיפה פנינה בהתרפקה עליו – אבקש ממנו להסתירך בעליית ביתו, בתוך השחת…

– מעשה גבוּרה יפה… – מוסיף שמעיה לצחוק – לא זאת הדרך, תמתי!

שמעיה מביט אל הירח היורד לאחורי הבית ומתחיל מתהלך בחדר אנה ואנה. פסיעותיו גסות וצר לו המקום, כמו סגוּר הוא בכלוב ברזל ומבקש להבקיע לו מוצא. נושם הוא בקוצר רוח, ניצב ומשפשף ידיו זוֹ בזוֹ – הבו לו תריסר מדוינאים וכדג יקרעם!

עיני פנינה אל חתנה – אדיר הוא, טוב לסמוך עליו, משגב הוא לחוסים בו. והוא קרב אליה ובקול שקט מודיע, שהגיעה השעה לילך ומהראוי להיפרד כאן. בבית ולא בחוץ. פנינה משדלתו, שישהה עוד קמעא, תלוהו קצת ואיש לא ישגיח בהם. והוא אינו מסכים לדחות את השעה, ניגש אליה, לוחצה אל לבו, נושקה בחזקה – כאילו רוצה למצוץ בנשיקה זו את כל צער נפשה.

אור צץ על פניה והיא פונה אליו:

יש לבוא העירה בנתיבי יער, מבלי לעבוֹר דרך ראצאוה, והיא תלך אתוֹ ותראהו את הדרך. אך ישקע הסהר ויצאו יחד לגן השושנים, ומהחריץ ילך לאטו עד ליער, יימין ויגיע לסלע, ומשם יטה לצד שמאל עד ההר. אז גני האגסים של ראצאוה ישארו משמאלו ומלבד פרבר פאבלובה, שגוֹייו שקטים, יעבור את כל הדרך העירה בלי ישובים, וגם דרכו תקצר.

– דרך בטוחה. – מאשר שמעיה, ומביט אליה בתודה.

הירח נחבא ואפלה עולה. יחפת־רגל וזריזה כחתולה קופצת פנינה מעל אדן החלון, סוקרת לצדדין וקוראת בלחישָה לשמעיה. שניהם עוברים דרך ערוגות השוֹשנים, כמתגנבים מתבּוֹננים אל סביבותם, היא הולכת בראש והוא נגרר אחריה, בעקבותיה. נשמע פתאום שאון קל מאחורי הגן, רשרוש וקול צעדים. שניהם נשארים עומדים כקפואים במקומם, מביטים ומקשיבים, כופפים קומתם ועוצרים נשימתם עד שמשתתק הכל.

הגיע הרגע האחרון של הפרידה ופנינה משננת בלחישה לשמעיה את פרטי הדרך.

שמעיה מסתלק, מדלג בחשאי, מתכופף ומתנועע, נבלע בחושך וקול פסיעותיו פוחת והולך. הנה לא נשמע עוד קול, אף לא תנועה, – הלך דודה, חלף לו.

 

ה    🔗

שבת בבוקר. בבית הסופר מתפללים ב“מנין”, מסיימים קריאת התורה ופותחים בתפילת מוסף. חיורת ועצובה יושבת פנינה בחוץ על סטיו הבית, שמלתה הלבנה מקומטה ושערותיה מדוּבללות. על ידה יושבות חברותיה ומשוחחות בלחש זוֹ עם זוֹ. מספרות הנערות לפנינה מן השמוּעות שנתפשטו במקום על אודות שמעיה. פנינה מצדה אינה מוסיפה על דבריהן מאומה. זוכרת היא את אזהרת חתנה, שדבר עברוֹ בצויטנה צריך להישאר סוד כמוּס. דואגת היא אם כבר הגיע בשלום העירה. ואולי שומרים הרודפים את מוצא היער והוא מוכרח יהיה להסתתר בו עד הלילה הבא?

שאון עולה מן הרחוב. נערים רצים. אחד ניצב בראש שער ואחריו עולה גם שני. מביטים אל הדרך ומראים בידיהם – מה קרה, מה הם רואים שם, כלום שרפה? מן הבית יוצאים גם המתפללים ובראשם עושה־האופנים מעוטף בטליתו. הוא זורקה מעליו, מטפס ועולה לגג ומודיע כלפי מטה, שגויים הולכים מדרך מדוינה. עומד וסוקר ומוסיף שגויים לאין־מספר מתקרבים לצויטנה, מחנה עצוּם, יותר ממאה, יותר ממאתים. פנינה מחוירה וכולה רועדת – ברור לה, שהגויים הללו באים משם לכאן לבקש את שמעיה. הנה הם כבר ממלאים את חוּצות צויטנה, הנה חלק מהם נכנס לסימטה של בית הסופר. כאילו כיסה ענן על החצר הקטנה והוא בולע את האור שמסביב ומקיא קדרוּת מקרבו… כל הגויים יחפי־רגל ולבושים מעילים אפורים ובראשיהם קארטוּזים אפורים המיוחדים ל“בעלי־הגופים” במדוינה. קלשונות וקרדומות בידיהם ולרבים גם חרבות ורוֹבים, ועל פני כולם אבק הדרך וחמה לוהטת. קצתם רוכבים על סוסים, ומנהיגם, גוי צעיר, יוצא עם סוסו עד לפני פנינה, מסתכל בפניה כמכירה, קורא לה בקול רם:

– את, בתולה צעירה, כלתו של שמעיה החייל ממדוינה, הגידי ואַל תכחדי, היכן חתנך?

פנינה עומדת כהלומת־רעם ומגמגמת, שאינה יודעת כלום, זה שבוע ימים ויותר לא ראתה את חתנה.

– שקר בפיה! שקר היא דוברת! – מתנפלים ומתגלגלים בבת־אחת עשרות קולות מבין ההמון.

המנהיג משתיק את הסוערים ופונה אליה בלשון יותר נמרצה:

– חתנך עשה מעשה מכוֹער ואסרנוהו ונשמט מתחת ידינו לברוח העירה ולהביא עלינו את ה“אדומים” ולהטביענו עם נשינו וטפנו… גלי לנו את מקום מחבואו, הוציאי אותו אלינו, ואם לא – את ובית אביך תאבדוּ!

– היא העלימתו! היא הסתירתו! – יורדים כאבנים על ראש פנינה קולות עצוּמים לאין גבול וקצב.

שוב משכּך המנהיג את הרועשים וצועק אליה בכעס ובחריקת שינים:

– הוגד לנו, כי חתנך עבר הלילה דרך צויטנה ובודאי נתעכב אצלך. דבּרי אמת, בתולה ארורה, עם מי שכבת הלילה?

סולדת פנינה, מסתירה פניה ופורצת בבכי.

– אַל לכם לפגוע בכבודה – מלמד חריטוֹן הזקן זכות על פנינה, כשמערטל ראשו ומצטלב – הרי היא לא הטמינה את חתנה בכיסה, בקשוהו ואם תמצאוהו מסרוהו לבית־הדין, ומה אתם רוצים ממנה? אב זקן לה וילדים יתומים על צוארה!

קצף ורעש על חריטוֹן הזקן, צרורי אצבעות מדרדרים בזקנו ובגרגרתו, ומיד נעקר חריטוֹן הזקן ממקום עמידתו ונבלע בתוך ההמון. מי ביקש מזקן טיפש זה להגן על היהודיה, הגם חריטון ב“אדומים”? מתחילים לחפש בחצר ובבית, חודרים לעליית הגג ויורדים למרתף, נכנסים גם לרפת. בודקים בחדרים ובתנורים, מטרידים את האב החולה לקום ממשכבו, פותחים גם את ארון הספרים, מחפשים גם אצל עושה־האופנים ובדירתו ובאוּרותו של חריטוֹן, ולבסוף מוציאים מן הרפת את פרתה של פנינה ומובילים אותה. פנינה מתחננת, שלא יקחו ממנה את פרתה מכלכלתה, והמנהיג גוזר להחזירה לה ומוסר מודעה זו:

– אנו יורדים מכאן למחננוּ, ואם עד הערב לא תמציאי לידינו את חתנך – נעלה לבית אביך ונשרפנו!

מתרוקנת החצר מכל כפות הרגלים היחפות ומהמעילים והקארטוּזים האפורים. פנינה משוטטת בבית כרתוקה לשלשלת ברזל, בהיסח־הדעת מאספת את החפצים הפזורים ונחפזת ונותנת לילדים לאכול. האב דוחה את הסעודה ומדבר תנחומים על לב בתו ומבקשה שתגיש לו את ספר התהילים. דרך גן הירקות נכנס יהודי בחשאי ומוסר בלחש לפנינה, שגויי מדוינה טרם עזבו את המקום. חוֹנים הם על ככּר הדשא ומשעה לשעה מתוספים עליהם עוד. כבר הם כחמש־מאות. הם קראו לעדת היהודים ודורשים מהם, שיגלוּ את מקום מחבואו של הבורח. הקהילו גם את גויי המקום והודיעו להם, כי מי שימצא את עקבותיו של שמעיה – יקבל מהם מתנה הגוּנה. וכבר בת גויים אחת מעידה, שראתה אמש את שמעיה כאן בצויטנה. – מה לה לעשות? התברח, התיחבא? ועל מי תטוש את האב ואת הילדים? ואם תמצא מפלט לנפשה – הרי יקחו את הפרה או ישרפוו את הבית. נסחפת וצוללת פנינה לתוך תהום אפלה, מצטערת ומהרהרת, ואביה פותח בקול רועד באמירת תהילים.

 

ו    🔗

טורים על טורים וחמרי־חמרים של מעילים וקארטוּזים אפורים מציפים כגלי נהר את הככּר במבואה של צויטנה. כאן נקהלו כל “בעלי הגופים” התקיפים ממדוינה, כל בעלי הגנים, המספיקים תפוחים לחבל הגדול שבין הטיאסמה והדניפר ומחוץ לו. הנה בחוריהם הגבוהים עם המגלבים שבידיהם, הנה בתולותיהם רחבות־הכתפים המזוּינות במגוביהן. הנה גם סוסיהם האבירים, הצוהלים ומגמאים ארץ תחתיהם. הנה כלבי מדוינה החצופים והזועמים כאדוניהם – שוּרוּ איך הם מביטים, הקשיבו איך הם רוטנים… חרדה ומתכוצת צויטנה הקטנה והשאננה לשפעת אוכלוסי מדוינה, שכמוה לא ראתה מימיה. נשמעות נביחות קלושות של כלבי צויטנה העצלים ומוגי־הלב וגעיית הצאן שגורשוּ מככּר הדשא. פרה נפחדה ונדחקה לקרן זוית, הנה בת גויים מקומית רצה בחפזון לביתה, – אוי מה רב העם, למה באו לכאן לרעוש ולהבעית?

אצל הבית הצנוע עם התריסים הצהובים, המשמש בית־התפילה הצטופף כעדר נבהל קיבוץ יהודי המקום וביניהם כל חברותיה של פנינה. לעיניהם הוציאוה מבית אביה והוליכוה לככּר לשם חקירתה ובירוּר אשמתה. בין היהודים עומד גם חריטוֹן הזקן, גלוי ראש, נאנח ומקלל את גויי מדוינה. יחידה ובודדה שקועה פנינה בין הגויים, פניה חיורים כשמלת השבת הלבנה שעליה ועיניה דומעות ונוצצות וכעיני ציפור כלואה מביעות פחד וכאב נפש. המנהיג רוכב על סוסו ובלוית מנין פרשים מכתירים את פנינה וכקיר מבדילים בינה ובין כל ההמון.

– יהי שקט! – גוזר המנהיג והפרשים חוזרים אחריו.

דממת־מות משתררת וכל העינים נשואות למנהיג ולפנינה.

– נתגלה הדבר, – מכריז המנהיג כקורא מעל כתב האשמה – כי יהודיה זוֹ הוליכה בחצי הלילה את חתנה כאן בצויטנה להחביאו.

פנינה מכחישה בצעקה מרה את דברי המנהיג. נוהם ההמון לקראתה כנהמת חיה לקראת טרפה, והמנהיג בגערתו עוצר בעד תנועת ההמון.

– אַתּ הסתרת אותו מפנינו ואנחנו נסתירך מפניו! – שואג המנהיג לפנינה בשקשקו בחרבו על ירכו.

דברי המנהיג מתקבלים מצד ההמון בתרועות־רצון ובסער של הסכם.

– נשמע מה בפי העדה! – מעמיק המנהיג את קולו בהפכו את פניו למוּל ההמון – העדה, פאראסקה, צאי מן המחנה ועמדי לגביית עדוּת!

יוצאת מן ההמון בתולת־גויים אדומת־לחיים, בכפה גרעיני חמניות וגם בין שיניה, מתוך צחוק וצפצוף מגרגרת הבתולה, שהיא מתביישת לדבר בפני הקהל. מכל עברים קולות, מעוֹדדים אותה לדבּר והיא מתאוֹששת ומספרת, שאתמול בחצי הלילה עברה עם הבחוּר שלה, שנסע היום העירה, לפני גנו של חריטון הזקן. שם ראו את פנינה ועוד גבר אחד, הדומה בקומתו ובדמוּתו לשמעיה, פנינה צעדה בראש ושמעיה נגרר אחריה. שניהם התכופפוּ וכאילו משהו בין שיחי השושנים הטמינו…

– הטמינו? בודאי הטמינו את צלבי־הזהב, שגזלו מתוך ה“צירקבה” בקירילוֹבקה – נשמעים קולות מתוך ההמון.

– לא הטמנתי, שקר וכזב! – מיללת ומתיפחת פנינה.

המנהיג משתיק את הקולות ומבאר כי חשובה רק העובדה, שבכאן היה אותו בחוּר, שברח מפניהם וכלתו הסתירתו, ולפיכך תגלה את מחבוֹאוֹ, ואם לא – נפשה תחת נפשו!

– משפט צדק! – צורח ההמון פה אחד ובאויר נשמעת חריקת שינים.

פנינה קובלת ומתחננת בבכי: לא הטמינה דבר ולא החביאה את שמעיה… לא עשתה שום רעה, ישאלו את גויי צויטנה מנער ועד זקן ויגידו אם מימיה עשתה עול אף לאחד מהם… תופרת היא, תופרת… על צוארה אב גוסס וילדים יתומים, שאביהם נהרג במלחמה… מי יכלכלם?

עומדת ילדה תמימה וממיסה שמלתה בדמעתה וקולה קורע לב ומעורר רחמים. נהר האדם יסוב לאחור וגליו ישתתקו. פה ושם מורידים ראש וכובשים פנים בקרקע. מי שהוא מכעכע כמתחטא, שני מצטלב ואחריו חוזרים רבים ומצטלבים.

– אולי באמת יהודיה זוֹ אינה אשמה? – לוחש אחד מתוך מורך לדבר בגלוי ובקול.

– יתומה עניה… תופרת… מה פשעה, אם חתנה עשה מה שעשה? – מעופפות באויר הערות קלושות.

ומעמקי ההמון משברים כהים גואים ועולים, חימה וגערה, מקללים ומתמרמרים, דורשים להכות, להמית…

ובעדת היהודים שלפני בית־התפילה מהומה ומבוכה:

– אלף גויים ויהודיה אחת ביניהם! – מרחפים קולות – יטרפוה, יבלעוה!

– למה אנו עומדים וּמחשים? נלך ונפיל תחנונינו לפני הרוצחים, שלא יאבדו נשמה זכה… כלה עלובה, הכעוֹלה יקריבוה?

– ניכּנס לבית־התפילה ונאמר תהילים – מתחנן בדמעות זקן תמים – נפתח את ארון־הקודש ונצעק לספרים!

וחברותיה של פנינה לבושות שמלות־שבת ופניהן אבל ולשונן קינה:

– היכן בחוּרי מדוינה? היכן הנערים שלנו? כלום נחבאו? הם!

מי שהוא מברר, שבחוּרי מדוינה נכנסו בימים האחרונים לשורות חיל ה“אדומים” ויצאו משם.

מבית־התפילה יוצא השוחט עם ספר־תורה בזרועותיו, חיור ורועד ואתו אחדים מזקני העדה. נלוים אליהם עוד אנשים ואחריהם נגררות חברותיה של פנינה, ההולכות הלוֹך ובכה. כנופית היהודים הקטנה מתקרבת אל מחנה הגויים הגדולה וכנמוגה מפחד מתעכבת בהליכתה.

המנהיג ופרשיו אף הם מרגישים כבר ביהודים, המתקרבים אליהם, מפנים למוּלם את סוסיהם, ובמבטיהם כשואלים למה ולשם מה באו לכאן.

– בשם עדת־ישראל ובשם התורה הקדושה באנו לחלוֹת… – פותח השוחט בשפה מרוסקת ונפסק מקול גערתו של המנהיג:

– כולכם “בוֹלשביקים”! כולכם… ז’ידים ארוּרים!

ההמון זז ממקומו להתנפל על היהודים. בורחים היהודים, בורחות חברותיה של פנינה. גוזר המנהיג על קהלו שלא לנגוע ביהודים ולעמוד במנוּחה והוא חוזר לחקור את הנאשמת.

קול דהרת סוסים, רוכבים מתקרבים, גויי מדוינה שיצאו בלילה לחפש את שמעיה בכל הדרכים והנתיבות המוליכים העירה. הנה הם באים עד לפני המנהיג, קדרוּת על פניהם ופיהם מלא אָלה: בבוקר נכנסו לפרבר פאבלובה ושתי שעות לפניהם עבר שם שמעיה, ראהו הרועה שהוציא את העדר לשדה… יש כבר ידיעה נכונה, ששמעיה הגיע לעיר, והתכונן לעלות עם ה“אדומים” על מדוינה…

– המיתוּ את היהודיה! זאת היא כלתו! נפשה תחת נפשו! – צורח ההמון. פנינה מזדעזעת. המנהיג קפץ עם סוסו עד מלפניה ומצליף בשוטו אחת ושתים על פניה וצועק:

– עתה נקוֹם ממך… נקשור אותך לזנבות סוסינו וכפגר נסחבך אחרינו למדוינה!

פצעי־דם על פני פנינה. הדם נוטף על כפיה ועל שמלתה הלבנה. מגרונה פורצים קולות מוּזרים ודברים בלתי־ברורים, מתחננת היא שיעזבוה, מתיפחת היא שלא ירצחוה, שהיא אינה אשמה…

– הוֹ־וי־יוּ! הוֹ־וי־יוּ! טיוּ־האַ! – בוקעות ומפוצצות את האויר קריאות ותרועות.

נדחפים הגויים מכל עברים להתנפל על פנינה ואלו את אלו מקדימים כזריזים לקיים דבר־מצוה. הללוּ מכים אותה באגרוף, הללוּ בועטים בה ברגל, מגביהים ומטלטלים אותה ומוקיעים לעין השמש מראים אותה לעיני העם. פנינה צורחת וגוֹעה, וקולה הולך מקצה צויטנה ועד קצה.

– יהרגוה! ימיתוה! – משועות מרחוק חברותיה של פנינה, סופקות כפים ומתרוצצות כמטורפות.

מעילים וקארטוּזים אפורים ופרצופים אדומים מרציחה נעים ונושמים כנהר עופרת, רוחשים ומתחבשים, מתגבבים ונדחקים. שוב מטלטלים את פנינה ומגביהים אותה והיא מתגלית ונעלמת, שוקעת ועולה… ועוד הצעקה בגרונה, עוד היא מתחננת ומשועת, עוד מביטה ונאנקת, והנה משליכים אותה ארצה, חונקים ודורסים ואין משאירים בה נשמה. ועוד הם נדחפים לראות את הנהרגה, יצאה נפשה של פנינה, וטרם חמת ההמון שככה, עוד מישהו סוחבה, עוד מישהו בועט בה בכף רגל נרפשה…

גלי ההמון מתפרצים בדרך העולה למדוינה וסוחבים אתם את גוית פנינה הנרצחה. אֵבל בצויטנה, מקוננות הנערות, מקוננים כל היהודים ובתוכם גם חריטוֹן. כאילו מורידים דמעות גם בית־התפילה עם תריסיו הצהובים והחמניות והשושנים הנשקפות מתוך הגנים…

 

חֲתִימָה    🔗

פנינה נרצחה בידי גויי מדוינה. לא הובאה לקבר־ישראל ולא נודע היכן נפזרו עצמותיה. עוד באותו יום הרצח נתפרסם הדבר בצויטנה, שהצבא ה“אדום” שבעיר נקרא להילחם ב“חיל המתנדבים” ואתו יצאו גם שמעיה ויתר בחורי מדוינה. ערב ערב מתכנסות חברותיה של פנינה על סטיו בית אביה ומבכות עליה. נזכרות הן באותה שחרית השבת האחרונה, כשגם פנינה ישבה אתן על סטיו הבית. אז היתה כל כך נעימה, הבהיקה כשושנה והצער המה בעיניה – לבה ניבא לה, שסופה הגיע!

מקץ שבוע ימים מתרגשות ובאות צרות חדשות על צויטנה. ממערב, מעבר החזית, מתגלגלות לכאן פלוגות בודדות של חיילים, שקוראים לעצמם “הידאמאקים”. לאחת הפלוגות הללו נספחים במדוינה רוצחי פנינה. מתנפלים ההידאמאקים על מדוינה ועל צויטנה ועושים הרג רב ביהודים ושולחים את בתיהם באש.

שלהבת הפרעות אוחזת בעיירות ישראל והולכת ומתפשטת בכל חבר הטיאסמה והדניפּר ומחוץ לו. ערים נחרבות וקהילות נכחדות ופליטים רבים בורחים על נפשם לכרכים הגדולים. באחד מהם, במחסני התבואה האפלים והריקים, מוצאים להם מחסה רבים מגולי אוקראינה. שם, באחת הפינות הנידחות, שארית בנות צויטנה הנאוֹת, שעברו באש ובמים עד שהגיעו למקום זה. כל ימות השבוע מושכות הנערות הללו בעול הפרנסה: משוטטות בשוקים, מקוששות עצים וכובסות. בשבתות מתאספות יחד ואלו לאלוּ מספרוֹת את זכרונותיהן מהעבר הטוב שחלף לו לבלי שוּב. בחרדה מעלות הן על לשונן את זכר פנינה חברתן, שנפלה כקרבן ראשון ובה נפתחה הרעה בצויטנה. הנערות מתנחמות שהצבא ה“אדום” הולך וכובש את חבל הטיאסמה והדניפּר ובעונש חמוּר נענשים כל עושי הפרעות. שמעיה כבר נתעלה ל“קוֹמנדיר” והגיע למדוינה ואתו שבעים בחוּר מבחוּרי ישראל ממדוינה לעשות שפטים במחוללי הפרעות ולנקום את נקמת פנינה. יום תמים המטירו אש על שכונת “בעלי־הגופים”, ומחצרותיהם וגני התפוחים של רוצחיה לא נשאר זכר. חלק מרוצחי פנינה כבר נתפסו והוּמתו בידי שמעיה ובחוריו, והנשארים מסתתרים, נעים ונדים בכפרים ומבקשים לחם.

ואולם פנינה איננה! לא הצליח גם שמעיה לגלות את קברה. ההיתה למאכל לעוף השמים ולחית השדה?