רקע
מ. סיקו (מאיר סמילנסקי)

 

א    🔗

בלילה ה“אדומים” נסוגים מן העיר לעבר הדניפּר ובעקבותיהם נכנסים ה“לבנים” ובראשם גריגוֹרייב, שהופיע מאודיסה הכבושה בידי הצרפתים. פושט הצבא ותוקף בשלשלת את רחובות היהודים, ופלוגה אחת, בת עשרה, פורצת בסערה לבית־קומותים אחד. עושים חיפוּש ממושך בבית ומשם נשמעים בכי ותחנונים ומעין פרפור של תרנגולות שצדים ועוקדים אותן באשמנים. הווזבוֹדני, בתואר של סגן־אופיצר בעל “שלשה סרטים”, גוזר להוציא את כל הנפשות החוצה – וגזירתו מתמלאת. באמצע החצר מִתגבבים כערימה גדולה יהודים מזקן ועד נער וסביבם החיילים עם רוביהם הממולאים עלי שכם. לאור הפּנס מוארת צוּרתוֹ של הווזבוֹדני – פרסת סוס גדולה עם עינים כנקבים קטנים, זיפי־שער קצרים ובהירים ומלמעלה מצחה וכפתור. גוזר הוא לעמוד בהכנעה, ובהבליטו את חזהו מקרקר בקול צפרדעי:

– בפקודת המצביא, שניתנה הלילה, אוליך אתכם בבוקר אל הגשר שאצל התחנה לברר את משפטכם…

– איזה משפט? למה משפט? – מתחננים וטוענים כולם מתוך ה“ערימה”. – אנחנו לא אשמים…

הווזבוֹדני מתמלא חימה וצועק לשתוק וקני־רוביהם של החיילים יורדים על כמה מן המתלוננים. שוב גוזר ראש הפלוגה לעמוד בהכנעה ומבאר, כי מי שתמך בקוֹמוניסטים, דינו יצא למלקות והנקי ישוב לביתו. והוא מוסיף, שלפי הפקודה פטורים ממשפט ומותרים להישאר בבית אינואלידי המלחמה, זקנים, ילדים ונשים.

– אני אשה! אני אשה! – מתפרצים צפצופים חודרים ומחרידים. – ואלו ילדים… הביטו ילדים, ילדי הם…

עושים בדיקה ובחירה לאור פנסים ובעזרת ידים ומתוך ה“ערימה” מוציאים ארבעה־עשר גברים, ומכריזים שהם אסורים ואת הנשארים מגרשים בחזרה לבית. אחד האסורים, שמגבעת סטוּדנטית בראשו, מוכיח, שאין כאן חייבים, שהרי כל אלו, שהיתה להם שייכות לקוֹמוּניסטים, יחד עמהם צלחו את הדניפּר. תומך בדבריו צעיר שני, שריח בגדיו ושיעולו החריף מעידים, שהוא מהפועלים הגוזרים עלים בבית־חרושת לטאבאק. הוכחותיהם מסתתמות בסטירות, ואלה מחבריהם שהתחילו להוסיף על דבריהם, משתתקים מאליהם. ורק יהודי קטן, צנום וזלדקן, מתרפס בדמעות לפני הראש, שהוא זקן, קרוב לששים, נכדים גדולים לו. הוא מעיירה קטנה ואתמול בא לכאן, וחלילה לו מרעיונות של סטוּדנטים ופועלים…

– יהודי מאוּס זה עוסק במלשינוּת שלא מדעת – לוחש הפועל גוזר־הטאבאק ביהודית – צבטוהו שיאָלם…

– הראה את הפּאספּוֹרט! – צועק הווזבוֹדני למתחנן, וכשנוכח שאין לו, מוסיף בזלזול – עם בלי פּאספּוֹרטים!

סוֹגרים את השער ומוֹשיבים את האסוּרים בפינה בין הגדר והבית. אור הפנסים שפוך עליהם ומרחוק באופל עומדים החיילים על המשמר. הווזבוֹדני ושני חיילים הולכים לבית “לחפש” מחדש, וחיש נשמעת משם יללת־נשים ובין האסורים נעים לה הדים. מתלחשים היהודים, שעוד הלילה שעבר הפיצו נפשות חשוּדות ברחובות פּרוֹקלאַמאַציות עם האוּניברסאל של גריגוֹרייב. פתיחתוֹ: “בני האומה, שעינו את המושיע”… וסיוּמו: “האדמה צריכה להתחלק בין הנוצרים ולא לזולתם לחווֹת דעה”. מוסיפים המשוחחים שגם יד הצרפתים, הנמצאים באוֹדיסה, באמצע, ודאי הם שהשפיעוּ שלא נגזרה גזירת משפט על הנשים. והיהודי הקטן אין לו מנוחה, נאנח ומתנועע וכל שעה זוֹ לוחש רק על גורלו. מצטער הוא, שאילו היה פּאספּוֹרט בידו, היה ניצל מהצרה, שהרי גם לפי דינם הזקנים פטורים ממשפט. ומעלה גדולה בפאספּוֹרט שלו. רשום הוא בו בן ששים ואחת, ודוקא היה הפּאספּוֹרט בידו, אלא כשהוליכוהו מהבית דאג להשליכהו לבור… למה השליכהו? צרה משונה אצלו, שם־משפחה רע ורבים כאן יודעים אותה, שמו כשמו של אותו הגדול שב“אדומים”, ימח שמו… והרי גלוּי וידוע, שבעיר פלונית היה “אדום” ידוע וקאפלאן שמו, וכשנכנסו ה“לבנים”, הרגו את כל הקאפלאנים. ובעיר אלמונית רצחו את השוחט יוסיליביץ ואת כל בני־ביתו על סמך שבעיר פלמונית היתה “צרה אדומה” אחת ששמה כשמו…

– אין מקום לחששך! – מנחמהו הסטוּדנט שמכירהו. אותו גדול ששם משפחתך ברונשטיין נקרא עליו, הריהו גלוי וידוע רק בשמו השני, ומאלו ודאי נעלם הדבר.

– מלמד אתה ושכל אין במוחך, – מתמרמר היהודי הקטן – הללו אינם יודעים, אלא הגדולים שבהם ודאי יודעים ששמי כשמו של הידוע… וזכרו, יהודים, אם ידרשו לשמי, אקרא שם מן ה“הפטרה” ושלא תגלו סוד…

הווזבוֹדני ושני החיילים חוזרים ובמקומם הולכים שלשה אחרים וכך מתחלפים גם הנשארים. בינתים דמדוּמי בוקר מופיעים וחצוצרת הצבא מציינת את השעה הרביעית. מוציאים מן הבית שולחן וכיסא והווזבוֹדני יושב בכובד־ראש לרשום את שמות האסורים וסימניהם.

– מגבעת סטוּדנטית! – נוהם הווזבוֹדני – שמך ושם משפחתך… קוֹמיסאר אתה – אני יודע, הגידה מכמה זמן וכמה ז’ידים הכנסת בקוֹמוּנה?

הסטוּדנט מחויר ובכעס גלוי מוחה נגד העלילה ואופן השאלה.

– הוא מביט בי כשד! – מוסיף הווזבוֹדני וככתבן בלתי־בקי משמיע בחצי־קול ובהברות ממושכות: “קוֹ־מי־סאר” – ורושם.

– הוא לא מאותם… – ממהרים אחדים מהאסורים להגן על חברם. – הוא מאלו שהשתדלו שיסעו לפלשתינה…

– ולמה לא נסעת? – מקשה השואל ומעמיד בסטוּדנט את זוג “נקביו” הלבנים והקטנים.

אחרי הסטודנט נרשמים עוד אחדים, וכשמגיע תורו של היהודי הקטן – שׂשׂ הווזבוֹדני להשגיח בציציותיו המזדקרות מבעד למעילו וצועק:

– נוּ “לאפּסירדאק”, שמך ושם משפחתך וכמה בנים קוֹמיסארים אצלך? היהודי הקטן כאילו נעשה עוד יותר קטן ומתקמט ומתחנן:

– שמי… זקן אני – השליכני… והרי גם הדין שלכם אומר…

והוא נבהל למראה הרתעת סנטרו של היושב מלפניו וממהר ומוסיף:

– קוראים לי ספּיוואק… שמואל איסר ספּיוואק…

– ספּי־וואק, – חוזר הווזבוֹדני בהתאמה יתירה ומצהיל את פניו: – כזה נחוץ לנו, ספּיוואק!

לנרשם מובן, שה“גוי” נתכון למה ששמו באוקראינית פירושו משורר, ובכל זאת קדחת בלבו ושפתיו מפרכסות ומגמגמות.

הרשימה נגמרת ומכל החצרות הסמוכות עולים כרוזי הווזבוֹדנים ותחנוני היהודים וברחוב תרועת שיכורים. כאילו נשתנה האויר, לא מה שהיה אתמול. אויר של כתפיות חיילים וארגזיהם ופרסות מגפיהם. חורו עיניו הקטנות והלבנות של הווזבוֹדני וחייליו מתכוננים למלא פקודתו – לקשור יד ליד כל שלושה מהאסורים כדי שלא יוכלו לברוח. הסטוּדנט מוחה: הרי אינם פושעים שיברחו וכי ארבעה־עשר בלתי־מזויינים בורחים מעשרה מזויינים? – מחאתו מתקבלת כחוצפה יתירה וכעונש שׂמים ידו לראשונה בחבל ומצרפים אליה את יד הפועל ולשלישית מושכים את יד היהודי הקטן. האחרון קופץ כנשוך נחש, מתנפח ומפיל את תחינתו:

– אני יהודדי פשוט ומימי לא התערבתי באותם הדברים… כיצד אני בן־זוג לאלו?

– יהודי נבזה! – לוחשים היהודים מאחוריו. – הוא הנותן פתחון־פה לשטן!

הווזבוֹדני מתרַצה לבקשתו של המתחנן והוא ועוד שבעה נעזבים להיות בודדים ובלתי־קשוּרים. ואולם גזירה אחרת חלה עליו, פושטים מעליו את מעילו וכובעו והוא נשאר להיות גלוּי־ראש מעוטף ב“ארבע־הכנפות”. פושטים את הבגדים מעל הסטודנט, וחולצים את נעליו של יהודי לבוש פרוה ועל בעל זקן ארוך שׂמים שמלת אשה. וכבר כל האסורים ערוּכים וסדורים, נפתח השער והרובים בידים ומהחלונות נראות צוּרות, הנפרדות בדמעות מהנפשות הקרובות. הווזבוֹדני מתקין עצמו לתת פקודה לדרך ופתאום עיכוּב – היהודי הקטן כמתכון לכרוע ברך לפניו ומפרפר ומיבּב:

– אַל תהא מעות משפט ותקן טעות… והרי גם אני כמותך רוצה בקיסר!


 

ב    🔗

מבעד שער החצר נפלטת לרחוב חבורת האסורים, שהחיילים עם רוביהם כחומה לה מימינה ומשמאלה. ערוכה בשורות קצרות וסדורה לפי הפקודה הצבאית – בצעד ישר ולקול קצב שוה. מושכים ומזעזעים את העין הזקן הארוך שממעל לשמלת האשה וכפות הרגלים היחפות של הלבוש בפרוה. מתלבטת הטלית המלוכלכת של היהודי הקטן וכל צערוֹ ובשתּוֹ כאילו נשקפים מעל ראשו הגלוי. ושתי ה“שלישיות”, הקשורות בידיהן, מתנהלות באמצע, והסטודנט לבוש רק בלבניו ומגבעתו הסטודנטית נראית כבוערת על ראשו. על פני כל היהודים תלונה ושאלה: להיכן מוליכים אותם ומה יעשה בהם? הווזבוֹדני צועד ומפקד, דריסה מיוּחדת לפרסות מגפיו ומבטיו אף הם כאילו דורסים הכל כפרסותיו. אינו סובל את הסטודנט המביט בו בבוּז כבלתי נכנע לו. מרגיזהו גם הפועל, שאצבעותיו הצהובות והמזעדזעות בלי הרף מהרגלו בגזירת הטאבאק כאילו מכוּונות נגדו. ועל היהודי הקטן, המשרך דרכו והנראה כיוצא־דופן מתוך שורתו – ישפוך את כל חמתו. ועוד הוא מתמרמר, שבנייר הפקודה כתוב לכנוס את היהודים הנקרים בדרך – ואינם. הנחבאו, הנקברו?

מפתחי שערים ומצדי סימטאות מתגלים עוד ווזבוֹדנים עם יהודיהם וחייליהם – אותן הצורות והצעקות ועדר־עדר לבדו. מעל מגדל־הצופים של מכבי־האש עוד מתנוסס הדגל האדום ומעל הגדרים והשערים – הכרוזים הגדולים, שהודבקו באחד במאי. האנשים הנפגשים ברחוב הם רק נוצרים, זה הולך לענינו וזה נסחף בזרם הסקרנות לראות במחזה. הולכת לשוק בת־גויים עם סל ומתעכבת להסתכל בתהלוכה ושנית מסבּבת ראשה לצד – לא נעים לה להביט ולהתעצב. חצרות יהודים שוממות ובתים עזובים, החלונות הפתוחים כפרצות של חורבות ובחדרים שקצי־הרחוב ירקדו. ועל בתי הנוצרים אור אחר, ילדים משחקים, נשקף פרצוף מחלון ובין שפתיו סגארה עשנה. בוקר בהיר ורענן של אמצע מאי והוא נראה יותר בהיר ורענן מהבּקרים שקדמוּ לו. גלגל החמה עולה ומנסר ברקיע והוא כיוצק את זוהר־זהבו יותר מהרגיל. מצדי הרחוב השיטות המלבלבות מרבּוֹת עכשיו להתגלות ולהראות את אשכולות־פריחתן הטלולים ולהפיץ את ריחם. והדניפּר הנשקף מרחוק, שגאָה בימי השטף וטרם נקוה, מבהיק ומצהיל את גליו. מחצר יהודים עולה שאון קל והמצחות והכפתורים נטויים לאותו צד – טעו, לא יהודי חלף, אלא סלאַוי, ומחלון בית יהודים פורץ צחוק ומשהו טס לרחוב – מה זה, מה זה: תיק עם טלית ותפילין!

– “לאפּסירדאק”, בשוּרה ישרה ואַל תבּיט מאחוריך! – מרחף צו.

היהודי הקטן, שראשו הגלוי מבהיל ומחריד, מצטדק, שלא הצטדד ולא הביט מאחוריו, רק היה נראה כך. לוחש הוא ומגמגם ולא לחבריו ההולכים אתו בשורה, אלא סתם בפני עצמו. מבאר הוא לעצמו, שטעות נפלה בו, שצורתו נתקבלה כצורת מישהו שחטא והוא יהיה לקרבן. והריהו חלש, קצר נשימה, כתרנגולת פגורה ולא ישא את עמל הדרך הארוכה – עוד יפול בדרך עד שיגיע לשם. וכשיגיע לשם, – הרי מלקות. מהפחד, מהמחשבה בלבד…

התהלוכה מתעכבת. חצר יהודית אחת חשודה בעיני הווזבוֹדני והוא פותח את השער ומחליט לעשות בה חיפוּש. בחצר משוטטים נערי־גויים ועל גביהם שקים מלאים מהביזה, מורגש משהו כמתחבא. והדלתים הפתוחות מסביב כעיני מתים. מתוך בורות ומתחת גגות מוציאים ומביאים זקנים וילדים קטנים, – משל לספר שהאמצע עקור מתוכו ונשארו בו עלים בודדים מצדי הטבלאות. הווזבוֹדני צועק ומקלל, שה“ארורים” התחבאו ולוקח אתו את הזקנים והילדים עד מחוץ לשער – ועוזבם. בשער הבית שכנגד עומד יהודי גידם ואות כבוד על חזהו – מנגועי המלחמה. אין רואים בו אלא את אות־הברזל ומקום היד החסרה וזוג עיניו המראה על זה וזה. כדרך החיילים מתמתח הוא לפני הווזבוֹדני וכשאצבע נוגעת במצחה נשאר עומד באריכות. שוב מתעכבים ודוקא לפני בית נוצרים: אחד החיילים מעיד, שידוע לו, שכאן מתעלמים יהודים. מכריחים את כל גרי הבית לצאת החוצה וביניהם מוצאים שתי נערות יהודיות. בעל־הבית מצטדק, שלא ידע מזה, הללוּ חברותיה של בתו והיא הצפינתן בחדרה – ולהבא ידע להיזהר.

– הגברים התחפשו לנשים! – מרעים הווזבוֹדני – אענוש על המקום… אל הקיר אעמידכם… אל הק־קיר!

– אנחנו לא גברים! אנחנו לא גברים! – מתיפחות שתי הנערות וקולן דומה יותר לנביחה מאשר לבכי אשה.

החיילים קורעים מעליהן את חולצותיהן ושדיהן מתערטלים – הללו לא שדים, אלא בשר קפוא שאינו מעורר תאוה אף בלב החיילים.

הווזבודני וחבורתו כבר במרחק של כמה עשרות פסיעות והנערות עוד עומדות במקומן כנציבי מלח.

הבוקר נראה עוד יותר בהיר ורענן והשמש כיוצק את זהרו בחוצפה. מקניט את האף ריח פריחת השיטות והדניפּר מגביר להצהיל את מימיו. שוּב חיפושים בחצרות החשודות, ובחצר אחת כוֹנס הווזבוֹדני זקנים וסוחבם אחריו כחצי רובע ומשחררם, – חבל שהאיסוּר חל עליהם! ועיני היהודי הקטן רואות וכלות: בין המשוּחררים שנים מבני־גילו ואולי עוד צעירים ממנו בכמה שנים. סולד הוא ומחליט לשאול, וכשפותח את פיו למוּל הווזבוֹדני – הלה מהממו בחימה שפוכה, שלא יביט אחריו. ועוד לא נתקררה חמתו והוא תופש פחם ממקום שתופש ומעביר בו על גבי הטלית שתי וערב. מרגיש היהודי הקטן, שנמתח בפחם צורת צלב על גבו – הרי זה סימן מובהק, שנחתך דינו למות! עכשיו ברוּר לו כי שמו ברונשטיין גרם לו את הצרה הגדולה. ודאי ידעו את שמו עוד מקודם ולפיכך אסרוהו. והוא מהרהר ובא לידי מסקנה אחרת: אילוּ היו יודעים שמו, לא היו שואלים ובכל אופן היוּ מטפּחים בשקרוֹ על פּניו. נזכּר הוא, שבאותו רגע שהשם ספּיוואק יצא מפיו מפורש – שמח הווזבוֹדני מאוד וקרא: “כזה נחוץ לנו!” – ודאי במקום זה, או אחר, נמצא יהודי ששמו ספּיוואק ושהיה עבריין לאותם ענינים ידועים. ודוקא השם המזויף ספּיוואק קברהו, – בעצמו הניח חרב חדה על צוארו, בידיו כרה לו קבר… ולמה נואל ולא אמר ששמו שפיגל, כשמו של גיסו, או שואַרצקינד, כמו שנקרא דוֹדוֹ, שמות שהם יקרי המציאוּת? הרי השם ספּיוואק בכל מקום ימצאוהו בין שוליות הנגרים והסנדלרים ואותם הצעירים הקופצים בראש, – כמה ספּיוואקים איכא בשוּקא?

קופץ היהודי הקטן מתוך שורתו ונוראה היא טליתו המצולבת ונורא מכל נורא ראשו הגלוי. מכה על לבו כבתפילת “על חטא” והומה לקראת הווזבוֹדני, עיניו מפיצות אש דוי והוא מתודה בשאגה:

– להוי ידוע: שמי האמיתי לא ספּיוואק… טפלתי שקר… כיזבתי… לצתי… שמי לא שמי… אני לא אני!


 

ג    🔗

מצד הגשר שליד התחנה מתגלות ברחוב פנים חדשות: דוהרים פרשים, שליחי גריגוֹרייב. הציד אינו עולה יפה ותקפה הגזירה. הפרשים דחופים ומבוהלים למסרה לפלוגות הכינוס באשר ימצאון. הווזבוֹדני בכל התאמצות מוחו קורא מעל הגליון ורוטט מתוך קללה בפני עצמו: כך היה צריך לנהוג עוד מתחילה! – בטל הנימוס הצרפתי של “כפפות לבנות” ביחס לנשים וביתר תכיפות וביתר גידופים וחרפות מרחפות הפקודת של הווזבוֹדני וקשקושי רוֹביהם של עשרת נכנעיו. שתי הנערות, שקרעו מעליהן חולצותיהן, נשבות במקום שנשבות ומוכנסות לבית האסורים ועליהן נוספים ישישים ונשים. כבר בתוכם גם אותו החייל הגידם ועוד שני פיסחים, מתחבטים על חזיהם אותות־ההצטיינות משדה המלחמה ותלונתם קפאה על שפתיהם. חוטפים גם נערים ומצרפים אותם לחבורה, קת בכתף וסטירה בלחי ואַל להקשות ולשאול, אין בעלי זכויות – וכאיזמל בבשר החי חולף ומרחף בכל פעם בחללו של האויר כרוז זה:

– למשפט! למשפט!

כבר הוכפל מספר האסורים ועוד נסחבים ונספחים זקנים לבנים והרה ויולדת ואמהות עם תינוקות על זרועותיהן. אנקת נשים ובכי ילדים ושקשוק־שפתים של ישישים ועל פני הווזבוֹדני זיעה וזעם וחגיגה. כפי פחת אפל נשקף מכותל בית יהודים חלל חלון עקור, ונדמה שמתוכו עולים הקולות והיללות ולא מהרחוב המואר. נגמר רחוב היהודים והתחיל הרחוב שכוּלו מיושב גויים – שקט ושלוה, גדרים גבוהות ושערים סגוּרים, ריח מרק החזיר והנקניקים שמבשלים וצולים. כאן השמש מאירה עוד יותר וכלעג באוֹרה וריח השיטות הפורחות עוד יותר חריף וחצוף. רעש ויללה, צפרים על האילנות מתחלחלות ומעופפות וכלב הפורץ מהחצר בנביחה מתבלבל ומפסיק והופך פניו לחצר. אמהות מרגיעות את ילדיהן ומפניהן כבר בושות שמלת האשה לגבי הזקן והפרוה לגבי הרגלים היחפות. אינו ניכר עוד הסטוּדנט הלבוש רק בלבניו ומגבעתו הסטודנטית שוב אינה נראית כבוערת על ראשו. והיהודי הקטן גלוי־הראש והמעוטף בטליתו המלוכלכת בתוך החבורה והוא מבולבל ומבוטל ממראה עיניו וממשמע אזניו. פסקוּ הגמגום והלחישה מעל שפתיו ועיניו כשואלות את נפשו: להיכן ולמה גם פיסח והרה ויולדת ופעוטות, אלו השיוֹת? –

החבורה נוטה לצד הרחוב של התחנה וממרחק של כמה מאות צעדים נשקף הגשר, שנוֹעד למקום המשפט. כבר קיבּוּצי האסוּרים הראשונים הגיעו לגשר. התחיל המשפט ומשם בוקעים קולות משוּנים כגעיית בקר וכיללת תנים. משפט חרוּץ, משפט זועם, פושטים את בגדיהם של האסורים להיות ערוּמים, פושטים ומוציאים להורג. נשמעות אותן היריות המטומטמות והנפסקות כמו באמצע, כשפי הרובה נוגע בגוף הירוי. בעל “שלשת הסרטים” ו“מצחניו” מחזיקים ברסן האסורים, מורגש ריח זיעתם ובולטות חגוּרות העור והנחירים המתרחבות, והאסורים נתערבבו ונתגבבו כבהמות בשעת השריפה וכולם עינים, כולם פרפור ומתקרבים לגשר. ההריגה כדייסא רותחת המשתפכת וזוחלת לאטה. וכאילו לא נוגשיהם מוליכים אותם לשם ולא איוּמי רוביהם הממולאים והמתנפנפים והמשקשקים, אלא משהוּ כמתוך נפשם מבהילם ומדריכם. הסטוּדנט נשתנה בפרצופו עד לבלי להכירו, מתיפח ומלמול על שפתיו: “אמי היקרה”… ורגליו כעקוּדות רועדות ומתקדמות. הפועל גוזר הטאבאק, אצבעותיו הצהובות והמזדעזעות פרוּשות על עיניו, אינו יכול להבּיט וכמהוּפּנט נמשך וצועד. והיהודי הקטן ­ אינו קטן עוד, – קופץ מתוך שורתו ואינו רועש וכאילוּ סר ממנו פחדו הגדול. תומך בימינו בפיסח מנגועי־המלחמה, המתנהל על גבו, ובשמאלו מחליק על לחיו של נער כבן עשר. גדלו עיניו ויפו וחמימות ברה נשקפת מתוכן, טליתו יאה לו ושערותיו הגלוּיות – מצנפת קודש. ומתוך יבבה דקה ואנחה ממושכה אחת ובאיזו נחמה וטהרה לוחשות שפתיו הרועדות:

– כל ישראל! כל ישראל!


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!