רקע
מ. סיקו (מאיר סמילנסקי)
צִפֳּרִים נוֹפְלוֹת
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הקבוץ המאוחד; תשס"ו 2006

 

א

ממעונה שבחצר בית־החולים הַזֶימְסְטְבָאִי רואה שרה סולומונובנה את העיירה, שפרעו פרעות בה והיא אך במרחק רגעים מבית־חולים זה. לפני שלושה שבועות עבר כסער יום־הפרעות וסיוּטים כבדים מענים אותה בלילות וגם בימים: כאילו לוחץ על מוחה סמרטוט חם ורטוב, ובגופה – לאוּת מתוך כעס אין־אונים. שותקת היא וגם אחרים מתאמצים לשתוק בפניה. כל שאון קל כרעש גדול נדמה לה. עתים שאיפה בלבה להקים צעקה – וקולה נחבא, להתעורר ולרוּץ – ורגליה כעקוּדות. אז היה יום ה“יריד” ונתלקטו האכּרים מן הכפרים ועליהם נוספוּ המון ה“קאַצאַפּים”, שבאו לפרוֹע מן הערים. הבהיק יום אפריל חם ונעים וגינות־האגסים, שפרחו מסביב לעיירה, חפפו עליה כשמלה לבנה. ארך היום פי שנים והשמש ככלי נוע דלקה בשמים, ובערב הזמירים שרוּ בלי הפסק. גירה את האף אבק־הפריחה המתוק והכו על העינים כתנות ה“קוּמאץ'”1 של ה“קצאפים” השיכורים. רעדה וקפאה באויר צעקת־הנשים הידועה… ומאכסדרת מעוֹנה הקשיבה — וכולה נתכנסה במחשבה אחת: העיירה נאנסת! מאז נתגבשה בעיני־רוחה העיירה בצורת אשה, שנבל הדביקה והיא צעקה ונפלה דום לרגליו.

בין הזרים בחצר בית־החולים רק יהודיה אחת היא. ביקרה באוּניברסיטה שבחוץ־לארץ במחלקת־הרפואה, וכשפרצה המלחמה הפסיקה לימודיה בסימסטר החמישי וחזרה למולדתה. לפני שלש שנים, כשעוד נמשכה המלחמה והורגש מחסור בעובדים מדיציניים, נתקבלה גם היא לבית־החולים הזימסטבאי. כבר שנתים שהיא חיה חיי־נשואים חפשיים עם ואסילי דאנילוֹביץ, הרופא הרוּסי, מנהל בית־החולים, והיא והוא ואמו מסודרים במעון אחד. ביום־הפרעות ברחו בתיה התופרת וחתנה ואביה ושתי נערות מקרובותיה מן העיירה אליה והיא החביאתם במעונה. גם ואסילי דאנילוביץ הסתיר כמה יהודים, רשמם כחוֹלים והשכיבם במיטות, ושנים הצפין בחדר הניתוח. מתחילת הבוקר ועד אישון לילה בזזו הפורעים, פצעו והרגו ועשרות נשים אנסו. ביום השני לאחר הפרעות, כשעברה עם ואסילי דאנילוביץ לחבוש את הנפצעים, נתגלו לעיניה כל ההרס והנרצחים שהתגוללו ברפש. היא ראתה את החורבן והדם והאברים הכרותים; אלא שהכל כאילו נשכח מלבה מפני הנוראות של האנוּסות. מאלו הבתולות והנשים כמתגנבות באות אליה לבקשה, שבתור בת־עמן תמליץ בעדן לפני ואסילי דאנילוביץ לחלצן מצרתן. נדהמות הן, כאילו השבץ אחז אותן למחצה. פרצופיהן כפרצופי האילמים, שמרגישים במכאובים נוראים ואינם יכולים להביעם: שהם נענים ואינם מדברים. ואף אותן המסתירות את אסונן, בכל מקום שהן נראות, פרצוף האילמים המיוחד שלהן מגלה את סודן. בעיניה גם הפצעים החשוּפים והחבושים של הגברים כנושאים עליהם את חותם העלבון של אותן הנשים האומללות. וכשהיא מסתכלת במראָה נפשה מתפלצת: גם על ארשת פניה היהודית יש מטביעתו של אותו חותם. נכתמה ארשת פניה. הכל נתנבל, בכל כאילו מזוג אותו הריח הדובשני של הדם, שנזהם ונקרש, דם־המעוּנים. והלִילָך הפרסי, הגדל בגן בית־החולים, מרבה ומאריך השנה לפרוח – וגם בריחוֹ יש מאותו ריח הדם המנובל.


 

ב

שקטה העיירה על חנוּיוֹתיה ובית־מדרשה. חנונים ואומנים וסוחרי־תבואה נשתקעו בחלאת פרנסותיהם וקידשו את שבתותיהם. ועם־האיכרים, זה הענק העצלן, הוביל בשוריו הגדולים את תבואתו לעיירה כדי להחליפה בסחורות הצבעוניות. זה שמשון הטיפש כנרדם היה וכנותן את שערותיו לדלילה שלו לסרקן ולארגן עם ה“מסכת”. והוא הקיץ מתרדמתו אפל כלילה, שטוף־תאוה וצמא־טרף – הרי טבעוֹ מחייב, שמוכרחת להיות לו גם שעה כזו! – והסיע במחלפותיו הקשורות את ה“יתד” – ואת הכל הפיל, הפיל ובלבל. כתנות “קוּמאץ” ויהודיות מתבטלות מפניהן ונופלות כמתעלפות, ריח של יין־שרוף ורשרוש של שמלֹת־השבת… נקרעה השמלה. נקרעה ונטמאה. בחזון־רוחה המעורפל והדווּי רואה היא שני מחנות, שקו מבדיל חותך ועמוק חוצץ ביניהם. מעבר מזה – הכל נאלח ונתעב, ומן המעבר השני – כל הנמצאים שם השתתפו באותו מעשה־התועבה. לא נוּקה בעיניה גם ואסילי דאנילוביץ, זה הישר, שהחביא יהודים והצילם ממות ובמסירוּת ריפּא את פצעיהם. אינה סובלת ואינה סולחת את שויון־נפשו הפנימי שהיא חשה בו ביחסו לנוראות שבפרעות. לא טוב ממנו גם הסטוּדנט סוֹקוֹלין, קרובו של ואסילי דאנילוביץ, המהפכן הקיצוני, שעכשיו הוא בין המסתתרים ומתגורר אצלם. למה סוקולין גם עכשיו, כדרכו תמיד, מדבר מתוך צחוק ונגרר להתלוצץ עם החובשות הצעירות?

— פרא־עם! חיות־טרף! – קרא ואסילי דאנילוביץ ביום השני לאחר הפרעות, כשגמרו לחבוש את הנפצעים וישבו לשולחן־הצהרים.

— מאות בשנים החזיקוהו בבערות והשקוהו יין־שרוף! – הוסיף סוקולין. סוֹפיה איואַנובנה, אמו של ואַסילי דאַנילוביץ, זוֹ הרוּסית הטיפּוּסית, החסונה והלבנה, הרליגיוֹזית ובעלת המזג הטוב, – נאנחה ונצטלבה. גלאַשה, האחות הרחמניה, שהוּזמנה לסעודה, זו הנערה הבלתי־צעירה וברת־הלבב, הציצה בבוּשה וכבשה פניה בקרקע. והיא, שרה, כאילו עצם נתקעה בגרונה: לא העירה ולא הגידה דבר. כבדים וקרים היו לנפשה הדברים וההשתתפות בצער של האנשים הישרים והקרובים הללו. נופך של קרירוּת וכבדוּת נוסף בלבה כשהגישו את ה“שצ’י” (מרק־החמיצה) עם כפות־החזיר והתחילו הגמיעות והמציצוֹת התאבוֹניות. והיא ישבה בין הסועדים ולא טעמה כלום והסעודה היתה בעיניה כ“סעודת־הבראה”, הנהוגה אצל הנוצרים לאחר הקבורה. ואסילי דאנילוביץ ואמו שידלוּה לאכול, והיא סירבה ולא זזה ממקומה. שקט היה ונשמע רק קשקוש הכפות והמזלגות והלקיקה והכרסום. וכאיל ממנה לקקו ואותה כרסמו. כנאכלת היתה בעיני עצמה. והרגשה משונה פעפעה בלבה, שהיא כפותה ולבושה רק בכתונת־הלילה. הוסיפה להתמרמר בלבה. רצתה למצוא קשר בין אלו שמסביבה ובין אותם שעשו את הנבלה. ועיניה נתקלו בצלב־הכסף, כגודל־האצבע, שהוא פרוש על חזה של סופיה איואנובנה ומקוּשר בחוט אפור מסביב לצוארה. נדחקו למוחה תולדותיו של צלב זה: ירושת־אבות הוא מכמה דורות ונזיר הביא אותו מן “האַתוּן הקדוש”. – סופיה איואנובנה הביטה אליה ברחמים, ובפעם השלישית פצרה בה לאכול והוסיפה והביטה בתלונה על שהיא עושה מעין דימונסטראציה. ואף ואסילי דאנילוביץ הסב את פניו אליה בתרעומת – ושניהם, הבן והאם, שבוּ לשרוֹת במנוחה וללעוס בהנאה. הרגיזוה מנוּחתם ולעיסתם והדמיון המרובה שבין שניהם: אנשי רוסיה הגדולה, עצה־לִבְנֶה חסונים ושלוים. גם סוקולין התעמק בצלחתו, וכדרכו בצחוק קל ולתוּמוֹ סיפר, שהכובסת כבר הספיקה לתקן לעצמה מטפחת מטלית של יהודי וחבשה אותה לראשה. ניעורה גלאשה ודבבה לסופיה איואנובנה, שהמבשלת הביאה אטון מן הביזה ורוצה למכור; צריכה היא לשמלה, אלא שהיא מתקשית לקנות מזה. – נאחזו עיניה בערפה של סופיה איואנובנה, שהחוט האפור של הצלב מהודק ומכונס לעורו כחוט־עשת של ברזל. בין כך, מבעד לחלון נראתה בחצר בת הזגג, זוֹ בעלת פרצוף־האילמים הידוע, שנזדמנה לראשונה לרגל הענין הידוע. כל הסועדים השגיחו בה. ואסילי דאנילוביץ וסוֹקוֹלין, כנראה, הכירו במצבה, ומבטיה החופשים והבודקים עוררו בה, בשרה, עלבון וחימה. קצת אכזריות היתה לה לבקש בעיניהם מה שמצוּי בעיני־הציידים כשהכלב רץ לקראתם ובפיו – הציפור הפצועה והמפרכסת.


 

ג

אנשי־ציד. עכשיו, בשבועות האחרונים, ניעור בלבה לעתים קרובות זכר הציד, שראתה רק פעם אחת בחייה. מאורע זה קשור בזכרונה בשאר זכרונות, שאפשר, רק עכשיו מוצאת היא בהם קו־חיבור אחד. היו הימים הראשונים בחודש מארס, שנת שבע־עשרה – “ירח הדבש” של המהפכה המדינית. עוד קודם לכן כתב ואסילי דאנילוביץ לסוקוֹלין בקיוב על יחסיו אליה והתקשרותם וביקשהו לבוא ולהתארח אצלם. והוא בא והביא עמו את הידיעות האחרונות על יסוּד המיניסטריון מחברי ה“דוּמה” ועל התקוה, שבקרוב תעבור כל הממשלה לידי המהפכנים הקיצוניים. הביא סוקולין גם יין, שגם אז כבר היה יקר־המציאות, ושתו ושמחו וגם אותה הכריחו לשתות. סוֹקוֹלין לא הכיר אותה קודם־לכן ומתוך התפעלות הרבה לדבר עליה עם ואסילי דאנילוביץ. ממבטיהם ורמזיהם של שניהם הבינה היא, שמצודד אותם הקוֹנטראסט הגזעי שבארשת־הפנים ומבנה־הגוף שבינה לבין הבנות הסלאַויות. והרי עוד מקודם ראתה את ואסילי דאנילוביץ, הפלגמאטי מטבעו, כשהיה מתפרץ בדברי־קילוס על עיניה היהודיות ובא עד לידי סילודים. וזוכרת היא, שכטוב לב סוֹקוֹלין ביין והוא מוסיף למסור את רשמיו, קרא מתוך התרגשוּת חדותית, מעיף עיניו בה ומעבירן למוּל ואסילי דאנילוביץ:

— ואסיה! שרה סולומונובנה נפלאה היא. “יאגוֹדה” (גרגר־אדמה) שלא משׂדנוּ! בחיי, ואסיה, גם אני כמוך אגרר לאהוב רק אשה יהודית, רק יהודיה!

באותו ערב נשבה רוח צפונית חזקה וקפאו מימי־השלג שנמס ולבוקר ציפו לקור גדול. בקשר עם חזיון זה באו האגרונום וקיריל קוּזמיץ, החובש בעל הפרצוף השכרוני, להציע2 לפני ואסילי דאנילוביץ וסוֹקוֹלין שישתתפו בציד־עופות. עוד לפני שבועים התחיל מעוף העופות השבים מן הדרום ומחנה של אוזות־בר כבר ירד על הביצה שבגבול־היער.

– כי בששה במארס תהא הביצה קפואה ואפשר יהא לערוך ציד על אוזות־בר – דיברוּ כולם בהתלהבות ובשמחה – דבר כזה יקרה פעם ביובל!

ההצעה נתקבלה מצד המוזמנים ברצון, כמובן, והיתה שעה של קורת־רוח. ניקו את הרובים והכינו את הכלבים לציד־הבוקר. בבוקר הקדימו להשכים לציד. וגם אותה, אף שנשתּמטה, צירפוּ לחבוּרה והוֹשיבוּה על סוס (כבר ידעה לרכוב). עוד בתחילת הנסיעה הרגישה בגירויים בלתי־נעימים למראה ילקוטיהם של הציידים ואזניהם המזדקפות של הכלבים. הגיעה לביצה והתחילו המארב והריגול. נזקף שער הכלבים הרצים והמריחים ונשמעו היריות וחרדת הצפרים על השיחים. היא נרעשה והרגישה מעין בחילה בפיה – ומיהרה לסור עם סוסה הצדה ועמדה לה יחידה. כאילו פסקה מלהכיר את צורותיהם של המשתתפים בציד. הם נשמו ונחרו וכמו אצל הכלבים נראה קצף על שפתיהם. וזוכרת היא, כי בסופו של הציד, שעלה יפה, הביא כלב אחד בפיו אוזת בר, שפצע קל היה ברגלה האחת. הציפור היתה נפעמת וחמה ועברה מיד ליד. הכל הרבו לטפל בה ושמחו ונהנו מאד. והכל התפלאו: הרי הציפור נפצעה רק פצע קל – ולמה ירדה ולא התרוממה לעוף? – דנו והתוכחו, ולבסוף נשמע ביאוּרוֹ האבטוריטטי של ואסילי דאנילוביץ, שהציפור היתה נרעשת: נתבלבלה ונפלה. עשו לה, לשרה, נחת–רוח ושחררוּ את הציפור – ופרשה כנפיה ותעף לה. –


 

ד

ואסילי דאנילוביץ היה רופא בחזית, נפצע פצע קל ולאחר שנרפא נתמנה מנהל בית־החולים של הזימסטבה, שהיא, שרה, כבר עבדה בה. הוא היה קרוב לשלושים וחמש וגדול ממנה בעשר שנים. יליד הווֹלגה הצפונית היה והפתיע אותה בגידוּלו ובאותו הבטחון בכוח עצמו שנשקף מעיניו הבהירות. לפי דבריו, הרושם הראשון, שעשתה עליו שרה כשנתודע אליה, היה, שכף־ידה המיניאטורית טבעה בתוך כפו ועיניה המתביישות זעו. הוא שקד על עבודתו ונתחבב על חוֹליו ואצל שולחן־הניתוח היה כמכהן בקודש – עד היום. ועד עכשיו תמיד היא האסיסטנטית שלו בשעת הניתוחים והתבטלוּת לה מפני רוחו המתרוממת אז. כשהיה סטוּדנט השתתף באחת מן המפלגות השמאליות, נתפס באיזה מעשה מדיני ונאשם – ומשפטו יצא לגלוֹת לפלך ווֹלוֹגדה לשנתים. מאז פסקה עבודתו במפלגתו. וכשנתחלף המשטר נתחדשה רק במה שהמפלגה היתה מעמידה את הקנדידאטוּרה שלו לבחירות. ואולם במידה שכיווּן־הרוחות החברותי הלך והשמאיל, בה במידה עשה סייג לעצמו, שאין חלקו עם “בעלי הטמפיראטורה המתגברת”. ואולם היא, אף שלא מתוך הערכה מפלגתית ומדינית, רואה בואסילי דאנילוביץ, שלמרות אופיו הישר ומסירותו לעבודתו המדיצינית, הלך־נפשו מקבל צורת לבוש, שמיטשטש ואובד צורה. נתרחק הוא מסוקולין, אף־על־פי שהוסיף, כמובן להתנהג עמו במידת הכנסת־אורחים יפה, ונתקרב לאב ניקולאי, הוא הכומר המקומי. זה האחרון התנגד לפרעות בגלוי, אלא שהוא ימני־קיצוני: חרד הוא יותר מדי על הפרינציפּים של שלמוּת הרכוש הפרטי. בימים האחרונים כשמלחמת־האזרחים הרסה את המצב החמרי, התחיל ואסילי דאנילוביץ מקמץ בהוצאות ומבקש מקורות־הכנסה. עוזר הוא לאמו לנהל את משק־הבית ומטפל הרבה במיני צרכי־אוכל, שמביאים לו האכרים החולים כשכר־ריפוי; ובכך הוא משקיע את כל נפשו. –

אז, בשעת־צהרים, כשביקרה אצלה בת הזגג – הרגיעתה, שעוד אין יסוד לפחוד, וכשהזמן יברר, שיש תוצאות רעות. יאחזו באמצעים מתאימים. יצאה בת הזגג ונכנסו שתים אחרות, כלה ואחותה, וגם להן השיבה כמו לראשונה. לאחר שהלכו ניגש אליה ואסילי דאנילוביץ ואמר:

– מובטחני, שידעתּ להשיב להן, שלגבי אותם דברים, לגבי “הפּלוֹת”… מימי לא עסקתי בכך וגם הפעם בשום אופן לא אקבל על עצמי…

– גם הפעם מטעם האֶתיקה המדיצינית? – הטעימה היא בכעס כבוּש.

וגדל כעסה יותר ויותר, כשראתה מבעד החלון את קיריל קוּזמיץ, שצורתו מזכירה תמיד בקבוק יין־שרוף מן ה“מוֹנופּוֹלין” שנתרוקן, והוא מקשיב לשיחתם מבעד לתריס.

– סבורני, שאין לזלזל בזו… – השיב ואסילי דאנילוביץ בקול מושפל כשפניו חורוּ מאד – הפליליוּת שבדבר…

היא שתקה – ומיד יצאה מן החדר. וכשעברה בפתח נדמה היה לה כאילו שמעה את שתּי המלים: “מוֹיסיי איסאַקוביץ”… מיד הביטה לצדו של ואסילי דאנילוביץ וחזות־פניו העידה בו, שהדברים לא נאמרו. אף־על־פי־כן הבטיחה את עצמה, שבודאי על לבו של ואסילי דאנילוביץ עלתה מחשבה על אותו רופא יהודי, שהוא דר בעיר ומתעסק ב“הפּלוֹת”. ממקרים, שנזדמנו לידם בבית־החולים, נוכחו לדעת, שמוֹיסיי איסאקוביץ מקבל “מבקרות” ממין זה ושהצד הפלילי שבתרופותיו בולט למדי. והיא החליטה לכתוב פתקאות למויסיי איסאקוביץ, שהיא מכירה אותו ולמסרו לידי בת הזגג ואחרות כדי שתבקשנה עזרה ממנו. בטוחה היתה למפרע, שהרופא היהודי ימלא את חובתו באמונה וידאג גם לאומללות, שיכלכלון בועד העירוני בשעת חולי. ועוד החליטה, שאפילו אם ואסילי דאנילוביץ יחזור בדעתו וירצה לטפל בהן, – תעכב את האומללות מלפנות אליו: לא תתן לחלל את קדושת היסורים.

בלילה, לאחר אותה שיחה עם ואסילי דאנילוביץ, תקפוה נדודי־שינה ולא עצמה את עיניה עד הבוקר. יגעה ומצאה ושיגרה על לשונה סגנון חם ונמרץ שבו תכתוב למויסיי איסאקוביץ, כשתגיע השעה. בדמיונה כבר קראה את תשובתו המלאה השתתפות של אָח־לצרה והמבטיחה, שהכל יעשה כהוגן. ואולם לא היה לה צורך לכתוב לאותו רופא יהודי; בלא שחידשה דברים עם ואסילי דאנילוביץ, התחיל עוזר לאותן אומללות בעצותיו. והוא מוסיף לעזור להן. על פי הרשימה כבר ביקרו אצלו באותו ענין אחת־עשרה בתוּלות ושלש נשים. כשהיו יוצאות מלפניו היתה נראית לה צורתו כשמלה כתומה, שכבסוה בנתר וברותחים – והכתמים נשארו להיות כמקודם. מרגישה היא עלבון לנפשה, שהוא עוזר לעלוּבות הללו. קצת הוא כאילו חותה גחלים על ראשה בזה – והיתה רוצה להתנגד, למחות. כאחות לצרה היא לאותן אומללות, אסונן – אסונה, ובשתן – בשתה, וכלום אלו כאן יכירן מקומן? – רצונה לצעוק, לקרוא תגר – וקולה נאלם. גופה כפגר. כאסירה היא, שנתרתקה בכבלים ובנפשה לא נכנעה.


 

ה

הגיע אמצע יוּני, תשעה שבועות לאחר הפרעות, וכערפל־עופרת מוסיף לדכאה ובמצב־רוחה אין שום שינוי. נמנעת היא משיחה וגם ממעשה. כבר חדלה להיות אַסיסטנטית אצל ואסילי דאנילוביץ בשעת הניתוחים וקיריל קוּזמיץ ממלא את תפקידה. קשה לה לשהות בבית־החולים ועוד יותר קשה וצר לה בחדרי־מעוֹנה המרוּוחים. הכתלים והקירות מעיקים עליה והיא בורחת לגן. ולא קל לה גם בגן. מבעיתים אותה מקומות הצל. וכשהיא מבטת לראשי האילנות הגבוהים נדמה לה, שמשם היא מתגלגלת ונופלת. חצי־יוני – ועוד בלילות יש שהזמירים נותנים קול – כל כך מאריכים הזמירים לזמר השנה! – מן השדרות העבותות בורחת היא לירכתי הגן, למקום עצי־הלילך הנמוכים, הדומים יותר לשיחים. משתוקקת היא להיות שם קרוב לגדר הדחויה, שהיא גובלת עם הדרך הפתוחה שמעבר לגן. באותו חלק־הגן קבוע ספסל, שרגליו העלו אזוב ולמחצה שקעו בקרקע. עליו כר־עוֹר של מרכבה, שהיא שׂמה אותו למראשותיה והוא מצנן את פניה הלוהטים. פרקדן שוכבת היא לה על הספסל ועיניה, כמקורי־צפרים, מחטטות בשמים: לא שמים הם אלה, אלא – ברזל נטוי כיריעה, מדבר־חול גדול. מבינות העשבים נשמע רשרוש כרחש של נחש – כמה יראה היא מפני זה – והרי כאן, בגן, אין נחשים כלל. מחניק אותה ריח הלילך הפרסי, שהוא ממוּזג באותו ריח־הדם הידוע, והיא כחוֹזה את הפרחים הכחוּלים־הצהובים. אבל זה יותר מחודש, שהלילך חדל לפרוח! –

אותן האומללות, שדורשות בעצותיו של ואסילי דאנילוביץ ושנתקרבו אליה – מצאו את מקום התבודדותה בגן ובכל יום הן מבקרות אצלה. מצאו בה אחות וחברה, קרובה לרופא ויודעת בעצמה ליעץ עצות טובות, והן מבקשות ריוח והצלה ממנה. הן נכנסות אליה מצד הדרך, בעד פרצת הגדר. בתחילה היו משתדלות לבוא ביחידות, ועכשיו כבר הן באות בחבורה וכשׂיוֹת הן נדחקות זו לזו: בת הזגג, הכלה ואחותה ובתיה התופרת, זוֹ שנחבאה אצלה ושלא ניצלה מחרפת־אסונה לאחר שחזרה לביתה. הבעת־הפנים של ארבעתן – אימה והעלמה, מדברות הן בחצאי־מלים ובתנועות טרופות, וכשמספרות הן מתחילות מאמצע ומסוף – ואינן גומרות. מפיהן כבר נודעו לה פרטי המצב בשעת האסון – מוּזר ונורא ולא יאָמן כי יסופר!

סיפורה של בת הזגג: כשהתחילו הפרעות הסתתרו היא ובת אחיה ואחות גיסתה, שלשתן יחד, ברפת בתוך הקש שבקרן־זוית חבויה. נשמע שאון־צעדים, שהלך וקרב, וצעקתו של גוי: “כאן נחבאו הילדות!” – פחד ורעד אחזוּן – וקפצו לתוך הקש למול הפתח. נפתחה הדלת ונכנסו שני “שקצים” בלתי מזויינים ולבושי כתנות–“קומאץ”, וידיו של אחד מהם היו מלאות צרורות. נאחזו שלשתן זו בזו בידיהן כילדות קטנות וביקשוּ רחמים. בתחילה נבוכו ה“שקצים” ואחר–כך התעוררוּ וגזרו לחדול מבכי – וחדלו. הגדול שבהם, שידיו היו פנויות מצרורות, מילא פניו צחוק שמנוני ואמר: “ילדות, אוהבות אתן סוּכריוֹת? תאכלנה?” – ברורה היתה להן כונת דבריו – והרימו קול. ושוב צעק הוא: “לשתוק!” – ומיד נשתתקו כולן. ציוה לבת אחיה לגשת אליו – והיא צפצפה, נזדעזעו עיניה כאצל מתעלפת וטפחה בידיה כתרנגולת המקשקשת בכנפיה – ומילאה אחר מצותו. הבהיקו עליה זרועות הקומאץ', והיא, בת הזגג, נדהמה ולפתה בידיה את האבוס, רעדה מחום ורגליה כאילו נכפתו וכאילו מלח דבק לחכּה. אחות גיסתה כל אותה שעה נתעותו פניה ועמדה כמסכנה לתוֹר־אסונה ושפתיה לחשו: “אֶדוֹם!”.

– להכין נעלם שכלנוּ, שלא ניסינו לברוח? – מתיפחת וטוענת בת הזגג – הרי אחת משלשתנו בודאי היתה יכולה לברוח! כאילו גימר אותנו בגלי־אש ובעינינו גיששנו כמו באפילה – ולא זזנו ממקומנו.

לסיפור זה דומה הרבה גם סיפורן של הכלה ואחותה. שתיהן נחבאו בארון בחוץ, ומן העלייה של גג הבית השגיחו בהן פורעים וקראו אותן לעלות לגג, כדי להראות להם את הסחורה שהצפינו. חשבו לברוח – וכשנצטווּ שנית במפגיע לעלות, נמשכו כסהרוריות אל הסולם – ושם מלמעלה היו קרבן לתאות הפוֹרעים.

– למה נשתגענו שתינו? – מצטערות ומערערות הכלה ואחותה – לא היינו צריכות לעלות בסולם ולברוח מיד…

ובתיה התופרת ישבה יחידה בצהרי־שבת בחדרה ולא חששה, שפתאום תתגלגל עליה הצרה הגדולה. כחתולים קפצו אל תוך הבית שני פרחחים מגויי המקום ודרשו את דרישתם הידועה – והיא חרדה לחלון לצעוק לעזרה – ונעלה את החלון בפניה. התחילה מתעלפת והנבלים הגישו מים – והודתה בעד המים – ואחר כך עבר האסון עליה כאיזה חלום כבד. עוד התעסקו בה – ולחדר פרץ בעל־הבית הזקן – והנבלים עזבוה ומיהרו לברוח.

– כתרנגולות פגרנו, – באות כל הנערות לידי החלטה אחת – אפילו לא ירקנו בפניהם!

והיא מוּטלת לה על הספסל והנערות סובבות אותה וצער נפשן בנפשה וגדול מזעמן זעמה. בתיה התופרת שופכת את לבה לפניה: מוטב שהיתה נרצחת, מוטב שהיתה נחנקת כפלונית או נשחטת כאלמונית. כבר הוברר הדבר, שאינה מעוברת, אלא שהיא עדיין אינה נותנת אמון בדבר. בכל פעם היא פורשת לה מן החבורה לקרן־זוית ובהעלם היא מפשלת את שמלתה ובודקת את כותנתה. ריפוין של הכלה ואחותה נדחה מפני סיבות ידועות לחודש ימים – ולצערן אין קץ. ולבת הזגג עשוּ “טיהור” והוחזר אצלה המצב הרגיל; אבל היא ממאנת להודות בעוּבדה זוֹ ומחלטת, שמשהו נשאר בה: היא חשה בכך שנשאר. היא פוצרת בשרה, שיוסיפו לתת לה איזה סממן חריף, שיבער, שיטהר – הוי, גוי מתרוצץ בנפשה! — ושוב בתיה התופרת מתגנבת מתחת לאילן, מרחמה את חוצן-שמלתה ועיניה העצבניות מחפשות, מחפשות — ולעתים בפי כולן דאגה חדשה: ימים עוברים וחדשים באים ומצפים לפרעות חדשות, – וכי שוב יוחזר הדבר? עוד פעם? – – אברח מכאן! – צועקת הכלה – אברח למדבר־החול הגדול, למדבר, למדבר, למדבר, שאין בו איש!

ומעל הספסל עיניה של שרה מכרסמות את הרקיע: הנה הוא מדבר־החול הגדול! אין בו אלהים!

ובלילות אין שינה לה. קוֹשמארים מענים אותה והיא יורדת ממשכבה כדי לשבת על סף־החלון היוצא לרשות־הגן. אויר מחניק, לילות־שרב של סוף יוּני. עומדת הלבנה באמצע הרקיע וכאילו מפיקה חום… גבהו האילנות. בין לילה גבהו פי שנים. צמח יער־קדומים ועל הצמרות צפרים מרחפות, נורא הדבר: האמנם עוד הזמירים יזמרו?… נתגבבו מתחת לאילנות צללים כבדים ורטובים וממעמקיהם משהו רוחש, לוחש, – הרי כאן בגן אין נחשים כלל. ועל זכרונה עולה אותו סיפור־המעשה, שקראה באיזה ספר על מיני נחשים טורפי־צפרים. באיזור קו־המשוה, באפריקה התיכונית, אפשר, ביער־העד של חבל נהר אמאזונה בבראזיליה, – שם שורצים המזיקים הללו. בלילות יוצאים הולכי־גחון אלה מחוֹריהם שמתחת לחול, שנתלהט ביום, ונושאים את עיניהם לראשי־האילנות, ששם צפרים יקננו. עיניהם של הנחשים הרובצים על האדמה מבלבלות את הצפרים — והן נופלות מעל האילנות להיות להם טרף לפיהם.


 

ו

כבלים מעיקים עליה בצל קורת־ביתה ורוב היום שוהה היא תחת כיפת הרקיע. כבר התחיל אוקטובר, חודש הכמישה וגשמי הסתיו, ובחוץ שמש ורוח דרומית־אביבית. הגשמים, שהקדימו לעבור, ומזג־האויר החם שלאחריהם החיו את מזרעי החורף והם ירוקים ורעננים. וגם על ערוּגת פרחי־הכוכביות, שהיא סמוכה לספסל, נתחדשו כוסות לבנות וּורוּדוֹת, נראות כנוצות מפוזרות. מכניסתה במבוכה ומרגיזתה הרמוניה זוֹ, השולטת בין שמי־האביב והצמחים הרעננים ובין העלים הנושרים והעדר הצפרים, שעפו לדרום. — מתוך הגן רואָה היא את העיירה, שכבר היא כולה חרבה ושערפלי־התכלת המכסים עליה נראים כשרידים ממנה. ביוּלי היה חורבן שני, ובספטמבר — שלישי. שוּב שוֹד והרוגים ופצועים ומנוסת־חפזון — כליון אחרון. לא נתרשמו בלבה הפרעות הללו ונשאר רושם הפרעות הראשונות באותו סמל האינוּס והדם ו“שמלת־השבת” שנקרעה. בת הזגג והכלה ואחותה ובתיה התופרת נעלמו בתוך שאר הבורחים ואינה יודעת להיכן. מרחפות לפניה אותן הנערות בצורותיהן, שהיו להן כשהיו מבקרות אצצה – בתיה התופרת מסתתרת ומבקשת כתמים על כותנתה הלבנה. בדמיונה קשורה מנוסתן באותו “מדבר־החול הגדול והשמם” ובבואתה של תוּמת פניהן, שלא נכתּמה, מתחבּרת ברוחה בזוֹהר התכלת של הרקיע הסתווני. – במשך הקיץ גברו ה“היידאמאקים”, מחנוֹת האוקראינים, שכבשו את כל החבל מידי הבולשביקים, והם פורעים ביהודים. פראוּת של ימי־הבינים, מראות־רצח ובלהות־עינוּיים, אכילת פת בדם ומשכב־נבלים – והלב מתכוץ ומתמלא מורך וחושך. כבר כמקובל וכמוסכם על דעת הכל, שאֵלו יש להם זכות הקיוּם והכל בשבילם, והללו טעוּנים כליוֹן. והיא בעד הפת הבזוּיה ומקלט־הלילה כבר שילמה במחיר־נפשה ועוד היא כמוכנת ומזומנת לשלם.

בעיני עצמה היא ככבשה טיפשית, שגזזו את צמרה ולטבח תובל – כלום יש עוד טעם בחיים, שכדאי להתלכלך כל–כך ולחרוד עליהם? – ותמיד עכשיו ה“בוּלדוֹג” גנוז בחיקה והוא קשור כשפופרת לקורקבנו של החולה בסרטן־הגרון כדי להכניס בה את החלב לקיבתו. ויש שהיא מוציאה בחשאי ממחבואו את ה“ידיד הקר” ומסתכלת בחמש עיניו הסתוּמות – משהו מן המבטיח יש בעופרת שבהן.

סוֹקוֹלין, שבזמן הפרעות האחרונות הראה התנגדות נמרצת, עורר עליו את חמת הפורעים והוּכרח לעזוב את המקום. שני ימים הצפינתו בארון־סתר במעונה, ובימים הללו הכיר בה אחות לצרה ושניהם נתקרבו. מסר לה לגניזה את חליפת־מכתביו החשאית ואת תמונת אמו ותמונת נערה ידידתו. –

לאחר שנעלם סוקולין עוד הוסיף ואסילי דאנילוביץ להתמזג בתוך אותם האֵדים המחניקים של האטמוספירה שמסביבו. התרוממוּת־רוחו בשעת הניתוּחים נתחלפו ברטט־התעוררות לקראת כל תרנגולת וסל־ביצים, שהאכרים מביאים לו חלף עצותיו. מרבה הוא לשוחח ולהתלחש עם האב ניקולאי, וכבר שמעה מפיו שהנוער היהודי הוא שיצר את המצב הנורא. התחיל מתיחס ביתר ערך לקיריל קוּזמיץ, שלפי המדובר, קיים אצלו קשר חשאי עם ה“היידאַמאַקים”. וסוֹפיה איואַנובנה לפרקים קרובים מוסרת לה מסיפורי הנזיר מן ה“אַתּון הקדוש” ששמעה מפי אמה וזקנתה. נר־התמיד הזעיר שמתחת לאיקונין שבחדר־משכבה כאילו התחיל מפיץ את ריחו בכל הבית. –

חרבה העיירה היהודית וגדל פי־שנים תחום שדה־הקברות שלה. נדם שאון המשא־והמתן ונרות־השבת חדלו להאיר. פסוּ יהודים מן העיירה. נעלמו גם אותם שלושת היהודים האחרונים, שנפצעו קשה ושהכניסום לבית־החולים. אָז, כשהשכיבוּם במיטות, נכנסה היא לראותם – הציצה היא בפניהם והם הציצו בפניה ולא דיברה אליהם דבר. לאחר שבועים, בלילה ארוך ואפל, נשמעו שריקות ותרועות ויריות. קרבו ה“היידאמאקים” עם סוסיהם ודרשו שימסרו לידם את שלושת היהודים הנפצעים. לא סיפרו לה והיא לא שאלה, שמעה, שהתלחשו בבית ובחצר; התלחשו גם צללי־האילנות בגן. על שלשת היהודים התחרשו וגם עליה. היא רעדה. הרגישה, שמאחורי־גבה ננעצו בה עינים ומישהו דבב: “תתנצר ואל תעמידנו בסכנה!” – בבוקר גילתה לה אותה חוצפה גאותנית, שנשפכה על פרצופו השכרוני של קיריל קוזמיץ, שזכותו עמדה ליהודים להינצל מטורפיהם. היא עמדה בחוץ – ובאותה שעה נפגשו עיניה ביהודים שהושיבוּם בקרון להעבירם לעיר, והמעביר היה קיריל קוּזמיץ: מן הקרון נשמע קולו האפיטרופסי. כאילו נפסק משהו בלבה: למה גם היא אינה מצטרפת לאלה היהודים המשתלחים? – רצתה להשמיע באזניהם דברי־נחמה – ולא הגידה דבר; רצתה להיכנס בחזרה לבית – וממקומה לא זזה אותו בוקר היה ראשון לאוקטובר, שבו חל חג ה“פּוֹקרוֹבה”, וצלצולי הפעמונים של בית־הכניסה הנוצרי כאילו צרצרו רק באזניה. הקרון עם היהודים נעתק מן החצר ופניו של קיריל קוּזמיץ הביעו לה: “אנו עושים חסד ומשאירים אותך עמנו” – כך אישרו לה גם פניה של גלאשה ושמלתה החדשה, שנתפרה מגזילת היהודים – לא עמדה עוד בנסיון. סוֹפיה איואנובנה ניגשה אליה וחיבּקה אותה ביד ימינה, נאנחה ונצטלבה שתי פעמים והחזיקה בה. רצתה להשתחרר מידה ונכפף ראשה ומצחה נגע בצלב־הכסף – ותרעד.

– ואסיה, ואסיה! – ביתק את מוחה קולו של סופיה איואנובנה, – שרה שלנו היא ואנו חייבים להצילה!

ובלילה – נדודי־שינה. לילה מלא סיוטים. השעון מטקטק וכאילו אינו זז ממקומו: כל פעם שהיא מציצה בו – עוד קודם שלש. חרדה וצפייה. חוששים לביקורה של קבוצת־פורעים, שהיא מבערת את היהודים היחידים, שמתחבאים בבתי הנוצרים. בבוקר – השמים מעוּננים ומורגש הצפון.

דבר־מה אפור וקר תוקף את העולם בדממה. והיא רצה לגן. מוטלת היא על הספסל, מחממת בלחייה הלוהטות את הכר הקר ועיניה לכוכביות, שקפאו וסמרו ונראות מרחוק כרעננות.


 

ז

גוסס הערב של יום־אוקטובר האפור ושרה עומדת בבית לפני החלון ומעבירה את מצחה משמשה לשמשה. נתחלפו ימי־הקור בימי רוח־סגריר. זיעה ורקבון בחוץ, ובבית חום: מסיקים הם עד כדי להתעלף. עוד מבחינות עיניה את הכוכביות, שמחמת הרטיבוּת שלאחר הקור כבר נהפכו למין דייסת־רקבון. קול שריקת הדלת וצעדי אדם זר – והיא מסלקת את פניה מעל החלון לפנים הבית.

– ערב טוב! – קורא קיריל קוּזמיץ לה ולואסילי דאנילוביץ, שיוצא כנגדו מחדרו: – גשם…

קיריל קוּזמיץ וגם ואסילי דאנילוביץ משתּדלים להתהלך עמה בזהירוּת ובמבטיהם מתחת למצחיהם הם אורבים לדעת את מצב־נפשה עכשיו. והיא – פניה לוהטוֹת. היא חשה בכך, ובלי משׂים היא צונחת על כיסא ליד השולחן. ומיד רצונה לקוּם מעליו.

– אבקשך, – פונה החובש לואסילי דאנילוביץ ומביט באלכסון אליה וצורתו השכרונית היא עכשיו בעיניה כדמות כתונת־חייל מלוכלכת, – אבקשך, שבמקרה חשש כלשהו בלילה תשלח תיכף־ומיד להעירני – ואבוא לכאן… הייתי לן כאן, אלא שאשתי חולה… תשלחו את המשרתת להעירני.

– תישן ולא צריך להעירך! – משיבה היא בשאט־נפש גלוּי. היא קמה מעל הכיסא – וחוזרת ויושבת עליו.

– ואף־על־פי־כן! – משיב קיריל קוּזמיץ בקול אדם, שמכיר בצורך עזרתו ומראה את גבורתו.

והוא יוצא. כבר השמשות האפורות כאילו הושחרו באיזו דיוֹ מרופשת ובבית העלו אור זה שמרגיז אותה. אָפס הנפט ובכל החדרים אשי־שמן; כאילו אש־התמיד שמתחת לאיקונין ילדה את כולן. על השולחן, לפני מקומה של סופיה איואנובנה, עומדת ומצטננת כוס תה כרסתנית שממעל לצלחת צהובה ופגומה. סופיה איואנובנה בחדרה. בודאי היא מתפללת ומבקשת רחמים על זו שבביתה, שאינה דבקה ב“אמונת־הישרים”. ואסילי דאנילוביץ משתעל כמתכון להגיד לה דבר – יודעת היא, שרצונו להודיעה, שדאג להכין בשבילה בּרוֹם, ואפשר, תקבל עכשיו? – נשמע שקשוּק מרכבתו המרוסקת של האב ניקולאי ודהרות סוסיו האינואלידים – כמה נמאסו עליה ביקוריו! הנה הוא ה“אב” יושב לפני השולחן כנגדה, – ה“ריאַסה”3 שלו מזדעזעת ומתחבטות צמותיו הקצרות על גבו. פוצר הוא בה, שתבוא לדוּר אצלו שבוע ימים, כמה שתרצה, ובביתו מקבל הוא את האחריות הגמורה על עצמו. – והיא דוחה ואפילו אינה מודה, ובהיסח־הדעת נוגעת ידה ב“בולדוג” שבחיקה – זה מגינה. פותח האב בשיחתו הדתית הרגילה אצלו על אמת ואמונה ועל תועים ושבים. מבלבלים אותה מבטיו החודרים וקולו המונוטוני, והיא כנופלת לתוך מצב של חצי־שינה. אחד מ“מאמריו” ננעץ במוחה כיתד, שאין לעקרה, וכמתוך מין השפעה טמירה שפתיה חוזרות עליו: “דברי־אלהים בפי נביאו הקדוש: החפוץ אחפוץ מות רשע, הלא בשוּבו מדרכיו וחיה”… תוסס הקול המונוֹטוֹני ומתחבטות הצמות הקצרות – ורצונה לקוּם ולהפסיק את התסיסה ואת ההתחבטות – ורגליה כעקודות מתחתיה ולשונה נאלמה. הרגשה בלבה, כאילו תולעים רוחשים מתחת לכותנתה, והיא כמשותקת, רק קצות אצבעותיה מזדעזעות – מזדעזעות ועומדות. והיא נעורה ומשתוממת: כיצד? – היא והכומר רק שניהם נשארו ובלעדיהן אין איש בחדר? – וכבר בידי האב אילו חוברות, שהוא מפרשן ומגוֹללן, ואין לדעת מהיכן נתגלגלו, כאילו נשרו משרווּליו הרחבים. כזבובים שחורים מזעזעים את עיניה השמוֹת של החוברות: “וידוּיוֹ של עבד־אלהים”, “צמאים, שתו מן המעין הטהור!”, ועוד. וכי בדעתו של הכומר לקרב את לבה ל“אמונת־הישרים”? והיכן אותה אשת־האיקונין? – עיניה מחפשות ונתקלות במראָה שממוּל הדלת הפתוחה – ואסילי דאנילוביץ יושב בחדר השני. צוּרתו שבתוך המראה – צלחת שמנה עם הבעה טמירה של הנאת הפורע כשצידו בידו, נתון לתאותו… כעס והתקוממוּת מכים בה גלים. הכומר מכיר בדבר – וחוברותיו מתכנסות בחפזון, כאילו נבלעות בחזרה לתוך שרווּליו הרחבים. בפתח – ואסילי דאנילוביץ ואנחותיה של אמו. שניהם נכנסים – הנה הצלחת השמנה וצלב־הכסף עם החוט האפור…

– כולם, כולם קשרוּ עלי! – מתפרצת שרה כרעם מתוך ענן קודר בצעקה היסטירית – אותו שיכור… וה“ריאסה”…והחוט האפור… והוא – הפורע… לצודני אתם אומרים כאותן צפרים, שבלבלון והפילון? – לא, איני תרנגולת!…

תמהון ומבוכה…הכומר והרופא ואמו מבקשים להרגיע את שרה – והיא מתגעשת ומנתרת ממקומה ומאיימת עליהם כ“בוּלדוג” שהיא מוציאה מחיקה… שלשתם בורחים לחדר השני וידה עם ה“בולדוג” רודפת אחריהם… היד רודפת – והגוף נסחב אחריה כמחושמל… היא יורה אחת ושתים ושלש… כבה המנורה… חושך… השלושה, שלא נפצעו, מקימים צעקה בחוץ… ירייה רביעית – ושרה נופלת ארצה – –



  1. ארג אדום.  ↩

  2. “להצאי” במקור המודפס, צ“ל: להציע — הערת פב”י.  ↩

  3. האצטלה של הכומר.  ↩

המלצות קוראים
תגיות