רקע
מ. סיקו (מאיר סמילנסקי)
בּימֵי מְבוּכָה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הקבוץ המאוחד; תשס"ו 2006

 

א

פני יקותיאל הזגג קדרוּ. אין זה מטבעו כלל להיות עצוּב, והוא מענה את נפשו בעצבות. שרוי הוא ברוגז והתמרמרות, ועל שפתיו מרחפות מלים קטועות, בלתי קשורות זוֹ בזוֹ, כי מ“פולין”1 נפתחת הרעה. משם יום־יום חדשות לבקרים חותכות בבשרו הידיעות על הפרעות ביהודים. כל חמתו ישפוך על אותם הגויים – להרוג ולאבד. ורק בזאת יתנחם קצת וינחם גם אחרים, שבכאן, באינגוּל, הכל יעבור בשלום ואתה צרה לא תאונה. מסביר הוא, שב“פולין” הגוי רעב ומר־נפש. יתכן, שגם היהודי שם אינו נוח ביותר לבריות. וכאן, בדרום, שאני. מרחב ושׂוֹבע והשנה שלטה הברכה בשדות “חרסוֹן”: הרבה חיטת־קיץ והרבה שעורה והרבה חציר לבהמה וגם המקשאות הצליחו. ואינגוּל, גוֹייה רובם “בעלי־גופים”: שדה רב ומקנה לרוב וגם ממון במזומן לא יחסר – כאן אין מקום למרירוּת. וגם היהודי אחר כאן לגמרי. המלך ניקוֹלאי הראשון, שיסד על קרקעות הממשלה את המושב אינגוּל, התיר ליהודים את הישיבה בו ולכמה מהם ניתנה גם אדמה לעבּדה. אלף משפחות גויים ובתוכם יהודים כחמישים משפחות, והיהודים אומנים וחנונים, סוחרי־תבואה וגם בוקרים. ויש ביניהם גם המתעסקים בגידול חציר ובזריעת סלק לפיטום־בהמה. בתיהם קטנים וחצרותיהם גדולות, כבתיהם וחצרותיהם של האכרים; ובכל חצר רפת וברפת כמה גלגלות בקר, וגני־ירקות, כרוּב ושאר ירקות, היורדים אל שפת הנהר אינגולץ, מקום שם יגדלו האוזים על המים.

מחַזֵק יקותיאל את לבו ואת לב חיה־בתיה אשתו, שלכאן לא יבוא האסון. ואלם בעברוֹ בעגלתוֹ עם לוּחות הזכוכית בכפר, פעמים מחשבות מנקרות במוחו. הגויים עדיין מקדמים את פניו בחיבה מרוּבה, – הרי כולם ידידיו הם – אבל משהו מוזר נשקף אליו מפרצופיהם. נשתנו פרצופיהם. עומד הוא ומקרצף בברזל על מסגרת חלון לקבוע בה זכוכית, ובאלכסון יביט אל האכרים שמסביב. פתאום הוא ניעור מהרהורי לבו, משתעל, וכמי שמתחיל שיחה מן האמצע יפנה אליהם ויאמר:

– הגידו, “זֶמלאקי”2 זאת האדמה, אשר אנו יושבים עליה, לא היתה קודם לכן אדמת “תּוּרֶצינה”3? וכאשר ציוה המלך ניקולאי הראשון ליסד את המושב אינגול לא ציוה הוא, כי אנחנו נשב בקרבכם?

– כן, אדמתנו היתה אדמת “תּורצ’ינה” – מסכימים האכרים – והמלך ניקולאי פאבלוֹביץ ציוה, כי אנחנו ואתם יחד נגורה – אמת ונכון!

יקותיאל מקבל את התשובה שאליה נתכון, אבל היא לא תרגיע את רוּחוֹ. הפגם בלב נשאר. מעביר הוא את היהלום על לוח הזכוכית ומעמיק בו יותר מן הרגיל. ובהחזיקו בשתי ידיו בשני חצאי־הזכוכית כמתכון למלא אחרי דבריו, הוא מוסיף:

– זקֵנִי טוביה, שהיה הזגג הראשון באינגוּל, וזרעו אחריו, שהיו כולם זגגים

– כלום לא הכניסו כל ימיהם אור במושבותיכם? ואני, הצעיר שבהם, דור־זגגים שלישי, כבן ששים אני היום – וכי לא קרוב לארבעים שנה קבעתי זגוגיות בחלונות בתיכם?

ואף הפעם נותנים השומעים אישור גמור לדבריו – ובנפשו הרושם, שקלקל בדבריו ולא תיקן. ובכל־זאת, כמוכרח לגמור במה שהתחיל, הוא מספר על דודו, שנלחם בסיבאסטוֹפּוֹל ועל שכנו שנפצע במצור פֶּלבְנה, על הבּלקאנים. אחד לאחד ימנה את יהודי אינגול, מי שנהרג על אדמת מנדז’וּריה בהילחמו ביפּאנים, ומי – על הקרפּאטים במלחמה האחרונה. האיכרים שותקים ושתיקתם זו כאומרת ליקותיאל, שהוא עצמו נותן פניו לכלימות.

משתמט הוא מאנשי־שיחתו ומתחרט על כל דבריו עמהם – מוטב היה נותן להם זכוכית לגרוס בשיניהם! – וחפוּי־ראש הוא נוסע הביתה.

בשובו פותח הוא את שער החצר, מכניס בחשאי את עגלתו ומתחיל בהתרת כלי־הרתמה. הכלב רץ לקראתו בשמחה ומכשכש בזנבו, מכיר בעצבוּת בעל־הבית וכופף גם הוא ראשו בעצבוּת. עומד יקותיאל באמצע החצר ומביט סביבותיו. שוקט ורך יבוא סוף הקיץ לעֲרָבָה החרסוֹנית. הימים בין צום־גדליה ושבת־שובה. ליד סטיו הבית מתבכרות כנגד השמש הדלעות האחרונות אשר אוּספו מגן־הירקות, ועל גג המסדרון השטוח פרושות החמניות ליבוּש. בערימה קטנה צבורה שארית הפול הירוק למחצה והכתום למחצה; ועל כל שרידי הירקות האלה שפוך כעין זהב־סתיו חרישי וריחני. מעבר לרחוב נשקף בית־התפילה, אשר בערב ראש־השנה בנות אינגוּל טחוהו, סיידוהו לבן וכבאזור ירוק עטרוּהו באמצע. מקרן־חצר, הסמוּיה מן העין, נשמע גרגור־אוזים, ויקותיאל מתמלא כעס על אשתו, שכנראה נבהלה מפני השמועות ולא שלחה את האוזים על פני המים. ניגש הוא אל האוזים: כמה גדלו, צהבהבים נעשו לבנים, ואין להבחין עוד בין האבות והבנים. קצתם רובצים על העשב וצובטים ממנו וכאילו מתנמנמים, וקצתם בגרגור עליז משקיעים את חרטומיהם האדוּמים ברהט המזון והמים. עדה נאה ומנוּמרת, המרחיבה את דעת בעליה.

– למה – קורא הוא בתלונה לאשתו, המביטה בעד החלון – גזרת גזרת־כלא על האוזים ולא הוצאת אותם אל הנהר?

אשתו מספרת לו, כי הגוֹיוֹת מפטפטות – תיבש לשונן! – כי למן היום כל עוף אשר יצא מחצר יהודי, לקוֹח ילָקח ולא יוּשב. והיא מבּיעה את דאגתה, שאולי לא כדאי היה הבוקר להוציא את הבקר לעדר.

– טיפשה, אַל תאמיני בבדותות! – מפסיקה הבעל – מימרות בטלות של נשים… לא יקרה כזאת – שקרים!

וכנוקם באותן הגוֹיוֹת המפטפטות, פותח הוא לרוחה את שער גן־הירקות והאוזים פורצים ברעש ובטיסת־חדוה אל הנהר.

ליד הגדר עובר איואַן, בעל טחנת־הרוּח, קורא שלום ליקותיאל ומתעכב בידידות לשיחה של מה־בכך. מכיר הוא במצב־רוחו של הזגג ומרגיעהו, שאין כאן יסוד לפחד מפני השמועות הקלוּטוֹת מן האויר בדבר הפרעות המתרגשות לבוא. ולתוּמוֹ הוא מספר, כי בלשכת־המטה הראשית של פטליוּרא ניתן חוק חתום ומאושר כדין להחרים לטובת ה“ראדה”4 את רכוש היהודים. הדברים הנאמרים מתקבלים על לב יקותיאל בתרגום זה: “היֵה מוכן לתת לחמסנים את כל אשר רכשת בידיך ואת כל אשר ירשת מאבותיך”. יקותיאל נעשה נרגז ורגזוֹ מתגבר והולך כשאיואן מוציא את אצבעותיו התקועות מתחת לאזורו ומעבירן בקרחתו ושואף לרכך את רושם דבריו. יקותיאל רוצה להראות לו, שאיננו מן הפחדנים וקורא נמרצות:

– חיטתי אשר בביתי, מחר אל טחנתך אביאנה… לכל החורף אאגור אוֹכל לביתי, לכל החורף!

ולאחר שאיואן נפרד והולך לו, לועג יקותיאל לעצמו במרירוּת: אָכן שעת־הכושר היא עכשיו לטחינה!

– אשת עזריאל וה“נגרית” אומרות – לוחשת לו אשתו – כי מן הדין להטמין חפצים… אולי נטמין משהו!

– אין צורך להטמין! – גוער בה בעלה – יטמנו בעפר את הפורעים, ואַתּ וחברותיך הפטפטניות – יסָכר פיכן!

ובהישארו עומד על מקומו, מעביר הוא את עיניו בגעגועים מרוּבים על אשר מסביבו ומדובב לנפשו:

– מה אעשה? כלום אקח את הבית והחצר ואת כל הבהמה והעוף ואעבירם אל מעבר לסמבטיון?

וכמשתּמט ממחשבותיו הרעות ומכל המוּעקה שבנפשו פנימה, הולך הוא ושוטח יריעה על גבי הקרקע ומוריד עליה מעל הגג חלק מהחמניות שנתיבשו. יחף ובפישוט־רגלים הוא יושב וחובט במקל, מגבב הצדה את הגרעינים החבוטים ומפיצים ריח, והמלאכה כלשעצמה מהנה אותו. הרהורים מרגיעים מפכים בלבו: המבוכה תעבור, תעבור מהר, ולמחרת יום־הכיפורים, ביום של “שם ה'”5, יוציא את חיטתו החצרה ובכברה ינקנה יפה־יפה לרוּח היום. ירתום את עגלתו הקטנה ויעלה את החיטה אל הגבעה לטחנת־הרוח של איואן. ילון הלילה בטחנה ובעצמו ישגיח, כי הסובין יצאו לא שחוקים… דמיונו נפסק; מבטו נתקל בפני אשתו, העומדת עצובה בפתח־הבית ומסתכלת במלאכתו שאינה בשעתה – ורחמיו נכמרים עליה. נועץ הוא בה את עיניו המפיקות דמעות ואהבה וכשואף לנחמה ולעודדה, להקל מצערה וגם מצערו – יקרא אליה בקול רך ולבבי:– הביאי לי הפטיש והמסמרים ואתקן את רהט־האוזים. המים בורחים מתוכו… נחוץ לי לתקן את הרהט!


 

ב

שבת־שובה. יקותיאל ואשתו וחנה’קה בת־זקוניהם קמים קצת באיחור־זמן כמנהגם בשחרית של שבת. כמו אתמול ושלשום וכל ימי השבוע האחרון, שוררת דממה בבתי היהודים – חוששים לדיבור רם. גויי המקום אומרים: יהודי אינגוּל שלהם הם ורכושם שלהם, ולמה יתנוּם לזרים ולא יקדימו לקחת לעצמם? – כך הם אומרים בפה ולמעשה אין חוצפתם מגעת עדיין. והיהודים מתנחמים, כי רק פטפט יפטפטו, ובין כך יעבור זעם.

בלילה התקדרו השמים, ועכשיו, בשעת הבוקר, התחיל גשם יורד, מטפטף ומפסיק, והשמש מתגלית, מתגלית ומתחבאת ושוב מטפטף הגשם. חם ונעים לא כגשם של שבת־שובה, אלא כזה שלאחר שבת־שבועות – ראשית הסתיו בערבה החרסונית.

– הגשם ישקה את האדמה… – קורא יקותיאל ופרצופו כצמח־השדה המתבוסס וחי ברסיסיו – יחיה את השיפון ועוד יצמיח עשב לבהמה… גשם ברכה… אולי ישתנו גם הרוּחוֹת עם מתנת ה'…

נזכר יקותיאל, כי עוד נשארו חמניות להתיבש על גג־המסדרון והגשם מקלקלן. נחפז הוא ומוריד את החמניות לתוך שק וגם את הפול הוא מכניס אל האַמבּר, עומד בבית לפני החלון ומעביר את עיניו על העוף והבהמה, הכלואים אתו יחד בחדרו כבתיבת־נוח. מעשה אשתּו, שהכעיסתו לפני ימים אחדים, עכשיו החזיק בו בעצמו. לא הבהיל את האוזים לנהר ולא הוציא את הבהמות לעדר. צפופים מתרוצצים האוזים מסביב לרהט ומגרגרים, ושלוש גוּלגלות הבקר קשורות לאבוס וגועות. סוּסתו עומדת באורוה, טרסקל המספוא על צוארו, כבזמן שמאכילים אותה בדרך, וגם כלי–הרתמה עליה. מזוּפתים אופני עגלתו ובארגזה הפנימי שבולת־שועל לדרך.

– ולא שהוא רך־לבב ומפחד מפני הפרעות, אלא מוטב שיהא מובטח לכל צרה. אם חס וחלילה תפרוץ בהלה, יקחו הם מה שיקחו – הוא יחטוף עמו כמה מלוחות הזכוכית – ויסעו באשר יסעו. והבקר? – את שלוש גוּלגלות הבקר יקשור מאחורי עגלתו ויתנהלו עמהם לאט, וגם הכלב ילך אחריהם… הכלב! כל הימים האחרונים הוא נובח לתוך חלל הרחוב – ונביחה סתמית זו מעוררת חרדה בלב…

דאגת הפרעות בבית יקותיאל – ובכל זאת עשוּיה השבת כהלכתה לכל פרטי־פרטיה. נוברת חיה־בתיה בכרים שעל התנור ומורידה קומקום־נחושת גדול עם ציקוֹריה של שבת וסירי־חלב קטנים עם הקרוּמים המאדימים והריחניים. היא, בעלה ובתם, שלשתם כמתחטאים בפני עצמם יושבים אל השולחון, גומעים ומצטערים, נאנחים ונהנים – והשתיה כדת. חיה־בתיה מעירה ברצון, כשהיא מביטה אל הפתיתים המתיבּשׁים בעריבה, כי איך שיהיה, טוב עשתה בהקדימה להכין פתיתים לסעודת ערב־יום־הכיפורים ולזו של אחר התענית. השם יחלצם מצרתם – מוכרח הוא לחלצם! יקותיאל מביט בעד החלון ומודיע, כי התחילו יהודים להתאסף בבית־התפילה. אף הוא מכין עצמו ללכת שמה. גם חנה’קה מכַתפת מטפחת קטנה וסרה לבית השכן. שם יודעים מכל המתרחש בכפר.

אימת הפרעות על יהודי אינגוּל ובבית־התפילה חסרים כל אלה, אשר בתיהם נמצאים בחלקי־הכפר הרחוקים. ציבור קטן, אבל ערבה היא תפילתו. לא תחנונים לפני המקום, לא בכי ואנחה – יהודי אינגול אינם יודעים לבכות ולהיאנח – אלא שיחת בני־כפר עם אביהם שבשמים. יקותיאל מתפלל כל הזמן בעמידה, אצבעותיו המדפדפות ועיניו המדלגות על השורות, כאצבעותיו ועיניו של ילד, הקורא בשמחה “עברי” בסידורו החדש. בעלוֹתוֹ לתורה הוא אוחז בשתי ידיו ב“עצי־החיים” – כמי שאינו נותן ולא יתן להוציאם מתוך ידיו. יותר מכפי הרגיל מאירות את עיניו האותיות הקדושות ונעים לאפו ריח גוילי היריעות. לאחר שהוא הולך משולחן הקריאה מביט הוא ומהרהר לנפשו: בית־התפילה מלא עצב, אבל בקרבת התורה הנקיה נוח גם העצב.

בצאתו מבית־התפילה לשוב לביתו, עיניו לגג־ביתו הירוק. הגשם ניקהו והפח נראה ירוק ורענן. מגן הירקות נשקפים כנגדו פרחי־הזהב, ילדי חמניה נטולת ראש – גידולים אלו ופריחה זוֹ לבטלה יקרים עכשיו לנפשו. הוא קורא “שבת טובה” לאשתו ומספר לה, כי שקט בכפר. גם חנה’קה הבאה אחריו מאַשרת את דבריו. שמח הוא ומבּיע תקותו, שגויי המקום אחרים הם, לא ירעו ולא ישחיתוּ, ולאות רצון הוא נוטל ידיו לסעודה, ואוכל מן הצנון החריף שבחריף – מגן־ירקותיו הוא, משלוֹ, – בתערובת השומן הטרי, אשר רקחה חיה־בתיה בערב החג. כבד קצוּץ וביצים מפוררות ובתוכם בצל, אף הוא משלוֹ. והנה המרק עם הדייסה והזמירות לשבת, הפּשטידה של אטריות המפולפלת הרבה, ואחריה הבשר – הכל כהלכתו.

כנתפס לדבר עבירה נמשך יקותיאל לשינת־הצהרים המתוקה של שבת. מתעורר הוא לאחר שעה ארוכה, ובהרחבת־הדעת, בלי הקאפוֹטה ובחזיה פתוּחה, הריהוּ יוצא לו להשקות את הבהמה ולהוסיף חציר באבוס. שעה קלה הוא נשאר עומד מחוץ לפתח שער ביתו. שקט ושלוה. והוא חוזר הביתה ובלב רוחש תודה הוא פותח את ה“תהילים” ומפריח את האותיות מעל הספר לחצר ולגן־הירקות, ובאמירת התהילים שלו מריח הגשם וחציר־הערבה. פרק אחר פרק, והפה עוד מלא שמחה ורננה. אמירת התהילים מעודדת אותו, והריהו שוכח הכול. קם ומתמודד ותובע את מרחקת־הדובדבנים מחיה־בתיה. וכאילו לא אירע כלום.

אבל האנחה נפלטת מבין שפתיו כמו מאליה, והוא מביט שוב בצער ובחיבה אל כלי־הבית העתיקים, אשר ירש מאביו. אשתו, כמשיבה לו באנחה, צוֹררת בצרוֹר את הפתיתים המתיבּשים ועיניה למחבצת עם השמנת, אשר הסירה מעל הכדים. בין כך נפתחת הדלת בקול רעש. חנה’קה באה והיא מודיעה, כי הגויים נתלקטו ברחובות. פגעו בשמואל החבתן, משכוהו, הכוהו ולבסוף הרפו ממנו, אבל עדיין אינם מתפזרים לבתיהם. יקותיאל ממהר ללבוש את הקפּוֹטה שלו, קפּוֹטת־השבת, ומתכונן לילך: יפזר את האכרים, יפוצץ את גוּלגלותיהם… אשתו ובתו נושאות קול־בוכים ואינן נותנות לו לעזוב את הבית: הוא, הנלהב, המטורף, יהיה חס ושלום לקרבן ראשון. השכן הנכנס מסכים לדברי הנשים: יקותיאל נוח לכעוס ויצוק שמן על האש. וכי בשעה כזו עוזבים בית? יקותיאל מוסיף להתמרמר ולקלל ולאט־לאט הוא נכנע לרצון מבקשיו ונשאר בבית.

נוטה היום לערוב וצללי הלילה מתקרבים. חושך משתרר והגשם מטפטף בנחת, מטפטף בלי הפוּגוֹת. מודלקת המנורה ויקותיאל מתפלל “מעריב”, מפסיק באמצע ובפנים מאירות אומר: “הגשם הוא המציל, הגשם!”. חיה־בתיה עונה לו: “האלהים הוא המציל!” ועל שפתיה תפילת “אלוהי אברהם, יצחק ויעקב”. ברחוב נשמע קול רעש שהולך וגדל, ולבית פורץ השכן חיוור כסיד וצוק, כי הגויים הבעירו את בית שמואל החבתן. והוא מוסיף כי מבפנים הבעירו, כדי שלא תאחז האש בבתיהם, והגשם למגן להם, הגשם! בבית קמה מהומה. השכן אָץ לצאת ויקותיאל מקטין את האור במנורה ורץ לרתום את עגלתו. חוזר מדרכו: כלום יצא מדעתו, כלום לא יקחו ממנו את עגלתו וסוסתו? – קופץ הביתה וגוזר על משפחתו לצרור את כלי־הבית. יקחו מה שיקחו וימלטו על נפשם. מחפש שק להכניס בו את הטלית־ותפילין ואת כלי־מלאכתו. חנה’קה נחפזת אל שמלותיה ולבניה וחיה־בתיה מסתובבת כמתועתעת, ניצבת וידיה כמו פרושות בתפילה לארון־הבגדים, כאילו ממנו יבוא עזרה. ופתאום היא מתפרצת בקול זעקה וביללה גדולה: אבדו לה מפתחותיה… מי לקחם? – יקותיאל פותח במקרצפו את ארון־הבגדים ושתי ידיה משתקעות בתוכו, שמלות ישנות וגם חדשות, והיא מתמרמרת: למה לה הסמרטוטים האלה? – תופשת בידה במטפחת־המשי התורקית, זוֹ היקרה בעיניה מכל מחיר – וזורקתה על הארץ. קובלת היא: כלום אשר שלא לקחת אף כר אחד? ואולי מוטב ותקח מעט לבנים, לבנים… והשומן והמרקחת? וכלי הפסח? ולמה הוא, בעלה הגזלן, אתמול ושלשום וקודם לכן – לא נתן להטמין?

יקותיאל עומד ושקו על גבו וחנה’קה גומרת לצוֹר את חפציה, צרור קטן וצרור גדול, שניהם בידיה והיא עומדת בפתח. מחכים הם לחיה־בתיה, מזרזים אותה ומבקשים לעזור לה, והיא – הגדילה את האור במנורה ועיניה תועות אנה ואנה. מבטת אל צרור הפתיתים, סוקרת למעלה ומחפשת מלמטה, חוטפת שמלה, מסתכלת בה ושוב משליכה אותה, ואינה זזה ממקומה.

– לא אלך! לא אלך! – מכריזה היא בצנחה על כסא – אתם לכו לכם ואני אשאר כאן, כאן!

– אמ־מא! – משוועת הבת בעמדה בפתח ובהציצה לרחוב – החבתן נרצח… הפורעים מתקרבים, מכים… בית הנגר בוער… מהרי ונברח דרך גן־הירקות!…

– לא אברח! לא אברח! – כמו מתחננת חיה־בתיה ואינה זזה ממקומה. יקותיאל מתחנן לפניה, כי תקום ותלך: הפורעים באים, יהיו כל החפצים כפרתם ובלבד שיצילו את נפשותיהם.

– אמ־מא?! – מזעזעת הבת את האויר בזעקתה. רצה אל האם וכנואשת ממנה מיד נרתעת בחזרה והיא עם צרורותיה נבלעים באפלה.

יקותיאל מוסיף להפיל תחנוניו לפני אשתו, מפייסה ומושכה לקום, והיא כאבן אינה משה מכיסאה. הבעל גוער בה ומקללה וקדוח־זעם ישליך על הארץ את השק עם כלי־מלאכתו ומושך את אשתו החוצה. שב לרגע ומבקש לקחת משהו. עיניו התועות נתקלות בזוג ערדלים, והוא חוטף אותם מהר, וכשהוא אוחז את אשתו בידו האחת ומאמץ את הערדלים אל לבו בידו השניה, הוא נמלט מביתו.


 

ג

חדל הגשם ונתפזרו העננים. שדה־הרקיע נזרע כוכבים וחרמש הלבנה הפגומה מאיר לארץ וליושביה. במשך שעה וחצי בלעו אוכלוסי הגויים את חיל היהודים המועטים ולא הותירו מכר ועד חבית שבורה. כל היום התאפקו, כאילו התביישוּ מפני אור היום, אך בקרוֹב הלילה שדדוּ ושׂמוּ בכליהם, שרפו וגם רצחו, גזלו את הבהמה לעיני בעליה והעבירוה במנוחה לחצרותיהם ולרפתיהם, וגם כל עוף למינהו בזזו, ואת אשר נאגר במרתפים לחורף חמסוּ. הקיפו את הכפר בשלשלת ולא נתנו לברוח. לבסוף ניתנה חנינה, ופלוגות יהודים בשבע דרכים ירדו אל הנהר להימלט על נפשם. על חוף האינגולץ מחוץ לכפר ירבצו פליטי אינגוּל, מחנה גדול, מי על צרוֹרוֹ ומי על אבן מאבני הנהר. על נהר זה הם יושבים והדמעות קפואות בעיניהם. לא מלומדי בכי הם, לא מנוסים בדבר. על נהר זה הם יושבים והדמעות קפואות בעיניהם. לא מלומדי בכי הם, לא מנוסים בדבר. כצעקת ילדים יצעקו, ישתתקו ועקבות הדמעות על פניהם הבריאים והרעננים; עוד יצרחו מר, עוד יאנחו קשה, אך ירגעו, ויש גם יחמדו להם לצוֹן. אחד מֵעיר, כי גשם־ברכה עבר, ושני מוסיף, כי הלילה אחרי גשם חם זה. אין טוב מלהשליך חכה בנהר… גם הנשים מנעו קולן מבכי ומתוך אנחות טרוּפות, השתתפות וחיבה הן מספרות זוֹ עם זוֹ. והנה אשה קמה ומסתכלת בלהקת האוזים, המתלוננות בחוף מלפניה, סופרת אותם – הרי אלה הם שבעה־עשר אוזיה, אשר נשארו על המים! הכירתם: אלה הם הלבנים עם הכתמים האפורים על צואריהם וראשיהם – שלה הם… מלמעלה הלבנה הפגומה מבטת בתמהון על עדר הגולים, ומלמטה גם האינגולץ, המפכה מימיו בחשאי, יתמה בעצב: הרי עוד לפני שבוע נערו הללו את חצני בגדיהם בתפילת “תשליך”! וגליו יספרו ליהודים המתאבלים, שמכאן מכסחים סכך ירוק לסוּכות, לוקחים מהערבות ל“הושענות” ומבינות הסוף “שוֹלים בידים” את זאבי־המים הכבדים לשמחת־תורה.

למחנה הפליטים נוספים ומצטרפים עוד פליטים, הבאים בנתיבות עקלקלות דרך גני־הירקות ודרך החורשה. לאחרונה נראית גם בת יקותיאל עם שני צרורותיה. עיפה ורצוצה היא משליכה את משאה על הארץ, מתיפחת ושואלת לאבא ולאמא. חוששת היא לאמה, ועיניה לצרוֹרוֹתיה, כקשורה אליהם בחבל סמוּי מן העין. כחיה רתוקה רצה היא לצד אחד – ושבה, לצד השני – ושבה. מאחוריה ומסביבה אנשים מתלחשים, כי בית יקותיאל שוּלח באש ואין יודע מה היה לבעליו. חנה’קה פורצת שוב ביללה: אין זאת כי קרה אסון – אללי, אין לה עוד אב ואין לה עוד אם!

– יקותיאל! חיה־בתיה! – עוברת קריאת־חרדה בכל אפסי המחנה.

אין קול ואין עונה. לבסוף באים אנשים מקצה המחנה ומודיעים כי יקותיאל ואשתו נמצאים אתם. חנה’קה צועקת: “אבא! אמא!” רצה אל קצה המחנה, רצה וצועקת, ונופלת בזרועות אמה היושבת ומתיפחת חרש. לא הרחק ממנה יושב אביה. הוא אינו מחזיר פניו לצד בתו. יושב הוא על הקרקע בפישוט רגלים ובארשת פנים נעימה – כך ישב בחבטו את החמניות ובגבבו בידיו את הגרעינים הריחניים. לבוש הוא קפוטת־שבת שחורה. קפאה עליו מנוחת־השבת. ובחיקו הערדלים, אשר יחליקם בשתי ידיו…



  1. ההמון ברוסיה החדשה רגיל לקרוא “פולין” לאוקראינה הצפונית־מערבית.  ↩

  2. חברים בני מולדת.  ↩

  3. אדמת התורקים.  ↩

  4. המוסד הממשלתי העליון באוקראינה.  ↩

  5. כך קוראים למחרת יום הכיפורים בהרבה מתפוצות הגולה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות