רקע
מ. סיקו (מאיר סמילנסקי)
בְּמַעְַלַת קְדוֹשִׁים
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הקבוץ המאוחד; תשס"ו 2006

רב דוד ליפין הוא אחד מתושבי העיר צ., היושבת על הדניפּר, ולו בית־מסחר של עצי־בנין ברחבת־החוף. הוא איש קרוב לששים, זקוף־קומה ובעל־צורה, מצחו רחב ועמוק־זויות, ועיניו משקפות רחשי־חסד והגות מישרים. יהודי שלמד בנעוּריו ועדיין תלמוּדוֹ בידו, ובפרקמטיא ימעט לעסוק כל ימיו. רק שלש פעמים בשנה יבוא במשא־ומתן של כמה ימים עם הסוחרים בעלי הרפסודות המשלחים קורות־עץ במימי הדניפּר העובר ליד עיר־מגוריו, ומכאן ואילך נמסר מסחרו לידי אשתו ובניו. לפרקים רחוקים מכניס הוא לתוך הפנקס מפי בני־ביתו צירופי מספרים וחשבונות שונים, אך רוב עתותיו קודש הן לעניני לימוד ועיוּן בספר. שעות רצוּפות בכל יום יהגה ר' דוד בתורה על שולחנו בחדר־משכיתו, המלא מפה לפה כרכי ש"ס ונושאי־כליו ושאר ספרי־קודש. אוהב הוא גם להשגיח על סדר־ביתו ומשטר־חצרו ומקבל הנאה מדירתו הנאָה ומכליו הנאים. בחמישי בשבוע נוהג הוא ליטול את הסל בידו והולך אל השוק לקנות דגים לשבת. בימות החמה חוּלשה לו גם לטפל בעצי־פרי ובאילני־הסרק, שגדלוּ ועלוּ יפה מסביב לביתו.

כשהגיעו ימי המהפכה שלאחר המלחמה הגדולה לא היה ר' דוד ממתנגדיהם הקיצוניים של הצעירים, שהטיפו לתיקון־עולם על־ידי ביטול הרכוש ואנשי־המעמד שכמותו; לא פרסם דברים לא בשבחם של אלו ולא בגנותם של אלו, אלא נשתומם קצת ונתעצב קצת ומעין מיחוּש נפשי התחיל מרחף על מצחוֹ הצח ועמוק־הזויוֹת. ובפרוץ באביב הפרעות של גריגורייב, ורוב רכושו שוּדד ועם ההרוגים המרובים אשר בעיר נמנה גם בנו הבכור, – גם אז לא יצא ר' דוד מגדר השתקעוּתו הפנימית וארשת־פניו נהפכה לגוש של תמיהה, וצער אילם נשקף מעיניו.

באחד מימי אלול הראשונים, בשעת־שחרית מוקדמת, נודע לתושבי צ., כי בחצי־הלילה, אחרי קרב־תותחים, נסוגוּ מכאן הבולשביקים מעבר לדניפּר והשלטון עבר לידי גדוד קוֹזאקים – פרשים מחיל־ה“לבנים”, שכבר פשטו בעיר ובפרבריה. פה ושם היו יהודים מספרים, שכבר ראו את צבא הכובשים, שכבר ראו את צבא הכובשים, שכולם הם קוזאקים בעלי זקן מחיל המילואים בגיל שלושים ומעלה, משרידי הגדודים, שהיו קרובים למלכוּת ה“צאר” ונאמנים לדגלו עוד לפני זמן מצער. הללו היו מעוררים תמיד בלב היהודים רגשות בוּז ואימה, באשר יצאו להם מוניטין כאויבי תנועת־החופש ותומכים של המשטר הישן, ביחוד כמסייעים לפורעים ביהודים והיו ידועים באכזריותם, בפראוּתם ובסוסיהם הקירגיזיים המהירים, דורסי־האדם. בעיני־רוחם של היהודים נרדף לזדון־לב הקוזאק, כצירוף סמלי, מראה כובע־הפרוה שלו הרחב וכפוף־השולים, חגורתו ומכנסיו בעלי הפס האדוֹם, חרבוֹ המצומדת לירכו, וביחוד, מגלבו הגוּץ והכרסני, בן־הלואי המסורתי שלו. ואולם כעבור שעות מספר התחילו היהודים מרגיעים את עצמם: הצבא שהגיע לא ילך בעקבות גריגורייב וסיעתו. הם נראים מתוּנים וסרים למשמעת, אינם משתכרים עד להתהולל ומשלמים בעד מה שהם קונים, ולכן יש לקווֹת, שלא יַפלוּ את היהודים לרעה. רבים אפילו התנחמו, כי הקוזאקים שבאו, מוצאם הוא מחבל הדון, וכידוע בני הדוֹן השקט הם יותר שקטים ונוחים מאחיהם בני הטרק הסוער, אשר בצפון קוקאז.

וכך עבר בשלום על יהודי־המקום היום הראשון לשלטון החדש, אבל בערב, עם חשכה, הגיעו ידיעות מכל קצוי העיר, כי הקוֹזאקים שינו את טעמם: חדלו לשלם ליהודים בעד דברים שקונים אצלם, והתחילו מופיעים ברחוב מבושמים, כּיתרו במקום אחד קבוצת יהודים והכּוּם, גם הרסו סוכת־משקאות אחת של יהודי. ולאחר שעה נוספו ידיעות יותר מחרידות: בשוק הישן פרצה מריבה גדולה וכמה יהודים נפצעו ושנים נרצחו; גם נמצאו נבלים, שכבר הספיקו לחלל בית־כנסת. הקיף הפחד את כל העיר והתחילו מצפינים חפצים ושולחים ילדים ונשים למקומות נסתרים, וכך השתררה אוירה, המשמשת הקדמה לפרעות כהלכתן.

ובעוד מועד דאגו ר' דוד ואשתו שרה למצוא להם מקום־מחסה לכל צרה שלא תבוא. לא טמנה שרה ידה בצלחת ובעצמה יצאה מיד לבקעת־העורבים לחכור שם איזה חדר ולהעביר לשם את משפחתה לגור בו עד יעבור זעם. בקעת־העורבים היא אחת השכונות הנידחות של העיר., אשר מוצאה מסימטת השוק הישן ומכאן אוחזת את דרכה עד אחרי בית־הקברות העתיק. כינוּ את השכונה בשמה זה, הואיל וכאן היו משליכים לפנים את הנבילות ופושטים אותן, ומחנות־עורבים יעטו עליהן מבוקר ועד ערב. כל חלקת־עיר זו היא ישוב, שכוּלוֹ יהודים מדלת־העם, והוא מחובר מכמה סימטאות צרות ועקומות של בתים שקועים ורעועים, בעלי גגות־קש בלים, ארוּבּוֹת־עשו פגוּמוֹת וחלונות ללא מגן ותריס. בימות הגשמים משכנות־אדם אלו טובעים באגמי־רפש, שמעלים טחב ורקב, ובימות־החמה סוככים עליהם עננת־אבק וגלי־אשפה פזורים ביניהם. יהודים מפסולתם של תגרנים וחנונים זעירים וכל מיני קבצנים ואביוֹנים, – אלה הם שוכני בקעת־העורבים ובתוכם גם מנמושות בעלי־המלאכה, אשר הקיאה אותם העיר ואשר פרנסתם על תיקון כלים ומלבושים פחותים. וכך נתגלגל הדבר, כי חלקי־העיר הטובים לא זכו למה שזכתה בשעתה השכונה הגרועה שבכולם: מזלה גרם לה, לשכונת־חלכאים זו, כי בשעת ההרג והשוד, אשר נעשה בעיר על ידי גריגורייב, מחריב ערי ישראל באוקראינה, – לא אירעו בה שום מקרי־רצח וכל מעשי־חמס. נתחבטו בני־המקום בחקירת פשר הדבר: הבטלנים שבהם השתעשעו בהשערתם, שנסתייעו יהודי השכונה בזכות האבות, השוכנים כבוד בבית־הקברות העתיק אשר בגבולם; ואנשי־מעשה שבהם פירשו, כי מחנות־הפורעים שֹבעו מדמם ורכושם של יהודי העיר ושוב לא ראו חשבון לעצמם להתעסק בנידחי הבקעה המסכנים. בין כך וכך נתפרסמה פינת־עיר זו כמקלט נאמן לבורחים ולפליטים בכל מקרה־פורענות שיתרגש לבוא, חס וחלילה!

כשהגיעה שרה לבקעת־העורבים לא מצאה אף זוית פנוּיה. נמלכה בדעתה והחליטה לחכור כאן איזה מחסה־סתר במרתף או בעליית־גג, ובלבד שתמצא מקום למשפחתה. לאחר שתרה כמה בתים, חצרות ובניינים פנימיים בחרה בעליית־גג בביתה של התרנגולנית שתומת־העין.

עליית־גג זו משמשת בימי הירידים כעין מדור ארעי לעופות־בית, ובשאר ימות השנה חתולים ירקדו בו כל הימים והלילות. ומופלא הוא מקום־מחסה זה בצורתו: מפנים הבית אין לו שום כניסה וכל עין לא תשלט בו, ומבחוץ הוא מובלע ומוכנס לתוך תקרת הבית ומן הנמנע לחשוד, שבני־אדם עלולים לחסות שם. ושרה שמחה בסתר־נפשה במציאה כשרה זו, שבאה לידה, נזדרזה ובאה לידי גמר עם התרנגולנית ושילמה לה דמי חכירה למפרע. אולם מיד לאחר קבלת התשלום התחרטה בעלת העלייה והטיחה דברים כלפי עצמה על שהוזילה ממחיר סחורתה ודרשה הוספה, אז קפצה שרה את פיה וספרה לה את דמי־ההוספה בשלמות.

ובקרוב הלילה תופסים ר' דוד ואשתו, שתי בנותיו וכל גרורי־משפחתו הגדולה מה שתופסים, בשמעם כבר מקרוב המוּלה של צעקות רודפים ונרדפים. כדי לעבור בדרך פחות מסוכנת מכתתים הם את רגליהם בסימטאות נידחות ובנתיבים עזובים, בחתרם לגבולות בקעת־העורבים. לאחר שעה עומדים הם לפני ביתה הרעוע של התרנגולנית. בידו של אחד שתי ככרות לחם, בידו של שני שני כלי־מים והנשארים נושאים כל מיני צרורות וחבילות. על פני כולם שפוכה דממת־אימה ועיניהם נשואות אל עליית־הגג לראות כיצד יכנסו לתוכה לשכון בה. מיד מופיעה התרנגולנית בחשאי ומוליכה אותם לפינת־סתרים בפנים החצר, מעמידה שם סולם קטן ועולה בשלביו להראות להם את אלומת־הקש, המשמשת פתח לעליית־הגג. התחיל ר' דוד מכניס לשם את בני־ביתו בזה אחר זה ומסדר שם מקום לכל החפצים אשר הביאו עמהם. בזהירות נסתם פתח־הגג מבפנים וכל אחד מתחיל מגשש באפלולית, נדחק ותופס מקום לעצמו. כמה מהם משתטחים על הקרקע, קצתם בדרך־ישיבה וקצתם בדרך־שכיבה, וכמה, מתוך צימצום ידים וכינוס רגלים, מסובים זה מאחורי זה, והנותרים עומדים צפוּפים זה בצד זה. עוד הם עסוקים בסידור אבריהם – והנה מישהוּ מרשרש בקש הגג ומתדפק על הפתח. נעוּ כל הלבבות: אולי נודעו עקבותיהם ואחד מרגל למצוא אותם? כמו מאליה נשמטה אלומת־הקש וראש מתגלה בפתח וקול עולה, והקול קולה של התרנגולנית, הטוענת: אין הם, עשירי העיר, רשאים לקפח את פרנסתה. יטרחו וירדו למטה וישאלו את בני־המקום מה מחירו של מעון־סתר טוב כזה. על כן באה לדרוש הוספה…

שרה מתמלאת קצף ונוזפת באשה הקולנית, אך ר' ‘דוד משכך את חמת אשתו ומפייס את בעלת־הטענות ונותן לה מה שנותן, והענין מסתדר. שעה קלה של דממה ומנוחה. והנה שוב מישהו מושך את הקש ומחטט. שוב מסתלק מכסה הפתח וזקן עם זקנה מזדקרים ועולים ונער כחוש כבן עשר כרוך אחריהם. זוג הזקנים נאנחים ובוכים וברתת מספרים, כי באים הם ממקום ההרג והתרנגולנית הכניסתם לכאן בשכר. וחזרים הזקנים ונאנחים ובחלחלה מודיעים, כי הנער הזה אשר אתם יתום הוא מאב ומאם: הוריו נהרגו עוד בימי הפרעות באביב, ומאז נלקח לביתם מתוך רחמנוּת, ובודאי ראוי יתום זה, שתהא לו כאן זכוּת־ישיבה. והתרנגולנית עומדת מלמטה על גבי הסולם ומבקשת רחמים מלפני ר’ דוד ואשתו, שיתנו לזקנים ולנער לשכוֹן בתוכם, שהרי מצוה גדולה היא, ואף היא, בעלת־הבית העניה, תבוא על שכרה.

השמש יוצאת להאיר לארץ בנועם ובחסד כתמול שלשום, כמו לא תדע, כי אמש נעשתה ברחובות הקרובים נבלה גדולה ודמי ישראל הופקרו כמים. ואלה בני־האדם, המתלוננים בצל עליית־הגג, מציצים בעד נקבי הקש וסדקיו למה שנעשה מחוּץ לרשוּתם. הנה מסביב להם בתי־ישראל רסוקי־האברים, חותם הדלוּת המנוּולת, הגסיסה והשיתוק עליהם. הנה בית־הקברות העתיק על אגסי־הבר שלו, שעוללותיהם עדיין יושבות בראש צמרותיהם. בבית־הקברות נתכנסו הרבה מן הפליטים מעיר ההריגה ועמהם ילדיהם, אלה המורדים הקטנים, שאינם מקבלים עליהם מרוּת השעה והמרום, עולים אל ראשי העצים ואוספים את עוללות האגסים. ובאיזו דירה נידחת, סמויה מן העין, עולה כאוב תפילה של ימי־אלול, והיא קובלת ומתמרמרת ואינה מתרצית ואינה מתפייסת. ובעוד רגעים מספר תגונב לאוֹזן תקיעת־שופר דקה, רצוצה וגוססת. כאילו נחנקה ומתה כבר כל התנועה הרגילה אשר בסימטא זו. אבל הנה התחילו מתגלות ובאות מן העיר סיעות של נגועי־הפרעות, ובהם פצועי־יד ורגל, זבי־דם, רטושי שפה ואף וחבוּשי אוזן ולסת. אנה מוּעדות פניהם של כל אלה? הם מחפשים להם מקלט בטוח בבקעת־העורבים או בבית־הקברות. ושני יהודים, בהביטם מרחוק לבית־העלמין, נרתעים לאחוריהם ומבהילים יהודים אחרים לרוץ ולהוריד את ילדי־ישראל מעל ראשי האגסים לאמר: הרי אלו יגלוּ לפורעים, היכן מסתּתּרים הוריהם…

כבר הגיעה השעה העשירית ובעליית הגג עצוּם החוֹם, יבש וכבוש האויר, וכבד משניהם הדוֹחק הגדול ואיסוּר התנועה והדיבוּר. כנר בשפופרת תקוע ר' דוד באַמת־פינתו ונפשו קצרה כבר לשאת בעול המחנק והדומיה ולראות ביסוריהם של בני ביתו ושל זוג הזקנים עם הנער, אשר נטפל להם. כבר התפלל שחרית בעל־פה ובלחש בטליתו ובתפיליו, שהביא עמו, וסבוּר הוא ליטול את הספר היחידי הגנוּז בחבילתו ולעיין בו קמעא, אף כי באפלולית זו הדבר כמעט בלתי אפשרי. אך לפי שעה הוא דוחה את העיוּן בספר ומחשבתו פונה לנער היתום, השקוע לו בקרן־זויתו. נער זה נתחבב עליו בעיניו הסכּות והנוגות, בלחייו הדקות ובלחישותיו התמימוֹת. זהיר קטן זה כגדול לבלי דבּר בקול רם ומהרהר לו לנפשו את הרהוריו ופעם בפעם הוא מגלם בלחישה על אזני הזקנים. והם, מתוך התפעלוּת ודמעוֹת, מפרסמים אותם לזולתם. הנה שאל הנער, אם מותר בשעת הדחק לומר “קדיש־יתום” בפני ציבור שאינו מגיע למנין? ופעם בישֹר בשמחה, כי מחזק הוא את לבו בתקוה, שיהגה בגמרא בשקידה ובעוד מספר שנים, בימי ה“יאַהר־צייט” של הוריו, שמתוּ מות־קדושים, ידע כבר בעצמו ללמוד פרק משניות קודם התפילה, וגם לומר פעם נוספת “קדיש־דרבנן”…

– סוסים דוהרים! – עובר לחש בחלל עליית־הגג, וכל העינים והאזנים נמשכות כלפי נקבי הגג.

דהרה זוֹ פוחתת והולכת, ומיד מתחלפת בשאון אטי של סוסים צועדים בפלוגת קוזאקים כבת עשרים איש, שלבסוף מתעכבת במרחק לא רב מביתה של התרנגולנית. מוצפים פרצופי הפרשים איזו התנוצצוּת שמעודף שכרוֹן והוללוּת, ובעיניהם קורי שנת־הבוקר החטופה שהופסקה באמצע. – יהוּדוֹנים! – מכריז ראש הפלוגה, בעל שלושת הסרטים, בהבּיטוֹ לפתחי הבתים – צאוּ ממחבואיכם, צאוּ ותמכרו לנו יי"ש ולא נקח מכם חינם, כי נקנה…

  • שלם נשלם בכסף מלא… – יריעוּ כל הפרשים, שכבר התנערו מחבלי־תנומתם.

  • ומן הבתים אין קול ואין עונה. רק לאחר ששני קוזאקים בועטים ברגליהם בפתחים, בעיטה זוֹ, שעדיין בה משום “דרך־ארץ” יוצאים מאחת החצרות קומץ יהודים, כאילו יצאו ממחילות־עפר, ועליהם נלווים עוד יהודים, שבצבצוּ ועלוּ מן החצר שכנגד. וכבר כולם שמטו את כובעיהם מעל ראשיהם ונצטרפו יחד, נצטופפו כצאן ופונים לקוזאקים בדברי־תחנוּנים:

– בחיינו, אין אצלנו אף טיפת יי"ש אחת… אנחנו בעלי־מלאכה עניים… בורסקים… אבל

עכשיו אין בידינו עוֹרוֹת, אין…

  • - אין אנו זקוקים לעורות הבהמה שלכם, אולי לעורכם אשר על בשרכם…

– משיבם ראש־הפלוגה בחיוּך, ולעומתו פורצים כל הפרשים בצחוק אדיר. צחוקם זה מדהים את

היהודים. מכירים הם, שצורריהם חורשים מזימה בלבם, להתעלל בהם תחילה, להשפילם ולענוֹתם, ולבסוף לדרסם ולכלותם. ומדי פעם שנתקלות עיניהם בפני שוֹביהם, נרעש ונלחץ לבם יותר ויותר.

והנה ניתן צו לשלם כופר־נפש. היהודים מריקים את כיסיהם מכספם, ועוד נעשה אצלם חיפוש מתוך מלקות אכזריות ומתוך חשד, שמא השאירו כסף. ועוד הקוזאקים תובעים, שיוסיפו להביא כסף, ומאיימים להמיתם. והיהודים מחַלים את פניהם, שיחמלו עליהם, אם לא בזכותם, לפחות בזכות ילדיהם הקטנים…

– אבל מהי כל החרדה הגדולה, שאתם חרדים ומתחננים לחייכם? – קוֹבל עליהם בעל שלושת

הסרטים.

– פשוט הדבר – מנסה קוֹזאַק אחד בא בימים לפרש במקום היהודים המתיפחים – כל היצוּרים בעוֹד רוּח־חיים באפם, משתוֹקקים להתקיים, ז"א, רוצים לחיות.

– רוצ־צים לח־חיות… מטעים ראש הפלוגה, בחקוֹתוֹ יהודים, שמדברים רוסית משובשת, והפעם

דבריו טבולים במרה יתירה. – גם הסוס שנשברה רגלו והכלב שנשרו שיניו מפיו, גם אלו עוד רוצים לחיות. היודעים אתם, יהודוֹנים, מה דינם של אלו? מוחצים את ראשיהם וחסל.

– נכון! – צורחים הקוזאקים כמצטרפים למקהלה אחת.

– גם אני אשאלכם דבר – מתפרץ קוזאק אחד, בצאתו חיש מתוך הפלוגה, רכוב על סוסו לעמוד

בראש – לא איכפת לנו, אם אתם מסתתרים בחוריכם, אבל למה אתם מצפינים מפנינו גם את נשותיכם ובנותיכם?…

פתאום נתקע לתוך חלל־האויר קול חצוצרה בודדת, היא החצוצרה הצבאית, הקוראת לקרובים ולרחוקים לבוא לסעודת־הצהרים. נתאווּ הקוזאקים לסעודה השמנה, שהובטחה להם היום לרגלי הנצחון, והם נחפזים, וגם ראש הפלוגה מזרזם לכך. אך בטרם ידהירו את סוסיהם, הופך ראש הפלוגה את פניו כלפי היהודים, שעדיין הוסיפו לעמוד על עמדם באימה:

– הנחנו לכם, נִצְרֵי השורש הארוּר, אבל תדעו לכם, כי עוד נשוב אליכם, ובינתים תאגרו עוד כסף

למעננו…

הפרשים התרחקו ודהרת סוסיהם חדלה מהגיע לאוֹזן, והיהודים שנחלצו מצרה מבוהלים לשוב כל אחד למקלטו ולהצטמצם בו עד יעבור זעם.

– אם תרצה לדעת, – לוחש אחד לחברו, תוך כדי התפזרם – אחרי כל אותם האיומים האכזריים,

סחיטת־הכספים, המלקות והעלבּונות, עוד התנהגו אתנו הרוצחים בחסד…

– תברך את ברכת “הטוב והמיטיב”… – משיבהו הלה בלעג מר – נפתו ליי"ש ולפרפראות כעשו

בשעתו לנזיד־העדשים.

  • - ואף על פי כן, – מוסיף שלישי – נס גדול נעשה לנו כאן.

גדלה המתיחוּת בעליית־הגג עם הופעתה של פלוגת הקוזאקים בסימטא, אך לאחר הסתלקותה הוקל בה אויר־המחנק עד כדי להשתעל ולהפליט אנחה. עכשיו שעת־הכושר לנוער לטפל בחבילות המזונות, אבל ר' דוד ואשתו הזקנים שרויים בתענית, וכדברי ר' דוד, בשעה זו חובת־הלבבות היא להשתתף לפחות בצוֹם בצערם של אחים, המקדשים את השם…

שוב תוסס באויר שאון מרוץ סוסים בצירוף רעש כרכרה, שמתרוצצת ובאה על פני בקעת־העורבים, וסרוחים עליה קוזאקים סבואים, ובתוכם יהודי שבוּי. הוא איש כבן חמישים, בעל זקן ופאות; שתי ידיו קשוּרות לאחוריו ושער שפמו תלוש עד כדי חשיפת העור השותת דם. גלוי־ראש יושב לו היהודי וצלב נוצץ תלוי על חזהו, ומפיו מתוך פרכּוּסי־תחנוּנים של תינוק, שופעת לתוך חלל־האויר יבבה:

– להיכן מוליכים אותי?

ומראש הכרך מנתּרת שוּב ומתגלית מרכבה, בה יושב קוֹזאק אחד, המחזיק בנערה יהודית, והיא מתיפּחת בבכי־תמרורים ומשועת לחלצה מצרה. – נשבתה לנבל, – עובר לחש־חרדה בעליית־הגג, וכל העינים נטוּיות החוצה.

הקוזאק שורק לרכב, וכשהלה מתעכב – מציץ הוא דרך שער פתוח לאחת החצרות, חוזר ומציץ, ומיד יורד ומוריד גם את הנערה ומושכה אל השער. הנערה שמלתה קרועה וחלק מגופה מעורטל ושערותיה פרוּעות.

– הרף ממני, עזבני… – גוערת היא בשוֹבה, בהאחזה בשתי ידיה בעמוד־השער – למה הבאתני לכאן?

– הביטי – עונה לה הקוֹזאק במענה רך – כאן בחצר גזוזטרה שרויה בצל, נסוּר לנוח מעט.

  • - לנוח מעט… – חוזרת היא בקול־זועה – פרקת מעלי את עגילי וטבעותי ואמי נתנה לך בעצמה

את כל כספה ונפלה לרגליך ובלבד שתרפה ממני, ואתה עוד בעטת בה ולעיניה סחבת אותי אחריך…

– תפסיקי את שיריך, – גוזר הקוזאק – ברוּר וגמוּר: לי הכסף ולי הזהב, וגם אַתּ לי לבלות עמך

בנעימים…

נפלטה מפיה צעקה מרה כשהקוזאק מסלק כהרף־עין את ידיה מן העמוד ומכניסה לחצר.

לאחר שעה יוצא הקוֹזאק לבדו מן החצר וצועד חזרה העירה. וּבהתרחקוֹ יורדים דחוּפים כמה אנשים מעליית־הגג לאותה החצר להחיש עזרה לאוּמללה. מיד הם חוזרים, בנשאם על כפיהם את הנערה, השרויה במצב של התעלפוּת ומכניסים אותה למעון־הסתר. מוטלת היא כמתה לפניהם ורק לאחר שזורקים עליה מים ונותנים לה איזו טיפות, עולה בידיהם לעוררה מעט. היא פוקחת את עיניה וסוגרת אותן שוב, מפנה ראשה לכאן ולכאן, כמחפשת דבר־מה, מביטה כה וכה ולוחשת ברטט להעומדים עליה:

–- יהודים־אחים, רחמו עלי ותנו לי סכין…

ר' דוד רומז בעינו ומפליט איזו הברוֹת, שמשמעותן היא לא לעשות רצונה. והנער היתום נדהם ממראה עיניו ופניו מתעוים ושוב אינו יכול להבליג ומתפרץ בקול בכי.

– גזלן, סתוֹם את פיך – נוזפת בו בלחישה אשת ר' דוד – הרי ביללתך זוֹ תביא עלינו את

הנבלים…

שעה ממושכה שולטת מסביב דממת בית־עולם, אין עובר ואין קול. והנה זעיר פה זעיר שם מתחילים מתגלים כצללים יהודים בודדים, שעוֹלים מן המרתפים ויורדים מעל הגגות. אלו הם ה“יוֹנים הראשונות”, השלוּחות לראות הקלו ה“מים הזדונים” בעיר, או כבר כלו. מתיחדים אלו עם אלו לעמוד בפינות הסמוּיות ובלחש־חרדה ימללו על הסכנות, שעברו עליהם כאן במקלטיהם וקודם לכן בעיר, וכיון שזכו להינצל, חייבים הם לברך את “ברכת הגומל”. עודם מדברים והנה לקראתם יהודים חדשים מקרוב באוּ מן העיר וחדשות בפיהם: הקוזאקים, ימח שמם, מחר עם זריחת־החמה יצאו את העיר; אותם רוצחים יהא סופם שחור, עוד הערב עוזבים את המקום. עוד הם מתלחשים ומתנחמים, והנה באים חדשים ומודיעים, כי אותם שופכי־הדם כבר לדרכם הלכו. וראיה לדבר, זה כשעה ויותר שקטוּ הצעקות ופסקו הקולות בכל אפסי העיר.

בחשאי יורד גם ר' דוד מעל עליית־הגג, דלי ריק בידו, והוא נחפז לילך אל הבאר. הוא מעלה את המים, נוטל את הדלי המלא ובדרך הליכתו בחזרה צופה כלפי החמה השוקעת, והריהו נוטל את ידיו ומתחיל בתפילת המנחה. כעושה בסתר מתקרב הוא אל עליית־הגג ומוסר לשם את דלי המים, ובעצמו נשאר לשעה קטנה בחוץ כדי לעמוד בשמונה־עשרה. עיניו נתקלות בראשי האגסים הירוקים אשר בבית־הקברות העתיק – והוא נזכר בעצי־הפרי אשר מסביב לביתו ובכל הזויות החביבות אשר שם, ולבו מתמלא געגועים, ומתוֹך רגשי נחמה ותקוה ורצון פותח הוּא בתפילת־הלחש. טרם הגיע לאמצע שמונה־עשרה, ומאחוריו חודרים לאזניו קולות מחרידים, שחוזרים ונשנים וכאילו תופסים לו בכתפיו ובזרועותיו… מפסיק הוא מתפילתו ומביט ומאזין לכאן ולכאן: מסביב אין אף יהודי אחד, כולם כאילו מטאטא נעלם טאטא אותם והצניעם. ומראש הדרך חותרים אליו שני בני־אדם לבושי מכנסים בעלי פסים אדוּמים, שני קוֹזאקים מזוּינים והם מעופפים כנגדו את חרבותיהם ולוֹ יכוונוּ את קריאותיהם. מרגיש ר' דוד, כי נפל בפח וכמו עופרת מטמטמת את מוחו ומכבידה על רגליו וזיעה קרה מרטיבה את פניו. הנה הם מתקרבים אליו, שורקים וצוחקים ומראים עליו באצבע ושמחים בו שמחת־ציידים, אשר השיגו את צידם. הנה שניהם באים ומכים על קדקדו וסוטרים על פרצוּפוֹ, ומפי שניהם נשנית מלה אחת:

  • - דְיֶנְגִי! דְיֶנְגִי! (כסף! כסף!)

צמרמורת חולפת בלב ר' דוד והוא נכנע ומציית לשוֹביו ועל־פי גזרתם הופך לעיניהם את כל כיסיו ומוסר להם ביראה וחרדה את כל כספו. והקוֹזאקים מונים את כספם וטומנים אותו בכיסם, ואחר־כך מפשיטים לאט ובוזזים את בגדיו, את כובעו ונעליו הם משליכים ומשאירים אותו בלבניו בלבד.

– עכשיו אתה חפשי! – מגרגרים הם בגרונותיהם, לוטשים כנגדו עין ושולחים לו לשון.

ור' דוד אינו זז ממקומו, כולו נרעש ומבולבל, עומד רועד ומיותם ככלי מלא בושה.

  • - רוּץ הביתה! – צורחים הם על אזניו, פורשים להם לצדדין ומפנים דרך.

פוסע לו ר' דוד בפסיעות נמהרות ונוטה במרחק־מה מעבר לעליית־הגג, ברצותו להטות את עיני שוֹביו מעל המקום, בו חבויים בני־ביתו.

  • - עמוד! מזדעזעת באויר קריאתם של הקוזאקים.

כיתד נתקע ר' דוד במקומו וממתין למעניו, השוטפים אליו כגלים זועפים ומצליפים עליו במגלביהם ובועטים בו ברגליהם, מפילים אותו ארצה ומקימים אותו שוּב.

– ההיטב חרה לך? – שואל אותו אחד הקוזאקים בחוצפה יתירה.

ור' דוד שותק ועומד לו חיור ונושם קטועות וקצרות. מפיו נושרת שן שמוּטה וּמעל שפתיו וגבות־עיניו הפצועות מטפטף דם. ממשש הוא באצבעותיו את שפתיו וגבות־עיניו כמתכון לעצור בעד הדם.

– יכאב לך? יחר לך? – שונה ומשלש אותו בר־נש, כשהוא נועץ את חוד חרבוֹ בזרועו של ר'

ופוצעו פצע חדש.

ר' דוד משתמט מלפני החרב ומבקש רחמים על נפשו, בפתחו בקריאת־שמע בקול רם מלה במלה.

– למה תתפלל לאלוהיך, אשר לא יושיעך – לוחש לו הקוזאק – מוטב שתגלה לנו היכן טמנת את כלי כספך וזהבך והמפתחות שלך היכן הם?! היכן משפחתך? בנותיך היכן?

– אנו נותנים לך זמן שני רגעים – מוסיף הקוֹזאק השני – אם תדבר אמת נשאיר אותך בחיים,

ואם תשקר – ככלב נמיתך במקום הזה.

סולד ר' דוד למחשבתו, שבודאי איננו עוד מן הבלתי־מתיאשים בשעה זוֹ שחרב חדה אורבת לו לבין יריכותיו, וברוּר לו כי כאשר אבד אבד. ובודאי יבחר ברצון במות משר לגלות לרוצחים את מקום מחבואה של משפחתו, חס וחלילה! ואולם בני־ביתו, בראותם שהוא בידי הרוצים להרגו, האם יוכלו להבליג מבלי לרדת ולרוץ אליו, אף כי בטוחים הם, שיוסיפוּ על קרבן־נפשו גם את נפשותיהם?

– רבונו־של־עולם, – מתפלל הוא בלבו – עשה שלא יתנו בני־ביתו דעתם לרדת ולסכּן את נפשם, מוּטב שיקשו לבּם כברזל ולא ירחמוּני, שיתאכזרו…

– עדיין אין מענה בפיך? – מהממוֹ קול הקוזאק.

ר' דוד מתחלחל ונשבע וחזר ונשבע, כי אינו בן־המקום, זר הוא כאן ובמקרה נזדמן לכאן.

– איני יודע… – מתחנן ר' דוד בבכי ודמעות, כשהקוזאקים מתחילים שוב לפגוע בו בקצות

מגלביהם.

– “איני יודע” – מחקים הקוֹזאקים את דבריו על כל מכה וּמכה.

שוב אין ר' דוד עונה כל דבר, אינו צועק ואינו בוכה, מוּטל לו כמת על גבי הקרקע. כאילו אינו שֹם לב עוד למעניו, כל פניו וזקנו ושער־ראשו מלוכלכים בדם, דם בגרונו וגם בפיו, כולו מתבוסס בדמיו. נחטף הוא לאיזו תנוּמה קלה ועיניו מידבקות, ומתוֹך הזיה הוא מתחיל לגמגם גמגוּמים משונים ודברים מוזרים. כאילוּ יושב הוא ולומד בניגון במסכת “ראש השנה”, אשר השאירה פתוחה בחדרו על שולחנו… הנה הוא מזהיר בחיבה את הקטנים בעליית־הגג לשבת בשקט, לבלי התלחש…– ופתאום הוא ניעור וכולו מזדעזע, דומה לו, שכבר פרש לשוֹביו את שם המקום, אשר הצניע שם את משפחתו, והם כבר פנו לשם… אך ברגע שר' דוד מביט ורואה, שעדיין הקוזאקים עומדים לא הרחק ממנו – הריהו נרגע ומתפייס ונאנח, ונאנח.

מפרפר ר' דוד בדמיו האחרונים וגוסס, ושני הקוזאקים כבר פרשו להם לשוב העירה. והנה מאחורי איזה בית באים פנים חדשות, כחצי תריסר “שקצים” קטנים, שבאו לראות במחזה.

ברעש ובקולי־קולות ובקינת־תמרורים יורדים להם בני־ביתו של ר' דוד מעליית־הגג, מתקרבים באימה ובחלחלה למקום שמוטל שם המת. לפניהם רץ אותו זקן תשוש, אשר התגורר עמהם במקלט המשותף, ועכשיו התחזק והתאזר, כמו ניתנו בו כוח וגבורה, ועיניו יוקדות, רגליו קלוֹת וכוּלוֹ חימה שפוכה. תופס קרש ממקום שתופס לדלוק אחרי ה“שקצים” הארוּרים, ימח שמם, ובטרם ישיגם הוא מקללם קללוֹת נמרצות, אותם ואת עמם, ומערתו ינוסו כעכברים לכל עבר. ועדיין הוא רודף אחריהם ועיניו כאילו מחפשות אבנים לזרוק בהם, אך מיד שב הוא על עקביו וניגש למת, ופיו מטיח עזות כלפי הגויים הרעים והטובים גם יחד, ואף קובל על ה' יוצר האדם. ובאותה גבורה, שניתנה בו בצאתו, ובאותו זעם, שמילא את נפשו, פונה הוא לעומדים לפני המת, ומתאבלים וצוֹוחים, פורשים כפים וקושרים הספּד –- ומשמיע קול זעקה מרה:

  • - אל תבכוּ למת!

המלצות קוראים
תגיות