רקע
מ. סיקו (מאיר סמילנסקי)
עַל אַדְמַת נֵכָר
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הקבוץ המאוחד; תשס"ו 2006

 

א

שמעון הוא אחד מנגועי־הפרעות, שנשארו לגוּר בויאַזוֹבה שחרבה, והוא המתעסק והדואג לטובת הציבור אצל ה“רֵיבקוֹם”1 המקומי. יליד־כפר הוא, עבד איזה זמן במשק־שדה ובשנים האחרונות נמסרה לידו סוכנוּת של מכונות חקלאיות. האכרים חברי־ה“ריבקוֹם” רוּבם ממכריו ובהשתדלותו נתנו מקום־דירה לנגוּעי־הפרעות בבית הגדול והעזוב של האחוזה הויאזובית. כבן שלושים הוא, ער לכל פעולה, זריז למצוא עצה וגם להטיל עבודה על כתפיו המוצקות. אשתו טאניה, שגמרה בית־ספר לחובשות, פוצרת בו בכל פעם, שיעקרו ישיבתם ויעברו לקיוב להסתדר שם. מניחה היא, שהוא, כמומחה בחקלאוּת, יסופח ל“מחלקת החקלאות העממית” והיא, בתור חובשת, תילקח ל“מחלקת שמירת־הבריאוּת”. ואולם שמעון דוחה את הנסיעה לכמה שבועות, עד לאחר פסח. נימוקו הוא, שהוא, כעוזר במקום, והיא, כמושיטה עזרה מדיצינית, אינם רשאים להיבדל מאחיהם לצרה עד שתיפתר שאלת מצבם. ותוך כדי ביאורו מתוה שמעון לעצמו תכנית־פעולה ברורה גם לאחר שיעבור לקיוב. צריך לקומם את הריסות ויאַזובה, שהרי בית־האחוזה אינו מוכשר וגם לא ניתק מטעם השלטון לשם דירת־קבע. בקיוב יבוא בדברים עם ה“סוֹבנארחוֹז”2 למכור ליהודים במקח ה“קצוב” חמרי־בנין, כגון ברזל־גגות, זכוּכית, מסמרות, וכדומה. דעתו היא, שגם יעלה בידו להוציא מן המוסד הראוי כתב־פקודה לשלטון המקומי לתת עצי־בנין מן היער הויאַזוֹבִי במחיר מוּזל.

ובין כך חג־הפסח ממשמש לבוא, ושמעון כבר הוא טרוד בסיפוק מצות למאה וארבע נפשות. שאלת־המזון חמוּרה היא מאוד במקום: אכרי־הסביבה אינם מוכרים חיטה ליהודים בחילוף שטרי־המעות הקיימים. מקור־הלחם הם אסמי־הבר של בעל־האחוזה, שגורש מאחוזתו ושה“ריבקום”, יורשוֹ, מוכר למחוסרי־הלחם בכמויות קטנות במקח ה“קצוב”. מובן מאליו, שעניי־האכרים קודמים ליהודים ושאת שארית החיטה נוטה ה“ריבקום” יותר להחליף במקח בלתי־“קצוב”. בעמל רב משיג שמעון מן ה“ריבקום” כך וכך חיטה למצות. יודע הוא במה לפייס את המועטים שבחברים המתעקשים, וידע הוא גם כיצד לברר ולנקות חיטה באוסם־האחוזה; ובעזרת יהודים אחרים ו“כלי־קודש” מכשיר הוא קמח לפסח. מחליטים לאפוֹת את המצות לכל היהודים, וגם לסעוד “סעוּדת־חברים”, זאת־אומרת, לאכול ביחד בכל שמונת ימי־הפסח. התעוררות כללית והתכוננוּת לעבודת אפיית המצות. “מכשירים” תנוּר ומלבנים ברזל ומגעילים כלים, מבקעים עצים ומנקים קרשים לגלגל עליהם את המצות. העבודה מעודדת את כל הלבבות – שלא כמו לאחר פרעות: כל פנים מפיקים רצון, נשים מפטפטות וילדים צועקים בקול שמחה. גם טאניה אינה פורשת מן הציבור והיא רצה אנה ואנה, ראשה ורוּבה טרוּדה בעבודה.

יום ראשון לאפיית המצות. כבר העבודה סדורה כהלכתה. נשים מטפלות בעיסה, נערות גוללות את הבצק ונערים בגלגלי־ברזל מנקבים את המצות ולתנור יגישוּן. שמעון יושב לפני התנור והוא האופה. למד מלאכה זו, והמרדה שבידו, שבו הוא שוטח את המצות בתנור, הוא כקשתנית ביד כַּנָר חרוּץ. פניו להבים ומגבעתו על צדו, והמצות היוצאות מתחת מרדהו לא חרוכות ולא אפויוּת־למחצה. מום אין בהן. שאון של מעגילות וקול יציקת המים והעצים הבוערים, קול דברים וגם צחוק, התעסקות ושמחת־עבודה. מישהו מכריז בקול־צהלה, שהגיעה שעת־הצהרים ותפוחי־האדמה המבושלים והמלפפונים החמוצים כבר הם מצפים בחוץ לאוכלים. העבודה מופסקת והכל יוצאים לחצר לסעוד סעודה קלה לפני שולחן עמידה. שמעון, תוך קילוּף תפוח־אדמה, מכרסם מלוא־פיו ממנו ומן המלפפון החמוץ שבכפו והוא שבכפו כעושה עצמו מופת לרבים. נערה אחת מספרת, שגללה כך וכך מצות – ואף חתיכת־בצק אחת לא “נחמצה” אצלה. נערה שניה, כבת שש־עשרה, יפת־עינים, שפניה נתלהבו, מתפארת, שמצוֹתיה הן היפות מכוֹלן, ועדים כל הנערים. צעיר אחד, מאותם היודעים בהויות־העולם, מחליט כי עתה יגדל דור, שכולו עובדים. יבטלו הסוחרים והמוכרים והסרסורים השונים, וכל המשא ומתן יתנהל רק בחנוּיות הקואוֹפּיראטיביות. גם בעלי־המלאכה שוב לא יעבדו בפני עצמם ובבתיהם, אלא בבתים המיוחדים לכך בשביל כל החברה.

– ואנו, שאין אנו בעלי־מלאכה, במה נתפרנס? – שואל זקן אחד לתוּמוֹ.

– הרצען ירצע והאופה יאפה, ואנו, הרוב?…

– אנו, הרוב, נהיה עובדי־אדמה! – משיב שמעון והוא כמודיע חדשה לשומעיו, וכחדשה בעיניהם גם צורת פניו.

שמעון מרחיב את דבריו על דרישת אדמה וקבלתה על־ידי היהודים נגועי הפרעות שבויאזוֹבה, שיעבדוּה כאכּרים. מציין הוא, שרעיון זה נולד בלבו הבוקר, כשהתחילו לעבוד ביחד באפיית המצות ובעד החלון ראה את הגויים החורשים… מן הראוי, שהערב יבחרו מביניהם ועד של אנשים אחדים, שיטלו על עצמם את סידור הענין. הוא יחבּר כתב עם הרצאת הדרישה וינמק דבריו, ואלו החברים, שיבחרו מתוכם, יחתמו עליו. מחר בבוקר יכניס את הכתב למזכיר של ה“ריבקום” ובאסיפת ה“ריבקום” הראשונה תתעורר ותתברר השאלה. במקרה תהא מחרתים אסיפה כללית של ה“ריבקום” בהשתתפות חברים מן ה"איספּולקוֹם3 המחוזי ומן המרכז הפלכי. מובן, שבין שאר השאלות יעמידו על הפרק גם את שאלת נתינת־קרקע ליהודי ויאזובה, וצריך לקווֹת, שהיא תיפתר בחיוּב.

ומוסיף שמעון לברר את פרטי הצעתו ולדבר על כל התנאים ומצב הדברים: מבעל־האחוזה הקודם ניטלו אלף וחמש־מאות דיסיאטינות אדמה, מלבד היער וגן־הפרי וחופי־הנהר. משפחות־הגויים שבויאזובה מספרן כך וכך, ובשביל לספק את מחסורן בקרקע דרוּשות אלף דיסיאטינות, – ובכן קרקע יש די והותר, הוא ישתדל, שיתנו ליהודים לגני־ירק את חלקת־האדמה שמסביב לבית־דירתם, שתים־עשרה דיסיאטינות, וכמה דיסיאטינות בשביל מזרע־תבואה. מפני שאמצעיהם מצומצמים וכדי שיצליחו ויבססוּ את מצבם מן הראוי שיעבדו כולם יחד בשותפות במשך שנה, או עד אחר האסיף. מובן, שהכל יכנס בספר, ואחר־כך גם החלוקה תהא לכל אחד לפי עמלו. יש להם שתי פרוֹת ויקנו עוד כך וכך, יקנו גם סוסים; יש להם קרון אחד ויוסיפו עליו עוד שנים. ישיגו כמה מחרשות ממקום שישיגוּ, מזרעה וּמשדדות, יעשו אתים ומכּושים, ובחשק יצאוּ לשדה…

– אני יודע עבודת־אדמה…– מתרגש שמעון – נולדתי וגוּדלתי בכפר ושש שנים עבדתי במשק־

שדה… נראה לגויים, – מתלהב הוא – שגם יהודים יכולים לחרוש אדמה ולזרעה, אפשר, לא רע מהם.. נאכל לחם מיגיע כפינו ולא מידם המלאה דם… יאמרו המנוּולים, כי נרפים אנו, וכזאת וכזאת עשינו, ועל־כן באים הם לבזזנו ולשחטנו… בנעורינו ובזקנינו נחרוש ונזרע!

– כולנו נעבוד אדמה! – מסכימים רבים מן השומעים – כבר נמאס מסחר־הרוּח ויבּוש־המוח.

והרי כבר ראינו את אחרית־עמלנו… נעבוד בכל כחנו ורצוננו… נעמול, נחרוש, נחפור – בשינינו אדמה, בצפרנינו!…

– גם אנו, הנשים, נעבוד! – משמיעה את קולה הנערה יפת־העינים – הנערים יקצרו והנערות

תאַלמנה…

– אם יפות הן מצוֹתיך, – מעיר שמעון בחיוּך על פניו – יפות תהיינה גם אלוּמוֹתיך!

הכל צוחקים מתוך רצון, גומרים לאכול ומנערים את פתותי ה“חמץ” מעל בגדיהם ובדברי־בדיחה חוזרים אל הבית.

כל אותו יום בשעות העבודה ולאחריה אין השיחה פוסקת על גן ושדה ועל עיבודם. מונים וקוראים בשם, מי מהם מוכשר ופנוּי לעבודה, מי יעבוד בגן ובשדה ומי בחצר. נפח ונגר ורצען יש להם משלהם. יש שני חרשי־עץ ושני חרשי־ברזל. חלק יעבדו לגויים לפרנסתם וחלק ליהודים, כלומר, לעצמם. השותפוּת היא עסק קשה קצת; אבל רק לשנה, לקיץ, והכל יכתב, מי שיבטל ויעבוד ומי שיוציא ויכניס. יעשו חשבון. לפלוני שהיה מוכר זרעי־סלק נשארו במקרה שקים של זרעים ואפשר יהיה לזרוע כך וכך דיסיאטינות. פוּל ועדשים, אפוּנה וזרעי שאר־ירקות אפשר לקחת במקח ה“קצוב” באחוזה המקומית. ותפוחי־אדמה… תפוחי־אדמה לזריעה צריך לקנות משני היהודים שמכפר יורוֹבקה. אצלם פרי מן המין המובחר – מן האמריקני. – אתמול היו כאן שניהם וביקשו קונים… סוּסים אפשר יהיה לקנות רק ביום־היריד, שחל פעם בשבועים ויצא ביום האחרון של חול־המועד. צריך לקנות שלשה זוּגוֹת סוסים וגם פרוֹת. השאלה היא רק אם יספיק הכסף.

– עדר של פרות היה לנו ואותם גזלנים גזלוּן מאתנו! – מעירה אשה אחת באנחה מרה.

– אַל תזכירי דברים ישנים, – עונים לה רבים, שכנראה, אינם מרוּצים להכניס קו עצוב במצב־

הרוח הטוב.

מגיע היום המקוּוה ומתאסף ה“ריבקום” בצירוף “חברים” מן המחוֹז ומן המרכז. באסיפה זו תתברר גם שאלת הספקת־הקרקע ליהודי ויאזוֹבה. עוד משעה מוקדמת בבוקר שמעון וארבעה צעירים ועוזריו משוטטים בחצר־הבית של ה“ריבקום”. מבקשים הם לבוא קודם האסיפה בדברים עם ה“חברים” הקרובים להם ולהשפיע עליהם במידה ידועה. אבקסנטי ושני אחיו הירקנים עושים תעמולה נמרצה שלא לתת ליהודים את חלקת־האדמה שמסביב לבית־מגוריהם. אדמה נשמטה כבר שנתים והיא טובה לאבטיחים, והם רוצים להעמיד עליה מקשאות. יש גם רבים, שמתנגדים בגלוּי לנתינת אדמה ליהודים בכלל, – הגם להם לתת אדמה בחינם? – נפתחת האסיפה בתוך ציבור גדול של “חלֵיבּוֹרוֹבּים”4 וסתם גויים וגויות. ה“חברים” הזרים נושאים נאומים על החובה לתת אדמה לכל מי יעבדנה ויוציא לחם ממנה. הציבור מקדם פה אחד את דברי הנואמים בתרועות־רצון ובמחיאות־כפים סוערות. היושב־ראש מתחיל להרצות על עצם השאלה של נתינת־אדמה ליהודי המקום ונואמים יוצאים לדבר בעד ההצעה וכנגדה.

– בּטאֵקי איך ני פּאַכאַלי, ניכַאי או ווֹני ני פּאַשוּט![^18] – דוֹרשת “חברה” אחת מן ה“ריבוקם”." –

ניכַאי האַנדלוּיוּט, ניכאַי שיוּט טשוֹבּוֹט, שטאַני, אַ זימליאַ נאַשׁאַ, פּראַבוֹסלאַבנאַ![^19]

בשורות של ה,ריבקום" ובתוך הציבור הגדול נשמע קול־צחוק והערות של מחאה. מהרבה מקומות מוכיחים לנואמת, שיחס כזה שלט בימי ה“צאַר” ועכשיו אין מבחינים בין פראבוסלאבים לכשאינם פראבוֹסלאביים.

– ווֹנאַ פֹראַבדאַ קאַז’אֵ 5 – מתפרצים רבּים מן הציבּוּר, – זימליאַ פּוֹבינאַ בּוּט טילקוֹ חליבּוֹרוֹבּוֹם

איז פּוּפּקאַ6

רעש והתרגשות. מפשרים פשרה. מחלקים את השאלה לשני סעיפים. סעיף ראשון – שתים־עשרה הדיאסטינות לאדמת־הגנים, וסעיף שני – מאה דיסיאטינות לאדמת־הזריעה. מעמידים למנין את הסעיף הראשון – והוא מתקבל ברוב דעות. נשמע רק רעש של מחאות מצד אבקסנטי ושני אחיו וכל קרוביהם וידידיהם. הסעיף השני נדחה על סמך, שאין ליהודים בהמות־עבודה ובר לזריעה, ברוב מכריע נגד דעותיהם של “חברי” המרכז והמחוז ועוד יחידים.

– וכי זוהי החלטה צודקת? היכן האמת, היושר? – מוחה שמעון בכל תוקף בלשון אוּקראינית צחה, שמתכונת להשפיע על ה“חליבוֹרוֹבים” הלאומיים. – אם אתם ממאנים לעזרנו בבהמתכם ובזרעיכם – הבוּ אדמה ואנו ניעזר ממקום אחר! יודעים אתם שגם אני הייתי “חליבוֹרוֹב” ויודע כיצד לכלכל ענין בשעת־הדחק… “באין דגים גם הסרטנים לדגים יחשבו”, ובאין סוסים חורשים בפרות ומשדדים בידים… החיטה ביוקר ואינה במציאות – נזרע דוחן, שהוא בזול ודורש זרעים החמישית מן החיטה… והרי בעיקר צריכים אנו להכין את האדמה למזרע־החורף, ולאט־לאט במשך הקיץ נחרשנה… את נוינוּ השמוּ ואת פרנסתנו ביטלו – הבוּ אדמה ונוציא לחם ממנה לנו ולילדינו – ונאכל ולא נמות… וכי זהו יושר – שלא לתת אדמה לעובדיה? יאַק טוּטיטשאַ אִי טיפּאֵרישאַ פראַבדי נּימאַ, דיז' טו פּראַבדי שוּקאַטי?7

דבריו של שמעון ולשונו האוּקראינית עושים רושם נמרץ על ה“חליבורובים” והם מצטלבים ומודים על האמת. מתעוררים גם חברי ה“ריבקום” ומעמידים שנית את השאלה על הפרק – והיא מתקבלת בכל הדעות. שמעון נרגש עד לידי דמעות ומודה ומברך, נפרד ויוצא עם חבריו ורץ לבשר את הבשֹורה הטובה ליהודים.


 

ב

גמרוּ לאפוֹת את המצוֹת והטמינוּן – ובחצר כבר התחילה פעולה רותחת של הכנות לעבודת־האדמה. ששה ימים עד פסח, ושמעון וחבריו מתאמצים, שתיכף לאחר החג יחרשו את חלקת־האדמה לירקות. אין אתּים ליהודים והם מחפשים ומוצאים בבית־המרחץ פלח־עשת ופחי־ברזל שך קלחת מקולקלת, והנפחים מכתתים אותם לאתים. עוֹנת־האביב היא והנפחים טרוּדים בהזמנותיהם של הגויים; אבל לעבודה זוֹ שלעצמם מוצאים הם זמן. במשך חצי יום מוסרים לשמעון מספר אתים, והוא מעסיק כמה צעירים להעמיק את התעלה המשמשת כגדר מסביב לאדמת הגנים. רץ שמעון ל“ריבקום” ומשתדל ומשיג רשיון לקבל כלי־עבודה מן החצר של משק־האחוזה. אולם הגויים כבר קדמוהו ונטלו את כלי־העבודה המתוקנים ולא נשארו אלא מן הפסולת. מביאים היהודים לחצרם משדדות מחוסרות־שינים למחצה, מזרעה ישנה, שנתעקמו צינורותיה ונתפזרו גלגליה, שני קרונות רצוצים וקרשים וחבלים וחביות. מחרשות אין כלל, ושמעון נזכר, שברפתו, מתחת לעצים החטובים, מתגלגלת זה כמה שנים מחרשה, שבשעתה פסלוה הקונים. עכשיו, כשמורגש מחסור גדול במחרשות, עוד אפשר יהיה להשתמש בה זמן־מה. היהודים חודרים לרפת ועשרות ידים מחטטות בין העצים ומוציאות את המחרשה, שסכינה וברגיה הוחלדו. במקרה נמצאה סכין מתאימה אצל הפחח היהודי וברגים משיגים מן השומר של מחסן־האחוזה הקודם, שגנבם והוא מוכרם בשכר פירזוּל סוסיו.

– לעצמם הכל יתקנו! – מעירים הגויים בטינה שבלב, כשהם עוברים ורואים את היהודים

האומנים, המטפלים כנמלים בכלי־העבודה הפסולים והמקולקלים.

בזריזות ומתוך פרפור קדחתני מתכונן יסוד המשק החקלאי בחצר זו, שהיהודים נזדמנו להיות בה בדרך ארעי. יש התעוררות כללית לפחת רוח־פעולה בכל ולהחיות את כלי־העבודה רסוקי־האברים, המוּטלים כפגרים. בעלי־המלאכה הניחו את הזמנותיהם של הגויים ובנעריהם־עוזריהם דבקו בכלים השבורים שבתוך החצר. הנפחים והנגרים ודופקים וחרש־האופנים מתכנס כקיפוד ובודק וממשש את אופני־המזרעה הנמוכים. נמצאה עבודה גם לפחח ליישר ולהטליא את צנורות־המזרעה, והרצען מצא לו עור טרי והוא גוזר ותופר כלי־רתמה. החבתן סותם את סדקי־החביות ושוֹרה אותם במים ואצל הבאר שוליות־הנגרים מקציעים קרשים להכין שוקת לבהמה. רוצים היהודים לקנות סוסים ופרוֹת מגוֹיי־המקום, אבל סוחרי־הבהמות שלהם דוחים את הענין לשבוע הבא. בשני לחול־המועד יהא יריד שנתי בעיירה פלונית והם יסעו לשם ויקנו בחצי המחיר. ומכיון שכבר יש שתי פרות ובעוד שבוע יתוספוּ עוד פרות וסוסים, הרי צריך להכין אוכל לבהמה. שוב מכתת שמעון את רגליו ל“ריבקום”, שימכרו לו במקח ה“קצוב” מאכל לבהמה מעזובת בעלי־האחוזה הקודם. חברי ה“ריבקום” אינם מכונסים עכשיו. התחילה העבודה בשדה וכל אחד עובד בחלקת־שדהו. שמעון רץ מ“חבר” ל“חבר”, ולבסוף חוזר שמח ובידו פתקה לעשרים קרונות של קש ולמאה שק של מוץ. משמחת את שמעון גם עוּבדה זו: פרוֹתיהם משכו בעול בצמד ואפשר יהיה להסיע בהן את המאכל לבהמה מן השדה אל החצר. באים צעירים לקראתו והוא מספר להם ומזרזם להכניס בעול את צוארי הפרות ולאסרן בקרון.

– זאת ה“תורה” שתדעוה! – קורא שמעון ומורה לצעירים כיצד למלא קרון של קש –- בתחילה

תניחו משני הצדדים ואחר־כך באמצע, תכבשו יפה, תעיקו בעץ ממעל ובחבל תסובוּ –- ולא קרון של קש תביאו, אלא הר! סופו של דבר, שמעון אינו בוטח במובילי־הקש והולך עמהם להורותם הלכה למעשה. זקנים נערים ונשים יחד כולם תופסים שקים ריקים והולכים בחפזון להביא מוץ מן השדה. מיד הם חוזרים ושקיהם על גביהם, פוסעים בענוה ובנוֹעם כנותנים ערך ויקר לעצם העבודה, שהתחילו בה. נכנס לחצר ומתנהל לאטו קרון, ששתי הפרוֹת בראשו – גבעה של קש־שעורים צהבהב ונוצץ. הופכים את הקרון – והקש מתפזר. גדולים וקטנים ממלאים את זרועותיהם בחבילות של קש להעלותן לעליית־הרפת, והם כעוסקים בקודש וכנושאים זהב.

– ניגשו לענין בחשק… דובב שמעון בפני עצמו ופניו מזהירים.

נגמר כינוס הקש. כבר הפרות הופכות את פניהן למוּל השדה וכל האנשים, שנשארו בחצר, מבקשים להתעסק במשהו, לפעול, לברוא יש מאין. מצטרפים נערים ומנקים את הרפת, ועל־פי הוראותיו של שמעון, שוטחים את הזבל על אדמת הגנים. מתחברות נערות ומחליטות לטיח בחומר את כתלי־הבית במגולשים ואחר־כך – להלבינם בסיד. תרחצנה את הרצפות והחלונות והדלתות ותטאטאנה בחצר, תפזרנה חול צהוב, – ערב פסח, והרי בבית ובחצר כבר הכל כשלהם! אומרות ועושות. בפינת החצר מוצאות הנערות בוֹר העשוּי ללישת החומר, מביאות חומר ממחילה ומכניסות לתוך אותו בור, מוסיפות תבן ושופכות מים. הנערה יפת־העינים ראשונה היא זורקת את נעליה מעל רגליה ומפשלת את שמלתה ממעל לברכיה וקופצות לתוך הבור. אחריה קופצות עוד חמש נערות וששה זוּגוֹת על רגלים צחות, שהשמש לא שזפתן, משתקעות בחומר. והנערות כיוצאות בריקוּד.

– ריקוּד חדש! ריקוּד חדש! – מצפצפות הנערות בעליצות רבה.

בבור־החומר מתפרץ צחוק רענן: אצל אחת הנערות נשתרבבה שפת־שמלתה המופשלת ונפלה לתוך דיסת־החומר. – שֹשֹות ושמחות העוֹבדות ושמחים גם כל המביטים עליהן. הכל חדש ומעודד. עיפו הנערות, עיפו ואדמו – ואינן מניחות מעבודתן. גומרות ומתחילות להעלות את החומר מתוך הבור ולהשרותו על גבי הכתלים, הללוּ טחוֹת בחומר מבחוּץ והללו רוחצות במים מבפנים, ובעד החלונות אלו לאלו קוראות ונענות:

– גם אנו נעבוד כמותן! טוב לעבוד… שמענה, נערות, ראינה, מה מצהיל! גם טאניה נגררה –אחר הזרם הכללי, עזרה להכניס את הקש ולחייה הוורידוּ ועל שערותיה השחורות שרידי־קש כחוטי־זהב. נשתנה מצב־רוּחה בשני הימים האחרונים ושוב אינה אומרת מלה על שינוי־מקום. ברוב־ענין מדברת היא על כל פרטי־העבוֹדה שבחצר גידולי־הבר, שיתעסקו בהם בשדה. ביתר מסירות התחילה לעבוד גם במקצועה וקבעה לה מעין אמבּולאטוריוֹן באחת מן הפינות של חדרי־הבית. סידרה לה בארון בית־מרקחת קטן ואמצעי־חבישה ומכשירים שונים. הטילה על עצמה עוד חובה: לאחר החג המלמדים ילמדו את הילדים עברית והיא ועוד שתי נערות תלמדנה חשבון ושפת־המדינה.

– שתדע, שתדע – פונה טאניה לבעלה בדרך בקשה ואזהרה – שגם בשבילי תקצוב עבודת־שעה קבועה בגנים!

שמעון חושש לדבר, שה“ריבקום” יתכנס מחדש וישַנה את ההחלטה לתת קרקע ליהודים והפה שהתיר הוא שיאסור. מציין הוא, שבכאן כמקודם אין הכח במה שנאמר בהחלטה, אלא באותו “נייר” עם החתימות והחותמות, שמתקבל מגבוה לקיים מה שנאמר. נתעכב משלוח ה“נייר” והוא צריך ליסע לעיר המחוז להזיז ב“איספולקום” את הענין. אגב, יבקש נשק ורשיון להחזיקוֹ, שהרי אבקסנטי ואָחיו והדומים להם לא ינומו ולא יישנו וצריך לשמור. אמנם, יש להם קצת נשק, אבל אסור להשתמש בו בלא רשיון בכיס. הוא גם יחפש מחרשות בשרידי־המחסנים, שנלקחו מן ה“זימסטבו”, מפני שבזוֹ שאצלם לא יספיקו לחרוש. מחליט שמעון לנסוע עוד קודם החג. וכשהוא נוסע מזהיר הוא, שאם יבואו הסוחרים של תפוחי־האדמה יקנו מהם פרי זעיר לזריעה, ובתנאי שיקדימו להביא. בשעת אחר־הצהרים שביום של ערב־פסח חוזר שמעון מעיר־המחוז. וכשירד מן העגלה פניו מעידים שנסיעתו היתה מוצלחת. מוסר הוא לצעירים גליון עם חתימות וחותמות שחורים ואדומים ומזרזם להמציא את הגליון לידי המזכיר של ה“ריבקום”. מספר הוא, שנשק לא השיג וקיבל רשיון לשני אקדחים ורוֹבה אחד. מובן, שתהא אפשרות להחזיק נשק כפלים ויותר. גם מחרשות לא מצא, אלא מצא שם בשוק זרעים מובחרים של מלפפונים ושאר־ירקות. ביחוד משמח הוא את טאניה: מן ה“זדראבאוֹחראן”8המחוזי קיבל בשבילה מכשירים ואמצעי־חבישה בכמות זו, שהיא דרשה בעצמה. הכין לה גם מעין “הפתעה”: לתלמידיה העתידים הביא ספרי־לימוד ומחברות וכלי־כתיבה. עכשיו כלי־כתיבה אין להשיג כלל, ומידי ה“קוֹמאוֹבּראז”9הוציאם ביד חזקה ממש!

היהודים מודיעים לשמעון, שהסופרים מיורובקה היו כאן ומכרו תפוחי־אדמה: שני קרונות יביאו בראשון לחול־המועד ואת השאר – לאחר החג. עוד מודיעים, שעשו חליפין עם גוי אחד: יקבלו ממנו מחרשה ישנה, שיביאוּה מחר, ויצחק הפחח יצפה בפחים את ביתו ואוּרותו. הנפחים שמכירים את המחרשה מבטיחים, כי בשני ימי חול־המועד הראשונים יכשירוּה לעבודה.

– כבר יש אצלנו תשעה־עשר אתים! – מבשרת הנערה יפת־העינים לשמעון – גם לי כיתת דודי

אֵת מעוּשת יפה.

– האת שלך בודאי הוא היפה ביותר… – מטעים שמעון, כשהוא פונה לנערה בחיוּך מסביר –

תשתדלי שגם נירך יהא היפה ביותר!

קול צחוק. שמעון קם ונגרר אחר האומנים, המשדלים אותו ללכת ולראות את הנעשה בשני הימים, שנעדר מן המקום. בחצר כבר מתהלכים תרנגול ותרנגולות ומן הלוּל נשקפים צוארים לבנים של אוזים ונשמע גרגורם. כל העופות הללו נקנו אתמול. מבהקת השוקת, שצירפוה מקרשים לחים, ושני הקרונות, שנתחדשו חלקיהם, סדוּרים כמוכנים ומצפים לשימוש. המחרשה מחוברת וערוכה בכל וכלי־הרתמה החדשים משוּחים בזפת ומתיבשים לאור השמש. ועל גלגל זעיר חדש של המזרעה מותח ומהדק בן הנפח, היחידי הממשיך עוד לעבוד בחצר, חישוּק־ברזל חם.

– די לעבוד! חג…מעירהו שמעון רכוֹת.

– אבל שלא תהא מניעה, – משיבים במקום בן־הנפח כל האומנים בני־לויתו של שמעון – שלא

שלא נעכב העבודה!

שעה קודם השקיעה. ערב־פסח. מאירים את העינים כתלי־הבית הלבנים והחול הצהוב המפוזר מסביבם. בחצר כבר שבתה כל העבודה ויהודים בטלים משוטטים וסוקרים. נערות רחוצות וסרוקות ולבוּשות בשמלות שכבסוּן בידיהן מתלקטות אצל הבאר וליד השוקת החדשה נערים מצטרפים לנערות ובחבורה אחת נושאים הם מים לבית בדליים מחודשים, דליי־פסח. ילד ופרוסת־מצה בידו רוכב על הגלגל הזעיר והחדש של המזרעה. הריח של מאכלי־פסח מתמזג בריח דשאים צעירים.

– בראשון לחול־המועד עם שמש נשכימה לגנים! – מבשרים הנערים והנערות אלה לאלו.


 

ג

בראשון לפסח אחר הצהרים מצטרפים יהודים לחבורה והולכים לתור את אדמת הזריעה, שקבעו בשבילן מעבר לחורשה. הדרך לשם רחוקה והם חוצם שטחי שדה גדולים ופאת־חורשה ועוברים על חלקת־אדמתם לארכה ולרחבה. שמעון מעיר על ריחוק המקום ומגרעות האדמה. דאגו הגויים שלא לתת ליהודים מן העדית. אבל אין דבר: האדמה תשביע את עובדיה. בצד זה יזרעו דוחן, על הגבעה – חמניות לשמן, ובקרן־זוית זו שבשפלה ישתלו מעט סלק לזרעים. בגבול החורשה – קרקע בתולה, והיא תצלח למקשאות. ובעמק הקטן מרעה לא־רע, וגם קרוב לנהר להשקות את הבהמה. את רוב האדמה יבינו לחיטת־החורף. שתי פעמים יפתחוּה וישדדוּה, ואפשר יעלה בידם אף לזבלה קצת. – מדבר שמעון על קרקע וזיבוּל וחרישה ראשונה ושניה – ודבריו חדשים באזני היהודים, והם שותים אותם בצמא. בחזירתם עוברים הם דרך החורשה ובני הנעורים מתעכבים בין השיחים ותחת כל עץ רענן. עיני הנערות מוצאים את הסיגלים ובכורי־האביב, והזקנים מזהירים, שפסח, כשבת, יש בו איסור קטיפה. מתקרבים התרים לחצר הבית מצד הגנים, שמעל רמתם נראות הנתיבות המסתעפות בין שדמות הגויים. אדמת־הגנים לא נזרעה שנתים והצמיחה דשא כאדמת־בוּר, ולפי דבריו של שמעון, פוֹריה היא. מחליט הוא, ששליש ממנה יזרעו ירקות לעצמם, די והותר, ואת השאר – תפוחי־אדמה למכירה. חלקה זוֹ תתן עשרים שערים!

מתבהר הבוקר של יום ראשון לחול־המועד. ועוד כחצי שעה עד הזריחה – וכבר נתכנסו יהודים על אדמת־הגנים. ושמעון משוטט אנה ואנה, טרוד ושקוע בסידור העבודה. תשעה־עשר אתים נמצאים ברשותו והוא מעמיד על קצה גבול הגנים תשעה־עשר חופרים. מראה הוא להם באיזה עומק לחפור וכיצד לעבוד בחבורה ולשמור על הניר. נמצאים כאלה, שעבדו בחפיר, והם עוזרים לשמעון ללמד את אלו שאינם יודעים. בתחילה קצת הענין יגע. אין החופרים יכולים לעבוד זה בצד זה והם מתלבטים ומתבטלים – ואין נחת. אולם שמעון מכניס במהרה סדר בכל הערבוביה. הניר מתחיל לקבל צורה נכונה והעבודה מתקדמת. בין החופרים גם שלש נערות: אחותו של הרצען וגיסתו של החבתן והנערה יפת־העינים. האחרונה הקדימה ללמוד לחפור מן ה“שקצות” ועכשיו היא מן הבקיאות ומן המלמדות לאחרים. אוחזת היא באת כחופרת מנוסה, רגליה היחפות נתונות בסנדלים של גמי, צחוק בפיה ופרחים בשער ראשה. מהיכן נטלה סיגלים לנעוץ בשערותיה? וכי הספיקה זוֹ כבר לרוּץ ולקטפן בחורש? –

– בת־אחותו זוֹ של הנפח לא ילדה היא, אלא שדה! – אומרים את שבחה. ועל קצה גבול הגנים שכנגד החופרים מסמנים קו ישר, שממנו יתחילו בחרישה. המחרשה כבר במקומה ואוסרים בה את שתי הפרות. תפקידו של החורש מתחלק לשנים: יוּדיל העגלון ינהג בפרות וברוך “גיבור” הקצב יחזיק במחרשה ויכונה. שמעון מעמיד את המחרשה על העומק והרוחב הדרושים ומרגיל את שני הפועלים במלאכתם. יוּדיל העגלון השוֹט בידו וחיש שולט הוא בפרות כבזוג־סוסיו, שנגזלו בימי הפרעות, וברוך “גיבור” הקצב מרים ומטה את המחרשה והיא בידיו כעגל קטן עקוּד. גם הפרות מרגישות את עצמן כמו במקומן. רגילות הן בחרישה והולכות למישרים ואינן נענות לעגליהן הגועים, שכלאוּם ברפת. נחרש תלם ראשון ונפתח שני. נפתחים ונגמרים תלמים חדשים זה אחר זה והשטח החרוש הולך וגדל. ובין החצר ואדמת־הגנים מכינים את הזרעים. עבודה רבה, ובעיקר מטפלות בה הנשים; וגם טאניה בתוכן. קערה עם פּצלות של שום, שקליפתו ורוּדה־צהובה, וגיגית גדושה בצלצולים אדמדמים, שנראים מרחוק כפקעי־שושנים. תרמילים וצלחות וניירות ממולאים זרעי צנון וגזר וקשואים ושאר ירקות ויריעות שטוּחות עליהן פזורים מיני קטנית, פול וחמצה, כדים וסירים, ששרו בהם במים זרעי סלק ותירס לפני שלשה ימים, עוד בערב־החג. נשים בודקות ומנקות, זוֹרוֹת ובוררות, ופעוטות בפישוט ידים ורגלים רובצים על היריעות ומלקטים את הפולים המגוּונים לשם שעשועים. בין הנשים שיחה על ירקות ועל דוגרות וביצים ועל מספר הימים עד התבקעותם של האפרוחים.

נושבת רוח־אביב קלה ושמש של חול־המועד פסח מזלף את זהבו הרענן. והשטח החרוש שמעבר מזה והחפור שמן העבר השני מציצים בעיני־שחור זה לזה, והשטח הירוק הגדול שביניהם קמעה־קמעה פוחת והולך. מאחרי החורשים והחופרים מתגלים אנשים עם מגרפות, הם מפוררים את הרגבים ומרככים ומישרים את הקרקע. בגבולות מתחילים זורעים חמניות ודלעות ושותלים סלק לזרעים. ושלש הנערות החופרות עוברות לעבודה זו. הנערה יפת־העינים עם הפרחים שבשערותיה מקפצת אנה ואנה, עושה את סינרה ככיס־זרע, נוטלת מתוכו בצלצלים וזורעתם. צפרים קטנטנות יורדות בטיסה ובצויצה ומדדות על המגרפות החדשות. שמעון הולך לפקוד את הזורעים ובדרך־הילוכו טאניה מעכבתו להראות לה כיצד לערב את הפרג בחול ולזרעהו. מאצל הזורעים עובר שמעון למקום־המגרפים ומאלו – לחורשים ולחופרים, כשרביטים שלוחים מבטיו לכל נקודות־העבודה וקולו הולך למרחקים. נתחזק קולו ונזדקפה קומתו והוא כמרגיש בעצמו, שמנהל את העבודה בכשרון וידיעה, והכל כנשען על כתפיו המוצקות. חוסן ובטחה מוצאים כל שואליו בתורת פניו כשהוא עובר לפניהם, וכשהוא נפנה מעמהם נראה להם ערפו שכנגדם כברזל לא־ירועע.

שוֹבה את לב היהודים העבודה, שהתחילה בגן, וכולם בנעריהם ובזקניהם באים לראות בה. כאן גם ישישה תומכת פלך ואשה עם תינוק בן שבועים ושלמה’לי הסומא, הוא ומטהו. כאן גם המלמד הזקן, שמדבר במאמרי חז"ל בשבח עבדת־האדמה והוא משגיח, שהעובדים ישתו מים מדלי, שאין בו חשש חמץ. באים להיות בין הרואים החבתן והרצען ועוד אומנים, שנטרדו בהזמנותיהם של הגויים והזניחון באמצע. באים להתבונן גם הנפחים, שנתעסקו במלאכת תיקון המחרשה של אותו גוי, שעשו עמו חליפין. שמעון פוצר בנפחים, שילכו להמשיך את מלאכתם, והם מבטיחים לו, שעד מחר בערב, כשישובו סוחרי־הבהמות עם הסוסים מן היריד, יגמרו לתקן את המחרשה. עליהם ועל צוארם! יעבדו בלילה! – הביאו הנפחים עמהם שני אתים חדשים, ואין איש יודע אימתי הספיקו לכתתם. ועוד שני חופרים נוספים. מתגלים עוד שני אתים ועוד שלושה, וביחד חמשה. מן הגויים שאלוּם. ועוד חמשה חופרים נלווים אל הקודמים. משמיטים מבין החופרים את כל הנערים ואת מקומם נוטלים בוגרים, שכחם בידיהם ובמתניהם ושהעבודה הולמתם. משמיטים גם את הנמושות מן החנונים וממנים במקומם אנשים, שעבדו מקטנוּתם. ושוב הכל – פועלים מבוררים ומנופים כאחד: הנפחים והנגרים והחבתן והרצען וחרש־האופנים וחוטב העצים ושני הסבלים ושלושה שעבדו במחצבה וכל שאר הרגילים בעבודה קשה. עשרים וששה חופרים – וכולם מושכים בניר כחוט־השערה, משקיעים אתיהם – והקרקע מתמזמז תחתיהם. אתיהם כחרבות והם כמבתקים, פוסעים ומבתקים, פוסעים וכובשים. –

– עם “חברה” כזוֹ לא רע לעבוד… – קורא שמעון בפני עצמו – יביישו את המעוּלים שבהם… לא חנונים ומלמדים ולא נערים מתלמדים…

וחשק־משנה תוקף את ברוך “גיבור” הקצב החורש ואת יודיל העגלון הנוהג בפרות. יותר הזדעזעות וחיים במחרשה “שלהם” והיא נישאת כסירה על פני המים לרוח מתחדשת ומתמדת. כבר קשה להכיר מי מניע את המחרשה, אם הפרות או החורש והנוהג בפרות שעוזרו או אפשר, ארבעתם יחד. נתעוררו גם המגרפים האוחזים והעובדים בכל כלי־עץ וכלי־ברזל הבאים לידם. פושטים הם מכל הקצוות שמאחורי החורשים והחופרים. גם להם נתוספוּ ונתחדשו הרבה ידים וכולם דמם נתחמם ונתאווּ לעבודה, תאוה זו שולטת גם בזורעים ההולכים אחריהם ובנושאי־הזרע ובכל הטרודים בהכשרתו. הכל עובדים, ואפילו הבטלים נפשם עם העובדים והם נטושים ביניהם וכעוזרים להם. המלמד הזקן תיקן לעצמו עבודת־קבע והוא מגיש מים לשתות לעובדים בלוג של פסח. קמה הישישה התומכת פלך מעל שק־הזרעים שישבה עליו, והאמה עם התינוק היונק משדיה מתקרבת למקום העובדים. גם שלמה’לי הסומא אין לו מנוחה. מכוין הוא את אזניו להקשיב ומטהו מגשש באויר. והפעוטות מצפצפים ומתחננים, שיתנו להם לזרוע את הפולים שלקטו: יגדלו הרבה־הרבה פולים נקודים וברודים.

שמעון מתגלה פעם במקום זה ופעם במקום אחר, ועיניו מודדות בצמא כל אַמת־קרקע מעובדת. ברוּר לו, שבימים הראשונים שלאחר פסח, ביחוד בתוספתה של המחרשה השניה, יגמרו את העבודה בגנים ויצאו לשדה. מכניס הוא את כף־רגלו בשלב עליון שבאופן־קרון ומציץ לדרך: ממתין הוא ליהודים מיוּרוֹבקה, שיביאו את תפוחי־האדמה. שוב הוא משוטט בין החורשים והחופרים ובין המגרפים והזורעים, ונפשו קצת נפגמת ממראה־עיניו וממשמע־אזניו. פסקו לגמרי אותם שיווּי־המשקל וההתרכזות השקטה, שהם תנאים הכרחיים בשעת־העבודה, והתחילו לעבוד מתוך התרגשות יתירה ומתוך איזה טירוף־דעת. הכל כשיכורים מיין, ואלה את אלה מלהיבים ומזרזים לעבודה בקולות ובקריאות חריפות על חשבון מהרסיהם ומחריביהם…

– תתיגעו.. – מוחה שמעון, מתאמץ להשקיע את האש, שאחזה גם ביסודות־נפשו – בעבודה צריכים להיות מתונים… בתבונה ובחשבון… וכי ריקוד־חסידים הוא זה, שאתם מתלהבים בו? – כאן שדה ולא חפירה של חזית… לא, לא כך עובדים!

– כך עובדים, כך! – נשמע קול ענות גבורה מאצת הפרות והמחרשה ומכל העברים.

הכל סוער מסביב וההתלהבות אינה שוקעת. הכרוזים וקולות־השמחה והאנחות מתמזגים יחד כשירת־עבודה מעוררת ומאזרת־ידים. נשמע גם קולה של טאניה העובדת, והנערה יפת־העינים מעין קול־רינה עולה מגרונה. ושני שטחי־הקרקע המעובדים הולכים וגדלים, וצדי השטח על קרקע־הבור שביניהם כטרף הם לשיני כלי־הברזל.


 

ד

בשבוע השני שלאחר פסח כבר נמצאים ברשותם של היהודים עובדי־האדמה ארבעה זוגות סוסים ועדר פרות חולבות ויש גם פרות לעבודה. נוספו שתי מחרשות וגם משדדות. וכשגמרוּ להכשיר את הקרקע בגנים, עברו לחרוש ולשדד את חלקת־השדה. משום שאחרו את עוֹנת־הזריעה של תבואות־הקיץ המוקדמות זורעים רק כוסמת ודוחן וסלק ותפוחי־אדמה. בכל אלו נזרעות כמה דיסיאטינות, וכשני שלישי־קרקע נשארים להכשירם במשך הקיץ לחיטת־החורף. ימי־אביב חמים ושקטים, וגשמים יורדים בעתם, והנביטה והצמיחה עולות יפה, והכל אך טוב. הוטב היחס גם מצד הגויים: נשתתקו. אבקסנטי ואָחיו מצאו להם קרקע אחר למקשאות ועברה תשוקתם לאדמת־הגנים. ההתלהבות הגדולה, שהורגשה כל־כך ביום הראשון, נתחלפה בעבודה מתמדת, אטית והדרגתית ועושה פרי. האומנים כל אחד עובד במקצועו ושאר האנשים מתמנים לעבודת־האדמה בסדר קבוע בכל יום מבעוד ערב. כל אחד כבר רגיל הוא בתפקידו, ולפי דבריו של שמעון השמח בכך, מוכשרים יהודים לקבל גם תורה זו. כבר למדו הנערים לרכוב על סוסים, לנהלם על מי־נהר ולרעותם בלילות. ומפי בחוּר ובתולה יש שבשעת עבודתם בגנים ובשדה מתפרץ שאון־גיל ונשמע קול־שירה.

יום אחר יום – וששה שבועות מצטרפים, ושינוי בא במצב רוחם של היהודים עובדי־האדמה. מקוים גם ליבול טוב, וכל עמלם הקשה ומחסורם בכסף אינם מצערים אותם. מזרעיהם וירקותיהם הם די נאים וכולם מספרים בהתפעלוּת ובשמחה על מראם הירקרק והרענן, ה“מחיה־נפשות”.

ואולם מעיניהם מבצבץ משהו, שמעיד על התרופפות בטחונם, שיאריכו ימים על אדמתם, כקוראים מעל פרצופיהם הקודרים של ה“חליבוֹרוֹבים” השותקים, כאילו קוראים הם: “המתינוּ, אדמתנו תקיאכם!” – וגם מכל מה שקרוב ומסביב להם יגוּנב ללבם דבר־מה פוגם ומעגים. מוּזר בעיניהם, שיום־השבת כאילו אינו מתקבל אצלם אלא כיום הבא להפסיקם מעבודת־אדמתם. וביום הראשון, כשהם נטרדים בכלי־מלאכתם, פעמוני ה“צירקבה” כאילו תוקעים בהם את גלי־צלצוליהם הכבדים. הם עודרים בגניהם – ומנגד מנצנץ הנהר, ערבות מצילות וגינות־כרוב, כובסות משקשקות בלבנים ושרוֹת, מתרחצים גויים וסוסיהם, צהלה וצחוק, שמחה גדולה. ופתאום נשמע קול שריקה ונביחה ומרוצה – כלום משסים השקצים את הכלבים בילדי־יהודים? – וכשהם בשדה יש שנדמה להם, שמסביבם נושמת אותה רוח, שמרגישים בה כשנכנסים לחצר הגוי. סוסיהם ופרותיהם, שמעבידים כאן, והצפרים והרמשים, שמזיקים ושאינם מזיקים, כולם שאילו רק את לשון־הגויים ישמעו… ואושת הבר וחליל־הרועה הם באותה לשון, ובאותן לשון ורוח ספוג השדה וכל אשר בו. שדה זו בחרישו האביבי כצירוף הוא לחג “פסחא” ובקצירו – ל“פּיטרוֹ”, ועונת־גשמיו נרדפת לגמר צומות־הגויים ומועדי־חתונותיהם… כאן גם השמים נראים ליהודי כאחרים, וכשהוא מתפלל, איזה מורך בלבו והוא ממהר וגומר. וריבה יהודית, כי תשיר לה משירי־הגויים, – קולה מתעגם ועל שפתיה שירתה מתה…

התחיל קציר החציר. גם היהודים יוצאים לקצור מעט חצירם שבחלקת־שדם. פשוטי־מעיל וגלויי־חזה קוצרים הם במגלים וכונסים בקלשונות, וביניהם גם כמה נערות, שכּבנות־הגויים חגרו שמלותיהן ועטרו מטפחות לראשיהן. מרחוק, מעל הגבעה, נשקפת ממוּלם העיירה החרבה והשוממה, ומשום מה כאן, בשדה, בכל פעם כיד שלוחה משם בחשאי וצובטת בלב… מתאמצים היהודים להתאושש ומזרזים זה את זה לעבודה בכרוזי־גיל ובפטפוט קל. ונערים וגם זקנים מתלוצצים עם הנערות. ומסביב פשטו בחלקותיהם אוכלוסי־הגויים עם קרונותיהם וסוסיהם וכלביהם, והיהוּדים כנגדם כטיפה מן הים. מתחילים זאטוּטי־הגויים להלעיב בדברי־זלזול ביהודים ומחַקים בלעג את דיבורם ואופן־קצירם, והיהודים עושים את עצמם כאינם מרגישים. מתוך התמסרוּת כפולה מחדשים היהודים את אסיף־חצירם ומתכונים להאיר פניהם ולשוחח ולשיר. ואף־על־פי־כן עצובים הם ונאנחים ודבריהם מופסקים.

אַל תצטערו! הוסיפו לשיר! – צועק שמעון כגוזר וכמתמרמר ונאבק להיחלץ ממיצר־הצער, שאף הוא נתפס בו – נערות, תֵּנָה בשיר קולכן! – איך נשיר? מה נשיר? – משתוממת בתמימוּת הנערה יפת־העינים. – לאחר שבוע מוסר שמעון את הנהלת המשק לחבריו ונוסע לקיוב להשתדל ולהשיג חמרי־בנין במחיר ה“קצוב”. מנסיעתו חוזר הוא בלא שהצליח ביותר. ברזל ושאר חמרים חשובים לא מצא והביא רק מעט כלי־עבודה לאומנים. בין כה מתאשרת מטעם השלטון פקודה לתת ליהודים עצי־בנין במחיר מוּזל מן היער המקומי. שמעון בלוית רוּבם של היהודים הולכים לבדוק את חורבותיהם ולדון במקום כיצד להתחיל בבנינם. עומדים הם בחצרותיהם וסוקרים, וכאילו אך עכשיו הכירו לדעת, שמגרשיהם מצומצמים – אין מקום להחזיק פרה ולגדל עופות, אין אפילו אַמת־קרקע אחת לזרוע עליה ירקות… והבנינים – מרובה בהם הפרוץ על העומד ויותר מחוסר אמצעים לחדשם חסר הבטחון, שמה שיקוממו מחדש שוב לא יהרס. ניטל החשק לבנות. אין הלב נמשך אחר הבנין, והכל פה אחד דוחים את ההתחלה לזמן־מה. והרושם המדכא עוד מתגבר בלבם, כשהם חוזרים בדרך לבוא לחצרם בחלקת־הכפר בין נחלות־הגויים. בתי־הגויים ואסמיהם וגינות דובדובניהם, ואפילו המכלאות הקלות והגדרות הדחויות, – הכל נראה כעומד איתן על הקרקע, מבוסס ומושרש עד לאין להזיזו. אין היהודים מעירים דבר, אבל כחומר מציק מתגבב ללבם, וכשהם מגיעים לחצרם מתגלה הוא בשיחתם הראשונה. משוחחים על מה שהבאר שבחצרם נהרסה ומוכרחים להביא מים לצרכיהם מבאר רחוקה.

– נחפור באר חדשה! – מזמין שמעון את הציבור כקורא להתגברות ולהתעודדוּת – נכרה שבוע,

שבועים ונגיע עד עומק־המים…

– לא צריך לחפור! לא כדאי לחפור! – מרחפים קולות מכל עברים.

– לפי שעה נביא מים, ועוד נראה…

– אין עוד מה לראות!

מנצחת דעתו של שמעון, שהרוב המכריע כאילו בעל־כרחו נגרר אחריה. ולאחר שלושה ימים ניגשים לחפירת הבאר. אולם הדברים יגעים. חופרים יום ושובתים יומים. מתעכבים לשבוע – ולבסוף דוחים את הסיוּם עד לאחר האסיף. רפו הידים, ועצב תקף את הלב, ונעשתה העבודה מופרכת מעיקרה. כל אחד כמודה בלבו, שנעקר היסוד מתחת לרגליו. עוד כניצוצות בודדים, מזהירים ניתזים לתוך אותו החלל שהאפיר שבחיי־הקרקע שלהם. עוד יש גיל וחיים, כשהנערים חוזרים בערב מן השדה ונפגשים בנערות היוצאות לחלוב את הפרות. עוד רעד של אור עובר על פני היהודים, כשהם לוקטים וטועמים מראשית מלפפוניהם הטעוּנים “שהחיינו”. כמאושרת רצה הנערה יפת־העינים לבשר ולהראות לכל, שכך ושך תפוחי־אדמה הוציאה מתחת שיח אחד… – ואולם כל הרשמים הללו חולפים בין־רגע, וההתרשלוּת וההשתקעות בשלילה הולכות וגדלות. אין עוד אותה התענינוּת, אם הרוח המנשבת תשדוף את הדוחן והכוסמת ואם הגשם ישביח את הסלק ותפוחי־האדמה. אין רגילים עוד לספר בבוקר, אם ירד הטל, ואין שמחה מתעוררת כשמתבשרים, כי פרה המליטה. וכמו מאליו הולך ונפסק זיבול הקרקע שקודם החרישה השניה לזריעת חיטת־החורף.

והנה שני יהודים, שברחו מן העיירה בימי הפרעות. באים למכור לגויים את מגרשי ביתם הנשרפים. מספרים הם, שעברו מעיר לעיר ולא מצאו מקום־מנוחה, ועכשיו יסעו למזרח הארץ, במקום שיש פחות שנאה ליהודים ויותר תקוה להתפרנס. מוכרים הם את מגרשיהם ונוסעים – ונלוים עליהם שנים מעובדי־האדמה, קרוביהם. והללו מתחילים להשכים לפתחוֹ של הדואר, שולחים ומקבלים מכתבים מקרובים וידידים, שהם שקוּעים במקומות שונים. מן העיירות השוכנות על הגבול באות ידיעות, שיהודים הרבה נוהרים לשם במחשבה להתגנב אל מעבר לגבול. ענין עבירת־הגבול מושך את הלבבות – ושוב אף בשעת־העבודה אין מסיחים אלא על עקירת־ישיבה ויציאת־חוץ. הכל מתחילים לחלום על עזיבת המקום, וכציפור, שהגיעה שעתה לנדוד, נאחזים בבולמוס הנסיעה. הכל נכונים לצרור את צרורותיהם ולצאת לדרך – וכבר אין למגרשי־בתיהם מחיר בעיניהם. נמאס המקום. גם אלה שהתחילו לבנות מבקשים למכור את בתיהם לגויים ושלא להתעכב במקום. וכתמוה הדבר: אין הגויים מפריעים מן העבודה, אינם גונבים ואינם גוזלים, לכאורה אין רודף – והכל בהולים לברוח! –

ימי־הקיץ האחרונים – ועל פני חלקת־השדה של היהודים סדוּרוֹת שוּרוֹת של ערימות דוחן וכוסמת. עוד נשארה רצועה צרה של דוחן מאוחר, שלא נקצר, וזעיר פה וזעיר שם פּזוּרוֹת אלוּמוֹת בודדות. שמעון ועוזריו עוברים על פני החלקה לרשום את מספר הערימות, שנמכרוּ מכירת־חפזון מחמת היציאה שנתגברה. אחר המונים והרושמים נגררים עוד כמה יהודים, ומלפניהם ומאחוריהם – אותם גויים, שקנו מן היוצאים את נחלותיהם. חלקת־הסלק ותפוחי־האדמה נמסרה עוד אתמול ושרידי הגנים – כבר אבקסנטי ואָחיו תקעו שם את אהלם. מתקרב שמעון לגבול השוּרות האחרונות – ומתעכב לפני הערימות שריחן נודף, ועיניו העצבות נחוֹת על אלומותיהן. מרים הוא את ראשו, חובק במבטו את חלקת־השדה קורא בקול ספוג געגועים והתמסרות:

– הכל היה טוב, עמלוּ וקיווּ, שמחו וחיבבו. ולבסוף?…


  1. הועד הריבולוּציוֹני.  ↩

  2. מועצת הנשק העממי.  ↩

  3. הועד המוציא–לפועל.  ↩

  4. אכרים מוציאים לחם מן הארץ.  ↩

  5. היא דוברת אמת.  ↩

  6. האדמה צריכה להיות רק לאכרים מבטן.  ↩

  7. אם אף כאן ועכשיו האמת נעדרת, היכן לבקש אמת?  ↩

  8. מחלקת שמירת–הבריאות.  ↩

  9. ועד–ההשכלה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות