רקע
מ. סיקו (מאיר סמילנסקי)
מַעֲשִׂים טוֹבִים
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הקבוץ המאוחד; תשס"ו 2006

 

א

לפני קציר החיטים, בשבוע של חג “פּיטרוֹ” מלאו לפיטרו האכּר שבעים שנה. אוּקראיני זה אינו בקי בעניני חשבון ומעולם לא ידע את מספר שנותיו. אולם אירע כך, שכאן, במליני, כפר מולדתו, חוגגים עכשיו את שנת השבעים להקמת ה“צירקבה” ויום הטבילה שלו, של פּיטרו, חל ביום שהתחילו בבנינה של ה“צירקבה”, כמותה אף הוא נקרא בשם חג “פיטרו” וכמספר ימיה מספר ימיו.

מעין שבט מוסר לנפשו רואה פיטרו בעובדא, שהוא, בשר ודם השקוע בחטאים, והמקום הקדוש – שניהם בני גיל אחד. אדם לעמל יוּלד ושנותיו שבעים שנה, מהרהר הוא – ומנוחתו מסתלקת ממנו.

בלילה אור לחג, עם האשמורה השניה ניעור משנתו והשינה לא ירדה עליו שוב. התהפך על משכבו, קם ולקח את מטהו ויצא בחשאי לחצר.

בחוץ שקט. סוסתו שבאורוה לועסת חציר ופרתו וצמיד שוריו שברפת מעלים גרה. ירח וכוכבים שופכים את נגהם על הארץ ובלבו של פיטרו מבוכה וחשיכה. צונח הוא על בוּל עץ סמוך לדובדבן מנגד לאסם הבר. המטה שבידו מחטט בקרקע והוא בעצמו מפשפש בזכרונותיו – עושה הוא חשבון נפשו.

– אף פעם אחת בחיי לא ביקרתי במערות הקדושות שבקיוב! – מוכיח הוא קשה את עצמו – מימי לא נדבתי פרוטה לעני.

תוהה פיטרוֹ על קנקנו, מעביר לפניו את כל פרשת חייו ומנהגיו:

כאן בכפר נולד וגדל, ומכאן לא יצא אלא לעיירה לשם משא ומתן. מנעוריו ועד הנה עבד את אדמתו, הוא וחריטה אשתו, ותמיד שׂבע לחם. הוליד בנים, גידלם והשׂיאם וכולם בעלי בתים הגוּנים ואינם חסרים דבר. חתנוֹ הצעיר נהרג במלחמת מאנדז’וּריה לפני חמש עשרה שנה והשאיר אשה ובנים. בתו זו, האלמנה, ובניה עוזרים לו בקציר, וחלף עמלם חורש הוא את אדמתם בשוריו בסתיו ובאביב. שלש מעניות קרקע ירש פיטרו מאביו ועליהן הוסיף ביגיעו עוד שלוש. אדמתו – מישור , הוא מזבּלה יפה ושנה שנה תענה את הדגן עשרים שערים. “בעל־גוף” איתן הוא, ומשק חצרו יפה משל כל מוציאי לחם מן הארץ שבמקום. סוסתו, פרתו וצמד שוריו – המובחרים שבכפר, חזירות פרות ורבות לו, כבשים ואוזים, צמר ופשתן, עורות ויריעות. יש לו בקבוק מלא שטרי כסף – רומאנוביים – טמוּן בקרקע בקצה ערוגת הקישואים מתחת לערבה. יש גם תרמיל מטבעות כסף ונחושת – נעוץ ברפת מתחת לאבוס הפרה. ארבע שנים לא מכר חיטה והטמינה, הימכרנה בכסף הנייר, שערכוֹ פוחת והולך מיום ליום? – אף לאחד מן האכרים שבכפר אין חיטה ישנה, מוציאים הם תמיד את הישן מפני חדש. אשתקד עלתה החיטה יפה והחליף את חסכון חיטתו בזו שמאשתקד, אלף סאה חיטים מדד. מודד הוא ואינו שוקל, אין לו אמון במאזנים של ימינוּ, חכמה בהם וגם מרמה, ורק ליהודים יצלחו. אלף סאה מדד בסאתו, השטיף בחיטה את אסמו – מן הקרקע ועד לתקרה. להנאתו, לטובת עצמו, עשה את כל החיל הזה, ולזולתו, לטובת אחרים מה פעל? במה יצא ידי חובתו נגד אלהים ואנשים? שבעים חורף ושבעים קיץ חי על פני האדמה, המשביעה, הטובה, ומה הם המעשים הטובים שעשה? נוחרים חזיר – השומן ימלחו, השער ימכרו, כבשה כי ישחטו – הבשר יאכלו, הצמר ילבשו – אבל לעני מה יפרישו?

– ריק אני ממעשים טובים! – מתודה פיטרוֹ בלחישה רועד על שפתיו ובמכה על חזהו.

המטה שבידו מעמיק לחטט בקרקע וכאבן כבדה לוחצת על לבו. הוא וחריטה לבּם תמיד אך לבצעם ולא יותרוּ על פחות משוה פרוּטה משלהם. שניהם קמצנים, רעים, לא יחוסו על דל ולא יתנו לו מזון סעודה אחת. הכזה יהי יציר שנברא בצלם אלהים? הכזה יקרא אדם, שלוּקח מן האדמה הטובה, הנותנת ביד רחבה?

פּיטרוֹ נאנח ורועד, קם ומצטלב ובהיסח־הדעת, כמנהגו תמיד, סובב הוא את אסמו, בודק את מנעוּליו וסותם את חוריו. שוּב צופה הוא לירח ולכוכבים, שוב מאזין ללעיסת החציר ולהעלאת הגרה של בהמתו. עצב יאכלהו וצר לו המקום, מעין משא פשע על נפשו ואינו יודע במה להקל. דוֹלה הוא מים חיים מן הבאר, שותה לרויה מוחה בהכנעה את פיו וחוזר באנחה הביתה.

לפני עלות השחר מקדים הוא להעיר את אשתו ומוסר לה מודעה, שנצטוה בחלומו מן השמים לחלק לעניים את מטבעות הכסף והנחושת.

– נצטוה מן השמים, יצא מדעתו – מתריסה האשה – כל ימיו עמל ועכשיו יוציא את כספו לבטלה!

הבעל גוער באשתו והיא מתחלחלת למראה פניו ומתבטלת מאותה קדושה המרחפת עליו. הולכת היא ומוציאה מתחת האבוס את התרמיל עם המטבעות, לוקחת חלק בגניבה וגונזת, ואת השאר היא זורקת לבעלה מתוך קללה.

בבוקר, עם גמר העבודה, ב“צירקבה”, יוצא פּיטרוֹ בין שאר הנאספים מתעכב בחוץ ומפזר מטבעותיו לעניים. נותן הוא על ימין ועל שמאל לכל מי שבא ופושט יד. התרמיל מתרוקן ופיטרו נשאר על מקומו כאדם שמסַכם לעצמו חשבון מסוּים. מתגרד הוא בגבחתו ונאנח – לא נתקבל אותו ענין, שאליו התפללה נפשו. רובם מאלו שקיבלו אינם לא נצרכים ולא בעלי־מוּם, אלא סתם בטלנים ואוהבי בצע חסד. מרגישי פיטרוֹ, שלא תיקן ולא עשה שום מעשה טוב, והאבן הכבדה לא נגוֹלה מעל לבו. –

עצוב ומשועמם סועד הוא את סעודת הצהרים עם אשתו ואינו מוציא הגה מפיו. אחרי הסעודה מזדרז הוא להעלות משחת־זפת על אופני קרונו ורותם את הקרוֹן לצמד שוריו. שׂם בתוך הקרון בולבוסים, בצלים ושאָר ירקות, מוסיף עליהם שק קמח, חצי שק דוחן וצרור כוּתח. נותן לתוך הקרון חבילה אגסים יבשים ודליים דובדבנים רעננים. פונה כה וכה ותופש בחצר שתי תרנגולות ואוזה אחת וכופת את רגליהן וכנפיהן. חריטה עומדת מן הצד ומביטה אליו בחשד מוּזר.

– מעודך לא הוצאת לשוּק מפרי אדמתך ב“פיטרו”! – מנסה היא בעקיפין לדעת את פשר הענין.

– נדבה לנזירי אלהים, לבית־הנזירים שביאבּלוני, – מבאר פיטרוֹ, ושתי עיניו נפקחות לרוחה ומפיקות תום וטהרה.

האשה שופכת קיתון של חרפות על ראשו ומנבאה לו שיֵעָני וככלוֹת כוחו יבקש לחם. הזקן אינו משיב דבר ומבקש את נכדתו, המזדמנת כנגדו, לנסוע עמו לבית־הנזירים לראות את המקום הקדוש. הנכדה, צעירה יפה לבושה בגדי חג, קופצת בשמחה אל הקרון ופיטרו נוהג את שוריו ומתנהל לאטו בצדם.

ואחר שתי שעות נכנס הקרון לחצר בית־הנזירים ופיטרוֹ ונכדתו מתחילים לפרוק מעליו את מה שהביאוּ. הנזירים יוצאים לקראתם לעזור להם, נותנים עיניהם בצעירה היפה וקופצים זה לפני זה להביט בה ולדבר אתה.

– חמדוּ את האשה – רוטן פיטרו בפני עצמו. הקרון מתרוקן ועיניו נפגשות בעיניהם התאוּניות של הנזירים, הכרוּכים אחרי נכדתו.

הנזירים מודים לפיטרו על מתנתו, מברכים ומבטיחים להתפלל לשמו ונותנים צלבי־עצם קטנים לו ולבני־ביתו. פיטרוֹ עומד נבוך ונדהם, קורא לנכדתו לישב בקרון ולחזור הביתה, ועדיין הנזירים נגררים אחריה ועוצרים אותה. מרגיש פיטרו שלא קיים שוּם מעשה טוב, והאבן הכבדה שרבצה על לבו מעיקה כמקודם.


 

ב

עבר חג “פיטרו”, הימים ימי קציר חיטים והכפר מליני נשתקע בצער ושממון: השנה שנת רזון. גרגרי החיטים צנומים וריקים, ובהרבה שדות אין מה לקצור ולאסוף. עוד עם ראשית האביב הרגישו האכרים שהחיטה נתקלקלה ולא עלתה יפה, רבים חשבו כי הגשם החזק שירד בסתיו והקרח הדק (הולולידיצי בלע"ז), שכיסה את הארץ החניקו את החיטה. אחרים אמרו: שפע השלג, שירד בתחילת החורף – הוא שגרם לאסון הנורא.

– הנה המוצץ! – צוח פיטרו בהראותו לעוברים ולשבים את הזבוב ההיסיני, המקַנן בגבעול החיטה. – ינק הזולל את לשד הגרגר, וזה לא יצלח לזריעה!

אף בשנה זו עוזרים לפיטרו בקציר אשתו ובתו האלמנה ובניה, אלא שהפעם נשתנה קצת אופן הקציר וסדר העבודה. הקמה קלושה וזעירה ולפיכך אין קוצרים בחרמשים ואין מאלמים אלומות, רק פיטרו ונכדו הגדול קוצרים במגלים, ובעקבותיהם יוצאים הנשארים ומגבבים ערימות קטנות בקלשונות ובמלגזים. בעוד שבשנת ברכה נמשך הקציר ארבעה ימים – יגמר עכשיו בשנים, ותחת שביבול טוב מאספים כארבע מאות סאה, – השנה יגיע האסיף לשליש. זוכר פיטרו, שלפני הרבה שנים ענש אלהים את בני המקום והביא עליהם את הזבוב להשחית את החיטה שבשדוֹתיהם. אז שלטה הקללה, העם סבל, רעב, – אותו קיץ שלפניו נהפכה טחנת־הרוח של טרוכים החרש ואצל אלמנת הכומר נשרף מגדיש ועד קמה…

– חיטה זו פסולה לזריעה – חוזר ומתמרמר פיטרו, בהניחו באנחה את מגלו – האיש אשר יזרענה מתחייב בנפשו!

חריטה מתפלאה, שמקבל הוא על עצמו יסורים, בשעה שאין מקום להם. הרי החיטה של אשתקד טובה לזריעה מחדשה, כידוע, וכזו יש לו, ולאחרים אל ידאג, – יקנו וישלמו לו כפלים. פקחית היא חריטה בעניני פרקמטיא ומוכיחה לבעלה שהחיטה מתיקרת, ומהחסכון שבאסמו יצא הפסדו בשכרו בעודף גדול. כתוב בכתבים הקדושים, כי השבלים המלאות תבלענה את הריקות, ולמאי נפקא מינה אם הריוח יתקבל מן האסם או מן הגדיש? העיקר, שידע כיצד להתנהג ויבין לדרוש תשלומים בכסף…

– מקח! כסף! – מתרגז פיטרו, והאבן המשחזת נשמטת מידו ונופלת על הקרקע. – מהיכן ישיגו הזורעים כסף? הימכרו את בהמתם?

הבת רומזת לחריטה שלא תיכנס בפוּלמוּס – “זקן עובר ובטל ומפטפט. מאי איכפת לה”? – פיטרוֹ פורש לו הצדה, מצית את מקטרתו ומטפל שוב מתוך כעס בגרגרי החיטה.

למחרת בערב גומר פיטרו את קציר החיטים בשדהו וביום השלישי צובר הוא גדיש דל בחצרו. דוחה הוא את הדיש במכונת־הסוסים, לפי שעה חובט הוא חיטים במורג, חובט ונאנח. מתרחק הוא מבני האדם ומתבודד לו פעם באוּרוה ופעם ברפת ועל פי רוב באסמו המלא, הסגור מבפנים. שם כונס הוא את החיטה הפזורה, מלקט את כל גרגריה, מתענג על יפיה ונהנה מזיוה. חיטה בריאה, מלאה, כמה נאה היא לפריה ורביה. היפרד ממנה ולזרים יתננה? –

היהודי ה“אדום”, סוחר התבואה שבעיירה הסמוכה, מתחיל לבקר יום יום את בית פיטרו. יהודי זה עשרות שנים יקנה מפיטרו את תבואתו וכבן־בית חביב מקובל הוא. עכשיו בא לפיטרו, אינו מוצאו בבית והריהו מבקשו בחצר, מעיף עין באוּרוה, מרכין אוזן לרפת ומתדפק על האסם הסגור.

– לא אמכור! – פוטר פיטרו את הסוחר, בלי שיפתח את הדלת, כחושש שמא יפתה לבבו וסר אחרי היהודי למכור לו את החיטה.

היהודי פונה לעזרת חריטה, הלהוטה להחליף תבואה במזומנים, והיא באה לבעלה דרך החוֹר הנעלם שבגג.

– שמעני ומכור! – משדלת אותו האשה בלחש – היהודי מסכים לשלם בכסף, בכסף ממש, במטבעות… נותן הוא רובּל של כסף בעד כל פּוּד… אלף סאה חיטים לך, שלשים ליטרא בכל סאה – צא וחשב כמה תקבל, – קערה מלאה כסף…

מתבלבל פיטרו כאוהב יין זה כשפתאום יגיע ריחו לאפו. שלא במתכון מקרב הוא את אצבעות ידיו לאצבעות רגליו וחושב ולוחש, לוחש ומונה. אלף סאה, שלשים ליטרא בכל סאה, רובּל בעד כל פּוּד, – לשוא עמלו, רק יהודים יכולים לצרף חשבון שכזה.

היהודי ה“אדום” העומד כל אותה שעה מאחורי הדלת יודע את נפש האוקראיני והריהו משתעל, מנעים קולו ומודיע, שכדי שיהא החשבון ישר וחלק ישלם רובל כסף בעד הסאה, אלף סאה – אלף כסף!

פיטרו מחויר ורועד כאדם שמבקש לנער מעליו מיני שרצים ורמשים. בז הוא לעצמו כדרך שבזים לזקן בעל עבירה וצועק בחימה ובחרדה:

– לא אמכור!

חריטה קופצת ממקומה וכצוענית מלידה תופשת היא ונושקת יד בעלה ומתחננת:

– אַל תתעקש ואַל תּהא תם, מכוֹר וספוֹר כסף! התחכה שיפרוץ העם ויקח חיטה על מנת להחזיר בשנה הבאה? – בשנה הבאה יהיה שׂוֹבע ויוּזל השׁער, ומי בדורנו שוטה שיקח ויחזיר?!

– לא אמכור! – נוהם פיטרוֹ ומגרש מעליו את אשתו שמעבר מזה ואת היהודי שמעבר מזה.

סר וזעף יוצא פיטרו מן האסם, כנגדו באים אכרים בחבורה ומבקשים בדמעות לתת להם חיטה לזריעה – והוא פוטרם בלא כלום. משתמט הוא מפני האנשים, מסתתר באורוה, מתעלם ברפת, פעם יקלל ופעם יאנח. הנה הקערה עם הכסף הנוצץ והמושך את לבו, הנה דמעות מחוסרי החיטה לזריעה, המזעזעות את נשמתו. קפץ עליו כובדן של אלף סאים החיטים שבאסמו והן כאילו תלויות בצוארו ומושכות אותו כשלשלאות ברזל לארץ. מפחד ומתבייש הוא מפני אלהים ואנשים גם יחד, מרגיש הוּא את עצמו כמי שנתפס בחטא. הזרע תחת ידו – והוא אינו נותנו לזורעים, בידו המפתח – והוא מעכב את הגאולה…


 

ג

שעת בין–השמשות, בחלל האויר נמוגים הצלצולים האחרונים של פעמוני ה“צירקבה”, המבשרים בוא חג ה“פריצ’יסטי”, הוא חג הזריעה. השדות מסביב למליני כבר הוכשרה אדמתם – נחרשו חרישה אביבית וחרישה סתוית, פוּתחוּ ושוּדדוּ פעמים, “צ’וֹרניפּאַר” בלעז. אולם פני הכפר עצובים, אין חיטה לזריעה ואין מטר, וה“פריצ’יסטי” הוא עת הזריעה. נעצרו השמים ממעל והחיטה החדשה נפסלה לזריעה, שממה האדמה החורשה ולשׂה ולעגל אין אוכל מתחת לרגל.

– קצף אלהים על אדם ובהמה! – נאנחים אכרי הכפר, ומי יודע אם ישוב מקצפו!

מידה כפולה של צער נטל פיטרו לעצמו ונפשו מפרפרת במכאובים. לא הלך הזקן אל ה“צירקבה” לתפילת קבלת ה“פריצ’יסטי”, בוש ובורח הוא מפני הבריות ואת אלהים השוכן ב“צירקבה” הוא ירא… אינו יוצא משער חצרו וכאילם לא יפתח פיו, ממטהו לא יפרד ומקומו תמיד בין הדובדבן והאסם. כאילו שומר הוא על אסמו, שלא יחדור העם לתוכו לקחת חיטה ביד חזקה. כאילו עומד הוא על המשמר לבלי תת לחריטה להחליף את החיטה במטבעות כסף. מענה פיטרו את נפשו – למה לא יתננו לבו לתת את החיטה לאיכרים? מעמיק הוא לחקור – ומפני מה אלהים אינו נותן את מטר השמים בעתו?

נים ולא נים יושב לו פיטרו תחת הדובדבן, ופתאום הוא מתעורר ונושא את עיניו לשחק. מרגיש הוא שינוי בתנועת האויר, נשימת העולם כאילו נזדעזעה, – כלום מתרגשים לבוא ממרחקים ענני־מטר? עוד בערב שקעה השמש בתוך אדי עבים והטל לא נח, – אותות מבשרי־גשם הם. עכשיו תחילת האשמורה השלישית. והסהר מביט בקצה חרמשו לארץ – סימן שהגשם עתיד להתרגש בקרוב. הנה גם שור גוֹעה – יודע שור שעה זוֹ שבאה לעולם לפני הגשם. פיטרוֹ ניצב על הגדר, מטפס על שׂוֹכת הדובדבן, צופה ליער ולשדה ומקשיב. רוּח מתגנבת לבוא, זבובים נודדים, צינה נושמת והשמים מאפירים ומתנפחים, – הנזכר אלהים במטר ה“פריצ’יסטי”? – טוב אלהים מן האדם! – משוע פיטרו מתוך עינוּיי נפש של מסתגף ובדבקוּת של מאמין ותיק.

הרוח מתגברת, ציפור מתדפקת על קנה, אבק פורח ושׁער נאנח, טיפות גשם וקול רעם. פיטרוֹ חרד,זורק את כובעו מעל ראשו, מצטלב ומברך.

– חטאתי! עויתי! תעיתי! – מתודה הוא בנאקה וכפיו נקפצות לאגרופים, היורדים על לוח לבבו.

זמזום ולחש בפארות הדובדבן – וגשם מתחיל שוטף בזעף. ניגרים והולכים מים רבים, המבעבעים בערפל החושך לנוגה הברקים כרצי כסף. פיטרוֹ רץ אל האוּרוה כמבקש להודיע על הגשם. משם פורץ הוא לרפת ואינו מתמהמה. כתונת הבד שלו היא כמפרש לפני הרוח ורגליו החשופות מקשקשות במים. הנה ברק מלפפהו ומזעזעהו, הנה ברק שני מרעיד את זהרוֹ על הדובדבן והאסם ועליו, על פיטרו – והוא נבעת וקופץ מיד לתוך הבית וצועק מתוך גיל ורעדה לאשתו:

– התעוררי!

– אוי לי, אלי! – מתיפחת חריטה, כשהיא קופצת מעל משכבה הלומת־פחד ומגששת באפלה – ההפיל ברק דליקה בגדישנו? ההכה רעם את בהמתנו?

פיטרו נוהר ורועד ומספר לאשתו שנשמע קול רעם ויהי אור ומן השמים, מבעד עפאי הדובדבן, נראתה יד, ולא יד היתה אלא אצבע, אצבע אלהים, והיא רמזה לו כלפי האסם כגוזרת:

– פתח אסמך ותן זרע שדה לעם!

עם דמדומי השחר הקולות והברקים טרם יחדלו ופיטרו מכַתּת רגליו לנוע על בתי הכפר. המטה בידו והוא עובר משער לשער, דופק ומעורר את הישנים ומתחנן, שיבואו אחר התפילה לקחת חיטה לזריעה. מאה חצרות במליני ולכל חצר עשר סאים חיטים, יזרעו מענית שדה ולא תיכחד חיטה מהמקום והעם יאכל וישבע!

נהפך חג ה“פריצ’יסטי” ליום אבל לחריטה, היא אינה הולכת ל“צירקבה” ואינה מבשלת, מקללת היא ומקוננת ובורחת לבית בנה. פיטרו שב בבוקר מן ה“צירקבה” וניצב בשער חצרו ובחיבה מכניס הוא את אורחיו, את כל בני הכפר. בגזירת פיטרו עומדת בתו האלמנה ובניה ומודדים את החיטה לעם, והסאה היא לא גדושה ולא מחוקה.

– תחת הסאה להחזיר שתים בשנה הבאה? – שואלים את פיטרו בהכנעה ובתודה כל אותם האכרים שממלאים את אמתחותיהם.

– חס וחלילה, שלא על מנת להחזיר! – מכריז פיטרוֹ כנעלב וחוזר על דבריו באזני כל הקהל – זרעוּ לכם ואלהים יברך את שׂדכם, ובקוצרכם ובאספכם תזכירו גם אותי לטובה!

– יוסיף לך אלהים שנים על שנותיך, – מברך כל הקהל את פיטרו בשמחה ובתרועה גדולה.

כבעל־שמחה עומד פיטרו בתוך הקהל, מוחה בשרווּליו את הדמעות מעל לחייו ומכיר בכל חדרי נפשו, כי פעולתו אמת ומעשיו טובים.

לעת ערב נגמרת חלוקת החיטה. שלטה הברכה בתבואתו, אלף סאה הוציאו וכחמישים נותרוּ. חריטה שחזרה לביתה, שומעת מפי בעלה את בשורת זאת הברכה, והיא זועמת כאבלה שאינה מקבלת תנחומים.

פיטרוֹ מוציא את סוסתו מן האוּרוה ועולה לרכוב עליה. נכסף הוא לראות את האדמה החרושה, שהשקה אותה גשם הברכה. שעה ארוכה מטייל הוא על פני השדה. כל שלולית מים תצהיל את פניו, כל רגב קרקע מרוּוה ייטיב את לבו. טוב לו, טובים שמי התכלת שהמטירו, טובה האדמה השחורה שתצמיח את הזרע.

היום פנה, הערב קרוב לבוא ופיטרו נוסע לביתו, ובנטותו אל הדרך העולה לעיירה שומע הוא פתאום צעקה גדולה. לקחו אכרי הכפר חיטה לזריעה חינם אין כסף, שתוּ לשכרה ויצאו אל העיירה לפרוע פרעות ביהודים ולעשות כל תועבה…

– אין אלהים בלבם! – מתרעם פיטרוֹ ודופק את סוסתו, ממהר הוא לשוב לכפר, לצלצל ב“צירקבה” ולאסוף את העם.

עובר הוא גני הירק, נכנס לגנוֹ ומוצא בו קהל של יהודים. היהודים כורעים ומשתחוים ומפילים תחנוניהם לפניו, שיצילם ממות, שָמעו את שמעוֹ. יהא לאב חומל לעשוקים ולנרדפים…

פיטרו מבטיח להם להרהר בדבר ומוליך בחפזון את סוסתו אל האוּרוה. בדרך הילוכו פוגש הוא באשתו ובבתו, החולבות את הפרה והכבשות, יוצא לו מבין הרפת והאוּרוה ועיניו נתקלות בדובדבן, ושוב מתגלית לפניו אותה אצבע והיא כרומזת לו כלפי האסם וכמצוה עליו במפגיע:

– כנוס את היהודים!

המפתח בידי פיטרוֹ והוא פותח בו את אסמו שנתרוקן מן החיטה. בחשאי מכניס הוא לשם את קהל היהודים, זקן ונער, אשה וטף – והאסם מתמלא מפה לפה. לבסוף מגיף הוא את דלת האסם, וסוגרה מבית ומחוץ – והכל נעשה בזריזות ובסודי־סודות.

– פיזר את החיטים וכינס את הז’ידים! – מטיחה חריטה כלפי בעלה – זקן שנשתטה!

רץ פיטרו אנה ואנה, מוציא מיד אשתו את כדי החלב ונושאם אל האסם – ישתוּ הילדים ולא יפרפרו ברעב ובצמא. זריז ועליז משמש הוא את אורחיו היהודים, מביא להם מים לשתות, מספיק להם לחם וירקות לאכילה, בשמחה רבה גוזר הוא על אשתו ובתו לאפות חלות ועוּגות – כל היום לא אכלוּ האנשים, אל ירעבו גם כל הלילה!

– לא ראיתיו מעולם שמח כל כך! – מתרעמת חריטה בגשתה ללישת הבצק – לא שימחוהו ככה שגר עגליו ועשתרות כבשיו וחזיריו!

פיטרוֹ לא יפסיק ולע ייעף לטפל בחוֹסים בו, והקלשון שלוש השנים בידיו להגן עליהם מפני מתנפלים. מי מן המנוּולים שיעיז לנגוע בנפשות הללו – ינקר את שתי עיניו, כה יתן אלהים זרע מן החיטה שיזרעו!

גלוי־ראש וטהוֹר־עינים, כמכהן בקודש, עומד פיטרו כל הלילה על משמרתו.


המלצות קוראים
תגיות