רקע
חנוך ברטוב
אני והזר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ספרית פועלים; 1957

כבר בראייה ראשונה הוליד בי האיש הרגשה משונה. לא הרגשת-אשם, שהרי לא נשאתי כל חטא בליבי, אלא – נאמר – משהו מוזר, לא-נוח. ואף כי לאחר אותו בוקר לא הוספתי להרהר בו ולכאורה פשוט שכחתיו, הנה, משהופיע שנית ליד ביתי, ידעתי שזכרו נקבע בליבי, שכן הכרתיו מייד ובפעם הזאת גם נרעדתי.

בפעם הראשונה ראיתיו בבוקר. פתאום נשתלח קולו של השעון על פני כל הבית, בצלצלי תרועה קדח והבקיע אל תוך מרפד חלומותי. ואני, כדרכי, בעיניים עצומות זנקתי ממיטתי, הבטתי עליו בכפי ונשארתי עומד בתוך הדממה. רגע ביקשתי לשוב למיטה, אך השעה שבע – ידעתי – ולהתכרבל בחלומותי לא אוכל כבר בין כך ובין כך. ולכן קרבתי לחלון, הסטתי במשיכה אחת את הווילון ופתחתי את חדרי לאור היום. וכך ראיתי את האיש. ממש ממולי, סמוך אל גדר-האבן הדחוייה, עמד צעיר צנום ועיניו נעוצות בבית. עיניים גדולות היו לו, או שמא רק נדמה היה כך, מפני שלחייו היו נפולות ואפלות. כדי רגע עמדנו כך, זה כנגד זה, כאילו לא השיג בראשונה, שהווילון הוסט ואני עומד בחלון. לפתע הבחין בי, נרעד, עקר ממקומו ונחפז להתרחק.

זה אולי הדבר שנשמר זכרו בליבי – הסתלקותו. שהרי סוף-סוף, זכותו של כל אדם, לעמוד ולהזין עיניו בבתים שבצידי-הדרכים. ואף-על-פי-כן. שכונתנו אינה שכונה רגילה – שכונת-גבול היא. יותר מזה, חציה מעבר מזה לגבול וחציה מעבר מזה. מן השכונות הנטושות. ואף כי עד היום, באמת, לא אירע בשכונתנו כל מעשה, שיש בו כדי להדאיג, הרי לא היינו שקטים כל-כך, בעיקר בשנה הראשונה. איני מכחד – אילו השיגה ידי הייתי עוקר לשכונה אחרת, אלא שידי לא השיגה, וכאן ניתן לי בית נאה, בלא דמי-מפתח, ובשכר שש לירות בחודש לאופוטרופוס על נכסי נפקדים. בית כזה, שלפני המלחמה מתגוררים היו בו עשירי העיר, אין אדם מפקיר בגלל איזו הרגשה של אי-נעימות. מכל מקום, קל להבין אילו מחשבות חלפו במוחי ברגע שראיתי צעיר צנום זה, שפניו אפלים ושערו חלק ושמנוני, עומד כנגד חלוני. אחרי שהסתלק נשתהיתי עוד קצת ליד החלון, ואחרי כן חזרתי לענייני. שהרי בשמונה עלי להיות במשרד. זה היה בפעם הראשונה.

ואולם בפעם השנייה הותיר אחריו יותר מאשר אי-נוחוּת. ניתן לומר שביום ההוא נתערערה שלוות-נפשי. יום אחד, אחרי הצהריים, עמדתי על גג-ביתי ומשחתיו בזפת, הימים היו ימי סתיו וגשמים כבר נרמזו ברקיע, וכיוון שבכניסתנו לבית מצאנו סימני לחוּת ועובש על התקרה ובזוויות הכתלים, החלטתי לזפת את הגג. בכלל, מיום שנפל בית זה בחלקי התמסרתי בהתלהבות לשיפוצים ולתיקונים. הייתי שב מן העבודה, אוכל, מחליף בגדי, ומתחיל להתעסק בבית ובחצר. והיה מה לעשות! יותר משנה עמדה השכונה בעזובתה. בין הכיבוש ליישוב-מחדש נעשתה כאן מלאכת-הרס רבה. מעט עשו החיילים והרבה בוזזים למיניהם. איני מדבר על רהיטים שנלקחו. דלתות וחלונות נעקרו מציריהן, אביזרי חשמל הוסרו, ברזים הוצאו מתברוגתם, אריחי-חרסינה נתלשו מן הקירות. כשנכנסנו לביתנו מצאנוהו ריק ומרוקן. רק כשהחילונו לנקות ולטהר את הבית ראינו, שבית-עשירים הוא, אף-כי מכל העושר הזה לא הותירו לנו אלא גל של עיתונים ישנים וכד-נחושת קטן, שהוריק כולו. אשתי היתה עגומה במקצת. איזו חורבה מצא לי, אמרה מן הסתם בליבה, אבל אני אמרתי לה, שלא תעבור שנה ואהפוך בית זה לפינת-חמד. וכך באמת עשיתי. מי שראה את הבית כשנכנסנו לתוכו ורואהו עכשיו, פשוט אינו מאמין למראה-עיניו.

מכל-מקום, אותו יום עמדתי על הגג, שפוף, מושח את הזפת המרוככה במברשת קשת-זיפים על הבטון. והנה, משנזדקפתי פעם אחת לתת מנוחה לגבי הכפוף, נחה עיני על אותו צעיר, שפניו אפלים. הפעם לא עמד לבדו. לידו עמד גבר שני, אפל כמותו, אבל שמן וקשיש ממנו, בחליפה חומה, שפסים אדומים עוברים אותה לאורכה, מסוג החליפות, שהיו חביבות על הערבים העירוניים. בלי הרהור נוסף, כמעט אינסטינקטיבית, זרקתי מידי את המברשת, ומיהרתי לרדת בצינור המיים מן הגג כדי לעוצרם ולשאול מה מעשיהם ליד ביתי. ובכלל, מי הם. אלא שעד שירדתי ועד שהגעתי לשער כבר הסתלקו.

איש לא אמר עלי מעולם, שמוג-לב אני. ואולם באותו לילה קמתי ובדקתי פעם נוספת את מנעולי כל הדלתות. הצטערתי על שאין תריסים בביתנו, שהרי אצלנו יש סריגי-ברזל במקום תריסים. כששכבתי במיטתי גמור היה בדעתי לתפוס צעיר זה ולגלות מי הוא ומה מחפש הוא בביתי. תוכנית שלמה למארב תכננתי לי, אלא שימים נקפו והצעיר נעלם מן העין. ובינתיים סיימתי את כל מלאכת השיפוץ לקראת החורף. סיידתי את כל הצריך סיוד, צבעתי את כל הצריך צביעה, סתמתי את הפירצה בגדר הדחוייה והתרועעתי עם השכן, שבא לשבת מעבר לה. כשירד החורף לשכונה כבר הייתי בחזקת אזרח.

ובוקר אחד, בוקר גשום ומעומעם, עמדתי שוב בחלון. אף שחבוש היה מגבעת וכל גופו נתון מתוך מעיל גדול, הכרתיו מייד. נמלאתי שמחה גדולה, שהנה ניתן לי סוף-סוף לפרוק מעצמי מועקה כבדה וסתומה זו, שעכשיו ידעתי כבר בוודאות, שלא הרפתה ממני. חטפתי חלוק ורצתי אל החצר הרטובה.

“הי” צעקתי, “אתה שם. בוא הנה!”

שוב ניסה לחמוק ולהסתלק.

“בוא הנה!” חזרתי וצעקתי. “הפעם לא תברח לי. בוא הנה, אמרתי!”

הוא עמד. מתחת למגבעת הרטובה היו פניו אפלים שבעתיים. קרבתי אליו.

“מה אתה רוצה כאן?” שאלתי.

“אני לא מבין,” אמר צרפתית. דבר זה לא חשבתי עליו. יותר מפסוק זה וכיוצא בו, איני שומע בצרפתית.

“עברית,” אמרתי לו, וגם היתה לי כוונה בכך, “עברית אתה מדבר?”

פשט ידיו, כמביע צער, אך פניו אמרו: אינו מבין.

“אנגלית?”

“קצת,” נתחייך. משמע, ישנה לשון משותפת. משותפת בקושי, למען האמת. שכן גם האנגלית יוצאת מפי קצוצה ורצוצה. אבל ללימוד טיבו של עובר זה תספיק.

“מה אתה עושה כאן?” חזרתי ושאלתי אנגלית.

“אני ככה, עברתי והסתכלתי.”

“זו אינה פעם ראשונה!.. מה זה שאתה עומד כאן בכל פעם?”

“אני, סתם. אני עובר.”

כעסי גבר. ראיתי בעין, שצעיר זה מבקש לשטות בי. טיפות הגשם התחילו להתעבות ולשקוע בחלוקי. פעם זו לא אניח לו להתחמק.

“בוא,” אמרתי, “בוא ותיכנס אתי הביתה. כמה דברים טעונים בירור בינינו.”

לא סירב. לא ניסה לומר, שאין לי זכות לעוצרו. אדרבה, אפילו נדמה היה לי, שאני רואה ניצנוץ של שמחה בעיניו הגדולות. כבר הצטערתי, אבל לא לכבודי היה לסגת מדברי, וגם גמרתי בדעתי לחוקרו. נכנסנו, לכאן, לחדר זה.

לא ביקשתיו לשבת, להיפך, ברגע שנכנסנו לחדר פניתי אליו בחריפות.

“מי אתה, הגד?”

“ארמני,” אמר. “אני ארמני.”

תשובתו היתה בלתי-צפוייה. אני חשבתי שערבי הוא. שהרי – למען האמת – תמיד חיבבתי ארמנים. אולי לא חיבה, אלא רחמים עמוקים. פעולתו של “מוסה דאג” התמידה עלי. והבדיחות, הבדיחות הארמניות. “ירוק תלוי על העץ ומצפצף”. זה משהו מיוחד במינו. עתה, כשגילה את זהותו, ראית כמה ארמני היה צעיר שחוח, שחור ונבוך זה. העיניים הגדולות היו גדולות באמת. עיניים שקדיות, כותב כמדומני ורפל. ואף יהודי או אולי אשורי. אמת היא, שמכבר רציתי להחליף דברים עם אחד מהם. אבל לא כך, כמובן. מכל מקום, אמרתי בליבי, אבקשו שיישב. ובכל זאת עלה הרהור-פתע וניצח את כל רחמי: ארמני או לא – מה הוא עושה כאן?

“לא שאלתי מה אתה, אלא מי אתה? מה אתה עושה בכל פעם ליד ביתי?”

“אני רק רציתי לראות,” חזר על דבריו. זה פרד, אמרתי בליבי.

“מה יש כאן לראות? מדוע דווקא התאהבת בבית הזה?” דיברתי אליו בגסוּת, מפני שהרגשתי כמה נורא לחקור ארמני בצורה כזו. פתאום נזכרתי בסיפוריו של סארויאן וחיוך טוב פרח בליבי.

“אני עובר כאן לעיתים. ומלבד זה – אני נוסע בקרוב לאמריקה. יש לי דוד באמריקה.”

הוא הוציא אותי מכלי. אני עוצר אדם, טיפוס חשוד, והוא, באיזו שלווה הוא מדבר. הוא נוסע לאמריקה.

“את מי זה מעניין?” הגבהתי קולי. גם הרגיז אותי, שכל אותה שעה שעמדנו כך שנינו לא פסקו עיניו לבלוש בחדר, שריח טרי של צבע עמד בו. הוא התבונן בחדר, כאילו רצה למצות את ההזדמנות שניתנה לו סוף-סוף לראות את ביתי גם מבפנים.

“אני שואל פעם עשירית: מה אתה עושה פה? בבית שלי.”

“אל תכעס עלי, אדוני,” אמר בקול רך, באנגלית מזרחית, המתיזה את הרישין. “אני רק ארמני.”

פתאום הבינותי מדוע הוא חוזר על כך. היה כאילו אמר: מה לי ולכל זה. היה כאילו חצה את המלחמה ואמר: רבותי, חכו רגע אחד, בבקשה, הניחו לי לעבור. אני לא מקומי. הניחו לי לעבור.

“איפה אתה גר?” כמעט בעל-כורחי נתרכך גם קולי.

“עכשיו אצל אחותו של סבי. גם היא ארמנית.”

“מה פירוש עכשיו?”

“מיום שחזרתי.”

“מניין?”

“מבּירות. למדתי בבירות כשהיתה פה – כשהיתה פה המלחמה.”

“לשם מה חזרת?”

“לראות את אחותו של סבי.”

ידעתי מה השאלה הבאה שביקשתי לשאול. ביקשתי לשאול היכן גר לפני המלחמה. אבל לא שאלתי. לעומת זאת הצגתי שאלה אחרת:

“אתה מן הארץ? מישראל?”

“אני כבר נולדתי כאן.”

“והמשפחה?”

“המשפחה?” הוא חייך, חיוך שקט אבל נבון מאוד. חיוך ארמני, אמרתי בליבי. “המשפחה זה כך: אביו של סבא שלי היה בארמניה. אחרי-כן עבר עם אשתו ועם הבנים לסוריה. הוא גם מת בסוריה. הבנים ברחו למצריים. אחרי המלחמה הגדולה בא סבא שלי לכאן. גם אחותו הצעירה. האח הבינוני נסע לאמריקה. עכשיו אני נוסע אליהם.”

“אה,” הפטרתי אמירה. כבר רגזתי על עצמי על רוח-שטות שנכנסה בי ודחפה אותי לעצור ארמני זה ולהכניסו לביתי. בחוץ הגיע כבר כל הגשם לארץ. אשתי התעסקה בזריזות במטבח. כבר עלי למהר, שלא אאחר למשרד.

“ככה זה אצל הארמנים,” חייך הצעיר חיוך שסופו אנחה. תפסתי מייד שגם בקולי שמע אנחה וליבי אמר לי, שהוא מתכוון לספר עוד דברים עליו ועל משפחתו. דברים עצובים.

“שמע, ידידי,” אמרתי לו. “לא מוצא-חן בעיני, שאתה מסתובב כאן. וגם איני יודע מי ומה אתה. אלא מזלך הוא – שאני מחבב ארמנים.”

“הארמנים הם או-קיי,” אמר.

“רק אל תעמוד בחלוני.”

“לא, ודאי לא. ודאי אפליג במהרה. אנא, סלח לי, אדוני, על שהטרחתיך.”

הוא סבב על עקביו ופנה אל הדלת. פסע שתי פסיעות ונעצר, ליד המזנון. עמד וגבו אלי ופניו לא נראו. הוא הושיט את ידו ונגע בכד הנחושת, שניצב על המזנון. אשתי מירקה אותו יפה, החזירה לו את הברק האדום וגילתה את הערבסקאות הנפלאות שעליו.

“כלי יפה, לא כן?” אמרתי. והוספתי, משום מה: “אשתי אוהבת מאוד כלי-נוי.”

“כלי יפה מאוד. הוא הובא מאפגאניסטן.” בזהירות רבה שם והציבוֹ במקומו והזהיר פניו אלי. “סלח לי, אדוני, על הטירדה שגרמתי לך.”

ויצא. מאז לא נראה עוד. משער אני, שאכן הלך אל דודו באמריקה. ובאמת כל העניין כבר נשכח ממני. רק עכשיו, כשראיתיך עומד ליד המזנון ומשתעשע באלמוג, נזכרתי באותו ארמני צעיר. אשר לכד הנחושת – ברגע שיצא הארמני מן החדר לקחתיו מעל המזנון והכנסתיו לכיס מעילי. בדרך לאוטובוס השלכתיו באחד המיגרשים הריקים.


המלצות קוראים
תגיות