א
גלגלי האוטובוס השמיעו קול צווחה, המשיכו הילוכם, חרף לחץ המעצורים, כדי סיבוב אחד ואחרי-כן נכנעו ועמדו. כאיש אחד נזדקפו הנוסעים במקומותיהם, משכו תרמילים וצרורות ונדחקו לפתח-היציאה, גוש גדול של גופים משופעים בזיעה ואדומים מחום. גברים שחורים בבגדי-חולין דהויים דחקו את זרועותיהם השעירות ופרצו להם דרך. נשים בשמלות-צבעונין לחצו את חזותיהן הגולשים וכרסיהן התופחות אל הקודמים להן וברגל כבדה ואנחה חנוקה צנחו אל הכביש. נערות מפוייכות הצמידו ארנקים נוצצים לירכיהן החשוקות ותוך החלקת שמלה קפצו וחמקו להן. הנהג אף הוא משך כרסו מתחת לגלגל-ההגה, נטל ארנקו רב-התאים ופרש לו מן המכונית.
לא עברה דקה והרעש והמהומה נתמסמסו ואבדו בחלל. היה שקט פתאום. בצילה של סככת-העץ הירוקה, בתחנת-האוטובוסים של המושבה, עמד עכשיו עמוס גליקמן לבדו. הקיט-בֶּג הנקניקי היה מוטל לאורכו על המדרכה המאובקה ועליו תרמילו הגדול, הגדוש. התקין עמוס כומתתו לראשו, השתדל לשוא להרחיק ברקיעת-רגליים את האבק מנעליו הגדולות, תחב כותנתו למכנסיו ורק אחר-כך עמד להתבונן על סביבותיו.
ובכן, המושבה. המושבה שלי. כל אותו רעש וריח של בנזין ומהומתנותם של הנוסעים לא היו אלא מראית-עין. הריהי מוטלת על אדמתה כאשר ידָעה מאז. הנה מכאן מתמשכים להם הרחובות הארוכים, שרצועות-אספאלט צרות מעלימות בדוחק את דרכי-האבן שמתחת, את שבילי החול החם והרך שמקדם, את ערוציו היבשים של בוץ החורף. הנה הם הרחובות הארוכים. והם ריקים, כבישים אלה, ודוממים. ועל שפתם רובצים כבהמות נרפות הבתים הישנים. ילדים מרדפים חישוק חלוד ואין אדם נטרד על-ידם. גללים טריים שנמעכו מתחת לצמיגי-אוטובוס מעידים על הבקר המוסיף לחצות בנחת את טבור המושבה ונער ערבי מדדה ברגל שחורה בעקביו. ועל העגלונים הזקנים מעידים הם, על העגללונים וסוסיהם כבדי-הרגל. שמא תופענה מעל גגו של בית-הכנסת הגדול אותן יונים לבנות, שמקלעים התקנת לצוּדן, מקלעים ממיפשק בדיו של אוקליפטוס?
עכשיו פרח חיוך על פניו של עמוס. עיניו, אף על פי שריסיהן אפורים מן הדרך ומושפלים מעייפות, ברקו בשמש השוקעת. בלילה האחרון, בשעות שחצתה רכבת מצרים המצחינה את מדבר סיני, תהה על כך. ישב וראשו בחלון ועיניו דולגות על קפלי החול הרך, החם, התלתלי, המתחכך באורו של הירח המלא. הגבעות הקמורות, הנשיות, שתקו. נופן היה חוזר על עצמו ורק נתנגן מתוכו הלילה האחר, מלפני שלוש שנים, כשגילגל קטר את רכבתו מתוך נופו שלו. תחילתו של לילה זה הוציא רייך, כדרכו, את הקלפים מתרמילו. הציע “רֶמי”. עמוס לא רצה לשחק. לשוא שידלוהו בני ומזרחי.
“שחקו שלושה,” רגז. “חצי-גרוש מאה או גרוש מאה – זה לא עניין של כסף, אני אומר לכם. עזבו אותי, מה אתכם?”
רייך טרף את הקלפים בשקט, בזריזות, מעשה-אמן. בוויכוח לא התערב. רק אחר שסיים מלאכתו הושיט את החפיסה שבכפו ואמר: “לא רוצה, עזבו אותו! מזרחי, הרם.”
נטל מזרחי חלק מן הקלפים, משך את התחתון, הפכו וגילה פניו, הניחוֹ על התרמיל ששמו ביניהם, ומעליו הניח את כל הקלפים שבידו. רייך חילק את הקלפים לשלושת המשחקים. בכך סיים את שליחוּתו, צבת סיגריה בשתי אצבעות שחורות מטבק ותחבה לבין שפתיו הדקות.
“אתם מבינים,” אמר רייך תוך שסדר את קלפיו, “הלילה אנחנו חוצים את הגבול. את הגבול אנחנו חוצים.” דיבר לאט, כמי שאינו אץ לסיים דבריו, כמי שלא איכפת לו לסיים דבריו. עיניו היו עצומות כמעט והעשן עלה מקצה הסיגריה והחליק לאורך הקמטים העמוקים שבפניו, עד לשערו שגוון של חציר יבש לו. משהגיע תורו, משך קלף מן החפיסה שעל התרמיל והטיל אחד משלו. “עוברים את הגבול. אה, עמוס. כאן זה עולם אחר. כאן לא יפה לשחק קלפים. כאן צריך לזרוק את כל הדברים הלא-יפים, אה?”
“חה-חה,” צחק מזרחי וטפח על ברכו של רייך. “אתה ממזר, רייך! תגיד, את הכול צריך לזרוק, גם את החתיכות לשכוח, תגיד, יא-אַרס!”
רייך לא השיב. בני הטיל קלף. שיחקו בשתיקה, מרוכזים כל-כולם בחיפוש האפשרות ליצירת שלשות: מלך, מלכה, ילד. שלושה ילדים. ילד תשע עשר. להיפטר מהכפולים, להדביק בודדים. לפתע אמר רייך, בשקט: “האנט” ושטח קלפיו על השולחן, על חפיסה מבותקה של סיגריות רשם את התוצאות.
“חלק, בני,” הדף לעברו את הקלפים. “כן, גם החתיכות, מזרחי. זה הגבול – המידבר. הבט היטב במידבר הזה, עמוס. גדול הוא, גדול מאוד ומלא חול. כאן אפשר לקבור עם שלם ואף לא עצם אחת תמצא, אף לא שן-זהב. קבור, עכשיו ההזדמנות. בני, איך קוראים לה לחתיכה שהיתה לעמוס בהאג?”
“איזה חתיכה?” לא הרים בני פניו מן הקלפים.
“זו, האחרונה.”
“קוני.”
“כן, קוני… חבל, עמוס, חבל שחתיכה טובה כזו צריך להשאיר במידבר…”
“סתום פיך,” רטן עמוס.
עשו עשרה מישחקים. חישבו את הרווחים. קיפלו גופותיהם על ספסלי-העץ הזקנים והמטונפים וישנו. הוא קובר, נכון, הוא קובר, הוא רוצה לנוס מלכלוך זה, שבו רבץ עד אוזניו. כל אורכה של המסילה, כל הדרך הארוכה היה תמה – האם אפשר לנוס, האם אפשר לקבור. הריהו מגשש אחר קצהו של חוט שנשמט מידו זה חמש שנים, ביום לכתו לצבא. והנה היא כבר המושבה – אפורה ודמומה, כמתעלפת באורם של ערביים – אוקליפטוסים שחורים, גזורי קרטון, דבוקים לשמיים מלובנים. איזה עולם, איזה שקט בעולם! כאן לא היתה מלחמה, כאן לא היה כלום. שקט, שקט, שקט.
וכך, אחר שעמד שעה קלה בתחנה, מחה עמוס את הזיעה ממצחו ועורפו, תלה על כתפיו את תרמילו, הרכיב עליו את השק המעופר ופסע אל הצריף, בשוק הקטן.
ב
אף שכבר שפלה השמש והחליקה מעבר לאילנות ולגגות, לא יצא החום עמה. זה היה בוקע מקירות הבתים ומכביש האספאלט שנתרכך, היה תלוי בראשי הברושים ויורד מסכים-מסכים לכל אשר תפנה. מעומס בחפציו, מדובק בזיעה, היה פוסע והולך לאורך הרחוב, הוא עורקה הראשי של המושבה והוא מוליך לשוק הקטן, לצריף. צעדיו היו רחבים, כמו ביקש דווקא עכשיו לקצר את הדרך אל בית הוריו. ואולם עיניו לא הניחו לשום בית, לשום אדם וחפץ שיישמטו מהן. הן נחו עליהם וליטפום והחזירום לחיים. ופתע היה הכול חי וקרוב, מובן מאליו, כבלב מי שלא יצא מעולם מתחומים אלה, כבלב מי שאינו שב עכשיו משנים של חוץ-למקום, משנים של לא-ארץ. הרי המושבה והרי הבית. הרי החלום והרי פשרו. הרי תשובה לימי-ערפל דלוחים וללילות-ניאון ארוכים. הרי קרקע לרגליך המטות, להרגשה שעולם זה של מלחמות הוא הווה, הוא עתיד, הוא כל היש. אתה פוסע ברחוב הארוך, על מדרכת-העץ הרעועה, פניך אל השוק הקטן ואתה נושם שלווה גדולה.
הרחוב היה ארוך, אבל שום פנים מוּכרות לא ניקרו לו, אולי מפני שכבר היתה ערבית. מישהו חלף על אופניו, אך אי-אפשר היה לזהותו בוודאות. והרי מאוד רצה לברך מישהו לשלום, לשמוע שלום, כלומר: באתי למקום, שמכירים אותי בו, שיודעים כי נעדרתי, ששמחים על ששבתי. אבל איש לא עבר. וכבר הגיע לקצה הרחוב והשמאיל. וכאן שמע, כי קורא בשמו, עמוס עמד במקומו.
רק לא להתרגש, רק לא להניח לליאוּת ולרעד-האיברים שישתלטוּ עליך. הפך פניו וראה צעיר מרחיב צעדיו לעברו. בימינו נפנף לשלום וחיוך רחב על פניו. רגע אימץ מבטו וזכרונו – אה, אלוהים אדירים, מה זה קרה לי, אני אינני זוכר את דוד, את דוד ויינגלאס?.. אמנם שמן מעט, אך איך נשכח בכלל – – –
“שלום עמוס! שלום,” טלטל כפו בשמחה. “איזו הפתעה!”
“שמח לפגוש אותך. אני הולך והולך ואיני רואה פרצוף מוּכר.”
“תאר לעצמך: אני יושב במספרה של יהודיוף ודרך החלון אני רואה, רואה חייל נסחב, מיסכן, עם פּאק על הגב. כלום, ראיתי כבר חיילים. אבל פתאום אני נזכר: שמע, זה עמוס… שנים, שנים… אז מה אתה מספר?”
“מה יש לספר? טוב להיות כבר בבית.”
“בבית!… איזה בית, מושבה מחורבנת. עכשיו לא תרצה לדבר אתנו, עם הפרובינציאלים, אחרי כל מה שראיתם ועשיתם באירופה. חביבי, סיפרו עליכם!…”
“שטויות.”
“אל תגיד שטויות. אומרים ששמה להשיג חתיכה זה כמו – לפצח גרעינים, אה? תגיד את האמת, עשית חיים?”
“תאמין לי – זה טינופת.”
“טינופת או לא, אבל זה טעים. יא-שיך.” עינו של דוד קרצה ברוב-דעת. “הכול שמענו אנחנו, הכול. הבחורות, הביזנס. הכול. וכשאני מסתכל עליך, עמוס – איך אתה גבוה, גבר בריא ושחור, אז אינני מאמין, ששם טינופת. ההולאנדיות זחלו לך בטח לתוך המיטה, חה-חה… הן לבנות כאלו, אה?”
היכה באגרופו על אבזמי החגורה של עמוס. בבת-אחת נעשתה הפגישה מאוסה, כעורה. רצה-רצה לומר, לומר למישהו, כי טוב. אבל זה – הכול ידוע לו. הכול. נעשה לך שותף מלא לאתמולך. ובלי שהשקיע כלום, אף לא רגע-חיים אחד. מוזר, פגישה ראשונה דווקא עם וויינגלאס. יש חדווה גדולה בפגישה עם חבר לכיתה, אבל לא עם דוד. זה – נטע זר. הוריו התגלגלו לארץ מאי-שם בשנת שלושים-ושבע-שמונה. לתל-אביב. עם ההפצצה האיטאלקית ברחו למושבה. בעצם, מדוע עודו גר כאן?… הוא זוכר אותו ברגע כניסתו לכיתה – גבוה, לבוש בגדים נאים, נאים מדי, אף פעם לא סתם מכנסי חאקי קצרים, חולצה איזושהי וסנדלים, תמיד צמר, תמיד נעליים. בימים שכולנו התפארנו בכך, שמסרק אינו נוגע בשׂערנו, היה הוא משוח-ברילאנטין. בששית כבר עישן – לא בערב, בהחבא, כהרפתקה, תוך קומזיץ ומעשיות, אלא דרך קבע, ללא התרגשות, ולא “אודם” אלא “פליירס” דווקא, או “צ’רצ’מן”. הוא מכיר את החיים, יש בפיו סיפורים, שאתה חייב לשמוע, על וינה, על פראג. וגם אל תוך הכיתה הכניס איזו רוח חדשה. בכיסיו יש תמיד כסף והוא ראשון הזמין בת לקולנוע. על חשבונו. בבית הוריו רקדו פעם ראשונה “סאלוניים”. והוא היה קורא רומאנים אנגליים וגרמניים ברהיטות, בקלוּת. רק אנגליים וגרמניים. מפני שבעברית יש רק שעמום. כולם נמשכו אליו. הבנות, וגם הבנים. אבל הם לא אהבוהו. הוא היה זר והנערים חשו, כי נושא הוא עמו דברים לא טובים. “הארגון?” היה אומר, “אני לארגון? יש לי דברים חשובים יותר לעשות בשבת… בערב? אתם תינוקות, אבל אני מבלה את הערב בדרך נעימה יותר.” ועת קצרה אחר שהתגייס פגש בדוד. “עמוס, עמוס,” אמר, “גם אתה השתטית כאותם מחוסרי-עבודה ובעלים שברחו מנשותיהם?… עכשיו זה אבוד, אבל אם תשוב פעם מהצבא – היכנס אלי. אולי אוכל לעזור לך. כן, אני נכנס לעסקים של אבא.”
“אתה שותק כל-כך,” אמר עכשיו דוד. “עייף, מה?”
“לא, לא… ומה נשמע כאן? מה שלום החֶברה?”
“כמעט לא פוגש איש. התפזרו בארץ. ירוחם וג’וני בטכניון. גומרים השנה. ברוך, דני והג’ינג’י הלכו ללמוד בירושלים. השאר עובדים, פה ושם. המלך הוא צביקה. יש לו מכונית-משא והוא עושה זהב. כן, על בועז שמעת – – –”
“לא, מה?”
“הלך. היה בארגון. מפקד. נהרג בחורף, בהתנגשות עם הצבא הבריטי. הוא היה חמור, אני מוכרח לומר לך, דחף את עצמו, רץ… נו, אתה באמת עייף. רוץ הביתה. ושמע, אני רוצה שניפגש. אפשר לצאת פעם, בערב. אל תחשוב שבמושבה מתים מרעב. יש גם כאן חתיכות, אני לא יודע אם דווקא בלונדיניות, אבל… השתחררת לגמרי?”
“לא, לחופש.”
“כמה?”
“עשרים-ושמונה יום.”
“אז אתה חוזר שוב לאירופה?… איזה מזל!”
ג
השוק הקטן! צפצף על דוד. הנה השוק הקטן.
אה, השוק הקטן. קוני שכבה לצידו בחדר זר, בקומה חמשית או ששית – לא חדר, אלא עלייה גדולה. מיטה אחת. נורה עירומה. ראי גדול. מעל לראש גג משופע. וכבסים תלויים מסביב. כבסים רטובים, סדינים, מגבות. קוני, איך מצאת את החדר הזה?.. היה לילה ובשעה זו מלאים כל חדרי-המלון של האג. כאן טוב כמו בכל מקום שיש מיטה וגג. וזה גם זול – חייל. לך אין כסף, אה? טוב. בעינים עצומות נשם את גופה החם של קוני, גם המיטה חמה וריחה הלח והקר של עליית-הגג נמוג. הרי שבת של חורף, שבת של ילדוּת, שהכול מאריכים לשכב במיטות. הנה הנה ייכנס אבא מן המטבח ויביא קפה לאמא ולו.
“עמוס,” אמרה קוני. “ספר לי משהו.”
“מה?”
“איפה אתה גר? איפה הבית שלך?”
הגביה ראשו מגופה והתבונן בה, בעיניה הגדולות, בשערה החלק, החלק מדי. הוא ראה את האור הנורא של נורת-החשמל העירומה, את הסדינים והמגבות התלויים סביב. מה עושה כאן ילדה זו?
“רציתי לדעת איך הבית שנולדת בו, איך הרחוב? זו עיר, או כפר?”
“מה זה משנה?”
"אין כל הבדל. אבל אני רק רוצה לדעת. אנחנו איננו מדברים, אף פעם – "
לחייה המלאות, שפתה העליונה, שהיא עבה וקצרה וחושפת את שיניה, שהן לבנות ותואמות וטהורות מדי.
“מה לספר לך?”
“על ביתך ספר לי. היכן נולדת?”
“בשוק הקטן,” אמר עברית וצחק.
“מה זה?”
תירגם לה למין סורסית, שאינה אנגלית ואינה גרמנית ואינה אידית, כלומר הולאנדית.
“ממש שוק?” שאלה.
“לא,” צחק. “יש שם גם שוק, אבל זו שכונה. זה שם של שכונה.”
“אה, אני מבינה. סתם שם.”
“לא, זה לא סתם שם. כך הוא –” ובכובד-ראש ובאריכות, בלשון-עילגים ובתנועות-ידים התאמץ להחיות את מראה השוק הקטן. איך היתה פעם המושבה, זו של הקולוניסטים, איך התחילו לצמוח בשוליה הצריפים הקטנים, השחורים, הצריפים בני החדר האחד. צריף בלב מיגרש מעוטר קוצים שנתפחמו בחום הקיץ. פה ושם ערוגה של עגבניות, של תירס, של בצלצלים. בקצה החצר מקלחת ובית-כיסא שקירותיו פח נקוב. בשוק הקטן צריפים ומיגרשים, והמיגרשים נפסקים בדרכי-חול והשכונה נפסקת בערוץ עמוק הקולט את מי-הגשמים בחורף ואת אשפת-המושבה בקיץ. שם מצאנו פגזים תורכיים מימי המלחמה הראשונה, וכובע-פלדה קמוט. שם שיחקנו במלחמה. שם היו כל הילדים משחקים במיגרשים הגדולים של ברוק – – –
– – – המיגרשים הגדולים של ברוק עודם ריקים. מעבר להם שורת הצריפים הראשונה. כאן השוק הקטן. לא, קוני ליטפה את שערו והניחה לו לנשק את גופה, אבל את השוק הקטן לא ראתה.
הנהו. הנהו ריח האפר של שמי ערבית בקיץ, ריח דוּדי-הכביסה הרותחים בחצר, ריח האבק המתרבד על הקוצים, ריח המאפייה, פעמוניות האוקליפטים, גללי-הבקר ובית-המדרש של החסידים. השוק הקטן, שפעם היה שוק בהמות של האזור ואחרי-כן גן ציבורי, ואחרי-כן שוק לירקות ועופות ודגים וביצים. מבעד לחצרות המפולשות, מעבר לקיקיון הגדול שבחצרו של קרול, נראית המרפסת הסגורה, שמסגרות-העץ שלה היו פעם ירוקות. צפצף על דוד, חזר ואמר עמוס בליבו. הבית הוא אבא ואמא וכל הצריפים השחורים שכאן. אלה האנשים שבנשימה ארוכה ובאמונה גדולה בנו כאן את ביתם. עוד צעדים אחדים והוא בבית. והנה הוא מקיש על הדלת הסדוקה. ההפתעה, שמחתם של הזקנים! היטב עשה, שלא הודיעם על בואו. לך סמוך על הבטחות הצבא. עד שהיה משמחם בבשורה היה נקרא למשרד הפלוגה: “גליקמן, החופשות בוטלו.”
משא-חפציו הוקל. רגליו נשאוהו אל תוך החצר (רק שלא תהא הדלת נעולה! רק שיהיו בבית! בשעה זו הם בבית. תמיד). הכול עומד כקודם. ההדרים ששולחים אצבעות יבשות, ההדרים שלא גוזמו מחוסר פנאי. היבלית המתפרעת צהובה סביב ליסודות הצריף, עד מעל לבלוקים. חרציות סגולות-דהויות, שיחי-צפורן. והבית, הבית הדל והיפה. השלווה הגדולה. כאתרים עתיקים מתגבעות הערוגות שעידרת בילדותך. שלום.
קרב אל הדלת, אך בירכתי החצר ראה אשה המורידה כבסים מן החבל. אשה גבוהה וכחושה, שמטפחת כחולה מעלימה שערה ותוחמת פניה הרזות. כשראתה אותו הרפתה מן החבל ונפנתה אל עמוס, כשואלת: את מי אתה מחפש?
“אמא, אמא בבית?” אמר, כדי להציג את עצמו, בעקיפין. הטיל את השק על מדריגת המלט.
האשה הניחה את הכבסים שבידיה בגיגית שהיתה מונחת לרגליה. אחרי-כן נזדקפה ואמרה בתמיהה:
“אתה – הבן של גליקמן?”
“כן,” אמר. אבל מקולה נשמעה בשורה רעה. משהו נפל כאן בהיעדרו.
אביו היה נוהג לכתוב מכתבים קצרים, יבשים. מעולם לא היה משיח ליבו, כותב דברים של ממש. “מה יש?”
“הם אינם גרים כאן,” אמרה האשה. דומה היה, כאילו הסמיקו פניה השחורות כמי שנתפס בדבר עבירה. “הם עברו לדירה אחרת.”
“עברו? מה זאת אומרת, עברו?” מן השקיעה הארוכה, מתיפוף משאבות המים, מריח הכבסים והסבון וגזרי-העץ השרופים פרצה ועלתה זעקה. האשה השפילה עיניה.
“הם מכרו. מכרו את הצריף.”
עייף היה מאוד. שפתיו יבשות ומבוקעות. גחן לברז הסמוך לצריף, הברז שהיבלית עולה כפורחת סביבו ושתה מים. הם מכרו. אחר עשרים שנה מכרו את הצריף. ולא על מנת לקנות בית יפה מזה. אוה, לא! אם לבנות, היו בונים כאן על המיגרש הזה. כך היו אומרם תמיד. כאן יבנו. תחילה ייצקו יסוד של בטון, אחרי-כן יקימו, לאט לאט, קירות של בלוקים, ועבודות-הנגרוּת, וטיח… מדוע לא כתב לו אבא? התבייש. לא רצה להעכיר את רוחו של הבן, מעבר לים… קנונייה משותפת בינו לבין קונה-הצריף ולבין נושא-המכתבים לא להעכיר את רוחו של הבן הטוב.
“מתי מכרו?”
“לפני שנה. בערך, לפני שנה.”
היא נבוכה, העלובה. ודאי משכנה גם היא צריף זה, ואולי תיאלץ גם היא למוכרו, אחרי שנים, אחרי חלאים, אחרי ריבית. קוני, את אינך מבינה מהו השוק הקטן, לא חשוב מה שם בדיוק, חשוב שהשוק הקטן הוא אני. הנה אני שב לכאן, אל השלום, אל השלווה. לאן אני שב?
“לאן עברו?”
“לרחוב חיבת ציון. בחצר סימקין. בבית הקטן.”
“טוב,” אמר עמוס ועמס את שק-חפציו על תרמיל-הגב. “שלום.”
ד
בירכתי החצר של סימקין ראה את הבית הקטן ודלתו פתוחה. זה בית אבותיך, עמוס. בית זר, על הסף ישב אדם וראשו מוטה לפנים. רגלו האחת יחפה וקבועה בחול ונעל גדולה נחלצת מן האחרת.
“אבא,” אמר עמוס. “אבא!”
האיש הגביה ראש גדול, שאפילו שׂיבתו המוכרת לעמוס השחירה בערב שכבר ירד סוף סוף. הרגל הנעולה נשמטה מבין אצבעותיו.
“עמוס!”
השעין גופו הכבד, השעיר, בגופייה האפורה וניסה להזדקף. עכשיו הפריעה לו הרגל, שהיתה נתונה חצייה בנעל הכבדה. בתנועות חטופות, נרגשות, מיהר לחלצה. רגע עמדו שניהם, האב והבן, ושתקו. ראה עמוס את אביו עומד יחף ממולו והנה השתנה מאוד. גופו, גוף הגברתן, שזכרוֹ כל השנים מתוך הרגשה של תוספת-כוח, נשתפל, נקרע מבפנים, מתחת לזיעה ולאבק. וגם מתחת לעור ידיו העבות לא היו שרירים משורגים, אלא בשר, בשר עייף וזקן. הנה אותם ערבי-ילדוּת רחוקים, בשוב אבא מן העבודה. איש צעיר וצוחק היה נכנס בחצר, מניח סלו על המדריגה ונוטל את בנו ומושיבו על ברכיו. בהרחבה היה חוקרו על עלילות יומו הארוך. הבן היה מספר ומתחכך אל לחיו הקוצית של האב. ולסוף-לסוף היה חופר אבא מתוך כיסו את המטבע, את הפיוס, סימן שהגיעה השעה להתרחץ. עכשיו, בערב, היו עיני אבא קטנות, רובצות בין קמטים רבים. אבל ידיו היו גדולות ומחוספסות וקשות.
“עמוס,” שנה.
ולא יסף. הצמיד פניו לפני בנו ונשקוֹ בתאווה. ריח עתיק ועז, ריח של זיעה ועפר עלה ממנו. אחר הרפה ממנו.
“בוא,” אמר. “בוא, ניכנס.”
חדר זר. קירות-חימר שהעלו טיח וסיד ירקרק. התקרה הגבוהה, המרצפות השחוקות, שנתקלפו פניהן. ישב עמוס על הספה פרועת-הקפיצים והאב נכחו. רגעים ארוכים של חשיכה נוגה, של דממת-נכאים. הניח כפו על ברכו של בנו והביט בו, בלי להניע איבר.
“איך מצאת את הבית?”
“הייתי מוכרח,” צחק עמוס.
“חיפשת הרבה?”
“אני לא מכיר את החצר של סימקין?”
אכן, מכיר הוא היטב את החצר של סימקין. החצר של סימקין משמע הבית של סימקין, משמעה הסאלון הכחול, הפסנתר השחור, הדיו שניתזה פעם מעטו, כשהכין שיעורים עם בועז, והכתימה את המרצפות. “אין דבר,” אמרה גברת סימקין. “אין דבר,” אמרו הכול. והכול היו כורעים ומקרצפים את הריצפה ומדיחים אותה בסבון ולימון ומים. “אין דבר, רק שאינך מורגל בנקיון.” שנים רבות חלפו מאז. ועכשיו בא אבא לגור בבית הישן שבחצרו של סימקין, מול רפת הבטון. ודאי כואב גם אבא. אלא שאין לדבר בזה.
“איך – כאן?” שאל.
“לא רע.” אמר האב. “חדר גדול מאוד. חמשה על חמשה. שני חלונות. וגם פה עשינו לנו גנה. בחצר…”
עמוס שתק. וגם האב שתק, ולפתע נזכר באם. הרי אמא אינה יודעת כלל שעמוס שב.
“ארוץ לקרוא לאמא. היא בחנות. אנחנו לא תיארנו לעצמנו, לא כתבת שתבוא.”
“אני הפתעתי אתכם.” – ואתם – אותי, ביקש להוסיף. אבא נבוך מאוד, קצת נכלם על שלא נמצא לו העוז לכתוב. “לא, אבא. לך התרחץ. אמא תשוב מיד.”
האב ישב לידו, כבד מאוד. לא זז לקרוא לאם, לא קם להתרחץ. ושתק. האם אין בפיו מה לומר לבנו-יחידו אחר הפרידה הארוכה, אחר המלחמה, אחר הכול? אבל הוא שתק. אף לא מלה על הצריף שאבד, הצריף שלהם, על כל שנות הפרך, שסופם חצרו של סימקין.
“כן, צריך להתרחץ,” אמר לסוף.
אמא לא יכלה לכלוא רגשותיה ובכתה. עמוס לא ידע על מה היא בוכה, אם מעוצם השמחה, אם מפני שלמקום זה בא, ואם על דברים רבים אחרים, שנזכרה תוך כדי בכייה. גם אמא לא דיברה על כך.
“העיקר שחזרת. בשלום,” נאנחה.
ואחר ששב אבא מן המקלחת ישבו שלושתם במטבח ואכלו, באין-אומר. אבא אכל כמי שסיים צום ארוך, בלי להרים ראשו מן הצלחת והאם שלחה מבטים רכים בבנה וזירזה אותו לאכול. ומאוחר יותר, כששב אבא מן הלישכה ישבו שלושתם בחצר: האם על כיסא-נוח, שברגיו רופפים, האב על כיסא ועמוס על המדריגה. לכל שאלותיו של עמוס היה מענה אחד בפיהם:
“אתה רואה – עובדים, עובדים.”
עובדים. עובדים. זו מלת-המלות. אלוהים, תן לנו עבודה ותן לנו כוח לעבוד, ואילו אני, ואילו אני היכן היה ליבי – בחלומות ורודים, בשדיים קטנים. ולתקוותה של אמא לא הטיתי אוזן: “עוד מעט. עוד מעט יתחיל גם עמוס להרוויח כסף. הצעירים מרוויחים עכשיו כסף. עמוס יעמוד לנו. עוד מעט.” אבל אני – יום אחד חייכתי מתוך המדים החדשים. טופס ארוך ומוזר מונח על לוח-שולחן עירום, כשולחן מטבח. הסרג’נט האנגלי החיוור מצביע “כאן.” – ואתה חותם. מפינה סמוייה מגיח נוטריון שמן וספר התנ"ך בידו. “אני נשבע”, “אני נשבע”; “להיות נאמן”, “להיות נאמן”. “להוד מלכותו המלך ג’ורג' הששי”… וגומר וגומר… “טוב, נערי”. מחייך הסארג’נט “עכשיו אתה חייל”. אתה עובר לצריף אחר – וזהו. וגם אז שתקו אבא ואמא. ורק צער עמוק היה בעיניהם. שוב לא ייטיב להם איש. יש רק למצוא עבודה. אם דליי ביטון כבדים, אם ארגזי פרי, אם לילות ליד מכבש בבית-חרושת.
אבא היה עייף מאוד. נימנם בכיסאו. האם שכבה והסתכלה בבנה. כבדה מאוד הדממה. אהבה היתה מהלכת כאן, על ראשי אצבעותיה. במבט האם היתה, בעיניו העצומות של האב. עמוס ביקש להשמיע דבר ולא ידע מה.
ובעשר, בעשר יש לשכב. עוד לפני צאת השמש יוצאים לעבודה.
ה
עמוס הירבה לשבת בחצר, עם התינוקות. צילו של עץ התות היה רחב מאוד. יחפים, מעופרים ועירומים למחצה היו מתגלגלים תחתיו התינוקות. בשעת-בוקר מוקדמת, כשקמים אבותיהם לעבודה, היו יוצאים בפיז’אמות גדולות ודהות מתוך החדרים ומתכנסים תחתיו. אחות גדולה, בת שתים-עשרה, היתה מושכתם לבית, מעלה על בשרם מכנסי-התעמלות כחולים, תוחבת לידם פרוסת לחם בריבה, משקה אותם קקאו ומניחה להם לשוב לחצר. האימהות אף הן עובדות עכשיו. יש עבודה. והילדים יגדלו כשם שגדל הקיקיון, כשם שמתפשטת היבלית.
תחילה היו צופים בו מרחוק, בחשד, ורק לאיטם, משתהו על קנקנו, נתקרבו, משמשו בחגורתו שאבזמיה נוצצים, בכומתת החאקי. זמנו היה לפניו. לפני בואו האמין, כי ירבה לצאת מן הבית, לפגוש חברים. אבל הוא לא זז מן החצר. הירבה לקרוא, לישון. עתים היה מנכש את העשבים השוטים, משקה את הירקות, מעדר את הערוגות. ושוב היה יושב עם התינוקות. את האחרים לא רצה לראות.
ובערבים, בערבים נצטיירה ונשלמה, קמעה, קמעה, התמונה. אכן, לא באשמתם נמכר הצריף, צריף ילדותו. זלמן, הסרסור, שספיח-שלושת-ימים מכסה פניו תמיד, זה האיש ששפתיו שקועות מפני השיניים שנשרו לו, היושב תמיד במרכז המושבה, מלהג עם זה ועם זה, או גורר נעליו המעוקמות, מחוקות-הצבע, על המדרכה, הוא שהביאם לכך. ידע, כי המשכנתא ששׂמו על הצריף מכבידה על גליקמן. אולי לא כל-כך, אבל מכבידה. וכאן – הבן בצבא והמלחמה, סופה מי ישורנו. אל פתח הצריף היה בא, ממולל בין אצבעותיו עלים של אוקאליפטוס, מקרבם לנחיריו, שהעלו שיער שחור. הזדמנות, אמר, יוצאת מן הכלל. שוטה נמצא לו, שוטה המוכן לשלם בעד המיגרש. ודאי, אם אינם רוצים… אך ראוי שיתנו ליבם לדבר. כמובן, בכל ליבו מתפלל הוא שהבן יחזור בריא ושלם ובמהרה – אבל המלחמה… והזדמנויות כאלה אינן מתגלגלות בשוק. ועכשיו הבאנק. ועכשיו ועד-המושבה וההתראות האחרונות ועכשיו מס-הקרקע… ובמושבה, למי איכפת במושבה? אימרו: מה-יש? גדוּלה – צריף! למה לגליקמן צריף? מה הוא מאבד כאן? ארמון מפואר… בכלל כעוסים הם על גליקמן, שהתיר לבנו שיתגייס לצבא. סוף-סוף הגיעו כמה שנים שאפשר להרוויח כסף, שיש יהלומים ויש נהגוּת ויש קמפּים – שולחים בן צעיר לשרת בצבא? מי אשם להם –
וכך הגיע אבא עד לטאבּו. מרבית הכסף נתמסמסה – לתשלום חובות למיניהם. סכום קטן עדיין שמור בבאנק. “אולי,” נאנחת אמא, “אולי עוד נבנה לעצמנו בית. ואולי אתה, עמוס תצליח יותר. אנחנו כבר זקנים.”
אמא בת ארבעים-ושתיים. ידיה תפוחות ואצבעותיהן פקועות ושחורות מריקועי-הפח שהיא תוחבת מתחת למכבש. עיניה הבהירות יושבות במסגרות שחורות. עמוס הסתכל בה בשבתם במטבח והנה היא יפה, כאז, בילדותו.
“אני זקנה,” צחקה, כשאמר לה כן. “אני ואבא.”
אבא בן ארבעים וחמש. היתה אהבה בליבו של עמוס ורחמים היו, אך מיום ליום פחתו ונדרסו. זו ההשלמה שהשלימו עם חייהם. ואת הקולר תולים בצווארם. אנחנו זקנים, לא-יוצלחים. וכאן כולם, כולם טובים. גברת סימקין, איזו אשה! עמוס’לה אתה מוכרח לבקרה. כמה היתה דואגת לך, כמה מתעניינת. וכי מה יש בליבך עליה – על שיש לה כסף? מזלה הוא. ככה זה, אוי למי שנולד בלי כוכב. אוי, אתה ילד – למה לא עזרו לנו? מי צריך היה לעזור? המוסדות?… חייל היית, עולם גדול ראית ועודך מדבר כמו ילד. ומה אם עשרים שנה אנו במושבה, מה? חייבים לנו משהו?
אבא היה שותק. לא היה מניח לעמוס לפתוח בפולמוס. עיקר שעובדים. עיקר שיש עוד מעט כוח. ביום השני לבואו של עמוס העלה ספק משאלה ספק תביעה. שב מן העבודה עייף ומיוזע. הניח סלו במטבח, נטל את ספל-הפח, מילאוֹ מים ורוקנו בגמיעה אחת. עכשיו ישב על שרפרף, גבו לחלון הפתוח, ממתין שתיבש הזיעה.
“מירה,” אמר פתאום. “אנחנו נעשה קידוש בשבת.”
“בוודאי,” אמרה האם. “ואיזה קידוש!”
“בשום פנים,” ניתר עמוס ממקומו. היטב ידע מה פירושו של קידוש כזה: אורחים כל היום, ארגז של בירה, ויינות, וענבים, וממתקים, ודברי מאפה. לירות, לירות שאין בכיסם. “לא, אבא, זה מיותר לגמרי. אני מוותר.”
“אבל אני איני מוותר!” אבא מתקצף. כקבצן חשוב הוא בעיני בנו, מי שאינו יכול לעשות שמחה אפילו ביום שובו מן המלחמה. קידוש יהיה.
עמוס מנסה לדבר על ליבו, להסביר לו, ששטות היא לבזבז כסף יקר על הבלים, על אנשים, שאינך חשוב בעיניהם. אבל אבא עקשן גדול. אם אינו רוצה לגזול מאביו את מעט התענוג שיש לו, אומר הוא לעמוס, אל יחזור על דברים אלה. קידוש יהיה. וכולם יבואו. אינם ידידים – היינו כך, יבואו ויאכלו וישמח לבבם –
הנה כי כן, זה אבא, זה הבית, זה השוק הקטן. יעשה קידוש בשביל להוכיח שבעל-בית הוא. יעבוד כחמור, עד כלות כוחו, ובשעה שאינו עובד יישן, אם לא יכאבו כל עצמותיו. כך הזקנים וכך גם בניהם. הנה צביקה, חברו. קנה לו מכונית-משא. מהר מאוד. נשא אשה. מהר מאוד. וכסף הוא עושה. ארבע-עשרה שעות ביום. שבעה ימים בשבוע. אבל כסף הוא עושה. כסף.
יושב עמוס בחצר, מתחת לעץ-התות ואינו מבין. מה כאן התהפך? המושבה השתנתה? אתה השתנית? השנים הארוכות שהיית מחוץ לחיים האלה, המראות החדשים. מכל מקום, את החיים האלה אינו אוהב. ואולי היה השוק הקטן רק חלום, כזה שגימגם באוזניה של קוני, הנערה שהתבגרה ברחוב, במלחמה. באמת כאן דברים אחרים – הצריף שנגזל מהם. וצידוק-הדין. בעיקר זה שמכרסם את נפשו – צידוק-הדין. והכל פתאום זר, רחוק מאוד, כל ההוייה הזאת. רק הילדים שבחצר הם ידידיו. ואולי גם הם יהיו כך, לכשיגדלו, בהמות-עבודה. אבל היום יפים הם בשחקם בחול ואתה אומר בליבך, מי יודע אילו פרחים יצמיח החול הזה.
ו
בשבת בבוקר הלך האב לבית-הכנסת הסמוך, להזמין את המתפללים. ואולי לברך איזו ברכה, ברכת הגומל. רצה שגם עמוס יבוא עמו, אולי כדי להעלות גם אותו לתורה. אך עמוס השים עצמו ישן ואביו הרפה ממנו. משעה עשר ואילך החלו אורחים באים ויוצאים. אמא מתרוצצת בין החדר למטבח ואבא יושב בפינת החדר, זוהר ושותק… ורק עמוס לבדו מרגיש עצמו זר בחתונה זו. לשם מה? לכבוד מי? ואולי סתם מנהג יהודי של ישיבה בצוותא, תוך אכילה ושתייה. ופתאום הוא מבין שלא לכבודו, אלא לכבוד עצמם כל התכונה. אדרבה, יבואו כולם ויראו. יראו, שאין הכסף חשוב בעינינו, כיוון שבן לנו. והוא הלך למלחמה. והוא שב. והוא עמנו. וראו את מראהו – יפה וחסון ועליו כל גאוותנו.
החדר הגדול נעשה פתאום צר מרוב הבאים. אלה רובצים על הספה שקפיציה ניקעו, ועל המיטה הכפולה ועל ארבעת הכיסאות הנושנים ועל שרפרפים שנגררו מן המטבח ועל ארגז ריק של ענבים. איך נמצא מקום לכל אלה בתוך החדר האחד! ועוד הריחות העזים של זיעה, ומיני בשמים, ויין שנשפך על המפה הלבנה וקליפות בטנים הפזורים על פני כל הריצפה. ועוד כל הקולות – בכי התינוקות וצחוקן של הנשים והשאלות החוזרות על עצמן כאילו נדברו כולם מראש.
“אז מה, עמוס’לה, היית קצת באירופה, הה?”
“מהה.” משמע: כן.
“ואתה נשאר כבר בבית?”
“מם.” משמע: לא.
“וזאת אומרת, זה רק חופש?”
“מהם.”
“בשביל מה הם צריכים אותך. המלחמה כבר נגמרה.”
עמוס מושך בכתפיו. מה הם שואלים אותו כל-כך הרבה שאלות.
“והמלחמה, איך היתה המלחמה, עמוס’לה, קשה?”
עכשיו שב וסַפר להם איך היתה המלחמה. הם יישבו ממולך, ילהגו, יפצחו בטנים, ישתו בירה, ידברו על השכנים, ואתה ספר להם בינתים משהו על המלחמה. הנה זה שממול, באצבעות-ברזל מוחץ הוא בטנים ומשליכם לתוך פיו, כאילו נשכר למלאכה זו, ועדיין יש מקום ללשונו להתגלגל ולהקשות קושיות.
“תספר לנו משהו, תספר משהו. משהו על המלחמה.”
ספר לו. ספר לו משהו. והרי חיילים אוהבים לחזור ולספר בענייניהם. להעלות גירה. אלא שכאן אינו יודע מה יאמר. הוא רוצה להיות בעל-נימוסין ואינו מוצא סיפור. האם עשה משהו בשביל הפליטים? מה עשה, שואל עמוס את עצמו, שום דבר. ויתר על חפיסת-השוקולד, שהיה מקבל אחת בשבוע, מסר אחת מארבע שמיכותיו, אחד מזוגות מכנסיו. שום דברים גדולים. והמלחמה עצמה? לך ספר למי שלא ראה את מראה קאסינוֹ, שנשקפה לו בוקר גשום אחד מן הרכבת, גלי אבנים ואילנות מתים ושטחים ממוקשים וצלבים חבושי קסדות. לכל קסדה היה פעם ראש. או אולי דבר אחר – ארבעה גרמנים, אולי ארבעה נאצים, מי יודע, שהיו מוטלים על שביל. מישהו יצק עליהם בנזין והציתם ועכשיו היו מעלים עשן שחור, כאודים מן הדליקה. אם יספר, אולי ישמחו, אולי יצחקו. “טוב מאוד,” יאמרו. “מגיע להם.”
עמוס שתק, אך אותו אדם לא הרפה ממנו.
“באיזה ארצות היית?”
“כל מיני.”
“איפה, למשל, איפה?”
“מצרים, איטליה, אוסטריה, הולאנד, צרפת. כל מיני.”
“לאה,” פונה האיש אל אשתו. “נו מה את אומרת על עמוס’לה?”
“מה?” אשתו כבדת-החזה תמכה את חזה בשולחן. – בימינה – הענודה צמידים וטבעות – החזיקה בעוגת-שמרים, וכשפנה בעלה אליה היתה מלחשת משהו באזני שכנתה. “מה אתה אומר?”
אבל הוא כבר חזר ונפנה אל עמוס. “מה נאמר ומה נדבר, השנים רצות כסוס-משולח!” גחן אל עמוס וקירב פניו שטופי-הזעה אל אוזנו. “היה מעשה שקרה כאשר אתה, במחילה מכבודך, ישבת עדיין על הסיר… גליקמן, אתה שומע? עבדתי אז בבאיארה של סימקין שלכם…”
מפתח הבית הגיעו קולות חדשים. אבא, שישב מן הצד והאזין בשתיקה, כדרכו, קפץ ממקומו ויצא להקביל את פני הנכנסים. בחדר נפלה שתיקה וכולם נפנו אל הפתח, לראות מי הבאים. מן המרפסת הגיעו “שלום שלום” ו“מה שלומכם” ו“תיכנסו תיכנסו” ו“תודה תודה”.
הגבר, קשיש במקצת מאיש-שיחו של עמוס, נמוך וחייכני, יצא חלוץ לפני אשתו. גם היא היתה צחקנית כמותו, ורק שהקיפה תחומים רחבים ממנו ועורה היה לבן. האיש הזה פתח בטכניקה שונה לחלוטין מזו של קודמו.
“אוי איזה מיסכן, עמוס’לה!.. כך אתה יושב כאן כל היום ומניח לטרדנים האלה לענותך? איזה מין חייל אתה, איזה מין גבר? קום וגרש אותם, סלק את כולם מכאן, מה נטפלו בך…”
אשתו צחקה והביטה סביב, לראות אם קלטו הכול את ההוּמור של בעלה. והוא, בעלה, לא הסתפק בכך אלא פנה גם אל האב באותו עניין:
“גליקמן, איך אתה מניח להם להתעלל בילד, צה-צה!”
ותוך כך כבר היה בתוך החדר, כבר מצא לעצמו כיסא ליד השולחן, כבר ישב, כבר משך גם הוא חופן בטנים, נאנח ונעץ עיניו בעמוס, משתומם על הזמנים החולפים ומחוללים תמורות בבני-אדם. ואז אמר:
“אז מה, עמוס’לה, היית קצת באירופה, הה?”
“מהה.” כלומר: כן.
“ואתה נשאר כבר בבית?”
“מם.” משמע: לא.
וגומר וגומר. וכך כל היום כולו – כל השוק הקטן, כל חבריו של אבא מזה עשרים ועשרים-וחמש שנים עוברים לפניו. וגם מן הקולוניסטים, וגם מתפללי בית-הכנסת, שאבא חזר להיות בו בן-בית בשנים האחרונות. אילו הוא אחד מהם, היה אף הוא צוחק ומפטפט ונהנה. אבל עכשיו זר הוא, זר. אתה אינך שייך, עמוס. אינך שייך. אבל לְמה אתה שייך, למי? לא לכאן. לא לכאן. וכי אלה האנשים שבאו לכאן לעשות מהפכה גדולה, אלה היו פעם צעירים החולמים על דבר חדש, אחר, גדול? רק טמטום ופטפוט. אלה ששפר חלקם, היתלו נשותיהם בפחים זהובים, בחרוזי זכוכית. ואלה שמזלם בגד בהם מקנאים ומקווים. אין כאן אחד שאפשר להיסמך עליו, שאפשר לומר עליו: הנה, אתה הנך אתה. כמו תמיד?
ההמולה גברה. גם אבא לגם כבר לגימה יתירה והיה מדבר הרבה. פתאום שכחו כולם לשם מה באו. שמחו זה בזה. בחבורות. דיברו ודיברו.
“…הטבעת הזאת, גברת גליקמן, היא ממש מציאה, כולה זהב, לא חלולה, כבדה…”
"גברת סימקין, כמה אנחנו שמחים… אנא, שבי. שבי. משהו קר, גברת סימקין? עמוס’לה, קצת בירה קרה בשביל גברת סימקין. אולי מהטורט… הטורט הצליח לי באופן מיוחד… צלחת נקייה, עמוס’לה – "
“היום אין הפועלים רוצים לעבוד, אין להם שום רגש לעבודה… בעצמם אינם יודעים כמה לתבוע… מה יש, אם צריך להישאר עוד חצי שעה, אם צריך לאסוף את הכלים, ואם מגיעה מכונית ברגע האחרון, אז מה, להחזיר אותה למחצבה?.. לא, אתה בעד כל רגע תשלם להם, כמו לרופא. לאה, רק כוס סודה –”
"וכיצד רקד ראש-הוועד ראיתם? עם כולם, ברחוב – "
כשחמק מתוך החדר ויצא כבר מלאו כל אנשי המושבה את הרחוב הארוך הנמשך מקצה אל קצה. האנשים מהלכים לאיטם, לכאן ולכאן, כשני תורים ארוכים הנעים לקראת איזו תכלית נכספת. משפחות משפחות היו מהלכים, בשרשרת, בחוליות, בטור, מפצחים גרעינים, מתעכבים להחליף שיחה עם מכרים ונעים הלאה. והרי זה טוב כך, טוב. ומדוע הבדידות הכבדה הזו כאן ברחוב, מדוע הנכר הזה? שם – היה צבא, היה בינתיים. אבל כאן – כאן הסוף. כאן הבית. איזה לא-כלום בסוף הדרך. ואולי כך צריך להיות. זה גלגולה האחרון של כל להקה של נערים, נועזים, חולמים, גונבי אבטיחים, מעשני סיגריות “אודם”, מספרי הלצות גסות בבּאיקה של פרדס?.. לא, כאן לעמוד אינו יכול. אחד אחד העבירם עמוס לנגד עיניו – אין פה איש, אף לא אחד. גופו הארוך, הכבד היה נע עם שטף האנשים, לאיטו. כפותיו נתאגרפו, גרונו נחנק לצעוק ושיניו נתקעו בבשרו החי, עד כאב. החופש המיוחל, הביתה, השוק הקטן… לאן נחפזת, ילד?
יצא לכביש הראשי, עצר מכונית ראשונה ונסע לתל-אביב.
ז
עוד בית קפה. עוד מידבר של בני-אדם. רק חם יותר ויבש יותר. יהא מהלך לחופו של הים האפל ויקשיב לבכיו, יעבור מרחוב לסימטה ומסימטה לרחוב, כאילו שם, מעבר לקרן-הרחוב, נשענת אל מגרעת שבכותל, מתחת לפנס, מחכה לו בשורה חדשה. ובלבד שלא לשבת. לא בבית-קפה. רק כאן, בקרב חבורות של בני אדם המספרים זה עם זה, הצוחקים זה לזה, נשברת אליו בדידותו מאלפי מראות. ושוב ראה את קוני, שאולי בכל-זאת אהבתו קצת, אף על פי שנטלה ממנו שק של עוגיות, וסיגריות, וזוג נעלים שקנה לה בבריסל, ששמנה על נבלת המלחמה. עליית-הגג, הסדינים הרטובים סביב, רגליה הכחולות של קוני, שאין לה אלא כפכפי-עץ. איזו יתמוּת היתה אז – כלב-חוצות הלוקק רגליו של מי שמזכהו בלטיפה. שמא ילך גם כאן וייקח לו אשה, אשה ראשונה. איך הן יושבות כאן כולן, אחיותיו, והן חמות והן צוחקות. לעזאזל מכאן…
ועוד בית-קפה. נעליו בערו עליו והוא היה עייף מאוד. עמד בפתח וביקש לראות מבעד לאוויר המעובה, המעושן. לראות, כאילו יש את מי?
“עמוס!”
אין פלא שנרעד. אדם קורא בשמו. חיפש את הקול בתוך ציבורי האנשים. ויינגלאס – ממורק ומחייך, נערה מימינו ונערה משמאלו. פתאום היתה רווחה, כאילו רק לשמו כיתת רגליו כל הערב.
“אמרת שאין בלונדיניות אצלנו,” אמר עמוס, כשלחץ ידה של האחת. הוא ראה איך מתפשט הסומק משפתיה העבות, ומבקיע מתחת ללחייה המאובקות. ברקע שערה היו עיניה חומות מאוד וקרועות לרווחה, בפוך.
“חשבתי שלא הקשבת,” אמר דוד.
“בלעתי את דבריך בצמא.”
“אתה מהבריגאדה?” צייצה הצהובה.
“כן,” צייץ עמוס לעומתה.
צחקה והרטיטה כתפיה. “באירופה היו לכם בטח המון בלונדיניות.”
“אוהו,” אמר עמוס וקרב מעט את כיסאו לכיסאה. “אבל לא כאלה.”
דוד שרק בשפתיו, מתוך התפעלות. “איזו טכניקה – ממש פאריס. בכל זאת למדת שם משהו, אף על פי שאמרת – טינופת.”
“ועוד איך. השחרחורת שלך משתעממת, נכון?”
“איזה חצוף,” אמרה השחרחורת, שקולה היה כעוגה מוקצפת. "בקושי אמר את שמו וכבר – "
“אני מתערב, שאת אוהבת חצופים.”
“אולי אנחנו הולכים לרקוד,” אמר דוד. נראה היה לו, שעמוס מתחבב מדי על השתיים.
“בהחלט,” אמר עמוס. וכבר קם והושיט ידו אל הצהובה. עד שהגיעו למקום הריקודים כבר היתה ידו כרוכה סביב מותניה; עד שרקדו שני ריקודים כבר היה מלפפה ומגפפה. אבל כשם שנדלק – כך כבה. פתאום אמר לדוד, הגיעה השעה לשוב למושבה. תוכניותיו של דוד היו מוגדרות ובכיוון אחר דווקא. הציע לרדת לשפת-הים, ללכת לירקון, לכל מקום שהחשיכה מרובה והאנשים מועטים. אבל עמוס לא זז מדעתו ולסוף ליוו את הנערות ושבו לביתם.
“לא הייתי מאמין עליך,” אמר דוד. “אתה מרגיש את עצמך בין חתיכות כמו דג במים.”
“פאריס!” אמר עמוס.
דוד קינא בו, מפני שבטוח היה, שכך הוא.
"אה, חבל שאני לא הייתי שם. כאן, עד שאתה מגיע לעניין יוצאת לך הנשמה. שם לא היו בעיות, מה? תופסים חתיכה ו-הופ, למיטה – "
עמוס צחק: “היו קשיים – למשל, מחסור במיטות.”
ויינגלאס לא הרפה ממנו, חקר ודרש במסכת נשים כל הדרך למושבה. עמוס השיב לו בנחת, בלי לקנטרו, סייע לדמיונו להשתלהב, אבל רגע אחד לא התאפק בלשונו ואמר לו: “אילו התגייסת לצבא היית זוכה גם אתה.”
“אוה, הנה זה לא, חביבי. זה לא השתלם לי. פה קצת יותר קשה להשיג חתיכה, אבל משיגים. יגעת ומצאת… אבל שם – אפילו נאמר שצללת בים של חתיכות, אז מה? בינתיים שוטפים החיים, חמש שנים עברו כמו כלום, ואתה חייב להתחיל הכול מאלף. לא עבודה, לא כסף… אמור לי, עמוס, הבאת אתך קצת כסף?”
“כסף?”
“אל תעמיד פני תינוק. הרי אמרתי לך – אנחנו פה שמענו הכול. עסקי ואלוטה, בנזין, מצרכי-מזון, סיגריות. יודעים במה עסקה שם הבריגאדה… דבר אמת, עשית קצת?”
“לא, חביבי,” חייך עמוס.
“סלח לי, עמוס, אנחנו אמנם חברים ותיקים, אבל קשה להאמין. בכלל, אף פרוטה?”
“תאר לעצמך.”
"אלוהים אדירים, על מה בזבזת שם את הזמן, רק על חתיכות? אילו הייתי אני במקומך – "
זר ורחוק הוא ויינגלאס. לא מכאן. באיזה בוז הוא מוחה את חמש השנים הארוכות של שמירה, שממון, ציפייה, נדודים, מלחמה, קריעת-הנפש על קוצי עולם אחר. אילו היה ויינגלאס אדם אחר היה מספר לו על פגישה אחת, על ערב אחד באנטוורפן, סמוך לבית-הנתיבות: איך לא רצה לפגוש ביהודים שיצאו מן המחנות ושבו לסמטאות השוק השחור של בלגיה, אותם אנשים עלובים, שניתן מייד להכירם ברזון-גופם, בבגדיהם שלקחו, או משכו, מן הגרמנים, בעיניהם הקודחות, המשקפות כל זיע קל בהלכי-רוחם של האנשים. “שלום”, אמר לו אחד האנשים. “שלום שלום,” החטיף ופנה לברוח. “איך אין חייל יהודי מתבייש,” אמר לו אותו אדם, “יהודי רוצה לדבר עמו, לשאול על ארץ-ישראל, והוא –”. עמד, הקשיב לשאלות והשיב עליהן. האיש התעניין, שאל על הכול, איך החיים בארץ-ישראל ואם באמת כל-כך קשה שם, ואם באמת טוב מה שנעשה שם עכשיו, זה שמפוצצים רכבות וכל זה. היה מעט לא נעים, רצונו לחמוק מן האיש הזה. לפיכך ניסה לתקן את הרושם והשיב לו ארוכות, כמעט נאם. אבל כאשר עמדו להיפרד שלב האיש זרועו בזרועו ולחש לו על אוזנו: אולי יש מעט גוּלדנים, או פראנקים צרפתיים, מה לעשות, צריך לחיות –
* * *
ופתאום היינו-הך. אותו איש ודוד, חברו לכיתה. צריך לחיות. לחיות. מה זה – לחיות? אלא שאין טעם לדבר. יש לנהוג אורך-רוח בדוד. גדולה מזו, יש להתחבב עליו. כל הערב כולו – אולי עוד קודם לפגישתם – מהרהר הוא בדוד ובהוריו. במה עוסק אביו? אין הוא יודע בוודאות – אבל זה משהו שמכניס כסף.
במושבה כבר היה הלילה שלם. האילנות נראו גדולים יותר והבתים נמוכים יותר והריחות היו כבדים. כאשר עמדו להיפרד, איש לעבר ביתו, אמר לו דוד, והפעם בכובד-ראש, באבק-פטרונוּת: “עמוס, אתה רוצה להרוויח מעט כסף, כמה מאות לירות?”
עמוס כבר ניחש, אך שאל: “איך?”
“ענין קל. לא מסוכן. אתה זקוק לכסף. הוריך… וגם אתה, עמוס – בעוד חודשים אחדים תשוב הביתה ואדם שיש לו כמה מאות לירות בבאנק הוא – אדם. אתה מעוניין?”
יום אחד, לפני הרבה שנים, שב אבא הביתה עצוב מאוד. ישב במרפסת הסגורה של הצריף, משך מכיס מעילו מעטפה לבנה ומתוכה הוציא צרור שטרות-כסף אדומים, ממועכים ממגע ידיים רבות. איש מהם לא ראה מימיו כל-כך הרבה שטרות-של-חמש-לירות, כל שטר שקול כנגד עשרים ימי-עבודה. ארבעים-וארבעה שטרות. שמונה מאות ושמונים ימי עבודה. מאתיים עשרים לירות. שלושים נשארו בידי המלווה על חשבון ריבית והוצאות. זו היתה המשכנתא הראשונה. עליה אבד הצריף, נהרס הכול. וכאן – כמה פשוט וקל, כמה מאות לירות, אפילו לא יום-עבודה אחד. מוזר מאוד.
“חשוב על זה, עמוס. כשתחליט, בוא אלי, אולי מחרתיים – בערב?”
עמוס החשה, אולם חש איך יורדות עליו ידיים גדולות, שחורות, ידי קטיפה, לוטפות אותו, חובקות אותו, מושכת אותו אליהן. הוא לא נלחם. הוא לא צעק. אדרבה, טוב, נוח, חם. גלים של הנאה עלו וסיחררו את ראשו: ומדוע לא, ומדוע לא, לעזאזל?
“החיים אינם תמימים כל-כך,” חייך ויינגלאס. “זה קשה, אני יודע. יש גם בחורות כאלה – פעם ראשונה קשה להן ואחרי-כן הן אומרות בליבן: בעצם, זה לא רע, חבל להחמיץ את החיים… להתראות, חבר!”
ח
עמוס הרהר ברייך הטורף את הקלפים ועיניו הזקנות צוחקות מבעד לעשן הסיגריה. אילו ראה ציניקן זה אותו ואת דוד ויינגלאס יורדים עכשיו לביתו של זה, מבריח הוואלוּטה! “לשכוח, לקבור, עמוס, זה לא יפה!” דומה, לא שבוע, יובלות ניגרו מאז ליל הרכבת, במידבר, בדרך הביתה. והנה גם כאן אירופה, גם כאן מבריחי גבולותיה הרבים. שם היו בעלי רעיונות: אתה יוצא לחופשה מהולאנד לבלגיה. אתה מחליף גוּלדנים בשער השחור. בילית שבוע בבריסל ולא הוצאת פרוטה אחת. והגדולים – אלה שהם בעלי-חשבונות ממש… גדול הוא המידבר ונופו אחד.
הגיעו לקצה המושבה, למקום שמגיע הכביש אל קצהו, מכאן נמשכות דרכי-חול בין הפרדסים, חצו מיגרש ריק, לעבר בית מוקף גן גדול.
“השביל הזה זכור לך?” אמר דוד.
“אם הוא זכור לי? אני נולדתי כאן – בשביל הזה הלכנו לסחוב שקדים בשבת אחר-הצהריים, הלכנו לשחות בבריכה בחופש-הגדול, הלכנו לשעורים בא”ש לילה."
"לא, התכוונתי לדבר אחר. פעם טיילנו כאן שנינו – "
“שנינו?”
"כן, הלכנו למסיבת-כיתה אצל פינצ’וק. ואתה דיברת אז על הצורך בגיוס לצבא. יש להפסיק את כל הלימודים, לארגן את כל הנוער – "
“אני – אתך?”
“כן, חביבי. ובאיזו התלהבות, באיזה פאתוס! אי-אפשר היה להתווכח אתך.”
עמוס צחק צחוק אנוס. כיצד פרחו הדברים מזכרונו. אולי לא במקרה. בכל זאת לא סתם הלך לצבא, כאחד מחוסר-עבודה. היתה אמונה בלב. מצחיק. או עצוב.
“בן כמה אתה, דוד?”
“עשרים-ושלוש.”
“כן, אתה היית גדול מאתנו. תמיד.”
“עכשיו גדלת כבר גם אתה,” צחק דוד.
הנצחון פרץ בקול תרועה מקולו הכבוש. רעד עבר את עמוס. לאן הפלגת באותה שבת, במוצאיה, בשיחתך עם זה? אלא שעכשיו לא תיסוג. אם כסף דרוש גם כאן – יהא גם לנו כסף. אילו בא מישהו וגילה לו משמעות נעלה יותר של החיים. מהי? היכן היא? הזקנים שמחים על שראש-הוועד רוקד עמהם. הצעירים עושים כסף, רוקדים קצת סווינג בבית-קפה בתל-אביב ומתחתנים. וזהו. וזה הכול. המושבה – שממון, אפס.
הגיעו לבית קטן, בן קומה אחת, בקצה שדירת הפיקוּס. של מי הבית הזה? דוד צלצל. כעבור דקה הופיע – גבו לאור ופניו מוצלים – איש קטן שסנטרו מזוקן וספיחים פשטו ועלו עד פיאותיו. כיפה מרובעת, גבוהה, שבתית, לראשו. בתנועת-יד רחבה הזמינם להיכנס. הוליכם לחדר שמימין לכניסה.
הנברשות שפכו אור רב על פני החדר, על המרבד ועל הכורסות הכהות שבפינותיו, תמונת-שמן גדולה, יהודי מקדש על היין, שברה לבנו של קיר.
“ישב נא אדוני,” אמר המארח והורה על אחת הכוּרסות.
עמוס ישב בקצה הכורסה וצמצם רגליו. דוד הטיל מלוא גופו לתוך הכורסה הקרובה, כרך רגלו האחת על השנייה ונעץ נעלו בחלל החדר.
תחילה היתה שתיקה. המארח וזקנו המחודד שוטטו בחדר בצעדים קלים, בנעלי-בית. לא פסקו מחיוכם, הידיים נתחככו זו בזו בסבר של הכנסת-אורחים.
“אלזה!” עמד רגע והפך ראשו אל המסדרון. “אלזה!”
אשתו, קטנה אף היא ונראית זקנה ממנו, שערותיה מחופות במטפחת כהה וראשה מיטלטל כאורלוגין, הציצה בפתח.
“האדונים רוצים לשתות משהו,” הודיע לה גרמנית. “מה רצונו של אדוני לשתות – קימל?.. קיראסו?.. ואולי משהו גברי יותר, אה? הלוא איש-צבא אדוני? סתם יין? לא בא בחשבון, אדוני. קימל ישתה… קימל, אלזה.”
עד שהלה מכרכר סביבו נצטלל מוחו של עמוס. זה מחייך ומתפקס ומשרת אותך, משמע עליך להיזהר. פח הוא טומן לך. ועל מה זה נרגשת כל-כך? מה חששת להציב רגלך על המרבד? ומה פחדת לתת עיניך ברהיטים הכבדים, כאילו עלול אתה להזיקם? בווילה רוזה, לפני שנה אחת, בחורף, ישבת בחדר מפואר מזה והיטלת את כולו, שבבים שבבים, אל תוך האח המבוערת. ארון הספרים המגולף הספיק ליום אחד. ארון הבגדים ליומיים. פשוט רגליך ורווח אחוריך על כל הכורסה כולה.
“ובכן,” נשא בעל-הבית כוסו, “לחיים, למזל וברכה! להצלחת כולנו.”
“לחיים,” החרה-החזיק אחריו דוד.
בווילה רוזה, אמר עמוס בליבו, לא היה כל זה חשוב בעיניך. הכול מותר שיעלה באש ובלבד שייחם לאנשים, כל עוד חיים הם. אבל עכשיו צריך כסף. בלי כסף אין אדם מניע אצבעו הקטנה. “כמה מאות לירות. כמו כלום.”
“כך, כך,” ישב סוף-סוף גם הזקן. “ובכן, אדוני בא לחופשה לארץ.”
עמוס אישר את הדבר הזה.
"נו, זה יפה. והוא התגעגע כבר בוודאי מאוד – "
עמוס נענע בראשו.
“ואירופה, – אה, אירופה המיסכנה, כלום לא נותר מאירופה!.. כך, כך… אולי ישתה עוד משהו?”
“לא, תודה.”
“דוד שלנו סיפר לי הרבה אודותיו. חברים ותיקים אתה, אה?” שהייה. “ואדוני עומד לשוב בקרוב לשם… וגם בבלגיה יהיה?”
“כן, הגדוד שלי שם.”
“באנטורפּן?”
“גם באנטוורפּן יש חיילים שלנו.”
"יש לי ידידים באנטוורפּן. אדוני פגש שם בוודאי יהודים – "
"מעט מאוד. היינו עסוקים הרבה – "
“נו, בוודאי. איש-צבא. בתפקיד… נו, אבל אני אוכל למסור לו את הכתובת.”
כעת נפנה אל דוד. משהו כבה פתאום בפניו המאירים. “דוד, אתה הסברת במה העניין.”
“מעט מאוד.”
“ובכן, בקיצור.” נטל צלוחית של סוכריות ודחפה על פני השולחן לעבר עמוס ודוד. אחת נטל לעצמו. “רצוני להעביר בעזרתו שלוש מאות מלכים לידידי זה. עניין קל מאוד.”
“קל מאוד?” אמר עמוס, ועל כורחו רעד קולו, מפני שמרגע זה הוחל לדבר בפירוש בעסקי-הברחה.
“אוה, קל מאוד,” צחק הזקן. “לוקחים ומעבירים.” אחרי-כן בקול רך, כשל בעל-אגדה: "אילו באתי לספר לך מעשים, למנות את הדרכים… כל המשטרות שבעולם לא תרדנה לסוף עניין זה. יש לנו קצת נסיון – "
עמוס כבר ראה עצמו חוצה גבולות והזהב בידו. שלווה מקצועית. פניו מסיכת-שעווה. ארבעה גבולות, ים גדול, אנייה, רכבות… כמו כלום!.. עסק נאלח? רק לא להרהר בכך.
“מה התנאים?” נעשה גם הוא ענייני.
“כמקובל. חמשה עשר למאה מן הרווח.”
עתה הוא בתלם. חש כיצד משתלט עליו רגש אחד בלבד, ההנאה מן המגע עם ברנש כזה, שכמותו טרם פגש, מן המישחק במלכים של זהב. כיצד נמוגים ונעלמים כל שאר הדברים – –
“כמה זה ייצא?”
"מאתיים-וחמשים – "
משמע, הרווח יגיע לאלף ושבע מאות לירה ורובו ישלשל אדם זה לכיסו.
“נמסר לי,” שיקר, “שהשיעור המקובל כפול מזה.”
“לא בא בחשבון.” פניו המזוקנים, הרכים, של האיש, נתקשו. דוד נזדקף בכורסה. “זוהי דרישה – אבסוּרדית. מוטב שנחדל מן הדבר כולו.”
קם ממקומו והחל מהלך. עבר את החדר לאורכו, חזר ועמד סמוך לעמוס.
“כלום יודע אדוני כמה מסכן אני? הרי אני אין לי כל ערובה. איני סומך אלא על יושרו, על המלצותיו של דוד. ואם יילקח הכסף? ואם יאבד? הסיכון כולו שלי… וההוצאות? ואותו איש באנטוורפּן – גם הוא יקבל חלקו. וגם דוד. לא בא בחשבון.”
“איני רוצה להשפיע עליך,” אמר דוד לאיטו, בקולו הנמוך, “אבל הצדק עמו. עליך להבין – הוצאות וסיכון. העיקר – הסיכון… והרי אתה אינך משקיע כאן כלום, רק מעביר מיד ליד.”
רק מעביר, הא? ואתה, ידידי הסרסור, כמה אחוזים משלשל אתה לכיסך? “מתוך ידידות הצעתי לך עניין זה. לעזור לך להסתדר.” בה, טינופת!
דוד חש, כי החימה מצטברת וכי כל העניין כולו עלול להתפוצץ והוא פנה אל האיש, כמבקש דרך פשרה.
“הדיבור האחרון,” אמר הזקן. “מימי לא הגעתי לאחוז זה, אבל הפעם אעביר על מידותי. רושם טוב הוא עושה עלי, אדון גליקמן, רושם של איש-מעשה. ובכן – נסכים על ח”י אחוזים. מיספר של מזל. רצונו – נתקע כף. ולא – יהא כאילו איבד בידיים שלוש מאות לירות טובות. ההחלטה בידיו."
השניים נעצו עיניהם בעמוס והמתינו. כמה בזוי הוא הדבר כולו, כמה בזוי הרגע הזה, שצריך לרמוס תחתיו עשרים-ושתים שנות ילדות ונעורים, שכוחו צריך להקביל לכוחם, שאם לא כן מוט-תתמוטט. אילו רק ניתן להיעלם, לברוח, לומר כי היה לא היה… או אילו היה נשלח לו קש להיאחז בו, או דג שיבלעוֹ… הרהורי-שוא. כאן, בביתך, במקום מולדתך, תסכים.
ושוב לחץ ידיו של בעל-הבית, שליוום בפנים מאירות עד לשער החצר, לאורך שדירת הפיקוסים. מעתה שותפים הם. בעוד עשרים יום ישוב לקחת את הזהב. שלוש מאות מלכים.
ט
לצאת! לצוף ולעלות מתוך התהום העכורה! לצאת. לצאת. כמנגינה זרה, פראית, תופפו מלים אלו באוזניו, תופפו וגירשו בהמונן כל מחשבה אחרת, כל רגש. הימים שעברו משעת שובו למושבה ועד לאותו ערב בבית מבריח-הזהב היו לו כשקיעה מהירה ובלתי-נמנעת לתוך תהום של מים אפלים, בעיניים עצומות ובנשימה פקוקה. כולו נתון היה לרעיון אחד, אשר גבר ונתעצם ככל שכבדו מעמקי התהום: לצאת. חבוט וצא. אט-אט נעצר גופך מרדת. הנה שולח אתה יד פשוטה, מכה ברגל שרירית, בקצב מתגבר. הנה מדמה אתה, כי ראית אור. כי אוויר העולם קרוב. אלא שאין סוף למים הירוקים, העבשים. וליבך הולם, וחלחלה אוחזתך – לא תצא. המים הירוקים דוחים – צא, ברח. אבל כל מכה בזרוע פשוטה מעלה עמה את המים. אתה נשאר בתוכם – –
עשה מעשה וקפוץ. אחת ולתמיד. הינתק מעולם-ילדותך. חרוג ממעגל צר ומעופש זה – המושבה. בכל מחיר. ואם כסף דרוש, יהא כסף!.. גם אני אהיה מבעלי הכסף. כשהלכתי לצבא הייתי ילד. וכי מה ידעתי אז? שנים פוטמתי בדברי-הבאי: בית-הספר, העיתון, הארגון, הכל ציוו לתת, ללכת. זהו, לתת. מישהו אמר: חומר אינו נפסד בעולם הזה. כשנותן אחד – לוקח אחר. כשמאבד אחד – מוצא שני. כשמפסיד אחד – מרוויח חברו.
שפתיו של עמוס היו חתומות ועיניו מצומצמות. כך היה יושב בפתח הבית ואינו משייר מקום לכלום – אם כסף, יהא כסף! ומדוע שלוש מאות לירות בלבד? ומדוע לא כל האלף ושבע מאות, שהן רווח? ומדוע לא כל שלושת האלפים, שהן קרן? אבד הכסף, יאמר, נגנב, נלקח. הטילוֹ הימה מפחד המשטרה. ומדוע לא? על זקן נוכלים זה לחוס? כבר יימצאו לו דרכים להחזיר את הנזק. שלושת אלפים – זה סכום! ואפשר להמשיך. גבולות הרבה יש, שאפשר להבריחם. יש אנשים שימכרו עצמם בעבור לחם. נשים בעבור סיגריות. שעון זהב בעבור קופסת בשר. מצלמה בעבור נעליים. כל זה כסף. תמימים אנשי-שלומנו כאן, קרתנים… סבורים, שבמוחם נתקפלה כל ערמת העולם הגדול. ואתה הילד! ואתה המרומה!… חה-חה. כלום אינך יודע סימטאות מהן? כל אירופה מתולעת סימטאות, כל סימטה שורצת ספסרים. רק בסימטאות – ובבוּלבארים? ובפתחי הקתדראלות? ובאכסדראות של בתי-הנכות? ובארמנות? הכל עומד שם למכירה. רק פשוט ידך ומשוך…
– – אותו לילה בקלישה. מרצפות-רחוב חלקלקות מגשם וגושי-אדם פורצים מאחד התיאטראות. והוא ורייך פונים להציץ בעולם זר ומוזר זה. רייך, המשתולל שעה לפני צאת הרכבת שלהם, רייך המעמיד פני-גיבור – ואיזה אימה נשקפת מכל הליכותיו.
“היי, ג’ורג' וואַנט’אַ סליפ?”
שניהם מפנים ראשם לעבר הכותל הקודר. האשה – כמו שיור שנשכח על דוכן-תגרים ריק, שיור שידיים רבות כבר החזיקו בו ודחוהו מעליהן. חזרו והמשיכו בדרכם.
“גוד סליפּ. האנדרד פראנק,” שב הקול ונצטרח מן הכותל.
רייך סבב על עמדו. ניצוצות רעים ניצתו בעיניו באור הסגול של כיכר פיגאל.
“מי משלם?” שאל לאיטו. “אני או את?”
האשה נדהמה. רגע לא השיבה ואחרי-כן רקקה בזעם לעברם.
עמוס משך את רייך בזרועו.
“אתה לא בן-אדם,” אמר.
“שמע, אתה אל תטיף לי מוסר,” ניצתה פתאום חמתו של רייך. “פטרונן של זונות פאריס!” אחרי-כן הוסיפו ללכת בשתיקה ברחובות הזרים המתעקלים זה אל תוך זה. ופתאום איזו שדירה שחורה וריקה. ופתאום סילוני אור אדומים, צהובים וכחולים משתלחים מפתחי מסבאות ולשונותיהם לוקקים את הכביש הרטוב. רייך הוא גס-רוח, ציניקן. הנה אפילו עכשיו, שעה לפני צאת הרכבת, עלול הוא לומר לך לחכות לו כאן רגע שעה, עד שיגמור ענייניו עם אשה אחת שתעורר את יצרו. אתה אינך אוהבו, אבל אתה נמשך אליו. הוא חיה רעה – אבל הוא כל-כך אדם, קרוע בתוכו, שבור, אך חכמתו אמת.
“הגיע הזמן שתהיה לאיש, שלא תצעק אוי על כל דבר, כמו בתולה שנדמה לה.”
“או קיי, רייך. בוא נשתה כוס בירה.”
“בירה תשתה אתה, לחישול בתוליך.” שניהם תפסו מקום באחד הבארים. עמוס החזיק כוס בירה לפניו ורייך שתה, כוסית אחר כוסית. “חבל עליך, עמוס. הלילה האחרון שמתבזבז לך על שום דבר. עכשיו תחזור הביתה, תכניס אצבע לפה ותהיה ילד טוב, עד סוף החיים. חבל עליך.”
“אולי חבל לך על עצמך? אולי אתה בכלל – מקנא בי?”
“הו-הו-הו!” סאן רייך, "אני מקנא בך! זה טוב! במה? ב’שיט' הזה, שקיים רק בחלומך, במושבה? שכחת כבר את פרצופם המחורבן של אותם איכרים רוכבי-על-חמורים שבמושבה, אותן בהמות גסות? אבל אני זוכר. אני, חביבי, לא הייתי ילד שם. אני הייתי פועל, אני עבדתי אצלם, עד שלא היה לי יותר כוח לראות את הבאסטארדס האלה וברחתי. לנוטרוּת. לצבא. עשר שנים כבר ככה אני, חביבי… אני אספר לך מה זה השקאה אצל מרימוביץ, בלילה. הוא והמושבה היפה שלו, ששם אין זונות – "
“שם אין זונות. הרקבון של המושבה הוא ריח גן-עדן לעומת סואר-דה-פארי.”
“יש כל מיני זונות, אבל אני אוהב רק סוג אחד, אלה שאומרות לי: אני זונה. אני, חביבי, אוהב לשלם בשביל מה שאני קונה.”
“אני מכיר כל מיני אנשים במושבה.”
"כמו האבא שלך, למשל, מה? אני לא מכיר את האבא שלך. אבל אחד מן השניים – או שאינו כפי שאתה מתאר אותו, ואז הוא בסדר; או שהוא כזה – ואז הוא חמור-עבודה טוב – "
"אתה יש לך נשמה מזוהמת ולשון מזוהמת, רייך, אתה לא מכיר את האבא שלי, אתה לא מכיר את המושבה. בתוכך משהו אכול ורקוב, רייך – "
“אתה חבר שלי, עמוס,” אמר רייך וחיבק את עמוס. “האבא שלך הוא האדם הישר והטהור ביותר בעולם. בוא, נשתה כוס אחת לכבוד האבא שלך.”
י
השיחה עם האב נתלקחה במפתיע. לאיטם היו זוחלים הימים, כשמש הגדולה והמסנוורת שבשמי המושבה. למן היום שהסכים להבריח את הזהב לבלגיה לא רצה עמוס לראות אדם. תירוצים שונים ומשונים מצא לו כדי לדחות הפצרותיהם של חברים-לשעבר ושל קרובי-משפחה לבוא ולבקרם. אפילו דוד, שמאז אותו ערב ראה עצמו חבר שווה לעמוס, בא אליו כמה פעמים כדי לקחתו עמו לתל-אביב ואמר לו כי אותה נערה צהבהבה משתוקקת אליו, אפילו הוא לא נענה. רק מדריגת-הבית נשארה לו, ידידתו לשעות היום הארוכות. וראה, הילדים שתחילה היו סובבים אותו נתרחקו עכשיו ממנו. אולי מפני שהוא עצמו לא פתח ליבו אליהם, אולי מפני מבט-עיניו שנתעכר. ואביו ואימו – כמעט ולא החליפו מלה, לא אמא, היושבת רוב היום בבית, לא אבא, החוזר רק עם ערב, עייף ויגע. ישב עמוס על המדריגה וחיכה שכבר יבוא סוף לחופשה הזו, לארבעת השבועות הארוכים.
באחד מימות השבוע הרביעי, בשעת מנחה, שב אבא מעבודתו וכדרכו נכנס למטבח, הציב סלו, רוקן מלוא ספל-הפח מים, ישב כמה דקות על שרפרף, עד שהחליף קצת כוח ויצא לגינה. נטל מעדר והחל הופך חלקת קרקע, שפיזר עליה גללי-בקר ביום אתמול. עמוס קם והחל מתעסק בחצר, משקה איזו ערוגה, קובע יתד ובלבד שלא יורגש המראה המשונה הזה, שאבא אינו מניח את המעדר מידיו, ואילו הוא יושב על המדריגה כל היום כולו ואינו נוקף אצבעו. פתאום ראה עמוס, כי המעדר נשמט מידי אביו, ראה שפניו נעוו, שאינו יכול לזקוף גבו.
“מה זה, אבא?” נחרד אל אביו.
“שום דבר, שום דבר, זה עובר מהר…”
עובר מהר, משמע לא פעם ראשונה. והאמנם מהר? ממראה-פניו ניכר, שלא כך הוא. עמוס שמע על מחלתם של עובדי הטוריה, על התפקקות חוליותיה של השדירה, שאין קשים מייסוריה. לקח עמוס את זרועו של אביו, כרכה על צווארו, תמך בו והוליכוֹ אט-אט אל החדר. אפילו העלייה בשתי המדריגות היתה קשה על אבא ועמוס הגביהו כמעט בידיו. עזר לו לשכב על הספה, חלץ את נעליו הגדולות וכיסה רגליו בשמיכה. עיני האב היו עצומות, כפותיו היו מונחות, נטולות-חיים, על בטנו. אלה ידי אבא? מכוסות קרום קרני סדוק, ושחור מן השריפה, ששׂרפה אותן השמש. האצבעות קצרות ועבות, דחוקות זו לתחומה של זו. צפורניים קטומות, מפוצלות, מבוקעות. עמוס הניח כפו עליהן, מפני שקול-ליבו לחש לו: של אביך הן, של אביך, ידיים שעיצבו אותן המעדר והאדמה והשמש.
עיני האב הציצו מבעד לשמורות המעופרות.
“מזדקנים, אה?” השתדל לחייך, אבל גילה רק את החלל המכוער בזווית פיו.
ושוב עצם עיניו ושתק. משהו שטרם נאמר נדחק לצאת, ועמוס כבר הצטער על קפיצה שקפץ לקראת אביו וכמעט נכשל ברכוּת יתירה. הסיר ידו.
“אתה – כבר נוסע,” אמר האב.
“כן, אבא.”
“בכלל לא הספקנו לדבר.” לא הספקנו. אמירה נאה. כל הימים חיכה לו, לבנו, שיפתח, שיטה גשר. אבל הוא לא עשה כן. זר התהלך בבית. ואף עתה הוא שותק. שיתענה האב, שיתייסר בתוך-תוכו. הוא לא ייתפס לרגע של חולשה. כל מה שנצבר בליבו אינו יכול להימחות באמירות נאות. כשפקח אביו עיניו בשנית ראה את מבטו הקר, המת של בנו.
“אתה רע, עמוס,” אמר האב. "רע, רע. מלחמה היתה. שנים של פחד, של חרדה. והנה שבת אלינו. חיכינו לך, עמוס… ועכשיו מתהלך אדם זר בבית, כאבל הוא מתהלך, כאילו לא אבא לו, לא מכאן הוא – "
עמוס שמע ולא השיב. כולו היה מרוכז במחשבה אחת – לא לדבר, לא להיגרר. להרפות מהם. עוד ימים אחדים. עוד ימים אחדים. אני לא אגיע לכך, שבני יישב ליד מיטתי… לי תימצא דרך, לי לא יהיו ידים כאלה.
“אני יודע,” אמר האב. קולו היה רם יותר. הגביה גופו ונשען על כפות-ידיו, מטה פניו אל פני בנו, הפנים הלא-מגולחים, המיוּזעים. מבעד לחלון הגבוה, גבהה וניגרה האפילה. עצבוּת של טרם-לילה, של היום החם הכלה ועובר מן העולם בלי קול אחד. “אני יודע את האמת,” אמר האב. "וזה פשוט מאוד. פתאום אתה מתבייש בנו… אוה, כן… פרח הגוזל שלנו מן הקן וכשחזר אינו בן, אלא עוף טורף. עוף בודד ושתקן… מה לך ולאמא שלך, ולאבא שלך. הלוא רק פועל הוא. כסף אין לו. את צריפו מכר – "
“זה לא זה,” שיסעהו עמוס, מפני שנבהל מדיבורו של אביו.
“זהו. זה השורש. ואולי גם זה: אבא ואמא מזדקנים. מהר מדי הם מזדקנים. ופתאום תירתם גם אתה לעבודה, לשנים ארוכות. למעננו… אל תחשוש, עמוס. הנה בזמן האחרון עובדים אנחנו. גם אמא קצת. כל חובותינו שולמו. אפילו קצת כסף שמור עמנו.”
“זה לא זה.”
“אלא מה זה? מה זה שאינך עוד בן אצלנו? על מה אתה יושב שבעה?”
"אני אגיד לך מה, אבא. לא איכפת לי לעבוד. איכפת לי להיות חמור-עבודה. איכפת לי שירכבו עלי ואני אצעק: דיוֹ! דיוֹ!.. איכפת לי, שכל חיי יעברו על לא כלום, על מלחמה לדירה יפה, שלא אגיע אליה לעולם, למיטה חדשה, למטבח יפה, למערכת שיניים-תותבות, לקצת כבוד – "
“ואנחנו חמורים, אה? חמורים?” האב עקר מלוא גופו הכבד מן הספה ופנה אל החלון. עמד מול העצים הזקנים שגבהו באפילה, מול האורות שנצנצו במושבה. "אנחנו חמורים? אנחנו לא יודעים בשביל מה אנחנו עובדים, אה? ומי בנה את כל זה? מי? אני. ואמא. וכל האנשים האלה, שאתה מתבייש בהם, שאתה חושב שאינם יודעים בשביל מה הם חיים בעולם, אנחנו בנינו. אנחנו. בשביל זה אנחנו חיים. זה השיכון שלנו, זה הכבוד שלנו – "
“בשביל מי בניתם את כל זה?”
“בשבילנו. בשבילך.”
“בשביל אדון סימקין. בשביל שיהיה להם סאלון כחול, שיהיה להם פסנתר. ואתה – אפילו את הצריף שלך לא יכלו לעזור לך להחזיק.”
"לא זה מה שחשוב. אתה לא מבין את העיקר – "
“העיקר הוא, שאתם תקועים עמוק באדמה,” פרץ פתאום עמוס והתיז בגסות את כל מה שהיה מונח על ליבו. “באדמה!.. אילו חיים הם? מה יצא לך מעשרים-וחמש שנות עבודה, מכל השנים הטובות? שום דבר. דרעק!”
“שתוק!” אפילה גמורה, שצלם-דמותו של האב אבד בה. היה חם מאוד. ריח של שיטה בא בחלון הפתוח. ריח של אוקאליפטים. עמוס מתמלא איזו תשוקה נוראה לרוץ, לצחוק, לומר לאביו, כי הבל, הבל הדברים שהם מטיחים פה, כי אביו עייף ועלוב, ואילו הוא צעיר, צעיר ובריא, ולעזאזל! אבל הוא לא זע. לא עשה דבר לפייסו. אדרבה, איזו עיקשות, שהוא יודע שעקשות היא, מצמדת איבריו. שיידע, שיידע, את כל האמת כולה, אחת ולתמיד.
“וכך אתה רואה את אביך…” קונן האב אט-אט. “כך חייו בעיניך. אני לא הייתי בעולם הגדול, אני באתי לכאן מעיירה קטנה, עיירה קטנה בפולין. וגם חכם גדול אינני, אבל ידעתי שאני צריך לבוא לכאן ולחיות כאן. בשביל זה אני כאן. ואת זה עשיתי. שומע אתה?” קולו נתגבר והיה לזעקה, כאילו כדי להחריש את כל הקולות האחרים “את זה עשיתי. את זה עשיתי”.
כהר גבה אביו ממולו, בחשיכה. בליבו חייך עמוס, לעג, בז; את זה עשית, אה? את זה?.. צעק אל אלוהיך, קרא בקול גדול, אולי ישן הוא וייקץ… אבל הוא שתק. זה מול זה עמדו בחשיכה ורק השעון-המעורר תיקתק בכוח רב יותר, במהירות רבה יותר מעל לארון.
ופתאום נפתחה הדלת והועלה אור. האם נכנסה. עכשיו ראה עמוס את פני אביו שהאפירו, שדמם ניטל. שוב דימה עמוס, כי הוא מתרוקן מתוך גופו השוק מטה מטה, מבקש הוא לרוץ לקראת אביו ואינו יכול, מפני שהוא שמח למראה הזה. עקר ממקומו ופנה לצאת מן החדר.
“עמוד, עמוס,” ניחר קולו הזקן של האב.
“מה יש?”
“מה קרה כאן?” אמרה האם הנבהלת. “אתה נראה חולה כל-כך,” אמרה לאב.
“יבוא יום,” אמר האב לבנו. “יבוא יום וגם אתה תעמוד כך, מול בנך. אבל אתה תהיה ריק, ריק, דל מאוד, דל ממני. אדם שאינו אוהב את בית-אביו, שמתבייש באביו, אין לו כלום בחייו. רק השנאה היא שלו, שנאה שחורה, לכול. זו מנת-חלקך.”
“לך, עמוס, לך קצת. אני לא יודעת מה קרה כאן, מה עשית לאבא…” האם הדפה אותו בידיה התפוחות, אבל לא זז ממקומו, וגבו אל אביו.
"יותר מזה. אני אומר לך, בפירוש: אני טוב ממך. גדול ממך. אחד כמוך לא היה נמצא בו שום כוח לעשות מה שעשיתי אני, לקום ללכת לעולם חדש, לעבוד כך, כמו חמור, כמו חמור… אפילו את סיבת לכתך לצבא אינני מבין. עכשיו אפילו זה לא מובן לי… וכשתשוב, מה תעשה כשתשוב? מה הם חלומותיך? מה אתה מחפש? מה אתה רוצה להיות בעולם – "
“אני רוצה לחיות.”
“מה זה – לחיות?”
“כמו בן-אדם.”
“מה זה בן-אדם?.. דבר קטן – להיות בן אדם! אתה רחוק מאוד מזה.”
עכשיו שמע את בטחונו של אביו בעצמו, את כל התגדלותו על בנו, ומתוך כך נדחף לפגוע, להשפיל: “בן-אדם זה לא להיות אסיר-תודה לסימקינים, בן-אדם זה לחיות טוב, דירה הגונה ועבודה טובה וכסף. אני אלמד אותך משהו. בעולם יש רק שני דברים – " וברגע ההוא קטע דבריו מפני ששמע את קולו של רייך, שלימד אותו את התורה הזאת – יש שני דברים: “זה” – וצילצל במטבעות שבכיסיו, ו”זה" – וקימץ אגרופו.
"יש רק דבר אחד בעולם, אבל אתה חסר אותו – "
“מה, למשל?”
"אדם שמסוגל לומר על עשרים וחמש שנים מחיי אביו, על ליבו של אביו, שזה דרעק – " האב לא המשיך, עמוס שמע את הדמעות גואות ועולות ומטביעות את דבריו וכדי לא לראותו בכך ניתק עצמו, כמעט בריצה, מדמעות אביו, מן החיים הנאבקים על כבודם. אולי גם מדמעות עצמו.
יא
הזמר האחרון, שהושר בקרון, היה “מאמא סונטאנטא פאֶליצ’אֶ”. אותו חייל שפתח פיו בשיר ברגע שזזה הרכבת מתחנת רחובות, הוא ששר גם שיר אחרון זה. תוכניתו נפתחה ב“הגדודנים בחוד חודי הכידונים”. תחילה שר לבדו, בתוקף, בעקשנות. האחרים, מצב-רוחם לא היה רונן. אבל הנה נתלווה אליו אחד, במלמול, ושני פרץ ושר שתים שלוש שורות בקול-תרועה, וכבר היתה מקהלה שלמה. מיעוטם שרו אותה מנגינה ממש, רובם הקיפוה, סחור-סחור, הרקיעו מעליה או צללו תחתיה. לכבוד מי שרו – לשמח את ליבם של קרוביהם וידידיהם, שעמדו על הרציף ונפנפו בידיהם לשלום. בראשונה היו הם פנים של אבות, של נשים, של ילדים, של חברות, ולסוף חבורה רחוקה ומטושטשת בבגדי קיץ צבעוניים, ופתאום מגע אחרון, עיקולה של המסילה ופרדס מכסה הכול.
לא סיים אותו חייל את ה“גדודנים” וכבר – בנשימה אחת – פתח ב“איה”. הוא צועק וחברים צועקים אחריו “א–י–ה, א–י–ה א–י!” וממנו ל“טיטוס, טיטוס, לו אתה ראי–י–ת!” הרגשת שליחוּת פעמה באותו חייל והוא לא חדל לרומם מפינתו את רוח חבריו. האנגלים שבקרון היו מרטנים ברוגז ובתמיהה על שמחת-החג המשונה של הפלשתינאים הללו היוצאים מגבולות ארצם, ואחד החיילים, מאלה הרגישים למראית-פניהם של החיילים האנגלים, ניסה להסותו: “על מי אתה מבקש לעשות רושם של גיבור…” אבל הוא לא חדל, עד שכילה את כל השירון, שהיה רשום בזכרונו. בינתיים ניחר גרונו והצריד קולו וחברים-לזמרה נפלו בזה אחר זה. המעשיים שבהם קבעו עצמם קביעה אחרונה על ספסלי-העץ. והארץ גופה, זו שלה שרו את השירה הזאת, היתה ניגרת ובורחת צפונה. לשם נחפזו הברושים האפורים העומדים חומה לפרדסי הדרום, לשם רצו הדרכים, הבתים, הקמפּים, האוקאליפטים הצומחים מן החול. ארץ החול באה לקראתם. הערב נפרש על חולות חופי-סיני, שנסתלסלו להם בהרחבה מתחת לכיפת-השמים כאגדה מזרחית. הרי זו נסיעה רביעית להם בחולות הללו. אולי נתייגעו החיילים, ואולי נסך בהם הירח הכחול עצבוּת, פשטו רגליהם והניחום לבין היושבים על הספסל שממול, כדרך שמשלבים אצבעות יד אחת בשנייה. עכשיו היה פשוט ועצוב. עצב שצריך שתיקה. הזמר הנלהב שבפינת-הקרון נבהל מן השתיקה המנצחת ובשארית-קולו פתח ב“מאמא סונטאנטה פאליצ’א”, אבל הפעם נפל בנופלים ולא זכרו לו חבריו חסד כל השעות.
“דחילק, סתום את הג’ורה.”
“נמאסת עלינו.”
“בינג קרוסבי נהייה לנו, בינג קרוסבי.”
“מדוע אתם מתרגזים, חברה?” תמה אותו זמר בעל מצפון. “עצוב קצת על הלב, אז מתחשק לשיר מעט.”
“יאללה, עוד תספיק לשיר!.. עוד תשיר ותשיר עד שתזכה לנסוע שוב פעם ברכבת הזו, הביתה.”
החוש הפסיכולוגי הדק שעוררוֹ לפצוח-בשיר בתחנת הרכבת של רחובות אמר לו, כי הגיעה השעה לחדול. הוא שקע בפינתו, פניו בחלון, עיניו במידבר החול היפה.
עכשיו חש כל אחד את עצמו, נוכח, כי נסיעה זו עובדה היא. בשעה זו של התפרדות ליחידים, שוב ראה עמוס את עצמו, את רייך, את מזרחי ואת בני. שוב עלה הבוקר, אתמול, כששב למחנה, מן החופשה הארוכה. תחילה פסע ברגל בוטחת, בראש זקוף, כמו לא-כלום. אבל הדרך משער המחנה ועד למשרד דרך ארוכה היא ולכל אורכה פזורים חיילים, הם וצרורותיהם. אלה באים ואלה יוצאים. רבו היוצאים היום. עוד מעט יהיה מיפקד, תהיה בדיקה רפואית, לראות אם לא הבאת עמך איזו מחלת-מין מן הבית, חה–חה… ואחר-כך נוסעים – אלכסנדריה; ומשם אלה לאיטליה ואלה לטוּלון, בלגיה, הולאנד. והנה מכרים נושנים בין החיילים הרבים: אחד שהיית עמו בבית-חולים, אחד שחיפשת טרמפּ בחברתו. והכל דעתם זחוחה עליהם וברכות ארוכות בפיהם.
“אהלן, עמוס! בוא הנה, נבילה… איך היה החופש?”
“ימח שמך, ממזר, איך היתה החתיכה…”
עמוס היה מחייך, כאילו כפאוֹ שד. מימיו לא חשב תחילה על כל מלה שהוא אומר, כבשעות אלו. מימיו לא היו עיניו מושפלות כל-כך. וכאן, דומה יודע כל אחד מה נפל בעשרים-ושמונת הימים האלה. אתה חושש מפני שיחה עמהם, אתה ירא שמא תבוא מייד השאלה, והנך תר אחר פינת-סתר. רוצה אתה להיות כבר מעבר לכל זה, שיהא הכול עשוי וגמור. אילו מצאת כאן עוד זוג עיניים אחד שסודן הוא כסודך, שיידעו לספר על השתלשלות דומה לזו שהשתלשלו עשרים-ושמונת ימי חופשתך, עד לישיבה שישבת לשולחנו של המבריח, שהיה מערם את לירות הזהב הקטנות עמודות עמודות. שלוש מאות מלכים. בנחת קובע הוא אותן בתאים העשויים לכך באיזור הבד. מצחיק: איזור זה מראהו כמראה חגורת הכדורים החובקת מותניך זה חמש שנים. “הנה, זה הכול, אדון גליקמן, פשוט מאוד…” ואולי רק עיניך מגלות קלונך?… לעזאזל, מה קלון הוא זה? רק פינת-סתר. רק לא לראות אדם. רק לא לראות את עיניו העשנות של רייך.
והרי הקאנטינה, ששולחנותיה רבועים, ירוקים וריצפתה זרוייה כולה סיגריות מעוכות ועטיפות של ביסקוויט וריח של בירה. תמרות-עשן. מאין מקום יושבים חיילים על הריצפה, לאורך הקירות ובקבוק בירה בין רגליהם.
“למי אנחנו שותים, ילד?” זה רייך שמושך אותך אליו.
“הנח לי.”
“לא יפה להיות עצוב. אמא תחכה לך… שתית הרבה חלב?” הרי צחוקו. והרי שיניו הצהובות. דומה, שמעולם לא היה עליז כל-כך, כאילו יודע הוא את סודך ושמח, שכך עלה לך. הנה עכשיו יושב הוא על הספסל ממוּלך, גופו מעוקם והוא מטלטל עם כל תנודה של הקרון. ועדיין משוך חיוך זה על פניו הקמוטים, האכולים.
“אתה שומע, עמוס,” אמר רייך לפתע. ורק אז פתח עיניו. הוא אינו ישן, הכלב. “היה – לי – חופש! מלך! חצי הארץ עברתי. ביקרתי חברים ותיקים. כל מיני. מה אגיד לך – אני כבר לא אשתנה, מה שהיה היה. אבל – יותר מדי צחקתי, יותר מדי ביטלתי את כולם. ואתה, עמוס, אל תתלה עיניך בי ואל תלמד ממני. אתה שומע, ייכנס בך הרוח, עמוס. האנשים האלה, שמאמינים במשהו, שמאמינים בשטויות, בדברי-שקר, שמאמינים –” הוא צחק, תקע ידו לתוך כיס מכנסיו ומשך משם סיגריה יחידה, שנתמעכה בדרכה אל פיו. “לא חשוב, זה הכול שיט…”
עמוס האזין, דרוך, נכון לקרב. הוא לא השיג את תכלית דברו של רייך. האם חמד לו לצון, מבקש לשטות בו, או אולי… משום מה נשמעים דברים כדברי-אמת.
“מדוע אתה שותק?” אמר רייך, הסיגריה מעשנת בפיו ועיניו עצומות. “אז למי אנחנו שותים? לחייך – לחיי ארץ-ישראל הצעירה?”
“לחיים של החתיכות שלנו, שמשתגעות כבר לרגע שנשוב.” מזרחי הוא שפרץ אל השולחן, מזרחי ובני אחריו. סוף השיחה.
עכשיו עלה אבק מן המידבר. עלום הוא, לא נראה, רך, מונח הוא על שפתיך, מיבש את נחיריך, פריר ומתוק. ואולי לא אבק אלא ריח ישן של מק-דיזלים גדולים, שבהם עוברים אתה וחבריך דרכים עקלקלות, בארץ נכרייה, אל אי-מקום שהוא חזית, חזית-המלחמה… מה זה? במה מיוחדת היא מכל כברות-הקרקע בעולם? במה. ריח המכוניות, ריח השנים, ריח הנערים המסיעים עצמם לעולה ואינם חלים –
פתע שיסע הקטר בגערה את הלילה הצונן, כחמור זה. נשם ונשף הקטר, נשם וטלטל את הרכבת כולה טלטלה אחת גדולה, החיש מהלכו, האיטוֹ, עד שנמלך בדעתו ועמד. פתע לא היה עוד שקשוקם של גלגלי הרכבת. פרימוס כבה. לשקט אין גבול. יושב הקרון ניזועו משנתם, חככו עין באצבע, פיהקו בקולי-קולות, הטיחו חרפות באיזו ישות נעלמה ומצמצו כלפי האור המבליח מן התקרה הקמורה, המזוהמת.
“מה הענינים?” אמר רייך, תקע ידו לתוך כיס מכנסיו ומשך משם סיגריה יחידה, שנתמעכה בדרכה אל פיו. “איפה אנחנו?”
“ביקורת גבול,” פירש פלוני. “משטרה צבאית.”
יב
“אני הייתי מסתפק בחצי-שויים של הדברים המוברחים ברכבת הזו,” אמר רייך.
“מדוע אתה חושב שמבריחים כאן דברים?” שאל עמוס. הוא נשען אל מסעד העץ של מושבו וחייך לעומת רייך. מן השפה ולחוץ היה – אני שקט. אני איני חושש מפני המשטרה. אני, עמוס התמים; אלא שבתוכו-תוכו, באותו מקום סמוי שהוא הלב, או הכליות, או הקרביים, חילחל רגש מוזר, חדש: אתה – נגד. לא נגד המשטרה. נגד משהו אחר. אולי אפילו נגד רייך.
“למה שלא יבריחו? חמור מי שאינו מנצל הזדמנות כזו – נסיעה לאירופה ארבעים-ושש.”
“גם אתה?”
“אני – לצערי אין לי מה להבריח ואיש לא הציע לי כלום.”
“ואילו הציעו?”
“הלוואי.”
“בלי שום פקפוק?”
“איזה פקפוק?”
“אפילו מבריח לא איכפת לך להיות?”
“איכפת לי שאינני. חביבי,” הוסיף לפתע, כדרך שהוא אוהב לפעמים, בלשון הגזמה. “אתה למשל, שום דבר לא היה מחשל את אופייך כמו איזה מעשה-הברחה.”
"בנאאפי אמרת לי דברים אחרים – "
“בנאאפי קשקשתי.”
“תאר לך, שיש לי חגורת זהב על הבטן.”
"אתה, חה-חה… אתה? לא-יוצלח שכמוך – "
“ואילו הוכחתי לך?” רייך אינו מעלה על דעתו, לעזאזל. אתה, אתה לא-כלום בעיניו.
“הראה,” צחק רייך ושלח ידו לחגורתו של עמוס, כמבקש לערוך חיפוש.
בפתח הקרון הופיעו שני אנשי המשטרה הצבאית. עמוס הדף את רייך מעליו, נבהל.
“שב בשקט. הם נכנסים.”
השניים עמדו בפתח, גבוהים, מתוחים, נזעמים ואימתניים מתחת לכובעיהם האדומים, שמצחיותיהם מגיעות עד לחטמם.
“לפתוח את החבילות. כולכם. מהר. מהר.”
תיכף להופעתם נשתנתה האווירה. הכול ידעו, כי החיפוש מכוּון בעיקרו לחיילים הארצישראליים. הבריטים שבקרון חייכו בהנאה, ואילו הארצישראליים נסתמרו, זעופים וקודרים. הרי זו שעה שמשיבים אותך למקומך. אתה לובש מדים, אתה חייל בריטי, נמנה על השררה, שאת מדיה אתה לובש ואת מלחמתה אתה נלחם. אבל עכשיו אומרים לך: דע את מקומך. פעולת-שיגרה זו, ביקורת גבולות, מקבלת משמעוּת, חדשה, קשה. בן-רגע מתגבשים יושבי-הקרון לתא של חיים לאומיים סוערים.
“אינעל אורדום!” רטן מזרחי. “מצווה לשחוט אותם, בסכין.”
“באסטארדס,” ירה רייך אמרתו, אנגלית דווקא, שתפגע אוזנם של השוטרים הקרבים. “אין דבר, יבוא יומכם.”
“בחייכם, חברה,” חינן עמוס, כמו על-כורחו. “שבו בשקט.”
“מה יש, מדוע לשתוק? אנחנו נלחמים למען הדימוקרטיה!” אמר רייך בקול גדול. ולפתע לחש, כממתיק-סוד: “או אולי באמת יש לך משהו?”
עמוס צחק ורייך אחריו. בתוך כך כבר הגיעו השוטרים למקום-שבתם של הארבעה. רייך הגביה עיניו והפטיר בלגלוג: “זה האיש,” והצביע על עמוס. “מבריח מומחה. בעצמו הודה: חשיש, זהב, תותחי-שדה.”
עורו של עמוס נעשה חידודין-חידודין. צמרמורת-ממש סמררה את כל גופו. השוטר ההולך בראש, סמל, שעבר מספסל לספסל, עושה דרכו בתוך איבה אילמת, מעובה, חייך מעט, כמבין את ההלצה, אלא שהוסיף עליה הלצה משלו, הלצת-שוטרים. בכליו של עמוס לא פשפש, ולעומת זאת נטפל לרייך. הפך את שק-חפציו ותרמילו והוציא כל מה שהיה בתוכם. רייך עמד לידו, מעמיד פני מצפצף על העולם. אבל עמוס ראה את עיניו הדלוחות של רייך, את אצבעותיו החומות, שהוא פורך אותן בעצבנות. בכל רגע עלול הוא לפרוץ – ואז מי ישור סופה של התגרה שתתגלגל. עליך לברוח מקטטה כמו מפני האש. אבל כאן ברור, שאין השוטר מתכוון אלא להתגרות בהם, להעמידם בנסיון, להוכיח כי רמה ידו. כל הקרון צופה, מחכה להתפוצצות. השוטר נפנה אל רייך – פשט ידו, כדי למשש את גופו.
“סלק ידיך,” אמר רייך בשקט. פניו היו לבנים ואגרופיו קמוצים.
“אני זכאי לבדוק את גופך,” אמר השוטר וחזר להתעסק בגופו של רייך.
רייך הגביה ידו לאטו ואמר, והכל עוצרים נשימתם:
"סלק ידיך, אתה, אנגלי – "
ובאותו רגע נרתע רייך לאחור ופניו נתעוו. הוא סבב וקרא, נרגז אל עמוס:
“מה יש?”
“הנח לו, רייך. אני מתחנן לפניך. הנח לו לסיים את החיפוש ולהסתלק מכאן.”
מבטו של רייך נשתהה על עמוס. רטט מוזר וגוון לא-מוּכר היה בעיני רייך. לא תמיהה, לא אות-של-הבנה. לא, משהו שונה לגמרי. הוא לא השמיע הגה וחזר אל השוטר ואמר, כמי שמתרגם מלשון ללשון.
“הצדק עם חברי. הוא אומר שבעל לאשה ואב לילדים אני, ושעלי להיזהר יותר. הוא אומר, שאתה ממלא את תפקידך, וזה הכול. סלח לי.”
מפי איש אחר יצאו הדברים האלה. השוטר מדדוֹ מלוא אורכו, כאילו נסתרה דעתו של רייך. אולי אפילו השיג מה אירע כאן, אלא שגמר בדעתו להניח לקרון זה, שרובו ארצישראלים.
“היזהר לך, חייל,” פסק פסוקו. “מחיר כבד עלול אתה לשלם על שחצנותך.” ויצא בראש מורם, הוא וחברו אחריו.
יושבי-הקרון נדהמו, התדהמה פינתה מקומה לבושה, אך רק רייך לבדו לא שם ליבו לאיש, אף לא לעמוס. ארז חפציו בשלווה ובלי-הגה וחזר לשבת במקומו, עיניו במידבר הגדול, בדקלים ובאוקאליפטים המועטים, שהם התחנה.
כלום ראו היושבים בקרון איך בעט ברגלו של רייך – דבר זה לא ברור היה לעמוס. אילו ראו, בוודאי לא היו תמהים על מהפך זה בהתנהגותו של רייך. ובכל זאת לא יכול היה להרים עיניו. ואולי לא מפני הקרון, אלא מפני רייך. שוב היתה הרכבת מתגלגלת לקנטארה, לסואץ, למצריים. בוכנות הקטר היו מכות על שדרתו, מכות ומרוצצות. איזור-הבד היה כרוך לבטנו כנחש-בריח. עכשיו עמד במיבחן. עכשיו עבר גבול ראשון. עכשיו הוא מבריח ממש. שוב אינו נעלה על רייך, היושב ופניו מוסבות ממנו. רייך ישתוק גם להלן. ואם לא ישתוק, לא תדע מה חושב הוא בליבו. רייך, אף בחלומו לא ראה אותך מבריח. ואולי יותר מזה, ואולי בתוך תוכו רצה שלא תהיה כזה? אולי לא לקלקל את מידותיך רצה, אלא להעמידך בנסיון בכל פעם מחדש, להינות מתומתך? אולי מפני כך לוטש הוא לשונו בכל שיחה עמך? ואולי לא רק רייך לבדו, אלא גם מזרחי וגם בני רוצים בלבם שתשאר עמוס, עמוס הנלעג שלהם?
עמוס קם ממקומו, פסח על רגלי הישנים ויצא מן הקרון. היו רק ארץ ושמיים. לא יישוב, לא אור, לא עץ, לא כלום. רק החול המתגבע, רק האבק העולה מתחת לרכבת המתגלגלת. ירח לבן וחול תכול. איזה מסתורין גדולים. גלגלי-הפלדה שוקקים כנהר חומר, הרכבת שועטת אל תוך המדבר ויורה זיקים אדומים. ריח הפחם הנשרף. ריח החול. ריח הירח הלבן. הכול חותר ומבקש פתרון. אבל הרכבת פורצת אל תוך המרחבים, מבתקת אותם, פולחת אותם ומניחה אותם אחריה תמימים כשהיו.
ישב על הריצפה ורגליו משתלשלות למטה, אל המדריגה. הרוח לקקה את רגליו וכולו נתקף ערגה לדבר, שלא ישיגנו עוד לעולם. למעשה שלא יוכל עוד לעשותו. עד החטא הראשון הנך אחד ומן החטא הנך אחר ואין דרך חזרה. החטא. החטא. מאמין אתה בחטאים. מאמין אתה. מאמין. כאבא. בשום דבר לא. שום דבר. אך מאמין. מאמין. החטא הוא היום, השמש הבוערת, האמת העירומה. האמונה היא הלילה, הירח, הכיסוי, מישחק הקיים והמדומה. גבעות-החול היו מתנצנצות כצדפים שנשחקו. אט אט נשחקו, מדור אל דור, מעידן לעידן, להיות גבעות מסתלסלות בלילה. עכשיו שייך אתה לממלכת היום, לממלכת האור המבריח כל סוד, המצמית כל לב. אבל הלילה הוא מישחק. במישחק מותר לשכוח את הכול, לבכות מעוצם יופיו של המישחק. עמוס תחב כפו מתחת למעיל, מתחת לחולצה. אצבעותיו משמשו בחגורה. משך והוציא שני מלכים. זעירים היו, מטבעות מישחק, לא כלום. האוסטראלים המשחקים במטבעות על הטיילת. מעלה מטה. עץ או פלסטיין. הוא הטיל מטבע אחת, בהכאת-הבוהן. קו אור ניצת ונמחק על-ידי הרכבת הנחפזת. הטיל את השנייה. עוד קו-אור ניצת וכבה. הנה, זה המידבר, כל היורד למידבר לא תשזפנו עוד עין. ניצוץ מתלהט וכבה. כילדוּת הנלכדת פתאום באפס-רגע. ניצוצות ניצוצות התיז הירח המלא. טוב לשחק כך לבד, בערב, והרגליים משתלשלות להן מן הרכבת. מטבע אחר מטבע. שלוש מאות מלכים זרועים בדרך אל-עריש קנטרה. החגורה נתרוקנה. משכה מגופו והתבונן בה. חגורת בד חזק, בד פשוט. חגורה טובה. אולי ישתמש בה אחד הבידואים הנודדים עם המסילה.
משקם ופנה לשוב לקרון דימה לראות צל חומק. נכנס פנימה. אור צהוב היה שפוך על הכתלים המזוהמים, על הצרורות, על החיילים המנמנמים. אולי לא ראה צל. רק דמיונו ראה צל חומק. אט אט פסח על רגלי חבריו וחזר למקומו.
אחרי שעצם עיניו, ואולי אחרי שכבר נרדם, חש מגע אצבעות הלופתות את כפו. עמוס לא זז ולא פקח עיניו. רק הפך כפו ואצבעותיו חבקו את הכף המושטת לו. אצבעותיה, חש היו חומות מעשן.
“הנה, זהו!” קרא. כל גופו נטה לפנים ונדרך, כצייד שהריח את טרפו. ידידו נרעד ונעצר גם הוא, מופתע. עיניו חיפשו את הגורם להתפרצות-פתאום זו, שעצמתה היתה רבה דווקא משום שכל הזמן קלחה לה השיחה בנחת, כמי השילוח. אך עיניו לא מצאו כלום. הרחוב נהר אל מול פניהם באלפי האנשים, בטורי המכוניות המריחות זו את אחוריה של זו, ככלבים יתומים, ברטט-האוויר מעל לאספאלט הלוהט. שום דבר מיוחד. “מה – זהו?” שאל הידיד, וחייך מעט. עכשיו הביט בפני ידידו, הפנים החיוורים תמיד, כשל אדם שקם זה עתה מחוליו. נחיריו רטטו, וסביב להם היו טבעות לבנות, לבנות מלחייו. “משונה,” אמר, כתמה על עצמו. והם הלכו הלאה, במעלה רחוב המלך ג’ורג'. ידידו חיכה, לא דחק עליו, מפני שהוא כבר יודע, שמעצמו ידבר, ששוב פורץ אחד הזכרונות לצאת. אחר כל השנים שעברו עודנו מלא בהם, וחי אותם.
“זה היה שום דבר,” חייך. “ריח. סתם – ריח של בושם, בושם זול.” ידידו היטיב להכיר את חיוכי-ההתנצלוּת הללו, שבאים רק כדי לשמש משקל-נגד לרגישותו המופלגת ולחשש שמא ילגלגו לו ידידיו. "אתה לא הרחת כל ריח, מה?.. בעצם, גם אילו היכה הריח את נחיריך לא היית מבחין. מין בושם מתוק, מבחיל. אבל – "
ידידו כרה את אוזנו.
“משונה. משונה אלו דברים קטנים ופחותי-ערך משמרים אנחנו בזכרוננו מכל הערים החריבות שעברנו בהן, מכל ניוול-האדם, מכל המוות. וודאי, אני יכול לספר על הכול. אני יכול לומר לך: הייתי בים הצפוני. אבל לשאת אתי את צבעו המסויים, שהוא אחר מצבע הים שלנו, הגלים, ריח החול – זהו משהו אחר. והריח – איך להסביר את זה?.. ריח הוא היפוכו של המוצק, של הקיים, אלו פרודות הנמלטות מהחומר. נכון?.. אבל, דווקא הריח. הריח הזה נמלט מתוך החומר שלו ודבק בי, מצא שוב מנוחה בתוך החומר שלי. מצא לו בית – כמו כינם. הוא היה עמי בחדר, ליווה אותי לרחוב, מלא את שמיכותי. בעיקר את השמיכות. בלילה, כשהייתי תוקע את ראשי לתוכן, כדי להינצל מן הקור שבבית-המלון העצום, הפרוץ לכל רוח, היה הריח ממלא את אפי, גדוש ומתוק עד בחילה. הייתי הופך את השמיכות – תחתונה למעלה ועליונה למטה, קצה שליד הפנים מוריד לרגליים ושל רגליים – לפנים, אבל ללא הועיל. חודשים, חודשים ארוכים עברו עד שהתנדף הריח מהשמיכות. אבל אז כבר הייתי מלא בו כל-כך, עד שלא יכולתי עוד להשתחרר ממנו. וגם עכשיו, כשאני מריחו לפתע, במקומות ובשעות הבלתי-צפויים ביותר, אינני יודע אם עברה כאן נערה המשתמשת בבושם הזה, או שמתוך גופי נמלטות פרודותיו –”
“באמת,” חייך והניע ידו בביטול, כאילו אמר: סיפור לא חשוב ולא מעניין, כאילו חיכה לשמוע דבר זה מפי ידידו. אבל ידידו שתק והמתין לסיפור.
“לפנינו,” סיפר. “לפנינו השתרע הים הצפוני. ציפינו לראותו חומר, מכה גלים גדולים, אפלים. ואולם הוא היה שקט, תכול מאוד. גלים קלים, ירקרקים, החליקו ונסעו אל החוף, מתכדרים ומקפצים כחתול המשתעשע בסליל צמר. אגב,” הוסיף ואמר, דולה זכרון מתוך זכרון, "ההמשלה לחתול נולדה באותה שעה, כאשר ראיתי לראשונה את הים. ברגע שקפצנו מתוך המכונית הנחנו את הקורפוראל שלנו בחברת הסארג’נט האנגלי, נציג היחידה שבאנו להחליפה, ורצנו לראות את החומה האטלאנטית. משמעוּת כבדה, מראה של מצודה, עלו עם צירוף מלים זה, שנישא הרבה על שפתי האנשים בימי מלחמת-העולם, החומה שביקשה לכלוא את אירופה. החול הדק, הלבן, שימים רבים לא רחצה בו רגל אדם יחפה, החול הזה הצמיח עמודי-ברזל שחורים. שורות-שורות ניצבו עמודי הברזל, לכל מלוא העין. השורה הקרובה ביותר הגיעה עד לרגלי גבעת-החול, שעליה עמדנו, והרחוקה עמדה בתוך הים. ראשים שחורים של עמודי-ברזל הציצו ונעלמו בין הגלים, כראשיהם של מתרחצים. ארבעה חודשים כבר עברו מיום שנסתיימה המלחמה, אבל המראה הזה, מראה לגיון העמודים הנמשך לאורך החוף, רחוק-רחוק, היה מוזר, אם לא אומר מפחיד, היה כאילו כאן עמד הזמן מלכת, כאילו כאן קיימת המלחמה. ממש לרגלינו, בשיפולי גבעות-החול, התרומם קיר בטון גבוה, שיפועי, שצריחים מזוּותים נזדקרו מתוכו, לעבר הים, במרחקים קבועים. והכול דומם מאוד, קופא –
“למעלה,” המשיך, אחר שנשם נשימה ושינה את גון-קולו, "למעלה ישבו המנוצחים, במחנה שעשו לעצמם לימים אחרים. אותו מקום, אותו מחנה, אותם אנשים. ורק שבשערים וסביב לגדרות-התיל שלהם שמרנו אנחנו את הארץ מפניהם. מאחור – כלפי מזרח, או כלפי דרום, באמת אינני זוכר עכשיו איך נמשך החוף באותו מקום – מאחור נמשכו מישורים מעשי ידי אוּמן, שולחן-ענק, גוני-גוונים של ירוק, שדות רבועים ושדירות ארוכות ורצועות-המים מתנצנצות בתעלות כגגות-הפח אצלנו. אפילו טחנות-הרוח הציוריות כל-כך. קינאתי בארץ הזאת בכל ליבי, ורק גבעות החול שעליהן עמדנו, הסייפנים הדקים שצמחו מתוכן בדלילות, שימחו מעט את לבי.
“אגב,” אמר. "בעצם רציתי רק לספר לך על הריח הזה, על הבושם הזה, אבל אין רע, עיטרתי לך עיטור של רקע, של נוף, של זמן, של הלך-נפש, או – " אך הוא לא השלים את המשפט, הניחוֹ תלוי ומרטט ואמר, כאילו בלי קשר ובנעימה עניינית ביותר: "את חפצינו השלכנו על רצפת-הבטון של הבוּנקר הגדול. בית המשמר שלנו. חלל הבונקר היה צונן ומלא ריח של טחב. נוריות-חשמל מסורגות היו קבועות בתקרה. תיבת-מתכת צבועה ירוק ניצבה בפינת הבונקר ועליה כתובת גרמנית, זכר לבעלים הקודמים של המקום. עד שפיתחנו את צרורותינו והצענו לעצמנו איש איש את משכבו על רצפת הבונקר, סיים הקורפוראל את ענייניו ונכנס. “יש לנו חברה כאן,” אמר והיה איזה חיוך לא-טוב בזוויות שפתיו. “איזה חברה?” הגבהנו ראשינו מהחבילות. “תגשו ותראו. בצריף.” מעבר לכביש, מול הבונקר, עמד צריף קטן שחור, שמשמש חדר-אוכל לכיתת-המשמר. אני ועוד חבר לא התאפקנו וניגשנו לצריף, לראות למי מכוון הקורפוראל. מי זה עלול להיות, בחוף-ים שמם זה, עשרה קילומטרים מן היישוב הסמוך ביותר?
“נסה,” אמר האיש לידידו, והם מוסיפים להלך לאיטם ברחוב, בקייץ, בשעת צהריים, לעבר כיכר דיזנגוף, “נסה לראות את השנה, את האנשים ואת הצריף הזה. השד יודע מי הקים כאן מין תיבת-קרשים שחורה ומבוקעה, איזה הולאנדי, הגרמנים או הבריטים? איך לתאר אותו – מבחוץ היה כמין ליפט גדול, שנקרעו בו חלון ודלת. הדלת היתה פתוחה. ניגשתי ראשון ועמדתי בפתח. שולחן-צבא עמד בתווך, שולחן מכוסה פרוסות לחם ופחיות של שימורים, שולחן של אכילה-מתמדת. סביבו ישבו שלושה – נערה אחת ושני ילדים. שלושה ראשים בהירים וכפות-ידיים, שמניפות-קלפים נעוצות בהן. הנערה ישבה ופניה לפתח, עיניה בקלפים. אמת היא, שכאשר אמר הקורפוראל שיש לנו חברה ראיתי מחיוכו, כי הוא רוצה לומר אשה. אבל לא נערה כזו, כמעט ילדה. מה הם עושים כאן! הנערה הגביהה עיניה מן הקלפים, הפטירה לעברי: “האי-יה!” מתמשך והטילה קלף. בת חמש-עשרה? שש-עשרה? בּאטל-דרס של חייל שמטשטש את קוי-גופה המתבגר ושרווליו נופלים עד אצבעותיה. פניה, אף-על-פי שפני ילדה הם, חמורים. אולי מפני הקלפים, אולי מפני הסיגריה שבפיה. שווה בנפשך נערה זו, שמשחקת בקלפים עם שני הילדים. אלה – אפילו לא היפנו ראשם. הם מעבר לסקרנוּת, וכמעשה חיילים מבוגרים לא הזיזו עיניהם מן המישחק. צווארים דקים נתונים בתוך חולצות-חאקי גדולות כבתוך עציצים. אוזניים גדולות. בני שתים-עשרה-עשר. “מה אתם עושים כאן?” תקף אותם החייל שבא עמי, אולי מפני שנעלב מאדישותם. הנערה הגביהה שוב את עיניה הכחולות והשיבה דרך הנחיריים הרחבים של אפה הסולד: פי–ף, הסתכלו עליו!.. חברי חזר על שאלתו וקרב לשולחן. עכשיו הגביהו סוף סוף שני הנערים את ראשיהם. “איך הגעתם לכאן?” שאלתי אני, בשקט ובתוקף. הם חייכו זה אל זה. “זה איזור צבאי סגור,” הוספתי. “מי הרשה לכם לבוא לכאן?” הנערה עיקמה שפתיה בביטול. “אתם החדשים, אה?” אמרה, כמין פטרונית. “זה לא איכפת לך,” אמר חברי. “הסתלקו מכאן!” וכבר הושיט ידו אל הקלפים. החזקתי בידו. הנערה מעכה את הסיגריה שלה על מיכסה של קופסת שימורים ותיכף הושיטה ידה ואמרה: “תן לי סיגריה.” לא ביקשה. אף לא תבעה. רק הושיטה ידה והמתינה בסבלנות. “איפה הבית שלכם?” שאלתי. “כאן” אמרה, כאילו רק עכשיו נתחוור לה מה כוונת שאלותינו המשונות, המגוחכות. “כאן – לבדכם?” “ומה!” אמר הקטן, “ואתם לא לבדכם?” השלושה צחקו. ידה של הנערה עוד היתה מושטת לעברי. שלא-מדעת הושטתי לנערה את חפיסת-הסיגריות שלי. לקחה שלוש, אחת חצתה ונתנה לבינוני ולעצמה. שתיים שמה בכיס הבּאַטל-דרס. עכשיו חייכה אלי חיוך, לא של בת חמש-עשרה. “אתם תשמרו כאן עכשיו על הממזרים הגרמנים?” שאל הקטן. נענעתי בראשי. “הרבה זמן?” משכתי בכתפי. הבינוני, שהיה העצור בשלושה, רטן משהו לעברו, בהולאנדית, נזף בו, כנראה, על שהוא מרבה דברים. “אתם אחים?” שאלתי, “אתם דומים מאוד.” “בטח!” אמרה הנערה. “אותו אבא ואותה אמא.” הבדיחה הצחיקה את שלושתם מאוד. “זה הסרחן הקטן הוא וילי. וזה, הרציני, הוא תיאו… אולי אתה רוצה לשחק יד אחת אתנו. בוא –” רמזתי לחברי, שיניחני לבדי וישבנו ארבעתנו לשחק. רֶמי.”
עכשיו שתק מעט. אחרי-כן הגיעו לבית-הקפה, שאליו היו פניהם מועדות. ישבו שם, פגשו עוד ידידים, שוחחו, התבדחו, אכלו ואחר-כך פנו ללכת הלאה. למקום מן המקומות. ידידו לא דחק עליו שיספר. כבר ידע הוא את דרכו בסיפורים האלה. יספר. על-כורחו יספר!
“יכול להיות, שאין זה חשוב כל כך,” אמר פתאום, כאילו בסוף משא-ומתן עם עצמו. "אבל שיחה כזו אין אדם מנהל בכל יום, מה גם שכל האדם הזה הוא בן תשע-עשרה. “אבי,” צחקה הנערה, “מה איכפת היה לו? הוא אפילו שמח, אני חושבת.” “מה עבודתו?” “בנמל, לפעמים.” “והאמא שלכם שותקת?” “אה!” ביטל וילי את השאלה במחי-יד. “מה שהיא כבר מבינה. יש לה רסיס בגב. קיבלה אותו כשהפציצו את רוטרדאם. מאז היא בין כה שוכבת ולא יודעת כלום!” המשכנו ושיחקנו עד שאמר לי תיאו, הרציני, לשם הסבר: “אבא הוא בסדר. אַני באה אליו ואמרה לו שג’ורג' ייקח אותנו וידאג לנו לאוכל, לדירה, לכול. ולכן הסכים. לטובתנו.” “הוא היה ממזר בן כלבה, ג’ורג'!” אמר וילי, “אמר שיתחתן עם אַני וייקח את כולנו לקאנאדה. והיא האמינה לו.” “שתוק!” הטיח תיאו.
“הנה כך,” אמר לידידו, "מעשה בכל יום. הביא אותם לכאן, לצריף, ואחרי שבועיים עזבו הוא והיחידה שלו. יחידות באו והלכו ושלושת הילדים נשארו כאן ונעשו בעלי הצריף והבונקרים הנטושים. אני השלימה עם כך, מפני שאוכל נמצא להם ולא היה עליהם לגור עם האָב ועם האם. “כל אחד מהם,” אמרה אני, “היה מבטיח, שיחזור. אני כבר מכירה אותם. במלחמה הבאה הם יחזרו –”
"אחר-כך נכנסו שאר החיילים. כל הכיתה שלנו, והצטופפו סביב לשולחן. ארבעתנו הוספנו לשחק רמי. שנים-עשר מישחקים ועוד שנים-עשר מישחקים. ותוך כך נכנסו גם האחרים לשיחה. בלי שידעתי כיצד נשתנה כביכול כל מראה הצריף, כל מכלול-היחסים-והדברים הרגיל בכיתת חיילים צעירים, שנקלעו לארץ זרה ורחוקה, חיילים קלי-דעת, אורחים-פורחים. אני ראיתים שונים מבכל הימים, וגם הקטנים הרגישו בכך. בתבונה שהיקנו להם חייהם נטולי-המחסה, ניצלו את הרוח הטובה, משכו סיגריות – שהן כסף – ומשכו שוקולד – שהוא כסף, וחולצה, וזוג גרביים. וכולם שמחו בכך, הלוקחים והנותנים. זה היה ביום. אבל בערב \– – “עשרה אנשים,” אמר לידידו, "עשרה אנשים בבונקר של בטון, בשעת ערב מוקדמת בשלהי-קיץ, בארץ-נכר. שרועים כתף אל כתף על שמיכות מצחינות, חלוצי נעלים ומתמרי עשן סיגריות, גל אחד של אנשים וצרורות מוטל על הריצפה באורן העירום של נוּרות-החשמל. מחנק נורא בבונקר, על אף דלת הברזל הפתוחה. החיילים מדברים, מדברים, סתם, טוחנים סיפורים שכבר שמענו אלף פעם, ואחרי-כן נשמטים אחד מן השיחה, איש אל עצמו, אל מתחת לשמיכותיו. עכשיו נשמע קולו של הים עולה ובא. הגלים מתמשכים וקרבים ומתנפצים אל לגיון עמודי-הברזל השחורים, מתמשכים וקרבים ומתנפצים. עצב נורא, שעה מסוכנת לאנשים שכמונו. “תנו לנו איזה שמיכות.” נשמע פתאום קולה של אני מן הפתח. הכל הגביהו ראשיהם. היא המתינה בשקט לשמיכות ובכל הבונקר היה שקט. לבושה היתה אותו באַטל-דרס ומתחתיו אותה שמלת-ילדה מהוהה וצרה, שמלה שלא למידתה של אשה שנתבגרה מוקדם מדי. עיני כולנו היו נעוצים בה. שדים, שדים רעים וחלקלקים היו מדלגים על השמיכות ובחוץ היו הגלים מתנפצים אל עמודי-הברזל השחורים, מתנפצים וחוזרים אל הים. כולנו שכבנו על ריצפת-הבטון, בין שמיכות לשמיכות, ושתקנו. כמה שתקנו? הרבה. כולנו. אבל פתאום, כמי שקופץ אל תוך מקלחת קרה, זרקתי מעלי את השמיכות, קמתי, משכתי את השמיכה האמריקאית הירוקה שלי, השמיכה הגדולה, והשלכתי אותה לעבר הפתח. “קחי!” אמרתי. אחד אחד הטילו החיילים את שמיכותיהם, עד שאמרה די. עכשיו קראה לאחיה שעמדו בחוץ והמתינו. עמסו את השמיכות על זרועותיהם והלכו להם. לבונקר שלהם. איש מאתנו לא זע ולא דיבר. בכל שעתיים התחלפו המשמרות. עד שעה מאוחרת הבהבו הסיגריות מעל לשמיכות, אף-על-פי שהשתיקה היתה מלאה. רק אחר ששבתי אני ממשמרתי השנייה ראיתי שהכול ישנים.
“זה היה הלילה,” אמר לידידו, “ובבוקר, שעה שישבנו בחוץ, לרוח הים, על הארגזים שהיו פזורים ליד הצריף, ואכלנו את הארוחה שהובאה לנו ממטבח הפלוגה, ראינו את השלושה מגיחים מן הבונקר שלהם, בגדיהם קמוטים ועיניהם דביקות, ילדים עד חמלה. אני אומר לך, רגע כזה של בושה אין אנחנו יודעים בכל יום. אני ניגשה אל ברז המים שליד הצריף, שטפה פניה, שפשפה שיניה באצבעה והתנגבה במגבת שחורה שהביאה עמה מן הבונקר. אחרי-כן נתנה את המגבת לאחיה ונטלה תיק-עור מרופט שנשאה עמה. הוציאה מתוכו מראה והציבה אותה על זיז שבקיר הצריף. נטלה מן התיק בקבוק קטן של בושם והתיזה על שערה, על צווארה ועל ידיה. בכפותיה שפשפה שוב את פניה. סרקה את שערה ואספה אותו בסיכות. ואחרי-כן באה וישבה לידי. שני אחיה באו וישבו גם הם. אני התבוננה בי ובספל התה שבכפותי. דומה היה, כי מבקשת היא לומר משהו, אך היא שתקה ורק הביטה בי בעיני-הילדה הבהירות שלה וחייכה חיוך נכלם. “איך ישנת?” שאלתי. “טוב,” אמרה, “טוב מאוד.” שני אחיה הביטו זה בזה וצחקו חרישית. אני גחנה לפתע אלי ונשקה בחטיפה את לחיי. עכשיו צחקו הילדים בקול, ואילו אני – ריח כבד בא באפי, ריח מתוק, מבחיל. הרחקתי ראשי מן הנערה מתוך איזו הרגשה מעורבת של מבוכה, של פחד ושל גועל. אולי רק ראיתי בבת-אחת את הבונקר האפל, הטמון בחול, שכולו בטון מזויין וריצפתו קרה ואווירו עבש ואת בגדיה של אַני שאין היא פושטת מעל גופה, את הבגדים הדקים והקמוטים של הילדה הזו.”
במבוכה חייך אל ידידו, כחושש מפני דברי-גנאי. אך תיכף לכך העווה פניו, דרך ביטול כל מה שאמר. ידידו החשה והמתין, כדרכו, אבל לא בא המשך לסיפור. “והסוף?” שאל לבסוף. “הסוף? כלום. זה אינו סיפור ואין לו סוף. רק מוזר מה משתמר בתוכנו בחריפות כזו – הריח… ובכל זאת, מה היה הסוף, אתה שואל בוודאי בליבך? כעבור ארבעים-ושמונה שעות החליפה אותנו יחידה אחרת. זה הכול.”
מדוע לא שמעת מפי סיפור אחד על אירופה, שואל אתה. לפחות סיפור אחד. אתה אוהב לשמוע את סיפוריהם של משוחררי הבריגאדה, אה?.. לא, הם אינם מכזבים. באמת אירעו לנו מאורעות מופלאים. סבורני, שלכל אחד מאתנו, אף כי, כמובן, לא מקרה אחד מקרה כולנו, שהרי לא רק זה שנעקרנו פתאום מסביבתנו, מדפוסי-החיים וממשזר-היחסים, שגורלנו ואולי גם בחירתנו-החופשית הועידו לנו, והוצבנו – איך אתאר זאת – בתוך חנות כל-בו ענקית, שבעליה נמלטו וכל מדפיה נהפכו ואוצרותיה פזורים ומעורבבים… זה הדבר: חנות כל-בו ענקית, נטושה והפוכה. עכשיו, מה נקח ונסתיר בכלינו? הנה, כאן מתחיל השוני בין מקרי כולנו.
קרה. גם לי. ולמען האמת, גם רציתי לספר. אבל, אתה מבין, למשל, כשישבנו בסְכֵבּנינגן, ליד האאג, גרתי בחדר עם בחור אחד, שלפי דבריו, לפחות, היתה לו בכל שבוע אשה אחרת. והוא היה שב בשעת לילה מאוחרת לחדר ומספר לכולנו, בפרטי פרטים, איך היתה זו, היכן מצאה ולאן הלך עמה, ואיך היא בהשוואה לקודמתה, והכול בלי שום בושה, בלי שום התפעמות. אני בטוח שאילו נדרש לזהות אחת מן הנשים הללו היה מתברר, שפשוט אינו זוכר את מראה פניה, אף-על-פי שהיטיב כל-כך לתאר את מערומיה, בשעה ששכב עמה באיזו מיטה.
אל תחייך כך, מתחת לשפמך. גם לדוב מותר לדבר עם נשים… אמנם אפילה כאן, אבל אני מכיר את החיוכים האלה. אני יודע, שאתה מחבב אותי! וגם אני אותך. אף-על-פי שאתה ילד, ואילו אני… לא, בן שלושים-ושבע.
לא שאני נכון לספר. אני רוצה. אלא שאין למי. אמת, אני ותיק בארץ, בעל שורשים, כמו שאומרים. וזו אמת. איני יכול להעלות בדעתי איך אחיה פעם מחוץ לקיבוץ הזה. והרי חייתי. והרי חמש שנים הייתי בצבא הבריטי. אלא שזה היה עניין אחר. יכולתי להיטלטל לקצווי-ארץ, להתגלגל לתהומות, אבל רגע אחד לא שכחתי כי אני, כלומר עצמותי, אותה ישות שאנו כולנו בטוחים בקיומה, הואיל ובהיעדרה אנחנו עלובים כל-כך, לא כלומיים, כי אני שייך למקום הזה, כי רק בשעה שאני יושב כאן, בעמדה, ושומר על המחנה אני בבית, כמו שאומרים אצלנו.
אלא שלא היה למי. כאשר רואים אותי מתקרב לחדרו של חבר, פולט תמיד מישהו: “ער געהט!” וכבר יודעים הכל, שבי מדובר והם נושמים עמוקות, בכדי שיוכלו לאצור כוח ולסבול את דוב, הרווק הזקן. זה כך, זה כך… האין זה מכאיב לי? זה מכאיב. אלא שהקיבוץ אינו אשם. איש אינו אשם. אני, פשוט מין ברייה כזו. אבל לכל ברייה שבעולם יש זכרונות יפים. ואין זה נכון שאדם רוצה לשמור זכרונות יפים רק לעצמו. להיפך, הוא היה רוצה לפרסמם. הוא היה רוצה שכולם יפערו פיהם מרוב השתוממות. וכאן, מי עלול להתפעל ממני?.. אתה, זה עניין אחר. באתם לשניים-שלושה לילות. הפלוגה תבצע את המשימה שהוטלה עליה ותסתלקו לכם. ודאי לא נתראה עוד.
זה לא רק ענייני נשים. וזה לא רק הולאנד שלאחר המלחמה. אפילו בנערוּתי היה כך. שער בנפשך: איזה נער אינו משקיע מרצו בספורט, בשחייה, אינו רוכב על אופניים? אני – לא! היום גבי כפוף מעט וכולי הצטמקתי. אבל אז, בנעורי, לא נפלתי מן האחרים. אמנם, קומתי היתה נמוכה, הייתי רזה, אבל – לא נורא!.. אלא מה – פחדתי שמא אהיה לצחוק, שמא אפול בשעת קפיצה, שמא אטבע וחברי יבואו להצילנו. ולכן מנעתי עצמי מכל עיסוק בספורט. ברור, דווקא משום כך עשאוני לצחוק. דבר זה הציק לי במידה כזו, שגמרתי בליבי להוכיח לחברי, שיכול אני להגיע למקומם. זה היה בשתי השנים האחרונות ללימודינו בגימנסיה. הכול היו שקועים בלימודיהם, ואילו אני – דווקא אז התמסרתי בכל מאודי לספורט. ואף הגעתי להישגים מסויימים. אלא שאת לב חברי לא קניתי. עד אז כינוני בטלן וילדה, עכשיו החליטו שאיני אלא מטורף.
וכך היה בכל מקום ובכל שעה. הרי כשהגענו לאירופה נהפכו רבים מאתנו לכלבי-חוצות. מגירים רירם למראה כל שמלה ומרחרחים עקביה של כל אשה. ואני – לא. וכי מה, בעל חיים אני, שאזדקק לכל נקבה? ועליך לדעת, כשנחתנו באיטליה הייתי בן שלושים. בן שלושים. אתה ודאי לא תתנסה בנסיונות כאלה. כשאני רואה את פניך היפים, כשאני נשבה לקסמך, שהוא גברי ונערי גם יחד, כמעט נשי, יודע אני שבחייך שלך לא תחסרנה נשים. אם רק תרצה בהן. ואתה תרצה בהן!
אבל אני – מילדותי ידעתי שנשים לא תרצינה בי. אני סבור, שאפילו אמי לא אהבה אותי. אתה יודע, כבר בילדותי התפתח בי מנהג משונה, שעד היום הזה לא השתחררתי ממנו. כשהייתי מהלך ברחוב, בצד חלונות הראווה, מפנה הייתי בכל רגע את ראשי ובוחן את בבואתי המשתקפת בזגוגית. וכך מחלון אל חלון, מרחוב לרחוב. תוהה הייתי וחוזר ותוהה – האם באמת קטן אני כל-כך ומעוקם כל-כך, כדברי אמי וחברי. מאמין הייתי, שהנה אגיע לחלון אחד שבו אראה את דמותי האמיתית, דמותי היפה. חלון כזה לא נמצא לי.
ודאי, גם באיטליה, ואחרי-כן בהולאנד ובצרפת, יכולתי להקיף עצמי חומה של דברי-מוסר, שתצדיק את התרחקותי מן הנשים. אבל האמת היא, שבכל איברי ערגתי לאשה. ולא חשוב איזו אשה. בלבד שתהייה בשר-ודם. כל שוק שנתגלתה, כל חזה מתנשם, כל פנים רעננים, מרתיחים היו בי את כל יצרי. מנסה הייתי לדחקם, להעסיק עצמי בפעילות ציבורית, בהצלה, לרוץ במוזיאונים של כל אירופה, אבל כל אותן השעות לא יכולתי לפרק מעל עצמי את משא תשוקותי, שקרוב הייתי לכרוע תחתיו.
ואם בלכתי ברחובות העיר הייתי לבדי, איש לא ראני, איש לא נתן דעתו עלי, הנה בשובי למחנה, לחדרי, בא היה עלי הקשה מכול. כבר הזכרתי אותו בחור, שערב ערב היה בא ומשתף את כולנו בכל פרטי עלילות-אהבותיו. לא יחיד היה בכך. היו מתכנסים להם שלושה-ארבעה, יושבים על אחת המיטות ומתחילים לשטוח, לשקול ולהשוות. ואילו אני הייתי שוכב במיטתי. מתכסה עד למעלה מראשי ומשים עצמי ישן. ודאי תאמין אם אומר, שדיבורים שהיו מטנפים בהם את החדר מילאו אותי מיאוס. ועם זאת הייתי שומע, מקשיב, דרוך. פתאום עלתה בליבי המחשבה, שלא עקרון כאן, אלא פחד. אפילו מפני אשה שנלקחת ברחוב, מפני זונה, פוחד אני. אילו רק הייתי מתאזר אומץ, אילו רק…
אבל אני, כמו שהיו אומרים, החזקתי מעמד. ויום אחד הגיע תורי להשתחרר מן הצבא ולשוב הביתה. כאן צריך הייתי להציב נקודה, להיאנח לרווחה ולהימלט אל תוך עולמי. אלא שאצלי, כאמור, היו הדברים מתגלגלים תמיד באופן מוזר, וכבר נקבעה בליבי אמונה, כי אי-מי ייחד אי-פעם איזה-שד לאי-כבודי.
נפרדתי מחברי ובשמחת-אמת יצאתי מן המחנה. אחרי חמש שנים בצבא, מתוכן שלוש מחוץ לארץ, נתמלאתי געגועים. כבר ראיתי את הפגישה הראשונה, את המסיבה שתיערך לכבודי, את המתנות שאביא, השאלות שישאלוני, הסיפורים שאספר. סוף-סוף הרי אני שב הביתה!
אך בבואי לתחנה נתברר לי, שאיחרתי את הרכבת לפאריס. לכאורה, פרט קטן. מעשה בכל יום. אבל שווה בנפשך: אתה מגיע לתחנת-רכבת, בארץ נכר, בדרך הביתה, בעשר בערב. מספרים לך, כי הרכבת הבאה תצא רק בשלוש-ארבעים-וחמש לפנות בוקר, שעה שאינה לא יום ולא לילה. מה תעשה? תלך לבית-מלון? הרי עד שתגרור רגליך ומטלטליך לשם יהיה עליך לשוב על עקביך. ובכלל, מה אם תאחר גם רכבת זו?
ישבתי על ספסל והחלטתי לחכות בתחנה. ודאי לא נמצאת מימיך בנסיבות דומות. צומת-תחבורה – גדולתה בתנועה שהיא רוחשת, ברכבות הארוכות, בהמון האנשים, בקיטור, בצעקות. אין אתה מבחין בתחנה עצמה, אלא כולך נתון לאותה הווייה גועשת שמסביב. אפילו בעצמך אינך חש, אלא נסחף ונשפך עם זרם האדם והברזל מכאן לשם. ואילו בלילה, לילה דולף וספוגי של הנדרלאנדים, מתרוממת מעליך התחנה לבדה. קשתות-פלדה עצומות נמשכות מחושך עד חושך. על האדמה השחורה זוחלים פסים כמפלצות. עשרות פסים קלועים זה בזה, בורחים זה מזה. הרציפים שוממים, לאים, זקנים, ועליהם מתגוללים שרידי היום – חפיסות-של-סיגריות, נייר-עטיפה, כריך נגוס. וכל זה כיתר אותי – חלול, ריק, טחוב וקר. זעיר ועלוב ישבתי על הספסל בקצה אחד הרציפים. הגבהתי את צווארון המעיל, שיקעתי ידי בכיסים הרחבים ועצמתי עיני. אלא שגם בעצימת-עיניים ראיתי עצמי במלוא אפסותי בתחנה הגדולה הזו, ותוך כך נתמלאתי פתאום תוגה, מין צער משונה על עולם שנוא זה, על חיים אלה, שאני עומד להינתק מהם, בלי שום סיכוי לשוב אליהם, ואפילו לשעה אחת. מוזר, אבל באותה שעה חשתי, כי החמצתי משהו נכבד בחיי. וידעתי מה הוא.
קפלן, אותו גס-רוח, שהיה גיבור המחלקה שלנו! לאמיתו של דבר היה בחור טוב. אפילו מקורבים היינו במקצת זה לזה. ביום אחד התגייסנו וכל השנים שירתנו באותה פלוגה. אלא שחבר לא היה. הרי מבין אתה – עתים מתמלא אדם בדידות, עד שהיא חונקתו, והוא רוצה שיבוא אדם ויאמר לו איזו מלה. קפלן לא היה כזה. להיפך, כיוון שביקש להיות גיבורם ואהובם של הכול, ידע לסגל עצמו במהירות מופלאה לכל מצב ולכל סוג בני-אדם, שלתוכו נקלע. משחקים בעשרים-ואחד – אין כמו קפלן! צריך שמישהו ילך וירביץ ציונוּת – שוב אין כמו קפלן. ובחורות – בעניין זה היה ממש צרפתי. הואיל וקפלן ידע, שהחברים מלגלגים על פרישותי, שם עצמו לפה להם: “מה איכפת לך, דוב,” היה אומר לי, כשהיו מתכנסים חיילים רבים לחדרנו, “אני אוליך אותך למקום טוב, נקי ומסודר. ואם חבל לך על הכסף – הריני מזמין אותך על חשבוני!” זה היה הטיפוס. וכולם, כמובן, היו מתגלגלים מצחוק וכל אחד היה תורם מאוצר חכמתו: “ובאמת, מה איכפת לך? לא תמות מזה. הכול צריך לנסות”. אלא שכל זה היה כאיין לעומת העינויים שעינה אותי קפלן מיום שנודע, כי אני משתחרר. “תראה,” אמר לי קפלן, “בן שלושים-וחמש1 אתה היום. בקיבוץ שלך אתה מקרה אבוד. רווק זקן. ואילו כאן אתה אדון ומלך. אתה כובש. כל הארץ לפניך. ומי מכיר ומי יודע אותך. ובכלל,” הוסיף בחיוך, “אדם בגילך ובתוּל! עד שלושים זה אולי ייחוס, אבל משלושים זו חרפה!”
עכשיו כבר הבינות ודאי מה רבץ עלי בשבתי כך, לבדי, בבית-הנתיבות. דוב, אתה מזדקן, אמר קפלן. דוב, בקיבוץ שלך אתה מקרה אבוד. והרי באמת מה יהיה למחרת קבלת-הפנים הנאה שיערכו לי חברי. כל אותה קופה של תשוקות, ששנים ארוכות לא הגיעו לכלל פורקן, קרובה היתה להתפוצץ מתוכה. באותה שעה נתערפל מוחי ורק מחשבה בהירה אחת נותרה בו, חזקה מכול: אני רוצה אשה. עכשיו. בפעם הראשונה בחיי החלטתי החלטה מהירה ונחרצת. קפצתי מן הספסל, העמסתי צרורותי ופסעתי לעבר שערי התחנה.
ביקשת סיפור אחד על אירופה. הנהו. יצאתי לכיכר השחורה והחלקלקה שלפני התחנה. דלף דק, טורדני, עמד באוויר. אין זה גשם שאנו רגילים לו כאן, שהוא נמטר, שוצף ועובר ומותיר אחריו שמיים טהורים וארץ רחוצה. שם עומד הדלף באוויר ימים. פעמים נדמה לך, שאין הטיפות זזות ממקומן, וכי עד עולם לא תרדנה ארצה. ריח של אבנים טחובות ומראות מעומעמים. אורם הצהוב של הפנסים משתבץ באבני הרחוב כבנהר שחור. הלכתי ולא ידעתי לאן אני הולך, אף-כי שמעתי, כי חלק זה של העיר מלא בתי-מרזח ונשים. אמרתי בלבי: אשה ראשונה, שתעבור כאן, לבדה, אותה אעצור. ובאמת, רק חציתי את הכיכר ונכנסתי לאחד הרחובות, ראיתי מעבר לרחוב, על המדרכה, אשה. התגובה המיידית היתה: לחצות את הכביש… אל תצחק. האשה צעדה לאיטה, כאילו יצאה לשׂוח. ידיים בכיסי מעיל-הגשם. ראש מוטה מעט לפנים. את רגליה היתה מציבה בכבדות, כאילו היתה שיכורה. ואני – אני לא אמרתי: שיחק לך מזלך, הנה מה שביקשת – אלא: חיים עלובים, לשוטט כך ברחובות, באפס-כוח. לא, אינני אומר זאת כדי להוכיח את טוהר מחשבותי. אם אפשר ללמוד משהו ממחשבה זו, הרי רק זאת, שמדדתי הכול במידתי, שדימיתי את כולם לעצמי.
לא חציתי את הכביש, אבל גם לא הנחתי לאשה. היא הלכה בצעד שווה, בלתי-נפסק, ואני הלכתי במדרכה המקבילה, מעט מאחור, מקפיד שלא תאבד דמותה בתוך הדלף. לא חציתי את הכביש ולא ניסיתי לעצור את האשה, אבל – שים לב לדברי: החילותי במישחק אהבה. היתה זו שעה מופלאה, פוסע אני בעקביה של אשה והיא עשויה להיות שלי, כבר שלי היא, אם רק ארצה בה, ואף-על-פי-כן איני משיגה. קשה להסביר במילים רגש זה, אבל אתה, שבטוח אני, כי טהור אתה, ודאי תבין לי. הלכתי בצד הבתים הרובצים בתוך הטחב, לאורך הרחוב המתמשך דרומה, לבין המסבאות ובתי-הבושת, ושמעתי רק את קול נעלי המסומרות. צעדיה שלה לא נשמעו, ואף דמותה נראתה לי כצללית בלבד, שכן להמעיט את המרחק שבינה לביני לא היעזתי. ואף-על-פי-כן כבר נכבשתי לאותו רגש מופלא. איני הולך לבדי, סתם. אנחנו שניים.
ודאי שמת לבך למהפך משונה זה בסיפורי. יצאתי למצוא זונה. מצאתיה. ומיד אני מעמיד פנים, שאחרי אהובתי אני דולק. גם לי נתחוור בבת-אחת איזה שוטה אני, אזרתי כגבר חלצי, חה-חה, ואמרתי: אני מדביקה ואומר לה, בגסות: בואי! אבל עד שהוצאתי מחשבה זו אל הפועל ראיתי דלת נפתחת, כאילו ניבעה פרץ בגוש הבתים השחור, וממנו פרץ קילוח של אור אל תוך הרחוב, ניבעה ונסתם. הדלת נסגרה.
נבהל חציתי את הכביש, שלא לאבדה. ותוך שהחפזתי צעדי נתעוררה דעתי על משא חפצי. שהרי כך יצאתי מתחנת-הרכבת – לבוש במעיל הגדול, מעליו תרמיל-הגב ומתחת לבית-שחיי שק-הציוד, כמין נקניק ממולא. ידעתי שצורתי עכשיו נלעגת יותר מתמיד, ובכל-זאת לא היה בכך כדי לעכבני. משכתי את הדלת ודחקתי עצמי פנימה, על צרורותי.
הריני משער בליבי, שלא היית מימיך במסבאה. וּודאי לא באירופה של ראשית ארבעים-ושש. אף אני לא, עד אותו ערב. כלומר, הזדמנתי פעמים אחדות, במקרה, אם כשהוצבנו לשמירה בנמל, אם כשבקשו חברים “רק להציץ”. הרושם היה תמיד נורא: עשן, ערבוביה של גברים ונשים, ריחות חמוצים. ואילו כאן, מייד בכניסתי, נראה היה שנפלה איזו טעות. המקום היה ריק, צונן. כאילו נפלתי לתוך מסעדה קטנה בשעה שאין בה אוכלים. כמה שולחנות קטנים דחוקים אל הקיר. מושבים כפולים, מרופדים כמו בקרון רכבת. כבר ביקשתי לצאת כשראיתי אשה מתרוממת מעל אחד המושבים, שגבו היה מופנה אלי. היא התבוננה בי במבט בוחן, כאומרת: דוב, מה אתה עושה כאן? אתה אינך נראה לי, דוב… ביקשתי להתנצל איכשהו ולהסביר שאיני נוהג לבקר במקומות כאלה, אלא שאני מחפש מישהו, מישהו מסויים. אבל האשה לא ביקשה הסברים. משראתה שאיני זז ממקומי קרבה היא אלי וחלצה לקראתי חיוך מצודד. בקושי גמגמתי כמה מלים. שאלתי אם אפשר לקבל משקה, לרוות את הצמאון. כן, אמרה בקול יבש, הציבה כוס על השולחן, שלידו שמטתי את חפצי, וחזרה ונעלמה מעבר למסעד המושב.
מפני שלא ידעתי מה לעשות בעצמי – ישבתי. עכשיו כבר ידעתי שאין זו מסעדה, אלא אחד מבתי-הבושת הקטנים הזרועים בדרום העיר. ומפני-כך2 תמהתי – ואפילו נעלבתי – שהאשה הזאת לא הפצירה בי, אלא רק מדדה אותי לכל אורכי, הציבה את הכוס והלכה לה. עלוב שבעלובים הייתי בוודאי באותה שעה – המעיל הגדול והתרמיל הכבד מעליו, פני הרטובים מן הדלף, אפי שהיה נוטף מחמת הלחוּת. ישבתי במעילי בקצה המושב ואמרתי בליבי: אשתה לאיטי ואחרי-כן אשוב לתחנת-הרכבת. שוב לא חשקתי באשה ולא בכלום, אלא ביקשתי שכבר אסע, רחוק, רחוק, הלאה מכאן.
כן, עכשיו, שאנחנו יושבים כאן שנינו והלילה הכבד יורד לעמקי הואדיות ואינו משאיר אפילו סדק אחד של אור, רואה אני את פניה בשעה שנכנסה אל החדר. בקצה החדר, במקום שעמד בו הבּאר, היו מדריגות שהעלו אל הקומה השנייה, כדרך שבנויים בתים דו-קומתיים בארצות ההן. היא ירדה במדריגות ההן. כבר לא היתה מכורבלת במעיל הגשם, אלא לבושה חליפת-צמר אפורה. פסיעותיה היו כבדות ומבטה – היא היתה שיכורה. בכך לא היה ספק. ואולי זה היה הדבר שאימת, כי היא היא האשה שבעקבותיה באתי לכאן, שהרי את פניה לא ראיתי עד עכשיו. היא עמדה בקצה החדר והביטה בי. אולי לא. אולי לא בי הביטה אל נכחה, מפני שעיניה לא שינו לא את צבען, לא את אורן ולא הבעתן. אה, עיניים עצובות כאלה אי-אפשר לשכוח. לא עיניים יפות, אלא – כשאנחנו יושבים כך, על התלולית, דרוכים ואיננו יודעים מניין וכיצד ומתי תתפוצץ האפילה האלמת וסופו של מי יבוא, ואף-על-פי-כן יוצאת הנפש אל החושך השותק והגדול כים, הנה – זה היה העצב שבעיניה.
חברתה, זו שהסתתרה במושב המרופד, אמרה לה משהו קולני וסיימה בכדורי צחוק. והיא – היא לא הסירה מבטה ממני. ופתאום פנתה אל הדלפק, נטלה שני גביעי זכוכית, מזגה לתוכם איזשהו משקה ובאה אל שולחני. הציבה את הגביעים וישבה ממולי, מעבר לשולחן. לא דיברה דבר. לקחה גביע אחד, רוקנה אותו וחייכה אלי חיוך רפה, כמעט בלי זיע-שפתיים ואת עיניה לא גרעה ממני. חה-חה… אתה תוהה בוודאי מדוע מספר אני לך את כל הפרטים האלה, אבל הם הם עיקרו של הסיפור. אני הייתי נבוך ומבוייש, שכן מעולם, מעולם לא הביטה בי אשה ולא חייכה אלי כך. היה כאילו ביקשה לגלות בי משהו, משהו חשוב מאד, אך רחוק, בלתי-נתפס.
היא היתה שיכורה. זו אמת. אבל לא עד כדי כך. תוך שהביטה בי נתמלאו עיניה דמעות. רציתי לברוח מן המקום הזה. אני לא חיפשתי אשה דומעת. בכלל לא רציתי כבר אשה באותו רגע. אבל היא הניחה את כפה על כפי, תחבה אותה אל מתחת לשרוול הגס של מעילי וסגרה אצבעותיה בכוח. היתה לה כף-יד גדולה ובאצבעותיה הארוכות, שראשיהן רחבים וצפורניהן קצרות, כאילו יושרו בקופיץ, היה כוח רב. כולה כך – בת פלאנדריה גזעית, חסונה. ישבנו כך ואני לא היעזתי לזוז ממקומי, ועם זה בזוי הייתי בעיני, מפני שמהרהר הייתי במנהגו של כל אחד מחברי, אילו היה במקומי. לסוף שאלה אותי לאן אני הולך מכאן. אמרתי לה: איני יודע. אם מפני שהיתה שתוייה נטתה להתרגשות, או האם המעשה עצמו, שהנה נוסע אני עכשיו לארצי ולביתי, השפיע, מכל מקום היא שאלה – ואני ידעתי איזו תשובה מבקשת היא לשמוע – אם יש לי אשה ואם יש לי ילדים המצפים לשובי. אמרתי לה – והרי זו היא האמת – שאין לי לא אשה ולא ילדים. מייד הוסיפה ושאלה – ואני ראיתי, כי שימחתיה בתשובתי, כי כמעט ודאי היה לה, שזה טיבי – אם מעולם לא היתה לי אשה. אמרתי לה, שלא.
סיפור מוזר, ידידי הצעיר. סיפור מוזר. אמרתי לך קודם, כי מקריהם של אנשי-הצבא שלנו משולים לחנות כל-בו. במה בוחר כל אחד – הנה כאן מתגלה מה חסר לאחד מפלגי נפשו. אבל אני, בשעה זו, לא בחרתי. פשוט נמשכתי אחר הדבר שחסרתי – אשה, כל אשה. והנה – צחוק… בוא, אמרה לי, בוא אתי. שתקתי, מפני שלא מצאתי בי כוח לדבר. וכבר היתה שעה או יותר אחר חצות והרכבת עומדת היתה לצאת לפני ארבע. בוא, אמרה לי שוב, ואצבעותיה הגדולות טיפסו ועלו מתחת לשרוול מעילי ומתחת לבגד-הקרב והחולצה. עיניה שוב הוצפו והיא פנתה לאחור וקראה אל חברתה, זו שעדיין ישבה מסותרת מעבר למסעד, ואמרה לה משהו. אחרי-כן פנתה אלי ואמרה: אני לא מכאן. אני לא מכאן. ושוב נפנתה אל חברתה וזו אמרה לי, אנגלית, כדי להניח את דעתה: לא, היא לא מכאן. מאוחר כבר, אמרתי לה. מאוחר? – אמרה וחייכה בלי זיע-שפתיים – מאוחר רק למי שיש לו אשה ויש לו ילדים. לנו לא מאוחר. בוא.
ושוב הייתי בתוך הלילה הזר. אלא שהפעם לא הייתי לבדי. על שכמי היה התרמיל, מתחת לבית-שחיי שק-הציוד הגדוש ובזרועי השנייה נתמכה אשה. נתמכה – לאו דוקא… שכן גבוהה היתה וזקופה וכשהחזיקה בזרועי צריכה היתה להתכופף קצת אלי. ואף-על-פי-כן… עד היום חוזר ומשתפך בכל איברי אותו רגש מופלא, שנמלאתי אותה שעה. לאיטנו פסענו בצידי הבתים, שנראו לי עתה נמוכים יותר, בהירים, בעלי דלתות וחלונות. פנינו והלכנו לאורך תעלת-מים רחבה, שנתמשכה בין שתי שורות של בתים, וסירות אגדתיות רבוצות היו בה על גחונן. מן האדמה עלה ריח של רקבובית עלים. הלכנו, כאילו לילות רבים מזומנים לנו, או אולי, כאילו הליכה זו היא הכול ויש להאריכה ככל האפשר.
הרי חייל אתה. אולי כבר אירע לך פעם, שנמצאת בקרב וכוחות אוייב כיתרו אותך מעברים, וכל רגע נוסף של שהייה במקום הזה פירושו מוות ואתה קם ורץ, בניצול מלא של כוחותיך, בלי שום חסכון, מפני שאפס-זמן זה הוא כל חייך ואם לא תנצלוֹ במלואו, בכל חיוּתך, תהיה מת בין כך ובין כך. אם היתה לך שעה כזו, ודאי גם תבין להליכה זו, שהיא כולה מתקיימת מכוח עצמה.
איני זוכר אם דיברנו אפילו מלה אחת עד שהגענו לחדרה. אמרתי לך, כי שיחקתי משחק של אהבה. הרי ביקשתי זונה, ועל אף מה שאמרו היא וחברתה לא היה ספק בדעתי, שכזו היא – שהרי מה לה משוטטת לבדה בלילות ברחובות אלה ומה לה באותו מקום? אך מה שאמר לי מוחי לא אמר ליבי. הוספתי לשחק את מישחק-האהבה לא רק מפני עיניה העצובות וידי האיכרה שלה, אלא מפני שזקוק הייתי לאמונה זו. ותוך כדי הליכה, כל-כך נתעצמה בי האמונה הזו עד שנעשתה לוודאות, עד שבטוח הייתי, שבשעה זו נתקפלו כל חיי, שכאן האשה שלא ידעתי מימי. וברגע שנכנסנו אל תוך חדרה כבר ידעתי בוודאות.
ואולי לא… ואולי לא… אינני יודע. ראיתי אתכם היום, בשעה שהגעתם אלינו. ראיתי אתכם, כשירדתם מן המכוניות – צעירים וכל-כך גבריים. אפילו גסים וחייתיים – אולי מפני בגדי-הקרב הישנים, המהוהים, שעליכם, אולי מפני שפניכם לא מגולחים. שמחתי שצורפתי גם אני ליחידת החסימה. מקלען מספר שניים. אחד מכם… אומר לך דבר מה. יושב אני ותוהה: מה היה קורה שם אילו אתה, למשל, היית במקומי עם האשה הצעירה והגלמודה הזו, אה?.. זה היה פשוט, אה? אתה היית חושק בה – ראוייה היתה לכך – והיא היתה חושקת בך, אין ספק בליבי… ואולי לא!
חדרה. זה לא היה חדר. הבתים שם בנויים כך – שתי קומות ומעליהן, מתחת לגג-הרעפים, ששיפועיו גבוהים וחדים, עלייה צרה ומאורכת. קיר חצץ בין השמיים העכורים לבין העלייה, אלא שגם בפנים היה האוויר לח, עבש. היתה מיטה צרה, מחופה בקפדנות בכיסוי בד-פרחוני. היתה שידה ועליה מראה. היה כיסא. אולי טועה אני – אבל חדר כזה אינו פתוח לרחוב. חדר כזה שומרת אשה רק לעצמה, או לגבר אחר, אהוב עליה. היא פשטה את מעיל-הגשם ותלתה אותו על קולב שעל הדלת וכשראתה שאיני זז ממקומי קרבה אלי והחלה לפתח את כפתורי מעילי. איני יודע אם אי-פעם היתה אם וגם איני מצליח להעלות ממעמקי ילדותי שעה כזו, שאמי פשטה, בשובי הביתה, את מעילי, שאמי הסירה את כובעי וסרקה באצבעותיה את שערי, שנשקה את אפי הרטוב והקר. אבל באותה שעה, בעליית-הגג הזו, היה כך. אני לא גבר, מה?… אני מעורר בך סלידה, מה?.. אבל אני הרגשתי עצמי ילד וטוב היה לי בכך. לא רציתי אלא לשכב לידה ולהניח את ראשי על חזה ולשמוע בשתיקה איך נוצק חום גופה היפה והתמים אל תוך גופי.
אני יודע. אני יודע במה אתה מהרהר. גם אני הרהרתי בכך. באותה שעה ומשך שתי השנים שעברו מאז. מה הדבר שמצאה אשה זו בי ומדוע טרחה והביאה אותי לחדרה. אינך צריך להסתיר מחשבה, ששיתקה את כל איברי, כשישבתי על מיטתה, למרגלותיה: אילו ביקשה גבר היתה מתרחקת ממני. כלום ידעת כבר רגע כזה למרגלות מיטתה של אשה? היא הושיטה את ידיה הערומות – ידיים חזקות שיפה לכיירן בחמר – אבל אני לא זזתי ממקומי. רציתי לקום ולנוס. הרגע הוא היה נורא יותר מכל השנים הארוכות שקדמו לו. “בוא אלי,” אמרה, “בוא”. וכל הברה חנוקה שיצאה מגרונה הבוכה היתה כזריקה של חומר משתק. לא יכולתי לקרב אליה, לא יכולתי לקום.
וברגע ההוא ראיתי לפני, על ריצפת העץ, תמונה – תמונה, שדבוקה ברגיל לנייר-קרטון לבן ונתונה במסגרת-עץ מוזהבת לתלותה בבתים יפים. גחנתי והרימותי את התמונה. כמה נפלא, שאפשר לעשות ברגע כזה פעולה כלשהי, קטנה, שתתן פוּגה לנפש. ואולי להיפך, מפני שידעתי, שתמונה זו אי-אפשר שלא תימצא בחדר זה, אי-אפשר שלא יהיה כאן משהו, שממנו יסתבר מי האשה ואיך הגעתי אני אליה.
הבטתי בתמונה ופתאום הופשר כל גופי בחיוך יפה, שיצא מליבי. כך, ידעתי, כך ראיתיה כל הזמן, כך דין הוא שתיראה: נערה יפה, לבנת-שיניים, חרומת-אף וגבוהת-חזה בשמלת כלולות לבנה ובצידה גבר צעיר, דק וגבוה, שלסתותיו הפלאמיות בולטות ושפתיו מתקפלות חוצה. קצין במדי-הצי. אי-אפשר שיהיה אחרת.
“מת?” אמרתי.
“מת?” היא קפצה מן המיטה, חטפה מידי את התמונה וקרעה אותה לגזרים. “אילו היה מת! אילו היה מת הייתי סוגרת עצמי במינזר ובוכה עליו כל ימי. אבל הוא חי. הוא חי, פה, ברחוב הזה. הגברים היפים האלה!.. אילו מת, כמה טוב היה עכשיו – –”
אמת, עכשיו הנחתי ידי על כתפה המפרפרת וליטפתיה בשתיקה. היא נדחקה לגופי ואני חיבקתיה וניחמתיה בשתיקה. אני ידעתי מה רצתה כשיצאה להביא גבר לחדרה, שבחרה לה סמוך לביתו של האיש שעזבה. היא תיקח לה את העלוב שבעלובים, את האיש שמעילו תלוי על גופו כעל קולב, מישהו שיעורר בה צחוק בגיחוכו. ואולי כל הסיפור הזה לא היה ולא נברא. – שהרי – מה עשתה באותו בית, שבו מצאתיה? אינני יודע. רק זאת יודע אני, כשהנחתי ידי על כתפה ומשכתיה אלי, לחשה: “חבק אותי. אני עלובה כל-כך… בודדה ועלובה כל-כך!”
היא נרדמה כך, על ברכי, כדרך שצריכה נערה לירדם על ברכי חברה, בערב ראשון, שהם נשארים יחד, לא כך? ואני – אני ישבתי, עצרתי נשימתי והקשבתי לפעימות גופה המוטבעות בגופי, כנער בערב ראשון. בשלוש שלושים לקחתיה בזהירות שלא להעירה, השכבתיה על המיטה, כיסיתיה, לקחתי את צרורותי ושבתי לתחנת הרכבת.
שאלת מדוע איני מספר על המלחמה, על אירופה – הנה סיפרתי. כל-כך רציתי לספר למישהו את הסיפור הזה, אבל, בסופו של דבר, גם במלחמה, גם באירופה, מוצא אדם רק את עצמו.
זכר לנחום שושני
מבעד לתריס המה המטר, שהחל ליפול לפנות-ערב ואינו מרפה קצפו לרגע. חביות-חביות נשפכים המים, מידפקים על קירות-האבן, מכים ורועשים ואינם נותנים מנוח. רגע מעלה המטר ממעמקי הזכרון, עד הנאה ועד חיוך, את מלוא יבושתו וחומו של החדר הלבן ורגע אוחז בציצית-ראשך וגוררך אליו, אל החוץ השחור, אל השמים שניגרו ונפלו. מעצמך כמעט קם אתה לפרוץ קירותיו היהירים של חדר זה, פורץ פרץ עד קהות כל חוש, עד כלות הנשימה.
אבל אורה שכבה על מיטתו של פרץ, שמיכת-צבא אפורה כורכת רגליה, ימינה תחת לחייה, גבה לקיר ועיניה, שריסיהן שחורים וארוכים, תלויות בחלל החדר. מולה, על מיטתו של נדב, ישב ג’ים. ידיו הארוכות נשתשלשלו לו בין ברכיו, רפויות וּותרניות, ורק ראשו מוטה בתחינה כלפי אורה. שפתיו היו פרודות מעט, כאילו ביקש לומר דבר חשוב מאד, אלא שעודנו כובשו עד שעת-הכושר הקרובה. אפשר שמפני זה היו שפתיו פרודות – ואפשר לא. ג’ים היה מוכה-הלם. מטוסו נתרסק אי-שם בחזית הפאציפית – בפיליפינים, בפולינזיה או במקום אחר. ג’ים חזר לביתו – אותות-הצטיינות מעטרים את חזהו, וקשרי המעשים רפויים ומשובשים במוחו. הוא היה איש נבון, אפילו בעל-הומור, ואולי הקשרים המופרעים נידמו כהומור. יושב היה עם אחד מדיירי שיכון-הסטודנטים, מדברים דברים של טעם, סדורים ומבוררים, ולפתע עוצר לשונו, שוהה כהרף-פה ואומר: “מה אמרתי? אה, כן… ובכן, מה שהתכוונתי לומר הוא –” וממשיך בעניין אחר לגמרי. וכבר היו החברה רגילים בו ומחרישים מלהעיר לו על כך. אורה שוכבת היתה על צידה, ריסיה הארוכים מושפלים, ופניה לעברו. וג’ים אמר לפתע – בקוצבו כל הברה עברית, קצוב וגרוס, כחצץ:
“כן, אורה, זהו… מה שהיה בדעתי לומר לך הוא: מה את חושבת, איך ייגמר כאן כל ה-השעשוע הזה?”
“יהיה טוב,” סתמה במטבע השגור וכפתה חיוך על שפתיה.
“תראי, רק דבר אחד מטריד אותי כל הזמן – כאן, במוחי הרופס – כשאני, נאמר, נפצעתי, מה קרה? תלו לי את ‘לב הארגמן’ ושלחו אותי הביתה. במקומי שלחו אמריקאי אחר. יש להם הרבה אנשים, את מבינה? אבל כאן – את חושבת שאיכפת למישהו בעולם, איך יסתיים כאן, אצלכם? אני אומר לך משהו – אתם בחרתם שעה לא טובה למלחמה שלכם. האנשים עייפים. זהו.”
“למה אתה אומר את כל זה, ג’ים?”
“לא כלום. רק חשבתי מחשבות.”
“איזה מחשבות חשבת?”
“אולי הגיע הזמן שנסתלק מהעיר הזאת. כאן יש – ככה…” צחק צחוק קטוע ומשך בכתפיו. “כאן מתים בטמפו מהיר מדי… בשבילי.”
אורה משכה והגביהה את השמיכה עד לצוארה. רוח-ההרים צלפה על קיר הבניין החשוף, מייבבת עד צמרמורת ופחדים. פני ג’ים שוב נאטמו וקהו. נראה היה, כתר אחר קצהו של חוט, שאינו יודע היכן הוא ומה הוא. הוא אסף רגליו, הגביה עצמו מעל המיטה וקרב אל אורה.
“את יודעת מה? עכשיו אני נזכר, מה פתאום נכנסתי אליך, לחדר. רציתי להציע לך, שתרדי עמי העירה. זה מזג-אוויר יפה לטיולים, אני אומר לך. גשם, רוח, זהו. אולי גם אזמין אותך לקולנוע – נראה. כדאי לך. ולפני כן ניגש אל חבר אחד שלי – במטה המחוז – אולי גם הוא ירצה ללכת.”
“לא, ג’ים, אני מודה לך. אין צורך ללכת ולשאול. זה לא יעזור.”
“אני רק חשבתי, אולי, זה יקל עליך.” ומייד, באותו חיוך נבוך: “טוב. אם כך, נלך רק לקולנוע.”
“תודה, ג’ים, אני אחכה כאן.”
“אני יודע, שאי-אפשר להשפיע עליך, אבל שמעי בקולי, ילדה, הרי אינך יכולה לשכב כך על המיטה לעולם ועד. לכי העירה והיוודעי מה קרה לשיירה.”
“הם יבואו.”
“טוב,” אמר ג’ים לאחר שהות. “אני אלך לחדרי… אני רוצה לומר לך משהו – אני עוזב את העיר. אני לא יכול כך. הראש שלי, את יודעת… וגם את, אורה – עזבי את העיר, הסתלקי מכאן לפני ש… את יודעת –”
ג’ים פתח את הדלת וחזר ונפנה אל אורה. עיניה היו עצומות. הביט בה, ומבטו אטום. אפשר שכח כל שאמר לפני רגע – הרי זכרונו לקה. אפשר הירהר בדברים שלא נאמרו, – אפשר בנדב, בסיומקה ובפרץ שנתאחרו יותר מיום ולילה לשוב ממעוז-ההר בשיירה, או אולי בכל מה שכובש בית זה בתוכו בשפתיים חשוקות. אלא שמבטו של ג’ים היה אטום. רק משך כתפיו ובלי אומר חמק-יצא מן החדר.
אורה שמעה קול חיבוט של דלת ופקחה עיניה. החדר היה זנוח ומיותם. עדיין עמדו בו שתי המיטות הצרות. הארון הרעוע נשען אל כותל, כאדם עייף. וספרים. ספרי ההיסטוריה, והפילוסופיה, והמאתימטיקה, הרומאנים, החוברות והעיתונים למיניהם – על-גבי הארון, בתיבה ריקה של פרי הדר, על השולחן – בכל מקום היו מוטלים ספרים אלה, כקודם. אלא שדומה, דבר מכל שהיה כאן, בחדר זה, לפני חודשיים בלבד, לא נשתייר בו. רק ריח נורא של חדר עזוב, חדר שבעליו נקלע לתוכו בפתע, ללילה אחד, או לחצי-יום, וחוזר ומניחו בשממונו, ואין איש אשר יידע מתי, ואם בכלל, ישוב ויאוכלס החדר. שמא אף דלת זו תיחתם ולא יישאר מכל החיים שהיתה אוצרת, אלא מין כתובת אווילית: “שוּלה, אני שב בשמונה, גבי.” דברים הרבה הלכו לעולמם בשני חודשים אלה ושוב אין את יודעת היום, אם באמת ובתמים קיימים היו אי-פעם. מה היה אז, לפני הכול? היום אין ממש אלא ב“בסיס” ובעיתון הנותן פחדו, ובמבטו של חבר, שבכל-עת מחפשת את בשקטו רמזי צפונות ונוראות. היום יש בך שמחה לקראת כל איש חי. נעשית אחות לכל אלה שבכאן. כך, – כעיר זו, הקודרת, המסולעת, חרוּשת הסימטאות; כלילות-האימה הארוכים של הריה, כן גם אנשיה. כולם הריהם את, בשׂר-מבשרך. מתי, מתי נתחוור, שכל-כך אפשר לאהוב בני-אדם, לרצות בהם? דבר לא נשתייר מן הימים שהיו – אמא ובית, ושנת-עבודה במשק, שזו חווייה גדולה מאד וחולפת מאוד, והאוניברסיטה, שהיא מיפלט נאה ומכובד – לכל הדעות – מתל-אביב? החדר עומד כאז, והנה – מאום. כן, הבקבוקים… הבקבוקים הריקים עודם תחובים בין מיטתו של נדב לבין הקיר. מאותה שבת ועד היום לא נמצא איש שיוציאם. אפשר עוד נשתיירה לגימה אחת בקובעתם, אף על פי, שספק גדול הוא. זה היה יום שבו גאו הכול, שבו חיו את חייהם במלואם, שבו החלו למות.
נדמה לה, שהיא רואה אותם בכניסתם, את דיירי שיכון-הסטודנטים. הבקבוקים מוצבים על השולחן. בצידם ספלים של חרס ומתכת וכוסות של תה. ושק גדול של גרעינים. ובטנים. ומלפפונים כבושים. ולחם. ועוגות. שמח! נדב יושב על מיטתו, דק, שחור, עיניו אומרות כביכול: “אל תשתטו, חברה, אל תהיו ילדים!” תמיד אומרות כך עיניו. תמיד הנך שואלת בנפשך: מה הוליד את הריעות בינו לבין פרץ? גם כעת ישבו זה ליד זה. נדב – הוא שליו ומתון יותר, בוגר יותר – נאמר, כאילו כבדו עליו שנותיו בצבא הבריטי, במידבריות מצרים ולוב, באיטליה; ולעומתו פרץ – הגבוה, המנומש, שהוא גלוי, כתמיד, בעיניו הכחולות מאד, בין ריסיו הלבנים, בוויכוחים המגוחכים עם נדב. וכך יהא עכשיו, פרץ יישב ויתווכח בכל-נפש ויקפוץ להקביל פני כל נכנס, ויטפח בכפו על כתפו, ויתקע אגרוף בבטנו, וייתן כוס גדושה בידו. ראשון יבוא דוּבה. יעמוד בדלת ויפריח חיוכיו. ירחרח כה וכה וימהר אחר נחיריו לעבר השולחן, ילטף כל בקבוק בחיבה, יבחן טיבו כבקי-ורגיל ויבוא ויישב ליד נדב. “תשיר משהו, בחייך!” אומרת אביבה. ומייד הכול נפנים אליה ורואים שלחייה מלהטות. “למענך, חבובה הכול!” שוב יפתיעך קולו העמוק, בצאתו מגופו הגרום, “אבל בתנאי! את תשבי כאן, על ידי, ובידך בקבוק – מיוחד – וכוס. אם כבר – אז כבר!” הכל מותחים את אביבה, שידוע להם כמה נשבית היא להצעות כאלה מפי דובה. ובאמת, היא נעתרת, מושיבה עצמה קרבן להנאתם האמנותית של החברה. לאחר תוספת לגימה ולחשושי-אהבה על אוזנה של אביבה, ולאחר שיציית פרץ חיש-מהר לפקודתו של דובה ויאפיל את מנורת השולחן במגבת-פסים, יפתח דובה בשיר. הוא שר שירי כושים. קולו נשמע באפלולית והוא בא מרחוק, עורג, מתחנן, מבקש סעד, ועם זה מתריע בפני כוחות סמויים, דחוקים, העתידים לפרוץ כחתף. ריח ערב-קיץ לשירו, ריח מישורים רחוקים. הכל דמומים. האם יודע דובה כמה אוהבים אותו חבריו, כמה נמשכות אליו כל חברותיו? דובה יודע, אך מחוץ למחזה-אהבה זה עם אביבה, שהוא חוזר עליו בכל המסיבות, לא נודע לאיש, כי נשמע דובה לקולה של האהבה. הוא שר ופניו לוהבים מתחת לעורו השזוף, שהביא עמו מקורס הממים של הקיץ, את שזפונו ואת שׂפמו היפה. וברגע זה ממש ייכנס לחדר סיומקה. על בהונותיו יפסע, ובידו בקבוק נוסף לקופה, מעוטף בגליון של עיתון. אלא שדובה כבר הרגיש בו. “אהלן סיומ–קה! בוא הנה, מחמדי. בוא הנה פרטיזאן שלי.” “תשיר, דובה. אל תפריע לעצמך. אני רוצה להקשיב.” “מה זה, סיומקה? אתה חבר שלי או לא? בוא הנה רגע. אני רק רוצה לראות משהו.” שערו הארוך, הגלי, סתור הערב וצונח על מצחו. כותנתו פרומה והוא עומד, קטן ונלהב, בטבור החדר וכל החוגגים סביבו. הכול רואים בעליל כמה הוא נהנה מידידותו השקופה, הרעשנית, של דובה, ועם זה מגלה לו חושו את מזימת ריעו והוא מעלים את הבקבוק. “מה זה יש בבקבוק, סיומקה?” מתעקש דובה. “זה בשבילך, דובה. זה בשביל כולנו. בשביל החג שלנו,” ופתאום, אם מפני תשומת-ליבו המודגשת של דובה, אם מפני שמצא עצמו עומד במרכז-המעגל, ואם באמת מפני שהוצף רגשות, כמות שקורה לסיומקה מדי פעם, הוא קורא: “הוי חברה! הוי, צברים! מה אתם יודעים כמה שנים חיכיתי ליום זה! מה אתם יודעים איך אני מרגיש!” ותוך שהוא מדבר הוא מרגיש בחיוך הלועג, החיוך הרע, על פניו של נדב. “אז מה, סיומקה, לא רוצה?” ממשיך דובה. “אם כך, נשתה שנינו משלי. אביבה! ‘דאבל’ לסיומקה ולי.” ובטרם יתאושש סיומקה כבר תבוא כוס שנייה עם כולם וכוס שלישית באופן פרטי ושוב אחת לחיי היכולת-להמשיך-ולשתות האצורה בו. וכבר נוצצות עיניו והוא קם וצועק: “שקט. שקט. עכשיו אני שר. סיומקה!” שירים ארוכי-בתים, שירים אידיים, ישיר. הכול מחרישים ומטים-אוזן. דובה, הוא לבדו מעודדו בלי-הרף ותוך-כך ממשיך ולוגם עמו. גרונו של סיומקה ניחר. הוא שיכור עד קצה בלוריתו הסתורה. ואילו דובה לוחש לו: “חברים, או לא חברים, פארטיזאן? את ‘נחוּמקה מיין זוּהן’ תשיר. נו, נ–חומקה, מיין זוּהן…” “עזוב אותו, דובה –” יפתיע לפתע נדב מפינתו, “אתה לא רואה שהוא גמור?” “לא יקרה לו כלום. על אחריותי.” ואילו נדב אינו מרפה: “בוא הנה, סיומקה, יש לי משהו חשוב אליך.” והריהו מושכו מעם דובה, הצוחק צחוק פרחחי, צעיר מאוד. ההמולה גוברת. הכול מתגרים בנדב. אלא שהוא אינו נותן דעתו עליהם ומטפל בנער השתוי. וכבר גם גבי ושוּלה בחדר. לגבי – פרצוף זעיר, דקיק. שערו קצר ומקורזל וריסיו מושפלים תמיד, כריסי בתולה. שולה, שגופה השחום פורץ משמלתה, שרגליה ארוכות ושריריות, מתרפקת עליו, והוא כאילו נשבר תחת כובד ממשותה. מצאו להם פינה אחת אפלה ונדחקו לתוכה, כביכול על חודה של סיכה היו שניהם יושבים רווּחים. והרי היתה אמירה מהלכת בשיכון, שאם תצא אש מן השיכון ותאכל את העיר, מחדרו של גבי תצא ובעטיה של שולה תפרוץ…
כך, גלים-גלים נישאה הרוח מן ההרים הטובעים באפילה, ועל גבה ניצלפים מטרות שאין להם סוף. עם כל גל היתה מצטיירת, חיה וברורה, תמונה אחרת מאותו ערב, שכבר היום הוא נראה כסיפור-פלאים, כבראשית גדולה ואינסופית. אחד-אחד שבים הם ומתכנסים, המתים והחיים. הרי ג’ים! כיצד היה זה תוקע עיניו האטומות בפני כל אחד מן היושבים ומתאמץ להבין מה הוא משמיע. באוקטובר הגיע ארצה. הכיר את האלף-בית וכמה שברי-תפילות. “אה, היה אומר, היינו-הך. הדוד סם משלם. נבוא נראה מה עושים אצלכם, שאם לא כן יכפה עלי אבא לעבוד במכבסה שלו.” אלא שמשום-מה, נדמה לכול, שג’ים מעלים משהו מעבר לקהוּתו ולהומור הלא-איכפתי שלו. “תגידו,” לוחש עתה ג’ים באזניך ובאזני פרץ, “מה המהומה הזאת כאן? מה הם שותים כולם? מישהו הרוויח מיליון דולר? מדינה? אתם יודעים מה – היה לי מורה פעם, זה היה לפני שגורשתי מבית הספר. בכיתה בּית. הוא אמר: כל מדינה היא מכשיר לשלטון מעמדי. מה אתם חושבים על כך?” “אינך יודע, ג’ים,” מתלהם פרץ, “שהמלחמה אצלנו היא מלחמת שחרור לאומית, היא קודם-כל עשיית עם –”. “רגע, רגע. זה מזכיר לי משהו… מה זה מזכיר?” וכבר הוא מפליג לעניין אחר, ושוב אין את יודעת, אם אמנם שכח, או שבמתכוון נמנע הוא מוויכוח עם פרץ, שאינו יודע חכמות… עינך תועה ונופלת על משולם, שבלילה זה של סוף נובמבר נתגלה לראשונה לסטודנטים בלי ספריו. מאחר שנמנה עם הגומרים – ונראה כי כבר בהיותו תלמיד השנה הראשונה לא היה נער – ועל הכול היה מתבודד וקצת נלעג, היקצו לו חדר-יחיד. כצל היו רואים תמיד את משולם בחולפו במסדרון, ממהיר ‘שלום’ נבוך לעבר כל מי שמזדמן בדרכו, משפיל פניו הסגופים, הנובלים, ומסתלק. פעמים הרבה ניסו החברה – ללא הצלחה – לצרפו לאיזו שמחה. אך פעם זו, ראשונה ואחרונה, תראיהו שב ובא, אחד עם האחרים. אפו – המורכב כביכול שלושה חלקים, חלקו העליון כמין ניצב קטום, האמצעי – סכין עקומה, והתחתון גבשושית של בצק לח – נתקצר וגילה את שפתיו, וכל גופו היה זריז וקל יותר. כניסתו משמשת הזדמנות נאה לדובה להרמת כוס. ומשולם, בשלושים שנותיו היבשות, ייכנע ויצרף עצמו לשותים. אווירו של החדר הקטן כבר אינו אוויר, אלא דייסה של עשן ורעש. וריח עולה מן הכול, ריח שאין לו שם ואח. אין לדעת מניין, שהרי איש אינו אומר את השם המפורש – חוץ מסיומקה – אבל הכול יודעים ששתייה זו אינה דומה לאחיותיה. ויותר מכול מעיד מבטו של פרץ. הריהו ככוהן ביום הפולחן הגדול. פרץ אינו כאחרים. הוא אינו חי לחצאין. בכול הוא משמש בשלמות, בדבקוּת. כך בשעה זו, שעומד ומשקה את חבריו ודואג שאיש מהם לא יקופח, כך בשעה שכולו נתון ללימודיו והוא נדלק עם כל רעיון חדש שנתגלה לו, עם כל השקפה חדשה. איך הוא עומד כנגד נדב. בעקשנות ובתמימות, כנגד ליגלוגו על ה“אמיתות”, שפרץ אינו נלאה מלחפשן. וכך בשעה שהוא חוזר עם מחלקת הגדנע שלו, אחרי שבת-אימונים. עם שאת רואה אותו משתלהב עם החדר כולו, נשמעים דבריו, ביום רחוק: “מסע, אורה, משול לאהבה. הוא מרוקן אותך והוא פותח בך מעיין של חוויות. ככל שתרחק ממנו, כן יעצם בעיניך.” ואת תמהה: מניין לו, לפרץ אותו משל-אהבה? – מה יודע פרץ על אהבה? את מי אוהב הוא? אשה? אשה אחת, כמוך? או את הכול, את חבריו, את חניכיו, את כל שנברא בצלם? – –
האם נמצאים כבר כולם כאן, או שמא תגדל עוד הצפיפות, תרבה השמחה? ודאי – תמיר! מבעד לעשן הצמרי, מטושטש-דמות, נראה תמיר בדלת. ואחרי-כן פלס לעצמו דרך, לאט לאט, בבטחון, מעל לרגלי היושבים, סביב לשרפרפים. תמיר כתמיד: חמוד-ארשת, מצחו קמוט, כאילו מחשבה אחת חשובה אינה מגעת לעולם לסופה במוחו. וגם שפתיו חתומות, נוסח לא-קלים-החיים-בעולם-הזה. וכבר – באפס רגע – מקפץ נדב כנגדו ופניו זורחות. הכל תמהים על זריזות זו, שהרי מי לא שמע את דברי נדב על תמיר: “אתם אל תתפעלו לי כל-כך מהמאור הגדול, מן האינטלקט המסנוור, תמיר. אני אומר לכם: מתחת לפרצוף-הפילוסוף מסתתרת נבילה מסוכנת… נעימת-הקול החשובה, הבקיאות המופלגת בכול, הקלוּת בה פוסק הוא פסוקו, כאילו היה זה פסוק-אחרון בתולדות הציונות, בתיאוריה ובפראקטיקה של הסוציאליזם, נכונותו להרצות באחת בלילה על חידושיו של פיקאסו בציור ושל מור בפיסול, או על בעיות ארגונה של החברה היהודית בימי-הביניים. אני אומר לכם – הוא מוכרח, מוכרח להיות טיפוס בזוּי.” האמנם כך? תמיר מקובל היה על הכול כבחור רציני ומשכיל באמת, ועם זאת נוטים היו רבים, ללא דעת מדוע, אחר דעתו של נדב. עוד כולם משתאים ונדב כבר מוליך את תמיר לפינתו על המיטה. אף שתמיר מסרב, אין נדב מניח לו עד שמתרצה ויושב. אף כוס מלאה על גדותיה שם בכפו. עכשיו מהסה נדב את כולם. קולו גבוה ויותר משמץ צרידוּת מחספסו. עיניו השחורות צרות ונוצצות יותר מן הרגיל. “חברים! חברים, שקט. ברגע זה נכנס החבר תמיר – ואני שמח. כולנו שמחים, הייתי אומר. מסכימים? ואני אומר לכם – רק כרגע נפקחו עיני והשגתי מה היינו חסרים כאן עד עכשיו. הנה אנחנו יושבים שעות ארוכות, שותים לשכרה ומצווחים בקול פרוע ומחככים איש-איש גופו בתוך חברתו. האם עמדנו רגע ושאלנו – לכבוד מה אנחנו שותים? האם התעלה מי מאתנו לגדולת השעה? לא, חברים!” וכשצחוק וקריאות שיסעו דבריו נפנה אל תמיר ובאותו כובד-ראש מוסיף ואומר: “הם חושבים שאני שיכור. ולא הוא. בצלילות-דעת גמורה ובפכחון מלא, על דעת כל המסובים, הריני מבקש ומעתיר: – אמור משהו על הכוס ועל היום.” אפשר השפעת היין על כולם, אפשר השמחה האצורה שיש לפרקה – על הכול, אפשר משום שסוף-סוף נתפסים הם לטעם הנסתר בדברי נדב. על-כל-פנים, בקול תרועה גדולה יפצירו הכול בתמיר, שיישא ברכה. והוא, מתוך כניעה לדעת הרבים יקום ממקומו ואל מול עיניו המתהפכות משכרוּת של סיומקה, אל מול עיניו הכבויות של ג’ים, אל מול חיוכיו של דובה ואביבה הנצמדת אליו, אל מול גבי ושוּלה שבפינה האפלה, אל מול פרץ הזוקף בו את מבטו הבהיר והשקוף, אל מול נדב, שהוא פיקח מכולם, יאמר: “אולי איני האיש המתאים. אולי לא יעלה בידי לתת מבע שלם לגדולת היום המופלא הזה, ואף-על-פי-כן ארהיב בנפשי ואנסה. אולי מפני שאיש-הגנה ותיק אני, אדם העומד כל שנות-בגרוּתו בשורה הראשונה. אצלנו אין חזית ועורף, חברים. מהיום הזה נהיה כולנו חזית. וטוב שנדע זאת היום. לא ידיהם של המצביעים הערב שם, מעבר לאוקיינוסים, יחרצו את גורלנו אם נהיה לעם ואם לא נהיה. כולנו, כאן, בארץ זו, בעיר-הרים זו, נקבע זאת. במידה שנימצא כולנו ראויים, במידה שנהיה נכונים לכול בלי שאול, בלי פקפק – יהיה יום זה כדאי. נרים כולנו כוס לחיי אלה שזכו בזכייה הגדולה להיות מגש-הכסף, כמאמר המשורר. לחיים, חברֶה!”
היום, משעברו חודשיים מאז אותו נאום, נהיר כל-כך חיוכו הרע של נדב. וברגע זה כל-כך נכלמת היא, עד שרוצה היתה להיסתר, לא להיראות בכל איוולתה. שהרי היום גם היא יודעת. ואילו לפני חודשיים – אז עוד היה הכול בחזקת עתיד. הנה הוא העתיד. הגשם כיתר את החדר, כהלמוּת לגיון תופי-מיספד. על מיגרש גדול, חשוף, בשוליה של השכונה, ניצב הבית, מופקר לכל רוח. הבית הוא אי שמם ומסוער. הכול אירע בחדר זה, שהוא גורל. כאן ישבו כולם, בתוך הריקנות הזאת. את עוצמת עיניך וכאילו כל הקירות נפלו, כאילו אין כלום אלא את עצמך והמיטה, שעליה את שוכבת. אפילו זה לא, אלא רק המחשבות.
אורה מניחה ידה על רגלה, נוגעת בחזה, בשערה, להיווכח, כי אמנם היא כאן ולא הזכרונות המרחפים בריקנות שחורה. הנה פתאום סיומקה, קופץ וקורא בקול ניחר: “ההצבעה! חברה!” הכול יפשטו על חדרו של ג’ים. קופת-אדם מתגבעת מעל למקלט-הרדיו. משולם, זה שחוטמו עכשיו כזכוכית מאויידה ואי-אפשר שלא לצחוק כשרואים איך הוא רץ ובידו בקבוק ריק, שאינו מניח מתוך ידיו השחופות – עכשיו הוא עומד על כיסא ומונה את המדינות המצביעות בעד החלוקה, כשהוא מזה בבקבוקו הריק על העומדים לרגליו: אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש. והנה סוף. תרועות. הכול נדחקים החוצה, בסערה, ואילו משולם כורע על ברכיו, כמתעלף, או כמבקש להקיא ולוחש: “ריח, ריח נורא אני מרגיש, חברים. הרי אני כבן שלושים שנה ולא ידעתי יום אחד של אור ועכשיו עולה באפי ריח נורא. מה הוא, חברים?” ודובה, ששתה יותר מכולם, ועדיין הוא פיכח וחייכני, יאמר: “עזוב שטויות, משולם. לך לישון, לא יקרה לך כלום.” אבל סיומקה, גמוד וארך-שער, מזנק ממקומו, הודף את דובה וגוחן אל משולם, להמתיק סוד: “זה שום דבר, משולם, הריח הזה. אני יודע במה אתה מהרהר, אבל זה שום דבר. איש לא ימות. אתם שומעים, חברה – אף לא אחד, אני אומר!” כך יעמוד סיומקה, וכמו יתריס כנגד כל הייתר. ובאור היוצא מן החלון הפותח תראי כי הוא בוכה, נשען על גדר-האבנים ובוכה. “הוא לא ימות, סיומקה –” מלטף דובה את שערו, “פרטיזאנים או לא פרטיזאנים!” “זה נכון, דובה. אני פרטיזאן אני. מידאליות יש לי. אורדנים. הראיתי לכם פעם את האורדנים שלי? אורדן לנין! זה נכון, דובה – אורדן לנין יש לי… אני – ביערות הייתי. ילד – כזה – כשפרצה המלחמה, ופרטיזאן – אחר-כך שלחו אותי למוסקבה ונתנו לי אורדן – את התמונה שלי פרסמו ב’אייניקייט'. זה נכון, דובה, אתה יכול לסמוך עלי.” כאן כבר פסק בכיו והוא נגרר ברגל כושלת אל עבר הכביש. המוני-אדם נוהרים על הכביש החשוך. מעולם לא ראה ולעולם לא יראה רחוב זה כל-כך הרבה אנשים בשעת לילה זו – זה הרחוב של שוכבי-לישון-בתשע-שלושים, של קמי-בשש-ועשרים. הכול מתירים היום לעצמם ולזולתם להשתגע. ואת נסחפת ורוקדת ומצווחת עם הכול ואינך מהרהרת בכלום ורק שיודעת את כל הזמן, כי הכול סביבך צומח בסערה, משתנה עד מאוד. זה משהו מופלא. כאן אין צורך בחוק וסדרים. כאן רוצים הכול, עושים הכול אותו דבר עצמו. רק סיומקה שוב עומד לפתע, חובק עמוד-חשמל ופורץ על נדב: “מדוע אתה שותק, נדב? מדוע, הה? אני יודע – מדוע! אתה מפחד – זהו! אתה כבר ראית מלחמה אחת – ואתה מפחד. זה הסוד, חה-חה! אתה מחייך תמיד ולועג לכולם, אבל אתה פחדן, אני אומר לך. פשוט פחדן. מה יש, מה יש כאן לפחד. גם אני ראיתי מלחמה, הרבה יותר ממך – ואני לא מפחד. דובה! הי, דובה – אתה שומע – אני לא מפחד!” נדב יקרב אליו בשתיקה ויתמוך בו, שלא יישמט וייפול, וסיומקה – ברגע זה – כמוהו כתינוק. הריהו מניח ראשו על חזהו של נדב ומייבב: “אני לא מוליך אותך שולל, נדב. זה אי-אפשר. אתה יודע. וגם ג’ים. וגם משולם. עכשיו ראיתי שגם משולם יודע. אבל – אני מבקש אותך, אל תספר לצברים האלה. הם ילדים. הם אינם רואים מה שאני רואה בשמיים. יש דם בשמיים. אבל אל תספר להם. הם ילדים. שישמחו. וגם אני אשמח – אם כי הפעם לא אינצל. אני יודע. תמיד – תמיד אפשר לצאת חי? אפשר?.. מדוע אתה שותק כל הזמן – אמור משהו!” “אתה צודק,” יאמר נדב בשקט, כדרכו, ואיש לא יידע אם רק לפייס את סיומקה הוא מתכוון, “אבל אסור לגלות להם. אסור שיידעו מה שאנחנו יודעים. הם עלולים להיבהל. תן להם לרקוד היום. תן להם לשמוח” – –
כל זה היה משכבר. איש לא יבוא. החדר יעמוד בשממונו והגשם יגבר ויעצם. היום ההוא לקחו אופל. אין כוח שיוכל למלא שנית חדר זה – אולי בעלת-אוב. כל זה היה. היית. ביום ההוא החל הכול לגדול. הם חבריך – והם שונים. ואזנם לירכם. משל ציידים ביערות העד – בנעליהם האדומות, ברימונים, במצנפות-הצמר הצבעוניות, שסרגו נשים צדקניות. וכך גם את – אשה מאד, כמותם וגם אחרת. הכול פתאום עזים ועציים. פרץ מפקדה של מחלקה וגבותיו כורעות מעוצם אחריות. נדב מוציא מארונות את בגדי-הצבא הישנים וקם ויוצא מן החדר, בלא דבר דבר. ודובה. והאחרים. איש-איש מתגלה באלף פנים, חדשים ומופלאים. כל קליפותיך נושלות ומתברר כמה עשוייה להשתנות – באפס רגע, בלי דעת במה וכיצד – הוייתך. את יוצאת בשיירות. עומדת בחלונותיהם של פרוורים. זה מפחיד, אבל גם טוב, חדש, מרטיט. דם קדמון זורם כאשדות באבריך. והוא הולם בך כיערות-העד, כגשם זה הנורא. רוצה את להקביל את פני הלוחמים במצלתיים, בטנבור, ביללה של קרב. משהו חדש. רוצה את להיות עם כולם. לתת. לקבל. רוצה את להיות הדם. האש. תמצית החיים. רוצה את להיות השלווה. הפיצוי. האהבה. לנשק את העיניים שטופות הדם, לטמון בין שדיך את הראשים שיראו מוות. את סוגדת לאלה שיכלו לו, את בוכה לילדוּתם של הנופלים, לבתוליהם, את זועקת לאצבעותיהם המגועלות של החוזרים –
זה פרץ.
זה סיומקה.
זה נדב.
מחוץ נשמעה הלמות נעליים מידפקות על אבנים. אורה לא זעה. רק ליבה הלם באלף קול. שלשום יצאו למעוז-ההר, בשיירה. נהר גדול, חומר מדם, נפתח בין אותו יום – ההקדשה – לבין שלשום. שלשום בא פרץ – ואת בחופש. אמר פרץ: “אנחנו יוצאים למעוז. אני אחראי לשיירה.” עליך לישב על המיטה, להתכרבל בשמיכה ולא להשיב. רק לומר, בגבורה: “כן, פרץ.” כך כל יום. יושבים – ופתאום בא מישהו ודופק בתריס: אני מצטער, פרץ. בשבע תהיה בגדוד. יש משהו? יש משהו. שלום, אורה. שלום, פרץ. הוא, עיניו בורקות. הוא כמו תינוק. ואת, את אינך יכולה לכרוע לרגליו ולבכות: “פרץ, אל תלך. פרץ, אל תלך.” כל יום הולכים יותר מששבים. כבר חודש מן השיירה האחרונה למעוז, והגופות שהובאו באמבולאנס, ורגל עירומה, שקרסולה נתוב חוטים שחורים של דם. עם פרץ אסור לדבר. צריך לנהוג כמוהו – כאילו מאה שנים מזומנות לנו – לדבר על אספקה, על תחמושת, על אנשים, אין לו לב לפרץ. הוא אינו בשר ודם. אילו פעם אחת אמר: אורה, אני פוחד. אורה, אני פוחד לאבד אותך. אבל הוא אומר: “אני מחזיר את נדב מהמעוז. הוא יוצר לקורס קצר, שמתארגן בעיר. תחילה יהיה ממכף. המגמה – לעשותו מממם. אין אנחנו יכולים להרשות לעצמנו קאפריזות במצב הקיים בעיר.” משמע, עוד אחד בשיירה זו, שהיא מוות. פרץ. ונדב. וגם סיומקה. מי ביקש אותו לקפוץ פתאום – כהלוּם. חדשיים כלא עצמו בחדרו. למד ולמד. חי. נפחד וחי… סיומקה עמד בדלת, אצבעותיו בשערו. ומחשבה ראשונה היא, שבא לספר – בפעם המאה – על-מה הוא יושב בחדרו, על פקודת-התייצבות שהוא מחכה לה כל יום. עכשיו אין סיומקה נכנס בקול גדול וטופח על שכמו של פרץ, מעשה חבר. ברכת-השלום שבפיו רכה וממועכת. במענהו של פרץ נשמע אי-רצון, ורגע את שמחה, שמא בגללך הוא כך, על שפרץ סיומקה לחדר וגנב דקות-הייחוד שנותרו לכם. “מה נשמע?” אומר סיומקה. “מה אתה רוצה לשמוע?” סותם לו פרץ. “ככה, בכלל –” נבוך הוא סיומקה ואינו מוצא מה לומר. ופרץ, שחש בנמיכותו, משנה את נעימת-קולו וחוזר להיות פרץ: “שב, סיומקה,” הוא אומר. וכאן אין את – כלומר, האשה שבך – יכולה להתאפק ואת אומרת: “עוד לא באו לקרוא לך, סיומקה?” “עזבי, אורה,” אומר פרץ. וסיומקה: “מדוע את לועגת לי, אורה? מדוע את נוהגת בי ביטול כזה? כלום אני פחות אדם ממך?” “חס ושלום,” מרגיעו פרץ, “איש לא התכוון לפגוע בך.” “בהחלט התכוונתי וגם איני חוזרת בי.” “ודאי שהתכוונה, אף-על-פי שעד היום לא אמרה כן בפה מלא. היטב הרגשתי מה דעתה עלי.” זהו סיומקה. עכשיו ישפוך ליבו ויפתח כל פצעיו: אורה היא בחורה חכמה. וכי אכפת לה שסיומקה מסתתר בחדרו וליבו נשבר. הנה – בנים יחידים פטרו מגיוס ואין מניחים להם לסכן נפשם. אבל אני, שבן-יחיד אני אולי לשבט שלם – לא אב, לא אם, לא דודים, לא קרוב ולא גואל, עלי אין איש כואב – באמת, מדוע לא ילך גם סיומקה סוף-סוף ויעבור מן העולם. הרי הוא כבר לא ישאיר אחריו אבלים, הרי כבר אין מי שסיומקה יחסר לו – – וכאן אמרת דבר, שכל ימיך תצטערי עליו, מפני שביזית אדם ואינך יודעת אם עוד יותן לך לתקן, או שתמיד תזכרי את סיומקה, שזילזלת באימתו הנוראה מפני אבדן החיים, וזילזלת בו בלא להבין, כי בעוד שעה עלול הוא באמת ללכת סוף-סוף: “בעוד רגע תתחיל בודאי לבכות.” אבל סיומקה לא הגיב. ועדיין נראה היה כל-כך תיאטרלי בהליכותיו, בדברו: “בעצם, לא באתי לשמוע, פרץ. אני כבר – שמעתי.” “מה שמעת?” “מעבר לקיר.” “מעבר לקיר?” “כן, מעבר לקיר. הרבה פעמים אני מטה אוזן – שלא ברצוני, פשוט מפני שבינינו יש רק מחיצת-עץ, אתם יודעים, לפני ששיכנו בבית זה סטודנטים, היה כאן פנסיון וכאן היה חדר-האוכל. אבל פעמים אני פשוט מאמץ אוזני לשמוע – מפני שאי-אפשר להיות תמיד בודד כל-כך.” “מה שמעת, סיומקה?” “אני רוצה לצאת אתך, בשיירה.” “מה תאמרו עליו! הוא החליט להיות קדוש, פרץ! או אולי אתה מקווה שלא יניחו לך?” שניהם שתקו ורק אחרי-כן דיבר פרץ ובעיניו בהק האור הלבן, השקוף, האור הנורא שפעמים נדמה היה, בחודשיים אלה, כי נתעמעם. הוא דיבר ברור: “אי אפשר, סיומקה. היחידה כבר מאורגנת. בפעם אחרת.” “לא. פרץ. אני רוצה היום.” “הדברים אינם מסתדרים כך. אני באמת שמח, שהחלטת סוף-סוף, אבל אתה צריך להצטרף ליחידה שתיקבע לך ושם תפעל. אני מצטער.” “אתה יכול, אם רק תרצה. אני חייב לצאת אתך.” ופתאום היו פניו המנומשים של פרץ לא המפקד שבעוד שעה-שעתיים ייצא בדרך קשה, אלא התינוק הנלהב, הנתפס לכל התגלות בריעיו האנשים. “גמרנו, סיומקה, אני לוקח אותך. על אחריותי. לך והחלף בגדים – בעוד עשרים רגע זזים לבסיס. ואת נעלי-הבית חלוץ!” אותה נשיקה רוסית שטבע סיומקה בלחיו של פרץ הנרתע, וכבר לא היה הבוז לסיומקה אלא הפחד הנורא: שלושה, שלושה בשיירה אחת. זה הבית המתרוקן, זה הלב הפוקע מתוכו ––
קול נעלי אדם הפוסע יחידי
נדב
סיומקה
פרץ
“אסור להיות סנטימנטאלי,” אמר נדב בליבו, בלכתו בגשם. הכביש טבע אי-שם באפילה, מתחת לצליפת המטר. אור אחד מתנדנד ברוח וזורע נפציו ברבואות המים. כאן הפנייה שמאלה, אל המיגרש הפרוץ, הסלעי. אל עבר הבית, שיש אור בחלונותיו. לכאורה, כמו תמיד: חלונות מוארים וחלונות סומים. אלא שאז היו האורות עוברים מחלון לחלון, בכל ערב, בכל שעה, מאותתים למביט בהם על חיים ועל חליפותיהם. ואילו עכשיו – חלון שחור הוא חלון מת. כן, ידוע! שמענו גם שמענו. אלא שאין זה כמו להיות בבית, שבו חלונות אטומים ובו חלונו של תמיר מואר תמיד. חלונו של תמיר מאיר והחלונות האחרים כבים בחורף הזה. עוד שניים. ופתאום לא יכול היה נדב להוליך רגליו. פתאום ניטעו במקומם ואיזה חשק אווילי, תינוקי, להתיישב על אבן, כאן, במיגרש, בגשם. להניח למים שיזלו מראשך ואחרי-כן יעלו אט-אט מחרטומי נעליך, יעלו ויבלעו את צעקתך בשתיקתם. איך ייכנס אל אורה ומה יאמר לה? מה, תספר? אלא שרגליך בוססות בשלוליות וכבר אתה בחדר המדריגות. אין אדם יושב על אבן במין מטר כזה, אם אינו מטורף. אנשים שפויים עושים מעשיהם בשפיוּת, בתבונה. כך כל העיר הזאת. זה כל עצמה. להיראות שפוי, לנהוג, כאילו אין איזה קו של טירוף ניכר בכל המעשים וההתרחשויות שכאן. להיראות שפוי ובשום פנים, בשום פנים לא להיות סנטימנטאלי.
בשעה שיצא נדב מן המטה, כבר היתה העיר חשוכה. אנשים נחפזו על המדרכות, דוחקים גופם אל קירות הבתים, מבקשים מחסה מן הגשם. וכשאתה הולך עם האנשים האלה דומה, כי דבר לא נפל בינתיים. הריהם כמו לפני ששה שבועות, ביום שיצאת מן העיר. רוצה היה לראות בעיניהם את הפחד, את המוות. אלא שעיר זו, כתמיד, סוגרת עצמה בערבי חורף בבתי-הקפה הקטנים, צובאת על פתחי הקולנוע, יושבת בבתי-האבן היפים וקוראת ספרים ועושה תרבות. העיר הנפלאה הזאת. לעולם לא תדע אם צעיר טרזן זה במכנסי הקורדירוי החומים המציצים מתחת למעיל-הגשם הגזור נוסח-בריטניה ונערה צחקנית במעיל אדום לימינו, לא בא כמוך, היום, מאיזו דרך, אם לא ידפוק בעוד שעה מישהו בדלתו ויקרא לו לבוא, מייד. אלא שבינתיים הוא צוחק, ואין איש נותן ליבו עליו. ולפתע התבייש נדב בפניו האפורים, בזקנו שלא גולח, כאילו ביקש להתרברב באיזה מעשים שאינם רבותא גדולה כאן. משמאל הבהיקה מספרה בשפע של מראות. בחלוקיהם הלבנים של הסַפרים.
“רק רגע אחד,” קרא אחד הספרים. “שב רק רגע.”
נדב ישב. כמו תמיד חיפש עתון מצוייר.
“שלום! כבר לא ראינו אותך פה הרבה זמן,” זה היה הספר האחד, הזוכר אותו מאז. כמו תמיד נכנס למספרה שלו. כאן מכירים אותו.
טיפס וישב בכיסא התספורת והיטה ראשו לאחור. ריפה את גופו. אצבעות ארוכות וקרות היו לו לספר הגבוה, דק-הפנים. מגעו הרפה, הזהיר, שטעם קידת-מלצר לו, הרעיד את עצבי נדב. מגע קל בלחי ימין, בלחי שמאל. הספר היה גחון מאחור, ומעתיר דברים. ריח רקב עלה משיניו. נדב מפנה ראשו ממנו והספר מחזירו למקומו, לצורך התגלחת.
“מגוייס, אה?” אמר הספר.
“קצת.”
“כל הזמן?” תערו גורף את הקצף.
“בערך.” רגע נוח כך, טוב כך להתפרקד במושב העור ולהניח למברשת הרכה והחמה לעסות את לחייך.
“תזיז קצת את הראש. זהו. תודה – איפה היית – בעיר?”
“בסביבות.” עכשיו הגיע תורה של הלחי השנייה.
“מה אתה אומר על השיירה?” עבר הספר מעניני-נימוס פרטיים לענייני הכלל.
“איפה שמעת?” פרצת. לא רצית לשאול, אלא שהשיירה אינה עניינו של זה, ממש כשם שלא היתה מעניינו של קצין המודיעין הנתעב שבמטה.
“לא ראית עיתון? חכה רגע, הנה.”
“כן, שכחתי… כל כך הרבה שיירות –”
ואחרי כן:
“לחפוף לך את הראש?”
באצבעות רכות עיסה הספר את לחייו של נדב. במראה נשתקפו עתה פניו, שעיעים ומלוהטים. ריח סבון, ותמרוקים, ועדנה. הסַפר הגבוה והדק, שפניו לבנים ושערו ארוך, עומד כולו לשירותך: גילוח? חפיפת-ראש? מאסאז'? עשיית-הצפורניים? רק אמור דברך והספר ישקע את כל עצמו בישותך החשובה. ובחוץ – הרחוב שלא איכפת לו כלל מה קרה היום. ההכרח לקום וללכת הביתה. וכבר מיצר אתה על שפרצת מן המַטה ברוגז והכרזת שלא תשוב אלא למחר. אורה, אורה. כיצד תשב במחיצתה? ומה תאמר היא? העיר שותתת מים. מעבר לשיירה, מעבר למחסומים, לפרץ ולסיומקה, מעבר לכל הסיוט ההוא נותרה בדידות נוראה. אין כאן פחד. לא תוגה. זו רק ערגתו של פעוט לדבר שהוא מחוץ לתחומיה של המלחמה, ואפילו אינו אלא המלחמה עצמה.
“לחפוף לך את הראש?” הזכיר הספר, בטאקט.
“לא, תודה.”
וכבר עמד נדב, מגולח ורטוב עד עור בשרו בפתח הבית. זה החלון השני, שהוא חדרך וחדרו של פרץ ובו מחכה עכשיו אורה, והיא דקה ושחומה ושפתיה כהות וריסיה ארוכים.
נדב בא בחדר המדריגות. נורה הצהיבה את הקירות והטילה אור עגמומי על הרצפה שנרבדה כולה בוץ. מישהו הטיל קורה רחבה, שתהיה גשר מעל לשלולית שנקוותה ממש בכניסה. בפינה, מתחת למדריגות המעלות אל הקומה השנייה, נערמו קופסות שימורים פקועות, לחם עבש, נייר ממועך. זה תמיר. כפי ששיערת. בששה שבועות אלה הלך גבי. הלך דובה. ומשולם – ביש גדא זה – באוטובוס, בשברי זכוכית, נסתמא בשתי עיניו. החתף שבמלחמה – אתמול ישבת עם פרץ ועם סיומקה ונשאתם קינה על אלו, והיום – היום מאיר חלונו של תמיר. ושל ג’ים – שנגמר במלחמת-העולם. ואורה. לך עכשיו והתייצב פנים אל פנים – מה שיהיה יהיה.
בראשית היה נדב כולו: רטוב, שחור, צנום משהיה. רק לאחר מכן הפרידה את דמותו למרכיביה – התרמיל התופח, מטבעות-הבוץ הגדולות כנגד הברכים, החותלות, שלא אצרו עוד את שפות המכנסיים, העיניים שצרו, הפה שנצטמצם. לבדו עמד בפתח, רטוב מאוד, חי. אורה זנקה לקראתו ברגל יחפה.
“נדב!” הושיטה לקראתו את שתי ידיה. היה מישהו שחיכית לו, בשפתיים חשוקות, בהולם-לב. היה אחד שחזר. היה אחד שדורות ציפית לשובו. היה אחד שבא, שונה מאד, קרוב יותר מאי-פעם.
“אורה.” סגר אצבעותיה בכפותיו. ידיה היו קטנות ורכות. פתאום נתאפסו הגשם והקור והבדידות. הוא צחק בקול, בפה מלא. צחק אליה, על שהיא נועצת בך כך את עיניה האורות. “אז את באמת פה. זה טוב. זה באמת טוב. תני לי לראות אותך –”
ידיו נחו על כתפיה. היא צחקה צחוק קל, עצור. היא נערה כל-כך. כמעט ילדה. וגם יפה, לעזאזל. אלוהים אדירים, מתי היה השחר הזה, שפרץ וסיומקה נשארו למות על המחסומים. אבל איני יכול להימנע מלהבחין בכל פרט ופרט – יפה כך שהיא עומדת יחפה ושערה סתור. אנחנו נדבר על כך, איך קרה הכול. אבל אי-אפשר לפרוץ פנימה ולהטיח. אורה היא הנעורים, תקוות כל התקוות.
“את תצטנני. אל תעמדי כך, יחפה.”
“יהיה טוב. הורד את התרמיל. אתה כולך רטוב. אכלת כבר? אולי אתה רוצה להתרחץ?”
“אסתדר,” אמר. ואחרי שהות: “נו, אז מה?”
אורה ישבה על המיטה. את רגליה היחפות קיפלה תחתיה. נדב פרק מעליו את תרמילו. – זו אורה, חזר ואמר בליבו, כמין אוויל. חייך אליה ורצה לגלגל שיחה, סתם שיחה שמבקשים לגלגל עם נערה כל-כך יפה. ורצה לגלגל שיחה, סתם שיחה שמבקשים לגלגל עם נערה כל-כך יפה. היא כל-כך עולם אחר. אבל כבר פרח הרגע הראשון, שבו נפגשים פתאום אחרי ששה שבועות כאלה ומתחבקים ומתנשקים, בלי כל מעצורים. עכשיו ירדו ריסיה הארוכים על עיניה. לא הביטה בו. נדב התעסק בנעליו ספוגות-המים. שתי פסיעות בינו לבין אורה, וכבר כמה רחוקים הם, וכבר קודח הכאב והבושה מייסרת והבדידות מחניקה. וידיעת הדברים כהווייתם. שחורים משחור. כל מה שהיה. גם אורה יודעת. עכשיו תדעו שניכם. וככל שאורה תשמע, כן תתעבה חומת הקרח. איך אפשר לשוב עכשיו לחיות את יום-האתמול, להיות עם פרץ. אילו פשוט ניתן היה לשכוח, לומר כי לא היה. אלא שכאלף פגיונות ניטע בך יום זה ומעתה שלך הוא, אתה הוא, על פרטיו ודקדוקיו.
“בוא, נדב. בוא, ניגש ונראה מה במכוניות,” אמר פרץ בלילה. משעה שהגיעה השיירה למעוז, אחרי הצהרים, ועד שעת-לילה זו לא נח פרץ ולא שקט. פיקח על פריקת המיטען, מסר דו"ח לממפא, פתח את אולם-התרבות של היישוב בשביל מלווי השיירה ונהגיה, אשר מיהרו לשטוח עצמם על הריצפה, על שמיכות שאולות, ואחרי שתיכן את שעת החזרה וסידוריה, ישב והתבדח עם אנשיו, כדי להשקיט את עצביהם מהשפעת היריות בדרך למעוז. רק לאחר כל זה, כשהלילה כבר היה קרוב ליום, נתפנה פרץ אליך. ואפילו עכשיו לא. אגב שיחה ישוב לבדוק מה טוענים אנשי-הקיבוץ על המכוניות וכיצד. על מכוניות אלה צריך להשאיר מקום מרוּוח להבטחה. וכשאתה מתלווה אליו ממקום למקום ומגלה את פרץ מחדש, לאחר ששה שבועות כאלה, מתאפסת כל חכמתך מפניו, מתמלא אתה קנאה למראה יכולתו להתמזג עד-כלות במתרחש כאן. ואילו אתה, כמדומה, כבר לא תוכל כך, לעולם. אף שרוצה היית, בכל לב. אבל עיניך רואות כל מלה יפה ושפותיה כעורות. אומר אתה: “אידיא-ליזם” ומחייך, פעמים ממש על-כורחך, רק כדי להקדים את חבריך, שלא יצחקו לך. ואילו פרץ – כמה פעמים הטחת בפניו, שהוא תינוק ושוטה. רוצה אתה לומר לו זאת עוד ועוד, עד שתזעזע אותו. אף כי היום, בשיחת לילה זו, ראוי היה לומר דברים אחרים, מפני שפרידה במקום זה – ישנה הסתברות גדולה שפרידה אחרונה היא. כמה שיירות עוד יצליחו להבקיע לכאן? אתם פוסעים בשביל הסלעי, ואתה בעקבות פרץ, מנתר אחר רגליו הארוכות. המשק ישן, מחנה-צבא נצור, בהרים. רק בחדר-האוכל אור. עכשיו חזר משמר-הסיור – יושבים אל השוחלנות הקרים, מקועקעי העץ החום, שותים תה בלי סוכר, אוכלים שמנת סמיכה וקרה – מיום שנותקה הדרך אוכלים שתי פעמים ביום שמנת במעוז – מפהקים ומתים לישון. ולבד מזה – הכול אפלה. הרים, הרים, שכולם אינם שלך ורק מרחוק – אילו היו השמיים בהירים והראוּת טובה רואה היית את היישוב הצפוף שבשפלה. “בכל צבא ראוי לשמו,” אומר אתה לפתע לפרץ, “מוחזק היית מפקד גרוע. אתה חושב בודאי, שטוב אתה, מסור לעניין… מפקד טוב אינו מבצע הכול בעצמו. מפקד טוב – מתכנן, מארגן, מצווה. ואתה ואתה ואתה… לשם מה יש מפקד-מישנה? הצבא אינו זקוק לפאתוס אלא ליעילוּת – אפישנסי, שהכול ידפוק.” “זה נכון,” צוחק פרץ. “אבל בינתיים צריכים למפקדים גרועים, כמוני. מה היה עושה האידיאל שלך אילו היו מטילים עליו להעביר שיירה בתנאים אלה: המכוניות שצריכות היו לבוא בתשע בבוקר הגיעו בשתים אחר-הצהרים. אינך יודע מה אתה מוביל, רק אומרים לך למהר, למהר, משום שצריך לחזור עוד בו ביום. בכל המכוניות אין מילימטר אחד שריון. החברה מטפסים על המרכב, יושבים למעלה, על השקים והתיבות, כמו נאדות. אני אומר להם ש’יתחפרו' מעט בין השקים, שיסתוו מעט, כדי שיקשה יותר לצלוף עליהם. מרימים שק אחד, מרימים תיבה – וצמרמורת תוקפת אותנו – מסתבר שאנו יושבים על רימונים, על פצצים, על פגזי מרגמות, על בקבוקי מולוטוב – כל הדברים הטובים… מה היה עושה המפקד שלך?… טוב, יוצאים איכשהו… איש לא הודיע לנו, שכיתת-הבטחה יצאה לקראתנו להבטיח חלק מהדרך. כשמתחילים לירות עלינו מהגבעות, ואנו חשופים ולרשותנו רק סטנים, אנו משיבים אש לכל רוח. מסתבר שהצלחנו לשתק את כיתת-ההבטחה המיסכנה, מפני שדווקא לכיווּנה ריכזנו את האש. מה היה עושה המפקד שלך?… מפקד הגון היה אומר, שעם חמש-עשר איש במכוניות פתוחות אין חודרים חמשה-עשר קילומטרים בתוך שטח אוייב –” “זה הדבר. בקרוב לא תהיה מפקד כלל – תמלא תפקיד של קילו אחד מלחת-צ’ילי…” "טוב מאד. הקלת עלי את המלאכה. בעצם, לא נשאר לי אלא לפתח את המחשבה שלך. אָלף: מפקדים כמוני אינם מאריכים ימים; בית: " – עכשיו היה שוב הנער המתלהב מספר חדש שמצא בגנזי האוניברסיטה, “לא ניסית להוכיח, שיש לוותר על המשימות, שרק מפקדים מסוגי יכולים לבצע. ועל כן, במישרין, יוצא מכאן גימל: אתה צורר מייד את חפציך וחוזר אתנו העירה. אתה יוצא לקורס. יש שאלות?” “לא. יש כאן מישגה במבנה ההגיוני –” “אם כך – זו פקודה. נדב, יש לי פקודה להחזיר אותך. מתארגן עכשיו קורס מזורז למפקדי כיתות, ואפילו למפקדי מחלקות. צריך להדביק איכשהו את קצב האבידות.” “אינני מפקד ואינני יוצא לשום קורס.” “בסדר, על כך נדבר בעיר.” “לא, אני אשאר כאן. אינני משתמט מתפקיד, אבל לא נולדתי להוביל אנשים בחתונה כזו.” “אתה תלמד. אתה חייל ותיק. העיקר הוא, שתבין כי הטובים צריכים להנהיג את אנשינו במלחמה שלנו –” “אינני מנהיג. באתי לעיר הזו כדי ללמוד קצת, כדי להיות קצת לבדי. ישנה מלחמה – או-קיי. הלכנו. אבל לא סרטים וכוכבים, לא אני.” “אין אצלנו דבר כזה.” “זה כבר מתחיל. אפילו בעיר הזאת. כבר סיפרו לי על כמה מייג’רים וקפטנים. ואם עוד תקום המדינה יהודית – או-לה-לה, עוד איך יהיה! אתה עצמך תהיה ודאי כזה. ולא – תאבד באיזה סליק עמוק.” “נדב, נשאר לנו זמן מועט. עלי לבדוק את המכוניות. אולי נמשיך-אי-פעם-בוויכוח, אבל בינתים שמע: אנחנו יוצאים בחמש. בארבע אתה כאן, אתה וכל חפציך. נשק אינך לוקח.” “אין מוציאים אדם ממעוז במצב כזה. ובכלל, באתי לכאן עם המחלקה שלי ועמה אני רוצה להישאר.” פרץ צחק ונעלם בין המכוניות. כבהמות-ענק עמדו בדרך החלקלקה, זו אחר זו. פנסי-רוח מפוייחים היו תלויים על הסולמות. דמויות שחורות, שֵדיות, ריקדו על הסולמות, שברי-דברים נישאו ובאו. אלה חברי המשק. השיחה הפתאומית עם פרץ לבשה צורה, נעשתה ממש. לפתע זומנה לך אפשרות לצאת מכאן. וכבר נשתנתה נקודת-המוצא. אל פני השטח עלו דברים, שנוהגים לדוש אותם בעקב ולהתעלם מהם. דרך מקרה הגעת לנקודה זו, הדבוקה בהרים, פירטו לך פרט של חפצים, שעליך לקחת עמך, הועידו לך מקום ושעה ולא ידעת מה כאן פתאום – בראשיתה של שנת הלימודים – מלחמה מתחדשת או מחנה צופי שלא בזמנו. וכבר היית כאן, על השלוחה הטרשית הזו, בין בתי-האבן, בין צריפוני-הפח. וכבר היה הכול יום-יום, ושמירות-לילה ארוכות, ואימונים, ומריבות של מה-בכך על גדר שנהרסה, על מיצרכים הנעלמים מן המחסן. וכבר נעשה לך המקום הזה כזוג נעלים ישנות, שאינך מהרהר בהן אלא משהגיעה השעה להחליפן. אלא שפתאום, בתוך ההתגודדות האילמת הזאת של החברים ליד המכוניות, הוויכוחים על עוד פרה שימלטו מכאן, על עוד כלוב של פרגיות שיצילו, עולה לפניך הכתוב באש שחורה על המקום הזה, בנביחתו של כלב בכפר שאין רואים אותו עכשיו, בזו האיבה ובזה הפחד הלוחשים מתחת לכוכבים. ומשהו דוחף אותך להימלט גם אתה, טוב שבאו להוציא אותך מכאן. יש עוד מקום, אומר לך ליבך, שבו בתי-חומה, שבו המוני-אדם. שם אין שום אחריות מוטלת דווקא עליך. אל תסתכל באדם זה העולה בשביל ופנס-הרוח מעלה עמו את צילו. לאן הוא הולך? מה הועיד לו סידור-העבודה, לוח-משבצות מטופש זה, המוסיף להתראות כבא-כוחו של בית מתוכנן ומסודר ומרחיק-ראות? מה-זה שאין האיש משליך מידו את פנסו ונבלע בפינת המכונית, מתחת לאברזין, בין כלובי הפרגיות? האינו חש בריח הקברים? לקום ולצאת, נדב… לקום ולצאת והכול נשארים מאחור. מי ביקש את פרץ להתערב בענייניך? מי? – – –
נדב הוסיף לשבת במקומו וראשו מוּרד. כיצד זה מצטמצם עולם שלם בתוך שעות יחידות! היה היה לחייך כיווּן אחד, ברור, ולפתע נתהפך הכול. ולפתע הנך לא אתה. מדוע שאלת את פרץ מה ששאלת? סתם? ואולי מזה ימים רבים חשקת באהבה לא לך? והרי לא ידעת, לא יכולת להעלות על הדעת מה יהיה בתוך חמש שעות? עכשיו אתה לבדך עם אורה, שהיא נאה, שהיא ברה. “אמור לי, פרץ, שכבת פעם עם אורה?” “איזו מין שאלה זו?” “הלילה אני רוצה לשאול כל מיני שאלות.” “אתה מפחד, נדב.” “לא, אבל מדוע אנחנו מעמידים פנים? כמה עוד נשאר לך – שיירה אחת, שתי שיירות, עשר שיירות – ומה אתה יודע על חייך? אפילו אשה לא ידעת. אפילו. פתאום מנקרת בי מחשבה רעה. מה אתה יודע עלי? לא כלום. הנה אנחנו, כולנו, בעולם הנורמאלי, חיים כקווים מקבילים. אתה אוהב את אורה?” “אהא.” “והיא אותך?” “הפסק, בחייך.” “מדוע להפסיק? ואני אותה? והיא אותי? מה אנחנו יודעים? לא כלום. הנה, ספר, מה אתה יודע עלי?” “אתה? די הרבה. נולדת בתל-אביב. למדת בבית-ספר. עבדת בגראז'. התגייסת לצבא. הגעת לאוניברסיטה. זהו, מה? בעצם – לא כל כך הרבה. כן, עוד משהו – אתה בחור טוב.” “תייק אותי – תיק הבחורים הטובים. שאני אוהב פרחים, למשל, אתה יודע? ודאי לא. וגם איני אוהב. איני מכיר את שמותיהם של יותר מחמישה סוגי פרחים. אבל פתאום אני מתפעל פשוט מן הרקפות שנובטות עכשיו במעוז.” ואחר כך אמר פרץ: “זה ככה. יש דברים משונים. הנה לקחתי את סיומקה אתי. אינני יודע מדוע. ברגע זה הכנסת בליבי מחשבה רעה. אולי בגלל דבר פשוט – שלא אשאר לבדי עם אורה. כשישבתי בחדרה היתה לי הרגשה כזו, שאסור לנו להישאר לבדנו, שאסור, דווקא מפני שכל-כך רציתי להיאחז בה באותו רגע… מקובל, שאנשים מרגישים מתי מגיע סופם. אני בטוח, שלעולם לא אדע אם הגיעה שעתי – זה ככה…”
“לך התרחץ.” אמרה אורה. היא קמה מהמיטה והוציאה מן הארון חליפת-בגדים נקיים, ממדפו של נדב.
“אני קצת מבולבל.” נדב ננער ממקומו, הרפה מרגליו היחפות וחייך.
“אין דבר, זה מן הדרך. תתרחץ קצת ותתרענן.” דיברה בשקט, מתוך התאפקות לא-מושגת, כאילו רק לשם כך יושבת היא כאן, יושבת ומחכה, להשקיט את החוזר, את החי.
מישהו דפק בדלת. נדב ואורה נרתעו. דמומים נעצו עיניהם בדלת, ובטרם נענו, פתח הדופק. זה היה תמיר. לאיטו נכנס. ראשו מורכן לפניו. מבטו קודר. צעדיו היו אטומים, כאילו הלך בגרביים. ונדב אמר בליבו: אהה, הכניסה הדראמטית, רבת-הרושם!.. הוא כבר שמע על השיירה. חיכו של נדב נתמלא מרירות דביקה, מבחילה. לא זז ממקומו, תווי פניו לא זעו. רק המתין לדברי תמיר.
תמיר גם הוא לא דיבר. חיפש כיסא וישב. שהה קצת, ואחרי-כן שאל, בקול נמוך מאוד:
"היה קשה מאוד – "
נדב שתק ואורה אמרה:
“לך והתרחץ, נדב. אתה עייף ומלוכלך.”
“לי עצמי,” אמר תמיר, באותה נעימה אלגית. עכשיו זה בא, אמר נדב בליבו, עכשיו זה בא. ואיזו איבה נדלקה בו, איזה רצון לפגוע בתמיר. עכשיו יאלץ אותך לדבר על השיירה. דווקא בפניו. על כל הפרטים. לא לאורה לבדה, אלא בפניו. “לי עצמי נודע על-כך כבר בצהריים. אלא… לא מצאתי כוח בנפשי להיכנס לכאן. אבל עכשיו, ששמעתי אותך בבואך, לא יכולתי להמשיך ולשבת בחדרי –”
“אתה רוצה לדעת איך בדיוק קרה הדבר?” שאל נדב, וגם קולו היה נוגה, כמי שנושא עמו סיפור-דמים נורא.
“אמנם כן –”
“יודע אתה, תמיר, צריך שיקום יום אחד אדם ויכתוב על העיר הזאת, על עמידת-הגבורה של הנוער בעיר הנצורה, מעטים נגד רבים, שיספר כיצד קמו כולם, כאיש אחד –”
“זו אמת, דור הירואי –” הפטיר תמיר, וקולו מהוסס קצת. האם גם הוא חש, כי נדב מהתל בו, כי הוא חוזר שנית על מה שעשה באותו ליל נובמבר, במסיבה. אלא שעכשיו נשמעה בפירוש השנאה האכזרית מקולו.
“אֶפוס,” אמר נדב, “אפוס ראוי היה שייכתב על כך. אני אספר ואתה תכתוב, אה, תמיר?”
“למה אתה מרמז?” אמר תמיר, נעלב.
“איני מרמז. אני אומר. אתה פשוט האיש המתאים לכך. אתה תהיה כותב-העת שלנו, ההיסטוריוגראף שלנו. אתה מתאים לכך – אתה בן-הדור. אתה מאוד אובייקטיבי, היות ואתה רואה הכול ממרחק מסויים. ויש לך עוד נתון חשוב ביותר – מצח-נחושה. תכתוב, למשל, על החברה שנשאו על גבם את גבי חצי-לילה והביאוהו מת. זה יהיה פרק הירואי באפוס. תכתוב על שולה, שהוציאוה מן העיר, קהה ומטומטמת – פרק טראגי, או על דובה, למשל – כל מיני סיפורים. העיקר, גבורות. אני, למשל, לא אוכל להיות ההיסטוריון של הדור.” נדב דיבר הרבה, בשטף, לא יכול לרסן את לשונו, אף ששמע, כשיכור, את קולו וידע שהוא נעשה היסטרי. ותמיר, הוא שתק והניח לנדב לסיים. לא נעלב. הוא נהג בנדב, כדרך שרופא מנוסה נוהג בחולה בשעה שהוא משלח מעליו את הרסן, שותק וממתין. אבל אחרי כן אמר:
“אתה באמת זקוק למנוחה, נדב. התרחץ ושכב…” וכבר קם ממקומו כדי לצאת, אלא שנשתהה עוד משהו במקום עמדו והקשה קושיה, שוודאי הטרידה מאוד את מנוחתו: “מה בדיוק קרה שם? איך אירע הדבר, שפרץ וסיומקה הושארו על הכביש, ליד המחסומים? איך זה קרה? לא הרגשתם בהיעדרם? מיהרתם לברוח, או – מה?”
– – – מה? איך? הישיבה הזאת, המבט החקרני הזה, המשפיל אותך עד עפר. החימה הזו האוחזת בך וחובטת בך עד עיוורון. שוב הפריצה ברגל גסה לתוך שעה איומה, שהיא כולה שלך, שאינה מרפה ממך, שלא תינתק עוד ממנה. אותה ישיבה עצמה, כך תמיר וכך קצין-המודיעין. רק אורה לא שאלה – אורה, שלה חייב אתה מענה. שלחה לקראתך את זרועותיה השחומות ואין דיבור. ולהם, דו"ח מסור להם. לאחר שעות ארוכות שך המתנה במרתף הגדול, המקומר, שהוא המַטה. כמה ספסלים צהובים, לא דבר לאכול, רק שאלות מרובות, נחמות קלושות. מחכים לאיש. לאיש. לדו"ח. והנה הוא עצמו סיפר לו. פרטי-פרטים. ובכן, זהו. הוא כבר שכח אותך, ואילו אתה – יפה יפה זכורה לך הפעולה הראשונה, בפיקודו, אותה בהלה שאירגן בעל מכנסי-קטיפה זה. “כן,” חוזר הוא לעניינו, “הכל מחוּור. אבל משהגעת עד לתחנת-המשטרה ונתברר לך שפרץ והשני נעדרים, מדוע לא ציווית על אנשיך לחזור ולחלצם, בכל מחיר? דומני,” הוסיף ואי-אפשר היה שלא לשמוע את הלעג שבקולו, “דומני, פרץ זה היה חברך, מה? או אולי – – –”
“לא שמעת את השאלה?” אמר תמיר.
“מה?”
“איך קרה הדבר, שאלתי.”
“תמיר, הנח לנו עכשיו, עשה טובה ולך.”
זו היתה אורה. מעצמה הבינה מה היה בדרך, והיא אינה רוצה לשמוע. נדב היה עייף מאוד אבל בעיניו בערה אש זרה, מעולם לא ראתה אורה מבט כזה בעיני האנשים. רחמים נכמרו בליבה וצורך לגונן עליו ולפייסו, ועם זה ייראה מפניו, שיצא לבדו חי משם והכרח לומר, כי היא שמחה שיצא חי, שמישהו שב חי.
“אני שאלתי שאלה פשוטה – מה כל הקצף הזה?” אמר תמיר.
“צא מכאן, אמרו לך!” צעק נדב. “צא מכאן. אינני יכול לראות את פרצופך…”
שלוותו של תמיר נתערערה במקצת, אך כבודו לא הניח לו להיסוג בבהלה.
“אתה גס-רוח,” אמר. “אף על פי שליוות שיירות. ואינני יודע מדוע פגעה בך השאלה הזאת. אולי מפני שמצפונך אינו שקט ביותר?”
פתע פתאום זנק נדב ממקומו ואחז בכותנתו של תמיר. תמיר ניסה להיחלץ ממנו, אלא שנדב הרים אגרוף קמוּץ והלם על פניו של תמיר. ברגע זה לא היתה זו אלא חימה, ואלי גם נפתחו בו מורסות העלבון והרגשת-האשם והפחדים. כל מכה שהנחית בתמיר הגבירה את הולם-דמו, הגירה את כל מה שנאצר בו כל היום הארוך הזה. תמיר כיסה פניו בזרועותיו, מתוך מאמץ נואש של התגוננות. אבל נדב החזיק בו באכזריות וגררו עד לדלת, פתחה כדי רוחב-גוף והטיל את תמיר למסדרון.
עכשיו נסמך על הדלת הנעולה, פניו אל תוך החדר. אורה עמדה לידו, מבוהלת. הוא היה מנשם ומנשף, רגליו יחפות, מכנסיו מרופשות וכולו, כאילו כל כוחותיו יצאו ממנו. עכשיו היה כפרא-אדם, כחיה פצועה, מעורר רחמים ויראה. הרגע הזה הוא נקודת מפגש של דמיונה המסוער עם נדב העומד נשען בגבו לדלת.
“מין נבילה כזו… למה ולמה ולמה… ספר לו. ספר לו למה… ספר לו איך…”
“שכח אותו,” אמרה, וביד קלה החליקה שערו. “אל תחשוב עליו.”
כפה היתה חמה ולוטפנית. החליקה על צווארו. לאיטה החליקה, עלה וירד. דומה, פושטת היא ומסירה את הפחד, את החימה, את הבדידות. כאילו צף ועלה רגש נושן ונשכח. מלה של ניחומים. כף רכה. עיניים נוצצות. סיעות-סיעות פורחים ימיך. איזו בדידות, עקרוּת, שהיא בך מימים ימימה. כלום חדש הוא הרגש הזה? כלום זה רגע הולדתו? ואולי אין זו אורה בכלל, אלא דווקא הפחד מן המוות, מן החדלון?
עקר עצמו מן הדלת ופסע אל החלון.
“נדב, הנח. הירגע.” גם קולה מלטפו כידיה. מגעו כהתפרקות חשמל, כסחרחרת, וברגע זה היה ריק ממחשבות, מזכרונות. לא היו אלא שניהם – הם העבר, הם ההווה, הם העתיד. הכול כה פשוט ומובן מעצמו. הסתובב על עמדו ואחז בכתפיה. נשק את פיה ופיה היה כאשר ידעו חלומותיו, באלף גילגוליהם. שוב לא היה אחד, בגשם ובבוץ. שוב לא התגונן מפני תמיר. בעיניים עצומות ראה דרך ארוכה, מתפתלת, שהיא לבנה כשמש-קיץ, שהיא חומקנית כנחש-עקלתון, שאין לה קץ. ידיו הסומות החזיקו באורה.
עכשיו היתה החשיכה גמורה. לא היתה אלא רגל משתרגת ברגל, יד לופפת צואר, שיער זוחל על פניו וריבועים קטנים, רבי-גוונים המתרבים במהירות, נבלעים זה בזה ומתנפצים ונעלמים עד אפילה כבדה שבעתיים. משק הסער המושכו אליו, מצניחו אל בין ערפילים לא-שוערו וליאות אין-סוף וחשרת-עבים נישאת אל עיניו. מקומות ודברים צפים ועולים – צריף-ילדוּת בגבול יפו, רחוב בכפר איטלקי מרוטש, פאטרול היורד לחורשת-הזיתים שבוואדי עמוק ורובה גרמני ישן בכף-היד. רגע שוב צולפת רוח וזה מעוז-ההר, וצריף הפח, ומישהו קופץ פנימה וקורא: חברה, החוצה! וזה הממפא, שגופו גוף ילד ורגליו קצרות ומשקפיים שחורי-מסגרת לחוטמו. רבים הם הרצים ברגליו. “שם,” צועק הממפא, “על הגבעה. היא שחורה מערבים.” מחפש אתה את הערבים ואינך רואה אדם. משהו כובש את החזה ועוצר את נשימתך. אין זו אלא סימטה צרה, ליד בתי זיבנברגן. ריח חריף של שתן. בצד עומדת אשה צעירה, לבנת-פנים ויפת-עין, ומחייכת. היא יפה, אלא שהנה תסיר את המטפחת שלראשה ותתגלה קרחתה. בחיקה מונח ילד, שפניו חוורים ונגע אדום פשה מזוויות שפתיו. מן הבתים ומעל למדריגות הנמשכות לאורכן, מבחוץ, מציצים יהודים גדלי-זקן-ופיאות, מתפללים ובוכים. הסימטה נמשכת, מתפתלת, חוצה חצרות המרוצפות אבנים שחורות, שחוקות, לטושות, נוצצות. הנה זה זיבנברגן והנה ימין-משה והנה מושב הזקנים. אתה מוסיף לרוץ ולפתע מתחוור לך, שאין נשמע אלא קול צעדיך שלך. אין איש בא בעקביך, רוצה אתה לעמוד ואינך יכול. אתה צועק וקורא לממפא הרץ לפניך. הוא הופך פניו אליך והנה זה פרץ, גבוה, פניו מנומשים, עיניו גדולות ושקופות וחיוכו זוהר. אין הוא אומר דבר, רק מורה הוא לך לרוץ אחריו. נעליך המסומרות מכות על האבנים השחורות, החלקלקות. לרוחב הסימטה, מבית אל בית, מרחוק, מתוחה קונצרטינה של תיל. אתה רוצה להזהיר את פרץ, אך הנה נעלם גם הוא, ונותרת רק אתה לבדך. עכשיו אינך יכול לעצור. עכשיו אין אבנים שחורות מתחת לרגליך. מגובה רב אתה נופל אל התיל. רגליך מפרכסות ובועטות באוויר. ידיך חובטות ומבקשות לעכב במשהו את הנפילה, אלא שכבר ננעצים קוצי-הברזל בגופך, קורעים מטליות מבשרך. דם מבעבע ונוטף. בכל כוח אתה זועק וקורע עצמך – משליך עצמך – מן התיל…
“נדב, אל תצעק. נדב, אתה בבית, אתי, עם אורה.” נדב פקח עיניו. היה שטוף-זיעה. אור גדול ולבן הפיצה נורת-החשמל. בחוץ הוסיפה הרוח לשרוק בין מחטי-האורן. אורה שכבה לצידו, במיטתו של פרץ. ידה החליקה שערו. עיניה היו פעורות ונוצצות. שערה היה פרוע ורך. זרועותיה הארוכות נצמדו סביב צווארו.
“אתה זוכר, שאתה כאן, אתי?”
“כן. אני זוכר.” הוא נמשך אליה. משָכה אליו. במגעה היה בטחון, ואהבה, וממשות. אורה.
“היה נורא,” אמרה.
“נורא מאוד. גם פרץ וגם סיומקה. שניהם.”
“כן.” כאן הגיע נדב לשיאי ההרים הרמים. כנוח בתיבה. ואולי היה הוא הצוק, הנושא את התיבה עליו. הצוק האחד, שרק כוחו יכריע את עתידם של החיים, שהוא הוא החיים, ברגע זה.
“נדב,” אמרה, סתם. “מיסכן שלי –”
היה שקט לבן ואור. ואחרי-כן, מתוך השתיקה הארוכה, ששתקו שניהם, כדרך ששותקים שניים בשוכבם זה ליד זו, באהבה, בלילה כזה, סיפר איך מתו פרץ וסיומקה.
“בחמש לפנות בוקר יצאנו, כפי שנקבע. כשהגעתי עם חפצי לריכוז המכוניות, ראיתי את פרץ יושב על מדריגות מכונית ומנמנם. כשהרגיש בי, נשא ראשו וחייך. “באת,” אמר. “זה טוב”. העירונו את האנשים. תחילה הלכו כולם לחדר-האוכל לשתות תה ואחרי-כן שבו והתרכזו ליד המכוניות. אחד-אחד באו, מרעידים מצינת השחר, מנומנמים, מפהקים, נוגים, כבעלי-חיים וראשיהם מכונסים בתוך מעיליהם הגדולים. עשרים איש היינו. שבעה סטודנטים, חמשה אנשי חי”ש, חמשה נהגים, סיומקה, פרץ ואני. זה היה הכוח. תשעה סטנים. חמשה רובים, שני אקדחים. ורימונים. לי היו רק רימונים. את הנשק השארתי במעוז. וכך גם סיומקה ושניים מן הנהגים. האנשים נצטופפו וחיכו לפקודה. שלושתנו – סיומקה, פרץ ואני – עמדנו יחד. סיומקה נראה קטן מתמיד. לכולנו היו מדים אוסטראליים, ואילו סיומקה לבוש היה בבגדי אזרח, בגדים שיצא בהם מן הבית. הוא רעד בכל גופו, אך לא הפסיק מדיבורו. “נפלא כאן, אמר, נפלא.” “מה נפלא לך?” שאלתי. “הכל – לילה, המשק, החברה. הכול! מין לילה כזה. זה בדיוק כמו שהיה אצלנו, ביער… הרי פעם היו כל חיי חיי-לילה… אני מאד שמח, אני מודה לך, פרץ, על שלקחת אותי אתך.”
"אורה, ברגע ההוא הרגשתי את סיומקה בכל ליבי. את הפחד, ואת המאמץ לכסות עליו, את הידיעה והנסיון להפוך את משמעותה. למען עצמו. מפני שבאמת גם שמחנו. כשלילה כזה מזכיר לך לילה קודם לו, אי-אפשר שלא יבוא הפחד. אבל בחברת הילדים האמיצים האלה אי-אפשר היה שלא לרצות להשיג איזו מעלה של גבורה. החגורה הסמרטוטית – התלי של המחסנית. ומחסניות הסטן עצמן, המתפרקות, הגורמות למעצורים בכל צרור שני. והסטן. בדרך למעוז כבר הראה מה כוחו. אש פסיכולוגית… ירו לטווח של ארבע מאות ושש מאות, כדי להרגיע את עצמם.
"פרץ כינס את האנשים, נתן הוראות וחילק תפקידים למקרה של חסימת הדרך ומארבים, ואחרי-כן פקד לעלות על המכוניות. אני הייתי במכונית האחרונה. במאסף. בחמש בדיוק זזנו. המכונות יצאו מן המשק לאט, כמעט בהתגנב, באורות צדדיים בלבד. ראיתי איך מוריד השומר לאיטו את המחסום, לאחר שעברה מכוניתנו ונבלע גם הוא בחשיכה. ומפני שחשבתי על גורלם של הנשארים כאן שכחתי לרגע את הצפוי לנו עד שנגיע לעיר. היתה שלוות-רמייה. הכלבים אף הם בלעו לשונם. רגע נראתה לי השיירה שלנו כהרפתקת-צופים רגילה. הקטע המסוכן הוא בן חמשה-ששה קילומטרים. בעוד עשרים דקה נימצא מעבר לסכנה. האנשים שהיו אתי במכונית, נעוצים בין כלובי הפרגיות לבין הדופן האחורית, ישבו דחוקים, מכורבלים במעיליהם מפני הקור. ולפנינו התנדנדו שאר המכוניות. ממהמורה למהמורה, מאבן לאבן עברנו את דרך-העפר ויצאנו לכביש. משמאלנו קרבו הגבעות עד לדרך. עדיין היתה חשיכה ובכל מקום צפויים היינו לאש. החזקנו בכלי-הנשק הדרוכים, הקרים, כאילו בכך יכולים אנו לקדם את ההפתעה, ואם נקדמנה, להתגבר ולוּ על מחסום הגון אחד, ושני בּרנים מוצבים על שפת הדרך. אבל עיקר הסכנה עוד לפנינו, בסיבוב המסוכן, במקום שגם מימין מתרוממת כתף-הר. במקום זה חצוב הכביש בכתף עצמה ומגובה של ארבעה-חמשה מטרים אפשר פשוט לשלשל רימונים על גופי-המכוניות. איך יכולנו לשבת כך בשתיקה ולהתקרב לנקודה הנוראה הזאת, שבה השואה היא כמעט בלתי-נמנעת, אינני יודע. שהרי ברור היה שישימו לנו מארב. כל השטח הזה שרץ כנופיות, ואם תקפו את השיירה בדרכה למעוז הרי אין ספק שהם מזמנים לנו קבלת-פנים סוערת בשובנו. ואף-על-פי-כן שתקו כולם. פתאום עברה עננה שחורה מעלינו וכמה טיפות נגעו בפני. אולי – אמרתי בליבי – אם החשיכה תהיה שלימה ואם ירד מטר סוחף – יש סיכוי. אבל העננה עברה, ופתאום נפתחה עלינו האש.
"לעולם אי-אפשר להיות מוכנים לרגע הזה. כל אחד עשה מייד ככל שהטיל עליו פרץ. אלה ירו לימין, אלה לשמאל ואנחנו צריכים היינו להבטיח את העורף. אבל לא ידענו אפילו מניין יורים. ירו רובים וירו מקלעים וההדים עטו עלינו מכל העברים. ופתאום השמיעו יללה בלמי המכונית שלנו, ואנחנו הוכינו לפנים, על הכלובים. התרוממתי וראיתי כי גם המכונית שלפנינו עומדת. כדורים נותבים יחידים שטו אלינו מן הגבעה שמשמאל. הרובאי היחיד שהיה עמנו ירה לכיוון המשוער של המקלע. וגם בעלי הסטנים ירו צרורות, כדי להניס את הפחד. לא ידענו מה לעשות. לא ידענו מה נעשה לפנים, ליד המחסום. לשבת במכונית ולהמתין היה נורא, אבל פרץ פקד שלא לקפוץ מן המכוניות, אלא בפקודתו. אינני יודע כמה חיכינו כך, בחוסר-האונים הזה, אך לפתע נעקרה המכונית שלפנינו ומייד לאחריה גם מכוניתנו. לאחר עשרות מטרים אחדות ניטלטלה המכונית טלטלה גדולה וכולנו הוקפצנו למעלה. ומייד לאחר זה טלטלה שנייה. ושלישית. כדורים נותבים שטו ממש אל מול פנינו. המכונית נסעה במהירות שלא ידעה עוד בוודאי מימיה. ושוב טלטלה – רביעית. מכאן היתה הדרך פנוייה. מאחורינו היה הכביש ריק. היריות פסקו. רגע אחד היתה הרגשת הרווחה והצלחה. אפילו – נצחון. ובטרם ידעתי מה מתרחש עמדה שוב המכונית. חנינו מול תחנת-משטרה. ממבצרי הטיגארט.
"וזה בעצם הכול. כל המערכה כולה. פשוט בתכלית. ראיתי את האנשים שבמכוניות שלפנינו קופצים לדרך. אמרתי גם לאלה שהיו אתי שיסתירו את נשקם איכשהו וירדנו. ורק ברגע ההוא ידעתי, כי משהו לא טוב אירע, כי נעשה מעשה אשר לא ייעשה. נהג המכונית הראשונה עמד, מוקף כמה אנשים, וכולם צועקים זה על זה, בקולי-קולות. לא ראיתי את פרץ. לא ראיתי את סיומקה. “מה קרה” – שאלתי. “הייתי דוחף לו את כל המחסנית הזו, לחרא הזה,” צעק אחד האנשים. “דבר, מה קרה? איפה פרץ?” צעקתי. “מה זה אתה שואל מה קרה? השאיר אותם וברח. הממזר הזה, הכלב הזה. במחסום השאיר אותם.” “לא שמעתי!” צעק כנגדו הנהג, “לא שמעתי, אומרים לך. איך יכולתי לשמוע? היריות והמחסום, וכל זה. ופרץ צעק סע, סע!” “שקרן! פחדן אתה, חרא אתה.”
"מה קרה? פשוט מאוד. הנהג הזה, נהגה של המכונית הראשונה, שבה ישב פרץ, עמד ליד המחסום ולא זז. פרץ התחנן לפניו שינסה ויפרוץ במכוניתו את המחסום הנמוך, ואילו הנהג צעק כנראה, כי זו מכונית חדשה, שאילו הודיעו לו לאיזו מין דרך שולחים אותו לא היה זז מן העיר. עשרים שנה עבד עד שקנה לו מכונית כזו והוא לא השתגע לשבור את הבּקאקס ולהשאיר את המכונית כאן, שלל לערבים. ואז החליט פרץ לרדת ולנסות לפנות את המחסום במו-ידיו. אורה, מפקד גרוע היה פרץ. מפקד בלתי-אחראי. הוא קפץ ואחריו – סיומקה. ברגע ההוא התאושש הנהג. אולי העזתו של פרץ החזירה אותו לשיווי-משקלו, אולי גבר בכל-זאת הפחד מפני המוות על חרדתו למכוניתו. במלוא הגז, במהירות עצומה, פרץ ועבר את המחסום. ואנחנו אחריו. במכונית השנייה לא הבחין איש בפרץ ובסיומקה. אני משער שלא הבחינו. וכך השלישית. וכך כולנו.
"זה מה שקרה עד שנודע לי הדבר. מה שקרה מאותו רגע – כולו על ראשי. אני שונא את המלחמה. אני שונא מפקדים. אני לא רציתי להיות מפקד וגם לא אהיה. אני לא מסוגל לשאת את האחריות הנוראה שמטילה כל הכרעה. וברגע שנתברר, כי פרץ נעדר נעשיתי אני מפקד השיירה. פרץ אהב את הפיקוד. לא את הפיקוד, אלא את האחריות, לא את ההתנשאות אלא את הנשיאה, ולא כל כך נשיאת-העול כנשיאת-הצלב. והוא החשיב מאוד את המעמד הפיקודי. ולכן מינה אותי – בפני כל האנשים – לפני שיצאנו מן המעוז, כסגנו. ועכשיו הייתי אני המפקד. כמפקד היה עלי להכריע. לא היה מקום להכרזות, כי אינני רוצה להכריע, כי אינני מפקד. לא היה מקום לא ל’אולי' ולא ל’אחר-כך'. אותו בחור, שחירף את הנהג דרש לחזור מייד על עקבינו ולהוציא את פרץ ואת סיומקה. האחרים עמדו ושתקו. וחיכו – לפקודה. מעבר לכביש התרכזו ערבים, וליבי אמר לי, שאלה הם אותם ששמו לנו מארב. או מהמונם. בראש צריח-המשטרה עמד זקיף בריטי והתבונן בנו. נולד והיה בוקר-חורף צלול. חזרה, בשעה זו, היא מוות בטוח למרביתנו, אם לא לכולנו. הייתי בטוח שכך יהיה. גם מכאן ועד לעיר צפוי לנו עוד מארב ואסור לנו לזוז בלי הבטחה ראוייה. אבל לחזור – אפילו נניח, שנגיע. אפילו נניח שפרץ וסיומקה עודם חיים, הרי עד שיסתובבו המכוניות הגדולות, על הכביש הצר, ליד המחסום, ניירה כולנו. הייתי בטוח בכך, אורה.
"החלטתי לנסות דרך אחרת. צעקתי לעבר השוטר שעמד בראש הצריח וביקשתיו, שיפנה אותי אל הקצין האחראי. הוא המשיך להתבונן בי ולא השיב, כאילו אינו מבין דבר. חזרתי והסברתי לו מה אירע. בקשתי עזרה דחופה. שוב לא השיב. הביט בנו מן הצריח, אולי כרומאי שהיה יושב בקולוסיאום ומסתכל בגלאדיאטורים: מי יכה? מי יוכה? דיברתי על ליבו. צעקתי עד שגרוני ניחר. אבל הוא לא זע. חבורת הערבים שעל שפת הדרך חייכה. התחננתי לפניו. קיללתי אותו. השמעתי כל קללה שלמדתי בצבא הבריטי. גם זאת ניסיתי: אמרתי לו, ששירתי בצבא הבריטי, אולי יחד אתו, נגד אוייב משותף. אבל הוא הוסיף להביט בי ודומה – גם חייך. מיספרם של הערבים שעל שפת הדרך הלך ורב. ליבי אמר לי, שמזימה נרקמת כאן, שאנו עלולים להיטבח בשער המשטרה. “עלו על המכוניות,” אמרתי. “לאן?” שאל אותי בחור. “העירה.” “איך זה העירה – צעק – צריך לחזור ולחלץ את פרץ!” “לא. אני לא אקריב חיי שמונה עשר אנשים בשביל שני אנשים, יהיו מי שלא יהיו. עלו על המכוניות. מייד –”
אורה נרכנה על עיניו האדומות של נדב. דמעות ירדו מהן והרטיבו את צדעיו ואוזניו. מבעד לתריס כבר נכנס הבוקר והכהה את נורת החשמל.
“זהו.” אמר. “זה אני – עכשיו.”
אורה לא השיבה. כל הלילה הזה היה לא היא, לא כדרך שחיתה עד עכשיו. היא לא היתה מסוגלת לנחמו, לעודדו, וגם לא היתה מלה בפיה. ועם זאת, כמו בעל-כורחה היה לה טוב, היה לה טוב שנדב בצידה.
היא לא השיבה, ורק שכבה, שמומה ואוהבת, בצידו. חייבים הם לשכב כך, בדממה, זה בצד זו, עד ששוב יהיה היום גדול ונדב יקום וילך להתייצב ביחידתו החדשה.
א
כבכל יום ויום, לאחר שמתרוקנת החנות מן הנשים הבהולות והמהומתניות, נפנה ראובני לנקותה ולהשליט בה סדרים. עושה היה מעשיו ברהיטות, בתנועות שגורות. הסיר מעל הדוכן הארוך את קופסות-הפח המלאות עוגיות וממתקים למיניהם והניחן בזהירות על שרפרפים שהכניס מחזיתה של החנות, הגביה את משקלות העופרת הגליליים וערמם על כפות המאזנים, נטל מן הכיור מטלית, הספיגה מים והדיח את לוח-השיש הנקוד, סחט את המטלית וניגב את הלוח מן המים וחזר וסידר את הקופסות כהלכתן – עוגיות לבד, סוכריות לבד ושוקולד לבד. אחרי-כן נפנה אל המדפים והחזיר כל קופסה וצנצנת למקומה, חפת כראוי את שפתות שקי הקמח והסוכר והקטניות לזניהן והקפיד שלא ייוותר רבב לא על הדוכן, לא על המקרר הגדול ולא על שני השולחנות הקטנים שבפתח החנות, ששימשו לסעודות קלות לפועלים, ואולם כשהגיע אל השולחנות וראה פירורים של קרום-לחמנית ושני נטפים סמיכים של לֶבּן על השעוונית, כבדו תנועותיו. מוחה היה את השעוונית ואוזניו שומעות את קולם של שני הנערים, שישבו כאן. לא גילחו את חתימת-זקנם ובגדיהם היו מזוהמים וצפורניהם גדולות ושחורות ורוביהם שעונים אל תריס הברזל. “מה הם יודעים פה מה זה מלחמה! יושבים להם במושבה, בחנויות שלהם ועושים כסף!” הגביה האחד קולו כדי שיגיעו דבריו לאוזני החנווני שמשרתם. וחברו: “אח, הייתי משפשף אותם, את הנבילות האלו.” לא כעס, שהרי נערים הם ומי יודע היכן היו בלילה. אבל מחשבות עקרוהו משיגרת יומו. אלה האיברים הארוכים, אלו העינים האפורות, שקבועות בפנים צרובים ותווּיי חריצם דקים. כמוהם כיגאל. בכול. בצורתם, בדבריהם, בגורלם. מדוע לא דיבר עמהם, מדוע לא שאלם?
חילץ עצמו מהרהוריו ושב לעיסוקו. נטל דלי וסחבה ושטף שטוף היטב את ריצפת חנותו. אחרי-כן, כשלא היה עוד מה לעשות וגם קונים לא באו, לקח את עיתון-הבוקר וישב לפני חנותו, מתחת ליריעת הבד. כבר היתה שעה קרובה לצהריים. הכביש מוטל היה לפניו דהה ומשומש. בשוליו צפו קרעי נייר ובלואי יום אתמול במים מרופשים ששפכו שכניו ושפך הוא. שני זקנים פסעו נחת מבית-הכנסת וטליתותיהם מתחת לבית-שחיים. אשה עברה בשובה מן השוק והיא גוררת רגליה הכבדות מבוקר. הרחוב רבץ בחמה ככלב.
נתן עיניו בעיתון והחל לקרוא שנית, בעיון, שמא נשמט ממנו פרט חשוב אחד, שהרי כבר קרא הכול השכם בבוקר, כבר ידע איפה היו קרבות ואיזה מקום הורעש, היכן היכו את האוייב והיכן היו לנו נפגעים. רק שאין מפרסמים שמות ואין מגלים מי הנופלים. מדי פעם מודיעים במושבה על אחד הבנים. וכשאין מודיעים פורחות השמועות. חיילים מגיעים לחופשה ומספרים על אחד שנעדר ואחד שנפצע. ומספרים שיש גם אלמונים. כך מספרים במושבה. רק אליו אין באים – לא להביא שלום ולא להודיע דבר. איש אינו שואלו על בנו. אפילו דבורקה שותקת. מדוע היא שותקת, מדוע אין איש בא אליו ומטלטלו וצועק באוזניו: “ראובני, יש לך בן! כתוב לו, סלח לו. כל עוד יש לך בן!”
ועדיין נאבק ראובני בעצמו, מתוך עיקשות סומה, אף-על-פי שכל-כולו משווע אל בנו. הניח מידו את העיתון קם ונכנס אל החנות הקרובה לשלו.
"בוקר טוב, ברקוביץ, " אמר.
ברקוביץ, לבוש חלוק אפור וקאסקט שמיצחתו השחירה ממגע אצבעות שמנוניות, היה רכון על פנקס פתוח וחישב חשבונות.
“בוקר טוב.” הקאסקט נתרומם ומתחתיו נתגלו פני ברקוביץ, ארוכים מאוד ועיניו בולטות ולבנות וציציות שיער שחור מציצות מנחיריו. “באמת הכנתי עצמי להכנס אליך. רציתי לדבר עמך.”
“באיזה עניין?” נדרך ראובני, כאילו היה כאן המשך למחשבות המרדפות.
“וכי איזה עניין יש לנו?” השיב ברקוביץ בשאלה. “ענייני בית-הכנסת.”
“אדרבה!” ראובני נתחייך. לכאורה, משונה שראשו של ברקוביץ פנוי עכשיו לעניינים אלה. ועם זאת – טוב דוקא שאפשר להסיח קצת את הדעת. “שמענו שאתם מכינים ריבולוציה במחתרת.”
“אתם? מי זה – אתם?” נדלק ברקוביץ. “לא אתם, אלא כולנו. מלבד שטרן. הוא – גם עם הבורא נוהג כהסתדרותניק. אם לא יספק לו כל צרכיו – יכריז שביתה. אבל אנחנו – אנחנו צריכים לעשות משהו.”
“מה?”
“ימים גדולים הימים האלה. על כל צעד ושעל רואים אנו את יד השם. צריך שבית-הכנסת שלנו לא יהיה איזה מניין נידח –”
“העיקר, שיוכל כל אדם להתייחד עם בוראו.”
“לא כך, ראובני. צריך שבית-הכנסת יהיה לאבן השואבת. שהילדים יבואו לתוכו. הנה, לפני עשרים שנה, כאשר באתי למושבה, לא היה אדם מהין לעשן בפרהסיה ביום השבת. ואילו היום… והרי ילדינו אנו, עצמנו ובשרנו…”
הילדים. אין הוא יכול להימלט מן הדברים ומן המחשבות. ומה טופלים הם בילדים. מה רוצים מהם. לפתע היתה החנות מאוסה עליו – בקירות המאובקים, בחבית הדגים שלפניו, בתיבות הבקבוקים הריקים, בברקוביץ המדבר ומורט את ציציות-השיער שבנחיריו, בו עצמו. כאילו אין מלחמה נוראה מתחוללת על סביבם. בימים אחרונים אלה שהבשורות הרעות תוכפות ובאות, חש את המלחמה בגופו, כמין מחלה שמכרסמת ומכלה. הילדים.
בחלון נראתה דבורקה, אשתו.
“שלום, ברקוביץ,” אמרה, קטנה וחופזנית, בהציצה בפתח. “נתן –”
הלך בעקבותיה. תוך כדי הליכה התירו ידיה את המטפחת מעל לראשה, תלתה ארנקה על מסמר, הדסה בחנות אילך ואילך, עושה סדרים ומדברת.
“הצדיק ברקוביץ. אתה תאזין לסיפוריו והוא ימלא את חנותו. פתאום נישאר אנחנו בלי כסף ובלי סחורה והוא יוציא מתחת לשולחן סוכר, וקמח ושמן. ברקוביץ! בית-הכנסת!”
ראובני אינו משיב. הוא מאזין בשתיקה ושמח שנכנס אדם לחנות לקנות משהו ומפסיק את חוט דבריה של דבורקה. אבל בצאת הקונה ממשיכה דבורקה בשלה. הוא אינו מבין מה רצונה. ומה עוררה דווקא עכשיו. אלא שאינו שואל, מפני שכבר הוא יודע מה תאמר כשישאל. היא תדבר על האחרים. על כל האחרים. על גורדון, האופה: שלושה מיגרשים קנה. קומה שנייה הוא בונה. ואנחנו, אנחנו מה? נמאס לי לחיות חיי כלבים, נתן. נמאס לי. אני זכאית למקלחת בביתי – אחר עשרים-וארבע שנים. עד מתי ארוץ לצריף שבחצר, שכולו בקיעים וסדקים. ראובני שומע את קולה, אלא שכבר אינו מאזין. אחת היא לו מה תאמר. “אלולא אני…” אומרת היא. אלולא היא, כך מסיימת היא כל נאום קטיגוריה. אלולא היא לא היתה להם חנות והיו גוועים ברעב. באמת, אלולא היא לא היה מגיע להיות חנווני ולשמוע מפי החיילים מה ששמע. מדוע אינה מדברת על יגאל? אמנם הוא שאסר להזכיר את שמו, אבל היום מלחמה ובשורות רעות. לא, דבורקה רק אחת יודעת היא – הב-הב. וקנאה. וחיוך כלבי: “אדון גולד הבטיח לבקרנו. עם גברת גולד.”
“לשם מה קראת לי?” שאל לפתע, כדי לסיים.
“מיסים,” אמרה והשיטה לו פיסת-נייר. “שוב מיסים. את העור פושטים הם מעלינו. בכל מקום ראובני הוא עסקן. בכל מקום שצריך חמור שיעבוד למענם זוכרים הם את ראובני – במשמר האזרחי. ובאגודת הסוחרים. אבל שיפחיתו לנו את המיסים – חלילה! כביש, מים, חינוך, בטחון – הידידים שלך!”
“הידידים שלי?” ליגלג. “הרי את ידידתן של הגברות החשובות – גברת גולד, למשל, או גברת וייס.”
“אתה צוחק להן? אתה?” גברה החימה על דבורקה. “ודאי שהן גברות חשובות. הן חיות כמו שצריך. ויש להן מה שצריך. אתה צוחק להן? הרי אינך מסוגל לתת לי חצי ממה שיש להן.”
זה הדבר. הוא אינו מסוגל, מטיחה היא מייד בפניו. בסדר, אינו מסוגל וגם אינו רוצה! הוא אינו רוצה לספק לה את כל אלה הדברים שהיא רואה אצל הנשים החשובות. פתאום התכווץ ליבו, או התמתח וחש דקירות חדות. שתשתוק, שתחדל לדבר. הוא אינו יכול לשמוע את קולה. מה לו ולה. ולחנות. ולמושבה.
“שתקי!” צעק. זו היתה זעקה רמה, חדה, רוטטת, של אדם ששוב לא איכפת לו מה יאמרו הבריות. “סתמי סוף-סוף את פיך!”
דבורקה נדהמה ונשארה עומדת ליד הדוכן, קופסה פתוחה בידיה ושפתיה פרודות בדיבור ששוסע לשניים. כך לא דיבר מעולם. הוא יושב כפוף על שרפרף וידיו לופתות ברכיו. פניו הקטנים, עדיני-הקו, צהבו, ועיניו, שקמטים עמוקים סוגרים עליהן, נתעמעמו, כזגוגיות. כל צורתו היתה, כאילו נקרעה בטנו מכאבים, כבימי מחלתו. משהו אינו כשורה, נבהלה דבורקה. כך לדבר? והיא, כלום ראוייה לכך?
“לשתוק?” העלבון הקווה דמעות בגרונה. “לכך אתה מגיע. כאילו מן הרחוב אספת אותי. עוד מעט תכה אותי, תשליך אותי מן הבית.” ופתאום, כאילו כפאה איזה כוח חיצוני, הוסיפה: “כמו שהשלכת את יגאל.”
“שתקי!” צעק בקול ניחר. “שתקי ואל תעלי את שמו של יגאל על שפתיך.”
“לא אני השלכתי את יגאל מן הבית,” לא ויתרה דבורקה.
“אה, אני שונא אותך. אה, כמה אני שונא אותך.”
ברגע זה נעשה הכול פשוט וקל. סוף-סוף דיבר ורווח לו. הוא באמת שונא אותה. ואת החנות. ואת המושבה. את כל החיים האלה שהאבידו את בנו יחידו. את בנו אהובו. הוא היכה את יגאל, כי שלו הוא. הוא גירשו מן הבית כי שלו הוא. לו מותר, כי הוא אוהבו. שלו הוא.
“אני נוסע אל יגאל,” אמר בלחש-קול.
דבורקה נתחלחלה. דבריו ומראהו הפחידוה. שפתיו היו חשוקות ונטולות-דם וכל איבריו רעדו, כמו באותו יום של טירוף בו קם וגירש את יגאל מן הבית. נשאר יושב במקומו וכל גופו רועד. ומאז אסור היה להזכיר את שמו. היא יודעת – יגאל לא מחל לו. הוא לא ירצה לראותו, אפילו יבוא אליו עכשיו, בתוך המלחמה. היה נער ועבד ופירנס בשתי ידיו הצעירות את כל המשפחה, את אביו החולה. וזה, המטורף, לא חשב רגע שהם נשארים בלי לחם. מעולם לא חשב על כך. “אני אעבוד כל עבודה. אני אסתדר בלעדיו.” הוא ובטנו המנותחת, המרוסקת. כאשר הצליחה סוף-סוף לפתוח, בגמילת-חסד של ידידים, את החנות, נדמה היה, כי נרגע במקצת וכי נפקחו עיניו. עכשיו, אמרה בליבה, עכשיו אולי ישוב יגאל הביתה. מאד רצתה בזה. בלעדיו ביתם לא בית. ראובני מתרוצץ תמיד, עוסק בענייני ציבור, ממעט לשבת בית. אלא שהאב והבן לא מחלו זה לזה. את בנה פגשה בסתר, בעיר. גבה, בגר, ידיו היו קשות ושריריות. שמח מאוד לקראתה, אך אמר: “לא, אמא, הביתה לא אשוב.” ואולי לא כך הוא הדבר. שהרי בכל מכתב, אשר היה אחד מחבריו מגניב אליה, הזכיר את האב. שאל לבריאותו. בכאב ובקנאה זכרה דבורקה, כי תמיד היה כך: אהבתו האמתית, העמוקה, נתונה היתה תמיד לאב, אף שכל עול הגידול והטיפוח רבץ עליה.
“תסע אליו!” התריסה בליגלוג.
“אסע. עוד היום אסע!”
“איזו שאלה! ואיך תגיע, כשהדרך לצורים מנותקת. ואפילו תגיע,” הוסיפה, מתוך אותה קנאה עזה שנשתלטה עליה, “אפילו תגיע, יגרש אותך יגאל. שאל אותי!”
“אני אגיע אליו!” אמר וסנטרו נרעד, כבעווית. ולפתע פרץ בבכי. יבב בקול, שברים שברים, כילד, ככלב מוּכה. שני סקרנים תקעו חטמם בפתח החנות, אך נבהלו מן המראה ונרתעו. דבורקה עמדה במקומה. ידעה, שחייבת היא עכשיו לגשת אליו ולפייסו ולרצותו. אך מעולם לא ידעה איך לנהוג בשעת-משבר. ולמען האמת, נדחתה למראה הגבר הבוכה. עמדה והביטה בו ולא זזה ממקומה. וראובני – לאט לאט שקע בכיו, שקע ונח בקרקע גרונו. הוא קם ממקומו ויצא מן החנות.
ב
ברקוביץ עמד בפתח חנותו, הוא ואשה אחת. הרחוב היה שומם. החצרות הרחבות נסתתרו מתחת לאוקליפטים וברושים. בתים קלופי-טיח יבשו בחמה. קיץ כבד. רק ראובני הלך באמצע הכביש ופניו אל המושבה. גבו מגובן ורגליו משתרכות בקצב חולה ובלתי-נפסק, כאילו היה מוכה ירח. השנים נאנחו, הנידו בראשם. “רק לפני חצי-שעה,” אמר ברקוביץ, “שוחחנו. כרגיל. ולפתע, מין התפרצות. נורא.” “נורא. אדם בן ארבעים-וחמש. פורץ פתאום בצעקות. בבכי. נורא.” “נו,” נאנח ברקוביץ, נכנס לחנותו והאשה אחריו.
ראובני – במוחו, בלבו, בכל איבריו, נתרעשו קולות פרועים, רסוקים, ועל כולם קול אחד מנסר ועולה: “יגאל, לראות את יגאל.” ברגע זה נשתנתה מסילת-חייו. עם הכמיהה העיוורת, שלוחת-הרסן, אל בנו, חותר הוא בסערה אל עצמו. פתאום טוב. פתאום צף הוא בשלוות-נפש בתוך הסערה. הבן, שגופו מצמח כאילן, שחריצי חכמה תווּיים בין גבותיו. הכביש מרופד גללי בהמות. סוסים לועסים מתוך שקים. מדרכת-עץ חורקת מתחת לרגליו. איך זה נינוח פתאום, כמו שבת, כמו מאום לא אירע. מוחו מצטלל והוא רואה את החצרות שחצי-קיץ נרמסו ברגליים והן כיצוקות עופרת, כבדות ואין להמישן. יגאל, יגאל. מראה מוליד מראה וריח מעלה זכרון. כיצד היה אותו יום שברח יגאל מן הבית? מה היה אז? שבת של קיץ. בוקר בשבת של קיץ – – –
– – – תריסי העץ שהעביש והשחיר ולווחיו נבקעו, היו מוגפים. בחדר הגדול, המגובב רהיטים, היה לילה, אך שמש צעירה ואכזרית כבר נעצה שיפודים דקים וצורבים לתוך מיטתו. הוא התהפך, שינה מקומו ולא יכול להיסתר. דבורקה שכבה לידו, במיטה הסמוכה וישנה, בכתונת-לילה, בלי הניע-אבר. עצביו היו מתוחים. כל הלילה נדדה שנתו ועכשיו שמע את הולם-רקותיו. זיעה בצבצה מכל גופו ועל חזהו רבץ משא כבד. אתה בריא, אמר ד"ר המבורג, הניתוח מבטיח לך אריכות-ימים, בתנאי (וזקף אצבע מתרה) שתשמור על עצביך. חה-חה, וכי הוא רוצה להתרגז. מאליו בא הרוגז. אין כל הטבה.
הגביה עצמו וישב במיטתו. מחטים חוללו בבשרו, בתוך חזהו. התגרד בזעף. עתה הכוהו פעימות השעון, מכות והולמות ברקותיו. ראובני הגביה עיניו ובאפרורית הבחין במחוגים. חמש ושלושים. מזה שעות שוכב הוא ער, ואילו דבורקה, בצידו, ישנה כאבן. אין דבר שישבית את סדר חייה. עובדת בשעה של עבודה וישנה בשעה של שינה. רק הוא אין לו תקנה, כד של חרס שנשמט ונתנפץ ואין שווה להתכופף וללקט פזורת רסיסיו. וסביב נוהרים החיים כתמיד. החזקים דורכים והוא דבוק בעקביהם כרגב אדמה. הוא חשוב כמת. רע ממנו – שמת אינו מרגיש. יצא למטבח להרטיב גרונו הניחר. כשפתח את הדלת ראה את יגאל יושב אל השולחן, לבוש בגדי-עבודתו הכחולים ולוגם קפה. כשהרגיש באביו הנכנס הפך פניו אליו וחייך.
“מה השכמת, אבא? שבת היום.”
בחיוכו יש רחמים, אמר ראובני בליבו. מה השכמת קום? כאילו הבדל הוא אם שבת ואם יום-חול. הוא אינו עובד ויכול לרבוץ במיטתו כל היום כולו. שבת היום, אומר לו יגאל, כדרך שאומר אב לבנו. שהרי הוא הנושא בעול הפרנסה. הוא הגבר שבבית.
“ואתה,” אמר. “אתה – מדוע אינך נח לפחות היום?”
“יש יום אימונים.”
פתע נולד חשד בליבו של ראובני. לאימונים יוצאים בחאקי. מדוע לבש את בגדי-עבודתו הכחולים.
“הבגדים האלה מלוכלכים בין כך ובין כך. ועל החאקי חבל. יש לנו אימוני שדה.”
אלא שעדיין לא נשתכנע. להיפך, משנולד החשד שוב לא הרפה ומצא לו נקודות-אחיזה חדשות. חיוכו של יגאל חיוך של רחמים. אבל גם של סוד. ושל ביטול. תמיד הוא מחייך וסגור ואין לדעת מה בליבו. “שלום, אבא.” “מה שלומך, אבא?” ותו לא. ובשעה שאינו בבית-החרושת הריהו יושב על ספריו ואוזניו פקוקות בכפיו, או שפורש לחבריו או לעניינים שאין לדעת עליהם דבר-אמת.
“פתאום חבל לך על החאקי? חובה ללבוש חאקי.”
“מה נטפלת פתאום. אמרתי לך פעם, אני יוצא לאימונים ודי.”
“יגאל!” איך מדבר הוא אל אביו, בקוצר-רוח, בזלזול, כאילו אין זכותו של האב לדעת לאן הולך בנו.
“אמרתי לך, שאני יוצא לאימונים. כמה פעמים צריך להגיד לך את זה.”
עכשיו הנמיך יגאל את קולו, אלא שראובני חש, כי במאמץ רב עולה לו הדבר. אין הוא חשוב בעינו. מאחר שפרנסתו על בנו, פרק זה את עולו. הסגנון הזה: “מה אתה רוצה ממני!” “כמה פעמים צריך להגיד לך את זה!”
“יגאל, איך אתה מדבר אל אביך?”
“איך אני מדבר?”
“בחוצפה!”
“אל תתחיל אתי עכשיו, אבא –”
“שתוק. איפה למדת לדבר כך? גם זו תורתו של רפי, או מה?”
“מה פתאום – רפי? מה זה שייך לעניין?”
“שמנדריק, אל תאמר לי מה שייך לעניין ומה אינו שייך. אל תחשוב שאם התחלת לעבוד אניח לך לעשות ככל העולה על רוחך!” יגאל לא השיב, רק קם מן השולחן, הניח את כוסו בכיור, נטל את תרמילו ופנה ללכת. כאילו לא אמר אביו דבר. “כל עוד אני חי לא אניח לבני להתחבר עם בולשביקים. לא, כל עוד אני חי!”
יגאל עמד בפתח, אל מול אביו, שחסם את היציאה.
“לאן אתה הולך?”
“הנח לי לעבור.”
“לאן אתה הולך?”
לפתע נתמלאו פני יגאל דם והשחירו. והוא השליך את התרמיל לארץ והשעין שתי כפותיו על מותניו, מעל אגן הירכיים, כמתגרה מלחמה.
“אם אתה דוקא רוצה לדעת,” קצב את המלים אחת אחת, בקור, באכזריות, “אומר לך: אני הולך לעבוד, בכל שבת אני עובד. זהו. לבית-החרושת אני הולך. מה עכשיו?”
רגע אחד היתה דממה עמוקה במטבח ועמו דממת הרחוב כולו, דממת המושבה כולה, שחרית של שבת. רק נשמת חזות נשמעה, של הנער בן השש-עשרה, ושל האב. עיניים זרות, טורפניות תקועות היו בראובני. יגאל קורא עליו מלחמה, בהרגשת כוח, בהרגשת שבע הלירות שהוא מביא הביתה, שבוע שבוע. עיניו נתערפלו ואצבעותיו נתקעו בסיפי הדלת.
“בן סורר ומורה,” לחש. “לך. אין לי צורך בעבודתך הטמאה. בשיקוץ זה. לך מביתי. לך.”
אלא שיגאל לא זז. עומד היה וידיו על מותניו. ומבטו בוטה.
“אין צורך, מה?” לעג. “ובמה תתפרנסו אם לא אעבוד? במה? אתה והשבת שלך, והשטויות שלך! בשביל עצמי אני עובד? בשביל לשלם את מחיר מחלתך אני עובד. אז אתה בא אלי בשבת. אה, כמה נמאסתם עלי.”
“אתה המפרנס שלי, אתה –” נחנק קולו החולה.
"כן, אני. אלא מי?
“שתוק!”
“לא אשתוק!”
ואז, באותה סטירה שהנחית על יגאל, נסתיים הכול – – –
“ראובני!” הקול הרעידו והוא ניתק מעמוד-החשמל, שנשען עליו. ראה את גולד יורד במדריגות בית-המרקחת שלו ומחייך כולו, לבד מעיניו המימיות.
“שלום, אדון גולד,” והגיע ידו לכובעו.
“מה הדבר – כאבים, כאבים?”
“לא, לא כלום,” והחל ללכת. “רק עמדתי רגע.”
“לאן הרגליים?” ואחז בכנף בגדו.
“העירה. כך, עניינים לסדר –”
אלא שגולד לא הרפה ממנו. החזיק בבגדו ובעיניו בחן את ראובני.
“אה-אה-אה. אמנם מבין אני שלא נעים לך להיראות בייסוריך. אבל אנחנו – אנחנו ידידים. אין מה להסתיר, ראובני. משהו פה –” והוא טפח קלות באצבעותיו התפוחות על בטנו של ראובני, “משהו פה אינו נושא חן בעיני. והעיניים שלך. החלבונים. דברים כאלה אסור להזניח, ראובני.”
“אני בסדר גמור.”
“אל תאמר בסדר. אתה אינך בסדר. מעטים הרופאים שיודעים לקבוע אבחנה כמוני. בוא אתי ואני אתן לך תרופה טובה. או אולי בערב, עם דבורקה, אה?”
מגע אצבעותיו בבגדו, עיניו הבולשות את גופו עוררו בחילה. מה הם רוצים מחייו. מה הם כולם אפוטרופסים על גורלו. מילמל משהו ופנה ללכת. אלא ששוב עיכבו קולו של גולד.
“ראובני, רק רגע, רגע אחד. יש איזה עניין… חשוב… כידיד ותיק, אפשר לומר, מרגיש אני חובה –” הוא נשתהה, כמבקש אחר מלה שתהלום את כובד הדברים, “ראובני, בכל זאת, אין אלה זמנים רגילים… ימי חירום. מלחמה. וכולנו אפשר לומר, חשים זאת על בשרנו… אני, יודע אתה, מנהל קורס לעזרה ראשונה, שלוש פעמים בשבוע, שעתיים בערב. וכולנו, כל איש לפי יכולתו. אבל הבנים, הבנים בחזית, והמלחמה קשה… וחשבתי, בעניין יגאל שלך –”
ראובני הסתגר. רק לא על יגאל. את בנו, לפחות, ישאירו לו לעצמו. אלא שגולד הרגיש בכך מייד ושלב זרועו בזרועו של ראובני, לפייסו.
“לא, לא, ראובני, הבינני נא כהלכה. איני מדבר על סליחה ושכחה. רק שתכתוב אליו מכתב. בימים אלה, מי יודע… והוא, בקיבוץ הזה שלו, אומרים, במצור הם יושבים. רק מכתב, אה?”
גם בכך רוצים הם להקדימו. גם את שעת המחילה, את הוויתור על עצמו, רוצים הם ליטול ממנו, כשם שנטלו אותו, את אישיותו, את משאות-נפשו. עזרה ראשונה. מכתב קטן. אין פלא, שיגאל שנא את המושבה ואת כל האנשים האלה. אין פלא שברח מכאן.
“אני לא כותב שום מכתבים,” והוא שמע אבק-צעקה בקולו, כאילו ביקש שהכול ישמעו וישתוממו.“אני נוסע אליו. עכשיו.”
“מה!” גולד שלח גם את ידו השניה והחזיק בו בזרועותיו. “הדרך חסומה. אין יוצא ואין בא. לאן זה אתה נוסע?”
“אני אגיע!”
“ראובני!” עכשיו לא דיבר רכות, אלא נזף בו, כדרך שנוהגים בשוטה. “איזה מין רעיון משונה. הרי מלחמה. יורים ומפציצים. מה אתה קם ורץ, זקן שכמותך. ובכלל – אין דרך. אין. גם דואר אינו פועל. אלא שבעניין זה,” ושוב נקט נעימה פייסנית, רחימאית, “בעניין זה דוקא יכול אני להיות לך לעזר.”
“לא, אני נוסע אליו.” מכתב זה לא כלום. הוא חייב לראותו. פנים אל פנים. להיאחז. לדעת כי בנו הוא ושלו הוא. אלא שתוך כך נצנצה שאלה במוחו:
“והמכתב? איך יעבור המכתב ויגיע?”
“נו, נו –” רחב החיוך בין תפחי-השומן, נהנה מכוח-השכנוע שלו, “תמיד אומר הייתי: ראובני, אף שקצת חם-מזג, איש חכם הוא, בסופו של דבר… את המכתב תן בידי. כל השאר עלי ועל צוארי.”
“מי יעביר את המכתב?” קצרה רוחו. לא יכול היה עוד לעמוד בלהגי-דבריו של גולד.
“למה לך לדעת? אני אסדר הכול.” אך כשדחק עליו ראובני אמר: “חבר של רינה שלי הוא מפקד גבוה. מאלה שנוסעים בשיירות. אף כי, ביני ובינך,” גחן אל אוזנו של ראובני, “צוציק הוא, ילד.”
“היכן אפשר לראותו?” לא יכול היה ראובני להתאפק עוד.
“שוב אתה בשלך?”
"בן אחד לי, גולד. בן אחד. שום דבר מלבדו –” שלא לרצונו, שוב הוצפו עיניו דמעות. “עזור לי, גולד. רק הפעם.”
“אני מוכן,” גמגם גולד, נבוך למראה התרגשותו. “אבל זה לא קל.”
ג
“שלושים פעם אמרתי לך: תפנה למטכל, לך לממשלה. כאן אי-אפשר לעזור לך,” אמר הנער בשער-המשטרה.
“שלושה ימים אני מתרוצץ ממשרד למשרד, מקצין לקצין. אמרו לי שאין דרך.”
“באמת אין דרך.”
“אבל כאן, במקום, יכולים לעשות משהו.”
“מצטער. חבל על זמנך.”
ראובני, נבוך ומיואש, הביט על סביבו. שומר-השער, נער שאיבריו נתארכו פתאום ופניו לא הצמיחו זקן, אלא מין עשבה בהירה ודלילה ושפע של פצעי-בגרות, ישב רכוב על תיבה ונשען בגבו אל קיר המשטרה. כמה חיילים הסתופפו בסמוך והיטו אוזן – אחד ישב על אבן, שניים עמדו בשער ורביעי התאמן דרך-אגב בקליעה באבני-חצץ בעמוד שמעבר לכביש. הופעתו של ראובני המדפק על שער המשטרה הפיגה את שממונו של היום. עומד היה מולם עלוב, פניו מאובקים, זרוקי זיפי שיער שׂב, שלא גולחו מזה כמה ימים, ידיו הקטנות מדולדלות בצידי גופו. מזה כמה שעות עומד הוא כאן ומתדיין עם השומרים. זקן שוטה ומגוחך. האזרחים האלה, אמרו הנערים זה לזה, חושבים שמלחמה היא חברת-ביטוח. היכן נשמע דבר כזה, שאב יבוא אל החזית לבקש את בנו. אף אילו בידם הדבר לא היו עוזרים לו, שהרי כמעט כולם עלולים חלילה לזכות בביקורים כגון זה.
“תגיד,” אמר בלשון זלזלנית ובוהן ימינו שיחקה במיצד-הקת של הסטן, “אתה מבין שזה חזית פה?”
“אני יודע,” נתעודד ראובני. מאחר שחידש הנער את השיחה הרי יש כאן פתח-תקווה. הרי כך אמר לו אותו בחור, אצל גולד: “לך למשטרת בית-ענב. שם במטה הגדוד יוכלו לעזור לך, אם ירצו.”
“אבל נאמר לי,” הוסיף בבטחה, “שפעמים עוברים מכאן לשם.”
השומר התפוצץ מצחוק, נהנה מאיוולתו של הזקן. מעוצם הצחוק חבט בכף פשוטה על ברכו.
“עוזי”, הפנה ראשו לשמאל, אל זה שהיה מיידה אבנים בעמוד. “הוא שמע שעוברים לצד השני, חה-חה.”
עוזי, שעשירית אחת מגופו מכנסיים קצרים וחולצה פרומה ותשע עשיריות שיער שחוק ומקורזל, ליכסן עין של מעריך-עניין-ברגע, גירד את ראשו באבן ופסק:
“תכין לו את הקאדילאק, חיימקה.”
“שיחכה עד שנכבוש את הדרך,” הוסיף זה שישב על האבן.
“נצרף אותו בינתיים לכיתה שלנו,” העלה אחד העומדים בשער חידוש משלו.
“זה טוב!” קרא עוזי ומייד הגביה קולו וצעק אל תוך חצר המשטרה: “שמע’לה! שמע’לה!”
עד שהללו התבדחו ושילחו דמיונם, עמד ראובני ושתק. הוא לא ירד לסוף עליצותם. וכי אינו יודע שחזית כאן? אלא בפירוש נאמר לו שאפשר לעבור. והוא באמת שמח מאד כשהגיע סוף-סוף למקום הזה. וגם עכשיו, אף שהם מלעיגים, שמח הוא להיות כאן. כמה שונה זה מן המושבה, מחייו עד הנה. פתאום לא איכפת לו אם יצרפוהו אליהם. אף לא יקפיד על כבודו. הרי אלה הם הגיבורים, חבריו ואחיו של יגאל.
בשער הופיע שמע’לה. נמוך היה וצנום, ובוגר מאלה שבשער, קשוח מהם. אפו היה פחוס, ממועך, ועיניו ישבו, צרות ואפורות מעל ללסתות בולטות.
“מה יש כאן?” אמר.
“יש לנו קאדט חדש לכיתה,” אמר עוזי והורה באצבעו על ראובני.
“אחד הבילויים,” אמר חיימקה.
“מה העניינים האלה? מה עושה כאן הציבילי הזה?” קולו היה בטוח. ניכר היה שהוא מפקדם של נערים אלה.
“סליחה,” אמר ראובני. “אתה המפקד פה?”
“מה יש?”
“הם לא אשמים. זה אני רציתי להיכנס.”
“זה סיפור, למות,” התעורר חיימקה. “הוא אינו מבקש הרבה. יש לו בן בצורים והוא רק רוצה להציץ אליו. לומר לו לילה טוב. אני אומר לו: הנה שם, על הגבעה, אוייב, אז הוא אומר: אם אחרים עוברים יכול גם אני.”
“שלוש שנים לא ראיתי את בני,” חינן ראובני קולו.
“מי אמר לך שעוברים?” שאג שמע’לה, ואם עד עכשיו לא ידע ראובני מה מקומו בסולם הדרגות הנה עכשיו כבר בטוח היה שהוא המפקד העליון כאן. “הנבילות האלה! מי סיפר לך שעוברים, אני רוצה לדעת –”
“זה במקרה,” אמר. “קצין אחד אצלנו, במושבה.”
“לא ידעתי? מסתובבים ברחובות ומדברים. אם לא יישחט פעם כל הצבא הזה אז אני לא יודע מה –”
“אבל זה הבן שלי,” ביקש ראובני להחזירו לעניינו. “שלוש שנים –”
“אה, יש לך בן! באמת?.. ואת כל אלה כאן עשוּ בבית-חרושת? אז מה אם יש לך בן?”
“אצלנו זה משהו מיוחד. אני והבן שלי –”
“אתה אוהב אותו, מה? אתה מוכרח! ואביו של חיימקה לא מוכרח? ואבא שלי לא מוכרח? שמע לי וחזור הביתה. וחכה בסבלנות. והתפלל שישוב.”
לא היה לו כבר מה לומר. עמד נוכח הנערים, נשא עיניו אל הגבעות הנמוכות הנמשכות מזרחה עד שהן נעשות הרים, הגבעות שעליהן עתידים נערים אלה לקום ולפרוץ דרך. איזו דממה מכאן ועד להרים. “יורים ומפציצים,” אמר גולד, השוטה. לא, דממה. המישורים אילמים. הכביש נמשך מכאן מרוקן ומסתורי. והמשטרה מוזרה בגופה החתום, הרבוע. וזו חזית. אלה הילדים. כמעט כיגאל באותה שבת. האם יקום ויספר להם מה היה, מדוע חייב הוא למהר ולהגיע אליו. מלוא פיהם צחוק יתיזו עליו. ואולי גם יגאל כך, אף אם יעבור, אף אם יגיע, רחוק ללא-הישג, שונא ללא-רחם. מה אתה עושה כאן, יאמר, שוב למושבה. החנות מחכה לך. ברקוביץ מחכה לך. ואולי באמת יקום עכשיו וישוב על עקביו.
“שמע’לה,” אמר פתאום זה שישב על האבן. “איך שלא יהיה, לאכול משהו הוא צריך?”
“שמע, תורכי, לא צריכים את העצות שלך. בעצמי אני יודע מה לעשות אני יודע.”
ישב על אבן ולפניו פנכות, האחת מלאה תה קר ובשנייה פרוסות עבות של לחם שחור וקוביה של מרגרינה ונתח גבינה צהובה וכף ריבה ועגבניה. השעה היתה כבר שלוש אחר-הצהרים ועדיין לא בא היום אוכל אל פיו. הוא אכל בתיאבון, ברעבתנות והשכיח את איסוריו של הרופא. הנערים ישבו כנגדו והסתכלו בפיו. ובין נגיסה ללגימה השיב לשאלותיהם התוכפות. ולא איכפת היה לו להשיב. להיפך, כאילו ייחל להן, כאילו רווח לו עם תשובותיו המלאות, המפורטות. וכבר נמצא שוטח בפניהם בגילוי-לב, בפשטות, את כל חייו, את פרשת יחסיו עם בנו, את ההכרח שיש לו לראותו, רק לראותו ולומר לו מה שבליבו. שנים רבות לא ישב כך, בשדה רחוק עם להקה של צעירים ודיבר ואכל מתוך פנכות של פח והיה לבדו, בלא עול, בלא ייסורים, בלא חיבוטי-נפש. ומתוך שהצעירים העמיקו יותר ויותר בשאלותיהם ומתוך שנענה להן, הותרה גם בליבו פקעת סבוכה זו של השקפות ורגשות ויחסים שנסתכסכה בו עשרים שנה ויותר
“אז מה?” אמר תורכי, “אז כל זה התחיל מפני שהתנגדת שיצטרף לתנועה?”
“הוא צדק בהחלט,” אמר חיימקה. “סתם מבלבלים את המוח לילדים. גם אבי אומר: בראשונה תלמד ותאגור דעת. פוליטיקה – אחר כך.”
“תחוב את האבא שלך,” אמר עוזי. “אבא שלי בכלל לא איכפת היה לו, שאלך לתנועה או שאתלה את עצמי. העיקר, שלא אוכל כל-כך הרבה ולא אקים רעש בבית. אילו יכול היה היה מגרש את כל האחים שלי לאיזה קיבוץ.”
שמע’לה הופיע שוב בשער המשטרה.
“שמע, דוד,” אמר. “בעוד שעה יוצאת מכונית לתל-אביב. אתה חוזר בה.”
לחזור? כלומר, בחזרה למושבה. התבונן בקבוצת הצעירים שלפניו ופתאום מוזרה היתה המחשבה, שהנה יקום ויניחם וישוב לחנותו. ואפילו אי-אפשר להגיע אל יגאל. לאן ישוב? והללו, גם הם ציפו בשתיקה לתגובתו של ראובני. חיימקה בטוח היה, ששכלו של ראובני לקוי במקצת ועם זה נמשך אליו, קסמה לו המחשבה שתיתכננה מריבות כאלה בין אב לבנו, סערת-רגשות כזו. אביו, הרופא הנודע, לא התיר הבלים כעין אלה בביתו. אצלם היה הכול קבוע ומתוכנן וההכרעה בידי האב. “בראשונה תסיים לימודיך בבית-הספר התיכון. אחרי כן תלמד רפואה. טרם החלטתי אם בארצות-הברית או בשוייצריה. וזכור: אדם הרוצה להשיג משהו בחייו חייב לעבוד קשה לא לשגות בהבלים.” וכשפרצה המלחמה אמר: “חיים, עליך להתגייס מייד. זו חובה לאומית; אני אדאג לכך שתקבל תפקיד שיהלום את השכלתך ויכולתך.” אלא שבינתיים כבר היה בגדוד והדברים תלויים ועומדים. ואולם לרוץ אחרי בנו, דבר זה אף לא עלה על דעתו של אביו.
עוזי, שאביו מבלה היה יומו על שרפרף בפתחו של בית-קפה בגבול יפו, אף הוא ראה את ראובני כראות יצור משונה, נלעג. מה בוער לו – מה הוא מוכרח לראות את בנו דווקא עכשיו? מין אב כזה –
תורכי, את אביו הכיר רק מאגדות שסיפרה לו אמו. אדם אציל היה אביו. אהב את אשתו. אהב את בנו. אביו מסוגל היה אולי גם הוא לרוץ אחריו אל החזית.
“יש לי רעיון,” אמר תורכי.
הכול נפנו אליו.
“תנו לו לנסות ולדבר עם המגד –”
“מה זה כאן, ברדק?” רעם עליו שמע’לה. “כל אחד ילך לדבר עם המגד?”
“אז מה יש? שינסה. לפחות יסע הביתה בהרגשה שעשה הכול.”
“איזה הרגשות?”
“מה איכפת לך,” תמך חיימ’קה בתורכי. “תנו לו לנסות. המגד הוא לא אלוהים.”
המגד עמד לצאת לסיור במישלטים והוסכם שראובני יחכה לו בשער וינסה לדבר עמו בצאתו. ראובני פסע על הכביש הלוך ושוב, בהתרגשות. עוד כך וכך דקות ייצא המפקד. אלא שהוא, ראובני, כבר לא רק הבקשה לעבור אל הקיבוץ של בנו היא שמילאה אותו. הכל היה צלול פתאום, שקוף כמו המרחבים הנטושים. לא עוד טירוף. לא עוד בתוך תוכו זו הכמיהה האפלה, הנמשכת אל התוהו, כמו תנים בקיץ, בירכתי ביתם. הוא אינו זקן. בן ארבעים וחמש הוא. גבר. עוד לפניו שנים טובות. ואם היו ימים תפלים, ואם תעה, הנה עכשיו שעת שילומים. זכור לו לילה רחוק אחד, בגבול המושבה. היתה שם דרך של עפר תחוח בין עצי שיטה וברושים. הפרדסים השירו ריחות חריפים והכרמים היו כנען. הרים שחורים נתקפדו מתחת לכוכבים. כלבים של ארץ חדשה. אמור יאמר למג"ד: אם עוברים אעבור גם אני. איני ירא. ואם לאו – אחכה. יהיה לך חייל נוסף. הדרך תיפרץ. ובקרוב. המפקד ייעתר לו. אם לוהט רצונו – מן השמיים יסייעוהו.
“פסט, המגד,” לחש חיימקה. “המגד וקצין-המודיעין.”
השנים פסעו בצעד נמרץ, בקצב שווה, כמו הלכו לקבל מיצעד. האחד, שהקדים בצעד אחד את חברו, היה רחב, שערו גזוז וחגורתו צונחת לו אל מתחת לבטנו. חברו היה רזה וצווארו ארוך ושפמו גדול הרבה ממידותיו. עוד ראובני מפקפק ואינו מעיז לקרב, כבר טיפסו שניהם וישבו בג’יפ שהמתין להם על שפת הכביש.
“אדון!” קרא ראובני והרים ידו, לעכבם.
השנים החזירו פניהם אליו והמתינו.
“המגד,” אמר, “מי זה המגד?”
“אני,” אמר הגזוז. “מה העניין?”
פניו היו קשוחים ושפתו התחתונה היתה סדוקה. נתן בראובני מבט חמור חוקר והמתין לדבריו. ובכל זאת לא יכול היה ראובני שלא לומר בליבו, כי אלולא מגד הוא עדיין נער הוא. ודאי לא בן שלושים. מיהר ושיטח לפניו את סיפורו, הקפיד שלא להחסיר פרט חשוב ודיבר בבהילות, שלא תפקע סבלנותו של המגד. הלה ישב, ידו השמאלית על ההגה והימנית על מנוף ההילוכים ופניו ספק אל ראובני ספק אל הכביש. אין לדעת אם הקשיב, אם הבין. אלא שפתאום אמר השני, זה בעל-השפם:
“אביו של יגאל? ראובני?”
מניין מכיר הוא בחור זה? ובאמת, כבר לא חשוב מניין אלא שיש כאן אדם שיודע אותו ואת בנו. אם כך, אולי גם יעמוד לעזרו.
“אינך זוכר אותי?” חייך קצין-המודיעין. “זה השפם מסתיר אותי. שמי רפי.”
רפי? ראהו פתאום בחדרו שבקיבוץ, בגבול המושבה. איזה ריב היה. איזה דברים הטיח בפניו. רפי לא יעזור. הוא זוכר רק את הרוח הרעה. הוא יערים רק מכשולים.
“אתה מכיר את יגאל?” שאל רפי את המגד.
“שאלה! הוא היה בפלוגה שלי.” דיבר וחייך אל ראובני וקמטים ירדו מזוויות עיניו ולאורך לחייו, קמטים על פני איש צעיר. ושוב היה כקודם – פנים שהם תפקיד. “אל תדאג ליגאל. הוא מאה אחוז. אבל אשר לתוכנית שלך – לא. עד ש”אגד" יסע בכבישים –"
אבל ראובני לא נכנע. ומתוך ששניהם יודעים מי הוא יגאל לבש עוז והציע מה שגמל בליבו.
רפי חייך והמגד הביט בו וחייך. נראה היה כאילו קורצות עיניו של רפי. ופתאום אמר המגד: “טוב, תישאר ללון כאן הערב… היי, אתה שם –” קרא לחיימקה, “תדאגו לשמיכות ולמקום לאדם הזה.”
בדרך סיורם במוצבי הגדוד סיפר רפי למגד את הידוע לו על ראובני. המגד אמר:
“בבוקר אדאג להסיעו עד רחובות. לא לי – וכמדומני גם לא ליגאל – יש סבלנות לסצינות בכייניות.”
“קשה לדעת,” אמר רפי. “האיש הזה זקן מאוד בשנים האחרונות. מיום שבנו ברח מן הבית. הייתי רוצה, שראובני יישאר כאן, אתנו.”
“לא,” אמר המגד. “גם בלעדיו מלא הגדוד ארטיסטים למיניהם.”
“הוא לא יהיה ארטיסט. הוא ישחרר חייל צעיר לתפקיד קרבי. ומלבד זה – אני אהנה מאוד מכך.”
“אתה רוצה לגמור אתו איזה חשבון, רפי?”
“לא,” צחק רפי. ואחרי כן הוסיף: “בעצם – כן. אם כי נדמה לי, שהוא לבדו מתנקם עכשיו בעצמו.” ולאחר דקות ארוכות של שתיקה, לאחר שישבו אצל פלוגה א' ובחנו את תוכניות ההגנה שלה והציצו למתחם של פלוגה ד', חזרו אל הג’יפ ורפי אמר: "היתה לי רק פגישה אחת עם ראובני. שבת אחת, אחר הצהריים. ישבתי בחדר וקראתי. ולפתע שמעתי נקישה בדלת. ממולי, לבוש חליפת-שבת ומגבעת אפורה עמד ראובני. הייתי נבוך, מפני שידעתי מייד שלא ישיר לי שירי-ידידות. מזה שנה הייתי מדריך-חבר ליגאל. בביתם לא הייתי ועם אביו לא דיברתי. אבל בקן אמרו לי, שאביו מתנגד לחברוּתו של יגאל בתנועה. ביקור כזה בקיבוץ – הקיבוץ שלי ישב אז במושבה – ודווקא בשבת, לא נראה לי. הוא נראה יגע מאוד. מוכה. העמדתי פנים, שאיני מכירו ושאלתי מה הוא מבקש. “אתה הוא רפי?” הטיח. “אני אביו של יגאל.” העמדתי פנים שמחות וביקשתי שייכנס. הוא סירב ונשאר עומד בדלת, באורח הפגנתי.
רבים במושבה שנאו אותנו, העלילו עלינו עלילות. ויגאל – שהייתי אלילו בימים ההם – סיפר עלי בוודאי לאביו וניסה להקנות לו את תורתי. וכך נולד ביקורו אצלי. אך אם כבר בא, אמרתי בליבי, אנסה להוציא מתוק מעז. להימנע מריב. חזרתי והפצרתי בו שייכנס. הבנתי כי הוא עייף וכי הוא רוצה לנוח מעט.
ראיתיו בוחן בעיניו את הצריף – שתי מיטות, שולחן-עץ קטן, כוננית עשויה תיבות. לרגע דמיתי, כי הערפילים עלו מעיניו. ככל האדם אנחנו. אבל פתאום נחה עינו על עירום שהיה תלוי על הקיר. בימים ההם גילינו כולנו את גוגן. עכשיו גילה היכן שורש החטא. “מר – – –!” פנה אלי ביובש. “רפי שמי,” חייכתי. אבל הוא לא נתפס. “רציתי לומר לך כמה דברים בעניין בני.” ניגש ישר לעניין. “כן,” אמרתי. “אני מודיע לך, שהנני מתנגד בכל תוקף לאיזו שהיא ידידות ולאיזה שהוא קשר בינך ובין יגאל.” “מדוע?” שאלתי בשקט. “מפני שאני אביו!” הוא הדגיש את אבהותו בהגבהת-קול, ונשמע בו רעד עצבני. “ואני מתנגד למין – חברים!” “ואם יגאל ירצה בחברוּתי, למרות הכל?” “יגאל הוא ילד ואינו מבין מה הוא עושה.” “מה הוא עושה?” “לא באתי להתווכח אתך. באתי להזהירך שלא אסבול את הדבר – שיזרעו רעל בליבו.” זה הרתיח אותי. הילד ההוא היה עובד ושותק, נושא על כתפיו את משא בית-אביו, הפרוליטר העלוב, שאלוהיו יורק לו בפרצופו, האיש המשחק משחק בעל-בית – בלי בית. הילד ההוא היה מבוגר עד כדי שיבין כי זו חובה המוטלת עליו. “אם הגיע לגיל העבודה מותר לו כבר גם לחשוב,” אמרתי. נדמה לי, שבאמירה זו פגעתי בו בנקודה הכאובה ביותר. עיניו העייפות נתלחלחו והוא אמר: “אלוהים יודע, כי רציתי שילמד, שיהיה לאיש. אבל אף על פי שהוא מפרנס אותי עודני אביו. כל עוד אני חי לא אניח לו להתרועע עם ארחי-פרחי.” “מניין לך שאני ארחי-פרחי? אתה מכיר אותי? אולי יכול אני להועיל ליגאל?” הייתי צעיר יותר ולא אהבתי לשתוק בשעה שבטוח הייתי, כי יש לי מה לומר, כי אני עולה על בן-שיחי בתבונה. “אינני מעוניין בתועלת זו שיגאל יפיק מידידות עמך. איני רוצה, שיפטמו את בני בשקרים הבולשביסטיים. אינני רוצה שבני יחלל שבת, שידבר בלעג על אמונתי. אף-על-פי שאיני מחלל שבת בפרהסיה יכול גם אני ללמד את בני משהו, דברים יפים יותר וחשובים יותר מתורתם של הקומוניסטים. אני רוצה שבני יישאר יהודי. לשם כך באתי ארצה.”
המגד צחק. רפי חיקה את דבריו הנרגשים של ראובני בכשרון רב.
“בדיוק כך. כשהגענו לכך, לאלוהים ולבולשביקים וליהדות ידעתי, כי השיחה נסתיימה. מכאן לא נזוז. הצהרתי, כי איני כופה על יגאל את חברתי, אך כל עוד רוצה הוא בכך, לא אמנע אותה ממנו. לא ידעתי באותה שעה, כי הקרע בין האב לבנו כבר נתהווה. אבל עוד באותו יום, לפנות ערב, בא אלי יגאל ואמר לי, כי הוא רוצה שאעזור לו להיקלט באיזה קיבוץ. הוא עזב את הבית.”
“הוא בחור בעל אופי,” אמר המגד. “אבל רק עכשיו מסתברים לי כמה קווים מעניינים באישיותו.”
“מתוך הסיפור?”
“כן. הוא היה בפלוגה שלי. בחטיבה. כטוראי – היה מן החיילים הבולטים ביותר בפלוגה – בסבילות, ביחסים חברתיים, אפילו במנהיגות. אבל כשחזר מקורס המַכים וקיבל כיתה – נכשל.”
“נכון, זה מתקבל על הדעת. הוא לא ידע בוודאי להטיל על אנשיו לעשות דברים, שיכל היה לעשותם בעצמו.”
“הוא אינו מנהיג.”
“הוא מוסרי מדי.”
“אתה אומר זאת כנגד עצמך או כנגדי?” רפי לא נתפס ללגלוגו של המגד ושתק. כעבור שעה קלה הוסיף המגד ואמר: “ואיך הוא בקיבוץ?”
“אינני יודע. מאז עלה הגרעין שלו לצורים לא שמעתי עליו. אבל בעניין אביו, מה דעתך, נשאיר אותו אצלנו?”
“או קיי, נשאיר אותו.”
ד
ראובני היה לאיש צבא. בין הנערים נשרו שנותיו. היתה חדווה במעשיו. עיקר עבודתו במחסן הנשק. היה יושב על ארגז תחמושת בחצר המשטרה, פורש שק על הריצפה ומנקה כלי-נשק, מקפיד למלא אחר כל דבריו של הנַשָק. את חליפת-השבת, בה יצא לדרך, פשט מעליו כבר ביום השני לבואו. במחסן נתנו לו בגדי-חאקי וכובע-צבא, נעלים גבוהות ופנכות – וכבר היה חייל לכל דבר. מפני שעבד בניקוי הנשק נטבעו במכנסיו עד מהרה כתמי-שמן גדולים, שנסתפגו אבק והשחירו. אלא שכל אלה רק הסבו הנאה לראובני. אף-על-פי שלא ראה צורתו בראי ידע, כי נשתנתה תכלית שינוי. בליבו, מכל מקום, היה שינוי גדול. לא עברו שלושה ימים וכבר ידע לפרק ולהרכיב סטן, בלי שיעמוד הנַשק על ראשו. “רק לא מנגנון ההדק!” הזהירוֹ הנשק – וראובני ציית. ניקה את הקנה ואת הסדן, למד מהו ניקוי לאיחסון ומהו ניקוי לפני ירייה ואחרי ירייה. למד איך טוענים סרטי-תחמושת של ה“בזה”; שהצינורות הגסים המזדקרים כלפי מעלה הם מרגמות; שרימוני-יד טעונים זהירות גדולה. ובאמת, כל עבודתו עושה היה ממש בחרדת-קודש. שהרי שמע מעשה ב“מגלד” שנכנס חול לתוכו ושיתק חלקיו-הנעים ומעשה ב“בזה”, שנתערבבה תחמושת אמריקנית בתחמושתה ובשעה שכלים חשובים אלה חייבים היו ל“סייע” ול“חפות” ול“חסום” נעצרה אישם והיה לאוייב יתרון גדול, שגרם למותם של בחורים רבים.
ואף-על-פי שבמחסן-הנשק הגדודי היתה לו עבודה לכל היום כולו והנַשק, שגילה להיטותו של ראובני, העבידוֹ בלי רחמים, בכל זאת לא הסתפק בשימון חלקי המתכת. הגדוד, שכולם היו בגיל בנו, חיבבוהו וקראו לו “אבא”. מתוך כך התעודד גם הוא ומעיינות של מרץ לא שיערו גאו ונשתפכו בו. תמיד נכון היה להטות שכמו, לתת מנסיון חייו. מחוץ לבניין המשטרה, מעבר לכביש, חפרו עמדה נגד-אווירית. עמד והסתכל בחופרים. חיוך של משגיח טוב – שיש בו שמץ של ביטול – נסוך היה על פניו.
“לא, חברה,” אמר, “כך לא עובדים. בטורייה צריך לדעת להחזיק. תן אותה לרגע.”
הרחיב רגליו רקק שתי רקיקות על כפותיו ושפשפן זו בזו ורק עכשיו אחז בטורייה אחיזת-אומן. “צריך שיהיה מנוף,” הסביר. "ולחסוך בתנועות. "היה מוליכה ומביאה, תוקעה בקרקע וחולצה טעונת עפר אדמדם. “זו אדמה קלה,” אמר, אולי כדי שיידעו כי לא זרה לו עבודת-האדמה. שהרי פועל חקלאי הוא. פועל? כן, פועל. זה שבשנים האחרונות נשתעבד לחנות-מכולת, זה לא הוא. זה דבר אחר. והניתוחים? אין הוא חש כל כאב. הזיעה ניגרת מתחת לכובעו ונשימתו מתקצרת, אבל טוב לעמוד כך ולהראות כוחו לצעירים. הרי גם בקיבוץ יוכל כך, לעמוד בין חבריו של יגאל ולעבוד. ובנו יחייך וייהנה.
הזדקף ובבת-צחוק אמר: “אין דבר, חברה, עוד תספיקו ללמוד, כשתגיעו לגילי, פועל זקן – – –”
עשרה ימים לאחר בואו הוטל מצב-הכן. כבר לפני כן פשטו השמועות. כל הגדוד דיבר בכך: עוד מעט תיפרץ הדרך. כבר מוכרחים. ויתחילו כאן. זה ברור. הגדוד שלנו. כששמע על כך בערב, רץ אל החדר בו התגורר עם חבריו הצעירים, אלה שקיבלו פניו בשער המשטרה.
“מתחילים!” קרא בשמחה.
הם שכבו על הריצפה, בין שמיכות-הצמר האפורות ולא זעו. חיימקה לבדו הגביה ראשו, והשעין עצמו על מרפקו: “מאיפה אתה יודע?”
“הוכרז מצב הכן. עכשיו.”
“אנחנו נדפוק אותם הפעם!” התלהב חיימקה.
“שכב שם בשקט, ילד,” רטן שמע’לה, בלי שזז ממקומו. “גיבור מלחמה!”
“הסתכלו עליו. גיבור כמוך!”
“אתה יודע בכלל מה זה מלחמה אתה יודע?”
ראובני תמה. כל אותם הימים שקדמו להכרזה המפורשת גאו הסיפורים על כל שפה. ואילו עכשיו. ודווקא שמע’לה. זה שמספרים עליו רבות. חייל ותיק ומנוסה.
“עוּזי,” אָמר ראובני, “אתה שמעת?”
“שמעתי,” אמר לכותל שממול פניו, באפלולית.
שמע’לה ישב במיטתו. השמיכה צנחה וגילתה את גופו. ככולם ישן היה בגופיה ותחתונים, עד שהשחירו. נמוך היה וזרועותיו קצרות. אבל שריריו ממותחים, ועורו כהה. גביניו הצלו על עיניו הצרות וחטמו הפחוס יירא את ראובני. כל החדר יירא אותו עכשיו – הגופים השרועים זה בצד זה על הרצפה, תילי השמיכות, הנעלים הריקות, הרובים הסמוכים אל הכתלים העירומים. הריח הכבד.
"מה אתה מביט בי ככה, אבא! חיימקה הוא ילד – לפני חודש יצא מהגימנסיה, ליווה שתי שיירות מהים לכיכר המושבות – והוא מת להילחם. אבל אנחנו כאן – זה נמאס סוף סוף; ‘חברה, מחר יוצאים לפטרול קטן.’ ‘חברה, מחר הולכים לפוצץ משהו.’ מפעולה לפעולה – מחור לחור. ותמיד אותם החברה. אותי גייסו בראשון בדצמבר, מפני שהייתי בהגנה, והייתי בבריגדה, ואני חייל ותיק. אני התגייסתי בארבעים ושתיים, כשהייתי בן שש-עשרה. פחדתי שלא אספיק. וזה כבר שש שנים כך. תמיד שמע’לה. הגדוד שלנו היום זה אפילו לא שתי פלוגות. אני שואל – למה לא מביאים אנשים חדשים, שיחליפו אותנו קצת, שיורידו אותנו לפחות לשלושה ימים מהקו, ואחר-כך יחזירו אותנו, יאללה. ‘אין אנשים,’ – הם אומרים. אם אין אנשים – אין מלחמה. "
“אבל לא אנחנו רצינו –” אמר ראובני, מהסס ומשתומם.
“אני ידוע שזה לא אנחנו. אני יודע. אבל מה זה עוזר לי – אם אני, אני, אני תמיד בקו? מתי אהיה בן אדם סוף-סוף? מתי יהיה לי מקצוע? מתי אני אתחתן?”
“אני לא מבין אותך, איך אתה מדבר?” אמר חיימקה.
“שתוק שם, ילד,” רטן עוזי.
"אתה מפקד פה. איך אפשר לצאת אתך לפעולה אם אתה מפחד? אתה פשוט מפחד ומכניס פחד בלב האחרים. "
“כן, אני מפחד. לפני כל קרב אני מפחד. בכל פעם אני מפחד יותר. אז מה?”
"תפחד בשקט. אל תדבר על זה. "
"אז אני כן רוצה לדבר. בקול רם. אני לא אחראי על המוראל של היישוב. "
"אתה אחראי על הכיתה שלך. "
"אתה יכול לעבור לכיתה אחרת, קאקר קטן. אני לא יושב בתל-אביב וכותב מאמרים אידיוטיים על הגבורות של החיילים שלנו. אני פשוט מפחד. "
חזר והשתטח על גבו. משך והעלה את השמיכה עד לסנטרו והתהפך על צידו. חיימקה שכב גם הוא. וראובני, נדכא ונכלם, הלך לפינתו, להתקין לו משכב על הריצפה. דבריו של שמע’לה ושתיקתו של עוזי המיכו בבת-אחת את רוחו, העכירו את דמותם שצייר בליבו בימים האלה שישב עמהם. אבל רע מזה: הוא עצמו – כמה שמח, בזה ששוב יהיו קרבות וכל אחד מאלה כאן ייצא אל מול פני המוות. הוא רוצה ביגאל. שהדרך תיפרץ. רק זה. וכאן איזו ממשות אחרת, קודרת. שמע’לה גדול ממנו וחכם ממנו. מלחמה אינה דבר שבאים לבשרו בקול תרועה. ויגאל עצמו. מי אמר שיגאל פטור מן המלחמה? שהוא ספון בקיבוצו, בשלום, ואין לאביו אלא לעבור ולהגיע אליו?
נרעד. מי אמר שיגאל בקיבוץ? שאינו באחד הגדודים? באחת הכיתות? מה אתו – אחרי שבעה חדשים שותתי-דם אלה? איך זה – אמר ראובני בליבו – שבכלל לא באה מחשבה בליבו עד עכשיו, עד היום הזה? ופתאום ראה את בנו בכל הנערים האלה שבחדר, ורגע אחד גברה עליו האימה. תמונות, שהרחיק עיניו מהן, נצטיירו מכל עבר, חריפות ונוראות – יגאל מת. כבר החמיץ את השעה לראות את יגאל.
“אנחנו נלך,” אמר פתאום שמע’לה, כשנדמה היה כי כולם כבר ישנים וראובני כבר כיבה את האור. “אנחנו נלך. בכל פעם. אבל יש רגע, שאני רוצה לצעוק, לרוץ ממקום למקום ולצעוק: אני לא רוצה! אני לא רוצה!” ואחרי כן, הוסיף בשקט: “הפעולה הראשונה שהשתתפתי בה. על הסֶניו באיטליה. זה היה ביום. הפעולה היתה קלה אבל כמה אנשים נפגעו והיינו צריכים לסגת במהירות. אני ועוד חבר אחד נסחבנו עם פצוע, עם הציוד שלנו ועם הציוד שלו עד מעבר לסוללה, החובשים היו עסוקים ועבר זמן מה עד שהגיעו. נשארתי לשבת ליד הפצוע, כדי לנוח. הסתכלתי בו – בפניו המגולחים – הוא היה בחור נקי ומסודר מאד – וגם באותו בוקר, חצי שעה לפני שיצאנו, התגלח; עיניו היו חצי סגורות ועל עפעפיהן היו גרגירי עפר. גם המצח והאף היו מעופרים. אבל העיניים – איך יכול אדם לסבול שעיניו מלאות עפר. התחלתי למשש אותו. את הדופק. רציתי לראות איפה קיבל את הכדור – אבל לא ראיתי כתמי דם. הוא היה כאילו שכב לישון. פתחתי את כפתורי הבאטל-דרס, הרמתי את הסוודר שלו ופתאום שקעה היד שלי בתוך משהו – כמו עמילן חם. זהו – הוא היה מת. המחלקה כבר נסוגה. הטאנקים שסייעו לנו עמדו בשדה וזרקו החוצה את התרמילים הריקים. התכוננו לחזור. ורק אני נשארתי. חשבתי – אשאיר אותו ואחר-כך יבואו חובשים או מישהו. אבל מה קרה? תשמע, חיימקה, כדאי לך. לא אכפת היה לי להשאיר אותו לבד, בשדה, מפני שכבר היה מת. אבל ראיתי שיש לו שעון על ידו. חבל היה לי להשאיר את השעון על ידו. בין כך ובין כך יסחוב מישהו את השעון. ולי – לי לא היה שעון. אף פעם לא. בבר-מצווה הבטיחו ולא קנו. אתם מבינים: הוא היה חבר. עד לפני שעה. ופתאום נשאר רק – השעון שלו. אני לקחתי את השעון. הסרתי אותו והתחלתי לרוץ, בכל כוחי, בחזרה אל העמדות שלנו. זה נמשך רק רגע אחד. אחרי רגע אחד נהייתי שוב בן-אדם. כשהגעתי – נגשתי מייד אל הקצין שלנו ונתתי לו את השעון. הייתי עייף ומבולבל ואמרתי לו, שלקחתי את השעון כדי שישלחוהו לאשתו. אבל הרגע הזה – עד שהחזרתי את השעון…”
“אף פעם לא סיפרת את הסיפור הזה,” אמר עוזי.
חיימקה שתק, וכן גם ראובני.
ה
כמה שעות לבוא השמש נערכו המחלקות. אחד אחד יצאו משער המשטרה, נאספו מן המאהלים הפלוגתיים, שונים מיום אתמול. זו הקסדה המעלימה בלורית פרועה, אלו הפנים שהקשיחו. הרימונים תלויים בחגורה. ארגזי-הפעולה סדורים על הכביש. המקלענים. הרגמים. המפקדים המשוטטים לפני השורות. וכבר נצמדו לגופים סדורים, שלשות, כיתות מחלקות. צוותים של מקלענים-בינוניים, מרגמות. עמדו והמתינו, כבדים ושתקנים פתאום.
ראובני עמד מן הצד, בשולי הדרך. הוא נשאר כאן, עם כיתות המילואים. אילו יכול ללכת עמהם, לעבור מייד אל הצד השני, מהר, כאילו כל רגע שהוא משתהה כאן מקרב את קצו של בנו. לא העיז לבקש זאת ושמע’לה אמר לו ברוך: “אל תידחף, אבא. אצלנו בצבא הבריטי היו אומרים: נֶוור ווֹלונטיר, נוור רפיוּז, היינו לעולם אל תתנדב, לעולם אל תסרב.” חיילים אינם מתגרים בגורלם.
עם דמדומים עלו למכוניות. הערב כבר עשן על פני המישורים. הנוף היה חם וריחני. אחת אחת החליקו ונעלמו המכוניות בכביש, אשר נמתח בוהק וסרגלי, מעשי ידי אדם. ואז היה החושך. אי-שם נתנפץ אור לבן וגווע. מכונית במרחקים. קלע זרחני פרח כמטאור אל לב השמים ונשחק. צרור קצר של מקלע. הם ישבו בשער המשטרה והביטו מזרחה, כאילו יכלו לשתף עצמם בקרב, להכריע בכובד רצונם את כף המאזניים. מישהו אמר: “לילה יפה.” מישהו: “מתחיל להיות קריר.” קמו ונכנסו אל הבניין. פרשו שמיכות ונמנמו בבגדיהם.
רק עם שחר הובאו הפצועים הראשונים. כל אותו הזמן, מרגע שהגיע קולם של התותחים, עמד ראובני על גג המשטרה והסתכל באופק, הקשיב לרעמים. הוא חיכה לאות, לבשורה. ומשום מה, בכל פעם שאמר “יגאל” אמר גם “שמע’לה.”
הפצועים הובאו באמבולאנסים, בג’יפים, במכוניות-משא. מדי כמה דקות היתה נעצרת מכונית בשער. “הי, אתה שם, על הקיר, תן יד. וגם אתה. הרובה לא יברח.”
הבניין נהפך כולו לבית-חולים. היה אגף שהוכשר לכך מראש, אבל גם כל האגפים האחרים נתמלאו. והחצר. חובש אדום-עיניים קיבלם ומיינם, לפי פצעיהם. “תגיד”, אמר הנהג, “איך הרופא?” “אחרי השחיטה הזאת הוא כבר לא ישתגע.”
ראובני סתם כל פירצה, נענה לכל דורש. ועם זאת לא ידע מה אירע בלילה – מה עכשיו. איש לא ידע. רק שמועות פרועות, סותרות, רידפו זו את זו. רק ראה פנים שהאפירו, ידיים שדם יבש באצבעותיהן. השליך את מעילו לפינה, זיעה דבקה בכותנתו. רק משפט אחד חזר על עצמו בתוך ראשו: “יגאל, לראות את יגאל, איפה יגאל.” וכל הזמן הקריאות האלה: “הי, אתה שם –”
– כן, הוא הולך. יביא מים. יאסוף שמיכות. תה – כן, כן. גם משהו לאכול. גם בשבילך. טוב טוב.
כשהיה הבוקר שלם נמחה הכול. פצועים לא הגיעו עוד. אלה הועברו הלאה, לבתי-החולים. אלה נחבשו וישבו בחצר. הלוחמים לא שבו. על הכביש מוטל היה בגד. מחסנית של מקלע. נעל יחידה. בחצר שתו הנהגים תה חם. וסיפרו – מה שידעו ומה שלא ידעו.
– עלו על ויקרס. זה היה פשוט שחיטה.
– פלוגה אַלף הגיעה לבית-טור. הדרך שלנו.
אין לדעת דבר.
פתאום הופיע רפי. לבדו. בג’יפ. כולו הלבין מאבק. אפילו שפמו הגדול. עיניו היו דלוקות ודומעות.
“נו, רפי –” רפי תלה בו מבט ארוך, כאילו לא הכירוֹ, או כאילו לא יכול היה בשום פנים להבין את שאלתו ולמצוא לה תשובה. הוא היה עייף מאוד.
”פתוחה," אמר. “הדרך פתוחה.”
“פתוחה?” ראובני לא יכול היה עוד לכבוש את התרגשותו. הוא לפת את ידו של רפי ועיניו נתמלאו דמעות. “פתוחה אל יגאל?”
רפי נענע בראשו. לפתע ראה ראובני בעיניו את הדם. מבוייש שאל על האחרים.
“שמע’לה בסדר. כמו תמיד. גם עוזי. חיימקה? זה החדש? הארוך? איבד רגל, או משהו כזה, אינני בטוח. זהו.”
ו
המכונית האיטה מהלכה. נצמדה לכביש התלול, המתנשא, ובעקשנות, מחרחרת, כמאמצת שארית כוחותיה, זחלה הלאה, למעלה, למעלה. על מדרונות ההרים נעצרו בני-אורן מהישמט לכביש. בסמוך נזדקרה גבעה קטומת ראש. שברי בתים בטושים נאחזו בצלעותיה, כגדמים של יער. רק קיר אחד הגביה שתי קומות של חלונות על קו הרקיע, כתפאורה שנשכחה, בן-הד לצליל רחוק. רפי הפנה ראשו. “עוד מעט נגיע,” אמר.
“מה?” כל שעות הנסיעה הארוכה הזו היה הוא נתון לעצמו, ואילו רפי, ידיו היו צמודות להגה, פניו לכביש, ואפילו לא פעם אחת פנה אל ראובני וזיכהו במילה. וראובני – אילו רק פתח רפי ודיבר – היה פורק משהו ממשא רגשותיו. אילו רק. ואפילו כך רצה לומר לו, לשאול את פיו: רפי, מה אני נמשך אל יגאל? ומדוע זה אתה שותק כל-כך? לא מפני שעודך שומר טינה עלי? מפני שאיני חשוב בעיניך? הרי בני הוא. לא היתה לי רשות לנסות ולהדריך את בני, ואפילו אם אין דרכי דרך? ואולי כן? שהרי דבר אחד אין יגאל ואין אתה מבינים, לא רק מפני שמולידו אני ביקשתי לעצמי זכות זו. אני רציתי משהו בחיי. משהו גם הוא מבקש. וגם אתה. אני נמשך אליכם. ואילו אתם – האם גם יגאל יישב כך וישתוק, זעף?
“עוד מעט נגיע,” חזר רפי.
דקות ספורות. עיקול אחרון של דרך. תמונות באות אל מול פניו, שלא מן המקום והזמן. הריהו יושב עם ערב במרפסת הצרה. ריח טיח יבש עולה מבגדי הבנאי הלבנים. הוא רכון על צלחת מרק מהביל. מישהו קטן ועגלגל מושך במכנסייו. “אבא, הופ! אבא, הופ!” דבורקה כועסת ומאיימת: “הנח לאבא לאכול. הוא עייף.” הוא מחייך, מניח מידו את הכף, קם, מניפו ומושיבו על כתפו. מניפו. ושנייה: פעור פה יושב יגאל במיטתו ומקשיב לסיפור ארוך. הוא אינו גורע עין. ושלישית: “מה אתה רוצה,” אומר לו נער ארוך, שקולו מתעבה. “אני לא ילד.”
“ראובני, אנחנו מגיעים. אתה יורד כאן. בקצה הבוסתן. זה היישוב. אני מוכרח לנסוע הלאה. לפנות ערב אבוא לכאן.”
נשאר לבדו בקצה הדרך הכבושה, העולה אל הנקודה. שלושה בתים וצריף-פחים. מסביב גבעות שעיקרן האבן הלבנה, המבהיקה בחום הקיץ. רק כאן, על השלוחה, מדריגות מיותמות, מטעים שהוזנחו. אין אנשים. כל הר נושא בזעף את סודו – לחיות לבד. עלה והיסתר. שאר הדברים הם הבל, רעוּת-רוח. לבד – רוּבּין. לבד.
כך ראוי היה לחיות. לבד. בהר. או בפרדס, בקצה המושבה. כך היה אומר תמיד שרגא המשוגע. ושמא הוא הוא היה החכם האחד. “הנח לדבורקה. היא יפה, אבל מנוולת. שמע בקולי, רובין. הנח לה להינשא לבנו של שלומקס. יקחנה לפאריס, ערביה תשטוף לה את הרצפות. זה חלומה. ואתה רובין, תתחרט. הישאר בקבוצה, או בחר לך פרדס אחד, כמוני. רובין!” היכן הוא עכשיו, שרגא. שנים לא ראהו. ודאי עודנו יושב בצריף, בפרדסו של שלומקס, משגיח, משקה, מגזם.
מה אתה סח, ראובני? לך יש בן. הנה, מאתיים פסיעות מכאן.
הבתים קרבו אליו. אנשים עמדו על גג עמדת-בטון והסתכלו בו. ראוהו הולך ומזיע מתחת לשמש הלוהטת וחיכו. אדם נוסף על הגג. עתה גלוייה מאד היא החצר. שני אנשים קרבים אל הגדר. אף הם עומדים ומחכים.
לסוף לא יכול היה אחד להתאפק עד שיבוא וצעק לקראתו: “הי, מניין אתה בא?”
“משם,” הצביע ראובני, אל המישורים התכולים הנפרשים במערב, עד לים.
“מהצד השני?” צעק אותו איש.
הן, נענע ראובני בראשו. כבר עמד בשער. השניים שליד הגדר קרבו. אלו שעל גג העמדה נחפזו לרדת. מה זה שנזעקו כולם?
“אתה בא מהשפלה?”
“היה משהו הלילה?”
“הדרך פתוחה?”
“מה השיירה שעברה כאן בלילה?”
ומייד אחרי-כן, מאחד לשני, ובתוך כל החצר הקטנה הסגורה בגדר, על ראש הגבעה: “הדרך פתוחה. הלילה פרצו את הדרך.”
אלא שלראובני לא הניחו. לא הניחו לו לומר מי הוא ולשם מה בא. תחילה חייב הוא לומר איך למטה – נכון שמגיעות אניות עם נשק? וסיגריות? אולי יש לו סיגריה? שלושה שבועות אין כאן סיגריה? אין – חבל.
“אני הראשון שבא לכאן?” שאל ראובני.
“לא,” צחקו, "היו באים. מהסביבה. מהפלמח. מהחיש. אבל – מהצד השני – לא. כאן היו יושבים ומסתכלים לשפלה מרחוק. לפעמים היו רואים שמשה של מכונית מתנצנצת כנגד השמש – בלוד. שמעו את קול התותחים מנגבה. ראו איך ירדו מטוסים על חולדה. אבל הכל מרחוק. מרחוק. ראובני עומד ומביט בהם – ילדים, ילדים, כמו יגאל. מה עשו כאן כל הזמן. איפה יגאל – הוא רוצה לשאול, אלא ששוב נופל עליו הפחד. מדוע אינם שואלים מי הוא ולשם מה בא?
“איך היה – כאן?” גימגם שאלה.
“משעמם. ישבנו וחיכינו. מבודדים. דלק לא היה. הפרידה נהרגה בהרעשה, נשאר לנו רק חמור קטן.”
“הרעישו אתכם?”
“פעם אחת. היה לנו מזל. הם דפקו עלינו יום שלם. חיסלו את הרפת. הרגו את הפרידה. אבל מהחברים נפגע רק אחד. הפגזה נוראה היתה.”
“מה עם יגאל?” רעד קולו של ראובני. “יגאל ראובני?”
איש לא נענה. פתאום הבינו כולם מי הוא איש זה שמיהר כל-כך לבוא אליהם מן השפלה.
ז
מן החצר באו קולות. פטישים היכו בגג הרפת, שפגז ריטשוֹ. על השביל נתגלגלה מריצת-חצץ לעמדה שבניינה לא הושלם. בחדר הסמוך רשרשה מכונת-תפירה. ראובני ישב על מיטתו של יגאל. כך, שוב מתנגנים פטישים על ריקועי הפח. יגאל רוכב על עייר, רגליו נוגעות בקרקע. הוא צוחק. הוא היה לאיש וכאן שוב רוחשים חיים. יגאל, מה רציתי לומר לך? והנה הוא עומד – חובק מותניהן של שתי נערות חייכניות, שמטפחות לבנות צנופות לראשן. גבר בגברים. הוא הגבר הצעיר. ואתה נשארת בשולי הדרך – כך עושים האסקימוסים לזקנים – לחיות עד כבות המדורה.
זה רק אלבום תמונות. החיוכים קפאו על הנייר המבריק. מחברות שחורות על שולחנו. חיוכים ומחברות. והרי זה יגאל. זה? מה כתוב במחברות? מה יש בהן, שאינך יודע על בנך, על יחידך? את מי תמצא בשורות הצפופות, המחוקות? כמה פנים לו, לבנך?
שעות ישב ראובני בחדר ואיש לא קרב אליו. הניחוהו לבדו עם יגונו והוא יושב, פוחד להגיע ידו אל מה שהותיר בנו אחריו. שהרי שבועיים היתה שמחה גדולה, על שנמצא בו כוח ללכת ראשון אל בנו? לשם מה? לשם מה חתר כל-כך אל בנו? אמור, ראובני, מה כירסם בלבך? אמור הכול. אהבת את בנך. שנאתו מאד. קנאה גדולה היתה אוכלת את חייך. היה לבן-אדם, אמרת לו. אכניס אותך לבאנק. תלמד. היה לאיש. מה רצית שיהיה, ראובני? כמוך?.. שמא יפרוץ, שמא יפתח לעצמו נתיב?
פתאום נדמה היה לו, כי יגאל מת כדי לברוח מפניו, כדי להימלט מן הפיוס. רק אחד נהרג אצלנו – במקרה – יצא מן המיקלט ונהרג. מה חשב עליך יגאל? כיצד היה נוהג בך אילו נמצא כאן אתך, בחדר, בעצמו, בחייו הסוערים, הרגישים כל כך, לא במחברות ששוב לא תשתנינה. “לך הביתה עכשיו,” אמר לו שמע’לה בשער המשטרה. “עוד תספיק לבכות.” הוא אינו בוכה. אלא ריקנות, שאי אפשר למלא אותה. אי אפשר לנשום. חדר ככל החדרים. ושותק. ושוקט. ואף אם יראו לך תל של עפר. זו ממשות פחותה מממשות הבן שעשרים שנה צמחה בליבו והעמיקה שורשיה. פסעת כאן בשביל העולה אל הגבעה. ותוך כך נשרו דקות כשנות חיים. ותוך כך קנאת בבנך, אפילו שנאתו: הוא בעט בך, בכולך, גנב את חלומך. ועכשיו ברח, שלא יהא עליו לומר, כי הוא ואתה היינו הך, כי הוא רק המשיך ממקום שבו עמדת אתה. אתה אחר. עלוב בעלובים. חלש בחלשים. זקן ואין לך דבר. אתה הוא ברקוביץ. אתה הוא גולד. ואף על פי כן – יגאל! – הנני גם אתה. לא כך: אתה הנך אני. על כן עזבתי את ביתי. על כן רדפתיך. היתה לי שעה של חסד והנחתי לה לפרוח. אני רדפתי אחריך. אחרי השעה הזו. אבל היא – שוב לא תשוב למען זקנתך. כאן פטישים מכים ומריצות מתגלגלות ויגאל עזבך כאן לבדך. לך והתמודד בכוחך זה. עזב אותך?.. האם על כך אתה אבל, אב רחום? על עצמך, על שכולך? לא כך, יגאל. עליך אני אבל. אילו נפגשנו עוד פעם אחת. אילו נזדמנת אלי, לחצר המשטרה וראית אותי עם הנערים, עם חבריך, איך הייתי כאחד מהם. לא יכולתי להיות אחר עמך, בני?… כאן סביב נותרו נעורים עולים על גדותיהם. ואתה – על מי נעזבת אתה? רק לשון גדולה שלוחה לך: חיה, שוטה זקן – – – המחברת האחרונה ריקה חציה. לילה לילה, ליד העששית, היה סוקר יומו: כדאי? כדאי?
בעורקי הבן פיכה דם. ומשלך, מה היה בו משלך? אני אומר – בני הלך בעקבי, אבל כיצד? על פני הדרך טבועים כל העקבות – נתיבות עקלקלות – לפנים, ולימין, ולשמאל ואחור. אין זה פשוט כל כך – יגאל, היום הנך בן עשרים ואחת. בן עשרים ואחת – מה הייתי אני? איכר בחן שרירי לאור מנורות-הנפש שבבירז’ה, בורסת-העבודה במושבה. עוקצי-הלימונים הצמיחו פצעי-מוגלה. כשלתי. שכחתי מה הביאני לכאן. כך היו הדברים. בן עשרים הייתי טוב – ובן ארבעים, בן ארבעים? אילו סיימתי בן עשרים הייתי יגאל. אילו סיימת אתה בן ארבעים? כך טוב לסיים – כך קל – – –
ופתאום נתחוור הכול, כפשוטו: יגאל מת. איננו. כל הדברים שבחדר אינם יגאל. הוא מדבר והצללים אינם נענים. שכול וערירי. ערער בערבה. כבר הערב ירד והוא כאן לבדו. איש לא יבוא בדלת. הוא בא אל יגאל ויגאל איננו. יצא מן המיקלט, לרגע, במקרה. ההרוג היחיד שלנו.
ראובני החזיק בכותנתו, מתחת לצוארון וקרע קריעה גדולה, גחן, התיר בקפדנות ובשקט את שרוכי נעליו וחלצן.
בשעת ערב מאוחרת בא רפי לצורים. הוא ידע על מותו של יגאל. ביום שנפרצה הדרך הגיע לצורים ושמע על כך, אלא כששב וראה את שמחתו של ראובני לא נמצא בו אומץ לספר לראובני והניחוֹ ללכת לקיבוץ ולגלות, כי בנו איננו. רגשנות זו, שלא הניחה לו לומר לראובני את האמת ולהניאו מלבוא לכאן, כמה אכזרית היא. שהרי באמת למד לחבב את האיש המזדקן הזה, שצירף עצמו לגדודם. לא לחבבו – אלא להתמלא יראת-כבוד בפניו, כמו בפני אחד הקדושים המענים עצמם תמיד וממרקים חטאים שלא חטאו.
הוא הקיש רפות בדלת ולא נענה. הדלת – חציה התחתון היה עץ והעליון רשת. עששית נפט האירה את קירות העץ העירום. החום. ראובני ישב על כיסא מוטל על צידו ועיין במחברת עבה. ראובני ישב בין רפי לבין האור ומתוך כך טושטשו תווי פניו ורק פרופילונו נסתמן, אטום ונטול-חיוּת. רפי פתח זהיר-זהיר את הדלת ובלא לברכו ובלא לומר כל דבר אחר קרב את המיטה וישב, בשתיקה.
ראובני הגביה קצת את עיניו, שהיו עכשיו שחורות מאוד ויפות כעיניו של יגאל, וקבען בנקודה סמוייה. גופו נע לפנים ולאחור, תנועות קצרות וקצובות, כמתפלל או כמקונן. ומייד גם חזר והשפיל עיניו אל המחברת ולא דיבר.
יומנו של יגאל, אמר רפי בליבו. אין ספק שיגאל כתב יומן. לא ייפלא אם גם שירים כתב בסתר. הדור הקודם מתמלא התפעלות מכל שריר שהתפתח כראוי, משדירה זקופה, מחיתוך-דיבור גס. גם יגאל היה כך – הוא הרבה לאכול ירקות, ללכת, לשחות בבריכות-ההשקייה שבמושבה, לשחק כדורגל ולעבוד. אבל זה יגאל? כשבא אל רפי ואמר, כי החליט ללכת לקיבוץ, צירפו לאיזה גרעין ובזמן הראשון בא היה לשם לראות איך נקלט. הוא לא היה איש-ריעים. הוא לא היה מה שקורין איש-תנועה. אין כאן שאלה של השקפת-עולם בלבד, היו אומרים אלה שחייבים לומר משהו על הכול; עליו פועל כוח אלמנטרי יותר, אמוציונלי. יגאל קרע עצמו מביתו בטבורו. עליו להוכיח לאחרים, וגם לעצמו, שדרכו זו היא הדרך. הוא היה עושה הכול, עובד, חבר מסור, אבל שותק הרבה. אין פלא שכתב יומן. אולי גם יומן אינו פתח רחב ללב, אבל בו, לפחות, ניתן לכתוב את הדברים שרוצים להשמיעם בקול, אלא שאין למי, ואין שעה כשרה, או שמחמיצים אותה תמיד. יגאל היה, בכלל, תופעה, מיוחדת במינה. דרכו לתנועה היתה באמת הדרך אל עצמו. אחדוּת הניגודים – עקשנות, כוח עבודה, התמדה, ולעומתם – רגישות כמעט חולנית, מצבי-רוח, החיפוש הבלתי-נלאה לא אחר הזולת אלא אחר עצמו. האם יגאל הוא טיפוס אופייני לנוער המגשים, או יחיד יוצא דופן – – –
ראובני הגביה שוב את ראשו. דומה היה, כמערער, לאחר יאוש, על משהו:
“היתה לו חברה.” מסתבר שהיתה, אמר רפי בליבו. ובכן? “מדוע עזב אותה? מדוע לא הלך אחריה? היא התחננה שילך.”
רפי חייך בקרבו. יגאל – זה כל-כך הוא. הצלחתו של יגאל בגרעין, אף על פי שהיה זר, וגרעינים אינם אוהבים זרים בתוכם, נבעה מחיבתן של הנערות. הן התאהבו בו כולן. “והוא כלום, כמו קרח!” התלוננה אחת מהן בפניו.
“מדוע לא הלך אחריה? מדוע נשאר כאן?” חזר ראובני.
עכשיו נתלים האבות השכולים בכל פרט. אילו הלך לשם – לא היה נהרג. כאילו בני תל-אביב אינם נהרגים. אפילו בגדוד שלנו.
“הוא היה קשור מאוד לקיבוץ,” הניח רפי משפט.
“יותר מאשר לאשה שאהב,” אמר ראובני. “ואני אמרתי: יגאל, טרם ידעת אשה ועל-כן כה ישרה הדרך לפניך… על דרכך לא עמדה אשה שתרצה בך בכל מאודה ותגרוף אותך עמה. כך אמרתי – ושמחתי… שהרי, אתה אינך יודע, רפי, אבל אני קנאתי בבני. היום אני רואה אמת ואדבר אמת. מדוע יכול הוא לעשות את אשר לא יכולתי אני? אתה חושב בוודאי – ראובני, חנווני. – לא כחנווני באתי לארץ. לא כחנווני. חיים קשים חייתי. ושקעתי. ושכחתי. והנה נזכרתי וביקשתי לשוב אל בני. לשוב ולהסביר לו.” איזה חיוך משונה, מר-נפשו של אדם שכבר יודע ששום מעשה שיעשה לא ישנה את גורלו – “להסביר לו, כי אין הוא טוב ממני. כי טוב אני כמותו. אבל הוא, בני, הוא לא מחל לי. גם אתה, ביקשתי לבוא ולומר, לא התנסית בכל הנסיונות. ועל-כן רשאי אני להמשיך. עכשיו. אבל הוא, הבן, הוא שומע וצוחק: לא, אבא. דרך זו חסומה בפניך. אני לא ברחתי. מעולם לא ברחתי. גם לא בשל אשה. לך, חזור למושבה. אל דור המידבר. עד כאן תבוא ולא תוסיף. לא תמות. תחזור למושבה. ושם תחיה – יומם ולילה – ותשא זאת זכר הדרך, שהלכת בה עד חצייה. אבא, יש רק שעה אחת של חסד. אוי לזה שהחמיצה – – –”
רפי האזין לדבריו של האב, שרדפו זה את זה פרועים, משונים. הוא מגזים, אמר בליבו, הוא על סף ההיסטריה. אבל הוא שתק. נניח לו לדבר, להתפרק ולבכות את בנו. מה יעשה אדם כמותו, שאין לו עוד יגאל? מה יעשה?
רפי שתק והאזין ועיניו עקבו אחר אצבעותיו של ראובני שנתעסקו במחברת העבה, מגוללות ופורשות אותה, ממעכות ומחליקות. מכאן תעו ונדדו אל החלון. תריס העץ היה מוגף. בחלון המרושת, המחליד, היו קרועים חורים גדולים.
כבר בראייה ראשונה הוליד בי האיש הרגשה משונה. לא הרגשת-אשם, שהרי לא נשאתי כל חטא בליבי, אלא – נאמר – משהו מוזר, לא-נוח. ואף כי לאחר אותו בוקר לא הוספתי להרהר בו ולכאורה פשוט שכחתיו, הנה, משהופיע שנית ליד ביתי, ידעתי שזכרו נקבע בליבי, שכן הכרתיו מייד ובפעם הזאת גם נרעדתי.
בפעם הראשונה ראיתיו בבוקר. פתאום נשתלח קולו של השעון על פני כל הבית, בצלצלי תרועה קדח והבקיע אל תוך מרפד חלומותי. ואני, כדרכי, בעיניים עצומות זנקתי ממיטתי, הבטתי עליו בכפי ונשארתי עומד בתוך הדממה. רגע ביקשתי לשוב למיטה, אך השעה שבע – ידעתי – ולהתכרבל בחלומותי לא אוכל כבר בין כך ובין כך. ולכן קרבתי לחלון, הסטתי במשיכה אחת את הווילון ופתחתי את חדרי לאור היום. וכך ראיתי את האיש. ממש ממולי, סמוך אל גדר-האבן הדחוייה, עמד צעיר צנום ועיניו נעוצות בבית. עיניים גדולות היו לו, או שמא רק נדמה היה כך, מפני שלחייו היו נפולות ואפלות. כדי רגע עמדנו כך, זה כנגד זה, כאילו לא השיג בראשונה, שהווילון הוסט ואני עומד בחלון. לפתע הבחין בי, נרעד, עקר ממקומו ונחפז להתרחק.
זה אולי הדבר שנשמר זכרו בליבי – הסתלקותו. שהרי סוף-סוף, זכותו של כל אדם, לעמוד ולהזין עיניו בבתים שבצידי-הדרכים. ואף-על-פי-כן. שכונתנו אינה שכונה רגילה – שכונת-גבול היא. יותר מזה, חציה מעבר מזה לגבול וחציה מעבר מזה. מן השכונות הנטושות. ואף כי עד היום, באמת, לא אירע בשכונתנו כל מעשה, שיש בו כדי להדאיג, הרי לא היינו שקטים כל-כך, בעיקר בשנה הראשונה. איני מכחד – אילו השיגה ידי הייתי עוקר לשכונה אחרת, אלא שידי לא השיגה, וכאן ניתן לי בית נאה, בלא דמי-מפתח, ובשכר שש לירות בחודש לאופוטרופוס על נכסי נפקדים. בית כזה, שלפני המלחמה מתגוררים היו בו עשירי העיר, אין אדם מפקיר בגלל איזו הרגשה של אי-נעימות. מכל מקום, קל להבין אילו מחשבות חלפו במוחי ברגע שראיתי צעיר צנום זה, שפניו אפלים ושערו חלק ושמנוני, עומד כנגד חלוני. אחרי שהסתלק נשתהיתי עוד קצת ליד החלון, ואחרי כן חזרתי לענייני. שהרי בשמונה עלי להיות במשרד. זה היה בפעם הראשונה.
ואולם בפעם השנייה הותיר אחריו יותר מאשר אי-נוחוּת. ניתן לומר שביום ההוא נתערערה שלוות-נפשי. יום אחד, אחרי הצהריים, עמדתי על גג-ביתי ומשחתיו בזפת, הימים היו ימי סתיו וגשמים כבר נרמזו ברקיע, וכיוון שבכניסתנו לבית מצאנו סימני לחוּת ועובש על התקרה ובזוויות הכתלים, החלטתי לזפת את הגג. בכלל, מיום שנפל בית זה בחלקי התמסרתי בהתלהבות לשיפוצים ולתיקונים. הייתי שב מן העבודה, אוכל, מחליף בגדי, ומתחיל להתעסק בבית ובחצר. והיה מה לעשות! יותר משנה עמדה השכונה בעזובתה. בין הכיבוש ליישוב-מחדש נעשתה כאן מלאכת-הרס רבה. מעט עשו החיילים והרבה בוזזים למיניהם. איני מדבר על רהיטים שנלקחו. דלתות וחלונות נעקרו מציריהן, אביזרי חשמל הוסרו, ברזים הוצאו מתברוגתם, אריחי-חרסינה נתלשו מן הקירות. כשנכנסנו לביתנו מצאנוהו ריק ומרוקן. רק כשהחילונו לנקות ולטהר את הבית ראינו, שבית-עשירים הוא, אף-כי מכל העושר הזה לא הותירו לנו אלא גל של עיתונים ישנים וכד-נחושת קטן, שהוריק כולו. אשתי היתה עגומה במקצת. איזו חורבה מצא לי, אמרה מן הסתם בליבה, אבל אני אמרתי לה, שלא תעבור שנה ואהפוך בית זה לפינת-חמד. וכך באמת עשיתי. מי שראה את הבית כשנכנסנו לתוכו ורואהו עכשיו, פשוט אינו מאמין למראה-עיניו.
מכל-מקום, אותו יום עמדתי על הגג, שפוף, מושח את הזפת המרוככה במברשת קשת-זיפים על הבטון. והנה, משנזדקפתי פעם אחת לתת מנוחה לגבי הכפוף, נחה עיני על אותו צעיר, שפניו אפלים. הפעם לא עמד לבדו. לידו עמד גבר שני, אפל כמותו, אבל שמן וקשיש ממנו, בחליפה חומה, שפסים אדומים עוברים אותה לאורכה, מסוג החליפות, שהיו חביבות על הערבים העירוניים. בלי הרהור נוסף, כמעט אינסטינקטיבית, זרקתי מידי את המברשת, ומיהרתי לרדת בצינור המיים מן הגג כדי לעוצרם ולשאול מה מעשיהם ליד ביתי. ובכלל, מי הם. אלא שעד שירדתי ועד שהגעתי לשער כבר הסתלקו.
איש לא אמר עלי מעולם, שמוג-לב אני. ואולם באותו לילה קמתי ובדקתי פעם נוספת את מנעולי כל הדלתות. הצטערתי על שאין תריסים בביתנו, שהרי אצלנו יש סריגי-ברזל במקום תריסים. כששכבתי במיטתי גמור היה בדעתי לתפוס צעיר זה ולגלות מי הוא ומה מחפש הוא בביתי. תוכנית שלמה למארב תכננתי לי, אלא שימים נקפו והצעיר נעלם מן העין. ובינתיים סיימתי את כל מלאכת השיפוץ לקראת החורף. סיידתי את כל הצריך סיוד, צבעתי את כל הצריך צביעה, סתמתי את הפירצה בגדר הדחוייה והתרועעתי עם השכן, שבא לשבת מעבר לה. כשירד החורף לשכונה כבר הייתי בחזקת אזרח.
ובוקר אחד, בוקר גשום ומעומעם, עמדתי שוב בחלון. אף שחבוש היה מגבעת וכל גופו נתון מתוך מעיל גדול, הכרתיו מייד. נמלאתי שמחה גדולה, שהנה ניתן לי סוף-סוף לפרוק מעצמי מועקה כבדה וסתומה זו, שעכשיו ידעתי כבר בוודאות, שלא הרפתה ממני. חטפתי חלוק ורצתי אל החצר הרטובה.
“הי” צעקתי, “אתה שם. בוא הנה!”
שוב ניסה לחמוק ולהסתלק.
“בוא הנה!” חזרתי וצעקתי. “הפעם לא תברח לי. בוא הנה, אמרתי!”
הוא עמד. מתחת למגבעת הרטובה היו פניו אפלים שבעתיים. קרבתי אליו.
“מה אתה רוצה כאן?” שאלתי.
“אני לא מבין,” אמר צרפתית. דבר זה לא חשבתי עליו. יותר מפסוק זה וכיוצא בו, איני שומע בצרפתית.
“עברית,” אמרתי לו, וגם היתה לי כוונה בכך, “עברית אתה מדבר?”
פשט ידיו, כמביע צער, אך פניו אמרו: אינו מבין.
“אנגלית?”
“קצת,” נתחייך. משמע, ישנה לשון משותפת. משותפת בקושי, למען האמת. שכן גם האנגלית יוצאת מפי קצוצה ורצוצה. אבל ללימוד טיבו של עובר זה תספיק.
“מה אתה עושה כאן?” חזרתי ושאלתי אנגלית.
“אני ככה, עברתי והסתכלתי.”
“זו אינה פעם ראשונה!.. מה זה שאתה עומד כאן בכל פעם?”
“אני, סתם. אני עובר.”
כעסי גבר. ראיתי בעין, שצעיר זה מבקש לשטות בי. טיפות הגשם התחילו להתעבות ולשקוע בחלוקי. פעם זו לא אניח לו להתחמק.
“בוא,” אמרתי, “בוא ותיכנס אתי הביתה. כמה דברים טעונים בירור בינינו.”
לא סירב. לא ניסה לומר, שאין לי זכות לעוצרו. אדרבה, אפילו נדמה היה לי, שאני רואה ניצנוץ של שמחה בעיניו הגדולות. כבר הצטערתי, אבל לא לכבודי היה לסגת מדברי, וגם גמרתי בדעתי לחוקרו. נכנסנו, לכאן, לחדר זה.
לא ביקשתיו לשבת, להיפך, ברגע שנכנסנו לחדר פניתי אליו בחריפות.
“מי אתה, הגד?”
“ארמני,” אמר. “אני ארמני.”
תשובתו היתה בלתי-צפוייה. אני חשבתי שערבי הוא. שהרי – למען האמת – תמיד חיבבתי ארמנים. אולי לא חיבה, אלא רחמים עמוקים. פעולתו של “מוסה דאג” התמידה עלי. והבדיחות, הבדיחות הארמניות. “ירוק תלוי על העץ ומצפצף”. זה משהו מיוחד במינו. עתה, כשגילה את זהותו, ראית כמה ארמני היה צעיר שחוח, שחור ונבוך זה. העיניים הגדולות היו גדולות באמת. עיניים שקדיות, כותב כמדומני ורפל. ואף יהודי או אולי אשורי. אמת היא, שמכבר רציתי להחליף דברים עם אחד מהם. אבל לא כך, כמובן. מכל מקום, אמרתי בליבי, אבקשו שיישב. ובכל זאת עלה הרהור-פתע וניצח את כל רחמי: ארמני או לא – מה הוא עושה כאן?
“לא שאלתי מה אתה, אלא מי אתה? מה אתה עושה בכל פעם ליד ביתי?”
“אני רק רציתי לראות,” חזר על דבריו. זה פרד, אמרתי בליבי.
“מה יש כאן לראות? מדוע דווקא התאהבת בבית הזה?” דיברתי אליו בגסוּת, מפני שהרגשתי כמה נורא לחקור ארמני בצורה כזו. פתאום נזכרתי בסיפוריו של סארויאן וחיוך טוב פרח בליבי.
“אני עובר כאן לעיתים. ומלבד זה – אני נוסע בקרוב לאמריקה. יש לי דוד באמריקה.”
הוא הוציא אותי מכלי. אני עוצר אדם, טיפוס חשוד, והוא, באיזו שלווה הוא מדבר. הוא נוסע לאמריקה.
“את מי זה מעניין?” הגבהתי קולי. גם הרגיז אותי, שכל אותה שעה שעמדנו כך שנינו לא פסקו עיניו לבלוש בחדר, שריח טרי של צבע עמד בו. הוא התבונן בחדר, כאילו רצה למצות את ההזדמנות שניתנה לו סוף-סוף לראות את ביתי גם מבפנים.
“אני שואל פעם עשירית: מה אתה עושה פה? בבית שלי.”
“אל תכעס עלי, אדוני,” אמר בקול רך, באנגלית מזרחית, המתיזה את הרישין. “אני רק ארמני.”
פתאום הבינותי מדוע הוא חוזר על כך. היה כאילו אמר: מה לי ולכל זה. היה כאילו חצה את המלחמה ואמר: רבותי, חכו רגע אחד, בבקשה, הניחו לי לעבור. אני לא מקומי. הניחו לי לעבור.
“איפה אתה גר?” כמעט בעל-כורחי נתרכך גם קולי.
“עכשיו אצל אחותו של סבי. גם היא ארמנית.”
“מה פירוש עכשיו?”
“מיום שחזרתי.”
“מניין?”
“מבּירות. למדתי בבירות כשהיתה פה – כשהיתה פה המלחמה.”
“לשם מה חזרת?”
“לראות את אחותו של סבי.”
ידעתי מה השאלה הבאה שביקשתי לשאול. ביקשתי לשאול היכן גר לפני המלחמה. אבל לא שאלתי. לעומת זאת הצגתי שאלה אחרת:
“אתה מן הארץ? מישראל?”
“אני כבר נולדתי כאן.”
“והמשפחה?”
“המשפחה?” הוא חייך, חיוך שקט אבל נבון מאוד. חיוך ארמני, אמרתי בליבי. “המשפחה זה כך: אביו של סבא שלי היה בארמניה. אחרי-כן עבר עם אשתו ועם הבנים לסוריה. הוא גם מת בסוריה. הבנים ברחו למצריים. אחרי המלחמה הגדולה בא סבא שלי לכאן. גם אחותו הצעירה. האח הבינוני נסע לאמריקה. עכשיו אני נוסע אליהם.”
“אה,” הפטרתי אמירה. כבר רגזתי על עצמי על רוח-שטות שנכנסה בי ודחפה אותי לעצור ארמני זה ולהכניסו לביתי. בחוץ הגיע כבר כל הגשם לארץ. אשתי התעסקה בזריזות במטבח. כבר עלי למהר, שלא אאחר למשרד.
“ככה זה אצל הארמנים,” חייך הצעיר חיוך שסופו אנחה. תפסתי מייד שגם בקולי שמע אנחה וליבי אמר לי, שהוא מתכוון לספר עוד דברים עליו ועל משפחתו. דברים עצובים.
“שמע, ידידי,” אמרתי לו. “לא מוצא-חן בעיני, שאתה מסתובב כאן. וגם איני יודע מי ומה אתה. אלא מזלך הוא – שאני מחבב ארמנים.”
“הארמנים הם או-קיי,” אמר.
“רק אל תעמוד בחלוני.”
“לא, ודאי לא. ודאי אפליג במהרה. אנא, סלח לי, אדוני, על שהטרחתיך.”
הוא סבב על עקביו ופנה אל הדלת. פסע שתי פסיעות ונעצר, ליד המזנון. עמד וגבו אלי ופניו לא נראו. הוא הושיט את ידו ונגע בכד הנחושת, שניצב על המזנון. אשתי מירקה אותו יפה, החזירה לו את הברק האדום וגילתה את הערבסקאות הנפלאות שעליו.
“כלי יפה, לא כן?” אמרתי. והוספתי, משום מה: “אשתי אוהבת מאוד כלי-נוי.”
“כלי יפה מאוד. הוא הובא מאפגאניסטן.” בזהירות רבה שם והציבוֹ במקומו והזהיר פניו אלי. “סלח לי, אדוני, על הטירדה שגרמתי לך.”
ויצא. מאז לא נראה עוד. משער אני, שאכן הלך אל דודו באמריקה. ובאמת כל העניין כבר נשכח ממני. רק עכשיו, כשראיתיך עומד ליד המזנון ומשתעשע באלמוג, נזכרתי באותו ארמני צעיר. אשר לכד הנחושת – ברגע שיצא הארמני מן החדר לקחתיו מעל המזנון והכנסתיו לכיס מעילי. בדרך לאוטובוס השלכתיו באחד המיגרשים הריקים.
בימים ההם – כלומר, כאשר שמעתי את המעשה הזה מפיו של בריסקר – הייתי ילד קטן, כל-כך קטן, שטרם יצאתי ממיטת-התינוקות. אין פירוש הדבר, שתינוק גמור הייתי, שהרי רק כשמלאו לי שש שנים ונולד אחי עברתי אני לישון על הספה ופיניתי את מיטתי לו. מכל מקום, גדול מבן שש לא הייתי. ומדוע מתעכב אני על כך, מפני שאנשים שילדותם רחקה מהם יתר-על-המידה מטילים ספק בכוח זכרונו של קטן. אילו באתי לתאר את המיטה עצמה, למשל, שהיתה צבועה חום-עכור, כמין צבע של עץ, ושלמראשותיה ולמרגלותיה קבועים היו, מעל לגובה המזרן, שני לוחות, שמצוייר בהם צבי הנאחז בענפיהם של שני עצים, אפשר היו מאמינים לי, אבל לכשאספר גופי-דברים, פרטי-שיחות ומעשיות שלמות, כגון המעשה בגן-העדן, שסיפר בריסקר בביקורו האחרון בצריפנו, מן הסתם לא יאמינו. יאמרו כי מעשה זה, שהוא למעלה מכוח-השגתו של קטן, אי-אפשר שיזכרנו, על אחת כמה בפרטוּת כזו.
ואף-על-פי-כן – מפי בריסקר שמעתי את המעשה הזה לפני חצי-יובל שנים. אמת: איני מוכן לערוב בראשי, שמה שאצור היום בזכרוני הוא-הוא המעשה שסיפר בריסקר. ואפילו לא שבריסקר עצמו היה כפי שנשמר בזכרוני. אינה דומה ראייתו של קטן לראייתו של גדול. פעוטות מתקשים להשיג מה שאינו גלוי לעיניהם ובוודאי לא ישיגו מה שעדיין לא נתנסו בו, ועל-כן, בבואם להקיש מן הנגלה אל המסתבר מרבים הם להסתייע בדמיון המצרף לו צירופים נאים משלו ואלה נקבעים בזכרון לא כעל לוח-צילום אלא – נאמר – כעל בד של ציירים, שיונק חיוּתו מכוח חירות-דמיונו של מציירו.
וחייב אני להקדים ולומר כמה דברים על בריסקר עצמו, או כפי שאבא היה מכנהו מפני הכבוד – ר' שאול. הוא לא היה מן השכונה שלנו, מן השוק הקטן, ומן הסתם לא ראיתיו אפילו פעם אחת קודם שהחל מבקר בצריפנו. מן הוותיקים היה, מן הקולוניסטים, וגם ביתו היה שם, בעברה השני של המושבה. שם היו בתים רווּחים בחצרות גדולות. שם היו דקלים וברושים וגוייאבות ומטפסים ריחניים והרבה צל. שם היו גרים אנשים, שכבר ידעתי, כי הרבה תלוי בהם וברצונם. עבודתו של אבא, למשל, ושל כל שכנינו בשוק הקטן. הרי, בכלל, לא שמעתי מדברים כקולוניסטים אלא בשעה שדיברו בפרדסיהם, אם בעניין הקטיף ואם בעניין ההשקאה ואם בעניין הגיזום. היה לנו שכן אחד, ששימש משגיח באחד הפרדסים ומקבל היה, כמדומני, משכורת חודשית. הוא היה הולך לעבודה בוקר בוקר, בכל ימות השנה, ומעמדו העיר את קנאתה של כל השכונה.
לא ייפלא, על כן, שכאשר שמעתי את דברי אבא אל אמא, שהזמין אלינו את בריסקר, שהוא בנו של אחד הקולוניסטים הוותיקים ופקיד בהסתדרות האיכרים, הייתי נרגש ונבוך כאחד. שהרי היו כאן כמה וכמה דברים מוקשים: מדוע יבוא קולוניסט אלינו לצריף? מדוע יזמינוֹ אבא אלינו, לאחר כל מה שהוא ושכנינו מספרים ביניהם לבין עצמם על האיכרים – ומה עוד שהוא פקיד בהסתדרות האיכרים? בייחוד דבר אחרון זה העביר בי צמרמורת. כבר יכולתי לראות בעיני רוחי את דיוקנה של ברייה זו שמקופלים בה שלושה עניינים נוראים. מה זה פקיד בהסתדרות האיכרים לא ידעתי, אבל ידעתי מהו פקיד – פקיד הריהו, למשל, קפלנסקי, שאף על פי שהוא גר בגבולה החיצוני של שכונתנו, כלומר בשכונה של חדשים מאתנו, מעבר ל“שלָל”, סמוך לשכונת התימנים, הנה רשע מרושע הוא וכוחו גדול. קפלנסקי, וזוג-אפניו, ותיק-העור התלוי על הכידון, שהוא מלא מפתחות-צינורות ופטישים ובכוחם מאיים הוא בכל פעם שיפסיק את המים. פקיד הוא אדם, שאפילו דמעותיה של אמא אינן מבריחות אותו מחצרנו. פקיד הוא אדם, שאבא מקבל פניו בשתיקה קודרת, ממין השתיקות שאני רואה אצלו, כשאמא בוכה ואומרת, שאפילו נעליים לילד – כלומר לי – אינה יכולה לקנות, והיא אנוסה לכלוא אותי בבית מפני שאי-אפשר להתרוצץ בסנדלים, אחר שכבר החלו הגשמים. זה – פקיד. גם הסתדרות – תמונתה של זו מצויירת היתה בדמיוני, אף-על-פי שאת פניה לא ראיתי. כל בני-דודי הרבים היו אנשי-הסתדרות וגם בשכונה שלנו היו לה חסידים רבים. מכל מקום, תמיד היו מדברים בה וציירתיה לעצמי בדמותה של גברת קְרוֹל – אשתו של הטייח, שמיגרשו גָבל במיגרש שלנו. היו אומרים עליה, שיש לה כוח ללא-מצרים על בעלה וכשהיינו שומעים פעמים את צעקותיה בערב, היה אבא שלי מחייך ואומר: היא כבר עושה לו את המוות. כוח כזה היה גם להסתדרות על האיכרים, אלא שלא תמיד משתמשת היתה בו. שהרי כך היו אומרים בני-דודי, כאשר באו אלינו והתווכחו עם אבא: ההסתדרות היתה צריכה לתת להם על הראש… לשבור להם את הידים ואת הרגליים… איך יכולה ההסתדרות לעמוד מן הצד ולשתוק, כשהאיכרים מוצצים את דם-הפועלים… ביטוי אחרון זה מצא מאוד חן בעיני, מפני שהיה ציורי כל-כך. מיום ששמעתיו לראשונה ראיתי כך את כל האיכרים, כשהם מוצצים את דם הפועלים. אצלנו, בשכונה, היה מישחק חביב מאוד – היינו מוצצים איש את בשר זרועו עד שהיינו רואיים מין מטבע תָּווּי כולו נימי-דם אדומות וזה היה, כנראה, הדבר, שעשו האיכרים, אלא שלא בדרך מישחק.
ואת האיש הזה – בריסקר – שבו נתקפלו שלוש התמונות הללו הזמין אבא לשתות תה אצלנו בצריף! נרגש מאוד הייתי כל אותו הערב, מפני שכבר רציתי לראותו מקרוב ולחזות במה שיתחולל אצלנו. נדמה היה לי, שגם הורי נרגשים ומפוחדים – שאם לא כן מדוע מרבים הם הערב לדבר פולנית, ושמו נזכר שוב ושוב בשיחם ומדוע מנידה אמא ראש ומרבה כל-כך להאנח?
היה ערב חורף – מאותם הערבים, שבבגרותנו מסעירים הם בליבנו געגועים לנעורינו שכילינו, ובילדוּתנו ממרטים הם את דמיוננו בתעלומות המיבבות מעבר לתריס. כבר שכבתי במיטתי, מכוסה עד אוזני בכסת-הנוצות התפוחה. אמא הביאה את הפתיליה מן המטבח, הציבה אותה על השולחן ושפתה עליה את הקומקום הגדול, שכבר הוציא מזרבוביתו סילון סמיך של אדים. למעלה, על תקרת-העץ הצבועה צבע-שמן מתנצנץ, אפור, טבעה מנורת-הנפט טבעות של אור צהוב. בטבעת הפנימית היתה התקרה מזיעה את האדים שפלט הקומקום. גשם התנפץ על רעפי-הגג וכמה מקומות שבכותל כהו מן המים שנספגו בין בּקעי הלוחות. מעבר לתריס, בחצרו של מיסטר טויטל, היה מישהו בועט בפחים.
ואז נכנס בריסקר ישר מתוך הגשם, כולו שחור, ממגבעתו הירושלמית וזקנו המגודל ועד למעילו הארוך – מעיל שאינו לא מעיל-עליון ולא מקטורן, אלא בגד שמקורו בדורות קודמים. ברגע שדפק בדלת קפץ אבא לקראתו, הכניסוֹ, נטל מידו את מגבעתו, ניערה אל הריצפה ותלאה על אחד המסמרים, שקירות הצריף היו משופעים בהם, וסייע לו לפשוט את המעיל ולתלותו, פרוּשׂ במידת-האפשר, על שני מסמרים אחרים. ובריסקר, מכיסו האחד משך כיפה גדולה וחבשה על ראשו, שהיה גזוז-שער ומכיס אחר שלה מטפחת גדולה וקינח בה את מצחו וזקנו. ואחרי-כן ישבו כולם.
אני שמתי עצמי ישן ורק הייתי מציץ – מתחת לשמיכה ומבין עמודי-המיטה – בצורתו, שלא היתה צורת קולוניסט, כאלה שהייתי רואה פעמים רוכבים על חמור בדרכם לפרדסיהם. אבל השְחוֹר הזה והזקן הזה ייראו אותי. וגם שתיקתו הנמשכת והתעסקותם של אבא ואמא סביבו. בעיקר פגע בי, שאמא גילתה פתאום קרע במעיל התלוי על הקיר, כמין ריש, נתרגשה מאוד ומיהרה להוציא ממגירת-השולחן מחט וחוטים וישבה לאחותו. כל-כך יראים ומתבטלים הם מפני ברייה שחורה זו, כאב עלי לבי, ומזימות-נקם נוראות החלו נרקמות במוחי הקטן. אלא שלכלל מעשה לא הגעתי. לא מפני שהייתי קטן – אלא מפני שעוד באותו ערב כבשני בריסקר בסיפוריו.
אבא שלי גם הוא אוהב לספר סיפורים ויודע לספר סיפורים, אבל למן הערב ההוא ובימים המועטים שהיה בריסקר נכנס אצלנו – והרי כל ידידות זו, במידה שאני זוכרה, היתה קצרה ביותר – היה אבא שותק ובולע את סיפוריו. וגם אמא, אפילו בשעה שעיניה היו נעצמות וראשה היה צונח מעייפות, היתה מאזינה. היום אני יודע, שמספר-אמן היה. כשקראתי לאחר שנים את “בת ציון” לא יכולתי להיתפס לסיפור, אולי מפני שראיתי כל הזמן את בריסקר היושב לשולחננו, כורך זקנו על אצבעו, נועץ עינו בזווית האפלה שמעל למיטתי ומספר באריכות, באהבה, בעשיית צדק לכל גיבור ולכל אירוע, וקולו מתנגן, כאילו לא מעשה ששמע, או ראה, הוא מספר, אלא הוא גופו חלק מן הסיפור, שנעתק ממחוזו ובא לשבת כאן בצריפנו.
וזה הטעם, שלא פתחתי בסיפור מעשה גן-העדן, אלא הקדמתי את כל הדברים האלה. בריסקר – פקיד הסתדרות האיכרים – היה בעיני איש-מסתורין. ההתחפשות והאגדה והעצב שלובים בזכרוני עם שעשוע-האמנות הראשון ששמעתי מימי, ואין זה מסתבר בלא זה.
בראשית – פתח באותו ערב, ערבו האחרון בצריפנו – בראשית היה תוהו ובוהו. ודבר זה מפורש בתורה. היינו, את סדר הזמנים מתחילים אנו למנות למן היום הראשון ההוא, שקצה נפשו של ריבונו-של-עולם בתוהו-ובוהו. אבל באמת היה גם התוהו-ובוהו מין קיים, שאם לא כן אין אנחנו יכולים, חס ושלום, לומר שאדון-עולם אין לו ראשית. אדון-עולם שרוי היה מקדמת-דנא בתוך התוהו-ובוהו, שהוא חומר בלי צורה בלי השתנוּת, בלי זמן. רק סדר הזמנים מונים למן הרגע שהתחיל אלוהים לצור צורה לעולמו ולהוציא את הבריאה מן הכוח אל הפועל.
אבל פה ניצבת לפנינו קושיה גדולה וחמורה, שאין התורה מתרצתה – כדרכו, פתח בריסקר בסיפורו פתאום, בלא אזהרה, בגופו של דבר. ורק עכשיו נשתהה קצת, לקח סיגריה מחפיסת ה“פרפר” של אבא והבעירה מעל לזגוגית המנורה, כמו לזמן לאבא אפשרות להשיב על השאלה שטרם נשאלה. – נצח-נצחים שוכן היה אלוהים במאפליה הזו. מה ראה – לפני פחות מ-ו' אלפים שנה – לברוא את העולם? בכן, אומר אני: לו, כביכול, היה אז רע ומר. מסותר היה בעבי התוהו, בלא יום ובלא לילה, בלא תמול ובלא מחר, בלא עץ מלבלב ובלא ציפור מצפצפת. הרי אפילו שמיים לשבת בהם לא היו לו, אלא מרחף היה על-פני התוהו-ובוהו – בלי ראשית, ואילולא יום הראשון ההוא, גם בלי אחרית.
לא על נקלה עשה הבורא מעשהו ביום ההוא. צופה היה מראשית אחרית ולא בכדי כלא את כוחו הנורא. מי יודע כמה נצחים תלוי היה על שפתיו המאמר “יהי אור!” ולא אמרוֹ. המאמר הראשון יסובב מאמר שני ואחרי יום ראשון יבוא יום שני ושלישי ורביעי. צבת בצבת. ואולם, אם לא יניע גלגל ראשון, הרי גם האלהוּת גופה – אם מוּתר לומר כן – כוחה של האלוהות לא יוּצא מן הכוח אל הפועל.
ביום הראשון ההוא לא יכול עוד האלוהים לעמוד באפילת התוהו הנוראה וקולו רעם מקצה התוהו ועד קצהו: יהי אור. פתאום התפוצץ האור הנורא ההוא, אור שבעת הימים, במרחב-יה. הרי האלוהים ידע מה עלה במחשבתו, אך מפני שהסכין אל האפילה חשכו עיניו. ולא רק מפני כן, אלא מפני שבראות ריבון העולם בעין את התוהו לא יכול עוד לאצור בבית-גנזיו את הבריאה, שהיתה מקופלת במחשבתו ולהוסיף ולהיות ריבון-האיין.
תאוות-היצירה הנאדרה של הבורא נעשתה עתה אדון לאדוניה. בקיעת התוהו למים עליונים ותחתונים היא ראשית סדר-הזמנים, היא ראשית מעשה. בזה אחר זה ניקוו המים ונראתה היבשה, נתכסתה הארץ דשא-עשב ועצי-פרי למיניהם. יום אחד, יום שני, יום שלישי, יום רביעי.
וביום הרביעי, בראותו את שקיעת החמה, השקיעה הראשונה של החמה אל תוך ים העדן הגדול, בראותו את הים הגדול המתיז קצפו אל החוף ואת מלוא עולמו הירוק, נתמלאו עיניו דמעות-גיל. מעשה-בראשית עלה בתפארתו שבעים ושבעה על חזון-היקום, אשר צפה בהיות עוד הארץ תוהו-ובוהו. ברגע ההוא דחה מעליו את כל הספקות והכריע בדעתו לברוא את החי אשר נשמה באפו.
אין לשער את חדוות הימים ההם. ואף-על-פי-כן רשאים אנו לומר, שיום אחד גדול היה מקודמו. ביום החמישי בזרוח השמש – וזו היתה זריחתה הראשונה מן היערות אשר בקדמת עדן – ישב אלוהים לברוא את החי, את חית-הים ואת עוף-השמים. אם עד אותו יום גילה את כוח האלהוּת במעשה בריאה, הנה כאן, בבריאת החי, יתגלה שמץ ממהוּת האלהוּת. כאן יהיה הפלא הגדול, אשר לא היה ולא יהיה עוד דוגמתו. בלב מלא ובאהבה גדולה ישב כל אותו היום וברא את ריבוא מיני החי אשר במים והעוף אשר בשמים, לנהר ולבקעה, לים ולמישור, לתהומות ולהרים. כל ארץ העדן כולה החלה שוקקת חיים. כבר שקעה השמש ועלה הירח החדש וזרחו הכוכבים החדשים ואלוהים עודנו בורא יצורים, את הרמש למינהו ואת החיה והבהמה למינה. רק בבוקר יום הששי כילה את מלאכתו השגיאה.
כשנתגלגל קולו של הבורא ביום הראשון וזוהר הבריאה מילא את התוהו, כבר היה יום הששי הזה צפוי וגזור. לא בכדי ריחפה רוח האלוהים על פני התוהו נצחי-נצחים. ביום הששי בבוקר השקיף אלוהים ממעונו וראה את עולמו והנה הוא כליל-השלמוּת, דבר לא נעדר. הכול טוב ויפה, עד פרטי-פרטיו, מביצי-כינים ועד קרני-ראמים. השקיף והשמחה הציפה אותו. עולם יפה בראתי, אמר בלבו. עולם שלם בראתי. ומגודל שמחתו ביקש כביכול שתבל כולה תאמר שירה, תתן תודה ותהלל יה.
אבל העולם לא אמר שירה. לא הימים ולא הנהרות. ההרים לא רקדו והעצים לא רחשו. ואפילו דגת-הים ועוף-השמים וחיתו-ארץ לא פצחו רינה. לעסו עשב והעלו גירה וטרפו זה את זה, ואת גדולת הבורא לא ידעו. שהרי כך בראם האלוהים. גם בבואו לברוא את החי מנע מהם את יסוד הבינה. ואת דעת היופי. ולכך באמת נתכוון בבוראו אותם. שלא יתגדלו על יוצרם. ואולם כעת, כשכילה אלוהים מעשיו ולא נמצא מי שיגיד: אדוני בחכמה יסד ארץ – לבש הבורא עצבוּת, ואף-על-פי שהוציא את עולמו מן הכוח אל הפועל, לא נחה דעתו.
לכאורה, כבר צריך היה ריבון העולם לדעת בשעה ההיא, שזו שעתו של האדם להיברא. אבל מפני שידע מה צפוי לו מן האדם עלתה על לבו בריאת המלאכים. כל-כך היטיב לתכן את סגולותיהם עד שהסיח דעתו מעיקר גדול אחד – ולא ייפלא הדבר – ובראם בהבל-פיו. מייד נתמלאו השמים סיעות סיעות של מלאכים צחורי-כנף וקול-שירה נשמע מקצה הארץ עד קצה. פרקי-תהילים נזדמרו בחלל-האויר. השמים מספרים כבוד אל ומעשה-ידיו מגיד הרקיע. יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת. בכל הארץ יצא קוום ובקצה תבל מיליהם. שירה נשגבה כשירת המלאכים ביום הששי ההוא לא שמעה אוזן אדם מעולם. אלוהים ירד לגנו, להתהלך לרוח היום, וכל מקום שהזין בו הבורא עיניו מיד היו המלאכים פוצחים רינה ומהללים את מעשיו.
השמש, שמש-בראשית לבנה ובוערת, עמדה בחצי השמים. אלוהים בוחן את יצירתו, כבקר רועה עדרו, והמלאכים שרים. עכשיו כבר צריכה היתה להיות שמחתו שלימה, מפני שתהילות המלאכים מרוממות את כל מעשיו. אבל פתאום נתמלא הבורא חימה גדולה ובחמתו גירש את המלאכים מלפניו וציווה עליהם להתלונן ברקיע השביעי. מה בין המלאכים לבין החיות המלחכות עשב – אמר אלוהים בליבו – אלה ואלה אינם מתקיימים אלא מכוח מה שנתן בהם הבורא. ציוום שיטרפו זה את זה – והרי הטרף כל מיהותם. ציוום שישירו – והריהם מקהלת אל-עליון. לאו, לא לתהילות אלו נתכוון הבורא. כמין צווחה מרגיזה ניסרה שירתם בחלל הרקיע, צווחה של שקר. לא בפיהם מהללים הם את הבריאה, אלא הוא מפיהם, מקלס את עצמו.
היטב ידע האלוהים, שאין עולמו שלם ואת האדם הוא חסר. לברוא עולם, משמע לברוא אדם, לתת בו ניצוץ מכוח-היצירה האלוהי, שיהא הוא, מכוחו, בורא-עולם ומתקן-עולם, ודווקא מפני כן יראה מה רבו נפלאות הבריאה, ודווקא מפני כן יראה הוא – רק הוא לבדו – את גדולת האלהים.
ואז ברא את הנחש. כשברא אלוהים את המלאכים, ברא בראשונה ברואים שלא תיכן מראש, שתכלית-בריאתם וטעם-בריאתם לא נתבררו גם לו לבדו. אך משגילה פיו לליבו, כי שורש-בריאתם הוא רצונו לשמוע דברי קילוסין, הגלה אותם אל הרקיע השביעי. וגם את הנחש ברא כן – הכל מפני שלא רצה לברוא אדם. רצה שיהיה בו מה שאין בחיה, מה שנתכוון לתת באדם מן האלוהי, אך בלא מה שכל-כך הרתיעוֹ ומנעוֹ מברוא את האדם.
כך נברא הנחש – כולו כאדם, יפה כמותו, חכם כמותו. לא, חכם לא היה, מפני שלא ידע את חכמת-המעשה, אבל בינה היתה בו, ותאוות-שלטון, וערמה. ומידה גדולה של ערמה עלולה לכבוש את כל החכמות שבעולם. הערומים אוּלי אין כוחם גדול לכבוש, אבל מאמינים הם שאין גדול ככוחם. וגם זה כוח.
קרא אלוהים את הנחש להתייצב לפניו ואמר לו: “איך עולמי בעיניך?”
השפיל הנחש עיניו השחורות ואמר: “טוב לחסות באדוני.”
שחק אלוהים ואמר: “הכל בכול, נחש?”
פתח הנחש בברכי נפשי את אדוני וקרא בנעימה את כל פרק ק"ד בתהילים, עד: יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, ברכי נפשי את אדוני.
שמח הבורא בתשובותיו הערומות של ברואו, מפני שפעם ראשונה ניצב לפניו יצור, שמבקש לגנוב דעתו ומעמיד את חכמתו שלו בנסיון.
“ערום אתה מכל חית-השדה,” אמר לו.
"לא חית-השדה אני, " אמר הנחש בענווה.
“כל אלה אני יצרתי.”
“את החיה ואת הבהמה בראה האהבה –”
“ואותך?”
שתק הנחש ולא השיב.
“כבר אין מלים בפיך?” צחק הבורא.
“אם אין בקשתי גדולה בעיניך, אקדים שאלה לשאלתך.”
“שאל.”
“תכלית בריאתי – מה היא?”
“תכלית הבריאה מתגלית בטבע הנבראים.”
“וטבעי – מה הוא?”
עכשיו שתק האלוהים. לא היתה תשובה בפיו, מפני שלא בריאה שלימה ברא את הנחש. באמת לא חיה הוא וגם אדם אינו ומלאך על אחת כמה וכמה. ברגע ההוא השיג אלוהים, שבבריאת הנחש נשתבשו כל סדרי העולם, אשר תיכן בהיות עוד הארץ תוהו-ובוהו. וברגע ההוא השיג אלוהים את הכוח הנורא, אשר נתן בנחש, אך בטרם נועץ בדעתו איך לאבדו מן העולם, צחק הנחש ואמר:
“את חיי אתה מבקש?”
“מי הוא שאמר כך?”
“שומע אני גם מה שפיך אינו אומר.”
“מי שאינו מן החי אין לו חיים.”
“ואדם, המן החי הוא?” צחק הנחש.
“אדם?” תמה הבורא. מניין לזה מה שלא יצא עדיין מן הכוח?
“והרי לכך נוצרתי אני. שלא ייברא הוא ועוד זאת –”
“דבר.”
“אם מבקש אתה לכלותני, משמע – לא עלה יפה העולם. ועוד זאת–”
“דבר.”
“מי שאינו חיה ואינו אדם ואינו מלאך ורואה כבשונו של עולם –”
“אינו אלוהי!” קרא אלוהים בחמתו וכל הארץ רעשה.
“ומהו?” צחק הנחש כנגדו.
יום השישי קרוב היה לסופו, השבת כבר היתה מידפקת על היערות שבמזרח והשמש הגדולה הציתה להבות במי הגיחון. והאלוהים ישב על כסאו ובמר-נפשו ניחם, כי עשה את החי אשר בו רוח-חיים וביקש להשחיתם את הארץ. וכל זאת בעטיו של הנחש, האומר, כי הוא ואלוהים אחד. אבל צר היה לו לבורא על עולמו שברא, שלא היה עוד יפה ושלם כבאותו יום ששי בין-השמשות. ואז ידע האלוהים, כי גם את הנחש ברא נטול אהבת יצירה, נטול רצון וכוח יצירה. רק מי שיחונן באלה יראה מה נפלאו מעשי הבריאה.
וערב שבת בין השמשות, ממש בצאת היום, ברא את האדם, כפי שעלה במחשבתו נצח-נצחים קודם לאותה שעה.
כשקם אדם מן העפר היה גבר צעיר ונאה, כבן עשרים שנה. שריריו היו דרוכים, עיניו היו צופות למרחקים ונחיריו רטטו עם ריחות העדן אשר נשאה רוח הערב. אדם לא היה דומה לתינוק בצאתו מרחם אמו, אלא למי שניעור משינה כבדה, שינה בלי זכרונות. הוא לא זכר שום מראה, אבל מקופלת היתה בו אהבת היפה והשגיא. ובשוט מבטו על פני גן-העדן הבוער כולו באור השקיעה מראשי הדקלים ועד לעמקי הנהר הגדול, צעק אדם צעקת-אושר איומה, אשר נתנפצה אל מול חומת-היערים, ניתזה, נתגלגלה ומילאה את היקום, מקצה השמיים ועד קצה השמיים. כקולה של המגריפה נשמעה צעקת-בריאתו של אדם. חיות-היער נשתתקו ובִלעם בפיהם; הציפרים נצמדו אל בדי האילנות והחרישו; אפילו המלאכים, שקול רינתם בקע והגיע מירכתי הרקיע השביעי, ניטלה נשימתם לשמע הקול המתנפץ ועולה. עד לכיסא-הכבוד הגיעה תרועת-השמחה ושם עמדה, שם נאלמה. ובדממה הגדולה הזאת לא יכול עוד ריבון-העולם למשול ברוחו ודמעה אחת נשרה מעינו ונספגה בקולו של אדם. ברגע ההוא – ידע – כילה את כל מלאכתו אשר עשה. ובתוך הדממה אשר מילאה את הבריאה נכנסה השבת.
ביום השבת ההוא לא ישב אדם במקומו, אלא כל היום כולו שוטט בעמק ובהר וביער ועל גדות הנהר. אפילו כבדו רגליו לא ישב להינפש, מפני שבכל פעם ניגלו לעיניו מראות ומקומות ובעלי-חיים חדשים. כל הבריאה כולה חדשה היתה לאדם והוא חיקר את פלאיה בעין רואה ובלב מבין ובשכל טוב. עינו ראתה כל תרפ"ט אלפי פרטיה של הבריאה ושכלו היה תוחמם ומשיג כוללוּיותיהם. בכוח חריפותו ובכוח דמיונו, שחנן לו בוראו, עמד כבר ביום ההוא על עיקר מהותו של גן-העדן, שיופיו וטוּבו שלמים בתכלית, שאין עוד שום אפשרות לא להוסיף עליהם ולא לגרוע מהם.
כשבחן הבורא את כליותיו של אדם ואת לבו ונוכח, כי טוב העולם בעיניו, מצא אדם חן בעיני אדוני.
אבל ביום הראשון – היום הראשון ההוא, שבו כבר לא נמשך מעשה-הבריאה, אלא היה יום-חולין רגיל בגן-העדן – הקיץ אדם משנתו מתחת לאחד העצים וכאב אטום בליבו, כאב שאת פישרו לא הבין. יצא אל הביקעה והגן הגדול יפה היה כביום שלשום וכביום אתמול, ורק ששמחה לא היתה עוד בליבו. אף-על-פי שהציקו הרעב לא ערב עוד פרי הגן לחיכו, והוא לא ידע את נפשו. גם לשוט בבקעה לא נתאווה וגם לא לשבת במקומו. התהלך על שפת הנהר, פנה ונכנס ליער, שב אל הבקעה, טיפס ועלה בהר והוא טרם השיג את פשר הכאב והעצבוּת שמילאוהו, רק ידוע ידע, כי שוב אין המראות משמחים את ליבו, ולא שאינם יפים כביום אתמול – אדרבה, ככל שהוסיף ללכת אחר רגליו, כן נפלא בעיניו גן-העדן. פלאים שאין המוח משיג, היה קול מלחש וחוזר בליבו, פלאים שאין להשיגם. אלא שבכל פעם שהיה הקול חוזר ומלחש גבר כאבו ונתעצמה עצבוּתו, כל-כך נתעצמה עד שנהפכה לחימה ובחרונו לקח אבן והחל מכה בה בתמר שגבה והתנשא על כל עצי הגן. את כל און-בחרוּתו הערה בהלמוּת-האבן הזו, עד אשר נרעד התמר, שח, ופתאום נעקר משרשיו ובקול רעש גדול נפל מלוא קומתו לארץ.
אין-אונים ושקט מאוד עמד אדם במקומו, תוהה על כוחו הגדול, שעקר תמר משרשיו. גם כוחך רב, אמר אדם בליבו, וברגע ההוא ידע על מה ניצתה חמתו. על ארץ העדן, אשר יופיה רב משאתו, עליו עצמו, שמתהלך בארץ וממלא עיניו בזיווה ויודע, כי גם לא אחד מן הפלאים האלה יוכל לעשות.
ברגע ההוא ידע אדם את תאוות-הבריאה ואת אש-הקנאה.
ברגע ההוא ראה – מעבר למפלת התמר – את הנחש. יפה היה הנחש, ודמותו כצלם אדם הנשקף מן המים.
“גדול כוחך, אדם,” שׂחק הנחש והורה על התמר.
“אדם?” תמה אדם, מפני שלא ידע ששמו הוא.
“אדם. אדם קרא לך אלוהים, כי מן האדמה לוּקחת.”
“אלוהים? מי הוא?”
“בורא שמים וארץ.”
“וגם את היערות האלה?”
“את גן העדן. ואותך.”
“אלוהים!” אמר אדם ושוב ניצתה בו החימה הנוראה. “מי הוא ואיה הוא אלוהים זה?”
“בשמים הוא יושב, אדם,” שׂחק הנחש והורה באצבעו לרקיע.
“ולכאן הוא בא?”
“בא.”
“והוא שברא אותי?”
“מן האדמה.”
“מניין לך?”
“בעיני ראיתי.”
“ראית?” אמר אדם בחשד. “ואתה – מי אתה?”
“הנחש. בריאתי קדמה לבריאתך.”
“ואף אתה – מן האדמה?”
“אף אני.”
“מניין לך?”
“מפי אלוהים שמעתי.”
“אבל בעיניך לא ראית.”
“הכל מבקש אתה לראות בעיניך, אדם?”
“ואף את אלוהים. הראני את אלוהים, הנחש!”
צחק הנחש ואמר לאדם, כי לא יראנו אדם וחי. אבל אדם עקשן היה ולא נתקבלה על ליבו מציאות שלא ראה בעיניו. ישב נחש בצידו על מפלת התמר ושח לו כל מעשה-הבריאה. לא קיבל אדם ואמר, שעד שלא יראה בעיניו – לא יאמין. הנחש משיב ואדם מקשה. כל תשובה שמשיב הנחש מייד מקשה עליה אדם כמה וכמה קושיות.
“מקשן גדול אתה, אדם. עד שנוצרת אתה – לא היו מקשים כאן קושיות. החיה אינה שואלת מפני שאינה יודעת לשאול. אני איני שואל מפני שיודע אני, ואילו אתה –”
“הראני את אלוהים,” לא הירפה אדם.
השיב הנחש מה שהשיב תחילה. ראה אדם שלא יציל מפיו דיבור שיש בו טעם – נפנה לחכמתו.
“ואלוהים זה שבראני, לדבריך, לצורך מה בראני?”
“נזר הבריאה אתה,” אמר הנחש בחלקת-לשון.
“אבל לאיזה צורך?”
ביאר לו הנחש באר היטב מה היתה כוונת הבורא, כשבראוֹ ערב-שבת בין-השמשות.
“ומה אעשה אחר שאראה, כי יפה בתכלית ושלם בתכלית הוא גן-העדן?”
“לעשות? בגן-העדן אין עושים שום מעשה. הכול כבר עשוי. אין לך אלא לשבת וליהנות מזיו השכינה.”
“לשבת?”
“לאכול ולעבור ממקום למקום ולחשוב מחשבות.”
“וכך מעלות-השחר עד צאת-הכוכבים, יום אחר יום –”
“מעתה ועד עולם,” חייך הנחש, מפני שידע, כי שבעה ימים לא יוכל אדם לעמוד באפס-מעשה. מוחו הערום כבר היה חורש מזימה איך להוריד את אדם מגדולתו ולשים את הנזר על ראש עצמו.
“ואם לא אובה לשבת בטל?”
“והרי כבר הכול עשוי. על השלם בתכלית אין להוסיף וממנו אין לגרוע.”
“וגם בעבר-הנהר כך?” הורה אדם על הבקעה שנתמשכה מעבר לגיחון.
“כל הארץ היא גן-עדן.”
“איני רוצה בגן-העדן,” הרים אדם קולו. “איני רוצה! לעשות מעשים אני רוצה. את כל עצי היער הזה אעקור,” צעק והחל הולם, בחמתו, באבן, על גזעו של עץ-הלחם. “את הנהר אהפוך ליבשה,” שאג והשליך את האבן הגדולה לתוך המים.
הנחש פסע פסיעות אחדות לאחור וצפה בשלווה במעשיו של אדם. ואדם, כשם שפתאום נתלקחה חמתו כך גם שככה.
“אין אלוהים בשמים,” התריס כנגד הנחש.
“יש,” אמר הנחש.
“ואם יש אלוהים בשמיים והוא מתיירא מפני והוא נסתר מפני בשמי-השמיים, לך ואמור לו, כי לא טוב עולמו בעיני אדם, כי אדם עומד לברוא עולם אחר, טוב ויפה ממנו. לך ואמור לו, חושה.”
כרותת-אילן גדולה צפה בזרם הגיחון, נישאת עם שטפו מצפון לדרום. ברגע ההוא נבראה מחשבה במוחו של אדם. אל עבר החוף רץ ורגליו קלות כרגלי הצבאים, אל מקום אשר בו גבהה האדמה והנהר הוצר. ובהגיע כרותת-האילן אל המקום ההוא קפץ אדם ונאחז בה. רגליו חבטו במים ושרירי-ידיו הגביהו את גופו, עד אשר עלה כולו מן המים וישב על הכרותה. שאגת-נצחון גדולה שאג אדם – שאגת-נצחונו על בוראו.
“לך ואמור לו,” קרא בקול גדול אל עבר הנחש העומד משתומם על החוף. “לך ואמור לו, כי אדם הולך מכאן, כי אדם הולך מגן-העדן.”
“אין גבול לגן-העדן.”
“מצוא אמצא את הגבול, נחש.”
מיהר הנחש להזעיק את הבורא, לספר לו כי התקומם אדם בבוראו וכי מבקש הוא להימלט מגן-העדן. אך עוד הוא בחצי-הדרך וערמתו אמרה לו, כי אין די בכך. שהרי, אם גרש יגרש את אדם מעל פניו וכוחותיו עמו, לא יהיה לו לנחש יתרון עליו, כי כל מקום אשר אליו יגרשנו האלוהים יוסיף להיות אדם. בגן-העדן חייב הוא להישאר, ורק שאדם לא יהיה עוד.
ואכן, כאשר התייצב לפני האלוהים ראה והנה עשן אפו באדם. ובטרם פצה הנחש פיו לדבר הרים הבורא את ימינו ורעם התגלגל:
“הנה,” שצף, “הנה ארץ השממה!”
“אל נא באפך –” נפל הנחש אפים ארצה. “חוס ורחם על האדם ואל תבלעו. עצור ברוחך.”
“אתה קם להגן על אדם? אתה – אשר השנאה היא נשמת-אפך ורצח ילין בעצמותיך? ארץ חדשה מבקש לו אדם. הנה! ארץ השממה… הן כל-יכול הוא, הן כאלוהים הוא, יברא לו גן-עדן בגיא המלח –”
“אלוהים, את חכמתך מַגלה אתה אל ארץ השממה.”
“את חכמתי?”
“את צלמך. אתה גולה עמו מגן-העדן. איני חס על האדם, אמת, אבל – אינך דן דין צדק. וכי טוען הוא שעולמך פגום? וכי לא אמר שתכלית השלמוּת היא הבריאה?..”
“אלא שהוא יתַחרה אתי. הוא יברא עולם יפה מעולמי!”
“לכך נוצר. שלא יהא מרוצה; שינסה את מעשה האלוהים שכולו אמת ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב – –”
“עפר לפיך, נחש!”
“כדבריך, ריבון העולם. אבל למה ייענש אדם על חטאי הבורא, שנטע בו תאוות-בריאה –”
“שגגה נפלה מלפני. גרש אגרש את אדם.”
“אתה בורא הכול במאמר – ברגע שתאמר, יהא הכול עשוי. היינחם הבורא על מעשיו?”
“עוצה עצתך.”
“אדם זה שבראת – אהוב הוא עליך וכל הבריאה כולה אינה שקולה כנגדו. אל תגרשנו אל ארץ השממה אשר בראת.”
“בראתי?”
“כאשר אמרת – הנהי, ארץ השממה!”
“נורא הוא הכוח לברוא ולברוא עד אין קץ!”
“נוראה ממנו תאוות-הבריאה העקרה, נטולת הכוח לברוא. אל תחזיר אל האיין את שכבר נברא ואל תגרש מגן-העדן את נזר-הבריאה. בגן-העדן תהיינה עינינו פקוחות עליו. וגם טבעוֹ אינו צריך שינוי. רק זאת – למה יבקש לו להתהלך בגדולות ולהיות אדון לכל הבריאה כולה. נתת לו אהבה, כדי שיאהב את היקום כולו, תאווה נתת לו – כדי שיתאווה לברוא כמותו, עין רואה ולב מרגיש – ליפי עולמך. יהיה לו אשר לו, אך לא תבל רבה תחבוק אהבתו – אלא יציר נברא, כמותו – –”
“באדם אחד דייני.”
“כמותו – ולא כמותו… אנו לא נברא אדם שני –”
“אנו?!”
“אתה, ריבוני. אדם ולא אדם. כנגד הבריאה כולה תהיה שקולה בעיניו, ואת כל אהבתו יתן בה, כל תשוקתו תהיה אליה ועד עולם לא יהיה אדון לה. היא תהיה הנהר הגדול והעצים הנישאים ושירת המלאכים; לאלוהים תהיה לו. ובתאוותו למשול בה יכלה את כל נצחיו בגן-העדן. אשה הוסף על הבריאה, ריבון העולם.”
אין לנו רשות לומר, כי הנחש הוא שהכניס בלב הבורא, כביכול, את בריאת האשה, שהרי הכול צפוי. ומאידך גיסא, הרשות נתונה. עניין זה לא נתפרש כל צורכו על-ידי חז"ל וגם במעשה בראשית מרובות הסתומות. רצה הבורא לעשות אדם בצלמו וכשביקש אדם להידמות לו, נתקצף עליו. והרי מראש ידע, שכך יהיה ומראש ידע, שלא יניח לו לחמוק מגנו. מראש ידע שיברא את חוה. ואולי לאו. אולי אמר בליבו, אם בצלמי הוא עשוי – כשם שאני לבדי, כך גם אדם יבקש להיות לבדו. אבל כששמע את דברי הנחש, ידע שהדין עמו.
“נעשה אשה,” נאנח אלוהים. “יפה מכל פרחי הגן תהיה, צחה מחלב, עלומה מעבי-היער, עמוקה מתהום רבה, חמקמקה ממך, נחש. כל אונה תתן באהבה ואהבה לא תדע. אליה ישתוקק אדם, אל נחל בוגד ארביצו לשתות מים. נעשה אשה.”
ואדם עודנו רכוב על כרותת-העץ, נישא עם מי-הנהר דרומה והחלטתו נחושה לנטוש את גן-העדן. במקום אשר ירדו המים והכרותה נאחזה בסוּף, היה מבוסס ברגליו במים ובידיו הודף את הכרותה, ובמקום אשר העמיק הנהר ורחב והכרותה נשטפה בשיבולת, היה אדם נלפת באצבעותיו בעץ ובליבו אין פחד, כי נתאווה להגיע לקצה גן העדן.
והנה, בהגביהו עיניו מן המים, בפיתול הנהר, ראה את חוה. יושבת היתה על שפת-הנהר ורגליה רוחצות בזרם. וגם חוה הגביהה את עיניה והן היו שחורות כמי הנהר לאחר שקיעת הירח. כאשר ראה אדם את חוה נתמלא שמחה גדולה, כאילו כבר הגיע למחוז-חפצו, אל מחוץ לגן-העדן. אצבעותיו הרפו מן הכרותה וגופו החליק אל תוך המים. כפות-רגליו נחו על אדמה מוצקה והוא חתר ועלה לשפת-הנהר, אל חוה.
שעה ארוכה היה אדם נטוע במקומו והדיבר אין בפיו. וגם חוה השפילה עיניה אל המים הלוקקים את רגליה. אדם ידע, כי בכל ארץ העדן לא יראה יופי כיפי חוה, וחוה גם היא שמעה את הלמות-דמו של אדם, ראתה את הדר-גוו בעלותו מן הנהר וידעה, כי אליו תשוקתה. שעה ארוכה החשו אדם וחוה ולפתע שלח אדם ידו ולפת את חוה בזרועה. חוה לא זעה ממקומה ולא דיברה מטוב ועד רע. ואז אמר אדם:
“עמי בואי.”
הגביהה חוה את עיניה האפלות מנקרות-הצורים ואמרה:
“אל אשר תלך – אלך. אן תלך?”
חזר אדם וסיפר באוזניה כל מעשה-בריאתו וכל אשר השמיעוֹ הנחש וגם את אשר הוא יוצא לברוא לו ארץ חדשה סיפר לה.
שמעה חוה את דבריו ושאלה מה הארץ אשר אליה הוא הולך.
“וּתהי שממה,” אמר אדם בעוז-רוחו. “וּתהי קוץ ודרדר.”
לא ירדה חוה לסוף דעתו. הנה מצמיח הגן כל עץ טוב למאכל והארץ כולה משקה, היעזוב איש כל אלה וילך לארץ שממה?
חזר אדם על הדברים, אשר דיבר אוזני הנחש, ואולם דבריו לא הניחו את דעתה, והיא גם אמרה לו כן.
“אחריך אלך, בחורב ובקרח. ואולם, הלוא ייטב לנו כאן לרחוץ במי הנהר, לאכול מפרי-העץ ולהתענג זה על זה, אדם,” אמרה חוה ועיניה נוּגות מאוד.
ואדם. אדם לא ידע כבר גם הוא אם אמנם לארץ-שממה מבקש הוא ללכת – אל חוה יצאה נפשו.
לפי-שעה ישבו אדם וחוה בגן-העדן. כל היום כולו היו מענגים זה את זה ומעדנים נפשם באלף מיני הפרי אשר בראה חכמת הבורא. כאשר קצה נפשם בפירות אכלו שורשים, וכאשר טעמו מכל השורשים לקטו גרגרים. מגודל אהבתם לא מנו אדם וחוה את הימים וגם אנו אין אנו יודעים כמה ימים ארכה אהבתם. ביום הראשון לבריאת-העולם החל סדר-הזמנים, אבל סדר זמנים זה היתה לו ראשית ולא היתה לו אחרית. כל הצומח והחי היו כביום היבראם, לא כמשו, לא קמלו ולא זקנו. ומפני שלא ידעו את יום המוות לא מנו את ימי שנֵי חייהם. רק זאת ידענו, שחוה הוסיפה לשבת על גדות הנהר ורגליה רוחצות במים הטהורים השוטפים אל הדרום ואדם היה מתהלך ביער ומלקט לה פירות ושורשים וגרגרים. ככל אשר ארכו הימים האריך אדם דרכו, בבקשו לענג את חוה. וכאשר הטעימה מכל פרי העץ הצומח במקום שבתם, יצא לבקש לה פירות חדשים, מהלך חצי-יום ומהלך יום תמים. ואולם – לא רק אהבתו טרדה אותו ממנוחתו. אי-אפשר היה לו לשבת בטל. שוב נתלקחה בקרבו תאוות היצירה, אשר נתן בו הבורא. כמו על-כורחו היה עושה מעשים, ואפילו מעשים שאין בהם ממש.
ויום אחד, בשבתו על אחד העצים הגבוהים, ראה עדר סוסים חולף בדהרה בבקעה. לו קלו רגלי כרגלי הסוסים, אמר אדם בליבו, הייתי מגמא ארץ. עוד הוא מתקנא ברגלי הסוסים והנה עמד אחד הסוסים מתחת לעץ ללחך עשב. וברגע ההוא זכר אדם את כרותת-העץ אשר עבר בה בנהר. מדוע לא יהי לו הסוס ככרותת-עץ, וטוב ממנה? ומייד הסמיך מעשה למחשבה, קפץ מעל העץ וישב על גב הסוס, לפת באצבעותיו את רעמת-שערו והדהירוֹ בבקעה.
בשעה ההיא גדלה ארץ-העדן פי שבעים ושבעה. מחוזות לא שיערם ניגלו לפניו, ארץ לא ידעה. כל היום כולו רכב על גב הסוס – בבקעה ובמישור ולחופי הנהר, וכאשר ירדה השמש אסר את הסוס בשריגי גפן אל אחד העצים וגם הוא שכב וישן. ובעלות השחר עמס אשכלות-גפנים ופנה אל חוה. כעת, אמר אדם בליבו, יקח את חוה בצאתו לדרך, וכל הארץ תתקפל תחת רגלי סוסם.
אבל ביום ההוא נגלה הנחש לחוה. כאשר אמר הנחש לאלוהים לברוא אשה נועץ בערמתו. ידע הנחש, כי רק אשה לבדה תשכיח מליבו של אדם את הארץ אשר ביקש למצוא לו, כי רק בהיות כל מעייניו בה לא ישאף עוד להתגדל על הבריאה ולהיות כאלוהים. אבל בראותו את חוה – לא כדרך שדימה אותה הוא אלא כדרך שבראה האלוהים, שהאציל עליה מעצם-היופי אשר היה שמור עמו מששת ימי בראשית – נתאווה לה הנחש גם הוא. יושב היה מרחוק, בעבי-היער, ואת עינו לא גרע ממנה, אבל גם בצאת אדם לפעלו, לא קרב אליה הנחש. ארך-רוח היה. מיום שברא אלוהים את חוה העלים עצמו הנחש מעיני אדם, השכיח עצמו מליבו של אדם, ורק מבעד לסבך-העצים היה מביט בחוה. אלוהים לא נתן את החשק-לברוא בלב הנחש וגם את האהבה החסיר ממנו. אבל תאוותו אל חוה הרוחצת רגליה במי הנהר מכה היתה בו כמשברי-ים. ויותר מן התאווה לחוה – הקנאה באדם. אמר הנחש לאלוהים “נעשה אשה” ונתכוון להסיר עם כך את נזר-הבריאה מעל ראשו של אדם. אבל כאשר ראה את כל גודל-יופייה של חוה ואת כל עוצם-אהבתו של אדם, החלה אש לוחכת את כל קרביו. מכאן אבד אדם עולם מלא ומכאן זכה בעולם מלא ממנו. ומפני שיצר ליבו של הנחש רק רע, לא ידע ליבו את האהבה ורק שׂכלו השיגה. ומפני שראה את האור הבוקע מעיניו של אדם נתקנא בזוהרם.
זאת אף זאת: את כל העדן הרעישה אהבתו הגדולה של אדם. אפילו המלאכים השקיפו ממעונם ונתמלאו קנאה. אפילו חית-השדה ודגת-הים לא שמחו עוד בחלקן אשר חלק להן הבורא. שהרי אחד בראם הבורא, ולא זכר ונקבה, מפני שחייהם נצח ואינם צריכים לפרות ולרבות. כולם היו מתכנסים עדרים עדרים וצופים באהבת אדם וחוה וקול נכאים נוגה היה ממלא את העדן מתהום-הים עד לשמי-השמיים, קול מבקשי אהבה. הגיע קולם עד לכיסא-הכבוד. וכשראה איך שקט ושלו אדם מיום שברא לו עזר כנגדו, חידש הבורא את בריאת-העולם וברא את החי זכר ונקבה. רק הנחש לבדו נשאר ערירי. כיוון שמנע ממנו אלוהים את האהבה מנע ממנו בת-זוג. ועל כך בערה קנאתו, ובהסתרו בסבך היער, היה חורש מזימות לקחת את חוה.
וביום ההוא – כשכבש אדם את הסוס והארץ נתקפלה תחתיו – ידע הנחש, כי הגיעה שעתו. מבין העצים יצא, כמהלך לתומו, אוכל מן התפוח שבידו ורגליו נכחו. עד שהגיע אצל חוה. וחוה – בראותה את הנחש בא לקראתה – ניתר לבבה. בראשונה חשבה, שאדם הוא השב מפעלו. שהרי בצלם האדם ברא אלוהים את הנחש. אבל כאשר הוסיפה להתבונן ראתה, כי לא הוא. כהה היה ממנו ועור גופו שעיע, ושחוק דק מן הדק מרחף על פניו, שהיו זרים ורחוקים מאוד. רגע אחד נבהלה חוה וביקשה לנוס. ובאמת, חוה אף לא יכלה להעלות על דעתה מי הוא זה שדומה לאדם ואינו אדם. סיפר לה על הנחש, אך מכל אשר שמעה מפיו דמתה בליבה, כי כאחד הזוחלים הגדולים והחלקלקים הממלאים את הנהר הוא. ואולם, כאשר פתח הנחש פיו ודיבר, ולשונו רכה, ודבריו ערבים, נח לבבה. היא לא נסוגה אחור כאשר קרב אליה, היא צייתה לו כאשר ביקש אותה לשוב ולשבת במקומה, על חוף הנהר. הוא שאלה למעשיה, הוא סיפר לה על חבלי-הארץ הרחוקים, אשר עבר בהם וגם מן התפוח אשר בידו נתן לה ותאכל. וברגע ההוא היה כל פחדה כלא היה, אדרבה, שמחה בליבה, כי לא בדרך אחרת הלך הנחש, אלא היא נקרתה לו בדרכו.
שהרי, באמת, היה לה על מה שתשמח. בראשונה לא היה אדם זז מאצלה. אחרי-כן החל להרחיק עוד ועוד בלכתו ללקט פירות ושורשים, ואת חוה היה מניח לבדה על חוף הנהר, מעלות-השחר ועד שקיעת-השמש. אדם שמח במעשיו, מפני ששואב היה חיוּתו מן המעשה ומפני שאומר היה בליבו, שכל מעשיו בשביל חוה הוא עושה. ואילו חוה – מה היה עליה לעשות כל אותם ימים? ועוד: אם אין דרכי חוה בנחש נראים לנו נקום ונטען כנגד הבורא, שהרי הוא בראה כך, שתחשק באהבת הכול. היה לה אדם לבדו – ביקשה רק את אהבתו. בא הנחש – על-כורחה ביקשה שיתאווה גם הוא לה. והרי הוא כבר היה מתאווה לה.
ועל-כן, כאשר בא אדם למחרת היום, בהיות השמש בחצי השמיים, רכוב על סוסו וסוסו עמוס לעייפה מיני פירות וגרגרים ואשכלות-הגפן, אשר את טעמם טרם ידעה, ואמר לחוה, כי למן היום הזה יהיה הסוס ביתם ושניהם כאחד יעברו את הגן לאורכו ולרוחבו, מיאנה חוה למוש ממקומה. אילו הקדים אדם יום אחד בלבד ודאי היתה חוה הולכת אחריו, ואולי היו אדם וחוה יושבים בגן-עדן עד עצם היום הזה. אבל עכשיו איחר אדם את המועד. חוה לא רצתה שיהיה אדם כרוך לרגליה ביום ובלילה. והנחש – מה יהיה עליו?
אמרה חוה מה שאמרה, שמחה בפירות שהביא אדם וגם הוסיפה, כי פירות נחמדים מאלה לא ימצא עוד אל נכון, ולו גם עד ירכתי-העדן ירכב. אבל אדם – אדם זה אך גילה מה גדולה הארץ ומה רבו תעלומותיה. והוא צחק לשמע דבריה, עלה על סוסו ויצא לשחר לקט לפי חוה. כאשר נבלע קול שעטת-סוסו במרחבי-העדן יצא הנחש מן הסבך וחוה שמחה לקראתו.
ואלוהים? אלוהים היכן היה? ההסיר עיניו מהנחש ומחוה, או הנעלם מהן המעשה אשר עשו? לא, אין נסתר מנגד עיניו. ראה-ראה וחמתו בערה להשחית, אבל כביכול נשך את בשרו בשיניו והחשה. היפקוד על חוה עוונה? והלוא הוא בראה. אמנם, ביקש אלוהים, שלאדם תפרוש רשתה ונשכח הנחש מליבו, אבל לא בצווארה של חוה תלוי הקולר וגם לא בצוואר הנחש. מה היה עליו לעשות – לשחת את חוה? ואדם – מה יהיה עליו, הלוא יקום ויברח מן הגן. ועכשיו, אחרי שטעם מדבשה של חוה, איך יוכל להיות לבדו? ישחת את הנחש?
באמת, שנאה קשה משאול שנא הבורא את הנחש, את רגע בריאתו שנא ולא אחת ביקש לגוזרו מארץ החיים, אבל הוא לא עשה כן. אין לנו רשות להרהר אחרי מעשיו של הבורא, אבל פליאה היא. מפני שרחום וחנון הוא? ואולי מפני שחשש, כי אם יביא כלייה על הנחש שוב יבקש אדם להתגדל על בוראו? אם כך ואם כך, כאשר ראה ריבון-העולם את מעשיהם של חוה והנחש ולא מיחה בידם, נפל הפוּר.
כמה ימים המשיכו חוה והנחש במעשיהם אין אנו יודעים. אבל רגלי סוסו של אדם סופם שהדביקו את חוה והנחש ומצאום במחתרת. עד אותה שעה לא קינא אדם אלא בבוראו, על שברא עולם יפה. עכשיו נולדה בו הקנאה את אשתו. עד אותה שעה לא ידע אדם שנאה מה היא. עכשיו נולדה שנאת-עולם בינו לבין הנחש; כמו שנאמר: הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. עד אותה שעה היתה אהבת אדם את חוה תמימה וכוחה גדול מן הכוח אשר חלק לו הבורא בבוראו אותו. עכשיו היו האהבה והאיבה והקנאה והחשד מעורבים זה בזה ומתנצחים זה עם זה.
עכשיו זכר אדם, כי בדרכו אל הארץ החדשה, אשר ביקש לברוא לו, מצא את חוה. עלה על סוסו וסבב לאחור.
“אן תלך?” אמרה חוה, נבהלת. שהרי את הנחש הניס אדם והאיך תוותר כאן לבדה על שפת הנהר. מה גם שצר היה לה על אהבת אדם.
“אל ארץ השממה אני הולך,” אמר אדם, אבל לא עקר ממקומו. “אל ארץ אשר אברא לי אני בידי וכרוחי. ולא יהיה לה אלוהים, כי אני אהיה אלוהיה. והנחש לא יבוא בגבולה, כי את גוּלגלתו ארוצץ. וגם חוה לא תהיה בה, כי בארץ העדן חשקה נפשה.” אבל אדם לא עקר ממקומו, מפני שצר היה לו על אהבת חוה.
“באשר תלך – אלך, אדם,” חיננה חוה קולה.
“אל ארץ השממה אני הולך, אשר קוץ ודרדר תצמיח. לא תאכלי מפרי-העץ אשר בגן, כי בזיעת-אפיך תאכלי לחם כאשר תבואי עמי.”
וחוה אמרה: “אחריך אלך, אדם.”
ואז העלה את חוה על סוסו – כי אהוב-אהבה כנפשו – ושניהם רכבו מזרחה, למצוא את ארץ-השממה אשר מחוץ לגן-העדן.
אלוהים שמע את כל הדברים האלה, אשר אומרים אדם וחוה ללכת מגן-העדן ובפעם הראשונה דיבר האלוהים אל אדם, בחצותו את הגן.
“אדם!” קרא אליו האלוהים. “אלוהים הוא הדובר אליך –”
“איִכָּה?” אמר אדם כי רוצה היה לראות את פני האלוהים, בטרם ילך מגן-העדן.
“לא יראני האדם וחי. אן תלך, אדם?”
“לברוח מלפניך.”
“לי כל הארץ, אדם.” והוא ידע, כי בחמתו ברא את ארץ השממה.
“את בריחיה אשבור ואמצא לי כברת-ארץ, אשר שיח-השדה טרם יהיה בה וכל עשב השדה טרם יצמח. שם אברא לי ארץ כלבבי.”
“ולא טוב העדן בעיניך?”
“ארץ כלבבי אברא לי. אני אהיה לי לאלוהים.” והוא דפק את סוסו ורכב מזרחה.
ברגע ההוא ניצתה חמת האלוהים להשחית ואמר:
“ארורה האדמה בעבורך. בעצבון תאכלנה כל ימי חייך.”
אבל אדם שחק ולא החזיר פניו, כי בוטח היה בכוחו.
“עפר אתה ואל עפר תשוב!” קללוֹ הבורא בקצפו. ברגע ההוא עברה כמין עננה שחורה וכיסתה את עין-השמים, כי ברגע ההוא ברא אלוהים את המוות.
אבל אדם שחק ולא החזיר פניו, כי טוב בעיניו המוות אחרי אשר יפרה את אדמתו, מתהלך בארץ-החיים, אשר לא הוא עשאה ולא לו היא.
אדם המשיך לרכב בעבי-הגן מזרחה עד קצה השמיים ולא הימין ולא השמאיל. ואלוהים נשאר לבדו בגנו. בראשונה ביקש לשחת כל בשר. אבל כאשר נח מזעפו ידע, כי אוהב הוא את האדם מכל אשר ברא בששת ימי בראשית, כי כאלוהים הוא. אף-על-פי שמרד בו ואף-על-פי שאלוהים השליט עליו את המוות, לא חדל מאהבו. צר היה לו על גנו שנעזב מאדם והוא ידע, כי ברבות הימים, כאשר תכבד העבודה על אדם יבקש לשוב לגן-העדן, אבל הדרך שאדם הולך בה כל באיה לא ישובון. הכול צפוי, אמר אלוהים בליבו. אשר יגורתי בהיות עוד הארץ תוהו-ובוהו בא. וגן-העדן יאבל מאין אדם. היאבל אדם באין גן-עדן? פרו ורבו – בירכם אלוהים בליבו – פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה.
ואחרי כן פנה לשוב למעונו. בשערי השמיים, זוחל על גחונו מפחד, ראה את הנחש. שוב בערה חמתו של הבורא ואמר: “ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה.”
אבל הנחש התחטא וביקש רחמים והעתיר לפניו, כי יכביד את עונשו. “גרשני מגנך,” בכה בדמעות-שליש. “גרשני. על גחוני אלך ועפר אוכל כל ימי חיי, גרשני, אלוהים.”
כשראה אלוהים, שהנחש מתחרט ומבקש לכפר על עוונו, נתמלא רחמים. ועוד: עכשיו, שהלך אדם מגנו, כלום יניחנו להיות אדון יחידי על גנו? אמר לו: לך באשר תלך.
ערום מכל חית-השדה היה הנחש ובכך רצה. אחרי חוה רץ, אל ארץ השממה.
ואלוהים – וכי לא ידע אלוהים לאן ילך הנחש מגן-העדן? אין לנו רשות לדרוש במופלא ולהרהר אחר מעשיו. אין לנו רשות – –
כשם שפתח בריסקר כך סיים, פתאום. כל משך הסיפור היתה דממה בחדר וכשסיים לא רפתה, כמו שרפתה בסופם של סיפוריו הקודמים, אלא כמו נותק פתילו של הסיפור ומתוך הדממה העמוקה מבקשים השומעים לקלוט את הדיו הנמלטים. ולא רק זה – כששבתי והרמתי עיני אל פניו של בריסקר, ראיתי שהוא מוחה עיניו במטפחתו הגדולה, כאילו נכנסו זבובונים לתוכן. ועם כך קם מן השולחן ואמר:
“התרתי לשוני הערב. עכשיו אלך.” אף-על-פי שגם עכשיו נתארכו שפתיו, בעבי-זקנו, מתוך חיוך, כמו בכמה וכמה מקומות בסיפורו, הנה קולו היה חנוק. מיהר להפוך פניו אל הקיר ולהתעסק במעילו, שהיה תלוי על המסמר. אבא ואמא הוסיפו לשתוק ולא הפצירו בו, כפי שנהגו בערבים קודמים, שישתה כוס אחרונה של תה לפני לכתו. גם לא אמרו לו, שהגשם עודו יורד. אבל בריסקר עצמו, בחבקו את מעילו בשתי זרועותיו, נפנה שוב אל השולחן ובשקט, כמי שמספר מחשבה תוך שהיא מבשילה במוחו, אמר:
“ואף-על-פי-כן יפה להיות אדם, שהרי מי, להוציא את האדם, מסוגל להפוך את המיאוס הזה, את העולם הזה, למעשייה כל-כך יפה?” ואחר שהות: “קם וברח – אדם! ומניין! ועם מי! ולאן! ולאיזה צורך!.. אבל מה פלא – הרי אדם הוא. אדם!”
וכאן לא יכול עוד להתאפק והחיוך שבתוך זקנו נעווה ומבין שפתיו פרץ קול משונה, כמי שמתעטש בשפתיים חשוקות. קומתו הגבוהה, הנאה, נרעדה. ופתאום השגתי שהוא בוכה, בריסקר.
“אדם!” שמעתי מתוך הקול המשונה הזה שנפלט משפתיו. “הוא יורה לאלוהים כיצד בוראים עולם!”
כל זה, פרץ-הבכי והמלים הרסוקות, ארך כהרף-רגע. לפני שהבינותי אני איך נתבלבלה לפתע המעשייה הנפלאה שסיפר בריסקר, לפני שידעו אבא ואמא מה לומר, כבר חפן בריסקר את מגבעתו השחורה ויצא, כמעט במרוצה, מן הצריף ומעילו ומגבעתו בידיו.
רק כשנשמע הגשם בעד הדלת הפתוחה קם אבא ממקומו וביקש לרוץ ולהתלוות אל בריסקר, אבל אמא אמרה לו:
“הנח לו. הוא צריך להישאר עכשיו לבדו.”
ויותר לא דוּבר בו. ברגע ההוא ראה אבא אותי יושב במיטתי, כיוון שמגודל התרגשותי לא יכולתי להוסיף ולשכב מתחת לכסת ולהעמיד פני ישן. אבא נתן בי את עיניו היפות, שאורה של המנורה הירוקה נתנצנץ בהן יתר על המידה, אמר לאמא מה שאמר בפולנית, נשק לי וכיסה אותי, כשהוא מקפיד לתחוב את שולי הכסת בין המזרון לבין מסגרת המטה. ואז כיבו את המנורה ושכבו במיטה הגדולה, בשתיקה.
זה היה ביקורו האחרון של בריסקר בצריפנו. כיוון שהייתי כמעט תינוק השכיחוני עיסוקי שלי אותו ואת מציאותו. אחרי-כן בגרתי, עזבתי את המושבה ולא היה במאורעות-חיי ובאנשים שפגשתי מה שיחייה את זכרו של בריסקר. ופתאום – קם לתחייה – בלי שום גירוי, כדרך שנוהגים לומר – כל הסיפור הזה, כפי שסיפרתיו. כשנזכרתי בסיפור ונזכרתי בערב ההוא נתמלאתי גם אני תוגה חסרת-שחר והדמעות הציפו את עיני. למחרת נסעתי לבקר את אבא וסחור-סחור, כבדרך אגב, שאלתיו על גורלו של בריסקר.
“מניין זוכר אתה את בריסקר? הרי היית תינוק באותם הימים,” זקף בי אבא עיניים תמהות.
נתתי לו סימנים וראיתי בו שנדהם, מפני ששכלו לא השיג, שתינוק כמוני משמר בזכרונו דברים אלה.
“הוא היה איש מיסכן,” אמר אבא. “הוא גידל זקן והניח שני זוגות תפילין מפני שלא האמין באלוהים. הוא היה פקיד – שוטף רצפות ונושא-מכתבים של הסתדרות האיכרים. וזה רק בזכות אביו, שהיה ממייסדי המושבה. וגם אשתו –” כאן היסס אבא, מפני שבעיני האב עודנו מוסיפים להיות תינוקות גם במלאת לנו שלושים, אבל לבסוף גבר על מבוכתו והוסיף: “וגם אשתו גירשה אותו מן הבית – הצליפה על פניו בשפונז’ידור – מפני שהחריב את רכושו של אביו וביטל ימיו בסיפורי מעשיות. אה,” נאנח אבא. “היו לו מעשיות יפות.”
“ומה אתו עכשיו?”
“אינני יודע.” משך אבא בכתפיו. “נעלם. פתאום נעלם מן המושבה. באמת אינני יודע לאן זה נעלם פתאום… לפני שנים –”
השוק הקטן - קבוצה ו / חנוך ברטוב
-
“נועשה” במקור המודפס, צ“ל: מעשה – הערת פב”י. ↩
א
מיסטר טויטל היה אמריקאי זקן, שגר אצלנו, בשוק הקטן. ביתו היה, למען האמת, הבית הראשון בשכונה. מתי בא מיסטר טויטל והקים את ביתו איני זוכר, ואפילו אבי אינו זוכר. כשבאנו אנחנו להקים את צריפנו בגבול חצרו, כבר היה הסיד הוורוד, שסד בו את הכתלים מחוץ, מתקלף, הברושים שהגביל בהם את החצר כבר נמתחו גבוה גבוה, הדקל נתן לולבים, האתרוג – אתרוגים והתאנה כבר היתה זקנה מאוד וסביב גזעה נפרש מרבד של תאנים ממועכות ועלים מרקיבים וכל האוויר מלא ריח מתוק. כך זוכר אני את ביתו של מיסטר טויטל.
אמנם אפשר שאת התאנה לא נטע הוא, אלא מצָאה כשקנה את חלקת-הקרקע. הרי בעבר היה כל השוק הקטן כרם, שבעליו היה אחד הקולוניסטים, והללו נהגו לטעת תאנים בכרמיהם, אם לא קיבלון עוד מידי הערבים. אבל מלבד התאנה, היה הכל מעשה-ידיו של מיסטר טויטל.
בנטיעות אלו שנטע, ויותר מזה בעצם בואו למושבה היו כמה דברים, שהפליאונו מאוד. מה בכלל הניע זקן שכמותו, בּוּר גמור, קמצן שכל פרוטה שהוא מוציא כאילו שיכל אחד מילדיו, אדם שהיה שונא בגלוי ובפה מלא כל מה שהוא חדש וצעיר, מה הניעוֹ ללכת מאמריקה ולעלות לארץ ישראל. ואם עצם עלייתו עוד ניתנת לתירוץ, שהרי יודעים אנו זקנים רבים, שעלו לארץ כדי למות בה, ודווקא מפני שהיו חשוכי-בנים כמותו וכמיסיס טויטל, אשתו, ונחרדו מפחד הבדידות הצפוייה להם בגולה אחר מותם, הנה לגמרי לא מובן מדוע לא הלכו לירושלים, למשל, אלא למושבה ואיך זה נתקשרו כל כך לחצי-מניין העצים שנטעו. אם כי מיותר להוסיף, כי גם את עציהם אהבו אהבת-קמצנים, שתמיד היא מלוּוה יראה, שמא יריח גם הזולת את האתרוג, או יישב תחת התאנה ויקפח את הנאתם שלהם.
ומפני קמצנוּת זו, סבור אני, לא חשבה להם השכונה לטובה אפילו את עלייתם, ואת חיבתם לצומח. השכונה ראתה את יום-יומו של מיסטר טויטל ועל פיו שפטה אותו. ובאמת, קשה היה לשכונה לחבב אותו ואת אשתו. אולי לעז הוא, שהוציאו עליו, כי באמריקה היה סמרטוטר הסובב בעיירות ובחוות וכי בעסק זה עשה את רכושו. אבל אין פלא שכולנו קיבלנוהו בלי נדנוד של ספק. די היה להביט בלבושם. מיסטר טויטל חובש היה בחורף, כל השנים שאני זוכרו, מין קולפאק נמוך, שצמרו הקריח ועורו נתבקע, כובע שקנה בוודאי מאיזה קוזאק שהיגר לאמריקה ושם מכר בחצי-חינם את ירושת אבותיו. לא יפה ממנו היתה האדרת שהיה מתעטף בה מסוכות ועד פסח. אפילו היתה יפה היינו כולנו ממלאים פינו צחוק עליה: מי בשכונתנו לובש מעיל בחורף? לאיזה צורך? ארץ שהחורף בה הוא שבוע גשם ושבועיים שמש, ועוד אדרת פרווה! על אחת כמה, שפרוותה היתה ככלב מוּכה-שחין וצבעה כמין בוץ יבש.
כך – בגדי החורף. אבל לעומת מה ששם על עצמו בקיץ היו הם בגדי-מלכוּת. ביום שחלץ את מגפיו השחורים, שהיו קצרים, נוקשים ומצולקים, כיצוקי ברונזה, הכניס רגליו לתוך נעלי-בד, נעליים המתקיימות על כפות-הרגליים כל זמן שאין בעליהן מגביהן מן הארץ. ומפני חשש זה לא היה הולך אלא משייף דרכו בחול. ועוד יש להזכיר את החליפה הטרופית שלו, מאלו שאנחנו מוצאים בתצלומי המאה הי"ט, כגון סטנלי בלב ליבו של הקונגו, מין פיז’אמה לבנה, צרה ומכוּוצת. חליפה כזו אינה שלמה בלי מגבעת פאנאמה. ואכן, מגבעתו של מיסטר טויטל היתה שם-דבר בשוק הקטן. אף-על-פי שכבר נשבר פה ושם מקלע-הקש שלה והיא הצהיבה משנים, הקפיד מיסטר טויטל לחדש נעוריה מדי קיץ בקיצו. מלאי גדול של סרטי-צבעונין היה, כנראה, למיסטר טויטל ובראש כל קיץ היה נוטל אחד מהם וכורך סביב מגבעתו, מעל לתיתורה, וזה היה חידוש יחיד שהיה השוק הקטן מוצא במיסטר טויטל, ולפיו ידענו לקבוע, כי הנה זקנו מיסטר ומיסיס טויטל בעוד שנה אחת.
מיסיס טויטל עצמה לא היתה מחדשת כלום בבגדיה. בלואים שהיתה היא עטופה בהם – דומה כי אפילו מיסטר טויטל היה בוחל בהם. ועם זאת – עד היום הזה איני בטוח אם מעיקרה היתה גם היא קמצנית כמותו, אם נתדמתה לו במרוצת השנים ואם רק השתדלה מאוד לעשות רצונו. אם לכך נתכוונה – שווא היו כל מאמציה. כל מה שלא עשתה לא ריכך את לבו. הנה, למשל, היה הוא נוהג ללכת יום יום אל השוק הגדול, לעשות שם את קניותיו. היא היתה מתחננת לפניו, שלא ילך כל כך רחוק, אלא יעשה כמעשה כל השכונה ויקנה כאן, בשוק הקטן, אפילו שהמחירים גבוהים במקצת מאשר בשוק הגדול המלא ערבים. אבל את מיסטר טויטל אי אפשר להזיז מדעתו: הוא לא יניח לאיש להתעשר מעצלוּתו. היה הולך ומהפך בתיבותיהם של הרוכלים ובסליהן של הערביות וממלא כליו מציאות – ביצים שנתבקעה קליפתן, מלפפונים צומקים, עגבניות רכות, בשר-ראש ומעיים ובאקאלה מלוחה. ואז רק אז היה שב לביתו – מהלך שעה תמימה – שמח וטוב-לב.
ולא מפני שמיסטר טויטל סתם עקשן. הוא היה עושה לבדו את כל הקניות ולא מניחן למיסיס טויטל, פשוט מפני שחשודה היתה בעיניו בפזרנוּת ואפילו בגרגרנות. והיא, היא היתה דואגת לו, או אולי חרדה, שהנה יוצא הוא לדרך ארוכה, שמי יודע אם ישוב ממנה. “סלימה!” היתה קוראת אחריו, חצי יהודית-ליטאית וחצי אמריקנית, “סלימה, וואש לייפש’טו טוּ דה מארקט! איך וועל קייפן די פאר וג’טייבלס דא!” ואילו הוא היה רק הופך פניו, מפטיר: “צירלה, שאדאפּ!” כלומר צירלה, הסי! והולך. כשהוא קונה לבדו הריהו יודע בדיוק חשבונן של ההוצאות וחשבונן של האכילות. איני יודע אם אמנם נוהג היה לבדוק כמה פעמים ביום אילו דברי אוכל נתמעטו ובכמה, אבל דבר אחד ידעה כל השכונה, שמעולם לא היו שניהם יושבים לשולחן בצוותה, אלא היא עורכת את שולחנו ומשמשתו ורק אחרי-כן חוטפת לעצמה דבר-אוכל, תוך כדי עבודתה במטבח – שורה לחם יבש בתה, מוצצת מוח-עצמות. פרנסתה, היו מלגלגים בשכונה, זולה מפרנסת תרנגולת ערבית.
אבל אפילו שהגיעה עד כדי כך בהשתדלותה, לא הצליחה, כפי הנראה, לקנות ליבו של מיסטר טויטל. הוא לא ביקשה לא שתדאג לבריאותו ולא שתבזבז את כספו. תשובה אחת היתה לו לכל דבריה: “צירלה, שאדאפּ!” וכל-כך הרבה להסותה בלשון זו, ואפילו ברבים, עד שכינוי זה בא במקום שמה וכל השכונה כולה היתה מכנה אותה כך – “צירלה שאדאפּ!”
ועם כל הדברים האלה עדיין איני בטוח אם לא היתה קמצנית כמותו. אם פקפקתי בכך, הרי זה לא מפני שהיה יסוד לספקותי, אלא מפני שבאותם הימים לא הייתי מסוגל להשיג, ששני אנשים יכולים להיות כל-כך מרושעים מעיקרם. ואולם, לצערי, כל פעם שהעמדתיה בנסיון, היתה מיסיס טויטל מגלה רשעוּת, שלא נפלה מרשעותו.
במה, למשל, אהבתי לנסותה? היתה אותה שדירה של ברושים, שעלתה בין חצרם לחצרנו. אני הייתי מכנס אלי חברים ומעל לטריטוריה שלנו היינו קוטפים אצטרובלי ברושים, כשהם ירוקים וכבדים וטובים להתאמן בקליעות. מייד היתה מיסיס טויטל יוצאת אלינו ופיה מזרה חרפות וגידופים, שלא פסקו עד סוף שלושה ימים. מעולם לא העלימה עין ממעשינו, מעולם לא זיכתה אותנו בחיוך, לא אמרה לנו שניכנס ונתכבד בכמה תאנים, בסוכריה, כדרך שאהבו זקנים אחרים בשכונה לעשות.
אבל פעם אחת הצלחתי לראות בהם נקמה. אבא היה, דרך כלל, נמנע מכל שיחה עמהם וגם בי התרה, שלא אתגרה בהם. לא התגריתי, רק הייתי מזמין את חברי, שיקטפו אצטרובלים, כשרגלי כולנו עומדות על הטריטוריה שלנו. והנה יום אחד, כשהיינו טרודים במילוי כיסינו אצטרובלים, הצליח מיסטר טויטל להתגנב אלינו בחשאי, להיכנס לחצרנו ולהנחית עלי את מקלו. הוא היכני על ידי בכוח, באכזריות, ואני כמובן, בכיתי מאוד. אמא, ששמעה מה קרה, יצאה מכליה ואמרה לשני הזקנים מה שאמרה. הם, מצידם, השיבו מה שהשיבו. וכך הוסיפו להכות זה את זה בלשון וגם בשוב אבא מן העבודה, לפנות ערב, עוד נשמע קול העם בריעו. אבא לא חכך בדעתו, נכנס לחצרו של מיסטר טויטל, פתח את דלת ביתו ואמר לו דבר, שהיה שמור עמו, כפי הנראה, כל השנים.
“מיסטר טויטל,” אמר אבא, “אתה באת ראשון לשוק הקטן. איש לא היה כאן, שיאמר לך מה מותר ומה אסור. עכשיו אומר לך אני: הברושים האלה, מיסטר טויטל, נטועים מחוץ למיגרשך. עדיין יש כאן יתד אחת, שתקעוה בשעת הפארצלציה, ואם אינה כאן אלך ואביא מודדים, שישיבו את היתד למקומה. כל הברושים האלה, מיסטר טויטל, על אדמתי שלי נטעת אותם, מפני שחסת על אדמתך. ועכשיו, אם תרים שנית ידך או קולך על הילד הזה” – והוא הצביע אל המקום, שבו עמדתי אני ועיני בוערות משמחת הנקמה – “אקים גדר ואעביר את כל העצים לרשותי.”
למן היום ההוא לא החזיר מיסטר טויטל שלום לאבא, אפילו לא ערב יום-הכיפורים. אבל כשהייתי בא, אני וכל חברי, והיינו ממלאים כיסינו אצטרובלים מן הברושים, היה הוא עומד בחצרו, זקנו הקצרצר, שאי-אפשר היה לדעת אם זקן הוא שסופר יותר מן הראוי או לחיים שנדחה גילוחן יותר מן הראוי, זקן זה היה מרטיט מן הכעס ומיסטר טויטל לא פצה פיו.
ב
מדוע הקדמתי את כל הדברים האלה – רק כדי שיובן איך היו רואים בשוק הקטן את מיסטר טויטל, איך היה מנודה ממש מן הבריות. ובאמת, אין פלא, שדווקא בשכונה שלנו היה איש כמותו נטע זר. אצלנו היו כולם אנשים צעירים, פועלים ובעלי-מלאכה, שכיסם ריק אבל ליבם מלא שמחת-העשייה. הם לא בנו להם בתים ובאו לשבת בהם, אלא ביתם נבנה וצמח יחד עמהם. תחילה היו ארבעה כתלים של עץ – לבן מפנים ושחור מחוץ. אחרי כן היו מחפים מחוץ את הכתלים ב“טוֹל”, שריח חריף של זפת לו. משנתבססו היו מצפים את פנים הבית ב“דיקט” והבית היה מתמלא ריח של צבע שמן. אחרי-כן היו סוגרים מרפסת והיו כבר שני חדרים בצריף. בסוף היו עוקרים את בית-הכיסא ממקומו בקצה המיגרש, מסמיכים אותו לצריף, חופרים ספטינג ותולים ניאגארה וכבר היו בעליו של בית-הכיסא נמנים על עשירי השכונה. כך היה בשכונתנו. האנשים הרבו לעזור זה לזה וכמעט לא היה על מה לשנוא זה את זה. להוציא את מיסטר טויטל, שכל-כך אהב את ביתו, שכבר היה בנוי, ואת כספו, שהביא עמו מאמריקה.
ומתוך האמור כאן קל להבין מדוע רעשה כל-כך השכונה כשנתלקחה אהבת-הפתאום בין מיסטר טויטל לבין מר דניאל שיינפלד, המורה. כאן גם ראוי להוסיף, בדרך רמז, שאילו גם היו מחשבות אנשי השכונה שחורות כעורב, לא היו מסוגלות לצייר לעצמן מיני תהפוכות, שידידוּת משונה ומפתיעה זו הולידה בפועל ממש.
דבר אחד כולו אמת – למן הרגע הראשון אמרו אצלנו בשוק הקטן, שריח לא טוב עולה מידידות זו, ואף-על-פי שלמיסטר טויטל לא היה בכל השכונה אוהב אחד, עורר עליו את אהדת הכול. אבל דבר זה בא רק כשהתאוששה השכונה מן התדהמה שהוכתה בה, בראותה פעם ראשונה את מר שיינפלד יושב מתחת לתאנתו של מיסטר טויטל ושותה תה.
אפילו אני, שבאותם הימים הייתי ממש ילד, עודני זוכר יפה איך התעוררה החצר כולה לחיים, בן-יום. אני הייתי יושב בצריפנו על אדן-החלון, ומביט בחצרו של מיסטר טויטל, ששם היו יושבים שניהם, הזקן על כיסא-נוח והצעיר על ספסל-עץ צר, שהיה מוצמד לגזע התאנה. שני ילדיו של מר שיינפלד היו תלויים על ענפי התאנה ובולעים תאנים כרסתניות ואין מוחה בידם. מביט הייתי בילדים ויותר משקנאתי בהם תמהתי על העניין כולו, מעיקרו. אולי באמת אין מיסטר טויטל ואפילו מיסיס טויטל רעים ככל אשר דמינו כל הזמן, שאם לא כן צריכים היו עכשיו לצעוק מרה ולא לשבת כדרך שהם יושבים, לוגמים תה, משיחים בנחת, ואפילו מיסיס טויטל מוצאת היתר לעצמה להתעכב ליד שני הגברים ולהוסיף מלה משלה. וגם כשאמר לה מיסטר טויטל: “צירלה, שאדאפ!” נדמה היה לי, שאינו עושה כן אלא כדי להעלים עליצותו, מחשש עין-הרע.
נראה, כי מה שהציק לי הטריד את כל השכונה. פתאום ראו איך נפתח מיסטר טויטל לקראת אדם שהאיר לו פניו. כליותיהם החלו מייסרות אותם על שכל השנים לא הבינו דבר פשוט זה, ששני זקנים אלה ערירים הם ורוצים שיהיה איזה אדם קרוב להם בחייהם ויאמר קדיש על קברם כשימותו. כמוהם ככל האדם, שאינם יכולים להתקיים בלי ידידות. אלא מה – חייהם הקשיחום. עכשיו יש להם אדם שישתה עמהם תה, שיכתוב להם בקשה-לפיטור-ממיסים אל ועד המושבה, שיספר להם מה כתבו העיתונים וישמע מה שנצטבר בליבם בשנות חייהם הארוכות.
ברגע שהבינה השכונה דבר זה נולדה אהדה למיסטר טויטל. יותר מזה – הצורך להיות לו למחסה. שכן ברגע זה ברור היה לכול, כי בדרך הטבע זכה גם הפעם מי שאינו ראוי. הרי את מר שיינפלד, המורה, מכירים כולם ויודעים, שלא יבטל שעותיו על שני ישישים אלה רק בשביל להנעים להם את שנותיהם האחרונות. אם נתעורר לפתע, אחר שהוא יושב כאן, בגבול השכונה, יותר מעשר שנים, להיות להם ידיד, אין זה אלא מפני שריחו של מלאך המוות בא באפו והוא מבקש להניח ידיו על ירושת הזקנים. כל השכונה, ואפילו אבא שלי, שהיה ידידו של מר שיינפלד, אמרו כך.
ואני, דברים אלה שנשמעו פתאום בשכונה הפתיעו, ואולי גם הבהילו אותי. בשכונתנו לא שמעתי מעולם מדברים בענייני ירושה, אולי מפני שלא היה את מי לרשת. מעתה לא היו מדברים אלא בעניין זה. היו שאמרו, כי אילו ביקשו הם ליהנות מירושת מיסטר טויטל, יכולים היו למצוא דרך אליו ולהקדים הרבה שנים את דניאל שיינפלד. אבל מי, היו מוסיפים ואומרים, מי מסוגל בכלל להעלות רעיון מגונה כזה על דעתו אם אינו דניאל שיינפלד?
הבהילני הדבר הזה, שכולם החלו מדברים פתאום בגנוּתו. הרי אני ידעתי מה דיברו עליו עד הנה, דברי כבוד וחיבה, וגם אני אהבתיו מאוד. גבר צעיר היה בימים ההם, בן שלושים וכמה, קומתו גבוהה וכתפיו רחבות, אך מפני שזרועותיו תלויות היו תמיד רפויות לצדדיו והוא כולו נטה משהו לצידו האחד, כאילו קרב אזנו לאיזה דרדק הכרוך לרגליו, לא היו מידותיו הגדולות מייראות אותי אלא, אדרבה, מושכות אותי אל קרבתו. עיניו היו בהירות ומצומצמות כלשהו – כאילו האהיל על צחוק שמשתובב בהן. קולו היה נמוך ועשיר וכשהיה אומר דבר-מה ברור היה לי, שאין להרהר אחריו. כך כשהיה בא בערבים אלינו ויושב עם אבא בחצר, מתחת לשמי המושבה החמים, וכך בשבת, או בימים הנוראים, כשהיה עובר לפני התיבה במניין שלנו. גם אבא שלי קולו ערב והאנשים אוהבים את תפילתו, אבל – ימחל לי אבא – כשהיה הוא מתפלל, מתמלא הייתי עליו חימה על שהוא מתחנן כל-כך, לאלוהים, בוכה לפניו, בלי שום כבוד עצמי, כמו בפני איזה עריץ נורא, שעלול לכל מעשה. ואילו מר שיינפלד, כשהיה הוא מתפלל, חשתי תמיד, כי כאן עומד אדם שיודע את כוחו, שכאן עומד שליח-ציבור. עדיין רואה אני אותו כשהיה מתחיל ב“המלך”, בשחרית של ראש-השנה. עד מקום זה היה עובר לפני התפילה אחד מאנשי המניין, ה“פוֹנוֹמַאנים”, אלה שאוהבים להשמיע קולם בכל הזדמנות. סיים זה חלקו – פינה את התיבה ונשתררה דממה בכיתת בית-הספר, שבה היה המניין שלנו מתפלל. כל המתפללים היו מחזירים עיניהם למקומו של מר שיינפלד וזה היה קם לאטו, מגביה טליתו ומכסה ראשו בעטרתה, מכחכח, מסלסל קולו במתינות, בלי שיבליע אפילו צליל אחד, ואחרי-כן פונה ופוסע בבטחון אל התיבה, מניח את המחזור, מתקין שוב את הטלית, חוזר ומכחכח, שוהה ואז רק אז היה פותח בתפילה, לא תפילה אלא משאו של אחד פרקליט היודע את החוק על בוריו והוא מתעתד לנצל כל אחד מסעיפיו וסעיפי-סעיפיו במלחמתו למען שולחיו, בלי שום רחמים.
זה היה דניאל שיינפלד. והנה עכשיו לא זכרו לו בשכונה לא דבר זה ולא שהיה מורה מצליח ואהוב על כל תלמידיו, שהיה איש-ריעים ואפילו קרוב היה להיבחר לוועד המושבה. וגם אני נבהלתי מפני שפתאום נצטייר לי כאחד משלוּחיו של השטן, אלה שמתלבשים תמיד בצורה נאה וחסודה. אי-אפשר היה שלא אראהו כך, מפני שמכל צד שמעתי אומרים, כי דניאל שיינפלד מוכן לעבור על כל הלאווין ובלבד שיזכה בחתיכת רכוש. וגם היו להם ראיות לחיזוק דבריהם. הגדולה שבראיות – עדה, אשתו. לשם מה נשׂאה לאשה, היו מקשים – בשל יופיה? בשל חינה? בשל חכמתה? לא כך. יש לזכור מי היה שיינפלד כשהופיע פעם ראשונה למושבה. הכול זוכרים מי היה אז – נער יחפן, מאיזו עיירה נידחת, שאינו שייך לשום חבורה של חלוצים ואין לו נפש חיה במושבה, אלא עובד יום פה ויום שם, שכיר-יום. אלא מה – שיחק לו מזלו. שיחק לו מזלו ונתגלגל לעבוד בחצרו של שטייגר, זה הקולוניסט, שהיה מקרב אליו את צעירי הפועלים. בעיקר, היו מוסיפים עכשיו בשכונה, היה מחבב את אותם הפועלים, שידעו לחבב עצמם על מי שראוי להתחבב עליו. והרי שיינפלד ידע מאז ומתמיד כיצד להתחבב על הבריות. עד מהרה נעשה בן-בית אצלו והוא שהכניס לראשו שיעלה לירושלים וילך ללמוד בסמינר למורים. את פרטי הדברים ידעו מפי שטייגר עצמו, שלעת זקנתו, כשאיבד את השליטה על רוב איבריו – ובעיקר על לשונו – היה משוטט במושבה ומרבה להשתבח במעשים שעשה, בזה שזיכה את המושבה במורה יקר, בדניאל איש-חמודות, ובזה שהחזיר בעקיפין למושבה את ידידו הוותיק, צוריאל, על-ידי זה שבתו, עדה, נישאה לשיינפלד ובאה עמו לכאן, לבית שבו נולדה וגדלה ועל-ידי זה שחתנו משמש באותו בית-ספר, ניתן לומר באותה קתידרה, שצוריאל הורה מעליה יותר מעשרים שנה.
איני יודע, אולי נאמרו אותם דברים גם כשחזר מר שיינפלד למושבה עם עדה צוריאל, אבל אני לא שמעתי על כך עד לאותם הימים, שנתקשרה הידידות בינו לבין מיסטר טויטל. מכל מקום, עכשיו, שהביאו כראיה את נישואיו, שלא באו אלא כדי לזכותו בבית שבנה בשעתו אביה של עדה ובמעמד שהגיע אליו בכוח עשרים שנות עבודתו, נדמה היה לי, אף על פי שילד הייתי, שאין בו מתום. עכשיו גם ראיתי שבאמת משונה הוא זיווג זה. פעמים היתה גם עדה שיינפלד מתלווה אל בעלה, כשהיה בא לבקר את אבא בערבים. יושבים היינו, כדרכנו בימות-הקיץ, בחצר, במין מעגל, ואילו היא, אף-על-פי שכיסאה היה בתוך המעגל, נדמתה תמיד כשרוייה מחוצה לו. מפני שלחייה היו תפוחות ומתגבעות לא נראו כמעט עיניה ונראתה כישנה. מעולם לא שיתפה עצמה מרצונה בשיחה, וכשנשאלה היתה תמיד משיבה, להוכיח שאין היא ישנה אלא פשוט אין לה מה לומר. עכשיו, אחר מה ששמעתי על מר שיינפלד, נראתה גם לי כחפץ שנתחייב לכנס לביתו, כשהוריש לו צוריאל את ביתו ואת משרתו.
ואולם, בכך לא מיצה עדיין השוק הקטן את פרשת מר שיינפלד ומיסטר טויטל. ככל שנתהדקו הקשרים ביניהם ואהבתם האירה באור-יקרות, כן הוסיפו אצלנו למשוך חוטים מתוך עברו של מר שיינפלד ולשזור מהם טלית שחורה לעטוף בה את דמותו. מה לא העבירו תחת שיבטם? ההוראה, למשל. מעולם כך טענו, לא הסתפק בעבודה זו, אלא חתר בכל האופנים לבצר לו מעמד נכבד יותר. והא ראייה – מועמדותו לוועד המושבה, שנתערבו בה לא מעט עסקי פוליטיקה. או דרך עבודתו בבית-הספר. היה מעשה ואחד מוותיקי המורים ביקש לשרבט בסרגלו את אחד התלמידים, החטיא הסרגל את התלמיד, פגע בשולחן, נשבר עליו ואחד השברים ניתר, פגע בעינו של תלמיד שני וסימאה. מר שיינפלד יצא אז כנגד אותו מורה וכנגד שיטת-ההלקאה כולה והיתה סערה גדולה שעברה את כל המושבה. מדוע, כך טענו עכשיו, יצא מר שיינפלד כנגד אותו מורה, מפני שבאמת מאמין הוא בחינוך פרוגרסיבי? לאו. מפני שראה כאן שעת-כושר להתעלות על זקני-המורים, שדעת רבים לא היתה נוחה מהם. כך גם המניין שייסד. מפני שבית-הכנסת הגדול לא היה לרוחו? לאו. מפני שביקש להיעשות גבאי ולמשוך אחריו את צעירי המושבה ובעיקר אנשי השוק הקטן, שראו בו מחדש גדול, שניער את המסורת מתילי-האבק והצילם מכפירה.
וכי אפשר וצריך למנות את כל המומים שמצאו עכשיו במר שיינפלד? חשוב רק שיובן כמה נפגע חוש הצדק והיושר של השכונה ועד היכן מסוגלת היתה להגיע באותה שעה. רק עוד תקווה אחת היתה מלחשת בליבם – שמיסטר טויטל זה, שמימיו לא נתן פרוטה לעני, לא יהיה בהול כל כך להניח כל רכושו בפתחו של מר שיינפלד. הרי לא ייתכן, שחיוך אחד שינה עד כדי כך זקן זה, שאפילו אכילתה של אשתו היתה משנקת גרונו.
ועל-כן קל לשער איזו סערה קמה בשכונה כשנודע, פחות מששה חודשים מיום שנראה מר שיינפלד פעם ראשונה בחצר, כי מיסטר טויטל מכר את ביתו והוא עוקר מן השכונה לאחד הבתים שבמרכז המושבה, בחזקת דייר. אילו דיבורים נשמעו, אילו ויכוחים נתלהטו, אילו הצעות הועלו! הקיצוניים אמרו, שיש לקום מייד וללכת אל מיסטר טויטל ולהזהירו מפני כל תוכנית, שאולי הביא מר שיינפלד לפניו. הכול הסכימו שמיסטר טויטל – שלדעת הממעיטים היה כבן שבעים-וחמש – רפה שכלו וּודאי אינו יודע מה הוא עושה. אבל כיוון שבכל השכונה לא היה מקורב אליו אפילו אדם אחד, להוציא את מר שיינפלד, נדחה ביצוע הדבר מיום אל יום ובינתיים נתפרסם – איני יודע כיצד – על מה ולמה נעשתה אותה מכירה.
מיסטר טויטל, כך סיפרה השמועה, ייתן את כל הכסף שקיבל בעד ביתו, סך של שלוש מאות פונט, למר שיינפלד, שיעשה בו כרצונו. לעומת זאת מתחייב מר שיינפלד לתת למיסטר ומיסיס טויטל סך ששה פונט בכל חודש למחייה ופונט אחד בחודש לשכר-דירה, מעתה ועד מאה ועשרים.
הסכם משונה וקשה-להשגה היה הסכם זה. רגע ראשון דומה היה אפילו, שיש מעשה לשבחו של מר שיינפלד ומבטיח כך את שׂיבתם של ידידיו החדשים, אבל כשחישבו בעלי החשבונות את הצד הכספי של הסכם זה הגיעו לכלל דעה, כי מחשבת-שטנים מונחת ביסודו. אם לא יאריכו מיסטר ומיסיס טויטל יותר מארבעים ושלושה חודשים מיום הכנס ההסכם לתוקפו יימצא מר שיינפלד נשכר. מאותו חודש ואילך יהיה כל תשלום בחזקת השבת הריבית. אך אם, חלילה, יחיו השניים יותר משש שנים, יגיעו התשלומים לשיעור השווה לשלושים אחוזים של ריבית על הקרן שקיבל ואשר תוחזר עד אותו מועד בצירוף כל הריבית החוקית. וכי ראוי מה שיינפלד שנתלה בו מידת צדיקוּת כזו? לאו. אלא הווה אומר, שביסוד חישוביו של מר שיינפלד מונחת האמונה, כי אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בעיקר אנשים שהממעיטים אומרים שבני שבעים-וחמש הם ואחרים מוכיחים שכבר הגיעו לגבורות, וכל המקדים הרי זה משובח.
משהגיעו לכך, נתמלא כל השוק הקטן הרגשת-תיעוב. שאדם יבסס עסק על התקווה שהצד השני ימהר ויעבור מן העולם – אין דבר בזוי מזה. אלא שבו ברגע הבריקה מחשבה אחרת, נועזת ביותר ועם זאת קרובה ביותר אל השכל: אין מיסטר טויטל עובר-בטל, שקם והפקיר ממונו לידי ידיד-לשעה, אחר כל הטרחות שטרח לקבצו, דולאר על דולאר. קמצן ערום ואשמאי זקן הוא מיסטר טויטל. עיניו הגדולות של מר שיינפלד האץ להעשר הוּכו בסנוורים. והרי כך גם קפץ ותלה לו את עדה על צווארו, והוא נושאה זה עשר שנים ויותר; כך מעשיו בבית-הספר, שטובה לא הצמיחו לו ורק הקימו כנגדו את כל המורים. כך גם כאן. אה, אילו ארכה רוחו והמתין עד שיימלא צבאו של מיסטר טויטל – הרי לתוך פיו היה נופל כל הנכס הזה, כתאנה בשלה! אלא שהוא ביקש להתחכם, בחייו ביקש לרשתו. אם כך, צוחק ודאי מיסטר טויטל בליבו, אם כך שלם ישלם! שלושה וארבעה!
ופתע פתאום נהפך מעשה-נכלים זה למהתלה חריפה, שהיתל מיסטר טויטל במר שיינפלד. כל השוק הקטן היה מתהלך ומחשב חישובים ומתפקע מגודל הצחוק. ומה אם יתעקשו מיסטר ומיסיס טויטל ויחיו עוד שבע שנים? ושמונה? ועשר? ואולי יותר. אפילו מתושלח ילוד-אשה היה. ועכשיו, אמצו נא דמיונכם ושוו בנפשכם איך הולך מר שיינפלד ומוריד ממשכורתו, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, שבעה פונט ונותנם למיסטר טויטל, שזיקנתו לא ביישה את נעוריו.
כשהגיעה השכונה לכך – נחה דעתה. חוש-הצדק בא על סיפוקו, הרשע נטל עונשו וכל אחד יכול היה לשוב לעסקיו. עכשיו כבר לא איכפת היה לאיש, כשקם יום אחד מיסטר טויטל, נטש את הבית שבנה ראשון בשוק הקטן, עמס את מטלטליו על עגלה ועקר מן השכונה.
ג
קונה ביתו של מיסטר טויטל חישב, כנראה, דרכיו יפה כשבא לקנות את הבית. באותן השנים החלה העלייה המבוהלת מגרמניה ועמה הבנייה המבוהלת כאן. מיסטר טויטל בנה ביתו כדרך שהיו בונים פעם הקולוניסטים – חזיתו של הבית אילנות, ואילו הבית עצמו מופרש מדרך-הרבים. עכשיו לקח הקונה את המיגרש וחילקוֹ לשניים – את חציו הפונה לחזית מכר לאדם שני, שבנה עליו בית-דירות בן שלוש קומות, מאלה שבכל המושבה היו אז רק שלושה-ארבעה כמותם. הכסף שקיבל מן הגרמני החזיר לו את רוב הוצאותיו ועכשיו עמד וחידש את ביתו של מיסטר טויטל – הוסיף לו מרפסת רחבה מפנים וחדרי-שירות מאחור, את קירותיו שכבר ניבעו בהם סדקים, טח מחדש, עקר את הרצפות והחליפן בחדשות עד שנשתנתה כל צורתו של הבית והוא נכנס לגור בבית חדש.
ומר שיינפלד, מר שיינפלד לקח את הכסף מידי מיסטר טויטל ועשה גם הוא כך. את בית-חותנו מכר ועל מיגרש סמוך לזה, שרק עכשיו נתגלה, כי גם הוא בא לו בירושה מצוריאל, הקים בית חדש, בן ארבע דירות – שלוש השכיר וברביעית נכנס לגור. דרך הטבע הוא, שמאחר שמיסטר ומיסיס טויטל לא פקדו עוד את השכונה ועל חצרם צמחו שני בתים חדשים נשתכח זכרם מן השוק הקטן. הם נשכחו וגם ההסכם שנחתם בינם לבין מר שיינפלד נשכח.
האנשים בשכונה ראו רק מה שהיה לנגד עיניהם. את מיסטר טויטל לא ראו וגם את מר שיינפלד מתרושש בעטיו של ההסכם לא ראו. היפוכו של דבר, נוכח עיניהם עלה מר שיינפלד מעלה מעלה – היה מכובד על כל המושבה כמורה מעולה, כאזרח אמיד, כאיש נעים-הליכות. האנשים חדלו לבקש מומים במר שיינפלד, אבל גם אילו חיפשו לא היו מוצאים כלום– מחוץ לזה, אולי, שאינו אוהב את עדה אשתו, אף על פי שהוסיפה לו שני בנים על בניו.
תמוה הדבר, שככל שהמושבה שלנו עדיין קטנה היתה בשנים ההן, לא ראה איש את מיסטר ומיסיס טויטל. הרי לפני כן, כאשר גר בשוק הקטן, היה קם בוקר-בוקר, חוצה את המושבה לאורכה ומגיע עד לשוק הגדול, לעשות שם קניותיו. אולי מפני שכבר תשו כוחותיו ואולי – וטעם זה מתקבל יותר על דעתי, כשאני מהרהר עכשיו בדבר – שמיום שנעשה אותו הסכם עם מר שיינפלד לא דאג עוד דאגת יום המחר ופעם ראשונה בחייו יכול היה לשבת שליו ושאנן בביתו.
אם כך ואם כך, אף-על-פי שבשכונה היה חשוב כמת, הנה באמת הוסיף מיסטר טויטל לחיות ופעם אחת גם ראינוהו, אבא ואני, בשובנו בשבת-בבוקר מבית-הכנסת. את שניהם ראינו, את הזקן ואת הזקנה. גם עכשיו לא הלכו בצוותה, אלא הוא הקדימה כדי עשר או חמש-עשרה פסיעות. פסיעות שלי. שכן להם לא היו כבר פסיעות כלל. רגליהם היו משתייפות על האספאלט, נעות לאטן לפנים ואחר כל ארבע אמות היו עומדים להינפש.
כשראה אותם אבא לא יכול היה להתאפק, קרב אליהם ואמר להם שבת שלום. מיסטר טויטל הכירוֹ מייד ואפשר היה לראות, שגדולה שמחתו על שאבא ניגש אליו. אף-על-פי שגדלתי בינתיים הכיר גם אותי ואפילו את שמי זכר. אפילו פרשת האיצטרובלים לא נשכחה ממנו וכשהזכיר את הדבר הזה צחק צחוק-ישישים דק. בכלל נראה היה כמי שדעתו מיושבת עליו לגמרי. וצורתו – אי-אפשר לומר שהזדקן בשנים שלא ראינוהו, שהרי מיום שהכרתיו היה זקן, אבל עור פניו האפיר כגליון נייר שנשרף, שאף-על-פי שצורתו מתקיימת, הנה בכל מגע-אצבע הוא מתמקמק. זקנו הקצר, שנראה תמיד כלחיים שנדחה גילוחן, היה צהוב כקש. אבא דיבר עמו על ימים עברו, העלה קצת זכרונות, שאל אותו ואת מיסיס טויטל לשלומם ולבסוף שאל על אודות ההסכם, אם מוסיף מר שיינפלד לקיימו כלשונו.
נדמה היה לי, שאני רואה הבהוב-צחוק בעיניו, שנעשו עכשיו זעירות ורטובות, כאילו נותרו מהן רק שתי דמעות.
“מיינד יו!” כלומר, תן דעתך על כך, אמר באמריקאית שלו, שמייד היא מתחלפת ביהודית-ליטאית, “עדיין לא נפטרתי מן העולם, עד מאה ועשרים שנה. מיינד יו!” חזר ואמר.
הסיפור הזה התגלגל אחרי-כן בשכונה, ממש כפי שסיפרוֹ אבא, שיודע לחקות בני-אדם וקווי-ייחוד שלהם. זמן מסויים אחרי כן שבו לספר במיסטר טויטל איך היה קורא לאשתו “צירלה, שאדאפ!” ואיך אמר “מיינד יו!”, אבל עד מהרה חדלו לספר, אולי מפני שמיסטר טויטל עצמו כבר נשתכח מן השכונה.
אולי הייתי גם אני שוכח את מיסטר טויטל, מכל מקום לא זוכר בחריפות כזו פרטי המעשים, אלמלא סוף המעשה. באחד הערבים, כעבור שנים אחדות, הלך אבא אל מר שיינפלד לחטוף שיחה, כדרך שהוסיפו עדיין לעשות בערבים. מר שיינפלד היה האדם היחיד בשוק הקטן, שעמו יכול היה אבא לגלגל שיחה בעניינים שמעלים את הנשמה, עניינים רוחניים. ובאותו ערב, כשנכנס אליו, מצאוֹ יושב אל שולחן-הכתיבה וגל של ספרים מונח לפניו. הוא היה חיוור מאוד, סיפר אבא אחרי-כן, אף-על-פי שפניו היפים, מלאי הבטחון, שמרו על שלוותם ושום שריר לא רעד בהם. אפילו אותו חיוך קונדסי, אמר אבא, היה מהבהב בעיניו, אבל זה היה כנראה הבהוב אחרון. אבא אמר לו מייד, שמראה-פניו אינו נראה לו, אבל מר שיינפלד רק חייך ואמר, כי יש לו תוכנית לחיבור ספר, שנתפס לה עכשיו בכל מאודו. מפקח אחד, סיפר לאבא, ביקר לפני שבועות אחדים בכמה משיעוריו ושיבחם מאוד. מדוע, אמר לו אותו מפקח, לא יישב ויחבר ספר-לימוד למקצוע זה. הרי יש אצלנו מחסור חמור בספרי-לימוד טובים. ובאמת, אמר מר שיינפלד, מדוע לא יחבר ספר כזה. כולו נתפס עכשיו לדבר הזה. קודם כל יש כאן סיכוי להכנסה נאה, חייך מר שיינפלד, שאולי תחלצוֹ קצת מן החובות שנסתבך בהם, בעטיים של דברים שונים. ואולי, הוסיף ואמר, יהיה זה איזה מעשה של ממש, שהרי אם נהרהר בדבר ונודה ביושר-לב, לא עשיתי עד היום שום מעשה שיש בו ממש. ספר-לימוד כזה, כמו שאני חוזה עכשיו, עשוי להתחבב על הילדים והתקבל בכל בתי-הספר. עשוייה זו להיות עבודה חשובה עבודה שכדאי לשקע בה את כל הכוחות, אמר והשתתק, תפוס להרהוריו. אבא אינו נוהג לדחוק על ידידיו שיפרשו דבריהם עד שאינם עושים כן מעצמם. ומר שיינפלד לא פירש דבריו באותו ערב.
בלילה באה אלינו עדה בריצה, וחלוקה הדהוי מכסה על כותנתה ופניה תפוחים מתמיד, והזעיקה את אבא. משהו קרה לדניאל, אמרה. עד שהגיע אבא לדירתם כבר היה מר שיינפלד מת.
ההלווייה התקיימה למחרת היום. כל בית-הספר הלך אחרי מיטתו וגם השכונה כולה ליוותה את דניאל שיינפלד. כשהגיעו אל מול פתח בית-הספר עמדה ההלווייה והמנהל נשא הספד. אבא היה כל הזמן בין נושאי-המיטה ואני, שכבר הייתי אז נער גדול, נדחקתי ופרצתי לי דרך בקהל, כדי להגיע אל אבא ולבקשו שינוח מעט. כמעט הגעתי אל המיטה כשראיתי פתאום את מיסטר טויטל, סמוך לגדר הדחוייה של בית-הספר. אני זוכר, שאימה גדולה תקפה אותי. מר שיינפלד מת בראשית הקיץ, אחרי חג השבועות. מיסטר טויטל כבר היה לבוש בגדי-הקיץ, אותם בגדים עצמם שזכרתי מן השכונה. לראשו היתה מגבעת-הפאנאמה ומעל לתיתורה שלה היה כרוך סרט-צבעונין חדש, שלא ראיתיו קודם לכן. מיסטר טויטל האפיר עכשיו כולו כיום של שרב וזקנו הדליל היה צהוב, כאילו ליחכה אותו האש. ראשו היה מטלטל מלמעלה למטה, אם מחמת זקנתו המופלגת אם מפני שצידק את הדין. החזקתי בזרועו של אבא וביקשתי להסב את דעתו אלי ותוך כך נדמה היה לי, כי אני שומע את מסטר טויטל ממלמל:
“מיינד יו… מיינד יו!”
פתחתי את הדלת וראיתי את אבא. ראיתיו ומייד ידעתי – משהו אינו כשורה. ולא רק מפני שאין זה מדרכו של אבא לבקרנו בערב-שבת. מראה פניו, עמידתו המהוססת בפתח אמרו, כי לא רק לדרוש בשלומנו בא. שהרי – כאן עיקר מיהותו של אבא. הכול יורד עד ליבו וכל היורד עד ליבו נשקף מפניו. בעוד שלוש שנים, לערך, כבר יהא בן חמשים, ואולם בזכות עור-פניו הקנום, הממותח על עצמות-לחיים צרות, חטובות, בזכות פיו הנשי המרטיט עם כל משב קל ברוח העולם, בזכות עיניו שתמיד רואות הן משהו, תמיד צוחקות הן או בוכות או רוגזות או שמחות – נדמה שחוט-נעוריו יתמשך עד לזקנתו. כמה יפה לראות את פניו, שכל עננה, כל רוח מצוייה, כל שעה משעות-השמש, באות לנוח על פניו, כמו על פני הים.
אך אותה שעה, בפתח ביתי, נראו פניו – וגם שפתיו וגם עיניו – כאילו שכבת טין יבשה עליהם. מיהרתי לנשקו על לחיו ולהכניסו אל תוך הבית. מזגתי לו תה ופרסתי לו מן העוגה שהביאה אמא קודם כמה ימים, ואחרי-כן משכתי שרפרף וישבתי בצידו.
ישר מבית-החולים הוא בא, אמר, מביקור אצל שרגא. שרגא הולך ומצטמק, אמר, הולך ונשרף, ויד הרופאים קצרה לרפאותו. אין הם יודעים לא מה מחלתו ולא מה עושים כדי לנצחה.
“ואני,” הוסיף אבא ואמר, “ואני סבור, שפשוט כשל כוחו מן הסבל. די. די לו בשלושים השנים שעבד, כחמור. הרי בעין רואים איך הולך הגוף הזה ונשרף. כבר השחיר כולו ויבש, כזמורה של הדרים אחר הגיזום.”
אבא נאנח ובחש את התה בחישה חדגונית, שכל תכליתה להסב את הלב אליה. אני שתקתי והבטתי בפניו האפורים של אבא, ופתאום נדמה היה לי, שעליו, על אבא מערים כאן המוות. אבא דודו של שרגא הוא, אף-על-פי שבאותה שנה נולדו ויחד הלכו ל“חדר”. אבל מה יש, אמרתי בליבי, עד כדי כך? חודשים רבים מוטל כבר שרגא על מיטתו ולא אחת אמר לי אבא עצמו, כי אבדה כל תקווה. לא, אמר לי ליבי, דבר אחר הוליכוֹ בשעה זו לביתי. צריך הוא לגול משהו מעל ליבו. אבל אני לא דחקתי עליו – ננערתי, חייכתי חיוך קונדסי ואמרתי לו, שיש לי קושייה יפה בשבילו.
אבא אוהב-ספרים גדול הוא, ובעיקר דברי חקירה, פרשנוּת ודרש. כמה מבני-דורי החלו בעת האחרונה לרגום זה את זה בפסוקים, אף-על-פי שסוד גלוי הוא, שלא עולמנו הם ולא בהם כוחנו. אף לא אני. אלא מפני שיודע אני נטיית-ליבו זו של אבא ומפני שאוהב אני לשמחו הריני שומר בשבילו כל מאמר יפה וכל קושייה חריפה, בעת שהם מזדמנים לי.
“בספר שמות, בפרשת משפטים, בפרק כ”ב," פתחתי, כמי שנהירים לו שבילי מקרא כשבילי השוק הקטן, “כתוב: ‘אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים: אם זרחה השמש עליו דמים לו שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו.’ עד כאן הכתוב,” אמרתי והנחתי כף פשוטה על הספר הפתוח. “ובכן, כתוב זה כולו מוקשה ומבולבל. מה עניין ‘שלם ישלם’ שבפסוק השני? מי ישלם? והרי הוכה ומת. ומה פירוש ‘ונמכר בגניבתו’? הגווייה? לבית-הספר לרפואה? ואם גם נאמר שהמלים ‘דמים לו’ אמורות בממית שוב מה פירוש ‘שלם ישלם’? הרי דמים בתנ”ך לעולם דם ולא ממון. ועוד, מה זה ‘ונמכר בגניבתו’?" בנשימה אחת הטחתי באב את כל הקושיות ונשתתקתי, מצפה שיראני את כוחו.
ואבא, ברגע שפתחתי נתמתח כולו, הזדרז להרכיב על חוטמו את משקפי-הגיל וזוויות-שפתיו החלו לפרפר באותה עירנוּת-נעורים האהובה עלי כל-כך. כשסיימתי לקח את הספר ושב לקרוא את אותם הפסוקים, חזר וקרא, אחת קריאה שתוקה ואחת בקול ובניגון. ברק-הנחושת שב לפניו, פרודות-הזיעה הזעירות שבצבצו על אפו ואשר קודם היו ליאות, עכשיו אמרו דבקוּת והתעצמות בתורה. בעיני נראתה הקושייה גדולה וחמורה, ואילו אבא יישבה מהר, ועל דרך הפוגעת במסורה, היינו על-ידי שהעתיק את חלקו האחרון של הפסוק השני לסוף הפרק שלפניו. לא יכולתי להתאפק ואמרתי לאבא, שיש כאן פגיעה במסורה, אך הוספתי ואמרתי כי גם פרשנים שומרי-מסורת הלכו בדרך זו ובכך גרמתי לו נחת-רוח גדולה. הצלתי לו את שני הכתרים, את כתר החקירה ואת כתר-האמונה. יושב היה מפוייס, שתה את התה ואכל גם את פרוסת העוגה של אמא.
ואז התחיל לדבר בסבא. כשפותח אבא לספר בסבא יודע אני כי שוב נשמטת הקרקע מתחת לרגליו, ששוב נעלבה נשמתו העדינה, נשמת הילד, איזה עלבון קשה. אילולא רחקתי כל כך ממשפחתנו, ממש עקרתי עצמי מתוכה, בוודאי היו מספרים לי שאני הוא סיבת עצבותו של אבא, שבשלי פרץ ריב בינו לבין גדליה, בכור בני-אחיו של אבא, ואולי הייתי מונע ממנו שנה שלימה של צער ועגמת-נפש. אבל את האחים לא ראיתי ואבא עצמו כל-כך כבד עליו כנראה העלבון שעלב גדליה הן את כשרונותי והן את כבודו של אבא, שכל אותו הזמן לא סיפר לי אפילו ברמז על דבר ריב זה. ואפילו עכשיו פתח, כדרכו בשעות אלה, לדבר בסבא.
“אבא עליו השלום,” אמר, “ודאי היה תלמיד-חכם וירא-שמים. אבל לא מפני זה הריהו עמוד-האש ההולך לפני בדרך-חיי. כבר עשרים ושבע שנים אני בארץ וכעשרים שנה עברו מיום שנפטר אבא מן העולם, ועדיין לא הועם זיוו. זה כוח-האהבה שהיה בו. אם אהבת ישראל ואהבת האדם בכלל היא הדרך ליראת-שמים אמיתית היה הוא שלם בתכלית השלמות. ומידת הענווה שהיתה בו. את מצוות ‘הצנע לכת עם ד’ אלקיך' קיים במלוא מובן הצו הזה. ועם כל השתדלותו להסתיר את מעשיו לא הצליח להסתיר את הנוגה הגדול ואת זוהר נשמתו –”
אבא היה מדבר ומוסיף, משתהה קצת, גורף בסכין את פירורי העוגה שנשרו על השולחן, מערם מהם ערימה קטנה, מעלה אותה לצלחת וממשיך. ואני האזנתי לדבריו וכמו בכל פעם שדיבר בסבא ואני הרהרתי בענוות-נפשו, עלתה גם עכשיו, חריפה וברורה, אותה תמונה רחוקה, כשהשגתי לראשונה כי סבא אמנם מת וכי במותו מת משהו בביתנו.
מנורת-הנפט ניצבה על השולחן, כמין בזיך גדול שמשפך זכוכית ירוק חבוש עליו. שני פמוטי הכסף הגבוהים זלגו נטפי-חלב. צלחות המרק כבר עמדו ריקות ורק פליטת-אטריות דבקה בהן. אבא הניח מרפקו על השולחן והיה מזמר “צור משלו אכלנו”. בידו האחת החזיק את סכין-הלחם הגדולה וקצב בה קצב למזמור ומפעם לפעם היה מזרז אותי בתנועת-יד שאשיר גם אני, או מעיר את אמא בהגבהת-קול. אמא ישבה ממולו, על שפתיה משוך חיוך רפה, כמו מתוך חלום, אישוני עיניה נמשכים להיסתר מתחת לשמורותיה, הצונחות וראשה מטלטל לכאן ולכאן, כראשו של נוסע ברכבת. כל פעם שהגביר אבא קולו, או הכה בכוח על גב השולחן, היתה אמא מגביהה שמורותיה, מכריזה שאינה ישנה ומייד שבה ומצניחה אותן. הסכין עולה ויורדת ואני רואה את כף-ידו של אבא, שאצבעותיה ארוכות ודקות ופלומת-שיער כהה עוטה אותן. כששב אבא מן העבודה משח ידיו יפה בשמן והסיד נעלם. כעת שב ובצבץ בסדקי העור ובשורשי הצפורניים. עור הכף, בין הבוהן לאצבע, היה מבוקע עד לבשר האדום. מביט הייתי בידיו ותמה, שאינו כואב אלא לופת את הסכין, מכה בה בכוח על השולחן ושר. איני יודע אם הגיע אבא לסופו של המזמור, או הפסיקוֹ באמצעו, אך פתאום היה שקט ורק את יבבת הרוח ואת ציוץ ציריו החלודים של התריס שמעתי בגבי כרוחות-רפאים. פחדתי ונדמה היה לי, שאבא מאזין, דרוך ומרוכז, לאותם הקולות. אך הוא רק שקע במחשבות. ופתע הביט באמא ושני הנרות הבהבו בעיניו היפות. הוא אמר לה, שנזכר בשולחנו של סבא. ישיבתו של סבא בראש השולחן, אמר, היתה ישיבת מלך וכשהיו מזדמנים סביב שולחן זה כל הבנים והנכדים, היתה זו ממש מלכוּת. אור כזה. ושמחה כזו. תחילה נראה היה לי, שאין אמא מאזינה, שכן את עיניה לא הגביהה והיא הוסיפה לנענע בראשה. אך כשסיים, אמרה, שאת השולחן הזה לא יראו עוד לעולם. גם שם אינו כבר, אמר אבא, השולחן הזה, האזנתי ולא ירדתי לסוף כוונתם – איזה פסול מצאו בשולחן שלנו, שהיה גדול וכבד והוא ושתי המיטות והספה מילאו את רוב החדר. ואז דבר אבא על מותו של סבא. איך ייתכן, אמר, שסבא מת וכל הזמן הוא חי בליבו והשפעתו עליו גדולה מתמיד. גם אני שואל הייתי את עצמי באותם הימים, איך ייתכן שסבא מת. תמונתו היתה תלוייה על קיר הצריף, מעל לספה שלי. החזרתי ראשי והבטתי בתמונה. היה לו זקן קצר ושחור ועינים אפלות, כלכולנו. התמונה תלוייה היתה בחבל על מסמר ונוטה מעט לפנים, וכך נדמה היה, שהוא נרכן אלינו. הבטתי בו ורציתי לדעת במה ניכר שהוא מת. ואותו רגע הרעידוני חריקת-כיסא ופרץ-בכי. ראיתי את אמא ניתרת ממקומה, עיניה הקטנות, דלוקות-הריסים, היו מוצפות דמעה והיא רצה אל המטבח. אבא קם ויצא אחריה ואני נשארתי יושב לבדי אל השולחן. הנרות כבר הותכו לגמרי וזנבות-הפתילות צפו כנמלים שחורות בחלב הנוזל ומעליהם הבהבו השלהבות בקול נפץ. צללים קפצו ונתארכו על התקרה. קירות הצריף היו בקועים במקומות רבים והרוח צרה על כל הבקעים ונשפה נשיפות חדות וקרות כסכינים. נתמלאתי אימה, קפצתי ממקומי ונמלטתי מהחדר. אמא היתה עומדת ליד פתיליית-השבת שאורה צהוב ויותר משהוא מאיר הוא בורא צללים, ואבא היה מדבר אליה חרש. בעניין שהירבו לדבר בו בביתנו דיבר – בפולין. אמא היתה מנענעת בראשה ומקנחת חוטמה בקול גדול ולא נעים ואחרי-כן אמרה אותו פסוק שהיה מיירא אותי ימים רבים מאז, ואשר אולי בשלו נחרתה כל-כך התמונה הזו בליבי והיא עולה תמיד בדבר אבא על סבא: “לא נסע כבר לבקרם. כולם ימותו כך, אחד אחד, ואנחנו לא נראה אותם עוד.”
ועכשיו ניצבה תמונה זו לנגד עיני ורגע חזרתי להיות אותו ילד נרעש שמלפני קרוב לעשרים שנה. אך בו ברגע הייתי גם הבן הגדול, המפוכח, המטה אוזנו לדבריו הנרגשים של האב ומבקש, בסקרנות נטולת כל מתח רגשי, לגלות את סיבתה של הרגשת העליבות והיתמות והגעגועים לשלמותו ולסמכותו של סבא, אבי-אבא.
“בזכות מה,” הוסיף אבא ואמר, “בזכות מה מכובד היה על הכול? רק בזכות מידותיו התרומיות. ועל-כן היה קודם כל בעל השפעה נעלה בבית. הוא היה ראש-המשפחה במלוא מובן המלה. לא היה אחד הבנים עושה מעשה – ואפילו במסחר, שלכאורה לא הבין בזה כלום – בלא שייוועץ תחילה בו. מפני כך האציל אבא מרוחו על העיירה כולה. ואם תמצא לומר, הרי שדבר זה, שאבא היה אבא ואמא אמא ודוד דוד, שהמשפחה היתה משפחה, דבר זה הוא שנתן לנו את הכוח הגדול להתקיים –”
במקום זה נשתתק אבא. עכשיו, ידעתי, הגיעה שעתו של הנמשל. עכשיו גם ניחשתי מהו. שוב נפל איזה ריב במשפחה, ודאי בינו לבין אחד מאחד-עשר בני אחיו היושבים בארץ. שכך אמר – דוד היה דוד ומשפחה משפחה! סבא שלי העמיד ארבעה-עשר ולדות חיים ורוב בניו כוח-ההולדה שלהם יפה היה ככוח אביהם. ואולם מכל המשפחה הפורייה הזו לא נותרו אלא בניו של האח הבכור, משה דוד. אחד עשר בנים ובנות היו לו וכולם הגיעו לכאן. ראשון עלה שרגא, לפני שלושים שנה. איך הגיע לכך, נער כמותו, בן שבע-עשרה, יוצא איזו עיירה נידחת, איני יודע. מכל מקום, הוא עלה ואחריו עלו, בזה אחר זה, כל אחיו. עמהם עלה גם אבא, שבן-גילם של בכורי האחים הוא. צעיר-אחיו היה, ואילו הם בני בכור-האחים ובין זה לזה הפרידו יותר מעשרים שנה. במצב-דברים לא רגיל זה נוצרו שאלות דקות מאוד של יחסים בין המעלות השונות בהירארכיה המשפחתית, שאלות שהגעישו הרבה רוחות במשפחתנו, משפחה שטיפחה מאוד את הקשרים בין בניה.
אבא הוסיף לשתוק וגם אני החשיתי והמתנתי.
“רצוני לספר לך משהו,” אמר אבא לפתע, בעוז-רוח בלתי-צפוי. “הנה אנחנו פה מדברים על משפחה… משפחה, שבגולה היתה יסוד-קיומו של עמנו… ופה – מה נשאר מכל זה! שום דבר. הכול נחרב. הרי לילות, לילות שוכב אני ומתייסר על הדבר הזה. חובט אני בידי על ראשי ושואל: איך, איך זה הצמיחה משפחה כשלנו, שבה היה כל אחד מוכן למסור את נפשו למען חברו, איך זה הצמיחה מין עשב שוטה כזה, מין אינג’יל… לא דרך-ארץ, לא כבוד! עיניו רק לבצעו!.. סוחר חשוב. ומבין גדול. מה שהוא מבין – הרי אפילו פסוק עברי כצורתו אינו יודע לכתוב עד היום הזה. ופתאום הצמיח כרבולת ונעשה מבין גדול. אפילו מומחה לציור נעשה… מתהלך לו בגרון נטוי ומתנשא על כולנו!”
“גדליה?” שאלתי. עכשיו אנו מגיעים לגוף המעשה. מכל האחים נפנה רק גדליה למסחר. לקח בתו של סוחר-צבעים אחד, לקח בית-מסחרו של חותנו ונעשה סוחר גדול בעיר.
“היו אצלך?” נדרך אבא.
“מי?”
“מן האחים.”
אמרתי לו, שאיש לא היה אצלי אבל מעצמי הבינותי שבגדליה דברים אמורים.
“אני באתי כדי לשאול בעצתך,” אמר. “וגם לספר לך מה ארע. האמן לי, את עיני לא יכולתי לשאת מפני הבושה –”
פרטי הסיפור שהשמיע אבא באוזני לא נאמנו עלי כבר ברגע אמירתם. עם כל רוגזו ביקש גם עכשיו לטהר את גדליה בעיני ולהמתיק משהו את חריפות הדברים שהטיח הלה. יתר על כן, איזה קול אמר לי, שכל ההקדמה הארוכה הזו לא באה אלא מתוך רצונו של אבא להתפייס עם גדליה, למרות מה שפתח בדברי מלחמה. לפיכך, מתוך שמכיר אני את בני משפחתנו, את שיחם ואת שיגם, שמעתי דבר מתוך דבר ושיחזרתי לי, ביני לבין עצמי את המעשה כהווייתו:
באותם הימים, כלומר, שנה קודם לביקורו של אבא, הצגתי את תמונותי באחת הגאלריות הקטנות של תל-אביב. היתה זו תערוכת קבוצה, תערוכה ראשונה שהשתתפתי בה ואין לומר שהציבור יצא מכליו מרוב התלהבות, מכל מקום לא יותר מבכל תערוכה של צעירים. אבל אדם אחד היה נרגש מאוד מכל המאורע הזה – אבא. כבר עם הופעת המודעות הראשונות בחוצות העיר ומתוכן מאיר, בין שאר שמות, גם שמי – אבדה מנוחתו. אך ביום הפתיחה החגיגית, כשראה את הקהל הנכבד והנורא שהצטופף בתחומה הצר של הגאלריה – חישב ליבו של אבא להתפוצץ מעוצם רגש. ואחר-כך עיכבוהו אנשים ברחוב המושבה ושאלוהו, אם באמת אני הוא אותו צייר צעיר, שאת שמו ראו במודעות, אם באמת בנו של אבא הוא. אלא שעדיין לא הגיע שבוע גדול זה בחייו של אבא לשיאו. פתיחת התערוכה היתה בשבת וביום ששי שלאחריו, בשעת צהרים, פגש אבא, בתל-אביב, ליד ככר המושבות, את ידידו פייגיס המורה. פייגיס פגשוֹ בשמחה ומיהר לפרוש את העתון שהחזיק בידו ולהראות לו מה כתב מבקרו האמנותי של העיתון על הצייר הצעיר שמואל לרמאן, “שבתמונותיו מעוררת תשומת-לב הנחת הצבע הלירית והאינטימית המשלימה באופן מפתיע את הקו הנועז והגברי, הכמעט-אגרסיבי של האמן הצעיר.” איני יודע אם ירד אבא לסופה של הערכה זו, אני בטוח שלא קרא מה נאמר שורה קודם לזו ושורה לאחריה. וגם אילו קרא לא היה מחשיב דברים שלא רצה לשמוע. הוא שמע רק ששמו של בנו נדפס באותו עתון וזכה לשבחים מפורשים מפיו של מבקר, שמר פייגיס אומר עליו, כי מבקר נודע הוא. ברגע זה היה כל-כך נפעם – ולא מפני התערוכה ולא מפני הביקורת. ברגע זה יצאה משפחתו של אבא מן האנונימיות, משפחה של לרמאנים, ככל הלרמאנים שבעם ישראל. מכאן והלאה מתייחסים הם כולם על לרמאן הצייר. הוא היה כל-כך נפעם, עד שהרגיש צורך להתחלק מייד עם איזו נפש קרובה, אפילו לא להמתין עד שיגיע למושבה ויספר לאמא. כיוון שפגישתו עם מר פייגיס היתה ליד כיכר המושבות וכיוון שבית-מסחרו של גדליה נמצא גם הוא באותה סביבה רץ מייד לשם.
אותה שעה היה גדליה עסוק בשקילת אוקר. דברי אבא לא העירו בו לא התלהבות, לא שמחה ואפילו לא סקרנות. נתן ללקוח עודף והפטיר אגב כך, כי אמנם כבר הגיע שמע תערוכה זו אל אוזניו.
“כבר ראית את העתון?” שאל אבא. בטוח היה בליבו, שעכשיו בהולה כל הארץ אחר העתון והכתוב בו על בנו הצייר הצעיר.
“עיתון?” תלה גדליה את עיניו האדומות באבא. איני יודע אם מפני שהוא יושב כל הימים בצל חנותו, אם מפני שעיסוקו בצבעים ובכימיקלים, מכל מקום צבעיו שונים מצבעה של משפחתנו. רק הוא עור פניו לבן, כשל בשר המכוסה, ועיניו אדומות. רק הוא אינו מקריח, אלא שערו צהוב, כנייר עתיק. חושד אני בו, שאפילו אצבע מיובלת, כלכל בני משפחתנו, אין לו ברגלו. עכשיו אמרו פניו פליאה ולגלוג גם יחד. “אני צריך לקרוא בעתונים?” וכשראה שאבא תמה הוסיף, “כל העיתונים האלה יכולים לבוא אלי ולשמוע משהו הן על קלסתרי-פניהם של הציירים גופם והן על הדיוקנאות מעשי-ידיהם.”
“מפיך?” הוכה אבא תדהמה. מפי גדליה יקבלו הסמכות על ציור? פתע פתאום נעשו הכל מבינים באמנות הציור. לפני שלושה שבועות בלבד לא זכה לשמוע איש מכל ידידיו וחבריו משמיע מלה אחת בעניינים אלה ועכשיו אפילו גדליה מועיד אליו את כל העיתונים, כדי לאלפם בינה!
“כן, כן, מה אתה מתבנן בי כך? מפי, מפי! ולא ידעת שאצלי החנות של כל הציירים?.. זכות גדולה נפלה בחלקי!.. הלוא אין עם בזוי ונתעב מהם!.. בר-קו למשל, והוכשטאפ, ופלצ’יק – אנשים נכבדים הם, הלוא?.. ידועי-שם, מלוא כל הארץ כבודם… אבל רק כאן, בחנותי, אפשר לראות מי ומה הם באמת – אלו שיחות משיחים הם ביניהם, מה אומרים הם זה בגבו של זה ואיך כולם כאחד מכשכשים בזנבם לפני!”
“אתה מוכר צבעים לציירים?”
יכול אני לשמוע את נעימת-קולו של אבא, שעה ששאל שאלה זו רתת. בית-מסחרו של גדליה אינו אלא בית-ועד לציירים. איך זה נעלם ממנו הדבר עד היום הזה. הרי כאן פתח פתוח לסיוע לכשרונו המובהק של שמואליק שלו. איך מתרכז הכול בתוך המשפחה! ואולי כבר הקדים גדליה ודיבר עמהם בעניין זה –
“מוכר?!” השיב גדליה. “רק למען הסדר רושם אני לקיחותיהם בספרים, רק כדי שאדע כמה כסף זריתי לרוח. הרי שבט של נוכלים והוללים הם, מקטון ועד גדול… ציירים!… שאל אותי ואומר לך מי הם ציירים אלה! גרוש אחד לא תוציא מידיהם. ולא רק זה, אלא מבקשים הם לבלבל את דעתי במתנות. כשהם מרגישים, שחשבונם כבר עובר על גדותיו באים להציע לי תמונה. אבל זה לא! לא אצל גדליה!.. שיידעו שחייבים הם כסף, קבצנים אלה, שאינם משלמים, שאיני תובע מהם את חובי, אבל אל יאמרו בלבבם, שבתמונה זו שהם תוקעים לידי חסל סדר חוב –”
אבא רצה לשאול אם דיבר עמהם בענייני, אלא שתוך כך נכנס אדם אחד, לבוש בגדי-עבודה לבנים, משוחים בשלל-צבעים וגדליה החל מערם לפניו צבעים ושמנים וקיט וגבס. אבא זקף אוזניו, לשמוע איזה דברי חכמה ישמיע זה, ואולם אותו אדם היה שתקן, לא השמיע אלא את שמות החומרים שקנה, בדק בקפדנות את החשבון, הוציא חריט-עור גדול מכיסו, שילם ויצא.
“מי זה?” שאל אבא, שסבור היה, כי זכה לראות פנים של אחד מגדולי הציירים.
“זה?” טילטל ראשו לעבר הפתח וצחק. “סייד. אלה הם הקליינטים הממשיים. אבל הציירים –”
“על התערוכה –” לא יכל היה אבא עוד להתאפק, “על התערוכה דיברו עמך?”
גדליה הגביה מברשת-שער רכה מן הריצפה והחל מטאטא בה את אבקת-הצבע מלוח-השיש המכורסם. ברגע ההוא נאטמו פניו, כפני איש השירות החשאי, לא ראה, לא שמע, כל כולו מרוכז היה במברשת.
“שמעת, גדליה, שמעת?” חזר אבא וליבו ניבא לו רעה.
כל רגע יקר היה לגדליה והוא לא נפנה לשמוע את דברי אבא. אחרי שניקה את דלפקו נפנה להחזיר את המיכסים לחביות הצבע, להזיז שקים, לתלות מברשות, להשליט סדר במדפים. אבא עמד על עומדו, ממעך את העיתון שקנה מייד אחר שפגש את מר פייגיס ופחד לחזור על שאלתו. ואז החזיר גדליה פניו אל אבא, שהה משהו והתיז:
“זה שום דבר!”
“מה שום דבר?” הרטיט קולו של אבא.
“כל ממשח-הקולמוסים הזה, מעשה נערוּת.”
“מה?” אמר אבא ונסתמר, כאילו ירקו בפניו.
אבל גדליה לא חזר בו, אדרבה, כיוון שנתאזר ואמר פסוק ראשון יצאו שאר דבריו מעצמם.
“דוד, צריך לדבר אתו! שמואליק הוא בחור טוב. בחור צעיר. ועל כן חבל על כל יום שהוא מבטל. שיילמד איזה מקצוע –”
“מה זאת אומרת… על סמך מה אתה…” נעתקו מלים מפי אבא.
“זה ככה, דוד. זה לא פשוט להיות טוב במקצוע הזה. ואני אומר לך מפני שאני דואג לשמואליק.” עתה ריכך את דבריו ואמר כמה דברי-פיוסין: “אני לא חושב שזה נורא. שמואליק הוא בחור חכם ואפשר לדבר אתו. אפילו אני מוכן. שלח אותו אלי ואני אדבר אתו. אני אספר לו מה שידוע לי על אודות הציירים. איך אפילו המפורסמים והגדולים שבהם חיים ככלבים. זה לא מקצוע שיש בו עתיד, בעיקר למי שהוא לא כל-כך… שלח אותו אלי, דוד.”
נקל לשער איך פעלו דבריו של גדליה על אבא, בעיקר שנאמרו סמוך לשיחתו עם פייגיס. עיניו הבוערות של אבא הוצפו דמעה וזוויות-פיו הרעידו. כל כך גדולה היתה בשעה זו הזדהותו עם בנו, לא בנו אלא שם-משפחתו שדרך ועלה, עד שפגיעה זו נשמעה בעיניו ככוונת-זדון לקעקע מוסדי-המשפחה.
“מה אמרו הם?” כבש אבא את קולו, בשארית כוחו.
גדליה החזיר פניו אל אחד הפחים, נבר בתוכו בידו ותוך כך נענע בראשו כנגד אותו פח – ימין ושמאל וחוזר – כאומר: מה יש כאן להשחית מלים, איין ואפס!
“כך!” אמר אבא. עכשיו לא ראה אבא את הציירים, אלא רק את גדליה לבדו. הוא שמשמיע דברים אלה, הפניית-העורף הזו, שקידה זו על הפחים והתיבות, משל הכריז: להתגדל עלינו ביקשת לך, דודי. הרי לך, אני וחנותי חשובים מכל טינופי-בדיו של בנך. “אותם ציירים, משמע,” אמר אבא, ועדיין קולו כבוש, “אילמים הם!”
“למה אילמים?” פקח גדליה את עיניו האדומות, מפני שלא הבין למה מרמז אבא.
“זו התשובה שנתת בשמם – הפנית אחוריך וחתמת פיך.”
“דוד נחום!” התייצב גדליה מאחורי הדלפק מלוא קומתו הגמודה ואת כפותיו הלבנות, שעור אצבעותיהן קמוט, הסמיך אל לוח-השיש. אגב, בזה ניכר בו שמבני משפחתנו הוא, שקומת כולנו לא עלתה יפה. “האמן לי, איני רוצה לצער אותך.”
“אין שום ספק בעיני!” הטיח אבא בלשון סגי-נהור. “וגם אם רצית לא יעלה בידך!”
“דוד נחום!” חזר גדליה והכריז, כפרקליט ששימר לבעל-דבבו את הבליסטרה המוחצת. “וכי רצתי ובאתי אליך לספר מה שמעתי? הרי אתה באת וביקשת שאספר! כך אמר בר-קו ועל דבריו חזרתי באוזניך!”
“בר-קו! פתאום מצאת לך אחד בר-קו לנפנף בו כדי שתוכל לעשות את שמואליק כעפר הארץ!”
“אחד בר-קו! איש שהמוזיאון מלא בתמונותיו, שראשי-המדינה רואים לעצמם כבוד אם הוא מתחבר אליהם! אחד בר-קו! והרי זה שורש הרע, שאינך יודע ומדבר –”
“ולמה לא אדבר? וכי בר-קו הוא סיני? אתה שמעת את בר-קו ואני דיברתי עם רבגון!”
“רבגון?” אבא העיד, שבאותו רגע ראה הבהוב של רשעות בעיניו של גדליה.
“כן, רבגון!” בפתיחת התערוכה ניגש אלי, לחץ כפי בשתי ידיו ואמר: “אשרי אביו מולידו של שמואל לרמאן!”
גדליה לא השיב, רק הגביה גבה לבקנית אחת, כאומר: מצא לו אילן!
“אהה!” צעק אבא, מפני שלא יכול עוד להתאפק. “כבר רבגון קטן ממידותיך!.. ורק הוא? והכתוב היום בעיתון?” ודחק את הגליון בין עיניו של בן-אחיו. הלה הפריח עין על הרשימה והפטיר:
“נו, קליבנסקי –”
“ומה קליבנסקי? איזה פסול מצאת בו? אינו מפריס פרסה? לכתוב בעיתון זה גדולתו מספקת, אבל לגדליה אין גדולתו מספקת!.. אבל אילו כתב מלה אחת בגנותו של שמואליק –”
“דוד –”
“אל תאמר לי דוד!”
“דוד!” שינה גדליה את נעימת-קולו, כדרך שנוהגים באנשים חולים, “למה לנו לריב ריבם של ציירים? אתה – איש תם וישר אתה, אבל אני היודע, שמימיך לא עסקת בציור –”
“ואתה נולדת ומכחול בידך!”
“אינני רוצה לריב –”
“אני איש הריב!” פירכס כל גופו של אבא מן הכעס. “ואילו אתה רודף שלום ואמת! אני רץ אליך, מבקש לשתף אותך בשמחתי, בשמחת כולנו, שבני זכה והתפרסם ואנו כולנו יש לנו במה להשתבח, והרי אתה קם ומשתדל להמעיטו בעיני…”
“אתה שוטה, דוד!”
“הריני חכם ממך, אף על פי שכיסיך מלאים כסף. הקינאה מדברת מגרונך, אומר אני לך, אם כבר הגענו לדברי אמת. כן הקינאה… פתאום יקרה לו האמת והוא מוכרח להטיחה בפני.”
“אתה ביקשת –”
“זה מה שביקשתי?.. כל תמונותיו של שמואליק – הבל הבלים. דברי רבגון – קש וגבבה. קליבנסקי – משתין בקיר. ואני עצמי – תם ובטלן. אני ובני. ובכן, אומר אני לך, מוטב לי, ששמואליק יהיה בטלן כל ימיו, משיתנפח לפני בכסף שצבר. מוטב שיצייר תמונות כגון אלה משיסחור בצבעים וביתו יהיה מלא קינאה ושנאה.”
משהגיע אבא בסיפור הדברים למקום זה היה כל-כך נרגש, שלא יכול להמשיך. פייסתיו ואמרתי לו, שאין גדליה זה שווה בעיני את אבק-נעליו, שכל המשפחה יודעת מי הוא ומה הוא, איש צר-עין ורע-לב, שאין דומה לו במשפחתנו. ועוד אמרתי, שמה שאמר בשם בר-קו אינו נוגע לי כמלוא-הנימה, שכן כל אחד יודע, כי אין צייר גרוע ממנו בכל הארץ, וכל גדולתו ברברבנותו. ולעיקרו של דבר, הוספתי ואמרתי לאבא, טוב יעשה אם בכלל יימנע ממגע עם גדליה.
“אמרתי לו!” קרא אבא. “אמרתי לו, שעד אחרון ימי לא תעבור רגלי את סף ביתו. וזאת אף-על-פי שכל שריד שנותר ממשפחתנו הגדולה יקר לי מאוד. חומץ בן יין הוא, אמרתי לו.”
“יפה מאוד עשית,” שיבחתי את אבא. “יידע ברנש זה אחת ולתמיד, שאין לנו חפץ לא בו ולא בכספו. יתגדל לו בין חבריו הסוחרים ויתלונן בצילם של אותם לכלכנים – בר-קו ופלצ’יק והוכשטאפ ודומיהם.”
נו, אמרתי בליבי, תם ונשלם. סוף-סוף שפך אבא את ליבו, סיפר מה נאמר עלי, מה אמר הוא, אני היללתי את כל דבריו ושלום על ישראל. ואולם, מייד ראיתי, שלא הוא. הסכמתי הנלהבת לנדרו של אבא נשארה תלוייה ביני לבינו, כקרבן שלא נרצה. כבר נתאחרה השעה, עוד מעט תיכנס השבת ואבא אינו זז ממקומו. אותו רגע עלתה בליבי תמיהה פשוטה: שנה תמימה עברה מאז התערוכה. מדוע זה בא אלי אבא דווקא עכשיו – ועוד בערב שבת – ובהתרגשות מרובה כל-כך?
“ומאז, אבא,” תמהתי, “מאז לא התראיתם?”
“הוא –” התוודה אבא בנמיכות, “הוא היה אצלנו.”
הנה כי כן, אמרתי בליבי, עכשיו הגענו לפתרונה של החידה. אה, כמה מכיר אני את אבא.
“בא להתפייס?” שאלתי.
אבא נענע בראשו ולא יסף.
“נזכר, אחרי שנה!” משכתיו בלשונו.
“והרי זה הדבר – עכשיו, שהוא צריך לי, בא, הנחש הזה!”
“הוא צריך לך?” במה עשוי אבא לעמוד לגדליה?
“הרי בכור האחים הוא. עכשיו מלאו לו חמישים. הוא רוצה לחוג את יום הולדתו בעסק גדול. ובכן, בא והשביעני שלא אעשה לו עוולה ואשתתף במסיבה.”
“אה!” הצחוק פירפר בתוך בטני ונתדפק על שפתי החשוקות. מי מסוגל לנחש מין נקמה כזו שיעשה עכשיו אבא בגדליה. הוא יחרים את המסיבה! “ומה היתה תשובתך?”
“כל מה שאפשר היה לומר בעניין זה. אילו באת, אמרתי לו, ואמרת: שנינו אשמים. אני שגיתי, אתה שגית – הייתי מוחל על כבודי ובא. דבר זה היה אבא עליו השלום חוזר ומדגיש, שלא חרב בית המקדש ולא הלכנו בגולה אלא מחמת שנאת אחים. אבל עכשיו, אמרתי לו, ששנה שלמה התאפקת, לא אצה לי הדרך. התאפק, במחילה, עוד קצת. מחוּל לך – אבל למסיבה זו לא אבוא. לא, לא אבוא – ויעבור עלי מה!”
“אתה כביר, אבא!” לא יכולתי עוד להתאפק ובשתי ידי חיבקתיו ונשקתיו על מצחו. כל הימים מתגדר גדליה בממונו, במעשיותו, מבזה את אבא על בטלנותו. עכשיו יעשה לו יובל בלא הדוד. רק מי שמכיר את משפחתנו יכול להעריך כמו את חומרת החרם שגזר אבא על גדליה. כבר סיפרתי שמכל משפחתנו הגדולה ניצלו רק אחד-עשר בניו של בכור אחיו של אבא, משה דוד. ואבא, דודם, הוא השריד האחד של דור האבות. אמנם, לא בבת-אחת זכה למעמד זה. בראשונה היה כאחד מהם ואפילו פחות מהם, בעיקר מפני שאבא, חרף כל השתדלותו, לא הצליח להסתגל לעבודת הגוף, שלא כבני אחיו. ובאמת שייכוּתו לדור-האבות היתה משונה, שהרי בשנים צעיר היה מבני אחיו הגדול. אבל במרוצת השנים – נקבע מעמדו כדוד המשפחה. לקביעת מעמדו זה סייעה בראשונה עלייתם של צעירי האחים. לגבי דידם היה דוד לכל דבר, הן בגיל והן בוותק בארץ. ואחרי כן – השואה. פתע התחילו כולם מרגישים איזה חלל נורא שנפער בחייהם, חלל שלא הצליחו למלאו בשום תוכן אחר. סערות-הנעורים שככו ותחליף מלא למשפחה לא נמצא להם – תחליף שיהיו בו זו הקירבה האינטימית, זו האהבה העזה והשנאה היוקדת, זה המעיין המשותף של זכרי-ילדות. החלו קובעים ימים לאזכרת-נשמות, חוגגים ברוב-עם חתונות ובריתות וכל שמחה שנזדמנה להם, ובלבד שתימצא להם אמתלה להתכנס ולשבת שבת אחים גם יחד. רסטורציה משפחתית זו צריכה היתה שאור, טבור. המועמד האחד לכתר זה היה אבא – הן בזכות מעמדו, הן בזכות דבקותו באבא ובמסורת והן בזכות מידותיו. והוא גם שם עליו כתר זה בנפש חפצה. יותר משראה בו כבוד ראה בו עול, אחריות כבדה כלפי העבר וכלפי העתיד.
ואולם מי שסבור, כי תוקף זה שנתן עכשיו אבא להחלטתו החגיגית מלפני שנה היא סוף פסוק, לא עמד עדיין על טבעו של אבא. הכול כבר אמור וגמור ואבא עוד יושב בחדרי, מתנועע על כיסאו ומנוחתו נטולה, פורש את עיתון השבת ושב ומקפלו, כמו טרם הגיע לאותה אמירה עיקרית שלשמה בא.
“והמשפחה,” פתחתי לו, “המשפחה תסכים שלא תבוא?”
“אה, הם רוגזים עלי.” אנחה כבדה היתה קשורה בדבריו שצללו ונפלו בינינו. “כולם. יהושוע היה אצלי. ומאיר. ובלומה. איך אפשר, אומרים הם, להשבית כך את שמחת האח הבכור, ואפילו חטא לך, ואפילו גס-רוח הוא. הן אחר ככלות הכול יובלו הוא.”
אמת היא, שלא ידעתי אם דברי האחים הם, או שעם עצמו הוא מתדיין. מקל שביקש לחבוט בו את גדליה, כותש אותו. במה מתפרסמת גדולתו של מלך – בעבדיו המנשאים ומקלסים אותו. מה מלך הוא זה שעוקר מתחומי מלכותו. אבא – כל שנותיו בארץ לא ראה הרבה טובה. עמל קשה, מתפרנס בדוחק, מתבזה על פת לחם, חולה. במה היתה חשיבותו של אבא מתגלית – בהיותו הדוד היחיד, נושא המאור של סבא. זה דבר אחד. דבר שני – אני, בנו שכבודו נפגע. כוח-היצירה שמוצא הוא בי, אותו ניצוץ של רוח-הקודש, משלו הוא. איך יכריע בינם לביני?
“מתי המסיבה?”
“במוצאי שבת. מחר.”
“אני חושב, שבכל זאת חייב אתה ללכת. סוף סוף אתה דוד יחיד –”
“לא,” אמר אבא. “כבר גמור היה בליבי שלא לעבור את סף ביתו של הבור הזה. אבל, הייתי רוצה להיוועץ בך –” רק עכשיו נזכרתי, שבכניסתו אמר לי, כי בא כדי ליטול עצה. אם עצה – משמע, לא תם ולא נשלם.
“שמואליק,” אמר אבא ועיניו היו עכשיו אטומוֹת ורחוקות, כמו צללו בארובותיהן. “כבר מוחלט היה בליבי. בלי שום ספק. כל האחים וכל דבריהם לא הזיזוני מדעתי. אבל, הנה היתה איזו התערבות –”
רק מי שמכיר את אבא כמותי מסוגל היה לנחש מייד למה הוא מתכוון.
“סבא –” אמרתי חרש.
“לא,” חייך כמתנצל. אף-על-פי שפני היו רציניים, יודע הוא שאנחנו מלגלגים על חלומותיו, שבהם מורה לו סבא מה יעשה. “ולוואי ויכולתי להיוועץ בו… הייתי אצל שרגא היום. בבית-החולים.”
“כן, סיפרת לי.”
“הוא קרא לי שאבוא, היה מוכן אצלו נאום גדול בכתב. נתן את הנאום בידי והשביעני שאלך ואקראו במסיבה. בשמו.”
“כתב נאום? אדם שאין לו כוח לשבת במיטתו!”
“והרי זו משפחתנו. ביקש לשתף עצמו לפחות דרך הכתב. אמרתי לו, שאיני רוצה, שאיני יכול, שהוא אונס אותי לעשות דבר שהוא נגד מצפוני, ואולם הוא לא ויתר.”
אנשים מצחיקים, האנשים האלה! היתה, כנראה, איזו התייעצות משפחתית ושם הוחלט להטיל תפקיד זה על שרגא. עד היכן עשויים הם להגיע – לשתף אדם חולה במחלה ממארת, אדם שכבר ליבו מלא דברים כבדים מאלה, במעשה-קונדס.
“והרי לא תדחה בקשתו של שכיב-מרע, אבא.”
“אני יודע, שחייב אני ללכת למען – שרגא.”
“אין כאן שתי עצות, אבא.” ומשראיתי, כי אבא עודו מפקפק הוספתי, “אם מפני כבודי אתה מהסס, הריני אומר לך בלב שלם, איני שומר טינה לגדליה; לי לא איכפת. סלחתי לו.”
“אבל אני לא מחלתי לו!” ניצתה חמתו של אבא. “ואני רוצה, שיידע כי לא מחלתי לו. וזה…” רגע נשתהה ואחר הוסיף, מבוייש קצת: “וזה הדבר שעליו רציתי להיוועץ בך. רוצה אני שידע כי לא מחלתי לו, כי רק מפני ששרגא כפה עלי באתי ולכן, אני חושב שאבוא, אבל שום מתנה לא אביא לו הפעם, שום דבר, רק כדי –”
לא חייכתי, רק אמרתי, ברצינות, ולא בשביל להפיסו בלבד:
“נדמה לי שסבא, דעתו היתה נוחה מהחלטתך זו.”
באמת אין אנו נוקטים לשון גוזמה כשאנו מספרים, שפעמים צריכה היתה השמש להחיש ניסורה בשמיים כדי שלא יביא עליה אבו-סולימאן בושה. כל-כך מדייק הוא בקימה. כשעוברים ראשוני הפועלים, בדרכם לפרדסים או לבתי-החרושת שצצו לאחרונה בעיבורה של המושבה, כבר רואים הם אותו מהלך בחצרו, סמוק ורענן, תמיר ומאושש, מלובש פיג’אמת-משי כחולה ואצילית ופאנטלונים של עור לרגליו. תשאלו – מה יש לאבו-סולימאן לעשות בשעה זו בחצרו? יש. אצל אבו-סולימאן עצם הקימה היא עשייה. ההליכה הזקופה והצעירה בפיג’אמת-המשי היא עשייה. המתיחות הבלתי-נפסקת של יומו היא עשייה. עשייתו של אבו-סולימאן היא בעצם אישיותו, בהיותו מופת לרבים. מפני זה אסור, בשום מקרה ובשום שעה, שתתגלה אצלו חולשה מן החולשות ששברו גבם של בני-תמותה חלושים ורמסו כבודם של שיכים רמים.
ולא זו בלבד. יש איזו סיבה פנימית יותר. כשפוקח אבו-סולימאן עיניו ומיד מזדקף במיטתו, קם, נוטל מגבת והולך אל המקלחת, שבנה לו בחצר, יודע הוא ששמונים שלו צעירות מעשרים של כל אלה הפולנים, כל “הזבאלה” הזו שנתמלאה בה המושבה. מה שיש בכוחו לפעול היום – אם רק יידרש לכך – לא יצליחו אפילו בכוריהם ראשית-אונם לעשות.
ואם בכל ימות השנה כך – היום על אחת אלף אלפים. י"ד בסיוון יומו של אבו-סולימאן הוא! עוד היתה איילת-השחר קורצת בין הדקלים כשניעור משנתו. בתנועה אחת זריזה, ששום מיחושים בגב, יַחרַבּ-בֵּיתום, לא יאיטוה, קם מן המיטה פסע אל החלון הגבוה ופתח את תריסי-העץ הירוקים, שתיכנס רוח הבוקר אל תוך ביתו. אור תכלכל וריחני היו השמיים, וצינה נפלאה נתפשטה בכל איבריו. הגואיבה והתאנה עוד טבלו בתוך החושך, אבל אמירי הברושים ופקעות-ראשם של הדקלים כבר רחצו בבוקר. פתח את הדלת הכפולה ויצא אל הבַלקון. כשתי עלמות דקות-גו ניצבו הצפצפות משני צידי-השער. איך מתרחב הלב למראה הזה בעמדו כך על הבלקון ובהשקיפו על חצרו! יקום אדם ויאמר עליו, שאוהב הוא להתפאר ולהתרברב – אבל הכול יודעים שאין, אין כחצרו בכל הקולוניה. זו הרחבוּת השקטה של הבית, אלו האילנות המטופחים שבחצר. יַא רַבי! יא רבי!.. כמה כבשים נטבחו ונאכלו כאן – מתחת לאילנות האלה – מי לא בא לכאן לשחר פניו ומי לא חסה בצילו… אבו סולימאן! אבו סולימאן!… פעמים אפילו הוא עצמו שוכח ששמו משה-דוד וששם משפחתו פולונסקי, כל-כך יצא שמו בארץ. והרי באמת לא בלאַש זכה בשמו – מיום שיצא ולימד לערבים שמכאן ולהלן ישלמו בדם תחת דם, קיבל הכול בארץ פנים אחרות. אה, – פורח שחוק על פניו הגדולים והקמוטים של אבו-סולימאן – אה, זה היה יום! עד היום שומעת אוזנו את קול הראשים המפוצחים. כמו בּאַטיחס נתבקעו מתחת לנאבוט שלו ושל בניו. כעדר כבשים נתפזרו וברחו להם עד לואדי ועד להרים. הוא לבדו פתח ששה או שמונה או עשרה ראשים, יה – אל כביר! אל כביר…
במקום זה קטם את מחשבותיו שהחלו מפליגות להן כבכרות קלות. בתנועה מורגלת אחז בקצה שפמו וגילגלוֹ, כדרך שמגלגלים סיגריה. היוהרה מידתם של רפי-האונים היא. אנשי-השם רבי-העליליה נזהרים מפני זחיחות-דעת וכשמרגישים הם שהשטן מתחיל לרקד לפניהם פונים להתעסק בדבר של ממש, ואפילו בדבר של מה-בכך. לכן סב אבו סולימאן לאחור, נכנס אל תוך הבית, נטל מגבת והלך אל ירכתי החצר לרחוץ גופו. אף זה דבר שאינו מחסיר כל השנים – מקלחת של מים צוננים שאין כמותה לבריאות ולאריכות-ימים.
כשיצא מן המקלחת כבר היה הבוקר שלם והאור הגיע עד לעבי-החצר, בין לגזעים העבים. עכשיו כבר נעורה גם שרה, מנהלת משק ביתו, שמיום שהלכה חיה-רחל לעולמה, מתגוררת בבית, שלא להשאיר את אבו-סולימאן לבדו. נטל נעליו השחורות, נעלי-השבת, הוציא מן הדפפה שבמרפסת האחורית צנצנת של משחת-נעלים ומברשת וקרע של קטיפה, וישב לצחצח את נעליו. שרה, שראתה אותו בכך, מיהרה להביא מגבת ולפרוש אותה על המדריגה, שלא יזהם אבו סולימאן את מכנסי פיג’אמת-המשי, וחזרה למלאכתה. אף היא, כחיה-רחל, אומר הוא בלבו, יודעת שביום זה, בי"ד בסיוון, אין איש נוגע בנעליו, אלא הוא מצחצחן וממרקן עד שהוא רואה את בבואתו נשקפת מחרטומיהן. לשעבר, כשהיתה עוד חיה-רחל בין החיים, נוהג היה ביום זה לנעול את מגפיו הגבוהים וללבוש את מכנסי-הרכיבה הירוקים, שטלאי גדול של עור תפור עליהם, כנגד מקום המושב. מגפיים אלו ומכנסיים אלו כבר נתבלו מן זמן וחדשים לא תפר, שהרי, למען האמת, סוסה כבר אין לו ומה יאמרו הפולנים הללו אם ילך פתאום אל הסנדלר לתפור לו מגפיים. אף כי, אילו חיה-רחל עמו כאן, ודאי לא היה יוצא היום לוועד-המושבה ונעלי-נשים ברגליו.
כשהגיע למחשבה זו כמעט שנתפס לקצת-תוגה, אלא שלא מדעת, מכוח עצמן, אפשר לומר, שטפוהו מחשבות יפות ומהנות. אף-על-פי-כן. אף-על-פי-כן! כשהוא עובר ברחוב, וקומתו זקופה ובלא מקל, אין אדם שלא יתעכב ולא יתן בו מבטי התפעלות. ראס-בן-עַנום יתפעלו! שהרי לא כבודו כאן, כבוד הדור הוא, אלה האנשים, אלה הגברים שעשו את הקולוניה! אחד אחד פרשו להם לעולם אחר ועכשיו נותר רק הוא לבדו כאן. רק הוא. וכל האנשים האלה יודעים מי הוא ואולי אף מתקנאים הם בו על ההילה שאופפת אותו. אלא שטוב שכך. צריך שכך. צריך שהוא יוסיף להלך ברחובם, וקומתו זקופה, כמו בן עשרים הוא. באלוהים, אלולא נבילות אלו – בניו – שסבבוהו בכחש, היה עוד היום מורה להם, שלא שוא נושא הוא כתרו זה ארבעים שנה ושלש שנים, היתה עוד היום קשורה סוסה באורווה. אלא שסרסור זה, שליימ’לה שלו, ואֶטל ובעלה האדבוקאט, שמדבר תמיד כמו באסיפה, באו וסחררו ראשו. ברופאים ייראו אותו. אילו חיה-רחל כאן היתה מראה להם היכן מפתן הבית. “קינדער – ודאי היתה אומרת להם חיה-רחל ומצמצמת עיניה הממזריות, – וגם אתה, רבי דוקטור, טלטלו עצמכם מכאן. פולונסקי ירכב לוועד על סוסתו. ואת, אטל, אם כבר שילמת לדוקטור שכר טרחה, אמרי לו שירכיב לך באנקֶס!”…
מרפקו של אבו-סולימאן נשען על ירכו ונעלו חבושה על כפו ובעיניו מתקשרת דמעה. שמונים שנה כבר זיקנה הן ובלא חיה-רחל גדולה הבדידות. זקף ראשו והביט לפניו. מלוא כל תחום-ראייתו עמד הבית הלבן, בן ארבע הקומות. כאן עמדה פעם האורווה. מכאן נתמשכו עשרים דונאם של כרם משובח. כשם שאהב את חזית ביתו, בעמדו על הבלקון, כן שנא את ירכתיו, את הגדר הזו שמתחו לו עכשיו מתחת לחוטמו. בתים גיבבו כאן – בתים גדולים וקטנים וצריפי-עץ ובמקום שאין בתים הפריא הכרם והעלה קוצים וברקנים. בר’לה הוא שפתח בדבר. חלאס, חלפה שעת הכרמים, אמר. יש לעשות פארצלציה ולמכור למגרשים. החובות אוכלים אותנו. נמכור את האדמה, נשלם את החובות ונעשה עסק. אף פעם לא היתה דעתו של בר’לה נוחה במה שיש לו. אבל באמת, ראש היה לו על כתפיו, לעַקרוט הזה! אילולא קם והלך לאוסטרליה היה עולה לגדולה במושבה. היום – כבר ראש-הוועד היה בוודאי. והכרם – הכרם נמכר בין-כך ובין כך, אלא שבלא בר’לה נשארו בלא אדמה ובלא כסף. שליימ’לה סרסור הוא, תולעת, בחלקלקות ידבר, נמכור חמשה דונאם. ועוד חמשה. ועוד חמשה. וכשחלב הכל – קם והלך לתל-אביב. לתל-אביב – כולם הולכים שמה… תל-אביב…
נאנח והסיט מבטו עד שנתלה בברוש הקיצוני. השמש כבר נאחזה באמירו, שהיא שעה שמונה בתקופת שנה זו. מייד לאחר שיתפזר הקהל שבחצר הוועד ילך אל ויינברג ויבקשו שישאיל לו את הג’אמוס שלו ליום אחד. צריך ללכת ולראות מה עם הפרדס שמעבר לגשר. שוב נתרונן ליבו. צחקו אלו, צחקו. אפילו הזקנים באו אליו ואמרו לו: מַה-לָך, אבו-סולימאן, איפה אתה הולך לטעת את הבאיארה? את כל העצים יעקרו לך. אבל לא, יא-חביבי, בפרדס של אבו-סולימאן לא יגע איש לרעה. ואם יגע – גם אם אל המידבר יימלט תמצא אותו ידי!.. ומה, נגעו? לא נגעו! אחר-כך התחילו כולם לטעת פרדסים מעבר לגשר, שהאדמה שם אין כמותה לפרדסים… בכל זאת, שלושים-וחמישה דונאם פרדס זה משהו, אף כי מי יכול לתת אמון בשלמ’לה, שעושה הוא מה שראוי לעשות. פעם היו החוראנים רועדים מפניו כמפני השד. אבל עכשיו… היום ילך ובעיניו יראה.
ברגע ההוא, כשנעשה עניין יום הזכרון לאותו י“ד בסיוון קרוב מאוד, וכשכבר היה לו עוד מעשה של ממש – רכיבה אל הפרדס שמעבר לגשר – שדחק עליו לזרז מעשיו ולקצר הרהוריו שכבשוהו, נזכר בדבר שהציקוֹ כבר מזה שבעה ימים, אלא שהבוקר, מפני התרגשות-הנפש, נשכח מליבו. כל כך נתמלא בריח בוקר סיוון זה, בוקר שמזה ארבעים שנה ושלש שנים כולו שלו הוא, ששכח, כי עד עתה לא בא אליו ירקוני להזמינו, כנהוג. בשנים קדמוניות מקובל היה ששבועיים-שלושה קודם לי”ד בסיוון בא כל הוועד לביתו ונועץ בו – באיזה אופן יוחג השנה יום זה. לאחר-מכן, משנקבע המנהג, היה ראש הוועד נוהג להיכנס אליו שבעה ימים קודם לחג ולהזמינו בכבוד ובשם המושבה. ואילו השנה – מה-זה היה להם השנה. שבעה ימים ציפה לירקוני שיבוא ויעתיר עליו אלף סיפורי-בדים שיצדיקוהו ויסבירו שכחה זו. שהלא ירקוני – אף-על-פי שמעקרון הוא, נוכל הוא ולשונו חמקמקה כשל הרוכלים בשער-יפו. אתמול בטוח היה שיבוא. אלף פעמים ואחת שאל את שרה אם יש קפה בבית. לפנות ערב יישב לו בחצר, על כסא הנוח וירקוני ייכנס ויישב לידו. ישתו קפה. ידברו על דא ועל הא. יספר לו ירקוני איך בוועד ואיך כל המעשים שנעשים במושבה וכאילו בדרך-אגב יעלה עניין יום-הזכרון. יש לחוג יום זה כראוי, מפני שיום היסטורי הוא, היום החשוב בהיסטוריה של המושבה, ועל כן, אף-על-פי שיודע הוא כמה קשה לו, לאבו-סולימאן, בגילו, להיטרד מביתו, ואף שיודע הוא כמה בורח הוא, אבו-סולימאן, מן הכבוד, הנה מפני שהוא גיבורו העקרי, אם לא היחיד, של יום היסטורי זה, הרי מפני טובת המושבה, ובעיקר כדי שהדור הצעיר יידע איך היו בימים ההם החיים במושבה, מבקש הוא אותו שיבוא וגם ישא דבריו. כך נוהג היה כל השנים. שבעה ימים לפני המועד נוהג היה ירקוני לבוא לביתו, והנה גם אתמול לא בא. מה חושבים הם בליבם, בני הכלבים הללו. חלאס, כבר פולונסקי מת, שלא מזמינים אותו? כבר אפשר אפילו בי"ד בסיוון בלעדיו?
טפו, רקק אבו-סולימאן כנגד החצר, צפרדעים ממוקמקות. כשהיתה סכנה צפוייה למושבה ממזרח ומצפון ומדרום ידעו תמיד היכן שער חצרו של אבו-סולימאן. ידעו תמיד, כי אפילו בחצי-הלילה אפשר להוציאו ממיטתו. ועכשיו – שכחו! לא די לו בכבוד, לירקוני, שהוא חושש שמא יתנו כולם עיניהם בו, כשיופיע? אלא שהוא, גם הוא לא אתמול נולד וגם עם נוכלים כבר התהלך, ברוך השם. אדרבא, יעשה שם ירקוני הכול לבדו. עכשיו, אפילו אם על ברכיו יפול ואת עפרו ינשק לא ילך היום לוועד. אדרבא, יעמוד שם ירקוני לבדו, יעמוד על הגזוזטרה וידבר. כל המושבה כולה, צעירים וזקנים, יעמדו למטה, בחצר וירקוני ייצא אל הגזוזטרה ויפשוק שפתיו. ופתאום יזקפו הכול עיניהם בתמיהה: אֶה, ואבו-סולימאן איפה? ועד שיוציא ירקוני משפט מפיו כבר יעבור הקול בכל הקהל: אבו-סולימאן! פולונסקי איפה! ואחד מן הקהל יצעק אל עבר הגזוזטרה: שוּ הַדַה, ירקוני, ווּ איז אבו-סולימאן? וכבר תקום מהומה גדולה ותתגלה המזימה. מייד יקומו נכבדי-המושבה ויבואו אליו ויתחננו בפניו שיבוא עמהם. את ירקוני זה נזרוק! הביתה שילך! כך יאמרו וידם על ליבם. אבל הוא, אבו סולימאן, הוא יעמוד על הבלקון, ואפילו לביתו לא יכניסם. רק יאמר להם, כדרך שהיה אומר לשיכים שהיו באים אליו: רוּחוּ, יא-אכלאב, יא כפויי-טובה! רק זה תגידו קודם – מי הציל לכם את המושבה הזו? מי לימד אתכם לצאת בנאבוטים וברובים ולהילחם בערבים, כמו גברים? מי? אה, מי?..
משהגיע לכך שוב לא יכול היה להחניק את דמעותיו. מה לך, יא זֶלָמִי מֵלִיך? אפילו כשמתה חיה-רחל והוא נותר לבדו בבית הגדול, לא בכה, ואילו עכשיו… אלא ששוב לא היתה לו שליטה על כבודו שנעלב. הוא יישב כאן, על המדריגה ויחכה. ושם יעמוד ירקוני בפני הנערים ויספר כל מה שהוא, אבו-סולימאן, עשה למען המושבה. ואולי אף לא זה. אולי יעלים שמו בכלל… אולי לא יתעורר אדם לשאול? אולי סבורים הם שבאמת כבר נפטר גם הוא? מה זה – כלום אפשר הדבר שבמושבה חושבים שכבר מת?..
מחשבותיו היו מבולבלות. סדרי המאורעות והשנים אבדו ונתערבו זה בזה. פתאום דומה היה לו שלא רק בשנה זו אלא גם בשנה שלפניה ובזו שלפניה לא באו לקרוא לו, שמזה הרבה שנים אין חוגגים את הי"ד בסיוון במושבה. שהרי ארבעים שנה ושלוש שנים עברו מאז. ואולי רק איזו חולשה היא שתקפה אותו וראשו נסתחרר. לא, הוא לא יישב כאן וימתין. הוא ילך. על אפם ועל חמתם. כל עוד חי הוא לא יימנה בין המתים. הוא יעלה במדריגות ויעמוד על הגזוזטרה ויספר. הוא יספר. הכול. איך היה. ומי עלה ראשון על סוסתו – הוא ובר’לה ושליימ’לה. הוא יספר. ואדרבה, ישמעו הכול. תיעשה המושבה כמרקחה.
“שרה!” קרא וקם מן המדריגה.
מנהלת משק-ביתו נחפזה ויצאה אל המרפסת, נבהלת מן הרעדה שבקולו.
“את החליפה הלבנה,” אמר וההתרגשות חנקה את קולו, עד שנשמע כלחש.
“אבל,” אמרה שרה, מפני שידעה שכל מעשיו של ישיש זה, שכבר קצת עובר-בטל הוא, על ראשה יחולו. “יאכל אדון פולונסקי קודם כל ארוחת-בוקר.”
“את החליפה הלבנה, שרה. יאללה.” עכשיו כבר חזר התוקף לקולו ובקומה זקופה ופסיעות מאוששות נכנס אל הבית.
הרחוב היה כולו חולין. השחר הצונן נשתנה כבר ליום שרב, יום יבש של סיוון. אבק-דרכים היה מרופד על האילנות שבצידי הכביש. תריסיהם הארוכים, היורדים עד לגובה-מתניו של אדם, של בתי-החמר הישנים, היו מוגפים. נשים מיוגעות, שרכו רגליהן לאיטן, בשובן מן השוק, על המדרכות. רק פולונסקי הלך באמצע הכביש. צעדיו גדולים וקצובים, כשר-צבא זקן. גופו הגבוה והזקוף מוטה היה קצת לפנים וכובע-השעם הלבן לראשו יורד – בשמץ של גנדרנות – ומאהיל על עינו השמאלית. כל כולו מרוכז במטרה, שאליה הוא חותר – בית-הוועד. אינו מביט לא לימין ולא לשמאל, אלא פוסע ועובר, בגאון, בהכרת מעמדו. ובכל זאת, אי-אפשר היה לו שלא יחוש בריקנות המבהילה של הרחוב, ריקנות של חולין. כאן עומד רוכל עם עגלתו וחמורו וכמה נשים חופרות באצבעותיהן בגלי הירקות. כאן שני פועלים כורים תעלה ליד אחד הבתים. לא חיוך אחד של חג, לא ברכה אחת של כבוד. כמעט מאליה נמשכה ידו אל כובעו, לסילוד צבאי, כדרך שהיה נוהג בעבר, כשבירכוהו לשלום. אבל פניהם של האנשים היו מתים. והבתים זרים. בתי-בטון שפיגומי-עץ מטפסים סביבם ולרגליהם מתפלש בית-חמרה, שנחשפו לביניו האדומות – המגובלות בתבן. ברושים עלובים, שנמרטה צמרתם. גזע של אוקליפטוס, שנעקר ופינה מקומו למדרכה נבנית.
פולונסקי הרחיב צעדו. אף שזיעתו קלחה והדביקה את בגדיו לגופו, לא נשתהה. רצה למהר ולעבור את הרחוב הזה, למהר ולהגיע לבית-הוועד. יום זה שלו הוא ובשום תחבולה לא יגזלוהו מידו. ומשם ילך אל ויינברג ויקח את הג’אמוס. מייד בחזירתו.
הגיע לקצה הרחוב, חצה את הכביש שצולבו ודרך השער המקומר, שמפלש את ביתו של פליישר באמצעו, נכנס לחצר בית הוועד. “הלכו!” קפא במקומו. המגרש הגדול, הכבוש, מוטל היה, כביכול, וגבו מופנה אל אבו-סולימאן. לא אות של שמחה, לא סימן של חג, לא רמז של אסיפה. עמד נזוף במקומו, בחליפת בגדיו הלבנה, שפעם יצא בה לקראת סיר הרברט סמואל, בנעליו הממורקות, שנתכסו שכבה אפורה ואטומה של אבק, בכובע השעם המוטה על עינו השמאלית. אֶה, צחוק עשו הם עליו! בזעם לפתה ידו את גולת-הכסף של מקלו, שנוטל הוא עמו לא כדי להישען עליו, אלא לנוי. ינעל-אבוהום, הבלאַדס! הרוג יהרוג את ירקוני זה. במקל יפצפץ את ראשו. כאן, על כיסאו שבבית-הוועד!
כמעט בריצה חצה את המיגרש ועד למדריגות בית-הוועד. החל מקפץ ועולה בזריזות, כמו עוד נער הוא, בימים שבית-הוועד פתוח היה לפניו כשעריה של עיר-מלך. את המקל העביר לשמאלו ובימינו נשען קלות אל מעקה-הברזל. אלא שלא עלה חמש מדריגות וכבר כאילו הרים ניתלו ברגליו. אינו עייף אלא שרגליו אינן נענות והכובע כבד על ראשו ונהרות של זיעה יורדים על רקותיו. קומה אחת – ולעולם לא יגיע. משך ועלה, מדריגה מעל למדריגה, כאילו העלה עגלה עמוסה אחריו. כשהגיע לדלת-הכניסה קצרה נשימתו עד מחנק. הדם היה מכה בעורקיו וידיו רעדו. עמד והשעין גופו אל הקיר המסוייד לבן. הסיר את כובעו ומשך והוציא ממחטה גדולה ומגוהצה מכיס מעילו וקינח בה את עורפו שהאדים ואת שער-ראשו שהיה רטוב מזיעה. אלא שהכל עוד הסתחרר לפני עיניו – הגזוזטרה הגדולה של בית-הוועד, הרחוב, הקיר המסוייד שנסמך עליו ובתוך כל אלה מחשבה אחת שנקרה ולא הרפתה: שא רגליך, אבו-סולימאן, שא רגליך ולך, אין לך מה שתעשה פה, אבו-סולימאן…
מתוך הבית יצא אדם אחד, נחפז לדרכו. פולונסקי ביקש לעוצרו ולבקשו שיתמוך בו ויעזור לו לרדת, אלא שקולו לא נענה. רק שמאלו, האוחזת במקל בעל גולת-הכסף, זעה. האיש עמד ונראה שתנועת-היד היא שעצרה אותו.
“אדון פולונסקי,” אמר האיש ופניו אורו. פניו היו שחורים ועיניו שחורות וגם שערו שלא גולח היה שחור. פולונסקי הביט בו ולא זכר שראהו מימיו. גם מאיזו משפחה הוא אי-אפשר לדעת. אין חותם של שום משפחה טבוע בפניו. אבל האיש הוסיף לדבר בידידות ובשמחה גלוייה. “מה אתה עושה אצלנו, אדון פולונסקי?”
עכשיו כבר שכך מעט הולם-דמו. וכשראה איך זוכרים אותו ומקדמים פניו בשמחה כבר לא רצה לרדת. אף-על-פי-כן ייכנס אל ירקוני. ייכנס ויאמר לו, שלא הוא, ירקוני, המושבה, ולא על פיו ינוהלו ענייניה.
“אתה מרגיש רע, אדון פולונסקי,” אמר האיש בדאגה, שלב זרועו בזרועו של אבו-סולימאן והוליכו עמו אל תוך הבית. מסדרון צר ואפלולי, שחציו התחתון של קירותיו צבוע צבע-שמן חום-כבד, וחצייו העליון מסוייד ירקרק ודלתות גבוהות ומקושתות-משקוף קבועות בהן. הכניסוֹ באחת הדלתות, הושיבו על כיסא שחור ורבוע, ואילו הוא עצמו נשאר עומד בצידו וחיוך נוח על פניו.
פתאום שבה רוחו של אבו-סולימאן אליו. הוא נתמתח בכיסאו ובקול תקיף ומצוה אמר:
“ירקוני. איפה יושב הבלאד הזה, ירקוני?”
“ירקוני?” האיש צחק. בגב כפו השעירה חיכך את זיפי לחייו. “ירקוני איננו כאן.”
“איננו? איך זה – איננו?”
“כבר מזמן, אדון פולונסקי. כבר מזמן. מאז הבחירות יש ראש-עירייה חדש.”
“עירייה…” מילמל אבו-סולימאן. “ראש-עירייה…”
הכול מטושטש מאוד ועם זאת בהיר להפליא. מה שהשנים רחוקות ממנו בהירות הן יותר ומה שקרובות – כסויות ערפל. הוא קפץ ועלה על הסוסה ונאבוט של לימון בידיו וג’יפט על כתפו וחיה-רחל עמדה בשער האחורי, ליד הרפת ולחשה: “יאללה, קינדערלאך…” לא, הוא לא ילך אחר האסיפה אל ויינברג, לקחת את הג’אמוס? למה לו הג’אמוס? כבר אין פרדס מעבר לגשר. הפרדס התייבש כבר בין כך ובין כך, אמר שליימ’לה, ומיגרשים שווים היום זהב. שיכון רוצים הם לעשות שם… והאסיפה עצמה. והטכס. מה עושה כאן האיש הזה, שפניו שחורים ושיניו צוחקות. אולי הוא שבא במקומו של ירקוני… הוא…
“איך זה,” אמר וגרונו נאטם, “איך זה לא בא בן-אדם אלי להזמין אותי? אני אבו-סולימאן אני. איך זה לא הזמנתם אותי לטכס?”
“איזה טכס, אדון פולונסקי? שום טכס לא היה כאן היום.”
איך זה לא היה, דימדם קול בראשו של פולונסקי. איך זה לא היה. רצה לקום ולצעוק ולהכות במקלו את האיש הזה העומד מולו. אבל איבריו לא נענו. רק ידו הימנית, זו האוחזת בכובע-השעם, נתרוממה מעט לעבר האיש, שנענה מייד, בחיוך מלא רצון והבנה.
“טכסי, אדון פולונסקי?” – אמר, “מייד אטלפן ואזמין טכסי.”
האם באמת היה מראה פני עצוב? איני סבור כן. אמנם, ישבתי לבדי בשדירה, אך ישיבה ביחידות עדיין אין פירושה עצבות, או בדידות. אולי – וזה הטעם היחיד שאני יכול למצוא – עלולים היו פני העייפים להטעות את הבריות. בלילה הקודם לא עצמתי כמעט עין. איחרתי שבת וקמתי עם שחר. רק מכונית אחת יוצאת בבוקר מן המשק לתל-אביב ושעת יציאתה שש. ישנתי במשך כל הדרך, אבל שינה באוטובוס תענוגה הבטוח אחד הוא – עורף מעוקם. כיוון שהשעה שהועיד לי האיש, אשר אליו נסעתי, לא נקבעה לפי לוח-הזמנים של “אשד”, נשארו לי שתי שעות ארוכות וחלולות. ישבתי על ספסל שבשדירה, קרוב למשרדו של אותו אדם, רגלי כבדות ועיני העצומות נפקחות מדי-פעם לראות אם הספר הפתוח עודו מונח על ברכי. ישיבה זו על ספסל ציבורי בשדירה ריקה בתל-אביב, והוסף עליה מכנסי-חאקי מקומטים, חולצה דהוייה וסנדלים שלא זכו מימיהם לטיפול ראוי, די היה בהם לשרטט בעיני העוברים-ושבים דמות של איש צעיר, עלוב ובודד.
איני צריך לספר למי שמכיר אותי כמה מוטעה הוא רושם זה. קודם כל – מטבעי איש עליז ומאושר אני. והשנית – אין שעות חביבות עלי יותר משחרית-קיץ ביחידות, בתל-אביב. בשעות אלה זוכר אני לה חסד-נעורי, ימים שהאילנות הגבוהים, הגזוזים וסרוקים א-לה-גארסון, עדיין היו שתילים שחופים המתפלשים בחול. שלא לדבר על המדרכות עצמן, ועל הכביש, ועל המישטחים הנאים שבשדירה – הכול היה חול. ואנחנו היינו אז חיות-של-חול. בקיץ, מדי שנה בשנה, משלחים היו הורי אותי מן המושבה לאותו איזור, שעכשיו הוא ממולא היכלי-תרבות, אל דודתי. שם הייתי מתארך שבועיים שלושה וביתם שימש בסיס לי ולשני בני-דודתי למסעות-יומיום דרך שדירה זו ובוגרצ’וב, אל הים.
וכשם שהימים ההם היו יפים, כך חביב עלי זכרם וחביבה עלי שדירה זו. אוהב אני את הבתים הממותנים, שלא מיהרו להוסיף קומה לפני שהשתיתו עצמם כהלכה בחצר, את המרפסות היוצאות מהם כמגירות גדולות, את החלונות הפתוחים לשמש, את חיבוט הכסתות והמרבדים על מעקי-המרפסות, את הנשים הצעירות המתהלכות להן בדירותיהן, סתורות-שיער, משולהבות פנים ועויות חלוקים קלים, צבעוניים. באמת, אלולא שאברי היו כבדים ועיני בערו מתאוות-שינה, היתה זו שעה של צלילות ושלוות-נפש נפלאה.
ואולם, המעשה שאותו ביקשתי לספר לא הושפע כנראה כלל מצד רגשותי האמתיים, אלא הוא בא ונהיה – במפתיע, הייתי אומר.
“אפשר?” שמעתי קול. הגבהתי ראשי.
“ודאי, ודאי,” אמרתי ועיני נישבו לדמותו של השואל. אדם זקן היה, אלא שאי-אפשר היה שלא להבחין מייד באיזו רעננות, כמעט נעורים, שבכל צורתו. גם מפני צבע-עורו וגם מפני קומתו היה כולו כצפצפה דקה, שחורת-קליפה, כשהיא נשולה רוב-עלוותה, וגם כאשר קד לעומתי בנימוס ושב והזדקף, היה כאילו כפפה רוח קלה את קומתו. ומייד הסיח דעתו ממני והחל מתעסק בעצמו, מתוך ריכוז מלא – משך מכיסו ממחטה מגוהצת ופרשה על הספסל, שצבעו הירוק כבר נשתחק וירד ועצו השחיר ונסדק והיה מנוקד לשלשת יבשה. פרש את הממחטה – תפס בשתי אצבעות במכנסיו העשויים ארג אפור-משחיר, במקום הקמט, הגביהם מעט וישב בזהירות. עכשיו הניח למכנסיו ופשט את כפותיו הצרות על ירכיו, קצת למעלה מברכיו. אצבעות יפות היו לו – ארוכות, שכל פרקיהן גלויים מתחת לעורן הצפוד, הדק מאוד. על קמיצת-שמאלו היתה טבעת זהב רחבה.
אי-אפשר היה שלא להבחין1 בכל אלה. אי-אפשר היה שלא לראות את ישיבתו בגב מתוח ובעיניים הצופות נכחן, בלי זיע. לא יכולתי לשבת לידו ולהתבונן כך, בלי הרף, אבל גם לשוב לספרי לא יכולתי, כל-כך שבה את ליבי. אם אהבתי את השדירה הצעירה הזאת בתל-אביב – הנה זקן זה היה ממש היפוכה, דמות היוצאת מעולם אחר, שאינך יודע אותו אלא מאיזו נובילה, או מדיוקניו של איל-גרקו, או מצילומי אנשי-רוח מראשית המאה – מראה-פנים, שניתן לשייכו לאמנות, לתיאטרון, להיסטוריה או לחלום פרטי שלך, אבל לא לרחוב המסויים הזה.
יכולתי לראות רק את הפרופיל שלו. זקנו הלבן, הקצר, הסרוק למשעי עד כדי היות לו ברק משיי, אבל צהבהב, מרוט במקצת בשפות המשולש, כפרוכת-משי עתיקה, שמתפרדת לחוטיה. חוטמו היה דק, גבנוני, מתעקל, ושיווה לו סבר-אצילות חמור. בלחיו המגולחה – בעורה השקוף, שזורים היו אלפי קמטוטים ונימי-דם דקיקות, שטבעו בה מטבע גדול של סומק.
אני מתעכב על פרטים אלה, מפני שהם מסבירים את רחש-ליבי, את רטט המסתורין שהעבירה בי קרבתו של בעל צורה מוזרה ולא-שייכת זו. עניבתו, למשל! די בה לבדה כדי להעתיקו מדורנו לדור אחר. צווארון כותנתו הלבנה היה קשה ומכופתר וממנו ירדה עניבת-קטיפה שחורה, לא כזו המקובלת עכשיו, אלא קצרה יותר, רחבה יותר, ושני זנבותיה פרושים לא זה על זה אלא זה בצד זה. זו העניבה, אף כי באמת כל פרט ראוי לתיאור מדוקדק, ואני – לא יכולתי להתיק מבטי. ולפתע התנער האיש מקפאונו ונפנה אלי, כמבקש לשאלני דבר-מה. החזרתי פני לספרי במבוכה.
“בוקר נאה,” אמר, בהדגשה, בניגון, כשמח לבשר עובדה נעימה.
“מהה,” העמדתי פני מי שטולטל מעולם אחר.
“השרב,” אמר לי הזקן בחיוך נוח, “השרב רפה, כמדומה, ואולי ירפה מאתנו סוף-סוף.” קולו היה נגיני להפליא. המלים הספורות נהגו בדייקנות הדורה, הונחו קול בצד קול, כדרך המובהקים שבמשכילים, שעדיין נהגו קדושה בלשון.
חייכתי בליבי כאשר שמעתי גם את עצמו מצחצח לשון ואומר:
“אין עדיין לקבוע מסמרות. תקופת-שנה זו היא רבת-תהפוכות.”
הוא שתק. ידיו הזקנות הוסיפו לנוח על מכנסיו הכהים ופניו מוטים היו קצת לעברי. גבותיו הלבנות, הסבוכות, מוגבהות היו מעט, כמו מתוך התאמצות להאיר את עיניו באור העולם. אבל העינים לא היו עששות. עצבות היו, אבל עצבוּתן צלולה, חכמה, מרכזת נסיונן של שנות-חיים רבות. יותר מזה – איזו נקודה זעירה בהן היתה מהבהבת בשובבוּת-נעורים. כך ישב והסתכל בי ארוכות, ואני לא יכולתי לקבוע את מבטי בעיניו. השפלתי עיני ומדי פעם הגבהתים, בכל פעם נראו לי עיניו יפות יותר ועצובות יותר.
פתאום נאנח, משמש בידיו את מכנסיו ואמר לי:
“יסלח לי מר, שכחתי את הסיגריות בביתי.”
“בבקשה,” מיהרתי להוציא מכיסי את הסיגריות והגפרורים. היו אלה סיגריות גרועות – קיבוציות – אך הוא לקח סיגריה בלהיטות. כשביקש להציתה רעד הגפרור בין אצבעותיו. והיה כאן גילוי בלתי-צפוי ולא הולם את כל הדמות ההדורה והאצילית הזאת. הוא שאף את העשן כלהוטים אחר סמים והשיבוֹ בסילונות חוטיים, קטועים, קמצניים. עינו העצובה נלוותה לעשן המתרומם ונמוג באוויר הבוקר.
נראה, כי הבין למחשבותי, שכן חייך כמתנצל: “אין זו אמת, ששכחתי את הסיגריות. העישון אסור עלי. הרופאים… אלא שאיני יכול לעמוד באיסור. הם אומרים סם-המוות, ואני אומר סם-החיים.”
נעשה מאוד לא נעים. לא צפיתי שאיש זה ימהר כל-כך לגולל את סבלותיו. השפלתי עיני אל הספר.
“יסלח לי מר,” אמר. “האם מפריע אני אותו?”
“לא-לא,” הפטרתי אבל את עיני לא הגבהתי. לא רציתי להמשיך בשיחה.
“אדוני ישב לבדו על ספסל, עיין בספר ואנוכי באתי והטרדתיו,” לא הירפה.
“אין זה מפריע לי.” אמרתי כמה משפטים, כדי לטשטש במקצת את רושם שתיקתי ההפגנתית. “אני הרגלתי עצמי להתרכז במהומה הגדולה ביותר. אני מתעלם מכל מה שנעשה סביבי.”
“ואדוני מצליח להמשיך ולהתעסק בשלו, מתוך שלוות-הנפש?”
“כן.”
“זה מעניין. כלומר, אדוני הרגיל עצמו להרגיש בדידוּת שלימה אפילו כשהוא שרוי, נאמר, בצומת החיים, אפילו כשניתן לו ליהנות מכל מנעמיהם. אדוני מקיף עצמו חומה של בדידות ואז הנו מאושר. לא כן?” אמת היא, שכבר החל להוגיע אותי. לא היה לי כל רצון להעמיד עצמו לרשות חקירותיו. הפליאה הראשונה למראהו כבר נתקפחה על-ידי התנהגותו. אמרתי בליבי: כעת הגיעה השעה להתנדף מכאן. אבל במקום זה אמרתי – והייתי בטוח שהזקן יירמז:
“כן, אני אוהב בדידות. תמיד.”
וברגע זה אירע הדבר המפתיע. עד עכשיו ישב בקצהו האחר של הספסל, רחוק ממני, וכל צורתו וישיבתו, כאילו גוּהץ בעמילן. רק פניו היו מוּטים לעברי. עכשיו הרים ידיו מעט, הפנה את כל גופו אלי ובתנועת-בזק אחת החליק גופו לקצה הספסל שעליו ישבתי אני. כל גופו קרוב היה לגופי וימינו נחה על רגלי. מבעד לחאקי מכנסי הרגשתי בידו הקרה, השקופה. קפאתי במקומי, מתאמץ להתגבר על רגש-סלידה נורא שנתכדר בתוכי.
“והרי מייד ידעתי שכך הוא. מייד ידעתי; איש צעיר, יושב לבדו בשדירה, בשעת בוקר, שעה שהכול עוסקים בהוויות-העולם, בעבודה, בסחורה, בתורה… דוחקים עצמם באוטובוסים הגדולים… מייד ראיתי!” כשפתח בשיחה היה כאדם העומד על גל גדול של פירות והוא בוחר לאט ובשקידה את היפים שבהם. גם עכשיו היתה לשונו צחה ומדוייקת, אבל קולו היה שבור, מרוסק. ידו נלחצה אל ברכי והוא דיבר במהירות ומתוך התרגשות גוברת. “אבל ניתנה האמת להיאמר – בדידות, ובכל זאת משהו אחר… זו אינה בריחה מזרם החיים, אלא החפץ להתרחק מן ההמולה הגדולה, מן ההמון, הכמיהה להישאר קצת בינו לבין עצמו, כדי לגלות – אדרבה – את שורש-החיים… לא כן?.. כלומר, כאן ראוי קודם-כל להבחין בין האדם הבודד לבין האדם המבקש בדידות. מרצונו החופשי גוזר על עצמו חרם… יסלח לי מר, הוא עודנו איש צעיר ומלבושו ומן הספר, שוודאי אינו זז מידיו, מבין אני שאינו מסוגל, לפי עצם טבעו, לרדת לסוף כוונתי. בשביל אדוני הרי זה בוודאי אידיאל – להיסגר בתא נזירים, להיכלא בסוהר, ולקרוא ולהגות ולהיות לבד… כמה נורא לשמוע את המלים האלה יוצאות מפיו בבטחון-נעורים: אני אוהב בדידות.”
נשתתק ופניו שבו והיו יפים-אצילים, אלא שעכשיו היה זה יופיו של איש סובל ומתייסר, ייסורי-רוח, רצוני לומר. חייך לעומתי חיוך חיוור ולגלגני במקצת, נד בראשו ואמר:
…ab uno disce omnes" הרי כל חיי עמדו בצילו של המשפט הזה – אני אוהב בדידות, אני מבקש בדידות… זו היתה טרגדיה נוראה בעיני – הבדידות שלא זכיתי לה. ומה עכשיו? היום אסורה עלי אפילו הסיגריה – הרעה האחת שעוד נותרה לי… בדידות!"
“כלום מבין אדוני? שבעה ילדים היינו, משפחת עניים מרודים במרתף טחוב ואפל. עודני זוכר – בן שלוש או ארבע הייתי אז. ששים שנה ויותר כבר חלפו מן היום ועודני זוכר את הרגע ההוא. הריני רואה את עצמי רובץ בפינת החדר, מעוטף עד למעלה מאוזני במעיל שחור, באצבעותי אני פוקק את אוזני ומבקש להוכיח לעצמי שלבדי אני בחדר. שניים מאחי הגדולים קרבים אלי, מושכים מעלי את המעיל וצוחקים. אני בועט ומצווח והם צוחקים, צוחקים…”
עכשיו היה קולו רהוט, צלול ושקט כבתחילה. ראשו הלבן היה מתנועע וקוצב את דבריו. עיניו היו קרובות מאוד לעיני וראיתי, כי באמת אינן חומות, אלא סביב לאישוניהן יש בהן טבעות ירקרקות, כמים הרדודים שבחוף. זקנו היה צהוב-חום, כעלים בבוא החורף.
"לא הייתי לבדי, לא בבית ולא בבית-הספר. וכל כמה שנתעצמה ערגתי לבדידות, שובשה דרכי, כמו במזיד, על-ידי איזה כוח עליון, שהפך את כל מחשבותי לרעה. כל שנותי בבית-הספר מוקף הייתי ידידים ודורשי-טובתי. לא הניחוני לנפשי אפילו שעה אחת. כי באמת – ודבר זה משונה ביותר – מקובל הייתי כאיש-ריעים. וכזו היתה התנהגותי – מיטיב הייתי לנגן ותמיד הייתי שופע מעשיות מבדחות. וכן – הייתי נער נאה, אמת. מכל מקום, גוררים היו אותי מהילולה לחינגה, הכול שמחים ומשתעשעים סביבי, ורק אני אין שמחה בליבי. כך היה עד שמלאו לי שמונה-עשרה – "
“יסלח לי אדוני,” שיסעתי את דבריו. משהו לא התקבל על ליבי בסיפורו. "אדוני אמר, שבן-עניים היה והוריו מטופלים בשבעה ילדים – "
“אה, אה, יפה-יפה!” צחק הזקן וחבט לי בחיבה על ברכי. "רואה אני שאדוני מקשיב בעיון רב לדברי. גם לכך דאגו מן השמיים, – " הוסיף וחיוך מר עיקם את שפתיו היבשות. “חמישה מאחי גדולים היו ממני. עד שהגעתי למצוות כבר היו הגדולים מפרנסים את כל המשפחה. הם לא הניחוני להפסיק את לימודי, אף כי, למען האמת, לא הייתי ספרא רבא. רציתי לעבוד, להשתכר כסף רב. כן, בימים ההם גמלה בליבי ההחלטה להעשיר. ואפילו אאלץ למשכן את כותנתי האחרונה לצורך זה, חה–חה… מין חלום תמים חלמתי אז: אעסוק בכל עבודה, אצבור כסף רב וכשיהיה הכסף בכיסי אלך למקום שאין איש מכירני ושם אוכל לחיות בבדידות גמורה ולעשות ככל העולה על רוחי. אבל אחי לא הניחוני להפסיק את לימודי וכך סיימתי את הגימנסיה בן שמונה-עשרה. נמצאה לי עבודה באחד מבתי-המסחר החשובים שבעירנו, עבודה מכובדת שהכנסה יפה בצידה. כמעט יכולתי לומר, שמרוצה אני אלא שגם באלייה זו היה קוץ: הכשרונות החברתיים שחוננתי בהם וביקשתי בכל כוחי להתנער מהם, הם שכיוונו, בעל כורחי, את דרך חיי. עיקרה של העבודה הזאת היה מגע עם הבריות, לכן המליץ אחי עלי ומטעם זה גם הצלחתי מאוד. אבל בליבי שנאתי את העבודה ואת המגע המתמיד עם הבריות שנפשי סלדה מהם. ביקשתי דרכים להסתלק משם.”
הזקן נשתתק. הטבעות הירוקות סביב לאישוניו נתרחבו. עיניו היו צוננות ולגלגניות. מפניו נשקפה הנאה משונה, שנהנה מחשיפת נגעיו ויסוריו באזני איש צעיר וזר, אדם שאינו מכירו אפילו שעה אחת. הוא הסתכל בשעונו ונאנח, כאילו ביקש לומר: מה יש כאן להאריך. ימים ולילות יכול הייתי לשבת ולספר!.. ובאמת, כך גם אמר:
“ביקשתי להסתלק… תמיד ביקשתי להסתלק. אך בין כך ובין כך נשאתי אשה. נשאתיה לא בגלל כספה, אף-על-פי שלהוט הייתי אחרי ממון והיא היתה עשירה. נשאתיה מפני שאהבתיה. או לייתר דיוק, מפני שהיא אהבה אותי. שהרי כך היה תמיד בחיי – ידידי אהבו אותי וייחסו לי מה שאין בי. מכל מקום, מכאן והלאה שוב אבדתי את השליטה על גורלי. ורק זו מעלה גדולה – עד שאני יושב ומבכה את גורלי כבר לא נשאר לי על מה שאצטער – הכל חלף עבר. עדיין הייתי פקיד בבית-מסחר – ירושתה של אשתי פרחה כענן-בוקר. בטרם התחוור לי כראוי השינוי שנפל בחיי, כבר באו לעולם כל שלושת ילדי – לא הייתי צעיר, לא הייתי עשיר, ועל הכול – חסל סדר בדידות. אף כי… אף כי עדיין לא נואשתי מחלומי הישן. הרי הזיקנה כבר קרבה ובאה ועדיין היה ליבי רוקם תוכניות: הנה, בקרוב תגיע שעתי לצאת לפנסיה, או-אז אוכל סוף-סוף לחיות לבדי, אולי לנסוע למקום אחר, רחוק, יפה… אבל לפתע נתהפך כל העולם. הפורעניות באו עלינו בזו אחר זו. אנחנו ברחנו והן רדפו אחרינו. אותו רכוש מועט שהצלחתי לצבור לי פרוטה-פרוטה, אבד כולו בן-לילה. כבר בתוך המלחמה הגעתי לכאן – בתרמיל ומקל ועם אשתי ושני ילדי הצעירים. בתי הבכירה כבר היתה נשואה והפליגה למדינות-הים…”
“כן,” אמר הזקן באותה נעימה שקטה, סיפורית, שהיא שזעזעה אותי יותר מעצם דבריו. כאילו לא רק לפרשת חייו שלו אני מאזין, אלא לתולדות חיי אדם. ודווקא במקום זה לחלח במתינות את שפתיו והחליק באצבעו את שפמו הלבן, כמי שכבר נמצא מעבר לתחומי ההתרגשות וההזדעזעות, הואיל והרע-מכל כבר בא ונהיה. “וכך, במפתיע, ובשעה שלא היה לי חפץ בה, באה עלי הבדידות. בני הלך לצבא, להילחם בנאצים, וטבע בים, עם כל האנייה. לא עברו ימים מועטים וגם אשתי הלכה לעולמה מעוצר יגון. ובתי הצעירה גם היא גדלה, נישאה לאיש והלכה אחריו לאחד הקיבוצים, בגליל… הנה כך הגעתי לבדידות הנכספת, ידידי הצעיר. לבדי אני בעולם. איש זקן ובודד. לוואי ולא תתנסה לעולם בבדידות כזו: לשבת בחדר צר, ימים ולילות, ולהמתין ליום המוות, למנות את הימים שעוד נותרו לי. ביקשתי את הבדידות – אבל לאיזה צורך איני זוכר, ואולי גם לא ידעתי מעודי… אחת אני יודע – שקשה היא מן המוות. וראייה לדבר – שאני נטפל לצעירים תמימים כמותך ומשיח באוזניהם, ובלבד שיהא עוד אדם עמי שעה קלה, בלבד שאמלט מן הבדידות הנוראה הזאת…”
קצה זקנו הלבן, זקן הקטיפה העתיקה, הרטיט. בשמאלו כיסה על שפתיו ותמך את ראשו. צינת-הבוקר כבר פרחה מן השדירה, האספאלט הלבין והוחם והיה מחזיר את אורה של השמש הלוהטת. האוויר היה כבד. אגלי זעה החליקו על גבי. השרב יימשך גם היום. במבוכתי נטלתי שוב את חפיסת-הסיגריות, הצעתי אחת לו ואחת לקחתי לעצמי. שוב הרעידה להבת-הגפרור בין אצבעותיו רעדה נוראה, רעדת פושט-יד. ביקשתי להימלט ולא מצאתי כוח בעצמי. ישבנו ושתקנו.
“סבא! סבא!” שולח לפתע קול דק, קולו של ילד, אל תוך השדירה. הזקן נרעד, ניתן במקומו ופנה לאחור.
“הנה אני בא. רגע אחד, גוזלי.”
נשארתי יושב במקומי, מוכה-תדהמה. עיני נדדו בין הזקן לבין המקום שממנו הגיע הקול. על מרפסת הקומה השנייה, משמאל לכביש, עמדה ילדה קטנה, שסרט אדום קשור לה בשערה.
“סבא, אמא כועסת עליך נורא נורררא!” נזפה בו הילדה בקולה המתפנק, קול של ילדת-טיפוחים. “שוב אתה מבלבל את המוח לאנשים!..”
“הנה אני בא, הנה…” רגע היו עיניו נבוכות. הוא נראה זקן מאוד ועייף מאוד, כאילו נסחטה מתוכו כל חיוּתו. ועם זאת ידעתי, כי הוא מבקש להודות לי. אך הוא רק מלמל: “יסלח לי מר…” ונחפז אל עבר הבית. הדור-מראה, כמין אציל ספרדי. שער-ראשו משיי, מכסיף כנגד השמש הגדולה. צעדיו היו ארוכים, מאוששים, אך כבדים, לא גמישים, קצת בדומה למי שפרקיו נפגעו. כמעט על-כורחי קמתי גם אני והלכתי אחריו. הוא חצה את הכביש ונעלם בחדר-מדריגות. גם אני עברתי אל המדרכה ונשאתי עיני אל המרפסת הרחבה שבקומה השנייה. הילדה הוסיפה להישען על המעקה וסקרה אותי בעניין. חייכתי לעומתה, נבוך משום-מה.
“אמא,” קראה הילדה אל תוך הדירה. “האיש הזה עומד ומסתכל עלינו.”
לפני שהספקתי להתחמק ולהיעלם מן המקום עצרני קול:
“חבר, סלח לי בבקשה.”
החזרתי פני. אשה צעירה עמדה על המרפסת, נשענת על המעקה. לבושה היתה חלוק-צבעונין, שעה היה קשור ברישול בסרט רחב. פניה צרים ומוארכים, פנים אציליים. עיניה היו גדולות ועצובות, אף שבאמת, הרהרתי בליבי, מדוע עצובות הן?
“אל תכעס עליו,” אמרה. “הוא עושה זאת לעתים קרובות. הוא סובל מבדידות.”
“בדידות?” פלטתי.
"זה כך. הוא אינו יכול לחיות כך, מסוגר בתוך ביתנו. אדם שהיה נערץ על-ידי המונים – – "
שתקתי, אף-על-פי שדבריה עוררו מחשבות. שתקתי מפני שאין נעים לעמוד על מדרכה ולחקור אשה זרה על מעשיו הזרים של אביה – שהרי אביה היה, בכך לא היה לי ספק. חייכתי והלכתי.
כעבור שעה, כאשר סיימתי את השיחה עם אותו אדם, השיחה שלשמה נסעתי לתל-אביב, חזרתי אל השדירה ונכנסתי לחדר-המדרגות של בית מגורי הזקן. אמרתי בליבי – אולי תיבת-הדואר תספק לי רמז על אישיותו. ובאמת – על אחת התיבות היה כתוב – מתחת לשם משפחה אחת – מנחם ק., שחקן.
מנחם ק.! מנחם ק., אליל התיאטרון! ואני חשבתי שמת לפני שנים. פתאום היה לי קל וטוב. צחקתי בקול בשקט הצונן של חדר-המדריגות.
-
“הבחין” במקור המודפס, צ“ל: להבחין – הערת פב”י. ↩
ישבתי בחדרי וקראתי. זו שעה נדירה, שמצליח אני להפקיע פעם-פעמים בשבוע, ממש להגניב אותה בחשאי אל תוך חדרי. שהרי כל יומי מתוכנן, כמו בקורס. אני שב מן העבודה – מייד אני חולץ נעלי, נוטל מגבת ורץ למקלחת, שעלי עוד להספיק ולחטוף שעה עם ילדי; עד שאני מחזיר את בתי לבית-הילדים כבר אין טעם לשוב לחדר, אלא אני הולך ישר לחדר-האוכל. סיימתי את ארוחת-הערב כבר מצפה לי בקוצר-רוח איזו ישיבה או שיחה או בירור. ואולם פעמים, בין ארוחת-ערב לשיחת-קיבוץ אני קורא מעט, או שאני משכיח מליבי ישיבה שהתחייבתי להשתתף בה ונוטל לעצמי, מתוך זלזול גמור בקולקטיב, את כל הערב. בעיקר – ערב שחברתי אינה בחדר, שהרי ערב כזה הוא כולו זכייה מן ההפקר.
ובכן, ישבתי וקראתי, לייתר דיוק – נטלתי ספר, העליתי אור במנורת-הרגל וישבתי בכורסה, שזה מקרוב זיכתה אותי בה ועדת-החברים. וכמובן – נקישה עזה בדלת. הרף-עין אחד נשטפתי רוגז, שפתי נחשקו מזעם אין-אונים על פריצה זו לשעת-ההתייחדות שהסתרתי לי – כמין קופסה של סוכריות – בתוך חדרי. אלא שזה היה כמובן, הרף-עין בלבד. כבר נעניתי, אינסטיקטיבית, ב“הן”, וכבר נפתחה הדלת ומלוא חללה, מן הסף ועד למשקוף, נתמלא בלייזר.
הופתעתי. רבים הם שעשויים להיקלע לחדרי בשעה זו: עשוי אדם לבוא בענייני הענף; עשוי אדם לבקש את העיתון; או אפילו סתם להימשך אל האור שבחדר. אבל לייזר בחדרי – כולה פליאה! שהרי, למען האמת, במקומנו, כבכל העולם כולו, חיים האנשים חוגים חוגים, מעגלות מעגלות, ומעגל במעגל אינו פוגע. אם איני טועה הרי זה ביקורו הראשון בחדרי מיום ששב מן הצבא.
מכל-מקום, מפני שצריך אדם לנהוג כראוי בחברים צעירים, ובעיקר אהבתי חברים שיש להם קשיי-קליטה, קפצתי מייד מן הכורסא ובפנים מאירות קראתי:
“היכנס, לייזר. מה אתה עומד בדלת?”
“לא,” אמר ועקר ממקומו אחת מרגליו הגדולות. “אני רק, תראה, אני באתי להזמין אותך. עושים איזה קומזיץ.”
“קומזיץ?” ההצעה ירדה עלי כחתף. אלא שליבי אמר לי, כי כבר נסתבכתי כאן בעסק-ביש.
“כן, חביבי. על חצי-פרה. כמו שהיו תוקעים אצלנו.” שוב לא היה נבוך, נכנס אל תוך חדרי, והתבונן על סביבו, בתמונות ובכדים ובשאר חפצי-החן, שמילאה בהם חברתי את החדר. יכולתי לראות איך דוחות מעליהן עיניו הזעירות בשאט-נפש את כל הפֶטישים האלה של התרבות.
“בשר?” גמגמתי. “מניין לקחת בשר?”
"שמע, תפסיק לשאול כל-כך הרבה שאלות. הבשר בסדר גמור. עוד היום הוא התהלך ברפת. בוא, בוא. נוריד כמה נאַגלות קפה – "
“אבל, לייזר…” אמרתי. רציתי לדחות את ההזמנה הנלהבת. אבל גם לסרב לו אין זה נעים. הוא עלול לחשוב, שלא נאה לי לשבת בחברתו. "אתה מבין, חוה תבוא ולא תדע לאן הלכתי – "
“דחילק, אל תתחיל לדבר לי כמו אחד מהחאראים האלה כאן, בקיבוץ… חוה תבוא, לא תבוא… אפשר לחשוב שעל הכול אתה מספר לחוה. זה יהיה לפי רוח הפלמח!” סיים, כביכול בהטעמה פאתיטית.
“אתה יודע מה,” אמרתי, “אני אבוא קצת יותר מאוחר.”
“איזה מין בן-אדם אתה! צריך להתחנן לפניו, שיוריד חתיכת בשר! אולי אתה צמחוני, במקרה?.. עזוב את הספר. הוא יחכה לך. עד מחר הוא לא יתקלקל…”
לא יכולתי לעמוד בהתנגדותי, מפני שבאמת לא היה עוד בפי כל נימוק של ממש. ואף-על-פי-כן – חשק ללכת לא היה לי. ולא מפני שבוחל אני בקומזיצים, אדרבה – יש שנפשי יוצאת לאיזה לילה עליז וצעיר והפקרי, שיהיה מלא עשן ורעש ואצבעות שמנות, שתכתמנה את כל הנימוסים הטובים. אלא שללכת לקומזיץ עם לייזר – אצלנו… כל כך מרננים אחריו. אין הוא הטיפוס האהוד על החברים.
“איפה עושים את הכירה?” שאלתי בזהירות.
“אצל דויד,” השיב לייזר, כמין שליח-מבשׂר של פסטיבאל גדול. “סחבנו פרימוס גדול מן המטבח. הבשר שוֹחה באמבטיה של מרק… עכשיו נטגן אותו קצת בשומן. השארתי גם איזה חתיכה בריאה מהצד בשביל קבאב…”
כיביתי את האור ויצאתי אחרי לייזר. הוא הוסיף לתאר בהרחבה את פרטי התפריט, את כל הדרכים המרובות שבהן יכשיר את הבשר לקיבתנו. ואילו אני – עדיין לא נחה דעתי. אצל דויד דווקא?.. ידידות מוזרה בין שני אלה, פלא אחד גדול. אבל מי עוד שם – האם רק שלושתנו, וכמובן – גילה, האשה בת השמונה-עשרה, שהביא לו לייזר ממלחמת-השחרור, טפשונת עגלגלה וצחקנית שליבה הלך שבי אחרי גבורתו של לייזר.
“הזמנת עוד מישהו?” שאלתי, כשכבר היינו בקצה המחנה, קרוב לצריף הזעיר של דויד.
“את מי רצית שאזמין?” רעם קולו של לייזר – ואני התפללתי בליבי שלא ייקלע לכאן במקרה אחד החברים ושלא ייכנסו דברי לייזר לאוזניו – “את מחסנאית-המטבח? או את מרכז הוועדה הפוליטית? או אולי את גרישה, שיספר איך היה בתנועה בפולין? להזמין… יש לך בכלל עם מי לדבר? הם יודעים בכלל מה זה קומזיץ, ומה זה חיים?.. אם הייתי בא להזמין אותם לאיזו ישיבה, היו רצים באמצע הלילה. אם הייתי מזמין אותם לנאום על… על משהו. לדבר. לדבר. אבל תאר לך, שאני נכנס אל צשקה, דופק בדלת, נכנס ואומר: ‘צשקה, אולי את באה לקומזיץ? סחבתי חתיכת שוֹק בזמן השחיטה, חה-חה…’ או שהיתה מתה או שהיתה מספיקה עוד לומר, בצורה תרבותית: ‘היית אבק-אדם ונשארת אבק-אדם…’ מה יש פה לדבר! זה לא החברה שלנו! זה לא הימים ההם!.. לך אני לא צריך לספר, הרי אתה יודע איך זה היה – החברה היו מתיישבים על פרה ומשאירים ממנה רק את הזנב – לגרש את הזבובים, ואת הפרסות – למזל… יאללה, בוא ניכנס.”
ריח מרק-הבשר ואידי-הנפט בישרו את קרבת הצריף, וכשפתחנו את הדלת לא ראינו צריף אלא ענני עשן ואידים סמיכים וריחות-בשר, כאילו נכנסנו לאיזה מיקדש בשעת הקרבת קרבנות. רק משנתרגלה עיני לאור העמום החל הצריף מתפרק לגורמיו. שקים היו פרושים על פני הרצפה, בתווך. פרימוס גדול רעש בנשימה אחת, ומעל סיר-מטבח ענק, חבוט ומעוקם ניתמרו האידים והריחות. כנגד הדלת, על מיטתו של דויד, ישבה גילה, רגליה אסופות תחתיה ובחיקה סוודר-בשעת-צמיחה. היא חייכה לקראתנו ולא פסקה מסריגתה. מן הצד, קרוב לפרימוס, ישב דויד על שרפרף. גם הוא חייך אלי, אבל חיוך אחר – שיש בו הכרת-החטא ורמיזה לשותפות-לדבר-עבירה והנאה משניהם כאחד.
“הבאתי את השודד!” הכריז לייזר. “שב. תרגיש עצמך כמו בבית.”
ביקשתי לשבת על השרפרף השני, אבל לייזר לא הניח לי.
“לא, אתה שב על הספה. את השרפרף אני צריך לעבודה.” הוא נשם מלוא-ריאותיו את ריח המרק וחיכך כפותיו בהנאה. “הא, איזה ריח! איזה ריח!…”
וכבר נעלם השרפרף מתחת לגופו הענק של לייזר. הוא הרחיב רגליו, הגביה מטלית מפוייחה מן הרצפה, לפת בה את אוזן הסיר ובידו השנייה הסיר את המיכסה. רק עכשיו התרומם עמוד אידים, אפף את הנוּרה, היכה בתקרה ונתפשט בכל החדר. לייזר נפח בסיר נפיחה גדולה והציץ לתוכו, ותוך כך נטל מזלג, מישש ודקר בתוך הערפל, עד שחזר והגביהו ונתח בשר גדול תלוי בו, נוטף מרק ומרופד שומן. בזריזות קירב צלחת והניח את הנתח עליה, קרע באצבעותיו אגודת-סיבים מדולדלת, ציננה קצת בנשיפת-שפתיו ונתנה בתוך פיו, לעס במתינות ובריכוז כל החושים, ולסוף אורו פניו והוא הוציא משפטו:
“היתה בחורה טובה, הפרה!” ומיד נפנה אלי, תוך שחתך פרוסות מן הנתח בסכין-מטבח גדולה. “קח חתיכה.”
“אני מעדיף מטוגן,” אמרתי.
“לא שאלו אותך מה אתה מעדיף. יהיה מטוגן, יהיה צלוי. יהיה שניצל. יש, חמדאללה!.. קח, קח. עם לחם. גם אתה, דוקטור,” פנה אל דויד.
מנות אלו, שלא נכללו בקומזיץ גופו, ולא באו אלא להפעיל את בלוטות המיצים שלנו, די היה בכל אחת מהן לפרנס שלוש-ארבע צלחות בחדר-האוכל. הבשר כבר היה רך ומתובל כהלכה. לייזר הביט בלסתותי הטוחנות וחיכה למחמאה. אבל אין פירוש הדבר שביטל עצמו ממלאכה. פיו לא פסק מלעוס וידיו הגדולות נעו, כמנופים, על פני הריצפה כולה – הורידו את הסיר מן הפרימוס, הגביהו מחבת, נטלו נתחי שומן והטילום לתוכה, קלפו בצל, זרו מלח ופילפל על הבשר, שנשלה מתוך הסיר, והוערם בקערת-אלומיניום, מאלו שמשמשות אצלנו ללחם. ואז רק אז קרב למעשה הטיגון.
רק עכשיו, שהיינו כולנו שרויים בצריף הזעיר של דויד, שקירותיו דפי-דיקט חומים, עירומים, ששורות שורות של ראשי-מסמרים עוברים ככליבות בשוליהם, שרהיטיו מיטה צרה, מחופה שטיח-צמר דהוי, ארון-בגדים ירוק בן דלת וחצי, הדחוק בפינה ועליו שניים-שלושה ספרים: “גנטיקה”, “דזירה”, “קולא ברוניון” ועוד משהו, שולחן רבוע ושני שרפרפים – רק עכשיו ראיתי את לייזר. ולא רק מפני מידותיו שניראו לי גדולות מתמיד, אלא מפני שכולנו נתבטלנו מפניו. הוא היה כמכהן בקודש: החולצה מופשלת מעל למכנסיים ורוב כפתוריה פתוחים, עורפו שעיר וגם במקום שמגיע השיער לקצו עור-בשרו שחור, עבה. כפות-רגליו פשוטות לפנים והן ממלאות חצי הריצפה. אי-אפשר היה שלא לתת את הדעת על צפורני בהונותיו, שנראו כאתים קטנות, שחורות. וכמובן – לשונו. בשעה שאינו אוכל הוא מגלגל מעשיות. רכון היה על המחבת, מתבונן בנתחי-השומן הנמסים ובגלדים המצטמקים ומשחירים ומעלים ריחות עדנים. שמאלו החזיקה בידית המחבת וביינו הפך את נתחי הבשר. תוך כך ראיתי את התפר העובר את כל גב ידו ומאחה את אצבעותיו השסועות עם הכף. הזרת והקמיצה משותקות היו, כנראה לגמרי ונזקרו כחומר זר. אלא שגם זרוע זו כוחה היה רב ובכל ניע שלה היו מרקדים שריריו אגודות אגודות, מן האמה ועד לקיבורת הזרוע. הימנית הגביהה נתח בשר והניחה אותו בזהירות בתוך השומן. קול רחש גדול נשמע ומים ניתזו. השומן היה לזומית וקצף חום התבעבע ועלה. איני מכחד – כל הספקות שהיו לי כשבא לייזר להזמינני לקומזיק, נעלמו. רוח אחרת היתה עמדי. אף אני התחלתי מרכין עצמי אל המחבת, עץ עצות, קולף תפוחי-אדמה ומספר מעשיות כנגד המעשיות של לייזר. סיפרתי על הגדוד שלי, סיפרתי דברים, שכבר נשכחו מליבי וסיפרתי דברים שאין כל שעה ואין כל אדם כשרים להם. ללייזר סיפרתי.
“שמע, ביאלוּ היית?”
“לא,” הודיתי במבוכה. שהרי במיבצעים המפורסמים לא השתתפתי כלל.
“לא יכול להיות. הלוא הגדוד שלכם היה שם.”
“לא יצא לי. המחלקה שלנו היתה אז על המישלטים, בסאנאטוריום.”
“א יענע פייטרים הייתם!.. בסביבות בית-ג’וברין היית?”
“כן. בתמרון –”
“ואני הייתי במצריים – לפני המלחמה… בתמרון! חביבי, אנחנו כבשנו את המקום. חכה רגע!” חבט על מצחו בכוח. “תגיד לי, אתה הרי קורא ספרים בלילה, איזה חודש עכשיו?”
“אוגוסט.”
“אוגוסט, מה? זהו. בדיוק ארבע שנים. אה, זה היה ביולי! ימח שמם, מצאנו את עצמנו בתוך בוסתן. תאינים היו שם. לבנות. כל תאינה – כזו, עגולה, נוטפת דבש. אני שוכב לי על הגב, ראש על אבן, קורץ לתאינה בשפם ונותן לה כיווּן. חמש אלפיות ימינה והתאינה – בּוּל! – ישר לפה… אה, תגיד על הערבים מה שתגיד, אבל הם היו איכרים, בלי ועדות תרבות, בלי דיאטה. היו לוקחים הר, חלק כמו –”
“לייזר!” גילה, שעד עתה ישבה מן הצד ושתקה, סרגה, טעמה מן הבשר, נהנתה מלייזר וחייכה אל כולנו, בלמה אותו. לייזר הביט בי וקרץ בעינו. ראשו היה קצר, כדשא אחר הכיסוח. היו לו שיניים יפות, אפילו קטנות למידותיו הגדולות, ועם זאת נדמה היה לי כי פתאום, מתוך הצחוק, עלול הוא לתוקען בבשר מישהו, כחיית-בר.
“את טיפוס בשביל ביאליק, גילה, לא בשביל לייזר. איזה מלים את רוצה לשמוע מפי? אני מדבר על מה שאני רואה כל היום. העיקר, תרביץ עוד חתיכה?” פנה אלי. למען האמת, קצת לא נוח היה לי, שעיקר דבריו היפנה אלי, ואילו דויד ישב מן הצד, האזין ואפילו, כמדומני, התנמנם מעט מעייפות. “מה זאת אומרת, לא? עוד מעט תהיה לי כמו הקיבוצניקים האלה – חיים מחצי-ביצה ושני זיתים. אי-אפשר לדרוש ממני לעבוד כמו שור ולאכול כמו תרנגולת. אני אגיד לך: כשאתה אוכל חתיכת בשר אתה יודע שאכלת. את זה למדתי ממֶמבֶּת. הוא היה מיספר, ממבת, הה?”
אינני מכיר את ממבת. אינני מכיר כמעט איש מן הפלמח. מה רוצה לייזר מחיי. אני מהחי"ש. כשפרצה המלחמה הלכתי עם גדודי. אבל לייזר, הוא בטוח שאחד מאנשי-שלומו אני. פעם נתגלגלה במקלחת, דרך-אגב, שיחה על המלחמה, וגם אני הזכרתי איזו פעולה שהשתתפתי בה – התברר שגם לייזר היה באותה פעולה, עם יחידתו. מאז עלתה קרני בעיניו והוא הבדילני לטובה מכל החברים. היה מברכני לשלום בחיבה. היה נכון תמיד לגלגל שיחה עמי, אף שגם אני, כחברים אחרים, נוטה הייתי להשתמט מכך, שהרי, כפי שכבר הזכרתי, לא היה מקובל ביותר אצלנו, בעיקר מיום שחזר מן הצבא. מכל-מקום, כשהודיתי שאיני מכיר את ממבת, הוּכה בתמהון.
“עזוב, אתה בטח מכיר אותו! אתה פשוט לא זוכר הרגע… ממבת! מי לא מכיר את הפושע הזה?”
“אולי,” אמרתי, כדי להפיסו. “אבל איני זוכר.”
“אתה מכיר אותו! בטח! אם אספר לך רק דבר אחד תיכף תיזכר! באמת שמו מוּסה, מוסה בכר. ממבת זה רק הראשי-תיבות, שהיה רושם על כל החפצים שלו. נכנס לקיוסק וקנה קופסת גפרורים – היה תיכף מוציא עפרון ורושם: מם בית. שגעון של בן אדם! אף-על-פי שמי שרק ראה אותו פעם אחת יודע, שעם כזה לא יתחילו אפילו בצ’יקאגו. הלוא גם לי לא חסר – מה? – אף-על-פי שיש לי ארבעים אחוז נכוּת. אבל מה אני לעומתו – פסיק! הוא – במכה אחת פותח בן-אדם לשניים, כמו אבטיח. שמע!” פרצו מגרונו קולות צחוק ורסיסי בשר לעוס, “על הנכים, על הנכים סיפרתי לך? – לא?.. אני הרי חבר באירגון. לא מפני שאני צריך נדבות, או את הטובות של המדינה! כמו שאתה רואה אותי, עם האצבעות האלה ועם הירך הזו, אילו הסתובבו כאן בשטח מיליון נכים כמוני כבר היה פרצוף אחר לכל המדינה. אבל זה לא חשוב. אני חבר באירגון לא כדי לקבל משהו, אלא מפני שזה עניין של חברוּת ושל כבוד. אני יכול להגיד לך, שאם אני, למשל, עוזב מחר את הקיבוץ, יש הרבה מקומות שישמחו לקבל אותי ולתת לי עבודה, בלי השיקום ובלי מיספר ירוק… אבל מה – אני אמרתי לחֶברה: שימעו, אם יהיה פעם מצב, שצריך יהיה לעשות על מישהו התעמלות מיוחדת, תנו צלצול למשק! טוב, לפני שבוע באמת מגיע טלפון. תהיה מחר בתשע שם ושם. תיכף הירחתי מה העניינים – ונסעתי! אני אגיד לך, יש שם נכים באמת, בלי ידים ו… העיקר, אני נכנס למשרד ההוא, עם כמה חברה. בדלת, אתה מבין, יושב לו אחד, פקיד, רק לתת לו פראסק אחד, להדביק אותו לקיר ולהקיף אותו במסגרת… וזה – במקום להרגיש תיכף עם מי יש לו עסק ולקום לקראתנו בדרך-ארץ, אומר: “מצטער…”. שמעת דיבורים? אמרתי גם אני: “מצטער,” הפכתי עליו את השולחן שלו ועברנו הלאה. אחרי-זה היתה לנו באמת שיחה רצינית ושקטה עם המנהל, חה-חה!… מה אתה מתבטל, חביבי? קח חתיכה, קח!.. זה מטוגן יפה, אה?”
“טוב. באמת טוב.” הבשר הוציא מתוכו את כל שומנו, סיביו נצטמקו ויבשו מעט, וטעמו, בעודו חם ונוטף שוּמן, היה כצפיחית בדבש. כך אפשר לשבת ולטרוף בשר כל הלילה. ובאמת, אם חשבתי תחילה שאין עלינו אלא לרוקן את הסיר הגדול, הנה עתה ראיתי את לייזר פושט זרועו ומושך מן הפינה שק ומתוכו דולה נתח גדול נוסף של בשר חי. כל הפיקפוקים והספיקות, שכבר דחקתי והשכחתי, שבו ועלו. לא יכולתי להתאפק ושאלתי:
“לייזר, מניין לקחת כל-כך הרבה בשר?”
לייזר קרץ אלי, עקם שפתיו ודחק סנטרו לעבר צוארו, בהעוויית-תמיהה על שאלת-תם שלי:
“מה זאת אומרת מניין? חתכתי מהפרה. שחטנו פרה היום. אתה לא מכיר את הזקנים – ככה, בחג היובל, הם מספרים לך איך היה פעם, ואיך ייבשו את הביצות ואיך שרו כל הלילה ‘איזה-פלא’ וסללו לאט לאט את כל הכבישים. אבל – דם, דם מפחיד אותם. ברר, רק לא דם, אפילו דם של פרה… דם! על הפעולה בנבי-סולימאן שמעת? ארבעים חברה נדפקו שם במשך חצי שעה! ארבעים חברה – וכולם אחד אחד. שלושה אנשים יצאנו שלמים משם. בלאקי, שעכשיו הוא אלוף אָלף-אלף בצבא, ממבּת, ואני. אני תרמתי לעסק הזה את שתי האצבעות האלה וחור בירך. אבל ממבת, הממזר הזה, נכנס לו רק קוץ. והוא סחב אותי ואת בלאקי, שנפצע בפנים, אני לא יודע כמה, עד שהגענו. זה ממבת. אבל אחרי-כן, למחרת, כשהביאו את כולם ליד-החמישה והשכיבו אותם שורות-שורות במתבן של המשק, בכה ממבת כמו ילד. לא רצה לזוז משם ובכה. אתה מבין, אלו היו חברה – אחד אחד…” הוא נשתתק, עיניו היו נעוצות במחבת הרוחשת, כאילו ביקש להעלות את דמויותיהם, כבעל-אוב. כולנו ישבנו ושתקנו עמו, עד שהתעורר מעצמו. “בקשר למה ספרתי את זה?”
“הבשר…”
“כן, הבשר… אז כשצריך לשחוט פרה אי-אפשר למצוא חבר אחד שיהיה מוכן לעשות את זה ובאים אלי… בשביל זה אני טוב, חה-חה… אבל למה לא, בעונג! רק מוריד לעצמי חתיכה קטנה. זה לא צודק? בעבודה שלי צריך לאכול טוב. אני, חביבי, כמו אוטו. אתה יכול לנאום לו על חלוציוּת ולשיר את התקווה. אם לא תתן לו בנזין – הוא לא יזוז. אין חכמות! ככה גם אני. כשאני תוקע חתיכת בשר אני מתחיל להרגיש שאני חי. אה, יא-בא!.. יא-בא!..”
לייזר נאנח מעומק-הלב, הסמיך כל כובד-גופו על כפותיו והגביה עצמו מן השרפרף. חללו של הצריף, שגם בימים רגילים צר הוא וכהה, היה עכשיו גוש מעובה ודחוס של עשן ואידים וריחות כבדים, ומשקם לייזר ועמד, היה כאילו נתבטל הכול מסביבו, מלבדו ומלבד ערפילי-העשן. הוא תקע בהונותיו למכנסיו, הגביהם ופתח כפתור עליון לרפות בטנו מלחצם. נראה היה בעיין, כי שעה יפה היא ללייזר, אולי היפה ביותר זה מימים רבים. ואני, דומה שרק באותו ערב למדתי להכירו, אף-על-פי שחי עמנו במשק שנים לא מועטות. כשהביאוֹ בּינייה מן האניה היה ילד-גטו צנום ושחרחר. משונה, שאותו ילד ולייזר אדם אחד הם, אבל זוכר אני את צורתו וגם זוכר אני איך גדל והתבגר במשק, עד שפתאום הלך לפלמח, נגד רצונו של בינייה ולמורת-רוחו של הקיבוץ. אם כי, ראוי להוסיף הלכי-הרוח בקיבוץ היו להם כמה פנים. היו שראו סכנה בהליכתו, מפני שגם בלי זה היו חבלי-הסתגלותו קשים והשפעתו – כך טענו חברים רבים – על הילדים היתה שלילית. הוא היה גונב בלי היסוס, הוא היה עובד כדרך שעובדים בשביל בעלים זרים, הוא היה מרבה לספר – ממש כשרון-סופרים היה לו, ודווקא על נסיונותיו הקשים באירופה בשנות-המלחמה, וגם אימים אלה, שציירם בהרחבה ובכוח, לא השפיעו השפעה טובה. לעומת זאת לחש פה-ושם הרהור, כי יש ברכה בגיוסו, מאחר שילך ולא ישוב לקיבוץ. והנה, מאז בא לחופש הראשון, ראו כיצד מתחולל בו שינוי עמוק, כיצד נקלפת מעליו הגלות, וכשם שצמח להיות בחור גברתן, כך בכל התנהגותו נעשה צבר, ככל שהחברים ציירו לעצמם דמות של צבר. שינוי-צורה זה הינה את כולם, וכאשר שב מן הצבא והביא עמו אשה, שמחו הכול שמחה גדולה. עכשיו יהיה לאיש. אבל לא הספיק לייזר להציב רגליו במשק וכבר נתברר, שלא רק שלא נשתנה אלא, אדרבה, נעשה רע יותר. הרע מכול היה, שכל הנוער נמשך אחריו ואחרי תעלוליו. אהב לשמוע אותו מספר מעשיות, אהב להתלוות אליו בציד תורים ובגניבת אביטיחים. וגם לייזר עצמו חיבב את הנערים והתרחק מן הגדולים. וכאשר ניסה אחד החברים לדבר עמו משפטים ולדרוש ממנו, שיתרחק מן הילדים, השיבוֹ בלשון גסה וגילה קצת מהשקפותיו על אותו חבר עצמו ועל כמה חברים אחרים. ברור, שמאותה שעה גבהה חומה בין לייזר לבין הקיבוץ. הוא עבד, עבד יפה ותמיד היה משתבח בכך, אבל מחוץ לעבודתו מנותק היה מן החברים. עכשיו כבר היו רבים אומרים בפה מלא, שהגיעה השעה שיטלטל עצמו למקום אחר, ואילו האחרים, ובראשם, בינייה פטרונו, שניסו להטיל על כף-הזכות כל הנימוקים הידועים – ילד-מלחמה, מרירות נגד עולם ומלואו, פציעתו – מיספרם נצטמצם והלך. ואפילו אני, שקרוב הייתי בגיל אל לייזר, וכשם שנטה הוא חיבה אלי חיבבתיו גם אני, כבר הייתי נוטה אחר הרבים. מכל-מקום, לא היה לי כל יסוד להפגין ברבים ריעוּת עמוקה עמו. ואילו עכשיו, כשראיתי את עמידתו של לייזר בחדר-הרווקים היבש והמוזנח של דויד. בתוך ענן-העשן וריחות-החריכה והטיגון, נדמה היה לי, כי אין לייזר אלא זה. ועוד: אפילו נתקנאתי בו ורגע אחד רציתי להיות1 כמותו, לא רק מפני שהיה שופע כוח ונעורים, אלא מפני ששמעתי את קול-ליבו של לייזר, שהיתה לו שעה אחת שבה עשה מעשים גדולים ובה הוקירו אותו ואת מעשיו, שבה היה גיבור, שבה ניתן לו לעמוד במקום, שלאו כל אדם יכול לעמוד בו. איך אפשר היה שלא לאהוב את לייזר ולא לקנא בו באותו רגע?
“העיקר, חברה, הדיבורים האלה לא יצמיחו כלום. איפה הפינג’אן?”
“אני כבר אכין,” אמר דויד, קם ממקומו וגילה במפתיע מציאותו.
“שב, שב,” פטר אותו לייזר בבוז. “מה אתה תכין? אתה תכין? אתה?.. בן-אדם שיכין קפה. לפתוח בור בפרדס אתה יודע – אולי! אבל קפה… יש רק בן-אדם אחד שיודע להכין קפה וממנו למדתי אני – וזה ממבת. חבל שהוא לא פה. הבא את הפינג’אן, דויד. ככה… ועכשיו שב פה בצד ותביט, תלמד משהו מועיל פעם בחיים, לא רק לדגדג את העצים שלך… אתה תכין קפה?!”
לייזר ישב על השרפרף ולא גרע עיניו מן הפינג’אן, שהיה שחור ומזוהם. בועות זעירות עלו על פני המים, כמי סודה. קיבותינו שנתמלאו, עמלו לעכל את הבשר וליאות כבדה ונעימה ירדה על כולנו. טוב היה לשבת כך ולשתוק ולהמתין לקפה. גילה ישבה בצידי ואף-על-פי שגם היא היתה עייפה, לא נחו ידיה והוסיפה לסרוג את הסוידר. דויד, ידיו היו שלובות ונחות על בטנו וסנטרו צנח על לוח-חזהו. פניו היו אטומים ועיניו עצומות. האם מהרהר הוא במשהו, או אולי2 מניח לעצמו לצוף בתוך הדממה הזו, שהפעם היא בארבעה. בן כמה הוא? איך זה הגיע לייזר אליו ואיך זה נתן הוא את חדרו, שישמש קומזיץ כזה? לכאורה יישוב קטן אנחנו, קצת יותר ממאתיים אנשים מבוגרים, לכאורה מכירים זה את זה, על כל הערות-השוליים ובין-השיטין. ועם זאת – אני לחדרו של דויד לא הגעתי אלא בשנה שהייתי סדרן-עבודה והוא בחדרי לא היה מעולם. בוקר בוקר, כשיורד אני אל המוסך, הריני רואה את דויד עולה מצריפו שעל גבול החורשה, גוו שנצטמק – בן כמה הוא? – כפוך לפנים, אם מפני שעודנו ישן, אם מפני שקר לו ואם מפני שמבקש הוא להיסתר מדבר מה. בוקר בוקר צולבים אנו את דרכינו באותו מקום. קמטי פניו מתרבים וידיו הארוכות השעירו והשחירו במשך השנים. עורן נעשה גדול ממידת עצמותיו. דויד הגביה ראשו ופקח עיניו. יש אנשים שאיני יכול להביט בעיניהם, שאינן יכולות להסתיר את עליבותן, אבל ראיתי שהיטה פניו, וכשנח מבטו על גילה, חייך. אילו יכולנו לתת לכל חבר אשה שתשב ותסרוג על מיטתו. בחייכו ראיתי כמה נתקמטו כבר פניו. זוויות-עיניו היו כשמש-וקרניים בציורי-ילדים.
“נאגלה ראשונה!” הכריז לייזר. דויד פתח את דלת הארון הירוק והוציא מתוכו ארבעה ספלי-חרס לבנים וכבדים, שלקח מן המטבח. לייזר הורה לו להציבם על הריצפה, מילא רביעית הספל בקפה הסמיך, הרותח עדיין. לייתר-חן הוסיף על כל ספל שהושיט לנו “איתפדל”. אחרון לקח לעצמו. חבק את הספל והעלימוֹ בכפותיו, גמע גמיעה שרקנית ונאנח בקול.
“נו, תגיד עכשיו משהו,” נפנה אל דויד. לייזר מדבר אליו בלגלוג, קצת בביטול, אבל דויד מחייך בהנאה.
“באמת טוב.”
“באמת טוב!.. פעם ראשונה מיום שבאת לכאן, שאתה שותה קפה… מה הם נותנים לך בחדר-האוכל – שורפים חבילת חציר, שופכים לתוך טאנק מיים, מוסיפים פח סכרין וכפית חלב. לזה קוראים אצלכם קפה!.. אצלנו, כשהיה מצב-רוח, וכל החברה היו יחד…” ולפתע נפנה אלי, ובעצבוּת: “לך דבר אתם!..”
שתינו ושתקנו. רק לייזר היה מוסיף ומגלגל מעשיות. עניין אחד גרר אצלו עניין שני, אלא שכבר לא האזנתי. השעה נתארכה וכבר רציתי לקום וללכת. באמת, חששתי שחוה לא תבין לאן זה נעלמתי פתאום ולא תדע היכן לחפשני וגם הייתי עייף מאד, לא רק מן הזלילה, אלא מפני שמאחרי ולפני היו ימי-עבודה ארוכים. אבל ליבי לא מלאני לקום. ראיתי את לייזר והוא חי ארבע שנות-גבורתו – לא לדויד ועיניו העצומות סיפר לא לגילה, שכבר הניחה סריגתה ואף שעיניה העגולות והנאות נעוצות היו בו באהבה, לא שמעה בודאי גם היא את דבריו, ואף לא לי, אם כי כיוון אלי את כל דבריו. הוא סיפר וסיפר ומי יודע עד מתי היינו מוסיפים לשבת כך בצריפו של דויד, אלולא גילה שהתנערה פתאום והציצה בשעונה.
“לייזר, כבר אחת!”
“אחת?” תמה רגע, אבל מייד התעשת ואפילו שמח, כמדומה, על שכך איחרנו שבת. “ובכן, מה?.. נשב פעם, נשב ונשוחח קצת, כמו… מה דעתך, עוד נאגלה?”
“לא, לא,” נחפזתי לסתום פתח זה. “אני לא אוכל להירדם. ובחמש וחצי צריך לקום.”
דויד חפן פיהוק גדול בכפו. גילה כבר גוללה בזריזות את הצמר ותחבה אותו לתוך תיק של בד, קמה ממקומה והחליקה שמלתה. אף אני קמתי.
“חבל על הבשר, חברה,” לא הירפה לייזר. "נצטרך להשליך – "
“לא, אי-אפשר יותר,” אמרתי. “אני מלא – עד כן. פעם אחרת.”
“בוא, נזוז,” אמרה גילה והשעינה גופה העייף על זרועו של לייזר ואת ידה תחבה אל מתחת לחולצתו.
“אולי בכל זאת תשתו עוד ספל,” הטעין דויד אמירה של נימוס על גב פיהוק שני.
“אולי, מה?” נאחז לייזר בדברי דויד, אלא שגילה ואני לא נתפתינו, אף-על-פי שראיתי, כי ממש קשה לו לעקור רגליו ולהינתק מן המקום הזה. “רוצים לישון, אה… אה נבילות, גם אתם כבר כמו החתיארים האלה בקיבוץ… אצלנו, אתה שומע, –” הוא אחז בכתפי ולא הניח לי לצאת, “בשעה הזו היו רק החברה מתחילים להתחמם. כשממבת היה מתחיל לספר סיפור, הוא לא היה גומר לפני הבוקר. פעם אחת, כשהיינו בסביבות בית-ג’וברין, תפס ממבת פרה. טיילה לה שם בשטח…”
“לייזר,” אמרה גילה, וכבר ניכר הרוגז בקולה, “אתה רואה שכולם מתים לישון, מה נטפלת שוב לממבת?”
לייסר חייך חיוך עצב, וראיתי ששוב לא יספר לנו לא על גבורות ולא על מעשי-קונדס. אמר, כמתנצל:
“אני לא יודע. נזכרתי. פתאום. הוא לא יוצא לי מהראש הערב. ממבת… נו, בואי, ילדה, נזוז.”
“הפכנו את כל החדר,” אמרה גילה אל דויד.
“אין דבר, מחר אנקה הכול.”
“ארבע שנים, אה?” אמר לייזר. “בלי כוונה עשינו אזכרת-נשמות. חתיכת זמן.”
החוץ היה צלול ושקיפותו הגיעה לשמיים. לילה של אוגוסט. רק למטה, מן האדמה השחורה, עלתה חומה של אוקאליפטים. ירח חסר קרב לאמצע הרקיע. בבתי-הילדים היו אורות קלושים. חצינו את שדירות הברושים ומרחוק ראינו את הרפת המוארת, כמו בחג. הלכנו בשתיקה על העפר התחוח לעבר חדרינו.
“ישנים החברה, ישנים,” אמר לייזר. אני פסעתי מעט לפניו ולפני גילה וקולו נשמע לי עבה מתמיד ומשונה, כאילו יצא מן הלילה שמאחורי. ואחרי-כן, בנעימה עניינית, מושגת: “אתה יודע, בינייה – הוא קיים שיחה אישית אתי.”
“עזוב, לייזר,” אמרה גילה במורת-רוח.
“מה יש? נשמע מה דעתו!.. אתה יודע, אני אוהב את בינייה, אבל אם גם הוא כבר נכנס בסודם…”
“הם שלחו אותו,” אמרה גילה ומן הדרך שאמרה הם ידעתי, כי מתחה קו מפריד בינה לבין הקיבוץ.
“הוא דיבר והסתבך ולא ידע איך לומר לי… אני מקלקל את הנסיכים היפים שלהם! אני מדבר יותר מדי על דם! אני צד תורים! אני שוחט פרות! יש לי יותר מדי זכרונות מלוכלכים!.. אתה מבין כבר? לא כדאי שאניח לילדים להסתופף סביבי. אמרתי לו, שאם ישלחו אותי לאוניברסיטה אלמד לדבר יפה. בחרוזים…”
“לא, אינך מבין,” אמרתי, מפני שנדחפתי להגן על הכלל הזה, שגם אני נכלל בו.
“לא, אני לא מבין. איך אבין? הלוא אני סתם חמור… אני אגיד לך, זה לא בשביל העצבים של, כל זה –”
“כל מה?” שאלתי. פתאום נדמה היה לי, ששוב איני מכיר את לייזר, שאף זה שראיתי בצריף של דויד אינו לייזר.
“אני נכנסת לכסות את הבת,” אמרה גילה ופנתה אל מדרכות בית-התינוקות.
“כבר יכסו אותה,” אמר לייזר ואף-על-פי-כן נפנה גם הוא בעקבותיה. קרא גם לי להצטרף אליו. עמדנו בקצה המדרכה, בצידו של ברוש. “אני חושב לקחת כמה שבתות ולרדת אל ממבת.”
“שוב ממבת?” צחקתי.
“אמרתי לך, הוא לא יוצא לי מהראש הערב.”
“איפה הוא?”
“בנגב.”
“מה מעשיו?”
“יש לו איזה ג’ובּ. פגשתי אותו לפני חצי שנה. הציע לי לבוא אליו.”
“לבוא אליו?”
“אמר לי: אתה בא ובו ביום אתה מקבל עבודה. תהיה מאבּסוט עד הגג. כסף כמו חול –”
“אה, כסף,” אמרתי.
“כן, כסף, תאר לעצמך.”
שתקתי וחיכיתי שימשיך.
“הוא עובד עם אלה שמחפשים בנגב דרכים ומים ונחושת ואני-יודע-מה. יש לו ג’יפ והוא מלך לעצמו. נוסע. היום הוא יושב לך במקום אחד, מחר יורד מאה קילומטר דרומה, מחרתיים – מאתיים צפונה. אמר לי: רק בוא, כבר לא תתחרט. זה חבר!.. אני יכול לגיד לך – אין שניים כמוהו!”
נסמך אל הברוש, פער פיו ותחב לתוכו את זרת-ימינו, לחפור ולהוציא סיבי-בשר שנתקעו בין שיניו. היתה שתיקה. לכאורה, הרבה היה לי לומר לו. אלא ששתקתי, ולא רק מפני שידעתי בודאות מה מתחולל בליבו של לייזר. בי עצמי רטטו רגשות מוזרים, כמין התכווצויות זעירות היורדות ומגיעות עד לבטן, כמו בכל עת שאני עומד לפני איזה מאורע גדול וחדש ומסתורי.
“אני חושב ככה,” אמר לייזר. “אני ארד לאיזה שלושה ארבעה ימים, אסתובב קצת עם הגורילה הזו, נריח קצת פה, קצת שם. ונראה.” ופתאום צחק: “מה דעתך, אולי גם אתה מצטרף?”
“לא, לא,” נבהלתי לומר, כאילו שתיקה שלי עלולה להשתמע כהן. לא הנחתי ללילה החם, שאורו חלבי ומעולף, שיתעתע בי. “בשבילי נגמרו העניינים.”
“לכמה ימים,” חזר לייזר ואמר, “נעשה טיול ונחזור.”
רגע עלה בנחירי הריח היבש והמריר של המישורים הדהים והלא-נפסקים; רכב זעיר המשאיר אחריו מהומת-אבק…
“אתה אינך נוסע רק לכמה ימים.”
דלת בית-התינוקות נפתחה ונסגרה לאיטה, בלא קול, וגילה קרבה אלינו בצעדים קלים ומהירים. לייזר צחק צחוק נמוך ודחק אגרופו אל צלעי התחתונה:
“אתה ממזר גדול אתה. אבל אני מוכרח. אני מוכרח לנסות, לזוז מעט… לא נולדתי לשבת במקום שבו אמות. העצמות שלי נדבקות זו לזו. וגם כסף אני רוצה להרוויח. גילה, איך הנסיכה?”
“מתוקה,” אמרה גילה. כרכה זרועה סביב זרועו ודחקה ראשה אל חזהו. “בוא לישון, לייזר.”
“אתה יודע,” אמר לי פתאום. עמדנו בכניסה לחדרי. “בינייה הוא בחור טוב. אבל – אם אספר לו, הוא יעלב. הוא יחשוב רק על דבר אחד, שהוא עשה למעני כל-כך הרבה ואני… אה, כבר אחבר איזה סיפור… העיקר, אמור, מרוצה מהקומזיץ? היה בכל זאת לא רע, הבשר…”
א
יום אחד שבה מאשה מן המושבה ומייד תפסה את חנקה – קשה להאמין, אך חנקה זו היתה פעם מזכירת הקיבוץ – וסיפרה לה, כי הנה, בחצותה את הבירג’ה בא לקראתה חבר-נעורים אחד, גם הוא מן התנועה, חבר שלא ראתה אותו מיום שיצא להשתלם בלימודי החקלאות בצרפת. אה, אמרה מאשה, פגישה כל-כך מוזרה. אבל העיקר הוא, שבחור זה, ראובן פרידמאן, היה שרוי בדכדוך נורא, ממש לבלי הכירו. ומה נתברר? יושב הוא, עם קיבוצו שלו, במושבה וקיבוץ זה עובר עליו משבר חברתי המעמיד בסימן-שאלה את עצם קיומו. ובכן, אמרה מאשה, כשראה אותי שמח מאוד, וכששמע מפי על אודות הקיבוץ שלנו הביע משאלה להצטרף אלינו. הן חלום-חייו הוא הקיבוץ, לכך הכשיר עצמו בצרפת וכדי ללכת לקיבוץ עלה ארצה, ובכלל, סיימה מאשה דבריה, הוא היה נער מקורי מאוד, בעל ערכים!
ראוי לומר, כי בימים ההם לא היינו בהולים לקפוץ על מציאה כזו. לא קיבלנו לתוכנו חבר חדש אלא אם הכרנוהו ובטוחים היינו בו, שייקלט קליטה הארמונית אל תוך חברתנו. אבל מאחרי העניין הזה התייצבה חנקה במלוא התוקף, בעיקר מפני מצבה המיוחד של מאשה. היא אמרה הן וכל הקיבוץ ענה על-כורחו אמן.
הנה כך הגיע להדם עוד באותו שבוע לקיבוצנו. אין לכחד, עוד לפני שהציג את כף-רגלו על אדמתנו כבר נקבעה איזו עמדה שלילית כלפיו – בשל מאשה. אדם שהולך אחר מאשה – והרי זה היה הטעם לקבלתו – כבר הוא חשוד על הכול. שכן כבר בימים הראשונים ההם דמתה מאשה לרגב-עפר בעיצומו-של-קיץ ומוּעדת היתה לעמוד בבתוליה. זה היה יחסנו אליו, אף-על-פי שלכאורה בשר מבשרנו היה. בן עשרים ומשהו, ככולנו. גבוה ודק, ומעורפו ומעלה נוטה לפנים, כתיל שנכפף. ידיו ורגליו חבולות ומפריחות פורוּנקלים וקארבּונקלים. באחת, הכל כרוח הזמן.
ולא רק זה. זמן מועט אחר בואו גילינו, שהערכותו הלגלגנית של הקיבוץ לא היה לה על מה שתסמוך. אבן טובה היה להדם. בעבודה נקלט, כאילו משקנו נחלת-אבותיו הוא. לא היתה מלאכה קשה לכוחותיו, לא היה ענף שנבצר ממנו. ועל הכול – כשרון-ההמצאה שלו ולהיטותו לעבודה. לא אהבה, אלא תאווה!
סגולה זו חשובה היתה מאוד בעינינו בימים ההם, מפני שאז היו ההסתגלות לעבודה וההישגים המשקיים אבן-בוחן לעצם יכולתו של הקיבוץ להתקיים. אלא מה – הכול טוב ויפה, אבל החברים היו אז אנשים צעירים, שאהבו גם ליהנות מחייהם – הרי שיחות, והרי ריקודים והרי סתם מזמוטים. ופתאום רותמים את העגלה בערב ויורדים למושבה. ואילו להדם – למן היום הראשון היה פרוש מן החברים. תנאי-מגורינו לא היו משופרים. היו צריפים, שבכל אחד מחדריהם שכנו שניים, שלושה ואפילו ארבעה חברים, אבל להדם – כבר ביום הראשון התחיל לאגור חומרים למעון משלו. היקצה לעצמו פינה מחוץ למחנה, במקום שנטענו חורש של אוקאליפטים, ולשם היה מושך שקים, פחים, כלונסאות, לווחים. אנחנו מכירים טיפוסים כאלה בכל קיבוץ, אבל יש מקרים ויש מקרים – פעמים נקשר לראשם כתר של רומאנטיות ואז אין דבר שמשׂמח את עין החברים יותר ממלונה כזו ופעמים היא נתקעת כקוץ בעיניהם ונעשית סמל לכל מיני מידות מגונות, שהקשה שבהן היא זו המכונה אנטי-סוציאליוּת.
עם אלה האחרונים נמנה להדם. חדש היה בתוכנו והכול היו בודקים בציציותיו. כוונתו הברורה להתבדל, מייד בבואו, מן החברה, נתפרה כעלבון וכצעד לא-קיבוצי, שיש להגיב עליו. אבל להדם – ודבר זה נתחוור לנו מייד – לא היה אדם, שפנים זעומות משנות את דעותיו. אפילו לא דברים מפורשים. המשיך לגרור לפינתו את כל גרוטאות המשק, ובסופו של דבר נמצאו חברים, שנכנעו ואפילו זירזו את החצרן, שיימצא לו איזו דלת וחלון.
וכבר באותם הימים גם דבק בו כינויו – להדם. הרי מלבד פרשת המלונה אי-אפשר היה לגלות בו שום מום. ובכל זאת! עניין העברית, למשל. אצלנו היתה החלטה פרינציפיונית, שמדברים רק עברית. אבל יש עברית של ישעיה ושל איוב ויש עברית של מאשה ושל אולגה. להדם אהב לצחצח בלשונו. וכבר בשיחת-הקיבוץ הראשונה נטל את רשות-הדיבור ופתח בזה הלשון: “אוזני היתה כרוייה לכל דבריו של שלמק. סבור אתה, שלמק, שדברים של טעם השמעת לנו – רפת גדולה, מעיינות של חלב, בשר לפי החברים. ואני אומר – להדם!..”
רבים מן החברים, ובעיקר אולגה, שהיתה פעם צחקנית גדולה, הסתפקו בשני פסוקי הפתיחה. קול-לחש עבר את חדר-האוכל: להדם… כזה הוא – מתנאה במלים יפות: להדם, טראראם… הוא עצמו נראה כמין להדם, לא יכלה עוד אולגה להתאפק, ירתה את צחוקה וחברותיה-לשולחן אחריה וכל השיחה אחריהן. וכך נולד שמו – להדם!
תחילה השתמשו בו רק כשהיה קם להסביר עמדתו בעניין מן העניינים – ובאיזה עניין לא היתה לו עמדה? – אבל לא עברו ימים מועטים והכינוי נשתרש בתוכנו והשכיח את שמו כליל. התחילו לקרוא לו להדם גם בפניו, ואפילו כשהיו תולים פתק בחדר-האוכל לא היו רושמים: ראובן פ. – אלא להדם. אין צריך להוסיף, שכינוי כזה דיו לשוות לנושאו פרצוף מסויים מאוד.
מה גם, שלא חסרו לחברים צבעים להעשיר בהם את ציור-דיוקנו. הרי המלונה והרי לשונו והרי מאשה. שמאשה רוצה בו – בכך לא היינו מפקפקים, אלא שהוא – לא ממנה ולא מקצתה. ולא רק היא – בכלל, כאילו פטרוֹ בוראו מן הצורך באשה. אפילו לא ניסה להתקרב אל אחת מחברותינו. אמנם, מיספר חברותינו נפל הרבה מן הביקוש, אבל כל אחד היה מנסה מזלו, נאבק, מבקש לו פתרונים, ואילו להדם – אצבע קטנה לא נקף. כשלא עבד – נסגר במלונתו. לא היה במלונה – עסק בניסויים חקלאים, התרועע עם הבידואים, שיישבו אז השלטונות באזורנו, החליף מכתבים עם בוטאנים וזואולוגים למיניהם, או הרה חידושים לראציונליזציה של החיים בקיבוץ.
וכך, מהר מאוד, כמעט בלא שידענו כיצד, גבהה חומה בינו לבין הקיבוץ. פועל טוב – כן, זה הרבה מאוד. אבל יש לדעת – בריות כלהדם אין חברינו מחבבים, למעלה מזה: אינם רוחשים להם אימון. מי ששונה במידה כזו מן הכלל – משמע יש בו איזה עיווּת, איזה מום. והרי להדם המציא לחברים שלל ראיות לאימוּת הדעה הרווחת.
הרי המלונה. לא רבים עברו את סיפה, אבל לא היה אצלנו תינוק, שלא ידע למנות את כל החידושים המשונים שחידש שם. כיוון שהיה ראציונאליסט – היה ראציונאליסט בכול. כל חיינו – היו מביאים דברים בשמו – נבנו מן הצורך ובכוח השכל, אבל עדיין דבוקים לנו בגבנו, כחטוטרת, מנהגיה של חברה זרה, שאם לא נקום ונשרשם, סופנו שניקבר תחתיהם. עניין הריהוט – לדוגמה. חדרינו קטנים. מרבית צרכינו מתמלאים מחוץ לחדרים, ואף-על-פי-כן לא נפטרנו מלהיטות יהודית משונה אחרי כלי-בית למיניהם, שמצרים לנו כל פינה רווּחה. וראו את מגורי אנשי-המזרח. איזה מרחב, איזו רחבות-דעת! ולהדם נאה דורש ונאה מקיים. חברינו סיפרו, הנכנס לחדרו אינו רואה אלא מיטה צרה מחופה בשמיכה וגיטארה בנרתיקה התלוייה על הקיר. יש לו שולחן – אבל מצומד הוא בצירים אל הקיר ואין להדם פותחו, אלא בשעה שמשתמש בו. מרים את לוח-השולחן ומציב תחתיו את שתי כרעיו, המצומדות אל קצהו השני של לוח-השולחן. כך גם שני שרפרפים משני צידי השולחן. שאר כליו, וספריו ואספיו, סדורים על מדף שנמשך לאורך ארבעת הקירות, סביב סביב, בגובה הכתפיים. בזה האופן מציל הוא לעצמו את רוב שטח-הריצפה בחדר.
דבר זה הוא עובדה, אבל היו דברים שהתהלכו בקיבוץ, שעד עכשיו אין לדעת אם אמת הם או פרי-ליצנותם של החברים. סיפרו עליו, שכל-כך ראציונאליסט הוא, שבלילה, כשהוא שוכב לישון, הוא מסדר בגדיו בסדר קבוע, הגיוני וחסכוני מאוד, שלא יצטרך לבטל רגע אחד בבוקר. בגד ראשון שצריך אדם להיכנס לתוכו בקומו ממיטתו, הם הגרביים, שישמר חומן של הרגליים; אחריהם לובשים לבנים. אחרי-כן מכנסיים, חולצה, נעליים, כובע, ואחרון-אחרון, בפתח ממש, נוטלים אשכולית. חשוב מאוד – היו מביאים בשמו – שיאכל אדם אשכולית בשעת קימה. אם כן, מובן, סיימו הליצנים, שבדומה לכך נכנס הוא למיטתו, כלומר בסדר הפוך – עומד בפתח, מניח אשכולית על הריצפה, וצעד בצעד משיל כל בגדיו עד שיוצא מתוך גרביו ונכנס אל תוך מיטתו.
אבל כאן הגענו לציור דמותו של להדם, כפי שנתגבשה במרוצת השנים. את ההתחלות כבר קשה לשחזר ואין להכריע אם מתחילתו היה כזה, או שנעשה כזה במרוצת השנים, או שרק דמיונו האכזר של הקיבוץ ציירוֹ כך. מכל מקום, משנתגבשה דמותו, שוב לא נשתנתה, אף-על-פי שהשנים הוסיפו לבוא דחופות זו אחרי זו. אילו שאל מישהו היכן הן השנים הללו, אפשר היה להוליכו בחצר ולהראותו, שהנה נתרוקנו הרווקיות ולעומתן נתמלאו בתי-הילדים; שנזרעות שטחי-הבתה וגבה הפרדס; ששוב אין מדשדשים בחול אל המושבה, כדי לזַכות את הקיבוץ ביום-עבודה מכניס, אלא נתמלא המשק ענפים, ואותם שתילים צהבהבים, שננעצו אל תוך אדמת-הביצה והתפלשו לרגלי מלונתו של להדם, הרימו עכשיו ראשם ונעשו חומה גבוהה. רק להדם, דמינו כולנו, רק הוא אינו משתנה ואין תמורות חלות בחייו. לאמיתו של דבר, כבר התרגלו החברים אליו ואל זרוּיותיו ולא ראו בהם חידוש. יש בקיבוץ שמריה, יש תנחום, יש פלה, יש אולגה – יש גם להדם, אמנם, פתע-פתאום היה מתעורר אחד החברים, כשהיו יושבים באחד הצריפים ומשיחים שיחת-חולין על הקיבוץ וכל אשר בו, ושואל: אבל מה בכל-זאת יהיה סופו? קשה היה להשיב על כך, מפני שרוב חברותינו כבר נמצאו להן גואלים, ואילו האחרות – לא היתה בהן אחת שתאכוף עצמה עליו. ואז היו אומרים באנחה: אם לא נקבל מהר השלמה – אין לו תקנה. הוא מזקין והולך.
כשמלאו ללהדם עשרים-ותשע שנים זכינו להשלמה. אבל הוא כבר היה רווק זקן. קומתו נכפפה עוד קצת, השמש היכתה וחרצה בפניו קמטים עמוקים. כמעט לא ראינוהו יוצא מבגדי-העבודה המטולאים. בעונות הבוערות היה עובד מחושך עד חושך, שבעה ימים בשבוע, וכשהיתה לו פעם שבת לא היה יוצא ממלונתו, אלא עוסק בלימודיו, או מנגן. ובאמת, דבר זה צריך להזכיר – הוא היה אוהב-נגן ומיטיב-נגן. את הגיטארה הביא עמו מצרפת וגם לחניו האהובים היו גאליים וספרדיים. אבל גם כשרון זה, שבקיבוץ עשוי להפוך את בעליו למרכז חברתי, לא הועיל. מפני שאי-אפשר היה להניעו שינגן בציבור. רק בלילה, בהיות להדם לבדו במלונה, היה מגיע לאזניו של שומר-הלילה קולה של הגיטארה הבא מן החורש. פעמים היה שומר הלילה קרב, נשען אל הקיר ומאזין, וכשהאזין היה שומע, שלהדם גם שר, ואפילו ממין שירי המחול הקפצניים, העליזים, שאין בהם אפילו שמץ של כיבוש-היצר.
אבל עד שהגיעה ההשלמה כבר לא היה מרבה לפרוט על הגיטארה, אפילו ביחידות. כמה מן החברות נתעוררו והחלו למנות שבחיו באוזני הבנות הצעירות של ההשלמה. החלו לגרור אותו, ממש בכוח, לחברתן. אז עלתה הצעה, שלהדם יהיה מדריך ההשלמה. שעת-רצון ירדה על הקיבוץ והיו מוכנים לסכן קליטתה של חבורה שלמה, שציפו לה כמה שנים, ובלבד שתינתן הזדמנות ללהדם למצוא תיקון. אבל כאשר בא אליו שמריה, לא רצה להדם לשמוע את דבריו עד סופם: אל תצחיק אותי, – אמר – אני אהיה מדריך? אינני מתאים ואינני רוצה – והניחוֹ והלך לו למטעים. היה בציר ושלחו אליו את הבנות הצעירות לעבודה – והוא לא זע ולא נע.
עכשיו, אחר שהקיבוץ נרתם כולו למשימה הזאת, לזווג את להדם, וגם היו סיכויים ריאליים מסויימים, ואילו להדם בעט כדרך שבעט, אמרו הכול נואש. אפילו הרמונו של שלמה נופל לו בירושה – היה הלצת העונה אצלנו – היה מכניסו מייד לקופת הקיבוץ. עכשיו כבר לא חלק איש על כך, שלהדם הוא מקרה אבוד.
הכול – להוציא את פלה. פלה היא חברתו של שמריה, ושמריה הוא ריעו האחד של להדם. ריעוּת משונה מזו אין הדעת משיגה. שמריה מעמודי הקיבוץ הוא. עמוד, כפשוטו. כל מקום שמתחיל להתמוטט – מציבים תחתיו את שמריה והוא תומכו. תומכו בגבו הרחב, שאינו נרתע משום עבודה, בעורפו העב והשעיר והעיקש, בראשו, שמלא כולו שכל-ישר ודעת-המשק. קיבוץ, לטעמו, אינו קופה שלתוכה מכניס אדם ימי-עבודה ומוציא את צרכיו. קיבוץ הוא אחוזה גדולה, שהוא בעליה. מטייל הוא לפנות-ערב עם ילדו בחצר ורואה שברז חבית-הנפט, שמאחורי המקלחת, דולף – מה עושה חבר רגיל? או שמשים עצמו אינו רואה, או שמשתומם על רשלנותו של החצרן. אבל שמריה מניח את ילדו, הולך ומביא מפתח-צינורות ומתעסק בחבית עד שמובטח לו, שטיפת נפט אחת לא תישחת ארצה. או שהוא מוצא שק, שכבר טמן בעפר – הוא מרימו, מנערו, מקפלו ומביאו לחצרן. ולא רק בשקים הוא נוהג כך. גם בחברים. גם הריעוּת בינו לבין להדם ניזונה מרגש-האחריות העמוק של שמריה, אולי גם מחיבתו למקוריותו של להדם. וגם להיפך. כך, מכל מקום, סברנו אנו. אבל לא זו היתה דעתה של פלה.
פלה בטוחה היתה, שלא זו בלבד, שדיבה היא, שאין להדם מסוגל לאהבה, כפי שריננו אצלנו, אלא להיפך, מן האוהבים הגדולים הוא, שנשרפים באהבתם. ואת מי הוא אוהב – אותה, כמובן. ניתנה אמת להיאמר, בצעירותנו היתה פלה היפה בקיבוץ. יפה מאוד. דקה היתה וגון-עורה חם ועיניה פתוחות תמיד לכל אדם. מי שהביט ביופייה של פלה לא היה מדמה, שנתארך המרחק אליו, אלא אדרבה כאילו כבר הוא ממהר ומקצרו. ואמת היא שרבים חיזרו אחריה. אבל גם זו אמת, עד מהרה היתה כתמונות היפות שבלוח-שנה. וכי אין התמונה עומדת בעינה גם כשמתיישן הלוח? ובכל זאת – קצת אבק, קצת שמש וכבר לא היא. רק פלה לבדה לא הבחינה בכך והיתה מונה את אוהביה, כדרך שנוהגים אנשי המזרח במחרוזת ענברים. היתה מרמזת, שפלוני מגלה לה סימני חיבה, שהם מחוץ לגדר המותר; שבאחת מנסיעותיה לתל-אביב ביקש הנהג את ידה לפני שעשו את חצי הדרך. ועוד הוסיפה: כאשר גילתה לאותו נהג, שאם לשני ילדים היא, לא האמין. בטוח היה, כך אמר לה, שגימנאזיסטית היא. כך בחוץ וכך בבית. בסתר-ליבם הניחו הכול את ליבם לרגליה, אבל – ההכרח לא יגונה – כשאין לאדם חלת-סולת מסתפק בלחם-קיבר.
הוא הדין בלהדם. איזה סמך הביאה לאהבתו? לא היה לה צורך בשום ראייה, שהרי עניין זה לא היה טעון הוכחה. כל בר-דעת יבין מעצמו, שלא מקרה ריק הוא, שרק בחדרם הוא בן-בית, שידידו של שמריה הוא. מי יאמין, שנפש מוזרה ורומאנטית כנפשו של להדם תדבק בשמריה, שעם כל סגולותיו הקיבוציות, כל-כך ארצי ונטול-פיוט הוא! ופלה באמת שמה עצמה פטרונית ללהדם. כשראתה שבלו מכנסיו היתה הולכת למחסן ומקימה שערורייה, עד שמיהרו והניחו בתאו מכנסיים חדשים. בימי החורף, כשהיו יוצאים בשבתות ללקט פרחים בביצה, היתה מקפידה להביא זר נרקיסים למלונתו. היתה נוזפת בו על שאינו מתגלח בכל יום ובכלל נהנתה מאוד, שיש אדם שהוא עלוב כל-כך ומזקין בלא עת, והכול מפני אהבתו אותה.
פלה חשבה מה שחשבה, הקיבוץ חשב מה שחשב, אבל פני הדברים עצמם לא נשתנו ולא זזו מאותו מקום שהגענו אליו. עמד יחסו של הקיבוץ ללהדם ועמד אורח-חייו. הסכמת הציבור היתה, שאין עוד תמורות צפויות בחייו: הוסף-יוסיף לעבוד, להתרועע עם הבדואים, לחדש חידושים, להטיף לראציונאליזאציה ולהזקין. ועל-כן אין פלא, שהמחנה כולו הוכה בתדהמה כאשר קם להדם, בשנת השתים-עשרה לחייו בתוכנו, בחורף ארבעים-ושתיים, והתגייס לצבא הבריטי.
תחילה פשוט לא האמינו לשמועה: להדם וצבא! אבל עד מהרה נקלטה המחשבה ושלחה שורשים – ובאמת, הרי זה כמעט מחוייב-המציאות. סוף-סוף החליט להדם לעשות את המעשה האחד שנותר לו לעשותו, לעזוב. אמתלה מצויינת להסתלק מן הקיבוץ – המלחמה! וכבר נטתה דעת-הכלל לסמוך ידיה על החלטה זו, שחוק-החיים כפה על להדם.
ואולם, בערב, כאשר ישבו החברים הוותיקים בחדריהם הלבנים, שצמחו כבר ועלו מקרקע הקיבוץ ובצריפים שנבראו יחד עמו, ובחוץ היה חורף, היכה אותם מצפונם: זה לא בסדר. זה לא בסדר. יש לחפש פתרון אחר ללהדם, כך לא יעזוב אותנו, על-ידי שילך לצבא, למלחמה. חורף ארבעים-ושתיים היה החורף הקשה ביותר של המלחמה. מדוע חייב דווקא להדם העלוב ללכת?
שלחו אליו את שמריה, ריעו. תחילה זקף שמריה עיניו בתמיהה – מה פתאום? מי מתגייס לצבא? מי סיפר לכם? להדם לקח שבתות – תמיד לוקח הוא את השבתות שלו בחורף. נוסע יותר מדי לתל-אביב? – עסקו של מי זה? מה אתם מרבים כל כך לבחוש בקדירתו של הזולת?
ואף-על-פי-כן נשמע והלך. שם על ראשו שק והלך למלונתו של להדם. פתח שרפרף מן הקיר, הציבוֹ על כרעו וישב. ולהדם, הוא ישב על מיטתו והאזין, בשתיקה. כשסיים שמריה את דבריו היטה להדם ראשו לשמאל, נעץ זרת אל תוך אוזנו וקדח בה בתנועות מהירות ונמרצות. אחר עקר זרתו מתוך האוזן ובחנה, לראות אם העלתה משהו בצפורנה, ואולם על דברי שמריה לא השיב. אבל כששב שמריה ומנה את כל הנימוקים ואמר, כי אם באמת ובתמים מתכוון הוא להתגייס, עליו לדעת, שהשיחה לא תאשר את הדבר בשום פנים ואופן, מפני שאין המשק יכול לוותר עליו –קם להדם, הגביה ידו אל המדף הנמשך, בגובה הכתפיים, סביב לקורות המלונה, הוריד מעליו מעין חריט עשוי שעוונית חומה והוציא מתוכו פנקס חום, גדול במקצת מפנקס-חבר של ההסתדרות, והושיטו לשמריה.
“סולדז’יר’ס בּוּק,” אמר.
שמריה קם מן השרפרף, חזר וסגרוֹ אל תוך הקיר, כדרך שסוגרים ספר, נטל את השק הרטוב מפינת המלונה וחבשו לראשו.
“אם כך,” אמר, “אני חוזר למיטה.” אבל אחר שכבר פתח את הדלת, החזיר פניו אל להדם. “בכל זאת משונה, שדווקא לי לא סיפרת.”
“ולמי סיפרתי?”
“כל הקיבוץ יודע.”
“זו אינה ראייה,” חייך להדם. “אצלנו יודעים. תמיד יודעים משהו.”
למחרת, לפני שהאיר היום, נסע להדם במכונית החלב. מוזר ובהול היה גיוסו. אפילו מסיבת-פרידה נאה לא הספקנו לעשות. והיתה איזו הרגשת-עצב, כאילו גם לכתו ככל חייו בתוכנו היתה. אך את הנעשה אין להשיב. כעבר חודש נשלח למצריים וכבר אי-אפשר היה לקיים את המסיבה. ועדת-המגוייסים קנתה לו נרתיק-עור נאה לכלי-גילוח ושלָחה אחריו. כעבור ששה חודשים בא לכמה ימי חופשה ועבד בבציר. כעבור שנה בא שנית לימים אחדים וכאשר נשלח המחנה השמיני לאיטליה, פלש גם להדם עמו. וזהו. שלוש שנים ארוכות נעדר להדם מן הבית. שתי פעמים בשנה היה שולח גלוייה ועליה צילום של מקום מן המקומות, שהיו תולים אותה בחדר-האוכל. שתי פעמים בשנה היה שמריה מקבל מכתב ופלה היתה מספרת את תוכנו לכל החברים. חיינו חיי-עבודה ופעילות מרובה הם, והשנים, כדרכן, שוטפות ועוברות. כשנסתיימה המלחמה שמחנו מאוד, הקיבוץ רקד עד אור הבוקר ונבחרה ועדה לקליטת המשוחררים. מטעמים שונים הוצבה פלה בראש ועדה זו, בעיקר מפני שהציעה עצמה לתפקיד, באומרה, שהעיקר הוא בוועדה זו, שחבר ירגיש חום, ירגיש שהוא בא הביתה, שבעיותיו האישיות מובנות ושהקיבוץ מוכן ללכת לקראתו. באביב ארבעים-ושש החלו חברינו חוזרים בזה אחר זה הביתה. ואילו להדם – בשנה האחרונה לא קיבל שמריה אפילו את שני המכתבים ורבים היו מפקפקים אם בכלל ישוב לקיבוץ.
ב
כשבער עלינו הקיץ במלוא גבורתו שב להדם הביתה, אבל כמה שבועות לפניו שב דוב, דוב של גינקה. פלה, שמשתדלת היתה למלא את תפקידה על הצד היותר טוב, דאגה לכך, שכל אחד מן המשוחררים ירגיש בקיומה של הוועדה שבראשה הוצבה, ואפילו לא עורר שובו שום בעיות. לצעירים – אנשי ההשלמה – דאגה לחדר ולרהיט, ולוותיקים, לבעלי-המשפחות, לשי צנוע, אות לתשומת-ליבו של הקיבוץ. אך את כולם כאחד היתה תוקפת באותה שאלה עצמה: להדם, האם ראה מי את להדם, או שמע על-אודותיו? איש לא שמע. חברינו פזורים היו ביחידות הארצישראליות המרובות שבצבא הבריטי, מפרס ועד הולאנד, ואת להדם לא ראה אדם. עד שבא דוב.
דוב של גינקה הוא קופה בלתי-נדלית של מרץ ושל תוכניות גדולות. בעניין זה הרי הוא וגינקה קרובים זה לזה כאצבעותיה של יד אחת. גינקה, כל תפקיד שהוטל עליה היתה מעמידה את כל קיומו של הקיבוץ על ביצועו: כאשר נבחרה לנהל את המטבח הוקדשו כל ישיבות המזכירות וכל שיחות הקיבוץ לתזונה והגזברים היו ממשכנים על-כורחם את החובות האחרונים כדי להבטיח תקציב-תזונה ראוי לקיבוץ; כאשר ריכזה את ועדת-החינוך, הופסקה בניית הלול באמצעה כדי לבנות כיתה, הוצא אדם מן הפרדס המתקיים בנס כדי שיכשיר עצמו להוראה, היו כל האימהות מדירות שינה מעיניהן מחרדה לגורל ילדיהן, כדרך שצוייר בלשונה היפה של גינקה ואצבעותיהן הורמו לאישור כל הצעותיה של גינקה בתחום הפדגוגי. וכך דוב. נכנס לראשו חוג דראמאטי – שוב לא ייעקר מתוכו הרעיון, אפילו בצבתות; עלה על ליבו נשף-פורים, הרי אפילו תכה, חס-וחלילה, המגיפה את חצי-הקיבוץ, יהיו הנותרים אנוסים להתמקיין בנשף-חשקו של דוב. אבל עד כאן הדמיון. מכאן – מתחיל השוני: מה גינקה חושקת שפתיה, דוב פושק שפתיים. רע מזה – כאילו אין לו שפתים כלל, אלא לשון בלבד. אפילו מחשבותיו אינן מתחילות בראשו או בליבו, אלא בלשונו. כשיצא עם הבריגדה לאירופה ולשונו הושבתה, החל מריץ איגרות. ולא רק לגינקה, אלא לכל ידידיו. פעמים היה משגר שניים שלושה מכתבים ביום אחד. היה, דרך משל, ברומא, וטיפס ועלה במדריגות העקלקלות של כנסיית סן-פטר עד שהגיע למשרד דואר ותיקאני – מייד קנה עשר גלויות-צילום וכתב עליהן: “ממרומי כנסיית פטר הקדוש ליקירי במולדת”. או: “גם בעומדי נוכח הדר בירת-הנצרות מתגעגע אני לשדות בציון”. אחרי-כן היה ממהר ועובר לכנסיית סן-פטר אד וינקולה ורואה את פסלו של משה ומגודל ההתפעלות היה משגר בו ביום עוד מניין גלויות ועליהן פסוקים מעניין משה ויציאת-מצריים וכיבוש רומא על-ידי אנשי-צבא עברים. ובדרך זו היה מדווח לקיבוץ את כל המוצאות אותו באירופה.
אך כשחזר הביתה ופלה, כדרכה, מיהרה אליו לברכו ושאלה מייד אם יודע הוא משהו על-אודות להדם, נתברר שלא הכול גילה במכתביו, ומה שלא גילה יתגלה עכשיו. “אוה, להדם,” חייך ולא הוסיף.
“על מה אתה מחייך?” שאלה פלה.
“לא כלום,” אמר דוב. “להדם הוא בסדר גמור, פלה.”
“ראית אותו?”
“ראיתי, שמעתי – היינו הך –”
“מה שמעת?” אמרה פלה ותוך כדי כך הרגישה איך נתקעת מחט ארוכה אל תוך ראשה, סימנה של אחת מהתקפות המיגרנה הבאות עליה לאחרונה.
“לא כדאי להרבות בשאלות, פלה,” צחק דוב, כיוון שמצב-רוחו היה מרומם. “העיקר שהוא בסדר. הרבה יותר בסדר מששיערנו.”
“דוב!” אמרה גינקה וניכר היה מייד, שלה כבר סיפר דוב הכול בפירוט רב וכי התרתה בו, שישתוק ולא ילך רכיל בלהדם.
אבל פלה כבר נרמזה וכל הקיבוץ נרמז ובמקום שלא הספיק הרמז, פירש דוב מפה לאוזן: להדם נראה בחברתן של נשים. ואלו נשים! מאלו ששוקי אירופה מוצפים בהן. דאמפינג של זונות היא אירופה ארבעים-וארבע-שש. ולהדם – אין פלא. וגם לתמוה עליו לא צריך. וגם לא לראות בכך מום מוסרי. להדם – מיסכן. אבל להדם גם גבר. עכשיו ישקוט. עכשיו ישוב הביתה. מכל-מקום – עכשיו בטוחים אנו שהוא מין זכר, חה-חה!..
דוב צחק ושומעיו צחקו עמו. אמת היא, שאף-על-פי שאנו מתקוממים בכל נפשנו ובכל אורח-חיינו כנגד התנוונותה של האהבה, הנה במקרה זה לא רגש איש ולא השמיע מלת-גנאי אחת כנגד להדם. אדרבה, כאילו שמחו הכול בשמחתו, שסוף-סוף זכה גם הוא לאשה, שסוף סוף נשברה חומת-הקרח העבה, שחצצה בינו לבין החיים. וחברים גם ביטאו דעתם זו – תחילה בחדר, בלילה, בשיח שבינו לבינה, ואחרי-כן גם בחבורות, בגילוי-לב חברי ומתוך אהדה מסויימת. שהרי אין אנו יכולים להתעלם מכך, שכל הפרשה הזאת שגילה דוב, אין היא שחיתות-המידות, העדר בסיס מוסרי לחיים, אלא עניין טראגי, למען האמת טראגי-קומי. גם בעל הדמיון המצומצם ביותר אי-אפשר היה לו שיימנע מחיוך, כשראה בעיני רוחו את להדם שלנו אוזר חלציו ויוצא לבקש אשה ברחוב. וברגע שניתנה רשות לדמיון הותרו גם הלשונות ובמשך כמה שבועות לא ירד להדם מעל שולחנם של חברינו.
אין צורך להוסיף שלא כל חברינו. עדיני-הנפש וכבדי-הראש שתקו וסלדו מפומבי זה, שעשה דוב לצרתו של חבר. היו אפילו כאלה, שהתפללו בליבם, שלהדם לא ישוב לקיבוץ, כדי שלא יצטרך להתבזות – ואפילו בלי שיגיעו הדברים לאוזניו – שלא ישמש נושא הלעג הזה.
אבל אדם אחד היה בקיבוצנו, שדחה בתוקף את סיפורו של דוב ומיאן להאמין בו – הלא היא פלה. כבר באותו מעמד אמרה פלה לדוב, שהוא גס-רוח ובעל דמיון מזוהם. מובן, שגינקה מצאה עצמה נפגעת ואף כי אמרה, שדברים אלה השתיקה יפה להם, ואמת היא, שמוטב אילו החשה, מכל-מקום הוסיפה, שאין לה שום רשות להתבטא כך, כאילו בודה דוב דברים מליבו. היא בוטחת בדוב, שלא היה משמיע דברים אלה אלולא היה בטוח בהם. “ועוד משהו, פלה, אם כבר הגענו לכך: איני יודעת על מה כל הקצף ומה זה נזדעזעת? להדם הוא, לדעתי, הטיפוס הקלאסי של הגבר מן הסוג הזה. מן הבחינה הפסיכולוגית, מכל מקום, הרי ברור, שאותם האנשים, אשר אינם מאמינים בכוחם להאהיב עצמם על אשה נרתעים מכל מגע של אהבה, כדי שלא תתבזה גברותם. ואז הם קונים אהבה. בכסף. כן, פלה,” הוסיפה גינקה בהתרגשות ולא הניחה לפלה לבטא במלים מה שהביעו פניה, “אמת זו אולי אינה נעימה לאנשים מסויימים, אבל עצימת העינים לא תועיל כאן. ויש כאן יסודות עמוקים יותר. מן הבחינה הפסיכולוגית, פלה, הרי זה מיכאניזם מסובך ביותר. רווק מסוגו של להדם אינו מאמין, שאשה עשוייה לאהוב אותו מפני שבעמקי ליבו הוא יודע, שאינו מסוגל לאהוב. זה נכון, פלה, הוא אינו מסוגל לאהוב… זו כל האמת, פלה. ופרויד מסביר יפה את הדבר הזה, את הפיקסאציה על האם. הוא מאוהב באימו – – –”
פלה לא יכלה עוד לשמוע את דברי גינקה ובטריקת-דלת יצאה מן החדר. ואולם מדעתה לא זזה. ולא עוד – אלא שמאותה שעה התמסרה כולה להכנת קבלת-הפנים ללהדם, לכשישוב. קודם-כול – החדר. אף-על-פי שאין לשער כוח-חיותם של מיבני-עראי בקיבוץ, הנה את מלונתו של להדם החריבו כבר בשנה הראשונה לגיוסו. עכשיו עמדה על כך שיינתן לו חדר, חדר ממש, באחד הבתים. וכי מי ראה חדר ראוי למגורים ואינו מיושב? וכי מי שמע שיפנו חדר לאדם שאינו במציאות ואין יודע אם יהיה במציאות? מתי דברים אמורים – כשאין המוסדות צריכים להדיין עם פלה. פלה השיגה את החדר, ציידה אותו במערכת רהיטים, מאלה שהחלו מתקינים לחברים בנגרייה שלנו ובאותו יום שרב, שהופיע להדם, לא נשאר לו אלא לפתוח את דלת חדרו ולשבת.
ג
חשוב לספר איך היתה שעה זו אצלנו, כשנראה להדם בשובו מן המלחמה. הרי אנחנו, יותר משממית אותנו החום – קוטלת אותנו הזיעה. מן הצוואר ולמעלה נעוצים אנחנו בפי הכבשן ומן הצוואר ולמטה מתהלכים בתוך מים חמים. העובדים בשדה, או מתחת לגגות-הפח, מתנועעים כמו בסרט אטי, ואלה שאינם עובדים וסגרו עצמם בחדריהם והשילו כל בגדיהם ושטחו גופם על המרצפות, מטביעים גם הם תחתיהם חותמות של זיעה. החצר עומדת ריקה, אפורה, כאילו נשאב האוויר כולו מתוכה. עצי-הפלפל נעוצים ברחבה הכבושה לפתח חדר-האוכל, מאובקים, דהויים, כתפאורה ישנה. נפש חיה אינה נראית, להוציא את אבא שלייפר, הפוסע בגאווה לעבר האוטובוס לקבל את שק הדואר.
ובשעה זו, באחת עשרה ורבע, ראו את להדם במדי-הצבא ובשק נקניקי לבן על שכמו, עובר בצד המקלחות ומחסן הבגדים ופניו אל חדר-האוכל. פתאום הבחינו בו. אולי היתה זו חבורה של מאספי-קש, שהקדימה לבוא לאכול, אחרי שסיימה פריקת עגלה, אולי היה זה זאב החצרן מבעד לחלונו המסורג של מחסן-החצר, ואולי החברות העובדות במחסן-הבגדים. רק דבר זה ודאי הוא, שבבת-אחת נשבר, כביכול, השרב. הכל קמו לתחייה. מי שראהו – הניח הכול ורץ לחדר-האוכל, ומי שלא ראהו נתבשר מפי חברים. כשהציב להדם רגלו בפתח חדר-האוכל כבר היה עם רב שועט אחריו.
אין צורך להסביר מה הריץ את כל הקיבוץ לחדר-האוכל. ודאי הוא שבכל זרויותיו אהבנוהו כולנו ושמחנו ששב אלינו, אבל היתה כאן, בלא ספק, גם השפעת הדברים שהתהלכו בין החברים בשבועות האחרונים. הכול רצו לראות במו-עיניהם ומייד מה צורתו של להדם עכשיו. צהלת הנדחקים והנדחפים פנימה היתה כצהלת קארנוואל.
ואולם המראה שנגלה לעינינו היכה אותנו בתדהמה. הרי ודאי שזה להדם – ולא הוא! אי-אפשר היה לטעות בו, בעיקר שעמד בתוכנו ושמח בכל אחד וצחק והתנשק והתכתש, אבל אילו בא מולנו ברחוב, בתל-אביב, לא היינו מאמינים. בגד של טראקטוריסטים שחוזר מן המכבסה חולצת-שבת… באמת, קודם-כל הבגדים: חאקי מעומלן ומגוהץ-עד-ברק, כאילו לא בד אלא מתכת רקועה. ולא רק הבגדים – פניו עומלנו וגוהצו. לאן נעלם האבק שבערוצים היוצאים מזויות עיניו אל אוזניו? לאן נעלמו הערוצים עצמם? ומי שפך לתוך עיניו את הצחוק המתנצנץ? ואת קולו המתגלגל ועולה על כל הקולות? ארבע שנים מיום שהלך לצבא, שלוש מיום שראינוהו פעם אחרונה והוא – כאילו נגרעו שנותיו! אפשר לומר, שגבר נאה הוא להדם.
להדם לבדו נראה כאינו חש בשינוי הגדול. מנהגו בחברים – כאילו מימיו לא התבודד במלונה, כאילו מאז ומתמיד היה איש ריעים להתרועע. ואילו החברים, ברגע שנפל מבטם עליו, היו משמיעים קול-השתוממות, אם בינם לבין עצמם ואם בינם לבין הקרובים להם, ואחרי-כן שולפים מרפקיהם כפגיונות ומבקיעים לעצמם דרך, לראות אם גם מקרוב ניכר בלהדם שינוי-צורה. עיגול נרגש ונרעש נתהדק מסביבו – הקרובים אליו משכו שולחן והעלוהו בכוח עליו. אחרים משכו כיסאות ועלו גם הם עליהם. חדר-האוכל, שבאחת-עשרה ורבע הוא רחוץ וערוך לארוחת-הצהרים, היה כולו מהפכה ומהומת-דברים.
ואז הופיע שמריה. תוך כדי הילוך מחה את קרחתו, שכבר כיסתה את רוב ראשו, וכשקרב לעיגול פשט את שתי ידיו הקצרות והעבות ופתח לעצמו ערוץ בתוך המהומה. להדם, בהתרגשותו הרבה, קפץ מעל השולחן, חיבק את שמריה ונשקוֹ על שתי לחייו, וגם שמריה לא משל עוד ברוחו ונשק את להדם בריעות גדולה. ובכך הגיעה קבלת-הפנים לשיאה. להדם מילמל כמה דברים על שמחתו של חבר הזוכה לכך, בשובו הביתה; אחד החברים אמר גם הוא משהו בשבחו של להדם, שהבית כבר מחכה לו והמשק זקוק לו. ואחרי-כן החזיק שמריה בזרועו ומשכוֹ אחריו, אל מחוץ לעיגול. כל מי שביקש לעכבם אמר לו שמריה: “עזוב אותו עכשיו. עזוב אותו. בערב. בערב.”
ובאמת, כל אותו היום ניצבו שמריה ופלה על המשמר ולא הניחו לטרדנים להיכנס לחדרו החדש של להדם. בעיקר, כמובן, פלה. היא הביאה ארוחת-צהרים על מגש, כמו לחולה, הביאה לו חפצים מן המחסן, שאלה לשלומו, סיפרה לו כמה יפה מראהו וכמה שמח הקיבוץ בשובו, כמה השתדלה היא שתהיה לו הרגשת-בית מן הרגע הראשון, מפני שזה לדעתה המכריע בקליטתו של חבר. ואל נא ישתבח בלבבו – הוסיפה פלה בצחוק-משובה – שרק לכבודו נעשה כל זה. הרי היא מרכזת את הוועדה לקליטת המגוייסים וכל זה היא עושה בתוקף תפקידה. ובכל זאת, היא מאוד שמחה לראות כמה יפה צורתו. ואיך נראים אנחנו בעיניך, הוסיפה דרך-רמז.
להדם אמר לה ולשמריה איך הכול בעיניו. הוא נרגש מאוד, אמר, מפני שבכל-זאת שובו של אדם הביתה אחרי ארבע שנים… מפני הרגע הזה חשש: איך יראה הוא עכשיו את הקיבוץ ואיך יראה הקיבוץ אותו… אבל רק עכשיו הוא יודע קיבוץ מהו. איפה זה בעולם חוזר חייל לבית, לחברים, לעבודה, איפה זוכה הוא למאור-פנים כזה. ויפה כאן – הבתים הלבנים, שניבנו בקצה הפרדס; הדשאים הירוקים שמכסים את שטח המחנה, כאילו אין הקיץ שורף את כל הצומח – יפה, מאוד יפה, פלה, אמר.
זה היה ביום, ובערב קיימו מסיבה ספונטאנית לכבודו והביאו עוגיות ומציות וקפה. החברים שאלו ולהדם סיפר. סיפר גם על מה שלא שאלו – על המלחמה, על הפליטים, על הבריחה. הוא היטיב לספר, להדם זה, שבעבר אי-אפשר היה לדובבו. ואנחנו כולנו ישבנו בפה פעור ולא חדלנו משאול את עצמנו מה קרה כאן. אבל עדיין היו מזומנות לנו הפתעות. כשנתאחרה קצת השעה נראתה פתאום פלה, כשהיא נכנסת לחדר-האוכל ובידה הגיטארה של להדם, אותה גיטארה, שרק שומרי-הלילה זכו לשמוע את קולה מבעד לקירות המלונה. ולהדם לא הניח שיפצירו בו. השולחנות כבר נדחקו לצדדים והחברים ישבו במין מעגל-מרובע. והוא לקח את הגיטארה וניגן. וגם נגינתו סיפרה את כל הדרך, שעבר בארבע השנים הללו. לחנים סקוטיים ורומאנצות איטלקיות ושאנסונים צרפתיים. הוא ניגן והחברים נילוו אליו ברחש-שפתיים. הוא עבר לנגן נעימות נשכחות, מאלו שהיו שרים בשנת העלייה על הקרקע, לפני שש-עשרה שנה, מאילו שהיה הוא מנגן במלונה ורק שומרי הלילה זכו לשומעו. ואחרי-כן ביקש להדם לקום וללכת, אבל החברים לא הניחו לו. הם רצו להוסיף ולשמוע, ואולי רצו להוסיף ולהביט בלהדם ולהיווכח אם באמת ייתכן הדבר, שאדם שהכירוהו משך שתים-עשרה שנה, יחזור אליהם אחר, ממש ההפך הגמור של עצמו. וכך הוסיפו לשבת עד שתיים לאחר חצות, ואולי גם מאוחר יותר. כשליוו אחרוני החברים את להדם לחדרו החדש ומן הדשאים עלה ריח הכיסוח וההשקייה, ומעל לבתי הקיבוץ עמד ירח יולי, שלוֹבנו אטום כפני מת, ושכרונו של היום המשונה ההוא החל לפוג, חשו כי פרקי להדם נהירים להם פחות מששיערו, והיה אפילו מי שהרהר מתוך הרגשת-אשם בשתים-עשרה שנותיו של להדם במלונה. דין הוא להוסיף – אמת היא, שלהדם חדש זה נתאהב עלינו, אבל גם זו אמת – מתוך שהיה לנו להדם שלנו, עורר זה החדש חשדות ונטייה לזהירות, ואולי גם אי-אימון, כדרך שנוהגת חברת בני-אדם בזר החודר לתוכה.
ד
מה שאירע בשבועות שבאו אחרי אותו יום, אפילו החשדנים שבנו לא ראו בחלומם. גדולה מזו: דומה לנו, שאין לו אח ומשל לא בקיבוצנו ולא בשום קיבוץ אחר.
להדם עדיין היה חייל. למחרת בבוקר נסע למחנה-השחרורים ברחובות, כדי להשתחרר כדין. ורק כששב בפעם השנייה, חזר להיות כאחד מאתנו, לא בחאקי-הצבא המעומלן, אלא בחאקי שלנו, שהלבין במכבסה, ובחולצה הירוקה, שבגיהוצה ניכר השמא יותר מן הברי. אבל פניו הוסיפו להיות מגוהצים וצוחקים. חזר והביא עמו – ככל החיילים – צרורות מצרורות שונים. הכול יודעים, שבשנה ההיא נפגמו כמה וכמה מעקרונות-השיתוף המקודשים אצלנו. לא בכל קיבוץ נכונים היו לקדש מלחמה על כל ראדיו ועל כל קומקום חשמלי ועל מיני סדקית, שהביאו המשוחררים לנשותיהם.
אמנם, בעניין זה היה קיבוצנו הולך תמיד אחר בית-שמאי. אצלנו, למשל, נוהגת היתה קומוּנה-אָלף הרבה שנים אחר שביטלוה כבר קיבוצים רבים. וגם בעניין מענקי-השחרור שקיבלו חיילינו, היתה לנו דעה משלנו. מה גם שנמצא חבר שהציע תוכנית נאה לשימוש בכספים אלה: דוב, כדרכו, רתם את מרצו העצום ואת לשונו הגדולה למיפעל בניית בריכת-שחייה, מתנת החיילים המשוחררים לקיבוץ. יכולים חברים להלעיג על דוב ואף לטעון, שמקומו לא יכירו בכנסת חכמים, אף-על-פי-כן הרבה חגים ושמחות וצעצועי-יום-הילד לא היינו זוכים להם אלמלא דוב. כך גם בריכת-השחייה. מתי יש לקיבוץ כסף מיותר לתכלית זו? אבל כאשר יש לו דוב המרעיש עולמות ומחרים את כל כספי החיילים לקופה זו ומארגן קרן ימי-עבודה, מובטחים אנו, שבריכה, היה-תהיה.
ואולם, כשהתיר להדם את צרורותיו נתברר, שהביא עמו כל דבר אסור. הווה אומר: ראדיו-פטיפון ותקליטים; פינג’אן חשמלי ומערכת כלי-קפה; ספרייה שלימה של אלבומי אמנות; כריות-עור מרוקמות ושטיח של מטר-ושמונים על מטר-ועשרים. כל זה נתברר מייד, לפי שלהדם לא טרח להעלים דבר. אף לא טרח להיוועץ במזכירות. אין צריך להוסיף, שכל הקיבוץ נזדעזע. אבל מבחינה אחרת – כאילו רווח לכולם: שכן מן המעשה הזה, ניתן לומר, נתברר, שלהדם אותו להדם הוא, וכל השינויים הכבירים שהתחוללו בו, כביכול, אינם תמורות אלא תהפוכות. ולכן גם סטתה תגובת-הקיבוץ מן העקרונות המקובלים עלינו. אילו נהג חבר אחר כן לא היו מהססים ואומרים לו: חבר, לא בא בחשבון, אבל להדם – שאני.
כדרך שנהוג אצלנו במעשים שאין הפומבי יפה להם, נתכנסו כמה מנכבדי-העדה בחדרו של שמריה, שאף-על-פי שלא שימש באותה שנה בשום מוסד ממוסדות הקיבוץ, הנה מכל הבחינות היה הוא האיש שאליו נשאו הכל עיניהם בפרשה זו. גם דוב וגם גינקה נטלו חבל באותו דיון, דוב מפני שמעשהו זה של להדם מעמיד בסכנה את כל התוכנית לגייס כספי החיילים, וגינקה כמרכזת ועדת-החינוך. גינקה, לאמיתו של דבר, היא שדרשה בכל תוקף לדון בדבר הזה ואפילו להביאו לשיחת הקיבוץ, ורק אחרי שאמר מיכה, המזכיר, כי עניינים אלה צריכים שיקול-דעת רב הסכימה להצעתו לקיים את הפגישה הבלתי-פורמאלית הזאת. מיכה הזמין גם את תנחום, שמקובל על הכול כבעל תבונה רבה וקרוץ מחומר המתלקח רק בטמפראטורות הגבוהות ביותר. נוכחה, כמובן, גם פלה.
פתח מיכה, מזכיר הקיבוץ. עוד יזדמן לנו למנות כמה מסגולותיו של מיכה, אבל כאן נזכיר רק אחת, שלשונו רכה ומשברת כל אוזן. מחמת כמה וכמה דברים היססו חברים רבים אם ראוי מיכה לכהן כמזכיר הקיבוץ, אך לאחר זמן הודו אף הם, כי לא היתה עוד לקיבוץ שנה מעוטת-משברים כשנת-כהונתו של מיכה.
לא היו משברים – להוציא את פרשת להדם. אבל כאן באמת לא במיכה האשם, מפני שיותר משעשה הוא לא היה שום חבר מסוגל לעשות. מכל-מקום, באותה פגישה, פתח מיכה ואמר, שתמה הוא, ככל החברים, על להדם, שלא מצא דרך להיוועץ בו, או בשמריה, או בחברים אחרים, לפני שפגע בצורה בוטה בעקרונות היסודיים ביותר של החיים הקיבוציים. אמנם, הוסיף מייד מיכה ואמר, אפשר להבינו. להדם אינו חבר רגיל. וקיבוץ נבחן לא ביכולתו להתמודד עם הרגיל, אלא דווקא בנצחונו על הפרובלימאטי. כולנו מכירים את להדם. כולנו יודעים, שאין זה דבר קל לבחוּר כמותו, שצעיר כבר אינו, לשוב למסלול זה שצעד בו לפני גיוסו לצבא. והרי גם אז אמרנו, שדרכו של להדם אינה דרך. עכשיו אנחנו יודעים, חברים, אמר מיכה, שאפילו להדם אינו מסוגל לעמוד בפני שצפוֹ של ה“אֶלאן ויטאל”. אלא מה – כשאין דואגים לניקוז, אלא מציבים סכרים, נפרצים סוף סוף הסכרים וישנה ביצה. מכל-מקום, סיים מיכה את דברי-פתיחתו, עלינו לדון בעניין מתוך מגמה קונסטרוקטיבית. עלינו לדעת, שלפנינו חבר יקר ואדם גלמוד, שמתיר לעצמו כמה זוטות, שישמשו לו, אם מותר לומר כן, כמן תחליף לדברים טובים מהם שאנו זכינו בהם, ואילו הוא, למרבה הצער, חסר אותם.
כאן חייך מיכה וגם חברים אחרים לא עמדו עוד בארשת הכבדה, שמתחייבת בדיון כגון זה. מה גם, שהיה כאן שחוק כפול, זה שמדובר בו וזה שמדבר. גם אצל מיכה פורץ ה“אלאן ויטאל” – אבל תמיד זורם הוא באפיקים טבעיים. החל במי-זוכר-מתי וכלה במרתה, עכשיו.
אבל, דוב, דוב עצר את החברים ממש בפתח המלכודת, ששם להם מיכה.
“לפי ההגיון הזה,” אמר דוב, “לפי ההגיון הזה, לאן יגיע הקולקטיב? אם יתחיל כל חבר לפתח לו צרכים כאלה – לאן נגיע? תארו לעצמכם, למשל, שאני וגינקה נפרדים מחר ונעשים פתאום רווקים, ובכן, מה? האם יכניס כל אחד מאתנו ראדיו לחדרוֹ וקומקום חשמלי, ומרבדים –”
ודווקא גינקה, היא שהיסתה את דוב, אף-על-פי שדעתה היתה כדעתו, שאין לוותר ללהדם, ולו רק מן הטעם החינוכי. לא בראדיו מדובר, אמרה, אין אנו צרי-עין. הקיבוץ יודע ללכת לקראת חבר, כשצרכיו הם באמת מיוחדים במינם, ואילו צרכיו של להדם – ואני נכונה להוכיח את הדבר הזה, הוסיפה – הם אחרים. בהתנהגותו של להדם יש קווים אינפטנטיליים מובהקים וכל מי שיש לו הבנה מינימאלית בפסיכולוגיה, רואה זאת. המלונה העלובה שבתוך החורש והחדר המצועצע והמהודר שהוא מתקין לעצמו עכשיו, הם שתי פנים של אותה מטבע. הקיבוץ צריך לעזור לו להתבגר סוף-סוף, ולא להיכנע לקאפריזות שלו. מפני שדבר אחד אסור לקיבוץ לשכוח ואפילו לרגע: שכל חברה מחוייבת לקיים מיכאניזם של הגנה עצמית, לעמוד בלא רתיעה על ערכיה היסודיים, שאם לא כן תתמוטט פתאום, כאותו רהיט נאה, שהעש כירסמו מבפנים. היא אינה מציעה לקרוא את להדם, לומר לו שימסור מייד הכול לקיבוץ – זה עלול דווקא להגביר את התנגדותו. כנגד זה היא חוזרת על הצעתה המקורית – לקיים בירור עקרוני בשאלות שיתוף ושוויון בשיחת הקיבוץ, עם מסקנות מחייבות.
את גינקה לא שיסע איש. גינקה אינה דברנית, אך כשהיא קמה לבסס עמדה אין לעוצרה, עד שהיא מגיעה לאפיסת-כוחות. כשראה מיכה שתמו דבריה, שאל את שמריה אם יש לו מה לומר, אך שמריה הציע, שתנחום ידבר תחילה.
תנחום לא חלק לא על דוב ולא על גינקה. הוא אפילו אמר, ששיחת קיבוץ כזו – לא על עניינים שוטפים, כדרך שהורגלנו בשנים האחרונות, אלא על בעייה עקרונית גדולה – תהיה בה ברכה רבה. הוא אף מסכים עמה, הוסיף ואמר, שאסור להצמיד את שני הדברים. בכלל, אמר, המתינות היא מידתם של המבוגרים. בקיבוץ צעיר עלול היה עניין כזה לגרור אחריו הוצאתו של חבר כזה, ואחריו, בשרשרת קונפליקטים, משבר גדול בקיבוץ כולו. אני סבור, אמר תנחום, שטעמים עמוקים מאוד הביאו למהפך זה בהתנהגותו של להדם – כדרך שרמזה גינקה בצדק, נזדרז להדגיש – ולפיכך עלינו להתאזר בסבלנות ולראות איך יפול דבר. ייתכן מאוד, שיש בו איזה מום נפשי, כדברי גינקה. ובכן? כשיש אצלנו חבר מסויים, שבגלל מום גופני התבייש ללכת למקלחת המשותפת, האם לא ידענו, עוד בראשית דרכנו, לבנות לו שירותים נפרדים, ליד חדרו? האם פגע דבר זה בעקרון? בכלל – אמר תנחום, כּדרך שהוא מדבר, כמעט במלמול, תוך משיכת-כתפיים, כמנהגם של אנשים המדברים אל עצמם – מה הפחד? אם אנחנו כולנו בסדר – הרי בעל-מום אחד לא יעבירנו על אמונתנו – ובכלל, נחכה ונראה – – –
הקיבוץ החליט לחכות ולראות, עם שפה ושם נמצאו חברים – ודוב, כמובן, בראשם – שאמרו, כי לא עמדה פרינציפיונית כאן, אלא סתגלנות קלוקלת, שמקורה באימה מפני שלוות-החיים שתוחרד. חרב דמוקלס, אמר דוב, תלוייה על ראש הקומונה והיא סיסמת-הסלף: הליכה לקראת החבר.
מכל-מקום, חברים אלה היו מיעוט, ואילו הרוב סמך ידו על הכרעה זו, שלגבי להדם יש להתיר את הרצועה. הרי חברינו לא יכלו לעכל את המחשבה, שלהדם נשתנה כל-כך. עכשיו גילו, שאותו להדם הוא ולכן היו נכונים להקריב קרבן יקר למען דבר יקר הימנו – חברנו המיסכן להדם.
ועוד: לפני שהספיקו להפוך בסוגייה זו ולרדת לעומקה – כבר ירד על הקיבוץ הרע מכול, זה שאפילו רואי-שחורות לא ראוהו בחלומם. להדם התקין חדרו, הציב כל כליו במקומותיהם, לבש בגדי-עבודה נקיים ושב לענף-טיפוחיו – למטעים. חברים, שתחילה קיבלוהו בקול ענות ואחרי-כן נרתעו מפני שלהדם פרץ את גדרות אורח-חיינו – לא החרימוהו, אלא באו לבקרו בחדרו. הדעת נותנת, שכמה מחברינו באו גם כדי לראות הכצעקתה.
כצעקתה. במאור פנים קיבלם להדם בחדרו, מיהר להראות להם את הפאטיפון החשמלי ואת מבחר תקליטיו, מיהר להוציא ספלוני-חרסינה ולבשל קפה תורכי בפינג’אן החשמלי שלו, כשהוא מציע עם זה עוגיות ניו-זילאנדיות עשויות בחמאה, שהביא מן הנאאפי בחיפה. אחרי-כן היה מציב על שולחנו – כבשעת מיסדר צבא – בקבוקי משקאות חריפים ברנדי, רום קובאני, או וודקה לחברים ואֶג-ברנדי, קיראסו, או סתם וֶרמוּט, לחברות, דוחק עליהם לשתות עמו לחיים ולחיי-חיים, משמיע אחד מתקליטיו, ובאחת – מתאמץ מאוד לשמח את לבב אורחיו. אמנם, לא כדרך שמקובל אצלנו. ומפני כך הסתפקו בביקור אחד בלבד. פשוט – אין זה תענוג רב לשבת במרפסת חדרו של להדם, בלב-ליבו של הקיבוץ, נוכח השביל המוליך לחדר-האוכל, לשתות אלכוהולים ולהרעיש עולמות בתקליטיו של להדם. לא, אין זה תענוג גדול.
החברים חדלו לבוא אל להדם – אבל חדרו לא נתרוקן. לא במהרה עמדו על עובדה זו, שכן תחילה צריך היה להצטלל האוויר שנתעבה בשוב להדם הביתה. אך כשגילו עיני החברים לליבם מה מתרחש, עמד ליבם מדפוק. פתאום נתברר, כי חדרו של להדם נהפך לבית-ועד לחברות. כן, כן, חדרו של להדם נעשה אבן השואבת אליו את חברות קיבוצנו. הקלוּבּ, כפי שאמר דוב, שכעסו על להדם לא שכך. קשה לתאר את מראה מרפסתו של להדם באותם ערבי-קיץ, כשפלה ואולגה ומאשה וגוסטה ואלישבע ישבו שם, הן ושאר חברות הבאות ויוצאות וקול-צחוקן הולך מסוף הקיבוץ עד סופו. קשה גם לתאר את פני הקיבוץ באותם הימים מפני שפניו היו כבושות בקרקע. קשה בכלל לספר את המעשה הזה, שנשמע כולו כאילו הוא גוזמה, וכל מי שהיה או הווה חבר קיבוץ יהיה מוכן להישבע בכל היקר לו, שדבר זה לא ייתכן כלל. ואף על פי כן – עובדה. פתאום נתחוור לחברינו שלהדם, שבעבר היה אפילו שיוּכו המיני בחזקת סימן-שאלה גדול, בילבל עכשיו את עולמן של חברותינו, הסיח דעתן מן השיחות ומן הוועדות ומן התפקידים ומחדר-המשפחה והביאן לכך, שכל שעה פנוייה היו באות ומתקבצות בחדרו.
וזה היה המראה שנתגלה לכל חבר העובר בשביל, מול פתח חדרו של להדם – ומי אינו עובר בשביל זה בערב? שולחן ושרפרפים ותיבות וארגזים למיניהם מוצבים על המרפסת המוארת. דלת חדרו של להדם פתוחה – והפאטיפון מנגן בלי חשך, ואם אין הפאטיפון מנגן יושב להדם ופורט על הגיטארה שלו. ריח הקפה הולך עד לקצהו השני של הדשא הגדול, שהרי הכול יודעים לאילו מרחקים מגיעים ריחות בערבי-קיץ חמים, ובעיקר ריחו של קפה משובח. פרימוס ניצב בפינה וסיר גדול מלא קלחי תירס שפוּת עליו – אף זה ריח שאינו יפה לעצבים דרוכים. ענבים, שלהדם היה מביא יום יום מן הכרם, או פלחי אבטיח, או צלחת שזיפי סאנטה-רוזה, שטרם נתמסמסו בשרב. ועל הכול – הצחוק. מדי כמה דקות היה קול צחוק רם, צחוקן של החברות, מפלח כסכין את ליבם של החברים. הן כבר צוחקות, אמר דוב בכל פעם שנשמע קול צחוק זה.
זה היה המראה, כפי שנתגלה לעיני החברים. אבל מכאן אין עוד הסבר איך הגיעו הדברים לכך. ועוד: משרטוט חטוף זה קשה להשיג את עוצם-תדהמתו של הקיבוץ, כאשר עמד סוף-סוף על המתרחש. ולא מקרה הוא. אנחנו לא הטינו כלל את מחשבתנו לאפיק זה – להדם ונשים, ולכן לא שמנו עינינו לראות כיצד ובמה כובש הוא ליבן, ואילו החברות עצמן – בשעת מעשה שתקו ולאחר מעשה שתקו. לא דיברו אלא אותן שגינוהו ככלל החברים, כגון גינקה.
לשבחה של גינקה ייאמר, שהיא לא נפלה ברשתו, ולא עוד אלא שהיא ראשונה הזעיקה את הקיבוץ – אולי דווקא משום שאשה היא. היה הדבר במוצאי שבת אחת. כבר סיימו אחרוני-החברים את ארוחת-הערב, עובדי חדר-האוכל כבר סילקו את הכלים משולחן המאחרים, כבר טואטאה הריצפה וראשוני החברים החלו להתכנס לשיחת-הקיבוץ. מיכה, שלא כדרכו, הקדים מאוד ונכנס לחדר-האוכל הוא וספר-הפרוטוקולים של השיחות. הלך לכותל המערב, אל האמצעי שבשורת שולחנות זו, אשר המסורת קבעתו כמקומו של המזכיר בשיחות הקיבוץ והיטהו כך, שבשבת החברים לשיחה, תתהווה כמין חצי גורן גדולה, ששולחן המזכיר בפתחה.
ופתאום נכנסה גם גינקה. נכנסה בצעד רחב, נמרץ, נשתהתה כדי פסע אחד תוך צמצום מצחה, שנתווה מייד קמטים אנכיים, מפולשים מעיניה האפורות ועד לשורשי שערה המסורק לאחור, אסוף וצנוף וכלוא במכבנות. ומייד הבחינה במיכה המכין שולחנו לשיחה. השלימה את הפסיעה שלא נעשתה וקרבה אליו.
“מיכה,” אמרה, “אני מבקשת רשות-דיבור מייד בראשית השיחה”.
החברים שכבר נתקבצו בפינות חדר-האוכל ועסקו בענייניהם, זקפו ראשיהם כאיש אחד.
“מה קרה?” שאל מיכה בהנמכת-קול ובמתינות, כמורה שתלמיד מתלמידיו פורץ אליו כדי להשמיע תלונה, ותוך כך נטל את הכיסאות, שנתייתמו משעקר מתוכם את השולחן, וקבע להם מקומות חדשים.
“מה עוד צריך לקרות, מיכה, כדי שתבין את חומרת המצב? הילדים, הילדים שואלים אותי מה זה מתרחש לילה לילה בחדרו של להדם!”
“אה!” קרא מיכה. ואחרי-כן כרך זרועו, דרך חיבה, על מותניה של גינקה וחייך: “הרי את היודעת – ילדים אוהבים לשאול שאלות. גינקה, קצת אורך-רוח.”
מן המטבח יצאה מרתה, משולהבת, סינרה מקיף את גופה ושוליו אחוזים בגומי של מכנסיה הקצרים ומטאטא ארוך בידה. היא חצתה את חדר-האוכל לאורכו, כדי לטאטא את האכסדרה, שהוא סוף עבודת-הערב בחדר-האוכל.
“מיכה, אם יש לך אורך-רוח, בבקשה. ואילו אני מסתפקת במידת החרפה, שכבר הגענו אליה. אני מבקשת את רשות הדיבור, כדי למסור הודעה אישית.”
“אנחנו נדבר על כך, גינקה,” אמר מיכה, אבל כבר לא האזין לדבריה, אלא נפנה לצאת בעקבות מרתה.
“מיכה!” קראה אחריו גינקה, אלא שמיכה רק חייך אליך והפטיר בניע-יד: “נדבר על כך, גינקה. נקיים בירור במזכירות. אפילו מחר בבוקר.” ויצא.
גינקה נשארה עמדת במקומה, המומה. החברים שצפו בכל מהלך הדברים, לא יכלו עוד להתאפק וצחקו בינם לבין עצמם. “צחקו, צחקו!” התיזה לעומתם. “גם הילדים שלכם מתחנכים לאור הדוגמה הנפלאה הזו ולאור הדוגמה של מזכיר הקיבוץ!” ואחרי-כן יצאה, בקומה זקופה ובצעד נמרץ בפתח האחורי של חדר-האוכל.
אותו ערב לא הגיעו הדברים לשיחה, שכן גינקה נקראה לבירור דחוף, שקיים חבר המורים בעניין סדרי-העבודה בשנת הלימודים החדשה. ייתכן גם, שבמתכוון לא באה גינקה לשיחה, הואיל וביקשה להכשיר תחילה את דעת-הציבור. ואכן, כאשר נסתיימה אותה ישיבת-מורים וגינקה הלכה לחדרה – כשהיא עוברת בשביל מול חדרו של להדם, ששם ניראו הדברים, כאילו לא שיחה יש בקיבוץ ולא ישיבות ולא כלום, אלא אור גדול במרפסת ולהקת נשים וקולות צחוק ולהדם יושב ובחיקו הגיטארה, שהוא מוציא ממיתריה ניגונים של איזה בי-מרזח צרפתי – הפכה פתאום פניה והלכה אל שמריה, לחדרו.
השיחה כבר נסתיימה ושמריה ישב בחדרו, סמוך למנורת-השולחן ועיין בספר. גינקה טרקה אחת בדלת, פתחה אותה ונכנסה.
“שמריה,” אמרה. “עלי לשוחח אתך בעניין נכבד.”
שמריה ישב בגופייה, מחמת החום, ושערו כיסה את כתפיו ועורפו, כדשא שחור. הגביה עיניו מן הספר, נעץ אצבעותיו הקצרות בחזהו ולא אמר דבר. גינקה לא המתינה, משכה שרפרף ובאה וישבה לידו.
“שמריה,” אמרה. “האם אתה רואה את הנעשה בחדרו של להדם?”
שמריה לא השיב, אלא גרד את חזהו באצבעותיו הקצרות.
“אני דיברתי על כך עם מיכה. אני תובעת להעלות את העניין כולו בשיחה.”
“מה אמר מיכה?” שאל שמריה.
“מיכה! מה יכול מיכה לומר – הניחני באמצע חדר-האוכל ורץ אחרי מרתה.”
שמריה חייך, אך לא אמר דבר.
“בעצם,” הוסיפה גינקה," אין מיכה מתמיה אותי כלל. עכשיו, שאולגה מבלה את ערביה על מרפסתו של להדם, לא יהיה מי שיפריעו מלעשות עצמו לצחוק בעיני כל הקיבוץ. הרי מרתה מלגלגת עליו."
כאן המקום להסביר מי היא מרתה. מרתה הופיעה בקיבוצנו זמן מועט קודם לאותו מעשה, כששה חודשים אחר תום המלחמה. מפליטות השואה היתה, וכשעלתה ארצה באה ישר אלינו, מפני שקיבוצנו היה המקום האחד שבו יכלה למצוא לה אחיזה. אמנם, גם אנחנו לא הכרנוה, אבל את אחיה ידענו ואהבנו. אחיה, אדֶק, היה מראשוני חברינו, בפולין. נער ברוך-כשרונות, עושה ומעשה. כבר בצעירותו היה מן המתבלטים בתנועה, ואילו עלה עמנו היה מגיע בוודאי לגדולות. ולא רק בזכות כשרונותיו, אלא מפני שהיה מאהיב עצמו, כמעט בבלי-דעת, על כל מי שבא במחיצתו. ואולם, סמוך לעלייתנו נתגלה אצלו מום-לב חמור. רק מי שבא אל הקיבוץ מתוך תנועת-הנוער, מתוך הקבוצה החינוכית, יכול להשיג את כל כובד המכה שהוכינו אנו ושהוכה אדק. אנחנו רצינו שיעלה עמנו, למרות חוליו. ואילו הוא אמר, שלא יוכל לשאת חיים אלה, שבהם יהיו הכל עמלים ויוצרים והוא סמוך על שולחננו, אוכל ואינו עושה. הוסכם בינינו, שימתין זמן מה, יראה איך עומד הוא במחלתו, ילמד מלאכה מתאימה ליכולתו ולצרכינו ויעלה אלינו. ובינתיים קיימנו קשרים אמיצים עמו, שהרי על אף הנסיבות שהפרידו בינינו, היה אחד מאתנו. היינו שולחים לו את כל פרסומי הקיבוץ, משתפים אותו בכל שלבי צמיחתנו ומסיימים כל מכתב בתקווה, כי בקרוב נתראה. אלא שלא כך היה. מדי פעם היו רופאיו מציתים תקווה בליבו ואילו מחלתו מתגברת עליו. ובין כך חלפו השנים, מהר חלפו, ופרצה המלחמה, אשר עקרה את בתינו ואת אהובינו מן השורש.
לפיכך, לא ייפלא, שכאשר הופיעה יום אחד מרתה אצלנו, היתה התרגשות גדולה בקיבוץ. אמנם היא היתה הצעירה בבית אדק וחברינו זכרו אותה רק כפי שהיתה בשנת עלייתנו, כבת תשע או עשר, אבל הכול המטירו עליה חיבה גדולה. ניתנה האמת להיאמר, הרבה עמדה לה זכותו של אדק אחיה, שכאילו נגאל זכרו בבוא אחותו לשבת בתוכנו. אבל גם היא עצמה עשוייה היתה להתחבב על כל אדם ואדם. כבת עשרים-וחמש-שש היתה כשבאה אלינו, אבל כל-כולה נשתמרה בבתוליה, כאילו לא עליה עברו כל הנוראות הללו. יפהפיה אולי לא היתה, אבל חינה היה רב כל כך, שכל גבר עשוי היה להיכבש לו. דרך כלל היתה עצורה בהליכותיה, חתומה, ספק ביישנית, ספק מלאה הכרת ערך עצמה. אך פתאום בא חג-הפורים הראשון שלאחר המלחמה, כחודשיים שלושה אחר שבאה אלינו, והנה נתגלתה לנו מרתה אחרת, צחקנית, אוהבת לרקוד, שובבה. נראה, שבאותו חג הפורים אמנם נפלה המחיצה בינה לבין חברינו. מאותו יום לא היתה עוד מרתה אחותו של אדק, אלא חברה בזכות עצמה. היא נתחבבה מאוד, בעיקר על החברים. בעיקר על מיכה.
מן הרגע הראשון פרש עליה מיכה את כנפיו. קודם כול מפני שבאותה שנה שימש מזכיר הקיבוץ, וחובה לא-כתובה של מזכיר היא עמידה לימין חברים חדשים בשעת קליטתם. אך גם אלמלא כן לא היה מיכה מניח ידו ממנה, מפני שזו דרכו של מיכה, שהוא מתאהב בכל נערה צעירה המגיעה אלינו. כזה הוא מיכה. והרי מרתה היתה באמת צעירה כדי עשר שתים-עשרה שנה מחברותינו הוותיקות, ובכללן אולגה שלו. שאלה אחרת היא אם גם ליבה של מרתה נטה אליו, שאלה שקשה להשיב עליה. מרתה, כאחיה אדק, היתה נוטה חיבה לכל אדם, ואולי מפני כן היה כל אדם מחבב את שניהם. אבל יותר מכן – לא ידענו. אנחנו נטינו לחשוב, שבסופו של דבר תלך אחר גיורא, מן ההשלמה, שהיה אוהבה באמת, בכל לב, כדרך בחור צעיר. אולי מפני שרצינו, שכך יהיה. הן משום שחמלנו על אולגה, שמזה שנים היתה נמקה בקנאתה באהבהביו הבלתי-פוסקים של מיכה, הן משום שחרדנו למרתה שמא תסבך עצמה באמת ביחסיה עם מיכה, הן משום שגיורא תואם היה אותה יותר וקשר בינו לבין מרתה היה מהדק את קשריו עם הקיבוץ, שתמיד היו תלויים בספק בעיני חברינו ובעיניו של גיורא גופו.
מכל-מקום, זו היתה מרתה וזה היה מקומה בקיבוצנו באותה שעה שפרצה גינקה לחדרו של שמריה. משום כך גם אמרה: “עכשיו, שאולגה מבלה את ערביה על מרפסתו של להדם, לא יהיה מי שיפריעו מלעשות עצמו לצחוק בעיני כל הקיבוץ. הרי מרתה מלגלגת עליו” – והיה מקופל באמירה זו רמז נוסף, כלומר, “ואתה, שמריה, פֶלה שלך גם היא אחת מאותה כנופיה!”
אבל שמריה אותו אין מעלים בחכה. הוא הוסיף לשתוק ורק הגביה מעט את חרטום-נעלו, כאיל רצה לקרבו לעיניו ושב והצניחו בטפיחה לרצפה.
“שמריה, אנחנו חייבים לעשות משהו בעניין הזה,” אמרה גינקה.
“מה את רוצה לעשות?” שאל שמריה.
“אומר לך, שמריה, בכל האכזריות ובכל האחריות: אין עוד מקום ללהדם בביתנו.”
“את מגזימה, גינקה.” אמר שמריה, לאיטו, ולגינקה אף נדמה היה, שהוא מגחך.
“משעשע מאוד!” הרימה קולה. “ללעג ולקלס נהיה ברחבי התנועה, ילדינו יתביישו לגלות מאיזה קיבוץ הם! ואתה – מחייך!”
“איני מחייך, אבל – האם מציעה את, שנחליט על הוצאת להדם מן הקיבוץ?”
“אחר התראה – כן!”
“מה נאמר לו?”
“את מלוא דעתנו. שיש לנו סגנון-חיים שלנו, ומי שסגנון זה אינו לרוחו רשאי לבור לו צורת-חיים יפה יותר.”
“ואם ישאל במה חטא?”
“ובכן אין לנו מה לומר?”
“מה?”
“שמריה!” קראה גינקה וקמה ממקומה. “האם מרמז אתה בכך, שאינך מוצא כל פסול במעשיו של להדם?”
“לא אמרתי כך, שאלתי מה נטען. אם הפאטיפון וכל המַאחוּטלך, הרי אנחנו היתרנו לו –”
“אתה, שמריה. לא אני.”
“בסדר, אבל היתרנו. ומאחר שהיתרנו – האם ישנו חוק האוסר לנגן את וֶרדי בקול? האם אסור לבשל תירס? כולם עושים זאת. אסור להכין קפה בחדר? מנהג זה פשט כבר בכל הקיבוצים.”
“זאת אומרת, שכל הבּאכּחנליות האלה הן בסדר גמור!”
“לא אמרתי כך, גינקה. שאלתי – מה נאמר ללהדם?”
“שמריה, נדבר גלויות. אנחנו חברים מנעורינו. זה יותר מעשרים שנה. ואנחנו מכירים איש את ריעהו לפני ולפנים. יודע אתה יפה אלו חברות באות לחדרו של להדם.”
“פלה, למשל,” אמר שמריה, כשהוא מחייך קצת, אולי כדי להסוות את רצונו, שלא תוסיף לדבר בעניין זה. אלא שגינקה לא נרמזה.
“כן, פלה, למשל. נדבר גלויות, שמריה. פלה אינה אשה שלווה. יש איזה אי-שקט בחייה –”
“לעומת זאת,” שיסעה שמריה באותו חיוך, “מיום ששב להדם, יש שקט רב בחיי. מעודי לא הרביתי כל-כך לקרוא.”
“שמריה, אל תהפוך את הפרשה הזאת להלצה. אתה יודע מדוע באה אולגה אליו. ומאשה. יש כאן גילוי של היסטריה סביב אישיותו המופרעת של להדם, שהחליט – ואני משוכנעת בכך – לקעקע את אשיות-חיינו, לנקום בנו…”
“על מה?”
“על מה? בדרך הפרוייקציה הוא מטיל על הקיבוץ את האשמה על כל מומיו. הוא אדם חולה. ואדם חולה אין לו רשות להתהלך בין אנשים בריאים.”
“גינקה,” אמר שמריה וזו הפעם בכובד-ראש, כדרך שהיה מדבר בישיבות או בשיחות, כל מלה שקולה ומדודה. “גינקה, בדבר אחד הדין עמך – להדם רוצה לנקום בנו. אבל על מה? אינני יודע, כל העניין הזה – החדר שלו והמסיבות ערב ערב, ונסיונותיו לחַזר אחר כל חברתינו –”
“אחר כולן, אפילו אחרי.”
“עניין זה, גינקה, הוא רציני יותר. אולי הוא חולה, ואולי החברות חולות במקצת, ואולי זקוקים כולם למסיבות הללו, אבל דבר אחד ודאי – להדם הוא חבר שלנו, חבר שלי, חבר טוב, חבר ותיק. גם עם תנחום התייעצתי ודעתו כדעתי – צריך להמתין, בסבלנות, עד שיתברר לנו שורש דבר.”
“או עד שיהיה מאוחר מדי.”
“עכשיו, על כל פנים, מוקדם מדי.”
“כלומר, אתה משלים עם החרפה הזו! ואני – לא! אני רוצה להודיע לך, שאתפטר מוועדת-חינוך ובשיחה אנמק את סיבות התפטרותי. אם מוצא בית-מרזח זה חן בעיניכם– בבקשה! אבל אני – לא!” וגינקה פנתה לצאת מן החדר.
“אני חושב, שאינך משרתת בכך שום מטרה חיובית, גינקה!”
“ואני חושבת דבר אחר, שמריה,” אמרה לו גינקה, בדלת הפתוחה. “אילו נמצא בקיבוץ הזה גבר אחד, היה להדם יוצא מכאן בעצמות מרוסקות!”
כשיצאה גינקה, קם שמריה ממקומו, הלך לפתח הבית, השתופף אל ברז המים, גמע כמה גמיעות גדולות וחזר לעיין בספרו ליד מנורת השולחן.
ה
אמנם, גינקה לא עמדה באיומיה, כיוון שלפי שעה לא היה לתביעותיה הד בלב החברים, שדעתם מכרעת בקיבוצנו, ואף-על-פי-כן ניתן לומר שבמוצאי אותה שבת נסתמנה תחילתו של השלב המכריע ביחסים שבין הקיבוץ לבין להדם. ראיתם סיר-חלב שפוּת על האש וצובר בתוכו את החום – שום אדם לא יידע לכוון את רגע רתיחתו. עשוי הוא לעמוד ולצפות ולהמתין ביד פשוטה לאותו הרף-עין, שבו יש למהר ולהרחיק את הסיר מעל האש, אלא שדיו כהוא-זה של היסח-הדעת כדי שכבר יהא לאחר הגלישה ולאחר הכול. פתאום החל הקיבוץ כולו לרתוח ולבעבע ולהעלות קצף ולתבוע מעשים. להדם – מושחת! מופקר! מבולבל בדעתו! תחילה שתקו הכול ועכשיו לא נמצא חבר שלא ידבר בכל שעה על להדם ועל מעשיו. מיכה ניסה לשכך את הרוחות והיו מי שאמרו לו דברים מפורשים, כלומר שהוא נוח לו בהפקרות זו. אפילו שמריה לא הצליח לקנות לב אחד בטענותיו. אפילו לא תנחום.
אה, עוד אין אתם יודעים מה טיבו של קיבוץ שעה שהוא נתפס להלך-רוח אשר כזה. לכאורה, כולם אנשים שאנו פוגשים בכל מקום ובכל שעה – איש איש ועבודתו שהוא יוצא לעשותה בבוקר ושב ממנה בערוב היום; איש איש וחדרו שהוא מטאטאו ושוטפו ומקיפו פרחים וצמחי-נוי; איש איש ואשתו וילדיו שהוא מתגולל עמהם, בין מקלחת לארוחת-הערב, על הדשא המקריח פתח חדרו. ועוד – זה אוסף בולים וזה מחבר חרוזים וזה פותר בעיות שאח; זה מעגים נפשו על צרת-העולם וזה משמח ליבו באשת חברו, באחת – כל מה שאתה מוצא בעולם כולו מתקפל לו בצינעא בין משעוליו של קיבוץ אחד. ואולם בשעה אשר כזו, כשקם אחד לערער על יסוד מיסודותיו של הקיבוץ, נעשים כולם מיקשת-פלדה, קמים כחומה בצורה ועומדים כסלע איתן כנגד המהרס והמחריב היוצא מן החבורה.
כמה ימים עברו עד אותה שעת-רתיחה? באמת, קשה לומר. רק זה אפשר לומר, ששעה זו באה ונהייתה. פתאום, כאמור. אברהם הגדול הוא ששימש מאיץ, בלשון חומרי-הנפץ. אברהם הגדול אינו גדול כלל, אדרבה, כיוון שגבו כפוף נראה הוא נמוך מאברהם השני. ואולם שם זה – שניתן לו, להבדילו מאברהם השני, – תאם להפליא את מיהותו, שהיא בקשת הגדלוּת שבחיים, בעיקר בחיינו. כל אדם יש לו שעה, שליבו צועק, שגדולה היא, אבל לא כל אדם יכול לצעוק גם בגרונו. אברהם הגדול יכול. כך היה ביום שעלו עשרת חברינו הראשונים לגבעת הקוצים, שממנה קם קיבוצנו – הוא שהביא יין מן המושבה, הוא ששתה, הוא שהשתכר, הוא ששר והוא שדיבר. דברים יפים דיבר, דברים שאין מי שהיה באותו מעמד שוכח אפילו אחרי עשרים שנה, אפילו אחרי שרוב חברינו לא ידעו כבר היכן מקום אותה גבעת-קוצים פחוסה. כך היה כשנתבקשה קריאת-בוז וכשנתבקשה קריאת-יחי. כשכלאו אנגלים את חברינו במכלאות, ירק אברהם ראשון בפניהם וכשבאו ראשוני הפארטיזנים אלינו, פינה את חדרו בעסק גדול והלך לגור בצריף פחים, באמת ובתמים. וגם באותו ערב היה כן.
בשש וחצי מתחילה ארוחת-הערב בקיבוצנו. מטפלות ועובדות-מטבח מקדימות, קצת חברים מדייקים לבוא, מפני שאוהבים הם לאכול כשחדר-האוכל נקי וריק ואין בו עדיין המולת עשרות הפיות וקשקוש הכלים, שרק מי שלמד לא להקשיב לה נוח לו בה. אבל בשבע, אחר שליוו ההורים את ילדיהם לבתיהם, מתמלא בבת-אחת כל חדר-האוכל אוכלים וממתינים-לתורם ומסדרי סידורים למיניהם. בשעה זו נכנס גם אברהם הגדול. כיוון שגבו גבנוני נדמה צווארו כיוצא מתוך לוח-חזהו, אפו מאהיל על שפתיו ועיניו מביטות מלמטה למעלה. עיניו צוחקות והן מחפשות חבר קרוב לספר לו מעשייה משעשעת. נצר מגזע חסידים הוא, מכאן פרץ-הרגשות, שפעם הם בקוטב זה ופעם בקוטב שכנגד, מכאן חיבתו למעשיות. והנה נחות עיניו על תנחום. תנחום – זה האיש שבאוזניו ראוי לספר מעשיה כזו. ואברהם הגדול, ידיו שלובות לו על גבו ואצבעותיהן משתעשעות אלו באלו, פוסע ומגיע לאותו שולחן, שהחברים עומדים סביבו וממתינים עד שתסיים מרתה את ניקויו ועריכתו מחדש אחרי אוכליו הראשונים. תנחום, שהוא גדל-גוף באמת – אף שמפני כובדו ונטיית כל אבריו כלפי מטה, אין דבר זה ניכר אלא כשאברהם הגדול נצמד אליו – פותח פניו בחיוך רך ומאופק לקראת המעשייה.
עד כאן מה שעשוי לחזור הרבה פעמים. מכאן ואילך מה שאירע רק פעם אחת: ברגע שהכינו עצמם לישיבה הגיע גם להדם אל השולחן, רחוץ, מגולח ופניו מאירות. בקול גדול בירך את כל אלה שקדמו לו ומשך כיסא. ובו ברגע נתכרכמו פניו של אברהם הגדול רק כדרך שפניו של אברהם הגדול עלולים להתכרכם, וממש עם שישב קם, דחק את כיסאו לאחור, עד שהתהפך על שתי כרעיו האחוריות ונפל בקול חבטה ארצה, מיתח ראשו מתוך חזהו ופנה אל דלת היציאה.
השולחן כולו נדהם. מפני שפתאום כבר היה מובן לכולם מדוע קם אברהם ויצא, וגם תנחום הבין, שמשהו אינו כשורה והוא קרא אחריו: “אברהם!”
כאילו לאות הזה חיכה נפנה אברהם לאחור וקרא בקול גדול, עד שפתאום הושלך הס בכל חדר-האוכל – ומי שלא ישב בארוחת-ערב בחדר-האוכל לא יוכל להשיג כל עומקה של דממה זו:
“איך יכול אתה לשבת לשולחן אחד, בחדר-אוכל אחד, עם ה… עם האוֹיסווּרף הזה.. אויסְווּרף!.. את האוויר הוא מרעיל!” ופתאום נפנה אל כלל החברים, שעיניהם היו נעוצות דומם באותה פינה וצעק: “איך יכולים אתם כולכם לשאת את החרפה הזאת בביתנו!”
ויצא.
הדממה עמדה בחדר-האוכל. אפילו המגיש קפא במקומו, הוא ועגלתו. עיני הכול היו נעוצות בלהדם, שעכשיו סוף-סוף נורקה בפניו האמת, אמיתם של כולם. הרי, מה יעשה להדם כעת!
להדם לא נרעש, לא נבוך, אף לא החציף פנים. נטל תרווד בימינו, הגביה את מיכסה קערת-המרק ומילא את צלחתו, החזיר את המיכסה למקומו, משך לעצמו פרוסת-לחם ופתח באכילה, כאילו לא בו דברים אמורים, ובכלל – מאום לא אירע. תנחום, שקם ממקומו כאשר אמר אברהם מה שאמר, כמו לעצור בעד הסערה הקרובה לפרוץ, עמד ולא ידע מה יעשה – אם לצאת בעקבות אברהם ולדבר על ליבו שיחזור, אם להישאר במקומו. הדממה עדיין עמדה בחדר-האוכל כולו, לא קול ולא זיע. רגע חכך בדעתו וחזר וישב.
“תנחום,” אמר להדם לתנחום, איש-הפרדס. "אני צריך את העגלה שלכם ליום אחד.
“מה?” אמר תנחום.
“הפלאטפורמה שלנו נשברה היום ואין לנו במה להוביל את הפרי.”
בחדר-האוכל החלו ללחוש קולות. נפצי צחוק. צילצולי כלים. המגיש חזר לרוץ עם עגלתו ולספק מנותיהם של החברים. אוזן קשובה קלטה את שמו של להדם המתגלגל מפה לפה, משולחן לשולחן, אוזן רגישה שמעה את הרוגז, את סערת-רוחו-של הקיבוץ. אבל אוזניו של להדם לא שמעו דבר. הוא רוקן מלוא הצלחת מרק חם, הזיעה בצבצה ממצחו, כותנתו הנקייה שלבש במקלחת, כבר היתה דבוקה לעורו, אבל הוא אכל בתיאבון ובהרחבת-הדעת, התקין לעצמו סאלאט מגל הירקות שלפניו, שתה תה והסדיר עם תנחום את ענייני הבציר של מחר. וכשסיים, מחה במטפחתו את שפתיו ואת מצחו ואת עורפו, אמר שלום לכל השולחן, חצה את חדר-האוכל לאורכו, עיין בשבועון הקיבוץ ובהודעות הוועדות, התלויות על הקיר בחודה של סיכה, ויצא.
תנחום לא מיהר לקום ממקומו. תנחום יודע את נפש חבריו. ותנחום הוא איש, ששניים הם הדברים החשובים לו מכול – קיבוצו ומנוחת-נפשו. עכשיו, יודע הוא, יבוא הקיבוץ וישבית מנוחתו. עכשיו לא יניחו לו לזוז מכאן. ואמנם, עוד פרפרה הדלת על ציריה אחר שיצא בה להדם, וכבר ניגשו ראשוני החברים אל תנחום ותיארו באוזניו, איש איש בלשונו, את רגשותיהם.
“התאפקנו. התאפקנו בכל כוחנו. אבל, תנחום, כך לא ימשכו הדברים. שיקום וילך. לאשר יישאנו הרוח. או שיהיה בן אדם. ואם לא ילך בעצמו, נפריח אותו אנחנו, תנחום. את רגליו נקצץ תחתיו, תנחום. הוא נולד מטורף, להדם, אבל הצבא הבריטי שיגע אותו לגמרי. עכשיו אנחנו מאמינים במה שסיפר דוב – אילו נשים היו לו באיטליה. לך אליו, תנחום. לך אליו ואמור לו, שיפריח עצמו מכאן. מחר –”
תנחום מילמל משהו, ניענע בראשו על כל מה שהשמיעו ובלבד שיניחו לו לחמוק מתוך המהומה הגדולה, שקמה בחדר-האוכל. כאשר יצא סוף-סוף ופנה ללכת לחדרו, עצרוֹ לפתע שמריה, שישב על ספסל, ליד צריף המזכירות והמתין לו. נראה, שאף שמריה מבין, שאין עוד להניח ללהדם לעולל ככל העולה על רוחו וכי יש לעשות מעשה.
שמריה, שריח הקרב הקרוב לבוא עלה באפו, ביקש להקדים תרופה למכה, וקצת אחר ביקורה של גינקה אצלו, ניסה להעמיד את פלה על חומרת הדברים. תחילה לא ירדה פלה לסוף דעתו.
“את מבינה, פלה. בקיבוץ אסור לזלזל ברגשות החברים…”
“אבל למה אתה מתכוון?”
“הישיבה הזאת במרפסת, ערב ערב, הקומזיצים, המשקאות, הרעש –”
“מה רע בכך?”
“אָלף – אין זה לרוחו של הקיבוץ, ובית – בית, פלה, ללהדם יש כוונה בכל העניין הזה, כוונה לא טהורה…”
במקום זה נתחוור לפלה הכול והיא שפכה את כל ליבה, ובנשימה אחת:
“איזו קהות-מוחין… איזה טמטום. חבר חוזר הביתה, אחר חמש שנים, מאירופה, מן המלחמה, מהחזית. ומי? להדם, חבר שצריך לנהוג בו בעדינות, בחיבה. והנה – זה כל מה שמונח במוחכם… לא, אל תפריע לי, שמריה. אני המומה! שתים-עשרה שנה חי בתוכנו חבר, בבדידות, בפרישות, במלונה, ככלב. וכאשר שב, והוא רוצה לשמוח מעט, להעמיד פנים שהכול בסדר, והוא רוצה להיות חבר ככל החברים –”
“כל החברים נוהגים כך, פלה?”
“אל תשסע אותי!.. כן, כך נוהגים כל החברים. איך – כך?.. וכי מה הוא עושה? מזמין כמה חברים לשמוע מעט מוזיקה… זה מיותר, לשמוע מעט מוזיקה? לצחוק מעט. זה הכול –”
“מניין לך, שזה הכול, פלה?”
“מפני שאני יודעת. אני מכירה את להדם יותר ממך ויותר מגינקה, אף-על-פי, שאינני מנפנפת כל הימים בפרויד. אוי ואבוי היה לקיבוץ אילו נהגו כולם לפי הרצפטים של גינקה. היא מבקשת להוכיח, שיש לו תסביכים, שהוא קשור לאימו. ובכן, שמריה, אני הייתי סבורה כל השנים, שאתה אדם נבון, אבל אם גם אתה הצטרפת לדברי-הרכיל של גינקה ושל דוב ושל הייתר, אומר לך משהו: אין כל קשר בין להדם לבין הפסיכולוגיה. הוא פשוט אדם, אדם מיסכן, אדם אוהב, אדם שכל חייו היו קרבן לאהבה, שלא זכה בה… שמריה, יש דברים שלא נעים לדבר בהם, אבל ברגע מסויים אי אפשר שלא לאומרם. אני יודעת מה חושבת גינקה עלי. היא חושבת, שאני פטפטנית וטיפשה ואני תקעתי לראשי את הרעיון, שלהדם מאוהב בי. אבל זו אמת. אני יודעת זאת ואתה יודע זאת. לא כך?”
“ראי, פלה, מה זה משנה?”
“זה משנה מאוד!.. כיון שלהדם הוא חבר קרוב לנו, לך ולי… ואתה יודע גם זאת – שמאותה סיבה התגייס לצבא!.. להדם הוא בעל נפש, בעל נפש רגישה מאוד, רומאנטית… ייתכן מאוד, שהוא החבר הרומאנטי ביותר בקיבוצנו. הרי הוא כמו ילד, כמו ילד זקן. בעצם, אינו זקן. הוא צעיר יותר מכולכם. הוא אוהב לשיר, לשמוח –”
“פלה, את אינך יודעת מה את שחה! שתים-עשרה שנה היה כלוא במלוּנה שלו. ואז היה באמת בחור צעיר. פתאום נעשה הוא הבחור השמח ביותר בקיבוץ… הלוא יש דברים בגו!”
“ודאי שיש. פתאום מרגיש אדם, שחייו חולפים, שנעוּריו לא ישובו עוד, והוא רוצה להציל לעצמו משהו. וכי יכול אדם מסוגו של להדם למלא את כל חייו בהמצאת פאטנטים, בתירבוּת צמחים… בלי אהבה, בלי שמחה? ובאמת, גם עכשיו אינו שמח. פעמים אני רואה, כשאנחנו יושבים אצלו, איך מתעגמות עיניו והוא מביט בי במבט כזה, עד שגם אני קרובה לפרוץ בבכי.”
“אני מתחיל לחשוב, שהתאהבת בו,” חייך שמריה.
“אתה טיפש. או אולי כוונתך היא לאסור עלי לבקר בחדרו –”
“לא בזה מדובר, אלא בצורה… בסגנון… ישנה התמרמרות בקיבוץ. חברים פנו אל המזכיר –”
“אל המזכיר! מעניין מאוד, שמריה. ומה אומר המזכיר עצמו? כשרץ המזכיר שלנו בלשון שלוחה בעקביה של מרתה אין איש פונה אל המזכירות ואין איש משמיע הגה, אבל כאשר אולגה שלו נוטלת לעצמה רשות לשבת על מרפסת חדרו של חבר ולצחוק בקול גבוה מדי, רצים כולם אל המזכיר… אני מוכרחה ללכת עכשיו, שמריה. שמריה, אתה תשכיב הערב את אסא.”
ועכשיו, עכשיו הלכו להם שמריה ותנחום לאיטם, ירדו בדרך העפר התחוח דרך המסגריה ובית-הקירור אל עבר הרפתות המוארות באור גדול, הנשפך בצלי-צללים אל קערוריות החול, הלכו והפכו בעניין. דרך זו שביקש שמריה, הרחקת החברות מן החדר, לא תצלח, שכן קשרו הללו ביודעין קשר כנגד רצונו של הקיבוץ. אבל קריאת מלחמה על להדם אף היא לא תועיל – אלא אם כן נכונים הם לנהוג לשיטתם של חמומי-המוח, כלומר לגרשו מן הקיבוץ, והרי לכך לא יתנו הם ידם, בשום מחיר שבעולם.
מוצא אחד מן התסבוכת הזו נראה לשניהם, פתרון שיש בו כדי להניח את דעת הכול, אלא שאף זה צריך הכנה וטיפול זהיר, ונבון. יצאו תנחום ושמריה בשער המשק, בדרך הלבנה מאוד הנמשכת אל השדות. גם תנחום וגם שמריה עובדי-אדמה מובהקים הם, מיום שבא הקיבוץ להתנחל כאן ועד עצם היום הזה, שמריה מפני שנולד להיות בעל משק ותנחום מפני שהקיבוץ היה חשוב בעיניו ועבודת-האדמה בקיבוץ עיקר-העיקרים ומפני שהיה אוהב להתייחד עם עצמו ועם הרהוריו. אין עבודה יפה לתנחום מעבודת העונות בפרדס. האחרים – בעונה הבוערת מביאים אותם ואחרי-כן מריצים אותם מענף לענף לכבות גם שם את הדליקות. ואילו תנחום – הוא אינו זז מהפרדס, קוטף בשעת קטיף, מגזם בשעת גיזום, משקה בשעת השקייה ובימים אחרים מתקן את הסולמות, בוחן את המזמרות, עוקר עצים, שכבר עשו את שלהם, ונוטע שטחים חדשים, מותח שורות של ברושים, מושך לשם מים. וכל העבודות וכל העונות אינן מסיגות גבולה של רשות-היחיד שלו, שהיא עיקר אצל תנחום, רשות ההרהורים.
אבל אף על פי ששניהם עובדי-אדמה ומרבים לשהות בשדות, מחוץ לגדר המחנה, הנה ימים רבים כבר לא יצאו כך, כמו באותו ערב, לשוח לרוח הערב, לאיטם, בלא שתהא מטרה בקצה דרכם. עברו בין המספוא לבין מטע השזיפים הצעיר, הגיעו לכרם, הגיעו לתירס, חצו את הואדי, עברו את שדה החיטה, שעמד גלוח בין קציר לחריש וחבילות גדושות עודן פזורות אי-פה אי-שם, והן מבהיקות מאורו של הירח ומטילות רצועות-צל שחורות, והן כאבני-מזבח. כאשר הגיעו אל מיקשת-האבטיחים ישבו. שמריה צחק אל תנחום ושאלוֹ אם הוא רוצה ללחלח גרונו באבטיח. תנחום הנהן ושמריה יצא לפשפש בשדה אחר אבטיח נאה. סכין לא היתה להם ושמריה ניפץ את האבטיח אל יתד של ברזל, שמצא על שפת הדרך. ושניהם, שני גברים מיושבים בדעתם, קרעו באצבעותיהם נתחים מבשרו המימי של האבטיח, מילאו בו את פיהם, שהגיר מזוויותיו את המיץ על הסנטר ועל הבגדים, עד שהיו אנוסים להשתופף לפנים ולאכול את האבטיח כדרך הערבים, לנגוס ולירוק את הגרעינים. ופתאום לא יכלו עוד שניהם להתאפק ופרצו בצחוק של משובה. מה זה קרה להם הערב, אמרו בליבם, מחו אצבעותיהם הדביקות מן האבטיח החם ושוב לבשו רצינות.
הירח המלא, הירח החם והנוגה של הקיץ והשדות הפתוחים, שיבשו את שיחתם, שהתכוונו לעשותה תוכנית מחושבת לפתרון בעיית להדם, אבל עכשיו חזרו לעניינם. יש דרך, אמר שמריה – לשלוח את להדם לזמן-מה מן הבית, לא לגרשו, אלא אדרבה להטיל עליו איזו שליחות. ובין כך ובין כך יירגעו הרוחות ואנו נוכל לראות אנה פני להדם מועדות. תנחום הסכים עמו, מפני שבדבר זה היו שניהם תמימי-דעים, שיש ללהדם כוונה בכל התעלולים הללו. יש רק לחשפה.
וברוח זו הסכימו ביניהם. הם אף הרחיקו חשוב והעלו כמה שליחויות אפשריות, כגון שישלחוהו לשנתיים לאוניברסיטה בירושלים, שיכשיר עצמו לשמש בהוראה, כמורה למדעי הטבע. זה יהיה פתיון נאה ללהדם, ואף הקיבוץ יהיה מוכן לכך. חייבים לנסות. הפתרון הזה נראה ביותר, מכל הבחינות. אבל ייתכן, שלהדם יטען, שאינו רוצה לעסוק בהוראה, ייתכן שיקום מישהו ויטען, שאינו ראוי לעסוק בחינוך הבנים המתבגרים. אם כן, יש הצעה מקבילה. הנה פנו זה עתה אלינו, שנשלח אדם אחד לאירופה, למחנות, להדריך את העולים ולהכינם לארץ-ישראל ולקיבוץ. להדם הוא האיש המתאים לכך. הוא היה באירופה. הוא מכיר את הבעיות – ואגב, פלא שלא השאירוהו שם, לעבוד בבריחה. גם שם נחבא בוודאי אל הכלים ולא עמדו על סגולותיו. כן, זה היה הפתרון. וייתכן גם, ששם תימצא לו סוף סוף בת-זוג. זה העיקר, נאנחו שמריה ותנחום, מה לעשות, אך זה העיקר. אילו הצלחנו לנעצו בחדר-משפחה היה הכול בא על מקומו בשלום.
לבסוף קמו ממקומם ונפנו לשוב לחצר הקיבוץ. השעה היתה מאוחרת וליבם טוב עליהם, אולי לא כל כך בשל הפתרון שנמצא להם אלא מפני שזכו לטיול-לילה יפה, כמעט הרפתקת-נעורים. הלכו להם מחשים בעפר הדרך ומהרהרים בינם לבין עצמם.
אבל כאשר היו כבר קרובים מאוד לשער, ליד המתבנים, נרעדו לפתע שניהם. שתי דמויות חלפו במהירות את מעגל האור השפוך סביב הרפת, כמו הוחרדו מתוך החשיכה, חלפו ונמהלו שוב בתוך החשך, בין אורוות הבהמות למוסך.
“ראית?” לחש שמריה, מתוך התדהמה.
תנחום ראה. גם בכהרף-עין אפשר להכיר את מרתה, לא כל שכן את להדם, אחר כל כך הרבה שנים בכפיפה אחת.
“לא, זה כבר גודש את הסאה,” אמר תנחום ושמריה שמע מקולו, שעכשיו הציפה אותו החימה, חימה שאין תנחום יודעה אלא פעם בעשר שנים, כשהסכנה האורבת לקיבוץ גדולה באמת. “מחר אנחנו הולכים שנינו אל להדם ומדברים אתו דברים מפורשים. אם עד מרתה הרחיק – הרחיק מעט יותר מדי!”
ו
אותו ערב היה הכול ברור וגמור, אך למחרת היום, כשנצרכו לצרף מחשבה למעשה, אבד לשמריה כל בטחונו. ולא שהוא הססן. עיקר כוחו של שמריה חברנו הוא דווקא בפסיעותיו המאוששות. אלא מה – מתי מאוששות פסיעותיו, כשהוא רואה את הקרקע, שעליו מהלכות רגליו. ואילו להדם – אף בשנים ההן, כשהיו קרובים זה לזה, לא פתח לו להדם את ליבו ומעולם לא הסיגה שיחתם את גבול הפרט, לא-כל-שכן עכשיו. מייד אחר הפגישה הנרגשת הגביה להדם חומה ולא פתח בה לשמריה אפילו פתח-שיחה. מה יאמר לו הערב, כשאין הוא יודע מה צפוי לו מצד להדם? וראה את מקרה אברהם הגדול.
חברה שאין לה נימוסים משלה, הלכות-חיים משלה, אינה יכולה להתקיים. קצת סלסולים ודבר-מתוך-דבר ואקדמות אינם זיוף, כדרך שנוטים היינו לחשוב בצעירותנו, אלא נעשים הכרח למן הרגע שאפילו שני אנשים בלבד באים לחיות בכפיפה אחת. ואכן, השיחה עם להדם לא היתה כפי שתכננוה שמריה ותנחום. בתשע בדיוק נכנס שמריה לחדרו של תנחום וקצת אחריו הגיע גם להדם. אף-על-פי ששרב-היום עוד עמד בחדר לא יצאו למרפסת, כנהוג אצלנו בעונת-שנה זו, שלא לנקר את עיני החברים. ישבו שלושתם ישיבת אנוסים– שמריה על המיטה הרחבה, כשהוא מעלעל בשבועון של התנועה, שמשך מתוך סל. להדם התרווח על כיסא-מתקפל והפך צווארו והשיט עיניו סביב סביב, כאילו לא היה מימיו בחדר זה. תנחום – תחילה התהלך בחדר, כמתכוון לעשות מעשה מארח ואחרי כן ישב גם הוא, על שרפרף וכפותיו פשוטות על ברכיו, במבוכה.
“אני עוד לא הייתי בחדר הזה,” אמר להדם.
“לא היית?” תהה תנחום.
“לא. כשהתגייסתי גרתם עדיין בצריף.”
“נכון נכון,” אמר תנחום. ואחרי כן שתקו. אחר ששתקו מעט הניח שמריה מידו את השבועון ואמר לתנחום: “חם אצלך בחדר.”
“זה רק בקיץ,” אמר תנחום, ומייד הוסיף. “אולי אתם רוצים מעט מים?” וקם לקחת את כד-החרס מפינת החדר.
“אני יכול להביא מעט יין חמוץ,” אמר להדם, בלי ניד-עפעף.
“לא,” אמר שמריה, ואף הוא כאינו-מבין. “תנחום הוא מן המסתפקים במים מן הג’ארה.”
“ואף על פי כן, מעט יין חמוץ,” אמר להדם.
לא נענה. ישבו שלושתם בחדר המאורך, סמוכים זה לזה, ולהדם הזר שבהם. אפילו נראה היה לשמריה, שעד עכשיו לא ראהו כּמוֹ. עינים עמוקות מאוד. כאילו תחבם יוצרם בבהניו אל תוך ארובותיהן. מתוך כך חבויות הן בצל גבותיהן. מתוך כך מזדקר גם אפו במודגש מפניו, אף דק, ארוך, שכל פגיעה עלולה לשוברו. כל פניו זרים, פנים שאי-אפשר להידבר עמהם.
“להדם,” שבר שמריה את השתיקה. “אתה רוצה לדעת בוודאי לשם מה הזמַנו אותך. זה העניין: רוצים להציע לך משהו. ורוצים לשמוע את דעתך.”
“אדרבה,” אמר להדם וזז קצת בכיסאו.
“ידוע לך, שהחינוך גורם לנו צרות רבות. מורים, מחנכים, הילדים גדלים, צריך כיתות-המשך. ואין אנשים. כלומר, אנשים מתאימים, אנשים שהוכשרו לכך. בעיקר במה שחשו לנו ביותר, חקלאות וכל מה שקשור בזה. גם לימוד עיוני, גם מעשי. והנה אתה, חשבנו תמיד, אתה תהיה האיש שתיטול על עצמך –”
“האמנם?” אמר להדם. “לא ידעתי.”
“אמת, אמת,” אמר תנחום. “כל השנים עסקת בנסיונות, בעיון –”
“כן,” הוסיף שמריה. “ורצינו לשמוע את דעתך. ועדת-חינוך דנה בעניין זה.”
“גינקה הציעה1 אותי?” שאל להדם. וכמעט בוודאות ראו תנחום ושמריה איך מהבהב הצחוק באפילת עיניו.
“כמה חברים,” אמר שמריה. “השאלה היא – מה יחסך לגוף ההצעה?”
“חיובי בהחלט, עקרונית,” אמר להדם. תשובתו היתה מיידית, החלטית, כל כך החלטית עד שרגע אחד דימו תנחום ושמריה שאין מה להוסיף. “השאלה היא, כמובן, מתי. אתם רוצים, שאכנס לעבודה כבר השנה?”
“לא, לא השנה. ההצעה היא, שתצא לשנתיים, לערך, להשתלמות נאמר באוניברסיטה. ואחרי כן –”
“לא, זה לא. לא בא בחשבון,” אמר להדם בשקט ובתוקף.
“מדוע?” שאל שמריה.
“איך יכולים אתם לתבוע ממני דבר כזה אחרי שנעדרתי ארבע שנים מן הבית. אין שום תוקף מוסרי לתביעה כזו.” אף-על-פי שאמר תוקף מוסרי הוסיף הצחוק לרקד בחשכת עיניו, כמו מכוח עצמו. “עכשיו חזרתי הביתה. עלי להסתגל מחדש לעבודה, לחברה. איך אפשר להעלות על הדעת, ששוב אישלח לשנתיים –” שמריה הציץ בתנחום. שלא נתן חלקו לשיחה. לתנחום ראש גדול, מושזר שיבה, והוא הרכין ראשו ומנה את המרצפות. תנחום מבין גם הוא מה שמבין שמריה, ששיטת התמרון של להדם היא הימנעות מקרב-מגע. הוא ישיב רק על מה שישאלוהו, תוך העמדת פני תם. לכן מחשה תנחום.
עכשיו ארכה השתיקה מאוד. מבחינה מסויימת הגיעה שיחה זו לסופה, אלא אם יעיז מישהו לומר ללהדם במלוא-פה מה הדבר. שמריה החליט, כי הוא לא יעשה זאת. ותנחום הוסיף לשתוק. אבל פתאום הגביה תנחום ראשו. כשמגביה תנחום ראשו נראים סהרוני-העור התלויים לו מתחת לעיניו, נראה החוטם הכבד, שתמיד גבו אדום ומתקלף מעט מן השמש והרוח, נראים תנוכי-אוזניו המרופדים פלומה, תחילותיה של פימה המתקשתת כגשר מסנטרו אל צווארו העב. כשמגביה תנחום ראשו סימן שהוא מקרב מחשבותיו ללשונו.
“יש אצלנו חבר אחד, חיים צינדר,” פתח, כאילו לא ממין העניין, אבל מי שמכיר את הצוהב שמתכסים פתאום פניו של תנחום, היה יודע, כי הוא שרוי בהתרגשות גדולה. “חיים צינדר. מה בדיוק נפל בין חיים צינדר לבין הקיבוץ? אני אינני זוכר. איש אינו זוכר. הוא רגז, כמדומני, על שלא נבחר לריכוז הבנייה במשק. ואולי זה היה מפני שלא הציעו לו לנצח על מקהלת הקיבוץ. איש אינו זוכר. אבל חיים צינדר ברוגז על הקיבוץ יותר מארבע-עשרה שנה. הוא אינו שר בחדר-האוכל, לא בחגים ולא במסיבות. אפילו בחדר אינו שר, כדי שהשכנים לא ייהנו חלילה מקולו. והלוא לחיים צינדר יש קול נפלא, קול אופראי. רק במקלחת –” וכאן, פתאום, נתחייך תנחום, שרואה בכל מצב את צד ההומור – “כשהוא נהנה מן המים החמים ומן הסבון הוא פותח פתאום בשיר, במלוא הכוח, עד שהוא מתעורר ונזכר בנדרו וחונק את השיר. שום תקנון קיבוצי אינו יכול לחייב חבר לשיר, לשמח את חבריו, אפילו לא להיות מאושר.” שמריה ולהדם האזינו יפה לדברי תנחום, וכיוון שהם מכירים אותו, ידעו גם, שעכשיו מתקרב הוא אל העיקר, שפתאום יאבד-שווי משקלו וייתפרץ, כפי שהוא מתפרץ פעם בעשר שנים. “שום אדם אינו מחוייב להיות מאושר בקיבוץ. הוא חייב רק לעבוד בשבילם, בשביל השאר. זה הכול. אבל אני רוצה לומר לך, להדם, שיש איזה דבר נוסף בקיבוץ. אתה לא יודע מהו וגם אני לא יודע מהו. אבל הוא קיים. יכול להיות שיש הרבה חברים שיש פצע פתוח בליבם, יכול להיות שיש הרבה חברים שמפרישים מוגלה. ודאי שיש רודפי-שררה, ודאי שיש צרוּת-עין ורכילות. ודאי שחברים רבים, השד יודע מה הם עושים כאן בכלל. אבל יש דבר אחד שעליך לדעת, להדם, שכל מי שחי פה מוכן לקום נגד מי שישלח ידו אלינו. יכול להיות שכאן פועל מיכאניזם של הגנה על הקיבוץ כצורה של אהבה עצמית, כצורה של הנעורים. אוי למי שיפגע בכוח נורא זה. דמו יהיה מותר, להדם!” חתך בפתאוס, בהגבהת קול נמרצת, שלא כדרכו.
כל אותו הזמן האזין להדם דומם לדברי תנחום, תוך שנרכן לפניו והגביה מן הריצפה את שתי כרעיו האחוריות של הכיסא, כאילו להיטיב ראות את הדברים האלה. עכשיו לא נפסקה שתיקתו, אף-על-פי שלכאורה נאמר הכול, והוא היה חייב להשיב. רק לאחר דקה ארוכה נענע ארוכות בראשו, נפנה אל שמריה ואמר: “רעיון נכון. רעיון נכון מאוד!” ומייד קם על רגליו ואמר: “נו… דומני שאלך. מחכים לי בחדר.” באדיבות חייך אל שניהם וכאשר נחה כבר ידו על כף המנעול חזר ואמר: “רעיון נכון מאוד, תנחום!”
ז
עד שהעלו שמריה ותנחום משפט חדש על לשונם כבר היה להדם בחדרו, כמדי ערב. עכשיו היה ברור להם שפני להדם למלחמה. עכשיו היה ברור להם שאין שום כוח מסוגל למנוע את ההתפוצצות. להדם אינו מוכן לגלות את טעמם של מעשיו המשונים, ואילו הם, ככל שיהפכו בדבר אינם מוצאים הסבר ראוי. אמנם, ראוי לעשות צדק לשמריה ולתנחום ולציין, כי אחר שראו את להדם ואת מרתה בלילה נכנס יתוש למוחם והדריך מחשבתם לכיוון חדש. ולא רק הם, בקיבוץ כולו עברה פתאום הרינה – להדם ומרתה. שהרי כך הוא אצלנו – סוד הוא דבר הידוע לכול ואין איש מדבר עליו. מכל מקום, עד שהשיגו את טיב הקשרים ועמדו על מירקמתם כבר באה ההתפוצצות. עוד בו בערב.
שמריה ותנחום ראו את להדם ואת מרתה ונזעקו. רצו להציל אותו ואותה מן החרפה, בטרם יידע על כך כל הקיבוץ כולו. פגיעה במרתה, ידעו, לא ימחל לו הקיבוץ עד עולם. ואולם, כפי שכבר רמזנו, היו עוד עיניים פקוחות. כשקם שמריה לצאת מחדרו של תנחום, נלווה גם תנחום אליו. להילוות – משמע עד לבית הסמוך, משמע להיכנס בהזדמנות זו לבית-השימוש שבגבול השכונה. הלכו ושתקו, שמריה על מרצפות השביל ונחום על הדשא המטולל, בצידו. כל החדרים היו מוארים, חברים ישבו על המרפסות, התרווחו להם על כיסאות-נוח על הדשא, ומכיווּן חדרו של להדם, מכיוון חדרו נשמע, כמדי ערב בערבו קול הפאטיפון, כפי שהוא מנסר בחדר-האוכל בלילי-חגים. להדם מצפצף על הקיבוץ.
אבל לפני שעשו ארבע פסיעות צמחה לפניהם דמות, חבושה כובע גדול ורובה על שכמה.
“נו!” הטיחה לעומתם הדמות ואז ראו שדוב היא. שמריה ותנחום שתקו.
“מה גמרתם אתו?” התריס דוב. הם שתקו. אין שמריה ותנחום מחבבים את דוב, שחוטמו בכול. “מה הקונספיראציה הזו?”
“זה יהיה בסדר,” אמר שמריה ושלח רגלו לפנים.
במקום זה השיג דוב, שאינו ראוי, לדעתם, להיות שותף לסודם. כל אדם היה נעלב, אבל דוב נעלב ואמר כן:
“סודי-סודות, אה? כאילו כל-כך קשה לנחש מה אמרתם אתם ומה השיב הוא! אתם הטפתם לו מוסר בשם הערכים הקיבוציים והוא אמר טפו! מטורף זה, הרי הוא איש מסוכן.” ועדיין שתקו השניים. “סודות… אם כך אספר לכם אני משהו… גילוי שלהדם בוודאי לא גילה לכם – את מרתה מכירים אתם, אה?”
“מרתה?” נתחלחל תנחום.
“כן, מרתה!.. גם לרגלי בחורה מיסכנה זו, אחותו של אדק, פרש רשתו!”
לא פלא שתנחום התחלחל ושמריה התחלחל. אם דוב יודע על כך הרי שכל הקיבוץ יודע, או יידע בתוך שעה אחת. עדיין זוכרים הם את הסיפור שהביא עמו מאירופה, את המעשה באותן נשים מופקרות. אבל עכשיו כבר היו נוטים להאמין לכל מה שיספרו על להדם, אפילו לכל מה שיספר דוב.
קצת בושה היא לחזור על דברי דוב כלשונם, בושה היא לכולנו. ולא מפני שהפיח כזבים, שהרי באמת ראה משהו. אמנם, עד מהרה התברר, שראה ולא ידע מה הוא רואה, אבל דווקא לכך אין כל חשיבות. חשוב רק איך ריגל אחר להדם, איך עקב אחר כל צעדיו, בדרכים שאינן מקובלות. ועיקר-דבריו חשוב.
מי יכול היה לשער, אמר, שעד מרתה הגיע! הרי לא ראינום אפילו יושבים ליד שולחן אחד, לא ראינום מדברים, ומרתה עצמה – ידענו שמיכה מציק לה, אבל מיכה הוא שוטה מזדקן, שהיא משתעשעת בו. כל נערה אוהבת שמחזרים אחריה, ויהיה מי שלא יהיה. על גיורא ידענו. זה עניין רציני. וכולנו היינו מברכים עליו. אני אפילו הרחקתי לכת – הוסיף דוב ואמר – ודיברתי הן עם מרתה והן עם גיורא. עשיתי מעשה-שדכן. זה היה חשוב מאוד, אילו התקשרו שניהם. הקיבוץ היה זוכה מכל הבחינות. אבל לא זה העיקר. העיקר הוא, שלא הייתי מעלה בחלומי, כי גם כאן התערב האיש המושחת הזה. במקרה, ערב אחד יצאתי בשעה מאוחרת מן החדר – תסלחו לי, לצורך ידוע – והנה נדמה היה לי, שרואה אני את מרתה חומקת מכיוון חדרו של להדם. בשתיים אחר חצות!..
משניעור חשדו, הוסיף דוב, לא התעצל והחליט לחקור בדבר ביסודיוּת. סידר, שיוקדם תורו לשמירת-לילה והחל שם מארבים ללהדם. וכבר בערב הראשון, כלומר שלשום, נתברר לו, שלא טעה, שאמנם נועדים השניים. הפעם יצא להדם לקראתה. שוב בשעה מאוחרת אחר חצות. אל הפרדס הלך, בקצה שכונת-הצריפים. לא עברה שעה קלה וגם מרתה הופיעה. הוא היה רחוק מהם, אמר דוב, ולא יכול לשמוע מה הם מדברים, אבל ברור היה לו, שדברים קשים הם, מפני שפתאום שמע את קולה של מרתה. “לא! לא! לא!” צעקה. “אני אברח מהמקום הזה. אני לא אשאר כאן אפילו יום אחד. הנח לי!”
כאן נשתהה דוב, במין אתנחתא דרמטית. אפשר להישבע, כי אילו בא מישהו אל שמריה ותנחום חברינו בימים אחרים במין מעשייה כזו, היו משלחים אותו לארץ-הפילפל, אבל בשעה זו היו נכונים לשמוע לכול, כל-כך מבוהלים היו.
“ואחרי-כן?” דחק בו תנחום, שחיכו יבש מגודל ההתרגשות.
מרתה ברחה לחדרה, אמר דוב. והרי עוד גם זה מזל, הוסיף, שאינה לבדה בחדר, שאם לא כן היה בוודאי פורץ אחריה אל תוך החדר. מכל מקום, למחרת, כלומר אמש, שוב שם להם מארב. במשך כל היום כולו אי-אפשר היה לראות סימן כלשהו בפני שניהם שמכירים הם זה את זו. ובערב, בערב הוסיף להדם להתהולל בחדרו. אחרי שסיימה עבודתה, ואחרי שנחלצה מטרדתו של מיכה הלכה אל המוסך, שם חיכה לה גיורא ושניהם יצאו בטנדר לשדה, שהרי גיורא מפסיק בערב את הבארות. אומר אני לכם, אמר דוב, עונג לראות את הזוג הזה. מי, אם לא גיורא, יוכל להשיב לנערה זו, אחר כל מה שעברה באותן השנים, את שמחת חייה? אבל זה אינו העיקר. עיקר הוא, שאחר אשר נפרדו, ליד חדרה של מרתה, חזר אותו מעשה, כבלילה הקודם. הפעם לא בפרדס, אלא בגבול הכרם. אינני יודע איזה כוח שטני יש בו, אמר דוב, אבל מרתה לא עמדה בדיבורה. לא רק שלא ברחה מן הקיבוץ אלא שבה ונפגשה עמו. “הנה, זהו להדם שלכם!”
אלולא החושך היו נראים ודאי פניהם של שמריה ושל תנחום והם מכוסי-כלימה. עצם-ההאזנה לסיפור זה עשאם שותפים לבילוש, לפריצה לסתרי-סתריו של רשות-היחיד. ועם זאת עם זאת האמינו, נבהלו, קיבלו גירסתו של דוב במילואה. באמת, פלא הוא, ששני אנשים חכמים כמותם לא ראו את האמת הפשוטה. ואולם קל להיות פיקח לאחר-מעשה. ועוד זאת, אפילו היו מבינים, אפילו היו נחלצים מייד להציל את מה שניתן להציל, לא היו מצליחים, מפני שהכול כבר היה עשוי.
מכל מקום, בו-במקום החליטו שמריה ותנחום לקום ולקרוע את כל המסיכות; עוד הלילה, הכריזו באזני דוב, יכנסו ישיבת-מזכירות דחופה ויביאו את להדם בפניה. עכשיו יחוייב לדבר דברים ברורים וחד-משמעיים. אם מתכוון הוא להוסיף ולנהוג כך, יחייבוהו לסלק עצמו מכאן מייד עם שחר. אבל תחילה הולכים הם אל מרתה, לשמוע מה בפיה.
צריפה של מרתה היה מואר ושמריה דפק בדלתו. כשנכנס, ראה את שכנתה של מרתה, את כרמלה, שוכבת במיטה, קוראת. תוך כדי כניסה החטיפה עינו של שמריה מבט בחדר וראתה את המיטה השנייה, מיטתה של מרתה – לא שטיח, לא שמיכה, לא סדין, רק המיזרן הערום, המיזרן הדק והקשה על המיטה הצרה. וכל פינת החדר, סביב למיטה ריקה ומנוגבת.
“איפה מרתה?” שאל שמריה, אף-על-פי שכבר ידע מה התשובה.
“נסעה,” אמרה כרמלה, סתמית. אבל ברור היה, כי גם היא יודעת.
“מתי?”
“לפנות ערב. אחרי העבודה.”
“כך,” אמר שמריה. ואחר שהות: “מתי היא חוזרת?”
“היא לא חוזרת. היא עזבה. היא וגיורא.”
“עזבה?” העמיד שמריה פנים תמהות. ואולי באמת לא האמין, שתגיע עד כאן.
“כן, עזבה.” אמרה כרמלה.
“אמרה לך מדוע?” לא התאפק שמריה.
“שאל את להדם!” לא התאפקה גם כרמלה והשיבה לו בחימה.
ח
שאלה מעניינת היא, מה היה קורה אילו הקדימו שמריה ותנחום את הליכתם אל מרתה ביום אחד, או אילו לא הניחו ללהדם לחמוק מחדרו של תנחום בטרם גילה מה מסבב את מעשיו המשונים, כלומר, אילו הותרה פקעת-היחסים שבין להדם למרתה יום אחד קודם. ההיתה מרתה עוזבת? ההיתה עוזבת עם להדם? ההיו נשארים שניהם בקיבוץ? שאלות חשובות הן, אבל שאלה כזו הנשאלת מחוץ לזמנה שאלה אווילית היא.
אווילית – מפני שמעוּות כזה לא יוכל לתקון. ברגע שראו שמריה ותנחום את מרתה ולהדם חומקים בין לרפתות, דימדם משהו במוחם, אבל כיוון שאף הם הושפעו מהתנהגותו המוזרה של להדם ומהלך-הרוח של הקיבוץ נגדו, לא עמדה להם חכמתם. עכשיו, כשיצאו נזופים מחדרה של מרתה, הואר פתאום מוחם באור התבונה. לא מוחם, אלא מוחו של תנחום. מפני ששמריה היה כולו אש בוערת, דווקא מפני ידידותו עם להדם ואמונתו בו. “בוא!” רעד קולו, “בוא ונלך אליו לחדר. אני רוצה לשמוע כמה דברי-הסבר מפיו, בפני כל החברות.” אבל תנחום החזיק בידו ולא הניח לו ללכת.
“חכה,” אמר תנחום. “חכה עד לבוקר. יש כאן דברים משונים ומסובכים יותר מששיערנו.”
“למה אתה מתכוון?”
“אינני יודע, אבל נדמה לי, שמוחו הנפתל, המלא תחבולות ופאטנטים, קירב את סופו של להדם.”
הרבה מעלות טובות יש לשמריה אבל חריפות-השכל ומהירות-התפיסה אינן כלולות בהן. הוא לא הבין את רמזיו של תנחום ולפיכך רגז:
“איזה סוף?.. דבר דברים ברורים! אני חושב, שאנחנו נביא עליו את הסוף!”
“ומה דעתך על מחשבה מעין זו, אף-על-פי שהיא נשמעת כמחשבת מטורף, מה דעתך על כך, שלהדם פגש את מרתה באירופה, שלהדם הביא את מרתה לקיבוצנו?”
איש חכם הוא תנחום. אולי החכם בחברינו. אבל צר מאוד, שחכמתו איחרה כל-כך לבוא.
ט
תנחום ושמריה לא הלכו, כמובן, לחדרו של להדם, אלא פרשו להם דומם, איש איש לחדרו. ולמחרת בבוקר, למחרת בבוקר ישב העגלון וישבו החברים והילדים שגויסו לבציר על הפלאטפורמה וחיכו ללהדם, מרכז-הענף. אבל להדם לא בא לעבודה. הלך חבר אחד לחדרו, לראות מה הדבר. חדרו היה נקי ומסודר, כל דבר מונח במקומו ולא ניכר שום סימן שלהדם ישן בו בלילה. ושום סימן ללהדם גופו.
כך נעלם להדם מקיבוצנו. רוב החברים שמעו על כך עם שנפוצה הידיעה על עזיבתם של מרתה ושל גיורא. עכשיו השיגו פתאום הכול את קשרי הדברים, שאיש לא יכול היה להעלות על דעתו עד אותו יום. גם מה שסיפר דוב על מעשי-הבילוש שלו – ואשר נתפרסם כמובן מייד בכל המשק – קיבל עכשו משמעות חדשה, שונה לחלוטין, טראגית. מוזרים ויפים דרכי חברינו: קודם יום אחד מוכנים היו לגזור על להדם ארבע מיתות-בית-דין, כל-כך גדול היה כעסם עליו ועל תעלוליו, עכשיו נפתחו בלב החברים מעיינות הרחמים. עכשיו היה שוב להדם המיסכן, העלוב, להדם שלא תהיה לו אשה עד עולם. עכשיו היו סולחים לו הכול, ובלבד שיידעו שבריא ושלם הוא. שהרי כולנו חרדנו לשלומו, והיו מי שביטאו חרדתם בקול ותבעו לשלוח חברים לחפשו, או אפילו לשתף את המשטרה בחיפושים אחריו. אחר אשר הוכה מכה זו עלול הוא לכל מעשה, ואפילו לשלוח יד בנפשו.
ימים רבים עברו ולא שמענו לא על להדם ולא על גורלו. אבל בינתיים נתברר כל מעשה להדם ומרתה. איך התברר – ועוד בפרטי-פרטים – פלא הוא, מפלאי קיבוצנו. אולי מפי מרתה. אולי מפי גיורא ששמע מפי מרתה וסיפר למישהו ואולי קצת מכאן וקצת משם. דבר אחד ברור: פרשה זו הציקה לחברינו מאוד, הם התחילו לבחון מחדש כל יום וכל שעה מאז שב להדם מן הצבא – את מראה פניו בשעת הפגישה, את הערב הראשון, המלא שמחה, את ראשית שגעונו – כשמילא את חדרו בכל מה שאינו מקובל בקיבוץ, את החינגות. מתוך כל אלה נבנה הסיפור השלם, הסיפור שהעציב לא-מעט את ליבם של טובי חברינו:
את מרתה פגש להדם בקיץ ארבעים-וחמש, קצת אחרי שנסתיימה המלחמה באירופה. שיירת מכוניות מפלוגתו נשלחה ללינץ, לקבל ניצולים שהחלו נוהרים מפולין דרומה, לעבר איטליה. ככל החיילים שנסעו בשיירות אלו סובב גם להדם בין הפליטים ושאל מי ומה הם, אולי יש בהם אחד ממשפחתו או מעירו. ימים גדולים באו אז לכל מי שנתן חלקו להצלה, אבל קשה היה לכל מי שראה מתוך המעט שנמלט את הרב שהושמד, את יתמותו שלו. הנה כך, פתאום, מצא להדם לא אח ולא אחות אלא את מרתה, אחותו של אדק, שהוא לא הכירוֹ, אבל זכרו הילך בקיבוץ. קל לשער כמה חיבה העתיר עליה להדם. ומרתה, מרתה לא פגשה את להדם אלא את החייל ראובן פרידמאן, הנוהג מכונית-משא בפלוגת-צבא יהודית. זה הדבר החשוב, שהובן עכשיו על-ידי חברינו.
ועוד: את מרתה פגש אחר שלוש שנות שירות בצבא, אחר ששלוש שנים היה ראובן פרידמאן. מה היו שלוש שנים אלו אין אנחנו יודעים, אבל זה אנחנו יודעים: אותו בוקר, כשיצא במכונית-החלב בדרכו לסרפנד היה רווק מזדקן, שמנצל את המלחמה כדי להימלט מגורלו. כשפגש את מרתה – היה גבר במלוא-אונו. חייל. גיבור. ודאי שבעיני מרתה היה כזה, ואולי לא רק בעיני מרתה. מן הסיפור שהגיע לאוזנם של חברינו נשמע, כי ראובן – והרי היא ידעתו בשם זה – היה מעיין שופע של מרץ ושל עליצות-נעורים. בתוך שבועות אחדים השכיח מליבה את כל המלחמה, הריצה ממקום למקום, משעשוע לשעשוע, הלבישה, דאג לשכנה כהלכה וכאשר עברה הבריגדה לארצות-השפלה, לקָחה עמו, כדי שלא תזדקק לחסדי מוסדות-העזרה של בעלות-הברית. גבר צעיר, מאושש ועליז היה ראובן פרידמן. אין פלא שמרתה נשבתה לו.
אין פלא, נאנחו חברינו כשהגיעו למקום זה. ואין פלא שלהדם לא ידע את נפשו מגודל-אהבתו למרתה. כל כשרון-האמצאה שלו, סקרנותו הגדולה, אהבתו לנגן, הכול-הכול זרם באפיק אחד, אפיקה של מרתה.
אבל אחרי-כן, שקלו החברים וטרו, מה קרה אחרי-כן?
אחרי-כן קרבה שעת השיבה הביתה, השעה שבה יחזור ראובן פרידמאן, על כורחו, להיות להדם. כשהגיעו החברים לפרשה זו אי-אפשר היה להם שלא לבטא את כעסם על להדם, לא כעס אלא אי-יכולת להשיג את מהלך-מחשבותיו של להדם. ודאי, אמרו, חמש שנים היה טוראי ראובן פרידמן ועכשיו נזכר, שחוזר הוא להיות להדם. אם כן, מדוע לא כתב – לשמריה למשל – שהנה כך וכך אירע לו? התבייש? חשש? אם כן, מדוע היה לו להקדים את נסיעתה של מרתה ועוד לסבך את הדבר על-ידי שכפה עליה להעלים את הקשר שביניהם? והרי דווקא בכך עורר את דעתה על כך, שמשונה הוא בעיני קיבוצו? מדוע זה, לעזאזל, אמרו החברים בחמתם וברחמיהם על להדם, מדוע בכלל לקח את מרתה לקיבוץ? הרי איש לא היה חושב לו זאת לרעה אילו הלך לשבת עמה באיזה מקום אחר, חדש?
חבל, אמרו החברים, חבל. מפני שבאותו רגע אבדה לו מרתה. גדולה מזו: באותו רגע חזר להיות להדם, כפי שאנו הכרנוהו וידענוהו. עכשיו די היה שבערב בואו ירמז לו דוב, שוטה מופלג זה, כי שמע על אותן נשים מופקרות ובקריצת-עין יוסיף, כי נותן הוא בדיעבד הסכמתו, כדי שיעלה בראשו של להדם הפאטנט הנורא עם החדר ועם החברות. להוכיח לכול שגבר כהלכה הוא. גבר!
גבר, הפטירו החברים במנוד-ראש, גבר מיסכן. ואולי – הוסיפו ואמרו – אולי לא דוב, אלא מרתה היא שאמרה לו בערב הראשון, שבקיבוץ הזה לא תוסיף לשבת, אחרי כל מה ששמעה, אולי כבר אז היה גם בעיניה לא ראובן פרידמן, כי אם להדם, ואז, ביאושו, עשה מה שעשה?
חבל, אמרו החברים ברחמים גדולים, מפני שבאמת אהבו את להדם, את להדם שלנו, חבל. אבל כל אדם, הוסיפו ואמרו, כל אדם וגורלו הגזור, כנראה. מכל מקום, טוב שלפחות כעת מצא בעצמו את הכוח ללכת מכאן.
י
ואולם כתום ארבעה שבועות, כאשר נחוג חג-האסיף בקיבוצנו, שב להדם, שלם בגופו. שיבה שנייה זו היתה היפוכה הגמור של שיבתו הראשונה. בקול דממה נכנס לקיבוץ, ובקול דממה קיבל הקיבוץ פניו. מי שלא ראהו בכניסתו – לא ראה, אך גם מי שראה הפך פניו ושם עצמו כאינו רואה. לפנות ערב בא ושם פניו לחדרו. מזל גדול, שטרם הופקע חדרו למטרה אחרת, שהרי האמן לא האמנו שישוב ומצוקת-הדיור גדולה אצלנו. אבל אף-על-פי שארבעה שבועות היה החדר נטוש לא העיז איש להציע את חיסול חדרו של להדם והרחקת רהיטיו. עכשיו שב להדם לחדרו ולא יצא מתוכו כל אותו הערב. האור במרפסת נשאר כבוי ועל חלון חדרו האהיל וילון. איש לא נכנס לחדרו באותו ערב, אפילו לא שמריה, אפילו לא פלה.
פלה החביבה שלנו! חרף כל מה שאירע, חרף כל מה שסוּפר על אהבת להדם ומרתה, הוסיפה היא להחזיק בגירסתה, מפני שהיו לה הוכחות חותכות, שליבו של להדם נתון לה ומפני שכל עוד לא שמעה על פרשה זו מפי להדם עצמו הרי כל מה שמהלך עכשיו בקיבוץ הוא, לדידה, סתם רכילות. אבל פלה שלנו גם לא היתה בהולה, מאידך, להעמיד את העובדות בנסיון.
כך היה בערב. ולמחרת בבוקר קם להדם לעבודתו, כאילו לא אירע דבר בינתיים. וכשראוהו החברים בבוקר, לאור השמש, עברה רעדה את כולם. אדם שפניו ידועים, שפניו יפים, והוא נכווה בשריפה. מראה אדם שפניו שרופים. מראה נורא. אדם אחר. כלומר, אולי לא אחר אלא להיפך, אותו להדם, הארוך והכפוף, החרוש, שהכרנוהו לפני חמש שנים, אבל זקן יותר. זקן.
יש שעות, שבהן אין טוב וסלח, אין רגיש מן הקיבוץ. איש לא קינטר את להדם, איש לא הניח לו שירגיש, ולו בהבהוב-עין, שמשהו כבר ידוע לחברינו. יתר על כן, כאילו לא נעדר להדם מן הקיבוץ יום אחד, אלא הכול זורם ונמשך – לא הצבא, לא מרתה, לא כלום. ועם זאת אי-אפשר היה להימנע מזהירות מופלגת. איש לא פתח בשיחה עמו, מפני הפחד משדות ממוּקשים. איש לא עבר את סף חדרו.
מוזר היה בתחילה הדבר. פתאום נעשה חדר זה מרכז של עליצות ושל שאון ופתאום לא היה עוד. כשם שנהג עכשיו להדם בלבושו ובגופו – לא היה יוצא מבגדי-העבודה מחושך עד חושך, היה מתגלח אחת בשלושה ימים, היה עושה שבתותיו חול – כך נהג בחדרו. מרפסת של חדר-קיבוץ היא אספקלריה של החבר. מרפסת כזו אם אין מטאטאים אותה ומקרצפים אותה יום-יום, היא מתכסה לשלשת, הרוח מסיעה אליה עלי-שלכת ופיסות-נייר ואבק. העזובה מתפלשת מחוץ למפתן החדר. ומפנים למפתן – שב הכול להיות כבימי המלונה.
וכאן, בעצם, מגיע הסיפור בחברנו להדם לסופו. עשר שנים עברו מאז. ודאי שהחברים לא שכחו את הפרשה ההיא, אבל כמעט אין מזכירים אותה, מפני שהיא נשמעת כמין סיפור שאינו שייך לחיינו, שאינו שייך ללהדם, זה שחי עמנו שתים-עשרה שנה לפני לכתו לצבא ועשר שנים אחרי שובו. ורק איש חדש המגיע לקיבוצנו מתעורר מייד לשאול על חבר זה, מפני שמטבע הדברים מעורר דווקא הלא-רגיל, היוצא-דופן, את עינו של אדם זר. ואז מספרים לו על מסירותו למשק, על ענף-המטעים שהקים אצלנו, שהוא היפה בכל משקי ההתיישבות העובדת, על הצלחותיו המפליאות באיקלום זנים שונים ושיבוחם, על בקיאותו הרבה בגיאוגרפיה ובהיסטוריה של האיזור.
הרבה מספרים לאיש הזר על חברנו להדם, מפני שרב חלקו בבניין משקנו, אבל את עיקר הסיפור, את סיפור-חייו, אין מספרים. לעיתים – פשוט מפני שכבר אין הוא חלק מחייו, כפי שהם נגלים לחברינו. לעיתים נזכרים בו תוך כדי דיבור, אולי אף מתגנבת נעימה של עצבות ושל צער לתוך הדברים, אבל על שלושת החודשים ההם עוברים בשתיקה גמורה. להדם שלנו וסיפורו שלנו. והיה אם חדה עינו של האיש הזר והוא מהיר לעמוד על כמה זרוּיות בהתנהגותו של להדם, כגון עמלנותו שאינה יודעת מידות, כגון פרישותו ושתקנותו, משיבים לו, שיש אנשים שונים בעולם ויש חברים שונים בקיבוץ. וזה – חברנו להדם.
-
“הציע” במקור המודפס, צ“ל: הציעה – הערת פב”י. ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.