רקע
חנוך ברטוב
בעקבי הבן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ספרית פועלים; 1957

 

א

כבכל יום ויום, לאחר שמתרוקנת החנות מן הנשים הבהולות והמהומתניות, נפנה ראובני לנקותה ולהשליט בה סדרים. עושה היה מעשיו ברהיטות, בתנועות שגורות. הסיר מעל הדוכן הארוך את קופסות-הפח המלאות עוגיות וממתקים למיניהם והניחן בזהירות על שרפרפים שהכניס מחזיתה של החנות, הגביה את משקלות העופרת הגליליים וערמם על כפות המאזנים, נטל מן הכיור מטלית, הספיגה מים והדיח את לוח-השיש הנקוד, סחט את המטלית וניגב את הלוח מן המים וחזר וסידר את הקופסות כהלכתן – עוגיות לבד, סוכריות לבד ושוקולד לבד. אחרי-כן נפנה אל המדפים והחזיר כל קופסה וצנצנת למקומה, חפת כראוי את שפתות שקי הקמח והסוכר והקטניות לזניהן והקפיד שלא ייוותר רבב לא על הדוכן, לא על המקרר הגדול ולא על שני השולחנות הקטנים שבפתח החנות, ששימשו לסעודות קלות לפועלים, ואולם כשהגיע אל השולחנות וראה פירורים של קרום-לחמנית ושני נטפים סמיכים של לֶבּן על השעוונית, כבדו תנועותיו. מוחה היה את השעוונית ואוזניו שומעות את קולם של שני הנערים, שישבו כאן. לא גילחו את חתימת-זקנם ובגדיהם היו מזוהמים וצפורניהם גדולות ושחורות ורוביהם שעונים אל תריס הברזל. “מה הם יודעים פה מה זה מלחמה! יושבים להם במושבה, בחנויות שלהם ועושים כסף!” הגביה האחד קולו כדי שיגיעו דבריו לאוזני החנווני שמשרתם. וחברו: “אח, הייתי משפשף אותם, את הנבילות האלו.” לא כעס, שהרי נערים הם ומי יודע היכן היו בלילה. אבל מחשבות עקרוהו משיגרת יומו. אלה האיברים הארוכים, אלו העינים האפורות, שקבועות בפנים צרובים ותווּיי חריצם דקים. כמוהם כיגאל. בכול. בצורתם, בדבריהם, בגורלם. מדוע לא דיבר עמהם, מדוע לא שאלם?

חילץ עצמו מהרהוריו ושב לעיסוקו. נטל דלי וסחבה ושטף שטוף היטב את ריצפת חנותו. אחרי-כן, כשלא היה עוד מה לעשות וגם קונים לא באו, לקח את עיתון-הבוקר וישב לפני חנותו, מתחת ליריעת הבד. כבר היתה שעה קרובה לצהריים. הכביש מוטל היה לפניו דהה ומשומש. בשוליו צפו קרעי נייר ובלואי יום אתמול במים מרופשים ששפכו שכניו ושפך הוא. שני זקנים פסעו נחת מבית-הכנסת וטליתותיהם מתחת לבית-שחיים. אשה עברה בשובה מן השוק והיא גוררת רגליה הכבדות מבוקר. הרחוב רבץ בחמה ככלב.

נתן עיניו בעיתון והחל לקרוא שנית, בעיון, שמא נשמט ממנו פרט חשוב אחד, שהרי כבר קרא הכול השכם בבוקר, כבר ידע איפה היו קרבות ואיזה מקום הורעש, היכן היכו את האוייב והיכן היו לנו נפגעים. רק שאין מפרסמים שמות ואין מגלים מי הנופלים. מדי פעם מודיעים במושבה על אחד הבנים. וכשאין מודיעים פורחות השמועות. חיילים מגיעים לחופשה ומספרים על אחד שנעדר ואחד שנפצע. ומספרים שיש גם אלמונים. כך מספרים במושבה. רק אליו אין באים – לא להביא שלום ולא להודיע דבר. איש אינו שואלו על בנו. אפילו דבורקה שותקת. מדוע היא שותקת, מדוע אין איש בא אליו ומטלטלו וצועק באוזניו: “ראובני, יש לך בן! כתוב לו, סלח לו. כל עוד יש לך בן!”

ועדיין נאבק ראובני בעצמו, מתוך עיקשות סומה, אף-על-פי שכל-כולו משווע אל בנו. הניח מידו את העיתון קם ונכנס אל החנות הקרובה לשלו.

"בוקר טוב, ברקוביץ, " אמר.

ברקוביץ, לבוש חלוק אפור וקאסקט שמיצחתו השחירה ממגע אצבעות שמנוניות, היה רכון על פנקס פתוח וחישב חשבונות.

“בוקר טוב.” הקאסקט נתרומם ומתחתיו נתגלו פני ברקוביץ, ארוכים מאוד ועיניו בולטות ולבנות וציציות שיער שחור מציצות מנחיריו. “באמת הכנתי עצמי להכנס אליך. רציתי לדבר עמך.”

“באיזה עניין?” נדרך ראובני, כאילו היה כאן המשך למחשבות המרדפות.

“וכי איזה עניין יש לנו?” השיב ברקוביץ בשאלה. “ענייני בית-הכנסת.”

“אדרבה!” ראובני נתחייך. לכאורה, משונה שראשו של ברקוביץ פנוי עכשיו לעניינים אלה. ועם זאת – טוב דוקא שאפשר להסיח קצת את הדעת. “שמענו שאתם מכינים ריבולוציה במחתרת.”

“אתם? מי זה – אתם?” נדלק ברקוביץ. “לא אתם, אלא כולנו. מלבד שטרן. הוא – גם עם הבורא נוהג כהסתדרותניק. אם לא יספק לו כל צרכיו – יכריז שביתה. אבל אנחנו – אנחנו צריכים לעשות משהו.”

“מה?”

“ימים גדולים הימים האלה. על כל צעד ושעל רואים אנו את יד השם. צריך שבית-הכנסת שלנו לא יהיה איזה מניין נידח –”

“העיקר, שיוכל כל אדם להתייחד עם בוראו.”

“לא כך, ראובני. צריך שבית-הכנסת יהיה לאבן השואבת. שהילדים יבואו לתוכו. הנה, לפני עשרים שנה, כאשר באתי למושבה, לא היה אדם מהין לעשן בפרהסיה ביום השבת. ואילו היום… והרי ילדינו אנו, עצמנו ובשרנו…”

הילדים. אין הוא יכול להימלט מן הדברים ומן המחשבות. ומה טופלים הם בילדים. מה רוצים מהם. לפתע היתה החנות מאוסה עליו – בקירות המאובקים, בחבית הדגים שלפניו, בתיבות הבקבוקים הריקים, בברקוביץ המדבר ומורט את ציציות-השיער שבנחיריו, בו עצמו. כאילו אין מלחמה נוראה מתחוללת על סביבם. בימים אחרונים אלה שהבשורות הרעות תוכפות ובאות, חש את המלחמה בגופו, כמין מחלה שמכרסמת ומכלה. הילדים.

בחלון נראתה דבורקה, אשתו.

“שלום, ברקוביץ,” אמרה, קטנה וחופזנית, בהציצה בפתח. “נתן –”

הלך בעקבותיה. תוך כדי הליכה התירו ידיה את המטפחת מעל לראשה, תלתה ארנקה על מסמר, הדסה בחנות אילך ואילך, עושה סדרים ומדברת.

“הצדיק ברקוביץ. אתה תאזין לסיפוריו והוא ימלא את חנותו. פתאום נישאר אנחנו בלי כסף ובלי סחורה והוא יוציא מתחת לשולחן סוכר, וקמח ושמן. ברקוביץ! בית-הכנסת!”

ראובני אינו משיב. הוא מאזין בשתיקה ושמח שנכנס אדם לחנות לקנות משהו ומפסיק את חוט דבריה של דבורקה. אבל בצאת הקונה ממשיכה דבורקה בשלה. הוא אינו מבין מה רצונה. ומה עוררה דווקא עכשיו. אלא שאינו שואל, מפני שכבר הוא יודע מה תאמר כשישאל. היא תדבר על האחרים. על כל האחרים. על גורדון, האופה: שלושה מיגרשים קנה. קומה שנייה הוא בונה. ואנחנו, אנחנו מה? נמאס לי לחיות חיי כלבים, נתן. נמאס לי. אני זכאית למקלחת בביתי – אחר עשרים-וארבע שנים. עד מתי ארוץ לצריף שבחצר, שכולו בקיעים וסדקים. ראובני שומע את קולה, אלא שכבר אינו מאזין. אחת היא לו מה תאמר. “אלולא אני…” אומרת היא. אלולא היא, כך מסיימת היא כל נאום קטיגוריה. אלולא היא לא היתה להם חנות והיו גוועים ברעב. באמת, אלולא היא לא היה מגיע להיות חנווני ולשמוע מפי החיילים מה ששמע. מדוע אינה מדברת על יגאל? אמנם הוא שאסר להזכיר את שמו, אבל היום מלחמה ובשורות רעות. לא, דבורקה רק אחת יודעת היא – הב-הב. וקנאה. וחיוך כלבי: “אדון גולד הבטיח לבקרנו. עם גברת גולד.”

“לשם מה קראת לי?” שאל לפתע, כדי לסיים.

“מיסים,” אמרה והשיטה לו פיסת-נייר. “שוב מיסים. את העור פושטים הם מעלינו. בכל מקום ראובני הוא עסקן. בכל מקום שצריך חמור שיעבוד למענם זוכרים הם את ראובני – במשמר האזרחי. ובאגודת הסוחרים. אבל שיפחיתו לנו את המיסים – חלילה! כביש, מים, חינוך, בטחון – הידידים שלך!”

“הידידים שלי?” ליגלג. “הרי את ידידתן של הגברות החשובות – גברת גולד, למשל, או גברת וייס.”

“אתה צוחק להן? אתה?” גברה החימה על דבורקה. “ודאי שהן גברות חשובות. הן חיות כמו שצריך. ויש להן מה שצריך. אתה צוחק להן? הרי אינך מסוגל לתת לי חצי ממה שיש להן.”

זה הדבר. הוא אינו מסוגל, מטיחה היא מייד בפניו. בסדר, אינו מסוגל וגם אינו רוצה! הוא אינו רוצה לספק לה את כל אלה הדברים שהיא רואה אצל הנשים החשובות. פתאום התכווץ ליבו, או התמתח וחש דקירות חדות. שתשתוק, שתחדל לדבר. הוא אינו יכול לשמוע את קולה. מה לו ולה. ולחנות. ולמושבה.

“שתקי!” צעק. זו היתה זעקה רמה, חדה, רוטטת, של אדם ששוב לא איכפת לו מה יאמרו הבריות. “סתמי סוף-סוף את פיך!”

דבורקה נדהמה ונשארה עומדת ליד הדוכן, קופסה פתוחה בידיה ושפתיה פרודות בדיבור ששוסע לשניים. כך לא דיבר מעולם. הוא יושב כפוף על שרפרף וידיו לופתות ברכיו. פניו הקטנים, עדיני-הקו, צהבו, ועיניו, שקמטים עמוקים סוגרים עליהן, נתעמעמו, כזגוגיות. כל צורתו היתה, כאילו נקרעה בטנו מכאבים, כבימי מחלתו. משהו אינו כשורה, נבהלה דבורקה. כך לדבר? והיא, כלום ראוייה לכך?

“לשתוק?” העלבון הקווה דמעות בגרונה. “לכך אתה מגיע. כאילו מן הרחוב אספת אותי. עוד מעט תכה אותי, תשליך אותי מן הבית.” ופתאום, כאילו כפאה איזה כוח חיצוני, הוסיפה: “כמו שהשלכת את יגאל.”

“שתקי!” צעק בקול ניחר. “שתקי ואל תעלי את שמו של יגאל על שפתיך.”

“לא אני השלכתי את יגאל מן הבית,” לא ויתרה דבורקה.

“אה, אני שונא אותך. אה, כמה אני שונא אותך.”

ברגע זה נעשה הכול פשוט וקל. סוף-סוף דיבר ורווח לו. הוא באמת שונא אותה. ואת החנות. ואת המושבה. את כל החיים האלה שהאבידו את בנו יחידו. את בנו אהובו. הוא היכה את יגאל, כי שלו הוא. הוא גירשו מן הבית כי שלו הוא. לו מותר, כי הוא אוהבו. שלו הוא.

“אני נוסע אל יגאל,” אמר בלחש-קול.

דבורקה נתחלחלה. דבריו ומראהו הפחידוה. שפתיו היו חשוקות ונטולות-דם וכל איבריו רעדו, כמו באותו יום של טירוף בו קם וגירש את יגאל מן הבית. נשאר יושב במקומו וכל גופו רועד. ומאז אסור היה להזכיר את שמו. היא יודעת – יגאל לא מחל לו. הוא לא ירצה לראותו, אפילו יבוא אליו עכשיו, בתוך המלחמה. היה נער ועבד ופירנס בשתי ידיו הצעירות את כל המשפחה, את אביו החולה. וזה, המטורף, לא חשב רגע שהם נשארים בלי לחם. מעולם לא חשב על כך. “אני אעבוד כל עבודה. אני אסתדר בלעדיו.” הוא ובטנו המנותחת, המרוסקת. כאשר הצליחה סוף-סוף לפתוח, בגמילת-חסד של ידידים, את החנות, נדמה היה, כי נרגע במקצת וכי נפקחו עיניו. עכשיו, אמרה בליבה, עכשיו אולי ישוב יגאל הביתה. מאד רצתה בזה. בלעדיו ביתם לא בית. ראובני מתרוצץ תמיד, עוסק בענייני ציבור, ממעט לשבת בית. אלא שהאב והבן לא מחלו זה לזה. את בנה פגשה בסתר, בעיר. גבה, בגר, ידיו היו קשות ושריריות. שמח מאוד לקראתה, אך אמר: “לא, אמא, הביתה לא אשוב.” ואולי לא כך הוא הדבר. שהרי בכל מכתב, אשר היה אחד מחבריו מגניב אליה, הזכיר את האב. שאל לבריאותו. בכאב ובקנאה זכרה דבורקה, כי תמיד היה כך: אהבתו האמתית, העמוקה, נתונה היתה תמיד לאב, אף שכל עול הגידול והטיפוח רבץ עליה.

“תסע אליו!” התריסה בליגלוג.

“אסע. עוד היום אסע!”

“איזו שאלה! ואיך תגיע, כשהדרך לצורים מנותקת. ואפילו תגיע,” הוסיפה, מתוך אותה קנאה עזה שנשתלטה עליה, “אפילו תגיע, יגרש אותך יגאל. שאל אותי!”

“אני אגיע אליו!” אמר וסנטרו נרעד, כבעווית. ולפתע פרץ בבכי. יבב בקול, שברים שברים, כילד, ככלב מוּכה. שני סקרנים תקעו חטמם בפתח החנות, אך נבהלו מן המראה ונרתעו. דבורקה עמדה במקומה. ידעה, שחייבת היא עכשיו לגשת אליו ולפייסו ולרצותו. אך מעולם לא ידעה איך לנהוג בשעת-משבר. ולמען האמת, נדחתה למראה הגבר הבוכה. עמדה והביטה בו ולא זזה ממקומה. וראובני – לאט לאט שקע בכיו, שקע ונח בקרקע גרונו. הוא קם ממקומו ויצא מן החנות.

 

ב

ברקוביץ עמד בפתח חנותו, הוא ואשה אחת. הרחוב היה שומם. החצרות הרחבות נסתתרו מתחת לאוקליפטים וברושים. בתים קלופי-טיח יבשו בחמה. קיץ כבד. רק ראובני הלך באמצע הכביש ופניו אל המושבה. גבו מגובן ורגליו משתרכות בקצב חולה ובלתי-נפסק, כאילו היה מוכה ירח. השנים נאנחו, הנידו בראשם. “רק לפני חצי-שעה,” אמר ברקוביץ, “שוחחנו. כרגיל. ולפתע, מין התפרצות. נורא.” “נורא. אדם בן ארבעים-וחמש. פורץ פתאום בצעקות. בבכי. נורא.” “נו,” נאנח ברקוביץ, נכנס לחנותו והאשה אחריו.

ראובני – במוחו, בלבו, בכל איבריו, נתרעשו קולות פרועים, רסוקים, ועל כולם קול אחד מנסר ועולה: “יגאל, לראות את יגאל.” ברגע זה נשתנתה מסילת-חייו. עם הכמיהה העיוורת, שלוחת-הרסן, אל בנו, חותר הוא בסערה אל עצמו. פתאום טוב. פתאום צף הוא בשלוות-נפש בתוך הסערה. הבן, שגופו מצמח כאילן, שחריצי חכמה תווּיים בין גבותיו. הכביש מרופד גללי בהמות. סוסים לועסים מתוך שקים. מדרכת-עץ חורקת מתחת לרגליו. איך זה נינוח פתאום, כמו שבת, כמו מאום לא אירע. מוחו מצטלל והוא רואה את החצרות שחצי-קיץ נרמסו ברגליים והן כיצוקות עופרת, כבדות ואין להמישן. יגאל, יגאל. מראה מוליד מראה וריח מעלה זכרון. כיצד היה אותו יום שברח יגאל מן הבית? מה היה אז? שבת של קיץ. בוקר בשבת של קיץ – – –

– – – תריסי העץ שהעביש והשחיר ולווחיו נבקעו, היו מוגפים. בחדר הגדול, המגובב רהיטים, היה לילה, אך שמש צעירה ואכזרית כבר נעצה שיפודים דקים וצורבים לתוך מיטתו. הוא התהפך, שינה מקומו ולא יכול להיסתר. דבורקה שכבה לידו, במיטה הסמוכה וישנה, בכתונת-לילה, בלי הניע-אבר. עצביו היו מתוחים. כל הלילה נדדה שנתו ועכשיו שמע את הולם-רקותיו. זיעה בצבצה מכל גופו ועל חזהו רבץ משא כבד. אתה בריא, אמר ד"ר המבורג, הניתוח מבטיח לך אריכות-ימים, בתנאי (וזקף אצבע מתרה) שתשמור על עצביך. חה-חה, וכי הוא רוצה להתרגז. מאליו בא הרוגז. אין כל הטבה.

הגביה עצמו וישב במיטתו. מחטים חוללו בבשרו, בתוך חזהו. התגרד בזעף. עתה הכוהו פעימות השעון, מכות והולמות ברקותיו. ראובני הגביה עיניו ובאפרורית הבחין במחוגים. חמש ושלושים. מזה שעות שוכב הוא ער, ואילו דבורקה, בצידו, ישנה כאבן. אין דבר שישבית את סדר חייה. עובדת בשעה של עבודה וישנה בשעה של שינה. רק הוא אין לו תקנה, כד של חרס שנשמט ונתנפץ ואין שווה להתכופף וללקט פזורת רסיסיו. וסביב נוהרים החיים כתמיד. החזקים דורכים והוא דבוק בעקביהם כרגב אדמה. הוא חשוב כמת. רע ממנו – שמת אינו מרגיש. יצא למטבח להרטיב גרונו הניחר. כשפתח את הדלת ראה את יגאל יושב אל השולחן, לבוש בגדי-עבודתו הכחולים ולוגם קפה. כשהרגיש באביו הנכנס הפך פניו אליו וחייך.

“מה השכמת, אבא? שבת היום.”

בחיוכו יש רחמים, אמר ראובני בליבו. מה השכמת קום? כאילו הבדל הוא אם שבת ואם יום-חול. הוא אינו עובד ויכול לרבוץ במיטתו כל היום כולו. שבת היום, אומר לו יגאל, כדרך שאומר אב לבנו. שהרי הוא הנושא בעול הפרנסה. הוא הגבר שבבית.

“ואתה,” אמר. “אתה – מדוע אינך נח לפחות היום?”

“יש יום אימונים.”

פתע נולד חשד בליבו של ראובני. לאימונים יוצאים בחאקי. מדוע לבש את בגדי-עבודתו הכחולים.

“הבגדים האלה מלוכלכים בין כך ובין כך. ועל החאקי חבל. יש לנו אימוני שדה.”

אלא שעדיין לא נשתכנע. להיפך, משנולד החשד שוב לא הרפה ומצא לו נקודות-אחיזה חדשות. חיוכו של יגאל חיוך של רחמים. אבל גם של סוד. ושל ביטול. תמיד הוא מחייך וסגור ואין לדעת מה בליבו. “שלום, אבא.” “מה שלומך, אבא?” ותו לא. ובשעה שאינו בבית-החרושת הריהו יושב על ספריו ואוזניו פקוקות בכפיו, או שפורש לחבריו או לעניינים שאין לדעת עליהם דבר-אמת.

“פתאום חבל לך על החאקי? חובה ללבוש חאקי.”

“מה נטפלת פתאום. אמרתי לך פעם, אני יוצא לאימונים ודי.”

“יגאל!” איך מדבר הוא אל אביו, בקוצר-רוח, בזלזול, כאילו אין זכותו של האב לדעת לאן הולך בנו.

“אמרתי לך, שאני יוצא לאימונים. כמה פעמים צריך להגיד לך את זה.”

עכשיו הנמיך יגאל את קולו, אלא שראובני חש, כי במאמץ רב עולה לו הדבר. אין הוא חשוב בעינו. מאחר שפרנסתו על בנו, פרק זה את עולו. הסגנון הזה: “מה אתה רוצה ממני!” “כמה פעמים צריך להגיד לך את זה!”

“יגאל, איך אתה מדבר אל אביך?”

“איך אני מדבר?”

“בחוצפה!”

“אל תתחיל אתי עכשיו, אבא –”

“שתוק. איפה למדת לדבר כך? גם זו תורתו של רפי, או מה?”

“מה פתאום – רפי? מה זה שייך לעניין?”

“שמנדריק, אל תאמר לי מה שייך לעניין ומה אינו שייך. אל תחשוב שאם התחלת לעבוד אניח לך לעשות ככל העולה על רוחך!” יגאל לא השיב, רק קם מן השולחן, הניח את כוסו בכיור, נטל את תרמילו ופנה ללכת. כאילו לא אמר אביו דבר. “כל עוד אני חי לא אניח לבני להתחבר עם בולשביקים. לא, כל עוד אני חי!”

יגאל עמד בפתח, אל מול אביו, שחסם את היציאה.

“לאן אתה הולך?”

“הנח לי לעבור.”

“לאן אתה הולך?”

לפתע נתמלאו פני יגאל דם והשחירו. והוא השליך את התרמיל לארץ והשעין שתי כפותיו על מותניו, מעל אגן הירכיים, כמתגרה מלחמה.

“אם אתה דוקא רוצה לדעת,” קצב את המלים אחת אחת, בקור, באכזריות, “אומר לך: אני הולך לעבוד, בכל שבת אני עובד. זהו. לבית-החרושת אני הולך. מה עכשיו?”

רגע אחד היתה דממה עמוקה במטבח ועמו דממת הרחוב כולו, דממת המושבה כולה, שחרית של שבת. רק נשמת חזות נשמעה, של הנער בן השש-עשרה, ושל האב. עיניים זרות, טורפניות תקועות היו בראובני. יגאל קורא עליו מלחמה, בהרגשת כוח, בהרגשת שבע הלירות שהוא מביא הביתה, שבוע שבוע. עיניו נתערפלו ואצבעותיו נתקעו בסיפי הדלת.

“בן סורר ומורה,” לחש. “לך. אין לי צורך בעבודתך הטמאה. בשיקוץ זה. לך מביתי. לך.”

אלא שיגאל לא זז. עומד היה וידיו על מותניו. ומבטו בוטה.

“אין צורך, מה?” לעג. “ובמה תתפרנסו אם לא אעבוד? במה? אתה והשבת שלך, והשטויות שלך! בשביל עצמי אני עובד? בשביל לשלם את מחיר מחלתך אני עובד. אז אתה בא אלי בשבת. אה, כמה נמאסתם עלי.”

“אתה המפרנס שלי, אתה –” נחנק קולו החולה.

"כן, אני. אלא מי?

“שתוק!”

“לא אשתוק!”

ואז, באותה סטירה שהנחית על יגאל, נסתיים הכול – – –

“ראובני!” הקול הרעידו והוא ניתק מעמוד-החשמל, שנשען עליו. ראה את גולד יורד במדריגות בית-המרקחת שלו ומחייך כולו, לבד מעיניו המימיות.

“שלום, אדון גולד,” והגיע ידו לכובעו.

“מה הדבר – כאבים, כאבים?”

“לא, לא כלום,” והחל ללכת. “רק עמדתי רגע.”

“לאן הרגליים?” ואחז בכנף בגדו.

“העירה. כך, עניינים לסדר –”

אלא שגולד לא הרפה ממנו. החזיק בבגדו ובעיניו בחן את ראובני.

“אה-אה-אה. אמנם מבין אני שלא נעים לך להיראות בייסוריך. אבל אנחנו – אנחנו ידידים. אין מה להסתיר, ראובני. משהו פה –” והוא טפח קלות באצבעותיו התפוחות על בטנו של ראובני, “משהו פה אינו נושא חן בעיני. והעיניים שלך. החלבונים. דברים כאלה אסור להזניח, ראובני.”

“אני בסדר גמור.”

“אל תאמר בסדר. אתה אינך בסדר. מעטים הרופאים שיודעים לקבוע אבחנה כמוני. בוא אתי ואני אתן לך תרופה טובה. או אולי בערב, עם דבורקה, אה?”

מגע אצבעותיו בבגדו, עיניו הבולשות את גופו עוררו בחילה. מה הם רוצים מחייו. מה הם כולם אפוטרופסים על גורלו. מילמל משהו ופנה ללכת. אלא ששוב עיכבו קולו של גולד.

“ראובני, רק רגע, רגע אחד. יש איזה עניין… חשוב… כידיד ותיק, אפשר לומר, מרגיש אני חובה –” הוא נשתהה, כמבקש אחר מלה שתהלום את כובד הדברים, “ראובני, בכל זאת, אין אלה זמנים רגילים… ימי חירום. מלחמה. וכולנו אפשר לומר, חשים זאת על בשרנו… אני, יודע אתה, מנהל קורס לעזרה ראשונה, שלוש פעמים בשבוע, שעתיים בערב. וכולנו, כל איש לפי יכולתו. אבל הבנים, הבנים בחזית, והמלחמה קשה… וחשבתי, בעניין יגאל שלך –”

ראובני הסתגר. רק לא על יגאל. את בנו, לפחות, ישאירו לו לעצמו. אלא שגולד הרגיש בכך מייד ושלב זרועו בזרועו של ראובני, לפייסו.

“לא, לא, ראובני, הבינני נא כהלכה. איני מדבר על סליחה ושכחה. רק שתכתוב אליו מכתב. בימים אלה, מי יודע… והוא, בקיבוץ הזה שלו, אומרים, במצור הם יושבים. רק מכתב, אה?”

גם בכך רוצים הם להקדימו. גם את שעת המחילה, את הוויתור על עצמו, רוצים הם ליטול ממנו, כשם שנטלו אותו, את אישיותו, את משאות-נפשו. עזרה ראשונה. מכתב קטן. אין פלא, שיגאל שנא את המושבה ואת כל האנשים האלה. אין פלא שברח מכאן.

“אני לא כותב שום מכתבים,” והוא שמע אבק-צעקה בקולו, כאילו ביקש שהכול ישמעו וישתוממו.“אני נוסע אליו. עכשיו.”

“מה!” גולד שלח גם את ידו השניה והחזיק בו בזרועותיו. “הדרך חסומה. אין יוצא ואין בא. לאן זה אתה נוסע?”

“אני אגיע!”

“ראובני!” עכשיו לא דיבר רכות, אלא נזף בו, כדרך שנוהגים בשוטה. “איזה מין רעיון משונה. הרי מלחמה. יורים ומפציצים. מה אתה קם ורץ, זקן שכמותך. ובכלל – אין דרך. אין. גם דואר אינו פועל. אלא שבעניין זה,” ושוב נקט נעימה פייסנית, רחימאית, “בעניין זה דוקא יכול אני להיות לך לעזר.”

“לא, אני נוסע אליו.” מכתב זה לא כלום. הוא חייב לראותו. פנים אל פנים. להיאחז. לדעת כי בנו הוא ושלו הוא. אלא שתוך כך נצנצה שאלה במוחו:

“והמכתב? איך יעבור המכתב ויגיע?”

“נו, נו –” רחב החיוך בין תפחי-השומן, נהנה מכוח-השכנוע שלו, “תמיד אומר הייתי: ראובני, אף שקצת חם-מזג, איש חכם הוא, בסופו של דבר… את המכתב תן בידי. כל השאר עלי ועל צוארי.”

“מי יעביר את המכתב?” קצרה רוחו. לא יכול היה עוד לעמוד בלהגי-דבריו של גולד.

“למה לך לדעת? אני אסדר הכול.” אך כשדחק עליו ראובני אמר: “חבר של רינה שלי הוא מפקד גבוה. מאלה שנוסעים בשיירות. אף כי, ביני ובינך,” גחן אל אוזנו של ראובני, “צוציק הוא, ילד.”

“היכן אפשר לראותו?” לא יכול היה ראובני להתאפק עוד.

“שוב אתה בשלך?”

"בן אחד לי, גולד. בן אחד. שום דבר מלבדו –” שלא לרצונו, שוב הוצפו עיניו דמעות. “עזור לי, גולד. רק הפעם.”

“אני מוכן,” גמגם גולד, נבוך למראה התרגשותו. “אבל זה לא קל.”

ג

“שלושים פעם אמרתי לך: תפנה למטכל, לך לממשלה. כאן אי-אפשר לעזור לך,” אמר הנער בשער-המשטרה.

“שלושה ימים אני מתרוצץ ממשרד למשרד, מקצין לקצין. אמרו לי שאין דרך.”

“באמת אין דרך.”

“אבל כאן, במקום, יכולים לעשות משהו.”

“מצטער. חבל על זמנך.”

ראובני, נבוך ומיואש, הביט על סביבו. שומר-השער, נער שאיבריו נתארכו פתאום ופניו לא הצמיחו זקן, אלא מין עשבה בהירה ודלילה ושפע של פצעי-בגרות, ישב רכוב על תיבה ונשען בגבו אל קיר המשטרה. כמה חיילים הסתופפו בסמוך והיטו אוזן – אחד ישב על אבן, שניים עמדו בשער ורביעי התאמן דרך-אגב בקליעה באבני-חצץ בעמוד שמעבר לכביש. הופעתו של ראובני המדפק על שער המשטרה הפיגה את שממונו של היום. עומד היה מולם עלוב, פניו מאובקים, זרוקי זיפי שיער שׂב, שלא גולחו מזה כמה ימים, ידיו הקטנות מדולדלות בצידי גופו. מזה כמה שעות עומד הוא כאן ומתדיין עם השומרים. זקן שוטה ומגוחך. האזרחים האלה, אמרו הנערים זה לזה, חושבים שמלחמה היא חברת-ביטוח. היכן נשמע דבר כזה, שאב יבוא אל החזית לבקש את בנו. אף אילו בידם הדבר לא היו עוזרים לו, שהרי כמעט כולם עלולים חלילה לזכות בביקורים כגון זה.

“תגיד,” אמר בלשון זלזלנית ובוהן ימינו שיחקה במיצד-הקת של הסטן, “אתה מבין שזה חזית פה?”

“אני יודע,” נתעודד ראובני. מאחר שחידש הנער את השיחה הרי יש כאן פתח-תקווה. הרי כך אמר לו אותו בחור, אצל גולד: “לך למשטרת בית-ענב. שם במטה הגדוד יוכלו לעזור לך, אם ירצו.”

“אבל נאמר לי,” הוסיף בבטחה, “שפעמים עוברים מכאן לשם.”

השומר התפוצץ מצחוק, נהנה מאיוולתו של הזקן. מעוצם הצחוק חבט בכף פשוטה על ברכו.

“עוזי”, הפנה ראשו לשמאל, אל זה שהיה מיידה אבנים בעמוד. “הוא שמע שעוברים לצד השני, חה-חה.”

עוזי, שעשירית אחת מגופו מכנסיים קצרים וחולצה פרומה ותשע עשיריות שיער שחוק ומקורזל, ליכסן עין של מעריך-עניין-ברגע, גירד את ראשו באבן ופסק:

“תכין לו את הקאדילאק, חיימקה.”

“שיחכה עד שנכבוש את הדרך,” הוסיף זה שישב על האבן.

“נצרף אותו בינתיים לכיתה שלנו,” העלה אחד העומדים בשער חידוש משלו.

“זה טוב!” קרא עוזי ומייד הגביה קולו וצעק אל תוך חצר המשטרה: “שמע’לה! שמע’לה!”

עד שהללו התבדחו ושילחו דמיונם, עמד ראובני ושתק. הוא לא ירד לסוף עליצותם. וכי אינו יודע שחזית כאן? אלא בפירוש נאמר לו שאפשר לעבור. והוא באמת שמח מאד כשהגיע סוף-סוף למקום הזה. וגם עכשיו, אף שהם מלעיגים, שמח הוא להיות כאן. כמה שונה זה מן המושבה, מחייו עד הנה. פתאום לא איכפת לו אם יצרפוהו אליהם. אף לא יקפיד על כבודו. הרי אלה הם הגיבורים, חבריו ואחיו של יגאל.

בשער הופיע שמע’לה. נמוך היה וצנום, ובוגר מאלה שבשער, קשוח מהם. אפו היה פחוס, ממועך, ועיניו ישבו, צרות ואפורות מעל ללסתות בולטות.

“מה יש כאן?” אמר.

“יש לנו קאדט חדש לכיתה,” אמר עוזי והורה באצבעו על ראובני.

“אחד הבילויים,” אמר חיימקה.

“מה העניינים האלה? מה עושה כאן הציבילי הזה?” קולו היה בטוח. ניכר היה שהוא מפקדם של נערים אלה.

“סליחה,” אמר ראובני. “אתה המפקד פה?”

“מה יש?”

“הם לא אשמים. זה אני רציתי להיכנס.”

“זה סיפור, למות,” התעורר חיימקה. “הוא אינו מבקש הרבה. יש לו בן בצורים והוא רק רוצה להציץ אליו. לומר לו לילה טוב. אני אומר לו: הנה שם, על הגבעה, אוייב, אז הוא אומר: אם אחרים עוברים יכול גם אני.”

“שלוש שנים לא ראיתי את בני,” חינן ראובני קולו.

“מי אמר לך שעוברים?” שאג שמע’לה, ואם עד עכשיו לא ידע ראובני מה מקומו בסולם הדרגות הנה עכשיו כבר בטוח היה שהוא המפקד העליון כאן. “הנבילות האלה! מי סיפר לך שעוברים, אני רוצה לדעת –”

“זה במקרה,” אמר. “קצין אחד אצלנו, במושבה.”

“לא ידעתי? מסתובבים ברחובות ומדברים. אם לא יישחט פעם כל הצבא הזה אז אני לא יודע מה –”

“אבל זה הבן שלי,” ביקש ראובני להחזירו לעניינו. “שלוש שנים –”

“אה, יש לך בן! באמת?.. ואת כל אלה כאן עשוּ בבית-חרושת? אז מה אם יש לך בן?”

“אצלנו זה משהו מיוחד. אני והבן שלי –”

“אתה אוהב אותו, מה? אתה מוכרח! ואביו של חיימקה לא מוכרח? ואבא שלי לא מוכרח? שמע לי וחזור הביתה. וחכה בסבלנות. והתפלל שישוב.”

לא היה לו כבר מה לומר. עמד נוכח הנערים, נשא עיניו אל הגבעות הנמוכות הנמשכות מזרחה עד שהן נעשות הרים, הגבעות שעליהן עתידים נערים אלה לקום ולפרוץ דרך. איזו דממה מכאן ועד להרים. “יורים ומפציצים,” אמר גולד, השוטה. לא, דממה. המישורים אילמים. הכביש נמשך מכאן מרוקן ומסתורי. והמשטרה מוזרה בגופה החתום, הרבוע. וזו חזית. אלה הילדים. כמעט כיגאל באותה שבת. האם יקום ויספר להם מה היה, מדוע חייב הוא למהר ולהגיע אליו. מלוא פיהם צחוק יתיזו עליו. ואולי גם יגאל כך, אף אם יעבור, אף אם יגיע, רחוק ללא-הישג, שונא ללא-רחם. מה אתה עושה כאן, יאמר, שוב למושבה. החנות מחכה לך. ברקוביץ מחכה לך. ואולי באמת יקום עכשיו וישוב על עקביו.

“שמע’לה,” אמר פתאום זה שישב על האבן. “איך שלא יהיה, לאכול משהו הוא צריך?”

“שמע, תורכי, לא צריכים את העצות שלך. בעצמי אני יודע מה לעשות אני יודע.”


ישב על אבן ולפניו פנכות, האחת מלאה תה קר ובשנייה פרוסות עבות של לחם שחור וקוביה של מרגרינה ונתח גבינה צהובה וכף ריבה ועגבניה. השעה היתה כבר שלוש אחר-הצהרים ועדיין לא בא היום אוכל אל פיו. הוא אכל בתיאבון, ברעבתנות והשכיח את איסוריו של הרופא. הנערים ישבו כנגדו והסתכלו בפיו. ובין נגיסה ללגימה השיב לשאלותיהם התוכפות. ולא איכפת היה לו להשיב. להיפך, כאילו ייחל להן, כאילו רווח לו עם תשובותיו המלאות, המפורטות. וכבר נמצא שוטח בפניהם בגילוי-לב, בפשטות, את כל חייו, את פרשת יחסיו עם בנו, את ההכרח שיש לו לראותו, רק לראותו ולומר לו מה שבליבו. שנים רבות לא ישב כך, בשדה רחוק עם להקה של צעירים ודיבר ואכל מתוך פנכות של פח והיה לבדו, בלא עול, בלא ייסורים, בלא חיבוטי-נפש. ומתוך שהצעירים העמיקו יותר ויותר בשאלותיהם ומתוך שנענה להן, הותרה גם בליבו פקעת סבוכה זו של השקפות ורגשות ויחסים שנסתכסכה בו עשרים שנה ויותר

“אז מה?” אמר תורכי, “אז כל זה התחיל מפני שהתנגדת שיצטרף לתנועה?”

“הוא צדק בהחלט,” אמר חיימקה. “סתם מבלבלים את המוח לילדים. גם אבי אומר: בראשונה תלמד ותאגור דעת. פוליטיקה – אחר כך.”

“תחוב את האבא שלך,” אמר עוזי. “אבא שלי בכלל לא איכפת היה לו, שאלך לתנועה או שאתלה את עצמי. העיקר, שלא אוכל כל-כך הרבה ולא אקים רעש בבית. אילו יכול היה היה מגרש את כל האחים שלי לאיזה קיבוץ.”

שמע’לה הופיע שוב בשער המשטרה.

“שמע, דוד,” אמר. “בעוד שעה יוצאת מכונית לתל-אביב. אתה חוזר בה.”

לחזור? כלומר, בחזרה למושבה. התבונן בקבוצת הצעירים שלפניו ופתאום מוזרה היתה המחשבה, שהנה יקום ויניחם וישוב לחנותו. ואפילו אי-אפשר להגיע אל יגאל. לאן ישוב? והללו, גם הם ציפו בשתיקה לתגובתו של ראובני. חיימקה בטוח היה, ששכלו של ראובני לקוי במקצת ועם זה נמשך אליו, קסמה לו המחשבה שתיתכננה מריבות כאלה בין אב לבנו, סערת-רגשות כזו. אביו, הרופא הנודע, לא התיר הבלים כעין אלה בביתו. אצלם היה הכול קבוע ומתוכנן וההכרעה בידי האב. “בראשונה תסיים לימודיך בבית-הספר התיכון. אחרי כן תלמד רפואה. טרם החלטתי אם בארצות-הברית או בשוייצריה. וזכור: אדם הרוצה להשיג משהו בחייו חייב לעבוד קשה לא לשגות בהבלים.” וכשפרצה המלחמה אמר: “חיים, עליך להתגייס מייד. זו חובה לאומית; אני אדאג לכך שתקבל תפקיד שיהלום את השכלתך ויכולתך.” אלא שבינתיים כבר היה בגדוד והדברים תלויים ועומדים. ואולם לרוץ אחרי בנו, דבר זה אף לא עלה על דעתו של אביו.

עוזי, שאביו מבלה היה יומו על שרפרף בפתחו של בית-קפה בגבול יפו, אף הוא ראה את ראובני כראות יצור משונה, נלעג. מה בוער לו – מה הוא מוכרח לראות את בנו דווקא עכשיו? מין אב כזה –

תורכי, את אביו הכיר רק מאגדות שסיפרה לו אמו. אדם אציל היה אביו. אהב את אשתו. אהב את בנו. אביו מסוגל היה אולי גם הוא לרוץ אחריו אל החזית.

“יש לי רעיון,” אמר תורכי.

הכול נפנו אליו.

“תנו לו לנסות ולדבר עם המגד –”

“מה זה כאן, ברדק?” רעם עליו שמע’לה. “כל אחד ילך לדבר עם המגד?”

“אז מה יש? שינסה. לפחות יסע הביתה בהרגשה שעשה הכול.”

“איזה הרגשות?”

“מה איכפת לך,” תמך חיימ’קה בתורכי. “תנו לו לנסות. המגד הוא לא אלוהים.”

המגד עמד לצאת לסיור במישלטים והוסכם שראובני יחכה לו בשער וינסה לדבר עמו בצאתו. ראובני פסע על הכביש הלוך ושוב, בהתרגשות. עוד כך וכך דקות ייצא המפקד. אלא שהוא, ראובני, כבר לא רק הבקשה לעבור אל הקיבוץ של בנו היא שמילאה אותו. הכל היה צלול פתאום, שקוף כמו המרחבים הנטושים. לא עוד טירוף. לא עוד בתוך תוכו זו הכמיהה האפלה, הנמשכת אל התוהו, כמו תנים בקיץ, בירכתי ביתם. הוא אינו זקן. בן ארבעים וחמש הוא. גבר. עוד לפניו שנים טובות. ואם היו ימים תפלים, ואם תעה, הנה עכשיו שעת שילומים. זכור לו לילה רחוק אחד, בגבול המושבה. היתה שם דרך של עפר תחוח בין עצי שיטה וברושים. הפרדסים השירו ריחות חריפים והכרמים היו כנען. הרים שחורים נתקפדו מתחת לכוכבים. כלבים של ארץ חדשה. אמור יאמר למג"ד: אם עוברים אעבור גם אני. איני ירא. ואם לאו – אחכה. יהיה לך חייל נוסף. הדרך תיפרץ. ובקרוב. המפקד ייעתר לו. אם לוהט רצונו – מן השמיים יסייעוהו.

“פסט, המגד,” לחש חיימקה. “המגד וקצין-המודיעין.”

השנים פסעו בצעד נמרץ, בקצב שווה, כמו הלכו לקבל מיצעד. האחד, שהקדים בצעד אחד את חברו, היה רחב, שערו גזוז וחגורתו צונחת לו אל מתחת לבטנו. חברו היה רזה וצווארו ארוך ושפמו גדול הרבה ממידותיו. עוד ראובני מפקפק ואינו מעיז לקרב, כבר טיפסו שניהם וישבו בג’יפ שהמתין להם על שפת הכביש.

“אדון!” קרא ראובני והרים ידו, לעכבם.

השנים החזירו פניהם אליו והמתינו.

“המגד,” אמר, “מי זה המגד?”

“אני,” אמר הגזוז. “מה העניין?”

פניו היו קשוחים ושפתו התחתונה היתה סדוקה. נתן בראובני מבט חמור חוקר והמתין לדבריו. ובכל זאת לא יכול היה ראובני שלא לומר בליבו, כי אלולא מגד הוא עדיין נער הוא. ודאי לא בן שלושים. מיהר ושיטח לפניו את סיפורו, הקפיד שלא להחסיר פרט חשוב ודיבר בבהילות, שלא תפקע סבלנותו של המגד. הלה ישב, ידו השמאלית על ההגה והימנית על מנוף ההילוכים ופניו ספק אל ראובני ספק אל הכביש. אין לדעת אם הקשיב, אם הבין. אלא שפתאום אמר השני, זה בעל-השפם:

“אביו של יגאל? ראובני?”

מניין מכיר הוא בחור זה? ובאמת, כבר לא חשוב מניין אלא שיש כאן אדם שיודע אותו ואת בנו. אם כך, אולי גם יעמוד לעזרו.

“אינך זוכר אותי?” חייך קצין-המודיעין. “זה השפם מסתיר אותי. שמי רפי.”

רפי? ראהו פתאום בחדרו שבקיבוץ, בגבול המושבה. איזה ריב היה. איזה דברים הטיח בפניו. רפי לא יעזור. הוא זוכר רק את הרוח הרעה. הוא יערים רק מכשולים.

“אתה מכיר את יגאל?” שאל רפי את המגד.

“שאלה! הוא היה בפלוגה שלי.” דיבר וחייך אל ראובני וקמטים ירדו מזוויות עיניו ולאורך לחייו, קמטים על פני איש צעיר. ושוב היה כקודם – פנים שהם תפקיד. “אל תדאג ליגאל. הוא מאה אחוז. אבל אשר לתוכנית שלך – לא. עד ש”אגד" יסע בכבישים –"

אבל ראובני לא נכנע. ומתוך ששניהם יודעים מי הוא יגאל לבש עוז והציע מה שגמל בליבו.

רפי חייך והמגד הביט בו וחייך. נראה היה כאילו קורצות עיניו של רפי. ופתאום אמר המגד: “טוב, תישאר ללון כאן הערב… היי, אתה שם –” קרא לחיימקה, “תדאגו לשמיכות ולמקום לאדם הזה.”

בדרך סיורם במוצבי הגדוד סיפר רפי למגד את הידוע לו על ראובני. המגד אמר:

“בבוקר אדאג להסיעו עד רחובות. לא לי – וכמדומני גם לא ליגאל – יש סבלנות לסצינות בכייניות.”

“קשה לדעת,” אמר רפי. “האיש הזה זקן מאוד בשנים האחרונות. מיום שבנו ברח מן הבית. הייתי רוצה, שראובני יישאר כאן, אתנו.”

“לא,” אמר המגד. “גם בלעדיו מלא הגדוד ארטיסטים למיניהם.”

“הוא לא יהיה ארטיסט. הוא ישחרר חייל צעיר לתפקיד קרבי. ומלבד זה – אני אהנה מאוד מכך.”

“אתה רוצה לגמור אתו איזה חשבון, רפי?”

“לא,” צחק רפי. ואחרי כן הוסיף: “בעצם – כן. אם כי נדמה לי, שהוא לבדו מתנקם עכשיו בעצמו.” ולאחר דקות ארוכות של שתיקה, לאחר שישבו אצל פלוגה א' ובחנו את תוכניות ההגנה שלה והציצו למתחם של פלוגה ד', חזרו אל הג’יפ ורפי אמר: "היתה לי רק פגישה אחת עם ראובני. שבת אחת, אחר הצהריים. ישבתי בחדר וקראתי. ולפתע שמעתי נקישה בדלת. ממולי, לבוש חליפת-שבת ומגבעת אפורה עמד ראובני. הייתי נבוך, מפני שידעתי מייד שלא ישיר לי שירי-ידידות. מזה שנה הייתי מדריך-חבר ליגאל. בביתם לא הייתי ועם אביו לא דיברתי. אבל בקן אמרו לי, שאביו מתנגד לחברוּתו של יגאל בתנועה. ביקור כזה בקיבוץ – הקיבוץ שלי ישב אז במושבה – ודווקא בשבת, לא נראה לי. הוא נראה יגע מאוד. מוכה. העמדתי פנים, שאיני מכירו ושאלתי מה הוא מבקש. “אתה הוא רפי?” הטיח. “אני אביו של יגאל.” העמדתי פנים שמחות וביקשתי שייכנס. הוא סירב ונשאר עומד בדלת, באורח הפגנתי.

רבים במושבה שנאו אותנו, העלילו עלינו עלילות. ויגאל – שהייתי אלילו בימים ההם – סיפר עלי בוודאי לאביו וניסה להקנות לו את תורתי. וכך נולד ביקורו אצלי. אך אם כבר בא, אמרתי בליבי, אנסה להוציא מתוק מעז. להימנע מריב. חזרתי והפצרתי בו שייכנס. הבנתי כי הוא עייף וכי הוא רוצה לנוח מעט.

ראיתיו בוחן בעיניו את הצריף – שתי מיטות, שולחן-עץ קטן, כוננית עשויה תיבות. לרגע דמיתי, כי הערפילים עלו מעיניו. ככל האדם אנחנו. אבל פתאום נחה עינו על עירום שהיה תלוי על הקיר. בימים ההם גילינו כולנו את גוגן. עכשיו גילה היכן שורש החטא. “מר – – –!” פנה אלי ביובש. “רפי שמי,” חייכתי. אבל הוא לא נתפס. “רציתי לומר לך כמה דברים בעניין בני.” ניגש ישר לעניין. “כן,” אמרתי. “אני מודיע לך, שהנני מתנגד בכל תוקף לאיזו שהיא ידידות ולאיזה שהוא קשר בינך ובין יגאל.” “מדוע?” שאלתי בשקט. “מפני שאני אביו!” הוא הדגיש את אבהותו בהגבהת-קול, ונשמע בו רעד עצבני. “ואני מתנגד למין – חברים!” “ואם יגאל ירצה בחברוּתי, למרות הכל?” “יגאל הוא ילד ואינו מבין מה הוא עושה.” “מה הוא עושה?” “לא באתי להתווכח אתך. באתי להזהירך שלא אסבול את הדבר – שיזרעו רעל בליבו.” זה הרתיח אותי. הילד ההוא היה עובד ושותק, נושא על כתפיו את משא בית-אביו, הפרוליטר העלוב, שאלוהיו יורק לו בפרצופו, האיש המשחק משחק בעל-בית – בלי בית. הילד ההוא היה מבוגר עד כדי שיבין כי זו חובה המוטלת עליו. “אם הגיע לגיל העבודה מותר לו כבר גם לחשוב,” אמרתי. נדמה לי, שבאמירה זו פגעתי בו בנקודה הכאובה ביותר. עיניו העייפות נתלחלחו והוא אמר: “אלוהים יודע, כי רציתי שילמד, שיהיה לאיש. אבל אף על פי שהוא מפרנס אותי עודני אביו. כל עוד אני חי לא אניח לו להתרועע עם ארחי-פרחי.” “מניין לך שאני ארחי-פרחי? אתה מכיר אותי? אולי יכול אני להועיל ליגאל?” הייתי צעיר יותר ולא אהבתי לשתוק בשעה שבטוח הייתי, כי יש לי מה לומר, כי אני עולה על בן-שיחי בתבונה. “אינני מעוניין בתועלת זו שיגאל יפיק מידידות עמך. איני רוצה, שיפטמו את בני בשקרים הבולשביסטיים. אינני רוצה שבני יחלל שבת, שידבר בלעג על אמונתי. אף-על-פי שאיני מחלל שבת בפרהסיה יכול גם אני ללמד את בני משהו, דברים יפים יותר וחשובים יותר מתורתם של הקומוניסטים. אני רוצה שבני יישאר יהודי. לשם כך באתי ארצה.”

המגד צחק. רפי חיקה את דבריו הנרגשים של ראובני בכשרון רב.

“בדיוק כך. כשהגענו לכך, לאלוהים ולבולשביקים וליהדות ידעתי, כי השיחה נסתיימה. מכאן לא נזוז. הצהרתי, כי איני כופה על יגאל את חברתי, אך כל עוד רוצה הוא בכך, לא אמנע אותה ממנו. לא ידעתי באותה שעה, כי הקרע בין האב לבנו כבר נתהווה. אבל עוד באותו יום, לפנות ערב, בא אלי יגאל ואמר לי, כי הוא רוצה שאעזור לו להיקלט באיזה קיבוץ. הוא עזב את הבית.”

“הוא בחור בעל אופי,” אמר המגד. “אבל רק עכשיו מסתברים לי כמה קווים מעניינים באישיותו.”

“מתוך הסיפור?”

“כן. הוא היה בפלוגה שלי. בחטיבה. כטוראי – היה מן החיילים הבולטים ביותר בפלוגה – בסבילות, ביחסים חברתיים, אפילו במנהיגות. אבל כשחזר מקורס המַכים וקיבל כיתה – נכשל.”

“נכון, זה מתקבל על הדעת. הוא לא ידע בוודאי להטיל על אנשיו לעשות דברים, שיכל היה לעשותם בעצמו.”

“הוא אינו מנהיג.”

“הוא מוסרי מדי.”

“אתה אומר זאת כנגד עצמך או כנגדי?” רפי לא נתפס ללגלוגו של המגד ושתק. כעבור שעה קלה הוסיף המגד ואמר: “ואיך הוא בקיבוץ?”

“אינני יודע. מאז עלה הגרעין שלו לצורים לא שמעתי עליו. אבל בעניין אביו, מה דעתך, נשאיר אותו אצלנו?”

“או קיי, נשאיר אותו.”

 

ד

ראובני היה לאיש צבא. בין הנערים נשרו שנותיו. היתה חדווה במעשיו. עיקר עבודתו במחסן הנשק. היה יושב על ארגז תחמושת בחצר המשטרה, פורש שק על הריצפה ומנקה כלי-נשק, מקפיד למלא אחר כל דבריו של הנַשָק. את חליפת-השבת, בה יצא לדרך, פשט מעליו כבר ביום השני לבואו. במחסן נתנו לו בגדי-חאקי וכובע-צבא, נעלים גבוהות ופנכות – וכבר היה חייל לכל דבר. מפני שעבד בניקוי הנשק נטבעו במכנסיו עד מהרה כתמי-שמן גדולים, שנסתפגו אבק והשחירו. אלא שכל אלה רק הסבו הנאה לראובני. אף-על-פי שלא ראה צורתו בראי ידע, כי נשתנתה תכלית שינוי. בליבו, מכל מקום, היה שינוי גדול. לא עברו שלושה ימים וכבר ידע לפרק ולהרכיב סטן, בלי שיעמוד הנַשק על ראשו. “רק לא מנגנון ההדק!” הזהירוֹ הנשק – וראובני ציית. ניקה את הקנה ואת הסדן, למד מהו ניקוי לאיחסון ומהו ניקוי לפני ירייה ואחרי ירייה. למד איך טוענים סרטי-תחמושת של ה“בזה”; שהצינורות הגסים המזדקרים כלפי מעלה הם מרגמות; שרימוני-יד טעונים זהירות גדולה. ובאמת, כל עבודתו עושה היה ממש בחרדת-קודש. שהרי שמע מעשה ב“מגלד” שנכנס חול לתוכו ושיתק חלקיו-הנעים ומעשה ב“בזה”, שנתערבבה תחמושת אמריקנית בתחמושתה ובשעה שכלים חשובים אלה חייבים היו ל“סייע” ול“חפות” ול“חסום” נעצרה אישם והיה לאוייב יתרון גדול, שגרם למותם של בחורים רבים.

ואף-על-פי שבמחסן-הנשק הגדודי היתה לו עבודה לכל היום כולו והנַשק, שגילה להיטותו של ראובני, העבידוֹ בלי רחמים, בכל זאת לא הסתפק בשימון חלקי המתכת. הגדוד, שכולם היו בגיל בנו, חיבבוהו וקראו לו “אבא”. מתוך כך התעודד גם הוא ומעיינות של מרץ לא שיערו גאו ונשתפכו בו. תמיד נכון היה להטות שכמו, לתת מנסיון חייו. מחוץ לבניין המשטרה, מעבר לכביש, חפרו עמדה נגד-אווירית. עמד והסתכל בחופרים. חיוך של משגיח טוב – שיש בו שמץ של ביטול – נסוך היה על פניו.

“לא, חברה,” אמר, “כך לא עובדים. בטורייה צריך לדעת להחזיק. תן אותה לרגע.”

הרחיב רגליו רקק שתי רקיקות על כפותיו ושפשפן זו בזו ורק עכשיו אחז בטורייה אחיזת-אומן. “צריך שיהיה מנוף,” הסביר. "ולחסוך בתנועות. "היה מוליכה ומביאה, תוקעה בקרקע וחולצה טעונת עפר אדמדם. “זו אדמה קלה,” אמר, אולי כדי שיידעו כי לא זרה לו עבודת-האדמה. שהרי פועל חקלאי הוא. פועל? כן, פועל. זה שבשנים האחרונות נשתעבד לחנות-מכולת, זה לא הוא. זה דבר אחר. והניתוחים? אין הוא חש כל כאב. הזיעה ניגרת מתחת לכובעו ונשימתו מתקצרת, אבל טוב לעמוד כך ולהראות כוחו לצעירים. הרי גם בקיבוץ יוכל כך, לעמוד בין חבריו של יגאל ולעבוד. ובנו יחייך וייהנה.

הזדקף ובבת-צחוק אמר: “אין דבר, חברה, עוד תספיקו ללמוד, כשתגיעו לגילי, פועל זקן – – –”

עשרה ימים לאחר בואו הוטל מצב-הכן. כבר לפני כן פשטו השמועות. כל הגדוד דיבר בכך: עוד מעט תיפרץ הדרך. כבר מוכרחים. ויתחילו כאן. זה ברור. הגדוד שלנו. כששמע על כך בערב, רץ אל החדר בו התגורר עם חבריו הצעירים, אלה שקיבלו פניו בשער המשטרה.

“מתחילים!” קרא בשמחה.

הם שכבו על הריצפה, בין שמיכות-הצמר האפורות ולא זעו. חיימקה לבדו הגביה ראשו, והשעין עצמו על מרפקו: “מאיפה אתה יודע?”

“הוכרז מצב הכן. עכשיו.”

“אנחנו נדפוק אותם הפעם!” התלהב חיימקה.

“שכב שם בשקט, ילד,” רטן שמע’לה, בלי שזז ממקומו. “גיבור מלחמה!”

“הסתכלו עליו. גיבור כמוך!”

“אתה יודע בכלל מה זה מלחמה אתה יודע?”

ראובני תמה. כל אותם הימים שקדמו להכרזה המפורשת גאו הסיפורים על כל שפה. ואילו עכשיו. ודווקא שמע’לה. זה שמספרים עליו רבות. חייל ותיק ומנוסה.

“עוּזי,” אָמר ראובני, “אתה שמעת?”

“שמעתי,” אמר לכותל שממול פניו, באפלולית.

שמע’לה ישב במיטתו. השמיכה צנחה וגילתה את גופו. ככולם ישן היה בגופיה ותחתונים, עד שהשחירו. נמוך היה וזרועותיו קצרות. אבל שריריו ממותחים, ועורו כהה. גביניו הצלו על עיניו הצרות וחטמו הפחוס יירא את ראובני. כל החדר יירא אותו עכשיו – הגופים השרועים זה בצד זה על הרצפה, תילי השמיכות, הנעלים הריקות, הרובים הסמוכים אל הכתלים העירומים. הריח הכבד.

"מה אתה מביט בי ככה, אבא! חיימקה הוא ילד – לפני חודש יצא מהגימנסיה, ליווה שתי שיירות מהים לכיכר המושבות – והוא מת להילחם. אבל אנחנו כאן – זה נמאס סוף סוף; ‘חברה, מחר יוצאים לפטרול קטן.’ ‘חברה, מחר הולכים לפוצץ משהו.’ מפעולה לפעולה – מחור לחור. ותמיד אותם החברה. אותי גייסו בראשון בדצמבר, מפני שהייתי בהגנה, והייתי בבריגדה, ואני חייל ותיק. אני התגייסתי בארבעים ושתיים, כשהייתי בן שש-עשרה. פחדתי שלא אספיק. וזה כבר שש שנים כך. תמיד שמע’לה. הגדוד שלנו היום זה אפילו לא שתי פלוגות. אני שואל – למה לא מביאים אנשים חדשים, שיחליפו אותנו קצת, שיורידו אותנו לפחות לשלושה ימים מהקו, ואחר-כך יחזירו אותנו, יאללה. ‘אין אנשים,’ – הם אומרים. אם אין אנשים – אין מלחמה. "

“אבל לא אנחנו רצינו –” אמר ראובני, מהסס ומשתומם.

“אני ידוע שזה לא אנחנו. אני יודע. אבל מה זה עוזר לי – אם אני, אני, אני תמיד בקו? מתי אהיה בן אדם סוף-סוף? מתי יהיה לי מקצוע? מתי אני אתחתן?”

“אני לא מבין אותך, איך אתה מדבר?” אמר חיימקה.

“שתוק שם, ילד,” רטן עוזי.

"אתה מפקד פה. איך אפשר לצאת אתך לפעולה אם אתה מפחד? אתה פשוט מפחד ומכניס פחד בלב האחרים. "

“כן, אני מפחד. לפני כל קרב אני מפחד. בכל פעם אני מפחד יותר. אז מה?”

"תפחד בשקט. אל תדבר על זה. "

"אז אני כן רוצה לדבר. בקול רם. אני לא אחראי על המוראל של היישוב. "

"אתה אחראי על הכיתה שלך. "

"אתה יכול לעבור לכיתה אחרת, קאקר קטן. אני לא יושב בתל-אביב וכותב מאמרים אידיוטיים על הגבורות של החיילים שלנו. אני פשוט מפחד. "

חזר והשתטח על גבו. משך והעלה את השמיכה עד לסנטרו והתהפך על צידו. חיימקה שכב גם הוא. וראובני, נדכא ונכלם, הלך לפינתו, להתקין לו משכב על הריצפה. דבריו של שמע’לה ושתיקתו של עוזי המיכו בבת-אחת את רוחו, העכירו את דמותם שצייר בליבו בימים האלה שישב עמהם. אבל רע מזה: הוא עצמו – כמה שמח, בזה ששוב יהיו קרבות וכל אחד מאלה כאן ייצא אל מול פני המוות. הוא רוצה ביגאל. שהדרך תיפרץ. רק זה. וכאן איזו ממשות אחרת, קודרת. שמע’לה גדול ממנו וחכם ממנו. מלחמה אינה דבר שבאים לבשרו בקול תרועה. ויגאל עצמו. מי אמר שיגאל פטור מן המלחמה? שהוא ספון בקיבוצו, בשלום, ואין לאביו אלא לעבור ולהגיע אליו?

נרעד. מי אמר שיגאל בקיבוץ? שאינו באחד הגדודים? באחת הכיתות? מה אתו – אחרי שבעה חדשים שותתי-דם אלה? איך זה – אמר ראובני בליבו – שבכלל לא באה מחשבה בליבו עד עכשיו, עד היום הזה? ופתאום ראה את בנו בכל הנערים האלה שבחדר, ורגע אחד גברה עליו האימה. תמונות, שהרחיק עיניו מהן, נצטיירו מכל עבר, חריפות ונוראות – יגאל מת. כבר החמיץ את השעה לראות את יגאל.

“אנחנו נלך,” אמר פתאום שמע’לה, כשנדמה היה כי כולם כבר ישנים וראובני כבר כיבה את האור. “אנחנו נלך. בכל פעם. אבל יש רגע, שאני רוצה לצעוק, לרוץ ממקום למקום ולצעוק: אני לא רוצה! אני לא רוצה!” ואחרי כן, הוסיף בשקט: “הפעולה הראשונה שהשתתפתי בה. על הסֶניו באיטליה. זה היה ביום. הפעולה היתה קלה אבל כמה אנשים נפגעו והיינו צריכים לסגת במהירות. אני ועוד חבר אחד נסחבנו עם פצוע, עם הציוד שלנו ועם הציוד שלו עד מעבר לסוללה, החובשים היו עסוקים ועבר זמן מה עד שהגיעו. נשארתי לשבת ליד הפצוע, כדי לנוח. הסתכלתי בו – בפניו המגולחים – הוא היה בחור נקי ומסודר מאד – וגם באותו בוקר, חצי שעה לפני שיצאנו, התגלח; עיניו היו חצי סגורות ועל עפעפיהן היו גרגירי עפר. גם המצח והאף היו מעופרים. אבל העיניים – איך יכול אדם לסבול שעיניו מלאות עפר. התחלתי למשש אותו. את הדופק. רציתי לראות איפה קיבל את הכדור – אבל לא ראיתי כתמי דם. הוא היה כאילו שכב לישון. פתחתי את כפתורי הבאטל-דרס, הרמתי את הסוודר שלו ופתאום שקעה היד שלי בתוך משהו – כמו עמילן חם. זהו – הוא היה מת. המחלקה כבר נסוגה. הטאנקים שסייעו לנו עמדו בשדה וזרקו החוצה את התרמילים הריקים. התכוננו לחזור. ורק אני נשארתי. חשבתי – אשאיר אותו ואחר-כך יבואו חובשים או מישהו. אבל מה קרה? תשמע, חיימקה, כדאי לך. לא אכפת היה לי להשאיר אותו לבד, בשדה, מפני שכבר היה מת. אבל ראיתי שיש לו שעון על ידו. חבל היה לי להשאיר את השעון על ידו. בין כך ובין כך יסחוב מישהו את השעון. ולי – לי לא היה שעון. אף פעם לא. בבר-מצווה הבטיחו ולא קנו. אתם מבינים: הוא היה חבר. עד לפני שעה. ופתאום נשאר רק – השעון שלו. אני לקחתי את השעון. הסרתי אותו והתחלתי לרוץ, בכל כוחי, בחזרה אל העמדות שלנו. זה נמשך רק רגע אחד. אחרי רגע אחד נהייתי שוב בן-אדם. כשהגעתי – נגשתי מייד אל הקצין שלנו ונתתי לו את השעון. הייתי עייף ומבולבל ואמרתי לו, שלקחתי את השעון כדי שישלחוהו לאשתו. אבל הרגע הזה – עד שהחזרתי את השעון…”

“אף פעם לא סיפרת את הסיפור הזה,” אמר עוזי.

חיימקה שתק, וכן גם ראובני.

 

ה

כמה שעות לבוא השמש נערכו המחלקות. אחד אחד יצאו משער המשטרה, נאספו מן המאהלים הפלוגתיים, שונים מיום אתמול. זו הקסדה המעלימה בלורית פרועה, אלו הפנים שהקשיחו. הרימונים תלויים בחגורה. ארגזי-הפעולה סדורים על הכביש. המקלענים. הרגמים. המפקדים המשוטטים לפני השורות. וכבר נצמדו לגופים סדורים, שלשות, כיתות מחלקות. צוותים של מקלענים-בינוניים, מרגמות. עמדו והמתינו, כבדים ושתקנים פתאום.

ראובני עמד מן הצד, בשולי הדרך. הוא נשאר כאן, עם כיתות המילואים. אילו יכול ללכת עמהם, לעבור מייד אל הצד השני, מהר, כאילו כל רגע שהוא משתהה כאן מקרב את קצו של בנו. לא העיז לבקש זאת ושמע’לה אמר לו ברוך: “אל תידחף, אבא. אצלנו בצבא הבריטי היו אומרים: נֶוור ווֹלונטיר, נוור רפיוּז, היינו לעולם אל תתנדב, לעולם אל תסרב.” חיילים אינם מתגרים בגורלם.

עם דמדומים עלו למכוניות. הערב כבר עשן על פני המישורים. הנוף היה חם וריחני. אחת אחת החליקו ונעלמו המכוניות בכביש, אשר נמתח בוהק וסרגלי, מעשי ידי אדם. ואז היה החושך. אי-שם נתנפץ אור לבן וגווע. מכונית במרחקים. קלע זרחני פרח כמטאור אל לב השמים ונשחק. צרור קצר של מקלע. הם ישבו בשער המשטרה והביטו מזרחה, כאילו יכלו לשתף עצמם בקרב, להכריע בכובד רצונם את כף המאזניים. מישהו אמר: “לילה יפה.” מישהו: “מתחיל להיות קריר.” קמו ונכנסו אל הבניין. פרשו שמיכות ונמנמו בבגדיהם.

רק עם שחר הובאו הפצועים הראשונים. כל אותו הזמן, מרגע שהגיע קולם של התותחים, עמד ראובני על גג המשטרה והסתכל באופק, הקשיב לרעמים. הוא חיכה לאות, לבשורה. ומשום מה, בכל פעם שאמר “יגאל” אמר גם “שמע’לה.”

הפצועים הובאו באמבולאנסים, בג’יפים, במכוניות-משא. מדי כמה דקות היתה נעצרת מכונית בשער. “הי, אתה שם, על הקיר, תן יד. וגם אתה. הרובה לא יברח.”

הבניין נהפך כולו לבית-חולים. היה אגף שהוכשר לכך מראש, אבל גם כל האגפים האחרים נתמלאו. והחצר. חובש אדום-עיניים קיבלם ומיינם, לפי פצעיהם. “תגיד”, אמר הנהג, “איך הרופא?” “אחרי השחיטה הזאת הוא כבר לא ישתגע.”

ראובני סתם כל פירצה, נענה לכל דורש. ועם זאת לא ידע מה אירע בלילה – מה עכשיו. איש לא ידע. רק שמועות פרועות, סותרות, רידפו זו את זו. רק ראה פנים שהאפירו, ידיים שדם יבש באצבעותיהן. השליך את מעילו לפינה, זיעה דבקה בכותנתו. רק משפט אחד חזר על עצמו בתוך ראשו: “יגאל, לראות את יגאל, איפה יגאל.” וכל הזמן הקריאות האלה: “הי, אתה שם –”

– כן, הוא הולך. יביא מים. יאסוף שמיכות. תה – כן, כן. גם משהו לאכול. גם בשבילך. טוב טוב.

כשהיה הבוקר שלם נמחה הכול. פצועים לא הגיעו עוד. אלה הועברו הלאה, לבתי-החולים. אלה נחבשו וישבו בחצר. הלוחמים לא שבו. על הכביש מוטל היה בגד. מחסנית של מקלע. נעל יחידה. בחצר שתו הנהגים תה חם. וסיפרו – מה שידעו ומה שלא ידעו.

– עלו על ויקרס. זה היה פשוט שחיטה.

– פלוגה אַלף הגיעה לבית-טור. הדרך שלנו.

אין לדעת דבר.

פתאום הופיע רפי. לבדו. בג’יפ. כולו הלבין מאבק. אפילו שפמו הגדול. עיניו היו דלוקות ודומעות.

“נו, רפי –” רפי תלה בו מבט ארוך, כאילו לא הכירוֹ, או כאילו לא יכול היה בשום פנים להבין את שאלתו ולמצוא לה תשובה. הוא היה עייף מאוד.

”פתוחה," אמר. “הדרך פתוחה.”

“פתוחה?” ראובני לא יכול היה עוד לכבוש את התרגשותו. הוא לפת את ידו של רפי ועיניו נתמלאו דמעות. “פתוחה אל יגאל?”

רפי נענע בראשו. לפתע ראה ראובני בעיניו את הדם. מבוייש שאל על האחרים.

“שמע’לה בסדר. כמו תמיד. גם עוזי. חיימקה? זה החדש? הארוך? איבד רגל, או משהו כזה, אינני בטוח. זהו.”

 

ו

המכונית האיטה מהלכה. נצמדה לכביש התלול, המתנשא, ובעקשנות, מחרחרת, כמאמצת שארית כוחותיה, זחלה הלאה, למעלה, למעלה. על מדרונות ההרים נעצרו בני-אורן מהישמט לכביש. בסמוך נזדקרה גבעה קטומת ראש. שברי בתים בטושים נאחזו בצלעותיה, כגדמים של יער. רק קיר אחד הגביה שתי קומות של חלונות על קו הרקיע, כתפאורה שנשכחה, בן-הד לצליל רחוק. רפי הפנה ראשו. “עוד מעט נגיע,” אמר.

“מה?” כל שעות הנסיעה הארוכה הזו היה הוא נתון לעצמו, ואילו רפי, ידיו היו צמודות להגה, פניו לכביש, ואפילו לא פעם אחת פנה אל ראובני וזיכהו במילה. וראובני – אילו רק פתח רפי ודיבר – היה פורק משהו ממשא רגשותיו. אילו רק. ואפילו כך רצה לומר לו, לשאול את פיו: רפי, מה אני נמשך אל יגאל? ומדוע זה אתה שותק כל-כך? לא מפני שעודך שומר טינה עלי? מפני שאיני חשוב בעיניך? הרי בני הוא. לא היתה לי רשות לנסות ולהדריך את בני, ואפילו אם אין דרכי דרך? ואולי כן? שהרי דבר אחד אין יגאל ואין אתה מבינים, לא רק מפני שמולידו אני ביקשתי לעצמי זכות זו. אני רציתי משהו בחיי. משהו גם הוא מבקש. וגם אתה. אני נמשך אליכם. ואילו אתם – האם גם יגאל יישב כך וישתוק, זעף?

“עוד מעט נגיע,” חזר רפי.

דקות ספורות. עיקול אחרון של דרך. תמונות באות אל מול פניו, שלא מן המקום והזמן. הריהו יושב עם ערב במרפסת הצרה. ריח טיח יבש עולה מבגדי הבנאי הלבנים. הוא רכון על צלחת מרק מהביל. מישהו קטן ועגלגל מושך במכנסייו. “אבא, הופ! אבא, הופ!” דבורקה כועסת ומאיימת: “הנח לאבא לאכול. הוא עייף.” הוא מחייך, מניח מידו את הכף, קם, מניפו ומושיבו על כתפו. מניפו. ושנייה: פעור פה יושב יגאל במיטתו ומקשיב לסיפור ארוך. הוא אינו גורע עין. ושלישית: “מה אתה רוצה,” אומר לו נער ארוך, שקולו מתעבה. “אני לא ילד.”

“ראובני, אנחנו מגיעים. אתה יורד כאן. בקצה הבוסתן. זה היישוב. אני מוכרח לנסוע הלאה. לפנות ערב אבוא לכאן.”

נשאר לבדו בקצה הדרך הכבושה, העולה אל הנקודה. שלושה בתים וצריף-פחים. מסביב גבעות שעיקרן האבן הלבנה, המבהיקה בחום הקיץ. רק כאן, על השלוחה, מדריגות מיותמות, מטעים שהוזנחו. אין אנשים. כל הר נושא בזעף את סודו – לחיות לבד. עלה והיסתר. שאר הדברים הם הבל, רעוּת-רוח. לבד – רוּבּין. לבד.

כך ראוי היה לחיות. לבד. בהר. או בפרדס, בקצה המושבה. כך היה אומר תמיד שרגא המשוגע. ושמא הוא הוא היה החכם האחד. “הנח לדבורקה. היא יפה, אבל מנוולת. שמע בקולי, רובין. הנח לה להינשא לבנו של שלומקס. יקחנה לפאריס, ערביה תשטוף לה את הרצפות. זה חלומה. ואתה רובין, תתחרט. הישאר בקבוצה, או בחר לך פרדס אחד, כמוני. רובין!” היכן הוא עכשיו, שרגא. שנים לא ראהו. ודאי עודנו יושב בצריף, בפרדסו של שלומקס, משגיח, משקה, מגזם.

מה אתה סח, ראובני? לך יש בן. הנה, מאתיים פסיעות מכאן.

הבתים קרבו אליו. אנשים עמדו על גג עמדת-בטון והסתכלו בו. ראוהו הולך ומזיע מתחת לשמש הלוהטת וחיכו. אדם נוסף על הגג. עתה גלוייה מאד היא החצר. שני אנשים קרבים אל הגדר. אף הם עומדים ומחכים.

לסוף לא יכול היה אחד להתאפק עד שיבוא וצעק לקראתו: “הי, מניין אתה בא?”

“משם,” הצביע ראובני, אל המישורים התכולים הנפרשים במערב, עד לים.

“מהצד השני?” צעק אותו איש.

הן, נענע ראובני בראשו. כבר עמד בשער. השניים שליד הגדר קרבו. אלו שעל גג העמדה נחפזו לרדת. מה זה שנזעקו כולם?

“אתה בא מהשפלה?”

“היה משהו הלילה?”

“הדרך פתוחה?”

“מה השיירה שעברה כאן בלילה?”

ומייד אחרי-כן, מאחד לשני, ובתוך כל החצר הקטנה הסגורה בגדר, על ראש הגבעה: “הדרך פתוחה. הלילה פרצו את הדרך.”

אלא שלראובני לא הניחו. לא הניחו לו לומר מי הוא ולשם מה בא. תחילה חייב הוא לומר איך למטה – נכון שמגיעות אניות עם נשק? וסיגריות? אולי יש לו סיגריה? שלושה שבועות אין כאן סיגריה? אין – חבל.

“אני הראשון שבא לכאן?” שאל ראובני.

“לא,” צחקו, "היו באים. מהסביבה. מהפלמח. מהחיש. אבל – מהצד השני – לא. כאן היו יושבים ומסתכלים לשפלה מרחוק. לפעמים היו רואים שמשה של מכונית מתנצנצת כנגד השמש – בלוד. שמעו את קול התותחים מנגבה. ראו איך ירדו מטוסים על חולדה. אבל הכל מרחוק. מרחוק. ראובני עומד ומביט בהם – ילדים, ילדים, כמו יגאל. מה עשו כאן כל הזמן. איפה יגאל – הוא רוצה לשאול, אלא ששוב נופל עליו הפחד. מדוע אינם שואלים מי הוא ולשם מה בא?

“איך היה – כאן?” גימגם שאלה.

“משעמם. ישבנו וחיכינו. מבודדים. דלק לא היה. הפרידה נהרגה בהרעשה, נשאר לנו רק חמור קטן.”

“הרעישו אתכם?”

“פעם אחת. היה לנו מזל. הם דפקו עלינו יום שלם. חיסלו את הרפת. הרגו את הפרידה. אבל מהחברים נפגע רק אחד. הפגזה נוראה היתה.”

“מה עם יגאל?” רעד קולו של ראובני. “יגאל ראובני?”

איש לא נענה. פתאום הבינו כולם מי הוא איש זה שמיהר כל-כך לבוא אליהם מן השפלה.

 

ז

מן החצר באו קולות. פטישים היכו בגג הרפת, שפגז ריטשוֹ. על השביל נתגלגלה מריצת-חצץ לעמדה שבניינה לא הושלם. בחדר הסמוך רשרשה מכונת-תפירה. ראובני ישב על מיטתו של יגאל. כך, שוב מתנגנים פטישים על ריקועי הפח. יגאל רוכב על עייר, רגליו נוגעות בקרקע. הוא צוחק. הוא היה לאיש וכאן שוב רוחשים חיים. יגאל, מה רציתי לומר לך? והנה הוא עומד – חובק מותניהן של שתי נערות חייכניות, שמטפחות לבנות צנופות לראשן. גבר בגברים. הוא הגבר הצעיר. ואתה נשארת בשולי הדרך – כך עושים האסקימוסים לזקנים – לחיות עד כבות המדורה.

זה רק אלבום תמונות. החיוכים קפאו על הנייר המבריק. מחברות שחורות על שולחנו. חיוכים ומחברות. והרי זה יגאל. זה? מה כתוב במחברות? מה יש בהן, שאינך יודע על בנך, על יחידך? את מי תמצא בשורות הצפופות, המחוקות? כמה פנים לו, לבנך?

שעות ישב ראובני בחדר ואיש לא קרב אליו. הניחוהו לבדו עם יגונו והוא יושב, פוחד להגיע ידו אל מה שהותיר בנו אחריו. שהרי שבועיים היתה שמחה גדולה, על שנמצא בו כוח ללכת ראשון אל בנו? לשם מה? לשם מה חתר כל-כך אל בנו? אמור, ראובני, מה כירסם בלבך? אמור הכול. אהבת את בנך. שנאתו מאד. קנאה גדולה היתה אוכלת את חייך. היה לבן-אדם, אמרת לו. אכניס אותך לבאנק. תלמד. היה לאיש. מה רצית שיהיה, ראובני? כמוך?.. שמא יפרוץ, שמא יפתח לעצמו נתיב?

פתאום נדמה היה לו, כי יגאל מת כדי לברוח מפניו, כדי להימלט מן הפיוס. רק אחד נהרג אצלנו – במקרה – יצא מן המיקלט ונהרג. מה חשב עליך יגאל? כיצד היה נוהג בך אילו נמצא כאן אתך, בחדר, בעצמו, בחייו הסוערים, הרגישים כל כך, לא במחברות ששוב לא תשתנינה. “לך הביתה עכשיו,” אמר לו שמע’לה בשער המשטרה. “עוד תספיק לבכות.” הוא אינו בוכה. אלא ריקנות, שאי אפשר למלא אותה. אי אפשר לנשום. חדר ככל החדרים. ושותק. ושוקט. ואף אם יראו לך תל של עפר. זו ממשות פחותה מממשות הבן שעשרים שנה צמחה בליבו והעמיקה שורשיה. פסעת כאן בשביל העולה אל הגבעה. ותוך כך נשרו דקות כשנות חיים. ותוך כך קנאת בבנך, אפילו שנאתו: הוא בעט בך, בכולך, גנב את חלומך. ועכשיו ברח, שלא יהא עליו לומר, כי הוא ואתה היינו הך, כי הוא רק המשיך ממקום שבו עמדת אתה. אתה אחר. עלוב בעלובים. חלש בחלשים. זקן ואין לך דבר. אתה הוא ברקוביץ. אתה הוא גולד. ואף על פי כן – יגאל! – הנני גם אתה. לא כך: אתה הנך אני. על כן עזבתי את ביתי. על כן רדפתיך. היתה לי שעה של חסד והנחתי לה לפרוח. אני רדפתי אחריך. אחרי השעה הזו. אבל היא – שוב לא תשוב למען זקנתך. כאן פטישים מכים ומריצות מתגלגלות ויגאל עזבך כאן לבדך. לך והתמודד בכוחך זה. עזב אותך?.. האם על כך אתה אבל, אב רחום? על עצמך, על שכולך? לא כך, יגאל. עליך אני אבל. אילו נפגשנו עוד פעם אחת. אילו נזדמנת אלי, לחצר המשטרה וראית אותי עם הנערים, עם חבריך, איך הייתי כאחד מהם. לא יכולתי להיות אחר עמך, בני?… כאן סביב נותרו נעורים עולים על גדותיהם. ואתה – על מי נעזבת אתה? רק לשון גדולה שלוחה לך: חיה, שוטה זקן – – – המחברת האחרונה ריקה חציה. לילה לילה, ליד העששית, היה סוקר יומו: כדאי? כדאי?

בעורקי הבן פיכה דם. ומשלך, מה היה בו משלך? אני אומר – בני הלך בעקבי, אבל כיצד? על פני הדרך טבועים כל העקבות – נתיבות עקלקלות – לפנים, ולימין, ולשמאל ואחור. אין זה פשוט כל כך – יגאל, היום הנך בן עשרים ואחת. בן עשרים ואחת – מה הייתי אני? איכר בחן שרירי לאור מנורות-הנפש שבבירז’ה, בורסת-העבודה במושבה. עוקצי-הלימונים הצמיחו פצעי-מוגלה. כשלתי. שכחתי מה הביאני לכאן. כך היו הדברים. בן עשרים הייתי טוב – ובן ארבעים, בן ארבעים? אילו סיימתי בן עשרים הייתי יגאל. אילו סיימת אתה בן ארבעים? כך טוב לסיים – כך קל – – –

ופתאום נתחוור הכול, כפשוטו: יגאל מת. איננו. כל הדברים שבחדר אינם יגאל. הוא מדבר והצללים אינם נענים. שכול וערירי. ערער בערבה. כבר הערב ירד והוא כאן לבדו. איש לא יבוא בדלת. הוא בא אל יגאל ויגאל איננו. יצא מן המיקלט, לרגע, במקרה. ההרוג היחיד שלנו.

ראובני החזיק בכותנתו, מתחת לצוארון וקרע קריעה גדולה, גחן, התיר בקפדנות ובשקט את שרוכי נעליו וחלצן.

בשעת ערב מאוחרת בא רפי לצורים. הוא ידע על מותו של יגאל. ביום שנפרצה הדרך הגיע לצורים ושמע על כך, אלא כששב וראה את שמחתו של ראובני לא נמצא בו אומץ לספר לראובני והניחוֹ ללכת לקיבוץ ולגלות, כי בנו איננו. רגשנות זו, שלא הניחה לו לומר לראובני את האמת ולהניאו מלבוא לכאן, כמה אכזרית היא. שהרי באמת למד לחבב את האיש המזדקן הזה, שצירף עצמו לגדודם. לא לחבבו – אלא להתמלא יראת-כבוד בפניו, כמו בפני אחד הקדושים המענים עצמם תמיד וממרקים חטאים שלא חטאו.

הוא הקיש רפות בדלת ולא נענה. הדלת – חציה התחתון היה עץ והעליון רשת. עששית נפט האירה את קירות העץ העירום. החום. ראובני ישב על כיסא מוטל על צידו ועיין במחברת עבה. ראובני ישב בין רפי לבין האור ומתוך כך טושטשו תווי פניו ורק פרופילונו נסתמן, אטום ונטול-חיוּת. רפי פתח זהיר-זהיר את הדלת ובלא לברכו ובלא לומר כל דבר אחר קרב את המיטה וישב, בשתיקה.

ראובני הגביה קצת את עיניו, שהיו עכשיו שחורות מאוד ויפות כעיניו של יגאל, וקבען בנקודה סמוייה. גופו נע לפנים ולאחור, תנועות קצרות וקצובות, כמתפלל או כמקונן. ומייד גם חזר והשפיל עיניו אל המחברת ולא דיבר.

יומנו של יגאל, אמר רפי בליבו. אין ספק שיגאל כתב יומן. לא ייפלא אם גם שירים כתב בסתר. הדור הקודם מתמלא התפעלות מכל שריר שהתפתח כראוי, משדירה זקופה, מחיתוך-דיבור גס. גם יגאל היה כך – הוא הרבה לאכול ירקות, ללכת, לשחות בבריכות-ההשקייה שבמושבה, לשחק כדורגל ולעבוד. אבל זה יגאל? כשבא אל רפי ואמר, כי החליט ללכת לקיבוץ, צירפו לאיזה גרעין ובזמן הראשון בא היה לשם לראות איך נקלט. הוא לא היה איש-ריעים. הוא לא היה מה שקורין איש-תנועה. אין כאן שאלה של השקפת-עולם בלבד, היו אומרים אלה שחייבים לומר משהו על הכול; עליו פועל כוח אלמנטרי יותר, אמוציונלי. יגאל קרע עצמו מביתו בטבורו. עליו להוכיח לאחרים, וגם לעצמו, שדרכו זו היא הדרך. הוא היה עושה הכול, עובד, חבר מסור, אבל שותק הרבה. אין פלא שכתב יומן. אולי גם יומן אינו פתח רחב ללב, אבל בו, לפחות, ניתן לכתוב את הדברים שרוצים להשמיעם בקול, אלא שאין למי, ואין שעה כשרה, או שמחמיצים אותה תמיד. יגאל היה, בכלל, תופעה, מיוחדת במינה. דרכו לתנועה היתה באמת הדרך אל עצמו. אחדוּת הניגודים – עקשנות, כוח עבודה, התמדה, ולעומתם – רגישות כמעט חולנית, מצבי-רוח, החיפוש הבלתי-נלאה לא אחר הזולת אלא אחר עצמו. האם יגאל הוא טיפוס אופייני לנוער המגשים, או יחיד יוצא דופן – – –

ראובני הגביה שוב את ראשו. דומה היה, כמערער, לאחר יאוש, על משהו:

“היתה לו חברה.” מסתבר שהיתה, אמר רפי בליבו. ובכן? “מדוע עזב אותה? מדוע לא הלך אחריה? היא התחננה שילך.”

רפי חייך בקרבו. יגאל – זה כל-כך הוא. הצלחתו של יגאל בגרעין, אף על פי שהיה זר, וגרעינים אינם אוהבים זרים בתוכם, נבעה מחיבתן של הנערות. הן התאהבו בו כולן. “והוא כלום, כמו קרח!” התלוננה אחת מהן בפניו.

“מדוע לא הלך אחריה? מדוע נשאר כאן?” חזר ראובני.

עכשיו נתלים האבות השכולים בכל פרט. אילו הלך לשם – לא היה נהרג. כאילו בני תל-אביב אינם נהרגים. אפילו בגדוד שלנו.

“הוא היה קשור מאוד לקיבוץ,” הניח רפי משפט.

“יותר מאשר לאשה שאהב,” אמר ראובני. “ואני אמרתי: יגאל, טרם ידעת אשה ועל-כן כה ישרה הדרך לפניך… על דרכך לא עמדה אשה שתרצה בך בכל מאודה ותגרוף אותך עמה. כך אמרתי – ושמחתי… שהרי, אתה אינך יודע, רפי, אבל אני קנאתי בבני. היום אני רואה אמת ואדבר אמת. מדוע יכול הוא לעשות את אשר לא יכולתי אני? אתה חושב בוודאי – ראובני, חנווני. – לא כחנווני באתי לארץ. לא כחנווני. חיים קשים חייתי. ושקעתי. ושכחתי. והנה נזכרתי וביקשתי לשוב אל בני. לשוב ולהסביר לו.” איזה חיוך משונה, מר-נפשו של אדם שכבר יודע ששום מעשה שיעשה לא ישנה את גורלו – “להסביר לו, כי אין הוא טוב ממני. כי טוב אני כמותו. אבל הוא, בני, הוא לא מחל לי. גם אתה, ביקשתי לבוא ולומר, לא התנסית בכל הנסיונות. ועל-כן רשאי אני להמשיך. עכשיו. אבל הוא, הבן, הוא שומע וצוחק: לא, אבא. דרך זו חסומה בפניך. אני לא ברחתי. מעולם לא ברחתי. גם לא בשל אשה. לך, חזור למושבה. אל דור המידבר. עד כאן תבוא ולא תוסיף. לא תמות. תחזור למושבה. ושם תחיה – יומם ולילה – ותשא זאת זכר הדרך, שהלכת בה עד חצייה. אבא, יש רק שעה אחת של חסד. אוי לזה שהחמיצה – – –”

רפי האזין לדבריו של האב, שרדפו זה את זה פרועים, משונים. הוא מגזים, אמר בליבו, הוא על סף ההיסטריה. אבל הוא שתק. נניח לו לדבר, להתפרק ולבכות את בנו. מה יעשה אדם כמותו, שאין לו עוד יגאל? מה יעשה?

רפי שתק והאזין ועיניו עקבו אחר אצבעותיו של ראובני שנתעסקו במחברת העבה, מגוללות ופורשות אותה, ממעכות ומחליקות. מכאן תעו ונדדו אל החלון. תריס העץ היה מוגף. בחלון המרושת, המחליד, היו קרועים חורים גדולים.


המלצות קוראים
תגיות