רקע
חנוך ברטוב
יומו של אבו - סולימאן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ספרית פועלים; 1957

באמת אין אנו נוקטים לשון גוזמה כשאנו מספרים, שפעמים צריכה היתה השמש להחיש ניסורה בשמיים כדי שלא יביא עליה אבו-סולימאן בושה. כל-כך מדייק הוא בקימה. כשעוברים ראשוני הפועלים, בדרכם לפרדסים או לבתי-החרושת שצצו לאחרונה בעיבורה של המושבה, כבר רואים הם אותו מהלך בחצרו, סמוק ורענן, תמיר ומאושש, מלובש פיג’אמת-משי כחולה ואצילית ופאנטלונים של עור לרגליו. תשאלו – מה יש לאבו-סולימאן לעשות בשעה זו בחצרו? יש. אצל אבו-סולימאן עצם הקימה היא עשייה. ההליכה הזקופה והצעירה בפיג’אמת-המשי היא עשייה. המתיחות הבלתי-נפסקת של יומו היא עשייה. עשייתו של אבו-סולימאן היא בעצם אישיותו, בהיותו מופת לרבים. מפני זה אסור, בשום מקרה ובשום שעה, שתתגלה אצלו חולשה מן החולשות ששברו גבם של בני-תמותה חלושים ורמסו כבודם של שיכים רמים.

ולא זו בלבד. יש איזו סיבה פנימית יותר. כשפוקח אבו-סולימאן עיניו ומיד מזדקף במיטתו, קם, נוטל מגבת והולך אל המקלחת, שבנה לו בחצר, יודע הוא ששמונים שלו צעירות מעשרים של כל אלה הפולנים, כל “הזבאלה” הזו שנתמלאה בה המושבה. מה שיש בכוחו לפעול היום – אם רק יידרש לכך – לא יצליחו אפילו בכוריהם ראשית-אונם לעשות.

ואם בכל ימות השנה כך – היום על אחת אלף אלפים. י"ד בסיוון יומו של אבו-סולימאן הוא! עוד היתה איילת-השחר קורצת בין הדקלים כשניעור משנתו. בתנועה אחת זריזה, ששום מיחושים בגב, יַחרַבּ-בֵּיתום, לא יאיטוה, קם מן המיטה פסע אל החלון הגבוה ופתח את תריסי-העץ הירוקים, שתיכנס רוח הבוקר אל תוך ביתו. אור תכלכל וריחני היו השמיים, וצינה נפלאה נתפשטה בכל איבריו. הגואיבה והתאנה עוד טבלו בתוך החושך, אבל אמירי הברושים ופקעות-ראשם של הדקלים כבר רחצו בבוקר. פתח את הדלת הכפולה ויצא אל הבַלקון. כשתי עלמות דקות-גו ניצבו הצפצפות משני צידי-השער. איך מתרחב הלב למראה הזה בעמדו כך על הבלקון ובהשקיפו על חצרו! יקום אדם ויאמר עליו, שאוהב הוא להתפאר ולהתרברב – אבל הכול יודעים שאין, אין כחצרו בכל הקולוניה. זו הרחבוּת השקטה של הבית, אלו האילנות המטופחים שבחצר. יַא רַבי! יא רבי!.. כמה כבשים נטבחו ונאכלו כאן – מתחת לאילנות האלה – מי לא בא לכאן לשחר פניו ומי לא חסה בצילו… אבו סולימאן! אבו סולימאן!… פעמים אפילו הוא עצמו שוכח ששמו משה-דוד וששם משפחתו פולונסקי, כל-כך יצא שמו בארץ. והרי באמת לא בלאַש זכה בשמו – מיום שיצא ולימד לערבים שמכאן ולהלן ישלמו בדם תחת דם, קיבל הכול בארץ פנים אחרות. אה, – פורח שחוק על פניו הגדולים והקמוטים של אבו-סולימאן – אה, זה היה יום! עד היום שומעת אוזנו את קול הראשים המפוצחים. כמו בּאַטיחס נתבקעו מתחת לנאבוט שלו ושל בניו. כעדר כבשים נתפזרו וברחו להם עד לואדי ועד להרים. הוא לבדו פתח ששה או שמונה או עשרה ראשים, יה – אל כביר! אל כביר…

במקום זה קטם את מחשבותיו שהחלו מפליגות להן כבכרות קלות. בתנועה מורגלת אחז בקצה שפמו וגילגלוֹ, כדרך שמגלגלים סיגריה. היוהרה מידתם של רפי-האונים היא. אנשי-השם רבי-העליליה נזהרים מפני זחיחות-דעת וכשמרגישים הם שהשטן מתחיל לרקד לפניהם פונים להתעסק בדבר של ממש, ואפילו בדבר של מה-בכך. לכן סב אבו סולימאן לאחור, נכנס אל תוך הבית, נטל מגבת והלך אל ירכתי החצר לרחוץ גופו. אף זה דבר שאינו מחסיר כל השנים – מקלחת של מים צוננים שאין כמותה לבריאות ולאריכות-ימים.

כשיצא מן המקלחת כבר היה הבוקר שלם והאור הגיע עד לעבי-החצר, בין לגזעים העבים. עכשיו כבר נעורה גם שרה, מנהלת משק ביתו, שמיום שהלכה חיה-רחל לעולמה, מתגוררת בבית, שלא להשאיר את אבו-סולימאן לבדו. נטל נעליו השחורות, נעלי-השבת, הוציא מן הדפפה שבמרפסת האחורית צנצנת של משחת-נעלים ומברשת וקרע של קטיפה, וישב לצחצח את נעליו. שרה, שראתה אותו בכך, מיהרה להביא מגבת ולפרוש אותה על המדריגה, שלא יזהם אבו סולימאן את מכנסי פיג’אמת-המשי, וחזרה למלאכתה. אף היא, כחיה-רחל, אומר הוא בלבו, יודעת שביום זה, בי"ד בסיוון, אין איש נוגע בנעליו, אלא הוא מצחצחן וממרקן עד שהוא רואה את בבואתו נשקפת מחרטומיהן. לשעבר, כשהיתה עוד חיה-רחל בין החיים, נוהג היה ביום זה לנעול את מגפיו הגבוהים וללבוש את מכנסי-הרכיבה הירוקים, שטלאי גדול של עור תפור עליהם, כנגד מקום המושב. מגפיים אלו ומכנסיים אלו כבר נתבלו מן זמן וחדשים לא תפר, שהרי, למען האמת, סוסה כבר אין לו ומה יאמרו הפולנים הללו אם ילך פתאום אל הסנדלר לתפור לו מגפיים. אף כי, אילו חיה-רחל עמו כאן, ודאי לא היה יוצא היום לוועד-המושבה ונעלי-נשים ברגליו.

כשהגיע למחשבה זו כמעט שנתפס לקצת-תוגה, אלא שלא מדעת, מכוח עצמן, אפשר לומר, שטפוהו מחשבות יפות ומהנות. אף-על-פי-כן. אף-על-פי-כן! כשהוא עובר ברחוב, וקומתו זקופה ובלא מקל, אין אדם שלא יתעכב ולא יתן בו מבטי התפעלות. ראס-בן-עַנום יתפעלו! שהרי לא כבודו כאן, כבוד הדור הוא, אלה האנשים, אלה הגברים שעשו את הקולוניה! אחד אחד פרשו להם לעולם אחר ועכשיו נותר רק הוא לבדו כאן. רק הוא. וכל האנשים האלה יודעים מי הוא ואולי אף מתקנאים הם בו על ההילה שאופפת אותו. אלא שטוב שכך. צריך שכך. צריך שהוא יוסיף להלך ברחובם, וקומתו זקופה, כמו בן עשרים הוא. באלוהים, אלולא נבילות אלו – בניו – שסבבוהו בכחש, היה עוד היום מורה להם, שלא שוא נושא הוא כתרו זה ארבעים שנה ושלש שנים, היתה עוד היום קשורה סוסה באורווה. אלא שסרסור זה, שליימ’לה שלו, ואֶטל ובעלה האדבוקאט, שמדבר תמיד כמו באסיפה, באו וסחררו ראשו. ברופאים ייראו אותו. אילו חיה-רחל כאן היתה מראה להם היכן מפתן הבית. “קינדער – ודאי היתה אומרת להם חיה-רחל ומצמצמת עיניה הממזריות, – וגם אתה, רבי דוקטור, טלטלו עצמכם מכאן. פולונסקי ירכב לוועד על סוסתו. ואת, אטל, אם כבר שילמת לדוקטור שכר טרחה, אמרי לו שירכיב לך באנקֶס!”…

מרפקו של אבו-סולימאן נשען על ירכו ונעלו חבושה על כפו ובעיניו מתקשרת דמעה. שמונים שנה כבר זיקנה הן ובלא חיה-רחל גדולה הבדידות. זקף ראשו והביט לפניו. מלוא כל תחום-ראייתו עמד הבית הלבן, בן ארבע הקומות. כאן עמדה פעם האורווה. מכאן נתמשכו עשרים דונאם של כרם משובח. כשם שאהב את חזית ביתו, בעמדו על הבלקון, כן שנא את ירכתיו, את הגדר הזו שמתחו לו עכשיו מתחת לחוטמו. בתים גיבבו כאן – בתים גדולים וקטנים וצריפי-עץ ובמקום שאין בתים הפריא הכרם והעלה קוצים וברקנים. בר’לה הוא שפתח בדבר. חלאס, חלפה שעת הכרמים, אמר. יש לעשות פארצלציה ולמכור למגרשים. החובות אוכלים אותנו. נמכור את האדמה, נשלם את החובות ונעשה עסק. אף פעם לא היתה דעתו של בר’לה נוחה במה שיש לו. אבל באמת, ראש היה לו על כתפיו, לעַקרוט הזה! אילולא קם והלך לאוסטרליה היה עולה לגדולה במושבה. היום – כבר ראש-הוועד היה בוודאי. והכרם – הכרם נמכר בין-כך ובין כך, אלא שבלא בר’לה נשארו בלא אדמה ובלא כסף. שליימ’לה סרסור הוא, תולעת, בחלקלקות ידבר, נמכור חמשה דונאם. ועוד חמשה. ועוד חמשה. וכשחלב הכל – קם והלך לתל-אביב. לתל-אביב – כולם הולכים שמה… תל-אביב…

נאנח והסיט מבטו עד שנתלה בברוש הקיצוני. השמש כבר נאחזה באמירו, שהיא שעה שמונה בתקופת שנה זו. מייד לאחר שיתפזר הקהל שבחצר הוועד ילך אל ויינברג ויבקשו שישאיל לו את הג’אמוס שלו ליום אחד. צריך ללכת ולראות מה עם הפרדס שמעבר לגשר. שוב נתרונן ליבו. צחקו אלו, צחקו. אפילו הזקנים באו אליו ואמרו לו: מַה-לָך, אבו-סולימאן, איפה אתה הולך לטעת את הבאיארה? את כל העצים יעקרו לך. אבל לא, יא-חביבי, בפרדס של אבו-סולימאן לא יגע איש לרעה. ואם יגע – גם אם אל המידבר יימלט תמצא אותו ידי!.. ומה, נגעו? לא נגעו! אחר-כך התחילו כולם לטעת פרדסים מעבר לגשר, שהאדמה שם אין כמותה לפרדסים… בכל זאת, שלושים-וחמישה דונאם פרדס זה משהו, אף כי מי יכול לתת אמון בשלמ’לה, שעושה הוא מה שראוי לעשות. פעם היו החוראנים רועדים מפניו כמפני השד. אבל עכשיו… היום ילך ובעיניו יראה.

ברגע ההוא, כשנעשה עניין יום הזכרון לאותו י“ד בסיוון קרוב מאוד, וכשכבר היה לו עוד מעשה של ממש – רכיבה אל הפרדס שמעבר לגשר – שדחק עליו לזרז מעשיו ולקצר הרהוריו שכבשוהו, נזכר בדבר שהציקוֹ כבר מזה שבעה ימים, אלא שהבוקר, מפני התרגשות-הנפש, נשכח מליבו. כל כך נתמלא בריח בוקר סיוון זה, בוקר שמזה ארבעים שנה ושלש שנים כולו שלו הוא, ששכח, כי עד עתה לא בא אליו ירקוני להזמינו, כנהוג. בשנים קדמוניות מקובל היה ששבועיים-שלושה קודם לי”ד בסיוון בא כל הוועד לביתו ונועץ בו – באיזה אופן יוחג השנה יום זה. לאחר-מכן, משנקבע המנהג, היה ראש הוועד נוהג להיכנס אליו שבעה ימים קודם לחג ולהזמינו בכבוד ובשם המושבה. ואילו השנה – מה-זה היה להם השנה. שבעה ימים ציפה לירקוני שיבוא ויעתיר עליו אלף סיפורי-בדים שיצדיקוהו ויסבירו שכחה זו. שהלא ירקוני – אף-על-פי שמעקרון הוא, נוכל הוא ולשונו חמקמקה כשל הרוכלים בשער-יפו. אתמול בטוח היה שיבוא. אלף פעמים ואחת שאל את שרה אם יש קפה בבית. לפנות ערב יישב לו בחצר, על כסא הנוח וירקוני ייכנס ויישב לידו. ישתו קפה. ידברו על דא ועל הא. יספר לו ירקוני איך בוועד ואיך כל המעשים שנעשים במושבה וכאילו בדרך-אגב יעלה עניין יום-הזכרון. יש לחוג יום זה כראוי, מפני שיום היסטורי הוא, היום החשוב בהיסטוריה של המושבה, ועל כן, אף-על-פי שיודע הוא כמה קשה לו, לאבו-סולימאן, בגילו, להיטרד מביתו, ואף שיודע הוא כמה בורח הוא, אבו-סולימאן, מן הכבוד, הנה מפני שהוא גיבורו העקרי, אם לא היחיד, של יום היסטורי זה, הרי מפני טובת המושבה, ובעיקר כדי שהדור הצעיר יידע איך היו בימים ההם החיים במושבה, מבקש הוא אותו שיבוא וגם ישא דבריו. כך נוהג היה כל השנים. שבעה ימים לפני המועד נוהג היה ירקוני לבוא לביתו, והנה גם אתמול לא בא. מה חושבים הם בליבם, בני הכלבים הללו. חלאס, כבר פולונסקי מת, שלא מזמינים אותו? כבר אפשר אפילו בי"ד בסיוון בלעדיו?

טפו, רקק אבו-סולימאן כנגד החצר, צפרדעים ממוקמקות. כשהיתה סכנה צפוייה למושבה ממזרח ומצפון ומדרום ידעו תמיד היכן שער חצרו של אבו-סולימאן. ידעו תמיד, כי אפילו בחצי-הלילה אפשר להוציאו ממיטתו. ועכשיו – שכחו! לא די לו בכבוד, לירקוני, שהוא חושש שמא יתנו כולם עיניהם בו, כשיופיע? אלא שהוא, גם הוא לא אתמול נולד וגם עם נוכלים כבר התהלך, ברוך השם. אדרבא, יעשה שם ירקוני הכול לבדו. עכשיו, אפילו אם על ברכיו יפול ואת עפרו ינשק לא ילך היום לוועד. אדרבא, יעמוד שם ירקוני לבדו, יעמוד על הגזוזטרה וידבר. כל המושבה כולה, צעירים וזקנים, יעמדו למטה, בחצר וירקוני ייצא אל הגזוזטרה ויפשוק שפתיו. ופתאום יזקפו הכול עיניהם בתמיהה: אֶה, ואבו-סולימאן איפה? ועד שיוציא ירקוני משפט מפיו כבר יעבור הקול בכל הקהל: אבו-סולימאן! פולונסקי איפה! ואחד מן הקהל יצעק אל עבר הגזוזטרה: שוּ הַדַה, ירקוני, ווּ איז אבו-סולימאן? וכבר תקום מהומה גדולה ותתגלה המזימה. מייד יקומו נכבדי-המושבה ויבואו אליו ויתחננו בפניו שיבוא עמהם. את ירקוני זה נזרוק! הביתה שילך! כך יאמרו וידם על ליבם. אבל הוא, אבו סולימאן, הוא יעמוד על הבלקון, ואפילו לביתו לא יכניסם. רק יאמר להם, כדרך שהיה אומר לשיכים שהיו באים אליו: רוּחוּ, יא-אכלאב, יא כפויי-טובה! רק זה תגידו קודם – מי הציל לכם את המושבה הזו? מי לימד אתכם לצאת בנאבוטים וברובים ולהילחם בערבים, כמו גברים? מי? אה, מי?..

משהגיע לכך שוב לא יכול היה להחניק את דמעותיו. מה לך, יא זֶלָמִי מֵלִיך? אפילו כשמתה חיה-רחל והוא נותר לבדו בבית הגדול, לא בכה, ואילו עכשיו… אלא ששוב לא היתה לו שליטה על כבודו שנעלב. הוא יישב כאן, על המדריגה ויחכה. ושם יעמוד ירקוני בפני הנערים ויספר כל מה שהוא, אבו-סולימאן, עשה למען המושבה. ואולי אף לא זה. אולי יעלים שמו בכלל… אולי לא יתעורר אדם לשאול? אולי סבורים הם שבאמת כבר נפטר גם הוא? מה זה – כלום אפשר הדבר שבמושבה חושבים שכבר מת?..

מחשבותיו היו מבולבלות. סדרי המאורעות והשנים אבדו ונתערבו זה בזה. פתאום דומה היה לו שלא רק בשנה זו אלא גם בשנה שלפניה ובזו שלפניה לא באו לקרוא לו, שמזה הרבה שנים אין חוגגים את הי"ד בסיוון במושבה. שהרי ארבעים שנה ושלוש שנים עברו מאז. ואולי רק איזו חולשה היא שתקפה אותו וראשו נסתחרר. לא, הוא לא יישב כאן וימתין. הוא ילך. על אפם ועל חמתם. כל עוד חי הוא לא יימנה בין המתים. הוא יעלה במדריגות ויעמוד על הגזוזטרה ויספר. הוא יספר. הכול. איך היה. ומי עלה ראשון על סוסתו – הוא ובר’לה ושליימ’לה. הוא יספר. ואדרבה, ישמעו הכול. תיעשה המושבה כמרקחה.

“שרה!” קרא וקם מן המדריגה.

מנהלת משק-ביתו נחפזה ויצאה אל המרפסת, נבהלת מן הרעדה שבקולו.

“את החליפה הלבנה,” אמר וההתרגשות חנקה את קולו, עד שנשמע כלחש.

“אבל,” אמרה שרה, מפני שידעה שכל מעשיו של ישיש זה, שכבר קצת עובר-בטל הוא, על ראשה יחולו. “יאכל אדון פולונסקי קודם כל ארוחת-בוקר.”

“את החליפה הלבנה, שרה. יאללה.” עכשיו כבר חזר התוקף לקולו ובקומה זקופה ופסיעות מאוששות נכנס אל הבית.

הרחוב היה כולו חולין. השחר הצונן נשתנה כבר ליום שרב, יום יבש של סיוון. אבק-דרכים היה מרופד על האילנות שבצידי הכביש. תריסיהם הארוכים, היורדים עד לגובה-מתניו של אדם, של בתי-החמר הישנים, היו מוגפים. נשים מיוגעות, שרכו רגליהן לאיטן, בשובן מן השוק, על המדרכות. רק פולונסקי הלך באמצע הכביש. צעדיו גדולים וקצובים, כשר-צבא זקן. גופו הגבוה והזקוף מוטה היה קצת לפנים וכובע-השעם הלבן לראשו יורד – בשמץ של גנדרנות – ומאהיל על עינו השמאלית. כל כולו מרוכז במטרה, שאליה הוא חותר – בית-הוועד. אינו מביט לא לימין ולא לשמאל, אלא פוסע ועובר, בגאון, בהכרת מעמדו. ובכל זאת, אי-אפשר היה לו שלא יחוש בריקנות המבהילה של הרחוב, ריקנות של חולין. כאן עומד רוכל עם עגלתו וחמורו וכמה נשים חופרות באצבעותיהן בגלי הירקות. כאן שני פועלים כורים תעלה ליד אחד הבתים. לא חיוך אחד של חג, לא ברכה אחת של כבוד. כמעט מאליה נמשכה ידו אל כובעו, לסילוד צבאי, כדרך שהיה נוהג בעבר, כשבירכוהו לשלום. אבל פניהם של האנשים היו מתים. והבתים זרים. בתי-בטון שפיגומי-עץ מטפסים סביבם ולרגליהם מתפלש בית-חמרה, שנחשפו לביניו האדומות – המגובלות בתבן. ברושים עלובים, שנמרטה צמרתם. גזע של אוקליפטוס, שנעקר ופינה מקומו למדרכה נבנית.

פולונסקי הרחיב צעדו. אף שזיעתו קלחה והדביקה את בגדיו לגופו, לא נשתהה. רצה למהר ולעבור את הרחוב הזה, למהר ולהגיע לבית-הוועד. יום זה שלו הוא ובשום תחבולה לא יגזלוהו מידו. ומשם ילך אל ויינברג ויקח את הג’אמוס. מייד בחזירתו.

הגיע לקצה הרחוב, חצה את הכביש שצולבו ודרך השער המקומר, שמפלש את ביתו של פליישר באמצעו, נכנס לחצר בית הוועד. “הלכו!” קפא במקומו. המגרש הגדול, הכבוש, מוטל היה, כביכול, וגבו מופנה אל אבו-סולימאן. לא אות של שמחה, לא סימן של חג, לא רמז של אסיפה. עמד נזוף במקומו, בחליפת בגדיו הלבנה, שפעם יצא בה לקראת סיר הרברט סמואל, בנעליו הממורקות, שנתכסו שכבה אפורה ואטומה של אבק, בכובע השעם המוטה על עינו השמאלית. אֶה, צחוק עשו הם עליו! בזעם לפתה ידו את גולת-הכסף של מקלו, שנוטל הוא עמו לא כדי להישען עליו, אלא לנוי. ינעל-אבוהום, הבלאַדס! הרוג יהרוג את ירקוני זה. במקל יפצפץ את ראשו. כאן, על כיסאו שבבית-הוועד!

כמעט בריצה חצה את המיגרש ועד למדריגות בית-הוועד. החל מקפץ ועולה בזריזות, כמו עוד נער הוא, בימים שבית-הוועד פתוח היה לפניו כשעריה של עיר-מלך. את המקל העביר לשמאלו ובימינו נשען קלות אל מעקה-הברזל. אלא שלא עלה חמש מדריגות וכבר כאילו הרים ניתלו ברגליו. אינו עייף אלא שרגליו אינן נענות והכובע כבד על ראשו ונהרות של זיעה יורדים על רקותיו. קומה אחת – ולעולם לא יגיע. משך ועלה, מדריגה מעל למדריגה, כאילו העלה עגלה עמוסה אחריו. כשהגיע לדלת-הכניסה קצרה נשימתו עד מחנק. הדם היה מכה בעורקיו וידיו רעדו. עמד והשעין גופו אל הקיר המסוייד לבן. הסיר את כובעו ומשך והוציא ממחטה גדולה ומגוהצה מכיס מעילו וקינח בה את עורפו שהאדים ואת שער-ראשו שהיה רטוב מזיעה. אלא שהכל עוד הסתחרר לפני עיניו – הגזוזטרה הגדולה של בית-הוועד, הרחוב, הקיר המסוייד שנסמך עליו ובתוך כל אלה מחשבה אחת שנקרה ולא הרפתה: שא רגליך, אבו-סולימאן, שא רגליך ולך, אין לך מה שתעשה פה, אבו-סולימאן…

מתוך הבית יצא אדם אחד, נחפז לדרכו. פולונסקי ביקש לעוצרו ולבקשו שיתמוך בו ויעזור לו לרדת, אלא שקולו לא נענה. רק שמאלו, האוחזת במקל בעל גולת-הכסף, זעה. האיש עמד ונראה שתנועת-היד היא שעצרה אותו.

“אדון פולונסקי,” אמר האיש ופניו אורו. פניו היו שחורים ועיניו שחורות וגם שערו שלא גולח היה שחור. פולונסקי הביט בו ולא זכר שראהו מימיו. גם מאיזו משפחה הוא אי-אפשר לדעת. אין חותם של שום משפחה טבוע בפניו. אבל האיש הוסיף לדבר בידידות ובשמחה גלוייה. “מה אתה עושה אצלנו, אדון פולונסקי?”

עכשיו כבר שכך מעט הולם-דמו. וכשראה איך זוכרים אותו ומקדמים פניו בשמחה כבר לא רצה לרדת. אף-על-פי-כן ייכנס אל ירקוני. ייכנס ויאמר לו, שלא הוא, ירקוני, המושבה, ולא על פיו ינוהלו ענייניה.

“אתה מרגיש רע, אדון פולונסקי,” אמר האיש בדאגה, שלב זרועו בזרועו של אבו-סולימאן והוליכו עמו אל תוך הבית. מסדרון צר ואפלולי, שחציו התחתון של קירותיו צבוע צבע-שמן חום-כבד, וחצייו העליון מסוייד ירקרק ודלתות גבוהות ומקושתות-משקוף קבועות בהן. הכניסוֹ באחת הדלתות, הושיבו על כיסא שחור ורבוע, ואילו הוא עצמו נשאר עומד בצידו וחיוך נוח על פניו.

פתאום שבה רוחו של אבו-סולימאן אליו. הוא נתמתח בכיסאו ובקול תקיף ומצוה אמר:

“ירקוני. איפה יושב הבלאד הזה, ירקוני?”

“ירקוני?” האיש צחק. בגב כפו השעירה חיכך את זיפי לחייו. “ירקוני איננו כאן.”

“איננו? איך זה – איננו?”

“כבר מזמן, אדון פולונסקי. כבר מזמן. מאז הבחירות יש ראש-עירייה חדש.”

“עירייה…” מילמל אבו-סולימאן. “ראש-עירייה…”

הכול מטושטש מאוד ועם זאת בהיר להפליא. מה שהשנים רחוקות ממנו בהירות הן יותר ומה שקרובות – כסויות ערפל. הוא קפץ ועלה על הסוסה ונאבוט של לימון בידיו וג’יפט על כתפו וחיה-רחל עמדה בשער האחורי, ליד הרפת ולחשה: “יאללה, קינדערלאך…” לא, הוא לא ילך אחר האסיפה אל ויינברג, לקחת את הג’אמוס? למה לו הג’אמוס? כבר אין פרדס מעבר לגשר. הפרדס התייבש כבר בין כך ובין כך, אמר שליימ’לה, ומיגרשים שווים היום זהב. שיכון רוצים הם לעשות שם… והאסיפה עצמה. והטכס. מה עושה כאן האיש הזה, שפניו שחורים ושיניו צוחקות. אולי הוא שבא במקומו של ירקוני… הוא…

“איך זה,” אמר וגרונו נאטם, “איך זה לא בא בן-אדם אלי להזמין אותי? אני אבו-סולימאן אני. איך זה לא הזמנתם אותי לטכס?”

“איזה טכס, אדון פולונסקי? שום טכס לא היה כאן היום.”

איך זה לא היה, דימדם קול בראשו של פולונסקי. איך זה לא היה. רצה לקום ולצעוק ולהכות במקלו את האיש הזה העומד מולו. אבל איבריו לא נענו. רק ידו הימנית, זו האוחזת בכובע-השעם, נתרוממה מעט לעבר האיש, שנענה מייד, בחיוך מלא רצון והבנה.

“טכסי, אדון פולונסקי?” – אמר, “מייד אטלפן ואזמין טכסי.”


המלצות קוראים
תגיות