האם באמת היה מראה פני עצוב? איני סבור כן. אמנם, ישבתי לבדי בשדירה, אך ישיבה ביחידות עדיין אין פירושה עצבות, או בדידות. אולי – וזה הטעם היחיד שאני יכול למצוא – עלולים היו פני העייפים להטעות את הבריות. בלילה הקודם לא עצמתי כמעט עין. איחרתי שבת וקמתי עם שחר. רק מכונית אחת יוצאת בבוקר מן המשק לתל-אביב ושעת יציאתה שש. ישנתי במשך כל הדרך, אבל שינה באוטובוס תענוגה הבטוח אחד הוא – עורף מעוקם. כיוון שהשעה שהועיד לי האיש, אשר אליו נסעתי, לא נקבעה לפי לוח-הזמנים של “אשד”, נשארו לי שתי שעות ארוכות וחלולות. ישבתי על ספסל שבשדירה, קרוב למשרדו של אותו אדם, רגלי כבדות ועיני העצומות נפקחות מדי-פעם לראות אם הספר הפתוח עודו מונח על ברכי. ישיבה זו על ספסל ציבורי בשדירה ריקה בתל-אביב, והוסף עליה מכנסי-חאקי מקומטים, חולצה דהוייה וסנדלים שלא זכו מימיהם לטיפול ראוי, די היה בהם לשרטט בעיני העוברים-ושבים דמות של איש צעיר, עלוב ובודד.

איני צריך לספר למי שמכיר אותי כמה מוטעה הוא רושם זה. קודם כל – מטבעי איש עליז ומאושר אני. והשנית – אין שעות חביבות עלי יותר משחרית-קיץ ביחידות, בתל-אביב. בשעות אלה זוכר אני לה חסד-נעורי, ימים שהאילנות הגבוהים, הגזוזים וסרוקים א-לה-גארסון, עדיין היו שתילים שחופים המתפלשים בחול. שלא לדבר על המדרכות עצמן, ועל הכביש, ועל המישטחים הנאים שבשדירה – הכול היה חול. ואנחנו היינו אז חיות-של-חול. בקיץ, מדי שנה בשנה, משלחים היו הורי אותי מן המושבה לאותו איזור, שעכשיו הוא ממולא היכלי-תרבות, אל דודתי. שם הייתי מתארך שבועיים שלושה וביתם שימש בסיס לי ולשני בני-דודתי למסעות-יומיום דרך שדירה זו ובוגרצ’וב, אל הים.

וכשם שהימים ההם היו יפים, כך חביב עלי זכרם וחביבה עלי שדירה זו. אוהב אני את הבתים הממותנים, שלא מיהרו להוסיף קומה לפני שהשתיתו עצמם כהלכה בחצר, את המרפסות היוצאות מהם כמגירות גדולות, את החלונות הפתוחים לשמש, את חיבוט הכסתות והמרבדים על מעקי-המרפסות, את הנשים הצעירות המתהלכות להן בדירותיהן, סתורות-שיער, משולהבות פנים ועויות חלוקים קלים, צבעוניים. באמת, אלולא שאברי היו כבדים ועיני בערו מתאוות-שינה, היתה זו שעה של צלילות ושלוות-נפש נפלאה.

ואולם, המעשה שאותו ביקשתי לספר לא הושפע כנראה כלל מצד רגשותי האמתיים, אלא הוא בא ונהיה – במפתיע, הייתי אומר.

“אפשר?” שמעתי קול. הגבהתי ראשי.

“ודאי, ודאי,” אמרתי ועיני נישבו לדמותו של השואל. אדם זקן היה, אלא שאי-אפשר היה שלא להבחין מייד באיזו רעננות, כמעט נעורים, שבכל צורתו. גם מפני צבע-עורו וגם מפני קומתו היה כולו כצפצפה דקה, שחורת-קליפה, כשהיא נשולה רוב-עלוותה, וגם כאשר קד לעומתי בנימוס ושב והזדקף, היה כאילו כפפה רוח קלה את קומתו. ומייד הסיח דעתו ממני והחל מתעסק בעצמו, מתוך ריכוז מלא – משך מכיסו ממחטה מגוהצת ופרשה על הספסל, שצבעו הירוק כבר נשתחק וירד ועצו השחיר ונסדק והיה מנוקד לשלשת יבשה. פרש את הממחטה – תפס בשתי אצבעות במכנסיו העשויים ארג אפור-משחיר, במקום הקמט, הגביהם מעט וישב בזהירות. עכשיו הניח למכנסיו ופשט את כפותיו הצרות על ירכיו, קצת למעלה מברכיו. אצבעות יפות היו לו – ארוכות, שכל פרקיהן גלויים מתחת לעורן הצפוד, הדק מאוד. על קמיצת-שמאלו היתה טבעת זהב רחבה.

אי-אפשר היה שלא להבחין¹ בכל אלה. אי-אפשר היה שלא לראות את ישיבתו בגב מתוח ובעיניים הצופות נכחן, בלי זיע. לא יכולתי לשבת לידו ולהתבונן כך, בלי הרף, אבל גם לשוב לספרי לא יכולתי, כל-כך שבה את ליבי. אם אהבתי את השדירה הצעירה הזאת בתל-אביב – הנה זקן זה היה ממש היפוכה, דמות היוצאת מעולם אחר, שאינך יודע אותו אלא מאיזו נובילה, או מדיוקניו של איל-גרקו, או מצילומי אנשי-רוח מראשית המאה – מראה-פנים, שניתן לשייכו לאמנות, לתיאטרון, להיסטוריה או לחלום פרטי שלך, אבל לא לרחוב המסויים הזה.

יכולתי לראות רק את הפרופיל שלו. זקנו הלבן, הקצר, הסרוק למשעי עד כדי היות לו ברק משיי, אבל צהבהב, מרוט במקצת בשפות המשולש, כפרוכת-משי עתיקה, שמתפרדת לחוטיה. חוטמו היה דק, גבנוני, מתעקל, ושיווה לו סבר-אצילות חמור. בלחיו המגולחה – בעורה השקוף, שזורים היו אלפי קמטוטים ונימי-דם דקיקות, שטבעו בה מטבע גדול של סומק.

אני מתעכב על פרטים אלה, מפני שהם מסבירים את רחש-ליבי, את רטט המסתורין שהעבירה בי קרבתו של בעל צורה מוזרה ולא-שייכת זו. עניבתו, למשל! די בה לבדה כדי להעתיקו מדורנו לדור אחר. צווארון כותנתו הלבנה היה קשה ומכופתר וממנו ירדה עניבת-קטיפה שחורה, לא כזו המקובלת עכשיו, אלא קצרה יותר, רחבה יותר, ושני זנבותיה פרושים לא זה על זה אלא זה בצד זה. זו העניבה, אף כי באמת כל פרט ראוי לתיאור מדוקדק, ואני – לא יכולתי להתיק מבטי. ולפתע התנער האיש מקפאונו ונפנה אלי, כמבקש לשאלני דבר-מה. החזרתי פני לספרי במבוכה.

“בוקר נאה,” אמר, בהדגשה, בניגון, כשמח לבשר עובדה נעימה.

“מהה,” העמדתי פני מי שטולטל מעולם אחר.

“השרב,” אמר לי הזקן בחיוך נוח, “השרב רפה, כמדומה, ואולי ירפה מאתנו סוף-סוף.” קולו היה נגיני להפליא. המלים הספורות נהגו בדייקנות הדורה, הונחו קול בצד קול, כדרך המובהקים שבמשכילים, שעדיין נהגו קדושה בלשון.

חייכתי בליבי כאשר שמעתי גם את עצמו מצחצח לשון ואומר:

“אין עדיין לקבוע מסמרות. תקופת-שנה זו היא רבת-תהפוכות.”

הוא שתק. ידיו הזקנות הוסיפו לנוח על מכנסיו הכהים ופניו מוטים היו קצת לעברי. גבותיו הלבנות, הסבוכות, מוגבהות היו מעט, כמו מתוך התאמצות להאיר את עיניו באור העולם. אבל העינים לא היו עששות. עצבות היו, אבל עצבוּתן צלולה, חכמה, מרכזת נסיונן של שנות-חיים רבות. יותר מזה – איזו נקודה זעירה בהן היתה מהבהבת בשובבוּת-נעורים. כך ישב והסתכל בי ארוכות, ואני לא יכולתי לקבוע את מבטי בעיניו. השפלתי עיני ומדי פעם הגבהתים, בכל פעם נראו לי עיניו יפות יותר ועצובות יותר.

פתאום נאנח, משמש בידיו את מכנסיו ואמר לי:

“יסלח לי מר, שכחתי את הסיגריות בביתי.”

“בבקשה,” מיהרתי להוציא מכיסי את הסיגריות והגפרורים. היו אלה סיגריות גרועות – קיבוציות – אך הוא לקח סיגריה בלהיטות. כשביקש להציתה רעד הגפרור בין אצבעותיו. והיה כאן גילוי בלתי-צפוי ולא הולם את כל הדמות ההדורה והאצילית הזאת. הוא שאף את העשן כלהוטים אחר סמים והשיבוֹ בסילונות חוטיים, קטועים, קמצניים. עינו העצובה נלוותה לעשן המתרומם ונמוג באוויר הבוקר.

נראה, כי הבין למחשבותי, שכן חייך כמתנצל: “אין זו אמת, ששכחתי את הסיגריות. העישון אסור עלי. הרופאים… אלא שאיני יכול לעמוד באיסור. הם אומרים סם-המוות, ואני אומר סם-החיים.”

נעשה מאוד לא נעים. לא צפיתי שאיש זה ימהר כל-כך לגולל את סבלותיו. השפלתי עיני אל הספר.

“יסלח לי מר,” אמר. “האם מפריע אני אותו?”

“לא-לא,” הפטרתי אבל את עיני לא הגבהתי. לא רציתי להמשיך בשיחה.

“אדוני ישב לבדו על ספסל, עיין בספר ואנוכי באתי והטרדתיו,” לא הירפה.

“אין זה מפריע לי.” אמרתי כמה משפטים, כדי לטשטש במקצת את רושם שתיקתי ההפגנתית. “אני הרגלתי עצמי להתרכז במהומה הגדולה ביותר. אני מתעלם מכל מה שנעשה סביבי.”

“ואדוני מצליח להמשיך ולהתעסק בשלו, מתוך שלוות-הנפש?”

“כן.”

“זה מעניין. כלומר, אדוני הרגיל עצמו להרגיש בדידוּת שלימה אפילו כשהוא שרוי, נאמר, בצומת החיים, אפילו כשניתן לו ליהנות מכל מנעמיהם. אדוני מקיף עצמו חומה של בדידות ואז הנו מאושר. לא כן?” אמת היא, שכבר החל להוגיע אותי. לא היה לי כל רצון להעמיד עצמו לרשות חקירותיו. הפליאה הראשונה למראהו כבר נתקפחה על-ידי התנהגותו. אמרתי בליבי: כעת הגיעה השעה להתנדף מכאן. אבל במקום זה אמרתי – והייתי בטוח שהזקן יירמז:

“כן, אני אוהב בדידות. תמיד.”

וברגע זה אירע הדבר המפתיע. עד עכשיו ישב בקצהו האחר של הספסל, רחוק ממני, וכל צורתו וישיבתו, כאילו גוּהץ בעמילן. רק פניו היו מוּטים לעברי. עכשיו הרים ידיו מעט, הפנה את כל גופו אלי ובתנועת-בזק אחת החליק גופו לקצה הספסל שעליו ישבתי אני. כל גופו קרוב היה לגופי וימינו נחה על רגלי. מבעד לחאקי מכנסי הרגשתי בידו הקרה, השקופה. קפאתי במקומי, מתאמץ להתגבר על רגש-סלידה נורא שנתכדר בתוכי.

“והרי מייד ידעתי שכך הוא. מייד ידעתי; איש צעיר, יושב לבדו בשדירה, בשעת בוקר, שעה שהכול עוסקים בהוויות-העולם, בעבודה, בסחורה, בתורה… דוחקים עצמם באוטובוסים הגדולים… מייד ראיתי!” כשפתח בשיחה היה כאדם העומד על גל גדול של פירות והוא בוחר לאט ובשקידה את היפים שבהם. גם עכשיו היתה לשונו צחה ומדוייקת, אבל קולו היה שבור, מרוסק. ידו נלחצה אל ברכי והוא דיבר במהירות ומתוך התרגשות גוברת. “אבל ניתנה האמת להיאמר – בדידות, ובכל זאת משהו אחר… זו אינה בריחה מזרם החיים, אלא החפץ להתרחק מן ההמולה הגדולה, מן ההמון, הכמיהה להישאר קצת בינו לבין עצמו, כדי לגלות – אדרבה – את שורש-החיים… לא כן?.. כלומר, כאן ראוי קודם-כל להבחין בין האדם הבודד לבין האדם המבקש בדידות. מרצונו החופשי גוזר על עצמו חרם… יסלח לי מר, הוא עודנו איש צעיר ומלבושו ומן הספר, שוודאי אינו זז מידיו, מבין אני שאינו מסוגל, לפי עצם טבעו, לרדת לסוף כוונתי. בשביל אדוני הרי זה בוודאי אידיאל – להיסגר בתא נזירים, להיכלא בסוהר, ולקרוא ולהגות ולהיות לבד… כמה נורא לשמוע את המלים האלה יוצאות מפיו בבטחון-נעורים: אני אוהב בדידות.”

נשתתק ופניו שבו והיו יפים-אצילים, אלא שעכשיו היה זה יופיו של איש סובל ומתייסר, ייסורי-רוח, רצוני לומר. חייך לעומתי חיוך חיוור ולגלגני במקצת, נד בראשו ואמר:

…ab uno disce omnes" הרי כל חיי עמדו בצילו של המשפט הזה – אני אוהב בדידות, אני מבקש בדידות… זו היתה טרגדיה נוראה בעיני – הבדידות שלא זכיתי לה. ומה עכשיו? היום אסורה עלי אפילו הסיגריה – הרעה האחת שעוד נותרה לי… בדידות!"

“כלום מבין אדוני? שבעה ילדים היינו, משפחת עניים מרודים במרתף טחוב ואפל. עודני זוכר – בן שלוש או ארבע הייתי אז. ששים שנה ויותר כבר חלפו מן היום ועודני זוכר את הרגע ההוא. הריני רואה את עצמי רובץ בפינת החדר, מעוטף עד למעלה מאוזני במעיל שחור, באצבעותי אני פוקק את אוזני ומבקש להוכיח לעצמי שלבדי אני בחדר. שניים מאחי הגדולים קרבים אלי, מושכים מעלי את המעיל וצוחקים. אני בועט ומצווח והם צוחקים, צוחקים…”

עכשיו היה קולו רהוט, צלול ושקט כבתחילה. ראשו הלבן היה מתנועע וקוצב את דבריו. עיניו היו קרובות מאוד לעיני וראיתי, כי באמת אינן חומות, אלא סביב לאישוניהן יש בהן טבעות ירקרקות, כמים הרדודים שבחוף. זקנו היה צהוב-חום, כעלים בבוא החורף.

"לא הייתי לבדי, לא בבית ולא בבית-הספר. וכל כמה שנתעצמה ערגתי לבדידות, שובשה דרכי, כמו במזיד, על-ידי איזה כוח עליון, שהפך את כל מחשבותי לרעה. כל שנותי בבית-הספר מוקף הייתי ידידים ודורשי-טובתי. לא הניחוני לנפשי אפילו שעה אחת. כי באמת – ודבר זה משונה ביותר – מקובל הייתי כאיש-ריעים. וכזו היתה התנהגותי – מיטיב הייתי לנגן ותמיד הייתי שופע מעשיות מבדחות. וכן – הייתי נער נאה, אמת. מכל מקום, גוררים היו אותי מהילולה לחינגה, הכול שמחים ומשתעשעים סביבי, ורק אני אין שמחה בליבי. כך היה עד שמלאו לי שמונה-עשרה – "

“יסלח לי אדוני,” שיסעתי את דבריו. משהו לא התקבל על ליבי בסיפורו. "אדוני אמר, שבן-עניים היה והוריו מטופלים בשבעה ילדים – "

“אה, אה, יפה-יפה!” צחק הזקן וחבט לי בחיבה על ברכי. "רואה אני שאדוני מקשיב בעיון רב לדברי. גם לכך דאגו מן השמיים, – " הוסיף וחיוך מר עיקם את שפתיו היבשות. “חמישה מאחי גדולים היו ממני. עד שהגעתי למצוות כבר היו הגדולים מפרנסים את כל המשפחה. הם לא הניחוני להפסיק את לימודי, אף כי, למען האמת, לא הייתי ספרא רבא. רציתי לעבוד, להשתכר כסף רב. כן, בימים ההם גמלה בליבי ההחלטה להעשיר. ואפילו אאלץ למשכן את כותנתי האחרונה לצורך זה, חה–חה… מין חלום תמים חלמתי אז: אעסוק בכל עבודה, אצבור כסף רב וכשיהיה הכסף בכיסי אלך למקום שאין איש מכירני ושם אוכל לחיות בבדידות גמורה ולעשות ככל העולה על רוחי. אבל אחי לא הניחוני להפסיק את לימודי וכך סיימתי את הגימנסיה בן שמונה-עשרה. נמצאה לי עבודה באחד מבתי-המסחר החשובים שבעירנו, עבודה מכובדת שהכנסה יפה בצידה. כמעט יכולתי לומר, שמרוצה אני אלא שגם באלייה זו היה קוץ: הכשרונות החברתיים שחוננתי בהם וביקשתי בכל כוחי להתנער מהם, הם שכיוונו, בעל כורחי, את דרך חיי. עיקרה של העבודה הזאת היה מגע עם הבריות, לכן המליץ אחי עלי ומטעם זה גם הצלחתי מאוד. אבל בליבי שנאתי את העבודה ואת המגע המתמיד עם הבריות שנפשי סלדה מהם. ביקשתי דרכים להסתלק משם.”

הזקן נשתתק. הטבעות הירוקות סביב לאישוניו נתרחבו. עיניו היו צוננות ולגלגניות. מפניו נשקפה הנאה משונה, שנהנה מחשיפת נגעיו ויסוריו באזני איש צעיר וזר, אדם שאינו מכירו אפילו שעה אחת. הוא הסתכל בשעונו ונאנח, כאילו ביקש לומר: מה יש כאן להאריך. ימים ולילות יכול הייתי לשבת ולספר!.. ובאמת, כך גם אמר:

“ביקשתי להסתלק… תמיד ביקשתי להסתלק. אך בין כך ובין כך נשאתי אשה. נשאתיה לא בגלל כספה, אף-על-פי שלהוט הייתי אחרי ממון והיא היתה עשירה. נשאתיה מפני שאהבתיה. או לייתר דיוק, מפני שהיא אהבה אותי. שהרי כך היה תמיד בחיי – ידידי אהבו אותי וייחסו לי מה שאין בי. מכל מקום, מכאן והלאה שוב אבדתי את השליטה על גורלי. ורק זו מעלה גדולה – עד שאני יושב ומבכה את גורלי כבר לא נשאר לי על מה שאצטער – הכל חלף עבר. עדיין הייתי פקיד בבית-מסחר – ירושתה של אשתי פרחה כענן-בוקר. בטרם התחוור לי כראוי השינוי שנפל בחיי, כבר באו לעולם כל שלושת ילדי – לא הייתי צעיר, לא הייתי עשיר, ועל הכול – חסל סדר בדידות. אף כי… אף כי עדיין לא נואשתי מחלומי הישן. הרי הזיקנה כבר קרבה ובאה ועדיין היה ליבי רוקם תוכניות: הנה, בקרוב תגיע שעתי לצאת לפנסיה, או-אז אוכל סוף-סוף לחיות לבדי, אולי לנסוע למקום אחר, רחוק, יפה… אבל לפתע נתהפך כל העולם. הפורעניות באו עלינו בזו אחר זו. אנחנו ברחנו והן רדפו אחרינו. אותו רכוש מועט שהצלחתי לצבור לי פרוטה-פרוטה, אבד כולו בן-לילה. כבר בתוך המלחמה הגעתי לכאן – בתרמיל ומקל ועם אשתי ושני ילדי הצעירים. בתי הבכירה כבר היתה נשואה והפליגה למדינות-הים…”

“כן,” אמר הזקן באותה נעימה שקטה, סיפורית, שהיא שזעזעה אותי יותר מעצם דבריו. כאילו לא רק לפרשת חייו שלו אני מאזין, אלא לתולדות חיי אדם. ודווקא במקום זה לחלח במתינות את שפתיו והחליק באצבעו את שפמו הלבן, כמי שכבר נמצא מעבר לתחומי ההתרגשות וההזדעזעות, הואיל והרע-מכל כבר בא ונהיה. “וכך, במפתיע, ובשעה שלא היה לי חפץ בה, באה עלי הבדידות. בני הלך לצבא, להילחם בנאצים, וטבע בים, עם כל האנייה. לא עברו ימים מועטים וגם אשתי הלכה לעולמה מעוצר יגון. ובתי הצעירה גם היא גדלה, נישאה לאיש והלכה אחריו לאחד הקיבוצים, בגליל… הנה כך הגעתי לבדידות הנכספת, ידידי הצעיר. לבדי אני בעולם. איש זקן ובודד. לוואי ולא תתנסה לעולם בבדידות כזו: לשבת בחדר צר, ימים ולילות, ולהמתין ליום המוות, למנות את הימים שעוד נותרו לי. ביקשתי את הבדידות – אבל לאיזה צורך איני זוכר, ואולי גם לא ידעתי מעודי… אחת אני יודע – שקשה היא מן המוות. וראייה לדבר – שאני נטפל לצעירים תמימים כמותך ומשיח באוזניהם, ובלבד שיהא עוד אדם עמי שעה קלה, בלבד שאמלט מן הבדידות הנוראה הזאת…”

קצה זקנו הלבן, זקן הקטיפה העתיקה, הרטיט. בשמאלו כיסה על שפתיו ותמך את ראשו. צינת-הבוקר כבר פרחה מן השדירה, האספאלט הלבין והוחם והיה מחזיר את אורה של השמש הלוהטת. האוויר היה כבד. אגלי זעה החליקו על גבי. השרב יימשך גם היום. במבוכתי נטלתי שוב את חפיסת-הסיגריות, הצעתי אחת לו ואחת לקחתי לעצמי. שוב הרעידה להבת-הגפרור בין אצבעותיו רעדה נוראה, רעדת פושט-יד. ביקשתי להימלט ולא מצאתי כוח בעצמי. ישבנו ושתקנו.

“סבא! סבא!” שולח לפתע קול דק, קולו של ילד, אל תוך השדירה. הזקן נרעד, ניתן במקומו ופנה לאחור.

“הנה אני בא. רגע אחד, גוזלי.”

נשארתי יושב במקומי, מוכה-תדהמה. עיני נדדו בין הזקן לבין המקום שממנו הגיע הקול. על מרפסת הקומה השנייה, משמאל לכביש, עמדה ילדה קטנה, שסרט אדום קשור לה בשערה.

“סבא, אמא כועסת עליך נורא נורררא!” נזפה בו הילדה בקולה המתפנק, קול של ילדת-טיפוחים. “שוב אתה מבלבל את המוח לאנשים!..”

“הנה אני בא, הנה…” רגע היו עיניו נבוכות. הוא נראה זקן מאוד ועייף מאוד, כאילו נסחטה מתוכו כל חיוּתו. ועם זאת ידעתי, כי הוא מבקש להודות לי. אך הוא רק מלמל: “יסלח לי מר…” ונחפז אל עבר הבית. הדור-מראה, כמין אציל ספרדי. שער-ראשו משיי, מכסיף כנגד השמש הגדולה. צעדיו היו ארוכים, מאוששים, אך כבדים, לא גמישים, קצת בדומה למי שפרקיו נפגעו. כמעט על-כורחי קמתי גם אני והלכתי אחריו. הוא חצה את הכביש ונעלם בחדר-מדריגות. גם אני עברתי אל המדרכה ונשאתי עיני אל המרפסת הרחבה שבקומה השנייה. הילדה הוסיפה להישען על המעקה וסקרה אותי בעניין. חייכתי לעומתה, נבוך משום-מה.

“אמא,” קראה הילדה אל תוך הדירה. “האיש הזה עומד ומסתכל עלינו.”

לפני שהספקתי להתחמק ולהיעלם מן המקום עצרני קול:

“חבר, סלח לי בבקשה.”

החזרתי פני. אשה צעירה עמדה על המרפסת, נשענת על המעקה. לבושה היתה חלוק-צבעונין, שעה היה קשור ברישול בסרט רחב. פניה צרים ומוארכים, פנים אציליים. עיניה היו גדולות ועצובות, אף שבאמת, הרהרתי בליבי, מדוע עצובות הן?

“אל תכעס עליו,” אמרה. “הוא עושה זאת לעתים קרובות. הוא סובל מבדידות.”

“בדידות?” פלטתי.

"זה כך. הוא אינו יכול לחיות כך, מסוגר בתוך ביתנו. אדם שהיה נערץ על-ידי המונים – – "

שתקתי, אף-על-פי שדבריה עוררו מחשבות. שתקתי מפני שאין נעים לעמוד על מדרכה ולחקור אשה זרה על מעשיו הזרים של אביה – שהרי אביה היה, בכך לא היה לי ספק. חייכתי והלכתי.

כעבור שעה, כאשר סיימתי את השיחה עם אותו אדם, השיחה שלשמה נסעתי לתל-אביב, חזרתי אל השדירה ונכנסתי לחדר-המדרגות של בית מגורי הזקן. אמרתי בליבי – אולי תיבת-הדואר תספק לי רמז על אישיותו. ובאמת – על אחת התיבות היה כתוב – מתחת לשם משפחה אחת – מנחם ק., שחקן.

מנחם ק.! מנחם ק., אליל התיאטרון! ואני חשבתי שמת לפני שנים. פתאום היה לי קל וטוב. צחקתי בקול בשקט הצונן של חדר-המדריגות.