רקע
אליעזר שטיינמן
בר־מינן חי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מיטב; תשל"ג 1973

התהפכתי על משכבי בלילה תפוש־רעיונות ואחוז־דמיונות וכל כך נחלשה עלי דעתי ששוב לא ידעתי אם ער אני או ישן. מן הסתם הייתי בגדר נים ולא נים. נתייסרתי עד שחשתי בצדעי־מצחי והתחלתי להקשיב לליבי הדופק. נפחדתי ועצמתי את עיני בחזקה. משל כשהעיניים מתעצמות אין האוזניים מסוגלות לשמוע דפיק־דפיק שבלב. סוף־סוף נרדמתי וחלמתי שאני מת ולא חי.

אף על פי כן ירדתי ממיטתי ויצאתי החוצה ושוטטתי זמן קצר למדי ברחובות אם כי ידעתי בליבי, שאני מתהלך זה זמן רב ונכנסתי לאולם גדול רחב־ידיים, שתקרתו גבוהה עד למאד. אולם ככל שהוספתי לצעוד בתוכו כן נצטמצם והלך ברחבותו והן בשיעור־קומתו ושמעתי קול קורא: נתפסת! וכעת אתה במלכודת. אך מכיוון שלא ראיתי לפני כל דמות, קמתי וברחתי כל עוד רוחי בי. ושוב ראיתי לפני חוץ. אבל המקום לא היה מוכר לי מתמול שלשום. כאילו מימי לא הייתי שם, השמיים היו אותם השמיים והם זרועים כוכבים לרוב ורק הירח נשתנתה צורתו לחכלילי. היו אילנות ודשאים לרוב ולא שום סימן של יישוב. הציפורים שרו כמו כינורות מנגנים.

הלכתי לקול השירות והזמירות עד שנכנסתי לבית ריק ובו חדרים לרוב, חדר לפנים מחדר, באחרון אדם ישן. נתתי עליו בקולי להקיצו משנתו ולא ניעור. כפפתי עצמי אליו להאזין לנשימתו ולא היה כל קול. הקשבתי לפעימות ליבו ולא דפק, הבינותי שאינו חי אלא מת. ראיתי שקווי פניו דומים לשלי. נצנץ בי רעיון, שאולי אני הוא השוכב כאן בלא רוח־חיים ומסתכל בפני עצמי. ולא קשה היה לי כלל. הרי זכור לי שהנני בר־מינן.

לא ידעתי אם רגעים או שעות לרוב ואולי גם ימים הרבה עברו עלי כאן – כלום המתים מרגישים בהילוך הזמן? – שמעתי צעדים המתקרבים ובאים וחיש מהר הופיע לעיני בר־נש מתגבה ומתנמך חליפות, רזה מאד, שהשמין לפתע.

שאלתי אותו: מי אתה בן אדם?

השיב: אני זה שהייתי מת ועתה קמתי מעם המתים.

נוראות נפלאתי ושאלתיו: כלום יש בר מינן שהוא חי?

ענה ואמר לי: כלום יש גבוה שהוא נמוך ורזה שהוא שמן? לאחר כך העמיד כנגדי פנים תמהות ועיניים חכליליות כמו הירח החכלילי ואמר בקול נלבב ונרגש: דע לך שאין כבר מתים, פסו כל המתים. אין אדם מת אלא אם רצונו בכך. אף אין מת לצמיתות אלא למועד קצר, כדרך שאדם מפליג לשעה קצרה לתוך שינה.

נהממתי לשמוע ואף נבהלתי מאד. הרהרתי בליבי: היתכן כדבר הזה, שאין מתים עוד לצמיתות. אין מתים? אבל חיים חיים, חיים עד בלי די? פתאום הרגשתי טעם חלשות ובחילה כזו, התוקפת אותי בשעה שצומח במוחי רעיון שיש בו משום טירוף. כמעט שהתעלפתי מהרגשת הגועל, הוא גועל האדם מעצמו, הקשה שבכל הגועלים.

שירת־ציפורים עליזה עלתה באוזני, לא שמעתי מימי דוגמתה לנועם ושבה אלי נפשי. כיוון שהתאוששה רוחי בי, שבתי וראיתי את האדם הרזה־שמן וגבוה־נמוך שנעלם תחילה לשהות קלה מעיני.

שאלתי אותו: אם אתה איש חי למה אי אתה מחייך?

השיב: רבים הם בקרב האנשים החיים שאין רואים בפניהם אף סימן של חיוך. אולם אני מחייך ואף צוחק הרבה. ובדברו געה בצחוק אדיר חמוץ וממולח, שזרע בי שוב אותו גועל, שערער את כל מוסדות ישותי.

שאלתיו: מה הצחוק הלזה?

ענה ואמר: צוחק אני על שאת צחוקי אתה שומע ואינך מקשיב לזימרת הציפורים הנעלסה שהקימה אותי מעם המתים.

שאלתי: כלום זימרת־ציפורים עשויה להחיות מתים?

אמר: הציפורים לשם מה הן שרות? לרגע שקע בעיון מחשבה ואמר: אבל דע לך שאין הציפורים משיבות לתחיה רק את המתים האלה, שלא מתו כל עיקר.

לא הבנתי לפשר־שיחו ומגודל התדהמה ניטל ממני הדיבור. פני איש־שיחי לבשו ארשת חמלה רבה, נתן בי עין רחימאית, פתח ואמר:

— רואה אני, שהינך אחר, משיירי הדורות הראשונים העוברים ובטלים. נגמלת מהאמונה הטפלה שהיתה תקועה בלבבות, כי סוף כל אדם למות וכי החיים והמוות צוררים זה לזה. אולם הינה חדשה התחוללה בעולם. שחט השוחט את מלאך המוות ואין האנשים מתים עוד על כורחם, אלא לרצונם, ואין איש מת לעולם ועד, אלא יוצא לו מן העולם הזה למועד קצר או ממושך כפי משאלתו. הברירה ביד כל אחד לחזור להיוולד פעמים אין ספורות ככל אשר יעלה הרצון לפניו ובכל זמן הנרצה לו. אף עשוי איש להיות חי ומת לסירוגין או חי ומת בבת־אחת. בנת?

סתומים וחתומים היו הדברים בעיני, לשמעם פלצות אחזתני, אמרתי כמעט ביבבה:

— איני מבין לשכל מליך. פליאה המה בעיני.

— וירח אדום כדם אינו דבר של פליאה? ענני ושוב פרץ בצחוק האדיר שעורר בי חלחלה עזה. תמה הייתי אם אין זה ליצן המשטה בי או אם אין זה אותו אלמוני שקרא, כפי שזכור לי, נתפסת. לפתע פניו האדימו והתעגלו כעין הירח האדום וקולו רעם בזעם:

— כך דרכם של קטני אמונה שחושדים באחרים. אומר אני לך, שאיני לץ ומוקיון וששמעת קול הקריאה שנתפסת. מפיך יצא הקול הזה, לפי ששונא אתה לעצמך והכל נראים בעיניך כמתים. ואני אומר לך — וקולו טרטר כשקשוק שיירה של עגלות הנוהרת על תילי חצץ– שאין מתים. אין מתים גמורים בעולם, אלא יש חלקיים. והמתים הולכים לעולמם לא על ידי כדור ורעל או מתוך כל חולי, אלא בכוח הרצון. אדם רוצה למות והוא מת. אדם אומר לחברו בקול גדול וחזק, דינך למות והוא מת. כך עשית לי שרצחת אותי בצו רצונך. אולם אני קמתי על ידי שירת הציפורים ולאחר כך תפסתי את הרוצח שלי. זוכר אתה כשנכנסת לאולם הרחב־הצר הזה.

לעיני נגלה האולם הרחב המיצר והולך, וקול לחש לי לתוך אוזני: רוצח! פתחתי בדברי תחנונים ואמרתי: לא רוצח אני. מימי לא תקעתי סכין בגב איש ולא קלעתי כדור, לא באתי בדמים ולא אני צבעתי את הירח בדם הנשפך.

הוא פרץ בצחוק שהתנפץ לכמה וכמה הדים ואמר בחיוך מלבב: אתה לא רצחת, הינהו הרוצח. והוא הורה באצבעו על איש קומה בלתי רגיל, שהגיח מירכתי האולם. הצצתי בו וראיתי שהוא אני־ולא־אני. דומה לי בארשת פניו במראה עיניו, אבל אינו דומה לי במיבנהו ובתוארו.

ענה ואמר: ואם לא אתה, אבל הוא אתה.

שאלתי: היתכן? כלום יש אני ולא אני בגוף אחד?

ענה בזעם עצור: בר־נש, שואל אתה יותר מדאי1. לא לכל השאלות יש תשובות. ולמה אתה שואל אותי? שאל את עצמך. שאל את העצים המלבלבים לעיניך. שאל את הציפורים המנעימות זמירות באוזניך. שאל כל בר־מינן חי ויגדך שאין מתים. מתים רק אלה האומרים שיש מתים.

הוא נתארך בתבנית סכין ארוכה־ארוכה ובתבנית חנית זקופה כלפי מעלה ולבש אדרת אדומה מרובת־קפלים ודיבר בקול רב־חריצים כשיני המשור:

— בן אדם, שמע, אוזניים לך. דע, אין מלאך המוות, לא היה ולא נברא מלאך המוות. לא מלאך המוות ממית, אלא בני אדם ממיתים זה את זה בהבל פיהם או במשאלה שבלב. לפי שאיש מבקש את מותו של רעהו לכן מתים. דור קובר דור והבנים מובילים לקבורות את הוריהם, איש באשתו ואשה בבעלה שולחים את קרני המוות. כל אחד רוצח במחשבתו, נושא בחובו את רעיון המוות. לכן הם מתים ועד שלא יכלה המוות מקרב לב האדם לא יבולע המות לנצח.

הוא נשתתק ועמד מולי שעה קלה גבוה־נמוך, שמן־רזה אדמדם־בהיר, הזדקף כלפי מעלה ונעשה גבוה־גבוה עד שמבטי לא יכלו להשיג את ראשו. לאחר כך שמעתי טפיחות־כנפיים והוא נעלם מתחום ראייתי.

הקיצותי בצמרמורת, טבול בזיעה קרה. לקול שירת־ציפורים נעלסה, שבקעה מעבר לחלוני. במוחי המדומדם והמהומם שוטט רעיון שזה היה לי גילוי של מלאך המוות.


  1. כך במקור. צ“ל מדי. הערת פב”י  ↩

המלצות קוראים
תגיות