רקע
אליעזר שטיינמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מיטב; תשל"ג 1973

הלל ושמאי מי מהם עדיף? ומי מהם חביב עלי יותר? אילו אני נשאל הייתי תוהה ונבוך בתשובה. כאותו ילד שאינו יודע להשיב את מי הוא אוהב יותר, את אבא או את אמא. אף אני מחבב יותר ומעדיף יותר את שניהם.

שמאי קפדן ומחמיר, הלל סלחן ומיקל. שמאי מסמל את חומר הדין, הלל את מידת החסד הממתיקה את הדינים; שמאי את היסוד שבגבורה במלחמה ברע, והלל גורס כי בטוב האדם נידון. שמאי הוא בחינת אבא, הלל בחינת אמא. שניהם אנשי מידות, אוהבים, ברורי ומקובלים עלי.

הילד בגידולו זקוק לאהבת־אם ולמוסר־אב במידה שווה. הוא משגשג תחת קרני חומה של האם, אבל מתחזק ומתחשל על ידי דברי־כיבושין של האב, כמטבע זו שמכניסים אותה לאור ולצונן, בזה אחר זה, והיא מתקשית. אילו רק חמה של אם קופחת על ראשו, עלול אופיו לבוא לידי רכרוכית, תש כוחו ולא יוכל לעמוד בפגעי החיים ובמאבקיהם. אילו רק פניו החמורות של אבא מהלכות לפניו, נשקפת לו סכנת התאבנות והיטרשות. נמצא, אין אבא ואמא משמשים בחינוכו של הילד שני כתובים המכחישים זה את זה, אלא המסייעים זה לזה באוויר ממוזג, המתאים לגידול שתילים.

דברי הלל ושמאי, אלו ואלו דברי אלהים חיים. שמאי הקפדן והלל והוותרן, שניהם עטרת מחנכים ומורים לעם הולמתם. אין העולם יכול להתקיים על מידת הדין בלבד. האהבה כשנאה מקלקלת את השורה. עיתים צריך להתאכזר לאחרים ולעצמו. עיתים אף מצווה לשנוא את הרשע, להילחם עד חורמה בזד מעוול, לקנא קנאת האמת ולפעול בעוז ובמרץ כנגד הפוסעים על ראשי העם. אבל אם נעמיד הכל על מידת הדין מבלי לוותר על קוצו של יוד והפכים הקטנים והמשהויים יהיו שקולים בעינינו כדברים העומדים ברומו של העולם, נבוא לידי חורבן העולם. מאידך גיסא, אם רבים יהיו כהלל, תינתן הארץ ביד הרשעים, שכן צופה רשע לצדיק, מוחו מלא נכלים, לבו בוער יצרים רעים ואין לו בעולמו אלא התאווה להרשיע.

העולם נתון בכל שעה במשקולת וכשבא הלל ומכריע את כף המאזניים יתירה על המידה לצד החסד, הדינים משתבשים וניזוקים, עומד הדור כולו ומצפה לשמאי שיופיע ויביא שוב לידי עיון כפות המאזניים. אותה הצפיה שורה להלל בעולם, שמידת הדין מושלת בו בכיפה. מהלל ומשמאי כאחד תיבנה ותכונן מידת הצדק והיושר. אשרי הדור שהלל ושמאי שרויים בו, כל אחד מהם פועל בתחומו, כפי טבעו ומזגו, והסאה אינה מגודשת ואינה מחוקה.

עד כאן בימים כתיקונם, שהמידות מזוגות בשיעוריהן, ואף הרוחות והשכלים מעויינים ומאוזנים ואין נציגי שתי המידות מסיגים איש את גבול חברו. אולם יש תקופות של בלבול המידות והסגת הגבולות אף בתחומי המושכלות וההרגשות. יש דור שהלל עושה מעשי שמאי ושמאי פועל בתחומו של הלל ועושה בו כבתוך שלו. אותה שעה באה מהומה לעולם וכל המידות, הן הרכות והן הקשות, יוצאות לתרבות רעה.

אין שום מידה, בין של דין ובין של חסד, עלולה להיות הרסנית כל זמן שהיא מעורה במזג בעליה. שום כוח טבעי אינו חורג הרחק מן הגבול הגדור לו על פני עצם טבעו. אבל כוח שתול באדם, שמקור־היותו אינו נתון בו בדרך הטבע, היזקו ודאי. שמאי הפועל כשמאי והלל הפועל כהלל, חזקה שכל אחד מהם מחונן בחוש להעמיד גבולות למזגו, בבחינת עד כאן תבוא ולא תוסיף, שאם לאו עלול אתה להקדיח את תבשילך.

שמאי שיצא מחוץ לאיצטגנינותו ושתל בתוכו את מידת האהבה והוותרנות וקיבל על עצמו במחשבה תחילה לדון את כל אדם, אפילו הוא רשע גמור, לכף זכות, וכנגדו הלל, אשר קיבל על עצמו את תורת הקנאות ושתל בתוכו את כף החובה. כל מידה שתולה, בין רכה ובין קשה, סורה רע. שמאי רך והלל קשה במחשבה תחילה, כיוון שיצאו מעבר למידתם מאבדים את חוש המציאות, ששימש להם מנחה ובלם לכל אחד. דור שהלל ושמאי מתחלפים בתפקידיהם, הוא דור שכל מושכלותיו ורגשיו זרועים כלאיים. אין נחת ואין אמת, אין צדק ואין משפט, בדור עשוי שעטנז.

תופעה מעציבה זו התחוללה כשנשתלה דת האהבה בלבבות קשוחים ומגודלי־פרע. דורות התנהלו לא במידתם ופעלו שלא כדרכם. זו היתה בכיה לדורות.

המלצות קוראים
תגיות