רקע
אליעזר שטיינמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מיטב; תשל"ג 1973

רבים צווחו על התאוות והיצרים הרעים, המכלים את כוחו של האדם וטורדים את השטופים בהם מן העולם, ולא מצאנו כל סייג ואזהרה כנגד המטרות שאף הן פגומות בטעם החיים לפי תומם, וכל הלהוטים אחריהן נטרדים מעולמם הפנימי וגולים לעולם התוהו.

חיים בנויים על אדני המגמות דרוכים על עיקרם לקראת הישגים וכיבושים. יצא יום, יצאה שעה, ולא הוספת בהם נידבך כל שהוא אל חומת הביצורים האישיים שלך, הנך מוחזק בעיניך שהוצאת אותם לבטלה, וזהו זמן שכולו הפסד. חיינו נהפכו למשרד עסקים, שפעמים הוא מכניס ועתים אינו מכניס כלום. האחרונות הן עתים ריקות, דפים חלקים בלוח, מועדים עלובים ומביישים.

הרי זה כאילו באמת ניטל מבני אדם כושר החיים לפי תומם ואינם קיימים אלא לשם פועל יוצא, להשגת איזו תכלית. משל אתה אומר שאין רשות לנשום אלא על מנת להגיע לידי איזה מחוז־חפץ ולא משום חפץ החיים בלבד. החיים לא לעצמם הם עיקר, כי אם העשיה בהם, כך וכך מטרות המושגות בהם, כך וכך יוזמות המתגשמות בהם. נשמת החיים היא התכליתיות.

המגמות כבסיס לחיים וצידוקם העיקרי פסולות הן. כל המטרות ובכללן גם המטרות הנאצלות. החיים לשם ייחוד דברים מעמידים את הדברים ממעל להם. ואינו כן. הם עילה לעצמם ותכלית. הם המסד והם הטפחות והם הערך הנעלה והנאצל. אין למעלה מהם. לפיכך אף המטרות התרומיות מחווירות כנגדם. קל וחומר סתם מטרות מעשיות. ואילו רוב הבריות רואים אף במטרות פחותות גופי חיים ונימוק לקיומם.

צא וראה: סתם אדם כשהוא מקיץ משנתו בשחרית, מה הרהור ראשון מנצנץ בדעתו? אין הוא אומר לעצמו יומא טבא, אלא מיד הוא שואל לסדר יומו: מה מלאכה יעשה היום, כמה פגישות מזומנות לו, כמה יוזמות עומדות מצפות לו, בכמה קשרי שיחות למשא־ומתן יהיה נתון היום, כמה שעות שוחקות וכמה שעות אפורות תהיינה לו? יש לו סיכוי של זימון למסיבה נעימה או כל בילוי טוב, כגון, לראות הצגה בתיאטרון, סרט בקולנוע או לבלות במסיבה עליזה, הרי מובטח לו יום של חיים טובים, חיים הראויים לשמם ומעצם הבוקר יורדת עליו השכינה של קורת רוח. אבל אם יום ריק מחמודות צפוי לו, הוא כל היום מתהלך משמים ואבל ומרגיש את עצמו כאבר מדולדל.

עצם חלוקת הזמן לנעים ולבלתי נעים, למענין ולמשעמם, לזמן חי ורב פעלים או תענוגות ולזמן מת, ריק על שום שאין בו מעשים ובילויים, הוא חטא לערך החיים, סילוף עניינם והדלחת מימיהם הזכים. לחיים אין יעודים, לא תפקידים ולא מגמות, וממילא גם לא מטרות. מלכתחילה הם חיים בלבד, לשמם. בדיעבד, אשרי האיש שעלה בידו להוציא בחייו אילו דברים מן הכוח אל הפועל ושנפלו בחלקו כמה מעשים טובים. ומה גם מעשים שיש בהם מברכת היצירה. אבל שום מעשה לא בא כדי ליתן טעם לחיים. החיים טעמם בם ואינם זקוקים לטעם ולנימוק. להיפך, המעשים עולים יפים ומתוקנים רק בידי האדם שאינו תוהה על טעם חייו, אלא מרגיש הוא את טעמם ומתיקותם בעצמותיו, אוהב אותם בכל נפשו ואינו שואל עליהם כל שאלות.

אדם שהזמן הריק והמשעמם מורגש לו כחורים במסכת־חייו, שצריך לעבור עליו היאך שהוא, לשטות ולעבור, כדרך שפוסחים ועוברים על פלגי מים דלוחים, הוא נרדף תמיד. הוא חי בבריחות. הוא בורח מן השעות הריקות אל המלאות, אולם סופו שהפרות הרזות בולעות את השמנות. שום שעה אינה שמנה למדי, כדי להפיג את השעמום של זה הבורח מנפשו, משום שהוא משתעמם בעצמו. הזמן המשעמם שצריך לברוח מפניו, ידביקהו בכל מקום שיברח לשם. אין מנוס לאדם מפני עצמו. זמן־חייו הוא עצמו. הבורח מפני השעות המשעממות אין לו נחת בשום שעה, שכל שעה יכול שתהא משעממת על פי דרכה, אם אין האדם קשור בה גופה בלב ונפש.

גם השעות הטובות והנעימות, רבות התוכן ורבות התענוגים, עשויות להיהפך למיטרד, כשהן משתהות יותר מדאי. תענוג מתמהמה לצאת אינו תענוג, כשם שתענוג מתמהמה לבוא, שוב איננו אורח רצוי. נמצא, ההרגל ללכת בקרי עם הזמן נחות הדרגה, להצר את צעדו ולגרשו מעל עצמו כזבוב טורדן, לדחוק אותו — עשוי להביא את האדם להזעים את פניו גם לחגים למועדים ולדחוק אותם, לחיות את כל ימי חייו מתוך דחיקות ודחיות.

למעשה, כל זמני־חיינו נתונים לנו בדחיקות ובבריחות. נתקיים בנו הכתוב בתוכחה. בבוקר נאמר מי יתן ערב ובערב נאמר מי יתן בוקר, בחול נאמר מתי יגיד יום־שבתון ובשבת נחכה משעמום בכיליון־עיניים לששת ימי המעשה ולמהומת החולין, בה אנו לפחות איננו משתעממים במידה שהננו בהולים לרדוף אחרי המטרות ובמידה שאין לנו זמן פנוי. אין פחד לבן־זמננו כפחד מפני הפנאי ואין לו שמחה אלא בהרגשה שבילה כך וכך שעות, כלומר שהרג אותן. האושר הוא רק בשכחת הזמן, כאילו הזמן אויבנו בנפש הוא ולא עצם נפשנו. הפרחנו את הנשמה מזמן־חיינו ואין הליכות עולם שלנו אלא הליכות ללוויות. אנו מלווים את ימינו לבית מועד לכל חי, מגרשים אותן במקלות־חובלים ובכל מיני רעשים, אף בתופים ובכינורות, להחריש בקול־המונם את צרצר השעמום.

הרגשת השעמום היא חטא וגם עונש. על שום שאדם פיתח בתוכו פחד מפני השעמום השעמום מכה אותו. הוא הבא על הזמן להורגו, הזמן משכים וקם עליו להורגו. נמצא האדם ניצוד ברשת שטמן לעצמו. ולא עוד אלא שהוא נאחז בסבך של סתירות שאין ממנו מוצא. לא זו בלבד שהוא חי בשעמום, אלא גם בשקר, הנעוץ ביסוד הרגשת הזמן. מצד אחד הוא נאנח ובוכה על איבוד ימיו ומצד שני הוא להוט לאבד אותם בידיים ושמח על כל שעה ורגע שהוא נפטר מהם. יוצא כך שהוא חי מתוך איבוד לדעת. משול זמן החיים שהוא מוריד אותו לטמיון לעצם החיים. לא נוח לו מיומו ומבקש להחליפו באחר. מורגל בפיו: יהיה גרוע מזה, ובלבד שיהיה אחר.

כיוון שמסרנו את עצמנו בידי מולך המטרות, שוב אין אנו מעיזים, ואולי שוב אין אנו מסוגלים לחיות את השעה הזאת, את העכשיו, למען עצמם. הננו מתגלגלים ואיננו פוסקים במדרון המטרות והחיים המסתאבים והולכים עלינו. הננו משיבים את נפשנו בטיפות של חלשות, המכונות בילויים, ובכל מיני סמי־שכחה. ואפילו על כל מחזה אין האדם מסוגל להתענג ביחידות, אלא בהמון, בתוך הצפיפות, המשמשת לו מחזה בתוך מחזה. כדרך שסח הרמב"ם, שאילו ניתנה הרשות לאדם לעלות לרקיע ולחזות שם במחזות שדי לא היה רווה נחת מהם, אלא אם כן היה בטוח שתינתן לו היכולת לרדת לדרי־מטה ולספר להם על כל מה שראה בעיניו. זאת תורת הבחינה העסקית וההישגית, המשתרבבת לתוך כל חזות ההווייה. גם מן העליה לרקיע לא תשבע הנפש, אלא אם כן סיפוק של משא־ומתן בצידה.

המטרות הן השרשראות, הכובלות את חיי הנפש שלנו ואת גידולנו האישי. כל ימינו הם הכנות לקראת מטרות. הנעורים הם מטרת הילד. הבגרות היא מטרת הנעורים וגיל העמידה מטרת הבגרות. באופן כזה הזיקנה נמצאת נחותת־דרגה, שאין היא משמשת מכינה לכלום, להוציא המוות. כל אנו באים על עונשנו בכל גיל, שאין אנו יודעים לחיות יום ושעה מתוך תוכם ולעצמם. אנו שוהים כל יום בפרוזדור החיים ואיננו נכנסים לטרקלין. הננו, כביכול, כותבים רק את ההקדמה ללא עצם החיבור.

מטעם זה בני אדם רבים יוצאים מן החיים ללא רגש סיפוק, מדמים הם שהחמיצו איזה ענין חשוב, מתייסרים כל ימיהם בהרהורי־אשמה שלא מילאו את השליחות שכביכול הוטלה עליהם, כאילו יש לחיים איזו משימה אחרת לבד ממשימתם. זה רגש האשמה של העצלן, שאינו יכול להיחלץ מעצלותו, וכל יום ויום מייסרים אותו כליותיו על שלא הגשים את סדר יומו. אדם נמצא כל ימיו בעל חוב לעצמו ומת כפושט־רגל. הוא מבלה את רוב ימי חייו ללא חמדה ומת ללא כבוד לנפשו. לאמיתו של דבר, אין הוא יודע מה חובו ויפרענו. ברדיפה אחרי המטרות אין לו כל מטרה לפניו חוץ מעצם הרדיפה אחריהן.

כל כך נשתבשנו בנפתולי המטרות, שאיננו משערים לנו חיים בלעדיהן. אבל העדר השערה אינו ראיה. רבים אינם משערים את החיים בלי קלפים, בלי יין או סמים משכרים ומשחקי פיס ותחרויות למיניהן. רבים סבורים שאין טעם לחיים בלי אדנות, שאין הוד בלי גבורה בדו־קרבות ואין תפארת אלא במלחמות. יש מדמים ששאור החיים הוא בהשגת תוארי כבוד, פרסיים ועיטורים. כל כולם שאין מגיעים לשיא של חדות חיים אלא על ידי השגת שיאים בכיבושים.

גורו לכם מפני המטרות. הן שהפכו את האדם לזבוב, ולא בן־יומו אלא בן־מחרו, המפרפר בקורי העכביש של היעודים והתפקידים. המטרות אינן משמשות סומכות לחיים אלא מבשלות. לא רגליים אלא קרביים.

אבל בלי מטרות במה נחיה? על כך אני משיב: נחיה ונראה. אדרבה, ננסה להציג לנו מטרה של אי־מטרה. אולי יהיו חיינו רעננים, דשנים ונוחים יותר. נעשה את המאמץ להשליך את אלילי המטרות אחרי גיוונו. נחליט, שהחיים שלא על מנת אף הם מותרים הם. זכאי אדם לחיות גם בחינם לגמרי.

ואשר ליישובו של עולם, אין כל חשש, שמא מתוך פורקן עול המטרות יבוא לפרוק מעליו עול דרך ארץ ועול העבודה. האדם עובד חרוץ ושקדן מטבעו. הוא אוהב עבודה, כדרך שהוא אוהב חיים. אבל כשהננו כורכים יחד חיים ועבודה כצידוקם היחידי הוא בועט בחיים וגם העבודה נהפכת אצלו לקללה.

המלצות קוראים
תגיות