רקע
יוסף חיים ברנר
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָה (אבות ובנים. רומאן)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל-אביב : ספרית פועלים; 1978 - 1985

אבות ובנים. רומאן מאת א. טוּרגנב, תרגום מ. פוזננסקי, הוצ' “ועד־החינוך”. יפו, תרע״ט.


ה״אבות׳ הם שני אחים בעלי־אחוזה מדור שנות־הארבעים למאה שׁעברה: ניקולאי פֶּטרוביץ ופּאבל פּטרוביץ לבית־קירסאנוֹב. הראשון הוא רך־המזג, מלא חיבה לבני סביבתו, לא־חרוץ, איש־געגועים וטוב־לב. הרוסיות הטיפוסית נתנה בו אותותיה אותות. השני — אף הוא יוּנקר רוסי, אלא מן "העולם הגדול״: פראנט אַנגלוֹמַן, איש בעל יחסים חיצוניים, קפדן וריקני.

אל האחוזה לימי־החופש באים ה״בנים״, בני דור־הששים למאה שעברה: אַרקאדי, בן לאותו ניקולאי פּטרוביץ, ובּאזארוֹב, רבו וחברו של ארקאדי, בנו של מי שהיה רופא צבאי. ארקאדי קירסאנוב במזגו הוא ברא כרעא דאבוה, אלא מתימר באידיאות החדשות של פוֹזיטיביזם וניהיליזם (אגב, גם האב שואף מאד ללכת עם הדור החדש ולוותּר לו עד כמה שאפשר באופן הנהלת־האחוזה, בסדרי החיים ובדעות). אחר לגמרי הוא באזארוב, שהחדש הוא לא בפיו, כי אם בדמו. זהו פוזיטיביסט על פי תכונתו: קר, גאה, איש־עבודה, הולך ישר למטרותיו, אינו מתרגש על נקלה, אינו מסלסל בעצמו, אינו מתפנק בנפשיותו, ואיזו טראגיות של רוח עליונה קשה, למרות משהו הגיחוך של עזות־פנים דצעירוּת כלפי השירה, האמנות וכו׳ נסוכה על כל הליכותיו.

שני העולמות מתנגשים. פאבל פטרוביץ, היחסן, עוין את באזארוב, בן אחד־העם, שאין לו עיקרים (או "פרינסיפים״ בלשונו), ובאזארוב בז בגלוי לאציל הרומאנטיקן ועוסק כל הזמן בשלו: בחקירת־הטבע. פאבל פטרוביץ מוכיח את ״הד״ר הצעיר", שהוא הורס את התרבות, שדרכו מתנגדת לרוח-העם. ובאזארוב עונה לו בגדלות, שזקנו הוא חָרש אדמה, ושאף על־פי שהוא, באזארוב, אמנם, בז לעם, מפני שהוא ראוי לבוז, אבל אין מזה ראיה, ששיטת הניהיליזם של הדור החדש אף היא אינה פרי רוח אותו העם, ממש כמו שיטת הרומאנטיקה של הדור הישן.

ברם, ה״רומאנטיקה" בכבודה ובעצמה מתנקמת בבאזארוב. הוא מתאהב באשה אלמנה, גדולה, עשירה, יחסנית, יפיפיה, בעלת־שכל, הדואגת יותר למנוחתה ולקוֹמפוֹרט שלה, ובאזארוב אינו לפי כבודה כל עיקר. ולכאורה, על פי שיטתו, צריך היה באזארוב, מכיון שאינו יכול להגיע ל“מטרתו”, לעקור את הכל מלבו — וחסל. והוא, אמנם, עוקר ומשכיח את רגשו בעבודה, אבל הרגש ה“רומאנטי” אינו נותן דמי לו.

ארקאדי עמיתו מתחיל אף הוא מאותה האשה וגומר באחותה הביתית, המתאימה לו — ובונה לו קן. לא כן באזארוב, שאחרי דין ודברים שנפלו בינו ובין פאבל פטרוביץ, בגלל אשר נגע בפילגשו של אחיו, אבי־ארקאדי, ואחרי מלחמת־השנַים, שבאזארוב מופיע בה כוותּרן, אמיץ־לב וגדל־נפש, הוא שב לבית־אבותיו, עוזר לאביו בריפוי האיכרים החולים (למרות אי־אמונתו בחכמת־הרפואה), מידבּק בחולה־טיפוס ומת מיתה הראויה לו.

———

הרומאן הזה נכתב לפני ששים שנה, בערך, אבל עד היום עמד בו טעמו. הויכוחים פה ושם על המקוריות הרוסית ועל המערביות, על יתרון המדע על השירה או להפך, אולי נתיישנו קצת, אבל בעלי־הויכוחים, פרצופי המתווכחים עוד יש להם חיים וקיום. המסקנות החברתיות, שאפשר להוציא מן הרומאן הזה, אינן ברורות, אבל מי מאתנו שירצה לעבור בדמיונו אל פינות־החיים הרוסיות ההן על הגבול שבין שנות־החמשים לשנות הששים, לפני ביטול זכות שעבוד־האיכרים ונשיבת רוחות חדשות באותה הארץ הרחבה והאדירה — אין טוב לו מקריאה בספר הזה. כמו חי יעמדו לפניו גם ״האבות והבנים״ הצדדיים: אביהו ואמו הנפלאים של באזארוב, בני הדור הישן, הנאמנים, העמלים, האוהבים, היסודיים, המעורים בתרבות־החיים שלהם, ובאי־כוח הדור ה״חדש״, כסיטניקוב וקוקשינה, העצלים, הרופפים, התלושים, המלהגים, בעלי־ההנאה ונבובי־הרוח. אבל ביחוד, ביחוד יֵחָרת בזכרון באזארוב בעצמו, זה שעדיין אינו נלחם בפועל בממשלת־היחיד הרעה בארץ־מולדתו, אבל אב הוא לכל אלה, שמתוך עמידה על דעת עצמם, מתוך השקפת־עולם פוזיטיבית נאמנה ומתוך תכונה אנושית אמיצה וחרוצה, נלחמו יובל־שנים לטובת העם ולעתים נכתרו גם בזר־הנצחון. ועדיין הם לוחמים…


[״האדמה״, תשרי תר״ף; החתימה: ח.ב. צלאל]

המלצות קוראים
תגיות