א. בלונדון (1904–1907)
מאתיוסף חיים ברנר
הַטִפָּה
מאתיוסף חיים ברנר
(בשנת מות הרצל, תרס"ד)
אחות גדולה לי, המבולבל, וכוס-היסורים שמה.
ועומדת כוס זו במעמקי המעמקים, בפנים שפנים, בקודש- הקדשים שׁבחָזי, חֲזֵה נודד, תועה ומבולבל.
מזוגה היא עומדת, מזוגה ומלאה, ונִסכּה עולה על כל גדותיה.
והנה כל מרור-המרורים, כל אסון-האסונות, כל עינויי-התָּפתה, הנכלמים מפני עצמם, – כל זה יבוא ויתערב בנסכּה של כוס זו המזוגה והמלאה…
וטיפה אחת ישנה לכוס זו.
קטנה היא אותה טיפה, זעירה, בלתי-ניכרת; אפס כי מרירה היא עד לעילא מכל אומר ודברים.
מצעָרה היא טיפה זו, אפס כי היא גדוֹשׁ תגדוֹשׁ את המלא והישׁפך תישׁפך מעל השׁולַים; היא תדכא ותכבושׁ ותשׂים מתג ורסן בסאון-הרוח; היא תטמא ותחלל ותעכיר…
זו הטיפה מעכירה את קוּבּעת-התרעלה…
ושַׁמה ושׁאיה יוּכּת הלב!
––––––––
יום-קיץ לוהט.
חוצות הגיטו שבמזרח-לונדון מזיעים מחום מעוּפּש ומעבודה קשה. הגסות, הזוהמה, המהומה והרעבון נישאים על כנפי ההבל הכבד מנשוא; הם באים ועולים מן הסימטות הצרות, מאבני החצרות המטונפות, מאשנבי החומות המוּשחרות; הם באים ועולים וזוחלים ומשתפכים…
תינוקות מזרע אברהם, יצחק ויעקב יוצאים מחוריהם, סובבים ונרמסים ברגל העוברים והשבים; יהודוניות מליטא ופולין, גליציה ורומניה, בכובעי-גברים קטנים ועגולים וב“סמוֹכטוֹת”1 נאלחות ממהרות אל ה“ליין”2, והן עוברות וממלמלות בז’ארגון המשונה שלהן על כל המעשים הנעשים ב“סטריטיהן” – מבואותיהן וב“רוּמיהן” – דירותיהן, על ה“דינֶר” וה“סַפֶּר”, ארוחת הצהרים וארוחת הערב, העולים ב“צרות גדולות”, על עולליהן שב“סקוּל”3 ועל בעליהן שב“ווֹרקשופּ”4… ועל ה“ירוקים”, אורחיהן וקרוביהן הללו, שבאו מארץ-מולדתם להיות תלויים בצואריהן של הני נשי, יוצאות ליטא ופולין, גליציה ורומניה…
בחורות עבריות, בעלות-מלאכה והולכות בטל, עוברות במהלכן הזקוף והנחפז ובמלבושן הצעקני והמחוצף, ומאחוריהן – בחורי ישראל, אנגלו-דז’וּאים, בצוארונים מגוהצים וגבוהים, בנעלים צהובות בעלות-שרוך ובמכנסים צרים וקצרים… וכולם, גם הבחורים, גם הבתולות, גם התינוקות מעקמים את פיהם, דוחקים בלשונותיהם, מתיזים בשפתותיהם ומדברים “שפת-הארץ”…
ויהודי שׂב בעל-פיאות וזקן יוצא לקראתם מן ה“קוֹרנר”5 אשר על יד “מחזיקי הדת” והוא נושא סל על זרועו:
– ששה בפּני6; רקיקים חמים; ששה בפּני; רקיקים חמים…
ואין קץ למנגינה!
ובצדי הדרכים, סמוך למודעות המשונות והגדולות, המודבקות לאורך כל הכותל, על דבר כל מיני מֶס-מיטינגים (אסיפות-עם) ו“פּוּבּליק-לקטשוּרס” (דרשות בפומבי), ע“ד אסונות-היום ונפלאות-היום – עיקר-התוכן של העתונים המקומיים, – ע”ד קופסת הטבק ששוויה עולה למאה ועשרים ליטרה שטרלינג ועל זקנה בת שמונים ושלוש ששיסעוה כלבים… וכיוצא בזה וכיוצא בזה – עומדים וניצבים גרי-ה“איסט”7 מבני עם-הארץ, מדוכאים ומחוסרי-עבודה, ועיניהם מביטות אל ההמון הזר, המלוכלך, הנתעב, המחקה כקוף, הנלעג בלשונו ורוחש בלונדון הבירה ו…מוציא טרף מבין השיניים!…
ובנות-הארץ, עלמות ה“איסט”, השחופות והצנומות, בשלמותיהן הפשוטות והמשמשות גם לתקופת טבת וגם לתקופת תמוז, ובפניהן האדומים והשובבים, יוצאות מבתי חרשתן והן נפגשות בבנות ה“בּלַדי דז’וּיז” (כלומר, היהודונים הנבזים), המקושטות והמלאות…
והמון יהודים כפופים רצים ומובילים על “בֶּרוֹת” (עגלות קטנות) איזו סחורה: איטון, שקים, נייר, פירות, ועיניהם תרות אל עברי פני השוטרים לבל יכירו בהם…
גרֵייפּס… גרייפּס… גרייפּס…. – משׁמיעים מוכרי הענבים.
אִיטשׁ א פֶּני… איטשׁ א פֶּני – מקדמים הנערים הקטנים והמגודלים את פני כל עובר במטפחות הלבנות שבידיהם, אשר כל אחת מהן נמכרת בפּני.
תְּרי הֵפֶּנס אַ פוּנד, – מכריזים האחרים על תפוחיהם.
הוא-הא; הוא-הא; טאראראם; טאראראם; אותה חיה מגואלה, שאינה יודעת למה היא באה ועל מה היא נענית, סואנת את סאונה ורועשת בדרכה.
ונושאי העתונים מכריזים על מאורעות המלחמה וחלליה הרבים והעצומים.
ואני, המבולבל, מתנהל לי לאיטי באיזה “רוֹד”, אשר לדעת את שמו אני נותן את לבי בזו השעה, מסתכל בבני עמי המתנוולים והמתנוונים וחושב את מחשבותי המבולבלות…
ומן הארץ אשא עיני השמימה… אכן השמים כאן אינם שמַים כלל, השחקים לא שחקים והשמש לא שמש…
השׁמשׁ – איזו בֵּיצה נרפשׂה, שׁלוקה ואדמדמת….
אכן, לא לנו לונדון, לא לנו… זרים, זרים, זרים…
ואני חולם חלומות בן-הגיטו – – – ופתאום לפתע…
אותיות שחורות באלכסון על פני כל מודעת העתון, שהודבקה זה כרגע…
האותיות חולפות, עוברות, ואני מתנהל לי לאט…
ועוד פעם מודעה. ושנית עומדות האותיות וצועקות…
הטראמוואי מצלצל. מה זאת? מה קרה? יד אוחזת בי והודפת. מה אני ניצב באמת באמצע-הדרך? ושׁוב תּצַלנה אזני…
אה, כן, הלא ניתּז הראש… משעיפים, מחזיונות-לילה…
ונדהם אני בא עד אותו בית, בית-העקד של החברה הקולטורית הציונית; ושולָל ונדהם אני פותח את הדלת… אמנם! קלסתר-פניו של ההוא גברא עטוף שחורים כהלכה. הוא מת!.. וקבוצות-קבוצות עומדות: אַ-אַ-אַ… “כהרעים הרעם ביום בהיר”… “מי מִילל, מי פילל”…
אני ניגש עד החלון. מה זאת? הם עודם מדברים" וכל-כך? איככה?
אַ-אַ-אַ… – מוסיף המיוחד שבהם להרעים פניו – מיתה מוקדמת כזו! אבידה שאינה חוזרת אָבדה לציוניות! שבר גדול הָשׁברו הציונים!
בלי דעת, בלי משים, בלי מחשבה, אני ניגש אליו, אל ראש המדברים ובתנועה מכונתית של הרגיל לקדם את פני חברו בשלום, כשהוא נפגש אתו, הרי אני מושיט לו ידי…
בפניו, פני המיוחד, פני ראש-המדברים, מסתמנת התנפחות מיוחדה של גאוָה.
אָבֵל אנכי! – מסלק הוא את ידו – כל בית-ישׂראל יבכּו את השׂריפה! אני, בתור ציוני אמיתי, לא אתן שׁלום ולא אחזיר שׁלום כל שׁלושׁים ימי האבל. כל ציוני אמיתי אָבֵל הוא כל הימים האלה. יתומים היינו!.. ואני יודע, מי אשם במיתה זו. אני אגיד לכם, על ראש מי תחול האשמה של מיתת מנהיגנו! אוי, אומר אני לכם, שנתי תדוֹד בלילה הזה! הכדור ניפץ את גולגלתי ביום בהיר בשחקים! מנהיגנו הלך למנוחות ואותנו עזב. – – –
פרשתי לקרן-זוית: הטיפה השתפכה…
––––––––
…יום-חורף מעוּנן; אד-ערפל ממעל ובוץ-צחנה מתחת. אני יושב כבר בחדר אחר, בחדר-המקרא ה“חפשי” של הביבליותיקה הרוסית החפשית…
אני יושב בתוך החופש, סמוך אל המודעות המבשרות שיעורים ונאומים על “המצב הפוליטי” וכו' וכו', אשר, יודע אני, אחי בני ישראל הרוסים שבכאן ינהרו למו באלפיהם וישתום בצמא.
ככה ישבתי בחופשה, בחופשה – ומסביב-סביב לי המון יהודים נודדים, צעירים, זקנים, אסופי חוץ.
אסופי חוץ… המון “ירוק”… ופניו של כל ההמון הירוק הזה – כשחוֹר שולי קדירה.
כי עברו הימים ותשועות בל נעשו.
לא נעשו תשועות לא בחייו של אותו איש ולא במותו. חלום-חייו לא עמד לגמדים לתת להם שיעור-קומה וצער-מיתתו לא ברא כנפים לזוחלים.
והפורענויות מתגברות. בראש-הומיות נפול יפלו בני-נשי. באד-הערפל יתעו בני-גולה, יתעו, יתעטפו,ילינו… קדרות על כל פנים וגם פנים לא היו. הרוח, מקור הפרנסה, של עם-הגלות, הלך לבלי שוב עוד. רוח אין, אין, אין. וצורת בן-אדם, צורת עברי, עוד אינה. והאזנים תִּצַלנה: פרעות, פרעות, פרעות…
ועומדים להם יהודים פליטים שונים שם בפינת הביאה, לא רחוק ממקום “הדיסקוסיות הרותחות” על תיקון-העולם ומלכות-השיתוף, שבין אחיהם הצעירים מהם, והם מספרים פעם בהלכות סטרטגיה ובכוחו הגדול של הכדור, פעם בכל הנסים והנפלאות שנעשו להם שם בימי התוכחה, איך ניצלו חייהם ואיך נשארו לפליטה, פעם ב“יציאת מצרים” ובכל הקושי של קריעת ים-סוף, כלומר: האגנטים ועבירת הגבול, ופעם בכל ההרפתקאות שעדו עליהם כאן מפאת חוסר-העבודה וחסדם של בעלי הטובות…
– אתמול עבר מקצה לונדון ועד קָצֶהָ – מספר על אודות עצמו יהודי נמוך בעל זקן שחרחר ופנים מקומטים ונוחים – איפה לא היה? בסיטי, במערב-העיר, בטוטנהֵים, בדלסטוֹן, בהרי-חושך! מה לעשות! אומנותו אינה נצרכת כאן…
ואילו היתה נצרכת, מה בכך? – מפסיקו אחר, בעל פנים זועפים ביותר, שטרח כל העת לדון דין קשה גם את הסדרים שב“מלכות-אֶנגלנד המקוללה” ואשר לא רצה בשום אופן להודות על איזה קוּלות וטובות שב“פולטיקה דכאן” – נצרכת לא-נצרכת: אטריות קרות! הנה לאומנותו של פייטל בן-עירו יש מהלכים פה, אבל כל הענף הזה בידי האנגלים. אמת, לו, לפייטל, לכל הפחות, יש קרוב ..
– ואני… – ממהר בעל הפנים הנוחים לתפוס את מקומו בשיחה ולהמשיך סיפורו – ואני, כמו שאתם רואים, ברדת י מן האניה היו בכיסי שלושה רובלים וששים וארבע קופיקות בכסף מדינתנו. טוב, והנה. שלשום אני מקבל מכתב משם… נוּ-וּ – המספר מרכין ראשו במהירות ומעווה שפתיו בצחוק – אוי ואבוי לי מקבלת מכתב כזה!.. טוב… לקחתי ושלחתי שׁני רובלים לשׁם. שׁילינג חסר פֶּני לקחו ממני בקונטורה דמי משלוח…
– שׁילינג חסר פֶּני?! – קופץ בעל החימה ואומר לגבות מזה את חובו ולהוכיח גם מעובדה זו, עד כמה מקולקל הכל ב“מלכות-אֶנגלנד המקוללה”…
– ובכל זאת, – מתעורר גם פייטל, זה שיש לו פה קרוב וגואל, ש“מחלק אתו את פרוסת הלחם האחרונה”, בכוונה לנחם ולעודד את חבריו, והוא מביא ראיה לזה שצריך להתעודד מ“דברי האשכנזי”. איך אומר האשכנזי? “ממונך אבד – לא הכל אבד; אומץ-רוחך כי פג – הכל אבד…”
–…וככה אני יושב במרתף כל היום… – בוקע ועולה מעבר אחר קול מספר – סכנת נפשות! מה יֵעָשׂה שׁם – איני יודע: מרתף, ואין דבר נשמע. אבל לבי צועק לאמי: גוואַלד, סכנת נפשות, איפה נחבאה? וככה אני יושב לי בלי נוע: חושך, מורא, אימת מוות ממש! מכיוָן שאני מקשיב איזה זעזוע, הריני אוחז מיד בצד החבית של הקישואים החמוצים. אתם צוחקים? חבית של קישואים חמוצים היתה במרתפנו… במלה אחת: דממה, פחד, אימת-מוות….. זו-ו-ו… זו-ו-ו… סכנת נפשות! וככה כל היום. כפוף וקפוא ישבתי. עד… אשר לא אדע בעצמי מה. בינתיים לא נשמע דבר. בקיצור, סוף-כל-סוף קצרה רוחי ואגש על בהונות-רגלי אל הדלת ואַט אוזן. אין קול. לילה. סיכנתי נפשי לבוא הביתה. והנה גם אמי יורדת מעל המעקה. שׁם מצאה מסתר תחת העורות הלחים. קַצב גר באותו בית מעל המעקה; לפיכך היו תמיד עורות מתוחים. “אַי-אַי!”, קולות, יבבות. אשה – דבר ידוע. “הסי! – אני צועק – אל תצעקי, מי יודע, סכנת נפשׁות!” ורק כשראינו, יתברך השם, שהבית עומד על מקומו…
– ובכן לא השיגתכם הרעה? – פונה פייטל אל המספר בחיבה והשתתפות…
– בחסד-אלוהים! גדולים מעשי אלוהינו. זכות-אבות… משפחתנו, ברוך-השם, אינה מן האחרונות בוואסילישוֹק. עצם המאורע היה ברחוב-הפוליציה, סכנת נפשות, ורחוב-המקולין, שבו התגוררנו אנחנו, היה מן הצד, ונס גדול נעשה שם; אלא – הוא מסיים באנחה – מה בכך?
– איך, מה בכך? – אינו מבין בעל-הפנים הנוחים.
– פשוטו כמשמעו! – מה בכך שלא היינו לבז? להישאר שם לא היתה אפשרות שוב. עולם מת… ובכל שעה ושעה אימה ופחד… בכל שעה ושעה סכנת נפשׁות! והלחם מאין יִמָצא?.. אין מִחיה!.. לך וגשׁשׁ את הקירות!..
ובפנים הביבליותיקה הרוסית החפשית אין מקום פנוי מיהודים!
ואני יושב ורואה לפני כל היום את זה הערב-רב היהודי-הרוסי המשונה, את זה הערב-רב, שאין דוגמתו בעולם, את זה הערב-רב הנובל, העקור משם והמסוער מפה, הקשור אל ארץ-מולדתו ומוכן ומזומן להיות הכל…
ואני יודע כי רבים-רבים מן המחנה הזה, רבים-רבים מאלה בעלי הדברים המשונים והדעות המשונות והחיים המשונים, דבר אין להם לישׂראל וידוע יֵדעו רק למסור את נפשׁם שׁם על חשבונות-שוא ותקוות-תוהו…
ולנגד עיני יקום ויתייצב אותו ה“מורא”, אשר שם במרתף; ולאפי יגיע ריח-הקטב, ריח הפחדים והאבק והרקבון העולה מחבית-הקישׁואים, זו החבית, שׁצִדה משַׁמשׁ חסות לתולעה נרמסה…
ואני יושב מחריש, משתאה; לבי מטומטם.
ורואה אני, המבולבל, שכבר כלו כל הקצין, שהשמים נופלים על הארץ, שננעלו שערי רחמים, שהכל אבד לנצח, שכבר אין מזור ותרופה לעולמים…
ושויון-נפש עולה ומשתטח על הכל ונושם ברקבונו הקריר. אין כל! כל הבדלים, כל מחיצות, כל חילוקים, כל שינויי-ארצות, כל סגנונים אנגליים, רוסיים, עברים – אין כל! אין כדרך הטבע ואין שלא כדרך הטבע, אין “דרך העולם” ואין “לא דרך העולם” – הכל אחת… הס… שתיקה ארוכה, זוּ-וּ-וּ…זוּ-וּ-וּ…
“כי מעוף השמים ועד בהמת הארץ נדדו הלכו”. הס כל בשר…
“ואשר לרעב לרעב, ואשר לחרב לחרב ואשר לדבר לדבר ואשר לשבי לשבי”…
הס כל בשר…
אפס כי הנה אחד מן ה“דיסקוּטאנטים” המובהקים שבביאה, אחד הצעירים התקיפים מאד בדעותיהם ובחשבונותיהם, ששנו מבּרוֹשוּרות בנות פרוטה, עומד וקורא “רוּס”…
הוא עומד וקורא ושוהה יתר על המידה, ומסביב לו ניצב המון גדול ומצפה לגליון…
ההמון ניצב ומצפה. ההוָיה המונה והמראה את הכל, תמיד, זורמת עדיין גם בעורקי הערב-רב הלז. והוא עומד ומצפה. הוא מלא עדיין תוחלת, תוחלת עולמית…
– מה נשמע שם? מה חדשות מרוסיה?
– ההיו עוד פרעות?
– שאלה היא! איככה לא?
– היו? ואיפה?
– איפה? הי-הי… עד שאתם שואלים “איפה היו עוד”, מוטב שתשאלו: “איפה לא היו עוד?”
ואולם העינים הטיפשיות והעקשניות של הדיסקוּטאנט, הקורא-השוהה, אינן רוצות לסור בשום אופן מעל ה“רוּס”; ורק לשונו, לשון-דיסקוטאנט, אינה יכולה שלא לקשקש…
מן העתון אינו סר ופיו מתחיל למלל, להוכיח, כי ערך הפרעות הוא רק ממדרגה שניה; לדרוש בהאשמות השונות והמקובלות, ובביאורים השׁונים והמקובלים, המעַוותים את הישרה, המעקמים את האמת והעוברים מיד ליד ומפה לפה כהלכה למשה מסיני. –
הכוס נעשית צרה מהכיל את כל הרעל המתכנס לתוכה!
נזול תזל הטיפה!
מַעֲשִׂים
מאתיוסף חיים ברנר
א
האולם בנוי בלב הגיטו. על קירותיו תלויים: דגלים שונים, אדומים, פרצופיהם של קארל מארכס ופליכאַנוב ופסוקים מרוקמים מן הקומנונה הפאריזית הגדולה. יש לאולם זה: פונוגראף, במת משחק, קיתון של מים רותחים וחדר-מבשלים… ונקרא הוא: “בית-העם”.
והעם הממלא את האולם הלז יום-יום עד חצות-הלילה – רובו ככולו מפליטי רוסיה ופולין. עדר גדול. קרועים-בלויים. מטונפים ומשונים. צער אשר אין כמוהו מששת ימי בראשית וגועל-נפש אשר אין כמוהו בכל מקום. פנים חמרמרים וגוססים. צורה שׂבעה – חזון לא-נפרץ.
צורה שבעה ובריאה למדי, אמנם, חזון לא-נפרץ הוא גם בין ה“תושבים”, כלומר, בין אלה שכבר עברו עליהם שנים אחדות בכאן ועדיין, על פי מצב-הענינים, יש להם איזו שייכות ל“בית-העם”…
ואולם אם שביעה גמורה אין גם בצורות-ה“תושבים”, הנה, לכל הפחות, הזדקפות הקומה, התפארות במידה מרובה יש בהן. מתי מספר הללו ניכּרים, למצעָר, ביותר ומסומנים ביותר בתוך כל הקהל הרב הנאסף, מין-הילוכם בשעת טיולם ארוכות וקצרות על פני ה“פוֹרֵנירס” 1 מצטיין באופן מיוחד. העניבה, אשר בצוארוניהם, בולטת ביחוד – לפי מנהג המדינה – ומשמיעה ברמה:
– ראו, אנו כבר מתאנגלים!…
תחת אשר ה“פוֹריינרס” גופא, כלומר, הזרים, הנודדים, החדשים מקרוב באו ואשר הם המטרה לאותה הבעת הבוז והקיקלון, כמעט שאינם מטיילים כל עיקר, אלא יושבים להם מסביב לפתח חמרים-חמרים ודוממים. מי שהוא עשיר בפרוטה שותה,“קוֹפּה-טי 2ולועס פרוסת לחם, ומי שגבולו לא רחב כל כך,יושב “כך”. אוהבי השיחה שבהם יש, אמנם, אשר ימצאו להם ענין לענות בו כדי לגרש את השממון ולשכוח את הידיעה, כי אין מקום לפנות אליו, והם מספרים זה לזה בפעם המאה על כל הנודע להם היטב מתמול-שלום. הם מתארים זה לזה מחזות מלימודי הצבא ומעלים בשויון-נפש את זכרון-המהלומות. אז יתעסקו גם בפרקי-”כיצד" – כיצד היו הפרעות, כיצד היו השביתות, כיצד היו שפיכות-הדמים – ומה יש לקוות… ואולם על כל זה ממעל, ובפרט בשעת הסתכלות של קנאה בתושבים – המתאנגלים, ש“כבר יש להם לאֵלה פה ולשון” – מרחפות שתי מלות של יאוש קר:
– אנו, הירוקים…..
– – – – – – – –
ערב. האולם מתחיל להתמלאות. אלה מבעלי המלאכה הרוָקים, שהיתה להם במקרה עבודה ביום, באים – אחרי הרחצה והשפשוף ממלאכתם – לסעוד את לבם בנתח דג-מלוח מבושל, חתיכת צלי יבש, פתותי “פודינג” – כל אלה המאכלים שנותרו מארוחת הצהרים. בחורים העוסקים בטובת הכלל עוברים על פני כל הנאספים ובידיהם מיני קונטרסים שונים, תמונות של גדולים, ציורים של “לוחמים”, כפתורי קדושה ומחטי ריבולוציה – הכל למכירה בחצי הפֶּני והכל לצרכי ציבור. בתולות פרוצות וצדקניות, בלות ואידיאליות, שה“מרה-שחורה” מבצבצת כבר לפרקים באפר-עיניהן ובחגווי שפתותיהן, מסתובבות סחור-סחור, משמיעות קולן, צוחקות… וצחוקן גם הוא מלא קמטים-קמטים.
והספסלים והכסאות אשר במעמקי האולם, סמוך אל במת המישחק, זרועים כולם גופים וראשים. זהו ההמון הגדול המתעניין, המוחא כף, אשר אליו ידברו. העינים מבולבלות והאזנים נטויות.
ומעל הבמה תישמע צוָחה בלתי נפסקת. שם עומד איזה שלד-אדם, אשר עצמות-לחייו שופו וכל שיניו רקובות בפיו, והוא מתנועע, מניע את ידיו, דורש, נואם וצועק בקול ניחר:
– שמעו! אין אנכי בא אליכם בשם איזו אידיאלים, אין אני מדבר אליכם מיטאפיסית, אין… שמעו… אין פראזות רמות על בורז’וּאים על שפתי! שמעו! אני מדבר עליכם בשם הקיבה… אני… לאכול אנו צריכים! רעבים אנו! רעבים וצמאים! אין כל דבר, כל… מה משאת-נפש בשעה שהקיבה חסרה?! והדבר בידכם הוא! התאחדו! התאחדו – ולא תדעו מחסור! התאחדו ולא תרעבו! התאחדו – ותתענגו על רוב טוב… שמעו! התאחדו!! התאחדו – ואכלתם ושתיתם!..
והקהל הגדול אינו נותן להמשיך להלן ברוב התלהבותו. וַיָנע שׂפמו העבה שׁל פליכאנוב מקול-הקורא ו“בית-העם” מלא מחיאת כפים אין קץ. נפלא! הנה רק זה מדבר מה שצריך…
העינים הקטנות והמלאות מוגלה של איש-הבמה בוערות. שומעים יש לדבריו…
ואולם עוד דברים אחדים יוצאים מפיו – ומכל עברים יחלו ראשי המדברים הנשארים להפסיקו ולהתנפל עליו בפירכות, בהשגות וזלזולים.
כי אם טובה היא האכילה בלי כל ספק, אם הכל מודים בנחיצותה וכולא עלמא לא פליגי, הנה בנוגע לשאלה “כיצד משיגים אותה?” אין מחסור בשיטות משיטות שונות, ובפרוגראמות מפרוֹגאמות שונות, הנלחמות זו בזו באף ובחימה ובקצף גדול.
אין מחסור בפרוגראמות ואין מחסור גם בדברנים; אין מחסור בהולכי בטל ומחוסרי חיים המספיקים לקרוא ב“חדר-המקרא החפשי” במשך יום תמים שורות מספר של איזה קונטרס כדי לשפוך את תורתו זו בערב לפני הקהל.
וחברי השיטה האחת, מכרי הדברן וביחוד מכרותיו, מחזיקים ומחזיקות אותו, את בעל-דבָרם, במחיאת כפים ובצעקת: “היר, היר!” והנואם בעלותו הבמתה סומך גם הוא על אנשי בריתו, שיעמדו לו בשעת דיבורו, ולפיכך בכל מלה אשר תעל על לשונו, קולו בוטח…
Hear, hear! פשיטא… ודאי… подгадит! О, гриша не –
ואבן-הבוחן של כל ההוכחות תלויה רק באחת. זר הדפנים ינחל רק זה, אשר יעלה בידו להראות, כי שיטתו רחוקה מכל “אוּטוֹפיזם”, כי שיטתו מטריאליסטית היא, אקונומית ואינה מדברת, חלילה, בשם היושר, הצדק, התפארת, רגשי הלבב, וכאלה, וכאלה “ענינים מיותרים ובורז’ואיים”. גבוה מעל גבוה יהיה רק זה, אשר ירבה לקרוא “קלאַסן-קאַמפף, קלאַסן-קאַמפף” ואשר יוכיח, כי הפרוגראמה שלו אינה מתרוממת מעל אינטרסי-המפלגות, כי הפרוגראמה שלו כוּלה פרוליטארית, כי הפרוגראמה שׁלו נקַלה היא, מוכרחה היא, מתימטית היא!
אין חרפה יותר גדולה מן התואר “אידיאליסט”!
אז יחָלק העם ב“בבית-העם” לשלושה: קוראי ה“ניצוץ”, קוראי ה“מהפכה” וקוראי ה“ידיעות”, ואיש את בשר-רעהו יאכלו.
ועל פני כל אנשי העתיד האלה יתעלה ויתרומם עשן הפפירוסים הנמכרים בידי הבחורים העוסקים במצוות, וריח הדגים והצלי המבושלים מבעוד יום. וכל זה מהול באד העולה מכוסות-הטה, בחום הנודף מאורי-הגאז ובבאשת-הזיעה הנשפכת על פני הגויות הנרפשות, המדוכאות, הצפופות…
ב
וגדולה היא התכונה ביותר בכל ימות החורף הזה.
גדולה היא התכונה ב“בית-העם”, העומד בטבור הגיטו המזרחי! עושים ומעשים…
ובכל הרחובות הסמוכים ל“בית-העם” הזה עוברים במהירות יהודים צעירים פרוליטאריים ועוסקים במכירת פירות רקובים.
ויהודים בני שלושים ובני ארבעים, בעלי פנים של זקֵנים והולכי שחוח, מתנהלים כפופים תחת סבל משא כבד.
ונערים מבני עם-הארץ רודפים אחריהם להבזותם ולהתעמר בהם –
ובתולות מבנות עם-הארץ, מבנות דלת-העם, חוטפות בתנועות-ידיהן את הכובעים מעל ראשי ה“דז’וּאים” העוברים, מוסרות מיד ליד, אשה לרעותה, ממעכות את הקרעים בידיהן ומשליכות אותם בצחוק אל עבר פני השוטרים הגבוהים והמתונים…
ופתן-המשטמה הולך הלוך וגדול; וחריקת-השינים הולכת הלוך וגדול – הוי, קראו לבעלי פרוזה ויבואו!
ואתם, העיורים ההולכים בחושך, בואו בצור והיטמנו בעפר וקללו קללה נמרצת את כל יושבי תבל, אם יש עוד מלה בלשונכם, אך את הדברים כהוָייתם דעו!
מחוץ ומבית –
כי בתים הסמוכים ל“בית-העם” הזה מתרוצצים חייהם הפנימיים של יהודי הגיטו…
ובבתים הסמוכים האלה אין כל נוי, כל תוכן, כל ענין של אדם.
בבתים הסמוכים האלה אין חיים אלא שפלות, אמונות תפלות, פראות וזימה.
בבתים הסמוכים האלה אין ליושביהם כל דבר מלבד ה“פּאטייטֶס” אשׁר הם אוכלים ומלבד ה“טשֶׁסטֶר” אשׁר הם לובשים.
בבתים הסמוכים האלה מתגוררים גברים עם נשים, העוינים איש את רעהו שנאת מוות ואשר אין להם דבר בהדי-הדדי בלתי אם המיטה שעליה הם ישנים.
ריקות, ריקות נוראה שוררת בבתים הסמוכים האלה!
ישנו, אמנם, עדיין המספר המסוים של הסוחרים ביראת שמים, של כלי-הקודש הרשמיים, של מחזיקי הדת האופיציאליים.
ואולם מהמון הבתים הסמוכים כבר נגוזו ועברו מבלי כל זכר אותם צללי-הקדושה, ששכנו לפנים במשכנות-יעקב.
עוגות-מצות בפסח; יום-הכיפורים; אחרים נוהגים עדיין גם למלוח בשר.
דומן, דומן-ה“יהדות”… ואולם אמונה בכל טהור אין להם… וחמלה אין בלבם ורחמנות אין בעיניהם… וצרה עין זו בלא-אחיהם הנס מנוסת חרב… ומשיח אין לנפשם הגסה, וצורך אין לה במשיח… וכי תגיע אליהם השמועה על אֵליאן בּיל, ולא יֵדעו את המלות “גזירת רעה” ורחקו גם מאחיותיהן: “מסירת נפש וקידוש השם”… וכי יסופר להם על המקומות והרחובות, שסכנה היא ליהודים לעבור בהם, והיה הדבר הזה תלוי רק מעל לראשיהם למזכרת-עוון…
ובנות ישראל גדלות שם בבתים הסמוכים, אשר לא היו עוד כמותן בבנות שרה אמנו למן היום אשר יצאו אבותינו מארץ-מצרים; והיה כל הרואה אותן ואמר: “רק עם שָמן ותאוותני, שחצני ומנאף הגוי הנתעב הזה!”
ולבחורי ישראל אשר בבתים ההם אין כלום מן העוז והאומץ, כוח-החיים וכשרון-המעשה, גאון-לבו ורום-עיניו של הצעיר האנגלי הזקוף, אשר ארץ-מולדתו היא בריטניה הגדולה וחוזה-חזיונותיו ויליאַם שקספיר… והיו כל חייהם של ה“אנגלו-דז’ואים” הללו רק רדיפה אחרי ה“בֶּלים” ,והמשׁתאות, רק פתגמים משובשים ומעשי-קופים, רק קנאה זוללה ורוק-הפה של האנגלית הדקה והרמה; וקללו במולדתם ואלוהים, אשר אין להם ואשר לא יוכלו הצפינם – גם יחדיו.
והילדות, אשר בבתים ההם, לומדות את מנהגי-האמונה אשר למוריהן ולמורותיהן האנגליים.
ועל רבים מן הילדים אשר בבתים ההם מוטל ללמוד “עברי”מוזרה, אחרי בואם מבית-ספרם; והמלמדים הנשכרים לתכלית זו, המלמדים הנבערים והצבועים בעל-כרחם, משניאים מאד את ה“אסון” הזה על הנפשות הצעירות והמקולקלות-כבר של חניכיהם.
ואשרי הילד, אשר לא ידע גם מ“עברי” זו!
שם בבתים האלה… הוי, אלהי ישראל!
ירידה, ירידה,ירידה בבתים האלה! קץ מכוער, גויעה נרפשה, יציאת נשמה… ואוי לעינים הרואות יציאת נשמה כזו!
וכאן… כאן, בזה האולם, ב“בבית-העם”, שוררים בטחון גדול, שמחה גדולה, פרץ וצוָחה…
כל אלה ה“אידיש שפרעכענדע גרופן” וה“רוסישע סעקציאנען” רועשים וחוגגים וניבּאים ורואים חלומות באספמיא וסומכים בכל עת על השמועות הקלוטות מעתונים ושופטים ומאריכים לשון ונעשנם לבעלי-עצות ל“אחיהם” אשר שם… בשדה המערכה..
וימות-החורף עוברים והדרשות-ההבטחות באות לילה-לילה. לעת-עתה “חולה הפרוליטאריאט משלטון הקאפיטאל”, לעת-עתה" מעוּנה הפרוליטאריאט על-ידי הקריזיסים האקונומיים" לעת-עתה – – – אפס קרוב היום!
ויש אשר תפולנה תגרות נוראות בין ה“אידיש שפרעכענדע רוסישע גרופן”: כיצד צריכים חבריהם שם להתנהג ומה צריכים הם לעשות שם?… ואז בשעת החירום תרב התכונה עוד יותר: ים זועף, מרקחה; מגילות עפות, חירופים, גידופים, בלבולים, וגם הידים מורמות… ואולם הידים הנן ידי עקב: דקות וחלשות ורק להתנועע תדענה.
והשלום ישוב על מכונו. זאת אומרת: הים ישקוט ופולמוס-הדברים מתחיל לשטוף רק כמי הניֶבה. ואולם הפסקה לוּ ליום אחד אין לו לעולם. בני בניהם של ברוכי-בלעם גדול כוחם בפה.
ג
חדשה נפלה באולם. רינה עוברת בכל המחנה. אלו אל אלו ממללים. המבט סוער וצוחק.
לא, לא, לא על החדשות האחרונות – – –
על אלו דיברו אתמול וידברו גם מחר. היום אחרת. ענינא דיומא. רק נוגע הוא בחדשות האחרונות… ואיך שיהיה והדבר מעניין… חה-חה…
– בערב הזה?
– כן, דבּאטה…
– ציונית?
– כן, עם הציונים…
– עם אחד מ“פועלי-ציון”…
– מאי “פועלי-ציון”… אחת היא…
– אה, הציונים… האומנם עוד ישנם בעולם.
– בלוֹפֶר! 3
– ומהיכן יודע זאת מיסטר סיימון? – נשאל מן הצד היהודי המגולח ועבה-הכרס, אשר כינה את כל הציונים בשם “אנשי מרמה” ואשר חזותו הוכיחה עליו שלא חדש הוא בכאן ודרכי דיבורו היו של מבקר תמידי ב“בית-העם”.
– מהיכן אני יודע? ומי זה יודע? אתה? יודע המיסטר השׁואל, כמה שׁנים הנני כבר בלונדון?! (עיני הדובר רָבות זיקים) אחת-עשרה שנה כיום אחד! יותר משש שנים הנני “אֵ טרייד-יוּניון-מאַן”4! “מֶנטלמייקר”5 אנכי! יודעים אתם, אנכי כבר מבין מה זה “בלוף”! אני אינני “גרינֶר”! מה לי לבקש ציוניזם-פיזם? יודעים אתם England is a free country.6
ואולם הויכוח המוקדם נפסק מאליו. השעה השמינית. מתחיל-הדבּאַטה כבר בא. ההבל והצחנה שוררים בכל האויר.
על הבמה עולה הנואם ה“פועל-ציוני”. כחוש, ממוצע-הקומה, פנים חיורים ונובלים, ולמרות זאת עדינים וכמעט נעימים. ספיח-שיער שעל פאת הלחיים והסנטר.
הוא אינו מסיר את הבגד העליון הישן והממועך שעליו, יתר-הפליטה מהוראת-שעותיו באותה המדינה, ואינו מכבה גם את הפפירוסה המחניקה שבפיו.
הוא מתייצב ומתחיל לדבר. למרות מנוחתו החיצונית והרגילה, מנוחת דברן תדירי, חולף על פניו גם מעין צל של התרגשות והתביישות בפני כל העדה הרבה הזאת, שלא די שאינה סוברת כמוהו, עוד היא מערבת אותו והדומים לו עם כל הציונים וחושבת גם אותו לטועה ולריאקציונר! מה גדול הכאב!
קול הנואם מזדעזע ועושה רושם נעים. הברתו מוטעמה ומודגשה, ורק “השפה היהודית” שבפיו קרובה יותר לז’ארגון רוסי מאשר לאשכנזי. אור הפפירוסה שבפיו הולך הלוך וכבה.
ראשית – הוא אומר בפתח-דבריו – העד יעיד בכל הקהל הזה לבל יחרדו מפניו, פני ציוני, ולבל יֵרתעו לאחור מהמלה “ציוניות” אשר בפיו. את הציוניות הבורז’ואית, את הציוניות-הציונית הוא נלחם עוד יותר מן הסוציאליסטים-הסוציאליסטים. בשאיפתו שלו לטריטוריה הוא יוצא רק מאינטרסי הפרוליטאריאט. הט-רי-טו-רי-א-ליז-מוס שלו הוא רק лрогресса! имя во הציונות שלו היא רק אמצעי לסוציאליות.
– כן, רבותי! אל תצחקו… אל-נא תסקרוני במבטיכם… אני הנני סוציאליסט! ואתם – אל תהיו-נא אֶנתוזיאסטים ביותר! אילו היתה האסימילאציה דבר אפשרי… אף-על-פי… עבדות… בכל זאת… כן, אזי לא היה איכפת לי כמוכם! ואולם… אל תהיו אֶנתוזיאסטים!
ואחרי הדברים האלה הוא מתחיל להוכיח עד כמה נורא מצבו של הפרוליטאריאט העברי, עד כמה אין היכולת בידו להיות פרוליטאריאט אמיתי, עד כמה הבורז’ואזיה וגם הפרוליטאריאט האינו-יהודי בעצמו אינם מניחים לו, לפרוליטאריאט העברי, להיכנס לפאבריקות. אמת, הוא, הנואם, אינו מאשימם. לעובדה זו יש סיבות אקונומיות שונות. ודאי שכך הוא הדבר, ואולם איה המוצא?! באופן הזה הלא מונח הוא הפרוליטאריאט היהודי, שאינו יכול להיות לפרוליטאריאט, כאבן שאין לה הופכים על דרך האינדוסטריה, וכיוצא מזה, גם על דרך התגלמות הסוציאליות!!!
– הביטו וראו אל כל מדינות-ארץ וארצות-תבל! שאו עיניכם אל אנגליה, אמריקה, גרמניה, פרַנציה… איטליה… התבוננו אל החיים! סוציאליסטים מחויבים להתבונן אל המציאות הממשית, אל המציאות הריאלית, אל… הן אני לא באתי לשיר לכם שירות יפות… הן אני איני מדבר את הדברים הנאים של הבורז’ואים האידיאולוגיים… הן…
ואולם כל זה – כל ההסכמות, כל ההוכחות, כל התחנונים – הועל יועילו כמו הקזת דם למתים. ולא עוד אלא שכל הדיסקוטאנטים ובעלי הדברים, המתנפלים עליו תיכף ומיד מכל צד ועבר, מתחילים כולם בקול לועג ומיוחד, בקול מבטל לחלוטין, בקול של “הרי אין על מה לדבר”….
רבים הם הדיסקוטאנטים-המתנגדים ושונים. והכל מסכסכים ומסרסים את דברי הנואם ומשתדלים להקל את נצחונם בחידודים על-דבר ציון הקדושה, אעפ“י שהציוני הנואם בעצמו המטיר עליה זפת בוערה… הכל מרעימים פניהם ומוציאים עליו ערעור ולעז על אמרו שלעת-עתה אין לעשות כלום במדינות ידועות, אעפ”י שהוא, הטריטוריאלי בעצמו, חצב להבות-אש על נחיצות ה“קאמפף” עם כל ה“קלאסן” האחרים…
ושוים הם לו רק באחת: גם הם כמותו קוראים:
– וגם באנגליה אנו רואים כדבר הזה… גם באמריקה, איטליה, פרנציה… גרמניה…
והם מנצחים…
ד
ומעשה בפועל-ציוני ארץ-ישראלי, שהיה גם הוא באותו מעמד ב“בית-העם” בערב ההוא.
והיה האיש ההוא מר-נפש למאד מאד. כי אמר אמוֹר: “שובו! שובו!… בלי שיבת ציון אין חיים עוד לעמנו! בלי שיבת ציון – אחרונים אנו, צעירי בית-ישראל!”
ואולם, בכל חיפושיו הקשים, לא ראה ולא מצא שום רצון בבית-יעקב לשוב לארץ-אבותיו. ורק רגש של עריבוּת גדולה היה בלבו הוא; ואחריות רבה – חש הוא תמיד – מוטלת עליו…
ואֶנתּוּזיאסט היה האיש ההוא. דוקא אֶנתּוּזיאסט. ולפיכך יש שהיה מתגבר גם על יאושו…
ועמד אותו פועל-ציון כל אותו הנשף והאזין לתוכחת “חברו” על ה“אֶנתּוּזיאזמוס” של הסוציאליסטים ועל ה“פטרָנוּת” של ה“קלויזניקים” המדברים בשם האומה, וראה שאין בין הראשונים ובין חברו ולא כלום…
וידע, כי אם מעט, מעט מאד, הוא מספרם של הציונים, הנה גם מספר הגיבורים אשר למדו לשונם לדבר: “טריטוריה, טריטוריה” ולהילחם ב“הברייאיסטן” וב“קלויזניקעס” – נער יכתוב…
ועוד ראה, כי למרות כל התאמצותו של ה“טריטוריאליסט” להרבות בלעג ובוז מול “הציוניות של הלל, של שיר ושבחה”, הנה הבתולות העומדות בכאן רואות חובה לעצמן להביע אי-רצונן גם מול הציוני המתאמר ל“סוציאליסט”!
– הסוציאליזמוס הוא דבר טוב, ועל כן גם אלה רוצים להתהדר בו…
– לא, אנחנו נלך יד ביד עם הפרוליטריאט של כל העולם…
שחורות השינַים ורקובות…
אך הנה אחת בינותן….לחיים מוארכות ופורחות, עינים שחורות ונוצצות, שמלה ישנה, צנועה תנועות רכות, טובות – חן-כלה… כנראה, לא רבים ימי שבתה פה…
והסיח אותו איש את דעתו ממנה בקושי רב. רגעים אחדים רצופים לא יכול להסיר ממנה את עיניו התרות ולבו החומד. הוי פה מדברים בגורל עם שלם, בגורל אומה נענה ואובדת, והוא יהָנה בשעה זו מאצבע קטנה שׁל אשׁה?!
הס! יושב-הראש בעצמו ניצב להשיב על דברי הציוני. הרבה ראיות לדבריו של המשיב מהחיים הפוליטיים של אנגליה ואיטליה. זכוכיות-משקפיו מטושטשות. הקומה ננסית. שערות אדומות אחדות על הסנטר. בזכות היותו בעצמו יושב-הראש ולאיש אין רשות להניאו מדבר כחפצו, הוא שוכח שעה שלמה לסגור את פיו. לשונו מגומגמה קצת, אך הוא מרבה להשתמש במבטאים: אַי תִּינק7, בִּילִיו מי8.
הוציא אותו נכה-רוח הפועל-ציוני פיסת-נייר ועט-עופרת מכיסו והתחיל לשרטט קצת מקוטב טענותיו של המשיב.
“בִּילִיו מי, אנו, בתור סוציאליסטים, איננו נותנים לבנו ליסורים סתם: לנו העיקר המצב האקונומי, ובזה ידידנו הציוני פסימי הוא ביותר. אַי תִינק, שמצב היהודים טוב בכל הארצות ממצב-האזרחים. אוֹו קוֹרס9, מעולם לא שמענו שתגיע העניות בין היהודים למצב כזה שאנו רואים באיטליה. חוצפה היא. סֶרטיינלי10, חוצפה גמורה לערב ציונות בסוציאליות”.
פניה של אותה עלמה היו רצינים.
עלָה אחר:
“אין שאלת יהודים. היהודי שנולד באנגליה כל השערים פתוחים לפניו. יתר על כן: אי-אפשר כלל להבדיל בינו ובין בני הארץ. וברוסיה לא יארך גם שם המצב כמו שהוא עתה. ואיך שיהיה, האֶמיגראציה מכל הארצות גדולה מזו של היהודים. היהודים נודדים לא לבקש עבודה אלא לעשות ‘ביזנס’. הציוניות אינה דרושה לשום איש. כל מה שניפטר ממנה במוקדם – יותר טוב לנו. אין צורך לנו ללכת לארץ-ישראל ולאכול שם קוּגל”…
הפסקה ארוכה ברעם של מחיאת כפים. התלהבות אין קץ. הקוּגל כובש את כל הלבבות.
“שם, הציונים – חוזר הדרשן – תאכלו קוּגל ותשירו על הרצל… ואולם הטרם תדעו, כי במות הרצל מתה גם הציוניות עמו? אין ציוניות… עובדה היא”…
– Bravo!
– היא מתה עוד מקודם לזה! – השמיע ה“טרייד-יוֹניוֹן-מאן” הגלוח ועבה-הכרס בתוך סער המחיאות.
וגם כפיה הנאות של אותה עלמה התדבקו בשמחה.
אך הנה עוד אחד. זקן קטן, צהוב, פנים אוויליים וערמומיים, דיבור מתון, ארסי, וכמעט בלחישה, ופתאום – התפעלות נוראה. ז’ארגון טהור, נקי, בתבלין ובמבטאים עממיים.
“גענאסן! ידידנו הציוני הבטיחנו פה לבל נפחד ממנו. מכלל אזהרה זו אנו למדים שבאמת יש ממה לפחד, ובאמת יש ויש. סכנה גדולה כרוכה בציוניות, בטריטוריאליות – הכל אחת. לא לחינם מתייחס עמנו אליה בשנאה כזו. קול ההמון כקול שדי. הציונים מתנגדים לשיווי-זכויות. קראו ב”פריינד". הפרוליטאריאט העברי אינו רוצה בשום שטרי-חובות ישנים ובשום דיפלומאטיות חדשות!
"גענאסן! ידידנו הטריטוריאליסט הבטיחנו, כי הם בעצמם נלחמים עם הבורז’וּאים הציונים, ואולם לא נאמין להם. אסור להאמין להם. הם הולכים יד ביד עם הבורז’ואים, ואם רוצים אתם לדעת את הפרוגראמה האמיתית שלהם, שמעו אלי ואגידה לכם הכל על הסדר. אני קראתי. שמעו אלי!
“גענאסן! אוסישקין ב’הפרוגראמה שלנו' דורש מכל הציונים שיהיו מתגנבים לארץ-ישראל, שינשלו את הערבים מעל אדמתם ושיקחו עובדי-חינם… התדעו מהיכן? מצעירי בני ישראל אשר בכל הארצות. שומעים אתם? אוסישקין רוצה לא פחות ולא יותר אלא ב’ווֹאינסקי פּוֹבינוֹסט', ב”וואינסקי פובינוסט' חדשה!"
ה“עולם” גונח מרוב אימה. רבים מנענעים בראשם. רבים באים לידי התפעלות מן ההגיון של הנואם, ורבים מן האמת וההבנה העמוקה שבדבריו. ה“טרייד-יוניון-מאן” קורא “היר-היר”, כלומר שומע אני ומסכים, וגם היא, העומדת לא רחוק ממנו, ממלאה אחרי דבריו. וקולה מה נרגש, מה רענן, מה צלול ומה נעים!
ואולם הנה ה“טרייד-יוניון-מאן” בעצמו בין הדוברים. מטפחת-המשי הלבנה אשר על צוארו מוסיפה גאון וגאוָה על גאונו וגאוָתו:
– מיסטר טשֶׁרמן, ליידיס אֶנד ג’נטלמן!
והלשון משתקשקת. זה שש שנים הוא ב“מנטל-טרייד” ואין כמוהו יודע את התנאים מפני מה אין מקבלים את היהודים לבתי-החרושת – – –
ונשתקע אותו ציוני בהרהורים, וכשנתעורר והנה היא צוחקת בחדוָה: Мистер Саймон не подгадил!
אז התבונן אליה מן הצד וַירא את לחיה האחת וקצה-חטמה הצוחק. מתחת לו היה איזה מין חריץ ואור-הגאז נפל עליו… ויהיו קווי הצחוק למכוערים ובזויים…
– את היהודי לא יוכל בן-עם-הארץ לאהוב – המה בתוך כך קולו של מיסטר-סיימון – שאלו אותי! מֶמבֶּר הנני גם ל“אַמֶלְגֶמייטֶד סוֹסייאֶטי אוֹו טיילוֹרס”! היהודי עובד בחצי-חינם! ליהודי אין צורך בשׁום “פּלֶז’וּר”. רשׁות לכם לקרוא לי אנטיסמיט, ואני אומר “חזיר הוא היהודי”…
–חי-חי… – צחקה העלמה היפה.
– – – – – – – –
ובא אותו מר-נפשׁ ונכה-רוח למעונו הבודד ושַׁועה אחת נוראה ואיומה היתה בפיו כל אותו הלילה: צוענים אנחנו. צוענים ולא בני-גולה, צוענים מקוללים…
וביום השני לא השכים אותו אדם למלאכתו, אעפ"י שפועל-ציון הוא. ורק…
בטרם יאיר הבוקר לקח את התמונה של הירשנברג הגדולה והנאדרה בטרגיותה, “גלות”, אשר היתה תלויה מעל לראשו, ויקרענה לקרעים קטנים: צוענים אינם בגלות.
[“הזמן,” אדר ב' תרס"ה; החתימה: י.ח. ברנר]
רִשְׁמֵי שָׁעָה (צעיר אחד ממכרי סח לי)
מאתיוסף חיים ברנר
א
צעיר אחד ממכרי סח לי: רצונך לראות מה המה מזונותיהם הרוחניים של אחיך יושבי הרחוב היהודי, צא אל מקום-האשׁפה שׁבפרוזדור-בית-הספרים, אל גל ה“שֵׁמות” של כל הברוֹשוּרוֹת והגליונות הקרועים בשפות היהודית-המדוברת והרוסית, ופישפשת בהם קצת, והתבוננת וידעת.
ואקום ואלך ואעש כדבריו וארא.
המקום היותר נכבד באותו גל תופסים הניירות עם האותיות וסימני הקריאות והשאלות במידת חצי האמה שבראש כל העמודים – העתונות היהודית הצהובה שבאמריקה ובאנגליה.
כי “הפרֵיסה הצהובה” בכלל, כלומר האמריקנית והאנגלית, ואולי גם זו של שאר הארצות, צעקנית וכזבנית ושחצנית היא ביותר; כי העתונות הלזו היא פרי חיי התגרנות, הכלכלית והמדינית, המבוהלה והאכזריה עד לקיצוניות; כי כוחם של מעשי-התכונה ההמוניים הללו, העוברים את כל גבולי הדעת הנקיה והאמת, לא מעט הוא לבער את כל הניצוצות הטהורים, האנושיים – את כל זה ידעתי מאז. ואולם באמת אמרו, העתונות הצהובה-היהודית שבניו-יורק, וכמו כן בתה זו שבמזרח-לונדון, עוברת במידה ידועה גם את “אחותה האזרחית”, אשר אל דרכיה היא לומדת וממקורה הברוך היא שואבת את חיותה. ועוברת היא, כמובן, לא בחריצות, בהשפעה וכשרון- המעשה, אלא ב“מענה-לשון” שלה שאין דוגמתו, ה“מענה-לשון” של צעקנות מחרישה אזנים, כזבנות לא תדע בושת ושחצנות עוברת כל גבול. “האחות האזרחית”, איך שיהיה, היא פרי סדר “הרכוש הגדול”, ההתחרות הגדולה, הקהות הגדולה, השקר הגדול – חיה רעה גדולה בעלת ראש ברזל וזהב, פראית ומלומדת כאחת, העומדת ועובדת בכל אבריה – בלשונה, באזניה, בשיניה, בפרסותיה, בכל עצמותיה ובכל שערותיה. ברם תלמידתה היהודית, שיש לה לאכול רק את המוננו המדולדל והמסוער כמוץ מגורן, לה הן דיה היתה, לכאורה, גם “הפרודוקציה הקטנה” שלה, במובן היחס, בכדי להגיע לתכליתה. אלא שכאן יש כבר בחינת “אמנות בשביל אמנות”. אם צעקנות – אזי צריך כבר לבלבל לגמרי את חושי בן-האדם העובד עבודת-פרך כל היום, לתפוס בבגדו ולבלי תת לו להימלך פורתא בלבו או להשיב את רוחו, ולמען ישכח את הטוב והרע, האור והחושך גם יחדיו; אם כזבנות – אזי כדאי כבר להקדיר את השמש בצהרים; להשתמש באופנים שאין עומד נגדם, בחינת “הרינו יורקים בפניכם להנאתנו – ומה תעשו לנו?”; ואם שחצנות – אזי במידה כזו, שהעזות והחוצפה של הסוציאליסטים היהודים ב“פאלקס-צייטונג” וב"יודישע ווארט1 תהיינה כנגדה לא יותר מקליפת-השום…
כי העתונות הזאת אינה נוהגת להשתמש באותה הפראזה הרגילה, הריטורית, הרכה, של האינטליגנט הפראזיאולוג בן-דורנו ומיודענו. קולה שלה אינו אלא צעקה חזקה של בעל-עגלה נשכר בלחם (להבדיל בין לחם ישר לנפשע!). נשמע, שהתקיעות המפוצצות והחזקות יוצאות מריאה חזקה-חזקה, אשר לב אין בסביבתה לגמרי. האנחות התדירות על דא ועל הא – “שערורה! עוולה! דם ואש ותמרות-עשן! הושיעו! הצילו! אני מתעלף!” – מוכיחות למדי, כי ה“גרגרת”, אשר ממנה הן עולות, לא תחר לעולם. על מה שצריך יהיה, מפני טעמים מובנים, לעבור בשתיקה – יעברו בשתיקה, אלא מה שצריך להזכיר, מפני אותם הטעמים, לא ישכחו להזכיר, ודוקא בעקמומיות מיוחדה ובהיפוך-המציאות ובסירוס-הדברים – ואולם מה שצריך, מפני הטעמים הנ"ל, להזכיר לגנאי – הו, על זה ישפכו עביטין, עביטין של שופכין, בזה אין מחסור לאותן הבריות היפות המושלות בכיפה בעתונות היהודית.
העתונות היהודית! ואולם לשוא תבקשו לשמוע בה אף משהו מן הקול היהודי, את הבעת הלב היהודי, את ההגנה האמיצה על ענייני היהודים. מצוא תמצאו בה סכסוכים בין “רברנדס”, בין שוחטים, בין מוכרי-אתרוגים, בין מוכרי-יין-ארץ-ישראל, בין אדוקים וסוציאליסטים – אולם אף לא “מעט משא-לב” להבין במצבנו בגויים, אף לא מלה הגונה אחת על חינוך בנינו ההולכים מאתנו… באחת, אין זו אלא עתונות-המעבר לאלה שלא למדו עוד לקרוא אנגלית… ואמנם, אלמלא שפתה הז’ארגונית הנשחתה – הנה בעצם תכנה אפשר היה להחליפה בעתוני-הרחוב של הארץ מהמין היותר עני וגרוע… כי רק לדבר אחד יהודי שמים עתונינו היהודיים האלה יותר לב מאחיהם בני הארץ – לפוגרומים… וזהו אכן אשרם ומקור-מחייתם! כי די לה, לעתונותנו זו, למצוא ספק-טלגרמה בעתון אנגלי: “לפי השמועה היה פוגרום במקום פלוני”, כי תרתיע ממחרת בנצחון גדול: “עוד פוגרום איום ונורא במקום פלוני ופלוני! כך וכך הרוגים! כך וכך פצועים! כך וכך שדודים! קנו את הגליון של מחר! מחר נביא תמונות גדולות ואוריגינאליות ממרחץ-הדם במקום פלוני! מעניין מאד!”
כן, כן, אין קצה לענין… הכל הוא ענין לענות בו… מת איזה מלוה-ברבית בעל-השפעה – ואיזה מלוה-ברבית אינו בעל-השפעה? – והוא היה “משלנו”… והנה גדול המספד בכל תפוצות-ישראל… עטרת-האומה הוסרה מעל ראשה… אָפס האור וחושך ימש מסביב… איש כמוהו לא היה לעולמים… אלמנת המנוח נסעה במרכבה, אבלה וחפויית-ראש… שמונה-עשר רבנים שרויים בצער… כל העתונות קוראת לבכי, למספד ולצווחה – וזה, רק זה, אמת: כל העתונות הזאת היא כעין מונופולין, ואך יפול דבר-מה, אך ירים אחד את קולו, והנה כל, כל הגליונות גדולי-הנייר, כפולי השמונה וכפולי הששה-עשר, מכים בתוף היללות והתחינות ומספידים ומשבחים ומהללים ומורידים דמעות על פני כל עמודיהם ומרעישים את העולם. איש-איש מתאמץ לעבור את חברו בקינות ובכיות ותשבחות והללויות. כל שאר הדברים נשכחים. רק ה“גזלנים” – הרומאנים הארוכים והגנובים – רק הם בלבד לא יִדָחו מאימת-המות.
ב
ופניתי מאלה אל עתוני רוסיה הנוחים, השקטים, המדברים בקול דממה דקה. הם מונחים בקרן-זוית.
אך הנה אחד בינותם – נדפס בגליציה! –ו“הדבר היהודי” שמו. “דאס יודישע וואָרט”…
וב“הדבר היהודי” הזה יש דבר על אודות העתונות, שדבר יהודי אין בה…
שחור על גבי לבן:
“הספרות העברית היתה חושבת לה לאושר גדול להכיל בקרבה אף החלק העשירי ממה שיש אצלנו בז’ארגון האמריקני” –
וכשראיתי זאת, זכרתי: פעם אחת בימים ההם, כד הווינא מהלך במדינת רוסיה, נזדמנתי לפונדק אחד עם תלמיד אחד של הבונדאים, הנער אחז בידו ובמסתרים איזה גליון מקופל ופניו נהרו מגילה-ברעדה.
כי ינהרו פני בונדיסט קטן – דבר זה, כידוע, הרי אינו מן החזיונות יקרי-המציאות ביותר (קולות-הנצחון הנשמעים ממחנה-ה"יודישע וואָרט גם הם דיים כבר להוכיח…); ואף על פי כן לא עצרתי בעצמי ושאלתיו לסיבת שמחתו.
– הֶה, הֶה, על מה אני שמח ככה? מכאן – הראה לי על הנייר שבכפו – כי מן העתונים היוצאים לאור במדינה זו – כלום אנו יודעים דבר-מה? אבל הכא – שָׁאנֵי… הנה בזה שאני מחזיק בידי מתואר כל הדבר על צד האמת… רק מזה אפשר לדעת את כל האמת…
האמת! מלה נחמדה זו! מי לא יאבה לדעתך? לדעת את האמת! מלתא זוטרתא – לדעת את כל האמת!
ואשאל את חברי המדבר בי להראות גם לי את המקור הטוב, מקור-הפלא, מקור-האמת –
ויעש האיש אחרי סירובים ופקפוקים, גדולים וקטנים, כנהוג, את משׁאלת נפשׁי הדלה ויַראני את… ה"פאָרווערטס!
דברים כהוויתם. את ה“פאָרווערטס”. את ה“פאָרווערטס” הניו-יורקי, את “הקוֹנקוּרנט של העתונים המשמרים”, שבשעה שהם, הקלריקאלים, סוחרים בהלכות הקדושות, המצוות היקרות והמידות המשובחות של העם הנבחר, הרי הוא, כלי-מבטאם של הסוציאליסטים, עומד ומתריע באותה התקיפות, באותה שביעת-הרצון, באותן ההעוויות ובאותה ההדיוטיות על הגיבורים הנוראים, הגיבורים הגדולים, הגיבורים היותר אמיצים בתבל ומלואה, גיבורי המהפכה, גיבורי המלחמה, גיבורי הנצחון הגדול, גיבורי ה“רעוואָלוציאן”, ועל התכלית הגדולה של הפרוליטאריאט היהודי הגדול נושא אבוקת-האור ועושה ההיסטוריה העתידה… וכאלה וכאלה – אגב-אורחא – גם המצוות הקדושות מצד זה וגם הפרוליטאריאט הגדול מצד שני מתובלים בסיפורי מעשיות מנשים שסטו מאחרי בעליהן ומ“בחורים שבחורות מובילות אותם אל המקוה והטבילה”.
ברם, איש-שיחי הנ“ל היה בטוח, כי במים הגנובים שבפיו, באורגן הסו”די הזה – כל האמת המתוקה…
וכשזכרתי בו באותה שעה, שיערתי בנפשי את חג-ששונו של אותו שואב האמת הגמורה מן ה“פאָרווערטס”, כשישאב את הבשורה הגדולה מן ה“יודישע ווארט” על עשירותה הנפרזה של אותה הספרות האסורה לבוא בקהל.
ומה שמצער ביותר, כי אוסר המלחמה והמבשר המפריז הזה הוא אברהם רייזין – משורר נוּגה ונלבב…
ואילו לא היתה כוונתו אלא להודיע ברבים את עניותה של העבריה – עניות מוכרחת על פי מצב כל אומתנו – כי אז, אמנם, לא היה כל חידוש בדבריו, אך גם לא דבר-שקר… ואולם, הנה נגינת קולו… הנה “החלק העשירי ממה שיש אצלנו”… הנה שאון-המלחמה: הז’ארגון! גדול ועשיר הז’ארגון!
הא כיצד?
אמת היא – על האמת, כנראה, צריך להודות אפילו כשמדברים עם משוררים – עשירה היא הספרות הז’ארגונית באמריקה בהרמלינים וטננבוימים ואַבּירים ופרשים ורוצחים ומשחקי בקוביא ומכשפים ומזיקים, וכל הרוצה לקנא יבוא ויקנא. ואולם האם נכחד מהמבשר ה' רייזין, שאין כל זה – עיקר-העיקרים ויסוד-היסודות של אותה ספרות – אלא כתבנות המונית ולא, כמו שהוא רוצה, “פאָלקס-ליטעראטור”? האם נעלמה ממנו העובדה, שהירחון “צוּקוּנפט”, שיש לו ערך בגלל מאמריו הפופולאריים בסוציולוגיה וידיעת הטבע ומיספר איזו נסיונות ספרותיים של יעקב גוֹרדין וליאוֹן קוֹברין, לא היה עומד אלמלא הטילוהו חובה על בני המפלגה? והאם קשה לו להבין, שאכן אין ספרות לאומית פוריה במלוא המובן מבלי מסורות עתיקות נבחרות ושרשים עמוקים בנשמת האומה ורכוש לאומי רוחני שנצבר מן הדורות הקודמים?
ברם מה יש להרבות בהוכחות וראיות? יבואו ה“חיים”, שבשמם באים להתהלל הדוגלים בנצחון-הז’ארגון, ויטפחו על פניהם. כי הנה אם בנדון הסגנונים השונים שבלשון-ההמונים שלנו תנא הוא א.רייזין ופלג: “גם בשאר הלשונות הסגנון משתנה על פי טבע-האקלימים”, מבלי לשים לב, שאכן ההברות של כל הלשונות מסתעפות ומשתנות על פי תנאי הטבע של ארצות-המולדת השונות, בעוד ששינויי-הסגנונים בשפה המדוברת שלנו ושפעת המלות הזרות בה באים ותלויים בסיבת הקיבוץ הנכרי, שבתוכו יֵשׁב ההמון היהודי, באופן שׁעל גבול גרמניה, למשל, הז’ארגון היהודי יותר קרוב ל“דייטש” ובערים הפנימיות של רוסיה – לרוסית; אם על הז’ארגון האמריקני-האנגלי מתנחם המשורר-הלוחם, כי רק מלות בודדות נקלטות לתוכו מאנגלית, מה שאינו נכון כלל וכלל אפילו בנוגע לדברים הבאים בכתב, הנכתבים בהשתדלות מכוּוָנה על “טהרת-הלשון”, ומה גם בנוגע לדיבור היום-יומי, שבודאי אין בו מתום; אם בפרטים יש אולי מקום להתווכח ולדון, הנה בעיקר-המעשים בעיקר-ה“חיים” – כלום אניס רז זה לא. רייזין, שבני יהודי אמריקה ואנגליה, הדור שלמד באסכולותיהם, לא יֵדעו ולא יבינו את שׂפת “הדבר היהודי” שׁלו? וגם ברוסיה כלום אין אנו רואים, שאדם מישראל, מכיון שהוא קונה לו השכלה פורתא, מיד הז’ארגון המדובר בפי אבותיו הולך ומסתלק מפיו ואפילו אם הוא מספר או משורר ז’ארגוני בעצמו? מילא, לבעלי “הספרות העשירה באמריקה” לא איכפת הדבר ביותר: הלא העיקר – חיי שעה; אולם רייזין, הרוצה דוקא בהשארת-הנפש – מדוע יעצום הוא עיניו בחזקה לבלי לראות, כי צדקו אלה התולים עתידות-הז’ארגון בעתידות רכישת-טריטוריה מיוחדה? כי אכן הסוציאליסטים היהודים-הפולנים בארצות-הגלות, בני בריתם של בעלי ה“פאלקס-צייטונג” בקראקוב, יכולים ומדברים פולנית ביניהם…
ככה הוא הדבר! על פי תנאי חיינו הגרועים, כתב אחד מבני עמנו היותר טובים, המשורר אברהם רייזין, הרבה שירים קטנים ועצובים והרבה ציורים קטנים ודוקרים בשפה הזמנית, העוברת, אשר בפי המוננו. זה מכאיב. גם לו גם לנו – אם כי מצדדים שונים, ואולם – וכי בשביל זה צריכים אנו על כורחנו לקשור לדיאלקט הזה את כתרה של נשמת האומה, את העטרה שאינה הולמתה? וכי דברים כאלה נעשים בעל כרחם? כלום עושים השארה נצחית לנפש מוטלת בספק? ובכל אופן – כלום השארת-הנפש נלקחת בתרועת-מלחמה?
כי – אם תאמינו ולא תאמינו – המשורר הנוּגה נעשה לאיש-מלחמה ואש וגפרית בפיו. מלחמת השפה בעד השפה. ומכתבים נכתבים אל המערכת מווינה, מלבוב ומשאר מקומות – והענין אחד הוא: ששם כבר התחילו לערוך נשפים ז’ארגוניים ולהקריא בהם את שיריו של רייזין ובמקום פלוני – עדיין לא. שם אין היהודים מסורים לז’ארגון…
לא מסורים? מה אתם אומרים?! והנצחון עדיין אינו שלם כל עיקר? –
ג
ומעשי שטן – דוקא בימים האלה – – –
בימים האלה! בימים, שהיא, היורשת, יושבת על גפי מרומי קראקוב, ועושה, ממש, “פימה עלי כסל” –
בימים, שאגודות מתאגדות לכבודה ונשפי-ספרות נערכים להנאתה וכריסטומאטיות בשלושה חלקים נכתבות בשבילה –
בימים שגואלים וחתנים באים אליה “מארבע כנפות-הארץ” ומלבישים אותה מחלצות ותכשיטי מטרלינק –
בימים, שאילמים לימדו לשונם, מתוך רוב עילוּי וקילוּס אותה, להטיל דופי בגבירה הרעה, הקנאית, הריאקציונית, הזקנה, הגוססת, ההולכת למות, המתה, הקבורה זה עידן ועידנים… הוי, גבירה זו, אשר “באמת לא נודע ההיתה מעולם בחיים” – – –
בימים, שעתידות גדולים ינוּבּאו לה וקול מצלצל יוצא מבית כל ה“ידידים” השונים, ש“העתיד על צדה, הדור הבא על צדה, החיים על צדה, הכל על צדה” – – –
בימים, שׁהתוף העבה אינו פוסק מִתופף על החיל והחוסן והגדולה והתפארת של “יוצרי הספרות היהודית החדשה” –
בימים… כן, בימים האלה, בימים של נצחון משמח והילולה וחינגה כאלה, נתגלגלו ובאו לידי – מעשי-שטן, אני אומר – ה“געקליבענע סקיצצען” של ז. ליבין מהוצאתה של ה“פארווערטס-אססאסיסיאיישאן” בניו-יורק.
––––––––
ליבין – צריכים הקוראים ברוסיה לדעת – הוא אחד הגדולים, אחד מאשי השם ב“מקומותינו”. ניו-יורק גופא – לעת עתה, לכל הפחות… – אינה מגדלת סופרים ז’ארגוניים מילידיה ממש. ואולם רוסיה וגליציה פולטות מקרבן… וה“מתחילים” מתוך הנודדים החדשים – כגון: שמואלזון וציפין – כמעט שכולם הולכים ב“עקבות” בן-גילם: ליבין… וכותבי מאמרי-הבקורת באמריקה שלנו – בו ידגולו.
וליבין הוא, אמנם, בעל-סקיצות אמריקני-יהודי טיפוסי. בעוד שיעקב גוֹרדין וליאון קוֹברין, למשל, מתפרנסים עדיין ב“חיבוריהם”, הראויים לשם זה, מחי היהודים ברוסיה, ויש איזו יניקה מן הסביבה המסורתית והלאומית-במקצת אשר שם 2– עוסק ליבין בכל עבודתו הספרותית רק באיסט-ברוֹדוויי. יש אמנם, בציוריו הרבים, ביחוד באלה שכתב “לפנים”, לא “מאָזעסים, מאָריסיים ואייברמים” גרידא, אלא גם “מנחמים, חיימים ושמואלים”; ואולם באמת, וכאשר יבואר להלן, אין בין אלו לאלו אלא שינוי-השם בלבד.
זאת ועוד אחרת יהיה, כמדומה לי, לא למותר להעיר בשביל הקוראים ברוסיה, וזה – בנוגע לחינוכם הספרותי של ה“טיפוסיים” שלנו. כי בית-ספרם של תלמיד-ליבין, ובנדון דנא ידמו וישוו ממש למ. גוֹרקי, להבדיל – אינו איזה בית-מדרש עליון לחכמת הפילוסופיה, כי אם “ווארקשאפ” קטן, לתפירה ולגיהוץ, “ווארקשאפ” יהודי, מוצץ-זיעה, פשוטו כמשמעו. מכאן הם יוצאים לכתוב ומ“ווארקשאפ” ל“ווארקשאפ” ילכו: מבית-חרושת לתפירת מכנסים אל – העתון האמריקני.
העתון האמריקני, כידוע, אוהב להמציא לקוראו “וכל מאמינים שהוא”, ובצד ה“שפאנעדע ראמאנען”, התופסים בו עמודים שלמים ו“החדשות הנוראות” על אודות ששה בעלי שני ראשים שנולדו בכרס אחד, הוא נוהג לתת גם סחורה פעוטה – מין ציור קטן, קל, מסלסל, מין פרי של “חד וחלק”. חובתה העיקרית של סחורה זו, כמובן, היא להתרחק ריחוק גמור מכל צל של עמקות ומכל קו הדורש לימוד והבנה. הסקיצה הטיפוסים צריכה להיות ארוכה וקצרה כאחת, “מעניינת”; התוכן – אהבת-שפחות, תעלולי-שכן, נשיקת בעלת-בית, טיולי-מישחק, גנבות, הלוואות, פגישות שונות, מיתות בידי שמים ובידי אדם; השם – לא פחות משורה רחבה: “מאיר דעם ביגלער’ס באָנדעל… און ער האט זי פערשטויסען… צוריק אין דער דעספענסערי” –
עובד ב“ווארקשׁאפ” מִתחילה ומספר עתונאי אחר כךְ היה גם ז. ליבין “כל ימיו”. “אמנם, על פי דעותיו החברתיות” וחוג מכריו איננו עובד בחנויותיהם של ה“יידישע גאַזעטין”. ואולם, באמת אמרו, אנשי בריתם בעלי-השיתוף אינם גרועים מהם, חלילה, ולא סוד כמוס הוא שכל ההבדל ביניהם הוא רק בשינוי-הסגנון של הריקלמה. ומי מדפיס “פערמויערט אין א קלויסטער”, אם לא ה“פארווערטס” הקדוש זי"ע?
ובכן – פרה ליבין ורבה. אפס עם כל אשר כתב אין לי עסק בכאן. נתגלגלו לידי, בימי-השמחה האלה, רק “כתביו הנבחרים”.
––––––––
מספר ציורי הקובץ לא קטן הוא. הנה נומר 1: “פיקניק”.
מעשה בשמואל עושה-כיפּות, שבא פעם אחת ביום השבת לביתו מעבודתו (“בימים האחרונים של אבגוסט”) והודיע לאשתו, שיש בדעתו להנות את נפשו באיזה תענוג. והתענוג הזה, שרצתה נפש שמואל בו, היה לא אמבטי, לא מי-קרח לארוחת-הערב, לא צלוחית של שֵׁכר, ולא אף אחת מאלה ה“הנאות”, שאמרה שרה אשתו להשלות את נפשו בהן (בפנים-הסיפור היא עומדת ושואלת אותו על כל הנאה והנאה בפרט, והוא עונה: “לא”; ושאלות-ותשובות הללו תופסות עמוד שלם). בקיצור, שמואל התעקש ואינו רוצה בשום דבר, אלא דוקא ב“פיקניק”, כלומר מסע-טיול מחוץ לעיר. ושרה, “פלונית” זו, כשנודע לה, ש“פיקניק” עולה לא פחות מבשמונים סֶנט, מרימה, כמובן, קול-זוועות. ברם אחרי הרבה דברי פיוס מצד הבעל היא נכנעת מפניו ונאותה לו. ממחרת, בשבת שלהם, השכימו קום בני הבית וירחצו ויטהרו וילבשו בגדיהם. הילדים צעקו בשעת סירוק – הכל כנהוג. אחר כך, כתום כל ההכנות, ישבו בקרון ויסעו. האויר הטוב, – עוד פעם, כנהוג, – השפיע לא לטוב על יושבי הצחנה התדירים. ולמרבה האסון קרה עוד למשפחה האומללה הזאת מקרה לא-טהור: שק-האוכל נפל מידי שמואל… ויפול גם לבו עליו.
"שמואל ראה את החורבן… – מספר ז. ליבין – הכד נשבר והחלב נשׁפךְ בתוך השׂק, הבַּנַנים והתופינים נמסו ונתמזמו בחלב… פני התפוח היפה נתהפכו לצורה של מכה טריה… (הנקודות בכל מקום הן של המספר, כדת!). שרה ראתה זאת ולא ידעה מה לעשות את בעלה מרוב כעס. לזעוק ולקלל בוֹשה מפני הבריות. אז קרבה אליו ולחשה לו באזנו:
– חורבן כזה יתחולל בבני-מעיך, אישי!
קיצור-הדברים, הנסיעה לא עלתה יפה. יתר על כן, ה“פיקניק” לא יכול לעלות יפה: פיקניק של בעל-מלאכה, של עובד מר ויושב-חושך… רק הפיקניקים שלהם, של סובאי-הדם, של העשירים ימח שמם, רק הם עולים יפה!
ואף על-פי כן, למרות ה“מוסר” הזה שאינו חדש ביותר ולמרות הצבעים הידועים, השכיחים, המקובלים, צריכה סקיצה זו, המשתרעת בסך-הכל על פני ששה עמודים, לעשות על הקורא רושם לא-רע. וביחוד שלפרקים יש אשר תבצבץ ותעלה גם מעין הלצת משהו, ממה שקורין הוּמוֹר בלע"ז.
––––––––
נומר 2. שם הגיבור בנומר זה הוא טוביה והוא אינו “קאֶיפען-מאכער” אלא “אָפרייטאָר”.
ואני קורא וקורא… טובע בפרטי-פרטיהם של חיי-ה“אפּרייטארים”, ממש “מאמר ראשי” שלנו… וארוך הסיפור…(לאשרנו, בן יחיד הוא) עשרים עמודים, ופרקים בשמות מיוחדים… מתחילה “סלעק-טיים”, כלומר תקופה של חוסר-עבודה… צרות… ואחר-כך – בשורה טובה: ביזי, Busy… שמחה וששון… טוביה מתחיל לעבוד… אבל כוחותיו חלשים… כן, אותו ענין… היינו, “פיקניק” אין כאן, כאן באים חיי שמואל, רצוני לאמר חיי טוביה, בלי פיקניק… אותה אשה, אותם ילדים, אותו בכי…
––––––––
ואני מתחיל לעלעל את הדפים – “א שטילער יובילעאום”, “סלעק טיים – שלאפן זיי”, “איבער א נאדעל”, “נא די פרייטאג”, “פערלארין דעם באס” – והנה בכולם, בכולם תוכן אחד, וכל הסקיצות הקטנות הללו אינן אלא קיצורו של “הסיפור הארוך”. כל “הנפשות העושות” כאן, עם שמותיהן השונים, אינן, על צד האמת, אלא אותו טוביה, כלומר, האיש העובד הרבה ומשתכר מעט או שאינו מוצא לו כל עבודה. ורק פעם יטרח המספר להראותו לנו בימי-נערותו, פעם בימי-ירידתו, פעם בשעת-מיתתו, פעם בשעת שביתה, פעם בשעת מחלוקת, פעם בשעת חילוף-מעונו – ואין לדבר סוף…
הנה, למשל, עוד סקיצה בעלת שני עמודים: “בעל-החברות ואשתו”.
כאן רוצה ז. ליבין להראות את העובדה המעציבה, שהעובד העני העוסק גם בעניני-הכלל גורם צער לזוגתו על-ידי זה שהוא עוזב אותה לבדד בערבי-האספות, והוא מספר:
מיסטער גלאק הוא מסדר-אותיות. מעבודה זו הוא מוצא את לחמו (או בלשׁונו של ליבין: “מפרנָסה זו הוא עושׂה את חייו”). ה“יוניון” (אגודת-הפועלים) שלו, שהוא הנהו “מעמבער” (חבר) אדוק בה, “מיטטעט” (כלומר, קוראת לאספותיה) פעם בכל שבוע. ועוד יש “עקזאקוטיוו קאמיטע”, שגם שם מחויב מיסטער גלאק להשתתף. ולבר מן דין יש עוד ברענטשעס (סניפים) ו“סענטראל קאמיטע” (מרכז). בקיצור, גלאק עסוק הוא ומבלה את נשפיו ברוב ענין. הכל טוב. ברם, דא עקא: אשה יש לו, והיא –
"קדרות, צלוחיות,לרחוץ, לנקות, לשפשף, לבשל, תמיד, תמיד… פי, מה מרעים הדבר, מה מעציב, מה מעורר-גועל… רק זה? לא יותר? והוא, הוא חי, הוא שמח, הוא מדבר, הוא מקווה, הוא חי… מדוע? למה יִגָרע חלקה?
"עצבת, דממה, האזנים תִצַלנה, ושׁנתה נגזלה, ומחשׁבות חשכות, מרות, ממלאות את הראש, ורעיון יתעורר בה לעשות קץ לחייה (“דער מעמבער און זין פרוי”).
וזה הכל. רק זה ולא יותר.
וב“חיי-משפחה”, לפי עדות המספר, עוסק גם הציור: “מפתח-הלילה”. מיסטער ראדסען (יותר, כמובן, אין לליבין מה להוסיף עליו) נתיישב בדעתו ללכת לתיאטרון באחד מלילות-החורף אחר ארוחת-הערב. ואירע שבשובו מן המישחק אבד לו המפתח של הדלת. האומלל הרבה לדפוק בכל כוחו, אפס לפי תכנית-הבנין לא היה אפשר שיגיע קולו לאשתו. ולכן הוכרח מיסטער ראדסאן לעמוד עד שעה מאוחרה מאד בחוץ – יד ה' היתה בו – עד שריחם עליו המשגיח העליון והמציא לו את אבידתו. אז פתח את הדלת ויִכָּנס פנימה. ואולם זוגתו (כנראה בת-גילה של מיססטרעס גלאק, אשת ה“מעמבער”) כבר חיכתה לו בקוצר-רוח וכבר בכתה, שנתה נדדה מעיניה וגם בכשֵׁרים כבר חשׁדה – בל יחשׁוב לה אלוהים את הדבר לעוון. ומובן מאליו, שבהמשך דברי ריבם קראה היא לו: “לוּמפּ” והוא לה “אידיאט” או להיפך. העיקר – שתי שורות ושני סימני קריאה, תם ונשלם.
ואנו, ה“ירוקים”, הלא רגילים אנו לחשׁוב, שׁמיצירה ידָרשׁ, כי תגלה את פנימיות-הדברים, שהיוצר ההגון מחדש ומעלה את הצדדים, שלא נראו עד בואו, שהציירים בעלי-הרוח שופכים מרוּחם הם על פני כל המעשים – – –
אכן! יסלחו לנו אלוהי-הז’ארגון שבאיסט-ברוֹדווי על “ירקוננו”, הסופרים העברים העניים והעלובים!
והרבה, הרבה, אפוא, עלינו להודות להם על התורה השלמה, שאנו יכולים וצריכים ללמוד מפיהם, מפי “האגודות המתקדמות” בניו-יורק.
כי הנה סקיצות נבחרות הן נותנות לנו כיום הזה, אשר אין בהן כלל טיפוסים נבדלים, אֳפָיים שׁונים, מלחמות-נפשׁ, רגשות מתרוצצים, מצבי-רוח מיוחדים; כתבים נבחרים, אשר חיי-נשמות לא יִזָכרו ולא יִפָּקדו בהם כל עיקר, אשׁר כל כוחם הוא רק אולי במעמדים שונים וכל תכנם – הרצאת מעשים מחיי יום-יום.
אמת, המעשים הללו, כשהם לעצמם, מעוררים עצב וצער: עניות, תחלואים, קטטות…. אמת, ציורים מעין “בעל-חשבון” ו“שאלות-הילד” היו עושים רושם מכאיב גם אילו לא היה המספר מהדר לסיים ב“וישא את קולו ויבך”, או בעדות על עצמו, שנתעצב אל לבו מכל המסופר… דבר שאינו צריך להיאמר הוא, כי מעמדו של הרוכל בשעת טירחתו הקשה ליבּש את כליו, מחמת טירדת הגשמים המרובים, בציור “דער טאטע טריקענט זיך”, נוגע אל הלב; כי טלטול האביונים המוכרחים לנדוד מדירה לדירה בציור “מופענעס” הוא מכה שלא כתובה בתורה…
ואולם, כפי אשר יבין הקורא המעיין מעצמו, כשם שאין אני בא לכאן לתת איזו כרקטריסטיקה שלמה של ליבין – בשביל זה הרי לא הייתי צריך להאריך כל כך – כך אין בכוונתי לדון על התועלת או על הערך החינוכי של אחדות מסקיצותיו, שהנן, כמו שאמרתי לעיל, מסוג “לא-רע”.
ומראש לא היתה כוונתי אלא להביע את רשמי – והנה הנם.
כוח-יצירה, פאר, גדלוּת, זרם חי וכל אותם הדברים, שאותם האנשים הטובים מתריעים עליהם כל כך ובכובד-ראש כזה, כשהם מדברים על “בוני הספרות היהודית החדשה” – כל זה הס מלהזכיר!
הלאה, איזו נגיעה, לוּ נגיעה כל שהיא, באותן הנקודות הקשות והכבדות, שעמדו עליהן בני ספרותנו העברית ה“מתה” הברדיצ’בסקים והפַיאֶרברגים – לא תראו ולא תמצאו בשום אופן; לא מינה ולא מקצתה!
מה שיש כאן: יכולת הבאה מרגילוּת להמציא סקיצות, אופן של כתבנות עתונית מצויה, פזיזות של “תעשיה” וצמצום בצבעים, קול-בוכים של מוכרת-דגים מקוננת, קוצר-המשיג של עובד פבריקאי (ולכן נטיה תמימה לכנות את הזקנה, שאין לה מקום בבתי-בניה לעת-זקנתה “המלכה ליר היהודית”…) וחזָרַת חלילה אין-סופית על הענין האחד והמיוחד: הפרוליטרי.
ולפיכך אומר אני: “ספרות חיה” לכם? תהי ספרות חיה… ואולם דעו לכם, כי ספרות מקרית, ארעית, לא-מקורית, אשר כולה המונית, אשר עבר אין לה, אשר ההווה שלה הוא רק לכאורה ודור יבוא אין לה בוודאיי, – כי “ספרות” כזו בהכרח לא תוכל לעשות פרי, “ספרות” כזו בהכרח תישאר קפואה ויבשׁה; וסופרי ספרות כזו לא יֵדעו לעולם אלא לספר “א מעשה מיט אן אווערקאוט”, וקוראיה… לקוראיה יהיה די גם בפחות מזה…
כי טעות גדולה יטעה האומר, שמפני שליבין כותב בשביל הקורא האמריקני הפשוט, יש לו רוב קוראים על צדו. לא כן הדבר. אותו החלק מן ההמון היהודי, הקורא מעשה ז’ארגוני בשבת שלהם אחר סעודת-הצהרים, בוחר דוקא באלה הסופרים, הרבים והשליטים באמריקה, שאיני רוצה לטנף את פי בשמותיהם המנוּולים.
ואת ליבין, רבותי, קוראים רק אנשים נבחרים, אשר אולי גם המלה “ריאליסמוס” אינה מוזרה להם, וכמובן מן המקור המבורך: ממאמרי ל.קוברין ב“צוקונפט” בנדון זה, המוכיחים, כי ריאליסם – הינו, תיאור פרוצסים ידועים באופן בולט.
ובשביל בעלי מדרגה כזו, אמנם, היטיב ייטיבו הליבינים לכתוב עד מאד. לא שהם משתדלים לכתוב על פי מושגיהם של “החייטים המתענינים”, בשביל למצוא חן בעיניהם. לא. הדבר נעשה מאליו, כמושגי-הסופרים כמושגי הקוראים…
כי הנה יהודֵי מנדלי מוכר-ספרים מדברים כולם בלשון מנדלי-עצמו. ואצל ליבין הדבר להיפך: הוא עצמו, כשהוא מדבר בעדו, אינו יודע להשתמש אלא בלשון ה“קערליך” וה“יאלדען” שלו….
“אויף דער אידענע איז געווען אן אימה א קוק צוא טהון. ניט דא געדאכט, ניט פאר קיינעם געדאכט, מען ווייס שוין ווי לייטישע ווייבער קוקען אויס ווען זיי רייבען אב וועש”3.
אכן קרוב ליבין אל קוראיו.
ולאידך גיסא: נסו-נא: להעיר את אזנו של אחד הקוראים הללו, כי… נוּ, ליבין ודכוותיה – נניח – סופרים-עקרים המה, אינם יוצרים ובוראים, אינם אלא עושים סקיצות ומרפרפים ממעל על פני חייהם של יהודי-אמריקה, מבלי שים לבם כלל אל תסיסת-המעבר וסכנת-הכליון שבהווייתם הלאומית של היהודים הללו; כי בציורים ובסקיצות של פלוני ופלוני, למשל, שוררת יבושת נוראה, למרות כל הלחלוחיות של דמעות ושפעת המלות הרחמניות של גניחות… נסו-נא, במטותא, ושמעתם את אשר יענכם קורא כזה:
– מי? ליבין? גומפרך" הוֹ, גומפרך שלנו הוא… הוא יודע את החיים… הוא מתאר את חיינו, הפרוליטריים… כל דבריו מן החיים… הוא מפליא לעשות…
לדוגמה?
לדוגמה? הנה…
…העריס נכנס הביתה עיף ועצב וישב על הספסל השבור. הילדים מסביבו בכו מרה.
– גיטל! – פנה העריס אל אשתו בקול כואב – מה תגישי לי היום לברעקפעסט (לארוחת-הבוקר)?
– “געפרייטע פאטייטעס” (בולבוסין מטוגנים) – ענתה גיטל באנחה.
– “געפרייטע פאטייטעס?” – קרא העריס – אלל-רייט (יהי כדבריך, טוב מאד)!
– – – נוּ?! האין כל זה All right?
ד
בסקיצה הליבינית תתהלל “הספרות היהודית החדשה”; ועל הירחון “צוקונפט” – תפארתה.
ב“חדר-המקרא הרוסי החפשי” אשר בבירת אנגליה, שבו יושבים יהודים רעבים וקוראים את ה- "Рабоуий-день וה- Работее дело” יש שיארע להיות עד-ראיה למחזה קטן כזה:
הנה אחד – בחור בעל פנים מקומטים ומושחרים – ניגש אל הממונה ומבקש מאתו ספר יהודי.
דבר שאינו צריך לומר הוא, כי ספרים עברים – ב“לשון-קודש”, רחמנא ליצלן – הנם כאן בבל ירָאה ובבל ימָצא; ואולם מספר ספרי הז’ארגון, שיש להם ערך ספרותי, מתגלגלים גם המה תחת גל הברוֹשוּרוֹת השונות. והממונה, היודע לקרוא את ה“שערים” בקושי רב, כשיארע שאיש דורש ל“מחלקה היהודית”, הוא שולח את ידו ומושיט למבקש מתוך הגל מכל אשר תעלה ימינו או שמאלו.
– “אין הא-שלעכ-טער צייט?” [“בעתים רעות?”].
הבחור הרוצה-בקריאה לקח את הספר הקטן, עלעלו קצת, עבר בעיניו על פני השורה: “שבת בעיירה קטנה”… הפנים הביעו שיקול-דעת, אם יבחר בזה ואם ימאס.
– תנה לי איזה ספר אחר!
הממונה שולח ידו ומעלה.
–“די… די יו-דישע צו-קו-קונפ…”!вот
–די יודישׁע? פֶה, הלא ציונית היא זו.
–!? Сіониуескій журнал – חוזר הממונה בשוויון-נפש רגיל, ובקולו מבצבץ, בכל זאת, מעין תמהון: באיזו דרך מצא מין ספר כזה מקום פה?
אחד מן הצד מרגיעהו:
– מסתמא נדב מי שהוא את החוברת הזאת…
הבחור הרוצה-בקריאה מקבל אכסמפלר שלישי.
– “ספר… קיצור מסעות בנימין השלישי” – הוא עוקם את חוטמו – מה זה? לא ספר רליגיוזיי?
– אפשר שגם זה נדב איזה איש, – משער אותו העומד מן הצד.
והבחור הרוצה-בקריאה אינו סומך על אחרים.
– אמר “מענדעלי מוכר ספרים… יתברך הבורא…” לא… זהו, כנראה, ספר רליגיוזי!
והוא משיב גם את זה בחזרה.
והממונה שולח את ידו עוד פעם אל הגל. ישראל, אף על-פי שאינו יודע “יודיש”, סבלן הוא…
והגל מלא ברוֹשוּרוֹת, כאמור, “דַרוין מצא את החידה”… “מה צריך העובד לדעת ולזכור?”… “מעשה בארבעה אחים”… “צוּקוּנפט” – – –
– “צוּקוּנפט”? – התעורר הבחור הרוצה-בקריאה – האמריקני? אה, הבה לי, הבה!
היה שם באותו מעמד גם בעל-ליצנות ופנה אל הבחור השואף להשכיל בשאלה קטנה:
– נראים הדברים, שמפני ציוניות ורליגיה כבוד-אדוני מפחד כמו מפני מלאך-המות?
– מפחד? – לא רצה השואף-להשכיל להיראות כפחדן – מה שייך לאמור: מפחד… אבל אני אינני אינטליגנט… איש עסוק הנני ואי-אפשר לי לבלות את העת בציוניות. אני רוצה, יותר טוב, בדבר שיפקח את עיני, בדבר שיסיר את העוורון מעל עיני. מובן? אני איני אינטליגנט!
ולשעה, כשהניח האינוֹ-אינטליגנט הלז את ה“צוקונפט” מידו, קרבתי אני, מתוך המתנה, ונגעתי בחוברת הצנומה – שׁל ינואר היתה ומהשַׁתא – והתחלתי לקרוא בה בכוונה ולחפש ולבקש במה כוחה גדול.
––––––––
ובכן, התחלתי לחפש ולבקש…
ואולם מובן מאליו, שה“צוקונפט”, היוצא בארץ-הריקלאמות, אינו אוהב לסמוך על המחפש, שימצא בו את היותר חשוב ומועיל לו. יודע צדיק זה את נפש-קוראו. ובאמת, העולם טרוד כל כך, והכל מושכים בכנפי-בגדו של העולם הזה, ואם לא יצעקו, אם לא יכריזו, אם לא ישמרו את הדיבור הי“א של “אדווערטייזען”, כמו שאומר ה”אמעריקאנער", אם ימתינו עד שיבואו ויבקשו – שמא, חס ושלום, לא יבואו כלל?
ולפיכך – אותיות גדולות על שער-החוברת. למען השם! – “קראו בזה את המאמר ‘מה היא ההיסטוריה?’ מאת דוקטור ח. ז’יטלובסקי!”
דוקטור ז’יטלובסקי… “בן-אהוד”… “ציוניזמוס אדער סאָציאליזמוס” – – –
ועברתי בחפזה על פני המאמר הקודם לו על אמ"ד4 ואמהר אל “דאקטאר שיטלאווסקי”.
ואמנם, בן-אהוד יודע להסביר. “הידיעות ע”ד השתנות-העתים ותנאי החיים – זהו מה שאנו קורין “היסטוריה”, “כרוניקה”, “דברי הימים”. והשפה יפה ופוֹפוּלארית עד מאד. והמשלים והדוגמאות מיחס בעל-הבית היהודי אל ההשכלה לפנים, וכיוצא בזה, נאים ויאים, לא-רע, לגמרי לא-רע…
וגם שכן יפה נתן ה“צוקונפט” לבן-אהוד – את ד"ר ח. זוֹלוֹטארוֹב, המדבר על-דבר פרידריך ניטשה ומוכיח, שתורת האדם העליון מושפעה כולה מתורת דרווין על דבר התפתחות-המינים; וכל זה הלא כל כך חדש, כל כך עמוק!
במחילה גמורה ולמאן-דהוא הייתי מוחל אולי רק על “חתיכת הפסיכולוגיה” על-דבר החלומות, המעובדת על-ידי ראובן גיטלזוֹן. תחת זאת מצטיינת ביחוד בעזרת השם “דרשת הכוהן” של פייגנבוים, אף שגם בלי זה ידעתי למדי את האיש הזה ואת שיחו, והמחלקה בידיעת-הטבע וכו', כמדומני, שאינה נופלת הפעם כמעט גם מזו, שהיתה ב- Журнал для всех בימיו הראשונים והטובים!
אמת, יוכל היות שאני טועה… ולאידך גיסא – מי יודע? אפשר שהכוחות הנשגבים האצורים בכל אלה נשגבים מבינתי הקלושה… האין טוב לי לעבור אל הבלטריסטיקה שבחוברת זו?… כוחות של יצירה הלא תועים לפעמיים ומתגלמים גם במקצוע זה…
––––––––
כל הבלטריסטיקה שבכל החוברת הזאת – “סקיצה” אחת לא-גדולה מאת סאֶנקאֶס, ושמה – “הם נפגשו”.
וכך היא מתחילה:
"זאכר שמע את הדפיקות בכותל וייקץ.
"איפה הנני – השב כשהוא משפשף באצבעותיו את עיניו.
“החלון הקטן עם שבכת-הברזל הזכירוהו את כל הקורות אותו”.
וזאכאר מתחיל לזכור את אותו הבוקר. “השמש זרחה בבהילות ואורה. שלחה את קרניה החביבות אל הארץ והשיבה כל נפש בתקוה נעימה, כי הסתיו לא יבוא כל כך מהר. האויר היה טהור ונעים” וכו'.
ובאותו בוקר אמר זאכאר אל לבו לאמור:
“במרכבת-הטראם אבוא עד חצר-המעברה ברחוב נַדיאֶז’דינסקי, שם אעבור במרוצה את המעברה ואימינה, איכנס לסימן 12, אחץ אותו ואשמאילה, אחטוף איזה עגלון ואסע עד נַבּאֶראֶז’יני, ושם… משם אוכל לפנות לכל עבר…”
ואולם כל זה לא יפה, והנה הוא “עצור”.
"זאכאר התחיל להתהלך על פני החדר בצעדים יותר ויותר מהירים. וככל אשר הרבה למהר בצעדיו, כן הלך דמיונו הלוך וחזוק, וכן נעשו הציורים, אשר חזה בעיני-רוחו, איומים ונוראים יותר ויותר.
"ואולם מי הוא הדופק שם?
הדפיקות היו בשיטה מסויימה; נראה היה, שהדופק מתכוון לשוחח אתו באותה הלשון המיוחדת – לשון-התפיסה".
מובן מאליו, שלראשונה אמר זאכאר, כי מרגל-חרש יושב שם ודופק בכדי להתגולל עליו ולהוציא מפיו מה שאין להוציא. ואולם לבסוף, אחרי נסיונות הרבה, נוכח האסור, כי הדופק אינו דופק אלא דופקת, ושמה מאריה פּאבלוֹבנה, מכרתו מאז, שנזדמנה גם היא לפונדק זה. והם נפגשו.
וגם זה מובן מאליו, כי אילו היה זה כל תוכן הסקיצה במחשבת המחבר כמו במעשיו, כי אז לא היה מה להעיר עליה. בכבודו של זאכאר, המוסר את נפשו על דעותיו ורצונו, הלא חייבים אנו בכל אופן, ורעיוניו המרים על “החייים הרבים ההולכים לאיבוד” גם הם אינם צריכים להסכמה. ואם אמנות אין כאן אלא במידה שישנה בכל סקיצה אמריקנית – כלום אפיטרופסי האמנות אנחנו? וכלום לא סגי בלאו הכי לירחון של מאמרי-מדע פופולאריים?
אבל הוא הדבר: אנו ודאי שהיינו מסתפקים ומחרישים. ואולם סאֶנקאֶס בעל-הסקיצה אינו מסתפק בפגישה פשוטה והוא מדביק אליה גם את ה“פרובלימה” של הלאומיות. הוי, על הפרובלימות! – – –
"הדבר היה לפני שנה.
בחוץ היה חושך ואפלה. השמים היו מכוסים עבים לבנים-כהים, שטיפטפו בלי הפסקה דלף-סתיו קטן וטורד. הטיפות נפלו לאט-לאט, יגיעי-כוח, בלי בטחה, כאילו היו נמלכים בדעתם, אם שוה להם לנפול וכו‘. לרגעים התעורר הרוח וכו’.
“בחדרה של מאריה פאבלובנה שוררים חום ואור עד כדי שימסו האברים, פשוט. בכל שורר סדר גדול, הכל מונח על מקומו, הכל טהור, נקי, מחיה ממש. רוח בעלת-הבית בעצמה נסער ביום הזה, וכנראה, משיחתה את זאכאר”…
וזה הדבר. בימים האחרונים התחילה מאריה פאבלובנה להכיר בפני זאכאר לבוביטש שהם אינם כתמול-שלשום. והיא שואלת אותו לסיבת הדבר, והוא עונה, וזה לשונו: נפש בת שיחתו יודעת מאד, שעבודתו שלו היה רבה, שהעובדים שבעו רצון ממנו, שגם הוא קשור בהם מאד-מאד. והכל היה טוב. אבל… הפרעות…
ומכאן ואילך מתחיל הפירוד-בדעות בין הנאהבים והנעימים. מאריה פאבלובנה (מכל הסקיצה אי-אפשר ללמוד, אם נולדה גם היא יהודית כזאכאר, אם לא) טוענת, כי “הרגש הלאומי הוא רגש מיותר ומסוכן” ופרעות אינן אלא " טעות קטנה בדברי-הימים", והוא, זאכאר, הוא – לא כן יחשוב. היא אומרת, כי “מחויב אדם לדכא בקרבו את רגשי-הלאומיות” והוא אומר, כי “אינו רואה חובה לעצמו בזה”. גם הפרוליטריאט היהודי פרוליטריאט הוא – – –
ובאופן זה מבינים סופרי ה“עתיד” את הפרובלימה של הלאומיות. לא לחנם מחבבים אותם אלה המתגדרים בזה, שאינם אינטליגנטים!
––––––––
ואולם איך שיהיה – הללויה! ישמח ישראל בזאכריו! לאומיים הם!
ומעכשיו אין ברצוני אלא להעיר עוד הערה קטנה אחת בנוגע לסאֶנקאֶס – ואחר אחדל.
ואומר –
את הסוציאליסטים הפולנים-היהודים עוד אפשר לי להבין. דיבורים פשוטים. היהודים אינם עם כל עיקר. אין להם לא טריטוריה, ולא שפה ולא – וזה העיקר – אינדוּסטריה מיוחדת. אין היהודים אלא קיבוץ של שנוֹררים, פאנאטיקים וחדלי-אישים. הפרוליטאריאט המעט שבתוך קיבוץ זה יהיה, גם אם לא ירצה השם, לפולני ברבות הימים. ואין שאלת-יהודים בעולם כלל. מה? רצון-האומה להיות? דברי ימיה המורכבים! מלחמת קיומה הטרגית? הכוח היוצר של נשמתה? התפוררות כוחותיה הפוריים? האֶכספלואטאציה הרוחנית בה מצד האחרים, הרבים? התפתחות חפשית של קנייניה ואישיה? – מה להם ולכל אלה? רצון, נשמה, טרגיקה, יצירה, קניינים רוחניים – פויֹ, הלא אין כל זה, אלא דברי בורגנים. ולעת-עתה? והאנטיסמיטיסמוס? – צחוק! ראשית, הלא יש תרופה בדוקה ומנוסה לו – הסוציאליסמוס! ושנית, ושנית… באמת… סוף-סוף… הלא הצדק את האנטיסמיטים!
כן, על בני מיכל, על מוציאי ה“פראלעטארישע וועלט”, איני מקשה כלום. אותם אני מבין… ואולם על ה זאכאכרים – עליהם ידווה לבי, עליהם “יהמו מעי כחלילים”…
הן גם פיהם מלא צחוק כל היום על דברינו הבורגנים; הן גם הם ישליכו בנו אבנים וישבו וידברו בנו בשנאה וקצף רותח; הן גם הם מתנבאים על ה“צרות” שהנן רק חזיונות עוברים,חזיונות עוברים ותו לא; הן גם ה“יהודי”, ה“יהודית” שבפיהם אינם אלא שמות שנתרוקנו מתכנם…
ובכן, מה הוא, אפוא, הרוח, אשר ידחה אותם, את הזאכארים, ממנה, היפה, החכמה, המסורה לפרוליטאריאט כמותם? מה הוא המלאך המכה באומללים האלה? האומנם? האומנם בשביל איזה “חזיון עובר” ניטל עליהם להתרחק ממאריה פאבלובנה?
ה
זאכאר לבוֹביטש, ההולך לפנינו, מתאמר להיות לאומי, מפני שהוא מרגיש את עצמו, מימי הפרעות ואילך, קשור מאד אל הפרוליטאריאט היהודי; ולמרות הדחיפה המכאיבה והמרה, שהוא מקבל מצד מאריה פאבלובנה, אחות יקרה וחכמנית זו, הקשורה דוקא בכל הפרוליטאריים שבכל העולם, למרות כל ה“צער-בעלי-חיים” שבמצבו האומלל – הנה הוא, זאכאר הגיבור, לכל הפחות לפי דברי סאֶנקאֶס המספר, נשאר עומד על דעתו מבלי לזוז מן ה“פרינציפ” שלו בשום אופן ומבלי לחזור מדברי לאומיותו אשר אהב סלה. –
גורל שונה קצת מזה עולה בחלקו של איסאק וַאסיליוביטש, הנפש העושה בסיפורו של נאז’יבין: “השקר”.
הסיפור הזה ראה אור בחוברת-ינואר, שנה זו, בירחון הרוסי "Образование” ובלי ספק קראוהו אחי הקוראים ברוסיה מקודם לי; ומכל מקום רוצה אני, הגולה הנודד, להעיר עליו, מצדי, דברים אחדים.
כי נדמה נדמה לי, שבמידה ידועה, בנוגע לז’ורנאלים רוסיים חדשים, אינה דומה קריאתם הם, בני הגלות היושבים על מקומותיהם, לקריאתו של הגולה הנודד.
ואם אמנם, גם ידם הם רועדת, בשעה שהאצבע מפרידה בין הדפים החדשים והמחוברים, אם גם לבם הם דופק למקרא המלות: “תיקונים, קונסטיטוציה” וכדומה להן, אם גם עיניהם הם, מאמין אני, תרות בכל מקום ובבלי-יודעים לראות האין דבר בכאן גם על אודותינו ואם אין גם אותו השם הנורא – יהודים – נזכר פה… אם גם עצביהם הם מתוחים בכל הימים האלה, באוהל הנמתח בידי סוֹלדאטים בשביל ראש-הגדוד – הנה, אחרי ככלות הכל, לא דמי!…
כי הנה הם, כאמור, יושבים, סוף-סוף, על מקומותיהם ויודעים, עד כמה שניתנה רשות לדעת, את מצב הדבר כמו שהוא, בשעה שאנו, הגולים-הנודדים, רק קול-דברים אנו שומעים, ותמונה אין אנו רואים –
ובכלל – לא דמי…
כי הנה הם, בני הגלות דהתם, בני-גולה נינהו, מפני ששורש-נשמתם עקור מארץ מגורי-אבותיהם לפנים, מפני שכעין הרגשה דקה בנפשם, כי ארץ-מולדתם זו לא ארצם היא, לא ארץ אברהם, יצחק ויעקב, כי העם היושב בה, אדוני-הארץ, אפילו החלק הקטן שבו, שאינו עוסק בהקזת-דם, רחוק מהם מרחק רב; כי השפה, שפת-הארץ, השומה בפיהם לחצאין, לא שפתם היא; כ בתור בני ישראל שלמדו תנ"ך בילדותם הקשה וקראו את פרץ בן משה בבגרותם המוקדמת – הנה המקום אשר הם עומדים עליו לא “ארץ ישראל” הוא –
אֻמְלָל, אֻמְלָל, אֵיפֹה אַרְצְךָ, אֶרֶץ-מוֹלֶדֶת?!
אַיָם אַחֶיךָ, אַיָם?! – – –
ואולם אם זה אין להם, הנה “איזו סביבה” הרי יש להם שם, אם השפה לא שפתם היא, הנה בּלינסקי ודוֹבּרוֹלוּבּוֹב ומיכאילוֹבסקי שׁלהם הם, אם החֵמה והחורבן מתפרצים ועולים מכל העברים, הנה יש גם רגעים בודדים – ורגש-הזרות מתנדף והולך לו…
תחת אשר זה שעזב את אותה המדינה והוא נע ונד בעל-כרחו בארצות-החופש, ואת הבריות אשר מסביביו לא יכיר, ואת צלצלי-השפה אשר באזניו לא ישמע, ואת העוויותיהם של הנפגשים בו לא יבין, וגם גדוליהן וחכמיהן של הארצות האלה, אשר רגלו עוברת בהן, הנם לו ספר החתום – איש כזה גולה-משׁנֶה הוא, גולה בכפליִם, לגבי דידהו, הנשׁארים שׁם ונלחמים שׁם. ובתעות הגולה-הגולה הלז הלוך ותעֹה, בנשׁף בערב-יום, ואל הארץ יביט והנה זרה היא, ואל ההמון יתבונן והנה משונה הוא, ואל הדיבור יקשיב והנה אכזרי הוא – זכור יזכור את אותה “ארץ-המולדת המקיאה”; וזכר את קסרקטיה הרחבים והשוממים ואת בתי-כלאיה הכהים והמרירים, אשר אחיו בני-עמו ימלאום; וזכר גם את הפיות הפתוחים של בני לוויתו כיום הזה, יהודים הללו, שביזבזו הכל כמוהו, ונקרעו מהכל כמוהו, ועכשיו אינם יודעים לאן הם הולכים ובשביל מה הם הולכים – ונשא את עיניו, האכולות מאבק-הדרך, אל אפר השמים הזרים והעכורים, אלה השמים, אשר “נתיב אין בהם לאל” ו“רחמים אינם יכולים לבקש”, ואמר: “אני – לבי מת ואין עוד תפילה בשפתי”…
אז יעלה בזכרונו גם את דברי המכתב שכתב לו אחד משם: “ואתה, אחי, הנך כבר בארץ- החופש… מה מקנא אני בך…” –ועמד על מקומו ולא יעשה את דרכו הלאה. לא!… חלילה לו מזלזל בכל חופש, יהיה איזה שיהיה. אַל לו להיות כאלה היהודים הצעירים הנמלטים, המתאוננים כל היום על “זה החופש למות ברעב”… אל לו להיכסל גם כאותו רוסי זקן, היושב ב“פוֹליאנה הבהירה”5 ודואג לאיכרים ומשמיע פסוקים שגורים והבל-פיו…
לא! חופש מדיני! נחוץ, נחוץ הוא בכל מקום ובכל אופן ולכל בריה! חיים חפשים! ללכת אל כל אשר ישאך הרוח, להאמין בכל אשר תאווה נפשך, לדבר ככל העולה על לשונך, לעשות את כל שאתה מוצא לנכון לך… כן, כן…
– – – ומה שגם החיים הללו, במערב-אירופה, אינם מאושרים, מה שגם בני-האדם הללו רחוקים מהיות למופת, מה שגם כאן אין שובע, צדק ושלימוּת, ואין צריך לומר: טבעיוּת, עליה וקדוּשה – כל זה אמת, ואולם הלא רחוקים-רחוקים הם חיים אלו גם מאותם החזיונות האיומים למאד, שמשלו ביד רמה טרם נהיתה ה“מהפכה”; הלא, סוף-סוף, בעד גליונות וקונטרסים אין אנשים נאסרים כאן לימים ולשנים ובעד עבירות שבכתב אין הם מתחייבים להיגלות לקרחי-הצפון! ואם גם חופש זה לאו לכל ליהנות ניתן (וביחוד ליהודים גולים, אפילו אם הם אינם מודים לא ביהדותם ולא בכל הבדלות), אם גם חופש זה ודאי שאינו כולל לתוכו את אותו החופש של “הנפשות המיוחדות, השואפות והמחפשות” – הנה, בכל אופן, זהו, שאליו התפללו שם כל אלה הצעירים המתלוננים כאן, שרק מפני יסורי רעבונם ושממונם אין הם מרגישים בו, כמו שהיה אפשר לצפות מהם, לכאורה.
כן, ארץ-החופש! תנאי-חיים חפשיים. היטב דיבר אחיו משם בקנאתו בו אז. ומי יודע: אפשר שאף בימים האלה לא פסק עדיין מקנאתו זו… כשם שהוא, הגולה-הגולה, מצדו, התחיל לקנא בו ולהתגעגע ל“תמן אמרי”…
ומתעוררים הגעגועים ועולים ביחוד כעלות המנחה. היום רַד; מתנועע הרחוב; ומתנועעת גם קומתו הכפופה של הגולה הנודד. בין מנחה למעריב. ובקרב-נפשו שברים הומים: “ויצא יצחק לשוח בשדה”, “אשרי העם שככה לו”, “במה מדליקין ובמה אין מדליקין”, בתי-מדרשות ישנים ובתי-כנסיות קרים, קלויזים וחדרים, “רפאנו ד' ונירפא” ו“שמע קולנו ד' אלוהינו”…הוי, עלות המנחה שבין הערבַּים; הוי, פרקי אנחות ואגדות “עין-יעקב”, הוי, ההמתנה ללא-כלום שבין השמשות…
וכאן – “א פארטאגע אין דוקס פלייס שוּל”… “א מיטינג אין קענאן סטריט רויד שוּל”… אופל וגאז, אופל וגאז – ופנים כמושים, אדמדמים, נוצצים-לחים… וגוויות בולטות, נובלות, נרקבות ומתיַפות… תכשׁיטין מזוהמים בחלונות-החנויות – ועלמות שׁבות מעבודת-יומן עם מלַויהן; אוכלין נפסדים בפתחי-החנויות – ונשי-חוץ ניצבות על המדרכות ודוממות; תיבת-מנגינה – ותינוקות מחוללות. לה-לה, לה-לה; רגלים מורמות, סינרים מלוכלכים, מצנפות של שיער; אופלל ורפש וגאז.
– – – והגולה מהלך וחושב: שם… שם במקום רוב בניינו של הגוף החולה בו, שם במקום רוב מניינו של העם המתנוונה, שם במקום המשכב האחרון של הגווע הגוסס, שם במקום הפראוּת והפרעות, השחיטות וההריגות, המיתות והרציחות – שמועות חדשות הנה באות משם! דמים חדשים נשפכים, אסונות חדשים מתפשטים…
– – – והשועלים המחבלים שבכאן, החזירים המטונפים שבכאן, העתונים המשחיתים שבכאן, עושים סחורה בכל זה. זרמי-הדמעות החדשים משמשים להם לטבילה כשרה: ושלחו את ידיהם בהם, כאשׁר יפָרשׂ השׂוחה את כפיו לשׂחות. הדם השפוך מחדש יהיה להם להדחת-גרון מנעימה: והכריזו מעתה על הצריך להם בקול יותר צלול ומרעיש, וממכיתות-ההריסות יקחו למו אש להתחמם בה; דשן-התבערה ישפכו מתחת לרגליהם למען היות להם קרקע איתן; ובמפלי בשר-ההרוגים יחטטו בתענוג גדול – עסק טוב ושמן!
ושם – קול דמי בני-בניו של הבל צועק מן האדמה. האומנם תכזב גם הפעם התוחלת הממושׁכה? האומנם יִדַמו גם עתה כל הלבבות המתגעשים ותכס האדמה על כל הנפשות האמיצות והנקיות – וסוף?!
כי הנה קול-הבטחות עולה מאדום; קול-הבטחות – וחזרה בהן; קול-הבטחות – וחזרה בהן…
וחמושׁים יעלו חניכי ה“קַזַרמה”, חמושׁים, כאישׁ אחד, וחוצץ יצאו השוטרים והשופטים והשומרים; והעכברים והפשפשים, אשר בחורי-המהפכות ובסדקי-ה“אוּטשאסטקות”, זוחלים ומצפצפים וממתינים –
והרבה-הרבה דברים מתהום-הנשיה עולים במוחו של אותו גולה, דברים אשר אם יאמר לספרם – לא יאמינו לו כל הרוצים להאמין ב“מוצא”, ולא ישמעו אליו כל אלה הנוטים אוזן לרוחות החדשות… ורבים יגערו בו בנזיפה ואמרו: העת עתה להזכיר? העת עתה להתמכר לרגשות? –
אפס, הוא לבדו, בתעותו על פני המבואות המעוקלים, בחפזון של איש יוצא מדעתו, הוא שואל את נפשו על אותן הערים הקרובות אשר פקד אלהים באפו…
ניסן. הנשיאים מקריבים יום-יום איש איש את קרבנו…. העם מתנצל את עֶדיוֹ אשר נשא עד הימים האחרונים מיום עמדו על הר חורב… בניו ובנותיו, המדולדלים, מתנצלים, בהכרח ולרצונם, מכל העושר שהיה שמור לדורות, מתכחשים אל משא-הנפש של רעיון-הגאולה ואומרים: לא הוא. ונעריו, אלה הילדים אשר נתן לו אלוהים, אלה בני החמש-עשרה שהזקינו מלחץ וחלאה ורעב, אלה הילדים ההולכים בלי כוח לפני רודף, עומדים ומטיחים את ראשיהם הרופסים בצור-החלמיש, חוגרים שארית כוחותיהם הדלים, נשבעים שבועי-שבועות של התמכרות ואמון ומצפצפים את רחש דבריהם השונים על אוזן לא שומעת…
ניסן. בני ישראל נושאים את עיניהם. לפניהם – הים האדום; מאחריהם – מצרים נוסע; ולצדדין – המדבר: נחשים, עקרבים, חיים תלויים מנגד בכל רגע ורגע…
– – – ודרך אחרת אין, עלינו להיות מן הראשונים, עלינו להיות ממחנה-החלוץ. לנו, הלא אין לירוא משום דבר. לנו הלא אין מה לאבּד. גרוע מעכשיו הלא אי-אפשר להיות ולא יהיה. עתה הלא בוודאי אין על מה לדבר. ואולם אז – אז אפשׁר שׁיִמָצאו ישׁרים בלבותם אשׁר לא ישׁכחו גם מה שׁעוללנו אנו, אפשׁר שׁיִפָּתחו לפנינו שׁערי ריאזאן וקאזאן וטאמבּוֹב, אפשׁר שׁלא יכַהו בבנינו אשׁר בבתי-ספרם להיות רוסים טובים – הכל אפשר!
– …a Russian Jew! …Look here …Halloo!
והוא רץ ועובר על פני הכנופיה הבטלה הניצבת בקרן-הרחוב אצל בית-המרזח. מה יעשה להם, אם יגעו בו לרעה? הנה אותו בעל הפנים הנרגזים ירק יריקה גדולה… ומה כוונתה? מה כוונת הרקיקה הזאת? רקיקה פשוטה היא, סתמית, רקיקה בעלמא או שמא לא באה אלא בכדי לגעת בו, הגולה-הגולה?
ואף על פי כן, הרי טוב פה… טוב מאשר שם… וגם שם ברבות הימים… אמנם, עוד רחוק-רחוק היום… אבל סוף-סוף… דעת-הקהל… לא, שמדות ורדיפות מאורגנות ומוכנות לא תהיינה אז… הלא אין כאן כמו אלה… וגם חינוך טוב יקבלו ילדינו אז… כמעט כמו בכאן, והלא מוטב באמת שיוכלו בנינו להיות כבני עם-הארץ מאשר שירצו ולא יוכלו…
אכן, היה יהיה כדבר הזה. ההיסטוריה לא תכזב, הֶה-הֶה…וקושׁיות כי ישׁאלו, תתן בצחוק קולה… הֶה-הֶה… מה? למה, אפוא? למה, אפוא, נשאנו וסבלנו כל כך? למה, אפוא, עמדנו על נפשנו בשלטון-היוונים? למה, אפוא, יצאנו משם ומשם? נוּ!… מי ביקש זאת מידינו?… מה תשתוחחי, הנשמה, ומה תהמי?…
– – – ובשובו למעונו, בהיכנסו לרשות-עצמו, הוא מתנפל על הז’ורנאלים החדשים… שמא… שמא ימצא, לכל הפחות, כי גם הם מבינים קצת את הכאב…
כי אם יש חיים ואם יש התעוררות לאותו העם – מי חכם ויגיד זאת… ואולם ז’ורנאלים הלא בודאי יש לו…
וה“אוֹבּראזוֹבאניה” – הרי זה ז’ורנאל טוב, פרוגרסיבי, ראדיקאלי, ובלי ספק גם הרבה ידים של מי שנולדו יהודים באמצע…
ובכן…
טאן פותח תחילה. גיבורו נוסע מזה והוא אינו שבע-רצון ומדבר אל לבו הרבה, הרבה… מקונן גם היידאָבּוּרוֹב המשורר ואומר, כי נפשו לא תקו עוד לאביב. אחר-כך “ספנסר והאבטוביוגרפיה שלו” ושירים וסיפורים ודברים מעניינים על הספרות ההמונית ביחס למלחמה. עוד שיר אזרחי מתורגם ממאריה קוֹנוֹפניצקה… אה, כנראה, תוכן יהודי… איסאק וואסילווביטשׁ… שֵׁם מפיל אימה: “השׁקר”…נו, אדרבה, אדרבה, הבה ונראה.
––––––––
לא ארוכה היא מידת הסיפור של נאז’יבין וגם תכנו אינו מורכב ביותר –
“איסאק וואסיליוביטש ישב בעיפות על הספסל הניצב בשדרת-הצאלים בגן-העיר, ואת מגבעתו המעוכה והישנה, אשר הסיר מעל ראשו, הניח בצדו. הכל מסביב לו היה ברוח-האביב: קול-המולה, אורה, טוב. ואולם בנפשו של איסאק וואסיליוביטש היה חושך ותוגת-שממון – רעיונות טורדים וסותרים זה את זה, רעיונות טובים ורעים עינו אותו ומילאו את נפשו בחושך ו”קור".
מה קרה? אותה ה“מנגינה”.
איסאק וואסיליוביטש ש“נולד וגדל בין העם הרוסי” היה מן המתנגדים הראשונים לתנועה הציונית. “הוא – מעיד המספר על גיבורו – אהב את המדבריות אשר אין סוף להם, את תכלת-המרחק של היערות, את הכפרים הקטנים והדלים, מקום-מגוריהם של העניים החשכים, אבל הנחמדים והיקרים לבל קץ, הוא הוקיר בהתלהבות את גאוני העם הזה הקרוב אליו, וברגעי-עצב השכיח את עצמו בשירה הרוסית המלאה כליון-נפש. בצורת-העם היה הוא מן המצטערים הראשונים. במלה אחת, הוא חי בהחלט את חייו של העם הזה, ואף אילו היה רוצה לא היה יכול להיפרד ממנו”…
“ופתאום – הדבר האיום הזה”…
ומעכשיו – מתחילה המלחמה. בסקיצתו של סאֶנקאֶס שבפרק הקודם מתוארת מלחמה זו בדבק של רגשי-אהבה. כאן אין כל מאריה פאבלובנה. להלן, במשך-הסיפור, אמנם בוא תבוא אשה אחת, אך לא “אהובה” במובן המקובל. מלחמתו הפנימית של איסאק וואסיליוביטש היא רק בין “רעיונותיו הטובים ורעיונותיו הרעים”.
בכלל, כמו שאמרתי מראש, שונה קצת איסאק וואסיליוביטש מזאכאר לבוביטש. וסיבת-הדבר לא מעבר לים היא. את זה האחרון, את זאכאר, הציג לפנינו איש יהודי, בתור יושב מאז ומעולם בתוך עמו, ש“הטעות הקטנה בדברי-הימים” רק קירבה יותר את מחשבותיו אל הפרוליטאריאט היהודי, והוא, בשבתו בבור, חושב על לאומיותו – הוא קורא לזה לאומיות – ומכאובי-אהבתו – ודַיו. לא כן איסאק וואסיליוביטשׁ. הוא אוהב את המדבריות הרוסים וכו‘, את האיכרים הנחמדים וכו’ וכו' ובשבתו בשדרת-הצאלים, הוא מהרהר על הקרובים הדוחים אותו מאתם וחושבים אותו לזר ועל אותם הרחוקים הקשים לו עוד יותר: הם קוראים אותו לפלשתינה הרחוקה-הרחוקה….
ובכן – מלחמה בין רעיונות טובים ובין רעיונות רעים. ומדרך המסַפרים הטובים המשתתפים בחיי גיבוריהם להראות את הסחורה הרעה תחילה. ונאז’יבין המספר הליבראלי הטוב, אמנם, משתתף בצערו של גיבורו היהודי. הוא ראה בו את הטיפוס היחיד של האינטליגנט הרוסי-יהודי, אשר רעיונות רעים מטרידים אותו וטוענים:
“האומנם יצדקו הם עם הפלשתינה שלהם? הבאמת אין אפשרות לעשות מיהודי ולא-יהודי אדם סתם? האומנם צריכים אנו לצאת מכאן? ואולם הלא זה מכאיב. הלא זה דבר אין דעת בו”. “פלשתינה זרה לו לחלוטין, וכאן – כאן כבר נתמזג את החיים, את העם, את הארץ עצמה, בכל לבבו ובכל נפשו”. “כן, הוא נתמזג, אבל בו לא נתמזגו. אותו מגרשים, הוא נחשב לאויב. הם אינם אשמים, כמובן, אבל אתה, סוף-סוף, הנך זר”.
זהו הצד של אהוּרמין, של הרעיונות הרעים, רחמנא ליצלן, של מחשבות המרי והתיפלה ב“ליבראליות, אשר ממש כדאי היה לקרוע עליהן”. אמת, הם, הפורעים, אינם אשמים, חלילה; אמת, לעבדות הלאומית ולכליון הלאומי של העם היהודי אין גיבורו של נאז’יבין דואג, חלילה. חס ושלום! אל תוציאו שם רע. “הוא אוהב את המדבריות וכו‘, הוא קשור בעם הרוסי וכו’, הוא אינו שם פדות בין היליני ויהודי וכו'” ורק… מה לעשות… המאורעות הידועים… ואף הטוב שביהודים נופל לתוך הרהורי-עבירה: מכים אותו, זר הוא… ורעיונותיו הרעים מזכירים לו את פלשתינה, אף כי רק בדרך-שלילה… אלא שמכל-מקום אל תחרדו: גם הורמיז עומד כאן בשדרת-הצאלים, ואחרי הרעיונות הרעים באים הרעיונות הטובים, ואלו הם: “כל הרע שבחיים יוצא מזה, שבני-אדם חדלו מהיות בני אדם סתם ויהיו לשלטים מתנועעים. אם על השלט האחד כתוב “סלאוי” ועל השני “גרמני”, או “יהודי”, אזי כבר, כמו בהכרח, אין שלום בין השלטים הללו; לא נשאר, אפוא, אלא להסיר את הכתובת – ומיד תוסר גם האיבה, והיה הכל פשוט, טוב, בהיר ומשמח”.
ולידי הרעיונות הישרים, הקוסמופוליטיים, הטולסטואיים הללו בא איסאק וואסיליוביטש אחרי עברו אל איזו מאמרי-פוליטיקה בעתון שהיה אצלו וראה את יחס העולם למעשי פיוּס העשירי ואת רשעת תקיפי עלמא הדין המעוררים רגשי שובינסמוס ושנאה בין עם לרעהו…
ולפיכך? לפיכך צריך היהודי להסיר קודם כל את השלט של עצמו – ואז יהיה הכל טוב, בהיר, פשוט ומשמח.
ובעוד איסאק וואסיליוביטש הוגה את המחשבה הטובה הזאת, והנה אשה רוסית אומללה לפניו והיא מספרת לו על אסון-חייה הנורא. היה חיה את בעלה שלא בחופה וקידושין, ויוולדו להם בנים. מרוב עבודה חלתה ותוּבא אל בית-החולים. אז לא ידע בעלה מה לעשות בלעדיה את הילדים, שלא נתקבלו לבית-המחסה, מחמת שנולדו שלא כדת, ומרוב יסורים רצה לתלות את שניהם בביתו. נער ונערה קטנים היו. הנער ניצל בדרך נס, והנערה – מתה.
עוד פעם שלט! – מסתייע איסאק וואסיליוביטש.
“ופתאום זכר על אודות אשר חשב היום טרם נפגש את האשה, וכל ספקותיו היו בעיניו, פשוט, לנלעגים. האפשר להתבולל את האויב, אם לא? מה נבער! היה היא,שונאת” לו, היהודי, והוא חולה על יסוריה"…
“אור-האמת, אשר עלה בו מדבר-היפגשו את העוני של בני האדם, האיר את כל החיים, וכל השקר שבהם נתגלה ככתמים נתעבים על תמונה נהדרה. פאנגרמניזם, פאנסלאוויזם, פלשתינה, ילדים ממזרים, זה הניר הנרקב, המוליך תוהו לא דרך והמרעיל רבבות בני-אדם בשקר המרשיע שבו, השקר המתכסה בטלית של מדעיות ומסתמך אכתפם דאבוטוריטטים כזבנים, זה המת האומלל, השוטר – כל זה, מה פעוט, מה דל, מה אווילי לעומת אור-הנצח של אמת-החיים האלוהית”. “יהי אור, רק אור – חשב א.ו. בשמחה – התלהב בעצמך, הלהב אחרים, וזה הכל. אין צורך בפלשתינה, אין צורך בפיוּס העשירי”.
פלשתינה ופיוּס העשירי, עינויי אשה אומללה ופוליטיקה של “היהדות הלוחמת”, התנועה השוביניסטית הציונית – וה“פאנגרמניזם” וה“פאנסלאוויזם” – ככה מבינים הם, הטובים, חסידי אומות-העולם, את צער-האומה השנואה, ככה עוסקים הם, המיטיבים כל כך לתאר עינויי נשים אומללות, ברצון עם אחר, נרמס ומורדף, לחדש ימיו כקדם ולהשתחרר מעבדותו הלאומית. אמנם – הם אומרים – אי-אפשר להכחיש: אנחנו הליבראלים מבינים: לעת-עתה רע לכם; האיכרים הנחמדים, אשר אתם אוהבים כל כך, מכים אתכם; הריאקציונרים שבכם מדברים על איזו התפתחות חפשית של הגוף הלאומי והכוחות הלאומיים, ואולם דעו לכם,כי כל זה שקר, “לא נשאר לכם אלא להסיר את השלט”. אין צורך בפלשתינה, אין צורך בפאנגרמניזם, אי צורך בפיוּס העשירי!
וזהו – “האור הנצחי של אמת-החיים האלוהית”. מה יפות המלים!
––––––––
הארכתי יותר מדי ב“שקר” ותחת זאת אקצר באמת.
כי עוד סיפור נוגע יש באותה חוברת, שגם אותו אני רוצה להזכיר בחדא מחתא, והוא מלא יותר אמת מן הקודם לו…ואמת – רצוני לאמור: אמת יחוסית, אמת מצד הדובר ומצד גילוי-הדעת שבדבריו, אמת במובן דברים אמיתיים היוצאים מן הלב.
ובעל-האמת הוא מספר פולני ושוּמאנסקי שמו, ושם סיפורו – “סרוּל מלוּבּארטוב”.
המספר גָלה ליאקוטּסק. בדידות, קור ורגשות יפים ביחס לרֵעַ מת. שׁירה לנפשׁו החיה על פני כל העמודים הראשׁונים. לאחרונה מתגלה בעצמו – סרוּל הרוכל. צהוב-ירוק ומחודד “ונפלא הדבר! – תמה המספר – כל זה ביחד לא עשה עלי בפעם הזאת רושם רע”. בקיצור, עמידתו, דיבורו, תנועותיו ופרצופו של סרוּל הרוכל – הכל כמו שצריך להיות, כנהוג. והוא, המספר, נכנס עמו בדברים. הלשון של “אתה” לגדול ממנו בשנים וכל הסגנון בכלל מזכיר את קולו של אופיצר בשוחחו עם בני-גונדתו: עֵרב של בוז, של הכרת חשיבות-עצמו, של “מבטי-הנאה” ושל הערות סנטימנטאליות מעין: “הכל שׂונאים את סיבריה, אך החסיד הפַנַטי, כנראה, לא ידע שנאה לחצאין”. וככה נמשך הדבר עד הדף האחרון, כשסרוּל, על-פי חפץ המספר, מביע ברור את געגועיו לארץ-הפולנים ולקטניות שבה ולצפריה הקטנות, אשר, “לבשתו ולחרפתו הרבה, שכח את שמן בפולנית”. רק אז מתרכך האציל ומתחיל הפולני לדבר עם “יענקיל שלו”, על-פי עדות-עצמו. “כמו אל אחיו”. “ואולם עתה לא יספתי לענות לו – יסופר בהתפעלות – לא היה עוד ספק בידי, כי העברי הזקן, החסיד, הפנטיקן, מתגעגע אל ארץ-מולדתו”. ואז אחז בידו, ביד-יהודי, ופנה אליו במונולוג של מחצית-עמוד. “וסרוּל שמע לי, כולו היה להאזנה. פיו היה פתוח ועיניו נטויות אלי”. וראיה לדבר,שבכלות ה“יאסני-ואֶלמוֹז’ני פּאן” לדבר, פתח סרוּל ואמר:
“אוֹי, וַי מיר; אוֹי, וי מיר” –––
––––––––
הוא הדבר. נאז’יבין, המספר הרוסי הנלבב, עוסק באיסאק מצד עצמו, ובהיות לו פרטנזיות, כמו שאומרים ברוסית,לדעת את הצעיר העברי, ש“נולד וגודל בתוך הרוסים”, הוא מחזק בתוך א.ו. את “החוטים הנסתרים החזקים, המקשרים אותו אל חלאת המשטר השורר עתה ברוסיה”, ומכריח אותו לקרוא ב“שמחה” על ה“אור” וכיוצא בו בניגוד ל“פלשתינה ולפיוס העשירי”. ושומאנסקי, המספר הפולני מצדו, טרוד ביותר בדבר רגשותיו הוא לסרול מלוּבּארטוב – וסרול הלא חסיד פאנאטי הוא עד היום – ואחרי כרכורים שונים ממצה את עומק-הדין ומעלה, כי משעה שישראל מתחיל לבכות ולתנות עמו ב“אוֹי, וי מיר” על יפי ארץ-מולדתו, פולין העדינה, מאז הוא נחשב בעיניו לאח…
ונפלא הדבר – אסיים גם אני בסגנונו של המספר הסנטימנטאלי – הן היו ימים שה“אוי, וי מיר” היהודי היה לסמל-פלצות" ה“אוי, וי מיר” הביע: מרמה,חנופה, שפלות, אהבת-בצע וכו' וכו' – ועתה?…
עתה – ה“אוי ואבוי” הזה גופא מביע: הכנעה, הקשבה, רצון טוב ללמוד מהם, העדינים והמעולים, חוטים נסתרים עם צרת העם הפולני, הבנת הרמאות של הפוליטיקה היהדותית, הרוצה לשלוט בעולם, געגועים לפולין היפה ו“דמעות טהורות על פני הפנים המעונים”…
כן, כן, אחי ורעי, צעירי בני ישראל, איסאקים וואסיליוביטשים וזאכארים לבוביטשים, נעים, נעים מאד… רואים אנו בחוש, שגדולה היא יד העתים המשתנות, שתקוות גדולות לנו ועתיד מזהיר לפנינו, בעלי “אוֹי, וי מיר” – אוי ואבוי לנו באמת.
[“הצופה”, אדר-ניסן תרס“ה; החתימה” י.ח. ברנר. הפרקים א' ו-ב' – לפי נוסחא מעובדת מחדש, מתוך העזבון]
-
שני עתונים שיצאו אז בגליציה על–ידי פליטי–רוסיה. השני נערך על–ידי אברהם רייזין והיה כמעט הראשון להטיף שיודיש–דייטש היא שפתנו הלאומית. ↩
-
כידוע, הימצא תימצאנה בכל “יצירותיו” הרבות של י. גורדין רק שתים–שלוש, שאין הטומאה הרצוצה והבאשה האמריקנית בוקעות ועולות מהן עד ליאעזעף לאטיינער ופראפעסאר הורעוויטד. המיוחדה שבדרמותיו היא “האלוהים, האדם והשטן”, שנתבקרה אצלנו גם ב“הדור” גם ב“הזמן”, והגיבור שלה הוא – ר' הערשעלי סופר סת“ם מדוברובנה. הדבר היותר מצויין בסיפורי קוברין הוא ”יענקיל – ויטאֶבּסק. מאותם המקומות עולה גם הסיפור “דער מיליגער בית–המדרש” וכדומה. ואין כאן מקום להאריך. ↩
-
[“אימה היתה להביט על היהודיה. לא עלינו ולא על איש כדבר הזה. כבר ידוע מה מראה פני נשים מהוגנות כשהן כובסות לבנים”] ↩
-
[איזיק–מאיר דיק] ↩
-
[“יאסנאיא פוליאנה” – “השדמה הבהירה” – אחוזתו של ל. טולסטוי] ↩
מִשּׁוּק הַסְּפָרִים ("הזמן")
מאתיוסף חיים ברנר
“הזמן”. ירחון לעניני החיים, הספרות, האמנות והמדע, חוברת א', וילנה, תרס"ה.
“קריינא דאגרתא איהו להווי פרונקא”. ד"ר ברדיצ’בסקי שהיה תמיד מן הראשונים לקבול ולהתריע על גבולי “השילוח”, המבדילים בין עניני היהדות בין ענינים אנושיים כלליים, הוא בעצמו טורח ונותן לנו בירחון הזה, שהפרוגרמה שלו היא לבלי לעשות הבדלה, נסיונות מחקרים שונים לתולדות החיים והמוסר, מחקרים עוסקים בהשגחה, בעבדות וחרות, בטוב ורע, בצדק – בדרך כלל. “ולא להתפלסף אני חפץ בכאן”. בעל מסכת “ערכין”, כידוע, אינו דיאלקטיק גדול. וחשוב ונעלה, באמת, הוא רק הצד הפיוטי שבמחקריו, או יותר נכון בנסיונותיו הללו. גדול, עד לאין מעלה הימנו, הוא רק בשעה שהוא קושר כתרים לאותו הצדק השוכן בקרב האדם פנימה “לשם מלה (צ"ל אלה) השוכן בו”, בשעה שהוא משורר על “הלב היוצר והבורא והנותן חותמו על כל המעשים ועל כל הרגשות ועל כל המחשבות וחותך גם להמוות ולצלילי המוות”. לנו, הצעירים היהודים, היבשים והחשבנים ביותר, המדברים כל היום בשם “שניים כפל שניים” ובשם “השכל הקטן”, צריך לשנות ולחזור ולשנות את שיריו הנשגבים של בעל “ספר חסידים”.
“ומעט פילוסופיה סוביקטיבית”, כלומר ליריקה בפרוזה, נותן לנו גם הלל צייטלין במשנתו על חייו, שירתו ופילוסופיתו של פרידריך ניטשה. בחוברת זו באה רק ההתחלה, התחלה של ספר מקורי, כנראה, ע“ד הפיטן-הפילוסוף הגרמני, כי בעיקר הדבר, אומר הביאוגרף-המחבר בהקדמתו, “לא הלכתי בדרכים הכבושים והנני נותן תיאור שלם של חיי ניטשה והטרגדיה שלו כפי שאני מבינם. ספרי ניטשה קראתי לא כמו שקוראים דברי פילוסופים בעלמא, כי אם כמו שקוראים דברי פילוסוף ומשורר היותר קרוב והיותר יקר”. יתר דברי ה”הקדמה" אינם חדשים: כבר שמענום במאמר “לחשבונו של עולם”. ואולם תחת זאת עמוקה וחדשה היא “הפתיחה” ביחוד".
“יהדות על יסודות אנושיים-כלליים” הנם גם “כתבי-החסיד” של בן-יאיר. ויש גם אשר נשמע בהם את הד “הכוונות והיחודים” (לוח אחיאסף תרס"ג) אפס לצערנו רק את ההד נשמע וגם זה לא בכל מקום…
אחרי “כתבי החסיד” יבוא תרגום ממאמרי ברנדס על פושקין ולרמונטוב. כוונה זו של בעלי “הזמן” להכניס את האירופים לתוך מחננו ודאי שרצויה היא מאוד מאוד, ואולם בנוגע למאמר של גדול זה – כבודו בודאי ינוח במקומו – צריך להגיד את האמת, כי המטרה לא הושגה: לקורא העברי שאינו יודע את “סופרי רוסיה” במקורם אין מאמרים כאלה מספיקים כלל, ולמי שקרא את יבגני אוניגין ואת פיטשורין במקורם, ונשמתו השיגה את כל הצער והתועבה גם יחדיו שב“גיבורי היום” הללו – לו הלא אין מאמרי-הברנדסים אומרים כלום..
ומאקסי נורדוי נעתר לבקשת עורכים עברים במזרח והוא כותב כת“י בשביל “הזמן” בכדי ללמדנו פרק “בתורת החברה והתפתחותה במערב”. גם זה ברוך יהיה! התרגום הוא של ד”ר נחום סלושץ.
בכלל, צריך להעיר, לא הצליחה החוברת בתרגומיה. הגישה לנו, למשל, סיפור של יושקביץ' שנדפס ב“מיר בוזשי”, העוסק באיזה ליוקה הם, אדם פשוט ו“בלי כל חכמות”, שאינו יכול בשום אופן “לפעול אצל עצמו” לנסוע לאמריקה, מפני שאינו מרגיש כל חיבה (!) אליה, שומעים אתם, מפני “שהאבנים (!) באמריקה – מה לו ולהן?” “בשבתך בעגלה, מדקלם ליוקה זה, בוכה לא רק לבך בקרבך, כי אם כל הארץ, כן, כן, כל הארץ”.
– ובמלחמה הייטב לך, שוטה? – ואולם “הבורח” עונה ב“ציפורים שיש להן כנפים לעוף” ובאל בשמים… “האין זאת, בתיה, הלא יש אלהים”.
וככה מלא כל הסיפור צללי בני אדם, התפלספות של מה בכך ודברים של שטות ולא טבעיים על האלהים והמלחמה וכדומה. “אל נכון צפון בזה רעיון נשגב אם בני אדם הורגים איש את אחיו”, אומר, למשל אייזיק. זהו הסיפור “שהטיל רעש”.
ומילא ה“ווסחוד” וה“פריינד” שהרימו את “הבורח” על נס – לא יפלא. הני אולי לשיטתם וצורך מצאו בו. ברם “הזמן” שלנו, שואל הייתי, למה נבהל לתרגם דברים בטלים? תבן הוא רוצה להכניס לעפריים?
ממקצוע הבלטריסטיקה המקורית יש בחוברת זו שלושה דברים: “מרים”, דרמה מאת פרץ הירשביין, “במלכות החלומות” סיפור מאת ראובן בריינין, ו“מעשה ברע אל חתור”, אגדה מאת א.א.קבק. שני הראשונים אינם אלא התחלות. הדבר הנגמר האחד – אגדתו של קבק – לא עלתה יפה, לפי עניות דעתי. הרבה יש בה מלאכותיות וגם מעין חיקוי לאגדתו של מ.גורקי: “הזקנה מאיזווירגל”. בכלל, מבעל “המעפיל” יש רשות לדרוש דברים יותר מתוקנים!
תחת זאת יפים כל שלושת השירים שבכאן. עונג דוקר גורם המעשה של פרישמן, עצבון חד נשמע בשירו של יעקב שטיינברג, ורושם הגון עושה “הערב” של שניאור. אמנם בזה האחרון, ביחוד בסגנונו, גוברת מאד השפעתו של ביאליק, ואולם היא הנותנת… מעט ביאליק אינו מקלקל לעולם.
דל ביותר הוא חלק הביקורת שבחוברת זו. לא “השקפה ספרותית”, לא עברית ולא כללית, ואף לא רשימות ביבליוגרפיות. איזה ח.נ.תלם בלבד בא לכאן ל“בקר” את “אחד העם” – ונמצא שחידודים רקובים בפיו, מאלה שכבר דש בהן ר' יהושע רדלר באחיאסף תרס"ג. “לו נהגו המוציאים החדשים מנהג המדפיסים הישנים והדפיסו את קובץ “על פרשת דרכים” יחד עם השגות והגהות, ההערות והפירושים” וגומר וגומר חכמות נוראות ונפלאות כאלה!
עם המאמר הפובליציסטי האחד: “לבירור שאלת אוגנדה” מאת ד“ר בן-ימיני ועם ה”השקפה העברית" מאת עממי נשלם כל התוכן של חוברת ינואר. “מחלקות אחדות לא יכלו לבוא בחוברת הזאת מפני סיבות בלתי תלויות במערכת”.
[“היהודי”, ניסן תרס"ה; החתימה: זעירא דמן חבריא]
מִכְתב אָרֹךְ שָלַח לִי
מאתיוסף חיים ברנר
ובמכתב כתוב לאמור:
לא איגרת שלוֹמים – מגילת־וידוי אני רוצה להריץ לך בזה, אחי,
כי הנה אם, אמנם, הדיבֵּר אין בפי, אחי; אם, אמנם, כל מלה ומלה, שאני מעלה על הכתב ברגע הזה, גוזרת את לבבי; אם, אמנם כל הברה והברה, היוצאת מאתי בשעה זו, פולחת כליותי – בשעה זו, אחי, בשעה זו גופא, ניטלים, במכאובים אשר אין תואר לָמו, חייהם של אחי בני עמי – אם, אמנם, הרגֵשׁ ארגישׁ עתה בכל רגע ורגע את כובד־העוון שבכל מעשׂה, שבכל נדנוד, אשר לא להצלה יבוא, – אף על פי כל אלה, אמרתי, אחי ורעי, אדברה באזניך את אשר עם לבבי, אשפוך לפניך את שיחי, אשיחה… למען אמק ביגוני ולמען לא ירוַח לי עד נצח, עד נצח.
––––––––
השומע אתה אחי? אמנם, כן, אני הייתי כזה. אף מספר חדשים לא עברו למן העת ההיא. אני הייתי כזה. ציוני הייתי.
גולה ונידח אני בכרך גדול זה, בבירת אירופה זו – מקום הפאבריקאציה של הצעת אוגאנדה – וראה ראיתי מי המה “הציונים המדיניים” הללו, מי המה בעלי העסק של הפוליטיקה הפוליטית –
ראה ראיתי קומץ של בעלי־בתים, פחות או יותר אמידים, פחות או יותר בדאים, אשר רחמיהם נכמרו, לפי דבריהם,לשמע גורל בני דתם העניים במזרח, כלומר ברוסיה, ושמחמת עניותם יבואו לכאן, ועל־כן המה, בעלי הרחמים, אומרים, שׁישׁ צורך ביסוד איזה דבר, ביסוד “איזו מדינה”, איך שׁיַעשׂה ואיך שתיוָסד, ובלבד שיצולצל, ובלבד שיהא פתחון־פה למנוחתם.
אם צדק אותו הרושם אם לא – אחת לי עתה. כי הנה את עתוניהם, את כלי־מבטאם, את יוצרי דעת הקהל הזה קראתי אז, וארא כיצד עוסקים שם כל היום בשאלת מי בראש, מנהיג שׁל מי על צדו של מי (ובאיו תחבולות, ובאיזו אֳפנים, ובאיזה סגנון!) עד אשר נקטה הנפש בהם, בכולם.
כי חלומות נעלים, חלומות נישאים, חלומות נשגבים חלמתי בעת ההיא, אחי. לא ציוניות של רחמנות־בעלי־בתים, לא ציוניות כדבר שבצדקה, לא ציוניות של איזו כברת אדמה בכל מקום שהוא בשביל אמיגראנטים, לא איזו פינה מוטלת בספק בשׁביל מניינים אחדים מדַלת- המזרח, כי אם, כי אם… הנה ימים באים – וחי העם העברי; ושבו בנים לגבולם.
לא מדינה (כמדומני, שככה כתבתי לך בזמן ההוא, אחי) – ישוב, ישוב חפשי נחוץ לנו לשם תחיית עם ישראל ועל ידי תחיית עם ישראל. לא אוגאנדיזם בעד נודדי רוסיה, אלא ציוניות בעד יהודי כל העולם. זאת אומרת: לא קיבוץ־גלויות במובנו הגלוי של המושג הזה, לא איסוף נידחינו מארבע כנפות הארץ לארץ־ישראל, מה שהוא למעלה מדרך הטבע, אלא – קידום פני הרעה הנשקפת לעמנו כיום הזה לחדול מהיות.
ובחשבונו של הדבר לא הטעיתי את עצמי גם אז. ידוע ידעתי, כי ציוניות כזו לא תוכל לרכוש לה את לבות ההמונים, כי רבבות הלבבות לא יהיו עִם חזון אשׁר יסודותיו רק אפשׁרות קיומנו בתור עָם; כי אף על פי שׁלבסוף, לכשׁיבָּנה ויתכונן ביתנו הנאמן, לכשתוגשם משאת־נפשנו, יהיה הדבר למקור ברכה מוחשׁית לכל, הנה בכל זאת רחוק הוא מאד שׁימָסרו סתם־בני־אדם לדבר שלעת־עתה אינו מבטיח, אלא מעורר ודורש. אמור אמרתי: ה“יוּדננוֹט”, אשר האוּגאנדיזם הצעקני, הדיפלומאטי, בונה עליו את עליותיו ואשר באמת אין בכוחו להסירו ואפילו לרככו, לא די שאינו גורם וסמך לציוניות האמיתית, אלא שהוא עומד על דרכה כצר וכמפריע. ה“יוּדננוֹט” (כלומר, האנטישמיות, השנאה, חוסר־הזכויות, הגיטות, הגירושים והטלטולים), שאינו אלא גילוי אחד מכל הטרגדיה בכללה, מטשטש את השאיפה לתיקון עיקרי, כללי: שיבת ציון ויסוד המעלה. ודבר זה – שיבת החוסן והעוז הלאומי לאומה העברית, תיקון עברנו ואיחוי הקרע הנורא שבדברי ימי חיינו – יעָשׂה רק על־ידי הטובים שׁבצעירינו, על־ידי היותר שלמים, היותר אֶסתטיים, היותר מרגישים, אשר נפשם לא אֻכּלה בקרבם כנפש יתר בני גילם. הם הם יקחו על עצמם עבודת־ההכנה, זו העבודה הקשה, המרובה, הממושכה, זו העבודה־לדורות, אשר על פריה יתענגו בנים יוָלדו לעמנו.
וגם בטיבם של עצמי ושל חברי־לדעה לא הטעיתי את עצמי; וגם מצב הדבר בכללו לא נכחד היה ממני. ברם, כל זה לא נגע בהכרתי.
ולפיכך, בשעה שהייתי רואה ושומע אותם, את המדיניים, מתנפלים על “ציוני־ציון” (ובאיזו משטמה!) על אשר אין רחמים בלב אלה על אחיהם ובשרם; בשעה שהייתי מאזין אל תיאוריהם, תיאורי האושר הרב הצפון ב“הצעת הממשלה הבריטית”, אשר חוסר היסוד שבהם ותיפלוּתם היו ידועים למדי; בשעה שהייתי מהרהר על גודל קלות דעתם של אלו הרחמנים להשלות את הנפשות בשוא – בשעה זו הייתי מתחזק עוד יותר בזאת הציוניות, אשר איך שתהיה, הנה היא מה שהיא ואין לצעקנים חלק בה. אם יש לציוניות זו תקוָה, אם יש בה עובדים ואם אין בה עובדים – הנה אחת היא ואינה יכולה לבלי לדחות מאתה את הנֶחרים בה. ציוניות זו אינה מבטיחה על שׁקר; היא מביעה רק את רצונה לברוא אמצעים בשביל המשכת קיום עם ישראל ולהחיות את נשמתו הגוססת על־ידי שתילת חלק גדול ממנו בארצו הקדומה. וכאמור, למרות דעתי גם את הערך האמיתי של עצמי ושל חברי, אשר דיברו עמדי על “הציניות ההיסטורית”, לא יכולת לבלי לחשוב את עצמנו קרובים יותר לאורחא דמהימנותא מאלה המזכירים לשבח את השם האומלל של “ציון”, שגם אליה כדאי לבוא, סוף־סוף – דרך מזרחה של אפריקה – ומופיעים כמלאכים מושיעים עם ארגנטינה במהדורא חדתא.
רצויים מאלו הארציים (אני מוצא בשרטוטי פנקסי של העת ההיא), שאינם מדברים על “מקלטי־ליל” ועל “דרכי־עקלתון המובילים לציון”. נראה הדבר, שהם גם כן יוצאים מאותו הצורך גופא שאנו יוצאים, ועל־כן הם מבינים שאין מקלטי־ליל לעמנו, אשר כל ימיו כלילא אריכא דמיא ושדרכי־עקלתון אינם מובילים לשום מקום. מאוס ימאסו גם הם בעשיית “צדקות” מדברים הם על תנועה עממית, ובהכנה תחילה ובהקרבת קרבנות, אלא – רק לא ארץ־ישראל, או ארץ־ישראל לאו דוקא. ונקודה זו אף על־פי שהיא מרעימתני ומעוררת בי כאב, הנה אי־אפשר להגיד כלום נגד גילויה וישרתה. לפעמים יש גם שהנני נוטה לחשוב, שהשאלה היא, במובן ידוע, רק שימושית, אף על־פי שמאידך גיסא, ספק בידי, אם הדבר כך הוא.
והדבר, אמנם, לא היה כך. ביחוד עשה עלי אז רושם משונה הבטחון המופרז שבשלילתם, הערך המוחלט אשר נתנו להתנפלותם גרידא. קריאה של גנאי גדולה מ“פלשתינאי” לא היתה בפיהם. בכלל, היתה הרבה שובבות בכל תהלוכותיהם, ולא רק זו שבעלי־בתים נכווים ממנה, אלא גם אותה השובבות שאנשים רליגיוזיים רואים בה חילול־הקודש. הם לעגו ל“מדיניות”, בזו ל“ישוב”, אף שלחו לשונם ב“ציוניות לאומית”, הרוב של מספרם המועט היו חצאי־אינטליגנטים מפליטי ה“בונד”, ומפני המושג הזה הנקוב באחרונה – לאומיות – היתה נפשם סולדת עוד יותר מנפש בני־מפלגתם לפנים, אשר “נקודת־ההשקפה” שלהם לא עזבתם גם ב“טריטוריאליוּתם”. דבר לא נעדר: גם החשבון ה“מדעי”, גם הבוז להלך־נפש, גם הדבקת־השלטים לכל רגשות האדם, גם המסגרות הצרות לכל גוני החיים, דבר שאין צורך לאמרו הוא, אפוא, כי אסור היה לדבר באזניהם על רוח האומה, שאינו לגמרי ושהוא רק רזוּלטאט של אפני־חיים ידועים ואין להם דבר אליו, ובכלל אין להם דבר אל האומה בכללה, שצורתה ההיסטורית אינה חשובה בעיניהם לחלוטין, אלא עסקם הוא רק עם המהלך ההיסטורי של תנאי הקיום של יהודי־היום… רק היום, מבלי כל נגיעה בעבר, ר“ל. ואם ליחֲשׁם אדם על השׁנים הרבות שׁל חיי בני ישׂראל ועל כל המוצאות אותם בהמשך הזמן הרב הזה, שהרי כל זה לא עבר מבלי השאיר אחריו רשמים ידועים בתכונת בני ישראל הללו, ומעכשיו אם אנו רוצים לבנות איזה דבר בתוך אלו, הרי שעל כרחנו להתחשב עם היסוד הזה – היה הלה בעיניהם כמבלה־עולם. וממילא, אנחנו, הציונים, אשר כל העבר הקשה והמחריד שלנו היה יקר וקדוש לנו עד מאד ולא כדבר שצריך או שאפשר לשוב אליו, אלא כחומר רב־ערך העומד וקיים ומצפה שיעלוהו וייצרו מתוכו, אנחנו ראינו באלה הידענים, הבטוחים, המתלוצצים, כמו באחיהם מאמיני־ה”בּונד“, תולדת המצב הכללי של האומה הגוססת, אשר נשמות בניה פרחו מתוכם ונכנסו לתוך פראזות שאינן מעלות ואינן מורידות על המאטריאַליזמוס ההיסטורי ועל… קיצור־הדבר, אחי, רואה אני ממהלך־דברַי ההולך ומתבלבל (שעי"ז אפשׁר שׁאיני בעיניך אלא כבא בהעתקת מאמר עתונאי?), שאין ביכלתי להעלות עכשיו כמו שהם, כהוָיתם ממש, את כל הענינים האלה. צרף לזה בעצמך את מצבי המקום השונים, את המידות השונות, את מראה פניו של פלוני ופלוני העומדים בראש, של פלוני ופלוני החברים; צרף לזה את עסקי המיטינגים והלקציות והדיבאטים האין־סופיים, ובכלל את כל סכסוכי ה”מפלגות" וקינטוריהן וקיפוחיהן והבליהן ומימי־“אורגניהן”; היום נדפס נאומו של פלוני ומחר תעלה הגרה של אלמוני, היום לא הניחו אלה את אלה לבוא אל אולמם ומחר יעוותו אלה דין מתנגדיהם, בשבוע זה השׁביתו אלה את האסיפה שׁל חברה זו ובשׁבוע הבא יהָפך הגלגל – שהרי כל אלו העוּבדות, עם הוויכוחים והמחלקות וההוכחות והזלזולים והבלבולים וההתנגשויות הכרוכים בעקבם, עשו את הענין למורכב ביותר, למזעזע ביותר עד לבלי הבין כלל איש את דברי רעהו.
כי הלא באותה התקופה ה“בוערת” היו כל הדברים האלה, אחי (הוי, כמה רחוקים הימים ההם מן היום הזה!), בתקופת ההכנות אל הקונגרס השביעי, בתקופת קבלת צירקולארים מן המרכזים, אסיפות תכופות, מכירת שׁקלים בכל האֳפנים, הבלטת שנאה לצד שכנגד, לצד שצריך להכריעו ויהי מה, וכיוצא בזה, וכיוצא בזה.
וזכורני, אחי, פעם אחת בימים ההם נזדמנתי לפונדק אחד עם בחור “טריטוריאליסט”, שבשעת דיבורי עמו המליט מפיו משפטים בטוחים על ההיסטוריה הדוחפת את הפרוליטאריאט היהודי שברוסיה לריאליזציית הטריטוריאליזמוס. ואני, כמובן, יצאתי מכלי: מה דוקא רוסיה! וצעקתי מנהמת לבי: איזו דחיפה! התגשׁמות הציוניות על תנאי היא: אם לא ימָצאו בנו חלוצים ואבדנו. והוא ישב בבטחה והצטחק. זה עתה בא מהתם, ובדיסקוסיות שבתחום־המושב, כנראה, נוהגים אפילו הפלשתינאים בטרמינים יותר מדעיים. אז פקעה סבלנותי ועברתי מהגנה לתגרה: אתם – מה? מה? מה יקר לכם ובמה אתם מודים? ארץ תקוָתנו כל הימים לחיי בני־חורין – ציון– בוז ושחוק; הלבוש של כל מה שהרה והגה רוחנו בכל הדורות ובכל הארצות – עברית– בוז ושחוק. וכלום יש איזה ממש בקריאה בעלמא: ארץ? הקונגרס הבא יֵראה, כי הנכם אפס ואָין. נוּ, אין אוגאנדה – מה אתם אומרים לעשות ומה אתם רוצים לעשות? מעולם לא שמעתי שיקרא טריטוריאלי בשם איזו ארץ בפרט, שיסמן איזה דבר בחיוב. ההוכחה המתמדת שלכם היא רק: “ואתם הפלשתינאים?” אנחנו? אנחנו נכין מתחילה את אלה שאפשר להכין, נַחיה את אלה המוכשרים לתחיה, נלך לישוב־עתידנו ו“נַפרה את שדות בית־לחם”. עבודה מעשית בארץ־ישראל נחוצה מיד, וזה תלוי בקונגרס הבא. הקונגרס הזה יראה, לציוניות של מי יותר שורש וענף. שלום־שוא אַל יבוא בקונגרס הזה. האומנם, – הוספתי בקצת בדיחות־הדעת – חוששני שאתם הנכם כל־כך נגד ארץ־ישראל, מפני שלכם יש צורך רק בהתנפלות, רק בפרוגראמה שאין לגשת להגשמתה. ובציוניות שלנו יש איזה צד מעשי, כי ציוניות זו שלמה היא, מקפת היא, שלילת־הגלות מכל הצדדים, ציוניות סינתיזית, עולמית, בעוד שהטריטוריאליות שלכם תוקעת יתדה רק בדבר עובר: במצב המיוחד ברוסיה –
ככה דיברתי, אחי, בעת ההיא, בתקופה שלפני הקונגרס השביעי, קונגרס הציונים האחרון.
––––––
לפני הקונגרס ואחרי הקונגרס –
הנה כי כן הוא הדבר, אחי. לפני הקונגרס הייתי בעצמי מן הטוענים נגד מחכי הגאולה הקרובה ונגד הדורשים מקונגרס ישועות ונחמות. ואולם כפי שאני רואה עכשיו, אחרי עבור הקונגרס, היתה גם בלבי התקוָה, כי למרות כובד־הענינים יִבָּרא בקונגרס הזה גם איזה רעיון גדול,יִשָׁמע על־דבר איזו פעולה חדשה… כנראה, כך דרכם של האומללים, אחי, שנושאים עיניהם אל העתיד, אינם חדלים מקוות ומייחל ל“הבע”ל“, והיום המקווה, סוף־סוף, מביא להם מפח־נפש. לכאורה, כלום לא ידעתי כבר אז שבאמת אין למה לחכות? כלום לא ידעתי מי ומי הם ה”נוסעים" אל הקונגרס ומה אלה יכולים להביא? ברם, הלב דפק, דפק, הלב התפלל, התפלל: אלוהי אומתנו הגוועת, אלוהי שׁארית ישראל, היֵה עם פיותיהם שׁל שׁלוחי עמך, עם פיותיהם ועם לבותיהם, הורם את אשר יעשו, תן בקרבם לב טהור ונשמה חדשה, וידעו, כי בנים הם לעם הנידח והאובד. אל ירפאו את שבר־אומתם על נקלה, אל ישכחו, כי הוָתנו הות אלפים שנה וארוכתנו לא בחפזון תעלה, אך גם אל־נא יחשדו כל כך איש ברעהו, יבינו מהיכן באה צעקת־התיכף־ומיד אשר בפי רבים מהם. אל יטוחו טיח תפל לאמור: שלום, שלום ואין שלום! אך גם אל ירחיקו בזרוע. שארית ישראל ודאי שלא יעשו עוולה, אין לאל ידם לעשות עוולה, אך גם אַל ידברו כזב, יתרחקו מן הכיעור… ולכל־הפחות, במעשה אחד, בדיבור אחד יראו, כי איד־עמם קיבצם מפינות־הגולה ולא… ולא הרגשות פעוטות, לא דמיונות־הבל, לא שרירות לב טָפשׁ…והנה בא הקונגרס, והנה באו האנשׁים. והנה התחילו באות הידיעות משם. יום ה‘,יום ו’, יום השבת – פחד ורעדה… מוצאי־שבת – פלצות וזוועה… יום א' בצהרים – נצחון גמור! חברי־לדעה, אלה שהציוניות מדוקדקה בפיהם ואינה סובלת ישובים אחרים מחוץ ל“ארצנו”, פוצחים בגיל ורנן על ה“בּירור” ועל כוחה של הציוניות ה“היסטורית”. והיאוש האיום תוקף אותי פתאום: אין כלום, אין כלום. ולא על ההתפלגות נפל לבי בקרבי, אחי, לא על דבר זה, שהיה מוכרח לבוא, התלקחה אש־צערי, כי מה היה בנין רעוע זה מרוויח אילו היה השלום של חנוָנים, מעין השלום־המיתה, שהיה נוהג ו“נעשה” תמיד בין חברי הוועד־הפועל, בא לתוכו? ואף לא ה“עוולות” שנעשו למיעוט הקדוש (הלא יודע אני גם את הקדושים הללו!) הביאו רקב בעצמותי. לא, מין “יתר על כן” היה כאן. כי הנה מהלך הקונגרס הזה הראָנו את עמנו בעצם שפלותו, בעצם חולשתו, בכל תוקף נפילתו ועד כמה אין מרפא לו. הקונגרס! – כל עושר הנחותיו, סברותיו, דקדוקיו,חידודיו, המצאותיו של זה שאין לו כלום בעולמו נצבר ובא לכאן; כל השקלות־וטריות של כל הערים והעיירות בתפוצת הגולה ושל כל משך שנות הציוניות נצברו למקום אחד ולעונה אחת. ויהי המראה נורא מאד. נפתחו הפיות – וישטפו הדברים, המלים, העקיצות, ההוכחות, ותרב הכסילות אשר שאב איש מפי רעהו, וישכחו גם הטהורים את נפשם הם, ויתערבו במהומה, ויטבעו באינטריגות – ויגדל מחנק־הנפש עד לבלתי־נשוא. טובי האומה! – אברכים־נערים, ננסים, ידועי־חולי, אשר לשונם מילאה תפקיד יתר אבריהם ואשר לשון זו לא התחילה אלא ב“נעהמענדיק אין אַנבעטראכט”. הצעת הממשלה האנגלית! בעיקר הדבר שאלה הראויה רק לוויכוחים, כי מה היה פה לקבל ומה היה לקבל ומה לדחות? – והנה מאה ועשרים ברוֹצים־לדבר. מאה ועשרים – כמעט שליש! – רוצים לדבר, להשמיע את קולם, לשפוך את פלפול־מוחותיהם, להבליט את ישותם הקטנונית; ק"ך “בשר־ודם” מאמינים שעמם לא יוָשע אם לא בקולם, קול־יעקב, ובכוח־דיבורם, פסיכולוגיה עלובה, מבישה, אלמנטארית, אבל ככה הוא הדבר: שלוחי האומה הגוססת נשאו את בטנם ואת לשונם – רק את בטנם ואת לשונם. שמא תאמר, אחי, כל זה צריך היה לחזות מראש, כל זה ורק זה היה בכוחם לעשות, ומי חייב בזה שנכסלתי לצפות לאחרת? כן, אבל גם לי רשות היתה לקוות, כי האסון הגדול, הנורא, הכללי, הצער הישן, העמוק, אשר אין דומה לו, ירומם את הצירים ויהפכם לאנשים חדשים, לא־מצויים… והנה… ואלה הבאים – סולת־האומה הנם, מבשרי־התחיה, הראשונים, “האלמנטים היותר בריאים, היותר חזקים, היותר מתקדמים”; העם עומד עדיין מרחוק, אך שקולים אלה באי־כוח השוקלים כנגד הרבה, הרבה; שלוחי כל בית ישראל המה… אלה… ומה כוחנו כי נייחל?
––––––––
וכי תאמר אליהם: אין ציוניות בעולם כל עיקר – לא, לא “מתה”, אלא, פשוט, לא היתה מעולם ציוניות בגילוי זה שאנו משׁווים בנפשׁנו – יגערו בך, השׂטן המרַפּה את הידים… ואולם בלבם הם יֵדעו ידוע, כי ימים אחדים לפנים שנים אחדות, אמנם, היו לנו קולות ולפידים וסמיכה על “נסים מודרניים” ושופרו של משיח זה, שלא רכב על חמור, אלא נסע במרכבת הברזל; כי ימים אחדים לפני שנים אחדות היתה השמועה, כי תנועה זו חדרה אל כל השדרות, אל כל הפינות, ותהי לתנועה בהמון ולמחנה של רבבות; ואולם הימים ההם, שאי־אפשר היה להם להימשך הרבה, לא ארכו באמת. ועתה? עתה – לא, לא מתה הציוניות., כי אם – איננה בחיים, אין רישומה ניכר כלל. כי כלום יש עתה מוכנים להתחיל הכל מחדש, להפיץ את הקול הקורא להתעוררות מקמץ אלף – אָ! כלום יש כיום הזה מאמינים בכל לבם, מאמינים אמונה פנימית, אמונה אשר כוחה אתה, כי יש דרך לבוא אל המטרה? ומה היא הדרך המובילה לארץ־ישראל? מה שמה כי נדע? והמנצחים גופא, אלה המנצחים, אשר מיד אחר נצחונם הוּכּתה שמה ושאיה מסביבם, אשר מיד אחרי נצחונם היתה “ישיבתם” לישיבת רפאים – היש אמונה בקרבם? ואם יש – ההיה את לבבם לדאוג, אם לא לעבודה דהתם הבלתי־אפשרית, (ועל אמת זו, למצער, כלום הודו בפה מלא?), הנה, נאמר, לעבודה דהכא, בארצות הגולה? אם “הציוניות ההיסטורית” נקנית רק אחרי הכנות מרובות וחינוך אומי וכו' וכו' – מה, אפוא (לא אומר: עשו; אומר – ) השתדלו לעשות לטובת עבודה זו? אם הציוניות הלאומית היא לעת־עתה רק הכרתם של הטובים, העדינים, המעולים וכו' – שמע מיניה, שאינה אלא מפלגה אחת, מפלגה קטנה – ואיה, איפוא, ספרותה של המפלגה הזאת? במה מפלגה זו מפיצה את דעותיה? אכן, כנראה, בלע הנצחון את כל כוחותיהם של המנצחים (כלימה תכסה פני!), עיפים ביותר היו מנצחונם, ולפיכך עסקו בשאלות האורגאניזאציה והאגיטאציה והפרופוגאנדה כבאמירת מחזור!
אל תמשוך בכתפיך, אחי, אין אני מתנפל על איש: אין רשות לי להתנפל על אלה שאינם עושים דבר. ואולם לראש הדף– עד מתי לא נדע את חשבון־עולמנו ברור? מה תתן לנו ומה תוסיף לנו האונאה העצמית? נדע, לכל הפחות, מה חדלים אנו! שמא יראים אנו מן השמחים? פן ישמחו בני־הערלים שבנו? בחוצותיהם של הערלים שלנו, ברחובותיהם של ה“עברים” העיורים שלנו, גדול החג בימים האחרונים גם בלאו הכי…
כי רק שמחה ישראלית, שמחה של “אל תשמח, ישראל!”, שמחה כשהתולעת מנקרת בלב, שמחו מנצחינו, אחי, השמחים משלנו, ואולם שמחה מלאה, שמחת־ערלים, שמחו השמחים, השמחים שלא משלנו, והם מתוכנו יצאו. אכן עשירה היא אומתנו, אחי, עשירה במנצחים ועשירה בשמים.
והשמחים ההם שמחים גם בלאו הכי, גם אם לא נגיד להם, לאידנו. “נפלה, נפלה הציוניות ולא תוסיף קום. אנחנו בישרנו את מפלתה עוד מן השנה הראשונה. אנחנו ניבאנו כזאת לפני ארבע שנים, לפני שנתים. האח, חורבן בא במחנה ה”קליין־בורזשואַזיע“, הפנטאזוֹרים, האוּטופיסטים, האוּטופיסטים, אשר אמרו לגזול מאתנו את המאססע, ח”ו!.."
והשמחים ההם עוברים בסך, ורננה בפיהם ובטחה על פניהם. אפסו כוחות־החושך. אור במושבותינו. נינוה נהפכת!
ועלובים רבים מסביבם המחכים למוצא־שפתיהם – והם, השמחים, מבטלים ושופכים קיתון של קלון על כל אשר לא אִתם ומבטיחים הרים וגבעות לאשר אִתם.
ומכסים אותם ההרים והגבעות – והגמדים הללו שמחים, מכה אותם השוט והם בורחים ואומרים: ידנו על העליונה. ושום דבר אינם מבינים.
שום דבר אינם מבינים ושום דבר אין ביכלתם. רק גאוָתם גדולה ובטחונם עיור. ואת דרכיהם הם לא ידעו להיטיב. וגם שמחתם מוכת־סנוורים היא. בעלי־מפלגה הם. דומן הם – דומן מעוּנה ושמח, דומן כתות ושמח, דומן נרמס ושמח, דומן מעלה אבק ופרוקלאמאציות.. ההם יגאלו?
הם עצמם פרי חיינו הנוראים, פרי חיינו־מוות, פרי חייו של עם, אשר אין ארץ תחת רגליו.
אין ארץ… נוסח זה… ובכן, באמת, מדוע דוקא ה־ארץ?
––––––
ובדקתי, אחי, בעצמי ומצאתי כי אפילו באותה התקופה, בתקופת היותי ציוני ורק ציוני, כשהציונות היתה בעיני אחת ורק אחת, וכל מי שאינו מודה בה יוכל להיות אדם טוב, בעל־אהבה, ואפילו לאומי, אך לא ציוני, הנה גם אז, כשהייתי עושה חשבון־נפש אמיתי, כלומר, כשהייתי משתחרר ביני לבין עצמי מהשפעת הסביבה וההרגל ואי־הרצון לשנות את הדעה שכבר החזקתי בה, לא הייתי מוצא בשום אופן כל טעם הגיוני, ברור ומספיק למדי, על השאלה הפשוטה: מכיון שהנחתי, שלקיום עמנו בתור עם דרושה ארץ – מדוע דוקא פלשתינה? כלום יש בלבי חיבת־ציון טבעית? כלום יש אפשרות לחיבת ציון טבעית שתהא בנמצא? הלא רק נימוקים שונים לי, ורובם נימוקים קלושים שיש עליהם פירכא, ועקשנות זו למה היא!
אמת, הארציות הסתמית, הארציות המתנפלת, הרי היא בעיני דבר שיש בו סכנה לכל רעיון. הללו באים רק בהתנגדות תיאורית: מדוע דוקא? ועל זה יש להשיב: נוּ, יהא לאו דוקא, אבל ארצות הלא אינן נקנות בחנויות, ארצות לא ניתנו אפילו לחיפוש. אנחנו, הציונים, עינינו נשואות אל ארץ־ישראל, ואם תמצאו לאמור – שם כבר התחלנו לעבוד; אפשר, אמנם שסוף־סוף לא יעלה הדבר בידינו, אבל מאיזה טעם נעזבנה כבר עתה, כשלא עשינו עוד כלום בכדי להשיגה, בשביל הנחה פרינציפיאלית גרידא שישוב של יהודים אפשרי גם במקום אחר?!
ולא זו אף זו. אפילו לה“דוקא”, לדוקא ארץ־ישראל היו נימוקים בלבי בעת ההיא, והא חדא: ישוב באיזה מקום בעלמא לא ישלול את הגלות בהחלט, כלומר לא יספק את כל שאיפותינו, את כל חזון לב האומה מאז; ואף על־פי שאת תקוותינו ומשיכתנו אל ציון, עד העת האחרונה,לא חשבתי מעולם לדברים מיסטיים העומדים למעלה מן הזמן ויוצאים מגדר הסיבות הפשוטות, אף על־פי שהמשיכה ה“רומנטית” הזאת היתה בעיני רק התגלמות פשוטה של השאיפה לחופש ולחיים נורמאליים – הנה איך שיהיה, חשבתי, ומשיכה זו תפסה תמיד מקום הגון בפסיכולוגיה הציבורית של לאומנו, והלכך, חוץ מזה, שׁישׁ לקו־הָדֵין ערך של גורם, חשׁוב הוא גם בזה, שאם לא ימלא, ישאר תמיד כעין פגם בנשמת חיינו, כעין חסרון, מעל ובגד. הצוענוּת הגלותית שלנו תוכל להיבטל בהחלט רק בארץ־הצבי; סיפוק רגש אהבת ארץ־מולדת – רק במקום אשר אליו ננהה לבו של הלוי…
וכשהייתי מתקרב יותר לשיטתה של מפלגתנו, הייתי מתחיל לחזור אפילו על התיאוריה של “רצון־העם ואינדבידואליות פלשתינאית”. בצר לי מאד הייתי שׂם גם אל הפראקטיקה פני: הטריטוריה בארץ־ישראל טובה במעלותיה מבכל הארצות, המצב באסיה, אזרחי הארץ בהווה הנודדים, הערביאים… ושאר ההסברים כפי שקראתי מתוך המאמרים השונים.
אלא שכאן הייתי עומד ותוהה: נניח, שהצעקה “תיכף ומיד!” אין לה יסוד, ברם הא תינח בנוגע להתגשמות משאת נפשנו, אבל בנוגע לאפשרות ההתחלה־בדבר, הרי ברי, הרי לית מאן דפליג, שהתנאי העיקרי הוא, שיהא אפשר להתחיל תיכף לעשות איזה מעשה, דאם לא כן, שוב אין זו תנועה אלא ציפיה לימות־המשיח. והדרא קושיא לדוכתא: אמת, נניח שהטריטוריה שבארץ־ישראל, מקום מגורינו לפנים, הידועה לכולנו, הקרובה ללבותינו, טובה היא מבכל מקום. אך מה לנו מזה, אם אין לנו דרך אליה? ואם אין דרך, הרי היא כאילו אינה, והצורך בארץ שתהא דרך אליה – עומד בעינו!
אבל העקשנות עשתה את שלה. נעמוד ונראה. הן הקונגרס הולך. והן גם המעשים ברוסיה יוצאים תכופים ומבוהלים. אפשר לחכות בכל יום לאשר לא פיללנו. המצב הכללי ברוסיה… תקופה רבת הפעלים והרת מעשים כבירים אשר אין חקר למו… אמת, עתידותיו של עמנו כולו שם – מי יודע… אך, בכל אופן, עלינו להילחם שם מלחמת אזרחיותנו, עלינו ללכת יד ביד עם האלמנטים… עלינו ללכת בראש האלמנטים… כי המאורעות באים…
––––––
והמאורעות באו, אחי, הנה הם!
ולא כחתף באו, אחי. לא. התפתחות, התפתחות מודרגת, התפתחות על־פי חוקי מלומדי עולם, על־פי חוקי הפרוגרס, יש להם למאורעות הללו, למאורעות הללו, אחי!
התפתחות גמורה, שלמה: שנות־השמונים – הפרחת נוצות והפצעת מוחות למאות; ראשית המאה – עינוי בתולות והריגת נפשות לאלפים; ועכשיו שִׁבתנו בתוך דם אחי, בדם!
הכל הולך וכלה, אחי. מסעות־הצלב. ערים נשֵׁמות. יהודים נשמדים. כל אשר לא פני קאצאפּ לו – ידָקר; כל אשׁר האימה היהודית בפניו, כל אשר השפלות היהודית בשפתיו, כל אשר החולשה היהודית בגופו – יפול בקרדום, באגרוף.
כי גם קרדומים, גם אגרופים יש לו להמון הרוסי הכשר, הנחמד, הטוב, אשר רק ממשלתו הזדונה אשמה באכזריותו הרגעית…
רק הממשלה שלפני מתן הקונסטיטוציה, שה“סטארוֹאוֹבּריאַדצים” קשורים ואחוזים בה, עושה אותם למוציאי בני־מעים. רק היא, היא, הרשעה, גורמת לרוצחים להיות רוצחים, כי לולא היא, לולא היא…
הוי, לא יאָלמו הפטפטנים! לא יאָלמו מטומטמי־הרגש, אשר באמור האחד דבר ובא רעהו וחזר עליו מבלי כל מחשבה, יען אשר אין כאב בלבו, יען אשר אין כאב בו משלו…
לא יאָלמו המאשימים־המזכּים! לא העם הרוסי אשם בכל אלה המוראים, כי אם הפקידים והשוטרים ואנשי־הצבא; והיחפים והאיכּרים והפועלים הרוסים, העם הרוסי בעצמו, כולו, זכאי הוא, וגם ריבולוציונרים ישנם בתוכו, והם לא השתתפו בהריגת יהודים, וגם המכים אינם אשמים, כי גם הם לא הכו אלא מסיבת –
מסיבת – סיבות הם מבקשים, סיבות על מה יהודים נהרגים… יהודים – ובאותה המדינה… ארורה היא! ארורה החיה הרעה – ממשלתה, וארור הפרא השוטה והצמא לביזה ולדם – המונה!
כי כעם כמושליו, אכזר וגס בכל דברי ימי חייו, נבער ודורס־חללים בכל עברו ועבד־עבדים מאז ומעולם. עבדות נוקשה, בערוּת נוקשה, הכנעה נוקשה, ואלה קטני הקומה, אלה הערומים־בדעת, אלה העַזים, אלה הזוחלים, אלה השׂנואים, אלה הנבזים באים למרוד, לקוסס את הבשר החי היבש, הנגלד, להחם את הרציחה, לקרוע את הקרום – העל זאת לא ישָׁחטו?
וגם בלי זאת ישָׁחטו. אם חיים ישׁנים ואם חיים חדשׁים – הם ישָׁחטו! מדוע לא ישָׁחטו, אם אין דורשׁ לדמם, אם לעולם אין דורשׁ לדמם, לדם קטני־הקומה הגולים והזרים הללו?
סיבות הם מבקשים, בעלי־הפטפוט, סיבות להרג של אלה, אשר מאין מקום להם בעולם נשארו על פסגת הר־פרצים, ורבים מהם, באין ברירה, נתיישבו בדעתם לאַלף דעה את הוולקן, ורבים, רבים – לעורר את חמרי־השרפה שבתוכו… אוי להם!
אוי להם, לקטני־הקומה, בין כך ובין כך… ואוי־אוי להם שבעתים על בניהם ואחיהם, הקטנים בקומתם מהם, רואי החללים, אשר ההרגשה האנושית הטבעית זרה להם ואשר על שחיטת עצמם ושחיטת אבותיהם ישיחו כעל “ערשיינונג אין בעצוג צו דער יודישער בעפעלקערונג, וואָס פון שטאַנדפּונקט” –
אוי־אוי לו לעם, אשר רוב מניינו ורוב בניינו, בשביל שלא היה לו מה לאבד, השליך אך נפשו מנגד, ונפשו היתה למרמס. ואי־אוי לו שבעתיים על אשר הנשארים, החיים עדנה, נעשים לשופטים מן הצד, למדברים על חזיון הרמיסה מנקודת המבט של פרוגרמה פלונית, שממנה יוצא, שצריך למחות נגד הממשלה הישנה ונגד הקונטר־ריבולוציה שלה –
מה לנו מחאה, עדר־פטפטנים, אם מחאה זו מעוררת רק מעשים מעוררי־מחאה עוד יותר? מה לנו הממשלה הישנה או החדשה, דומן־חוצות, אם ממלכה זו משתמשת רק במה שנקל לה להשתמש, אם היא מסיתה רק במי שנקל להסית, אם היא מפייסת את פראי־יערותיה, במה שאפשר לפייסם? מה לנו ריבולוציה וקונטר־ריבולוציה, מה לנו נחש חדש, מה לנו נחש ישן, מה לנו נמר צהוב או חברבר? מה תועילו ומה תושיעו הבל, אם הרבה מסמרי־ברזל בידי הרוסים הטורפים לתקוע בכרסי קרבנותיהם – – –
לא! אין לחלש, לזר, לשכן, כל אפשרות להתגורר עם המונים אשר רק אל רצח עיניהם נשואות, אשר רק בהמצאת מיתות משונות לילדים קטנים גדול כוחם, אשר רק ארסם לא על עמדו יעמוד, אשר רק חמת־הפתנים שבקרבם תלך ותגדל מעת לעת – – –
אתם אומרים: אין זרוּת, אין שכנוּת, יש זכויות, זכויות אזרחיות, זכויות אנושיות – אכן, כנראה, עוד נשארו לשונות בפיותיכם, לשונות המוכשרות לאמירה, לשונות אשר לא הוצאו עדיין במלקחיים…
אתם אומרים: העם הרוסי, הוא מתעורר…נעוררוֹ… בו ישעֵנו…. אכן, אנחנו הפיקחים, האומללים, חולי־העצבים, הטובעים – אי־אפשר לנו,לבלי לעורר, לבלי לאחוז בקש; ואולם, מי יודע, אם ישאירו מאתנו הנעוֹרים אחד בעיר ושנים במשפחה. ואם ישאירו – האם ישכחו הנשארים את כל מה שהיה? האם יוכלו לחיות כאילו לא קרב דבר? האם לא ישָׁאר כל רושׁם בלבם מעינויי־אחיותיהם, ריטושׁי עולליהם והמתת־אמותיהם? האם לא תעלה על לבם ההתעללות אשר התעללו המשוחררים בגופות ילדותיהם המומתות? האם לא יזכרו כלל את שעת ההמתנה להלמות הברזל, את אותו השאון השואן פוגרום… מוחי הולך ונפגם, אחי.
כי אם רואה אני את כל אשר קרנו כיום הזה רק כחוליה אחת (עבה בלי שיעור מחברותיה) בשלשלת הגדולה, הממושכה, האין סופית; אם רואה אני ברור את השאול הרחבה הפתוחה אשר אין מפלט ממנה; אם יודע אנכי שגם אלה שיש להם ארץ ויש להם הכל – אין להם כלום… אבל דמם, דמם הלא יש להם, דם־נפשם אינו נשפך בחוצות, מומי־מוות אינם מוטלים בהם לכל ימי חייהם – מוחי נפגם והולך, אחי.
אלא שבכל־זאת, אילו הייתי רואה אפשרות בעיר־מקלט – דעתי פגומה, אחי.
דעתי פגומה וידי רפו, רפו לגמרי. תאמר: ידים אינן רפות בעת כזאת? כן. אבל מה יעשו הידים הבלתי־רפות, אני שואל אותך, אי הדרך ילכו הבלתי־רפים, אי?
אני איני רואה שום מקום, איני רואה דרך לשום מקום ולא רוצים בזה, איני רואה מבקשי ישע ומפלט.
רואה אני רק קנטרנים ופחותים.. ואני? “הציוניות שלנו אינה רק בשביל יהודי רוסיה אלא בשביל כל חלקי העם העברי בכל הארצות”.
הבושת והחרפה! דאגה ליהודי־אמריקה, בשעה ששישה מיליונים תלויים בשׂערה שׂרופה? בשׁעה שׁכפלַים כיוצאי מצרים נתונים ביד חיתו־טרף ומוכנים לטבח – דברים על “תנאים רצויים להתפתחות־היהדות”?!
איזו יהדות?! לפעמים, אמנם, נדמה לי, שבכל הקונצפּציה של חיינו, חיי העברים שבכל המקומות ובכל הזמנים, מתלונן איזה סוד מוזר, חי, כולל, מסובך, קשה, שכינתי, הסובל ומעונה, הבוער ואינו אוכּל – צפורת כלואה, מרוטה המסתירה את פניה בכנפיה ומבקשת רחמים… קדקוד־ראשי מתהפך, אחי.
ובכלל מה לי וליהדות? מה לי ולטרגדיות? מה לי ליופי ולעוז ולחזון־נביאים? מה לי ולדברים שאפשר לכפור בהם, שאפשר להטיל ספק בהם, שאפשר לשקול ולטרות בהם?
יסורי־מוות. אחי בני עמי נהיים להרג ולמשיסה. הגילוי האחד של הטרגדיה עולה באימתו על כולה. וכל דבר שאינו בא לרפא את השבר הזה לא לנו הוא.
מה לנו ארץ־אבות, מה לנו ארץ־צבי שאין דרך לה? מה לנו העבר שלנו, אם עבר איננו, אם לנו אין עבר ואין עתיד, אלא הוֹוָה על הוֹוָה – ימי הביניים?! מערה, למערה אנו צריכים, למערה בשביל הנמלט…. הבו לנו מערה וניחבא בה – – –
יוצא אני החוצה. ותמה אני, כיצד הני אנשי יכולים לדבר ולשפוט על כל זה ולמצוא צדדים שונים בכל זה. מה לנופלים, לנרצחים, לשדודים,למעונים – ולכל תנחומיכם־רשע?
אודיסה הגדולה… קיוב אחותה… ערינו הקטנות… עיירותינו הנכחדות… כל עמנו! בנערינו ובזקנינו, בנשינו ובטפנו, כולנו, כולנו על המוקד – ואתם… תמה אני, תמה אני.
ותמה גם אתה, היושב שם, כיצד הלה בעצמו יושב וכותב אגרות כאלה ובלה"ק –
ומגלה אני לך, אחי, כי אילו היה בלבי אף צל, אף אחת מששים של תקוָה, אילו לא היה חרות באש על לוח־לבי: “בגויים יכלו ושׁם יתַּמו” – כי אז באמת לא הייתי מבלה לריק שום דבר, שום כל־שהוא ממה שיש לי. כי גם את שמלתי לעורי הייתי מקדישׁ לבנִיה; וערום ויחף הייתי מסובב בחוצות וצועק: “יתר הפליטה, אל תתנו דמי לכם! המדברה!”
ואולם, אחי, יודע אני, כי נעולים לפנינו גם שערי מדבר, כי מות נמות שם ברעב־המדבר וכי שומע אין לקול קורא למדבר; כי חבוּש, חבוּש העם; כי חרוב, חרוב העם; כי רקוב רקוב העם, כי אם יש בו מתי מספר אשר אזנים להם לשמוע, כבר אין מקום פנוי להם וכי עולם ינהג כמנהגו, ינהג כמנהגו –
ואני כותב לך, איפוא, את מגילתי זו. כי לא אדע, לא אדע, לעשות אחרת
[י“א במר־חשון התרס”ו, הוצ. ברנר, לונדון; החתימה: י.ח.ברנר]
עַל הַדֶּרֶךְ
מאתיוסף חיים ברנר
… עומדים אנו בתקופה מלאתי עובדות נמרצות, אשר תוצאות מאוד נכבדות נשקפות להן ובטוחים אנו, אפוא, כי הקהל העברי ימצא חפץ במפעלנו, אשר אנו אומרים לעשות: להגיה אור על כל החזיונות האלה העומדים ברומו" – לא! לא בשפה זו נבוא לדבר אליכם כיום הזה, כי כזאת וכזאת כבר שמעתם דייכם, ולא סגי בזה שתואילו, המכובדים, לשבוע רצון ועונג עוד פעם במה שאזנכם הכבדה רגילה לקלוט לתוכה, במה ששגור על פיכם הפתוח ובמה שלבכם הגס גס בו.
לא סגי בזה וגם לא כדאי. סמי מכאן “בטוחים”… סמי מכאן “תקופה”…
כי “התקופה המלאתי”, אשר בשמה תקראו או תשמעו קוראים כל היום – הנה הלא רק לפני ימים מספר לא היה איש שיטיל ספק בה או שיאמר לבטל את חשיבותה המוחלטה לנו. הכל ידעו אז, כי ב“תקופה אשר אין ערוך לה” אנחנו חיים, כי עולמות חדשים מתהווים, אופקים חדשים מתגלים, אפשרויות חדשות מתרקמות וחזיונות בלתי-נפרצים עולים. הכל ראו את המראות ואת קולותיהם ולפידיהם ואת השופר אשר בתוכם ואת אלה התלויים בין שמיא וארעא, שלא נעו לכל זה ולא עמדו מרחוק…
ימים מועטים לא עברו עדיין מן האתמול הלז, שהכל ידעו בו, הכל ראו והכל הודו!… ואם היתה נפש, אשר יחד עם “האתמול והמחר” ידעה גם את ה“הם ואנחנו”, אם היתה עין, אשר ראתה גם כן כי, סוף-סוף, רק באינטליגנציה רוסית שרובה יהודים הכתוב מדבר כאן, והולכת-קדימה זו הלא חשבה תמיד גם את שעת השלום היותר איום, גם את ההווה היותר עומד וקיים, לתקופת-“סערה”, לתקופה של הרת מעשים כבירים ושינויים מתחוללים – אם היתה נפש יחידה כזו ואם היתה עין בודדה כזאת – מי השגיח בהן, מי יכול להשגיח בהן, בשעה שכל העובדות הצומחות, כל המעשים שנעשו היו על הדגלים למבשרי “תקופה מיוחדת במינה, שאין אחרת זולתה”?!
והנה… המיוחדה-במינה הלזו, אמנם, הביאה, סוף-סוף, גם את ההתעוררוּת המיוחדה במינה, אך… בכל בית-ישראל שמחוץ לארץ ההיא… אספות ונדבות… לא כמו אחרי ז’יטומיר ובנותיה, שלא היה להן מזל, כידוע, ולא עוררו…
והלכך, אף על פי שכולנו, כולנו חייבים תודה לתקופה הגדולה הזאת, שלימדה אותנו, כי רק במיליוני חביות דם ומוחי-עצמות ובשר כתוּת יש כוח בכדי לעוררנו לנדבות… לנדבות שיפרנסו את האויב… אף-על-פי-כן נוטים אנו לאמור: הבו גודל לה, לתקופה זו – והניחוה!… כי כל דבר שאינו בא לקָרבֵנו אל אותה המטרה, אל המטרה של בנין בית-ישראל ההרוס, אל המטרה של רכישת מקום בשביל הנדידה שלנו, זו הנדידה הישראלית התדירית, זו הנדידה שלא תיפסק ושאי-אפשר לה להיפסק, זו הנדידה-הנזילה של מכה טריה מעל גופים זרים לה ודוחים אותה; כל דבר שאינו בא לאחד את כל כוחותינו בשביל בקשת המפלט – אינו כלום!
והלכך, אף-על-פי שכולנו, כולנו, מוץ נידף, שארית-המעט, יודעים ומכירים כמותכם, בני-דעת, את האויב-החיה אשר בו תילחמו, הנה אנחנו שכוח לא נוכל לשכוח – ולנצח – גם את לא-האויב, את השכן הטוב, שתמיד הרי אנו כצנינים בעיניו, שתמיד הוא נכון לרדת לתוך חיינו, שתמיד הוא נכון לעמוד על דמנו ושאחר לא יכול להיות ולא יהיה…
והלכך, אנו אומרים: “העובדות הנמרצות, אשר תוצאות מאוד נכבדות נשקפות להן” – לעולם לא מפיהן אנו חיים! יחסנו אליהן צריך להיות תמיד רק יחס של אנשים עברים חפשים השואפים לגאולה עצמית.
– – – – – – – –
“השו-א-פים?… אהא… ובכן שוב ה”צעירים“, חֶה-חֶה… וברעם וברעש, ומהפכות, אה?”
חס ושלום, נוחי-עדן, לאט לכם, נוחו על משכבותיכם! לא להפוך, כי אם לקיים את הבלתי-מהופך ולהמשיך את העבודה להלן – הנה רצוננו; ולא “ברעם וברעש”, בכל חרדת-הקודש ובכל דממת-הקודש שבלבותינו אנו ניצבים היום לנטור את הכרם, הכרם שלנו, אשר לא ייזמר ולא ייעדר ואשר קמשוניו עלו חרולים ואשר עוד מעט וגם קמשונים לא יהיו לו.
“אַ-אַ-אה….. ובכן עוד נסיון חדש להעשיר את השרידה היחידה… אדרבה, אדרבה, הבה ונראה, מה יהיו חלומותיכם… כבר ניסו בזה גדולים וטובים מכם, חֶה… התבראו יש מאין”?
לא, בעל-פיהוק, לא יש מאין, כי אם יש הגון, עֶרכי, מן היש המסוער, ההולך ונפחת, את ההתחלות ההרוסות רואים אנו. ואולם אם רוח הטובים שבנו לא יפול עליהם לגמרי – ייעשה הדבר הצריך להיעשות.
כי מה אנו שואלים מעצמנו כיום הזה ומה אנו רוצים?
רוצים אנו, כי האדם העברי, זה בן העניה והסוערת שנשבעה בשמים ובארץ לבלי לוותר על קיומה, זה האיש, אשר נפשו דקה וחדה בו מקדמת דנא ואשר אותו הצער נתון בלבו, ימצא בשפתו, שפת מנעימי זמירות-ישראל ובעלי-האגדה, שפת הפייטנים והמקובלים והחסידים הראשונים, שפת “המחשבה והכינור” ו“מעבר לנהר”, שפת “בעמק-הבכא” ו“משא-נמירוב” – מכל הקרוב אל לבו, מכל הנוגע להשקפת-עולמו, מכל משאות-נפשו, מכל זהרורי-נשמתו, מכל הדי-רעיוניו, מכל קרני-דמיונו, מכל דברי אלוהיו העולים מן הארץ…
וקרוא נקרא לכל אחינו הספורים, המעטים: יעשו-נא מן הקטנות, אשר יינתנו להם, אותן הגדולות, אשר בהן תהלך נפש כולנו. יהי ראשיתנו מצער, אך אל-נא תיהפך שאיפתנו העזה לאפס מוחלט. אל-נא יהי המות הדומם מנפנף עלינו בכנפיו…
“מליצות! הוא הדבר: מליצות ותו לא. העיקר: הפרוגראמה…אָה…ופרוגראמה – ברור הדבר, שפרוגראמה אין להם”!
אהה. תבענים מפהקים, שאין לכם צורך בשום דבר ושיש לכם צורך בארבע סעודות, בשלוש חליפות-בגדים – ובפרוגראמה!
כי האיש, אשר אזנים לו ולב לו לשמוע ולהבחין בין אומר לאומר, בין מלים למלים ובין קריאות לקריאות, הוא ידע ויבין מעצמו, כי לא מקרירות-רוח ומחוסר-פרינציפים או מרצון למצוא חן בעיני הכל לא נחרות על השער: כיתה זו אנחנו, בשיטה זו אנו מחזיקים וכל הזר לא יבוא פנימה. כל הזר לאותו הקול המדבר מתוכנו לא יבוא פנימה. כל הזר לאותו הקול המדבר מתוכנו לא יבוא גם אחרי “הגדה” מיוחדת עם ל"ג פּירוּשים מצדנו ולא יתבונן גם אחרי אשר נוסיף לאין סוף קווים מוגבלים ומסומנים. והאיש, אשר לבו ער בו, הוא יבוא וישמע לקול המעורר הבא.
– – – – – – – –
כי כה יאמר המעורר:
ראה, בן הגלות. הנה לדפוק בדלתי לבך הכואב באתי כיום הזה.
כיום הזה – יום אשר לא היה עוד כמוהו לרוע מיום אשר הלכנו בגולה, יום של פחדים בלתי נפסקים ואי-אמון בחיים לשארית הנמצאה, יום שכולו כזבח ארוך דומה –
כיום הזה – יום אשר עין בעין אנו רואים את כל ההתנוונות של זרעו של אברהם אבינו בכל הגיטאות אשר הודחו שמה, את כל התפוררות-האומה, התרוקנות-תכנה והמות השחור האורב לה, הבא עליה, את כל עומק-היסורים של גסיסת-ענק…
כיום הזה – יום שהאדם נמכר בו למולך, הנשמות העדינות הולכות ונמקות משעבוד ומכבלים, העניוּת והגסוּת והזדון שופכים את ממשלתם על כל “והשכינה תכבוש בענן ראשה ומעוצר כאב וכלימה היא פורשת ובושה”…
כיום הזה – אשר אי-הדעת מולכת בכיפה, ודברי-תורה נתמעטו, וכעיוורים נגשש באפלה, והספקנות אוכלת לב ונפש, והמרה השחורה משתפכת בכל, והעצבות מתרבה, והעמודים נופלים, והאמונה בשמים שבארץ מתמוטטת, ונדדו היחידים הבודדים, הנזירים, לבקש את האלוהים – ולא ימצאו…
כיום הזה – הנני בא אליך אח נדכה.
ולא להתימר לפניך בדרכי הסלולה, לא להתנפח בדוגמַטים שלי הקבועים, לא לצַוותך: זו המסילה האחת והיחידה, לְכה בה ותמצא מרגעה!
כי לא מרגעה תדע אתי, אחי, אף לא שלוה ולא הנאה.
כי לעוררך אני בא, אחי, לעוררך לאמור: שאל, בן-אדם, לנתיבות-עולם, שאל, אי-הדרך, אי?
לעוררך ולהעלות את מחשבתך אני בא; להעלותה ולהרחיבה ולחזקה למען לא תאבד בחיפושיה הקשים.
וכה ייאָמר לה: "שמע, בן-ישראל, שמע בן-הצער, שא ראשך, שא ראשך – ויינשאו פתחי-עולם. אַל מנוחה ואל הונאה עצמית, תהי איזו שתהיה, אַל יראה מפני כל תוצאות, תהיינה מה שתהיינה. אַל קורט של שקר ורכות-הלב. הלאה עננים, צא מניקרת הצוּר. הסר מעליך את הכף. גשה עד הערפל, עלה לפרדס, ראה את פני ההוויה. השג את מהותה, את כבודה. התקדש!…
[“היהודי”, תרס“ו (דצמבר 1905); הרשימה נדפסה שנית ב”המעורר", חוברת ו', יוני 1906; החתימה: זעירא דמן חבריא]
מִכְתָּבִים לְרוּסְיָה
מאתיוסף חיים ברנר
לספר ולתאר לכם, אַחי, את כל הנעשה אתה בתוככם, כמדומני, שאין בזה צורך. הן כולכם, כולכם לא רק שומעים אלא גם רואים את האבדן המחפיר של רבבות נפשות קרובות, חיות, מרגישות, שואפות, מייחלות, חפצות בנשימה, בטובה, בעונג; כולכם, כולכם לא רק יודעים, אלא גם רואים את נהרי נחלי הדם שלא נקרשו עדיין, האברים הדקורים והשסועים שלא ניתנו לקבורה ואלפי הקברים שעפרם תחוח עדֶנה; עיני כולכם, פני כולכם מעידים על הכליון שאין דוגמתו ורגלי כולכם עומדות, עומדות ממש, על מכיתת החורבן שאין דוגמתו, החורבן הנמשך, החורבן של שכול ואלמון, של יתמות ואימה, של רעב ועירום בראש כל חוצות.
יתר על כן. בשעה שאדם אשר לבו עוד לא מת בו לגמרי, מתחיל בכל זה, הרי בהכרח לשונו תדבק לחכו וכלימת-נצח תאחזהו כולו להמשיך את מדברו, שהרי איך שינדנד את שפתיו, איזה סימן של רוח-חיים יהיה בזה, ורוח-חיים עתה – היש לך חרפה יותר גדולה מזו? רוח-חיים עתה, בזמן הזה, בזמן שצריך… שצריך… אין איש יודע מה צריך
פונה אתה מסביב ורואה, כי למרות הכל הארץ לא הוכתה בתמהון, הירח לא נדם והחמה לא נשֵמה, והכל, הכל ואתה בעצמך, עושים את כל צרכיהם, בשעה שהכל, הכל היה צריך להיפסק, הכל, הכל אבד ערכו, הכל, הכל נהפך לצחוק-סמאל, ונשמתך טובעת במים עכורים…
הסופרים, העתונאים והעסקנים השונים – לא, לא על אלה שאינם שמים את לבם כל עיקר ל“עסק הלז” ישתומם הרוח שבאנוש; להיפך, מוזרים, יותר מוזרים, הם אלה, אשר המוראים שאין אחריהם כלום משמשים להם לזבל, להשביח בו את שדותיהם, להרבות את האנרגיה בעבודתם ולהפרות את כוח חייהם…
“קאַמפף, קאַמפף, קאמפף”.
ואמרת לנפשך אז: “דומי! הלא בכל מה שתביעי – לא יֵאָמר כלום; הלא בכל דבריך הרבים לא יהיה אותו דבר, שאותו, ורק אותו, אולי כדאי להגיד; הלא איך שיהא כתוב – יהיה הכתוב פרי האסון, פרי האסון… על כן, נפשי, מוטב לך שתבואי בצור, שתיטמני בעפר, לגמרי, לחלוטין… הגיעה השעה האחרונה של קבורת-נשמות!”
ואולם חלש הוא ילוד-האשה, חלש. ירא הוא את פני אי-החיים. ירא הוא את הדממה העבה. ואני פותח את פי ומדבר אליכם, אחי, אליכם – וממרחק.
והיתוש המכלה היושׁב במעמקֵי נדם לרגע. ואני משׁלה את נפשי: אולי יש באמת דברים אשר אני ממרחק איטיב לראות מהם.. בכל אופן, יוכל היות, כי מפני זה שהנני ממרחק, עדיין אני מוכשר לדיבור… איך שיהיה, כל זמן שלא נאלמו שפתי…
לא, לא “עצות”! לא עצות מפי זה שאת נפשו המליט לאלה, אשר בתוך ההפיכה –
ואף לא ניחומים! תיבש הלשון המנחמת! אין תנחומים לנו לעולם. אין תנחומין ואין שכחה אחרי כל אלה. הכל עושים בנו שפטים. הכל מוכנים ומזומנים בכל עת ובכל שעה לעקרנו מן העולם. נערינו החלשים נשמדים טרם יספיקו להרים את ידיהם הרזות להאהיל על פניהם. מיתה עקומה, מיתת חתולים נחנקים, ימותו ילדינו הרכים. עינויי-תפתה מעוררת הנחמה, עינויי-תפתה וגועל-נפש מעוררת גם הקריאה, שכולה קהוּת-קהוּת: “ממון לכלי-זין! אל הנשק!”
ה“בּונד”, ה“בּונד”! אמיץ הוא ה“בונד”, תקיף הוא ה“בונד”! ונוחי-הנפש שבמערב, משלנו ושלא משלנו, אשר בלב דשן יהגו – הראשונים על סיפוקו של אותו הרגש, שגם בקצתו אינם מודים, והאחרונים על חיבתם היתרה לעם הנרדף – רואים חובה לעצמם לספר בשבח ה“בונד”, שהוא, הוא זקף את קומת ה“יהודים”, שהוא, הוא “יוצא ירך החשמונאים והמכבים”, שהוא המציל את כבוד-בית ישראל…
עלובים הם הס.-ס.–ים השונים המתקנאים בירכה זו של “האורגאניזציה היחידה”. כסילות היא גם מצד אחרים להילחם בה. כפופים-מרימי-ראש הם בחורי ישראל, אומללים הולכי-בטל הם בחורי ישראל, נרגשים עקומי-המוח הם בחורי ישראל, ומרגשות מהופכים ומאפס מעשה הם נכונים תמיד, לצורך ושלא לצורך, לקרוא קריאות שונות, להפקיר את נפשם האמולה ולאמור “קשר, קשר”. כן הבונדיסטים בחורי-ישראל נינהו. אולם ה“בונד” כשהוא לעצמו עם מרכזיו בשוויצריה ובשאר מקומות – מה לכל אלה ולכוהני-מודעית?! הסתדרות להתקומם נגד “שלטון הבורז’ואזיה היהודית?” – יהיה מארכס עמהם! ואולם גיבורי-ישראל? אנשים אשר צער עמם נגע עד נפשם אשר חיי אומתם וכבודה לנגד עיניהם, אשר יסורי אחיהם ונאקתם יעלו באזנם? מתי ובמה? שמא בזה שהביאַליסטוקאים הוצאו תמיד ובלי כל חשבון להורג בשל ספק “דוֹלוֹי”? שמא בזה שממונות נאספים ע“י ה”מאמינים" דוקא בפירוד משאר המאספים? שמא בזה שבאקדחים טמונים מבטיחים לרפא את שׁברנו? שׁברֵנו… כן, מה לעשׂות, אחים, באמת? סוף-סוף, מה לעשׂות? קָרא תגר מי שׁקרא, השׁתתף בפרוטה מי שׁהשׁתתף… מה לעשות… מה לעשות…
ועדיין התשובה מוכנה! עדיין המחותנים יניעו ראשיהם: ה“לאומיים”! לא יבושו ולא יכּלמו! צווחים על שברם, על איזה שבר המיוחד להם, בעוד שהיה מעשה ובאחד הכפרים אירעה תקלה למורה רוסי, רוסי ממש. הוי, האובדים דרך והשוכחים את הלוֹזוּנג, בעוד שרק הלוֹזוּנג הזה יביא את הישועה לכל… הלאָה האַבסולוטיזם!
הנה כי כן, איפוא, הוא הדבר, אחי הנמַקים. אמותינו אומרות: מלאך-המוות שוחט – ולעולם יצדק.
להילחם עם האבסלוטיזם – ובאמת, היש דרך אחרת לכל מיני בני רוסיה באשר הם אדם? היש דרך אחרת לכל המתגוררים שׁם, אם לרצונם ואם על כרחם? אם גֵרים ואם אזרחים – היש אפשרות לבלי לפרוץ גדרה של החיה הרעה הזוללת הכל, המשעבדת הכל והאוסרת הכל?!
הלא אפילו מוּרשי הציונים חוששים לבלי לדבר במלחמת-מצוה זו; הלא גם הם באִים כיהודא ועוד לקרָא וגובלים את טיח הריבולוציה בטל-חרמון היוד על הררי ציון –
ואולם – אוי ואבוי לנו ולכולנו! שאלת עמנו הלא אינה תלויה באבסולוטיזם הרוסי. שאלת המון-בית-ישראל הלא אינה נפתרת ע"י מפלת האבסולוטיזם. אין מרפא להמון-בית-ישראל החרוב מכל מה שעולל לו הגוי הרוסי. אחרי אשר ראה המון-בית-ישראל לאיזו מעשים מוכשר הגוי, אשר בתוכו הוא יושב – מה יש לדבר אחרי כל אלה?! מה יש לדבר, אם אין מה לעשות אם אין מה לעשות.
כי אין מה לעשות! ברגע זה, בשביל רגע זה, אין אנו יכולים לעשות דבר. תחבולה להושיע את עצמנו תיכף – אָין. מקום לנידחי עמנו כיום הזה – אָין. תבוסתנו שלמה. הפרק הזה, שאולי הוא האחרון בדברי ימינו, מלבין את שערותינו.
ורק קול אחד, קול יונה הומה, עודנו עצור בתוכנו, האובדים והנואשים, והוא יהגה אמרתו:
למדו, למצער, דלים ונמלטים,למדו,למצער, מן הפרק הזה, אתם שרידי-הכידון ופליטי-הרעב! תהי השעה הזאת, השעה שהררי-נשף נערמו עליכם בה,למקור-דאגה לעתידותיכם. שכחו את כל הארגוּמנטאציות השונות, המקובלות! שכחו את כל הדברים הפעוטים והטענות מן המדרגה השניה! עזבו את כל אליליכם-הבל ואמונותיכם-שוא! שימו נגד עיניכם רק אחת, אחת: ישע ומפלט. בקשו אפשרות הישע והמפלט, בקשו את האמצעים להתגלמות משא-הנפש של השגת ארץ!
כי לא רק על אמונתנו אנחנו נשחטים, בני ישראל, לא על רשעתנו אנחנו נהרגים, לא על צדקותינו אנחנו נדקרים, לא על קידוש-השם אנחנו נשרפים; יד כל בנו רק מפני ששנואים אנו, ושנואים אנו מפני שכל בני-האדם-הזאבים שונאים ושנואים, ואולם כל בני-האדם-הזאבים ביערותיהם המה, ואנו גולים, אנו זרים.
נחדל-נא מהיות זרים בתוכם. ילכו-נא בנינו מאתם. נכין בעד בני-בנינו ארץ, אשר לא תדרוך בה עתה-רגל-איש.
נעזבה-נא את התיאוריות! לנוגה-ברק-החַלף יאבד זהרן. ננסה-נא להציל, אם יש הצלה.
ארץ! כל ארץ שיש יכולת להשיגה, כל ארץ שיש אפשרות להתחיל בקרוב לבנות ביתנו בה; ארץ לא בשביל היום שכבר אבד לנו, ארץ בשׁביל המָחֳרָת, בשׁביל הדורות הבאים, בשׁביל יתומי נמירוב לאחר עשרים שנה, לאחר חמישים שנה, לאחר מאה שנה.
כי הלא גם אחרי ההרג מהדורא קמא אמרו: הִרבה התלין לזבוח לאלוהיו, גדש את הסאה, הפריז על המידה, תהום-הרעה כל כך רחב ועמוק, הצרה כל כך עוברת כל גבול, עד שכבר אין גדולה הימנה –
ומי יודע אחים, מי יערוב לנו, מי יאמר לנו, כי בנינו ובני בנינו לא יזכירו שנות תרס“ה-תרס”ו כמו שאנו מזכירים היום את תר“ם-תרמ”א.
התאוששו, יהגה השכם והערב קול הדממה הדקה שבתוכנו, רק נסיון זה נשאר. כל המעיָנים צריכים להיות בו. הכל צריך לפניות אליו. חוץ ממנו – כל המעשים תוהו והבל.
– – – – –
משואות, חרָבות; עצמות נשברות, מרוסקות…
ואולם יש אשר יד ההתעוררות, ההתחדשות, הוֹיה בנו. אז ינבא הלב, ינבא: הנה ימים באים…
הנה ימים באים – והמקום אשר עלינו ללכת שמה יהיה לנו; והתעוררו כל חלשינו הגיבורים, השופכים עתה דמם על כבוד אחיותיהם וחיי אמותיהם לשוא, ובאו שמה ברינה, והחלו את העבודה…
בוא נבוא ברינה, אך העבודה הארוכה, עבודת ההכנה, עבודת הדורות לא תהי ברינה. ימים רעים, יסורים קשים. ואולם חזון אחד יחַיה את כולנו, אחי, את כולנו העובדים: לא למעננו, עינינו לא תראינה – בשביל כל עמנו הרוה-דם אנו בונים בית.
וכיום הזה – תהיינה עינינו אך נשואות ופקוחות. נשמור על שארית-כוחותינו. נקמה? אבל היכולים אנו להינקם אחת? היש נקמה ממעשי בראשית ומכל שבעים הזאבים? היש גאולה לתהום-דמנו? היש גמול ושילם לכל, לכל?… לא, אל נקלל. אין קללה כזו. תהיינה שפתינו סגורות. יהיו פנינו נחוּשים. יתגדל ויתקדש האדם העברי.
[“המעורר”, תרס"ו חוברת א', ינואר 1906; החתימה: בר-יוחאי]
דַּפִּים (מפנקסו של סופר עברי)
מאתיוסף חיים ברנר
(מפנקסו של סופר עברי)
הם באים אלינו בשאלה ובשם החיים: מה לשפת עבר ולחיים?
או לא! הם אינם באים בשאלה. הם באים בבטחה, הם באים בשׁצף-קצף: פֶטישׁ! אין כל צורךְ בזו השׂפה המתה!
בזו השפה המתה – אמנם כן, אין צורך בשפה מתה, גנאי הוא לדרוש אל המתים, חרפה היא לאנשים חפשים לעבוד לשפה מתה, לעשות אלילים מקומץ של מלים, שאין בני אדם נזקקים להם –
ואולם מה נעשה, אם בשפה המתה הזאת יש לנו ספרות בת שלושת אלפים שנה ולא מתה? מה נעשה, שאם אנו באים למחוק לגמרי את השפה המתה הזאת מספר-חיינו, הרי אנו מאבדים בידים את כל אשר רכש רוחנו בהמשך כל הדורות? מה נעשה עם המתה הזאת, שיש לה התכוּנה המשונה הלזו, שׁמדַברי ערבית וספרדית כרבי שׁלמה ן' גבירול ורבי יהודה הלוי ומדברי פולנית ורוסית כבעל “המחשבה והכינור” ובעל “בין המצָרים” כותבים ויוצרים בה, ולפעמים – דוקא בה?
– – – – – –
הם באים בשם החיים. אבל מה זה – חיים? כלום סוד הוא שלחיים במובן המקובל אין צורך בשום ספרות? שלחיים במובן המקובל יש צורך רק בשביסים ובשהרונים ובבתי-קפה ובקרקסים? שספרות-החיים במובן המקובל אינה אלא גליונות-נייר גדולים עם מודעות גדולות על עסקים גדולים ואכילה ושתיה ומחול?
אנן בבעלי-הרוח הכא עסקינן, בבעלי הרוח שבחיים, ובבעלי הרוח מבני ישראל –
– – – – – –
ועדיין הייתי מבין את כל טענותיהם אילו היה ישראל הלז חטיבה אחת, יושב על אדמתו ומדבר דוקא גרמנית ישנה, מסורסה ומעורבבה בלשונות שמיות וסלאוויות – אז, לכל הפחות היה מקום לצעקה: גם אנגלית אינה אלא ז’ארגון! גם את הז’ארגון הגרמני מדברים היהודים ברוחם! למה לנו ה“הכבדה” של לשון-הקודש?!
ברם עכשיו, עכשיו שכולנו, כולנו נידחים בגיטות שונים באירופה ובאמריקה ובאסיה ובאפריקה, וכל גיטו וגיטו יש לו ז’ארגון שלו, ולילדי הגיטות שבמערב, הנה גם הז’ארגון של מֶנדלי אינו אלא שׂפה מתה, והרי שׁאינו יכול להיות לעולם השפה המקשרת והמאחדת את כל אברינו הכתותים ופשיטא שאין רשות ל“אידיש” זו לאמור: “אני השפה הלאומית, שפת נשמת האומה, שפת רוח האומה, שפת יצירת האומה”, ומה לכם, איפוא, כי נזעקתם?
– – – – – –
תמן אמרי: וי, וי להני בני נשי, שבמקום שהצער הקשה מפעפע בו, הרי הם באים בגאוָה ובגודל-לבב ובהתנפלות בטוחה –
כאן – צער וכאב, כאב וצער; כאן כוחות עמוקים וכשרונות עמוקים נפזרים, מתפוררים והולכים לאיבוד מפני שנולדו לעם מפוזר ומפורד על שבעה ימים, לעם שאין לו נקודת מרכז בכל חייו ובכל מעשיו, לעם שהניגודים והסתירות ולא-הטבעיוּת וכל מיני השיבושים המוכרחים מלווים אותו על כל צעד וצעד, לעם שאינו עם אלא גלגול-עם; והגלגול הזה, אשר שבע לשונות בפיו, לא שבר עדיין את עט-הברזל שבו נכתבו ספריו בגלגולו הראשון; וכי יוָלד לו בן, בן ולא בת, ודיבר נכונה או לא נכונה בכל השפות המתהלכות, ושפת אמו – עברי-טייטש, אך שפת ספריו – עברית ולא טייטש, כל זמן שהוא בתוך המחנה!
כאן – “גדול מאד הכאב וגדולה מאד הכלימה”; כאן – עינויי-שאול והטחה כלפי הגורל המר, הרע והאכזרי; כאן – רקיעה ברגל וצעקת מפני מה? מפני מה זכו כל אלה הנשמות, יוצרי דור ודור ועם ועם, שתהא שפת אמם שפת ספרותם, ועלינו, עלינו העברים, להמשיך את חיי ספרותנו העברית בשפה מתה?
הרבה אובד לנו, העברים, הרבה. להרגשה אחת,להרהור אחד, לצלו של דמיון אחד, אנו מוצאים שֵׁם, ודוקא בשׂפה מתה זו, ואולם אלפי אלפים מאלו נכבשים בענן, כלים בעשן, עולים בתוהו… דמדומי החיים ורפרופי החיים, פטפוט-ילדים וצהלת עלמות, סיפורי-זקנות ושיחות-מטורפים – כל זה בכלי שני, בכלי שני…
עולמות אובדים! וספקות מרירים ובכי רב והתעוררות עצומה מתוך הדממה: היארכו ימי עמידתנו במצור? הנחדל, סוף-סוף, להתחיל ב“מעֵין” ו“כעֵין”? היש בכוחנו לעשות פרי ישווה לנו? האפשר ל“מוכרי כל חושיהם לעבריה לצמיתות” לשבת על אבני טולסטוי ודוסטוייבסקי ואיבסן והאופטמן – וליצור כמותם?
כאן – האבדון עם חירוף-הנפש נלחמים בכל נשקם, והני גברי באים בבטחה כזו, בפשטות כזו: ז’ארגון – ותו לא! אידיש –והכל כאן.
– – – – – –
ולמי? לנו, הכוהנים, אתם מגלים אמריקה זו? ואנחנו – כלום מפאריז או מפדואה הננו? כלום מעוזבי הגיטו או מיוצאי מן הגיטו אנחנו? כלום “אינטליגנטים, פריצים מיסודם של ה”יודישע קולטור" שעזבו את עמם ואת שפתם, בעוה“ר, ועכשיו הרי הם שבים אליו” הננו? כלום לא דיברנו “אידיש” מעודנו? כלום חדלנו מעולם להשתמש בלשון זו שבני עמנו משתמשים בה? כלום לא דם-נפשנו ב“אידיש” זו ואהוב לא נאהבה והוקר לא נוקירה והכר לא נכיר בחשיבותה ובערכה בתור דבר עומד וקיים, החביב וקרוב לנו כשהוא לעצמו ובתור אמצעי הגון לעשות מיהודינו-סתם אנשים מישראל?
הלוא שחוק הוא, פשטנים ויודעי הכל! כלום ידעתם דבר ולא נדע אנו? כלום אין בן-העם שבנו סובל על זה בכל תוקף-יעודו לסבול? כלום אין נפשנו הגלותית, הטרגית, נושאת גם מן החטא הזה? כלום לא אמרנו לנשמתנו בשעות ידועות: שרטוט זה – בשפה המדוברת יכירנו מקומו יותר? או אולי שכר בהאי עלמא איכא לכתב ללא קוראים וללא קוראות?
אלא מאי? אדרבא, בארו אתם, מבארי-הכל! נו, התחילו: קליין בורזשואזיע, בטלנים, ריאקציונרים, לשון-קודש, שונאי הפרוליטאריאט, שנואי הפרוליטאריאט…
הוי, גבאי הפרוליטאריאט! במה עלינו לכפר את פניכם, אנחנו, הסופרים העברים בני הפרוליטאריאט היהודי? מה נאמר ומה נדבר לפניכם, אנחנו, אלה שרכושם גדול כל כך ב“צפרני-שמיר” ובעפצים-לדיו? אין בפינו אלא אמירה זו: תבוא ברכה על כל הכותבים בטוהר-לבם בכל לשון שתהיה בשביל הפרוליטאריאט ובשביל אלה שאינם פרוליטאריים. ואולם “ז’ארגוניסטים”: קול ענות גבורה, סימן לפרוגרס, אות לבני מרי, חרב על ירך – טיפשים וקהים!
ושקרנים! כי דבר-כזב אתם עונים בנו, קלי-דעת; שוא, נבערים, תעיזו מצחכם לאמור: לשון הקודש! שפת-הדת! – כאילו היו “מתי מדבר” עוסקים בטומאה וטהרה, ו“הנאוה מדילסברג” – מגדת תחינות, וכאילו היו השו“ת שבדבר שמירת שׁבת וגטין ועגונות ומקוָאות שכותבים רבני אמריקה ב”גַזֵטין" שלהם לא בז’ארגון.
ואם לא ה“שו”ת" הללו, אם החשובים שבספרי הדת הישראלית, אם “היד החזקה” ו“תשובות הרא”ש" וארבעה ה“טורים” כתובים בלה“ק – הנה לא פנינו, פני האנשים החפשים הכותבים עברית,יחוורו מזה. לנו אין כל צל של אמונה באלוהי “ראשית חכמה” ו”של“ה” ואפילו לא באלוהי “חובת הלבבות” ו“בחינת עולם”; מהלך ת“ק פרסה רחוקה ממנו דתם שׁל אמוראי בבל ותַנָאי ארץ-ישׂראל ולא כל שׁכן דתם של הט”ז וה“באר היטב” – אך עברית אנו כותבים מפני שאין אנו יכולים לבלי לכתוב עברית, מפני שהניצוץ האלוהי אשר בתוכנו יוצא מאליו רק בשלהבת זו, מפני שזיק זה אינו מתלבה, אינו מתגשם במלואו אלא בשפה זו ולא בשפה אחרת, ואפילו לא בשפה הבלולה, החביבה, שפת אמותינו, אשר בפינו.
– – – – – –
“מה תתן ומה תוסיף לנו שפת עבר?” – באיזו שפה מדוברת מאז מעולם בין היהודים לא נשמעה ההתמרמרות הזאת על השפה הזאת, המתה ובלתי מתה, הנשכחה ובלתי נשכחת? שני אלפים גלות, ובאיזו שנה מן השנים האלה לא נשאלה השאלה הזאת ובאיזו שנה מן השנים האלה לא נכתב שום דבר בשפה הזאת?
– – – – – –
גדולה מזו. עתה, בעת הזאת, גם מבלי שיגידו לנו ה“ז’ארגוניסטים”, יודעים אנו, כי הולכים הימים ורעים לספרותנו הלאומית. קצרה נפשׁ עמנו בה בעַצמה מרוב הפורעניות שׁלה: ואולם ספק הוא גם, אם גדול כל כך כוחה של ה“אידיש” בגילויה הרוסי להפוך לכולנו שפה אחת.
אמנם, להם, השמחים בחלקם, הבטוחים בכלל כי הגדילו לעשות, אין צורך בכל זה. די להם החזקה של הז’ארגון במה שיהיה לעתיד-לבוא השפה השלטת בפרוגראמה של ה“בונד” ובשעת הדחק גם של חבריהם הצועקים: “טריטוריליזמוס” בלשון מדברת מארכסיסטית. ואולם אנחנו, אנחנו, אשר הצעקה הכבושה: “ארץ!” יוצאת מתוכנו לא בכדי לקיים את המצוָה המטריאליסטית-ההיסטורית של פרוליטאריזאציה, כי אם מפני שאנו חוששים, בגודל-יסורינו, לכליוננו הלאומי, לכליון-עם-היהודים, מפני שעינינו פקוחות לראות את אפשרות האבדן המוחלט שלנו ואתו גם אבדן-לשוננו, לשון אליעזר בן חנניה ויוחנן מגוש-חלב. אנחנו אומרים: אמת, ספרותנו העבריה בזמן האחרון, כפי הנראה, הולכת וחדלה מהיות האבוקה המאירה שלנו, עמוד האש והענן שלנו, ואם עוד שנות מספר כאלה, אם עוד שנות מספר של רפיון-רוח ולא-גאולה – ולא תהי עוד ספרותנו העבריה האוצר הגדול לנשמת אומתנו. ואולם אנחנו איננו כמוכם להתפאר כל היום, כי החיים על צדנו הם; אנו העברים, יודעים, כי הזרם אל מול פנינו הוא, כי קשה היא דרכנו, כי החיים באים לכלות את נפשנו. ברם אנו,היהודים הצעירים, בני העברים הקדמונים, אנו אשר סופרי יהודה וחוזיה מימות מיכה וירמיהו עד פרץ בן משה ואחריו, נתנו את העולם בלבנו; אנו, אשר העבריה החיתה והעשירה את נפשותינו, אשר שיור אין לנו מבלעדיה, אשר היא-היא מקור-חיינו, חלק מסוד הוָיתנו ואחוזה וקשורה בכל עצמותנו – אנו איננו רוצים בזה, ולעולם איפוא ובשום אופן לא נשלים את הרעה הזאת, ולעולם איפוא ובשום אופן לא נוכל להישקט ולראות ניר אובד ליתר הפליטה. אחרונים נישאר על החומה.
[“המעורר”, תרס"ו, חוברת א', ינואר 1906; החתימה: ח.ב. צלאל]
רִפְרוּפִים סִפְרוּתִיִּים
מאתיוסף חיים ברנר
בעיקר-הדבר צריך היה לכתוב בשביל “המעורר”, אורגן ספרותי חדש, המתכוון לומר דבר-מה, לא “רפרופים”, ואפילו לא “נסיונות”, אלא מאמרים גמורים, שלמים ומקיפים, על ספרותנו העברית; שהרי למרות הפזמון המקובל: “כל עיר ועיר על תלה בנויה ועיר-האלוהים מושפלת עד שאול תחתיה”, הנה יש ומחשבה תקיפה עולה על הלב, שאיך שיהיה, ובאוצר ספרותנו כעת יש כבר נשמות גדולת, מצויינות. יש פרץ, הריאליסט החד והרומטיקן המעולה בחדא מחתא, הריאליסט – שאינו מחטט בפרטים וקטנות, אלא הולך ומעלה צדדים שלמים מן החיים בתמונות קטנות, נפלאות, והרומנטיקן – שאינו מושכנו אל העבר, אלא יוצר לנו חדשות,יצירות ההווה והעתיד מ“שיחותיו של ר' נחמן’קה”; יצחק-ליבוש פרץ, משורר “העוגב” ו“מנגינות הזמן” ו“חורבן-בית-צדיק” וי ל. פ. ובן-תמר ולצפ“ר והל”ץ והפרצ“י של תקופת “החץ”; זאת אומרת, פרץ הידען החריף של נשמת-האדם, פרץ החשבן הנוגה ופרץ המהתל, המבקר, המפיץ השכלה, הכותב-הכל. יש מנדלי, הנשר הגדול והזקן, עם עיניו הפקוחות על עצם מהותה של כנסת-ישראל, עם שפתיו הלועגות-המרירות ועם הרחמנות המתיאשת שלו, אשר כתביו ביהודית, לפי מה ששמע “בעל-מחשבות” באחד מפיליטוניו ב”דער וועג“, מקשטים את כלי-ביתו של כל פועל יהודי בלונדון (הלונדוים גופא הלא יודעים עד כמה יש אפילו מקצת אמת בשמועה זו!…) ואשר כל כתביו הבטיחו משכילי-אודיסה קודם החורבן, כמובן…) לתת לנו ליום-חגנו, שהיה צריך להיות, ואנחנו השיבלים הבודדות, כה שמחנו… יש ברדיצ’בסקי, תלמיד-חכם ומשורר זה, ששנה ופרש ונכנס לפרדס ואינו פוסק עד היום הזה מלהפליאנו בגילויי-נפשו, שכולם פיוּט קרוע ומשונה והעצב הישראלי שבהם עורג תמיד אל עולמות שאינם שלו, והוא נכנס וחוזר, חוזר ונכנס… יש, לאחרונה, ביאליק – גולת-הכותרת; ירמיהו ויחזקאל בהתפתחותם הנשגבה… והנה – דוד פרישמאן, האירופי היהודי, שבצחוקו המיוחד ממוזג שלנו ושלהם באופן יפה למאד והספקנות המרירה עוד סוככת עליו בכנפיה… יש גם הלל צייטלין, טהר-הלבב וגדל-הצער, יש… בקיצור, אילו היו לנו מאירים, אילו היו לנו רוצים-להבין, אילו היו לנו בֶּלינסקים, ישׁ, סוף-סוף, אצלנו מה להאיר ומה להבין! ובמחשבתם של קומץ האנשים העברים העובדים כבר ב”המעורר" אכן תתנוסס התקוה, כי לעתיד יעלה בידם לעשות איזה דבר במקצוע זה, אלא שלעת-עתה הן עולה בחלקם של אלה רק להצטער ולבלתי הסתפק…
– – – – – – – –
“ספרותנו שָׁמם עליה עולמה”, “תלויה היא בנס”,“פרוצה היא ואין חומה”, “אינה כלום נגד הספרויות של כל עם ועם הגדֵלות ומתפתחות על פי דרכן” – מי לא ידע כל אלה? מי לא יראה כל זאת? למי סוד, שאין כל קהל עברי? מי תם לבלי להכיר את חזון-הגוויעה? מי עיור לבלי לחזות, שהכל הולך לבאר-שחת… אלא על מה יש לדון? על דא יש לדון, מדוע אין רואה גם את כל כובד-המלחמה, ששארית חיינו הלאומיים זו שופכת מול כל הפרוצסים השונים, שיש בהם חשובים ויש בהם רק מדומים, הבאים כולם לבלעה חיים? מדוע אין רואה ואין מתאושש להרים מאשפות את “הדלה והראשה”? מדוע לא יבואו לעזרתה הגואלים, הסמולנסקינים, אשׁר אליהם תשַׂבֵּר, תחת בניה, הרוזנפלדים השׁונים, אשׁר עזבוה ובנחת-רוח?
– – – – – – – –
כי, יאמרו מה שיאמרו וספרותנו העברית, על אף אויביה ולמרות שויון-הנפש המחפיר של בניה, נכונה עדיין להילחם על קיומה, לפרנס את רוחו של העברי בן-הדור, ליצור מתוכה, להכניס “מן החוצה האוהלה” ולבלי היכנע. אמנם, כל אורגני-חייה בכבדות יתנהלו; אמנם, “הוצאותיה” נתונות במצור ובמצוק. “אחיאסף” הרי היא כאילו אינה; “השילוח” אינו מתקבל, ול“הברכה” שׁהיתה צריכה לבוא בו, כבר כלו עינינו מיחל…ובכל זאת… ובכל זאת!" – יאמרו הבונים.
– – – – – –
… בעת האחרונה יצאו לאור קובצי מאמריו הדעתנים של אחד-העם והיהדותיים-האנושיים של יוסף קלוזנר תלמידו. זלמן אפשטין הוציא לאור את הכרך הראשון של כתביו העדינים; כתבים אלו, אומנם, מִסִפריהם של בינונים הם, ויש שהנם גם זרים לנו קצת, אבל חביבים-חביבים הם גם בזרותם ובקולם של לפני עשרים שנה… נדפסו גם כתביהם של האדונים: נ.סוקולוב, בוקי בן יגלי ומרדכי בן הלל הכהן. הוצאות “תושיה”, “הספר”, “יבנה” ו“האור” חזרו והדפיסו את פייאֶרברג, יעקב כהן, יעקב רבינוביץ, יעקב שטיינברג, נומברג. נאספו גם ציוריו הנלבבים של א. ז. רבינוביץ, זה בעל הכשׁרון לא-הגדול, אך היהודי הרַגָשׁ, הישׁר, הקרוב, הפשוט; א.ז.רבינוביץ – בן פלך מוהליב, בן רוסיה הלבנה, מקום היהדות הממוזגה, בן ארצם של צדיקי חב“ד ושל עודרי ספרותנו החדשה כסמולנסקין ז”ל וראובן בריינין יחיה. הוצאת “חברים” בווארשה התחילה לתת קונטרסים פופולאריים ונאים להמון-קוראינו. וכשרונותיהם של שניאור, ברקוביץ, שופמאן, גנסיון והירשביין הולכים וטובים לעינינו, למרות הכל, למרות הכל… סוף דבר: לא דעכו עוד כל הניצוצות, לא תמו!
[“המעורר”, תרס"ו, חוברת א', ינואר 1906; החתימה: זכאי]
אֲמָרִים
מאתיוסף חיים ברנר
נשמת פייטן אמיתי כי תיוולד אצלם, אצל אומות-העולם, היא תופסת את מקומה הראוי לה רק אחרי מלחמה ארוכה קודמת מצד עובדי-הפארנאס המושבעים והמקובלים; תחת זה אחרי נצחונה המוכרח – חיה היא ימים רבים בפי הדורות הבאים והעתידים לבוא. הפייטן העברי היותר גדול שבדורנו לא פגש מלחמה על דרכו: איש לא עמד לפניו על הדוכן, איש לא ראה בו מתחרה, יורש-מקומו; לא מלחמה ולא נצחון: הכרה קלושה בחייו מצד חצי-מנין… והדורות הבאים – אחרי אשר תשוב נפשו המרה אל האלוהים?…
*
המהלכים והפייטנים הגדולים מזמן לזמן שורפים את עגלי-הדור ופוסלים להם לוחות חדשים; הסופרים והדרשנים השונים עומדים מאחריהם ופוסלים את הלוח הישן בשם: “תקופת-המעבר!” והבריות? הבריות לועסים תמיד ובתאוה צפיחיות-בדבש ושותים תמיד ובהנאה מי-מדמנה וחוזרים תמיד ובעקשנות על “הכל כדאתמול”.
“תקופת-המעבר, תקופת-המעבר” – והכל על מקומו עומד בשלום! איש אינו עובר…
*
כותבי תולדותיו של שֶׁלִי מספרים, כי ה“בעלנים” בבני-אנגליה על ספרי שיריו של הפּייטן הענוג והסוער הזה, בן-דורו ובן לויתו של בּיירוֹן, לא עלו בחייו אפילו למאה, האפשר למצוא בזה צד-נחמה לביאליקים שלנו?
*
החושבים לבדד ולא לרוח הזמן כותבים לרוב גם כן באופן של “המחשבות לא לפי רוח-הזמן”; המיושבים והפיקחים בעיניהם זועפים על הסגנון המטורף והבלתי- מובן" אך בכדי: הם לא היו מבינים בכל אופן…
*
הטהורים חיים חיי-טובים, אך חליפתם הלא בוא תבוא; הקדושים נותנים נפשם לממיתים, המות מפסיק הכל, מסיים הכל ומכסה על הכל; ואולם החי שבטהורים ובקדושים, כל זמן שהנשמה בקרבו, נותן אל לבו שהחיים והמות שלו יתנו תוכן להמשכת-החיים שאחריו…
*
הבא בזמן הזה לחיינו או לספרותנו ואומר “לסתור!” – הרי זה מעיד על עצמו שאינו אלא כקורא בגרון… אין אצלנו מה לסתור! הגיעה השעה – או לבנות או לשתוק.
*
טיפוסו של בן-מפלגה מהו? – בריה אשר שם-מפלגתה תשַׁוה תמיד נגד עיניה. והיה כי תקראו לפניה את גיטה – וענתה ואמרה: הלא את השם ההוא, שם מפלגתי פלונית, אינו מזכיר, ולמה הוא בא? ומקרא זה אינו מדבר עדיין אלא בבינונים ובענווים שבבני-המפלגה. הרתחנים שבהם מתחילים זועקים: אאה, את זה אינו מזכיר! את זה הוא מבטל! לזה הוא מתנגד!… נוציאהו – ויישרף!…
*
ארבע מידות ביחס לסוציאליות: בעל-הנאה שפל ובטל, הרוצה בשלוה ובמנהג-העולם; המוני נבער ובז, הניצב תמיד כקיר-חומה נגד כל שינוי בלתי-רגיל; דק-הרוח, שתיקון זה אינו מספיק לו ואינו כדאי בעיניו; חולה-הרוח, המכיר היטב בטבע בני-האדם ויודע את “המעוות לא יוכל לתקון” – ואולם הסוציאליסטים המובהקים אינם מבדילים: כל מי שאינו מודה בתורתם – בּוּרז’וּאה!
*
חירות אומרת: הנַציוֹנליסטים והאנטי-נציונליסטים, הסוציאליסטים והאנטי-סוציאליסטים, המוֹרליסטים והאי-מוֹרליסטים, גשו הנה ושמעו אלי: היו לאנשים, לבני-חורין. כי אם ממאסים אתם בהוויה של קופים, אם נאמנים אתם למה שהנכם – למה לכם פלפולי דאורייתא על ה“היזק” של הלאומיות או על רוחה ו“הגדרתה” והרבותא שבה? ואם חזקים אתם, אם אינכם תלויים בדעת אחרים – מה לכם פחדנותה וקהותה ועבדותה של האנטי-סוציאליות או גאותה וצעקנותה ובטחונה הכסילי של הסוציאליות? ואם פורצים אתם כל הגדרים, אם הכל רשאים אתם ועליון ניתתם – מה לכם המוסריות ואי-המוסריות? זה הדבר בני עליה: אם אני כאן – הכל כאן.
*
דממה אומרת: גדול צער הבדידות של הנאסר, המרוחק-בזרוע; עולה עליו צערו של המתרחק מאליו, של המתבודד לרצונו-על-כרחו; קשה משניהם צער הנתון במאורה בודדה והוא חושב על צדקתו ויתרונו של לא-הוא… וחמדה בלבו…
*
נסיון אומר: הקברנים, הרגילים בגופים מתים, מזלזלים בהם; סופרי סת“ם, הרגילים במזוזות, אינם חרדים עליהן; העסקנים, הרגילים בהמונים, אינם נוהגים כבוד בהם; ובעלי הנפשות העמוקות, הרגילים בכל מצבי-הרוח, אינם מתפעלים ביותר מערכם של ה”אידיאלים".
[“המעורר, תרס”ו, חוברות א' ו-ב', ינואר-פברואר 1906; החתימה: ב., י.ח.ב.]
ח.ב.צ. כּוֹתֵב
מאתיוסף חיים ברנר
“לכהני גוונא1 – אומר פ.מ. זיידמן במאמרו “מי ומי החלוצים?” (חו' א' של “המעורר”) – לבנין בניננוּ החדש, נחוצים אנשים בעלי אינדבידואליות חזקה, ואני חושב, כי קרובים יותר מהפועלים אל מחנה-החלוץ המה המשכילים שבעם”. והנה מניח אני לו את ה“פועלים”, שבזה ודאי שכיוון אל האמת, ואולם “המשכילים שבעם” – כלפי לייא2?! המשכילים, כלומר אינטליגנטינו הידועים, העושים כל ימיהם דיסקוסיות, ושכל עסקיהם היא איזה ורמינהו מתורה שלמה זו של מאַרכּס – ההם הנם “בעלי האינדיבידואליות החזקה”? אמת, מר זיידמן מסיים את מאמרו בסימן-השאלה, אך בכל זאת, כמדומני, שבמקום – “מי ומי החלוצים?” צריך היה לעמוד על שאלת “מי ומי האנשים?”, מי ומי בתוכנו אנשים, אנשים ממש, אנשים היודעים לבוז לתיאוריות של מה בכך, אנשים שאינם זקוקים לכל תורות שבכתב ואינם נתלים באילנות יבשים, אנשים זריזים, נאמנים, חיים, מרגישים, אוהבי-עבודה ומוכשרים-לעבודה… כי במקום שאנשים כאלה עומדים – שם גם חלוצים – –.
צִיּוּנִים (אחינו בני עמנו, החרבים והקבצנים)
מאתיוסף חיים ברנר
אחינו בני עמנו, החרבים והקבצנים, אינם יודעים מה לעשות ומה לאכול, והללו יושבים ומורים: היהוּדים הולכים ונעשים לעניים, הרי שנכנסים הם בגדר הפרוליטאריזציה… הביאו קרבן-תודה!
*
“לחם וחופש” של פטר קרוֹפּוֹטקין, נסיך אדמת רוסיה הגדולה והפראית, הרגיל לדבר בדחילו ורחימו על צדקת העם וגדולתו, מגישים אדוקיו מבני-ברית לפליטי-הפרוגרומים, אלה הלומדים כאן, בגיטו הלונדוני, להכאיב האצבע במחט.
*
בשעה שאני שומע את מנביאנו בני דת-קארל עומדים ודורשים על היהודים ועל גזירת ההיסטוריה עליהם. שמכיוון שהפרוֹדוּקציה והחיים האקונומיים שלהם – של היהוּדים – תלויים בהתפתחוּת האקונומיקה של הארץ שבתוכה הם יושבים, הרי ברי ומחוּור, שאין להם, ליהודים, שום צרכים מיוּחדים בעתיד ולא כל שכן גרגירי קוּלטוּרה בהווה, אם לא לחשוב את הפאנאטיזם וגו' – אני יושב ומהרהר: כן, קארל אמת ותורתו אמת… ואוּלם… מנדלי מו"ס למי יינתן?
*
“גזירת ההיסטוריה” – מנבאים הם ואינם יודעים מה.
י.ל.פרץ – בימים ההם, כש“כל חלום חייו ושיריו” היה ה“קסם על שפתי שושנים”, כבר היתה “אצבעה הרזה” של “אשת חבר” תקועה לתוך פי תינוקה הבוכה… “ותתקע את אצבעה הרזה”… הקוּרסיב הוא של בעל “העוּגב” גוּפו.
כן, בעת ההיא דייקן היה; רצה וטרח שיבינוהו. ועכשיו?
“מעשיותיו העממיות” – הנוי והרוממות!
אפס השאר… רובו של השאר…
אפס –
*
יותר מדור שלם התכחשו הסוציאליסטים היהודים שבאיסט-ברוֹדבי לעמם ולרגשם הטבעי. ואולם, סוף-סוף, פורץ לו זה גדרו ומפלס לו נתיבו. בני-חורין פוסקים להיות עבדים ומתחילים לדבר בלשון הוגנת. הקראתם “דאס פאלק”?
*
עוד אלוהי ישראל חי הנהו! יצאו לאור “משירי הזעם” של ח.נ.ביאליק.
[“המעורר”, תרס"ו, חוברת ג', מרס 1906; החתימה: ח.ב.צ]
קוֹרֶסְפּוֹנְדֶּנְצִיָּה (בר-יוחאי)
מאתיוסף חיים ברנר
בר-יוחאי, אחד מחברי “מסדה” שבפנים, כותב לחבריו בחוץ:
*
“הנה קונטרס-”המעורר" בא אליכם, אחי המעטים, בשלישית.
קשה הדרך –
קשה ומדכאת, ואולם הן הוא לא הבטיחכם דבר מראש.
לא הבטיחכם, וגם אמנם, תאמרו, לא ניתן לכם יותר משהבטיח. אפס, הבוֹ האשם?
הן לב טהור נתן לו אלוהים…
לב טהור ושאיפה טהורה לזו השארית הנמצאה…
[“המעורר”, תרס"ו, חוברת ג', מרס 1906]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה ("החיים החדשים")
מאתיוסף חיים ברנר
דאס נייע לעבען, צענטראל-ארגאן פון דער יודישער טעריטאריאליסטישער ארבייטער-פארטיי (פועלי-ציון).
["החיים החדשים, בטאון מרכזי של מפלגת הפועלים הטריטוריאליסטית היהודית (פועלי-ציון)]
אם רוצה אדם לעמוד בזמן הזה על אופיה של התנוולות-כנסת-ישראל, ילך ויסתכל במהות מפלגותיה וכיתותיה והארגניזאציות שלה השונות והרבות.
יש, אמנם, המסוגלים למצוא גם בזה טעם לשבח: ההמונים היהודיים אינם “אינדֶפֶרֶנטים”; צובאים הם על דגליהם; המחשבה היהודית עובדת.
אולם מי האיש שאינו יכול להשלות נפשו בשוא, ויש לו הכרה בעצם כל ה“מעשים” האלה, אי-אפשר לו שלא להבין, שאם בזמן הזה, בשעה שהעם כולו – עמם – יוצא מדעתו מפני האימה הבלתי-נפסקת, מוכשרים הם, בניו ה“מתקדמים”, לחזור בניגון נלהב אחרי הבליהם של מנהיגי “בונד”, ס.ס. ושאר “הלוחמים הפרוליטאריים”, אין זה אלא שמרוב העקה והפורעניות נתנוולה לגמרי נשמתם של צעירי-ישראל.
כי מובן-מובן היה, אילו היינו אנחנו, צעירי-בני-ישראל, מבלי דבר דבר, מנפצים את ראשינו אל הריבולברים החלודים שבידינו, לאמור: אין תקוה לנו עוד, אין מנוס לנו עוד. מובן היה גם כן מאד מאד אילו היינו, מבלי דבר דבר, מעבירים אש ואבק שרפה בכל הארצות, ארצות אויבינו הגלויים, אויבינו הגלויים והחיים עדנה! ואולם כשאנו “בונדיסטים” ו“סוברים” ומוכיחים, שכל “מצבנו הרע” אינו אלא באשמת הריאקציה הפוליטית, שכמעט אין בינינו ולשכנינו ולא כלום, שכל מה שיהיה עם כל הפרוליטאריאטים יהיה גם עם הפרוליטאריאט שלנו, שסיבת האמיגראציה שלנו היא היא סיבת האמיגראציה של כל ההמונים הפרוליטאריים: התפתחות-הקאפיטאל; ששחיטת עוללינו ועינויי-אחיותינו אינם אלא קונטר-ריבולוציה עוברת; שהפרוליטאריאט היהודי הולך ומתרושש בעזרת הפרוצס ההיסטורי, כדבעי למהוי על פי דין, ושלום על ישראל הלוחם, המחויב להילחם, המחוייב להיות האוואנגארד… מה אנו אז? מתנוולים! או כשאפילו אנו מתחילים להבין את “הסטרוּקטוּרה של התפתחות האקונומיקה אצל הפרוליטאריאט היהודי” ומתחילים להוכיח בחילוקים דקים מן הדקים, ש“המומנט הטריטוריאלי” דרוש בכדי להשלים (ערגענצען) את ה“קלאססענס-קאמפף” של המעמד הרביעי בישראל, שהוא, מעמד זה, הוא הכוח היוצר והמחדש והמיועד להפיל את חומת הבורז’ואזיה היהודית, שהאידאולוגיה שלה אסימלאטוֹרית וה“קלאסען-אינטערעסען” – פאלעסטינא וכו' וכו' וכו', בקיצור: כשאנו נעשים לס. ס.; או כשאנו מתהפכים ל“סיימוֹביצים ווֹזרוֹז’דֶנצים” ומעלים את ה“סוּמבּוֹר”1 שהם מעלים; או כשאנו מקבלים עלינו עול הרה“גים האחרים שבפולטאבה ויקאטרינוסלאב ונעשים ליהודים סוציאל-דימוקראטים פועלי-ציון; או כשאנו, לאחרונה, כופרים בכל ולוחמים תחת דגל ס”ד וס"ר בתור רוסים ממש – מה אנו אז? –
“המחשבה היהודית עובדת” – שקר הדבר! הפראזיאולוגיה היהודית עובדת, הפראזיאולוגיה של מתנוונים, של עוברים בטלים, שבעצם כבר אין להם צורך בשום דבר. כי העם כולו, כמובן, אין נפשו אל כל אלה והחושך והבערות וההבל שבחייו הולכים ומתרבים, וכל ה“אורגאניזאציות” אין אלא אבק פורח, ורק המניינים האחדים של “מנהיגי ה הפרוליטאיאט” הסוחרים בו ומושכים אותו מחנות לחנות, הם הם הממציאים את מהומת המלים הריקות במשכנותינו הנחרבים.
––––––––
“החיים החדשים” – איזו חיים חדשים? אולם אם חיים חדשים אין כאן, ספר חדש וטוב – כמעט שלא יאומן – יש כאן. כעין קרן אור דק עולה האורגן הזה בתוך עב הבלבול הקודר של מפלגותינו. אי-אפשר, אמנם, לומר, שהוא אינו משלם מס כל עיר לפוֹרמוּלות המתהלכות. כלום אפשר בלי זה? שם מאמר-הפרוגראמה שלו הוא, למשל, “דער אביעקטיווער היסטארישער פראצעס”. אלא שבכל זאת עושה הסגנון של כל המאסף, הטון היסודי שלו, רושם של פשטות, בהירות ודעה צלולה ובריאה. הגיוניותם של היהודים האלה אינה זו של ה“ברוֹשוּרקות”. עין פקוחה להם על מצבנו כהוויתו. מבינים הם שמהלך-האמיגראציה שלנו, של עכשיו, אינו אלא המשך הנדידה והמנוסה התדירית ושטבע-חיינו יחייב אותו גם לכשיתחלפו התנאים הנוספים, המקריים. אפשר, אמנם, להטיל ספק ב“היוצא מדבריהם” של בעלי “החיים החדשים”, בהוכחתם, למשל, שהפרוצס הזה מוליך בהכרח ללכידת פוזיציות חדשות… אבל, איך שיהיה, ונפתולי פראזיאולוגיה אָין. מבינים הם גם כראוי את מהלך הריבולוציה ברוסיה, שאם בתקופת האחרונה גם הם אינם יכולים לבלי להשתתף בה, הנה על כל פנים, “ציפרים אינם מניחים להם בחיקם” ואינם מכסים כל וכלל מה שהרגישו, מה שהיו מוכרחים להרגיש, בתור יהודים, בימי השביתה של אוקטובר… גלוי וידוע לפניהם כהוגן גם הצד החיוני והפסיכולוגי של הפוגרומים, המשך מסעי-הצלב וגזירות-ת“ח, וההגנה העצמית, לפיכך, צריכה להיות, לשיטתם, מין מיליציה לאומית-יהודית. ויחס ישר בריא והגיוני כזה יש להם כמעט לכל שאלות-חיינו. למרות דבּרם גם הם “מפני הכבוד”, על “הפרוליטאריאט עם השדרות הרחבות של ההמונים היהודים”, הם מבינים היטב את מצבו האמיתי של ה”קליין-בירגערטום" היהודי וערכו המעמדי… וגם הארציוּת שלהם אינה באה להיות כלי-שרת לאידיאה הסוציאלית שהחזיקו בה. הארציות שלהם שלמה היא, גלויה, מקיפה ולאומית. מבינים הם, כי בלי התגשמות האידיאל הזה – כלו לכולנו כל הקצין.
[“המעורר”, תרס"ו, חוברת ה', יוני 1906; החתימה: ח.ב.צלאל]
-
[ברוסית – ערבוביה מעורפלת] ↩
פִּנְקָס קָטָן
מאתיוסף חיים ברנר
נהרסה ה“דומה”, הושקטו לאט-לאט המחאות המתפרצות, הושתקו הקוראים-תגר, נשתכחה גם הזעקה שהקיפה לרגע את הפרֵיסה האירופית, והממשׁלה הרוסית מושׁלת. ההמונים בפנים רוסיה שותקים. שתיקה זו בימים הראשונים להריסת הדומה נדרשה לכמה פנים. הללו דרשו אותה לשבח (מתכוננים…) והללו לגנאי (עם גולם!). בין כך וכך, והשתיקה גברה, סוף-סוף, על האמירות השונות של דרשנים שונים ועל קולות המחלוקת שבין מנהיגי-הכיתות השונים… נשמע בתוך השתיקה הגדולה והנוראה הזאת רק קול השחזת הסכין בשביל אלה, שהקדרוּת שבפניהם נעשתה עבה ביותר ומלאה-פחד ביותר…
ואלה – הן מבינים אתם מי אלה. יהודים! אחינו בני ישׂראל, אשׁר אם נשׁארים הם בחיים שָׁם, ואם נמלטים הם על נפשם לארץ מקיאה אחרת,יודעים הם, על כל פנים, לכוון לבם נגד ימי החופש הבאים ונגד האפשרות ליהנות מזכויות ושאר מילי מעליותא ולהתלהב באופן מיוחד…
התלהבות מיוחדת זו מצד אחינו-יהודינו זכינו לראות אנחנו, העברים הנותרים, גם בלונדון הבירה בשעת קבלת פני אחד הדפוטאטים הרוסים…
אניקין, אלאדין, אלאדין, אניקין… “אליהם אשא עיני!” – אמר ישראל.
ומחשבה עלתה על הלב: ישראל… יהודים… כן, מיני בני-אדם לא-אדם ששמם יהודים… ויש שסוברים, כי הם יוצאי גזע העם העברי, שחי לפני איזו אלפים שנה… ויש מתפארים עוד: שני אלפים גלות לא הכחידו אותנו מגוי…
ורעיון אחד בא באותו רגע והטריד: מה אתם רוצים, נותרים אומללים ומקטרגים? למה יהמה לבכם על בני גזעכם השפלים? הן עפר-ארץ הם אשר נשמה באפו ורוצים הם לחיות… חיי כלבים פצועים, אבל לחיות…
חיי כלבים פצועים – כן… אבל אם כן, למה זה לדבר עוד על עם-היהודים בזמן הזה? לא-פוגרמים, זכויות – כן, כן… אבל למה עוד לדבר על זכויות לאומיות ואבטונומיות רוחניות? למה עוד לשקר בנפש?
הן עם של יהודים אין בעולם, הן הגלות, סוף-סוף, יכול יכלה לנו. אין כבר עם. יש בהולים-מטומטמים ומופלגי-תורה בליטה, טיפשים ופראים בפולניה, הדיוטים ונבזים בגליציה, נרקבים ומעלי-באשה באונגריה ורומניה, גסים וקהים באנגליה ובאמריקה, שנוררים ומזוהמים בפלשתינה, צבועים-אנוסים ודשֵׁנים-כרסנים בגרמניה ובפרנציה ובאיטליה, וכולם, כולם ספחת הם לעצמם ולעם אשר בתוכם הם יושבים – אבל לא עם!
כי אלמלי היתה בתוך כל אלה אף מקצת ממה שרגילים לסמן בשם רגשי עם בריא, כי אז היה צף ועולה יחס אחר אל כל התופת הגופנית והנפשית, שאנו, השרידים, נמצאים בה.
אלמלי היתה בתוך אלה אף קצת ממה שצריך להיות לנבראים בצלם שמעון בן-גיורא ושמעון בר-כוכבא, היתה תנועת-השחרור שבקרבנו אחרת, לגמרי אחרת… לא היו בני-היהודים האלה מבטאים את השם,ציוניות" בזו הנגינה שהם מבטאים אותו כיום! לא היו הם מבטאים גם את השם " פוגרום" באותה הנגינה שהם מבטאים אותו כיום.
– – – – – – – –
על הדומה הנהרסה ועל המאורע בוויבּוֹרג ועל השביתה שלא הצליחה ועל מעשי סטוליפין נואמים הנואמים. ודאי גדול הכאב. ודאי נורא לראות את החזירים הנמאסים והאכזרים – המושלים הרוסים – דורסים בטלפיהם כל נסיון לשחרור ולתיקון. ודאי שמשחרור ותיקון ברוסיה תצמח איזו טובת-הנאה למספר ידוע של יהודים… אבל – יחד עם זה – העיקר, העיקר איכה אנו שוכחים?! כשיש סער בלבבות על טפל לחיינו, על צד אחד של חיינו, על דבר שיש לו רק יחס אלינו, על דבר שלעם היהודים כולו אין לו כל שייכות – כיצד מתו הלבבות האלה לגמרי לדָבר אשׁר בו התשׁועה היחידית, האפשרות היחידית להציל את עצמנו מאביונותנו ומגוויעתנו ולהמשיך את קיומנו בתור עם – הציוניות?!
פיקחים אתם! אינכם מאמינים בציוניות! אפילו המיטיבים את חסדם ומודים כבר בצורך זה אינם יכולים להודות באפשרות ה“קוֹנקרטיזציה”. הסדר האנרכי-הקוֹמוּני או אפילו הסוציאלי-המדיני קרוב יותר לדרך-הטבע… כי יתישב עם תלוי באויר על אדמה נשַׁמה – דבר זה יוצא לדידכו מגדר העולם… כך?! אם כן… אם כן… למה זה אתם? למה כל הדיבורים והתנועות?! חיי חרפה נצחת וכליה נמשכת – מה יש לדון בהם?
צאו וראו: בבורא יושב-שמים אין אנו מאמינים; לדת מסוּרה אין כל מקום בתוכנו; והנה גם אבותינו הקדושים רחוקים ממנו; והנה גם מסירות-הנפש שלהם זרה לנו; ושפה אין לנו; ויצירה לאומית כבר אבד זכרה; וכל משאת הנפש של “שדרותינו” בכל מדינה ובכל מקום – טשטוש-הנשמה והסתר-העצמיות; וילדינו שבויים בין הנכרים בלי כל חינוך עצמי, בלי כל צל של ספרות עצמית; וכל חיים, כל תוכן לחיי בני-הנעורים שבנו – אין; ופנינו זבים רוק, ודלותנו הגיעה עד הדיוטה האחרונה, והסַיף מעופף על כולנו בכל רגע ובכל מקום. ואם כל זה אינו כלום, אם כל זה ראוי וכשר שיהא כך – במה יש עוד לדון?!
ואולם אתם אינכם יוצאים ואינכם רואים, ולא לבבכם סוער, אלא פיכם, וכלואים אתם במסגרת הדיבורים המתהלכים ומשם אתם מיידים אבן.
– – – – – – – –
ממכתב פרטי: שואל אתה אותי: מפני מה אני שונא את המארכסיזם, מפני מה אני שונא את הסוציאליזם? עונה אני לך: איני שונא את המארכסיזם, איני שונא את הסוציאליזם. בקרירות-נפש אני מתיחס אליהם. שונא אני – ושנאת פתנים – את מארכס של רחוב-היהודים, את הסוציאליסטים ברחוב-היהודים. זה הסוציאליזם שאין בשבילו לא שדה-מלחמה ולא נושאים-עובדים ולא אחיזה כל-שהיא; זה הסוציאליזם של שבעי-רצון קהים ובני-בעלי-בתים למדנים; זה הסוציאליזם במקום כזה, שהמלים “פרוליטאריאט יוצר-הכל” ו“סוציאליזציה של הקרקעות ומכשירי הפרודוקציה” מצלצלות בו כאירוניה מרה עד מות –
– – – – – – – –
… ובמנוחה גמורה ובהכרה צלולה חוזר אני ואומר: אם בשעות כאלו, אם בימים כאלו אין לנו כל תנועה ציונית, הרי ראויים וכדאים אנו לכל מה שׁקָרנו ולכל מה שׁיקרנו!
גם גזירות-הרועים, גם מסעות-הצלב, גם הריגות-ת"ח היו בתקופות של מהפכות! גם אז היו מסיתים; בנו מסיתים; את מי להסית ימצאו תמיד… ועדיין לא שבנו!
לא שבנו. ויודעי שירת הזעם מעטים. והמקום שתופסות במציאותנו ה“אורגניזציות” הציוניות והטריטוריאליות גם יחדו, ערך מנהיגיהן ועניניהן והכוח אשר להן וההשפעה אשר להן הלא ראינו לפני איזה זמן בנסותם מגודל-הבלבול ונגיעת-החרב להתקרב אשה אל אחותה…
מֵתות יצאו על הבמה! ומתות בלי הדרת-לבנים, בלי קולות מרעידים ומפילים אימה וחתת; מתות בעלות-קטטה וכבדות-פה…
מכתב אחד דל בערכו, בסגנונו ובתוכנו, הוציאו ביחד, וגם על צעד כזה נבהלו תיכף משני הצדדים. היתכן?! לעשות “מעשים” ביחד בשעה שצריך רק להשליך שיקוצים אשה על רעותה?!
מתות! ולמאן דאמר: “גשר בין הציונות והארציות אי-אפשר לבנות” – בת-קול עטופה שחורים יוצאת ומכרזת: “אין מה לבנות”…
– – – – – – – –
אמר מר: “גשר בין הציונות והארציות אי-אפשר לבנות” (“הקרע”, א.ציוני): “תורותינו יונקות ממקורות אחרים לגמרי”.
הוראה זו, לפי שיש לשער, נאמרה, אמנם לפני הרבה ירחים, לפני הירחים הידועים של השנה הזאת,לפני האימות שלאחרי הקונגרס, טרם היו גם בעלי חום-הנוער שבתוכנו, הרואים תהומות גם במקום שאינם, ליהודים זקנים; אבל – וגם כן כפי שיש לשער – אינו חוזר אחינו זה מדבריו אלה ולבו לא נהפך עליו גם כיום. הציונות במהותה – הוא מהרהר – הלא הכירה, למן יומה הראשון, את המאורעות המתרגשים לבוא, ואם לא בכל התגלמותן שעברה כל גבול; התוכל, אפוא, להשתנות על ידיהם?
ופוסק אחינו זה את פסוקו לא להלכה בלבד אלא גם למעשה. השלום, הוא אומר, לא היה מביא אלא לידי קטטות שבפנים. ועכשיו? אבל כאמור לעיל, מוכרח אני להניח את הצד המעשי-הפוליטי, שהרי באמת אין למי להתאחד ועם מי להתאחד, ולהעיר מה שיש לי להעיר רק בנוגע ל“התורות היונקות”.
קצתי בחיי מפני מלאכת הדיסקוסיה… אבל לבי לא ינוח בי והוא קובל; קובל הוא גם על הטובים שבנו, הטרגיים שבנו, הציוניים שבנו. לכאורה הן מכירים הם בערכם האמיתי של הפרוגרסיסטים ובעלי הנפש היפה מכל המינים ובלגלוג הם עוברים על היוּז’אַקוֹבים של לפני עשר שנים ושל היום, על היוּז’אקוֹבים משלהם ומשלנו, ולבסוף אינם נמלטים בעצמם מהמושגים “תנועה פרוגרסיבית” ו“לא-פרוגרסיבית” והציונות הטהורה שלהם היא, סוף-סוף, איזה מין “ודלא כיוּז’אקוֹב”. “הארציות היא פילאנטרופית ויונקת מצרת הרגע”. אל שדי! אם אפילו נכון הדבר, שהיט“איות במערב-אירופה שרשה ברחמנות גבירית, או יותר נכון: ביראה בל יבואו האחים העניים לערי מגוריהם “להשחיר את עיניהם” ולערער על אזרחיותם – מה בכך? אם להתגלמות,לעבודה ממשית הדורשת כסף ועזר – הרי זה גורם חיובי, אבל, בכל אופן, כלום יכולים אנו ללמוד מזה על מהותו של הצורך הטריטוריאלי לנו כשהוא לעצמו? “צרת-הרגע”… אבל, הוי, כלום לא באה העת להכיר, שצרת-רגע זו צרה עולמית היא, שצרת-רגע זו לא פסקה ולא תיפסק לעולם, לא תוכל להיפסק, שפוגרומים, ואם לא בהמון ומאורגנים, אינם חזיון עובר כלל וכלל, שהאנטישמיזם אינו דבר, שעוברים עליו בקריאת “חרפה!” ויוצאים בזה, שהשנאה לנו והשפטים שעושים בנו הנם חזיונות נורמליים ובלתי משתנים? למה הדבר דומה: לקריאת-הגנאי הנהוגה בין שדרות ידועות: “פאָגראָם-ציוניסטן!” מבלי לתפוס שכל דברי ימי עמנו אינם אלא כפוגרום ארוך ושכל העמים שאינם סובלים אותנו – ובצדק! – עוסקים בהשמדתנו בתכיפות… ובורחים וגולים אנו ממקום למקום… והציוניות צריכה, אפוא, להיות תנועה לבנות בית-ישראל בשביל הנדידה התדירית שלו ועל-ידי הנדידה התדירית שלו. ומי שאינו מאמין בבנין בית כזה, מי שרואה שאנו היהודים כבר איננו בני-אדם ופליטי הזביחות שבתוכנו יברחו מארץ-עתידם מיד כשתיראה איזו אפשרות לשוב מצרימה – אז בכלל אין כבר על מה לדבר. אבל, בכל אופן, אין הארציות של זנגביל ההפך מן ההכרה הציונית של הרצל רוח-אפנו! ותמה אני, כיצד נפתח פיו של יהודי נלבב לדבר על ציוניות של ציון דוקא, על ציוניות של תחיה דוקא, של תחיה ולא של הצלה?! ודאי! ודאי היה חטא נורא לשאת עיננו אל ארצות בעלמא, אילו היינו רואים שפלשתינה קרובה יותר להיות בזמן הזמנים לארץ-ישראל, אילו היינו רואים שיש בה באמת כוח-משיכה גדול, שאוירה מהפך באמת את בני הגלות לבני-חורין. ואולם הן כל זה – לא מניה ולא מקצתיה! את יהודי פתח-תקוה הלא יודע אתה כמוני, אחי, ואת ה”תחיה" שבציוניות ה“מעשית” בימים האלה הלא יודע אתה גם כן כמוני, אחי, ומה, אפוא, העוז והגדולה שאתה רואה בפוליטיקה הפרייבוּרגית עם העסקן הבריא שלה, בראשה, מ. אוסישקין, שבריאות אמנם יש לו, אך גאולה אין אתו… אינה דרושה לו?!…
– – – – – – – –
מענין לענין באותו ענין.
מהותם של היהודים בזמן הזה.
ב“המעורר”, קונטרס ו' נדפסו טורים אחדים מאת א. מ. גוֹנצר בשם “זכוֹר!” בחוברת זו 1ימצא הקורא מכתב מאת חבר אחר, בן-בג-בג, הדן באותו דבר ומעלה שׁהדֵביז “זכור את אשר עשה לך העם הנוצרי” אינו מעשי, שדגל “אַנטי-נוצריות” אינו דגל, ששנאה אינה פרוגראמה כל עיקר, וש“זכור!” אחר עלינו לזכור –
נעניתי לו למעיר ולמזכיר זה, וצער גדול הוא, אמנם, שגם מקראות שהשיגו במקצת את התהום החשוך, לא מצאו בכל זאת את ביטויים הנכון, והאסון האפל לא הבריח מהם את ה“אין כדאי” ואת “האנושיות הנוצרית” ואת ה“על חַרבנוּ” –
אבל הן לא זה העיקר, לא בזה, כמדומני, היא נקודת-הכובד. הן לא בהם, השותים את דמינו כמים, אנו עסוקים. הם, מצד אחד, הלא אינם שותים אלא את דמיהם של הצנינים בצדיהם, של הפגעים הרעים, של אלה שאינם נחוצים להם כלל, ומצד שני יחרקו שן ויבוזו לחלוטין לנפשם ול“חרבם” גם יחד של אלה הקבצנים הזרים התלושים מן הקרקע ומכל עבודה יצירתית.
העיקר הוא – אנחנו, אנחנו. העיקר הוא הטעות הנוראה, כי אנחנו אובדים בצדקתנו, כביכול, ש“אנחנו תמיד סולחים תמיד מוחלים”, שהם, הרשעים, “העדה הרעה”, עושים תמיד אכספלואטציה בנו…
מבין אני שנאה בלי חשבונות. שנאה לכל בני אדם אשר על פני האדמה. טירור נורא – בלי תיאוריות ודברים הרבה… פשוט: להעלות מתהום-האבדון את שירת החרבן, לשאתה בגוים, לזרוע כליה מסביב, סביב…
אבל אם מבינים אנו, היחידים והמעטים, את הרגש הזה, ורגש אחר, באמת ובעצם, אינו מקנן בלבותינו בימים האלה – לא לכל בית-ישראל נטיפו, לא לכל בית-ישראל!
כי אין בית-ישראל בימים האלה אלא חתיכת עץ רקוב, שריד ופליט נבזה מארזים בלבנון. וחתיכת עץ רקוב לא תשנא…
כי בהתאסף בני ישראל הללו להיוועץ על הגנה, ראשית מחשבתם היא לבל יחשדו בהם, חלילה, שאינם “מתקדמים” כדבעי, רחמנא ליצלן, שמודים הם, אל תפתח פה לשטן, בקיומו של עם יהודי, שאינם מכירים, חס ושלום, כי רק בממשלה צריך להילחם בממשלה…
מצדיק בן-בג-בג את חברו, כי אחרי הטבח בביאליסטוק כתב את דבריו, אבל דא עקא! דא עקא שזקוקים אנו לטביחות כאלה, שמוכשרים אנו לקבל טביחות כאלה – ולדון בהן! דא עקא, שאנחנו הננו עם-הפוגרמים, עם שעושים בו פוגרמים מאז ומעולם. דא עקא, שלכוס-היגונים אנו אומרים: “לאט, הרפי מעט!” דא עקא, שגם ליאוש הגון, ליאוש עושה-שַׁמות איננו מוכשׁרים! דא עקא, שׁ“עלילות-הדם שׁמחפשׂים עלינו” אינן, להוותנו, אלא עלילות!
ושפיל לסיפא דקרא: " וכברת ארץ הבה ונרכוש לנו" – מי?! יהודי הזמן הזה? זוחלי הגיטאות ומתקני העולם? נושאי האבוקה של הסוציאלדימוקריה? – – –
– – – – – – – –
דיסקוסיה גוררת דיסקוסיה.
והענין אחר לגמרי.
מר. י.ליוֹן יושב ותוהה במקום זה “על המשבר בספרותנו”. ומחכה הוא לקריאה המרעידה: “אני מאשים!”. ומאשים הוא לא רק את הסופרים העברים על אשר פרשו איש איש לעברו, על אשר נבהלו מפני מיעוט-קהלם, על אשר עזבו את הבמה או על אשר לא שמו נפשם בכפם להילחם בעד במתם. אלא גם את הספרות העברית בכלל על ש“לא התחזתה אחרי עקבות החזיונות החדשים”.
ובכן, יודעים אתם מפני מה מתה הספרות העברית? מפני שלא הלכה יד ביד עם התפתחות-החיים.. יודעים אתם, מפני מה נתכּווצה ונתבטלה ספרותנו? – מפני שהחיים הלכו הלאה – והיא לא הלכה…
“גורדון וסמולנסקין ניבאו להשקפות חדשות ולמושגים חדשים”, ואנחנו… בקיצור: אנחנו איננו מבני-הפרוגרס; איננו מקיימיים מצוַת-קידמה…
אבל, מאריה דאברהם! מצוָה זו מה היא? מה זה המושג הערפלי “התפתחות-החיים”? מה זו ההתבטלות השטותית בפני השקפות חדשות ומושגים חדשים, יהיו מה שיהיו?!
אנחנו, הסופרים העברים הנשארים, אין לנו להתפעל כל עיקר לא מפניהם ואף לא מפני מדליות ותארי-כבוד: “סופרים מתקדמים” ו“ספרות ריבולוציונית”. אנחנו מתקוממים בכל עוז נגד כל ממשלות הכיעור והזדון ונגד כל שוררות השומן והשפלות שבחיים, אבל לא לשם התקוממות בעלמא. עיקר אחד לנו והוא – התקדשות האדם בכל גילוייה, מילוי הוויתו, עושר נפשו. מזה נובעת גם הכרתנו הציונית, ציונית פשוטה ותמה, בלי כל תעודות וריקודים לפני מהלך-ההתפתחות; מזה יוצא גם יחוסנו השלילי אל האוסישקינים ושאר מנהיגי הציוניות בהווה; בהבחנה זו אנו ניגשים גם אל כל המושגים החדשים המצלצלים.
ודאי! נשתתק קולה של ספרותנו. ורוב צעירינו רואים בזה אות לטובה. וגם אלה שלכאורה אינם שבעים רצון מזה אינם נוקפים באצבע. הסופרים נאלמו, ספרים אינם יוצאים; יודעי-עברית שנים בעיר, שוכחי-עברית – קצת יותר מזה; רוב היודעים ממהר לעזוב את ה" еврейский -Древие "2לבל ימָנו חס ושלום, על הנחשלים… כי הפורענויות איומות והמוחות מבולבלים והלבבות נתמעטו וכוח היצירה שלנו עומד להיפסק לגמרי וקלות-הדעת בכל ומחניפי השוק יוצאים דחופים ומבוהלים והקונקורנציה בפרוגרס גדולה. ידנו רוממה! רוח-הזמן! כל מי שאינו אתנו, תגרפהו העת!
העת… העת… היא תגרוף את כולנו… אבל אנו, בני-האדם המועטים, כסלעים איתנים עומדים הננו בתוכה, בתוך המגרפת הזאת, ומגלמים את עצמוּתנו… הם, בני הקידמה, ילעגו לנו, הריאקציונרים, ייֵסדו מאה כיתות, יוציאו אלף עתונים וישָׁארו מה שהנם… ואנו, הנחשלים, ברצותנו להיות מה שהננו, ברצותנו להרחיב ולגדל ולקדש את חוסן נפשותינו, נשאף ליצירה אנושית-לאומית בשפתנו האנושית-הלאומית. כי קצרה ידנו – לא נעלים מזה עין: לא לנו להעלים עין משום דבר. לא נכסה על ירידותינו, על דלדולנו, אך גם לא ניסחף בשביל זה אחרי התוף שלהם המכה ברמה. נשיר את שירת צערנו ומותנו – וניעלם!…
“המנהיגים הלאומיים התיחסו עוד אל הספרות העברית באיזה יחס-הכבוד שמתיחסים לאם זקנה”, אבל החיים הלכו עוד הלאה וַיקומו גם לא-לאומיים…
מה לעשות? עם לא-הלאומיים שלנו איננו יכולים ללכת… יתר על כן: יש שמעיזים אנו להטיל ספק, אם גם הפרוגרס בעצמו על צדם הוא… והמנהיגים ה“לאומיים” ויחוסם אל ספרותנו, אמנם, ידוע לנו – איני יודע מי עירבב פה את המושגים: השפה העברית (האם הזקנה) עם הספרות העברית (שאינה אם זקנה כלל וכלל): מר ליוֹן או המנהיגים הלאומיים – ויחס אחר, אמנם, אי-אפשר לצפות מצדם, מאחר שמנהיגים הם, ובשפה העברית, זו האם הזקנה, אפשר לפעמים רק לעשות מעין ריקלמה או תכסיס של התנפלות על הצד שכנגד (“הוי, הטריטוריאליסטים פנו עורף אל שארית-מחמדינו!”) אך לא לנהוג… תוצאה מפלגתית בלשון-הקודש – מה תושיעם זו?
“סמולנסקין וגורדון נלחמו נגד הבערות” – כן, אבל הלא הם הגנו על הקדוש להם נגד אחי-מלחמתם גופא; הם נלחמו נגד הבערות וכתבו עברית למרות מה שגם אז נחשבו, מפני זה, ובמחנם גופא, למבלי-עולם.
“סמולנסקין וגורדון ניבאו להשקפות חדשות” – יהי זכרם היקר ברוך ומבורך! ביאליק וברדיצ’בסקי נותנים לנו את כתביהם הם ואותם נשמור להגות בהם ולהרחיבם וליצור מחדש בדמותם ובצלמם…
ואם לא “כוח עצום” אנחנו בשוק, הנה בנינו העברים שאינם מתפעלים מן השוק לא יעזבו את ספרותנו העברית, לא יעזבו את יצירתנו המקורית המקיימת את נפשותינו הישראליות – עולמותינו המלאים, העמוקים. ואם לא “שלמים” אנו – כי מי שלם בעת הזאת? מי יכול להיות שלם? הנה גם נשמותינו הפצועות גדולות הן. ואם לא " רב ים" אנו, אם גם אין לנו התקוה להיות לרבים – מי מתוכנו נוטה אחרי הרבים?
[“המעורר”, תרס"ו, חוברת ז‘-ח’, יולי-אוגוסט 1906; החתימה: בר-יוחאי]
מֵעֵין גִּלּוּי-דַעַת
מאתיוסף חיים ברנר
ב“ידישע גאָזאטן”, 1היו“ל 2באמריקה, מזהיר מר תשר”ק באזהרה חמוּרה את “אחת האגודות הספרותיות שבלונדון” לבל תתמוך, חס וחלילה, ב“המעורר”, מפני ספרות-הזנות הנמצאת בו (קטעי-רשימותי “מא. עד מ.” ושירי ז. שניאור). ומפני שהרושם של ה“אזהרה” הוא, כי “המעורר” מקבל תמיכה מכל צד וסכנה גדולה נשקפת לעולם-היהדות ממנו, לפיכך הריני מוצא לנכון להרגיע את הכותב והדומים לו ולהודיעם, כי מו“ל “המעורר” לא פנה מעודו בשביל שום תמיכה לשום אגודה ספרותית בלונדון, והמציע באותה אגודה (כפי שנזכר ב“דז’וּאיש וורלד” 3) עשה זאת על דעת עצמו. “המעורר” נוסד בראשיתו ע”י אגודת “מסדה” (סניף לאגודת “דוברי עברית”), שאספה בשביל הקונטרס הראשון למחצית הוצאת הדפסתו, ומני אז אין “המעורר” יוצא אלא על ידי הח“מ 4(חבר אגודת “מסדה” הנשאר) ולמן הקונטרס הרביעי גם ע”י אגודת “מפיצי שפת עבר” באמריקה, שקיבלה על עצמה להפיץ ממנו מספר מסויים של אכסמפלארים. כפי שרואה הקורא, לחינם, איפוא, היה כל הצלצול מצד סופרו של ה“טאַגעבלאַט” 5ואולי לשוא הוא גם פחדו, כי במהרה יהיו ילדים קטנים מתים בעוונו של “המעורר”.
י.ח.ברנר 6
מִכִּתְבֵי סוֹפֵר
מאתיוסף חיים ברנר
הם ואנחנו. ים ויבשה. מכל מה שיש בים שלהם יש גם, כביכול, ביבשה שלנו. מה להם שאלות-הספרות, אף לנו שאלות-הספרות; מה להם סופרים וטרגדיות אף לנו כן.
הסופרים שלהם, טרגדיות מיוחדות להם. טרגדיות המיוחדות רק לסופרים ולחיי-הסופרים. מוֹפּאסאן מתרעם על האסון שבהוויית הסופר, שאין ביכלתו לבוא ביחס ישר ובלתי-אמצעי אל החיים, בהיות הכל, והוא עצמו, לגבי דידיה אַנאליזה וחומר לציורים; אחרים מתאוננים על ירידותיהם, על היותם ל“כוכבים נופלים”, על קלקול הבא מתהילה נפרזה, מאיבוד הכוחות לענינים צדדיים; והנה גם טיפוסי טריגוֹרין וסוֹלוֹמוב ביצירותיהם של צ’יכוֹב וגוֹרקי, שה“חיים” וה“סביבה” שללו את כשרונותיהם ועשו אותם לשפלים,לזוחלים… ולעומתם אלה שבני דורם לא הכירו בהם וגרמו להם עגמת נפש…
זה קצת בנוגע לדגי הים שלהם. וביבשה שלנו?
בן שמונה-עשרה להתחלה, ל“דיבּיוּט”, והלב כבר זקן וקורא “הבל הבלים”, והשערות פרועות, וידיעות-עולם כמעט שאינן, ונסיונות-חיים כמעט שלא היו, והשחפת צדה את הנפש. נדפסה “רשימה” ראשונה. למי הדבר נוגע? נשלחה שניה, שלישית – והמחסור מציק. איזו תקוות בלתי-ברורות מרחפות פנימה: העתיד! אבל ברגעי חשבון-הנפש הן ממהרות לפרוח להן. נתקבלה, לאחרונה, “הזמנה” מאיזה מקום בבקשה “להשתתף” – מלים נעימות. אמנם, מי הוא המבקש? בשביל מה מבקשים? כיצד ובאיזה אופן? אף על פי כן! צריך לכתוב, צריך ליצור, צריך לצאת אל החיים, לקבל רשמים וליצור… הנה אצלם הלא יש יצירות גדולות… “האחים קאראמאזוֹב”… אבל לאן לצאת? לאן? לאיזו חיים? הלא קפאון מסביב, קפאון, קפאון ושויון-נפש של קבצנים-ברוח, שאינם אוהבים דבר ואינם שונאים דבר; אַי! תכנית של דבר גדול, גדול, גדול… בעוד שנה… אבל… ואולי לכתוב את הדבר הזה בז’ארגון?מי מבין עברית? בשביל מה ומי כותבים עברית? וכלום אפשר לכתוב כראוי בשפה מתה? ז’ארגון יקרא העם… בכל אופן, הקורא העברי יוכל לקרוא גם יהודית…
והשנה עוברת. עוד שנתים עוברות. בין כך וכך – בעברית אין מקום להדפיס דבר חדש. מתו כל ההוצאות. על דבר פרוטות להחיות את הגוף אין כבר מה לדבר. ובכן, נעזב המקור הנרפש, אך הפצע אינו מעלה קרום. ראשית מחשבותיו, דבריו הראשונים, הלא שם הם, שם… “כל מי שמתה עליו אשתו ראשונה – מזבח מוריד עליו דמעות”. חביבה יהודית זו, שפת-האם, מתחבבת היא על עובדיה, אבל את ההתמכרות השלמה אינה רוכשת; המקוריות הגמורה אין גם אתה; מקור מתבקע לגעגועים על השרידה, היחידה, הנשכחה, עם עברה הגדול… כף-הקלע… נפגמת היצירה… וגם ה“חשבון” אינו צודק לגמרי… יש יותר קוראים מלעברית. אבל אין קוראים… אינטיליגנציה – מאן דכר שמה… העם – איזו צרכי שירה יש לעם?… דור נולד והוא מתחנך ברוסית, בפולנית, באנגלית… “מי ניפץ כנורי ויקרא נהי?!”
הרגשות מתחילים מתים. הסערות קמות לדממה, הכנפים נקצצות, העינים נפקחות, העצלות משתררת, רפיון בכל. מלאך-הכתיבה יש, אמנם, שהוא מכה לכתוב… וכותבים… כותבים ויודעים שאין בזה ממש… והנה תפיסה או קסרקטין, והנה אורגניזאציה פוליטית, והנה פוֹגרוֹמים, והנה גיטו זר שבלונדון ובניו-יורק. סביבה זרה. בדידות מוחלטת. אילוזיות מחוורת. הוּשרה השירה.
ולכאורה, הן יודע אתה את המקור של געגועיך לחיים שאינם ולא יוכלו להיות…לכאורה, הן יודע אתה גם כן, כי גם שם – בים – כותל חלק עומד לפניהם, ודבר אינם יודעים, ובעלי- בתים מבאישים מסביב, ותהום בולע-הכל מתחת לרגליהם… אך איך שיהיה, אם גם שם אין אושר ואין המשכת האושר, על כל פנים יש רגע ותוֹכן לרגע זה: יש ברכות הטבע, יש שדה ויער, יש בתי-מוּזיאוֹת והיכלי-מדע, יש אניות מתהלכות וספינות טעונות, יש אהבת נפש יפה,יש מלחמת עתונות מרעישה והעמדת אמת מענגת, יש ירושת שקספיר וביירון, גֶטה ושׁילר, יש בקורת חריפה ורבת גוָנים, ישׁ תיאטרונות וכוהניהם הגדולים, יש תאוות סוערות ומהפכות-ארץ, יש חיטוב, פיסול, ציור, זמרה, יש כוסף-החיים ופשטות-החיים. וכל זה משפיע זה על זה ומרכיב את החידה ומעשיר את ההוָיה ונותן מקום ליצירה חדשה ולשירה חדשה ולמעין-חיים חדש.
וכאן – מעגל, אשר אין מוצא ממנו. פתגמים אחדים, אשר אין מנוס מהם. יאוש, אשר אין לנטות ממנו ימין ושמאל. היצירה מאין תימצא?
אחרית-החלום, אחרית-החלום… ומעלה אתה זכרונות מן העבר… רוצה אתה לפרנס את כשרונך, את מתנת האלוהים שבך, בחיי עצמך, לינוק מתוך-תוכך, מתוך עצמת-יסוריך… רוצה אתה לבלי להיכנע… אבל סוף-סוף: הרי אתה דג, אשר יאורו חרב…
אנחנו והם. הם ואנחנו. דגי הים ודגים אשר יאורם חרב.
והולך אני אל אבותינו, אל אבותינו שבספרות, ומאזין אני לקולם. איך שיהיה – הם היו מאושרים ממנו.
אין אני הולך אל סוֹקוֹלוֹב. לא! אין אני הולך אפילו אל בוקי בן יגלי ומרדכי בן הלל הכוהן. הולך אני אל אחד מאבותינו היותר רצויים, היותר חביבים – זלמן אֶפשטיין.
יודע אני, כי בינוני האיש, בינוני בדעותיו ובמושגיו; יודע אני את דבריו בהקדמתו למאמר על דבר טוּרגניב (“כתבים”); יודע אני גם את חקירתו במאמר “התורה והחיים”, כי “רק האיש, אשר הרוח והחומר עולים בו בקנה אחד ולא יעבּטו אורחותם, רק איש כזה הוא אדם-המעלה, אשר בידו להגיע אל מרום האושר האמיתי” (שם); רואה אני את אמונתו זו ב“אושר אמיתי” ונטייתו זו לפשרה גם במאמר “הפּוֹאֶזיה ביחוסה להמציאוּת” וב“בין ישראל לעמים”… והנה – “ישיבת ולוֹז’ין” ו“הגיון לחמשה-עשר בשבט”…
כן, האדם הטראגי, האדם שאין לו בעולמו אלא צעקה איומה, האדם מתּחתיוֹת, האדם של המרתף האפל, – כל זה זר לו לזלמן אפּשטיין. אבל הלא, בכלל, לא בשביל ללמוד ממנו אני הולך אליו, אלא בשביל לראות מה הגו ומה הרגישו אבותינו הטובים והקרובים האלה.
הטובים, הקרובים והזרים. הנפשות העבריות הנאות, הרגשים הנאים, העדינים, נשמתו של שלמה האלקושי – מה תהמה, לבי?
נשמתו העדינה של שלמה האלקושי. זכרונות-ילדותו בעודו באביב ימי חייו ונר-אלוהים טרם יכבה מעל ראשו – זכרונות-שחרותנו באותם הימים, כשהתגלגלנו בישיבות הסמוכות לסלוּצק, ואותם העלמים, שכבר היו כובעיהם כמעט בעלי מצחונות נוצצים, היו מביאים לנו את ה“כנסת-ישראל” ומגלים לנו, כי ל. הגדולה כמלוא כף איש והשוכנת בדוּדה וגלמודה בעמקי הביצות והאגמים – זוהי לוּבּאן הקטנה הסמוכה…
ההמשך של אותם הזכרונות ב“לוח-אחיאסף” כבר לא עשה אותו הרושם… ברם את זה הלא קראנו כבר במינסק ובווילנה…
ולאחר כך: “שני עולמות”, “רחוב היהודים וסופרה”, “הגאון מוילנה”, “קלמן שולמאן”, “הספר והחיים”, “לבירור רעיון חיבת-ציון”, “ליב טוֹלסטוֹי”.
והנה: “ישראל החדש”… כאן יש שנדמה לך, שהוא עצמו, מחברנו טוב-הלב, עומד על עברי פי פחת…
ואף על פי כן: “שפת-עבר”… “אל ציון”… “ספרותנו הצעירה”… לא! יש ספקות, יש הרהורים מרים, יש תקוות נכזבות, יש מחשבות טורדות, אבל יש גם ודאיוּת, יש נעימוּת, יש ניחומים…
ואותו הטל, שכבת-הטל המשיבה נפש… ואותה ההתרוממות, אשר אם כי אינה עמוקה ביותר, הנה יש ובגללה תקבל גם הפשרה צורה אחרת ותגיע למדרגת סינתיזה… ואותן העינים הנשואות…
כי עינים נשואות – ואם לא למרחק – היו לאבותינו היקרים האלה, בני “תקופת-המעברה”; משאת-נפש היתה לאלה ש“רגלם האחת עמדה כולה בתוך התחום והשניה צעדה על ארץ רבה”; ציפיה לימות-המשיח היתה להם…
להם ולא לבניהם. להם ולא לאלה אשר אין להם לאן לעבור… אשר לא “תחום” ולא “ארץ רבה” לפניהם…
ועדיין יש שהקול אנו פוסק: הבו גודל ליהודים החדשים!
אבל יהודים חדשים אלה מה טיבם? מהיכן צמחו? מהיכן יכולים הם לצמוח? לאן הם הולכים? אֵי הטל אשר יחַים?
הן לא תתנו את כל אותן הכנופיות הנבהלות של סטודנטים ופועלים יהודים, אשר שבתם בתוך בארות-החומר של הכלכלה המדינית וכצל יתהלכו על פני אדמות, לטיפוסים של יהודים חדשים, שהרי עיוורים וקהים המה ודבר אינם רואים ואת העיקר לא ידעו ולא יבינו, וברוֹשוּרוֹת של שיטות נושרות מפיהם, וכל יצירה פנימית אין אתם.
ושב אני אל שרידי החרבות שבספרותנו כיום הזה ורואה אני את כוס-היאוש מלאה על כל גדותיה ושירת היאוש בפי הנשארים… אכן גם היאוש מידה היא בחיים וזקוק הוא למשוררים…
חוזר אני על אותם ההמשכים הארוכים, הנוקבים והנוראים של ה“מוות” לשניאור (“הזמן”, שנה שעברה); רואה אני את הצבעים הלבנונים, הרכים והעמוקים של ז. י. אנכי בסיפוריו החדשים (“דאס יוּדישע פאלק” שנה זו); עובר אני על פני הרמזים החדים והחודרים, אותן תחיבות-המחט, שבציורי שוֹפמאן האחרונים – ובכולם אין אני מוצא אלא את אותה השירה…
והנה דבר חדש מבעל-“הצדה”, מאת א. נ. גנסין: “בינתים” – וגם בו אני שומע את השירה ההיא…
נפתלי בֶּרגֶר, “אותו ברגר גופא, שׁהיה תוסס שׁמונת ירחים רצופים בחדר הצהוב של מרת חַשקיס וראשו היה מוטל על כפיו וברכיו שלובות אשה ברעותה”, אינו מדבר הרבה, אינו מקריא מונולוגים מחוכמים ואינו מתפלפל לברר את חוסר התוכן לחייו במה שהורגלו לפרש ולבאר. פשוט: “כשרוח אחרת מסביב, ובשטח מתחילים מהלכים כתמים, ומשחירות זמורות-האילנות, ובמרום עוברת הרינה, ופלגים משתובבים ברננה, ובלבבות מתחילים רוקדים נצנוצי-אורה הוללים וזורמת חדוות-חיים חצופה ושובבה”, חרוד יחרד אז גם לבו של נפתלי ב“חדווה כמוסה”, ו“שוטפת אליו זרמת געגועים נוּגים-איתנים ומתחילים מוצצים אותו חלומות צנועים-נוֹשׁים והוא כָּמיהּ הרהורים שׁבילדות תַמה ומאויים אמיצים שׁבאביב צוהל וחולם עינים חולמות המביטות לנשמה”… אבל זהו חלום, והוא “מכחש בבני אדם”.
נו, כן, אותו הפיוט…
ובדרך-אגב: הרצאת הדברים – נוֹי ודקוּת. הרי, למשל, מינה, אותה הריבה הנחמדה, שהיו לה מעין-יחוסי-אהבה אל ראטנר בעוד זה חי, “היתה עומדת לבדה אל השער (באותו יום שמצאו את ראטנר מוטל מת בחדרו), והיתה חיוורה, וטיפלה בקדחת בציצת שמשייתה המרוקמה תכלת, ולו (לברגר) נדמה אז משום-מה, כי פגע מי בכבודה”…
וקוראים הלאה. וגומרים את הסיפור, והנה חזות-הכל: חוסר האחיזה שלנו בתבל, השמטת הקרקע, החפץ לחיות, לחיות, מבלי אשר תימצא האפשרות לזה, היגון הדומם, שנכווה בכל מיני הדיבורים המתהלכים ברחובנו, הנפש הדקה שאין לה מקום בעולמה, הגעגועים המענים לאהבה, לאהבת אשה, החולשה המחפירה לאחוז בקש שׂרוּף, הנדידה המגוחכה והבלתי-תכליתית ממקום למקום, הריקנית עם כל פחדיה וביעותי-לילותיה, התהום הבולע גם את המחשבה על אודותיו גופא…
וגומר אותו גם אני – ושוב אשקע בו. ומסתלקת ממני, לאחרונה, גם הרגשת האריכות והמונוטוניות שלו. וככל אשר אוסיף לקרוא בו כן אוסיף להכיר את אותו עיקר-העיקרים, את אותה המהות: את עומק האימה שבעיני הדגים המפרפרים, אשר יאורם חרב!
[“המעורר”, תרס"ו, חוברת ט', ספטמבר 1906; החתימה: ח. ב. צלאל]
קוֹרֶסְפּוֹנְדֶּנְצִיָּה (לסופר ד.ב. בל)
מאתיוסף חיים ברנר
לסופר ד.ב. בל.
“נסיונותיך” (למה קראת להם גם “בחלום ובהקיץ”?) אנקדוטיים הם ביותר בשביל “המעורר”. מה שנוגע ל“חירות-הדיבור”, הנה, אמנם, נכון אני לתת מקום גם למאמינים בגאולה ועובדים אותה וגם למטילים ספק, למתיאשים או לבלתי מאמינים בשום בניה בכלל, אבל בשום אופן לא למתיחסים בזרות או בקלות-ראש ל“אותו הדבר הנקרא ציונות”. “המעורר”, כידוע לך, אינו כלי-מבטאו של המחנה הציוני (שלאסוננו כמעט שאינו), אבל בהכרח הוא צריך להביע ומתאמץ להביע, ובכל תוקף, את הכאב הציוני; ומי אשר באיזו מידה זר לו הכאב הלז, הוא לא יבוא אלינו ולא יגש אל הקיר הנטוי, שלפניו אנו, סופרי “המעורר” שופכים את לבותינו.
[“המעורר”, תרס“ז, חוברת י”א, נובמבר 1906]
אֶל החוֹתְמִים וְהַקּוֹרְאִים
מאתיוסף חיים ברנר
מראש חושב אני לנכון להודיע לכם, כי יסודו של “המעורר” אינו “הון בטוח”, שבטחונו הוא רק עד שהוא נושא פירות, ואף לא תמיכת אנשים פרטיים או מפלגות שונות, שתמיכתם תלויה לרוב בקאפּריזים שונים אלא: בכוחי ובעמלי אני החתום מטה, ובעזרתם הנפשית של אחים־ברוח ואחים־לעט; ולפיכך, יוכל לבכם להיות סמוך ובטוח, כי דמי־החתימה שלכם לא ילכו לאיבּוד בשום אופן. כמו כן יש בטחון עז, כי האסונות ואי־הסדרים, אשר מצאו את חוברות־“המעורר” של השנה העברה, לא יישנו עוד. כל מעצורים לקבלת “המעורר” ברוסיה לא יהיו מעכשיו.
… והנה תקופת השנה הראשונה שעברה על “המעורר” לדרך כבדה, מייגעת וריקניה ולהרפתקאות קשות מאוד, הרפתקאות פנימיות וחיצוניות, צפויות ובלתי־צפויות, כבר יש בה, כמדומה, כדי להוכיח לאחיו הקוראים את צביונו הרוחני, את מגרעותיו הדורשות תיקוּן והעלולות לתיקוּן ואת המגמות, אשר אליהן הוא נושא את נפשו.
בימי מצוקה, שאין דוגמתם, מצוקת־חוץ ומצוקת־בית, מצוקת־הרג ומצוקת־אין־דרך, יוצא “המעורר” לאור. ראשיתו – מיד אחרי ימי־אוֹקטוֹבר של אשתקד, מהלכו – בימי ביאַליסטוֹק וסדלץ מחוץ, וטיפשות רעה וקהות־לב והתקטנות ובָאשה בבית; הגנתו על קיומו והמשך־קיומו להלן – בעת שהכל באים ומבטיחים גאולות שלמות לעולם, להמונים, לפרולטאריים וגומר, והוא אינו מבטיח כלום ואינו נושא מִדבָּריו לאלפים ואינו צופה לנחמות שבעתיד ואינו מתאמר לנושא־ישועות…
“המעורר” אינו בא אלא לסַפּק, כפי האפשר לסַפּק בכמוּתו הדלה הזאת, את צרכי המחשבה והרגש של העשרות מבני־ישראל הקוראים עברית ולברר לפניהם מזמן לזמן את המציאות של חיינו כמי שהיא, כהווייתה; להראות לעצמנו את מצבנו הגשמי והרוחני בלי כל כחל ושרק, להעמידנו על עצם מהותנו ועל האמת שבעבדוּתנוּ וגלוּתנו, למען נדע להיות ניצבים נגד גורלנו בדעה צלולה, בעינים פקוחות ובלי כל שקר בנפש ולמען נהי מוכשרים לשאת את כל [הכאב] הגדול והצער שבתוכנו בעוז. רוצה הוא “המעורר” לשפר את נשמתו של האדם היהודי על־ידי קומץ של דברי ספרות מעוּלים, מבפנים או מן החוץ, שיגיש לו בשפתו הלאומית הקרובה לו והיקרה עליו. והשפה הלאומית, העברית, והלאומיות גופה – גם הן אין חשובות עליו כל כך אלא בשביל שהנן הגילוּיים הנאים והחשובים של עומק־עצמותנו, של נפש כל יחיד ויחיד מאתנו, השניים והשלושה שבעיר, שארית־המעט שבכל מדינה ומדינה…
כי הן עוד חיים, חיים אנו, שארית־ישראל, וזקוקים אנו לדברים שבכתב – שמלב ללב.
תעודת־“המעורר” היא, אפוא: תעודת הרוח הישראלית־האנושית שלנו, הרחבתה והקדשתה של היצירה הלאומית שלנו, העלאת העברי־האדם שבנו…
תפילתו של “המעורר”: יתכנסו למתיבתא שלי כל אלה, אשר חלק ונחלה להם בחוזי־יהודה ונביאיה ובמתפללים לעני כי יעטוף, בגיבורי־המרד החסונים ובבעלי־המשנה השקדנים, במנעימי זמירות הלוי ואבן־גבירול ובהולכים בעקבות רבי שלמה יצחקי ורש“ל, במתכסים בטליתו של האר”י זי"ע ובנוהים אחר קברו של ר' נחמן מבּרַצלב; יבואו הלום כל אלה, אשר דבר אלוהי־ישראל ואלוהי־האדם בלבבם ובפיהם, ויעשו חטיבה אחת מפוארה, נשגבה, קדושה!
יתעוררו האחים הקרובים, גם אלה שלא נדרשו וגם אלה שנדרשו ולא נענו עד כה, יקומו איש איש ממקומו ויגשו אל המקדש – הן לא לקח עוד אלוהים את כל חמודותינו ממנו…
מֶנְדֶּלִי (ליובל השבעים שלו)
מאתיוסף חיים ברנר
(ליובל השבעים שלו)
מן הגולה אשר בליטא הוא, מן הכאב והשפלות שבגלות ומן האפסות של יהודי-הגלות הוא מספר לנו, ובשתי שפותינו ידבר אלינו: בשפת עברי-דייטש, שכולה מרה וקללה ובלבול וצחוק יבש, ולא תואר לה ולא רוך לה ולא עומק לה, ובשפה בלתי מובנה אלא ליחידים, לשון-קודש עתיקה ומשונה, לשון-קינות מורתחה; וב“השתדלותו” גופו נמסרים כתביו לדפוס, והוא המו“ס שלהם, והוא המפיצם ומחלקם ביעקב, ושמוֹ לפנים – ש”י אברמוביץ.
בן שבעים האיש. לפני שבעים שנה, בכ' לדצמבר, אירע אותו המאורע. ביום ההוא נולד לאחד מיהודי-קאפּוּליה, קאפּוּליה זו הסמוכה לסלוּצק, אותו השלום-יעקב הקטן, אשר בגדלו, בגדלו מאוד, נהיה למנדלי מוכר-ספרים.
בן שבעים האיש. ועולמות רבים קבר בחייו. מן הקליפה התמימה, שבה היה נתון אותו הירשילי שב“ווינשפינגעריל”, אל עולם המשכילים עם תקוותיו התמימות-המגוחכות ואמונותיו התמימוֹת-המגוחכות ומלחמותיו התמימוֹת והיותר ממגוחכות שב“האבות והבנים” מצד אחד ועם עבודת-ההשכלה הממשית של הפצת ידיעות-הטבע ומשפט-שלום ומאמרי-חיים הרבה מצד שני. משם – אל העממיות, אל דרישת טובת-העם האמיתית, אל המלחמה נגד בעלי-טובתו המדומים ואל אותו הרוח הפובליציסטי-הדימוקראטי שב“קליין-מענשעלי”, ה“טאקסה”, ה“פריזיוו” ו“הסוסה”. משם – אל צחוק הרעל, אל הסארקאסמוּס הנורא והחד, אל הבוז האיום והלעג-הביטול האיום שב“מסעות בנימין השלישי”, ב“בימי הרעש” וב“ספר הקבצנים”. נטפלה לו על דרכו אותה הבנת האסון, אותה הבנת-הסוף, אותה ההבנה של “מעוּות לא יוכל לתקון”, וזו מצאה את ביטויה הגמור באותה היצירה המלאה פיוּט כולה ורחמנות כולה – לא רחמים אלא רחמנות – “בעמק הבכא”.
“לכו, בנים, שמעו ואספר לכם דרכי היהודים, שבתם וקוּמם, מלבושם והילוכם, מחשבותם והגיונם, משאם ומתנם” (“בסתר-רעם”) – עד כאן מנדלי מדרגה שניה. רחוק הוא כבר מרחק רב מן “ה”השכלה" המובהקת, עם שאיפותיה ה“קאזיוֹניוֹת” ומליצותיה הטיפשיות. והנה הוא מתעלה גם על תקופת ההתקוממות נגד רישעת-הקהל. שלמה וועקער עם קולו המשווע: “הוי, על הרועים הרעים!” הולך ונשכח. ה“מלחמה” בעד מקומה של “האשה העבריה”, חאסקיל ורייזיל שב“פרּיזיוו”, טענותיה של שפרינצה לבעלה, דעותיהם של מנדיל המשרת (המדבר בלשונו של אברמוביץ) ושל דוואשע המשרתת – כל אל מפַנים את מקומם. המספר הגדול מוצא קצת את עצמוֹ. הוא נעשה למה שהוא צריך להיות – למצייר ציורים, הוא מתחיל לכַתֵּב את מראה-עיניו ומשמע-אזניו, ובכיתוּב הלז, ב“ארומשרייבען” זה, כמו שהיו אבותינו אומרים, הוא רואה את עולמו. מלא הוא אז מן החידוד של סביבתו, מן החידוּד הליטאי, מן הליצנות של איש-הרחוב אשר אין לו כל. לפרקים יש אשר כוח-יצירתו מתעמק והוא שותק אז לגמרי (יעויין בהקדמה להוצאת ה“פריזיוו”), אך לא יארכו הימים. הסאטירה הקלאסית שב“פישקע הפיסח” ו“בנימין הנוסע” הולכת ונעשית יותר ויותר עמוקה, יותר נוקבת, יותר חודרת, מקבלת לאט-לאט גם קווים של הומאניות חומלת מיוחדה, עד שהוא מגיע למדרגתו ש“בעמק-הבכא”. פה מתגלה הוא בכל מידת-רחמנותו הגדולה. פה אנו רואים כיצד אמו של הירשילי מבשלת ארוחת-ערב, וכיצד הכל מסייעים לה בזה, ומה מורגש בבית באותה שעה; כיצד יהודים שותים מעט משקה ומה פניהם באותה שעה; כיצד יהודים חשים את עצמם במוצאי-שבת וכיצד ילדי-יהודים משחקים אהדדי ומה הרגשות אשר הם מעוררים בכלל בלב היוצר. פה אנו רואים את רייזא הפונדקאית, את ר' אברהם, את הריבונו-של-עולם היהודי בעצמו, זקן זה שירד מנכסיו. פה השתפכות-נפשו של מנדלי והתגלויות-עצמיותו מגיעות עד מרום-קצן. פה יושבת והומיה בכל עמודי המעשיה הארוכה אותה הטראגיוּת המדכאה של בנים עלובים שגלו מעל שולחן-אביהם והוטלו לארץ רחוקה, ותקוה לשוב כבר אין, ומסביב טס הרקבון-הכליון בדמות מידות מרוֹת-משונות ומעשים מפסידים-משונים. קלקוּל גדול!
קלקול גדול וצער גדוֹל המלה “נעביך” (צער-בעלי-חיים!) אינה סרה מעל שפתיו של מנדלי. נכמרו ניחומיו מאוד על הדלות הנוראה וכפיפת-הקומה הנוראה עוד יותר. אמנם, גם כאן אין רחמנותו זו מגיעה עד לאותה החנינה העולמית, המיסטית של כל גדולי-האנושיות, שהעמיקו לחדור לסודה של הבריאה. יחוסו של מנדלי אל החיים והבריות הוא קלאסי, ברור, ברור ביותר. יש, אמנם, שאיזה חזיון מעורר בו רגשות שונים (הילד היהודי, לדוגמה, בדבריו הידועים), ואולם גם עירבוב זה קרוב יותר למזיגה מאשר לתהיה. בכלל זרה לו למנדלי לגמרי זו התהיה, הרפלכסיה, האי-ידיעה של מסַפּרינו העברים בני הדור הזה. זרה לו לחלוטין הנפש הרצוצה האצילית העליונה של אמנינו החדשים, ולפיכך זר לו גם השרטוט הקצר והדק מן הדק של אלה, אשר לא אל הקהל, כי אם לעצמם יציירו. מנדלי, בכל שיעור-הקומה שלו, היה תמיד בעצמו “מתנגד” קבציאלי יותר מדי מכדי שירד אל התהום, מכדי שיתפוס את הטרגאדיה של פרפורי המחשבה העברית, את הטראגדיה של אנשי-הרוח העברים, של בעלי הקבלה והחסידות העברים. ..מנדלי הוא כולו מספר גלותי, והגלות עם פיכחותה וקטנוּניוּתה ועקימת מוחה וקוצר-כנפיה וגועל-הנפש שבה מניחה עליו את חותמה גם בהתרוממו למעלה. הצער העולמי בכלל, “הצער העמוק הישן-נושן”. כמבטאו של פרץ, אינו מתגלם אצלו מעולם בתור דבר הקובע ברכה לעצמו, אלא נכנע ומטושטש הוא תמיד מפני החוג המוגבל של ליקויה של יהדות-הגלות. (יעויין, לדוגמה,“הסוסה” פרק “ישראליק חושב חשבונו של עולם”), שִׁבתו של מנדלי היא בתוך הגלות וכל מעייניו והגיגיו בגלות. האבן השניה מ“ארבע האבנים הטובות” (בחזונו של פרץ) מתנוצצת בכתר בת-שירתו ביחוד ועולה בה על חברותיה. “אומלל-האומללים ויהודי-היהודים אשר בארץ” מושפע כולו ממנה ולית ביה אתר פנוּי מינה. העברי רחוק ממנו ואינו נוגע בו; יצירתו היא כולה בת-יהודים: חריפה, מחוכמה ומתחכמת. יודעת את כל מדורי הכסלוניות ורואה את כל דכדוכה של נשמת הדלפונאי. ישעו ממנו תלמידי ה“בוּנד”, כי לא ימצאו פרוליטאריאט יוצר, פרוליטאריאט מחדש-עולם, ב“ספר-הקבצנים”וב“עמק הבכא”. כאן התנוונות טיפוסית: מכאוֹב של יוסיף דעת ויוסיף פיקחות ודלות של נשרפים ומקבלים ובטלנים (אם אלה הולכים ופוחתים קצת, הלא אין זה מפני שמצאו מִחיה, אלא מפני שתמו בעלי-היכולת ליתן). אַל יכניסו אותו לתוך קהלם גם אלה בעלי ה“תחיה” מכל המינים, אשר גילה, רינה, דיצה פזמונם ואשר מתוך התלהבות מעושה ופאתוס מלאכותי הם רוצים להונות את עצמם ואת אחרים. מנדלי זקננו הביט אל המציאות הפשוטה בכל פניה. הוא יודע, כי מסעותיו של בנימין השלישי לא העשירו את האנושיות. הוא יודע, כי אנחנו לא יצרנו ואיננו יוצרים דבר בגלותנו, כי מהבל המה יחד כל אידיאלינו שבכאן ומשאות-נפשנו שבכאן. הוא יודע אפילו את הסוד, שאף “ושבו בנים לגבולם” ו“בית יעקב לכו ונלכה” – אין פירושם אלא: קלגסים התנפלו על קבציאל ושבו את סוסו של מנדלי במלחמה וצריך לבקש פרנסה. העליה של השנים האחרונות לארץ-ישראל מראה מה חודר הוא מבטו של מי שכתב “בימי הרעש”. את מהותם האלמנטארית והאמיתית של יהודי-הגלות לא השיגה שום בריה כנשמתו הגדולה של מנדלי.
גם בלי שאגיד יבינו אחי הקרובים, כי לא “כאראקטריסטיקה” מר' מנדלי מוכר-ספרים באתי לכתוב היום. למה כאראקטריסטיקות? צריך לא לדבר על-דבר מנדלי, כי אם לקרוא את מנדלי, ואז בוודאי ימצא כל קורא וקורא, לפי שורש-נשמתוֹ, את אותו ה“עפעס”, את אותו ה“דבר-מה”, אשר בכל כאראקטריסטיקה חסור יחסר. נתכוונתי רק לציין איזו חצאי דברים, איזו מעין-הערות שהתעוררו בי לזכרון יום-השבעים של הישיש הגדול והאהוב שלנו.
[ט“ז טבת, תרס”ז; “המעורר”, שנה ב' חוברת א', ינואר:1907; החתימה: ח. ב.צלאל]
לַ"מִּתְכַּוֵּן לְטוֹבָה"
מאתיוסף חיים ברנר
האמן לנו, ששמחתנו על התחדשותו של “השלוח” היא אולי לא קטנה משלך, ובכל-זאת אין דעתנו כדעתך, שבשביל שלא יתחלקו הכוחות המעטים וכו' על “המ.” לפַנות מקומו ולהיכחד. ל“המ.”, ואפילו מצד כמותו הדלה בלבד, לא היתה מעולם פרטנזיה למלאות מקום ירחון כ“השלוח”. “המעורר” לא התחיל לצאת כל עיקרו אלא מפני שנמצא בו צורך מחשבתי לקומץ קטן של יהודי-המשבר מאתנו, אשר בהיותם מצד אחד מלאים מגעגועי כל הדורות שבעבר הישראלי, שאין דוגמתו, ולפיכך נשמתם עברית כולה ועטם עברי כולו, ומאידך גיסא הם חפשים מכל שעבוד רוחני ודיסציפּלינה מפלגתית מוגבלה ומבינים את המשבר ואת שלאחר המשבר. – רצו ועמלו בבניינה של במה זו, שתתן להם את האפשרות המלאה להיות בני-חורין בעטם ונאמנים לעצמם, להבנתם-תוגתם ולרוחני שבהם; והאנשים האלה עוד לא מתו – הננו. ילך לו, אפוא, “השלוח” בדרכו הכבושה והמיושבה, יורה, ידין, יעלה מעלה-מעלה ויהיה לרב טוב לך, לנו ולכל בית ישראל, ואנו, הקלים והבלתי-מיושבים, לא ניעף ולא ניגע לבוא אל הבקעות והעמקים, ומשם נשמיע את כל הדבר, אשר יהיה עם לבנו לאמרו. בקונטרסינו הקטנים, כל זמן שיהיה לאל ידינו להוציאם, נגלם את עצמוּתנו, את נשמת-נשמתנו ואף את זה אשר לא יבין זר; בהם נשיר ונתפלל, נאהב ונשנא. נטיף ונקלל, נתלהב ונבנה, נתגדל ונתרומם, נתריע ונתַנה את תוקף מכאובינו, נברך ונשווע מעצמת יסורינו, נכפור ונערוך, נפקפק ונחפש – כי לא אל השלוה-המרגעה ולא אל הנתיב הסלול עינינו נשואות.
[מתוך “קורספונדנציה” ב“המעורר”, תרס"ז, שנה ב' חוברת א', ינואר 1907]
הֶעָרָה (ב"המעורר")
מאתיוסף חיים ברנר
בקונטרס זה של “המעורר” הולכים ונמשכים דברים מדברי ת. קארליל על האדם-הגיבור בתור אלוהות. הדברים כשהם לעצמם, עם האופטימיות שבהם כלפי העבר והעתיד ועם אי-ההבנה העקשנית בעצם הענין שבהרבה מקומות – ביחוד האמרות מעין: “בני אדם יגעו תמיד לחדור אל האמת” – מצלצלים לפעמים כהד רחוק מעולם רחוק של הוגה-דעות אנגלי ורומאנטי תקיף. אבל מפני שהמושגים השוררים בדור הזה ברחוב-היהודים הצעיר ושאין מהרהר אחריהם הנם ההפך הגמור מן הרעיונות המובעים בכאן, מפני שעכשיו הכל אצלנו זובחים זבח להמונים ומביאים קרבן-עולה לפרוליטאריאט והמושג של גיבוריוּת נהיה לאות לבני-מרי, לבעלי “אידיאולוגיה בורז’ואזית”, ר“ל – אולי כדאי הוא מאוד לשמוע גם את הקול הזה שמאידך גיסא ואת המחשבות האלה, שבכל אופן יש להן ערך ועלולות הן במידה ידועה לבוא כשמן בעצמות בני-נעורינו היבשות. מריקו של השמן הזה מכליהם לכלינו הוא גם כן אחד הקרובים-הרחוקים; הוא המרצה והוא המוסיף נופך מדיליה, ודא עקא, שבנופך הנוסף יש שהוא רחוק לגמרי. לכאורה, דברים הנשמעים והראויים להישמע, אע”פ שהם נראים קצת כמתמיהים, אע“פ שאינך תמים-דעים עמהם, ופתאום – “התקשרות(!) עם גרמניה” – ופתאום – שיר-תהילה משונה ל”אשכנז"… ופתאום – “גיטה וביסמארק לא היו ולא נבראו רק בשביל בני עמם בלבד אלא גם בשביל הרבה אומות אחרות”.. גיטה וביסמארק – אויה לי!
כוח, כוח, כוחו של היחיד, של הגיבור – שפיר; אוֹדין, כפי שהוא מצוּייר במוחם של עובדיו, אלכסנדר מוקדון, יהודה החשמונאי, מוחמד, גריבלדי – שפיר טובא! מכל דין סמוכו לנו! אבל ביסמארק – מאריה דאברהם, מה לו פה? כלום פוליטיקן ערום ביותר ואכזרי ביותר, האומר לדכא ארץ בעזרת חוקים רשעים וחיילים-אבטומאטים, בעל כוח עצמי הוא? מִכָּזֶה אתה רוצה ש“נוציא ניצוצות בשביל אור-נשמתנו”? לאן הובילך רעיונך, הכותב?
וכמובן מאליו, שבא אני להעירך על זה לא מפני שאני רואה, חס ושלום, איזה חשש-סכנה בנכבדות שאתה מציע לנו – ממש כהַנֵי חסידי ופרישי לאחר שמכבים את העששית – עם האופי של מרת גרמניה ואפילו לא באפולוגיה המשונה שלך בנוגע לאחד מרוצחי-העולם. סכנה עצומה יש בדברים כמו אלה, בהערצת שם ביסמארק, כשיש להם השפעה אצלם, במקום שתלמידיו וההולכים בעקבותיו לא מתו, אבל אצלנו – למעשה הן אין זה נוגע כלל, הן אין זה אלא דברים-בעלמא בפועל ממש, ולהלכה – אנחנו העברים המדוכאים גדולי-הרוח לא נשלוף לעולם את נעלינו נגד המושלים בחניתות. יודעים אנו היטב, מבשרנו נחזה זה, כי קָטנוֹ של איזה באלמאשוב עבה וכבירה בגבורה גופנית ונפשית מכל מתניהם של הביסמארקים הארורים ההדוקות בחרב. מעיר אני על אמירתך כשהיא לעצמה ובשביל עצמך. למה הסנוורים הללו? למה סגירת העינים במקום שהדבר ברור כיום? איזה איתן למשל, אפשר לראות, – נו, אומַר – מזה הפגם ההמוני, האידיאוטי, שהצבת למוֹטוֹ? “אנחנו האשכנזים יראים רק את ה' וזולתו לא דבר בתבל”. כל הרוכבים והתליינים שבכל הארצות. אלה חזירי-היער הפראים היושבים על כיסאות, אמרו ואומרים כאמירה המחוכמה הלזו, אלא שבמקום “האשכנזים” הם מנסחים: הרוסים, ההישפּאנים, התוּרכּים, האנגלים, וגומר. הבה גודל, איפוא!
“חלום האדם העולה למעלה” וביסמארק, יוצרו של “פאוסט”, ב' חלקים, ויוצרו של החוק נגד הסוציאליסטים – שומר ישראל עמך, ר' בנימין!
[“המעורר”, שנה ב' חוברת ב', פברואר 1907; החתימה: בר-יוחאי]
לְעַשְׂרוֹת חוֹתְמֵי "הַמְעוֹרֵר"
מאתיוסף חיים ברנר
אני מודיע בזה, כי במקום הקונטרסים י' וי“א וי”ב, שאין לאל ידי להוציאם מחוסר חומר ספרוּתי, יקבלו לא יאוחר מבחודש דצמבר את קובץ-כתביו של ג. שופמן.
ותו: העוּבדה הנ"ל היא גם אחת הסיבות הראשיות, שגרמו לאיחוּר החוברת הזאת.
ויקבלו-נא אותה ואת התנצלותי בסליחה, נפשי בתקותי, כי לא אוסיף עוד הטרידם.
המו"ל.
[“המעורר”, תרס"ז, שנה ב' חוברת ח‘-ט’, אוגוסט-ספטמבר 1907]
אוּרִי-נִיסָן (מלים אחדות)
מאתיוסף חיים ברנר
(מלים אחדות)
מה היה לי אוּרי-ניסן עד בואו אלי ללונדון – לא הייתי יכול להגיד גם אילו חפצתי. על פי מסיבות חיי אין לי אף שורה אחת מכל המכתבים הרבים אשר כתב אלי עד שנת תרס"ז, ולא אוכל לזכור גם דיבור אחד ממה שכתבתי אני אליו. יחס אמיתי, שרשיי, היה בינינו תמיד, מיום שהכרנו איש את רעהו, אך כמו מתוך הערפל נשקף לי היחס ההוא. אהבה? – בוודאי ובוודאי, בכל אופן, מצדי, את האיש העדין, רם הקומה והרַגש וטהור הנפש והרוח הזה אי-אפשר היה שלא לאהוב, ביחוד בבחרותו. לו היו אז תנועות כל כך גראציוזיות, מיוחסות-מלידה, ויחד עם זה מלאות איזו פשטות עצורה, הגובלת עם בּיישנות של ילדה בת שש. ואופן-דיבורו: “אין הוא מבין, בכל זאת,לרעו של איש-שיחו. אין הוא יודע היטב למשל, את ‘זו פלשר’, אבל אפשר, כמדומה, להגיד בבטחה, כי עָצמה לה כבירה, אם לא בלתי מצויה… כלומר…נוּ, כן…. מלבד זאת – מוזר!” (“צללי-החיים”, “ג’ניה”). את קולו אני שומע בזה ואת זעזוע-כתפותיו של אותו אציל…
היתה, היתה אהבה – בלי כל ספק. הערצה? – זו כבר אולי לא היתה כל כך חזקה ועמוקה, ביחוד מעת שנפלנו שנינו לתוך מה שקוֹרין “החיים”. כמדומני, שתמיד – יחד עם הקנאה, ההתקנאות שמן הנמנע, התקנאות רוחשת וצורבת במעלותיו הרבות עלי – קיננה בלבי מעין הרגשה, מצד אחר, שהוא עוד חלש גם ממני, שהוא עוד פחות ממני מוכשר להביע את רחשי עולמו הפנימי, ובמה שנוגע לקשי-חיינו החיצוני, הרי גם בזה הוא עוד פחות ממני מוכשר לעמוד בקשרי המלחמה. יותר מדי היתה מידת היחסנות והרכות באורי-ניסן, פחות מדי עקשנות וברזל, בכדי שאעריצהו.
כאמור: ערפל, ערפל, לא אזכור דבר מסויים. לא אזכור כמעט כלום. ואולם זה נחרת בקרבי – ועכשיו הוא צף ועולה. בביאליסטוֹק היה היום ההוא. אנחנו שנינו כבני שבע-עשרה – שמונה-עשרה. אני כבר עזבתי את הישיבה ולמדי “מלאכה נקיה וקלה”, והוא, הגדול ממני בשנה או בשנתיים, עדיין ישב בבית-אבא, אפרוח בקליפתו. אני קראתי אליו לצאת “מן הבצה”, כנהוג (“בצה”, כמובן, על דרך המליצה וביחס לסביבה של עיירה על גבול “ערי המרכז” של רוסיה הפנימית; מה שנוגע לאביו הרב, מורנו לפני שתים-שלוש שנים בגמרא ופוסקים, אי-אפשר היה שלא לשמור אליו רגשות נאצלים בלב גם ימים רבים לאחר כך). אז קיבלתי ממנו בתור תשובה איגרת בת ארבעה או חמישה גליונות-פוסטה – ואולי עוד יותר – כתובים מפנים ומאחור. והנה במקום אחד בתוך כתב-ידו הצפוּף-הסַפּירי הנפלא, אשר עליו ישתומם כל רואה, היתה נקודת-כתם אחת קטנה, ומתחתיה רשום: פה נפל אֵגל-דמעתי. אגל-דמעה על אָבדן-החיים. הנה הוא שׂורף את הנייר, אחא! אחא! – את הלשון בדיוק לא אזכור ולא אוכל לזכרה כמו, אבל כי היה הדבר הזה וכי נכתבו אז כדברים האלה, דברים שהיו בעוד שנים אחדות ליקוֹד שירת “בינתים” – לא אפונה. אחא! אחא!
אֵגל-הדמע ההוא צף ועלה בינינו אחר זמן-מה בוארשה. הוא החל למשוך בשבט-סופר, זאת אומרת להדפיס מזמן לזמן קצת ממה שהוא כותב, לצאת ולבוא “במערכת “הצפירה”; השׂתכר כשמונה רוּבלים לחודש וגר ברחוב דילנאיא, מספר 21, מעון 21, ואני באתי לוארשה ולנתי אצלו בגניבה שנים-שלושה שבועות (בגניבה – כי לא היה בידי כל פאספּוֹרט, והממונה על החצר נתן בי עין לרעה). ההרגשה העצמית לא היתה לעילא ולעילא. ואף על פי כן היתה איזו השראת עלומים, ציפיה לאיזה דבר, קילוּט רשמים עם כל העונג שבקילוּט זה. התראו עם נוֹמברג, עם רייזין, שהוציאו אז איזה קובץ בשפת-האם; קראו בספרים, ובפרט במאמרי ביקורת. אורי-ניסן בעצמו כתב איזו רשימת בקורת על “דימון יהודי” והדפיסה ב”הצפירה" ב“פסידוֹנים”. “פסידוֹנים” – הרי אף במלה זו היה איזה כוח-משיכה של חידוש. בקיצור. היינו מן ה“נכנסים”; עמדנו בתפילת “שחרית”.
והנה בערב אחד הביא הוא מן הרחוב איזה “לוח-אחיאסף” חדש, שיצא באותו יום מבית-הדפוס, ודוקא בערב שהיה לנו גם לחם, גם טה, גם נפט במנורה, גם כירה מוּסקה. ישבנו שנינו בעת ארוחת הערב והתחלנו: “ביום קיץ, יום-חום, עת השמש ממרום-הרקיע תלהט כתנור היום, עת יבקש הלב פינת-שקט לחלום” וכו' וכו' – שיר מאת ח. נ. ביאליק! – וכעבור שעה קלה, כתוֹם האוכל, כבר התגדרנו מעוּמדים איש לפני רעהו בידיעת השיר בעל פה…
–“לי יש גן, ובגן תחת אוֹג כבד-צל” – הטעים הוא כל מלה ומלה בתענוג מוחשי, פיסי…
– “ובליל חוֹ–רף, ליל-קוֹר, עת מַחש – כּים ושחור” – משכתי בנהימה לעומתו…
– “ביתי קטן ודל, בלי מכלולים ופאר” – צהל הוא והשתובב, ומתוך השתובבות “ישב אצלי וחיממני” בשעת אמירת פסוק “אצלי שב והתחמם”, חיקה “סוּפת ליל קול כאוֹב”, תיאר בפישוּט ידים ורגלים את “ענוּת רש גוֹוע ברחוב”, קפץ, התנער ו“לחצני אל לבו”, “רעוֹ, אחיו הטוב” –
ופתאום –
הדמעה שנשלחה במכתב מפּוֹצֶ’פּ לביאליסטוֹק נוֹצצה בעין, ואחריה נשרה עוד אחת…
וּרְסִיס נֶאֱמָן אוֹרִידָה עָלֶיךָ,
רֵעַ נְעוּרִים!
רחפו עצמותינו, ועל האח בערה אש, על השולחן הנר..
רק עשר שנים עברו מן הערב ההוא, והיו ימי קיץ דומים לתוֹר-הסתיו. “ימי סגריר ועב, עמוּם שוֹמם היקוּם, רפש הולך ורב, דלף טורד על גג, עש בקרב לבב” – בלונדון.
לבוא ללונדון לא יעצתיו, אף כי גם מנוֹע לא מנעתי את הדבר ממנו. כתבתי לו בפירוּש: – זה אני זוכר – לא בשבילך המקום, אך אם אינך מחכה כבר לכלום ואין לך מה להפסיד – בוא!
והוא ענה: איני מחכה לכלום. המקום הבא אינו בשבילי. ואֵי המקום אשר הוא בשבילי? אני נוסע. מה אפסיד?
והוא בא! אבל ביום הראשון לביאתו, בשעה הראשונה נוכחתי, שכל זמן שהנשמה באדם – עדיין לא כלו כל קִצָיו, כל חשבונותיו, עדיין הוא, סוף-סוף, מחכה ומצפה ועדיין יש לו – לעולם יש לו – מה להפסיד. וכתוצאה מזה ראיתי, שאורי-ניסן, גם אחרי ככלות הכל, לא היה צריך לבוא לעיר ההיא ולמה שחיכה וציפה לו בעיר ההיא.
כי אצלו כבר אחרי ככלות הכל, כי הוא כבר מקודם – גם בלעדי מזרח-לונדון – הגיע עד זיבולא בתרייתא – זה היה גלוי. אך הוא כאילו הסתיר. והסתרתו זו פגעה בנו, בי, רעו הישן, ובאָשׁר בּיילין, ידידו החדש. למה תסתיר, הגבר? לא שחפצנו כי הוא ישפוך לפנינו את לבו – בזה לא היה צורך. בפניו, כבכל מה שכתב, היתה אז המלחמה בין השאיפה לגלות ולשפוך שיחו ובין השאיפה לכסות על כל הנעשה בו פנימה – וזה היה די, בעיקר, לדעת מה אתו. דיות היו גם תנועות-הפנים, ההערות הקצרות; ולא על שלא הרבה לדבר על עצמו, על העיקר, שבשבילו נגמר אצלו הכל, רעם הלב – כלום היה יכול והיה צריך להיות אחרת? כלום האנשים מסוגו, מסוגנו, צריכים לפירושים יתרים, על מה חשך או יחשך עליהם העולם? ואם, כאמור, רע היה בעינינו הדבר, הרי לא היה זה אלא על שהוא כאילו נושא עליו צינה וסוֹחרה של סבלון שתקני, על שהוא כאילו מתיחס ומתגדר בזה, בסבלונו הנסתר, ובז לנו, הבלתי-סובלים. למה? באיזו זכות? ביחוד הייתי אני, לבָשתי ולכלימתי, עיוור בנוגע לזה. ממחלתו הפיסית, אשר מת בה, לא ידעתי, כי הוא לא הגיד לי. אילו ידעתי, כי אז אולי היתה אחרת. ואולם מפני שלא ידעתי, לכן לא ניצלתי מן המחשבה המדאיבה: למה יתפנק: היאה לאציל-רוח שכמותו להתפנק? שבור ורצוץ הוא כמונו כולנו – ובכן? ובכן למה יתהלך ככה? הלא כמונו כמוהו. וכי דמא דידן סומק טפי? וכי אנו פחות חיוורים ממנו? ובאיזו רשות יביט עלינו מלמעלה למטה? ולא טוב מזה היה גם בעת שחשתי, כי אכן הדבר אינו פשוט כל כך, כי אכן איזה דבר-סתר יצוּק בו, כי אכן עולה הוא עלי בסבלונו – להפך, אז דאבתי עוד יותר: למה איפוא יחריש ויכסה גם ממני? למה גם לי לא יגיד? האם לא כדאי אני לזה? אורי-ניסן! אורי-ניסן!
פעמים אחדות בעת ההיא פגשתיו בחוצות ווייטשפל, עמדתי ממש בד' אמותיו, והוא היה כל כך אבוּד-עשתונות או כל כך מהלך שקוּע בשרעפים, עד כי לא השגיח בי כלל. נראה ואינו רואה. לא יכולתי לחשוב, כי מתחפש הוא – שמרני, אלוהי, ממחשבה כזו! – ההוא, אציל-הרוח, יתחפש לראותני ולבלי הכירני, לעשות את עצמו כאינו רואה? אך זאת חשוב חשבתי, לא יכולתי שלא לחשוב, שהוא רואני ואינו רוצה לראותני. ואז אמרתי אל לבי: אך ישׂטמני אורי-ניסן, אך ישׂטמני. הוא אינו רוצה במשׂטמה זו, קשה עליו המשׂטמה, אך הוא ישׂטמני…… מה אתו? על מה ישׂטמני? מה פשעי ומה חטאתי נגדו? האומנם על אשר גרמתי לו לבוא הנה?… אי-אפשר…. הוא – בעל היושר העילאה, בעל הלב הגדול באמת? ואולם מי יודע… נפתל לב אנוש… אולי דוקא מפני ישרוֹ הגדול, דוקא מפני שקשה לו כל כך לשׂנאני ולבוּז לי, לכן ועוד יוסיף לשׂנאני ולבוּז לי. – – –
ויש גם אשר אמרתי, ולא לעתים רחוקות: דברים בטלים. יש על מה לשׂנאני… וכי אני אוהבו?
כן, נפתל לב אנוש… והיו רגעים. שנתתי לו את הצדק הגמור… מלבד הנימוקים הפסיכיים, שהאנשים השבורים והרצוּצים, האנשים כבדי הרוח, האנשים היודעים מסתרי נפש חבריהם, אי-אפשר להם, שלא ישׂטמו איש את רעהו, יש שמצאתי, כי גם מהצד החיצוני איני נוהג בו בכל הדיליקאטיוּת הראויה, הן אני הייתי הפעם ה“אזרח” והוא הגֵר – ואני תובע ממנו יותר מדי, איני מתחשב עם הרגליו ועם צרכיו המיוחדים, כמעט שאני מאַלצהו לעבוד במה שלא הסכין… אין אותו היחס הצפוי!…
נפתל לב אנוש, וביחוד לב אנוש, אשר האושר יזרנו כמו דווה. אין צדק ואין מוסר ואין רגשות טובים את האיש, אשר הישָׁהו אלוהים מעט אושר. הן גם אני גם הוא לא ציפינו לכלום מבּוֹאוֹ לוֹנדוֹנה, ואף על-פי כן כאילו שנינו היינו מרוּמים…כאילו שנינו קווה קיווינוּ, כי הפגישה תהא אחרת, כי היחסים יהיו אחרים, כי חיינו יחדיו יהיו אחרים.
ויש אשר חשבתי: הכל מדברים על יסורים. המלה יסורים נישׂאת על כל לשון. גם ביחס אלינו. בעלי יסורים אנו. סופרים עברים, גולים במזרח-לונדון, חולנים, עניים וכו' וכו'. אבל מה יוּכלו האנשים לדעת על מידת היסורים של היחס הזה, אשר ביני ובין אורי-ניסן, בין אורי-ניסן שלי…
ברגעים הטובים המעטים, שבוודאי היו גם אז, נצטרפו הלבבות וזוּקקוּ מסיגי הטינה. אז הבינונו שנינו, כי אין אני אשם, כי אין הוא אשם, כי אין אנו אשמים, כי רק האסון רובץ עלינו. ואולם בכל הימים ובכל השעות ראה ראיתי, כי לצנינים אני בעיניו, כי אין הוא יכול נשׂוֹא את כל הבלי וקלקולי, את כל מבוכותי ותעתועי, את כל נטיותי הרעות ופשרותי הרעות, שהייתי מתפשר אז, כמו תמיד, עם התנאים הרעים ועם החיים המרים. והוא, מצדו, היה בעיני לקורע בזדון את קרום התפשרותי עם מקומי ועם מצבי במזרח לונדון ועם העובדה של מזרח-לונדון בכלל ועם דבר הוצאת הקונטרס החדשי המדולדל שהוצאתי אז. איני יודע, אם כך היה הדבר, אבל נדמֹה נדמה לי עתה, שאני בימים ההם, אחרי עבוֹר עלי שלוש שנים למגורי בווייטשפל, כבר למדתי, אם כי לא בלי עמל, כמובן, לקבל את פני המציאות אשר מסביבי, כאילו התעריתי בה ואין לשַׁנות, ואין להחליף, ואין לצאת מתוכה. לא רק שאי-אפשר, אלא שגם לא כדאי, אין מן הראוי, אסור. אני אפילו למדתי למצוא בה איזו הנאה, איזו נחת-רוח, שאין למסרה בשום שׂרטוטים ספרותיים. בכל אופן, אני הייתי אז כמתחנן בכל מעשי, בכל מנהגי: תנו לי לחיות – ואחיה! והנה בא הוא והפריע לי, הפריע לי בכל. הוא, אמנם, לא דיבר כלום, לא הוכיחני, לא יעצני, אבל אי-דיבורו היה קריאת תגר נוראה על כל אשר מסביב לנו, ועלי בכלל. שתיקתו והוא כולו היו – תגר.
ירא אני, שלא הייתי צריך להזכיר את העובדה ההיא, ירא אני, שאורי-ניסן לא היה נותן לי לעשות זה, אילו נמלכתי בו, אבל מכיון שהתחלתי לדבר – לא אכחד גם אותה:
זה היה ביום צאת החוברת הכפולה והאחרונה של אותו קונטרס חדשי. אני הייתי אז רחוק ממקום-הדפוס, שבו נדפסה, כי עבדתי בבית-דפוס אחר. הוא – כמעט מתוך אונס – ערכה וגם הגיהה. בהודעת ההתנצלות שלי לפני ה“חתומים” על איחור החוברת, על צאתה כפולה ועל הפסקת ה“ירחון” בכלל, כתבתי: “ויקבלו-נא אותה (כלומר, את החוברת הכפולה והמאוחרה) בסליחה”. בערב שבתי מבית-הדפוס וראיתי בעמודים הנדפסים: “ויקבלו אותי בסליחה”. נפשי המרה מרה לי על התרשלותו של המגיה:
– אוי, אורי-ניסן! אוי, אורי-ניסן! מה זה עשית לי?
הוא לא הוציא הגה. רק הצטחק מעין צחוק של התנצלות ובקשת סליחה, ועם זה הביט בי בדממה. ואת המבט ההוא קשה להשכיח מן הלב.
ההצטחקות היתה של איש רך, טוב, זוכר חסד-נעורים ואינו רוצה בריב, הצטחקות מפייסת, עדינה וחלשה. למה תצעק? אַל תצעק! – הצטחקותו הרגילה. אך המבט – – –
אלמלי אפשר היה להביע בדברים כל מה שאמר אותו מבט, כי אז היו הדברים האלה אולי דוקרים יותר מן הסיפור הכי-דוקר שלו – מ“בטרם”.
במקצת, משהו, כל שהוא, אחת מששים, היה פירושו:
–אי, אתה, אתה, הצועק, המתקצף, הטיפש… לפניך איש אובד, איש שמתהפך על משכבו לילות שלמים בעינויי מות, ובשרו ישׂא בשיניו, איש אשר על כרחו הוא חי ואין קץ, אין קץ לסבלונו, איש אמן ואוהב אמנותו, אשר לא יכתוב רק מתוך שנאתו את התיבות… ואתה, ידידו, כביכול, מדבר אתו משפטים – בשעה שעולמו חשך בעדו מַחשך אחרון – על איזו תיבה כסילית באיזו הודעה כסילית משלך: אותה – אותי…
אבל הקורא יקרא, שאני מבקש, כי יקבל אותי בסליחה… הגע בעצמך… אותי… הלא בושה היא! – הוספתי לדאוג מתוך הרהורים על מבטו ולא על בת-צחוקו.
ואולם הוא כבר עמד ופניו אל החלון. בלי-אומר.
כעבור שבועות אחדים אחר זה נסע אורי-ניסן מלונדון.
– כמו אבן נגוֹלה… – אמרנו אני וביילין איש לרעהו, כששבנו מן הלוויה.
ומאז עד יום מותו, גם מפּוֹצ’פּ, גם מוארשה, הוסיף לכתוב לביילין, אך אני לא יספתי לקבל ממנו אף שורה אחת, אף דרישת שלום ארעית.
הוא ודאי חשב, כשזכרוני עלה על לבו:
וּבְהִתְעַטֵף הַלֵב, וּבִהְיוֹתוׁ לִמְסוֹס
לֹא תְשׁוּרֵנִי עֵין זָר…
מִלּוֹנְדוֹן, מִלְּבוּב וּמִמְּקוֹמוֹת אֲחֵרִים
מאתיוסף חיים ברנר
יש עולמות שהדומיה הגמורה שלטת בהם. מפני הכרת הצער האין־סופי, האי־תיקון שעד לאין קץ, או בגלל איזו התלהבות שעתית בלתי־מצויה, שדא ודא, בעיקר, אחת היא, אבל באותו עולם אינך יכול להביט בפני שום בריה ואינך יכול לשמוע בקולה של שום בריה, והשאון הטיפשי הולך ומשתתק, התחומין נמחקים והפרגוד – כמו שאומר החבר בר־טוביה במקום אחד – נשׂרף. באותו עולם אין לונדון ואין לבוב, אין מזרח ואין מערב, אין אנאלוגיות ואין פּאראלֶלים, אין דיבור ואין ויכוח. באותו עולם אין מדברים ואין מתווכּחים לא על מוסר היהדות הלאומית של המופלג והמפורסם אחד־העם ולא על חובותיו של הד“ר קלוזנר, תלמידו, להמון הפרוע לשמצה בעוה”ר; לא על יובל־העשר של ה“בּוּנד” ההולך ומנצח בלי הרף ולא על חכמתם של המנבאים מראש מפלת הריבולוציה הרוסית; לא על שאלת מרחיבין או לא מרחיבין את הלשון העברית ששבה לתחיה ולא על הצעדים הכבירים של התפתחות התיאטרון הז’ארגוני, לא על החסידות וההשכלה ולא על ההתבוללות והבתים לחכמת ישראל, ואפילו לא על זה שנתנה לנו ארץ ישראל!…
אולם מאידך גיסא, יש שאתה, יושב־האי, נמצא בשפל, בשׁפל, שִׁבתךּ בהאי־עלמא, בהאי עלמא, ואף על פי כן הרי אתה שותק! לבך הולך ונמק מן התעלולים והרמאות העצמית שמסביב; עד לאופן נורא קשה לך להתאפק, לבלי לשווע בקול, לבלי לנַהם כ“כלב רעב אסור בשלשלת”, לבלי לנאוק על האָבדן האיום ועל השממון הנמשך שבאָבדן זה – והגה אינך מוציא.
אומר אתה לעצמך: “הבליגה! למה הדיבור? למה הצעקה? דיבורים לא הועילו מעולם. צעקות לא תיקנו דבר. כך מנהגם של בני־האדם. בהכרח הם מתנהגים כך. לא הבינו דבר מעולם ולעולם לא יבינו. כיצד יבינו? ואתה גם אתה מה תאמר להם? איזו הדרך תראה להם? ועוד תתן למו פתחון־פה, שאתה וחבריך, ‘בעלי המרה השחורה ומגדישי הצבעים’ מרפּים את ידיהם ומניאים אותם מעשות את ש”י מעשיהם הגדולים ומהפוך ומהעמיד את תרפ“ט העולמות שיש בכוחם להפוך או להעמיד. הן הם לא יֵדעו לעולם להבדיל בין התאוננות המלוּוה בפיהוק ובהתרשלות של קורת־רוח ובין התאוננות יאושית קיצונית הבאה בחירוק־שינים וטפטוף־דם, שלפעמים – אגב־אורחא – דוקא היא, ורק היא, מדלגת שוּר ועולה כליל בעשיית מה שאפשר ואף מה שלא אפשר. הם יטענו: איש, שהקריאה: ‘חברים, אנחנו מנצחים!’ אינה על שפתיו, אַל ישמיע את קולו, אַל יבוא אלינו להשמיע את קולו, כי איננו צריכים לכגון דא, ולהם הצדקה: הקריאה ‘אנו מנצחים’ כבר הורגלו בה ואינה מחייבת אותם לשום דבר, לשום צלוֹ של דבר, אבל אלה שנושׂאים עיניהם בחרדת נפש לתקוָה ואין תקוָה, אַל יבואו לאלה, שבאמת אין להם צורך בתקוָה והתקוָה בפיהם…”
ובשעה כזו, בשעה שיש צורך ורצון לדבר ואין כוח, אין יוצרים “יצירות”, אין מקיפים בנקודת ראות אחת את כל חיי התקופה, אין עוסקים באמנות. אמנות – הלא אין זו בוודאי אלא “מלךּ־הקבצנים” של זנגביל, “הנביא החדשׁ” של יוּשׁקֶביץ, “ימות־המשיח” של אַש או אותם הציורים, שהורתם ולידתם בקדושת הארץ, המתחילים ב“לקחתי את מקלי וקראתי לכלבי” ומסיימים ב“שלום, היפה!”. ברם כאן, כאמור, אין יכולת אלא לשרטט זעיר שם, שעיר שם, ולכל היותר: לכתוב אגרת־שלום שלמה לאדם קרוב ולקרוא אגרת־תשובה מאת האדם הקרוב. זה הכל.
ומצרור האגרות האלה הבה ואברור איזו קטעים.
… שואל אתה אותי, אחי, מפני מה באָמנה הוָיתי קשה כאן כל כך? מה לי לענות לך על
זה, קטן שבפתאים?
מפני מה הוָיתי קשה כל כך? אכן, כיצד תהא אחרת מזה, כיצד יכולים חיי היות אחרים מאלו?
מפני מה קשׁה – והן יודע אתה, רֵע, שׁקשׁה לאדם שׁנברא בכלל, שלא נוחים חיי אדם שנברא בכלל! אדם זה, שאינו יודע מהיכן ולהיכן, למה ולשם מה; שנכחד ממנו לחלוטין, מה פירוש כל אלה, מה זו תבל, איה מקום־סתר מפני כל המכאובים והנוראות, והאורה מאין תימצא; יתר על כן: אדם זה שנולד לבלי דעת מה זו אורה, מה אורה ומה לא־אורה ומפני מה זו אורה ומה לא־אורה; כן, כן, אדם זה שנולד לבלתי דעת ולבלתי דעת – ולדעת ברור מאז ומעולם רק אחת: שלכל אלה הפּגעים ומַרעין בישין יבוא במרה־במהרה ומוכרח לבוא במהרה קץ חשאי, קצר ולא מושכל ביותר, שיבלע הכל ויכסה על הכל, כאילו לא היו, לא היו דברים מעולם, כאילו לא נכתבו מעולם כל מכתבים לחבר רחוק, השואל קושיות מצדו: מפני מה קשה?…
הלא כך הוא הדבר, אחא. הלא יתירות הן הטענות הארוכות, קשים באופן מוזר ובלתי־מובנים באופן מוזר, לחלוטין בלתי מובנים (יְרוק על הפּוזיטיביסטים, ההיסטוֹריקים והאֶקונומיסטים, אחא שלי!) הם חיי האדם על פני האדמות. באָמנה איני יכול לזוז מנקודה זו. ברם לית ברירה, אם רק רוצה הנני לכתוב לך: מוכרח אני לזוז קצת להלן ולהוסיף, שאיך שלא יהיו קשים חיי האדם, האדם בתור אדם, בן־איש, ילוּד־אשה, הרבה מרירות מתווספת לקושי זה, כשהוא נצמד אל התנאים השטותיים של העשירות העניה, השוררת בעולם, אל ההכרח ליגע יגיעת־הסוס במחנק־האויר של בית־הזיעה בעד לחם ומי־נזיד־עדשים – וגם זה לרכוש לו רק מזמן לזמן! קיצור־הדברים, מתקשה ההוָיה, יקירי, כשעוד אין בה לפחות מעט חופש יחוסי, מעט ששון־בטחה, מעט גיל־רעננות וריח שדה אשר בירכוֹ אלהים…
השליך הס! לא טוב לכל; אולם רע מזה לזה האינטליגנטי במקצת, לזה האיסטניסי פורתא, לזה בעל הבחינה של “יוסיף דעת”… ומר מזה, כשהדחקות החמרית, השטותית, גדר לך… כשהעניות־הדלות הפשוטה כפויה על כולך… ומה, אם בנוסף לזה הנך גם יהודי?…
יהודי… יהודי… הוי! בריה זו, הטובעת ברוֹק ולדָמָה אין אפילו ערכו של רוֹק; בריה, שׁהנה לחרפה ולמשׂא לכל, וקודם כל על עצמה; בריה, המטפלת לרצונה ובעל־כרחה בכל מקום, ובכל מקום צורת־“חוֹזק” לה; בריה, שאינה יוצרת מעולם את הצריך לה לעצמה ואינה נהנית מעולם מפירות־עבודתה; בריה, שׁכל מקום ומקום גלות לה ושׁאין לה לא רצון, לא אֱיָל ולא תקוָה לבוא אל מקום אשר לא גולה יהיה; בריה, שאין לה שפה משלה ולה, שאין לה חיק־טבע ונאות־שדה קרובים לה, שאין לה כתבים גדולים מאחים גדולי־רוח ואין לבות חמים מאחיות יפות־מראה; בריה שאין לה לא שמיא ולא ארעא, שאין לה כלום, כלום, בהחלט לא מאומה, במה לחיות, בהחלט לא פינה לאן לברוח…
ומעכשיו ואחרי כל אלה, כלומר, אחר כּוּר־העוֹני הלז להיות בבת־אחת: סן־אדם, קצת אינטליגנט חולה, עני ומדוכא, יהודי – הרי אירע לך ועוד נתגלגלת, כדומה למשל, לאיזה מזרח־לונדון, המקום שמתנוססים בו לתפארה הרחובות המפוארים “בְּלֶק ליין יארד” ו“בֶּק טשׁרטשׁ ליין וה”ליין" אשׁר בוֶנטוֶרת־סטריט בעצמו ובהדרו; המקום שׁפרים ורבים בו ה“הֶניס” וה“בֶּקיס” שׁלנו – שׁמות־בתולות – וה“הֶריסֶס” וה“דזֶ’קס” – שׁמות־בחורים; המקום שׁמעלים בו הבל ועיפושׁ בתי־הזיעה מכל מיני עושי־כובעים ותולי־נייר ופורחים בו כחבצלת כל אותם העסקים היהודיים למן בתי־מזון עד אבק־רפואה לאבעבועות שברגליים; המקום שנמסים ונמקים בו לחלוטין בצחנה, כדגים ופירות הללו שמובילים על העגלות הקטנות באותו ה“ליין”, ושנושמים בו באויר ערפלי, מלא וריק כאחד, אויר זה מתכּוונים הכל “להמשיך את החיוּנה”, אבל לא!… תאר כל זה בנפשך… ברם, הלא מתאר אתה כל זה בנפשך…
לא צל של חיים חברותיים. עדיין, אמנם, גוססים ומפרפרים מיני כיתות קטנות של שיטות שונות: אנארכיסטים, סוציאליסטים, פועלי־ציון, ציונים “בּוּרז’וּאַזיים”, ויש עדיין שהם מתכנשים ל“המֶמְבֶּר־מיטינגס” (אסיפות־חברים) שלהם, ל“פובליק ליקטשורס” (שיעורי־ציבור), “קונצרט אֶנד באלס”. אולם אפילו מנהיגי ה“סוסייטיס” הללו בעצמם אינם נותנים לזה כל חשיבות בלבם. מחוּור להם למדי עד כמה משוֹלל ערך, עד כמה “דבר מת” הדבר…
מסתכל אני בחיים הרוחשים מסביב ותמה אני תמיהה גדולה על אותם אידיאליסטי הגיטו, על אותם הדוּבּנוֹבים, הבירנבוימים, הז’יטלוֹבסקים וחבריהם, שמשקפיהם רואים איזה דבר כאן, רואים… שחוזים הם לנו חיים יהודיים לאומיים בתוךּ הרפש הזה, שׁאפילו עַוולות יהודיות ספיציפיות אין בו… שכל נדנוד ונדנוד שבתוכו לועג בפה עקום ומגואל על כל מלותיהם היפות־המגוחכות מעין “קיום לאומי” ו“רוח האומה”…
אין כאן כלום, אחא. אין כלום! לא אף צל של תוכן חברותי יהודי. רואה אתה, אחי, הנה “שכנינו” האנגליי – להם לא יחסר המזג של תוכן חברותי אנגלי: יש להם התחרויותיהם הנפלאות בשׂחיה על פני הנהר ובזריקת־כדורים, ודוקא “באויר ובמרחב”, ודוקא בהדי־הדדי; בלתי־חשובה היא ספרותם המודרנית, ריקים ומרפרפים ממעל כתבי־עתם, אך הנה גם רוחניות לא תחסר להם בשביל הרוחניים שבהם: ירושת הדורות – בּיירוֹן ושקספּיר, שֶׁלי וקארלייל… אולם אנחנו… אנחנו יהודים יוצאי־רוסיה… בשבילנו… בשבילנו, חצאי־אינטליגנטים…
וחינוךּ ילדינו שבכאן… בתי־התלמוד־תורה… ה“רֶבֶּניוס” בשילינג לשבוע והאבות הדורשים מהם רק שבבוא הנער לבית־התפילה ידע “צו אופמישן”… אין חינוך עברי־תרבותי, ו“רֶבֶּניוּס” ישׁנם וישׁנם. אלמלא שׁכך – הלא נקל היה קצת מאשר עתה…
וספרות, ועתונות, ואמנות דרמתית – שאל־נא את אותם הבירנבוימים וידרשו לך על־דבר החסרונות והמגרעות של אלה ויבארו לך גם את עומק הסיבות שבמגרעות. הוי, הוי, בעלי־משקפים אשר לא יחזו נכוחות ואשר יעמיקו לבאר מפני מה לא זכו דרכי הבִּצה, בִּצה זו אשׁר רגל ישׁרה לא תדרוך בה מעולם ואשר כל נפש יפה תרחק ממנה בהכרח ואשר מדרס היא בהכרח רק להולכי על ארבע, רק להולכי על ארבע…
עתידות התיאטרון היהודי, עתידות התיאטרון היהודי – איזו עתידות לדבר, שבהכרח אין לו הנפש הרכה של העלם הגדל, של היונק העולה?!…
והשאר… אך חכה, ידידי, ואגיד לך חצי־דבר על דבר לונדון בכלל, וזה גן־העדן, מקום־מגורי, אשר מזרח־לונדון ייקרא לו בפרט: אפשר כשתדע היאך ומהיכן אנו חיים ונזוֹנים, אפּטר להאריך על הכל בפרוטרוט.
לונדון בכלל – הלא יודע אתה את זה מספָרים, אם לא מגיאוגרפיה – היא עיר גדולה, גדולה מאד. וחשכה, חשכה מאד, בעלת הרבה רחובות וסמטות עקומים ומעוקלים. ימיה ולילותיה מעושנים ומאובקים, והרבה הרבה מאנשיה תועים בהם, ערומים ורעבים, כשהם מחפשים ומחפשים אחרי כל דבר ואינם מייחלים כבר, בעצם, לשום דבר. על גביהם עומדים סכום הגון של יצורים עסוקים ביותר, קוראי־עתונים, נוסעים בצַבּים ונתונים בצילינדרים שׁחורים גדולִים. ישׁ בה, כמובן, גם צדדים נעימים, שאזרח־הארץ נהנה מהם; יש בה גני־עץ הרבה, יש בה פרוָרים שלוים, יש בה חופש פוליטי חיצוני, שאין לזלזל בו כלל וכלל, יש בה תרבות על כל צעד, אבל כל זה הלא אינו מענינא.
מה שהוא יותר מענינא – אותו קריזיס הדמיונות והחלומות של כל אותם השנים והימים בערי־הפלך הרוסיות בתוך כנופיות־האֶכּסטרנים; אותה השיבה אל עיר־המולדת המדולדלה ואל החיפוש אחר פרוסת הלחם; אותה כיכר־השוק המתגחה בטבור־העיירה, אשר לה כל העינים ייחלו וללא עזרה; אותם הצינורות הסתומים מכל עברים, אשר הריח הרע והמכאיב של החונים עליהם עולה למרחוק; אותה הדירה של האב, הדירה הבעל־ביתית, בת המפלגה הבינונית בישראל, עם השולחן הרחב והמפה הפרושה וחוסר־הפת שעליה; אותם הפוגרומים ואותה השעה של ביקור־בחשאי את האגנט המעביר, מלאך הנדידה היהודית.
וכבואך, אתה ה“ירוק”, אל לונדון זו, לאחר עברך בשלום את מדורי חוקי הכניסה, והנך זוכה להיות מוּבל עד הבית המלא הכנסת אורחים, כוָנתי אל ה“שאֶלטר” אשר בלאֶמן־סטריט, ולחזות בנועם פני מנהיגיו, שבכוחם לרכך הלב היותר מאובן במבטיהם הרכים ובידיהם האדומות כדם, והנך משקיף מתוך חלון־כלובך, אשר סוּגרת בו מיד (לטובתך, כמובן), אל קירות־האבן אשר לנוכח פניך עם המודעות הגדולות המודבקות בהם והצועקות: “געוואַלד!!!” מפני מה אין קוראין את “ליאוֹנוֹרה היתומה” או מפני מה אין משתמשין בנעלים של המכירה הפומבית (בז’ארגון־לונדון: “ווארים יוזט מאן ניכט דיכ בוטס פון די האלסייל?”!!!), או מפני מה "אין מזמינין מקומות־מושב במשחק של אולם פלוני (באותו זארגון: "בּוּקט סיטס פאר די פּליי אין שארדיטש היפאדריום האלל!!!) וכדומה אוצרות אמיתיים (ריעל בארגענס") כאלה, שיש להם הסיבה (“ריזאן”) לעמוד לשכירה (צו זיין “פערלאָזן”, מן המקור האנגלי to let) – ובין כך אתה נושא עיניך אל השמים האפורים, התלויים, השבלוניים, אבל לא תראם באופן בהיר, ומסביב־סביב השאון הרגיל – אז, אחי שלי, אומר אני לך, התבלבל תתבלבל לגמרי, ואבדו עשתונותיך, ואמור תאמר בלבך, כי אין רוחות שונים וצדדים שונים ללונדון זו, אלא הכל גוש אחד, אשר לא תדע בו מוצא…
כן, אחי, אל תאמר, כי דמיונך זה, פרי־התבלבלותך יוליכך שׁולל לגמרי ורמִיה בימינך. מן הסתם אין צורך לומר לך, שלפעמים קרובות יחזה דמיונו של המבולבל יותר נכון, יותר בהיר (עמוק – פשיטא!) מכוח־הדרישה של החוקרן והמיוּשב. לונדון, במובן ידוע, היא, אמנם, גוש כדורי משונה, אשר לונדון ייקרא, אולם על גבי הגוש הזה ישנן נקודות שונות… וככל אשר תוסיף לחיות, לנוד ולנוע, בכרך גדול זה של אנגליה, תכיר ותדע יותר ויותר את מהותן של הנקודות הללו.
נקודה אחת (לשוא יהי אָמרנו: כתם!) מכובדת ביותר, וביכחוד בשטח זה, היא, בלי ספר, הסיטי, בתי־הבנקים של לונדון (ממזרח נוסעים אליהם במחיר הפּני או הולכים ברגל!), המקום אשר העבודה והיגיעה של כאן, של מזרח־לונדון, מתחלקות בדמות ניירות בין המפלגות העליונות, השוכנות ונוסעות באוטומובילים עשנים ומעלי־באשה במערב־העיר, בדרום וגם בצפון… ברם, עוד פעם, לא זה הענין ואין זה נוגע. הן אין זה נוגע? אנחנו הלא איננו מתעניינים בפרובלימות סוציאליות. כלום אנחנו מתעניינים?
רואה אתה, איש־חברה נאה, זו התמונה של חוזר ושואל, למדתי כבר מן האנגלים: We do not; do we?. אה, אנחנו לומדים מהם הרבה… עכשיו אחזור לענין ולנקודה, ששמה איסט־אֶנד, מזרח לונדון, אשר חלק גדול מהיצורים השוכנים עליה הנם אחינו בני ישראל, ואשר אחינו בני ישראל אלה נתגבשו ויצרו בה גיטו לכל פרטיו ודקדוקיו, ואשר אחינו בני ישראל הללו עסוקים בה ב“טרייד” (עסק) של עשיית פפירוסים, ואשר החייטים מתוך אחינו בני ישראל אלה ואחיהם ניסו בה להנהיג שׁביתות, אבל ללא תועלת, מפני שׁהרֶזֶרב שׁל הולכי־בטל הנהו גדול ביותר ומפני שהמצב של נותני העבודה בעצמם הוא תלוי באויר ביותר ומפני שגיטו זה מגדל אורגאניזאטורים ומנהיגים הנכונים למכור את אלה הבוטחים בהם ומאמינים להם – בנעלים ובטַפֶּנס היפֶּני ובכלל – מפני שאנו כולנו שׁרויים כאן ב“פוֹגה”, בערפל חוֹשךּ עשֵׁן ומאובק…
אלא שאתה אינך יודע, כמובן, ברור, מה זו “פוגה”. בלשונם של משכילים ואינטליגנטים גמורים הרי זו אֵד, ערפל, דבר־מה מיסטי, כהה, פיוטי… ברם במציאות ובשביל חצאי־אינטליגנטים כמונו, הרי אין זה אלא בשעה שהכל יחשך וייעשה לעב, לעב מחניק, ושפמים נעשים לחים (אשרי האנגלים העושים בהם כלה!) ונשים וגברים עדינים מאהילים על פיהם וחולי־שחפת וזקנים לימים משמיעים קול־נגינה בריאותיהם וצורות־הבריות בכלל מקבלות תמונה של כליות מלוחות… ובני בלי בית אין להם מחסה ומסתור… ובצאתך הרחובה, הרי אתה רואה כמעט את העששיות הדולקות ביום, אבל לא את קרני־הזויות…
בשעה של “פוֹגה” אינך עומד על דבר, אלא עד שאתה מכשיל חָטמך בו; ואף אז אינך רואהו, אלא מתוך הפוֹגה, מתוך האֵד…
יום ביאתי הלום, נכבדי ונחמדי, היה דוקא ביום בהיר, אבל, כאמור, היה הכל בלאו הכי מכוסה לנגד עיני בערפל… ואולם כלכ כמה שאני שוהה פה מתגלים לפני מתוך הערפל הזה הצדדים השונים של לונדון, של לונדון התפורה לא מעור אחד: המזרח עם בריותיו הכפופים, הנחשלים, העיפים, הקטנים; אחר כך רחוב־הבנק עם תגרניו הענקיים, הגבוהים, אנשי הקומה, הזקופים והבטוחים והני כתבניא וספרניא המתנודדים לאין ספרות; אחר כך ה“סטרֶנד” עם שׁאונה־המייתה ומרכבותיה המשתקשקות ותיאטרוניה הרבים ומבקרי־תיאטרוניה באלפי לבושי־צבעונין; אחר־כך “הייד־פּאַרק” וקנזיגטון שבמערב וקנזיגטון שבדרום – – –
ברם לא. די הפעם. בחיי ראשי, אין כוח אתי, ואגב, אבד לי בינתים גם ה“טון”. נראים הדברים, שלא נוצרתי לכתיבת מכתבים ארוכים כאלה. אלא שאתה הוצאתני מכלי בשאלתך על דבר הקושי ומפני מה קשה… ולבר מן דין הרי אני עיף באָמנה. ובאָמנה, כרגיל, לא לגמרי בקו־הבריאות. האומנם, הנני לא לגמרי בקו־הבריאות? אחי שלי!…
[“הד הזמן”, תרס"ח, החתימה: י. ח. ברנר]
ב. בלבוב (1908)
מאתיוסף חיים ברנר
דַּפִּים מִפִּנְקָס סִפְרוּתִי א.
מאתיוסף חיים ברנר
א
שלהי אדר וראשית ניסן, לילות-אביב עומדים מאחורי הכותל, אלה הלילות המתגרים ביותר באמולי-הרוח. בכדי להינצל מהם בורחים אל הקריאה. דברים חשובים אינם באים לעולמנו, וקוראים את “השילוח”, ואת ה"ליטערארישע מאנאטס-שריפטען ואת… “העולם”.
לא, אחי שלי, לא בכדי ספדו ספדיא. יש ויש מה לבכות בעולמנו ולא צריך לפחד מפני הדמעה הנאמנה, שמא נהיה לבעלי-תאניה ולבכיינים בעיני אותם הקהים המתחפשים ולובשים גאוּת ואומרים: “ידנו רמה”. המתחפשים והקהים והבלתי-מבינים דבר והבלתי-רוצים להבין דבר רבו ברחובנו בעת הזאת. אבל – שבקא להו. ראשית דבר, האמת, נאמנות-הלב; והלב עומד בלי הרף ומכה, ומכה: טבַענו, טבַענו, פסק כוחנו, פסק… היש בנו עוד כדי קימה? היש בנו עוד כדי קימה?
לא בכדי ספדו ספדַיא ולא בכדי בכו בכִיַיָא. לא בכדי מבכים גם את “ספרותנו”, אמולה זו, אשר למרות מה שצ’וּקוֹבסקי כתב בנוגע אליה את מאמרו המטיל סערה בחוגים סוערים, למרות מה שתירגמו ומתרגמים ויתרגמו ממנה לרוסית או לאשכנזית את “יצירותיהם” של אנכי ושל הירשביין, למרות מה שנכתבים בה מאמרים על קנוּט האמסון ומכניסים אליה בפעם השניה 1את “מלכת שבא”, בקיצור, למרות כל הנסים והנפלאות, שאנו מוצאים באותה הכרוניקה הספרותית-האמנותית שבחוברת א' ושאולי נמצא גם בחוברת ב', למרות כל אלה – הנה, סוף-סוף, אי-אפשר לדבר עליה, האמולה, בלי מרכאות כפולות ולעולם אי-אפשר יהיה לדבר עליה בלי מרכאות כפולות –
רחוק אני ממקום-המעשה; העתונים שלהם מגיעים אלי באיחור-זמן ובאקראי. ובכל זאת, גם מן הקולות הבודדים הנמלטים אלי מתוך ההפיכה, יודע רוחי לדון בזו ההפיכה…
ובמטותא! אל ירבו-ידברו אלינו, אחי שלי, על “ריניסאנס חדש” והתעוררות האינטליגנציה העברית.
אם נעים להם הדבר לשׁ. גורֶליק ולחברותא, יוסיפו-יניחו להם “ציפרים בחיק”, יחשבו להם, כי הם באי-כוח הרינסאנס וכי הגדילו לעשות בירחונם, אבל אל-יפיחו לנו כזבים, כי לא נאבה לשמוע. האינטליגנציה שבה אל ספרותנו, ממש, להבדיל, כמו “אינטליגנציות” אחרות שעוזבות מפני איזו סיבות את ספרויותיהן לתקופה ידועה ושבות אליהן. “האינטליגנציה שָׁבה” – מה תשׁובתה, באיזה אופן יכולה היא לשוב ואל מה תשוב?. “ריניסאנס קולטורי” – היכן אתם רואים אותו? ב“פוֹרְטְראגים” שׁבווילנה ובלודז ובווארשׁה? היכן אתם יכולים לראות אותו, בתחום-המושב" מה אתם, נשמות ערטילאות? כמה מבישות פראזותיכם הכוזבות, בשעה שבאמת כל דבר לא נשתנה. והמצב הוא כמו שהוא, והגלות בעינה עומדת, לבלי לתת שום אפשרות טבעית לחוג-קוראים אמיתי וליצירה נובעת ומתגברת!
ובכן מה? צריך לשבת בדד ולדום? להיקבר חיים?
אשרי מי שיכול. אשרי המקווים להיחבא – ותקוָתם אינה תקוַת אנוֹש אָנוּש…
ברם, מי הוא השליט ברוחו לכלאו?
ולפיכך?
ולפיכך – יצירת ספרות עברית-יהודית בהתאזרות כל הכוחות, בשארית כל הכוחות, אבל לא מפני תעיית השקר, ש“האינטליגנציה מתחילה כבר שבה”, שהעם דורש שנהיה לא גרועים בספרותנו מאחרים, שהצעירים פוערים פיהם אל מול “המאור שביהדות”, וכו' וכו וכו' אלא למרות עמידת האינטליגנציה מרחוק, למרות עמידתה מרחוק בהכרח, למרות מיעוט-הדורשים, למרות הכל!
לא “מפני”, אלא “אף-על-פי-כן”.
אף-על-פי-כן – זוהי המסילה היחידה שלנו עכשיו, השארית הנמצאה, השארית הטרגית.
ואכן, חדלה הבנת הטרגדיה בתוכנו.
גסי-הלב ומטומטמי-הרוח מסביב. אין עבודת-מחשבה בשום מקום, אין חיי נפשות כבירות, טרגדיות. אין חודר אל העצם, אל התוך ואין חש – כי הכל טרגדיה.
הלא הכל טרגדיה! תולדות-הציוניות והתחבטות-הציוניות ממול פתחי עם עצל וגווע ושוכח-פוגרומים – טרגדיה; שאיפת-הסוציאליות לחדש ולשפר את פני החיים ולטהר את פני החברה הרקובה והמלאה שפיכת דם נקי – רק טרגדיה; ריבולוציה אומללה ומלאה ספקנות, בשעה שהנבונים יודעים היטב מראש את תכונתם של ההמונים הרוסים – לא טרגדיה? מהלך דיקאדנטי-ריקני בספרות, מליצות בטלות ושאיפה, כביכול, שהכל ירד מצולה – אוי, איזו טרגדיה! חיקוי לזה מצדנו ושיבה אל אוצרות-הרוח, כביכול, גם מצדנו – קומדיה? לא, גם כן לא-קומדיה, פרפור כל הכוחות היותר טובים, גויעת הרגשות היותר עדינים, אפיסת שתי ספרויותינו החולות והקרובות לנו – טרגדיה, אך טרגדיה…
ואף-על-פי-כן!
טובעים אנו – ואף-על-פי-כן פה אנו עומדים, פה… וכל זמן שאנו פה, צריכות ספרויותינו לבלי לחדול לחדור אל כל עומק-מצבנו ולהבין לרוח כל הגלים העומדים עלינו. אל לספרותנו לבקש מפלט-שוא. מפלט בן-רגע במליצות בוטחות ושלוות על-דבר ה“ישיבה”, ה“ריניסאנס” או “מאור-היהדות” החזקים, כביכול, מהכל. אל לה בכלל להזכיר “ריניסאנס” בשעה שהיא מדברת אלינו, חודרים בני חודרים, ספקנים בני ספקנים, ואל לה להזכיר את המלה “יהדות” בעלמא, בשעה שהיא מדברת אלינו, אל אתיאיסטים חפשים. אל לה להוציא את השם “יהדות” הבלתי-מובן, לבטלה, בשעה שהיא עוסקת אתנו, אנשים רליגיוזיים לא במובן ההמוני, אנשים הרחוקים מתיאולוגיה, ואפילו מתיאולוגיה משכילית, מרחק-יה. ועוד: אל לה לספרותנו לשים פניה לצד חוץ, לצד כל הרוחות העוברות המנשבות ולשוות נגד פניה תמיד: מה יאמרו שם עלינו, כשיקראו את דברינו בתרגומו של “שיפוֹבניק”, 2כמו שמורגש בכל דף ובכל שורה מה“ליטערארישע מאנאטס-שריפטען”, ואל לה לבטל את כל השאיפות ומצבי-הרוח של לא שלנו בשם הסובסטאנציה המשולשת, הסובסטאנציה של מלים: “עם-ישראל, ציון ושפת-ציון”, כמו שעושים ב“השילוח” וב“העולם”. לא, לא, רחוקים אנו, בני-הטרגדיה, מבטיחוּת, וטוב לה לספרותנו-מקדשנו להתרחק מבטיחוּת טיפשית ומהתפעלות טיפשׁית, מבטיחוּת בדברים כ“ישׁיבה” שׁבאודיסה, שׁתגדַל, אם ירצה השם, רבנים משכילים, ומהתפעלות מדברים כתרגומו של “שבתי-צבי” ב“שיפּובניק” והשיעורים לחכמת-ישראל מיסודו של הבארון!
אוי לי, אם אומר, אבל ספרותנו היא עתה סמל-הקהוּת – ואם גם לא אותה הקהוּת השבעה כעין זו של ספרות האנגלים והאמריקאים של עכשיו: סמל הקהות והכסילות מצד זה והשוביניסמוס ואמירת המוסר הטיפשאי להמון המופקר מצד שני. ביחוד העברית מסורה היא כולה בידי וֶטֶראנים ספרותיים מן המין הידוע ואין נותן מהלכים למחשׁבה החפשית, הצעירה, המיגעת ובלתי יגעה, אשר, כרביבים עלי עשב, תהיה לנו על לבנו העיף. אין מעלה את כל מיני רפרופי הרעיונות הנולדים בלבות המיוחדים שבתוכנו, בנשמותיהם הרצוצות, המורכבות, הטרגיות, החודרות אל הסוד, העולות אל הערפל, אל המסתורין, לעיסת-דַיסה כללית אצלנו כיום בספרותנו שבלשון-הקודש; הכל לועסים דיסה, הכל קוראים רק קריאה אחת, ועד מתי, הוֹי עד מתי, לא נקוץ בקריאה האחת, עד מתי לא יהיה לנו הצורך האמיתי בהארה, בחקירה ודרישה, בפניות אל המעלה והמטה? בשעה שאחד-העם עומד לו בצילינדר בלונדון וראשו מכוסה במפני שהוא מוקף רֶבֶרֶנדים אנגלים, והוא דורשׁ בפניהם על התפקיד שׁל בית-המדרש בחיינו לעתיד לבוא, כשיתאחד הוא (כלומר: בית-המדרש, ולא אחד-העם) עם בית-הכנסת במהרה בימינו, יושב לו משורר יהודי-עולמי גדול, ומיכה-יוסף ברדיצ’בסקי שמו, בעיר קטנה שבגרמניה, בדד ונשכח בהחלט, גלמוד במחשבותיו על גוי ואדם, ואין דורש לו ואין מבקש לו. בשעה שמרעישים גלי-העתונות על איזו הצגת חזיון המוני ובינוני (הוי, כל כך בינוני במוסף הספרותי!) של הסופר-הילד אַש, יוצא במקרה קובץ-כתביו של צייר מקורי שבמקוריים, של נוקב תהומי בשנים-שלושה קווים – וג. שוֹפמן שמו – ואין מזכיר את ההופעה הספרותית הזאת אפילו בכרוניקה. צילצל הפעמון הריק בתקופת-הריבולוציה, ועכשיו, בתקופת השיבה-לספרות, כביכול, אין שוב אלא צלצול הפעמון הריק.
ריקנים ומבאישים ומרפרפים-ממעל הם שנים-שלושה אורגנינו המופיעים, ובמה חפשית אינה לנו, בָּמה לאו בשביל דֵיביזים ולוזונגים ודוֹגמות, אלא בשׁביל אנשׁים חפשׁים ונשמות בנות-חורין – במה כזאת אין לנו. רבים בתוכנו המרגישים עד כמה אין מקום בשביל הרבה דברים שצריך לנטות אוזן להם, בשביל דברים שהיו מעמיקים ומעשירים באמת את חיי הרוח שלנו, בשביל דברים “לבביים” ביותר, כמבטאו של יהושע ראדלר. רבים אם האחים הסופרים, אשר לדבריהם נייחל בקחתנו איזה גליון חדש, ואינם – הלא דבר הוא.
כן, לא “העולם” ולא ה“שילוח” עם טראדיציותיהם המקובלות ואופני-דיבוריהם הנהוגים ומיטת- סדומם ושלוותם היהדותית. יביעו את כל מה שהאדם הישראלי החפשי חושב על החיים והעולם, וביחוד על אודות עצמו, על אודות עיקר-העיקרים, זאת אומרת: על אודות ה“אני” שלו.
השונים מהם ה“ליטערארישע מאנאטסשריפטען”?
ה“ליטערארישע מאנאטסשריפטען”… משביע אני עלי את שמותיהם של אחי ורעי היחידים החביבים עלי, כי בשמחת-לב אדירה ובחרדת רגש כביר נטלתי את החוברת לתוך ידי לקריאה. כל-כך עודני אוהב קונטרס חדש ונדפס-יפה בלשוני היהודית! כל-כך עוד האמנתי בדבר חדש מאת פרץ, במסע-בפלשתינה מאת אַש; כל-כך עוד ערגתי לפסוקים חדשים מאת איזה שם חדש לי: זילבורג; כל-כך עודני כמֵיהַּ לקרוא דברי-ספרות טובים משׁלנו, משׁלנו…
ואולם – אוי לי, אוי לי, מה מיהרו חלומותי לברוח! חרוזים אחדים לא-רעים מאת פייטן הרשום בתאי-מוחי זה מימים, דוד אַינהוֹרן, ואחר-כך – אוי, אוי, אין מלה בלשוני. נדמה, כאילו נתאספו כל אלה האנשים להרעימני ולשלוח לשון למולי, לשונו של המשוגע של פרץ “אין פאליש אויף דער קייט”, אותו המשוגע המדבר, לכאורה, לא כמשוגע אלא ככל הנפשות אשר ב“מחזה”. ביחוד הירשביין זה ופטפוטיו שאין למו קץ ותכלה ושריחם כל-כך רע בשביעת- הרצון הניכרת בהם, באמונה האווילית שבתוכם. כי הוא מפליא לעשות, מפליא לעשות בפסוקיו המעושים, הניחרים, הריקים. “סטרונעס, בענקען, הויכע בערג איבערצושטייגען, הארמאניען-ים, שלייכצען” 3 – כל זה הולך ונשנה בלי שום קשר פנימי, כל זה בשימוש לא-יהודי בלשון היהודית, כל זה בפרקים רבים ובאופן מעורר צחוק. בכדי לעורר אותו הצחוק בלב מי שלא קרא זה, צריך היה דוקא לתרגם מלה במלה עם כל אותם הצדדים המגוחכים על-דבר הליכתו המוכרחת ועל-דבר אי-ההבדל שבה בין קדימה לאחורנית “וכי יש הבדל לאן? ובלבד שלא להיפגש במכרים ישנים” – “מה דרוש לי עוד?”
והטוב טוב ממנו אַש בפעם הזאת, שב“מסע לפלשתינה” לא מצא אלא בכדי להביע איזו אֶפֶקטים זולים בדבר ה“יוּד” וה“רוּס”, להשתפך במנגינה על-דבר הגוֹיה, זוגתו של ה“רוס” שׁקיבצה אגורה ואגורה מבֵּיצה ומביצה, מטיפת-חלב ומטיפת-חלב ולשחק בלי הפסק בלשון: “און פאלען פון דאך צו דאך און טראגען זיך פול בלאך צו בלאך” 4… איש בעל-הרגשה אנכי, כותב הטורים האלה, ואני הרגשתי בכל שורה ושורה שברשימה הזאת את אי-התמימות האמנותית, זו שׁהתיאוריטיקן ניגֶר מדבר עליה כל כךְ הרבה בסגנונו הרגיל – אותו הסגנון המדבר גדולות על כל רעיון פחות – בנוגע למספר מעמיק כה. ד. נומברג (עיין “רשימות ביבליוגרפיות”). נראה היה, שמר אַש, אשר העולם-הגולם והמבקרים המושבעים הוציאוהו מילדותו, הכריח את עצמו לכתוב את הדברים ונתכוון לחזור פעם ושתים “ווי א שטיל געבעט” 5ועוד מליצות פרימיטיביות כאלה. כמה מלאכותיות בציור, איך העצים שמסביב מביטים על האניה החולפת כנערי-החדר המוּבלים ביד ה“בעהלפער” עם רקיקים וסידורים. כמה זיוף בכל אלה “פון בוימל צו בוימל”, “ווי א יונגער חתן”, “פין גאלדען-בלאך צו זילבער-בלאך” 6. טפו!
ומה אומר, איפוא, על מתחיל פראזיאולוג, ורק פראזיאולוג, כמ.זילבורג, שיש לו איזה “ספר-החושך” והוא מחלק ממנו פראגמֶנטים למאספים שׁונים?
ומה אומר על גלגולו של“אליה השוחט” (מאת: זלמן-יצחק אנכי!), שבא הפעם בדמות הרב ר' אלחנן, שעיניו, כמובן, עורגות ומלאות געגועים וזקנו ופאותיו, כמובן, ארוכים ורכים כמשי, ומסביב-סביב, כמובן, “פוּלינקע קינדער” ו“שבת’דיגע תפילות” ואידיאליזציה וסנטימנטאליות – הסימנים המובהקים של לא-אמנות!
מה זאת? מה המה כל אלה?
וכשאתה קורא, אחי, את כל הספרות היפה הזאת, לרבות דברי גועל-הנפש של “נסתר”, את הספרות היפה של ירחון, בא-כוחו של ה“ריניסאנס” ומקדש לאמנות כ“ירחונים הספרותיים”, ואינך מוצא אפילו קו הגון אחד, אפילו מלה יוצאת-מן-הלב אחת, שתחדור אליך, שתעשה עליך רושם, שתישאר בתוך-תוכך, כשם שהיית מוצא תמיד בכל מה שהוציאו א. רייזין וחבריו, והנך מתחיל להבין את כל כוחו ועומקו של אותו ה“ריניסאנס” כפי שהוא באמת, ואתה משליכו אל תחת השולחן, אז הנך שוכח אפילו את חטאת ביאליק למלא את חוברות “השילוח” בפיליטונים במקום בלטריסטיקה, כ“הוא-הוא” ו“יתומה”. ואמנם, הן כמה קצה כבר נפשנו מהאידיליה של חיי “זקנים”, שכל-כך טיפלו בזה רב-הכישרון ש. בן-ציון ועמו א. מ. גונצאר ואחרים – והנה שוב דבר כזה מבעל-הפיליטון, “אברהם’ל הסנדלר”! והן כמה רחוקות כבר אידיליות שוות-פרוטה כאלו מכל מה שתוסס וגועש בקרבנו – ומה רואה על זה ביאליק לטרוח כל-כך ולסוכך בסגנונו, שאין דומה לו, על איזה פיליטוניסט ו“ציוריו”, שאזוב עולה בהם?! וגדול הצער ביותר בהתעורר המחשבה בלב על מהותם של העולמות שבהם חי משורנו עכשיו… אכן לא יכופר לו העוון, בלתי אם יוסיף לתת עוד מסדרתו של “שירי-העם”!לראש הדף
בחלק הפובליציסטי שב“השילוח”, ב', ש“ז, ראש המדברים, כלומר עומד בראש החוברת, הוא “כוח חדש” – מר ש. ב. מַקסימוֹבקי, הדן על ה”הפקר" של המוננו ומבקש תרופה לו בהכשרת-הלבבות על-יד החינוך והספרות, דאם לא-כן לא תועיל גם שיבת-ציון, חס-ושלום. חבל, שמאמרו של מ. אינו לפני ולא קראתיו, לצערי, אלא פעם אחת (“השילוח” בעיר רבתי זו שבגליציה, שאני שוהה בה, מתקבל באכסמפלאר אחד, ברידקציה יהודית, והאכסמפלאר הזה הוא בידים אחרות ברגע זה), ובכל-זאת יש בי רצון להעיר עליו חצי-דבר…
על שני עמודים ויותר, כמדומני, מתאר מקסימובסקי בכשרון מדעי את הפסיכולוגיה של עיר נצורה ושל מצב-מלחמה. אחר-כך הוא עובר אל היהדות ההיסטורית הנתונה גם היא בסכנה ובמצב-מלחמה.
זה המאמר השני למקסימובסקי בעבודתו הספרותית, ולפיכך אולי עדיין לא למותר הוא לומר לו מעין זה: “אישי הסופר! יהדות זו, שאתה מרגיל את עצמך לדבר עליה מפי אחד-העם וקלוזנר – אין אנו יודעים מה טיבה. על יהדות בתור בריה מיוחדה לעצמה יכולים לדבר רק בעלי-דת במובן ההמוני, וגם אתה, גם אנו, הלא יהודים חפשים אנו. יהודים, אבל לא דואגים ליהדות. אנו – יהודים אנו, יהודים כמובן מאליו, יהודים שאין נותנים להם לחיות, יהודים עם כל הליקויים והפגמים של היהודים מימות-עולם, ואנו שואפים אל תיקון-הפגמים והסרת-הליקויים, יהודים נתונים בתנאים של לא-חיים ולא-יצירה, ואנחנו מעפילים אל החיים והשירה, אבל לא-לא, בשום אופן לא, בשם אידיאלים קבועים של איזו יהדות. אישי הסופר! לשונך, אחרי כל הקלקולים שהד”ר קלוזנר, עורכך, עושה בה בוודאי, כדרכו, נאה היא וברורה, אבל כמה לא נאה לצעיר שכמותך, ולוּ יהא מוסרי ומכיר ומתהדר במוסריותו כמוך, אדוני, להחזיק בכנף-בגדו של חוזה-“בית-המדרש”, ולבלי לצעוד צעד אחד מבלי קובץ המאמרים “על פרשת דרכים” ביד! ולבסוף: כמה לא נאה באמת להיות תמים כל-כך כיום הזה ולחשוב שאין הדבר תלוי אלא בדברים טובים, במוכיחים ובמטיפי-מוסר!" –
“השילוח”, “השילוח”… “מקדשנו” המעט… “מבצרנו” היחידי…
ואולם איך שיהיה, וב“השילוח” יש לנו עסק עם סופרים, עם סופרים מובהקים. לא כן ב“העולם” מיסודו של א.גינצבורג-חרמוני.
כי הציוניות בתור מפלגה נתונה עד הדיוטה התחתונה ונעשתה מדרס בכל הארצות למתי מספר של בעלי תכונה פעוטה וזוחלת – דבר זה הוא כבר מן הידועות ואין צורך להאריך בזה. די להראות על ה“לאנדעס-פאליטיק” ועל הערך של עבודתה המעשית בארץ-ישראל. והנה “העולם” בצורתו הפוליטית-הספרותית של עכשיו, בטון שלו ובקול המנסר בתוכו הוא כלי-מבטאם האמיתי של בעלי התכונה הנזכרת לעיל. נוטל הנך את גליונות-“העולם” האחרונים ורואה אתה בחוש עד כמה אין רוח-חיים פנימי לתנועה הציונית, עד כמה הכל מעושה ונפוח, עד כמה הכל “פוליטיקה”. מדברים על כל מה שאתם חפצים, עושים פרופאגאנדה בשביל “עבריה” וכו‘, וכו’, ועל העיקר, על זה שבלעדיו אין כל ערך וכל תקוה לציוניות, על העליה שׁל פיוֹנֶרים לארץ-ישראל – על זה לא רמז אפילו בשום מקום. בפלשתינה יש כיום הזה קבוצה קטנה של ציוניים באמת, של עובדים באמת (לפחות, עד כמה שאפשר לשפוט מדבריהם שבדפוס: האורגן “הפועל הצעיר” הסימפאטי כל-כך!), והקבוצה הזאת קוראת לאידיאליסטים צעירים שבגלות לעלות אליה. והנה אתה מוצא ב“העולם”; רעיונות שטחיים על-דבר ההתבוללות מאת א. ציוני, למדנות על-דבר החסידות וההשכלה מש“י איש הורוויץ, מדעיות על-דבר הפרוליטריון הרוחני מהד”ר מ. רובינזון איש-פאריז, “מחשבות” על הדיבור והשתיקה מאיזה ל. רוזנברג, שירים מאת סילקינר, בלטריסטיקה מאת א. שׁפירא וי. א. לוּבֶּצקי, אבל לא דבר ולא חצי-דבר על-דבר קול-הקורא הזה, מילא, סוקולוב בעצמו יש לו לשם מה ללחום, או יותר נכון: נגד מי ללחום; מלחמה לו במילאנכוֹליים ובאֶסתיטיי. גדולה אמונתו, כנראה, שהאומה והארץ יִבָּנו ממיושׁבים וקארייריסטים. ואולם “עוזרו הראשׁי”, שׁישׁ לו עסק גם עם עניינים אחרים והמדבר על כל, גם על מה שלא היה צריך לדבר, אם הוא שותק על הקול-הקורא: “עלו, אחים; בואו!” – במה אפשר לבאר את זה?
ברם, מעניין ביחוד הוא החלק הביקרתי. כאן מתגלה ביותר הטמטום, אפר-הלב. מבקרי “העולם” המה בבחינת “חוני המעַגל”. “סופרים ארעים וקוראים ארעים”; ימים ושנים הם עוסקים בחזנות, בדוקטוריה ובעוד דברים כאלה ולא יֵדעו ולא יחפצו לדעת מכל הנעשה והנכתב מסביב, ובבוקר יום עבות אחד הם נעורים משנתם, מעבירים אצבעותיהם על עיניהם: אה? מה? מה פני הספרות? אה, מצורעים…
“מצורעים…” לקרוא אין להם חפץ ואין התעוררות, ובקרוּא אין הבנה; לחיות את בעלי-הכתבים ולחוש בכל שחשו הם – אין להם כל אפשרות; ואולם כוסף לכתיבה ישׁ דוקא להני “חונים-מעַגלים”, והם חוטפים באקראי איזה קטע מפסוק, איזו מלה בודדה, ושופטים מתרעמים וכועסים: מה זה נומברג? מה זה שופמן? למי ענין בדקותם, בקוויהם הנפלאים ובעמקות-הרגשותיהם? מחוץ למחנה… מצורעים… וככה הם בעצמם פוסקים את פסוקם “בנשימה אחת” ושבים לשנתם. –
מחוץ למחנה עומדים נומברג ושופמן! בתוך המחנה – א. גינצבורג-חרמוני. הוא השליט. הוא שופט את כל סופרי הגולה, למי יש רגש עברי ולמי אין, למי לכתוב לשון-הקודש, למי ז’ארגון ולמי לפתוח חנויות. ביחוד, מאפס-עבודה, הוא נלחם בז’ארגון. בגליון האחרון הוא כותב פתאום על-דבר “שירת הברבור של הז’ארגון” ומחשב חשבונותיו עוד פעם עם זה שאין שאין לו רגש עברי – עם נומברג. “אני אינו קורא ז’ארגון” – מתפאר בגאוה וגודל-לבב חרמוני דנא. רוסית הוא קורא כבר (במובן: “לייענט שוין” – מבטא של הסגנון הארצי-ישראלי באותו המאמר!) שהרי הוא יודע (במאמר אחר), שאַרציבּאַשוב עוסק רק בנאפופים ושביאליק מחקה אותו, אבל ז’ארגון – פֶה! מר א. גינצבורג-חרמוני הוא מן המשפחות המיוחסות, הארצי-ישראליות!
מחוץ למחנה ובתוך המחנה, מחוץ לבית-הקהוה ובתוך בית-הקהוה. ואכן ראוי הוא לשבח מר חרמוני, שהוא מכניס את בית-הקהוה לתוך עתונותנו. אולם טל זך ונוצץ, טל-עמקים, ורוח אמיץ וחפשי, רוח-הרים – את אלה מי יכניס?
[“הד-הזמן”, אדר-ניסן תרס"ח; החתימה: י. ח.ברנר]
-
באחת מחוברות ש“ז של הירחון היהוד ”זשערמינאל“, היוצא בלונדון על–ידי הסופר האשכנזי רודולף רוֹקר, נדפס כבר גם מאמר כזה של מר גורליק על המספר הנורבגי וגם תורגם הסיפור הנ”ל על–ידי א. רומקין. ↩
-
[קובצי–ספרות רוסיים]. ↩
-
] “מיתרים, געגועים, לעלות בהרים גבוהים, ים של הרמוניה, גניחות”]. ↩
-
[“לנפול מגג אל גג ולהינשא מפח אל פח”]. ↩
-
[“כתפילה חשאית”]. ↩
-
[“מאילן לאילן”, “כחתן צעיר”, “מריקוע זהב לריקוע של כסף”]. ↩
מִן הַסִּפְרוּת הָעִבְרִית (שיחות)
מאתיוסף חיים ברנר
א
הנייר הרב אשר נשחת בעשרות השנים האחרונות בכדי לברר את השאלה “הארורה” – הארורה ככל שאלות הגלות, הארורה ככל הדברים שאינם תלויים רק בנו: – “עברית או ז’ארגון” – סוף סוף, לא לחינם נשחת. פתרון השאלה הזאת הוברר, סוף סוף, פחות או יותר. עכשיו יוכל רק אדם בעל צד חֲדָא (איינזייטיגער) כהפייטן העממי והחביב שלנו אברהם רייזין במאמריו בה“סוציאל-דימוקרט” להעמיד את השאלה, ממש כמו שהעמידוה ה“ז’ארגוניסטים” לפני חמש-שש שנים, מתחילה בהמאסף “20-טער יאר-הונדערט” ואח“כ ב”דאס יודישע וואָרט“, ולהתנפל על ה”לשון-קודש" כעל דבר מת, כעל דבר בלתי-נצרך לחלוטין, כעל דבר רע ומקלקל ופוגם. עכשיו מתחילים מבינים כל בני-הדעת משני המחנות, מצד אחד – כי הז’ארגון היהודי, ה“יודיש”, אעפ“י שבעבר אינו שלנו לגמרי ושרשו לקוח מעם זר וערכו ההיסטורי כערך כל ה”זארגונים" שהתשמשו בהם בני ישראל בארצות-גלויותיהם; אעפ“י שבהווה אינו מאחד ואינו יכול לאחד את כל נידחי ישראל, ובכל מקום הוא מקבל צביון אחר והשפעה עצומה מן השפה השלטת, (הז’ארגון האשכנזי שמדברים בו בגיטו הלונדוני והניו-יורקי שונה הרבה מאד, כידוע, מן הז’ארגון שמדברים בפנים רוסיה, למשל); אעפ”י שעתידו מכוסה בערפל והדור הגדל אינו מתחנך בו, עובדת-ברזל היא, שבהכרח צריך להתחשב אתה, – מכל מקום ואף אל פי כל אלה היודיש – יודיש הוא, השפה הנתונה בפי רוב עמנו, שרק אנשים קהים יוכלו לזלזל בכוחה החיוני ובערכה העממי הפוליטי ורק שוביניסטים טיפשים יוכלו לבטל ולשים לאַל את כל יצירותיה למן “אוסף-הפתגמים” של איגנאץ בערנשטיין עד “א שטעדטיל” של שלום אש וסקיצותיו החודרות והנפלאות של אברהם רייזין, המשורר הנוגה והנלבב. מצד שני מתחילים מודים גם האנטי-הבריאיסטים הקנאים (מלבד חביבנו אברהם רייזיין זה עצמו), כי השפה העברית, אעפ“י שהיא אינה מדוברת זה אלפי שנים, אעפ”י שהיא בפועל רק קניָנו של חלק קטן מאתנו, אעפ“י שערך פוליטי אין למצוא לה משום צד, – הנה היתכן לא יתכן לקרוא אחריה מלא; שפת הדת, שפת הדת ותו לא. השפה העברית אינה חיה, ובשביל רוב בני אדם אין ערך לשפה מתה, אבל לשפה “מתה” זו היתה מאז ומעולם והולכת ונמשכת עד היום הזה ספרות בלתי מתה. קולטורה אמנם לא עשירה ביותר, באשמת תנאי חיינו הגלותיים, שאינם נותנים לנו ליצור כראוי, אבל בשום אופן לא מתה. לא אתוַכח עתה עם רייזין על הוכחתו העם-ארצית ו”ראיתו" המגוחכת מן היחס שבין השפה הצרקובו-סלביאנית להשפה הרוסית החדשה, זו שהתפתחה ישר מתוך זו, להיחס שבין העברית והז’ארגון, שאף שגם הן השפיעו זו על זו, הנן בעיקרן שתי שפות שונות ורחוקות זו מזו, – אני רוצה רק לשאלו: הנה הוא אומר, שאיש מן הרוסים לא היה רוצה להשכיח את הרוסית החדשה ולשוב לצרקובו-סלביאנית – כן; אבל מדוע הוא שוכח, שממש כמו שבעזבון השפה הרוסית החדשה עוזבים עם זה את לרמונטוב וגוגול, דוסטוייבסקי וטולסטוי, צ’חוב ואנדריוב, כן בעזיבה מכוּונת של העברית אנו עוזבים ומשכיחים מאתנו את הרכוש הרוחני המעט שיש לנו: אנו שוכחים את התנ"ך במקורו את האגדה וניצני הפילוסופיה היהודית, את שירי ר' שמואל הנגיד, ר' שמואל בן גבירול ויהודה הלוי, את אלפי הפיוטים הליריים, את רעיונותיהם של ר' ידעיה הפניני ור' משה חיים לוצאטו וכל מלחמת-ההשכלה שאחריו, את אותם הדברים שכתבו רק עברית מנדלי מוכר ספרים וי. ל. פרץ, ואת כל מה שכתבו מיכה יוסף ברדיצ’בסקי וח. נ. ביאליק, שאול טשרניחובסקי ויעקב כהן. “לשון הקודש” אינו פֶטיש לנו; אנשים חפשים אנחנו מהיות פֶטיש לנו; לא סכום מלות ידועות, חשוב עלינו, אלא מה נעשה, וחיי הרוח שלנו יקרים עלינו, וחיי הרוח שלנו התגלמו יותר מחמשים דורות בזו השפה הבלתי-מדוברת, בזו הבלתי-מדוברת, אבל החיה!לראש הדף
“מה תתן ומה תוסיף לנו שפת עבר”? – באיזו שפה מדוברת מאז ומעולם בין היהודים לא נשמעה ההתמרמרות הזאת על השפה הזאת, המתה ובלתי מתה, הנשכחה ובלתי נשכחת? שני אלפים גלות – ובאיזו שנה מן השנים האלה לא נשאלה השאלה הזאת, ובאיזו שנה מן השנים האלה לא נכתב שום דבר בשפה הזאת?
כן, עכשיו ברור ומחוור לרבים מתוך מחננו, כי על השאלה “ז’ארגון או עברית?” – יכולה להיות רק תשובה אחת בפינו: ז’ארגון וְעברית!
כיצד? שתי שפות? כן, קשה מצבנו בַּכֹּל, בני הגלות, אי-נורמלי הוא מצבנו בכל, מצב הגלות, ואשרי בני האדם אשר שפה שלמה בפיהם ליצור בה ולשכללה ולהתענג על טובה ופירותיה הרוחניים. אולם לעת-עתה, עד שלא נתגשם אידיאלנו הציוני, עד שלא באנו אל המנוחה והנחלה – השניות תנאי הכרחי הוא בקיומנו ואין אנו יכולים להימלט ממנו גם בשפתנו. אין אנו יכולים להשליך מאתנו כל מה שהולך ונוצר גם בעברית וגם בז’ארגון. דבוקים אנו בזה ולא נוותר על זה. אין אנו יכולים לדחות מאתנו אחת מהנה: אין אנו יכולים לנשל את עצמנו מעל אחת מהנה. קצה נפשנו בעניותנו הרוחנית ולא נפזר לריק את מעט הפנינים שכבר רכשנו לנו במסירות-נפש נוראה. דבר זה יש רק בכוח עניי-הרוח והשאננים-המתבוללים שבתוכנו, אשר בקוצר-דעתם ובשפלות נפשם אין להם צורך ביצירה עצמית, מקורית, ודי להם ללקט פרורים תחת שולחנות זרים מבלי אשר יבוא הדבר אל נפשם בעצם ומבלי אשר ייהָפך לדמם ובשרם הם. אנחנו, העברים, לא יהא חלקנו בתוכם. אנחנו נגלה לעצמנו אוצרות הרוח העברי בכל אשר נמצאהו; בכל החיבה שבלבנו נטפח את המחשבה העברית המקורית, המתלבשת ומתגלמת בשפותינו הלאומיות: יהודית ועברית.
ב
נושא שיחותינו הבאות הוא: " מן הספרות העברית“. בכדי לעמוד על אופיה האמיתי של הספרות המיוחדה הזאת, בכדי להתוַדע כראוי, אל סגולותיה העצמיות, פניה האינדיווידואליים, זרמיה השונים ועיקרי-פרובלימותיה, שהיא עסוקה בהן, ביחוד, – צריך, כמובן, לפנות אל המקור. בפרקים אחדים מזמן לזמן בירחון קטן כ”מוריה", אפשר יהיה רק לציין איזו ציונים, לסַמֵן איזו סימנים כוללים, להוציא איזו קוים בודדים מן הספרות הזאת, ולכל היותר לדבר בפרוטרוט על הופעה זמנית אחרונה, על ספר או קונטרס חשוב חדש, וכזאת נעשה. אלא שמתחילה, בכל זאת, היינו רוצים לדבר איזו דברים קצרים בתור הקדמה ולהשקיף על פני ספרותנו העברית בדרך כלל, יותר נכון: ברפרוף כללי. –
ספרותנו העברית החדשה בחצי-יובל-השנים האחרון, פרי יקיצתנו הרוחנית-הלאומית של השנים האלו, הרי היא אילן ששרשיו מרובים ועמוקים, אבל ענפיו ופירותיו, הודות לתנאי-גידולו הבלתי-נוחים כל-כך, הנם לא רבים ביותר. במי האשם? גם לא בנו וגם בנו, אבל העובדה עובדה היא. אילו היינו באים לכתוב תולדת הספרות הזאת היינו יכולים לקרוא בשמות חשובים עד מאד, אשר כל ספרות אירופית לא היתה מתביישת בהם. היינו יכולים להראות גם על עבודה מחשבתית מקורית והתבוננות מיוחדה אל נפש העברי הצעיר העומד “על אם הדרך” וכולו “מחניים”. ואולם ברצותנו לענות בקיצור ואל נכון: מה פני ספרותנו החיצונים בימים האלה? אז לצערנו ולבשתנו, אין אנו יכולים להראות אלא על ענפים מועטים: עתון יומי כללי ברוסיה – “הזמן” – אמנם עִתון חשוב ופרוגרסיבי ויפה בתכנו, אבל אחד: ירחון נכבד ורציני – “השילוח” – ירחון הראוי לשם זה, אבל אחד בכל עולמו של ישראל; ארבעה חמשה שבועונים (“העולם”, “המצפה”, “היהודי” בלונדון, “הלאום” בניו-יורק, “ההשקפה” בירושלים) בכל תפוצות הגולה, וגם לא לכולם יש ערך ספרותי; תוצאות פריודיות כ“העומר”, “הפועל הצעיר” ועוד הנן עדיין בעצם איבם; האנציקלופדיה “אוצר ישראל” היוצאת באמריקה היא כ“כ בלתי מוצלחה והספרים שהופיעו במשך השנה שעברה אפשר למנות באצבע. כתבי אליהו מיידאניק המנוח שיצאו לאור ע”י חובבי הספרות העברית באודיסא וכתבי ג. שופמן החי שיצאו ע"י הוצאת “המעורר” בלונדון – הנן כבר ההופעות היותר חשובות. זהו כמעט הכל.
ענפים מועטים. ולא עוד אלא שהמשבר הנורא, שהאומה היהודית נמצאת בו בתקופתנו, משפיע על הענפים האלו, מקצץ בהם ואינו נותן להם את האפשרות לגדול, להתפתח, לשגשג ולעלות מעלה, מעלה. רבות מן הנטיעות יבשות, דלות, חסרות לשד וליח ואחרות יש שמרפרפות בין ההויה והחדלון – אין בכוחם לא לחיות ולא למות. ואולם, אף על פי כן, כל זה אינו אומר שאפס לגמרי הכוח היוצר של עמנו המתגלה בכתבי רוחו. ספרותנו אף על פי שמצבה ההווי רופף, אעפ“י שרגלה נמעדת, אעפ”י שהפוזיציה שלה קשה מכל הצדדים, הנה עוד חיים, חיים בה. ספרותנו העברית אעפ"י שענפיה מועטים – הנה שרשיה מרובים. שרשי ספרות זו – אל לנו לשכוח! – חודרים לתוך המשך-עת של שלשת אלפים שנה. ראשיתה של ספרות זו נעוצה בכתובים ראשונים אחרונים. ינוק ינקה מהרבה יובלים ודורות של אוּמה רבת-כוח ומערת נפשה למות קדושים. ליווּה על דרכה וחכמי המשנה ובעלי-האגדה, אמוראי בבל ותַנאי ארץ ישראל, רבנן סבוראי והגאונים, הפוסקים והמפולפלים, המקובלים והחוקרים, הרבנים והחסידים, המאספים והמשכילים הראשונים. כל זה אוצר של אנרגיה מונח ביסוד, כל זה הוא עושר, כל זה הוא כוח כביר, כל זה הכה שרשים עמוקים בנפש האומה ולא יחלוף – אי אפשר שיחלוף.
הספרות העברית בעיקרה בתקופה האחרונה ביצרה עמדתה ביחוד ברוסיה. דבר זה הוא מן הידועות. ואולם יהודי רוסיה של השנים האחרונות לא היתה נפשם בכלל לספרות, וביחוד לספרות משונה, לספרות דורשת קרבנות גדולים, קרבנות בכל המובנים, כהספרות העברית. שדודי-פוגרומים, גולים ונודדים, אין נפשם ליצירה. עכשיו, אעפ“י שהמוראים לא פסקו בעצם, אפשר, עפ”י איזו סימנים בודדים, לשפוט על רוח אחרת אשר היתה שם בנוגע לספרותנו. מה פרי הרוח החדשה ומה ערכה – על זה יהא לנו לדון בשיחותינו הבאות.
שניה לרוסיה במעלה היתה גליציה בנידון שאנו עסוקים בו. והנה ארץ זו, שבה היה דור המאספים הנודע בתולדות הספרות העברית החדשה, זו הארץ שהקימה את ר' נחמן קרוכמל בעל “מורי נבוכי הזמן”, את ר' שלמה יהודה רפפורט, את יצחק אֶרטר ועוד סופרים חשובים, פיגרה ללכת במהלך השפה והספרות העברית זה רבות בשנים. בשתי השנים האחרונות נעשו איזו נסיונות להחזיר עטרה ליושנה ולעשות דבר מה במקצוע של ספרותנו. כוונתי אל “הירדן”, ירחון שנערך בידי ד“ר אליעזר רוקח, יצחק פרנהוף ואברהם לבנסארט, ו”העת", שלושה גליונות לשבוע, ערוך בידי גרשון באדר. אבל, לדאבון הלב העצום, מלבד שרצונם של כל אלה היה גדול מיכלתם, לא עלה הדבר בידם גם במציאות. מן “הירדן” יצאו רק ארבע חוברות ומן “העת” כעשרים גליונות, ושניהם נספו בלא עת.
זהו החשבון החיצוני. חשבון לא מרנין לב. דברים יותר פנימיים אפשר שיעלה בידינו להשמיע בשיחותינו הבאות. בהם, אולי נמצא מקצת נחמה. אלא בכדי שלא לסיים את הפרק ב“מרה שחורה”, אולי כדאי להאזין אל קול אחד העולה משם אלינו, והוא בהקדמה אשר עם הוצאת “העומר” אשר בארץ ישראל, לאמור:
“הגיעה השעה להתחיל בנטיעת ספרותנו פה בארץ מולדתה, במקום חיותה. פה, במקום זה, ששפתה, שפת הספר, שבה להיות שפת הדיבור, שפת הדור הצעיר והרענן ההולך לחיים. פה, בארץ זו, שלבו של כל עברי, יכול להיות פתוח כנגדה לקבל הימנה השפעה רוחנית, צריכים אנו לנטוע זו ולגדלה, שיהא נופה נוטה מאדמת ישראל ולכל תפוצות הגולה”.
ברקאי? – עוד הפעם: אם נרצה.
[מן העזבון. תרגום לפולנית נדפס בירחון “המוריה”, מרס 1908]
דַפִּים מִפִּנְקָס סִפְרוּתִי ב. (רייזין)
מאתיוסף חיים ברנר
ב
יראתי, בפצותי, רבותי!… הריני בא להזכיר עכשיו ספר חדש בז’ארגון, הריני נותן שוב מכשול לפני “הד-הזמן”, שידפיס רצנזיה על משורר ז’ארגוני, בעוד שאיני מדבר – ו“הד-הזמן” אינו מדפיס – על ספרים חדשים בעברית (למשל, ה“קטעים” וה“יומון”, הוצאת “טל” שבאודיסה..) – היתכן?!… “סימן רע!” – יצווחו בודאי שוב אותם “האנשים העברים”. שׁייךְ לומר: רע – רע שׁברָעים!…אם אתם, העבריים, תניחו כלי-זינכם מידכם, אם אתם, העבריים, תזכירו את הז’ארגוניים לטובה ולא תנהגו בהם את מנהגם בכם, הרי ינצח הז’ארגון ממילא, ונמצאת היהדות בסכנה!…
אלא – מאי איכא למיעבד? אין בי האינסטינקט של שמירת הקיום העצמי ואני מתגבר על יראתי וחששי מפני אותם בעלי ה“חששים”, אני שוכח אפילו את – להבדיל באלף אלפי הבדלות! – אותו הכתבן, החושב עצמו לסופר, ומפחידני ש“הוא אינו קורא ז’ארגון” (כאילו מסוגל הוא לקרוא איזה דבר וכאילו מה שנדפס בעברית הוא קורא…) – וכותב את פיליטוני זה.
כי מה אפשר לי לעשות, חברי, וכל אותם הגיבורים הנלחמים נגד הז’ארגון, נגד שפתם הם, מזכירים לי אותו הרב הד“ר בק”ק קארדיף שבאנגליה, שכתב איזה מאמר ב“העולם” נגד חופש-הדעות והדגיש: “אני השוביניסט העברי!”…
מה אפשר לי לעשות, מורי ורבותי, ומה דלדידהו לא הוה מומא, לדידן הוה והוה!…
ומה אפשר לי לעשות שוב, ואני השגתי היום למקרא בשביל עצמי ספר חדש (הוי, מה לא רגיל החזיון הזה אצלנו!), והספר הז’ארגוני הזה – מובן לי, קרוב אלי ומדבר אל לבי, אל לבי…
––––––––
הספר הזה שקיבלתי הוא הכרך הראשון מקובץ כל כתביו של אברהם רייזין, היוצאים לאור ע“י הוצאת “פרוֹגרס” שבווארשה ונדפסים בדפוסו של פישר בקראקוב. בכרך ראשון זה באה אספת שיריו, אם לא אטעה, אספת כל שיריו של משוררנו העממי החביב. ודאי, שהדבר נעשה בהסכמת המחבר, אבל המו”ל עושה פה, אמנם, כדרך התגרים: הסחורה היותר משובחה, הסיפורים, הוא משאיר בשביל הכרכים הבאים. כי, אמנם, גדול-גדול רייזין בסיפוריו-רשימותיו הליריים מבשיריו. לנו נשאר, איפוא, לחכות – ובכליון עינים! – עד שיופיעו יתר הכרכים, כי רק אז נוכל לעשות סך-הכל מלא ממה שנתן לנו אברהם רייזין, ועכשיו אין לנו עסק אלא עם שיריו.
ספר-השירים הזה בכללו אינו ספר עמוק ביותר. יש בו, אמנם, המחלקות: געגועים וחופש, תאוה ואהבה, צער ויאוש וכיוצא בזה מן העניינים העמוקים, אבל דוקא ב“מחלקות” אלו, ביחוד בזו הראשונה (שאמנם אם לשפוט מנקודת-ההשקפה החברתית יש בה דברים נפלאים כמו: “הים החפשי”, “ואם יש את נפשך”, “העת”, “הסחורה החדשה”, “פעמוני בתי התפילות”, “אל הציפרים” ועוד ועוד) אתה מוצא את שיריו היותר גרועים של רייזין.
הרי, לדוגמה, “איך ווארט”:
איך ווארט אויפ’ן ליכטיגען טאג, וואס וועט קומען,
מיט גאלדענע שטראהלען, מיט בליטהען און בלומען,
מיט פרישערע לופטען, אין וועלכע ס’וועט קלינגען
די פרייליכע ליעדער פון פאלק, וואס וועט זינגען;
די פרייליכע ליעדער, זיי וועט ניט בעגלייטען
קיין זיפצען, קיין קרעכצען, קיין קלינגען פון קיייטען.1
זהו שיר שלם. הגעגועים פרימיטיביים והכל אי-שירתי. ניכר בשיר זה ביותר חוסר-מעוף; על דקות הלא אין מה לדבר, יתר על כן: נודף מזה ריח השירים שהיו נדפסים בהוצאות הבוּנדיות. ומה רחוק הוא צלצולו מכל מה שהרגילנו אליו א. רייזין בעצמו – בל אזכיר כבגון דא את ז. שניאור ויעקב כהן!…
ומוסיפים אנחנו לעלעל ולקרוא: “יודע אני נגינה”, “את אשר יקרנו עוד”, “הנשר”, “מחניקני האוויר”, “אל האביב” –
אי, דער וואלד איז קראנק און מיד,
האט שוין ניט קיין גאנצעס גליעד…2
לא. קיין גאנצעס גליעד…
ואפילו בפיוטים הטובים ממין זה, כגון: “עת ראותי”, “אל לבי”, “עתה אבינה”, “קולות” וביחוד “עפיס הער איך” ו“הוליעט, הוליעט, בייזע ווינדען” אנו שומעים את הד-קול-השעה, את הפוליטיקה הזמנית; אנו מוצאים את הקרירות החשבנית, את ההתחכמות המעושה, ולפעמים גם את הפרוֹקלאַמאַציה הפשוטה…
שפת המשורר גורמת לו, שיש והוא מקלקל ב“חכמה” שלא במקומה את השיר למשל:
א, גיכער, משיח, א, גיכער שוין קוּם!"3
והפייטן מתחיל לתאר את נחיצותו פה בסגנון “כי מלאת הארץ חמס”, לכאורה הלא עולה יפה? לא, הפיטן מתישב לסיים:
א, קום שוין, משיח, אויפן ווייסינקען פערד! 4
ההקטנה, " ווייסינקער" מצלצלת, אמנם, בחיבה, אבל משיח, סוף-סוף, אינו נמלט פה גם מאירוניה ספקנית…
מעין רושם כזה עושה גם השיר “היכן?”
וואו נעהמט מען א ביסעל נביאות…
––––––––
דאס ווארט זאל דארט פליסן מיט חיות… 5
ניצנים נאים, מעורבים בקוצים, הם גם השירים העוסקים בפרובלימות, כמו שאומרים, כמו “הכוכב החדש”, או בשאיפה לצאת מן העיר, אל המרחב, כשלושת השירים: “בשדה”, “במרחק”, “ביער”, שבאמת אינם כולם אלא שיר אחד במלים שונות. בכלל במוטיבים האלה אנו נתקלים בכפל-הענין ובחזרה על הנאמר מכבר יותר במקומות אחרים. רע מזה, שההמצאות השירתיות נהפכות לפעמים לחידודים, לחידודים שנונים, אמנם, אבל מקומם היה מכירם יותר בחלק ההגיונות-האפוריסמים.
מובן ודבר שאין צריך לאמרו הוא, כי אותם היסודות הפיוטיים, שאפשר לסמנם במבטא “אשר לא כאן” של טשרניחובסקי אין למו כל זכר בכל הספר. וברוך יהיה אללה, שאיני מאותם המבקרים המדברים גדולות. שאלמלא כך, הייתי בוודאי מתחיל את הערותי בסגנון: הפייטן המונח לפני, מלבד ששורותיו אינן פיוטיות, מיותרות, צולעות, הוא אינו מגלה לי גדולות ונצורות, אינו מובילני לעולמות חדשים,לעולמות עליונים, אינו דוחפני אל נבכי-התהומות, אל קצוי-ההויה, אל אפסי היש וכו' וכו' וכו' (ראה חוצפתו הריקנית, הפראזוֹרית של איזה זרובבל בנוגע למנדלי מוכר-ספרים ב“די יוגענד-שטימע”).
ברם – בלי חוצפה – כרכו הראשון של רייזין הוא, אמנם, ספר פשוט ביותר, עוסק בחומר העכור ביותר, שוכן בית-חומר שפל…
בשירי-האהבה שלו סובב הציר כמעט תמיד על זה שה“אהובה” אינה מאמינה למשורר, כי הוא יוכל לפרנס אותה. המדרגה היותר גבוהה של היחוסים היא כבר, כשהוא בא אליה לשאוב כוחות חדשים. זהו כל תוכן-האהבה…
בשירי הצער והיאוש – הצער הוא קטן, לא-עולמי, המחשבה ידועה ומוגבלה והיאוש פעוט ורק לרגע. בהזכרת המלים “אושר” מקשיבים אנו ילדוּת, אי-נסיון, תמימות…
דאן לייקענסט דו צארינג
אין לעבען, אין גליק;
אין מוח פליהט דורך דיר
א טייך און א בריק…
און לאזט זיך געהן גיכער
עס טרייבט דיך דער שרעק:
עס שרעקט דיך דאס לעבען,
עס שרעקט דיך זיין עק.6
אותו צלצול גם בשירים “והקיץ חלוף יחלוף” וב“מאות פעמים אם תהגה ואלפי פעמים אם תחשוב” –
ואולם –
המשורר אומר במקום אחר:
“לא הכל הבעתי בשיר, על הנייר – הוי, רבים פצעים נסתרים עוד טמונים בתוכי. סודות-מדווים הם – לא גיליתם לכם; שחורים הם כלילה ואיומים כמות, ומות ימותו עמי – עמדי אקחם לקבר” – – –
ובכלל – אל תשגיחו ברצנזיות! אין רצנזיות יוצאות מעולם ידי חובתן. קראו, קראו את הספר הזה. קראו את ה“שאלה”, “עוד יש לי בחיי”, “בליל-אפלה”; קראו: “גלמודיוּת”, “בהשארך לבדך”, “שנותי שחלפו”; קראו את הרוב של “השירים המעורבים”…
מגרעות, מגרעות… ואולם הנה, סוף-סוף, ופה, רק פה, אתה מוצא את ההבעה האמיתית של בדידות האדם המשכיל הישראלי, עזבונו של האינטליגנט הפרוליטרי מטיפוסנו, זה אשר ידיו עובדות ויוצרות ונפשו בושה וטהורה ונידחה… פה אתה מוצא את המלה הקרובה, היקרה…
שנואות ההשוואות הספרותיות, אבל צריך אני לומר: רייזין בספר-השירים שלו הוא לנו מה שהיה נאדסוֹן לבני-דורו בשנות השמונים.. אלא שבו מתמזגות עוד גם מן החמריוּת, הארציוּת של הפייטנים הרוסים העממיים…
קראו, אחי, ושובו, שובו אל אלה שלוש מאות העמודים. כי מצוא תמצאו בהם לרוב – כמו בסיפוריו וציוריו – רגשות אמיתיים נובעים מן הלב, חמימות זכה ומאירה, תוגה רכה וקרובה, עצבות שוקטה וטהורה, עדנת-נפש ורחמי-אנוש, רחמי-אנוש…
והעיקר – כשרון. הוי, הוי, כשרון. אל תזלזלו בדבר זה.
כי הנה קוראים, קוראים אתם, חברי, את כל אות האוֹלגינים והזילבוּרגים והמאסטבוימים וכו' וכו' וכו‘, אשר ב“די ניי-צייט” וב“די יוגענד-שטימע” וכו’ וכו'; קוראים אתם את שורותיהם וקטעיהם ופסוקיהם החיוורים, המטורפים והבּאנאליים, והנכם חושבים: יוכל היות… יוכל היות, שטובים האנשים האלה, שנאמנים אל עצמם הם האנשים האלה, שלא זייפנים בלבד הם האנשים האלה… יוכל היות, שבאמת הם מרגישים או הרגישו מעין מה או כל מה שהם מדברים על זה… ברם, איך שיהיה – ויכולת למסור את “רגשותיהם” אין להם, ופשטות אין להם, וצבעים אין להם, וכשרון, הוי, כשרון – אין להם…
לא כן רייזין. הוא יודע להביע את רגשי-חייו ועל מה הוא חי. אלמלא נתן לנו אלא את: “לעבען ווילט זיך”, “דאס בוימעלע”, דו פרעגסט", “שלום” – דיינו, עוד פעם: טבעיות, איזה יחס ישר שבישרים, אמיתי ומיוחד אל הדבר הנדון, וחנינה, חנינה… אל עצמו ואל אחרים…
חנינה ורחמי-אנוש. רחמים אלו הם, אמנם, מאותו השורש של זקננו, אותו ה“נעביך-רחמנות” ולא הרחמים העולמיים, הרחמים העולים על עצמם, מעין אותם הרחמים של דוסטויבסקי וניטשה. בכל אופן, משוררנו הנדון בזה רך ביותר ועדין ביותר ברגשי-החנינה שלו מבעל-“הסוסה”…
רייזין יודע למדי את “בית-הדלות”, שהאם המדוכאה מפחידה בו את הילדים: “הסו, האב בא עם השבט!” הוא יודע ומשתתף בצערה של האשה המוכרת פירות, איך שהיא יושבת סמוכה אל הכותל, הגשמים דולפים, הפירות נרקבים מלחלוחיות וממשמוש כל יד, ויחד עם הפירות הנרקבים נרקבת גם היא; הוא חי את עינויי-הספיקות של הכלה העניה בשעה שהיא עסוקה בהכנת כריה וכסתותיה, ולבה מהסס: מי הוא זיווגה? מי יודע, אם לא תיגזל שנתה, אם לא תהא מוכרחה לעבוט את כריה… יש לו, לרייזין, קינה-מלה גם בשביל השפחה המבשלת, שאת אהובה גירשה הגברת, בעלת-המוסר, מעל פניה…
במוטיבים הנעלים של “הדחקות האפורה” אינך מוצא את אותו הטאר-טא-ראם הדקלַמַציוני שׁבכתבי The blind poet (הפייטן העיוור" – כמה חזרו על השם הזה בשעתו העתונים היהודים האנגלים לצורך קיבוץ-נדבות!), כוונתי אל אותה הצעקנות על דבר המכונה הזוללה ועל דבר הקאפיטאליסט האכזרי אשר בשירי מוֹריס רוזנפלד הניו-יורקי, זו הצעקנות המעידה למדי על טמטום-הנפש וקהות-הרוח של בעליה. כאן הנך מוצא הד מזה, הד העושה איזו שרטת, כמובן, רק לעיתים רחוקות מאד. בכלל הכל עולה פה בעצבות צנועה, באנחה שוקטה על זה שומר-הלילה, שעצמותיו מתגעגעות לקצת חום ומנוחה ושמאין לו לעצמו דבר, הועמד לשמור על מנוחתם ואשרם של אחרים, של זרים. לפעמים נוסף צער יאושי נוקב ויורד עד דכדוכה של נפש (“התגרן” ו“האשה”), לפעמים – סארקאסמוס מר כלענה (“משפחה בת שמונה”, “אל האשה המפזרת דרכיה” ו“האדם המחזר על הפתחים”), לפעמים היתול ביתי, פיקחי, רייזינאי, שיש והוא מתרומם עד כדי מדרגת סאטירה אמיתית (“אל הנערים העניים” ועוד; ביחוד הוא מרבה להשתמש בו בשירי-האהבה שלו ביחס לאהובה: ועיין לדוגמה, [ע' 115]. בנוגע לעניות במובנה הפשוט – יש לנו כאן עסק עם ליטא, שמכונות אין שם, אלא ש“מתים בחוצות מרעב” בעלמא, בלי אכספלואֶטאציה מאיזה צד… כאן עדיין אנו עומדים על מפתן “האינדוסטריה הביתית”, עם הפטיש הקטן ההולם על גבי המסמרים הקטנים ותופר נעלים בשביל בת-הגבירה (“צום העמער’ל”) ועם חובש-בית-המדרש, השואל בנוגע לחייו “מאי קא משמע לן?”, המשקיע את געגועיו לביתו ולאחיותיו הקטנות בסלסול “רב פפא”, כי “בגבולות ליטא” אנו, ועד היום אכן “יש ערים נכחדות בתפוצות-הגולה, בהן יעשן במסתר נרנו”…
החלק היותר הגון, היותר עולה יפה, לפי דעתי ולפי טעמי, בספר הזה, המה ה“יהודיות” ו“בבית-המולדת”. אין אלו שירים לאומיים במובן המקובל והמוגבל של המושג הזה. אלו הם שירים עממיים אמתיים, בלי הפסולת ההמונית. אלה הם שירים-פנינים הסופגים לתוכם הרבה-הרבה מן הצער הישראלי המיוחד וממשאות-הנפש הישראליות הטובות. מה צר לי, שאין לי המלים הדרושות בכדי להביע את כל אשר רחש לבי למקרא כל אלה. מה צר לי, שפנינים כאלה אינן מוצאות להן מי שיתרגמן לעברית!
מוצלחים ביותר, כאמור, הם גם שירי “בית-המולדת” שלו, “אין דער היים”. כאן מתגלה לפנינו ביותר נפשו הרכה והאוהבת של הפייטן, חיבתו וחמלתו הרבה לבני עמו, אבל בלי אותה האידיאליזציה הזולה של אַש וההולכים בעקבותיו, המרקדים בבּיצה הפולנית-היהודית וקוראים: “מחיה-נפשות”!
עוד זוכר אני, הכותב, את הרושם שעשו עלי השירים האלה בקראי אותם בפעם הראשונה ב“יוּד”, אלה השירים שחיבבו עלי ביחוד את השפה היהודית. שנים רבות עברו מאז, שנים רבות, קשות, נוראות, שנים שינו את הכל ושינו באופן ראדיקאלי גם את טעמנו. רוב הדברים שנכתבו אז, לדוגמה, איני יכול לקרוא עכשיו בשום אופן (חושב אני, שאין אני יחידי בזה, ולפיכך הריני נוטל לי את הרשות לדבר ברשות-הרבים בהתגלות נפשית כזאת על הענין הנדון). “הדור” הראשון, הוצאת “אחיאסף”, למשל, שהכל רגילים לדבר עליו בהתפעלות שאין להרהר אחריה, נראה לי עתה עם רוב דברי הספרות שבאו בו לעולם רחוק כל כך… והנה את “שיבתו של רייזין לעיירתו הקטנה” קראתי היום באותו חפץ-הנפש אשר אז. הדבר מדהים ממש בפשטותו הנעימה, הפיוטית!…
כשאני רוצה לצייר לי את עצמותו של המשורר, כפי שהוא עולה לי מתוך ספרו זה, הריני פונה מתחילה אל ה“שיבה” הזאת – היא מגידה לי הכל – ואחריה גם אל השירים השונים, האחרים, המפוזרים פה ושם…
… ושוב אני חוזר ומעלעל עד שער-הספר ועד התמונה של המחבר אשר אחריו. ושוב אני מסתכל בשרטוטי הפנים, שאין אני מוצא בהם את ההיתול הטוב, הלבביי, הרייזינאי, אשר בפני הפייטן במציאות, אבל תחת זה אני רואה את הסבלנות החיוורה, המלאה רוך-לב, בהירות, ומהולה בקצת תמהון ילדותי, אלה רשמי הפנים הברורים, הקרובים והחביבים כל כך – והריני זוכר –
אז געוועזען איז א הויכער
און א דארער, און א בלייכער
אָרם מענשיל אויף דער וועלט.
און ויי לאנג האט ער געליטען!
און ווי לאנג האט ער געשטריטען! 7
––––––––
ובלכתו לבקש את ימי-נערותו – עם הרצועה יושב הרבי ופלצות תאחהו… דירה נמוכה, דלת הומיה, אבא-אמא בזווית, תינוק בעריסה מתיפח, אחות אחיה מקללת, עשן עולה מן המנורה…
ובצאתו החוצה – נופלים, נופלים… ושוב אותה הפלצות…נשבר הלב… יש רצון להגביהם – ואין יכולת… אז נופלים עמהם…
זהו אותו ה“עמם אשב עד ארקבה” של ביאליק…
ובהיעשותן למשורר הוא בא אלינו בטענה פשוטה:
מה יש לי וליופי? מאין יופי, ילדי? על הדרך לשדות – גויים וכלבים… הרחובה כל כך שוממה ודלה… עם כל דלת ודלת – רק גל קטן של אשפה"…
“גלות-השכינה” שלנו בחיי יום-יום…
ובגדלו – “לבו התגעגע למעט-מעט אהבה… קר היה לו, קר”… “ידידו היחידי בתבל – כרו על משכבו”…
“עצבות! לחדרו הקטן, הצר, דלת מיוחדה – אבל אין דופק בה… אין דופק בה”.
והמסע קורא לו: “טרוּ-טרוּ: מה אתה יושב פה במנוחה הרשלנית, העצלה? קומה לך!”…
והוא נודד מעיר לעיר, ממקום למקום…
אולם – “לאן”?
צי וועל איך אין וועגען
שוין אייביג זיך דארבען
און וייט פון מיין היימאטה
אין עלענדער שטארבען?
ווער וועט אויף מיין קבר
מיין נאמען פערשרייבען,
עס זאל א געדכעניש
נאך מיר חאטש פערבלייבען?8
“חאטש א געדעכעניש בלייבען” – אלה תולדות הפייטן מערבות-ליטא. הוי,ליטא, הוי, עיירותינו הקטנות הנידחות! שארית-דמעותינו אליכן, אליכן!…
כי אכן ליטא – ליטא עם עזבונה, עם דלותה, עם נערותיה הנרקבות בחנויות ריקות, עם נשיה המיחלות לבעליהן, עם בניה אשר עזבוה ונדדו לארבע פינות-העולם – עולה ומתיצבת לפנינו מתוך עלי הספר היקר הזה!
שוכב הוא לו הפייטן יחידי בעלייתו “עם הפפירוסה אשר בפיו ונפשו תהמה לאחיו”.
וואו ביסטו מיין ברודער,
פערגעסען, פערלאזען?
וואו ביסטו פערווארפען?
צי האסטו א דירה,
צי האסטו א בעטיל?9
ובהרטיבו את כרו, ידידו היחידי, בדמעותיו על משכבו בלילות, זה הכר אשר נוצותיו מרטה אחותו עד שעה מאוחרת בלילות, הוא דורש:
וואו איז יעצט די שוועסטער פערווארפען?
וואו איז זי? ווער ווייס וואס זי מאכט?10
זו היא מחשבתו העיקרית של אברהם רייזין.
-
] אֲנִי מְחַכֶה לְבוֹאוֹ שֶׁל הַיוֹם הַזוֹרֵחַ / בְקַרְנֵי–הַזָהָב, בְצִיץ וָפֶרַח פּוֹרֵחַ, / בְּרוּחוֹת רַעֲנַנִים, אֲשֶׁר בָּם יִצְלֹלוּ / שִׁירֵי–גִיל שֶׁל הָעָם, שֶׁבַּשִׁיר יִתֵּן קוֹל הוּא; / שִׁירֵי–גִיל אֲשֶׁר לֹא יִתְעָרְבוּ בָּם קוֹלוֹת / אֲנָחוֹת וַאֲנָקוֹת וְצִלְצוּל שַׁלְשְׁלָאוֹת.] ↩
-
[הוֹי חוֹלֶה הַיַעַר, תַּשׁ כֹּחוֹ, / אֵבֶר שָׁלֵם אֵין עוֹד בְּתוֹכוֹ…] ↩
-
[הוֹי, חוּשָׁה, מָשִׁיח, חוּשָׁה לָבוֹא.] ↩
-
[הוֹי, חוּשָׁה, מָשִׁיחַ, עַל סוּסְךָ הַלבַנְבָן!] ↩
-
[הֵיכָן קְצָת רוּחַ–נְבוּאָה תִלָקַח… – / – – – – – – – – – – – – – – כִּי בְּחִיוּת הַמִלָה שָׁם תְּפַךְ… ↩
-
[וֱכוֹפֵר אַתָה בָּאֹשֶׁר, / כּוֹפֵר בַּחַיִים; / דְמוּת נָהָר, מַרְאֶה גֶשֶׁר / בְּמֹחֲךָ אָז חוֹלְפִים… / וְתָחִישׁ פְּעָמֶיךָ, / הַפַּחַד יִרְדֹף; / הַחַיִים יַפְחִידוּךָ, / מַפְחִיד הוּא הַסוֹף.] ↩
-
כִּי אֱנוֹשׁ חִוֵר, חֵלֵכָה, / צָנוּם, גָּבֹהַּ הִתְהַלֵךְ הוּא, / דַל–אֱנוֹשׁ זֶה בָּעוֹלָם. / וְכֹה יָמִים רַבִּים סָבַל! / וְכֹה יָמִים רַבִּים נִפְתַּל!] ↩
-
[הַאִם כְּבָר לָנֶצַח / בַּדְרָכִים אִיגָעָה, / וְהַרְחֵק מִמוֹלֶדֶת, / גַלמוּד, שָׁם אֶגְוָעָה? / יָד מִי עֲלֵי קֶבֶר / שְׁמִי תִּרְשֹׁם בּשְׂדֵה–נֵכֶר, / כִי אַחֲרַי לְמִצְעָר עוֹד / יִשָׁאר אוֹת לְזֵכֶר?] ↩
-
[אַיֶכָּה, אָחִי / אֵי–אָנָה נִדַחְתָ, / עָזוּב וְשָׁכוּחַ? / הֲיֵשׁ פִּנַת–בַּיִת, / אִם מִטָה יֵשׁ, לָנוּחַ?] ↩
-
[הֵיכָן הָאָחוֹת מִתְגוֹלֶלֶת כָּעֵת, / הֵיכָן, מִי יֵדַע, הֲשָׁלוֹם לָה?] ↩
דַּפִּים מִפִּנְקָס סִפְרוּתִי ג. ("ספרות" א)
מאתיוסף חיים ברנר
ג 1
חדשה ספרותית: “ספרות”, מאסף לספרות היפה ולבקורת, קובץ ראשון, ורשה, תרס"ח.
וזכרונות מתעוררים ועולים מיד. לפני שנים אחדות היה הדבר. השנים ההן היו אולי לא טובות מאלו, בעצם; ברם, החשבון עוד לא היה ברור כל כך, המצב עדיין בלתי־מחוּור כל כך, והאילוסיות על־דבר אמנות עברית, על־דבר אורגניצזיה של צעירים בכל אתר ואתר בשביל הפצת ספרות עברית פרחו בלבבות..
היה אז שם פּייטן דק ומילנכולי־הרגש, והוא יחד עם זה גם מבקר מבין, דק ומסור מאד אל הדבר שהוא דן עליו, ובלב האיש ההוא אהבה עצומה, אהבת־לב, אהבת־נפש לשארית־מחמדינו, לספרות העברית (ביעקב פיכמן אני מדבר), הסופר ההוא חלם על־דבר עבודה גדולה, התחיל לשעה בעבודה קטנה, הוציא קונטרס קטן משׁל נוֹמבֶּרג, קובץ־שירים לא־גדול משל יעקב שטינבּרג, ואולי עוד איזה דבר שאיני יודע אותו. אז הבטיח להוציא גם מאסף “ספרות”, שיהא כמות לא־גדולה המחזיקה איכות מרובה. הבטיח, פנה לסופרים, הודיע, וחזר והודיע – והדבר נשקע.
הדבר נשקע ונשכח. אז באו אותם הימים. והנה הגיעו הימים האלה. דממה.
פתאום, מבלי מודעות והבטחות מראש, מבלי פרוגראמות ומאמרים, כנהוג, על־דבר “מה אנו רוצים?”, מבלי תקיעות ותרועות על־דבר ריניסאנסים, בוקעת איזו חדשה, קטנה אמנם, אבל צנועה: “ספרות”!
מי הוא המוציא או מי המה המוציאים – לא פוֹרֵשׁ. “ספרות” – והכל כאן. התוכן: זה וזה – ודי.
ומצטער הלב: דברים חשובים ביותר אין בתוכן זה. אדרבה, להיפך, יש בו אפילו דברים פיליטוניים משל אהרן לאנגזאם וישראל שאף (“מלכות מן המוכן” ו“דברים שבינו לבינה”), שמקומם אינו בשום אופן ב“מאסף לספרות היפה ולבקורת”, אלא, לכל היותר, בעתון יומי, שחלק ספרותי נמצא בו. על ה“דברים שבינו לבינה” מעירה המערכת בעצמה: סיפור פילטוני. לא רע היתה עושה מערכת זו אלמלי היתה מוסיפה את זה גם לראשון ומן השני היתה מסירה, לכל הפחות, את שמו של “חיים בעל־דמיון” מכל מכתב ומכתב של ה“גיבור”יוֹסל חקרן. מילא, מה שהמגרש ומחזיר גרושתו נקרא בשם יוסל חקרן – זה, כמובן, נוגע לנו, אבל מה שרעהו, זה שאליו הוא כותב את מכתביו, ואשר הלז אינו תופס שום מקום בסיפור ובעצמו אינו כותב אפילו מלה אחת, נקרא “חיים בעל־דמיון” כפעם בפעם – מה בא דא ללמדנו?
ברם, איךְ שׁיהיה, ומֵעלי הקונטרס, חמשׁים במספר, מנשׁבת איזו רוח של קצת טהרה, של קצת רצון ספרותי רציני, של בריחה מן הזיוף, הריקלאמה. אם דברים נעלים ונשגבים מאד אין בספר הזה, הנה גם אבק פורח, המשתפך לעיני הכל בזהרורי־כסף, אין בו. צניעות ודברים ברורים.
נלקה בו העיקר – הספרות היפה. מתחיל הוא ב“החוטאת” של מר ויינבּרג, והדבר הזה, שהועמד בראש הספר, מסתמא מפני שלא היה דבר אחר חשוב ממנו במעלה בתיק־המערכת, אינו מן היצירות המובחרות. כל צורת־הענין ואופן־הכתיבה מחזירים אותנו לימי “ספרי־האגורה” שׁל בן־אביגדור, למֵעֵין “אהבה וחובה” ועוד. אותה ה“שטימוּנג”.
וחבל! למר ויינברג יש, בלי שום ספק, מה שקורין “טמפרמנט ספרותי”; מר ויינברג כותב תמיד, לרבות גם “החוטאת”, דברים ספרותיים, שאפשר לקראם עד תומם, ואפילו בדבר הבלתי־מוצלח כעין זה, הוא מגלה הבנה מובהקה בחיי בני האדם, ויש שהוא מתקרב אפילו עד לידי אותה ההבנה הגדולה של אין חטא, אין אשמים… עלה בידו כאן גם תיאור היחס שבינה, ה“זונה” בת העיירה הקטנה, ובין אביה בעל “העינים החדות, עיני־חתול, שבת־צחוק ערומה, ארסית, מהבהבת בהן”… ואולם למה האריכות היתרה כל כך? למה כפל־הדברים וכפל־המצבים עד לאין קץ וגבול? למה השורות הקצרות החוזרות וחוזרות חלילה? למה ההפחדה המכוּונת? את מי מפחידים ואת מי מרמים כיום הזה? “קשה לה לעבוד; לבה דופק בקרבה, מוחה מתערפל, שביבי־אש ניתזים בפניה” – וכיוצא בזה, וכיוצא בזה “צבעים” על פני כל עשרים העמודים.
לא. כך לא צריך לכתוב.
צ.ז.ויינברג הוא, כנראה, בעל מזג חם ביותר, מתלהב ביותר, שביבי־אש, אם להשתמש בלשונו, ניתזים תמיד ותדיר בפניו, ולפיכך, בכדי שלא לתעות תוהו לא־דרך, בכדי שלא להתרגל לכתוב גם להבא בסגנון של “בכליון־עינים, בלב רועד, בזעזוע־עצבים עצום”, בכדי שלא להימשך אחרי הפראזה הכפולה, הדורשת נקודות אחריה, ובכדי שלא ליתן לדיבור למשול בו, צריך הוא להתאמץ לעצור בעצמו, לשקול כל ניב, כל הגה, ולולא דמסתפינא, שהקוראים, ומר ויינברג בתוכם, לא יסלחו לי את הטוֹן המלמד שלי הייתי מוסיף: מחבר דנן צריך גם ללטוש את סגנונו בכל מה דאפשר (בסיפר זה יש גם טעויות־דפוס כמו: “לחָיֵים מלאים, רעננים” ועוד); לכל הפחות להסיר ממנו מבטאים ו“חתיכות” כעין:
“– מירקי, אוהבך… – התחיל היה פתאום כששהה קצת. הוא התאמץ עוד לגשת אליה, פניו רעדו, אדמו, עיניו קדחו, רתחו” וכו' וכו'.
אחרי הדבר הבלטריסטי השני שבקובץ – “ניצוצות” מאת המנוח יהודה שטינברג, נשמתו עדן, (נמסרו לדפוס על־ידי דוד פרישמאן) – בא “השעון” של מר יקיר וארשאבסקי. מר וארשאבסקי הוא מספר מתחיל, וכמדומני שיש בו איזה דבר־מה, שאין אצל אחרים. בכל־אופן הוא רוצה בזה, הוא רוצה שבכתביו יהיה זה שאין אצל אחרים. הוא מואס בתֵּימות השׁגורות, הבאנאליות. הוא אוהב לדרוךְ במשעולים, אשר לא תדרוך בהם רגל־סופרינו. “בפינה נסתרה, מוקף קורי־עכביש, תלוי לפניו השעון הישן, ירושת אביו”, והוא מתחיל לגלות את המסתורין של השעון, את הפילוסופיה של השעון, את כל מה שהשעון מדבר ביחס אל הדורות, החיים וההוויה… דבר זה הוא מעין אותה הסדרה של “כלים”, שהדפיס לפנים ב“המעורר”. ואולם האמת חובה לאמרה, אף על־פי שצער לאמרה: רושם־הדבר אינו אדיר, אינו זה שצריך להיות. יותר מדי טובע הוא, המחבר, בהסברת הדברים, ואם תוכן־הדבר אינו רגיל, הנה תיאור־הדבר הוא רגיל ורגיל, לפעמים מעוּשה, מליצי:
“ומשתפכת בחלל־הבית הדומם שירתו העגומה, שירה מונוטונית אכזריה (מונוטונית־אכזריה!), נוגעת במיתרי הנפש וממלאת את חדרי־הנשמה, והיא נשמעת כמו איזה קול בודד נעקר משורש־הבריאה והוא מנסר בחלל־העולם ומזכיר ליושבי־תבל את קטנותם, זעירותם, מעשיהם הקטנים (קטנותם - מעשיהם הקטנים) ודאגותיהם הפעוטות…ותועה היא שירתו בחלל־הבית (שוב “בחלל־הבית”, ובאמצע, זה כרגע, כמו “קול מנסר בחלל־העולם”), כנשמה ערטילאית, כשירה יתומה (הוי, “שירה־יתומה” – מבטא ידוע לנו כל־כך משיר ידוע כל־כך!) ובדומיית הלילה היא זורעת מסביב את סוד־הנצח” –
שתי שורות של קווים – ושוב:
“ואני יודע, כי גם את מעשי אני הוא מונה, סופר, חושב וסופגם אל קרבו! ואני יודע, כי על הכל הוא צופה ואין נסתר ממנו” –
רישא: מעשיו של המשורר, לאחר כך – של הכל, וסיפא – שוב אל המשורר:
“גם מקרי חיי הנשכחים כבר מלבי – בלבו הם שמורים לזכרון”.
בוסר, בוסר, לעת־עתה. מה היא נשמתו של וארשאבסקי בכלל – הדבר עודנו בערפּלים; מה בכוחו להשמיענו בימים הבאים – מי יגיד עתידות!…
בחלק הבלטריסטי אנו מוצאים כאן גם קטע מפואימה מאת יעקב שטינברג בשם “עלומי־הארץ”. הרעיון הפואיטי המונח בדבר זה והמובע ברור ביותר בסופו, הוא נאה מאד וגם מקורי במובן ידוע. ואולם במקומות אחדים ובפסוקים אחדים נדמה לי משום מה, כי לא בפעם הראשונה אני קורא מקומות כאלה ופסוקים כאלה, כי איזה הד מאיזו שירה ידועה לי מצלצל באזני… שרא לי מארי!
עולה, לדעתי, על הספרות היפה שבמאסף, הגרועה בכללה, חלק־הבקורת שבו, “הרהורי־הביוגרף” של בריינין ומאמרו הקל והשנון של פרישמאן “משה” כתובים, ככל מה שהאדונים הללו כותבים, יפה. כל מן דֵין הבו לנו! דברי בריינין הפעם, אם כי, כמובן, אינם חדשים ביותר, ראויים ביחוד לתשומת־לב מצד הקורא העברי, כי לא נשמעו כמותם עד היום בספרותנו. “רק אלה הפילוסופים שבכל אומה ולשון היו למחנכי־האנושיות ולמוריה, למשפיעים על דורות רבים, אם הפילוסופיה שלהם היתה וידוּים הפנימי. ספריהם של שופנהוֹאֶר וניטשה הם וידוּיים נפשיים, תולדות חיי רוחם”.
הכאראקטריסטיקה של החיים הפנימיים של הסופר או האמן הגדול, של ניגודי־נפשו וצער־יצירתו עלתה ביד בריינין במלים ספורות ובאופן מצויין. התגלות ספרותית אמיתית תהא לרבים מקהל־קוראינו הרעיון המרכזי שבדברי המהרהר הביוגרף, כי העיקר הוא לדעת לא מה שעשו האנשים הגדולים, כי אם מה שׁקָרוּם: איךְ פעלו חזיונות החיים והטבע על נפשם הם.
על מסותיו הקצרות של מר לַחוֹבר, למרות מה שׁאחת מהן היא על כותב הטורים האלה ולשבח, הנני מוצא לנכון, בכל זאת, להעיר: יישר כוחו! הוא קולע,לרוב, אל הנכון, אף על־פי שצורת־דבריו חסרת שכלול ספרותי, ויש גם שבאהבתו לספרותנו ועובדיה, הניכרת כל־כך גם מסגנונו הבלתי־מלוטש, הוא מפריז קצת על מידת־ערכם. ברם, אין דבר! ברוכה האהבה! בספרותנו עד היום אין הדבר כן. מצד אחד חנופה ושקר ידועים, ומצד שני התנפלות שטוּתית ורעת־לב על הטובים שבנו, מסיבות שונות, בכל אופן לא־ספרותיות, התנפלות מלאה חשבונות פרטיים ושאר דברים. לעולם לא יברכו אצלנו בשמחה על חזיון ספרותי מרנין לב; אין אצלנו מבין לנפש־האמן, לצערו ולקדושתו. הנה יצאו בימינו אלה קובצי־סיפורים מאת רייזין (“בריות ועולמות”) ונומברג (כתבים", כרך ראשון), ולכל אחד טוֹן שלו המיוחד, כשרונו המיוחד, הוּמוֹרו המיוחד, הסתכלותו המיוחדה, ולשניהם ערך ספרותי חיוני חשוב מאד, ערך אמנותי גדול באמת – אבל אצלנו איני שומע בשום מקום הסברת החזיונות האלה, איני מוצא אפילו דיבור אחד על מה שנתנו לנו ומה השמיעונו האמנים האלה. “מבקרינו” יודעים רק להינער לפעמים משנתם ולשלוח מחטיהם הקהות אל לב האמנים. כיצד אמנינו מצדם מתיחסים וכיצד הם צריכים להתיחס אל אותם ה“מבקרים” הטיפשים־המושבעים – מובן מאליו. מי כמוהם יודע, שדיבור אחד משלהם יכריע את כל אותה הכתבנות הביקורתית של אלה שאינם רוצים ואינם יכולים לקרוא דבר וששמם – לגיון.
למר לחובר אין היקף־ההבנה, אין עמקות־ההבנה, אבל יש לו צורך־ההבנה, רצון־ההבנה ורעד נשמתי. הוא התחיל: “כשרונותינו הצעירים” א' ו־ב' – המשך יבוא, איפוא. האין זאת?
דבר הקובע ברכה לעצמו הוא “הסתכלותו” של הלל צייטלין: “שכינה”. זהו (איני שוגה!) הדבר היותר חשוב שבכל הקובץ חשוב לנו בראש וראשונה מה שאנו פוגשים כאן בהלל צייטלין בכלל, כי מאז שכתב את פרקיו הנחמדים “קנייני־הרוח” ב“הזמן” לא קראנו מעטו בעברית אלא מאמר בלתי־נשׁלם על הסופר הרוסי שֶׁסטוֹב. ולהלל צייטלין הלבביי, בעל־הנפש, בעל הרגש האמיתי, בעל הבקיאות המפליאה בכל חדרי הרוח העברי־האנושי, בעל הסגנון הנוח, הברור, הקרוב – הלא יש מה לומר! הלא יש לו במה להתחלק, כמו שאומרים, אתנו, “אחרוני־אחרונים, יתמי דיתמי, בני הצער אשר כמוהו לא היה, בני הצרות אשר כמוהן לא ראה עד היום גם העם המלומד בצרות, אודים מוצלים מן השחיטות ומן הפוגרומים, אנו החיים לא בנס, כאשר חיו אבותינו, כי אם במקרה, אנו הצמאים וכמהים לגאולה ורק לגאולה” –
נשמתו של הלל צייטלין היא נשמה גלמודה, הנמשכת בעל כרחה אל רשות הרבים שבספר, נשמה טרגית מעולם העליון, הנקלעה בעל כרחה מעולמות־הטרגדיה אל הבצה התחתונה, שבעתון. יש חולשות שונות לאיש, וכאשר יחם לבו בקרבו, בין על האבות, החרסים הנשברים, ובין על הבנים־החרסים, וגם כן הנשברים, לא ידע מידה וגבול לשטף־לשונו, וכשהוא עוסק ב“שבועונים” שונים ונתקל בעל־כרחו עם הממררים את רוחו, הוא אינו כותב, אלא מזיל שופכין ומגיע לפעמים עד החטא של לכלוך־העט. כך נדמה לרבים וכך הכל אומרים. לפעמים אתה, היחיד, חושב, שלומר כך – אין זה עוד די… אולם יש גם שאתה נוטה להרהר אחרת, ואתה אמר ללבך: מי שיודע את המדרגות השונות של החטאים השונים, מי שיודע צערם של בני־העליה בהביטם החוצה, מי שיודע למה הני אינשי דעלמא קוראים “חטא”, ומה הוא חטא באמת, הוא ידע גם להעריך חטאו של צייטלין באותה הכתבנות שלו הידועה, הוא יראה מה רבו הניצוצות דצעקה עילאה, צעקה דכאבא, גם באותם הדברים שלו,שקרוּם נאלח שורה עליהם, לכאורה. יתר על כן: מי יודע! אפשר שהקרום הזה הוא רק דמיון חוש־הראות שלנו, ואין אנו חוזים אותו, אלא מפני שנפשנו סלדה בדבר בלתי נעים לנו, בדבר מוזר לנו – ובעלי־פניה אנו בדבר…
איך שיהיה, והשתא, במאסף “ספרות”, הלל צייטלין בעולמו הוא, מרחף מסביב אילת־השחר, מסתכל בעולמתא שפירתא, המתחננת בעדנו ובעד כל העולם כולו, המביאה גאולה לו ולנו, הנדכאים..
עולם קרוב ונפשות קרובות, סוד־שיח־האגדה, פרדס־הקבלה, ר' ישראל נג’ארה, לחש “בני־הגן”, אחרון־המשיחים, המצרף והמטהר, אדם באצילות – ברוך–השָׁב! את בעל “לחשבונו של עולם” קא חזינן הכא.!
– – – –
כלתה הקריאה של הקונטרס החדש, כלו גם הזכרונות, כלו ההערות. מכאן ואילך צל של רעיון עולה בעלמא: קובץ ראשון; ראשון, שני; אין ראשון שאין שני אחריו. אולם כלל זה הלא אינו נוהג אלא דוקא אצלם. אנחנו וכל השייך לנו הלא הננו תמיד היוצאים מן הכלל, וכלום נוהגים כללים בדבר היוצא מן הכלל? ולהפך: מי יודע, אפשר שבאמת “ראשון” זה לא לחינם נרשם, אפשר שבאמת “ראשון” זה הוא מאלה שיש אחריו שני, שלישי, רביעי… ומי יודע… אפשר עוד שערכם הספרותי של השני, השלישי, הרביעי, יהיה גדול משל זה הראשון, שאינו גדול… מי יודע…
P.S. הערה ביבליוגרפית: בפיליטוני הקודם על שירי רייזין אמרתי: “מה צר, שפנינים כאלה אינן מוצאות להן מי שיתרגמן לעברית!” והנה נודע לי עתה, כי ב“מאסף לשנת השלושים”, הוצאת “הצפירה”, יש תרגום מלא מה“שיבה לבית־המולדת”, ושמחתי.
[“הד הזמן”, אייר תרס"ח; החתימה: י.ח.ברנר]
-
הערותי אלה, הבאות עכשיו בדפוס, נכתבו מיד לצאת הקובץ “ספרות” לאור, אלא שהעתק מכתב־יד ששלחתי לרידקציה של “הד־הזמן” אבד בדרך. בינתים אולי נאמר מעין זה במקומות אחרים (הנני יושב הרחק ממרכז ספרותי וקורא עתונים באקראי), ואף על־פי כן אין אני מוצא לנכון לדון את פרקי זה בגניזה, והנני נותנו כצורתו וככתבו אז, מפני שאר הדברים, שאחרים בוודאי לא אמרום ולא יכלו לאמרם. ↩
דפים מפנקס ספרותי ד. [העתיד]
מאתיוסף חיים ברנר
ד
בפעם הקודמת נזדמן לי להעיר איזו דברים על הקובץ הקטן “ספרות” והשתמשתי שם במבטא: “חדשה ספרותית צנועה”. כוונתי במבטאי זה היתה, כי אלה שעסקו בהוצאת אותו הקובץ (הבלתי-חשוב ביותר מצד עצמו, לצער-הלב!) לא כיסו בשום עלה-תאנה על איזה עירוֹם, לא הבטיחו ל“ברר” איזו דברים בלתי-ברורים, אלא שבאי-הרמת-ראשם ובאי-דיבורם על הוצאתם נדמו לאומרים: "קוראים יקרים! הננו שותקים, ושתיקתנו, כדיבורנו, היא, כפי שאתם רואים ומבינים מעצמכם, מפני שמה שיהא בסופנו – איננו יודעים; הציוניות, תקוותינו הלאומיות, חיינו להבא – הא?… אלא, שאיך שיהיה, והרי אנו חיים, ויש לנו איזו צרכים רוחניים; למצער, צריכים היו להיות… יש לנו צורך גם בקצת אמנות שבכתב, בקצת ספרות…צורך זה הלא בכל אופן הוא… קטן הוא הצורך, מדולדל הוא, אבל ישנו זעיר-שם, זעיר-שם… איזו כתבים מפלוני ומפלוני… והרי לכם עוד קצת כתבים נוספים על הראשונים. לאו דוקא כתובים בעלי טוֹן אחד, בעלי טנדנציה אחת ידועה, אלא – “ספרות”, ספרות בעלמא, דברי ספרות!…
קול אחר, אחר לגמרי, יוצא לנו מתוך המאסף של “סיני”, ששמו “העתיד” ומוקדש הוא “לבירור עניני היהדות והיהודים”…
“לבירור עניני היהדות והיהודים”… מעיקרא ה“יהדות” והדר ה“יהודים”… כפי שאתם רואים, איפוא, הרי לכם מכאן עסק עם אותם האדונים!
ואותם האדונים – היודעים אתם מי המה? למדנים, ברוך השם, באים בימים, שנשאו לפנים כליהם של “השחר” ו“האסיפים”, אנשים, שלאחדים מהם – כש“י איש הורוויץ, למשל, עורך הספר ומו”לו – דוקא ביחד עם אפיקורסות השׂכָּלית מגוחכה, דוקא ביחד עם השׁקפת-עולם של איזה תרח אבי-נחור, יש גם איזו ענינים רוחניים יקרים ללבבם באמת ויש גם אפילו מעין בקשת-האמת על פי מושגיהם הם, אבל, סוף-סוף, האורגניזציה הנפשית שלהם אינה עולה על הפסיכיקה של כל יהודי בינוני, ולפיכך כשהם מתחילים לדבר באזניכם על שאלת-היהדות, הרי הם מזכירים לכם את רבי פֵיגנבוים האמריקני, שׁכותב מאמרים ארוכים-ארוכים ומוכיח, כי אברהם אבינו לא היה צדיק כלל וכלל, שהרי גרם לזה שתילקח שרה לבית-פרעה… ומכיון שהדבר כך – מה מקום יש, איפוא, לעם-היהודים ומפני מה אינכם, איפוא, שייכים לפ.פ.ס? 1
אין ספר “העתיד” לפני בכתבי את הטורים האלה, אולם אין הדבר הזה מונעני מלכתוב מה שעלה על דעתי. כי הלא לא “לכתוב בקורת” על הספר הזה הריני מתכוון עכשיו, לא להוכיח, למשל, עד כמה חסרה “הפרספקטיבה ההיסטורית” לבעל-המאמר על דבר ר' יהודה הלוי, ובדרכיהם הכבושים והרצינים, הנכבדים והמכובדים, להביא ציטאטות על ציטאטות, להשיג ולהתפלפל ולעסוק בתורה לשמה – לא אלך. דיי אם אביע את הרושם, שספר כזה עושה על קורא כמוני, ואת זה אני יכול לעשות על פ י הזכרון, ואת זה אעשה.
“הרושם, שספר כזה עושה על קורא כמוני”… ואולם כלום ספר כזה עושה רושם על קורא כמוני?
ובכל זאת…
הדבר הוא כך: הכנסיה הספרותית המוציאה את “העתיד” ומשתתפת בו מכריזה על עצמה מפורש וברמז, שהיא בעלת דעות חפשיות, ולוּ עד גבול ידוע, ומכאן, שׁלשׁוּם דת-מורָשׁה, בתור דת-מורשה, אין כל ערך קיים בעיניהם. במלים אחרות: לשום דת, והיהדות בכלל, אין כל יחס בלתי-אמצעי אליהם, ולפיכך, הם כולם, כאיש אחד, מעמיקים את השאלה: מה יהא, איפוא, עם האומה הישראלית, מכיון שאיבּדה, או תאַבּד, את אמונתה ודתה, מה יגן עליה מפני ההתבוללות… הרי, לכאורה, ברור הוא מצד אחד, שעדיין ישנם יהודים, אבל כבר אין יהדות, בתור עמוד בל ימוט, שהרי אלמלי היתה אין מה לחשוש ואין מה לשאול ב“בכיה” וב“יאוש”, כביכול… אולם מצד שני – לא צעד אחד הלאה: לשאלת קיום היהדות, דוקא היהדות, לבירור ענייני-היהדות, דוקא היהדות… מבכים את היהדות ומתיעצים ומבקשים סגולות להציל את היהדות, לרפא את שבר-היהדות… ממש כאילו זה עתה יצאו מאיזה בית-סמינריום לרבנים, כאילו זה עתה ישבו ראש באגודת “כנסת-ישראל”!
קול-בכי עולה ממעון האנשים האלה: אנחנו, צער בעלי חיים, אנחנו סובלים צרות בשביל היהדות, בשביל האסון הזה, אנחנו מוסרים נפשנו על היהדות, בעוד שהיהדות אינה יקרה עלינו כלל… מה זאת? הבה נברר את היהדות!…
אבל כלום זה הוא המקום הכואב? כלום השאלה היא בנשיאת עול-היהדות או בפריקת עולה? כלום בּוּרז’וּאים מבני דורו של מנדלסון אנו? מה אתם מדברים? מה אתם באים לברר? הנריאֶטה הֶרץ וכל אותם האנשים הבטלים יכלו לשבת בסאלוֹנים ולפטפט על יפי-הדתות, לכפור בהן, ללעוג להן – ולשחק ב“פלירט”. אולם צעירי-ישראל מן הגיטו, אשר אליהם הנכם באים, אדונים נכבדים, בבירור היהדות שלכם, אינם יושבים בסאלונים. צעירי-ישראל אלה אומרים: שאלתנו אנו היא לא שאלה על-דבר המרת-דת; שאלתנו-צעקתנו היא: מה לעשות לנו, היהודים? כיצד לחיות? כיצד לחדול מלהיות פאראזיטים בכל המובנים? כיצד לרכוש תנאים של יצירת אפני חיים הגונים? כיצד לחדול מהיות בני-הגיטו?
אותם האדונים מבטיחים גם לברר “ענייני-היהודים”, אבל בשום מקום אינך מוצא דבר על העיקר: על אי-האפשרות למצוא מוצא למחיה וליצירת-המחיה, על אי-האפשרות להישאר במקום-היותנו ועל אי-יכולתנו ואי-האפשרות לשנות את המקום… הדאגה היחידה שלהם היא עוד פעם: מה לעשות לאומה הישראלית ביום שתישאר בלי יהדות? איך תתקיים האומה הישראלית כשתישאר בלי יהדות? אלא שהאמיצים ביותר קופצים ומטעימים בעקשנות: “והדבר בוא יבוא, הן רואים אתם, אנחנו הננו כבר בלי אמונת-היהדות”… ויש שמתחפשים ליראים לגשת עד קצה-הנקודה, וכשהם נזקקים להזכיר “אבדן-היהדות”. הם מוסיפים: “חס ושלום! בל יפתח פה לשטן!”
לא ראי אלה כראי אלה, הצד השווה בהם, שכאלה כן אלה מצטיינים בטוֹן האוֹלימפי שלהם, בתקיפותם, בבטיחותם ובדרישתם – לעת-עתה! – הכרת-כבוד להם על חכמתם, על ראותם את טריפת ספינת-האומה בים, על חקירתם האובייקטיבית, המדעית, על “בחינת היהדות והתפתחותה מדור לדור” שלהם. נסו-נא להתיחס אליהם בליצנות פורתא, נסו-נא להטיל איזה ספק בערכה המוחלט של “חכמת-ישראל” שלהם בנוגע לגאולת-נפשנו ופדות-גופנו, נסו-נא לחשוש קצת, כי לא, תחת מצנפותיהם הד"ריות והרבניות של הבֶּרְנְפֶלדים צפון עתידנו ואפשׁרות-עתידנו – וירגזון! היאךְ! חוצפה!…
“לבירור עניני היהודים והיהדות” – בָּמה חדשׁה לשׁם זה? ומה “השילוח” עושה מיום צאתו עד הנה? וכי בשביל שהוא נותן לפעמים גם קצת דברי-שירה – הפסיד? וכי בשביל ש“העתיד” מרחיק מגבולו אף ריח של ספרות, ויחוסו לזה הוא מגלם באופן מצוין בפרק “בחיים ובספרות”, שאין בו אף זכר לשום הופעה חדשה לא בזה ולא בזה, לא בחיים ולא בספרות – יש לו כבר בשביל זה לבד זכות-קיום לעצמו?
ואגב: היֵדעו ידוֹע האדונים ההם, בעלי “העתיד”, כי בכרךְ קטן של ציורי איזה נומברג, בסקיצות ז’ארגוניות של איזה רייזין, וכיוצא בזה עניינים בלתי-חשובים לדידהו כלל, יש יותר “לבירור היהדות והיהודים”, מבכל מֵימיו שׁאין להם סוף של ברנפלד הידוע?!
ומה “העתיד”? איזה עתיד? מקלט בטוח? לא. מרכז לאומי רוחני-מדיני? – גם כן לא (עיין “מתקופה לתקופה”). ריבולוציה סוציאלית וההכנה אליה? – חס ושלום! מה אתם מדברים! אבטונומיה קולטורית בארצות-הגולה? – דברים בטלים שבבטלים (זכרו “שתי דרכים”!). או אולי עתיד של אמנות יצירתית, של אפקי-וערכי-יופי חדש או ישן? – איזו רעיונות תועים במוחכם! הרי זה הוצאת “סיני” אשר ממאריינבּאד!… ובכן, באמת, איזה עתיד? מה “העתיד”?
אח, כן, כן. “למען נחכּם לאחריתנו”. המליצה התנ"כית האוריגנלית היא של העורך בעצמו. למען נחכם לאחריתנו.
ותו: “העתיד נברא בשביל העתיד” – קצר וברור! רמז לזה בסוף מאמרו של בר-טוביה (זה הסופר העשיר בכל המקצועות, שבקראך את דבריו הנך שואל את עצמך ומסתפק, אם עדיין מחפש זה אחר נקודת-נשמתו, או שמא אינו אלא מסתגל לכמה גוונים…); סיוע לזה – בצרור מכתביו המליציים, ככל המכתבים הנכתבים ברוח-המפלגה, של בריינין על-דבר… “סיני”.
תחת זאת אין אף צל של עתיד, כמובן, במאמרו של ברדיצ’בסקי על אחד-העם ודעותיו, ומפני זה כובד-הראש היתיר שבמאמר, עם הציטאטות מן הרמב“ם וה”עיקרים" ור' יצחק-יעקב ריינס מלידה – כל זה עושה רושם משונה קצת. אח, הן זה לא כבר קראנו את “זקנה ובחרות”… ומפני מה אותו ברדיצ’בסקי עושה הפעם עיגולים ושוב עיגולים ומשנס את מתניו ומדבר ומאריך ואינו אומר ברור ומפורש ובקיצור מה שמוּנח בטבע-הדברים ומה שהוא מוכרח לחשוב, כי “ילקוטו” של אחד-העם, על דבר רוח-היהדות והמוסר הלאומי וכו' וכו', עם מראי-מקומות לספֶּנסֶר ול“טיימס”, אינו רק מלא סתירות והפכים, כמו שהוא, ב., מוכיח וחוזר ומוכיח, אלא שבשבילו ודכוותיה, אנשי-מחשבה, שמחשבתם נובעת מתוכם, אותו “ילקוט” מלא בעיקר, דברים מגוחכים, במחילה, דברים אשר לזרא הם, פשוט. אחד-העם הוא פובליציסט מעשי, ובשאלות ארץ-ישראל שלו ובנבואותיו על סופה של הדיפלומאטיה וכיוצא בזה קלע תמיד אל האמת, אבל הוא נעשה במצב של איש שלא על מקומו, כשהוא בא לדרוש בתחיית-הרוח, להוכיח כמה יהודי-אירופה מטיפוסו של הרצל אינם לפי מוסר היהדות הלאומית, או לדבר בכלל על פרובלימות מעין האופטימיסמוס והפסימיסמוס (עיין “חשבון-הנפש”), למשל; ולכאורה, מי כברדיצ’בסקי יודע, עד כמה אין “יהדותם” של אחד-העם וחברייא במציאות בשביל יהודי אירופי מודרני, ש“הפך את כל קערתו על פיה” ושככל האירופים הקולטוריים, היהודים והבלתי-יהודים, אינו עומד על “פרשת-דרכים”, אלא עובר כל התחתיות והעליות… לכאורה, מי כמוהו השיג, שאם יהודים אנו, אין זאת מפני שיש איזו יהדות, המתחננת לפני השואלים הידועים, כי ישאלו לקיומה, אלא מפני שבהכרח אנו ובנינו נמצאים באלפי מצבים מיוחדים ספציאליים, גופניים ונשמתיים, אקונומיים וקולטוריים, המניחים עליו חותם מיוחד, והשאלה לנו היא לא מה נעשה ליהדות אלא: אנו, היהודים, מה נעשה לעצמנו, שנמצא איזה מקום-מנוחה, שלא נידחף מגבולות התרבות האנושית, מגבולות היצירה, באפנים ידועים, לאומיים, שלא נישאר במקום שאנו עומדים עתה עם תרמיל-דלותנו בכל הענפים… לכאורה ולכאורה… והרי הדבר מציק: ברדיצ’בסקי, ש“עתיד” אין לו, אבל שאלות יש לו מקדמת דנא, שאלות שהוא שאלן, הראשון, והוא לא חדל מהן, היחידי, בא להשיג על אחד-העם ודעותיו ברשותם של אלה, של בעלי “העתיד” ולפעמים גם בלשונם של אלה… יוצא, כמובן, “לא הא”…
הזכרתי “כובד-ראש”, ולא לשבח, והקורא התמים – הן קוראים בלתי-תמימים כמעט שאין לנו בעברית! – ודאי שיתמה ויאמר: הא כיצד? עזות של פיליטוניסט! קלות-ראש, שכובד-ראש חסרון הוא לגבי דידה!… כן, יקירי, את כובד-הראש… את כובד-הראש שבמאמרו של ברדיצ’בסקי הזכרתי לא לשבח, אבל בכל אופן איני יכול להתיחס אליו בזלזול,יען שבכל אופן אינו זה כובד-הראש, המרחף על כל ספר “העתיד”, זה כובד-הראש המעיר בגרוני כבר את נימי הלגלוג-בקול…
כובד-הראש שבמאסף “העתיד” מעורב בעיני מרצינות של קוראי-שיעורים המחילים: “את הנדון שלנו, רבותי, אפשר לחלק לשתי מחלקות” ומהתנפחות של בעלי-בתים העומדים בכותל-המזרח. כובד-ראש זה – אנו יודעים, היאך הוא נעשה: אזנינו שומעות את צפצופו, איך שהוא מזיע וקורא: דרך-ארץ לפני! אני חוללתי את המאסף העבה! הריני כובד-ראש! הריני מדבר על בחינת היהדות ההיסטורית! הריני עוסק בהכרה המוסרית!…
“ההכרה המוסרית”… כוח שלטון-השכל של ההורוויצים הראציונאליסטים וכוח ההכרה המוסרית של הברנפלדים המוסריים ביותר ונקיי-הנפש ביותר, כידוע – בד בבד ישָׂאוּ!
אולם הורוויץ בעצמו, כפי הנראה, שמח בחלקו ובהשקפתו ה“ראציונאלית” על העולם וההיסטוריה, ולפיכך במאמרו על ר' יהודה הלוי הוא לוקח תחילה תחת אפיטרופסותו את אותו הראציונאליסט הגדול מישראל, שאיחד את רב אשי ואת אריסטו ושאיחד י“ד כרכים גדולים הלכות עם “חכמת-הפילוסופיה” ו”חיובי-המופת“. בעיקר-הדבר, הענין בכללו אינו נוגע ביותר, ובכל זאת יש חפץ להעיר, שאף על פי שלפי הוכחתיו של בעל-המאמר לא עמד הלוי על מרום פסגת-הפילוסופיה של זמנו ולא רצה להטעות בחכמה יוונית, בעוד שר' משה בן מַימוֹן היה שלם בזה, אבל חיי-נפש עמוקים, חיי-נפש של נשמה גדולה באמת, אין אנו מוצאים אצלו בשום מקום, בעוד שר' יהודה הלוי היה – ר' יהודה הלוי!… “ים יזעף ונפשׁו תעלוז”… אם שׁד”ל הִרבה “דברים על-דבר האברהמיסמוס והאטיצימוס, מבלי דעת לכרוע על ברךְ נגד רוח-ההֶלֶנים הגדול, הנה בפיו שׁל ר' יהודה הלוי, בשעתו, זה מצלצל באופן אחר לגמרי”. בשביל זה לא היה צורך כלל להפיח מאמר גדול כזה ב“העתיד”. ואם בחלקו הראשון, כשמר הורוויץ מדבר על התיאולוגיה של הלוי, עוד יש פה ושם איזו דברים של טעם, הנה כשמר הורוויץ בא בפרקים האחרונים ל“בקר” את פיוטו של הלוי, והוא מביא ציטאטות שונות וקורא: “זו אינה שירת-החיים, זוהי שירה גלותית”, וכדומה, אז הוא מעורר גם קריאות מעין אלו מצדנו: זוהי בטלנות השׂבֵעה-רצוֹן מעצמה! כמה אין הבנה לאיש בחבלי-יצירה של משורר,וכדומה, וכדומה. סגנונו של הורוויץ חד וברור, והוא מזכיר ומזכיר שכתב ב“השחר”. ב“השחר”, אמנם, צריך הוא לכתוב גם היום!
כאל דבר חשוב ומדעי באמת צריך, כמובן, להתיחס להתחלת ספרו של ד"ר יוסף קלוזנר, זה הישר והמתמיד. אמנם, הוא בעצמו מזהירנו על זה בסוף-ההקדמה: הרבה שנות-עמל רצופות. את סגנונו ממש בזה לא רשמתי לי. חבל. כדאי היה לרשום. –
בנעימות רבה נקראת התחלת ספסרו של ש“א הוֹרודוצקי על-דבר הבעש”ט. ש“א הורודצקי הוא סופר תמים, והמלחמה שלו בעד החסידות, שהוא נוטשה בספרותנו על ימין ועל שמאל, יש שהיא מעלה צחוק-שפתים קל: יותר מדי הוא בוטח באמיתו, והבנתי את הפרובלימה של המסתורין היא שטחית ופרימיטיבית עד מאד. ואולם את הנכון צריך לומר לו בפניו: הוא מבין מה שמתנגדיו אינם מסוגלים להבין, כי נשמותיהם של הבעש”ט והדומים לו, כפי שהן מתגלות לנו בפסוקים השונים, קרובות לנו יותר מנשמותיהם של, למשל, לילינבלום וכו‘. הבעש"ט, אמנם, היה בעל-מופת, אדם שלא ידע כלום מחוקי-הטבע ומפילוסופיית-הטבע, כפי שהיא נלמדת בתי-ספר, אדם מלא משפטים קדומים, ירא-אלוהים ובמצוותיו חפץ מאד, ואת זימל על-דבר פרידריך ניטשה לא קרא מעולם, ובכל אלה, רואים אנו ברור, שבחיי-נפשו, בחדירתו אל מסתרי-החיים, העולם, ההוויה, היופי, האור, בשמחתו ובתוגתו, בנדודיו על הרי-הקארפאטים ובמחשבותיו הבודדות על הרי-הקארפאטים, הוא יותר קרוב לנשמת היהודי המודרני – מבעלי “דרך-תשובה” וכו’.
בחלק “בחיים ובספרות” סובב הציר שוב רק על אותה השאלה, אותה הנרגא של השואל-המתיאש הגדול ש"י איש הורוויץ. בחיינו ובספרותנו, כנראה, אין כל פרובלימות אחרות. פרובלימת-הורוויץ – זהו הכל. משה קליינמאן מצד זה ויוסף ליאוֹן מצד אחר. הראשון מנחם את הורוויץ ואומר לו: אבל הפוליטיקה הציבורית, מר הורוויץ, הפוליטיקה הציבורית תוכל להציל. תרופה בדוקה! השני רוקד לפני הורוויץ ואומר: אבל היהודי החדש, היהודי החדש, והרי אפיגראף מגרמנית…
הביבליוגרפיה של ש.ב. עוסקת בשני ספרים מיסיונריים. ועוד פעם הויכוח הישן: היהדות או הנוצריות? איזו דת מעולה? אותו המיסיונר נגע בברנפלד בפירוש. ואני, הכותב, אומר: אותם המיסיונרים הלונדונים והמתפלפלים עמהם – צורה אחת להם בעיני בנדון זה. כולם עומדים על אותה הנקודה התיאולוגית. אל האדם האירופי לא יגשו מיסיונרים.
אנו האירופים המתקדמים, נפטרנו מן החיתולים והקיפולים הללו ואיננו מתחרטים.
***
וזה הכל? כל התוכן? לא, כמדומה. היו שם, כמדומה, עוד איזו דברים. איני זוכר. בכל אופן, אין סכנה בדבר. בין כךְ וכךְ, דברי נתארכו ועת לסיים. די ברַבותינו, חכמי “העתיד”! יהיו אלוהיהם עמהם! יחכמו לאחריתם!
[“הד הזמן”, אייר תרס"ח; החתימה: י.ח.ברנר]
-
[המפלגה הסוציאליסטית הפולנית] ↩
דַּפּים מִפִּנְקָס סִפְרוּתִי ה. [גליציה]
מאתיוסף חיים ברנר
ה
האטמוספירה – גליציה: כנסת-ישראל הרוסית לפני חמשים שנה במדרגות-ההשכלה. סמולנסקין וברודס הנם סופרי המציאות של היום. מלחמת האבות והבנים בצורתה היותר פרימיטיבית. האבות קולטים באקראי פרוטות מן האויר ומפרנסים את כל בני-המשפחה: את האם, את הבחורים והבחורות. כל המשפחה – האם, הבחורים והבחורות – אינם עוסקים בשום דבר מסויים, והבחורים והבחורות כמעט גם שאינם עושים שום דבר. האם צופיה הליכות-ביתה, ומבָּניה, בעד האוכל הניתן להם, היא דורשׁת רק שיתנהגו בדרך הישרה, שימצאו חן בעיני הריבונו של עולם ובעיני בני העיירה; מן הבחורים – שיהיו יראי-שמים ויראי-בריות ויחבשו את בית-המדרש; מן הבחורות – עוד פחות מזה. חרושת-המעשה בשפל המדרגה, אורתודוכסאליות חיצונית בכל תקפה, שמירת-שבת באפנה היותר פראי, פיאות, שׁטריימלים ובֶקֶשׁות ארוכות, השׁפעת “רביים” על זקנים וצעירים, מסחר-ה“שידוכים” בהתגלותו היותר נאה, ובעגלות-מסילות-הברזל אינך שומע אלא: בת פלוני לפלוני, סכום הנדוניה כך וכך. כל חלומות-הבתולות אינם אפילו גבר, אלא שידוּך. דעת-הבריות, דעת בני-העיירה, מכריעה את הכל. התכונות רפות, קטנוניות, ורדיפה חלשה אחרי הנאת-פרוטה. קוצר-המשיג במידה מבהילה ומקורות-ההשכלה – בושה וגיחוך. באופן היותר מעוּלה: איזו מאמרי-עתונים פופולאריים מעובדים מאנציקלופדיות. האינטליגנציה הכרכית, ה“גבוהה” – התבוללת בפולנים… שתי מלות יפות, הלא? “התבוללות” ו“בפולנים”! הנאציונאליות של מתי מספר ממנה – מקרית, ריקה, חסרה כל יסוד, מרפרפת ממעל, מחַקה. האינטליגנציה הנמוכה – ציונית, כביכול, אבל איש אינו נותן חשבון-נפש לעצמו: ציוניות זו מה היא ומהי דורשת ממנו. לרוב, הרי זו ציוניות ריאקציונית שאינה מסוגלת אפילו להרהר על שינוי איזה מרכז אלא שבעיקרה היא מצוות-אנשים מלומדה, מעורבת בדתיות ובשמירת “יודישקייט”. ללשון-קודש מתיחסים בכבוד – אבל אוי לו לכבוד זה. פרחי הספרות העברית החדשה מוזרים לגמרי. חוסר-קרקעיות במובן היותר מדוייק של המושג הזה ובכל פינות שאתה פונה.
ובתוך סביבה כזו, שאיך שיהיה ומה שיהיה עתידה, ועכשיו, לכאורה, אין שום מקום בתוכה לאיזה שגשוג של ספרות יפה, של אמנות-שבכתב עצמית, הולך הנודד העברי ומוצא פתאום חזיון פרטי, אשר לא פילל לו; חזיון אשר איש אינו רואה אותו; חזיון המעורר בו השתוממות רבה ורטט-לב עז. חידה היא!
––––––––
שנה ראשונה. נומר א. הדגל. תשרי תרס“ז. מגן-דוד ו”ציון" בתוכו. יוצא לאור מדי חודש בחדשו. טארנוֹפוֹל.
לא דפוס ולא הֶקטוגראף – אלא שׁני נערים בעיירת טארנופול, נערים כבני חמש-עשרה שנה, לומדים בבית-הספר הפולני המקומי, שם האחד חיים-שלום אברמזון, יליד-רוסיה, ושם השני יצחק קרא, יליד-המקום, כותבים בעצם-ידם את הגות-רוחם באכסמפלארים אחדים ובדמות ירחון, ובאופן הזה הם “מוציאים” את הדבר “לא לשום מטרה אלא בתור מישחק ספרותי” (לשון ה“מערכת”).
מישחק ספרותי… אבל – נאמן עלי הדיין! “מישחק” זה ראוי הוא לתשומת-לב.
ראשית: הטעם האסתיטי המפותח וכשרון-הסדר בחיצוניות. שנית: בכל הדברים שאני מוצא בי"א הקונטרסים של הוצאה זו, המונחים לפני (על השער של “הדגל”, נומר ג', כסלו-טבת, יש הערה, כי על פי סיבה שאינה תלויה במוציאים – חסרון חומר ספרותי, כמובן: שנים בשדה… – הם נאלצים להוציא את עתונם – או מישחקם – פעם בשני חדשים; מכאן ואילך משתנה שם ההוצאה ל“הנוער”, שהחוברת הראשונה ממנו נכבתה-יצאה בניסן, כבר בלי “מגן-דוד” על השער; בצורה זו ובשם זה העתון-המישחק מופיע עד החודש הזה) אני רואה סימני כשרונות ספרותיים-שירתיים בלתי מוטלים בשום ספק, שאם לא יחרבו על-יד נוראות-חיינו, יהיו לברכה רבה לנו, ישאו את דגל ספרותנו הטרגית ביד רמה ויוכלו למלא בעָצמה נכונה את מקומותינו הפנויים, לאחר שאנו, המעטים, בני-הדור, נלך מזה לבלי שוב.
אולם יסוד הדבר, בעיקר, מונח עמוק מזה. תשומת-לבי והשתוממותי מוסבות על המחשבה: מהיכן?… מהיכן שאבו הנערים היקרים הללו, יושבי-גליציה, רגש עז והבעה עזה כזו? מהיכן הבנת-עולם עמוקה כזו? חגירת-כוח כזו? בינה כזו? סגנון כזה?
––––––––
החוברת הראשונה של “הדגל”, שהדברים שנכתבו בה, יצאו, בערך, מעטם של נערים בני שתים-עשרה, שלוש-עשרה, מתחילה בשיר מאת קרא בשם “הדגל” ובציור בהמשכים בשם “החרם”, מחיי-החסידים, מאת אברמזון. השיר אומר:
לא חלש הוא הדגל
אשר במלחמת-הדם,
כי אם גיבור,
גיבור הולך בראש-העם.
לא ארוג-חוטים הוא הדגל
המתנוסס במלחמה שם,
אשר סער יקרעהו,
כי אם מרוח-העם!
חרבות-ברזל הן האותיות
הכתובות על הדגל; גבוּרה בם
טמונה; הן נותנות
כוח ואומץ-לב לעם.
הציור מתאר ביאת רבי לעיר קטנה. וכך הוא מתחיל:
"לחנה-בֵּילה ישׁ היום עבודה רבה להכין אוכל לארוחת-הצהרים יותר מבכל ימי-השבוע הפשוטים, יען כי היום יום השלישי הוא, וביום השלישי יאכלו על שולחנה מלבד בני-ביתה עוד שני בחורי-ישיבה, ועליה להכין להם מטעמים טובים (בכדי) שיהיה להם כוח ללמוד תורה ושלא יקללוה חס ושלום. לכן תרוץ מחדר-הבישול לחדר-האוכל, ומחדר-האוכל אל המרתף ומשם עוד הפעם אל חדר-הבישול. תודה לאל, כי ישנו אך מרתף אחד ואך חדר-בישול אחד, כי לולא זאת, כי אז היה עליה לרוץ עוד יותר. כעת תעמוד אצל התנור וסיר מלא מים רותחים בידיה. הדלת נפתחת ברעש ואיש כבן-ארבעים בא הביתה בקול צורח: “ההוּסיאטיני יסע דרך עירנו!!”
אה? –
––––––––
בכל הציורים הרבים האחרים של אברמזון זה שבכל הקונטרסים הבאים אין כבר אותה שלוות-הציור שבקטע שהבאתי. התוכן שלהם, כמעט היחידי, הוא הפרעות, ומובן שׁמִתוכן כזה נפשׁ הנער הכותב מתקצרת וגם שׁורותיו מתקצורת והוא מתחיל “לצרוח בקול”.
ב“שתי פגישות” הוא מספר, איך שפגש אותו בפעם הראשונה “בחנות-אביו הגדולה”: אז היה “לבוש מחלצות, גוו שמן, לחייו אדומות, שערות-ראשו מסודרות”, אבל “מבין עיניו האמוצות נראה, כי איננו איש בעל לב טוב”. לבו של המספר נמלא אליו “שנאה, איבה וגועל-נפש”. בפעם השניה פגשוֹ בחדר-האגודה “נותני תמיכה לנגועי-הפרעות” ו“בראותי אותו במצב נורא כזה נמלא לבי חמלה, חֵפץ להיטיב לו, חפץ לעבוד בעדו ולנקום את נקמתו-נקמתי. מה נפרדו שתי הפגישות האלו”!
“נקמתו-נקמתי”. המוֹטיב של הנקמה עובר כחוט-השָׁני בכל כתבי-ילדינו אלה. רעל-הנקמה מלא לבם ואין דבר אחד משלהם שלא תיזכר המלה הזאת שם. תוסס הרעל ומפעפע. הנה “הסגוּר”. “בעיר כבר החל הפוֹגרוֹם. את אנשי-הצבא הנוצרים הוציא הפקיד החוצה, כלי-נשקם בידיהם, ובקבוקי-היי”ש בכיסיהם, ואת אנשי-הצבא העברים סגרו ברפתים הנקראים בשפת-אירופה: “קאסערן”. הוא, החייל היהודי, יודע על מה זה נסגר, והנקמה “נקמת דם אחיו”, בוערת בו, אבל הוא סגור. – – –
והנה “והוא הציל את נפשו” – מעשה ביהודי אחד, “שפניו פני נוצרים” והוא “עשה מה שעשה”. “ממחרת היום ההוא שכב בבית-החולים. הרופא אמר, כי יחיה. בדם-עמו כיסה על דמו”.
והנה “היא השתגעה”. “היא השתגעה והשמש לא אסף נגהו, היא השתגעה והשמים לא נבקעו לשנים, היא השתגעה ועין אחת לא הורידה דמעות, ומלב אחד לא התפרצה אנחה”. כי אבות לא היו לה, “את אבותיה מצאה בעמה”, וכשהחל הפוגרום לא התחלחלה, אלא הוציאה אקדח וסכין פיני. “אקדחה לא חדל לעבוד”, אבל כדור אחד המית עלם אחד, ובצעקתו הכירה את אהובה, ונטרפה דעתה עליה: אנכי המִתיו!
ועוד, ועוד, ועוד. הנה אם וילדה שמתים בנשיקה (“תולדות נשיקה אחת”); הנה המלחמה בלב אחד מבעלי-ההגנה, אם להגיש מעט מים לחוּליגאן פצוע (“מעט מים”); הנה “נקמת הלוחם האחרון”; הנה “יום-נקם” – – –
אולם גם מאמרים כותבים החביבים. הנה מאמר בשם “שלום”! – חתום: “הנוער”.
"כנביא-שקר תחשוב אותי, הקורא! כמשוגע, כגבר עברו יין או כעיוור מממש באפלה, בבואי היום בעת שהארץ טובעת בדם, בעת שהדם הוא מרמס-רגלינו, בעת שאזנינו מצלצלות מקול אנחות ואנקות, בעת שהרוח עיף מלשאת את הד-האנקות, בעת ששוטפים נהרי-נחלי-דמעות–––
“ובעת הזאת הנני בא בשלום?!”
אבל הקורא הנכבד “שוכח אל נכון”, כי ל“ג בעומר היום, ל”ג בעומר, חג-הנוער…
אייר, סיון, תמוז. בחוברת-תמוז אני מוצא מאמר על-דבר הרצל – בחיי ראשי, עוז נורא! האח, בעל “הנשמה השחורה” לא חפץ “ואולי לא יכול” לראות אותו, את הנביא. קול-הנביא לא נשמע גם בליל-הכליון, בליל חושך ורעמים, בילל הסער יללת מות, בעת אשר צלצול אזיקי הנשמה שר “שירת עם אומלל ונדכה”.
“אז נפל הנביא אין אונים על הארץ ויאטום את אזניו לבל ישמע את שירת-העבדות ומלבו התפרצה אז אנחה, אשר התערבה בקול השירה הנוראה. ואולי היתה אז האנחה בשירת-החושך – כמו הנביא בעצמו – רק אחת טהורה וקדושה בכל השירה”…
קודם לזה, בקונטרס שׁל ניסן, “עלון” בשׁם “מֹשׁקה”.
… ואותו “מֹשׁקה” הנהו “למדן גדול”, ועומד הוא אותו “מֹשׁקה למדן” מרחוק ומביט איךְ “אישׁ מצרי מכה אנשׁים עברים. ומתבונן הוא, הלמדן, אל “פסיכולוגיית” המכות; ומודד הוא את כוח-המכה כוח-המוכה. ומבקש הוא אותו מֹשקה למדן את הסיבות, אשׁר גרמו לאותן המכות. וכןתב הוא ספרים ודורש דרשות בנדון זה. ומתחבא הוא מפני המכות בנקרות-הצורים ובמחילות מתחת לארץ”.
וכו' וכו' וכו' – בסארקאסמוּס נוקב כזה!
ועוד קודם לזה:
“הנה חג-החנוכה ממשמש ובא, הכל מכינים את עצמם לקבל אותו, את החג, כל אחד לי טעמו ויכלתו. אך אנכי אינני מכין את עצמי. אנכי אינני יכול להבין, איך אוכל להכין את עצמי לחג המזכיר גבורה, בעת שאנחנו כולנו הננו עבדים שפלים ונבזים, לחג המזכיר מלחמה בעת שאנכי בעצמי יושב בחיבוק-ידים”–
הוא בעצמו, בן-הארבע עשרה, יושב בחיבוק-ידים … ידיו הדקות והטהורות של יושב בחיבוק-ידים זה – איום!… באמת, איום!…
אבל הנה גם שאלות אחרות מרחפות בלבו של “בן-אברם” ו“אבי-יעקב” זה. ב“בדיחה” אחת משלו שואל אחד את רעהו: “לאן יובילו החיים?” ופלוני עונה: " אל המות“! (יש גם עמודים שלמים מלאים הרהורים על המות). במכתב אחד ממנו מבואר, ש”בימינו, הכסף הוא אלוהינו, אוספהו – כוהננו, העובד לו – צדיק, והחוטא – זה שאצלו איננו". והנה “מעשה בחכם אחד”, זה החכם שידע הכל, שהיה “רגיל לשפת החכמים כותבי-הספרים ולא הבין את שפת האנשים הפשוטה”. והנה “בשעמום”. פתאום עמד. בנפשו הריקה והשוממה נולד איזה דבר. במוחו התחילה מנקרת שאלה: “מדוע אין לו מטרה בחיים?” והנה אלגיות בפרוֹזה על פרח מת ועל עץ מת ועל זמיר נלכד. “משורר השמחה והחופש – מת בכלוב”.
בחברו י.קרא ניכרת התפתחות רבה משיר לשיר. משירו שהבאתי לעיל עד “בירדן” שבחוברת אחרונה לשנת תרס"ז צעד גדול מאד-מאד. בשיר שני, מיד אחרי זה של “הדגל”, הוא אומר:
חם מאד היום.
אלכה לנוח תחת העץ המשתרע בעליו:
הם יכבו בי את החום.
אבל האם יכבו גם את רוחי הבוער?
ב“נר-התחיה” שאחריו:
ויעוף הלב ויתרומם על כנפי-דרור,
ויטבע בים-חלומות של חיים ואור.
“חלומות” – כנקמה" לראשון, לאברמזון – זוהי המלה היותר חביבה על משוררנו לעתיד; צר לי, שמפני גודל-כמותו איני יכול להביא פה ככתבו וכלשונו את השיר “חפצתי לחלום”.
בראשון מ“שירי-האביב” הנער קרא אומר אל “רוח-הקסם הרך” ש“נברא מזוהר זך”: “מה לי תספר, רוח, ומה הוא משק-כנפיך? הלחש-בשורת-תחיה, או רז-פלאים הנך?” והוא נותן שלום לרוח-האביב ומבקש הבאת-חיים בכנפיו הרכות. בשני מ“שירי-האביב” הוא שואל כבר על לב עצמו: אם נדמה לבבו לפרח, מדוע זה לא יפרח עם קרני-השמש? אם נדמה לקרח, מדוע זה לא ימס כולו עם בוא האביב? מדוע הוא נוטף נטפים, נטפים כגשם-סתיו?
ומה נחמד הוא ה“שיר לילדים”: “אל פלג זך”! וכמה רגש ב“בין-חורבות”! והנה “דמעותי”, והנה “אגדות-לבי” – יצחק קצנלסון לא לחנם פּייט…
בחוברת “הנוער” של תשרי-כסלו מתרבה ה“שטימונג” של החורף: “אל אח אובד” ו“משירי-החורף”; עם התחלת האביב שבשנת “הנוער” השניה מתרבים שירי-האביב.
בא האביב,
הולך נושא חלום-חיים;
אל הרחוב
יצא ילד יפה-עינים.
שׂיחק שמש
שׂחוק-אביב, זורע חיים,
שׂיחק ילד,
שׂיחק יפה-עינים.
ענן תכול,
ענן עצוב, סָךְ שׁמים.
ילד בכה,
ילד יפה-עינים.
אבל איני יכול להבליג והנני מביא קטעים גם מן השיר השני שבאותה החוברת:
מחר…
יצא אופל ממחבואו,
שטף עולם, כיסה מלואו,
מלא סוד, מלא רז,
רועד האופל הלז:
מחר, מחר, בבוא היום…
פרש כנפיו חלום,
פרש וטס, טס ברום,
שיחק ושט, שיחק החלום,
שפתיו מביעות דום:
מחר, מחר, בבוא היום…
עומד היצור, מתגעגע,
מתגעגע וחולם, אינו יודע,
אינו שומע כבוא החלום.
שפתיו דובבות דום:
מחר, מחר, בבוא היום…
––––––––
ניצנים רכים, אח מתיאש!
ואם מתיאש אתה, אחי הסופר העברי, על אי-חיינו ועל חוסר-השפעתנו כיום; אם דואב לבך על חלקתנו הצחיחה, שגם היא נכבשה ברובה בידי לא-רצויים – אין לי נחמה בשבילך. אולם אם דואג אתה: אחרונים אנו לספרותנו, אנו למדנו עוד בישיבות, אבל הקטנים? הדור הבא, הגדל? אי הנתיב להם ולה? – אז אני מראה לך באצבע קטנה ואומר: מי יודע דרך-הרוח…
מי יודע דרך-הרוח – מי יודע היכן גדלים נושאי-דגלנו בעתיד…
מעלעל אני את הקונטרסים הנחמדים האלה (קרוא קראתים לא אחת!) ומהרהר לאמור:
הבנת-החיים של ילדינו אלה כל-כך מגודלה היא, כל כך רצינית, כל כך אי-נערית, ביחוד זו של הפרוזאי אברמזון, מוטיבי-היאוש שלהם כל כך מפותחים, רעל הרגשות התקיפים ביותר כנקמה – נקמת אין אונים! – וכיוצא בה כל-כך מחלחל, הסקפּטיציזם בנוגע לקולטורה וציביליזאציה ואי-האמונה באירופה (“בשפת-אירופה – קאסערן”!) כל כך בולטים, המרירות של “וילכו בלי כוח לפני רודף” כל-כך רבה, כל-כך מוכּרה, עד שכל זה ביחד מביאני לידי פחד גדול. ולפיכך, כשאני מוצא פה ושם בתוכם גם סימני ילדות טבעית, נחמדה, בלתי-אמצעית, עדינה (במחזה “אמנון” למשל, ועוד) – אני נרגע קצת וחפץ ליחל…
אני, כותב הטורים הדלים האלה, הלכתי ולמדתי דעת את חברי הקטנים הנפלאים פנים, ואהבתי אליהם גדלה שבעתים. שלילת הגלות במובן היותר חזק בדמם ובבשרם. בעניני הספרות והחיים שבספרות, במובן היותר נאצל של המלים האלה, כל מעייניהם. סופרינו ביהודית הם יודעים, מחבבים ומוקירים בכל עוז נפשותיהם היקרות, ועברית היא שפתם בפה וברוח. לא יעזבוה אף אם לא תתן להם כבוד ועושר. היעזוב איש את עצמו? והליכותיהם, הליכותיהם בכלל – לא, עוד לא תמנו, אחים! עוד לא כבה לגמרי נר-התמיד שלנו… לבבי הנמק, מה זה ככה תשווע?! –
[“הד הזמן”, סיון תרס"ח; החתימה: י.ח. ברנר]
מתוך הפנקס (עברית או ז'ארגון)
מאתיוסף חיים ברנר
בימים אלה היו לי איזו דין ודברים עם לאומי משלנו. זהו בחור כבן עשרים וחמש, בטוח ומיושב, מי שהיה לפנים סטודנט שלא מן המנין באחת האוניברסיטאות שבשויצריה ועכשיו הוא סופר באחד המכוֹנים הציוניים ומקבל שכרו. מתגורר הוא בבית פולני לא -עשיר, אב לבנים ולבנות, והאיש, דיירנו-לאוּמִיֵנוּ אינו מדיר עצמו הנאה, כמובן, מכל מה שׁבבית-בעל-מעונו, בן הלאום האחר, ואינו מזיר עצמו מכל. אתן, את בנות הפולני, הוא מדבר ב“שפה ברורה”, אם כי, אהה, לא בעברית.
מובן מאליו, שכל זה – אגב אורחא. העיקר הוא שהאיש אשר היו לי דין ודברים עמו הוא ציוני-לאומי. ציוני? איני יודע. כמדומני, שעל דבר נסיעה לפלשתינה, על-דבר הכשרת הישוב על-ידי עצמו, לא חשב ולא יחשוב לעולם כאמור, הוא משרת במוסד ציוני ומקבל שכרו, כאמור; הוא מרגיש עצמו בטוב במעונו ההוֹוי, ולמה יעזוב את החיים וילך לנוע על המתים? אולם האיש טוען דוקא, שהוא ציוני, ציוני-לאומי. יתר על כן, הוא לאומי, שהלאומיות העברית היא פריבילגיה רק לו, או יותר נכון: שמונפוליה לו על הלאומיות העברית, ומרגלא בפומיה: “אתכם אני יודע, אה, יודע היטב! מה אתם רוצים? פתחו חנויות ואל תתאמרו ללאומיים!”.
על מה דיברני? מה היה תוכן השיחה שלנו? נו, כלום צריך הדבר לאמרו? הלא מובן הוא מאליו. באמת ובתמימות. הלא אין לנו ענינים אחרים. חי-נפשי, איני מדבר עתה בליצנות או בסארקאזמוס, אלא בפשטות פשוטה. על מה היה לי לדבר עם הלאומי? על מה היה לי להתווכח עמו אם לא על השאלה: עברית או ז’ארגון?
היתה לי שעה כזו, שלא קצתי בדיבור, ואמרתי לאיש-שיחי את הדבר הישׁן הידוע, כמעט הבַּנַלי, את הדבר המוסכם זה מאז בינינו, בין קצת בעלי דעת שבתוכנו, כי כשם שאי-אפשור לנו להכחיש את העובדה של השפה והספרות העברית או לוותר עליהן, מפני שבזה צבורים קניני הרוח שלנו מדור דור וגם עכשיו החוט אינו פוסק, והולכים ונטווים בו דברים מאת ברדיצ’בסקי, ביאליק, שניאור, כמו כן אי-אפשר להתיחס בשלילה אל לשונו המדוברת בפינו, אל הז’ארגון היהודי, אל כוח יצירתו ואל יצירותיו ויוצריו במזומן: אברמוביטש, פרץ, ריזין. מה שעל ידי זה נולדת שניוּת בנשמתנו, בספרותנו, בכוח יצירתנו – מי לא יבין זה ומי לא יהמה על זה? אבל הלא טובה השניוּת האמיתית, הברורה, המוכרחת, הבאה בחשבון מה“מוֹניזמוס בכל אופן שיהיה”, מן “השלמות הגופנית והרוחנית”, כביכול, שלפי מצב הדבר היא כוזבת במקורה. ראיה לדבר: היוצרים המנויים כאן בעצמם אינם בורחים מפני השניוּת: כאלה כן אלה נמצאים בכל אשר רוח היצירה הישראלית שם.
העמיד עלי אישׁ-שׂיחי את משׁקפיו, חִייךְ לי בפנַי כמו שמחייכים בפני איש אשר אינו מענין כלל ואמר לי:
– אדון נכבד! ובכן הנך מצדד בזכות הז’ארגון? תעמולה בשביל הז’ארגון? כך, כך, אדון נכבד, נביא התחיה הז’ארגונית? יפה, יפה! הנך מתאמר ללאומי, בעוד שהנך בוגד ממש בלאומיותנו… כן, אדון נכבד, מחויב אני לומר לך, להוכיחך על פניך: בוגד הנך בלאומיות העברית!
כאן התעורר בי חוש הויכוח הישראלי בכל תקפו והתחלתי צועק “בכל הכלים”.
וכך טענתי:
– ידידי! אל תפחיד בלאומיות. אם את אבותינו מפחידים במלה “יהדות”, אתה אל תפחידני-נא במלה “לאומיות”. אני יודע את פירושה של המלה הזאת ויודע ערכה. ערך מוחלט אין לה בשבילי. האידיאה המתבטאת במלה זו יקרה לי וחשובה עלי רק כל זמן שהיא בניגוד להתבוללות, התבוללות זו המפחיתה את כוח היצירה העצמית, המשפילה את הנפש והממעטת את הדמות. מכאן מוּכח, שהמושג לאומיות אינו אבן-בוחן בשבילי לכל דבר. עד כמה שאיננו מעבר לכל קריטריון, עד כמה שעניני החיים והמציאות נוגעים אלי ואני דן בהם, יש לי אבן-בוחן אחת לטוב ולרע, והוא: כל מה שמעשיר את החיים, שמנעים את ההויה, כל מה שעושה את נפש האדם לאמיצה, ליפה, לעשירה, כל מה שמחזק את גופנו ועושה אותו לזקוף, לנאה ומפרה את כוח-יצירתנו – הרי זה טוב; כל שנגד זה – רע. רעיון הלאומיות העברית, כפי שאמרתי לך, חשוב בעיני ביסודו רק עד כמה שהוא עושה אותנו לחפשים, לגאים, למעמידים על דעתם, לעשירים ברוח, ליוצרים. המלה “התבוללות”, כשהיא לעצמה, אינה מפחידה אותי כלל, אלא שאני רואה את המתבוללים שלנו, אני רואה עד היכן צורתן נפתחת, עד היכן נלעגים הם, עד היכן עניים הם – ואני עוין את ההתבוללות!
נתלהבתי על ידי דיבורי. נזכרתי דרך-אגב בהלכה ובניתי מצודה לרעיוני לאמור:
– לפני שנים אחדות, כמדומה, הדפיס הד"ר ז’יטלובסקי (בן-אהוד) בעתון “פריינד” מאמר על דבר ההתבוללות. המאמר אינו עמדי ואיני זוכר מה היה שמו, אבל זה אני זוכר, שהוא דן על השאלה: אם הסכנה של התבוללות עם ישראל קרובה היא ואם הסכנה הזאת בכלל היא דבר שבמציאות. הוא, אופטימיסט בן אופטימיסט, ענה על השאלות בשלילה. למצער, דחה את הדבר עד עתיד רחוק למאד, והביא ראיה מיהודי הולנדיה: יש להם כל הזכויות, ואף על פי כן הם מתגוררים בגיטאות מיוחדים, יש להם, לרצונם, רפש רב בחוצותיהם – יהודים, ממש, מחיה נפשות!
ז’יטלובסקי אינו לאומי מן הטיפוס הידוע, ואף על פי כן הרי אילוסטראציה למהלך המחשבות של אידיולוגיה לאומית טיפוסית. ברוך השם, רפש רב במקומותינו – הרי שיהודים אנו, הרי שרחוקים אנו מסכנת ההתבוללות!
אנוכי ורבותי לא נלך ולא נעבוד ללאומיות מטיפוס זה. אדרבה, להפך. אם לאומיותם של יהודי הולנדיה מתגלמת לא ביצירה עצמית אלא ברפש – מוטב להם שינַקו את הרפש ויתבוללו!
– אבל הלא גם הז’ארגון שלך הוא רפש…
– כך? לשוני ולשונך? הלשון שבה אנו מדברים זה עכשיו?
– כן, רפש! רצוני לומר: רק רגע מוכרח. קרא את “העולם” ותיווכח, כי להיות עם ז’ארגוני – חֶה חֶה, לא, תודה, אדוני! בשביל להיות עם ז’ארגוני לא כדאי היה לסבול כל הגזירות, כל החוקים המגבילים…
רק עתה ראיתי, כי בכל עת דַבּרי חקק אישׁ-שׂיחי איזו קווי-קעקע על הפורטסיגאר שלו ולמלה אחת משלי לא האזין. אף על פי כן לא נתפעלתי מזה ביותר – שעה כזו היתה לי – וסיכמתי את דברי.
– הדבר הוא, איפוא, כך: המונים-המונים יהודים מתגוררים ברוסיה, בגליציה, באמריקה, באנגליה ובשאר מקומות. היהודים האלה הנם בגלות, אין להם מקורות כלכלה משלהם ובכל דבר אינם יוצרי חייהם שלהם, אלא נגררים, מושפעים, נדחפים. השפה היהודית השומה בפיהם לקויה, הולכת ונפגמת. השפה העברית, אוצר חיי רוחם, אינה נלמדת, נשכחת. תרבות עברית ראויה לשם זה כמעט שאינה כלל. ספרות ויצירות עבריות – אךְ ניצנים בודדים. מתי נצא מן הגלות ואם נצא – שַׁדי הוא היודע. ברם, אפילו אם יתגשם האידיאל הציוני – הגלות בשביל החלקים היותר גדולים של האומה תישאר. ואולם, בכל זאת, אחרי ככלות הכל, יהודי רוסיה וגליציה ואמריקה אינם יהודי הולנדיה. הפרוצס המפחת והמביש של ההתבוללות כבר בם הוא, אך, איך שיהיה, וזעיר שם, זעיר שם, רואים בתוכם איזה דבר גם מלבד רפש והתבוללות. בכל אופן, רואים פה ושם את בן-הגיטו הטרגי, בעל הנשמה האיתנה, האומר: אף על פי כן! האומר: לסתור אין מה אצלנו – לבנות, לבנות! האומר: יהי מה ואנחנו נעמיד על שלנו, נברא ערכי חיים לאומיים-יצירתיים, נוקיר את אוצרות הרוח שלנו בכל אשר נגַלֵהו…. הוצאת “מוריה” באודיסה עושׂה טובות להשׁתלמות החינוך העברי – טוב. נפיץ את ספריה ונעזור לה בכל מה דאפשר; ש.בן-ציון נותן לנו ולילדינו את חלקי “בן-עמי” – יחקק שׁמו כחותָם על לבנו; כל שׁירי ביאליק יצאו לאור בהידור משובח – האח! נקראם ונשננם… לשלום אַש יש אידיליה-פואימה ו“עיירה” שמה – נמצא את היופי שבה ונוקירהו; איגנאץ ברנשטין הוציא פתגמי היהודים ביהודית – ברוך יהיה ומבורך!… כל אלה שלנו הם, שלנו… כי אנו, העברים האירופיים בני-הגיטו, איננו רוצים להַעֲנוֹת בשׁום אופן, איננו רוצים להיעשות עניים עוד יותר מכפי שהננו, איננו יכולים להשליך דבר מכל מה שיקר לנו; כל מה שיקר לנו לא כמו פֶטישׁ, לא מפני שׁהוא דבר מקובל ורבים החזיקו בו, אלא מצד מהותו, מצד ערכו ליצירת אפני חיים יפים, קולטוריים – נפַתח ונרחיב… להתיחס באיבה לעברית או ליהודית יוכלו רק בעלי נפש ריקה, מתבוללים… – – –
אולם לא הספקתי להוציא מפי את המלה האחרונה, ואיש-שיחי, הלאומי, חטף את מגבעתו הסיזונית, הרכיב במהירות את משׁקפיו על חטמו וירה בי בזעף שׂחוֹק ודברים כחִצים:
–מעשיה יפה, מעשיה יפה, חה-חה-חה! המנגד לז’ארגון: מתבולל!… ד“ר קלוזנר, “השילוח” ו”העולם" – והתבוללות!… אתה, אדון נכבד, עוזר “הד הזמן”, הנך לאומי, ואני, מעריץ “העולם”, הנני מתבולל!… אכן, אכן צדקת: אם אתה, הז’ארגוניסט, הנך הלאומי, אז אני, השונא את הז’ארגון תכלית שנאה, החושבו לחרפה, החושב שבשבילו לא כדאי לסבול פוגרומים וחוקים מגבילים, אני שאיני קורא ז’ארגון – הנני מתבולל… אני וד"ר קלוזנר – לא לאומיים… חה-חה-חה!…
מֵעוֹלַם סִפְרוּתֵנוּ
מאתיוסף חיים ברנר
באור-החמה, עלי דשאים של ארץ נכריה, שכבתי והגיתי בספרותנו שלנו ובעולמה.
במה התחלתי? מובן מאליו: באותה ההנחה-הצעקה של דוד פרישמאן עוד לפני שנים אחדות ב“הדור”: אין לנו ספרות ואין לנו סופרים. לפני שנים אחדות היה הדבר, ועכשיו, כעבור שנים אחדות מאז, כמדומני, שהדבר נתברר קצת. דוד פרישמאן בעצמו, למרות הנחתו-התמרמרותו, לא שבר, כמובן, את עטו המועיל; לא שברו את עטם גם אלה שהיו תמימי-דעים עמו. ובינו-לבינו, והדבר מתחיל מתברר: אמנם, ספרות במובן בנין עדי-עד, שאריח-אריח נוסף עליו בכל דור ודור, ספרות במובן בריה נושאת את עצמה, שהולכת ומתפתחת מאליה ושואבת כוחות חדשים ומתחדשים מחוגי קוראים רבים מושפעים הימנה, ספרות מלאה זרמים שונים, מהלכים שונים, נטיות שונות ורוח לאומי-יצירתי אחד מרחף עליה – ספרות במובן זה אין לנו, לא היתה לנו ואי-אפשר שתהיה לנו. במצבנו ובמצב-שפתנו, פרחי-החיוב שלנו בהכרח שאינם יוצאים לעולם מעציצם הנקוב, ובארנו החרבה הלואי שלא תתמלא כולה מי-מַדמנה, הלואי שלא תתרוקן לגמרי. כן, לא ספרות, אולם סופרים, סופרים בודדים, אנשים עברים בעלי כשרון, נושאים נר-אלוהים בלבם, יושבים בתוך עמם וכותבים לפעמים ולמרות הכל (למרות גם היחס היהודוני אצלנו לדברי שירה מצד העומדים מבפנים, למן בעל “תעודת-השילוֹח” עד בעל “תעודת-‘העתיד’”…), איש-איש את אשר יעלה על רוחו בשביל הקורא העברי-היהודי; סופרים עמוקים ברוחם, שבהתאמצותם לדבר את דבריהם ויהי-מה ובמצבם הספרותי החיצוני דומים הם לזבובים מטפסים על חלקת זכוכית ישרה ולחה – סופרים כאלה היו תמיד לנו וסופרים כאלה יש לנו גם היום!
חלקת זכוכית ישרה, לחה – הרי לנו צורת ספרותנו. ספרותנו… ברם, אי-אפשר בלי מלה זו: מוכרחים אנו להשתמש בה, אם רוצים אנו לדון בחזון ידוע ולסמנו. זרמים שונים, מהלכים שונים – הם מלהזכיר (אם לא לחשוב את אותו ה“מהלך” של הז’ארגונים המודרניים, כביכול, שבווארשה וּוילנה); רוח אחד – גם כן לא. לכל היותר: נטיות שונות מובעות בפחות או יותר כשרון, וסופרים, סופרים בודדים, במזומן…
אליהוּ מיידאניק המנוח לפני שנים אחדות, אשר קובץ-כתביו יצא השׁתא לאור, ישׁעיהו בֶּרשַׁדסקי ויהודה שׁטיינברג, אשר עזבוּנו בימים האלה – שלושת אלה הלא סופרים הם, סופרים מובהקים, ולעולם לא חדלו מהיות זה משום שלא מצאו לא בחייהם ולא במותם את המבקר אשר ינתח את יצירותיהם, שיעלה את הגיונותיהם, שיפרשם, שיבארם, והעיקר – שיאהבם. ז. שניאור החי, היוצר, המתרומם לפעמים למדרגה ענקית; הליריקנים האחרים בני-גילו כש. טשרניחובסקי, יעקב כהן, יצחק קצנלסון, יעקב שטיינברג, יעקב פיכמאן, דוד שמעונוביץ… ש. בן-ציון המספר הלירי, הנוח, המלא געגועים ושלוה כאחד, בעל הסגנון המיוחד, העברי-העצמי, המזכיר לפעמים את ביאליק; ה. ד. נוֹמבּרג העמקן, החד, הנוקב, היורד עד התהום; י. ד. בֶּרקוביץ בעל הכשׁרון הנמרץ, בעל העין המסתכלת, בעל ההוּמוֹר הפשוט, החיוני, הנבוני; מ. בן-אליעזר, הנפש הרכה, הכשרה, החביבה, המלאה ניצוצות אמנותיים והמסורה כל כך לספרותנו וכוהניה; כותב-הציורים המתחיל צ. ז. וַינברג החם, הנלהב, הרגשני; האחים וילקאנסקי, יצחק (א. ציוני) ומאיר (בעל “הדרמה” הארץ-ישראלית וה“אידיליה” הארץ-ישראלית “באר חפרנו”); ד"ר פ. פרנקל (בר-טוביה) בעל הידיעות הרבות מאד והנפש רבת-החיים ורבת המחשבה; יהושע רַדלר אוהב האירופיוּת שׁבגרמניה, אוהב העבודה הבריאה ומלא זוהר-היום הארץ-ישראלי – כן, רבותי, חסרי-סופרים, חסרי סופרים-עובדים, איננו, רבותי!
אולם מהו הרוח הכללי של הסופרים הללו שאינם חסרים לנו? מהו החוט שעליו נטווים דבריהם? מהו הסכום שלהם, הסך-הכל שלהם? מניח אני לאחרים לענות על שאלות אלה. לי, המהרהר המרפרף, נדמה, שכשם שבחיים אנו תועים חסרי-דרך, מחפשים ולא מוצאים, כך הננו בספרותנו, כך הננו מוכרחים להיות בספרותנו, לא אבוא איפוא היום לסכּם, לכייל. מוטב שארשום את הרהורי בהופעות ספרותיות פרטיות, בסופרים שונים ובדברים שונים – ואפילו במודעות.
–––––
בעתונים אני רואה מודעות על הקובץ השני של “ספרות”, שכמוּתו גדולה פי שנים מזו של הראשון, שנערך על-ידי פרישמאן ושהשתתפו בו, מלבד העורך, בעל-מחשבות, הלל צייטלין ושאר סופרים מובהקים, גם א. בּיילין, סופר זה שניתן לו ניצוץ יצירתי דק וחד, אבל השגתו האמנותית עולה על יכולתו האמנותית, ושׁם חדשׁ בספרותנו א. בַּרַשׁ. גלגל-ה“ספרות” מסתובב על כל פנים!
באותה מודעה אני מוצא גם חלום על כתבי הֶנריק איבסן מתורגמים לעברית ועל “נוֹרה” הנמצאת כבר דפוס – ודבר זה מעלה בי מחשבה, אשר אני רוצה להתחלק בה את הקוראים.
זהו הדבר, מניח אני עכשיו לאותה השאלה הישנה בספרותנו על דבר תרגומים; לא אביע בזה ביחוד גם את את יחוסי הפרטי לערך האמנותי של צעצוע ישן זה – “נוֹרה” של איבסן – “יצירה” שכולה לא אמת, שכולה עיקום-הכתובים; אין אני מתכוון כעת אלא לנגוע בתמימותה של אותה הוצאת “ספרות”.
הכוונה כשהיא לעצמה ודאי שרצויה היא. תהא דעתנו על איבסן מה שתהא, ובכל זאת איבסן בעברית – מדוע לא? ראשית: קנאה. למה ניגרע? והלאה: היאך! הלא צריך להכניס מן החוץ האוהלה! הלא נוכל להסתפק בזה, שתהא ספרותנו מקלט רק לפרובלימות של לאומיותנו ולא יותר… דברים כלליים נחוצים לנו…
ובכן – הוצאת “ספרות” ניגשת להוציא לאור את כל כתבי הנריק איבסן… טוב, טוב… ואף על פי כן – תמימות… אותה התמימות של אותה הציפור, אשר שאבה בפיה אגלי מים מן הים ובזה אמרה להחריבו.
איבסן מתוך כל ספרות-אירופה – סליחה! מפני מה דוקא את זה? מה ראיתם על ככה? ו“המלֶט” כבר ישׁ לנו? ו“פאוּסט” כבר יש לנו? וציורי-המסע של היינה, ו“הפעמון השקוע” של האופטמאן, וה“כתבים מתחתיות” של דוֹסטוֹיבסקי כבר יש לנו? מאומה אין לנו – ואת חסרון “נורה” באים אצלנו למלאות! ואני אומר איפוא: יחס מקרי זה של הוצאה ספרותית חדשה לדברים שבספרות – לאן הוא יכול להביא?
יאמרו: בכל אופן, אם לא יועיל, לא יזיק. לא, אני אומר: יזיק. האֶנרגיה הספרותית שלנו – כלום צריך עוד להזכיר את זה? – מעטה היא מן המעט, ואַל לנו להוציאה לבטלה. את יפי-שפתנו לעמים ולשרים הלא כבר הראינו; להוכיח, כקלמן שוּלמאן בשעתו, כי אפשר להעתיק דברים כמו “נורה” לעברית – אין כל צורך: כבר ניסו ותירגמו דברים יותר טובים ויותר עמוקים. ולמה איפוא העבודה הזאת לנו? למה להרבות בעלמא ספר בשוק-ספרינו, אשר קונה לא יהיה לו ואי-אפשר שיהיה לו, רק קוראי-עברית הלא אין לנו – וכלום תתחרה “הוצאת ספרות” שלנו בהוצאת “רֶקלאם” והדומה לה בארצות אחרות? והקורא העברי שאינו יודע שפה אחרת וההכרח יאלצנו לקנות ביוקר מ“הוצאת ספרות” מה שבשפה חיה היה קונה בזול – לו אתם מגישים את תבנו של איבסן? למה לו זאת? וכי לא טוב היה יותר להשתדל להגיש לפני הקהל הקטן של קוראינו מה שאפשר להגיש לו משלנו? וכי לא הגיעה עדיין העת לצבּוֹר למקום אחד את, נאמר לדוגמה, כתביו של ש. בן-ציון, או שירת ברדיצ’בסקי האחרונה, או פואֶמותיו-אידיליותיו של טשרניחובסקי? וכי לא טוב היה הדבר יותר להוציא קובץ-ציוריו של י. ד. ברקוביץ או קובץ-שיריו של יצחק קצנלסון? וכי למוֹתר היה, מדמים אתם, לבחור קבצים לא-גדולים מדבריהם של צייטלין, ר' בנימין, בר-טוביה, א. ציוני? וכי לא כדאי היה להוציא לאור יצירות שנקברו בעתונים שונים וגאולה לא היתה להם, כ“מות”, שנדפס לפני שנים אחדות ב“הזמן”, וכיוצא בזה?
כי מה אתם חושבים – “נורה” הוא דבר כללי, רחב, מקיף, וכל אלה רק מתוך הרחוב הם, דברים צרים, ענינים שצריך להתבייש בהם, שאי-אפשר להתראות בהם לפני הבריות? טועים אתם, יקירים!
את שירי ביאליק אני קורא כעת – והאמינו לי, של“ידעתי, בליל-ערפל” ולשאר “שירי-הזעם” הלאומיים של משוררנו הלאומי יש ערך כללי, בכל אופן, לא פחות מזה שבהרבה–הרבה מאותן ה“חכמות” העשויות של הספרות האירופית החדשה הכללית, שסיגלה לה אָפני-טכניקה ידועים, מהודרים, ומתגאה בהם. אמת, את סגנונו של ביאליק שלנו, זה שאין דומה לו, לא תריקו בשום אופן לשום שפה “כללית”, אבל משום זה, אני חוזר ואומר, לא הפסיד קובץ-השירים הגדול, שהוציאו “חובבי השירה העברית”, את ערכוֹ הכללי, האנושי!…
כן, צריך, כמדומני, להתחיל לשנות את “ערכי” ההתבטלות שלנו לפני כל מה שהוא “כללי” ואת הביטול כלפי כל מה שהוא שלנו.
כי על כן, בכל החיבה האין-סופית לגידוּל ספרותנו ולהרחבתה, לא שמחתי ביותר על המודעה של הוצאת איבסן בתרגום עברי, ואמרתי בלבי: ברוכים יהיו העוסקים בספרים שבאודיסה, כי, סוף-סוף, חכמים הם מאלה שבווארשה.
–––––
ברוכים יהיו “חובבי השירה העברית”, אשר הוציאו לאור את ביאליק, וזכורים לטוב גם “חובבי הספרות” שבאודיסה, אשר הוציאו קובץ-כתביו של מיידאניק.
כי בערכם הספרותי של דברים כשרוניים, מלאים קווים בולטים, כ“חמץ”, “חולשה”, “עונג-שבת”, וביחוד “הקבצן העיור” אין לנו להתבייש כלל וכלל.
“כניצוץ בודד, עצב ולא-נראה, עברו חייו המעטים והרעים של מיידאניק” – מתחיל י. פ. את מאמרו הסימפאטי על חברנו המנוח; ואולם הכותב מוסיף בתוך זה גם את המלה “בספרותנו”; הכותב י. פ. מזכיר גם את הבקורת, שלא שמה לב למיידאניק, וגם את הקהל, שמיידאניק לא היה פּוֹפּוּלארי בתוכו – ואלה הדברים, ביחוד בנוגע ל“קהל”, כבר עושים שׂרטת בנפש, שׂרטת של כל דבר שלא על מקומו. כניצוץ בודד עברו חייו של זה בספרותנו – וחייו של מי מאתנו אינם עוברים כניצוץ בודד בספרותנו? הלא כל עצמוּתה של “ספרותנו” היא שחיי עובדיה עוברים בה בהכרח כניצוץ בודד. “הבקורת לא שמה אליו לב” – איזו בקורת? אם תגידו דבר זה בגת, יחשבו באמת, שהיה אצלנו סופר אחד אומלל, שהבקורת שלנו לא שמה אליו לב. אבל אנו הלא יודעים, מה טיבה של ה“בקורת” שלנו ומה לבבה אשר תשימוֹ… ומכּותבים כי. פ., אשר אם איני טועה במציאת השם המסתתר בראשי התיבות, הרי הוא האחד הראוי לשם מבקר אצלנו, יש לנו הרשות לדרוש, שיתרחקו מאָפני-כתיבה מקוּבלים, מדברים שאינם באים אלא לפי שכך נוהגים לכתוב במקומות אחרים…
–––––
באיזו חטיפה משונה נוטל כל אחד מאתנו לידו את הקובץ החדש של שירי ביאליק. חטיפה משונה זו אומרת: אח, הרי גם לנו איפוא איזה רכוש! אח, זכינו איפוא לזה, לאחרונה!
שירי ביאליק… אבל מדוע לא כל שירי ביאליק? מדוע לא כל מה שיצא מעטו עד הנה? למי היתה רשות לבוֹר? איני מדבר כבר על שירים כמו “אלילי הנעורים” ו“דמעה נאמנה”, אלא אפילו אותם שנדפסו ב“ממזרח וממערב” – למי היתה רשות להחסירם? רשות זו על כרחנו ניתנה לאדם אחד, אבל רק לאדם אחד בעולם – לח. נ. ביאליק – ולוֹ היינו יכולים למחול גם את ה“קצת התרשלות” שלו ( עיין “הקדמה”), אבל לאיש לא נמחול את ה“מחמת אונס”… לא נמחול ולא נסלח!
כי מה נאמר ומה נדבר, אם גם “חובבי השירה העברית” אינם מסוגלים לנפול אפים ארצה נגד האוֹבייקט של “חיבתם” ונגד “רצונו וטעמו של המשורר”. הם, כמו להכעיס, עומדים ומסדרים משׁום-מה את “הברֵכה”, שׁירה רבתי זו, אשׁר רק “מתי-מדבר” יוכלו להתחרות אתה, בצותא חדא עם “גבעולי-אשתקד”, מפני שזו וזו הלא שירות-הטבע הנה; ואת “מגילת-האש” הם מזווגים עם “הולכת אַת מעִמי” – שני שירי-אהבה, הלא? ואת “המַתמיד” מציגים מיד אחר “קראו לנחשים”, חוכא ואטלולא!
ברם – אניח לזה. מן הצורה החיצונה של ההוצאה אל הפנים, אל התוכן, אל השירים גופם.
–––––
מראש אמינא: איני מרגיש בכוחי לומר איזו “מלה” על ביאליק, איזה דבר אשר בני-גילי לא ידעוהו. יתר על כל: ישנם הגיגים בקרבי, אשר איני מוצא להם את הביטוי הנכון, ושתיקה מוכרחת בזה. ואף על פי כן, איני יכול לפטור את עצמי בלא כלום.
שירת ביאליק היא שירה עזה. “שחור-יאוש” לבן-האדם ההולך ובא לעיר-ההריגה, שחור-יאוש למבקש הארה מכוכב נידח, יאוש שחור, פשוט, גלוי, יאוש עז, יאוש הנובע מאותו מקום גופו, שמשם נחל את שירו והביא את אנחתו, אבל הנה פעמי אביב, והנה דמעות מזהירות – ושחור-היאוש מודח. והכל – שוב – בכוח עז, איתן, גלוי, כמעט מגוּשם – גם היאוש, גם ה“הדחה”.
בת שירתו של ביאליק לוחשת לו: “דמעה כלואה תיקד עד שאול מטה ובכי מתאפק עד שמים עולה ובוקע”. אולם המשורר של כל הספר השלישי אשר בקובץ, ביחוד של השירים המצוינים-ביותר אשר בספר הזה, כ“כוכבים מציצים” ו“אם ישאל המלאך”, אינו בעל דמעה כלואה…
שירת ביאליק היא שירה גלויה וקשה, שירה אנושית, אנושית ביותר, בתוכן; אולם בצורה – זוהי שירת “נשר גדל-אבר בן-צורים כפוף-חרטום ועקום-צפרנים”; פתאום יזדעזע האויר, ומשק-כנפים – ומפל. המפל קשה הוא, כבד הוא, כבד ביותר, כולו על הקרקע. שירת הנפש הדלה והשוקקה הנופלת לארץ הרטובה, שירת הבוכה בשדה על אשר לא תחלוץ האדמה גם לו שד – כולה שטוחה על הקרקע. ההרגשות האויריות הדקות, פחדי-התהומות, מלחמות היצרים והשטנים, השמטת הערכין הקיימים, הניגודים העולמיים, העליה הפיוטית לשמי מרום והירידה לנבכי תהומות – כל אלה אל תבקשו בשירה המוצקה, הקרקעית, אשר לפנינו.
ביאליק מפליא ברוח-החיים המיוחד שהוא מכניס לאמרות בלות, ישנות, שהוא מפיח במלים מתות, נשכחות, אבל הוא אינו משחק ואינו משתעשע במלים. זר לו השעשוע הפייטני בצורה, זרים לו לגמרי הקלוּת והרפרוף בתוכן. על שחוק אין מה לדבר; אלא אפילו שחוק של מרה אין בנמצא בלתי אם ב“תקות-עני”. המשורר העברי הטיפוסי מלא הוא כולו אותו כובד-ראש איום של העברים. ריח עבודה קשה נודפת מכל שׁורה, “ובהישׁמע מילֵיל סופת-לֵיל קול כאוֹב, זכור יזכור ענות רָשׁ גוֹוע ברחוב, וילחץ אל לב את רעו-אחיו הטוב, ורסיס נאמן יוריד עליו”.
נאמן, נאמן… ומפני זה, כשהוא מכניס את ה“נאמנות” הזאת לספר שני – ספר-האהבה – וחושב לפעמים חשבון-המחיר – תום-לבב, בור-רוח – שנתן בעד כל “עתרת -הגויה” – הרי אנו עומדים ומשתאים על הכבדות הדוּבּית, הגסה, והרי אנו זוכרים, אגב, גם את “האַנטיתיזה” של “העינים התובעות”. את “הקלה על כנפי-רוח וכצפורת-כרמים תנהר”, אשר גם מאחריה ישוב המשורר בחשבון: “זכּה אַת מהיות לי חברת”….
אולם, איך שיהיה, והרסיס הוא נאמן. הכל הוא דבר היוצא מן הלב, הכל נאמר באמונת-אומן, לכל מוכרחים אנו להאמין ולכל אנו מאמינים, אמנם. כי הכל קשה פה כצור מבלי כל זכר לקוֹקֶטיוּת פייטנית, לרכרוכית. רכרוכית-רוךְ, אבל ממין מיוחד לגמרי, מיסוד הגבורה שביאוש, אנו מוצאים רק באותם שני השירים: “אֵיך” ו“הכניסיני תחת כנפך”…
כן, כן, שני השירים “אֵיך” ו“הכניסיני תחת כנפך”. בשני השירים האלה כלול כל היחס של העברי התורני, של בן-הגלות הטיפוסי, של “איש-המחבוא”, של האיש אשר “נפשו נשרפה בלהבה”, אשר “הכוכבים רימו אותו ואין לו כלום בעולם” אל “יחידת-חייו ושכינת-מאוייו”, אשר ידוֹע לא ידע מי ומה היא, אך שמה על שפתיו ירעד וכל היום לא תבקש נפשו כי אם היגלוֹתה… והוא מתחנן: “ובעוד יש גאולה לי – צאי וגאלי, ומלכי על גורלי… ויום אחד גזילת נעוּרי לי השיבי… והכניסיני תחת כנפך…. והיי לי אם ואחות… ויהי חיקך מקלט-ראשי, קן תפילותי הנידחות”…
יסוד-המציאות ויסוד-הרוֹמאנטיקה – גזילת הנעורים וקן לתפילות נידחות – מתמזגים כאן לאַקוֹרד, אשר צלצול של אלפי נשמות עמוקות, אלפי נשמות מתחבטות “על סף בית-המדרש” ומחוצה לו, מוצא בו את ביטויו המלא, את גלגולו הטרגי ואת תיקונו השלם.
“ביאליק! ביאליק!” – מַשיקות בחלון-המשורר הנשמות הללו – בשׁני השׁירים האלה שָׁלַטת בנו…בהם הִבַּעת את כל הגיגינו, את כל נכאינו… בעד אלה לא יזכרו לךָ מאתנו כל אותם שיריך האחרים, הבינונים, (“בית-עולם” ועוד), אותם שאין נפשנו נחה עליהם, אותם שאין אנו יודעים בעל פה, אותם המסולסלים (“זוהר” ועוד), אותם הנפוּחים (“רזי לילה” ועוד) אותם הזרים (“בת-ישראל” ועוד), אותם הרחוקים מאתנו כל כך, אותן השורות, אשר סביבתך הצרה העלתן ממך לאור-עולם (“ילדות”, “על כֵּף ים-מות זה” ועוד ועוד), או אלילת-התעשיה, אשר רבים “אמנוּת” לה יקראו, היתה בך לעבוד לה, להסתבך באָפני דיבור מליציים ולהסיר בזה את לבבך מעל עצמך ומן היחידי שבך… בשיריך מעין אלה השנַים, אשר, לאשרנו, לא יחידים המה, הראית לנו, מה רב כוח המלה המקורית, הפשוטה, המובנה, הרכה, הנובעת מפנים…
–––––
“ובהיר ומוצק העולם!… זה כוחו – שכובש את עצמו והוא חזק מתוכו” –
זה כוחו של העולם הביאליקי וזהו הפלא: נשמה קלאסית, נשמה רודפת אחרי התקיפוּת הקלאסית, ירדה לתוך הליריקה שלנו בת הדור בדמותו של ביאליק.
ביאליק חוקק את מבטאו בשיש. עוד פעם: איזו תקיפות בנשמתו, שאינה מוצאה את ביטויה אלא בפסוקים כעין אלה שב“מגילת-האש”. קלאסיוּת ענקית ובריאות גמורה – בשורש – בבעל “שירה יתומה” ו“שירתי”, “פעמי אביב” ו“משירי עם”, “הרהורי-לילה” ו“אכן חציר העם”. בהירות של חוסן כביר ועצמה עתיקה. רבים הם הדברים, אשר החולניות המוכרחה חושׂפת אותם לפני הנפש; רבות הן החולשות המשמשות לחומר של שירה מאז ומעולם – ובקובץ השירים האלה אין למו אפילו מעין צל של רמז, והיא, אולי, הנותנת. תכונה זו, אולי, היא שגורמת ביותר, כי היחידוּת הביאליקית, שאינה נוקבת תהומות, אבל היא גדולה ורחבה מאד, זה ה“עולם שבלבב”, היתה, הווה ותהיה לחטיבה ציבורית, עברית, אנושית, כללית!
–––––
“למשפחת-הסופרים הקטנה, מתי מספר אלה, הנפזרים איש לנפשו בכל תפוצות-הגולה – להם ייקר זכרון חברם האומלל, אשר בגורלו עלה לחיות את החיים היותר נוראים ולמות את המות היותר טרגי” –
כך כותב י. פ. בדבריו על אליהו מיידאניק.
וביאליק אומר:
“וצר מאד, מאד! כל ימיה זעה נימה זו, דומם זעה, דומם רעדה, אל מזמורה, דודה-גואלה, כמהה, צמאה, עגמה, נכספה, כאשר יעגם לב למזומן לו; ואם התמהמה – בכל יום חיכתה לו, ובנהימה טמירה שיוועה לו – והוא התמהמה, אף לא בא, אף לא בא”….
אכן משונה הוא ענין-החיים!
משונה, הוא ענין-החיים, דבר סודי הוא ענין-החיים; כמוס אתנו, על כל צעד ושעל מכה אותנו התמהון, על כל צעד ושעל עינינו מתרחבות ברעדה: מה זאת? היכן אנו? היכן יוצר והיכן יצוּר? הכל לא מובן כל כך, הכל נסתר מאתנו. העולמות השונים, הקוֹמבּינַציות השונות, הפרוֹצסים השונים, היחוסים השונים, הכוחות השונים, הבריות השונות – כל זה נושא בתוכו איזו תעלומה, איזה צד פנימי, עצמותי, בלתי-נראה. “שם, במחבוא הלז, נמתיק יחדיו בדמי-צהרים הרז שיופיע לשנינו מקרן-הפז”. רז ונפש טמונה יש לכל קרן, לכל התגלמות, לכל דבר פשוט, בלתי-נפשי, לכאורה. הכל נושא עליו קוי-הארה אשר לא ישערוהו בעלי עיני בשר. בטיחוּת ו"פיקחוּת-הפשטנים הן רק עד שהם נפגשים עם עובדה כמיתת-מיידאניק וכיוצא בה דברים, שיש בכוחם לערער את יסוד-הדוֹמם שבפסיכיקה שלהם. אז גם הם מתנפלים על הארץ – ועיניהם מתרחבות… ברם, דקי-החוש, הכל מסתורין להם, הכל פליאה והשתוממות. “ביום אחד מצאוהו מת בחדרו” – לפני כותל חלק אנו עומדים… הפחד בא ומטביע אותנו בתוכו… מטביע…
– – – – – – – – – –
היסכים פרץ הירשביין לאמוּר בזה? בכל אופן הוא צריך ל“הסכים”! הלא הוא הדרמטורג המיסטיקן בספרותנו; הלא הוא הוא שהדפיס זה לא כבר את “תקיעת-כף” – דרמה בחמש תמונות עם פרולוג (“השלוח”, חוב' ה', שנה זו).
ואולם – לא! לפרץ הירשביין, אם תרצו, יכולים להיראות דברי הרגילים שנאמרו לעיל אילו כמוזרים ורחוקים. כך! בטוח אני שׁכךְ יֵרָאו לו הדברים, אם יזדמנו לו לקראם. כי, בעיקר-הדבר, הירשביין המיסטיקן, כביכול, אינו כלל זה מה שתמימים יכולים לחשוב עליו. להיפך, הוא, בעיקר, אומר לעשות מן המיסטיקה גופא דבר פשוט ונראה לעין.
כי הנה מהו תוכן ה“תקיעת-כף” שלו?
מעשה בבתולה אחת (שמה חנה’לה ולא רבקה’לה, אף-על-פי שבכל היא מזכירה את הבובה ההיא מ“אל-נקמות”), שהבטיחה לדויד’ל בן האסי להינשא לו, אבל החתן חלה ונפל למיטה אשר לא ירד עוד ממנה. בא השטן בדמות האשה פייא והשׂיא את הֶניךְ ופֶּסיל, הורי חנה’לה, ללכת אל החולה ולבקש ממנו מחילה ורשות לארוס את בתם לאחר. אולם עד שבאו, ודויד’ל לא היה כבר בחיים: הוא מתת מתוך געגועים ואי-מחילה. זה תוכן ה“פרולוג” וה“מערכה” הראשונה. בארבע ה“מערכות” האחרות מתואר העונש. במערכה שניה סער בא על הטחנה, מקור-פרנסתו של הניך האב, הצועק אל הרב: “נמהר”! ושערות ראשו וזקנו מלבינות. במערכה שלישית מוצאת פסיל “תשובה” בהכנסת אורחים ובנתינת נדבות לעניים. במערכה רביעית – עוד “סגולה”: מידוּד-קברים ועשיית-נרות. במערכה חמישית – הלחשים אינם מועילים, העני אינו מועיל, חנה לובשת בגדי-חופתה (דוקא!) ומתה, הניך הטוחן לובש טלית וקיטל (איזה אפקט נפלא בתיאטרון שלהם!) ואומר: “הניך הטוחן הולך יחד עם בתו!” – ו“המסך”.
בנוגע להרצאת-הדברים –המערכות הקטנטנות הרועדות והמצפצפות – הרי היא מזכירה לנו אותן ה“הצגות” הנסתרות בערי-ישראל לפנים מטעם איזו אורגניזציה לטובת ה“קוּפּה”. קָצה הנפשׁ לחזור על זה בכל פעם, אבל אי-אפשׁר, בכל-זאת, לבלי לומר כלום על זו המונוטוניות הנוראה, על אלה הקריאות החוזרות וחוזרות לאין שיעור, על אלה המיטאפורות העבות כשקים, על אלה האיומים: רב, נרות, בגדי-חתונה; על זה הרושם הקשה מאד, שהכל מעושה כאן, שהכל תפור בחוטים לבנים. הוי, הוי! אלמלי קו אחד חיוני, אלמלי לא-מליצה אחת! לא צל של תכונה, של כרקטריסטיקה – הכל גולמים; לא אֳפָיים, לא סמלים. הכל שרירות-לב. דרושׁ סער – הנה סער; דרושים עניים (הלא גם ב“אל-נקמות”, שהצליח, באים עניים) – הנה עניים. ב“פרולוג”, שרק האסי ודויד גונחים בו חליפות, ואיש אינו בא ואיש אינו יוצא, דורשים דוקא “מימין ומשמאל פתחים וחלונות”. כמובן, דרושים דוקא פרולוג וחמש מערכות, בעוד שכל הענין אינו אלא, לכל היותר, בן שתי מערכות. בקיצור: “מן ההרצאה נראה הדבר, ש”הפרובלימה המיסטית" הכתה את הדרמטורג בקרדום על ראשו – והוא אינו יודע היכן ידיו והיכן רגליו. מבלי דעת מה לעשות, הוא חוזר פעם אחר פעם אל השלד של עניינו, ומרגע לרגע הוא מפיקו לראווה, אוי, הפרובלימה המיסטית!
ש“א הורודצקי, אביר-החסידות, זה הסופר האוהב לכייל הכל על פי רצונו ולספרד נפלאות על מלחמות-הרוח, מלחמות הרגש והשכל, מלחמות הקולטורות א-לה ד”ר נתן בירנבוים, מוצא באחת מדרשותיו מסתורין בתלמוד, מפני שיש בו האמונה במלאכים, במטטרון שר-הפנים וכו', והדרמטורג שלנו פרץ הירשביין מוצא מיסטיקה בעצמו, מפני שהוא נוטל ענין של עוון הפרת-שבועה וענשה ורוצה להפשיטו ולהציגו ערום: “הביטו והיווכו!” הירשביין משתדל להסביר את הדברים אשר בלבו בדרך משל וחושב לתומו, שזוהי מיסטיקה. מגיע לידי כך, שלא רק הטוחן ובני-ביתו מאמינים, שתקיעת-הכף היא שאינה מחולה כאן, שהסער בא בעוונם והכנפים מוסבות בחטאתם, אלא שה“יוצר” בעצמו, בפשטותו היתירה ובהעדר-הפואיזיה שבכל דיבור, מיתמם, כאילו לבו שלם עם זה. ויוצא, שמעטפת הוד אמנות מיסטית באה למעשי-נסים גסים, לאמונות המוניות פשוטות בתכלית הפשטות, ל“פסיכולוגיה” בת אבק-טאבאק, לערבוב מכוּון בין תקיעת-כף ויללת-רוח…
ויאמרו מה שיאמרו: פליאה דעת מני: “איינרעדעניש” משונה ובמידה כזו לאדם זה לחשוב, שהוא באמת מאַיים על מי שיהיה באיומיו? מאין הונאה-עצמית מגוחכה ומדאיבה כזו, לחשוב, שיש באמת עוד טיפשים כאלה, שיפחדו מפני פחדיו? אי-הבינה האלמנטארית?
עדנת-הכניסה לפרדס, דקוּת-ההרגשות של העליה הסודית, רטט שירה עילאה, נעלמה, וקהות מכוּונת, ואמונה מלאכותית בשכר ועונש, ויחוסים מזוייפים בין דבר לדבר – כלום אין זה “תרתי דסתרי”?
ומי? אדם שכתב בעצמו לפני שנים אחדות דברים לא-רעים שׂם את האפֵר על עיניו ומשׁתטה. בושׁה וגם חרפה!
–––––
ספרותנו העברית ספרות-קודש היא; כלומר, חוג-קוראיה – מתי-מספר, אנשים נבחרים, ולפיכך אין היא שדה מוכשר להופעות סמרטוטיות ביותר, לדברים הנכתבים בידי הדיוטים ספרותיים בשביל העולם-הגולם הגדול. יצירות טובות אינן מופיעות אצלנו בכל יום ויום, אבל גם סמרטוטים – אינם חזון נפרץ אצלנו, ואפילו בשוק-הספרים שבגליציה.
הנני אומר “בשוק הספרים שבגליציה” – ולבי מהסס! איזה? אם “בשוק הספרים”, אז, באותה הזכות שאומרין זה, אולי אפשר היה גם לומר: הספרות העברית שבגליציה…
בספרות העברית שבגליציה… אמנם, אם יקרא “משכיל” גליצאי את הערתי זו, ספק אם יבינה. ה“משכיל” הגליצאי לא יסכים לך, שאין אף זכר לספרות עברית בגליציה. ראו, למשל, את המאמרים הראשיים ב“המצפה” היקר ותמצאו לעתים קרובות התרעמות על “האפרוחים בני-רוסיה”. שמכיון ש"הם מתרגמים או מחקים מה מסיפורי “גוֹרקי וצ’יכוֹב”, הם מתנשאים בלבם עליהם, הגליצאים, בוני הספרות העברית בגליציה…
והצער, אמנם, ישׁ לו על מה לשְׁרוֹת: בגליציה ישׁ הרבה מבינים את השפה העברית (במובן השימושי של המלה הזאת); בגליציה יש עוד קשר גדול עם הכתבים העבריים שבעבר, עם הספרות האגדית, המדרשית, החסידית, והקשר הזה מתבטא מאד – ולטובה! – בסגנונם של הכותבים עברית כאן; בגליציה מלמדים קצת את השפה גם לדור ההולך ובא, לילדים ולבני-הנעורים, אם כי הלימוד נושא עליו חותם ריאקציוני בכל המובנים; בגליציה – יותר נכון: באיזה חלק מצעירי-היהודים שבגליציה – ניכרים זעיר-שם זעיר-שם חיים מלאים געגועים, חיים נוטים לפואיזיה, לשאיפה, לחופש…. ואחרי ככלות הכל – אין שום יצירה ספרותית יוצאת זה שנים רבות, ואין ספרות עברית בגליציה, אין, לחלוטין!
מה היא הסיבה לזה? הסיבה או הסיבות: אויריות המצב הכלכלי, חוסר-הקרקעיוּת, השפעת הסביבה הפולנית, קטנות המהות הכללית, צמצום-ההרגשות, דלדול-הנפשות, מטבע-ההֶלֶר במידות ובמעשׂים, אונס-הטראדיציה, ירושׁת-הבערות וחוסר-הטעם. נוצץ פה ושם איזה זיק, נוצץ וכבה. עולה לדוכן איזה נותן-תקוה ספרותי גליצי – ומשתתק.
–––––
איךְ שׁיהיה, וכיום הזה לפָני ספר חדשׁ שׁנדפס בגליציה על ידי מחבר גליצי: “מאגדות-החיים” מאת יצחק פֶרנהוֹף, הוצאת “המצפה” בדפוס שׁ. ל. דַיטשׁר. פּוֹדגוּרז’ה, תרס"ח.
“מאגדות-החיים” – – – שם יפה; הוצאת “המצפה”… – ובכל זאת אני מתחיל לקראו. יצחק פרנהוף – אותו שהוציא את “ספרי השעשועים”, שה' יוסף קלוזנר כתב עליהם בשעתם מאמרים בני גליונות שלמים של דפוס. מה זאת? “נוח איש צדיק”, “האלמוני”, “צדקה ורשעה”, “מעיר גדולה”, “הלויית המת” – מה זאת? אמנם, אין אלו אגדות מן החיים, אין אלו אלא מיניאטורות לקויות בחסר ויתר, אבל בכלל אינן עם כל זאת רעות – מה זאת? גם הסגנון, למרות שגיאותיו וברבריסמיו (“הסתכל עליו”, “היפנטזו לבבות-ההמון אחרי פרחי-הלב” וכו' וכו'), איננו רע לגמרי; במקומות אחדים – נעים אפילו. מה זאת?
החידה נפתרה בעבר השני לשער-הספר: כחצי-הדברים הנם מעובדים ומתורגמים. ואפילו על פי אוֹסקאר אוּאַילד!
אֵפן לי, איפוא, אל “האמנות המקורית”: “לפני הבחירה”, “האלמן”, “שאלות-ילד”, “איך נוהגים”, “העתונים המדברים”, “ביער” – אה-אה! נודף פה, סוף-סוף, הריח הטוב, ה“מצפאי”, נודף! שימו פקקים בחוטמיכם!
אלוהי-הספרות! איזו הלצות בטלניות, איזה סחי! “ביער” נפגשׁים שׁנים רֵעים, אחד דויד, פּייטן, “בעל נפשׁ שׁירית”, המלא “שפעת-רעיונים”, האומר: “חיי הדגים במים וחיי אני בימי-האביב החמים יער”, ומשנהו אהרון, איש מעולם-המעשה, ש“בא אתמול אל העיירה שלנו וקידם בשחר לסור הנה”. זה האחרון “קנה את היער לפני שלושה שבועות והולך הוא ותר איזו אלונים מוכשרים לעצי-הסקה ואיזו לבקוע מהם אדנים”, באותה שעה גופה שרעהו הפייטן “הולך ומסתכל על הפואימה זו של הקב”ה". הנה הניגוד הטרגי מאגדות-החיים! אבל צריכים אנו לשמוע תחילה את לשונו של המסתכל-המשורר:
“–חכה חכה אהרון אל תפסיקני, (סימני ההפסק הם של המחבר, השגיאות – של… הדפוס, בוודאי!) מה אמרתי לך לפני רגע? כן, “רסיסים של אורות נחפזים”, ותפזזנה הקרנים, ותשטופנה נקודות הזוהר ותהיינה לים מלא, ים זוהר ותלטפנה את לבי הסוער את פני הבוערות ואני מקשיב בחשק קודח אל כל רשרוש היער, אל שירתו העדינה, אל תפילתו הנאוה, לתפילת הקימה, המלאה רזים, רזים, רזים, בלבי מנצנצת רוח המהקדש(?) למראה דשא ונטעיו השונים הגדלים פה בערבוביא פיוטית חפשים ופראים ועדויים רסיסי טללים כאבני יהלום מתנצצות… חידות חיים חצופים ושובבים זורמות בנשמתי למראה להקת ציפרים (שמעטערלינגע), שנבראו באורה ועולים מכל סדק שבקליפת העצים ומרחפים ונתלים בעצמיות (?) ענפים”…
אתם מצחקים? המתינו! קראו-נא “רוחות מספרות”, “האלמנה”, “המעשה בשלושה פרחים” – ותבכו! או יותר טוב! קראו רק ה“הלכה למעשה” – ותיווכחו, תיווכחו!
“ההלכה למעשה” היא סאטירה שנונה על “חוזה-חזיונות”, אשר בשכבו בשדה חולם על “השחרור והפדות הכללי”, התנפלו עליו “שני אנשים גסים ומאיימים”, שסיפרו לו, כי “מעשיהם להתנפל על האנשים ולבוז את ממונם וכל אשר להם”, והוא, חוזה-החזיונות, עודנו שוכב פרקדן ומוסר עצמו ברצונו בידיהם בכדי לדעת הלכה למעשה, איך נוהגים “אנשיהם של גורקי, אנדריוב וצ’יכוב”.
–––––
ושוב “מפרי-הארץ” – מגליציה: ראובן פאהן, “מחיי הקראים”, ציורים וטיפוסים, עם תמונות המחבר. הוצאת מ. אכסלרו, האליטש, תרס“ח; בדפוס א. ה. זופניק, ק. אונד ק. האפליעפעראנט, דרוהוביטש. ושוב, כמו אצל יצחק פרנהוף, פרֶטֶנסיה להיות דוקא אמן. מעט הוא, כנראה, למחברנו לכתוב קוריספונדנציה ארוכה ב”העולם" מרחוב-הקראים אשר ראה, שהיתה מעניינת מאד בלי שם ספק: דיני טומאה וטהרה, ישיבה בחושך בשבת וכו' וכו' – לא! דוקא “ציורים וטיפוסים”! הן כתב זוֹלה רומן מחיי העובדים במסילת-הברזל, הן כתב גרוּשֶׁצקי מחיי החופרים במכרות-הפחם, הן כתב שֵׁירוֹשֶׁבסקי מחיי היאקוטים, הן כתב טאן מחיי האמריקנים, הן כתב זנגביל מחיי ילדי הגיטו, היהודים הלונדונים, ומדוע לא יכתוב ראובן פאהן “ציורים וטיפוסים” מחיי הקראים?
ואל תשאלו: מה “חיי הקראים”? כלום חיים הקראים באיזה מקום מיוחד חיים כלכליים נבדלים, חיים היוצרים חטיבות נפשיות מיוחדות, חיים הקובעים ברכה וחשיבות לעצמם? האנשים האלה הלא הנם איכרים ככל האיכרים, חנוונים ככל החנוונים, אזרחים ככל האזרחים, אלא שיש להם איזו מנהגים דתיים שונים ממנהגי ה“רבניים” והנוצרים גם יחד, תפילות מיוחדות אחדות, וכל זה כלום נותן חומר לספר בן מאה עמודים מחיי הקראים? אל תשאלו! מר פאהן יודע מה שהוא עושה.
אלא שמא רוצים גם אתם לדעת מהו עושה ומהו רוצה לעשות? הבה ואגידה לכם: מר פאהן רוצה לנסות את כוחו בסיפור בעלמא, בתיאורים שגורים לא-מעלים ולא-מורידים בעלמא, במליצות נפוחות רגילות בעלמא, ובכדי להטיל איזו אימה, בכדי שלא לעסוק בדבר שלא יאה לבן-אדם “רצין”, כלומר, בכדי שלא להיראות כעוסק בסיפורי-מעשיות גרידא, הוא תולה עצמו ב“טרגדיה ההיסטורית” ומשתמש ל“מכחולו” בשם הקראים האומללים.
וכך הוא מתחיל:
“סיור ברחוב (מעין הקדמה)”. – "הרחוב כמו(!) מעורפל חזיונות עתיקים, האוויר כמו (!) מלחש סודות ורזים, המרחב הצר (המרחב הצר!) כאילו מלא אוצר נשמות של הרבה דורות, וצעיף נוגה כהה מעטף את הבתים המורכנים ושקועים בעצבות-אלמית, ואת החלונות הנמוכים הקרובים לארץ, כאילו יראים להרים את זכוכיות(יה)ם כלפי שמי התכלת. השמש מפזר בוותרנות קווים לוהטים כשפודי אש בבוקר חם זה (זה! נוּ, והצעיף הנוּגה-כהה?) זבובים מעופפים וכו' וכו'.
זבובים מעופפים – אשר עין ראתה אותם!
וקורא אתה עוד דלתות אחדות על “השמש שראה את ראשיתה וידע את אחריתה של הפינה הנשכחה” ועל “האדישות החנוטה משכבר הימים” ועל “השפם המגודל בניגוד (!!) לזקן המגולח” – ורואה אתה עם מי יש לך עסק כאן.
ותוכן “הציורים והטיפוסים”? “הקראי האדוק בהעבירו בדמיונו את דרכי הדור הצעיר, כמעט יתפקע לבו, אין פאת-זקן ואין דבר-תורה, מקילים במצוות, מחללים את השבת ויש שהתחילו להתנצר”, – ממש איזה ר' טרייטל שלנו, “רבני”, בהעבירו בדמיונו את דרכי הדור הצעיר שלנו – אותו ה“ציור” ואותו ה“טיפוס”… וכלום בזה שמשלבים כאן עוד איזו פסוקים מזמירות קראיות נעשה זה לציור-טיפוס מחיי הקראים? סידור-התפילה אינו עוד החיים!
והנה “רחוק מן העדה” – טרגדיה זו אתה מוצא בחייו של כל יהודי גר ב“ישוב”; והנה “דכדוך-נפש” של זרח זרחוביטש האוהב עלמה נוצרית וחס על אמו בת-דתו – תוכן קראי אוריגינלי, האין זאת? והנה “המתנצר” שאשתו אינה מסכימה לזה, ולפיכך, “תהום בלתי נראה (מדוע בלתי נראה?) המפריד מעתה לעולם בין נפשות קרובות, ובאוויר-החדר כמו (שוב “אוויר”, ושוב “כמו”!) מתגוששת גסיסה מרה ומרעשת של העבר ומתפתלה אפיסת מה שהיה, מלחמה מכוסה מעין מגיעה לקצה, מלחמת-נפשות”.
ופרזות “טרגדיות” כאלה ומלאות פסיכולוגיה “מכוסה מעין” כאלה “מתגוששות ומתפתלות” בכל ה“ציורים”, שתכנם האחד, ורק האחד, הולך ונשנה מציור לציור, ובכל ה“טיפוסים”, שטיפוסים – תכונות נפשיות אינדיבידואליות – מאן דבר שמם! והרצאת הדברים המשעממת, הארוכה, הפטפטנית, המשוללת כל ידיעה בשימוש-הלשון, הקוראת לשחוק – והרי לכם “מחיי-הקראים ציורים וטיפוסים עם תמונת המחבר”!
–––––
בפוֹדגוּרז’ה ובדרוהוביטש נדפסו אלה הדברים ה“ספרותיים” העברים, שדנתי בהם זה עכשיו, ובקראקוב הולכים ונדפסים כתבי אברהם רייזין ביהודית.
לפני איזה זמן קראתי את שיריו ואמרתי: “המלה הקרובה, היקרה… ההבעה האמיתית של בדידות האדם המשכיל הישראלי, עזובתו של האינטליגנט הפרוליטארי מטיפוסנו, זה אשר ידיו עובדות ויוצרות ונפשו בושה וטהורה ונידחה”. עכשיו אני קורא את סיפוריו, כרך ב', “בריות ועולמות”.
ישנם סופרים משלנו ועוד יותר משלהם, משל אומות-העולם, כשאתה קורא את דבריהם, אתה חושב: “רצוני, והריני מתפעל, איני רוצה – לא”. אולם כדבר הזה הן לא יקרה לכם בקריאת, למשל, סיפורי מוֹפּאסאן וההולכים בעקבותיו. אלה אוחזים אתכם בציצת-לבבכם ומכריחים אתכם בכוחם, בכוח-פשטותם, בכוח החיים שבהם, בכוח האמת שלהם, לחיות את אשר חיו הם; כדבר הנזכר לעיר, שיהא הרושם לרצונכם, לא יקרה גם בקראכם את א. רייזין.
יש אצל רייזין ציור, “המשונה”. זיסל, בחור זקן ומשונה, העובד בבית-מסחר אחד ומשתכר סכום הגון של כסף, אלא שהוא מפזרו בין חברים נצרכים, ובגד-החורף שלו, שחמימותו מוטלת בספק גדול, הוא נושא עשר שנים רצופות ואינו מחליפו בטוב ממנו. פעם הוא מתישב בדעתו ומכין לו איצטלה חדשה, טובה, אבל כעבור ימים אחדים הוא מסירה ושב לבגדו הישן, הקר, בהרגישו, כי האיצטלה המשובחת בונה חיץ בינו ובין דלי-הארץ היקרים עליו והקרובים אליו.
אילו הייתם קוראים סיפור-מעשה כזה אצל אחר, שהיה מספר לכם את זה באופן שאבלוֹני או סאנטימנטאלי, הייתם שואלים קושיות – לרייזין אתם מאמינים. לו אתם מאמינים הכל, מפני שהוא צודה את הנפש באהבתו, בפשטותו ובבלתי-אמצעיותו.
ביום החמישי, כשהקרח התגבר, יוצא זיסל שוב בבגדו הישן. מיד הכיר בזווית-הרחוב בסבּל אחד, כשהוא פעם ממולל ומתופף ברגליו, פעם מוחה ומכה בכפיו, פעם רץ וטוֹפז למעלה, וככה הוא עושה סגולות מסגולות שונות, אלו וכיוצא באלו, כלפי הקרח המר. הדבר ציער את זיסל, אבל גם ישר בעיניו. באישוניהן נראה אותו זיק-האש, הישן, הטוב, והוא פנה אל הסבּל:
– מה, דודי-רחימאי, קר?
– קר! קר! – ענה הסבל במעֵין חדוה.
– לא קשה! לא נמות בקור! – אימץ זיסל את הרוח.
– אֶט, למות בקור! הוא מנלן? כלום חורף ראשון לי? – שח הסבל ועשה סגולותיו בבת-אחת.
עליו עבר זיסל הלאה וזמר בפיו. צחוק היה בתוכו על עצמו לזכר הרעיון, כי ארבעה ימים נשא איצטלה על גבו. “נטרפה אז דעתי לשעה!” – התוודה לפני נפשו בקול…
הוא הדבר אשר אמרתי אז בדבּרי על השירים: “רגשות אמיתיים נובעים מן הלב, חמימות זכה ומאירה, תוגה רכה וקרובה, עצבות שוקטה וטהורה, עדנת-נפש ורחמי-אנוש”…
“טבעיות! איזה יחס ישר שבישרים אל הדבר המסופר וחנינה, חנינה אל עצמו ואל אחרים”…
צריך להוסיף את “ההיתול הטוב, הברור, הלבבי, הרייזינאי”, אשר בסיפורים הוא ניכּר יותר מבשירים, את ההיתול המריר, האמנותי, הנובע מתוך הסתכלות, מתוך כשרון גדול…
עומד לו אדם בעל עין חדה ובעל לב חומל ובעל נשמה חמה, מפרפרת, ומסתכל ורואה את כל אשר מסביב לו – ובת צחוק מעוקמת, עצבה-עצבה ומרירה-מרירה בזוויות שפתיו.
אופן ההרצאה מופאסאני: לא תיאור מפורט של צורת הנפש העושה, לא חיטוט בפרטים; האימרה הקצרה, הצמצום במשפט, המועט המחזיק את המרובה. ואולם התוכן הוא כולו שלנו, שלנו. יותר נכון: התוכן הוא אנושי עולמי בתוך מסגרת ביתית, יהודית.
הנה הציור הראשׁון – “העִבּור”. לאה צריכה היתה לרדות את הפת מן התנור, אבל המירדה שלה נשבר בבוקר. לאחר שגמרה את הספדה העשירי על המירדה הנשבר, הלכה אל דבוֹשה שכנתה לשאול ממנה את הכלי הנחוץ. “דרכה של לאה כשהיא באה לשאול דבר מאיזה מקום היא לא להביע את רצונה-בקשתה מיד, אלא להתחפש, כאילו היא נכנסת בעלמא, לשם ביקור בעלמא, לשוחח קצת, ולאחר כך להטיל כבאגב-אורחא: רוצה הייתי לשאול מכם דבר פלוני”. וכבואה הפעם לדבוֹשה, מצאה אצלה כנופיה שלמה של נשים משוחחות בהתלהבות במילי דעלמא ובמילי דשמיא. “ואדר”, “עיבּור”, “ערב-פסח”. לאה מתחילה להביע את רעיונותיה על דבר ה“עיבור”. אַל ייסרה האלוהים בעד חטאת-שפתיה. חודש-העיבור מוטל עליה כהר. אשתקד, בעונה זו, היה כבר ניסן, חום, והשתא – אלמלא העיבור, ודאי שלא היה קור גדול כזה. אפילו גזר אחד של עצים אין לה. אולם דבוֹשה רעיתה מוכיחה לה, שאדרבה – מה היא מדברת! הבורא יתברך בחסדו הגדול נותן לנו מתנת-חנם, חודש-חיים אחד יותר, ולאה אינה עוד שבעת-רצון. עוולה! הענין מתארך עד שלאה מרת-הנפש נוכחה, כי חטאתה רבה באמת וכי חסד ריבון-העולמים אִתה גדול עד לאין חקר, בתתו לה מתנה חשובה כזו. ענין-החיים, חפץ החיים… השיחה מתארכת. המירדה נשכח. הפת מתקלקלת בתנור. הפת, שעד שמשיגין אותה, “יוצאות העינים מן המצח”, “שש כיכרות-הלחם הקטנות”, אשר מתחילה, טרם בוא הצרה, “הביטה עליהן במבטים חביבים”, אשר בלוּשה אותן הכניסה את נשמתה לתוכן. והכל אבד, חשך עליה עולמה. חודש יתר של חיים, “עיבּוּר”, חודש יתר של חיים – למה לה חיים?
אבל לא? אל-נא אקלקל את הרושם של הקריאה. אל אקלקל בדוגמאות את הרושם המתקבל בשעת קריאה מכל מלה ומלה ומכל משפט ומשפט. דוגמאות, דוגמאות. מה יכולות דוגמאות דלות למסור מסֵפר בן למעלה מחמשׁים ציורים בעלי תכנים שונים, שכל אחד ואחד לבדו נוגע עד הנפש, עד תמצית-הנפש… דוגמאות… נוּ, ואם אביא את החצי – ומצא לכם? ואם שלושה-רבעים, ואם צ"ט חלקים, – והספיק? צריך לקרוא הכל, צריך לקרוא כל שורה ושורה – ולא כמו שקוראין אצלנו!
צריך לקרוא את רייזין – וביחוד עתה; עתה, בעת שׁניגֶרים, ולאדיקים ואוֹלגינים שׁונים חגרו את מתניהם להכניס לתוך הספר שלנו ברוסיה את כל הפראזיולוגיה המבישה, המעוקלה, הנבזה, אשר הביאו אתם מאותם הימים הטובים; בעת ש“מנחמים” נעשו למשוררינו, זילבוּרגים לציירינו ושאר דלי-כוח ועמי-הארץ למבקרינו ונושאי נס ספרותנו (עיין “די נייע צייט”, “די ניי-צייט”, “די יוגענדשטימע”, “די אלמאנאכען”, “די גאלדאנא פונקען” וכו'); בעת שאלה החלכאים התחילו דורשים, בלשונם הם הידועה, על נשמות אדומות, ועל שושנים שחורות – בשעה כזו נכון ונכון הוא הדבר להגביר בכל מה דאפשר את שארית הטעם הטוב ולהלהיב את הניצוץ האמנותי, האמיתי, הלבביי, בכל פינות שאנו פונים. בכדי ש“יבואו בצל הגמדים, ימוֹגו כחלום חזיון-לילה” נחוץ לקרוא ולקרוא את האמנים הספורים שלנו, את האמנים הפשטנים שלנו, את הביאליקים שלנו ואת הרייזינים שלנו, את אברמוביץ שלנו, ואת פרץ שלנו (מן הימים הראשונים…), המגלים לנו אישׁ-אישׁ על פי דרכו, כי “מלבד הבִּצה תחת השׁמים, עוד ישׁ מקום לעולם גדול רחב-ידים, ומלבד יליל-הישימון, דמי-הציה, יש מחסה בשמש ארץ יפה-פיה”.
יוני-יולי, כפר סמוך לז’ולקוב, 1908. [“רביבים”, קובץ א'. מלבד הפרקים על “מאגדות-החיים” של י. פרנהוף ו“מחיי הקראים” של ר. פאהן, שנתפרסמו ב“רשפים”, תרס"ט, בשם “מן הספרות הגליצאית” (ביבליוגרפיה), החתימה: י. ח. ברנר]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה ("אמנות וחיים")
מאתיוסף חיים ברנר
קונסט און לעבען. א שריפט פאר ליטעראטור, קריטיק, וויסענשאפט און קונסט. רעדאגירט דורך אברהם רייזען, ערשטעס בוך. פערלאג “פראגרעס”, ווארשה, יון, תרס"ח.
[אמנות וחיים", כתב-עת לספרות, ביקורת, מדע ואמנות. ערוך בידי אברהם רייזן, ספר ראשון. הוצאת “פראגרעס”]
זכות אבות – ה“בלעטלאך” וקובץ “הספרות והחיים” של פרץ, קובצי “המאה העשרים” ו“פרוגרס” של רייזין בעצמו – לא עמדה לו לספר הראשון של “האמנות והחיים” שיהא עולה יפה. אותה החיצוניות, אותו החוט, אותו הרוח ואותו הריח – ולא הא. ישׁ שׁורות יפות בשׁירי אימבר וכמֶלניצקי, ישׁ קווים נכונים אחדים ברשימותיהם של טייטש ואש, יש ערך ספרותי לתרגום מאוקרינית, אותה התמונה שקראנו כבר גם ב- “Җурнал для всех " 1 הרוסי, שנה זו (מה שאי-אפשר לומר גם על תרגום השירה בפרוֹזה מפולנית). בנעימות נקראת הרשימה “בת-העם” של העורך (מה שאי-אפשר לומר על יתר דבריו בקונטרס זה…), למרות מה שהדבר כבר היה מודפס פעם ב”צוּקוּנפט“, כמדומני, ולמרות הקלקול המדאיב בסוף: “תודה לך על האמונה שהשבת לי!”. תשומת-לב ביחוד מעוררת הרשימה “שפוך חמתך” של ל. שפירא, הנושמת בכשרון ובזעם לאומי-אנושי, ואחרי כל אלה – לא הא. ולא רק מפני אותו הטעם הבּאנאלי שהביבליוגראף של “האמנות והחיים” מציין בנוגע לקובצים הספרותיים הז’ארגוניים: מה שאין בהם רוח מאוחד, נשמה אחת מחיה את הכל… רוח זה ונשמה זו הנם, בעצם, לאו דוקא… דברים ספרותיים טובים מכונסים במקום אחד – יש להם כבר ערך, אם גם אין נשמה אחת להם… העקא שב”אמנות וחיים" היא, מה של“חיים” אין כל זֵכר ו“לאמנות” – רק זכר. הדברים המנויים למעלה ישׁ להם, בודאי, ערך ספרותי, אבל, בכל אופן, לא ערך אמנותי.
ראוי לציין בקונטרס זה את המאמר “הערות-מבקר”. הרעיון העיקרי צודק וההרצאה – שנונה. “בשביל היחיד, בשביל הבודד, בשביל זה המביט בעינו הוא על העולם, בשביל זה שיש לו קצת נשמה מדיליה, לא היתה העתונות מאז ומעולם אלא תיבת-נגינה, “קאטערינקה בלע”ז”. ולפיכך תהא העתונות מה שׁתהא ואל תסָאֵב את הספרות האמיתית בערבוב מין בשאינו מינו. תרקוד העתונות לפני ההמון הגדול, תמלא את צרכי הרחוב לחדשות ותעשה מה שלבו חפץ – ויהא קיר מבדיל בינה ובין הספרות האמיתית. אלה שיש להם צורך בספרות נשמתית יבקשוה אז מעבר לעתון, שעל פי עצמותו אינו יכול ואינו צריך לספק את זה, ואם הוא, העתון, יוצא וסוחר, לכאורה, גם בזה, יוצא בהכרח לא הא ולא הא. לא כל שכר, אלא הפסד גרידא.
מן הדברים הנכונים האלה צריך היה להקיש על ספרותנו העברית, שרחוב אין לה כלל, כי לא צריך לחלוטין להצטער על מה שאין לנו אלא עתון יומי אחד. דיינו. מה שדרוש לנו הוא – קובצים ספרותיים, מאספים לספרות היפה ולבקורת אמנותית. זה ורק זה.
-
[“כתב–עת לכל”] ↩
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה ["העתיד היהודי"]
מאתיוסף חיים ברנר
די יודישע צוקונפט. א חודש-זשורנאל פאר ליטעראטור, וויסענשאפט און ציוניזם. רעדעאקטאר ד"ר י. ווארטסמאן. ערשטער (?) יאהרגאנג. אויגוסט . 908, ערשטעס העפט. ניו-יארק.
[“העתיד היהודי”, ירחון לספרות, מדע וציונות. העורך ד"ר י. וורטסמאן. שנה ראשונה(?), אוגוסט . 908, חוברת א', ניו-יורק.]
המשחה הצהובה בשביל עתונים יומים יש שפוסקים אותה אם לא לשבח, בכל אופן לדבר שבהכרח, לדבר שאי-אפשר בלעדיו ושכך יפה לו. אולם באנגליה ובאמריקה סם רעל זה – המוניוּת ספרותית – הולך ומתפשט ומחלחל גם בספר, גם בשבועון וגם בירחון, ובזה הרי לית מאן דפליג, כי לא נאה כך ולא יאה. יאתה, איפוא, תודה למו“ל ה”יודישע צוקונפט", שטרח ובנה במה חדשית ברוח טובי-יהודי-רוסיה בעיר הראשׁית שׁל הפרֵיסה הצהובה – בניו-יורק. יישׁר כוחו!
זהו בנוגע למטרה. ברם, כיצד יצאה מטרה זו אל הפועל? על שאלה זו, כמדומני, שאי-אפשר להשיב בשני פנים. ברור, שהחוברת הראשונה המונחת לפנינו אינה עומדת על מרום-תעודתה. אגב, חוברת זו הראשונה אינה ראשונה וגם השנה אינה ראשונה, מאחר, שבעיקר, צורת ה“יוד. צוק.” לא נשתנתה ממהדורותיה הקודמות בשנותיה הראשונות שבלונדון, בגליציה וברוסיה.
ה“חודש-זשורנאל” המתחדש הוא “לספרות, למדע ולציוניות”; והנה “מדע” אני מחפש – ואיני מוצא: שמא ב“די אויפגאבען פון יודישען פראלעטאַריאַט” של פּאסמאניק? או אולי ב“לתולדות של ס. ט.” אשר לאיזה מ. אֶפשטין? ל“ציוניות” אדרוש – והנה אני מוצא שוב אותו מאמר “היסטורי” של אפשטין ומאמר מאת העורך בעצמו – הלואי שלא הייתי מוצא גם את זה!… ואשר ל“ספרות” – מילא: איזו שירים לא-בלתי-ראויים-לדפוס (בהם גם חתיכת-פילוסופיה מאת יהואש!), איזו רשימות בלטריסטית-פיליטוניות (בהן גם “הניגון החדש” של שלום-עליכם!) ואותו המאמר הביקרתי של בעל-מחשבות “מחוץ למחנה”, שנדפס לפני חצי-שנה ב“העולם” ושעתה יצא מתחת עטו קצת יותר “מבוסס”.
בעל-מחשבות אינו שבע-רצון מספרותנו. מיום שתכנה חדל להיות ה“כלל-ישראל”, נעשתה – יסלחו לו על האמת! – משעממת. היא עומדת עכשיו למטה מכל מה שנושא עליו שׁם אמנות (!). היחידיות שׁל ה“בֶּרגֶרים” וה“יוֹנות” לא תסכון ליצירות אמנותיות, מאחר שהיא בת-בלי-אונים, וציירי הגיבורים האלה אינם מצורעים ועומדים מחוץ למחנה. ואשמים ומצורעים רק הציירים. כי היחידיות של היהודי החדש, לדעתו, יש לה דוקא חשיבות מרובה וכדאית למצוא את ביטויה ביצירות אמנותיות גדולת, אלא שהדור הכביר מצא לו אמנים-ננסים. –
ומתאנח בעל-מחשבות, ושופך מרי-שיחו על סופרינו החדשים “המאבדים את כל התקופה בידים”; ומאריך “בעל-מחשבות”, ו“מבסס” את משפטו ה“נורא”… ומחקרו הבקרתי עובר ומתדבק בקסתות-הסופר של עוד כותבים, ומפי כולם יִשָׁמע הפזמון השׁגור והמשׁעמם על “אישׁ-הזווית”, על ה“עומד מחוץ למחנה”… ובאיזה בוז!
מקום לויכוחים אין כאן, כי כלום יבוא איש להוכיח, שיש לנו יצירות גדולות? אפילו אלה מאתנו החושבים, כי יש לנו כשרונות גדולים, נכונים להודות תמיד, כי יצירות למעלה מבינוניות אין לנו, אולם בנוגע, בכלל, למצורעים ועומדים מחוץ למחנה, בנוגע ל“יונה” ו“בֶּרגֶר” כשׁהם לעצמם, בנוגע לבוז המורגש בדברי הכל אל אודותיהם, אולי לא למותר יהיה להעיר דבר קטן אחד, וזהו:
אותה היחידיות החלשה, ה“יוֹנית”, “הברגרית”, השוכבת בפינה, אותה שאינה חובקת, כביכול, זרועות-עולם, אותה שמכירה בעצמה ובמהותה והוגה על קטנותה הטרגית, מכירה גם בערך כל אותן ה“גדולות” העולמיות וה“סערים” האמנותיים של הדרשנים ממללי רברבין. פה גדול לא ניתן לה לאותה “היחידיות העלובה”, אבל מן הקווים, שבהם היא מתוארת אפילו ב“ספרותנו”, זו שאין דעת בעל-מחשבות נוחה הימנה כלל, מוּכח ונראה, כי יודע הוא אותו יונה-ברגר, כי מקום ומוצא אין לא רק לו, אלא לכל בן-דעת ובר-רגש, לכל עדין-רוח ודק-עצבים; כי מאום בעולם אין לא רק לו, אלא גם ללֶרמונטוב וגם לדוסטויבסקי וגם להיינריך היינה. אותה היחידיוּת רואה את הזווית שלה, את “העולם בפני עצמו” שלה למקום-עתידם של כל אלה, אשר עינים להם להיפקח; היא רואה את הגדר שבהכרח, שבכל זמן, שבכל מקום, את הגדר שאין לפניה אלא שתיקה, וכשהיא שומעת, איפוא, לפעמים את בעלי-המחשבות מתוך המחנה מדברים ראמות בעתונים ובירחונים על אידיאלים חדשים, על קולטורה מודרנית, על מקורות של צער, על סמלים של עתיד חדש, על אנשי-המרתף הבונים שלא מדעתם וכו' וכו', היא מתכנסת לתוך הדרגש – וצוחקת…
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה (הפועל הצעיר)
מאתיוסף חיים ברנר
הפועל הצעיר. כלי מבטאה של הסתדרות הפועלים העברים בארץ-ישראל, סיון, התרס"ח. 9 No.
בראש הגליונות של “הפועל הצעיר” לא כתוב: “ירחון לציוניות”. ציוניות, אף על-פי כן, יש ויש בו הרבה יותר מב“יודישע צוקונפט”. ולא עוד אלא כשאתה קורא את “הפועל הצעיר”, ואגב הנך זוכר גם את המאמר: “אלגעמיינער ציוניזם” אשר ב“יודישע צוקונפט”, ואגב הנך זוכר גם את הציוניות של ה“פעדעריישען” האנגלית ושל ה“פעדעריישען” האמריקנית – יהמה לבבך…
כבכל הגליונות של “הפועל הצעיר” יש גם בנוּמר זה דברים שצריכים לגופם, דברים מאת אנשים היודעים את אשר לפניהם, דברים ש“הן” גדול בהם ושגם “לאו” שלהם הריהו “הן”. נוסף על זה יש כאן בפעם הזאת גם קצת דברי אמנות אמיתיים – דברים הנפגשים ב“הפ. הצ.” על-פי מצב העתון ותכונתו ומגמתו, לא לעתים קרובות.
כן, קצת דברי אמנות, ודוקא בצד הרבה דברי-הבאי שבהמשכים. הלאה, לאחר זה; “מירושלים החדשה” של איזה פֶּטשׁאנוֹבסקי בהמשׁכים, אבל מקודם – המכתב מכנרת שׁל ר' בנימין: “מן השעה הראשונה”.
הרבה אומר המכתב הזה בשיטיו ועוד יותר בבין-שיטיו.
זה עשרות בשנים אשר שאלת “לאן?” מנסרת בעולמנו בפנים שונים ובגוונים שונים. מה לעשות ולאן ללכת? האומה העברית ספינתה נטרפה, מקורי-פרנסתה נחרבו, מקורי-רוחה נידלדלו, האינטליגנט העברי אבד דרכו לגמרי - הוי, לאן?
שאלה היא, ושאלה שאין עליה תשובה אחת, כללית. שאלת-חיים היא, שאלה נוגעת בעצם-החיים – ולשאלות כאלה אין תשובות כלליות. כשם שאין תשובה ברורה ואחת לאותה שאלת-השאלות: מה הם חיינו בכלל? למה הם" לאן אנו הולכים ובשביל מה אנו הולכים; כשם שאין פתרונים גמורים גם לדברים ממדרגה יותר פחותה, מסוג יותר שימושי, אם רק נשאל עליהם באמת, כמו: שאלת עניים ועשירים, גוזלים ונגזלים, או שאלת הנישואין והקמת דורות בשביל האדם המשכיל. בזו האחרונה, לדוגמה, מצד אחד געגועים נסתרים והכרח של התאחדות-המינים, מצד שני אי-תדיריות-האהבה וסכסוכים נפשיים מפותלים – ובן-האדם השואל אינו חי ומתנהג לעולם אלא כפי שהוא יכול; מזימתו הוא תשכון עמו – ולא על פיה יקום דבר. אין תשובות מחוּורות לשאלות כמו אלה.
“על אם הדרך”… עתידותיה של אומתנו… אבל עתידות מי יגיד… גם על עתידותיה של האנושיות כולה אין אנו יודעים לחשוב דבר-מה… אי הדרך ילך בה האינטליגנט העברי – אבל האינטיליגנט מי תכן רוחו… בעצמותו של האינטיליגנט בכלל הפכים וניגודים, רוחניים וסוציאליים, גם אם לא ממעי יהודה יצא, אם רק אינו אבק בקופת הדומן, אלא חושב את חשבון עולמו הטרגי… אם רק נפש לו לעצמו, משלו…
שנואים עלינו, לפיכך, כל אותם בעלי-המוסר ומורי-הדרך. אלמלי היו עמוקים קצת ברוחם, היו מבינים, כי את אשר טוב להם לא יִמָנע, שיהא לא-טוב בשׁביל אחר.
ועוד זאת לדעת: העברי הצעיר כשהוא שואל את נפשו “לאן”?, זו השאלה, שאינה לו איזה ענין חיצוני, דבר נוסף על יתר הגיגיו, אלא שמתפתלת בכולם ומרכבת אותם ומשתזרת בהם, אינו שואל את זה מפני שיצר לו בצרת עמו. בודאי צר לו, אלא שזהו ענין לחוד. עיקר-היסוד של שאלתו הוא מה שיחד עם כל סבלון-החיים של האדם באשר צורת אדם לו, הוא עוד תלוי על קש שרוף בין מחנות שונים, בין אפני-חיים שונים, מה שהוא גולה, זר, נידח, מה שהוא טובע בניגודים לאומיים-נפשיים, הנובעים ממצב-הגלות, מה שחייו הוא קשים כל כך על-ידי היותו עברי, שמן היהדות אין לו כלום, מה שהוא צריך לחיים עבריים-קולטוריים, עצמיים-פוריים, ולחיים כאלה אין מקום בתפוצות-הגולה. בקיצור, מה שלו אין מוצא, לו. האמיגראציה של כל העם, סידור-האמיגראציה, הקלת-האמיגראציה – הדבר מטריד את העברי הצעיר, אבל לא על זה יהגה בלילות-נדודיו. הצלת-האומה – אבל האומה אינה מתחננת לפניו ואינה פורשת כפיה אליו, כי יצילה. הכלל העברי הזר, המשונה, סובל את פורעניותיו המוכרחות, פעם בקשיות-עורף ופעם ביללה ובהתרעה, פעם הוא חובש מזור לפצעיו ופעם אינו עושה מה להקלתו, אינו עושה כמו ב“זדון”. חוסר-מחיה, בערוּת, פוֹגרוֹמים – וישועה רחוקה. אם, סוף-סוף, יתבצר מקום בפלשתינה לתיקון חלק גדול של הקושי שבחייו – העם העברי אפשר שישתמש בזה ואפשר שלא יאבה לשמוע. זהו, בכל אופן, מעשה של המונים גדולים, שלעולם אינם עומדים ותוהים, אלא הולכים לאשר ידחפם רצונם העיור לחיות ולהתקיים. סמי מכאן “לאן?”.
יחידים הם השואלים, יחידים. והיחיד מכיון שהוא חוצב את השאלה מלבו, ממעמקים, ממעמקי-לבו הוא – בהכרח שהפתרון, אם הוא מוצאו, לאחרונה, צריך להיות, והוא באמת, פתרונו הוא, נמצא בלבו הוא, בשביל עצמו.
“לאן?” “הפועל הצעיר”, בתור עתון הסתדרותי, עונה לכל: למרות הכל, אחים, בואו הנה! בא ר' בנימין האמן ומספר: הנה אני באתי הלום, ותשובה זו שהשבתי לעצמי על שאלת “לאן?” שלי, כפי שאתם רואים, היא רק בשבילי. אם תרצו, תוכלו להוסיף: “וכמותני”, אבל לי אחת היא. לי די אם בשבילי גרידא. לאיש מכם אולי יקרים ביותר מחמדי-המערב עד לבלתי יכולת לוותר עליהם – מי ירד לעמקה של הנפש האינטליגנטית? – יהי אז לו את אשר לו. ילך לתיאטרון וישמע שפה שאינה נשמעת לו. אני אוהב את כנרת!
לא יסכון הפתרון הזה לאחר. אם אתם הולכים הלום – דעו את אשר ימצאכם פה. אל תונו את עצמכם מראש ואל תבואו בטרוניות. כאן – לא פאריז, לא וין ואפילו לא וארשה. הנה לכם “מכתבי”.
בפלשתינה הדברים יגעים; המנהגים והמנהיגים בוערים, החומר האנושי רע, המצבים החיצוניים קשים, הצביעות משחיתה כל חלקה טובה, כל דבר אין, ומה שיש – מסוכסך. היש תקוה? היש תקוה לציוניות, כלומר לישוב עברי הגון, חיוני, יצירתי, בארץ הזאת? היש תקוה לכיבוש כל מקצועות העבודה שבארץ על-ידי היהודים? – איני יודע…
"ואולם שמונת-הפועלים לא נרתעו לאחור על-ידי ההיפנוז הכללי ויקומו וילכו לכנרת לעבדה ולשמרה…
"חורבה אחת מצאו על גב אחד ההרים מול הים. קוראים לחורבה זו “חַן”: מקום לקיבוץ של מיני פרקמַטיה ומין תחנה לעוברי-דרכים. נמצאים בקירוב-מקום סימנים של חרבות עתיקות ושרידי-מבצרים ומוציאים מזה מסקנה, שההר הזה היה לפנים מקום-מבצר. בחַן זה אנו חונים עתה.
"אין אני יודע מה שעתיד לבוא, אבל לפי שעה יש שאני מתקנא בחברי על שקידמוני בביאתם שני שבועות שלמים. והרי אני, כשבאתי, כבר מצאתי הכל “מוכן ומזומן” לפני: ספסל לשבת עליו ושולחן לשבת אליו, ולאכול עליו ולכתוב עליו, הכל כפי הצורך. ואולם, הם, כשבאו, לא מצאו כלום, לא-כלום במובן היותר מקיף של המלה. ואף על-פי כן, משער אני, שלא היו כלל עצובים ושוממים. משער אני, שהיו שמחים בחלקם…
"הן-המקום גורם… הנה אתה בא רגלי ממלחמיה, והירדן, הנער העלז הזה, משטה בך… פעם הוא מתקרב אליך וצועד אתה שפי על שפתו ושומע בלחש להמית-גליו. ופתאום – נעלם ויחָבא בתוך רוכסי-גבעות ואיננו. מילא, הרי אינך ילד או משורר או פייטן ארצישראלי… בשעה זו הנך מטיח את לבך ממנו, מרים את עיניך ומסתכל בתועפות-הרים שמסביב וברצועות, רצועות של “נאות דשא עונג ואור” שבין ההרים. ושב – גדות גלי הירדן השובב וחוזר חלילה, ופתאום, פתע-פתאום – ים כנרת לפניך, מעין עלמה צעירה, בת שבע-עשרה שנה, עם עינים כחולות, נוצצות, מפיקות תום וחיבה וחיים…
"האחוזה כנרת נמצאת ממערב הירדן, במקום שהוא, הנער הפוחז, עזב את מימי-כנרת, נערה צנועה זו, שנדמה, שזה עתה עוררו אותה משנתה ועודה מבושמת ריח טל הליל…
"ולמה הירדן יוצא את כנרת? על מה הוא כך ממהר, בהתפתלות משונה אל ים-המלח, אל ים-המות?
"פחז כמים…
“והרחק-הרחק נשקף ההר חרמון בשיא גאוּת גראנדיוזית, ועל מצחו – נזר של לבנת שלג… הרהורים שונים מעורר הור-הררים זה”.
ושוב:
"במעדרים ובקרדומות באו לדַלַיקה, היא היא האחוזה כנרת למן היום אשר שבו אליה שבו אליה צעירי בני ישראל ועד היום הזה…
"בין כך וכך הביאו קרשים מטבריה ויבחרו את אחד הפועלים לנגר… ויעש את השולחן ואת שני הספסלים הארוכים וגם ארון עשה בהשכל ודעת, וגם כלי-בישול הביאו מחיפה ומטבריה, וכבוא המטרוניתא הצעירה מ. ותחדל הקדחת ויתחילו חיים מסודרים…
“ואולם גם עכשיו דומה היא מעונתנו יותר למאורה של פריצי-חיות מלפלטין של מלכים… ובבוא חשכת הליל, והמנורה דולקת על השולחן, ואחדים מאתנו יושבים שמה ומעיינים קצת בדברים שבדפוס, ואנחנו כולנו משתטחים על מחצלות של קנים, המצע שלנו עכשיו, יודע אני, שאנו נמצאים הרחק מאדם העיר, מוקפים ים והרים – בשעה כזו, כשמביט אני למעלה, להתקרה הנסמכת על שני חצאי-עיגול מוצקים ועל חברי הפועלים, שהם כמדומה חזקים ומוצקים כמותם… – בשעה כזו נדמה לי, שאני נמצא במעונו של רובינזון קרוזו, יותר נכון, נמצא באי איסלאנד, בתוך חברת שודדי-הים וכובשי-היבשה, ומקשיב לסיפורים על-דבר האלים והענקים הקדמונים, על דבר בוטן ואחוזת מרעיו”…
“וכך הוא הדבר”.
כך.
מֵהִרְהוּרֵי סוֹפֵר
מאתיוסף חיים ברנר
אחר חמש שנים. בשנת תרס“ג (ב“לוח-אחיאסף”) עשה אחד-העם (מיכאילוֹבסקי שלנו, להבדיל!) את חשבון ספרותנו הידוע “אחד עשר שנים” ומצא, כי “אפילו המעולים שבסיפורים העברים החדשים אינם אלא קרעים, קרעים”, אשר בכל ספרות אחרת לא היו עושים רושם. אשתקד עלה קלוזנר והראה (“רוח-הקודש”, “השילוח”, כרך ט"ז), כי “אפילו לאחד-העם בעצמו” אין הפּאתּוֹס מן המין הראשון – הפאתוס הלירי – ואפילו לפרץ (!) חסר הפאתוס מן המין השני – הפאתוֹס האֶפּי, ומובן, שאם רבי לא שנה – חייא מנין? אם בארזים שלנו לא נפלה שלהבת הפאתוֹס הדרוש – מה כבר יש לדבר על “אזובי-הקיר”? ומובן איפוא ש”אין מעוף נישא, אין פרובלימות גדולות, אין התגלמות רחבה".
“הכצעקתה?” – אבל לא להיות למליץ-יושר כּוונתי בזה, שׁאני בא לכתוב היום. מליצת-יושׁר תמיד שׁוברה עמה. לדברַי הבאים מטרה הרבה יותר צנועה מזו. תכנם: פני היהודי הצעיר באותם “הקרעים, הקרעים”, ב“סיפורים העברים החדשים”. רוצה אני לסור ולראות, מה היא דמות-דיוקנו ומהותו הנפשית של מַכּרנו בן-הדור באותן “העוּבדות הקלות, הציורים המפרפרים והתמונות הקטנות, המיניאטוריות” של הבֶּלֶטריסטיקה שלנו בעשרות-השנים האחרונות. ולא בכדי שנמצא – אני והקורא – בזה איזה סיפוק נפשי, לא בכדי להראות ולהוכיח למאן-דהו, ש“יש במה להתפאר”. לא, לא. אל-נא יחדלו פנינו גם להבא “לקבּוֹץ פארור” ואל-נא נחדל גם להלן להתפלש בעפר כתבי עתנו על אשר “חדלו הרומאנים, תמו הסיפורים הגדולים”. אבל בעת ובעונה אחת – הבו ונעלעל קצת איזו דפים מועטים… מילא, בדליכא שאני, ואם האספקלריה שלנו אינה מאירה, אם היא שבורה, רצוצה, מיניאטורית – מה לעשות? ההכרח לא יגונה, ובאין ברירה לא ימָלט להביט על פרצופנו גם בזו ה“מיניאטורית”…
א
דבר שאין צורך לאמרו הוא, כי דברי הרב אבי-נחמן אצל פייאֶרבּרג על “הדבר הגדול והיקר עד מאד, אשר מסר לנו הקדוש ברוך הוא בטובו ויעד בנו את השמים ואת הארץ, כי נשמור עליו ונגן עליו כל ימי היותנו על פני האדמה”; כל אותם הדברים, שהיו צריכים, לפי מחשבתו של המחבר, לבטא את השקפת היהדות הישנה על תכלית-האדם בעולם הזה; כל אותה הטיראדה הארוכה, הארוכה ביותר, המשתרעת בלי הפסק על ארבעה עמודים והולכת ונשנית בשאר מקומות בתבלין שונים, ברוח “מכתבים מוואהלין”, עם מבטאים מוזרים למושגי אותו למדן-חסיד כ“הסתכלות בחיים” וכיוצא באלו – כל זה, מנקודת ההשקפה של האֶסתטיקה האמנותית והטעם הטוב, עושה רושם מכאיב. חולשת התפיסה ופעוּטיוּת כוח היצירה מבצבצות מכל שורה. הרבה יותר גרועים ויותר מדאיבים הנם העמודים האחרונים מעת ש“נפתח לפניו עולם חדש” ו“שמה, בלבו, חיים עתה שפינוזה, קאנט, דארווין, בּוקל, ספנסר וכו'”; קלוש הוא – הוי, מה קלוש! – הציור של ביאת נחמן בברית-האירוסין וכל המסתעף מזה, של שיבתו לעיירתו ופגישתו עם יחזקאל האפיקורס, של שיחתו עם זה ודרשתו בקהל-ציונים. הצער התוסס בנו למקרא הצער שלש כל זה פגום הוא, פגום עד מאד, הקורא שבנו כיום סובל למקרא כל אלה עד דכדוך הנפש – אבל לא מהתוכן שבדברים, כי אם מהרצאתם הסיפורית, שאינה הרצאה כל עיקר.
אבל הבה ונמחק-נא את הציוּן “סיפור” מתחת השם “לאן?”. ציוּן זה שלא במקומו, מה הוא כי יטה את לבנו מלגשת אל הבנת והרגשת הענין כשהוא לעצמו? נדע-נא מראש כי כאן אין לנו דין ודברים עם אדם שבא לספר על אנשים וחייהם, אלא רק עם אדם צעיר מישׂראל, בעל לב רַגשׁ, שׁרעיונות-התולדה ויסורי-התולדה מציקים לו, והוא בא לשפוך את נפשו, ורק אז נפן ונראה מה יהיו פסוקיו לפנינו.
“יסורי התולדה” – ברדיצ’בסקי הוא שקרא למחלה הזאת בשמה הנכון בכתביו הפובליציסטיים, והוא הוא שצייר את כל מהלכה ב“מחניים”, ביתר שירוֹתיו עד ה“זר” ועד בכלל. “מדוע? – קוראים אנו גם ב”לאן?" – למה כיבה את הנר? קין הרג את הבל אחיו, והוא הרג את אביו… אבל העשה זאת ברצונו?… לא… זה ימים ושנים הוא מרגיש, כי זר הוא לכל, והכל זר לו" ––– –
נחמן, הנפש הווֹלינית-היהודית, המוגבלה והרכה, של פייארברג, הנמשכת אל החוץ, אל הטבע הנעים, אל האגדה שבתלמוד ובמדרש, ואשר רק מתמימותו היתירה של המסַפר, ישׁ שׁהוא משַׁוה עליה זעיר-שׁם גם הוד של “דימוֹן יהודי” – כולה, מימי ילדותה, ספגה אל תוכה את אימת הרוח הקשה, את “המראה הנקלה” (גם לא “בעיני זר לא יבין”!) של רחוב העיירה ודתה ותורתה, בת מאות בשנים. ה“ראשית-חכמה”, בין מנחה למעריב, מילה ושבת, תפילין וציצית, ביעותי הלילה וקליפּותיו, “תיקון-חצות”, “ימים נוראים”, גלות, תשעה באב, סמאל, משיח. פייארברג לא הגשים את רוח היהדות הפולנית-ההיסטורית, את צדדיה השליליים מנקודת ההשקפה האנושית בפעולות ומעשים, באורות וצללים, לא הראה את “חיי היהודי על פי התלמוד”, לא הראה כיצד חי ופעל, או לא פעל, אביו של נחמן. רק את הדיבור הרחיב בזה, רק הגד הגיד לנו… ברם, מאשר עוד כל הדבר חי בנו, בעצמנו, דיים גם הקווים הספוּרים אשר העלה, להחיות את העבר הקרוב הזה לפנינו ולשוות בתוֹכֵנו הלךְ-נפשׁ, אשׁר ישׂכילנו להבין נפשׁו של נחמן, בירה נאה ומלאתי “צללים” זו, אשר ירושה גדולה של קדושה עזה ומסירות-נפש קשה, רגשות משונים ומוזרים, יהודיים-בעצם, של הרבה-הרבה אבות ואבות-אבות “גאונים” וצדיקים סוככים עליה ומעיקים עליה. נחמן הוא חוליה אחרונה בשלשלת ארוכה-ארוכה: כל החוליות דוחקות אותה. הדבר נפסק; הבירה מתקעקעת; כל השלשלת מחנקת אותו; כל הבירה נופלת עליו.
נניח-נא לכל אותן המחשבות ה“חדשות”, שהוא מגלה לאביו ביום תשעה באב בדבר “מי שיושב תמיד על הקברים ואין לו עסק עם החיים אינו יכול לעשות דבר”; נניח לאבות-רעיונותיו אלה מן “המליץ” בראשית תקופת חיבת-ציון, שאביו קורא לו בגללם בכעס: “רב לך, נחמן!” ושתולדותיהן כיוצא בהן: האידיאה על “אירופה החולה עתה” ועל “האנושיות הצמאה לדבר-אלהים” ועל “הנביאים הקטנים (קאנט ו…דארווין!) הקמים בקרבה ונותנים בה כוח לזמן קטן ולפי שעה” ועל “המערב כולו הנוסע זה כבר מזרחה”… נניח לגיחוך הזה ולפתרון-“לאן”?" זה. לא בזה היא נקודת הכובד של היצירה “לאן?”. לא גם, כאשר דימה פייארברג, מצב-עמו, החֵפץ להושׁיע לו ואי-היכולת לעשׂות למענו דבר עשׂו את נחמן למשוגע, כי אם יען אשר עד בוא המשבר חיו כל הדורות הישראליים בתוכו ביודעים ונפשו חיה בהם ביודעים. הנפש הלזו היתה מלאה מזה, היא מצאה בזה את “נקודתה”, את משענתה, את סעדה (יעוּיין ביחוד בעמודים 58–59 בקובץ-סיפוריו, הוצאת “הספר”) – ולאחר-כך:
“בפינת הרחוב נתקבצו ילדים רבים במעגל. מספרים המה זה לזה על דבר השממיות הארורות, ששרפו את בית-המקדש… אך הוא מרגיש את עצמו כנבדל מתוך המחנה. הוא אינו עתה מה שהוא צריך להיות ומה שחושבים אחרים עליו”…
“מה שהוא צריך להיות” – על-פי קול של סבל-הדורות המנסר בנפשו.
ולהלן –
הוא מרגיש את עצמו כבוגד. אינו יכול להביט ישר בפני אדם. הוא המית בקרבו פרי עמל מוחם ולבם של אבות-אבותיו, של כל עמו, זה אלפי שנה…
ב
נחמן פייארברג נשאר בהכרח כולו בתוך התחום. ולא זו בלבד, אלא שלמרות מה שבעצם לא נשאר לו מן “היהדות ההיסטורית” ולא כלום, הנה “יסורי-התולדה” שותלים בתוכו געגועים עליה ונותנים בפיו אמרים יותר מתמיהים מעין: “היהדות לא גמרה עוד את חשבונותיה עם התבל” וכדומה. ה“אירופיוּת” של נחמן גם היא עדיין מצומצמה בקליפתה, ולא לבד שהוא, פייארברג, אינו מגיע עד לידי הכרת ערכה הגדול או הרגשת ריקניותה גם היא, אלא שהיא מצטיירת משום-מה בעיניו ביחס אל היהדות בתור “עושקת” ויותר מלהיות עשוק אינו חפץ להיות עושק, כלומר: “מהיות כפיר עם כפירים אֶסָפה עם כבשׂים” – אותה הריטוריקה שׁעל סף בית-המדרשׁ הישן…
“האספות כבר חדלו, החברה נתפרדה,ישוב-הארץ כבר נשכח מלב – והמשוגע עודנו יושב כמאז בפינתו האפלה, בדד ודומם” – בעיירה הקטנה. אולם את ההמשך שלו בספרותנו, את אותו התלמיד מיכאל, הרובץ בין “מחניים”, אנו מוצאים “בכרך הגדול, בירת שליזיה”, היינו מחוץ לתחום. “זה כשנתים שוקד הוא על דלתות בית-מדרש-המדעים, ועודנו בודד במועדו מבלי מכיר ומודע בארץ הנכריה”. “כנזיר יושב הוא בעיר ההומיה ובחיים ההומים, בלי עולם ובלי צרכי העולם”. “לפנים היה כולו רק בן לנחלת אבות והיה שומר משמרת-אבות, ועתה יצא מחוץ לתחומם ועמל הוא לבטל כל מה שרכש לו בין החומות”. “אבל בין כל המטיילים אין איש יודע אותו ולכולם הוא זר, מוזר… רואה הוא, שכל עובר ושב חושב אותו לנכרי, שנכרי הוא לכל האנשים האלה אשר את לשונם ידבר עתה ואת חכמתם ילמד”.
זה – ויסורי-התולדה, שוב יסורי-התולדה; אותו: “איני יודע מה היה לי, אבל העצב הישראלי” – – – “מאומה לא נשׁאר אתו מעַמו – ובן הוא לעמו… מוחו נתרוקן מנחלת אבות, ולבו עודנו נעוץ בקברות-אבותיו”. “לכאורה אין הדבר נוגע לו כלל, הוא אינו שייך אליהם עוד, והמה אינם שייכים אליו, ובכל זאת איכפת לו הדבר”…“רוחו הומיה בגלל ההווה והעבר, ונפשו לא תשקוט מפני האחריות הגדולה שבחיים… תלמודי הוא ששנה ופרש, ולוֹ נראה הדבר כמו חייב הוא עוד להם דבר-מה… את הדורות מראש אינו קורא עוד, אבל בסתר-לבבו מרגיש הוא, שעוד נר-הדורות דולק בו”…
ולגבי נפש עמוקה-קרועה זו, שכמוה לא נדע ליופי ולאצילות, ושכל מה שאמור אצל מיכה יוסף ברדיצ’בסקי עליה בסיפורו “מחניים” וביתר סיפוריו מדהים אותנו בעוז-ההבעה ובגדלות-התיאור, מובן הוא מאליו, ש“ימי החתונה לא עברו” עליה בשלום, והיא לא נשארה “בבית-חותנה, בית שקט מלא תום, אושר ואהבה”, כמו שמצינו ב“לאן?” בתקופה אחת שלמה. בירת שליזיה שאני. כאן שוררת דממת צהרים של שבת שלהם; צל-השבתון מתערב עם שלוות-הקור הממלאה את נפשׁ ההולכים לטייל, ובַשׁלווה הד שׁל בטחון המצוי בשׁעה שהכל שלום אתנו ובקרבנו… ושם בירכתים, בין המחליקים על הקרח, נערה יפה, שׁבחִנה השׁפוךְ עליה היא מעין תינוקת גדולה… והנה ישבה לנוח בכל יפי דממת נפשה… ומושכת היא אליה עיני אותו תלמיד עברי…
היא, אשר יפיה מתגלה בכל עצם תומו ופועל על רואיה כשושנה; היא, אשר כל דם-האב הנוזל בה לא התערב עם אותו שמצד אמה, רק מעוּלף בה, כמו שמוּר הוא בקרבה… וזה משַׁוה עליה מין הוד נפשׁי, זר, איזה קסם נראה ובלתי-נראה… היא המשתוקקת הרבה למים וגנים… היא ההולכת אל הכוהן ואינה יכולה לדבר עמו דבר משום שפניו עצובים תמיד ותמיד הוא אומר לה שתתוודה על עוונה, בעוד שאינה יודעת מה זה עוון… היא בתוך הסביבה שלה… ואותו מיכאל… אשר בשכבר הימים חשב לפרקים, שבתור משיח-הצדק היה צריך הוא לבוא לעולם… וגם אחר כך נדמה לו שצריך הוא רק ללבוש מעיל שחור ארוך ולהגיד לכולם איזה דבר שיהפוך שורש-נשמתם…
היא והוא… שני עולמות… מחניים!
“מה לו ולכל הנפשות האלה? רק כתועה הוא ביניהם, כאיש מארץ רחוקה ומעם אחר; אבל איזה דבר מושך אותו, איזה דבר אומר לו: לֵךְ! והוא הולךְ שׁמה ומצטער, יושׁב על ספסל להירגע ומצטער, נשען על עמודי הגשר ומצטער” –
“ולמרחוק הוא רואה אותה, ואימה חרישית נעימה מתגנבת בו. לבו דוחק אותו ונפשו שואפת לאיזה דבר כמוס ולחלום בהקיץ”.
וכשנפש הנערה דבֵקה אחריו גם היא, וכשׁהדברים מתקרבים אל הפועל, הוא חושב ביחס לבת-זוגו: נוצרית שנולדה שלא בקידושין… חרות גמורה… יעזוב את הדור האחרון שעודנו שייך לו ויהיה לאדם חדש לגמרי, בן דור ראשון…
לפתע תרעישו ידיעה על ביאת אביו הרב למקום מגוריו – ולפתע הסכנה עוברת. ברוך אל-הרפואות! – כמו אבן נגולה מעל לבו. התדבקות הנפשות הטהורות, הרחוקות, הולכת וקרבה איפוא, לכאורה… אבל דוקא ערב-שבת עם חשכה, “שעה שעודנה מהוּלה אצלו מעט בשירת רגשותיו הדתיים שבעבר”, בגבוֹר בו געגועים והוא עומד כחולם, ונפשו תפחד ותרעד בבוא הערב, הוא בא אל הגן. והליל וחמדת-הליל כמו חולמים יחד ומחכים יחד…
הוא פוגש באותה כובסת, באותה אֵם, ו“ברגשי חמדתו מתערב איזה צל של רחמים. חן דבריה שהיא מדברת בלחש מלבב אותו בחביון נפשׁו הסוערת, ולפתע הוא מתביישׁ ותמיהַּ על עצמו”.
נפשי! נפשי! שירת הישראלי ושירת החמדה של הישראלי הצעיר, שירה אשר לא אדע דוגמתה, אני שומע כאן… שירה נוקבת לתהום-התהומות של הנפש. אין מלה בלשון.
מיכאל “נכשל” – והכל נשבר. הכל אבד. “הוא מתירא להגות בשם הנערה, ואותיות-שמה מרחפות לפני עיניו ככתובות באש אדומה על גבי אש שחורה. נפשו קשורה בנפשה הטהורה והוא טימא את נפשו לנצח”.
מהיכן כל המושגים של טומאה וטהרה לנצח הללו? מאין כל אותו הפרק השלושה-עשר, שכל ביטוי וביטוי ממנו עושה שׁמות בנו? מאין כל אותה הנזירות שׁל שׁנים רבות רצופות, אשר היא היא שהצעידתהו למדחפות? מאין כל אותו הסער הנפשי המחריד שלאחר כך? מאין זה ה“הנח עצמך לפני מפתן בית הכנסת למען ידרכו עליך הבאים להתפלל”?…
נחמן – ועַמו, וירושׁת הדורות; מיכאל – והוא עצמו, וירושת הדורות…מבעית הוא אותו בן-הרב ב“צרת נפשו המעיקה” מבעית…
ג
מ“מחניים” עד “עורבא פרח” רק הפסקה קצרה. בזה הסיפור השני אנו רואים, כיצד אותו בן-ספר אוהב בכלל “שנה ומחצה”, או יותר נכון: כיצד הוא משתוקק לאהוב וכיצד הוא צריך לאהבה…
בתוכן זה נגע גם ש. בן-ציון בסיפורו " מעבר לחיים“. אבל בעוד שפייארברג וברדיצ’בסקי קורעים חתיכות-חתיכות מנפשותיהם הם ונותנים אותן לתוך סיפוריהם, ולפיכך אין דבריהם – אין הם יכולים להיות! – כתב-האשמה, אלא תיאור והתוודות, עומד ש. בן-ציון ממעל, כביכול, ושופט את גיבורו גילפן האֶכּסטרן ודן אותו ברותחים. בן-הספר, אלימלך בן יונה, של ברדיצ’בסקי ב”עורבא פרח" הוא איש טהור עד המדרגה היותר קיצונית, איש דק ותמים וגם גדול ברגשותיו, עברי-אירופי טיפוסי הוא בכל מחשבותיו וצללי-מחשבותיו, בכל ניגודיו והפכיו וצעדיו-מעלליו הסותרים זה את זה. הוא יודע את עצמו ועיניו פקוחות על עצמו, וכל שורה ושורה שב“עורבא פרח” קוראת לנו: כך! כך! זהו הצעיר העברי שעזב את הכל וזוהי אהבתו! בּיישן הוא ולא-למוד בהליכות-החיים וב“זקנת ילדותו” חסרה לו הנטיה הטבעית להרגיש נכונה: זאת היא הנערה שנוצרה בעבורו. לרוב קלסתר פניו מוצא חן בעיניו, ובכל זאת חסר לו רגש-האמונה למצוא חן בעיני נערה. בכל פגישה עם נערה יפה הוא מהרהר למפרע הרהורי-אהבה. הנשיקה בכלל היא חלומו היותר גדול במשאות-נפשו, ויש שאת האילן הוא נכון לחבק בדמות אשה… ועוד זאת: גם אותה אשר שלח לו המקרה להתעלל בו, בת מינו היא במידה רבה. “שמלה יפה לה ובעיניה היפות מעין זוהר של עצבון”. זוהי פגישה ראשונה. ולאחר זמן ידוע – “לכאורה אינה אוהבת אותו כלל ולכאורה איפכא מסתברא”. והיא מקרבת אותו ומרחקת, והוא גם הוא מתקרב ומתרחק, ורגשו אליה מתחלף ומשתנה לבקרים, ורגשו אליה מורכב מיסודות כל כך הרבה… והכל שוב מעורב בחשבונות רבים של היחיד והאומה, בקריאות-התגר על הספרים וצללי-הספרים… ועל הכל מסוכה ואתה השירה המקסמת של “רועי צאן ובקר וההרים השלווים, אשר יעלו על לבו זכרון שבטי-יה בארץ-הקדם”…
טנדציה אחרת, אחרת לגמרי, היתה לנוכח ש. בן-ציון בכתבו את סיפורו הנ“ל. הוא אינו נוטל לו לחומר את החטיבה הנפשית של היהודי הצעיר, כי אם את האֶכּסטרן האומלל מבני-ישראל ועמל הוא להראות עד כמה הלז אינו מוכשר לחיים, עד כמה הוא “מעבר לחיים”. לתכלית זו צריך להביאו לביתו ולעיר-מולדתו ולהעמידהו בקרבת קרוביו, חיים שדכן וכו', וביחוד בקרבת רייזלי, הנערה הקרתנית, הטובה, הישרה, הכשֵׁרה, המחכה למוצא-פיו כאל מלקושׁ, המחכה, כי “הוא” יגיד לה את “המלה הדרושה” – ולהוכיח בזה, כי לגילפן אין מלה כזאת. צריך היה לעשות כזאת לשם מטרת הסיפור – ובן-ציון עושה כזאת. גילפן הוא נבוב. יתר על כן: גילפן הוא טיפש, מפיח אמרות ריקות, נבזה – צורת-קוף לו אפילו במפני שווארצמאן העסקן הציבורי, בן-גילו של וילנסקי מ”באין מטרה" שׁל בֶּרשׁאדסקי. באחת, גילפן הוא “בּאנקרוֹט”. בשׁעה הדרושה הסַטריקה קופצת עליו, ואפילו רחמים עלובים אינו מעיר בלב הקורא. לא יצלח, לא יצלח, גילפן לנערות קרתניות. שווארצמאן, “הגיבור הציוני”, עולה עליו.
שווארצמאן, הגיבור הציוני… לחינם, איפוא, שומעים אנו מתאוננים על קוצר-המבט וצמצום-האופק של מספרינו, שמשום כך, כביכול, אינם יכולים להתרומם ולכתוב את הרומאן הציוני המקווה עם גיבור חיובי, ציוני. לחנם עמלים אחרים לתרץ, שמפני שאנו עדיין בתוך התנועה הציונית ועוד לא עברנו את ה“דיסטאנציה” הדרושה, לפיכך אין בכוחנו לגשת אל תיאור הדבר באוביקטיביות הדרושה לכתיבת רומאן. לחינם באים עוד אחרים באותה הטענה, כי באמת אין הציוניות עד עכשיו תנועה של חיים במשמעותן הנכונה של המלים הללו, כי האידיאל הציוני עד היום עוד אינו מהפך בשום דבר את חיי כוהניו, את מעשי ימיהם, כי לחומר הגון ליצירה בלטריסטית מקיפה יוכלו לשמש דברים מעין שינויי מרכז, עזיבת הגלות בפועל ממש, בנין חיים חדשים, אבל, בכל אופן לא תשלומי שקל… מש. בן-ציון ומסיפורו הנוכחי אנו יכולים ללמוד בענין זה אחרת. ש. בן-ציון, כברשאדסקי בשעתו, תופס, כנראה, מצד אחד, שגיבור-היום שלנו בשנותיו האחרונות הוא לא העסקן הלאומי, כי אם דוקא גילפן הרֶפלֶקטיבי, השׁלילי, הריקני… אולם, לאידך גיסא, הוא מעמיד נגדו, אף על פי כן, גם גיבור ציוני, גיבור מתוֹך ולא מעבר החיים…
" מעבר החיים" – אבל כאן הקורא שואל: מעֵבר איזו חיים? מעבר לחיי חיים שדכן, רייזלי, שווארצמאן?… וזכות יש לו לקורא לפנות בשאלה זו אל ש. בן-ציון, כי גם מקומות אופיים, מקומות יפים, יש בסיפורו זה שמעבר לחיים.
ד
לעבר זה או לעבר אחר, אבל שׂ. בן-ציון על כרחו אינו יכול לשחרר את עצמו מליריקה, מן הנטיה הלירית שבנפשו. אם רוצים אנו איפוא לשמוע משפט חרוץ, “אובייקטיבי”, על האינטליגנט שלנו, אם אנו מבקשים תיאור מדוייק, הגיוני, מריקניותו, מחוסר-התוכן שבחייו, ממעשיו הלא-רצויים שהוא עושה בסיבה זו, מהקושי הגלוי, המובן לכל, שבחיי נפשו – עלינו לפנות לרומאנו של ברשאדסקי המנוח “באין מטרה”.
אַדַמוֹביץ, גיבורו של הרומאן “באין מטרה”, אפילו לאחר שנחסיר ממנו כל אותן התכונות החיצוניות, החיוביות והשליליות, אשר חלק לו ברשאדסקי מחפצו ומהכרחו הפנימי של כל מספר ליצור בצלמו-כדמותו, אינו שייך כלל וכלל לסוג של נחמן-מיכאל אלימלך. אדם זה לא ידע כלום מאות “צרת-הנפש המעיקה” של אלוהים מתים, אשר מעֵבר אחד היא משברת ומפרכת את הגוף והנפש, ומאידך גיסא, יחד עם זה, היא מרכּכת, מעדנת ומעלה את הנשמה בהרבה רישומים. אדם זה לא ידע גם מאותה ההרגשה הרצוצה-השירתית בנוגע לאשה וליחס-האהבה, אשר מצד אחד היא גורמת עינויים קשים משאול ומצד שני היא ממלאה את הנפש סוד-קדושה וקווי-אור דקים ונעלים. אדמוביץ הוא בעל פסיכיקה פיקחית, חודרת, ספקנית, אבל גם עבה, קשה, נקרנית להכעיס. הפסיכולוגיה שלו היא כל כך פרימיטיבית! הוא בעל אֶנרגיה הגונה, אבל סביבתו הפעוטה, היקפו החיצוני לא נותנים לה את הטרף הדרוש לשיניה, ולפיכך אתה מונה את צעדיו ומושך בכתפות: כמה מגוחך האישׁ! את הגבירה זֶלדין הוא מסובב בקומפלימנטים ביתיים ומשַׁווה לזה ערךְ של “חכמה”! למורה קפלן הוא רוצה למסור את הוראת-השעה, שלא עלה בידו לקבלה, בכדי לשים בזה לאַל את תקות טורינסקי, ו“מחשבות פסיכולוגיות” מבלי משים עולות על לבו: “מה גדול כוח השקר” וכו'… בבית-השֵׁכר הוא לוחם בעקיצות את הבתולה רוֹזה, ואם האחות רַאיסה הוא משׂחק משׂחק החתול והעכבר עד שהוא צד אותה – וכל זה בלי שום נטיה ישרה, איתנה, טבעית, וגם בלי שום הפכפכות, דקוּת, יופי, אלא הכל בנפש כבדה, ריקה, הגיונית. “מופקר” הוא? לא, אדרבה, אדמוביץ הוא מוֹראלי, מוֹראלי במובן הכבד, התחתון של המלה. “הלאה האדם החושב שבי! – הוא קורא לעצמו בלכתו לבית שולבוים – מקומו יקח האדם-הבהמה!” הרי מושגיו של אדמוֹביץ.. הולך הוא למלא תאותו,קורא לעצמו “בהמה” והולך בכל זאת! איזו גסות!
כמו ב“גיבור-זמננו” שֶל לֶרמוֹנטוֹב, שׁבצדו שׁל פֶּטשׁוֹרין אתה מוצא את גרוּשניצקי הקהה והטיפש, אתה מוצא גם בצדו של אדמוביץ נפש שניה מוּצגה על ידי המספר, בכדי שגיבורו הראשי יסתמן יותר בקרבתה, את וילנסקי הישר והתמים. ברם, דא עקא, שׁההפך מפֶּטשׁוֹרין הוא קהה וטיפשׁ, וההפךְ מאדמוביץ – תמים וישר.
מגוחך ובעל הרכבה פשוטה הוא אדמוביץ בשעה שהוא בא להכריע את וילנסקי, במלחמתו אתו בגלל בֶרטה, על יד זה שהוא בא לחלוק על דעותיו בקהל-אנשים; מגוחך ופחות מבינוני הוא גם בוידוּיוֹ לברטה זו, כשהוא דוחה ממנו את אהבתה אליו בטענות הגיוניות.
ולמרות כל אלה – אדמוביץ הוא אישיות, ואם לא אישיוּת טרגית. רם הוא אדמוביץ, סוף-סוף, מכל הסובבים אותו, אציל מהם. יש שרוח קרה עזה נושבת מהליכותיו; יש שצינה קשה עולה מדבריו. מה יעשה בחור זה? אנה יפנה? במה יגרש שממון-נפשו המוכרח, אותו השממון המוחשי, הריאלי, שִׁממונו שׁבתוכו והשׁממון שׁמחוץ?
אדמוביץ איננו גילפן. לא מעבר לחיים הוא, אלא מפרפר – ובאופן מסוֹאב! – בתוך ה“חיים”. דומה לו בזה – בפרפורו, ולא בסיאובו – ה“תלוש”, הד"ר ויניק, אשר בציורו של י. ד. בּרקוֹביץ (“השילוח”, כרך י"ד). לברקוביץ, בכלל, הרבה יותר פשטות ציורית, טבעית, בלתי-אמצעית מאשר לברשאדסקי החקרן והפובליציסט על פי מהותו. אבל היחס הנפשי אל הגיבור בנדון זה אחד הוא לשניהם – יחס אובייקטיבי. הדראמה שבחיי אדמוביץ היא חוסר-תוכן; ובחיי האינטליגנט ויניק היא בזה שנשמט הקרקע המשפחתי מתחת רגליו, שנתרחק מעולמו ולעולמות אחרים זר הוא, והריהו תלוי בין שני מַגניטים בין שתי רשויות.
ה
אמן חכם בפנימיותו ומחשב את דרכו משני אלה גם יחד הוא נוֹמבֶּרג. באיזו מתינות קרירה ויחס שׁל עומד מן הצד, לכאורה, הוא מתאר את האינטליגנטים שׁלו: בֶּנדֶר, פליגלמאן, טוֹיבּקוֹפּף, שוואַרצוואַלד; אבל עין מסתכלת תכיר ותדע מיד, שאין זה אלא, כמו אריכות-הרצאתו, אופן-כתיבה שסיגל לו במכוּון. לכאורה יש גם שנדמה לפעמים: חסר לב לציורו זה ולתמונתו זו, אבל גיבוריו של נוֹמברג, בעצם, נפשיים הם ביותר ונשמת יוצרם רועדת בהם גם שלא ברצונו.
צורת הרב שלו ב“הרב ובן-הרב” ודאי שעלתה לו יפה, וּודאי שאנו רואים אותה ביתר בהירות מזו שאנו רואים בה את אבי נחמן ה“משוגע” שמצד הציוריוּת אינו אלא גולם. כאן הכל חי: הפנים המפיקים הכנעה ויראה לפני ריבון-העולמים, התנועות הרבניות, ה“תורה” על “כי תצא למלחמה על אויבך”, הקושי לסדר את תורתו בפני שלום בנו, בחושו כי בנוגע ל“תורה” מפריד איזה דבר בינו לבין זרעו יורשו. חי פה חיים מלאים גם שלום, הבן הרך, המשכיל המסתתר. מלאת חיים ברובה היא גם ההתנגשות של שני העולמות האלה – למרות המלאכותיות המוגשת בהרבה שורות…
כי אכן זוהי רעה חולה. אי-אפשר שלא להכיר בכל אלה הדברים גם איזו דיבורים מעושים. הפּסימיות השכלית, היאוש הנובע מהבנה יתירה, הרעיונות העירומים והנטיה להתפלספות לשם התפלספות, שׁהרעילו בהכרח את חיי בֶּנדר בעל ה“מכתבים” וישללו ממנו את יחסו הישר לדברים שבחיים ומנעו ממנו גם קצת יחס אחר, עליוני, לאותם הדברים, הם הם שמקלקלים הרבה גם את דברי יצירתו של נוֹמברג.
אז יבוא נומברג ויתן לנו קטעים מחיי פליגלמאן, זה בעל הגוף הקטן והכפוף, המצח הגדול והמשופע, הזקן הצהוב הקטן. נומברג חוזה, כי עיניו של פליגלמאן נראות תמיד כמכוסות אד קל, ודומה, כי די אך לנקותן במטפחת למען יהיה להן ברק – אבל את המטפחת הזאת לא יושיט לנו מר נומברג! אדרבה, הוא בעצמו, להפך, מוצא לנכון להתכסות באיצטלה של מחבר טראקטאטים פילוסופיים על דבר איזו בריה רחוקה, על דבר איזה פליגלמאן, באותה השעה שהוא בא לספר לנו מחיי האיש הזה, כלומר מחייו הוא, מחיי אני, מחיי כל אחד ואחד מאתנו, הנידחים בהכרח-החיים. כך, בהכרח….
נשמת נומברג בהכרח, למרות רצונו, להכעיסו, מפרפרת בין עלי כתביו, למרות מה שהוא אוהב לסור מגיבוריו צעדים אחדים ולהראות עליהם באצבע כלפי הקהל, לאמור: הם ולא אני, הוא מספר על פליגלמאן ומדגיש וחוזר ומדגיש: “אבל אנו חכמים ממנו, אנו מבינים, כי העיקר הוא דוקא להיות ככל העולם”… אבל מי יאמין לו? מי יאמין ל“פשטנותו”, כביכול, של נומברג? מי יאמין להיתוליו בפליגלמאן ולאמריו ש“בחייו בכלל פליגלמאן מוצא קורת-רוח”? למה לו לנומברג הכותב להתנשא על גב עלוב זה, כאילו אינו נוגע לו כלל? למה לו ללעוג עליו לעג מעושה זה, שאינו במקומו כלל? אותו ה“פְּסָק” שׁהיה לו לגיבורו ביחס לנערה, שׁהביטה ממולו בחלון ושלחה לו לשון, אינו מעורר צחוק כל עיקר, למרות מה שהמחבר כאילו עומד מן הצד ומעווה את שפתיו. וכי באמת אומר נומברג להשיאנו לדעה זו, שהכל טוב וישר בהאי עלמא, ואנו, הפליגלמאנים, הננו האשמים, המגוחכים, המקדיחים את התבשיל ומקלקלים את העולם? וכי גם הוא, כש. בן-ציון, מוצא, שפליגלמאן ראוי הוא לנזיפה משם שהוא “מעבר לחיים”?
גם מיידאניק המנוח עיוה את שפתיו. “חולשה”!… לפיינרמאן שלו האומלל נוספה עוד המידה המגוחכת של הערָמה והונאת דעת אחרים. פיינרמאן מתחפשׂ לחולה מסוכן בפני האחות הרחמניה. פיינרמאן מַשלה את נפשו, כי אוהבת אותו האחות הרחמניה. קוֹמדיה, הלא?… אבל הן סופו הוכיח על תחילתו, כי זו לא היתה קומדיה… מעט יותר נפשיוּת בנוגע לפליגלמאנים ולפיינרמאנים! מעט יותר התעמקות בנוגע לאנשי-העמק!
ו
צער-האומה, מיתת-האלים, השמטת-הקרקע, אבדן הערכים הקיימים, דלדול-הכוחות, שממון-החיים, חוסר-התוכן, ריקניות שבריקניות, גיחוך שבטרגיוּת וטרגיוּת שבגיחוך – וכעברך כל המדורות הללו הרי אתה מגיע לנחום חגזר של א. נ. גנֶסין.
גנסין מוֹנוֹטוֹני הוא ו“בינתים” ברובו אינו אלא מחזור של “הצדה”. אבל אמן הוא, בכל אופן, לא קטן. יחסו אל יצוריו אינו לא אותו היחס המחייב, המשתתף, של פייארברג לנחמן בן-הרב, גם לא אותו היחס השלו, כמעט השלילי למראית העין והמלא הערצה גלויה בחדא מחתא, של ברשאדסקי לאדמוביץ, ואף לא זה נוֹמברג, זה היחס הקר והמיושב, המרפרף ממעל, כמעט המלגלג מבחוץ, הנובע לא תמיד מחשבון המצב כמו שהוא וההכרה הנכונה מבפנים. אותו נחום חגזר ואותו נפתלי ברגר, בעלי השמות שסופם ברי"ש, שנים שהם אחד, הרי הם כאילו קוֹרצוּ מחומר אנושי אחר לגמרי, ובצמאונם הגדול, האינטנסיבי, ליופי, ובהתנודדם בהאי עלמא “הצדה”, “בינתים”. או יותר נכון, כמו בחלום, קורבתם הנפשית עולה ומתמזגת עם מיכאל ואלימלך של ברדיצ’בסקי. גם ההרצאה הנאה, המיוחדה, ההרצאה המחכה עוד למעריכה, של הסיפורים האלה הרי היא ברורה מצד אחד, ברורה ביותר, ומאידך גיסא – כל הדבר הוא כמו בחלום, כמו מתוך החלום…
“יצא וחזר”. אותו האינטליגנט שב אל עיר-מולדתו משוט במרחקים והוא בא “לאותו הבית היפה, אשר בקצה הרחוב השוקט”. בפעם הראשונה,דוקא לא שהה שם הרבה, כי היה לבו הפעם אל חלומותיו, והוא מיהר הביתה וכנפי אדרתו פזורות ולבו קודח, והוא מחכה ליום מחר ואל העבודה הקבועה ואל החיים המלאים ענין, המחילים לו בעיר הקטנה". “אולם למחרת היה דוקא יום-עופרת עגום קצת ושמשות-החלונות היו מזיעות והכתלים היו קודרים והתקרה נמוכה. והוא ישב עת רבה אל השולחן ולחיו על כפו ושפתו בין שיניו, ופתאום נעור וימצא לו “תואנה”, וילך “לאותו הבית היפה, אשר בקצה הרחוב השוקט” –לראש הדף… פני רוֹזה יפים, " גיחוכם חיור וזך לנוגה-הערפל של המנורה הפורשת צל”. כשהוא בא בערב היא “מגיחה לקראתו מפינתה האפלה ומושיטה לו חרש את כפה הקטנה והטובה ומַעלה את הנוֹגה המצל במנורה היפה. אחרי כן היו הפינות קודרות והפרחים הגבוהים מטושטשים והשמשות שבינות לוילונים משחירות והשיחה שוקטה, תמימה וקולחת” –
תיאורי האנשים בצבעים בולטים ומרפרפים כאחד; חליפות ותמורות-הטבע ופרקי-השנה במילוֹדיוֹת נגיניוֹת נוּגוֹת וערבות כאחד; סיפורי המקרים שנפלו בהכרת-ובגילוי-רשת-המציאות יחד עם המעטה של כסוּת-אד קלה – וכל זה מוֹסך עלינו נעימוּת עצבנית של הזיית-בין-ערביים….
ולבסוף הסופות:
“הגזר הרגיש פתאום לחיצת-לב איומה וזרם דם רותח שטף אל פניו וסילד את עיניו. מה הוא עושה פה? רגע חלף וגזר את לבו השחוק הבטוח של כרמל ועיניו ראו את זרועותיה הנעוצות של חנה ואזניו שמעו את הצחוק החזק של הנועץ; אחרי כן ניצנצה במוחו ונעלמה שוב המודעה אשל הדוקטור מוילנה. ופתאום ניצנצה לפניו כמו חיה וילנה המעטירה ויזכור את ישיבותיה הרבות ואת הביבליותיקה של שטראשון ואת עבודתו בבית-המקרא ואת ה”כנסת-ישראל" עם תמונתו היפה של סמולנסקין ואת לילות העבודה הכבירה בחדרו השוקט ואת חבריו החולמים גם הם כמוהו, ולחיצת לבו גברה עד למחנק ועיניו קמו רגע ואוזניו התחילו הומות. ואז העמיד בהכרה מבולבלת את כוס-המים על הכיסא ורגליו תעו אל הפתח; וכשיצא החוצה ורוח צח בא אל קרבו, אורו עיניו מעט ורקותיו היו דופקות ולבו הולם, והוא עבר את קצה הרחוב ויצא אל מחוץ לעיר והולך בעצלתים ועיניו מביטות בשויון-רוח נוגה אל המסילה הארוכה-ארוכה, אשר היתה שטוחה לפניו שוממה ומתעלפת מחום היום".
כי אכן כך הוא הדבר. המלחמה עם סמאל נשכחה זה כבר. לשאלה “לאן ללכת?” – אין פתרונים. אף על פי כן – החיים נמשכים. גסותו של אדמוביץ רחוקה ומוזרה: נפשות יותר עדינות מבני חברתו רחוקות ומוזרות. הגבלת עולמו ושביעת רצונו הפילוסופית, כביכול, של פליגלמאן גם היא בלתי מובנה ומוזרה. חולשה? אבל לא, גם זו לא… כל התחומין נתערבבו… חיים באיזה מין “בינו לבינו”, עוברים ממקום למקום… נוטים קצת הצדה…. מביטים ותוהים… יוצאים, לאחרונה, אל המסילה הארוכה – ונושמים… תמהון… זכרונות… כמו בחלום… “באמצע”…
לפרקים מבצבצת ועולה איזו “הנאה חריפה גנובה וחשאית”, אבל תמיד משום מה היא “עולה בהרבה, בהרבה” צער. “תולעת הקנאה” או תולעת אחרת אוכלת ומכלה כל חלקה טובה, ו“טעם מוזר – שוב – מתחיל מפעפע אז בכּל”. ישׁ שׁאיזה רֵעַ-אח מפיג בקרבתו – לרגע, עד שׁהפנימיוּת מתגלה – את הקושי הנפשי… ויש ש“ביעותי הכרך נשארים לשעה מאחור”, ואיזו בריה קטנה, יערית, בעלת רגלים קטנות ושחורות ועינים מאירות דבר-מה מהממת לרגע נצחי באושר שׁל נשיקה עסיסית, עד כי יִשָׁכח הכל, הכל, מה למעלה ומה למטה, מה בעבר ומה בעתיד, והכל מתהווה כמו באמצע….–
ואת מתוך החלום הזה כבר שוֹפמאן יספר לנו, זה האמן אשר ברשימותיו הקטנות ובכתביו המעטים, לא לתאר “אנשי-התקופה” הוא בא, לא להציג לפנינו את מַכּרנו בן-הדור, אלא שבּוֹ, באינטליגנט, ובכל הבא לידו, הוא משתמש רק בכדי לגלם ולגלות אותם הקווים המיוחדים, הבודדים, החשובים בעיניו ושהוא רואם. הוא ולא אחר…
הכתבים המעטים. כי לשופמאן חסור יחסר המעוף הרחב, ההיקף הגלוי, המרובה המחזיק את המרובה; חסוֹר תחסר לו תפיסת הניגודים הקשים שבין מה שהוֹוה ומה שצריך להיות; חסוֹר יחסרו לו עינויי מלחמת הטוב והרע, עינויי הצורך המוסרי הגדול, אותו הצורך המוסרי שאינו כתוב בספרי פרופיסורים וב“אלה המשפטים”, אבל חרות הוא באש שחורה על לוחות לבבות טהורים. הערצת הרגע, חריפות הקו וחלום בעל-ילדות הנם שרטוטי שופמאן הקצרים והמנויים – חלום בעל-ילדות, אבל לא מיסוד-הילדות של פּייטני-הרחוב שלנו (אַש ואחרים): ילדותם האידילית של פייטני-הרחוב היא זו, שעדיין לא פקחה את עיניה, שעדיין אינה מבינה דבר, וסגנונם יוכיח; ילדותו של שופמאן היא בעלת עינים פתוחות לרווחה, ילדוּת מתרשמת, תמהה, מתפעלת ומתענגת קשה ובאופן משונה על ההתרשמות וההתפעלות הללו גופן. ילדותו של בעל “יונה”, “תלוי”, “טיול”, “עיפים” “לא”, היא מיסוד של אותם הילדים המגודלים והמפותחים ביותר, שאַליוֹשה קאראמאזוב אהב לטפל בהם ולשמוע את סגנונם המיוחד העמוק, הבלתי-ילדותי… בעל “ליד הדרך” ו“אחר הרעש”, “בין החומות” ו“במאסר” מתגלה לפנינו, לכאורה, כלל לא כילד תמים, אלא להפך כאיש שכבר אינו נבעת משום “מורא”, שהכל ישר בעיניו, שהבדל עיקרי אין אצלו בין דבר לדבר ושבּכּל הוא מוצא תוך אחד – זה אמת. אמת היא גם כן, כי באחת מהפואימות האחרונות שלו (“הַניה”) הוא סוקר חיים שלמים ועולמות שלמים מתוך טיסה כבירה בת גון אחד, מתוך מבט אחד מיוחד לו לבדו, מתוך שפופרת דקה מן הדקה, שהבית המסוייד על יד החורשׁה, הַניה היפה בילדותה ובזקנותה, בעל ה“בית” המתרגז והבַּלן בתוךְ בית-הרחצה הריק – הכל משתקף בה ברסיסי צל-אור דומים. אבל יחד עם זה, יחד עם “עירוֹם-ההוויה” המעיק מתוך אותם השרטוטים הקטנים – דקירות-המחט החדות – מפרכס בהם גם תמהון ילדותי ומחלחלת בהם חידת חלום-החיים ב“צירופי-דברים” שונים…“על העיקר, שאיננו, מרשרשת השלכת”… “כעין דופק עם הפסקות ממושכות הוא הכאב”. “איזה כוחו נעלם הודף מאחור בלי הרף” – כל זה ודאי הוא, ודאיות גמורה, ברורה, כל זה תופס עולם כולו ושוטף הכל, עד כי אין מקום אפילו לשמות-עצם פרטיים ושמות-גוף (ב“באמצע” אין זכר למו!), אבל הנה חלום רגעי, חלום ילדותי, ו“הכאב הולך ומתרכך, הולך ומתפשר, מאחורי היער השחור עולה הירח ומהשיפון הרך והירוק, שנכפף מהרוח, נושבת עצבות רעננה, ריחנית. על החזה חולפת לאט-לאט העקה חמימה” – – –
עצבות רעננה… העקה חמימה… לאט-לאט! יִקָרא-נא לאט… יִקָרא בלחישׁה… רבות עוד ישׁ להעתיק משׁם.
מִתּוֹךְ הַפִּנְקָס ["השחר"]
מאתיוסף חיים ברנר
[“השחר”]
זה כמה שנים, שבגליציה עומדת וקיימת חבורה ציונית בשם “השחר”, העסוקה בהפצת דעות לאומיות-מתקדמות בין “הבחורים התלמודיים”, כלומר: בין חובשי בית-המדרש, שמספרם לא קטן בכל עיר קטנה שבגליציה. לפני איזה זמן – שׁנתַיִם בערךְ – התחילה חבורה זו להוציא ירחון בשׁם “נוֹגה-השחר”, שקונטרס כפול שלם יצא ממנו עד שנפסק, כנהוג. עכשיו, לאחר שינויים רבים וחשובים בהנהגה, לאחר אספות מוקדמות ומאוחרות וכרוזים מוכיחים ומתחננים והכנות רבות ושונות – שוב, כנהוג – התחיל אורגן זה יוצא שוב: “שנה שניה, חוב' א', מוֹשצ’יסקוֹ-טארנוּב, “השחר” (כבר בלי “נוגה”!), מוקדש לכל ענייני הבחורים התלמודיים”. ל"ב עמודים.
צריך אני להתוודות מראש: בתור איש, שבילה כל ימי שחרותו באהלי יעקב ועסק בהוויות דאביי ורבא, אין בלבי חיבה יתירה ל“ישיבות” ולבחורי-ישיבה. כי מי כמוני יודע, מה רבו הריקניות והבהלה במכון הציבורי הזה – הישיבה – ומה נורא חזיון המכון הזה בחיינו! מי כמוי ודכוותי יכולים לדעת עד כמה אכלו הישיבות הללו כל חלקה טובה בנו, עד כמה אין בהן ולא היה בהן אפילו צד חיובי אחד, עד כמה אין כל אפשרות, שתשפיע הישיבה לטוב אפילו על אחד מחניכיה ואפילו באיזה מובן שיהיה. יתר על כן: תכלית שנאה וביחוד הנני שונא את הישיבות ה“מודרניות”, מן הטיפוס החדש, כביכול, העתידות להעמיד רבנים משכילים (כלומר: צבועים!) ו“מטיפים” לאומיים… והאמת ניתנה להיאמר: לפעמים כשאני מקבל איזו חוברת מן “השילוח”, ובאפי יגיע ריחם של הרבנים הצעירים, “התוספאים” החריפים, הד“ר המפולפלים ובעלי הבתים המיושבים, ריח ההתנפחות המדעית בנדון חכמת-היהדות – מיד הריני מהרהר: אלא מאי? כיצד אפשר שתהא אחרת? מה באמת יש לצפות מכנופיה חקרנית-רבנית-מדרשית-אגדית, מכנופיה ספרותית, המתחככת בצדה של ה”בית לחכמת-ישראל", של הישיבה האודיסאית?!
…צרה ספרותית הגונה מתרחשת לבוא לקרית-ספר שלנו…" – הגיתי, איפוא, ברגש של מדוה, כשקראתי בעתונים מודעה על “השחר”, עתונם של בחורי-הישיבה הגליצאים או העתון בשביל בחורי-הישיבה הגליצאים שעומד לצאת שנית. “מוקדש לכל (!) ענייני הבחורים התלמודיים” – הגיתי בזעף – איזו עניינים? מה עניינים? איזו אינטרסים חיוניים יש למבלי-ימיהם בקלויזים, שיקדישו להם אורגן שלם? האינטרס היחידי והמיוחד, הלא הוא רק אותו הישן-נושן, שיעזבו את בית-המדרש ויהיו לאנשים, לעובדים, לעושי-החיים… מה, איפוא, העבודה הזאת ל"מוציאי “השחר”, מה עבודה זו לשבור חבית ולשמור יינה?
כך הגיתי מקודם במר-נפשי – וחרוני גדל. אולם בימים האלה, כשהשגתי את החוברת הראשונה גופא – נתמעט כעסי קצת: דוקא קונטרס נאה!… אמת, את ה“מוקדש לכל ענייני הבחורים התלמודיים” אפשר היה להשמיט לגמרי, כי מלבד המאמר הקטן והבלתי-חשוב “איך לומדים הגדה?” מבעל “לתולדות האגדה” בחוברת “השילוח” האחרונה, שנוגע ישר, לכאורה, בחייהם וב“ענייניהם” של הבחורים התלמודיים, ומלבד העמודים האחדים של קוריספונדנציות “מחיי הבחורים”, שאינם מוסיפים דבר על החוברת ואינם גורעים כלום ממנה ואין אנו למדים מהם דבר, הרי זה ירחון קטן, רגיל, פשוט, בשביל קוראי עברית רגילים ופשוטים. ברם, הקונטרס הקטן הלז, בתור התחלה, עושה רושם סימפאטי ומשאיר תקוה בלב, שיהא ברבות הימים לבמה ספרותית בגליציה, אפשר במה לא-גדולה ביותר, אבל במה משפיעה לטוב וראויה לשמה. אמנם, מה שהעורך במאמר-הפרוגראמה שלו “דמדומי-השחר” משוה את מטרת הוצאת “השחר” לזו של האורגנים הלאומיים בפולנית בשביל בני הנעורים המתלמדים – לא איריא! הא לא דמי! כלל וכלל לא דמי! והדבר כמעט שאינו צריך להיאמר: הָתָם, באלה האחרונים (“מוריה” והשׁאר) מחנכים את הסטודנטים נגרפי-ההתבוללות ושבויי הקולטורה השלטת, שהנם בעלי סביבה ידועה, מצב חברתי ידוע ומהות ידועה, להיות יהודים בעלי הכרה בהווה ולעתיד לבוא; מה שאין כן הכא, ב”השחר" העברי, שבא ל“האיר” לאנשים, שאין להם כל הווה וגם לא כל עתיד בתור כאלה, בתור “בחורים תלמודיים”… ומה, איפוא? הירחון “חפץ לעורר, להביא קו-אור לתוך חיי הבחורים” (ממאמר-הפרוגראמה); הוא רוצה להשכילם בינה על-ידי שיר, סקיצה, מאמר פובליציסטי, שיהיו לאירופאים, שירכשו להם טעם אנושי בספרות ובחיים – נוּ, וכלום מה היא מטרתן של כל הוצאותינו העבריות המעטות, שאינן מוקדשות ל“עניני הבחורים התלמודיים”? נקודת-הכובד היא במה שיתן “השחר” לקוראים ולא בשביל מי שיתן…
מאמר-הפרוגראמה בכלל, כדרכם של כל מאמרי-פרוגראמה, הוא מליצי (למרות התרחקותו, לכאורה, של כותבו ממליצה!) ונוסף לזה הוא קטוע ביותר. על “השאלה הקשה של אבותינו האדוקים: שלום או מלחמה?” אי-אפשר לו לעורכנו “לענות בבירור”. ומכיון שלעדות-עצמו אי-אפשר לו לענות בבירור, הרי הוא בוחר להימלט אל “כל הטרַגיות שׁבמצבנו, הטרגיות שביטא אותה המנוח מ”ז פייארברג באופן בולט מאד באמרו, כי אצלנו או הכל בעד הדת או כנגד הדת" וגם אל זה ש“הדתיות של כל איש הוא דבר פרטי”, והכותב אינו מרגיש בתוך זה את כל הגיחוך שבדבריו ה“טרגיים”. מי, אמנם, יחלוק על הדברים ש“עבר זמן-ההשכלה ואין דורשים מאיש נאור שישליך דוקא את הדת אחרי גוו”, מפני שאמנם אסור לאחר לנגוע ברגשו הפרטי של חברו, אבל – עם זה – האומנם “אחד המאמין ואחד הבלתי-מאמין יכולים להשתתף בכל מיני עבודה תרבותית”? ואם היתה דעת פייאברג באמת כלוֹזוּנג של הסוציאל-דימוקראטים, שענין-הדת הוא “פריבַאט-זאכֶה”, למה “עשׂה המעשׂה הנורא באותו הלילה”? למה בנפשו ההומיה, המבקשת אלוהים, קפץ כולו לתוך ים-הכפירה ועירער דוקא את היסודות?.. ועוד זאת: ירחון או קובץ ספרותי מוקדש לאמנות נאמר – עומד הוא כבר על פי מהותו מעבר לדת, ממעל לשאלות-הדת, ופטור הוא מנגוע בזה, ואליו גם לא יבואו “אבותינו ורבותינו האדוקים” בשאלתם הקשה… אבל “השחר”, שעסקו בבחורים תלמודיים, בבחורים, ששאלת הדת והאמונה היא מרכז חייהם, לו לא סגי בפראזות מרַמות. “תנו כבוד לדתם שׁל משׁה רבנו ושׁל ישעיהו הנביא ושל הרמב”ם! " (כלומר: “למה לי רוב זבחיכם?” עם כל הלכות-הקרבנות מן “היד החזקה”!); הוא, אם שואלים אותו, ואי-אפשר שלא ישאלו, הריהו מחוייב לענות בבירור, או, לכל הפחות, בשאיפה לבירור. הוא צריך לבחור אחת משתי אלה: חופש-הרוח או השתעבדות למסורה, ולא להרכין ראש לכאן ולכאן!
לא שבע-רצון ביותר אפשר להיות גם מהחומר הספרותי שבקונטרס. הנותן ליעף כוח עזר גם לראובן פאהן (בעל מ"חיי-הקראים ") להוציא את “יוֹסקה” שלו מתוך שרוולו: קצת בעקבות שלום אַש וקצת בעלמא. בחיי יוֹסקה, נער מן הרחוב, ש“נשמרות מפניו היהודיות יושבות-קרנות, ויש שאדרבא חונפות לו”, “נקרה מאורע רב, ובפעם הראשונה התחיל להביט על עצמו בעינים אחרות. מתה עליו אמו. ממילא (?) בחייה לא רחש לה כל כך אהבה, אולם במותה נזדעזע לבו, הרגיש צער ולא הבין מדוע זה” (עמוק!). אז נדד יוֹסקה מעירו, ו“בעיר רחוקה מכאן (!) עלה לו להתקבל בביתו שׁל סַפָּר” ו“הוא מרגישׁ עצמו מעוּלה, מאוּשׁר ומפקפק אם עדיין הוא יוֹסקה”. כלומר: הוא מרגיש א עצמו מפקפק… נוּ, וּלפיכך? לפיכך – לא כלום! מערכת “השחר” הזמינה את ראובן פאהן לשלוח לה “סקיצה” – ושלח.
אחרי ראובן פאהן מתגלה גרשום בּאדר ומאמר בידו: “פיוטיות של פעוטות”. נסו-נא להגיד על פי השם הנפלא במי הכתוב מדבר? מובן מאליו: באברהם רייזין! ומה הוא בא ללמדנו הוא בא ללמדנו? כי בהיקבץ רשימות וציורים קטנים לכרך אחד יעשו עלינו רושם יותר גדול מאשר אם נקרא את הציורים איש איש לבדו “לקינוח-סעודה או בשעה שהמזונות מתעכלים, אחרי אשר יבעט (!) בעל-הבית במבשלת, אם לא טעמו המאכלים לחִכּו, או כי לא מיהרה לכבד את השולחן סמוך לקץ-הארוחה – ובעודנו כועס”… וגומר.
ולמרות כל אלה, הריני חוזר ואומר: יישר כוחם של מוציאי “השחר” של מביאי הזהרורים. רשימתו של המתחיל מר בּאראש, “ליד היער”, שירו של זה “בדמיוני” שרעיונו, אמנם, נמצא כבר במדרש על אברהם אבינו והרצאתו ארוכה יותר מדי, הדברים האחדים הנכונים של י. פרנקל על “טשרנוביץ”, השורות האחדות הנאוות, למרות אי אמיתיותן והטון שלהן העגבני, של ר' בנימין, במכתבו הפרטי מארץ-ישראל, ההשקפה הציונית, ההשקפה הספרותית, יתר השונות – לא רע!
תנאי החתימה בזול-הזול! 40 ק“פ לרבע-שנה. מעשה-הדפוס באופן הדוּר, צנוע. איזה רוח-טהרה נושב בין העמודים. בתור “מוֹטוֹ” היה אפשר להשתמש בשבילם באִימרה אחת תמימה מתשובות-המערכת לחברי “השחר”. “הננו פותחים בזה – כתוב שם – את הרובריקה תשובות המערכת ומבקשים את חברינו לשום עין עליה. אנו חפצים, כי היחס בין המערכת ובין החברים יהיה תם ומלא ידידות ולא כשובות של המערכות ה”גדולות”, שבהן הרובריקה הזאת אינה אלא מקום בעד העורך להתגדר בו בחידודיו וברוב חכמתו. אנו איננו חכמים גדולים אבל יש בחפצנו להועיל".
כן, לא חכמים גדולים, אבל התרחקות מחידודים – מכת-המדינה הגליצית – וחפץ להועיל. חפץ-להועיל אמיתי, תמימי – חזיון בלתי-נפרץ אצלנו כלל… ומי יודע… אפשר שיביא פרי ברכה…
מִתּוֹךְ הפִּנְקָס [יצחק קצנלסון]
מאתיוסף חיים ברנר
[יצחק קצנלסון]
שתי קומדיות בנות אַקט אחד בז’רגונית מאת יצחק קצנלסון: “דֵיקאדֵנט” ו“בחורים”. וארשׁה תרס"ט.
על דבר כשרונו החזיוני של יצחק קצנלסון ידענו עד כה על פי הדרמות באַקט אחד: “החמה! החמה!” ו“עם דמדומי הערב”, שנדפסו ב“השילוח”. אולם שם, למרות פרטים ריאליים שונים – ואולי ריאליים יותר מדי – שליט היסוד הלירי; כאן לפנינו שתי יצירות-חזיונות בעצם.
על דבר כשרונו ההוּמוֹרי של יצחק קצנלסון ידענו עד כה על פי יצירתו הנחמדה מאד “בגבולות-ליטא”, שנדפסה פרקים פרקים ב“הדור”, ב“הזמן” וב“השילוח” – והנה נוספו גם אלה עליה.
בהוּמוֹר של יצחק קצנלסון אשר “בגבולות-ליטא” אין אותו הלגלוג הסוער, הלגלוג בקול רם ובלשון מדברת ארוכות של שלום-עליכם. כסילות-הליטאים אינה מעוררת בו גם את הסאטירה השנונה והמרירה של מנדלי. הוּמוֹר זה נאוה הוא ונוח הוא ביותר; כאן יש לנו דין-ודברים עם צעיר פיקח ודק-רגשים, ה“אוהב, לכאורה, את החיים כמו שהם”, העומד קצת מן הצד באולם-החתונה, מתענג על מילתא דליצנותא, מתענג לרגע, אוכל אחר כך ממתקים ומגדנות מיד נערה יעלת-חן – ונהנה, ושוחק.
ומשום זה לא עלתה לו כלל – לפי דעתי – הקומדיה “דיקאדנט”. כי בכדי לתת לנו קומדיה על דבר דיקאדנט יהודי, אין על הסופר להיות רך, מלטף וחסר-סארקאסמוּס כיצחק קצנלסון…
בעיקר הדבר “דיקאדאנט” במובן האירופי של המלה הזאת – אדם שעצביו מחודדים ביותר, חושיו עיפים ביותר ורגשיו קהים ביותר, והוא מתנוונה והולך, פוחת והולך, ושוקע בתעתועי-גופו ובנפתולי-נפשׁו הרקֵבה, הנוצצת והמעניינת – דיקאדנט במובן הצרפתי, הבּודלֵירי וֶרלֶני, זה אינו לגמרי במציאות שלנו. הדיקאדנט שלנו, היהודי – אם נסמן בכינוי זה את הטיפוס הידוע מאותם ה“משוררים” הז’רגוניים, ש“חולדות שחורות עוברות בין מחשבותיהם” – הוא בחור ריק, “תועה בחללו של עולם בּים בּאַם”, לפי מבטאו של ג. שופמאן, שאין לו כל סבל של קולטורה על שכמו ואין לו כל כשרון-מעשה וכשרון יצירה ספרותית, ודוקא משום זה הוא תוקע חוטמו לעולם-השירה, אשר שם לא יכירנו מקומו. אלמלי היה שלום-עליכם, למשל, נוטל מין בריה כזו בתור חומר לפרי-עטו, אלמלי היה הוא פורש על זה את כנפי כשרונו הגדול, היינו רואים בוודאי, כיצד בחור “מודרני” כזה, החסר כל חיי-רוח וכל יפי-נפש, ורק איננו משולל גאות-בשרים וחפץ להיעלות על ההמון, מתחבט בשערי המכונות הספרותיים וצורת “חוזק” לו; כיצד הוא משתדל במקצועות אחרים ונדחף אחור ב פננים חפויים; כיצד הוא מנסה להגיד גם איזה דבר ממשׁי, אולי יצליח, והנה קול של עָקָר מנסר באוויר; כיצד הוא שם אז פניו רק אל המלים הנפוחות, המצועצעות, המחפות על מערומי מחשבותיו ורגשותיו; כיצד הוא מתחיל בעצמו להאמין בעמקותו, במודרניותו, בחכמתו; כיצד הוא מבטל את כל אשר לא הוא וכיצד הוא מדבר על עצמו. שלום-עליכם היה משלב לזה גם שנים שלושה מאורעות פיקאנטיים, כאראקטריסטיים, מגלי-הכל, ואנחנו היינו קוראים או רואים את הקומדיה של ה“דיקאדנט” ושוחקים מלוא פינו – כי באמת דבר כזה מעורר צחוק.
אבל מה עשׂה יצחק קצנלסון? נטל את אברהם בֶּרג שלו והציגו לפנינו בתור “דיקאדנט”. מי הוא אברהם ברג? אדם שאינו פוסק מלדבר על עצמו. הרעיונות, שהוא מביע, כשהם לעצמם, יש שהם אפילו אמיתיים במובן ידוע, אבל מפני שהוא מביעם שלא לצורך ובנוגע לעצמו – התפל, הנבוב, האדם בעלמא – הוא מעיר בנו גועל-נפש עד לבלתי שאת, עד לזרא, עד לכאב פיזי. אולם להציג אדם בלתי מעניין כלל, לא שלילי ולא חיובי, אדם משעמם, סמרטוטי, אדם חסר-כאראקטר לגמרי ולתת בפיו דרשות ארוכות על ההבדל שבינו ובין סרתוסטרא, בינו ובין משה ובין מוחמד, בצירוף דברים ופראזות על הצבעים ואפני האמנות, שבפיו הם מעוררים רק משׁיכת-כתפים והסָרת אוזן – על שחוק אין מה לדבר! – עדיין אין זו קומדיה.
ועוד זאת: בכדי לגלם ולהבליט את כל הקוֹמיסמוּס שב“דיקאדנט” אברהם ברג, צריך היה המחבר להעמידו בקירוב-מקום לכאראקטרים סֶריוזים באיזה מובן, ולוּ גם במובן הרגיל, הביתי. מעשי-הגיחוך שב“גיבור” כזה היו מתגלים באופן בולט בהתנגשות, למשל, עם בעלת-מעון “אשת-חיל”, עם עורך קשה-עורף, היודע את אשר לפניו או עם קורא “מודרניסטי” המחלק לו כבוד ושותה בצמא את דבריו וכיוצא באלו. אולם קצנלסון ליוה לגיבור הקומדיה שלו סביבה ריקנית ומעוררת צחוק כמותו, וגם את האורחים הריקנים האלה, האינטליגנטים הבטלים הללו, הבאים לבית גיבורנו לשתות טה ולאכול כעכים, הכריח המחבר ללעוג ל“אדם הגדול” בפניו ולהתיחס אליו בבוז גלוי – לא כזאת לא יֵעָשׂה בקומדיה!
והתוכן? סיפור-המעשה? היכן הקומיסמוס באַקט האחד הזה? בראשונה האדון ברג קובע תמונת-אשה בכותל במסמרים. חוה מכירתו ה“חֲכָמה” – לעדותו שׁל המחבר – נכנסה. הדיקאדאנט מדבר על היופי ועל הבדידות בשעת כתיבה ועל חברותיו שלא בשעת כתיבה ועל המוסר ועל אי-המוסר ועל הלוחות החדשים – וחומד בינתים את אורחתו בלבו, כי הלא אורחה היא, ה"א בסופה. המבקרת, האורחה הצהובה, צוחקת עליו, מתיחסת לכל מה שהוא מדבר בספקנות ובבוז – ומביעה לו את זאת מפורש. נכנסים עוד אורחים: וייצמן מרוגז-העצבים, ליפשיץ בריא-העצבים, וטֶמה הילדה המגודלה, השחרחורה. שותים טה, אוכלים כעכים, מדברים, קוראים שירו שׁל ברג, מתווכחים באופן עצלני. ושׁוב ברג אינו פוסק מִדבר ומֵהַסביר ערכי האמנות (שׁאגב-אורחא, הרי הם דיקאדנטיים כמוהו בכלל). בינתים מתעורר ליפשיץ פתאום וכותב גם הוא שׁיר מוקדשׁ לטֶמה: “אני במזרח וטֶמה בסוף מערב”. לראש הדףברג מביע בנוגע לשיר של זולתו את ההפך ממה שהביע בנוגע לשׁירי עצמו. בנוגע לעצמו הוא, כמובן, משׁורר כגֶטה וכציפור, אבל ליפשׁיץ המֵעֵז לעבור על החוקים – שׁארלאטאן הוא. טוב ויפה. לאחרונה יוצאים הכל והולכים להם. רק חוה גינצבורג “בעלת העינים הפיקחיות” מתחבאת בפינה ורואה את ברג הנשאר בשעת קלקלתו – בשעת הזיעו לכתוב איזה שיר. אז היא יוצאת ממחבואה ומתגלית: הדיקאדנט מדבר שוב על הפרחים וגם תשוקתו לחבק את העלמה, שנשארה עמו ביחידות, לא סרה מעליו, כמובן. אבל גינצבורג מחלקת לו באפה ובאופן בלתי-צפוי מכת-לחי מצלצלת – והדיקאדנט נשאר עם גרוּנה השפחה הצוחקת בחשכה.
אכן מן הקומדיה אל הפארסה – רק צעד אחד…
תוכן, פעולות וסיפור-המעשה אין גם בקומדיה השניה של קצנלסון, “בחורים”. אבל זוהי כבר דבר אחר לגמרי. כאן הרושם שונה מאד מזה של ההולכת לפניה. במעון של ה“בחורים” נפגשים עולמות בודדים, שונים; פשוטים הם העולמות, אבל ההוּמוֹר הנלבב של המשורר מפיח רוח-חיים בכל מלה ומושך עלינו חוט של קסם בחיוניותו. החזיריות המעוררת צחוק של אותו הימשלטין מבצבצת ועולה באופן בולט כל כך! בולט יחוסו הקפדני והדיספּוֹטי ל“יהודי הארץ-ישׂראלי”, ל“מלמד”, המורה עברית בֶּסקין, המטייל בחדר ומדבר לעצמו קשות עם ה“ארציים”, בשעה שה“פריץ” הימלשטין מתאמץ לישון אחרי ליל הוללות ושיכרות. מעניין יחוסו הזועף-החברתי לדראבּקין הנוסע, המפריע אותו גם הוא בסיפוריו על ענייני-שידוכו; קוראת לשחוק התנגשותו עם פריבֶס, זה בן בעל-הבית השׁמן, האכלן, החרד על הדת והיודע להשתמש בכל להנאתו. מחזה אחר, מחזה מלא “חתיכת חיים”, טיפוסים ופרצופים. ולבסוף-הסוֹפוֹת, כשכל חברת-הרווקים, סמל מהלך-החיים התדירי והנוהג שבעולם, עוזבת את המעון ויוצאת לנדודי-לֵילָהּ, לעסקיה,לפריצותה ולזוהמתה הרגילה, והבמה מתרוקנת לרגעים אחדים, ומן החדר השני נשמע רק קולו הלאֶה של הבחור שעבר זמנו, גולדברג – באים מחדר צדדי נרדפי החברה הזאת: המורים העברים, הבזויים, הנחבאים אל הכלים, החיים בעולם אחר ומביאים אתם עולם אחר – בֶּסקין ואֶפשׁטין.
בסקין (בהיכנסו): ובכן כל פחדך הרי אינו אלא מפני הערביאים, שלא יגרשונו?
אפשטין (בקרירות): זאת ועוד אחרת…
בסקין: ברם, הערביאים הנם אצלך עיקר-העיקרים, ואני – רואה אתה – הריני מתירא מפני כל דבר שבעולם; מפני הערבי – לא!
אפשטין (בקרירות): ואנוכי – ירא. (מוזג לעצמו כוס תה קר וגומע גמיעות תכופות).
בסקין: הרי אתה מדבר באני הפרטי שלך?
אפשטין: כמוני כאחרים.
בסקין:פליגמאטיות, פליגמאטיות! אתה מדבר בשם העם, בשעה שהנך עומד לבדד!
אפשטין: כן, לבדד…
בסקין: נוּ?
אפשטין: כולנו בודדים. יער שלם של אילנות בודדים…
בסקין: יער?
אפשטין: יער נודד… לא נטוע…
בסקין (בעצבנות): אולם אל תכחיש את הגעגועים לארץ-אבות…
אפשטין: איני מכחיש…
בסקין: אבל הלא אתה אומר, שאינם ולא כלום…
אפשטין: אמת, לא כלום.
כך, והלאה בסגנון זה, נמשכת השיחה בין “השיבלים הבודדות” האלה. להלן עד סוף המחזה – ועד בכלל – הרושם עוד יותר אמיץ, יותר חד. הצחוק על מעשי הגיחוך החיצוניים שבמצב שני אלה החלכאים מתרכך, מתרכך ונעשה הומה ועצוב. נעלמים כל אותם המזוהמים עם סיפוריהם-נאפופיהם, ובמעון-ה“בחורים” נשארים להם שעה שני ילדים מגודלים, ילדים יחידים, מיסכנים; שני נכדי דוֹן קישוֹט חביבים, עצובים, טהורים. שארית-האצילות בשארית-ישראל.
מן הקומדיה אל הלך-נפש נשגב – זהו כוחו של האמן!
ג. בארץ – שנתיים ראשונות (1909–1911)
מאתיוסף חיים ברנר
בראשית פברואר 1909 עלה י"ח ברנר לארץ.
בראשית פברואר 1909 עלה י"ח ברנר לארץ.
בראשית מרס 1909 הגיע לירושלים, כחבר לועד המערכת של עיתון “הפועל הצעיר”. בספטמבר 1909 עבר לגור בעין-גנים שליד פתח-תקוה ואחר כך ביפו. למעשה הוסיף להשתתף בעריכת עיתון “הפועל הצעיר”. ופירסם בו את רוב מאמריו ורשימותיו עד סוף תרע"א.
במשך השנתיים יצאו לאור סיפוריו: “אגב אורחא”, “בין מים למים”, “עצבים”, “מכאן ומכאן”.
תרגם דרמות של ג' הויפטמן – “מיכאל קרמר”, “אנשים בודדים”, “בעל-העגלה הנשל” – שהופיעו בקובצי “יפת”. תרגם ועיבד חוברות פופולריות בשביל הוצאת “לעם”. כן תרגם את “החטא וענשו” של דוסטויבסקי, תרגום שנשאר זמן רב בכתובים.
בפעם המאה (מפרפורי נפש אחת)
מאתיוסף חיים ברנר
(מפרפורי נפש אחת)
א
אדם מישראל, סופר מישראל, אשר כל ימיו, כל ימי עבודתו, מהתחלת ימי עבודתו, כל חייו, פיקפק בכוחות-החיים של עמו, פיקפק ועבד עם כל זה על שדהו, על שדה-ספרותו, עבד בבחינת “שלח לחמך על פני המים”, ולימים, מפני איזו סיבה או סיבות – נאמר, למשל, מפני מחלת ההיפּוֹכוֹנדריה, ש“נכנסה אצלו לפאזה חדשה”, או מפני שהיה איזה זמן בפלשתינה, במקום התקוָה האחרונה, וראה שם הכל – נתחוור לו –
– המתן… בפלשתינה… וראה שם?
– וראה שם הכל… ראה את השדות הנעבדים מכבר, ובידי לא-יהודים, וראה את הערבי ואת הבידואי הפראי יושבי הארץ; וראה את ירושלים המתה והמנוּולה בבטלניה ובחוֹליה וב“כתליה”, וראה את יפו, אשר לחוף ים תשכון, עם סרחונה המבהיל ועם האריסטוקרטיה היהודית שבתוכה, וראה את יתר הערים והכפרים, שיש, ויהודי נודד ינסה לבוא לתוכם ולחמו לא ימצא בהם; וראה את המשכילים הפועלים הבודדים במושבות, היושבים אל העקרבים במחסור ובעצלות מוכרחה ונמקים בשעמומם ובגעגועיהם על רוסיה ואמריקה; וראה את התגרנים היהודים, הסוחרים באיכרות, עם צביעוּתם המכוערה ורוחם הנדכה ויחוסם אל אחיהם ה“זר” ושעבודם אל ה“גוי” ועיורונם, עיורונם… וראה את נשותיהם הבעל-הביתיות של אלה, המתאוננות תמיד, עוד יותר מבעליהן, אם לנכון ואם שלא לנכון, ובלבן תרעומת תדירה על מאן-דהו, שאינו רוצה למלאות את החסר להן; וראה את הצעירים, בני הסוחרים-האיכרים והנשים המתאוננות, העוזבים אחד אחד את הארץ לבקש את מזלם בקנדה ובארגנטינה; וראה את הצעירות הבטלות, בנות המושבות, עם הסילוּד האינסטינקטיבי שבנפשותיהן מפני כל עבודה ממשית; וראה את “אחינו”, בני הארץ, “יהודי המזרח”, העניים והחלשים, הבזויים, החרדים, המגואלים, ואת טיבם של ה“חלוצים”, ילידי החוץ, המובאים שנַים-שנַים באניות הרוסיות והאוסטריות להיות לברוֹת לשיני הקדחת התמידית וכל תחלואי הארץ; וראה את כל יחוסי האינטריגות שבין האינטליגנציה העומדת בראש והחושבת עצמה למלח-הארץ ואת כל אי –הכשרון והעדר-היכולת לחיות כאנשים, שבתכונת ההמונים היהודים, העומדים מתחת; וראה שם –
– כתר זעיר…
– וראה והבין את כל מצב-הדבר כמו שהוא, את כל קשי התנאים החיצוניים כשהם לעצמם, ובעיקר, את כל אי-האפשרות שתהא אחרת, את כל אימת ה“אם לא תרצו”, את כל אי-האפשרות להיות רוצים ובונים, יען שאין כבר מי שירצה ויוכל לבנות, יען שבשביל ספק הצלחה דרושה התאמצות כל הכוחות של גיבורים, בעוד שלנו, לנו, למרות התאחדותם של גנראלינו החלכאים, סוציאליסטינו המיסכנים, באמריקה, למרות חקירות נשמת אומתנו של אידיאולוגינו, למרות העצות הטובות לחזק בנו את אמונתנו ודתנו של מתפלספינו, למרות הדיבורים על ישובים בתורכיה ובמיסופוטמיה של פילנטרופינו, למרות התרועות הידועות של עתונינו ועסקנינו הציוניים, למרות הקריאות על “כוחותינו החיוניים, העצמיים והמקוריים, ההולכים ומתכנסים” ועל “ניצני תחייתנו מרובי הגוָנים”, למרות התפארותנו כל הימים על האורות שגילינו לכל העולם, על ההיסטוריה שלנו ועל התנ"ך שלנו – למרות כל אלה, מפני כל אלה, אין לנו אלא שקר, שקר אחד, אין לנו אלא אפס, אפס מוחלט ואין לאל ידינו אלא עסק חשוך אחד: לנדוד לגיטאות מוכנים ולהרבות מספר השכונות בגיטאות מוכנים… וגם בכל “ארץ-הצבי” אין לנו ולא יהיה לנו אלא גיטו, גיטו התלוי בנס ומפרנס מנסים, גיטו לא-גדול בכמותו מכל גיטו בינוני, אבל הרבה יותר מכוער באיכותו, הרבה יותר מלא תפלוּת-מוֹרשה, בטלה, פשיטת-יד ודכדוך-אנוש…
– חכה… ולא שום ניצוצות של אור?…
– מה? “ניצני תחיה”… אולי… אולי יש לראות ניצני תחיה בבתי אבות אחדים שבמושבות, שקיומם מבוסס בזכות הבארון, שהיה עת ידועה במצב של נדבנות יתירה…. אולי ניצני תחיה בהסתדרות “האבטונומיות” של האיכרים, שלא חסרו בצדה כיעור ושפלות מכל המינים ושבטיחוּתה בה בעצמה רבה כל כך עד שאפילו שמו של הפועל היהודי לא רצתה להזכיר, למרות מה שאם אין העבודה יהודית, אז הכל הוא שחוק-אידיוטים…אולי ניצני תחיה ב“הפועל היהודי”, שבא לפני שנים אחדות “לכבוש” ארץ זרה וקשה לו בכל המובנים – במאותיו; ועכשיו, לאחר שנוכח מטיבו של האיכר היהודי נותן העבודה, ומטיבו של הפלח הערבי עושה-העבודה, הוא הולך ונמק באי-יכולתו לעמוד במערכה, הולך ומתחרט על אמונתו הקודמת, שיעבוד ויוכל, הולך ומתיאש – בעשרותיו… אולי ניצני תחיה באמרות בשפה העברית המצלצלות לפעמים באויר, למרות מה שׁהאמרות הללו בהכרח שׁישָׁכחו, שישתבשו ושלא יהא בהן כל תוכן חיוני על פי המצב הכללי… אולי ניצני תחיה במעשים ידועים ובמוסדות ידועים שבארץ, שיסודותם מראשית ועד אחרית "סוּבסידיה'', “חלוקה”, “תמיכה” מן החוץ, ושסביבתם – בלי כל יוצא מן הכלל – רקבון, רקבון…
–נו, בקיצור… בקיצור….
–בקיצור… אדם מישראל, שהסתכל בכל זה וביותר מזה, שראה מה שאין הפה יכול להביע, ושמפני נסיונותיו אלה הבין, נוכח, כי כבר אין תקוָה ואין תקנה ואין תקוָה לתקנה, כי כבר לא אנו, בעלי ההיסטוריה הגדולה, כביכול, נבנה נשַׁמות ולא אנו, יורשי התנ"ך, ננחל ארצות פנויות; כי כבר, באמת, אין ארץ-ישראל, אין ארץ-אם פנויה המחכה לנו זה אלפים שנה, ובעיקר, אין ישראל, אין ישראל חי, מלא כוח, מלא כוח הפשטות שבחיים, מוכשר לברוא חיים לעצמו, מוכשר לעמוד בפני אויביו, מוכשר לעשות איזה ישוב של אנשים חיים, אלא שיש “יוּדיליך” אומללים, מזוהמים, כל מום רע, העוסקים בתפילות ובקבלת נדבות ובגזילת נדבות ובתורה ובציצית ובמכירת תהילים בפחות משוה פרוטה ובמצות שמיטה ובחיבורים של דרשות לועזיות מחיי העם הנבחר ובכתיבת מאמרים רוסיים לכבוד גוֹגוֹל… בקיצור…. אין ישראל ואי-אפשר כבר שיהיה….. – אדם כזה, סופר כזה, שהשיג כל זה אחרי שנות עשר של עינויי-פקפוק, של נדודים בחרבות, של סער ודממה – היוכל לחיות בעצמו? היוכל להמשיך את הוָיתו הוא?
וכשהעיף הוא, שותפי במעון, לצעוק את הטיראדות המסוכסכות האלה, עמד ונעץ בי שתי עינים מטורפות.
– נוּ, ומה הגהר לפי דעתך אתה? נשתמטתי יכול?
– יכול! הרעים באזני איש-שיחי והוסיף לזה מין צחוק משונה, מטורף.
העיפותי עליו גם אני עין ואמרתי:
– וראיה לדבר?
– ראיה לדבר? ראיה לדבר? שמח הוא על שאלתי כמוצא שלל – ראיה לדבר: אני! אני בעצמי!
אמרתי:
– אתה?
– ומדוע לא? חה-חה…
– לא… כוָנתי לומר… אתה… אולי גם מקודם לא היה העם כל התוכן של חייך…ולפיכך גם כשבא היאוש הגמור, נשארה האפשרות לחיות…
אפשר, אפשר… מיהר גם הוא להסכים – אבל… על כל פנים…
– על כל פנים?
– ככה?… לא בזה הוא, סוף-סוף, קוטב השאלה… חי אני – מילא… לעזאזל… חי – יהא חי… יקח אופל! מה יש למהר בגמר?… הגמר יבוא מאליו… מיכ“ל, מאנה, פייאֶרברג, יש”ק, מיידאניק, בֶּרשׁאדסקי… ואם אני אחרתי קצת… אם אצלי נמשׁך הדבר קצת יותר… מילא… “סוף יבוא”, כמו שאומרים אצלנו… או יותר נכון: הפסק יבוא… ולא זהו הכל… נקודת הקושי היא… היא…
– במה?
הוא לא ענה. נפסק החשבון לרגע. רשמי עיפות גמורה עברו על פני כולו. מבלי משים הוציא בתנועה נחפזה, תנועה שאינה מבשרת שלום, איזה מכתב מחיקו והניחו משום-מה באחד הספרים, שהיה מונח על השולחן.
דממנו שעה קלה, ואחר התחיל הוא שוב:
– הה… “גם מקודם לא היה העם כל תוכן חיי”… העמַקת להעיר… נראה הדבר, שאצל אחרים: אצל בעלי הפרוֹיֶקט המיסופוטאמי, אצל המדברים על עבודה לאומית ב“דיאספורה”, אצל הטוענים, שהאמונה צריכה להתחיל לפעמנו שוב, אצל הנואמים מעל גדות הים השחור, כי אנו שבים לציון רק בכדי לחדש חזון-הנבואה, אצל הקוראים לקונגרס קולטורי, ל“קיבוץ-גלויות רוחני”, וביחוד אצל בעלי הקונגרס שלנו הפוליטי, וביחוד אצל חברי הועד הפועל המצומצם שלנו אצל כל אלו וכאלו ודאי, שהעם תופס יותר מקום בעולמם הפנימי… והראיה: עבודותיהם הרבות לטובת העם הזה…והראיה: יחוסיהם איש לרעהו… והראיה: קומיסיותיהם היקרות!… ואני… אמת… והראיה: עכשיו… עכשיו בשעה שאין לי עם כלל, בשעה שאיני דואג כבר לשום עם, בשעה שאיני מהרהר על גורלו של שום עם, בשעה שגורל העם היהודי, כמו שקורין לו, ברור לפני, בשעה שזה אצלי כבר בבחינת דבר שאינו תופס שום מקום, בשעה שלא לבד שאיני רואה כל עתידות ללאום העברי, אלא שגם לכל העבר שלו איני הוגה שום רגש של כבוד… ואף על פי כן חיי לא נשתנו… חיי לא נשתנו… אני חי כמקודם… כמקודם…
נתתי לו להמשיך הלאה.
– ולא עוד… ולא עוד… אלא שגם בעבודת הספרות לא חדלתי לעסוק… לא חדלתי… נפלא… זה הלא בודאי כבר משולל כל בינה… להיות כלי-שרת ביד ספרות, שאינה יכולה ולא תוכל לעולם להיות לספרות…מאחר שאין עם, מאחר שאין עם…מאחר שאצלנו אין איש, אין איש… מאחר שאין לנו אפילו רשות להתמרמר על איש-הרוח שנולד אצלנו, שאינו נשאר, בתוכנו… אדרבה, אדרבה… מאחר שאין לנו יכולת ליעץ אפילו לסופר הגון משלנו, גם אם היה יכול להיות שלנו, כי ייצר אצלנו, במחננו… להפך, להפך… מאחר שאין מחנה, אין מחנה… כשם שאין אנו יכולים לקרוא לגבר-עמיתנו, שיעזוב את עיר מגוריו בכל מקום שהוא, ששם יש לו איזו אפשרות להתקיים, ויבוא לארץ-הצבי… חלילה, וחלילה… מאחר שאין ארץ-צבי…. אין ארץ-צבי… ואמור מה שתאמר, אמור מה שתאמר: הספרות בעברית היתה תמיד תוכן-חיי בזה כבר לא אוכל להטיל ספק – כן, היא היתה תוכן-חיי… ועכשיו – רק אינרציה… רק אינרציה…
– רק?
רק!….זה, ואולי עוד גם החשבון של שתי פרוטות השורה… הן כל זמן שחיים, צריכים לזה… אתה לא תשלם בעדי חלקי בשכר-דירה…ולעסוק בהוראה, כמוך, איני מסוגל… לשום דבר אחר כבר איני מסוגל…
– ובן, זוהי נקודת הקושי? – התאכזרתי עליו.
ב
אנכי, רושם הדברים האלה, הנני, כפי שאפשר ללמוד מסוף הפרק הקודם, איש העוסק בהוראה. המועד הנתון לי מטעם הנהלת בית-הספר לארוחת הצהרים הוא שעה וחצי, וההמתנה עם האכילה לא לקחו ממני הפעם אלא שעה אחת. לישון לא חפצתי, ולפיכך, בכדי להימלט מחמת השתיקה, הושטתי את ידי ופתחתי אחד הספרים מן המונחים על השולחן, אשר בו שם הוא – שותפי בחדר – לפני רגע את המכתב המוּצא מכיסו. הספר הזה היה הכרך הראשון מכתבי מנדלי מוכר ספרים העברים, אשר יצא זה לא כבר לאור, והמכתב, אשר הושם בו, היה אותו מכתב-ההזמנה מאת הועד המכין לקונגרס הקוּלטוּרי, שבו נתבקש הסופר בן-מעוני לחתום את שמו על קול-הקורא לעם, כי יתנער מאינדיפרֶנטיוּתוֹ הקולטורית… “שאיפות לחיים עבריים חדשים הולכות ומתגלות; הכל מרגישים, שאיזה תוכן חדש הולך ומתרקם, הולך ומתהוה” – כך היה כתוב באותו מכתב. ויחד את המכתב היו מונחים בספר גם איזו קטעים של התחלה מרשימה ביבליוגרפית בכתב-ידו של רעי הסופר, ששם היה כתוב ומחוק מעין זה:
"מקום ידוע ומקובל הוא במאמרי המבקרים: כל מחבר הגדול מחברו הריהו מאריך ימים יותר על פני האדמה. שקספיר חי במלוא תבל עד היום – זה יותר משלוש מאות שנים; סֶרואנטס חי עד היום – גם כן בכל הארצות. אצלנו אֶלגיותיו של ר' יהודה הלוי חיות עד היום. כמה תחיה “מגילת האש”? – מתפלפלים לפעמים מורי-קוראי-עברית; הללו אומרים: חמש מאות שנה – בדיוק; והללו: עד לאחר ימות המשיח.
“היחרידנו הדבר הזה? לא, בכל זאת! סרואנטס חי, “דון-קישוט” יצירתו חיה, אבל הגם נקראת? והאם לא זרה היא לנו באמת כשאנו מתחילים לקרוא בה כמו שהיא? האם לא זרים ורחוקים ממנו רוב הקלאסיקים, רוב סופרי העולם המהוללים והמקובלים? האם יש לנו איזו שייכות ל”איליאדה"?
ומעבר לדף:
“מנדלי מוכר ספרים. עבודתו הספרותית מתחילה לפני חמישים שנה, היינו, בעוד שרחוב היהודים עמד עדיין על תלו. הניגודים והקרעים, אשר הביאו עכשיו אל המשבר ואל המצב של אי-מוצא, היו אמנם, כבר אז, אבל רק בכוח, קבורים במעמקים, ונגד עיניו הפשוטות של הסופר המתחיל היה הכל או נלעג או נהדר, בכל אופן – קיים. היה מקום להראות חסרונות, צללים, פגימות, או יתרונות, אוֹרים, סגולות, ללעוג או לקלס, להתנפל או להמליץ, לבכות או לשחק – אבל חיים יהודיים עצמיים היו בכל אופן, בלי שום פקפוק. ומכאן מקום להרמוֹניה, לקלאסיות – הזרה והרחוקה כל כך! – שבכתבי מנדלי השוקטים, הפשוטים והבהירים. כי פשוטה ובהירה וגלויה היא הבאר אשר ממנה ישתה האמן הכותב שבו את מימיו”.
להלן נאמר:
“מנדלי. מהו בתור יחיד? מהי מהוּת נפשו העיקרית? מהו המוֹטיב היסודי שלו? את מה הוא אוהב ביחוד ואת מה הוא שונא ביחוד? – כל השאלות האלה אינן נוגעות לנו כל כך, מאחר שהוא, מנדלי מוכר-ספרים, הלא אינו בא לספר לנו – כאלה ממספרינו שבאו אחריו – על עצמו. רובי דבריו הנם, אמנם, בגוף ראשון, אבל זה הלא לא נעשה מפני שבעל הדברים רצה להבליט את נפשו הוא לפני זו של חברו, אלא “מאנירה” אצלו ולא יותר. כשׁהוא מתפלפל, למשׁל, כוֶרטר וכפֶּטשׁוֹרין להבדיל, בשעתם, על שני המנדלים המתרוצין וכו' או על מנדלי שפיקח הוא או שוטה וכו', הרי הוא אינו עושה זה לשמה, לשם גילוי נפשו, כי אם רק בכדי לתאר גם על ידי הדברים האלה את תכונתו של היהודי, של האבר הקטן המפרכס בגוף הציבורי של כסלון הישראלית”.
לאחר זה:
“בקובץ אחר, בסיפור “לא נחת ביעקב”, למשל, מתאר מנדלי בחיבה יתירה את ר' בנימין היושב יומם וליל בחאלאטי”ל ומעיין בספר ודורש טוב לעמו ונותן עצות טובות ליהודים. בנו יצור כזה מעורר רגש לא-נעים; מנדלי גומר עליו את ההלל – ובכל לב. אבל זה לא איכפת לנו, כי, כאמור, יחוסו של מנדלי למתוֹאר אינו נוגע לנו. אותנו, קוראי הדור הזה, יכול לענין ביחוד יחוסה המתעמק של נשמה מורכבת ביותר אל העולם, האדם והחיים; אבל אצל מנדלי אפילו כשׁאיזה חזיון מעורר בו רגשׁות שׁונים, הרי גם אז אין זה תהִיה, ערבוב של רגשות, אלא מזיגה – פנים לכאן ולכאן".
ובראש עמוד אחר:
“עוד פעם: מנדלי הוא סופרו הטיפוסי של רחוב-היהודים לפני יובל שנים. אולם מה שאמת אמת היא: מנדלי, למרות מה שבדברים ובאמרים יש שהוא משתפך לפעמים ומקלס כנסת-ישראל, אין אצלו, בעצם, כשהוא חודר אל מהותו של רחוב-היהודים, אלא חיתוך גזר דין… מנדלי מן העת האחרונה הוא בן סביבתו של אותו הגדול, אשר לאחר הבנתו לפני רבות בשנים כל אימת “עם כי יחרב”, כתב עוד לפני זמן קצר, שכל חיי גלותנו היו המנון אחד לכוח-הרוח – כאילו לא באנו כיום הזה (עם ההמנון ביחד!) אל ירכתי הירידה היותר קיצונית לא לבד במחיה וכלכלה, כי אם גם בכל ענפי המחשבה והרוח; מנדלי הוא בן סביבתם של “תלמידי” אותו הגדול, שדעתם אינה נוחה מרבם, הריאלי יותר מדי, ושעכשיו התחילו להשליך אל התהום הריק מלים ומלים על הסוד שבאמונה ודת ולהפחידנו בקארלייל, רסקין ומטרלינק; מנדלי בחיים, בתוך סביבתו, אולי גם הוא יאמר מעין אותם הדברים המקובלים: שכינת האומה, אש-דת, אל-יחיד- התנ”ך, התלמוד, המדרשים, ספר-האגדה, שהוא צריך להיות למופת לאמנות העברית עד סוף כל הדורות… ואולם ספרו, שבו הוא מראה את יהדות-הגיטו, תוצאת הדורות הקודמים ה“גדולים”, כמו שהיא, מגיד אחרת. ספר הקבצנים!…"
ומה שאפשר היה לשער קודם בא ויאת: הסופר שבידידי בן-מעוני לא הבליג, סוף-סוף, על עצמו. עוד לא גמרתי לעבור בעיני על כל הכתוב-המחוק, והנה הוא נתעורר מדומייתו:
– מה, אינך מסכים?
– ומה איכפת לך?
– כיצד זה?… לא אבין לרעך…
– מילא – מאסתי בויכוחים ואצחק – הן בין כה וכה וגם אצלך גופא רוב הדברים מחוקים…
– לא קראת בעיון…
– לא!… אבל שמע את אשר אשאלך…
– למשל?…
– את המכתב מאת מכיני הקונגרס הקולטורי הלא קיבלת זה יותר –
– מחודש…
– ומה ענית?
בינתים, במשך השעה הקצרה של קריאתי (בלי עיון!) בשרטוטיו הבבליוגרפיים, נהיתה אתו, את רעי הסופר, רוח אחרת קצת, רוח יותר נוחה, ובתשובותיו כמו נתרכך ה“טוֹן”.
הוא ענה לי:
– הלא זוהי נקודת הקושי בשאלה… הלא זהו מה שכתוב כאן… בכתבי….
– האם גם תבאר דבריך?
הוא קם ממקומו. אין מה לבאר. פשוט. מה היה אותו המכתב? אנשים הדואגים לקניני הרוח של אומתנו ולהתפתחותם – יש מהם, אולי, באמת, ועמהם, בודאי, מאותם האדונים הנספחים תמיד עם ועידות בעלמא, – פנו אליו בהצעה, שיחתום גם הוא את שמו בין שמות סופרי ישראל וחכמיו על קול-הקורא. כולם ביחד אולי ישפיעו על העם, כי… מה? כי יעשה מה? כי יחדל לכתוב ולקנות ספרים בכל הלשונות שהוא שומע וישים לב לקונטרסים האחדים בעברית, הנכתבים באיזה אורח-פלא, במקרה, ושאיננו שומע? שילמד פחות את בניו ובנותיו אותן השפות, שיש להן מהלכים בשוק וערך בספירות, ויקצה עת לעברית, שאין לה מהלכים וערך בשום מקום!…הן יחידי-העם הסופרים העושים כזה, כאילו לשם קוּריוֹז, גם עד עכשיו, הרי הם עושים זה בלי קול-קורא והם הם יהיו בודאי גם הלוקחים חלק בקונגרס הקולטורי שיהיה באמצע החורף, בירח דצמבר, כלומר, לפני או לאחר הקונגרס הציוני הפוליטי, אזכרה לכוח-החיים שבזה גופו ומהדורה חדשה לאותן האסיפות הידועות של “עבריה”, “סיני” – שעודן בזכרוננו!…
– בלי סארקסמוּס…
– סארקסמוס? הא מנלן? אדרבה, הן מצד אחד נהנה הוא, נהנה מאד, שׁהקונגרס הקולטורי העברי לא יכַלה ממונם שׁל אחדים מסופרי ישראל העניים, לנסוע אליו לכתחילה, לשמו, כמו שאירע, לא עלינו, אשתקד בבעלי הקונגרס של טשרנוביץ, אלא שיפטרו את עצמם בקונגרס הכללי, הציוני – התוצאות הלא לא תסבולנה מזה… – כן, טוב… אבל מה לכל זה ולעם-לא-עם? הן רואה אני מכתב-ההזמנה הלז – היכן הוא מונח…
דקדקתי ומצאתי. המכתב היה מונח בהקדמה מאת מוציאי הכרך הראשון של מנדלי מוכר ספרים.
– התבין? התבין? – המה איש-שיחי בנצחון גמור – בכדי להשיג באיזה אופן איזו מאות רובלים, בכדי ללוות באיזה מקום סכום כזה, עד שׁימָכרו מאות אחדות אכסמפלרים של הספר, בכדי להוציא איזו עשרות גליונות מכתבי סופרנו הישיש, החביב, המוסכם, המקובל, העממי, צריכים לפנות אצלנו לעם, לכל העם היהודי, שכנהוג וכמובן, לא ענה כלום!… התבין? הנשמע כדבר הזה, היש אפשרות שתהא עוּבדה כזאת בשום אומה ולשון, בשום עם, שהמלה “עם” אינה צריכה לצלצל ביחס אליו כלעג-בוז? הראינו מימינו כרוזי בקשה לעם או לחובבי הספרות שבעם, שיבואו ויעזרו להוציא לאור את איבאן טוּרגֶניב, את ויקטור הוגו, את טשׁארלס דיקנס?… בכל מקום הלא מתחרים בהוצאות כמו אלו, ובצרכי הרוח עוסקים כבר אנשי מעשה, המוציאים הכל לתועלת עצמם, והקהל כבר “נותן להרוויח”, יען שיש לו צורך בדבר… תאמר: אצלנו יש רק אחד מאלף, שספר עברי היה יכול להיות לצורך אמיתי לו: אבל הן אין אף אחד מעשרת אלפים, שהספר העברי נעשה לצורך אמיתי לו – ולמה הם כל הדברים?
– ובכן, מה ענית, סוף-סוף, לועד המכין?
אויה, חזָרת השׁאלה הזאת הקניטתהו – מצב-רוחו הקודם שב אליו; וכאילו דבריו הנוחים לפני זה היו רק בכדי להחליף כוח, התחיל הוא עכשיו צועק עוד ביתר עוז. מה ענה? מה היה לו לענות! אין לו מה לענות! אין לו אל מה לתת את שמו,אין הוא יכול לחתום על דברי כזב! מה? מה אני אומר? מכתב פרטי, לכל הפחות! מכתב מברר את יחוסו? למה? הן הוא כשלעצמו אינו מענין אותם, אינו יכול לענין אותם ואינו צריך לענין אותם… (אה? אותם – מי אותם? הוא – מי הוא?…) כן, כן, מענין אותם אולי רק יחסו אל העם, יחסו של סופר ידוע אל העם ואל תקוותיו… יתר על כן: גם יחסו אל העם יכול לענין אותם, אם היחס הזה הוא חיובי…. חיובי, המבין אני? ויחס כזה הלא אינו יכול להיות! אינו יכול!
ופתאום השפיל את קולו וסיכם:
– – וזהו הסוד. אנשים רואים אותו עובד בספרות.. בין מחפשי הדרך, בין העמלים להרחיב ולהעמיק את המחשבה, לקרוא לכל דבר בשמו הנכון, לטהר את האויר… חושבים: בין תקוה ויאוש הוא, בין יאוש ותקוה, שהרי אלמלא שכן, לא היה יכול לעבוד… אבל הוא הלא אמנם אינו יכול כבר לעבוד, אינו יכול! הגדת האמת כשהיא לעצמה? אבל מה מקום להגדה זו, אם אין תקוה, כי היללה והצעקה יחרידו את המתים ויעלום מקבריהם? ותקוָה כזו הלא אין לו. שד משחת! הוא אינו מאשים, אינו מחייב, אינו מפריז בכדי לעורר… היהודים חיים כמו שהם יכולים – מאין תהיה להם נשמה יתירה, מאין?… איכה תהיה להם נשמה לאומית, איכה?… הוא מציין רק מה שברור לו, את העובדה הברורה. פלשתינה, מיסופוטמיה, שפה אחת, קולטורה יוצרת – מה כל אלה, אם אין כבר בלאומנו, בתור לאום, מתוֹם? מה כל זה? אם המקום שאומתנו תופסת בעולם אינו כבר אלא עד כדי להיות לחומר למאמרים “מדעיים” על מספר היהודים בעבר ובהוה, על מצב היהודים בכל הארצות, על הסטאטיסטיקה של המוּמרים היהודים במערב ובמזרח?… מה הצלצולים על מה שׁנתַנו לאנושׁיות ומה שׁניתֵן, על סגולותינו השׂפוּנות, הטמונות – אם ניטל, ניטל כוחנו להוציא לחם מן הארץ, וכל אוצר-רוחנו – יתוש מת! זהו מה שברור לו, ברור כמו זה שעתה שמש-צהרים בוער בחוץ… הס.. איש לאהליך, לא-ישראל!.
ג
מחצית השעה עברה, עלי היה לשוב לעבודתי ונחפזתי לדרכי. ובכל זה, בטרם קומי לא התאפקתי ואמרתי לו:
– נוּ, וכאן? מה אתה אומר למה שכתוב כאן?
– דברים בטלים… היכן?
באצבע הוריתי לו מקום אחד בכתב-ידו, ששם היה כתוב: “הספרות העברית הצעירה של עכשיו הרי היא מבינה את כל הדברים האלה עוד ביותר עמקות, ביתר טרגיות, אבל היא כבר אינה יכולה להתעסק בזה באותו האופן של מנדלי. לעגה בהכרח הוא יותר דק, וגם יותר מרפרף, מאחר שהאוביקט של לעגה-אסונה נעשה עוד יותר קלוש, יותר מרפרף… הסופר העברי מן השעה הזאת, אף אם מתחיל הוא ללכת בעקבות מנדלי, סופו להסיר את פניו מעל הרחוב ולהתכנס לתוך נפשו; רק לתוך נפשו”.
– נוּ, ומה יוצא מזה?
– היאך! “לתוך נפשו”…יוצא, שעדיין יש מקום… מקום… ל…
– לשירה אינדיבידואלית, אתה רוצה לומר? – התנער הוא, שוב, בכל זאת – כן, שפיל לסיפא דקרא ותראה, שאני מגֵן על זה עוד ביתר הרחב הביאור… הנה פה אני אומר: “עכשיו, כשחיי הגיטו היהודיים בכל הארצות נתפוררו, היינו עוד לא פסקו לגמרי, אלא טושטשו, איבדו צורתם, מהלכם הרגיל ואָפים מדור-דור; עכשׁיו, כשׁמֵעָם קדמוני יוצר וראוי לחייו נשארו רק יהודים שונים ומשונים, חסרי צורה, והללו הבודדים, שנפש להם, אינם אלא כקיסמים קלים – מן המשבר – הצפים בין גלים, גלי היאוש; עכשיו יכולה הבלטריסטיקה הצעירה שלנו לקבל צורה של השתפכות-נפש, רק של השתפכות-נפש. כוָנתי היא: ליצירות עממיות אין מקום אצל הבלטריסט של תקופתנו, היינו, שיבוא ויתאר את החיים העצמיים של העם היהודי כהוויתם, מאחר שחיים כאלו, שיהיו עומדים וקיימים בצורה קבועה אין הוא רואה מסביב. הוא אינו יכול להוציא מתוך השברים האלה גם איזו נגינות לאומיות כלליות, צלילי חזון העתיד – מאחר שחזון כזה אין לו. ומהו עושה? כך. מכיון שלתאר את הציבור היהודי בתור חטיבה אחת מסויימה, הרי זו עבודה שמתן שכרה היצירתי אינו בצדה, הולך הוא ושם על כרחו כל פניו אל היחיד, רק אל היחיד, אל הלך-נפשו, אל חיי-נפשו, אל צערו ויגונו, אל חוסר הקרקעיות שתחת רגליו… אמנם, אין כל צורך לחזור על זה, ששום יחיד אינו גידולו של המידבר, וכשהספרות באה לתאר את היחיד העברי, היא נוגעת על ידי זה בהכרח, אם מדעת ואם שלא מדעת, אם באופן ישר ואם שלא באופן ישר, גם בפרובלימות הלאומיות כשהן לעצמן, שעל רוב חייהם של יחידינו היו להן, לאותן הפרובלימות, השפעה מכריעה; אבל ההבדל בכל זאת גדול הוא”… לא, עוד לא זה… שמע הלאה… כן, פה… “ואציין רק זה. כשעוסקת הספרות, בעיקר, בפרובלימות-האומה, אזי האיש החושב, כי מסיבות היסטוריות וממהלך-החיים ההכרחי אין עתיד לאומה ידועה, שנחלשה ונתנוונה, הרי, כתוצאה מזה, שאין גם שום מקום לספרות כזו. לא כן שירת הנשמה היחידה. לה יש תמיד מקום, כל זמן שהנשמה חיה בקרב היחיד השר… – מה אתם רוצים? – יוכל לטעון הסופר העברי – אין אנו רואים עתידות לעמנו?… ובכן אין מקום ליציאות לאומיות? אפשר שאני מודה בזה… מה עוד? השפה העברית, זו המזרחית המוזרה, אינה שפתם אפילו של היהודים ולא תסכון להיות לספרותם?… – יהא שגם זה אמת… אולם אנכי הלא חי אני… ושפתי אני – היא אותה המוזרה…ועל הוויתי שלי אני רוצה לשיר, ובשפתי, מוכרח לשיר – ובשפתי… שומע אתה?…” “ומזה נובע עוד דבר אחד: סופרינו העממיים, כלומר, אלה שכל העם היהודי היה התוכן שלהם, מטיפוסו של מנדלי, הנם בהירים, ברורים ומוּבנים לכל אלה שיודעים אם מעט ואם הרבה את חיי הרחוב היהודי; לא כן הבלטריסטיקה הצעירה, שעוסקת ביחידי היהודים; בה בהכרח יש הרבה סתומות, יען שכל נפש ונפש לבדה היא עולם בפני עצמו (“נפשו של הזר – חושך ואפלה בשבילנו” – אומר הרוסי!), וכשם שמנדלי, למשל, אינו יכול להיות מובן כהוגן מתוך תרגומים לאומות אחרות, יען שהן רחוקות מהעצם שביהדות, כך אין הנסתרות של הבלטריסטים שלנו האחרונים יכולים להיות מוארים כל צרכם אפילו לפני היחידים האחרים מתוך בני גילם גופא, יען שסודותיהם היותר כמוסים של היחידים – זהו ענינם שלהם ואין לזרים חלק במו”. – לא, עוד לא זה… לא זה…. כאן, שמע…
פני המקריא העידו כולם בי: שמע! אסור לבלי לשמוע! חיי אדם תלויים בזה! אבל מה היה לי לעשות, ואני ידעתי, כי שתי כיתות של תלמידים מחכות לי שם בבית-הספר… ולפיכך ניסיתי:
– כן, כן, זה מוּכח למדי… והן אקרא כל זה כשיודפס… כוָנתי לומר" רואה אתה… נוּ, ובכן מה אתה רוצה?
ויותר לא היה צריךְ! הפסָקתי ושׁאלתי היו, כנראה, בזמנן ובמקומן, מיד אחריהן אירע מה שהיה עלול לארע. ההתעוררות הרגעית, המחַבּרית, פסקה; את פיסת הניר מלל באצבעותיו עד כמעט ליד השמדה, ואת כל המענה שלו הבא הוציא בקול מלחשים של גוסס מתוַדה:
– כך… כך… מה אני רוצה… השמעת… הלא זוהי נקודת הקושי… חה-חה… באמת, כל זה – התבין, לא נוגע לי… כלל וכלל… התבין?… דברים… דברים… אינרציה. ולא נוגע… משונה… למה מדבר?… למה כותב?… הן כלום איני רוצה… הן כל החיים – – – שמע-נא: מה אני רוצה?… הלא זהו הדבר: איני רוצה… ולמרות זה… למרות אי-רצוני… יוצא… כאילו הייתי רוצה… כאילו… לא נסתם הגולל –
העינים והצחוק – טירוף היה בהם כמקודם; אמנם, הבריקה בטירוף הזה גם מעין איזו מנוחה; אבל המנוחה הזאת בטלה בששים של אַפּאטיה, הבאה מחולשת הדעת, שאחרי בכי וחירוק שינים.
ובמצב כזה עזבתיו בחדרנו המשותף והלכתי לי. ההמשך בא בערב.
מֵהַסִּפְרוּת וְהָעִתּוֹנוּת שֶׁבָּאָרֶץ ["חבצלת", "הניר", "הצבי"]
מאתיוסף חיים ברנר
[“חבצלת”, “הניר”, “הצבי”]
בגליון האחרון של ה“חבצלת”, זקנת העתונים שלנו, אנו מוצאים מאמר מעניין מאד, בכדי לעמוד על־ידיו על אופיה של דעת־הקהל הארץ־ישראלית, על הרוח השורר במחנה יהודינו היפים, הרשמיים, ועל טיב ה“מענה־לשון” שלהם.
שם המאמר: השערוריה ביפו", והוא מתחיל כך:
“לא אוכל להגיד אם מרגישים גם אחרים כמוני את חזון הלאומי הגדול שכרוך בזה. אני הרגשתיו תיכף בכל היקפו ומלאו וכמו אנחה עמוקה התפרצה מלבי הכאב (כמו אנחה עמוקה!), בראותי את השערוריה הזאת ודמי דם כעס וקצף גדול הרתיח והתקומם כי הרגשתי שהוא העברין ירד לחיי כמו גזל דבר קדושה רוממה עדינה נפשי נפש הנאצלה והיותר גבוהה”…
שערות־ראשנו מתחילות לסמר מהתחלה שכזו, ובסקרנות רבה, ממש ב“תאבדעתנות” של “הצבי”, נמהר לקרוא להלן, מה היא השערורה האיומה אשר ירדה לחיי הנפש “הנאצלה והיותר גבהה”… והנה הווָה על הווָה!
“הוא (העברין!) קרע בזה את התנועה התולדותית, השרשרות הארוכות שמקשרות אותנו עם העבר הגדול ועם העתיד המקווה ועם ההוה הנוכחי”….
מילא, כשצבוע מתחסד פותח בסגנונו של מתמשכל, הלא תוכלו כבר לשער בנפשכם טעמו של דבר. אבל הנה גם קללות וצעקות פשוטות כלפי בעל־השערורה; הנה גם מאותן המליצות הנוטפות־נופת שעל שפת כל בעלי־הלשון של א“י השנוררית ב”עבר הגדול ובהווה הנוכחי“. “ארץ־ישראל אינה דומה למקומות אחרים!” “א”י היא מרכז האומה והלאומיות”!! “כי מצד מבט הדת יוכל העברין להערים ולמצא עצה”, אבל סובלת כאן הלאומיות… כי לעברין אין “שפופרת לאומית” ואינו מעריך לעצמו את “הסכנה הרוחנית”, “הפגם הגדול”, “הצער המסוכן” שב“מעשה המרעיש” שלו…
אבל מה היא, סוף־סוף, ה“שערורה”? מהו “המעשה המרעיש, שעל־ידי זה יוכל לגרום להיזק רוחני לנו, לפחיתות־כבוד של הישוב ולהעמיד בסכנה את כל הקדוש לנו”? מעילה בכסף הציבור? מסחרים ביראת־אלוהים? גזל פרוטת העני המקבל חלוקה? מסירת־ילדים לבית־ספר של מיסיונרים? בּוֹיקוֹט נגד אחים? כפיפת־ראש נגד עריצות ועריצים? מהו אותו הדבר הנורא שנפל ביפו, אשר הנורא בו הוא לא מצד הדת, אלא מצד כבוד־האומה? מהי ה“זהמה” (הזוהמא), שצריך, לפי תוכחת סופר ה“חבצלת”, לטהר מ“ארצנו הקדושה”?
הנה היא הזוהמא, שחור על גבי לבן ב“חבצלת” המזוהמה, הנה היא ה“שערורה ביפו”, שה“חובה על כל אחד ואחד למחות במחאה נמרצת ולעשות כל מה שביכלתו כדי שלא תתרחב הצרעת הזאת הלאה”, הנה הוא מעשה פילגש־בגבעה:
בית־קהוה יהודי אחד פתוח ביום־השבת…
אמנם כן! ארץ־ישראל הקדושה אינה דומה לכל הארצות הטמאות. בתפוצות־ישראל שבחוץ לארץ, ואפילו בפולין, ישתוממו ולא יאמינו בשום אופן, כי דבר כזה נחשב אצלנו בארץ ל“שערוריה”, ל“חטא על כל הישוב, שהאומה כולה תסבול מזה הרבה, הרבה” (סוף מאמרה של ה“חבצלת”). ואצלנו… במרכז האומה והלאומיות…
היכן אנו חיים? –
* * *
ב“הניר” (קובץ ספרותי, יוצא לאור ע“י חובבי הספרות באה”ק, חוברת א', ירושלים, התרס"ט) אין כבר אותה התגלות־הלב של כתבני ה“חבצלת” המגונים והצבועים. כאן כבר משמשות אורתודוכסיה והשכלה ביחד, והפוזמקאות הקדושים שעל עקבות הצביעות בת־ההכרח נתונים בסנדלים אירופיים. הסגנון מתנהל בכבדות, למשנה אין סדר, אבל – “היתה רוח אחרת”. “הניר” – פעם פוסח הוא על שתי הסעיפים, ולרוב מודה במקצת. “אי אפשר לחיי עם בלי מדע, בלי שׁירה, בלי יופי” – משׁיבה המערכת מפורשׁ לחבֵרהּ, בעל־הבית הנכבד, הדורש, ש“הסופרים יתאזרו חיל ויצאו בראש עמם להורות להם את הדרך אשר דרכו בה אבותינו הקדושים”. – בעל־הבית הנכבד, או ה“פשוט”, כפי שהוא קורא לעצמו, שמצד אחד “אינו פשוט כל כך”, לפי שהוא “יודע כבר שפות אחדות” (כך!) “ולמד בּוֹקל, דארווין וספנסר” (נורא!) ו“קרא את טולסטוי, ניטשה ואיבסן” (נורא מאד!) “ורוחו שטה בכל האנושיות כולה” (נורא ואיום!), ומצד שני הוא “בכל זאת במה שנוגע ליהדות יהודי פשוט ובמה שנוגע לאמונה ודת הכריעה אצלו תורת משה (והוויות דאביי ורבא ופסקי ה“פתחי־תשובה” וה“באר־היטב”) את כל האויטוריסטים שבעולם” (ובוודאי יהיה הוא מהראשונים להילחם בבית־קהוה פתוח ביום השבת!) – בעל הבית הזה ברור לו, ש“כל החכמים (כלומר, בוקל, דארווין וכל אלה אשר “למד”) לא ידעו ולא הבינו מה היא אמונת־ישראל ומה היא דת־ישראל, יען כי רצו להשיג בשכלם מה שאי־אפשר כלל לשכל להשיג”, ואף־על־פי ש“איננו חכם כמוהם” (איננו חכם כמוהם!) ו“אינו מגיע גם לקרסולם” (גם לקרסולם! איזו עניוות!) “אבל(!) תורת ישראל חביבה עליו”; ו אף כל־פי ש“תורת־ישראל חביבה עליו ומצוותיה קדושות בעיניו”, אבל(!) “רוצה הוא שגם הספרות העברית תפרה ותרבה”; ואף על־פי שרוצה הוא ב“ספרות חדשה בעברית שתתקדם ותעלה מזמן לזמן למדרגה יותר נישאה כמו הספרות הכללית, בדרך הקבלה (פאַראַלעל)”, אבל מכל מקום “דרישתו מהספרות העברית אינה דומה כלל לדרישתו מהספרות הכללית”: שם הוא “רוצה לדעת פוליטיקה, סוציאולוגיה ושאר העניינים המניעים את רוח־האנושיות”, מה שאין כן בהיכנסו ל“היכל ספרותנו הוא חולץ נעליו ורוצה למצוא פתרון לא לשאלות זמניות אלא לשאלות נצחיות, הנוגעות לפנימיות נשמתו” (העניינים דלעיל ה“מניעים את רוח האנושיות” נוגעים אך מעט, כנראה, ל“פנימיות־נשמתו”). בקיצור, כל “רצונותיו”, כביכול, של בעל־הבית הפשוט ולא־פשוט שלנו עושים, סוף־סוף, הרושם, שאינו יודע כלל מה לרצות וה“לשון”, המתהדרת, השמנה ושבעת־הרצון מעצמה, מעידה, שמלבד לכתוב מכתב גלוי אל “הניר” אינו רוצה באמת שום דבר. הגיעו בעצמכם: אדם בעל־בית רוצה, שהספרות העברית החדשה: א) “תשים לו כנפים לעלות למעלה מהשמים הנמוכים שנטו על ראשינו המטריאליסטיים”, וב) “שלא תלעג למצוות־הזכרון שלו, לציציותיו ותפיליו ושלא תחרף ותגדף כלפי מעלה”; ותו: “אם איזה סופר מתרגם לעברית ספר מדעי כללי אינו מתרעם חלילה והנהו קונה אותו ברצון”, ויחד עם זה “אינו דורש מספרותנו שתתן לו מדעים כלליים”, יען שאותם הוא “יכול למצוא בספרות אחרת לשובע”, אבל “לא זהו העיקר אצלו”. העיקר הוא: התורה, המצוה, האמונה, “בתי הכנסת ובתי המדרש הרבים שבכל ערי ישראל”…
ככה הוא “בעל־הבית הפשוט” שלנו – אותו בעל־הבית הטיפוסי, הידוע כל כך, שאינו מתבּייש מכל מקום להפחיד את בן־הדור התמים בהשכלתו האנושית…. לא כן, לכאורה, היא מערכת “הניר” בעצמה, שלאחר שהלכה ושמעה דעת הצד שכנגד, כביכול, עמדה והשיבה לו, לבעל־הבית הנכבד, ה“משכיל היודע את העולם והחיים”, ש“רעיונותיו פרי הגלות המה”; אלא שגם כן במין לכאורה… כי “אמנם – טוענת המערכת כעבור שורות אחדות – אין לשימושי החיים (המדע, השירה, היופי, שבלעדיהם אי־אפשר לחיי־עם, כנ"ל), המשתנים ועוברים בפזיזות מדור לדור ומתקופה לתקופה אותו החיל והחוסן שיש לעניני הרוח הגבוהים והנצחיים” (כגון תורת־כוהנים ומצוות־הזכרון?), “אבל – היא חוטפת מאידך גיסא – בא הזמן שאנו צריכים להתחשב עם חיי המציאות ולהרחיב את תחומנו”. “אבל (שוב!) לא לצמצמם את הספרות שלנו רק בהיכל הקודש, כי אם להרחיב את גבול הקודש גם על כל חיי החול ועל כל דרישותיהם ועל כל המדעים הנדרשים להם”.
אבל ואבל. “אבל” זה חוזר ונשנה ונשנה. וסוף־סוף – בּוֹקל ודארווין וכל בעלי־המדעים זקוקים לטלית שכולה תכלת מ“גבול־הקודש” – ובמאי, אפוא, פליגי רבנן?
“בא הזמן שאנו צריכים להתחשב!” – קול זה מנסר מקומץ־העלים שב“הניר”. עברו הימים שבהם אפשר היה לאטום את האזנים ולישון במנוחה. עוד כל אנשי שלומנו מוצאים, אמנם, מרגעה ב“חבצלת” ובכרוזי יקירי־ירושלים, אבל אנו, הצופים, עומדים על המגדל ומבשרים תקופה אחרת… “פה בארץ־ישראל חיי קהילותינו ומושבותינו בידינו ואנחנו צריכים לפקח על רכושנו החומרי והמוסרי, אנו שבים לתחיה ועמנו גם לשוננו וספרותנו”. דברים ברורים, לכאורה, האין זאת? ברורים ומשמחים ומצד אשר לא פיללנו לו: מצד אחד מבאי כוח האורתודוכסיה היהודית, זו האורתודוכסיה החשׁוכה והרפה, הקוראה במקום אחר לאספות־רבנים קלֵריקאליות וחוסה בצל הממשלה ה“קצאפּית”, הקטלנית… ברם דא עקא, שהאדוק אף היותר טוב, אף היותר קרוב לאורחא דמהימנותא, סוף־סוף, אם אינו רוצה לחתוך גזר־דינו לאפס מוחלט, מחוייב הוא ומוכרח, בהתנגשו עם הרעיון החפשי ונטיית החיים היצירתיים, להיטלטל ממחשבה למחשבה, לחפש לו קפנדריות והתנצלויות, לקרוא קיש־קיש בקופסת־מוחו, להתגנדר בשמות של חכמי־עולם לצורך ושלא לצורך, בכדי להטיל אימה: הדור, אתם ראו, גם אנו יודעים מספנסר, משופנהואר, מאיבסן! – והעיקר: להישמר שמירה מעולה מפני הקוֹנסֶקְבֶנציה ההגיונית, מפני התוצאה הישׁרה של הרעיונות הפשוטים על תולדות השלמת האדם ואמונותיו ומנהגי־דתיו – רעיונות אלו, שנרכשו לו בעל כרחו…
“התחיה קורעת סגור־עינינו גם בעל־כרחנו” – מודה ומעידה על עצמה מערכת “הניר” בתשובתה לבעל־הבית המשכיל־החרד; אבל איזו תחיה? שמא תחיה של פעולות ומעשים? של אדמת־זרע וידים יהודיות עובדות עליה? של בתי־ספר לתורת חיים ולמלאכה? של חרושת־המעשה וקולטורה חפשיה ומלאתי עונג ורוח־הרים? לא! “דרך־התחיה” של “הניר”, בעיקרו, הוא נתיב אשר לא ידעו עיט, פרי מחשבותיה של נפש ערפלית, מטאפיסית – למרות מה שהכינוי מטאפיסיקה שָׂנוי עליה – הכורכת את תכונת הנבואה הישראלית עם “הזרם הפסיכי של הרוחניות הממשית”, את “יראת־האלוהים הטהורה” ו“הסימפאטיה האלוהית מן החוג הפנימי” עם רעיון־הלאומיות בכנסת־ישראל, שבסוף־הסופות הוא תלוי בתרי“ג מצוות מעשיות ושבמידה ידועה אינו אלא “אתה בחרתנו” אפילו לא בנוסחא חדתא ושבמובן ידוע שינתה בו ה”תעודה" שׁל ה“פְּרֶדִיגֶר” רק את מקומה – מגרמניה לפלשתינה…
מכיר ומודה הוא הרב קוּק בעל “דרך־התחיה”, ש“סוף כל הערכים, כרבנות בתור משטרה פקידית וההוראה בצרכי החיים הקטנים, שהחוש המעשי ההמוני מוצא בזה טעם לחכו, ליפול ולרדת מטה מטה” – אלא מאי? אלא שהוא עמל למצוא נחמה שלמה ב“החזקה רוחנית אמיצה” על־ידי “השפעה אישית היונקת מההוויה הרוחנית המלאה” – אותה ההוויה הרוחנית “כמו שהיא”, “שאי־אפשר להכיר על־ידי כל חיפוש ומחקר” – ולמה, איפוא, כל דבריך רבי? לא לבד “ההשכלה הגלויה בכל תכשיטיה”, אלא אף “התורה הנגלית לבדה – חושב הרב – לא יתנו את האישיות הנחוצה לתחית האומה והארץ” – ואפילו ההיסטוריה של השפעת החסידות בשעתה לא זכתה בעיניו, ודוקא מפני שצורתה היתה בלתי־לימודית כל צרכה – ומה אפוא? “ההזרמה הנפשית תצא מחביון הנסתר, מהטבעון הנמרץ בעולם האור” – היכן היסוד ל“הטבעון הנמרץ”?
ותיתי לו לרבנו אברהם יצחק הכוהן, שאחרי כל הנחותיו המבולבלות וחזונותיו המופרכים, שכולם אינם אלא תולדת הלך נפש קרועה לשנים (למרות אופטימיותה החיצונית, שהיא טובעת בעולם־האור…) ואחרי כל נבואותיו המסתוריות, שאוי לה ל“התחיה”, אם עליהן תשליך יהבה – הוא מסיים בפסוק: “וצדיק באומנתו יחיה”. אכן! את זה אנו שומעים ואת זה יבינו גם בני הקהילה היפואית. אפס כי אז רק למותר הם כל הפטפוטים שב“הניר”, מעין“מעשי בראשית והאדמתנות”, ואין מקום לכל הפרכוסים ש“באחדות ושניות”, ואין צורך בכל הכרכורים שב“מהות־הכפירה”…
לבסוף הערה קטנה: דרך־אגב הזכרנו לעיל את אספת־הרבנים של האורתודוכסיה הרוסית־הפולנית, אותם הרבנים בעלי “הפסגה”, “הפלס” ו“הקול”, וכאן האמת צריכה להיאמר, שאם גם האורגנים הללו, כמו “הניר”, היו כלי־מבטאה של היהדות הישנה, הקפואה, שהתחילה להתעורר ולנסות להסתגל על־פי דרכה אל הזרמים החדשים, ובעיקר לעמוד בקשרי־המלחמה נגדם – הנה הבדל רב ועמוק מכל מקום, יש בין “הניר” וביניהם. הרושׁם של “ספרות” האורגנים ההם הוא: בִּצה שהעלתה ירוקה, אשר אבן הוטלה בה פתאום… בעוד שב“הניר” אשר לפנינו יש לפעמים שמרגישים אנו בסופריו – ביחוד בשורות ידועות של הרב קוּק – כי דברים לנו עם בעלי־נפש, ונפש סוערת, הומיה – שלולית, אשר סער בה והיא מכה גלים….
* * *
“אי אפשר לחיי עם בלי מדע, בלי שירה, בלי יופי” – פוסקת מערכת “הניר” להלכה ולמעשׂה. וַתִּתּן לנו: מדע ב“אדמתנות”, שירה במכתבו הגלוי של בעל־הבית הנכבד, ויופי – בספרות היפה שלה: ציורו של א.ז. רבינוביץ בשם “יראת־חטא”.
“היצירה הספרותית, – אומר הרב קוק במאמרו “דרך־התחיה” – כשתתלבש ברוח האומה השבה לתחיה תמצא לה אוצרות חדשים אשר לא פיללה לראות, להעסיק את טובי הנפש שבכל העולם כולו בחזיון חדש של פסיכולוגיה אלוהית הזורמת”.
כנראה, רוצה הוא א. ז. רבינוביץ בסיפוריו, אשר הוא מדפיס “מיפו עיה”ק“, להיות לפה לאותו המוסר של רוח האומה ול”החזיון החדש של פסיכולוגיה אלוהית הזורמת ". “זאת היא תכונת נפש־עמנו – כך הוא מסיים את “ציורו” “יראת־חטא” – שה' בחר לו לנחלה, ובעד הסגולה הזאת הוא סובל בשמחה ובעונג, סובל זה אלפי שנה ונכון לסבול עד שישפוך ה' את רוחו על כל בשר”.
ונאמר: “אמן”.
והמעט לו לישיש החביב אז"ר לפרוש כנפי “הפסיכולוגיה האלוהית” בציוריו, אלא שאף בספר־המסע החדש “הגליל התחתון והעליון”, אשר עיבּד (ירושלים, תרס"ט), שהוא קונטרס נחוץ ומועיל בכלל, אלמלי היה כתוב באופן אחר, הוא, המחבר הנכבד, מרבה להשתפך באֶכסטאזה רליגיוזית על פני עמודים שלמים, מה ש… שמקלקל את הרושם.
ומובן, שלא “מוסר” אנו מתכוונים להגיד בזה למספרנו החביב, בעל הסיפורים היפים “באפס תקוה” ו“בצל־הכסף”, (כמעט הסיפורים הסוציאליסטיים הראשונים בספרותנו הצעירה!), על המהפכה הקדושה אשר באה ברוחו עם בואו לארץ הקדושה, כי אם לשאלו שאלה קטנה: ריבוי־הקדושה והטעמת־הקדושה בערים הקדושות הללו למה? תבן הוא מכניס לעפריים?
* * *
וערינו ומושבותינו באה“ק קדושות – בזה אין לפון כלל; וביחוד קדושה היא ירושלם הקדושה (נוסח אחר בלי וא"ו), שקדושתה נודפת אפילו מ”הצבי" הלא־קדוש, מ“הצבי” המתקדם, האפיקורסי, אשר בה, תובב"א!
“הצבי” המתקדם, “הצבי” המתקדם, – העבודה! קוראים אותו יום־יום ולא יודעים מה רב בו ממה: ה“קידמה” או – הטיפשות.
“מובן מאליו”, – אומר הוא בגליון ק“כ בדברו על שאלת־ההסתדרות בארץ־ישראל – שנקודת־הכובד היתה, איך לסדר את היהודים האדוקים, איך לעורר אותם ולחזקם ולאמצם, הדברים האחרונים אינם כל־כך מדוייקים. האדוקים הם חזקים ואמיצים למדי, הם עד כה הכוח היותר חזק בין יהודי א”י. רופף הוא המצב של הישוב החדש, אבל הישוב הישן עומד איתן חזק, מספיק(?) ואין גם שום צורך לערערו".
דברים כדרבונות, האין זאת? “איתן חזק” וכו' – ובתוך כדי דיבור: “הוא מלא חסרונות, צללים, סדקים, פגימות ורקב”.
נוּ?
“אבל (אותו ה“אבל” המופתי!) לא באה עוד שעתו לעבור מן העולם”…
לא הגיעה עוד השעה – וחסל!… ברם, אל תשאלו את “הצבי”? “אי משום הא, שמטעמים שונים, כמוסים, לא באה עוד השעה, לפי עניות־דעתך, שיעברו החסרונות, הצללים, הסדקים, הפגימות והרקב – כיצד, על כל פנים עוד “איתן, חזק, מספיק” וכו', לפי דבריך, דבר אשר רקב בו?”… אל תשאלו את “הצבי”: אם באמת רופף הוא, כידוע לכל ואפילו לך, המצב של הישוב החדש, של המושבות העבריות – כיצד, בכל זאת, אתה מתגרה בו כל כך בהעמידך לנגדו כחוחו של הישוב הישן האיתן וכו', שיסודו רק: עצלות, הליכת־בטל, חנופה, מרמה, התרפסות, פראות, מכירת־הבכורה בעד נזיד־עדשים, גזלת פרוטות־העני, אינטריגות של קהל, ותו לא?" אן תשאלו את “הצבי”: “כלום נכחד ממך, אדון רב־חסד, מצב כוחם החברתי והפוליטי של החרסים הנשברים, השטריימלים המקבלים, ושל אדוני־הכוללים האכזרים, כל אנשי הישוב הישן, הקרוע, המחולק, המפורר, בכתבך את התארים: איתן, חזק, מספיק? הא?” לא!… אל תשאלו את “הצבי”… אל תשאלו שום קושיות על עתון היוצא בירושלים הקדושה!
מֵהַסִּפְרוּת וְהָעִתּוֹנוּת שֶׁבָּאָרֶץ [הספרות העברית בארץ ישראל]
מאתיוסף חיים ברנר
[הספרות העברית בארץ ישראל]
ענין הספרות העברית בארץ-ישראל – דבר קשה ומסובך הנהו. בישובי היהודים שבתפוצות הגולה – ברוסיה, בגליציה, באמריקה, באנגליה – נתברר כבר המצב של זו, פחות או יותר. שם כבר עמדו על המקריוּת המוכרחה שבחזיון זה. שם כבר רואים הכל את הספרות העברית כאילן נמוך זה, שענפיו פעם מרובים ופעם מועטים, אבל שרשיו – תמיד מועטים. בקיצור: אין שורש חזק לספרות העברית בגולה, במקום שהרבים מהקהל היהודי הם רק קוראי-ז’ארגון או קוראי שפת המדינה. ולפיכך רואים אנו שם, בכל המקומות ההם, גלים מתרוממים ועוברים, מתרוממים ועוברים… בא ברוסיה לפני עשר שנים, עם לידת הציוניות הפומבית, אדם אֶנרגי כבן-אביגדור – והחיה קצת את שוק-הספרים העברי; באה אחר כך תקופת הריבולוציה עם שיר-המזמור שלה להמונים, אלה ההמונים שאינם נזקקים ל“לאָקשן-קודש” – ואת כל העמל נשא רוח. לראש הדף“היתה לנו ספרות ואינה”. נטבעה תנועת הריבולוציה בדם, נחנקה בחבלי-תליות, וברוסיה הגדולה נתחדשה התעוררות ספרותית, או יותר נכון: מודה של ספרות… צצה עמה ונהיתה גם “הוצאת ספרות” החדשה שלנו בואַרשה, המדפיסה קבצים מפקידה לפקידה עם קונטרסי “רשפים” מדי שבוע… – ברקאי?… המ… מי יודע מה ילד יום… וכך הוא בכל הפינות שאתה פונה: נולד כשרון חדש וגדול כזה של שניאור – אין איש מתקומם נגדו; אין כשרונות מקוריים – איש אינו דואג להם ואיש אינו מיחל להם; על טיפוח וגידול – ודאי שאין מה לדבר. מתחבא שנים רצופות אותו הכשרון העמוק מאוד של ג. שוֹפמן, מתחבא ואינו יוצר כלום, מקוֹצר נפש ומחוֹסר אטמוספירה רוחנית – איש לא יתפלא על זה ולא ירגיש בזה; מתעורר הוא פתאום וכותב דבר כ“מאידך גיסא” (לבוב, תרס"ט) – מאי איכפת… מתגלגל איזה חובב-שפת-עבר כמ. בן-אליעזר לניו-יורק ומתחיל להוציא “שיבלים” – אדרבא… אם תחלש העקשנות ותרפינה הידים – עין לא תרד דמעה…
לא כן הוא הדבר, לכאורה, בארץ-ישראל. אמנם, הישוב העברי החדש קטן הוא, כמעט תלוי על בלימה. ולכל היותר אינו לעת עתה אלא צל של התחלה, אשר אם לא יבוא במוקדם ההמשך הכביר, המקווה, הרי ערכו מגיע עד לאפס גמור; אבל, בכל זאת, בנוגע לספרות עברית שקוּלות מאותיו כנגד אלפי-אלפים של ישוב אחר. כי כאן יש יודעי ומביני עברית, כאן יש ילדים ובני נעורים ועלמות המדברים עברית כמעט לא באופן מלאכותי, כאן רבים מרגישים את הטבעיות של העבריה, איך אשר פה מקומה והיא על מקומה. ולא לבד המהגרים יוצאי גלות רוסיה וגליציה – הנה גם הספרדים, התימנים, הבּוּכרים, הנה יהודי תורכיה בכלל, הנה המזרח המאיר כולו – “פרספקטיבות”! פה, רק פה, תוכל הספרות העברית להתחיל לבנות ביתה, לחצוב עמודיה…
אולם…
כי כשם שקשים כל הדרכים ואין כל נתיבות סלולות בארץ שאפשר שתהיה לישראל, כשם שקשות ואי-מבוררות, עד לאין מוצא, הן כל פרובלימות-ארץ-ישראל – כך קשה וסבוכה היא גם שאלת הספר פה.
אחרים “מנחמים”: כשיהיה כאן בזמן מן הזמנים ישוב של יהודים ראוי לשמו, תצמח גם ספרותנו מאליה, מארצה… אז תיבּרא גם האיניציאטיבה המבוקשה…
צרור-המור תנחומים אלו! אולם הוא הדבר, שכבר עכשיו יש וחסרון הצעה של ספרות מורגש פה אף בערך לגבי קטנוּת-הדרישה על ספרות; הוא הדבר, שלנגד עינינו עומדת ומתגרה בנו העוּבדה הידועה לאויבים ולאוהבים, כי כל ארץ-ישראל עד עכשיו לא הקימה עוד מקרבה אף סופר-יוצר אחד! ולא עוד אלא שגם הסופרים העברים מחוץ-לארץ הבאים הלום עלולים להיאלם כאן – ואם אין ראיות חותכות לדבר, זֵכר לדבר ישנו וישנו.
סיבת החזיון הזה הנקוב באחרונה מובנה: הסופר העברי מן הגולה מוצא כאן ברוב העובדות והמעשים, ברוב היותר גדול של תנאי החיים, ברוב היותר גדול של הפרצופים והדברים – המשך-הגלות, אופי-הגלות, סדנא דגלותא… לפעמים בהתגלמות עוד יותר קשה, יותר מדכאה… ואם, אמנם, גם יצירתו המקרית שם – בוילנה ובברדיטשוב – לא היתה נזונה כל ימיה אלא מן הגלות ומן התוהו ובוהו והכאב והצער שבקומבינאציות של הגלות – הנה שם היה הדבר על מקומו… ברם פה – למה העבודה הזאת לו? אם אין מקום לחדש נעוריו – מוטב לו לישב בדד ולדוֹם…
וגדולה מזו: בטבע-הדברים הוא, כי נפשו של הסופר פליט-הגלות הבא הנה תמאס גם בבלי-יודעים לטפל פה בחומר של תוהו-ובוהו. בבלי-יודעים תיכּסף נפשו במקום הזה לבנין, רק לבנין – ולבֵנים אין… הארץ החרֵבה מלאה אבנים – ולבֵנים לבנין אין… החמה שׁולטת וקוסמת, כשׁמים הללו אין בכל העולם כולו, אבל השמים שמים ליופי, והארץ, האדמה, מי יודע, אם לנו תהיה… עליית החמה נהדרה, שקיעת החמה מפליאה – אבל את החרבות מי יבנה ואת הביצות, המפיצות מחלה, מי ייבּש?… ובכן – טרגדית-עולם? בכיה לדורות?… אבל לעזאזל הבכיה! כבר קצה הנפש בטראגיוּת ובציורי ריקניוּת… ספרות בונה, למרות הכל, ספרות מתחילה במעשי-בראשית דרושה כאן… וכזו מאין תימצא?..
העט נשבר; הסיבה מובנה.
כן, מובנות הסיבות – אבל, שדי, מה לנו מזה? האם בהבנתנו נינחם?
הנה “העומר”. בודאי גם ערכו של זה ליצירת ספרות עברית מקורית בארץ-ישראל לא קטן; אבל, שר המלה העברית, כמה יגעים הדברים שלו, של “העומר”! זה כשלוש שנים להיוסדו – וכמה מחוברותיו בידינו: יותר משלוש?
* * *
ומהשלבים העליונים של סולם היצירה המקורית אנו יורדים למטה. נו, תהא בתקופה ראשונה זו לא ספרות של יצירות עולמיות, של יצירות מחבקות זרועות-עולם, של יצירות מצרפות את הקומבינאציות היותר דקות והיותר עדינות. תהא עכשיו ספרות של עבודה פשוטה, טכנית, ספרות מחנכת, מלמדת, מסבירה… אבל במה להתחיל? מה חסר לנו ביחוד ומה נחוץ לנו ביחוד? ובשביל מי לראשונה?
אומרים: יהודי-המזרח… כן, יש ספרות לילדים. אבל מה קשה, מה בלתי-אפשרי כמעט, ליצור ספרות בשביל ילדים גדולים, בשביל אנשים מגוּדלים, זרים רחוקים, שמי תיכּן את רוחם ומי יודע את טעמם ומי ינבא מה המה הדברים אשר יגידו ללבבם…
אומרים" תרגומים. כן. יש כאן, בארץ-ישראל, יותר מקום לתרגומים משובחים מספרויות-אירופה מאשר לאותם הנעשים לפעמים בשביל יהודי אירופה גופא, שנקל להם וזילא להם לקרוא את כל הדברים במקורם. פה, בלי כל ספק, יש כבר סכום ידוע של קוראי רק עברית, שמזון רוחני דרוש להם. אבל, גם אם לא נדבר על כמות הקוֹנטינגנט של הקוראים, אשר בודאי שלא תספיק להוצאות התוצאות התרגומיות, הנה עיקר-השאלה הוא: איך לגשת אל העבודה? שדה-בוּר לפנינו – ומי יעלה בראשונה? הנקח מסיפורי “אלף לילות ואחד” או מ“הליכותיו של דוֹן-קישוֹט”? מאגדותיו העממיות של ליב טוֹלסטוֹי או ממעשיותיו המיוחדות של קנוּט האַמסוֹן? מפשטות-חזיונותיו של האופטמאן או מחריפות-שכלו של אנאטוֹל פראנס?
והסגנון! מה נעשה להתפתחות סגנונו הספרותי, שהוא בודאי מוזר לגמרי אף לקוראים היותר טובים מיהודי המקומות הללו? כיצד לכתוב בשפה כזו, שתהא לפי מידת שינונם וידיעתם? מי יישר את ההדורים?
שאלות ושאלות.
* * *
הנה “אחדות”, הוצאת “פועלי-ציון” בארץ-ישראל, שניגשה אל העבודה והתחילה בחוברות מדעיות פופולאריות (יצאו לאור: “מה זאת חרות?” מאת נעמן ו“בית-מורשי-העם” מאת ינאית, ירושלים, התרס"ט) – עובדה משמחת לכל הדעות: אותם “פועלי-ציון” מתקופתו של “אָנפאַנג” מוציאים ברוֹשוּרוֹת מדיניות בעברית – “בלי כל שאלות ומעלות”! והארת העובדות הרי גם היא פשוטה, רגילה, לאו דוקא מארכסיסטית-אורתודוכסית; וההסבר הוא, אמנם, לכאורה, כל כך פופולארי, כל כך לפי תנאי המקום –
ובכל זאת…
“אין הקוצי”ה (הקוֹנסטיטוּציה) – קוראים אנו בראש ע' 10, חוב' ראשונה – אלא חק, ולא עוד (,) אלא (שהוא) חק עמק (,) חק יסודי, חק הכולל ומקיף את החקים ז(ו)לתו, ומשפיע עליהם תמיד באופן פועל. בהיותו חק יסודי, צריך הוא (!) לשמש ליסוד לחקים אחרים הנשמעים אליו, ולהיות שקוף מבעד כל שאר החקות (ים). אלה האחרונות דרכן לילך ולהשתנות תדיר, והחק היסודי דרכו להתמיד ושלא להשתנות כל עקר".
עד כאן.
ומניח אני לשיבושים בשימוש-הלשון ובסימני-ההפסק, מניח אני לבלבול בהגהה ובאורתוגרפיה (מעין" חקים, חקות, עיקר ביו“ד ובלי יו”ד, פרוטרוט בואוים ובלי ואוים והרבה, הרבה כיוצא באלא), שבוודאי צריך וצריך לשים לזה לב; איני מתכוון בציטוט שלי, אלא להעיר, שאף הרצאה פופולארית כבקונטרסו של מר נעמן מה רחוקה היא מהיות מובנת לקוראים המקומיים! “להיות שקוף מבעד כל שאר החקות” – מה מוזרים להם, אפשר לשער, המושג והסגנון גם יחד!
הקונטרס השני מאת מרת ינאית כתוב כבר באופן של שיחה, דיאלוג בלע"ז. נראה, שהוצאת “אחדות” הכירה בעצמה, שהרצאתו של “מה זאת חרות?” אינה קולעת למדי אל המטרה. אולם הכרח לא-נעים הוא להעיר, שהשפה כאן היא עוד יותר גרועה מאשר בקונטרס הקודם. המשפטים וקישורי-המלים נמשכים כמו עגלת-משא על גלגלים בלתי משוחים בעיטרן. “הלאה (כלומר, להלן) אבאר לך מה הם עניינים מדיניים(.) ולא רק העניינים כי עם (אם) גם המטרות נחלקות לחמריות, רוחניות ומדיניות (הטעמה של קורסיב בפנים הספר), בהתאם לעניינים שעל פיהם המטרות נבראות”. נוּ, תאמר-נא, מאת ינאית: וכי זוהי שיחה חיה? וכי כך משיחים בני-אדם חיים “על המדינות”?
הארת החזיונות, כאמור, היא לא מהשקפה מארכסיסטית אדוקה, אלא פשוטה, “אנושית”. אולם – לבלי לחטוא נגד האמת – יש ש“הנסיון” לשלב “פרוליטאריאט” במאורעות של מדינת תורכיה מעביר קצת את המחברים הנכבדים על דעתם. שימת-הלב הראויה למומנט של החיכוכים הלאומיים בממלכה העותומנית – המומנט שהיה צריך להיות מוּאר ביותר – את זה דוקא אין אנו מוצאים בקונטרסים אשר לפנינו. תחת זאת אנו קוראים בסוף המחברת השנית לאמור:
"– ומי המה הגואלים האלה?
“– הצבא “וצעירי התוכים” (,) החילים והרבה משריהם (,) הבינו את הסכנה הנשקפת לקיום המדינה (,) וגם ההמון העמל(,) שכל כך סבל תחת על ממשלת העריצים הקודמת (,) לא יכול להוסיף לסבול את מועקת הממשלה שחלפה (,) וטובי בניו (, של “ההמון העמל”?) “צעירי התורכים” (, כלומר: “החילים והרבה משריהם”?) יצאו לקרב בעד שחרור העם, בעד חירותם(.) ולא לשלטן(,) כמו שחשבת, כי (אם) לו, לטובי בניו(,) עלינו להכיר תורה ולהחזיק טובה(.)”.
לא. הצעד הנכון הראשון של ה“התחלה” – עדיין לא נעשה.
רְגָשִׁים וְהִרְהוּרִים ["ברזל בברזל"]
מאתיוסף חיים ברנר
["ברזל בברזל" מאת י. אבויה]
היו ימים ובחוגים ידועים, שמבלי תת לעצמם דין וחשבון ברור, האמינו באפשרות שינוי המקום בשביל כל העם הישראלי וקיבוץ גלויות במשמעותן הפשוטה של שתי המלים הללו, שרר מצב-רוח מוזר, שהיה מתבטא בפתגם הידוע: “כל מה שיוּרע יותר יוטב יותר”. קצת תחת השפעת הדיאלקטיקה המרכסיסטית-בגילויה הבּנַלי, ששׂמה תקותה, תקות הסינתיזה הסוציאלית, באנטיתיזה הקיצונית הקודמת לה (התרכזות כל הרכוש בידי מועטים) וקצת תחת גלי היאוש, ששטפו מכל צד על-ידי מאורעות הדם התכופים והנוראים, ביקשו הם, אותם החוגים, נחמה פורתא באימת הגלות גופה, בהעברת הכוס על כל גדותיה. “בדם ובאש יהודה נפלה” – קיווה אז גם המשורר יעקב כהן – ועל-ידי דם ואש תיבנה… העם לא יסבול, לא יוכל לסבול עוד את חרפתו האיומה – יתנער ויקום…
אבל כדבר הזה היה לא היה. קיצור-הדבר – העם-לא-עם שכח את הפוגרומים מיד! גופו הפצוע, אמנם, לא נרפא עדיין עד היום, מן המכה אשר הוכה, אפס כי מזכרונו כבר נמחה הדבר. אלה המעטים, אשר חשו מפלט לארץ-אבותיהם, שבו אל גיא-ההרגה מיד כשזרחה התקוה, כי שוב לא יוסיפו להכות… ואלה היחידים אשר נשארו בערי ובמושבות יהודה, והשוּמים והבצלים הרוסיים אין לפניהם, רגון ירגנו בבתיהם: הלא על כן רוסיה פרה שמנה היא, ואין רע אם תבעט לפעמים… מה שאין כן כאן… אכן צריך היה לקבל את היסורים באהבה ולחכות עד יעבור זעם…
יהודה לא נבנתה בדם ובאשׁ חֶרב! הבשר המת לא הרגישׁ באיזמל – ורקבונו עוד העלה סרחון…
ולא זו אף זה. צעירי היהודים הבודדים, אשר כאילו לא דם-יהודים נזל בעורקיהם, אשר עוד שארית כוח היתה בהם לקום ולבנות, אשר משאת-נפשם-בדולח וגופם-ברזל היו לעלות ולחונן עפר ארץ החמדה ולקומם הריסותיה – גם הם לא חיו אחרי המכה אשר הוּכו…
צבת בצבת עשויה. בכדי לעזוב את הגלות ולהתחיל לחיות לא חיי גלות, דרוש לבלי להיות מתחילה בני-גולה ושטופי-גולה. היהודים המעטים אשר באו הלום, הביאו אתם גם את גלותם. ואלה אשר היו יכולים להשתחרר ולהיות בני חורין – נמקים בהכרח על-ידי אימת הגלות. איה המוצא?
בנימין שפירא (בדרמה “ברזל בברזל”, “רביבים”, קובץ ב') הוא ציוני. ציוניותו אינה דומה לזו של אחרים. לזו של ה“רשמיים”, לזו הציוניות הגומלת חסדים, העושה טובה למי שהוא, המקריבה “קרבנות”. ציוניותו של בנימין נובעת מתוך עצמו וכולה אינה אלא בשביל עצמו. התעתדותו לנסוע לפלשתינה (במערכה א') אינה בשבילו קרבן קשה, שהוא מקריב לטובת ה“אידיאל”, אלא מעשה נעים ומשמח, מעשה שלו, שהוא עושה בשביל עצמו – לתיקון חייו ולהפרחת עצמיותו. אינז’ינר בריא זה, בעל המזג העליז, האוהב את החיים ואת שמחת החיים כמו שהם, היודע פרק חשוב בכלכלת הבית, המתענין – לגמרי לא כ“אינטליגנט” – בעניני תרנגולות וביצים, המתענג על עבודה קשה וזוהר-השמש, מאמין, כי “העצים הרעננים – הוא ובני משפחתו – עתידים להשתגשג תחת שמים אחרים”. הוא מדבר על לב מרים אחותו, זו המורה העבריה, העצובה והנחמדה במסירות-נפשה ובעצבונה גם יחד, ומנַחמה ב“בריאות אחרות לגמרי”. הוא מייחל למשוך אחריו לארץ-חמדתו גם את אבותיו האדוקים, גם את בלומה אהובתו – הריבולוציונרית הרוסית, הרואה בו ריאקציונר ואוּטוֹפיסט. אולם כל חלומות החיים היפים האלה הולכים ומתבטלים. המציאות הגלותית בולעת אותם אחד, אחד. אביו של בנימין שפירא נרצח פתאום באותם הימים השחורים, ו“קטסטרופה” מצויה זו שבחיינו מביאה מהפכה ברוחו וקרץ על הכל.
הנה זה, בעיקר, תוכן הדרמה של י. אבויה.
ובמערכה ב‘, בבית-העלמין, בתוך “ערבובית הקולות, הנאנקות, קטעי הפסוקים וחצאי המלים”, סמוך לאשה המתעלפת, אשר בעלה הישר נרצח ביד פרוליטארים יהודים (אזכרה להני בריוני, שבאותם הימים הנוראים!) אנו רואים את בנימין שפירא, איך שהוא נפרד מצד אחד מאהובת לבבו, הנסחפת בזרם השנוא לו, ואיך שמצד שני הוא בא בקונפליקט עם אמו קשת-האופי על הגינו עליה באקדח. במערכה ג’ יוָדע לו דבר האסון אשר קרה את בלומה הסטודנטית, האסון המביא אותה לידי לקיחת נפשה ביד עצמה ואותו לידי שאיפת נקמה רבה. אפס כי אמו, אשר רוּחה, רוח היהדות הישנה, עוד נתקשה עליה על-ידי הרג-אישה, מוסדרת אותו, את בנה יחידה, בידי הפוליציה. במערכה ד', בשעת גסיסתה של דבורה האם, מגיעה ההתנגשות של הדור הישן עם הדור הצעיר עד לידי הנקודה היותר גבוהה. “ביד חזקה – בציצת הראש לבית-הכנסת” – צועקת האשה הגוועת; והבן, שבינתים פסקה אצלו אפילו שירת הנקמה והוא בבחינת מת מתהלך, אינו יכול להרגיעה, שיתפלל קדיש לזכר נשמתה – ומתרחק. המסך נופל.
ערבוביה במוטיבים היסודיים של החזיון – יאמר הקורא המבקר, ובצדק. אבל איך שיהיה, וברשת-חיינו ובכל מורא-חיינו רגלינו עומדות כאן. לא ברזל בברזל נגע פה, אלא מכאוב במכאוב, פצעים בפצעים. המוראים האובייקטיביים של התקופה הקרובה הזאת בקשר עם קשיות-ערפה של דבורה האם, זה סמל היהדות הליטאית, ה“מתנגדת” הקנאית, האומרת: יקוב הדין את ההר; עם קהוּתה של בלומה המתקדמת, יורשתה האמיתית של דבורה, אשר רק החלף החליפה את “ר' זלמלי מווילנה” בפליכנוב וקאוטסקי; עם דכדוך-רוחה ושלילת-ההרמוניה של מרים הלאומית, הנשרפת בעצמה בשלהבתה, לפי דבריה; עם חוסר הקרקעיות של הכלי הנשבר, של בנימין הציוני, שסוף-סוף אינו יכול להיות אפילו “מטה-זעם קטן בידי הגלות”.
וכמה צר, שלא היה בכוח כשרונו של המחבר, חוזה הדברים האלה, לראות ולהקיף את כל ההרכבה הפסיכולוגית שבחזיונות הללו ולגלות במעשי ידי אמן את כל הצדדים הנסתרים והדקים שבדרמה עולמית זו. לצערו של הקורא, הגיעה יכלתו השירתית של מר אבויה רק עד כדי ציור כמעט-מספיק של המחזות הצדדיים, הפשוטים, עד כדי הצגת הפרצופים של חיה האשה הזקנה, נערי המפלגות וגם – וביחוד – של דבורה, שעלתה בידו מאד. אולם כמה פובליציסטית ולא חיה היא בלומה, כמה חיוורת ורפה מרים, ואף הנפש הפועלת העיקרית – בנימין – (חוץ מבמערכה א') מטושטשת ובלתי מובנת. נראים הדברים, שבכל שלוש המערכות שאחר הקטסטרופה לא ידע הדרמטורג שלנו מה לעשות לגיבורו האומלל, ולפיכך כל הקווים הפנימיים שלו רופפים, מתנועעים לכל רוח; העובדות חולפות כצללים; הנימוקים של גמר נפילתו, מעין הרמת אקדחו נגד אמו וכיוצא בזה, נזכרים רק בדרך העברה, אבל אינם מתפתחים ואינם עושים פירות אמנותיים, ובמערכה הרביעית, לאחר שכבר “פסקה שירת הנקמה”, בנימין, אף על-פי כן, אינו חדל מלדבר עליה עד הרגע האחרון. שפת הדיאלוגים, ביחוד אלו של בנימין ובלומה, היא ספרותית, מלאכותית, מעושה; כל התפרים נראים כיצד נעשו (יושם-נא לב, לדוגמה, לדיבורים המתחילים של בנימין במערכה ב‘: “כמה כלתה הנפש”, ו“חלקה ירוקה השאיר לנו עוד אלהים לפליטה”, “וחלקה עוד יותר גדולה”, “ובי הולכת המחאה” ועוד ועוד, או של בלומה במערכה ג’ המתחילים: “אתה הרכת את לבי”, “תמיד חשבתי” וכו' וכו'; אי-טבעיים ובלתי עושים, לפיכך, כל רושם אמנותי הם גם הדיבורים שבין בנימין ומרים באותה מערכה). והנה כל אותן האגדות המסופרות פתאום ובכוונה מיוחדה ולא תמיד בדי-טעם; והנה ההכנסה הבלתי מוצלחה בתמימותה ובאלמנטריותה של יוסף המתיאש, שקווי-תכונתו בכל שלוש הופעותיו אינם מתחלפים ואינם מתווספים אף במשהו, ודבריו בכל פעם ופעם דומים אלו לאלו כקוצו של יוד אחת לזה של חברתה, ושלאמיתת רוב דבריו ה“נוראים”-השבלוניים בא גם בנימין בעצמו, סוף-סוף; והנה כל המערכה האחרונה של “ברזל בברזל” המזכירה את המערכה האחרונה של “לפני שואה” מאותו אבויה גופו – דבר שאינו מעיד על מקוריות יתירה של מעין מתגבר…
ברם, לאו בביקורת עסקינא הכא. ולא נגעתי עכשיו בדרמה זו אלא בשביל אילוסטרציה לשאלת “איה המוצא”, שבה התחלתי פרקי זה.
כי למרות כל המגרעות הרבות של יצירה זו בתור יצירה בין אלה המגרעות שנחשבו כאן, ובין אלה שלא נחשבו, אלא שגלויות הן לעיני כל קורא בינוני; למרות מה שכל הדבר לא הואר במחזה אלא מצד אחד ובאור קלוש וכאילו היה רק שאלה פובליציסטית רגילה. – הנה “ברזל בברזל” הוא כמעט החיבור הראשון בספרותנו, אשר הציג ברור את פרובלימת הפרובלימות של חיינו הלאומיים, זאת אומרת: הפרובלימה של “מן הגלות אל הגאולה – כיצד?”
איה המוצא? – הנה השאלה המנסרת ברמה בעולם-מחשבתנו, והיא היא הרוח החיה גם בחזונו של י. אבויה. איה המוצא, אם הדחיפות האיומות ביותר, הדחיפות שיש בכוחן להיות גורם הגון למעשים כבירים, היסטוריים, אם הדחיפות הללו – ההמונים שוכחים אותן מיד, והיחידים הבודדים אינם שוכחים אותן לעולם ונעשים לחרסים נשברים?!
בנימין שפירא אינו דק-עצבים ביותר, אינו מבעלי הרפלכּסיה, אינו נחמן בן-הרב, אינו אדמוביץ, אינו “הזור” של ברדיצ’בסקי, אינו אליהו בדלון של שופמן, אינו בעל נשמה תועה, “דיקדנטית”, שואפת והוגה נכאים בעלמא. זהו “אינז’ינר למשק-הכפר”! לא פחות ולא יותר! ואם גם כאלה על-ידי תנאי חיינו החיצוניים נספחים בהכרח אל מחנה-הטרגיים, אם גם הוא אומר “מפה לא אזוז, לא אוכל” אם גם “ציצי לבו נובלים מיד כפרחי הסתיו” – מאין תבוא העזרה, מהיכן? אל מה תהיינה עינינו נשואות? –
מֵהַסִּפְרוּת וְהָעִתּוֹנוּת שֶׁבָּאָרֶץ ["העומר"]
מאתיוסף חיים ברנר
העומר
בפנקס ארץ-ישראלי מן הימים האחרונים מצאתי כתוב לאמור:
"אנחה כבדה תלויה באוויר. מה יהיה בסופנו?…
השופר כאילו נתקע – והגוסס אינו מזדעזע…
“שינוי-המצב” בתורכיה עורר איזו מאמרים מלאי תקוה בעתונים ציוניים וחצי-ציוניים היוצאים בניו-יורק, בווינה, בווילנה ובשאר תפוצות-הגולה: עכשיו הגיעה השעה!…. אבל בפנים הארץ, במקום שרואים, כי בשעה מסוכנה כזו אין דבר נבנה ואין הישוב העברי גדל – היאוש הריהו מחלחל בלבבות עוד יותר למבראשונה…
מקודם חשב מי שחשב: עד שתורכיה תתעורר לחיים חדשים, נספיק אנחנו להרבות כוחנו לאט-לאט בארץ… אפס עכשיו… בבוא הדבר לפתע…
אנחת-יאוש מנסרת בכרוזי המסדרים, המפקדים והגנרלים, למן כל פקידי ה“מועצות”, עד ראשי שיל"ה ועד בכלל; יאוש נודף מן המחנה הרצוץ של מספר הציונים הנאמנים…
ה“אם אין אני לי – מי לי?” לא הראה עד היום כוחות רבים; באש שחורה חרות לפנינו כיום הזה: “אם לא עכשיו אימתי”…
אבל אין איש חש לקריאה; אין איש בא…
ועובדה היא עובדה נוראה, כי בהמשכה של אותה התקופה שנעשה פה ישוב של עשרות, נצברו ונעשו במקומות אחרים קהילות של אלפים…
יאמרו: העשרות שלנו חשובות מאותם האלפים… אבל במה? מה הנה העשרות שלנו?
מן הצד האחד: מספר מצומצם של יהודים עירונים, בטלים, משועבדים, חלשים, נאלחים, חרדים בכל המובנים, ילדי-גיטו בכל המובנים; מן הצד השני: מספר עוד יותר מצומצם של “איכרים”, אשר רובם שקוע רק בספקולאציות קרקעיות ולא בבניה איכרותית ואשר לבם ולב נשיהם נתונים לארצות הדגה והשוּמים, שמהן יצאו ושאותן יזכרו תמיד, ואשר עבודתם נעשית בידי אחרים, נכרים, החורשים עליהם רעה; ומן הצד השלישי: קומץ קטן ודל של “פועלים” אגראריים עברים, המתגלגלים זעיר שם, זעיר שם, בחוֹרים ובאורוות של אחדות מהמושבות, מוציאים כוחותיהם הבלתי-רבים בפת-קיבר ובמים לא-טובים, עמלים ללא-עתיד וללא-אהבה, נפגשים באיבה ובבוז מצד השחורים, האזרחים, עטופי הסודרים האַסיים, ילידי-הארץ, ולרוב גם מצד אחיהם השחומים, עצמם ובשרם, לבושי המעילים האירופיים (ובשעת תפילה – הטליתות המצוייצות) – גרי-הארץ…
ורע-רע מזה ונורא שבעתים, שהזוהר בעיניו של הפועל העברי בעל ההכרה הציונית העמוקה על הכיבוש המודרג של ארץ-עתידו בידיו ממש – אותו הזוהר של לפני שלוש שנים – הולך לאט-לאט וכבה; ושהתקוה, כי אחיהם הצעירים בארצות ההרג והמשטמה יעלו ויבואו באלפיהם, יתווספו עליהם לכוח מרובה וחיוני, לזרם חי ושוטף, אשר ידיח כל חלאה וישקה את השדה החרב – אותה התקוה הידועה של השיבלים הבודדות לפני שלוש שנים, אותה התקוה, אשר נתנה די אונים לשאת כל עמל ותלאה – מתרופפת וכלה…
אנחה כבדה תלויה באוויר".
– – – – – – – –
ועל דף אחר באות פנקס רשום:
“ולפעמים – הכרזה בת-אנחה יוצאת ונוהמת: מכל-מקום… מכל מקום ואף על פי כן!… ולמרות כל אלה וכאלה! למרות העוּבדה האיומה והמדכאה של מיעוט היהודים הבאים וריבוי החוזרים; למרות קיום והתעוררות הכוחות האויבים והעומדים כצר לנו בפנים הארץ; למרות הרפיון המחפיר והאפסות המוחלטת של ההסתדרות הציונית הרשמית עם אספותיה הקֶלניות ה”דיפלומאטיות"-החשׁאיות עכשׁיו, שׁכל עין תבוז להן, עם “מוסדותיה” הבטלים ועסקניה הנואמים, אשר באמרות נדושות על אודות פרספקטיבות פוליטיקניות שונות יחפו ויכסו על ההכרה המבעיתה של חסרוננו העיקרי, האקונומי, על ההכרה המבעיתה, כי אם לא עבודה ישובית תכופה וכבירה מיד, אם לא התישבות גדולה וחזקה של מאות ומאות אלפים עברים נותני-ועושי-עבודה באלה השנים שלפנינו – ואבדנו לנצח; למרות גם הספקנות התוססת אשר אחזה בפינות הלבבות המהססים שׁל כל בני ישׂראל ומרַפה את ידיהם הבלתי-איתנות – עוד יש בנו אנשים אשר מדרכם לא יסורו וממסלולם לא יטו.
אחת היא דרך-ההצלה – הצלת העם הישראלי – אם עוד חיים בו. ובדרכנו זו, אשר שמנו בה פעמינו בארץ-חמדתנו הלזו, בארץ החמה הנאוה ורבת-העזובה, כל תומר וכל ניר יאמרו ויגידו לנו על האפשרויות – היחידיות! – של בנין הריסותינו בכאן, של ריפוי-ליקויינו, של איחוי-קרעינו בכאן, של התחלה לחיות כאנשים כאן, ודוקא כאן, ורק כאן – אם עוד יִמָצאו ויתווספו הבנים-הבונים. כי כל יד יהודית משורגת גידים עבים ויבלות-עבודה קשות, כל פנים שוטפים זיעה ונוהרים מגיל – מספרים לנו על גידול, צמיחה ושגשוג; כל ילד בריא ומדבר עברית – וכאלה ישנם כבר פה, ולוּ רק למאות! – מזיל נטפי נחמה ותקוה בכוס התרעלה הגדולה והמלאה, נוגע בנימי הלב ומרנינן: אל תירא! עוד נפרח! עבוד נעבוד ויכול נוכל! כעשב הזה הגדל – – –"
– – – – – – – –
כן, כעשב הגדל. כעשב הגדל. גידול הסמוי מן העין. אולי…
“כעשב הגדל” – בחיינו, וכעשב גדל היא, אולי, גם ספרותנו כאן, צמחיה הקלושים וראשית “העומר” שלה, אשר ספרה הרביעי יצא לאור באלו הימים…
“העומר”!.. לפני שלוש שנים, בזמן המהפכה והחורבן על עם-ישראל ברוסיה, בשעת השואה, שאפשר היה לחשבה ל“שעת קריזיס היסטורי”, התחיל הוא לנטוע נטיעת ספרותנו בארץ זו “המושכת אליה את לב-העם, המבקש לו מפלט ומקלט”. בתוחלת ממושכה ובראיה-בחוּש, כי “ארץ-אבותינו הולכת ונעשית מרכז יהודי” עמד הסופר ש. בן-ציון ויסד את הבמה הספרותית, את הקובץ ה“מוקדש ברובו לארץ-ישראל ושאלותיה ביחוסה לחיזוק הלאום ותחייתו”.
יסוד-“העומר” היה מפעל ספרותי כל כך סימפאטי מכל הצדדים עד שעורר אפילו את אחד-העם לשלוח אליו ממוסקבה את איגרתו הידועה “הגיעה השעה!”. עוד כולנו זוכרים את ה“פירורים” השלמים והעמוקים של אותה האיגרת על ההכרה “הבאה לעולם בחבלי-לידה קשים” ו“בראשיתה היא נגלית חתולה בערפל” “ודרך התפתחותה כמה ארוכה היא” ועל ה“רומנטיקא הנותנת מקום להתרוממות-הרוח, לקרבנות בשביל למלאות את הריקות שבחיי שובע ושלוה”… בנשק רב מאוצרות-מלחמת-הרוח ומהמאמר " מדינת היהודים וצרת היהודים" (“על פרשת דרכים”, דף פלוני ופלוני!) ומן התורה האוריגינלית של “הפרוליטאריאט הלאומי” ומן הסוד של “ואעשה אותך לגוי גדול” חיזק אחד-העם את ידי העוסקים בהוצאת “העומר”, שיבצעו את זממם ושישיבו על שאלות-הלאום “לא בדברים, כי אם במעשים” (מודגש ומוטעם על-ידי בעל-המכתב בעצמו!), “כי כל היודע על-פי הנסיון, כמה חביבה עדיין ארץ-ישראל לכל יהודי פשוט, כמה יתרומם רוחו” וכו' יוכרח להודות, לפי דעת אחד-העם, כמה היתה פוריה עבודת-רוח בארץ-ישראל בנוגע להשפעה על כל ארצות-פזורינו אלמלי עסקו בזה, ורק בזה, מראשית תקופת חיבת ציון.
בעניוות, שמקורה בטיחות, כי העזרה הרצויה בוודאי שתבוא, נכתב גם הכרוז הראשון “לבוני ספרותנו וחובביה”, ובמודעה, שׁכרכי “העומר” יֵצאו לפרקים קבועים ושהחתימה מתקבלת וכו‘, יצאה החוברת הראשונה בשנת תרס"ז כיצד נתקבלה מצד הקהל לא ידוע, עד שהופיעה חוברת שניה מכרך א’ – עברו ימים וחדשים הרבה. על השער הוצגה כבר אותה הבקשה המסמנת “מאת חובבי ספרותנו וארצנו, הרוצים ביסוד מרכז ספרותי בארץ-ישראל. כי יואילו להשתדל בהפצת החוברות”. הבקשה, כנראה, לא עשתה פרי. חובבינו לא הואילו ולא השתדלו – ובשנת תרס“ח לא נראה “העומר” כלל. מראשית השנה החולפת נהפך “העומר”, על-פי מודעותיו, לרבעון, ליוצא פעם בשלושה חדשים, ובחוב' א' התרס”ט רשום, שהחוברת השניה תצא בטבת. אבל החוברת השניה לא יצאה אלא בחודש זה, בניסן, ועליה אין כבר שום מודעה על קבלת חתימה וגם לא שום בקשה מחובבי ספרותנו וארצנו, “הרוצים ביסוד מרכז ספרותי בארץ-ישראל”…
אלה – לעת-עתה – תולדות ראשית “העומר”…
– – – – – – – –
לבא לפומא לא גליא – ומסתפינא… מסתפינא, אני הכותב, שמא אוכל לגרום באיזו נבואת-שוא או השערה נמהרה איזו רעה מאיזה צד שיהיה למפעל הספרותי הארץ-ישראלי, שצריך להיות יקר לכולנו! מתירא אני מאד, שאין לי רשות להביע שיקול-דעתי במקום שמוציאי “העומר” בעצמם מכסים משום מה. אבל לא אוכל להבליג על מרי-שיחי, ונאמן עלי הדיין, שכוונתי לטובה.
יהא צערי – צער-הרבים!
כי באותו הרגע שקיבלתי אני את החוברת החדשה וראיתי מודעה אילמת על שני הכרכים הנמצאים למכירה גרידא, ואף לא מלה על חתימה ועל חוברת העתידה לבוא – נקרע דבר-מה בתוכי!
ובן – רק חיי-קיקיון במקום גידול של עשב…
והאומנם? היתכן? היאומן, כי גם מפעל צנוע זה יוכּה כעשב ויקמל בל עת? מה זה אתנו?…
– – – – – – – –
והנה יש מסובבים בחוצות-ירושלים ובערי-יהודה, ומזמן לזמן הצעות ופרוֹאֶקטים על מוסדים ספרותיים חדשים בידיהם. זה רוצה להתחיל בכמה וכמה פראנקים וזה בכמה וכמה גרוּשים. צמא ה“עולם”, כביכול, למלה ספרותית, לקבצים עממיים, לחוברות קטנות, לספרי-אגורה!
ואני משתומם: מה זה? כלי-מבטאנו הספרותי היחידי גוֹוע לעינינו, הבמה היחידה נהרסת – ואנו “מניפים גזית” לבימות חדשות?! והוי, עד אנה לא נדע להכניס כל כוחותינו הדלים לדבר אחד, למען יפרח ויגדל, תחת לעשות “מניינים” בני-שעה בכל בית ובית ובכל חדר פנוי? אימתי נלמד לקומם הריסות?!
– – – – – – – –
מבין אני כאחרים, כי רוב שירת “העומר” בארבעת הספרים אין בו רב לספק את הנפש. “העומר” הציג לו למטרה “להאיר את המזרח לישראל”, וגם בבלטריסטיקה (“לבושים של צורה יפה ומזהירה לזהרי אידאלים מבהיקים” – לפי הבנתו של כותב ה“תכנית” בתעודת הספרות היפה) הוא רוצה דוקא בזו, ש“הד התחיה הלאומית יהא נשמע בה ושרוח ארץ-ישראל שורה עליה”.
ואולם למה נדמה את עצמנו? הן לא בשביל החוג הצר אשר חג לו “העומר” בנוגע ל“דברי-זמר” (שבאמת הוא פורצו ועובר עליו, כמובן, בכל פעם שיש צורך נעים בזה, ועוד אשוב אל הנדון בדברי הבאים) ולא בשביל מגרעותיו הוא, בכלל, אין “העומר” מצליח בעניינוֹ, אלא מפני רפיוננו הקוּלטוּרי אנו, מפני חוסר-הצורך שלנו בתרבות ובשירה בכלל… הן אפילו בשביל ערכו השימושי והפובליציסטי גרידא אין שום ספק לזכות-קיומו של “העומר”!
ואכן, יצירות נשמתיות אמיתיות אינן נולדות על-ידי אמצעים מלאכותיים, אבל אטמוספירה ספרותית-קולטורית נבראת ונבראת על-ידי אגודות של תומכים, של מכבדים ושל מתעניינים, ובמקום שיש אטמוספירה כזו – סוף היצירה האמיתית לבוא כשינצנץ כוכבה!
והעיקר אצלנו עכשיו הוא, איפוא, לא שׁידָפס דוקא דבר כזה של פלוני או שלא ימצא מקום חיבור כאותו של אלמוני בקובצנו הספרותי בארץ-ישראל, אלא שהקובץ היחידי הזה יתקיים בכל אופן; וכשיתקיים – חזקה עליו, שעתיד הוא ליתן את הדברים היותר הגונים בגבולי האפשרות.
ולפיכך אני אומר: מי יודע, אפשר שלא טוב עושים מוציאי “העומר” על כַּסוֹתם מאתנו את הסיבה הנכונה, מפני מה המודעה שלהם עושה רושם, כאילו אלה שחתמו לשנה על הרבעון “העומר” – טרחו לשוא… אפשר, שאלמלי ידענו את המצב כמו שהוא, היינו עוד יכולים לטכס עצה ולחשוב, איך לקדם את פני הרעה ולגול מעלינו חרפת הפסקת “העומר”, העתידה, אולי, לבוא…
– – – – – – – –
במקומות רבים שבתפוצות-הגולה ראיתי בעיני, אני הכותב, כיצד בני המפלגות הפרוליטאריות שלנו החזיקו בכלי-מבטאם שׁבשׂפת-אמם: במסירות-נפשׁ, בקרבנות מֵחִים, קרבנות פשׁוטים, קרבנות זמן וממון… מעניין היה לראות, איזו צורה היה מקבל חזיון כזה ב“ארץ-התחיה”, ב“מקום חיוּתה של ספרותנו, פה, במקום זה”, וגומר… מעניין היה להיפגש עם “חובבים” כאלה כאן, במקום ש“שפת-הספר שלנו שבה להיות שפת-הדיבור, שפת הדור הצעיר והרענן”, פה בארץ זו וכו' וכו' – ככל הדברים הכתובים מפורש בתכנית “העומר” לפני שלוש שניים…
מה?
מֵהַסִּפְרוּת וְהָעִתּוֹנוּת שֶׁבָּאָרֶץ ["העומר" ד']
מאתיוסף חיים ברנר
“העומר” ד'
הקובץ הרביעי של “העומר”, שאת יציאתו לאור הזכרתי במאמרי הקודם, מתחיל במכתבו השני של אחד העם: “הגיעה השעה!” המכתב הזה קטן מאותו הראשון, שנכתב לפני שנתים “לחזק ידים רפות”, ובביטויו הספרותי הוא עושה רושם הרבה יותר מדכא, אבל גם הוא, כהולך לפניו, מלא פילוסופיה של היסטוריה, תוכחה מגולה ועצה טובה. בפובליציסטיקה הן לא באיך שכתוב הוא העיקר!
פילוסופיית ההיסטוריה של מר אחד-העם במכתבו הנוכחי היא שוב על-דבר אותה המימרה של “איש יהודי לפני אלפי שנה”, אשר היתה ל“יסוד מוסד לחיינו הלאומיים, והיא שעמדה לעמנו להתגבר על כל תלאותיו בכל הדורות”: “לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי!” עניה ודלה היתה הכנסיה הקטנה ששבה מבבל (ממש מצבנו של היום!), אלא שהיא “שמעה לקול נביאה” – ובזה הצליחה. ומן העת ההיא ועד הדור האחרון היו כל (!) חיי עמנו אך מעין התגשמותו של אותו הרעיון, אך “המנון אחד ארוך לכוח-הרוח”. בדורנו, הדור האחרון, באו, אהה, “מהפכי-עולמות בהבל-פיהם” ועשו את הרעיון הגדול הזה ל“שחוק בעיני הבריות”. לא עמדו אלה “הנערים המתקלסים” על טעותם אפילו מתוך ראִיה את ערמות-האפר של אבותינו שנהרגו על קידוש-השם, שאקונומיקה הלא אין למצוא בזה בשום אופן. אולם בינתים, באלה השנתים, שאחד-העם היה “רחוק מן הבמה הציבורית והספרותית”, נשתנו פני-החיים, ושני חזיונות עברו לפנינו, “כאילו היתה כאן כַּוונת מכַּוון, להציבם זה לעומת זה כדי ללמד בינה לתועי-רוח”. שני החזיונות הם" הריבולוציה ברוסיה, שבראשיתה היתה, אמנם, תנועה של אנשי-רוח, ובכל זאת לא הצליחה בעטיים של אותם התלמידים בעלי-האקונומיקה שלא שימשו כל צרכם, והמהפכה בתורכיה, שהצליחה, מפני ש“האסיאטים הפראים” לא ידעו את ה“תורה” ועירערו את היסודות החשוכים של הדיספוטיסמוס על-יד עבודה רוחנית, חינוכית. ומכיון שכך, הרי תוכחה מגולה לציוניות על אי-רצונה להודות, ש“כל פעולותיה הריאליות אין להן אחיזה בקרקע ותלויות ועומדות בנס כל זמן שלא הצליחה להביא שינוי יסודי ברוח-העם”, על אי-רצונה ללמוד, כי “מיום ליום ומשנה לשנה צריך להמשיך את העבודה בדרך אחת מבלי פנות הצדה, ואל ייעף הפה לדבר ואל תיגע היד לכתוב ולב העובד אל יפול בראותו ימיו ושנותיו עוברים כמו לבטלה” וכו', ממש כמו שעשו “האסיאטים הפראים” (בסימני-הבאה!) והצליחו, או כמו שהיו עושים בוודאי ומצליחים גם אנשי-הרוח מבין הרוסים אלמלא היה קופץ עליהם רוגזם של התלמידים שלא שימשו כל צרכם. צאו וראו! “פרוגראמות נאות נבראות עתה חדשות לבקרים: על דבר מקנה-קרקעות בארץ-ישראל, יסוד-מושבות, בּנקים, חברות למסחר וחרושת-המעשה ועוד פעולות גדולות כאלה – פעולות ממשיות באמת כשהן לעצמן, אלא שחסרות הן דבר אחד עיקרי, שבלעדיו אינן אלא דמיונות: יסוד ממשי ברוח-העם”. כי לכל אלה אין יסוד ברוח-העם אנו רואים מזה ש“הרצון הלאומי לא נתעורר עכשיו כלל להוציא מתוך המאורע ההיסטורי כל מה שאפשר להוציא”, ומדוע, אפוא? שאלו את התורכים, גדולי-ועושי-הרוח, ויאמרו לכם…. ומה יאמרו? “זה כשלושים שנה אנו עובדים את העבודה הציונית, אבל לא את העבודה התכופה והנמרצה להביא שינוי יסודי במצב-הרוח”… ומכאן, מכיון שעבודת-הרוח לא נעשתה (להכעיס!) והעם אינו מתעורר (כתוצאה מזה!), עלינו לדעת מראש, ש“ההתפתחות האקונומית והחברתית של ארץ-ישראל בעתיד הקרוב תבוא בעיקרה לא על ידינו”… כך? ובכן: “אמת” חדשה מלונדון לארץ-ישראל? ובכן לשוא כל הדברים? ובכן יאוש גמור? לא, “אין יאוש בעבודה לאומית” – גוזר בעל-המכתב, ובמקומו הרי עצה טובה אחת: “דרך-הרוח”… כי אם העבודה האקונומית בארץ-ישראל עתידה למשוך אליה בקרוב בעלי-יכולת זולתנו, הנה העבודה הקולטורית תישאר שם (כלומר: פה) עוד זמן רב בלי בעלים, ואם בעוד עשר שנים יִמָצאו בארץ-ישׂראל (ע"י נדבות-חוץ!) בתי-ספר ובתי-מדרשׁ עבריים להשכלה כללית, למדעים ולאמנות יפה, הלא יצא אור-הקולטורה מן הבתים האלה להאיר על הארץ וגם מעבר לגבולה… – – –
הנה, איפוא, הקוטב! הפוליטיקה של התורכים הצעירים הצליחה מפני שנבנתה על כוח-הרוח; של הריבולוציונרים הרוסים ושל הציונים לא – מפני שלא שמו לב לרוח…והתוצאות ההגיוניות: אשריכם, עשירי-רוח ובוני-רוח, כי לכם ממלכת-העתיד! והלכה למעשה: כיבוש רוחני…
ודברי-רוח כאלה, דברי-רוח בכל המובנים, על מוסדות רוחניים קולטוריים חדשים מיוסדים בעזרת נדיבי-ישראל, נכתבים עכשיו, בשעה ש“מעט-הדלדול”, החמרי והרוחני, הקיים עד הנה, תלוי בחרפה ובנס; עכשיו, בשעה שאנחנו, השיבלים השדופות קדים, הנמצאים בפנים הארץ, רואים בעליל, כי אם אין תקוה לעבודה ישובית-עברית רחבה, שתבוא ממקום שתבוא ובעתיד היותר קרוב, אזי – “התלין, הא צואר!”
וקשה ומגינת-לב היא, מגינת לב נוראה, לקרוא את הדברים, לזכור את כל אימתו של תוכן-השאלה כשהיא לעצמה, ומה שכתוב ביחס לה, כאן, במכתב “הגיעה השעה!”; קשה ומכאיב הוא עד לבלתי נשוא גם להגות על כותבם המכובד, מורנו ורבנו מעל גדות הים השחור, עם האמת הנצחית וה“נשכחה” שלו, ועם תרעומתו התדירית והנצחית כלפי החוזרים על דבריו ומשכיחים בזדון את המקור הברוך והעשיר, ועם בטחונו הנפרז והבלתי-פוסק בצורך הגדול אל אספקלרייתו המאירה, שבה הוא צופה חזון העתיד הרוחני והמזהיר שלנו, ש“אין יאוש בעבודה לשמו”…
* * *
בחלק הפובליציסטי שבקובץ זה, מלבד אמרו הנכבד מאד של י. ל על-דבר השפה העברית בערכה המדיני, יש עוד רק מאמר אחד מאת האדון מ. דיזנגוף: “מפני המשטר החדש”. הפובליציסט הקודם, בעל המכתב-שני, בא, מתוך יחס שלילי לתקוות הציוניות, אל מסקנותיו ואל עצתו הטובה, להקדיש את כל הנדבות שנאסוף מיקירי-ישראל למוסדות רוחניים, בתי-ספר ובתי-מדרש…והאדון דיזנגוף, מתוך פסימיסמוס של עסקן ציוני גדול במהותם של האמיגראנטים הבאים לארץ, בא לידי הצעה חדשה במינה…. בגאוה וגודל-לבב של מגלה-אמריקה הוא בא ודורש על האלמנטים המהגרים, שאינם מוכשרים לשום דבר, ועל חוסר-הקאפיטאלים… “אלה הם אנשינו ואלה הם קאפיטאלינו ואלה הם כוחותינו אשר עמנו בארץ, וכאלה הננו עומדים לפני המשטר החדש”. ואמנם, מי אשר יכחיש את כל זה? אבל, לפיכך? לפיכך, תחת אשר “אפשר ואפשר, כי לא תיפתח עוד ארצנו בקרוב לפנינו” (ומה אם תיפתח, אם “אלה הם אנשינו” וכו'?!), הנה “לעומת זה מצד שני, כל הארץ תיפתח לפנינו לרווחה”. כלומר? “תוגרמה בכלל ארץ טובה ורחבה היא, מועטה באוכלוסין” וכו' וכו‘. יסעו לשם “אנשינו וכספינו” (איזו?) “ובעיני אני (כלומר, בעיני הא' דיזנגוף!) אין ספק, שארץ תורכיה יכולה להיות לנו גם (!) דרך טובה וישרה (העיקר, ישרה!) לארץ-ישראל”. כי "אנחנו, אם לא נבוא אל תוכה רק כפֶדְלֶרים וסרסורים, אלא כאנשי מעשה ועבודה, כבעלי קאפיטאלים העוזרים להפרחת הארץ, נוכל למצוא בהם חיבה ואחוה וכו’. וביחוד הננו צריכים להיכנס לארץ זו בתור קולוניזטורים, להושיב קרקעותיה ולהפריחם וכו' וכו', ולישוב כזה המדבר בשם ארץ-תורכיה בכלל, היינו יכולים למשוך גם את כל אלה האנטיציונים, את החברות הגדולות שלנו"…
פרספקטיבות! עתידות! איזו גאוני-פרואֶקטים המה, הדיזנגופים שלנו! ויחד עם זה – איזה מחנק-נפש!
* * *
הבה, הקורא, ונשאף קצת רוח, רוח-שפיים, בחלק השירתי של הספר הזה!… הנה הפרק הראשון של השלישיה הנחמדה “הלויים” מאת ש. בן-ציון, אשר אם כי בעיקרו היה כבר מודפס ב“הדור”, שנה שניה, בשם “חזון-הלוי”, הרי כאן, בצורתו החדשה, הוא עושה רושם עוד יותר כביר; והנה גם “בגורן” מאת ש. צמח, ציור קטן שאינו מצטיין, אמנם, בעמקות ובדקות יתירה, אבל מלא הוא קווים רכים, יפים…
וכאן עלי להעיר הערה קלה: כמו שנזכר כבר גם במאמרי הקודם, אין לשירת קובצי “העומר” רפּוּטאציה טובה בחוגי הקוראים שלנו. בלטריסטיקה טנדנציוזית! – אומרים – שירה סנטימנטאלית, הילולים ותשבחות לארץ-ישראל ויושביה, ציוריהם הריקנים של יצחק שָׁמי, גוֹלדפארב, ירדני וכו'.
לדעתי, אין הדבר כך. בדברי התכנית של “עומר”, ספר ראשון (שגם הם הוזכרו במאמר הנ"ל), אכן אנו מוצאים משפטים מתמיהים – מנקודת ההשקפה של האבטונומיה האמנותית – מעין: “להצלחה רבה נחשוב לקובצנו כשנוכל לפארו בסיפורים ושירים כאלה, שהד התחיה הלאומית יהא נשמע בהם”, או: “ביחוד אנו מבקשים לזכּוֹת את קובצנו ביצירות נאות, שרוח ארץ-ישראל שורה עליהן”. אולם – מה לנו ולתכנית? וכלום משגיחין ב“תכנית”? כלום לא נתן “העומר” תמיד, אלא, כמו שטבע-הדבר מחייב, מה שאפשר לתת, על-פי תנאי כוחות-היצירה המצויים של ספרותנו? וכלום לא ב“העומר” קראנו אותה היצירה של ש"י עגנון, זו היצירה האמיתית והמלאה כוח מקורי רב, אף על-פי שהיסוד הארץ-ישראלי – במובן הטכני של המושג הזה – אינו תופס בה מקום חשוב כל עיקר, ותכנה בעיקר – העיגון המיסטי בין נשמות אוהבות וקשורות זו בזו – הוא ענין פסיכולוגי-ריאלי עולמי? היצירה “עגונות” – מסופקני, אם הרבה מקוראינו יודעים זאת – היא מהדברים שאינם נכתבים בכל ערב ראש חודש! בנוֹי, הזיו והשירה שבה, היא מזכירה לנו את מעשיותיו היותר פואיטיות של ר' נחמן מבראצלב, או מיטב-אגדותיו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (מעין “אגדת-המתה” ועוד). ואולם עולה היא, לפי טעמנו, על דבריו של הראשון בשפתה המפליאה ובחיטובה מעשי-ידי אמן, הדומה לארונו של בן-אורי (אחת הנשמות העגונות שבמעשה הנורא) וקרובה היא לנו מאגדותיו של ברדיצ’בסקי בזה, שבאגדת-חיים הלזו אין כלל מעשי-נסים ודברים שלמעלה מן הטבע, אלא הכל פשוט ונאה, עושׂה רושׁם עז, אשׁר לא ימָחה, ומהַנה בעונג אסתטי כביר. והמעשה-רב הזה שבספרותנו – מעשה רב בכל המובנים – וכי לא “העומר” ספר שלישי, הביאו לנו למנה?
ונא לבלי לטעות בכוונתי. לא בבחינת “וסלחתי לכל המקום בעבורם” הארכתי קצת ב“עגונות”, לא להמליץ על “העומר” בזה, שהרי נתגלגלה זכות על ידו ונתן לנו דבר העולה על כל מה שנדפס אצלנו כרגיל (ב“השילוח”, “רביבים”, “רשפים” ועוד), אלא אך ורק בכדי להטיח מחאה כלפי המקטרגים ביחוד על המחוגה שחג לו קובצנו הארץ-ישראלי, על “החוק ולא יעבור” שלו. לאו במחוגה תליא מלתא! והראיה: “כשאיזה ש”י עגנון מביא איזה חיבור כ“עגונות”, אין שום עורך מאסף עברי שבעולם דוחפהו באַמת ה“תכנית” שבידו. “תכנית-העומר” הרי אינה אלא פרוגראמה בלע“ז – ו”מציאוֹת" ספרותיות אמיתיות באות, לרוב, בהיסח-הדעת…
* * *
ה“יתד” שבחלק הספרותי של הקובץ המונח לפנינו היא, בלי שום ספק – “הגלילה” של מ. וילקנסקי. “הד התחיה הלאומית” – מאותה ה“תכנית” – אמנם, אין אנו שומעים פה כלל וכלל… אדרבא, חלוצי ה“תחיה” שלנו, צעירי-ישראל עושי-הטיול אל ה“גליל”, שבפרקים הללו, אינם מרנינים כלל; ואולם היכולת הספרותית של מחבר ומצייר הדברים הללו נעימה למדי. ב“הגלילה” – צריך להודות – אין סוד הצמצום היצירתי, ופה ושם מורגשת אריכות יתירה וכפל-דברים, אבל, בכל זאת, דבר זה בכללו מצטיין בכל אותן המעלות שברשימותיו הבלטריסטיות של מ. וילקנסקי, למן כתבים מארץ-ישׂראל (“המעורר”, שׁנה ראשׁונה) ועד “הבַּחַר” (“העומר” ספר שני): עין מסתכלת, ידיעה נכונה, עצמית, של האובייקט, יחס הוּמוֹרי, עצוב וספקני, של בעל-נפש, ועל הכל – סגנון בריא, מגלה, חי ומטפטף כשרון. כל אותה היציאה “הגלילה” בחצות-הלילה, כל אותה התעיה עד אור-הבוקר למקום שיצאו ממנו, כל אותם בחורי-ישראל ובחורות-ישראל ושיחותיהם ומריבותיהם וחוסר-כוחם והיפרדם איש מרעהו בכל רגע ויחוסם לערביאים תושבי-הארץ, באחת: כל הגיחוך המר שבהם ושבמצבם – הכל, הכל מתואר בצבעים-חודרים, הומים, שׁנותנים לכל הענין צורה מכַיֶלת, כמעט סימבולית… מאיר וילקנסקי יודע את אדמת-ישראל ומצייר את הנוף באופן בלתי-אמצעי, באהבה ובדברים מועטים, אבל עוד יותר מזה הוא יודע את המרירות שבחיי הבנים ששבו לשולחן-אביהם, משוט במרחקים, חולים, רצוצים ומדוכאים – ומקומם לא יכירם. תועים, זרים, תלויים באויר ובטלים ומבוטלים אנו בארצנו. אויה לנו… עד מתי?
מֵהַסִּפְרוּת וְהָעִתּונוּת שֶׁבָּאָרֶץ ["ניצוצות", "הפרדס", "החרות"]
מאתיוסף חיים ברנר
“ניצוצות”, “הפרדס”, החרות"
בספרות שבארץ היו חדשות בימים האלה! ואלה הן על הסדר:
א) אחד המורים-הסופרים הידועים בירושלים הדפיס קונטרס פופולארי בשביל בני-הנעורים בשם “הזרע למינהו”; הדפיס, אבל לא פירסם את חיבורו ברבים עד שישמע את חוות-דעתם של חבריו המורים המובהקים, אם ראוי ספר העוסק בגילוי ה“סודות” המיניים לבוא בקהלנו. חוות-הדעת המקווה לא באה עדיין משום מה בגליון החדש של אורגן “מרכז המורים”, והקונטרס בעל השפה הנאה וההסבר הרצוי טמון במחשך ועין-נער לא תשזפנו…
ב) לחג ל"ג בעומר הוציאה “אחדות” מחברת פופולארית לעם על-דבר בר כוכבא. המחברת מחזיקה רק 16 עמודים קטנים – חצי-גליון של דפוס – אבל תחת זה יש בה הרבה, הרבה היסטוריה (ממש דברי-ימי-ישראל מבר-כוכבא עד… עד… כמעט עד אדם הראשון!) וגם תיזיסים פילוסופיים מעין “עם דומה לאילן, בשעה שהוא שתול על מי מעין (דוקא!) ואור השמש ואויר לא יחסרו לו וכו' ושימח אלהים ואנשים גם יחד. אך פתאום תבוא עליו רוח-סערה וכו' מות ימות העץ, אך שרשיו הנעלמים בקרקע אוצרים בקרבם רוח-חיים ושבו להוציא נצר חדש, ושב העץ לתחיה כבראשונה ושב לשמח עיני כל. כן גם עם”. הכל טוב – אלא שהריבוי היתיר של הואוים-המהַפּכים למה הוא בא?
ג) ואחרון, אחרון חביב! בני-פורת אחדים ביפו, נערים ונערות קטנים, שהיו עדיין צריכים לאכול הרבה, לישון הרבה וגם ללמוד קצת, קמו כאיש אחד ובכוח יחוסם הגדול, שהם ילדי-ארץ-ישראל, שכל עיני בני-הגולה נשואות אליהם, הסירו את עֲדִי התמימות הילדותית בחזקה, קראו לעצמם “אגודת הדור הצעיר” והוציאו לאור – הדור, אתם ראו! – את חיבורי בית-הספר שלהם, שהיו צריכים להיות רק נחלת מוריהם, בתור “ניצוצות”, קובץ, חוברת א', שנת התרס"ט.
מחיר החוברת 3 עשיריות,1 ויחד עם התיאורים הילדותיים ממחזות-הארץ, ויחד עם הסיפורים על-דבר הטיולים השונים, שכולם, כולם מתנבאים בסגנון אחד, הרי אנו קונים בג' העשיריות שלנו גם ארבע חידות ושני שירים!
אך לבּתי מה נפעמה
ופני מה נתכסו צל!
באזני ניב מקוטע המה!
עליה… שמש… ישראל…
דום, בלי ניע, הבטתי
לאניה השורקת,
ופתאום מפי המלטתי
בּקשת-חום מרוסקת,
נא, ספינה, בשובך הֵנה,
גולים תביאי עשירים (!!!)
הן יפה ציון, דשֵנה(!)
אך להחיותה כוחות חסרים.
כך “משורר” הנער הארץ-ישראלי מ“אגודת הדור הצעיר”, אשר “לבּתו מה נפעמה ופניו מה נתכסו צל”; הנה גם הוא דואג כבר לגולים עשירים, שיבואו למלאות את הכוחות החסרים בשביל להחיות את ציון הדשנה. הוי, ציון, ציון הדשנה ונערי-ישראל שלה החכמים!… היבריאו אותם “גולים עשירים”, אם גם יבואו?…
–––––
ברם! מי הוא אשר ישים עכשיו לב לחדשות-הספרות שבארץ, בשעה שיש כל כך הרבה חידושים בעתונות שבארץ;
והחידושים (קוּריוֹזים בלע"ז) בעתונות שלנו המקומית, הרי הם, אמנם, מפליאים למעלה מכל הפלא!
עובר אני על “חידושיו” הטיפשיים (רק הטיפשיים!) של “הצבי” למן אותו המאמר “אנחנו” הידוע עם המחאות והמכתבים אל המערכת שבאו אחריו ועד “הנרגנות הגדולה” עם המחאות והמכתבים אל המערכת הבאים אחריה. ב“חידושיו” של זה הרי אנו רגילים כל כך! איני מדבר גם על הסמרטוט הז’ארגוני של שיריזלי, שבנַוולותו הוא עולה אפילו על “דראהביטשער צייטונג” שבגליציה ועל “בריל’ס ספעשעל ענד טעלעפאן” שבבירת אנגליה. זה הרי כבר שקיל למטרפסיה מהאדון הפאטריוֹט ק. ל.סילמאן, שבמאמרו ב“הצבי” בשעתו גזר על הספרדי העלוב כליה במובן הפשוט של המלה הזאת. ומה אנכי כי עוד אבוא להוסיף עליו? אסתפק רק בשני העתונים העבריים החדשים, שהחלו ל“הופיע” זה לא כבר בעת ובעונה אחת: “הפרדס” ו“החרות”. כי אכן שני ה“עתונים” החדשים הללו הנם קנה-מידה יפה למצב הקולטורי של בני הישוב שלנו…
הקוּריוֹז העיקרי שבחזיון הוצאת שני עתונינו החדשים הוא, שמספרם המדוייק – שנים – הוא מפני שכנראה רק שני בעלי בתי-דפוס, מאלה שאין להם די עבודה, נפלו על המציאה לזַכּות את ישראל באור שׁל עתונים חדשׁים, באור מן ההפקר…
ובאמת, בעל בית-דפוס, שאותיות יש לו ומסַדרים זולים יש לו – מדוע לבלי להוציא עתון? הן בשום דבר, חוץ ממכשירי-הדפסה, אין צורך!…
בכדי להוציא יש מיש, כמו שנהוג אצל אומות-העולם, או בכדי לברוא יש מאין, כמו שנהוג לרוב בספרותנו-עתונותנו אנו – לזה דרושים איזו עבודה, כוח וכשרון; אבל בשביל לעשות אין מאין – גם ב“בחור הזעטצער” סגי!
ובכן? ובכן אין מה לנגוע ביותר ואין מה לדבר ביחוד בתוכן הגליונות הראשונים של הני תרי צנתרי דדהבא, כי הלא אין להם כל תוכן, ואביא רק – לשם קוּריוֹז – איזו ציטאטות ככתבן וכלשונן מהפרוגראמות שלהם, לזכרון-עולם!
–––––
"בדור העבר ולהשם “לאומיות” עוד טרם יצא לו מוניטין בעולם היהודי… היה ידוע ומקובל באומה, כי איזהו יהודי? כל מי שמאמין ומקיים את כל עיקרי היהדות! ואחד מהעיקרים הוא ביאת הגואל. ולכן לא היה שום מקום ליהודי לחשוש בדבר, יען כי לא ניתנה תורה לשיעורין, – ולא היה לו לבקש היתר לקיומו בעולם, יען שהיה ברור אצלו כי הוא סגולת העמים.
“אולם עתה כשגברה “הלאומיות” (כאן צריך לצחוק!) והכריעה את כל המסורה הישנה, עתה שהותרה הרצועה ואפשר לו ליהודי לבקש חשבונות וליתן דבריו לשעורין, לאחר שאפשר לו להאמין לשיעורין, לאמור, באלה העיקרים יהא מאמין, מכאן ואילך לא, – לאחר שניתנה התורה לשיעורין, לאמור, חלק זה טוב ו”מודרני" (כאן צריך לצחוק שוב!) ומפה והלאה צריך גניזה, – לאחר שהיהודי נותן את יהדותו לשיעורין, לאמור יהודי אני ובכל זאת רוסי אני, גרמני אני, אנגלי וכו'.
“אין עוד דבר שיאחד את כל האומה ואשר כל חלקיה יודו לזה, ולכן כל איש הישר בעיניו יעשה! כיון שנזרקה באיש איזה רוח בין לילה מיד הוא קם ומכריז תורתו וחידושיו ברבים. ותמיד נדרשים ונמצאים לו השומעים לקולו ונענים לו. ואז כיתה נבראת. ונמצא כל האומה נחלקת לכיתות כיתות הנלחמות זו בזו ומנצחות זו בהלכה ובמעשה וכו'. ולכן אמרנו ניסד עתון שלא יהיה תלוי בדעת מפלגה ואשר לא יהיה נוטה לצדדים, כי אם יהלך באמצע, ומלבד זה יתן להקהל פרקים מהתורה והחיים. קראנו את שם עתוננו הפרדס כי כפרדס מחזיק ברכה כן יהי לישראל”.
–––––
הדבר גלוי ונראה לעין: חכם מאין כמוהו, חכם מחוכם ובעל סגנון של חידושים הוא נוטע “הפרדס”, המחזיק ברכה לישראל; אולם נאה דורש הוא גם בעל “תעודתנו” של “החרות”.
ראשית, המערכת מחזיקה טובה לעצמה, על שהיא מגישה את “החרות”, שזה עתה נולדה, צעירה לימים אמנם, אך “חזקה ואיתנה”, “בלי שאון והמולה, בלי תקיעת שופר, בלי הבטחות שונות”. אולם מיד, בתוך כדי דיבור, מתחילות ההבטחות: “החרות” תעבוד בזריזות למלאות את חובותיה בתור עתון עברי וכללי… בתור עתון עברי תמהר להודיע את כל הנעשה והנשמע בעולמנו בכל ארצות-הגולה, בכל פינות-מושבותיו ותשא עליו את חותם-התחיה וכו' וכו' וכו' ובתור עתון כללי תשתדל “החרות” לבשר בזריזות ובמוקדם האפשרי את כל הנעשה בעולם הרחב והנאור, המדיני, המדעי והספרותי וכו' וכו'.
“כל הנעשה בעולם הרחב והנאור, המדיני, המדעי והספרותי” – והרי לכם פירושו של “בלי הבטחות”!
ולאחר זה: “העלינו להוסיף, כי עתוננו יהיה כך וכך? נוסיף על זה, כי אין אנו מקווים להרוויח, כי אם אך ורק להביא תועלת…”
ונאמר גם אנו: העלינו להוסיף, כי המבטיח הבלתי-מבטיח של “החרות” לא השמיע לאזניו את כל ההבטחות שהוציא מפיו? נוסיף על זה, כי בכל הגליונות שיצאו לא היה, כמובן, כלום מ“הנעשה והנשמע בעולמנו בכל ארצות-הגולה” ואין צריך לומר, מ“הנעשה בעולם הרחב והנאור, המדיני, המדעי והספרותי” –
ומאין?.כיצד? אם “כל החדשות והידיעות של “החרות” תהיינה שׁאובות מהמקורות הראשׁונים”, היינו מתֶּלֶגרמים, מעתונים"; אם הכותב-המפטפט הנכבד אינו יכול לכתוב שׁתים-שׁלוש דלתות בלי סתירות מניה וביה ובלי בַּרבּריסמים לא-ספרותיים, גסים ומגוחכים – מאין יִשָׁמע כאן הד קול “הנעשה בעולם הרחב והנאור, המדיני, המדעי והספרותי”…
הוי, אותו העולם הרחב והנאור! אותו העולם המדעי והספרותי! ישנו-ישנו עולם כזה, אבל לא לנו, לא בשבילנו, בני עם-סגולה, לא בשבילנו, המיוחסים, ש“כל חיינו ההיסטוריים היו – על פי גדָל-הרוח שלנו אחד-העם – המנון אחד ארוךְ לכוח-הרוח”; לא בשבילנו “קבצני-עולם, שנוֹררים”, אשר עניות-הרוח ודלות-המחשבה שלנו, המתגלות בכל ספרותנו למן המאמר “הגיעה השעה!” ב“העומר” ועד “העברי הצעיר” שבחוברת “השילוח” האחרונה, מחרידות ומכאיבות לא פחות מתרמיל-הלחם שלנו המדולדל; לא בשבילנו, בני המחשבה הקפואה, נעדרי-האופקים, מדוכאי-היהדות, קצוצי-הכנפים…לנו די ב“סך-הכל” שלנו… “הצבי”… “פרדס”… “חרות”…. מה עוד?… למה עוד?…
[“הפועל הצעיר”, סיון תרס"ט; החתימה: יוסף חבר]
-
[מטבע תורכי קטן – מטליק] ↩
מֵהִרְהוּרֵי קוֹרֵא
מאתיוסף חיים ברנר
בשפת יהודית-דייטש וספרותה. מַחברת של שירים: “וואס איך זינג און זאג”. שם המחבר: שמואל יעקב אימבר. למברג, 1909. ס"ב עמודים.
מחברת מעניינת! השירים ברובם, אמנם, לא חשובים – אי-אפשר להכחיש; אולם כי לפנינו אדם פייטן – גם את זה לא צריך להכחיש. אסור להכחיש!
כוח הביטוי השירתי בכלל קלוש; היכולת “להבעיר בדברים לבות-אנשים” כמעט שחסרה לגמרי. לשפה אין עוז, אין ריתמוס נאה ואין צלצול מיוחד. אפילו חרוזים חדשים הנם כאן יקרי-מציאות, והרוב הם מעין “גוט – ליעד”, “ליעב – שטוב”, “פעֶרלאָז – שלאָס” וכיוצא בזה; צבעים ותיאורים פואיטיים – לא עשירות יתירה… נזר – אַ קרוין, עין – אן אויג, זהב – גאלד, ועוד פעם זהב, ושוב זהב (“איהר אויג מיט גאלד צו גלייך”, “האסט גאלד אין אויג”, “אָ, גאלד!”, “מיין גאלדען בילד”), והרע מכל זה – “האמירה”, שאינה אומרת כלום ושבהרבה מקומות היא מאפילה לגמרי על צלילי ה“שירה” של המשורר הצעיר.
בשירו הראשון למשל, הוא פונה אל ה“עולם” (מפני שהטכניקה החיצונה במקור, רחוקה מאד, כאמור, מן השלימות והאוריגינליות, לפיכך איני חושש למסור כאן ולהלן ציטאטות אחדות בתרגום פרוזאי מדוייק) לאמור:
"הנה אנוכי בא אליכם לקחת את אשר השארתי אצלכם: אבן-חכמתי אשר בצוּר, ומַפתחי, האדום מחלודה.
“למה סגרתם עליכם!” למה הגפתם את דלתכם! חלפה שנה – והנה חצות-ליל…
"בא אני צעיר בחיים שלמים ועשיר בשנה שלמה. אלוהים נתן בן לזוג-האדם הכי-נאה.
"כּזהב אהובתי! עינה כזהב – – – וזהב לי בחדרי, והמפתח אצלכם.
"ואבן-חכמה לי, רז של אושר רב… מפתחות-אוצרותי – אותם הָשׁיבו לי היום.
“אותם נתתי לכם, כשׁאהבתיכם, – כיום אוהַב אהובתי ובן צעיר לי”.
זהו הכל. והרי לכם בזה פתיחה ל“שירה-אמירה” טיפוסית, שהתעמקות הקורא ורצונו הישר להבין את הקרוּא לא יועילו לו כלום, לצערו!
וכמו כן הוא, כשה' אימבר נמצא “על הדרכים הישנים” והוא פונה אליהם ואומר: “דרכים שקטים כעיני-כפר (!), אָשרי היה פה… לא תמול… לא תמול”; או כשהוא “נופל בזרועות-ידידו ושוקע במעמקיו ונופל על תהומו” –
און זינק אויף דיין דנא…
דיין פנים, דיין פנים וועל איך שוין נישט זעהן…
ווי שרעקט עס מיד – א! – – 1
או כשהוא מעיד על עצמו, שהוא על תהומו של ידידו “אַ פערקלונגעער לאַך” 2ועוד דברים איומים ו“עמקי-מושג” כאלה; או כשהוא אומר על הלילה השקט, הרודף אחריו (אחרי המשורר) כל היום, והוא, המשורר, בכל זאת אינו יודע אותו, מפני שהוא אינו לן על דרכי-נודדים (משל כחרס הנשבר!); או כשהוא מדבר, כניטשה בשעתו, על “נשרו-רוחו”, או… כפרץ הירשביין בשעתו, על “רגלו שאינה חוזרת למקומות שהיתה כבר פעם בהם” – צר, צר אז מאד לקורא הנאמן על מעשי-הנערות האלה, על המלאכותיות התמימה ועל ה“מודרניות” הזאת, הבּאנאלית והפרֶטֶנציוזית, שׁכבר קצה כל כך הנפש בה.
ואולם הנה גם לפנינו שירים, כמו רוב אלה המוקדשים לק. ב.; הנה השירים הקטנים, שבכללם, אמנם, אינם עושים רושם הגון, אבל ששורות אחדות מהם יפות באמת, כמו רוב השירים מן ה“ציקלוס” “חיי”; הנה שירים כמו “אחרי שנים”, “את בכיי החשאי שמעת”, או “השכיבני בערש-ברזל”, שסופם הפתאומי הדוּר וכביר –
פון מיין בענקשאפט בליהען רויזען
און זיי שמעקען גלייך ווי דו… 3
וכל אלה מכריחים אותנו, למרות הכל, לקדם ברצון את פני המַחברת הלא-גדולה ולקרוא בגיל: אכן ניצני משורר אמיתי באיש זה – במחַבּרה!
––––––––
המשורר ש. י. אימבר מרבה להשתמש במלה “הארציג”. ואמנם, למרות מה שהוא נוטה לנגוע כפעם בפעם בתכנים פילוסופיים – אין אלו דברי בעל-מחשבה!… רק לפעמים – בגלל אי-היכולת הטכנית – שיר זה או אחר נדמה לקומבינציה שכלית ולא לבבית.
הלייטמוֹטיב של ה“לבביות” הלזו הוא – האושר. אין כמעט שיר אחד בספר “מה שאני משורר ואומר”, אשר המלה “אושר” לא תהא נקובה בו. והמשורר מאמין באושר. בשיר-הפתיחה שלו, המובא לעיל, הוא אומר: “אבן-חכמה לי, סוד של אושר גדול”; הציקלוס הראשון כולו נקרא “אשרו של נודד”.
מהו אשרו של הפּייטן הצעיר? – ידידות. “בערב השוקט ההוא – הוא מתוודה לידידו – כשנפגשת לי על דרכי, כשבאת כילד – צחק אשרי ברמה, צחק אשרי”.
און כ’האב געטראכט א גאנצע נאכט,
א גאנצע, לאנגע, זיסע נאכט:
דו בלום, דו בלום, דו יונגע בלום,
צי האט דיך ווער, ווי איך, בעטראכט?
דו בלום, דו בלום, דו מענשען-בלום….
צי האט דיך שוין געבענשט אַ האנד?
צי האט דיך שוין געקושט א אויג?
צי האט א הארץ געלאכט דורך דיר? 4
ובשיר השני באותה הקריה מספר הפּייטן, איך שלא תשבע עינו לראות את ידידו זה, ואיך שהוא מקנא בעין אמו של ידידו, היודעת אותו למן היום הראשון, מאותו היום שהביא אושר לעולם…
האהבה, אהבת-נשים, מוצאת אצלו מקום רק במקומות ספוּרים, וגם בהם מעט הוא הדם, מעט ובלתי-סוער. “לבו (של המשורר) שוקט, שוקט וביישן”. והוא “אינו מנשק לה בפניה ואינו מעורר את כלימתה, כי אם רק את ידה הלבנה הוא מנשק”. “בואי! – הוא אומר – אנשקך בלחש, בלחש… עיניך שחוקות, שוחקות… כיונים מארובותיהן פרחו מכאובי ממני”. ושם: “עיניך בארות, בארות עמוקות, שוקטות…. את צלמי בהן ראיתי… הניחיני, הניחיני-נא להתפלל לפניך”… להתפלל!…גם במקומות אחרים הוא פונה אליה כאל אמו, כאל אמו וילדו בחדא מחתא. ומלבד כל זאת יש צורך להעיר, כי גם ברוב אלה הטון הוא כזה (אין לשכוח שביהודית המדוברת, כמו בגרמנית, אין הבדל לשוני בין “נוכח” ל“נוכחת”), שאין יודעים את מי המשורר מדבר ולמי הוא פונה: לה או לו, לידידתו או לידידו…
וככה הוא הדבר. בידידות לרֵעַ, בעיקר, מוצא המשׁורר הצעיר את אשרו, ובזה גם את אלוהיו. ידידו-הילד נעשה לו גם לאֵל (בהרבה מקומות); בעיניו הוא רואה שמים; כעובד-אלילים ממש, הכועס על אלילו ומחרפהו ומגדפהו, אם הוא אינו שומע לתחנוניו, פונה גם משוררנו לפרקים לאל-לבבו (“דו, שטויב!”); ויש גם שהוא יוצא עמו במחול דיאוניסי ומפזז ומכרכר עמו:
כ’קען אויך טענצען – וועלן מיר טענצען,
קינדער מיר…
קום – שוין וויעגען זיך די קראנצען
אויף מיין טהיר. 5
“קינדער מיר”. כמה קרוב כל זה אל הלב, ויחד עם זה – הוי, כמה זר!
כי…. מה קשה הצער! אי-אפשר לעבור בשתיקה ולא להעיר, סוף-סוף, גם על היסוד האירוטי המחלחל ברוב הפזמונות היותר נאים של המשורר אל ידידו-אֵלוֹ…
וכשהוא, למשל, המשורר, אומר לבלתי-מכירו, שיעזוב את ביתו ויבוא אליו, אל המשורר, שחלונו פתוח תמיד, והוא פונה אליו: “בוא אלי, בשרי, דמי!” – עוד לבנו פתוח לקריאה… אבל הלא יש שהוא אינו מסתפק בזה, יש שההסתכלות גרידא ומראית-עין בלבד אינן מספיקות לו, והוא קורא:
אָ, נייג דיך נעהנטער צו…
אָ, גוט איז מיר…
איך בין דאר גליקליך… 6
או:
איך בעגעהר נאך דיינע ארעמס,
יונגער גאט! 7
וכאלה למכביר!
היסוד הזה הוא, כמובן, לא נעים כלל לקורא, והיסוד הזר והרחוק הזה הוא גם הטיפה המרה בכוס-ה“אושר” של המשורר. מזה תוצאות לקינותיו, לעצבו. והיות, שהעינויים הבלתי-אמצעיים ישׁ בכוחם לשׂים פֶה גם לאילם, הרי גם הקטעים מסוג זה הנם מהיותר מעולים, היותר חודרים ומכאיבים…
במקום אחד הגעגועים הללו מתגלים באופן רך:
קינד, מיין האנד איז הייס און ווייך,
כ’האב נאך קיינעם נישט געשלאגען (איזו ילדות!),
ווארום ביזטו נישט געבוירען
מיר א יונגער, זיסער ברודער? 8
אבל לרוב יש שהכאב מגיע לידי צעקה גלויה:
דו פריינדענקוואַל, דו אייגענשיין,
דו מוזט א שלעכטער, שלעכטער זיין,
וואס הערסטו נישט דאס רופען מיין? 9
והנה גם “אֶלגיה”, אלגיה מיוחדת במינה, אלגיה ראויה לתשומת לב:
דיינע ליפען רויט ווי פייער,
רויט ווי בלוט.
וועלט איך אזוי שטיל געטרונקען –
טאר איך ניט.
עמיץ אנדערש נאָגט זיי, נאָגט זיי,
ווי אַ שלאַנג.
איך מוז רוהען, איך מוז רוהען,
איך בין קראנק. 10
מחברת-השירים הזאת, כפי שאפשר ללמוד מן הציטאטות וההערות המעטות שבאו בזה, היא חד-גונית ובמידה ידועה גם חיקוּיית. הסביבה היהודית, שממנה היה המשורר יכול לשאוב מקוריות ועל ידה היה יכול להיפטר מהשפעות זרות ובלתי-רצויות, מתגלית כאן רק פה ושם באיזו התקרבות מיוחדת, יהודית פולנית, לאבא ואמא ובשירים מסוג: " היימיש איז בא אונז אין שטוב". האקוֹרדים הנוגים הבודדים על דבר צער-החיים בכלל, על בדידות, חולשה, גסיסה, פחד, תהִיָה על הראשונוֹת, מות – הנם או רפים למאד (כמו “נאָך מיין טוידט”) או ילדותיים ביחוד, וכן גם לא בלי קשר לחוסר-ידידות – אותו המוטיב העיקרי והיחידי (“דו ביזט אזוי קאלט און פרעמד, דו ביזט נישט מיין פריינד, אין מיין שטוב האסטו אזוי הויך געלאכט”…), ויש גם (כמו ב“האסטו געזעהן ווי דעמבעס פאלען”), שאנו שומעים בהם ממש את פרץ, את פרץ מתקופת “החץ”!
כן, קטן ודל הוא המקור, אשר ממנו ישתו שירי שיר המשורר ש. י.אימבר. אבל מקומות רבים, שרושם רוח-העלם ניכּר עליהם ביותר, נותנים תקוה, כי כשיהיה הנער לאיש, יתחיל גם להיות יותר עצמיי וישיר שירה יותר חזקה ורחבה. בדברו על העוון הישן, אשר את כולו לקח על עצמו, הוא אומר, אמנם, לידידו: “התדמה, כי גבי כפוף בלי עול-משא?”, אולם, אם גם נאמין לו לזה, הדבר לא יחרידנו, ונהפוך הוא: המשא הכבד האמיתי הוא גם נחלת משוררים אמיתיים… בתוגה נחמדה ובהתפארות ילדותית גם יחד קורא אימבר::את דרָכַי לא יֵדע אישׁ: ואם תשאלי עליהן – לא יֵראו לךְ אל הנכונה, ותתעי…" ובכל זאת – לא נורא! "האם לא זאת? – הוא מסיים את בכיו החשאי – איני כל כך רע, כמו שאומרים! "לא! מי אומר זאת?! וכלום – בכלל – יש בחורים רעים בין היהודים, וביחוד בין הפּייטנים שלהם המתחילים? –
[“הבוקר”, תרס"ט; החתימה: י. ח.ברנר]
-
וְאֶל תְּהוֹמְךָ אֶשְׁקַע…פָּנֶיךָ, פָּנֶיךָ לִרְאוֹת לֹא אוֹסִיף… מָה אֶחֱרַד לָזֹאת – הָהּ! – –] ↩
-
][2] צחוק שצלל ושקע] ↩
-
[מִגַעְגוּעַי וְרָדִים יִפְרָחוּ, וְרֵיחָם הוּא כְּרֵיחֵךְ… ↩
-
[וְכֹה הִרְהַרְתִּי לֵיל תָּמִים, לֵיל תָּמִים, אָרֹךְ, מָתוֹק: הוֹי פֶּרַח, פֶּרַ, צִיץ עָנֹג ההִתְבּוֹנֵן בְּךָ עוֹד מִי? הוֹי, פֶּרַח, פֶּרַח, צִיץ–אֱנוֹשׁ… הַאִם בֵּרְכָה אוֹתְךָ כְּבָר יָד? עַיִן אִם נָשְׁקָה אוֹתְךָ לֵב, אִם בּגְלָלְךָ צָחַק?] ↩
-
[גַם לִרְקֹד אוּכַל – בְּמָחוֹל נֵצֵאָה, אָנוּ יְלָדִים… בּוֹא – דֵרִים כְּבָר יִתְנוֹעֵעוּ עַל דַלְתִּי. ↩
-
הוֹי, שְׁחֵה אֵלַי, קְרַב–נָא עוֹד… הוֹי, מַה–טוֹב לִי הֵן אֻשַׁרְתִּי…] ↩
-
[אֶכְמַהּ לִזְרוֹעוֹתֶיךָ, אלֵ צָעִיר!] ↩
-
[יָד חַמָה, רַכָה לִי, יֶלֶד רַךְ, לֹא נִסְתָּה עוֹד לְהַכּוֹת, לָמָה לֹא נוֹלַדְתָּ לִהְיוֹת אָח צָעִיר וּמָתוֹק לִי, אָח?] ↩
-
[מְקוֹרַרֵעוּת, עֵין–זָהֳרִי, רַע–רַע אַתָה, זֶה דְבָרִי, כּי לָמָה לֹא תִּשְׁמַע בְּקָרְאִי?] ↩
-
[אֲדֻמוֹת כָּאֵשׁ שְׂפָתַיִךְ, אֹדֶם–דָם יִבְעָר. מָה אֶכְמַה לִגְמֹעַ חֶרֶשׁ, אַךְ עָלַי נֶאֱסַר. כַּנָּחָשׁ, יִמְצֶה אַחֵר מִי, יִמְצֵן עַד כַּלֵה. עָלַי לִשְׁקֹט, עָלַי לִרְגֹעַ, אֲנִי חוֹלֶה.] ↩
רְגָשׁים וְהִרְהוּרִים [על "מחפשי אלוהים"]
מאתיוסף חיים ברנר
[על “מחפשי אלוהים”]
זה כמה בשנים שנתרחקתי מעל אדמת רוסיה ואין אני בקי בזרמים האחרונים שבספרותה ובחיים הקולטוריים של האינטליגנציה שלה. אולם מצלילי ההדים המגיעים לפעמים אלי, הריני לָמד, שרבו שם בתוכה עכשיו “המחפשים הריליגיוזיים”, “המבקשים דבר ה'”, “השואפים אל האלוהים”, “המוצאים את האלוהים”; רבים ומתרבים שם הדברים והמדברים בכמו אלה, והמֶרֶז’קןבסקים והרוֹזאנוֹבים, והבֶּרדיאַייבים והבּוּלגאקובים שלהם – מבלי שתהא לזה, כמובן, השפעה על חייהם אפילו כחוט השערה – כותבים מאמרים, מונים את העמודים, מקבלים פשיטי דספרי, אוכלים ושותים והולכים אל התיאטרון ואל השיעורים ואל הקריאות הציבוריות; אלא שבמאמרים דנים הם על המסתורין הדתיים והגעגועים המוסריים והמרידה בשכל ובעולם על מנת לשוב ולקבל פני היושב בסתר עליון, וכמו כן בשעת האכילה והשתיה והשיעורים והקריאות הציבוריות ובין מערכה למערכה בתיאטרון מדברים על המסתורין הדתיים והגעגועים המוסריים – וגומר.
כאמור, מפאת ריחוק-המקום וריחוק-העניינים, איני יכול לעמוד על בוריה של התנועה הזאת מבלי לטעות בפרט זה או אחר; אבל בדרך כלל ברור לי, שאין החזיון הזה עלול להעיר בתוך נפשו של אדם נאמן-לב אלא התיחסות מפקפקת לאותם האדונים היפים, גיבורי העט והדרשה הפילוסופית. כי אכן מובנים הם ההמונים הגדולים, החשוּכּים ם והעיוורים, עם האינסטינקט של אמונה שלהם ועם נטייתם הטבעית לצרמוניות דתיות ולעשיית נחת-רוח בהמון ליושב במרום; מובנים וגם מכובדים, אם כי רחוקים וזרים, אותם האנשים הפשוטים היחידים מתוך העם – המעטים מאד – שיש להם באמת קורבה ודין ודברים עם אביהם שבשמים וצורך פנימי לעשות רצונו; ברם, סופר נאור, מודרני, הבא ומדבר לנו בדעה צלולה על בקשתו את האלוהים, על געגועיו לאלוהים, על מציאותיו באלוהים – מה פני האיש כזה בעינינו, אם לא של בדאי, של בדאי גמור?
אנכי, כותב הטורים האלה – גם כן מושך בשבט-סופר – אינני איש-המדע; לא שקדתי על דלתי בתי שבת תחכמוני ואינני לא ראציונאליסט ולא פוזיטיביסט, ואיני חושב לעילא מכל עילא לא את “השכל הישר”, לא את משפט החברה והנאתה, ואפילו לא את אמיתת הנסיון שלנו; אדרבה, להפך, יודע אני ויודע, ככל פשוט שבפשוטים, אשר נשמה לו, את כל קוצר-כוחו ואפסותו של השכל האנושי, את כל טעויות ותעתועי-הנסיון של חושינו, ויחד עם זה את כל הקושי שבחיים ושבצירופי החיים, את כל מר-הקדרוּת של הוויה בלי אלוהים, ויחד עם זה את כל הפחד והרטט ואי-המוצא של תעלומת חיינו ומותנו… אולם – אולי דוקא מפני שכאבי זה הפשוט והאלמנטרי חודר ונוקב אצלי עד תהומי – איני מבין, היאך באים אנשים, המתאמרים לנאורים, ואינם מתביישים להשליך לתוך הלוע הנורא הפתוח פתותי דברים לא מעלים ולא מורידים, דברים שבשום אופן לא ירככו כלום, לא יחממו כלום ולא יגלו כלום, על-דבר איזו פיקציה – פיקציה בכל המובנים – שהם מחפשים אחריה ומתגעגעים אליה ומוצאים אותה, על-דבר איזו פיקציה דמתקריא אלוהות.
ומן ה“נשגב” שלהם אל המגוחך – אפילו לא צעד אחד! הרוב שב“מחפשים הריליגיוזיים” אינו מסתפק באמונה גרידא, אלא דורש גם “דבר-ה'”, הַינו, צורך בדת, בחוקים רליגיוזיים, במצוות מעשיות, שכל כך הרבה בהם, כביכול, התרוממות-נפש, שירה, פיוט, וכו' וכו'.
שובו, בני אדם, לבתי כנסיות עם הדממה והנגינה והקטורת שבהם! שובו לעבודת הבורא!
– אפס, לא! – יאמר האדם הנאור האמיתי, עמוק-הרוח וישר-הלב – ישובו אל התפילות והמצוות אלה, אשר בהונאה נפשׁית שָׁמֵן חלקם. יבואו אלה ויתחברו עם העדר הגדול שׁל ההמונים הגדולים הבוּרים וגם של ה“אינטליגנטים”, שלמרות ה“השכלה” שקיבלו בבתי-ספר, אין כוח הביקורת שלהם עולה על זה של הגלב או של הז’אנדארם; יתחברו הללו בשמירת חוקים ריליגיוזיים עם אלה השומרים להנאתם את סדרי החיים ההווים ומוצאים את תועלתם בבערות ובדת. אנחנו – לא נלך עמהם. כי האומנם יש לנו צורך לשאת בעול הסיכלות הכללית בשׁביל להדַמות לכל? האומנם פסקה האשׁ היוקדת בקרבנו לשחרור, לחופש בכל הגילויים, למרות אימת הריקניות, שאין לה תקנה? הטרם נדע, כי מתו, מתו האלים, כל האלים? כן, מתו בשבילנו, מתו לעולמים, ואתם גם חוקיהם, פקודיהם ו“מצוותיהם המעשיות”….
––––––––
ד“ר יוסף קלוזנר בסוף מאמרו הראשי “העברי הצעיר” בחוברת ה' של “השילוח” שנה זו משביענו, שלא נחשדהו, כי באידיאה הראשית של מאמרו זה הוא משתעבד ל”זרם המודרני בספרות הלועזית". נוּ, בל נחשדהו! קלוזנר הרי הוא נאמן-בית-ספרותנו, סופרנו המובהק, שעבד כל כך הרבה לטובת הספר שלנו במקצועות שונים – נאמין לו הפעם על דיברתו! נאמין לו, שהאידיאה, שהביע כאן, שלו היא, שלו… מהו אומר?
הוא אומר:
“כבר היה למשל, שבשעה שכבר הושלכה מוֹדה ידועה לתוך האשפה בפאריז עדיין היא שלטת באישישוק. וכן הדבר אצלנו. כל העולם כולו מלא עתה מבקשים את ה' (הכּוונה היא לא לאותו ‘הזרם המודרני בספרות הלועזית’?…) והמשכילים שבעמנו, שהשם ‘עם-האמונה’ יאה לו אולי הרבה יותר מן השם ‘עם-הספר’ (איזה אושר!) מדמים, שאין להם עוד לבקש כלום, שהרי כבר מצאו את – ‘הכפירה בעיקר’”.
זהו הציר שעליו סובבת כל ה“אידיאה”, ובאמת, חרפה!….. כל העולם כולו מבקש אמונה, בפאריז עכשיו המוֹדה היא על אמונה, ואנחנו, האיישישוקים, איננו מתבּיישים לבלי לבקש כלל ולצאת במגבעת הישנה שלנו של “כפירה בעיקר”. ולא עוד, – מוסיף בעל-המאמר להחרידנו – הכפירה נעשתה לנו “לדוגמה נוקשה ומאובנת”. והחרדה על הסכנה הקרובה כל כך רבה היא, עד שמפניה שוכח ד“רנו הנכבד מניה-וביה מה שכתב בעצמו לפני שני עמודים באותו מאמר, בשעה שצייר את תכונתו של המשכיל בן הדור, כי הלז “אין יחוסו אל הדת נכנס לתוך הפורמולה (הנחוצה כל כך!) של תיזה, אנטיתיזה וסינתזה”, אלא, שהוא פשוט, מסיח את דעתו הימנה, וחסל. כאן מוצא כבר הד”ר קלוזנר, כי לאסוננו, לא די שאנו מסיחים את דעתנו, אלא שהכפירה נעשתה לנו ל“עיקר” גדול, שהרי אלמלא שכך לא היתה הסכנה מסוכנה ובתי הספר בארץ-ישראל לא היו משוללי דת, בעוה"ר, כיום הזה…
עד כאן דברי החרדה: אבל מענין ביחוד הוא מה שמעלה הד"ר הנכבד בחקירתו, בתור היסטוריקן על החדש “החבוי, הגלום והמדומדם” בתוך הישן עצמו – על העברי הצעיר ותעודתו ההיסטורית.
בתור היסטוריקן מתחיל קלוזנר את מאמרו מן הימים ש“היהדות והדת הישראלית היו שמות נרדפים”; הלאה, בשנות הששים והשבעים, נתגלה ניגוד לדת הישראלית בשם החיים; אחר-כך, בשנות השמונים, באו הימים של רומאנטיקה דתית-לאומית; מכאן ואילך, משנות התשעים ואילך – ימי בינים, שני מגניטים, שתי רשויות, פייאֶרברג, ביאליק; לאחרונה – “הדור החדש גם בתוך הקהל וגם בתוך יוצרינו”: טשרניחובסקי, יעקב כהן, אלה העברים הצעירים, “היהודים הלאומיים הגמורים”, “היהודים השלמים”, “העברים ההיסטוריים”, אשר רק “במקום י”ג העיקרים של הרמב“ם, הם באים ומעמידים את היהדות על שני עיקרים: על הלשון העברית ועל ארץ-העברים”.
הרי לפנינו בקצרה דברי ימי החזיון החדש של העברי הצעיר, שכבר יש לו יוצרים וקהל, אם כי עדיין לא רוב-הקהל, והרי “ההשקפה החדשה, המתגשמת גם בחינוך העברי שבארץ-ישראל”. טוב זה או לא-טוב?
לראשונה נראים הדברים, כאילו בעל-המאמר החריף נוטה לענות על שאלה זו בכעין חיוב… טוב או לא-טוב? כן…לכאורה, לא-רע… מצד היוצרים והקהל, למרות “הסחת דעתם מן הדת” (“הדוגמה המאובנה” באה אחר-כך בעוד שני עמודים!), הרי אנו מוצאים בהם “אמונה ומסירות-נפש ואהבה עזה וגדולה ללשון העברית ולתחיה בארץ-ישראל”… ומצד החינוך החדש, הנה “בבתי-הספר שבארץ-ישראל מן הטיפוס החדש נוטעים מורי ארץ-ישראל שני דברים בלבות תלמידיהם: אהבה לעברית ולארץ, ואהבה אמיתית, לא מופשטת, וכו' וכו'…וכך נתחנך דור שלם על היהדות החדשה, שנאה לה יותר שם עבריוּת מיהדות” (ע' 402–403). הרי שגם שם נאה יותר נמצא, תודה לאל, ליהדות החדשה: עבריוּת. ומה חסר עוד?…לכאורה, לא-רע…
“אבל… מה אנו רואים בפועל?” בפועל, סוף-סוף – לא-טוב! היוצרים של ההשקפה החדשה השפעתם מועטת על הקהל העברי הרחב, כלומר, על אותו הקהל של “שני המגניטים”; ובעוד שביאליק, המשתחווה ומודה לפני שתי הרשויות ושהוא ביטויו ובא-כוחו של הקהל ההוא, נתחבב עליו כל כך וקנה בתוכו שם גדול כל כך, מפני שהוא דומה לו, הנה יעקב כהן, “המשורר העברי האנושי הטיפוסי”, כמו "זר הוא לקוראינו ולרוב סופרינו (?? ואפילו מתוך הקהל שלו, קהל-“ההשקפה החדשה”?)…. כך… וגם בנוגע לתלמידי בתי הספר בארץ-ישראל – “הדיבור העברי משתכח מהם בצאתם מבית-הספר, וגם בנקל הם מחליפים את הארץ בשויצאריה או בצרפת או באשכנז” (ע' 403–403).
ומכיון שכך, מהי הסיבה? – מעמיק הד"ר לחדור לתוך הגורמים הפנימיים של המחלה – פשוט: “העובדות מוכיחות למדי, כי לאומיות טהורה בלי דת יהודית אינה מכה שרשים עמוקים בנפש ואינה עושה את העברי החדש לממלא מקומו של היהודי הישן, של אותו היהודי, שלא נתיירא מפני כל הרדיפות והיסורים שבעולם וכו' וכו'” (שם).
כלומר: לא טוב… לפנינו עובדות מעציבות… ומפני מה לא-טוב? מה הנה סיבותיהן של העוּבדות המעציבות?…סיבותיהן של העובדות המעציבות הנן, שהעוּבדות המעציבות מוכיחות לנו למדי, כי… כי רק חסרון דתיות בעוכרינו!
ואם רוצים אתם בעוד ראיה לדבר, שלאומיות לא דתית אינה כלום, הרי המופת החותך, הידוע, המקובל, הקלאסי: המצב בתורכיה נשתנה וכו' וכו', והלאומיים שלנו (כל אותם שאנו מוצאים בהם “אמונה ומסירות-נפש ואהבה עזה” כנ"ל…) אינם מתעוררים ואינם מקריבים על מזבח לאומיותם את כל ממונם ואת כל נפשם, כמו שהיו אבותינו מקריבים לפנים על מזבח-הדת… שמע מינה? שמע מינה, אליבא דאחד-העם ב“מכתב שני”, שבלי עבודת רוח קודמת בתוך העם אי-אפשר לפעול כלום, ושמע מינה, אליבא דקלוזנר, שרק הכנסת דת לבתי הספר בארץ-ישראל (כמו שהחברות הידועות עושות!) תציל את חניכיה מעזיבת הארץ, ושרק חינוך דתי יתן לנו את הגיבורים האמיתיים, אשר יקריבו הכל, כאבותיהם חניכי הדת – – –
כל זה נדפס ב“השילוח” שנה זו, חוברת מאי!
בסוף המאמר הדתי הזה, שאם למחוק ממנו שנים שלושה מבטאים ארעיים, היו ספרי “הניר” שלנו, עם האב“ד קוק בראשם, חותמים עליו בשתי ידים, יחד עם החשש, שלא יחשדוהו, כי נסחף בזרם של הספרות הלועזית, מביע מורנו הד”ר גם את אי-רצונו, אם יובנו דבריו, כאילו נעשה שותף לחסידי פראנקפורט, לא! הוא, כפי שאמר כבר, אינו מטיף לתשובה, אינו מראה את הדרך לקנוֹסה, אינו דורש חזרה אל ה“שולחן ערוך” וה“חיי-אדם”. אלא? מה הוא דורש מהעברי הצעיר? “יצירה בנוגע לאמנות ישראל” (ההטעמה של המחבר!) וגם מעט מצוות מעשיות מן הדת הישנה… כן, לדאבון-הלב, ודאי שקשה “להחיות תפלין, ציצית ומזוזה” (מדוע קשה?…), אבל “ראוי ואפשר להחיות סעודת ליל שבת, סדר בפסח, אתרוג, לולב והושענא בסוכות, ירקות בשבועות, תקיעת שופר בראש השנה, תפילת נעילה ביום-הכיפורים (בלי “תענית” או עם “תענית”?) וכיוצא בזה”… רק זה… איזו שותפות, חס ושלום, יש בכאן עם חסידי פראנקפורט!…
ורכות, רק רכות, ידבר הד"ר על לב העברי הצעיר. ראה- נא! הסתכל בדבר זה. כשרונו של שניאור ודאי שקטן הוא משל פייאֶרברג, ואף-על-פי כן הרי לא זהו הטעם היחידי מפני מה פייאֶרברג יותר חביב על הקהל משניאור… הטעם האמיתי, לפי עשירות דעתו, היא, שבפייאֶרברג, כמו בביאליק ובפרץ, יש ריח של אמונה – ולשניאור אין… והרי לך גם ראיה מפרחים… התפלל גם אתה תפילת נעילה – ותפריח גם אתה פרחים לאומיים…
– להתפלל… – מתחיל, לאחרונה, לגמגם איזו דברים גם העברי הצעיר – שומע אני, אדוני! אבל…. למי להתפלל?..
– אה!… – מגלגל קלוזנר ועוקץ – ובכן, הכפירה-בעיקר היא לך לעיקר, לדוגמה מאובנת… אה, ובכן הרי אתה איישישוקי, המדמה בתומתו, שכפירה היא עכשיו מוֹדה בפאריז… שמע, איפוא, למה שאני אומר לך, אני רק זה עכשיו משם: בפאריז ובמוסקבה ובפטרבורג הגיעה עכשיו שעה של מבקשי ה', של עורכי סדרים בפסח ושלא בפסח… זוהי המוֹדה!…
ומה? מה עוד?! עברי צעיר! מה אתה אומר עוד בנוגע לפרחים הלאומיים? אני מקשיב! כיצד? אתה אומר, שלא לבד הדת, אלא שגם הלאומיות גופה, בעצמה ובכבודה, אין לה בשבילך ערך מוחלט ושאם היא דבר הדורש טלית ותפלין, אינך רוצה בה מעיקרא… אה, ובכן גם לאומי אינך, כפי שאני שומע, אלא רק מפני שאתה רוצה סתם בחיי אדם משוחררים, מלאים עבודה אנושית יצירתית על-ידי האינטנסיביות של כל כוחות-הלאום… והנה – מה? גם היצירה אינה יקרה עליך לפי טעמך, אלא רק אם היא חפשית, אם היא גילויה של רוח האדם העמוק, החודר, התהומי – ולא של האוכל דוקא “לוקשין” בסעודת ליל-שבת?… כך?… אֶה, הרי אתה אינך נכנס כלל, איפוא, אל הפורמולה של תיזה, אנטיתיזה וסינתיזה – ואיך זה אפשר?… ובכלל, לא הבנתני, כנראה… כל מה שאמרתי דורש עוד בּירור וליבּוּן, כפי הנראה. ואפשר שעוד אשוב אל הענין הגדול הזה… – – –
התבשרו, עברים צעירים, היושבים על החרבות! ד"ר יוסף קלוזנר אפשר שעוד ישוב אל הענין הגדול הזה!
כְּתָבָיו הַצִּיּוֹנִיִּים שֶׁל נוֹרְדוֹי [רצנזיה]
מאתיוסף חיים ברנר
(רצנזיה)
לכבוד מלאת ששים שנה לד"ר מאכס נורדוי הוציא הועד הפועל בקֶלן (המכירה היא אצל ה“יודישׁער פערלאג”) ספר בן למעלה מארבע מאות עמודים, הכולל בתוכו את כל נאומיו ומאמריו היותר חשובים בדבר שאלת היהודים והציוניות, שכתב בעל-היובל בשלוש-עשרה השנים האחרונות, מעת שבּוֹ, הסופר הגרמני היושב בצרפת, נתעוררה הנקודה היהודית.
הקו המציין ביותר את הספר הזה הוא – הרוח החיובי המנשב בו. נורדוי, מי שכתב את ספר-“ההתנוונות”, נורדוי, השולל הגדול, הספקן, הכופר-בכל, הנהו פה לפנינו מחייב, מחייב עז. הוא מחייב את קיום העם היהודי, מחייב את תקוותינו ועתידותינו, מחייב את היהדות (לא התיאולוגית, כמובן), מחייב את ערך השפה העברית והספרות העברית. החיוב שלו כאן מגיע לידי כך, עד שבמקום אחד, בנאומו האמשטרדאמי (בשנת 1899) על פני שמונה עמודים, בדברו על הצורך למשוך את הפרוליטריון היהודי אל הציוניות, הוא עומד ומצרף, ממש כבעלי מפלגה ידועה בתוכנו, את הסוציאליות לציוניות, ולא עוד אלא שהוא מוצא את הסוציאליות בציוניות, את “כל נקודותיה של הסוציאליות, והנה הן אידיאלים יהודיים, שתחייתם היא היא מטרת הציוניות”.
בעבודת הציוניות נורדוי הוא, כידוע, נושא-כליו הנאמן של הרצל, וכמאז ועד עתה לא יחדל להילחם לערכה הפוליטי של הציוניות, יותר נכון: ל“כבודה” הפוליטי… מן התפקיד, אשר מילא נורדוי בקונגרסים האחרונים, למן הקונגרס האוּגַנדאי ועד הקונגרס האחרון, מדעותיו בנוגע להנהגת הציוניות, בנוגע לשאלה בידי מי צריכים להיות מוסרותיה (הוא הציע בשעתו את ג’וֹזף קוֹואֶן מלונדון), משיחתו האחרונה שלו אפילו אם סופר-עתונים, שנתפרסמה זה לא כבר ב-“ Jewish Chronicle ”, שבה הזכיר את נסיעתו של וולפסון לקושטא – מכל זה נראה ברור, עד כמה מכריע הוא את הכף לצד המטרה הפוליטית, מבלי שים כל לב למטרה העיקרית, היחידית, האקונומית, הישובית. אופיי בנדון זה הוא הנאום: “הציוניות והמושבות בפלשתינה” (פאריז, 1900) והיחס החומל שבו לאותם החלוצים הראשונים, שהוא חושבם ל“דוגמאות מפחידות” ושלפי דעתו “הראו הם לעם היהודי לא כיצד צריך לעשות, אלא כיצד לא צריך לעשות”, כאילו כשיהיה “הערבון הגלוי והבטוח”, כביכול, יֵעָשׂה הכל מאליו, על פי נס, ולא במסירות-נפשׁ ובקרבנות מֵחִים בעד כל נסיון קטן… עולה עם נאומו זה גם נאומו ההאגי של אותה השנה ונאומו הידוע בקונגרס הששי, אולם באותו נאום הלא אנו מוצאים גם נתינת-ערךְ להבטחת פּלֶוֶה ואמונה בטוב-לבה שׁל מלכות-אֶנגלנד; באותו נאום אנו מוצאים גם את התיאוריה של “נאכטאזיל” – למרות שבהרבה מקומות נורדוי כאילו נלחם בעצמו עם הרעיון, שהציוניות הוא דבר שבפילאנטרופיה; באותו נאום אנו מוצאים גם את החקירה העלובה של “נעהמען אונד פערלאנגען”…
אבל נראה, שלא בכל זה הוא כוחו הציוני המיוחד של הד"ר נורדוי. את זה צריך לבקש במקום אחר לגמרי. את זה צריך לבקש בזו העובדה, שסופר ידוע ובא בשנים, שצורתו והשקפת-עולמו היו כל כך קבועות כבר, סופר בן קרוב לחמישים שנה, עמד וניצב בשורת-הלוחמים בעד החופש היהודי כעלם צעיר מלא אש-נעורים!
בכתבים המונחים לפנינו מדגיש, אמנם, נורדוי וחוזר ומדגיש בהרבה מקומות, שהציוניות שלו, בניגוד לציוניות של המזרחיים, חפשיה היא מכל פאַנאַטיסמוס רליגיוזי, וזוהי, אמנם, אמת גדולה וקדושה. ולא לבד הציוניות שלו, של האתיאיסט הגדול מאכס נורדוי, של בעל ספר ה“פאראדוכסים” בגרמנית, אלא גם הציוניות של האינטליגנציה העברית הצעירה, שקראה את ספרו זה בתרגומו של בריינין – רחוקה מרחק רב מכל פאנאטיסמוס רליגיוזי. אולם הרבה-הרבה עמודים מן הספר הזה מעידים, שאם פאנאטיסמוס רליגיוזי אין כאן – אש רליגיוזית, במובן היותר נאצל של המלה, אש של רליגית-האדם, של רליגיית-האומה יש ויש בו, וזהו ערכו הנשגב!
הדעות שהובעו בחלק היותר גדול, היותר מכריע, של הכתבים הללו נהיו אצלנו עכשיו כבר לדעות מקובלות, כמעט מושכלות ראשונים, שאינם צריכים לראיה. יש מהן, שנורדוי מדבר עליהן בלשון של גילוי חדש, יען שלרוב הרי הוא מתכוון ליהודים שבמערב, ואנו, המחונכים על ברכי הספרות העברית, ידענו אותן זה מכבר, על-ידי סמולנסקין, ליליינבלום, זלמן אפשטין, אחד-העם… כמה ישנים הם אותם הדברים על בן-מנחם, על ה“תעודה” של רבני אשכנז וכיוצא בזה!… והמצב הרעוע-בכל של עמנו, ה“לוּפט-פוֹלק”, הטיפוס של היהודי ההמוני והיהודי המשׂכיל, ה“לוּפט-מֶנשׁ”, שׁנורדוי דיבר על זה בחריצות כל כך רבה מעל במת-הקונגרס – האם חידוש יש בזה לנו, לאלה שקראו במקורה את הספרות הציונית שלנו?
אולם אם בשבילנו אין בזה כל חידוש, יש בזה ערך גדול בשביל הדור הצעיר שבמערב, יש בזה ערך גדול – בשביל להבין את מאכס נורדוי כשהוא לעצמו. כי אכן כשאנו קוראים עכשיו את הוויכוחים והכתבים האלה על הסדר, אנו רואים את הפרוצס הפנימי שעבר בנפשו של המחבר, את התפתחות הכרתו הציונית שלו. במאמר-הוויכוח שלו עם הרב הד"ר גידֵמאן, למשׁל, בשׁנת 1897, הוא פונה למתנגדי-הציוניות המערביים ואומר מעין זה: אתם טוענים, שאנחנו חושבים את עצמנו לעם מיוחד רק בסיבת התנועה האנטישמית; יהא כן, אבל רק בזה שמצאתם את סיבת-החזיון, אין הוא חדל על-ידי זה מהיות את אשר הוא. אולם במאמרו “הציוניות” (1902), וביתר שנינות בנאומו בקונגרס ההאגי, הוא מדבר כבר על זה ממש ברוחה של ספרותנו הלאומית ואומר: לא אמת הוא, שהציוניות אינה אלא כעין התנגדות לאנטישמיות; אמנם, בוודאי יש בין המשכילים היהודים, שהאנטישמיות הכריחה אותם לשוב אל עמם, ובעת שבני ארצם הנוצרים ישובו להסביר להם פנים, ילכו שוב מאתנו, ברם, אצל רוב הציונים לא היתה האנטישמיות אלא כעין אחד הגורמים להעמיק חקר בשאלת בין ישראל לעמים, שעל-ידי זה נשתרש אצלם הרעיון הציוני ויהי לחלק מדמם ובשרם, שאף אם תינדף האנטישמיות כעשן – הם לא יזוזו ממקומם!
האנטישמיות תינדף… אבל מי כנורדוי, בעל ההרצאה בברלין (1898) ובעל הנאומים בשלושת הקונגרסים הראשונים, מבין את מהותה של האנטישמיות, עד כמה אינה דבר עובר, עד כמה מובנה ומוכרחה היא, עד כמה טבעית ועמוקה היא לעולם במצבנו על אדמת-נכר?!…
בשאלת העבודה החינוכית בארצות-הגולה במובן הרחב, או עבודת-ההווה, כמו שרגילין לקרוא לזה בחוגים הציוניים, שבהרבה מקומות הוא נוגע בזה בפרוטרוט, לא שמענו מנורדוי (כמובן, על פי השקפת-עולמו הציונית בכלל) את הדעה המקובלת עכשיו בינינו, שהעבודה החינוכית היותר נושאת-פירות בשביל הציוניות היא המופת החי, שיבת-ציון אצל כל אחד ואחד. אבל גם בזה עשה צעדי התפתחות ממאמריו הראשונים עד אפילו זה שהדפיס ב“אחיאסף”.
בהקדמתו להוצאה הנהדרה הזאת של כתביו הציוניים מעריך נורדוי בעצמו את ערך ספרו ואומר: “הכתבים האלה ברובם נוצרו במהומת וסערת המלחמה והם נושאים עליהם עקבות חותם-מוצאם. צרכי היום הולידום. בהם יש למצוא את תולדתה של הציוניות, לא של מאורעותיה החיצוניים, אלא של חייה הפנימיים בלבות הנאמנים לה”. –
רְגָשִׁים וְהִרְהוּרִים [על העתונות הציונית]
מאתיוסף חיים ברנר
[על העתונות הציונית]
לא. ד. גורדון.
כבר שלהי דצמבר. עברה, אפוא, עוד שנה.
כן, עברה שנה; שנה אחרת באה; נוּ? “סובב הוא הגלגל עלי צירו ולא גדול הוא היקפו”.
אבל רגילוּת היא… רגילות היא לעורר לתקופת השנה את החשבונות וההגיונות הישנים-נושנים, שעלו ונשכחו במשך שס"ה הימים שעברו.
רגילות – ובפניה מי יעמוד!
…העתונות שלנו היהודית בשנה החולפת היתה רובה ככולה ציונית. ציונית – כמעט שזה לא היה צריך להוסיף – באותו המובן המקובל, הנדושׁ – ה“וֶלטי”, שׁאינו מחַיב לשׁום דבר; ציוניות, שהיא במערב ולבה במערב ומוסדותיה הכספיים, כביכול, במערב, אלא שעשה טובה היא משמיעה לנו, “לעשות אגיטציה” בשביל המזרח; ציונית – באותה מידה המספיקה גם למוציאי “היודישער ארבייטער” בלבוב להיקרא “פועלי-ציון” –
…העתונות שלנו בכלל – גם זה, כמדומה, לא היה צריך להגיד – אף על פי שאינה צהובה ביותר על פי צורתה, צהובה היא עד התוֹך ברוחה ובפנימיותה. היא צהובה בהכרח, בהכרח הניגוד של דבר אשר בסיס אין לרגליו, והוא משתדל, בכל זאת, להיראות כעומד בתקפו. איני מדבר על “הצבי“, זה שק-הפטפוט של בית-בן-יהודה ושותפו בירושלים, שאם הוא צהוב למדי גם בחיצוניותו, הנה חוסר-טעמו הקיצוני משכיח גם את זה, משכיח את הכל (תיזכר-נא “הנרגנוּת הגדולה”; יקָראו-נא המאמרים הראשׁיים שׁל עכשׁיו בנוגע לנבואתו שׁנתקיימה, כי נורדוי ימלוךְ; יִשָׁנוּ-נא המאמרים הידועים בשעתם בנוגע לשדי ה“חושמה”, העותמנית, שלעת-עתה עדיין הם קטנים, אבל לכשתגדל היא, הפעוטה, יגדלו גם הם, שדיה –); בקצרה: הטון של עתון זה בכללו עושה לבלתי אפשׁרי להתחשׁב עמו כעם הופעה אופיית שׁל הפרֶסה העברית. זהו כבר יוצא מן הכלל! ואם העירותי דבר על צהיבות עתונותנו, גם אלה המעיינים יבינו מדעתם, שלא נתכוונתי חלילה בזה אלא דוקא לעתונינו המפורסמים, ה”רוסיים", שהקוראים התמימים רגילים להתיחס אליהם ברצינות גמורה כאל עתונים “רציניים”.
… איךְ שׁיהיה, והפרֶסה שׁלנו היתה “ציונית”. ביום הזכרון של הרצל הריקו כל משרתיה את כל אמרותיהם-בעלמא של הגאון, על הנביא, על המלך, על השליט – יותר מאשר בשנים הקודמות! אין חילוק, אם היה להם מה לומר על המנוח ואם לא היה – כל אורגאנינו לא הסתפקו בהזכרה קצרה, כי אם כתבו מאמרים רבים והקדישו לו מיטב פרי עטי סופריהם…
… הנני פוסח על הצעצועים הז’ארגוניים שבוארשה. די יהיה אם אומר, שגם ראש עתונינו העבריים – “הד-הזמן” הוילנאי – שינה את צורתו בשנה הזאת, עד כמה שצריך היה, והתחיל זמן ידוע אחד לתת מכתבים ארוכים מארץ-ישראל על פני כל גליונותיו הגדולים, ודוקא ברוח “חיובי”, ציוני, מבשר-שלום…
…מכתבים מארץ-ישראל. כן, אותם המכתבים… ולאו דוקא שׁל “הזמן”, אלא ביותר, כמובן, שׁל “העולם” הקֶלני וביחוד שׁל ה“ראזסביט”; אותם המכתבים על החגיגות וההצלחות ולאומיות הספרדים ויתר הנסים, מובטחני, שאם הכתוב אומר 'ומכַתבים עמל כּיתֵּבוּ“, אין כוונתו אלא לכיוצא באלה ה”כַּתּבים" מארץ-ישראל לעתוני חוץ (או ה“קאַטאָוועס-טרייבער” כמו שלץ מדבר ז’ארגון היה אומר), העושים אֶכספלואטאציה בשיירי הסקרנות של אחדים מבני ישראל בכל תפוצות הגולה לכל הנעשה (כידוע, יותר נכון: הבלתי נעשה) בארץ-ישראל וקסתותיהם כזבים מלאו, אפילו ב“הבוקר” זה קצר-הימים, שעל כולו היה מרחף רוחו השנונה של עורכו איש-הציביליזציה ובהרבה מעמודיו נחרתו עקבות שכלם הבהיר והבנתם הנכונה של אחדים מסופריו הקבועים, התגנב אחד מהכּתּבים הנ“ל (בגליון ק"ו, כמדומני), וב”כתּבות" על אספת המחאה של “הפועל הצעיר” נגד עיניני “אחוזת בית” הידועים האיר הוא, הכּתּב, את כל הענין ככה, כאילו אלפי עניים מתגוללים בחוצות מאין דירה, והללו, חברי “הפועל הצעיר” הרשעים, באים ודורשים מאת הנדיבים הבונים בשבילם, בשביל העניים האומללים, מעונות לשֶׁבת, שׁהבתים יבּנו דוקא על-יד יהודים, בעוד שׁידי יהודים אינן כלל בנמצא… במציאות, כידוע ליושבים בפנים, מצב-הדבר היה אז, אמנם, קצת באופן אחר: ה“הלוואה” לבנין הבתים היא מהקופה הלאומית, שנאספו מדמי עניים ואביונים; הבתים הגדולים נבנו על פי התכנית של משכן לאמידים, לעשירים ולא לעניים; בנאים ופועלים יהודים הלכו בטל וסבלו יסורי-מחסור בכל המובן האכזרי של המלים האלה, והעבודה היהודית של עפרות-ארצנו לא ניתנה להם. במציאות רתחו אז הלבבות העבריים הנאמנים של טובי בעלי ה“מחאה'' לאמור: “הנה בעת שהיה מעוז צור שירתנו פה שרו בהמון לכבודו לא הרחק משם, מ”אחוזת-בית”: “תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים עפרות ארצנו” – מדוע לא הוסיפו לשווע: “תיבשנה ידי כל אחינו הלוקחים כסף מהקופה היהודית, שנאסף לקנות קרקע לעם היהודי המחזר על הפתחים, ומוסרים אותו לידי אינו-יהודים, שיבואו אלה ויקימו בניינים ליהודים פותחי-חנויות בעתיד?!…” (מאיגרת פרטית אחת). במציאות נמק לבב כל אחד מאתנו, מואסי-גיטו בכל צורה שתהא, ותסס לשמע ההתנצלות הידועה, לאמור: “אין פועלים יהודים”… “ככה? אין פועלים יהודים, אתם אומרים?… אבל אם אין ידיהם של יהודים מסוגלות לעבודה, אם גם כאן לחיות על חשבון, זאת אומרת, על עבודת אחרים, אזי ארורים אנו בכל ‘בנינינו’ ובכל הכנותינו ‘לבנות’… כי גם בלי אש מן השמים – יהיו למעי-מפלה… והמבלי אין אִיוואנים במצרים הצפונית, שיעשו הכל בידיהם תמורת כספכם, באתם הנה? יהודונים סרסורים!…”(מתוך אותה האיגרת). קיצור הדברים, במציאות היו איזו עוּבדות, איזו הערכות, לפעמים, אולי, קצת מופרזות, אבל, בכל אופן, לא כל כך חלקות, ואין צריך לומר, שלגמרי לא מגוחכוֹת… אבל מה לכל זה ולכַתב מארץ-ישׂראל?
כן. כן. העתונות שלנו – במקצת הודות ל“שינויים בממלכה העותומנית” ובמקצת הודות ליאוש בנוגע לפרוגרס, שתקף רבים לאחר השינויים בממלכה הרוסית – היתה ציונית בשנת 1909! ואם היא, “הכללית”, היתה כזו, עתונותנו המפלגתית-הציונית, על אחת כמה וכמה שהיתה… ציונית!
ואמנם, צאו לשער-האשפתות ובדקו בגלי-הגליונות מראשית השנה ואילך של כל אותם האורגאנים הציוניים לגמרי והציוניים למחצה, לשליש ולרביע… מה תמצאו בהם? הלא רק אותו הפזמון הציוני: מה שלא פיללנו בא, תורכיה נעשתה לארץ הפשיה, ויש בה ידים לפעולתנו! ראשי הממשלה הנאורה, הקונסטיטוציונית, מתייחסים בחיבה לרעיוננו. אחמד ריזה בעצמו הוא ציוני, הוא אמר.
ותו עברה רינה אחת, וכבר במחנה “הכי-רצינים”: הציוניות עד כה הלכה בדרכים עקלקלות, בטחה בדיפלומטיה, ברצון המושל-יחיד התורכי והדיפלומטים האירופיים ולא נתנה אל לבה לעשות עבודה מעשית בארץ-עתידנו… ואולם כיום הזה, מכיון שנפתחו אפקים חדשים ונתגלו דרכים חדשות והממשלה החפשית מתייחסת –
לרגע, אמנם, יש שהיו מתבלבלות הלשונות ופעם אחת תפס אפילו פחד-סכנה את הכל: איך באמת מתייחסת הממשלה התורכית לציוניות? והרי אותו קוריספונדנט כתב לאותו עתון כך… ואותו ציר אמר באינטרוויו כך… ואורחי תורכיה בלונדון אמרו ב“בנקט”: “בשאלת-יהודים נוספת על כל שאלותינו איננו רוצים… אין אנו נועלים שערים בפני נודדים… אבל – אבטונומיה!…” והתחילו הדרישות על ה“בּירור”, והתחילו ההכחשות וההאשׁרות… ויהס כלֵב מן ה“ראזסבייט”, אותו המוח הצלול והיודע הכל, את העם ואמר: “לוֹז’נַיה טריבוגה”!… 1, אין מה להיחפז… עלה לא נעלה ויכול, בכל זאת, נוכל!
מובן, שהיהודי הארצי-ישראלי, ה“אַסיי”, שאין לו כל ידיעה בעניני המדינות ושאינו קורא אפילו את כל מאמרי N. S. ב“וֶלט”, הממלאים נייר חלק כל כךְ הרבה, לא יכול להכניס ראשו בין הרים גבוהים: החכם-באשי, מצליח, ששון, האינטרוויוּאירים שלהם, הקוריספונדנט של ה“דז’ואיש כרוניקל” מקושטא, הכּתּב של “העולם” מקושטא וכו' וכו'… לא, דבר כזה לא עשה! ובכל זאת, כמדומה, שאיזו שאלות היו לו לשאול מאת כל עתוניה של המפלגה…
כן, אפשר היה, כמדומה, לשאול את כל אותם האדונים הדברנים והדרשנים והקוריספונדטים והפוליטיקנים הציוניים למיניהם: החשבו פעם על זה הדבר הפשוט, עד כמה נחתך גורלן של האומות, ועד כמה תלוי מהלך החיים בפטפוטים פרטיים של העומדים בראש הממשלות, בהבל פ איזו הדיוטים קופצים, ועד כמה לא נחתך ולא תלוי כלל? הֲנָתנוּ אל לבם, עד כמה, ביחוד, בשביל הרעיון הציוני האמיתי, הממשי, בשביל הציוניות הכלכלית-הקולטורית, שסוף-כבודה לבוא, לא הבּזלית-הריקנית, הפוליטית-המדינית, הנורדוי-וולפסונית, שהפרוגראמה שלה היא לקבץ כסף ולחכות, עד כמה בשביל תנועה כזו, למשל, חשובים יותר יחוסיהם של יושבי-הארץ הגרים כבר על גדות הירדן מאשר יחוסיהם של איזו קאריירסטים מסאלוניקי ומאיזמיר, שעלו לגדולה לאיזו שנים ומדברים לשעה בשם ממשלת הארץ?
ואם לשאלות – הנה, אמנם, היה קצת הדבר תמוה בנוגע לחכמים הגדולים והידועים: כיצד, על כל פנים, נבלעה חכמתם מבלי להבין דבר פשוט כזה, שכשם שאין דעתו של מנהיג פוליטי תורכי אחד לטובת הרעיון הציוני הפוליטי ה“טהור” צריך למלא שמחה את כל לבותינות כך אין דעה יחידה זו של מנהיג או מנהיגים, אם גם תהא שלילית שבשלילית, צריכה לעורר בהלה ופחד, וכי, מבלי אשר נשמע זאת מפיהם בנאומים של סעודות, פשטות השכל הישר נותנת, שרוב האנשים אשר בפרלמנט התורכי, שבתור אנשים ודאי שהם קטנטנים, אמנם, ורחוקים לכל הדעות מאידיאות גראנדיוזיות, לא יהיה עם לבם, אף על-פי כן, לגזור גזירות להצר צעדינו, כמו שעושין באנגליה ובאמריקה, יען שארצם של אלה הן עניה היא ביותר וגם אוכלוסֶיה לא מרובים ואין כל חשׁשׁ מפני הזרים שיבואו וינצלוה, אף שמאידך גיסא רחוק הוא מגדר האפשרות, שיאמרו בני איזו ארץ לאומה שאינה יושבת בארצם: “בואי אלינו, תני כסף והיי כאן לאומה בין שאר אומותינו… אבטונומיה ביניכם, בני ישראל, ובינינו, העותומנים הנצרכים לכסף ולאנשים – מהי?”
ואולי לא היה שלא במקומו, אילו גם היה בא היהודי הארצי-ישראלי הפשוט ופונה אפילו בשאלה צדדית זו לכל אותם המוחות הצלולים ויודעי-הכל, היושבים בפטרבורג ובניו-יורק, ועטם נתון לעניני החופש ושינוי הסדרים והאור המאיר שבמזרח: האם ראו בעיניהם את כל שינוי-המצב שבערים הללו, שעליו הם מדברים כל היום בעתוני המפלגה? שמא למרות ישיבותיהם של שלוחים נכבדים מאד באיזה בית בקונסטאנטינופול, לא נשתנו החיים ויחוסי-החיים בכל המדינה כלל וכלל, והכל הכל כדאתמול הוא בנוגע לעצלות הגוף והמחשבה, ולחוסר כל רגש אחריות חברתית ולחוסר מקורות פרנסה ולרפיון ידים ופראות והעדר אורה ובינה ואיזו נחת-רוח?
“האיר המזרח… האיר המזרח… המזרח התעורר” –
לא! לא שאלנו ולא ניסינו לשאול בשאלות הפוליטיות האלה את הפוליטיקנים שלנו, שהרי כלום היו מבינים-בפוליטיקה שכמותם שמים לב לשאלותינו, אחי הטובים? והרי ברור הוא להם ולכולא עלמא, שכל מה שאנשי הממשלות רוצים הם מקיימים, ואם תּוּפיק-בּי אמר – לא חיישינן… ברור הוא, שכל המזרח קם לתחיה, והראיה: יפוניה ופרס… ברור הוא, שבהשפעה פוליטית על-ידי עתונים פוליטיים אפשר יהיה ל“הַפּנט” את העולם המזרחי העליון, שׁיסכים לאבטונומיה…
אולם, איך שיהיה, והשאלה הפשוטה והעיקרית, על כל פנים, במקומה עומדת: מהו “הקורס החדש”, שהציוניים שוב התפארו בו כל השנה כבתקופת הלסינגפורס ממש? עד עכשיו טעו, תעו והתעו, אבל עכשיו מעת “שמַה שלא פיללנו בא והמזרח האיר והממלכה העותומנית” וגו', מעכשיו הוארו המוחות, מעכשיו דרך חדשה… איזו? עד עכשיו לא הראו – גם ההסתדרות וגם החברים – כל איניציאטיבה, כל כוח עצמי ודיברו רק על הממשלה, או הממשלות, הכוח מחוץ לנו, שתתן, ועכשיו כלום לא היו כל הדברים והשאון והרעש העלוב במחנה אלא רק בטחון ב“חושמה”, שנפלה כפתקא משמיא, בכוח שמחוץ לנו“. עד “הקורס החדש” לא נרכשו כל פוזיציות אפשריות, ואין צריך לומר בלתי אפשריות, וגם עכשיו, בכל העת שמצלצלים על הדרכים החדשות, כלום נעשה באיזה מקום אפילו צעד אחד בדרך הזאת? כלום נראתה מצד המדבריים אפילו איזו התעוררות בין בפנים הארץ ובין מחוצה לה לעשות איזה צעד בשביל הכשרת המעשים, לעשות איזו התחלה, שהצעירים האחדים הבאים הנה לעבוד כן, ימצאו את מבוקשם?! עד עכשיו לא היה מקום ליהודים חדשים בארץ-ישראל, וכל הבא היה מרגיש עצמו כזר בתוך בעלי הארץ הזרים, וגם עכשיו אין איש בא ואין איש מתיישב, להרבות ולחזק עמדתנו פה, לא איש, לרבות כל אלה ה”ציוניים", שיש והם עושים אגיטאציה שאחרים יסעו…
– איזו שאלות… – מגחכים פני העתונות הציונית – ישוב….. ישוב….. איזו שואלים שלא מן הישוב!… וכי לא היו לנו עניינים יותר בלתי סובלים דיחוי?… וההתחרות שבין מנהיגינו?….. (זוהי גם חובתנו בתור עתונים לעסוק בזה: דבר המעניין את הקהל ביותר…) ומי בראש? ומי ילך לפנינו?…והנה – שַׁה… מאמרינו בעד וביחוד נגד שׂינוי הפרוגרמה –
–ובדבר הציוניות המעשית והרוחנית – מוסיף ביחוד העתון הציוני בעברית.
ובטון של פיקח, ממש כפיקחותו של עורך השבועון הציוני ברוסית, גחין הוא בתוך כדי דיבור ולחיש:
– מבינים אתם? בתורה כולא עלמא לא פליגי: גם בשר וגם רוח חלפה עת הוויכוחים התיאוריטיים! מה קודם למה – שניהם בעת ובעונה אחת! במאי פליגי? – במעשה: המעשיים אומרים: הפרוטה שנוטלים מאת הציוני הרוסי או הגאליצי או האמריקאי צריך להיות לשם יער-הרצל! והרוחניים טוענים: לא כי! לשם יער-הרצל לא ירבו כל כך לנדב; לאוניברסיטה עברית ולעתון בארץ-ישראל ירבו המנדבים יותר… בדוק ומנוסה… ולפיכך צריכה אותה פרוטה להיות לשם זה; צריכה אותה פרוטה –
– אבל תקוָתנו האחרונה, תקוָתנו האחרונה מה תהא עליה? – פוסק כוח סבלנותו של הישראלי הצעיר והוא צועק – בכל הגיטאות הן אבדנו… את זה הלא כבר לא צריך להוכיח לכם, שאול ואבדון!… מנצנצת עוד רק התקוָה על פה… כי פה יִכּנסו כל הבנים הנאמנים לעמם, ויעשו את הבלתי אפשרי… כי פה יקימו איזה ניר במאמצי שארית כל הכוחות… ועיקר שאלת הציוניות היא, איפוא: מי ומי מכם ההולכים? ומה ומה הם כבר אלה שהלכו ולא חזרו עדיין? מה המה בני הישוב עכשיו? עד כמה הם מתאימים לתעודתם, תעודת הבניה? לא אם הם “ציוניים”, אם הם “אידיאליים”, “עבריים”, “לאומיים”, כי אם עד כמה הם אנשים מוכשרים לעשות את חייהם, עד כמה הם אנשי יצירה, אם אינם עצלים ונרפים, אם אינם מואסים בעבודה, אם אינם מצפים ללחם-קלוקל, אם יש בהם צורך חזק בארץ-מולדת, שיהיו נכונים לסבול על זה, אם יש בלבם רגש-אחווה, רגש אנושי, לבּא אחריהם? ואם יש בּא אחריהם? אם יהיו באי-אחריהם? זה העיקר, השמתם לבכם, אתם ה“ציוניים”, אל הצעירים מכם, שבאים לכאן, לאחר שמרוֹששים את עצמם או את אבותיהם וקרוביהם, ושבים על עקבם ממחרת לבואם? הראיתם את אחיכם, יהודים בעלי משפחה, הבאים הנה ממרחק, הם ונשיהם וטפם ונוסעים בחזרה טרם התירו את צרורות-דרכם, בטענה: לא… אצל הערבים אי-אפשר לחיות… עַם פרא, שׁאין לו צורך בשׁום דבר…חזיונות כמו אלה יש מסביבינו! אימה כזו ניתכה על ראשינו!….ולכן? לכן עיקר השׁאלה הוא לא ב“מי בראשׁ”, במי יֵשב בהאקציוֹנס-קומיטה, הנחוץ לנו בכלל לשלושים אלף כפרות, אלא במי ילך לפני המחנה, מי יוביל את המחנה ההולך, ואם יש מחנה, אם יהיה מחנה, אם יהיה בכלל, לוּ גדוד קטן הולך? הן לא תקראו מחנה לכל אותם ה“ציוֹניסטן”, ה“סיוניסטי” וה“זייאֶניסטס”, שעושים “לאַנדעס-פאליטיק” ונואמים על “געגענווארטס-ארבייט” בכל מקומות מושבותיהם ובציוניות הם מוחאים כף דוקא ל“היימישטעטע” ול“עפענטליך-רעכטליך”!
– הס… – מחייכת מרת פרֶסה ציונית שׁתחי' – התלהבות… קיצוניות של לא-פובליציסטים… כל אלו הדברים…שמענו, שמענו… אי-הגיון… בכיינות… רפיון-ידים… ואגב: היהודי הארץ-ישראלי… הישראלי הצעיר… לא ציוניים כלל, כמדומה?… כופרים בציוניות… היכן שקליכם?… בשמחה- לאיד אתם באים אלינו…
– מה?! – נרתע התובע-הנתבע ומדבר הפעם כאילו היה איזה איש חי באמת לפניו – מה?! אתם חושבים, כי לדחיות מעין אלו אפשר להתייחס באופן אחר מאשר בשחוק-בוז?! כן, אני הנני לא-ציוני, אני רואה את המצב כמו שהוא, ואמונה אין בלבי! אני, השואל את שאלתי מכם, הנני זורה מלח על הפצעים, אבל לא על פצעיכם… ואני איני ירא שתקבלו את ביטולי כאילו הוא יוצא מצד אויב ולא אוהב… כן, לא פצעי אוהב, כי אם פצעי שונא! כי בעד מה ראויים הנכם לאהבה, פרחי ה“ציוניות”? אני? אני הנני מה שהנני… אבל אתם? מה היא ציוניותכם? מה? אלמלי הייתי רואה אתכם באים הנה, נושאים פה כל עמל, בלי תרעומות, בלי התאוננות, אלא בשמחה של מצוה על שיצאתם מאפלת הגיטו, על שיצאתם ממקום ארור, ששם אולי אפשר לפעמים ללקוט פירור משולחן-נכר בעד משטמה עולמית והוויית-כלבים, ובאתם למקום, שבידכם לעשותו ללא-גיטו, למקום ששולחן-נכר אין בו ללקוט ממנו פירורים, אבל תחת זאת אולי יש אפשרות לערוך בו שולחן לעצמכם… אלמלי הייתי רואה אתכם מגשמי-דבריכם, מעבירים הנה את חייכם, בונים פה את עתידותיכם הפרטיים, שמזה ממילא היה יוצא עתיד לכל העם כולו… אלמלי הייתי רואה אתכם בזה, בארץ מולדת אבותינו זו, מפקירים עצמכם על ארץ לעברים, משקיעים בה את כל עבודתכם, את כל אפשרות עבודתכם, בכדי שלא יוכלו היושבים בה מכבר לומר עליכם “לסטים זרים אתם”, בכדי שתהא לכם זכות להרגיש, כי ארץ-חייכם היא, כי את נפשכם מסרתם עליה, כי שלכם היא… אלמלי הייתי רואה אתכם רוכשים לכם ארץ-מולדת ככל יכלתכם – אז.. ודאי שאני, הלא-ציוני, את שולי מעיליכם הקרועים מעבודה הייתי מנשׁק, מנשׁק בכל אופן, בין עִם אמונה בנצחוננו ובין בלעדיה… חיינו פה, חיי אדם, חיי שעה – זהו כבר נצחון כשהוא לעצמו… אבל עכשיו?… את ידיכם מרַפּים? ממה? מעבודה לציון? הוי, עבודתכם לציון והפּתּוֹס שלכם לציון! הוי, מה גדול הפתוס שלכם לציון בעת שאתם חותרים בכל כוחותיכם להתערות כאזרחים רעננים על גדות הריין והויסלה!… את ידיכם, את ידיכם מרַפּים… ידי מי? ידי מחלקי כיבודים, מחוקקי הֶליסנגפורס, חוגגי קטוֹביץ, נאספי המבורג? את ידיכם מרַפּים? מרמה! מרמה! הציוניות גם בחיי הרצל – דעו זאת! – לא היתה מעולם הסתדרות בעלת תוכן חיוני, והמתקראים בשם ”ציוניים" היו תמיד מגוחכים, מסותרים, ומעולם לא עשו דבר! הדבר היחידי, שבתור ציונים היה עליהם לעשות – שינוי-מרכזם – לא עשו! וממה מרפּים איפוא? את ידיכם? מאסיפת שקלים? מבחירת צירים? למי נחוצים שקליכם העלובים? מה יתנו ומה יוסיפו קונגרסיכם הריקניים? די, איפוא! אם אחרי שנות אלפּיים גלות נתעפשׁ החציר-העם, אם עִם לבבות רקובים וגופים באושים שאין כוח לקום – שכבו ודומו! למה רגשתם? – – –
––––––––
דממה. החשבון נפסק לשעה.
[“הפועל הצעיר”, שבט תר"ע; החתימה: י. ח. ב]
-
[חרדת–שוא]. ↩
רִשְׁמֵי שָׁעָה (מכתבי סופר)
מאתיוסף חיים ברנר
מצרור כתבים ישנים
(קצת פולמוס של פולמוס)
א
על משואות חיינו בכל תפוצות הגולה יושבים זה מכבר סופרים עברים מובהקים ותוהים ושואלים ל“קיום היהדות”; על פתח הגיהנום שׁל המלחמה מפָּנים ומאחור בעד קיומנו הלאומי עמדו אחדים מהם והתחילו גם “לחזור בתשובה”; ולמראה גודל הנחיצות של איזה בנין שהוא בעתיד, יש מביניהם שקמו ונתמלאו לאלתר גאוה לאומית-יהדותית: מעיקרא דדינא פירכא! אין תרבות עשירה כתרבותנו; אין לנו כלל לבקש דבר-מה “אצלם”, אלא לחזור על עברנו הגדול; יש לנו רב…
שלושה קולות.
–––––
הקול הראשון. “לשאלת קיום היהדות”. השואל ש“י איש הורוויץ, הוא ובני חברתו, ב”השילוח" וב“עתיד”, זקנים וצעירים. בספר שני של ה“עתיד” לקח על עצמו צעיר אחד – ה' קוראלניק ולא אחר – את הטורח לעסוק בשאלה מרכזית זו. את היהדות בתור השקפה פילוסופית מיוחדה אי-אפשר לחשוב; ולא עוד אלא שעד היום אין אפילו שיטה פילוסופית אחת, שתשא עליה את חותמה של התכונה העברית, שהרי על כל שאלותיה של המחשבה האנושית עונה, לפי השקפת היהדות, קול ממרום: “אני ה'”. ואם תמצא לומר: מהות היהדות היא האֶתּיקה של הנבואה – דעה נפוצה למדי בקהל המשכילים העברים – לא, גם זה לא נכון, לדעת ה' קוראלניק. ולא עוד אלא שעיקרי הצדק של הנביאים בעצמם היו בלתי פוריים כלל, בהיות שיש להם רק ערך מוסרי סובייקטיבי, אבל לא ערך עולמי כללי. “הביבליה כבר מילאה את תפקידה בתוך האנושיות”. יתר על כן: “גם ה נצרות – בתה של היהדות – מתה”. ובנוגע ליהדות של הדורות האחרונים, הן אין כלל מה לדבר: “המנהגים הדתיים שלנו הם רכוש מת”.
ובכן?
“ובכן, בשעה שהכל הולך ומתמוטט – התוכל היהדות להתקיים?”
–––––
מניח אני לסתירות שבין משפט למשפט. מצד אחד הכרה ברורה, לכאורה, של אי-אפשרות להתאחדות בין היהדות עם ה“מדע” (קוראלניק מוסיף לזה “עם השקפת העולם החדשה”) ודברים ברורים מצד הכותב-השואל, שה“ביבליה כבר מילאה את תפקידה”, ואפילו (!) הנצרות כבר מתה (ודלא כטולסטוי, או, להבדיל, אוטו ויינינגאֶר!); ומצד שני קינה מרה וחוזרת-חלילה על השיר הבונדאי; “משיח ויהדות שניהם כבר מתו” (הבונדאים בשעתם היו יכולים לומר לו: שטיא! שפיל לסופו דקרא:“נייער משיח קומט אָן”…), – מצד אחד הודאת בעל דין, כי לא לבד השקפת עולם לאומית מיוחדה אין בנמצא, אלא אפילו “קולטורה לאומית מיוחדת אין”; ומצד שני – “צריכים אנו להתחדשות היהדות”… “יהדות חדשה או אין שום יהדות”… זאת אומרת: דוקא “השקפת עולם לאומית-יהודית חדשה”! – מצד אחד הבנת אותו הדבר הפשוט, ש“כל אורגניזם בטבע חי הוא כל זמן שהוא יכול, כלומר, כל זמן שכוח הסתגלותו עומד בפני ההתנגדות החזקה והמתמידה של העולם החיצוני, כל עוד שהוא בבחינת פועל יוצר”; ומצד שני: “בני האדם נצרכים תמיד לזכות המצדיקה את קיומם” ושאלה טיפוסית בצדה: “מה יהיה אם האידיאה הישנה מתה ואידיאה חדשה לא באה לרשת את מקומה?”
כאמור מניח אני לצד ה“פילוסופי” שבמאמר זה. מה שמעניין ביותר – אלו הן מסקנותיו. “הציוניות היתה אולי (?) פתרון נכון מאד, אלמלא היתה, כהרבה תיאוריות אחרות, מיוסדה על הנחה שלא נתבררה עדיין”. והסוד (ה“הנחה”) שלא נתגלה עדיין לה' קוראלניק ולדומים לו אינו: אם יש בנו כוח להגשים את רעיוננו, רוח-אפנו זה, ואם ישנם התנאים האובייקטיביים לזה, אלא: האם רוצה הוא העם להתמיד את חייו באופן שכזה? והפרט הנה הוא דוקא אנטי-לאומי…
ובכן, הציוניות היתה “אולי תיאוריה (והרי זה רק נחוץ!) מתקבלת על הלב”, אלא שההנחה לא נתבררה עדיין… וזוהי כל הצרה! אולי צריך היה, איפוא, לעשות “אינטרוויו” לעם, אם רוצה הוא להתמיד את חייו באופן שכזה… אולי הוא מסכים לפרט הבונדאי… שאז אין צורך ב“תיאוריה”…
אבל הנה גם דברים אחרים:
“עלינו או לחיות, כלומר לחיות בהוויה מלאה ושלמה, הוויה שיש לה תבנית חיים מרוממה (פיזור האותיות שלי), הוויה שיש בה רעיון ידוע, “גאון-ישראל” סבא, או לחדול לגמרי”.
כן, רעיון ידוע. בלי רעיון ידוע אין זכות המצדיקה את קיומנו. הרעיון הוא המצדיק את הקיום. והרעיון הידוע צריך להיות דוקא מעין גאון-ישראל סבא (הביבליה שמילאה את תפקידה?) ואם לא – עלינו לחדול לגמרי. היינו – כיצד? איך? איך חדלים לגמרי ובבת אחת? שכולנו, כאיש אחד, נקח את הבת במקום האם, בעת ששתיהן כבר מתו? שנשתטח על קברות המשוררים הבונדאים, שגם מהם אין דעת הא' קוראלניק נוחה?
הוי, בעלי “רעיונות ידועים”, ששמעו שיעורי פילוסופיה ידועים מפרופיסורים ידועים ועילעלו בספרים “המלאים פראזות קתדראיות ידועות, וכותבים מאמרים ידועים ל”שאלת היהדות" הידועה – ואזניהם אינן שומעות מה שפיהם ממלמל…
–––––
הקול השני. מן המקום שבעלי תשובה עומדין: עורך “השילוח” וסיעתו.
צופים הם האנשים האלה! צופים, רואים ומרגישים האנשים האלה את כל אימת התקופה – בעת ששרידי עם מפרפרים בין החיים והמות הלאומי, שהרי מה המה כל אותם החזיונות שבכל ארצות הגולה, מעין: שמד, חרם איקונומי מכל צד, חוסר עבודה ופרנסה, גירוש פועלים יהודים אפילו מבתי-עבודה של יהודים, נעילת הדלת בפני אמיגראנטים, התרוקנות העיירות מיושׁביהן; מסירת נפשׂ על “אוּצ’בּניקים” אצל עשרות אלפי צעירים וצעירות הולכי בטל, דמתקרים “אֶכּסטרנים”, סרסרות בהמון לצדיית נפשות חיות והתמכרות בנות ישראל לחיי זימה? ומה הוא (להבדיל אלף אלפי הבדלות!) הישוב החדש בארץ-ישראל, הריקן והמדולדל, הבטל בששים, התלוי על בלימה, המלא רווקים מדולדלים ובתולות זקנות ונשמות ערטילאיות ואשר – העיקר – אין בו אף נפש שמחה אחת, אף קומץ קטן של אנשים עובדים, מלאים שמחת החיים ואמונה בכוחותיהם, הכרה חזקה ותקוה בריאה? מה כל זה, אם לא פרפורי עם על עברי פי פחת?
אמנם, אין הצופים הנקובים באים לידי פסימיות. חס וחלילה; לזה הם סריוזיים יותר מדי, ויש להם בטחון לא מעט על הסמוכות ועל ה“מצעים” ההיסטוריים… אלא מה? בחשבם את עצמם, כיאות לת“ח תלמידי ת”ח, לקברניטי הספינה המטולטלה, שהכל תלוי בהם, בראותם את עצמם לרופאים היחידים של החולה השב-לתחיה, אשר רק למוצא-פיהם עליו ליחֵל, התחילו הם לערער על עצמם ועל המשׂכילים בני גילם: לאן אנו הולכים? לאן באנו? אללי, כי תעינו מני דרך! אין ללכת הלאה. נשובה-נא לאחור – וניוושע. הלכנו מן הדת והאמונה – נשוב אל הדת והאמונה. נשוב! – ומבלי שים אל לב זה, שהעבר שלנו המחפיר, העבר של אמונה במשיח רוכב על חמור והתעסקות בהבלי ה“זוהר”, בספרות הרבנית ובכל אותן המצוות המעשיות מתפלין דר“ת עד שמירת שבת ועד בכלל; העבר של התרפסות לפני הגוי בעל-הבית בפניו והביטול הנבער בנוגע לו שלא בפניו; העבר של ממשלת ה”קהל" ומלשינות ה“קהל” ותועבת ה“קהל”; העבר של שפלות, של אי-עבודה, אי-חיים, אי-שיבת-ציון; – מבלי שים אל לב, שדוקא העבר הזה היה אחד הגורמים העיקריים, שעשה ממנו מה שהננו: קבצני עולם וחדלי-אישים, והביא אותנו, בהתאמה עם התנאים החיצוניים וטבענו האומלל, לידי ההווה האיום כיום הזה; מבלי שים לב לאסוננו ההיסטורי ולצער שבתולדתנו, כפי שקורא לזה מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, התחילו אלה גיבורי העט לקרוא בשם עברנו הגדול, בעת שהאמונה שלנו חוללה נפלאות ושלימות נפשית היתה בנו ומנהגי דת נאים היו לנו. שמירת החבית של אחד-העם נתחדשה! “זאבי המים” של י"ל פרץ, מן התקופה האורתודוכסית-המודרנית, הריאקציונית-היעבצית של לפני חמש-עשרה-עשרים שנה, שבו לתחיה, פערו פה והתחילו מתופפים על לבם: הבה ונתפלל מנחה! הבה ונאמר על חטא!…
ראש המדברים בין אלה הוא עורך “השילוח” בעצמו. ומה צר ומה מרעים, שאותו ד“ר קלוזנר, אשר לב כל אחד מן “המחנה הנשאר” – הקטן הרבה פחות מכפי שיכולים לשער, ואפילו ב”ארץ-התחיה" – מוקירו ומכבדו על עבודתו, עבודת-ההשכלה הרבה והפוריה לטובת ספרותנו; אותו ד"ר קלוזנר, שבהרבה והרבה מובנים הוא מן השרידים-היחידים, הוא הוא שעושה מעשים עלובים אלו בירחוננו השרידי-היחידי, שהיה צריךְ להיות לנו לעינים, שׁהיה צריךְ לשׁמשׁ ליסוד-המהַפך שבנו! כי אכן מה לא יעשה איש כשהוא בא להגן על פוזיציה שאבדה ובכל יכלתו? בחפצו של עורך "השילוח " לשמור על מה שצריך ביעור, הוא בא ומפחיד בשמות המפורשים של קַרליל-רֶסקין-מֶטֶרלינק-מֶרֶז’קוֹבסקי; הוא כותב מאמר “יראת הכבוד” ומעלה בו בניתוח, שיש לו תביעה להיות גם חריף וגם מדעי, את הטעמים, מדוע אין יראת הכבוד ליהודים מפני האמונה. ראשית, הוא אומר, מפני החנוונות (אין בתוכנו, כמדומה, חסדי החנוונות, אבל הפלת-האימה היא לא חדשה כלל! חנוונות! כאילו אין חנוונים יהודים, שמקצרים את חייהם בחנות אפלה בכדי לשלם “שכר-לימוד” בעד בניהם וכאילו אין דוֹצנטים, הכותבים מאמרי-מדע ומאמרי-פילוסופיה בשבחה של הדת, בכדי שנשותיהם המקושטות תסענה בכל יום אל החנויות לקנות בשכר המאמרים רהיטים חדשים ושמלות של משי!); ושנית: מפני שכשם שהקברנים, הרגילים במתים, מזלזלים בהם, כך היהודים, המצויים ביותר אצל אמונה, מזלזלים בהם, כך היהודים, המצויים ביותר אצל אמונה, מזלזלים בה. במלים אחרות: כשם שקברנים אלו אינם יראים מפני דברים הידועים להם למשוללי רוח חיים, כך גם אנו, בעוונותינו הרבים, מפני שטיפלנו יותר מדי באמונות ובדתות, אין אנו נוהגים כבוד בהן…
“זרם של בקשת אלוהים שוטף ועובר את כל אירופה מן הקצה עד הקצה”. אימה ופחד! קובלנה מרגיזה! זקנינו החרדים, המנוחים, עליהם השלום, היו קובלים עלינו: “דער גוי צלמ”ט דאך זיך אויך – און איהר“… וד”ר יוסף קלוזנר, בן משק היהדות והאנושיות, גם הוא קובל: כל העולם מלא עתה מבקשים דבר ה' – ואתם, בני עם האמונה!…
ולא זו אף זו. לא רק אמונה אלא גם דת. ברם בנוגע לזו, הרי ד"ר ק. כאילו אזיל לשיטתו. הוא היה תמיד מרחיב את הדיבור על האינרציה של ארבעת אלפים שנה. מובן, שבהוויה התלויה כולה באינרציה, צריך להחזיק בישן, ברגיל, במקובל… שאם לא כן – נפסקת האינרציה… חוק-הברזל!
וראיה וזכר לדבר יש גם בדברי חבריו לדעה של עורך “השילוח”: ה' זוטא מירושלים (“המורה והמלמד”) וה' טרטקובר מוינה. זה האחרון, הדורשׁ כי “יתיחסו אליו בכובד-ראש”, מעיד על עצמו, שהוא גופו חפשי בדעות הנהו, אלא שמתאונן הוא על הריקניות שב“ציוניות” שלו ובא ליד מסקנה, שאם לא ימלאוה במנהגים וצרמוניות דתיים (בטעם וינה?) יפָּסק גם החוט שׁלה…
–––––
והקול השלישי – זה כבר כמעט שאינו פולימי כלל. הוא בטוח בעצמו, ממש כאיזה “פרעדיגער” יהודי-אשכנזי, כשהוא עומד ומטיף על ה“מאָנאָטעאיזמוס”. אנחנו הבאנו רעיון האחדות לעולם! אתם שואלים שאלת קיומנו ותרבותנו? – קורא הקול הזה – אבל הלא אנחנו, אנחנו הסולת ומלח הארץ.
בחוברת ינואר של “השילוח”, שנה זו, אנו מוצאים דוגמה יפה מסוג זה במאמרו של ה' א. מ.ליפשיץ. וזו הלשון: " כל המתעמק במהות ההשכלה והתרבות האירופית, יכיר עד מהרה, שבכל נטיות הרוח, אירופה של היום – תלמידת ישראל היא, ודוקא בנטיות הרוח האופיות והעיקריות".
ובעל המאמר הולך ומפרש: אירופה בשאיפתה להכללה, אירופה בקו היסודי של הסובייקטיביות והיחידיות, אירופה ברוחה להתעלות למוסריות גבוהה, אירופה בחיי המשפחה – הכל, הכל לקחה מישראל!
לא קצר, ובוודאי גם לא נכון, אבל חָלָק, אירופה – תלמידתנו היא. ודברי התלמידה, ודברי הרב – דברי מי שומעין?
התוצאה המעשית מזה היא בנוגע ל“גמנזיון עברי”, ש“חכמת ישראל צריכה להיות בו למרכז-הלימודים”; שאנו עם “תרבותנו העתיקה והעשירה” צריכים להשפיע על בנינו “ידיעות לאומיות מרובות, בכדי שנדע אנו ובנינו קרבנותינו למה ומלחמתנו למה”. ונאמר קדיש דרבנן.
–––––
ועדיין לשון רעה מתהלכת בחוץ: אין זרמים בספרותנו; בִּצה שׁוקטה היא המחשׁבה העברית בדורנו. והרי בשׁאלת קיום היהדות גרידא יש שלושה זרמים: פשפוש, תשובה וגאוה…
ב
והעברי החפשי, השואף לחופש, העברי הבריא, השואף לבריאות, העברי ההולך בדרכי הציוניות הפשוטה, הכי פשוטה, – הוא מה יענה אבתרון?
להטובים והנאמנים-בלבם שבין בעלי הקול הראשון יאמרו הציונים הפשוטים לאמור:
קודם כל רב תודות לכם, רבותי, על הודאתכם במקצת: על שאתם, מבלי משים, מפסיקים, לכל הפחות, את היחוסים, שהד“ר ז’יטלובסקי, ובמקצת גם ש”א הורודצקי, רוצים לחדש בין היהדות והנוצריות. נראה, שכמונו כמוכם רחוקים משתיהן גם יחד; והשנאה בלבנו לכל דוגמה, לכל כפיה שמימית, לכל פיקציה רליגיוזית – בד בבד תשאנה!
אלא מאי, רבותי? קולטורה? הקולטורה של היהדות הישנה אינה מסַפקת את צרכי נפשכם החדשה? אבל הגיעו בעצמכם: הקולטורה הן היא רק אחד הדברים הממלאים תוכן את החיים – ולא החיים בעצמם. לא יתכן, איפוא, לבוא לקיבוץ-אנשים, שבהכרח אין להם חיים, בהכרח אין להם ערכי חיים לאומיים-קולטוריים, ולומר להם: שאלתכם העיקרית או המרכזית היא, מה שהקולטורה הישנה שלכם (פרי החיים הלאומיים הישנים!) נתרוקנה מתכנה, ועכשיו, אם תיצרו קולטורה לאומית חדשה – מוטב, ואם לא – פה תהיה קבורתבם. אדונים נכבדים! – עונים לכם בהכרח בעלי ההרגשה מבין אנשי הקיבוץ – לכו לכם עם שאלת הקולטורה שלכם! לא בא עסקינן הכא! אין אנו הולכי בטל לדאוג לשאלות של מלים; מה שאנו מבקשים לנו קודם כל הוא – האפשרות לחיות, לחיות באופן הפשוט של המלה, לחיות ולא למות, לחיות על חשבוננו אנו (כי החיים על חשבון אחרים אינם קרויים חיים), לחיות ככל האדם ולא בגיטו (כי חיי הגיטו אינם בסוג חיי-אדם). זוהי שאלתנו העיקרית, המרכזית! והנה אם עוד יש בנו כוח לעשות חיים כאלה – בית-יעקב, לכו ונעשם! הבה! ואז ממילא, בהמשך הזמן,יתמלאו חיינו העצמיים תוכן קולטורי עצמי. איזה: דתי, אנושי, עתיק, חדיש, ערכי, לא ערכי? – זה נראה אחר כך. עכשיו אין לנו עת וגם רצון לאחוז באיזו “מצעים”, באיזו “מושגים” – ולשחק בהם ולסלסלם, אלא מאי?. אינכם מאמינים בזה? הציוניות לא תתגשם לעולם? אנו נישאר, לפי דעתכם, חסרי-חיים? כך? ואתם מפחידים אותנו בקברים? ואתם דואגים לחוסר-קולטורה אצל חסרי-חיים? חיים לא ינָתנו לעבדיכם ותוכן לחיים אתם אומרים לנו: עשו? –
והמעיין מוסיף ואומר: תוכן לחיים, תוכן לחיים – איהו? ולמחברי המאמרים בשאלות הקולטורה ישנו? ולאשכנזים, שבבית-קולטורתם למדו אותם הכותבים, ישנו? הווה אומר: האדם, וכמו כן העם, דואג לצרכיו, צריך לדאוג לצרכיו, ובהכרח ידאג לצרכיו – רק לצרכיו. חדלו לכם מן התוכן, שאינו! שבקו לתוכן, דממילא נפל… ומכבר.
–––––
ולבעלי התשובה יפנו העברים החפשים ויגידו:
שמעו לנו, האינטליגנטים! הן ידוע ידעתם, כי האינטליגנט גם כשהוא מכה על לבו ומתחרט על אינטליגנטיותו, אין הוא חדל להיות אינטליגנט בעל כרחו –
ואמרתם: אירופה מבקשת אלוהים. אבל כלום להוטים אחרי המוֹדה אנחנו? ילכו בעקבותיה כל אותם בעלי האמרות היפיפיות, הקוקטיות, שבתוככם, כל אותן הנפשות הבהולות תמיד להוכיח, כי ברוח הזמן פורחות הנה, ברוח הזמן האחרון והשׁעה האחרונה… אנחנו מפני עמקנות של מלים לא נֵחת ומפני ציטטות נפוחות לא נתפעל…
והראיתם לנו את רֶסקין ואת מטרלינק. כאילו כל “הגדולים” הללו יכולים להוכיח לנו, כי זו הנהגת העולם האכזריה, המשוללת כל בינה, המלאה כי מיני תעתועים – תעתועים המתגלים בעובדות אופיות, החל מחורבן מֶסינה והאֶכספדיציות שׁל עונשׁין הרוסיות וכַלה ביסורי ילד עברי אחד, שׁאבותיו נהרגו בפוגרום – כי זו ההנהגה… אלוהית היא! לכו, לכו לכם. אתם הדוברים! אם גם תחזרו לנו מאה פעמים על המחשבה “אלוהות”, שהעלו רבותיכם בהבלי המטפיסיקה והפילוסופיה – בוז נבוז לה ואיבת עולם נשטמנה.
–––––
והחרישו האנשים רגע ואחר יוסיפו:
על שבר עמנו אתם כואבים, הצופים! חושבים אתם, שחנופה דתית ואמונה שקרית הנן כלי-זין, חזקים במלחמת הקיום של אומתנו הישראלית, אנו לא נאמין בזה. אמנם, אפילו אולי היה הצדק עמכם, אילו גם היה נכון כמאן דאמר: אין פוליטיקה לאומית בלי רליגיה לאומית, – אנו נתעב אמצעים כמו אלה בכל אופן שיהיה. כי מלבד שאוי להם לחיי אומה, שאין בהם חידוש מעשי בראשית בכל יום נולד, אלא אינרציה משנים קדמוניות, מלבד שאוי-אוי לתנועת השחרור של אומה כזו, שאמצעיה אינם עבודה אמיצה והתמכרות גמורה, אלא חצי “רייניש” ואכילת עוגות מצות בפסח, הנה אנחנו, קודם כל, רוצים אנו להיות אנשים חיים, בלי עול תורה ומצוות ובלי נועם שקרי אמונה ודת. ברם, אליבא דאמת, ברי לנו, כי אהבת עמנו לא תדרוש זאת מאתנו, לא. ב“פואזיה” של סעודות ליל שבת וב“התוכן הגדול” של “הצורך המטפיסי” לא תחיו את עמנו אף במשהו, אתם בעלי תשובה! לנו, לעמנו, דרושה אדמה, דרושה עבודה אינדוסטריאלית, דרושה השכלה אנושית. רק זה. גם את הדור הצעיר הבורח מכאן יוכל לעכב רק דבר אחד: אם יהיה לו מה לעשות פה ועל מה לחיות ולהתענג פה. על אכילת “לוקשין” בליל-שבת הוא אינו מוותר גם עכשיו; גם תפילין הוא מניח ברובו, למצער בעקרון ובפתח-תקוה – ואף על-פי כן…
“תשובה ליהדות”? לא! עבודה אנושית! עבודה חקלאית, עבודה חינוכית, עבודה אמנותית. יהיה כל זה לעת עתה לוּ בזעיר-אנפין – אבל יהיה! לנו חופש-האדם היחידי יקר מהכל, והחופש – הוא בעבודה. האדם העובד אינו תלוי בדעת אחרים – והוא חפשי, העברי המתחיל לעבוד באמת, לא כאשר עשו אבותיו ואבות-אבותיו – הוא כבר בזה בן-חורין. העברי הגר במושבה עברית ועובד עבודה עברית, אין הוא מתפטר בזה מכל סבלון-האדם, אבל הוא איננו כבר בגלות.
אל תבואו, איפוא, הד“רים לפילוסופיה, המדופלמים ושאינם מדופלמים, לעזור לנו בחיפושים רליגיוזיים, במציאוּת רליגיוזית, בערבות חבוטות ובשאר מילי דשמיא, בשעה שעינינו תלויות לארץ וצריכות להיות תלויות רק אליה. מה שיהיה הסוף של שאיפתנו הארצית, אם תעלה בידינו, אם תשחרר את כל האומה, אם תהיה את כל האברים המדולדלים, אם נוכל להתגבר על כל המעצורים החיצוניים, אם נוכל להתגבר על תכונתנו היהדותית האומללה – לא נדע, בכל אופן, אם כבר אבדה תקוָתנו זו האחרונה של תולעת יעקב, דעו לכם, נביאי האמונה והדת, כי לא בחוסר נבואה אצלנו הקולר תלוי. תשועת ישראל, אם היא אפשרית לבוא, ודאי שלא תבוא, כמובן, על ידי אותם הריקניים, יורשי ה”דיפלומטים" שלנו, אבל גם לא – בוודאי ובוודאי לא – על ידי אינטליגנטים לא-בונים המקרקרים כל היום: נביאים, נביאים, חיפוש אחרי אמונה, רגש של אש-דת…
שדות וכרמים שלנו ופועלים יהודים עובדים עליהם, פבריקאות וסדנות ופועלים יהודים עושים בהם במלאכה; גני ילדים ובתי ספר חפשיים (בלי גמרא ודקדוק לשון ארמי), ביבליותיקאות לדעת העולם והארץ, ספרות אירופית, אנושית, בעברית, מקורית ומתורגמת, לקטנים ולגדולים, בתי-עם מלאי מחול וזמרה, מקומות של טיול, בתי מוזיאות, פסילים, תמונות, תיאטרונים – אם כל אלה יהיו לנו – ושלנו, פרי עבודתנו – אז, רק אז, רבותינו בעלי הקול הבטוח על עושר תרבותנו, רק אז נדע “קרבנותינו למה ומלחמתנו למה”. רב לכם, אפוא, להתהלל על שוא ועל שקר, כי הכל מידינו ניתן לאירופה. הוי, מי יתן וזכינו להתכשר לקבל את הטוב המתוקן מה שעלינו עוד לקבל מ“תלמידתנו” זו, מי יתן ויכולנו לעלות קצת על עצמנו, להשׁתחרר מעקָרוּתנו היהודית ולהיות יותר קרובים אליהם! עכשיו, דרשנינו הלאומיים-הדתיים, למרות גאותכם ובטחונכם, במציאות “אין לנו כלום”, אין לנו “דבר”. כוכבי היהדות העתיקה הכבויה אל-נא ירמו אתכם. עבר החלום.
[“רשפים”, פברואר 1910; החתימה: י. ח.ברנר]
סְמוֹלֶנְסְקִין
מאתיוסף חיים ברנר
איזה תואר ואיזה הדר של עמוד-אש להאיר ולנחות הדרך יש לו לחזיון פרץ-בן-משה – זה מטיפנו הלאומי הגדול וגיבורה של ראשית תקופת ספרותנו הלאומית. כבר בעת ההיא – לפני ארבעים שנה – כשחושך עבה היה פרוש על כל המוחות והלבבות של הנאורים בני גילו, אשר את ישראל דיברו משפטים על אי-לכתו בדרך עם-הארץ לטוב לו, ולפני אומות-העולם התחננו, כי יקראו את “נתן החכם” של לֶסינג ויתנו גודל ליהודים; בעת אשר כל הספרות העברית והעברית-הלועזית היתה מלאה התרפסות לפני הנוצרים המשכילים, חרפות כלפי פנים וסניגוריה כלפי חוץ, ורק מעטים מאד חיפשו ארחות לעמם ולא לקחו חלק בזמירות הכלליות על השמש שיצאה להאיר לארץ ולדרים עליה – בעת ההיא רעם פתאום קולו האדיר והעז של הצופה הנאמן: שימו לבכם על דרככם! העמים שונאים אותנו לא מאשר ניבּדל מהם ולא נשכיל כמוהם; שנאת העמים לנו היא שנאת אזרחים לגרים – והוא לא תעבור בגלל אשר נלמד לדבר צחות ולגלח זקן. צריכים אנו להשכיל, לעשות כמתוקנים שבהם, אבל לא בשבילם, כי אם בשבילנו בעצמנו. יען כי החכמה תתן תעצומות ועוז. ולנו רק זה דרוש, רק זה – כוח. “מחלת בני ישראל היא רפיון-ידיהם ומצבם הרע, ואין דרך אחרת להושיע לָמו בלתי אם לתת להם כוח ועוז כמו לכל העמים” (“השחר”, שנה ראשונה). והעיקר: “התכלית הנרצה היא למצוא את הכוח הנעלם לאחד את כל העם יחד” (שם).
אחדות-העם וכבוד לאומי עברי. “קשר מעדנות להיקרא בשם ישראל”. לא נתן החכם, כי אם – שילוֹק! לא יציר-דמיונו של לסינג עם חכמתו, כביכול, עם רגשנותו המזוּיפה, עם קוֹסמוֹפוליטיותו הכוזבה, כי אם הסוחר מונציה של החוזה הבריטי עם רגשו הבריא, עם נקמתו הבוערת, עם דרישת זכויותיו האנושיות – הנה האיש אשר עליו ייאָמר לנו: כזה ראה וקדש.
ומכאן רק צעד אחד לרעיון שיבת-ציון.
ואמנם, היֹה היָה סמולנסקין בחיינו ובספרותנו הביטוי החזק הראשון של מרידתנו בגיטו, בחיי-הגיטו ובמחשבות-הגיטו. חוש הלאומיות המשחררת שקינן בו ייראה אפילו בהערותיו הביקורתיות וביחסו לה“היסטוריקים” שלנו, שבכל מדעיותם האובייקטיבית, כביכול, מבצבצת תמיד המגמה להוכיח כי גם חיינו בגלות קרואים חיים, כי גם בה חיינו חיים עצמיים, כי גם בה היה לנו אלוה יוצר. סמולנסקין לא חיבב את אלה! בכל הכבוד אשר רחש לבו ל“החכם גרץ”, לא נמנע מתת דופי בהארתו של זה האחרון הרבה תקופות מחיינו ההיסטוריים, וביחוד את תקופת ה“רנסאנס” של המאה הקודמת – השכלת-ברלין. בכל כוח תכונתו הנלהבה, בכל להטה, הוא מתנפל על הערצת בן מנחם, על הזיוף של “בני דת אחת אנחנו ולא בני עם אחד”.
עד כמה היה עמוק, איתן, חוש האחדות הלאומית בכל תכונתו הנפשית של פרץ בן משה נוכל ללמוד מזה, שעוד במאמריו הראשונים, עוד לפני תקופת חיבת-ציון שלו, הוא מרבה להזכיר “יהודי ארץ תוֹגרמה”, “יהודי ארצות הקדם”, שעל ידי שפת עבר נוכל ל“התודעות אליהם והם אלינו”.
לסמולנסקין לא היתה “שאלת קיום היהדות” כמו לרבים מחכמינו המודרניים והבלתי-מודרניים (הראשונים קוראים לזה שאלת התחדשות היהדות, ולא עוד אלא שהם מוצאים, כי זוהי “השאלה המרכזית”). גם בעת אשר עוד לא הרחיק ללכת מאמונת-המשכילים התמימה, כי “ההשכלה והדת כאחיות תאומות תלכנה ולא תיפרדנה”, גם בעת אשר עוד יימצאו בכתביו הרעיונות, כי “חוקי האמונה הם כמבצרים לאחדות-העם”, כבר נבדל מחבריו, אשר ערכו מלחמה נגד הרבנים וחומרותיהם, במצאו, כי המלחמה הזאת היא מעין חיקוי לשאיפה שבשאירופה להוציא את הנהגת המדינה מיד הכוהנים, וכי היות “שלא ככל העמים בית-ישראל במצבם המדיני”, הרי שלא עם הרבנים היא המלחמה, אלא עם בערוּת-העם, עם הרגלי-העם שאין להם עוד מקום, וכל העבודה היא הרבצת דעת בעם. ברם, כשהעיקר שלו – “אחדות-העם” והאהבה לעם – נתעמק בלבו עוד יותר, נתקרב ס. לגמרי אל ההשגה הנכונה וההבנה הפשוטה, כי אצלנו לא “שאלת-היהדות והתחדשות-היהדות” (בימיו היו אומרים: שאלת הדת והתיקונים בדת), כי אם שאלת החיים, שאלת חיי עם היהודים, שאלת היציאה מן הגיטו, שאלת בריאת חיים לא-גיטואיים, בריאת תנאים לעבודה עצמית ולחיי-אדם משוחררים.
לבו של סמולנסקין לא נמשך גם אחרי בעלי “האמת” שבימיו ושהיו כמעט במחיצתו. ברוחו, בהשקפת-עולמו, בשנאתו לתקיפי דעלמא הדין, בחמלתו הרבה לסובלים ונענים, בניצוץ הנבוּאי שבו, היה, אמנם, קרוב אליהם מאד. אולם סמולנסקין לא יכול להסתפק במשאת-נפש יפה בלבד: לו דרוש היה להתווֹת נתיבה לפעולה בעד העם העברי, ו“האמת” של הרעיון למסור את כל האדמה וכל מכשירי העבודה לעמלים ולעושי-המלאכה הן אינה “אמת” כלל בשביל אומה, אשר גם אדמה וגם עבודה אין לה. אותם הסוציאליסטים היהודיים לא היו, בעצם, אלא משכילים משנות הששים. שאיפותיהם המשכיליות של הליליינטאלים הלכו לקראת הטנדנציות הרוסיפיקציוניות של ממשלת ניקולאי ואלכסנדר השני; ונטיותיהם הסוציאליסטיות של הזילברמאנים קיבלו את יניקתן מצ’אֶרנישאֶבסקי ולאברוֹב. כאלה כן אלה האמינו, כי הישועה תבוא מתיקון-העולם במלכות-ההשכלה או במלכות-הקולקטיביות, ובשביל זה צריך רק להטיף ולהכשיר את הלבבות. אולם פרץ בן משה היה צופה לבית-ישראל!
כבסיפוריו, שהמלחמה הפובליציסטית רבה בהם על הציוריות וההבנה הפסיכולוגית, כך בכל עבודתו הז’ורנאליסטית והביקורתית, לא היה סמולנסקין בעל אנאליזה על מנת לסתור, כי אם בעל-פאתוס ובונה. לוֹ היה כל התכונות של גיבור, של לוחם בעד אמיתו. רוחו לא ידעה מנוחה מעולם. אש-הקודש, אשר בערה בה, היתה גם אש-תמיד. הוא לא היה כרוב סופרינו, שהם לחוד וספרותם לחוד. סמולנסקין חי כולו בעבודתו בעד עמו; את כל נפשו שפך בהוכחתו לרבים. הוא ידע לשנוא ולאהוב, ובכוח זה השפיע. הוא השפיע בכוח אמונתו בדבריו, בכוח אהבתו החזקה אל אידיאליו. הוא היה עקבי עד לקיצוניות: הוא לא נתיירא לשאת עליו אחריות כל המסקנות, אשר בא אליהן בהכרח לבבו הנאמן ורגשו הכביר.
מכל האמור: פרץ בן משה סמולנסקין, שעבודתו הספרותית והעממית לא היתה עבודת-ראש, כי אם מקור מים חיים שנבע מעומק חושו הלאומי הפנימי, היה כולו כעין רגש השמירה העצמית של עם-ישראל. הוא היה העצב המרכזי. כל כאב, כל מחלה, כל רקבון אשר איים לבוא על הגוף, הלאומי, פגע בו תחילה – והוא הזדעזע וצעק. הרבה חזיונות יש בחיינו, גם בגלות וגם בראשית בנייננו בארץ-העברים, המפחידים אותנו, כי חוש השמירה הלאומית נתרופף אצלנו עד מאד. די יהיה להזכיר יחס יהודים ידועים לזביחות הרוסיות בנו באותם הימים השחורים; די יהיה לרמוז על יחס היהודים בארץ לאחיהם הפועלים… אולם סמולנסקין היה יהודי ער, ער ביותר; דקות הרגשתו היהודית, דקות-עצביו, שהיו מרוכזים תמיד לחוש את מצב האומה כמו שהוא – היא שנתנה לו את האפשרות לראות את הבאות מראש. איש, אשר כולו עין פקוחה ותמיד עומד על המיצפה היה לאומתנו לפני חצי-יובל שנים. ופרץ בן משה סמולנסקין היה שמו.
[“הפועל הצעיר”, אדר א' תר"ע; החתימה: בר-יוחאי]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה ["תושיה","מוריה", "ספרות", ברקוביץ]
מאתיוסף חיים ברנר
הביביליותיקות החדשות, הגדולה של “תושיה” והקטנה – לעם ולבני-הנעורים – של “מוריה”, עושות את עבודתן: גם מזו וגם מזו יצאו כבר עשרה-עשרה נומרים. “הביבליותיקה הגדולה”, הוציאה חלק משירי ר' שמואל הנגיד, ספר אחד של ר“שׁ רוּבין, חלק אחד מסיפורי בּרַנדשׁטֶטֶר, מסעות פרופיסור זֶליקוֹביץ, “דמדומי” יצחק קצנלסון וקובץ מאמרים ספרותיים מאת ברדיצ’בסקי. מובן, שמזון שירי-ספרותי אמיתי ימצא הקורא בן-הדור רק בשני אלה הספרים האחרונים, אף על-פי שגם בספר-שיריו של ק., כמו שהמשורר בעצמו מבין בהקדמתו, נכנס הרבה בוסר, ובספרו של ב. “בערב” יש יותר מדי רוב-דברים, הכפלת דברים וחזרת-דברים. עלתה לו לב. ביותר הכאראקטריסטיקה של ליליינבלום ז”ל. אחר כך הספר עוסק בפרישמאן, בריינין, סוקולוב, ברנפלד, קלוזנר, צייטלין, ובר-טוביה, ובוודאי יש איזו הערות נכונות בנוגע לכל אחד ואחד, אבל הקוטב, לרוב, סוף-סוף, חדא הוא: גם את סוקולוב, גם את ברנפלד, גם את בר-טוביה הוא מתאר, למשל, כסופרים מחוסרי עצמיות מיוחדה! יש גם הפרזה, המגיעה עד לקלקול שורת האמת הגלויה, האלמנטארית, ביחוד בנוגע לקלוזנר.
גם הביביליותיקה של “מוריה” לעם ולבני-הנעורים שמטרתה היא כל כך חשובה ונחוצה, בהיות שבאמת כמעט שאין לנו כל חומר ספרותי הגון ובריא בשביל בני-נעורינו, יש שבמקום להעשיר את ספרות-המקרא שלנו בספרי-המופת: אָרטר, סמולנסקין, ברוֹדס וכדומה, הדורשים, אמנם, עיבוד והכשרה רבה, היא אינה אלא מוסיפה אכסמפלארים חדשים בשוק-הספרים, מלבד “קפיצת-הדרך” של גורדון, שיש בזה איזה חידוש, עמדה והדפיסה את “מסעות בנימין השלישי”, ציורי פרץ ופייארברג, רשימותיו של פרישמאן – חיבורים נפוצים למכביר גם על ידיה וגם בלעדיה, ולרוב באותה צורה ממש.
לא כל כך קלה, כנראה, היא עבודת חידוש ויצירה, תהא איזו שתהיה, בזמן של רפיון-ידים ומשבר לאומי. לפיכך, אולי, מתנהגת ככה בכבדות הביבליותיקה של “ספרות”, הקודמת לשתי הביבליותיקות הנקובות בהתחלה ושמטרתה להוציא-לאור רק דברים חדשים, שלא נדפסו עוד בשום מקום. אין בכוונתי לעמוד ברשימה זו על הערך היצירתי של הקונטרסים האחדים שהוציאה בסך-הכל: סיפוריהם הקטנים של י“ח ברנר וא. קַבַּק, “ספר-הסאטירות” שׁל שׁטיינברג ו”ספר-הנזירות", (חוברת א', של בר-וטוביה), אבל כדאי לציין בכלל את חבלי-הלידה הקשים של הספרים המובטחים, את כבדוּת הצד הטכני של יצירתנו המקורית…
גם מ“רשפים” של הוצאת “ספרות”, שהיו צריכים לצאת בכל שבוע וזה יותר משנה וחצי להתחלתם, אין עדיין בידינו אלא החוברת הכפולה מ'-מ"א.
הופעה משמחת בספרותנו הוא קובץ ציוריו של י. ד. ברקוביץ. המספר הלז הוא מיוחד בן עודרי-ספרותנו הצעירים בזה, שכשרונו הספרותי הוא בהרמוניה שלמה עם השגותיו הנפשיות. הוא אינו בא לגלות לנו אופקים חדשים, אינו עוסק בחזיונות נפשיים עמוקים, אבל גם אינו “קופץ מעורו” ואינו “עושה העוויות” (ב“ווידוי” חטא קצת – ולקה מיד). זוהי נפש אמנותית בהירה, פשוטה, לפעמים מילנכולית קצת, אבל במידה. וכנפשו ככה הוא גם סגנונו של ברקוביץ: בהיר, פשוט, רענן. הציורים “בכפר”, “פרא-אדם”, “ממרחקים” ו“ירקות” הנם דברים שלמים ומהוקצעים בין בתוכן ובין בצורה.
[“הפועל הצעיר”, ניסן תר"ע; החתימה: בן-שלמה]
מִצְּרוֹר כְּתָבִים יְשָׁנִים (הרהורי קורא)
מאתיוסף חיים ברנר
(הרהורי קורא)
א
“ספרותנו הצעירה יותר מדי פיטמוה בילדותה בגאולה ויותר מדי ניבאו לה ישועות ונחמות, בה בשעה שעולמנו התרוקן זה כבר מכל תוכן חיוני ועתה גם הקליפה הריקה מתפוררת. – הרבה יותר מדי נתנו לה לחלום ולקוות, ועתה היא מתייאשת מכל ועומדת כולה על המשבר”.
כך, בדברים הנמרצים האלה, גומר מר פ. לחוֹבר את מאמרו הקטוע קצת “עם שקיעת החמה” בקובץ “ספרות”, סוף ספר רביעי.
ובכן, הדבר פשוט ומובן, לכאורה? עולמנו התרוקן, הקליפה מתפוררת, כך הוא מצב-הדברים – ואין מה לטעון על זה ולהתרעם. היא, ספרותנו, באה, ככל אומתנו, עד משבר, כוח אין – והיא מתיאשת, הוגה נכאים וקוראת את ה“שמע-ישראל” שלה בלחש…
אבל לא. אצלנו, כנראה, לא יחדלו כל כך מהרה מהתרעם ומהתאונן על ש“היתה לנו ספרות ואינה”, או סתם על שאין לנו ספרות. להרגל נעשה הדבר; הרגל מימות חשבונו של אחד-העם “לאחר שעשר שנים” עד, להבדיל, פיליטוניהם של כל מושׁכינו-בעט, “מבקרינו”, “מבִינינו” ו“משׁקיפינו” בימים האחרונים. כבר “חזָקָה” היא על כל הפיליטונים הספרותיים שלנו “לתקופת השנה”, שנמצא בהם השתפכות-נפש על המצב הנורא של הכותב הטעון-רחמים לכתוב השקפה ספרותית, בעת שלא הופיע אף ספר אחד, בעת שלא נתחדשה אף מחשבה מקורית אחת, בעת שלא נתגלה אף רעיון נכבד אחד. אמנם, החוב המוטל על הכותב מטעם המערכת לכתוב השקפה ויהי מה מכריח אותו, את גיבור “הדרַמה ברחוב-הביקורת”, לחשׁוב גם את הסרטן לדג, באין דגים, לעצום את עיניו, להניח לרגע, כי יש איזו ספרות – ולמלא את מספר-השורות הקצוב. אולם מרירות-נפש לאו מלתא זוטרתא היא ומר-הנפש העלוב שופך את כל חמתו על “הציורים הקלושים” ועל ה“רשימות בנות-יומן”, בהורותו מקודם בטיראדה, הממלאה, כהקדמה, את שליש-השורות, כי המקצוע העיקרי בכל ספרות הוא הרומאן, שׁהוא מעָרב סממני-החיים, שׂוחה בגלי המציאות המפותלה, קורא לעזרה את הדמיון ונותן לנו חתיכה פיוטית אחת, הנושאת ומעלה אותנו לעולם אחר, לעולם נהדר וכו' וכו‘, בעוד שבספרותנו, לדאבון-לבנו, אין אנו מוצאים אלא רשימות קלושות וציורים בני יומם וכו’ וכו' –
תיתי לו, אמנם, לבעל המאמר הנקוב, למר לחובר, שבדבריו הוא, הפעם כמו תמיד, אין זה היחס המקובל של מבקרינו המושבעים אל שרידי-יחידינו, העומדים עדיין ומשליכים בחשאי קרעי לבם ונפשם אל העולם הריקן והמתפורר. האהבה רבות היא עושה, ורגש-האהבה של מר ל. לספרותנו, שהתבלט עוד ברשימותיו הראשונות על טשרניחובסקי וביאליק, מחדד את השגתו הספרותית להבין לפעמים גם בדברים, שחבריו-לביקורת מושכים עליהם בכתפיהם העקומות.
לא, הדבר גלוי כלבבו של איש נאמן, ואני הקורא רואה זאת. מר לחובר אינו יושב במסיבה אחת עם עקרבי-עתונותנו, בעלי השנאה המכוערה והקצף הנאלח, המקיאים את הריר הארסי, הנוזל משפתיהם, על כל דבר ספרותי, שאינו חוצב להבות-אש, שאינו מכה הכפתור ומרעיש הסיפּים. בעל המאמר הקטן הזה “עם שקיעת החמה”, בתור מבקר לא-מושבע, מבין, כפי הנראה, כי גם לשחור-הנשף יש מקום על הבד וכי גם לשירת-המשבר, שירת-היאוש, שירת-האין-מוצא, שירת “הקרקע הנשמט מתחת כפות-הרגלים”, יש הזכות המלאה להתבטא. גם ה“לא” הפשוט, שאינו בא בדם ואש ותימרות-עשן, ה“לא” של בן-הדור, אשר עוצמו התרוקן עליו – גם ה“לא” הזה יכול וצריך להיות תוכן לשירה. מובן, שירה קצרה, מרוסקת ולא-פאתּיטית.
אולם, בכל זאת, קשה להתאפק לגמרי מתביעות, ואף בעל המאמר הנדון תובע, סוף-סוף, שם מקודם. לא על שאין המשבר, שעליו עומדת ספרותנו, בורא אצלנו רומאנים מקיפים, אֶפּוֹכַליים – לא, על זו הטענה השׁגורה, כחוק ולא יעבור, בפי כל חבריו-לכתיבה אין הוא חוזר. אפשר, מפני שהוא חושב, כי אין מקום לרומאנים בעת שאין צורות-חיים קבועות, אלא חתיכות צפות, שאין ניתנות בשום אופן לעשות מהן תמונה ממושכת וכוללת; אפשר, שהוא כופר בכלל באחדותם של פרוצסי-החיים וסובר, כי בכל תמונה כוללת מתגלה איזה שקר הכרחי, וכי אמת-המציאות היותר עצמית, היותר חיונית, היא דוקא בתמונות הקטנות הניתנות קרעים-קרעים, נטפים-נטפים, מן החיים… ואולי, פשוט, מפני ששכח לנגוע בכל ה“פרובלימה” הזאת. על מה, איפוא, הוא קובל? על זה הוא קובל:
“הכל שרים לשקיעה ואין מי שחלי ומרגיש באור-החיים השופע מתוך שמי-טוהר ומשתפך בזיו עליון עם עלות השחר בשעה שהקב”ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בריותיו".
הקובלנה, אפוא, היא על זה, שבספרותנו הצעירה אין גם הצד השני של החיים, אין ה“הן” השמח והנותן ענין, אין אותו ההן, שׁ“אנו מוצאים אפילו אצל מאטֶרלינק”.
כך, כך. אפילו אצל מאטרלינק.
נקל להגיד, נקל להביא ראיות.
“אור-החיים השופע מתוך שמי-טוהר”. – אבל, במטותא, כלום יש שמי-טוהר לספרות גיטואית, לספרות שכולה מן הגיטו ובשביל בני הגיטו, שכולה מחיי הגיטו, מן החיים בלי עבודה אמיתית, ובשביל בני הגיטו, בני בלי העבודה, ולפיכך בלי ההתקשרות אל מקום-העבודה, אל המולדת?
מולדת! כן, כן, היש מקום ל“שמי-טוהר” בספרות בת-בלי-מולדת? “אומלל! אומלל! איפה ארצך, ארץ-מולדת?!” – שיווע כבר סמולנסקין לעצמו, בהתחילו להוציא את “השחר” באוסטריה.
וצא ולמד, שכל ה“הן” של החיים – אצל מי שישנו – אינו בא אלא מצד זו, מצד המולדת, מצד יפה-הנוף של ארץ-המולדת היקרה!
השורות האחדות על נועם-החיים, הנמצאות אפילו ב" Le Horla ”, שאמנם – – מצד ידוע – הן רק מגדילות את האימה, הלא אינן אלא ב“אנכי אוהב את המקומות הללו”…
הן זוכרים אנו כולנו. “מה נעים היום – מתחיל גיבורו של מוֹפּאסן – ומה נחמד הרוח הצח המנשב על פני! כל הבוקר שכבתי על מצע-הדשא אשר לפני ביתי, תחת צל ערמון עבות, גבוה ורענן”…
ולהלן: “אוהב אנכי את ארצי, אשר בה ראיתי את אור-החיים, אשר בה חיו ומתו אבותי: אוהב אני את הבית אשר בו גדלתי. בעד החלון נשׁקפתי וראיתי את מי הסֵינה השוטפים ואת האניות והסירות אשר יכסו את פניהם. על כנפי-הרוח יִנָשׂא אלי קול הפעמונים והמיתם הנעימה. האח, מה טוב ומה נעים היה הבוקר הזה!”
יהיה אחר כך מה שיהיה, אבל – “מי-הסינה שוטפים”..אור-החיים שופע מתוך שמי-טוהר…וחידת-החיים, שכל השירה האנושית מתלבטת בה, נאחזת בשמים הללו, מרעיפה רעננות על ראש המשׁורר הסובל ומַפרָה את נשׁמתו..
אולם הסופרים שלנו, בעלי הספרות העברית הצעירה, שגם הם כולם מסתובבים מסביב לחידה, וכולם בני-בלי-בית – אִי-האימה מאין יִמָצא להם? איפה האופק, אשׁר עליו גדלו ואשר אותו יאהבו? מה הדבר אשר ירכך את קול-פחדם וילחש באזנם: הן? –
ב
לספרות העברית הישנה היתה ארץ-מולדת, אשר ממנה ינקה: הדת והאמונה בהקב“ה ה”מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית"; זו היתה מולדת פיקטיבית, אווירית, בלתי-ממשית, אבל היתה; ברם הספרות העברית החדשה, החילונית, חסרה ארץ-מולדת לגמרי, ועד אשר יקום דור חדש של בעלי עבודה יהודית טבעית בישובנו הקטן, הארץ-ישראלי, שהם יהיו בני-מולדת וספרותם פרי-המולדת, הרי היא, ספרותנו הכואבה, נזונה רק מן המשבר, מן הגעגועים לאי-האפשרות, מן החֶסֶר הזה גופו – שׁלא לומר: מן הריקניות.
אחד מבני הכשרון המצויינים של הפיוט העברי הצעיר, יעקב שטיינברג, אשר ספרו החדש, “ספר-הסטירות”, יצא זה לא כבר בהוצאת “ספרות שבווארשה, נזון בוודאי – וכולו – מן הריקניות. ספר-השירים הנקוב עושה עלינו רושם, שמחברו הוא בעל נפש ריקה לגמרי ואין לו שום השקפת-עולם, שום הוקרת-חיים, שום ערכין קבועים, שום סימפטיות חזקות, שום אחיזה. מזה – במידה ידועה – החיצוניות הנפוחה, המתלבטת בחזרה משעממת על ניבי-מספר פיקאנטיים (מעין ה“מדינה”, “האהבה המשובחת”, ה“בחורה”) וב”חילוק“, דמגן שויא, לספר ראשון, שני, שלישי, בעוד שמה שיש, או לא יש, בראשון – יש ולא יש גם בשני וגם בשלישי; מזה גם – פה ושם – הפנימיות הרקובה, שאין בה כל סימן מהשראת-רוח יתירה, שאין בה אף זכר גם לאותה ההזדעזעות לפני הסוד הלופת אותנו, שפגשנו בקובץ-שיריו הראשון. כאן אנו קוראים שירים מעין “אנו פוסעים פסיעה גסה אחורנית”, פתיחה לספר שני ולספר שלישי, “שירוֹת אנוש פרי בטלה”, ועוד, ועוד. י”ל גורדון, המשורר הכבד, התלוצץ פעם: “מַעין המחשבה ומקור שיר וזמר – בבטן המלאה ובאח המבוערת”, ומר שטיינברג, הצעיר והקל, מרפרף ומצפצף:
יוֹם-בַּטָלָה – יוֹם שֶׁל חֲרוּזִים –
הָיֹה הָיָה לִי לְמָחָר….
בכלל, למרות הכרתנו, כי זוהי ספרותנו וכך היא שירתנו בהכרח, כי לאחרת אין מקום עכשיו, כי אחרת במצבנו תהא כוזבת בשרשה, אי-אפשר לקבל את המחברת הזאת בתור ספר, בתור ספר שלם וגמור, המתכּוון לעשות עלינו רושם אחד ומסויים. ערך הדבר יגדל הרבה יותר אם נקח ממחברת זו שירים אחדים ונקרא אותם מזמן לזמן. כל אחד ואחד לבדו. כאמור, תוכן במובן של התעלות נשמתית, של “גאולה”, של “אור-החיים”, לא יִמָצא גם בשׁירים הנבחרים, ואי-אפשׁר שׁיִמָצא (הדברים כמתלהמים של השיר: “אלוהים! על פני אדמתך התהלכתי” והדומה לו בספר שלישי אין בהם משום עליית-נשמה ביחוד), אבל יופי של היתול ישר ומובן מאליו, של התרשמות דקה, של ביטוי מיוחד, כשרוני, ותמהון קל של הנמצא בעולם זר – יופי זה שפוך, כרסיסי-קסם, בהרבה, הרבה שורות. לקוראים קהים, אשר, למרות הכל, עצביהם חבלים, לא תגדנה גם השורות ההן מאומה, אבל הלא אנן לא בהם עסקינן.
“אנה אוליך את יגוני? – מתאונן המשורר קצרות ובלחש – נפשי נקעה מן הערים – מן הוַיכסל בערבה עז הדניֶפּר עז-הנהרים”… אמנם, יש, כפי הנראה, דברים חשובים בעולם… הוא שׁמע אומרים: “על הירדן או בגליל ראה חוֹרֵשׁ זיו-השכינה”… אבל מיד שבט-הלגלוג מתפתל בתוך זוויות-השפתים ומלקה בקלות: זיו השכינה?… אפשר הבריק חול-המדבר והחוֹרש נתעה ולא ידע… מה? אולי החכמה – אולי זה חשוב? כן, “פעם אחת שח לו חכם (בחשיבות מרובה, צריך לשער!): תוכן אחד להוויה, רק הצורות…” – – – אולם הלוויה שעברה לפניהם לא נתנה לו, לחכם לגמור.
הָעֲגָלָה אַט הִתְנַהֲלָה
וַתֵּעָלַם, אוֹרְחִי אָמָר:
תֹּכֶן אֶחָד גַם לַחַיִים,
גַם לַמָוֶת – וְלֹא גָמָר.
לְפָנֵינוּ עָבְרָה נַעֲרָה
כְּלִילַת חֵן – וַנָקָם לִרְאוֹת;
אַךְ הַנַעֲרָה בֵּרְכָה אוֹתִי
בְּעֵינֶיהָ הַמַזְהִירוֹת.
חַה-חַה, דוקא אותו – ולא את החכם. כל ה“חכמה” לא הועילה כלום. לא שעמדה בפני ה“לוויה” ולא שניצחה את העינים המזהירות, שרק הן לפעמים ממתיקות את היסורים ונותנות מקצת אושר…
אוֹשר… כן, כן, “מלה קצרה זו, שׁאישׁ לא ידע את מוצָאָהּ, שבשמים היא חרותה ובמבטי אשה נאה…. ואנו חוקרים כל ימינו את פּירושה”… אבל, הנה “התחיל נושר שער-ראשך, הולך פוחת אור-עיניך – מה האושר?”.
“באנאליוּת”, יאמרו. כן, תגליות חדשות אכן אין כאן, אבל הנה באמת הולך פוחת אור-העינים. למה התגליות? למה התגליות המפוצצות על “זיו-השכינה” ועל השעות המרוממות של התעלות פואיטית, שחזונן כל כך בלתי-נפרץ?!
עוד זאת: המשורר חוזר על דבריו הרבה פעמים. שיר אחד חוזר על דברי חברו. המוֹטיב היסודי – השממון – הולך ונשנה ונשנה. הפזמון שב“תיק-תק” מתקתק בכל מקום – והמשורר יודע ומרגיש זאת בעצמו. “גם הרעים, גם הטובים ממעין אחד שואבים”. ולפיכך לא די לו באפיקוריות – “מן הבחרות עד השֵׂיבה להיות חי ברוח שׁלֵוה” – אלא שׁישׁ והוא מתאוה גם לחטא, מתמכר לחטא, מתמלא חטא – ולעולם אינו נהנה ממנו. תמיד “אימת-מות אליו עולה”, תמיד הוא “בא לידי הרהורים”, כלומר, לידי הכרה, תמיד הצד השני של המטבע לנגד עיניו. גם יחסו אל הנשמה היתירה, הפיוטית, שבו, משונה הוא: רק לעתים רחוקות מאד הוא מתהדר בה, ועוד פחות מזה הוא מאמין בה ונותן לה ערך; לרוב הוא מפקפק בה, מטיל ספק בה, מואס בה ומביע את קנאתו בריקים, בחסרי-נשמה – הכל ביחד. יש, אמנם, שאינו מתענג ביחוד על “ערמת-הזבל” של אלו ועל הכרוז שלהם: הכל הבל… וגם עד למחנק עולה באפו ריח-הצחנה משדה-הקרב המכוסה פגרים… והוא בועט בדם: קום, אכול ואמור: אהבתי את השוט ואת אדוני… ואולם מה בצע, וגם כאן אין אלא אותה “הדממה הגדולה” מ“תיק-תק” ומ“חתימה”…
אגב, השיר הזה: “שדה-הקרב מכוסה פגרים” עם נושא-התוף לפני המחנה שׁרָץ ונמלט, עם המחצצר, שׁשׂם בכיסו את החצוצרה על מנת למַשכנה, עם הליל הצפוני, שבאפלתו עולים עוד לגרדום שרידים מן הצבא, עם עצת-הלב (“הבה!”) להתאהב ולהקים זרע – תמיה אני, אם באיזה מקום שהוא הובעה כל אימת-הרגע במדינה הצפונית באופן נורא כזה – נורא בקיצורו, לגלוגו ושלוותו!…
ומסוג זה הלא הנם גם רוב השורות של השירים: “נרות-כסף בשמים”, “אחד אוהב את הזהב”, “גם לצבאות-השמים”, “בדממת-ליל-קיץ”, “יש מחמירים באהבה”, “אור וחום, הילוּלי-קיץ”, ועוד, ועוד, שהסַטירה הקלה, הנאה, המיוחדה שלהם, אמנם, כבר אינה שייכת למצב-הרגע הפוליטי, אבל שייכת ושייכת לאימת הריקניות של חיי יום-יום, לעצב שלה, לרפרוף שלה ולשלווה, שהיא טובלת, סוף-סוף, בה. הכוכבים זורחים כולם כמנהגם. אל הכפר קייצים שָׁבים. צחוק ודברים. הבחורות פורשות רשת צחוק מסביבן. פתאום נשמע קול. בפתח עומדת אשה ומוכיחה: “בוא הביתה; הוצא הגה קל מפיך”.
בפעם אחרת: “טיילנו שנינו ונתקוטט ובלב כל אחד שנאה קרה”… ואחר כל אותה ההתרשמות הדקה שבשירים הבאים עד “ונהי מצחקים עם השׁקיעה”… יקראו זה, יקראו!
"ספר-הסַטירות מתחיל וגומר, כמובן מאליו, בבדידות. פותח: “אני בא לידי הרהורים עת הבדידות לי מציקה” וחותם: “על הדניֶפּר ישׁ בֵּית דייג ובבית אני גר”. מעַניין – מה יביא אתו מאותו הבית “ספר-הבדידות” המובטח? –
ג
המוטיב היסודי בשירי יעקב שטיינברג הוא, כאמור – השממון. דבר שבשלילה זה, או, לפי מבטאו של ויינינגר ביחס לשממון, דבר שבחטא זה – מוליד גם מצבי-נפש אחרים, שונים, מגוּונים, מהם גם יפים, פיוטיים ונאים, אך כולם, בתור בני-השממון, אינם יכולים, סוף-סוף, להגיע לידי איזה “הן”, ותמיד, למרות הדקוּת, וגם היופי שבפרפורם, אינם אלא שלילה אחת ארוכה, משוללת-תרופה, חשׂוכת כל תקוה והצלה, ההולכת וחוזרת וחוזרת, וכמובן מאליו – משעממת.
וליעקב שטיינברג המשורר מוֹדע במשפחת הפרוזאים שבספרותנו, כּוונתי למסַפּר ה. ד. נומברג.
בתור הוספה ל“ראמאנצייטונג” יצאו לאור ביהודית כתבי נומברג בארבעה ספרים. כמעט כל הכתבים האלה ישם גם בעברית, מפוזרים ומפורדים בעתונים ובמאספים שונים, וכפי שמודיעה הוצאת “תושיה”, יכונסו כל אלה בספרי הביבליותיקה החדשה – ה“גדולה” – שלה.
הצד החיצוני, כלומר, אופן-ההרצאה שבסיפורי נומברג (ביחוד באלה שבספר ב' וג‘: “בבית-חסיד”, “במעון אחד”,“במי האשם?” וכו’) אינו עושה רושם, כי לפנינו ניתנים כאן לא דברים גמורים בתוך עצמם, אלא פרקים – לפעמים קטועים ובלתי-קובעים ברכה לעצמם – מתוך רומאנים בלתי-נשלמים (האם לא ימצאו בזה קצת נחת-רוח כל חיילי-הביקורת שלנו, המרחיבים כל היום את נחיריהם אל מול ריח-רומאנים?). כן, נומברג על פי צורת כתיבתו הוא, כמדומי, רומאניסט. בסממנים הבודדים אין ברירה יתירה, אין חבלי-מבטא ודייקנות של שפה, ולפעמים מורגשת אפילו איזו פזיזות, איזו גסוּת-רגילוּת בקווים, ובכלל כתיבה זו של נומברג ברובה גלויה היא ביותר ומלאכתה, כיצד היא נעשית, נראית ביותר: ההתחלה, ההמשך, הסוף – הכל שוטף למישרים, לא רכסים ולא בקעות, והמכוּון בולט כל כך, מוּצא כל כך לראווה לעיניו של הקורא…
אולם – לא זהו העיקר. ה. ד. נומברג הוא אמן מובהק. די לקרוא את ציורו הראשון, הבינוני במעלה, “בין אב לאם”, שבו יתוארו עינוייו הבלתי-מוּכּרים של ילד רך על ידי זה שאביו נשא אשה אחרת ואמו נישאה לאיש אחר; די לקרוא אפילו את הציור, הגרוע מזה, “בישיבה פולנית” שתכנו – השֶׁבר בלב בחור-ישׁיבה עילוי בעת שׁבא לישׁיבה, שׁהוא לומד בה, בחור אחר מעוּלה הימנו; די לקרוא את “הרב ובן הרב”, ואין צריך לומר את הסיפורים מעין “בין הרים”, או התחלתו של “יצחק טוֹיבּקוֹפּף” במאספי “הזמן”, בכדי להיווכח בכשרונו האמנותי של מספרנו, שאינו זקוק לשום סמיכה. כן, נומברג הוא אמן, ואמן, אפילו אם הוא אינו פורץ גדר ואינו כובש לו דרך מיוחדה לעצמו, הרי יש לנפשו הרשות לדרוש מאת קוראו, שזה יעבור בלי דקדוקים נקרניים ובלי הערות לא-מעלות ולא-מורידות על הדברים הצדדיים, החיצוניים שבו, אלא שישתדל, בעיקר, לעמוד על מהותו, על פרצופו הרוחני, הפנימי, על היחידי שבו והמוטיב היסודי שלו.
והמוטיב היסודי של נומברג הוא קרוב מאד לזה של שטיינברג. השממון של האחרון מוליד את הספקנות הקרה, הנומברגית – ספקנותו של איש עמקן, שנון, מתון ובעל-חשבון, ספקנותם של אנשי הדורות האחרונים.
הסיפור היותר אופיי בכתבים שאנו קוראים בהם כעת בשביל המעמד הנפשי העיקרי של בן-דורנו הרגיל הוא ה“מישחק באהבה” (סיפור שני בספר ראשון, נדפס גם ב“הדור”, שנה ראשונה, בשם “על מפתן-האושר”). האהבה – הלא הכל יודעים את זה, גם מי שלא קרא את שופנהואר – היא האילוּזיה היותר חזקה, אילוזיית-האילוזיות, וזה שיורד לעומק-הסוד של ה“מישחק-באהבה”, הוא מגיע עד לידי הנקודה היותר תוֹכית שׁל הספקנות, שֶׁבֶּנדֶר – אותו בֶּנדר בעל ה“מכתבים” (ספר שני, סיפור שלישי), “היכול להיות, לכשירצה, נוח ברוחו, נוח לגמרי” – הוא בא-כוחה הטיפוסי. “בנדר מטייל אִתּה זה שעות אחדות ומרגיש את עצמו מאושר, לא מאושר אלא כמעט מאושר”. בנדר, כך נדמה לו, צריך הוא לאהבה, צריך הוא, לכאורה, להסרת המחיצה, שואף להרמוניה, לאותה שעת-אורה, שכל כך קיוה לה, חכּה לה, התגעגע עליה. אבל בנדר הוא, לאסונו, אדם בעל עינים פקוחות. בנדר מבין, מה הוא, המשׁתוקק, הכָּלה והרודף אחריה, ומה היא, המתקרבת לפסיעה אחת ומתרחקת לשתים. הוא מנתח הכל ומבין הכל, מבין הוא את מהותו, את מהותה, את מהות אהבתם-מישחקם, ומכפוֹר-ההבנה, מהטלת-הספק, תינדף כעשן חמימות-האילוזיה.
“יפה היתה הנערה ואני רעבתי רק לבשרה” – מספר שטיינברג ב“ספר-הסַטירות” שלו. הרעבון החלקי והמר הזה, כמו השממון השליט, הכללי, העולמי, מוליד מעמדי-נפש וסכסוכי-נפש שונים, שלפעמים יש להם גם צורה של איזה כוסף שמימי, של איזו שאיפה נשגבה, אבל, ביחס זה, כמו ביחס השממון, מכיון שמעמדי-הנפש הללו אינם אלא תולדת רגשׁ הרָעָב, רגשׁ החֶסֶר באיזה דבר שׁמחוץ לאדם הסובל, הרעב, הרי גם הם נבראים בדמותו ובצלמו וערכם רק שלילי, ונומברג יודע את החשבון הפשוט הזה.
הפשוט, כי ספקנותו של נומברג, עד כמה שהיא מובעת בכתביו, אינה מסוג אותה הספקנות, שאנו מוצאים, למשל, אצל צ’יכוֹב, זו הספקנות המילנכולית הנובעת מיפי-נפש רב, מעדנת-העוֹר של האמן, אשר כל כיעור, כל צל של כיעור, עושה בה שרטת, וכאב-השרטת בא ומגלה לפניה את כל ההבל והריקניות, הכזב והגיחוך שבחיי הבריות, ונימי השירה מתעוררות ורועדות מאַקוֹרד של לגלוג והמיה נפשית בחדא מחתא. עוד זאת: הנשמה העיפה של הפייטן-המספר הרוסי שהזכרתי לועגת בחשאי ובקול לכל אשר מסביב לה, ולמרות אי-אמונתה, על כרחה היא חיה, על כרחה היא אוהבת את מוסקבה שלה וסביבותיה ועל כרחה היא הומה ונושאת עיניה: אולי תצמח קרן של גאולה משם… אולי ממקום אחר… כן, זה גלוי: בכתבי נומברג הפשוטים והחשבוניים אין אנו מוצאים גם את הלעג החריף, הנובע מאי-רצון, ממרידה אמיצה, גם לא את כלות-הנפשׁ שׁל הספקן הטרגי, הבַּיירוֹני, אשׁר באלוהים – באילוזיה – לא יוכל להאמין, ובלי זה ולפי זה חייו אינם חיים. קרים ומתונים ביותר הם סיפורי נומברג. בגלל זה, אמנם, הוא ניצל, בעיקרו, מהספקנות-הפסימיוּת הפרימיטיבית והצעקנית – ולפיכך הבלתי-נעימה והאנטי-אמנותית – של המהלך הריטורי, האַנדריובי בספרות הרוסית, שעקבותיו נראו גם אצלנו; אבל אי-אפשר, בכל זאת, לשכוח, כי גם אותה הספקנות הפרימיטיבית עומדת בפתח-העינים של כל דרך, ואם לצאת, סוף-סוף, לאיזה דרך, לאיזה נתיב, אי-אפשר שלא לעבור עליה… ברם, אצל נומברג לא יעלה באפנו כל ריח מפִּגרי האלוהים המתים אשׁר בבקעה – מישׁור חלק ונקי לגמרי אנו רואים לפנינו! ב“החרישי, אחות!” (“כתבים”, ספר שלישי, סיפור שלישי), אחד הדברים היותר חשובים של נומברג ואשר בעיקר-תכנו משתמש גם ברדיצ’בסקי בסיפורו “הזר” (קובץ “רביבים, א', לבוב, תרס”ח), רועדים אמנם, זעיר שם, זעיר פה, מיתרי הצער האוניברסאלי, מיתרי עולם-הדומיה שׁאחרי מיתת-אלים… אולם דא עקא, שׁסוף-סוף, לאחר גמרֵנו גם את הדבר הזה, מרירות תוססת בלבנו ואומרת: לא!… אם המשורר לא יכול כבר להחריש עוד, היה עליו לבלי לפטור את עצמו בחצי-גילוי… ועוד פחות מבחצי-גילוי…
קרירות-יצירתו של נומברג מורגשת למדי בחלק היותר רפה של כתביו, בפרוזה השירתית שלו: “היא ואנכי”, “עינים” וכו' (שם באה בגלל זה באופן טבעי המליצה הסנטימנטאלית במקום הנפשיוּת האמיתית), ואולם מוחשית ובולטת היא מאד דוקא במקום שאתה מוצא את כוחו האמיתי, שונא-הריטוריקה, של נ. – בתיאוריו מעולם האינטליגנטים המגוחכים שלו, ב“על מפתן-האושר”, ועוד יותר ב“מכתבים” מביע נומברג איזה חוסר-חיבה מיוחד לבנדר שלו. ואותו חוסר-חיבה עובר לבוז גלוי ולאיבה ארסית בציירו את פליגלמאן ואת מידותיו. אין אף קורט של חמימות נפשית, של יחס אנושי. יחס המסַפר לגיבורו המרכזי הוא, פשוט, מַרעים! זו הפשטות המחוּורה ביותר, זו ההתרחקות המכוּונה, זו ההוראה באצבע: הוא ולא אני! זו ה“מסירה” על פליגלמאן, מצד אחד, כי אין בו אפילו אי-שובע-רצון מחייו, וזו ההטעמה, מצד שני, כי לנוכח המידות הללו אפשר להציג את האפיקורסות הפשוטה, הישרה, שיש, לדעת המחבר, לבכר אותה על כל יסורי נפשותיהם הכואבות של אינטליגנטינו…
אמנם, אמרי אינשי ובצדק: מוטב לאבד הכל בצוותא חדא עם חכם מאשר להשׂתכר בחברת טיפש. החכמה הקרה והמתונה של נומברג, סוף-סוף, לא מעט היא עושה, ביחוד בעת שהוא הולך לצדדין ומתאר באמת רק אחרים. הרומאן שלו “הקוּרסיסטית”, למשל, עושה רושם כמעט מלא, בכל אופן יותר מלא מהפרקים על חיי פליגלמאן. נופל הוא, אולי, רומאן זה מאותם הפרקים בציוריותו, וההשוואה וההבדל שבין הגוֹיה הבריאה והישרה ובין היהודיה החלשה ומרוגזת-העצבים נופלים בוודאי מסיפורו שׁל אַרְצִיבַּשֶׁב הרוסי בנדון זה (“צללי-בוקר” – כך, כמדומני, הוא שם סיפורו של ארציבשב); ואולם הספקן הפיקח שבנומברג גורם לו להבין הרבה במחזה אשר לפניו. למרות זה שהדבר נכתב באותם הימים, בעצם ימי הרתיחה, השכיל המחבר הקר לדעת למדי, מהיכן יונקת זו האמיצוּת הרגעית של עושי-ההיסטוריה, של הנסחפים או הנסחפות-בזרם שׁלנו, ומה ערכם ומה שׁוויָם של צעדים חברתיים “מתוך שעמום וגעגועים”. –
ובאחרונה כדאי לציין. באחד מפיליטוניו (אותם הפיליטונים הנכתבים בידי איש אוהב קולטורה וחברתיות בריאה בכל לבבו ונפשו ושלפעמים הם מגיעים גם עד לידי רומאנטיות חברותית) מביע נומברג הערצה רבה לשלום אַש על שלימותו, על יכולתו ה“גדולה” של זה “לעבוד את האדמה”, כלומר, לשיר את שירת העיירה עם… עם כל נפלאותיה: בית הגביר המהולל ואהבתם הבריאה של המשרת והמשרתת ונשיקותיהם של החסידים איש לרעהו. בלי ספק מלא נומברג התפעלות גם מיתר הנפלאות שנעשו לאַש בחייו: איך שבירושלים הוזמן על-ידי בעל האכסניה שלו לאמירת שיר-השירים ולמשיחת בשרו במוֹר ובכל מיני בשמים (“רשמי-מסע” ב“פריינד”) ואיך שבניו-יורק ראה את משיח-ישראל בחגיגת ה“פארווערטס” ובשיטת-ההזעה האמריקנית (ציור ב"פריינד). קרוב לודאי, שבעל “בין הרים” מעריץ גם את אַש השני, את בעל “העיירה” השניה, את וייסנברג, שה“סטיכיה” שלו היא – “אב ובנים” המכלים את כל ה“צימס” בערב-שבת עוד לפני הדלקת הנרות. ואמנם, הערצה זו מובנת היא, ומובן גם כן, שנומברג המעריץ בעצמו, על אפו ועל חמתו, איננו מוכשר לשירה אידילית כחבריו המאושרים; הספקנים – אנשי-אמת הם, ועל כרחו נסחב נומברג אל עצמו, אל, “אנשי-העמק”, אל הפליגלמאנים והשווארצוואלדים שלו; וכשם שאַש, וייסנברג והדומים להם לא יוכלו לעת-עתה לבוא אליו, מפני שהללו, הנעדרים עינויי-הרוח במובן היצירתי, לא יצאו עדיין מקליפתם הצפרדעית, (לא יצָאו – אבל יֵצאו, סוף-סוף, אם הם בעצמם ואם אלה אשר ימשיכו את החוט שלהם!), כך הוא, נומברג וכיוצא בו, אין ביכלתו לשוב אליהם, מפני… מפני שׁבֶּנדר, פליגלמאן ושׁווארצוואלד אינם ולא יוכלו להיות נָטע המשׁרת או “האב ובניו”. גם את החשבון הפשוט הזה יודע נומברג בוודאי, אלא שזה לא ימנעהו, בכל זאת, מלהתגעגע: אה, כמה שלימוּת שם אצל “נביאי-הארץ”… שם הכל נאה, הכל איתן, הכל טבעי כל כך… אוי לי עם הפליגלמאנים שלי, מעוטי-הדם, בעלי הרעיונות העירומים וההכרה המחודדה, הכרת “השכל הקטן”…
מה יש להאריך? בגעגועים ממין זה ודאי שיש הרבה אמת חיונית. אבל האשמה היא לא בזה, שנומברג מתאר, לא בפליגלמאנים – שאנו, עם כל אחינו יוצאי העיירה המבורכה, הננו בהכרח כך, – כי אם באיך שהוא מתאר, כלומר, בעולמו היצירתי של המספר, זה העולם הערום, הקר, שאין בו זכר לאותה הנפשיוּת הקיצונית, הנפשיוּת של אחרי ככלות הכל. על דרך הבריחה מפני השכל הקטן – בלי מרכאות – של כל מיני האופטימסיטים למיניהם ארב לו לה. ד. נומברג “השכל הקטן” – וימצאהו.
ד
מן העיירה הקטנה יספר לנו גם ברדיצ’בסקי בעשרים וארבעת סיפוריו של ספרו החדש “מהעבר הקרוב” (הוצאת “הספר”, וארשה, תרס"ט). אבל כאן עומדות רגלינו במקום אחר, אחר לגמרי.
לא כל קורא יוכל לקרוא בבת אחת, ואפילו בזה אחר זה, את כל כ“ד הסיפורים אשר לפניו. כי רוח אחד ובלתי-מתחלף להם. חד-גוניות, מונוטוניות – היה אומר אחר; חזרה חלילה וכפל-דברים – יקרא לזה עוד אחר. ובאמת, כל היצורים השונים כאן כאילו מחומר אחד קורצו. אותו השר והרוזן היהודי, או למצער, הקצין, אשר סחרו פרוש על הכל, ופתאום יִשָׁבר מטה-עשׁרו והוא “יורד” – זה הדבר וכל יחוסי-הדבר הנם גם ב”צללי-ערב“, גם ב”נידויה של מתה“, במקצת גם ב”קדיש“, באגב-אורחא ב”ראשי-אבות“, ושוב קצת ב”שלוש מדרגות“, עם אנקה והטחה קורעת-לב בסוף, ועוד בקצת שינוי לאידך גיסא ב”זאת הפעם" ו“בלא בא אל החוף”… אותה הצעירה היפה-פיה הישראלית, אשר “כמטע זר תחיה נפשה ברחוב היהודי וכנגינה אילמת”, ולרוב היא נשואה להדיוט, אנו מוצאים בהרבה מהסיפורים הנקובים וגם ב“שאלה” ועוד… ענין עצמיות הבתים וכל המסתעף מזה, שהמשורר נוגע בזה באהבת-חיים מרובה, נמצא גם הוא כמעט בכל סיפור וסיפור: בראשון וב“ראשי-אבות” וב“עולם עובר” וב“בתים”, וב“זאת הפעם " וב”מחיצה" וב“ימי-קיץ בסתיו”. שפה אחת ודברים אחדים.
ועוד זאת: בשתי מערכות נותן ברדיצ’בסקי את סיפוריו הפעם. אבל – כמו ב“ספר-הסַטירות” של שטיינברג – תם הוא הקורא ולא ידע, מה יש במערכה של אחת שאין בחברתה, ומפני מה “אהבת-הנעורים” הקרתנית, המשכילית, והעליה “לארץ-אבות” של יעקב השו"ב, שני הסיפורים העומדים ראשונה במערכה השניה, ואין צריך לומר שאר הסיפורים, שיש בהם שוב עניני עיירה ואנשיה ובתיה, לא יכלו לבוא במערכה אחת עם הקודמים להם?
ברם, כמו הנער המתחקה על ביתו של שמעון איש-שלום (כל הנפשות העושות בספר הזה שמותיהן ביבליים משום-מה) בסיפור “צללי-ערב” ניגש אל השולחן העגול של שיש כהה, “ממש אותו מכל צד וקריר לו כמגע בעולם שלא ידע פּירושו”, כך הוא לפעמים הקורא היורד לנבכי שירתו של ברדיצ’בסקי.
כי שירת מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, שירת “מחנַיִם” ו“עורבא פרח”, שירת “שני עולמות” ו“ספר-חסידים”, שירת “מעבר לנהר” ו“מבית ומחוץ”, הרי היא שירת ההתגשמות של הרבה מצדדי החיים ורפרופי החיים, שלכאורה אינם נתפסים כלל במלים, תועים, תועים אותם החזיונות הערטילאים בחלל-ההוויה, ויד-איש לא תשלט בהם להלבישם גידים ועצמות. בא ברדיצ’בסקי ומצרף אותם ומאסף אותם הביתה בלהטי-קסם הגלויים לו לבדו.
נפלאים הם להטיו של ברדיצ’בסקי, וקסמם המיוחד צפון ביותר בספרו האחרון הזה. לכאורה, פסוקים פשוטים, עממיים, פרטים שונים, לא תמיד דקים ביותר, ובתוכם בּרבּריסמים לשוניים, סגנוניים (“לוֹ היה הרגש”, “בשרו עליו התכווץ”, “הרחוב האחד שׁשֵׁם ניתן לו ונקרא בשׁם”, “הנשׁמה השׂרתי אשר בקרבה”), ולפתע מקרא יוצא מידי פשוטו, ומן הצד אימרה יוצאת-דופן (“אביגיל לקחה את הנערה בתמהון-יפיה, כי רחצה למשעי”) ולבסוף שרטוטים אחדים, לרוב יהודיים בעצם, לקוחים מתוך-תוכה של המסורה היהודית, חודרים עד עמקי-העמקים, עד תום-התהומות – והרי אתה כבר ברשתו האגדתי, ברשתו של ברדיצ’בסקי.
לפנינו – עשרים וארבעה סיפורים מהעבר הקרוב. ואולם כל אלה העוברים לפנינו בסיפורים האלה אינם, בעיקר, אנשים מעולם-המציאות ממש של העבר הקרוב, אשר נשנא אותם על עלילותיהם, באשר אין להן שחר, או אשר נדון אותם לכף-זכות או לכף-חובה, אם הרעו או היטיבו. האנשים כאן אינם אלא כעין חלק מארג החיים והסודיות שבארג זה. יותר נכון: כאן אין אנשים כלל, בעצם – צללים ורוחות לפנינו, צללים ורוחות, אשר קרמו בשר ואשר סוד החדוה והצער, סוד החיים והמות בכנפי שמלותיהם…
“מעשים דורשים מאתנו, המספרים – אומר המחבר בראש מערכה שניה בטוֹן המיוחד לו לבדו – תיאור מעשים מאורגים בחיים, חזיונות משולבים ושאון-העשיה הנשמע ונראה. ומה המה כל אלה, אם לא סכום הנפש הסובלת וחביון-הצער שבאלה. בלי נפש ובלי מיצוי היסורים שבנפש אין ערך להחזיונות והמעשים”.
וכוחו של המספר ברדיצ’בסקי הוא, אמנם, בזה, שבפשטות מצויינה ובגילוי שבהסתר הוא מוסר לנו את “סכום-הנפש וחביון-הצער”. הוא חושף את הטמונות המפכים בחזיונות וטווה קורי-אגדה בתוך המעשים. “ויברא ה' את ממלכת העולם והחיים השונים למיניהם, ויקח צרור צרור ויתנם ביד איש איש למשמרת”. “צער הימים והנפשות, חזות-החיים הקשה יתאחדו ברגעי יצירתו להמיה מסותרת ולתפילה בלי אומר”. ממש כמו שהיה בשעה שבא ההולך לארץ-אבות להיפרד מדבוֹרה העניה…
מעירו הקטנה יספר לנו ברדיצ’בסקי. ונפלא הדבר: הוא, הרחוק, בעל הקרעים הגדולים שבנפש, בעל הקרעים “הם ואנחנו”, הקרעים שאינם מתאחים, נעשהלראש הדף לשעה זו תמים את עיירתו וקרוב לעלילותיה, לרוּחה, ל“דרכי בני ישראל בימים ההם” – “אל תגעו באשר להם”. רק לעתים רחוקות יעבור צל של היתול, היתול שלא בכוונה על פתחי פיו. יראתה של שרה-ריבה-חנה את החמץ ומלחמתה הקנאית בו כבאויבה בנפש (“ארבעה דורות”), “עקשנותה”, לפי מושגי הסביבה, של שושנה המתה לבלי לתת את ילדה – לפעמים גם שרטוטים המעוררים צחוק ממש, צחוק מקרב לב. אולם גם היתול זה – כמה טוב הוא, כמה רחוק הוא מכל גסות צורמת, כי אכן כלל וכלל לא להתל כוונתו של המשורר אלא להגשים לפנינו צורות-חיים במיצוי היסורים שבהם, להראות איך אותן הצורות מתגלמות בחלל ההוויה… ומזה איני מוציא אפילו את הרשימה “לפלגות עיר”, וכיוצא בה, שלכאורה אינה אלא פיליטון.
יש שבעל-הסיפורים כאילו משלה את נפש-עצמו, כי מטרת כתיבתו היא אֶתנוֹגרפית קוּלטוּרית, מנדלי-מוכר-ספרימית. “הנה אנו הולכים וקם דור אחר: יֵדע גם הדור ההוא מהדור הקודם על ידי קרי וכתיב” – כך מקדים ברדיצ’בסקי למעשה “פרה אדומה”. ואולם המעשה הפשוט הזה בפרה שנגנבה ונשחטה, עם כל תמהון לב הפרה המובלה באישון-לילה, עם כל הקרב אשר ערכו בה הקצבים, ב“בקש רוח העצור מפלט לו”, עם כל אותו ה“מי יודע מה שנעשה עתה בחלל-העיר”, הנותן לכל הענין צורה של מעשה נורא וסודי – המעשה הזה גופו מראה, עד כמה מטרותיו של מספרנו הן יותר מורכבות…אמנם, בשרד נאמן הוא מתאר לנו אותם החיים, שאין בהם “עושר הרבה ויכולת חומרית הרבה, אלא מסורה רבה ודברים משותפים יהודים הרבה”, אותו המקום, ש“פינת-בית קטנה ומעט פרנסה, אשה ובנים עושים את האדם לאמיד”. אמנם, הוא נותן לנו הרבה זכרונות חשובים משרידי קולטורה שעברה ביחד – כמו שנהוג באתנוגרפיה – עם איזו דברים ופרטים לא מועילים ולא מורידים, ש“לא נדע למה הם ומה לנו לדעת מהם”. אמנם – יתר על כן – יודע ברדיצ’בסקי להיות לפה לערכין הקולטוריים של המציאות היהודית בעיירה לפני חצי-יובל-שנים, ולא עוד אלא שהוא מתאר את העולם המיוחד הזה בצבעים שלויים, אֶפּיים, ובביטויים היותר מתאימים לו, עד ש“כמו יהיה לנו הרגש”, כאילו הוא כולו שלו, בנו של עולם זה. כל זה, אמנם נכון, אבל כל זה עוד לא הכל. כי צאו-נא ובדקו בעיירה זו, שברדיצ’בסקי נותן לכם – ותיפּגשו בה ובעינייניה הפעוטים גם עם כל עומק שאלות החיים וההוויה היותר גדולות, שמחוץ לתחום. הנה “יחיד ורבים”, הנה חורבנו ונפילתו של נתן-אריה, הנה “האף הכלוּי” בנפשו של הזקן נתן-נטע בן-אלעזר, אשר ביקש לו מפלט בעבודת-השם, בתענית שובבי“ם ת”ת ובשתיית טה קר… הנה האש האוכלת ביסוד-נפשו של הזקן, אשר ליהט בתוכו כלפי עצמו, להרע לעצמו ולהבעיר את עצמו – ואשר עבר על ריבעים… “אם ירצה הקורא”, הרי “ארבעה דורות” רק “רשימה”, כרשוּם מתחת לשם הדבר, רשימה פשוטה, ואולי גם קלושה, ואולם אם ירצה לקרוא זה כראוי, יוָכח עד כמה עמוק כל קו וקו, עד כמה צועק בכל קו וקו “קול הדם הוא הנפש”, העובר מדור לדור, ובאיזו קווים בכלל משתמש המשורר “להראות את רוחה וצביונה של כל בריה”…
“אם אין סובין אין קמח”, ובחיבה פיוטית מתמכר ברדיצ’בסקי לתיאור האנשים הפשוטים – “בלי קפיצות רבות ובלי דמיונות” – בעלי התכונות הרגילות, העדריות של העדה. ואולם איזו התרוממות-כוחות מיוחדה מורגשת אצלו בבואו לעסוק בתכונות כעין אלו שב“ארבעה דורות”, או ב“ראשי אבות”, ו נתינת-לב מיוחדה – בגשתו אל מנודיה ובודדיה של העיירה. בנוגע לאלה האחרונים, הרי הוא אוהב לפעמים לזווגם ולרכך את הווייתם הקשה בקורבת-נפשות. ככה הוא עושה ב“שני רחוקים” (מערכה ראשונה) וככה ב“בודדים” (מערכה שניה) ובעוד מקומות.
נתן-אריה ב“קדיש” (או “שני רחוקים”) הולך ומבעיר בערה בבית-התפילה החדש של החסידים מקנאתו לשלימות-חייו ולשלימות-עירו, שהיא היתה עמוד-חייו – ויד אל קנא היתה בו ובביתו. הוא הוחרם, כדבר המובן מאליו, בעיני עצמו ובעיני אחרים, זקן לפני זמנו ויהי כאילו נקבר חיים. ובאותה עיר עוד בעל-מועקה-בנפש אחד, נער שלא יכול לסגור עצמו במסגרת-העיר ואָיֵב את הלימוד, עיקר-חייה שׁל העיר. ו“נסתרים דרכי ה'”: לנער המודח הזה היה שיח ומשא-נפש למבעיר-המוזר, וכשמת הלז, ואיש, כמובן, לא בא ללוותו, הנער מתנער ואומר קדיש על הקבר הכרוי, לחרדת לב הקברנים. – – –
ברדיצ’בסקי יש שהוא מגבב דברים ובא בויכוח עם הקורא: “המעשיה קצרה”; “התחת אלהים המתאר”; "המספר אינו מוצא לו די מלים להביע גועל-נפשו; “אני המספר לא הייתי שם”. ואולם כשאתה קורא את הסיפורים, נדמה לך, שזה מתאים מאד וכך צריך דוקא להיות, שגם הויכוח כאילו לקוח הוא מאותו עולם גופו המגלה לפנינו, שעל ידי זה שהוא משתף את הקורא למעשי-יצירתו (“הגד אתה, קוראי!”, “מה לעשות, הקורא?”), כאילו מתבטא עוד יותר תוכן העולם ההוא, שלכאורה נראה הוא מבחוץ, אבל אינו נתפס…
ויש שברדיצ’בסקי מספר בהתרשלות רגעית, כאיש שנטל עליו לבאר איזה דבר קשה, גלוי ומסתתר, והרי הוא קורא בקוצר-רוח: למה כל הדיבורים, בעוד שהדברים מובנים כל כך מאליהם… וכי לא כך?.! (“זאת הפעם”, “בינתים” ועוד). אבל גם קוצר-רוח זה מתמזג, לרוב, ברכּוּת וטוב-לב שׁל גדָל-הרוח השירתי, שהכל חשוב אצלו ביחוד ועל הכל הוא שופך מזיו והוד שבעומק (“המחיצה”, “זכה בגורל”).
זכה בגורל! כל רוחה של העיירה הקטנה, ולאו דוקא בעבר הקרוב, כל מושגיה וצרכיה, כל משושה וצערה, כל פנימיותה נתונים לנו בשלושת העמודים של השרטוט הנפלא הריאלי-האגדי הזה ובקרני האורה שבמצח-המאושר, אשר המקרה לזכות בתיבת-הסיגרות בת-חצי-הרובל, שהכל נשאו אליה עינים, נתן מסלול חדש לחייו….
המקרה הוא השליט. המקרה הכי פעוט, הבלתי-ניכר, הבלתי-יוצא כמעט מגדר החוק. אולם גם המקרה-האסון, המקרה המהפך, שגם הוא, סוף-סוף, נשכח ברבות הימים, אבל הנה גם לאחר שׁהוא נשׁכח והכל חוזר למסלולו, הישָׁאר יִשׁאר איזה צל סודי, איזה הד נמשך. חוה, אשר מילאה לב שמעון רגש של מציאות, שלא ידעו אותה אבותיו ואבות-אבותיו, “נפלה על מפרקתה, והנפילה היתה חזקה ותפוצץ את חייה. ויחרדו הנוסעים עד להוּמם,ויתחזקו וירימו את המרכבה וישׁכיבו בה את החולה. ויִשָׁאר שׁמעון אתה והרַכּב התיר סוס אחד וירכב עליו העירה להבהיל את הרופא. והבעל כורע לשמרה. צללי-ערב! וכוכב אחד עולה ברקיע ומביט לארץ בהוד עצב. חידת-עולמים!”
“וממחרת היום כבר נחשבה חוה במתים. ויהי אבל גדול ובכי רב בין השכנות ורעש בעיר. טהרה! לויה! 'קבר-ישראל! יתגדל ויתקדש שמיה רבא! – ושמעון הולך אחרי המיטה ונושא את צערו בדממה. אין מלים כנגד מר-המות!”
שמעון, אשר על-ידי חוה אשתו, בת אדונו מלפנים, ה“יורד” המנוח, כמו הרגיש טבע אחר בנפשו, הוא, אשר נשא בחובו על-ידי בואו בברית עמה איזו ירושה מאביה, ה“רוזן” היהודי, הוא, אמנם, אחר מותה נשא אשה אחרת, כדרך-היהודים, ויולד בנים ובנות. אבל חדר אחד בלבו סגר בעד אחרים וישם בה את זכרונה למשמרת. ופעם בשלוש שנים הוא מזדמן עם בנו מאשתו המתה, זה אשר ניצוץ בו מאבי-אמו וזכרון-אמו הוא נושא בשאון מעשיו ומסחרו “והצער ירים אותם ויקדש אותם” (“צללי-ערב”).
וב“נידויה של מתה” הרי אנו רואים שוב את מישחק ההשגחה בקצין יעקב יוסף, שכל המסופר על אודותיו, על פזרנותו ויקר-תפארתו, מטיל בלבנו צל ארוך מתקיפות ראשי-היהודים בעלי משרפות-היין לפני שלושה-ארבע דורות. ושוב פרוש כאן איזה צל האשה הראשונה המתה בדמות יעקב הנשאר. ושוב מוצאים אנו את הנערה היחסנית, ש“כמו כוכב נופל היא מן השמים להתהלך בארץ”. חוה “בחלום-יפיה” (ב“צללי-ערב”) היתה “בקרבה כמלכה”, ושושנה, באגדה זו, לאחר שבאה לקדרון העיר, “תעתה כל היום ותבקש את המלכות שבנפשה”. (הפולנים, חורי הקרקעות ואדוניה, השתוממו על יפי שתיהן, הכא כהתם). והשושנה נופלת בידי יעקב “הנער המכוער”, “בעל-החושים” הפרא. “אל תשאלו לפשר-המזל: הוא יחוד לנו חידות”. והחידה מביאה לידי התנגשות שוקטה את האצילות בת האצילות עם הגסות הפראית. שושנה ההרה ללדת מתה, ואת הילד אינה נותנת, אינה נותנת. “מי פילל משושנה עיקשות כזו”…
כל הרצאת הדברים מתחילתם ועד סופם, כל המבטאים ברוח אותם האנשים ואותם העולמות, שמהם ועליהם יסופר – כל זה היה נותן כבוד רב גם לספר מעברנו הקרוב כ“פאלקסטימליכע געשיכטען” של י”ל פרץ.
מהעבר הקרוב, עשרים וארבעה סיפורים. בספר זה יש לספרותנו העברית הזכות הגמורה להתגאות.
[תר“ע. “הפועל הצעיר”, תרע”א; החתימה: ח. ב צלאל]
מִן הַמִּשְׁעוֹל (שיחה ספרותית)
מאתיוסף חיים ברנר
(שיחה ספרותית)
לב. כצנלסון בעין-גנים בכבוד.
בחמש-עשרה שנה האחרונות, שנים של פרפורי חיבת-ציון, התעוררות התנועה הציונית הפוליטית וביטולה, לידת האורגאניזאציה של ה“בּוּנד” ומיתתה, שנות הפוגרומים ברוסיה, איסור הכניסה באמריקה ובאנגליה וביאת עד משבר בגליציה ובכל תפוצות-הגולה, כָּל, לרבות ארץ-ישראל1– באלו השנים הקשות והרעות של “שיר-גאולה, חזון-ישועה” ומפח-נפש, קמו לספרותנו העברית ברוסיה שני משוררים, אשר אין אנו יודעים דוגמתם מימות… מימות מי? לא, אומר פשוט: אשר אין אנו יודעים דוגמתם אצלנו. כי הלא גם המושג “ספרותנו” במובננו אנו כיום – ביטוי נפשי-אנושי של תפיסת החיים והעולם, חטיבה יצירתית מיוחדה הנובעת מההכרה הלאומית היותר חפשית, היותר תוֹכית – חדש הוא אתנו. עד אברהם מאפו ולבּנזוֹן, האב והבן, היו לנו כתבי-קודש עם אלף וקל“ב פּירושים, ספרי-התלמוד, השאלות-ותשובות הרבניות, פוסקים, פלפול, דתיות מתפלספת, דרוש וקבלה, שירים אחדים מ”תקופת הזהב" שבספרד, גנוזים באיזו ביבליותיקאות, קינות וסליחות משובשות, כתבי-חסידות מלאים בעיקרם רעיונות-הבל – אבל לא ספרות. ברם, זה אינו מענייננו עכשיו.
שני המשוררים, אשר קמו לנו בחמש-עשרה שנה האחרונות ועומדים בראש השמות הצעירים היפים של “שירתנו הצעירה”: שניאור, כהן, שטינברג, קצנלסון, שמעונוביץ ופיכמאן, שני האנשים, אשר נתנו שירים, הראויים לשם זה בכל המובנים, אשר נתנו לנו ולספרותנו דברים הקובעים ברכה לעצמם ודפים אשר לא יימחוּ כל זמן שלא תישכח שפתנו לגמרי, הם, הם, כמובן מאליו: חיים-נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי.
החזיון הזה בעיקרו, כלומר, החזיון, שדווקא בט"ו שנה האחרונות, אלו השנים של התמוטטות ותעיה, של הליכה בצדי דרכים וזחילה במשעול הצר, שאין לנטות ממנו ימין ושמאל, יש לנו הנחמה המעטה להיות בני-דורם של פארי-שירתנו אלה, – החזיון הזה, ככל חזיון שיסודו במתנת הטבע העיוור, מקרי הוא. אילו היה חיים-נחמן או שאול נהרגים בפוֹגרוֹם ברוסיה בקטנותם, אז לא לבד שהיינו חסרים את אשר יש לנו עכשיו, כי אם גם לא היינו יודעים אפילו מחסרונו. מקרה הוא! יכול יכלו ימי הרעה האלה לעבור עלינו גם בלי נחמה מעטה זו שיש לנו, אולם עכשיו מכיוון שישנה – הבו ונדע להעריכה.
מקרה הוא שח. נ. ביאליק וש. טשרניחובסקי נולדו בשנת פלונית ופלונית, לא נהרגו בשנת פלונית ופלונית והדפיסו את שיריהם בשנת פלונית ובמקום פלוני. אבל מכאן ואילך, בנוגע לעצם התוכן של פיוטם, מדוע עטתה בת שירתם של שני אלה שַׂלמה זו ולא אחרת, מדוע הלך איש איש מהם בדרך זו ולא באחרת – בנוגע לזה מַתחילה כבר, באיזו מידה הסיבתיות, שאותה אנו צריכים לבקש – יחד עם חקירת תכונותיהם הגופניות והנפשיות של משוררינו, סביבתם, וההבדל שביניהם – גם ברוח התקופה ובקולות שניסרו בעולמנו בתקופה זו.2
והנה בתקופה שאנו עומדים בה, בחצי יובל-השנים האחרון, ואולי גם קצת קודם לו, שמענו שני קולות ראשיים מנסרים בין משכילינו הלאומיים ובספרותנו העברית בשאלה העיקרית על גורל עמנו ועל ערכי-חייו. הקול האחד מלא שביעת-רצון מצד אחד, התאוננות מצד שני ועצות טובות מצד שלישי שביעת-רצון כלפי פנים, כלפי עם-ישראל הנבחר, נביא-הגויים, השֵׂיָה הצדיקה; התאוננות כלפי חוץ, כלפי אומות-העולם, החוטאים, הזאבים, שטרפו ואכלו את השֵׂיה; ועצה טובה לעתיד – שהשֵׂיה צריכה לשאוב כוחות מעברה הגדול, להחזיק במעוז מוסרה הלאומי, כדי שתוכל להתקיים בין הזאבים גם להבא. ואם יכולה היא עוד, חוץ מכל זה, לעשות לה מרכז רוחני בארץ שעמדה עריסתה – אח, מה טוב ומה נעים!
אחר הוא לגמרי הקול השני. הוא מלא התקוממות גמורה, המגיעה עד לידי ביטול נמרץ כלפי פנים. הוא מלא רגשי-קנאה, שנאה, נקמה והערכה נכונה כלפי חוץ. והוא דורש מהפכה עיקרית בחיינו ובתכונתנו, בני ישראל האומללים, לעתיד – אם רק יש בנו עוד חפצים לתקן מעוּות ולהתחיל בחיים של כבוד.
הקול הראשון קורא בעדנו: זכור, אלוהי-ההיסטוריה, מה היה לנו! זכור, ה‘, אלוהי האומה העברית, מה עשו לנו שונאינו! את מקדשנו, שממנו הטפנו לתורת האחדוּת, לרעיון המוֹנוֹתיאיסמוס לכל באי עולם, שרפו באש ואותנו הגלו לבין הגויים. אבל אנחנו לא נפלנו ברוחנו, רוח ישראל סבא. ר’ יוחנן בן זכאי יסד לנו “יבנה”, ומאז אנחנו מחזיקים במהלך הרוחני הגדול הזה, נשמה בלי גוף, רוח בלי בשר – ראה, גדלוּתנו עד כמה מגיעה היא – ועדיין לא תמנו! האינסטינקט הלאומי שלנו, הרעיון הלאומי שלנו, שהתגלם בשמירת דת-מורשה ובעשיית סייג לסייג לתורה, עזר לנו להתבצר בגיטאות בימי הביניים ולגלם את הגניוּס העברי בספרות הרבנית הגדולה. כל הגויים חיו בתועבותיהם, הקוּלטוּס של האבירים, אשר לא לפי רוחנו הלאוּמי הוא, שרר בכל, אירופה שאוֹל חטאה, בעוד שאנחנו עם-הספר הננו והגדלנו לעשות בספר עד גלות פולין ועד בכלל, שאז היה לנו ה“קהל” למעוז. בכוח-סבלנות אשר אין על עפר מָשלו ו– הוי, הבו גוֹדל לו! – נשאנו את כל הרדיפות של צוררי ישראל, של צוררי דתנו וקיומנו, אשר נתייראו מפני רוחנו העברי הגדול, מפני רעיוננו, רעיון הצדק המוחלט, רעיון-הנביאים, שעמד כצר וכאויב לרוחם האריי, הזר והרע, וברוב רשעתם רצו לבלעו. יוון ויהודה! רומא וירושלים! מלחמה מדור דור. אולם עתה, אויה לנו, הדת הולכת ומתמוטטת, החבית הולכת ונשברת – ומי יעמוד לנו? היאך נתקיים בפני הפורענויות הרבות המתרגשות לבוא עלינו? אמנם, נצח ישראל לא ישקר והאומה העברית, שנתנסתה בנסיונות רבים והתגברה עליהם, תתגבר גם לעתיד. בזה בטוחים אנו. גם ליהודים, בתור פרטיים, אין אנו דואגים . אבל – קיום-היהדות מה יהא עליו? – רוחנו, שצריך להתגבר על כל הרוחות, איך יתגבר? במקום הדת אפשר לשים את מוסרנו הלאומי, הנבואיי, אבל הנה גם זה הולך ומתנדף, ודווקא רוחנו שלנו הולך ונחלש לגבי הרוחות הזרות המנשבות עלינו. להגנה אנו צריכים! הבה נבנה עיר ליהדות שלנו במקום התהוותה, בארץ-מולדתה, בערש-הנבואה… הבה נבקש תוכן חדש ליהדות… הושענא!
הקול השני עונה לעומתנו: זכרו, בני ישראל, הבו ונזכור, לא מה שעשו לנו, אלא מה שהננו. אַל תראו גודל בהיסטוריה שלנו – אל תראו גודל במקום שאינו. אל תתחילו מחורבן שני – הרקבון התחיל עוד קודם, קודם שנחרב הבית.. גולים ומפוזרים בכל ארבע כנפות-הארץ, לא חורשים, לא זורעים ולא קוצרים, היינו תמיד, תמיד… ומתי המעט שהיו איזו מאות שנה ביהודה ובגליל, למפלגותיהם וכיתותיהם גם יחד – אוי ואבוי לנו… ועולי בבל – האם לא תמונה מעלייתנו ההווית אנו רואים בהם? אך העיקר, העיקר: “יבנה” והמשך “יבנה” בכל דברי ימינו – הלהתגאות בזה אנו צריכים? כצאן לטבח הובלנו, ברגלים נרמסנו, בפנינו ירקו, ואנחנו, כל זמן שלא נגעו לרעה בדתנו, היינו מרוצים ונשקנו שבט. – הבוז לנו! הגלות – כל דברי ימינו – אינה רק צרה ואסון, כי אם – בעיקר – עוון אבותינו ועווננו, פשע-הדורות ופשעֵנו, עונש ואשמה גם יחד! כל העמים – יהיו הם מה שהם, יהיה רוחם מה שהוא – אבל הם הם שבראו את עצמם, שחטאו בעד עצמם, חיו, עבדו, מתו ושבו לתחיה, והכל בעד עצמם. הם – ילודי אשה, אבל גם בני-אדם. ארצותיהם, עריהם, מידותיהם, שדותיהם, בתי-חרושתם, שכיות-חמדתם, ספריותיהם – הכל, הכל פרי-עבודתם, פרי-עמלם, של אבותיהם ושלהם, של האתמול ושל היום… ולהם יש! להם יש תרבות! להם יש אחיזה בחיים – הבו גודל להם! לִמדו מהם! חַקוּ אותם! כי אנחנו, בני העם הזקן והגדול – מה אנו ומה חיינו? מה יצרנו? סרסורים היינו, סרסורי-ממון וסרסורי-רוח! במה עסקנו ברוב המכריע של ימינו חיינו? בלימוד סניגוריה על עצמנו! מה פעלנו? אנחנו היינו נפעלים ונשפעים תמיד! אנחנו היינו תמיד, למרות גאותנו האווילית, לא יותר מאמצעי, לא יותר ממלאי פוּנקציות ידוּעות. היסטורייתנו היא היסטוריה ארוכה של משרת עצל מקבל-אוכל ומוּלקה ברצועות… היתה לנו “תקופה מזהירה” בספרד – איזה חרוק-שנים מעורר הפרק הזה שבדברי ימינו!… אבל לא על רשעת-אחרים נחרוק את שינינו… עמי-אירופה, למרות אשר חינקו אותנו בלי רחם, לפעמים גם שלא במתכוון, כאשר יחנקו את הדבר הנתעב העומד בדרך – האם לא ראויים הם לכבוד? בדם-משטמה טעון רגש-הכבוד הזה – אבל ישנו. בעוד שטִבענו אנו – האם יכולים אנו להגות כבוד אליו? הלאה, הלאה, אפוא, ההאשמה הכללית, די להאשים את כל העולם! אנו היינו מימות יבנה, ועוד קודם להם. אנשים גרים ונודדים, חסרי אדמה וחסרי עבודה, סרסורים היינו, תלויים באחרים, ויחד עם זה מכעיסים את האחרים, ומה הפלא, שאלה האחרים שונאים אותנו? מה הפלא, שצועני-העולם נעשו לצנינים בעיני כל העולם? ומה הפלא, כי בסוף-הסופות באנו עד משבר וכוח אין? עתה, כשבאירופה אין בנו צורך עוד! מה הפלא, שאחרי נדודי שנות אלפים בעסקי-הבל, הננו עומדים דלים ורשים בכל, בגשם וברוח, כאילו תמול נולדנו… עשרות ומאות אדירי-הבורסה במערב, שיצאו מתוכנו, בני בניהם של תולעי הריבית בימי הביניים, הם הלא חותרים בכל עוז להיכנס לחברה הזרה, והם ייכנסו, הם נכנסו – ומה לנו ולהם? מה לנו גם לכל קהל הסופרים והאמנים, שנולדו אצלנו ואינם אתנו? מה הבדל אם המירו את דתם או לא המירו עוד, אם לבם טוב לבני גזעם או לא טוב? הנה עמֵנו, עמנו בן עשרת המיליונים, לגלויותיו ולתחומיו, שאצלו עומדת על הפרק לא שאלת המרת-הדת, כי אם שאלת אפשרות-החיים, שאלת החיים האלמנטאריים והתרבות האלמנטארית; הנה כל עמנו התלוי באוויר והנושא עליו את עוונו ההיסטורי: חוסר אדמה וחוסר עבודה פרודוקטיבית… ואם יש לנו תיקון, הרי הוא לא בתחיית הנבואה, במציאת תוכן חדש לבית-המדרש הישן, כי אם רק – ורק – באדמה, בעבודה ובלימוד אל דרכי העמים החיים, החיים באמת, יורשי יוון ורומא…
הקול הראשון הוא מן המקובל אצלנו, מן ה“אני מאמין” הלאומי הרגיל והוא נשמע תמיד ברמה ובצלצול של בטחון בעוד שהקול השני, הבא לשנות את ערכינו, כמו יתבייש בפני עצמו והוא בא מרוסק, ברמז ובלחש…3
הקול הראשון אומר: ישראל בני מלכים הם, שנִשבּוּ והנם בגולה, ונשמתם מפרכסת וסובלת; צריך שישובו למקורם ולכיסא-כבודם, לבל יהיו, חס ושלום, ככל הגויים. הקול השני עונה לעומתו: אנחנו איננו בני הגולה, כי אם בני גיטו, ואם עוד יש אפשרות לחדול מהיות זה, הנה רק על-יד רכישת אדמה ועבודה עלֶיה, עבודה ממש, רק על יד זה, שנחדל מהיות הולכי-בטל, ואז – הלואי שהיינו ככל הגויים.
הקול הראשון אומר: גאולתנו מן הגלות לשם פדות-נפשנו. הקול השני מעיר על זה: היהודים היו פעם בגלות, בגלות-בבל, ואולי באיזו מידה, גם בעת הראשונה של גלות-רומא, שעדיין לא שכחו מי הם… ואולם עכשיו – זה אלף ומאות בשנים – איננו בגלות כלל, איננו ראויים לשם בני-גולה, מאחר שדמיוננו אינו יכול אפילו לתאר לו חיים חפשיים, חיי אדם, חיי בן-חורין; מאחר שכל הגעגועים לציון של יהודי ימי הביניים, של החסידים הראשונים ושל עשרות הרומאנטיקים של דורנו אינם אלא רגש כהה, שהגיחוך והצביעות רבים בו על השאיפות האנושיות הטהורות ושאינו יכול, לפיכך, לעמוד אפילו בנסיון היותר קטן…
אנחנו איננו בגלות – צועקים בעלי הקול השני – כי אם בגיטו.
“צאו מתוך הגיטו! הלאה מן הגיטו!” – צעק יעקב סמואל של הרצל לפני מותו.
גיטו – זה לא מקום, שהקולטורה הרוחנית שלנו לקויה בו, שהשקפת-העולם שלנו היהדותית באה בקונפליקט עם השקפות-העולם האחרות – וסובלת מזה; שהמוסר הלאוּמי שלנו אינו יכול להתגשם בעוונותינו הרבים…
פתרון לכל ה“צרות” האלה, צרות-היהדות, בַּקשו ב“מרכז רוחני”, שיגאַל…
אולם אנו – לא על זה אנו דואגים. אולי לשוא המה כבר כל דברינו, אולי כבר אבדה האפשרות לתקן, אולי כבר עבר המועד… אבל צעקתנו אחת היא: ארץ-מולדת אין לנו, היהודים. ובלי ארץ חיינו אינם חיים, בלי עיקר זה אנו כופרים בכל העיקרים שלכם, בלי ערך זה אין בעינינו ערך לכל ערכיכם. אחת אנו יודעים: נשימתנו קצרה בגיטו, חרפה וגם עוון הוא להיות בגיטו.
גיטו – זהו מקום, שהעבודה היסודית אינה נעשית ואינה ניתנת להיעשות על ידינו, ולפיכך אין אנחנו קשורים אליו, אין אנחנו יכולים להיות קשורים אליו, לפיכך אין הוא יכול להיות למולדתנו, לפיכך אי-אפשר לנו לבלי להרגיש, כי זרים אנו בו, כי הכל צדיקים ממנו, לפיכך חזיון כפוגרומים אינו בו כלל מילתא דלא שכיחא, דבר בלתי-רגיל, דבר שאינו בטבע-המצב… כי אם – אדרבה ואדרבה…
ואם את שאלת הגלות, שאלת הקולטורה הרוחנית, שאלת השקפות-העולם השונות אומרים “חושבינו”, בעלי הקול הראשון, לרפאות בדרשנות חדשה, בהוצאת ספרים לבירור מהות-היהדות וכאלה, הנה מכת-הגיטו לא תירפא בכל אלה…
והואיל ודאתינא להכא – יתר על כן, מקללת הגיטו לא ניוושע גם אם יהיו לנו – כשאיפת חובבים ידועים – איזו אלפים של בעלי פרדסים ואחוזות קטנות, חנוונים ומפיצי השכלה בארץ-ישראל…
מקללת הגיטו לא ניוושע כל זמן שהטובים והמוכשרים שבנו לא יחזיקו בעצמם באת ובמחרשה…
ואם עוד יש תקוה, כי נשתחרר בזמן מן הזמנים מקללת הגיטו, ואפילו במקצת, ואפילו חלק קטן שבקטנים מעמֵנו, הנה אין דבר זה אפשרי אלא על ידי מהפכה שרשית בחיינו, בתכונתנו, על ידי יצירת עבודה עברית על קרקע השייך לנו…
תפקידו של הישוב העברי שאנו עושים בארץ-ישראל הוא לחנך יהודים חפשים, אנשי-עבודה…
זוהי תעודתנו וזוהי “שאלתנו המרכזית”, זהו עיקר-העיקרים. זהו הכל.
*
בין שיריו הראשונים של ביאליק, שלא נכנסו לקובץ-שיריו הגדול, יש שני שירים שנדפסו ב“פרדס”, ספר שני: “אל האגדה” ו“אל האריה המת”. ביאליק הצעיר, שזה לא כבר עזב את ואלוֹז’ין, אומר אל האגדה התלמודית, כי בגללה “ישוב מרדוף אחרי צללי תוהו (השכלה אירופה וחיי העולם הגדול) ואת צלה יחמוֹד”; הוא אומר, כי התלמוד יַראה לו “ראש עמו מה שגיא, מה כביר, שיא חסנו ועוּזו בשחקים”. ואולם, יחד עם זה, בקינתו על “האריה המת”, הוא מבין כמוהו, כגורדון המנוח, את ה“עבטיט-עד”, עבדות-עולם ומראות-הנגעים"; הוא רואה, כמוהו, “היכל עמו, ארמונו הנוטש, חֵיצו הנופל, הטיח התפל – ממסד עד טִפחוֹתיו כי נבקע, כי רוּטש”.
באופן הזה אנו רואים מצד ביאליק בספר אחד שיר תהילה וגעגועים ל“עלי התלמוד הבלים” יחד עם רגשי הערצה לי. ל. גוֹרדוֹן, אשר שנא לא רק את התלמוד, כי אם גם בנוגע לנביאים הביע הוא בשעתו ממש אותם הדברים, שהבהילו אחר-כך בחידושם אצל ברדיצ’בסקי וטשרניחובסקי…4
בינתים וביאליק כתב את ה“מתמיד”, שקטע ממנו בא כבר במאסף “הזמן” הנשכח של עזרא גולדין. וגם פה, בנוגע למוסד הגיטואִי, שהשחית בנו כל חלקה טובה מאות בשנים, שחינך לנו הולכי-בטל, שאין דוגמתם בשום אומה ולשון, ונתן לנו אותו הטיפוס-הקלוקל של “ישיבה-בחור”, הרי אנו רואים מצד אחד את ההתפעלות הפיוטית העוברת לגאוה: “מי אתה שמיר, מי אתה חלמיש, לפני נער עברי העוסק בתורה?” את זו ההתרוממות היוצרת, את כל אותם הדפים הליריים, שיישארו לדורות בשירתנו העברית; ואולם, מאידך גיסא, אין חוש-המציאוּת של המשורר נפגם לגמרי, וסוף-סוף הוא מטיל ספק: אולי תלעג השכינה לקרבנותיה?….הוא מתאונן: “ואשר יצוָחו בקולי-קולותם החיים ושאונם אזניך גם שמץ מנהו לא לקָחו”…והוא צועק: “הכוחות האלה על מה המה כלים?”…
ביאליק מדפיס אז את כל יצירותיו ב“השילוח”, ורוח “השילוח” עם עורכו בימים ההם, זה שביאליק מצא, כי הוא “שומר את הניצוץ האחרון של האלוהים”, מטה את רוחו לאט-לאט לצד אחד עד קצהו. את האידיאולוגיה הלאומית (“לא חוננתי במתלעות ובצפרנים… לא הכות באגרוף את ידי למדתי”…) ומוסר-היהדות (“מהיות כפיר בין כפירים איספה עם כבשים… בתירוש וזנונים לא כליתי כוחי”…), אנו מוצאים, אמנם, כבר ב“על סף בית-המדרש” (ספר-ה“פרדס” השלישי), ששם מגיעה הגאוה הלאומית עד לידי פסוקים כמו:
אָז יֵדְעוּ מִי הָיָה הַשָׂב נְזִיר-הַלְאֻמִים,
שֶׁנָדַד עִם צְלוחִית שֶׁל פְּלַיְטוֹן בֵּין זֵדִים,
וַיִזְרֹק וַיַז גוֹיִם רַבִּים עֲצוּמִים
וַיְטַהֵר הָרוּחוֹת וַיְבַעֵר הַשֵׁדִים –
אולם אם גם מעיקרא ב“פרדס”, כבר “ניצנץ לו כוכב-המורה”, הנה אז לא היו עדיין כנפי-שירתו כל כך חזקות, כמו באותם השירים, שהדפיס אחר כך ב“השילוח” ושכולם, מצד צורתם וכוחם הפיוטי, פאתוֹס לאוּמי נאדרי.
ל“תיקון-חצות” יש משקל מיוחד ומוסיקה מיוחדת בשבילנו, שיצאנו מאותו המקום. השיר הזה נלמד על פה לאחר שעוברים עליו פעם ושתים. הוא נועץ את כל מלותיו בבשר-הלב ובדממת הלילה ירחשו אותן השפתים מבלי משים. הלב מתכווץ, מתכווץ – ומיץ-דמע יעלה בריסי העינים. “כל העיר הקטנה צללה ביון-מצולה ובשנת”…ישני-חושך, קבצני-עולם, שנוֹררים, אוררים בחלום את יומם… “מבּין הפרצים תפרוץ יללת-הרוח ותקפיא את הדם”… “גם כוכב אחד אין ברמה”… “רק אשנב בודד יאיר: יהודי קם לתקון-חצות”…
וה“תהלים”! זה ה“מעין”, ש“ממנו שאבו האחים המומתים בימי הרעה תעצומות-נפש, צאת שמחים לקראת מות, לפשוט את הצוואר אל כל מאכלת מרוטה, אל כל קרדום נטוי”, “לשאת יד כל עמל”, “לסבול חיי סחי ומאוס”, זה ה“מעוז, אל ראשו ראשו מילטו האבות משאת-נפשם, תורתם, קדשי-קדשיהם – ויצילום”…
“ויצילוּם” – הם ניצחו…
“אל בית-המדרש סור!” – שולח המשורר את “האח הנענה”, לראות את “היהודים הקודרים”, ה“משיחים את דאגתם במזמורי התהלים”…
וכאן מוסיף הוא משום-מה בחצאי-עיגול:
– אהה! מה נקלה ועלובה זו המראה בעיני זר לא יבין!…
אמנם כן! ה“זר”, שהפּאתוֹס ו“החמלה הגדולה כים” אינם מעוורים את עיניו, הוא לא יוכל בשום אופן לראות ב“פנים הצומקים והמצוררים” (ובמלמול-התהלים בלי הבנת פירוש-המלות – אפשר להוסיף!) את “אוצר-נשמתנו”… ואם יראה – בוז יבוז ל“אוצר” זה!
ו“זר” כזה היה בימים ההם גם שאול טשרניחובסקי בעצמו, שהתחיל לשיר לנו אז את שירי החיים והאדם שלו, מותר לומר, בעברית של גוי… גם על פי חינוכו, גם על פי סביבתו – הדברים החיצוניים – וגם על פי אופיו וסיגנון-נפשו של טשרניחובסקי, לא היה המוֹטיב הלאוּמי בכלל לעיקר בשירתו, בהבדל מאחיו הגדול ממנו, שהוא וישראל והשכינה – חד; ש“הרהורי הלילה” שלו הנם שלו ושל כל האומה גם יחד; שהאומה העברית התלויה באוויר הרי היא, בבחינה ידועה, ארץ-מולדתו, ובה הוא רואה חזות-הכל… בשירת טשרניחובסקי היה העיקר סערת-החיים, החיים כשהם לעצמם, החיים בתור פרוצס כביר בלתי-נתפס, בתור דבר, שכולו שלל-צבעים ומעין של רגשות… וכאן יש מקום להעיר, שאם שירים אחדים מספרו הראשון של טשרניחובסקי נותנים מקום לדַמוֹת, כי זהו משורר של ששון-החיים הפרימיטיבי, של “נריעה, נזמרה-נא, דוֹד”, “כהָתים עידן קרח וכפור”, כי פרימיטיבי הוא גם באנחותיו על “אמונתו גלתה מנו, פגעים רוחו כי יעציבו” – ואמנם כך קיבלו אותו בספרותנו – הנה זה רחוק מן הנכון מאוד-מאוד. ששון-החיים של שאול טשרניחובסקי, של בעל השיר כמו “מחמד”, אינו נובע מאופטימיוּת קהה של בעל לב טוב ובלתי-מנוסה, כי אם מתעצומות כוחות-החיים והטראגיות העצומה של מלחמת הכוחות הללו. כדי שלא להרבות בציטאטות די לציין את השורות הידועות:
אָז אִתָּךְ חַי אֲנִי, מְלֹא תֵבֵל-יָהּ רַבָּתִי!
וּכְנַפְשֵׁךְ – נַפְשִׁי אָז שׁוֹאֶפֶת קְרָב וּדְרוֹר,
עִם אַנְחוֹת תֵּבֵל כֻּלָהּ תִּפְרֹץ גַם אַנְחָתִי
וּפְצָעַי נוֹטְפִים דָם עִם דְמֵי כָל דוֹר וָדוֹר.
זהו מִסֵפר ראשון, שכבר בו הוא אומר על שירתו, שהיא “נובעת כזרם-מעיָנים באבק רסיסי צבע ואורה”, ומה גם הספר השני, שבו “שירי-האדם”, הנוֹקטוּרנו “קצתי בקריה ואעל ההרה!” והשיר “בין קברות דור-נכר”…
המוטיבים הלאומיים של טשרניחובסקי אינם אלא כחוליה אחת בשרשרת-שירתו, שירת החיים והעוז. “לא פסו עוד חיים על הררי ציון” – הוא שומע סוד שיח הגלים, הבאים מחופי ים קדם, ושֵׁם השיר – “חיים חדשים”… ומובן מאליו, ש“בעיני זר לא יבין” הוא מביט על “צמוקי-המוח” ו“כפופי-הקומה”, אשר “אור-יה בל יֵדָעו, חייתם – מַטבּע, מה יופי – בל תבין נשמתם הנכאה, באזיקי הדת ובכבלי דין מלך על לחם יפשעו”…
והיחס הזה הולך ומתחדד ככל אשר יגדל המשורר וככל אשר כוחו ירב. מתוך קלות-דעת פייטנית יש, אמנם, שהוא מסוגל לתת בפי האם השרה לבנה “שיר-ערש” מבטאים מעין “גדוֹלוֹת עמך פעל”, כשם שהוא מסוגל לפעמים “לקרוא לאֵבל” פתאום “על חייו בלי חמדה חלפו”… אולם הנה בסוף הספר הראשון, אחרי השירים “אני מאמין” וה“פארוֹדיה” (שלא ידוע על שום מה היא “פארודיה”) “קיבוץ-גלוּיות”, שבהם הוא סוֹלידארי, למצער, עם תקוות-העם המקובלות, הוא בא ונותן לנו את השיר “נטע זר אַת לעמך”, שכולו התקוממות נחרצה נגד העם היהודי, “רקב-הבור ובָאשת-הקבר”… ובספר השני אנו רואים כבר את המרידה הגלויה והחזקה נגד רוחו של “על סף בית-המדרש”, נגד האידיאלים הלאומיים-המסורתיים ונגד כל מהלך-חייו של העם היהודי – בתפילה הידועה ל“פסל אַפּוֹלוֹ”, ב“חזיונות נביא-השקר”, וב“לנוכח הים”.
“בתירוש וזנונים לא כיליתי כוחי” – מתפאר השׂב נזיר-הלאומים של ביאליק. אבל איזה כוח היה לך לכלות ואיזה כוח נשאר לך, אשר לא כיליתו, עם שפל ולא-עז?! – מטיח כנגדו טשרניחובסקי. אותם ה“זדים”, שביניהם נדדת עם הצלוחית של פלַיטון שלך, הלא היו “גוים רבים, עצומים”, שכילו את כוחם גם ב“תירוש וזנונים” וגם במעשי-יצירה נשגבים, בעוד שאתה, “אם יקום בפניך הזבוב ולא יהיה בך כוח להדפו”.
אהה, מה “נקלה ועלובה” היתה זו מראת היהדות בעיני ה“זר” הזה, אשר הבין!…
*
שני קולות, שתי השקפות-עולם, שני חוטים נמשכים ועוברים בכל מה שנכתב אצלנו מימות סמולנסקין ואילך בנוגע לפרובלימה הלאומית שלנו. אולם, אין הקולות-ההשקפות האלה מסוּיימים בתור שיטות ברורות אצל כל אחד ואחד משני המחנות; אדרבה, לשניהם יש נוסחאות שונים, נטיוֹת שונות וגם ערבוב מוכרח… י. ל. גורדון, זה האיש הכביר והמשורר הנערץ, שביאליק בעצמו – אגב-אורחא – חַייב לו הרבה בעד הדחיפה העצומה, שנתן להתקדמות השירה העברית5 וביחוד בעד החידושים שהכניס לסיגנונה, – גורדון, אני אומר, בעל “צדקיהו בבית-הפקודות” בשחר-ימיו, הנה גם לאחר שעיניו ראו ולא זר את כל “אבעבועות-הישועות, אשר בנעוריו נשא להן עינים”, כלומר, לאחר הכירו הכרה נכונה בטיבה האמיתי של הגלות באחרית ימיו, התיירא, בכל זאת, מפני ארץ-ישראל, לא מפני שארץ זו לא תקלוט אותנו במובן הכלכלי-הפוליטי, אלא מפני “פן נבוא בה לגלוּת אחרת גדולה וקשה מן הראשונה, והיא גלות הסכלות והבערות”… זאת אומרת שסוף-סוף עדיין היה החשש של ספק “סכלות ובערות” תקיף מזכרון הפוֹגרוֹמים והבוֹיקוֹט, שהיו כבר במזומן… ליליינבלום, זה “אריאל-האמת”, אשר בעת חשבו את עצמו לאחד מ“מֵתי-העולם של התלמוד הבבלי” חנה על דגלו של גורדון הראשון, הנה לאחר ששב בדרך-תשובה הבין את זה, שחברו-מפַקדוֹ לא הבין, הבין לאמיתו את העיקר הטריטוֹריאלי, כלומר, עד כמה שאלתנו הלאומית היא שאלת הגיטו ועד כמה העיקר הוא, שאנו נצא מן הגיטו ונימצא בתנאי-חיים, ש“הסכלות והבערות” תהא שאלתנו הפנימית, שאין לאחרים חלק בה. לכאורה, הרי אורחא דמהימנותא במלוא-המובן?… ואף על פי כן, איש זה, שחשב והבין, כי כל שאלתנו היא שאלת עבודת-עצמנו ועשיית-חיינו בעצמנו – בהפך לכל ההיסטוֹריה שלנוּ – מוצא לנכון, בכל זאת, להתיחס בחיוב גמוּר לדת המעשית של “ערלה” ו“שמיטה” ולחשוב את עצמו לבעל-דבביה של ברדיצ’בסקי, המבין כל כך עמוק את עיקר ה“אדמה” במרכז-חיינו, כמוהו… אחד-העם, איש-ריבו זה של ליליינבלום בחיבת-ציון, בעל המוח הצלוּל, בעל המאמרים מעין “תורה שבלב” ובעל הקריאה “עם כי יחרב” אצל הכותל “הנקלה והעלוב” שבירוּשלים, – סמל ירידתנו, חלאתנו ודלותנו, – ממלא, בכל זאת, רוב עבודתו הספרותית, באפולוגיה שטחית ליהדות ההיסטוֹרית ומעמיד תלמידים לה…. וברדיצ’בסקי הצועק, כי “כל קערתנו צריכים אנו להפוך על פיה”, המביט על עצמו כעל הפַּלגאה היותר קיצוני של אחד-העם, ושבתור משורר גדול חדר לתוך טבע היהודי “חדל-האונים”, במבטאו של טשרניחובסקי, עדיין, בכל זאת, רוחו נעוצה בקברות-אבותיו ועד היום הענק יעניק לנו דברים וחזיונות מאותם הקברים… החוטים מתפתלים, אפוא, וב“ביודעים ובלא יודעים לפני שתי הרשויות אנו משתחוים ומודים”…
מתעיה זו לא נמלטו גם ביאליק וטשרניחובסקי, אך איש איש מהם פנה, סוף-סוף, לעברו הוא.
“זקן העם – אלוהיו זקנו עמו”! – מתאונן טשרניחובסקי לפני אפולו ה“מולך על זרמי בני-אדם רעננים”. ביאליק, יתומה של ה“שכינה”, לא השתחווה מעולם לאל הזה. אולם בנוגע לאלוהי עמו הודה, סוף-סוף – הוכרח להודות – כי “ירד מנכסיו”…
כי הנה באו הימים ובחיינו אֵירע מה שהיה עלול לארע בתוקף אימת מצבנו בגיטו הרוסי. היסודות הרקובים זעו לרגע – ושטף-דמנו כיסה ארץ. הסאה המלאה על כל גדותיה הוגדשה, והכאב הלאוּמי של ביאליק, שאין אנו יודעים דוגמתו בכל פיוטינו רוויי-הדמעות, הצעקה על אסוננו הלאוּמי של נאמן-בית-האוּמה היתה לשוועת-זעם איומה של דוב שכּוּל. הגיעו הימים, אשר ביאליק נשא בהם את משא-זעמו בעיר-ההרגה, אשר הוא האחד היה לפה לכל שארית-ישראל, לתנות את שברה, אשר הוא האחד היה לשליח כל הציבור המדולדל שלנו… הנה, הנה הם הדברים כתובים על ספר ב“שירי הזעם”, אשר מדי הגותך בהם –
וְסָמְרָה שַׂעֲרַת בְּשָׂרְךָ וּפַחַד יִקְרָאֲךָ וּרְעָדָה:
כָּכָה תֶּאֱנֹק אֻמָּה, אֲשֶׁר אָבְדָה, אָבָדָה…
אמנם, גם אחר כך, לאחר שנמחו “קורי-העכביש אשר נמתחו לנימי כנור בלבבו”, יש שביאליק יצא להתאונן על שמחוצה לנו, על “הרוח שאנו שופכים על כל שֵׁש-נכר”, על “נפשנו שאנו משקיעים בחיק אבן זרה”, על “נשמתנו אשר אנו מאכילים את זוללינו בעוד בשרנו מטפטף דם בין שיניהם” ולהשמיע כל אותם הדברים שם להלן, שאלמלא יראת הכבוד שלי לפני עוזם השירי, הייתי מזכיר את האנאלוגיה שיש בהם במקצת עם התיאוריה של “אכספלואטאציה רוחנית”… (ולא חלי ולא מרגיש, כי אלה בעלי השינים, שבשרנו מטפטף דם ביניהן, לא היו רוצים לא בבשרנו שבתוך שיניהם ולא ברוחנו ובנפשנו שבאבנם ושֵשם!…) אולם באותה השעה הנוראה, טרם יברח המדברה, טרם ישלח “שאגתו המרה, למען תאבד בסערה”, בבואו עמהם – עם בני-עמו, עם בני “השׁב, נזיר-הלאומים” – ביום צומם אל בתי-תפילתם, אזי – מה נפלא הדבר! – ביאליק בעצמו כזר הוא ו“עלובה ונקלה בעיניו זאת המראה”. “עלבון-הדורות” קם וניצב לפניו – והוא מורד ומתקומם, ובזעמו כי עז ייזָכרו לפניו גם איזו פסוקים, ממש מי. ל. גורדון: –
וְהַכֹּהֲנִים שֶׁבָּהֶם יֵצְאוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶת רַבָּם:
רבִּי! אִשְׁתִּי מַה הִיא: מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה?
(“בעיר ההרגה”)
ברם, אליבא דאמת, פסוקים אלו ובצורתם זו לא נשתרבבו כאן, בכל אופן, אלא באקראי. מצב-הרוח הכללי אחר הוא, אחר לגמרי, נפש-המשורר כבר רחוקה, רחוקה מכל זה. הצער, שאין דומה לו בעולם, הביאו בציצת-ראשו לא רק מעבר ליהדות, כי אם גם מעֵבר לאפולו.. (יש מדרגות כאלו!) כאן נשכחו שירי בר-כוכבא, עם הנקמה הילדותית, שלו ושל טשרניחובקי גם יחד; כאן נשכח אפילו אותו “וארור האומר: נקום!” חרון-המשורר יעשן כפי הר-פרצים ואות-קין ישים על מצח-העולם… לא רק את היהדות – את כל העולם אינו מקבל: הוא “מחזיר את הכרטיס שלו”!
וְכוֹכָב אֶל כּוֹכָב יֶחֱרַד: הִנֵה הַשֶׁקֶר הַנוֹרָא, הִנֵה הַיָגוֹן הַגָדוֹל! וְאֵל-נְקָמוֹת, פָּצוּעַ בִּלְבָבוֹ, יָקוּם וְיִשְׁאָג…
בזעם זה הגיע כוחו השירי של ביאליק באמיתו ובעמקותו עד הנקודה, שאין למעלה הימנה; אחרי יאוש שחור כזה, שאין ממנו מוצא, אחר שלילה קיצונית כזו, שאין אחריה כלום, אחרי מרדות נסערה כזו, שאין אחריה יכולת לצעוק עוד, באה בהכרח הדממה, זו דממת-העיפות, שבתוכה גאון-שירתנו יושב ומלקט ומגיה את “ספרי-האגדה”, או –מחֵפץ לטפל בחיים בריאים, טבעיים, יהיו איזו שיהיו – כותב סיפור שָמן בצבעיו ומצועצע בלשונו, אבל ריק מכל הלך-נפש, כמו “מאחורי הגדר”…
ודממת-שקט באה גם לבת-שירתו של טשרניחובסקי, אבל בנתיב אחר לגמרי. בשעה שביאליק, משורר ה“בכי שנושן זה שנות-אלפים”, נתעלה על עצמו בגלל הכאב הלאומי הגדול והזעם האדיר, שאחריהם באה הדממה המוכרחת, כנ“ל, גדל טשרניחובסקי, משורר “משברי-האונים בשפעת-עלומים” על-יד עלותו מן הליריקה אל האֶפּיקה, מן ההתקוממות בשיריו הליריים אל המנוחה הגדולה בפואימותיו-אידיליותיו. מעין נטיה לזה אנו רואים כבר בשחר ימי-שירתו, בפואימות והבּלדות הקטנות שבספר ראשון (“בששי בין ערבים”, “מוצאי שבת” ועוד), אלא שאחר כך ב”ברוך ממגנצה“, ב”בין-המצָרים", שילם המשורר מס לפרובלימות הלאוּמיות, שהכל דשין בהן, והביע הבנת הטרגדיה הלאוּמית ברוח הכל6… ואולם הנה עוד קפיצה אחת – קפיצה גדולה – והוא כותב את “ברית-מילה” ומה שאחר זה, שבהן, בפואימות-אידיליות אלו, הוא מעלה יצורים עברים וחיים עבריים קיימים – ועושה שלום עמהם.
וראה זה פלא: כאן השפה כמעט אחרת היא. כאן יש ניבים, שאפשר לטעות בהם ולחשוב כי ביאליק, אמן הסיגנון המלוטש והמתובל, הוא מחוללם…
בפואימות-האידיליות, פרי תקופת יצירתו האחרונה של שאול טשרניחובסקי, אנו מוצאים איזה בטחון-בחיים, איזה בטחון-באדם, ואפילו מעין איזו עמידה על הקרקע. עין גדולה ועליזה, קול מצלצל ונוֹח ושאָר-רוח נוגה ושקט. המרירות, שמעבר לכותל, הולכת ומופגה, הולכת ומודחה על-ידי שלוות ההוויה המלאה והקסם השוקט המשתפך על כל גדותיו. הלב יעלוץ לקראת זרמי החיים הבריאים והמתוקים האלה, העוברים ושוטפים כמעט גם את החלאה והמצוקה.
וּפְנִינִים הַשִׁירִים, שֶׁהֵמָה מְפוֹצְצִים
לְרִבְבוֹת גְוָנִים מַאֲלִיפִים, מִתְרוֹצְצִים
שִׁמְשׁוֹת הַחַיִים וּנְגֹהוֹת הַזְמָן –
הֵן הֵמָה שִׁירֵי הָאָדָם.
-
ביאת עד משבר בארץ–ישראל – במובן התקוות הפוליטיות המופרזות או גם הישוביות הרחבות; כי בנוגע לאידיאל הארצי–ישראלי האמיתי, כלומר, האידיאל של עבודת יהודים בארץ–ישראל, למרות כל המרחק הנורא עדיין שבינינו ובין השגתו, הרי אנו עכשיו דווקא כבר אחרי המשבר ומעֵבר למשבר, בדעתנו כבר את מסילתנו –מסילתנו הצרה, אבל הבטוחה. עתידו של אידיאלנו זה יכול להיות יותר מוצלח או פחות מוצלח, בדרכנו יכולות להיות עליות וירידות, אבן אין מקום למשבר. אין משבר בשביל אלה שחרתו על דגלם: יהיה מה שיהיה – ואנחנו פה אנו עומדים ועובדים, פה אנו חיים ומתים. ואולם השקפה זו כדאי לברר ביתר פרטיוּת בפעם אחרת. ↩
-
בדעתי את מיעוט–תרבותנו – במובן האירופי – בכלל ואת חוסר – האמנות אצלנו ודלות–ספרותנו בפרט – זו הספרות הקרועה לעשרות גיטאות ומחולקה בין עשר לשונות – אין אני רוצה להשתמש במלה הגאיונה: זרמים, או אפילו “מהלכים”, ואני אומר, לפיכך, רק: קולות שניסרו. ↩
-
ביטוי חזק ושירי מצא זה בכתבי מיכה יוסף ברדיצ‘בסקי, אך מעניין הוא, שכתבי הסופר הזה, העובד בספרותנו זה כחצי יובל שנים, לא זכו עדיין להיות מכונסים למקום אחד, וגם לא נמצא עדיין האיש, שיתן את לבו להעריך את הסופר המשורר הזה לכל עמקו ולכל היקפו. – פה ומליץ למצב–הרוח ה“שגיוני” של פשפוש ו“עיון” בגורלנו ההיסטורי היה גם ר’ בנימין ב“עליו” ו“ניצניו” המעטים, שבהם חדר להבין, מה בין “המום הנבואי” שלנו וה“יסוד המפרה” שלהם. ↩
-
ב“צדקיהו בבית–הפקודות” הביע גורדון על–ידי גיבורו את יחוסו לדברי הנביאים כמו לדברים שמקורם ב“רכות–הלב ובנפש נכנעת”, לדברים המיעצים “בושת, עבדות, משמעת”. צדקיהו, המורד של גורדון, מיאן בעצת הנביא לשמוע, כי אמר: “ברזל בברזל ירוֹע”. האידיאל של צדקיהו הוא “איכר, איש חי, רב–פעלים”, בעוד שהנביא “ברית חדשה ברא ליהודה: כל עם–הארץ מקטנם ועד גדולם ילמדו דבר ספר, תורה ותעודה”… ש“הכל יהיו יודעי דת וספר, אך דלים ונמקים כעפר ואפר” – האם אין כל זה מזכיר את “מכונני מלכוּת שמים ועל המרפים ידי איש החיל” מצד אחד ואת אלוהי הארץ והלבב“ מצד שני, אשר בחזון ”נביא–השקר" של טשרניחובסקי לאחר עשרות בשנים? ↩
-
מעניין, שתוכן היצירה היותר גדולה של ביאליק במובן האמנותי, “מתי–מדבר”, לקח גם את לבו של גורדון בשעתו, והשאיר אחריו בכתובים התחלת פואימה שכזו. ↩
-
לצערי, אין תחת ידי כל שירי טשרניחובסקי, המפוזרים עדיין במאספים שונים, ואני מרשה לעצמי לסמוך במשפטי על זכרוני, שאולי יטעני בקו זה או אחר. ↩
צָרַת הַלְּשׁוֹנוֹת
מאתיוסף חיים ברנר
[הוכן להרצאה]
רבותי,
במודעות הבטחנו לכם נשף ספרותי באולפן הגדול ובהשתתפות חמישה אנשים. עכשיו, כפי שאתם רואים, הנשף הוא בקלוב הפועלים הקטן, וכל הנשף ימלא רק אחד – הסופר אָנֹכִי. ואף על פי שאנחנו הודענו, שכל מי שרוצה להחזיר כרטיסו, יש הרשות בידו, ואנחנו נחזיר לו את כספו, ומכאן, שאין מקום לטענות אלינו מצד הקהל, בכל זאת הנני נכון לספר לכם את כל הענין מראשיתו ועד סופו, למען תדעו גם אתם מה “קרה”, ומה הסיבה שמנשף מגוון, עברי וז’ארגוני, נשאר סדר הנשף הזה, שכולו ז’ארגון לבד.
בודאי כבר ידוע לכולכם, שכל ה“אינצדנט” שבא בעקבות הנשף הזה יסודו בריב-לשונות, או יותר נכון בצרת הלשונות שלנו. והענין הזה, למרות, או, אולי, יען שכל כך הרבה דיברו עליו, דורש קצת ביאור. אין אני תמים כל כך לחשוב, שבדברי ארגיע את הרוחות ושדברי יהיו אוריגינליים ביחוד, ובכל-זאת הבה ואגיד שתים שלש מלים בדרך כלל, בטרם אגש להרצאת המעשים.
בתור הקדמה הייתי רוצה לומר לכם, רבותי, שאני כשאני לעצמי אני לא הבריאיסט ולא ז’ארגוניסט, ואין דעתי נוחה כלל לא מאלו ולא מאלו. יען מה? יען שאני חושב, כי לשאלות החיים צריכים אנו לגשת לא כדוגמטיקים כי אם בעינים פקוחות ובהכרת המציאות הנכונה. כשאני רוצה, אני מבין גם את ההבריאיסטים וגם את הז’ארגוניסטים מנקודת השקפתם הדוגמטית. ההבראיסטים מאמינים, שהז’ארגון הוא לנו חרפה, אסון, סכנה, שהז’ארגון אינו נותן לנו להתאחד עם עברנו הגדול, שהז’ארגון יש לו תביעות להיות לשוננו הלאומית, בעוד שלשון זו צריכה להיות עברית ורק עברית. לפיכך היו הם רוצים שבציבור, לפחות, ובארץ-ישראל לא תישמע מעל הבמה שפה אחרת, בכדי שיוכלו להשלות נפשם באילוזיה, שהעבריה חמדת נפשם היא הגברת השלטת…האנשים האלה אוהבים אילוזיות בכלל, ולכן גם העובדה, שאיזו מאות ילדים מדברים בבית-הספר עברית, מחוללת כבר האילוזיה בנפשם, כי עברית היא שפת הדור הצעיר בא“י, ולכן נחוצה, לפי דעתם, עוד התאמצות אחת, נחוץ לאסור על הילדים לשמוע ז’ארגון מעל הבמה – והרי הכל כאן… כאמור, אני מבין אותם. מבין אנכי גם את הז’ארגוניסטים הנלהבים בכל תפוצות הגולה הטוענים: הן לתת את העברית בפי כל עמנו הוא דבר שאי-אפשר, בעוד שבז’ארגון מדברים, סוף סוף, מיליונים אחדים של יהודים – נעשה, אפוא, התאמצות אחת ונעשה על ידי הספרות את הז’ארגון לשפת כל ישראל, וניפטר מצרת ריבוי הלשונות….. מובן, שמהשקפה זו הם שונאים, ולא שלא בצדק, את “לשון-הקודש”, שהיא קיר מבדיל בין האינטליגנציה ובין העם, שהיא דבר ריאקציוני, אסון, סכנה וכו' וכו', וגם אלה די להם לשמוע על דבר איזו חברה אמנותית-יהודית בעיר קטנה שבתחום, די להם לקרוא ציור ז’ארגוני של איזה מתחיל, הצריך עוד ללמוד יושר-הכתיבה, למען תהא להם האילוזיה, כי ה”יודיש" עושה חיל וסופה לירוש ארץ –
רבותי! אני חושב, כי אם נבוא לדון לא מנקודת ההשקפה הדוגמטית של “יהָרג ואל יעבור”, לא מנקודת ההשקפה של ההכרה האבסולוטית, כי נחוצה לנו שפה אחת, אלא בהתאם עם הכרת המציאות, אז בהכרח נבוא לידי מסקנה, כי טעות מרה ביד שניהם, וכי, בכל אופן, אין אצלנו מקום לריב-לשונות, למלחמת שפות, כלומר לקנאות, להפרעה, לשנאה… רבותי! אני אהיה האחרון לבלתי הבין, עד כמה גדולה צרת הלשונות שלנו. אני יודע עד כמה ריבוי-הלשונות שלנו מקלקל את ניב שפתנו, מערבב ומבלבל את סגנוננו, מפורר את כוח יצירתנו… אין צריך להוכיח שסכום-אנרגיה ידוע, המתחלק לכמה מקומות, אין השפע רב בכל מקום מאלה… אבל מה לעשות, רבותי… בודאי ובודאי יש אסון ויש סכנה, אבל מקורם הוא לא בעברית ולא ב“יודיש”, אלא במצב חיינו בכלל, במצב של עם שאין לו ארץ והוא הולך מגוי אל גוי וכולו בלבול… ידברו הז’ארגוניסטים ברוסיה בשם ההמונים הגדולים, בעוד שההמונים שלהם אינם כלל גדולים ואינם כלל בעד האידיאל הז’ארגוני, יען שז’ארגון לבד אינו יכול, כמובן מאליו, לספק את צרכיהם, יען שבתור עם התלוי בחיי אחרים ובכלכלתם הוא מוכרח לדעת את לשון האחרים… ולמה יצעקו ההבריאיסטים הקנאים: שפה אחת ניתן לדור הצעיר כאן, בעוד שהחיים מכריחים גם פה לתת בפיו עוד הרבה שפות.. בעוד שערבית צריך ללמדם, וצרפתית צריך ללמדם וגם אל הדקלמטור הגרמני צריך להובילם, בכדי שישמעו גם גרמנית…. למה ניתכה, איפוא, החמה דוקא על לשון ההמונים היהודים, הז’ארגון, שאותו צריך לרדוף עד חרמה, בעוד שהדור הצעיר, על פי אותו ההכרח של תנאי החיים, יודע ומבין וגם מדבר ז’ארגון… הן ממה-נפשך, אם יש לנו תקוה, כי יהודים עוד יבואו הנה מרוסיה ומגליציה ומאמריקה, הלא אי אפשר לגרש את הז’ארגון ביום אחד, ולא לבד שלא אפשר, אלא שגם ככה לא ייעשה….. צריך איפוא, אז בהכרח להתחשב עמו ולא לבטלו… אבל אם אלה הם הכל – נגמר הכל… אז. בכלל, מאי נפקא מינה ומה הצעקה?…
מה, איפוא, יוצא מזה – ישאלו? יוצא, שמצבנו בתור עם בלי ארץ, שלכן בהכרח הוא בעל שפות ז’ארגוניות רבות ובלי שפה אחת יחידה, שמצבנו הזה אינו נותן לנו מקום לאיבוד אנרגיה על מלחמת קנאות… האסון שיש בשאלה זו הוא תוצאה מוכרחת ממצבנו. בהכרח שוררות בחיי אומתנו שפות רבות, זרות ולא זרות, ובנוגע לעברית וז’ארגון, שתי השפות שאנו יוצרים בהן ספרות, הנה כולנו, גם ההבריאיסטים וגם הז’ארגוניסטים, אך שיבולים בודדות, אך בנים מעטים לעמנו, שהיינו רוצים כי יהיה לנו עם… זה חולם על פי דרכו וזה על פי דרכו… זה מעיר את נפשו בעברית ושואל “למי אני עמל?” וזה כותב בז’ארגון – והתולעת מנקרת בלבו… אלה מדברים בשם העבר הגדול ואלה בשם ההמונים הישראליים של ההווה… ואולם באמת העבר שלנו, רבותי, לא היה כלל גדול, וההמונים הישראליים – נפשם נתונה לגמרילראש הדף בהכרח לדברים אחרים… רוב העבר שלנו, רבותי, רוב העבר שלנו, שהוא אלפים שנות גלות וגירושים וטביחות, אינו גדול ואינו יפה כלל… וההמונים שלנו, של היום, אינם כלל עם רייזין ועם נומברג ועם אַש ועם ל. שפירא ועם אנכי… איזה מקום יש, איפוא, לנו, שנפריע איש את רעהו, שנסתור, שנהרוס? אצלנו, רבותי, אין מה להרוס – הכל הרוס אצלנו… אצלנו ברוכה תהיה כל יד המעשירה את חיינו במשהו, כי חיינו, רבותי, עניים מאד מאד… חיינו החברתיים ריקניים מאד – ונגד הריקנות הזאת עלינו לחבול תחבולות… אצלנו ברוך יהיה האיש העושה איזה דבר בחיוב, יהיה הדבר מה שהוא, אבל אין לנו להודות לאלה שמפריעים, שסותרים, שמתנפלים… לנו, השיבולים הבודדות ביהודה, יקרה השפה העברית – אדרבה, הבה ונעמול בה לשפרה ולהפיצה… יכתוב הסופר ולא ישגיח על השכר הפעוט שהוא מקבל בעד עבודתו, יורה המורה בהתלהבות ומסירות נפש, יקרא הקורא ויתן לחברו לקרוא, יתמכו בהוצאות עבריות ויעשו תעמולה בשביל הוצאותינו: “הפועל הצעיר”, “אחדות”, “לעם”, “יפת” וכו' – ייסדו שיעורי ערב בכל מקום, יערכו נשפים והרצאות ספרותיות ומדעיות… זה אני מבין, זוהי עבודה, זהו מילוי צורך ידוע, זה יביא לנו בסוף הסופות דבר-מה… זה גורם לנו איזה עונג מיד… רבותי, גם אני בעצמי הנני קנאי במקצת, גם אני הנני בעד קנאות חיובית, בעד קצת מסירות נפש… אבל בזה שנפריע איזה חזיון ז’ארגוני, הנחוץ גם הוא, בזה שלא ניתן לדור הצעיר לקרוא את הדברים הגדולים שיש בספרות הז’ארגונית, כמו “פאָלקסטימליכע געשיכטען” של פרץ ועוד, בזה שנאסור על נערינו להתודע אל חיי עמם, ובנידון דידן, לשמוע, למשל מונולוגים ז’ארגוניים אמנותיים מפי מקריא אמנותי, כ“ר' אבא” של אנכי – לא, רבותי, בזה עדיין אין אנו עושים כלום בשביל העברית, בזה אנחנו רק נותנים לעצמנו תעודת עניות עוד יותר גדולה, בזה אנחנו מראים רק כי העיקר אצלנו המלה הריקה, הצלצול הריק, הדיקורציה, במחילה…
ובזה, הגעתי לעצם המאורע. בא ליפו אורח יקר וחשוב – הסופר ז.י. אנכי. איני יודע עד כמה הוא יקר וחשוב על “השדרות העליונות” שלנו, על ה“קאַזיאָניים” שלנו, שבכלל אין להם דברים יקרים וחשובים בעולמם – עלי ועל חברַי הוא יקר וחשוב. על ז. י. אנכי אגיד אחר-כך מלים אחדות. לעת-עתה, לרגל הענין, אני מודיע, שהוא התחיל לכתוב עברית, והיה זמן מרובה קנאי נלהב לשפתנו, עד שלפני חמש-שש שנים בערך לא רצה לתת אחד מציוריו לתרגמו לז’ארגון, אלא אם כן יודיעו שזהו תרגום מעברית… איך שיהיה, עכשיו אנכי הוא סופר ז’ארגוני בעיקרו. ולאיש הזה, המכובד ויקר עלינו, יש בין יצירותיו מונולוגים אחדים, “ר' אבא”, שהוא קוראם בנעימה ובהטעמה. נתעוררה הצעה, שאנכי יקריא את המונולוגים האלה גם ביפו. המונולוגים האלה הם אמנם בז’ארגון, אבל הן אמנות בודאי יש בהם, וכי משום שהיא אמנות מחיינו ומעולמנו הפסידה? וכי מפני שאין אנכי איזה יאָרק-שטיינר הפסיד? הלא ליארק-שטיינר ולמוֹזר מותר היה לנאום “דייטש” בבית-העם הירושלמי – ו“האור” נתן כל פרטי הדברים… אולם לבלי להכביד על אנכי למלא נשף שלם בעצמו, ביחוד שבריאותו בעת האחרונה אינה כל כך במצב מעולה, נאלצנו אני וגוטמן וקבק, בצירוף חברנו מ. גנסין, לעזור לאנכי בהשתתפותנו. וכאן אני צריך להודות, שאני, מצדי, למשל, התיחסתי כל העת אל ההשתתפות הזאת ברגשי עונג מהול בצער. העונג היה על שאנחנו, מתי מספר, סופרים יהודים, נזדמן, סוף סוף, כמו באיזה אורח פלא, לפונדק אחד, ולפנינו יהיה קהל יהודי הרוצה לשמוע איזה דבר, הנכסף לקבל איזו הנאה אמנותית… בזה יש במקצת כדי לשמח את הלב. ואולם, כאמור, גם מזג הצער לא חסר ברגשותי. הצער, בן-לויתנו בכל ימי חיינו, נלוה אלי גם הפעם והקטין את העונג. והצער היה על ערבוב השפות בנשף ספרותי. לא קנאת עברית וז’ארגון אכלתני, רבותי, דבר זה לא עלה גם על הדעת… אדרבה! אלא זה היה הצער: נשף ספרותי, שעיקרו הוא הוא הסגנון האחד, הנאה, האמנותי, הסגנון המשרה איזו רוח מיוחדה, רוח יתירה, אסתטית… ופתאום – ערבוב הסגנון, ערבוב הלשונות, העדר האסתטיקה… ואולם מה היה לעשות – הכרח… אם חיינו, רבותי, יהיו אחרים בזמן מן הזמנים, אז יהיה גם מצב הדבר הזה אחר… אם יהיו בחיינו האחדות, ההרמוניה, שלימות הסגנון… אבל עוד רחוק, רחוק היום, שבו נוכל לחלום על שפה אחת יחידה… לעת-עתה אנו פזורים בעשר ארצות, ושפות הארצות האלו בהכרח מכניסות ערבוב, חוסר הרמוניה בחיינו ובשפותינו… אגב אורחא: אם יש פה אחדים מיריבי העומדים ואינם מבינים מה שאני מדבר, יכולים המבינים לנחמם – אוי לאותה נחמה – כי גם בעברית שלי אין אחדות, כי גם העברית שלי מעורבבה היא ומושפעה מן השפות הזרות אשר קלטתי בימי חיי – וגם כן בהכרח… לעת-עתה חשבתי, איפוא, כמו שאמרתי מקודם – הבה נעשה, כל אחד ואחד מאתנו בפינתו שלו, מה שאנו חושבים לנכון ומה שאין אנו יכולים לבלי לעשות.
כך חשבנו, רבותי, ולא ראינו בזה כל חטא, אלא איזה צעד – וגם זה רק ליחידי סגולה. והנה קמה עלינו הרעה מצד האנשים הטובים הידועים, שהרימו קול רעש: היאך! ז’ארגון! עברית וז’ארגון ביחד? סופרים עברים עם סופר ז’ארגוני? חמץ ומצה?! והאנשים ההמה – יהי אלהיהם עמם! – הפריעו בעד מעשינו וגם איימו על המשתתפים… להרע להם… בחוסנו על כבודו ועל בריאותו של אורחנו היקר מצאנו לנכון להעביר את הנשף לקלוב. פה היינו בטוחים, כי הנשף לא יופרע. אולם מכיון שהאולם הוא יותר קטן, והקריאה בו היא יותר קלה, מצאנו המסדרים, בהסכם בעל-הנשף, להוציא את הנומרים של הסופרים העברים, בכדי שהנשף יעמוד על עיקרו. הקנאים הגדולים ניצחו, איפוא, נצחון גדול: תחת נשף שרובו עברי הוכרחנו לתת נשף, שיש בו רק זכר לעברית בפתיחתי זו. יערב עליהם נצחונם!
*
רבותי! חפץ חפצתי להגיד גם מלים אחדות על אורחנו היקר כשהוא לעצמו. אבל אולי טוב שאעשה זאת בגמר הנשף?
רבותי! את הנשף הספרותי הזה הקדשנו לז. י. אנכי. מי הוא אנכי? על שאלה זו לא אבוא עכשיו לענות בפרטיות. ביחוד אני פטור עכשיו מזה בעת שאנכי בעצמו הוא לפנינו והוא יהיה הערב מדבר בעדו. בודאי יודעים גם אלה מכם, שלא למדו חכמת הדקדוק, כי “אתה” – זהו נוכח, “הוא. – נסתר, ו”אנכי" – מדבר בעדו. אנכי ידבר בעדו! ואולם, בכל זאת, למרות מה שאיני רוצה לגזול הרבה מזמנכם, הנני ואתעכב רגע על השם הספרותי הזה “אנכי”. לי נדמה לפעמים, כי הכינוי הזה, הפסידונים הזה, מראה לנו על מהלך חדש בעולם המחשבה העברית.
לי נדמה, כי אם בחיינו במשך עשרות השנים האחרונות לא נשתנה הרבה לטובה, הנה בעולם מחשבתנו באו שינויים יפים מאד. בחיינו היו אלה הימים שנות משבר: חיבת ציון רפתה, הציונות הדיפלומטית פשטה את הרגל, ה“בונד” הלך וכלה, האמיגרציה היהודית אבדה דרך… אבל מתוך התוהו-ובוהו הנורא הזה נצטללה מחשבתנו להבין דבר במצבנו. המעולים שבנו הבינו, כי טעות היא מה שהורגלנו להשיב על כל תלאותינו בהרמת אצבע כלפי שונאינו, כלפי צוררינו… המעולים שבנו הבינו, כי הרבה הרבה פשענו ועָוינו בהיסטוריה שלנו, הרבה הרבה אנו חוטאים בזמן הזה, וכי לרוב פרי מעללינו אנו אוכלים. תפקיד לא חשוב כלל מילאנו היהודים באירופה בכל משך ימי הביניים ואחריהם. סרסורים היינו, רבותי, סרסורי כסף וסרסורי רוח, אבל לא יוצרים ולא עובדים! קבצנים, שנוררי-עולם היינו עד עכשיו, שכנים, לא אדונים לחיינו – ואנחנו, למרות הקינות והסליחות, היינו בעומק נפשנו הדלה שבעים רצון מהמצב הזה, יען שהוא פטר אותנו מיצירה, מעבודת-כפיים… עם בלי ארץ-מולדת הוא נבזה ומאוס, ואנחנו, רבותי, היינו עד היום הזה בלי ארץ מולדת… ארץ מולדת נקנית על-ידי עבודה, ואנחנו, רבותי, לא ידענו אלפים בשנים מה זו עבודה… מה הפלא, כי באנו עד משבר…
את זה משיגה עכשיו המחשבה העברית, את זה מבינה השירה העברית החל מגורדון ועבור דרך טשרניחובסקי, את זה מבינה הפובליציסטיקה העברית, החל מסמולנסקין ועבור דרך ברדיצ’בסקי.. את זה הבינה מפלגת הסוציאליסטים-הטריטוריאליסטים הקטנה, שאמנם הטביעה את הרעיון הזה בהרבה דברים של מה-בכך, אבל העיקר אינו חסר מספרם…
ויחד עם הרעיונות על ארץ מולדת ועבודה עלה בקנה אחד הרעיון על היחיד העברי, על היחידיות הנפשית. עד עכשיו לא היה היהודי יהודי אלא אם כן נשמע לכל פקודי הכלל, אלא אם כן היתה השקפת עולמו ממש כהשקפת כל הכלל, אם האמין בכל הספרים הכתובים, אם נצטרף ל“מנין”… בלי ה“מנין” לא היה היחיד כלום. היחיד היה רק גרגיר אחד קטן בגל-הכלל. בלי הכלל לא היה לו כל ערך. אולם עכשיו, כשהכלל שלנו, רבותי, החל להתפורר, כשיהודי ארץ אחת אינם דומים ליהודי ארץ שניה, כשקהילות שלמות אין יהדותם אלא “טמפל”, שאין הם רוצים לבוא להתפלל בו… כשההתבוללות הולכת ומתחזקת בתוקף יד החיים ובכל המובנים גם ברחובות-היהודים שבמזרח – עכשיו באה העת להיחיד להציג עצמו נגד הכלל ולומר: אנכי!
מתאוננים על ספרותנו שהיא אינה עממית, אינה מחנכת, אבל כל כמה שהדבר יהא מעציב, הנה אי אפשר באופן אחר. כל ספרותנו היא עכשיו אינדיבידואלית, כל סופר וסופר מן הצעירים – עולם בפני עצמו, ואחרת אי אפשר להיות. מנדלי מוכר ספרים תיאר את רחוב היהודים בכללותו, את היהודי הקיבוצי, את הכלל-ישראל, הסופרים הצעירים לא יוכלו ללכת בעקבותיו. רחוב-היהודים התפורר, העיירה עברה לאמריקה, היהודי הקיבוצי נעשה לאחר… נשארו רק יחידים, עברים-אירופים בעלי פסיכיקה מיוחדה, ולכל אחד ואחד נפשו שלו, יאושו שלו וחלומותיו שלו…
בספרותנו הצעירה כל אחד ואחד מאתנו הוא: אנכי! – סֶמֶך אחר אין.
מי יודע, אפשר שהאינדיבידואליות תביא לידי קולקטיביות, אפשר שעל ידי אינדיבידים הגונים ייגלה כוח חדש בעד המשך חיי האומה – איני רוצה להגיד עתידות. גם לא אדבר פה על גיבורי חיי אנכי, על שאיפותיהם, חיפושיהם, חייהם… גיבורי אנכי בעיקרם הם “אנכי”… ואי אפשר לדבר בפניו של המדובר בהתגלות הלב הראויה… עיקר טבעם שהם שואפים.. ובודדים…
אני רוצה רק להעיר, טרם גמרי, על דבר הר' אבא אשר יקריא לפנינו. ר' אבא הוא יהודי זקן החי בהעבר. הוא רואה את כל הריקנות שבחיי היום והוא נושא עיניו אל מה שהיה… אם צדק הוא בזה – אין זה מן העיקר… העיקר, שר' אבא הזקן והחלש גם הוא יהודי קובע ברכה לעצמו, גם הוא בעל תכונה אינדיבידואליסטית כולה, גם הוא איש המציג את ה“אנכי” שלו נגד כל הסביבה, שאינה לפי רוחו… ובזה סוד השפעתו, בזה הוא לוקח את לבבנו.
ובזה אני פותח וקורא לגוטמן, או מסיים ואמר: שלום לכל!
יַעַנְקְ'ל הַנַּפָּח (על הבמה העברית ביפו)
מאתיוסף חיים ברנר
(על הבמה העברית ביפו)
“יענק’ל הנפח” – חזיון בארבע מערכות מאת דוד פינסקי – הרי הוא, לפי דעתי, היציאה היותר מוצלחה של המחבר הנקוב. זוהי חטיבה שלמה מחיי ההמון היהודי בערי-התחום שברוסיה. רק בידי מסַפּר ריאלי-חיובי כדויד פינסקי, שעוד מראשית עבודתו הספרותית ב“עלים ליום טוב” של י"ל פרץ, ביקש ומצא את הגרעינים הבריאים של הפרוליטריון היהודי, יכול היה לעלות חזיון כזה, שיחד עם רוח-המציאות השוררת בו בכולו, שורה עליו גם שכינת המוסריוּת הבריאה והגברת הטוב החיוני על הנטיות המופסדות. ד. פינסקי הראה לנו, כי אפשר ואפשר עוד לכתוב חזיונות מחיינו בלי אֶפקטים זולים, אַשׁיים, ובלי סימבוליקה שאוּלה מפשׁיבישֶׁבסקי… והבמה העברית העניה, החובבית, הראתה, כי במעט אהבה אל הדבר אפשר – למרות כל הקושי שבדבר – להציג חזיונות כאלה ולעניין בהם את הקהל…
יענק’ל הנפח הוא נפש דרמתית במלוא-המובן. גם יצרו הטוב וגם יצרו הרע אינם קטני-מידה. עד שנות השלושים ומעלה מימי חייו חי הוא חיי הפקרות ושיכרות. “כאילו איזה דיבוק ישב בי ודחפני לקלקל את מעשי” – מתוודה הוא לפני תמרה בשעת הראיון. אולם כש“השד היה מרפה ממנו, היה הולך אפילו לבית-המדרש לשמוע פרק משניות או עין-יעקב”. ה“דון ז’וּאַן” של העיירה יושב בין מנחה למעריב בבית-המדרש ומקשיב לאגדות רבה בר בר חנה. ודאי שנהדר היה המחזה. ברם, “השד – הוא מתאונן – היה מרפה ממנו לעתים רחוקות מאד”. אבל הנה אהבתו הטבעית, האנושית, לתמרה – וה“מלאך” לוקח את מקום-השד.
תמרה היא עלמה פיקחית, טובה, ישרה וגלויה – אחת מבנות-ישראל בערי-התחום. אב ואם אין לה, והיא אוכלת לחם דודתה בדאבה. יחסה ליענק’ל אינו רומאנטי כל עיקר. היא רק חשבה ומצאה – בלב טהור וברגש פשוט – כי הצעיר היפה, החזק והעובד הלזה יסכון לה. היא יודעת את עברו של יענק’ל ויראה מפניו, שמא יחזור המיועד להיות בעלה לסורו, אבל יחד עם זה היא כמו בטוחה, כי תוכל להשפיע עליו לטובה. היא נותנת לו את ידה.
תמרה לא טעתה. בראשית המערכה השניה אנו מוצאים אידיליה גמורה של חיי-משפחה, העושה עלינו רושם חזק של מציאות מוחשית. יענק’ל נעשה לבעל אידאלי – כמותו ירבו בישראל; תמרה צופיה הליכות-ביתה והרה ללדת – והיא חשה עצמה כמו ברקיע השביעי. אבל במקום שבעלי-תשובה עומדין – עדיין יש מקצת סכנה. והנה בא ה“נסיון” בדמות רבקה, יהודיה גויה, שיצאה מן הכפר ונישאה בעל כרחה, כפי הנראה, לאיזה מלוה-בריבית מזוהם, שרפאל שמו. לרבקה, כפי שאפשר ללמוד מרמזים שונים, היו איזו יחסים עם יענק’ל בתקופת-קלקלתו, ועכשיו, לאחר שעזבה את בעלה, הרי היא רוצה לבוא לגור בחדר הפנוי שבביתו של יענק’ל. כאן מתחילה המלחמה הפנימית בלב גיבורנו: היראה מפני אפשרות החטא והחפץ לצעוק: גירא בעינא דשטנא…צריך להודות, כי דרך זו של פסיכולוגיה כזו ועל הבמה ולגבי איש כיענק’ל, שאוצר-מבטאיו אסור לו להיות עשיר, היא דרך מסוכנה עד מאד – אבל פינסקי יצא ממנה, לרוב, בשלום. יש, אמנם, קצת תמימות באיזו שרטוטים, אבל עלינו לבלי לשכוח, כי חזיון עממי לפנינו. העיקר הוא שיענק’ל נכון בעצמו, לכאורה, לבלי לתת לרבקה לגור בביתו – הרחק מן הכיעור המושך – אבל מפני שהסביבה שלו כופה עליו הר כגיגית, שיתנהג ככה, על פי השכל הישר, מפני שהיא, אותה סביבה, אינה מאמינה בו, אינה מאמינה בתשובתו, הרי הוא מתעקש: דוקא… הוא בעצמו רשאי לפחד מפני עצמו, אבל אחרים לא… ורבקה נשארת לגור בביתו.
המערכה שלישית מראה לנו את נפילתו של יענק’ל, בכדי לבוא, במערכה הרביעית, לעלייתו הגמורה ונצחונו המוסרי האחרון. ביום הכניסו לבריתו של אברהם אבינו את הרך שנולד לו שׁתה יענק’ל הרבה ו“דמיו הטרֵפים”, כפי שׁהוא צועק בעצמו, ניעורו בו. נזדמן לו – מעשה-שטן – לעבוד באותו יום במפחה שלו יחד עם רבקה ה“משחיתה” – והוא נכשל בה. קלונו מתגלה לעין-כל ולעיני תמרה, אשר זה ירדה מעל המיטה, חיוורת ורפויה. בראשית המערכה הרביעית מגיעה הרעה למרום-קצה: רבקה מתפארת לפני צרתה בנצחונה, והאשה האומללה – תמרה – נכונה מתוך יאוש לעזוב את הבית הארור, היא והילד… אבל הנה יענק’ל מופיע, מזוקק ומצורף על-ידי יסורי-נפשו, מבער את הטומאה, את רבקה, מן הבית – והשלום מוּשב אל מכונו. “מהיום והלאה – עבודה! עבודה! – הוא מחבק את תמרה ולוחש באזניה כסוד – ואותך לאהוב, לאהוב מאד”. המסך יורד.
זהו, בקיצור נמרץ, התוכן של החזיון והקווים היסודיים של תכונות שתי הנפשות הראשיות. ואולם גם יתר הנפשות הפועלות, הצדדיות, חיות לפנינו בכל צביונן ומלוא-קומתן. שמחה בעל-העגלה, אביו של יענק’ל, שחיצוניותו כולה גסוּת, שבפיו יש, לכאורה, רק צעקה אחת: “בהמה! סוס!” – כמה אהבה יש בלבו של יהודי המוני זה, כמה עדינות לפרקים, כמה שאיפה לטוב, כמה רגש של יושר והכרת הנכון (בהרבה הוא מזכיר לנו את אַקים, אביו של גיבור-הדרמה מחיי-ההמון של טולסטוי “ממשלת החושך”). והנה מַריאשה, אמו של יענק’ל, אשה קשת-רוח ומרת-נפש זו, שתלאות-החיים שללו ממנה כל אמונה בקצת קורת-רוח ושבשעה שהיא באה עם בנה לראיון, לפני הקנין, אין היא יכולה לעצור בעצמה מחטט בפצעיה ומהגיד לו את גנותו בפניו בכל רגע. והנה ר' אהרן, דודה של תמרה, עם כל הפטריאכליות הטיפוסית והנעימה שבו, ופרוּמה אשׁתו עם כל הגיחוךְ הבעל-ביתי שׁבה… והרי חיה-פֶּשָׁה השדכנית עם כל תנועותיה וה“מענה-לשון” שלה… והרי רפאל המלוה בריבית עם כל יחוסו המזוהם-התאווני לאשתו ועם כל הכיעור המצחיק שבפרי נאה זה – גידוּל הקרע היהודי… הכל, הכל – לרבות הפרצופים הארעיים – מתוארים בקווים כל כך נאמנים… והקשר שבין התמונות הוא כל כך טבעי… והתמונות עצמן – כל כך רעננות, כל כך רווּיות-אמת!
אולם לא בביקורת ספרותית הריני מתכוון לעסוק עכשיו, ולכן לא אחקור באי-אלו פרטים, שלא עלו, כמדומה, לה' פינסקי. לדעתי, לא עלה לו, לדוגמה, המחזה של וידוּיו של יענק’ל לפני תמרה במערכה הראשונה. יענק’ל גונח וגונח, שאין הוא יכול לדבר – ומדבר כמשורר נמרץ. אמנם, גיבור דנן הוא קצת יודע-ספר, ואף על-פי כן אין זו שפתו של יענק’ל הנפח לומר לאהובתו, שהוא נעשה בטל ומבוטל לגבי דידה ועוד אמרות כיוצא באלו. מדוע יודע הופטמאן ב“פוּרמאן הֶנשֶׁל” למצוא את הטוֹן הנכון? מפקפק אני גם כן, אם תמרה צריכה היתה במערכה האחרונה להיעשות לפתע פתאום גיבורה איבסנית ולהתלהב עד כדי חפץ לברוח מבעלה בשעת חליה (עוד תודה לאל, שהיא נוטלת את הילד עמה – סוף-סוף, אשה עבריה!). יש גם פה ושם איזו מימרות טנדנציוזיות ובעלות ריח רע, אַ-לַא יעקב גורדין עליו השׁלום. כשׁתמרה מתַנה את פחדה לפני דודה במערכה ראשׁונה, מה יהיה עתידה כשתינשא לבעל כיענק’ל, פן לא יעזוב את דרכו הרעה, הרי היא מתעוררת פתאום וקוראת בשמחה ובקול: “אבל מה אתם אומרים על זה, שמכל העלמות בחר בי?”… ואין כאן מקום להרבות בדוגמאות עוד. ולבעל-דין אכן עוד יש מקום לטעון כלפי עצם כל הענין. לבעל-דין שאינו מאמין, כי בחיים עושים הרבה ומנצחים במידת הפיקחות והחשבון הטוב, כעין אלו המצויים אצל תמרה, לזה המפקפק, אם הכל נעשה בעולם באופן כל כך פשוט ואידיאלי, כמו שמצאנו כאן, לרוב – לזה אולי עדיין יש לו מקום להטיל ספק בסוף הטוב והמאושר, שנתחבר בכוונה רצויה מאד… קיצור-הדברים, הלב מהסס בנוגע למוּסר, שאנו צריכים ללמוד מכל החזיון, אבל לרגל הענין שלפני לא אגע בזה.
––––––––
ההצגה עלתה. לא אחטט בפרטים ולא אבקר את הדיקוראציות – יודע אני את האמצעים, יודע אני את התנאים, יודע אני את עול-ההכנות, שהיה מוטל על המשחקים בעצמם, והם אנשים, ששעתם אינה פנויה ביותר. רעה מאד היתה המפּחה במערכה השלישית – מי לא ראה זאת? זו לא היתה מפחה כלל, אבל מה לעשות?… אילו היו תובעים על זה לדין את הד"ר לוריא (תחת להיות לו אסירי-תודה בעד כל מה שהוא עובד בשביל במתנו), ודאי שהיה מוצא במה להצדיק את עצמו!
מהמערכה השלישית הוציאו כמעט את כל החלק הדיקוראציוני, לרבות את הבחורות העליזות, ומפני רגש-הצניעות הרב של הקהל לא הורשה יענק’ל אפילו לנשק לרבקה… מובן ש“אילוזיית-המציאות” סבלה מזה.
נעשו עוד קיצורים קלים. סיפורו של יענק’ל במערכה ראשונה על היער והבתולה נשמט. כל המעשה ברפאל והתנור במערכה רביעית נחסר. וחבל.
אולם כל הפגימות הללו מילאו המשחקים במישחקם. הורגש, כמה עמל ועבודה השקיעו בכל זה החובבים החביבים!
ביישני יותר מדי היה ממלא-תפקידו של ר' אהרן. עצור היה בתנועותיו ורפה בקולו. אבל טוב-לבו וחסדו ביצבצו מתחת לשפמו ומבין שפתיו.
תפקידה של פרוּמה (הג' מטמַן) מוּלא במידה מספיקה; בתפקידה של השדכנית (הג' פּאַפּר) היו חליפות ותמורות. יש שהמימיקה היתה טובה, אבל הקול לא-טבעי. ה' י. דוּשמאן נתן פרצוף בולט משל ר' רפאל. ביחוד היה טיפוסי בעת שהביא אתו את חפציה של רבקה במערכה ב' ובעת שהסתתר מפני יענק’ל מאחורי מריאשה במערכה ג' – תמונות נחמדות בכלל. בולט למדי היה גם שמחה העגלון (ה' קוֹמאר). ביחוד הצטיין באפֵר שׁלו.
התפקיד של רבקה לא עלה יפה. רבקה היא בת-הטבע, ילידת-הכפר, ובזה מחבר-החזיון מרכך במידה ידועה את גזר-דינה. היא אינה “מוּשחתה”, האֶרוטיוּת שלה טבעית היא. אולם המשחקת הציגה לעינינו איזו “פוּריה”, איזו פרוצה עירונית רעת-לב, וזה לא נכון.
מריאשה (הג' ברגר) היתה טבעית למדי: מלאה דאגה ובלי כל אינטונאציה בקולה; לאחר יאוש.
ברם, עד לידי גובה אמנותי ידוע הגיעו ה' מ. גנסין(יענק’ל הנפח) והג' ליזה וארוֹן (תמרה). יש שקשה היה להאמין, כי אלו לא ביקרו מעולם בית-ספר דרמתי ואולי לא ראו מימיהם גם מישחק דרמתי הגון. במשחקו הזהיר והזריז של ה' גנסין הורגשו הכנה עצמית והבנה פסיכולוגית. לא הכל עלה לו (במערכה השלישית, למשל, ששם היה צריך להיות יענק’ל החוטא, ואם כי הנלחם בעצמו, היה ה' גנסין צדיק גדול יותר מדי), אבל את חיי-נפשו הפנימיים של יענק’ל בכלל הבליט בטבעיות גמורה.
ומה שה' גנסין משיג בהתאמצות מרובה, זה עולה ביד הג' וארון בקלות, כמו מבלי משים. בראשית המערכה הראשונה, אמנם, לא הצליחה הג' וארון: היה היתה מרוגזה, זועפה ו“גיבּוֹרה” שלא לצורך. אבל מה שהחטיאה כאן מילאה במערכות האחרות, ששם ראינו לפנינו משחקת-אמנית אמיתית, החיה כולה בתפקידה, משחקת בעלת כשרון לא-קטן כלל.
––––––––
ככה. העירותי מה שהעירותי, הצגתי נקודה ואמרתי לחתום את רשימתי הנוכחית על הצגת “יענק’ל הנפח” ביפו. אך כמו משא כבד יעיק עלי דבר אחד, שהוא נוגע מאד לנדון, ובשום אופן אין אני יכול לעבור עליו בשתיקה.
ההצגה נגמרה בשעה מאוחרה. רוח-הקהל היה סוער וחוגג. לאו בכל לילה מתרחש ליהנות הנאה אמנותית כזו. וכשכוּבו הנרות ונתרוקן האולם, נשארו עדיין חברי ה“אגודה”, עיפים ושמחים מעבודתם, לשוחח על הענינים העומדים על הפרק בחיי-האגודה.
וכאן נתגלה אותו דבר, שהלב נלחץ ממנו כמו בצבת!
גם ה' גנסין וגם הג' וארון, שהפליאו אותנו במשחקם הערב, עוזבים בימים האלה את הארץ…
ונאמן עלי הדיין, שלא לשם איזו פניה אוטיליטארית אני מוסיף את השורות הללו, לא מתוך איזו כוונה מיוחדת אני מזכיר את הדבר הזה…
לא, לאסוננו אין מקום לפניות ולכוונות כאלו בכתביו של מושך בשבט סופר עברי. הן לא לקהל מתכוון הסופר העברי בדבריו. קהל – איזה קהל? הרי זה מכבר נתרגלנו לכתוב רק לשם כתיבה בעלמא. קהל קורא דברינו ומתרשם מהם ועושה איזה דבר על פיהם – הרי זה בשבילנו חזיון מעולם זר. לא, יהא אלוהים עם קהלנו!
ובנוגע ללא-הקהל, בנוגע לשני האנשים העוזבים, שאני מדבר בהם, הרי גם בזה אני רואה דברים כהווייתם: להם אין מה לעשות פה. הם מרגישים עצמם, שהם מוכרחים ללכת – והם הולכים. ומי יעכב בידם?…
אבל, איך שיהיה. בואו, בואו וראו, כמה מדאיב הדבר, כמה עניים אנו ומה חדלים אנו בחיינו כאן…
אומרים אנו לבנות, לבנות… מנסים אנו להתחיל, להתחיל…רואים אנו, שיש, כמדומה, איזו התחלה, יש… הרי איזה ציבור, שלפני עשרים שנה לא היה פה, הרי חזיון עברי, הרי משחקים עברים… ולבסוף?…
שני הכוחות, שבלעדיהם תתייתם הבמה העברית שלנו ביפו, נאלצים לעזוב את המקום…
חיינו! מישחק מר ואכזרי נעשה בנו הפעם! איזה מאן-דהוא התגרה בנו: הרי יש אפשרות, הרי כבר הגיעו לאיזו מדרגה – ולא!…
שחוק הגורל, שחוק גורלנו המר והמציאות שלנו הנוראה… כותב הטורים האלה אינו סנטימנטאלי, רבותי!
ומה שקשה ביותר: אם בנוגע לה' גנסין עוד לבנו סמוך ובטוח, כי הוא ישוב אל הבמה העברית – איש עברי הקשור באלפי חוטים אל החיים העבריים ביהודה – הנה בנוגע לג' וארון אין להגיד כזאת. המשחקת בעלת-הכשרון הזאת ממלאה את תפקידיה ומבטאת יפה את מונולוגיה כיד-החסד הטובה עליה, אבל בשפה בלתי-מובנה לה! הג' וארון אינה יודעת עברית ולא קיבלה כל חינוך עברי – וכזו, שהעולם העברי זר לה לגמרי, ודאי שהיא אבודה בשבילנו. אם ישחק לה המזל לקבל השכלה, מה שנחוץ לה מאד בכל אופן, שם באירופה או באמריקה, ולבצר לה עמדה בעולם התיאטרוני, כיאות לכשרונה, או אם לא תצליח להתגבר על כל המכשולים העומדים על דרך כל בת-עם עניה ותישאר תופרת או משרתת בחנות ולמקדש-האמנות לא תגש – לנו כבר אין הבדל בזה. אנשים בעלי-כשרון שנולדו יהודים אינם חסרים בשום מקום בתבל ובשום מקצוע שבאמנות. אבל אנו, אנו – בנינו ובנותינו נלקחים מאתנו…
נלקחים! בתוקף יד-ההכרח! בתוקף אימת-הגיטו! ואנו עזובים, דוויים וחסרי-כל. וידנו קצרה להושיע. ואם יש לפעמים ובמקרה תהיינה לנו שעות אחדות של תענוג אמנותי עברי – מיד בוא יבוא הצער וילַוה את כל אחד ואחד מאתנו לביתו. את גורמי-התענוג – גם כן.
מִתּוֹךְ הַפִּנְקָס [כתבי לילינבלום א']
מאתיוסף חיים ברנר
נתקבל הכרך הראשון מכל כתבי לילינבלום, “קבוצת מאמרים בדברי תורה וביקורת”.
המאמר המצוֹרף לספר מאת ד“ר יוסף קלוזנר על “מל”ל האדם והסופר” מספק את נפש-הקורא, פחות או יותר, רק בנוגע לאדם ולפגעי-חייו; ואולם בנוגע לסופר, בנוגע לחזיון הספרותי לִילִיֶנבּלוּם, זאת אומרת לדחיפה אשׁר נתן כוח חדש לגמרי כלילינבלום לאותה הספרות העברית, שהיתה, בבואו אליה, קומץ מדולדל של “פראזען ריקים” וביאורי מקראות לא-מעלים ולא-מורידים ולכל ההשפעה אשר השפיע עליה, הקהה והעלובה, “קול-ענוֹת” עצוּם, שנון ואמיתי, של אישיות ספרותית כ“משה ליב הערליכטסזאהן, המורה לבני ישיבה בווילקאמיר” – בנוגע לזה אין אנו מוצאים במאמרו של קלוזנר אלא הארה מצומצמה וקטועה. ביחוד מפטר קלוזנר במלים מועטות ומימיות את מלחמתו של לילינבלום אחר כך עם “שומרי הרוח והרואים בעבים”, עם הקולטורה בציוניות ועם הדיקאדאנס של הצעירים, שהיתה תוצאה מכל עבודתו הספרותית הממשית של המנוח והטעמתו התמידית את היסוד הכלכלי שמתחת לכל בנין חברתי. “מעשיוּת עסקנית היה לילינבלום חסר בשיטתו של אחד-העם” – ולפיכך, כביכול, “נלחם בכל כוחו” ב“קריאה הגדולה”: “לא זו הדרך”… בכלל, יש משום-מה בהערכה זו שלפנינו, פה ושם, אם לא המעטת דמות מכוּונה, הנה בכל אופן, איזה טוֹן עצור, כמעט קר, שאינו מובן כלל כשמדברים על גדול-הדור, ש“חייו הפרטיים כל כך התלכדו בחיי כלל-האומה”.
האדם לילינבלום, זה שכתב באחרית ימיו “על התהפוכות”, היה, ככל בני דורו, לא מורכב ביותר בחיי נפשו. יחסו ל“דברי זמר” ולכל מה שמקורו עמוק בנפש עלה בד בבד עם יחסו של בעל “הקריאה הגדולה” בעצמו, אשר ב“שיטתו” – “דרך-הרוח” – נלחם כל ימיו. ואף על פי כן, מי עוד כ“ראש-הצעירים”, שנגד “תהפוכותיו” יצא ל. למלחמה, ידע להעריך את הלוחם הגדול הזה – לא רק “הסופר-העסקן” – במובן היותר אנושי של התואר הזה? מי עוד כברדיצ’בסקי ב“דור ודור” הבין, שמל“ל, אשר מת בשנת הששים ושש לימי חייו – ולא כהתה עינו ולא נס ליחו – היה האיש, אשר כל מה שעבר על נושאי היהדות ברוסיה במאת השנים האחרונה מצא בו הד, שידע להביעו לכל במשך חמשים שנה, כל ימי עמדו במערכה, באופן ישר ופשוט כל כך? בראשית תורה ליטאית “מתנגדית”; “מת עולם של התלמוד הבבלי” בימי הפריחה ועלומי החיים; ימיו היותר טובים כלו בתוך ד' האמות של הספרות הרחוקה והזרה לאיש חי בדורות האלה ולבו הצעיר היה מלא מפרי קולטורה משונה ומתמיהה, ששלטה בו שׁלטון היפּנוֹטי. אךְ הנה הוא גדֵל מתוךְ עצמו, מנצח את עצמו ונהיה לשונא היותר גדול של עולמו הישן, זאת אומרת של אָפני חיי בני סביבתו הבלים, הרקובים, הרגילים. באחרית ימיו, כשכלתה “דרך-תשובתו”, הודה, אמנם, במנהגי הדת, שהפרתם עלולה להטיל פירוד בין יהודי לאחיהו, וציוה על שמירתם, אבל זה לא יפליא כלל, זה לא יעמוד כלל כצר נגד המלחמה אשר הקדיש ל. תמיד על כל הדברים אשר הוא ראה בהם רע לכל אדם מישראל, אשר השחת ישחיתו את האדם מישראל ויעשוהו ללא-אדם וללא-ישראל. מלחמתו זו היתה, לרוב, הגיונית, לימודית בחיצוניותה, אבל תמיד מלאה שלהבת-רוח – לא מ”דרך-הרוח" – אש שלילה קדושה בפנימיותה, תמיד קוראת: “השתחררו מן הכבלים, עזבו את ‘עולם-התוהו’, צאו מ’עמק-רפאים!''” לאן? אל העולם הגדול! לא אל ההשכלה בת-השמים, כי אם אל הדעת בת-הארץ, אל הדעת המיישרת חייו של אדם, משפרת אותם ונותנת לפעמים אפילו איזה תוכן להם. בכלל, אין שונא-שמים כלילינבלום בספרותנו, כשם שאין שונא מליצות ושפת יתר כמוהו בספרותנו. פשטות ויושר – אלו הן שתי התכונות העיקריות במהותו, שהגיעו עד לידי גדלות אמיתית. הוא שנא את כל המדברים גבוהה, את כל דברי-הרוח, אשר רוח ישאם, בין אלו שבאים מצד בעלי הריניסאנס הידועים, המדברים על איזו תחיה בת-מרום, ובין אלו שבאים מצד כל בעלי-התעודות למיניהם, המדברים על איזה צדק לאומי ואור מוחלט. הוא השתמש תמיד במלים הגיוניות, פשוטות, ברורות. אין אנחנו צריכים כלל להיות אור לגויים; הלואי שׁנהיה כסֶרביה וכמונטֶנֶגרו. ואם תמצאו לומר: אין כל אפשׁרות שׁנהיה בזמן מן הזמנים גם כסרביה וכמונטֶנגרו – נוּ, הלואי שׁיהיו לנו איזו מאות אלף יהודים בארץ-ישראל ודגן וחיטה ועזים הרבה להם. גם זהו אידיאל לא קטן, שכדאי לעבוד הרבה בשבילו, לגבי אותו המצב שאנו נמצאים בו כיום הזה. הוא אהב את הארץ המוחשית וקרא גודל גם לדעת הממשית, לידיעות הטכניות, פרי עבודת האדם, הבאות ומחדשות ומגדלות כוחו של האדם לעבודה. ואת העבודה הוקיר לילינבלום. בה ראה חזות-הכל. הפתגם של הריאליסטים הרוסים: “העולם הוא בית-מלאכה והאדם פועלו” היה אור לנתיבתו. עולמו של לילינבלום עמד באמת על התורה, על העבודה ועל גמילות-חסדים. כל אסון-חיי-היהודים ראה לילינבלום בריקניות שבהם, בהבל שבהם, בחוסר-העבודה שבהם. עבדו ועשו את חייכם! אבל כיצד? בגיטו זה אי-אפשר, בגיטו אין אנו יכולים לעבוד, אין לנו תנאים לעבודה עצמית. העבודה היא הביטוי היותר חשוב של עצמיות-האדם, וחיי הגיטו כולם תלויים בדעת אחרים. ואז הראה לילינבלום את “הדרך לעבור גולים”, אז הורה על עבודה עצמית בארץ הצריכה לעבודה.
תורה, השכלה, אָרחות-התלמוד ואָרחות-הדעת, עממיוּת, שאלות סוציאליות, מלחמת-הרוח נגד שומרי-רוח מצד אחד ונגד היאוש מצד שני, שיבה לציון ולעבודה – אלה הם השלבים בסולמו של לילינבלום, שהיה מוצב בארץ ושהמנוח הגדול עלה בו כמעט בלי כל הפסקות. יל"ג הפחידוֹ בקנאות דתית ושעבוד-הנפש, שעלולים לצמוח בארץ הקדושה, אבל בעל השכל הבהיר הבין, שלא זה העיקר, שהעיקר הוא, כי יהיו היהודים שם (כלומר: פה) – והשאר טפל. יהיו היהודים בפלשתינה מה שיהיו – ובלב שיהיו ויעבדו שם. ואם הם אפילו יקראו “שׁמיטה”, אם הם בסכלותם יִמַקו – דור שׁני, שלישי, רביעי ישוב להיות בני אדם, בני עבודת אדם, בוני חייהם.
לילינבלום היה בעל הרעיון הציוני היותר שלם, גיבור הציוניות הממשית, הבאה לחולל מהפכה במצב הכלכלי של בני ישראל, ולא מטיף ליהדות צרופה ומזוקקה ולקולטורה על טהרת הקודש. על חיי הגלות ההיסטוריים שלנו אין לילינבלום מביט כעל מלחמת הרוח הישראלי המקורי ברוח-הגויים המשובש, בכלל ידעה עינו החדה להביט נכוחות ולשפתיו לא היה זר צחוק-הרעל, הבא מבינה חודרת. “כל היודע את רוח האנשים ההם – אומר הוא באחד ממאמריו הראשונים כלפי מתנגדיו – יודע, כי המלה “גלות” היא בעיניהם ככלי-שעשועים נחמד בעיני ילד קטן, והם עצמם לא היו נרצים בשום אופן שילָקח מהם כלי-שעשועים זה, כי באמת, בני-ישראל בלי גלות הרי זה כגוף בלי נשמה”… העיקר איפוא אצל לילינבלום היתה עמדתנו הפנימית פה בארץ, העמדה הקרקעית ולא ההשכלית. עזים שמנות אצל בני כפר בריאים חשובות היו לו מקתדראות באוניברסיטאות למדעי הרוח, נתמכות בחסדי נדיבים, וכלי מלאכה חדשים ומתוקנים – מדרשנות נמלצה, רוחנית, מודרנית.
––––––––
דברי תורה. אחר כך יבואו השלבים העליונים בהתפתחותו של לילינבלום: דברי סופרים וישוב ארץ ישראל.
דברי-תורה. רובו ככולו של הספר הזה נכתב בידי איש שהאמין עדיין כי התורה ניתנה מן השמים, כי התלמוד הוא ריפוֹרמה וה“שולחן-ערוך” – למטה מכל ביקורת. ואף על פי כן! כמה שרחוקים הדברים מאתנו וברובם המכריע לא מעניינים את מחשבתנו, הנה גם פה כבר רואים אנו לפנינו את הגדול בדורו, את איש-האמת הבא אל הסביבה שלו החשוכה, והמלה החדשה, הגואלת, על לשונו. גם בספר הזה כבר מוצאים אנו את הדופק של חיי היהודים המתקדמים המעולים בשנים ההן. ב“קול-ענוֹת” שהשמיע לילינבלום לפני חמשים שנה יש דברים שעודם רעננים בשבילנו כמעט כטענותיו של ירובעל (נמסרו לדפוס ע"י ברדיצ’בסקי) באוצר-הספרות" (“רשות-היחיד ורשות-הרבים”) מלפני עשרים שנה. ההכנעה לפני האבטוֹריטט ברוב אלה המאמרים היא ממש נוראה, אבל יחד עם זה רק חיצונית (כי הנה רואים אנו, למשל, שהרעיון, כי התלמוד הוא קדוש ואסור לנגוע בו מפני שהרבה סבלנו עליו, כל כך מוזר בעיני לילינבלום, עד שאינו מוצא לנכון אפילו להתווכח עמו, בעוד ש“דעה” כזו אינה מוזרה גם היום להרבה מן המודרניים הבאים בשם המַארטירולוגיה הארוכה שלנו). הבקיאות בכל חדרי התורה הישנה מפליאה, אבל בקיאות זו משמשת לו, כמובן, לכל אשר ירצה. בקיאות זו משמשת לו בהתחננו ב“כאב-לבו” לפני הרבנים – ובסגנון מליצי כראוי לכותב כתב-בקשה לרבנים – ובהביאו להם ראיה מ“ר' עקיבא שהתיר לאשה לעדות עדיה בימי נידתה” ומ“ר”ח שחפץ להתיר מסמרים רבים בסנדל המסומר לולא פחד-ההמון עליו“, ואולם היא עומדת נכון לשרתהו גם כאשר ידבר בלשון אחרת, גם בהוכיחו בקול תרועה ובהראותו את כל הבלי ספרותנו הישנה, בדברו בקול מדעי על התפתחות הדעות והמנהגים בישראל, או בעסקו בביאורי מקראות שונים. אצל כל זה, וביחוד אצל ביאורי מקראות, היו הכל מצויים אז, אבל ללילינבלום היו כל דברי התורה האלה שׁאלת חייו. “האם לא בכנפיכם יִמָצא דם-עמכם אשר מחלציו יצאתם? – פונה ה”אפיקורס” לילינבלום למתמשכלים בוזי-התלמוד – הלא תבושו, הלא תקחו מוסר, בקראכם את שמכם חכמים ודרך חכמה לא תדעו! זכרו, כי החכם באמת סאָקראטעס היוני הערה למות נפשו ויתן את רשעים קברו, אך למען לא יפר חוקי מדינתו; ואתם תפריעו חוקי ממשלתנו הרוחנית" וכו‘. ואחרי הדברים האלה הוא פונה מיד לראשי “הממשלה הרוחנית”, ל“רבני ישראל, חכמי לב” וקורא: “שׁמעו-נא קולי אשׁר אשׂא אליכם ואמרָתי האזינו”. יודע הוא, לילינבלום, כביכול, את מך-ערכו כי אין בו חכמה, ומה יודע הוא ולא ידעו הם, אך יזכרו-נא מאמר חז"ל ואל ישכחו דברי ר’ יוסי וכו' וכו' וכו'. “רבים מומים גילה בנו החכם ערטער ז”ל בספרו, רבים מומים גילה בנו החכם מאפו ז“ל” – והם, הרבנים, מחשים! – – –
ואולם מבקש-האמת הגדול מווילקוֹמיר הקטנה, החכם-באמת התמים והמיתמם, ידבר כבר דברים אחרים לגמרי ובשפה אחרת לגמרי ב“על דבר התיקונים בדת”. “ימים אחרים עתה לנו; לא אומַר, כי טובים הם, אך רב לנו בדעתנו, כי אחרים הם”. במאמר כ“רוח-התורה”, שה“טראקטאט” כבר מונח בקופסתו, אמנם, הוא מהלל את דת-ישראל, ש“אינה מאנסת את השכל” ומוסיף נופך של “עוד היתרון”, ש“דת ישראל אינה אונסת את הרגש”. אולם כל זה בנוגע לרוח-התורה בכלל. ברם, במה שנוגע לערך חיי היהודים בדורותינו וחוקות החיים האלה “אשר לטובתנו” יש במאמר “על דבר התיקונים בדת” דברים שאינם משתמעים כלל לתרי אפי. “מראשית רבני צרפת עד עתה אין אנו רואים כל רושם קל של רעפאָרם”. פירוש-הדברים, שׁאנו נתאַבַּנו על אותה הנקודה האַסכוֹלאסטית שׁעמי אירופה נמצאו בה בימי הבינים היותר חשכים. “אין רעפאָרם בלי תנועה ואין תנועה בלי חיים, ועם-ישראל אין לו חלק בחיים”. “אך עוד יתרה נראה בעמנו: למרות חיי המות שהוא חי ולמרות חסרון חפץ-החיים אשר לו, חסרה לו, מזמן התמכרותו אל המסחר, מידת-ההסתפקות”. “היהודי חסר חיים ומידת ההסתפקות יחד! הכסף היה ליהודי כלי-חפץ ואבני-חן, ממנו נתן שוחד למעוללי עליו עלילות ברשע, הוא היה המַטה אליו לב שרי ימי-הבינים להיות משגב לו, והוא היה משען לו בנדודיו בגלוֹתוֹ מארץ אל ארץ”. “היהודי בא ביד המסחר והמסחר ביד היהודי, ויהי אך רוח-המסחר בקרב עמנו. המסחר או הכסף בהיותו רב כוחו פרץ גבול איסורים רבים, ובעל כרחו של העם המת וכו' פרץ בו רעפאָרם במה שנוגע להשתכּרות-הכסף”. התירו לקדש אשה כשהיא קטנה מטעמים כספיים, התירו לסחור אתם בימי חגיהם, לסחור באיזו מאכלות אסורות, לקחת נשך, למכור חמץ, למכור בכור-בהמה בטרם נולד, לפדות בכור-אדם במתנה על-מנת להחזיר, לישא קטלנית עשירה, לסחור בסתם-יינם – “אך לא לשתות, כי מה חפץ ליהודי בזאת?” (6–125). – – –
איזו תמונה מבהילה מחיי עם, ש“הדת שלו אינה אונסת כלל את רגשו ושכלו” – וכמה חירוק-שינים בגווילי “דברי-התורה” האלה!
[תר“ע. “האחדות”, תרע”א; החתימה: בר-יוחאי]
בָּעִתּוֹנוּת וּבַסִּפְרוּת [חג יובלו של בן-יהודה]
מאתיוסף חיים ברנר
[חג יובלו של בן-יהודה]
חג-יובלו של בן-יהודה מעסיק קצת את עתונוּתנו. מזכירים את החג ומקדישים לו עמודים וחצאי עמודים. בלי ספק כדאי הוא החזיון אליעזר בן-יהודה בירושלים להתעניינות, ואולי להתעניינות יותר מרובה. אולם את ההתעניינות הזאת אכן הראה עתון אחד. העתון הזה בעצמו, אמנם, לא הגיד אף מלה נכונה אחת אל הענין, אבל אסוף אסף בשקידה נפלאה כל מה שכתבו אחרים על חתן-היובל וחזר והדפיס הכל מלה במלה על עמודיו. העתון ההוא נתן מקום אפילו לחוות-דעת ארוכה של איזה בעל-בית ירושלמי, שבשפת עברית “חבצלת”-ית ובטון מעורר שחוק בא בטענות חדשות אל בן-יהודה: למה אתה חפשי, אדוני? למה אינך הולך לבית-הכנסת להתפלל? כי אז היו הצעירים מכבדים אותך הרבה יותר… והעתון הזה, שמילא ממש את עמודיו בחג-יובלו של בן-יהודה בהתפארות ילדותית, טיפשית, שוּקית, ויחד עם זה גם באיזה מן “ברוגז” על מיעוט הכבוד, על מיעוט החגיגיות, הוא דוקא אותו “האור” היו"ל בירושלים על-ידי…. בית-בן-יהודה!
על עתוניו של בית-בן-יהודה כבר דיברו לא פעם. כבר העירו על הכיעור שבהם בחיצוניותם ובפנימיותם, על הקוריוזים שלהם בכל גליון וגליון, על צעקנותם הזולה, הצהובה, המגוחכה, שאין דוגמתה בעתוני הרחוב היותר גרועים. כבר יודעים הכל, כי שום עתון המכבד את עצמו במשהו לא ירשה לעצמו מה שמרשה לו “הצבי – האור” במאמריו, בחדשותיו, בקולות-קריאתו אל הקוראים, בקרבנותיו של בן-אב"י בירכתוניה של חמדה ועוד… וכפי הנראה, שכל הדברים האלה לשוא המה: בן-יהודה לא יקח מוסר! ומי יודע, אפשר שהוא אינו מבין כבר אפילו מה רוצים ממנו? למה יורדים לחייו?
אולם, איך שיהיה, ואנחנו בימי חג-יובלו של בן-יהודה אין אנו יכולים בשום אופן לעבור בשתיקה על “האור” המכוער של בית-בן-יהודה, היוצא יום-יום, המספיק מזון לצעירינו וצעירותינו בערי ומושבות ארץ-ישראל, המקים תלמידים בצלמו ודמותו: את “החרות” ועוד, המניח את חותמו אפילו על “המוריה”! כל מה שכתבו מהללי בן-יהודה על חתן-היובל – ודאי שנכון הוא: בן-יהודה הוא איש מצויין, למדן, שקדן, עברי חפשי, לאומי אדוק, עקביי; ואולם דא עקא, שכל הטוב אשר נתן בידו האחת, חזר ולקח בשניה; ואם את החיוב שלו נשים בכף אחת ואת השלילה והקלקול של עתוניו בשניה – האם יש עוד ספק איזו תכריע?
בן-יהודה הוא איש נמרץ, קונסקבנטי, אומר ועושה: הוא הנהיג ראשון את הדיבור העברי בביתו, הוא הקדיש שנות-עמל למילונו הגדול, הוא העביר את מרכז-חייו לארץ-ישראל לפני חצי-יובל-שנה. את כל המעשים הללו אפשר להעריך ביתר התלהבות ובפחות התלהבות, ביתר אמונה בתועלתם הרבה ובפחות אמונה, אבל כי יש להם ערך – וערך חיובי – לא יפקפק איש. אולם כשאנו שמים לב לעבודתו החברתית של בן-יהודה, שהיא נוגעת בעיקר לחג-יובלנו הציבורי, אז אוי לנו, אם נאמר את האמת!… בן-יהודה היה למופת, אבל לאיזה מופת ובשביל מי? בן-יהודה היה חפשי בדעותיו, ובוודאי היה נחוץ איש כזה בשביל ירושלים לטהר מעט את אוירה, להכניס בה את הקולוטורה של אירופה ולהשיב בה רוח אנושית טהורה, רוח-דרור והתקדמות, אבל צאו וראו את החופש שבעתוניו, המגיע ליד התנפלות על אותו “עריץ”, מנהל בית-מלאכה של כ“יח, בשעה שצריך… ולדיבור-חלקות באזניו… שוב בשעה שצריך; וצאו ומצאו את ה”אירופיות" שבעתונים הללו בירכתוניה על האָפנה של חמדה… בן-יהודה הוא מעשי, אבל המעשיות שלו נהפכה לו לרועץ. הוא נזדרז, בא לארץ-ישראל והתחיל לעבוד על שדה-עתונותה… אבל במקום עבודה בתוך הישוב הדל, המתחיל, במקום שמירה נגד הרקבון, במקום מלחמה נחרצה וטהורה נגד הקלקולים שבישוב הישן, במקום מילוי התעודה הראשונה והעיקרית הזאת של עתונות ארצי-ישראלית, הנה עושה עלינו עתונותו של בן-יהודה את הרושם, כאילו היא חפצה לעשות לעצמה ולהחזיק באחרים את האילוזיה המוקדמה של רבים מיהודי חוץ לארץ, כי כעין ממלכה יהודית בזעיר אנפין יש בארץ-ישראל ומשפחת בן-יהודה, זה שאביה בא לארץ-ישראל, היא ה“ראשונה לציון”… מכאן הפרזיאולוגיה המבישה, הצריכה לבוז לעצמה, על כל ביצה שלא נולדה, מכאן השקרים, הבדותות, ההפרזות, מכאן הכַּתַבות הנפוחות מ“פריז הקטנה” (ראשון) ו“מעל גדות הירקון” (פתח-תקוה); מכאן המאמרים הנוראים על שטוקמן העברי (אייזנשטאט) ו“שר-הכספים שלנו” (ליבונטין); מכאן המלאכותיות, המלאכותיות בשפה ובתוכן, על כל צעד… מכאן כל אותם הדברים הידועים על “הדיבור העברי”, ועל כל “פרחי התחיה”, אותם פרחי התחיה הכמושים, שבנבלותם הם מראים על עצמם באצבע וקוראים: ראו, הרי פרחים!
מי יתן טמא מטהור? והדבר צריך להיאמר: אלמלי היה בחיי הנפש של חתן-יובלנו, בפסיכיקה שלו, ניצוץ של גדלות אמיתית, ניצוץ ממקור-היופי שבנשמת כל האנשים הגדולים, לא היתה אפשרית התקופה השניה שבחייו, לא היה אפשר גם שיפוּצוּ ממנו עתונים מכוערים, מכוערים בכל, כ“הצבי” וכ“האור”…
הכבוד אשר בלבנו לבן-יהודה בעל “שאלה נכבדה” אינו יכול לשכוח לו את זה בחג-יובלו.
ודי הפעם.
[“הפועל הצעיר”, חשוון תרע"א; החתימה: יוסף חבר]
בָּעִתּוֹנוּת וּבַסִּפְרוּת [על חזיון ה“שמד”]
מאתיוסף חיים ברנר
על חזיון ה“שמד”
העתונות העברית וגם זו שבשפת יהודית המדוברת בכל תפוצות הגולה עשתה לראש-השנה העבר – ממש כמו אשתקד ולפני אשתקד – בילאנסים מעציבים מאד בנוגע לחיינו של השׁנה שׁעברה בכל התפוצות ההֵנה. רק עתונים מעטים וספוּרים מגיעים אלינו לארץ-ישראל מכל העתונות היהודית שבכל חלקי תבל, אולם את כולם “הקיפה הזעקה”, בכולם מצאנו פזמון אחד, שבוודאי הוא חוזר ונשנה גם בכל אותם העתונים היהודים, שאינם מגיעם לידינו. בכל מקום ומקום חזיונות של שנאה והרס מבחוץ, של דלדול וירידה, חמרית ורוחנית, בפנים – רק זה היה עולמנו במשך שס"ה הימים של השנה שחלפה, או “הסך הכל השנתי”, בלישנא דעתונותא.
על כל המרירות הזאת – מה יש להוסיף? וממנה – מה יש לגרוע? ואף ההתאוננות גופה שנה-שנה ובאותו הסגנון – מה תתן ומה תוסיף?
כן, באותו הסגנון, וגם הטון, סוף-סוף, עדיין לא נשתנה, עדיין שוררים באלו ההשקפות השנתיות אותם הביאורים השטתיים, שהכל הוא בסיבת גורמים ידועים – גורמים חיצוניים, חולפים – כגון המצב הפוליטי הריאקציוני ברוסיה או בחירת דוקא ציר פלוני לפרלמנט של מדינה פלונית, שהם הם המעוררים את השנאה ונותנים מקום לאגיטאציה אנטישמית וכו' וכו'; עדיין שליטה אצל כל אותם הכותבים אי-ההבנה העקשנית בנוגע למקור-הדברים, בנוגע לטבע הדבר של חיי גיטו הנמשכים בנס.
והמשקיף הארצי-ישראלי? לזה אולי היתה הרשות גם להטיף איזו נטפי-נחמה בכוס התרעלה הגדושה והמלאה ולהראות על נסיונותינו, הקטנים אך החשובים. לירות אבן-פינה לישוב עברי על יסודות יותר בטוחים – קרקע שלנו ועבודה שלנו – שבו נוכל לשבת בטח בזמן מן הזמנים… אבל לא! גם המשׁקיף שׁלנו ודאי שׁיזָהר ממזוג כוס תנחומין, אם יזכור את כל אותם החברים, שעזבו אותנו בשנה האחרונה, שלא מצאו שום סיפוק בחזיונות המשמחים הנפגשים בחיינו כאן, למרות הכל – כגון ילדוּת עברית חפשית, אומץ-לב של מספר צעירים עובדים וסבלנות ראויה למופת של זקנים ידועים – ושבו שוב לבקש “אשרם” באותם המקומות, אשר הקיאו אותם ואשׁר שׁם יעָשׂו לעולם ובהכרח “חשׁבונות” ו“סכי-הכל” מעין אותם שנעשו לראש שנת תרע"א.
בתוך כל האסונות שמצאו את כנסת-ישראל בשנה האחרונה ושעמדה עליו עתונותנו ביחוד, נמנה והובלט החזיון של המרת הדת. ה“שמד”, שהנהו חזון נפרץ אצל יהודי מערב אירופה עוד מתקופת הֶנרייטה הֶרץ ובנות מנדלסוֹן, נתרבה אצל צעירי יהודי רוסיה בשנים האחרונות לרגל ההגבלות הקשות מצד הרשות כלפי תלמידי חכמים מבני זרע קודש ולימודי יהוה… תלי תלים של מאמרים ופיליטונים נכתבו ונדרשו בענין זה בעתונותנו של העת האחרונה, וכשאנו בודקים בדבר, הרי אנו מוצאים בו אפילו מעין איזו חלוקת עבודה: אלה מזה צועקים חמס סתם ושופכים אש וגפרית על ה“משומדים”, ואלה, הנוגעים ב“צד היותר עמוק של החזיון”, עוסקים בוויכוח חקירתי ובגילוי צדדיה המשובחים של היהדות כלפי אויבתה הנוצרית…
על פי העמל הרב ההולך ונשקע בשתי העבודות הנכבדות הללו גם יחד, אכן יש כמעט מקום לתאר לנו בדמיוננו תמונה כזאת: הדת בכלל ומדרש-הדת בפרט – הרי זה העיקר, עיקר-החיים והעיקר בחיים; והנה עשרת מיליונים אנשים בכל קצוי תבל, הנקראים יהודים והמחזיקים עדיין בדת ובאמונה היהודית, עומדים כיום הזה על שתי הסעיפים ושואלים להלכה ולמעשה: איזו מן האמונות הצרופות והטובות היא האמונה היותר צרופה והיותר טובה: זו של אבותינו או זו של הנוצרים? ענו, גדולי ישראל, ענו תיכף ומיד, כי רק לתשובתכם אנו מצפים… הן רואים אתם: הרבה מאתנו עוזבים את אמונתנו והולכים לשמד… החישו ישועה!
ברם, באמת – בינינו לבין עצמנו ונגד כל עמנו – הלא הדבר אינו כך כלל וכלל. הלא כל ה“פרובלימה” הזאת – חֵי אוּמָתנו! – אינה כדאית לכובד-ראשׁ שׁכזה. ולא רק בנוגע לעשרת המיליונים, אל גם לאלפי האינטליגנטים שבתוכנו די בכל אתר ואתר.
אמנם, עשרות, מאות מבני ומבנות ישראל, בכל שנה ושנה, “משמידים” את עצמם מתוך קהלנו לשם איזו טובת הנאה, כמעט בלי כל מלחמה נפשית ומקבלים את האמונה הנוצרית, כשם שעשרות ומאות מאלה הולכים ונזורים לבושת בבואנוס-איירס ובשאר מקומות – ודאי שאלה החזיונות הם מהבלתי נעימים בחיינו החברתיים, מהחזיונות המראים לנו, – כמו, למשל, חזיון-ההכרח בערים הגדולות לעבוד ביום השבת ולנוח בראשון, בהפך מהרגלנו – מה המה חיינו הגיטואיים בכלל ובאיזו תנאים אנחנו נתונים. אבל, במטותא, אל-נא תתעו את נפשנו בשוא, כי קיום כלל ישראל עומד בגלל זה בסכנה ואל-נא תעשו מזה שאלה העומדת על הפרק!
בתוך עמי אני יושב, אני, כותב הטורים האלה, איש עברי חפשי בדעותיו, ואין אני רואה את שאלת הדת והאמונה, שהיא אינה נותנת מנוחה לעמי זה. רואה אני בעלי-בתים יהודים, שדואגים לבתי תפילה, לפעמים בקנאות ומתוך כעס ותמיד על פי ההרגל, על פי האינרציה, שבוודאי עוד תימשך ותארך הרבה, הרבה שנים. אמנם, אין בבתי תפילותיהם של אלה כיום אותה החמימות, אותה ההתלהבות, שהיתה בשנים קדמוניות, אבל זהו כבר ענין אחר, והדואג ידאג… (אני, למשל איני רואה שום גדולה גם באותה החמימות של אותם הימים הטובים, שיסודה בהתרפסות ובבקשה לפני איזה אב שבשמים, שיתן פרנסה…). שוב נפגש אני, מצד שני, בצעירים עברים, בניהם של אותם בעלי בתים, שאמנם אוהבים הם לעסוק קצת בפרובלימות-החיים, והרי אני שומע אותם מדברים על היחוסים שבין איש לאיש, שבין איש לאשה, שבין עם לעם, שבין מעמד למעמד; מדברים וגם מתעניינים בחידת החיים וההוָיה בכלל, בעולמות החומר והרוח, במהלכים השונים שבשירת האדם, בזרמים השונים שבספרות העולם, בהופעות הדלות שגם בספרותנו אנו, אבל לא יעלה על דעת איש מהם לשבת ולעסוק בהבלי התיאולוגיה: איזו אמונה היא יותר טובה, אם זו האמונה המלמדת, שמשיח כבר בא, או זו, שמשיח עוד צריך לבוא; אם זו של “דעלך סני לחברך לא תעביד”, או זו של “המכה בלחיך האחת וכו'”… ושאלות אלו אינן נוגעות לצעירינו כלל לא מפני שהם שבעי רצון ביותר מעולמם הפנימי והשקפת עולמם. להפך, יודעים אותם הצעירים את הקרעים הרבים שבנפשם ואת הקושי של חיים בלי אלוהים; יודעים ומרגישים, שאינם אנשים שלמים, שבתור צעירים עברים בלי שפה עברית שלמה, בלי ארץ-מולדת עברית ובלי קוּלטוּרה עברית, אין הכל חָלָק אצלם. אולם, בכל אופן, ברור ומובן להם, למרות כל אלה הרוצים ללמדם כי אין ישראל בלי דת ישראל, שיהודי וטלית ותפילין אינו היינו אך, ושבכל אופן לא האמונה והדת היהודית של אבותיהם מעיקה עליהם, לא חסרונן של אלה הוא העיקר בקשי-חייהם ולא אל הדת והאמונה של אבות חבריהם, בני אומות העולם, ישאו את עיניהם…
– אבל הלא יש סכנה בדבר – יאמרו אלה המוצאים לנכון להתווכח עם ה“פוסחים על הסעיפים” – הלא יש סכנה בזה, שבאים ומקלסים את הנצרות לעומת היהדות.
סכנה? ואני, בחיי, איני מבין גם סכנה זו מה טיבה. כלום באמת הקוטב הוא בזה, אם דת פלונית או אלמונית מלאה יותר אידיאלים נשגבים? העיקר הלא הוא באם דבר זה או פלוני הוא אידאלי באמת, שצריך לשאוף אליו או לא, ולא אם הוא מיסודה של היהדות או הנצרות. ויהא אפילו, שהנצרות היא יותר אידיאלית, שהמדרגה הנוצרית עולה על היהודית בסולם ההתפתחות האנושית, שיפה כוח הבת מכוח האֵם וצעדים נאים עשתה בהתקדמות הרוח, ובכן מה? לפיכך עלי, העברי החפשי, לשנות איזה דבר? אני שואל אתכם: לפיכך עלי להיות לנוצרי?! הגיעו בעצמכם: העלַי לשׁנות את מעשׂי, להתחיל לעשות אותו דבר טוב, אם אני מוצא, שהוא נאה לי, או להיות בגלל זה לנוצרי, כלומר, לקבל עלי צורות-החיים ההוֹויות של המוני הנוצרים המאמינים, שאין להם כל שייכות עם אותו הדבר הטוב? ואם יבואו מחר ויוכיחו לי, שהבּודיוּת, שדת קוֹנפוּציוּס, שדת מוּחמד עולה על הנוצריוּת, שאידיאליהן של אלו הדתות עוד יותר נשׂגבים, עלי אז להיות לבן דת בוּדה, קונפוציוּס, מוּחמד, כלומר, לקבל את צורות-החיים של בני אלו הדתות כיום הזה, בעוד שצורות-החיים של בני דת אבותי, אין לי, בתור עברי חפשי, כל מגע ומשא עמהן?
בחיים – גם בחיים העליונים, המוסריים – לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה. מימרא זו אנו מוצאים בספרותנו הישנה, אבל טעמה עדיין עומד בה וריחה לא נמר. כל מה שאני חושב, ובעיקר כל מה שאני עושה, איני חושב ועושה דוקא מפני שהיהדות התלמודית, שבה חוּנכתי, לימדתני לחשוב או לעשות כך, אלא מפני שאני רוצה בכך או מוכרח לכך. היהדות התלמודית, כשם שהיא רחוקה מהיהדות המקראית, כך היא גופה אינה חטיבה מוצקה, ו“חיי היהודי על פי התלמוד” יכולים לקבל צורות מצורות שונות: הרבה פסוקים יש ביהדות המקראית והרבה מימרות ביהדות התלמודית… ואני ובני גילי חונכנו על ברכי כל הפסוקים והמימרות האלה הסותרים זה את זה, ולבסוף גדלו הם והיו למה שהם ואנכי נהייתי למה שנהייתי.. ה“מדרש” מילא איפוא כאן תפקיד קלוש עד מאד. ואם פלוני בן פלוני הוא אַלטרוּאיסט קיצוני או אֶגוֹאיסט תקיף, ואם הוא למשל, יש לו יחס ידוע ומסויים לשאלת המין – חיובי, שלילי, אֶרוטי, נזירי, – שמא חושבים אתם, כי היחסים האלה תלויים לא בעומק תכונתו הפסיכו-פיסיולוגית, אלא בהוכחות המרובות ששמע ממורי היהדות או הנצרות, בשייכותו למוסר היהודי או הנוצרי?
צורות-החיים העיקריות של היחיד והאומה לא מפי הדת הן נזונות וחיות. הדת בעצמה, עם כל צרמוניותיה והבליה, אינה אלא חלק מצורות-החיים, שבני האדם יצרו אותן לרצונם-על-כרחם, בסיבת תנאי מציאותם הכלכליים-הנפשיים האנושיים-הלאומיים. הדת לובשת צורה, פושטת צורה, נולדת, הולכת למות. בחיי האמונות והדתות מימות עולם – בכוונה איני אומר: בתולדות האמונות והדתות – יש בלי ספק, כמו בכל עניני החיים, הרבה תרמית, הרבה אכספלואטאציה, הרבה שלטון האדם באדם לרע לו, ויש גם – בנוגע ליחידים, לא להמונים – אלמנטים אחרים, נפשיים, סודיים, טרגיים, מלאי תוכן, הבאים לספק צרכים עמוקים ביותר. ההמונים אינם מגיעים לעולם עד התוֹך ואוכלים תמיד, לפעמים בהתלהבות ולפעמים בקרירות, כמצות אנשים מלומדה, את הקליפה; היחידים – התוֹך נמצא בהם בעצמם, או הם חולמים, מתגעגעים ונענים עליו, ובקליפה לעולם אין להם שום צורך. מוּדעת היא: פילוסופי יוָן הראשונים נלחמו נגד דת בני דורם, נלחמו אפילו על המוֹנוֹתיאיזמוס המהולל לא פחות מנביאי ישראל שלנו, וכאלה כן אלה היו רליגיוזיים לאין ערוך יותר מהכוהנים והמשמשים בקודש, שהוציאו אותם, את הראשונים, מן הכלל. ואף זאת מוּדעת, כי אהבת האדם והוקרת הערכין הנצחיים הנשגבים יש, להלכה, סוף-סוף, בכל הכתבים הקדושים של כל האמונות והדתות, באשׁר רוח היחידים בָּמוֹ, אלא שׁלמעשׂה – בנוגע להמונים – אנו מוצאים שעבוד ואמונות תפלות ומשפטים אין דעת בּמוֹ ומלחמות-דם בגלל אלילים ופסילים ומזבחות ובתי-תפילה ומנהגים וטכסיסים ושאר חוקי-הבל. הנצרות ההיסטורית, הרומאית, האלילית, האינקוויזיטורית, שדיכאה את הפילוסופיה היוָנית המרוממה ועשתה את כל החכמות לרַקחות ולטַבחות לה, נתלית באילנו שׁל היהודי האומלל יהושע מנצרת – האמנם יש איזו קורבה ביניהם? עכשיו יש לנו נצרות אלילית-פראבוסלאווית שלטת של הרוסים ונצרות לוּתרנית-בּורגנית שלטת של הגרמנים ועוד כמה מיני נצרויות – התאמינו, כי אלו יונקות מן “הברית החדשה” של השליחים היהודים? לא, זה היה דבר בלתי-אפשרי. תכונותיהם של אלה העמים, יחד עם מקרים היסטוריים שונים, חיצוניים, בנו להם גם את צורות-חייהם ההיסטוריות-הדתיות, את נצרותם. והיהדות שלנו, של היום, למדינותיה ואָפניה, שהיא מושפעה שלא מדעתה מתנאי החיים ההוׁוים של המוני בית ישראל בכל אותן המדינות, אבל, סוף-סוף, זרה ומתמיהה היא לגבי צורות-החיים הסובבות אותה מבחוץ – האם יש עוד צורך להזכיר, עד כמה רחוקה היא מן היהדות הביבלית, עד כמה נשתנה טעמן של רוב פקודותיה הראשיות ועד כמה שונה השקפת עולמה מאותן השקפות-העולם השונות המבוּטאות בכתבי הברית הישנה?
כן, הברית הישנה. הברית הישנה והחדשה. גם בזה יש באים ומפחידים: הברית החדשה עליכם, בני בניהם של בעלי הברית הישנה!… אולם אני, העברי החפשי, עונה על הפחדה זו לאמור:
–כשאני לעצמי אין בשבילי גם לברית הישנה אותו הערך, שהכל צועקים עליו בתור “כתבי הקודש'', “ספר-הספרים”,”הספר הנצחי" וכו' וכו'. מן ההיפנוז של עשרים וארבעת ספרי הביבליה נשתחררתי זה כבר, כבר… 1 – הרבה ספרי חול מן הדורות האחרונים יותר קרובים אלי, יותר גדולים בעיני ויותר עמוקים. אך אותה החשיבות שאני מכיר ומוצא בתנ“ך, בתור שרידי זכרונות מימים רחוקים ובתור התגלמות רוח עמנו ורוח האנושי שבנו במשך של הרבה דורות ותקופות – חשיבות זו אני מוצא ומכיר גם בספרי הברית החדשה (בכוחם הספרותי של אלה ואלה איני נוגע). גם ה”ברית החדשה" – ספרנו הוא, עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. ואת זה, מה שאני מכניס בשבילי (לא כל חברי יסכימו לי – אני יודע!) את “הברית החדשה” לתוך ירושתו הרוחנית, אין אני חושב כלל לאיזו מהפכה ברוחי, שצריך אני לפחד ממנה או להינבא ולהכריז עליה, הואיל ולמרות כל הפלפולים והחקירות התיאולוגיות אין אני רואה שום הבדל יסודי בין השקפת העולם הסגפנית והנכנעה לפני אלוהים של הנביא מענתות ושל הנביא מנצרת – ממקור אחד יהלכון – והואיל ובכלל אין אני מוצא בכל זה אלא שייכות רחוקה לעיקר שלי, כלומר, להכרתי הלאומית החפשית בהווה, שכולה חילונית, אַתיאיסטית, אַתיאולוגית. יתר על כן: אני יכול היות דתי-המוני, יכול להיות ריליגיוזי במובן הנאצל של המלה ויכול להיות גם לא רק אַ–, אלא אף אַנטיתיאיסט, אַנטיתיאולוג, אבל להכרתי הלאומית אין כל חשבונות עם זה, אין כל חשבונות עם מה למעלה ולמטה מהחזיונות המוחשים, אין כל חשבונות עם השמים, עם יוצר העולם ועם מה שאחר המוות. הכרתי הלאומית אינה מונעת בעדי לחשוב על ערך דתנו ודתי העמים, אמונת המוננו ואמונת המוניהם. מחשבותינו ומחשבותיהם, ספרינו וספריהם – כחפצי.
ובאים ואומרים לי: אבל הלֶגנדה הנוצרית על בן-האלוהים, שנשלח לבני האדם ובדמו כיפר את עוון הדורות – ללגנדה זו המחלחלת בכל הקולטורה והספרויות האירופיות הנוצריות – היאך אתה מתייחס? אף על זה אענה ואומר: כחפצי… לפי מצב-רוחי… ובכל אופן, אין שום סכנה לאומית, איך שיתייחסו לזה… יכול אדם מישראל להיות יהודי טוב, מסור ללאומו בכל לבבו ונפשו, ולבלי לפחד מפני הלגנדה הזאת כמו מפני איזו “טריפה”, אלא להתייחס אליה ברטט-נפש ריליגיוזי כליאוֹנארדו דא וינצ’י הגוי בשעתו… אני, למשל, – לי היא מוזרה, לי היא גם שנואה, ככל שקר שבדתיות, ככל מסורה נמשכת, ככל אילוזיה מכוּונת, שמשמשת תמיד לרעת האדם וסותמת בקש ובגבבא את החלל הנורא של חידת החיים הקשה… אבל מבין אני, כי יש נפשות, שיש להם כוסף עליון לעולמות אחרים, והם נושאים עיניהם לפעמים אל “הרועה הטוב”…
הדבר ברור: שאלת הלגנדה הנוצרית היא שאלת המיסטיקה הדתית בכלל, ובשביל זה שאין לו אלוהים בשמים, אין מי שהוא יכול להיות שליחו או בנו של אותו האלוהים. ברם, איזה בן-אדם היה אותו “הרועה” – זה בוודאי מעניין מן הצד הכאראקטרולוגי, כשם שמעניין מאד מה היה בוּדה, מה היה משה, מה היה ישעיה, מה היה מוּחמד, מה היו שקספיר, גטה… ההיה אותו העלם הגלילי, שיצא מן הכלל, באמת “רועה טוב”, סמל השלמות, כמו שרגילים לחשוב, רוח טהורה, תכונה אוהבת, אמיצה וקדושה, או אולי דוקא, כפי שיש ידים לשער, רועה-רוח, הוזה עני מן הגליל, הולך בטל, גאוותני ומעורר שחוק, שהטיף לבני האדם לבלי לעשות כלום ולחיות כחבצלות וכציפרים בחסדו של אביהם שבשמים 2מי יודע; קרוב לוודאי, שגם זה וגם זה לא היה לחלוטין…ושוב, בסופו – איזו קריאה משלו היתה יותר אָפיית בשבילו: האם אותו ה“אֵלי, אֵלי, למה שבקתני?” או “סלח להם, אבי, כי אינם יודעים, מה שהם עושים?” – מי יודע… בכל אופן היה אותו האיש לא איש אחד, פוסח בעצמו על הרבה סעיפים, הפכפך ברוחו, מלא ניגודים וסתירות בנוגע להערכת תפקידו, משתנה מיום ליום ומורכב מצדדים שונים, טרגיים ומגוחכים גם יחד. ואולי גם זה לא נכון, אולי גם במחשבה זו אין אנו אלא רואים מהרהורי לבנו… ובאמת, איזו תשובה קבועה – כארקטרולוגית, לא תיאולוגית – יכולה להיות על מיני שאלות כאלו, אם הפסוקים, שעליהם אפשר לבנות את כל ההשערות, סותרים זה את זה, נדרשים לכמה פנים ונתלים בהכרח בנטיות-לבו של המפרש ובהלך-רוחו, אם ה“מקורות” ברובם הנם נרפשים, עכורים, מקום-ציד רק בשביל ד"רים לתיאולוגיה ומיסיונרים בשכר?
וגם מבלי כל האמור: הגידו מה שתגידו, ואני איני נחרד כלל בראותי בעתון הגרמני הציוני הוינאי כפעם בפעם את רשימות שמות המוּמרים המוּקעים לעיני הקהל, יתר על כן: אני איני מבין, למי מזיקים אותם האַדוֹלפים והבֶּרנארדים העלובים, שהיו זרים מילדותם לחברה ולדת היהודית ושלשם כניסה לחברה הנוצרית קיבלו עליהם גם את “אמונתה”? מה היה לנו מהם קודם, כשׁהלכו או לא הלכו אל הטֶמפל היהודי, ומה הפסדנו מזה, שקמו והיזו עליהם להנאתם את המים הקדושים? צרה היא לנו כשנועלים את השערים בפני נודדינו, צרה היא לנו כשמגרשים את פועלינו מבתי החורשת, צרה היא לנו כשמניחים מכשולים על דרכנו בארץ-ישראל, צרה היא לנו כשמוסד קולטורי עברי מתבטל מאפס אמצעים – כל זה הוא סימן לעניות-חיינו, לקשי-קיומנו, לדלוּת-צרכינו ואפס-מילואָם. שמחה היא לנו כשקונים איזו כברת אדמה באיזה מקום, כשפותחים איזה בית-ספר יהודי באיזה מקום, כשיוצא לאור איזה ספר עברי חשוב, כשאנו שומעים על מספר יהודים שנכנסו לעולם העבודה הפרוֹדוּקטיבית – כל זה הוא ביטוי של חיינו היצירתיים, כל זה הוא סימן, כי עוד חיים בעמנו וכי עוד לא תמנו לגווע. לא בלתי-מובן הוא לי גם הצער כשרואים בעל-כשרון באיזה מקצוע שנולד בינינו הולך מאתנו מפני שאינו מוצא מקומו בתוכנו, ואנו, בני עמו נשארים על ידי זה דלים ורשים ומשוללי תרבות. ואולם מה לנו ולכל אותן עשרות ומאות המתבוללים מילדותם, שלשם איזו מטרה הם מתנצרים, ומפני מה דוקא השינוי החיצוני הקל הזה צריך להחרידנו יותר מחייהם שלפני השינוי? הן צורות-חייהם העיקריות היו גם בלאו הכי לא-יהודיות, ומה היה לנו מהם אלמלא עשו את הצעד האחרון הזה והיו נשארים רק בכתובּי ישראל, ללא קחת חלק בקשי-חיינו ובמלחמתנו בעד עתידנו הלאומי? על הקארייריסטים הנבזים הלא ודאי שאין מה לקשור מספד חדש, ואולם אפילו אם נקח חזון מיוחד של מתנצר מוסרי כאוֹטוֹ וַינינגר, בעל הספר “המין והאופי”, שאין מתנצרים כמוהו בעולם-המעשה, שמצא, או נדמה לו שמצא, בנצרות יופי מיוחד וחיוב גדול – מה אנו יכולים ללמוד מזה? אוֹטוֹ וַינינגר בעצם הן היה דוקא בעל תכונה יהודית בכל רמ"ח אבריו, אבל בשביל עולמנו היהודי, שנוא-נפשו, היה ערכו, גם אלמלא היה מתנצר, דומה ממש לערכם של לאסאל ויתר השבויים היהודים, הגדולים עם הקטנים, שמשום-מה אינם מתנצרים. האַקט של ההתנצרות אצל מתבוללינו, שכמותם כחרדינו מדַמים, כי מזוזה וישׂראל חד הוא, אינו אלא דבר שבחיצוניות, שאין להתריע עליו ביחוד, ואין צריך לומר, שאין להילחם בו על ידי גילוי המאור שביהדות…
לא בדברים מופשטים תוּסר ההתבוללות הממשית וההכרחית של חלקים הגונים מתוך גוף עמנו החולה, הגיטואי. ה“יהדות” במרכאות לא תוכל פה להושיע, גם אם יכתבו עליה אלף דרשות נמלצות. נניח איפוא את חכמת התיאולוגיה לגלחים משלהם ומשלנו, ששעתם פנויה לעסוק בשאלה: מי מן הדתות עדיפה, באיזו יש יותר יופי, יותר קדושה, יותר צדק, יותר אהבה. השדה רחב ומקום יש כאן להתגדר ולחדש, לבחור פסוקים אחדים מכל הפסוקים הרבים ולצרפם יחד – ולהוכיח.
שאלת חיינו היהודית היא לא שאלת הדת היהודית, שאלת “קיום-היהדות”. את רעיון-התערובת הזה צריך לעקור משורש. אחד-העם עשה זה פעם והתחרט. אבל אנחנו, חבריו היהודים החפשים, אין לנו וליהדות כלום, ואף על-פי כן הננו בתוך הכלל בשום אופן לא פחות ממניחי תפילין וממגדלי-ציצית. אנחנו אומרים: שאלת חיינו היא שאלת מקום עבודה פרודוקטיבית בשׁבילנו היהודים. אנחנו יהודים גֵרים בכל מקום, יהודים רצוצים, בלי ארץ, בלי שפה וכו' וכו‘, הסביבה של הרוב הנכרי אינה נותנת לנו להיות יהודים שלמים, באותה מידה שחברינו הרוסים, הפולנים וכו’ החפשים הנם רוסים, פולנים שלמים. הסביבה של הרוב מבלבלת אותנו, אוכלת בנו, מטשטשת את צורתנו, מכניסה ערבוביה בכל חיינו – אבל מהתבוללות רחוקים אנו, הוי כמה רחוקים, וענין-ההתנצרות – אפילו לא תמהון ואפילו לא שחוק. עמנו הוא גלותי, חולה, הוא הולך ונתקל, הוא נופל שֶׁבע – וקם. עלינו להקימו. כוח רצונו מתרפה – צריך להגבירו. הבו ונתחזק. אין משיח לישראל – הבו ונגַבר חילים לחיות בלי משׁיח. האלפים מתוכנו, אולי גם הרבבות, שכבר התבוללו לאין מרפא, שכבר נעשו מסוגלים להתנצר – גם ירוק לא נירק עליהם. אנחנו המעטים, בני העם היהודים, החי, נהיה חזקים מצוּר, עובדים ויוצרים עד כמה שאפשר, נרבה את עבודת עמנו ואת נכסיו החמריים והרוחניים. אנחנו, היהודים החיים, בין אם אנחנו מתענים ביום-כיפור ובין אם אנו אוכלים בו בשר בחלב, בין אם אנו מחזיקים במוּסרה של הברית הישנה, בין אם אנו בהשקפת עולמנו תלמידים נאמנים לאפיקוֹר – אנחנו איננו חדלים להרגיש את עצמנו בתור יהודים, לחיות חיינו היהודים, לעבוד ולברוא אָפני עבודה של יהודים, לדבר בשפתנו היהודית, לקבל מזוננו הרוחני מספרותנו, לעמול בשביל תרבותנו הלאומית החפשית, להגן על כבודנו הלאומי וללחום את מלחמת קיומנו בכל גילוי, שמלחמה זו מקבלת.
[“הפועל הצעיר”, חשוון תרע"א; החתימה: יוסף חבר]
-
ושיש לכתבי הקודש שלנו, הואיל ונעתקו לכל הלשונות שבעולם, איזה היפנוז של כל דבר מקובל, שמקורו בהמוניות ובקבלה בלתי מבקרת איש מפי איש – בזה אין כל ספק.לא כל איש ואיש מן הצועקים על הערך המוחלט של כתבי–הקודש מוצא בהם באמת את הנחוץ, אלא הערך נמצא כבר מאליו, מחוצה להם… וראיה לדבר: רוב הספרים הגנוזים אינם נופלים בשום דבר מהרבה ספרי הביבליה (ספר בן–סירא אינו נופל בשום אופן ממשלי), ואף על–פי כן אין הקורא טועם בהם אותו הטעם שלמעלה מן הטעם ואינו משתדל להתפעל מכל פסוק, אלא קורא בהם קריאת חולין ומקבל רק מה שראוי לכך. ↩
-
ממש כהני דאמרי שלנו: “מעולם לא ראינו צבי קייץ וארי סבּל ושועל חנוָני, והקב”ה מפרנסם שלא בצער“… או: ”בני אדם עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה“… ”אפשר, אדם חורש בשעת חרישה, זורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה – תורה מה תהא עליה?“ ועוד ”פנינים" כאלה בספרותנו הישנה! ↩
שְׁאֵלָה
מאתיוסף חיים ברנר
בפרקי “בעתונות ובספרות” שבגליון “הפוה”צ" הקודם הבעתי, בתוך שאר דברים, את הרעיונות המצויים והישנים בחוג המשכילים העברים הלאומיים, כי בשביל האינטליגנציה של כל אומה – וגם של אומתנו בכלל – אין הלאומיות תלויה בדת; כי גם הלאומיות היהודית אינה מחייבת את בניה החפשים בדעות להחזיק דוקא בהשקפת עולם יהדותית מסויימה; כי היהודי המשכיל, כל זמן שהוא חי בתוך עמו, מדבר בשפתו ולוקח חלק בחייו, אפילו אם הוא כופר בכל תורת משׁה וחושׁב על התנ“ך (כמו על הקוראן ועל הוֶדה ועל כל הספרים הקדושים) מה שהוא חושב, אין הוא מוּצא בגלל מחשבותיו אלו מן הכלל הלאומי; כי ההתבוללות תלויה בעיקרה בקבלת צורות החיים של אחרים וכי, לפיכך, אלה המקבלים עליהם איזו דת אחרת – זאת אומרת, צורות-חיים אחרות – הם בשבילנו כמתבוללים לכל דבר, לא פחות – וגם לא יותר – מכל אותם “הצרפתים, הפולנים וכו' בני דת משה”, ובכלל מכל אותם המסוגלים להתנצר, על-פי חינוכם ומצבם בחברה, גם אם לא התנצרו (לאסאל, למשל, שלא התנצר, אינו חשוב יותר יהודי בעיני מהיינה ומבֶּרנה שׁהתנצרו). על הרעיונות הללו אפשׁר, כמובן, לחלוק; אפשר לבלי להסכים להם; אפשר לטעון, כצד שכנגד, כי אומתנו היהודית הואיל ואין לה ארץ וכו' אינה דומה בזה לאחרות; כי בלאומיותנו אנו צריכה לתפוס הדת החיצונית מקום מיוחד; כי מלבד הדת החיצונית יש עוד יהדות בתור השקפת עולם מסויימה – הצדק המוחלט, המוסר היהודי, הערך הנבואי וכו' וכו' – שבלעדיה ובלעדי עיקריה אי-אפשר להיות יהודי אמיתי; כי אף המתבולל הקיצוני, כל זמן שלא התנצר, הוא עדיין בבחינת אבר מדולדל, בעוד שהמתנצר הוא כאבר חתוך; כי כתבים קדושים הם רק עשרים וארבעה, ושאר הספרים – ולא כל שכן ספרי “הברית החדשה” – הם ספרי גויים, ספרי טריפה. בקצרה, על פיליטון אחד אפשר תמיד להשיב, בפיליטון אחר, וכשהשעה צריכה לכך, גם להתרעם, להתמרמר, לדבר רתת… אבל להוציא מהערותי וציוּני הנקוּבים, שבהם מודגשת לא פעם האנטי-ריליגיוזיות שלי בכלל, כי אני וחברי בעתון ללאומיות עברית ולחופש המחשבה העברית הננו “מסיתים לנצרות”, “לעשות את המעשה” וחסל”, ו“השאלה היא אך: כמה? כמה אתם מקבלים שכר פרי עבודתכם?” (מאמר ראשי ב“החרות”, ש“ז, גליון י”ח) – האם אין זה שגעון ונבלה של “הדיוטים פראים? האם לא ברור של”סנסאציה" כזו מסוגלים רק אנשים הנכונים למכור את עצמם בעד פרוטה בכל שעה, ומכיון שהם רואים באיזה מאמר אם המלים “ברית חדשה”, “נצרות”, מיד מבריקה תמונת המטבע המיסיונרית לנגד עיניהם והמוח הקטן מתבלבל, והעלילה מוכנה?! מובן, שאני החתום מטה, לא אבוא כסופר הידוע ש“י הורוויץ לפני שלוש שנים להוכיח באותות ומופתים למעלילים – במזיד או בחסרון ידיעה להבין בכתוב – שאנכי אינני מן המסיתים; אצלי מתעוררת שאלה אחרת: מה לעשות בכלל למופקרת כ”החרות" הלזו, אשר תוכן אין לה, ובכדי שלא להוציא את הסמרטוט חָלק, מרשע עורכה לעצמו למכור בפומבי נשמות סופרים עברים למיסיון הנבזה? מה לעשות בכלל לעתונות שפלה שכזו, אשר בכדי שידברו בה, שישימו לה לב, אין לה כל רגש אחריות ואימת הציבור הקולטורי עד כדי להתעות את קוראיה העלובים שמיסיונרים מתחפשים עליהם ב“הפועל הצעיר”? מה לעשות בכלל לעתונות נבערה שכזו, החיה תמיד על הצעקה הבּוּרית: “תחיה!” “סכנה!” וכולה עדות מעציבה מאד מאד על מדרגת התרבות של ישובנו הקטן?
[“הפועל הצעיר”, כסלו תרע"א; החתימה: י. ח. ברנר]
לְבֵרוּר הָעִנְיָן
מאתיוסף חיים ברנר
וְנוֹשְׂאֵי תוֹרַתְכֶם – כִּי חָלַק הָעָם –
יִתְנַשְׂאוּ עַל עַמֵי-הָאָרֶץ…
(ש. טשרניחובסקי)
וּמָחִיתָ בִּמְחִי יָד אַחַת
אֶת קוּרֵי הָעַכָּבִיש…
(ח. נ. ביאליק)
העם העברי עמֵנו, בא עד משׁבר, וכשׁאני מוציא מפי את האמרה הוודאית והידועה לכל הלזו, אין אני מתכוון בעיקר כלפי עתידו של עמנו. על העתיד בכלל, על העתיד הרחוק, אין איש יודע להגיד דבר, ואף כלום זה נוגע כל כך? אני מדבר על העתיד הקרוב, על עתידנו אנו, שהוא עומד לעינינו, תלוי הרבה בנו בעצמנו ונובע ישר מן ההווה שלנו, מן היום. ולעמנו, לנו, אין הווה. עמנו בהווה הוא מחוסר בסיס , משולל צורה, טמוע בין אחרים, מרודף ומגורש, נושא חרפה, נושא אסון, מתנודד בספינות וחייו אינם אנושיים, אינם תרבותיים – מכוערים עד היסוד. לעמנו אין טבע, אין עבודה, אין מולדת, אין חרושת-המעשה, אין בתי ספר, אין ספרות עצמית ראויה לשם זה, אין אמנות, עמנו בא עד משבר.–
העתיד – מכוסה בערפל, ההווה – מר ומכוער עד לאין אומר ודברים, ופונים קצת אל העבר. ולא בכדי להורות ולדון ממנו בשאלות-היום, לא בכדי להתוות על ידיו נתיבה, לא בכדי לעשות ממעשי אבות עלובים סימן לבנים עלובים, אלא – כך: רוח היא באנוש להגות במה שעבר עליו.
ומעיינים בדבר ורואים: המשבר נמשך זה שנות אלפים. כל הלגנדה שלנו, שאנו “עם הנבחר”, אינה אלא כשאר לגנדות! עמנו לא היה מעולם “עם הנבחר” – בכל אופן, זה אלפים בשנים, שאיננו אף מדרגה פחותה קצת מעם הנבחר. כל המליצות הלאומיות על “המארטירולוגיה הארוכה” וכו' ועל “התפילה הרוממה” וכו' אינן בעיני אלא טעות מרה, גאוָה נפוחה, שקר ואחיזת עינים. עם שהוא בגלות, כלומר, עם שאינו אדון לעצמו ולחייו, אלא שהוא מדרס לכל רגל – עם כזה יהא אפילו כולו עשרת אלפים הרוגי-מלכות, יהא אפילו כולו שפּינוֹזים והיינים, אינו כבר עם הנבחר. ואף אם יבואו מליצי מזרח ומערב ויקשרו כתרים לסבלנותו, לעינוייו, להמארטירולוגיה הארוכה של עמנו הגדול –
לָמוֹ פִצְעֵי לִבִּי יִדְווּ, יָזוּבוּ…
כי הלב יודע: בני עמנו בכל הדורות נתענו הרבה, אבל ליסוריהם אין יותר יופי וערך מאשר ליסורי כל האנושיות, שגם הם אינם מעטים. ואולם יסורי כל האנושיות,יסורי עם ועם, הביאו לידי איזה הווה; ויסורי כל הדורות שלנו אבדו בתוהו, חלקים גדולים מעמֵנו, בימי הבינים ובראשׁית העת החדשה, מיתר הפליטה,אשר לא אכלה החרב, מן השרידים, אשר קנו את חייהם בכסף או בתחבולה, אבדו, נטמעו בכל הזמנים ובכל המקומות, ואלו אשר מאיזו סיבה נשארו נאמנים ל“יהדותם”, נשתנו, נתמזגו, נתפשרו, באופן היותר טוב: נכלאו בקליפתם הצרה ונחנטו. אי-אפשר, אמנם, שלא למצוא גם עקשנות דתית פה ושם, לפעמים גם מסירות-נפש ריליגיוזית עליונה, אבל גם זו וגם זו לא הביאה לידי יצירת חיים חדשים כי אם לידי רבנות קנאית ואדיקות חשכה. במקורות-הפרנסה המיוחדים שלנו אז – או בלשון אחרת: בגורמים האיקונומיים, במילוי הפונקציות הכלכליות המיוחדות, שעשו חיזוק לקיום האומה השנואה והנבדלת – הרי אין מקום להאריך. באופן היותר טוב היה בנו אז איזה צורך לאחרים, אבל סולת-הארץ ומלח-הארץ – אוחזי מחרשׁה ואוחזי שֶׁלח – לא היינו!
לא בהיסטוריה קא עסקינן הכא. חכמי ההיסטוריה יבואו וידברו על התורות השונות, ששׂררו בזמן פלוני ונלחמו בתורות אחרות ורדפו את היהדות, שהשפיעה עליהן ועשתה גדולות ונצורות; חכמי ההיסטוריה יבואו ויזכירו את הערך ההיסטורי הקלוקל, שהיה ל“אוחזי מחרשה” בימי הבינים בזמן שהכל היה ממשלת כוהנים ויזוּאיטים, וכי דם אבותינו נשפך רק על “מזבח-ההבדל” שבין דתם הטהורה והדת השלטת “המתנצרת ברוח”. בכלל, חכמת ההיסטוריה פתוחה לפני כל סופר וקורא, משכיל ושאינו משכיל, והמאמין בה ובה“השגחתה” וב“הגיונה” יבוא ויאמין. אני בהסתכלות בעברנו, שכולו יסורי-שוט מחפירים, ובחשבון-עולמנו על ידי עצמנו עומד פה. והחשבון נעשה, כאמור, לא בשביל איזו תוצאות בשביל היום, שהרי אם גם צרות היום ומכאובי היום הינם המשך ישר מן העבר, אבל דאגות היום הנן אחרות, אחרות לגמרי, והשאיפה-לבנין של היום אינה יכולה למצוא כל חומר ולבנים בשבילה באותו “העבר הגדול”.
…היום אומרים בלבם העברים החפשים בני-הדור, אותם העברים הבועטים בכל “נושאי-תורתכם” והולכים לעבוד במושבה עברית: אם עם הנבחר היינו עד עתה ואם לא – קרוב לוודאי שלא! – אבל זה לא נוגע כל כך לשאלת חיינו של עכשיו. רגש האדם שבנו יכול להתייחס בשנאה גמורה לכל העבר שלנו, לכל ה“היסטוריה” שלנו, באי-כבוד לאבותינו בעלי “הרעיון המשיחי” בכבודם ובעצמם, שלא הורישו כלום לדורות אחריהם מלבד המון ספרי הבל בדרוש ובפלפולא דאורייתא, אבל שאלת העכשיו אינה מוּסרה על-ידי זה מן הפרק, כי הלא חיים אנו, ולא דתנו מקשרת אותנו עם עמנו, ולא דת אחרת תקחנו ממנו, ולחברה אחרת איננו רוצים ואיננו יכולים ללכת, כי אין אדם הולך מעצמו, ואת הנשמה שלנו הן לא נפלוט, והיא נכספת ליותר טוב, לחיים יותר טובים. בשביל הנשמה החפשית שלנו, בשביל העצמיות האמיתית שלנו לא רק " הדת והאמונה של אבות חברינו, בני אומות העולם" זרה ולא נחוצה, כמו הדת והאמונה שלנו, אלא גם החברה הקולטורית של חברינו, של בניהם, שממנה אנו רוצים ללמוד ואותה אנו רוצים לחקות אצלנו, נכריה היא לנו, בכדי שנוכל או נרצה להיכנס לתוכה ולהיבלע בה. אנו רוצים בקולטורה שלהם ברחובנו אנו, על אדמתנו אנו, אצלנו, בתוך עמנו, ומה שהיינו עושים אילו היינו מתערבים ביניהם, זאת אנחנו נכונים לעשות בתוכנו על פי דרכנו. איננו רוצים לבוא ולשבת אצלם, אצל שולחן-זרים, אפילו אילו היו מקבלים אותנו, מה שהוא באמת דבר בלתי אפשרי – אנו רוצים ללמוד מהם, לעבוד, לנטוע כל הטוב שלהם בתוכנו ולערוך שולחן לעצמנו, למען יהיו חיינו בלי רגשי עבדות, בלי הכנעה, בלי טשטוש הצורה. מסביבנו, בכל תפוצות הגולה, לרבות היהודים בגלות-המזרח, הפראים לגמרי או למחצה, אנו רואים: התפוררות-הכוחות, טמיעה גמורה או פוסחת על הסעיפּים, דתיוּת אינרטית, שאין לה כל ערך לאומי, חוסר כל קולטורה, צורות-חיים פגומות ולקויות, בין שהן מקוריות או שאוּלות מאחרים, ועל הכל התנגשות איקונומית, שפירושה: שוב אין צורך ברוכל היהודי! החרימוהו! – אנו, איפוא, בני העם העברי הנאמנים לעצמנו, החיים בתוך עמנו ואין אנו יכולים לתאר לנו בשבילנו חיים מחוץ לעמנו, בין אם טוב הוא עמנו זה או רע; אנו האחרונים במחנה, מפני שאין בנמצא בשבילנו מחנה אחר, כשם שאין בשבילנו שמש אחר, אפילו אם נמאס בו ונמצא בו כל הכתמים שבעולם – אנו צריכים להתאזר עוז ולתקן ולשנות ולשפר את חיינו; ליצור לנו את תרבותנו, להחזיק בשפת דיבורנו, לבנות לנו את ההווה שלנו. אנחנו איננו רוצים לחיות בזכות התנ“ך, שנתנו אבותינו לעולם, אנחנו איננו מתפעלים גם מ”הציוּר האֵוַנגלי הנחמד" ואיננו לומדים תורת חיים מ“הדגניות אשר לא תעמולנה”; איננו אדוקים במידת הבטחון היהודית: “אֶט, אלוהים לא יעזוב!” ואיננו רוצים כלל להיות “יתומי השכינה”. ידנו תושיע לנו, ומגמתנו היא לעמול וליצור הווה חדש לעצמנו ולכולנו על-ידי בניית כפרים, שאנו, יהודים, נשב ונחיה בהם. הדבר הזה הוא לא מן הקלים. חדלו, איפוא, לרגע מבּוֹא אליהם עם “חששיכם” ותורותיכם, אשר לא חכמת בהם!
אלה הם הדברים אשר בלב עשרות ומאות האנשים המתחילים את פרק-החיים החדש בגליל וביהודה, והם הם התקוָה האחרונה לשארית פליטתנו. למעלה מכוח אנוש הוא התפקיד אשר הם ממלאים, ואמנם יש מהם הנופלים על כלי עבודתם, יש גם שאינם עומדים בפני הקושי הנורא שבדבר ועוזבים את כלי עבודתם, והנשארים ישאו עיניהם אל באים חדשים, שימלאו מקום אלה ואלה. בין כה וכה – ואיזו קוי-אורה הולכים ונפוצים…
ושם? ביתר תפוצות-הגולה?… משם, לאסוננו, עולים רק קינים והגה. והצרות, אמנם, אין להכילן. ענין תחום-המושב בפרלמנט הרוסי לבדו, כל אותם נחלי נהרי הארס, השוטפים ועוברים – כלום אין בהם די והותר להמית כל רוח? איזה חילוק בדבר, עד כמה נכונים דברי אויבינו ועד כמה נפרזים – אנחנו תלויים בדעתם!
כל גליון של עתון יהודי באיזו שפה שהיא מלא על כל גדותיו מסכות של פורעניות. מעוררים, לפעמים, באופן מלאכותי איזו “שמחה”, איזה “חג-יובל”, איזה משתה-באנקט בבית-הקברות, אומרים במנין כל הניתן ושאינו ניתן להיאמר – ושבים אל התרעומות על גורלנו, ומה מכאיב ומה מדאיב – הוי, הרבה יותר ממה שהאפיקורסות שלי ודכוותי מכאיבה את “האנשים העבריים” שלנו! – שהמתרעמים והמתאוננים אינם רואים דברים כהוָיתם ותולים את כל התקלה הקיימה באיזו סיבות קלות-ערך, סיבות עוברות, חולפות, במעמד-הרוח של ציבור פלוני בארץ פלונית, בשגיאות טכסיסיות, שעשתה אסיפה פלונית במהלך הפוליטיקה שלה, בהבל זה ובחוכא זו.
אמנם, יש שאתה הוגה: ומה אילו היו רואים דברים כהוָייתם – מה היו יכולים לעשות אז? כלום לא הכל אחת? ובכל זאת מציק עוורונם לנפש ושוועת-זעם מתפרצת מתוך חומת השפתים…
יש להם, למשל, אותו החזיון המר: צעירינו מתנצרים בהמון – חזיון מר ומכוֹער לכל הדעות, חזיון נורא מכל ההשקפות – ממש חרפה וכלימה היא להוכיח את זה, להאריך בזה. אבל כלום אין סיבותיו הנצחיות, הגלותיות, של כל החזיון הזה גלויות ומובנות לכל בר-בי-רב דחד יומא, עד להבין, שלא מחמת “התנצרות ברוח” הולכים צעירינו וממירים את דתם על-ידי הכנסיה הפראבוֹסלאווית?! כלום החזיון הזה הוא איזה חזיון מיוחד, הקובע חשיבות מיוחדה לעצמו ואינו חוליה אחת – תהי האחרונה – בשרשרת הארוכה, אינו אבן אחת – תהי התחתונה – במפולת הגדולה, אינו קו אחד – יהי היותר מכריע – בתנועת ההתבוללות המובנה, ההכרחית, שבתוכחת-מוסר לא תעשו לה כלום?! וכלום לא מרגיזה, איפוא, אותה הטיפשות של הבאים ואומרים, שאת השבר הזה – המרת הדת – אפשר לרפא (ולו אפילו בחלק אחד מאלף!) על-ידי גילוי המאור, כביכול, שבתורת היהדות ומעלותיה לגבי הנצרות אויבתה!
בפיליטוני ב“הפועל הצעיר”, שנה זו, גליון ג', זה שהטיל רעש בלתי-צפוי ומדאיב כל כך 1אמרתי: בנותינו הולכות ונמכרות לבושת, המוננו מוכרח לחלל שבת שלו, צעירינו הולכים ומתנצרים, כלומר, עוזבים אותנו ועוברים לגמרי לחברה אחרת (אפשר היה להוסיף: ריבולוציונרים שלנו הולכים ונעשים לשׁפִּיוֹנים, לפרובוקאטוֹרים – ובכלל, אפשר היה להוסיף עוד רבות…) – כל אלה הם חזיונות-חיינו, שאנו קורעים עליהם בכל עת ובכל שעה – בנו וגם לא בנו העווֹן! אבל מה אתם רוצים, חכמי ישראל, בעלי “בקשת אלוהים” ו“שאלת הדת”, שאנו, העברים הלאומים החפשים, העומדים בתוך המחנה, נראה באלה החזיונות הרעים, הצדדיים, את עיקר שאלת קיומנו? שנאמר: מפני שאלפים מתוכנו משתמדים ועשרות נעשים לפרובוקאטורים, ומאות סוחרים בנפשות בנות-אדם – על כן אבדנו? מה אתם רוצים, שאנו נאמין, ששאלת חוסר הבסיס שלנו תיפתר על ידי זה שייסודו אגודות נגד המסחר בנשים, שידכאו את כל הריבולוציות ולא יהיה מקום לשפּיוֹנים, שילחמו באסיפות פוליטיות בעד שמירת שבּתנו ( בעוד שהמוננו מושלך גם מבתי-עבודה של יהודים!), שיוציאו את “יהדות ואנושיות” בהוצאה שלישית כלפי המתבוללים-המתנצרים, בכדי שיוָכחו, כי דתנו היא הדת היותר טובה ורוחנו הרוח הפרוגרסיבי האנושי היותר שלם – ונוָשע תשועת עולמים?!
ובא “איש עברי”, אותו בא-כוח של “מוסר-היהדות” ב“השילוח” ומעליל עלי, ש“ענין-ההתנצרות אינו מעורר בי אפילו לא תמהון ואפילו לא שחוק”, שאליבא דידי “מה בכך, אם יהודי שאינו לאומי מתנצר”: “מר ברנר אינו מצטער על המאות והאלפים ממבחר-(ממבחר?) צעירינו, שעוזבים יום-יום את עמם לבלי שוב עוד”. ולא ראה איש-המוסר הזה חובה לעצמו לזכור כתוב מפורש בתנ“ך: “שארית-ישראל לא יעשו עַולה וכו'” ולקרוא את הדברים שׁל ה”בלתי מצטער" קודם שהוא בא להשיב עליהם 2. שהרי אלמלי היה מואיל בחיר-האומה הזה לקרוא בלי ביטול פיליטון של מופקר כמוני, הן היה רואה בהדיא, שאת הפרזה הזאת על “ענין-ההתנצרות” אין אני אומר בנוגע ל“מבחר-צעירינו, שעוזבים”, אלא בקשר אל השורה הקודמת ובנוגע לנו, בני “המחנה הנשאר”, שליהדות התיאולוגית שלכם אין לנו באמת כלום, אבל מהתבוללות רחוקים אנו, רחוקים, רחוקים, שהרי אנו יהודים פשוטים, לא ד“רים לפילוסופיה, ויציאה לחברה לא-יהודית אינה יכולה גם לעלות על דעתנו. וכשאתם באים ומפחידים: “הואיל וכל הדתות שווֹת – מודע באמת לבלי להתנצר?” אנו שׁולחים אתכם בהפחדה זו לנשׁים המוֹזְרות בלבנה או ל”הגלחים משלנו" 3, כי אצלנו “ענין-ההתנצרות” (שהוא עסק בשביל מתבוללינו ההמוניים) כל כך רחוק ומוזר עד שאינו יכול “אפילו לעורר תמהון או שחוק”. ואילו היה בא “איש עברי”, עם חבריו, בעלי “החרות” והיה אומר לי: מכיון שבן-בלי-דת אתה, שחצן שבשחצן, למה לך לעסוק בספרות שאינה מחיה את בעליה, הלא טוב לך ‘לעשות את המעשה’, ללבוש קאפּוֹטה, לעשות לך צורה של ירא-שמים ולהיות לרבי בפולין, לגבאי בכולל, לשד“ר מישיבת ‘תורת חיים’, למשוּלח מקופת רמבה”ן" – מה היו הדברים והענינים האלה צריכים לעורר בי: תמהון? שחוק?
“איש עברי”, הבקי הגדול בכל חדרי התורה הגויית והיהודית, הנושא ממש רבבות-ספרים על גבו, ומתוך כך עיניו, כביכול, כאילו אינן בראשו; “איש עברי”, הסוקר תמיד תבל ומלואה בעד אלפי משקפיִם רבניים ופילוסופיים ( מרב פפא עד “רב צעיר” ומקוּנוֹ פישר עד בעל-ה“פירורים”), משקפיִם מורכבים אלו על גב אלו, ושמתוך כך הוא רואה באופן משונה את הנעשה מתחת לחוטם; “איש עברי”, המאור הגדול והפטיש החזק הזה, משתער עלי, הפיליטוניסט הדל, ה“מתערב בענינים שאינם שלו”, בכל גודל הירמולקה המודרנית שלו ומתייחס בכל חומר ביטולו לידיעותי, לדעותי ולכל מהותי. מה לך, מר ברנר, אצל נגעים ואהלות ושאלות-האומה, ענינים שאינם שלך, שרק אני, “איש עברי”, הוא המומחה להם! כלך לך, “המספר שאני מכבד”, אצל סיפורים, סיפורים אמנותיים טהורים, מעין ה“חטא” שנדפס ב“השילוח” שלי – ואכבדך! רק “הפועל הצעיר”, זה “כלי מבטאה של מפלגת הפועלים היקרה והחביבה” (והנעימה והחמודה!), שאתה כותב שם כמעט בכל גליון את פיליטוניך השחצניים, הוא שמקלקל אותך ומסית אותך לעזוב את הסיפורים ולעסוק בענין שאינו שלך, בענין שלא נזכר ממש בשום סיפור מסיפוריך (עיין “הזרמים בספרות העברית” לד"ר קלוזנר!), היינו בשאלת האומה, כשם שהוא, “הפועל הצעיר”, הנעדר עורך מומחה (כעורך “השילוח”, לכל הפחות“!”), מתערב בענינים שאינם שלו ומעז לתת גם “מאמרים וסיפורים ושירים, שאין בהם לא תוכן ולא צורה ספרותית ולא סגנון עברי איזה שיהיה”.
נעניתי לך, “איש עברי”, סופר “השילוח” הגדול, הבטוח כל כך בגדלות כלי-המבטא, שהוא עובד בו! אני, עבדך, איני עורכו של “הפועל הצעיר” ואפילו לא עוזרו בקביעות, באותה מידה שאתה, “איש עברי”, קבוע ב“השילוח”, ולכן, כאיש מן הצד, אתערב שוב ב“ענין שאינו שלי” ואגיד לך: שמא אברך-משי סמוך על שולחן חותנו אתה, כקורא העקרי של “השילוח”, וכמוהו אתה חושב את “השילוח” שלך לחנות של בשמים יקרים או של אבנים טובות ומרגליות, שממנה אפשר לזלזל בכל מה שיש אצל אחרים? שמא אומר אתה באמת בלבבך, כי כל העולם עומד על אגדה נמלצה, מימרא מדרשית וציטאטה מ“הרעיון המשיחי”, ואותו הסגנון של חוג הסופרים שלך – הוא ואפסו עוד?! ואולי דוקא אותו הסגנון “המשופר והמשוכלל” כל עיקרו אינו בא אלא לכסות על מערומי המחשבה והרגש, זה הרגש שאתה תובע את עלבונו מאתנו? כי לא רק אני “המספר ברנר” – לב כולנו פה אינו קהה כל כך לכל “דבר שברגש” אבל, מי יודע – אפשר שלאשר יקָרא שׁם אצלכם רגשׁ, לו רגשׁנות מזוייפת נקרא פה? ואפשׁר עוד, שלא רק בין רגש ורגשנות יודעים אנו להבדיל, אלא גם בין דבריהם של סופרים, שקראו את ספנסר ומיל ו“טיימס” וקנו להם אצטלא דרבנן וסיגלו להם טכניקה-של-מאמרים באנאלית ובין דברים היוצאים בלי כחל ושרק, ואף לא בוודאיות מלאכותית, לא כמו מפי הגבורה, אבל ישר מן הלב, בלי כל מחיצות… לא מחומר אחד קורצו הכל, אדוני “איש עברי”!
“איש עברי” היה רוצה לראות ביושבי ארץ-ישראל מכונות לגידול ביצי האידיאלים הלאומיים, כפי שהוא מעלה אותם מן הספרים אשר טיפל בהם.. אבל לשוא! נחת זו, כפי הנראה לא יקבל מכולם. עיני כל ישראל, כביכול, נשואות, אמנם, אליהם, אל יושבי ארץ-ישראל, והרי שעליהם להיזהר מאד בדיבור ובמעשה ולהיות טובים בעיני אלוהים ואדם, אבל אנחנו, השחצנים, איננו נרתעים כל עיקר מ“כל ישראל” זה ומאפיטרופסותו, וקודם כל חשוב אצלנו חופש מחשבותינו והרגשותינו. אצלנו, בין האומר “מודים, מודים” ובין הצועק “לא מודים ולא מודים!” – אנחנו לא נשתיק אותו. “הפקר”! אנחנו נחשוב, נרגיש, נדבר ונחיה כמו שאנו רוצים, ולא על פי המוסר והמידות הטובות, שילמדנו “השילוח” הקדוש!
בכדי להראות עד כמה אני “המתערב בענינים שאינם שלו” עושה שלא כהוגן, בורר “איש עברי” אריזה משפט צדדי ובלתי-חשוב מפיליטוני, המתחיל ב“מוּדעת היא”, וקורא בפאתּוֹס: “כמה צריך אדם להיות חפשי מידיעות בכדי לומר כזה!” מילא. בנוגע לדעות מפי ספרים ולידיעות מפי אנציקלופדיות ודאי שלא אבוא להתחרות ב“איש עברי”, ואף שהענין הנדון אינו חכמת האַשוּרולוֹגיה – חכמה סתומה ונסתרה, ר“ל – אלא דבר המצוי בכל ספר העוסק בדברי ימי הפילוסופיה, בכ”ז לא אבוא להגיש מין ספר שכזה ל“איש עברי” (תבן אכניס לעפריים – מה?), בכדי להראות לו את המונותיאיזמוס של פילוסופי יוָן, ורק על אחת אתפלא: איש מוסרי כ“איש עברי” מפני מה אינו סולח איזו “אירוניה” קלה לחפשי מידיעות ומפילוסופיה, ושעל כן הוא נוטה אולי, לא עליכם לשניוּת, ושעל כן המונותיאיזמוס אינו “שבח גדול” בפיו, כמו בפי בעל “יהדות ואנושיות”, למשל, בדברו על נביאי ישראל? ותו: “איש עברי”, הידען הגדול, הן יודע בוודאי, כי לא רק המונותיאיזמוס של פילוסופי יון ונביאי ישראל, אלא אף של נביאי ישראל ואחד העם – אינו חד… ולמה, איפוא, הוא סוכך כל כך בכנפי-ידיעותיו ובמסירות-נפש כזו על “המונותיאיזמוס המהולל”?
אם יתנצרו כל היהודים ברוח ובלבד שידורו בארץ-ישראל ויעמדו על הקרקע וידברו עברית, לא נפסיד כלום. תורה כזו יוצאת עכשיו לא מאמריקה, אלא מציון, מבית-מדרשו של “הפועל הצעיר. אימה חשכה נופלת על “איש עברי” מפני הרעיון הנורא הזה. אבל במי האשם? עלי, למשל, איש מבית-מדרשו של “הפועל הצעיר”, שנואה עד מאד ההתנצרות-ברוח. אבל לא יותר מכל תורת מוסר שאינה יכולה להימלט מן השקר והגיחוך. אני, למשל, חושב, שבתור בני-אדם היינו מפסידים הרבה אילו היינו “מתנצרים ברוח”, אילו היינו נעשים, נאמר בדרך משל, לתלמידי טוֹלסטוֹי, אף שהעמידה על הקרקע, מאידך גיסא, אינה נותנת מקום הרבה לשום סכנה, ולסכנה לאומית לא כל שכן, אילו היו כל היהודים מקבלים תורת טולסטוי, מה שלא יתואר, כמובן, בשום אופן, היתה תורה זו נעשית ליהדות, והלאומיות העברית שלנו לא היתה נגרעת, כמו שלא נגרעה במשהו לאומיותו הרוסית של טולסטוי, אבל הלא כל אלה הם דברים בטלים, מר “איש עברי”! אנחנו איננו לא מתיהדים ולא מתנצרים ברוח, אנחנו איננו מגנים שום דת ולא משבחים שום דת. אנחנו אומרים: לא על אמונות ודעות יחיה עם. המושגים, איפוא, שלך והצער שלך, ומה אנו אשמים? אצלנו כל ה”מוּסרים" שוים, ואליבא דידך עולה מוסר-היהדות על מוסר-הנצרות, או יותר נכון, שונה, ובן-פטורא, כפי שהורה אחד-העם, הוא “מתנצר ברוח” מפני שאמר: “מוטב שימותו שניהם ואל יראה אחד במיתתו של חברו” – וה“הפסד” הוא, אמנם, אין לשער… סכנת נפשות! לא כך?
אין אדם נתפס על צערו ועל פחדו, ומרוב צער ומרוב פחד ומרוב כאב על החשש ועל הסכנה ועל ההפסד שכח “איש עברי” את כל מידותיו הטובות מאז ומעולם ומחרפני בכינוי: בחור-ישיבה שנתפקר. טוב! אני מקבל את ה“גידוף” הזה לא בלי עונג: גם סמולנסקין וגורדון, לילינבלום וברדיצ’בסקי הנם בחורי ישיבה שנתפקרו ו“קול-הענות” שלהם עוד לא עבר זמנו כל עיקר. צר, להפך, על אותם בחורי הישיבה, שאינם מתפקרים! צר, למשל, על בעל-ה“מתמיד” (כבודו הפיוטי במקומו מונח), שבהשפעת הרב ותלמידו, שלא היו בחורי ישיבה, ולא נתפקרו, הרי הוא מתחיל להתחרט על התפקרותו הוא! אותו ביאליק, למשל, שזה עוד לא כבר פירסם את השיר “לפני ארון-הספרים”, משליך, אף על פי כן, בעת האחרונה את יהבו הלאומי על “רב צעיר”, שיביא אתו מברלין את חכמת היהדות ויטענה בגלות רוסיה (קרא בעתונים). יאמרו, מדברים שנאמרו בבאנקט אין מביאין ראיה, אבל כלום לא אותם הדברים דיבר המשורר גם ב“אסיפה הקוּלטוּרית” שבקיוב? ומי יודע, אפשר שמיני דיבורים יראי שמים שכאלה מכאיבים את לבי ולב חברי (גם לנו יש לב!) לא פחות ממה ששחצנותי כלפי השמים מכאיבה את לב חבריו של המשורר, ואף על פי כן הרינו מתאפקים ואיננו נוזפים. כי, מי יודע, אלמלי אנו היינו באים לנזוף, אפשר שהיתה יוצאת, במקום נזיפה שחצנית, שאגה זעומה על העיוורון של אותה הסביבה החשוכה, אשר בעל “משא נמירוב” מתהלך בה! כי הגיעו-נא בעצמכם: לא על בניהם של הרבנים הצעירים, שיתפקרו ויבואו ויעבדו ויסבלו ויתייאשו ויקווּ ב“ארץ הנכספה” משליך ראש משוררינו את תקוָתו הלאומית, כי אם על ה“תורה” המונחת עד עכשיו בקרן-זוית, בעוונותינו הרבים, ואשר אותה יביא אתו הרב המדעי מברלין… ומה זאת אומרת?… זאת אומרת, כי בחוגים הלאומיים המעטים שברוסיה שבים עוד פעם אל יעבץ ורוצים שוב בהתבצרות-היהדות, אותה ההתבצרות הידועה לנו זה שנות אלפים, רק בלי אמונה ובלי תום-האמונה… אם אותה הנפש ש“נשרפה בלהבה” וזה עוד לא כבר ביקשה לה “מקלט” בשביל “הראש והתפילות הנידחות”; אם זה אשר לא כבר צריכים היו השמים – “אם יש בהם אל” – לבקש רחמים עליו, כי הוא לא מצא את הנתיב ואת האל, אם זה התחיל להתפלל עכשיו ל“קורי-העכביש”, למדע-היהדות מברלין, סימן רע הוא, סימן רע…
אבל לעניני! לא רק “איש עברי”, רבים מתאוננים על הכאֵב הזה אשר הכאבתי בשחצנותי את לבותיהם היקרים. שנתם נגזלה בגלל דברי ממש! הטוֹן שלי, הטוֹן – היאך בא אדם ואומר כך! צער בעלי חיים עליהם! עלבון-היהדות תובעים הם מידי, המחוצף, בעלי-הבתים הטובים הללו השתעשעו, שיש להם יהדות משופרא-דשופרא, עבר היסטורי ממדרגה ראשונה, תרבות שאין דוגמתה, ספרות קלאסית ומודרנית מעשׁירותו שׁל קורח, וחוץ מזה תחִיה בארץ-התחיה, בערשׂ-הנבואה, ולא עוד אלא גם פועלים, פועלים שלהם, ועתון לשאלת הפועלים (רק לשאלה יחידה זו; יותר – אל הגה! אל ניד-שפתים!). אידיליה ממש! ופתאום בא באותו עתון אחד מסופרי העתון, הוא אשר כתב “בין מים למים” 4(גדולים מעללי-הפשע בעולם!) ומתערב בדבר שאינו שייך לעתון של פועלים ושגם אינו שלו ואומר: לאו דוקא! גדול עם-הארץ כפרי אחד מכל גדולי היהדות שלכם! וגורם, לדאבון-הלב, אי-נעימות, איך זה? היתכן? איך זה הוא מדבר ומרגיש מכל העולה על רוחו? ואם כדבריו, חס וחלילה, שאין זה ואין זה – על מה, באמת, עלינו להילחם?
“הצבועים!” – אגיד לכם אני בקריאה האוַנגלית “הנחמדה”, תחת “הציור הנחמד” על הדגניות,שעל פי חוסר חינוכי הספרותי" אין אני מסוגל, לצערי, להשיגו. ואגב, הואיל ונזכר שוב שם האוַנגליון (“איש עברי” התיר!), עלי להעיר, ששקר ענו בי בעתונים אחדים (ב“המוריה”, למשל), שאנכי קילסתי במאמרי את דת-הנצרות. לא קלויד מונטיפיורי אני, ברוך השם, ואפילו לא, להבדיל בין טומאה לטהרה, טולסטוי המגיד מישרים. כל עיקרו של מאמרי ההוא הן לא בא אלא להראות, עד כמה אין ענין קילוּס-הדתות נוגע לשאלת חיינו, עד כמה לא על האידיאה יחיה הרגש הלאומי שלנו, ואיך אבוא להעלות את דת-הנצרות השלטת על דתנו אנו, מפני שהיא שלטת, וכך דרכה של נפש עבדותית, כנפשי, להתרפס לפני השליט? (כך היה כתוב ב“המוריה”). בהמשך הדברים שבאותו פיליטון, אמנם, אמרתי, אגב-אורחא, מה שידוע לכל מי שאינו בוּר, כי “הברית החדשה” הוא ספר עברי וכי אין סכנה, אם יתייחסו לבן-עמנו הנצלב ברטט-קודש, אבל איזה קילוס יש בזה? 5יותר מאחֵר אני הכותב שונא גם את “ממלכת הכוהנים” וגם את “ממלכת השמים”, אם כי שתי הממלכות הללו אינן דומות בעיני בכּל אחת לחברתה, ויותר מאחֵר מתעב אני את הדוברים, כל הדוברים, על “שמים חדשים”, בעת שארץ אין תחת רגלינו, ואף על פי כן לא אוציא מכלל ישראל את אלה ש“דרשת ההר” מדברת ללבם!
ובכן עוד פעם: הצבועים! הבאמת אתם רוצים להשיאנו, כי “כל אותם אלפי קרבנות-האדם” הקריב עם ישראל על מזבח ההבדל שבין השקפה זו או אחרת, ולא מפני שהיה תמיד גוף זר? לראש הדףהבאמת אתם אומרים להחרידנו בדברים ש“מיליוני בני אדם אוחזת חרדת קודש לזכרם”? הבאמת אינכם מבינים, כי בזויה האומה, ש“כל חייה תלויים בדברים מקודשים ידועים” ודורות אין מספר היא נשענת רק על תפילת “ומפני חטאינו”? הבאמת עדיין לא השגתם, כי גם אתם בעלי ה“חשש” ו“מבקשי האלוהים” “פוצעים לבותיהם של אלפי יראים ושלמים”, החושבים כל בקשה לעבירה, ואף על פי כן אינכם חוששים וכותבים את דבריכם?!
הצבועים! אתם נלחמים, כביכול, לדבר שמחוץ לכם, לאיזו אמונה עיורת בגדלות-היהדות, ולפיכך בכל רגע אתם נרתעים לאחוריכם ושוקלים בדעתכם, אם כדאית היא המלחמה או לא, ולפיכך אתם רואים סכנה עצומה בזה שבאים וכופרים בגלוי בגדלות זו שאתם מגינים עליה. אבל מדוע לא תראו, כי יש אנשים, אשר רגש לאומי אינסטינקטיבי להם המחבב עליהם את עמם, כלומר, את עצמם ומפקד עליהם לתת תוכן לחייהם, תוכן חיוני להוֹוה שׁלהם, וסכנה הם רואים בהוָיה שׁל פֶּדלריוּת ואי-עבודה, אבל לא בשלילת היהדות, שחוץ מהם אינה במציאות בשבילם.
הצבועים! אנחנו חוזרים ואומרים לכם: אין יהדות מחוץ לנו ולחיינו. אין אמונות קבועות ועומדות, שיהיו עלינו לחובה. ולפיכך, כשם שאתם רועמים עלינו על שאין דת בלאומיות שלנו, כך אנו תמהים עליכם על שאתם “תולים תניא בדלא תניא”. על שאתם, אנשים משכילים, שיודעים את “שיטת-השמש” לכאורה, משיאים את עצמכם, שאתם באים בדברים עם השמים!
הצבועים! כחברי “המזרחי” אתם באים ומונים אותנו: המון בית ישראל הכּשר עומד מנגד לציוניות מפני שהוא רואה בהם כופרים ומחללי כל קודש – אל תדחו מעליכם את ההמונים! אבל אנו, היודעים את ערך האמונה של ההמונים, יודעים גם כן את ערך אמונת המשיח שלהם, וכי לא מפני שאיכפת להם מה שאנו דוחקים את הקץ הם עומדים מרחוק, כי אם מפני ששום דבר לא איכפת להם. ובעיקר לא הם ולא אנחנו – כולנו איננו חיים על רעיונות-היהדות ולא על רעיונות-היווניות, כי אם על פועל-כפים והכרה אנושית אינסטינקטיבית. האסון הוא שׁכַּפּי המוננו אינן פועלות והכרת האדם שלו פגומה במאד מאד…
“במה אתם יהודים, אם בדת היהדות אינכם מחזיקים?” אנחנו הננו יהודים בחיים הממשיים, בלב וברגש, בל כל הגדרות שכליות, בלי אמיתויות אַבסוֹלוּטיות, ובלי כל התחייבויות כתובות. כל מה שיקר לנו כיום הזה, כל מה שיש לו ערך בעינינו, כל מה שנובע מתוך המהות החפשית שלנו –בלי אונס וכפיה, תהיה איזו שתהיה – זוהי יהדותנו, אם אתם רוצים דוקא במלה זו.
ועוד זאת: אהבה לעמנו ולצדדיו החיוביים – אלה הם דברים ששוב אין אנו צריכים להזכיר אותם, ופשיטא שאין להתיימר בהם, כשם שלא מתיימרים באהבה לאור ולשמש. לאומיים אנו, לאומיים קנאים, אבל במצוַת הלאומיות שאין אנו מחזיקים, באופן שבשבילה נעשה דבר אשר לא לפי רוחנו. לאומיותנו היא – הטבת חיינו והעשרת צורות-חיינו הנעימות לנו, ועל כן אל תאמרו לשעבדנו בשמה לאיזו מסורה, כי ללאומיות כזו נאמר: לא היא ולא שכרה! אנחנו הננו אנשים יהודים חיים – לא יותר – וחשובה בעינינו עבודה יהודית, עיקר-העיקרים בחיים, ויקרה עלינו שפתנו, שפת דיבורנו וספרותנו, וקדוש בעינינו כבודנו, כבוד-עמנו, וזוהי לאומיותנו!
“אם אין זה ואין זה ואין זה – על מה איפוא נילחם”? – הצבועים! על זה שיהיה גם זה וגם זה וגם כל הנחוץ. אם הרוב המכריע שׁל ספרות הרבנות והקַבּלה אינו בעינינו כלום, אינו בעינינו רכוש לאומי, אלא משא שלא לצורך, אין זה אומר עוד, שלא צריך לנו לא לברוא ספרות אחרת, חיה, אנושית, חפשית. אבל גם זה עוד רחוק מהיות העיקר. העיקר הוא – יסודות חיים חדשים, העיקר הוא – כפרים עבריים. ולזה נלחמים, לפי כוחותיהם, טובי בני ישראל בארץ ומחוצה לה, שבמשיח אינם מאמינים וליהדות המסורתית והתיאולוגית אין להם ולא כלום!
נאמן על הדיין הפנימי שבלב האדם, שהרבה שקלתי בדעתי, אם למסור לדפוס את מאמרי זה, שכחברו הקודם לו אינו אלא חוזר עוד פעם על כל הנאמר בספרותנו החדשה אלף פעמים, או לעבור על כל ה“רעש” המעורר גועל-נפש בשתיקה. יודע אני, כי נטל-מצבנו בארץ ומציאותנו היהודית בכל מקום אינם כאלה שנוכל להרשות לנו את ה“תענוג” של תרועת מלחמה ספרותית. ואולם מה לי לעשות… אלמלי היתה נגדי רק המלה “שחצנות”, ודאי שלא היה הדבר נוגע בי, ולא היה מקום ל“בירורים”, אבל הנה האנשים באים וקוראים גם: סכנה! ואני הן יודע עד כמה גדולה הסכנה של כופרים והורסים כמותי. אמנם, יודע אני גם כן, כי את “צדקתי” לא אוכיח: הן כל מה שדיברתי עכשיו, כל מה שאדבר ואיך שאדבר – תמיד לא יקָראו הדברים כראוי, אלא שׁורות-שורות, רק עד כמה שצריך בכדי להתעבר – כמו שנקרא גם מאמרי ההוא, שהטיל רעש – וממילא שהמשפטים יסוֹרסו בפי בלתי-מבינים, טועים במקרה, צבועים מתכּוונים להרע, סתם מקשנים, מעלי-שאון בעלמא או בעלי דעות וידיעות. ובכל זאת כדאי שידעו, סוף-סוף, כל אותם הנוזפים בי, כי “תשובת המשקל” אין אני מקבל עלי על להבא. אמנם ידוֹע אדע: הטון שלי, שלא הורגלתם בו, מורי ורבותי, לא ינעם לכם לעולם, ומרוב דאגה לכבוד אביכם שבשמים – יתברך שמו! – אין כבוד-האדם נחשב בעיניכם במאומה, ואתם “נוזפים”, אבל אני, כלום כבוד מכם אבקש? ואם ישיב לבבי דבר בפי עטי – האם אותו לא אגיד? לא נפשכם נפשי.
ח' אדר תרע“א [”הפועל הצעיר“, ניסן תרע”א; החתימה: י. ח. ברנר]
-
לא כל הדברים שנכתבו על פיליטוני ההוא באו לידי, בהיותי בכל “ימי הרעש” נגוּע במחלה ומרוחק מעיר, שעתונים מתקבלים בה, ורק לשמע אוזן שמעתי את ההד, שמצאה הפקרותי בעתונות היהודית ברוסיה ובאמריקה. ברם דיה היתה לי העתונות שבארץ, בצירוף מאמרו של “איש עברי” ב“השילוח” שבאו לפני, להוכיח לי לאן הרוחות נוטות. ↩
-
עד כמה קילקלה השנאה, ואולי אש–הפולמיקה, את ישרנותו של איש–עברי“, שתמיד נטיתי להאמין בה, נקל להיוָכח מזה, שהוא לא רק נאחז בהנאה באיזה פסיק החסר אחרי המאמר המוסגר ”שהכל צועקים עליו“, בכדי ללגלג ”שהכל צועקים עליו בתור“! אלא שהוא גם שמח לעמוד על ”הנקודות הסודיות“ שלי ב”טיראדה“ ”כשאני לעצמי“, למרות שהוא הן יודע, שאני איני בעל–מדע גדול כמוהו ואיני מתכסה בטלית סריוזית שלו ואיני מתגדר בהרצאה הגיונית של ”נושא–תורה“, המסביר דבר בטובו ל”עם–הארץ“, אלא מדבר עם חברי הקוראים כאשר ידבר איש אל רעהו ומרשה לעצמי להכניס נקודות ב”טיראדות" שלי כחפצי… ↩
-
מודה אני, כי מבטאי זה “הגלחים משלנו ומשלהם” יש בו ביחוד בכדי להכאיב לב זה, שיודע את ההבדל בין חייהם של הרבנים שלנו והכמרים שלהם (מתכוון אני למכתבו של חברי א"ז רבינוביץ בגליון זה). אמנם, ההבדל הזה הרי הוא גם בין החנוָנים שלנו והחנוָנים שלהם, בין הבלטריסטים שלנו והבלטריסטים שלהם, ואינו נוגע לערכם ולנחיצותם של התיאולוגיה ושל רבנינו כשהם לעצמם. ועוד דבר: יקראו–נא את הדו“ח מאסיפת הרבנים האחרונה באנגליה, יזכרו–נא בפרצופים כד”ר אדלר וכרב שבציק, שאני זכיתי לדעתם פנים; ויאמרו אחר–כך, אם יש לנו מקום להתאונן על מחסור ב“גלחים משלנו”. ↩
-
ירשו–נא לי חברי הקוראים הערה צדדית אחת, ובוודאי גם לא חשובה כל כך, בנוגע למחברתי “בין מים למים”. יודע אני, כי אין הענין הזה שאלה נכבדה בדברי ימי ספרותנו, אבל מכיון שאחד מאלה שיצאו “לנזוף” בי, בכדי שלא אֵיעשה, חס ושלום, ל“קדוש”, מצא לנכון להודיע על זה בדפוס (ב"האור), אולי לא למוֹתר הוא להעיר גם מצדי ובריש גלי: בדותא היא בפי האיש הנכבד על אודות סיפורי הנ“ל, שזה נכתב אחר שני שבועות לבואי לארץ–ישראל: מבואי לארץ–ישראל עד צאת המחברת לאור עבר משך זמן של עשרה חדשים (טבת–תשרי) ולא שני שבועות. על שאר ההערות הבקרתיות באותו מאמר בנוגע ל”חיכוך–הברכים“ ול”בית–העם" – טוב, כמדומני, לבלי לענות: ההערות מדברות בעד עצמן ומעידות למדי על מדרגת הקוּלטוּרה של באי–כוחה שלנו בארץ. ↩
-
ימים אחדים אחרי כתבי את הדברים האלה מצאתי ב“הד הזמן” גליון 43, במאמר הלאומיות, היהדות, והדת“ מאת ב. כ. את הדברים האלה: הלימוד המתבטא באוַנגליון, לימוד של אהבה ושל חיי שיתוף, לקוח הוא כולו מתורתם של האסיים, שלכל הדעות היא תורה יהודית (בזה, איפוא, כולא עלמא לא פליגי!), אבל בכל אופן מגונה הוא להחליט, כי בספר זה ישנה ”התגלמות רוח עמנו ורוח האנושי שבנו במשך הרבה(?) דורות“. ובכן, מגונה… אבל אם יקחו גליון ”הפועל הצעיר“, ההוא ויראו בהדיא, שהמבטא הזה, המובא בסימני הבאה עד ”הרבה דורות“, נאמר, בעיקרו, ביחס לתנ”ך – ימשכו, בכל אופן, בכתפות על טעות הסופר הנכבד של “הד–הזמן” וכל ה“מגונה” יהיה כלא היה. ↩
לְמַעֲרֶכֶת "הֵד הַזְּמַן"
מאתיוסף חיים ברנר
מכתב אל המערכת 1
בבקשה לתת מקום ב“הד-הזמן”2 לשוּרותי הבאות.
בה“פריינד”, ש. ז.,3 גליון 47, אני קורא את דברי המחלוקת שבין מר נומברג ובין מר R. בנוגע לוועד האודיסאי, אם טוב עשה אשר שלל את התמיכה מ“הפוה”צ" בעד פיליטוני “בעתונות ובספרות” או לא. שני הסופרים האלה לא פליגי, שאני לא טוב עשיתי, שהרי לשם מה אני מכריז בקהל על הראדיקאליוּת שלי ולמי זה נוגע, מהו ה“אני מאמין” שלי, ואיזה צורך יש בדבר להילחם ב“רוחניים” שלנו בהתלהבות וכו' וכו'. – –4 במאי פליגי? מר נ. אומר, שבכל זאת צריך היה לרחם עלי, “הנחמד והנלבב”, ולבלי לעשותני ל“נרדף”, ומר R. טוען, שאסור ואסור לרחם על בעל “פראזות ריקות” ולוועד האודיסאי יש רשות למנוע את התמיכה מ“עתונו של מר ברנר”, אם זה אינו מוצא חן בעיניו. והנה בנוגע ל“אַטאַקה5 הבלתי מוצלחה” שלי אין לי מה להעיר למר נ.: מי שיקרא את הפיליטונים, שאני כותב מזמן לזמן ב“הפוה”צ“, ולא רק איזו ציטאטה מהם, הוא יוכל לחשוב על ערכם הספרותי מה שהוא רוצה, אבל זה יהיה ברור לו, כי המשפטים הראדיקאליים הנמצאים שם אינם נאמרים אלא בקשר עם הדברים האחרים, העיקריים, הנכתבים כלל לא בשביל להראות את ראדיקאליותי, אף כי אני – למה אכחד? – חושב שהמלה הראדיקאלית בספרות – – –6, גם כשהיא לעצמה, אינה בכלל למותר אפילו בזמננו, הזמן של “מבקשי אלוהים” ו”מחזיקי הדת“7 מכל המינים. גם בנוגע לרשותו של הוועד האודיסאי לעשות מה שהוא רוצה בכספו – אין אני חולק על מר R. אני איני חבר לוועד האודיסאי ומי שאינו חבר לאגודה ידועה, ברי, שאין לו רשות לחוות דעה על מעשי האגודה. כזאת אמרתי גם לסופרי-יפו שיצאו ב”מחאה" וגם למוציאי “הפוה”צ“, שאגב-אורחא: רוב חבריו דרשו מאז להיפּטר מהתמיכה הזאת. רק על אחת לא אוּכל לעבור בשתיקה: מהיכן יודע מר R. שה”ז’ורנאל" הוא שלי? אני – – –8 אינני לא במערכת “הפוה”צ" ולא בין עוזריו הקבועים של העתון. כותב אני בעתון הזה מזמן לזמן ומקבל את השנים-שלושה סנטימים שׂ“ס9 בעד השורה, לא פחות ולא יותר מכל סופריו. אמנם, מובן מאליו, שאם לא יהיה לאל יד האדמיניסטראציה של העתון הזה, היקר לי, לשלם שכר סופרים10 מסיבת הפסקת התמיכה, או סיבת חוסר חתומים, ודאי שאני לא אהיה האחרון בין סופריו לוותר גם על זה, אבל ל”קרבן" לא אחשוב את הדבר, כי אני וחברי איננו לא “חובבי ציון” ולא “חובבי שפת עבר”…
ובכן, מי נתן את הרשות לאדונים מן ה“פריינד” לדון אותי (שכּל הענין העלוב הזה אינו נוגע בי יותר מאשר בכל אחד מן הקהל) בתור “נרדף” ע“י ה”רבי“11 או ה”וועד"? מי ביקש מידם לשים זר-קוצים על ראשי, לעשות ממני קרבן-עולה של “אינצידנט” ולשפוך עלי עביט של ארס ושנאת-חינם?
בתקוה, כי מערכת “הד-הזמן” תפרסם בטובה את דברי אלה כמו שהם, הנני חותם12
בברכה ושלום
י.ח.ברנר.
כ“ג אדר, התרע”א, יפו.
-
סמוך לזמן המדובר עמד י. ח. ב. באחד מפרקי “בעתונות ובספרות” שלו ב“הפועל–הצעיר” (שנה רביעית, גליון שלישי, 24.11.1910) על ענין המרת–הדת בין היהודים, ש“תלי–תלים של מאמרים ופיליטונים נכתבו ונדרשו” עליו בעתונות של התקופה ההיא. תוך כדי דיון בכך קבע את עמדתו, עמדת “איש עברי חפשי בדעותיו” לאמונה ולדת, ליהדות ולנצרות, לספר התנ“ך ולספר הברית החדשה וכו‘. הדברים חוללוּ תגובה עצומה בעתונות ובציבוריות היהודית בארץ–ישראל ובגולה, על י. ח. ב. ניתכו דברי ביקורת קשים, האשמות וכו’. בין ראשי המתנגדים לדעות י. ח. ב. היה אחד–העם, שפירסם ב”השלוח“ מאמר בענין הנדון (“תורה מציון”, “על פרשת–דרכים” ד') וגם פנה בהצעה להנהגת ”חובבי ציון“ ברוסיה – ”הוועד האודיסאי“ – להפסיק את מתן תמיכתה (מאה פראנקים לחודש) לשבועון ”הפועל–הצעיר“. במחיצת האחרון קמה תנועה של התגוננות וצידוד בזכות חופש הדיבור, חברי המפלגה התנדבו לתמוך בעתונם. ביפו נקראה אסיפת סופרים, שגינתה את החלטת הוועד האודיסאי, הגנה על י. ח. ב. וכו'. שני המאמרים בעתון היומי ”דער פריינד“ (“הידיד”), וארשה 9.3.1911, שי. ח. ב. דן עליהם במכתב שלפנינו, הם ”|דער רבי, וואס האט אויפגעהויבען דעם שטעקן/ דער איצידענט ברענער – אחד–העם“ (“הרבי שהרים מקלו / לענין ברנר – אחד–העם”) מאת ה. ד. נומברג ו”שטורם אין דראַנג“ (“סער והסתערוּת”) מאת ש. רוזנפלד (R.ׂ). לדברי ה. ד. נומברג ערך י. ח. ב. ”הסתערות בלתי מוצלחה“ על ”רוח–היהדות“ שאינה שוב מבצר, שצריך להרעישו. ש. רוזנפלד לא ראה בדברי י. ח. ב. בלתי אם ”פראזות היסטאֶריות“ וראדיקאליות מכרזת על עצמה ללא כל צורך. המכתב מובא כאן לפי המודפס ב”הד–הזמן" 3.4.1911, גליון 67, בהקבלה לנוסח הטיוטה שנשתמרה בין ניירות–העזבון של י. ח. ב. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: בעתונכם הנכבד. ↩
-
שנה זו. ↩
-
מחוק: עד סוף כל הטענות. הטענות עשו עלי רושם, ששני הסופרים הנ"ל לא קראו את פיליטוני. ↩
-
א אטאקה – התקפה ↩
-
מחוק: בשאלת הדת והאמונה. ↩
-
מחוק: ו“רודפי אלהים”. ↩
-
מחוק: זה שנה וחצי. ↩
-
שכר–סופרים. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: גם את השכר הזה. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: ע“י אחה”ע (אחד–העם). ↩
-
הפסוק האחרון איננו ב“הד–הזמן”. ↩
בָּעִתּוֹנוּת וּבַסִּפְרוּת [“טל”, “תחכמוני”, “לקט”, “מול אוהל תימורה”, “שלכת”]
מאתיוסף חיים ברנר
(“טל”, “תחכמוני”, “לקט”, “מול אוהל תימורה”, “שלכת”)
“טל” קובץ ספרותי, ערוך בידי צעירים(!), ירד עלינו מעל גדות הים השחור – מאודיסה.
לקובץ הזה יש איזו מעלות: הדפסה לא רעה, נייר לא רע ואפילו דברים (במאמר הפרוגרמתי שבא בסוף הספר) על “רצון צנוע וחשאי המפכה בלב, רצון להלהיב את זה הניצוץ המהבהב” של “הצעירים הפזורים פה ושם, המתלבטים בשבילים, ועיקולי-דרכים וכו' שספגו לתוכם את הזרמים והשאיפות וכו' ומרגישים בלבם את הזעזועים והתנודות” וכו' בניגוד או במילוי ל“מוסדותינו הספרותיים הקיימים”, אשר “הכל יודעים שנבראו ומתקיימים על ידי סופרים מפורסמים, שהשפעתם על החוגים הרחבים של הקוראים מרובה היא (אירוניה?…) ודבריהם נאמרים באותו הטון הוודאי והבטוחי” וכו' וכו'. – אולם בזה המאמר בעל הטון לא הוודאי ולא הבטוחי, כי אם “הצנוע והחשאי” על “הבימה הקטנה” (בפיזור-אותיות בפנים) מוצאת המערכת לנכון להטעים, שוב בפיזור-אותיות, היינו בקצת ודאות ובטיחות, את “מגמתה האחת”, והיא: הטעם היפה; “סוברים אנו – מוסיפה המערכת באיזה מין “אבָל” – כי דוקא(!) מגמה זו היא היא שתכריחנו להתחשב עם כל דבר הנאמר בטעם יפה, מאיזו צביון שׁהוא”. איזה צביון-שׁהוא – ובלבד שׁהדבר יֵאָמר בטעם יפה! אין דבר אשר יעמוד נגד הטעם היפה!
הקובץ מתחיל ב“פייבושׁ”, ציור מאת נ. גרינבלַט. ציור זה הוא הדבר היחידי בכל הקובץ, שלמרות קלקוליו הבולטים, יש לו איזה ערך ספרותי. ה' גרינבלט בא לעבּד את המעשיה, שהיתה מתהלכת בישיבות בימים שעברו על היהודי הפשוט, עם-הארץ, שנתעורר להיות למדן, להקדיש כל חייו לתורה והתחיל מ“חומש” עד שנעשה למופלג. אולם המצייר לא ידע לתת צורה לחומר המתיישן שלו: התחיל בתיאור “ריאלי” ארוך על מצב ביתו של פייבוש החייט, של אשתו, ילדיו, מלאכתו וכו‘, המשיך בתיאור “פסיכולוגי” של הסוד שנשא פייבוש בחובּו, של “הרגשות הסולדים” ו“היגונים הנוקבים” שתקפו אותו, וסיים – ברגשנות, ב“שטימונג” ובזיוף. בכלל מאריך ה’ גרינבלט בדיבורו וסגנונו הוא כך: “הוא (פייבוש) הביט על הרב משונות ומבטו היו כל כך עלובים והוא בעצמו היה כל כך “טעון רחמים”. אגב, היחסים של הרב וברוך ווֹלף בעיר החדשה, הנכריה, שאליה נתגלגל גיבור-הציור (כלומר, היחסים של הסביבה, הסביבה היהודית המצויה, אל היחיד המשונה, המוזר, ולו יהא איש שנפשו חשקה בתורה), הרי הם ממש ראויים למופת (“קולו של הרב היה כל כך רך, עיניו הטובות ליטפו את פייבוש”…), אבל אמת-המציאות אין בהם, אך ביחוד יגדל הזיוף בפרק האחרון, המוקדש כולו לרוחו של פייבוש החדש, ל”אש-האלוהים, אש קדושה“, שבה בערו עיניו, ו”נדמה היה(!) שהוא חי בעולם שכולו רוח". ועד פעם: “והיה מתמכר בכל חום-נשמתו לעבודת-אלוהים”… ושוב: “בנפשו בערה שלהבת קדושה וכל הווייתו היתה אחוזה בשלהבת זו”. וכך, על פני עמודים אחדים, כפל-לשון וחזרת-דברים, עד הסוף: “וריחפה נשמתו של פייבוש בעולמות רחוקים, כמהה וצמאה למקור-מחצבתה, להתדבק עם מקור-האורה, עם ההוד הנצחי”. מה זאת? ציור של מתחיל? תמימות קדושה של צעיר? מוסר מסלוֹבּוֹדקה? אגיטאציה לַמוֹדה, כביכול, שׁל “בקשׁת-אלוהים”?
אך הנה “רשימה” מאת צעיר אחר – אלעזר וידזר – “באחד מלילות-נדודים”. “ליל זועם ושחור (מובן מאליו!). השעון העירוני כבר השמיע השעה הראשונה אחרי חצות-הלילה. הבתים הגבוהים של הכרך מתרשמים וכו' וכו'. אני מתלבט יחידי ברחובות-העיר השוממים, כשמוחי נטרד מהמון מחשבות, מקטעי-רעיונות (הוי, הרעיונות!)”. “בדמיוני עוברות תמונות: חדר משכב. שתי מיטות סמוכות זו לזו עומדות בשורה אחת, על אחת מהן שוכבת אשה צעירה, כשמחצית גופה הרענן חשופה… בעלה שוכב, תוחב עיניו באשתו וכו' וכו' עד שהוא מגפף אותה”… הכלל, “תמונות כגון אלו מופיעות לפני בקפיצות משונות ומביאות אותי לידי גירוי” – והמערכת הצעירה הלא סוברת, שהיא “מוכרחה להתחשב עם כל דבר הנאמר בטעם יפה”. –
הציור “פייבוש” וזו ה“רשימה”, להבדיל, בצירוף עוד איזו שירים לא-טובים ולא-רעים, לא-מעלים ולא-מורידים – זוהי כל הבלטריסטיקה ה“טלית”. יותר עשירה בכמות היא הפובליציסטיקה שבקובץ שלשת הצעירים רפאל פזי, מר. א. ז’ק ואלישע בלום מתנבאים – בסגנון אחד… – בשלושה מאמרים: ההתחלה (מעין פתיחה), המתחלת או הפותחת: “ותמיד עומדת היא על הפרק שאלה נצחית זו: “שאלת ישראל” וממשיכה בדיבורים המתחילים: “וכל אותם המתחבטים”. “ודוקא אותו הפרט”, “ונאמרת היא אמתלא זו”, “וכואב הוא מקום זה”, “ונמצאים צעירים המתבוננים”, “וישנה אמנם איזו הרגשה”, “והשאלה תתברר יותר ויותר” – וסוף-סוף אין השאלה מתחילה להתברר!… ועוד תכלכל היא פובליציסטיקה זו: “הרהורים על הבודדים החברותיים” (מעין אותם הרהורים, שיהיו נדפסים מזה המחבר ב“העולם” הברליני של סוקולוב-חרמוני ובמחברות “טל” לפני שנים אחדות) ו”צירופים" (מתיקו של קורא) – הכל שפה אחת, מעוקלת ובלתי-טבעית, ודברים אחדים, שלקובץ בשם “להג הרבה” היו בוודאי יותר מתאימים מאשר ל“טל”. ומה שמצער ביותר: איזו רעיונות בודדים של בעלי המאמרים האלה, כמו על יחסם הבלתי-נכון של ישראל לעצמם, על הניגודים שבין סיפוק החיים הרוחניים בגלות ובין השאיפה לחיים לאומיים שלמים, על הספרות העברית, שהיא קובץ של ספרים ולא ספרות, וכיוצא באלו השאלות, אף על פי שהם חוזרים על מה שנאמר לא פעם ואף על-פי שהם אינם מביאים לשום בירור – על תוצאות אין מה לדבר – היו אולי ראויים להישמע עוד פעם מפי “צעירים מתבוננים”, מפי צעירים, “מתלבטים בשבילים ועיקולי-דרכים”; אלא שכמו להכעיס אין האנשים הללו, מר פזי וחבריו, יודעים כלל לדבר בלשון-בני-אדם, אלא הכל הם מטביעים בשפעת מלים ומבטאים שלא לצורך, במשפטים שורקים ומצפצפים, המתחילים דוקא בואו-החיבור ובואו המהפך: “ויכל איפא שאלת הגאולה להיהפך לתרופת היחיד ולהיות צפויה אל הסכנה של הפוליטיקה בת הרגע, אל זו החשודה בסובייקטיביות יתירה (מה כוונת הדברים?), אלא שלזה דאגה הטבע בעצמה (הקוסמוס?…) – עמדה ונגלתה אלינו בסוד הווייתה: קו לקו, צו לצו וכו' ואנו הקיצונו מחלומנו והננו קשורים עדיין יפה-יפה אל הגלות, והחפץ האמיתי לנתק את הקשרים אף הוא רפה מעט או הרבה (הרבה!), ולחש טמיר עולה ממעמקי הלב: עוד נהיה בארצות הגולה… ויכאב הלב ותבכה הנשמה במסתריה; ויתעורר הרגש: להציל מה שאפשר; ויבוא החֵפץ: למלאות את הנפשׁ; ותנקר התוכחה וכו' ולא יחיד אתה בשאלתך זו, והצרה היא צרת רבים, ומתגלים פה ושם מיני פתרונים” – ואין קץ לדברי-הרוח.
“הכשרון – זוהי המתנה היותר נעלה שניתנה לבני האדם”. כך מלמדנו הצעיר אלישע בלום בראש פרק ב' של מאמרו “צירופים”. ודא עקא. דא עקא, שבקובץ “טל” זה, הכתוב והערוך בידי צעירים, מלבד אולי באיזו שורות של הציור הראשון, אין שום זכר מזו “המתנה היותר נעלה”. אף לא קורט, אף לא משהו. חסר דבר זה לגמרי, לחלוטין. וחבל!
––––––––
אגודת הסטודנטים “תחכמוני” בבֶרן (יש אגודה כזו!) הוציאה לפני זמן-מה מאסף בן 72 עמודים בירושלם וקראה לו “תחכמוני”, מאסף מדעי וספרותי(!), ספר ראשון, נערך על ידי בנימין מנשה לוין. ברן, התר“ע. בדפוס לוי ושותפיו בעיה”ק ירושלם ת"ו.
המאמר הראשון במאסף הזה הוא של יעבץ ושמו “מתום ושברון”. המאמר השני הוא של הרב קוק: “טללי אורות”. למסור את תכנם אין צורךְ. זוהי הפַּנגיריקה הישנה ל“תרבותנו היחידה במינה”; “מתום” – בניגוד ליווניות, לכפירה, לפסימיסמוס, להפקר, במלה אחת: ל“שברון”. אכן הרב קוק אינו פוֹלֶמי כל כך כחברו הסופר יעבץ, והוא, המלא בעצם בכל כתביו בלבול וסתירות, שואף במאמר זה “להתרומם מכל (צ"ל על כל) מיני סתירות וניגודים”, שואף לסינתיזה. אמנם, בדרך השאיפה הזאת, יש שהרב המצויין הזה בא לידי חידושים מצויינים במינם, ממש חתיכות מ“תורת העולה” הלמדנית-המקובלת-הפילוסופית של הרמ“א, שגם הוא בימיו רצה לאחד את הבלתי-מתאחד. הרב, למשל, משקיף במאמרו זה על “טעמי המצוות” ודורש, ש”תערובות הבשר והחלב זהו עוון כבד וכו' עושק הנפש והרכוש, והחלב הטבעי כל-כך ליונק הרך, למען יתענג על שדי אמו, לא נוצר רק להלעיט בו את קיבתך בהיותך כל-כך קשה ואכזרי עד כדי אכילת בשר“… רוצה לומר: יש לך היהודי, אמנם, רשות להלעיט את קיבתך ב”החלב הטבעי כ“כ להיונק הרך”, אבל דוקא לא בהיותך “כ”כ קשה ואכזרי עד כדי אכילת בשר“… וזהו טעם ל”העון הכבד של תערובות בשר בחלב" עם כל דיניו על “טיפה של חלב שנפלה בקדירה של בשר”!…
איך שיהיה וגם בתוך האורתודוכסיה שלנו, כפי הנראה ישׁ זרמים שׁונים – ומבֶּרן תצא תורה. צר רק על איבוד-הכוחות. הן אלמלי היתה צורתם של מאמרי ה“תחכמוני” קצת יותר מודרנית, ובפרט מאמרו של הרב קוק, אלמלי היה יותר בהיר בסגנונו, היו אלה הדברים יכולים, בלי ספק, למצוא מקום “בכבוד גדול” בירחוננו היחידי, שיש והוא נעשה לכלי מחזיק תשובה לישראל, בצד מאמריהם של רב צעיר, התוספאי, א. מ. ליפשיץ וחבריא. לפיכך אולי לחינם היא כבר כל טרחתה של “אגודת הסטודנטים ‘תחכמוני’ בברן” להעמיד בראש הילה, במלחמתה בעד האורתודוכסיה החקרנית, את בנימין מנשה לוין, שהוא פילולוג – ולא חוקר – על פי תכונתו, כדמוכח להדיא ממאמרו “זיווּג-המלים בתנ”ך“, שנדפס בספר-השנה הפראנקפורטי ותורגם כאן לעברית ב”המאסף המדעי והספרותי"…לראש הדף
המאסף הוא “מדעי וספרותי”. אבל מספרות אין בו אלא שני המאמרים הנ“ל. כל השאר הוא “מדע”: פירוש ר”ח על מסכת ברכות, תשובת ר' שרירא גאון ז“ל, “נפש חיה”, נסיונות בטרמינולוגיה של הפילוסופיה מאת יעבץ, מגידוּת על מאמרו של ר' עקיבא בנוגע לשיר-השירים מאת שמואל אלכסנדרוב מבּוֹבּרוּיסק, אגרות יעקב רייפמאן ז”ל –
מחיר כל ה“תחכמוני” – שני פראנקים, אבל בעד סטודנטים ובני ישיבה רק פראנק אחד. גם זו לטובה!
––––––––
לפני זמן-מה יצא לאור בירושלים קונטרס-שירים קטן בשם “לקט”. שם המחבר: יוסף צבי רמון. באחד השירים כתוב:
היה ליל געגועים חרישים
וְאתיחד (צ"ל וָאתיחד) את הדממה,
הכה אז מי (מי?) על מיתרי לבבי
ותפחד ותרעד הנשמה…
כוכבים למרום… ללב אך ניצוץ –
אך ניצוץ. לעת עתה אך ילדות, מרירות ופחד של עלם יהודי נדכה – וניצוץ. והניצוץ מתלקח קצת מביאליק (זו ה“התיחדות עם הדממה”, אותם “שמי התכלת שאספו נגהם” ו“על משואות לבבי ההרוס”) קצת משניאור (“ונפקחו אז פתאום עיני האדם”) וגם מיצחק קצנלסון (“ביקשתי שמש במרום” ועוד). אגב: השיר “ביקשתי שמש במרום” נקרא “בתולת בת ציון” – ולא ידוע על שום מה. בנוגע לערך השירים בכלל הנה יש בהם מקומות כזה שהובא כאן, ויש עוד הרבה גרועים מזה בביטוים, כמו: “אנחתי”, “סער התחולל”, “חתרה העין” ועוד. יש חיי-נפש – אלמלא שכך הן לא היה כדאי לאבד על קונטרס זה אפילו הערה אחת – אבל אין שפה להם, ואין צריך לומר שאין כל ריתמוס לשפה. יש איזה כאב (“את ראשי בין ברכי”), אבל אין יודע את מולדתו, אין יודע מה הם “פשעי הלבב הגדולים”. אולם הנה יש גם שירים אחדים, כמו “לחשי ערב”, “כוכב אחד” (בכללם ולא בפרטי ניביהם), שהנשמה השירית מוצאת לה איזו הבעה, כמדומה.
הקונטרס מחזיק ל' עמודים קטנים, והוא “מתנה להורי היקרים מאת בנם המחבר”. לשירה העברית אין בו עדיין משום מתנה, כאמור, אבל אפשר מאד, שהמעוף הקטן לעת עתה אינו קטן אלא מפני שצעירות ורכות עדיין הכנפים. ומפני זה יש לקוות, כי לכשתגדלנה הכנפים יִנָחם המשׁורר – ואולי גם יתבייש – על שנחפז אז להוציא לאור את ה“לקט” שלו עם כל שיבושיו.
––––––––
והוצאת “אסף” בירושלים (שוב איזה שם חדש?…) הוציאה לאור את ספרה הראשון: שברי פואימה מזמן שלטון הספרדים באמריקה בשׁם “מול אוהל תִּמוֹרה” מאת ב"נ סילקינר. כמדומה, שההוצאה החדשה לא טוב עשתה מה שהוציאה את הפואימה הזאת בלי מבוא קצר, שיכניס את הקורא העברי, אשר לרוב אינו בקי בדברי ימיו של העולם החדש, לתוך אותה התקופה הזרה, ששימשה חומר ליצירה אשר לפנינו. יסודות הפואימה “מול אוהל תמוֹרה” הם, אמנם, ענינים אנושיים-כלליים, אשר ימיהם כימות-עולם: טבע וציביליזציה, נקמה ורחמים, אהבה וחובה, אבל גם הרעיונות האנושיים-הכלליים הלא מתבטאים תמיד בשטח ידוע ובזמן ידוע, מה שדורש כבר ידיעה ובירור לימודי. החיבור אשר לפנינו, בתור ספר לקריאה, היה מרוויח הרבה ממבוא מתאים לתעודתו, ביחוד בשים אל לב, ששפת-המחבר העזה אינה שוטפת כלל וכלל, לפעמים היא גם כמו איזה תרגום, ודרכה לא רק לצרף ולשלב את המשפטים השונים זה בזה, אלא גם לחברים בזה אחר זה ולהמשיכם בתור משפט אחד, מה שמקשה את הקריאה. הנה, למשל, הפתיחה: השורות הראשונות:
"דומם השקיפו שמים ענוגים, עטופים בתכלת קלילה רוחצת בגלי ים לוהט ושותק בחובו, על דפיקות אחרונות של לב-יום גווע בבקעת הערב להֶמית הרוחות המנשׁבות לאטן ולוחשׁות תעלומות באזני כל אילן, זיז סלעים, הפורשים לנפשם ומבכים יום חולף המכיר בנאדר הוא משאיר מאחריו ברחמים.
כל זה הוא משפט אחד. ויש עוד משפטים קשים ומסובכים מזה.
הפבּוּלה של הפואימה היא, כאמור, ממקום קבוע ומתקופה ידועה: גסיסת שבט ההודים הנכנעים ומלחמתו עם הציביליזציה. הסיפור הוא מן העבר: תמוֹרה הזקן מספר לבתו את חיי מגרל בן חתיה, אשר היה לפנים לגיבור לשבטו, שבט-הסלעים אשׁר בבקעת-הכַּדכּוֹד – ועכשׁיו שׁקעה שׁמשׁו. בני שבט האבירים, טיפוחי סופת המדבר, ישבו למו בבקעה וחיו למו את חייהם, חיי תום וקרב, חיי פראים ואדירים. אך הנה באו בני השמש, בני ספרד, ומשכו את לבם תחילה במשקאות חריפים ובצעצועים; ואחר בא פוטירה, שר-ספרד, אשר קינא באמלה, איש גיבור-חיל ונקי מבני השבט, ויסב בערמה את לב הקַטשׁיקה (הנשׂיא) להעלות את אמלה קרבן לאלוהים על הסלע האדום. ויחר אף אלוהים בשבט על הדבר הזה וישלח בו את הבצורת. אז כבשו הספרדים את ההודים הרעבים לעבדים לחצוב בעבי האדמה ולהוציא משם אבנים יקרות במחיר לחם מאסמי ספרד. ככה נולדה העבדות. והנה הופיע מגרל המשחרר, אשר לימד את אחיו לצקת שירת-הנקמה בברזל ולקרוא דרור לעצמם. אבל הברזל של מגרל, אשר שיחרר את השבט מתגרת יד עריצים, החריב גם את מקדשו וניתץ את פסל אֵלָם. תמיה הכוהן לא יוכל להינחם על האבדה ודעתו אינה נוחה מן הפסילים החדשים, אשר הביאו לו הפַּסלים השונים. אז קם עָצמה ההוזה, חוטר מגזע-מלכות, בן מלך ומלכה שמתו מתוך חלום, וייצר את הפסל, אשר הפיק רצון מתמיה הכהן, וכשׁמת זה, פקד, כי יכהן עָצמה תחתיו. לראשׁונה ירא עָצמה לקבל עליו את משׁמרת-הכהונה, אבל, סוף-סוף, נאות לזה. ולעָצמה בת, עין-יונים שׁמה, אשׁר נפש מגרל – שלאחר הנצחון, כאשר שקטה הארץ התעלפה בגעגועיה לסלע האדום – הלכה שבי אחריה. בינתים והשבט בא למנוחות, חידש ימיו כקדם, ואז נעשה להם מושיעם הנערץ לזר ונכרי. כי עָצמה, הכוהן ההוזה, הטיף לרחמים וקילל את מגרל איש-הדמים. מגרל הולך משם במר-נפשו – ועין-יונים אהובתו הולכת אחריו, כי גם נפשה דבקה בו, ותעזוב בית-אביה. אבל ההתנגשות בין רוח-הרחמים ורוח-הנקמה בשבט, המלחמה הפנימית בין יסוד-האהבה ובין אשר מנגד לה מחלישות את כוח-הגיבור. וכשחזרו הספרדים להילחם בשבטו – לא תעשינה ידיו תושיה. אף עין-יונים, אשת מגרל, לא יכלה לשאת את דברי אביה הכוהן הרחמן כלפי בעלה – ותקצר נפשה. אחרי הדברים האלה בא מגרל ועמו אנשיו להפוך את המקדש למצודה, ובריבו את הכוהן שׁבר את הפסל. עָצמה הזקן נפל אחורנית מן הכיסא ותישׁבר מפרקתו. עין-יונים הבת, לבלי היות לשטן על דרך אישה הגיבור, גוועת בתוך נערותיה, וכל הקונפליקט הטרגי נגמר בשקיעת מגרל.
הפואימה מחזיקה כמאה עמודים ונחלקת לארבעה-עשר פרקים, שרובם ככולם עושים רושם של שיר-עלילה במלוא-מובן-המלה. ברם, יש עמודים (בלידת מגרל, בהתעוררות הקנאה בלב שר-ספרד, בהופעת מגרל, בכל ענין-פסלו של אל-נפש, במותה של עין-יונים), אשר, למרות הסגנון הקשה והתלול, הרי הם מלאים הוד שבגבורה ויפעה אמיתית. רוח אותם הימים קם וניצב לפנינו בעמודים האלה כמו חי, ימי ערב מלחמת-עולם בין “ילדי-השמש” ואנשי השבט הדומם.
חמושים בברזל מתנוצץ לנוגה השמש הצעיר אנשי הבקעה על חומות-המצודות עמדו, ועל רוכסי-הנשׁרים ממולם התפשטו בני-ספרד, שׁלפתּור בנִשׁקם שאלה מרגיזה ועטופת-מסתרים: “בבקעת-הכדכוד הברוכה מי ישׁב?” – ים אדיר וארץ רחבה עבָרו.
––––––––
“שלכת”. בשם המוזר-קצת הזה הוציא ג. שופמן בלבוב מאסף ספרותי בן מאה וששים עמודים גדולים, מוקדשים כולם לשירים ולסיפורים. בחלק-השירים השתתפו: ח. נ. ביאליק, ז. שניאור, ד. שמעונוביץ, י. פיכמן, י. קצנלסון, י. כהן וגם א. בַּרַש. בחלק-הסיפורים – שׁוב א. ברשׁ (“מן המגרש”, סיפור ארוך וממושך), ג. שופמן (“אהבה”, רשימה מצומצמה, חדה, חודרת בכל מליה ומפליאה בכל שרטוטיה, שרטוטים הדומים לחגורת-חצים שנונים לקלוע בהם); מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (“איבת עולם”, הסיפור העשרים וחמשה, כפי הנראה, מ“העבר הקרוב” שלו); א. ביילין (“עוד יום אחד”, רשימה, אשר למרות איזו הפרזות בנוגע לפיזור-הכסף, היא מן היותר מעניין שבכל הקובץ בטוֹן שלה הקליל, לכאורה, ובקסם-רגש-הדאבה המיוחד המחלחל בה); בחלק זה השתתפו גם י. ח. ברנר, א, קבק, ד. בארון. הערך הספרותי של כל המאסף הזה בכלל, אם להוציא, אולי, את רשימתו של העורך, הוא בינוני, ויש בו גם דברים, כמו סיפוריהם של ברש ובארון, חלק הגון מהשירים, וביחוד שני שירי יעקב כהן ושיר “השקיעה” של ברש, שהם למטה מבינונים; ואולם על זה, הואיל ומאספים כאלה אינם יוצאים אצלנו בכל שבוע, כדאי היה לדבר בפרוטרוט. כאן רוצה אני לציין רק קו אחד צדדי: המאסף יצא באיזו עיר בגליציה – והחומר שלו הוא מכל העולם! ריח של רוסיה הלבנה ב“אהבה” של שופמן, אף שהרשימה עוסקת בענין שלמעלה מן המקום הקבוע; רוסיה הדרומית במעשיה “איבת-עולם” של ברדיצ’בסקי; הכפר הגליצאי ב“מן המגרש” של מר ברש; ליטא ב“על יד החלון” של מרת בארון; מזרח-לונדון ומערב-לונדון ברשימת הנודד העברי של ביילין; חיי-הקדם ויחוסי-הקדם ב“נאנו” של א. קבק; תפוצות-הגולה, טלטול-הגלות ו“גידולי-השיטות הנמוכים”, העלובים, אשר אצל המושבה העברית הקטנה שבארץ-ישראל ב“עצביו” של י"ח ברנר – האם אין זה מעניין? האם לא כבשה ספרותנו ממש את כל העולם? האם אין עשירותנו ראויה לעורר קנאה?
[“הפועל הצעיר”, כסלו תרע"א; החתימה: יוסף חבר]
בָּעִתּוֹנוּת וּבַסִּפְרוּת [“ההסתדרות לתרבות”, ז’יטלובסקי, שניאור]
מאתיוסף חיים ברנר
[“ההסתדרות לתרבות”, ז’יטלובסקי, שניאור]
אחרי הקונפרנציה הברלינית הידועה לקולטורה ולשפה עברית, שבה שקלו וטרו בשאלה הידועה, האופיית: היש אלוהים בקרבנו אם אין? – כתב דוד פרישמן ב“רשפים”:
“קולטורה עברית – האמת אגיד לכם: המלה קולטורה הלא היא, סוף-סוף, מלה סתומה, שאינה מגידה כלום, או מה שרע מזה, שמגידה יותר מדי. בכל מקום שאינם יכולים לסמן איזה מושג רוחני בדיוק, שם לוקחים להם את המלה המעורפלת קולטורה ומצחקים בה לפנינו. ואולם אני לכשעצמי ציירתי לי את הדבר כך, אמרתי לעצמי: האנשים בברלין או אלה שבאו שם למועצות הקודמות הם-הם שראו גם הם את אשר אני רואה ויודעים גם הם את כל אשר אני יודע, ויען כי השעה הזאת היא השעה האחרונה ואי-אפשר עוד להאריך ולחכות, לכן קמו בכדי לעשות עתה, ולא עוד אלא בכדי לעשות הכל בקיצור נמרץ, מפני שהשעה דחוקה כל כך. וגם את אופן המעשה ציירתי לי: יקבצו באיזה אופן שהוא את האמצעים החמריים, אם על ידי נדבות של איזו גבירים פרטיים וכו' וכו' ובטוח אני, כי בזה היינו יכולים להתחיל את המלאכה: להתחיל ביסוד ספרות ולהניח את אבן-פינתה לדורות – הן, סוף-סוף, זהו האמצעי האחד להאריך את קיומה של רוחניותנו”.
לא לשם ויכוח אני מביא את הקטע הזה מאותו המאמר המזהיר. אם לויכוח, אז אפשר דוקא לומר, שהמושג קולטורה, כשמדברים על הקולטורה הגרמנית, הצרפתית, האנגלית, ואפילו הרוסית, אין הוא “מושג מעורפל” כל עיקר. המלה הזאת נעשית “סתומה ובלתי מגדת כלום” רק בנוגע לקולטורה אצלנו, אצל עם שאין לו סכום-נכסים קולטורי. ואולם היא הנותנת – וחזר הדין. הואיל וקולטורה לאומית פוריה אין לנו בעין; והואיל וקולטורה כזו, אליבא דכולא עלמא, אינה נעשית באופן מלאכותי על-ידי הסתדרויות וקונפרנציות וקונגרסים ודרישות מהקונגרסים הציוניים: “עסקו בקולטורה!”, אלא היא נוצרת בהמשך הדורות על-ידי עבודת יצירה ארוכה ומשותפת של העם והאינטליגנציה; הואיל ולנו, העברים המשכילים-הלאומיים, השרידים היחידים, אין לא עם במובן הקולטורי (עמנו הוא חומר אמיגראנטי, וחומר לא-משובח, ואמיגראנטים, בכל אופן, אינם בוראים חיים ונכסים קולטוריים) ולא אינטליגנציה במובן האירופי (האינטליגנטים האירופיים שלנו ברובם המכריע לא לנו הם, ובהכרח), הרי שצדק האומר, כי לנו אין מה לדבר על אורגאניזאציה לקולטורה. הן, איך שיהיה ואנו יודעים את מצבנו וכבר הורגלנו להביט עליו בעינים פקוחות, ומצב זה אומר, שאצלנו “קולטורה” היא באמת מלה ה“מגדת יותר מדי”. ולפיכך? לפיכך טוב שתהיה לנו, פשוט, חברה לשפה ולספרות העברית (אחר-כך אולי אפשר יהיה גם להוסיף: להטבת החינוך העברי), כלומר: הצלה פורתא, עשיית מה שאפשר בגבולים מסויימים ובדרך ישרה – בלי קריאות נמלצות ובלי ערפל – “בכדי להאריך את קיומה של רוחניותנו”.
“חדלו מדבּר – כותב פרישמאן בסוף המאמר השנון ההוא – אל תחכו לקונגרסים, ואתם צאו איש-איש וכו' וקבצו נדבות, נדבות לצרכי הספרות, שהיא אֵם לכל יתר הצרכים הרוחניים שלנו, והביאו: קחו מן החיים ומן המתים, ובלבד שתביאו: דברו ככל אשר תוכלו ובלבד שתביאו וכו' וכו‘, ואז כשתהיה בידכם מאת-אלף הרובל הראשונה, אז שובו ובוא וכו’, ואז הנני מבטיח אתכם, כי כבר נדע מה לעשות”. – – –
ובינתים עשתה, אמנם, החברה הצעירה להרחבת הספרות העברית, או כפי שהיא קוראה לעצמה בעקשנות: “ההסתדרות לתרבות” וכו' איזו צעדים נכבדים בדרך זו, שאחד מהם, ולא הפחות במעלה, היא האסיפה בקיוב, שהיתה זה לא כבר. לאסיפה זו באו מי שבאו, בה דיברו מה שדיברו (כמובן, שוב על חכמת ישראל הרבה ועל כבוד תלמידי חכמים, שהוא בשפל-המדרגה, ועל ידיעת היודאיקה הלקויה ועל יתר הדברים הטובים; “היש אלוהים בקרבנו אם אין” לא העמד על סדר-היום: אחד-העם לא היה שם), אבל כל זה לא נוגע. כבר הכל יודעים את הדברים וכבר היו לזרא וכבר איש אינו מתעניין בהם. העיקר הוא, שלאסיפה זו היו תוצאות, כלומר: איזה סכום במזומן. אמנם, לא כסכום אשר “חפץ קַרנֶג’י לתת ליסוד ביבליותיקאות באמריקה והחזירו לו” ולא כסכום של “אותו אדם, שרצה לתת ליוניות והרצל נרתע לאחוריו ולא קיבל”, אלא סכום קטן, איזו שלושים אלף רובל, שבכל זאת אפשר להוציא בו, בסכום הקטן הזה, חמשים קובצים ספרותיים הגונים או לתת בו בעברית מיטב יצירותיהם של שקספיר וגטה, זאת אומרת – דוקא מילתא לאו זוטרתא כל כך!
לכאורה, הרי טוב, איפוא, הרי איזה מאורע משמח, אבל לא. “העולם” (גליון 43, ש"ז) אינו שבע-רצון ממנו לחלוטין. הוא מוצא בזה שלקחו כסף-נדבה מגביר “זר לנו” לצרכי ספרותנו, לא רק מעשה מגונה, אלא “מעשה-עגל” ממש, חטא ועוון שאין לו כפרה, שצריך להוקיעו לעין-השמש ולרשמו “לזכרון” בשביל כותבי-ההיסטוריה הבאים. אמנם, גם איש מאתנו (מאמין אני, אפילו פרישמן בעצמו!) לא יראה בנדבות וכיוצא בזה את הגאולה השלמה לספרותנו; מוציא “הדור” ו“הבוקר”, שכתב אותם הדברים שהבאתי לעיל, יודע בוודאי לא פחות מהאיסטניס של “העולם” כי קיום ספרותנו בעיקרה מותנה ממסירות-הנפשׁ שׁל כוהניה ולא ממֶצֶנטים, אם גם יהיו לא זרים; אבל להרים קול צעקה איסטניסית ובפאתּוֹס, שריחו נודף למרחוק, על “האנשים שנטלו לעצמם את העבודה הנפלאה והרוממה להחיות את השפה והתרבות העברית”, והנה הם, הרשעים, “קובעים את הוועידה בקיוב בכדי להשפיע על העשירים והגבירים” – זה לא רק מגוחך, כי אם מעורר גם איזה רגש לא-נעים של התחסדות מתפנקת, שבינה ובן “המיית השוק” אין המרחק רב כל-כך, כמו שׁאפשׁר לדַמות בסקירה ראשׁונה.
ואת זאת מצאתי גם אני לי לחובה לציין לזכרון. אולי באמת כבר הגיעה השעה לחדול אצלנו מן הפאתוס המעושה?
––––––––
אם רוצים אנו לראות “איש-ראש” (קאָפּ-מענש ביודיש-דייטש), יהודי מודרני, טיפוסי – יש לנו באמריקה כזה, וד"ר חיים ז’יטלובסקי שמו. בעיני “איש-הראש” אין המציאות העלובה שלנו כמעט כלום, ולחקור ולדרוש איזה דבר במקומו אין לו שום צורך. לו די והותר הרעיון שלו, שבא אליו מפי תלמיד חכם אחר או על-ידי כוח-ההגיון שלו עצמו, כי יהיה על ידיו למטיף, למוכיח ולמורה דרך. צל-הרים רואה אדם כזה כהרים, אם רק יש לצל איזו שייכוּת לרעיונו, ואמונה תקיפה שלטת בו, כי יש בכוח הנחותיו ההגיוניות לחולל נצורות, להפוך עולמות. דרושׁ רק, שׁההנחות יקָבעו במוחותיהם של תלמידים הרבה, ואז הכל יאתא שפיר.
ד“ר ז’יטלובסקי היה בימות-עלומיו כוהן לבוּנדיזם, היינו, מפיץ את רעיון הסוציאליזם בין הפרוליטאריון היהודי. ואם תַקשׁה המציאות: היכן ישׁ פרוליטאריון יהודי פרודוקטיבי בתור מעמד קבוע, שׁאינטֶרֶסיו יתנגדו לאיזה מעמד אחר קבוע בתוך היהודים? אבל הא לא קשיא לגבי תלמיד חכם: במציאות, אמנם, אין מין זה, אבל ברעיון, ברעיון הרואה את עצמו כמחייב-המציאות, ישנו. הרעיון הציוני היה אז טריפה: רעיון ריאקציוני! (בן-אהוד, “ציוניזמוס אונד סוציליזמוס”). לימים לימד הרעיון את הד”ר להיעשות בן המפלגה הרוסית הס“רית. כי, צריך להבין, הואיל וגם ה”בּונד" בעצם לא היה אלא כיתה ישראלית להפיץ את תורת הסוציאליות בין בני רוסיה העיקריים – הלא אין נחיצות בו כל עיקר, ויחי ה“סֶרפ”! אחרי הדברים האלה, אחרי רפיונה שׁל הריבולוציה, נטה רעיונו של הד“ר ז’יטלובסקי גם קצת אל הטריטוריאליוּת: ההגיון היה במקצת בעד זה! לעשות איזה דבר בשביל רכישת ארץ יהודית חפשית לא היה אפשר ולא היה צריך, אבל, בפרוגראמה – מדוע לא? לבסוף “הלכו שני מתים לרקוד” והס”ט האמריקאים, חבריו החדשים של הד“ר, התחברו אל הפ”צ – ויהי ז’יטלובסקי, האנטי-מארכסיסט, לחצִי פועל-ציון. אבל אם נשׁאל במה היא ציוניותו – לא נקבל תשובה. כי כלום יש לו איזה מושג מחיינו פה, מהארץ בכלל? כלום הוא מתעניין, לכל הפחות, לדעת כהוגן מה צריכה להיות עבודתנו העממית פה? לא, לד"ר יש רעיון מכבר, רעיון שבכוחו לחולל נפלאות. בראשית היה הרעיון ובאחרית יהיה הרעיון! והנה באסיפה השנתית הששית של פועלי-ציון, שהיתה בעיר מונטריאל (כפי שאני לומד מקטע של עתון אמריקני שבא לידי) בא הרעיון הגדול הזה לידי גילוי. שאלת החלוצים בכלל היתה באסיפה זו כבת-חורגת, ובאמת למה? למה לעלות לארץ-ישראל, אם אפשר להיות פועלי-ציון נאמנים-לדגל גם בניו-יורק? אבל אם כך ואם כך, ובעל-הרעיון הופיע ואמר: תפקידם של פועלי-ציון העולים לארץ ותפקידה של המפלגה הזאת בארץ-ישראל בכלל הוא – להפיץ את התורה הסוציאלית במזרח בכלל ובארץ-ישראל בפרט.
לא פחות ולא יותר! ואמנם, בלי ספק אסון גדול ונורא הוא להתפתחות הרעיון הסוציאלי בארצות-המזרח מה שהד"ר שלנו הוא רק בעל-רעיון. ולא עוד אלא שהוא אסון לצד זה וששון לצד השני. כי אלמלא שכך, היינו אנחנו, האלמנטים הבורז’ואיים, צריכים להתיירא, שמא הוא בעצמו בא מחר הנה, לומד ערבית, תורכית ויתר לשונות-המזרח ומקיים מצוָה קלה זו בו ולא על ידי שליחיו. הן המזרח מחכה לרעיונו!
ואולם, באמת, האם רק צחוק מעוררת אותה הצעה של האדון ז’יטלובסקי? אלה החיים פה ויודעים את כל קשי-חיינו פה, את הקושי שבכל צעד, בכל נסיון קלוש, גם מבלי ההטפה לערבים, לתורכים, לאַרמֶנים, ליוָנים ולכל אומות-המזרח על צדק סוציאלי – האם רק צחוק ימָלא פיהם לשׁמע אותם הדברים? האם די להשליך נעל-הלגלוג בפני אותו צורבא-מרבנן, שבקלות כזו הוא ניגש לכל דבר ומתערב בכל ענין, שאין לו כל מושג הימנו? לא, גם לעוג ילעגו לו, גם נוד ינודו לו, וגם אמור יאמרו לו: להוי ידוע, שאנחנו רוצים פה לחדול, סוף-סוף, מהיות צוענים ומלמדי-תורה לאחרים. כבר באה עת לטעת רגשים פשוטים, בריאים, רגשי-ארץ-מולדת, בלבותינו ובלבות-בנינו ולזרות הלאה את ה“פריבילגיה” להיות אור לגויים. הנה צעירינו עוזבים אותנו – לרוב בקלות-דעת, בלי מלחמה פנימית ושלא מהכרח קיצוני – ונפוצים שוב בארבע פינות-העולם לצבור כסף. יען מה? יען שבני צוענים הם, יען שאין להם רגש אנושי טבעי בריא, רגש המקשר את האדם למולדתו, ואתה, רבנו, הד"ר, מאור הגולה, בא ומטיף, לבנינו שם, שיבואו הלום מארבע פינות-העולם לא בשביל עצמם, כי אם בכדי להיות מפיצים את תורת הסוציאליות במזרח! תעודות חדשות אתה ממציא בשבילנו?!
ככה יאָמר לו לז’יטלובסקי, ואת זה תאמר-נא ה“אחדות” לחבריה פועלי-ציון אשר באמריקה: חברים! אתם ניצחתם! לויתן-ז’יטלובסקי העליתם בחכה. הפטיש החזק, העמוד הימני. ובוודאי חשוב הוא האיש הזה ביחס זה או אחר. בוודאי יש לו ערך בשביל הגיטו שלכם. אבל דבר קטן אחד שכחתם. שכוח שכחתם, כי “זרוק חוטרא באוירא – אעיקריה קאי”. חבר למפלגת ס“ר – לעולם סר”י הוא. מטיף-אידיאליסט לעולם אינו פוסק מהיות מטיף-אידיאליסט. מציאתכם לא מציאה ונצחונכם לא נצחון.
––––––––
ההוראה וההטפה לאחרים היא מלאכה קלה. אבל יש שהיא גם כפויית-טובה, כמו שאומרים בלועזית. כמה חשובה היא, למשל, המלה “סוציאליזם”, כמה קדושה וכמה גאיונה, בפי בעלי ה“אמת” המסורים, בפי המנבאים באמת ותמים לעתיד יותר טוב. ובאותה שׁעה בא, למשׁל, מֶרֶז’קוֹבסקי הרוסי – גם כן מורה לצדקה ודברן ריליגיוזי – ומדפיס (לפני כמה שנים) את ספרו בשׁם “חָם לעתיד לבוא”, שׁבו הוא נלחם מלחמת-תנופה את קוֹוי הסוציאליזם ומפחיד אותם, כי בממלכת העתיד שלהם יהיה חם המושל, לאמור: בעל-הבית המצוי, הגס.
לרגל הענין אשר לפני עלי לומר, מה שגלוי וידוע לכל בר-דעת, כי ההפחדה הזאת שׁל המֶרֶז’קובסקים לא לבד שׁאינה חדשה כלל, אלא שהיא גם מזוייפה בעצם. ראשית, אם לירוא מפני חם, אז מה יש לנו להפסיד? וכי מי הוא עכשיו המושל בחיים, אם לא חם? ושנית, איזה נימוק יש בדבר לירוא, שדוקא בעת שהכל, לפי התקוָה, לא יהיה הכסף והשווה כסף, כמו עכשיו לעינינו, אלא האדם, העבודה, החברותא – מדוע דוקא אז תתחזק ממשלת חם?
את מרז’קובסקי והתנגדותו קל להבין. הוא אזיל לשיטתו והוא אינו מתכוון אלא להורות, שהכל היא ההכרה הריליגיוזית, בה כל ההצלה, ואידך – לא רק שאינו מועיל, אלא גם מזיק. אולם כל איש נאמן את עצמו ויודע את חשבון-עולמו, אף על פי שאיננו סוציאליסט, לא יתעה להימשך על נקלה אחרי המפחידים. אני, למשל, אינני סוציאליסט; אמנם, הסוציאליזם הוא בעיני רעיון יפה ואידיאה יפה, אבל המעטים הם הרעיונות והאידיאות היפים בעולם? אני, בן-הפוגרומים, יודע יותר מדי את ערכן הממשי של כל הנבואות והנחמות על תור-הזהב הבא ויותר מדי אני יודע אסונם של החיים, אשר מחוץ להיקף החברתי, כי אהיה לסוציאליסט מסור ומאמין, ואולם ההפחדות הצבועות של מתנגדי האידיאל הסוציאלי, מעין אותה של החם וכיוצא בהן, משׂניאות עלי את בעליהן בכזָבן, בזיופן…
וכוזבת ומזוייפת היא, לדאבון-הלב, גם הפואימה החדשה בעלת התוכן הישן של שניאור: “והיה באחרית הימים” (“השילוח”, תשרי). אינני נוגע בצד הטכני-האמנותי שלה, שבוודאי איננו חסר כשרון, כמו כל היוצא מעטו של משוררנו זה. אבל הן זוהי לא רק צעצוע, שהמשורר נותן מתוך רצון לשחק קצת; לפואימה זו יש תביעה לגלות פני הלוט מעל הפרובלימה של אחרית-הימים, ומצד זה היא עושה רושם קשה מאד בקלות-דעתה ובזיופה.
הפואימה “והיה באחרית הימים” אינה נוגעת באופן ישר בחזון הסוציאליזם, כי אם בחזון-העתיד בכלל, בחזון נביאי ישראל המעולים על האור הגדול ועל החיים הטבעיים, הפוריים, היצירתיים, המלאים עבודה ושלום. כמדומה, שלא רק מנקודת ההשקפה המוסרית הפשוטה, אלא גם מנקודת ההשקפה האמנותית הטהורה, המעריצה כל מה שיש בו חיוניות יתירה ואינטנסיבית עליונה של החיים, המעריצה את האומץ, הבריאות, היופי – אַל לחזון של “וכתתו חרבותיהם לאתים” לנפול מפני ה“יופי” של הוָיית בני האדם, המלאה מלחמה ורקב, שבימינו. ואולם שניאור, המשורר היהודי, למרות מה שהוא גר בפאריז בעת האחרונה,ירא, כביכול, מאד מפני הימים הרעים, רחמנא ליצלן, העתידים לבוא עלינו, “ימי בר ופישתן”, “עבודה ויזע”, “גבעולי שומשום והמוני לפת”, שבהם לא יהיה, חס וחלילה, “חובק יד” ואיש לא ישים לבו אל “יצר הרע”, אל “מלח כל היקום”, “פלפלת ההויה”,
זה העוֹגב המתהדר בן-החיל,
המרשרש בתוך משי נקוּד-זהב
ומסלסל עָל את שפמו לתפארת
באצבעות מכוסות בּשׂם וזמרגדים;
המושיט את כף ידו מגבוה,
כמלך אדיר את שרביטו,
ומצלצל בדרבנות-כספו באולמים
להרעיד לב כל אשה כבודה…
וכו' וכו' וכו' – עד אשר יתקוף הגועל לקרוא!
כי הגיעו בעצמכם: הגראף הגדול המנוח ליב טולסטוי, שחי כל כך הרבה, שאהב כל כך את החיים וירד עד נבכי תהום החיים, הוא, אחרי מלחמות-נפש עצומות, באחזו ביסודות היותר נשגבים, היותר עיקריים של החיים, ידע בעצמו והסביר גם לנו את הערך האמיתי – לא רק במובן המוסרי – של “המצלצלים בדרבנות-כסף”, ובכל כאב נפשו רבתי-התכונות ירק על כל אלה, על ה“אולמים” עם “נשותיהם הכבודות” גם יחד ונשק רגלי האיכר בסנדלים המסומרים, בראותו בו, ורק בו, את העיקר, את היסוד, את האדם החי, האמיתי. והמשורר העברי, אשׁר “ללא אם ובית ומולדת תעה יתעה יחף כל ימי נדודיו על אדמה” (ז. שניאור, “חזון-ערב”), הוא חס על ה“פוך, כוָני-חן ולחש-פלוּסין ונענועי נוצות-יענה נהדרות”, שיחדלו, אל תפתח פה לשטן, באחרית הימים מפני החובה “לאפות לחם ולסרוג פוזמקאות, לבל יהיו עוד רעבים ויחפים”.
כן, לא רק זרות יש בדבר, אלא גם כיעור וניווּל להשתחוות לפוך ולכוָני חן של איזו זונה-נסיכה צודה-נפשות מעין היליני בת-וַסילי, הערומה, אשׁת פּיֶר בֶּזאוּכי, שׁעוררה כל כך גועל-נפש ביוצר “מלחמה ושלום”, עוד לפני ה“וידוּי”! ולא רק אי-מוסרית היא ההתפעלות הפייטנית מפני היופי, כביכול, של “נענועי נוצות יענה” אלא גם קהה, קהה מאד. קהה ובאנאלי הוא גם אותו היחס אל המלחמה, הערצת תפארת עוזה המדומה וברק-התנגשיותיה הכוזב. כל זה עומד בעיני האדם המעמיק על אותה מדרגת-ההתפעלות של שפחה טיפשית, שרצה אחרי גדוד-צבא העובר להיהרג במלחמה ונהנית… אה, כמה יפים “שרי המלחמה ומפקדי הצבאות הגדולים, המולכים על רבואות ראשים ויערי חניתות וסוסים פראים ושוטפים!”… נוּ, ואלפי נבלות-הפגרים? ורבבות הפצועים הנאנקים? ורקב-הגופים של הצבאות הנופלים בשדה ושוכבים בבתי החולים אשר ל“נפוליונים בחירי אל ובני אלמות”? – גם בזה מוצא משוררנו יופי? גם על זה לבו דוָי, כביכול, כי לא יהיה זה באחרית הימים?
הוא הדבר אשר אמרתי: איזה “להכעיס” פייטני אני רואה כאן, איזו התחפשׂות בטלית זרה, זיוף ופוֹזָה עשׂויה. מלחמה בעד היופי נגד האידיאל המוסרי על-ידי הערצת דברים שרק מי אשר אין לו כל מושג מיופי יוכל להתייחס אליהם בלי חרוֹק-שנים – יוסר-נא השקר הזה משירתנו העברית!
[“הפועל הצעיר”, כסלו תרע"א, החתימה: יוסף חבר]
בָּעִתּוֹנוּת וּבַסִּפְרוּת [עם מותו של ל.נ. טולסטוי]
מאתיוסף חיים ברנר
עם מותו של ל.נ. טולסטוי
רוח מאלוהים לא עבר על הארץ – והמים אף על פי כן, שככו.
רוחו של הזמן העובר והמשכיח את הכל, הוא אשר מפניו הרבה הארץ ממי המבול.
עבר חודש, עברו שני חדשים, שלושה – והסער, סוף-סוף נהיה לדממה.
ומתכוון אני לסער אשר הקים קצו של הגאון הרוסי טולסטוי ולמֵי-העתונות, אשר הציפו את שולחנות-הרידאקציות ובתי-הקפה ובתי-המרזח ואשר התגברו כשלושים וארבעים יום.
כי קצו של טולסטוי – מותו ובריחתו מביתו של הגראף הזקן ליֶב ניקולאיוֹביטיש, – זה הקץ, אשר נתן תוכן ידוע להמשך-החיים של האנשים מסוגו, שנשארו אחריו, הוא הוא גם אשר הביא מבול של דברים לעולם.. לכאורה, מי לא ידע ומי לא אמר, כי האיש והסופר טוֹלסטוי לא מת ולא ימות כל זמן שלא יסוף זכרו מלב האנושיות וכו‘, ואף על פי כן לא נמנעו מלבכות לו ומהספידו. ואם הדבר לא הרעיש את העולם, כמו שרצו להשיאנו העתונאים מרעישי העולם, שהרי עולם לא פסק לנהוג כמנהגו, הנה עולם-העתונות נתגעש בוודאי. הרבה פרקים קבועים נדחו מפני המאורע החשוב “טולסטוי”. מי לא כתב ומה לא כתבו? מי לא נאם ומה לא נאמו? הקול ניסר: טולסטוי היה… טולסטוי היה … טולסטוי היה לא רק אמן ממדרגה ראשונה, כי אם גם, ובעיקר, אור לגויים, נביא-הצדק, נושא דגל-המוסריות, “מצפון”-האנושיות וכו’ וכו' וכו'. מובן, שאצלנו שכחו, לרוב לגמרי את האמן ודיברו ביחוד, עד כמה היה הנביא טולסטוי מושפע מן היהדות ואידיאליה הנצחיים, עד כמה היה כולו דומה לאומה היהודית במלחמתה העולמית בעד האמת הנצחית, עד כמה אהב או שנא את עם-היהודים ודתם ועד כמה ומפני מה לא הגֵן כראוי עלינו, הנלחצים והנרדפים…
*
קצו של טולסטוי הרעיש את העתונים. ההרעיש גם את הלבבות? אין ספק, שלבבות יחידי-סגולה, לבבות האנשים מסוגו של המת, אשר בהם אכן נשאר זכרון-טולסטוי חי, נרעשו עד היסוד. ואולם ההרגשות הפשוטות – מתחילה, אחר בריחתו: “ניצחה, סוף-סוף, ההכרה הריליגיוֹזית את גופו של טולסטוי הזקן! עזב בעל ה’וידוּי' את עולם-ההבל!” ואחר כך, אחרי מותו: “נגדע הארז הגדול! קץ כל בשר בא גם על הרוח הגאוני!” – אלו ההרגשות שנתעוררו באמת ובתמים בלב היחידים, המעטים, נשקעו מתחילה באשפת מאמרי הרכילות על חייו המשפחתיים וטבעו אחר כך בגלי הדמעות הצלולות שבמאמרי כל האוחזים בשבט סופר. הטרגדיה הגדולה והקשה של כל חיי טולסטוי – הטרגדיה של אמן אמיתי ושל מַטיף-מוסר מתעקש – ליוותהו עד רדתו שאוֹלה ועד בכלל. ברעם וברעש שקעה שמשו, והוא, הבורח, היוצא, הגוסס, מתחנן: מה אתם רוצים ממני? למה אתם רודפים אחרי? למה נטפלתם עלי כולכם?
כן, גדולים ועשירים היו חיי הגאון הגדול הזה, רחבים ומשתרעים בחיצוניותם ופנימיותם, פשוטים עד מאוד ומורכבים עד מאוד, מלאים אושר והצלחה רבה, ויחד עם זה – אומללים עד מאוד, כי זאת עלינו לדעת: בכל הברכה אשר בוֹרך האציל הרוסי עשיר-הרוח ועשיר-החומר ליֶב ניקוֹלאיוֹביטיש, היה ביסודו ממשפחת האנשים הדרים תמיד בגיהינוֹם התחתון ומקומם צר להם ולילית וסַמאל ילווּם על כל מדרך כף-רגל. מכאן המקור לאי-מנוחתם הנוראה ולהטפתם המוסרית, הבלתי-פוריה, שאינה מוציאה ואינה יכולה להוציא אותם מעולמם באשר הם שם.
טולסטוי יצא תמיד מכליו – ונשאר תמיד בכליו. הוא אשר ידע כל כך לספר על המוות, על מותו של אילן, של בעל-חי, של איכר, של נסיך, של הנספה במלחמה, על מותם של אנשים כגראף בֶּזאוּכוֹב-האב ובוֹלקוֹנסקי-האב, של בּוֹלקוֹנסקי-הבן וניקוֹלאי אחי לוין, של אַנה קאראֶנינה, של אִיבאן אִיליטיש; הוא אשר ידע לתאר בגאוניות כזו כל אימת-המוות ופרוֹצס-הגסיסה, הוא בעצמו ירא מאוד מפני המוות; כל ימיו, בדה, לפיכך, דברים רבים, לרכך את האימה, וסוף-סוף, לא נפדה מן המוות, לא נפדה ממנו; והוא, אשר באותה הגאוניות ירד לתוך עומק נבכי-החיים, אשר שאב במלוא-חָפניו ממלוֹא ההוָיה והגשים ביצירותיו בעלות הכרכים הגדולים קוֹמבּינאציות אין ספורות של פרוצס-החיים, הוא אשר משל ממשלה רבה בעולמות אין ספורות של יצורים שונים, אנשים, נשים וטף, של שׂדרות שונות, פריצים, פקידים, סוחרים, איכרים, ולכאורה אהב את כולם וידע את כולם, את העיקר החיוני שבכולם, ובכלל אהב לחיות וידע לחיות – הוא לא ניצל משתיית כוס-התרעלה המלאה של החיים. לוֹ ניתן לדעת האושר הגדול של הרגשת כוחות-יצירה אדירים, חיצוניים ופנימיים, אבל יחד עם זה היתה תמיד השניוּת בנפשו, ובמצבו היותר מאושר – שסוּע ואוּמלל.
חמישים שנה רצופות סיפר לנו טולסטוי על חייו העצומים והקשים, המאושרים והאומללים האלה. הוא סיפר וחזר וסיפר בוואריאציות שונות, בציורים ובמאמרים. מהשניוּת שבניקוֹלאֶנקה, גיבור “הילדות, השחרות והבחרות”, המלא עמקנות ריליגיוֹזית, ויחד עם זה צער כבד מנשוא על אי-יופיו וקנאה באחיו הגדול ממנו, הבא במגע ובמשא עם השפחות, דרך “בוקר של בעל-נחלה” ו“לוּצאֶרן” (נאֶכליוּדוֹב), דרך ה“קוֹזאקים” (אוֹלאֶנין), דרך “מלחמה ושלום” (פּיאֶר בֶּזאוּכוֹב), דרך “אַנה קאראֶנינה (לוין), עד נטיית רוח-המוסר שבו לצד אחד קיצוני וההדגשה היתירה של הרוח הזה ב”וידוּי“, ב”בעל-הבית ומשרתו“, ב”אַקים" שבדראמה “ממשלת החושך”, בתשובתו של גיבור הרומן “התחיה”, עד צעקתו האחרונה: “לא אוּכל להחשות!” – חוט אחד, יותר נכון, שלשלת עבה וכפולה עוברת בכל החיים הארוכים האלה. מאותו ניקוֹלאֶנקה האפיקורס, שלעתים לבו נתון רק לאכילת ממתקים ולקריאת רומאנים צרפתיים, עד טולסטוי בן השמונים ושלוש, הצדיק, הרחמן, הבורח מן העולם – רק צעדים אחדים, אבל נוראים וטרגיים כחיים עצמם, אותם החיים, שהיו מלאים מלחמה ענקית בין אינסטנקטים איתנים, חַייתיים של פּריץ רוסי עשיר בנכסים ובעל-תאוה ובין טהרת-נפש, פשטות-נפש, יושר, טוּב-לב, ביישנות, ניתוח תמידי והכרה שכלית רחבה, פשוטה, איכרית, הכרה ברורה, עד כמה אפסיים הם כל נצחונות בשרו ורוחו, מה עלוב הוא אחרי ככלות הכל, עד כמה קשה לו לחיות בכל רגע, ומה מחכה לו בסוף-הסופות.
בין שני קטבים קיצוניים התגלגל הגאון הגדול בכל ימי חייו הגדולים, הקשים. “הגראף בּאֶזאוּכוֹב הגוסס, אביו של פּיאֶר, – סיפר טולסטוי עוד ב”מלחמה ושלום“, חלק ראשון – הביט ישר לפניו באותו המבט, שפירושו וערכו נבצרו מבינת-האדם. או שהמבט הזה לא אמר כלום, בלתי אם את הדבר, שכל זמן שיש עינים הלא צריך להביט בהן על איזה מקום, או שהמבט אמר הרבה יותר מדי”. ועל סעיפי שני הפירושים האלה פסח טולסטוי כל ימיו. ויש שכפּיֶר, מבלי דעת מה לעשות, נטה להאמין לסביבה של הנסיכים ועשה כמעשיהם, אמנם בקושי של איש בלתי-דומה לאחרים, אבל באמונה שבודאי כך צריך להיות, ואף כשקצה נפשו בזה, היתה לו הידיעה, ש“כל זמן” שיש לו עינים הלא צריך להביט“, והוא שמע לקול אינסטינקטיו החדים. אז קם ונתן אל לבו את המבט המיסטי, הערפלי שלפני המיתה, “האומר הרבה יותר מדי”, אשר, אמנם, לא הוציא ממנו את הבטחון של “בוודאי כך צריך להיות”, אבל גרם לו להחליף את הסביבה, את ההיקף, ומאז היו החיים המוסריים, הפשוטים, החיים של עבודת אדמה ל”ודאי“, לציווּי המוחלט שלו. וככל אשר נטה שמשו של טולסטוי לערוב, ככל אשר נחלשו האינסטינקטים של הצדיק הגמור והרשע הגמור טולסטוי, ככל אשר נתקטן אמן-החיים של הכולו-זכאי והכולו-חייב הזה, כן רפתה ספקנותו, כן גדלה צדקתו וכן גברה הכרתי הריליגיוֹזית. ואולם אם מצא גם בזה את השלוה האמיתית, אם יכול היה למצוא בזה את האחיזה המבוקשת, שתצילהו מן השאלות העולמיות, שאין עליהן תשובה, אם מצא את המפלט הנכסף מפחד-המוות באפוריסמים המחוכמים מ”קרוּג צ’טאֶניה" – מי יודע…
מי שהעמיק לקרוא בכתבי טולסטוי האמנותיים יודע, כי בעצם, התביעות המוסריות והנצחונות המוסריים אינם מספקים את נפשו. פּיאֶר בּאֶזוּכי, למשל, – זה הבּיישן הגדול, התמים הגדול, חלש-הרצון, לכאורה, אבל היודע גם להחליט ולעשות דבר כשהוא מרגיש בצדקת הדבר – בהיותו עוד צעיר מבטיח פעם בהן-צדקו לנסיך אַנדרֵי בוֹלקוֹנסקי, האריסטוקראט והפסימיסט, כי לא יוסיף לבוא אל בית הנסיך קוּראגין, ששם הוא מבלה לילותיו בהוללות ושיכרות. אולם מיד, בלכתו מבית ידידו, המשפיע עליו לטובה, מתעוררת בו, בפיֶר, תשוקה עזה לנסוע אל ההוללים והוא נוסע. והן-צדקו? מה הן-צדקו? “הן מחר יוכל או למות או שיקרה לו איזה דבר היוצא מגדר הרגיל, שבפניו אין צדק ולא לא-צדק”.
צדק ומוסר הרבה יש גם לאופיציר בעל ההכרה החדה אוֹלאֶנין (“הקוזאקים”), אבל כמה עלוב ואומלל הוא בעיני עצמו לפני הקוזאקית היפה בת-הטבע, שאינה יודעת ואינה רוצה לדעת משום צדק ומשום מוסר! עלוב ואפסי הוא גם לוין עם כל הטוב שלו, שאינו שווה בעיניו כלום, אף שהוא מתחפש, כי הוא מצא בו את האמת, כל אלה הם מן המשפחה של האנשים המעולים, היוצאים מן הכלל, המשונים, הסובלים, המגוחכים, שתמיד יושב איזה מאן-דהוא בקרבם ומנקר ומחטט ושופט אותם. למרות עשירותם וכבודם הם בודדים, אבל לא מסוג אותם “האנשים הבודדים”1 של הדרמטורג הגרמני גרהארט האוּפטמאן. אנשיו הטובים והסובלים של האופטמאן – בדרמותיו המובחרות – כל אחד טוב על פי דרכו, וכל אחד סובל על פי דרכו, סובל מעצמו וסובל מאחר – אבל גם הוא וגם האחר אינו אשם בזה. אין אשמים. לא כן גיבוריו של טולסטוי העיקריים, הטובים, הגדלים בשדה של אנשים רעים מסביב, והמאשימים גם את עצמם וגם את האחרים בבדידותם. ואף גם זאת: הסבלנות הרוסית בכל גיבורי-טולסטוי, והם, הגראפים והאצילים, יודעים הרבה יותר לשאת עמל ותלאה ואינם מפונקים כל כך כ“אנשיו הבודדים” של האופטמאן, יוצאי המעמד הבינוני בגרמניה. כמה מפונק ואנין-דעת הוא אותו מלומד לא-יוצלח יוהאנאֶס פוֹקאראט לגבי קוֹנסטנטין לוין, אף שאגב-אורחא – הונאתם העצמית בד בבד תשא.
כן, זה הדבר: יחד עם הבקורת העצמית גדולה אצל גיבורי טולסטוי גם ההונאה העצמית, זו המידה שהיתה רבה אצל יוצרם, למרות כל ספקנותו והבנתו הגדולה. ביחוד מורגשת מידה זו אצל לוין. כל דברי הפילוסופים שקרא הרי הם בעיניו רק דברים המאפילים על ענייני-החיים ואינם מוסיפים כלום עליהם. ובאותה שעה אינו מכיר שגם המסקנות שלו, שהוא בא אליהן בעצמו, אינן אלא דברים. דברים שאינם מבררים כלום ואינם מחייבים כלום. צריך לאהוב את הכל, צריך לחיות על פי רצון-אלוהים – איזה גיחוך, איזו ריקניות, איזו דברים בעלמא, שאינם יכולים לעכב בו אפילו באותה שעה גופה משפוך חמתו על משרתו העגלון על אשר הרהיב זה עוז בנפשו לאמור לו: “הנה מכשול בדרכנו”. יתר על כן: בקראך את “אַנה קאראֶנינה” אתה יכול להבין ולסלוח ליוצר על אשר מרוב חיבתו ליצורים ידועים (לקיטי אשת לוין, למשל) הוא מטפל בהם יותר מדי, וגם יש שהוא מאיר אותם באור שאינו שלהם, אבל בקראך אותם הפרקים המשעממים על האור, אשר בא לנפשו של לוין, יש שיתקבל רושם, כאילו כל יסוריו השכליים והנפשיים של האיש העשיר הזה, העשיר בנכסים וכל יסודות-החיים, הרי הם כל כך שטחיים, כל כך קלושים: הן הוא מודה בעצמו בכל רגע, שבין כך וכך, איך שיחשוב ובמה שיאמין, הוא מאושר כל כך על כל צעד ושעל, וכמה פעמים, בעצם תוקף-הצער, דמעות-אושר מציפות את פניו! ליוהנאֶס פוֹקאראט של האופטמן, אף על פי שהוא מתפנק יותר מדי, אתה מאמין תמיד בסבלונו ויסוריו, וללוין – לא תמיד. הצדקה שלו, הרעיונות שלו והמוסר שלו, השאיפה להשתלמות שווה-פרוטה והחרטה לרגעים על עוונותיו המדומים – מעין איזו התחפשות יש בכל זה, שהאמן טולסטוי, אשר יצר את לוין בדמותו ובצלמו, מכיר בה בעצמו, אלא שהוא שוב כאילו מתחפש, שבכל זאת יש ערך גדול לכל העינוּיים והמחשבות הללו.
באיזה מעגל-קסמים מסתובבים גיבורי-טולסטוי העיקריים, מציגים הם לעצמם את השאלות היותר אחרונות: “בשביל מה ולמה?” השאלות שאין עליהן תשובה ומיד הם אומרים לעצמם: בכדי לחיות צריך לדעת תשובה על אלו השאלות, ואם אי-אפשר לדעת, אי-אפשר לחיות. אבל חפץ-החיים החזק, שיש לו יסוד ואחיזה בארץ רחבה ובכוחות עצומים, מתגבר בהם, עד שלא די שהם מוצאים מנוחה בדברים, שאינם עונים כלום על השאלות הקשות, אלא שהם גם אינם מכירים בקנוניה שעשו עם נפשם. כילדים הם מקשיבים לתורת המאסוֹנים, לקראטאיֶבים, לאיכרים השונים, המוסריים והפיקחים. כל זו התורה האַלטרוּאיסטית, שהם רוכשים להם, ודאי שטובה היא כשהיא לעצמה, ודאי שחיי לוין יותר מוסריים ויצירתיים מחיי אוֹבלוֹנסקי ואפילו ורוֹנסקי – אבל איזו תשובה יש בה על השאלות האחרונות של טולסטוי, על השאלות של כל איש חושב חשבונו של עולם?
*
כשם שלפני שנים אחדות היה מנוי וגמור בחוגי הספרות, על פי הפובליציסט הרוסי מיכאילובסקי ואחרים, שיש שני טולסטויים, פרוגרסיבי וריאקציוני, אצילי ודימוקראטי, ימין ושמאל, כך מנוי וגמור עכשיו בכל מאמרי המספידים, שאין טולסטוי אלא אחד. ואמנם, למרות הסתירות והנטיות השונות, המוכרחות, בנפשו של כל איש חי ושואל, שאין לו “פרינציפים” מוצקים, עומד לפנינו טולסטוי היוצר כאחד. אפילו ה“חלוקה”, שעשה הוא בעצמו בחייו, החלוקה בין תקופת-חייו הראשונה, לפני ה“וידוי”, ותקופת-חייו השניה, אחר ה“וידוי”, אינה אלא מתמיהה. כי הנטיות המוסריות והטנדנציות המוסריות, המשבר הנפשי ובקשת-האלוהים, שאנו מוצאים בכתבי טולסטוי בתקופת-חייו השניה, האי כל זה ישנו כבר בסיפוריו הראשונים: “הילדות, השחרות והבחרות”, ובכל התפתחותו ומלואו – ב“מלחמה ושלום”. רגש-השנאה וגועל-הנפש ביחס לסמל החברה הציביליזאציונית – להילֶני בת הנסיך ואסילי שב“מלחמה ושלום”, אינו פחות מהשנאה וגועל-הנפש ביחס לאשת פּוֹזדנישוֹב שב“הסוֹנאטה הקרייצרית”. ותמוה הוא במאוד-מאוד: למה הסתלק אחר כך טולסטוי מיצירותיו הקודמות? למה השליך עליהן שיקוצים? איזה פסול מצא בהן? איזו אי מוסריות? – חידה היא… ולולא דמסתפינא, הייתי מפקפק קצת, אם לא היתה אותה הסתלקות יותר מדבר שבפה ומפּוֹזה של איש בעל תכונות מורכבות, הבא להתוודות… אמנם, ביצירותיו מן התקופה הראשונה יש בלי יודעים הערצה של שלטון-האצילים של הציִד, של שפעת-חיים, שפעת-אושר, שפעת-תענוגים, שאחר כך, לעת-זקנה, קיבלו בעיניו צורה אחרת, צורה של משא כבד, ובמאמריו המוסריים נצבו לו כצר. אבל זה אין עוד מספיק להצדיק את כל יחוסו המבטל לאותן היצירות, שבמגמתן כבר התבטא אותו היה המוסרי בהכרה גמורה ובהטעמה רבה.
כן, אין טולסטויים שונים של תקופות שונות, של דעות שונות, אבל יש ויש הבדל רב ועצום בין תכונתו האמנותית של טולסטוי ובין תכונתו הנבואית. התהום שבין טולסטוי האמן וטולסטוי איש-המוסר לא על נקלה יגושר. טולסטוי בעצמו, אמנם, הביט תמיד על יכולתו האמנותית הגדולה רק כעל אמצעי להביע איזה דבר, להביע את יחסו אל העולם והחיים – ובוודאי שצדק; האמנות אינה צעצוע; שתי הרשויות לא רק שהן נכנסות אחת לתוך חברתה אלא שהן מחייבות אחת את חברתה (לחשוב אחרת יכול רק בעל תכונה ריקה כמחברו של “תמונת דוֹריאַן גרֵי”). ואולם רשויות ישנן, ובנוגע לתוצאות של שתי הרשויות הללו יש לנו, הקוראים, הרשות להביע את יחוסנו.
טולסטוי האמן ינק באופן בלתי-אמצעי מהטבע של ארץ-רוסיה הגדולה והרחבה – באר מים חיים לשתות ממנה ולהשקות ממנה – וטולסטוי המטיף ינק מחכמת דתי ימי-קדם, חכמה מוטלת בשבילנו בספק גדול. אותו החזיון, שאנו רואים בנסיכה הצעירה נאטאשה רוֹסטוֹבה, שלמרות מה שמעולם לא ראתה את המחול הרוסי הפשוט, אף על פי כן, כשאירע לה פעם בבית ה“דוד” לרקוד ריקוד רוסי עממי, מיד נמצא הדבר בנפשה מאליו ורקדה באופן מפליא – אותו החזיון עצמו אנו מוצאים בטולסטוי האמן. הנשמה הרוסית הפנימית, ה“סטיכית”, הפשוטה, הפרימיטיבית והכוללת בחדא מחתא, זו הנפש שהיתה תמיד בתוכו של טולסטוי האמן. לא כן טולסטוי החוקר והמטיף, שיש, אמנם, אשר חיקה את האיכר הרוסי הנבער, ביחוד בביקורתו ובשלילתו, אבל ראשו היה נעוץ ב“חכמת” העולם העתיק ובהשקפת-העולם הגוזרת: במופלא ממך אל תדרוש! העם מאמין – האמֵן גם אתה!
אין גדלות במקום שאין פשטות, טוב ואמת" – אומר טולסטוי בנוגע לנאפוליון, ובטולסטוי האמן, אמנם, היו כל שלושת הסימנים האלה של גדלות. הוא היה הריאליסט הפשטן האמיתי; הוא אחז בציצת-ראשה של המציאות הרוסית ותיארה כמו שהיא, לפעמים בטעויות ובהערכה לא-נכונה (אנוש איך לא יטעה! ואזכיר, לדוגמה, את שריפת מוסקבה והתקוממות-ההמון בעת ההיא), אבל תמיד במסירות-נפש אמנותית, למסור הכל בלי שרק ובלי פרכוס, ביחס של טוב ואמת. הוא ידע, לרוב, להינצל מן הכזב השירתי, גם מזה הבא מאליו, שלא במתכוון, ותמיד היה חפשי מן הריאליות המזוייפת, המעושה, המכוּונת, המלאכותית, של זוֹלא והנוהים אחריו. הוא השיג את גודל האילוזיה של החיים, אבל, למרות זה, הוא אוהב באופן בלתי-אמצעי, אהבה פנימית, קדושה, את חיי-העבודה, חיי-השדה ובכלל, החיים הבריאים של כל איש בריא, אפילו כגראף הזקן, אבי-נאטאשה, והנסיך הזקן, אבי-גלגולה – קיטי. טולסטוי האמן ביטל את הרומאנטיות של האהבה וגילה את כל מצפוניה (אהבת פּיאֶר להילֶני) ומיעט את דמות-המלחמה (מלחמת-התגרה של הפרשים, שהשתתף בה רוֹסטוֹב), אבל הוא הוא היודע גם את האהבה הנאצלה של הנסיך אנדרי לנאטאשה, והוא הוא אשר כתב גם את סיפורי המלחמה הסבאסטוֹפוֹלית. טולסטוי האמן, היודע חיי בני-האדם, כפר במדע-ההיסטוריה בתור דבר מאוחד והבין גם את הקוֹמיזם של הנאפוליוֹנים, החושבים כי הם מושלים בריבואות-חילם, כי הכל נעשה על פי מצוותיהם ופקודותיהם; אולם טולסטוי המטיף אינו מבין, עד כמה אותו הקומיזם ישנו גם בנביא, הבא אל תבל ואומר לה: היי לאחרת! ואל פרוצס-החיים האין-סופי: השתנה! ואל מילי-מיליוני בני-אדם, המשפיעים זה על זה, אשר לא יוכלו לשמוע לו, אשר לא ירצו לשמוע לו, אשר לבם כלל אינו נתון לשמוע לו: שמעו לקולי! “כל מה שהתאמצו בני האדם, שהתקבצו לאלפים ולרבבות על שטח קטן אחד, להשחית את האדמה שעליה התקבצו” – מוכיח טולסטוי המוכיח לבני-האדם בהתחלת רומאנו האחרון “התחיה”, כאילו באמת התקבצו בני האדם ברצונם ובכוונה רעה אל הערים, דווקא בכדי להשחית את האדמה, וכאילו יש ברצונם, אם ישמעו לקול-התוכחה, ללכת מן הערים, אשר הם יושבים בהן…
טולסטוי האמן יודע, כי חכמתו של האדון המיניסטר קאראֶנין (בעלה של “אַנה קאראֶנינה”) לא תעמוד לו בעת אשר החיים נגעו בו באמת. מתחילה היה זה אומר בגאון וגודל-לבב המקנא לאשתו, אותה ואת עצמו הוא משפיל בזה – וחשב לו את פתגמו לחכמה מצילה, המעמידה אותו עליון על שאר הבריות; אולם בבוא השואה לא הצילתהו, כמובן, חכמתו כלל. ברם, טולסטוי המטיף והחוקר אינו נמנע לשים בפי פּיאֶר בֶּזוּכי בנאומו לפני המאסוֹנים את החכמה הסוֹקראטית החביבה עליו, שעשיית הטוב הוא דבר שהשכל מחייב אותו,וכי את התאוות לגרש אי-אפשר: צריך להשתמש בהן למטרות נעלות (חסידינו הראשונים היו אומרים: לצרפן ולהעלותן). ולא חל ולא הרגיש פּיאֶר בּאֶזאוּכי זה, שאחרי כל השאלות שהציג לעצמו מקודם, לאחר כל השעות הקשות והנוראות שהיו לו מקודם – מה הוא בא ללמדנו בזה ומה הוא יכול ללמדנו בכלל במיני רעיונות יפים ובכיוצא באלה? הן כל איש ואיש מבני מינו, המעמיד לעצמו את שאלות-האדם האחרונות, אם הוא נשאר בכל זאת בחיים, יחיה כבר כמו שהוא יכול, ודרכו של פיאֶר לא יהא בשבילו כלום. והמאסוֹנים? וכל העולם? – אלה לא שאלו מפיו דבר, וגם אכן לא שמעו לכל דרשתו היפה.
*
טולסטוי האמן ניצח הרבה בחייו. מן המלחמה הפנימית האיתנה וההתנגשויות החיצוניות שבחייו מרובות-הגוונים נוצרו רומאניו הריאליים, המקיפים, העולמים. ברומאנים האלה, בצדם האמנותי אין בעצם חילוקים והבדלים מוחלטים בין דבר לדבר. יש יחס סימפאטי או אנטיפאטי לפרט זה או אחר, אבל כל פרט ופרט כשהוא לעצמו, יהיה מה שיהיה, חשוב עד אין קץ. הכל טבע, הכל חיים. החיוניות שבנערה קטנה נאטאשה רוֹסטוֹבה בצַפּוֹתה לאופיצר בוֹריס, שיבוא וינשקנה, עומדת אצל האמן במעלה לא פחותה כלל מחייהם ה“היסטוריים” של קוּטוּזוֹב ונאפוליון. כאן טולסטוי הוא בעצם-החיים, וכל רגש אנושי, אם רק טבעי הוא, לא זר לו. בלי עייפות הוא לוקח יצור אחר יצור, מצב אחר מצב, יצורים פשוטים ומצבים פשוטים – ומספר עליהם באריכות, בפרטיות, קו לקו – מעֵבר לכל ערכין מוסריים, מעֵבר לאכזריות ורחמים, מעֵבר לשלטון ועבדות, מעבר לטוב ולרע. וכאן הוא גם מרום אשרו ונצחונו. אולם לא כן טולסטוי המורה, המוכיח, החכם, המטיף, התיאולוג, הנביא (גם בתוך רומאניו). כאן מתחילים ה“שולחן ערוך”, ההונאה העצמית והמצב הקשה ביחוד. הקולטורה האנושית פושעת, האמנות יתירה, חדלו לפשוע! ואהבת לרעך יותר מכמוך! שובו לקיים רצון-אבינו שבשמים, אל תתנגדו לרע וכו' וכו' – עד סוף כל הדברים. וכאן מתבלטות הפגימות המכאיבות ונראים הניגודים המוכרחים, המונחים בעצם-הדבר. קנין פרטי הוא חרם – והחרם הוא בידו ומסביביו של הנביא על אפו ועל חמתו. הנביא המודרני נלחם בקולטורה – וכולו, כל חייו, כל כתביו, כל ספריו, כל נכסיו, כל דבריו, הכל, הכל נעשה לענייני-הקולטורה, נבואתו גופה נעשתה לאחד מענייני החיים והקולטורה, שהוא מתקומם נגדם, שהוא מוכיח את ההבל שלהם. הנביא הרוסי-העולמי גוזר: “אל תשפוטו ואל תישפטו!” אבל הוא בעצמו שופט, שופט הכל, אי-אפשר לו שלא לשפוט, ומביא אלפים ורבבות ליד כך, שישפטו אותו. לראש הדףהוא שופט את נאפוליון, דן אותו ברותחין ומעלה לעומתו את אלכסנדר הראשון ואת קוּטוּזוֹב – מאי חזית?! איזו הונאה עצמית, הנביא! באחרית-ימיו רוצה הנביא לעשות את הצעד האחרון במלחמת-הכרתו, לעזוב את החברה, שמי כמוהו יודע את צביעותה, מי כמוהו יודע את ערך כל אותם האנשים הבאים להתאבק בעפר-רגליו ולהיוועץ עמו על נפשם. הוא רוצה להינזר מביתו וממאות האינטליגנטים-המבקרים השנוּאים – ביניהם גם יהודים, שאי-אפשר להביט בפניהם, למרות מה שכתוב “ואהבת לרעך”. הבודד על כרחו רוצה להתבודד לרצונו – והנה אלפי-עתונים, שנואי-נפשו, מריעים עליו, על בריחתו, על גודל-מפעלו, ומאות אינטליגנטים סובבים את מיטתו בחרדת-קודש, תחת – אם הם באמת מכבדים אותו כל כך – לשמוע לקולו, להקשיב למוסר-תורתו וללכת לעזור למיליוני-האומללים, שהוא, ליֶב ניקוֹלאיוביטש, החולה הזקן, אינו אלא אומלל אחד ביניהם. הנביא האומלל! הכל כמו התגרה בו ברגעיו האחרונים: אתה אינך רוצה, אתה מתקומם, אתה שולל – ואנחנו הנה הננו, אנו הוֹוים, אנו עולים גם על המיטה, אשר אתה לא תרד ממנה. אנו מקריבים לך גם רגשי כבוד! אנו נבוא גם להשתטח על קברך! אנו מביאים אחריך מבול של דברים לעולם-העתונות, אשר תיעבת!
לא, טולסטוי הנביא לא ניצח, למרות אשר הרבו דווקא ובעיקר להספיד את נבואתו ולהתפעל מגודל ערכו הנבואי. לא על המוסר יחיה האדם ולא במוסר נוהג העולם. עתוני הבורסה והפוליטיקה הרעישו את העולם על מותו של הנביא טולסטוי – איזו צביעוּת! הקולטורה לא פסקה, אפוא, אף רגע אחד.. בתי-המרזח, הטרקלינים והתיאטרונים גם הם לא נסגרו אף ליום אחד. רק באחדים מהם נזכר באותו יום שם-טולסטוי. מת הנביא טולסטוי… חבל! עכשיו גם זה נשכח. גם סער-העתונים נהפך לדממה.
טולסטוי בעל-המוסר, המורה לצדקה, לא ניצח. ואולי לא רק את אחרים.
[“הפועל הצעיר”, טבת-שבט תרע"א. החתימה: יוסף חבר]
-
תרגום עברי של י. ח. ב. ↩
[מֶנְדֶּלִי לְדוֹרֵנוּ – כלפי י. רבינוביץ]
מאתיוסף חיים ברנר
[כלפי י. רבינוביץ]
ב“הצפירה”, בפיליטון בשם “מעט ספקות” – המאמר הזה הועתק כולו ב“האור” – דן מר י. רבינוביץ בדבר השפעתו של מנדלי מו“ס על ספרותנו ומטיל ספק בערכה הרב של השפעה זו. הפיליטון הזה, בצירוף הערת – או יותר נכון קריאת מערכת “הצפירה” לאחרים, שיבואו ויבררו גם כן את דעתם בזה, תמוה הוא במקצת. שהרי כלום יש מקום להוכחות בדברים כמו אלה? ואם הסופר משליך לפנינו מיני מבטאים כמו: ”איזו שאיפות משותפות אתם מוצאים לבני דורנו ולו” (למנדלי)? “וכי היה לו איזה יחס לשאיפות הלאומיות והסוציאליות של דורנו” – אז מה הוא מוכיח בזה? אני, למשל, יכול גם אחר כך לחשוב, שהשאיפות לחיים יותר טובים, יותר מבוססים, יותר אמיתיים, יותר יפים – עיקר שאיפות בני דורנו וטובי בני כל הדורות – משותפים לנו ולאמן הגדול בעל “מסעות בנימין השלישי” ו“בעמק הבכא”; שלבעל “בימי הרעש”, “לא נחת ביעקב” ואפילו טיפוסו של שלמה וועקער יש “איזה יחס” לשאיפות הלאוּמיות והסוציאליות של דורנו. “איזה תהום בין מנדלי ופרץ!” – קורא המטיל ספק בוודאות. ובכן מה זה מוכיח? ה“תהום” הזה, אמנם, ישנו. פרץ, למשל, מסוגל לעת זקנתו לכתוב את הפיליטונים הבלתי-ברורים, הנפוחים הקוקטיים שלו בגליונות-ה“פריינד” האחרונים על ה“תוהו לא דרך” של המודרניים הדומים במדרגת מוסרם לבורחים מן הקאטוֹרגה, מבלי לחשוש כלל, פן ישאלוהו: ודרכך אתה, פרץ? היפוך כושי עורו?… מנדלי, לעומת זאת, לא כתב ולא יכתוב כך לעולם: אצל הסבא מאז ומעולם הכל ברור ופשוט ואמיתי. אבל מה זה נוגע? פרץ הוא סופר גדול על פי דרכו, ומנדלי, אליבא דידי, עוד יותר גדול על פי דרכו (עוד ב“החץ” קרא פרץ בעצמו למנדלי – “הנשר הגדול”; אגב, אז היה פרץ אחר קצת: לא כל כך “מיושב”, לא כל כך “יודע” דרך…). מר רבינוביץ מעיד על עצמו, שהוא לא קרא את יצירותיו הראשיות של מנדלי עד עכשיו, בימי היובל, ועכשיו כשקראן הוא “עומד ותוהה”. אבל גם זה מה מוכיח? מי שהיו צריכים לקרוא את הדברים בזמנם, אלה, כפי הנראה, קראו, הושפעו, ולבם מלא רגשי-הערצה ל“חיי שלמה” וליצירות החיים ההמה…
מר רבינוביץ מטיל ספק בטיב סגנונו של מנדלי, ומתוך כך גם בתועלתן של המלות “כאן” ו“עכשיו” וכיוצא בהן, ומתוך כך גם זה, אם מנדלי הוא באמת אבי הסגנון החדש, הואיל ולנו אין סגנון אלא דור-הפלגה בסגנון – הרבה ספיקות ופקפוקים… אבל מאריה דאברהם! אימתי יחדלו אצלנו להתיחס אל הידיעה “לכתוב לשון-קודש” כאל כשרון מיוחד? ואם זה נאוה לבעל “הפנקס הפתוח” (והריק), להתהדר כל היום ב“העולם” על ידיעתו ב“כתיבה וביושר-הכתיבה”, על “היופי וההידור והטעם הדק”, שהוא מקפיד בהם יותר מחבריו, על “הטיפוח והפינוק וניקוי מכל פסוק”, שהוא חרד עליהם באהבתו לספרותנו; אם ה“מעלה” הגדולה הזאת יאה מאוד לכל אותם בעלי-הגאוה על סגנונם “המזוקק והמלוטש עד היות לו ברק”, ועל כשרונם לתת גם לדברי סופרים אחרים סגנון עברי משובח וטוב, ביופי ובהידור ובטעם דק, ובכלל על העבודה המיגעת והנוראה שהם עובדים במערכת שלהם בדברי הסופרים הצעירים; אם כל הדיבורים הריקניים והמצחיקים שכגון אלה מתאימים לסוג הידוע של “טובי-הטעם” שלנו, הנה יתרים ולא במקומם הם אצל יעקב רבינוביץ. יעקב רבינוביץ, שכתב את המאמר הנכון “הרהורי-סופרים” ג' ב“הזמן”, צריך היה להבין, שכשם שאין “השבחה”, כך אין אבות לסגנונים, הסגנון הטוב או הרע אינו לא ב“תמיד” ולא ב“תדיר”, לא ב“עתה” ולא ב“עכשיו” (כמו שאינו לא ב «если »ולא ב- еҗели » « ובכלל לא במלים אלו או אחרות, אלא בצירוּף מלים ובמבטאים מיוחדים בהתאם לעולמו הפנימי של הסופר. העולם הפנימי, המיוחד, של הסופר הוא הוא העושה את סגנונו בצלמו כדמותו. סופר המרשה לאחרים לתקן ולהשביח את סגנונו, סופר שאנו יכולים להראות: הטון הזה שלו לקוח מפלוני-אלמוני, סופר שיש לו אב ידוע בסגנון, יכול הוא להיות מומחה גדול ב“כתיבה ויושר-הכתיבה”, אבל תוכן פנימי, עולם לעצמו אין לו. למנדלי (להבדיל מכל אלה “טובי-הטעם”!) לא היו אבות ולא היו משביחים, אלא דווקא עולם שלם בתוכו – כל חחי היהודים של דורו, הדור שחלף – ואל העולם הזה מתאים סגנונו, אשר נברא אצלו בחושו האמנותי, באופן שאין למעלה הימנו. ושבניו נכדיו, שעולמם אחר, יתחילו לכתוב בסגנונו – למה לנו לחפוץ בזה? יתאים סגנונם שלהם להמיית-נפשם הם!…
מר רבינוביץ מטעים וחוזר ומטעים ש“מנדלי הוא בלי שום ספק אחד הסופרים היותר גדולים של זמננו”, “אחד העמודים היותר חזקים של ספרותנו” אבל פלוני עוד הגדיל לעשות ואלמוני הוא יותר קרוב אלינו, ונקודת מגע בין מנדלי ושניאור ויעקב כהן אין(מה תאמרו על זה!),והיה אצלנו זמן שמנדלי לא היה כמעט ניכּר (מי? מה? אימתי?) ושום יחס לשאיפותיו של דורנו אין לו – ולזה הוא קורא “ספיקות”!…
מנדלי מוכר ספרים אינו דבר שבקדושה. ודאי יש לכל אחד מאתנו רשות להעריך את זקננו לפי טעמו ולפי הבנתו של המעריך. אני, למשל, חושב – כרוב קוראי עברית – את הסבא לאמן הכי גדול בספרותנו גם בדורנו, למרות אי-שביעת רצוני לפעמים מהניתוח הפסיכולוגי של הפרט אצל מנדלי. יכול לבוא מי שהוא ולחלוק עלי ועל רוב קוראי עברית. אבל לבוא ולטעון: איך אתם נותנים את זקננו לזקן-ספרותנו, בעוד שהוא בן-דורו ולא בן-דורנו – האם אין טענה שכזו תמוהה במקצת?
[מתוך העזבון, תרע"א]
מִתּוֹךְ הַפִּנְקָס [“העברי”; ברנפלד ולוריא; קונגרס לשם מה?]
מאתיוסף חיים ברנר
“העברי”; ברנפלד ולוריא; קונגרס לשם מה?
א
יהושע בן נון בלחמו ביריחו נשא את עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו וילך אליו ויאמר לו: “הלנו אתה או לצרינו?” אחרי איזו אלפים שנה, כשמכל אותה המלחמה נשארו רק השופרות הבלתי-מפילים כבר כלום, בעת שלחם אלכסנדר צדרבוים בריחים של רוח: ב“אנטעסעמעטיזמוס” של הפקידים הרוסים, היה גם הוא דרכו לפנות ב“המליץ” לכל אחד ואחד במאמר ראשי: “הלנו אתה אם לצרינו?” כלומר: המקבל אתה שוחד או לא מקבל? – כל זה היה מובן. אבל “העברי” היו"ל בברלין, עתון הפונה לאחיו בני עמו בפנים, אם דיבר במאמר הראשי שלו שבגליון הראשון על “לנו וצרינו” – לא היה מובן. מי המה “צריו” של “העברי”?
אמנם, הסיסמה שבאותו מאמר היתה ליבראלית: כל אשר לא לצרינו – לנו הוא. אבל כל יתר הן כנטול דומה, ואותה הסיסמה התמיהה באי-הגיונה וביתירותה. שהרי, באופן הזה, מי אנוש מהאנשים, שיש להם איזה יחס ל“העברי”, שיהא עם זה שייך להיכנס בגדר “לצרינו”? ואם הסיסמה הליבראלית היתה יתירה, הנה הפורגראמה שבמודעות היתה תרתי דסתרי: עתון בלתי-מפלגתי, הנאמן דוקא למסורתנו הדתית. מכלל הן אתה שומע לאו, ומה יעשה, איפוא, העתון הבלתי-מפלגתי עם אלה שיבואו ויאמרו, שאי-המפלגתיות דורשת לחשוב את המסורה הדתית ל“פריוואט-זאכע” לגמרי ולבלי לקשרה כלל וכלל עם התחיה הלאומית, שאם מטרותיה יכולות להיות שונות, הרי אמצעיה אינם אלא אחד: עבודה יהודית. מה יענה “העברי” על זה?
אין זה סוד, שבעמנו, ברוסיה באמריקה ובארץ-ישראל, יש קיבוצים של חפשים בדעות, שגם אליבא ד“העברי” אינם “לצרינו”, שמע מינה, שהם “לנו”, ולא נגדם ערוכה המלחמה, ובכל מקום צריך להיות קולם נשמע ודעתם חשובה בעתון “בלתי-מפלגתי”, והדוקא של “המסורה הדתי” מה יהא אז עליו?
דומה היה הדבר, כאילו היה בא “העברי” ואומר: עתון ספרותי בלתי-מפלגתי, הנאמן דוקא למהלך האידיאליסטי או הריאליסטי בספרות. התמיהה גם רשימת הסופרים: שמואל אלכסנדרוב (בעל “פך-השמן”) וא. נ. גנסין ( בעל “בינתים”)…ולדורשי רשומות היה מקום להתגדר בו…
ואולם, איך שיהיה, והיום הנה קיבלתי את הגליון העשירי (שנה זו) מעתון זה והגליון מניח קצת את הדעת. אמנם, רוח-הקודש ואש-אלוהים לא מצאתי גם בו, כבכל הגליונות הקודמים: שטחיות היא ביותר גם האורתודוכסיה הליבראלית שלנו… אבל מה שאמת אמת היא: מידות טובות, בינוניוּת וטולראנטיוּת קולטורית יכולים היו ללמוד ממנו כל אחיו לדעה. בגליון הזה, למשל, אני מוצא מאמר חשוב “מארץ-ישראל”, כתוב על-ידי “יהודי מארץ-ישראל”, המעיד על עצמו מראש, כי “הוא אינו חרד”, ו“העברי” קבע לו, אף על-פי כן, מקום מכובד מיד אחר מאמרו המליצי והחרד של הרב פייווילזאהן, היהודי מארץ-ישראל אומר בצדק:
“עד היום חשבו אצלנו כך: יש ישוב וישוב חדש, הראשון הוא של החרדים, והשני של החפשים. אבל באמת אין הדבר כך. הישוב הישן אינו רק זה של היהודים שבאו למות בארץ-ישראל, כשם שאין החדש שייך רק לאלה, שבאו לשם תחיית ארץ-ישראל. באמת, הישוב הישן הנהו זה שאין לו בסיס, בעוד שהחדש הוא זה שנוסד ומתקיים על בסיס ידוע, אלה היהודים בערים החיים על החלוקה, אלה הספרדים החיים על פרנסות הנמצאות מחוץ לעבודת האדמה, מלאכה ומסחר מסודר, כל אלה הקבצנים, הרוכלים, כלי-הקודש למעלה מן המידה הנחוצה – כל אלה אם גם אינם חיים מן החלוקה, אבל מאחר שאין לארץ תועלת מהם והם ופרנסותיהם תלויים באויר, הרי הם ופרנסותיהם תלויים באויר, הרי הם שייכים לישוב הישן, ולהפך, כל אותם היהודים החיים מעבודת אדמה, מסחר, מלאכה ותעשיה – כל אלה שייכים הם לישוב החדש. אם יהודי זה חרד או חפשי, משכיל או למדן – בזה אין כל הבדל, העיקר הוא, אם מועיל הוא לישוב או אינו מועיל”.
מתוך השקפה זו בא בעל-המאמר ומדברי דברים כבושים לאורתודוכסיה שלנו, שתפקידה בארץ עד הנה אינו יצירתי כלל. כל המאמר, כאמור, צודק מאד. רק דבר אחד אינו נכון בו: רמזיו על “הכנסת דעות נוצריות מסוכנות” ו“שאיפה לנצרות” שבין “היסוד החפשי”. הן כותב המאמר הזה אינו לא המטיף הלאומי נ–ם ולא הסופר העמוק ספוג (שניהם ב“הצפירה”), שיושבים בווארשה ורואים חלום של “בקשת אלוהים חדשים באספמיא, וה”מהלך" של עתונם מעוור את עיניהם לבלי להבין פירוש מלים עבריות שבפיליטון שכיח, הרי יהודי זה יושב בארץ-ישראל וגם ה“חרדה” אינה מעוורת את עיניו – היתכן שלא יהא ברור לו, כי אין דעות כאלו ואין שאיפות כאלו בתוך “היסוד החפשי” – לא מנהן ולא מקצתן? היסוד החפשי אומר ממש דברי בעל-המאמר: ברעיונות מוסריים ובלתי-מוסריים, יהיו מאיזה גון שיהיה, אין אנו יכולים לראות כל סכנה, וכל אחד מאתנו יוכל לחשוב ולדבר ככל העולה על רוחו. כל הסכנה היא – ב“פרנסות תלויות באויר, שאין לארץ ולחיים תועלת מהן”.
ב
דברים כבושים וחשובים מדבר גם הד“ר ברנפלד ב”הזמן“, גליון מ”ג, ש"ז, במאמרו “עברה השעה”.
“אילו היה עמנו שואף באמת להיגאל בכוח עצמו מן השעבוד הנורא, הנה היה זמן מסוגל לזה בשנות המאה הט”ז. אז היה הגירוש הנורא בשפאניה ופורטוגל; אז עלו יותר מג' מאות אלפים נפש יהודים בגולה; אז נשארו רבים-רבים בארץ-מולדתם להיות אחרי כן למאכולת-אש, זולת אלה שנמלטו או שנטמעו לגמרי בגויים, ובו בזמן גילו ארצות רחבות באמריקה ובאפריקה. אילו היה בשאיפת עמנו להשתחרר מן השעבוד האיום המכלה את הגוף אות הנפש, יהיה באיזה מקום שיהיה – הנה אז היה זמן מסוגל לזה. אבל אבותינו המירו תמיד גלות אחת בגלות אחרת וכל אותם הימים היינו יושבים ואוכלים איש את בשר זרועו במחשכי הגיטו, כפפנו את קומתנו ועיקמנו את חוט שדרתנו מרוב המשא שהעמיסו עלינו. היינו שבעים נחת בזה ש“פירנסו” אותנו ככלב וכעורב, בשעה שנתנו לנו פרוסת לחם – ומקל בצדה. ובראשית שנות המאה הכ', כאשר כבר נתחלקה הארץ, הלכנו לבקש לנו מקום לשבת ולייסד מדינה יהודית".
כך מדבר ההיסטוריון ברנפלד על העבר הגדול שלנו! “מדינה יהודית – מוסיף בעל-המאמר בנוגע להווה – אני וויתרתי כבר עליה וכו'. צריך לעקור מלבנו את הרעיון המוטעה הזה”.
“לעקור את הרעיון המוטעה הזה ניסה גם הד”ר לוריא בקובץ “עם וארץ” (ביהודית המדוברת). ואולם כל האורגנים הציוניים, שדיברו על הקובץ הזה, עם “פילוסופיית הציוניות” שלו,עברו דוקא בשתיקה גמורה על מאמרו של לוריא. כפי הנראה, לא רק לנו, הצעקנים, הבכיינים, בעלי המזג השחור, אין שם לב, אלא גם לסופרים כברנפלד וכלוריא, סופרים, שאיש לא יפקפק ב“הבחנתם את המאורעות ההיסטוריים”, סופרים, שדרכם לדבר בנימוס, במתינות, בישוב-הדעת ובטון פובליציסטי-מדעי – גם להם לא ישימו לב…
ובאמת, מה נחוץ מה נחוץ היה, שהעומדים בראש ה“תנועה” הציונית, ישימו, סוף-סוף, לב לדברים כמו אלה!… כי הדברים האלה, הנוגעים כל כך בעיקר-העיקרים, אינם הלכתא למשיחא: הם נוגעים בעניני השעה הציונית…
הכל יודעים, כל העתונים היהודים הודיעו, כי ישיבת הוועד הפועל הציוני מים פלוני ופלוני קבעה את הקונגרס העשירי לימי הקיץ הבאים בבאזל. הציונים הגרמנים, – סיפרו העיתונים – שיכורי הנצחון, רצו לעשות קונגרס של דימונסטראציה(!), אלא שציוני המזרח “המבינים את המצב” ניצחו והכריעו את הכף לטובת קונגרס של עבודה(?), והכל שריר וקיים.
קונגרס של דימונסטראציה… קונגרס של עבודה… ולא עלה על לב איש מהאנשים ההם לשאול את עצמו: הקונגרס העשירי הה עכשיו בבאזל – למה הוא בא ואיזו תועלת יכול הוא להביא? מה הוא תפקידו של הקונגרס הזה ומה אפשר לחכות ממנו? וכי פחות מדי רבו כבר על ההנהגה? וכי פחות מדי טיכסו עצות על ריבוי ההכנסות להסתדרות? וכי לא די לנו בתשעת הקונגרסים הקודמים? וכי מעט הוא הכסף, שעמנו מאבד על נסיעות בעלמא, בים וביבשה? וכי לא די באסיפות הציוניות של כל ימות השנה המלאות חרחור וחילוק-כיבודי? הן מכיון שהכל רואים ומודים, מלבד אגיטאטורים אחדים מאוהבינו ומשונאינו, שהציוניות אינה בשום אופן שאיפה למדיה יהודית, אלא להתיישבות קשה וממושכה, לישוב של חקלאות יהודית וחינוך עברי בארץ-ישראל – אז מה תתן ומה תוסיף, מה יכולה לתת ולהוסיף, אותה האסיפה בעיר השווייצית, שתהיה בקרוב?
לא, איש לא שאל את עצמו את השאלות הפשוטות האלה. |הקונגרס העשירי צריך יהיה למצוא את הדרכים, שבהן נגיע להתרכזות הכוחות הפונים כלפי ארץ-ישראל" – כך, בשפה רפה זו, מדבר האורגאן הציוני הרשמי בעברית, (“העולם”, גליון ה') על תעודתו של הקונגרס הבא. שמעו-נא לשפה זו והתבוננו-נא לזריקת-אבק זו! הקונגרס שיתאסף בבאזל בפעם העשירית ימצא איזו דרכים… ראיתם מימיכם קונגרס מוצא-דרכים? העתון הציוני הזה הנפנה והמדבר בשלוות-השקט אינו יודע את הדרכים, וכל הפובליציסטיקה הציונית שׁלו כמֵתה דומה, והאסיפה הקולנית, בת מאות אחדות של בעלי-בתים צועקים, שאיש אינו שומע בה שפת רעהו, היא תמצא את הדרכים… היכלמו, רבותי!
אילו היו עושים קונגרס של כל ישראל, שאיחוד-האומה, גם מבלי כל מטרות מעשיות, לנגד עיניו, וזהו עיקר-תעודתו, אז עוד היה מובן הדבר; אז לא היתה גם שאלת המקום: ישראל, להוָתנו, בכל מקום הוא. אבל קונגרס ציוני בבאזל בתמונת חבריו הקודמים לשם עבודה – מהתלות תחזו לנו, ראשי הציוניות!
אילו היה באמת גורל עמנו הטובע נוגע בלב האנשים ההם, אילו לא היו פוליטיקאנים עלובים בעלמא, הרוצים לשחק פעם בשנתים ב“פרלמנט” – לא הי עושים קונגרסים בבאזל! אילו היתה עבודה ממשית לנגד עיניהם של ציונינו ולא פוליטיקה ריקה, היו הם, לא כולם, אלא המיוחדים שבהם, באים לארץ-ישראל, ואם יש צורך, מתוועדים: מה אפשר לעשות בשביל תגבורת העבודה העברית בתוך ישובנו המדולדל. מאכס נורדוי עם נאומו המצויין בקונגרס התשיעי, שאנו יכולים לחכות עד ימות-המשיח, היה יכול להישאר בפאריז ככל כבודו!
*
ברנפלד אמר באותו מאמר: “אילו יעלה בידינו להקים בית-ספר עברי בארץ-ישראל בחשאי ובצניעות, בלי כרוזים ובלי קולי קולות, הייתי יכול לוותר על כל המליצות היפות (צ"ל: הכוזבות! האוטופיות!) של שיבת שבותנו”.
כן, זהו הנכון! אך צריך להוסיף רק דבר עיקרי אחד: בתי-ספר עבריים בכפרים עבריים. מי מהיהודים, בארץ ומחוצה לה, שהרוֹק שעל פניהם אינו נעים להם, צריכים להקריב כל כוחותיהם למעשה היחידי הזה: כפר ובית-ספר עברי בו. ולזה – במידה מצומצמה – עוד לא “עברה השעה”, לא!
[“האחדות”, ניסן תרע"א; החתימה: י. ח ברנר]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה ("ר' ישראל סאלאנטר", מאת ש. רוזנפלד)
מאתיוסף חיים ברנר
["ר' ישראל סאלאנטר", מאת ש. רוזנפלד]
“הביבליותיקה הגדולה” של הוצאת “תושיה” סיימה את שנתה הראשונה (ספר ל"ח) בספרו של ש. רוֹזנפלד: ר' ישראל סאלאנטר, חייו, פעולותיו ותלמידיו. המונוגרפיה הזאת (המחבר בעצמו קורא לה בהערה לד 8 “מאמר”), אמנם, כבר נדפסה גם ביהודית המדוברת וגם ברוסית, ובכל זאת יפה עשתה הוצאת “תושיה”, שהגישה את הספר מחדש לקהל קוראי-עברית. כי אף על פי שספק הוא, אם כדאית המונוגרפיה הזאת, על פי קלישותה הספרותית, לשם ספר, הנה הרבה והרבה יכול הקורא העברי הבינוני ללמוד ממנה.
ר' ישראל סאלאנטר היה, בלי כל ספק, אישיות מצויינה בדורה. זו היתה, כפי שאפשר לראות גם מן העובדות המעטות המורצות בספר שלפנינו, נפש מוסרית במובן היותר טוב של המלה הזאת: ר' י"ס התייחס לעצמו כמעט תמיד ביחס בקרתי חודר, ידע לשפוט את עצמו משפט ישר, היה מסור תמיד להגיוני-לבו ולקדושת-דעותיו, ובעל מידות של יהודי טוב וחנון. להופעה אישית כזו ולחייה הפרטיים יכול גם בן דורנו החפשי מסבל ירושת היהדות להרגיש רגשי חיבה וכבוד, למרות כל הערך השלילי, או אולי חוסר כל ערך, אשר היה לפעולותיו של ר' ישראל זה בקרב עמו.
ופעולותיו החברתיות, התרבותיות, של ר' ישראל סאלאנטר היו, באופן היותר טוב, מחוסרות ערך – על זה לא יכסה בעל-המונוגרפיה אשר לפנינו, עם כל הבנתו, הצודקת מאד, כי הרוח אשר באיש-המופת חשובה כשהיא לעצמה, גם אם תוצאותיה בלתי מוצלחות.
חיי ר' ישראל, כחיי כל איש מוסרי באמת, היו מלאים סתירות נפשיות וטלטול פנימי מדרך אל דרך. אבל זה היה חלקו מאת הגורל, ואילו היה נשאר בד' אמותיו, כהרבה גדולים וצדיקים מבני גילו, ודאי שלא היה זוכה למונוגרפיה מודרנית, אבל שמו בפי המעטים הזוכרים אותו היה נשמר בקדושה ובטהרה. ואולם ר' ישראל לא מצא סיפוק בשלימות עצמית – מה שהיא חובת בעלי-אופי כמוהו – ויצא – כנהוג, לרוב, דוקא אצל כאלה – לפעול על אחרים. ומה פעל?
ראשית תקופת-ההשכלה היתה בארץ רוסיה עם התחלת פעולותיו החברתיות של ר' ישראל. המשכילים באו ואמרו: “צאו אל העולם!” ובלי ספק היתה קריאתם זו לא נכונה. ואי-הנכון שבה לא היה, כפי שמונים אותם עכשיו הלאומיים המושבעים שלנו, מה שהמשכילים קראו את היהודים לחוץ ולא הבינו, שלנו, כביכול, אין כלל מה ללמוד מן הגויים, כי אם, אדרבה, הגויים למדו תמיד וצריכים ללמוד ממנו וכו‘. טעותם של המשכילים ההם, לפי השקפת המשכילים בני דורנו, היתה, מה שהם, הראשונים, קראו את היהודים מן הרחוב היהודי לאירופה תחת להכניס את אירופה העובדת והיוצרת לרחובנו היהודי. אבל מה ענו על זה מגיני האורתודוכסיה בעת ההיא, שר’ ישראל היה אחד מהראשונים? ר' ישראל שנא את ההשכלה שנאה עזה כמות, שנאה מעוררת כבוד, שנאת איש קנא העומד על דעתו, ומיאונו לקבל עליו משרת משגיח ראשי בבית-המדרש לרבנים הוילנאי מטעם הממשלה – זו הממשלה אשר משכילינו הראשונים דגלו בה לחרפתם – זו העובדה נותנת בוודאי כבוד לשמו ולזכרו. ואלם מה היתה הסיסמה החיובית שלו? במקום “דע את העולם!”, היה הוא דורש: “התרכזו לתוככם! הצטמצמו בטפח הצר – מרחב-לבבכם, וראיתם, כי העולם אפס והבל כל מעשהו, וכי אין שוה לאדם להיות רודף אחריו”.
אם העולם אפס והבל כל מעשהו, אז הלא אפס והבל הוא גם ה“טפח הצר – מרחב-הלב”, שהוא המשיג את הבל-העולם… אבל, כמובן, אין מקום לויכוחים עם הלך-נפשו המוסרי ש ר' ישראל. העיקר, הוא, מה שראוי לציין, שבדרישה כזו לא היה כלל בכוחו להגן באיזה אופן שהוא על היהדות בפני הזרם החברתי של ההשכלה…
מר רוזנפלד מדבר על גיבור-ספרו כעל “מנוצח”, כעל איש אשר היה “לבוש מגן, מוכן להשיב מכות-האויב אחור”, אלא שלא שיחקה לו השעה ונפל במלחמה… אבל באמת אמרו: זו היתה מלחמה עלובה, שתכסיסיה האקטיביים מבחוץ היו: להשתדל בפאריז, שיעתיקו את התלמוד לשפת-לועז וילמדוהו באוניברסיטאות, ומבפנים – להתבצר במוסר של “שתין פולסי דנורא” בעולם הבא, מה שעוד עורר מחלוקת ותקלה בתוך סביבת היהדות במקום להביא בה את השלום הדרוש בשעת סכנה.
בנוגע לערך המוסר של ר' ישראל בתור השקפת-עולם ותורת-חיים, אומר המחבר בצדק, ש-
“אם נגזור למצוא דמיון בין תורתם של בעלי המוסר משלנו ובין (ה)תורות שהיו נלמדות בעולם הגדול שעל סביבינו, אפשר לדמותה רק לתורת הנזירות של הקתולים בימי-הבינים וגם בימים שאחר כן, ולאותו המיסטיציזמוס המלא רוח דתי-פסימי, אשר תורת ישראל לא תדעהו. בעל-המוסר היה תמיד בעל מרה שחורה ובלבו נשא כובד אימתו, אימת יום הדין אשר ביעתתו, והחרב החדה לא משה מעל צוארו או מבין ירכותיו. בעל המוסר, אשר בכל לבו ונפשו היה מסור לרעיונו, היה עובר ובטל מן העולם בהחלט. הסוחר חדל משלוח במסחר ידו, ואם לא חדל לגמרי, היה משתדל לבלי הרויח יותר מכפי פרנסתו בצמצום וכו' ולמרות מה שהורה ר' ישראל כי אל לו לאדם לברוח מן החיים וכו' הנה שיטתו בהכרח היתה צריכה להביא לידי נזירות, פרישות מן החיים, ולבסוף – לחורבן החיים ולא להתפתחותם”.
ר' ישראל סאלאנטר, כפי שהוא יוצא מתיאורו של מר ר. וכפי שהיה באמת, לא היה, איפוא, כלל אישיות היסטורית עושה רושם ופועלת לטובה או לרעה. זו היתה רק נפש עמוקה, עד כמה שאיש אדוק בדת-מורשה יכול להיות עמוק, ויפה בצד ידוע, וכל אשר אנו למדים מן הנדון הוא כי בתוך אותה הסביבה הנבערה והרקובה של תלמידי-חכמים, ראשי-ישיבות, משגיחים, פרושים ובטלנים מכל המינים, אפילו נפש כזו של ר' ישראל אינה עושה פירות. ביחוד מעניינים במובן זה פרקי הספר המוקדשים לתלמידיו המובהקים ולסביבתו המובהקה של ר' ישראל, לכיתת ה“מוסרניקעס”, שקמה אחריו עם כל האינטריגות, השקר, הריגול, הצביעות והכיעור הנורא שבה, עם כל עניני הכולל שלה ומעשיו של ר' יצחק בלאזער זצ“ל, שמת בירושלים עיה”ק, לאחר שבסלוֹבּוֹדקה נתגלתה נוולותו לעין-השמש. ומה יתחמץ הלב כשקוראים את כל אלה הדברים וזוכרים, שכל זה אינו עדין נחלת-העבר וכי שאלת הישיבות והפרנסים והכוללים היא אצלנו בארץ-ישראל מ“עניני-השעה”…
בהתמרמרות עצורה מדבר מר רוזנפלד על המשכילים הציוניים, שנעשו אז למגינים לאותם המוסרניקעס. “העת הזאת – הוא ואמר – היתה עת הפריחה לרעיון הלאומי בישראל, תור-הזהב לציוניות, ועל שפתי כל משכיל לאומי היו שגורות המלים: מוסר-היהדות. ותהי זאת הסיבה לראות בכל הגדל בכרם-ישראל דבר שבקדושה, המכיל בתוכו את הרוח הלאומי, רוח-היהדות, וכל הנוגע בו לא יִנָקה”. ה“לאומיים” ההם – הדבר היה בשנת הקונגרס הראשון! – לא הבינו, כי בחיים היהודים הפשוטים ובמשאת-הנפש, שהחיים האלה יהיו טובים והגונים, יש יותר קדושה מאשר במה שמסמנים במלה “יהדות” כחוק ולא יעבור! מר ר. מציין בין המגינים את לוינסקי המנוח, אך הנה גם ברדיצ’בסקי לא היה נקי מהגנה זו, והוי, כמה צריכים בני-אדם להיות נעדרי חוש-המציאות בכדי לחפות על חזיונות-חיים כמו אלה ולראות בהולכי-בטל פראים איזו טובה עליונה.
שפת-המחברת קלה ונקראת בעונג. מחברות כאלו נחוצות לנו מאד מאד, עד היום – ביחוד בארצנו הקדושה.
[“הפועל הצעיר”, ניסן תרע"א; החתימה: בן-שלמה ]
צִיּוּנִים [שלבים; לקובץ “יזכור”]
מאתיוסף חיים ברנר
[שלבים: השכלה, לאומיות, עבודה; לקובץ “יזכור”: אברהם באראל, שמואלי]
לפעמים נדמה לך: אף על פי כן – יש מדרגות, ולא עוד אלא שעולים ממדרגה למדרגה. לפעמים…
–––––
מתחילה באו ואמרו: השכלה. בּרי, זה היה אות לטובה, מסביב חיי-נמלים ומושגי-נמלים, ציבור של נמלים, וילקוֹמיר, עיר-מולדתו של לילינבלום; הכל או שוק, או קלויז, או סרסרות, או רבנות, התורה אינה אלא “הסחורה הכי-טובה”. אדם מישראל צריך שיחבוש בית-המדרש או ישב בחנות. ובת-ישראל – אל השדכנים תשא עיניה. כל אומות-העולם – גויים; “אתם קרואים אדם והם אינם קרואים אדם”. כי כלום מוחם מסוגל לזו החריפות הקדושה שב“צל”ח" וב“ערבי-נחל”? כלום יש להם בכלל מוח בקדקדם? “פריצים” רשעים, ימ“ש, בני אדום (הרי אנו בגלות-אדום, ר"ל), שאלמלא השתדלנים המופלגים לא נשתיירו על ידיהם משונאיהם של ישראל, חס ושלום, שריד ופליט, אבל גדולה מידת הבטחון – עוד יבוא יומם. הן אפילו אם לא נזכה – מילא, תבוא בעתה ( “זכו – אחישנה”). והגאולה תבוא עם תחיית המתים, עם בנין בית-המקדש, עם עולות ושלָמים ועם כל “שבעת הדברים”, שאינם מתעכבים, בעוונותינו הרבים, אלא בגלל העבריינים ועמי-הארץ, שעליהם אסור לרחם ומצוה לרדפם בכלל ולמסרם לעבודת הצבא ביחוד. ראשי ה”קהל" האמידים והתורניים עושים כל זה באמונה – תבוא עליהם ברכה. – – –
בִּצה סרוחה שהעלתה ירוקה – מתחת בעלי-מלאכה בּוּרים ונדכאים, על ידם חנוונים וסרסורים חרדים ויראי-שמים ועליהם גבאים בעלי-תריסין, מופלגי-תורה, מגידים ומשגיחים מכל המינים והגונים – הנה תמונת הגיטו היהודי בימים ההם. על העמודים העבים, שׁעמדו בבִצה זו ושׁהרקבון כבר היה בכולם, הגן ציבור-הנמלים באכזריות קהה, קפואה, המצויה בכל סביבה פטריארכלית מסוג זה. הרבנות הייתה לא לעתים רחוקות קנויה בכסף, וחשכתה הייתה עבה. מקורות-ה“עושר” ושפע-ה“פרנסה” היו מחכירת בתי-מזיגה וטכסא. מחיר ה“חתנים” הלמדנים היה גדול. אור-הבינה, חופש-הרגש, אש-הרוח – בכתלי מושבות בתי-ישראל לא היו שום בקיעים בשׁביל אלה. מחוץ שִׁכלו ימי ממשׁלת ניקולי הראשׁון, ובבית – קפאון ומוות. – – –
ובאו בעלי-ההשכלה – זכרונם, בכל אופן, לברכה! – ויִדו אבן בבצה הסרוחה. את המלאכה, לרבות עבודת-אדמה, התירו מן התורה; דנו להקל גם את לימוד התנ“ך והדקדוק; הטיפו גם ללימוד שפת הארץ, בכדי – ש”זכות-אזרח יפרח לשושנה". אגב הזכירו, שלפנים אהב דויד המלך את מיכל, ואמנון הרועה את תמר; עוררו את רגש-היופי במליצות נעימות (נעימות, בכל אופן, מה“סוגיות” היודעות, שבהן בילו “מתמידינו” את ימי-חייהם); אחר כךְ קראו גם לקרָב את הצבוּעים; האירו ארחות-התלמוד, דרשו תיקונים, תבעו טובת העם. – – –
מובן, שבפני החוץ (שמושגם ממנו בכלל היה, אמנם, קלוש מאד) התבטלו ביטול גמור. ואולם, איך שיהיה – כלום לא בצדק? הן, סוף-סוף, בחוץ, באותו העולם הרחוק, היה כבר אחר המאה השמונה-עשרה; זרועות-עולם התחבקו; חכמת הטבע והפילוסופיה, טכניקה ושירה וכל חמדת החיים… בחוץ עמדו שילר וגיטה, בּיירון ופוּשקין; בחוץ היה הכל – ובפנים? חנוטי מצרַים ו“ישׁיבות”…
השכלה! – ברי, זה היה אות לטובה. לשעתה ולדורות. מידת ההסתגלות – אולי סוד קיום-היהודים בכלל – באה והעירה את שרידי הכוחות החיוניים, שנשארו עוד לפליטה. אבל – אהה! – דלים, דלים ביותר, היו גם הכוחות היותר מעולים של האומה החנוטה. דלי-מעש וצרי אופק היו, סוף-סוף, אותם המוני-המשכילים החדשים, ואידיליה תמימה ומליצה נפרזה היו נחלתם של אפילו המשובחים שבהם. בני-אבותיהם, בני דורם היו כולם. בטובים שבהם אכלה, כאמור, הסנטימנטאליות בכל פה, הריקניות, החולשה (“לשון”! “דבּר צחות!” – הנה אצלם יסוד-היסודות). והגרועים? כלומר, הרוב המכריע שבהם? אלה היו פחדנים, פשוט, קרייריסטים, נבוכי-לב. הפקיד הרוסי היה בעיני אלה סמל השלימות, התפארת, הגאון, אשר לפניו תתרפס תולעת-יעקב, אשר את מעשיו תחקה, אשר בעיניו תשתדל למצור חן – ורווח לה. ולא רק בעיני אלה. “האדון הגובערנער” – כתב ברטט של “מלמד”… היודעים אתם מי? – בעל “אהבת ציון”, ואם יד ההשגה הפעוטה, המעריצה בחוסר-דעת את המציאות החיצונית הגסה, הייתה באותה נשמה עברית עדינה – מה הפלא, כי הכפתור של “מוּנדיר” היה לחותמם של כל בני דור המשכילים מריב“ל ועד יל”ג ועד בכלל…
– מה נטיף לעברים?…נטיף לעמים… – זוהי, סוף-סוף, הבעת נפשם של בני דור המשכילים לא פחות מאותו הציווי המחפיר, שאי-אפשר לשכחו, אי-אפשר לבלי התרגז עליו: “היה יהודי באהלך ואדם בצאתך”…
והימים ימי סער ושאיפות. כּוורת דבורים תחת קן-הנמלים. והנה שנות-השמונים, הנה הפוגרומים הראשונים והנה התחלת האמיגראציה לאמריקה. “לא עם ולא עדה”. עדר נפוץ ורץ אל כל אשר ישאנו הרוח…
אז קם דור חדש וחרת על דגלו: לאומיות. מלחמה בהתבוללות ובמתבוללים. “היה יהודי באהלך – ויהודי בצאתך”. לא תמול אנו עלי ארץ. הרבה למדו אחרים ממנו והרב עוד נלַמד אותם, אם רק נדע להעריך את עצמנו ולשוב לעצמנו, כי עם תרבותי אנו זה שלושת אלפים שנה. עבר היסטורי גדול לנו, ועל יסוד העבר הזה, הרי אנו מגדלים ומטפחים הלאה את, קנינינו הלאומיים. ואם רק יתנו לנו גם זכויות לאומיות, הרי אנו יכולים לעשות גדולות. אמנם, הוֹוה אין לנו, אבל בזכות עברנו יגדל גם עתידנו. יתאחד, אפוא, הקולקטיב הלאומי שלנו…
מדרגה שניה. ואולם – עוד פעם: אהה! – כי יותר משהיה דגל לאומי ומעשים לאומיים לאלה בעלי המדרגה השניה היו להם סברות והוכחות והגדרות. הוּצא כל הנשק המדעי בכדי להכשיר את הלאומיות של אותו הלאום, שאין לו ה“אַטריבוּטים” העיקריים של הלאום – עבודה כלל לא-קלה!… תלמידי החכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אם גם עם שאין לו ארץ ושפה וכו' ראוי להיקרא בשם עם – ובינתיִם, בעת בקשת ומציאת ההכשר, בעת ההתגאוּת (להכעיס!) אפילו בעצמוּתנוּ הלאומית ותרבותנו המיוחדת הרוחנית – הולך אותו עם, עמנו, ומתפורר, ומתבולל, ומיטשטש, ונשאר כמו שהוא, בלי חיים לאומיים קולטוריים, בלי עבודה, בלי קרקע תחת רגליו…
ואף ערב-רב עלה עמהם, עם הלאומיים, כידוע: כל מיני מעריצי-עָבר בעלמא ונסוגי-אחור ומגיני-על-דת וסניגורי-יהדות ומתימרים באהבת-עמם, בעבריותם, באידיאלים הנצחיים, בצדקם המוחלט, במצעם המוסרי וכו' וכו' וכו'.
וכוחות-האומה החלשים הולכים ונחלשים; והיניקות החמריות והרוחניות הולכות ומסתתמות; והגירושים והרדיפות הולכים ומתרבים; והקלקול והרקבון הפנימי הולכים ומתפשטים; והסאה הולכת הלוך והיגדש…
וכשנתגלתה, סוף-סוף, גם הטעות של האידיאולוגיה הלאומית המודרנית, בא היחיד העברי בן-דורנו ודיבור אחד פשוט בפיו: עבודה.
לא הרגשנות המגוחכת ולא ההשכלה השטחית של אבות-אבותינו, שתבטאו במליצות תנ“כיות, ולפעמים אפילו ב”אהבת-ציון" שמימית, בלתי פוריה; לא התיאוריות הלאומיות הצולעות ולא המצעים הרוחניים של אבותינו, שהתבטאו במליצות מדרשיות ולפעמים אפילו ב“חבת-ציון” בעל-הביתית, אפיטרופסית; כי אם – תיקון-מצבנו על-ידי עבודה עברית. המציאות העברית אינה מחכה למהפכה: היא מהופכה ובטֵלה מתוכה. צריך להתחיל מחדש, מאל"ף. רק העבודה היסודית נותנת זכויות, רק היא נותנת איזה הווה. לא “הֱיֵה כךְ” ולא “הֱיֵה אחרת” – אני היחיד העברי הנני אדם באהלי ואדם בצאתי לקראת אויב… אדם על-ידי עבודת-האדם שלי. אין אני צריך כלל לצאת אל העולם, כפי שהורו המשכילים, כי העולם הגדול בי הוא ואני יוצרהו מחדש; אין אני צריך כלל להטיף להכרה לאומית ולעשות הכל בכוונה לשם יחוד הלאוּמיות – כי כל חיי יום-יום שלי הם חיים לאומיים במזומן.
בודדים הם העברים היחידים הפשוטים האלה; ספוּרים; אבל ישנם. חדשים הם; סוג חדש בין בני ישראל…
תתברך האומה הדוויה, החולה, המקולקלה, אם בנים כאלה, ולוּ אחדים, נולדו לה לעת זקנתה. נס גדול יש פה, ומי יודע, אפשר, שבאמת עוד לא אבדה…
––––––
מכל אלה, שׁלשׁמָם מוּצא הקובץ “יזכור”, ידעתי פנים רק את בּאַראַל. ואף אותו לא ראיתי אלא פעם אחת.
זה היה כמעט לפני שלוש שנים. השבת הראשונה הייתה לי בארץ-ישראל, בחדרה. בצהרים, מיד לבואי למושבה ראיתי חלוקת-ספרים על ידי המורה המקומי לילדי המושבה היקרים. בפעם הראשונה לימי חיי הרגשתי, שגם בספרותנו העלובה יש איזה צורך טבעי באיזה מקום בעולם, שגם בנפשה יש נפשות קשורות בקשר אמיץ וטבעי (המורה ואחדים מן הקוראים הקטנים, הנחמדים). ולפנות ערב, בבואי אל אכסניית הפועלים, ראיתי אותו.
הוא שכב יחף על אחת המיטות וזמזם איזה זמר. בעל קומה היה, דק וזקוף, ואת סנטרו הכתיר שיח קטן של שערוֹת אמוּצות. העינים היו עליזות וטהורות. לבוש קרעים, כמובן. התנועות היו זריזות ובדוחות. סבר-פניו – יתרון לאדם!
כן, יתרון לאדם – הסתכלתי בו מן הצד והרהרתי – אלה הם כבר בני-אדם. הפגימות הגדולות והנוראות שלנו, הבלתי-אנושיות: אי-ההבנה בחיי-הטבע, אי-ההתקשרות למקום אחד, ההתרגזות הכעוּרה והשטחיות ביחס לכל דבר שיסודו בהרגשה – אלה הפגימות מתמלאות על ידי אלה המעטים, על-ידי אלה האנשים. הנה כיצד זה שוכב, כיצד הוא נח מעבותו, כיצד הוא מזמר – לו ישנם האינסטינקטים של איש ממש. שאר ה“שבחים” נעשים למותר.
ואולם אחרי שעה, כשראיתיו יושב בראש השולחן ואוכל בתיאבון גדול את לחמו וזיתיו, ואחר כך כששמעתי את זמירותיו השבתיות וראיתי את בת-הצחוק המרחפת על שפתיו – כבר לא יכולתי להתאפק ושאלתי: מי זה העלם?
וסיפור לי:
הוא מפלך ווֹלין, מרוֹבנוֹ. צעיר סימפאטי מאד, חביב על כל חבריו, יש לו “הוראה” על שחיטה וגם היה כבר שוחט בעיירתו, לאחר שמת אביו, במשך של שתי שנים. עכשיו הוא,חלוץ" טוב, החליף את ה“חלף” במעדר, חבר ל“הפועל הצעיר”, מפיח רוח-חיים בכל הסביבה…
– לכו! לכו! – הפסיק פתאום קולו שלא במתכוון את המסופר לי; הוא כבר התווכח עם אחד המסובים – אצלי העיקר: לא יהודים קטנים, לא סרסורים, לא חנוונים, מבינים אתם? כבוד האומה!
––––––––
לא היו ימים מעטים ואברהם באראל נעשה לשומר!
־־־־־־־־
מן השומרים הנופלים ידעתי רק את באראל; ואולם מן הפועלים אשר מתו מתוך עבודתם זכיתי לדעת, וידיעה יותר קרובה, לא אחד. הוא, שמואלי, אחד מאלה אשר ידעתי היטב, הוזמן להשתתף בקובץ הזה, להזכיר בדבר-מה את חבריו המובהקים, שנפלו חלל, ובינתים נפקד מקומו – וגם הוא בנזכרים.
שמואלי לא נפל חלל: לבו נקרע. סופו הוכיח, שלבו היה מחומר יותר דק ביחס לאחרים. ואולם הוא לא רצה לדרוש ברופאים, פן יאסרו עליו את העבודה, פן יגזלו ממנו את עיקר-חייו.
איזהו הרוח האמיץ? – זה שיש בו בכדי לאמץ את הגו החלשׁ. בזה יבָּחן הרוח. ורוחו של שׁמואלי – הבחינה עלתה לו יפה. הגוף החלש אמר: גיבור אני – והיה גיבור…
מעטים היו חייו, איזו שלושים שנה, אבל כמעט כל מה שעבר על המחשבה היהודית בשנים האחרונות, כל זעזועי-חייה מצאו הד בנפשו: תורה, השׂכלה, חסידות, סוציאליות – והמדרגה האחרונה…
…בחול המועד סוכות בשנה זו, באחת הישיבות של אספת “הפועל הצעיר” הששית, היה הדבר. הנאספים התחבטו בשאלת-השאלות: היכן הם כל אותם שבאו לפני שנים אחדות לעבוד בארץ-ישראל? האומנם גם כוחם של אלה לא היה אלא בפה? ומדוע נשארנו מעט מן המעט? מדוע דוקא עכשיו, כשהצורך בפועל עברי הוא הכל – אין זה האחרון בנמצא? היכן הם טובי בניו של עמנו? העוד לא אבדה, אפוא, תקותנו?
אז קם הוא – צעיר גלוח וספור כאיש-צבא, צהוב וכחוש, בטוּז’וּרקה לא-פראַנטית כל עיקר, בעל קומה למעלה מבינונית, בעל תנועות של מי שהקדיש לפנים כל חייו לתורה, בעל ראש מוקף מטפחת לבנה פלחית (בחינת “והיה ביום ההוא”… לא נביא אנכי – איש עובד-אדמה אנכי… מזְכַרְיה!) ובהפסקות ובגמגום, בחשאי ובביישנות (בחינת “ולשונך אדביק אל חכך” מיחזקאל!), אבל בעקביות ובהירוּת ועקשנות קיצונית, עמוֹסית (“בוקר אנכי ובולס שקמים… אתה אומר לא תינבא… לכן כה אמר”…) הזכיר לחבריו:
– אם אמצא חמישה… אם אמצא אפילו צדיק אחד… ונשאתי לכל המקום… כל נאמר לאברהם אבינו… אין אנו צריכים להתייאש… כל אחד מאתנו שעובד את עבותו!… לא בידינו להציל את העם. אפשר שאין המיוחס רוצה כבר בגאולה… אפשר שהוא רוצה, אבל אין כבר כוח לגאולה… כל אחד מאתנו מציל את עצמו… כל אחד מאתנו העוזב את העיר… את “הנשיאים והרוח – וגשם אין”… כל אחד העובד בארץ-ישראל… עבודת כל אחד מאתנו… גואלת אותנו… בוראת קרקע מתחת לרגלינו… מבטיחה את קיומנו… אני רוצה לומר… כל יהודי… בזכות כל אחד…
נאמרו הדברים: אפילו צדיק אחד. זו, כמובן, היתה הוספתו הוא: ספר בראשית דורש לא פחות מעשרה…
אפילו צדיק אחד…
הוא היה האחד, האחד מן היחידים. איש מן המציאות היום-יומית, איש המבין את המציאות ותנאיה, איש החולם להתבסס על הקרקע ועושה הכל בשביל ביסוס זה, ויחד עם זה צדיק וטהור, טהור ועדין – וחזק כצור; טוב ואמיץ – והכל מבפנים.
באחוזת “כנרת” אבד האיש.
––––––––
בני אדם, בני חלוף אנו – לא ילדי נצח. בעל כרחנו אנו חיים ומתים. מן הבלתי-נודע אל הבלתי-נודע. כיצד אנו מתים – אין הבדל גדול. ואולם כיצד אנו חיים – הלואי שכולנו נגיע לאותה המדרגה, שבאראל ושמואלי, כל אחד על פי דרכו, עלו עליה בחייהם.
ועצמות שניהם, כעצמות יתר אחיהם אשר אתם, בחלקת האדמה המעטה אשר בידינו בגליל. האם לא קדושה היא אדמת הגליל?
[תרע“א. “הפועל הצעיר”. “ציונים” בצירוף הערה מאת י. ח.ב.: “הדברים האלה נכתבו בשביל הקובץ “יזכור”, שיצא בקרוב. ואולם מפני שמשכתי את ידי מהוצאתו, בגלל חילוקי-דעות שביני ובן מר א. ז. רבינוביץ, הנני נותן את הרשימה ב”הפועל-הצעיר”; החתימה: י. ח. ברנר].
לְעוֹרְכֵי "הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר"
מאתיוסף חיים ברנר
לידידַי עורכי “הפועל הצעיר” ביפו.
במחברתי האחרונה “מכאן ומכאן” הבעתי על פי דרכי את אשר בלבי בדבר העתונות1 הארצי-ישראלית, ש“יסודה”: דלות חמרית ורוחנית, חוסר עניינים ממשיים וסביבה של שנוֹררות. אמנם, אין בעתונות זו אותה השארלאטאניות הגדולה שבעתונות הצהובה האירופית, אבל תחת זאת הלא אין בה גם כשרון-המעשה וגודל-ההשפעה של זו החוטאת והנשכרת, של זו המיועדת למאות אלפי קוראים; ואם זו מעוררת בלב כל איש ישר באמת שנאה וכאב, הנה העתונות שלנו, הארצי-ישראלית, החוטאת ואינה נשׂכרת, המיועדה לעשרות ולמאות קוראים וכולה סמל-הדלדול, אינה יכולה להעיר, כמובן, אלא מה שהבעתי: בוז. ידעתי, אמנם, כי יש לנו עתון-ז’וּרנאל אחד בארץ-ישראל, כלי מבטאם של החלוצים הפועלים העברים המעטים, – – –2 שעם כל צדדיו השליליים המוכרחים, בסיבת כוחותיו המצומצמים, יש בו בעצם הרבה צדדים חיוביים אמיתיים, ובכל אופן, קווים טראגיים עמוקים, בנשאו בידו דגל האמת המציאותית, ולא ידבר אך טוב, ועליו – סבל הגורל העממי; ידעתי, כי העתון הזה – “הפועל הצעיר” – הוא יוצא מן הכלל, הראוי לבוז (“האחדות”3 עוד לא היתה בשעה שרשמתי את הדברים – – – 4, אבל לא עלה גם על דעתי, שהבנתי וידיעתי זו בנוגע ל“הפועל הצעיר”, היוצא מן הכלל, יש בהן בכדי למנוע אותי מתאר, כפי יכולתי ופי השגתי, את האתמוספירה הכללית, הריקנית והשקרנית, המדברת אך טוב, של עתונותנו העברית הצעירה, שהבלטתי בעתון בדוי, אשר אין כדוגמתו בין כל עתונינו, ואיך היה צריך להרגיש עצמו באתמוספירה שכזו אותו בעל-הרשימות הזר והמגוחך… – – – 5
מכל זה תוכלו להבין, ידידי, מה נשתוממתי ומה נחמץ לבבי כאשר הוגד לי היום בשמכם, שאתם, עורכי “הפועל הצעיר”, – – – 6, מוצאים את עצמכם נעלבים על-ידי “הקאריקאטורה הצינית”, אשר כתבתי עליכם!… מרא דאברהם!…
מובן, שלא על זה שכתבתי במחברתי הנקובה מה שכתבתי אני מצטער (כך מצאתי לנכון, ואחרת לא יכולתי, ויהיה הרושם מה שהוא!), כי אם עליכם! רשות היתה לי, לכאורה, לקוות, שאתם תעמדו על מרום תעודתכם גם בנדון שכזה, לא תדאגו למה שיאמרו הבריות, שאינם יודעים את מערכתכם ואת מהותה וכשידפדפו במחברתי7 יחשבו שלה אני מתכוון בשרטטי את “העתון הציוני” של שעובדיה תומרקין! 8
ועוד: 9הן אתם יודעים, כי בגמרי את מחברתי רציתי להדפיסה אצלכם, אלא שתנאים טכניים עיכבו ושבּעת שכתבתי את דברי ה“קאריקאטורה” הייתי אני העוזר היחידי10 של “הפועל הצעיר” ואם יש כאן איזו כוונת-קאריקאטורה לעתון זה ולעורכיו (מה שאינו עולה על הדעת!) אז – – למה אתם נעלבים יותר ממני? – – – 11
ידידכם
י' תמוז, התרע"א.
י. ח. ברנר
הנני שולח לכם את המכתב הזה, ואם אתם רוצים, פרסמוהו, אבל, כמובן, בלי כל שינויים. נתתי אל לבי, שאולי באמת הסיבותי לכם כאב שלא במתכוון. ורוצה אני להמעיטו במה דאפשר. אתם יודעים, עד כמה רחוק אני מכוונה להרע לכם. ואת זה אין אני אומר בכדי להתנצל לפניכם ולהשיב לי את יחוסכם הידידותי אלי… זה הדבר האחרון לא איכפת לי כלל וכלל, כי אני, ברוך השם, יכול לחיות גם בלי רגשי ידידות אלי משום צד. אדרבה,כך הרבה יותר טוב. והיו שלום!
ידידכם מרחוק הנ"ל. 12
-
מתחילה נכתב ונמחק: את הבוז אשר בלבי להעתונות – ↩
-
מוסף על גבי השורה ומחוק: (לא עסק ציוני פרטי של איזה עובדיה תומרקין). ↩
-
שבועון “פועלי–ציון” בארץ–ישראל, תר“ע–תרע”ה. ↩
-
מחוק: בערך לפני יותר משנה. ↩
-
מחוק: שכתב את – ↩
-
מחוק: זה העתון, אשר אני וחברי (כגון ר' בנימין וא. ציוני) עובדים בו כמעט כל ימי מגורינו בפלשתינה בחיבה ובכבוד. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: וכשיקראו את מחברתי. ↩
-
שם עורך “המחרשה” ב“מכאן ומכאן”. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק זה אחר זה: ולאחרונה: / ולבסוף: ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: הראשי. ↩
-
מחוק: אזי הרי גם אני לכם אח–לקאריקאטורה… ↩
-
המכתב לא נתפרסם ב“הפועל הצעיר” ומובא כאן על–פי טיוטה שנשתמרה בין ניירות–העזבון של י. ח.ב.; בשוליים רשומות שתי הוספות. אחת: “אני בציורי הא”י: ‘אגב–אורחא’, ‘בין מים למים’, ‘עצבים’, רשימותי ב‘הפוה"צ’, וגם ב‘מכאן ומכאן’ אין אני מתכוון לתאר את החיים הארצי–ישראליים, אלא – אומר ישר – מכתבים אני כותב לחברי הקרובים על חיי אדם שכמותני [מתחילה נכתב ונמחק: על חיי אני] בארץ–ישראל. ולכן כשבאים ואומרים לי, שאת החיים האלה איני יודע ואני רואה רק מהרהורי–לבי – אין לי לערער על הטענה הזאת“. והשניה: ”אח“כ נמלכתי, שכל הענין הוא טיפשי יותר מדי. כתבתי מה שכתבתי ו– иаплевать» «[רוסית, במובן: שטוּת, יורק אני על כל זה]. כחודש ימים לאחר היכתב המכתב פירסם י. ח.ב. ב”הפועל הצעיר“, שנה רביעית, גליון 21, 10.8.1911, את מאמרו ”הז‘אנר הארצי–ישראלי ואביזריהו“ (כל כתבי ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך שני), בו עמד בהרחבה על ענין ”מקומו של הישוב הארץ–ישראלי הנוכחי בספרותנו היפה“, ושילב בו, במחצית השניה, הרבה מאוד מן האמור במכתב שלפנינו: בגליון הסמוך של ”הפועל הצעיר, בא מאמר מאת ר’ בנימין בשם “הז'אנר הארץ–ישראלי”, והוא מעין תשובה לדברי י. ח. ב.; שני המאמרים מאוחדים על–ידי כותרת–משנה: “ממכתבים פרטיים”, ראשון ושני. ↩
הַזַּ'נְר הָאֶרֶץ-יִשְׂרְאֵלִי וַאֲבִיזְרַיְהוּ (ממכתב פרטי)
מאתיוסף חיים ברנר
(ממכתב פרטי)
האם זוכר אתה, חביבי, ממה שנדברנו כמה פעמים על־דבר מקומו של הישוב הארץ־ישראלי הנוכחי בספרותנו היפה? – אני מחזיק בדעתי: אני, שבעיקר איני ז’אנריסט, אני, שבכלל איני בא מעולם לספר, אלא להביע, כפי יכלתי ובכל האמצעים שברשותי, ה“מוּתּרים” וש“אינם מוּתּרים”, את הלך־רוחי ואת וידוּיי־נפשי – אני, כמדומני, יכול להתיחס לשאלה ספרותית זו של הז’אנר הארץ־ישראלי כאיש מן הצד. והנני מודה לפניך: כמה פעמים, כשאני שומע סופר אחד מחברינו אומר לשני: “יצירתך החדשה היא מחיי־ארץ־ישראל?”, מתעוררת איזו הרגשה מלגלגת בתוכי: כאילו הכתיבה זהו איזה דבר חיצוני, כביכול, וכותבים “מחיי־היהודים בלוֹדז”, מחיי בני גליציה, “מחיי הקראים”, “מחיי הספרדים”, “מחיי ארץ־ישראל”, מחיי בני פתח־תקוה… ולא דבר פנימי, גילוי החיים הפנימיים והמהות שלהם בתוך יחסי וגוני זמן ידוע וסביבה ידועה. אבל אל תירתע: אין אני בא לדון עכשיו לפניך בתורת־האמנות, ומכל שכן שאיני מתכוון כלל וכלל לקבוע מסמרות. אדרבה, אני רוצה להזכירך, שאיך שיהיה, ובבלטריסטיקה העברית העניה כבר תופס הז’אנר הארץ־ישראלי מקום נכבד: הנה סיפורי זאב יעבץ ויהושע ברזלי בספרי “פרי־הארץ” ולוחות־“אחיאסף”, הנה הסיפורים האַפּוֹלוֹגֶטיים, שׁהיו נדפסים ב“העולם” הברליני לשׁם אגיטאציה, הנה רוב הסיפורים, שעיבד ש. בן ציון בארבעת ספרי “העומר”, הנה מאיר וילקנסקי, והנה גם צמח ומשה סמילנסקי…איך שיהיה, וכל זה יונק מישובנו פה, כל זה “נתנה לנו ארץ־ישראל”… האם אינך מצטער על מה שעדיין לא נתגלה בספרותנו גם המבקר הארץ־ישראלי, שיצרף את כל החומר הרב הזה בכור־בחינתו? לא?…
כן, מבקר אין; וה“קהל”, עד כמה שידוע לשנינו, הן אינו שבע־רצון ביותר מסופרי ארץ־ישראל בכלל ומהמסַפּרים שבהם ביחוד. ולא יִפּלא: הן כל אחד מהקהל הזה חושב את עצמו לחטיבה מיוחדת, הקובעת ברכה לעצמה, והרי שיש אלפי תֵימות – ומדוע, איפוא, הסופרים ממעטים לכתוב כל כך? ומדוע דבריהם כל כך עניים וגרועים? חייך, שלא פעם שמעתי בעצמי: אי, אילו היה שלום־עליכם פה, היה יודע לעשות מטעמים. והירהרתי: שלום־עליכם אפשר, אם רק היה מוצא ידיו ורגליו ב“מנחם־מנדלים” שבכאן, שלבשו ופשטו צורה. ואולם יחד עם זה פיקפקתי: הנה הריבולוציונרים הישראליים ברוסיה לא עלו לשלום־עליכם. יען מה? יען שזו הייתה סביבה חדשה ומתנועעת; והרי אף כאן כך; ואולי גם מפני ששם היה איזה דבר מלבד גיחוך – והרי גם כאן, כמדומה, אין גיחוך גרידא…
אין חפץ להאריך. ואולם מה דעתך? כמדומני, שלא טעיתי הרבה באמרי לך, שעד עתה אי מקום בעצם לז’אנר מחיי פלשתינה, אפילו באותה מידה שיש מקום לז’אנר בספרות בכלל. מובן מאליו, שיכול הוא חוג’ה מוסה לכתוב “מחיי הערבים” כנפשו שבעו – אני בישוב היהודי קא עסקינא. והישוב הזה, אמור מה שתאמר, הן הוא לא רק חדש, צעיר, ותמול שנותיו עלי ארץ, אלא גם קטן, פעוט ונער יכתבו. עד כמה שהוא המשך־הגלות, סדנא דגלותא, אינו מעניין, ובחדש שבו – עדיין אין קביעות וטיפוסיות. כשמנדלי זקננו מתאר את רייזה הפונדקאית, הרי אנו יודעים את רייזה עוד מקודם בתור דמות קבועה, ואנו רק מתפלאים על כוחו של האמן לתת לנו את פרצוף־פניה שׁל אותה אשׁה טיפוסית על ידי האֳפָנים המיוחדים לכשרונו. כיוצא בזה, כשהוא נותן לנו את ר' אברהם בעל־הזוהר – אין הבדל, אם ראה אברמוביץ יהודי כזה ממש בחיים ואם לא – הנה לפנינו תמצית החיים של סביבה ידועה בדור ידוע. ואולם ה“מעשה רב” הראשון של ש“י עגנון מאה”ק ת“ו, למרות יפיו האגדי והשירי, אינו עושה עלינו רושם, שהמעשה הוא דוקא מאה”ק; כי התמצית הארץ־ישראלית, המוחשה לנו, אם ישנה, היא, בכל אופן, במקום אחר, ובציורים מירֵאים ושׁלמים ותופשׂי־תורה שׁל זמננו לעולם לא נסתפק במובן של “פרי־הארץ”… ואם לאותו המקום האחר יבוא המספר הארץ־ישראלי מאלה שנקבתי למעלה (כמובן: לא ש"י עגנון!) וינסה לתאר לנו ממה שהוא פגש שם ולזכות מן החדש – ודאי שגם בזה לא תהיה שום תמצית של התגבשות־חיים, של קיים ועומד, של סטאטיקה, אם לא להשתמש בטרמין מקובל, אלא – באופן היותר טוב – בחינת זכרונות ורשמים מן “המצב הדינאמי”, המתנועע: נפגשתי בשנוֹרר מודרני פלוני, דיברתי עם עסקן רקוב אלמוני, ולהבדיל, תהיתי על קנקנו של אותו מורה, ראיתי איכר מצויין זה, נתפעלתי מהשומר הגיבור ההוא, חיבבתי אותו פועל חרוץ, סיירתי את דרום־יהודה, עשׂיתי טיול הגלילה – כלומר: מֵימוארים“, אבל בשום אופן לא יצירות מחיי הארץ באותו המובן ש”עמק־הבכא" היא יצירה מחיי יהודי רוסיה לפני שני דורות!
הנסיון של העבודה שנעשתה כבר במקצוע זה מן “ימי ביכורי־הענבים” של ברזלי ועד שורת הציורים “מולדת” של דוד שמעונוביץ (ב“העולם” הווילנאי) – יאַמת במידה ידועה את משפטי.
מצב מר ומגוחך כאחד, אני אומר לך, הכל להוטין אחרי “יצירות נאות, שרוח ארץ־ישראל שורה עליהן”. אבל – מהיכן? ולא עוד אלא שאולי, באיזו מידה, היא הנותנת: דוקא מפני שהכל להוטין אחרי הבלתי־אפשרי ושואפים ביודעים ושבלא יודעים ל“מיטב־השיר”, גם אלה שאין בשבילם סוד כלל באיזה עולם אנו – מפני זה אין תקוה לז’אנר הארץ־ישראלי גם בגבוליו האפשריים. המספר העברי ברוסיה ובשאר מקומות יודע, ויודעים גם קוראיו, שהוא כותב “מחיי־הגלות” ובשפה לא־מדוברת. מצב לא־נעים, אבל מחוּור. ברם אצלנו – הלא אחרת. כאן יש איזו דרישה שאבּלונית על ציורים, שגם חותמם, גם שפתם תהא “תחיה”. יהיה מה שיהיה, ובלבד שלא יחסר מזג־התחיה. הן זוכר אתה: היה מי שטען אפילו על תרגומי “יפת”, שסגנונם הוא “גלותי” וחותם שפת־התחיה שאין עליהם.
במלים אחרות, אם תמצי לומר: השקר השורר פה בכלל בתפיסת ובהבנת החיים, ההתנפחות והזיוף האוכלים פה כל חלקה, גם זו שהיתה יכולה היות טובה, ושנספחים כספחת וכטבע שני לכל תנועה ולכל פינה שאתה פונה כאן – כל זה יש בכוחו להחניק פרחי כל ז’אנר אמיתי בעודם באיבּם. כי הנה לא רק לציורי “העולם” של סוקולוב־חרמוני באותם הימים הטובים היתה ההשתדלות לעשות על הקורא רושם של אילוזיה, כי ארץ־ישראל היא כבר מדינה יהודית קטנה ושכל מה שיש ביבשה הגדולה יש ביתרון־יופי בים קטן ונחמד זה, אלא גם למה שנכתב בשנים האלה האחרונות, הקשות והנוראות, יש אותה נטיה באנאלית ונלעגה, ואם כי במידה יותר פחותה. קח אחדים מציורי צמח, למשל. המצייר יש שהוא מעמיד פנים, כאילו כותב הוא לתומו ציורים מחיי הכפרים העבריים, ממש כמו שכתבו אוירבאך וביירנסון ומופאסאן ציורים מחיי הכפרים הגרמניים, הסקנדינאביים והצרפתיים. ממשׁ כפרים עבריים־טבעיים, כפרים מצויים, וגם פינוֹמֶנים בתוכם, אך כולם בריאים ומדברים, כמובן, ז’רגון עברי טבעי מיוחד, גרמניה בזעיר־אנפין!…
אמנם אי־אפשר שלא להודות, כי בציורי התחיה מסוג זה, למרות עַקמם עלינו את הכתובים שׁל המציאות, ישׁ גם צד טוב אחד, שאינו אצל שאר בעלי “הכתבים מארץ־ישראל”, והוא, שחיי האדם (אצל צמח: הכפרי), צערו ומשושו, ולא רק ערכו הציוני, הם להם העיקר. כי דא עקא: רוב הכתבים מארץ־ישראל האחרים, הרבים כבר אתנו בערך, אינם נכתבים אלא מנקודת השקפה אחת: זו של התקוה הלאומית. ה“חיוביים” מצלצלים בתוף של התחיה המתנפחת, השליליים מקוננים על החומר האנושי הגרוע לבנין־הארץ – הצד השווה שבהם, שכולם “ציוניים”, במובן הצר של המלה, שלכולם אַמַת־המידה האחת: החברתית. בעצם, זה מובן; אחרת במצבנו אי־אפשר להיות, ואולי גם לא צריך. ואולם, איך שיהיה, והאופי המֵימוארי מתגבר באופן הזה בכתבינו הנקובים והצורה הבלטריסטית האבטונומית הרי אינה יכולה שלא להיפגם על ידי כך. אם יהודי אחד הלך לעת זקנתו וקנה איזו כברת־ארץ ובנו־חורגו נשא אשה – בא א. ז. רבינוביץ ומספר על זה, אמנם, בטון ובצורה של מעשיה עממית, וקורא לזה “מעולם־היצירה”. אמת, חביב הוא משום־מה הספר הקטן הזה: יש בו הרבה רגש ישר ופשטות לבבית, יהודית, מיוחדה במינה, ואילו היו לי ולך בני־נעורים בבתינו, ודאי שאין טוב מתת להם סיפורים כגון אלה למקרא. ואולם… למה נכחד? המחבר בעצמו, כפי הנראה, יודע, שבאמת אין המציאות שלנו אידילית כל כך: יהודינו הזקנים אינם קונים כלום, ובחורינו מתים רווקים, לא עלינו, ולכן התחכם בתמימותו וקרא לסיפורו “מעולם־היצירה”. כלומר: לא מעולם־העשיה… ואולם, איך שיהיה, בוא וראה, כמה כל זה כתוב מנקודת ההשקפה של בנין־הארץ. כי מנקודת ההשקפה של היצירה הספרותית וחיי האדם הרי זה – מעולם־התמימות. היצירה באה בחבלים
––––––––
ידידי! אינך יודע למה אני מעלה לך היום את כל הדברים האלה? קצתם, אמנם, שלא לצורך, אבל מיעוטם לצורך. הסכת!
אם צדקתי בשָׁפטי ואם לא, אךְ זה נכון אשׁר אמרתי: אני אינני ז’אנריסט. בכל מה שאני כותב מזמן לזמן, בין ברשימות עתוניות ובין בצורה סיפורית, וכתבי מארץ־ישראל במשמע, אין אני מתכוון לא רק לא להורות את אמיתותי, אלא גם לא לתאר את החיים כמו שהם, כמו שהם נראים למסתכל אובייקטיבי וצלול־דעת. אלא מה? אומַר לך ישר: מכתבים, פשוט, אני כותב לחברי הקרובים על חיי אדם שכמותי מאז ועל רגשותיו (בשנים האחרונות: בארץ־יהודה). היפּלא, איפוא, בעיניך, אם אותו המכתב הארוך, שהדפסתי לפי חדשים אחדים, העירני, או יותר נכון, הכריחני לכתוב עוד גם מכתב קטן?
המיית נפש. רק זה. אלה תולדות אותו “המכתב הארוך” (“מכאן ומכאן”), שנכתב, כפי הידוע לך, בהפסקות ממושכות, במשך שתי השנים האחרונות ונדפס כל כך מטושטש ומלא שגיאות (אם כתוב שם באיזה מקום, למשל, “החלאה הזאת”, תקרא: “המלאה הזיות”, וכיוצא בדבר). ולפיכך, כשבאים ואומרים לי, שהמיית־נפשי (במידה יודעה: פרי ראייתי ומחשבתי) היא חולנית, ולכן ראייתי היא פגומה ומחשבתי אינה מחשבה – ינעם לי הדבר או לא – לטעון כנגדו אין מקום. שמעתי: אין אני יודע את החיים הארץ־ישראליים, אין אני חודר לראות את הנולד בהם, את הצד השני של המטבע, אין אני מוכשר אלא לראות צללי־עבר מהרהורי־לבי – שמעתי ואיני מערער על זה. הן אני, כאמור, איני בא להוכיח כלום (זה עושה בעדי כל עמוד ועמוד מ“הפועל הצעיר” בכל שנות קיומו): אני כותב רק מכתבים, שבהם אני מספר בעיקר למי שמתעניין, איזו רשמים אני מקבל ואיך עוברים שעותי וימי אני בארץ.
הכל עובר, איפוא, בשלום, אומרים – וכל הענין נוגע בי, ושתיקה. ואולם הנה בנוגע למחברתי האחרונה “מכאן ומכאן” נתערב, כידוע לך, גם דבר־מה הנוגע או נראה כנוגע קצת גם לאחרים – ואף דא מצרת הבלטריסטיקה הארץ־ישראלית.
אחד מחברינו, והוא סופר כמותנו, סח לי בימים האלה, שהדפיס בעתון־חוץ פיליטון אחד והזכיר שם מושבה אחת, ולא לשבח; ואגב־אורחא כתב, שבלילה נשמעה שם מנגינת־פסנתר; ונפגשה בו העלמה היחידה המנגנת שם בפסנתר והתרעמה עליו על ש“תיאר אותה”…
והדבר מובן, הסביבה היא קטנה, מצומצמה. השעמום חזק, העצבים מרוגזים. הריקניות גדולה. הליכת־רכיל רבה. האנשים טעמו מהציביליזציה, אבל לא הגיעו לקולטורה. איזו עשרות אנשים עושים איזה דבר בשנים־שלושה מקומות – ועל חשבונם יש מאות, מאות מתנפחים. לחיים מפכים בסתר אין זכר, תושב־המקום נתרגל, שעל כל דבר פעוט שבפעוט שופכים דיו ומשׁברים קולמוסים בכל הפרֵיסה הציונית עד לבלי חוק. אין כמעט פה אדם, שעשה איזה דבר, שפתח איזה בית־מלון, חנות לממכר מי־סודה, ואין צריך לומר אם יסד איזו אגודה, אם ישב ראש באיזו אספה או נדב ח“י פרוטות, שלא ימצא את עצמו רשום באיזה אופן שהוא למזכרת־עולם. “עם־הספר”! עם־הספר – וגיבורים! כולנו גיבורים פה, מלח כל יהודי־הארצות. לא־גיבורים אינם כלל בנמצא. היִפָּלא, שׁבכל משׁפט ובכל שרטוט נדפס מבקשים – וכשמבקשים מוצאים – את ה”חוטם“, את המוֹדֶל: את מי תיארו כאן… לא ישׂימו אל לב, שיש שהבלטריסט המיסכן בודה מצבים מיוחדים, גם כאלה שאינם בנמצא ממש במקום פלוני אלמוני, אלא שהם מותנים מן המצב הכללי או יכולים להיות, בכדי לבוא על ידי כך למטרותיו הידועות לו. לא! פה אם כתבת, שׁגַרתּ עם יוסף בן שמעון בבית אחד, צריך אתה לדעת מראש ולהיות מוכן לזה, שאם, חס ושלום, לא ימצאו הסקרנים, לחוטמו של מי נתכוונת, הרי אתה בַּדאי בתור מספר. הלא תצחק, אם אומר לךָ, שׁאישׁ ידוע ובא־כוח קולטורי בארץ־ישראל פסל ברבים אחר מסיפורי, מפני שבסביבות־ירושלים אין מושבה בשם עמק־יזרעאל, ומעמק־יזרעאל שבגליל הלא אין לבוא לירושלים ביום אחד, כמו שסיפרתי שם … הלא תצחק, אבל זוהי עובדה. ומעכשיו שַׁוה בנפשׁךָ: אילו הייתי בא ומספר שׁם – אומַר, לשׁם איזה ניתוח פסיכולוגי – שאחד עבד בבית־חרושת אחד ונתאהב בבת־אדונו, הרי מיד “יבקרו”: הן בתי־חרושת אין בירושלים, מלבד “בצלאל” שמע מינה, שאני מתכוון ל”בצלאל", ולפרופיסור שאץ הלא אין בת, ובכן איזו “פנים” יש לסיפור שכזה?
לבי לסופרינו הצעירים ההולכים לכתוב “ז’אנר” “מחיי ארץ־ישראל”! ה“מבינוּת” של רחובנו אכול תאכל בהם! –
ולכאורה, הרי מגוחך הוא וגם בושה לדבר על מין “מבינות” והבנה שכזו… ואולם מה תאמר, אם בנוגע למחברתי הנקובה “מכאן ומכאן”, אכן קרה לי כדבר הזה?
לא עליך מכאוב כמכאובי!
לךָ אין אני צריך להגיד, שׁפרֶטֶנסיות על פסיכולוגיה, אם אפשר לומר כך, אין לי באותה מחברת, אבל הנה לשלימות הלך־הנפש הפרטי, אשר אני מביע שם על פי דרכי, ובכל האמצעים שביכלתי, לא נמנעתי מהביע בדפים אחדים גם את הבוז אשר בלבי לעתונות הארץ־ישראלית, ש“יסודה”: דלות חמרית ורוחנית, חוסר עניינים ממשיים וסביבה של שנוֹררוּת. תאמר, כדרכך להמליץ טוב על כל דבר, שאין, למצער, בעתונות זו אותת השארלאטאניוּת המרובה שבעתונות הצהובה האירופית – זו מכת־העולם. צדקת. אבל אם גם כך, הרי תחת זאת אין בה גם כשרון־המעשה וגודל־ההשפעה של זו החוטאת והנשכרת, של זו המיועדת למאות אלפי קוראים. ואם זו האחרונה מעוררת בלבנו ובלב כל איש ישר באמת שנאה וכאב, הנה העתונות שלנו הארץ־ישראלית, החוטאת ואינה נשכרת, המיועדת לעשרות, לכל היותר למאות קוראים, וכולה סמל־הדלדול, אינה יכולה להעיר, כמובן, אלא מה שהבעתי: – סלח לי על ביטויי – צחוק חמוּץ, ואם תשאלני: הלא ידעתי, שיש לנו בארץ־ישראל גם העתון, או יותר נכון הז’ורנאל, שכולנו עובדים בו בכוחותינו המועטים כל ימי מגורינו פה ושעם כל צדדיו השליליים המוכרחים, נושא הוא דגל האמת המציאותית, כפי שהוא מבין אותה, ועליו סבל הגורל העממי (אתה, כמדומה, אמרת עליו פעם: “עתון היוצא בהרבה עצב ציוני”)? – כן, ידעתי; הן בעת כתבי אותם הדפים – המחזה במערכת “המחרשה” – לפני יותר משנה – הייתי העוזר הפנימי היחידי של “הפועל הצעיר” – ובראשית החורף שעבר, כשלא היה לי עוד מה להוסיף על ספרי, ואני אז בעיר אחרת, באתי בדברים עם מערכת זו, שתדפיסהו בעתונה, והדבר, כידוע לך, לא יצא אל הפועל רק מטעמים טכניים. כן ידעתי, ידעתי; ואולם האם ידיעת היוצא מן הכלל יש בה בכדי למנוע מתאר את הכלל? ואני הרי לא נתכוונתי אפילו לתאר את הכלל (כי כל עתוני הארץ כל אחד ואחד כשהוא לעצמו, אינם מתאימים לזה שתיארתי), אלא, כפי יכלתי וכפי השגתי, את האטמוספירה, ובעיקר, איך היה צריך להרגיש עצמו באטמוספירה שכזו, השקרנית, הריקנית והשופעת אך “טוב”, אותו בעל־הרשימות הזר והמגוחך, שחשך עליו עולמו הרע…
ב“עט־עופרת” שירטטתי בוקר אחד מחיי יום־יומו של עתון ציוני צעיר. לרושם המקומי לא דאגתי, ועל דעתי גם לא יכול היה לעלות, שימצא מי שיחשוד אותי בכוונת קאריקאטורה לעתון “הפועל הצעיר”, שמהותו מן היום הראשון ליציאתו ידועה להיפך ממה ששירטטתי, ואולם הוי, אחי! – זו הצרה של הבלטריסטיקה הארץ־ישׂראלית – חיפושׂ ומציאת מוֹדֶלים מצד הקהל המצומצם – מצאה גם את מחברתי העלובה, וכפי שאפשר ללמוד מן המכתבים המתקבלים על שם מערכת “הפוה”צ“, בין מאויבים ובין מאוהבים, יוצא דוקא, שרק להעליב את עצמי ואת חברי, הייתה כוונתי!… ובאמת: הן מערכת “המחרשה” דלה היא ועניה ב”תיאורי" ואף “הפוה”צ" אינו עשיר, כידוע; שם חדר אחד וגם מערכת “הפוה”צ" עד השנה הזאת הייתה בחדר אחד; ובעיקר, “אובד־עצות” הלא זה אני, החתום מטה, ואני, הח“מ, לא עבדתי אלא ב”הפוה“צ” ושמע מינה שאני מתכוון לומר, שהעתון אשר אני – “אובד־עצות” – עבדתי בו, הוא מיוסד על השנוררוּת, מחפה על האמת, ריק מכל תוכן, מדבר אך טוב, מקדם בחנופה פני נדיבים, ואין לו כל אידיאל. רואה אתה, “הפועל הצעיר”, כיצד “מתאר” אותך אחד מבני בריתך…
מרא דאברהם! ניתי ספר ונחזי!
* * *
…לא עליך, חביבי…
כי הן יודע אתה: מעת שנדפס אותו מכתב ארוך ביקשתי בכל כוחות־נפשי לעמוד ברשות־היחיד. לא מרצון לבלי לנגוע בשום בריה, לחיות בשלום עם הכל, אלא בבחינת “על הראשונות אנו מצטערים”. הן, סוף־סוף, עבודה ממארת היא לכתוש לעולם מנים במים. הן הכל, סוף־סוף, כבר נתברר לי כל כך. ינהג עולם כמנהגו…
והנה – מעין קולות מן החוץ – וצא! וגלה דעתך! הכאבת לאנשים שאתה מכבד; הוספת שלא במתכוון מכאוב על מכאובם ועל קשי־עבודתם…
בעל כרחך אתה יוצא.
[“הפועל הצעיר”, אב תרע"א; החתימה: י. ח. ברנר]
ד. בירושלים (תרע"ב)
מאתיוסף חיים ברנר
בתשרי תרע“ב, אוקטובר 1911, עבר י”ח ברנר לגור בירושלים, כמשתתף בעריכת המדור הספרותי של “האחדות”, שבועונה של מפלגת “פועלי-ציון”, ובמשך השנה פרסם בו את רוב רשימותיו.
בתשרי תרע“ב, אוקטובר 1911, עבר י”ח ברנר לגור בירושלים, כמשתתף בעריכת המדור הספרותי של “האחדות”, שבועונה של מפלגת “פועלי-ציון”, ובמשך השנה פרסם בו את רוב רשימותיו.
הוציא לאור את “הגדת המות” של ל“א אורלוף, את “והיה העקוב למישור” של ש”י עגנון, ואת: “בצה” של צ’כוב בתרגומו של א"נ גנסין.
יחד עם ר' בנימין ערך את הקובץ “בינתים”.
עַל הָעִקָּר שֶׁאֵינֶנּוּ (מתוך פנקס ישן)
מאתיוסף חיים ברנר
מתוך פנקס ישן
סטאניסלאב פּשיבּישבסקי, הפראזיאוֹלוֹג הפולני הגדול, מזכיר לא פעם בחיבוריו את הרושם הגדול, אשר עשתה עליו ועל חבריו – בשעתה – התביעה של המוכיח בּראַנד: “הכל או לא כלום!” ברם, עדות זו יכולים אנו לגבות לא רק מפי זה. הכוהן-הנביא המוֹדרני, האִיבּסני, שכל-כך הוא נאה דורש וכל-כך נאה מקיים – חזיון לא-נפרץ ביותר בין הדרשנים והמוכיחים – חייו המלאים מסירות-נפש וגבורה שלמעלה מדרך-הטבע, צעדי-אונו נגד כל מפריעים ומכשולים, בין של בידי אדם ובין של בידי שמים – כל זה הרעיד לא לב אחד באירופה בשעת יציאת הספר וגם לאחר כך. מפרשי-ומבארי איבסן-בראנד הן רבים הם כל-כך עד היום הזה, ומי מפרש ומבאר אשר לא יתפעל? מי מהם לא מצא, שבראנד נושע בלבו את הניצוץ העליון של האלוהים, שדבריו החוצבים להבות-אש הנם קו-הישר בין שמים וארץ? שמעשיו, אשר כל “חולשה” של אהבה וחסד אין בהם, הנם מסוג חדש של עבודת אלוהים, של אהבה וחסד עילאיים, של קרבנות לאלוהים חדשים, אדירים? מי מן המבקרים, שמיררו תמיד את חיי המשורר הנוֹרבגי הזועף, לא כרע על ברך לפני הפואימה הדרמטית הזאת? מי מהם לא קרא" “כזה ראה וקדש?”
ובאמת, איך לבלי התפעל! איש, אשר כל סכנה משחק לו; כוהן, אשר בכדי ללכת לוידוּיוֹ של איזה שכיב-מרע בכפר נידח, הוא אינו משגיח בהרי הקרח והשלג, אשר סביב שתו לראשו, או בסערת הים ומשברי גליו; אשר אלוהיו אינו רך-לב, כי אם אש אוכלה, והוא, בראנד נביאו, נושא את דברו ליושבי שפל ודורך על במתי עב; אשר השלטון ניתן לו, עוז בידו וגבורה בימינו, ודי לו להרים פעם כשופר קולו למען תעזוב אַגנס, סמל היופי והעדנה וכל המידות הטובות, את מאהבה ותלך אחריו; אשר לרעיון הגדול, שהוא נושא בחובו, הוא מקריב גם את אַגנס זו וגם את הילד אשר ילדה לו; אשר אמונתו, אמנם, מעתיקה הרים ממקומם, פורצת גדר, כובשת לה דרך, נוחלת נצחון אחר נצחון ולפניה מי יעמוד ומי יזכה בדין; אשר גם לאמו יולדתו אינו סולח עד הרגע האחרון ואינו דן את דינה למזור, יען וביען הקשתה את לבה ולא ויתרה על ממונה; אשר, בכלל, כל פשרות וכל ויתורים וכל רכּוּת וכל חצאיוּת אינו יודע ואינו רוצה לדעת וכסלע איתן הוא עומד ומשמיע: “כה אמר ה' אלוהי: הכל או לא כלום!” איך לבלי התפעל מאיש שכזה!
ואף-על-פי-כן משונה הדבר…הן גם אני הייתי נער בעת שקראתי את הספר הזה; הן גם אני ידעתי להשתומם על כוחו השירתי של איבסן, על גיבורי-צפוֹנוֹ ועל קדרות ועוז זמירותיו, ואף-על-פי-כן… אף-על-פי-כן כבר אז כמה שונה היה הרושם, שעשתה עלי השירה של הספר הזה, פרי-ההתבוננות, מן ההרגשה שעוררו בי הלוֹזוּנגים של הגיבור בראנד, פרי התוכחות והתביעות!
התבוננות ותוכחה – היעלה על הדעת, כי שני אלה, העולים לעתים קרובות כל-כך בקנה אחד, הנם, בעצם, תרתי דסתרי? והדבר, אמנם, כן הוא! מי שחלקו בין המתבוננים האמיתיים אינו מרבה בתביעות ואינו מוכיח. המתבונן באמת לחזיונות-החיים, לסיבותיהם ולכל הרכבותיהם שלאין ספורות, לכל הקושי, האימה וההכרח שבהם, יוכל להצטער, להתרעם, לקלל או להתפשר, להשלים, לדום – בעיקר, דא ודא אחת היא – אבל בשום אופן לבלי לבוא בדרישות ותוכחות. התוכחה – מובן מאליו, שגם לה יש מקום בחיים, כמו ליאוש, כמו להטחת הראש בכותל; יש מתוכנו, שהנם מוכיחים על פי טבעם וצריכים להוכיח, והמתבונן האמיתי יבין גם אותם ולא יוכיחם על תוכחתם; כי בכל מקום שאתה מוצא תוכחה – לרבות תוכחה לתוכחה – סמי התבוננות מהתם; ברם, איך שיהיה, והמתבונן האמיתי, גם אם לא ידע או לא יוכל לשתוק, לא יבוא לעולם בדרישת “הכל או לא כלום”.
אין תחת ידי הפואימה “בראנד” בכתבי את הטורים האלה ואין אני יכול לעשות נסיון, איזה רושם היה הדבר עושה עלי עכשיו. ואולם רושם הקריאה של אז, של ימי נערותי, אף הוא עודנו כמו חדש אתי, וזכרוני לא יטעני.
זוכר אני, למשל, את המחזה הראשון, בעת שהאיכר ובנו מזהירים בבראנד, שלא יסכן את נפשו לשוא, והוא מתנפל עליהם ברעם וברעש, שהם אינם יודעים את אלוהים; האיכר טוען שיש לו ילדים קטנים בבית ואי-אפשר לו, לאיכר, לשים נפשו בכפו על לא-דבר, ובראנד שופך עליו בעד זה אש וגפרית במליצה ובחרוזים. עוד זוכר אני את המחזה שאחר כך, איך הכוהן הנזעם בוטה בדברים כמדקרות-חרב את האוהב ואהובתו ומַתרה בהם על השאול אשר לרגליהם – ולמה אכחד? לי לא הוכיח כל זה כלום, כלום. קראתי אחר כך, כיוצא בזה, על עקשנותו של בראנד בנוגע לאמו, שלא רצה לשים ידו על עיניה, יען אשר לא יכלה בשום אופן להסתלק מעיקר-חייה, מרכושה, ולא רצתה לחלקו לעניים, אלא דוקא להורישו לבנה – וכתפותי נמשכו בתמהון. דומני, שלא רק רכּוּת-לב ולא רק רחמנות הייתה הרגשה זו מצדי, אלא חרי-אף – אולי, סוף-סוף, בכדִי – על הקהוּת שׁל זה הנביא הגדול. מילא, בז הוא לאהבה ולחסד רגילים – אלוהיו עמו, אבל איזו אי-הבנה בחיים ובצער שבחיים! ולא פחות מזה הוא מרעים – לא רק בשביל הרגש המוסרי, לא רק בשביל חשבון-הצדק, כי אם בשביל כל מהות-האדם – בשעה שהוא מתנפל בסערת דבריו על ההמון הרעב. מה הוא רוצה ממנו? מה הוא רוצה? – נהמתי –מה הוא בא לבלבל את המוחות בדרשותיו, ששמע מפי סאֶראֶן קירקגורד? מה הוא נותן להמון זה בנבואותיו ולאן הוא קורא אותו? לאן? מה יהיה להמון הגדול והאובד הזה, אם ילך אחרי הנביא אל “מקדשו”, אל ההרים הרמים והנישאים? מה יש בכל אלה, אם לא פראזות ריקות, שאינן מעלות ואינן מורידות?
סטאניסלאב פשיבישבסקי וחבריו, אילו היו קוראים לפניהם את השורות האלה, היו בוודאי שופכים מכעס את יינם על שׂלמות חברותיהם-לשׁתִי ואומרים, שׁאיזה יהודי תגרן ופיליסטר כתב אותן. אבל אני חוזר ואומר: כשהגעתי עד המחזה האחרון (בקושי רב; כי ארוך הוא “בראנד”, ארוך מאד, והאֶפּיזוֹדים הולכים ונשנים, ונשנים), עד אותו מקום, ששר-הכפר החזיר את ההמון מאחרי בראנד (ההמון יש שדברים ריקים מושכים את לבו ושבים אותו!) בבשורת-רמיה, כי עלו דגים רבים ביאור ואין מי שיצודם – היה לבי נתון כולו להמון החוזר לצור דגים, מאשר עם בראנד העולה לבדו אל ההרים וכל דבריו מאפע!
כי נחשוב על חיי האדם עלי אדמות מה שנחשוב (באמת הן אין אנו יודעים מה לחשוב; באמת, הן אין אתנו יודע עד מה: לא אתי, לא את פשיבישבסקי, לא את איבסן ולא את בעל אותו מאמר שאני בא לדון עליו בקטע השני!), הנה, בכל אופן, יש בציר דגים לא רק יותר תועלת מוחשית, אוכל לבני אדם, שגם היא חשובה לאין ערוך מ“נבואה”, אלא גם יותר יצירה, יותר יסוד רליגיוֹזי, אם אתם רוצים, יותר סוד עמוק מאשר בדברי הנבואה של בראנד ודכוותיה. על הלחם לבדו ועל רכישת הלחם בעמל ובזיעה תחיה נפש האדם יותר מאשר על כל מוצא דברי פי הנביאים יחדיו!
בימים שבבאזל היה הקונגרס הציוני העשירי, אותו הקונגרס, שהיה כולו, לדברי הכל, קונגרס מוצלח, יובלי, שלומי, עברי, אחדותי וארצי-ישראלי, ואצלנו, בארץ-ישראל, במקום שאנחנו כתשעים אלף נפש, י“ד אחוזים למאה מכל התושבים, במקום שיש לנו רכוש של אלף משפחות עוסקות בעבודת אדמה, במקום שיש לנו אדמה ממש כמעט שני אחוזים מכל אדמת הארץ הקדושה, מילאו עתוני המקום את כל גליונותיהם בדברי הסתה הנפוצים נגדנו מצד אויבינו וביציאה הגדולה מן המקום, שנתעוררה במקצת על-ידי אוהבינו (הרבה משפחות היו נכונות לעזוב את הארץ וללכת לאוסטראליה על-ידי תעמולה של עתון מומרי אחד); בשעה שעתון ירושלמי אורתודוכסי אחד, “המוריה”, יצא בצעקת “עד מתי?” על שהקונגרס אינו בונה פבריקאות לאלפי הידים המבקשות עבודה ואין, ודוד וולפסון, מי שהיה נשיא-ההסתדרות, בתשובה על הטענה, שאלפי פועלים עוזבים את הארץ, גילה את האמת, שהוא היה חושב את עצמו למאושר, אילו היו בכלל אלף פועלים בכל הארץ; באותו יום שבו, כמדומני, השתיקו שם את האדון טריטש, כשניסה לגלות אפקים חדשים ואפשרויות חדשות בשביל האמיגרציה היהודית, שיטו את זרמה למזרח, בטענה הצודקת “מה כוחנו?” ואחר כך, בצהרים, היתה השעה הגדולה של התחנכות בדיבור-לשון הקודש במשך של כמעט ישיבה שלמה – באותה עונה סוערת נזדמן לידי לקרוא בגליון כ”א של “הפועל הצעיר”, היוצא ביפו, שהיה אז חדש עוד ודיו-הדפוס עוד לא נתייבשה עליו, מאמר ראשי בשם “מעט התבוננות” וחתום עליו שמו של פועל מובהק וסופר ארעי אחד: א. ד. גורדון.
המאמר מחזיק כארבעה עמודים גדולים מעמודי העתון ומתחיל הוא כך:
"יש רגעים, אשר האדם נמצא במצב-נפש כל-כך מדוכא, במצב של איזה קושמר כל-כך קשה, עד כי הוא אינו יודע את עצמו ואינו מאמין בעצמו. ‘איפה אני בעולם? – שואל הוא את עצמו – החי אני או מת? הישן או ער?’ והוא זקוק אז להתבוננות, הוא צריך לתת חשבון לעצמו מכל אשר הוא רואה ושומע, מכל אשר הוא מרגיש וחושב, מכל אשר הוא חי. הוא צריך להשיב לעצמו על שאלתו: ‘איפה אני בעולם?’ לא הרדיפות מכל הצדדים, לא העלילות והדיבות מכל המקורות מביאות אותנו לידי מצב-נפש כזה. לזה כבר הורגלנו, את זה סברנו וקיבלנו עלינו. אף לא רוח-היאוש, שהתחילה בזמן האחרון מנשבת ביתר תוקף בפינות ידועות ממחננו, מביאה לידי כך. ‘איש הירא ורך-הלבב ילך וישוב לביתו’ – כתוב בתורת החיים, וביחוד בתורת התחיה שלנו, אם נאבה ואם נמאן. בכלל, מחשבות מעציבות ודאגה למהלך-עבודתנו מעוררים לא אלה, הרואים את הפאסיב שלנו בכל גדלו הנורא ואת האַקטיב שלנו בכל אפסותו הנוראה. האמת, המאירה את המצב בכל נוראותיו, היא, אמנם, מרה, קשה, נוראה, אבל לא מסוכנה. האמת הנוראה מסוכנה רק לאלה, אשר אין הסכנה גדולה כל-כך אם יתפזרו כעשן חלומותיהם היפים, שאינם מטילים עליהם חובה כל שהיא; מחשבות מעציבות ודאגה, דאגה מרובה לעתידנו, מעוררים דוקא אלה ‘טהורי העינים’, הרואים, כי יש לנו אקטיב, ואקטיב, לפי הערך, לא קטן.
“יש לנו בארץ-ישראל לא רק ‘רכוש לאומי’, כלומר, לא רק אדמה שנקנתה בכסף ושראובן ושמעון, החנוונים והתגרנים, עושים בה עסקים טובים ומוציאים ממנה כסף על-ידי ניצול כוחות זרים; יש לנו גם ‘יצירה לאומית’: יש לנו ‘תל-אביב’, יש לנו אלפי דונאמים פרדסים, בואדי-חנין ובפתח-תקוה, יש לנו ‘בחריה’, יש לנו… במלה אחת, יש לנו, ‘יצירות’ כאלה, ענקיות, נעלות וכו', הראויות לזכּות את בעליהן בפרימיות, במידאליות של כסף, של זהב ושל אבנים טובות ומרגליות. ואם תאמר: במה הן שלנו כל היצירות האלה, כלומר, במה הן לאומיות? הרי ידי זרים עשו את כל הגדולות והנפלאות האלה, ומשלנו הרי אין בהן כלום, מלבד הנהלת העסק ומלבד הקול קול-יעקב? וענו ואמרו לך בטון של נצחון ושל בינה יתירה כאחד: אבל מדוע לא עשו זאת הידים הזרות מבלי האיניציאטיבה היהודית (כלומר, מבלי המיליונים של הבארון, אשר על זקנו הרחב למדו כל היוצרים שלנו את מלאכת התספורת)? שמע מינה: היהודים, המוח היהודי והקול קול-יעקב ‘יצרו’ את כל הגדולות והנפלאות האלה, ולא הידים ידי-עשו! בוודאי ובוודאי היה יותר טוב, אילו היה נעשה בידי יהודים (מעין: אנחנו מתירים להתפלל עם העבריינים). אבל הרי אי-אפשר לבטל יצירות לאומיות ענקיות, בשביל מילתא זוטרתא כזאת!”
וכך, בזה הלשון, הלאה, הלאה.
כפי שהקורא רואה, היה מאמר זה לא לרוח הזמן והשעה. ואם רגז עליו מי שקרא אותו, בדין רגז. הרי באמת! שם, בארץ-שווייץ הברוכה, רואים צירינו הברוכים “קיבוץ-גלויות בזעיר-אנפין”, “שבוע של שבת לאומי”, מתענגים על התערוכה הארצי-ישראלית: חיטה, שעורה, גפן ורימון, וכל השמחה, עם היא נפגמת במשהו, הרי רק בגלל הקובלנה של הרב היפואי קוק על פועלי הארץ, שזורעים הם בשעת זריעה וקוצרים בשעת קצירה, שלא כדת – האם לא רוע-לב הוא מצד אותו פועל זקן לבוא באותה שעה בשאלות ובפרובלימות ארצי-ישראליות ספציפיות ולהגיש חשבון, המהפך את כל קערת הזהב על פיה?
אמנם קערת הזהב– שיטפא דלישנא היא. באמת יש ויש ידים לשער, שגם בבאזל שעצמה לא רבו ביותר המאמינים בקערת הזהב, ובכלל, מי שׁצרה עינו באוֹפטימיסטֵי ישׂראל ובאשרם – אל יראה בנחמת הציבור! ואני ברשמי היום בספר-חשבונותי שלי את המאמר ההוא, לא להגן או להתנפל על “פסימיותו”, לא להראות את צדקת או אי-צדקת חשבונו אני מתכוון, בעיקר, כי אם לדון בו קצת בעלמא, מנקודת השקפה אחרת לגמרי, מנקודת השקפה ספרותית, אם נכון לומר כך בנדון שלפני. למה אכחד? אותי עניין כותב-המאמר, הטוֹן שלו; אותי עניין, איך נכתב מאמר שכזה. קורא שכמוני עמד הרבה ביחוד אפילו על שמו של המאמר: “מעט התבוננות”. התבוננות? – שאלתי את עצמי – התבוננות – או… תוכחה?
א“ד גורדון אינו בראנד: פחות נאה ממנו הוא דורש ויותר נאה ושקט ממנו הוא מקיים. הלא זהו אותנו א”ד גורדון, הפועל הבא-בימים, אשר במקום אחר, ב“מכתבו הגלוי לחבריו הפועלים”, כתב:
“אנחנו הלא באנו לארץ-ישראל, לבקש מה שאינו מן המוכן ושאין עוד דרך סלולה לבקשו, לבקש מה שאין לנו, היהודים, ואולי מתוך כך, גם מה שאין לנו, בני האדם. אנחנו צריכים קודם כל ויותר מכל לשמור על כבוד-האדם ועל חירות-האדם שבנו. ובמובן זה אין הפועל איזו בריה משונה, שפלה או גבוהה מיתר בני האדם. ובמובן זה גם כל המוסיף – גורע. אדם – לא פחות ולא יותר. הפועל הוא אדם עובד, אדם שבחר להתפרנס מיגיע-כפיו מכל יתר הפרנסות, אדם הרואה בעבודה את הדרך לתחיית ישראל, ואולי לא רק לתחיית ישראל”.
הלא זהו א"ד גורדון, חברו של “הפועל הגלילי” הצעיר ממנו, אשר כתב:
“רק העבודה יכולה לרקום לנו את החוטים, שיחברו אותנו אל הארץ חיבור פנימי, חיבור אמיתי. היא תברא לנו אותו יחס נפשי ועמוק, שיש בין הצייר והתמונה שצייר, ולא אותו היחס החוקי, השטחי, שיש בין הקונה והתמונה שקנה. הכל מה שייעשה בארץ צריך להיעשות על ידינו: כל עץ, כל ירק, כל בית, כל גדר. בכל מה שהאדם נעשה שותף לטבע, כל קו, כל שרטוט ביריעת עתידנו – הכל, הכל צריכים להיות מעשי ידינו. ורק בזיעתנו אנו צריכה להירטב אדמתנו. ורק ידינו אנו צריכות להחיות רגביה”.
ותו:
“בעבודה נקשר מחדש את נשמת האומה אל ארצה בקשרים שלא ינתקו. נחזק יותר את הגשר המט לנפול, שיגשר את העבר עם העתיד שלנו. בחוטי עברנו היפים והארוכים, שכוחם מתחיל תש מרוב ימים, נשזור את החוטים החדשים והרעננים של ההווה שלנו ונמשיך אותם הלאה. החוטים האלה היו לפנים עבים מאד וחזקים. אך זה כאַלפּיִם שנה, שאנחנו לא הוספנו עליהם מאומה, כי אם מתחנו אותם יותר ויותר, עד שהלכו הלוך ודק ונחלשו. ומי יודע, אם לא ינתקו לגמרי באמצע, אם לא נמהר לקשר אליהם חוטים חדשים”…
“ואם אנחנו נעשה הכל בעצמנו, אז תהיה לנו הרשות להביט בגאון סביבינו על כל היפה והמועיל שעשינו בארץ, על כל שעל-אדמה שהפכנו ממדבר לעדן, על הערים היפות והמושבות הפוריות שבנינו, ואז יתעורר בנו עוד יותר כוח-היצירה ונוסיף להמשיך את עבודתנו ביתר מרץ וחיל”… – – –
כן, האיש הזה א“ד גורדון, האח הבכור לכל בעלי האידיאולוגיה החדשה הזאת בעולמנו, האיש הזה, אשר כתב לנו את המאמר “מעט התבוננות” – לא איזו פואימה דרמתית לכל העולם – ואשר בתוכנו הוא מתהלך, אינו בראנד. דבר שאין צריך לאמרו, שאין בקולו אותה הבטיחות הגדולה, אין אותה האמונה, שארעא ושמיא ישמעו לו. להיפך, הרי מתחילים הדברים ב”מצב-נפש כל-כך מדוכא“, ב”קוֹשמאר" (איזו מלה רוסית, דוֹסטוֹיבסקאית, צ’יכוֹבית) – אותם הדברים, שאפס קצותם רואים אנו בהתחלת שקיעת שמשו של הכוהן האיבסני, כאשר קרבו ימי אַגנס למוּת. אמנם, מאותו החומר קוֹרץ הפתּוֹס שלו, שכפטיש צריך היה לפוצץ סלעים, אבל גם הוא עצור אצל זה שלנו, עצור ביותר. יש כאן זעיר שם גם הד אותה האירוניה המיוחדת של בראנד בדברו עם שר-הכפר ושר ראשי הקהל ויש, בעיקר, התביעה הקיצונית: הכל, הכל, תנו הכל, למרות מה שעתה לא כלום. ומה שחשוב ביותר – ה“הכל” הזה אינו איזה אידיאל הררי בעלמא, כי אם תביעה אנושית, אנושית ביותר, טבעית, ברורה. ה“הכל”, שא"ד גורדון עומד עליו, הוא דוקא בחינת “ציד-דגים”, לומר, עבודה אנושית, עבודת הטבע, מעשי יום-יום (יִשָׁנה מאמרו במקום אחר ב“הפועל-הצעיר” בשם “האדם והטבע”). הוא, המטיף לרעיון-התחיה, כי יהיה זה לנו מה שיתה הדת לאבותינו, מבין, יחד עם זה, בעמקי נפשו, עד כמה נפלֶה הוא רעיון-התחיה, רעיון-העבודה, שׁבא להפוך אותנו, את עצמוּתנו, ולעשותנו לאנשים אחרים, יותר עמוקים,יותר ראויים לשם אדם, מאמונתם של אבותינו, שלא נבעה אלא מתוכם ומעצמותם והיתה כולה בדמותם וכצלמם. ומפני זה כל כך רועד קולו בדברו; ומפני זה כל כך קרוב הוא אל הלב, קרוב ואנושי…
ואף-על-פי-כן…לכאורה, הן כנים כל הדברים, נאמנים כל הדברים, ואף-על-פי כן… התוֹך הוא של מתבונן, של מתבונן חריף, ואולם דא עקא, שנתגנבו לאותו מאמר גם דברי תוכחה, והתוכחה מאפילה על ההתבוננות…
לבכי ולשחוק אין ההבנה האמיתית מתנגדת. בעולם התחתון (ומעולמות אחרים הן לא נדע לעת-עתה) אין גם ההבנה היותר עמוקה משחררת מן האֶפקט, והמבין היותר תקיף בדעתו אינו יכול לקיים מצות “לא לשחוק ולא לבכות”. אבל שלא להוכיח – האם אין זה מובן מאליו? שוחקים, בוכים, גם מצדיקים ומאשימים – אחרת אי-אפשר – אבל מתוֹכחה צריך ואפשר להיזהר. אין זו מצוָה, דרישה; זהו דבר המובן מאליו לסוג ידוע של בני תמותה. כי הן מי כמתבונן האמיתי והטהור יודע – חוץ מכל – את ה“חוק”, שכל המוכיחים הוכיחו במדבריות וכל דבריהם נשארו קולות קוראים במדבריות…גדולה מזו: מי מן המתבוננים לא אמר גם – בשעות ידועות" – יהי כן?
המתבונן לחיינו, ורק מתבונן, רואה, שהכל מהלך-חיינו, בקשר עם טיבנו ומחותנו וגרמים מן החוץ, הביאונו לידי כך, שהננו עם בלתי-עובד. זהו אחד מן הדברים היסודיים, שנתברר לנו דוקא בשנים היותר אחרונות, בזמן שמספרנו הכמותי – כשנים-עשר מיליונים – גדל עד לאין דוגמתו בכל ההיסטוריה שלנו, וגם אימת חולשתנו, פיזורנו וגסיסתנו גדלה עד לאין דוגמתה בכל ההיסטוריה שלנו. בכלל עמדנו אנו, בני יהודי המזרח, בעת האחרונה על אי-אלה דברים בכיוצא בזה. דוקא אחד מיחידי-הסגולה שביהודי המערב – הד"ר רוּפּין – כתב ספר בלועזית על “היהודים בזמן הזה” (תוצאה חדשה, “יודישער פרלאג”), אשר בלשון ברורה ופשוטה, בלי כל ערפל, הוא בא ומגלה דברים, שבספרותנו העברית, הנזונה ברובה עד היום מתיאולוגיה חקרנית, לא נשמעו כמותם. נודע לנו, למשל, ערכם וטיבם של כל אותם הדיבורים הרמים והנישאים על הנס הגדול, נס-קיומנו, על החידה והפליאה, כביכול, שבדבר, שכל זמן שהיה בנו איזה צורך לאחרים לא נשמדנו כלה, שכל זמן ששאיפתנו להיטמע פגשה מעצורים, לא תמיד הצליחה, שכל זמן שהיינו סגורים ומַלוים כסף ומשמשים לאדוני החיים, לא פרחה נשמתנו לגמרי… מליצינו העברים הישנים רגילים היו להתחיל: “הנשמע כדבר הזה או הנראה כמוהו, כי עם אשר איבד את ממלכתו” וכו' וכו', ומליצינו החדשים רגילים להמשיך: "האין זה אות על כוחנו הרוחני המיוחד, הנצחי? " ברם, לאט-לאט עוברת תקופת המליצות, הישנות והמודרניות גם יחד, מספרותנו. עכשיו הולך ומתברר לנו שבכל פלאי החיים (הן כל החיים הם פלא וסוד!), בתוך כל פלאי חיי העמים הגדולים, שגידולם ושגשוגם חידה נערצה ונשגבה היא, כמה עלובה היא החידה, מה שאצל אותם העמים הגדולים והעשירים נתקיים – במכאובים ובבזיונות עצומים – הגוף הקטן, הזר והשנוא, שידע להתהפך ככרוּם ולסרסר. ומכיון שכך, העיקר הוא איפוא בשבילנו לא החידה מה שנתקיימנו, כי אם הבּירור, איך נתקיימנו ומה היה לנו; העיקר היא ההכרה, שעתה, בהשתנות המצב והתנאים, נשארנו, אנו בני-הנצח, תלויים באויר, קבצנים, שאינם ראויים לשום דבר… איזו מאות אלפים מזרע עמנו בערי המערב ממשיכים, אמנם, עדיין לסחור בכסף – כבר בשותפות עם הגויים – אבל בעד זה אין הקשר שביניהם ובין עמנו יותר חזק מתקשר שבינינו ובין כל הגויים. ועמנו, אותם המיליונים הרבים שבמזרח, אותם ההמונים הצריכים לעבוד ולחיות חיי עבודה וקוּלטוּרה יוצרת – שרק אז יהיה ערך לחידת חייהם – אין קרקע, אין בסיס של עבודה תחת רגליהם, ולפיכך הם עושים רושם של איזה ערב-רב אומלל, ולפיכך גם אם נשארו להם איזו מנהגים יהודיים, הנה לשון עצמית, חיה ומתפתחת, מקורות-כלכלה וחיים יהודיים מיוחדים אין להם. “נס גדול” הוא: חיים אנו – אבל איך אנו חיים? הרי נסתתמו כל הבארות; אין מהיכן לינוק. בנערינו ובזקנינו הננו צפויים לנדידה, אבל השערים נעולים, כי לא תוכלנה הארצות נשׂוא אותנו. זה שהיהודים הפועלים המועטים נחלפים בכל מקום בנכרים גם בבתי-חרושת של יהודים עם המעבר אל המכונה ועם התחלת הגידול של המפעל – עובדה היא המדברת הרבה למתבונן העגום. גם עשרה קונגרסים מוצלחים כקונגרס העשירי לא יועילו לזה. הקונגרסים כשהם לעצמם יוכלו, אמנם, להיות מוצלחים: אילוּזיה של קיבוץ-גלויות לאפר פזוּר על שבעה ימים, שבוע של שבת נפלא אחרי שנתים של ימי חול, ואפילו להעיד באמת על איזה כוח לאומי וסנטימנט לאומי בקצות שׂדרות האינטליגנציה שלנו (כמו שהיה, כמדומה, הקונגרס העשירי), יתר-על-כן – אפילו לקבל החלטת נחוצות כעין יצרית איכרה יהודית בארץ-ישראל וכדומה – אבל בשביל העם, בשביל עשרים ושבעה ישובי היהודים – חוץ מארץ-ישראל – שמהם באים צירים לקונגרס וששאלת העבודה, הכלכלה והאֶמיגרציה – או האִימיגרציה – עומדת שם בכל תוקף, אין הקונגרס הציוני ולא כלום. העיקר, שׁאיננו, לא יִמָלא בכל אלה. אין מה לשחק במחבואים. זה צריך לדעת. הקונגרס היותר מוצלח לא יוכל לעשות כלום אלא, באופן היותר טוב, מה שעושה אסיפת הועד האודיסאי: אי-אלה דברים בשביל הישוב הארצי-ישראל בלבד. לעם היהודי ולכל צרכיו אין עוד קונגרס לאומי.
אבל הנה נטיתי קצת מעניני. אני ביחיד המתבונן לחיינו קא עסקינא: ביחיד המתבונן ובשאלות שלהן ישא עיניו… בשאלות העבודה ואי-העבודה…
ופונה המתבונן לפינה זו, לארץ-ישראל, פינה זו, שקונגרסים נקראים לכבודה והצעות של אגראר-באנקים עולות בשבילה, ורואה, שגם פה, גם בישוב החדש, שלכאורה הוא בא לשנות את ערכינו, להחיותנו וכו' וכו' ובלשון יותר פשוטה: לעשות אותנו לקבוצת-אנשים עובדת מתוך העם הבלתי-עובד, לרצונו ובעל-כרחו, ורואה, שהנה לעת-עתה, מלבד מקרים בודדים היוצאים מן הכלל, הבאים רק לחזק את הכלל, אין הצלחה מרובה בדרך זו. בני הארץ הנכרים עושים את העבודה העיקרית. אולי הם צריכים להחזיק לנו טובה בעד זה, אבל אנחנו נשארנו גם פה “בעלי-בתים”, אנשי-רוח ואנשי-אויר. לפני זמן-מה סיפרו לכותב הטורים האלה בתור פלא, שאחד מתלמידי בתי-הספר שביפו שב בזמן-החופש לבית-אבותיו למושבה והתעקש ללכת לבצוֹר ענבים. שני אחיו, אחד בקהירה ואחד באיזו עיר בהודו, עושים שם מה שהם עושים, והוא הקטן, רוצה לבצור ענבים. אחיותיו הרימו עליו עיני תמהון מן הרוֹמַנים הצרפתים-הבוּלבריים, שהן קוראות מתוך שכיבה. אבותיו חָברו עליו בדמעות ממש: “בננו, למה לך העבודה הזאת?” אבל הנער התעקש… טרגדיה של מלחמת אבות ובנים מיוחדה במינה… לראש הדף
“אם יבוא איזה גוי – כותב א”ד גורדון ב“מעט התבוננות” – ויכתוב כתב-אשמה על היהודים, כי הם אינם אלא סרסורים ותגרנים, אז יתעוררו בעלי-העט ויתרעשו בעלי-המדע שלנו ויראו לנו באותות ובמפותים מכל התורות ומכל החכמות, כי אנחנו הננו כולנו עובדי-עבודה, אוהבי-עבודה, ורק הגלות שללה מממנו את האפשרות לעבוד בעצמנו, בידינו ממש וכו' וכו'. אבל הנה באה פתח-תקוה (ולא רק פתח-תקוה) וכותבת לא בדיו, כי אם במעשיה, בכל חייה כתב-אשמה ממין זה על עם ישראל שאין כל אנטישמי שבעולם יכול לכתוב כמוהו. כי היש לך הוכחה גדולה מזו, כי אנחנו הננו רק פּאראזיטים, רק עושים עסקים בעמל-זרים, ואוכלים עמל-זרים, אם במקום שיש לנו האפשרות לעבוד בעצמנו, אנחנו רק פאראזיטים, אם את כל תחייתנו אנחנו מייסדים על פּאראזיטיות?"
מתחמץ לב זה, שבא ל“התבונן מעט” והוא נעשה, סוף-סוף, למוכיח את “שלטון האנוכיוּת היותר פעוטה, המַטריאליוּת היותר גסה”, את “הפאראזיטיוּת הלאומית, הענקית”, את “הממלאים את כיסיהם כסף וזהב מעמל-אחרים”. הוּגדה איפוא המלה “פאראזיטיוּת” בתור אשמה – לא רק בתור הבעת הרגשה של מצב-רוח ידוע – ועל זה אי-אפשר לי שלא לדון עם המגיד. מי שאומר, ש“אין כוָנתו בכל מה שהוא כותב להוכיח למי שהוא את טעותו”, מי שמתחיל מ“מצב-נפש מדוכא” ומ“קוֹשׁמאר”, כלומר, מדבָרים, שׁהם נחלת המתבוננים האמיתיים, מדברים שאינם מביאים לתוכחה ולהוראת-דרך – היבוא לחתּוֹת אש על ראשי אנשי מקום ידוע, שבאו לעשות עסקים בארץ-ישראל ובמקרה ראו שכר וברכה ביבולם בשתי השנים האחרונות? האם לא יהיה מגוחך איש כזה בעיני עצמו בעשותו זאת, גם אם לא יביא בחשבון מה שהאנשים לא יאבו לשמוע לו? הן האנשים לא רק שלא יאבו ולא ידעו לשמוע לו, אלא גם לא יוכלו! וכי הוא, המתבונן, אינו רואה, שלפניו פרוצס הכרחי, שלא ברצונם הרע של היהודים המועטים הבאים לפעמים לכאן ונוטעים פרדסים. צריך לבקש את סיבת אסוננו? בעל-הבית היהודי מתיישב בדעתו לפעמים, באין ברירה אחרת, ובא לארץ-ישראל, יש לו מעט כסף והוא משקיעו בעסק-הנטיעות, משיג הוא גם קצת או הרבה ( לעתים רחוקות) מכסף-הציבור, והוא רוצה בפרנסה, בשביל זה נחוצים לו פועלים, הפועל היהודי אינו לפניו (האינטליגנטים המועטים שבאו הנה מארצות-הגולה אחרי הריבולוציה הרוסית ואחזו במעדר – או שחזרו על עקבותיהם או שנהיו לבעלי פרופיסיות חפשיות בארץ, והנודדים מירושלים ומיפו למדינות-הים “לאסוף פֵּארות” לא ילכו לעבוד במושׁבות), והרי הוא עובד בנכרי המצוי לפניו. כך היה עושה גם גרמני וגם סקנדינאבי במקומו. מהו איפוא כתב-האשמה הנורא, שבני פתח-תקוה כותבים על עם-ישראל? מדוע דוקא אלה היהודים שאינם טובים ואינם רעים מכל היהודים? וכי בשביל שהם עושים עסקיהם בארץ-ישראל הפסידו? ויניח א"ד גורדון, שאירע נס ותוכחתו עשתה פרי וכל בני פתח-תקוה נעשו צדיקים בן-לילה ורוצים מחר לצאת לעבוד עם אלף פועלים יהודים – מאין יקחו אותם? הן יש עכשיו נחיצות בפועלים יהודים בארץ-ישראל בשביל העבודות הלאומיות בגליל וביהודה – הישנם? והיוצא איפוא מן הדברים? שאפשר להתיאש, אפשר להטיח את הראש בכותל, יש רשות לומר לכל מי שמדבר על יצירה לאומית בארץ-ישראל: לא דובים ולא יער! אפשר לכתוב רשימות וציורים, שיעוררו חימה בלב דורשי טוב ומטיפי תחיה, אבל להוכיח אין מה. המתבונן אל יוכיח–
ועוד הערה אחת צדדית, כללית, ושאלה אחת קטנה, אחרונה, לי אל א"ד גורדון – שתים שהן, באמת, אחת – ואחר אחדל.
אחרי אשר הוא מגלה לנו את כל הזעם הנורא אשר בלבו נגד נביאי “החשבונות הקטנים” באמרות הולמות כמטילי ברזל, הרי הוא נושא עיניו, כמובן, אל הלבבות המועטים, שבהם “יצילו את חיי האומה מכליון” וגומר – וגם זה, כמובן – ש“בשביל המעטים האלה צריך לדבר את האמת”. ואם לאמת, אם לאמת אחרונה, אז, כמדומני, יש רשות לא“ד גורדון המתבונן לשאול את א”ד גורדון המוכיח: הן כמוך כמוני רואה ויודע, שהיהודים הנם מה שהנם (לא רק בפתח-תקוה ובראשון-לציון!) ואיך יוכלו “היחידים המועטים” להציל את עם-היהודים בזה? אם לאמת – האם לא יותר נכון לומר לאותם “הלבבות המועטים”, שהלואי שיצילו את עצמם? עם-היהודים הזה יש לו רב: בתי-כנסיות מתוקנים ורבנים מודרניים ומטיפים לאומיים וחברות לצדקה וסופרים יהודים מבקשי-אלוהים וסרסורים מגורשים מן גו וצעירים לומדים כל הלשונות שבעולם (בארץ-ישראל גם איזו מאות פועלים ערביאים) – למה הצלה לעם הזה?
“יש לך, כמדומה לך, רשות לקוות” – כמדומה לך, א"ד גורדון; מי יודע…
ומכיון שניתנה רשות למשחית ולמתגרה, מכיון שפתח א“ד גורדון במה שפתח (ראה, שגם “הלבבות המועטים”, “היחידים שביחידים”, אלה שיש להם “כוחות ענקיים יוצאים מן הכלל, סבלנות לאין מידה, והעיקר מסירות-נפש, מסירות נפש שלמה, בלי שיור כל שהוא” אינם פטורים, סוף-סוף, מכגון זה: ממצב-נפש קושמארי!); מכיון שגם המוכיח שבו מבין, “שלא האמת, המאירה את המצב בכל נוראותיו, היא מסוכנה”; ומכיון שאני בהערותי דלעיל לא באתי, כאמור, לדון על תוצאותיו של המאמר, כי אם על כותבו ועל אופן-היכּתבו – אז אֶתרַשׁה לשׁאול את המתבונן שׁבו את שׁאלתי האחרונה אשר אמרתי: למה הוא מזלזל כל-כך בכבוד-היאוש? וכי סבור הוא באמת, ש”רוח-היאוש התחילה בזמן האחרון מנשבת ביתר תוקף בפינות ידועות?" וכי סבור הוא בכלל, שבני-עמנו מוכשרים ליאוש אמיתי? ייאוש ראיתי אצל אחד היחידים בגליל (א"ד גורדון יודע אותו!), לאחר שנשׂכּר לאיכר בתור פועלי ונתפטר, מפני שהוא, האינטליגנט, לא היה מוכשר לאותה עבודה… ואולם כל אלה אשר הוא נוגע בהם במאמרו, כל אותם הסופרים גומרי ההלל, כל בני החבורות הקדושות, בני ישראל סבא ובי ישראל צעירא, הציוניים והבלתי-ציוניים – האם מוכשרים הם ליאוש? להפך, אין עם פחות מוכשר ליאוש מעמנו ואין בריה שבעת רצון מעצמה כבן-עמנו! מי שחי בסביבה יהודית בעל-הביתית, מי שראה פרצופי יהודים משכילים, מי שנפגש ביהודים פליטי-פוֹגרוֹמים מעבר-לים, מי שקורא את ה“נוֹבי ווֹסכוֹד”, המוכיח בשיחותיו עם הקוראים, שאשרי העם אשר טריטוֹריה אין לו, ומאמרים כ“קרן-אורה” ב“השילוֹח”, במקום ש“איש עברי” מתפעל ממה שז’אבּוֹטינסקי נתן את ביאליק לספרות הרוסית, תחת לעמוד על החזיון, שביאליק חדל מתת את דברו לספרות העברית – הוא יודע, שיאוש זהו דבר שאינו שייך ליהודים. וא“ד גורדון, העומד כבר על מפתן השואלים את עצמם: איפה אנו בעולם? החיים אנו או מתים?” הוא ירא מפני היאוש … לשוא!
[“הזמן”, נובמבר 1911; החתימה: י. ח. ברנר]
הָאֹהֱלָה (מכתב מארץ-ישראל)
מאתיוסף חיים ברנר
מכתב מארץ-ישראל
“קול רעם הקרב על תוגרמה יריע”. ולר' שמואל מסאלוניקי שני בנים: האחד במחנה-תוגרמה והשני במחנה-האויב. ויהי הלילה… הגדודים נלחמים… אחד בגדוד זה, והשני – בשני… שניהם נופלים… “ולאור ברק היריה איש אחיו הכירו”…
הזוכרים אתם את הפואימה הזאת של שאול טשרניחובסקי?
“בין המצָרים”. אין כוח לפני רודף. שׁברים, שׁברים. קרעים, קרעים. צעירים אחדים בעלי לב חם מתלהבים ברוסיה: הם יעלו לעזור לממשלת תורכיה נגד רשעותה של איטליה בגלילות טריפולי הרחוקה… ובסאלוניקי, בסאלוניקי הקרובה, הנה יושבים אלפי משפחות יהודיות נתינים איטלקים, הנכונים לְפיד…
ברם, באמת, ניגודים וסתירות כגון אלה בחיי לאומנו אינם רק בשעת מלחמה. הנה חוק עבודת הצבא ליהודים בשעת שלום. ביחוד ברוסיה. אחינו מתפללים שם, שלא ידחו אותם, שיקבלו אותם לעבודת-הצבא. כולנו מרגישים את כל גודל האסון, אם יקום דבר-צוררינו ב“דוּמה” הרוסית ל“פטרונו” מעבודת-הצבא. ובאותה שעה – מי כמונו יודע, כמה קשה וכמה מר לצעירי ישראל להיות כלואים בקסרקטין של נכרים, של שונאים, של טורפים… כמה כבד הדבר מנשוא להיות בידי הגויים!…
אין עצה. כן, אין עצה. אבל, בכל אופן, שנלמד מכל המצב הזה איזה “מוסר-השכל” – כבר באה העת, כמדומה.
והמוסר-השכל, שאני אומר, הרי הוא פשוט בתכלית הפשטות: לכל הפחות, אל-נא נבזבז את מעט כוחותינו, את מעט האנרגיה שלנו, הדרושה לנו כל-כך…
ובנדון דידן, לאותם הצעירים המתנדבים, שרגש ה“יושר” בוער בהם עד כדי מסירות-נפש בפועל ממש, או שהאגיטאציה הציונית מסוג ידוע השפיעה עליהם לקשר את כל עתידנו הלאומי עם עותומניה, הייתי אומר: בני ישראל! בגליל וביהודה קודחים השומרים היהודים, מוטלים על ערש דוָי, ואין מי שיחליפם; בגליל וביהודה דרושים פועלים יהודים לעבוד על מעט הקרקע שבידינו – היכן אתם? מדוע אינכם באים הלום, הגיבורים?
ואני לא בשם העתיד הייתי מדבר אליהם. מי מאתנו יודע לחזות עתידות? אבל יהיה מה שיהיה, הנה עשרות אלפים יהודים חיים פה וצריכים לחיות פה, והמלאכה מרובה…
ודעו לכם – הייתי מוסיף – כל מה שנעשה בתוכנו ובשבילנו יהיה עשוי ויביא פרי, מיד או לאחר זמן: כל פועל קרקעי חדש, כל שומר יהודי נוסף, כל בחור-ישיבה, שׁיעזוב את ספסל-בית-המדרשׁ ויהָפך לאדם עובד, כל ילד שׁיוּצא מבתי ספרם שׁל המסיתים וימָסר לבתי-הספר שׁל “עזרה” או של חובבי-ציון, כל שיר יפה או סיפור הגון, שיודפס פה בלשוננו – הכל, הכל, כל קטנה צריכה להיות יקרה עלינו, כדאית וחשובה בעינינו, אם היא מוסיפה משהו לנו, לישובנו, לחינוכנו, ללשוננו, לספרותנו, אם יש בה קורט של איזו עָצמה, אם יש בה איזה זיק, איזה רוח משׁיב נפשׁ ומאריך את הנשימה…
ברם, ראשינו, מנהלינו, והרבה מצעירינו היותר טובים – כלומר, אלה אשׁר עמָנו הם, פחות או יותר – לא כן יחשׁובו. מעשים קטנים בשביל ההוֹוה, בשביל היום, בשביל השעה – לא להם המה. דעת-הקהל שלנו, עד כמה שישנה, עסוקה היא בהארת “פרספקטיבות רחוקות”, בהגדרת “האידיאה הלאומית” הטהורה ובסניגוריה כלפי חוץ.
חיה רעה היא הסניגוריה בחיינו! ואנחנו כל-כך הורגלנו בה, כל-כך איבּדנו כל כוחותינו עליה, עד שנדמה, כאילו כבר אין אנו יכולים לדבר אפילו בינינו לבין עצמנו מבלי שתהיינה עינינו נטויות לרושם שדברינו עושים עליהם, על החוץ… דומה, שלעשות איזה דבר פשוט בשביל מילוּי צרכינו ההכרחיים, מבלי התחשבות עם העולם שמחוץ לנו, כבר אין אנו מוכשרים כלל… ואפילו ב“ארץ-ישראל”!
מצעָר הוא הישׁוב שׁלנו בארץ-ישׂראל ומרובים הם השונאים, שקמו עליו בשנים האחרונות בעתונות הערביאית, בבתי-הקהוה הערביים ובכפרים. ולא יפָּלא, לשׂנוא – זה דבר קל מאד. וביחוד את היהודים. וביחוד כשטובתם דורשת מהם להפיח את השנאה. איזה מתוֹעב-גוי, והוא יודע למשוך בעט-סופר, מוצא מאמר-שנאה, ליהודים בעתון צרפתי – והרי הוא עומד ומתרגמו תרגום חפשי לעתונו או לעתונו של חברו, היוצא פעם בשבוע באיזו מאות אכסמפלרים. היהודים עולים על הארץ לרשתה! היהודים אוכלים ומכלים כל טוב-הארץ! הכל הם קונים! הכל בידיהם! ובכלל, להיות “פטריוט” ולזרוע זרע-שנאה כלפי עמי-הנכר – כל זה הוא תמיד רחוק מהפסד וקרוב לשכר… ומדוע לא יסחרו בענין זה “אינטליגנטים” עצלים אחדים? העם הערבי, כלומר, הפלחים, בארץ-ישראל, למצעָר, אינו יודע, כמובן, לקרוא בעתונים, וּודאי עוד הרבה דורות יעברו עד שיגיע למדרגה שכזו; ואולם אם מסיתים חרוצים ידועים, מגיבורי בתי-הקהוה והקלובים, כגון הנבל הכרמלי שבחיפה, באים אליו בעצמם או שולחים אליו את שלוחיהם, לקרוא שטנה על היהודים – יש אשר הוא שומע וקולט את התורה החדשה…
מחלחל ומפעפע הארס… וגדולה האימה… זהו בדרך כלל… אבל בדרך פרט, כשאנו שואלים את עצמנו: מה עלינו לעשות? כמדומה, שבשביל כל אלה שעיניהם בראשם התשובה ברורה: לאזור עוד יותר את כל כוחותינו בביסוס-מצבנו ובסידור-ענינינו בארץ, לחזק עוד יותר את כוחותינו הפנימיים על-ידי בתי-ספר חפשיים והיגיניים, על-ידי חברות להתעמלות – וכדומה מן האמצעים להגנה עצמית… לטהר את הסביבה הרקובה והחשוכה על-יד בריאת מזון רוחני, יצירת ספרות עממית ותיקון העתונות המקומית, והעיקר, להשתמש בכוחות-עצמנו בעבודה במושבות ובשמירה על פרי-עבודתנו. ואחר-כך – יהיה מה שיהיה… השנאה? אבל כלום אין אנו יודעים, מה היא השנאה אלינו? ואיזה חידוש יש בדבר? מה שיהיה עם כל ישובי היהודים שבכל הארצות יהיה גם אתנו…
ואולם לא כן יחשבו העתונים אשר אתנו בארץ. ביחוד “החרות” הנחמדה, הצועקת זה כשנה בקולה הנעים ובסגנונה המיוחד על “הסכנה הנוראה” ועל התרופה היחידה: עתון יהודי בערבית! עתון ערבי, שיגן עלינו בפני שונאינו ויוציא כ“אוֹרוֹר” צדקתנו וכצהרים את משפטנו…
ובכן – שוב סניגוריה! שוב הוכחות, שאנו מביאים אך טוב לארץ סלה. ואין מי אשר יעיר אזנם של אותם הצעקנים: אם באמת אנו כל-כך לאושר לערבים – למה הם אינם רואים זאת? ואם הם אינם רואים, אם הם אינם יכולים או אינם רוצים לראות? אם הם הורעלו ברעל-השנאה, עד כדי להפיח כזבים ולעקם את הישרה – איך תיפקחנה עיניהם לראות על-יד עתוננו היהודי-הערבי גרידא? הטרם נדע את כוחה והשפעתה של העתונות בכלל (אפילו באירופה, שדעת-הקהל מפותחה שם ואין מחסור במבקשי-אמת, ויהא במידה מצומצמה), אם אין כוח מסודר עומד מאחריה? כוחה של העתונות הוא ממש ככוחה של הדיפלומאטיה: דברים דיפלומאטיים, שאין תותחים מאחריהם (כמו שמצינו אצל הרצל) אינם פועלים כלום, כידוע… ומה גם העתונות בתוגרמה, שכולה פניות גלויות, שכולה “אינטרסים מיוחדים”, ודעת-קהל בלתי-משוחדה – חס מלהזכיר! אנו, בני ישראל, הן לא נוכל לארגן פלוגות, שיפוצו בכפרים ויקראו שם את דברי האמת אשר נדבר אנחנו נגד דברי השקר של צוררינו… ובכן, את מי נעביר על צדנו בכל עמלנו? את האפנדים, אולי, ששנאתם אלינו נובעת מיסודות עמוקים, אשר מים רבים של עתונות ערבית-יהודית לא יוכלו לכבותה? את האינטליגנטים הערבים בבתי-הקהוה, שפניותיהם דורשות מהם לעשות סחורה בשנאה לישראל? את מי?
להעיר על מעין זה ניסה הסופר לודוויפול ב“האור” (גליונות ב‘, ה’, ח', ש"ז), אבל עוד מלתו על לשונו, והנה כמעט שקרעוהו גיבורי “החרות” כדג.
אותם המתריעים על הנחיצות של עתון ערבי להגנת ענינינו, ובעיקר, על היותם ה“ראשונים” להתריע על זה, מודים, אמנם, בעצמם, כי “עתון ערבי-עברי, ולוּ יהיה כה”אוֹרוֹר" הקושטאי, לא יהיה לנו לתועלת אף במקצת והקהל הערבי יתייחס אליו מיד בתחילתו באדישות ובביטול בשביל יהדותו ומטרתו" (י“ד ממן, “החרות” גליון י”ז, ש"ז). ההצעה, על פי המהלך החדש, היא, איפוא: “לייסד עתון ערבי כללי, עתון מדיני, ספרותי, עממי, שיהיה האורגן היומי הראשון בארץ-ישראל, ושלפי מהלכו וכוחותיו יצטרכו שכנינו להתחשב אתו” (שם).
תעודה חדשה ניתנה, איפוא, עלינו קומץ היהודים בארץ. תחת לרכז ולאמץ את כל כוחותינו, הכספיים והספרותיים, הדלים והמצומצמים עד מאד, בכדי לברוא עתונות עברית ראויה לשמה בשביל עצמנו, עתונות שתהיה שלנו ותספק את צרכינו אנו, ניטל עלינו לעשות בשביל הקהל הערבי מה שלא עשה אותו קהל בעצמו. כלומר: לתת לקורא הערבי, שאינו מרגיש שום צורך בעתון קוּלטוּרי, ולעתונות הערבית ההוֹוֹית, המכוּרה, הנלעגה והנשחתה, את – שמעו-נא! – את “העתון היומי, הכללי, המדיני, הספרותי, העממי”, והכל – על חשבוננו אנו! ואם תאמר: בשביל מה? בשביל שנוכל שם מזמן לזמן להדפיס מאמרי סניגוריה על עצמנו, שהאינטליגנציה הערבית, כביכול, תקנח בהם את ה“נרגילות” שלה. תפקיד חשוב! הועילו “חכמים” בתקנתם!
ותו. שאלה קטנה. נשכח את כל שאיפותינו הטובות ליצור ספרות לנו לעצמנו ולא לאחרים. נניח, שיש לנו צורך בלתי-נדחה בעתון ערבי, נניח, שעתון כזה דרוש לנו כאויר לנשימה ואנו צריכים לעשותו – מי יעשהו? מי יעשה את הדבר הגדול הזה? מי יעריך עתון כזה, שתעודתו היא לחנך את האינטליגנציה הערבית? בשלמא, לעתון מוקדש לעניני היהודים בלשון הערבית עוד היו נמצאים, אולי, הכוחות הדרושים, שהלא את ענינינו שלנו יודעים אנו, פחות או יותר. אבל לערוך ולהוציא עתון מוקדש לעניני עם זר, לבוא בדברים עם “הסופרים המוסלמים” וכו' – בשביל עבודה כזאת אין אני, למשל, יודע אף איש אחד ממשפחת-הסופרים שלנו הגרים בארץ-ישראל. כותב המאמר, שהזכרתי לעיל, מבטיח, אמנם, בלשונו הזהב: “וכוחות לזה אם אין לנו, אמנם, הרבה, יש לנו די”, ואגב, מזכיר הוא את “הסופרים המוסלמים” ומסיים ב“טעמים שׁנִיים המובנים לכל מביני דבר”. כלומר: מטבעות, הונורארים. אבל מלבד “הטעמים השניים” הרי יש גם טעמים ראשונים, שלאסוננו אין מהם כל מושג לאותם ה“מביני דבר”…
או אולי “קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא”? אולי אפשר היה לסמוך בדבר זה על אותם המצדדים בזכות יסוד העתון? אולי על אותו האדון ד“ר מויאל שאיים על לודוויפול: מה היית אומר, כביכול(?), לוּ רציתי גם אני לשעבד את תועלת-הישוב אל רגשי הרוגז הפרטי(!) והייתי משיב לך על לעגך בשפה הערבית אשר אני מנוסה בה?” (“החרות”, ג' ט', ש"ז)
כן, אותו האדון ס"ט מנוסה הוא בלשון הערבית, ועליו אפשר היה לסמוך. בדוּק ומנוסה! ת כל מושבותינו היה מוכר, כפי שיוצא מדבריו – ואת “העתון הכללי, הספרות” וכו' בלשון שהוא מנוסה בה היה מוציא. עליו ועל חבריו אפשר לסמוך! הנסיון כבר הורה לנו…
– אבל הלא צריך, סוף-סוף, להגן על עצמנו בעתונות! – יקראו אחרים – הלא אי-אפשר להחריש בעת שמעלילים עלינו עלילות…
על זה – צריך להודות – ענה מר לודוויפול במאמרו ב“האור” בטוב-טעם. אני הייתי מוחק רק את ביטויו: “כיבוש העתונות הערבית”, שהוא מגוחך. אם הרצל הוצא כרוז לציונים בשעתו: “לכו וכבשו את הקהילות!”, אם הסתדרות “הפועל הצעיר” הוציאה כרוז בשעתה: “לכו וכבשו את העבודה!” (את הצלחת ה“כיבושים” ההם הן ראינו!), העל זאת מחויב מר ל. לקרוא ליהודינו הספרדים בארץ: “לכו וכבשו את העתונות הערבית?!” ומה גם אחרי שיודעי ו“מביני דבר” מהם “מצהירים”, כי זהו מן הנמנע: לא מקבלים את היהודים, בעד מאמר לטובת היהודים דורשים העתונים הערבים מאה פרנק… (ממאמרי סופרי “החרות”). אף שמאידך גיסא אותו האדון המאיים – ראש המדברים בכל הענין – מעיד את ההפך, “כי משני חדשים עד עתה נשתנה הרוח לטובה לנו אך ורק מפני שׁכּתָּבינו הטריחו את עצמם להשׁיב אל צוררינו תשובות הגיוניות נמרצות”… (שם, גליון ט'). ומעכשיו – צא ומצא את האמת!…
ברם, לא זהו העיקר, כמובן, יהא לא “כיבוש”. העיקר הוא, שביד מר לודוויפול עלה להוכיח, מה שמורגש לכל אחד מאתנו, שעתון ערבי-יהודי לא יביא שום תועלת, דבר שגם הצועקים בעד התחילו להודות בו, אלא שיחד עם זה התחילו להטיף לעתון ערבי כללי, מה שאי-אפשר להוציא אל הפועל, גם אם נחפוץ, כדלעיל. והואיל וגם אנו “מנוסים”, כד"ר מויאל בלשון הערבית, שאסור ואסור לנו לבזבז את מעט כוחותינו על מיני פעולות, שלנו ולקהלנו לא יוסיפו כלום, התחילו עונים על הצעקה: “איך נחשה ולא נגן על עצמנו?” בתשובה מובנת מאליה: “אל תחשׁו! הגֵנו על עצמכם!” כתבו, אם אתם יכולים, בעתונים הערביים! כתבו עד כמה שאפשר ובמקום שאפשר! למה הבמה המיוחדת, שבוודאי לא תביא לשום תוצאות חיוביות? ואולם אם את דברי ההגנה שלכם לא מקבלים – אין להושיע. אז נשתדל לחיות גם הלאה כאשר חיינו. הנה גם בכל תפוצות הגולה, במקום שהסניגוריה פשטה בוודאי את הרגל, אין אחינו, בכל זאת, חדלים מכתוב בלשון-הארץ להגנתם במקום שהם יכולים, וכשאינם יכולים – אינם כותבים. אמנם, שם מוציאים הם בלועזית גם עתונים מיוחדים לעצמם, אבל העתונים ההם – שאכן גם עליהם יש מערערים גדולים בחוגי המשכילים היהודים היותר טובים – על כך פנים יש להם קהל יהודי, הקורא ומתחנך בהם. אולם בשביל אלפי היהודים הספרדים פה, המדברים ערבית או ז’ארגון ערבי, הרי אינכם הולכים להוציא את העתון (בשביל דוברי הישפניולית יש כבר עתונים יהודים לאומיים), אלא אך ורק בשביל הגויים, בשביל הקהל הערבי הקטן והבטל-בששים, הקורא עתונים ומתעניין בשאלות ציבוריות! ובשביל עתון כזה אין אנו יכולים ואין אנו צריכים בשום אופן ואופן להוציא את הכוחות המועטים והאמצעים החברתיים הדלים שלנו. יש לנו די עבודה נחוצה ודי צרכים עצמיים, הדורשים את מילויים, בבית, באוהל.
[“הזמן”, תרע"ב; החתימה: י. ח. ברנר]
דַּפִּים מִפִּנְקָס פָּתוּחַ
מאתיוסף חיים ברנר
קול מנסר ואומר:
ישׂראל בין המצָרים. עשׂרה מיליונים בשׁבע ועשׂרים מדינה. ואין קשר של קיימא בין החלקים. ואין חיים לאומיים עצמיים לכל אחד מהחלקים. ואין עבודה פרודוקטיבית, אין עבודה אטית, אין עבודת-דורות – היסוד לכל קולטורה אנושית – לאומית. ההכרה הלאומית היוצרת – לא הקֵהה, השׁוביניסטית, הכוזבת, הקלֶריקאלית – הכרת אחדות-האומה ושׁיתוף הקולטורה שלה – חלשה בהכרח, תלויה באוויר ובנס; ובמציאות – אין חיים לאומיים ואין מקום לחיים לאומיים והולכות ונשמטות האפשרויות האחרונות לחיים לאומיים … חסר העיקר מספר-חייו של ישראל. –
ושוב מנסר הקול ואומר:
האדם הישׂראלי בין המצָרים. ב“מצר-האדם” ובמצר הישראלי, בכלל, אין אדם ישראלי בנמצא. יש ישראלים-רוסיים, ישראלים-גרמניים, ישראלים-אמריקניים, ישראלים-מזרחיים – לאדם ישראלי, כמו שהוא, בלי הוספות יוצאות-דופן, בלי ערבוביה, בלי ז’ארגון – אין מקום. “בארות, בארות נשברים” ומאות מקורות נרפשים. בחינת “יניקה מן הקליפות”.
–––––
והמצב הזה – בכל היקפו ובכל אימתו – האם נתבטא בספרותנו בעת האחרונה? האם נתנה לנו ספרותנו – פרי חיינו וביטוי חיינו – איזו תמונה – ולוּ מקוטעה, ולוּ אי-אלו “מומנטים” – מן המראה הנורא הזה? האם חגרה למצער, את כוחותיה לסור ולראות את המראה הזה, לבוא בסודו, לרדת לכל עמקו?
השאלה לראש הדף– במידה ידועה – היא, אמנם, מופרכה מעיקרה. שהרי כלום אין הספרות – במובנה היותר נעלה – התגלמות הכוחות הגלויים והצפונים של האומה? כלום אין העם, שפת-העם ומולדת-העם – תנאים הכרחיים למציאות ספרות לאומית? וספרות, אשר שלוש אלה אין לה, ספרות “ההולכת בלי כוח לפני רודף”, ספרות שכולה בין השמשות ובין המצָרים, ספרות שכולה נמצאת על כתפותיהם של מספר יחידים עקשנים, ספרות שכבר יבש מקור-דמעותיה – הקינה הגדולה החדשׁה מאין לה? הכוח מאין יִמָצא לה להיות לפה למצר-האדם, למצר הישראלי?
“צבת בצבת עשויה” – ולכאורה אין מקום לשום טענות ותביעות, ההגיון אינו נותן מקום לקטגוריה… לשום קטגוריה… יד לפיך, הקורא העברי!
ואף על פי כן… כשמעלעלים את מכתבי-עתנו – שאיך שיהיה, והם נכתבים, נדפסים ויוצאים – ורואים במה עוסקת הבלטריסטיקה שלהם; כשרואים את “העולם” הציוני, והנה במקום תמונות וציורים מהשינויים בחיי היהודים הכלכליים והרוחניים בזמננו, מהמעבר שלהם מן העיירה אל הכרך ומהאמיגראציה שלהם לכל כנפות-הארץ, הרי הוא ממלא את גליונותיו בתרגומים מציורים ישנים לפני חצי-יובל-שנים וכדומה; או כשקוראים את “השילוח”, והנה במקום סיפורים ותיאורים – יהיו מרוסקים וקרועים, אם אין “כשרונות שלמים” – מחיי צעירי-בני-ישראל הקרועים, בים וביבשה, משאיפותיהם וירידותיהם, מנצחונותיהם ומפלותיהם, מהישארם בבית ומהיסחפם החוצה, מתקותם האחרונה ויאושם האחרון, מרעיונותיהם ומרגשותיהם, ה“יהדותיים” וה“אנושיים”, שלהם או של אחרים – אם במקום כל זה מגישים לנו מעשיות ב“ליזר וכלבו” – מתחמץ הקֶרב…
ברם, האמת חובה לאמרה: ב“השילוח”, מלבד אותו מעשה נורא ב“ליזר וכלבו” וכיוצא בו, נדפס בכרך הכ"ד גם "קטע מרומן, בשם “אברהם רבינוביץ” מאת אליעזר שטיינמאן והחלק הראשון מן הרומן הגמור בשני חלקים מחיי הישוב החדש בארץ-ישראל בשם “הדסה” מאת משה סמילַנסקי, אבל…
“אברהם רבינוביץ” הוא “קטע מרומאן”. מפני מה ובמה הוא קטע מרומאן – לא זכיתי להבין. פליגלמאן של נומברג הוא גם כן “קטעים”, אבל לא מרומאן, כי אם מביוגרפיה אחת, מהביוגרפיה של חלק גדול מצעירי-ישראל, מתיאור-חייהם ותכונתם. ואולם אברהם רבינוביץ, שגם הוא חי “בדל מבני אדם בחדר קטן ונמוך בדיוטה הרביעית” וכו‘, שגם הוא יש ש“הוא מהלך בחוצות-העיר ולבו טוב עליו” מפני ש“רבינוביץ העיקרי נפלט מחברתו לגמרי והוא כולו הולך ונבלע, מתמזג ומתמסמס באנקת-החיים” וכו’ וכו', שגם הוא שונא את כל “גבה-קומה ורחב-גרם”, שגם הוא נשכר לאיזה יהודי בעל-הבית בתור מורה לבניו, אלא שאינו מסוגל להסתגל למקום, בקיצור, שגם בו נמצאים כל אותם השרטוטים, אחד לא נעדר, מטיפוסם של הפליגלמאנים, ושרק במקום הפילוסופיה של אלה הוא, רבינוביץ, קצת בעל-דמיון – במה ובאיזה אופן הוא קטע מ“רומאן”? אבל, כמובן, לא זהו העיקר. בשעת-הדחק לספרותנו אפשר היה אולי לוותר גם על זה, שגיבורים כגון אלה נעשו כבר מוקצה מחמת רוב תשמיש, ולהתאפק מהשאלה: מהו החידוש שבדבר זה? העיקר הוא שבהרצאת דבריו של מר שטיינמאן אין טוֹן מיוחד לו לעצמו, אין עצמיות, אין אפילו מבטא אחד חודר, מפני שאין יחס נפשי אמיתי אל המסופר. אי-אפשר להכחיש: יש בדבר זה טכניקה של מסַפרים; הפרק השלישי, המחזה במסילת-הברזל, הוא מעשה ידי בעל יודע-לספר. ברם, רוב הדברים עוברים, עוברים עלינו ואינם עושים כל רושם. ומה שגרוע מזה: איזה שעמום קשה מוטל כעופרת על כל עמוד ועמוד של הדבר ה“ראוי-לדפוס” הלז. והאם חסרי שעמום אנו? סוף-סוף, אין הקורא עומד על טיבו המיוחד ועומק-מהותו של אברהם רבינוביץ זה, למרות כל הדברים המרובים על אודותיו, שאינם צריכים לגופם, למרות מבול המשפטים הארוכים היורד עלינו בעת שהוא “מצטדד ועומד כאן לפני החלון” או בעת שכולו “הולך ונבלע, מתמזג ומתמסמס באנקת החיים”, “נישא על גלי האושר והשמחה, שנובעים בלי סיבה ובלי סוף, עולה ויורד, טס ופורח באוויר, מיטלטל ומצטרף אל הנשמה הכללית”. יש מסופרינו הצעירים, שחשים למו מפלט מפני הבּאנאליוּת השנואה עליהם בשקשוק המליצות החדשות, שנתאזרחו ב“שירים בפרוֹזה” מסוג ידוע, ואינם רואים, עד כמה הבאנאליות שוטפת אותם דוקא במקום מפלָטם ועד כמה הם משעממים את הקורא האמיתי, הרוצה לקבל איזה דבר מקריאתו. צר יהיה, אם מר שטיינמאן המתחיל ושׁאינו מחוסר כשׁרון, כמדומה, ימָנה להבא בחברת אלה…
אך אעזוב-נא את הקטע ואפנה אל הרומאן השלם.
רומאן מחיי הישוב החדש. חלק ראשון. כך כתוב שחור אל גבי לבן. זהו, איפוא, הנסיון הראשון במקצוע זה בספרותנו, שאינה עשירה ברומאנים בכלל, וברומאנים מחיי ארץ-ישראל – לא כל שכן.
רומאן מחיי הישוב החדש – והסערות והקונפליקטים ה“גדולים” שלו ביחס לישוב הישן? רומאן מחיי הישוב החדש – מחיי אותן אלף המשפחות הנמצאות בשתים-שלוש עשרות מושבות – והסערות והקונפליקטים ה“נערצים” שבתוכו גופא? ואולי הכוונה היא גם לחיי הישוב החדש בערים: האוּמנים, המורים, הסופרים ושאר בעלי פרופיסיות חפשיות, שאינם נהנים מקופת-החלוקה? –
רומאן מחיי הישוב החדש – זאת אומרת רומאן סוציאלי, שיתאר לנו אנשים, אשר רכשו להם אפני-כלכלה חדשים בכוחם ובאונם; שיראה לנו את מלחמתם הקשה עם הטבע ועם כל מפריעיהם? ואולי ההדגשה “מחיי הישוב” אין כוונתה אלא לפסיכולוגיה ולפנינו, איפוא, רומאן פסיכולוגי, שיבוא להראות לנו את השינויים והעיקולים הנפשיים, הבאים בחיי אותן אלף המשפחות שבמושבות או אלפי המשפחות שבערים על-ידי הסביבה של הישוב החדש ואפני החיים החדשים? – איך שיהיה, מעניין, מעניין מאד לקרוא את הרומאן הזה.
שם הרומאן הוא “הדסה”. כתרו של הרומאן הראשון מחיי הישוב החדש ניתן, איפוא, בראש גיבּוֹרה ולא בראש גיבור. אמנם, אצלנו בארץ-ישראל מרננים, שהנשים שלנו עד עתה ממלאות בפרוֹצס של בנין-הישוב רק תפקיד שלילי של מתאוננות, וכי אם אחדים מבני-ישראל הולכים ונעשים, סוף-סוף, אחר שלושים שנות-נסיון, לאנשי-אדמה, הנה בין בנות-ישׂראל אין עוד גם אחדות. אךְ כבוד הדסה ודאי לא יֵחד בינותן, אם רק אין סאטירה לנוכח עיני הרומאניסטן. ומי יודע אולי דוקא לפיכך בחר משה סמילנסקי ב“גיבוֹרה”, במה שבוודאי אין במציאות? אולי יש לו כוונות מיוחדות בדבר? מי היא, מה היא הדסה?
כן, הרומאן הוא פסיכולוגי ולא סוציאלי. זה נראה מן העמודים הראשונים של החלק הראשון. “הידיעות הראשונות מקישינוב לא עשו רושם נמרץ כל כך” על הדסה. היא שמעה את הדברים על ההרוגים והפצועים, על ההתעללות האכזרית (הרי, כידוע, יש התעללות בלתי-אכזרית! – ב.) בחיים ובמתים… לבה נתכּווץ ולפעמים פרץ גם בכי מר מפיה… “אבל אל עומק-נפשה לא נגעו הדברים: כל חרדה לא התעוררה בה”… כלומר: רק התכווצות-הלב ובכי מר, אך לא חרדה… אף היותר קלה… “כל חרדה לא התעוררה” – הודאת רומאניסטן כמאה עדים דמיא. ורק… “החרדה הנפשית העמוקה התחילה אך משעת מעשה הוֹמל”, ששם “הייתה התקוממות-היהודים נגד ההתעללות הגסה (כידוע, יש התעללות עדינה – וכנ"ל) של אויביהם”… הפעם היה הרושם חדש… לא אֵבל העירו הדברים בעומק-נפשה, לא עצב, אלא איזו התמרמרות, התקוממות כל רגשותיה… היא לא בכתה הפעם, רק עיניה הבריקו, הנפש חרדה, המחשבה התפלצה (יש להוסיף: והברכים כשלו, והלב דפק, והלחיים חוורו!) בהתעניינות קיצונית" וכו' רגשות של גאון לאומי וכו' ואיזה רצון התעורר בלבה וכו' ו“השמע המגשש בחשכת הנפש גדל על הבָּרי”.
בעומק-הנפש ובחשכת-הנפש! השמא המגשש בעומק-ובחשׁכת-הנפשׁ גדל על הבָּרי. פסיכולוגיה, פסיכולוגיה עמוקה וידיעת-נפש עצומה קא חזינא הכא! אין זאת, כי רומאן פסיכולוגי עמוק לנגד עינַי וכל עיני קוראי “השילוח”!
אבל מי היה הדסה?
הדסה היא בת ראש ועד המושבה “גבעה”. “בת-העשיר”. בת שמונה-עשרה שנה. כליל-השלימות. “מקור חיים ושמחה”, “בריאה ושלמה בגופה וברוחה”, “זקן ונער אהבוה והתברכו בה”, “תלתלי זהב ארוכים עיטרו את ראשה העגול והקטן ונפלו וירדו מעל ראשה על ערפה”. גְרֶטְכֶן יהודית. “ואל יפי-גופה – מעיד משה סמילנסקי כשדכן בעל-כשרון – נלוה איזה יפי פנימי, יפי-הנשמה, שאין לתארו בדברים”.
“אין לתאר בדברים” את מעלותיה של גיבּוֹרת הרומאן הזה, שכולו, כפי הנראה, בגבולי המושבה גבעה יתרחש וכגיבורה שׁלו לא יֵצא מפתח ביתו, גם את מעלותיה שׁל המושבה גבעה, שבתוכה קרה סיפור-המעשה ובתוכה נכתב הרומאן, ודאי ש“אין לתאר בדברים”…
אבל מה קרה? מה קרה להדסה הטובה?
בחלק הראשון שבכרך כ“ד לא קרה כלום. היא הייתה טובה ונשארה טובה. יש לה איזו זכרונות בלתי-נעימים: אמא עומדת בחצר וכובסת … אבא שב מן העבודה שחור כולו ומדוכא… אבל עתה – ברוך השם… אבא הוא ראש-ועד-המושבה… בילדותה אהבה את הפרחים אהבת-נפש, הייתה “מדברת עמהם, שופכת לפניהם את לבה וגם נושקת אותם נשיקות חמות”, וגם עכשיו בוודאי אינה שונאת את הפרחים… ואותה – על פי איזו רמזים – אוהב עמנואל, אחד מצעירי-המושבה… ואולם היות ש”לבה (לב בת השמונה-עשרה במושבה גבעה! ועיין ב“תולדות אהבה אחת” של אותו המחבר ובשיחת-הנשים שם על אודות הילדה שפרה!) עוד תמים ושלם ועוד לא דפק דפיקה סוערת מימיה (מלבד על-ידי לימודי המורה החדש, כמסופר במקום אחר!), אין מבטיו של עמנואל הורסים את שיווי-המשקל ברוחה" והאידיליה אינה מופרעה… אך הנה באו הם, חברי ההגנה מהוֹמל – אשר עוד טרם בואם היתה הדסה “הוגה בהם יומם ולילה” – וכאן, צריך לקוות, מתחיל הרומאן הפסיכולוגי והסוציאלי גם יחד…
בין האנשים אשר באו היה אחד כבן “ארבעים או ארבעים וחמש (כדאי היה לעיין בפאספורט!), בעל פנים חיוורים ודקים וזקן שחור וארוך ובעל-עינים שחורות ועמוקות כגחלי-אש” (שוב עמוקות! וכגחלי-אש! אבל גם כאן אולי לא היה למותר לעיין בפאספורט!…), שמו היה ר' ישראל וקריאה אחת בפיו "פרעהליך!…(יותר אין הרומאניסטן יודע מה לספר על אודותיו!). אבל היו גם צעירים ממנו. כולם נקובים בשם. וכולם עשו רושם על הדסה. וכולם רצו לעבוד במושבה (מלבד הסוציאל-דימוקראט הרע, שלא רצה לעבוד, כי אם רק לעסוק בתיאוריות ובשביתות!), אבל הכוחות החשוכים שבמושבה עמדו כצר נגד הגיבורים הבאים – קונפליקטים סוציאליים, אשר אין חקר למו!
אבל מה קרה, סוף-סוף, לכל האנשים?
בחלק הראשון לא קרה כלום. רעבו קצת, עשו “אספות” קצת, ר' ישראל קרא “פרעהליך”, אחרים התווכחו, הגיבּוֹרה ויתר צעירי המושבה פערו פה מהתפעלות קדושה, אביה של הגיבורה, ראש-ועד-המושבה ומלחכי-פינכתו עשו אינטריגות קצת – הכל כמסופר במכתבים מן המושבות שבעתונים לפני חמש שנים. ובאמת, האם מאורעות ומעשים דרמתיים תדרשו מרומאן פסיכולוגי? הדסה בעצמה, שבפרקים הראשונים של הרומאן היא קמה בשעה מאוחרה בבוקר, מחמת רוב התרגשות מן הנואמים הבאים, הנה בפרקים האחרונים של החלק הראשון כמעט שנשתכחה לגמרי. התחת אלוהים הוא משה סמילנסקי, כי ידע מה לעשות לה ומה לספר על אודותיה?
הרי:
"עמנואל והדסה קרבו אל בית אביה של זו.
– ובכן, שלום לך עמנואל!
–ששלום וברכה, הדסה!
עמנואל לחץ בחזקה את ידה של הדסה והלך לו.
הדסה נכנסה הביתה".
הגדה נכנסה הביתה – ומה חסר לכם עוד? וכי מה עוד לא הוברר ולא נתחוור לכם?
ולא רק לר' ישראל בעל ה“פרעהליך”, לא רק להדסה העלובה – בכלל, אין מר ס. יודע מה לעשות לגיבוריו ומה לספר עליהם, איזו דברים לשים בפיהם, איך להפיח בהם איזו רוח-חיים, איך להבליטם כל שהוא. איך יכולת! ואם בעיקריים כך – בצדדיים על אחת כמה וכמה. משרתו של ר' פינחס פארבשטאם הוא “ערבי צעיר שחור-מראה ובעל עינים ערומות ונוצצות” – וחסל, כאילו לא כל הערביאים הצעירים הם שחורי-מראה ובעלי עינים ערומות ונוצצות. צללים, צללים מתנועעים ללא מטרה וללא תכלית. אין התפתחות ואין גבול בתכונותיהם ולרוב אין גם הבדל מסויים בין איש לרעהו. אם תדלג על שורות וחצאי-עמודים לא יחסר לך כלום. הנאומים של הגיבורים הראשיים הצעירים המה מן המאמרים הראשיים של “הפועל הצעיר”, יחיה, ושל “דער אנפאנג”, עה"ש, ושרה אמה של הדסה, זו האשה הפשוטה, נמלכת פעם ואומרת לבעלה:
– “מי אם לא אתה סיפרת לבתנו, איךְ חֵרפו צעירים אלה את נפשם למות על כבוד-עמם!… ולמה תחשבם עתה לזרים?”…
ובאמת: למה?… למה תדבר אישה פשוטה בגבעה בשפה כזו?
אבל כשם שאין מקשין על בעלה של אותה אשה, ר' פנחס, האֶנרגי בעסקיו והמתהפך ככרום, כשם שאין מקשין על אותו המורה הכועס והזועם, שהיה מלמד את ספרי הנביאים בהתלהבות רבה ומשאי צלקות בידי תלמידיו – כך אין מקשין על רומאן ועל בעליו" למי יש צורך בציוריו הזולים ומחוסרי-הדם?
אמנם, לציורים הללו יש כוונות רצויות ולתאר את חיי הישוב החדש, ומהם יִוָדע לנו, למשל, על מיני מורים כנ“ל, על זה, שדרך כל צעירי-המושבה היא ללכת בכל יום ויום לפגוש את הדיליז’אנס הבא מיפו ועוד ידיעות חשובות, באיזו מידה גם שימושיות; אמנם, השרטוטים מזכירים לנו קצת מהמציאות היום-יומית, והפסיבדונימים – קצת מפרצופי הקולוניות הארץ-ישראליות. אבל הלא כל זה אפשר לעשות ב”זכרונות“, ב”מכתבים“, ב”השקפות" – ויהא בסיפורים כ“המורה החדשה”, “זמירה”, “חוַג’ה נַזַר” – והרומאן בשני חלקים מאי קא משמע לן?
כן, שני חלקים. החלק הראשון גומר בזה, שאלה הפועלים, אשר רצו באמת לעבוד, עמדו, אחרי הרפתקאות קלות אחדות, לעבוד, אף כי בתנאים לא-רצויים, וכשׁבא השֵׁיךְ מן הכפר לקבול על גזילת הקרקע, עזבו הערביאים הפועלים את עבודתם, והעברים לא עזבו. כל הלילה שאחר אותו יום רקדו, וקפלן נשא נאום מצויין. הדסה שמעה והסכינה גם היא להצעת אמנון (צעיר שני מן המושבה – לא עמנואל! אך בכלל, תמוה קצת: מהיכן כל כך הרבה צעירים בגבעה? אז עוד לא נגעו לאוסטראליה?) ללכת לעזור לפועלים.
" – גשם, גשם יהיה! – הריעו צעירי-המושבה תרועת שמחה.
– בשמחה, אחים, לעבודה! – קרא ר' ישראל ושם את המעדר על שכמו.
אחריו עשו כן כל חבריו.
– אחים, נלך לעזור להם היום! – הציע אמנון לפני צעירי-המושבה.
– נלך, נלך!
– גם אנחנו – קראה הדסה – נלקט את החילפה ונשרפנה!
וכל הקהל יצא אל השדה, הגברים והמעדרים על שכמם, והנערות והסלים על שכמן. ובראש צעד ר' ישראל וזירז:
– בשמחה! (פרעהליך בלע"ז).
תם החלק הראשון".
כבר תם?… והרומאן של הדסה אימתי יתחיל – מתפלא הקורא.
ודאי בחלק השני… – תנחמהו תקוותו.
– צריך, כפי הנראה, להתאזר בסבלנות ולקרוא גם את החלק השני שבכרך כ"ה של “השילוח”! – הוא מתאנח ומפהק.
[“הזמן, תרע”ב; החתימה: י. ח. ברנר]
קְצָת עַל טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי (קטעים מהרצאה)
מאתיוסף חיים ברנר
(קטעים מהרצאה)
…לפני חדשים אחדים נתעשרה ספרותנו בקובץ כל שירי טשרניחובסקי, שיצא בהוצאת “השילוח”. השירים נכתבו במשך של כמעט עשרים שנה, ולאחדים מהם, כמו “שׂחקי, שׂחקי”, (“אני מאמין”), “נטשו צללים”, “והיה בחשכת הערב כי יתכס בערפל הים” (השיר ה“תַּתָּרִי”) נתחברו מנגינות והיו כמעט לשירי-עם. עכשיו זכינו לראותם מכונסים בספר של יותר משלוש מאות עמודים. הסכימו, רבותי, שלא בכל שנה יש חגים כאלה לנו ולספרותנו. –
… ספר-השירים הגדול הזה נחלק, בעיקר, לשירי-טבע, שירי-אהבה, שירי-מרד ושירי תחיית-הלאום. מלבד הליריקה יש שתי מחלקות רחבות של פואימות, בלדות ואידיליות.
…היחס של המשוררים הליריים האמיתיים אל החיים הרי הוא משני סוגים: יחס של התמרמרות, התקוממות וקריאת-תגר, כמו שאנו מוצאים אצל לֶרמוֹנטוֹב הרוסי (חלק קטן משיריו נמצא בקובץ “יפת”, א'), אצל בּירוֹן האנגלי, ש“קין” שלו מצא מתרגם כל כך מצליח בדויד פרישמאן (ביבליותיקה “לכל בית בישראל”, הוצאת “תושיה”), אצל לֶנוֹי הגרמני, שהיאוש המר הורג אצלו לפעמים גם את התקוממות-הנפש, ואצל ביאליק הגדול שלנו. נפש-המשורר סובלת, “שונאת את כל המעשה הרע הנעשה תחת השמש”, כורעת בלי אונים תחת משא שאלות-החיים הנצחיות, רואה עמל ואוון, נגעים וכל מחלה בסדרי-החברה, ב“העולם הנוהג כמנהגו” – והיא מתרעמת, מתאוננת, קובלת, צועקת צעקה גדולה ומרה…
והסוג השני המהופך מזה מן הקצה אל הקצה – “שביל-הזהב” אינו נוהג אצל המשוררים! – הוא יחס ההערצה הקיצונית של חזיונות-ההוויה וסוד-ההוויה, יחס של חדוה גדולה ואור אין-סוף, שפעם הוא משתפך בצלילי-הרמוניה עליזים ונפלאים, כאלה הנמצאים אצל פּוּשקין הרוסי 1, פעם באקוֹרדים ענוגים, רכים ושקופים, כאלה של שֶׁלי האנגלי, פעם בריקודין נלהבים ועדינים גם יחד, שאנו מוצאים אצל אחדים מפּייטני החסידות שלנו. ולא שהללו אינם יודעים ומכירים בצער ובכאב שבחיים, כשם שגם על הראשונים אי-אפשר להגיד, כי נעלם מהם הצד השני של המטבּע. אדרבה, גם אצל אלה וגם אצל אלה אנו נפגשים בשירים שהם בניגוד לכל האורגניזאציה הפּסיכית הגלויה והמקובלת של הפייטן. ברם, העיקר, סוף-סוף, היא תמונת-הנפש המכריעה, ההרגשה העצמית המתמידה ואופן-ההתרשמות, המניח את חותמו על כל צורתו הפיוטית של המשורר.
…הליריקה של טשרניחובסקי היא כולה מן הסוג השני. טשרניחובסקי הוא המשורר היותר בריא, במובן היותר חשוב והיותר נשׂגב של המלה הזאת, בספרותנו. הוא, אפשר לומר, עומד יחידי אצלנו, במובן זה. אם ב“געגוּעים” הוא נאנח על “אמונתו גלתה מנו” ועל ה“פגעים רוחו יעציבו”; ואם אותו שיר הוא גובר בפּסימיות:
אַךְ הֲיִפְרַח צְחִיחַ-סֶלַע
סְדוֹם תִּבָּנֶה עֲלֵי תִלָהּ?
ואם במקום אחר הוא מעיד על עצמו: “נדכיתי משעיפים עיודוּני, שחוֹתי, כי כבד הסבל” – הרי הפסוקים הַהַייניים המעטים עוברים עלינו בלי כל רושׁם, בלי הַשאר כל עקבות בנפשותינו. ולא בנו האשם. לא בנו האשם, אם אנחנו מפקפקים גם ב“רכּות”-המיתר, הניתק “ממרי הכאב העז”, “עת כינור תחת יד רוגשת יתיפח”. לא, מיתרים רעים זרים לבת-שירתו של טשרניחובסקי, כי בריא הוא יותר מדי! מ“כאב עז” יודעים, בלי ספק, גם אנשים בריאים כמוהו, אבל הכאב העז של משוררים מסוג זה יוצר גם שירים לא-רכים, כי אם עזים. בת-שירתו של טשרניחובסקי, אשר “לא תמות לעולמי-עד”(המשורר בטוח בזה!), מתנערת “בשריקת מגֵרה ובהלמות רעם-פטיש, בשאוֹן מתכת-אש, ניתכת בכוּר הגיר; במקום לב אדם יך; בשאון-עיר ושלוות-כפרים ובאנחות-אהבה” –
השומעים אתם, רבותי, את השפה הזאת? הככה ידבר איש, אשר “נדכה משעיפים עיודוּהוּ”? לא, זוהי “שירת האיש רַד בארץ”. גדולה מזו: גם בעמדו על “חרבות”, גם בחשבו על “שנות דור ודור הנמקים”. “ילאט לו שיח גל”:
אֵי גְבוּל כִּי תֵדָעֶנוּ?
בַּחֲלִיפוֹת עִתִּים יֵשׁ שֶׁעָבַר חַי עוֹדֶנוּ…
ובפעם אחרת, בהימצאוֹ אצל “שיירי העמודים, הריסות האולמים”, הוא קורא:
פֹּה בְּאַרְמוֹן הַיְשִׁימוֹן בִּירֵשַׁת כִּלָיוֹן,
פִּי אֶלֶף תְּקָפַנִי עֱזוּז הַצִמָאוֹן
לְאוֹתוֹ הָרָצוֹן הַנִמְרָץ וּבוֹעֵר,
וּמַעֲצוֹר לֹא יַכִּיר, וְלַכֹּחַ הַסוֹעֵר –
…המשורר “נכסף להתנער ולהתחולל בשׂוא-חיים”. המשורר חפץ, כי “כל שעיפיו, מַעבּדיו יתגלמו – ועיניו תראינה – בין ידיו, ובהלמות-הפטיש על סדן-היצירה ינוע זה חזוֹ, כנוע הסירה”.
…מסוג זה הנם גם שירי האהבה של טשרניחובסקי, ובזה כל חידוּשם אצלנו. אני מַטעים את המלה “אצלנו”, כי אהבה בריאה ובמידה ידועה, פרימיטיבית, כזו שאנו מוצאים ברוב השירים שבספר השני, אינה חזון בלתי-נפרץ אצל כל אומות-העולם, אצל כל עמי-הטבע. בשירים כ“באביב ימינו”, “ישישו שמי תכלת”, “ליפה-פיה”, “אך עלז הייתי” אין אנו שומעים את רטט הנשמה של משורר עברי, ואפילו בנוגע ל“אידיאל”, ל“ואֶת שמך אני אשא”, ל“ואַת” וכדומה, ששם אנו מוצאים כבר יסודות יותר מורכבים, יותר רוחניים – לא היינו מתפלאים כלל, אלמלי מצאנו שזהו תרגום – אמנם תרגום מצויין – ממשורר לועז, ודוקא ממשורר קלאסי, בריא, לא מהמשוררים הלועזיים בני-הדור שגם הם חולי-אהבה ועייפי אהבה, ורגשות אמיצים ופשוטים, אם גם מלאי רז ושירה, כמו לפנינו אצל טשרניחובסקי, זרוּ למו.
…בכוּר-האהבה – זה הרגש היותר איתני – תיבחן תכונת-האדם. נפש ביאליק “נשרפה בלהבה”. ולכן בהיפגשו עם ה“קלה על כנפי-רוח”, הוא בורח מפניה ואומר" “זכּה אַת מהיות לי חבֶרת”. וכשהוא נכשל ב“עתרת הגוויה” וב“עינים התובעות”, הוא מַכּה “על חטא”: רב הוא המחיר אשר נתן!… במובן זה ביאליק הוא דיקאדנטי. קלאסי הוא ביאליק בכוח-שירתו, אבל לעתים קרובות דיקאדנטי בתכנה. אין יחס בריא שלם, סינתיטי ליסוד-היסודות בחיי האדם. לא כן טשרניחובסקי. יודע הוא למצוא את ה“משעול” לבית אבי “הנאווה מדילסבּרג” ול“לשיר לה שיר-נכר”; יודע הוא בעת אחרת “לשאת את שם אהובתו על כנפי השירה”, “לנטוע אותו מעֵבר גבול-יובלות” ו“לתתו משמרת-עולמים לעת יותר טובה ולדוֹר מאד נעלה”. ואף כש“יוּעם הפּז”, “לא יקלל יום בו נולד”, כי אם, “יצא לו היערה, יעלה הרים, עב בם קיננה, ובמעמקי תהום ישליך שׂברו זה”. התהילה והתפארת לחי-עולמים!
…על שירי הטבע הליריים של טשרניחובסקי לא אתעכב הרבה. הטבע שלו, מנגב רוסיה, מקְרים ומערי האוניברסיטאות שבגרמניה, (“יש עצים, עצי גן”, “הרהורי ערב”) אינו הטבע שלנו, וצבעיו אינם יכולים להיות מורגשים וקרובים לנו ביותר. אין רושם בלתי-אמצעי. אולי גורמת לזה גם שפת המשורר המפוּתלה ביותר. שיריו הראשונים במקצוע זה (“ילדי אדמה” וכדומה) שהנם יותר פשוטים ומובנים, הנם, לעומת זה, ילדותיים יותר מדי, אינם מראים את הקשר וההשפעה של הטבע על שינויי-רוחו של האדם המודרני. ואף בנוגע לצבעים כשהם לעצמם אפשר לומר בדרך כלל, כי לא השׂרטוּט הקצר או חליפות-הגוונים הם העיקר אצלו, כי אם התנועה, התנועה הגלויה שבטבע והפעולות שלו. “לא רגעי-השנת” של הטבע ולא “חלומותיו ימתקו למשורר, כי אם ה”רגש" שבו ו“סערות”-הקרב".
עַל הַחַיִים הַחֲדָשִׁים,
עַל הַחַיִים הַנְעוֹרִים,
חֻפַּת תְּכֵלֶת תַּרְהִיב עָיִן,
תִּתְפַּזֵרְנָה קַרְנֵי-אוֹרִים…
ואף “הערב”, המתחיל ב“צל המשׂתרע מני רוכסי התל, המקדיר והמעיב עֵין מַעין-הכתם”, נגמר ב“זֶפיר הניעור” וב“כרוב העף”… אף על פי כן איני יכול להתאפק מלייעץ לצעירינו ללמוד בעל-פה שירים כמו “קצתי בקריה ואעל ההרה” או “מתוך עב הענן”, במקום שאנחנו נישׂאים עם המשורר אל מראות מ“קדמות-היצירה” ואל חזיונות מ“עולמות הנצח”.
קַצְתִּי בַּקִרְיָה – וָאַעַל הָהָרָה…
ואולם לא כאינטליגנט מרוגז-עצבים יקוץ טשרניחובסקי בקריה. הוא, אמנם, מרמז, שאינו שבע רצון מהציביליזאציה. ו“בטרם יהיה למאור החשמל בזרם” – הוא משבח את הנוי של קדמות-היצירה. קץ הוא באֶלקטרוֹן, בחשמל, ומשבח את “יפעת הפראים”. ואולם זו אינה אותה הצעקה על ה“שיבה אל הכפר”, שאנו מוצאים בספרויות האירופיות, ובמקצת גם בספרותנו היהודית – אותה השאיפה הבלתי-פוריה של סופרים ומשוררים “מודרניסטים” עירונים, הנתלים באילנות כרוּסוּ וכטוֹלסטוֹי ומייללים כחתולים, ובאמת חביבה עליהם אופירה אחת ונעים עלים “בּאַנקאֶט” אחד מכל רחבי תבל… אנחנו אמנם, הננו עם עירוני פּאַר אֶכּסלאַנס, ו“טבעי” הוא איפוא למשוררינו להתגעגע על “חיק היקום” ו“נועם-הטבע”… אולם כבודו של טשרניחובסקי לא יֵחד ביניהם. משוררנו זה, ב“קוצו בקריה” אין לו כל “אֶכּסצסים דיקאדנטיים” וכל חשבונות חברתיים, אשר מַסווה על פניהם; הוא באמת נאמן בית-המרחב-יה, וב“רגע-הפּלאות על שיא-הרים, אח הוא לסערה, לסלעים, לסלעים וליערים”
אָח גָדוֹל וְנֶאְדָר, שְׁכַן עַנְנֵי תֹהוּ,
הַגָר עִם הָרַעַם וְנַעֲרָץ כָּמוֹהוֹ…
…הספר הרביעי של קובץ שירי-טשרניחובסקי מוקדש כולו לרעיון התחיה הלאומית. ביאליק – כמו שכבר העירו המבקר ניגֶר ואחרים – אינו יכול, על פי עומק-מהוּתוֹ, להיות משורר–התחיה. יותר מדי מלאה נפש מרירות ויאוש, יותר מדי נוהה הוא אחרי סף בית-המדרש ומתגעגע ליהדות הישנה, שבעומק-הנפש אינה חשובה עליו, שבעומק הנפש הוא יודע את ערכה. יותר מדי ספוּג ביאליק מן העבר, יותר מדי מושפע הוא מאחד העמיוּת, יותר מדי חולה הוא במחלותינו הלאומיות. אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. חטא של שני אלפים גלות לא במהרה יכופר. והוא, משוררנו הלאומי האמיתי, מנוּגע מפשעינו, מדוּכא מעָניינו, ושירתו היא “אֶנקת אומה אשר אבדה, אבדה”. אמנם, הכוח הרב גופא אשר בשירה זו, בשירת ביאליק, מעיד בעצמו, כי עוד לא תמנו לגווֹע, כי עוד איזה אבר מפרכס בנו, כי החיים העוֹינים אותנו עוד לא יכלו לנו. ואולם שירת התקוה והתחיה העליזה אל תבקשו, כמובן, אצלו, אצל אחיו הבכור של טשרניחובסקי. רק זה האחרון, המשורר הבריא, לאחר שהוא מופיע לפנינו כ“מהפך את כל קערת היהדות הישנה על פיה” בספר שלישי, המוקדש לשירי-האדם, לאחר ששׂשׂון-החיים הנערץ שלו והשאיפה לחיים מלאים מביאים אותו לראות את כל התעיוֹת שלנו בעבר הרחוק והקרוב, ו“כמשתולל ישוֹך את כבליו בזעם”, – הרי הוא עולה ובא בספר הרביעי ושר לנו על החיים החדשים, על יהדות אנושית ובריאה.
מִכַּרְמֵי עֵין-גֶדִי זֶה עַתָּה רַק בָּאתִי,
צוּף-שׁוֹשָׁן בִּכְנָפַי צָרַרְתִּי, נָשָׂאתִי,
לַתִּרְזָה שְׁלָחַתּוֹ גֶפֶן אַדֶרֶת;
עוֹד תִּפְרַח צַמַרְתִּי לִצְבִי וּלְתִפְאֶרֶת,
זֶה עַתָּה אַךְ נִרְאו עָלַי הַנִצָנִים.
…הרבה כבר דוּבּר בספרותנו על שירת המרד של טשרניחובסקי, שהושפעה מברדיצ’בסקי, על שיריו כ“נטע זר אַת לעמך” וכ“חזיונות נביא-השקר” 2. והנה אחרי אשר הוא מטאטא במטאטא השמד את “רקב זרע האדם”, את “נושאי-התורה” המתנשאים על “עמי-הארץ”, את “מכונני מלכות שמים ועָל, המרַפּים ידי איש-החיל”, את “המעריצים את שׁם אדוני ואת פעלי אֵל לא ראו”; אחרי שהוא בא ומנבא בשם “אלוהי הארץ”, “אלוהי הבשר והדם”, “אלוה-הלבב”; אחרי שהוא מכניס אותנו לסוד “שיר האיכר בן-חורין” ו“שיר-הנפח, שיר-הגבורה” ו“לתורה החדשה העולה מבית-החרושת”, הוא הולך וגומר בעוז את שיר-התהילה לבר-כוכבא לאמור:
כִּי יִתֹּם הַדוֹר, דוֹר-הַמִדְבָּר,
וְאַחֲרוֹן מִמֶנוּ, הַנִּשְׁבָּע לָעֹל,
בִּכְבָלִים עַצְמוֹתָיו תִּרְקַבְנָה;
וּבְאַחֲרִית הַיָמִים, כִּי יָקוּם הָעָם,
עָם נִקָה מֵחֶלְאַת הַגָלוּת,
שֶׁעֵינוֹ לֹא כָהֲתָה עוֹד מַאֲבַק–
סִפְרוּת-שָׁוְא וְמַדוּחֵי הַמַתְעִים,
וְיִפְעָה לָהּ, יִפְעַת שַׁדְמוֹת-הַבָּר –
לְךָ יֶחֱרַד, לְךָ יָגִיל בִּרְעָדָה
לֶב כָּל מַעֲרִיצֶיךָ, הַנְדִיבִים בָּעָם,
בְּנֵי חוֹרִים עַל אַדְמַת מַטָעָם.
…מובן מאליו, רבותי, כי לא בהרצאה קצרה – ובוודאי גם לא בארוכה – אפשר להקיף את כל צדדי הליריקה של טשרניחובסקי. ואולם זאת ייתכן לומר: בספר חמישי ושישי המשורר כאילו נושא עיניו אל המציאות העברית בהוֹוה, אל המציאות היום-יומית, כאילו לברר לעצמו, אם ספונים בנו איזו כוחות, שיוכלו לקום לתחיה – ועונה הן. ובזה הגענו לאֶפּיקה של טשרניחובסקי. ועוד דבר: מפני שהתמרמרותו בשיריו הליריים העיקריים אינה התמרמרות של “ורע עלי המעשה”, מפני שקצפו אינו קצף של אין-אונים, כי אם, להיפך, כל זה בא מתעצומות-עוֹז-המשורר ועתר-שפעת כוחותיו, לפיכך היה לאל לידו להתרומם גם על זה, על הסער, להתנשא למדרגה עוד יותר עליונה – לשלווה האֶפּית העולמית הנשגבה שבאחדות מפואימותיו ובכל אידיליותיו. בידוע הוא" האידיליה האמיתית – לא המעוּשה, המלאכותית, הסנטימנטאלית, המוּמצאה, – באה תמיד כשוֹך ההתמרמרות, כשהסער הגדול יקום לדממה. ואולם דווקא כשהדממה הבאה אינה מחמת הכנעה, מחמת דכדוך-הנפש, מחמת רפיון-ידים, מחמת נענוע-הראש לכל גל וגל, אלא מתוך חדירה רבה לעמקי המציאות, מתוך גילויים חדשים בצורותיה הקיימות, הקבועות והמקובלות. הענק גיטה אשר “אלוהים חננוֹ לספר את מכאוביו”, אשר רוב ספריו הנם אלגיה ארוכה אחת, ידע לכתוב גם את “הרמאן ודוֹרוֹתיאה”, במקום שחיי יום-יום של העיירה הגרמנית הקטנה קולחים נהרי-נחלי עסיס-רימונים, במקום שגם האסון, האסון של משפחת דוֹרוֹתיאה, מביא אושר שקט ונחת-עדנים. ואולם מי מילל ומי פילל לנו, שגם בחיינו הקרוּעים והמרוסקים יקום משורר אשר יתן לנו את “הקפות”, “ברית-מילה”, “לביבות מבושלות”, “כחום היום” וכל אותו הספר השישי של הקובץ? אכן, הנה גם אנשים שכמותנו, שאינם מוכשרים לאידיליות כלל וכלל, כאות המלאך הרע ב“בשישי בין ערבּיים”, בעל כרחנו אנו מודים" ברוכה הבריאות!
…הזוכרים אתם, למשל, את התוכן של “הלביבות המבושלות”? כמה פשוט ובלתי מורכב, לכאורה! גיטל הזקנה, אלמנת הרב, קמה בבוקר אחד, התחילה לטפּל בבית, זכרה בבנה וברייזֶלה נכדתה, ובעוד היא עושה כה וכה, והנה בשׂוֹרה הובאה לה, כי רייזלה נאסרה בעווֹן מדיני… וזה הכל. ואולם נַסוּ-נא לקרוא את תיאור חמדת הבוקר, את השכמתה של גיטל, המשוזרה בכל זה, את פרטי כלי הבית, שמתחבבים ונעשים יקרים ללב, באשר רטט-ההוויה בכולם, את מעשי גיטל לחתול ואת פגישתה עם דוֹמַאחה הערלית, את מחשבות-הזקנה המשוּזרות בהכנת הלביבות ואת כל פרשת המעשה הרב הזה, את שרטוטי פני רייזלה המתלבטים מזכרונות-הזקנה, את ההתנגשות השוקטה של הספרים הרוסים עם העברים בארון, ומקץ הכל – התוּגה, התוּגה שבאה מעבר לכותל, אבל לא הפסיקה את החיים, לא מחתה את האידיליה מן העולם…
עוד שלמה מזו היא האידיליה של “ברית-מילה”. קורא אתה ותמיה על נאמנות-השרטוטים, על התאמתם המדוייקה אל המציאוּת, ויחד עם זה, על הרוח המיוחד השפוך עליהם, רוחו של המשורר. כמה חיבה לכל פרט ופרט! כמה גאוניות אוניברסאלית בתיאור הערבה, שאליקום המוהל עם מיכיילה עוברים בה…
חֶרֶשׁ אָז יִתֵּן בְּקוֹל מִיכַיְלָה אֶת קוֹלוֹ, וּנְכָאִים
הָגְתָה שִׁירָתוֹ הַפְּשׁוּטָה, הַתְּמִימָה, הֲרַת הַגַעֲגוּעִים.
פָּשׁוּט נִגוּנָה מְאֹד, וְהוּא תָמִים, וְגַם מוֹנוֹטוֹני.
כָּכָה יְתַנֶה הַשַׁחַף עַל גְדוֹת יַם-הַשָׁחוֹר, וּבְסֵתֶר
קָנֶה, אַגְמוֹן וְסוּף, וְעַל אַשְׁדוֹת הַדְנִיפֶּר עַל שִׂרְטוֹן:
קְרִיאָה וּקְרִיאָה לְבַד, קוֹל עַרְעָר, קוֹל בּוֹכִים וְנוּגֶה…
וְכָכָה גַם יָשִׁיר מִיכַיְלָה; וַתִּגַע שִׁירָתוֹ הַנוּגָה
עַד לֵב אֶליָקוּם הָרַךְ.
…“לאור ברק-היריה” מכירים שני האחים הנופלים איש את רעהו ב“בין המצָרים”, ולרוח המרחפת בערבה מתלכדים שני העולמות הקטנים של מיכיילה ור' אליקום. סמלים גדולים גם באותה פּואימה וגם בזו האידיליה. בשירת מיכיילה יישמע זה “לב רענן, שמלא אוֹן ואומץ, אפס המקום לו צר”, … קוֹזאק… גוי… והיהודי נזכר בקוזאקים ובכוֹזרים… “זר לו ומשונה הכל”… אך הנה ה“ברית”… והנה “המשתה”… אין עוד “צמוּקי-המוח וכפוּפי-הקומה”… רעננות אנשים בריאים, אוכלים ושותים, משולבה בכל סוד-היופי של ערבת פּלך טַבריה… פלאי-נועם!
ב“כחום היום” קמה וניצבה לפנינו המעשיה הנלבבה של שמחה הזקן על וֶלְוֶלה בן-זקוניו העדין, שמת, על וֶלְוֶלה שוטה, שנכסף לעולמות אחרים ונשמתו יצאה בטהרה ובהזיה… האידיליה הסטירית “מעשה במרדכי ויוּכים”…
ברם, מרגיש אני מעין מוסר-כליות על זה האופן, שאני משתמש בו במסירת השלד של האידיליות, בעוד שכּל זה צריך לקרוא, לקרוא במקור ולדעת מה היא שירה ומה כוחה. רק בזאת אתנחם, כי יש שהרצאה דלה מביאה לידי קריאה הגונה לאחר כך. ואם בכל אשר דיברתי פה אוסיף עוד קורא מובהק אחד למשוררנו הגדול – רב לי, רב…
[“האחדות”, כסלו, תרע"ב; החתימה: י. ח. ברנר]
בְחַיֵּינוּ וּבְעִתּוֹנוּתֵנוּ (הפרעות באנגליה וכו')
מאתיוסף חיים ברנר
הפרעות באנגליה. – כוחה של הלאומיות שלנו. – לתקנת היהדות
באנגליה – אותה אנגליה, שחוק-כניסת-הזרים עומד שם בכל תקפו, השנאה ליהודים לא פחותה מבכל המקומות והמונים מחוסרי-עבודה ומלאים התמרמרות בכלל לא יחסרו בה לעולם – היו, בימי השביתות האחרונות, בחמש ערים בחבל וילס, פרעות ביהודים האמידים המעטים הנמצאים שם. לא פוגרומים. לא: לא רק מסמרות לא נתקעו במוחות של ילדים, אלא אף גולגלות של גדולים כמעט שלא רוצצו. אלו היו רק מעשי שוד בהמון, פרעות. ההמון הפרוע השתובב, שדד, הראה את אינסטינקטיו, אבל בלי סדר, בלי כוונות מיוחדות, בלי אותה ההתמכרות הגדולה של החוליגאנים הרוסים, שהושקו יין-שרף ונסתדרדו להרג ולאבדון. ודבר זה נתן מקום לעתונותנו להתייחס לחזיון הזה באֳפנים שונים. רובם שׁל העתונים שלנו הוציאו מאוצרותיהם את צעקת-החמס הסטיריאוטיפית בהוספת: היתּכן! באנגליה הנאורה… כרעם-בגלגל ביום בהיר… מי פילל, מי מילל, שאנגליה, אשר אמרנו בצלה נחיה, תחקה מעשי רוסיה וכו' וכו', וכל נחמתם של העתונים מסוג זה היתה, שגם פה היתה יד אחרת באמצע, יד סוכני ממשלה אחרת, אותה ממשלה, ואנגליה, סוף-סוף, היא אנגליה! לא כן העתונים, שלב עובדיהם משום-מה טוב עליהם ושהפניוֹת שלהם הן לנחם תמיד. אלה ניחמו: במטותא, איזו פרעות? שעת חירום הייתה, ונהיו לבז ולמשיסה בתים וחנויות אחדים של יהודים… וכי לזה אפשר לקרוא פרעות אנטישמיות? הטוב טוב לנו לברוא את האנטישמיות במקום שאינה? והראיה: דעת-הקהל האנגלית היא על צדנו… העתונים הגדולים מתנצלים… יחס טוב בינינו ובין שכנינו-אורחינו… אלא שבמהומה לא הכירו בין אוהב לאויב… ובפרט שהיהודים מפקיעים את השער… ההמון היה מרוגז, ואלמלא היו יהודים בוילס, היה שודד גם בתי נוצרים (והרי באמת היה מעשה ושדדו חנויות נוצריות אחדות!), אלא עכשיו, כשיש יהודים – והיהודים הם עניים שנתעשרו, והם מפקיעים את השער, והם לצנינים בעין – הרי מובן מאליו, שהתנפלו עליהם… אבל אין מקום לצעקות…
וכאן הצעקות מתרבות עוד יותר מצד הצועקים: שקר הדבר! לא היו עבדיכם מפקיעי שערים מעולם! כנים אנו, היהודים האמידים, באנגליה ובשאר מקומות… וכאן מתחילה גם הסניגוריה על עם ישראל, הטענה, שרק פיכחותו וקמצנותו עשתה לו את החיל הזה, והקושיה העצומה על אנגליה הנאורה, שהיא-היא תחקה מעשי רוסיה – בתמיהה?! היכן היושר שלה?! – מתעצמת עוד יותר…
אנגליה העלובה! ממשלת אנגליה הצדיקה! מה רוצים ממנה? למה מביישים אותה? במה אשמה היא? למה ניתכה עליה החימה הלזו? הן כבר הורה אותו גברא רבא ואפיגראמיסט רבא – איזראיל זנגביל – שהפרעות הללו הרעו לאנגלים מאשר ליהודים. ממש, מאושרים הם היהודים לגבי האנגלים, ולבי-לבי, איפוא, לאנגליה האומללה הזאת! הרי עכשיו, כשיהיו שוב פרעות ביהודי-רוסיה והיא בוודאי, ברוב יָשׁרה, תחפוץ לשׁלוח את אניותיה מן השׁיטה החדשׁה להגן על הנדכאים, לא תוכל, כי יאמרו לה: “טול קורה מבין עיניך! גם בויילס שלך היו פוגרומים!” הגיעו בעצמכם: כמה צער בזה לממשלה אדירה כאנגליה!
וחבל, שבשאלה זו לא נגעה עד עכשיו העתונות שלנו, הרי זה ענין לענות בו: האם יש עכשיו רשות לאנגליה להגן על יהודים מפני פוגרומים, או כבר אבדה לה זכותה זו, ובכל רצונה הגדול, ובכל רגשׁ-יָשׁרה התקיף, כבר לא תוכל ממשׁלת אנגליה האדירה להשתמש בה, אחרי שגם במדינתה היו פוגרומים?
מבלי להיכנס בשאלה שכבר נשאלה בבית-מדרשה של עתונותנו: אם גם פוגרומים בלי שפיכות-דם, כאלה שהיו באנגליה, שמם פוגרומים, הייתי אני, למשל, בנוגע לשאלה זו שהעמדתי אני ושעתונותנו עדיין לא טיפלה בה, מעמיד על דעתי ומתיר לה לאנגליה, למרות הכל, לשלוח את הצי האדיר שלה להגן על היהודים… שהרי הפרעות שהיו בארצה על היהודים, לדברי זנגביל, הרעו לה, רק לה…
אויה! בטרגדיה היותר גדולה אין מפלט מפני הגיחוך…
אנגליה אינה רוסיה. בזה כולא עלמא לא פליגי, זה מבין אפילו תינוק דלא חכים. כן, לעולם לא ידמו ולא ישוו הפרעות שהיו ושיהיו באנגליה לפוגרומים שהיו ושיהיו ברוסיה. ארץ-ארץ ותנאיה, ארץ-ארץ והפוליציה שלה, ארץ-ארץ והטמפראמנט של ההמונים שלה, ארץ-ארץ ויהודיה, ארץ-ארץ – ופוגרומיה. אפשר, למשל, לומר כמעט בבטחה, כי הפחדים מפני הפוגרומים ברוסיה אחר הריגת סטוליפין הביאו יותר נזק-ממון ונזק-גוף מהמאורעות המעשיים בויילס. ובכלל, מה שנוגע לאלה האחרונים, הן אין צורך לומר, שהממשלה האנגלית לא רק שלא סידרה אותם – האינטרסים שלה לא דרשו זאת ממנה – אלא שבלי ספק גם רגוז רגזה עליהם: ראשית, אי-נעימות, ושנית, אי-מנוחה: מכיון שניתנה רשות לברברים להשחית, גזירה היא, שמא לא יסתפקו במועט… בכלל, עוול הוא מצד עתוני אירופה ומצד עתונותנו, כשמזכירים לאגליה: הרי דומה את לרוסיה… לא, לא, אנגליה אינה רוסיה. גם רגש ההתמרמרות שבלבנו צריך שידע מעצור ולבלי לערבב מין בשאינו מינו… ברם, האם זהו העיקר? האם בזה הוא קוטב-הדבר? האם בהערכת בריטניה הגדולה אנו דנים? האם זה נוגע לנו? הן נוגע, נוגע לנו מצבנו, מצב-היהודים בעולם, שאלת-היהודים בעולם, ובזה, אם גם יש הבדל בתנאים החיצוניים שבין מדינה למדינה, אם גם השנאה ההכרחית אלינו מתגלית בכל מדינה ומדינה בצורה שונה קצת ובאפָנים מיוחדים, הנה בנוגע לעיקר, בנוגע לעיקר-השׁאלה, לעיקר-המצב, לעיר-האי-נורמאליות: אלמנט זר ומחוסר בסיס היסטורי בממלכה – בנוגע לזה אין אנגליה נבדלת משום מדינה, שהיהודים נמצאים שם, ואם תמצאו לומר: אפילו מרוסיה…
הפרעות באנגליה הנן גם בעיני עתונותנו, כמו בעיני העתונות האירופית הליבראלית, מקרה בלתי-נעים ובלתי-צפוי. בלתי-נעים – כן, בלתי-נעים; אבל מדוע גם בלתי-צפוי? האם אין חמס ושוד נעשה באירופה הנאורה? והאם לא מן הסדר הוא, שהמעשׂים הללו יֵעשׂו בראשׁ וראשׁונה באלה השנואים מכבר ביחוד, באלה הזרים מאז ומעולם, באלה שענייהם מתפרנסים מן הרוח ואמידותם של עשיריהם דוקרת את העין ביחוד – ביהודים?
למה אנו משחקים במחבואים? למה אין לנו העוז להביט ישר בעיני האמת? למה הכל, כל מה שנעשה אצלנו הוא “בלתי-צפוי” בשבילנו? מדוע אין אנחנו יודעים מעולם לקדם פני הרעות הבאות? הרי גם הפוגרומים הרוסים הבלתי-נעימים היו בלתי צפויים לנו. לנו עוד אלא אחרי אשר יבוא המקרה הבלתי-צפוי אין אנו יודעים אפילו לברר לעצמנו ולקרוא לו בשמו הנכון. וכי לא מצאו לנכון מדברני דאומתא בימים השחורים ההם להאפיל על אמת-המציאות? וכי הבינו, שאם גם באמת הייתה העובדה כשהיא לעצמה, הנה לא בה, לא ב“קונטר-ריבולוציה” הייתה אימת-הזבח, כי אם בזה, שכל מהלך-ההיסטוריה שלנו הוא כפוגרום ארוך אחד, בזה, שבכל מקום ומקום על כדור-הארץ אנו עלולים להיות קרבנות לפוגרומים – הכל, כמובן, על פי סדרי-המקום…
אם שקי-הממון באנגליה ובכל תפוצות-ישראל יראים להזכיר את המלה “אנטישמיות”, פן יבולע להם ממנה, כאילו בשמא ובמלה תליא מילתא, הנה העתונות של המוני-היהודים צריכה לדבר אמת: השנאה אלינו והפוגרומים עלינו הנם לא פרי-אגיטאציה, כי אם הכרח-הברזל של המציאות שלנו. בשום מקום אין אנו בטוחים.
אַל, איפוא, לנו להיות שאננים. עלינו להיות תמיד כאנשי-צבא בדרכם הקשה והמסוכנה: פועלים, מסודרים ונכונים!
ברם, אנחנו לא הא, ולא הא, ולא הא…
לכל מקצוע בחיינו שתפנה אליו לא תמצא את הפעולות הדרושות ולא תמצא את ההסתדרות הנחוצה… בהלה בעיני הנדידה, בהלה בעניני הכלכלה, בעלה בעניני החינוך, בהלה בעניני הספרות והתרבות…
“והלאומיות החדשה שלנו – כותב ה. ד. נומברג באחד מעליו ב”היינט" – שוב בהלה ופזיזות. היהודי רוצה, שיחניפו לאהבת-עצמו, שיאמרו לו, שהוא בטבע טוב ויפה, בעל-מוסר ובעל-רחמנות גדול, ובכוס לא יתן את עינו, וחיי-משפחתו מצויינים, בעוד שהגוי הוא רע שברעים. ואם תאמר: והרי הגויים בנו ושיכללו את העולם ויצרו את כל הקולטורה האירופית, את אמנותה ואת המדע שלה? – ארי אתה מחוייב להמשיך לו: אלא ששפינוזה היה יהודי, ויש אומרים גם שקספיר, והפילוסוף ברגסון מפאריז הוא יהודי, ושילדקריוט, אקטור “גרמני” גדול, משחק בניו-ירוק לפני יהודים, ודרמטורג פאריזי, מן המעולים, ברנשטיין שמו, יוצא לדוּאֶלים עם כל שונאי ישראל… ובאשר בכן? מה יצא מזה שנאמר כך? ומה אנו למדים מזה? מה אנו אומרים לעשות, על כן? לא כלום. לבהלה בזמן הזה יקראו לאומיות".
––––––––
ואף כל פי כל – אין להתיאש! עוד נשאר לנו לפליטה – “השילוח” – שם אין נפילה ברוח, שם עדיין דואגים ל“חובותינו כלפי ההמון העברי” ומחכימים מחוברת לחוברת.
“רב דתי אחד להקהילות האורטודוכסיות של עיר גדולה באמריקה”, ואבן-שיש שמו, יצא בראש החוברת האחרונה של “השילוח” לדאוג ל“תקנת היהדות”. הרב האורתודוכסי הזה, החושב, כי “תמיד עושה לו האדם את אלוהיו בצלם דמות עצמו הרוחנית”, מוצא, כי סידור-התפילה, שההמון היהודי מתפלל בו, אינו לפי מושגי האדם החדש, ולפיכך צריך לתקן את הסידור, להוציא את הביטויים המוגשמים והזרים כמו “ברוגז רחם תזכור”, “והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית”, להשמיט את כל ענין-הקרבנות וכיוצא בזה. “אמנם התפילות הללו הן לפי רוחו של ההמון, שאי-אפשר לו לצייר אלוהוּת מופשטת בתכלית ההפשטה, אבל הלא עוול גדול הוא להתנהג ברמאות ב”מילי דשמיא“. ואם ישיב המשיב, שההמון בין כך ובן כך אינו מבין את פירוש המלות, הרי יש להעיר על זה, שחובתנו היא ללמד את ההמון דעת הלשון העברית כדי שיבין את כוונת התפילות”.
אילו היה בא לא רב דתי-אורתודוכסי, כי אם יהודי פשוט, שצרכי החיים הממשיים לנגד עיניו, והיה אומר שכל דיני כשר וטריפה, כמו שעטנז וגילוח-הזקן, עיגון וחליצה, אינם אלא עוֹל מיותר ונעדר-בינה על כתפי ההמון שלנו וצריך להסירם מחיינו, ודאי שהיה “השילוח” צווח ככרוכיא על זה הבא לחדש את ימי מלחמת התיקונים בדת, על זה האפיקורס היהודי, שׁנר-חֵלב מתוק לחיכו, על זה שׁאינו מבין, כי לא תחת עוֹל הדינים יכרע ההמון העברי וכו' וכו'. עכשיו כשהדברים נאמרו מפי רב ובנוגע לנדון שדאינו מעלה ואינו מוריד כלל, הואיל ובעל-המאמר מודה בעצמו, ש“מושגי האדם מאלוהיו ודרכי עבודת האלוהים שלו הולכים תמיד שלובי זרוע עם מצב-תרבותו” – ומה יצא, איפוא, מזה ש“חכמי ישראל וסופריו שבזמננו יחברו תפילות ופיוטים חדשים לפי טעמו של היהודי התרבותי בזמן הזה”, אם “התפילות שבסידורנו כיום הזה הנן לפי רוחו של ההמון”? ואיזה הבדל, בכלל, יש בין המתפלל לרוח-הזמן ובין מי שלפי מושגי האלוהות שלו אינו יכול להתפלל כלל? עכשיו מוצא עורך “השילוח”, שהענין הזה בדבר תיקון סידור-התפילה “ראוי לתשומת-לב מיוחדת” ושבעל-המאמר הוא “אחד מאותות-הזמן”.
כן, “אחד מאותו-הזמן” באמת ובתמים. רב אורתודוכסי פוסק שאלות איסור והיתר, מטריף ומכשיר כלי ומאכלי ההמון ומוצא שכך צריך להיות, שזהו לפי מושגי האדם החדש: בשר שנמלח פחות מכפי השיעור, כל אוכליו יאשמו… אותם האלוהים, שההמון היהודי עשה לו בצלם-דמות-תבניתו הרוחנית, רוצים, כפי הנראה, דוקא בכל הלכות-מליחה, אחת מהם לא תיעדר… על מה מצטער אותו רבי אמריקני? על שההמון היהודי בא לבית-התפילה וקורא לאלוהיו: “אל-נא באפך תוכיחני”… אמנם, אין המון זה מבין את אשר הוא אומר, אבל חובתנו הלא ללַמדו עברית, וכשׁיבין עברית, הרי יבין, שאין זה מן הנימוס “לאדם בעל-מוסר ובעל-מידות להתחנן לפני אלוהיו ולהרבות לו חונף וכבוד”… חייבים אנו, איפוא, לדאוג להמון, לחבר בשבילו תפילות חדשׁות, לרוח-הזמן…
עורך “השילוח” מדגיש: “האמונה – לא הדת במובנה המצומצם”. את הדת אנו מוחלים לכם, אף ש“היא(?) הגנה על אומתנו מפני הטמיעה במשך שני אלפי שנה”(!); ואולם “האמונה, שלפני שנים אחדות נדחתה בספרותנו מפני הלאומיות וששוב היא מתחילה לתפוס את המקום הראוי לה בתוך עם שיצר את כל שלוש הדתות של האנושיות המתוקנת” – עליה לא נוותר לכם, אפיקורסי ישראל! והרי לפניכם לראיה בעל-המאמר הנוכחי – “אחד מאותות-הזמן”. ואמנם נכון הוא: מעניין יהיה באמת לראות את פרצופו-תמונתו של הרב אבן-שיש, סופר “השילוח”, בחוברת-היובל העתידה לבוא עלינו לטובה עם מאתים וחמשים תמונות! מילתא זוטרתא" “אחד מאותות-הזמן”…
[“האחדות”, חשוון, תרע"ב; החתימה: יוסף חבר]
רְשִׁימוֹת בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיּוֹת (הורליק, "פרצופים ספרותיים)
מאתיוסף חיים ברנר
מלחמה פּארטיזאנית נלחמת ספרותנו על קיומה הקשה. הוצאות קטנות צצות ונובלות, כל אחת נולדת פתאום, עולה “כמו מתחת לקרקע”, מדפיסה איזה ספר, איזה קונטרס – ונופלת חלל. מיד או כעבור איזה זמן צומחת ועולה ממלאת-מקומה – ובינתים ספר לספר, קונטרס לקונטרס מצטרפים לאיזה חשבון והגלגל הקטן חוזר…
לפני שבע-שמונה שנים, למשל, נולדה בווארשה הוצאה-של-צעירים קטנה בשם “יבנה”, שהוציאה קונטרסים אחדים משל נומברג. יעקב שטיינברג והבטיחה גם לתת את ברקוביץ, שלום אַש וכו' – אלא שלא האריכה ימים. ברם, לא עברו ימים הרבה, ואת דגלה הרימו אחרים – הוצאת “ספרות” שבווארשה כיום הזה – אשר למרות כל הליקויים שבעבודתם, הנה כבר הספיקו להוציא עשרות ספרים בהרבה מקצועות, הלא הם מנויים בקטלוג החדש של הוצאה זו, ואף ברקוביץ המובטח מצא לו את גואלו – בהוצאת “מוריה”. בימי הירידה הגדולה לספרותנו בשנות תרס“ה-תרס”ו נתנו צעירים אחדים בעיר קטנה ברוסיה את ידם איש לרעהו להוציא לאור תרגומים מדוסטויבסקי, פשיבישבסקי, איבסן, צ’יכוֹב וכו' וכו' ולמחשבתם הטובה הזאת קראו הוצאת “נסיונות”. “הוצאה” זו הדפיסה בלונדון שלושה סיפורים קטנים מתורגמים מאת צ’יכוב, ואף מיהרה ו“ניסתה” לתת סיפור מקורי מאת גנסין (“בינתים”) – וגָועה. אבל הנה גם לה נמצאו גואלים. את עבודתה לקחה על עצמה לפני שנתים הוצאת “יפת” ביפו (שאמנם, גם היא מתנהלת בכבדות ובעצלתים) ואת שמה – ירשה אחת הפלוגות להפצת הספרות העברית בקיוב, שהוציאה זה עתה את הקובץ הקטן שׁל שׁ. הורֶליק אשׁר לפנינו.
בנוגע לראשית ביכורי נסיונותיה של הוצאת “נסיונות” החדשה, זאת אומרת, למחברת “פרצופים ספרותיים”, אין מה להרבות בדברים. המחברת מכילה חמישה מאמרים: קנוט האמסוּן, גוּסטאב גייאֶרסטאם, אוגוסט סטרינדברג, אוֹסקר ויילד, ז’ורז' רודנבּאך – דברים שנדפסו כבר בעתונים שונים. לקורא העברי ידועים מאלה חמשת הסופרים רק ק. האמסון וא. ויילד, מפני שאחדות מיצירותיהם ניתרגמו לעברית; שלושת האחרים אינם ידועים כלל, ועדיין יש לפקפק בדבר, אם כדאי להוציא בספר מיוחד מאמרים עתוניים על סופרים, שאין אף אחד מחיבוריהם בעברית. אפשר מוטב היה, במקום זה, לתת תרגום מדברי הסופרים בעצמם. מה שנוגע למאמרי-הביקורת גופא – הנה לחשוב אותם בתור יצירות ספרותיות אי-אפשר, מפני שאין בהם ביטוי עצמי וטוֹן מיוחד של נשמת-הכותב. ש. הורליק הוא סופר מהיר, וב“מכתביו לידיד” (ביהודית המדוברת) על אודות החזיונות החברתיים של חיינו יש, לרוב, גם טוֹן נפשי משלו, אבל כאן, במאמרי-הביקורת האלה – ריח של עיבוד נודף. אין אנו מוצאים בהם יחס של קורא עברי-אירופי לסופרי אומות-העולם, יחס נשמתו הוא אל נשמתם הם, כי אם איזו הערות, נכונות או בלתי-נכונות, על זה ועל זה מצד קורא אירופי רגיל. ואולם אם ספרות אין כאן – חיבה לספרות והוקרת הקולטורה והאמנות יש כאן, ובכל אופן, ראויה המחברת למקרא.
“כי מקיוֹב תצא תורה”.
[“האחדות”, חשוון תרע"ב; החתימה: ח. ב. צלאל]
רְשִׁימוֹת בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיּוֹת (יהל"ל, "כשרון המעשה")
מאתיוסף חיים ברנר
בשם “כשרון-המעשה” – מבאר המחבר-המשורר בהקדמה – אין הוא מתכּוון אלא למובן “הצלחה”: “לא להציג את ערך השכר להעבודה, כי אם לתור ולמצוא, מי הוא התנין הגדול, הבולע את כל התוצאות של החיים ומכשיריהם. הנה לפנינו תבל ומלואה, ארץ ויושבי בה, והכל מתאוננים, הכל מתאבקים עם מר החיים ונופלים מוכשלים – ומי הוא, איפוא אדון-החיים? מי הוא בעל-התכלית של כל החיים ומכשיריהם, שהם העמל והעבודה, החכמות והמדעים? איפה ולמי הוא כשרון-המעשה?” ועל זה הוא עונה בהציגו בפרק הראשון משכיל עברי עני, המקנא בבעל מלאכה, ומתאונן על מר-גורלו ועל החינוך המקולקל שקיבל; בפרק השני – בעל מלאכה, אשר “משחק לו אציל, יתקלס בשוע, בשטרות ונירות הונו שוקע”, אלא שמתאונן הוא על בערותו:
אנשי תהפוכות! איך משפט תהפוכו
ואחרית דבר אל סיבתו תערוכו?
נסו, התעשתו וללמד הואילו
את בעלי המלאכה לשון וספר –
וראיתם איך יחכמו, איך ישכילו,
ושבתם ונחמתם על עפר ואפר (ממש כאיוב!)
בפרק השלישי הוא נותן ציור ממלומד, מרופא, שבהיותו סטודנט חלם, כנהוג, להיטיב לעניים בידיעותיו, אך אחר כך גברה עליו יד-החיים והוא נעשה לרופא ככל הרופאים המשמשים רק לבעלי-הכיס, והוא מתאונן על אבדן-אידיאלו…“אך איפה הוא סוף-סוף כשרון המעשה? ומי הוא הסיבה לכל הרעות והצרות בחיי-הכלל?” על זה ישיב השיר האחרון, הרביעי: “בעל-ההון הוא הים, אשר כל הנחלים הולכים אליו והוא אינו מלא. לו כל המעשה והוא כשרונו”… באותה השפה ובאותו הסגנון הרחב, הפשוט והבלתי-שירי של המשכיל, בעל-המלאכה והרופא, המדברים בעדם, שלכולם שפה אחת וסגנון אחד – ורק בתוספת התגלות-לב ובעזוּת בלתי-רגילה הוא מספר, איך ש“כמעט מת משחוק” לאחר שעלה לו להונות את מאתים הפועלים השובתים בהבטחת-שוא, איך שהרב והצדיק “לא נבראו אלא לשמשהו ומכוחם ישחדו בעדהו”, איך שהסופרים מקדישים את ספריהם לכבודו, איך שהוא עושה קנוניות עם קרוביו בעלי הטַקסא ושׁאר בעלי-הטובות, איךְ שהוא מלא כחש – והכל מאמינים לו…
כפי שאנו רואים, הרי לפנינו פואימה סוציאליסטית-דידאקטית שכל מטרה שירית, לירית או פסיכולוגית, זרה לה, ואין כוונתה אלא להורות אמיתיות ידועות או בלתי-ידועות על ניגודים סוציאליים וליקויים חברתיים ידועים. לא הסדר הקאפיטאליסטי הגראנדיוזי והאיום גם יחד מוצג פה לראוה, כי אם הכעס נגד הגביר הרשע, למרות שהמשורר, אמנם, אינו נמנע בשעת-הצורך גם להוסיף בצד 40 הערה פרוזאית מתורת המדינה הכלכלית על הכסף, שאינו אלא סימני חליפין של כל מיני התבואות. “ידוע ליודעים באיזה אופן ובאיזה סדרים תעבורנה התבואות מיד ממציאיהן ועושיהן אל יד הרוכשים אותן. ואם נניח, למשל, כי ממציאי התבואות אינם חפצים עוד למסור את תוצאות מעשיהם ועבודתם, אז יאבד למטבעות ולשטרות שויים שהיה להם עד עתה בתור תמורת התבואה”. במובן זה ודאי שצדק יהל“ל באמרו בהקדמתו, ש”תוכן השירה הזאת לא אבד ערכו גם בזמן הזה“, אחרי שהעוולות הסוציאליות, שעליהן היא סובבת, לא לבד שלא ספו-תמו מקרב הארץ, כי אם הולכות ומקבלות מיום ליום צורה יותר חדה, יותר חריפה; ובמידה זו ודאי טוב עשתה “הביבליותיקה הגדולה” של הוצאת “תושיה”, שנתנה בצד הקש והגבבא, שהיא מפרנסת בהם את חתומיה, גם ספר מועיל, אשר יהיה לחומר-קריאה טוב בשביל העם ובני-הנעורים. ואולם אם גם השירה העברית צריכה לשמוח על המהדורה החדשה של הפואימה הזאת, שנכתבה בשנת תרל”ה ונדפסה ב“השחר” ואף יצאה כבר בחוברת מיוחדה על-ידי סמולנסקין, ושעל פי הקוֹנסטרוּקציה שלה היא מזכירה במקצת (רק במקצת, כי נופלת היא הרבה בתמונותיה ומיטאפורותיה הדלות והקלושות מהפואימה של ניקראסוב) את “חיי מי טובים ברוסיה?” – ספק גדול הוא. בוודאי אין אנו מזלזלים ב“תוכן השירה הזאת”, למרות כל לימוּדיוּתה התמימה, שנהיתה לאמת אלפא-ביתית; בוודאי יודעים אנו להוקיר גם את הסוציאליזם בכלי שלישי של בני דור יהל"ל, למרות היותו רק תרגום מהסוציאליזם הרוסי של טשֶׁרנישֶׁבסקי וחבריו, שׁגם הוא יצא אז בכלים שׁאולים; ובנוגע לתוכן לא נבוא גם להקשות על הספר אשר לפנינו ולחקור ולדעת, עד כמה הטיפוס של האמן שבו, הבטוח כל כך בעצמו, יש לו שייכות למציאות היהודית האמיתית, ועד כמה הייתה רשות מציאותית לעשיר יהודי לומר:
לי העושר: בתי יוצר וחרושת,
גם מכרה-זהב וכסף ונחושת,
מסילות-ברזל ביבשה, בים אניות,
שדות ועבוּדה, כרמים ויערים,
בתים וחומות, היכלות, בירניות,
ואחוזת רבות, מגרשים, פרוורים וכו' –
הטנדנציה הרצויה הצנועה, האנושית, תכפר על כל הליקויים שב“תוכן השירה הזאת”, שנכתבה כמעט לפני ארבעים שנה; ואולם יהיה את אשר יהיה – שירה אין זו. השירה העברית בזמננו יודעת לא רק צורות אחרות, שאמנם לא הן העיקר, שאמנם עלולות הן להשתנות בכל דור, כי אם הורגלה לצלילים אחרים, אוניברסאליים, לצלילים מלאים רגשים אחרים ורטט אחר לגמרי. הנה טשרניחובסקי יש שגם הוא מתישב לפעמים בלבו להפריח על כנפי בת שירתו איזה תוכן פרוגרסיבי, לשיר קצת שיר האדם והעבודה, “שיר מזמור לבני תובל קין” – ומה אנו רואים? – חיבוק זרועות תבל ומלואה וטיסה דרך היער – ו“החרב אשר גיבור-הציד לוטש על גב רגבים כהים ללכוד עולם” – דרך המערה – ו“האת אשר גבור-החרש עושה בלב מרחב השדמה לכבוש אדמה” – דרך הסימטה – ו“הכבלים, שהנפח הזריז עושה לו לעצמו” – ולבסוף;
קול מבית חרושת עולה,
אלפי אופן שורקים,
גלמי-אש לבנה מזים,
רותחים, נֶחֱרים וחורקים…
נהר-מתכת עולה, זועף:
צרו לו השבילים!
השמים תמו בעבי-
פיח-מאפילים…
קול מבית חרושת עולה,
אלפי אופן שורקים…
– פועל צעיר, מה זה תפעל
בין אופנים חורקים?
– תורה!
אמת לי חדשה!
וב“כשרון-המעשה”?
'עני הייתי, אין לחם ובגד,
כל יודעי, מכרי עמדו מנגד,
ואעבוד ואעמול בזעת אפים
ושׂכרי לא נהיה הָבֵא מכולת…
כן, מניקראסוב עד ריכארד דֵימֶל, מיהודה הלוי לוין עד שאול טשרניחובסקי – גדולה הדרך ועליזה …
[“האחדות”, חשוון תרע"ב; החתימה: ח. בצלאל]
-
“כשרון–המעשה”מאת יהל“ל. ”תושיה“. וארשה. תרע”א. ↩
בְּחַיֵּינוּ וּבְעִתּוֹנוּתֵנוּ (שני סעיפים וכו')
מאתיוסף חיים ברנר
[שני סעיפים ביחסו של הקונגרס הציוני לקונגרס האמיגראציוני. – שאלת “לאן” בעולמות התחתונים. – מחברת עממית מאירת-עינים – ומצב של מעגל-קסמים]
בהחלטותיו של הקונגרס הציוני העשירי בנוגע לשאלת הנדידה יש שני סעיפים: א) להשתתף בקונגרס האמיגראציוני העתיד להיקרא, וב) להשתדל להטות את זרם-הנדידה לצד מזרח. הסעיף הראשון הוא כמעט מובן מאליו ואינו נותן מקום לכל פולמוס: ההסתדרות הציונית, שהיא ביטויו של רצון-עמנו לחיות, אינה יכולה עמוד מרחוק לאסיפה שתיקרא לדון בחזיון הכי-חשוב והכי-כואב של חיי-עמנו: באמיגראציה. מצומצמים הם כוחותיה של ההסתדרות הציונית, חלש הוא חוג-השפעתה – כי מצומצמים הם כוחות-עמנו בכלל וחלש הוא הרצון שלו לחיות – אבל עד כמה שעלה בידה לארגן תחת דגלה קיבוצים ידועים מעמנו, עד כמה שהצליחה לגדל פירות של עממיות עברית ועד כמה שרכשה כשרון למלחמת-קיום לאומית, אין היא יכולה שלא להשתתף במפעל הנוגע לכל עמנו כסידור הנדידה היהודית, כלומר: המעטת יסוריהם הנוראים של הנודדים העברים והקלת דרכם הקשה בכל מה דאפשר. אמנם, כשההסתדרות הציונית עושה פוליטיקה מקומית בכל ה“לאנדסמאנשאפטן” שלה וקוראת לזה עבודת-ההווה של הציוניות, יש לנו הרשות, גם בהודותנו בצורך ובחשיבות אותה העבודה כשהיא לעצמה, לקבול על ערבוב המין בשאינו מינו ולדרושׁ, שׁכל דבר יקָרא בשׁמו הנכון: פוליטיקה מקומית לחוד ועבודה ציונית, כלומר, החזקת הפוזיציות העבריות בארץ-ישראל, לחוד. ואל תבואו אלינו בדרוּש שלא על מנת לקבל שכר ואל תעקמו עלינו את הכתובים! צריך לעשות את שני הדברים, זה בצד זה, אבל אין צורך כלל להעלות פילא בקופא דמחטא ולפלפל על ה“סינתיזה” ועל השייכות – דווקא! – שיש בין “הקלוב הציוני”, עליו השלום, בפרלמנט האוסטרי ובין יסוד תחנות לנסיון בחדרה או יסוד חוָה משותפת… ברם, החלק, שההסתדרות הציונית הולכת לקחת בעבודת הקונגרס האמיגראציוני, בעבודת-כלל-האומה, הנה גם אם אותה עבודה לא תחזק במאומה את התגשמותן של השׁאיפות הציוניות בדרךְ ישׁרה – התבצרות והתרַבות הישׁוב היהודי בארץ-ישראל – אין כל ספק, שזוהי אחת מחובותיה הראשיות, העיקריות, בתור הדופק לחיי האומה. שבאי-כוח העם הישראלי יתאספו לטכס עצה, איך להמעיט את בהלת האמיגראציה, האוכלת בנו בכל פה, איך לעצור בעד אבדן הכוחות, שהנדידה בצורתה הנוכחית גורמת לנו, וההסתדרות הציונית, החלק היותר לאומי של היהודים המאורגנים, תחשוב את עצמה לבלתי-מעוניינת בדבר באופן ישר, מפני שעיניה נשואות לעבודה אחרת – וכי לא מן הנמנע הוא?
ואולם עד כמה שמובן וברור הוא הסעיף הראשון, ועד כמה שאי-אפשר היה, כי ההסתדרות של המפלגה הציונית תקבל החלטה שלילית בנוגע לדבר ישראלי-כללי כקונגרס האמיגראציוני, באותה מידה דורש הסעיף השני על הטיית הזרם לצד מזרח איזה בירור. אם הכוָנה היא על זה, שהקונגרס האמיגראציוני, בבואו ללמוד את תנאי כל הארצות, לייסד לשכות-מודיעין וכדומה, חייב הוא להתייחס בתשומת-לב מרובה אל האפשרויות במזרח ואל המוסדות הדרושים ליישר את הדרך בשׁביל הזרם הזה, שׁראשׁיתו מצעָר ואחריתו מי ישורנה – הרי זה בוודאי מאורחא דמהימנותא. ואולם אם השתמשו במבטא “הטיית הזרם לצד מזרח” במובן האוּטוֹפּי, הסס“י, אם בזה רצתה הציוניות כבר לקשר מיד את הקונגרס הנוכחי, שׁעוד מי יודע אימתי יקָרא ועל-יד מי, עם שׁאיפותיה לעתיד הרחוק, אם נתכוונה ללכת גם הפעם בדרכי ה”סינתזות" שלה מאז – אזי יש ויש על מה להצטער… כמדומה, שכבר באה העת להבין, שלא בדברים על שלמות ועל סינתיזות יתוקן וישתלם איזה דבר, כי אם במעשים קטנים, יום-יומיים ואמיצים נוכל להמשיך את קיומנו המלא אנטיתיזות, וכי אף זה לא משולל חשיבות הוא… את הציוניות דהאידנא, את הציוניות הריאלית, הוארבּוּרגית, את הציוניות שהסתלקה מכל דברי-נגידים על צ’ארטר וכו', אלא שהיא מתכוננת לעשות כל מה שהוא בגדר האפשרות – את זו הציוניות המכובדת עלינו היינו רוצים לראות משוחררה באמת ולגמרי מכל דברי אוּטופיה, שאינם נאמרים אלא לתפארת-המליצה, ומכל פלפול, שׁאינו ענין אלא למאמרים ראשׁיים ב“וֶלט”. רוצים היינו, שה“הן” של הציוניות החדשה יהיה הן ממשי, אף כי קטן, כשם שׁקטנים הם כוחותינו, ולא שׁנשׁלה את נפשׁנו בשָׁוא גדול. הרי ההסתדרות הציונית של עכשיו אין כוחה אפילו לעצור בנדידה הקטנה, בת המאות, מארץ-ישׂראל – היתָכן לה לדבר על הטיית הזרם הגדול, בן עשרות-האלפים, למזרח? אמנם, הטיה זו היא מטרתו הראשית של האידיאל הציוני, ולתכלית זו יש להסתדרותו עבודת-הכנה פנימית לא-מעטה, והלואי שיעלה בידיה אף החלק המאה ממה שיש לעשות. אבל הקונגרס האמיגראציוני, הבא לדון בנדידה הישראלית ההולכת מכל תפוצות-הגולה – יש לו תעודות יותר קרובות,יותר צנועות ויותר ריאליות.
אלפים ועשרות-אלפים, כמעט מאות-אלפים, יהודים נודדים בכל שנה ושנה ממקום למקום. מהו החזיון הזה? מהו החזיון הזה, שאנו קוראים לו נדידה יהודית?
נֶחלקו על זה. שׂרידי באי-כוח ה“בּונד” אומרים: אסון הוא. חזיון זמני ועובר. מצב-המדינה של מקום-מושבי-היהודים – רוסיה – גורם לזה… יחלפו הסיבות המדיניות הארעיות ותחלוף גם הנדידה. לעת—עתה, אמנם, רע: הנודדים סובלים. אבל מה אנו יכולים לעזור להם? ממון לצדקה אין לנו. זה ענינם של הבורז’ואים הגדולים. העזרה לנדידה אינו אלא דבר שבפילאנטרופיה. עלינו להילחם בעד עתידו של הפרוליטאריון היהודי במקום-מושבו. קונגרס לסידור-האמיגראציה – מה יושיע זה ולמה הוא? אין לנו עסק בעזרה לפרטים, בדאגה לצרורותיהם של הנודדים. הרי זו רק צרה ולמה עוד נוסיף עליה? דיה לצרה בשעתה. גם העשירים הפילאנטרופים, שזהו ענינם, לא ישתתפו בקונגרס כזה והדין עמהם: הם נותנים צדקה ודי, הואיל וכל הענין גם אליבא דידן הוא באמת פרטי, דבר שבצדקה, ולא כללי, דבר מעמדי-פרוליטארי.
טוענים באי-כוח הס"ס ואומרים: לא כך: הנדידה היהודית זהו החזיון החשוב היחידי בהיסטוריה של המון-עמנו. וזה החזיון, הגורם לנו כל-כך הרבה מכאובים ועינויים, היא היא הנקודה המאירה האחת בחיינו, ועליה אנו מקווים, כי היא תוציאנו מעבדות לחרות. הנדידה היהודית היא ביטויו של כוח-ההתפתחות שלנו. הנדידה היהודית היא פרוצס איתני, טבעי, שעלינו להכניס בו סדר ושכל ולשלוט בו. ואז נוכל להשתמש בו לטובת השחרור, להפוך את האמיגראציה לקולוניזאציה. הקונגרס האמיגראציוני, שאנו האיניציאטורים שלו, יש לו, איפוא, תפקיד היסטורי גדול. ולפי שהמטרה גדולה היא מאד, וכוחותינו, כוחות-המוני-העם קטנים, לכן אנו פונים לחברות הפילאנטרופיות הגדולות, למען שבכוחנו ובבקרתנו על מעשיהן תיהפך עזרתן הפילאנטרופית המוגבלה לעבודה עממית גדולה, שאפקי-גאולה לפניה…
בא החבר ב. ברוכוב, ובמחברת לא-גדולה, אבל בבהירות רבה הוא דן בכל הפרובלימה הזאת ומפיץ מעט אור עליה. לארבעה פרקים נחלקת המחברת שלו: “סידור האמיגראציה היהודית והקונגרס האמיגראציוני”, שהוציאה זה לא כבר הוצאת “בילדונג” בסטאניסלוי. בפרק הראשון, אחרי שהוא מונה את המטרות שהבא לסדר את האמיגראציה יכול להציג לו את המטרות שהבא לסדר את האמיגראציה יכול להציג לו: את המטרה הרחוקה של הטיית זרמה למקומות הרצויים ואת המטרה הקרובה של המעטת יסורי הנדידה ואסונותיה, אומר המחבר:
“ברור הוא, שלעת-עתה אפשר אצלנו אך במקצת לחשוב על מין סידור אמיגראציה, שכוָנתו תהא ליישב ארצות חדשות. לשלוט בכל הזרם האמיגראציוני ולהטותו לכל אשר נחפוץ – זאת אומרת: לפתור אחת הפרובלימות העממיות הכי-גדולות שלנו, לרפא את פצעי עמנו היותר אנושים, להביא עזר להמוני הנודדים הרחבים. ואולם ליישב את כל ההמון הנודד אי-אפשר בכלל; זה דורש סכומי-כסף עצומים וכוחות אנושיים מצויינים, שאין חזונם נפרץ גם אצל אומות אדירות ועומדות ברשות-עצמן. ולא כל שכן אצלנו היהודים. מסתבר, שאותו הסידור המבקש רק להביא עזרה ישרה לאמיגראנטים דורש הרבה פחות כוחות חמריים ורוחניים מאשר קולוניזאציה. כי זו האחרונה לגבי עם עירוני כיהודים – פירושה לא רק להטות את הנודדים היהודים לארצות אחרות, כי אם להטותם למעשים אחרים ולפרנסות אחרות: קולוניזאציה – פירושה לתת את האפשרות לחלק גדול של העם היהודי לעבור למשק קרקעי ולהתיישב צפופים בטריטוריה מיוחדת. ומובן מאליו, שתעודה כזו, או יותר נכון, מהפכה כזו בחיי היהודים, דורשת זמן מרובה, עבודה של הרבה דורות וכו'”.
האמיגראציה כשהיא לעצמה, מעלה המחבר הלאה, הרי היא חזיון פרוגרסיבי בחיי יהודי התחום. היא נותנת את האפשרות לחלק גדול מהמוני היהודים לעבור במקומותיהם החדשים לצורות יותר מעולות בענפי העבודה שעסקו בהם. איזה ריוח יעמוד על ידי זה גם לנשארים במקומותיהם הישנים. אמנם, אין ערכה של הטבה זו גדול בשביל עתידו הכלכלי של עם ישראל; אמנם, אפשר לפקפק בחזקת הבסיס של ישובי היהודים החדשים באמריקה ובאנגליה, אפשר לדאוג, אם לא יאָלצו, סוף-סוף, גם שם לבקש להם מקומות חדשים. אבל, בכל אופן, בתור אמצעי-הקלה זמני ערכה של האמיגראציה חיובי הוא. ובתור כזו היא עומדת על הפרק של חיינו ומבקשת, שידאגו לה ויישרוה. הפרוצס הגדול הזה עומד עכשיו בהכרח מחוץ לכל אופקים ציוניים, וצריך להתייחס אליו לא כמו לדבר הנושא בחובו רפואה ראדיקאלית לשאלת היהודים, אלא כמו לצורך עממי גדול וחשוב כשהוא לעצמו. צריך לשחרר את גלי-האמיגראציה מן המעצורים העומדים על דרכם, צריך להמעיט את יסורי קרבנותיהם, צריך להפוך עד כמה שאפשר את הקללה שבהם לברכה.
המעצורים, שהאמיגראציה פוגשת על דרכה, שונים הם. יש מהם, שכל פוליטיקה אמיגראציונית, אף היותר נאמנה ומסורה למטרתה, לא תוכל להשפיע עליהם לטובה, כמו המצב המדיני של ארצות-האֶמיגראציה,, וביחוד שיטת-הפאספורטים הרוסית, הגורמת לכל אותן צרות-הגבול הידועות עם המעבירים-הרמאים, וכו' וכו'; חוקי הכניסה הקשים של ארצות-האימיגראציה; התנגשות-האינטרסים של האורחים- הנודדים באינטרסיהם של הפועלים האזרחים בנוגע להתייקרות-המעונות, צרכי-אוכל-נפש והמעטת-שכר-העבודה. ואולם יש מקום לסידור האמיגראציה בנוגע לחוסר-הידיעות של המהגר על דבר תנאי החיים והעבודה של הארצות, שהוא בא לגור אליהן, חוסר ידיעת השפה והחוקים של הארצות שהוא עובר בהן; את הידיעות הללו יכולות לשכות אמיגראציוניות להורות את הנודד. הלשכות האמיגראציוניות יכולות גם להיות לפה לנודד, להיות לו הכוח הכלכלי או המדיני, שישפיע על הסיבה להתחשב עם הנודד ולהתייחס אליו כמו לבן-אדם. ההסתדרות האמיגראציונית תוכל להיות לעזר לנודד גם בעניני-הכסף, לא שתתן לו צדקה, אלא שתשמרהו מכל הגזל והחמס הנעשים בו על דרכו המלאה פגעים…
המחבר הולך ומונה – בפרטיות ובידיעה עמוקה של הענין – שורה שלמה של הטבות חשובות, שההסתדרות לאמיגראציה יכולה היתה לעשות בנדון זה. ערכה ונחיצותה של ההסתדרות כזו מתבלטים כל-כך. ואולם מי יעשה את הדבר? מצד מי יֵצאו לפעולה כל המעשים הנחוצים ממש כאויר לנשימה? בשאלה קשה זו, אפשר לומר, בשאלת-אין-מוצא זו, עוסק הפרק השני של המחברת. הסתדרות מדינית אין לנו, הסתדרויות לאומיות אבטונומיות אין לנו (הקהילות הישראליות, במקום שישנן, בנויות הן על יסוד דתי וטמיעתי); כוחן של האגודות האומנותיות שלנו גם הוא אפס, וביחוד בנדון זה. נשארת רק האניציאטיבה של הציבור החפשי.
“ברור הוא – אומר המחבר, לאחר שנתן ניתוח חד ושנון מכל האפשרויות והבלתי-אפשרויות – שהסתדרות חפשית אין בכוחה להחליש את שלילת-הזכויות של היהודים, את הפוגרומים, את האנטישמיות, כל אלה הדברים שמחזקים את האמיגראציה; היא אינה יכולה לעשות כלום במקצוע שאנו קוראים לו: סידור האמיגראציה באופן בלתי-ישר; היא יכולה רק לסדר את האמיגראציה באופן ישר, היינו, להקל את מהלכה, ומאותן שתי המטרות, שסידור-האמיגראציה יכול להציג לו: הקטנת האמיגראציה או הקלתה, אפשר בנדון דידן חשוב רק על הצד השני. אולם גם זו היא מטרה ענקית, גם זהו שדה רחב, שבשבילו נחוצה התאמצות-כוחות בלתי-מצויה והתלהבות היסטורית”.
בלי התלהבות ומסירות לא תעשה כלום הסתדרות ציבורית חפשית, שכוחותיה יהיו תמיד בהכרח לא מרובים. ואולם אם גם תתאים ההסתדרות אל כל הדרישות, שהדבר הגדול דורש ממנה, והמפורטות בגוף המחברת, לא יהא ביכלתה אלא ללכת אחרי מהלך הזרם האמיגראציוני ולא להעמיס עליו דרכים משׁלה. רק בהמשׁך-הזמן אפשׁר שׁיפָּתחו לפניה גם אופקים חדשים. לעת-עתה אסור יהיה לה להפנות את לבה לנסיונות, כי אם לעשות מעשי יום-יום.
וכאן בא המחבר – בפרק השלישי – אל נקודת-הכובד שבשאלות הקונגרס האמיגראציוני העתיד להיקרא: יחס היסודות הדימוקראטים והכוחות הפילאנטרופיים אל הנדון. אחרי כאראקטריסטיקה שנונה (ידועה, אמנם), שהח' ברוכוב נותן מ“הצדקה גדולה” של הפילאנטרופים העשירים בערי המערב, שכל כוָנתם אינה אלא להיפטר מצרה זו של בני-אמונתם הנרדפים, ואחרי הוכיחו, שגם הדימוקרטיה שלנו אינה בת-הכי לקבל את כל העבודה על עצמה, הוא בא לידי מסקנה, שעדיין לא באה העת להתחברות הרצויה של שני היסודות, כאשר יחלמו האיניציאטורים הוינאים של הקונגרס העתיד לבוא: צריך לחכות עד שהמצב יביא את אדירינו במערב-אירופה לרגש לאומי יותר חזק. לעת-עתה ודאי ש“דודינו העשירים” לא ימצאו לנכון לרדת אל באי-כוח-העם ולעבוד אתם יחד. לעת-עתה הם מסתפקים בנדבות, שהם משליכים ל“שנוררים”, ולא עוד אלא שבטוחים הם, כי טוב לבלי להרבות בדברים כלל על הנדידה היהודית, שהכל – חוץ מטוב-לבם וגודל-נפשם – יהיה בחשאי, טכסיס כלפי ארצות-האימיגראציה, שלא ירימו קול-צעקה על כובד-וריבוי-האורחים. מצד שני חלושה היא ביותר הדימוקראטיה שלנו, בכדי שתהא לה האפשרות לדרוש מבעלי-טובתנו, שיתרצו לקבל השפעה מתחת ולשמוע לקול-העם… ואולם היות, שסידור האמיגראציה הוא פתרון של שאלה עממית גדולה, ואף כי לא פתרון ראדיקאלי, מן הדין הוא, שסוף-סוף יקח העם את הדבר בידי עצמו וייצור תנועת-עם רחבה, שבה ישתתפו מפלגות ואגודות שונות.
סופם של התכניות והחלומות של הקונגרס האמיגראציוני המחובר, העובדה, שהוא נדחה שוב לזמן בלתי-ידוע, מפני שיק“א ובנותיה לא רצו להשתתף בו, הוכיח על תחילתם, שתקוַת הוינאים הייתה בנויה על חול. ברם, בעת שכתב הח' ברוכוב את הפרק הרביעי עדיין ריחפה התכנית באויר, ולא לחינם אנו שומעים שם קול של “הן ולאו רפיא בידיה”. מצד אחד ידע השכל הישר, כי מה”שידוך" לא יצא כלום, מצד אחד ניבא הלב, היודע את מהותם של שקיי-הממון שלנו, כי מהם לא תצא התשועה. ומצד שני לא נמצא לו די און לומר: אי-אפשי בקונגרס כזה, כי ממנו ובצורה זו לא יצא כלום. ובאמת – היתָכן לומר כךְ? והרי קונגרס אמיגראציוני בכלל נחוץ לנו כאויר לנשימה. אמנם, מאושרים היינו, אלמלי האמנו בכוחות-עמנו במידה כזו לומר: “שמע, ישראל! מטפסריך אין לך לקוות מאומה, עשה בעצמך את הדבר הזה לרווחתך ולישועתך!” ואולם המציאות אינה רוצה לדעת מכּאֵבנו ומשאיפותינו. הנגידים – “נגידים” הם, בעלי “גלות-ישראל”; וישראל, עם-הנודדים – אין חבוש מתיר עצמו מבית-האסורים… והיוצא מדברינו? האם זה אומר, שצריך לדחות לגמרי את כל הענין? לאת “כולנו רוצים שהקונגרס האמיגראציוני יקָרא בהקדם היותר אפשׁרי, אבל כולנו רוצים גם כן לבלי היות מוכּים בסנוורים”. “עלינו להרבות בתעמולה ככל האפשר לטובת הקונגרס הזה, להגביר את השתתפות הדימוקראטיה בו, להגביר את השפעתנו על עבודתו” וכו' וכו'.
וכך נגמרת המחברת, החשבון מתברר; החשבון ברור. ברם, עדיין סימן-השאלה במקומו עומד: איך לעשות כל זה? ומי ומי המתחילים בדבר? מי והיכן הם הראשונים לשבטים, שיקפצו תחילה לים זה?
[“האחדות”, חשוון תרע"ב; החתימה: יוסף חבר]
בְּחַיֵּינוּ וּבְעִתּוֹנוּתֵנוּ (קצת אמרות וכו')
מאתיוסף חיים ברנר
קצת אמרות וחשבונות ישנים. – דרך קרעים וניגודים. – למעשים חדשים
אוהבי-ישראל ושונאי-ישראל מבחוץ – בית צ’מברלין הגרמני ובית ולאדימיר סוֹלוֹביוֹב – כולא עלמא לא פליגי, שישראל עשיר הוא; במאי פלגי – עשיר במה? הללו אומרים: עשיר בממון, והללו: גם ברוח. שונים מהם האפולוגטיקים מבני-ברית, בפנים, אותם שבעי-הרצון, רוויי-העונג, ברוכי מידת ה“נחת”, שגם הם צועקים “עשיר הוא”, אלא שבאים ואומרים: רק ברוח. ואולם לי הנה יש מכּר אחד בא בימים, איש אירופי, שבהיותו בארץ-ישראל הקדיש שתים-שלוש שנים ולמד לקרוא עברית כהלכה, ולפני זמן-מה בא אלי בבקשה, שארשום לו כיד בקיאותי הטובה עלי בספרות העברית העשירה-ברוח, איזו רשימה של ספרים הגונים. לא הרבה. לעת הראשונה איזו רשימה של ספרים הגונים. לא הרבה. לעת הראשונה מעשרה עד עשרים ספרים . הוא רוצה לקרוא באופן שיטתי, לא מכל הבא ליד. מובן, שהספרים צריכים להיות ראויים למקרא, ולא מתקופות רחוקות מאתנו, כי מלומד וחוקר-קדמוניות איננו…
– קרא את… את… – גימגמתי, ואל הרשימה לא ניגשתי משום-מה…
…ועשירות רוחנית כיוצא בזו אנו מוצאים גם בספרותנו השניה: ביהודית. אין בה די מזון רוחני להמוננו ולהמון-המשכילים, שספרות זו חביבה עליהם ובה נטווים חוטים, המקשרים אותם לכלל…
עשירות זו – עשירות בעיני העומדים מבחוץ ועניות מוחלטה בשביל העומדים בפנים ויודעים את המצב – היא בכל ענפי חיינו, ואף בספרויותינו ובלשונותינו…
גדולה ורחבה היא ספרותנו הלאומית – ולקרוא בה אין מה; עם גדול עמנו – והיחיד העברי הולך ונחנק; “שליטי המצב” אנו בכל מקום – והמוני-עמנו תועים בארבע כנפות-הארץ ללא עבודה וללא מנוחה; הרבה שפות יש בפינו – ושפה אין לנו.
לאלה מהפובליציסטים שלנו, שהעמידו את עצמם על איזה פַּרנס ושׁהקריטריון שׁלהם בכל דבר הוא ההתאמה אל אמונתם ואל דעותיהם, שקנו בבחורתם, הדבר ברור: שפתנו הלאומית היא עברית, או שפתנו הלאומית היא יודיש. פסק-ההלכה מניח את דעתם ואין מקום ל“ריב-לשונות”. ואולם אלה, שהקריטריון שלהם הם עצמם – הם, כלומר, בני ההמון היהודי, שלא סרו מן ההמון הזה אף לשעה אחת – בשביל אלה הדבר הוא הרבה יותר מסובך: אלה, גם אם עברית היא שפתם במידה ידועה, על-פי החינוך התורני שקיבלו, אינם יכולים לומר בשום אופן, – לא רק מפני הצד המדיני-הלאומי שבדבר – שה“ז’ארגון”, כלומר, שפת אבותיהם ואחיהם, שפת-לבם ושפת-דיבורם, זר להם ולדעת אותו לא יחפוצו. וגדולה מזו: המשכילים – בלי סימני הבאה – בני ההמון היהודי יודעים ומרגישים – תהא שפתם הלאומית בה"א הידיעה מה שתהיה – עד כמה ז’ארגוניים הם בכל השפות, עד כמה גדול האסון, ועד כמה הכרחי הוא, עד כמה ריבוי-השפות שבפיהם מבלבל ומטשטש את כשרון-הביטוי שלהם גם באותה השפה היותר קרובה להם, שבה הם משתמשים, ועד כמה אין מפלט מריב-לשונות פנימי זה.
והיוצא מן הדברים? יוצא זה, שבעולמנו אין מקום להלכות פסוקות ולבטחון של “בני-עליה”, כביכול. בוויכוחים תוריים על הלאומיות ועל השפה הלאומית אפשר לנצח את ה“אויב” על נקלה, אבל מה יושיעונו הוויכוחים? דרך הסתירות המוחשיות והקרעים המכאיבים חייבים ומוכרחים אנו להילחם, ולא בעד איזו לאומיות מופשטה, כי אם, פשוט, בעד מילוי צרכינו אנו, צרכינו הגופניים והנפשיים. לבטל את הסתירות והקרעים בפסוקים מן התורה, או לבלי להתחשב עמהם מתוך טיסה ברמה – זוהי מלאכה קלה, אבל האם גם נקיה? ואיזו תועלת יש בה?
תהיינה עינינו פקוחות: אלמלי היה ודאי, שהעברית תקום לתחיה בפי מיליוני יהודים, שיחיו בזמן מן הזמנים בארץ-ישראל ויהיו חטיבה לאומית אחת, כי אז היה בזה איזה לימוד-זכות על אותם ה“הֶבּריאיסטים” הקנאים, ההולכים ישׁר למטרתם ואינם רוצים להתחשב עם שום דבר, אפילו דבר כשפת-העם ההווית; מצד שני, אלמלי היה לעמנו איזה מקום משֶׁלו בכדור-העולם – באוגנדה, בקירינאיקה, בברזיליה, באוסטרליה – ששם היה תלוי רק בדעת-עצמו בשדה-הכלכלה, ושם היה בא ועושה לו שפה מהדיאלקט המשובש אשר בפיו – בחינת אנגלית אצל האנגלים – ויוצר בה ספרות ומעשיר בה את רוחו, כי אז היה אפשר להבין את ה“אידישיסטים” הקיצוניים…
אבל כדבר הזה הלא היה לא יהיה! בנסים שלמעלה מן הטבע הן אין אנו מאמינים. בשביל כל הקולקטיב הלאומי שלנו הן אין תקוָה להיקבץ בטריטוריה אחת ולהיות אדון גמור לעצמו. ובן ההגמוניה של עברית או של יהודית מאין תימצא? דברי-ימי-חיינו עד היום הזה מורים אותנו, כי היהדות של השדרות העליונות בארצות-זרים שואפת תמיד בהכרח להיבלע, להיטמע, להיות בלתי ניכּרה… נשארים, איפוא, הכוחות הלאומיים הבלתי-אמצעיים של המוני-היהודים המדברים לעת-עתה יהודית, אם כי גם בתוכם ניכרת, זעיר שם, מעין שאיפה לעבור לשפות לועזיות, וההכרה הלאומית של האינטליגנטים היחידים, שעל הספרות העברית כבר אינם יכולים לוותר – לקנאות, איפוא, מה זו עושה?
לא, דרכנו צריכה להיות אחרת: אדרבא! ידברו, ידברו היהודים בכל התפוצות את שפתם היהודית, את השפה השומה בפיהם, יכבדו את עצמם ויכבדו את שפתם, ייצרו בה עתונות וספרות גם בתמונתה זו, יעשירו את חיי רוחם בה בכל מה דאפשר ועד כמה שאפשר; אבל יחנכו את הילדים שלהם גם בעברית, ילמדום את הפרקים מן התנ“ך ומן האגדה, שאפשר לתת לילדים בעברית, יודיעו להם את גיבורי וגדולי דברי הימים שלנו, מן העת הישנה ומן העת החדשה. וביחוד בארץ-ישראל: ייצרו היהודים ספרות חדשה, אירופית וחיה, בעברית; יתרגמו את כל הטוב מיצירות-העמים לעברית, יעשירו את חיי-רוחם גם במקצוע זה בכל מה דאפשר ואיך שאפשר, ובלבד שלא נהיה דלים ורשים כיום הזה. חדלו לכם מן הדרישות המוחלטות ומעולם-ההפשׁטה. שִׁבקו, ל”אחדות-הקולטורה", שבמצבנו אינה אלא שאיפה – אמנם, רצויה – לנמנע וללא מעלמא הדין…
ואת הדבר הזה אכן התחילו, התחילו להבין, סוף-סוף, זעיר פה, זעיר שם. התחילו להבין, שאם גם יזעקו כל היום “אחדות-הקולטורה”, “תרבות אחת”, לא יתאחה על-ידי זה אף קרע קטן אחד. התחילו להבין, שהעיקר הוא שתיעשה איזו עבודה קולטורית-עולמית ברחובנו, גם אם לא מאוחדה. התחילו להבין, שאם גם לוויכוחים ולמלחמת-התיאוריות היה איזה ערך בשעתם, עכשיו עבר ועבר זמנם. עכשיו צריך לעשׂות. לעשׂות בשׁבילנו, בשׁביל זה שׁישָׁאר אצלנו. לעשׂות כל-מה שאפשר למילוי צרכינו האנושיים, הלאומיים, הכלכליים, הנפשיים, לעבוד בתוך המחנה…
הנה בחוברת האחרונה של הירחון " דאס נייע לעבן“, הבא אלינו מניו-יורק, אנו קוראים דין-וחשבון על האסיפה הכללית האחרונה של אגודת הפועלים היהודים הלאומית בפיטסבורג באמריקה. האגודה מונה יותר מאלף ומאתים חברים בל”א ערים. כל חברי האגודה הם בני כ“ד-כ”ז שנה. בעזרת ענפים אחדים של האגודה נוסדו בהרבה ערים באמריקה בתי-ספר לאומיים ראדיקאליים בשביל ילדי-ישורון, שיעורי-ערב בשביל גדולים ללמוד לקרוא ולכתוב יהודית, נקראו הרבה שיעורים פופולאריים במקצועות שונים, נוסדות קהילות, אגודות אומנותיות. בבתי-הספר לילדים מלמדים דברי-ימי-עמנו, הספרות היהודית והעברית והשיר העממי היהודי.
מי מתוכנו, שזוכר את הרוח ששרר ברחוב היהודי באמריקה לפני שבע-שמונה שנים – היוכל לבלי לשמוח בכל לבו על ידיעה שכזו? ברחוב הזה שלטה בעת ההיא הצביעות הדתית של ה“טאגבלאט” מצד אחד והצביעות הסוציאלית של ה”פארווערטס" מצד שני. הרחוב היהודי באמריקה היה אז טופס גרוע מאד מהרחוב היהודי באיזו מערי התחום. האינטליגנציה היהודית “הקוסמופוליטית” של אמריקה חיתה בנפשה ברוסיה, רק ברוסיה. לדאוג לצרכי הרחוב היהודי במקום-מושבם לא עלה גם על דעתם. היה מעשה של מאה וארבעים הערים ההרוסות על-ידי פוגרומים; מיד צעק ה“טאגבלאט” על אחינו הנענים בעד אמונתם, וה“פארווערטס” – על אחינו הנענים בעד רוחם הריבולוציוני. בנוגע לחינוך הסתפק ה“טאגבלאט”, בא-כוח היהדות הרשמית, ב“תלמודי-התורה” וה“רביים” הפרטים, המלמדים את הילדים, המתחנכים בבתי-הספר של המדינה, לבטא מלות אחדות של תפילות, בלי כל הבנה, וה“פארווערטס”, בא-כוח הסוציאליזם הרשמי, לא התעניין בכל זה כל עיקר. כי מה לו ולחינוכם של ילדי היהודים? על-דבר לאומיוּת יהודית פרוֹגרסיבית אסור היה לדבר. דיברו על זה רק אנשים בודדים, מי שלא נתיירא מפני הבוז והרוֹק אשר ימלאו את פניו. ברם, האנשים הבודדים הלכו הלוך ורוב. ולא עוד אלא שהתחילו גם לעשות. נשמע “הקול החדש” של הסוציאליסטים-הטריטוריאליסטים; התחיל לצאת “העם”, ומיד גם “הלוחם היהודי” של חברינו פועלי-ציון. ורוחות חדשות התחילו לנשוב במחנה. והנה לא עברו שנים אחדות, ואנחנו כבר זוכים לקרוא ב“דאס נייע לעבן” – באיזו מידה גם-כן פרי הרוח החדש – דין-וחשבון על אסיפה כזו של אגודת הפועלים היהודים הלאומית ועל בתי-ספר לאומיים-ראדיקאליים, שאינם באים להעמיס על ילדינו יהדות חנוטה של “נר-מצוה” ו“קיצור שולחן ערוך”, של גמרא ותרגום-אונקלוס, כי אם לעשותם ליהודים חיים, לחזק את רוחם ברוח היהדות החילונית, הנובעת מתוך שדרות-עמנו הפועלות ושרות את שיריהן העממיים, היהדות, שהקריטריון שלה הננו אנו בעצמנו. האם לא יגל על זה הלב ברעדה? האם לא כדאי לעבוד? האם זה לא מוכיח, כי הזרע אשר זרעו ברחוב-היהודים באמריקה אנשים כמוריס וינטשבסקי ונחמן סירקין עושה פרי?
“מי בז ליום-קטנות? הבוז למתלוצצים”…
רְשִׁימוֹת בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיּוֹת (לחובר, "אחד העם")
מאתיוסף חיים ברנר
הוצאת “ספרות”. בני הדור. א. אחד-העם.
מאת פ. לַחובר. וארשׁה, תרע"א.
מגמת המחבר של המחברת הזאת על אחד-העם – מן הסריה החדשה בהוצאת “ספרות”: “בני הדור” – היא לא ויכּוחית, ואף לא תיאוֹרית,אלא הסתכלותית. ודא עקא. דא עקא בנוגע למחברת זו, שבאה לדון בנושא, שדוקא אינו ענין להסתכלות במובנו של מר לחובר בפתח דבריו, אלא לויכוח או להסבר. ואמנם, רואים אנו, שכל אלה אשר עמדו עד כה על החזיון אחד-העם בספרותנו – בין אלה שחשבוהו לחזון פינוֹמנלי ובין אלה שחשבוהו להפך מזה – לא עמדו אלא או בכדי לכתוב ב“אובייקטיביות” פרק בתולדות ספרותנו החדשה, זאת אומרת, להרצות את דעותיו, את שיטתו, להסביר, מה הכניס החוקר הלאומי שלנו לספרותנו ומה חידש בה (קלוזנר, ברנפלד, יהושע טהוֹן) או מתוך הכרח נפשי לחלוק עליו ולהראות על קלישות-השגותיו בהבנת המציאות היהודית בפרט ואמת החיים ומעמקיהם בכלל (ליליינבלום, ברדיצ’בסקי והסופרים הצעירים ר' בנימין וא. ציוני). ודוקא אלה האחרונים, מתוך ש“באו כמקשנים או כשואלי-שאלות לשם קינטור וניצוח” (לשונו המגומגמה והקנטרנית במקצת של מר לחובר בהקדמתו), היטיבו, אמנם, לעמוד גם על אישיותו ומהותו של בונה המחשבה החיבת-ציונית – מחד גיסא – לפני חצי יובל שנה ולסמן את גבוליו אשר אליהם בא ולא יסף; דוקא ה“מקשנים” האלה נתנו לקורא תמונה בהירה מ“רבנו הגדול, ראש המדברים בשאלות-חיינו, שבהרבה דברים יש שמפיו אנו חיים”. ליליינבלום ידע את כל אי-פוריותו וחוסר-האופקים של אחד-העם בעבודת-הישוב, למרות מה שצדק ב“אמיתו” בהרבה הערות מעשיות – לרוב אלמנטאריות – בנוגע לאפיטרופסות ובתי-הספר, למשל; ברדיצ’בסקי, איש הנאמן ביותר בבית-ישראל וכרמו, איש שעיניו משוטטות בכל חביון הפצעים העממיים וכולו סבלון מיסורי-וטעויות-התולדה שלנו, ידע להעריך את התנגדותו של אחד-העם לציוניות ההרצליינית ולעשות את הניתוח היותר עמוק ושנון לתורת היהדות ה“היסטורית” שלו וגאותה ובטחונה; ר' בנימין – מנקודת ההשקפה של יחס יותר דק וקולטורי אל חזיונות-החיים ורחשי נשמה יותר עדינה – הראה את ערך הנבואה, האידיאל של צדק מוחלט והמוסר של בעל “המוסר הלאומי” והמאמר “משה”, שאותו פרופיסור גרמני הזכירו לשבח (ככתוב במאמר “קרן-אורה” של “איש עברי” ב“השילוח”!); א. ציוני, בעל האידיאליות הפועלת, האינדיבידואלית, הפוזיטיבית, נלחם, בעקבות ליליינבלום, ב“רוחניות המעשית” של בעל “תחיית-הרוח”, נלחם בכל מיני הדברים על “סוד” קיום עם-ישראל של תלמידיו, אותם “מחפשי ההכשרים” להווייתנו בדברים שמחוץ ובאנציקלופדיות ליהדות… ואיך שיהיה, אם אנו מסכימים למתווכחים הללו ואם לא, הנה פרצופו של אחד-העם האדם והסופר מתבלט על-ידי ויכוחיהם וערך עבודתו הספרותית והציבורית קם ועומד לפנינו. אבל מה אנו מוציאים מתוך מחברתו של מר לחובר, ש“עומד במידה ידועה מן הצד(?) ושבתור עומד מן הצד אפשר לו להסתכל יותר בשרשם של דברים ולהגיע עד יסודם” (ההטעמה של המחבר), איזו שרשים, למשל, ואיזו יסודות? אמנם, אין כל ספק, שבמחברת זו, למרות כל הערבוביה הבלתי-נעימה השוררת בהרבה מניביה ומבטאיה, יש הערות בודדות נכונות מאד ושׁרטוטים אופִיים, היורדים עד עומק-הנדון, המעידים, כי המחבר קרא את שלושת חלקי “על פרשת דרכים” בשים לב וכי יודע הוא לקרוא (למה נכחד? אנחנו קראנו גם את “הגיעה השעה!”, במקום שמתבאר, כי הריבולוציה ברוסיה נחלה מפלה מפני שהיתה חסרת-רוח, בעוד שהתורכים הצעירים הצליחו מפני שהיו אנשי-רוח – וגם… “תורה מציון”…). אבל אף אלה הציוּנים הבודדים הקולעים אל המטרה אימתי הם באים? – דוקא בעת שהמחבר עובר שלא במתכּוון לטוֹן ויכּוּחי במידה ידועה (“אחד-העם אינו אומר מעולם פשוט: ב' פעמים ב' הוא ד‘, אלא הוא פותח במשל ומראה בראיות ברורות מן הפילוסופיה, ההיסטוריה, ההגיון והפסיכולוגיה, כי – ב’ פעמים ב' הוא ארבעה”, ע' 11, ויעוּין, לדוגמה, גם סוף פרק “גשמיות ורוחניות” והפרקים “מעגל-הקסמים”, “צניעות וענוה”,,,, ו“חתימה”). ואולם בשעה שהוא בא לגלות “שרשי ויסודי הדברים” בתור מסתכל – מה מתגלה לו ומה הוא מגלה לנו? ומה יש לגלות?
בשמונה פרקים הולך מר לחובר ומונה את השרטוטים האופִיים ובעיקר את הסתירות שׁמצא בפרצופו הספרותי של אחד-העם. מצד אחד סופר עסקן ומבקש תועלת, רק תועלת, רק הלכה למעשה, ומצד שני “איש שתמיד הוא מדבר בסברא ובעיון (רבותא!) ובכל מקום ובכל זמן הוא מסתכל בכבשונו של עולם (מליצה גדולה!) ומתווה דרך לרוח-ישראל” (גם-כן מליצה!); מצד אחד לשון קצרה וסומכת על המעיין ומצד שני בהירה וברורה; מצד אחד הכל הוא הרעיון ומצד שני “אין רעיון אלא בקשר עם חזיון ידוע מן החיים ולשם אותם החיים” – וכך הלאה, הלאה. בנוגע לזו, ה“סתירה” הנקובה באחרונה. מוסיף המחבר: ולא אותם החיים הרחבים (דרך אגב: על זה עמד אפילו קלוזנר בימים האחרונים, שאין חלק ונחלה לאחד-העם ב“חיים הרחבים”, כלומר, בעולמות השירה האנושית ומסתרי רוח-האדם – הכותב), כי אם חיי החברה, ולא החברה הגדולה, אלא של יחידי-סגולה, של אריסטוקראטים ישראליים… והרי, איפוא, בתמיה" עסקן חברתי – ו“אריסטוקראט”! “התיחסותו של אחד-העם לדעותיו של האריסטוקראט המוחלט – ניטשה –אינה שלילית מכל וכל. אדרבה, תורת האדם העליון” וכו'. ולא חלי ולא מרגיש מר לחובר, ראשית, כמה גיחוך יש בדבר, כשבאים ומדברים אצלנו על יחסנות ו“אריסטוקראטים ישראלים” (הרי “רבי אשר גינצברג – בעצמו – הוא – בסך הכל! – נצר ממשפחת לומדים-גבירים, חסידים, אנשי-מעשה”. כלומר, יהודים בעלי-בתים חוכרים בתי-מזיגה מפריצים וסוחרים ביערות ובטֵה!); ולא חלי ולא מרגישׁ מחברנו, שׁנית, מה שידוע לכל בר-בי-רב, כי החשיבות העולמית של “האריסטוקראט המוחלט”, של הפייטן המטורף פרידריך ניטשה, אינה התורה שלו על האדם העליון, שבאמת אפשר למצוא לה גם “צד-היתר על פי דינא דישראל ורוח-ישראל” ולומר, כאחד-העם בשעתו, שבמאמרו של אותו תנא עילאה “כל העולם לא נברא אלא לשמשני” אתה מוצא סמוכין לה ושבאמת אפשר להרכיבה בכל מה שאתם רוצים; התורות, כל התורות, רכות הן ואפשר ללוש בהן כאשר תלושנה הנשים בבצק, ועיין, למשל, המבקר הגדול" בראנדס ובמה שהרכיב הוא על-פי דרכו את “תורת ניטשה”; ברם, הוא הדבר, שלא התורה היא העיקר, כי אם הדרך, דרכי תהומות השגעון, הספיקות והתאמצות כוחות-הנפש, שבהם בא אותו האיש, גאון הקולטורה האַרית, לתורה זו – דרכים שלא נראו ולא יכלו להיראות למורה-הוראה של “בני משה” שלנו גם בחלומו… ולא חלי ולא מרגיש מר ל., שאם כן, אזי כל הסתירות, שהוא הולך ומונה ב“אריסטוקראט המוחלט” שלנו, באותו הפרק וביתר הפרקים, כבר אין מעניינות אותנו כלל. כי אכן מי מגדולי-הדעות מימות-עולם היה נקי מסתירות? מי מן המאורות הגדולים, שדעותיהם הן תוצאות דרכם הגדולה, היה יכול להיות נקי מסתירות? לא ישו הגלילי ולא מרק אורליוּס, לא יוּליאנוס הכופר ולא אנג’לו, לא שקספיר ולא טולסטוי – לא איש מהם היה מ“עוֹר אחד”, בלי ניגודים וסתירות. זה אי-אפשר. ואולם, אדרבא, במקום שאתה מוצא את סתירותיהם הגדולות, המוכרחות, את הסתירות שבתורותיהם, שם אתה מוצא את גדולתם, את גדלות הדרך אשר עברו… אבל איזה ענין ואיזה חפץ יש להסתכל בסתירות כעין “סדר וחוץ לשיטה” וכל מה שנזכר לעיל – סתירות קטנות של אדים בינוני מישראל, שלמד דבר-מה והגידוֹ ליעקב כפוסק אחרון פעם ושתים ושלוש, בעל כשרון פובליציסטי מוגבל ועבודה פובליציסטית ארעית (קראו עוד פעם “תעודת-השילוח”, “צורך ויכולת” וכו'), שכל “פירוריו” ידועים הם מאיזה עפר לוּקחו (עיין גם פרק “כפירה ואמונה” שבמחברת שלפנינו), שחשבון-נפשו הוא אותו שאנו מוצאים במאמרו “חשבון-הנפש” (אל תתבוששו!), שבעולמנו הדל והקטן ודאי שהיה לרוב מאמריו המעשיים ערך שעתי ומקומי, אבל שבכל נחלתו הספרותית – אם נוציא את ה“אדם באוהל”, “תורה שבלב” ואולי עוד שנים-שלושה עמודים ב“על פרשת-דרכים”, חלק ראשון – אין אף דיבור אחד, שיתרומם עד למדרגה של יצירה, ואין צריך לומר, שיקרא אלינו ככל ספרי “האריסטוקראט המוחלט” שלהם, להבדיל, בעל “תורת” האדם העליון: “אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני, צרה ויגון אמצא?”…
משה סמילנסקי, תלמידו של אחד-העם, מספר ברומאן “תולדות אהבה אחת” על אודות גיבור-הרומאן שלו, מורה-המושבה, שהיה מחנך את תלמידיו ותלמידותיו, ילדי-המושבה, על אחד-העם ו…דוסטויבסקי. מעין קוריוז כזה קרה במקצת גם למר לחובר: אחד-העם וניטשה… ולא עלה על דעתו של מחברנו הצעיר לשאול את עצמו: וכי בשביל שבעל “לא זה הדרך” היה גדול בשעתו מכל חבריו סופרי “המליץ” והיה מן הראשונים לכתוב בשפה קלה ושומרת את הסינטאכסיס ושנים רבות הייתה לו השפעה ידועה על חלק ידוע מן הצעירים הלאומיים ושמו של האיש הולך עדיין לפניו בחוג של בעלי-בתים משכילים ו“הוא נצר ממשפחת לומדים גבירים” – וכי כל המעלות הללו גם יחד נותנות כבר לו, ה“מסתכל”, מקום לדבר על התיחסותו של בעל “האריסטוקראטיזמוס החברתי” לדעותיו של בעל “תולדות הטרגדיה”, “אנושי, אנושי ביותר” ו“כה אמר צרתוסטרא”? האם אין זה חטא מצדו נגד “ההסתכלות ביסודם ובשרשם של דברים”? –
שרא ליה מאריה למר לחובר.
בְּחַיֵּינוּ וּבְעִתּוֹנוּתֵנוּ (לקתה מידת הדין וכו')
מאתיוסף חיים ברנר
לקתה מידת הדין והצדק. – “תחזקנה ידי כל אחינו”… – קול ממחנה-הלאומיים בה' הידיעה
על רשעותה של איטליה נגד תורכיה בדבר טריפולי התריעה העתונות שלנו לא מעט. בן-יהודה נתפעל ביחוד מ“קולה של ירושלים”, זו העיר שבן-אמוץ ניבא בה לשלום וענתבי חתם בה על “המחאה הגדולה”… ולא מחמת חשבונות של תועלת עצמית דנה עתונותנו את איטליה ברותחין. חס וחלילה! אמנם, היו גם כאלה, שכאן מצאו להם מקום לקשר את החזיון הנוכחי עם פוליטיקה יהודית, לאמור: תורכיה חטאה שלא פתחה לנו את שעריה ונענשה. רק בנו מוצאת עותומניה אוהבים נאמנים וכו'. ואולם רוב העתונות שלנו עסקה בזה בעלמא, לשם " מצוה“. אפילו ה”ג’ואיש כּרוניקל“, כלי-מבטאה של היהדות ממערב-לונדון, שמצא לנכון לעשות מספד מר על סטוליפין המומת, על סטוליפין ה”מרגיע“, צעק הפעם על ה”קרוּאֶלטי" של איטליה. רגש-הצדק נפגם. היאך! “כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש מן הדבר הזה” – הזכיר ד“ר ברנפלד לקוראיו במאמר לא-קצר ב”הצפירה". היכן הוא היושר האירופי? אין יושר באירופה.
היושר האירופי איני יודע, מי מצחיק ביותר: אותו יושר או מי שמתריע על היעדרו. משל למה הדבר דומה? כאילו היו באים להתריע על הברד ועל הארבה. אירופה, החיה כולה מ“שוד-עניים ומאנקת-אביונים” – באים לדרוש יושר ממנה! כמה אי-יושר, כמה צביעות בדרישות-היושר הללו בכבודן ובעצמן! וכמה טיפשות, במחילה, באותן התפילות ל“נביא”, שיקום וימלא את הארץ יושר…
אין יושר ואין צדק באירופה. בוודאי אין, ומכבר, מכבר – עוד בטרם התנפלה איטליה על טריפולי…
וירשו לי הערה צדדית בנדון. אותו רגש-הצדק, שכל-כך מרבים להזכיר אותו, הנה אצל העתונות גופה, ואפילו אצל זו שלנו – הישנו? כוונתי לאותו רגש-הצדק, שבאמת אין לפניו, כמו שאומרים, כל חשבונות, אלא רוח הוא באנוש, “ציווי מחלט” – הישנו?
הנה לפני חדשים אחדים היה מאורע אחד, שרגש-הצדק של הכל ודאי שהיה צריך לשבוע רצון ממנו. “בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל”. אמנם, הדבר אף על פי שנעשה על-יד אחד מזרע-ישראל – ספק זכאי, ספק חייב – אין זה מעשה ישראלי לאומי; אמנם, הדבר לא לבד שלא הביא ולא יכול להביא לנו תועלת מוחשית, אלא שעוד איים עלינו בצרות ופגעים רבים, שבנס ניצלנו מהם. אבל כל זה הרי אינו שוב הוכחה כלפי שביעת-הרצון של רגש-הצדק. הלא לפניו כל חשבונות לא יבואו. ולמה, איפוא, דיברה עתונותנו כמעט פה אחד, שהיהדות רחוקה ממעשים כאלה (אותה היהדות, שבתורתה כתוב: לא תחיה כל נשמה ממחנה-האויב!)? ואם מטעמים מובנים לא יכלו הרבה מעתונינו להביע את שמחתם הצודקת בגלוי, למה, לכל הפחות, לא התאפקו ולא נמנעו מדיבורים יתירים?
הבה, למצער, אתאפק אני מדיבורים יתירים.
––––––––
היחוסים שׁבין היהודים הגֵרים יושׁבי פולין לפולנים האזרחים בפולין המדינה היו – כידוע לכל קורא – ענין לענות בו בעתונותנו לפני חדשים אחדים. לא רק הפרוגרסיסטים והראדיקאלים הפולנים צעקו: היהודים הם אבן-נגף על דרכנו, היהודים מעמידים בסכנה את מדינתנו, כי אם גם העתונים הסוציאלאים דיברו בפה ובפה: כן, בוודאי, יש לכם הזכות לחיות אצלנו… ואפילו לדבר בלשונכם… אבל… בכל זאת … אין דבר… הפרוצס ההיסטורי יביא לידי כך, שתיטמעו בינינו… ובכן… למה לכם באמת ההתבדלות והז’ארגון שלכם? ומה שרע מזה: אותם הדברים בעתונים הסוציאלאים כתבו, לרוב, יהודים, שמספרם אינו מעט בפ. פ. ס. (מפלגת הסוציאלאים הפולנים). ואף עתונותנו שדיברה בכל הענין הזה, נשמע לפעמים בקולה מעין הודאת בעל דין. כלומר, הרי אנו באמת אסון לפולין… כמובן, לא באשמתנו… אבל צריך להבין גם אותם…
גדר מזה וגדר מזה. ואולם – יהיה מה שיהיה – לפני ההמון היהודי בפולין יש, סוף-סוף, רק דרך אחת: דרך-החיים. אנו צריכים לחיות ולהגן על קיומנו העצמי, על קיומנו כטוב בעינינו…
ואמנם, יש אשר בתוך החשיכה האיומה השרויה על חיי יהודי פולין – וגליציה ביחוד – בתוך קורי-העכביש הנאלחים, אשר יפרשו על ההמון היהודי הרביים והצדיקים מצד אחד והמתבוללים וה“גויים” הפנימיים מצד שני, בוקעים וחודרים בעת האחרונה קרני-אורה. הצדיקים והמתבוללים הולכים לעתים קרובות מאד יד ביד; שהר אליבא דידן אין לאום יהודי אלא רק דת: דת קדושה, שצריך להחזיק בה בכל האמצעים שבעולם, בכדי ליהנות ממנה בהאי עלמא ובעלמא דאתי, או דת נבערה, שצריך להשליך עליה שיקוצים, כי היא-היא המטילה איבה בינינו ובין עם-הארץ ומעכבת את הגאולה…במיפקד-העם, שהיה באוסטריה אשתקד, הלכו הרביים לימין המתבוללים במלחמה נגד השפה היהודית… וליאו בלמונט, הסופר הפולני והיהודי המומר, הולך לקרוא שיעורים על דת-ישראל בווארשה…
ברם, כאמור, טיפוס של יהודים חדשים הולך ונוצר בגליציה, למרות הכל. הנה זה לא כבר הסתדרו בגליציה עוזרי בתי המסחר, הרבים באותה המדינה, ואף, כמו שהובא כבר ב“האחדות”, התחילו להוציא לאור ביהודית עתון פרופיסיונאלי – ודגלם גדל פועלי-ציון! בגליציה, שהתעשיה אינה מפותחה שם, ואף בזו שישנה אין היהודים לוקחים חלק גדול, עסוקים הרבה מבני ההמון היהודי בשירות בבתי-מסחר, וכמובן בתנאים היותר קשים – שעות-עבודה בלי שיעור, שכר מינימאלי וכו' – והסתדרות כזו, שהיא בנויה על יסודות סוציאליים-לאומיים, כלומר על הצרכים והדרישות הפנימיים, הנובעים מעומק החיים העצמיים, ואינה מתחשבת לא עם האנטישמיות של הפפ“ס ולא עם הפלפולים התוריים של הז’פ”ס, אם גם עוזרי בתי-מסחר יכולים להיחשב על מעמד-הפרוליטאריון, אם לא – הרי יכולה היא להיות גורם חשוב בהטבת חייו, בשחרורו מכבלי המסורת והרקבון הנפשי ובהתקדמותו האנושית של חלק גדול מיהודי גליציה.
מעשים כאלה הם התשובה היחידה והיותר נכונה לכל ה“הָמָנ”ים המודרניים, הצוררים מכל הכיתות והסיעות, הרוצים לבלענו…
––––––––
כשבאים אנשים, ואומרים: צעירים בני גיל ידוע אַל להם לקרוא ספרים ידועים ואַל להם להתוודע לרעיונות ידועים, העלולים להזיק להם באותו גיל, אף על-פי שסוף-סוף לא ימָלטו הצעירים מהם – יכול אני לחלוק, אולי, עליהם בדבר חששותיהם מפני נזקים בכיוצא באלה, אבל מבין אני אותם, את נימוקיהם ואת טעמיהם. ואולם אם בא אדם ואמר: צעירים בני גיל ידוע צריכים להתחנך דוקא על ברכי רעיונות ידועים, אף על-פי שהמורים הקבועים אינם מודים באותם הרעיונות ואף על-פי שהתלמידים כשיגדלו ודאי יעזבו אותם – את זה, בכל רצוני הטוב, לא אוכל להבין.
ואומר כזה הוא הסופר זלמן אֶפשטיין במאמרו בחוברת “השילוח” האחרונה על הגימנסיה ביפו.
המאמר ההוא אינו נוגע בפצעי הגימנסיה הנאמנים, שאפילו איש כמוני, הרחוק מהגימנסיה ממש כמר אפשטיין, יודע מהם, כגון: הוראת כל המדעים בעברית, בעת שאין ספרי-לימוד ואין טרמינולוגיה מדעית קבועה; אי-ההתאמה לתנאי-המקום; הערבוביה של בני גלויות שונות; ההכרח והמעמסה של לימוד שש שפות; ואולי יש להוסיף, בין הפצעים, גם זה שהכל “דואגים” לה, לגימנסיה הארצי-ישראלית, ועיני כל ישראל צופיות לתלמידים שתוציא, ויש ויש, איפוא, לחשוש לעין רעה… ראיה לדבר – מאמרו של מר אפשטיין אשר לפנינו.
לא, מאמרו של מר א. אינו ובודק במומים הממשיים. אדרבא, גומר הוא את ההלל על המורים ועל עבודתם, כאילו באמת הכל הוא בגימנסיה על צד היותר טוב ואין צורך כלל בכוחות חדישים, שיבואו לעזור לחלוצים שלנו בצעדיהם הראשונים, המלאים צורי-מכשול. התהילות והתשבחות הנמלצות עושׂות רושׂם, כאילו בעליהן לא קימץ בהן ולא סָפר אותן, בכדי שתהא לו על-יד זה הרשות להיחשב כאוהב גדול ולדבר “כל אשר עם לבבו” בדבר “ההתנגדות העצומה מצד החרדים”. כלומר: אותם המורים, שהגדילו כל-כך לעשות בהוראת המדעים וכו', צריכים היו לבלי להעמיד על עצמם בשאלה שעוררו החרדים ולהזמין בני-סמכא, “גדולים וטובים מהם”, בנוגע לחיבור הפרוגראמה, בנוגע ללימודי הדת, בנוגע לה“שאור שבעיסה ולהמלח של היהדות”…
אני לא אצטט את המאמר ולא אכָּנס בוויכוחים. את הצד המעשי של הדבר – כמה שעות קבעו ללימוד-התלמוד וכמה צריך או אפשר היה לקבוע – ודאי יבררו מנהלי הגימנסיה שידעו להגן על עבודת היצירה ועל החיוב שלהם בפני סופרים נכבדים היושבים בפטרבורג ורואים חלומות ביפו. ובנוגע לצד התורי שבנדון, לכל אותם הדברים על החינוך הדתי – הוי, כמה היה כל זה לזרא בימינו, ימי הריקודין הקדושים כנגד הדת הישראלית הקדושה! מר אפשטיין בעצמו “יודע מראש, שבשביל ספירות ידועות הוא דובר על אוזן לא שומעת”, ואולם הוא אינו יודע, שהגימנסיה ומנהליה דוקא אינם מאותן “הספירות הידועות” ולחינם הוא מאיים באיזה תרגום מ“שפת ירושלים לשפת פאריז, שאז יקבל הכל צורה זרה וכו', שכבר עבר זמנה ושהיא ראויה למנוד-ראש”. אני, למשל, איש פרטי, איני יודע לתרגם לשפת פאריז את שפתו הירושלמית של מר אפשטיין, ואף על-פי כן הרי אני נד ונד לו בראשי. צורת דרישותיו, אמנם, אינה כלל “הזָיִית ומכוסה בעב הענן והערפל” בעיני, אלא, להפך, פשוטה בתכלית הפשטות. מבין אני, פשוט, שלאומיי-המשי שלנו מטיפוסו של אפשטיין, למרות כל קידותיהם לכבודה של אירופה ותרבותה, אוהבים את ניגון-הגמרא כשהוא לעצמו, ומה תעשה להם? אהבת נעורים! את החיים העתידים של בניהם הם שוכחים, מחמת זקנה או אֶכּסטאזה דתית, ובראותם בדאבון-לבם את המשומדים והמתבוללים בפטרבורג – פרי הרחוב הפטרבורגי – הם מתגעגעים למין חינוך, שיקשר, כביכול, את החניכים אל היהדות שלהם באלפי נימים קדושות וכו' וכו' על-ידי… לימוד חומש ורש“י. אלה הם דבריהם “בפשטות ובבירור”. אמנם, מודים האֶפשטיינים בעצמם, שׁכשׁיגדלו בניהם ויכָּנסו לבית-מדרשׁ גבוה, “יקבלו את מרותה של האמת המדעית” “למרות המקובל מקדמת דנא”, אבל כל זמן שבניהם הם בגימנסיה, צריכים המורים – למרות כל דעותיהם, הואיל והם כבר יצאו מ”בית-המדרש הגבוה“… – לזרוע על תלמי לב תלמידיהם חומש עם רש”י ותלמוד, בכדי שׁישׁארו יהודים נאמנים לבית-הכנסת הלאומי…
אוי לכם, יהודים נאמנים לבית-הכנסת הלאומי! הטרם ראיתם את כוחה של היהדות שלכם, של חומש ורש"י, של החדרים והישיבות, על מרות ואלפי חבריכם, שיצאו כמותכם מן הגיטו לרחוב-הגויים? שלנו גדול משלכם. בחברינו הצעירים, הבריאים בגופם ומפותחים ברוחם, שיתנו לנו הגימנסיות בארץ-ישראל, בטוחים אנו, כי אם יהיו אנשים הגונים ואם רק לא יקָרעו על-יד תנאי-חייהם בעתיד מצרכי-עמם, יהיו יהודים ממילא, יהודים לא גרועים מכם, גם אם לא ילמדום עירובין ופסחים, וגם אם לא ידרשו באזניהם השכם והערב על אלוהי ישראל…
אבל, אהה, הנה אנחנו מדברים על אוזן לא שומעת.
[“האחדות”, כסלו, תרע"ב; החתימה: יוסף חבר]
בְּחַיֵּינוּ וּבְעִתּוֹנוּתֵנוּ (דבר בעתו ובמקומו וכו')
מאתיוסף חיים ברנר
דבר בעתו ומקומו מה טוב. – ההצעה על הכנסיה היהודית הכללית. – דורות הראשונים בסוציאליות היהודית
ה“צופה” על “המלה העברית” ב“ראזסבייט” מתווכח עם הלל צייטלין בנוגע לאותם הצעירים היהודים ברוסיה, הרוצים להתנדב ולעלות בחיל-תורכיה להילחם באיטלקים שהתנפלו על טריפולי. הלל צייטלין, על פי דברי המתווכח, טוען אחת ושתים: אידיאליוּת מצד צעירים – יפה ונעים! אבל, ראשית, מאי חזית דדמא דהיהודים בתורכיה סומיק טפי – דלמא דמא דיהודי איטליה סומיק טפי? – הא חדא; והשנית: רוצים אתם, צעירי ישראל, להקריב את חייכם על מזבח-טובת-הכלל – המבלי קרבנות דרושים ונחוצים בכללנו היהודי, כי אל הגנתו של שלטון-תורכיה בטריפולי תשאו עיניכם? על זה חולק, כאמור, הצופה הנ"ל ואומר: מה יש לדבר על עבודה קוּלטוּרית פנימית ואטית באזני אלה, שרוצים להקריב הכל בפעם אחת בכדי להגן על הצדק?
אין אני יודע, כמה ממש יש בכלל באותן השמועות על מאות הצעירים המתנדבים. ואולם, איך שיהיה, עתון ציוני, אחרי הקונגרס העשירי, כלומר, אחרי שעזבנו את “הפוליטיקה הגבוהה” ואת ה“יחוסים בין הממלכות” ובאנו ליד הסכמה, שראשית-הכל ועיקר-הכל היא עבודה פנימית ואטית בתוכנו – כמדומני, שיותר נאה היה לו, אלמלי היה אומר לאותם הצעירים “הרוצים להקריב הכל בפעם אחת”: עבודת-החרישה ועבודת-השמירה בארץ-ישראל מחכות לאידיאליים שכמותכם!
ובזה אין אני רוצה להכריע את המחלוקת, אם מאידיאליים או דוקא לא מאידיאליים תיבנה הארץ. שאלה זו עדיין בגדר צריך עיון היא. יש פנים לכאן ויש פנים לכאן; ובכל אופן, אשרי משק-הכפר, שאינו מחכה לאנשי-רוח ולמביאי-קרבנות; ובכל אופן, עד היום, כפי שאנו רואים, לא הרבו ה“אידיאליסטים” לעשות. אבל, כמו שאמרתי, איך שיהיה, היה יאה ונאה לעתון ציוני לאמור בשעת-הכושר לאלה המתעתדים להיחמש חלוצים בעד דבר רחוק: הנה הדבר הקרוב דורש חלוצים… אהבו את הקרובים!
– – – – – – – –
עתונותנו טיפלה הרבה בעת האחרונה בהצעה שיצאה “מן החלונות הגבוהים”, על-ידי מערכת ה“אוֹסט אוּנד וֶסט”, לקרוא לקונגרס יהודי כללי, שיוָעץ במה להיטיב את המצב הנורא של יהודי רוסיה ורומיניה. בכלל התייחסה עתונותנו (ביחוד “העולם” הוילנאי) להצעה זו בסימפאטיה ובתקוָה, אף שמאידך גיסא נמצאו גם כאלה, שהזכירו את אסיפת-בריסל הבלתי-מוצלחה או שמצאו פסול בכוונתם של גדולינו ואדירינו, כי לא מאהבת אחיהם הם קוראים לקונגרס זה, כי אם מתוך יראה מפני זרמי הנודדים היתירים… כאילו לא היא הנותנת: אם באמת “הבורז’ואזיה הגדולה” שלנו מעוניינת בזה באופן ישר, הרי קרוב לוודאי, שמההצעה תצא איזו תועלת – וברוכה תהיה! אם באמת יש לה לבורז’ואזיה “אינטרס” בזה, הרי יודעים אנו מפי הנסיון, שהבורז’ואזיה יודעת להגן על אינטרסיה!…
ואולם, אבוי, כנראה אין הדבר כך באמת; פילאנטרופינו הגדולים עדיין אינם מעוניינים כל-כך במצבנו, במצב-המונינו, והחשש אך לשוא הוא. ראיה לדבר: ההצעה על הקונגרס האמיגראציוני, שהטרידה את דעת-הקהל שלנו שנתיים ומחצה, נדחתה, ואף ההצעה האחרונה על הקונגרס הכללי, שנחיצותו מורגשת בחיינו זה רבות בשנים, הולכת גם היא, כפי שמודיעים העתונים, ומוּסרה מעל הפרק. מפני מה? “המומנט הפוליטי” אינו מתאים. רואים אתם? אירופה עסוקה במלחמת תורכיה ואיטליה, בעניני רוסיה, במארוקו, וקונגרס ישראלי בשעה זו לא היה עושה את הרושם הדרוש…
נתגלו, איפוא, הקלפים! נתגלה, שכל ההצעה מלכתחילה לא הייתה, בעיקר, לאחד ולסדר את היהודים מבפנים, לייסד מוסדות ממשיים ולעשות מעשים בשביל צרכי המוני היהודים, כי אם להרעיש את אירופה על-ידי מחאות פומביות, להילחם באנטישמיות בנאומים מפוצצים את נואמיהם, והואיל שאירופה עסוקה, ואין על מי לעשות רושם, לפיכך לא צריך. במת-המישחק אינה פנויה, אין בשביל מי לשחק את הקומדיה של ברוגז ותרעומת על תלייני רוסיה ופראי-רומיניה. אל תרימו את המסך!
המסך לא הורם. ויפה כך. הרעיון הגדול על הסתדרות-יהודים כללית וקונגרס יהודי כללי לא יחדל מהעסיק את טובי-עמנו גם בעתיד, אבל אותו חזון-ההתולים של דימונסטראציה וקריאת-תגר – נוח לו שלא נברא.
– – – – – – – –
ב“הזמן” המחודש ממשיך ש. ל. ציטרון את זכרונותיו המענינים מאד על אודות סמולנסקין וסביבתו, שבה היו גם צוקרמן וא"ש ליברמן. בעל-הזכרונות מצייר גם פה, כמו בפרקים הקודמים, תמונות חיות ובהירות מדמות-דיוקנם של אסירי “האמת”.
השיחה נתגלגלה על הישיבה ובחוריה. צוקרמן סקר את האורח המשכיל ואת ראש-הישיבה הזקן, מורו של סמולנסקין לפנים, שבא לוינה לדרוש ברופאים, ב“סקירה אחת, שהשתקפו בה ביטול ומרירות, ושתק”. וליברמן קרא בניגון של “איכה”: “איכה תשתפכנה אבני-קודש בראש כל חוצות”, הניד בראשו מנוד-חמלה ואחר התעורר וקרא ברגש:
“ישיבות מיר, ווֹלוז’ין וכיוצא בהן אוכלות את מבחר כוחותינו וכשרונותינו. צעירי ישראל הולכים וכלים ונקברים חיים במדברי הציה הללו מאין טל-שמים ואור-שמש. מייסדים אצלנו בתים ללימוד-התורה, ותורה זו מטמטמת את הלב ואת המוח ומעלה הכורת על כל פרח רענן. נזקקים אנחנו לבתים, שיגדלו לנו אנשים בעלי קומה זקופה וראש מורם בגאון, אשר יחונך לבבם בהם, וידיהם לא תרפינה מעמוד בקשרי מלחמת הקיום נגד משטר-העריצות וסדרי-החיים הפיאודליים השוררים בעולם”.
וליברמן סיפר את העובדה, הנזכרת, כמדומני, גם בזכרונותיו של וינטשבסקי, איך ששלח פרוֹקלאמאציה “אל שלומי בחורי ישראל” על-ידי אחד מאנ"ש להפיצה בין בני הישיבה שבווֹלוז’ין. השליח עשה חוזה עם אחד התלמידים, כי בשעה מאוחרת בלילה, כשתכלה רגל מן הישיבה, יניח אכסמפלאר אחד בתוך כל גמרא וגמרא. הבחור עשה כמוטל עליו, ולמחר בבוקר מצאו בני הישיבה את הפרוקלאמאציות איש איש בתוך הגמרא שלו, אלא שלא השגיחו בהן, “מטמטום-הלב או מיראה – מי יודע”? רק מאת האחד נתקבל מכתב בשאלה, אם הדברים הנאמרים בקול-הקורא: “הניפו את הדגל האדום!” מכוּונים אל אותם הדגלים שנושאים אותם תינוקות של בית-רבן בשמחת תורה…
ראוי לציין, שאחרי אשר קרא סמולנסקין, בתשובה על הדברים האלה, “פרק שלם על ערכה של התורה בתולדות האומה הישראלית”; אחרי אשר מצא בעל “עם-עולם”, כי “זה כוחה של תורתנו, שהיא עומדת למפגע לכם (כלומר לסוציאליסטים, למהרסים!), כי במקום שלומדי-תורה יושבים לא תהיה לכם שליטה לעולם”, “השתדל ליברמן להוכיח בראיות לקוחות מתורה שבעל-פה ושבכתב, כי עיקרי-יסודות-תורתו של מארכס נמצאים בתורת-משה(!) וכי בשבת ישראל על אדמתו היו סדרי חייו נחתכים רק (!!) על פי העיקרים הללו”.
דרשנות נלהבה של “מטיף לאומי” מצד זה ועין פקוחה על המציאות, אבל גם תמימות קדושה ביחס להוכחות “היסטוריות”, מצד שני, האם לא צדק צוקרמן בשתיקתו באותה שעה?
בְּחַיֵּינוּ וּבְעִתּוֹנוּתֵנוּ (ישועות ונחמות וכו')
מאתיוסף חיים ברנר
ישועות ונחמות ליהודים באנגליה. – אורח ספרותי מהוגן ומכובד מאמריקה. – הפרוספקט והעתון
בעתון יהודי אחד מעבר לים, בחלק המעשים בכל יום, התחלתי לפני איזו ימים לקרוא את סיפור-המעשה הזה:
“מעשה ובא יהודי אחד כבן שלושים, אופה, הוא ואשתו ושני ילדיו עמו מאודיסה לחוף בריטניה. מטרת היהודי לא היתה להשתקע בלונדון, כי אם לגור בה עד שאמו, הגרה באפריקה הדרומית, תשלח לו את ההוצאות הדרושות לבואו אליה. הממונים על הכניסה, כששמעו מפי הנודד, שיש בדעתו לכשיקבל את הכסף, שיספיק רק לאחד, להניח לפי שעה פה את אשתו ובניו, אמרו: “לא! אין לנו צורך בנשים עזובות! ואם כן, נחזיר את אשתך וילדיך לרוסיה, ומשם תקחם”. וכך הווה: האשה וילדיה הוחזרו והוא נכנס אל הארץ. אבל לא לאורך-ימים. כי נשבר לב האיש בקרבו על הדבר הזה ויחלה. הכסף מאמו נתקבל על שם חברת-אניות אחת, אבל הרופא של אותה חברה הזהיר בו לבל יסע, כי שם לא יניחוהו להיכנס מפאת מחלתו. הכסף וכרטיס-האניה הוחזרו לאמו, והחולה מכל הנעימויות הללו חלה עוד יותר עד שנפל באמת למשא על מוסד של צדקה אחד… אז נתבע ה”פושע" לדין, על שהוא נופל למשא, ונגזרה עליו גזירת גירוש".
זריתי את העתון מבלי משים ולקחתי עתון אחר. והנה מן ה“ראזסביט”, שאף הוא היה מונח על שולחני, יצאה לקראתי חדשה, ואף היא מאנגליה (בחלק הכרוניקה מחו"ל, גליון 43) וזה לשונה:
“עוד לא כבר התהלכו שמועות, כי גיאורג מלך אנגליה אינו אוהב ביותר את היהודים, בעוד שאביו היה עמהם תמיד ביחסים טובים מאד. אכן על פי המספר הרב של יהודים בפארלאמנט האנגלי אי-אפשר היה להאמין בשמועות הללו, אך בכדי לשים קץ גמור לשמועות האלה, הלכו המלך והמלכה ובאו למשתה אשר עשה ליאופולד רוטשילד; וגם עד אז ביקר גיאורג את ששון, בא-כוח שני של יהודי אנגליה”.
עד כאן הלשון-הזהב. גמרתי וחשבתי כך:
צר יהיה מאד, אם אותו האופה החולה המוּשב לאודיסה מת בדרך ולא הספיק לראות את גליון-ה“ראזסביט” הזה!… החולים כעסנים הם, ואפשר שחטא בלבו אותו אברך ונתן תיפלה באנגליה המלאה צביעות כמים לים והאמין רגע בשנאתה חס ושלום לישראל… רק העובדה הזאת, המובאה ב“ראזסביט” (מתורגמה מסתמא מ“ג’ואיש ווֹרלד”!), היתה יכולה להעמידהו על האמת: מלך אנגליה שתה יין ויצא במחולות אצל שני באי-כוחם של יהודי אנגליה – האם יש ראיה יותר מוכיחה מזו, שגם “גיאורג” אוהב אותנו ממש כמו אביו?… ואם המלך אוהב, אוהב גם העם…
מה שנוגע לי, הנה, כמובן, אין אני אופה חולה ואיני כעסן ואיני צריך להוכחות חדשות כל עיקר. לי, סופר עברי, דיה ומספיקה אותה העובדה ההיסטורית הגדולה, שכל עתונינו הריעו עליה בשנה הזאת (ראה “עקבי הספרות” ב“מולדת”!), ושיש בה מכבר להחוויר פני כל האנטישמיים שבעולם. אני לא שכחתי ולא אשכח, שבאנגליה בשנה זו היה… חבל ויילס?… לא, מה אתם… – החג… חג-הביבליה! לחג-הביבליה אני מתכוון!… הרי “גיאורג” אוהבנו נאם כל-כך יפה בחג-הביבליה – הביבליה שלנו! – על המתנה הרבה שיש בה, בביבליה, לאנושיות… ומה אנו חסרים עוד? האם לא טוב חלקנו ונעים גורלנו המיוחד? חזו, מאן גברא רבא, מלך ואוהב-ישראל מסהיד על התנ“ך, על התנ”ך שלנו, שהוא לא יסולא בכל אוצר-פנינים ואטון-מצרים!… לא לחינם, כנראה, ביקר ה“מבין” הגדול על הביבליה את שני באי-הכוח של יוצריה!…
––––––––
סוף סוף, נתגלגלו ובאו גם לידינו גליונות אחדים (,5,4 9,8,7) של “השבועון החברתי-מדיני, הספרותי והמדעי” “הדרור”, היוצא לאור מראשית ספטמבר ש"ז על-יד ראובן בריינין באמריקה. במקרה, במאוחר, לא כסדרם ולא כולם הגיעו הגליונות אלינו, לפינתנו הנידחה, שירושלם שמה. אבל, איך שיהיה, ועינינו רואות את הדפים העברים הבאים אלינו ממקום אשר לא פיללנו להם – הלב הומה… ומאליו נפתח הפה למסור לחברינו הקוראים את הרושם הראשון.
לא אכחד תחת לשוני, כי הפרוספקט של “הדרוֹר” בשעתו, לפני חצי שנה ויותר, לא עורר בי תקוות מוגזמות. במבול-דבריו מצאתי רק תיזיס ממשי אחד, ש“אחינו באמריקה אשר במחיר החופש המדיני ובמחיר סיר-הבשר, אשר רכשו להם, ויתרו על כמה קנינים רוחניים האורגים את חוט-עתידותיה של האומה העברית” וכו' וכו' צריכים לספרות עברית משלהם. אבל – הגיתי – האם על ההכרה האחת הזאת, ש“ליהדות האמריקנית העשירה בחומר ועניה ברוח”, אשר “השכינה העברית עשתה לה, כביכול, כנפים בה”. שליהדות זו דרושה “תורה”, דרוש “מכתב עתי עברי”, דרוש “היכל ספרותי ומקדש לרעיון-התחיה” – האם על הכרה זו גרידא יחיה כלי-מבטא עברי חיוני הראוי לשמו? האם ה“תיזיס” הלז מספיק להפיח נשמת רוח-חיים ורוח-מלחמת-חיים ב“הדרור” העתיד לבוא ולהיות “שבועון חברתי-מדיני”?
פני הדבר היו בעיני, שה“דרור”, במצאו, שליהודי אמריקה דרוש כלי-מבטא עברי, הרי הוא בא לתת כלי-מבטא עברי. אבל מה יבטא הכלי הזה? על מה ילָחם? וכנגד מי? בשם איזו צרכים? האם רק בעד הצורך במכתב עתי עברי כשהוא לעצמו? האם רק בעד ההטפה לשפה העברית ולנחיצות השפה עברית? הן, סוף-סוף, גם לעתון עברי בימינו לא נאה שיצא רק לשם השפה העברית בלבד! הלא אם תעודתנו היא רק להטיף – להטיף לעברית ולרוח העברי ולתחיה וכו' – הלא בפרוספקט זה די, ולכל היותר, אפשר להוציא עוד מאה פרוספקטים וקולות-קוראים כאלה. אבל השבועון בעצמו, שיבוא אחריו, מה יתן ומה יוסיף?
ואגב: אותו המבטא “במחיר החופש המדיני ובמחיר סיר-הבשר”, שלכאורה אינו אלא אחד מרבים בשטף-המלים של בריינין, רמז לי על צד אחד בלתי-נעים ביותר בנוגע לתקוותי על ערכו של “הדרור” בעתיד. מתוך אותו מבטא קל ראיתי ונוכחתי, שהעורך, המדבר מעיקרא בבוז על שפתיו על אודות החיים שהוא בא להשפיע עליהם, אינו נותן את לבו אל כל החשיבות של אפני-החיים האלה, אינו מבין את כל גודל-המהפכה בחיי-היהודים הכלכליים, שהגיטאות באמריקה מראים לנו, אינו יודע להעריך כראוי את העובדה, שמאות אלפים יהודים בטלים ברוסיה נעשו באמריקה ל“עושי-חיים”, וכיוצא מזה – לכוח במדינה. מאותה תעודת “הדרור” יוצא, שראובן בריינין, אחד מראשי המדברים בספרותנו במשך של חצי-יובל שנה, כאילו אינו רואה באמריקה של היום אלא “סיר-בשר”, שהוא גס, שהוא אינו אסתטי, שצריך להילחם בו על-יד מכתב עתי בשפה היפה והרוחנית…
“היהדות האמריקנית העשירה בחומר, עניה היא ברוח” – לימד אותנו הפרוספקט. וה“לימוד” הזה הראה לנו אל איזו שדרות עיני “הדרור” נשואות, בעיקר, ואיזו חלקים מחלקי היהדות האמריקנית מעניינים אותו ביחוד. כי הלא אין מי שיכחיש, כי כל אותן השכבות הפרוליטאריות-המשכילות של יהודי אמריקה, פליטי הפוגרומים והריבולוציה, ששם באמריקה למדו לעבוד בבתי המלאכה ושם יצרו את העתונות והספרות היהודיות, אם גם אינן מצטיינות בעושר רוחני יוצא מן הכלל, בכל אופן גדולה עשירותן הרוחנית מהחמרית, ועתונים כ“פרייע ארבייטער שטימע” וכ“יודישער קעמפפער”, ירחונים כ“צוקונפט” ו“דאס נייע לעבן”, חבורות כ“פריער ארבעטער רינג” ו“נאציאנאל ארבייטער פערבאנד” יוכיחו; יוכיחו גם סופרים עממיים כליבין, משוררים כליֶסין, ואם תמצא לומר גם התיאטרון היהודי בניו-יורק, למרות כל ליקוייו… למי מכוּון, איפוא, הפרוספקט? מי היא “היהדות האמריקנית העשירה בחומר ועניה ברוח”? הווה אומר: היהדות של אותם “הרחוקים ממקום-שבתם הקבוע בירחי יולי ואוגוסט”, שבשבילם דחה בריינין את הופעת העתון עד לספטמבר, באמרו “זאת המנוחה, הניחו לעייפים”? היהדות של ה“קייטנים”, ש“ימות-החום ומנוחת הגוף, והרוח(!) אינם מוכשרים כלל לקריאה” אצלם, כלומר, של כל ה“רברנדים”, ה“מיניסטרים” וה“אֶלרייטניקעס” השונים למיניהם? אבל אם כן אם לאלה, ורק לאלה, נתכוון בריינין, הנה, אמנם, צדוק צדק בהגדרתו את עניותם הרוחנית. ברם – ירשוני לשאול – לאלה מה יושיע “המכתב-עתי החדש, השואף להראות ולהטעים את מתנת הרוח שיש בבית-גנזיו”, גם אם יצא בימות-הקור? לאלה, כמדומה, נחוץ נשק אחר…
ועוד זאת. “שפת ‘הדרור’ תהיה קלה, פשוטה ונוחה לקריאה; – הבטיח הפרוספקט הלאה – יחד עם זה תהיה מדוייקה כל צרכה, יפה ונעימה, הסגנון יהיה שווה לכל נפש, גם להקוראים מדור הישן וגם להקוראים מדור החדש”. ואת זה – צריך אני להודות – לא הבנתי כלל. הא-כיצד?! כלום סגנון זוהי אדרת-שיער, שאפשר לתתה על כל הכתפות? סגנון – הלא זהו ביטוי-הנפש; וכלום כל הנפשות שוות? כלום דומה נפש הקורא מדור החדש לזו של הדור הישן – ואיך, איפוא, יוכל סגנון “הדרור” להיות שוה לכל נפש? הסגנון, בעצם, הלא אינו ב“שפה יפה ונעימה” וכו' אלא בצירופי מלים ומבטאים מיוחדים בהתאם לעולמו הפנימי של הסופר. כיוצא בזה בנוגע לסגנונו של עתון ידוע בעל מהלך ידוע: העולם הפנימי המיוחד של כלי-מבטא, היודע לאן הוא הולך, לאן הוא מוליך את קוראיו ועל מה הוא נלחם, הוא הוא העושה את סגנונו בצלמו כדמותו. בקיצור, יפי השפה והסגנון הרי הוא רק בהתאמה גמורה של הביטויים וקישורם אל התוכן, אל עולם-הרגשות, אל היחס-לעולם ואל השקפת-העולם. ועוד פעם: כיצד כל זה יכול להיות שוה לכל נפש? אם כך, הרי זאת אומרת, דוקא העדר כל ברירה באפני הביטוי, העדר כל צורה מסויימה, העדר כל סגנון. ואם למשלים, הנה הפרוספקט הזה גופא אינו שוה משום-מה לנפשי אני, למשל. “בלי שפה עברית אין גם מחשבה עברית, ובלי מחשבה עברית אין כל זכות ואין כל אפשרות לקיומנו” – כך כתוב שם, שורה אחרי שורה, כל הפרוספקט, וסגנון כזה, שנעשה בשביל טעמנו הספרותי מוקצה מחמת רוב שגירוּת, אינו שוה לנפשי. והאם נפשי אני אינה נפש?
אבל הנה “הדרור” בעצמו. הנה אחדים מגליונותיו. ואת אשר יגורתי בא לי.
ראשית כל" אין פובליציסטיקה ב“הדרור”! אין הד נאמן לחייהם הציבוריים של המוני היהודים באמריקה, אין כמעט זכר לחיים המדיניים של ארצות-הברית ואין מלה חיה על שאלות-היום בכלל! בשביל להיווכח בזה לגמרי, די לקחת אפילו עתון כ“דאס יודישע פאלק”, היוצא לאור על-ידי הציונים באמריקה, ולהשוות את התכנים של שני העתונים הללו, העברי וה“ז’ארגוני”, זה לזה! “על הפרק” של גליון ז‘, למשל, ב“הדרור” מוקדש כולו לשמחת-תורה, ובו, על ארבעה עמודים גדולים, מובע ה“רעיון” של הפרוספקט, כי באמריקה הכל הוא “סיר-הבשר” ואין תורה ואין, איפוא, מקום לשמחת-תורה … “על הפרק” של גליון ט’ מוקדש ל“הדרור”, ובו מדובר מה שנאמר בפרוספקט, זאת אומרת: על הצורך שיש ליהדות האמריקנית ב“הדרור”… ואלמלא צמצום-המקום בעתוננו, כדאי היה להעתיק קצת מ“על הפרק” זה את הדיבור המתחיל “במחילה מכם, רבותי הקוראים”, שבו מתבאר, כמה קשה לו לבריינין לדבר על עצמו וכמה נאלץ הוא לדבר ולספר, בכדי שיתחוור, אם באמת סגנון “הדרור” הוא שוה לכל נפש, אם באמת כולו נוי ו“טעם טוב”, ואם באמת הופעת “הדרור” כשהיא לעצמה היא תכלית בפני עצמה…
אני מצדי מפקפק מאד בזו ההנחה האחרונה. לי נדמה אחרת. לי נדמה: “הדרור!” עתון עברי חדש באמריקה! עתון יחידי בארץ ש… וכו' וכו', – כל זה בוודאי טוב ויפה… ובכל זאת… עתון חדש, ואפילו בעברית, הרי צריך שיהיה גם בעל תוכן חדש, צריך שידע להגיד דבר-מה משלו… האין זאת?
וכמובן, שאין אני רוצה לומר בהערתי זו, כי אין ב“הדרור” חומר לקריאה. להיפך. הגליונות גדולים ומלאים: הנה “לתקופת השנה”, שני מאמרים מאת בריינין, שבהם מדובר על מחסור בגדולים ומנהיגים ועל “התייתמות-הדור”; הנה “לשאלת היהדות באמריקה” מאת הרב אבן-שיש מיודענו, הרוצה בעילום-שמו; הנה “תווים ושרטוטים מחיי היהודים באמריקה” מאת ז. קוטלר; הנה “שיחה עם הרב מרגליות” מאת בשן; הנה “הירוקים או אני והוא”, פיליטון מאת י. בלכמן; הנה “הרמן כהן והיהדות”, פרק ב' מאת ד“ר נ. סירקין; הנה “האנושיות והלאומיות” מאת פרופיסור ד”ר לודוויג שטיין; הנה עמודים רבים מוקדשים לפרופיסור ד“ר נחום סלושץ (נורדוי וזנגביל מעידים, כי ספרו על הספרות העברית – לא בא כבושם הזה!); הנה “צעירינו בפאריז”, מאמר ראשי באותיות שמנות וכו' וכו' וכו' – אבל דא עקא, שהרוב המכריע של הדברים נכתב או בפאתוס מלאכותי, או בלי שום טמפראמנט, שהרוב המכריע של המאמרים אינו יוצא מגדר השבלונה היותר פחותה ושקול העתון כולו – “לא קול ענות גבורה ולא קול ענות חלושה”… קול ענות בעלמא אנכי שומע – יאמר הקורא – ושטחיות, שטחיות אני רואה … גם המכתבים המעטים הנמצאים “מעולם הישן”, מבלגיה, מגרמניה (מארץ-ישראל אין מכתבים!) נכתבו כאילו לצאת ידי חובה ועושים רושם כאילו כבר קראנו אותם מאה פעמים ואחת בחוברות “השילוח” הישנות, ב”העולם" הברליני, ב“הצפירה” וכו': הכל סובב על עניני רבנות, חזנות, עבירות, מצוות, התבוללות וכדומה. והאם כל זה ימלא את הצורך של “יהודי אמריקה בספרות לעצמם”? נפש הקורא העברי המובהק, גם אם באמריקה מושבו, הקורא המבקש בספרו פתרונות לשאלות האדם והחיים וידיעות על חיי חלקי האומה הפועלים ויוצרים, נפש קורא כזה תקוץ במין כתיבה שכזו ובעניניה הטפלים!
דברים של טעם, אם כי בלי כל “סגנון”, לא ישן ולא חדש, אנו שומעים מפי מר פרישברג – “לשאלת הלשונות”. במאמר זה מראה המחבר את טלפיהם של מיני ה"לאומיים שלנו, הצועקים באמריקה: “או אנגלית או עברית” ממש כחבריהם ברוסיה: “או רוסית או עברית!”. קורע הוא מר פרישברג את המסווה מעל כל אותם האדונים המדברים גבוהה על הרעיון הלאומי ושנואה עליהם הממשות של חיים יהודיים בעצם ושפת המוני היהודים… יודע הוא את טיבם של הדוגלים בשם הלאומיות וכל חייהם הם אנטי-לאומיים… אבל הדברים עתיקים…
קו אופיי הוא בשביל “רוחניותו” של “הדרור” בשביל אי-דמותו (בחינת “לא גוף ולא דמות-הגוף”!), מה ש“לשאלת החינוך בארצנו”, כלומר, לשאלת החינוך היהודי באמריקה מוקדש בכל הגליונות שלפנינו… “מכתב-אל- המערכת” אחד מאת איזה הארריס.
וזאת למודעי: אין כוונתי בכל ההערות הללו לעשות סך-הכל אחרון. ביחוד הואיל וכל הגליונות שיצאו אינם לנוכח עיני. אני מביע בזה רק את רושם-המרירות הראשון של “לא הא”… אינני אומר של תוחלת נכזבה, כי, כאמור, במידה ידועה ידעתי מראש: דור דור ודרורו!… ואף על-פי כן הרי גם לריקנות יש מדרגות שונות… הנה, למשל, פרט זה. הפרוספקט מבטיח: “סיפורים, ציורים, רשימות ושירים. במחלקה זו ניתן את הטוב והמובחר, הן מצד התוכן והן מצד הצורה (כאילו שתי רשויות בדבר וכאילו יש ‘טוב ומובחר’ כשהצורה והתוכן אינם מתאימים בכל זה לזה!) ‘הדרור’ ישאף לפתח ולשפר את רגש-היופי והטעם הטוב של קוראיו”. ולבסוף? מה אנו מוצאים? פרקים מהציור “במלכות-החלומות”, שנדפס בירחון “הזמן” בשנת תרס“ה – בשם “חולמים ולוחמים”, רומאן; “בריינע די מויד” של שניאור, שנדפס בשעתו ב”דאס יודישע פאלק" הווילנאי – בשם “הבתולה בתיה”, סיפור; ציורים… מאת איזה מ. חן וכדומה… ובמקצוע הבקורת הספרותית? שמא כרקטריסטיקות של סופרינו העברים והיהודים? שמא מכתבים מהתנועות הספרותיות והתרבותיות באירופה? שמא מחלקה ביבליוגרפית רחבה על הספרים היוצאים אצלנו? שמא השקפות הגונות על חזיונות העתונות היהודית באמריקה? שמא על הספרות היהודית באמריקה? לא, “מעל שולחן-קריאתו” של ר. בריינין על איזו מחברות קלושות בשפת-אשכנז, וגם זה רק בגליון אחד מהחמישה אשר לפני.
ו“בני-דורי”? זה שהובטח בפרוספקט בפירוש ובמחלקה מיוחדה, במחלקת הספרים השלמים, בצותא חדא עם “חולמים ולוחמים”? הה, אפילו לא זה… מדוע?
בְּחַיֵּינוּ וּבְעִתּוֹנוּתֵנוּ (לשאלת העבודה העברית וכו')
מאתיוסף חיים ברנר
לשאלת העבודה העברית בכל מקום. – בא-כוח הפרוליטאריון היהודי ברוסיה מתחיל לחזור בתשובה. – ועדיין לא שבו מטעותם. – הונאת-דברים והעמדת-פנים לכאן ולכאן. – הענין כהווייתו ותוצאה קצרה
ימים על שנים עמדו באי-כוח ה“בּונד” הרשמיים על דעתם: מה מעמד-הפרוליטאריון של כל עם אין לו אויב אלא אחד – הסדר הקאפיטאליסטי ושלטון-הבורז’ואזיה – אף הפרוליטאריון היהודי כך; ומה לפרוליטאריון הרוסי, למשל, אין אמצעי מלחמה אלא אלה האמורים בפרוגראמה של ס.-ד., אף לפרוליטאריון היהודי אין אלא האמצעים ההם. כל הגורע או כל המוסיף, הרי הוא מן ואפיקורס ואין לו חלק ונחלה בעולם הסוציאליזמוס המדעי.
באו אליהם אנשים, שהסתכלו במציאות היהודית בעיני-בשר ולא בעיני הדוֹגמה, והורו להם על כל אי-הנורמאליות שבמצב הפורליטאריון היהודי בתור יהודי; הורו להם על מיני עובדות כמקצוע האריגה בביאליסטוק, שבמשך עשר שנים, עם העברת המקצוע למעלה יותר עליונה במובן התעשייתי, נדחו ממנו כל הפועלים היהודים; הורו להם על כל ההבדלים, שמקורם בהתפתחות ההיסטורית, ושלפיכך הרי צריכות גם המלחמה, גם השאיפה, גם הדרך של ההמון היהודי הפועל להיות אחרות… באו אליהם הציונים-הפרוליטאריים מכל הסוגים והגוונים והוכיחום על דרכם, הוכיחו, הורו, הביאו אּתּם מספרים, טבלאות, עוּבדות-ברזל – אבל האינטליגנטים של ה“בּונד” לא נעו ולא זעו. הן מצבם במפלגה דרש להאפיל על כל הסתירות, לטשטש אותן, ודי היה להם, שבדיסקוסיות בערי האוניברסיטאות בשויצאריה היו הם המנצחים, וכל הראשים השטחיים האמינו להם, כי הכל הוא חלק ופשוט, כי “ככל הגויים בית-ישראל”, כי “מאי נפקא מינה להיות פרוליטארי ברוסיה או בטריטוריה מיוחדה?", כי כל הגורמים הכלכליים שיש אצל הגויים יש גם אצלנו, כי אסור לעשות “הפרשים לאומיים”, כי אסור לשכוח את הפשט הפשוט של “פרוליטארי כל הארצות” וכו', כי אסור להימשך אחרי “הפאנטסיות השובינסטיות” של הס.-ס., “פועלי-ציון” ויתר הבורז’ואים הפעוטים למיניהם…
ואולם לא לעולם חוסן-הדוגמה. לא לעולם העיוָרון המוחלט, המכוּון, וההבטה כלפי חוץ: מה יאמרו במפלגה השליטה… לאט-לאט התחילו הטובים והנאמנים בבונדאים לראות, כי אי-הנורמאליות של המצב הכלכלי של היהודים משפיע לרעה, כמעט עד כדי ביטול עיקרי, על תנועת הפועלים היהודית בכלל… בשעת רעידת האדמה, כשהקרקע משתמטת מתחת כפות-הרגליִם, אין מי שיחָלץ חושים להילחם בכל מה שעומד כנגד כצר… מעמד הפרוליטאריון היהודי אולי צריך מקודם להחזיק מעמד – ומלחמתו בעד המעמד הזה – אולי היא היא מלחמת-המעמד שלו…
והנה לפני זמן-מה הייתה מועצה של באי-כוח ה“בּונד”, שהוציאה ריזולוציה כזו:
“המועצה מוצאה, שבין הגורמים, שהשפיעו באיזו מקצועות להדיח מהם את הפועלים היהודים או לבלי להניח להם שיכּנסו לתוכם – עוּבדות הנראות יחד עם הנטיה הכללית של הפרוליטאריון היהודי לחדור לתוך התעשיה הגדולה – שבין אותם הגורמים תופסים מקום נכבד: מה שהבורז’ואזיה שואפת להחליף אם הפועלים בעלי-ההכרה במחוסרי-הכרה, שבנדון זה התבלט הדבר בכל מקום בהחלפת הפועלים היהודים באינם יהודים, וכמו כן זו המסורה שנשתרשה אצל חלקים אחדים של הפרוליטאריון, ושבעלי הבתים מפתחים ומגדלים אותה, כי יש מקצועות ידועים בתעשיה השייכים להם ורק להם, ובפני פועלי לאום אחד הם חוסמים את הדרך או מגבילים את כניסתם לתוכם”?
ואל הריזולוציה הזאת מקדיש יעקב לשצ’ינסקי מאמר חשוב מאד ב“ראזסביט”, גליון 44, בשם “הודאה מאוחרת”.
הכותב אינו מתעכב הרבה על צורת הריזולוציה ומבטאיה: “איזו מקצועות” וכדומה, “המעידה כי באותה הסיבה, שלכאורה היא נושאת דגלו של אידיאל מעולה, עוד לא למדו, בכל זאת, לדבר בשפה פשוטה, נאמנה וגלויה”; כלומר, בלי אחיזת עיני עצמם ועיני אחרים… הוא ניגש ישר אל תכנה. האופטימיסטים המושבעים שלנו במקצוע הכלכלה היהודית מודים, איפוא, סוף-סוף, שבין כל הגורמים להדחת הפועלים היהודים מן התעשיה תופסים שנים מקום נכבד, והם: שאיפת הבורז’ואזיה להשתמש בפועלים מחוסרי-הכרה ומסורת-הפרוליטאריון, או של “חלקים אחדים ממנו”, לחשוב מקצועות ידועים לנחלת-אבות, שאין לזרים חלק בה. והוא אומר:
“שהבורז’ואזיה שואפת לבוא במשא-ומתן רק עם פועלים מחוסרי-הכרה ומוכנה ומזומנה תמיד, בשעת-הכושר ואף לא בשעת-הכושר, להיפטר מאלמנטים בעלי שכל ודעת – זוהי אמת כל-כך אלפא-ביתית, עד שאין גם שום צורך לחזור עליה. ברם, מפני מה מתבלטת השאיפה הזאת “בכל מקום” בהחלפת הפועלים היהודים באינם יהודים – חזיון זה, רואים אותו עדיין עומד ואומר: דרשוני. הרי אין מי שיפקפק בדבר, שהפועלים היהודים הבאים ללונדון או לפאריס הנם פחות בעלי-הכרה מהפועלים המקומיים, ומה שחושב ביותר בשביל נותן-העבודה – פחות מוכשרים להסתדרות ולמלחמה מסודרה בעד אינטרסיהם המעמדיים. הקווים השליליים הללו של הפועל העברי, והחיוביים מנוקדת-ההשקפה של הבורז’ואזיה, ידועים בוודאי גם לפבריקאנטים האנגליים, גם לצרפתיים. ואף על פי כן, עוד מעולם לא שמענו, שאלה האחרונים יחליפו את הפועלים המקומיים בגרים היהודים החלשים ומחוסרי-ההכרה. יתר על כן, הרי אין מי שיחליט, כי הפועלים הפבריקאים הפולנים, ביחוד בכרכים, הנם פחות בעלי-הכרה מהפועלים היהודים – ובמה, איפוא, תתבאר העובדה, שהפבריקאנטים היהודים, בעת שפתחו פבריקאות מיכניות להכנת בגדים, הזמינו פועלים פולנים עירונים והשיבו אחור את פני הפועלים היהודים, בעוד שדווקא במקצוע זה הראו הראשונים זה לא כבר בגלוי ריבולוציוניות יתירה?”
הכותב עומד עוד על עובדה אחת. הנדידה היהודית מן העיירות הקטנות למרכזים הגדולים, בפרט לווארשה, כמעט שאינה פחותה מנדידת יושבי הכפרים לערים. ובכל זאת, לא יעלה על דעתם של הפבריקאנטים בפולים המדינה, בין יהודים ובין אינם-יהודים, להחליף את הפועלים האזרחים העירונים, שצרכי-החיים שלהם והכרתם המעמדית גבוהים, בידי ההמונים היהודים החרובים, יוצאי העיירות הקטנות, שדרישותיהם מן החיים הנן מינימאליות והכרתם עוד פחותה מזה, הנכונים לעבוד ארבע-עשרה שעות במעת-לעת ולהיות לעבדי עולם?
מה שנוגע לנימוק השני של הריזולוציה, ל“מסורת של חלקים אחדים מן הפרוליטאריון לחשוב מקצועות ידועים בתעשיה שייכים להם ורק להם”, שואל לשצ’ינסקי: מה המה אותם “המקצועות הידועים?” למי הם “ידועים?” עד הנה היה נחשב לדבר ידוע, שהפועלים הנכרים חושבים למונופולין שלהם את מכונת-האריגה המיכנית, ואולם הנה התחילו בווארשה להכין בגדים במכונה מיכנית, ו“נודע”, שהפועלים הנוצרים חושבים גם את החדשה הזאת, שלא ידעו ממנה לא הם ולא אבותיהם, למונופולין שלהם ודורשים, שהיהודים ישארו בעלי-מלאכה גם במקצוע זה. שמע מינה, שכאן אינו ענין של “מקצועות ידועים”, שבהם החזיקו הגויים מאז ומעולם, בעוד שבמקצועות אחרים יש מקום גם ליהודי, אלא הדבר תלוי, בעיקר, במדרגת המקצוע ובמצב-התפתחותו. הפועלים האזרחים אומרים ליהודי בכל מקצועות-העבודה: עד פה תבוא ולא תוסיף! ואמנם כך הוא בנוהג שבעולם: גם הפועלים האמריקנים חוסמים את הדרך בפני הבאי מסין, וכך נוהגים גם הפועלים האוסטרליים, בחשבם את שוק-העבודה של ארצם ל“פריבילגיה” שלהם – ולמה יהיו פועלי רוסיה ופולין אחרים בנדון זה? מי שלו הכוח – לו גם הדעה. הפרוליטאריון אינו כלל קוסמופוליטי, כמו שחשבו באותם הימים הטובים, אינו כלל נגד ארץ-מולדתו ונגד תרבותו הלאומית, כי אם רק נלחם הוא בעד הממשלה בארץ ובתרבות. ומי שאינו דומה בכוחו לכל חברי-המשפחה אינו יכול להיות חבר שווה לכל במשפחה. הפרוליטאריון היהודי, אם רוצה הוא בחיים, עליו – ביחד עם כל שדרות-העם – ליצור כלכלה לאומית לו לעצמו, ששם תהא לו אפשרות-העבודה הגמורה. זוהי התעודה ההיסטורית שלו.
ולעת-עתה? מה לעשות לעת-עתה? מה לעשות? על השאלה הזאת עונה יעקב לשצ’ינסקי בשורות אחדות.
“שהעבודה היהודית תעבור לצורה יותר גבוהה ומפותחת של התעשיה – בזה מעוניין רוב גדול של עמנו; ולרוב הזה יש כוח ריאלי גדול, הכוח של הקונה והמשתמש בפרודוקטי התעשיה”.
במלים אחרות: האינסטינקט הלאומי של כל יהודי צריך להורות לו, שבבואו לקנות איזה דבר, יבכר להשתמש דוקא במה שנעשה על ידי יהודים. זה יכול להשפיע על הפבריקאנטים ונותני-העבודה…
וכמדומני, שמתוצאה אחרונה זו יכולים אנו ללמוד איזה דבר גם בארץ-ישראל בנוגע לשאלת העבודה העברית אשר אתנו פה בארץ. הרגש הלאומי שלנו אינו צריך לרחף לעולם ועד בעב העננים, הערפל וההפשט. הוא צריך לרדת ארצה. התבצרותה של העבודה העברית דורשת קנאות גדולה. מי שאינו משגיח בזה, גם אם יהודי יפה הוא בכל המובנים – לצרינו הוא, אויבנו בנפש.
רְשִׁימוֹת בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיּוֹת ("גלות" ליצחק קצנלסון)
מאתיוסף חיים ברנר
השם גלות – ובסוגריים: פואימה – אינו צריך להפחידנו ואף לא להרעיד את נפשנו בתקוות גדולות. אין זו פואימה מחיי-הגלות של כנסת-ישראל, אלא רשימות-מחמדים, פרוזה קלה, מחיי צעיר עברי, בעל נפש שירית ויפה, שנתחייב חובת-גלות: להימסר לעבודת-הצבא ברוסיה. אמנם, פטור בלי כלום אי-אפשר, ובודאי יש במחזה של ביקור-צעירינו ומומיהם וכל המסתעף מזה (בפרק “השׁלַמנו”) רמזים גלויים למצב בני-הגלות כמו שהוא, ובלי ספק יש בחיי אותה הנפש הישראלית הפרטית, ש“יצאה לגור עם חם” גם מעט מן הצער של אִמו-אומתו הנידחה, ואם להאמין לפייטן בכל, אז
בכל אשר אנכי בא –
שׁם שׁכינה טמירה עמי הולֵכה… –
(בפרק “עברי, רום-מעלתו!”)
ובכל אופן, זהו כבר למעלה מכל ספק, שלאחר ש“בא תחת גגם”, “יגון-עולמים תקף אותו ביום-חגם” – עובדה היא! ברם, כל זה הוא באגב-אורחא ובסוף-הפואימה וכל זה אינו העיקר. עיקרה של ה“פואימה” אשר לפנינו מונח לא רק במה שאינו, אולי, חומר לפואימה מעיקרא, אלא במה שבכלל אינו עיקר, לכאורה; היינו: ברשמים קלים, חולפים, שתענוג הוא לקרוא בהם…
כן, הספר שלפנינו אינו פואימה אלא יריעה נאה טוויה חוטים שונים. כאן שיר-ההקדמה הנפלא לפרק “בין היאטים והיאלדים”, זה הפרק המצויין, המזכיר לי את הציור הקטן “בין אַפּטוס ואינֶפטוס” שׁל ג. שׁופמן ועולה עליו; כאן התיאור הנחמד של “שעת הבוקר המוקדמת” וכאן הפילוסופיה הקלה של “משהו זקנה”…
“משהו זקנה”! לכאורה, מה חשכה ומה כבדה היא הפרובלימה של הזקנה, של הרקבון והכמישה, של המיתה האטית, של הגבולים בחיי-האדם, של הכרת-המציאות בזמן – ואולם חֵי החיים! – כדאי לראות איזו צורה מקבלת הפרובלימה הזאת אצל אותו הבחור העליז, האי-פרובלימתי, או יותר נכון, היכול להיות עליז ואי-פרובלימתי, החובש לראשו מגבעת עגולה וקלה ששוליה דוקא רחבות, והיא דוקא מופשלת אל הצד, ובידו מקל-חובלים המתלבט בדרך הילוכו בין אצבעותיו, ובלילה הוא כותב שירים ליריים עצובים, כשנמלאה לו שנת החובה לעבוד בצבא והוא נקרא לבוא בעל כרחו לעיר-מולדתו לעמוד על הפקוּדים! הסימנים של הזקנה, כביכול, שקפצה עליו, הם: קריאה בספר מתוך שכיבה על הספה ושתיית שתי כוסות טה – “בא! שתי כוסות טה או קפה!” – לפני האכילה בבוקר. “לשתות אני צריך קודם בכל אופן… ואז לא כך היה! אז הייתי צעיר באמת”.
"והזמנה זו לבוא לליטא בעתותי-הסתיו באה אלי פתאום, לפתע פתאום, – לכתחילה פרצתי בצחוק. היום אני צוחק לי כך, בניחותא… ואולם אז עדיין הייתי פורץ בצחוק.
“לעמוד לצבא! לעמוד לצבא! – כך הייתי עומד כל היום ופורץ בצחוק, אלא שלעת ערב לא ידעתי קצת את נפשי”…
מובן, אין כאן פסיכולוגיה. אבל מי עוד כותב אצלנו פרוזה כך?
קשה לאהוב את יצחק קצנלסון הפרובלימתי, הפטפטני, המלאכותי, או במלים אחרות, את י. ק. הסימבולי, הקאריקאטורי (מלשון הדרמה “קאריקאטוּרות” שחיבר), אבל אי-אפשר שלא לאהוב את הכשרון גדל-הערך של בעל “בגבולות ליטא”, וכהמשך מזה הרשימות “גלות” והקומדיה “בחורים” המחוברה להן (על זו האחרונה כבר דיברתי במקום אחר, בעת שיצאה ביהודית, ולא כדאי לחזור על הדברים). כי אכן – זה אי-אפשר להכחיש – הטון של “גלות” מחַקה הרבה אותו ש“בגבולות ליטא”, ואם כי כל חיקוי, ואף חיקוי עצמי במשמע, אינו מן המעלות היתירות בדברי שירה, הרי, בכל אופן, מוטב שיחַקה קצנלסון את “בגבולות ליטא” מאשר את ה“קארקאטורות” שלו, מה שהוא עושה, לצערנו הגדול, בקומדיה, כביכול, “המעגל” – – –
בשפת הפרוזה הזאת של “בגבולות ליטא” ו“גלות” יש, אמנם, ריח-מה משׂפת פרישׁמאן הממוזמזה, שֶׁמִלה גוררת בה מלה. אבל תחת זאת יש בה גם השפעת הנוי והנעימות של הסגנון הפרישמאני, ואין מחסור גם בנוי ונעימות משלו, משל יצחק קצנלסון בעצמו. ולפיכך, צר ביותר על הדברים הבטלים, על העמודים שלא לצורך, שאנו מוצאים בספר זה הרבה יותר מאשר ב“בגבולות ליטא”, לפיכך עושות שרטת עמוקה בנפש הקורא, כעין אותן השורות בע' 11: “”העורך השוטה הזה הדפיסוֹ – את השיר – גם אותו וגם את שמי, ובין לילה עשני לאיש –! הבט לי עכשיו את לאטא וויט! כי גם ידי גדלו ועבו" ומיד ההוספה המפורשת: “אחרי שנדפס שירי הראשון הסתכלתי בידי, והנה גדלו ועבו”. איזה חוסר-טעם בזה וגם בהרבה ממה שבא אחר זה! אותו חוסר-הטעם, המשיא לכתוב קומדיה ולהעלות בה “מנין” אנשים, שכולם, מלבד הזקן, חולים בסיפיליס.
לפעמים יש לקורא תשלומין – ויש גם תשלומין גדולים. הנה הציור הנפלא, למשל, של אותו הבחור המשקה את הסוסים, ש“כובעו הקטן בעל המצחה הנוצצת אינו חבוש לראשו כלל, אלא שתלוי הוא בנס על גבחתו”.
“אני יודע, יודע, בחור שכמותו כשהוא קם משנתו, הרי הוא מושך עליו במשיכה אחת את מכנסיו, במשיכה שניה הוא משקיעם ביחד עם רגליו לתוך זוג המגפים – ותם ונשלם! בן פורת זה כבר עומד על רגליו וכבר הוא רוצה לצאת – והנה מצחת כובעו הקטן נצנצה לו ממרגלות יצועו, מתוך היסח-הדעת נתקלה בו עינו והרי הוא תופסו, מניחו על גבחתו ויוצא. אני יודע, יודע, גם כשיניע בראשו לכל הרוחות, גם כשיפשילו לאחורו, לא יצנח כובע קטן זה, בעל המצחה הנוצצת, מעל הגבחת”.
שתי פעמים “בעל המצחה הנוצצת”. זוהי דרך-כתיבתו של יצחק קצנלסון: לחזור על השרטוט העיקרי, בכדי להגדיל את רושמו. והרושם של אותו בעל המצחה הנוצצת, חביב-המשורר, המחליק את הסוסים ביד אחת ובשניה הוא שואב ממשקה-הסוס הקר ומשפשף בה את פניו השזופים; רושם כל ניעיו ונידיו של אותו בחור קצנלסוני, ש“כל כך הרבה יש בהם משעת הבוקר המוקדמת”, משרה בוקר מוקדם על הלב…
" – נומו, נומו, אזרחים, השעה עדיין מוקדמת היא. זה אנכי. אנכי ושני סוסי".
אבל, מאידך גיסא, גם בעונג-הקריאה של עמוד כזה מהול, סוף-סוף, צער רב: הרי! משׁורר ברוךְ-אלוהים כהַלָה, שלבו יודע לקלוט רשמים כאלה ו למסור תמונות כמו זו ושאחרי זו – למה ינוע על “קאריקאטורות”? למה יספר על גודל ידיו “אחרי שנדפס שירו הראשון”? למה יסתובב ב“מעגל”?
“האחדות”, כסלו תרע"ב; החתימה: ח. ב. צלאל]
רְשִׁימוֹת בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיּוֹת ("ישימון" לדוד שמעונוביץ)
מאתיוסף חיים ברנר
אם יצחק קצנלסון הוא במידה ידועה משורר-מתפנק, הנה לעולם אחר לגמרי, לעולם של התרשמות אחרת ומצבי-נפש אחרים מביא אותנו ספר-השירים הקטן של שמעונוביץ. כאן לא תמצא אף צל, אף משהו מאותה ההתפנקות וממה שדומה לה. אמנם, גם כאן אתה נפגש לפעמים במטאפורות זרות, שאולות, ואפילו באותו השיר, האחרון בקובץ, שתחילתו: “ערפל שׂב, אכזר, העולה כשטן מרקבון אגמים נשמים”, אתה נתקל ב“סוס מבלי רוכב”, בעוד שכל דמות דיוקנו של המשורר, העולה לנו מכל הספר, אינה מצטיירת במוחנו כרוכבת על הסוס… ברם, יחד עם זה, בכל אשר אתה פונה פה – “טובלת ציה בנגוהות ודממה, חול לבן מתנוצץ, רקיע מלובן” – ישימון ומשבר האדם העמוק.
דוד שמעונוביץ אינו פנים חדשות בספרותנו. אם לא אשגה, זה שש-שבע שנים, שהוא מדפיס את דבריו בירחונים ובמאספים בשיר ובפרוזה. ואף על פי כן כאילו עוד נמנעים מהראות למשורר הזה את מקומו הראוי לו על פי כשרונו ועומק-נפשו, על ספרו “ישימון” – ספרו הראשון – לא באה עדיין אף רצנזיה קלה בכל האורגנים הספרותיים שלנו, שלכל תקופת השנה הם מבטיחים “סקירות ספרותיות” לקוראיהם. אבל זה לא נוגע. איני רוצה בפולמוס הפעם. סליחה!
התוכן של שירת שמעונוביץ אינו מודרני-במתכּוון. המשורר. הזה אינו רגיל ואינו אוהב להמציא קומבינציות שכליות, זדוניות. כל דבריו בהירים, אמיתיים, לבביים, חודרים, ולרוב חדשים. פשטות ועומק ברגשות וברעיונות. התוכן הוא התוכן הישן-נושן, הנצחי, של השירה: צער-ההוויה; אלא שהוא מסתמן בהתרשמות פיוטית מהעולם הגדול הסובב, שכל זמן שהנשמה בקרבנו – תמיד חדש הוא…
אחד וזקן הוא הצער, צער-ההוויה, אבל רבים וצעירים הם העולמים ומגוונים הם מראותיהם. אחת היא שירתו של שמעונוביץ, יחידה היא ליוצרה, קו אחד מיוחד עובר בכולה, מוטיב יסודי נשמע בה – צמאון לחלומות – אבל לא מונוטונית היא, לא חד-גונית, לא עניה. מפרפרת היא, כנפש יוצרה, ועוברת ממצב למצב, מחזיון לחזיון, ממקום למקום, מעולם לעולם. “מיתרים נעלמים מלבה יִמָתחו אל כל כנפות-ארץ”…לעולם אינה חדלה מהתרשם, לעולם אינה יורדת מכנפי-הדמיון, לעולם היא טסה, תרה ומחפשה; לעולם “סואן דם-לבה והומה ברעדה”…
“מִיָם לְיָם”. בעשׂרה מאמרות. והנה ממאמר ראשׁון: “זרה לו למשורר אדמת-צפון הקרה”. ובאמת הרי לא בן-יחיד הוא בזה. כי הנה לא רק לו “לא חלצה שד” ולא רק את פצעיו הוא “לא השׁתיק לילָהּ החיוור”. ואולם … “גבול אין לאהבה”… ועם שקיעת החמה “כה תקרב לה נפשו”, ותבכה ותכאב מאהבה… וגם כשהוא עוזב את ארץ הצפון ונוטה אל המזרח “לתור מעיָנים אחרים”, הנה את זה לא ישׁכח, לא יוכל לשׁכוח, והמנון-אהבה ומכאוב עולמי יפרוץ גם שם מנפשו, אכולת אש-אהבה, אל שקיעות ארץ-הצפון… ויודע הוא מראש: אם לא ימצא את המעיָנים החדשים, כשֶׁיט שׁם את אהלו על פסגת הר שׁומם וישׁקע בשֵׁנה, גם אז – עם שׁקיעת-החמה – ירעיד רוח-ערבַּים מן הצפון את לבו הפונה אליה ויגנוב דום את צלילי געגועיו הטמירים של המשורר… ושנית תאזין ארץ-הצפון את שירת-נשמתו…
בין עולם לעולם נקלעת נפש-המשורר, קרקע מוצק אין לה; ההתרשמות שלה, לפיכך, תועה ונדה, “כזרמי-הכסף וכרצי-הנגוהות” המתפרצים בינות לקרעי-עננים. המצויין ביחוד זהו השיר הרביעי של הציקלוס “מים לים”. “הים סואן, הומה לגליו”… תמונות, תמונות משתזרות, מתחלפות ומתאימות כל כך למצב-הרוח המתחלף של המשורר. גם “העצב הטמיר הלן בדמי נשמתו” מקבל צורות שונות. נפשו חיה גם עם “שושן-הגיא”, גם עם “העב היחידה”, גם עם “הפלג בין אבנים”. הסמלים: “נשר-הרים קצוץ-כנפים, תומר-מזרח נשבה בין השלגים”. “ארמון-בדולח עזוב בערבה”, “כפיר-ישׁימון מָרדף-ציָד”, “אשׁד-פרא”, סופת-שׁממה" – כולם, כולם מוצאים הד מיוחד בנפשו…
והנה “השחר עולה על איי-יון”. מתהומות-סתר משתפכת עדנת-הבוקר. שנים-שלושה שרטוטי-בוקר – ואלה כבר דים לו להרגיש עצמו לרגע לא נודד-עולם, כי אם גיבור נערץ השב לארצו. כי למרות היות המשורר רחוק כל כך מכל מיני אילוּזיות, למרות כל אותם ה“רקבון-עד, אפלת-דורות, כל חלודת-העולמין” שבשירים כמו: “נטשתי ים סוער”, “חורון ערב חרישי”, “שממון”, “במעגל”; למרות ש“זקן מוחו” של המשורר, – הנה בלבבו “שמור עוד כוחו” וגדולה וזכה אש-אִבּוֹ… ולכן יש מקום בזה הציקלוס “מים לים” לשני השירים “נגוהות חמימים” ו“התעבו הצללים” זה אצל זה. השרטוטים של הראשון, אותם השרטוטים הנאמנים, המעלים איזו בת-צחוק ענוגה וגומרים באותה הבריטית הישישה המתנמנמת על ספר-התהילים, “מוצפת זהרורים ולוּטה בתריסר מעילים”, אותם השרטוטים מאותו הסוג אינם סותרים לדברים הקודרים והנערצים של השני:
לאי-התעלומות אכונן משוטי-ספינתי הנלאה,
אפוצץ הספינה לרסיסים ואמסור את יתרה ללהב;
ואָפס כל מנוס ומפלט,ונדון לבדידות-עולמים
במערה הכמוסה אסָגר, אתמכר לאחת מחשׁבה…
ואכן באיזו מידה הוציא שמעונוביץ את הדבר הזה אל הפועל. יש שירים בספר הקטן הזה, שקולם, אמנם, כמו עולה ממערה כמוסה וסגורה ושריחם – “רקבון אגמים נשמים”. אבל… לאשרו של משוררנו יש תמיד “אבל” אצלו, אפילו אפתחא דמערתא… “חג ואֵבֶל בלבבו” – אל תקרא “אֵבֶל” אלא “אֲבָל”, גם לאחר “התמכרו לאחת מחשׁבה” עדיין מוכשׁר הוא לעזוב “שבילים ודרכים” ולבוא לחגים גדולים במקום אין ארָחות.
נתע נצח ערירים
עם כוכבים מזהירים,
נתע נצח באדים
אובדי שבילים ודרכים,
רק במקום אין ארחות
תועה נשמת הנצחים…
והנה זו התקוה האחרונה – אחרונה תרתי משמע – אכן אינה קטנה כל עיקר! “המזר מתלבט בחשכת-עולמות וסוקר לתוהו במבט-שלהבה”. לתוהו… למקום אין ארחות… והוא הדבר: כשהמבט הזה, מבט-השלהבה, אינו כבה, אלא רק מתקרר לרגע, נכתבות מעין אותן השורות שבשירים כמו “וילונות אפלים” ועמודים מעין אלה שאנו מוצאים בציקלוס “מים לים”. ומי יודע, אפשר שהמבט הזה, כשיתלקח, יצא גם מגבולין הללו ויאיר לנו את העולם הפנימי, הטרגי והעשיר של המשורר העברי בן-דורנו בפואימות גדולות… אמנם, “יגון אין-סופי יאכל” את היחיד העברי ו“יחד עם סופות-אביבו, תוחלת-אביבו לא היתה”, אבל, למרות כל זה, “תפילת-השחר הזכה” לא לנצח נדַמה בנפשׁו… במערה הנצחית תועה נשמת הנצחים… מי עוד כשמעונוביץ יודע זאת?
[“האחדות”, כסלו תרע"ב; החתימה: ח. ב. צלאל]
מִפִּנְקָס קָטָן (ריקודין; שני "ממה־נפשך" כנגד אחד)
מאתיוסף חיים ברנר
א. ריקוּדין
בחלק הספרותי של “לוח-ארץ-ישראל” לשנת תרע“ב, היו”ל על-ידי א. מ. לוּנץ זה שבע-עשרה שנה, נדפס מאמר ארוך בשדם “כתר-תורה” מאת א. ז. רבינוביץ, והוא שיר-תהילה לרב קוק שיחיה אשר ביפו עיה"ק.
א. ז. רבינוביץ, בעל הסיפור “חטאת הציבור” (ובמהדורה החדשה: “במי האשם?”) כותב:
“ידיעותיו (של “הכוהן הגדול מאחיו” ראי"ה הכוהן) בכל חדרי התורה ובכל מקצעות-הספרות(?) רבות מאד והוא גם חריף גדול ו(גם?) בעל הגיון נפלא, בדרשותיו ההלכיות הוא תמיד פותח אופקים חדשים (אופקים חדשים בדרשות הלכיות!) לא שיערום חכמי לב”.
בסיפורו “חטאת הציבור” שומע הרב את המעשה ב“חוטאת” שאיבדה עצמה לדעת, נושא כפיו השמימה ואומר: “ברוך המקום שהרגה!” במהדורה החדשה, ב“מי האשם?” כתוב: “שׁמע השַׁמש ושאמר: ברוך המקום שׁהרגה!” יהא השַׁמשׁ המיסכן לשׂעיר-המשׁתלח אל קצף הקורא – וברב אל תגעו! … ההיה אותו תיקון ברוח הדימוקראטיוּת האמיתית? בכל אופן, היה בדרך ל“כתר-התורה”, מאמר זה, שהוא אופיי מאד לרוחות המנשבות בעולמנו החשוך…
א. ז. רבינוביץ של היום כותב בעוז:
“שאיפה כבירה יש לו להרא”ה להקים תלמידי חכמים כאלה, שיהיו גדולים כמו בצד הנגלה שבתורה כך גם בצדה הנסתר, ולתכלית זו הוא מבקש לקבוע ישיבה של בחורי חמד, מבקשי דבר ה' באמת ובתמים, לא לשום איזו מטרה חמרית, גם לא בשביל שיקנו להם את השם רב, אלא לקדש את שם השי“ת בעולם ולהגדיל תא תפארת-ישראל ביחוד בארץ-ישראל”.
ותו:
“במכתבו להרב הלוי כותב הראי”ה, כי להרמת קרן-היהדות בארץ-ישראל, במקום שאחב“י שואפים לתחיה חומרית ורוחנית, הם בפניהם הצמוקים, בעיניהם העצובות, בתנועותיהם הפחדניות ובעניות השפוכה על חיצוניותם כולה אי-אפשר שיעוררו רגש של כבוד בלבות בני הישוב החדש, שקומתם נזדקפה והולכים קוממיות. מה שאולי היה טוב ויפה בשביל בני הגולה, בשביל המצב המדוכא אשר שם, לא טוב הוא בשביל ארץ-ישראל. פה אנו צריכים לאנשים בעלי מרץ, תקיפים בדעתם, חזקים בגופם ואמיצים בנשמתם. ורק אם יהיו לנו ת”ח כאלה, שישאו את דגל-היהדות ביד רמה ויעוררו רגש של כבוד בלב העם לקדשי ה‘, אז וכו’"
כך כותב הראי"ה בעצמו לרב הלוי. תנו כבוד לרבנות היוצאת ביד רמה!…
וזאת למודעי: מפני הדתיות של א. ז. רבינוביץ אין מה להתיירא. העממיות הישראלית התמימה של א. ז. רבינוביץ מביאה אותו לידי “נר מצוה”. אמנם, העממיות הרוסית הטהורה לא הביאה את הריבולוציונרים הגדולים, הרוסים האמיתיים, לידי דתיותה של אותה אומה. אדרבא, הטובים שבהם נלחמו ונלחמים בה בכל כוחותיהם. אבל אין כאן מקום להאריך. ממחבר הסיפור “בת-העשיר” ודאי לא נכחד זה. ברם, אין ספק שרק מחיבתו לישראל חושב אז“ר הישיש לחובה לחבב גם אורייתא וקודשא בריך הוא. ויהיו אלוהיו עמו! ובכל זאת, במה שׁנוגע לזה המאמר על אודות הרב הדתי, “דַבּר-האומה” ו”אדיר-האמונה", הרי הוא עושה רושם מוזר ביחוד. פולחן-אדם רואים בו; הערת אדם חי, שעוד לפני שנתים התיר לעבוד בשביעית אך ורק על יד גויים!… ועל אותו ההיתר אומר א. ז. רבינוביץ, שהוא “כולו שירת-יה וראוי שיהיה חקוק על לב כל אחד מישראל”.
לשונו ממש!
את עבודתו הספרותית ב“האסיף” התחיל א. ז. רבינוביץ בריקודין לפני משפחת שניאורסון בליובאוויץ. חטאת-נעורים! אבל היתכן לרבינוביץ הבא בשנים, המיושב, לרקוד כלפי איש, שאם גם בעל תכונה מצויינה הוא במחנה רבני ישראל, עדיין אין מה המידה לעשותו בחייו ובפניו לגאון וקדוש, “המתהלך לפני האלוהים”?
הרי זה שוב לשונו ממש של א. ז. רבינוביץ…
ב. שני “ממה-נפשך” כנגד אחד
מנהיג חדש קם למפלגה הסוציאל-דימוקראטית בגרמניה, ואף הוא יהודי והוּגוֹ האזה שמו. ב“הצפירה” (גליון 227) הדפיס קוריספונדנט אחד את השיחה, שהיתה לו עם האזה זה בדבר היהדות. מתחילה דיבר המנהיג על ההכרח ההיסטורי, שהעמים הקטנים יבָּלעו על-ידי השׁכנים הגדולים (האשׁכנזים סוברים כך, ולא כל שֶׁכּן יהודי אשׁכנזי, ויהא גם סוציאליסט, שחזקה עליו שהוא אשכנזי יותר מהאשכנזים עצמם!); אחר-כך ביטל, כמובן, את האוטופיה הציונית ולבסוף עבר אל התיאוריה של הציוניות הפרוליטארית והקשה ברוב חריפותו היהודית לאמור: ממה נפשך! אם אנו מניחים, שליהודים יש מעמד פרוליטארי, למה, איפוא, “תוקעות ומריעות” המפלגות הציוניות-הפרוליטאריות על זה, ש“אנו על פי רוב עם של בורגנים פעוטים” וקובלים על המצב האי-נורמאלי של חלוקת המעמדות בין היהודים? אלא מאי? איפכא מסתברא" אין מעמד פרוליטארי? אם כן, באיזה אופן הם סוציאליסטים יהודים? “על פי מעמדם החברתי אינם יכולים להיות סוציאל-דימוקראטים, ואפילו אם הם רוצים להיות לנו כמסייעים מתוך סימפּאטיה אין לנו עסק עמהם!” (אני מביא קטעים על פי הזכרון).
אין אני, כותב הטורים האלה, תיאוריטיקן של “פועלי ציון” וס“ס ולא עלי המלאכה ללמד את האזה פרק בהלכות סוציאליזמוס. בוודאי יבואו מוסמכים ומומחים ממני ויַראו לו, – אמנם ברוב דברים, כל הלכות-הדיאלקטיקה – שהעובדה, שאנו לרוב עם של בורגנים פעוטים (מחוסרי פרנסה! – הייתי מוסיף) נכונה היא, ועם זאת נכונה היא גם העובדה על התהווּתו – זה עשרות בשנים – של פרוליטאריון יהודי, במובן המדעי, מיוחד בקושי ובאי-נורמאליות שבחייו (או כמו שהתיאוריה קוראת לזה “אי-פרוליטאריזציה” וכו') שכל קפדנותם המדעית-הסוציאליסטית של האזה ודכוותיה לא תוכלל לטשטש אותן אף כמלוא-נימה. ואולי לא יתבּיישו אותם המוסמכים והמומחים ויגידו לו לבא-כוחו של הפרוליטאריון הגרמני גם על זכותו של הפרוליטאריון היהודי, ביחד עם יתר שדרות המוני העם, להיות גם להבא יהודי, מבלי להיטמע למרות כל ההכרח, כביכול, של “אין רחמים בחיים”… אני, הבלתי מומחה ומוסמך, חושב בכלל, שאין הלכות פסוקות לדעה הסוציאליסטית האנושית האמיתית, ואין מקום בתוכה להלכות פסוקות… וקושייתו החמוּרה והבטוחה בעצמה של המנהיג האזה אינה מראה, לדעתי, אלא על אפיָם שׁל הרבה מ”אנשי-הראש" ו“בעלי השכר הישר”, לכאורה, ועל זרותם למציאות שבה הם דוגלים (“אין רחמים בחיים!”) ובשמה הם מדברים ו“נלחמים”, כביכול… הלכות פסוקות ב“מלחמה” – מה הדבר בעיניכם?…
ובאמת, הגיעו בעצמכם: מן הצד ההגיוני, ה“מדעי”, או יותר נכון, הדוגמאטי – ודאי שדא האזה נרגא בכשרותם הסוציאליסטית של פועלי-ציון וס“ס ולית נגר ובר נגר דיפרקיניה. “אחת משתי אלה”! (הבוּנדאים ברוסיה ומי שהיו ז'. פ. ס. בגליציה ודאי יניעו לו בראשם בהסכמה). גדול כוחם של בעלי ה”ממה-נפשך“! ובכל זאת, אלמלי הייתי אני במקומו של הקוריספונדנט, הייתי פונה אליו, אל האזה בכבודו ובעצמו, בקושיית ממה-נפשך כפולה עליו ומניה-וביה לאמור: אדוני! ראה! הנה אתה בעצמך! האיש החלק! מצד אחד מדבר בשם הכרח-החיים, שאין רחמים לפניו ושלפיכך אין לנו רשות להבליט את לאומיותנו החולנית, כי בזה אנו מפריעים רק את הדיסציפלינה בכדִי, ומצד שׁני, תוך כדי דיבור, הנך מרעים בשם מלחמת היושר, המידות הטובות וההגנה על החלשים והנדכאים – היכן ההגיון והעקביות הפרוליטארית שלך? אשריך, שאתה היחיד ה”חזק" יכולת לעבור ולהיות לבן עם אחר, “זאבי”; אנו, בני השדרות הרחבות, הפרוליטאריות ושאינן פרוליטאריות, של ה“כבש”, של העם העברי החלש, איננו חרוצים כמותך – ו“הכרח-החיים” שלנו מה יהא עליו? וההגנה עלינו, החלשים, מה תהא עליה? אבל הנה עוד דבר, עוד קושיה, עוד ממה-נפשך… אמנם, יודע אני מראש, שאתה, כאיש הבקי בוודאי בקאוטסקי וחבריא, תתייחס לקושייתי כמו לקושיית “עם-הארץ” ובור באורייתא דמארכס: אין מביאין ראיה מהיחיד על המעמד!… ובכל זאת, הרשני-נא להעיר הערה קלה זו… אדוני! אתה, אתה, בן ליהודים בורגנים אתה, בן המעמד הבינוני, השלישי, נהיית עכשיו לראש הלוחמים בעד המעמד הרביעי – הא כיצד! האין על-ידי-כך שיטה זו – שיטתך – שובר בצדה, חס ושלום? אלא מאי? אף על-פי שהלכה כמאן דאמר, שאין מנוס מפני מלחמת המעמדות, שהיא המושלת היחידה בכל, הלכת אתה, ורבים מאותו המעמד היהודי אתך, והשתחררת מהכרח האידיאולוגיה של מעמדך ועברת אל ה“אויב”, שהרי הסוציאליזמוס שלך הוא עובדה, שאי-אפשר להכחישה, למרות כל הסתירות והניגודים? האם אין זה אומר, איפוא, שהמציאות לפעמים גדולה מהדיאלקטיקה של בעלי “אחת משתי אלה”? ומנין לך, שאין הרבה מבני “הבורגנים הפעוטים” שבתוך שדרות-היהודים הרחבות אשר אתנו יכולים להיות סוציאליסטים כמוך? הרי אותן השדרות הרחבות נודדות, זאת אומרת, מתקוממות נגד מעמדן החברתי הקלוקל, שואפות לפונקציות כלכליות אחרות והולכות לבקש לחם וחופש, ובני אותן השדרות אינם יכולים, אליבא דידך, להיות בשום אופן סוציאל-דימוקראטים “על פי מעמדם החברתי”?! חבל, שאינך יודע את הנעשה ברחוב היהודי… עובדות אחדות היו מאירות את עיניך יותר ממאה סברות הגיוניות… את הנדידה אתה מזכיר, אדוני, כלאחר יד, אבל כלום חזיון כזה – מה שהמוני היהודים מורדים, ברצון או שלא ברצון, באפני חייהם הנוכחים ומבקשים להם עתיד אחר – מפטר סוציאליסט רציני במלה אחת, כדבר שהסוציאליזמוס אינו מתחשב עמו? נוּ, וזה, שפועלי ארצות האימיגראציה דורשים לסגור את השערים בפני הפועלים האורחים הבלתי-קרואים; וזה שיש יהודים הרוצים לעבוד ויכולים לעבוד – יהא לא בתור בני “מעמד-פרוליטארי” קבוע– ומבתי-החרושת מגרשים אותם חבריהם הפועלים הנכרים מפני שהם יהודים – כל זה הוא מהדברים שאינם שייכים כלל להסוציאליזמוס הגרמני, הכשר, הפרוליטארי? לא, אדוני, אתה הסוציאליסט הגרמני, שנולדת יהודי, כדאי היה לך לדעת כל זאת טרם פתחת את פיך לדבר על סתירותיה של הציוניות הפרוליטארית!…
הוא הדבר: יהודי שבא ושואל קושיה על יהודים – אין עצה אלא לענות לו בשתי קושיות אחרות. וקושיות ופירכות וסתירות לעולם תימצאנה. בזה נוכל להיות בטוחים. זה למעלה מכל פקפוק. החיים אינם יודעים מדיאלקטיקה ומ“אחת משתי אלה”. כל החיים, וחיינו ביחוד, אינם אלא קושיה גדולה אחת – ובה אנו עומדים.
[“הזמן”, כסלו תרע"ב; החתימה: י. ח.ברנר]
נוֹשָׁנוֹת
מאתיוסף חיים ברנר
אשתקד היה מעשה. באוסטריה נעשתה ספירה לעמיה. בין שלושים וארבע הרוּבריקות הייתה, כמובן, גם הרוּבריקה לשון-הדיבור. יהודי גליציה, המדברים רובם, ככל יהודי הגיטאות, יהודית-דייטש, נהגו מנהג בני-אדם ורשמו באותה רוּבריקה את שם השפה אשר בפיהם: יהודית המדוברת. מה היו יכולים, ובעיקר, מה היו צריכים לעושת אחרת? הבוז היה להם אילו היו עושים אחרת! אמנם, כוחות-החושך בדמות הרביים והמתבוללים ניצבו גם פה כצר, אבל ההמון היהודי בגליציה הראה אז, כי נר-האדם טרם יכבה בו לגמרי וכבוד-אנוש עודנו חי עמדו. אפילו ד“ר קלוזנר בעצמו, שיצא אז במאמרו “עוד טרגדיה אחת!” (“הצפירה”, גליון 36, תרע"א), הודה באגב אורחא, ש”עשו כהוגן“. אלא מאי? למה רגז מי שרגז? משום זה: מכיוָן שהרובריקה “לאומיוּת” חסרה בגליונות-הספירה, הרי יוצא ש”על ידי רשימת המלה היהודית נעשו הלאומיות הישראלית והז’ארגון האשכנזי שמות נרדפים". אמנם, “אחרת לא יכלו לעשות, אבל מה היו צריכים להרגיש?” (שם).
לדעת בעל-המאמר ההוא היו יהודי אוסטריה צריכים להרגיש בשעת מעשה הגבורה והאמת שלהם… כאב; שהרי בזה שהיו גיבורים ורשמו את האמת על אודות שפתם, הביאו הפסד לרעיון הלאומיות הישראלית, החושב ליהודי גם את “היהודי האיטלקי, שאינו יודע ז’ארגון”…
ביחוד שפך ד"ר ק. את כל חמתו על הוועד המרכזי הציוני שבגליציה, שהכריז על הז’ארגון כעל שפה לאומית. הוא מצא בכל זה איזו “טרגיקה” מיוחדת. “כמה טרגיקה! – קרא – מפלגה גדולה מהרסת בידים מה שרצתה לבנות ובונה מה שבאה להרוס”.
ליודעים לא צריך היה להגיד, כי בכרוזו של אותו הוועד ה“גדול” לא היה משום חורבן-העולם אפילו במקצת. לא הריסה ולא בנייה! על זה הוועד של “המפלגה הגדולה”, שכל הציוניות של רוב חבריו מאז ומעולם היא עשיית פוליטיקה מקומית בשם הציוניות (הצלחת אותה הפוליטיקה הלא ראינו בבחירות האחרונות!) ושכל הלאומיות שלהם היא לאומיות בדיבור והתבוללות פולנית במעשה – על זה הוועד אין, לכאורה, כל קוּשׁיה, אם ל“הֶבּריאישׁ” הוא מנדב קומפלימנטים אחדים בדרשות פומביות לצורך ושלא לצורך והז’ארגון הוא אצלו “חיי יום-יום הממשיים שאסור לעזבם” – כמובן, לא, חלילה, לדבר בז’ארגון בעצמם, אלא רק עד כמה שהפוליטיקה הרגעית והתחרות עם שאר המפלגות דורשות זאת. ואולם ד"ר קלוזנר לא כן חשב. הוא כתב:
“ואיני יודע איזו היא הטרגדיה הגדולה ביותר: מה שמפני תנאי הגלות מוכרחים אנו, היהודים, לסבול יסורים על דיאלקט זר, שבעל כרחנו קיבלנוהו מידי שונאינו ובמקרה (?) נשתמר בידינו, ומה שמפני מצבנו המשונה בגלות מוכרחים אנו הציונים להרוס בידים מה שבנינו (?) ולקנות לאומיות במחיר קריעת עמנו לגזרים, או מה שאפילו אנו הציונים אין אנו מרגישים בטרגדיה זו כלל”.
יצא, איפוא, שכל הענין הוא של מקרה מצד אחד ושל הכרה והסכמה מצד שני. ובעיקר: עמנו נקרע לגזרים וכל בנין-הציונים הגדול נהרס לא מפני שהיהודים גרים באמת באוסטריה ואיטליה ועוד שבע ועשרים מדינה, לא מפני שבארץ-ישראל אין עושים כלום וקשה לעשות, לא מפני שגם בארץ-ישראל יהודי-אשכנז ויהודי-ספרד כשני לאומים דומים, אלא רק על ידי זה, שהוועד של המפלגה הגדולה הכריז בהתלהבות המיוחדה לו, שערכה ידוע לכל, על הז’ארגון של יהודי גליציה. אלמלא שכך, היינו שלמים בתכלית השלימות, גוף מאוחד עם “היהודי האיטלקי”, והבנין היה מתנוסס לתפארה.
“אמנם – חזר הד”ר ק. ואמר – אילו היינו מרגישים, אף אז היינו מוכרחים לעשות מה שעשינו, אבל אז, לכל הפחות, היתה אנחה מתפרצת מלבותינו".
ובכן, חסר היה בכל הענין הזה רק עוד דבר אחד: אנחה. הלאומיות היתה, אמנם, גם אז נקנית במחיר הקריעה – “מוכרחים לעשות” – אלא שהקריעה גופא הייתה מקבלת אז פנים אחרים לגמרי. השלימות לא היתה בשלימות גם אז, אלא שאנחה שלמה הייתה מתפרצת מן הלב. ואל האנחה הזאת התפלל סופר מתנגד לבכיינות כד"ר קלוזנר. כמה “טרגיקה” באמת!
––––––––––
ואולם מן ה“טרגיקה” אל הטרגדיה – רק צעד אחד. והטרגדיה – באותיות מפוזרות – לא במרכאות כפולות – אמנם, היתה לא אז, אשתקד, בשעת הספירה האוסטרית, כי אם בימים האלה, לנגד עינינו, השתא, וגם כן באותה גליציה.
כי מי יודע: אולי הטרגדיה אינה רק בזה, שיש לנו שתי שפות, “לאומית” ו“עממית”; אינה רק בזה, שאנו קרועים לשתי שפות, שעל שתיהן אין אנו יכולים לוותר, אי-אפשר לנו לוותר ואסור לנו לוותר; לא רק בזה, שלשתי השפות אין חיים שלמים וחיינו הרוחניים, לפיכך, לקויים, חלקיים, לפעמים אפסיים… מי יודע: אולי עיקר הטרגדיה שלנו, הגדולה והאיומה ביותר, מונח במקום אחר… בקוצר-הראות שלנו ובליקוי האינסטינקטים הלאומיים שלנו בכלל…
כי אלמלא היינו מוכים בעיורון ורוצים להיות מוכים בעיורון; אלמלא היו לנו כל-כך הרבה מתבוללים בפועל, בהכרח, ולאומיים בשפתיהם, על הבמה; אלמלא היינו אידיאולוגיים ואפולוגטיים במקום שדרושה ראיית הדברים כהווייתם והתאמת המעשים עם ההתנגדות אל המציאות המתאכזרת לנו – כי אז היה אחרת, אחרת לגמרי במחננו הקטן… אז היינו משלימים עם הסתירות, עם השניוּת החיצונית ומתחזקים להילחם בעד אחדוּת קיומנו הפנימית… אז לא היה מקום לאותה המלחמה ההדדית הבלתי-פוסקת שבין ה“יידישיסטים” וה“הבּריאסטים” למשל, על דבר תארי כבוד והתנפחות של גאוָה אסימונית; אז היו ה“יידישיסטים” הקנאים מבינים, כי השיקוצים אשר הם משליכים על הספרות העברית המודרנית רק אל חיקם ישובו; כי הספרות העברית המודרנית, למרות כל עניותה, למרות כל חוסר-השלימות שבה, למרות כל קרעיה הטרגיים ודלות-השפעתה – עובדה היא, עובדה חיה בחיינו העממיים, לא רק ה“לאומיים”, כי לא רק “איזו אינטליגנטים מטפלים בה”, כי אם יחידי-הסגולה ומיטב בני העם העברי, אם כי לא רבים ממנו, חיים בה, מקדישים לה את חייהם, מקריבים לה קרבנות מֵחים, וכוחם עוד חדשׁ ורענן אתם! וה“עבריים” הקיצוניים שלנו, הדומים למתנגדיהם במעלה ובקנאות-פה, לא היו מצדם מבלים זמנם בהתהדרות לאומית, בדברי בוז וקלסה ל“ז’ארגון” ובריקלאמה ל“שפתנו הלאומית היחידה”. הם היו מבינים, כי היהודי המדבר ז’ארגון טבעי הוא יותר בשבילנו בתור אדם וקרוב הוא יותר אל הקולקטיב הלאומי שלנו וקשור יותר אל מהותנו העממית. הם היו מבינים, כי הז’ארגון עובדה היא, עובדה חשובה ויקרה בחיינו הלאומיים, שעלינו להילחם עליה, שעלינו להגן עליה בפני המציאות הגלותית הבולעת אותה… אותה המציאות הבולעת גם את שפתנו השניה, אותה המציאות הרודפת אותנו מארץ אל ארץ, המציגה אותנו על שטח מתמוטט, אותה המציאות הנכונה בכל רגע לאכלנו חיים עם כל סגולותינו וקדשינו…
אלמלא הייתה הלאומיות שלנו כל-כך אוירית, כל כך חולנית, אלמלא היינו מיישנים את עצמנו, החלשים והרפויים, בזמירות מתוקות, כי אז היינו מבינים את כל אימת ההתבוללות ההכרחית של ישובי היהודים המועטים בתוך שכניהם-אדוניהם הרבים והעצומים מהם. אז היינו מבינים, שכל שאלותינו – ושאלת-הלשונות בכלל – הן יותר שאלת-חיי-היום מאשר שאלות תיאוריות בעלמא, ואז היינו מודים כולנו, שהגיעה השעה לכל היהודים הלאומיים, הקרובים ביותר לחיים העממיים, לחדול מן ההפשט, להתחבר ולהתאחד במעשה, באופן מוחשי, בכדי לחזק כוחותיו של עמנו בכל מה דאפשר, למען יוכל לעמוד לפני צר.
ואולם – אהה! אהה! – סופרי “הארץ החדשה” של רייזין בניו-יורק לא כן יחשובו1 ומסדרי “יום-העברים” בגליציה אף הם לא חשבו כך.
ד“ר קלוזנר התפלל אשתקד לאנחה מצד אותה “המפלגה הגדולה”. ואולם לאשרם ולהנאתם של בני המפלגה הזאת, אין הם טרגיים כל כך כסופריהם, ובמקום להוציא אנחות עצובות, הם רגילים לערוך פארסוֹת עליזות. וחוששני, שכשם שה”טרגיקה" הז’ארגונית של אשתקד לא חייבה אותם לכלום, כך ה“בדיחה” העברית של השתא (והטרגדיה מנקודת ההשקפה של אבדננו הלאומי) לא תחייב אותם לכלום. הם, כנראה, אינם מתכוונים אלא לאסוף המון גדול בלתי יודע עברית – בהכרח, בתוקף-המציאות! – ולהכריז לפניו על “שפתנו הלאומית היחידה” (דוקא!) ולשמוע מחיאת-כפים…
במחיאת-כפים, צריך לקוות, תיוָשע שפתנו השרידה-ה“יחידה”… במחיאת-כפים ובאילומינאציה של בתים אחדים ברחוב ברנשטיין, שהאירה פני ילדים וילדות עבריים, ששאלו מה טיבה של אילומינאציה זו בפולנית…
כן, איני רוצה להשתמש במלה “טרגיקה”, שכבר כבשה אחר, אבל האם לא יתפלץ הלב? האם לא יתפלץ לב כל יודע את המציאות לשמע ה“דיקלאראציה” הגאיונה, שיצאה מאחד האולמים ברחוב ברנשטיין שבלבוב העיר? האם לא יתפתל שחוק ארסי על השפתים למקרא כל הגדולות והנצורות, שנשמעו באותו “היום ההיסטורי”?
כי במקום להביט בעינים פקוחות על מהלך-חייהם של אלפי-ורבבות-המוני-היהודים, במקום לצאת אל העם ולראות, כי פרוע הוא בלשונותיו, ואל השדרות הרחבות והנה הפולניוּת אוכלת בהן בכל פה עד כדי לגווע; במקום להכיר כל זה הכרה ברורה, להודות בזה הודאה גמורה, ולמרות זה להיוָעד במספר מצומצם של נאמנים ומסורים ולעבוד בחשאי וב“יזע על מצח” עבודה תמה, עבודה קוּלטוּרית, עבודה קשה בשביל סידור החינוך העברי וחיזוק הספרות העברית; במקום לדעת את מקומם ולעשות את הנחוץ, במקום לקרוא לעבודה קונקרטית זו ולמעשה קונקרטי פלוני, מצאו עכשיו “הטובים שבעם” את השעה מוכשרה להציל את היהדות על ידי כתיבה על הכתלים, שבלי שפת-עבר אין עם ולצאת בגילויי-דעת על שפתנו הלאומית היחידה. כלומר: כל מה שאנחנו מדברים בשעה אחרת על שפתנו היהודית, שפת-דיבורנו – ליבטל ולהוי כעפרא דארעא; כל התעמולה, שנעשתה בשנה שעברה על ידינו בשביל היהודית – לא היתה אלא אחיזת-עינים; עד היום “הרסנו מה שבנינו וסבלנו יסורים על דיאלקט זר שבמקרה נשתמר בידינו”. אך מהיום והלאה – הכנסיה מכירה את העברית לשפה הלאומית היחידה!
ולא נמצא בעתונותנו העברית מי שיאמר ל“עבריים” הלבוביים שעשו פומבי לשפתנו: רבותי! מה הייתה חסרה הכנסיה שלכם אלמלא הגזירה שגזרתם? והעיקר – בשם מי אתם מדברים? מי מבקש מידכם גזירות לאומיות? את מי אתם רוצים להחריד ולגרש? מי מצפה לגזר-דינכם? כלום אין אנחנו יודעים, כיצד נאספים חמש מאות אנשים להתלהב ביום ידוע ולקרוא “הידד”? כלום אין אנו יודעים את ערכה של התלהבות-דחד-יומא כזו? ושמא חושבים אתם, שאחרי הגזירה של “כנסייתכם”, שהונהגה לא ביהודית ולא בעברית, שעברית היא היחידה, תחדל עבודתו של ביאליק למסור את מיטב-אגדות-ישראל, שנכתבו עברית, לשפת “הדיאלקט הזר” מהיות עבודה לאומיות? ו“כתביו היהודיים של קרוב רחוק” מאת ברדיצ’בסקי, שיצאו זה עכשיו לאור, ועבודותיהם של מנדלי, פרץ, שלום-עליכם, דינזון, רייזין וליֶסין יחדלו מהיות יצירה לאומית? על מי אתם, בני “המפלגה הגדולה”, שהוועד המרכזי שלכם רחוק משתי שפותינו גם יחד, על מי אתם מאיימים בזירותיכם? מי ישמע לכם?
כן, לחינם לא ידע קלוזנר, “איזו היא הטרגדיה הגדולה ביותר”. גם “סבלון-יסורינו”, גם מצבו של “הדיאלקט הזר” בתוכנו, גם מצבנו המשונה בגלות, גם “בנין-הציוניים” ולאומיותה של המפלגה הגדולה, גם קריעת-עמנו – הכל, הכל אינה טרגדיה קטנה. ואולם ה“טרגיקה” היותר עמוקה היא, סוף-סוף, בלי ספק, בזה, ש“אנו הציונים אין אנו מרגישים בטרגדיה זו כלל”.
ו“יום-העברים” הראשון ב“יד-חרוצים” – לא אסיפת המורים המעשית בטוינביהול – ו“החלטותיו פה אחד” הוכיחו למדי את חוסר-ההרגשה הזה.
[“האחדות”, טבת תרע"ב; החתימה: בר-יוחאי]
-
אל אלה אולי כדאי יהיה לשוב עוד בפעם אחרת. ↩
בְּחַיֵּינוּ וּבְעִתּוֹנוּתֵנוּ (על מערכת “מולדת”)
מאתיוסף חיים ברנר
בחיינו עכשיו – עונת כסליו-טבת; עונת החגיגות-של-חנוכה בערים ובמושבות, ועונת הטלטול מדירה לדירה אצל אלה שאין להם בית משלהם, טלטול בזיקים ובזוָעות, ברוחות ובגשמים… “מוחרם”… ימי ה“משך”!
ובעתונותנו – האותיות הגדולות, כמנהג-אמריקה, של “האור” – “על ימין ועל שמאל” – בכדי למלא את הגליון שאין במה למלאותו; המסירות והבדותות, הגדולות והקטנות, של “החרות”, שלה דוקא יש תמיד במה למלא את גליונותיה (הרי גם ה“הכחשות”, שרוב הבדותות גוררות אחריהן, תופסות מקום!); השפה העשירה – בבחינת “יש עושר שמור לבעליו לרעתו” – בניבים מדרשיים וחקירתיים, מן הענין ושלא מן הענין, לצורך ושלא לצורך, של י. ל. ילין, סופר סת“ם ועורך “המוריה”, המוציא וממלא בעצמו את כל עתונו; הציפיה של שבועות וירחים לגליונות “הפועל הצעיר” ולחוברות “החינוך”, שאינם יודעים לעולם את מועדם; ועל הכל – השינויים במערכת ה”מולדת"…
בחיינו… חיינו הישראליים; השבת שלהם וימי החול שלהם, יפים הם האפיזודים השבתיים בדברי ימי חיינו, אבל מכוערים ומשפילים המעשים-בכל-יום שלהם… יפה הוא, בכלל, השבת הישראלי, אבל מה מכוערים ימי-החול הבאים אחריו! יפות הן בימינו החגיגות החנוכתיות, המכביות, החשמונאיות, אבל כמה מכוערים וקשים הם ימי הטלטול של ה“משך” שבצדן, עם כל החזיונות המיוחדים של שלטון אדם באדם לרע לו שהם מגלים לפנינו…
הנה על אחד החזיונות מאלה, שמקומם בעיקר בירושלים עיה"ק, עמדה אפילו “המוריה” לפני שבועות אחדים…
בירושלים, כידוע, יש בתי-חסד, בתי-חינם, ובבתים האלה משתמשים דוקא אנשים, שיש לאל ידם לשלם שכר-דירה. ביחוד, היותר טובים שבבתים הללו נופלים כולם, תמיד ותדיר, בחלקם של הממונים העשירים, קרוביהם ומקורביהם, בעוד שמשפחות-העניים המטופלות בטפליא ובכל מיני יסורים, נדחקות במעונות היותר צרים, היותר נרפשים, ויש גם שנשארות מחוץ למעונות, בתי-החינם נחלקים על פי גורל – כך הוא המנהג – אבל “אוהבי-עשיר רבים”, ואף הגורל העיור אינו מאויביו… גם הגורל אינו יוצא מכלל אוהבי-עשירים ומזכה תמיד רק את אלה… ממש ככתוב בישעיה: בית בבית יגיעו (מפילי-הגורל) עד אפס מקום לעני – וישבו לבדם בקרב הארץ ובבתיה הטובים… והיה כי יבוא העני לשפוך תמרוריו, יענה לו הממונה, אם לבו טוב עליו והוא רוצה לענות: “ר' יהודי, מה לעשות… הן גם שמך היה בקלפי… אבל הבית נפל בגורלו של מקורבי העשיר… של מלחך-פנכתי פלוני… האם על ההשגחה אתה מתרעם, ח”ו?"
מכוערים הם חזיונות-חיינו…
ובעתונותנו… בעולם-העתונות…
לפני זמן-מה יצאה, סוף-סוף, החוברת הכפולה (אב-אלול)
של הירחון “מולדת”, שכארבע חברותיה הקודמות לה, העירה בוודאי בלבבות יחידי הקוראים העברים בארץ-ישראל רגשות שונים, הסותרים אלו את אלו, רגשות מנעימים ומכאיבים גם יחד. כי, אמנם, בעצם הדבר, החוברת הזאת, הכפולה והמאוחרה, ולעת-עתה האחרונה, הייתה לא-טובה ולא-רעה מארבע החוברות הקודמות. שפה אחת וגוָן אחד היו גם בתוכה ל“דברי הספרות הנאים והטובים” שלה, כמו ל“מאמרי-המדע המוסברים, המכוונים” וכו' שבה – גוָן של צורי-המכשול אשר בהרי-יהודה ביום סגריר, ושפה עקלקלית, שריח כוּר-הליטוש נודף הימנה והתכוונות היתירה שוללת ממנה כל טבעיות, כל פשטות; גם בה, כבקודמות, לא היו כל פרקים של בקורת ספרותית הגונה ושל שקלא וטריא על עניני החיים הנוכחים בישראל ובעמים. מעין איזו קרירות מיוחדה – ולא זו של האולימפוס עם כל הנהדר והנשגב שבה, כי אם מן הדומה לקרירות המחסנים הגדולים, שכל מיני סחורות זרות צבורים בהם – נשבה גם בין העלים הרבים של זו החוברת הכפולה, וקשקושי המלים, מה שקורין פּאתּוֹס, שברשימותיו-הים מאת מר קליונסקי (שנתרגמו מ“אונזער לעבן”) ובשאר “התרגומים החפשיים” הביאו את הקורא לידי ספק גדול, אם באמת יש בכגון זה “להתוות לדור המתחנך דרך אל האמיתיות הנצחיות” (פסוק מראש ההקדמה החדשה שבחוברת זו)…
ואולם, מאידך גיסא, אי-אפשר היה שלא להודות, כי הרבה חומר ספרותי הגון למקרא ניתן בחוברת זו, כמו ב“מולדת” בכלל: הנה מאמריהם של קלוזנר וברנפלד על נביאי-ישראל, שבירחון לבני הנעורים יש ויש להם מקום, הנה מאמריהם של ח. ל. זוטא ואשר בן-ישראל על חלוצי-השכלה, הנה השיחות המוּרצות על-ידי גמן: “הארץ החדשה”, של מן דין ודין הבו לנו… ובכלל הוכרח כל קורא ישר לומר לעצמו, כי למרות זה, ש“המולדת” אינה משביעה רצון, למרות כל מגרעותיה, הנובעות מן המצב, שבאמת עדיין אין לנו מולדת ושהדברים מההקדמה על “העם”, שהירחון יכול להיות לו למקרא נאות, עלולים רק לעורר כאב אנוּש – למרות כל זה, הנה הדבר אשר לפנינו מפעל חשוב הוא עד מאד בעולם-ספרותנו הדל, מפעל, שלפני עשר שנים, למשל, לא היה בגדר האפשרות, וברוכים יהיו עושיו…
ביחוד נתחבב המפעל הזה לאחר שהנסיונות שנעשו בשנה זו במקצוע הספרות לבני הנעורים בחוץ-לארץ – “הירדן” ו“השחר” – לא עלו יפה, וכל קינותיה של עתונותנו לא הועילו להחזיר נשמה אפילו ל“השחר”, שנערך בחייו בטוב-טעם ובהידור מצוין. והשמועות שהתחילו לסובב בחברה, עוד מלפני צאת החוברת הכפולה, שגם הבן-יחיד הארצי-ישראלי לספרות-הנעורים שלנו – ירחון “המולדת” הזה – נחתך גורלו למות, חדרו כליות ולב. זה, בדרך כלל, היה מוכיח, כהפסקת “העומר” בשעתו, כי “נטיעת ספרותנו במקום זה, במקום-חיותה” אף היא אינה מושכת אליה את לב-העם בתפוצות-ישראל, וכי אף העמדות האחרונות הולכות ונעזבות… ובדרך פרט היה זה מוכיח, כי תנאים חיצוניים בלתי-רצויים, כאלה שספרותנו נמצאת בהם, יש בכוחם לאבד גם עמל רב, כמעט בלתי-מצוי, של סופר בעל כשרון לא-קטן ופדגוג מובהק כש. בן-ציון, הטורח וטורח לכונן במה ספרותית-חינוכית בארץ-ישראל זה כמה בשנים…
כי על עמלו המיוחד, היוצא מגדר הרגיל, של ש. בן-ציון בנידון דידן אין להרבות בדברים: על זה יעיד כל עמוד ועמוד מכל מה שהוא הוציא עד כה. מי שמכיר את כל מיעוט ידיעת הלשון העברית בחוגי אפיטרופסיה הרשמיים אשר אתנו בארץ בכלל, והסופרים, המורים והגננות הטירונים בפרט, ומצד אחר, מי שמזדמן לו למשל, לקרוא את ציורי הסופר המתחיל ברכות ב“פריינד” הווארשאי או ב“דאס יודישע פאלק” הניו-יורקי, ואחר-כך ראה את היצירה הנאה באמת, בתכנה ובצורתה, ה“מטמון”, שנדפסה באותה חוברת כפולה ועוּבדה על-ידי העורך מן הכתב-יד הלועזי, הוא ידע, כמה עבד ש. בן-ציון עד שהכשיר אותו דבר לדפוס וכמה עמל, כמה מסירות-נפש ספרותית ממש השקיע בזה ובכיוצא בזה! ובהזכירי את העובדה הזאת, ובהביעי את התפעלותי עליה, אין אני מתכוון להכריע בזה בנוגע לערכה של שיטת-עריכה כזו ולדרשה אך לשבח: אדרבא, יודע אני את כל ההתאוננות בחוגי הסופרים על ה“מַניה” של ש.בן-ציון, בתור עורך, “לתקן – ויהי מה”; יודע אני, כי יש רבים, שאין דעתם נוחה כלל וכלל מזה, שמתוך הכרח או מתוך רצון, “מפברקים” אצלנו סופרים שונים, נותנים צורה למי שאינה להם ומטשטשים את צורתם של בעלי-צורה; יודע אני את כל הטענות ואין אני דן בהן עכשיו, עכשיו אין כוונתי בזה אלא להזכיר את העוּבדה ללא-יודעים, שאם ה“יש” של “העומר” – ואחר-כך “מולדת” – אינו גדול בהחלט, הנה, בכל אופן, יש זה, קומץ זה של דברי ספרות לבני הנעורים, מאין נברא. ש. בן-ציון עשה ועושה מה שאחרים במקומו ודאי לא מוכשרים לעשות – לא על פי כשרונם הספרותי, לא על פי טעמם הלשוני, לא על פי ידיעותיהם בחינוך ובעיקר לא על פי הכנתם ויכלתם לעבוד על שדה הספרות העברית בזיעת-אפים כזו, שהוא מראה בעבודתו בספרות-ארץ-ישראל!
ואחרי כל אלה, האם ישמחו כל אותם הקוראים, שעניני ספרותנו קרובים אל לבם ואשר הצטערו על אפשרות הפסקת ה“מולדת”, אם יֵאָמר להם, כי אכן “המולדת” לא נפסקה עדיין, אבל… יוצרה ומחוללה נדחף ממנה?
והמעשה הזה נעשה, נעשה בעולם-עתונותנו בימים אלה…
––––––––
ה“ירחון לבני הנעורים ‘מולדת’ – כרשום עוד על שער החוברת האחרונה – מוּצא על-ידי אגודת המורים בארץ-ישראל, בהשתתפות ‘קוהלת’ וערוך על-ידי ש…… בן-ציון”. ואולם זה חדשים אחדים, שמדברים על “שינויים במערכת”, וב“האור” באו לא פעם ידיעות שׁונות: בקרוב יפַטרו את מר גוטמן ממשרתו… מר גוטמן פוּטר ממשרתו… את מר גוטמן כבר הסירו ממשמרתו… עד הנוסחה האחרונה: את מר גוטמן הכריחו לצאת מן המערכת… על מקומו באו: לוּדויפול, הררי ומרדכי בן-הלל הכוהן.
ידיעות “האור” הללו עשו, כמובן, את הרושם, שכל ענין-ה“מולדת” אינו אלא ענין של משרה. “אגודת המורים בהשתתפות ‘קוהלת’” נתנה לפני חצי שנה ויותר משרה ל“מר גוטמן”, ועכשיו פיטרתהו, כי לא מצאה בו עוד חפץ… פיטרתהו באמצע השנה… ואת המשרה נתנה לאחרים… לרעיו הטובים ממנו…
ואולם לא על הרושם המתקבל מידיעות “האור” אני דן עתה, כי אם על גופא דעובדא, כמו שהיא נמסרת בחוגי עושי-התרבות שלנו ביפו, ועל היחוסים השוררים בחוגי עושי- התרבות הללו.
העתונות היהודית שבחוץ-לארץ העירה כמה פעמים על היחוסים המגונים שבחוגי הסופרים העברים בווארשה, למשל. אני איני רוצה להשתמש בתואר “מגונים” בנוגע לאלה אשר אתנו בארץ: זו, אולי, תהיה הפרזה. ואולם, איך שיהיה, ולבי אינו מהסס להאשים את עושי-התרבות ב“מרכז הרוחני” שלנו – מרכז עלוב זה, שאין לו היקף – כי אין איש מהם, מלבד שנים-שלושה בודדים ויוצאים מן הכלל, יודע כל עיקר לכבד שנים-שלושה בודדים ויוצאים מן הכלל, יודע כל עיקר לכבד את חברו ואת עבודת חברו. כל אחד ואחד מהם חושב, שמה שהשני עושה אינו כלום וכי הוא הוא, אלמלי היה במקומו של פלוני, היה מהפך עולמות… הסיסמה “אני ואפסי עוד” ומידת ביטול-היש של אחר שוררות בכל תקפן ברחוב עודרינו הרוחניים… אם, למשל, לפני שנתים התעוררו צעירים עממיים אחדים (כמובן, לא מוסמכים מאוניברסיטאות, כי לרוב צעירי עמנו היושבים בתוך עמם גם השעה אינה מספיקה וגם האמצעים אינם בכדי להיסמך) ובעזרת מאות אחדות של פראנקים, שניתנו בתור נדבה, התחילו להוציא חוברות פופולאריות זולות לעם, ובמשך הזמן הזה יצאו מהן יותר משלושים נומרים על-ידי עבודה לשמה, בלי כל תשלום-שכר … בא, לבסוף, סופר ידוע ובר-סמכא אחד באסיפת המורים שהיתה באלול ביפו ומרשה לעצמו להכריז בפומבי: “להוצאת ‘לעם’ יש כסף, אבל ספרים אין לה” (דברי הבוז והביטול האלה באו גם בעתונים), כאילו לא ידע האומר, באיזו תנאים עובדת ההוצאה, מה המה “כספיה” ובמי האשם, אם לא הצליחה בנומרים אחדים מאלה שהוציאה…
הסופר, אשר בגודל-לבבו אמר את הדברים המובאים ביחס להוצאת “לעם” באסיפת המורים, היה ש. בן-ציון… וראה זה פלא: באותה אסיפה נשמעו דברי הקובלנה והתרעומת הראשונים על ה“מולדת”. כאשר עשה עורך ה“מולדת” בדרך אגב להוצאה הנ“ל, כן נעשה גם לו בכוונת מכוון. ומה שהוא אופיי ביותר: הטענות והתביעות, שהלכו ורבו אחר זה בישיבות ועד-ההנהלה של הירחון, נשענו בעיקרן על זה, של”מולדת" אין חתומים וההפסד גדול… ואם “העם עומד מרחוק”, היש, כביכול, הוכחה יותר גדולה מזו, שהירחון אינו מתאים לתעודתו, לרוח-בני-הנעורים, שהוא אינו מכוון לגיל ידוע, שהוא אינו לרצון לאבות? ובמי, איפוא, האשם, אם לא בעורך? רק בש. בן-ציון האשם, שאינו יודע לאסוף תחת דגלו את כל הכוחות, שאינו יודע מה לקרב ומה לרחק בחומר הניתן לקוראים הצעירים, שאיננו איש-המדע ולא אכל תריסר כורא דמלחא במקצוע פלוני ובחכמה אלמונית…
אין מן הצורך לחזור על המובן מאליו, שמכל נקודת השקפה שתהא, אמנם, אין ה“מולדת” סמל-השלימות, ואף הבקורת-שבכתב הארצי-ישראלית (ב“החינוך”, “הפועל-הצעיר” וה“האחדות”), שבלי ספק רחוקה גם היא מסמל-השלימות, לא גמרה עליה את הלל. ולא כנגד הבקורת יתחמץ הלב; אלא על זה, שבקולם של המבקרים בעל-פה נשמע תמיד, לא פחות מאשר בקולו של המבטל את הוצאת “לעם”: אילו לנו היו מוסרים את הדבר, היינו עושים אחרת, אנו חסרים במפעל הזה… וראיה לדבר: ההחלטה לתת עוזרים ל“מר גוטמן” במקצועות, שאינו מומחה להם…
ולא הבינו המחליטים, כי עוון-חוסר-חתומים ו הפסד בעתון עברי לא העורךְ ישָׂאוֹ; ולא שמו על לב, כי בירחון לבני-הנעורים לא פרקי-המדע, שמקומם בספרי-לימוד, עיקר, כי אם שירת-החיים; ולא שאלו את עצמם: אם ש. בן-ציון, המשורר והמורה, שחיבתו לספרות העברית, עבודתו החשובה ב“מוריה” ויצירותיו הפדגוגיות אינן מוטלות בספק, אם הוא לא הוציא מתחת ידו דבר מתוקן … מאנוּ?
לא. “אגודת המורים בהשתתפות ‘קוהלת’” לא ידעה לשאול את עצמה את השאלות האלה. הלא על כן אנשי “המרכז הרוחני” המה. כרוז יצא: על מר גוטמן בעצמו אסור לסמוך; הוא אינו מומחה; צריך להעמיד עורכים על גבו, אנשי-מדע, עורכים בתור “עוזרים”… וכשביקש ש. בן-ציון, שלכל הפחות ימנו לו עוזרים-עורכים כאשר עם לבבו, לא ניאותו לו אף בזאת ו“יפטרוהו”…
ככה יעָשׂה במקומותינו…
במקומו מוּנוּ, כפי שמודיע “האור”, א. לודויפול, ח. הררי ומרדכי בן-הלל הכוהן. כולם, אמנם, אנשים נכבדים, קרואי-מועד – בזה לית מאן דפליג. ובתור סופרים: א. לודויפול כתב מסות רבות וערך את “הצופה” בהצלחה לפני שנים אחדות; ח. הררי כתב מכתבים אחדים מארץ-ישראל “ב”העולם" הברליני ועיבּד איזו מאמרים ב“החינוך”; ומרדכי בן-הלל הכוהן – הנה בספרו “מערב עד ערב” יש, בלי ספק, אבנים לבנין-ההיסטוריה של החיים הציבוריים של יהודי רוסיה וישוב-ארץ-ישראל… ברם, דא עקא: בעולמות הספרות במובנה השירתי, וביחוד בספרות-השירה לבני-הנעורים, כמדומה, שלא נפגשו האנשים האלה עד כה כלל וכלל… והאם לא תמוה הוא, שלידם נמסר המפתח ללבב-בני-הנעורים שלנו, הואיל ומחברו של “בן-עמי” לא ידע להשתמש בו? שהם הם ייטיבו לתכן את נפש-צעירינו במקום בעל “על קצה-גבול-הילדות”? שהם הם יעשו מה שביד זה לא עלה, לפי דעתם, בשום אופן?
משונים הם הדברים הנעשים בעתונותנו.
[“האחדות”, טבת תרע"ב; החתימה: יוסף חבר]
בְּחַיֵּינוּ וּבְעִתּוֹנוּתֵנוּ (על עתונות ויהודים)
מאתיוסף חיים ברנר
על עתונות ויהודים
“מלאך-המוות שוחט ולעולם הוא הצדיק”. תמיד יש לו אמתלה, טענה, הצטדקות, והוא נשאר זכאי. כך היו אומרות אמותינו התמימות. ועל אמותינו התמימות אפשר ואפשר לסמוך בהרבה…
כבר היה, כמדומה, מי שאמר: לא חביב עלי אבי היהודי, אבל בילדינו ובזקנינו על תגעו… ואמנם, אם מכוער ועלוב הוא בעינינו האב היהודי הסרסור, האוירי והמבוהל, אם מכוער ועלוב הוא בעינינו אחינו האֶכּסטרן היהודי, המבלה ימים ולילות על שינון פרקי ההיסטוריה של כל העולם, שאין להם כל שייכות אליו, ובלבד לקבל תעודה על כמה וכמה מחלקות מבית-ספר תיכוני זר, הנה בילדים היהודים עם עיניהם החיות והטהורות ובישישים היהודים עם הדרת האצילות השפוכה עליהם – לא אצילות של נכסים הרבה, כי אם אצילות של תרבות פנימית גבוהה – באלה אנו יכולים להינחם מעט, למצוא נחמה פורתא… ילדינו וזקנינו מראים לנו, כי הגוף הלאומי שלנו “מחומר יפה קורץ”, כי השאור שבעיסתנו חשיבות גדולה יש בו, ורק המציאות שלנו המכוערה עושה מאבותינו הרוכלים ומאחינו האכסטרנים מה שהיא עושה…
ועל האלמנטים המנחמים אפשר, בלי צל של ספק-ספקא, להוסיף את אמותינו התמימות והיקרות…
כי אם יש ושונאינו מונים אותנו באשה העבריה המודרנית מן השדרות הבינוניות, שאין בה מתום במובן האנושי, שאין בה כל יסודות חיוביים מנקודת ההשקפה של קדושת חיי האדם, הנה את ערכה של אמנו מן ההמון היהודי הן יודעים אנו… בהרבה ובהרבה אפשר לסמוך עליה… בעלת נפש עמוקה ובעלת מסירות-נפש גדולה היתה אמנו זו, האם של ה“צאנה וראינה” ו“מנורת המאור” בעברי-טייטש.
וכך היתה היא אומרת: “דער מלאך-המות שח’ט און בלייבט גערעכט”. הוא השוחט והוא הצדיק.
––––––––
עד כמה שאין אני רוצה לדבר דברי-תוכחה, וביחוד באזני אירופה, שאין בתוכה שומע אף למוכיחים יותר גדולים ממני, אף-על-פי-כן קשה לעצור ברוח מבלי לומר, שאירופה,עם כל שיטת מציצת-הדם שבה ועם כל עניניה הטרגיקומיים שבין עם לעם, לאותו מלאך-המוות דומה, ששוחט וטובח וממית – והוא יִצדק, הוא הצדיק, גם בפיו הוא וגם בעיני אחרים. אירופה הן כבבית מטבחַיִם גדול דומה היא, שבמקום קצבים מלוכלכים בדם מתהלכים בו אופיצרים לבושים הדר, דירקטורים של טרוסטים גדולים, אדירי-הבורסה, דיפלומאטים, גלחים, ז’אנדארמים, שׁפִּיוֹנים… ואף-על-פי-כן קִראו את העתונות המכורה, המדברת מתוך גרונם של כל אלה, ותשמעו כל היום: יושר, צדק, אזרחיות, אינטרסי הכלל… יתר על כן: גם הממשלות האסייתיות, שכמובן הנן רק פחות חרוצות, אבל כלל לא יותר טובות מאחיותיהן, בצר להן – מיד הן פונות בקולות-קריאה ובתחנונים אל היושר האירופי. למה יחריש היושר הזה? למה יחריש? האין צדק גם במלאכי-המוות?
ואם צדיקה היא אירופה בכלל, על אחת כמה וכמה שצדיקה היא, ממש כשופטי שושנה בשעתם, ביחס אלינו היהודים…
איטליה – אחת הממלכות האדירות באירופה – עמדה לעינינו והגדילה את העבודה בבית-המטבחיים (יש שהקצבים מזדרזים ועושים עבודה יותר מעל הרגיל). רוב חברותיה עמדו, כמובן, מנגד לעבודה היתירה הזאת ושתקו שתיקה של “כהודאה דומה”. אולם נמצאו גם כאלה בין השכנות, שהדבר לא מצא חן בעיניהן לגמרי: איזו נזקין לאינטרסים ה“אזרחיים” שלהן, ונתעורר על ה“חמס” והרימו קול-צעקה – והצעקה מפריעה במקצת, ביחוד כשהשור מפרפר ובועט, והמזל אינו משחק משום-מה באותה מידת-ההצלחה, שקיוו לה… במקום “טיול מענג” צריך להתאבק ולקבל צביטות ובעיטות… לעזאזל! מי אשם בדבר? אָה, העתונים הארורים… הנמצאים בידי היהודים הארורים… לעזאזל היהודים!
צעירי יהודי איטליה מתוועדים ומתחילים לשוב אל היהדות – מסתמא לא לחינם הוא הדבר הזה… ובכלל, ידיעות שונות מעידות, כי האנטישמיות באיטליה עושה חיל, כי שנאת היהודים שׁם הרימה ראשׁ… והכל בגלל מה? בגלל הפרֶסה הנמצאת בידי היהודים, שהיא מפקפקת בצדקת איטליה ו“מנבחת”…
לכאורה, כיצד תיוָאל העתונות של ממלכה אירופית אדירה. ותהא אלף פעמים מוכה בסנוורי-ה“פטריוטיות”, לבלי להבין מה שברור לכל תינוק דלא חכים ודלא טיפש, כי לא עתונות יהודית היא העתונות הווינאית, כי לא אינטרסי-היהודים מדברים מתוך גרונה, אלא רק יהודים אחדים על פי מולדתם. רק על פי מולדתם, תופסים מקום באותה העתונות לשם פרנסה פרטית? לא, איטליה הרי יצאה לשחוט, משמע, שגם הצדק אתה. וכי לא? וכי לא היהודים הם המשפיעים בכל? האם לא בידם ניתנה הארץ בכלל ו“הממלכה השביעית” בפרט? צאו ושאלו את ראשי הקהילות בערי-המערב, שאין להם דבר עם היהודים, שאלו את כל האורגנים הסניגורים לישראל, ויגידו לכם, שיד-היהודים בכל, וביחוד בספרות. פּגשׁו כל יהודי קורא-עתונים ויודע שמות-סופרים ויגיד לכם בגאוה, שבראנדס המבקר הגדול הוא יהודי ופישר המו“ל הגדול הוא יהודי והנרי ברגסון הפילוסוף החדש הגדול – יש אומרים, שגם הוא יהודי… מובן מאליו, שכל אלה מכחישים, מסתירים את יהדותם, כופרים בה, אין להם שום שייכות אליה, ממש כחמישים אלף היהודים הנפוצים ברחבי מדינתנו יר”ה (זה היה יפה מאד, שכל אלה הנהנים מכל הזכויות, שאירופה נותנת להם, יחשבו את עצמם ליהודים!… נוּ! נּו!…), אבל את דעת-הציבור האירופית תפסו אלה היהודים בידיהם, והם הם המרימים את קול-הצעקה נגדנו, ואם הם לא ישימו יד לפה, אז איננו אחראים, כי לא יסבלו מזה חמישים אלף היהודים הנמצאים אצלנו…
צודקת, צודקת איטליה הצדיקה.
וצודקת גם רוסיה הנאורה והחביבה. לא רק היהודים היושבים בארצה תפסו הכל בידיהם ואינם משאירים כלום לסטֶסֶלים ולטוֹלמאצ’וֹבים, לפקידים ולאינטנדאנטים שלה; לא רק יהודיה שלה גורמים לה הפסדים עצומים ונזקים גדולים, כי אם גם היהודים מעבר לים, שעברו לאמריקה ותפסו שם את הכל בידיהם, אינם נותנים לה מנוחה גם משם ומסיתים בה את ממשלת ארצות הברית להפסיק את ברית-המסחר בגלל זה, שאין היא נותנת ל“אזרחיה” של אמריקה לבוא לארצה. אמריקה הטפשית! היא מוצאת את עצמה נעלבה על שלא מקבלים את הפאספורטים, שהיא נותנת לחלק ידוע מאזרחיה. נאה מאד! “אזרחיה”! אלה היהודים שחיילי הצבא הרוסי ירו בהם ב“גנבם” את הגבול, אלה היהודים, שכרי-וכסתות-קרוביהם נמכרו בעד שלוש מאות הרובלים לאוצר-המלוכה, אלה היהודים, שהנשימה אסורה עליהם במדינה – למרות זה ומפני זה שתפסו את הכל – מכיוָן שבאו לשם ואכלו את אמריקה בכל פה, והרי הם רוצים לשוב לרוסיה ולאכול את רוסיה בפעם השניה, נעשו, כביכול, אזרחים, ותנו להם לגור בכל קצווי ארצנו הרחבה! לשֶׁלָנוּ אין אנו נותנים מדרךְ-כף-רגל, משלנו אפשר שנשלול בקרוב גם את זכות-ההשתמדות, ולאחרים ניתן? יציבא בארעא וגיורא בשמי-שמיא? היכן הצדק? אין זאת, כי היהודים כדרכם תפסו את העתונות באמריקה והם מבלבלים את ראשה של הממשלה האמריקנית, שאינה נבונה כממשלתנו יר"ה, אבל מהסכסוך הזה לא יצא כלום…אמריקה לא תוותר על מסחרה אתנו… סוף-הצדק לנצח…
––––––––
העתונות האירופית “תפוסה” בידי היהודים, אבל ליהודים בעצמם אין עתונות. עובדה ידועה זו כדאית לתשומת-לב.
וכשאומרים, שליהודים אין עתונות, אין הכוונה בזה רק שהעתונים המעטים היוצאים בעברית ובשאר השפות המהלכות בין היהודים גרועים הם, דלים, מחוסרי-השפעה. זה ודאי, אבל לא זה העיקר. עיקר-הדבר הוא בזה, שהעתונות היהודית אינה ביטוי של כוחות ציבוריים כעתונותו של כל עם ועם. לדברים הנכתבים בעתונות היהודית יש שאיפות טובות ורעות, פרוגרסיביות וריאקציוניות; הדברים נכתבים פעם ביתר כשרון ופעם בפחות כשרון; ואולם דא עקא, שהלאה משאיפות של יחידים אין הדברים מבטאים לעולם. כוחות ציבוריים חשובים אינם עומדים מאחריהם…
“העברי” הברליני, “היהודי” הלונדוני, “המִצפה” הקרקואי, ה“מוריה " הירושלמית מדברים בשם האורתודוכסיה שלנו (“המִצפה” בעת האחרונה גם בשׁם ה“עבריים” הגליצאים); “השילוח” האודיסאי, “העולם” הווילנאי, “הצפירה” הווארשאית, “הדרור” הניו-יורקי אוחזים דגל היהדות הליבראלית; העתונות המתקדמת בארץ-ישראל (לעתים – רחוקות, אמנם – גם “האור”), ובמידה ידועה גם “הזמן” הווילנאי, מפיצים את המחשבה העברית החפשית, הפרוגרסיבית. ואולם את מיעוט הכוחות העומדים מאחורי כל העתונים האלה הלא יודעים אנו; הלא יודעים אנו, כמה כולם מפרפרים בין החיים והמוות וכמה חלש הוא הקול של הפובליציסטים שלהם. קולם של כל אלה בדברם על עניני היום דומה לקול הש”ץ העובר ביחידות לפני התיבה… יודעים הם, כי אין שומע להם… חלש ועלוב הוא אפילו הצפצוף של העתונים השחורים שלנו כ“המודיע” הפולטאבי ו“החרות” הירושלמית, בעוד שבקראנו את העתונות השחורה שברוסיה, למשל, וראינו כי מיליונים מדברים מתוך גרונה…
וספק בידי, אם גם העתונים האמריקנים (כלומר, העתונים היהודיים באמריקה: על משקל ה“אשכנזים” וה“ספרדים” אצלנו בארץ-ישראל…) יוצאים מן הכלל הזה. הנה זה יותר מחצי-יובל-שנים מתקיימת עתונות סוציאלאית יהודית באמריקה, המסדרת ומאחדת ומלמדת את הפרוליטאריון, וה“פארווערטס” ודאי שאינו מחוסר השפעה בשדרות אחינו העובדים בבתי-הזיעה. ואולם נסו וקחו דאת חברו-בשֵׁם שׁל ה“פארווערטס” בגרמניה, וראיתם, כי ההבדל שביניהם הוא לא רק בכמות-ההשפעה, כי אם גם באיכותה… בעוד שה- Vorwaerts יודע בכל דבריו, כי כוח מדיני גדול עומד על גביו בתור מיליונים פועלים מסודרים ויוצרים את חיי-הארץ ורכושה, יודע ה“פארווערטס” שלנו, עד כמה מגיע כוחם של הפרוליטארים ה“ירוקים” – חוג-השפעתו – ועד כמה תלויים באויר ה“יוּניוֹנס” שלהם גם במקום שישנם…
והנה אני קורא בעתונות היהודית האמריקנית גם על אודות הסכסוך שבין רוסיה ואמריקה בדבר הפּאספּורטים. שמחה, רעש, התנפחות, התפארות, גאוָה, השערות שונות על סוף-הדבר, לפעמים גם איזה רעיון על יושר-נפשו של האמריקאי, שאינו יודע כל עיקולים וכו' וכו' ואולם יחס שקט ואבטוריטטי ודבר-שלטון בנוגע לשאלה זו לא נשמע בה, דיבור כזה אינו ולא יכול להיות. אמנם, השמחה היתירה מובנה: למרות כל כרכורי ראשי הממשלה הרפובליקנית עד עתה לבלי לבוא בריב עם רוסיה בגלל היהודים, ניצחה הדימוקראטיה לרגע והוכיחה, כי, סוף-סוף, יש מקום בעולם, שלמרות השנאה הלבבית אלינו, אנו נחשבים לאנשים, לאזרחים; רגשׁ הכבוד הלאומי שׁלנו, השָׂבע כל היום כלימות ורוק, מוצא את סיפוקו, וארור האיש אשר ילעג על זה! ואולם הלאה מהבעת שמחה על מה שנעשה כבר אין בעתונות זו: ביכלתה להשפיע על מה שיבוא ויוכל להיעשות אין היא מאמינה בעצמה באמונה שלמה. אמנם, הפוליטיקאים באמריקה, גם היותר ראדיקאליים, מסוגלים להיכנס בעובי-הקורה של דבר, גם אם אינו לפי רוחם, אם הוא יכול להביא להם קולות של בוחרים, ולהמוני היהודים הלא יש קולות באמריקה… ואולם, אף-על-פי-כן, אי-אפשר להשתחרר מן ההכרה, שממשלה, תהא איזו שתהא, חזקה עליה, שאם אין טעמים ממשיים, חשובים, ממוניים, בדבר, לא תלך להזיק למסחרה בגלל מידת הצדק המוחלט שלקה… ואם אמריקה הרכושנית, עם הדיפלומאטיה הרפובליקנית שלה, עם כזביה ופניותיה, עם חוקיה המובנים כלפי הנודדים היהודים, הולכת להפר ברית-מסחר עם רוסיה, ודאי שלא רק בגלל אזרחיה היהודים וכוחם המדיני היא עושה זאת, ובוודאי יש גם טעמים אחרים בדבר… הן אמר הנשיא טאפט, כי הברית הישנה מופרת מפני הצורך לכרות ברית מתאימה יותר לרוח-הזמן.
כן, העתונות היהודית באמריקה מרגישה, שלא בשם הכוח יכולה היא לפצות פה, כי אם בשם כל אותם הדברים היפים, שבחיים המדיניים, ואפילו באמריקה, אין להם מקום,ולכן קולה צעקני ואי-בטוח כל-כך… היא מרגישה, שכל אותן השדרות, אשר היא באה אתן במגע ובמשא, היו נשארות להיענות בניו-יורק, גם אילו היו יכולות על פי החוק לבוא לרוסיה, וכי הענין, בעיקר, הוא של הסוחרים הגדולים, שלא מפיה, מפי העתונות בז’ארגון, הם חיים… היא מרגישה, כי כל אותם האחים הגדולים, הנלחמים באומץ כזה על זכויותיהם בתור אזרחים אמריקאים, על שאין העולם רוצה לראות בהם אמריקאים גמורים, לא ימסרו כל-כך את נפשם, אם הענין יגע בזכויותיהם האנושיות של המוני היהודים מחוץ-לארץ… היא יודעת, שמקצת אמת יש באותה הטענה של אותה הממשלה השחורה: לעשירים היהודים מאמריקה הלא יש גם עתה כניסה למדינת רוסיה, ולאלמנטים לא רצויים הרי גם אמריקה אינה נותנת להיכנס…
אמת… צדק… צדקת החרב המתהפכת… מכל עברים…
––––––––
איך שיהיה, וענין הפּאספורטים הוא קרן-אורה בחיינו, העולה לנו מאמריקה. אמנם, להטבת מצבנו מזה אין לצפות הרבה. איך שיגָמר הסכסוך – “וי לקדירה”, וי להמון היהודי, אם ברוסיה הוא ואם באמריקה. ואולם, איך שיהיה, איך שיהיה, בכל אופן, מכל נקודת השקפה – קרן-אורה.
ועוד קרן-אורה אחת עולה לנו, משם, מאמריקה. והפעם לא בנוגע לאלה, שהפרת ברית-המסחר עם רוסיה נוגעת להם באופן ישר, כי אם בנוגע לאלה, שגזירת עולמים נגזרה עליהם לשאת את עול החיים העירוניים בכרכים הגדולים של ארצות הברית. בתוךְ אלה החנוָנים הקטנים, הפֶּדְלֶרים ודוחפי-העגלות, אנשי-האויר והנחנקים בבתי-הזיעה מחוסר אויר, ניכרת שאיפה בעת האחרונה לצאת למרחב (עיין בכרוניקה של עתוננו בגליון שׁעבר). אמנם, מצערה היא הרֵאשׁית הזאת, אמנם, קשׁה הוא המעבר הזה (אנו, הגרים בארץ-ישראל ורואים את מושבותינו פה, יודעים למדי את כל הקושי שבדבר!), אמנם, עד שאחינו בני-העיר נהפכים לבני-כפר, הם מהפכים את הכפר לעיר; אמנם, גם שם אנו רואים את הפילאנטרופיה, המקימה בתי-עבודה ב“מושבות” לתפירת מכנסי ילדים וחולצות של נשים (ממש כ“אגודת-הנשים” שלנו ו“תחריה” בעקרון). ואולם, גם אם ננכה את כל ה“אָמננים” השליליים שמנינו ושלא מנינו, אם גם לא נסגור את עינינו מראות את כל הצדדים השניים של המטבע, תישאר בידיעות הבאות בעתוני-אמריקה על “תנועת הפרמֶרים” שׁם קרן-אורה משׂמחת…
שני מכאובים גדולים בגופנו החולה: הפיזור והעדר-יסוד של עובדי-אדמה. הפיזור התחיל עוד לפני החורבן המדיני הגמור, היסוד של עובדי-אדמה אבד לנו כבר אחרי החורבן. מן הפיזור אין אנו רואים מוצא; קיבוץ-גלויות גמור למעלה הוא מדרך-הטבע; ואולם יסוד של עובדי-אדמה, למרות כל הנמנעות הרבים שבדבר, עוד יכולים אנו לרכוש, אם עוד חיים בנו. והנה עוּבדות אחדות בגליל וביהודה פה אצלנו וידיעות אחדות מאלה הבאות משם אלינו מעידות, כי עוד חיים בנו… עוד חיים בקיבוצינו גם פה גם שם… וכל זמן שנשמת-חיים בגוף, עוד לא אבדה שירת-העתיד.
חוֹבֶרֶת הַיּוֹבֵל שֶׁל "הַשִּׁלּוֹחַ"
מאתיוסף חיים ברנר
ההרחבה היא בעין; ואף על פי כן, מי יאמר בוודאות, שספרותנו גם התקדמה, כלומר שיש בה “זרם מוסיף והולך” תדיר? הרי, אדרבה, הכל מודים, שהעברית הולכת ונשכחת… וההרחבה? זו אינה ראיה חותכת: הטכניקה בכלל התקדמה, מנין-היהודים נתרבה, ומזה ומזה נהיתה אפשרות-ההתרחבות גם לעתונותנו, שהרי אין לשכוח, שבעת שאנו נעשרנו בשלושה עתונים, נתרבו אצל עמים אחרים עשרות ומאות, ובעת שהירחון היחידי שלנו גדל פי שנים, גדלו ונתרבו הירחונים של עמים אחרים פי עשרה.
ד"ר יוסף קלוזנר, שכתב מאמר “התקדמות והרחבה” לחג-יובלו של “השילוח”, לא נגע בצד הפשוט הזה: עד כמה מוכיחים עשרים וחמשה כרכיו של הירחון, שיצאו במשך תקופה ידועה, על כוח-התפתחותה הפנימי של הז’ורנאליסטיקה שלנו; עד כמה עלה לה להתרחב ולהתקדם, כלומר, להפרות כוחות חדשים ולרכוש חוגי-השפעה חדשים, באותה המידה של כלי-מבטא ספרותיים אצל אחרים, המתרחבים ומתקדמים “בדרך הטבע”…
המאמר הנקוב “התקדמות והרחבה” של קלוזנר, שנכתב לצורך-השעה, אתא מרחוק: מהשאלה הישנה, אם יש בכלל התקדמות, אם הפרוגרס מביא אושר לאדם וכו'. בעל-המאמר טורח ומביע בהסברה פופולארית רעיונות נכונים אחדים, שהרבה מקוראיו ודאי יכירו לו טובה בעדם, על העדר-הקריטריון ואי-האפשרות של הגדרה אובייקטיבית, מה היא קידמה ומה היא נסיגה לאחור, ועל טעותו של רוּסוֹ, שכפר בהתקדמות, לראות טוב אצל מחוסרי-הכרה, שאין דין מוסריות ואי-מוסריות נוהג בהם. אחרי הדברים האלה בא קלוזנר לידי המסקנה, שההתקדמות ההיסטורית היא הרחבת-הגבולים. הקריטריון בשאלת-ההתקדמות אינו מה שמועיל ומה שמזיק, כי אם מה שמרחיב ומה שמצמצם. “ההתקדמות אינה אלא הרחבה”, והואיל ש“בכל חברה שבכל דור יש שני זרמים”, זרם עִלִי, שׁבו מחזיק המועט, שׁסופו להיות רוב, מפני שהוא בחינת מרחיב, וזרם תחתי, שבו מחזיק הרוב, שסופו להיות מועט, מפני שהוא בחינת “עדר”, בחינת התכּווצות וטשטוש, הרי ש“רק במקום שיש הרחבה יש התקדמות”.
ומה כל זה שייך לחג-יובלו של “השילוח”?
זה שייך. ב“השילוח” “ניצב וקיים דבר אחד בלי חלוף: שאיפה בלתי-פוסקת להרחבה, ובמובן זה – להתקדמות גמורה”. קודם כל, “השילוח” הוא נלחם, ונלחם לא רק עם הרוב שבמחנות זרים, אלא גם עם הרוב שב“מחנה שלו”, עם אותו הרוב שסופו להיות מועט… דהַינו? “השׁילוח” נלחם בציוניות הדיפלומאטית של הרצל (הוא טען, שרוח-היהדות אינה נוחה ממדיניות, שהיהדות המזרחית המקורית עולה על היהדות המערבית, ואין לראשונה להיות מונהגה מהאחרונה, שממלכה קטנה, שתהיה ככדור-מישחק, לא לכבודנו היא וכו' וכו' – הכותב), מפני שזו הצטמצמה בקיבוץ-כספים; “השילוח” דרש הרחבת-הגבולין, אמנם, “סופר אחד” התקומם על הרחבת-הגבולין… אבל הוא לא קשיא: הסופר התקומם, מפני שהרחבת-גבולין נפרזה אינה אלא צמצום, ובכן המלחמה בצמצום היתה לשם הרחבה והמלחמה בהרחבה – גם כן לשם הרחבה, ו“במובן זה – להתקדמות”. “השילוח” נלחם בשוללי-היהדות, מפני שאלה באו לרושש אותנו, והעניות, קיימא לן, היא נגד ההתקדמות. “השילוח” נלחם בתנועת-השחרור, הוא הטיף, שעלינו ללכת עם האוקטובראים, אם הם יסכימו להיות על צדנו… ועוד פעם: הרעיון, שעלינו ללכת דוקא עם “היסודות המתקדמים” בא לרושש אותנו, לצמצם, לכווץ, לטשטש, בעוד ש“השילוח” הטיף לבדל, להרחיב ולהעשיר, זאת אומרת: להתקדמות גמורה. “השילוח” נלחם בז’ארגון. הרי, לכאורה, צמצום וכיווץ (חס ושלום!), “השילוח” ציוה להשליך את הז’ארגון, בעוד שה“מרחיבים”, כביכול, אמרו: אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. ואולם, באמת, היה גם פה “השילוח” המרחיב, זאת אומרת, המתקדם האמיתי: הן בעבר של הנביאים יש יותר התקדמות מבעבר של יהודי פולין… “השילוח” “נזקק לשאלת-האמונה”, מפני שיש בה “הרחבה גדולה” – הכלל, “השילוח” כולו הוא הרחבה והתקדמות. כך מעיד הנחתום.
אין בין קוראי-עברית שונאים ל“השילוח”, לירחון היחידי שלנו. כולנו פתחנו ברעדה את חוברת המאה וחמשים – חוברת -היובל של “השילוח” שלנו – ואולם –מה לעשות? – מאמרו של עורך “השילוח” אינו משרה רוח חגיגי ביותר! צרים, צרים האופקים– הנה בציוניות הדיפלומאטית אין כבר להילחם; לשוללי-היהדות לא יוכל “השילוח” לעשות דבר; תנועת-השחרור מתה בין כה וכה; את הז’ארגון כבר שלל… ומה הלאה? “הרחבת רגש-אמונה, על-ידי הרב אבן-שיש וזלמן אפשׁטין? וזהו כל “הזרם העִלי”? זהו ה”מועט" שׁסופו להיות רוב? –
אחרי המאמר הרצין הזה של עורך “השילוח” לחג-יובלו, בא פיליטון לענייני-דיומא בשם “‘השחר’ מול ‘השילוח’”. תחת השם רשום, אמנם, “מעין זכרונות”, ואין להכחיש, שגם זכרונות יש כאן, אם לא על שתי התוקפות של שני הירחונים וגדוליהן והעומדים בראשן, אז על “מי ים המלח קויאלניק שאצל אודיסא”, שבקיץ תרנ“ו התרחץ בו בעל-הזכרונות, מר מרדכי בן הלל הכוהן. ואולם, הנה לא בשגגה פלט קולמוסי את הכינוי “פיליטון”, כי בעצם אין שלושה-ארבעה דפים אלה אלא פיליטון, שהנפש העושה בו היא… מרדכי בן הלל הכוהן בעצמו! “רגיל הייתי – מגחך האיש הלז – שעורך “השחר” היה מדפיס כל מה שהייתי שולח לו וכו' וככל אשר הרביתי מליצה, ובכל אשר הוספתי והרביתי לשלוח חצים אל מתנגדי, כן מצאתי יותר חן בעיני העורך. והה העורך החדש (כלומר, אחד-העם מ“השילוח”) וכו' מרשה לעצמו לבלי לתת לי לקנטר את מי שאני חפץ! הנשמע כדבר הזה?… והתקצפּתי וכעסתי”. לאושר הספרות העברית נתפייס, כמובן, מיד הכוהן הכעסן, ו”במהרה למד את דרכי העורך החדש ועשה לו מטעמים כאשר אהב הוא" – כך מעיד על עצמו בעל הזכרונות! הוי, כמה תמימות פטפטנית! כמה טיפשות גחכנית! ואך שאלה אחת מתעוררת למקרא הדברים האלה: האומנם נתירא קלוזנר מפני קצפו וכעסו של עושה-המטעמים ולא למד מאחד-העם רבו, שלא ליתן תמיד מקום לפטפוטיו של זה? אמנם, מַטעמים אחרים לא היה עושה הפעם, הערכה אחרת מזו שנתן על יחס “השילוח” ל“השחר” לא היה נותן, כי מאין לו? אבל חייהו, ד“ר קלוזנר, וחיי הקוראים, שחוברת-היובל לא הייתה מפסידה כלום מהעדר ה”זכרונות" הללו, שאין בהם אף קו אחד קולע אל הענין, אף מלה אחת ב“דרא דאוני”!
בכלל, מתוך שאיפה, ש“בחוברת-היובל תשתקף ספרותנו כולה לכל זרמיה ומהלכיה”, הכניס עורכה לתוכה דומן לא מעט, יותר מעל הרגיל. יחד את מאמרו הקטן של ד“ר פארבשטיין, המזכיר לנו, שכל זמן שה”קמח" הוא של אחרים, גם ה“תורה” בהכרח היא של אחרים, כל זמן שיסודות-הכלכלה אינם בידינו, כל זמן שאין אנו בוראים את טוב-הארץ, גם השמים לא לנו הם, באו גם מאמריהם של מד“ד מארץ-ישראל ומשה קליינמאן מאודיסה וד”ר א. קאמינקא מוינה. מד“ד מגזם ומשקר בעלמא על המצב: “כל המושבות של היום אינן תלויות בקיומן באפיטרופסים ופקידים, הן יכולות להתקיים ולעמוד אפילו בפני רוח שאינה מצויה” – מובן, מפני דרכי-יובל הורשה לשקר, אבל להתווכח אתו אין מה! קליינמאן עוסק ב”שאלה חמורה“, היא שאלת-ההמרה, ומעלה שתריס בפני ההמרה ה”אידיאלית" הוא אחד: דתנו צריכה להיות שופעת ערכין חדשים, מעין נובע של אמונות ודעות חדשות… כלומר: צריך לחפש בספרי-הדת הישנים שלנו פסוקים ומאמרים, שיתאימו למהלך-הרוח של האינטליגנט האירופי, שיש לו “צמאון לשפע דתי עליון ורעבון לדבר-אלוהים”… צריך, למען-השם, להוציא מספרי-רוֹזאנוֹב את כל השבחים, שהוא משבח את ה“מילה” הישראלית וה“מקוה” הישראלי, ובכלל לתרגם את רוזאנוב, שהוא, כנראה, על פי השקפותיו, יהודי יותר מנוצריי… ולא נתווכח גם עם קליינמאן, ואולם הרבה הפליא לעשות מכולם הד“ר קמינקא (כמדומה, שגם משורר הוא האי גברא וספר-שירים יש לו בשם “צהרים”). כלץ מקשקש בפעמונים, בציניזם גס של בוּרז’וּי, שאכל ארוחה כפולה-שמנה, בא הוא לדון בשאלת כליון-היהודים, ומובן מאליו, שאיש אשר דבר אין לו לכבוד לאומי ולשאיפת-יצירה לאומית, שאיש אשר אין לו כל מושג, מה היא עניות לאומית ומה היא עשירות, הנקל לו לדבר בגאוה ובגודל-לבב של כרס מלאה על כוחה של היהדות העולמית, העולה ופורחת, שמרכז רוחני עברי הוא רק מעין מותרות לגבי דידה… באמת אין הכרח בזה: יש לנו, ברוך השם, “קהילות גדולות, אדירות, עשירות, עומדות ברשות עצמן” בברלין ובוינה עם בוּדז’ט לכלי-קודש של כמה וכמה מאות אלפים כתרים ומארקים… אלא… ארץ-ישראל – מאי איכפת?… מהיכי-תיתי… יהיה גם זה… בשביל גביר אין דבר יקר יותר מדי… אלא מאי? ברוסיה? גם שם לא לעולם יכסה החושך ארץ… בית-מדרש וישיבה אחת שם, תפילה בציבור בבית-כנסת בווינה – בזה יש ערובה יותר נאמנה ליהדות העולמית מאשר ב”גאולה קרקעית" – –
פחות שטוּת ורשעוּת, אבל לא פחות גסות-רוח ובוּרוּת יש במאמרו של הציוני ד“ר טהוֹן מקראקוב על “בנין וסתירה”. איני נוגע ברעיונות הנדושים והשאבלוניים של המאמר, שיש בונה ויש סותר, שהבונה גדול מן הסותר, שהבונה הוא אופטימיסט והסותר פסימיסט, שהנטיה לבנין או לסתירה מונחת בטבעו של האדם, שחיים טובים גורמים לצהלת-רוח ולהפך וכו' וכו'; לא איכפת לי גם ההתנפחות המגוחכה, הקתדראית, שבה הובעאו כל ההגדרות ה”פסיכולוגיות-הסוציולוגיות" הללו – כך הוא “בנוהג שבפילוסופיה”, ומאמרי “השילוח” בכלל, מאז ומעולם, לא פינקונו באופן-דיבור אחר, שיהא פחות זול, פחות בּאנאלי, פחות אפסי… מה שמרגיז ביותר הן הן הבּוּרוּת וגסות –הרוח המיוחדה של ד“ר טהון זה ביחס ל”בעלי-הכשרונות, שכל מלאכתם ותעודתם בחיים היא הסתירה, סתירה שאין עמה בנין“. ד”ר פילוסוף זה אינו יודע, שבעמוד אחד מכתבי ברדיצ’בסקי ה“סותר”, ה“אויב”, ה“עומד מן הצד” יש יותר מיסוד-ה“בניה” מבכל כתביו הציוניים והפילוסופיים של טהון ודכוותיה ה“בונים”. “כשרונם של גורדון ופרישמאן – אומר בעל-המאמר — יהיה, אמנם, מונח באוצרנו הלאומי, אלא הם לא נתנו כל מלה חיובית”. ואין תלמיד-חכם זה, הדואג לאוצרנו הלאומי, מבין, שלכשרון, גולת-הכותרת של החיים, לכשרון היודע את כוחו ואת ה“הן” הטראגי שלו מכל מקום, לא איכפת, אם את “המלה החיובית”, לאמור: “בנו! קוו! האמינו!” יאמרו טהון וחבריו. הכשרונות מניחים מקום זה לאלה האחרונים להתגדר בו: לדבר אחר הן אינם מסוגלים העלובים הללו, שאינם “עומדים מן הצד”, שאינם “חורקים את שיניהם”, שאינם “צועקים בכעס ובחימה: שׁינוי-ערכין”… אך הנה הֹוָה על הֹוָה: “בכל שיריו של גורדון” אין הד“ר טהון מוצא “אף נדנוד קל מתוחלת ועתידות”. איזו אכזריות מצד גורדון! לד”ר טהון נחוצים “תוחלת ועתידות”, והוא, יל“ג, אינו נותנם לו! ולא עוד אלא שהוא מרמה אותו, פשוט, מרמה אותו באמרו בפירוש: “שרתי ניחומים, תוחלת ועתידות” – וד”ר טהון מחפש ואינו מוצא… ואם תאמר: הרי תקוות ההתאזרחות ברוסיה, שליל“ג בזמן ידוע היתה היא מעין ניחומים ועתידות, אותה התקוה, שהביאה את המשורר באחרית-ימיו למשבר נפשי, שלא לטהוֹנים להבין אותה?… ברם, לאלה נחוצה דוקא “תוחלת”, כאשר איוותה נפשם… הנה רואים אתם: ביאליק… את זה הם מכבדים… הוא, אמנם, זועם קצת לפעמים – אבל אין דבר… סוף-סוף, הרי הפרוקלאמציה שלו: “מלטו את עמכם ואתים עשו”… יש חיוב! יש! כי מה יש ל”בונה" זה לדעת מביאליק הנחנק, הנעזב הבודד, למרות כל התהילות שמפזרים לו? מה לדרשן הציוני מקראקוב ולמשורר-האומה בלי אומה?
צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל גָדֵר וַיָנֹם –
כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי…
הוי, תפילה קדושה, תחינה טהורה! הוי, מרגלית, מרגלית ביאליקית! איכה נפלת לתוך האשפה שבין עושה-המטעמים לעורכים שונים ובין “מכבדך”, פילוסוף ה“בנין” וה“סתירה”?
מנחה הגונה הביא אחד-העם לחוברת: מכתב על הגמנסיה העברית שביפו בכלל ולימודי-התנך שבה בפרט. אמנם, בעל-המכתב פותח בענוותנות: “היה עם לבבי להביא מנחה הגונה”. אך ממסיבת-העתים “הנני מן האחרונים ובידי אך מנחה קטנה”… ברם, לקהל העברי חשוב מאד מאמרו זה של אחד-העם – יהיה שׁם מה שׁיהיה, “יכָּווה בגחלת מצד זה או זה, או גם משני הצדדים יחד”…
חשיבות דבריו של אחד-העם הפעם אינה מצדם הספרותי של הדברים והארתם הפובליציסטית, כי אם מפאת סיפור-המעשה כהוויתו והתוצאה הגלויה מזה. אמנם, יש שיצטערו על שאחד-העם נתן את הארתו הפדגוגית-המעשית בענין השייך לבית-ספר ארץ-ישראלי פנימי לחוברת-היובל של “השילוח” ולא ל“החינוך” המקומי, שגם מאמרו של המורה הד“ר מוסינזון, שהוא משיג עליו, נדפס שם. ואולם, בעצם, הדבר לא יפָּלא: הן גם דעתו של שאחד-העם היא, שהגמנסיה ביפו היא מוסד כלל-ישראלי… הלא כך הוא אומר בפתח-דבריו: אלמלי היתה הגמנסיה ענין למשכילי-יפו בלבד, שרוצים לתת לבניהם השכלה של בית-ספר תיכוני, כפי שעלה, לכאורה, במחשבת המיסדים, כי אז לא היה מקום לעשות מכל שאלות בית-הספר הזה שאלות לאומיות “בוערות”; אבל מכיון שפנו ופונים לעזרה מן החוץ, הרי טבעי הוא, שהמלחמה נטושה בכל עתונותנו בנוגע ללימוד-הדת בגמנסיה, לביקורת-המקרא וכו'. האחריות אחרת היא כבר: “טענת אין לי אינה טענה עוד” כי “אם רוצים אנו לחדש דור חדש על בסיס ההכרה הלאומית העברית – עובר אחד-העם לביסוס-השקפתו הוא על הדבר, ומוסיף בסוגריים – לא הכרה לאומית סתם, השאולה מן הבולגארים, הסֶרבים ודומיהם – אין לזה דרךְ אחרת, אלא שילמדו בנינו להכיר באמת את רוחנו הלאומי בדרך התפתחותו במשך הדורות”. ואמנם, בנוגע לסעיף של לימוד-דת, מניח ומיישב אחד-העם את דעתם של הקטיגורים ומבטיח – מה שידוע ומובן מאליו – כי “אכן יש אלוהים במקום הזה”, יש רוח אמונה מקובלת ויש מושגי דת ומנהגיה. הכל כמו שצריך להיות. מה שלא השביע אותו רצון, הוא דוקא לימוד התנ”ך! וכאן גילה אחד-העם באמת דבר, שכל בר-דעת, יהיה מאיזה “קצה” שיהיה, יתמה וירגז עליו: הילדים לומדים על אודות הנביאים, אבל אינם יודעים את דברי הנביאים עצמם. סניגורי הגמנסיה, אותם שרוצים ב“התלהבות לאומית” ביחס למוסדם, התנצלו, תמיד, שאצל החרדים הקטיגורים נכלל בגדר “ביקורת-המקרא” גם כשמסבירים לתלמידים, כי ספר ישעיהו מקפיטל מ' ואילך אינו לישעיה הראשון. והנה בא אחד-העם ומעיד, כי לא כך הדבר, כי גדול ונורא הדבר מ“הכצעקתה”: את דברי הנביאים מלמדים לנערים בני י“ג על פי שינוייהם ותיקוניהם הזדוניים של הד”רים והפרופיסורים לחקירת המקרא הפרופיסיונליים, שמלאכתם בכלל דורשת מהם לילך ולהזיק. “מצפון תיפתח הרעה – צריך לומר מצפון תיפח הרעה”. שעשוע מבהיל! איבוד-זמן, קלקול-טעם ועם-הארציות על טהרת-המדה! הן גם פירוש ה“מצודת דוד” טוב אלף מונים מזה! ואם יש איזה שכר בזה, שמונעים את הבנים מחלק-החוקים בכלל ומתורת-כוהנים בפרט (אחד-העם מתריע על זה!) יוצא הדבר בהפסד הבטלנות של הסירוסים וההשמטות בעמוס וירמיה!
חשוב, חשוב ביותר, הוא מאמרו של אחד-העם, למרות מה שגם בו עדיין אינו פוסק מִדַבּר על חינוךְ כללי וחינוךְ יהודי, בתור שתי מטרות, שאמצעים שונים מובילים אליהן, כי החינוך הכללי ליהודים בארץ-ישראל ובעברית עדיין אינו די לאומי-יהודי בשבילו…
מה שנוגע לכארקטריסטיקה הנאמנה שנתן אחד-העם מה“פסיכולוגיה” של “שלילת-הגלות” ושיבה אל העבר הנבואי הרחוק אצל מורי ארץ-ישראל, הנה, כמדומני, יבינוה כל צרכה דוקא אלה, שההכרה הלאומית שלהם היא הכרה לאומית סתם, השאולה, כביכול, “מן הבולגארים והסרבים ודומיהם”; דוקא אלה, שהיו מוותרים ברצון על כל השעשוע הלאומי המודרני, שיסודו מדעי-רוח ואמונה מקובלת, בעד מקצת לאומיות בולגארית-סרבית, שיסודה אינסטינקטים חיים, עבודת-חיים וקישור גוף ונפש בארץ-המולדת – דוקא אלה יבינו להתמרמרותו העצורה של אחד-העם על המלאכותיות שבאותה פסיכולוגיה ארץ-ישראלית ל“טהר רוח הילד מרשמי הגלות”… להפך, קלוזנר, למשל, שבמלחמותיו נגד ההווה הגלותי הריאקציוני הוא רגיל לצאת בשם העבר-של-הנביאים הפרוגרסיבי – אותו צריכים היו הדברים על אי-האפשרות ל“חנך יהודים קדמונים” לבְטוֹת, פשׁוט, כמדקרות-חרב…
––––––––
מן היצירות השירתיות שבחוברת-היובל אציין רק את גולת-הכותרת שלה: את ה“פואימה” של שניאור: “תחת צלילי המנדולינה”. על זו אי-אפשר לעבור בשתיקה; והן אף אילו הייתי אני רוצה לבלי לנגוע בה, לא יעברו הקוראים על זה בשתיקה: היתכן? פואימה חדשה בספרותנו! “דבר חזק” כזה! האם לא כן?… –
לא! היאומן? לא… הפואימה הזאת, שעוד לא היתה, אמנם, בספרותנו עד כה, אינה חדשה כלל ואף אינה חזקה. ביפיה אכן אי-אפשר לכפור, כשם שאי-אפשר לכפור ביפי העלמות המצויירות על צרורות-סבון ותיבות-שוקולדה. בכוונה להראות כוח ורחבות גם כן אי אפשר להטיל ספק: המשורר הפשיל את שרווליו וכתָבָהּ לנו בטון שׁל: דעו לכם, קוראי היהודים, אסירי-המוסר, יושבי העיירות הקטנות, שאני יש לי עסק עם התפארת של רומי טרם נפלה!… (משַׁוה אני לי בנפשׁי, כמה נהנה עורך-השילוח" להדפיסה, כי על כן הוא מכניס “אליליות” ו“יווניות” לתוךְ שׁירתנו, “מפַתח” את חמדת-החיים, מעשׁיר מרחיב, וכו' והרי “התקדמות גמורה”!…), ואולם, איך שיהיה, בשביל הקורא, שיודע להבחין בין צלילים לצלילים, בשביל זה שיודע, כיצד דברים כאלה נכתבים – אין כאן כל רבותא. קורא כזה ישמח, אמנם, על התפתחותו ועשרו של הסגנון העברי המודרני, כפי שהוא מתגלה במקום הזה, ויחזיק טובה גם למשורר, גם לירחון שאסף אותו אל ביתו, אבל רגש-היקר שלו לשירה-העברית לא ימצא כל יסוד לשמוח לא על החידוש ולא על החיזוק!
המשורר שניאור צמא “לחלום רגע” ולהקים בדמיונו את “התפארת אשר מתה”, והנה הוא פונה אל האיטלקית המנגנת, “השׁזופה והחביבה”, שׁ“לָחיה אפרסק שׁזוף מלא עסיס ונחמדה עד כדי לתפשה ולאכלנה” (מה שאמת אמת היא: “בשינַים צוחקות ולבנות”!) ו“חגורת-שני קשורה באלכסון מכתפה אל חמוק-ירכה” (“היה לי ברוך, צבע חם ומגרה, צבע מרד ועלומים, מרגיז פרים פראים ותרנגולי-הודו ומלכים גאים ממרום-כסאם!”) שתנגן לו… ואז…
יָקוּמוּ בָעֲרָפֶל – בִּמְטַר צְלִילַיִךְ:
נְעָרִים יָפִים עִם גְלִימוֹת-כַּרְפַּס מְרֻקָמוֹת;
וְתַחֲרוֹת-פָּז נִגְרָרוֹת לָאֲדָמָה
בְּרִפְיוֹן יָד נְדִיבָה;
וְרַגְלַיִם מְחֻטָבוֹת וכו' וכו'.
הוי, כי צרים ומאוסים החיים עתה למשׁורר: מתִּלבשׁות-הפאר נשאר לנו רק פראק שחור (הייתי נשבע, שהתאניה המחרידה הזאת כבר קראתי באיזה פיליטון קל בעתון יומי!). ואין אהבה, אין אושר – אין כלום…
אז יקמט המשורר את המצח ו“בשעה נוּגה זו ישאל את הצללים”: איכה דל ככה האדם! “איכה מתה התפארת על הארץ?” והתירוץ הוא: האדם בימי אשר ברא אליל לצחק בו, והגלגל נהפך, האליל בעט בבוראיו ויהי להם לאל מושל… וכך באו ימי-הבינים החשכים עם תורת הנזירות וכו' וכו'. “כה נשארנו גזולים, מוּגים ואביוני-רוח”… אחר-כך בא הדור, דור הכפירה והקיטור – אבל גם בו אין נחת למשוררנו… כל אלה “ספינות-האוויר” אינן משביעות אותו רצון… האל מת… התפארות נרקבה… ולכן…
נַגְנִי, נַבְּאִי, מַנְדוֹלִינָה…
ואם לא – יבוא החתול המסורתי ויילל: אוי לי…
זוהי ה“פרובלימה” של הפואימה. אני מדגיש: הפרובלימה, כי יודע אני, שפואימה בכלל אי-אפשר למסור במלים אחרות ובקיצור: בשירה חשובה כל מלה וכל שורה בצירוף עם חברתה. ואלמלא היו פה פרֶטֶנסיות פרובלימתיות, הייתי מתענג או לא מתענג על רבות מן השורות שבעמודים הללו (שניאור, כאמור, יודע עברית כדבעי!) – ודי. ברם, אותן השורות בקשר אל תכנן הנן אך מרגיזות ברוח הטומאה הבוקעת מהן, ברומאנטיותן המזוייפה, הנאה לאיזה דיקאדנט צרפתי, בהתפנקותן חלושת-העצבים, בפיליטוניותן הפּייטנית ובזרותן. כי אכן – ידעו זאת ה“מתפעלים”– הפואימה הזאת זרה לנו בכללותה ומעוררת רגש של התקוממות בתוכנו לא מפני חידושה, כי אם דוקא בגלל ההשגות הישנות, הבּאנאליות, שבה, הלקוחות בהקפה מהזרמים הריאקציוניים שבספרויות-אירופה, שכבר היו לזרא לכל. נושאים אנו את עינינו למשורר יהודי, אשר ישיר לנו שירה חדשה יהודית על הענינים העומדים ברומו של עולם – בתוכם גם ענייני-החיים שלנו, ענייני-ההיסטוריה שלנו, קרב-הקרב שלנו – אבל מה לנו ולאיזה בן-מערב בלי צבע, אזרח הכרכים הגדולים, שקרא בדברי ימי עולם על גדולת-רומי לפנים, על ימי-הבינים, על העת החדשׁה, המעָרֶה את רוח מבינתו באזני איטלקית מנגנת, והדברים – דברים שכבר שׁמָעתָם זו השׁזופה והחביבה מכל הפייטנים שעגבו עליה? סוף-סוף, אצל אלה האחרונים הרי אפשרית, לכל הפחות, התפעלות אמיתית, פנימית, נובעת מן התוך, על “תפארת” העולם העתיק – אבל מהיכן התפעלות זו למשורר יהודי אמיתי (לא רק שיודע למסור את מחשבותיו בעברית), אשר אבות-אבותיו לא היה להם כל חלק באותה התפארת? האם נאמין למשורר עברי גם אם יתלה את כינורו על יפי-הקתוליות ומוקדי-האינקביזציה? האם לא כמתרגם יהיה בעינינו? ומילא, על זה שעוד שאלה גדולה היא בכלל, אם רומי המתה יפה במובן האנושי מאמריקה החיה; על זה שקהות יש בדבר להעריץ את היופי הרקוב המת בניגוד ליופי הגדול החי שב“ספינות-האוויר” ובכל הקולטורה הגראנדיזיות שבעולם החדש – על זה לא אדון עם משוררנו… הן ביופי הזה ודאי אין לו חלק ונחלה – ומאין יחושוֹ?… מה שמרעים אותי בפואימה הזאת הוא: הכלים השאוּלים, האמיתיות האסתטיות, שידי הכל כבר מישמשו בהן – וההמוניות. כי, יאמרו מה שיאמרו, אך המוניות גסה ורגילה היא לראות “פואזיה” דוקא בבניינים עתיקים, ב“תלבשות-פאר” של ימי-קדם, במשתאות של נסיכים, בכל מה שצועק על עצמו ועל “תפארתו”: המשורר האמיתי יודע את חין-ערך-החיים בכל גילוייהם, גם בגילויים היותר צנועים, היותר חשאיים… הנה נער עני ודל בצע פרוסה קטנה מלחמו לאחותו הילדה הקטנה ממנו… הנה אשה עומדת אצל הכירים, מבשלת נזיד למשפחתה ומיניקה את יונקה… הנה פועל קרוע-בגדים ישב על מפתן ביתו הצר לנוח מעבודת יומו ולהתיחד עם נפשו… הנה שומר-הרחוב מתהלך על משמרתו ומנגינה אילמת בפיו… – קשים אבל יקרים, קשים אבל קדושים החיים למשורר האמיתי… ובכל אשר הוא פונה – שירתו אתו… מה לו רומי העתיקה? מה לו העולם ה“אלילי”?
ועלי להעיר: לא אידיאלים על פי מוסר-היהדות אני דורש מן השירה העברית, לא השקפת-עולם יהדותית דוקא, שבמציאותה של כזו אפשר עוד לפקפק בכלל, לא “פאספורט לאומי”, אם להשתמש במבטא ווּלגארי. הנה לרשימה של שופמן “נקמה של תיבת-זימרה” לא אבוא בתביעות: היכן השרטוטים היהודיים הספציפיים של גיבוריך וגיבּוֹרתך 1? יען כי המשורר הוא מעבר להגדרה הזאת: בכוחו המיוחד לו בא הוא לגלות לנו נפתולי-ההוויה של נפש המנגן העיוור וצירופי הדברים השונים שבסביבתו, סביבה אירופית עירונית רגילה. ואולם משורר עברי החושף זרוע-עוזו לשיר לנו על גוי ואדם ועל-פרובלימות-עולם – אז, אם גם אי-אפשר לדרוש ממנו נטיות קבועות, אי-אפשר לקבול עליו, אם הוא, נאמר, מואס בשלנו ובוחר באחרים, הנה, בכל אופן אי-אפשר שלא להבחין, אם מעצמיותו – או ממלחמת-עצמיותו – (שראשיתה בחליפת-הדורות של חיי העברים עד היום ועד בכלל) נובעים דבריו, ציוריו, נטיותיו וההרכבה הפנימית, הצפונה, הבלתי-נתפסת, של בת-שירתו, או – רוח-אחרים מדבר מתוך גרונו…
– לֹא, אֲנִי לֹא בַּיְרוֹן, אַחֵר אָנִי…
כך חשׁ לֶרמוֹנטוֹב הרוסי בכל עורקי-מהותו, בכל אשר כתב, גם כשנגע בפרובלימותיו של בירון ממש2: המולדת, מורשת-הקדומים והאופי הלאומי שבמסתרים הניחו את חותמם על כל האני השירתי של הנפש הסוערה והמורדת, הלרמונטובית. ביאליק יהודי הוא ב“הברֵכה” לא פחות מאשׁר ב“מֵתֵי-מדבר”, וב“מתי-מדבר” לא פחות מאשר ב“המתמיד” – הגויים אינם כותבים כך, וכשיתרגמו להם את כל זה לא יחושו בכל מלה ומלה מה שאנו חשים. האמיתיות המיוחדה, הנפשיות המיוחדה, העדינות המיוחדה, הכוח המיוחד, הקול הפנימי – כל זה שלנו, שלנו, יביע המשורר מה שיביע. לא כן שניאור בפואימה זו ובעוד הרבה ממה שכתב, אוי לי אם אומר, אבל במקום שאחרים ימצאו הַמְרָאָה לשׁחקים רחבים וכוחות עצומים, אני רואה זמורת-זר במובן הגרוע שׁל השׁם, הַיינו, ציורים יפים ועשירים, דומים לתרגומים משירת-אחרים, טכניקה מצויינה, לפעמים דגולה, שתוכה ניחר, והתרכזות אסתטית, שמנבלת את פיה!…
“חזק, חזק”… כוחות עצומים… אבל האם מקרה הוא, שטשרניחובסקי, למשל, השני לביאליק בכוחו השירתי בספרותנו, משבר את צמאון-היופי שלו במחזות נערצים של גבורת-הוד יוצרת, ושניאור, בפואימותיו האחרונות, אך לנשים זונות פזורות-צמה ומחוללות מחול-הבטן ישַׂקר עין ולגביעי-יין של פטרונים רומיים גוססים יפרוש את “כפות-ידיו הקרות”… הבן לא-רוּחַם!
––––––––
ארכו הדברים, ובחוברת עוד יש הרבה לקרוא. אמנם, תקוָתה של המערכת, כי חוברת-היובל תהיה כעין פקודים לכוחות הספרותיים שלנו, ועל-ידי-כך יוָכחו, כי ספרותנו אינה עניה כמו שרגילים לחשוב – התקוה הזאת לא נמלאה… הכוחות הפזורים לא נתכנסו, ולחוברת-היובל יש, אפוא, רק ערך ספרותי ולא גם חברתי ולאומי, כמו שקיוה קול-הקורא אל סופרי-“השילוח”… ברם, איך שיהיה, יצא קובץ ספרותי לא רע כל עיקר, קובץ ספרותי שהרבה יש לקרוא בו, למן ציורו של טשרניחובסקי, רשימתו של נומברג, זכרונותיו של ציטרון, קטעיו של שמעונוביץ עד, דבריו הלוקחים לב של בר-טוביה, הקבלותיו של זוטא, שיריהם של שטיינברג ופינסקי עד “שבריו” (הוי, שבריו!) של ש“י איש הורוויץ, “עמקנותו” של ד”ר מלמד, “הדרָנו” שׁל שׁטינמאן, “חלומותיו” שׁל שׁיינקין, ושאר המאמרים, הרשימות והשירים – מ"ח דבר!
ארכו הדברים, ועדיין לא הוגד כל אשר בלב… אבל מי יאמר, שהכל צריך להגיד? הן לא השקפה ביקרתית אני כותב, כי אם רשמי-קריאה, יותר נכון, את יחסי למה שקראתי אני מביע… והן לא את הכל קראתי! – והן לא לכל מה שקראתי יש לי יחס!…
צריך היה, מכל מקום, לנגוע קצת, לכל הפחות, באותו המאמר, למשל, של הד“ר הבקי הגדול ש. מלמד: “שפינוזה היהודי”, לא כל כך מפאת המאמר גופא כמו מפאת בעל המאמר; הלא זהו אותו ד”ר ש. מלמד, שפתאום צץ לספרותנו ובמשך שתים-שלוש שנים כמעט שהציף את כל העתונים והירחונים וכמעט ש“כבש” את כל שדה “הרוח העברי”. צריך היה, אם לא לשם ויכוח, הרי לשם קוריוז למסור בקצרה את כל החריפות והבקיאות, שהכניס המלומד הצעיר הפעם לתוך פחות מעשרה עמודים. ובפרט, שניטשה והוא, ד“ר מלמד, שניהם לדבר אחד נתכוונו בנוגע לשפינוזה. שניהם חושבים ש”שפינוזה היה לא ראציונאליסט ולא מסתורי, לא פילוסוף דתי ולא פוליטיקן, אלא יהודי". “כל מה שיש בסגנון היהודי יש בשפינוזה”. “באישיותו הפילוסופית של שפינוזה אנו רואים את ארבע הסגולות העיקריות של הרוח העברי”. “אם נבוא לבדוק את תורתו של היהודי שפינוזה נמצא, שאין דבר בתורתו וסגנונו, שאינו ביהדות ובסגנון היהודי”. “רק אלוהיו של שפינוזה אינו אלוהי ישראל”. “אבל לא בשביל ההבדל הזה בלבד הוחרם שפינוזה, אלא גם – ואולי רק – מפני שניסה להכניס זרות לתוך הסגנון היהודי. האלוהות בתור המשך-הטבע – זהוה דבר זר, שאין הסגנון היהודי סובלו”. ועוד דבר: הוא כתב רומית. “בזה ראו יהודי-אמשטרדם סכנה לסגנון היהודי ולקיומו – ודחו את שפינוזה”. “זהו הטעם האמיתי מפני מה הוחרם שפינוזה”. “היהדות הקיאה את שפינוזה”. “שפינוזה היה התגשמותו של הסגנון היהודי, שהרי שפינוזה יהודי היה ואישיות בעלת עצמיות כבירה, אלא שנסיונו לדחות את סגנונו העברי, שהשתמש בו בעל כרחו, ולהכניס במקומו את הסגנון האירופי לא עלה יפה, והוא נשאר בעל סגנון יהודי, שהופסד על ידי הסגנון האירופי. אבל הוא נשאר יהוד בעיקרו, שפינוזה היהודי – זהו סוד-השפעתו, סוד כוחו וגבורתו”. – – –
אכן אכזר הוא אלוהי הרוחות, ואולי מפני זה אין קץ לדברי הרוח של משמשיו בקודש. אבל הסופר הד"ר החדש מלמד בא ללמדנו, שאין שיעור גם לאבק ולזריקתו בעינים!
אבל די, די. ציטאטה גוררת ציטאטה והערה – הערה. והמאמרים והשירים, כאמור לעיל וכרשום בתוכן הענינים, עוד רבים הם בחוברת, והמקום בעתוננו מצומצם, ודברי ארכו, ארכו גם בלאו הכי.
[“האחדות”, טבת, תרע"ב; החתימה: בר-יוחאי]
רְשִׁימוֹת בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיּוֹת ("גבעולים" לי. פיכמן)
מאתיוסף חיים ברנר
גבעולים1
העצבות של דוד שמעונוביץ היא קשה, כבדה, מרה, מחניקה, למרות הרכבותיה העשירות; לא כן התוגה העדינה והבלתי-כבירה של יעקב פיכמאן.
אמנם, “יש ימים בקיץ”, שגם הוא יודע מ“שעמום, שיש בו ממרירות הנצח ויגונו, כמו קצה הבריאה בהוית-שממון וקובל בדממה היקום על אי-אונו”2, אך בכלל תוגתו שקופה היא, רכה, מתוקה. ההתרשמות הדקה מעלה בפני המשורר איזה נוגה מיוחד, איזה קסם של כהונה-במקדש – במקדש, שאמנם “אלו הצעיר, הלבן” של המשורר עם “תוגת האור בעינים הטהורות” עזבו זה כמה…
נדמה: העירה עזובה זה כמה,
ואני רק נשארתי עם עצמי לבדי;
ואם צר לו לעולם על דבר-מה כמוני,
עם עצבו הקר לא ישתפך עצבוני…
בתוגתה של שירת פיכמאן יש תמיד אותו היופי של “אודם השקיעה הנבלע בלהביו וצבעיו בגלי-השיש הקרים עם ערב-החורף הכחול ודומם היורד על עולם עם אדו ושלומו”. וזה הדבר, שמכל אלה “גלי-השיש הקרים” עולה, מאידך גיסא, איזו חמימות נפשית עצורה בכל עוז. עם עצבם הקר של גלי-השיש לא ישתפך עצבונו של המשורר…
בשירי שמעונוביץ אנו רואים את רעד-הלב. לא כן אצל פיכמאן. מלבד ששיריו של זה מחוטבים תמיד חטוב מעולה בבנינם, אין להם, בכלל, על פי סגנונם המיוחד, אלא בשביל זה הרגיל לקרוא שיר אחד הרבה-הרבה פעמים. רק בעשות הקורא כך, תתגלה לטעמו כל מתיקותם של הגבעולים האלה. כל השקט, החגיגה, העצב והאושר העליון שבהם…
שירי פיכמאן אינם נִתנים משום-מה להלמד על פה. בהם אתה מוצא קו לקו, אך לא צליל לצליל. האמן קודם בהם לאדם; הפַּיטן קודם בהם ליהודי. אמנם, אין כל ספק שבשדה שלנו צמחו ועלו הגבעולים האלה, למרות מה שמוטיבים לאומיים באופן ישר אינך מוצא בהם אלא מעט מזעיר; ואולם זה הדבר, שפיכמאן, בעיקר, הוא משורר “העצב הרך” של טבע שונה ורחוק מזה, שהדור הצעיר העברי האמתי גדל בו. כחו העקרי של פיכמאן הוא בשירי הרגעים הידועים, הנפלאים, אשר היה במקומות ידועים, נפלאים, אצל נהר פּרוט בבסרביה – “כי יהמה הרוח מעבר לכתלים בלילות-הסתיו המאוחרים ועבר מערומי-הגן ומחנות-העבים ינהרו הלוך ותעה בערבות-השחק הרחבות, וכוכב יחידי ירקד בין תלי-השחור”. כל שירתו נתונה-נתונה לאותם “דמדומי-האביב”, “דמדומי-הבוקר”, “לפני-סער”, “גשם-קיץ”, “נאות-הקיץ”, “זהרי-סתיו”, “אב”, “אדר”, “תשרי”, “חורף”, ועוד ועוד רחשי-מולדת…
ואת כל עומק-הרושם ודקות-התאור של שיר-מולדת הן יוכל לקבל ולהרגיש רק זה, שגם בלבו הוא יש מעין אותה החבה הכמוסה, המיוחדת, לאותם המקומות! בעת שהקורא הצעיר העברי, בפרט מאלה הגרים במזרח היוקד, צריך להיות שותף להרגשת-הרגע של המשורר, יש שלבו מתנכר לו והדברים אינם נקלטים, מפני שכאמור – עולם-רשמיו רחוק ביותר וזר ממנו –
ואשר בלב המשורר ככה סאן והמה
לעולם לא יביעו קוי-דממה…
הקריאה בשירי פיכמאן, באותם קוי-הדממה האלגיים – שהמשורר בשביל עצמו אוהבם ככה! – דורשת השראת-רוח מיוחדת. מה שנוגע לי, למשל, הנה אין אני יודע בספרותנו דבר יותר נאה וענוג מ“מילודיות-הבציר”, שבכל שורה ושורה מהן “עלה, עלה נושר לו לבדו, ובלי המולה, מקצה-בדו… ובתוך הסבכים עמוק, באין רואה, כמו דבר-מה עצב מעלעל דום ותועה”…
לא! אם יאמרו לי: פובליציסטיקה וספורים אין בספרותנו – לא אחלוק: ואולם שירה לירית אמתית – יש ויש לנו. בגבעולי פיכמאן בלבד יש כדי לפרנס את הנפש הבודדת וההומיה ימים רבים!
רִשְמֵי-סִפְרוּת
מאתיוסף חיים ברנר
א.
ממלחמת הקדמה וההשכלה (ריב“ל, אד”ם הכהן, גורדון ואברמוביץ) הלכה ספרותנו העברית החדשה, דרך לילינבלום, סמולנסקין ומנדלי, ונעשתה, בעיקר, לספרות של הפרובלימה הלאומית ( אחד-העם, פיארברג, ביאליק עד “משא-נמירוב” ועד כלל); ואולם את הפרוזה העברית הכי-צעירה, שראשיתה נעוצה בכתבי ברדיצ’בסקי, אפשר לקרוא בשם: “ספרות ההתרשמות של הבודד העברי”.
בעלי האינסטינקטים החברתיים ביותר שבין הבודדים האלה קוראים עדיין בקול שבור לעבודה אנושית, לעבודת-הטבע, לעבודת-כפים, אבל השירה שלהם – כבר כולה אינה אלא ליריקה, אֶלֶגיה ואימפּרֶסיה. צעירי-בני-ישראל הספוּרים, המפוזרים והמפורדים, זה בכה וזה בכה, שעודם חיים אתנו, מתרשמים מן החיים שלהם ושרים או משרטטים בפרוזה. כל אחד יונק מעולמו וכותב לעצמו. אבותיהם בעלי הקדמה או בעלי–הלאומיות היו ביחד, בצותא חדא, ינקו ממקור אחד. לא כן הם, המתרשמים הבודדים – כל אחד מהם עולם קטן או גדול מיוחד לעצמו.
ועוד פעם: ישראל, אביהם – בין המצרים; כל היסודות של קיומו נתערערו לעינינו; כל היסודות של האדם בכלל נתערערו; אנדרלמוסיא באה לעולם, שהורגת את ההבחנה בין טובים ורעים. ואולם המשורר העברי, היחיד העברי, יש אשר תקוץ נפשו לשבת בכלא ההכרה הזאת, שאין ממנה מוצא; יש אשר יהיו לו, סוף סוף, לזרא כל הצעקות האמתיות הללו – והוא, מבלי להשתחרר מאותו כלא, הולך ועושה בתוך ספרותנו כאדם העושה בתוך שלו. מובן מאליו, שאם יחיד בא ועושה מה שנטל לעשות על קבוץ שלם, על הכלל, עשיתו לא לבד שהיא פגומה, אלא שלרוב היא עושה רושם של משחק בעלמא, של ספורט – וצורה כזו אכן יש לה לפעמים לספרותנו הכי-צעירה, צורה של משחק-יחידים – אמנם, לאשרנו, משחק עקשני ביותר! – אבל המשורר הבודד מהו, כי תלינו עליו? לב המשורר בעצמו יודע את מרת-נפשו, יודע את אסון-בדידותו, ויש אשר מזה גופא מקור חדש נפתח לו לשירה חדשה, לשירת היחיד העברי…
היחיד העברי – בנו של ישראל. כי יהיה את ישראל מה שיהיה, יהיה את עתידו הלאומי מה שיהיה, ילכו המוניו הכושלים לכל אשר ילכו, תמצא הקריאה לעבודה הד בלבבות ואומץ בידים או לא תמצא – הנה אנחנו, בני-ישראל, בני אותם ההמונים, חיים. זוהי עובדה! וכל כך חיים אנו – בהכרח, בלי שום כַּונה תחילה – חיים יהודיים בכל עורקי-נפשנו, כל כך מרבים אנו לשאת את סבל-העול של התרוקנות החיים הלאומיים של “כללנו”, כל כך עיפה נפשנו מקוצר-רוח ואי-העבודה אשר מסביב, עד שלעתים קרובות מאד תבחל נפשנו בחילה גדולה במלה הריקה “לאומיות” המתהלכת מסביב ואנו מאמצים שארית-כחותינו לגרש מעולם-שירתנו את הזמירות הבלתי-פוסקות של “השב נזיר לאומים”. מחניק ביותר הוא האויר אשר מסביבינו; אין אויר; אנו רוצים לפתוח את החלונות. –
ברם, שורות אלו האחרונות נשתרבבו בדרך אגב, אל הענין!
ובכן: כל היסודות נתערערו, אבל אנו הרי עודנו חיים. איך שיהיה, אבל אנו חיים. ולחיים עולמות רבים וגונים שונים וקוֹמבינציות של כחות לאין סוף. ואת עולמותינו אלה ואת הגונים האלה, מקצת מן הגונים, רוצים אנו לשים
בנאד-ספרותנו שבשפת-עבר החדשה. ותהא גם שפת-עבר זו שפה מתה. בהרבה והרבה מובנים, תהא גם לא שפת-עמנו ברובו המכריע, תהא גם לא השפה שמבטאת, שיכולה לבטא, את כל חיי עולמנו הפנימי – אין אנו יכולים לעזור במאומה! אין אנו יכולים לשנות את פני הדבר! בכל אופן, עברית היא אחת השפות היותר אחוזות בנפשנו, שפה, אשר אין אנו יכולים למחוק אותה מבלי אשר נמחוק עם זה את עצמותנו, ועל כן, כל זמן שאנו חיים, לא תמות גם שירת-חיינו, השירה העברית, שירת היחיד העברי.
והוא הדבר: אצל ברדיצ’בסקי עוד היה היחיד העברי – סיסמא של קרב, של הסתערות ושנוי-ערכין. בראשית עבודתו הספרותית של ברדיצ’בסקי עדיין היה מקובל בספרותנו, שהיהודי אינו יהודי, אלא אם הוא נשמע כולו לפקודי-הכלל ולדעות-הכלל, אם הוא מצרף עצמו למנין. בלי המנין לא היה היחיד נחשב למאומה, ועמו, עם המנין, אך גרגר אחד מחוסר-ערך בצבור הגדול. כי הצבור הזה, הכלל, לא בא אז עדין לקצה-גבול-התפוררותו, כאשר אנו רואים לעינינו כיום הזה. ברדיצ’בסקי נאלץ היה להלחם בכל אונו הספרותי הרב בעד זכותה של האינדיבידואליות והשתחררותה מעול-הצבור. ביחידיות המשתחררת ראה ברדיצ’בסקי מטרה לעצמה ואולי גם מוצא וגשר אל העתיד. הוא קוה, כי על ידי קשר של יחידים יהודים הגונים, מחונכים באומץ ורוח-אנוש, יבקע כשחר אור חדש להאיר את דרך האומה האובדה והתועה באפלה…
מאז, במשך הזמן הקצר הזה, נשתנו פני הדברים: הפזוּר גדל, הפונקציות הכלכליות המיוחדות של ההמון היהודי נתמוטטו עוד יותר, התנועה הציונית הראתה את צמצום-אפשרויותיה, ואדמה אין, ואדם אין, והנדידה בולעת ומרחקת קרובים, והרחוב היהודי בארץ אחת אינו דומה לזה שבארץ אחרת. ההתבוללות המעשית, המוכרחת, היום-יומית, הולכת ומתפשטת ומתחזקת, בתוקף יד-החיים ובכל המובנים, גם ברחובות-היהודים שבמזרח – ילדי היהודים בערים הגדולות, ובאמריקה ביחוד, הנם ברובם תינוקות שנשבו לבין הנכרים. הקבוץ היהודי מלפני חצי-יובל-שנים אבד דרך לגמרי – ותוהו-ובוהו שורר אצל כלל-ישראל…
עכשיו, כשאומרים “היחיד העברי” אין זה מצלצל כתרועת-מלחמה, כדרישת-פריבילגיה, כקריאה להשתחררות, האינדיבידואליות של השירה העברית החדשה קרה היא ובלתי-עליזה כל עיקר. אין ממה להשתחרר, אין צבור ועולו. קר וריק מסביב. האינדיבידואליות שלנו אינה בשום אופן גשר לקולקטיביות, אינה מעבר מן האני ללא-אני. ואין צורך לומר, שרחוקה היא מרחק רב מהאינדיבידואליות הגאיונה, של מַכס שטירנר ושל ניטשה. בבחינה ידועה יש בה מעין הבדידות הנכנעה, הטרגית, ההוֹפּטמַאנית, לאחר שאנו שוללים ממנה את היופי של העולם הגרמני, ששם הוא ממתיק במקצת את הדינין, ולנו, “קבצני-עולם” – זר גם הוא…
עכשיו כבר נתברר לכל, שלמרות כל ההגדרות השונות של עם, אין עם יהודי בעולם, כי אם יהודים בודדים ונפרדים בכל קצוות-תבל; שלמרות כל המאמרים המחוכמים על האמנות היהודית, יש רק אמנים בגרמניה, ברוסיה, בצרפת ובאנגליה, ששמותיהם יהודים; שלמרות כל המסות והתרגומים מן הספרות העברית, יש רק סופרים עברים יחידים…
כערער בערבה עומד הסופר העברי, בלי שפע מן החוץ, בלי מקור ליניקה, קרוע מעל העם, או, מה שיותר נכון ואמתי: אין לו עם. עם יהודי אין לו, סביבה יהודית התלויה בדעת עצמה ובאפני-מחיתה העצמיים אין לו, ולמרות זאת, בהכרח, הוא – הנהו יהודי בכל רמ"ח אבריו, ושערי הרחובות האחרים ננעלו לפניו, ולפיכך הבדידות שלו קשה עד לבלתי נשוא… “זלזל צונח על גדר”…
“לילות-זועה נמשכים”…
וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי
על גִּזְעִי אֶתָּלֶה
שַׁרְבִיט-קֶרַח, לא צִיץ לו וָפֶרַח
לֹא פְרִי וְלא עָלֶה
בדידות ויתמות, כזו שבדברים האלה, לא יתואר למצוא אצל משורר לאומי אלמלא חזה רוחו מה שהוא חוזה בלאומו ובמסבות-חייו… כל זמן שאדם קשור לקולקטיב ידוע, להמון ידוע בכל נימי-נפשו, כל זמן שיש קרקע כזה תחת הרגלים, לא יוכל גם לתאר לעצמו בדידות מוחלטה שכזו… הן גם בשיר שהיה מוקדש לקונגרס הראשון לא היתה אופטימיות יתרה… ובכל זאת, מי מלל אז לו למשוררנו הלאומי הגדול והאומלל, שלאחר ש“באו הגדולות”, שלאחר שהודה בו כל ה“עם”, כביכול, כי הוא פאר-שירתו, ישב באלול תרע"א ויאמר לעצמו:
נָשַל הַפְּרִי – וּמַה לִּי וּלְגִזְעִי
וּמַה לִי וּלְשוֹכִי?
––––––––
לֹא מְנוּחָה וּשְנָת לִי…
בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל
וַאֲרַצֵּץ רֹאשִׁי אֶל כָּתְלֵי.
טעמו וראו! איזו פשטות! איזו דממה! איזה אי-מוצא! נכבוש אחריו כולנו את פנינו בקרקע זה, שאינו לנו… נדע את האמת על עצמנו… טוב לדעת את האמת… טוב להתחבט בדד באופל – ולהביט לתוכו בעינים פקוחות לרוחה…
“צָנַח לֹו זַלזַל עַל גָֹדֵר וַיָּנֹם”…
ואולם לא רק בשירה הביאליקית האחרונה, החדשה – גם בשרטוטי-הפרוזה הדלים שלנו שאחר ברדיצ’בסקי אנו שומעים את האושה הקלה של נשירת-זלזל על גדר. כי כך דינה של שירת היחיד – להיות מרשרשת בקלות, מרפרפת, אימפרֶסיונית, ורק אימפרסיונית. הלא אי-אפשר, שהיחיד, בבואו לספר על עצמו, תהא לו הסבלנות, או יותר נכון, האפשרות לתאר לכל פרטיהם ודקדוקיהם
דברים שמחוצה לו, דברים שכמעט אינם מענינים אותו. בטבע ובחברה הוא נוגע ומעלה רק את השרטוט העיקרי בשבילו – ובמבטא קצר ופשוט אחד. כלום באמת ילך למנות, כזקננו, יחיה, בשעתו, את כל מיני השמלות, שבנות-ישראל יוצאות לטַיל בהן בשבת? ראשית, הרי בנות-ישראל כבר חדלו לצאת בשמלות מיוחדות להן, שמלותיהן אינן שונות משמלות כל עם ועם, ושנית, בעיקר – כלום נפשו נתונה לכעין זה? לא! לו, ליחיד העברי, די בשנים-שלשה קוים, שנגעו ביותר בהתרשמותו, שיש להם השַׁיכות היותר פנימית לחיי-נפשו ושאי-אפשר לו לבלי לחשבם לעיקריים – והתמונה שלמה בשבילו. ובדרך אגב: מה שנוגע לערך ה“אמנותי” של אופן-שירה שכזה, הנה אם באמת חסכון-הכחות הוא מעלה גדולה לאמנות, הרי אין לך יותר אמנות קמצנית, יותר מועט המחזיק את המרובה, מזו שהולכת בדרך האימפרסיה. הן במקום לקרוא את העמודים הארוכים, המשעממים, ה“מלמדיים”, של הספורים ה“ריאליים” – במובנו של בן-אביגדור ב“מנחם הסופר” – הרי טוב לקורא הנבון למצוא את התמצית בשתים-שלש שורות.
וכאן יש אתי להעיר: פה השתמשתי במלה אימפרסיוניסמוס, ובמקום אחר קראתי למה שאנכי משיג בכנוי זה: ריאליות סימבולית. אבל דא ודא אחת היא – ולאו בשמא תליא מילתא. יודע אני גם כן, שבאמנות ובפואזיה יש שקורין אימפרסיוניסמוס לשלטון-הצבעים כשהם לעצמם, להגמוניה של הצלילים כשהם לעצמם, מבלי כל שַיכות אל התוכן. הקומבינציות השונות של הצבעים והצלילים הן הן, אליבא דידהו, התוכן. ואולם גם אלה לנבונים יבינו מדעתם, שכשאני, איש שקבל את חנוכו הספרותי ברחובנו, אומר אימפרסיוניסמוס – לא לזה אני מתכַּון. בשבילי, סופר וקורא יהודי פשוט, אין אמנות מחוץ למציאות המוחשית ומחוץ לתוכן הקוֹנקרֵטי, שהמציאות הזאת נותנת. (אמנם, מובן: מציאות למציאות אינה דומה ואינה דומה התרשמות להתרשמות; גם ספורי חושי הארכי ומשה סמילנסקי הנם מהמציאות).
כן, לא בשמא תליא מילתא, העיקר הוא – בעיקר. כשאופן-הכתיבה האימפרסיוני בורר מן המציאות הריאלית את מה שהוא עיקר לנשמת-המשורר, הרי הוא מגיע ממילא עד לידי הסמליות של העצמים, עד לידי גלוי התוך שבהם.
הנה א. נ. גנסין, אותו בעל הנפש ההומיה והקרה, אשר זה דרכו מאז להיות רוצה להעלים ולגלות כאחד, הנה “הנטע הזר”, בעיקר, לספרותנו – והאימפרסיוניסטן האמתי שלה. הנה התרשמותו המיוחדת, האינטימית ביותר, שלפיכך היא בלתי מובנת לעתים קרובות כל כך לקורא הרגיל (ביחוד במקומות הרבה בספור “בטרם” שנדפס ב“רשפים”); הנה, האימפרסיוניות, המתבטאת דוקא במשפטים ארוכים, ממושכים, נפתלים ונעוצים זה בזה, שמרבים ב“אותו” וב“אותה”;
“היתה דממה וקרקור היה רוחש בדממה ואת הלב צבטה תוגה קלילה שביאוש שנלאה – אותה תוגה משונה וצורבת, שיש בה משום איזה לגלוג שבנווּל. נזכרה פתאום אותה חורשה סבוכה ומסובכת כשהיא חיה והיא משחירה בראש אותו הר” – וכך הלאה, הלאה, עד – לפעמים – לידי מַניריות. כי אכן כך הוא הדבר: לבלי לכתוב כלל אי-אפשר לו לא. נ. גנסין: ההתרשמות בוקעת ומחפשת לה איזו דרך, אינה נותנת מנוחה, שואפת להתגלות… לכתוב בקצור לא יתכן לו: הקצור מגלה יותר מדי, בעוד שברוב דברים, כידוע, לא יחדל הכסוי… ונפשו הקרה, הערומה והמתרשמת לרגעים של א.נ. גנסין רוצה דוקא באי-פשטות ובכסוי… הממנו יכסה?
ואכן בהיר וברור ממנו ג. שופמן, פקוּח-העינים, הצלול ברגשותיו והפשוט בשרטוטיו, הנוקבים ויורדים עד עומק-המהות, שופמן גם הוא מן המחטטים בנפשות שטופות ההתרשמות, אלא שהוא ידע לשים מעצור לבת-שירתו, לשאת את רשמיו בתוכו הרבה, הרבה, עד שהכאוס מקבל צורה, עד שנהרי נחלי הרשמים נעשים כפור מוצק. מי קרא את “מאידך גיסא”? מי שנן ושלש את הציור “אהבה” במאסף “שלכת”? אין כאן ההבל העולה מנשימת-החיים, והרבה-הרבה חסר בפרטיות, אבל יש ויש העומק של מהות-החיים, ואין יתיר, אין תג שלא לצורך. לא רק מלה בסלע – כל קוצו של יו"ד.
והנה גם יצחק קצנלסון הקל משניהם, אשר יש וכצפורת-כרמים ירחף בין רשמי-החיים… והנה גם בן-גילו דוד שמעונוביץ, הנקלע בין “סער ודממה”… והנה יעקב שטינברג…
ועוד קרובים אחדים יש למנות בין בני המשפחה הזאת… קרובים, שרק לעתים רחוקות, מפרק לפרק ומפקידה לפקידה, יעלה קולם, ואשר חבלי הבטוי הנפשי שלהם יצוחו בכל שורה ושורה מכתביהם המעטים, המעטים בהכרח… הנה ר' בנימין, איש ה“נצנים”, ה“עיונים” ו“מן הארג היומי”… ומאיר וילקֵנסקי, בעל קטעי היומן “מימי העליה”… והנה גם שני חדשים, שכדאי היה להתעכב עליהם בפרטיות: ש"י עגנון וא.ל. אורלוף – כולם אמנים הבאים ברטט פנימי ועז לרדת לעומקם של דברים, כולם מחפשים להם דרכים בעולמות-ההפכים ומאמצים כל כחותיהם לגלות לעצמם דבר-מה. וכולם – זלזלים בודדים צונחים על גדר רעועה…
ב.
זלזלים בודדים, בודדים…
חברי אשר שמע מפי את הדברים האלה, פתח ואמר:
– נו, ובני גילנו, הכותבים יהודית ליהודים – הם אינם מאושרים, לכל הפחות במקצת, ממנו?
– מאושרים? – תמהתי – במה? להם יש עם?
– עם! עם! – התוכח חברי ברגש – איני יודע, מה אתה רוצה מן המושג הסוציולוגי הזה… הן לא בזה היא הנפקא-מינה, אם כדאים אנו לשם עם עפ"י ההגדרה הסוציולוגית או לא… הן רואה אתה, שהסוציולוגיה, אם רק ידרשו ממנה, תמציא הגדרות, שעל פיהן נהיה עם במלוא-מובן-המלה… ובכן, הלא לא זהו העיקר… העיקר הוא, מה שגם אתה מוכרח להודות בו ושבאמת אי-אפשר להכחישו: יש יהודים בעולם… יש קבוצים של יהודים… השאלה היא מה המה חייהם היהודיים של הקבוצים הללו, איזו צורה להם, איזה עתיד – אבל עכשיו ישנם… ובתוך הקבוצים הללו יש אלפי עלמים יהודיים, חיטים, סנדלרים, משרתים בחנויות, השואפים לאור… מה שאנו כותבים אין אלה קוראים, כי לא ידעו עברית… בשביל אלפי היהודים הצעירים היקרים האלה כותבים הרייזינים שלנו… נו, האם אינם מאושרים ממנו, הסופרים בלשון הקודש? האם אין הבדידות שלהם פחותה משלנו?
חברי זה, אשר דבר אלי את הדברים האלה, סופר עברי מובהק הוא, שהתחיל בעבודתו הספרותית עוד לפני שנת תר“ס, עוד בימי ראשית הביבליותיקה “לכל בית בישראל” של “תושיה”, בימי פריחת ה”בּונד", בימים שרוח קדושה היתה שורה בין חברי המפלגה ההיא, והוא, חברי הסופר, גם הוא אז בין חברי המפלגה, והוא כותב קולות-קוראים ביהודית ורשימות-עוני מחיי ההמון בעברית, והוא מתבַיש מפני בני-מפלגתו על העברית שלו, והוא מרגיש “מוסר-כליות”, ואולי רגש עוד יותר דק ויותר צורב מזה, על כתיבתו בעברית, בו בזמן ש… וכו'.
עברו יותר משתים-עשרה שנה. חברי כתב וכתב בעברית, ואך מעט מאד ביהודית. סוף-סוף, “נשל הפרי – שרדו העלים”… הוא הקיץ – ונפשו ריקה ומרוגזה…
נפשו היתה ריקה – אבל לא מתה: מנוחה לא ידעה. ועוד שעה קלה לפני קראו את פרקי ספר לי בהתרגשות משונה ודיסהַרמונית לגביה על “הדבר הקוריוזי” שקרה לו באלה הימים, על הפגישה שלו עם אחד ממכריו הישנים ומה ש“למד” ממנה.
– התבין? – דבר לי חברי לפני זה – סטודנט יהודי רוסי, חַרקובי, או קַזני, או מוֹסקבאי, שכל דבר יהודי זר לו גם על פי חיצוניותו, גם על פי לשונו, גם על פי חנוכו, גם על פי השקפת-עולמו, המקובלת בחוגי-האינטליגנטים שלו, למרות זה שהוא מדפיס מזמן לזמן שירים לאומיים באורגנים רוסים-ציוניים… התבין? והפרי הזה בא לתור את הארץ ההיסטורית, או נאמר: האֶכּסוֹטית. אבל, מילא, זה לא נוגע. יכתוב לו ציקלוס מארץ-ישראל האהובה. מי מתקנא בו? ולמי זה אכפת? הן גם ד“ר ז’יטלוֹבסקי, להבדיל, אוהב את ארץ-ישראל ומוצא, שמצוה גדולה היא לאהוב את ארץ-ישראל… ואף הפפ”סניק מיכלסון ב“דאס נייע לאנד” – שוב להבדיל – מדבר בשבח “ציון של מעלה”… ובכן מה חפצתי לספר לך? כן, בשיחת-חולין שלנו, במקרה, נמלטה מפי בפניו איזו התרעה על היהדות ההיסטורית שלנו, באותו מובן, שאין להתגאות בה, שאין להעלותה על נס, שאדרבה וכו' – לא מענין: מה שמענין הוא, שהוא הגוי שלי, צעק: היתכן:
על האידיאלים המאירים של היהדות אני מדבר ככה? בתמיהה?! ונתגלגלו הדברים על למוד-התלמוד בבתי-הספר בארץ-ישראל, והבעתי אני באגב-אורחא את הדעה, שהדבר אינו צריך לגופו, שלמוד-התלמוד אינו יכול להביא כל פרי ברכה, שדי לילדינו אותם פרקי-ההיסטוריה, המדברים על אודות התלמוד ואופן-יצירתו – ובכל אופן, אסור ואסור להעמיס על ילדינו למוד של דבר, שאין לו כל שַיכות לחיינו, וצעק שוב הגוי: היאך! אני מזלזל בכבוד-התלמוד! האני, שהקדשתי כל חיי ללמוד-התלמוד אדבר ככה? וכי איני רוצה, שילדי-ארץ-ישראל יהיו ליהודים? רק בנוגע לשאלת-הז’רגון היה מיודעי טֹולֵרַנטי. כשהבעתי לו את יחסי אני לשפת-היהודים המדוברת, משך הוא רק בכתפותיו, ואמר: פֶה, וכי שפה היא זו? – –
שחוק רעל נראה בזויות-שפתי-חברי והוא המשיך בחרי-אף:
– לא הבין אותו הגוי-היהודי העלוב, המשורר הלאומי היהודי ברוסית, לא הבין וגם לא יכול היה להבין, כי “האידיאלים המאירים”, אשר קלטה אזנו על אודותם מן העתונים, שהוא מדפיס בהם את שיריו הלאומיים, כי האידיאלים המפשטים, שחכמים ופרופיסורים תולים אותם על היהדות, ובאותה ההצלחה אפשר לתלותם על כל מה שאתם רוצים, כי אותם “האידיאלים” עדיין אינם עושים את האדם ליהודי: כי יהודי בכלל אינו נעשה עפ“י אמונה ידועה באידיאלים ידועים ובדעות ידועות, אלא אך ורק ע”י קשר חי עם המוני העם היהודי, ע“י דבור בשפתו וע”י לקיחת חלק במלוי-צרכי-חייו; לא הבין אותו בחור, כי יהודי בכלל אינו נעשה ע“י איזה דבר, אלא מי שהוא יהודי הנהו ומי שאינו – איננו. ברַנדס נולד יהודי, אבל הוא איננו יהודי, אף כי לא המיר את דתו. הוא איננו יהודי לא מפני שדעותיו, כמו שהוא חושב, הנן הֶלֶנִיות; הוא, כמו שהוא, בכל עבודתו, בכל חייו, לא היה יהודי גם אילו היה מחזיק ב”שיטתו" של הרמן כהן. ומה שמכאיב ביותר: הוא, אותו הנער, למרות כל חבתו-בהקפה לתלמוד ולשפת-הביבליה, לא רק שעדיין אינו יהודי בזה, אלא, שבזה עדיין אין בטוי של צורך פנימי להיות ליהודי אמתי. ואני וכמותי, למרות שנאתנו לתלמוד ובוזנו לתפקידה ההיסטורי שמלאנו בכל ימי-חיינו, הננו יהודים במובן היותר טוב ונעלה של המלה, ואי-אפשר לנו לבלי להיות יהודים כאלה, כי אנחנו בעצמנו הננו היהדות בכל, אנחנו בעצמנו הננו האטמוספירה היהודית…
הוא, הדובר, הדגיש והטעים את חמש המלים האחרונות ועל פניו השתפך צחוק-עדנים ונחת-רוח גמורה. מתוך אותו צחוק הוסיף:
– חה-חה, לפני זמן-מה קראתי אצל סופר ציוני אחד, שהספרות היהודית אינה מתענינת הרבה בלאומיות, שהיא אינה פרי הרוח הלאומי האמתי, שהנה בעברית יצא ספר כ“העתיד” לבֵרור-היהדות, בעוד שביהודית אין ספרים כאלה. אבל, רבותי (הדובר שכח לרגע, שרק לאחד הוא מדבר), למה לספרות היהודית לאומיות מפשטה, אם היא כולה בת-העם במובן היותר נעלה של המלה הזאת? למה לה ל“ברר” את היהדות באותם האֳפנים, שאינם מבררים כלום, אם היא בעצמה חלק מנשמת העם היהודי, אם היא בעצמה האטמוספירה היהודית? “כשאין יי”ש מדברים על יי“ש” – יאמר פתגם ידוע. לכל אותם האינטליגנטים, הרחוקים, כמכרי המדובר, מחיי היהודים הפנימיים בפועל – להם נחוץ לדבר על לאומיות ולברר את היהדות, כי באמת אין הם יודעים, העלובים, בשם מי ובשם מה הם סובלים בתור יהודים, כי באמת כל חייהם לחוד והמלה “יהדות” שבפיהם לחוד, כי באמת להם היהדות אסונם הוא, ובכן צריך לברר מה הוא האסון הזה. ואולם לרייזין וחבריו, שהרחוב היהודי גדלם, הוא בתוכם והם בו, מאוייו מאוייהם וצרכיו צרכיהם – למה להם ספרי-“העתיד”? למה להם כגון זה? האינסטינקט הלאומי הבריא פוטר אותם מדיאלקטיקה על הכרה לאומית: המוחשיות פוטרת את ההפשט. המציאות העמוקה פוטרת את הדבורים היתרים. העממיות האמתית פוטרת את המזמורים הלאומיים, שרוח ישאם, שאין להם שורש וענף. הן אורייתא וישראל וקודשא בריך הוא אינם אצלם חדא. למרות כל חופש-דעותיהם, למרות גם האַתֵּיאיסמוס שלהם, הנם מרגישים את עצמם יהודים בכל רמ"ח אבריהם, אוהבים את עצמם ואת אחיהם היהודים, יודעים את אחיהם אלה, ובאופן אורגני אי-אפשר להם לבלי לחבב את האטמוספירה הזאת, שבה ובשבילה הם יוצרים, שכדגה במי-יאורה יחיו הם בה…
חברי מצא לנחוץ להוסיף:
– ודאי! זאת אינה אומרת, שהם אינם שואלים ודורשים כלום. בודאי! גם מהם אין מי שיכפור במציאות שאלה יהודית. גם כתבי ושירי רייזין, בא-כחה של העממיות האמתית, הנלהבה, הנלבבה בספרותנו היהודית, דוברים לנו, שאנו אומה חולה, עניה, דוויה, אולי גם בלתי-נורמלית, בעלת-מום, מחוסרת-מולדת, לקוית-שפה. ואולם לפתור את השאלות הללו הן לא יוכלו גם אלפי כרכי-“העתיד”, זה שטוען, שמכיון שאנו אומה חולה, הרי בדין הוא, שנחקור לדעת: מה היא היהדות ולמה אנו סובלים עליה? או: מה הוא הרוח הלאומי המיוחד שלנו ומה המה יסודות המוסר הלאומי העברי? הסופרים היהודים אומרים: אנו חיים, צריכים לחיות ורוצים לחיות בכל אופן שהוא. אין אנו רוצים בשום זכויות מחוצה לנו, שבשמן מתפאר. אנו רוצים לחיות וחיים את חיינו העממיים, הנעימים לנו, למרות הכל, היקרים עלינו, למרות הכל… – – –
כל זה דבר חברי הסופר העברי המובהק שעה אחת לפני קראו את דברי המעטים על יתמותה של השירה העברית. אני החרשתי: לא היה בפי מה להשיב לו בעצם. ואולם לאחר שקרא והעיר, כי בנדון זה “מאושרים” הסופרים היהודיים ממנו העבריים, לא התאפקתי ועניתי לו אף אני דבר.
ראשית הודיתי לו, – לא יכולתי לבלי להודות – כי עכשיו יש ויש בתפוצות-הגולה עשרות אלפים צעירים יהודים בעלי עינים חיות ובעלי לבבות טהורים, השואפים למלה חיה ואינה. בעברית אי-אפשר לפנות אליהם ובז’רגון אפשר. וזה חשוב, חשוב מאד, חשוב למרות כל מיני הדבורים השונים של ההֶבְּרֵיאיסטים הקנאים.
ואולם מכאן, מזה גופא, משכתי את הקו והראיתי, עד כמה אין שלום גם במחנה-היהודיים, עד כמה אין קרקע גם מתחת לרגליהם…
יש לספרות היהודית אלמנט של קוראים, האלמנט היותר יקר, שאינו לעברית. יש, או יותר נכון, יכול להיות ל“דאס נייע לאנד”, למשל, אלמנט של קוראים, שכל אורגן עברי פרוגרסיבי היה צריך לקנא בו. ואולם מדוע אין ה“דאס נייע לאנד” ממלא את הצורך של אותו האלמנט? הלא דבר הוא!…
אותו רייזין, בא כוחה של העממיות היהודית, לדברי-חברי, מצא לנכון לפני שנים אחדות לעשות תעמולה בעד חלוף האלפא-ביתא היהודית בלטינית בכדי למשוך לקהל קוראי-יהודית גם את האינטליגנטים, הרוצים לקרוא יודיש אלא שמתבּישים באלפא-ביטא שלה…
הלא דבר הוא! הלא סימן הוא לאיזה דבר! הלא יש בזה השום מחשבת-יגון על התמוטטות-הקרקע גם מתחת ספרותנו השניה…
והנה לפנינו הגליונות הראשונים של ה“דאס נניע לאנד”, אשר התחיל רייזין להוציא באמריקה. נניח לקהותו של הפפ“סניק, כמו שאמר חברי, מיכלסון-רובינשטין, שכנראה לא למד ולא שכח מאומה מימי הוציאו את עתונו הפפ”סאי בגליציה; נניח לקהותו של הדמגוג הפחות, ראש המדברים הזה בגליון הראשון,
שעיקר-דאגתו, בהתנפלותו על התרבות העברית היא, ש“עי”כ מתבזות השפה היהודית והספרות היהודית בעיני הגויים ". בכלל, לא נעמוד לנתח כל מאמר ומאמר, כל דבר ודבר – יש שם באותם הגליונות גם מאמרים טובים וגם שורות אמנותיות הגונות – ואולם נשים לב את הרוח הכללי, אל הרוח הזה, שבכלל ריח-רקבון עולה ממנו…
כי למרות החיצוניות המהודרה של “דאס נייע לאנד”, הנה רקב ומסוס מסתתרים בין שיטי הניר החלק והנאה. אין כאן לפנינו הטוֹן האינטימי של מחנכים עממיים;
אין כאן תשומת-לב לאותם בני-העם, שחוברת אחת של “לעבען און וויסענשאפט” נחוצה להם יותר מעשרה גליונות כאלה של “דאס נייע לאנד”! יש פה ריח השולחנות שבבתי-הקפה ואידיאל פורח-באויר ליצור ספרות אינטליגנטית ביהודית המדוברת… בכדי שגם לנו תהא ספרות מודרנית… בכדי שגם אנו לא נפול מפני אחרים…
לא קנאים, כי אם מתקנאים האנשים האלה! הקנאות יש שהיא מתגברת על טענות-ההגיון – ובריכה תהיה! הרבה הגיון יש בדברי המתבוללים היהודים, ואף-על-פי-כן אנו לאומיים עברים קנאים! הרבה הגיון יש בטענותיהם של מבזי העברית המתה, אבל אנו סופרים עברים קנאים וחיים, אם כי בודדים, אם כי טרגיים! יש בעברית איזה כח חיוני השוחק למות! הרבה הגיון יש בדברי המלעיגים על יצירת ספרות ביהודית, אבל הקנאות התגברה עליהם ויכולה היתה להתגבר גם הלאה. ואולם הקנאה, הקנאה, שהיא רוח החיה עתה בהוצאת ה“דאס נייע לאנד”, מדה מגוכחה ואי-טרגית זו – מה כחה?
לנו, העברים הבודדים, אומרים: מה העברית החדשה לכם? שובו אל התנ“ך! על זה עונה הקנאות היוצרת שלנו: הנה האות והמופת, כי עבריתנו החדשה, למרות היותה אי-מדוברת, חיה היא את חייה הקשים והמיוחדים לה לעצמה! הנה כתבינו, כתבי אינטליגנטים עברים, שנוצרו מעומק-חיי-יחידי-העם. הנה העברית החדשה שלנו לפניכם! התכפרו בה? ההגיון כופר בה – התכפרו גם אתם? אנו שואפים לדבר רצוי וגדול בעינינו: אם הוא בלתי-אפשרי, אם הוא משולל כח –ההתפתחות – נחיה ונראה… ואולם אל המקנאים מן ה”דאס נייע לאנד" וחבריהם יֵאמר בצדק: עוזבים אתם מקור מים חיים, ספרות עממית שאפשריותה אצלנו היינו חושבים לנו לאושר, לחצוב לכם בארות-בארות נשברים מן ה“מודרניסמוס” האירופי? לדי-אנוּנציוֹ ביהודית שואפים אתם? לאינטליגנטיות פשיבישבסקיסטית על טהרת-הז’רגון? הוי, קנאתכם מחוסרת-הבסיס!
כי הן עובדה היא: הדיקַדנס, המודרניות, שמקורם בשאיפה “להיות דומים לבריות”, גדלו בספרות היהודית מאשר בעברית. אצלנו, הנה ש“י עגנון, שנתן את הספור האינטליגנטי “תשרי” בשנה זו, עמד ונתן לנו בצדו את ה”מעשה רב בר' מנשה חיים הכהן מתושבי ק“ק בוצץ”, שאין כמוהו לנוי ולעמקות עממיים, וב“דאס נייע לאנד” מושלים בכפה החיימוביצ’ים והאיגנַאטובים עם שורותיהם הקצרות! וכשמתרגמים מאַנַטול פרַנס – בחרו דוקא רומן מהחוגים הספרותיים בפרנציה! אך זה עומד אצלנו על הפרק!
בעת ובעונה אחת הנה לנגד עינינו החוברת הראשונה של “השלוח” לשנה זו והחוברת הראשונה של הירחון “דאס בוך” היוצא בברלין. פה מציורו של סיקו ועד שיריו של שטינברג, ממסתו של קְלַצקין עד מאמרו הבקרתי של פרידמאן – הכל נובע מכחות עצמיים, הכל נחמד וקרוב ויקר ללב, ושם… כמה זרות וכמה מלאכותיות אפילו ב“פרגמנט” של פרץ! על השאר הלא אין כלל מה לדבר!
ואל יאמרו לי: שנאה מדברת מתוך גרוני. אל-נא יפסלוני במום שאין בי. אני אין לי האילוזיה, שאלמלא הז’רגון המתאמר לרשת את מקום הגבירה, היתה העברית כובשת עולם, ואין לי, אפוא, סבה לשנוא את שפת-אמי ושפת דבורי אני.
אני, אמנם, מבין, שערבוב-הלשונות שלנו צרה היא לנו וכי סכום-אנרגיה המתחלק לכמה מקומות אין השפע רב בכל אחד מאלה: אני, אמנם, רואה את צרת-הלשונות שלנו בכל אימתה, בכל היקפה, אבל הברירה הרי אינה בידי… כל זמן שנהיה כמו שהננו – לא נמלט מבלבול… ואימתי נחדל מהיות מה שהננו – מי יודע… כל זמן שנהיה תלויים בכלכלת אחרים ויושבים בתוך האחרים – לא נמלט משפות זרות ומהשפעות זרות… ואימתי נחדל מהיות תלויים – מי יודע… ולכן, בכל אופן, אין מקום לשנאה… אין מקום ללהט החרב המתהפכת על הגבולין… שפה אחת ויחידה אין אנו יכולים לתת לבנינו בשום מקום – תהא אותה שפה עברית, תהא יהודית – ולמה נהיה קיצוניים על חשבון-עבודתם של האחרים? טוב שנהיה קנאים על חשבוננו אנו! למה נשנא ונפריע את עבודת האחרים וכל הקרוב להם ויקר עליהם? טוב שנפרה ונרבה את עבודת עצמנו וכל הקרוב אלינו ויקר לנו!
יוצרי הספרות היהודית החדשה בודדים ומחוסרי-קרקע הם כמונו, העובדים על שדה-העבריה. ב“דאס נייע לאנד” הרגישו קצת בזה: היכן הדור הצעיר שלנו? אל מי ניחל? ואולם תחת לעמוד עת עמדתם, תחת להתעמק בחיי ההמונים היהודים אשר אתנו עוד, תחת ליצור ספרות-השכלה חנוכית ואמנותית-עממית, הכתה הקנאה את העינים בסנורים, ומתוך בלבול של הנופל פתאום מאיגרא רמא ומתוך ריקניות אינטליגנטית עמדו וקראו: הבה לנו מגדל ספרותי, שראשו יגיע בסַלוֹנים
ובכל בית בעל-ביתי! קומו, משוררינו וסופרינו, ועשו לנו עגל מודרני, למען יראו שונאי הרינסַנס שלנו ויבושו!
לא, חברי, דינֶזוֹן ושלום-עליכם ורייזין עד אמריקה, אשר כתבו באמת יהודית ליהודים, היו בבחינה ידועה מאושרים וחזקים מאתנו; ואולם ה“יודישיזם” המודרני בוַרשה וניו-יורק – לא, אנו העברים הקנאים, אל-נא נקנא בהצלחותיו העתידות לבוא… בין כה וכה – אנחנו את האלפא-ביתא שלנו לא נחליף לעולם באותיות לטיניות!…
חברי הוריד ראשו לא אמר דבר.
[תרע"ב “האחדות”]
ח. נ. ביאליק בחוברת-היובל של “השלוח”.
בְּחַיֵּינוּ וּבְעִתּוֹנוּתֵנוּ [על השמד וההתבוללות]
מאתיוסף חיים ברנר
אשתקד בעונה זו, בחדשי טבת־שבט, היתה עתונותנו כולה מלאה הספדים, מאמרי־יובל ומאמרים ל“שאלת” ההמרה. עם יצחק קצנלסון אפשר היה לקרוא עליה את הקריאה: “בכי־אבל ותרועות־חגים ובני־האדם הללו אינם משתגעים!”… הקפאון המיוחד השורר תמיד בהכרח בחיינו הציבוריים והגורם לעתונותנו הדלה שתבחר לעסוק בחשבונות ממה שהיה, כלומר, ממה שאינו תלוי כבר בנו, מאשר לטפל בבירורים על המתהווה, כלומר, על הדורש עוד את התערבותנו ותלוי אולי במקצת גם בנו, הוא שמביא אותה להתמסר בכל תוקף־התלהבותה דוקא לענינים שאינם דורשים דברים מן הלב ואין בהם משום בקשת־נתיבה. זמן מועט אחרי־כן טיפלו, אמנם, קצת גם בשאלת הקונגרס האמיגראציוני, הקונגרס העולמי, ואחר־כך בשאלת הפּאספּורטים של יהודי־אמריקה, והנה עכשיו, בעת האחרונה, שוב עלתה על סדר־היום של עתונותנו בחוץ־לארץ – שאלת ההמרה. השתא נתמעטו ההספדים והיובלים ונתרבו מאמרי־השמד עם אותה ההתמרמרות הזולה, אותם הביטויים ה“נלהבים” והצוָחות הידועות, שהיו לזרא.
כדבר בעתו יחָשב על כן מאמרו של א. דוידסון ב“ראזסביט” הציוני, גליון 2, שנה זו. בדעה צלולה ובשפה ברורה הוא מבאר קודם־כל, שחזיון־השמד אינו בשום אופן ענין ל“התנצרות־ברוח” ול“בקשת אלוהים אחרים”, שבכלל אין ב“המרת־דת” זו שום שייכות למומנטים דתיים, לשאיפות של אמונה, בין במובנה האקדמי, בין במובנה הנפשי והלבבי. אותן השדרות, שמוציאות מתוכן משומדים, רחוקות מרחק רב מכל תנועות רוחניות ואינן יודעות אפילו על מציאותן של אלו. ההמרה בשביל בן־דורנו אינה מעשה דתי, אלא אזרחי. לא את הדת היהודית, שאינה לו, ממיר המשומד בדת הנוצרית, כי אם את הפּאספּורט היהודי שלו הוא מחליף בפּאספּורט רוסי. המשומד עוזב את החברה היהודית, המכבידה עליו את החיים, שוללת את זכויותיו וכו' וכו' ודוחק עצמו לחברה האזרחית בשביל טובות־הנאה שונות.
“החזיון הזה כשהוא לעצמו – ממשיך בעל־המאמר – הרי הוא כל־כך פחות־ערך, עד שאינו כדאי לעמוד עליו ביחוד. העם העברי לא יאבד על־ידי זה שיקרעו ממנו בכל שנה אלף משומדים. יותר מזה אבד לנו, ואנחנו לא מזה נחלשנו. כל מי שמדבר על שמד־בהמון – גוזמא קתני. מה שמעניין בחזיון זהכ הרי הוא הסימן של הדבר, האות, כי גופנו לקוי באיזו מחלה. החזיון החיצוני של השמד מראה, כי בתוכנו פנימה אין שלום, כי איזו מחלה מקננת בנו. ולא לטכס עצה נגד השמד, הסימן של המחלה, צריכים אנו, כי אם נגד המחלה עצמה, שהשמד מעיד עליה”.
עלינו לחבול תחבולות לא איך לעצור בעד היחידים ההולכים, כי אם למצוא את הסיבה, מדוע נעשתה אפשרות־ההליכה מאתנו לדבר קל כל־כך? מפני איזו גורמים רפה כל־כך הקשר בין הפרט והכלל? לא חשוב לנו, שמספר כזה וכזה הולך, אלא שזה מראה על מעמד־גופנו, שאינו נורמאלי, שה“הכל” שלנו אין לו שליטה על החלקים.
“ליהודי בעבר לא היו נימוקים בהכרה, מפני מה הוא נשאר ביהדותו, מפני שהשאלה עצמה לא היתה אצלו בנמצא, כשם שאין האיכר הרוסי יכול לשאול את עצמו, מפני מה אינו נעשה ליאפוני, ולא רק מפני שיהודי־העבר היה אדוק בדתו, כי אם מפני השלימות של ההוָיה היהודית, של הסביבה היהודית, של צורות־החיים היהודיות, שהקיפו את היהודי מכל עברים; בבלי יודעים שלטו בחיי נפשו, מילאוהו תוכן ידוע, שהיה למעלה מהכרת־שכלו וכוח־הבקורת שלו. מחוץ לחברה היהודית לא היו שום חיים בשביל היהודי. החוץ לא רק שהיה זר לו ורחוק ממנו, אלא שגם לא נכנס כלל לחוג־רעיונותיו. ההוָיה היהודית חינכה אותו, שמה בו הרגֵלים, נטיות והרגשות מסורתיים, שרק בהם חי ועל אחרת לא חשב אפילו”.
אין מן הצורך להאריך, שביובל־השנים האחרון נשתנו פני הדברים מן הקצה אל הקצה. עם צורות־החיים היהודיות שנתמוטטו נפלה גם הדתיות, ולא מפני אי־יכלתה לעמוד בפני איזו רעיונות פילוסופיים חדשים, כי אם מפני חולשתה מבפנים. לא בגלל רעיונות מתמוטטת הדת ולא ברעיונות חדשים היא נבנית. כי גם מתחילה, כשם שכל החיים היהודיים היו מחודרים דת, כך היתה הדת היהודית מיוסדה ונשענת על צורות־חיים ידועות, ובהיכשל עוזר ונפל עזור. ובצאת האישיות היהודית מן הגיטו, נשארה בלי מוסדות חברתיים, ולא עוד אלא שבמשך שנים רבות נדמה, כי בכלל אין חברתיות יהודית, הואיל ומלבד הדת אין צרכים יהודיים מיוחדים, הואיל ואין צורות־חיים קבועות ומיוחדות. זאת ועוד אחרת. את החינוך החברתי ואת ההתפתחות האישית מקבל היהודי בחברה אחרת. היהודי הגיטואי לא היה מפותח כלל במובן החברתי: הוא היה רק קשור אל הקהילה היהודית ואפני־חייה הפרימיטיביים, אבל אותה קהילה הרי היתה מחוסרת מעשיות חברתית יוצרת, ואדם מישראל בצאתו ממנה היה ערום כביום היוָלדו במובן החברתי, באופן שלא היתה יכולה להיות בו שום הרגשה אחדותית עם עמו ושום עקשנות לעמוד על דעתו, אם רק יסורים יבואו עליו בעדה.
א. דוידסון רואה בזה גופא את המוצא. אצל ההמונים היהודים במזרח נשארו עוד הרבה אלמנטים של ההוָיה היהודית הישנה, אם כי היסודות הריליגיוזיים נחלשו מאד־מאד. אמנם, לבנות על זה את עתידנו אי־אפשר, כי גם השיוּרים הללו הולכים ומתמעטים לעינינו. הנסיונות “לחדש ימים כקדם” בכוונה לא יצליחו, כי צורות־החיים אינן נוצרות ונחרבות בכוונה תחילה, אלא על־ידי החיים עצמם. ואולם האופי החברתי שלנו הולך ומתחזק על־ידי זה דוקא שלמדנו אצל האחים, צורות חדשות של חברתיות יהודית עצמית הולכות ומצטללות, אם כי עוד לא קרמו עור ובשר. היהודי התרבותי באמת אינו רוצה לסגל עצמו לחברה אחרת מתוך אונס – בשביל זה ההרגשה העצמית שלו מפותחה יותר מדי. הוא נשאר עם בני העם היהודי לעבוד יחדיו, גם אם אין לו ל“יהדות” ולא כלום. היהודי המקוּלטר, בן־החורין, לא יקבל על עצמו “אמונה” אחרת בכדי שלא יגרשוהו מעיר רוסית או בכדי שיקבלוהו לאוניברסיטה. עבדות ופחדנות אינן מסימני האדם התרבותי. האדם התרבותי עקשן הוא ומקבל יסורים כאלה באהבה. דרכנו, איפוא, לפנינו היא: לפתח את האישיות היהודית ולהרבות בה את החינוך החברתי על־ידי יצירת אפני־פעולה של הקולקטיב הלאומי. אפשר להתווכח בנדון האמצעים, אבל הדרך אחת היא: חיזוק הגוף הלאומי. זוהי השאלה העומדת על הפרק, ולא שאלת השמד והמשומדים: איך לעצור בהם, איך להשפיע עליהם, אם על־ידי בויקוט או על־ידי גילוי ה“מאור” שביהדות. כל ה“תנועה” נגד המשומדים אינה ענין לחברה היהודית, אלא לטוביה ולזיגוד, לפלוני ולאלמוני, אם הם רוצים בכך ואם אין להם עבודה אחרת. ה“סכנה” אינה מסוכנה כל־כך והשמד הוא ענין של פרטים שונים, ומה יכול הציבור לעשות לפרטים, שעזבו אותו? חולה הוא ציבורנו, ולכן יוצאים ממנו משומדים, סוחרים בסחורה חיה וכו' – צריך, איפוא, הציבור להתחזק ולהירפא, כפי האפשר, ממחלתו. יותר אין בידו לעשות. מתקוממים כנגד אי־המוסריות שבשמד, נגד אי־המוסריות של המשומדים – בלי ספק, מנקודת השקפה ידועה, נבזים הם אלה ואי־מוסריים. אבל האם רק הם? וחוץ מהם הכל נעשה מסביבינו על פי המוסר? כל מכרינו מוסריים הם? ומה אנו עושים כלפיהם? כמובן גם היחס של פרטים לפרטים יכול וצריך להתגלות בדבר־מה, אבל כשם שהיחס של כל יחיד ויחיד אינו דומה זה לזה, כך גם גילוי־היחס אינו יכול להיות דומה, ואין, איפוא, לעשות מזה שאלה ציבורית העומדת על סדר־היום.
__________
עד כאן ממאמרו של א. דוידסון ב“ראזסביט”. עד כאן על ההולכים. ואולם אלוהי העתונות, אשר לא יעזוב את כוהניו וחסידיו, שלח להם למחיה גם את הבאים, את השבים, את ה“חוזרים בתשובה”. היה מעשה, והמספר הרוסי מזרע־היהודים מר טאַן לא יכול עוד לסבול את כל המצוקות, שהגויים גורמים ליהודים, עשן עלה באפו, דמו רתח בקרבו, הוא נתעורר כלביא וצעק ברוסית לפני הרוסים: “יהודי אני! מה אתם רוצים ממני? למה אתם שותים את דמי? אני אוהב את רוסיה, אני קשור בטבורי לרוסיה, וגם אם תחתכוני אברים־אברים, אתגרד כאיוב בשעתו ואשאר באפרה של רוסיה” (אנו, בארץ־ישראל, שלא כולנו מקבלים עתונים רוסים, לא קראנו את המאמר ההוא; אבל כך מסרו העתונים היהודים הבאים אלינו משם). שׁמע זאת המספר הרוסי השׁני מזרע־היהודים יוּשׁקֶביץ' ויתעבר: “היאך! היתָכן? שׁיהודי יתוודה ברבים? שׁיהודי ישׁפיל את עצמו? בשם מי אתה מדבר, מר טאן? הנה גם אני יהודי, ואני אומר”… כאן קפץ עוד אחד – והוא כבר קורא פשוט ולא סופר – והיתמם: “אדרבא, מר טאן, חזור בך, שוב ליהדות, שוב למשה ולנביאים… מדוע לא?”
ו“הלכה הגוּבֶּרניה לכתוב”, כמו שׁאומרים בשׁפת טאן ויושקביץ' ואותו הקורא שנתפרסם אף הוא. הללו מסופרינו שמחים: הרעיון הלאומי ניצח, פלאי־הזמן, הנה גם טאן המוּמר ויושקביץ המתבולל ואינו מומר מכריזים על יהדותם ברבים! והללו עושׂים עצמם עצובים: אל יכָּנסו! אנחנו לא נקבלם! אינם ראויים שׁיכָּנסו!..
בדיחה? יעקב רבינוביץ כיד הפשטות הקלה הטובה עליו לפעמים, עושה, אמנם (ה“הזמן”, גליון 10), את גיבורינו־“אוהבינו” אלה ואת שיבתם ואהבתם ללעג ולקלס. מתבוללים אין להם תקנה עולמית. ושני אלה – תקופת סאנין (סאנין העלוב!) קדמה לתשובתם. כלומר: זיוף, מלאכותיות. “הגויים כל דבר יהודי נמאס עליהם, והטאנים נשארו בלי קוראים, ועכשיו, פשוט, מחפשים הם קצת פּופּולאריות”. וזה הכל. חבל, שאינכם מבינים…
האומנם זה הכל? האומנם שורת־הדין והבנת המציאות נותנות להו את הרשות להתייחס ככה לחזון ההתבוללות הרוחנית וכוהניה מבין תינוקותינו שנשבו לבין הנכרים? ואם גם נכונים הדברים בנוגע לטאן או ליושקביץ', וביחוד בנוגע לצעקותיהם היהודיות עכשיו, שהן צורמות את האוזן (ביחוד את אזניו של מי שקרא את סיפוריהם…), הנה המצב הטרגי של הטאנים והיושקביצים במקומם, במחנה־האחרים, האומנם גם הוא אינו ענין אלא לשחוק? הגיעו בעצמכם: אדם שנולד יהודי וקיבל, ככל צעירינו מחוג ידוע, את כל חינוכו ואת כל תרבות־נפשו מן הרוסים, אם אדם כזה נהיה לסופר רוסי – האם איזו כוונה רעה או איזו מחשבת־מעל יש בעובדה כזו? אמנם, אם יבוא פתאום כזה ויתחיל משום־מה לתופף על לבו: “יהודי אני!” – רשאים אנו להביט על תפיפה זו ביחס אלינו כעל דבר שאין בו ממש, כעל הכרזה על שייכות, שאינה שייכות; יכולים אנו גם להבין, שאדם כזה שהוא קשור – באמת! באמת! – לטבורו של העם השליט, לא רק שבעומק־נפשו אינו רוצה לבוא לרחובנו היהודי, אלא שגם אינו יכול לרצות, אינו יכול לבוא! לא ביום אחד יוָלד אדם! איך יהיה ליהודי, והוא גם יהודית שכח לדבר?! איך יחדל מהיות רוסי כולו, אם כל נפשו שקועה בספרות הרוסית, אם בכתבי גוֹגוֹל ובחזיונות אוסטרובסקי הוא טועם ממש מה שהרוסי טועם, אם גם “תשובתו” רוסית הנה? כל זה נכון. אבל מאידך גיסא, הנה הוא צועק – סימן שכואב לו. הנה הוא משווע: אף על פי כן מזרע־היהודים אנכי. ואני מרגיש זאת על כל צעד כושעל… הגם בצעקה זו ניידה אבן? הגם למוּלה נאריך לשון? נקל ליעקב רבינוביץ לומר: הגויים חדלו לקרוא את סיפוריהם, חדלו לקנות את חיבוריהם, ולכם הם צועקים… אבל מה יאמר על הצעקה כשהכיא לעצמה, על קרע־הנפש ופצע־הרוח כשהם לעצמם: אוי לנו, אחרי כל שקיעתנו בין הרוסים, אחרי כל עבודתנו לרוסים, אין אנו לא רוסים ולא יהודים? יניח לרגע לטאנים וליושקביצים, שאינו מאמין להם, אבל מה יאמר לאדם כלובלינסקי, למשל, לובלינסקי המנוח,שברדיצ’בסקי דיבר עליו פעם בנשימה אחת עם בן־יהודה? הנה נתן אדם כל חילו, כל עושר־נפשו, לספרות הגרמנית, ופתאום חש, כי אינו גרמני גמור ואמר לשוב אל עמו היהודי, אלא שמיד הכיר, מאידך גיסא, כי פחות משהוא גרמני הוא יהודי וכי אין לו לאן לשוב?
אויה, הדבר אינו פשוט וחלק כל כך…
___________
כי הוא הדבר: סופרינו שוקלים וטורים בעיקר, מה דינם של ה“מתבוללים”, ה“בוגדים”, האומרים לחזור בתשובה, ושוכחים, כי אף אם נניח, שיש מקום לחזיון כזה, שבגדר־האפשרות הוא, כי פלוני ואלמוני יתעשתו להיכנס לגן־לאומיותנו, השאלה היא: לאן נכניסם? במה יוָדע, כי בקרבנו הם? מי המה לאומיינו ומי מתבוללינו?
הנה אני שומע: צעירים מתבוללים, צעירים לאומיים – שני גויים בבטן־ישראל. הראשונים נדרשים לגנאי והשניים לשבח. ובאותה שעה אני קורא לתומי מאמר אחד בעתון יהודי חשוב – ה“פריינד” – שבו מעיד הכותב עדות נאמנה על השנאה השוררת בערים כווילנה ומינסק בשדרות בעלי־הבתים לבתי הספר התיכוניים, שמַקצים שם שעות ללימודים יהודיים ועל ההערצה השוררת אצלם ביחס לבית־ספר, שאין בו כל זכר ליהדות… את בתי־הספר שמלמדים שם מעט עברית הם חושבים ל“חדרים”, שלא יצלחו למאומה, תחת שהגויים מוחזקים הם ל“ידענים גדולים”… ממש היחס של רבים מיהודינו הכשרים בארץ־ישראל לגימנסיה העברית ולבתי־הספר של הישועיים הצרפתים!
אמנם, הטעמים והנימוקים של החזיון הזה לא מעבר לים המה. גלויים וידועים הם, ברוך השם, למדי. היהודי צריך לפרנסה, ואת הפרנסה הוא מוצא אצל הגוי, ולכן יש ערך רק למה שנותן דריסת־הרגל אצל הגוי, והלאה! – כל מה שאינו שייך לזה… פּירושים יתירים אינם נחוצים. אבל, אם כן, למה הם גונחים אחר כך בהעוָיות של יראי־שמים על ה“משומדים, ימח שמם”? למה אינם שואלים, בני איזו חברה היו המוּמרים גם טרם שהמירו? ולמה לא יראו גם סופרינו המתריעים, שבעוד שאת החברה היהודית על־ידי מעשה־המרה עוזבים אלפים, חסרים בפועל לחברה היהודית רבבות מבניה, היינו, כל אלה שנתחנכו בבית־הספר הזר, כל אותם בני “ירושלים דליטא”, שסופר ה“פריינד” דן בהם? כי כל אותם הצעירים, גם אם אינם נעשים גויים גמורים, מטעם זה, או אחר, מסיבה זו או אחרת, וגם אם לא כולם עלולים לכשיגדלו לכפור בצור־מחצבתם, היינו לקיים את הפרט האחרון – אולי כלל לא העיקרי – של חזיון־הטמיעה, הנה לחיים היהודיים העצמיים זה לא יוסיף כלום. ולא עוד אלא שגם מהאחוז האחד של “לאומיים” שיגדל ביניהם בנס – לא ניבּנה! ה“לאומיים” הללו יתעניינו בשאלת היהדות, יקראו את העתונים, שיהודים מוציאים בשפה השלטת ואולי גם יקראו את קורניל על הנבואה היהודית ועוד איזה פרופיסור אשכנזי על האתיקה שבברית הישנה, אבל כלום תיבּרא על ידי כך הוָיה יהודית? כלום תחפסק על ידי כך הנדידה היהודית עם כל תרמיל־הדלות התלוי בה? כלום תשתנינה על־ידי־כך הפרנסות היפות שלנו? כלום יוָסדו על־ידי־כך ישובי־יהודים חדשים בארץ־ישראל ובשאר מקומות? כלום לא תישכח על־ידי־כך שפתנו? כלום תתקיים על־ידי זה ספרותנו? כלום יקטן המחנק אשר בצוארנו אף במעט?
ואם כך, אם “ירושלים דליטא” היא מקור־ההתבוללות, ואם היהודים בתורכיה, למשל, מצד אחר, נבדלים ברובם מתושבי־הארץ רק בזה, שאלה האחרונים מתפללים חמש פעמים ביום ואלה רק שלוש פעמים, היכן היא הלאומיות העברית? היכן?… ואולי, לפיכך, כדאי היה לחדול לגמרי מדבר בעלמא ולחלק בעלמא את קהלנו בתפוצות־הגולה ללאומיים ומתבוללים?…
ואת השאלה הזאת אני מציע דוקא לפני הסופרים כיעקב רבינוביץ, ש“החיבה ליהדות” מצד טאן ויושקביץ אינה מוכיחה להם כלום, שההבדל בין רוסי בן־דת־משה ובין רוסי בן־בלידת אינו גדול לגבם, שהלאומיות העברית אצלם לא תתואר בלי חיים עממיים מיוחדים, בלי מקורות־כלכלה מיוחדים, בלי תכונות, מנהגים ושפה מיוחדים. את המשקיף של “השילוח”, למשל, איני שואל כלום. זה הלא מוצא און בנפשו בחוברת ינואר של “השילוח” להתפעל כל־כך מ“תחיית היהדות האיטלקית”, מפני שהיתה שם איזו ועידה של מנין קאנדידאטים לרבנים, שבה דיברו על הצורך של אפולוגטיקה “חדשה לגמרי”; ואם יש “תקוָה” ו“עתיד” ל“יהדות” האיטלקית, ודאי שיש עצה ותחבולה גם למתבוללינו “החוזרים בתשובה” ברוסיה: יהיו הם ממש מה שהנם, אל ישנו כלום, אך יעיינו־נא באנציקלופדיה המוּצאת בשבילם, ישננו את ערכי ה“יהדות” והמוסר המיוחד שׁלה, ויכָּנסו חיים תחת כנפי השׁכינה הלאומית… כן, אם זוהי הדרך, אז הדברים, כמובן, מקבלים צורה אחרת לגמרי. ברם, אני נוטה לחשוב – וכמדומני שגם רבינוביץ יסכים לי – שאם זוהי לאומיות יהודית, אין מה לקבול ביותר על ההתבוללות…
[“האחדות”, אדר תרע"ב; החתימה: יוסף חבר]
בְּחַיֵּינוּ וּבְעִתּוֹנוּתֵנוּ [מה בין יהודים לפולנים בפולין]
מאתיוסף חיים ברנר
נתקבלה החוברת הראשונה לשנת 1912 של ה“אורגן המוקדש לעניני האמיגראציה והקולוניזאציה היהודית” היוצא לאור פעם בחודש בקיוב על־ידי העסקן הציבורי החשוב ד“ר ד. יוחלמן. שלישית היא החוברת הזאת לירחון רב־הערך הזה, ועולה על שתי החוברות שקדמו לה בסוף שנת 1911. שני המאמרים הראשונים מאת ד”ר יוחלמן וד“ר מלמד לדבר אחד נתכוונו, שעל יהודי־הגיטו באמריקה ובאנגליה לשאוף לדבר אחד: לעמוד, כפי האפשר, על הקרקע בארצות־מושבותיהם. שני המאמרים נכתבו בידיעה עמוקה של הנדון, בהבנה מקיפה של המציאות היהודית, וחותם כזה מונח על כל מה שנדפס באורגן זה, המלא ענין רב מראשו ועד סופו: ענין אינפורמאציוני הנוגע בשאלת “וואוהין?” ביחוסה לחיי־שעה. וענין פובליציסטי, הנוגע גם בחיי־העולם של שאלת־חיינו זו, שאלת “לאן?” לדורות. וכאן אי־אפשר שלא להביע את הצער ברבים, שבכל שלוש החוברות שיצאו עד הנה לא נזכר אף פעם אחת – במקרה או בכוונה?… – שם ארץ־ישראל או פלשתינה. היינו מבינים עוד את זה, שלא הוקצה מקום לארצנו זו בחלק “ארצות־הכניסה”, במקום שידובר על ערים כטאֶכּסאס או כס”ט לואיס: לפי שעה אין האפשרויות של כניסה המונית לארץ־ישראל בגדר הודאיות, ולספקות ולפולימיקה אין מקום בקוריספונדנציות. ואולם הנה גם במאמרים העוסקים בפרובלימות של האמיגראציה והקולוניזאציה, ביחס של הנדידה היהודית לעתידה של האומה, אין זכר לארץ־ישראל בפרט ולארצות־המזרח בכלל, כאילו כל המקומות הללו וכל הנעשה בהם הנם מחוץ לכדור־ארצנו… אפילו מאמרו של יעקב לשצ’ינסקי: “הנדידה היהודית והחיים היהודיים”, המדבר על היחס של ראשי־העם לפני שלושים שנה אל חזיון עיקרי זה בחיינו, עבור על החלק הקטן של האינטליגנציה, שהבינה כבר אז את הצד העממי בנדידה ואמרה “נשובה לארץ־אבות ונחדש ימינו כקדם”, בדרך־אגב ובדברים בלתי ברורים… ארץ־ישראל לא בפירוש איתמר, כי אם מכללא… “הם, אמנם, נגעו בדופק של העת החדשה; הם, אמנם, מצאו את החוט היסודי של התקופה הבאה: מולדת, ארץ, קיום עצמי וכו', אבל הם לא תיארו לעצמם דיָם את האמצעים, היכולים והצריכים להביא אל המטרה ההיסטורית”. כלומר, התנועה הפלשתינאית כוונותיה היו רצויות, אבל אמצעיה גרועים. ומה זאת אומרת? – יותר לא מלה. הא כיצד?
____________
בענין אחר, שאינו רחוק ביותר מאותו ענין. הכרוניקה של “הצפירה” (גליון ז', שנה זו) סיפרה לנו מעשה נאה מווארשה. הפועלים הנוצרים דשם שבתו בשלושה בתי־חרושת לעשיית נעלים מיכנית. השביתה ארכה כשלושה שבועות וללא הצלחה: הבעלים יכלו לעמוד עוד כהנה וכהנה בשביתה זו, יען שהם מסרו את העבודה הבלתי־נדחית לבית־חרושת אחר, שפועליו יהודים. הפועלים השובתים פנו אל אלה האחרונים ודרשו מהם, שגם הם ישבתו, אבל היהודים הוכיחו את חבריהם על פניהם, על שהם, הנוצרים, אינם מניחים לפועלים יהודים לעבוד בבתי־החרושת המיכניים הגדולים לנעלים. הפועלים הנוצרים הוכרחו להבטיח, שמהיום והלאה לא יוסיפו עוד להתנהג בנוגע לפועלים היהודים כאשר התנהגו עד כה, ואז הוסכם בין אלה האחרונים להכריז שביתה, והפועלים ניצחו.
המעשה הנאה הזה אכן ראוי הוא – כמו שאומרים העתונאים – לתשומת לב. כי בין אם יעמדו בעתיד הפועלים הפולנים בדיבורם ובין אם ינהגו ביהודים מנהג של מצור־טוּלטשין, בין כך ובין כך יש במעשה רב זה משום לימוד דבר־מה. מעוּבדה כרוניקאלית זו, שתוצאותיה, אמנם, אינן ברורות לפי שעה, יכולים היו העוסקים בשאלת־היהודים בפולין ללמוד, כי שאלה זו אינה, באִם הלכתא כמאן דאמר, שהיהודים שותפים היסטוריים הם לפולנים בפולין או אשרחים ממדרגה שניה, כי אם במקום אחר, אחר לגמרי…
ואגב־אורחא: גם אותה מחלוקת ידועה בין שני הפובליציסטים הציוניים ז’אבוטינסקי וגרינבוים, אם מדינת פולין, על־פי היושר וההיסטוריה, היא ארץ משותפת ליהודים ולפולנים, או ארצם של הפולנים בלבד היא, כדאית היא לאיזו תשומת־לב. רק אצלנו, כשאנו מדברים על ההיסטוריה שלנו, אין אנו נותנים לב בעיקר לה שהיה בתקופה זו וזו גורל חיינו העממיים, כי אם כמה ספרים כתבנו אנו, כמה ספרים כתבו עלינו ובכמה אנשים גדולים העשרנו אז את האנושות; ושאנו מדברים על יהדות־ההוֹוה אין אנו מבינים בשם זה את חיי מיליוני היהודים, שאינם בשום אופן חיים יהודיים ראויים לשמם, שהנם אך שרשרת מכוערה של תלאה, מצוקה ועוּבדות אשר אין שחר למו, כי אם את “התפקיד הגדול”, שהיהודת, העשירה בכשרונות ובסגולות, ממלאה בתבל ומלואה, יהדות זו, שהכל מדברים בה, שהכל נלחמים בה, שידה בכל ויד כל בה, שעל הכל משפיעה היא, כביכול, יהדות זו, שנותנת סופרים ולוחמים ובנקירים ורופאים גדולים לעולם; רק אצלנו, אני אומר, יש מקום לוויכוח כען זה שבין המצדדים בזכות־זכותנו בפולין ובין החולקים עליהם. כאילו העיקר הוא לא במה הם חיי־היהודים בפולין, במה הם מתפרנסים ובמה עתידים הם להתפרנס, איך הם בונים ואיך יבנו שם את הוָיתם, כי אם מה הן זכויותיהם ההיסטוריות על חיים ופרנסה; לא איך מרגישים הם את עצמם, כי אם איך צריכים הם להרגיש על פי דין…
הקיפה השנאה ליהודים את כל פולין ועד אנשים מתקדמים מטיפוסו שׁל שׁבֶנטוֹכוֹבסקי, שׁהספרות היהודית חיבבה אותו ותירגמה ממנו לפני כמה שנים, הגיעה. מה היו חיי היהודים
בפולין מאז ואיך התייחסו אליהם עד כה הן ידוע לכולנו. ידוע לכולנו מה היא גלות־פולין ומה עשתה גלות־פולין מיהודיה. השליאכצ’יצים הפולנים ויהודי־פולין הפאקטוֹרים שוים אלה את אלה. אבל לא זהו העיקר. לא בהערכות אסתטיות ומוסריות קא עסקינן, העיקר הוא, שעכשיו נמלכו הפולנים, או נוכחו ביותר, כי אין להם צורך ביהודים, כי האלמנט הזה הממלא את עריהם, מזיק להם מכל וכל, בועט בתרבותם, מקלקל את תרבותם, “ליטוואקים”, דומים לליטואקים וכו'. צריך היה איפוא, לגרשם מן הארץ, ולכל הפחות, לבלי לתת להם כל מחיה, לרדפם, להחרימם, להמעיטם, לבלי לבוא אתם במשא ומתן, לתפוס את מקומותיהם בכל מקום שאפשר, למנוע מהם הכל. הפוליטיקה הלאומית הפולנית דורשת כל זאת!
ובא אחד מאתנו ואומר: הפוליטיקה הפולנית? אבל, אנחנו, היהודים בפולין, מיוחסים כמוכם! ושמע זאת השני מאתנו וחקרו: לא נכון! לא נכון! אל תשכחו את ההיסטוריה! לא אנו יצרנו תרבות־פולין! לא אנו אזרחי־הארץ! לא מזיעתו ודמינו רוותה הארץ היקרה הזאת! כאילו יש בכל זה נפקותא לדינא, כאילו אם איננו מיוחסים, עלינו למות ברעב, להיגמל מנשימת־אויר, לבלי להביט אל השמש, ובכל אופן להזניח את שפת־דיבורנו ביום אחד, ומכל זמירותינו להותיר לעצמנו רק אנחת: “מה יפית”… וכאילו אם אנו מניחים, שאנו כן מיוחסים בפולין, אזרחים שוים במעלה על־פי היושר וההיסטוריה, תשתנה הרגשתם העצמית העלובה של יהודי־פולין ויחדלו במציאות – בהכרח – מהיות עבדים לפולים, מהתבטל בפיהם, אדוני־הארץ, משאוף לחיות את אפני־חייהם של אדוניהם, לדבר בשפתם וכו' וכו' ובנות יהודי־פולין, הנותנות את הטוֹן לחיי יום־יום, תחדלנה מהיות פַּאנות נרצעות למנהגי העם השליט ולבוזו ההיסטורי ליהודים!…
מ“שאלתנו בפולין” עשו קומדיה של שלום אש: “יחוס”! והרי בין כך ובין כך, אם פולין היא מולדת ליהודיה בכל המובנים ואם לא, הנה לחיים יהודיים עצמיים בפולין ולתרבות עממית יהודית אין מקום, כשם שאין מקום גמור להם בשום מדינה שבעולם, שהיהודים הנם שם ביחס הכלכלי אנשי־בינים. והרי על דבר זה, על הטמיעה המוכרחה, יהיה ערכנו בפולין בעבר מה שהוא, צריכים היו סופרים ציוניים להודות, על כל פנים, ועל דבר זה הלא היו צריכים לעמוד בעיקר. הלל צייטלין, שאינו ציוני, נוגע, בכל זאת, אך ורק בזה, ובכל כאבו, מדי דברו ב“מאמענט” על חיי היהודים בווארשה. הן איך שיהיה, וה“יחוס” ההיסטורי, גם אלמלא היה בדותא, גם אלמלי היה לו איזה בסיס בנפש היהודי הפולני, לא יושיע, אין בכוחו להושיע, הואיל והאדמה הפולנית והחרושת הפולנית בידי הפולנים הנה, ובידיהם תישארנה לעולם (תהא גם הממשלה המדינית שבידיהם מוגבלה), והואיל והיהודים המועטים והנקלים תלויים בהם, המרובים ובעלי־הגאוָה, ולא להפך, והואיל ובנינו ובנותינו מדברים בשפתם הם וקוראים את ספרותם הם, ולא להפך, והואיל והיהודים נאלצים להסתגל אליהם, ולא להפך, ןהןאיל ואחרת לא יוכל היות. יעקב רבינוביץ, שהאיר והבין את הצד הזה כל צרכו (ב“הזמן”, גליון ז', שנה זו), למרות מה שהשוואותיו השונות ונטייתו לערב את ארץ־ישראל והערבים באמצע עושות רושם קשה, מסיים, אף על־פי כן, כהרבה סופרים, שעסקו בשאלה זו בעתונותנו, ש“הפולנים צריכים להתפשר ולא להילחם”. ותמה אני, לשם מה ובשביל מי נאמרות פראזות כאלה. הפוליטיקנים הפולנים – ובוודאי גם אחרים במקומם כמותם – לא ישאלו את פי עתונותנו, מה הם צריכים לעשות בארצם כלפי הזרים המועטים הבלתי־נעימים להם והמפסידים ל“שגשוג־תרבותם”. הם יעשו כל אשר לאל ידם להצר צעדי השנואים, הם נלחמים וילָחמו. למה יתפשרו? השאלה היא בצד השני, שעכשיו הוא מסתגל ככל האפשר – עד כמה תינתן לו בעתיד היכולת להסתגל ולהתפשר…
לא בהוכחות היסטוריות ולא בחשבונות הגיוניים של מי־גדול־ממי תלוי כל הדבר, תלוי פתרון־השאלה כי אם במי־תלוי־במי באמת ובמי־צריך־למי. והראיה ממה שהתחלנו: יש מקצעות־תעשיה בפולין, שלפרוליטאריון הפולני אין כל “זכויות היסטוריות” עליהם כלפי הפועלים היהודים, ואף על־פי כן הוא חושב גם אותם המקצועות למונופולין שלו ואינו נותן לרגל יהודי לדרוך בהם. שמא יבואו הפועלים היהודים ויאמרו: “בשם הצדק! גם אנו מיוחסים כמוכם!” “טוב – יענו להם – היו לכם מיוחדים כאוות נפשכם, אבל אל המכונה אל תגשו!” ברם, מאידך גיסא, הרי ראינו: כשהיה מעשה ונצטרכו ביהודים, שלא יקלקלו את השביתה, הוכרחו בעלי־הגאוָה ההיסטוריים להבטיח להמוֹשקות, שמהיום והלאה יתנהגו אתם ביושר…
הַיינו, ישׁ מאורעות קטנים לכאורה, שׁהנם בעצם סמלים לדבר־מה, לדבר־מה גדול מאד…
________
ועוד מלים אחדות, לבסוף, אל האמור. בכלל, כדאי לראות לפעמים, שׁלא מפי המשַׂחק בפוליטיקה ולא על צעקת עתונאים תחיה המציאות ולא בזכויות נייריות, ש“טובי”־העמים מודים בהן או חוזרים מהן, תלויה האפשרות של חיים יהודיים – בפולין, כבשאר מקומות – כי אם בקשר עם הקרקע, במקום שאפשר, מצד אחד, ובגידולו של העובד היהודי וחדירתו לתעשיה שבארץ מצד שני. בנדון שלפנינו: הפולנים לא שונאינו הראשונים הם ולא האחרונים, וכל אותם השנאה והצעקות והעלילות והשקרים והאמיתויות וכו' לא תמול המה בחיינו, אבל זאת יתָּכן לדעת: אילו הרוב שׁל יהודי־פולין לא היה מה שהוא כעת, כי אם פועלים יודעי־עבודה ומוכשרים לעבודה, כי אז לא היתה כלל סכנת־קיומנו שם גדולה כל־כך ולא היינו חושׁשׁים כלל לצעקות – פּשַׁה קרֶב! – שׁהיהודים עושים שמות בתרבותם, בעוד שאלה שותים אותה בצמא, שהיהודים נלחמים בהם, בעוד שאלה מלחכים את עפר־רגליהם. ברם, כיום הזה המצב “טבעי” הוא משני הצדדים ואין מקום לאחר. טבעית היא ההתנפלות, טבעית ההצטדקות, טבעית אפילו ההתחשבות עם ה“יחוס”… כי רק במקום שאתה מוצא פועלים יהודים בעלי הכרה אנושית אמיתית, שם יש מקום גם למקצת כבוד לאומי ולחיים יהודיים בפועל ממש.
ויש אשר אחשוב: תשועת־בני־ישראל – לא רק בפולין – אם עתידה היא לבוא, תבוא לא מכוהנים ונביאים, כ“חקירתו” שׁל אחד־העם, ולא ממורדים ומ“אחֵר”ים“, כנבואתו־להכעיס של איש הורוויץ, ופשיטא שלא מתיאורטיקים ומפוליטיקים ומפובליציסטים ציוניים ומכל מה שהללו מעלים ב”מסקנותיהם", כי אם מאנשי העבודה הפשוטה אשר בינינו. אם אלה יבואו, אפשר שיגָאלו…
[“האחדות”, אדר תרע"ב; החתימה: יוסף חבר]
בְּחַיֵּינוּ וּבְעִתּוֹנוּתֵנוּ [על "כל ישראל חברים"]
מאתיוסף חיים ברנר
הסכסוכים ה“אליאנסיים” השנה, שהתחילו עוד מקודם לבחירתו של ריינאק, וכל המעשים הנאים שנעשו בנוגע לבחירה זו ונמשכו בהחלטות וב“תקנות” על שלילת־הזכות מאת יחברי החברה “כל־ישראל” לבחור בוועד ובמחאות ובהתרסות מצד ה“גרמנים” על היחס אליהם מצד ה“צרפתים” וכו' וכו' – כל הדברים האלה נתנו ענין רב לעתונותנו לענות בו ולהקצות לו מקום חשוב, ככל גודל־חשיבותו. מובן מאליו, שעתונותנו הלאומית, שאין לפניה החשבונות: תרבות מי יותר טובה ונחוצה למזרח, האם התרבות הצרפתית או הגרמנית (כשם שמצינו במקצת בעתונים הישראלים־הלועזים); עתונותנו הלאומית, שהיתה רוצה, שבין יהודי־המזרח כמו בן כל היהודים, תירש התרבות העברית את מקום הגבירות השונות הנכבדות, מובן מאליו, שעתונותנו זו היתה כולה על צד הלוחמים מגרמניה. כי הלא מה עשה כבר המהלך הצרפתי מיהודי־המזרח, איך גידלה ה“אליאנס” הצרפתית עד כה את שעשועי היהדות המזרחית הצעירה, שעד היום היא בבחינת נשפעה בכל דבר, כבר גלוי לעין כל. לא כן עבודתן של החברות הגרמניות, שאם כי גם בה לא הכל חָלק, שאם כי גם בה יש דיכ והותר שאיפות של הכנסת תרבות דייטשלאנד ודחיקת רגלי החינוך העברי האמיתי, הנה מה היא עתידה עוד להביא, לא נתברר עדיין כל צרכו, ויש רשות לקוות לטובה הרבה. סוף־סוף, בתי־הספר הנמוכים של “עזרה”, למשל, גניה ובית־המדרש למורים שלה מעידים, מכל מקום, כי יש חיוביים לאומיים עבריים במחודרי הרוח הגרמני המתוקן. ה“אליאנס” בידי ה“צרפתים” ודאי היתה כלי־שרת להתבוללות, בעוד שתפקידם של הגרמנים בה עוד לא נתחוור, ויש סימנים, כי אלה דווקא עלולים להיות מעוז־מה למשאות־נפשנו הלאומיות. העתונות היהודית, לפיכך, היתה כולה על צד האחרונים.
והנה עכשיו הביאו עתונינו את הידיעה, כי לפני זמן־מה נקראה בברלין אסיפה, שבה השתתפו צירי הסניפים הגרמנים של “חברת כל ישראל חברים”, שאין המרכז הפאריזי רוצה להודות בהם, כנ,ל, ונתקבלה החלטת־אימון בוועד המרכזי הגרמני, שנבחר על ידיהם, בצירוף הבעת־צער על דברי העלבון של המרכז הפאריזי כלפי אחדים מחברי־הוועד הגרמכני ומחאה גדולה כלפי הודעת הוועד הפאריזי, שמהיום והלאה אין ה“קאנפערענץ־געמיינשאפט” באת־כוחה של ה“אליאנס” בגרמניה. אמנם, – מעיד הד“ר נ. בירנבוים (מתתיהו אחר) במאמרו ב”היינט" בנדון זה – אחדות יתירה לא נראתה באסיפה זו. בדרומה של גרמניה נוטים יותר ל“צרפת”, ובצפונה של גרמניה ל“אשכנז”. היו רגעים שנדמה לך, כאילו אתה נמצא באסיפה פאטריוטית־אשכנזית בשעת־מלחמה בין פראנציה ופרוסיה ממש… “אנחנו הגרמנים”… “הם הצרפתים”… “הכבוד הגרמני”… “למדו דיסציפלינה וגאון לאומי מן הצרפתים!”… וכהאסיפה קיבלה את ההצעה לייסד ועד ארצי גרמני של ה“אליאנס”, עמדו מיד ה“דרומיים” ואיימו, שהם ייסדו בימה לעצמם. הקיצור, בעל־המאמר מנבא, שסוף־סוף תקוץ נפש ה“קאנפערענץ־געמיינשאפט” לריב עם פאריז מחוץ ועם ה“פאריזיים” מבית ותיספח על חברת ה“עזרה”. וה“אליאנס” תישאר מה שהיא ותתקיים גם להבא, אלא שתאבד עוד יותר את הזכות להיקרא “אליאנס איזראיליט”, לאמור: “כל ישראל חברים”.
מה שנוגע לחזיון הזה בכלל, מתייחס אליו הד“ר בירנבוים כמו ל”מחלה, שלא העלתה ארוכה ימים רבים, ומעכשיו מתחילים לבוא בה שינויים לטובה", והוא מביע בדרך אגב דברים אחדים, שראויים הם לאומרם וכדאי לחזור עליהם. הוא אומר:
“קובלים על ה”אליאנס“, שלא מילאה את התקוות אשר שמו בה לפנים. אבל קובלנה זו אינה צודקת. היא עשתה מה שעשתה ויכלה לעשות. החסרון היה בזה, שקיוו ממנה יותר מדי. ואמנם, גם החסרון הזה היה אז בגדר לא ימלט, מפני שאז לא ידעו להתייחס לשאלת היהודים הפנימית כיחסנו אנו. אז חשבון עדיין, שדי לעשות אגודה אחת ממספר קטן של יהודים־צרפתים עשירים עם משכילים אחדים ולתת להם כסף, בכדי שהעם העברי יוָשע תשועת עולמים. אז עוד האמינו באמונה שלמה, כי למנין של אפיטרופסים, הרוצים על פי דרכם להציל את הרוח העברי ואת הכבוד העברי יאה ונאה והולם השם ‘כל ישראל חברים’”.
עכשיו – ממשיך בעל המאמר – התרחב המבט במקצת, אבל רק במקצת. ומה שמתהווה עכשיו ב“אליאנס” מקביל ומתאים למדרגת ההבנה החדשה, שאליה הגיעו עד כה. ולא רק למדרגת ההבנה, כי אם גם למצב הכוחות היהודיים, שהיו חבויים אז ונתגלו, ובמדרגת התגלותם.
“כשנוסדה ה”אליאנס" היו בעולם מתשעה עד עשרה מיליונים יהודים. בצרפת גרו אז לכל היותר חמישים אלף, ומאלה קמו אולי חצי תריסר לדאוג לכלל־ישראל. כוונתם של אלה, אמנם, היתה רצויה; שלא הביאו כל תועלת – גם כן אי־אפשר לומר. ברם, שייכות פנימית מצד אלה הספוּרים ליתר המיליונים לא היתה. חמישים האלף של יהודים צרפתים – אם גם נשקיף על מייסדי ה,אליאנס" הראשונים כעל באי־כוחם שלכ אלה – הנה על פי מספרם המצומצם ויהדותם המעטה לא היה לאל ידם להיות באי־כוחם של רבבות־יהודים, שהנם גם רבבות־פעמים יותר יהדותיים מהם, ולפיכך לא היתה שיטתם יכולה להתקיים, ולפיכך באו עכשיו עד חורבן ראשון. כי אך התבוננו יהודי גרמניה, והנה הם כמעט פי עשרה במספרם מיהודי צרפת, גם ב’אליאנס' וגם מחוצה לה, ויהדותם הנה יותר ממשית, התחילו להשתחרר. ונצחונם אכן בטוח. כי לא בזה הוא קוטב־השאלה, לידי מי יימסרו מוסדות־החברה, ‘כל ישראל חברים’ – מוסדות החברה הזאת, צריך לשער, לא יימסרו לעולם ליהודי־גרמניה, – כי אם, האם ישארו גם להבא יהודי־צרפת האפיטרופסים הראשיים של כלל־ישראל או שיאָלצו למסור חתיכת אפיטרופסות, ואולי החתיכה היותר ראויה להתכבד, ליהודי־גרמניה, שהנם מרובים מהם ויהדותיים מהם".
המחלוקת של עכשיו, שבוודאי יש בה הרבה מעניני גבאות וכו', מנקודת ההשקפה של בנין הכלל היהודי העתידי, הגדול והרחב כים, היא בעיני מתתיהו אחר לא יותר מ“סערה בצלוחית של מים”. אם ה“חברה” “אליאנס” תישאר במציאות בידי הוועד בצרפת, הנה במה שנוגע להשפעה הממשית על ההוָיה היהודית יש יתרון ליהודי־גרמניה והם ינצחו. ברם, הואיל וכוחות חיוניים מתעוררים לעינינו בגופנו הלאומי, יש לקוות, כי לא נקפא על נקודת־השחרור הראשונה, “השחרור הגרמני” –
"מהרה תתחיל האמאנסיפאציה השניה, הגדולה, האמיתית, בשעה שהמוני־העם בעצמם, המיליונים, ישתחררו מהשכבה העליונה של עשרות ומאות אלפים, מאחיהם הדואגים לטובתם – בין בצרפת ובין בגרמניה ובאנגליה – הרחוקים מהם וחלשים במובן היהדותי. כבר יש סימנים המבשרים את בוא השחרור הגדול הזה, אבל רק סימנים. עדיין אין היהודים במזרח־אירופה בוגרים כל צרכם בכדי למלא את תפקידם הגדול בחיי האומה העברית. עדיין איש איש לעברו פונה (אינם רואים, למשל, שיהודי רוסיה, גליציה ורומיניה הם חיל יהודי רב־הגדלות); עדיין אין בכוחם להוציא מתוכם אינטליגנציה יהודית־אמיתית, בריאה, שתנהיג אותם ושתדע “להנהיג”.
באמאנסיפאציה זו, בהתגלות ובהשתחררות זו של כוחות המוני העם היהודי רואה מתתיהו אחר את חזון ה“אליאנס” לעתיד לבוא. רק אז תמצא מלה זו את תיקונה, את תכנה האמיתי.
[“האחדות”, אדר תרע"ב; החתימה: יוסף חבר]
רְשִׁימוֹת בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיוֹת [סנונית]
מאתיוסף חיים ברנר
הוצאת “אחיעבר”, ניו־יורק, “סנונית”, קובץ־שירים ערוך על־ידי ראובן בריינין עם הקדמה מאת הנ"ל. (נדפס בירושלים, תר"ע).
האדמיניסטראציות של כל מוסדותינו הספרותיים־האידיאליים בארץ־ישראל (ומי ממוסדותינו הספרותיים העבריים, ולא רק בארץ־ישראל, אינם אידיאליים?) יודעות את שם אגודת “אחיעבר” בניו־יורק. “קהלת”, “החינוך”, “מולדת”, “לעם”, “הפועל הצעיר”, “יפת” – כולם סוכנת אחת יש להם בניו־יורק, העושה בשבילם כל אשר לאל ידה. ואמנם, נעים היה לדעת, כי בתוך הים ההוא של הדיוטוּת גיטוֹאית וחוסר כל קולטורה מצד אחד, קולטוריוּת זרה, אמריקאית, מצד שני וקולטורה קלושה, עתונאית, אמיגראנטית, מצד שלישי, יש גם, מצד רביעי, אי קטן, שבו מתהלכים עשרות אנשים עברים וחלומות על תרבות עברית בפניהם ובמעשיהם. נעים היה לדעת, כי בני־משפחה אחדים יש לנו מעבר לשני ימים, וכשאנו מצרפים לפעמים איזה צרור של עלי־ספרות בשפת־עבר, יש לנו למי לשלוח אכסמפלארים אחדים ממנו גם לעבר ההוא…
כל זה מצדנו. ברם מצדם הם, מצד אחי “אחיעבר” בניו־יורק, טבעי הוא, שהתפקיד הזה בלבד: לקבל עשרות ספרים מארצות אחרות במשך השנה ולהפיצם בין עשרות חובבי־שפת עבר – לא יכול היה לתת להם סיפוק נפשי גמור. וכשבא בריינין אליהם לפני שנתים נתעשתו לבנוֹת בימה ספרותית חדשה באמריקה לעצמם, לבלי להיות רק מקבלים, אלא גם נותנים, ועם הפרי הראשון של ההוצאה, המונח בזה לפנינו, הבטיחו המוציאים להוציא עוד קובצים ספרותיים ממבחר יצירותיהם של הסופרים הצעירים העברים האמריקאיים.
קובץ־השירים ערוך על־ידי בריינין ולו “הקדמה מאת הנ”ל“. בהקדמה זו אומר העורך, שהוא מביא מזמרת ארץ אמריקה בכליו, שהוא “קרא לקובץ שירים זה בשם ‘סנונית’, כי זאת היא הסנונית הספרותית, הסנונית העברית הראשונה באמריקה”; כי בהיותו תר ומשוטט בארצות־הברית מצא חבורה של משוררים צעירים לימים, שכולם ישבו על ספסלי בתי־מדרש־המדעים באמריקה ובארץ חופש ומרחביה זו ניצנצה בהם לראשונה רוח שירתם”; כי “לפי ראות עיניו וטוב טעמו צרר זר פרחים להגישם לפני הקוראים העברים באמריקה, באמרו: הרי לכם משלכם, משלכם ממש”.
הכך הוא הדבר? אכן צריך – צריך היה להיות כך. הוצאה ספרותית חדשה צריכה לינוק ממקורה, מסביבתה, ואם לאו – אינה כדאית שתיווסד. הנה מה קטנה מה“סנונית” הלבובית, הירחון הקטן היוצא־לאור בגליציה, ומה דלה מה“סנונית” הירושלמית, שהוציאה קונטרס אחד על “בצלאל” “מגילת שמיטה” ושני קובצי שירים קטנים ולא תמיד מוצלחים – אבל אפילו אלו הסנוניות מרחפות בשדותיהן ונזונות משדותיהן. לא כן הוא, אהה, בסנונית שיצאה על־ידי בריינין באמריקה, במקום ש“הדברים מתפתחים במהירות רבה”.
ראשית כל, חלק הגון מאד מן השירים שנכנסו לקובץ זה כלל לא “ניצנץ בפעם הראשונה” באמריקה, ובכלל לא בראשונה הם רואים את אור־הדפוס, כי כבר נדפסו לפני איזו שנים ב“המעורר”, “העולם”, “הפועל הצעיר”. ואם יש טעם לזה שמאספים למקום אחד את שיריו הנדפסים של משורר אחד, בכדי שתתבלט צורתו ויתיצב לפנינו בכל קומתו, הנה לאיזה צורך נאספו כאן למקום אחד שירים ישנים נדפסים של משוררים שונים? שמא תאמר: רוח אחד להם, מהלך אחד? כמדומה, שגם זה לא. כי מלבד השפה הקשה, שפת־האבנים, בלי כל רכרוכית, בלי כל בלתי־אמצעיות, אין שום דבר משותף למשוררי־הקובץ. ובכל אופן, אותם השירים שהיו ראויים לדפוס, מתוך אותו הקומץ שלא נדפס עוד בשום מקום, לא היו מפסידים כלום גם אילו מצאו מאסף להם באורגנים שונים, שמחוץ לארץ אמריקה, ולא כל שכן באמריקה גופא, כמו ב“הדרור”, למשל, שגם הוא מלשון “סנונית”, וגם הוא בישר אביב, וגם הוא בא להוכיח, כי מה שלא עשו המו"לים הראשונים הלא־יוצלחים, יעשה הוא…
“זמרת־הארץ”. ואולם מכל הקובץ אין זמרת־ארצות־הברית בוקעת ועולה אף במעט. ואם בסילקינר, למשל, (בעל הפואימה “מול אוהל תימרה”, הוצא5ת “אסף”, שאף היא יצאה בשנת תר"ע ונדפסה בירושלים) אפשר, לכל הפחות, למצוא איזו השפעה ממשורר אמריקאי כלוֹנגפלוֹ, ואולי גם בצבי ן' שלום אפשר לשמוע איזה הד מצלילי השירה האמריקאית הצעירה, הנה ה“בַּלָדה” שׁל אב. גולדברג,כוכב נופל" לקוחה ישׁר – בתכנה – מהעיירה שבתחום־המושב בעבר הקרוב, ובצורתה היא מושפעת… מ… מקריאה בשירים בכלל. כי – נאמר בדרך־אגב – לא צריך להיות בעל חוש דק ביותר בכדי להבחין, שמר גולדברג רק חובב־שירה הוא, אבל משורר איננו. כבודו של אב. גולדברג בתור עתונאי בעל־כשרון, מ“הקול החדש” ביהודית שהוא מוציא באלה הימים המאירים – במקומו מונח. והאמת ניתנה להיאמר, שמעת אשר הפך עליו לבו לאהוב עברית ולעשות תעמולה רבה לה ולספרותה בעתונו של היום (ב“הקול החדש” – אם לזכור עוונות ראשונים – היה יחסו אחר לגמרי לנדון), מאז למד להשתמש בשפה זו כהוגן ולגלות בספרותה הרבה דברים חיוביים, שהאורגנים העבריים בעצמם מתעצלים להזכירם ועוברים עליהם בשתיקה. ואולם למרות כל אלה – אין אב. גולדברג משורר. בנוגע לו אפשר זאת לומר בבירור. ואולם גם בנוגע לחבריו אין לומר בבירור, שמשוררים הם. בכל אופן, אין בכל הקובץ אף שיר אחד שלם (שורות יפות ישנן אצל א. ליסיצקי, וגם אצל א. דוֹמניץ), שיגע עד הנפש. וזה סימן לא טוב ביותר לגבי “סנונית ספרותית ראשונה”…
כלפי מה אני מדבר בכל זאת? ראשית, כלפי זה, ש“לבוא לארץ החדשה לחקור בה את חיי בני עמנו בכל מפלגותיהם ושדרותיהם, לשים לב לדעת, אם יש בה תקוה לתחיית הרוח העברי, להטות אוזן קשבת לזרמי־הרוח העליונים והתחתונים השוטפים בקרב יהודי אמריקה, לבקש, לחפש” וכו' וכו' ולכתוב אלף פסוקים כאלה וכיוצא באלה נקל רבה מלעשות איזה דבר, אף היותר קטן, אף היותר צנוע, בלי שפת־יתר, בלי “פּומפּה” יתירה ובלי “פּוֹזה” ידועה של סופרים ותלמידי־חכמים ממין ידוע, המתחילים ב“מגיבורי־ישראל”, ממשיכים ב“פרץ בן משה סמוֹלנסקין”, נוטים ל“סנונית” וגומרים ב“הנשר מקנדה”… שנית, כלפי זה, שבעת האחרונה למדו הכל, לרבות אגודת “אחיעבר” בניו־יורק, לכתוב הקדמות ענוותניות, מעין,בקטנות הננו מתחילים, אבל…" ושזה, אבל, לא די. ושלישית: הנה “אחיעבר” זו הולכת להוציא את “התורן” – טוב שתלמד דבר־מה מהוצאת “סנונית”־“הדרור”. אולי באמת הגיעה השעה להמעיט בדיבור על חיבת השפה העתיקה־החדשה והערצת־ה“תחיה” הלאומית, ולשום יותר לב למעמקי חיי היהודים בגלותם החדשה, בכדי להוסיף ולהעמיק במקצת מצדם את החיים הללו, חיי העבודה והעממיות, על־ידי דברי־ספרות ראויים לשם זה.
[“האחדות”, סיון תרע"ב; החתימה: ח. ב. צלאל]
רְשִׁימוֹת בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיּוֹת [כתבי ויתקין]
מאתיוסף חיים ברנר
הוצאת “הפועל הצעיר”. מבחר כתביו של יוסף ויתקין ז“ל. נמסר לדפוס על־ידי א”ז רבינוביץ, ר' בנימין, יוסף אהרונוביץ. יפו, התרע"ב.
יש שאנחנו קוראים בספר פובליציסטי, ולמחברו של אותו ספר אין לנו כל ענין: הננו רואים, כי המחבר הגיד בספרו עוד יותר ממה שהיה לו להגיד – ומה לנו, איפוא, ולמגיד? הרי ספרו לפנינו! ואולם יש שאנו קוראים בספר כזה ומקבלים רושם משום מה, כי לא הכל בא כאן לידי גילוי וכי כותב־הספר היה יותר מספרו…
ספר מעין זה הוא קובץ־המאמרים אשר לפנינו. הכוח הספרותי הגלוי שבו אינו מרובה. ואולם אם התנועה הציונית נתנה איזה מספר של יהודים צעירים חשובים, הרי היה בעל־הכתבים שלפנינו לא מן האחרונים שבהם…
מן הכאראקטריסטיקות של ויתקין, אשר סיפחו אל הספר שנים מן המוסרים לדפוס, א"ז רבינוביץ ויוסף אהרונוביץ, בצירוף עם מה שכתוב בכל שורה ושורה ובין שורה לשורה מהכתבים המעשטים האלה, מתיצבת לפנינו אישיות אידיאלית רוממה, אחת מאלה המסוגלות להחזיר למלה “אידיאליסט” את כל זהרה שהיה לה מלפנים…
רק בנוגע לקו אחד מהכאראקטריסטיקה של ויתקין שנתן מר אהרונוביץ אי־אפשר שלא להעיר הערה קלה אחת, בכדי להעמיד, אולי, את הכותב על טעותו. מר אהרונוביץ מוצא איזו סתירה מיוחדה, טרגית, בחיי ויתקין, בזה שהיה בן לעם, ש“לעת זקנתו מכריחה אותו המציאות להשכיח מלבו את סבלון האדם בפני סבלון האומה”, ושלפיכך “לא היה ויתקין יכול לעמוד בשורה הראשונה של הלוחמים בעד השחרור הסוציאלי כאשר היה ודאי עושה אלמלי היה בן לעם אחר”. “קול העם הנרדף החריש את אזנו משמוע את אנקת הפועל הרצוץ”. וכל זה בנוגע לויתקין, איש־העבודה, המורה המצויין, החפשי בדעות והלוחם הממשי בעד התגשמות הציוניות, כלומר, בעד השחרור הסוציאלי של חלק מהמוני ישראל. והנה אם בעל־הכאראקטריסטיקה הראשון (“‘שביל טוב’ של איש טוב”) תמיה בתמימותו על “הצעיר הבלתי מאמין”, ש“היה מלפנים רחוק מהיהדות לגמרי, מושפע מרעיונות אחרים ומאידיאלים אחרים” (כלומר, מאידיאות־הריבולוציה ברוסיה), איך “הקריב את כל נפשו בעד החסד והטוב, בעד קנייני עמו?” “מאין שאב את הכוח?” וכו' – אין התמיהה הלזו תמוהה בעיני. הקצוות מתאחדים, והישיש א. ז. רבינוביץ עומד על נקודות־השקפתם של אותם היהודים בעלי ה“נַרוֹדנאיה ווֹליה”, שחשבו, כי ריבולוציונותם כורה בהכרח תהום ביניהם לבין עמם. ואולם מר אהרונוביץ, עורכו של עתון עברי לאומי־ראדיקאלי, דומה שהוא לא היה צריך למצוא “צער־סתירה” בין “הרעיונות האחרים והאידיאלים האחרים” ובין רעיון הציונות האמיתית, ש“סבלון־האדם”, אליבא דאמת, אינו נדחה בה בשום אופן ואופן מפני “סבלון־האומה”, כי אם בקנה אחד יעלו. “הנקל להגיד: – אומר מר אהרונוביץ בטוֹן של לעג מר – מאחדים את שתי השאלות (כלומר, שאלת הפרוליטריון העשוק ושאלת האומה מחוסרת־הקרקע – ח. ב. צ.) ופותרים אותן בצוותא חדא. אבל מה לעשות, אם הלב אינו מאמין באיחוי זה ואינו רואה בו פתרון, ואף על פי כן כאוב יכאב לאחת לא פחות מאשר לשנית”. עד כאן לשונו. ברם, הרי זה לגלוג שלא במקומו וטעות מעיקרא! לא שתי שאלות פה, שאחרים מאחים אותן ב“קלות”, כי אם שאלה אחת מלכתחילה: שאלת־אפשרות של חיים אנושיים להמון העברי בכל אשר הוא נמצא! שאלת־סבלון־האדם בתור בן לאומה, שאינה אומה, וסבלון־האומה, שבני־האדם שלה אינם בני־אדם. איני יודע, אפשר שבהשקפת עולמו ובדעותיו המופשטות של יוסף ויתקין אכן תסס וחילחל כאב־ה“סתירה”, שמר אהרונוביץ מדבר עליה. ואולם, בכל אופן, למעשה ולעצמו פתר המנוח את השאלה האחת הזאת במלואה: הכתבים שלפנינו הנם כתבי אדם אינדיבידואלי וציבורי כאחד, כתבי אדם שלם ועובד, שמתוך כך יש לו האפשרות להתיחס גם בחיוב לאמו־אומתו ולהאמין, למרות כל הקלקולים שהוא רואה בה, כי חיה תחיה ועתידה נכון לפניה. והרי פתרון זה מתאים לכל הפועלים היהודים ה,רצוצים" ולכל “טובי הצעירים מבני עמנו”: כשיבראו לעצמם תנאי־קיום הגונים – לא תישמע אנקתם. אדרבא, חיי “הצעיר יוסף ויתקין, שהיה מלפנים רחוק מהיהדות לגמרי, יעידו יותר ממאה עדים, כי הסרת־סבלון־האדם וריפוי־סבלון־האומה, תיקון צרת העם הנרדף ועזרה לצרת הפועל הסובל, “הרעיונות והאידיאלים האחרים” והרואת־לימודי־הטבע במושבה עברית, מעשי הבניה הישובית והשחרור הסוציאלי – כל אלה אינם תרתי דסתרי. “סתירה” זו אינה סתירה כל עיקר ואין בה ל”דכא" ו“לתקוף את כל ישותם” של אנשים כהמנוֹח. האומנם עדיין צריך להוכיח את זה?
[“האחדות”, תמוז תרע"ב; החתימה: ח.ב. צלאל]
רִשְׁמֵי קוֹרֵא [דניאל שפרנוב מאת א קבק]
מאתיוסף חיים ברנר
קראתי את הרומן החדש של א. קאַבּאַק: “דניאל שַׁפרָנוב”. הוצאת “ספרות”, ורשה, תרע"ב.
מי הוא דניאל שפרנוב?
ד. שפרנוב הוא אברך רפה ומרוגז־עצבים, שהשאלה הלאומית היהודית אינה נותנת לו לישון. נקוד על “השאלה”, כי לא האַנוֹמאַליה שבחיי־היהודים – חיים טפלים, היונקים בהכרח מצינורות זרים ומתפרנסים מאז ומעולם על חשבון־אחרים – מביאה אותו, אותו ממש, לידי קונפליקטים חיוניים, דרמתיים, בתור בריה חיה היושבת בכלוב של גוף חי אחר, אלא השאלה כשהיא לעצמה, מחוצה לו, הפרובלימה בעלמא של ישראל בגולה, או יותר נכון, הפובליציסטיקה שבאותה פרובלימה, היא היא שמבלבלת את ראשו ומניעה את לשונו. הוא מורה בגימנסיה רוסית פרטית, ושלום לו בה (ההרהורים הקלושים הארעיים על “הרוח הזרה” וכו' בע' 45 הלא אינם יכולים להיכנס בחשבון), הוא בעל לאשה עברית טובה ולאומית, ושלום לו בזה (אם כי אין שלום גמור בחייו המשפחתיים־האינטליגנטיים בכלל), אבל הוא מתהלך תחת כובד־יגון השאלה: “היכן היא הדרך הרחבה והנאורה המובילה אל חרות־העם”, ואין הוא ואין הקורא יודעים מה הוא רוצה באמת, אל מה הוא שואף בכוונה, והעיקר, מה הוא עושה, מה היא ציוניותו, היכן היא ציוניותו בחייו. בשבילו אכן היהדות אינה אלא אסון, לא פחות מאשר לווֹלוֹדיה בן רבינוביץ' ו“שאלת”־היהדות – רק “המקום הכואב שלו”, כמו שאומרים בשפה שהוא מדבר בה עם וולודיה. כשֶׁניקה, אחותו של וולודיה, מראה לו לשׁפרנוב את גולם־ה“יחף” שעשתה, הוא רואה לפניו “גוי” ונזכר בקושייתו של אחד־העם על אַנטוֹקוֹלסקי: למה פסל את איבאן האיום ולא את הורדוס, את נֶסטור ולא את הגאון מווילנה; וכשׁאשׁה רוסית אחת עוגבת עליו, על שפרנוב היפה, הרי הוא דוחה אותה בשתי ידיים רק מפני הטעם הזה, שהיא גויה והוא יהודי. אפילו כשאותה ניקה בת רבינוביץ, הציפורה המצחיקה, לוחשת לו מתוך גניחות: “למה הוא מנשקני, מר שפרנוב? אל ישקני”… הרי הוא עונה לה ברצינות גמורה: “לא אותך אני מנשק אלא את צערנו הלאומי”. ראסקולניקוב, להבדיל בשעתו, אף הוא אמר לסוניה: “לא לפניך אני כורע וכו'”. ברם שם, – כמדומה, שזאת לא יכחיש גם מר קבק – סוף־סוף, האטמוספירה אחרת קצת והמצב אחר קצת. כזאת אמר רוצח קדוש הכורע לפני זונה צדיקה בטרם ילך לעשות כמצוותה ולתת את נפשו לרומסים. וכאן – אדם מוזר ונשיקות לאומיות משונות! כאן – “ראש פרוע, מצח בוער ומכוסה שערות”, והוא, דניאל שפרנוב, מנשק את הצער הלאומי! – – –
על רבינוביץ הבורגני הזקן (גם הוא ציוני!) מעיד המחבר, כי האיש “סבל והצטער מחמת שלא הבין את המומנט”. ואולם, אויה, גם גיבור־הרומן בכבודו ובעצמו, שגם הוא “סובל ומצטער”, אין לו, כנראה, השגת־ה“מומנט” כל עיקר. ניקה, הצער הלאומי, קוראת לו באימתה “ציוני נורא”, ואולם האימה היא דוקא בזה, שציוניותו של הציוני הנורא אין כוחה אפילו ב“לא”, אין כוחה אפילו לשלול כהוגן. זוהי ציוניות ריקנית, ציוניות של דיבורים סאלוניים. בכלל, ד. שפרנוב הוא אדם שהשתיקה מציקה לו. זאת אומרת, אדם, שהסנטימנטאליות הזולה, הדברנית, היא שורש־נשמתו. “חדר נחמד של עלמה־ילדה… תמונות הפּייטנים הגדולים… אמנים חביבים… כונניות יפות, וילונות, צעצועים על שולחן־הכתיבה… לבסוף (?) – המיטה הצחורה – על כל זה חופפת נשמתם של בתולי־העלומים עם סודותיהם הבלתי־נגלים וחלומותיהם הבלתי־מפורשים”. סודות בלתי־נגלים, חלומות בלתי־מפורשים – לשוא, לשוא, מר שפרנוב! אינך מר בר רב אשי!
מובן, שהואיל וכך, הואיל ומר שפרנוב הוא ציוני נורא רק בעיני ניקה הפתיה, ספק הוא, אם יש בו בכדי להביע את כל טרגיותו של האינטליגנט היהודי העממי העושה באמת ובתמים את חשבון אומתו והמקום שהיא תופסת בעולם, כלומר, את חשבון נפשו הוא ואת חשבון מקומו הוא בעולם.
כל זה, בקצרה, בנוגע לגיבור הראשי שלפנינו בתור אדם יהודי. ברם, במה שנוגע לספר שלפנינו בתור סיפור, נעים לומר בפומבי, שהוא נקרא לא בלי עונג. מורגשת יד אמונה של מספר. אמנם, כבכל רומאן אינטליגנטי, חסר גם כאן מעט דם, כלומר, היחוסים שבין הנפשות העושות ברומאן מוגבלים רק בפגישות ודברים בשׁעת־הפגישׁות, ואף לא נקה מר קבק מאותו אופן־הפעולה (ברוסית npiem) הישן של הרומאניסטים המושבעים להעלות את גיבוריהם הראשיים בעיני הקורא על־ידי זה שכל הנשים נמשכות אחריהם; אמנם, הרבה מיתר הגברים המסתובבים כאן אינם אלא צללים: אברונין, שאשתו בורחת ממנו, זליגמן, העתונאי הציוני, מרגולין, “המבקש אלוהים”, ואפילו ניקולאי, אהובה של ניקה, ה“תינוק”. אגב, מר קבק נמשך לבו ביותר אחרי השם־התואר הזה! בע' 6 מדבר שפרנוב על התינוקות המצחקים ברחובות הצנועים והנקיים, בע' 7 צוחקת ניקה כמו תינוקת, כשאומרים לה “יקום פורקן”; לגברת רבינוביץ עונה שפרנוב על עקיצתה: “כלום שׂרה שׁלי תינוקת היא?” (ע' 9). שׂרה שׁואלת את זֶלדינה: “אוהבת הגברת תינוקות פעוטות?” (ע' 81), ובע' 85 יושבים שפרנוב ואשתו כ“זוג תינוקות נפחדים”; מאריה מיכאילובנה, הבורחת מפני בעלה, עשתה, בשבתה בבית שפרנוב, רושם “כתינוקת קטנה־קטנה שעשו לה עוול גדול־גדול”, (ע' 39), ולאחר שהציעה את עצמה לבּונדאים, שישלחוה למעשה־טירור, והם לא קיבלוה, היתה ברגעים האלה “תינוקת, בצעקותיה, בכיותיה, דבריה, בכל, תינוקת שנעלבה” (ע' 64), ואפילו וירה גֵיראסימוֹבנה הפרוצה “מכסה פניה בפיסות־ידיה וצוחקת כתינוקת”, (ע' 24) – היפלא, אפוא, שניקולאי, המתגעגע לרהיטים שבבית־אמא באיבאנובנקה (ע' 98), הוא “צעיר רוסי עם נשמת־תינוק” (ע' 75)? ואולם בדרך כלל יש ברומאן במקצת מרוח הימים ההם, ימי “סחופי־זרם”, אם כי לא בכל הפחד שבהם, ובפרט יש ויש בו השוואת־פרצופים מעניינת (הרי וירה הגויה הנודדת והחיה בכל מקום בכל חושיה לעומת הדודה ווארווארה ומאריה מיכאילובנה, שנולדו יהודיות ושכל נדודיהן מלאים געגועים ו“שבירת הרצון”), שיחות מעוררות מחשבה (אותה השיחה,למשל, שבין מרגולין ושפרנוב, בע' 90–94, על מהותה של היהודיה המודרנית) וסצינות נאמנות ולוקחות לב. הרי אותה הסצינה האידילית הנפלאה שבין דניאל ושרה בפרק ב‘, ע’ 26–29, וביחוד המעבר אחרי־כן מזה למצב אחר בסוף הפרק; לא גרוע הוא גם תיאור בואה של מאריה מיכאילובנה לסיוֹמה וחבריו (ע' 60–65). ביחוד יש ענין במחצית הראשונה. מהחצי השני הרומאניסטן כאילו מתעייף, אינו יודע מה לעשות לגיבוריו (שאלו אותו, למשל, לאיזה צורך הוא מביא פתאום את אַניוּטה בּרמאן!) – והטמפּו של הסיפור נופל הרבה.
[“הפועל הצעיר”, אלול תרע"ב; החתימה: י. ח. ב.]
רִשְׁמֵי קוֹרֵא [משירי אביגדור פאירשטין]
מאתיוסף חיים ברנר
כפתקא דנפל מרקיע היה לי הספר “משירי אביגדור פאירשטין, קובץ ראשון, בהוצאת הסתדרות הציונים בהונגריה. בודאפשט, תרע”ב".
פייארשטיין… שם חדש… וכבר ספר של ק"מ עמודים… ועוד קובץ ראשון… ומבודאפשט!
הנני פותח וקורא.
ההקדמה הקטנה – בפרוֹזה – מבטיחה ודוחה כאחת. “אהי נא זיק אחד מפֶּרץ הר־כוחותינו, הבוער באשׁו מקדם לנצחים”. שפיר טובא! ואולם מיד: “אנכי הגבר ראיתי אלוהי־חיינו במשובתו הרעננה והתנובית (משובה רעננה ותנובית!) ואשפוך את נשמתי אל תוך עינו: לברכת נשמתנו העתיקה, הממשמשת בעיניה לאור צפרירים חדשים”. כלומר? מה הוא פירוּשן הפשוט של המלות האלה? מה המשורר שח?
מעבר לדף מתחילים השירים, ושם אנו מוצאים את מר פייארשטיין “שואל בסערה” לאחר שקרע מהעינים “קרוּם־עיוורון־זקנתן של שנים אלפַּים”:
שִׁמְעוּ־נָא רַבוֹתַי דַיָנִים וּמֻמְחִים,
הַעוֹד תֵּת לֹא תִתְנוּ לַחַיִים הַתָּרָה?
והלאה הוא מתנפל על “תכנו של עולם־היהודים, שהוא צל כשר וטריפה” ושואל שוב בסערה: “האפסה כל תקוה לטפס משבעים ושבעה שערי הטומאה”? “האפס כל חזון לפקוח עינים?”
וכאן, עוד יותר מאשׁר בהקדמה, תינתן לפני הקורא דילֶמה קשה: אם להצטער יחד עם המשורר על אשר לא תיפקחנה עיני “הדיינים והמומחים” להניס “צללי כשר וטריפה”, או להצטער על המשורר הצעיר, שהוא מתפרץ “בסערה” לתוך דלתַיִם פתוחות ומטפס לא מע“ז שׁערי טומאה, כי אם, פשׁוט, “משתער” על כתלי מבצר ישן וחרוב, אשר כבר נהרס ו”הובקע" בלעדיו?
ואף על פי כן, מי שלא ימהר לסגור את הספר, כי אם, להפך, יוסיף “לפתוח את נשמתו” לפני המשורר, למען “יבוא זה עליה” (אחד הביטויים השגורים בשירי מר פייארשטיין!), כלומר, מי שינסה לקרוא עוד אחדים מן השירים שלפנינו, הוא, סוף־סוף, יבוא לידי מסקנה נעימה, כי למרות כל השיבושים הבלתי־ספוּרים בלשון, למרות כל הפטפטנות וחוסר כל מידה וקצב ולמרות כל הליקויים הגלויים לכל בר בי רב, הנה האדם אשר כתב את הספר הזה הוא בעל טמפרמנט של משורר. ולא יִפָּלא מה שׁהסתדרות הציונים בהונגריה נזדרזה – ואולי גם נחפזה במקצת – להכניס לספרות השירה הצעירה שלנו את הקובץ הזה. אמנם, ספר של שירים לא הכניסו, אף על־פי כן, לספרותנו גם עתה, כי שיעור־קומה שירתי עדיין אין למר פייארשטיין, עברית עדיין אינו יודע כלל (למרות הסהידו על עצמו, ש“לשונו כל כך עברית”) ואף השירים היפים האחדים, שצריכים היו להידפס, הרי רובם גם נדפסו כבר ב“המצפה” וב“השילוח”. ובכל זאת, אפשר ואפשר להבין את שמחתם של ציוני הונגריה הספוּרים, על שגם בהונגריה שלהם – שומעים אתם! בהונגריה, בארץ המַדיארים, בארץ שאין בה כל זכר לסביבה תרבותית עברית! – נולד וגדל איש, אשר “מותו לא יהיה כמות כל בן־השירים”… איש המוצא די און בנפשו לומר:
כִּי נֶפֶשׁ־כֹּל נַפְשִׁי וְנֶפֶשׁ כָּל בִּרְיָה
וְעֶרֶשׂ כָּל רוּחַ יִנוֹעַ בְּמחִי;
וְנֶפֶשׁ־הַנְפָשׁוֹת מְחַבֵּק אֲנִי,
וּלְבָבוֹת מְנַשֵׁק אָנֹכִי.
__________
ההתלהבות של מר פייארשטיין (אותו “ואשאל בסערה”), הנותנת בפיו הרבה ביטויים מהבילים, אמרות מתמיהות ותפילות תפֵלות, היא גם שׁעושׂה בהרבה מקומות רושׁם שׁל אמיתיות נלבבה ומאמתת את ההרגשה, כי למרות הכל, יש לנו עניין עם משורר. למרות “השחר הבא על נפשו הבתולה, על נפשו המלאה דם תנובה ונשיקה”, למרות כל “בבואותיו המצטחקים” ו“מחשׁבותיו השׁושׁניות”; למרות מה שׁ“הָרי לשד־סיני” יפיצו אצלו “ריח־ענבים” ו“נשיקת־הרוממות” בפיו “לאלה הבתולות שאינן נצמדות לקושרים” ועוד ועוד זרות ומשונות מרבה להכיל – למרות כל זאת יש בהתלהבותו, המזכירה גם את כל הסגולות הטובות שבפייטנותו של יצחק קאמינר, עוד דבר־מה, הבורא למשורר ניב־שפתים מיוחד ומוציא מכינורו, יחד עם הפסוקים המשונים והמטורפים החוזרים ונשנים, גם אקורדים אוריגינליים ומושכים את הלב למדי. הנה, למשל, השיר “וכזאת עוד כלא היתה”, שברוב דברים, אבל גם באופן מיוחד ועושה רושם, דוקא על־ידי רוב הדברים הקולחים, יתואר בו כל “הסוד הגלוי המשוטט בתוכנו”.
סוֹד־חַיִים, אוֹ אַחֵר, סוֹד־שַׁחַר, סוֹד־פָז.
וַאֲנַחְנוּ לא נֵדַע,
וַאֲנַחְנוּ לא נֵדַע מַה נַעֲשֶׂה.
– – – – – – – –
עֱזוּז אֵיזֶה רַעַשׁ מְפַעְפֵּע בְּתוֹכֵנוּ,
וֶעֱזוּז אֵיזֶה שָׁלוֹם, הַמִשְׁתַּפֵּך כִּטְלָלִים,
עֱזוּז־שְׁלוֹם־הַכּל, הַשׁוֹטֵף עֵינֵינוּ
וְגִילָה גְדוֹלָה הַמְסַמְאָה אֶת כֹּל.
כיוצא בזה הם גם השירים: “חבלי לידת־חיים”, “אנכי הרואה”, “שבועתי”, וביחוד “אחרי מיטתי”, ואחרים. אמנם, הקריאות הלוחמות הידועות: “שובו אל החיים” וכו', שלפני חמש־עשרה שנה היו משולבות עם הרבה צדדים אחרים והרעישו לבבות יחיד־סגולה, הנה אצל משוררנו המתחיל כיום בשנת תרע“ב הנן מצלצלות כ”מאוחר“. ובכל זאת, הנה בצירופיהן החדשים יש איזה דבר, שאינו נותן לנו לפנות להן עורף. הסתום מרובה על המפורש והפרוץ על העומד. ההתנשקות התנובית והרעננות המשובית אינן פוסקות; ולא עוד אלא שאותם התארים המשמשים פעם לשבח, משמשים בפעם אחרת לגנאי. פעם, למשל, מתפאר המשורר, ש”עין נשמתו השובבה כשחקים פתוחה" – הרי משובה לשבח, ופעם פונה “הרצל ברגעי זעמו” ואומר: “אולי זה רחם תרחמו נפשכם, הנפש המשובה” – שמע מינה, שהנפש המשובה טעונה רחמים… ואחרי כל אלה, כשאתה שומע איזו קריאה של המשורר הצעיר, כמו באלוהינו נשתגע" – אתה מאמין לו, סוף סוף, כי אכן זיק הוא, וזיק מאיר, מפֶּרץ הר־כוחותינו… מקסימה ההתלהבות! ולה לא די שׁהכל יִסָלַח – היא גם אינה מבקשת סליחה…
שירת פייארשטיין לפי שעה היא שירת ההתלהבות הצעירה. התלהבות מיוחדה פנימית גם לשירים העצובים “באיזו ימים”, “המשתרבב הטמא” “ואני קו־הזמנים” וכו' – שירים, שאם אינם ענין לעתיד, ניתנו דוקא בציקלוס “בן־העתיד”, המוקדש “לצרור המור וכו' שהתנשקו עם נפשי בחלום־נצחים אחד בשם תחייתנו העליזה”. בעולמו של המשורר הצעיר מתגולל עושר של פּתּיטיות, דברנות, רעיונות־עלומים, אגיטאציה של תחיה. למרות האמינו, בתור ישראלי מודרני, בקווים, בצבעים (שיר “הכנעה”), הנה הוא בעצמו זר לגמרי לשירת־צבעים שוקטה או סוערה, ולליריקה של הטבע אין מקום אפילו בציקלוס־האהבה של ספרו, ששמו “לתנובות ולבשׂורות”. לבשורות – שְׁמָא גָרים. פייארשׁטיין בא לאחיו כמבשר־התחיה. אכן, משם, מהרחק, אין הוא עדיין יודע לבשר הרבה. השיר ”ושם הרחק", למרות צורתו החיצונית האוריגינלית, עושה רושם עלוב באילמוּתו: שם, כלומר פה, בארץ־ישראל, יש פלא, ושמו “הר־התמרים”(?) “וטל נוזל בגלי השילוח”… אבל בשירים המוקדשים לאמו, “לב־יהודי־הנחילתו”, ולנשיקת אהובתו “המחַיה בו הדורות, העתידים לראות אורה ולשיר שיר חי” – יש באמת הרבה הרגשות חדשות, פוריות, וקבלת־עולם בלהט־הרגש המצרף ומטהר. חבל רק, שגם פה אין הבשורות מוצאות את ביטויין ההולם. עכשיו, בצורתן הנוכחית, אנו מתהלכים בתוכן כמו בשדות־קוצים. זמנים עוברים עד שמוצאים את הפרח המבוקש. הליכה מעייפת וגם מרגיזה. ולאו דוקא את האוהבים דרכים סלולות.
[“הפועל הצעיר”, טלול תרע"ב; החתימה: י. ח. ב.]
מִפִּנְקָס קָטָן ["בארץ היהודים" לש"י אימבר]
מאתיוסף חיים ברנר
משורר יהודי בן־גליציה, עדין רך, קצת־ילדותי, כהרבה מאחיו בני־עמו ובני־ארצו, שהה זמן־מה בארץ־ישראל, ובשובו לביתו כתב קובץ־שירים קטן ונאה “בארץ־היהודים”, הלא הוא “אין יודישען לאנד”, געדיכטע פון שמואל יעקב אימבער, פערלאג “קדימה”, לעמבערג, 1912.
אימבר… גם נפתלי הערץ אימבער המנוח “שורר” על ה“עיר בה דוד חנה”, ואף זכה ונעשה שירו למעֵין שיר־עם; אימבר הצעיר, שמואל יעקב, בן־משפחתו, אינו משורר בעברית (גם אהבתו אינה בעברית, והנערה הארץ־ישראלית, שראה בחזון, כבר התאוננה עליו על זה); הוא משורר בשפת־העם המדוברת ברוסיה־פולין, ולמרות שגם הנעימה שברוב שיריו היא עממית באמת, ספק הוא, בכל זאת, אם יֵעָשׂו שיריו לשירי־עם: הזמנים נשתנו… ואולם, איך שיהיה, יפה ויפה כוחו הפואיטי של בן־האח מכוח הדוד…
לפני שנים אחדות כתבתי ב“הבוקר” של פרישמאן על אימבר לצאת ספרו “וואס איך זינג און זאג”.
מאז נזדמן לי לקרוא ממנו רק את הפואימה “אסתר’קע”, שלמרות על יפיה הלירי והעממי, הרי אינה פואימה, אינה שיר־עלילה אחד, בהיות שהעלילות והנפשות העוללות נשארות בצל, כי אם מחרוזת של פנינים ליריות־עממיות נחמדות רתוקה בשרשרת־זהב; עכשיו הגיעה לידי מחברת־השירים הקטנה, ומה נעים לי להביע ברבים, שזה הרבה זמן לא קיבלתי עונג כזה משירים בשפת־העם.
בנוגע לתוכן של הרבה שירים מן הספר הזה, אמנם, ימצא האדם המיושב גם פה מקום להקשות. המשורר, למשל, מספר בשיר־ההקדמה, ששעות קשות באות עליו לגזול ששון־לבו; מחשבות כיונות עם צואר נטוי לשחיטה באות להזכיר לו את החרבן. והוא, המשורר, לא ינוח ולא ישקוט עד שיהפוך את היונים לעורבים, ואת העורבים ישרוף באש הסנה הבוער בלבו. והנה,אש־סנה" הרבה יש גם בלבו של אביגדור פייארשטיין ההונגרי, שכנו של אימבר… ובנוגע לנוי־הצורה ולעוז השוקט שבשיר הקצר שלפנינו אין להביע כל אי־רצון (מלבד אולי המבטא “פערשווארצען” בנוגע לעורבים, שהם, כידוע, שחורים גם בלאו הכי…), ואולם מה שנוגע לפירוש־המלים הפשוט, או נאמר לביאוּר־הסמלים של יונים ועורבים בנדון דידן – אין בהירות יתירה… וסתם מקשן אם ישאל: למה להפוך את היונים לעורבים, אם גם סופם של אלה האחרונים שריפה – לא אדע מה לענות לו…
ובכל זאת – יפה:
עס קומען די שעה’ן מיין הארצפרייד צו רויבען,
עס קומען צו שוועבען געדאנקען ווי טויבען,
ווי טויבען מיט העלזער צום חלף־שניט אָפען –
און כ’טראכט פון דעם חורבן, וואס האט אונז געטראפען.
און כ’האָב נישט קיין רוּה און קיין רוה וועל איך האָבען,
ביז כ’וועל נישט די טויבען פערוואַנדלען אין ראָבען –
איך וועל זיי פערברענען און וועל זיי פערשוואַרצען
אין פייער פון סנה, וועלכער ברענט אין מיין האַרצען1!
זהו כוחו של שיר יפה!
המשורר נדד הרבה. ארצות מלאות ששון סייר וראה בלי ששון בנפשו החולה. ואולם הנה בא לארץ “העניה והקדושה”, “העניה והקדושה כעריסת־ילד”, – וכאן מצא מנוחה שלמה.
אמנם, פטור בלי הפרזה פאנטאסטית אי־אפשר. המשורר, למשל, מאמין שארץ־ישראל כולה כילד, מעולם לא טעמה טעם־חטא, דמעת־העוני עוד לא חיללתה ושוועת חמס עוד בה לא נשמעה. האומנם? ודברי־הימים מה הם אומרים? והפלחים בארץ־ישראל כיום מה הם אומרים?
ואולם תחת זאת, בכל מקום שהמשורר אומר “גירא בעינא דמציאות!” הוא לוקח את לבנו שבי. אחרי ה“וויזאן” מתחילים השירים: “צימוקים ושקדים”, “שדות־יהודה”, “צילצלו החרמשים”, נערה לי נראתה", “גם האהבה”, “השומר”, “ים־יפו”, “הירדן לי סיפר” – כמה מתוקים כל אלה!
[מתוך העזבון, תרע"ב.]
-
בָּאוֹת הַשָׁעוֹת לַחֲמֹס שִׂמְחַת־נֶפֶשׁ,/ עֲדַת מַחֲשָׁבוֹת כַּיוֹנִים מְרַחֶפֶת, / כְּיוֹנִים שֶׁגָלוּי צַוָארָן לְמַאֲכֶלֶת – / אָז אֶהְגֶה בְּחֻרְבָּנֵנוּ, חֻרְבַּן־הַמַפֶּלֶת. / וְלא עוֹד מְנוּחָה לִי וְלא אֵדָעֶנָה / עַד אֶהֱפךְ הַיוֹנִים, לְעוֹרְבִים כִּי תִהְיֶינָה – / אֲנִי אַשְׁחִירֵם, אֶשְׂרְפֵם בַּשַׁלְהֶבֶת, / בְּאֵשׁ־עֵץ־הַסְנֶה, שֶׁבְּלִבִּי מְהַבְהֶבֶת! ↩
רְשִׁימוֹת בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיּוֹת ("זמרת הארץ")
מאתיוסף חיים ברנר
בקובץ “ספרותי-מדעי” זה ל“בני-הנעורים” יש ציור מאת ש. בן-ציון בשם “יקותיאל”. מעשה בנפש עדינה אחת מן היהודים, שאבותיה גורשו מן הכפר וסבלו יסורים קשים עד כי נפחה נפשם, והוא, הנער יקותיאל, נשאר בלי אב ואם, משרת בחנות, סובל כל עקת משרת, ומתוך השפעות שונות עבר לא"י – ופה טוב לו.
הציור נכתב בטוֹן רך, מלא רחמים, מלא השתתפות בהוית הנפשות העושות בו, ולכל לראש בשרטוטים אמנותיים וקולעים אל מטרתם, למרות ההקצעה היתירה שבהם. אותה התמונה של הגֵּרוּש, בעת שהאוזים סופקים גפיהם על העגלה שהושמו בה פתאום וללא עת, מתחבטים וצווחים בחללו של ערב, שלא כדרך אוזים בשעת מנוחה זו, והבושה של יקותיאל בפני כל הכפר ע“י האוזים… אותו התאוּר של שמיעת-התורה בימי-השבתות ע”י יקותיאל, בעת שדומה עליו, כי אביו ואמו שלו המנוחים יושבים כאן, ואיך ששבתות-השנה בחלוף-מזג-האויר שבהן משתזרות במאורעות שבפרשיות-השבוע שלהן… או התאוּר של עבודת-יקותיאל בחנות בחורף בתור צרור-סמרטוטין, המגלגל חביות ממקום למקום, עולה ויורד בסולם ועמל כשור… ועל הכל: אותם חבלי היצירה של יקותיאל בכתבו מכתב מארץ-ישראל לר' יחיאל, כשאין הוא מוצא את הבטוּיים המתאימים, עד שרק לאחר ימים רבים הוא נמלך ומוסיף “פה חם לי”, ונראה לו, שבזה הכל אמור…
כל אלה וכיוצא באלה עושים את הציור הזה לאחת הפנינות בשירתו של ש. בן-ציון. כל מן דין הבו למקרא לבני-נעורינו וגם לגדולינו!
יש בקובץ זה גם דברים לא-גרועים מאת א.ז. רבינוביץ, יהושע ברזלי וח. ל. זוטא. שאר הגומרים ה“פיוטיים”. שאמנם כּונתם רצויה, ככתוב בשער-הספר – הנם, במחילה, קש וגבבא. ביחוד, מה ראה על ככה האדוֹן פְּרֶס להחריד מרבצו תוכן ספרו של אמ"ד2 “די עדלא ראכע אדער די נקמה” ולעשות מזה עמודים אחדים בלי כל טעם וריח?
רִשְׁמֵי קוֹרֵא ("העברי החדש")
מאתיוסף חיים ברנר
נתקבל “העברי החדש”, מאסף לספרות, לאמנות ולחיים, ערוך על-ידי ד“ר יעקב כהן. ספר ראשון. הוצאת “העברי החדש”, בהשתתפות “תושיה”. ורשה, תרע”ב.
למאסף זה נתן י. ל. פרץ, מלבד שלושה מסיפוריו העממיים ושיר “אֶל” שככל שיריו של פרץ, האֶפּיגראמיוּת רבה בו על הליריוּת, עוד מחזה בג' מערכות, שתכנו לקוח מהחיים החברתיים שלנו, בשם “סחופי זרם” – והוא, כמדומה לי, הדבר היותר חשוב בחלק הבלטריסטי של המאסף. כי בעוד ש“חזון-השממון” של “העברי החדש”, שניאור, למרות כל המיטאפורות שלו המוצלחות, רעיונותיו המבריקים זעיר-פה זעיר-שם וצירופי השפה הנמרצים בכל מקום, משליך עלינו, סוף-סוף, ברובו מלוא-חפנים אפר-כרכים לא נקי ביותר ומצלצל גם במטבעות-השממון, היופי וכו', שכבר ניטשטשה צורתן מרוב שימוש (“שוטם – כיאות למשורר ריבולוציוני – כל שתול בארבע אמותיו את אשר לו גזעים ובטחון-יום-מחר ושלוה”, מה שלא ימנעהו, כמובן, במקום אחר באותו השיר לקלֵס את “מלכת-היופי” בשׁם “השׁלֵיוה”…); בעוד שׁברשׁ, להבדיל, מצרף בציורו “מייטה” קצת מ“הבתולה בריינה” של שניאור עם “בגנים” של גנסין וסוף-סוף אין התוצאות גדולות ביותר; בעוד שאגדתו של העורך בעצמו עם הציור הבלתי-גרוע של יצחק שָׁמי והרשׁימות “האביב הגיע” שׁל יהושׁע.ברזילי הנם גם יחד מסוג “חומר נייטרלי”, שהמערכת מתנצלת בנוגע לו, שרק בימים הראשונים מוכרחת היא “להשתמש בו במידה הגונה”… – הנה פרץ בשרטוטיו הקצרים והתמציתיים, המיוחדים לו כל זמן שהוא נמצא בתחומי הריאליות האמיתות. מעביר לפנינו “זרם” חברתי שלם מן העבר היותר קרוב שלנו, זרם נרפש של התגלמות-הרקבון בחיינו על-ידי ה“גבריאלים”, “צעירים בית-מדרשיים”, ש“זה עתה נכנסו לתוך תנועת-הפועלים” ושבשם ה“צ. ק” התפרצו לתוך דלתים פתוחות, החריבו בתי-יהודים חרובים ובאקדח חלוד ביד פצעו ונתנו לשמצה אנשי-המון ישרים מטיפוסו של יוֹסל… את ילדיו שלו עזבה גבריאל הלוחם – “היש לו פנאי? שעת חירום ומלחמה!” – וכל הענין הוא, ששלוש עושות-הפוזמקאות שובתות… “איך? מאימתי? מה אנחנו דורשות?” – שתות עליו השובתות… וגבריאל מפקד עליהן, שתדענה מה הן דורשות ומוציאן החוצה להיסחף אל המחנה ההולך נגד השקר, התרמית והעושק… יחי ה“צ.ק”!
עונה של תוהו-ובוהו עברה בחיינו. ומן התוהו-ובוהו ההוא הוציא עכשיו בעל “ציורי-המסע” שש-שבע שנים אחר כשוך הסערה, צלילים מדהימים בריאליותם, ריאליות המתרוממת לפעמים עד לסימבוליות. ליזר, אשתו – לפעמים “בורגנים” יהודים יורדים ככל “בורגני” היהודים – חנה בתם, הנסחפת גם היא עם הזרם בקלות-דעתה כי רבה, יוֹסל איש-ההמון היהודי-הפולני הפשוט, היודע לאהוב והנושא לעולם את עול-הסבלון על שכמו ובנשמתו – כל אלה כמעט סמלים הם, סמלים חיים, הנחרתים בנפש בכל דיבור שבפיהם ובכל תנועה מתנועותיהם. ואלמלא בא המאסף הזה אלא בשביל המחזה “סחופי זרם” של י"ל פרץ, המחזיק פחות מגליון של דפוס, ובשביל עמודים אחדים מהפואימה של שניאור, שיתר פרקיה עוד יבואו - דיינו.
ואולם דא עקא, שכל המאסף, המחזיק הרבה גליונות-דפוס, אינו מסתפק במטרה הצנועה של כינוס דברים ספרותיים למקום אחד, והפרטנסיות שלו, כמו שאומרים בלועזית, מרובות מגליונות-הדפוס שלו. ההקדמה היא ממש בריינינית. מתחילה ב“הוא הולך ובא” וממשיכה עד הסוף בלשון של מאניפסט, של פרוֹקלאמאציה גבריאלית, של איבנגליון. של פראזות ריבולוציוניות. “שקט וגא יביט העברי החדש וצחוק החזק הבוטח על שפיתו”. גזלן יהודי! “רוח היה בנו – מי לא ירגיש את הרוח הזה?”. ובאמת, מי, מי לא ירגיש? הן “כמלאך-אביב יעבור על שדמות-ישראל”. “יהמו הענפים החרבים ומשנה-חרדה יחרדו, כי יומם האחרון בא”.
ואל תשאלו ואל תטילו ספק, חס וחלילה. כי אז יאמר, ש“בחייכם אתם הרקב, ולכן יאכלכם השׂפק (בשין שמאלית!), כי בקוננכם על חרבן-האומה ועל אבדן-האומה רק את חרבנכם ואבדנכם אתם תקוננו” (כאילו אתם לחוד והאומה לחוד! ובאבדנכם וחורבנכם אתם אין חורבן לאומה, וחורבן-האומה אינו גורם לחורבנכם אתם!). כי לא עינים לכם לראות וכי לא לב לכם להבין ולשמוע, ש“הנה דור חדש קם ושירה חדשה עמו, שירת היצירה והמלחמה, הלוך ורנן ילך, עבוד, ורנן יעבוד, ומריננת-עוזו וכו'”. “קל ועיזוז”,, “חדות התחיה על פניו”, “הנה העברי החדש בא, שירת הגאולה בפיו” – “מכשפה לא תחיה” – ישר והפוך…
ו“הלא הצחוק הוא באמת”. מי? מה?… מי הוא העברי החדש? מי הוא ה“יוצא מקרבכם” ב“תקופת המעבר הזאת” בעת “שהגלות עוברת, הגלות צריכה לעבור”? ומה היא עבודתו, מה כוחו של השקט והגא והחזק והבוטח? האומנם, גיבורים לוחמים, האומנם בפסוקים משובשים מ“כה אמר צרתוסטרא, – “אנחנו, המעטים, אנחנו, הגאיונים, זה כוחנו, כי הולכים אנו לקראת העתיד” – האומנם בכלי-זין עלוב זה יעשה מלחמה? האומנם בפסוקים כ”מי כאן חולם, מי כאן לוחם, מי כאן גא ואמיץ-רוח יבוא וילך עמנו לקראת העתיד" – האומנם בזה אומרים אתם, עברים חדשים, לכבוש ב אמת את העתיד? האומנם בקולות-קריאה כאלה תעשו את המהפכה העברית, תשמידו את הגלות וכל הבא מן הגלות?
אין מתנפלים “איומים” על הפיליסטריות בספרויות האירופיות כאותם בני להקת הסופרים ה“צעירים” וה“חדשים” המבלים עתותיהם בבתי-הקפה וחיים כל ימיהם חיים גרועים מאשר הפיליסטרים המצוּיים בחנויות ובבורסאות; ולבסוף עוד יתאוננו מרה אותם “ברוכי-אלוהי השירה” על דברי-הזהב שלהם שאינם עושים פרי, על הבּאנאליוּת, שאינה מגרשת את הבּאנאליות… אצלנו זה שלושים שנה, שהמכהנים פאר בהיכל-ספרותנו אינם חדלים מהתנפל על ה“גלות” ולצלצל בפראזות על תחיה לאומית, מהפכה לאומית וכו' וכו‘… למַה יכולות להביא הפראזות הלאומיות בתוך סביבה של חיים בלתי-לאומיים בהכרח, מה יכולה ליצור הבעיטה הקאפריסית, הספרותית, בגלות הממשית, שבתוכה כולנו יושבים – איני יודע. רק זאת אני יודע: התכונה השטחית והמקולקלה של העברי הישן, שידע רק לעשות מקח וממכר בפרי-עבודתם של אחרים ולהתרעם ולהתמרמר על כל העולם – זו לא נשתנה כל עיקר גם אצל העברים החדשים אשר לפנינו; יסודות-השקפת-העולם של הלאומיים שלנו מדור דור על עיקרי-חיינו, על היהדות, על ההתבוללות, על האנטישמיות – במקומם עומדים גם אצל ה“חולמים”, ה“לוחמים”, ו“אמיצי-הרוח” החדשים, ואף ברמזם לפעמים על איזו “טעות ישנה” יסתמו את הדברים, יזכירו “חולשה” ויפחדו מפני המלה “קלקול”… ועוד זאת אני יודע: הגאון והגובה (בפשטות: הגאוה וההתנפחות) גדולים, ההתפארות וההנאה העצמית רבות (“כמה מן התום בחיפושינו ובחטאינו!” – אכן, איזה “תום” ל“חוטאים” ה“תמים” האלה!), הקולות חוצבים להבות, ולידי מעשה, כשמתעשתים לפעמים לעשות איזה דבר אפילו במקצוע-הספרות – מקצוע, שהעשיה בו קלה, סוף-סוף, מכל העשיות – פותחים ברעם וברעש בירחון גדול בשם “העברי החדש” (גורו מפניו!), ולבסוף, אחרי עבור שנים אחדות, יוצא מכל זה, במקום כל השמים החדשים שהיו צריכים להיברא, מאסף בינוני לדברים שרובם היו יכולים להידפס ב“הצפירה” בכבוד גדול. כי כלום לא שם מקומן של רשימות פרישמאן על ה“ציורים והפסילים”? וכלום לא חיבור של תלמיד-בית-ספר הוא המאמר, המאריך בדברים הידועים לכל והמברר מה שהוא ברור מאליו, של י. נ. שמחוני על ר’ יהודה הלוי? וכלום לא קראנו כבר את מאמרו של בעל-מחשבות לתרגום הז’ארגוני של “די פרוֹפוּנדיס” שיצא בלונדון?
––––––––
קצת דברי טעם יש במאמרו של ש“י איש הורוויץ: “הערכות”. בעל-המאמר מתקומם בצדק נגד אלה בתוכנו, המעריכים את חזיונות-החיים לא על-פי חשיבותם הקולטורית, כי אם מצרפים להערכתם בכל פעם את מצבנו הגלותי, הדורש, כידוע, כיסוי על הרבה דברים, זיוף מכוּון ואחיזת-עינים. הן עודנו זוכרים את כל הסער שהטיל מאמרו של בן-ישראל ב”השילוח" על אשר העז לחזור על דברי שפינוזה בנוגע ליהדות ונצרות. בהיותנו בגלות אסור לדבר כך – צעקו הכל. מר הורוויץ מחלק באפו גם די חבלים לבעלי “ההשקפה ההיסטורית” ו“הספיריטיסמוס הלאומי” בספרותנו. ואמנם, זה עוד לא כבר הרי שמענו ממקום ידוע: דברים שנתקדשו על-ידי מיליונים אנשים, דברים שרבבות מאמינים בהם – באלה אל תגעו! (דברי עורך “השילוח” במאמר אחד). כאילו בשדים ובמזיקין ובלחשים ובכשפים אין ריבוא-רבבות מאמינים… עד כאן, איפוא, התנפלותו של הורוויץ היא דבר בעתו. ברם, מאידך גיסא, ש“י איש הורוויץ חָלָק הוא, כידוע, ופשטן יותר מדי, שמזה תוצאות גם לשביעת-רצונו המיוחדה בכל אשר הוא כותב. מר הורוויץ קורא לשוב אל ההשכלה, שהרסה את הרומאנטיקה של ההערצה הדתית ושוכח, עד כמה דוֹגמתיות, עד כמה פעוטות, עד כמה קהות ואי-ראציונאליות היו הערכותיה של אותה השכלה עצמה, במחילה. ואף הנה השקפת-עולמו והערכותיו הראציונאליות של השואל הידוע לקיום-היהדות בעצמו קהות הן, במחילה, במקצת. ש”י איש הורוויץ מחזיק בכל תוקף בדעה אחת: מי שעומד על בסיס ההשקפות הפילוסופיות והשכליות שלו, או קרוב אליהן, מתקדם יתקרי, ואולם מי שמפרנס, חס ושלום את הכרתו במעמקי האינטואיציה החיונית, מי שחי בהתגלות סערת-השירה שבנשמת-האדם – אינו כלום. הוא מדבר, למשל, על הרמב“ם ור”י הלוי, מעלה לשמי-מרום את הראשון ומשכין לעפר את כבוד השני. מפני מה? מפני שהראשון היה “מורה”, “לוחם” “מהפך” (מין “עברי חדש”!), “שולל תארי-השם” (כפי שהורהו אריסטו רבו!) ובכלל מתנגד למקובל ומפורסם בקרב ההמונים“, בעוד שׁהלוי, היה קוֹנסֶרואטור, פשׁרן, נשׁאר “נאמן לחוג המושגים והנטיות של בני דורו ולא הקדימם ולא הצעידם להלאה אף במשהו”. והרי אי-אפשר, שמר הורוויץ לא ידע, כי גם ההכרה השכלית שלו, למשל, תהיה ודאי תמוהה בעיני הדורות הבאים, כשם שמנקודת השקפת-העולם המצויה בזמננו לא היה הרמב”ם ה“יודע” וה“מורה נבוכים” חכם מר' יהודה הלוי שונא-הפילוסופיה; אי-אפשר שמר הורוויץ לא ידע, כי לא רק בשירי ר' יהודה הלוי אלא גם ב“הכוזרי” יש דיאלוגים (“אמר הכוזרי: אם כן אתם היום גוף בלא ראש ובלא לב… אמר החבר: כן הוא כאשר אמרת: ועוד לא גוף, אלא עצמות מפוזרות”…) שאין להם לנפול בעמקותם מחכמת ה“מורה” על גוף-המלאכים… ומה שנוגע לתכונותיו הנפשיות, ודאי שלא נפל השב-לציון “מהרופא במצרים… ואף על-פי-כן אין הריבולוציונר (אויה, לשם ריבולוציה בעלמא!), ה”אחר“, ה”מורד" ו“משנה הערכין” החדש יכול להבליג על עצמו בכוח-שכלו (משענת קנה רצוץ!) מִדַבּר בפתוס מעריץ ובלתי-ראציונאלי כלל על הרמב“ם (המוציא מכלל-ישראל את כל הכופר בעיקרים ידועים, שלקח מכלים שאולים!) ומהתיחס בהשפלה ובקלסה (מעוררת אך צחוק וקלסה!) לנעים-זמירות-ישראל והכינור לשירתו (כמובן, עד כמה שהיה מקום לזה ב“תקופת-הזהב” ההיא, כלומר תקופת-התבוללות-ישראל בספרד…). הוא, איפוא, אשר אמרתי: לא יעמוד לו השכל לש”י איש הורוויץ ביום-דין, ביום בואו לדון כהלכה בדבר הלכה!
כי תפסה השנאה לרומאנטיקה את העברים החדשים: את ש“י איש הורוויץ ואת ד”ר יעקב כהן, בעל “המהפכה העברית”. ניטַפשׁ פעם אותו שׁ. הורֵליק, כדרכו, וכתב פעם מאמר טיפשׁי, שנדפס, כמובן, ב“וֶלט” בשׁם “הרומאנטיקה שׁל הגלות”. ומכיון שהגלות שנואה על גיבורינו עד כדי צעקה: או גאולה גמורה, או התבוללות גמורה (הן הדבר תלוי רק בקאפריסה שלהם!…), לפיכך נענשה אִתה גם הרומאנטיקה, עלובה זו, הנדרשת לכמה פנים ושאפשר לטעום בה כל כך הרבה טעמים, כרצון איש ואישׁ… חבל, שׁאין אצלנו עתון פֶּריוֹדי להיתּוּל ואין מי שׁיעשׂה קאריקאטורה מהלוחמים הנוראים, העומדים ומטאטא-השמד בידם לטאטא בחדא מחתא את הגלות רחמנא ליצלן ואת הרומאנטיקה שלה, כביכול…
לא לחינם, כנראה, קיבל חברו של ד. ששר, בעל השיחה של ביקורת, שבה נגמר המאסף, על המטאטא שנפל מידי פרישמאן. נבואה נזרקה ב“עיף-ספרות” וזולל-ז’ארגון זה, שיש צורך במטאטא לספרות העברית. דוקא לספרות העברית. שהרי אצל ה“נומברגים והרוזנפלדים למיניהם” דוקא אין אנו מוצאים פראזות טיפשיות ומרעימות על רקב-הגלות ועוד פעם על רקב-הגלות ושוב על רקב-הגלות – המלה הבלה האחת הזאת השׂוּמה כל היום בפי אנשי הגאולה והמלחמה העבריים שלנו, ש“הנה הם הולכים”…
אגב, המבקר החדש ד. ששר, שבא למלא את מקומו של ד. פרישמאן, לא אחז במטאטא שהיה ביד זה, טרם עזבו את הספרות העברית להילחם בז’ארגונים ש“רצו לרוב” (ד“ר יעקב כהן, שנתן מקום למבטא זה בצדם של דברי פרץ ובעל-מחשבות, שכח, כפי הנראה, את הפתגם התלמודי: “בירא דשתית מיניה מיא, לא תשדי ביה קלא!. הוא, ד. ששר העברי, שאינו יודע לכתוב אף שורה עברית אחת בלי קוֹקטיוּת מיוחדה במינה, ה”מדפדף” בעיון רב" ביצירות-הצעירים, בחר במלאכתו שׁל… בַּלָן. “אמבטאות קרים” הוא עורך למשׁוררים העברים. את האמבטי הראשון ערך ליעקב שטיינברג – “אולי יחזק ורפא לו”. עכשיו שטיינברג חולה בעוונותיו – הוא אינו “מרעיד את חוט-שדרתו” של ד. ששר! והלא זה כל כך קשה, אבל נחוץ! מובן, אי-אפשר לו לעולם בלי משוררים ובלי בלָנים; אוי לו למי שהוא משורר, אשרי למי שהוא בלן. מלאכה לא-נקיה ביותר, אבל קלה. ואמנם, כשׁהבַּלנים בדמות “עברים חדשים” באים לחַייב את משוררינו הצעירים מאֶרנסט רינַאן, לאמור: למה לא ישכילו אלו לתאר כמוהו תמונה של הצלת-כתבי-הקודש ביד כוהן שבוי אחד? ובתוך כך הם דורשים בניב, במתק ובצחות-לשונם: “מה היו עתה מראיה של אירופה כולה עם כל התרבות שלה, אילו אבדו באותה הדרך הנוראה אותו כוהן יחף ואותו חמור קטן ועיף עם המעמסה היקרה אשר עליו? מה היה עתה מראהו של העולם המנומס כולו, מראה נפשנו וחיינו אנו?? – הרי לך אפקי מחשבה ודמיון, הרי לך תהום פיוט ויופי, שברא לו פרופיסור צרפתי אחד ועומד תוהה ומשמים לפני חידתו ועינו נוגות ועורגות” וכו' וכו' – אזי, אמנם, מתוך רוב נועם המליצה המשתפכת עלינו, שאנו, פשוט, נמסים ממנה “ועינינו נוגות ועורגות”, אין אנו מפסיקים מיד את הנואמים הכבודים לאמור: לאט לכם, אדונים, אל תפחידו ברינאן, ב“פיוט ויופי של פרופיסורים צרפתים” והרפו מאירופה, בבקשה! דרך-ארץ! “תרבות” בפני התרבות, לא בפי התרבות הפרופיסורית, אלא של בני אירופה העובדים בשדותיהם ובבתי-חרושתם! הטרם תדעו, כי לא בפרופיסורה התרבות, אלא בחיים התרבותיים? אירופה העובדת ויוצרת, חייה תרבותיים ממילא, ולה היה עתה “מראה” תרבותי גם בלי כתבי-הקודש, כשׁם שׁאנו, עַם היהודי הגדול, הננו חדלי-תרבות בחיים גם עִם התורה והנביאים, שהציל אותו גולה בלכתו בבלה… כן, אנו , כאמור, נדהמים משטף ניבי הפיוט והיופי של המבקר החדש, עומדים “תוהים ומשמימים” – ומחרישים. ואולם, בכל זאת, לאחר שד. ששר גומר וקריאת-הידד תישמע מצד קהל ידוע למגלה “אפקי מחשבה ודמיון” חדשים בחדר-האמבטי – אזי לא נימנע מקרוא לו: “שמע-נא, המשוחח, היודע אירופה! אם מזו לא תרפה, כי בה גברה ידך – אין דבר! החזק בה: כי מה לה ולך” לה לא תזיק! אבל ממשוררינו – הרף-נא. אל תלמד את התועים הללו בינה. אם שיריו של פלוני או אלמוני קלושים לגבי דידך בצורתם ואינם מרעידים את חוט-שדרתך – זה עסקך. אבל הלקח, שאתה נותן לכל משוררינו בנוגע לתוכן – חדל-נא! משוררינו ידעו בעצמם לבחור בין “תהום הפיוט והיופי” של הצלת המגילות הקדושות בשנים קדמוניות ובין תהום-האסון של זלות-ערכנו ודלדול התכונה שלנו בימים ההם ובזמן הזה, ואשר “למו פצעי-לבם ידוו יזובו”… כזאת וכזאת נענה לו לַמגַלה, בנוגע לאפקי השׁירה העברית המודרנית. אך לבסוף נבוא גם אל המיעץ, וגם כן בעצה טובה מצדנו, ונאמר: “מר ד. ששר! עד שיטלו משוררינו את הקיסם – טול אתה את הקורה מבין עיניך הנוגות והעורגות! אדם בא ודואג על אבדן כשרונם של אחרים ולשלו אינו שם לב כלל! הטוב טוב לך לנוע אל אמבטאות קרים בעוד שהנופת אשר תטפנה שפתיך תעיד בך, כי למתיקות של אמבטאות חמים כשרונך גדול יותר? חשוב בזה, המבקר החדש!”
[“הפועל הצעיר”, אב תרע"ב; החתימה: י. ח.ב]
גַּם אֵלֶּה אַנְחוֹת-סוֹפֵר (מפנקס בלה)
מאתיוסף חיים ברנר
(מפנקס בלה)
רֵע אחד, והוא מושׁךְ בשׁבט-סופר מימי-נעוריו, סח לי, או יותר נכון, נאנח לפנַי בימים האלה:
– קשה לכתוב על חיי ארץ-ישראל! קשה למצוא את הטון הנכון, בבואך לדון מתוך הכרח בחזיונות הפעוטים – באין חזיונות גדולים מהם! – שבשם חיי ארץ-ישראל אנו רגילים לסמנם. ובפרט שגם בלעדיך כל כך מרבים לכתוב, כל כך מרבים, בעתוני-הארץ ובעתונים הציוניים שבחוץ-לארץ, עד שבאמת מרובה הזיוף וגדולה ההתנפחות, וכל איזוב בקיר ממש כארז בלבנון ישגה.
– קורטוב של פעולות ומעשים, לוג של מאורעות בלתי-נעימים, וקב של אמירת “לשם יחוד” ו“יהי רצון”! צרור שׁיבֳּלים-תוצאות דקות ושׁדופות-קדים ותשׁעה קבין של הכרזות, של זעזוע-עצבים ושל דיבורים, דיבורים בלתי-פוסקים – הנה פני חיינו פה…
– ומילא, את זעזוע-העצבים המיוחד, הארצי-ישראלי, עוד קל להבין. מכיוָן שלא הטבע והאינסטינקטים מונחים ביסוד-הכל, כי אם ההכרה, האימפּוּלסים השכליים, מכיוָן שבחשבונות מבראשית ובסך-הכולים מיום אתמול אנו עומדים כל היום, מכיוָן שמחשבתנו עסוקה תמיד-תמיד בעתידות-הישוב, בעתידות סתם בעלמא, ואנו רואים, אי-אפשר שלא לראות, כי המטרה – המטרה בה"א רבתי – אינה לפי כוחותינו, למעלה מכוחותינו; מכיוָן שעל אלפי היהודים בארץ-ישראל אין אנו מביטים כעל אלפי יהודים מתוך שנים-עשר המיליונים, שמתפרנסים במה שהם מתפרנסים וחיים כמו שהם יכולים, כי אם כעל סולת-האומה, כעל יחידי-האומה, כעל מצילי-האומה – ובלי כל יסוד! שומע אתה, בלי כל יסוד! – הרי בהכרח, שעל כל דבר חיובי, או שנראה כחיובי, על כל הרצאה, על כל קונטרס, על כל עתון חדש, על כל שומר, על כל מתיישב, על כל בעל-יובל, על כל אורח נכבד, אנו מתריעים ומראים באצבע: הנה התחיה! הנה פרי החיים החדשים! ולהפך, על כל מאורע קטן בלתי-נעים, על כל מאמר שפוגע בכבוד איזה מוסד, על כל דיבור המביע פקפוק כלפי איזו תקוָה, מיד אנו צועקים: אויה! הנה חורבן-היהדות, הנה חורבן-הישוב, הנה מקור-כל-הרעה…ְ
– כן, את זעזוע-העצבים הבלתי-רגיל אני מבין, יודע אני, מהיכן הוא יונק. ראית מימיך איש אינטליגנטי נושא משא שלא לפי כוחותיו? המשׂא כבד מנשׂוא, וגם נושׂא-הסבָּל הפרופיסיונאלי היה מתעייף ממשא שכזה ומוריד פלגי זיעה. אבל האינטליגנט, עוד יתירה לאינטליגנט, שיותר משהמשא מכביד עליו, מכבידה עליו אי-יכולתו, והוא נושא ומזיע ומתרגז פי שבעה, ואין נחת…
– אנשים רואים את עצמם תמיד עומדים, כביכול, לפני משפט-ההיסטוריה העתיד לבוא, ועצביהם לא ירגזו? כלום אפשר הדבר? וברי אנו והעוויותינו כאן הם כאילו בכל צעד וצעד אנו עושים היסטוריה בפועל ממש, וכאילו על כל צעד וצעד עלינו יהיה לתת דין-וחשבון לפני כס-התולדה – מי לא יירא?
– כן, את התרגזותו של התוקע-בשופר הבלתי-מסוגל ל“תקיעות” מבין אני. מה שאין אני מבין ומה שעושה עלי רושם מדכא ביחוד הרי היא הלשון הארוכה של בלתי-יודע לתקוע זה… במלים אחרות: שפת היתר של דוברי-ארץ-ישראל… אני כידוע לך, דוקא איני פסימיסט… איני יודע לחזות עתידות, ואף איני רואה עתידות גדולים ביותר, אבל, לעת-עתה – אין דבר!… חיים אנו פה!… פוגרומים אינם… בתי הספר פתוחים… במושבות ובחוות עובדים מעט-מעט – רעבים ללחם אין… ואפילו ברכות-אירושין ולידות נפגשות זעיר שם…עולם-יה מתנהג מסביבינו פחות או יותר כשורה…יכול היה להיות הרבה יותר גרוע… אמנם, הסביבה העברית נוצרת בקושי… ה“זה לעומת זה” בין “גלות” ל“גאולה” מצחיק מעט… גם כאן, בתוךְ הדלות התרבותית שׁמסביב – בחינת גֵרים בכל הענפים העיקריים… כמה מדברים ומצלצלים על תחיית הלשון… והרי אפילו במוסדות הלאומיים אין עברית!.. בהכרח… כמה מצלצלים על הטיפוס העברי… והרי אפילו אצל בנינו ובנותינו שנתחנכו בארץ אינך מוצא טיפוסיות יהודית, ואינך שומע מפיהם לא רק שפה אחת, כי אם איזו שפה שתהא בכלל, איזה דיבור אנושי שיהא, כלומר, שיהא ביטוי טבעי של לב-אנוש, ולא איסתרא בלגינא… אבל כל אלה הם פרטים… איך שיהיה, אם סדנא דגלותא חד הוא ואם לאו, הנה, בכל אופן, אין אנו עומדים על מקום אחד… מהלכים אנו… גם פה… ואפילו נאמר, בפרט יחידי זה: בגלות פולין הארורה התבּיישו בני-ישראל, מיוחסי-הקב"ה, בשם “בעל-מלאכה”, ואצלנו פה הפועל העברי הוא ראשית-הכל… כן, מהלכים אנו, בדרך אנו, והדרך, אליבא דכולא עלמא, הלא קשה היא, הלא קשה מאד – הראית מימיך אנשים מטפסים על צוקי הרים, מטפסים, נתקלים, נופלים, והדיבּר בשעת-מעשה לא יחדל מפיהם?
– מבין אני, כאמור, במקצת את זעזוע-העצבים היוצא מגדר הרגיל של ההולכים בדרך קשה; אפשר להבין גם את ראייתם בזכוכית מגדלת את רצועת-השטח הצרה, שכבר הספיקו לעבור עליה; מבין אני, אם כי מצַער אותי, דבר היותם מוכנים ומזומנים לקרוע כדג את כל מפקפק, כל מבקר, ואין צריך לאמור, כל איש שאינו נוהג את הכבוד הראוי ביחס לערכם של ההולכים… ברם, את הדיבורים היתירים שבפיהם, מכל מקום – איני מבין…
– יותר, יותר מדי מרבים לדבר ולכתוב על חיינו פה בארץ-ישראל. “אורגנים” יותר מדי יש לתכלית זו. והלא גם אליבא דאופטימיסטים גדולים אך מעט חיים לנו פה בארץ, אך מעט, אך מעט שרשים, אך מעט! בחמישה-עשר בשבט נטעו תלמידי הגימנסיה היפואית נטיעות אחדות אצל הגדר אשר לבית-האולפנא שלהם בתל-אביב ונאמו נאומים – כמה עתונים בארץ ובחוץ-לארץ הודיעו על ה“מאורע” הזה ועשו סימוכין לו את ה“תחיה”. וכלום אין זה סמל למציאות הארצי-ישראלית? נאומים ונאומים על כל ספק נטיעה!
– נאומים, “כּתָּבות”, ריקודים מלאכותיים והִתראוּת. נתקיים בנו מקרא מלא: “ושמתיך לראוָה”. איזה מחנוק! הכל בחינת מישחק על הבמה. ראו, הנה אנו עומדים ועושים את התחיה. “ינוקא ארצי-ישראלי, פסוק לי פסוקך!” מיד פתח אותו תינוק: “בן-התחיה אני”. ופסוק ישן אחד נשכח מלב הכל: “ויאמר יעקב לבניו, למה תתראו?”
––––––––
אחרי הפסקה קצרה הוסיף רעי:
– ובהרבה אני מחייב בנדון דידן את יהודי חוץ-לארץ, כלומר: את אותם החוגים המעטים, שיש להם איזה קשר עם ארץ-ישׂראל ועמָנו, בני ארץ-ישׂראל. אנחנו, בני-ה“מרכז”, אליהם נביט,להם נייחל, הרבים, – והם רוצים בכך, הם תובעים ממנו תקיעה ותחיה גדולה. בכלל, הם מתייחסים אלינו כאל חובשי בית-המדרש, שמצד אחד מתפלאים על כוח-סבלנותם לשבת כל היום בבית-המדרש ומצד שני חושבים אותם, סוף-כל-סוף, למבלי-עולם, שכל אדם הגון ושומר נפשו ירחק מהם… ביחס זה מעניינת ספרות-המסעות לארץ-ישראל, כל אותן רשימות-המסע של תיירינו, יחיו. ממיתים את עצמנו באהלה של הלאומיות הננו בעיני אחינו ההם, וכשהם מדברים בנו הם מרימים את קולם בחגיגיות, וכשהם שומעים אותנו מדברים, הרי הם דורשים, שגם אנו נרים את קולנו בנעימה…מחובשי-בית-המדרש דורשים שירימו את קולם וילמדו בנעימה… לעונג בעלי-הבתים העוברים על פני הקלויז…
– אל-נא תעקם שפתיך! אפשר להוציא מזה מסקנות שונות, אבל כך הוא הדבר. התומכים שלנו בחוץ-לארץ מרגילים אותנו להביט על הכל בעינים אחרות. צא וקרא את עתוני אמריקה על ביקורו של שליח-הגימנסיה העברית ביפו. האיש אדם נכבד ויהודי טוב כשהוא לעצמו, המוסד מפעל רב וחשוב כשהוא לעצמו, אבל איזו קאריקאטורה עשו אותם המעוררים מזה!
– והנה גם דבר קטן ורחוק, בכל.אופן, מקאריקאטורה, הנה הקובץ “יזכור”, המוקדש לאנשים בעלמא דקשוט…הקראת מה שהיה כתוב ב“העולם” וב“הצפירה”, אצל ברק וספוג, בנדון זה?
– אגב, הקובץ “יזכור”, הואיל והזכרתיו, אומַר בנוגע לו את אשר בלבי. אל תפחד! בקיצור, בקיצור אומר, בשתי מלים: היסטוריה, עד כמה אנו נמהרים לקדש דברים, שנקדשים רק בהמשך-הדורות…
– הכל נעשה אצלנו בידים, יצירה פבריקאית…
– ואיך אני צריך להגיד לך, יודע הנך זאת כמוני. עפר אנחנו, הסופרים והמשכילים שבארץ, תחת כפות מאות האנשים העובדים על הרי יהודה והגליל והשומרים את מושבותינו מרגל אויב ומתנקם… אבל, בכל אופן, הלא מעטים הם. הלא ספוּרים, והלא גם לא כולם עומדים על מרום-תעודתם, וגם הארבעה-החמישה אשר נפלו מתוכם הן ידענו אותם פנים…הנוכל אנו לעשות אגדה מחייהם, אגדת-מעוּנים, ופנינו לא יחוורו?
– גם בתוך הנופלים שנזכרו, גם בתוך אלה שלא נזכרו, ועוד יותר בין אלה, שעודם חיים אתנו כיום, יש נפשות אשר גם עמים עמוקים ממנו יכלו להתפאר בהם, אבל האם לא חטא הוא נגד עמקותם של אלה לדבר עליהם בשער?
– ואולם הנה יצא הקובץ. ובדיעבד אין להתחרט. ידי האנשים, שעסקו בו, אינן גסות, סוף-סוף, ואם יש איזו אקוֹרדים שורטים בהכרח, הנה הטון הכללי עצור הוא למדי, עד כמה שאפשר, ובעוון צעקנות יתירה אין להאשים את המוציאים.
– ואולם העתונים הציוניים, הרשמיים והבלתי-רשמיים בחוץ-לארץ – מה דיברו הם?.או יותר נכון: מה לא דיברו הם על גיבורי-ארץ-ישׂראל, על הגבורה, הקדוּשׁה, הקונסקֶבנטיוּת, המסירות שבכל מעשיהם, שבכל הפניות שהם פונים, על הקסם הנתון בהם, בכל קמטי חולצותיהם, על כוחם הגדול ועל ריח-האדמה הנודף מהם… הוי, ריח-אדמה זה, שהם מריחים שם ברידאקציות!
– יאמרו: מכוער הוא ביותר השוק שלהם, שם ב“גולה”, נחנקת הנשמה היהודית בין הגויים, ורוצים הם בנחמא פורתא, באיזו אילוזיה. זה מובן, אבל אטו משום זה עליהם לתלות בוקי סריקי ב“בית-המדרש” שלנו? האם עתידה תשועת-ישראל לבוא מדברים אשר לא כן?
–אמנם, יודע אני: מקצת זכות אפשר היה ללמד עליהם, על בני-חוץ-לארץ: אם אין להם מרחק-הזמן הנחוץ לדברי-אגדה, הרי יש להם מרחק-המקום, ובהביטם מתוך פרספקטיבה זו, אולי גם רואים הם מה שהם אומרים שהם רואים, אולי אינם רק מתחפשים… ברם, בכל זאת, לנו, העומדים באותו הזמן ובאותו המקום – כמה לא נעימה התייחסותם הבלתי-נכונה! כמה קשה לקרוא את הדברים ההם! כמה מרעימה הפראזיולוגיה הציונית, שההצעה שלה כבר גדולה, כמדומה, על הדרישה!
– ומה שרע ביותר, שגם אותנו, כמו שאמרתי, מרגילים הם, סוף-סוף, באופן כזה להביט על הכל בעינים אחרות, בעיניהם הם, ממרחקים, דרך זכוכית מגדלת, דרך עיניהם של התּיירים והפובליציסטים אשר לבם במזרח, ולהתריע…
– מה שרע מזה, כי גם פועלינו, וביחוד בנינו, תלמידי-ה“מדרשות” קוראים את כל אותם הרפּוֹרטים על טיוליהם וריקודיהם, וסוף-סוף יכולה להיווצר אצלם באמת הפסיכולוגיה של יחסנים מפונקים מסוג ידוע…
– לא תהא כזאת בישראל!
וחברי גמר:
– התאמין? יש אשר יתפלל הלב: מי יתן לנו איזו צעדים ממשיים בלי כוונות ומכוּונות! מי יתן לנו מעט דברים הסמויים מן העין, שרק בהם הברכה שוֹרה! מי יתן לנו מעט מים חיים, אשר יפכו בסתר, בסתר. – – –
[“הפועל הצעיר”, תמוז תרע"ב; החתימה: בר-יוחאי]
[דברים אחדים על אישיותו הספרותית} 1
א
טולסטוי נותן לנו במקום אחד בסיפורו “התחיה” תיאור ההבדל שבין נאֶכליוּדוֹב העלם, הסטודנט הטוב, ובין נאכליוּדוב הבא בשנים, הדומה לכל בני סביבתו, הנסיכים הבטלים, בפשטות ובעמקות, המיוחדה תמיד לטולסטוי (כמובן, כל זמן שאינו כותב טראקטאטים על הנצרות ואינו בא להתווכח עם דתות אחרות, כלומר, כל זמן שאינו עוסק בתיאולוגיה), מתאר אותו הגדול האַלוֹני הרוסי את עיקר-ההבדל שבין “לפנים והיום” אצל גיבור רוֹמאַנוֹ ההוא. לפנים, כשהיה נאֶכליוּדוֹב עלם טוב, האמין לעצמו ורק לעצמו, מצא שכך הוא צריך לחשוב, חשב כך; מצא שכך הוא צריך לעשות, עשה כך – בכּל העמיד על עצמו. כשמצא, למשל, שהקנין הפרטי ביחס לאדמה אינו אלא עוול, מיד עמד ונתן את חלקת אדמתו, שהיתה אז ברשותו, ירושה מאביו – לעובדיה. לא כן כשהגדיל ונעשה איש בין אנשים. מחשבתו “נתבגרה”. אבל זו לא היתה מחשבתו שלו: זו היתה מחשבת אחרים, מחשבת המון האצילים והאצילוֹת, הדודים והדודות, המכובדים והמכובדות, הסובבים אותו. הוא התחיל בכל להאמין לאחרים, לסמוך, כמו שהיה ברדיצ’בסקי אומר, אַכּתפי דאחרים, במקום רודה בעולם-מחשבותיו הוא נעשה אזרח נכבד בעולם המחשבות המתהלכות.
כן, רבותי, “נכבד”. המחשבה בכלל תיחשב אצל הכל לדבר נכבד מאוד. מי ימנע את עצמו מתת כבוד למחשבה ולבעל המחשבה? ביחוד בספרותנו אנו. לנו – יגידו לכם רבים – יש אפילו מונופולין על המחשבה. כי מי עוד בעל-מחשבות כיהודי? זה שהיהודי משוֹלָל עצמיות עמוקה, זה שהיהודי יונק את חייו משדות-אחרים זה אלפי שנים. ובאין יניקה עצמית, חיונית – המחשבה העצמית החיונית מאין תימצא? זה שהיהודי ידע רק בכל ימי ההיסטוריה שלו, או להיבּדל על כרחו מעל הכל ולבלי לחשוב כליל מחשבות אנושיות. או להיבלע באחרים ולהתחפש, שהוא חושב בּכּל כמוֹתם – כל זה לא יעלה בחשבון. בכלל, יש איזה.פירוש מיוחד, כמעט “מקורי” למלה “מחשבה” אצלנו. עוד לפני זמן-מה, למשל, היה מקובל בחוגים הכי-מכוּבדים בספרותנו, ש“סיפורי מעשיות” נאים ויאים לגויים: עם-ישראל – אמרו אותם ה“מקוריים”, בעלי העצמיות הלאומית המיוחדה“. הבאים בשם “הרוח העברי”. “רוח-האומה” – עם-ישראל מכבד רק את המחשבה! ה”מחשבה" איפוא היתה איזה “זה לעומת זה” לשירה ולאמנות; המחשבה איפוא לא היתה מה שנובע – כשירה האמיתית – מתוך חיינו, סבלון-חיינו וששון-חיינו, שאז באמת היא מקורית, מקורית בהכרח, גם אם אנו מוצאים כמותה, לכאורה, אצל אחרים, אצל שכנינו (ואפילו גם אם אנו לומדים אותה ממש משכנינו, אם רק אותו לימוד בא לשם צרכינו החיוניים, שאז הרי היא, “המחשבה הזרה”, מוּשׂמה מאליה בדפוסים החיוניים המיוחדים לנו). המחשבה העברית המקורית, אליבא דאותם חושבים היא רק הנתונה בספרים עבים ישנים, מקובלים,. איזו ספרים – רחוקים או קרובים, מפרנסים את צרכי נפשנו או זרים לנו בתוכנם ובצורתם, מיוסדים על עצם תכונתנו או לקוחים בהקפה מדעות של אחרים, שהתהלכו בתקופות ידועות – אין נפקא מינה! העיקר, שהמחשבה בספרים עבים היא, בספרים מכובדים על פי משקלם; שהיא – איזה ענין של פרופיסיה, שאין לזלזל בה. כמו עסקי באַנקים וקרדיט, למשל: שהיא – איזה תואר של כבוד חקוק במידאליה, שתוֹלים על כל כרס מלאה סכום של כרכים מכורכים. רק בעל כרס מלאה ומכובדה שכזו חושב יִתְקְרי, חושב נכבד.
ומובן הוא מאליו, שאם כל כבודה של בת-המלך הזאת, של המחשבה, הוא בתכשיטיה העתיקים, בכל היְקר שבאה עליו הסכמת האחרים – בנדון זה הסכמת הראשונים המוסמכים – מה ערך יש לכל מה שאיזה עלם עברי הוגה כיום? איזו חשיבות לכל פרי מחשבתו של אדם צעיר החי אתנו כיום? כלום הדרת המחשבה חופפת עליו? ראו, הנה הוא מתרוצץ בחדרו הקטן – לא תואר לו ולא הדר – עיניו עששות, כמעט סגורות… אינן מפיקות מחשבות נעלות ומזהירות כלל וכלל… מזָקָן של אַפָּטְרֵךְ איך לוֹ אף חתימה. הכזה יהיה חושב נבחרהו? כלום כך היה קלסתר פני “חכמי ישראל” מדור דור, אשר מימיהם אנו שותים?
ואמנם, רבותי, ראה ראינו עד הזמן היותר אחרון, עד ימי היכּנס בּרדיצ’בסקי לתוך ספרותנו ועד בכלל, תוצאה קוּריוֹזית אחת מהיחס המקובל אל המחשבה אצלנו, תולדה קוּריוֹזית מאוד וכמעט שלא תאומן כי תסופר – גם בנוגע לספרותנו בפרט וגם בנוגע לשאלת היהדות הישנה והחדשה, או יותר נכון הצעירה, בכלל. ומהי? רוב סופרינו – שׂרידים מהם ישנם עוד עמנו גם כיום – שלא פסקו מדַבּר על עולם-המחשבה, לנשׂא אותו לעילא ולעילא ולתת לו את המקום היותר מכובד, התיחסו לספרות העברית החדשה, כלומר, לספרות שהם בעצמם, לכאורה, עסקו בה, באי-כבוד, לפעמים בבוז גמור. ולא מצד עניותה הרוחנית של ספרות זו – העניות, גם כשאינה דוחפת למפעלים, שיש בכוחם להוציא מכּוּר-העוני, הרי היא רק מכאיבה, אבל אינה מעוררת בוז, ובכלל גם העני הן רוצה בקב שלו ומכבד קב שלו מתשעה קבין של עשירות-אחרים. לא! הבוז שלהם לא נבע כלל מהניגוד המר שבין הדרישות העשירות והמציאות העניה, כי דרישותיהם מהספרות לא היו גדולות כל עיקר; בו, באותו בוז, לא היו כל סימנים גם מאותו הביטול העצמי של כל אלה הרואים את עצמם גשר ומעברה לעולמות אחרים חשובים מהם; הבוז שלהם היה מסוּג אחר לגמרי, וסיבתו, כאמור, פשוטה מאוד, פשוטה בתכלית הפשטות. מכיון שהמחשבה לגבי דידם לא היתה דבר היוצא מתוך חיי הנפש לפרנס את חיי הנפש, כי אם איזה דבר חיצוני מעולם ה“כיבוּדים” וההתכבדות מה איפוא יש לכבד שיחת חולין של בן-הדור, בעוד שיש לנו, ברוך השם, ארונות, ארונות מכוּבדים של דפים “ישישים” ממאות דורות? אם לתוכן ממשי – בינינו לבין עצמנו – הרי יש בשבילנו, הניצבים פה, יותר תוכן בציור בן עמודים אחדים כ“בלעדיה” מאשר במאה ספרי דרוש, חקירה, ו“פילוסופיה דתית”; אבל אם לכבוד – כלומר, בשבילם – סמי מכאן כבוד… ואם זה אין כאן – מה יש כאן בשבילם?
כיוצא בזה, כמו שאמרתי, בנוגע ל“יהדות”. ה“מחשבה” המקובלת באותו החוג ביחס לשאלה היהודית – ה“מחשבה” שברדיצ’בסקי, אשר האמין במחשבותיו לעצמו, ורק לעצמו, התקומם כנגדה בכל עוז – נבעה אף היא מן היחס אל המחשבה בכלל, כמו אל דבר שמחוצה לנו. המחשבה, או בלשונם, ה“רעיון”, הרעיון החיצוני, עושה את היהודי ליהודי; היהודי הוא מה שהוא חושב. בעלי המחשבה היהודית הקודמים לנו קבעו עיקרי-היהדות – הלא הם זה וזה וזה – מי שחושב כך הרי הוא יודע על מה הוא יהודי והרי הוא יהודי, מי שחושב אחרת, כלומר, מי שאינו חושב את “מחשבת”-היהדות, הרי הוא, כמובן, מוציא את עצמו על ידי זה מכּללה, כלומר אינו יהודי…
כי – אגב אורחא – הימים ההם, ימי היכּנס ברדיצ’בסקי אל ספרותנו, ימי סוף תקופת ההשכלה וראשית ניצני הלאומיות, ימי בטחון-שינה ליהדות היו בספרותנו. השינה, אמנם, לא היתה מתוקה ביותר לבעליה – גם מתוכה אי-אפשר היה שלא להרגיש את אפיסת הכוחות ואת הדלות היהודית בכל המקצועות – ואולם על כל פנים, היתה זאת שינה לכל פרטיה, שינה ומנוחת השינה וסיכלוּת השינה. האמן האמינו אז בני הספרות העברית, הישֵׁנים והמיַשנים, כי שלום להם בתוכם וכי הכל הולך למישרים. ההשכלה פשעה, הביאה לידי התבוללות, אבל הרעיון הלאומי יציל הכל, הרעיון הלאומי ההולך ומתגבר יחזק את היהדות, זו היהדות, שניצחה, תמיד ותנצח תמיד. תרבות בת ארבעת אלפים שנה, שהיא אור לגויים, תאיר גם הלאה…
שכבו, ישנו והתחממו לאור האַפּוֹלוֹגיטיקה הישנה מימוֹת…נוּ, יהא אפילו מימות פילון החכם האלכסנדרוני, שהוכיח כי היהדות אינה נופלת מפני ההֶלֶניות, באשר בראשונה יש גם קצת מן האחרונה ובאשר יעקב אבינו הפשוט הוא בבחינת שֵׂכל הנקנה. ועד יעבץ, החכם מירושלים שבפלשתינה ומירושלים שבליטא, שטען, או יותר נכון, שטענו – הוא וחבריו – כי היהדות עולה על צרתה הגוֹיוּת, באשר היא, היודעת את האלוהים ואת הרצון ואת האהבה ואת המוסר ואת הצדק ואת הסיפוק, עדיפה בהרבה מהיוונוּת, רחמנא ליצלן, השוקעת במ"ט שערי הטבע והאונס והכוח והיצר והתועלת והכיבוש וכל מידה רעה…
התחממו מליצי-היהדות לאור-המליצה, התחממו ונחו. יש, אמנם, אשר גנחו מתוך השינה… פרצים בכתלי הבית – וכל החום מתנדף לפרקים… הקור חודר אל עצמותיהם… ובכל זאת… מקובל היה ומנוי וגמור: רק דעת-היהדות מחזקת את הלאומיות, הרעיון הלאומי מצדו ירבה את דעת-היהדות. אחת תשמש משגב ומבצר לרעותה. ודעת-היהדות גלויה וברורה היא ואינה אלא אחת. קנייני היהדות ניתנו ניתנו מרועה אחד. ערכי היהדות קבועים, בטוחים. הירושה גדולה, חטיבה מוצקה וקובעת ברכה לעצמה עד סוף כל הדורות. יש לנו רב, אחוֹז בספרותנו העתיקה וגם מחכמת-ישראל החדשה המלקטת שיבלים בעמק-העתיקות אל תנח ידיך. הרי “האמונות והדעות” והרי שי"ר, צוּנץ, גייגר…
כן, רבותי, קטנים היו הצרכים הרוחניים ופעוטות היו הדרישות הספרותיות. החלומות שוא דיברו, ואף חלומות לא היו. אחד חזר על גמגומו של רעהו, גמגום מתוך נימנום, גמגום מתוך שינה; אחד נרדם על כתפו של השני… נכון היה רק מה שהוגד כבר על ידי נכבדי המשפחה…
אך הנה שם אתם אחד מבני המשפחה הצעירים, עלם אחד מפני הכוהנים, מ“בית-המדרש”, שלמד הכל כמוֹתם, כמו כולם – לא, יותר מהם– אלא שהתחיל להאמין לעצמו, ליחיד שבו, רק לו. בעיני הילד הזקן הזה, אשר נולד זקן ולעולם לא יזקין (“הזקנתי מנוער ונער אהיה עד יגון-שיבתי”. – |מבית ומחוץ"), אי-מנוחה, והוא קם ומרעים קול פתאום, קול משונה, קול בלתי-רגיל. קול "היחיד בעד רשות הרבים,…
מספרות-התנומה והפזמונות המיישנים יצא “מהָרס ומחריב”. אויב ובועט קם לה לחקרנות התורנית הנכבדה מתוך ביתה.
ב
המחשבה.לברדיצ’בסקי אינה ענין של פרופיסיה, של רכישת דעות ידועות, של “לימוּדיות”, ואין צורך לומר של התכבדות, התחממות ודעתנות. המחשבה, כלומר חשבון-עולמו, הרי הוא בשבילו כל תוכן-חייו, עיקר-העיקרים, ובמובן זה הוא כולו מחשבה, מחשבה-שירה. בשבילו אין מחשבה גרידא, רעיונות בעלמא, המתגלגלים כאבנים שיש להן הופכין; ההבדל שבין המושגים השונים נוגע בתוך-תוכו, בתמצית-הווייתו. ולא רק מפני שמעבודת המוח תוצאות להנהגתו ולמעשיו, כי אם, בעיקר, מפני שהמחשבה-השירה היא היא החיים, חייו, עצם-החיים בשבילו. הוא נושא אותה בתוכו כאשר ישא האדם את עול-החיים הכבד והנעים בכלל. ועוד פעם: לאו דוקא מחשבה זו, הגיון זה, כי אם המחשבה בכלל, יותר נכון הרת-המחשבה, אסון-האדם ויתרון-האדם שבזה. יכול הוא להתמרמר במקום אחד על ש“החיים, העולם, כל המציאות אשר מסביב לנו ובנוּ, שהם העיקרים ויסוד ומהות הכל, נעשו לדברים טפלים לגבי המחשבה והדעת; החיים היו טפלים לחוקי החיים והמהות בעצמו נעשה צדדי לחשבון-המהות” (“ערכין”, מאמר “שינויים”). ואולם הוא הדבר, שהפגם הזה, אשר בעולם האדם התרבותי בכלל, באשר ובמידה שהוא אדם תרבותי, כלומר, רחוק מן ה“טבע” ועומד בניגוד ידוע לה, הנה בנוגע להווייתם של סוג אנשים כברדיצ’בסקי, שבמובן ידוע החיים והמחשבה אצלם חד, אין אותו קרע – במידה ידועה – אלא גורם מרכיב ומעשיר. “החיים הפנימיים, החיים התוֹכיים והעצמיים, החיים של חיים” אצל האנשים הללו, גם בהיפגמם באיזה צד על ידי המחשבה. אינם בשום אופן טפלים אצלם לגבי המחשבה, ואף –חס וחלילה! – לא מותנים מהמחשבה, אלא, פשוט, אחוזים בה ולא יתוארו בלעדיה, בלי זו, בלי מחשבה, בלי ביקורת וניתוח, בלי חשבון-המהוּת, שאינו פוסק ואינו יכול להיפסק.
ברדיצ’בסקי הוא חושב בן בניהם של חושבים. “המחשבה והדעת” – בדמוֹ ובדם-אבותיו הן. ואולם בנוגע לתוכן-המחשבות, הנה אבותינו לא חשבו, בעיקר, את מחשבותיהם הם, כי אם את מחשבות אלו שקדמו להם. הם חשבו כך וכך מפני שיראים היו לחשוב אחרת, ובכלל לא שמעו מעולם נוסח אחר; כל סתירותיהם היו רק מאלה שהעלה ה“פרי-מגדים” לה“ש”ך"… לא כן הוא, ששורש נשמתו-יחידתו הוא יותר מעולמות החיפוש ובקשת ארחות-החיים, ואף רוחות אחרות נשבו עליו, רוחות מאופקים אחרים, שנתנו דחיפות אחרות למהלך-מחשבותיו והציגו לו שאלות וחידות רבות הדורשות פתרונים…
המחשבה ל“העוזב” ב“מעבר לנהר” אינה ענין של משחק שחמטי, של התעסקות רוחנית, של התעמלות מוחית; וכשם ששנואה עליה כל השתעבדות, כך זרה לה כל התפנקות של “סַמכוּני באשישות, רַפּדוני בתפוחים”. אין אותו “עוזב” עומד לחשוב אלא מתוך כובד-ראש גמור ומוחלט. כי המחשבה בשבילו היא – שאלת החיים ואי-החיים. הוא עוֹין את בני חברתו, את “מורדי האור” בכל נפשו, יען כי שונאים הם למחשבותיו. הוא עוזב את ביתו, את אשת נעוריו האהובה, יען כי צר לו המקום – מקומה, יען כי מחשבותיו ישאוהו הלאה. לכאורה, מי עוד כמוהו אוהב את הקוֹמפוֹרט שבחיים, או יותר נכון, את הרוח היתירה שבקוֹמפוֹרט, שבמוֹתרוֹת, את הרחבת הדעת שבהם, את הנגיעה עם האידיליה. והעיירה היהודית בימים ההם הרי עוד היה בכוחה להעניק עונג ונחת-רוח בעל-ביתית לאהוביה ולשומרי תורתה. הנה תענית יום-הכיפוּרים והנה סעודת מוצאי-יום-כיפור, שאת תפילת הערבית שלפניה מתפללים ב“איזה צל-תורה”… עוד שלמים ורכּים היו המרבדים לנוח עליהם! ברם, שממון-המחשבה היה תקיף אצלו סוף-סוף, ממנוחת הסביבה הנעימה. בעדינותו, ואפילו בחלומותיו על מלבושים קצרים וגילוי הראש של העוזב הלז, שהיסוד של אברך-משי עדיין גדול ורב בו בכל אשר הוא פונה, יש כבר דבר-מה מעולמות אחרים. לפנינו, סוף-סוף, איש הרוח והמטאפיסיקה, אידיאליסטן גדול, שבלי חיים מופשטים, בלי “בקשת האמת”, בלי “חיי-מחשבה ואוויר-המחשבה” חייו אינם חיים… מי מכם, רבותי אינו זוכר את המחזה בעת הסליחות? הנה, איזו נגיעה באה אליו מן האנשים המתפללים ומערבת רגשותיו בפחד חדש, באנחת אלוהים. “נדמה בעיניו כמו קמו זה עתה מבית-הקברות; כולם קמו, הם והמצבות שלהם, והם מתפללים לאל רחוק, שגם האדמה אינה הדום לרגליו” (“מבית ומחוץ”, הוצאת “תושיה” ע' 61). ודווקא האל הרחוק הבלתי-מוגשם – אשר אליו, בכל זאת, ינאקו “שמע קולנו” – שוֹבה את לבוֹ ודוחף אותו לעולם אחר…
והעולם האחר היה – אירופה. “כל ישותי, הווייתי, חפצי ותשוקותי נצטמצמו בנקודה אחת – סיפר ברדיצ’בסקי לאחר כך – ומנקודה זו הסתכלתי והתבוננתי אל כל העולם כולו. הנקודה הזאת היתה – הקוּלטוּרה המערבית. מערבא! לשם בן חמש אותיות זה כרעתי והשתחוויתי” (“ערכין”). אל רחוק, שאירופה היא הדום לרגליו… “משאת-נפשי היתה, – יסופר שם – כי ישפוך אלוהים רוח הקולטורה המערבית על כל בשר ומלאה הארץ דעתה והשכלתה”. והוא בטרם יֵדע את אלוֹ ובטרם יראהו פנים, אבל הוא נמשך אליו, הוא נמשך לאירופה, בחשבו למצוא בה פתרון לחידת חייו, ולמצער, מספָּרים ל“חשבון-המהות”…
חשבון-המהות! מהות-עצמו ומהות-עולמו, מהות-סביבתו, כלומר, מהותו של ישראל. כי כשם שבמובן ידוע הוא והמחשבה חד, כך, בעצם, הוא וישראל – חד. “הצער שלי אינו צערי, צערי לחוד וחיי לחוד, כי אם צער כל הגוי שלנו, צער הגוי הרב, שנעשה צערי” – כתב ברדיצ’בסקי בסוף “ערכין”. “נעשה” – לא דָק. הוא לא נעשה, כי אם הוא הוא צערו. צערה של האומה היה צערו של המשורר גם בעת שהעמיד, לכאורה, בראש הכל את היחיד, ורק את היחיד. אותו צער – גם אילו היה רוצה המשורר לשחרר את עצמו ממנו, לא היה יכול, כי לא זר, לא דבר מן החוץ הוא לו. היהודי הרי אינו יהודי מפני שהרכיבו בו אמונות ודעות ידועות, שאפשר להשתחרר מהן, אינו מפני זה שהוא שואף למזרח או מעריץ את אירופה, אינו מפני זה שהוא מעריך את ערכי הטוב והרע מנקודת ההשקפה של משאלות-היחיד או משאלות-הציבור – דברים שאפשר להחליפם ולחזור בהם. היהודי הוא יהודי רק מפני שיש בו צער-החיים ורצון-החיים – או בנוסח אחר: רצון-החיים שהוא הוא צער-החיים – של בני עמו, שאתם הוא נמצא במקום. מובן, שכשהוא הולך מהם, שכשהוא עוזב את סביבתו, בסיבת תנאי חיי האומה, שאין לה מקום, או מאיזו סיבה שתהא, אזי הרצון העממי המשותף בפועל מתרפה בהכרח במעט, כשם שמתרפה רצון-החיים האישי אצל המאבד עצמו לדעת, אבל הצער העממי הפאסיבי, צער-החיים התולדתי, שיסודו בזמן ולא במקום, אינו יכול להיכחד, כל זמן שאותו בעל הנפש היהודית אינו מושלך מעבר לזמן. ומובן, על כן, שגם לאחר שעבר ברדיצ’בסקי את הגשר ואת הנהר ועזב, לכאורה, את משכנות-ישראל ואת השם בן ארבע האותיות להשתקע לעולם באותו השם בן חמש האותיות, הנה לא יצא, לא יכול לצאת אף לרגע מה“ישראלוּת” שבו, מההרגשה שהוא בן אומה זו, בן “המהות שבהיקף תולָדי זה”, כמו שהוא אומר במקום אחד ב“על אם הדרך”. אמנם, לפעמים נדמה לו, שהאירופיות שלו פוסלת את יהדותו, ששאלת-השאלות היא מזרח או מערב, ושכל מי שאינו בעד המזרח (במובן התרבותי) הוא חָפץ שניבּלע בין האומות (מאמר “להיות או לחדול”). אבל הרי גם אותו מאמר שנכתב במערב ביראה נוראה מפניו, שמא הוא נושא חדלון לישראל, גומר ב“ואני בתוך הגולה”. ברדיצ’בסקי לעולם בגלות-ישראל הוא, גם אם אלף שנים ישב במערב וגם אם יהיה בעד המערב… ואולי גם ניבא ברדיצ’בסקי באותו פסוק חותם, שגם היראה המחרידה שלו אז מפני המערב, כלומר, מפני הבליעה בין האומות ומחיקת הצורה הלאומית היהודית המזרחית, אינה אלא מפני שהוא “בתוך הגולה”. כי מי שמביט על המזרח לא כעל קשר בזמן, כי אם, בעיקר, כעל התרכזות במקום, הוא לא יפחד לעולם מפני המערב התולדתי, התרבותי, שהבּליעה המיטאפיסית בו – אך ברכה בה אז ל“מהותנו” העממית. הן מי אם לא ברדיצ’בסקי אמר בשפה ברורה וחותכת, ש“עם הוא זה שמקבץ אנשים בעלי רצון חזק להתקיים, אנשים אנוסים להתקיים. בהיותו עם, הלא הוא מהות-הרצון והגשמת-הרצון לחיות, הסתור בסתר כל איש ואיש”?. ואם כך, אם זהו העיקר – מה לנו הזכות והמהות המזרחית שלנו, כי בה נחיה? העיקר, שאנו מרגישים את ההיקף הישראלי שבנו ברצון לחיות יחדיו באותו היקף, ואחר כך – השקפת העולם המזרחית או המערבית– “הדגה במים תבקש את הכי-עמוק בשבילה, האדם בחיים את הכי-טוב לו” – שאלת ההוויה והחדלון אינה תלויה בזה, בכל אופן.
השאלה היא רק, עד כמה גדול רצוננו ויכולתנו לרצות, עד כמה חשובה מהותם של ה“אישי” וה“לאומי” שבנו, ה“אנוסים” להתקיים, עד כדי שימצאו גם את אפשרות הקיום (לא את זכות היקום, שאינה תלויה בחשיבות המהות כלל!).
וזהו הצד הקשה שבחשבון-עולמנו, שבו ורק בו עסק ברדיצ’בסקי המחַשב ברוּבּי-כתביו – ולא מצא מענה.
ג
ב“מחניים” יסופר על אותו התלמיד מיכאל בהיותו ב“מערבא”. שיעורים בשפת עבר אינו רוצה להורות לחניכים, מפני שאינו מאמין בתחייתה של השפה, ואת חניכי הרבנים השכיחים בעיר הוא שונא בכל לב בשאר כלי-קודש והיראים למיניהם. בעד חלון חדרו הוא רואה בימי השבתות את ההולכים ושבים מבית-הכנסת ל“מתוּקנים”: ולפיכך הוא מכסה באותה שעה את החלון בוילון, כדי שלא לראות בני אדם בשעת קלקלתם. ובהאי גיסא: את השם מתבולל אינו יכול לשמוע בלי צער-הנפש, ולבו יֵצא על השקר שבאותה הנפש…
המורה הראשי לדברי הימים קרא לו ויושט לו מאה שקל על מנת שילמַד משניות לזכר נשמת אשה אחת, שלא השאירה אחריה בנים… הוא התחלחל מאוד ולא יכול להשיב למורה דבר, וכאשר שָׁנה המורה את הצעתו, מיהר לעזוב את הבית ועיניו זלגו דמעות.
מורה ראשי – ב“מערבא”! – יאמין ב“קדיש”? בעיניו נדמה, כמו חיללו את כל קדשיו, כמו ניסו לקנות את חירותו בעד פת-לחם, אשר תחסר לו… בעיניו נדמה, שאפסו בני-חורין מן הארץ…
חורין, בני-חורין, חירות! המחשבה והמעשים! אכן צל של תוֹם-נערוּת ליווה את הדברים, הנער נאֶכליוּדוֹב…
ואולם גם בהיות הנער לאיש לא נכנע מפני כל כפיה דתית, מסורתית:; הוא אינו נכנע גם מפני תכליות בדויות אנושיות אחרות, המטילות חובה עלינו מחוצה לנו…
“הרוחני – יאמר ב’על אם הדרך' – כלומר, עיקר-חיינו, עצם-חיינו, חיינו שבשבילם אנו חיים ואנו חפצים להתקיים, הלא היא התכלית האחרונה, רצוני, תכלית פנימית שבחיינו, אבל לא חיצונית, המוטלת עלינו, כאילו נבראנו בשבילה”.
ושם שוב:
“רק אנשים הולכים, על כל פנים בפנימיותם, בקומה זקופה ומרגישים ערכם וערכי החיים, המה יצטרפו לעם בן-חורין”.
חורין, חירות, עם בן-חורין!
ואת החירות הזאת, את החירות לחשוב על אחריותנו ולהיות בני-חורין, על כל פנים בפנימיוּתנו (החירות והזקיפות החיצונית הרי לא תמיד הן תליות בנו!) לימד אותנו מיכה יוסף ברדיצ’בסקי לא רק על-ידי תוכן מחשבותיו הוא, שבאו לגרש כל מקובל ולהוציא מסקנות אחרונות מתוך הנחת-והרגשת לב-עצמו, לא רק על ידי דעותיו הוא, ההולכות לרוב בקומה זקופה ודוחקות את רגלי השכינות השונות, כי אם גם על ידי אוֹפני-מחשבתו, על ידי אוֹפני-מדבָּרו, קולו והנעימה המיוחדת שבדבריו. כי כלל גדול הוא, רבותי: בכל מקום שיש קטנוּת-הלב וצרוּת-המוח, שם אתם מוצאים את זחיחות-הדעת ואת הטוֹן של מורה לרבים. מי שמַרצה דעות מפי הגבורה או מפי סופרים וספרים מוסמכים, הוא מדבר בוודאות וביוהרה: “היוצא מדברינו”… לא כן האדם המעמיק לחשוב בעצמו, שאינו מביט רק לצד אחד, כי אם רואה הרבה צדדים, אם לא כל הצדדים, האדם היודע את חבלי המחשבה ומצָריה, תרתי משמע, הוא בלשון אחרת ידבר אלינו. מי"ב, שמחשבותיו שלו הן, נובעות מעצמותו, ממהותו, שהשקפת עולמו היא של עולמו, הוא שהכניס גם לשון אחרת, לשון עצמית וחפשית,לתוך ספרותנו. אמנם, נפש-ברדיצ’בסקי, הלא אחת היא, יחידה היא לו, ואין שתי נפשות שוות, ואין גם שני טעמים שווים בכל, ולפיכך אין כוונתי, כמובן, לומר, שכל מה שאנו קוראים אצל ברדיצ’בסקי, בן במאמריו והן בסיפוריו, לוקח את לבנו ומרעידו. אדרבה, יש ויש בספרי ברדיצ’בסקי, ביחוד בראשונים, קולות-תרועה וקולות-הטפה, שמלבד שאינם נכונים ואינם צריכים לגופם בעינינו, הנם גם דוחים בצלצולם. מתוך התלהבות ספרותית צעירה, או אולי גם מתוך רצון לעשות רושם – דבר שאין כל מדבר-בשער יכול להשתחרר ממנו, והסופר הצעיר הן תמיד מדבר הוא בשער – הוא משתמש שם לפרקים בפסוקים פּאתיטיים צוֹרמים. לא טובה מזו, לרוב, היא גם הרצאת דבריו בסגנון תורני, שאז קולו החפשי כמו כּפוּת ברבבות-מאמרים, נסחב ונתקל בתלי-תלים של מימרות ישנות, העושות את הדברים משובשים, בלתי-ברורים, ביחוד בעת שהמדבר רואה, על פי דרכו, בהן, באותן המימרות, התגלמות “הרוח התולדי” ודברים יותר מפשוטם… כי, כידוע, אכן גדול כוחו של היוצר להשתחרר מכּבלי המסורה וההרגל, אבל גם פרוצס-ההשתחררות בעצמו משאיר סימנים קשים, והתורניוּת הן העמיקה, העמיקה את שִׁבתה בברדיצ’בסקי (עוד אשוב לזה בהמשך-דברי). ואולם למרות כל הליקויים הלכאוריים הללו איני מסתפינא מֵחזוֹר על אשר אמרתי, כי ברדיצ’בסקי יצר צירופי-מבטא חדשים והכניס לשון חדשה, חפשית, לשון משלו, לתוך ספרותנו. הזרוּיוֹת נשארות זרוּיוֹת, אבל הטוֹן העיקרי שלו, הריתמוס הפנימי החדש של קול-דבריו בכלל – מי חֵרֵש לבלי להקשיב אליו? הטוֹן העיקרי של ברדיצ’בסקי, העיקי בהבעת מחשבותיו, הוא של מתאמץ לחתור לתוך עומק-הדברים, לברר אותם לעצמו ולהסבירם או לאָמרם לאחרים, מבלי לכסות על הרגשים השונים, שהיו אבות למחשבותיו. שלשלת השאלות והתשובות חשוּפה לעין הקורא היודע לקרוא והמסור לקריאתו, בכל חוליותיה ועם כל הסער המכה בהן, המפרק אותן ומחברן. אוצר-מבטאיו דולה ממקורות שונים, אבל בכל מה שהוא מדבר, הוא מרכיב מן השמור בנפשו ומן היסוד שבנפשו. מלאך-חייו של ברדיצ’בסקי מלא עינים, שבהן הוא רואה ומביט לתוכם של החזיונות, לפנים ולפני ולפנים – ההוא יימנע לעשות צירופי-לשון כרצונו, על פי מראה-עיניו המיוחד לו?
* * *
אמרתי: הבטה לפני ולפנים. כיצד?
ראשית, בשירת מאמריו. אל שירת סיפוריו אעבור אחר כך. בספרותנו מתחילה כשהרעיון הלאומי-הציוני המודרני כבר התחיל מתבסס על ידי גדוֹליו. ואולם הסופרים בשוק עשו תעמולה לתנועת שיבת-ציון בקול אחד: השנאה לישראל התגברה, צוררי בני-שם הרימו ראש ורוצים להכחיד אותנו מגוֹי, ואנחנו אלמלי היינו חזקים בדתנו כאשר היינו בימי הביניים היינו שׂוחקים גם לגלים האלה, ואמנם גם עתה מישחק לנו כל אויבינו הרעים העומדים לכלותנו. אבל דא עקא, שהדת המקשרת את כל בני ישראל ונותנת להם חיזוק, מתרופפת באשמת הדור הצעיר העוזב את כל קניינינו הלאומיים. נחוץ איפוא לקיומנו הדבק הלאומי, נחוץ להחיות את דעת העבר שלנו, נחוצה חיבת-ציון, למען נראה לשונאינו, כי כל כלי-יוצר עלינו לא יצלח.
כזו היתה הדרך הכבושה במחנה ה“לאומיים” – להימין ולא להשמאיל. מהערכת דברים לא יָדעו. כל ערכי הדברים הסתובבו מסביב לתקווֹת-ההשכלה שנכזבו – ולאומיוּת. ההשכלה בגדה וקילקלה – הלאומיוּת תתקן. ואף אלה שהעמיקו לעשות חשבונות של “לפנים” ו“אחור”, של “אבותינו” ו“אנו”, לא היו מרחיקים ללכת אלא עד ההרגשה העצמית של אבותינו ושלנו. אבותינו בימי הביניים הרגישו את עצמם בטוב, היו שבעים רצון מהיותם יהודים, בעוד שאנו חדלנו לחבב את הצרות… ברם, מה היה ערכּם – לא רק הרגשתם העצמית – של אותם ה“מאושרים” ומהו ערכנו האנושי אנו, ה“בועטים” – בזה לא נגעו…
היו גם שדיברו על היהדות בתור שכזו. יהדות, כמובן, לא תרגום המלה “יוּדנהייט”, כי אם דוקא “יוּדנטוּם”. מה זאת יוּדנטוּם? דת, מוסר לאוּמי, השקפת-עולם, שכולם עומדים על מרומי הקידמה האנושית. ואולם איש לא דיבר על צורות-חיינו בתור עם בעבר ובהווה ועל כל השלילה שבהן כשהן לעצמן; איש לא דיבר על הפוּנקציוֹת שמילאנו ושאנו ממלאים בתור יהודים ועל העסקים שלנו, עסקי-סרסורים. היו מזכירים את יסורי היהדות ההיסטוריים, את יסורינו ההיסטוריים על היהדות, אבל איש לא נגע בכיעור שביסורים האלה, בחטא שבהם, שצריך להשתיק כל חלום על כוחה של היהדות לעתיד לבוא. לא היה איש מן המנבאים ליהדות אשר יאמר: מה לי כל עתידות-היהדות המופשטים וקיומה המופשט ומעלותיה הגדולות בתור אידיאה, אם אנו, אנו מוּטלים ברפש וניווּל כל ימי חיינו ההיסטוריים? מה לי חיזוק-היהדות על יד הרעיון הלאומי, אם אין לנו כל אפשרות לחיים לאומיים, כלומר אנושיים, בפועל? לא היה איש מן השואלים לקיום-היהדות ורוצים לפתור אותה על ידי חיבת-ציון (ושואלים כאלה היו גם לפני מאמרו של ש"י איש הורוויץ!), שיהיה קרוב להבין, כי האסון הוא לא בזה, שהיהדות בתור אידיאה יכולה להיבטל, ואפילו לא לגמרי בזה, שהיהודים יכולים להתבולל, כי אם בזה, שהיהודים גם אילו היו מחזיקים בדתם היהודית לעולם ולא היו מתבוללים, הנה צורות-חיים יהודיות ערכיות לא היו יוצרים, והבזיון הטבוע והקלקול הנמשך לא היו נפחָתים במשהו, באשר הזוהמה המיוחדת לגיטו היהודי הן אינה מעלה ואינה מורידה כלל לגבי פתרון-השאלה, ולחיי יצירה גואלת ועבודה עצמית מכפרת אין מקום בגיטו. לא היה איש שיבין, כי שאלת היהדות היא שאלת-חוסר-העבודה של המוני-היהודים, אותם ההמונים שהנם אבק פורח ואינם יודעים לעבוד; כי הדאגה צריכה להיות לא על מה שהיהדות עם כל אידאליה הרוממים וכו' עתידה להיבטל, כי אם על מה שכבר עתה אנו בטלים, על מה שכבר עכשיו אין אומה עברית יוצרת, ואולי על שמעולם לא היתה אומה עברית יוצרת, על שתמיד חיינו או חיי צוענים המתחככים אצל התושבים להנאתם, או חיי כלבים, המחניפים ומשמשים לאדוניהם, על שתמיד נתקיימנו לא למרות הזירות הרעות, כי אם הודות להן, רק הודות להן… הבעלים לא רצו בסמוּכים על שולחנם, במשתווים להם, במחַקים אותם, ומשנאה גזרו עליהם גזירות להרחיקם, לבלי תת להם להיות כמוהם… ואלה – לא עבדו, אלא הסתגלו, התחפשוּ, החניפו, סבלו… היכן האידיאלים הרוממים?
איש לא היה; אבל האיש בא, איש עם שאלת “האומנם?” על שפתיו וחדירה לפני ולפנים בבת-עינו…
ד
פרצים, פרצים בחומתנו. והנה הם אומרים לסתמם במוך. בקש ובגבבא. האומנם ככה ייעשה? לא, לא, אל ייעשה כזאת בישראל! הוא, הוא אשר יוציא את המוך, ירחיב את הפרצים – יראו, יראו, יבקשו עצה. יבקשו – נבקש, כולנו נבקש. כל היחידים ברשות הרבים שלנו… כל ההולכים בקומה זקופה על כל פנים בפנימיותם… הלא אחראים אנו… הלא החירות הגדולה מטילה אחריות גדולה… הלא גדולה ונוראה האחריות…
… הנה הם, סותמי הפרצים, אומרים: ההיסטוריה, כוחות היסטוריים, התרבות הלאומית. זו, תרבותנו הלאומית, מתמוטטת בדור הנוכחי – צריך לחזקה, צריך לתת לה איזה חיזוק שיהא. הוא, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, הנושא עוון-הדורות ואחריות-הדורות, יודע אף הוא למדי לתת גודל לכוח “התולדה המאספת אותנו ומקיפה אותנו” (“על אם הדרך”, הוצאת “צעירים”, ע' 42); הוא, ש"על יד שולחנו הקטן בחדרו הקטן הוא יושב ומקשיב את נכאי הגוי הישראלי ואת עצבו הארוך משנות דור ודור (סוף ספר “ערכין”), יודע את כל חבלי התרבות העברית עוד מימי הבית הראשון; ולא עוד אלא שיש גם שהוא נכון לוותר ולהודות: “כבר לנו עבר גדול ועתיד משיחי יפה” (“על אם הדרך”, ע' 24). ואולם זה הדבר, שעם כל היותו בעצמו נעוץ כולו בקברות-אבותיו, הנה “רגש חזק ועמוק” אומר לו, כלומר, אמר לו בעת ההיא, שצריך דוקא לקעקע אותם הקברים, שצריך לעמול לשכוח את העבר, למרוד בעבר, למרוד בתרבות הישראלית!
“ודאי הוא הדבר, שהקולטורה, רוב-הקוּלטוּרה, היא תוצאה אחרונה של מעמד-האוּמה, אבל כיון שתוצאה אחרונה כזו, בהתבשלה במועד ידוע בתבנית שלמה ומוחשית, עמדה מלדת ועמֵלה היא להאריך ימים רק בזכות זו שכבר נתהוותה ותהי לחיים, הרי היא פועלת מכאן ואילך כעין טבע חיצוני וכדבר המחליש את הטבע הפנימי” (“על אם הדרך”, ע' 45).
וכשמקניטים אותו בהבלי האמרות המתהלכות, המועתקות ממליצות “חכמי ישראל” בשפת אשכנז, הוא עומד וצועק: להד“ם! איזו תרבות ישראלית? הספרות הישראלית העתיקה, שאין לנו כל יחס אליה? הן אפילו אם נניח, “שיש לנו שאיפות רבות ומחשבות גדולות ורבות ראויות להיקרב (כלומר, שיעלו לקרבן) על מזבחן”, הרי “יש לנו רב ומאומה אין לנו, אחרי שאין לנו אנשים להדעות והמחשבות הללו” (פרק “על המחיה”, ב“על אם הדרך”), אחרי ש”מיני נמלים אנחנו ולא בני אדם" (“ערכין”), ובמי האשם? הלא שוב בעבר התרבותי שלנו, שלא היה תרבותי! התרבות הרי היא בחיים תרבותיים ערכיים, וחיינו בעבר, כמו בהווה, לא היו בני תרבות כלל. כל העבר שלנו בעיקרו יצר ספרים שונים, שאין כל אחדות תרבותית ביניהם ושלנו אין כל שייכות אליהם. וכי את השייכות הזאת תחַיוּ? אדרבה, הרי דא עקא, שקצות מאותם הערכים הישנים עודם בולעים את החדשים ואינם נותנים לבנינו להיות לאנשים אחרים, בעלי ערכים אחרים…
ואם תאמרו: בנינינו הלא נעשים לאנשים אחרים, בנינו הלא הולכים מאתנו, באי-דעתם כלום מערכינו הישנים, ועל זה אנחנו הלא מצֵרים ודוֹאגים – אף הוא יענה לכם: זה הדבר, שאתם, הגודרים והעומדים בפרץ, כביכול, עומדים בחוץ ומביטים כל ימיכם לחוץ, ל“בריות”, ל“אַנטיסימיטין”, לאלה שיוצאים מתוככם ונעשים לאַנטיסימיטין – ועל פי זה אתם מעריכים את ערכי חיינו. אני לא באלה עסקי. אני, אמנם, קורא, שהכל אנו צריכים ללמוד מהם, אבל עומד אני בפנים וכל מבטי הוא לפנים. אתם חושבים כל היום על העוזבים ועל הגויים המדברים עלינו רעות, ואני עם אלה יש לי חשבונות מיוחדים, ואולם העיקר אצלי, סוף-סוף, הם הנשארים אתנו, הניצבים אתנו כיום. אני מביט לתוכי, אדם שבא מבית-אבא אל חיי התרבות ככלי ריק. אני יש לי עסק עם קהילת ישראל הדוויה כמו שהיא, המעמידה “אנשים שכמותנו, עם מבואותינו האפלים, שהם תולדות ערכינו עת עתה” (“על אם הדרך”). לי יש הרגש, שאיך שיהיה, ואנו חיים, ו“לדידן שונים התנאים הכלכליים והחברתיים מאשר לכל אומה ולשון, שורש מעמדנו החמרי הוא, סוף-כל-סוף, ישראלי ורק ישראלי… הנקודה הלאומית נפעלת גם מתוכנו ברובה, ואולי רק מתוכנו” (פרק “על המחיה”).
ובאותו ספר בפרק “על הקדושה”, הוא קורא:
“אם אין לנו מחיה נקיה, מחיה בת עבודה טהורה, עבודה שאפשר לה להיעשות בטהרה ובחירות שבטהרה, אז מאומה אין לנו ומאומה לא נוכל להשיג”.
“אם אין מחיה לנו בתור עם, זכות בתור עם עובד ואוכל פרי-עבודתו, אז אין לנו מחיה נפשית בתור בני אדם, אין אנו יכולים להיות בני אדם כלל”.
אתם, בעלי הסניגוריה מכל המינים, שההתנצלות והסניגוריה והאשמת-אחרים בחטאינו נעשו אצלכם ליסוד-היסודות, מה אתם רוצים מהאנטישמיים? מה אתם מביטים כל היום לצד “צוררי-ישראל” ומגדפים אותם במקהלה? מדוע לא תאבו להבין את המובן כל כך מאליו – את חזיון השנאה והבוז לישראל, כלומר, לעצם שיושב בתוכם, נזון מהם ואינו נבלע בהם? וכי מקרה הוא, שטובי-וגדולי בני אירופה חרקו וחורקים שן עלינו? כבשו פניכם בקרקע זה, שאינו שלכם! מה אתם בוחרים לאחוז את החבל בשני ראשיו? מה זה רצונכם המוזר להיות גרים ותושבים בנשימה אחת: לשבת בתוכם בתור לאומיים עבריים, להיות מתווכים בפירות-עבודתם החמריים והרוחניים, ויחד עם זה להיבדל בבתי-כנסיות משלכם ולהוציא עתונים יהודיים מיוחדים לכם בשפתם הם?
איזו מידת-עבדים מגוּנה לתלות תמיד את הקולר בצוואר-אחרים! מדוע אתם, הלאומיים, למצער, לא תכירו בסיבת הבכיה לדורות שלנו? מדוע טחו עיניכם מראות את חטאנו הרוחני הארוך? מדוע תשכחו את אותה העובדה הנוראה, כי “אנחנו מיהרנו ללכת גולה, התחלנו לברוח מארצנו עוד טרם הקיאה אותנו בתתנו משפט-הבכורה לסחר-עמים” (“נמושות”). ומה הפלא, כי נשתרשה השנאה העולמית בלב העמים אל אלה שבאו אליהם ורצו להשתמש בפרי-יצירותיהם וקיבלו מהם וחיקו אותם, ועם כל זה נתבדלו מהם, כביכול, והיו תמיד לצנינים בעיניהם? מדוע לא תבינו, כי “דוקא אנו אשמים בתלאותינו, אנו כמו שהננו היום, כמו שהננו אתמול, בכל הזמנים ובכל הדורות”? (“דין ודברים”).
והאשמה, אליבא דברדיצ’בסקי, אינה, בעצם, אשמת הגזע. אי-אפשר לומר בהחלט, שתכונתנו הגזעית רעה ביסודה. אדרבה, “היו ימי-עוז לישראל” בימים מקדם, בעת שהיה “חוטא” בכל העמים אשר על פני האדמה, אבל גם יוצר כמוהם. ואולם הנטיה הרוחנית המזוייפת, שנשתלה בעם ישראל על ידי “מאוֹריו”, על ידי תלמידי-חכמיו השנואים (לא לחינם!), היא שעשתה אותו ללא-עם… ובארצות-הפיזור נתמקקנו עוד יותר, עבירה גוררת עבירה.
לברדיצ’בסקי בעת ההיא לא היתה ה“תולדה” איזה עצם מושג ועומד בפני עצמו, ומושגי “השגחת-ההיסטוריה” ו“עין-ההיסטוריה”, שרבים בספרותנו חוזרים עליהם, כמעט שזרו לו. רק ברבות הימים, בקצות-מאמריו בהוצאת “צעירים” מאחרי “שנות ראינו רעה”, כלומר, לאחר שנתעייף ונשתתק והסער קם לדממה, והויכוח, כשנתעורר עוד לפעמים, כבר היה הגיוני ואֶלגי, וזעיר שם, זעיר שם, ניסה גם לצעוד לאחור – רק אז יש שנמצא אותו מבקש-אויר בכדי שנוכל לבקש פתרון ל“ההשגחה העולמית העמית ולתעודת הלאום” (“בחומר וברוח”). ברם אז, בתקופה שאנו עומדים בה, לא גרס “מכיוון שחשבנו כך שמע מינה שהיינו מוכרחים לחשוב כך” – בעולם המחשבה, ואף לא “מכיוון שהיה כך, שמע מינה שהיה מוכרח להיות כך” – בעולם-התולדה. ה“תולדה” אינה אשמה בכל אשר מצאתנו. אשמים אנו, אשמים הרצונות הרעים, אשמים תלמיד-חכמינו ודרכיהם המסולפות, אשמים הרוחות הנמליים, יותר נכון שנעשו נמליים… “העם ומיטב-העם ידעו טיבה של האדמה ולחמו בעדה, אבל מאשרי העם הטעו את נטייתו הטבעית” ונתנו לו “חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם”…ואם כי “יודע הוא את כל הסיבות התולדיות וההכרחיות לפיזורנו, מאמין הוא, שההכרחיוֹת הללו אינן הכרחיוֹת גמורות ויכולים היינו לשנותן על-ידי רצון לאומי חזק” (“נמושות”).
הנה הוא חשבונו של ברדיצ’בסקי, החשבון החדש לגמרי, המהפך באמת את כל הקערה על פיה! ואם בהתקוממות נגד הכתב והמכתב ובהתמרמרות על כל האופל שבחיינו המשיך מ. י. ברדיצ’בסקי הלאה רק את הקו של י. ל. גוֹרדוֹן ומ. ל. ליליינבלום, הנה את “הטעות הגדולה הזאת בחשבון-הגלות”, לכל היקפה ולכל אימתה, גילה הוא ראשון, וגם עד היום שני בסופרים אין לו, אשר תמיד ישים את הדבר הזה לנגד עיניו!
“לרוח יבנה ובנותיה – הוא חוזר ואומר באותו ספר – אין כל מובן בלי אדמת ירושלים ובלי מקום תמידי שיכולים בני העם לשאוב את כוחותיהם ממנו ולהתקיים על ידו”…
“אמנם – הוא מבין גם לרוח-אחרים – איזה יופי מונח ברעיון: להניח חיי-שעה ולעסוק בחיי-עולם. אבל, בעיקר-הדבר – (ועיקר זה, רבותי, צריך היה להיות חרות על לב-כולנו!) – חיי-שעה בריאים וישרים הם הם חיי-עולם (ההדגשה של המַרצה). חיי-עולם מופשטים, ספרי-תורות בארון-הקודש ולא בשוָקות ובחוצות אינם מועילים מאומה” 2.
זהו ה“שינוי-ערכין” במוסר הישראלי! זהו קולו של מי שערכי-החיים האמיתיים נתונים בלבו, של מי שיודע להבדיל בין המוסר העמוק הנובע משרשי החיים וחוקיהם הטמירים, היסודיים, המוסר של אנשי עבודה, המוסר של טהרה נפשית וריליגיוזיוּת מחרישה, ובין המוסר השכלי, הפרוּשי, הצְבוּעי, הצעקני, המוסר של חלשי-המזג, ממציאי “תעודות” ובעלי מוסר פרופיסיונליים!
ושם, באותו ספר:
"טעות גדולה היתה לחשוב את חיי-העולם בהיותם, כפי הנראה, מופשטים מזמן ומקום, לקניינים המשותפים והקיימים של העם, וחיי השעה לבודדים וארעיים. אדרבה, דווקא חיי השעה בשלימוּתם והאפשרות הארצית לבנות בית ומשפחה הם הם הקניינים המשותפים והציבוריים, כלומר, הקניינים, שרק על ידם הציבור מתקיים ואפשר לו להתקיים.
סוף דבר: כל עוד שמדור התחתון שלנו רקוב לא תועלנה לנו כל העליות".
רבותי! אימתי נשמעו עוד אצלנו דברים כמו אלה? רק פעם אחת נשמעו – ולא יספו.
ה
ובניכם וטפכם העוזבים, אשר אמרתם –––
על דרך הפשטות, אשר יש וברדיצ’בסקי עומד כולו עליה, העזיבה הרי היא חזיון ברור וטבעי כל צרכו ואינה “פרובלימה” קשה כל עיקר. צעירי בני ישראל, שרק נולדו ישראל, אבל כל עולמם הרוחני וכל אָרחות-חייהם קיבלו בבית-הספר הזר, החילוני, הנוצרי, אשר דיבורם הוא בשפת הארץ מימי ילדותם ואשר בעודם תינוקות כבר נשבו בין הנכרים – הן פלא היה אלמלא “עזבו את כרמם”. ובאמת, הם כלל אינם עוזבים: הם הלא אינם יודעים משום “כרם” אחר, משום סביבה ואויר אחר. ידיעות-ה“יהדות”, אשר יושיטו להם בקצה-המזלג, "למען לא יעזבו, לא יועילו איפוא כלום, הואיל ובמובן התרבותי הם, אמנם, כבר אינם יהודים בשום אופן. השנאה שלהם ליהודים וליהדות היא ממש כשנאת חבריהם הנוצרים לזה, אלא רק בתוספת מקצת או הרבה כעס (הכל לפי הטמפּראמנט) על אי-הנעימות שמולדתם היהודית (הפיזיולוגית) גורמת להם.
ואולם הוא הדבר, שברדיצ’בסקי הוא כל כך פנימי, כל כך עומד מבפנים, עד שגם לשאיפות-הטמיעה יתחכם להעניק נימוקים לאומיים, עד שגם את ההתבוללות הוא מכניס לתחומי הלאומיות, ובעת שהוא מהרהר או מתווכח על הפרובלימה של “מחוץ למחנה” אין עיקר-עניינו כלל ביהודים הצעירים, שכל עינוייהם הם מה שאין התבוללותם התבוללות שלמה, כי אם רחף ירחפו לפני צלליהם של היוצאים הגדולים: שפינוזה, שלמה מַימוֹן, מיכאל התלמיד מ“מחנים”… של אלה, שהעבר הישראלי חי בהם, והצער שלהם הוא דווקא מה שבעומק-נפשם היו רוצים להישאר – ואינם יכולים… צר להם המקום בכרם-ישראל… “מיטב-בנינו זה מאה שלמה בורחים מהיהודית (-ם?) על ידי היהדות” – כתב הוא ב“ערכין”, ע' 21. ואותה הטענה בהרחב-הביאור בע' 46: “רצוני לומר, אנוסים הם ללכת לנטור כרמים אחרים באשר לימדו אותם להאמין, כי הצירוף הנפשי עם ישראל מחייב להאמין, כי הצירוף הנפשי עם ישראל מחייב להאמין באיזה חשבון של עולם קבוע ומוגבל, דבר לפי תנאי הקולטורה הגדולה של המאה שלנו רבת המחשבות והתפיסות הרוחניות החפשיות אי-אפשר לשום אדם”.
בגודל לאומיותו האינסטינקטיבית, הדָמיית, מנסה איפוא ברדיצ’בסקי לתת גם להולכים מעין ביאור לאומי, פנימי: הם הולכים, כביכול, מאת העם מפני שאינם סובלים את היהדות, מפני ש“אין שייכות טבעית לנפשותיהם להקולטורה של העבר שלנו”. והואיל וכך, הוא מוצא, לשיטתו, ב“שינוי-הערכין” הפנימי תרופה גם לזה. יתרחבו הגבולים – ולא יֵצר המקום…
מלחמת-ברדיצ’בסקי בעד היהודים המוחשים וצרכי-ותביעות-חייהם המוחשיים נגד היהדות המופשטה ונגד חובותיה המופשטים, שאף שאינם מצטרפים לחשבון אחד, יש שמטילים אותם על כל הקורא לעצמו יהודי כתנאי ראשון – מלחמה זו כשהיא לעצמה ודאי ברוכה תהיה, ואין עכשיו השעה להאריך בזה. ודאי השכיל הוא להתווכח עם כל גדולינו היהודים הסניגורים, המחזיקים בנדון זה דווקא בדעתם של הקטיגורים הנוצרים (למשל, הגאון הרוסי המעוּקם דוֹסטוֹיבסקי והסופר הגרמני נהדר-הלשון צ’מברליין), שכל מי שמשליך מעליו תורת הפרוּשים והרבנים אינו יהודי. ודאי שאחר לא היה יודע להכות את האידיאולוגים שלנו, בעלי החקרנות היהדותית, שוק על ירך, כמו ברדיצ’בסקי, שהוא בעצמו בן-בית גדול אצל אותה חקרנות ואותה אידיאולוגיה, ואפילו לא תמיד משוחרר ממנה (“מזרח או מערב – להיות או לחדול”…). בלי ספק זכותו היא, שהבדיל לחלוטין בין “הצירוף הנפשי של עם-ישראל” ובין כל “חשבון-עולם קבוע ומוגבל” ובזה נתן את האפשרות המטאפיסית לכל בעלי המחשבות והתסיסות הרוחניות החפשיות להישאר בפנים… ואולם עם כל זה צריך להגיד, שבמאמריו אשר מעבר השני לספרו “ערכין” העמיק יותר ב“שאלת התרבות” ובשאלת העזיבה וההתבוללות…
קולטורה בת ארבעת אלפים שנה, שאינה משתמרת אלא באפלה ולאורה אין כוחה אתה, מה ערכה? ולמה איפוא נַדה אבן בעוזבים אותה? כך היה טוען ברדיצ’בסקי מקודם, כאמור וכמובן מאליו, עכשיו אין מיידי-אבן בהולכים, אחרי שגם הנשארים הספוּרים יודעים, כי אי-אפשר באופן אחר: אותם ההולכים הרי אינם הולכים כלל לרעות בשדות אחרים; הם רועים בשדות אשר הם יודעים מימי ילדותם. ואולם במה שנוגע לשינוי-ערכין פנימי ביחס לשאלה חיצונית זו – קול קורא בנפשנו: לחינם, לחינם כל הדברים! העבר שלנו ותרבות העבר שלנו הנם אפסיים – זה נכון, זאת צריכים אנו, הנשארים, לדעת, בכדי להתחיל הכל מחדש, מבראשית! ואולם הראָיה על אותה אפסות מזה, שבנינו נשקעים ב“הווה” חדש, מזה ש“גדולי-ישראל” אצל אומות-העולם היו למה שהיו רק אחרי עזבם את הגיטו – אי משום הא לא איריא… בנינו לא היו נשארים בגיטו גם אילו היו עוקרים שם את העבר הבלתי-פורה ומשַׁנים את הערכין הפנימיים; בנינו הולכים מאתנו לא מפני שהעבר מעיק עליהם, כדעת ברדיצ’בסקי ב“ערכין”, ובנינו לא יישארו אתנו, אם יֵדעו את עברנו, כדעת החולקים עליו; הגיטו ייעזב תמיד מכל מי שיכול לעזבהו; הגיטו נעזב תמיד מכל מי שיכול לעזבהו. הרי לא רק במאה האחרונה – בנינו לא נשארו אתנו גם בתקופה האלכסנדרונית, גם בתקופה הערבית-הספרדית, גם בכל הזמנים שבאו ביחוסים קרובים עם האינם-יהודים. פשוטים הדברים.
ולחינם כועס ברדיצ’בסקי (ב“על הפרק”) על המאן-דאמר, כי התבוללות מוּתנה משינוי תנאי החיים הכלכליים. הן הוא בעצמו אומר במקום אחד: “ימי החסידות והתגלות תרבות רוחנית גדולה בגולה היתה אפשרית לפי התנאים החומריים המוגבלים אז, לפי תכנית עולמו (של היהודי), שהיה בעד עצמו וחי בעד עצמו, וימים כאלה לא ישובו לנו עוד” (“בחומר וברוח”)…ובאותו ספר גופא, ב“על הפרק” (ב“גרגרים”)“, כשהוא מתווכח עם בטחונו של אחד-העם בכוחו הרוחני של החיקוי הבא מתוך התחרות, שהוא,חיקוי מסוג זה, הציל, כביכול, תמיד ויציל את הישות הלאוּמית מהתבטלות וכליה, ברדיצ’בסקי מבין היטב, שמשל למה הדבר דומה? אומרים לחולה: השכיבה תביא עליך כליה – צא במחולות!. כי הואיל והיהודי התלוי בפרנסתו באחרים מוכרח לחקות ולהתבטל בפניהם, מה תושיענו העצה הטובה, ש”נתחרה"?.ובפרט שאכן כבר היה הדבר לעולמים: כמה שחיקו, הסתגלו והתחרו האישים הפרטיים מתוכנו וניסו “להשתמש באותו הכוח הרוחני עצמו”, הנה להם הביא הדבר תועלת או לא הביא, אבל אצלנו לא נשאר מזה רושם כל עיקר, שום סכום כללי עברי…
עבודת “האישים הפרטיים” המוצלחה או הבלתי-מוצלחה אצל האחרים ובתוך האחרים ו“הסכום הכללי העברי”, שאינו מתקבל לעולם, שאינו יכול להתקבל – הנה שאלת-התרבות שלנו! מי שיכול ללכת הולך, אצלנו אין לו מה לעשות – תרבותנו איפוא מאין תימצא? ובאין תרבות – על מה נסמוך? במה נפרנס את צרכי רוחנו?
ושוב “הערכין הישנים הכפוּיים כגיגית” – מאריה דאברהם! על מי כפופים הערכין הללו? ובמצבנו – מה יועילו איזו ערכין חדשים שיהיו? ובאיזה אופן יצוֹרפו, יוכלו להיצרף הערכין החדשים? “המוסר הלאומי”. למשל, של אחד-העם ודאי שהוא רעיון בדוי מכל הצדדים. אבל גם אם היינו מניחים, שיש איזה ממש בכגון דא, גם אם היינו מניחים, שיש דעת-היהדות ושהיהדות, בכלל, היא אכן חטיבה שלמה – מה תושיענו כל הנחה שתהא, אם אין אויר של חיים יהודיים, אם אין לבוש לאותו מוסר ולאותה יהדות, אם אין סביבה, אם אין היקף?
“התהום הרובץ בין מה שבבית ומה שבחוץ גדול מאוד, או אולי, יותר נכון, אין לנו בית כלל. מאומה אין לנו מכל הקרן הקיימת להשכלה ולצרכים אנושיים-רוחניים באופן שנרכיב עמהם את אשר שם בחוץ”. ריאה שנימַקה – אין עם מה להרכיב – זוהי המחלה… הנה הדיאגנוזה…
ואמנם, בחוברת “דין ודברים”, הוצאת “צעירים”, הוקדש לענין זה עוד מאמר אחד, ושם אנו מוצאים יתר הארה ותפיסת עוד צדדים שונים. שם אנו שומעים עוד פעם מה שנכון וצריך לאמרו ולחזור ולשנותו, לא כלפי העוזבים אלא לתועלת הנשארים, ש“לחינם, לחינם אנו מתיימרים בקולטורה מוסרית מאוד נעלה, בעוד חושך באהלנו ואופל בחיינו”. ואם, אמנם, בהכותו שם בשוט-לשונו את הנוטרים כרמים אחרים, ש“חייהם, מהותם והדם הנוזל בהם סותר למה שבפיהם, למה שבמחשבותיהם ודעותיהם” (אותו “לבו יצא על השקר שבאותה נפש” ב“מחניים”!) עוד אפשר לחלוק עליו במידה ידועה: הרי המבקרים העברים בספרות הרוסית, למשל, חדרו לרוחה של אותה ספרות והבינו וביארו את גדוליה יותר מאלה שנולדו רוסים; ואם, אמנם, כשהוא מדבר בפרק ב' של אותו מאמר בכלל על הרכוש הרוחני התולדי, על השארית הנצחית והאור הפנימי –אפשר לקבל כל דבריו ואפשר שלא לקבל. אבל כשהוא נוקב את החזיון המר והוגה אותו בכל אותיותיו: לנו אין שמים ואין ארץ – פחד יקראך ורעדה.
ו
איה המוצא?
לכאורה, המוצא ברור הוא וגלוי. אתם אומרים יהדות, ואני אומר עם-ישראל. עם-ישראל כמו שהוא, בכל קלקוליו ובכל ליקוייו, בכל פצעיו ובכל מכאוביו, שאין דוּגמתם בשום אומה ולשון, גדולה או קטנה, הרי הוא מעשה, מעשה בפועל ולא נושא של סכום-מחשבות מסוּיים. עם-ישראל – כלומר אנחנו – רוצה לחיות וצריך לחיות ממש, יהיה מה שיהיה. אבל עם-ישראל, כאמור, מקולקל ולקוי, לעם-ישראל אין חירות ואין פדות. עם-ישראל מרוסק ונתון בין המצָרים. עם-ישראל כולו קרעים ושניוּת. לעם ישראל אין אדמה והד-האדמה. עם-ישראל, אינו עם. ואם חפצים אנו להיות לעם, צריכים למצוא את האפשרות הראשונה לרכוֹש נכסים ולשתף נכסינו בתור עם, למצוא את האפשרות להמשכת האור הלאומי עם כל הצרכים האנושיים, את היכולת לטווֹת חוט תולדי אחד ומיוחד לנו בכל מעשינו ובכל צרכינו. לא “מרכז רוחני” לתפוצות-הגולה. זה לא יושיענו. נחוצה התרכזות של המוני יהודים, שיהיו מן הישוב. נחוץ יסוד עובד. נחוצים מעשים ומילוּי-הצרכים בהיקף עממי וארצי; מעשים ועבודה. עתיד האדם ליתן דין וחשבון לפני אלוהי החיים על שאינו חי ועובד. ועם, שאין לו שטח קרקעי, אשר בו יחיה ויעבוד – קורי-עכביש הנהו, קורים הנמתחים, פורחים וכלים באויר.
המוצא ברור הוא: הציוניות! ואולם ברדיצ’בסקי האויב (ב“מוקדם”) לרוּחניותה של האחד-העמיות והרוצה בתגבורת הכוח המדיני, הציביליזאציוני והארצי בישראל, לא היה גם מהרצים לפני מרכבתה של הציוניות הבזילאית ההרצליינית. ה“רוחניות” של הראשונה, למרות כל הקידות וההשתחוויות כנגד אביה, לא היתה לגביה, בעצם, אלא קליפת-הרוח, וה“מדיניות” של השניה – שוב אך קליפה, חיצוניות. הציוניות הבזילאית, הקונגרסית, לא תתן את האפשרות להיות עברי בכל המפעלים גם מחוץ לד' אמותיה; ציוניות זו היא כעין היהדות האשכנזית, שמקומה רק בבית-הכנסת (הרחב-הביאור ב“בחומר וברוח”). כלומר: לה אין כל המשך וקישור לשאר החיים והעבודות בבית אחר כך, בחיי כל איש ואיש יהודי בביתו, בקרב בניו ובעתידות-ביתו הקרובות. מה בין “ציוניים” והבלתי-ציוניים בחיי יום-יום?
סתירה זו, שאכלה את הציוניות ההרצליינית ועשתה אותה לאפס, התבלטה, בעצם, בכל מרירותה בהרצל עצמו. הרצל היה אדם יפה, בעל כשרונות ובעל מידות תרומיות. הוא “עזב” את עברו ה“אי-ציוני” ובא לעבוד בשביל היהודים. אבל מה נשתנה בו בעצם? האם נעשה ליהודי, באותו המובן שאנו כולנו יהודים? לא, הוא נשאר כשהיה, בן תרבות אחרת, בן אותה התרבות, שהיה שלה עד עבודתו בציוניות. מה הועילה לו זו? מה שינתה בחזון-נפשו? מתחילה כתב פיליטונים גרמניים בעתון גרמני וגם אחר כך כתב ממש אותם הפיליטונים באותו העתון.
גם כאן איפוא הציץ ברדיצ’בסקי, כדרכו, לפני ולפנים ולא כיחד את אשר עם לבבו.
הציוניות הפוליטית – “תחילתה ברעש וסוֹפה לא ברעש”. כי הנקל היה לעשות תעמולה בין המוני-עם אַפסיים, כהמוני-עמנו הבטלים והאויריים, שהנה בא איש, אשר לפני מלכים יתייצב והוא יפתח שערי הארץ ויביא לשם את כל קהל-ישראל בצבים ובכירכרות. אבל מאפס יצא אין.
והרצל בעצמו – איזו דרך היתה לו לגאולת העם? הוא בעצמו כאילו האמין, שהכל יפול משמים ארצה. איך יגיע העם היהודי למצב-הגאולה ובאיזה אופן יגיע – זה חסר בתכניותיו. פוליטיקה הנעשית באספות ובאגודות הן לא תועיל בעת שאין לה העיקר שתסמוך עליו. העם הוא בארצות אחרות, וגם הפוליטיקה היא בארצות אחרות – מה עניינה של זו להעמיד את העם על הקרקע, שאינו עליו?
הרצל – מעלה ברדיצ’בסקי – לא היה איש-המעשה, לא ידע מה לעשות. הוא לא רק שלא ידע, למשל, להשתמש בהגירה, אלא שגם לא שם לב כראוי לחזיון ראשי זה בחיינו, לבנות עליו את תכניותיו. הוא בעצמו לא עבר לציון להיות שם לעינים למתיישבים. הוא עמד מרחוק, חלם, חזה חזיונות ואמר לעשות דבר בעזרת קונגרסים, שאינם כלום.
ברדיצ’בסקי המבקש מוֹצא היה נותן ערך של מוצא ושל הצלה לציוניוּת של אנשים, שכולם נבלעים בציון דלמטה שלהם, כולם עם שאיפותיהם הפרטיות והכלכליות, ו“בעשייתם, לכאורה, הכל בעד עצמם ובעד ביתם הם עושים ממילא את הדבר של ציבור ומניחים איזה יסוד לבנין של ציבור ולשכלול איזה ציבור כלכלי” (“מימי המעשה”); ברדיצ’בסקי היה נותן ערך להגירה המונית של אנשים עובדים לארץ-ישראל, שאנשים מסורים לענין בתור עינין של עצמם עומדים בראשה. אילו היה רואה תנועה ציונית שכזו, כי אז היה קולו אחר לגמרי בדברו בה. ואולם הוא ראה בכל “ימי המעשה” רק ציוניות של “טובת הכלל”, ציוניות של גמילות חסדים לאחרים, שלא די שאינה יוצרת ואינה יכולה ליצור כלום בשביל העתיד, הרי גם בהוֹוה, בגולה (שאם מצד אחד אין לנו כבר מה להפסיד, הנה סוף-סוף, אנו יושבים, צריכים לישב, ולעולם נשב שם), היא עוד קורעת את היהודי לגזרים, נוסף על כל הקרעים הישנים שבו: לעובד פרטי בעד חייו ולעובד בעד הכלל, להיות עם המעשים העצמיים כאן ולהיות עיניו צופיות לשם. וציוניות כזו – מובן, שאין לה חשיבות יתרה בעיניו.
ברם, העיקר, רבותי, העיקר הוא, שמלבד כל זאת, מלבד כל השאלות הצדדיות וה“נעלמות”, שבארץ-ישראל או אפילו בארץ סתם, מלבד שאלת העבודה ושאלת ילידי-הארץ הנושנים ושאלת התרבות השלטת בארצות-הכניסה החדשות, ומלבד שאלת הקרעים וניגודים החדשים, המוכרחים לבוא על-ידי הנסיונות החדשים והמעשים החדשים, העומדים בהיפך גמור לכל חיינו ההיסטוריים במשך מאות ומאות בשנים, הנה בסתר לבו של מחשב חשבונו של עולמנו זה מופרך הדבר מעיקרא. ברדיצ’בסקי, סוף-סוף, כמנדלי מוכר-ספרים ב“בימי הרעש”, אינו מאמין בכוח העם, אינו רואה את הכוח הזה ואפשרות הכוח הזה.
אמנם, בראשית עבודתו הספרותית של ברדיצ’בסקי אפשר היה לטעות ולחשוב, שבתוכו תקנן דווקא האמונה, כי עתידות גדולות נצפנו ליהודים, כי בטוח הוא באפשרויות הגדולות המונחות בהם, אם רק ימרדו בעברם הגרוע וישנו את ערכי החיים שלהם. אז נתן מקום לחשוב: הרי אדם מישראל זה אינו חושש להראות על כל הפרצים שניבעו בחומתנו, לקרוא לכל המחלות בשמן ולגלות את כל האמת שנתגלתה לו, שמע מינה, שבטוח הוא, כי כדאי לעשות זאת, כי יש שכר לפעולתו זו; שמע מינה, שכוח-שלילתו על תנאי הוא: אם תוסיפו להיות כך וכך ולא תחדלו מזה ומזה – ואבדתם; אבל אם תהיו לאחרים – תירשו ארצות… ותו: אדם זה הלא הרבה כל כך להילחם בעד מהלכים חדשים בספרות-ישראל ובמחשבת-ישראל, שמע מינה, שהאמין אמונת-אומן, כי על-ידי הכנסת האוניברסאליוּת לתוכן, על-ידי תיקון עולמנו הרוחני, יבוא איזה פלא בחיינו, יתאחו הקרעים ויתגלו הכוחות… (עיין ביחוד בראש מאמר “לשאלת העבר”).
כן, רבותי, במקצת, ואולי גם בהרבה, היה כל זה בתוֹר-עלומיו של ב., היה, ונסער, ואבד… ולמסתכל אי-אפשר שלא לראות, כי גם באותו התור, בימי סערת המלחמה, כבר היה היאוש בלבו, כי גם בהשיאו את עצמו, כי יודע הוא, ש“העתיד על צדו, הדור הבא על צדו וכו'”, היה היאוש בלבו, תמיד היה זה בלבו, זה, אשר אדם מישראל בזמננו, אם רק קצת בעל-מחשבות הוא, אי-אפשר שׁלא ידע ממנו. המתבונן ראֹה יראה, כי בצעדים איטיים, אבל בלי הפסק, התקרב המשבר – עוד מראשית עלות משוררנו על הבמה…
ומחשבת הפלצוּת העיקרית שלו, שהביאה אותו עד לאין מוצא, היא: מעולם בוֹנים לא היינו. גם אבותינו ואבות-אבותינו לא היו בוֹנים מעולם. יחס חיצוני היה להם לדברים מאז ומעולם – יחס של סוחרים. הכל היה אצלם מסחר – כל קנייני-החיים, כל עבודות-האדם ויגיע-כפיו. תמיד חיו חיי-שעה. ולא חיי-שעה, שהנפשיוּת הפנימית שבם עושה אותם לחיי-עולם, שפירותיהם נשארים בהכרח לדורות, כי אם חיי-שעה של נמלים זוחלות ורוחשות על גבי פתוֹתים. עד שבאנו כולנו עד משבר.
ז
עד משבר.
ואימת המשבר, כאמור, באה לאט-לאט, הלכה וקרבה בצעדים איטיים, אבל בלי הפסקה. עוד בהקדמות לספריו שלפני “שנות ראינו רעה”, כלומר, ימי המהפכה והפוֹגרוֹמים ברוסיה, שהראו ברור את החשבון מכל הצדדים, אנו מוצאים, ש“אז בימים ההם, בערך שנתיים לפנים, עם כל היותי מרבה לשאול ולסתור, עוד הייתי בונה וחולם, רצוני [לומר], חולם לבנות. וצל הימים ההם אשורנו ולא עתה” (פתיחתא ל“על אם הדרך”, תר"ס). בפתיחתא למסכת “ערכין” שאחריה, נדמה, ש“כל קיומנו ובירור האפשרויות לקיומנו תלוי בשאלת הערכין”; ב“על הפרק” זה הספר היקר, יש רמז בתחילתו, ש“עוד הרבה יש לשאול”… ואולם ב“דין ודברים”, שנדפס בשנת תרס"ב, כבר פקע המיתר: “גם אתה, גם האנשים הבאים אחריך לא תעברו ולא תעשו”…
ואולם, אם בכל הדברים הקשים והמחרידים, שנמצאו באלה חמשת ספרי הוצאת “צעירים” המוקדמים, אפשר היה לראות מעין שפודין נוצצים ולוהטים הנתחבים בכוונה בבשר הקורא העברי, להודיע לו, שאם לא יעשה כלום לרווחתו, לישועתו – ואבד, הנה קול אחר, אם כי לא דעות אחרות בעצם, אנו שומעים בשאר ספרו אותה ההוצאה, שיצאו בשנת תרס“ח. “אז, – קוראים אנו בפתח-דבר ל”בחומר וברוח”, הראשון שיצא אחרי “שנות ראינו רעה” – בעת נכתבו הדברים ההם, עמדו שאלות כאלו ביסוד-חיינו בתור עם על הפרק והאמינו בהם אומן, האמינו, כי עוד רוח בנו, ועתה גם זה לנו אין".
בעצמו לא היה ברדיצ’בסקי במקום-המעשה בשנות ראינו רעה", ואולם החשבון מכל הצדדים נתברר על-ידי המאורעות גם מרחוק. ראשית כל נתברר, שעם התקוות הקלושות הראשונות לחופש מדיני, הושלכה הספרות העברית מן גו, צפו ועלו כל החזיונות המביאים אתם את הטמיעה הגמורה שראינום במערב בתנועות-המהפכה במאה הקודמת ולפניה. אך העיקר, העיקר – אותו התפקיד, שמילאו המוני-היהודים, או יותר נכון, גולגולות-היהודים בימי המהפכה, בערב היותן מרוֹצָצות בפרעות הבאות!… היהודים, שידיהם אינן נוגעות שם, כבכל מקום, במכונת התעשיה ויצירת העושר העיקרי של המדינה, היהודים, שאף החלק היותר טוב שבהם אינו עוסק אלא במלאכות ביתיות, קלות, קלושות, עוברות, ממדרגה רביעית או חמישית, הם הם שקפצו דווקא בראש תנועת המהפכה, בעת שכל הארץ הגדולה והרחבה פירפרה בחבליה, הם שהתרוצצו בשביתת מסילות-הברזל, בעוד שבכל המקצוע הזה אין אף יהודי אחד, הם שהתאמרו להיות, בלשונם ובעצביהם החולים, חומר-התסיסה בעורקים העבים והחזקים של העמים הצעירים האיתנים, בעלי הכוח האמיתי, הממלאים את רוסיה… איזה אסון!
בספרים אלה, מאחרי המשבר, שגם בהם, כבקודמים, באים בירורים באותם העניינים – ורק קצת יותר בתקופות הגלותיות ובחטאת-הדורות שבתקופות האלה – המברר כמו נדחף לצדדין ומן הצד ידבר אלינו. אין הוא לוקח מאתנו מה שנתן לנו מקודם, כאחד-העם ב“מאוחר” שלו, אבל הקול הוא יותר נמוך, מַשק-הצעדים יותר איטי. מתקבל הרושם, כאילו לו, לכותב, כבר הכל ברור, אלא שהוא מברר זאת גם לנו בסיגנון בּירורי לשם בּירור – ואנחה שוברת גופו של האדם הדובר לפנינו. לרוב הוא חוזר גם כאן על הנחותיו בשכבר הימים, למשל, כי בתולדה לא הדעת הוא העיקר, כי אם המעשה, כלומר, לעשותה לכוח מניע בחיים. “דעת התולדה בלי תוצאה פוריה מונחת רק כאבן בלבנו להפריע. בהיפסק החוט התולדי העממי המדיני אצלנו נתהוו גיבורי-ישראל שלנו כשמשון ושאול בפי האגדה לחוטאים”. הרי אותן ההנחות, אלא שהאוהב להשתמש בלשון נופל על לשון היה יכול לומר שכאן גם האנחות כבר נעשו להנחות. זעיר-שם יש גם “קביעת מַסמרוֹת” – מסמרוֹת לסתוֹר. זעיר-שם יש אפילו מעין קוּלטוּס-היאוש, פולחן-היאוש, בעיטה בכל עבודה, ולפעמים גם השיכחה, שאם קולטוס-היאוש מובן ומובן בתור מצב-נפש שליט, הנה אין מקום לזה ביחס לשאלות חברתיות: אין עומדין להתפלל ליאוש בציבור. טלית שכולה רווּיה דמעות מבפנים ויבשה מבחוץ ומוצא אין. “נצח-ישראל לא ישקר”, אבל תנאי-החיים עכשיו בעולם אחרים הם. גם לפנים היו כל החיים שלהם ורק הדת שלנו, אבל לדתות היה אז ערך אחר. ואנחנו התיימרנו בדתנו – והם יש שהודו בזה על כרחם.. עכשיו הם הם אדוני החיים, ובצדק, ואנו אין לנו על מה להישען, אחרי שלא בידינו היסודות. אבטונומיה לאומית בגולה אינה אפשרית ואין לה גם ערך בלי יסוד לאומי-קרקעי, בלי ציביליזאציה לאומית. יש יהודים סוחרים – אבל אין מסחר יהודי. יש יהודים משתתפים בתעשיה – אבל אין תעשיה יהודית. אחדות בין חלקי האומה הפזורים אינה אפשרית. הרי יהודי אשכנז ויהודי תימן – מה ביניהם? התורה? – הרי לא תורתם ההווית של אלה כתורתם של אלה. והתורה הישנה – גם זו הרי יצאה לא רק מציון… השפה? אבל זו אינה אחת גם אצל חלק אחד מחלקי האומה… הנה שפת המדינה, שאי-אפשר בלעדיה והיא תופסת את המקום העיקרי בחיי הכלכלה והתרבות, והנה לשון-קודש, והנה שפת-האם, שגם היא נהיתה לחלק מעצמוּתנו, מעברנו 3…ואם אין אחדות לאומית, אין צריך לומר שאין מקום לאחדות בלב האדם היהודי הפרטי, הקרוע לאלפי קרעים. ומכיוון שבקיבוץ.-גלויות מדיני אין להאמין, מכיוון שזהו למעלה מדרכי טבע-חיינו, הרי שכבר אין אנו עם אחד, כי אם רסיסים, רסיסים, שלא הרי זה כהרי זה ולא סוף גלגולו של זה כגלגולו של זה. וארץ-ישראל – אפילו אם ייעשה איזה דבר אצל היושבים הספוּרים שם ויציץ, סוף-סוף, ישוב קטן, אבל בריא, הנה עם כל חשיבות הדבר כשהוא לעצמו, מהו אם לא קרע חדש ביחס לחיי כל האומה, שכבר אינה אומה, ואף על פי כן עוד לא מתה בתור אומה. אלא שלא נראית האפשרות שתחיה גם להבא בתור אומה, הואיל ובניה כבר חיים לא בתור בני אומה ידועה, אינם יונקים ממנה ואינם מיניקים… ספוגין של צמר!
כמה רחוק כל זה מ“סתירה ובנין”, שנדפס רק עשר שנים לפני צאת המחברות “בחומר וברוח” ו“מימי המעשה” (“סתירה ובנין” נדפס ב“השקפה” בשנת תרנ"ז!) איזה טל-ילדות ספוג אותו מאמר ואיזו אמונה מיוחדת, פנימית, למרות הכל, בסופו: “היושבים על המשבר, בידכם עתה הכל מסור! יהודים! הראשונים אתם, אם האחרונים?” המאמרים, רבותי, שבאלה הספרים האחרונים, שאנו עומדים בהם, גומרים אחרת: “ואצלנו עוד אין יוצרי-תולדה”… “ואתם אמרתם: גוי אחד נַחנו”… ומי שעוד ב“על אם הדרך” כתב את הפרק “על הגמור”, עכשיו כאילו תש כוחו (איך לא יתש?!) ויש שהוא מוצא כבר, כי הקיצוניות מידה רעה היא וצריך ללמוד מפי הכל בתולדתנו: מהרבנים והקראים יחד (שַׁאלו אותו בכלל: מה לנו בתור חטיבה עממית, הדואגת להמשך קיומה ולעמידתה בפני הנחשולים הקמים עליה לבלעה, ולקראים, שאינם אתנו זה מאות בשנים? אם לפני אלף שנה היו סכסוכים בין מלומדי-האומה בנוגע לתורה שבכתב ותורה שבעל-פה – הנם ענין לחוקרי דתות וקדמוניות, אבל מה יש לנו “ללמוד” מזה בנוגע למלחמת-קיומנו ואפילו למלחמת-רוחנו כיום? אלא שהוא הדבר, שבברדיצ’בסקי האחרון נתחזק ביותר חוקר הדת והקדמוניות, היושב בו מאז התחיל לתהות על הראשונות…). “כל התנועות בעולמנו וכו' וכו' נותנים מקום להכיר על ידם חלקי-העם, לחדור אל מסתרי נפש-העם. כולם נותנים את הצורה השלמה של ישראל ושל מהות-ישראל” (“בחומר וברוח”).
ה“קרעים” שואפים, אפוא, כבר ל“התאחות” ולהיות ל“מהות”; יש שאיפה גלויה להתפשרות – הד מ“לשאלת העבר” שבסוף “דין ודברים”… וכאן באה התורניות, היושבת עמוק-עמוק בברדיצ’בסקי מימי “בית-המדרש”, שישב בו ושהוּצא מתוכו, באה ומציצה מן המארב… “למי הצדקה – אינו מתבייש ברדיצ’בסקי לומר בצד 84 של ספרו “מימין ומשמאל”, ספר, שהציטאטות העקָרות המרובות בו, ושאין המחבר מתייגע כלל להעתיקן ככתבן וכלשונן, מעידות עליו הרבה – למי הצדקה במהלך תרבות-ישראל ותגרות-הכוחות, להדוחים או להנידחים, זאת היא חידת תולדתנו”.
ברדיצ’בסקי הקודם, ה“אחר”, המורד ב“רוחות” וב“אידיאות” ובכל אותם העצמים המופשטים המרובים אצלנו, היה יכול לומר לתוהה-על-חידת-תולדתנו זה: לא זאת החידה ואין לנו ענין לחידה זו. אנחנו הננו עם, עם הרוצה לחיות בכל אופן ומבקש כל מימי אפשרויות ממשיות לחיים. אנו, הניצבים כיום, המרגישים עצמנו יהודים ולא חושבים כלל על האפשרות לבלי להיות יהודים, אנו, העושים רק מה שנחוץ לנו וחושבים רק מה שרצוי לנו – מה לנו ול“צדקת” הנידחים, שאינם עמָנו“? חידה יש במהלך חיינו, ולא אחת, כי אם הרבה, הרבה חידות, חידות-חיים ושאלות-חיים, אבל סמי מכאן חידת-ה”נידחים" שלא בה קיומנו תלוי והיא לא תעלה ולא תוריד. שהרי בחיים ובמילוּי תפקידי-החיים העיקריים, היסודיים, הגלויים, – לא בתורות ובמחשבות על שמיא וארעא – לא היו הנידחים טובים, מעולים ובעלי ערך גדול מהדוחים, מעולים ובעלי ערך גדול מהדוֹחים…
ברם, הוא הדבר: בשעה שאדם בונה או חולם לבנות, שולל הוא את העבר או פוֹסח עליו לגמרי, ברצותו להתחיל הכל מעצמו ומהיום (עיין “ערכין”, ע' 43), ואולם בשעה שהוא כבר עומד עייף ומסתכל – במה יסתכל אם לא במה שלאחור?… הן, כפי שכבר הזכרתי, האויר הדרוש עכשיו לברדיצ’בסקי אינו דרוש לו אלא “בכדי לֵישֵׁב ולחקור בתולדתנו ובעברנו”…
באמת! מה שהיה ליליינבלום הראשון לספרות הרבנית היה ברדיצ’בסקי לחקרנות של ההיסטוריה החדשה – אויב ביתי. הוא מכה את בטוחי היהדות ההיסטורית וכוהניה “מימין ומשמאל” – מיניה וביה. ואולם כשם שיושר-הנפש הגדול של בעל “ארחות התלמיד”. שהוציאהו מעולם-הרבנות, לא יכול לעמוד לו בעת זקנתו נגד גירסא דינקותא, כך המשורר והמעמיק שבברדיצ’בסקי, האוחז אותו בציצת ראשו ומוציאהו מהחקרנות המודרנית, אינו יכול, סוף-סוף, לעמוד בפני התורניות המושרשה במהות-חינוכו, אותה התורניות, שעוד ב“דין ודברים” היא עושה את המהַפּך הגדול לצדיק, מרבה לחוש טיפוח-לב ומוסר-כליות בפני כל אדם מישראל, על שהוא, ברדיצ’בסקי, עובר על מצוה קלה, שנוח היה לה שלא נבראה, בעוד שפלוני המית עצמו עליה; אותה התורניות, המכניסה נהמת-נפש לתוך דבריו על “חכמת ישראל”, למרות דעתו, ש“כשמה לא היא”; אותה התורניות, הנותנת לו לחשוב, כי ישראל יוסף סירקיס, למשל, אשר “יורה לנו הדרך לאחור”, אדם גדול הוא (“חקירותיו” של סירקיס, אליבא דאמת, מזכירות לנו את מכתביו של “נתן בן נתן” בשעתו… אבן הקרן תורני עד עשרי דָרי – לא תבזה חקרן באפיה!) יתר על כן: ברדיצ’בסקי, שלכאורה יודע הוא כל-כך להבדיל בין קול לקול, בין נעימה לנעימה, בין מדַבר למדַבר, הנה התורני שבו ומשיכת-לבו של התורני אחרי סוג-דברים ידוע מכה לפעמים את עיניו בסנוורים, עד שגם סופר כש“י איש הורוויץ נעשה לו “אוהב” גמור כל זמן שהוא “אויב” לכל ושואל ומשַׁבר; מה שלא הניין לו בש”י איש הורוויץ הוא דווקא כשזה נעשה ל“אוהב”, כלומר, בונה לאומי בציוניות ובספרות (“מימין ומשמאל” מאמר “אויב ואוהב”). כבודו של ש“י איש הורוויץ במקומו מונח, ואני, רבותי, אהיה האחרון לזלזל בו. איך שיהיה, וסופר זה בעל-כשרון ובעל-דעה הוא, פיו ולבו שווים, יקר-המציאות אצלנו בעירניותו תמיד להביע ולהגיד כל דעתו ברבים, ובכלל, סופר נחוץ ומועיל ברוב דבריו הנמרצים והחפשיים שלו ובעשותו בית-כינוס לדברי אחרים – ולא בו עסקינן הכא. מה שמעניין אותנו פה הוא, שלא-התורני שבברדיצ’בסקי, אשר יתנפל על הרבה סופרים, שבאמת דעתם כדעתו, רק בעד קולם, שאינו ישר בעיניו, לא היה יכול לדבר כך על ש”י איש הורוויץ, הרחוק ממנו, סוף-סוף, מרחק רב ביסוד שבנפש, ולכייל את יאושו האחרון הוא, יאושו של משורר, עם פקפוקיו, משפטיו, שבריו והגיונותיו של בעל-המאמרים “לשאלת קיום היהדות” ו“שתי דרכים”…
רבותי! לא על הסתירות אני דן בזה. הן ברדיצ’בסקי יודע לעמוד על סתירותיו הוא יותר ממני. והן הוא בעצמו לא די שאינו מכסה עליהן, כי אם עוד מגדילן ומרחיבן. כדין חותך באיזמל… ורק לעתים רחוקות הוא מפרשן ומיישבן (ראה, למשל, את בירורו בנוגע לסתירה, אשר כבר עמדתי עליה, ביחסו לנקודת ההשקפה החמרית, שפעם נקטה נפשו הימנה, פעם הוא גוער ב“פוסקיה” השטחיים, ולסוף הוא בעצמו מודה בכולה, עומד על ההשקפה הריאלית הקיצונית, עוין את בעלי-הרוח הרוחניים-כולם עד היסוד, בראותו שקר פנימי ברוחם ובשם ה"חומר, יקרא, אלא שבמקום “חומר” הוא גורס “ארץ”, כלומר, קרקע לרוח, אחרי שלא אבי-הרוח הוא החומר, אלא סיוע לרוח; בכדי שהיצירה שבחומר תבוא לידי גילוי ביותר, בכדי שהמיית נשמת החומר תישמע ביותר, אנו צריכים לתנאים ידועים; וכשאחרים באים ואומרים: החזיונות הרוחניים נושאים עליהם חותם תכנית אותו האופק שבו נולדו ונתגלו – לא סגי לו בזה, אלא יאמר דווקא: אלוהוּת אותם ההרים והעמקים, שבהם ראינו מאורות!)
כן, רבותי, לא להקשות על ברדיצ’בסקי ולקרוא לו “ורמינהו” מדבריו אדבריו, ממשנה ראשונה למשנה שניה, אני מתכוון. ה“ורמינהו” נתון בחיים בכלל, ובחיי עמנו ביחוד, בנפש האדם בכלל, ובנפש האדם העברי ביחוד, ולא יימלט מן הפירכות כל מי שחי וחושב על אחריות עצמו. אדרבה, אני רואה את ברדיצ’בסקי בכל דבריו, בכל הפכיו, בכל ניגודיו, בכל שניוּתיו – והנה אחד הוא, עד כמה שאדם יכול להיות אחד ועד כמה שיש אחדות במציאות בכלל. ברדיצ’בסקי הוא תמיד איש-הרוח האמיתי, שנשמתו תמיד יתירה אתו ותכונתו וסיגנונו הוא לא יבגדו בו, איש-הרוח גם בנפילותיו, גם בירידותיו, גם ב“טומאת-מחשבותיו”, שזהיר הוא מגַלוֹתה (זהיר אולי יותר מכפי שהורשה לאיש-הרוח…); הוא איש, שמלחמת הערכין בוערת בתוכו תמיד, שהקטנויות, אשר לא יימלט האדם מפניהן, הנן טפֵל-טְפֵלָא לגבי הצרכים הרוחניים-התרבותיים, שכולו מלא מהן; איש החי בכל היקום ובכל צדי-הצדדים שבו; איש, שלמרות היותו יושב מנעוריו ועד היום הזה הרחק מהמוני בני ישראל, הוא בוער תמיד באש-צרכיהם, משאלותיהם, תסיסותיהם, וגבו כפוף תחת סבלון-האומה, שהוא סבלונו הפרטי.. היום תהמה נפשו על אי-המוסריות שבחיי בני עמו ה“מוסריים”, כביכול, על אי-הרוחניות שבחיי עם-הרוח, כביכול, על החטא הגדול שבחיי בטלה ותפלוּת, ומחר, בכל זאת, בשמעו, כי הרבנים גזרו על המוסר שבסלובודקה, שכוח ישכח את כל אי-המוסריות שבאותו המוסר העקָר והמכוער של מבַלי עולם, והוא נלחם לו; היום הוא מביע את כל הרגשת-התועבה שלו ליחסני בני ישראל, כביכול, ולכל השקר שביחוס זה, ולמחר תתגבר הערצת התרבות שבו, והוא יבכה למשפחותיו, כלומר, על עסקי המשפחות המיוחסות בישראל, שאין להן תקומה; היום הוא גונח: “נוסח, נוסח, נוסח, הכל מנוסח אצלנו” (“נמושות”), ולמחרת אל תתמהו, אם הוא יכרע על ברך לפני הנוסח ולבו ידווה על העדר-נוסח בחיינו…. התתמהו על כל אלה? אל-נא? אמת-המחשבה וטהרת-המחשבה הכא כהתם. אלה ואלה דברי אדם אשר נפשו תכלה לאלוהים חיים – ואינו.
ברדיצ’בסקי וישראל חד הוא – גם בישראל אין “מוקדם” ו“מאוחר”, הקושיות מדהכא אהתם מרובות, מרובות. ואולם, אף על פי כן, יש איזו אחדות ויש תחומין: היו לפנים ימי-עוז לישראל… ואחר הדברים האלה, בהיחלש העוז הזה… ואחר כך, בהיחלש נפשנו כולה…
בהיחלש הנפש כולה… מסיימת הוצאת “צעירים” בעלֵי “חורב”, העוסקים בכעין תיאולוגיה, להראות, שבספרותנו העתיקה יש גם מאמרות נגד תורת הסופרים, הפרושים הרבנים ורוּחה, שנתגלגלו שם גם ביטוּיים ומושגים על אלוהות עולמית ואהבת-אלוהים אמיתית, בלי תשלום-גמול וכו' וכו'. שברי-לוחות.
כן, יש שתיחלש הנפש כולה… ואלמלא היוצר שבברדיצ’בסקי, לא היתה לו תקנה עולמית אחרי כל מה שהציץ וראה…
ח
אלמלא ברדיצ’בסקי יוצר היה, ואולם,לאשרנו, יוצר הוא ברדיצ’בסקי וכוח-היצירה יש בו משום הצלה פורתא.
ושוב: ברדיצ’בסקי וישראל חד הם. ישראל, לכאורה, כבר אין לו מה לעשות בעולם, ואף על פי כן הוא חי וגם כמו עושה איזה דבר: נודד למדינת-הים, מנסה להציג איזו נקודות משלו בארץ אבות-אבותיו, מייסד חברות להלוואה ולקואופראציה… ובן-ישראל זה, שאנו עסוקים בו היום, אחרי כל אשר העלה בחיפושיו, לכאורה אין לו מה לעשות בספרותנו – ואף על פי כן הוא עושה, ועוד כמה הוא עושה!
תהיינה מסקנותיו של ברדיצ’בסקי על עתידו-עתידנו מה שתהיינה, הנה כוח-היצירה העממי, כל זמן שהנשמה לא נדעכה כליל בעמנו, מעמידו על רגליו ומכה בו: גדל ועבוד!
המסקנות של אין-מוצא ודאי שהן מרַפּוֹת את הידים ומפסיקות את העבודה לזמן קצר או גם ארוך, אבל אין בכוחן לשלוט בכל צדדי החיים. יש דבר-מה, שאינו נותן מנוחה למרות הכל, וקורא: עבוד!
והוא עובד.
עבודתו הפובליציסטית של ברדיצ’בסקי לא נצטמצמה בספרי הוצאת “צעירים”. ואולם גם שאר ספריו קשורים באלה וב“הֵדם הנפשי המרחף מכל עברים”. בכלל, מאמריו הספרותיים של ברדיצ’בסקי, שהוא אינו פוסק לכתוב זה יותר מעשרים שנה, מכניסים אותנו לתוך-תוכם של חזיונות-ספרותנו העיקריים במשך כל השנים האלה. הסופר ברדיצ’בסקי קורא כל מה שחבריו כותבים ולכל הוא שם לב: הוא אינו מוותר על שיחה קלה כחמורה – מראשית ימי שלטון “המליץ” ורעיון שיבת-ציון בהפרזותיו ובסכלויותיו עד ימינו אלה. ובקראנו אנו בכתבי ברדיצ’בסקי הללו – שלדאבוננו הרב עדיין אין סדר למשנתם, כלומר, עדיין לא הוכנסו למקום אחד 4ולא יצאו בכרך אחד או בכרכים אחדים בהוצאה מתוקנה, כנהוג אצל אחרים – הרי אנו חיים אתם את כל אשר חיתה ספרותנו ביובל-השנים האחרון, את עליותיה וירידותיה, את כבודה וקלונה – את כל מה שעבר עליה. הם מכניסים אותנו לעמקי סביבתה של אותה הספרות, שאין לה סביבה… הם עצמם סביבה-של-ספרות רבה וגדולה. עד היום, למשל, – זה שלוש-עשרה שנה – לא אוכל לשכוח את הרושם שעשה עלי מאמר כ“צורך ויכולת בספרותנו היפה”, שקראתיו אז, שניתיו ושילשתיו, כי בעוד שעד אותו מאמר שמעתי את המבקרים המוּדרַנים (כך, היינו, יוצאי-הישיבה, קוראים את המלה הזרה הזאת, מבלי דעת פּירוּשה) שלנו מתאוננים סתם (בילקוט “הזמן” של עזרא גולדין, ב“אוסף” “הפרדס” וכו') על ספרותנו היפה, כי עניה היא לגבי הספרויות האחרות, שיש להן איזו זוֹלה, טוּרגנייב, אוירבאך, שפילהאַגן (הכל, כמובן, בנשימה אחת), אבל מה צריכה היא להיות, היא, ספרותנו, שאין לה משום-מה סופרים כנ“ל, מה יידרש מסופרינו הקטנים אנו, זה לא הוגד – הנה מאמרו של ברדיצ’בסקי גילה אופקים חדשים גם בתחומינו הצרים והמוגבלים. למרות מה שבלבי נשארה, בכל זאת, החברה העקשנית, כי צדקו גם אלו האומרים, שאף אילו היו לנו סופרים גדולים, לא היו מוצאים מהיכן לינוק, וגם לא מפני ש”דוכסין ואפרכסין לא היינו" וכו‘, אלא מפני שלחיי המון בית-ישראל אין מקום קבוע ואין צורות קבועות וחשובות: מדוֹמן לא יקום לא רק היכל-תפארה, כי אם גם אוהל דל לא ייעשה ממנו, אלא בדרך נס ופלא… למרות זה, הנה הדרישה של ברדיצ’בסקי, שהספרות היפה תהא “סתר שבגלוי”, דבר שהיה בשבילי גילוי גמור, אימצה קצת את הרוח: לגלות מה שאחרים אינם רואים, הרי זה תפקיד חשוב וגם אפשר וכדאי למלאותו בכל התנאים ובכל המצבים, יהיו חיינו מה שהם… כמו כן הייתי בלבי כולי על צדו של ברדיצ’בסקי בתביעותיו מאת אחד-העם בנוגע לתעודת ספרותנו, כלומר, לתעודת-“השילוח”. חוש-המציאות השכלי שבי נתן, אמנם, צדק גם לאחד-העם: הרי דלים אנו בכוחות, וטוב שנמצא בספרותנו דברים אשר אין אנו מוצאים במקומות אחרים, היינו, ענייני-היהדות; הלא על שאלת העבודה והרכוש, על שחרור-הנשים, על הזרמים השונים שבספרות, על איבסן וטולסטוי גם אני בעצמי קורא בירחונים הרוסיים. אמנם, קרא הלב, טוב היה אלמלי דיברו על כל זה גם בספרותנו העברית… ואולם, חזר מיד השכל ואמר, זהו בבחינת מותרות, בעוד שעניני היהדות הם צרכים הכרחיים; ואף גם זאת: הקרע, שעליו מדבר התובע, הלא באמת יישאר תמיד, גם אם תרחיב ספרותנו את גבוליה, גם אם תהיה אנושית-כללית ולא מוקדשת רק לתעודת “השילוח” בנוסח אחד-העם; הקרע הלא בחיים הוא, בכל חיי-העם, ואיך יאוּחה בחיי-ספרותו? הן זה שעברית היא רק שפה ספרותית ולא מדוברת, זה שכוחותינו הספרותיים מתפוצצים לכמה ספרויות, זה שבהכרח, בכל אופן, עלינו ללמוד עוד שפות ולשאוב מעוד מקורות, בהיות שאין לנו סביבה עצמית ואנו תלויים בכל בדעת אחרים, זה שלמקצועות רבים וחשובים מן החיים ומן האמנות אין זכר בחיינו בתור יהודים, זה שאנו בהכרח תמיד במצב של הגנה והתנצלות ביחס לאחרים – בכל זה ובכל אלה יש כבר די והתור בכדי לעשות קרע לעולם, גם אם יהיו לנו ירחונים עבים ממש כ“המלה החדשה” המארכסיסטית, שהתחילה להופיע אז ברוסית. ברם, כאמור, למרות כל ידיעותי אלה, הייתי בלבי כולי על צד התביעות, שבהן בעצמן כבר ראיתי “מלה חדשה”. לבי הלך שבי אחרי התלהבותו, אחרי מסירותו לספרות של התובע והערך הגדול שהוא נותן לזו. ראיתי, שהאיש הזה מדבר על הספרות כעל הדבר היותר יקר לו בחייו. “באמרך יהדות – לא פסק לטעון – מכלל דאיכא לא-יהדות – והרי קרע”… “מכלל דאיכא” – קסם היה בשתי המלים הארמיות הללו. ספרותנו הדלה והעלובה, ספרותנו הבזויה בעיני כל הפרוֹגרסיסטים אשר נתוודעתי אליהם – התאמינו, שהיא עוד עושה קאַפריסים, ובהבדילה עצמה בעקשנות לעניני-יהדות, הרי היא בזה גופא עושה קרע… מה אתם אומרים על מטרוניתא זו?! איזה כח ואיזו השפעה! אילו הלכה בדרך החדשה, בדרכי התובעים החדשים, כי אז נתאשרנו כולנו: ועכשיו – העומדים בראשה מעכבים בידים את הגאולה, בידים משאירים את הקרע… נער הייתי אז – ואף על-פי כן הבינותי, אמנם, כי אי-אפשר לומר, שד“ר מיכה יוסף ברדיטצבסקי היושב בברלין אינו יודע מצב-הדברים כמו שהם, שנעלם ממנו אף לרגע אחד מה שאני, בן הי”ח, נעדר-ההשכלה, יודע, היינו, מקור-הקרע שבנפש-היהודי ובספרות העברית (ובפרט, שהרי הוא בעצמו חוזר על זה כסהרורי בכל שורה ושורה בשאר מאמריו!); אי-אפשר גם שלא יסכים לצדקת תשובתו החותכת של אחד-העם… ובכל זאת, מה נהדר הדבר, שיש איש “בצעירי הדור החי היום”, אשר צדקת-דרישותיו היא כל כך תופסת אותו עד שאינו ירא להתריס דברים אפילו כלפי עורך “השילוח”, כלפי אחד-העם בעצמו, ולצעוק: “חושב אתה יותר מדי, אדוני (!) אחד-העם, ועל כן אתה מקל בכבוד-השירה” וכו’ – – – דופק-החיים של ספרותנו בשנות-ההתעוררות ההֵנה רעד בשאלות ובתשובות של הפולמוס האופיי הזה, שברדיצ’בסקי היה ראש-המדברים בו, וכמה רחוקה וקרובה גם יחד כל השקלא וטריא הלזו לזקנת-מחשבתנו עכשיו הכבדה והמפרכת!…
* * *
ישועות בל נעשו בלא-ארץ; ואולם עד כמה שברדיצ’בסקי היה יכול לתת דחיפה לספרותנו – נתן. עכשיו כבר נעלמה מכולנו ההשקפה על הספרות כעל תעשיה מיכנית, הבאה לספק צרכים מסויימים של הקורא, ושלפיכך צריכה היא להוציא לשוק דווקא דברים שאינם עוד; עכשיו יודע כל בר-בי-רב, שהספרות היא פרי יצירת הכוחות העממיים הפנימיים היותר נשגבים, ולפיכך – מבינים כולא עלמא – שאם מצד אחד חטא הוא להגבילה בכוונה בתחומים צרים, הגיוניים, מלאכותיים, כי אם חייבים לתת לה את החופש הגמור, שתביע את כל האנושי שבנו, הנה מצד שני לא ביד יוּקח חזון, לא בתביעות והיתר ייברא ולא באיסור מן החוץ ייכּלא. עכשיו לגבי דידן אין זו שאלה, אם צריכים בוא בכתבי-עתנו מאמרים על כל מה שבא בכתבי-העת של אירופה – זוהי, פשוט, שאלה טכנית, חיצונית, שאלת הפרוגראמה והכמוּת של כל הוצאה והוצאה – כמו למשל, שאלת התרגומים בספרותנו, שבמציאות, אמנם, מכניסים אותם לאהלנו כפי ה“יכולת” והאפשר. במציאות מדברים גם על עניינים כלליים, על “מילי דעלמא”, בכל עתונינו, כפי היכולת והאפשר, ואם במידה פחותה מן הרצויה, הנה הסיבות מובנות הן, ובכל אופן, כבר שכחו לגמרי את החשש של “חולין בעזרה”. “השילוח” בעצמו הדפיס עוד לפני שנים אחדות מאמרים על סופרים אנושיים כלליים טהורים כמוֹריס מטרלינק – ולא התנצל כלל. ואם כי עינינו פקוחות על מצבנו, ואין מי מאתנו שיחלום על הרמת ספרותנו למדרגה של ספרות אירופית גמורה, המצויינה בשפעת כוחותיה, או אפילו למצב השלם של הספרויות הקטנות של העמים הקטנים, אבל היונקים מתוך עצמם ושירתם היא שירה עממית פשוטה וטבעית, הנה בצד אחד דרישתו של ברדיצ’בסקי במקומה עומדת, והוא: האדם היהודי הראוי לשם זה הרי חושב הוא לא רק על האומה במובן המצומצם, כי אם על האומה ביחס לגוי ואדם וחיים ועולם, ולפעמים גם על גוי ואדם וחיים ועולם בלי יחס לאומה ולשאלותיה המוגבלות, ונכון, אפוא, שספרותנו, המדולדלה והפגומה בהרבה מובנים, תהא, תחת זאת, הביטוי של כל אותן המחשבות, תהיינה מה שתהיינה; כלומר, שבספרותנו יימצא מקום לכל מה שיהודי חושב וכותב בעברית, אף אם מחשבותיו אינן לפי הדוגמות המקובלות אצלנו, שהן, ורק הן, הנן מחשבות-היהדות. כל מה שאנו מדברים בספרותנו, יהא בקיצור, יהא בצמצום, יהא על עמוד אחד במקום טראַקטאַטים שלמים, שאין ב“יכולתנו” לכתוב ולהוציא, צריך שייאָמר ברוח האדם בן-החורין, צריך שיינתן מן היד הרחבה!
וקריינא דאיגרתא איהו הוה פרוונקא. ברדיצ’בסקי שדרש רָאמות, הוא גם שקיים רָאמות בעצמו. הוא הראשון שכתב “מאמרות” ומחשבות עבריות (עבריות – בזה שעברי חשב אותן ונתבטאו בשפה ובצורה אינדיבידואלית-עברית) על הרשויות השונות והפרצופים השונים בעולם, על מקומו של עולם וחורבנו של עולם, על התפילות שבלבבות ועל העצבות ויתר מידות האדם, על השירה וערכיה; הוא גם שגילה את התכונה העולמית הנאצלה של תורת החסידות הישראלית, כפי אשר השיגה הוא.
ברדיצ’בסקי חוזר הרבה על עצמו. יש עולם של מחשבות ושל צירופי-חיים קרוב אליו, שהוא אינו יכול לבלי להשתקע בו יותר ויותר, ואין צריך לומר שהוא אינו מרשה לעצמו לצאת ממנו לגמרי לזמן-מה. ברם, זה הדבר, שבכל מקום מספרי ברדיצ’בסקי, שאתה פותח בו, אתה מוצא דבר-מה חדש, פסוק אחד נוסף, הנותן צורה חדשה לענין. ואם לא תמיד, בפרט במאמריו התוריים, בהיר ומובן לך המכוּון המופשט בסקירה ראשונה, אם גם לפעמים טובע אתה בהגדרת הסוגים השונים לכאן ולכאן (ביחוד שהדברים, לרוב, באים בלי דוגמאות חיות, שתעשינה את פני הדברים ליותר מושגים ומוחשיים), הנה תמיד מקבל אתה איזה אור, מקצת אור מן השופע.
ט
במאמרים, שנכנסו אחר כך לקובץ “בשירה ובלשון (“ביבליותיקה גדולה”, הוצאת “תושיה”) וגם באלה שלא נכנסו, מנסה ברדיצ’בסקי להעמיד את הקורא על מהות השירה וערכיה בכלל ואצלנו בפרט. הוא מסביר ומדבר על תעודת השירה, על יסודותיה, על הפרספקטיבה שבאמנות, על הסער והמנוחה שבשירה, על השירה ביחוסה לדת, על השירה האֶפּית והלירית, על אי-ההדרגה שבעולם-השירה, על אמנות-השירה, על הנסתר והנגלה שבה. יש שהוא חוזר על דברי אחרים, כמו בנוגע לתועלת ואי-התועלת שבשירה או בנוגע לזה, שמה שאצל החושב הוא ערך מחשבה חדשה, הרי הוא אצל המשורר אופק חדש, וכדומה; יש שהגדרותיו סותרות אלו לאלו (כמו, למשל, בנוגע לתביעת-המנוחה והשכחת-עצמו של המשורר בשירה ועוד). ואולם זה הדבר, שברדיצ’בסקי, שאינו תיאורטיקן של הפואיזיה, אלא משורר גדול ונערץ בעצמו, אינו קובע חוקים וכללים, שעל פיהם תיעשה השירה, אלא נוטל הוא את השירה משורר גדול ונערץ בעצמו, אינו קובע חוקים וכללים, שעל פיהם תיעשה השירה, אלא נוטל הוא את השירה שבעין ובורר מתוכה: דין הניין לי ודין לאו. מבשרו יחזה, ש”אין דבר שבו התחומים יונקים כמו השירה“, אבל יחד עם זה “אין דבר מוגבל על מצריו כמו השירה”. במקום אחר ידבר על זה, על ה”משורר" ו“תחומיו” ועולמו, כמטורף בדעת ממש, כמו מתוך קדחת וחלום-בלהות (“המעורר”, שנה שניה, קונטרס ב', ובאיזו שינויים, כמדומה, נכנס הדבר לקונטרס “ערבים” הוצאת “צעירים”, שאינו תחת ידי). ואולם במאמר “בשירה ובלשון” – כל מבטא ומבטא מהוקצע כאפוֹריסמוס, כל רעיון שלם ו“מוגבל על מצריו”. אימרה אחר אימרה באה ומגלה גדולות ונצורות בעולם-השירה על-ידי ההרכבה השירית והסיגנונית המיוחדה שבפרוזה תורית זו גופא.
ב“המשורר”, אחרי הצעקה “קחו סכין וחתכו את בשרי”, אומר ברדיצ’בסקי, ש“השירה היא סער-החיים, הנפש הסוערת של החיים”, אבל מיד הוא מוסיף גם: השירה היא התפילה שבלחש… במאמר “אמנות ושירה”, שבספר “בשירה ובלשון” פרושי מפרש לה: “השירה אינה רק סער; אדרבה, היא תדע לפעמים לכבוש את הסער”. וקודם לאותו מאמר: “השירה היא האי-מנוחה האישית המתגלמת במנוחה יצירתית או, להיפך, מנוחת-העולם כי תבוא ברעד וברעש על-ידי התרגשות-המשורר”. “איזהו משורר אמיתי – הוא מוסיף הלאה באותו המאמר – הכובש את סערו”.
ולברדיצ’בסקי היתה הרשות לכתוב את הדברים האלה. מי שקרא את סיפוריו, וביחוד את סיפוריו “מהעבר הקרוב”, הוא יודע, איזו כבישת-יצר וכבישת-סער ב“מלאכת-המסַפּרים” ההיא.
––––––––
ברדיצ’בסקי המסַפּר. אלה שרגילים ואוהבים להשווֹת סופרים לסופרים ועל-ידי זה לברר את מהוּתם לא ימצאו אצל ברדיצ’בסקי המספר את ידיהם ורגליהם. המתווכחים עם ברדיצ’בסקי מהוצאת “צעירים” בשעתם קראו לו, כידוע: תלמידו של ניטשה, תלמידו של ניטשה. על שום מה? על שום שהפלגאה שלהם הבין את מקור רוחניותו של ישראל לא באופן המקובל והשתמש במלה “שינוי-ערכין”. כאילו בכדי לחשוב כך ולדרוש הערכה נכונה ודעת-הערכה, שאינן אצלנו, לא די להיות בעל לב מבין ועינים פקוחות על המציאוּת היהודית בהוֹוה ולדון מתוכה על מהלך-תולדתנו, כי אם צריך דווקא להיות תוּכּי, החוזר אחר דברי אחרים, ובעל עינים, שעיינו דווקא בניטשה (אגב: יחסו של ניטשה לערכו של ישראל היה דווקא אחר לגמרי, כידוע, אלא שבאמת אין זה נוגע לענייננו). ברם, איך שיהיה, אם אותה ההשוואה היתה קהה כחרס הנשבר, הנה מי שיאמר לתלות את ברדיצ’בסקי המספר במי שהוא ממסַפרי אומות-העולם או של ישראל, לא יעלה גם חרס נשבר בידו.
ברדיצ’בסקי הוא אותו ה“המשורר בן-חורין” שעליו ידובר בספר “בשירה ובלשון”. “המשורר צריך להיות בן-חורין גם מעצמו ומאופני מלאכתו” – נאמר שם. ואם, אמנם, מעצמו אין ברדיצ’בסקי יכול להשתחרר מעולם, הנה עבד ל“אופני מלאכתו” אינו בשום אופן לעולם. אין אופני מלאכה של מסַפּרים מוסמכים לברדיצ’בסקי; חירות גמורה לקח לעצמו (מסתמא יש לו הרשות לזה!) לבלי התחשב כלל עם איך שנהוג ומקובל לספר; הוא מספר רק כמו שהוא רוצה, רק כאשר יהיה עליו רוחו לשחוק את הסממנים ולהשתחק בסממנים!
אף על-פי כן יש סממנים מיוחדים לברדיצ’בסקי וסימנים גלויים, שעל פיהם אפשר להכיר את ידו. ואם לא תמיד הוא משתמש בהם, כחוק ולא יעבור, ואם גם אינם כעול על צוארו, הנה הם הם המתווים את דרכו בסיפוּריו, הם הם הדרך אשר כבש לו לעצמו, הם הם “סיגנונו”.
ברדיצ’בסקי “מורה-האמנות” נותן סימן מובהק ל“גילוי השירי האמיתי בחיים”, הלא הוא הרוח האגדי. “השירה האמיתית היא המאחדת את הקרעים בהסכם אל המציאות, ובה מתאחדת נפש-המשורר עם נפש המאורעות והמעשים וגופם. לה אין הנפש תוצאה מן הגוף, כי אם הגוף הוא גילוי של הנשמה; ואם אנו רואים בו, כבר אנו רואים בנבכי הנשמה, היא לא תעתיק את הדברים ממקומם, כי אם רואה היא את הדברים במקומם לאור נרה. אין שירה אמיתית בלי אור ואין הדברים במקומם לאור נרה. אין שירה אמיתית בלי אור ואין חזיון אמיתי, או יותר נכון, אין דבר חזיוני-שירי אמיתי בלי רוח אגדי, המלווה את כל הנאחז בין צירי העולם והאדם יחד”.
והנה פִּתחו באיזה סיפור מסיפורי ברדיצ’בסקי, ב“מבית ומחוץ”, בחלק גדול מ“מעירי הקטנה” (בזה, כמו ב“ספר-חסידים”, יש מיניאטורות אחדות אַ-לַ-פרץ, שערכן אינו גדול ביותר), ברוב “משני עולמות”, בכל “מהעבר הקרוב” ו“מעמק החיים”, שיצא זה עתה ב“ביבליותיקה הגדולה” של “תושיה” – האם לא כמו צעיף דק של אגדה נתון על כל אלה החזיונות והיחוסים, אופני-הביטוי וצירופי-הלשון? האם היחס המיוחד של הנפשות והמעשים והתפיסה המיוחדה, שהמשורר תופס אותם, אינם של בעל-אגדה, שמצד אחד הוא יודע לראות סמל בכל דבר, ובפשטות – לגלות את הלמעלה מן הפשוט, ומצד שני היה בו אותה החדווה העילאה, כשעושים שלום עם הכל ו“ליל-מנוחת-החורף כי יבוא” לכסות על כובד-הצער וסבל-התמהון לכל מה שנעשה בין אדם לחברו ובין אדם למקומו? – – –
הנה עוברים לפנינו חיי-טוביה הריאליים, לכאורה, בציור הראשון של קובץ-ציוריו הראשון של ברדיצ’בסקי: “מבית ומחוץ”. הנה לפנינו היהודי טוביה, “יהודי מכל ימות-השנה”, יהודי שאינו מסוגל לכל מלאכת-יד, ואף על פי כן אינו, כמובן, הולך-בטל בעיני עצמו, אחרי שבעל-בית הוא, בעל בית השמור לו עוד מאבותיו, וכל הדברים בשמים ובארץ טפלים אצלו לגבי ביתו הקטן, אשר לא תואר לו לא הדר. בביתו יעשה טוביה הכל, על ידו יתן את כל בנותיו הרבות לאנשים ובכל התפילות שהוא מתפלל הוא מכוון רק דבר אחד, שד' ישמור את ביתו. עסקי ביתו וצרכיו ממלאים כל כך את תוכן-חייו של טוביה, עד שביום שנראה חור בכתלי-הבית, בדלת או בגג, יודע טוביה אפילו לחגור את מכנסיו בחגורה ירוקה, כעכו“ם עובד, להבדיל, ולהכין עצמו ממש לעבודה ולתיקון ב”מין נועם-נפש המחיה בו את הכל". מה ששייך להשקפת-עולמו של טוביה, הנה הגלות אינה אצלו אלא אמירה בעלמא. מה שייך, אחינו בני ישראל הלא יושבים המה בכאן… המה יושבים בבתיהם, ואנוכי, טוביה, בביתי… הכל יש לנו… אמת, אין להכחיש: אולי ישנה גם ארץ-ישראל, ככתוב בספרי-קודש… אבל, ברוך השם, אין הדור ראוי לכך, וההליכה לשם, לארץ-ישראל, עוד רחוקה… הוא, טוביה, יישאר בביתו… ואולם הנה נבנה פתאום בית גדול וחדש אצל ביתו, שהאפיל לגמרי על ביתו של טוביה… דין ודברים ומלחמה ארוכה… אבל “התשועה ממרום לא באה ובית שכנו הרשע החשיך את חרבות-ביתו”, שטוביה כמו נקבר בו בחייו. – – –
אם תרצו, רבותי, הרי כאן גם דברים למעלה מפשוטם וסמל, סמל לחזיון ידוע למדי, וטוביה לא ללמד על עצמו יצא. אבל לא זה העיקר. העיקר, העיקר הוא: הוודאות האגדית והחסד האגדי, שבהם סוּפרו כל הדברים הללו, קסמי האמצעים הבאים מאליהם לאמן-האגדה לאחוז בהם בלי כל תחבולות: העיקר הוא, שכל עולמו הפנימי של טוביה והשקפת-עולמו עוברים לפנינו כמו אגדה ונמסרים לנו כמו באגדה.
אמרתי: עולמו הפנימי והשקפת-עולמו. ואולם ברדיצ’בסקי המספר אינו חטטן פסיכולוגי מושבע לשמה של הפסיכולוגיה, ואף השקפות-עולמן של הנפשות העושות בסיפורי-האגדה שלו, התופסות בכלל מקום רב בהם, אינן נמסרות על-ידי אופן ידוע של פירוט: פלוני בן פלוני החזיק בדעות כאלו והביע דעות כאלו, ומראן ראייה שתכונתו הנפשית היתה כך וכך. איש רוחני ובעל-דעה כברדיצ’בסקי יודע היטב, שאותן הדעות של האדם, שאפשר לתת להן נוסח קבוע, אין כלל העיקרי והרוחני שבו ולא הן הנותנות את צביונה של הנפש. בסיפורי ברדיצ’בסקי בכלל האנשים ממעטים לדבר ול“הביע” לא רק עם אחרים ולאחרים, כי אם גם עם עצמם ולעצמם. לא רק הדיאלוג חסר, כי אם גם המונולוג. וכך יפה לאגדה, כשם שיפה לה מה שברדיצ’בסקי אינו נבהל לתאר פרטים שונים אחרים. הוא בטוח שהכל יבוא בזמנו והרושם יתקבל, סוף-סוף. וכך גם בנוגע להשקפת-העולם של האנשים: דרך מיוחדה לברדיצ’בסקי גם בזה, ומה שהוא עושה ב“ספר-חסידים” לכל חזיון-החסידות הוא עושה בעמודים הספורים של סיפוריו לכל נפש ונפש, בין שהוא מתאר יהודים מעולם הישן (“שותפים”, “קרובים” “אב ובן”, “הכיור האחרון”) ובין שהוא מתאר את מנחם, יהונתן, גיבורי “עורבא פרח” מהעולם החדש, בין שהוא מתאר שמות אנשים פרטיים ובין שהוא מתאר שמות-הקיבוץ (העיירה ב“הפסקה”, למשל), בין שהוא מתאר יהודים ובין אינם יהודים (ה“חבֵרה” הֶדוויג ב“מחנים”, שאר הגויים שם ובסיפור “קיץ וחורף”). מה הוא עושה? הוא אורג איזו קומבינאציה של פסוקים ידועים ומרפרפים כאחד, הוא שת איזו רשת של קווים פשוטים ועדינים כאחד – עד כי פתאום והנה כל “השקפת-עולמו”, כביכול, של האיש לפניך, אבל “השקפת-עולם” כזו, שעל ידיה אתה יודע על האיש יותר ממה שרגילים לסמן בשם השקפת-עולם, שעל ידיה אתה מקבל מושג ברור, חי, מכל האיש, מכל מה שנעשה בו ואתו, מכל התוך שבו (סיפור מופתי מעין זה היא היצירה הגדולה “מדרך אל דרך”, ששם אין דבר מלבד אותה הרשת של “ליקוטי-אמרים”,ואף על פי כן – איזו תוצאות!).
בנוגע לאנשים שטחיים, שעולמם הפנימי שאוּל להם מאחרים. שלא על מנת להחזיר, משתמש ברדיצ’בסקי בהוּמוֹר המניע את כל נימי-הצחוק של הקורא (נתן בן נתן עם “חכמת הפוליציה” שלו, “הביקור”, ועוד), אל גם שם הוא משתמש באותו מעשה-ארג. אגב, במתנת-ההומור חונן ברדיצ’בסקי במידה גדושה, ובסיפוריו הוא משתמש בה לעתים רחוקות, במידה ובאופן דק עד מאוד; תחת זאת הוא זורק ממנה מלוא-חפניו על מאמרי-הביקורת שלו, מדי ידובר בזעומי-נפשו…
ברם, בכוחות יותר עצומים ובאהבה גדולה ולוהטת הוא חוזר לטווֹת את היריעה הזאת ביחס לנפשות העמוקות, האהובות, הקרובות. ואותו ברדיצ’בסקי, שכתב פרק “על האחרים” ב“על אם הדרך”, “שבו הוא קורא את הקריאה: “דיינו להיות בעד אחרים!”, שבו הוא מנבא לעוז הרוחני להיות בעד עצמנו: “אנוכי בעד עצמי ולא רק בעד אחרים” – אותו ברדיצ’בסקי ידע לספּר לנו דווקא את אגדת העוז הרוחני מאידך גיסא, העוז הקרוב ודאי יותר לשורש-נשמתו, עוזו של שלמה-נתן לחיות רק בעד אחרים ב”מדרך אל דרך" הנזכר (“משני עולמות”). ומה אתם רואים שם בתחילתו, אם לא “השקפת-עולם”, שקרמה עור ועצמות על-ידי פסוקים ישראליים בדבר הרחמים, שבירת-הרצון וכו' משולבים במעשים אגדיים ובסוף אגדי: ויהי ערב בחיי שלמה-נתן… צדקתו וחסדו חדלו, באשר לא השיגה ידו עוד… גם העניים בעצמם חדלו להכיר לו טובה, ויהי עליהם למשא… יראי-אלוהים לא קירבוהו עוד, העשירים התביישו בו – ויהי בודד בין אחיו… לביתו לא בא זה עידן ועידנים, ודרכו היה להיות רעב ללחם. מרוב שעמום החל עוד פעם להסתכל בספרים, והנה – עולם רחוק… למה יאמרו: כך וכך עשֵׂה? למה הם המעשים? מה הם הקישורים שבין אדם לחברו? מהוא האדם וסופו?
"ובאחד הימים כעלות השחר, הוא לוקח מקלו ותרמילו והולך מחוץ לעיר. בדרך-המלך הוא הולך, שעה, שתים, שלוש, עד בואו לכפר הסמוך. שם לו מכיר, והוא שותה אצלו כוס חמין, מברך על הלחם והולך הלאה, מעיר לעיר; במקום שיש לו איזו קרובים יישאר אצל אחד יום או יומיים ואצל השני שבוע או שבועיים. את בני-הבית לא ידבר ואת לומדי-תורה לא יתארח. כזר הוא לכל, יושב תמיד ושותק.
"לפעמים יעזוב את מלונו בלא פרידת שלום והולך לו בבוקר הלאה. לפעמים ישכח הכל, הכל, וכשהוא עיף, ישב לו על שן-סלע על אם-הדרך ויקשיב אל כל אשר סביבו…
"לבבו כבר החל להיחרב, והוא עובד את ה' בשתיקה ובהכנעה יתירה. לו היה יכול להיות כסלע הזה, מונח על מקומו, מאז ומקדם!…
"וכשגשמים באים, הוא כופף את ראשו בין ברכיו וממתין.
"ידיו ורגליו כבדות, ובעת שהוא ישן, הוא חש בראשו. בחלומותיו יראה אנשים מלאים עינים וכולם רעבים ללחם. רוכב בערבות נושא ספר-תורה על כתפו. ושם, הרחק-הרחק, סלעים על גבי סלעים. אשה אלמנה בוכה לפני כיסא-הכבוד, והוא יושב בקרן-זווית ורואה את כל המדור התחתון…
"ובהקיצו משנתו פעם אחת – היום יום-סגריר – והנה הכל שחור סביבו. דמו בא אל עיני ונעשה סומא.
"זהו המירוק בהאי עלמא: שם יתחיל הכל מחדש.
"וימת שלמה נתן באחד-הימים בבואו לעיר נכריה, ואיש לא ידע את קבורתו.
רעד עובר. נשמת-האדם הגדולה כי תרד לתחתיות. נשמת-האדם כי תמשיך את הקו עד הקצה, נשמת-האדם כי ייבלעו לפניה התחומין שבין הטוב והרע. נשמת-האדם כי תחרוג ממסגרוֹתיה, כי תתע ואין דרך. אשרי תועה כזה בלי דרך. אשרי – מה פּירושה של מלה זו לגבי שלמה-נתן?
י
סיפורי ברדיצ’בסקי השונים, כשמם, שניתן להם בקובץ האחרון, כן הם – “מעמק-החיים”. אין הם יודעים מעיקר וטפל – הכל עיקר ועומק אצלם. בכולם אתה מוצא את הצדדים של מטבעות-החיים, את ה“זה לעומת זה”, את ה“זה בצד זה”, את הדברים ודומיהם, את הדברים והיפוּכם. הרבה סיפורים כתב ברדיצ’בסקי והרבה ממה שיש באחד יש גם בשני בפנים אחרים, ועל זה נדווה. כשרונו של ברדיצ’בסקי לא קפא, לא נשתעבד, אבל גם לא גדל, לא עלה – אל השלימות שלו הגיע כבר ב“מבית ומחוץ”. כל סיפור וסיפור של ברדיצ’בסקי, בין מאלה שכתב לפני עשרים שנה ובין מאלה שכתב לפני עשר, נותן עולמות בלבנו, אבל כולם ביחד על הסדר מייגעים. ועוד זאת: מפני שהוא תמיד “בין הפטיש והסדן” ומלא מאלה המחשבות – חשבון מהות-האומה ומהות-עצמו– לכן הוא אוהב לפעמים לחזור ולרדת שוב ושוב אל העיר הקטנה ואל הרבה מענייניה, שלכאורה אין להם כל ערך בעדנו. החושב העליון שבברדיצ’בסקי כאילו יספר באיזה תמהון והתגרות בנפשו: ראו! ראו את ארבעת השותפים בבית-משרפות-היי"ש! ראו, הנה שואב -המים ושבע נשיו! מדרשי-פליאה! חידה לו בחוץ הנערה היהודית, הסטודנטית הנכריה לעמה ולכל, עם כל אשר בנפשה ובסוד-נפשה, עד היפגשה ברוסי מהרי-אוּראַל, שגם הוא לא יפתור את כל החידה (“השנים” ב“מעמק-החיים”), וחידות הן לו יוכבד (“אל הרבי”), ריבלה, גיטל וגיבורת “השק האחרון” בחיי יום-יום שלהם בבית, בעיר הקטנה.
כי מן העיר הקטנה בא אלינו ברדיצ’בסקי, בעיקר, ושם, סוף-סוף, ביתו. העיירה הקטנה הזאת, שבימינו נתמוטטו לגמרי יסודותיה הכלכליים והתרבותיים ובניה יוצאים ממנה מחנות-מחנות לכרכים בפנים-המדינה ולמדינת-הים; העיירה, שבעשר השנים האחרונות עברו עליה ביחוד כל מצוקות חוסר-הפרנסה, ההגירה, הירידה והתוהו-ובוהו של ה“תעמולה” האקונומית – עיירה זו היתה עוד לפני חמישים שנה, בימי-ילדותו הראשונים של משוררנו, חטיבה כלכלית-תרבותית מוצקה ומסויימה בגבוליה. מובן, שהיסוד שלה, בעצם, היה רופף כבר אז, או, יותר נכון, לא היה חזק מעולם. בעיירה נמצאו תמיד שנים-שלושה יהודים אמידים, הַיינו חוכרים ובעלי-עסק עם פריצים, ואצל “קדרותיהם השמנות” ואיש אצל אחיו התחככו הכל; הרב, השו“ב, המלמדים, השמשים, הבלן, המוֹסר, “המקבלים”, החנוונים, ובעלי-המלאכה, באופן, שיושב העיירה ההיא כמעט שבאמת לא הרגיש, כי בגלות הוא (“טוביה”): בתוך עמו ישב ובתוך סביבתו “התפרנס”. אדרבה, הגוי, שהיה אצלו ל”חוטב-עצים" ול“שואב-מים”, הגויה של שבת, שהיתה אצלו למסיקת-תנורו ולמכבת-נרותיו – הם הלא היו אצלו בגלות!
מטיפוס של עיירה כזאת יצאו כמעט כל סופרינו היותר חשובים בדור החולף וכולם תיארו את “התרבות השלמה” של העיירה היהודית, את מושגיה ופרצופיה, את צלליה ואורותיה. ואולם איני חושש לומר, שאיש מהם, ואפילו מנדלי, שהגדיל בתור ריאליסטן אמיתי בהרבה צדדים ומובנים, לא ידע לתפוס ולמסור את נשמת העיירה, את תמצית חייה, כהילכַת ברדיצ’בסקי. בשביל הלה גם כל הנעשה פה, בעיירה, מעללי-חידה המה, שהחי יתנם אל לבו. בשבילו גלגל-ההוויה מנסר כאן בכל עוזו, בכל מצפוניו, אם כי דממה ברחובות. בית-המדרש מלא חיים, ואין צריך לאמור, שוק-העיירה. “הנשים מוכרות שם באבן ובמידה ובהטעמה, כאילו מזכות הן את הקונים שלהן בחיי העולם הבא… רק לפנות ערב, כשהפרוטות מעוטות, מעין אימה נופלת על הגופים הללו והם מתלחשים בקול נמוך”..
ברדיצ’בסקי תיאר וחזר ותיאר את העיירה ואנשיה ב“מנוחתם”, אבל הוא שתיאר גם את סערת-העיירה, שנמשכה פעם שלושה ימים רצופים על-ידי ביאת הרבי המנצח וקמה לדממה אחרי נסיעתו (“ההפסקה”), והוא שתיאר את היציאה מן העיירה, את המעבר להשכלה ולמרכזי-ההשכלה. והיציאה הזאת והמעבר הזה מעולם לעולם אינם אצל ברדיצ’בסקי, כאצל מסַפּרים אחרים, איזו פּרוֹצסים חיצוניים, מיכניים, לא רק מַעבר ל“מלבושי נכרים ולארץ נכריה”, כי אם, בעיקר, הפיכת “הספרים, האמונות והמחשבות שהיו לרועץ”. בעצם הדבר, אין גיבורו העוזב והיוצא עובר, על-ידי מלחמה זמנית, משקט לשקט, כמו שנמצא אצל אחרים, אלא ממלחמה למלחמה, יותר נכון: ממלחמת ההשקפות השונות בצוּרה ישנה (“בין השמשות”, “נשמת חסידים”) דרך מלחמת-מַעבר (“גויים ואלוהיו”) אל מלחמת אותן ההשקפות השונות בעולם החדש בצורה חדשה (“לבדד”, “מחנים”, “בין הפטיש והסדן”" “הזר”)?
במקום אחד בספר “בשירה ובלשון” אומר המחבר: “לא, זהו הבורא, הבורא ויוצר בעד עצמו על פי צרכי-והכרחיות-עצמו, כי אם היוצא מעצמו וכובש את עצמו”. ואולם בסיפוריו היותר חשובים בכמות ובאיכות מהסוג האחרון שמנינו, זאת אומרת, הסיפורים מ“העולם החדש”, מההוֹוה, מהבנים, כמו “מחנים”, “עורבא פרח” ועוד, אין ברדיצ’בסקי כובש את עצמו אף בשורה אחת. אדרבה, צעקה אחת גדולה הנה הנם, צעקה של זה, ששבר את הכבלים אשר רוּתק בהם ואתם נשבר גם הוא…
ואליבא דאמת! אותו רגש-האחריות האיוֹם אשר חי בלב נער-העיירה ב“בין השמשות” קאמי דקודשא בריך הוא ושכינתיה חי גם בלב “המשורר” המטורף “העָרֵב בנפשו לכל אלה”, והוא גם המביא את מיכאל בסוף “מחנים” לידי אותו החזיון הנפשי הגדול והנורא, שאין אני יודע דוגמתו, לאחר ש“חטא” מבלי משים נגד “טהרת” אהבתו להדוויג. כי הרי זה אותו מיכאל, ש“נפשו לא תשקוט מפני האחריות הגדולה בחיים” (“מחנים” – אחריות של ירא-חטא, אחריות של פחדנות יהודית, אחריות של “צדיק בדרכיו והחוטא שבו בא ושופך עליו את המייתו” (“המשורר”). חטא-מה? חטא למי? איזה חטא? – הוא אינו יודע… הוא חורק שיניו: “צדיק בדרכיו”… הוא מלגלג מרה: והחוטא שבו בא ושופך עליו את המיתו… רק את המייתו… איזה חוטא? מה זה חוטא? הוא אינו יודע… הוא הביא אתו את המושג הזה מבית-אבא, מהתם להכא… כשם ש“הזר” הביא אתו את רגש-הזרות הנורא שלו לאנשים ודאי גם כן עוד “מעבר לנהר” (עיין “מבית ומחוץ”), כשם שהביא אתו משם מ“בין השמשות”, גם את התפילה התמידית על שפתיו! בכלל, התפילה, כמו בחיי אבות-אבותיו, תופסת הרבה מקום בחיי הכופר הצעיר שלנו… ובעיקר-הדבר, הרי גם אז כבר הבין, ש“לית מחשבה תפיסא ביה” ושאין למי להתפלל, ואף על פי כן “בבוא הערבים או בשעה שהיה עוצם את עיניו, היה רואה בעיני דמיונו מקצת מכיסא-הכבוד”… מה לו התם ומה לו הכא? התם “רבי” ו“משונה” קראו לו והכא “רבי זר” הוא, אותו הפטיש ואותו הסדן…
“אל תבקשו בהשירה העברית שלווה ועוז, כי לה חיי צער והרגשת הצער” – כך גומר ברדיצ’בסקי את החלק הראשון של ספרו “בשירה ובלשון”. ואלם כזאת לא ייתכן לומר על רוב ספריו מהעיירה, שאיך שייפלא הדבר, יש בהם גם שלווה, גם עוז. שלווה ועוז חסרים רק לשירתו מחיי היהודי החדש שאפילו בנועם והוד של הררי-האלף “הוא רואה לפניו את חורבת ר' יהודה החסיד” ושלוותו ועוזו – “עורבא פרח”.
וגם אהבתו. גם האהבה ליהודי הצעיר של ברדיצ’בסקי היא רק איזו תפילה לאשה, כל זמן שהיא ממרחק… והמחשבות שונות. פעם: מי שרוצה להיות בן-חורין אַל ישתחווה לאשה. ומאידך גיסא: האשה, רק האשה, תעשהו למה שהוא. הצער הדתי והצער האֶרוֹטי הולכים שלובי-זרוֹע, יש גם שעולים בקנה אחד, ובכל אופן הרבה נקודות-מגע ביניהם: יהירות פנימית כלפי האלוהות, כמו כלפי האשה, וענוותנות והתבטלות חיצוניות כלפי שתיהן. לעבוד להן – אין אמונה, אין אונים ואין רצון; להיות אתן במצב של צוותא חדא ושויון אין אפשרות, מאחר שאינן, מאחר שישותן היא רק אחיזת-עינים; ובלעדיהן – אין יסוד לחיים (“לבָדד”" “בלעדיה”, “עורבא פרח”, “השמועה”)?
בחביון הנפש החומדת של הישראלי הצעיר מיסודו של ברדיצ’בסקי מסתתרת ההכרה, שמקור השאיפות השיריות שלו ביחס ל“היא” אינו שירי כל עיקר – ומכאן מקום לביישנות משונה, ביישנות מפני החמדה… בחביון-הנפש ידבּר גם הקול, שאותו המקור הבלתי-שירי, לכאורה, עדיין אינו “נימוק מספיק” כלל לבוּשה, ואולי, אדרבה, דווקא אותו המקור – הבית וסוד-החיים שבבית – עדיף מהעליה, שאינה מעוררת בוּשה, כלומר, מאותם היחסים העליונים, כביכול, היחסים ה“חדשים” שבין איש ואשה, שאליהם יתפללוּ ואותם יעריצו, ובכל אופן, אין הבית נופל מפני העליה, אחרי שבכלל אין דבר שיפול בערכו מפני רעהו ואין דבר עולה על חברו בשעת-מצוקה… איך שיהיה, והמבוכה גדולה, גדולה ופרי-מבוכה – בוּשה…
והיא, אשר אליה יימשך? לכאורה, אף היא יוצאת באיזה מובן מהכלל, כשם שהוא יוצא מכלל תלמידי בית-הספר חבריו. הן, כלומר, הן כולן, מתיחסות אליו, אל היוצא מן הכלל, כאל אדם העומד מחוץ לשוּרה, אחרי שאינו הולך עם הכל ואינו מדבר מה שהכל מדברים (והן, כמובן, חושבות ומדברות רק מה שהם כולם מדברים!), בעוד שהיא, לכאורה, מצבה המיוחד מקרב אותה אליו… אבל רק לכאורה. סוף-סוף, גם היא, כמובן, אינה יוצאת מן הכלל ביחס אליו. את האחר, אמנם, היא אוהבת על פי דרכה וגם נעזבת ממנו, כדרך-העולם; אך בשבילו המתפלל לה, “לא תוכל להיות הכל” (ניבאה אותה אשה ולא ידעה מה ניבאה!). אותו עוזבת היא לזמן-מה, אלא שבלעדיו הרי קשה לה עוד יותר, והיא קוראת לו… אך כשהוא בא, היא מענה אותו, מקרבת – ודוחה יותר ממקרבת… ואלמלי היה הוא אחר, לא רק חומד ומתפלל, כי אז היה, אפשר אחרת, אבל עכשיו… אילו רצתה, אולי היתה אוהבת אותו ( מדוע לא? הן הוא דרוש לה, סוף-סוף!), אבל כשהוא שופך לפניה את אהבתו במכתב (במכתב!!!), היא מציעה לו אהבה מכתבית – ידידות… הוא הולך ממנה, סוגר את עצמו בעצמו ומתחיל לכאורה, לשכוח את הוותו ולהשלים עם הרעיון, שאין אלוהים – אז באה היא אליו ומחזרת אחריו… קירבות ודחיות, דחיות וקירבות, ברכות וקללות, מכתבים-לממה-נפשך, רגשות לכאן ולכאן – “עורבא פרח”…
הוי, אלה אינם דברי-אגדה! אחרים הם הדברים ב“העבר הקרוב”. שם האנשים ביָשרם יתהלכו והיחוסים שבין אדם לחברו ובין גבר ואשתו אינם קלים ומרפרפים כל כך. ברם, המציאות הגדולה והחזון האגדי הגדול גם יחד ייפגשו ויתנשקו אהדדי בכל עוזם כשהתחומים החיצונים – עד כמה שיש מקום לדבר על תחומים בכגון אלה – מתרחבים, וברדיצ’בסקי, לאחר שנים אחדות, יוצא מחוץ לעיירתו הקטנה להתהלך בדמיונו בעולם הגדול לאלוה ו“בקיץ ובחורף” אשר בו. הנה שושקה הכפר הגדול, אשר “משפחותיו יש אשר יהלכו לשדה לבן במסע לאט, באיזו מנוחת-הדרך, כעוברי שיירה במדבר”, ושם מרתה, אשר “לפניה הבריאים איזה לובן-אדנות” ואשר “להשם כל עובר תשב על הכרכוב של ביתם וכותנתה מבריקה”, ושם גם אוֹסיפּ בּוּשנאקוֹב, המושך בפעמון, אשר “את נשמתו בו יצלצל”. ובהקיץ ה“קיץ” לחיי מרתה, כאשר נשללה מנוחתה לפני בוא עת לכתה לבית בעלה “כאשר ילך הכלב את האדון” – “ותקם מרתה ותלך בכל בוקר לשאוב מים, ותקם ותלך בכל ערב להביא מים,ותקם ותלך”. עשרים שנה גדלה כצמח-השדה, והנה היתה אתה רוח אחרת. היא עומדת על הגבעה בקצה-הכפר, לוקחת אבנים, אבנים ומשליכתן המימה. ואוסיפ ניתק ביום ההוא ביד חזקה ממקומו ויַחץ את העיר לארכה ולרחבה והגרזן בידו. והם נפגשים. ותהי כל הכיכר ללהב.
ובצר לו לברדיצ’בסקי מן הספיקות והניגוּדים וקרעי-הרגשות, העשירים והעניים גם יחד, אבל הבלתי-אגדיים, של “בני-הספר” ובני-הדור, אשר תיאר בסיפוריו, הוצאת “תושיה”, תר“ס, הוא הולך אל החסידות, לבקש בה אגדה ושלימות. מחיים בלי יסוד אין ברדיצ’בסקי רוצה לדעת הרבה, ולשיר עליהם בכל קולו לא יחפוץ. לא רק את המלה הבּאנאלית “טראַגיקה” הוא שונא – גם מחובבי הטראגדיה איני ביותר. ובטרם יעבור אל השלווה האֶפּית אשר ברוב ספרו הגדול “מהעבר הקרוב”, ובטרם גם יתגנב משם לפעמים לכפר שושקה, הרי הוא משתקע בעבר הרחוק קצת שלנו, בתנועה החסידית, בפילוסופיה החסידית, באָרחות-החיים החסידיים – וכותב “ספר-חסידים”. ספרו זה של ברדיצ’בסקי רואה ושומע, כידוע, בחסידות אשר לא ייראה ולא יישמע בה. המשורר צריך לאלוהות – והוא יוצר אותה; הוא צריך לעולם אחר, בלתי-רגיל, לעולם נעלה ונשגב – והוא בורא לו עולם כזה. שם הוא רוצה למצוא ומוצא – על דרך הפשט ועל דרך הסוד – לא רק רוחניות דתית עליונה, שגם חולין שלה נעשים על טהרת-הקודש, לא רק תרבות אנושית שלמה, “תחיה תולדית” וכו' וכו', כי אם גם הרבה ממה שלמעלה מכל זה. ואין דעתו מתקררת עד שבשירתה של החסידות הוא מקשיב גם – התאמינו? לנשיבת רוח-שדה מיוחד. הרי הבעש”ט התהלך על הרי הקארפאטים…
“ספר -החסידים” יצא באותן השנים, שברדיצ’בסקי בעצמו בספריו האחרים עמד על עמדה אחרת לגמרי ביחס לערכי-החיים והחסידות בחיים, ומובן, שאת הטוב והרע בחדא מחתא לא נקבל מידו! אמנם, נגד הספר בעצמו, בתור ספר שירי, אין להשמיע רעות הרבה: יש בו, ביחוד בחלקו האחרון, לא מעט בכדי לפרנס את שאיפות היפה והנשגב המופשטות של הקורא העברי. ואולם על הכוונות והמגמות ה“היסטוריות” שלו, על האספקלריה העכורה או המאירה ונוצצת יותר מדי, שדרך בה מסתכל ב. בחזיון-החסידות וערכו בחיינו, על הטעויות המרות של הקדמת-הספר, המתחילה, לכאורה, כל כך יפה, ועל המוסר היוצא מן ה“פרצופים” האחדים, שנוח להם שלא נבראו משנבראו ושעומדים בניגוד גמור לכל התוכחה הזעומה והיקרה, שהשמיע ברדיצ’בסקי במאמריו השליליים, בניגוד לכל ההערכה החדשה של מוסרי ואי-מוסרי, שהשמיענו באלה – על כל זה לא יחשה הלב, המוקיר את בעל “ערכין” ו“על הפרק” ו“נמושות”!
למה אכחד? החסידות של אינגמאר בן-אינגמאר ויתר איכרי דאלארנה (ברומאן “ירושלים” של סלמה לאגרלף השבֵידית)" אם כי היא רחוקה מעולמי, אם כי אני מביט עליה כעל פרי שרידי-ימים שלא ישובו עוד, חשובה היא עלי ונערצה מכל מקום. בחסידותם הממשית, היסודית, של אותם האנשים השבֵידים אכן יש “ריח-שדה”, כוח ידים מוצקות וכוח-לב גדול, מידות נעלות יוצרות ומסירות-נפש חרישית. החסידות שבנשמתם התמימה, הדתית, של אותם העולים מביאה אותם לנסיעה לארץ-הקודש לעבוד בה ולמעשי-חסידות אמיתיים הכא והתם, למרות שעלייתם היתה מוטעה מן הבחינה האנושית. והם לא ידעו כי “הארץ הנבחרה” בשבילם רק ארץ-מולדתם היא. לא כן החסידות שלנו, שאם נוציא ממנה את עשרות הפסוקים החשובים שבכתבי הבעש“ט, רבי נחמן מבראסלאב ורבי שניאור זלמן מלאדי – שזהו שוב ענין לספרות ול”תורה בארון-הקודש" – מה יישאר בה אז, מה יכול להישאר בה, בתור עיקר מעשי, בתור חתיכה של חיים, מלבד בטלנות, בערות, הזיה, עצלוּת, שקרנות, צביעוּת, קטנוניות ופחיתות-האדם של חצרות-רביים עם מלחכי פינכה תמידיים ואורחים-סוחרים ומלווי-ברבית בעלי-אבנטים? ולא שהחסידות הרֵעה רק אחר כך, כאשר שמענו אומרים, ועל ה“רומאנטיים”, איפוא, להחזיר לה את כבודה הראשון– לא כן הדבר! כי מה היו היסודות החדשים שהניחו החסידים הראשונים לחייהם, בהבדל מה“מתנגדים”, לא בשעת התפילה ולא בקלויז, לא ב“דיני שחיטה” וכו'? מה המה יסודות-החיים החדשים של בעלי ה“תחיה” וה“התחדשות” ואנשי-ה“שדה” הללו, שהביאו אתם אלה מהם שעלו לארץ-ישראל? סחי ומוּקצה מחמת מיאוס. העליהם ישוֹרֵר? האתָּם ייעשה שלום? לא נדבר עוד בזה.
חתימה
בסיפור אחד של י. ב.יאנסן, “מימי קדם” (בשם זה נקרא בתרגומו לעברית ב“הפועל הצעיר”, שנת תר"ע), מימים שלפני ההיסטוריה, מן העת של חלוֹף התקופה הגיאולוגית בצפון סקאנדינאביה מחום לקור, יתואר מחזה מעין זה. בלילה אפל ביער הקדמוני דולקת מדורה; הרוח נוהם גשמים יורדים, מסביב למדורה שוכבים אנשים שקועים בשינה. רק אחד מהם יושב ער וחסר-מנוחה. זהו עלם ממשפחת שומרי-האש. הזכות לשמור את האש שמורה למשפחתו מימים קדמונים, והיא משתמשת בזכות זו לטובתה, אבל מכיון שעבודתה קלה ובשר-הקרבנות המובא לאש יספיק לה אוכל לשובע, לכן בניה, כרגיל, רפי-אונים ומעטי-תנועה. לא כן העלם, אשר שמר את האש באותו הלילה. רוח-מלחמה התנוססה בו. הוא לא שבע רצון מכהונתו. ניקלה היתה בעיניו. גם שבר-הצור, אשר היה בידו, לבקוע בו את העצים בשביל האש – שבר שהיה ירושת-אבות קדושה מדורות קדמונים – לא השביעהו רצון. הוא ישב וסיתת, וסיתת… הוא ביקש לעשות קרדום, דבר אשר לא היה עוד לעולמים. לו נחוצים כלי-זין חדשים להילחם באויב הגדול ההולך ובא על בני-שבטו. סכנה נשקפת, סכנה הולכת וקרבה, ימי-חורבן צפויים ובאים… באויר נתגלה דבר-מה מטיל פחד. מיום ליום נעשה קר ביותר. הגשמים אינם פוסקים. קור. מה זה קור? או מי זה? מאין בא? כל השבט מרגיש, כי לא טוב לו. היער כבר אינו מֵגן, היער הולך וכלה, מוכרחים לנדוד. אבל השבט נודד – ומתפשר. בכלל אינו שם לב כל כך. מה החרדה? דרומה – יהא דרומה. עוד רב המזון בארץ-הדרום! לא כן העלם ממשפחת שומרי-האש. הוא הולך עם בני-שבטו, הוא נסוג עמהם לאחור מעמק אל עמק – אבל לא יֵדע שליו ולא ישלים. עד מתי? שעד אימתי? האם אי-אפשר לפנות פעם דווקא אל מול פני הקור ולשלוח בו שן או קרדום?
…הליל ארוך; הוא ישב תפוש-מחשבות אצל המדורה. כל זיז-משהו הגיע אליו. הנשיבה היותר קלה לא עברה מבלי שימת-לבו. הוא לא שכח דבר קטן או גדול. הכל הביא בקשר ובשייכות – ומהכל יצא לו, כי נחתך גזר-דינו של היער הקדמוני. מה תועיל האש אשר הוא שומר?
…ולפנות בוקר – יסופר שם – הוא עוזב את המדורה ואת בני-שבטו הישֵׁנים, מתקין את הקרדום והולך אל ההרים למצוא את אויבו, את הקרח, להילחם בו מלחמת-תנופה…
והנה הוא עלה על ההרים והרחיב את נחיריו. מי פה המחריב? אבל אחרי יגיעת גוף ונפש ארוכה נוכח, כי לשוא עמלוֹ. אז זכר באחיו העזובים – וירד אליהם. הוא בא עד המקום, אשר הלך ממנו אמש לפנות בוקר. המדורה כבתה ואחיו עזבו את המקום. הקור גדול ואש אחרת אין. הוא הלך לבקש את אחיו. לא בנקל הדביקם. הם ישבו במאורה אחת ויילילו מרה בחושך. הוא קרא למו בכל כוחו, שר להם, כי הוא כאן. הם החרישו. אך כאשר ניגש אליהם, קמו כולם ויפגשוהו בנהם זועם. בידיהם השעירות השליכו עליו אבנים, “הלא אני הוא!” – צעק הוא אליהם, אך הם השתערו עליו בציבור ובזעקת-שבר. הוא נידח, הוא נוּדה. הם כולם, כשישובו לביתם, ישכנו במנוחה זמן-מה תחת אש-הקודש, אשר תחממם בקרה, והוא, ערום וגלמוד, יהיה נע ונד, בעד חפצו להועיל לכולם…
– – – – – – – – – –
מובטחני בכם, רבותי, שמאליכם תבינו, כי בהביאי פה לפניכם, בגמר דברי על ברדיצ’בסקי. את הקטע הקטן מראשית אותו החזיון הרב של הסופר הדני, לא למשל ונמשל מדוייק נתכוונתי. הנה אנחנו, לאחר שסרנו וראינו מעט בחזיון ברדיצ’בסקי, ברגעיו השונים של נושא-החזון, בעמל-חיפושיו, בעבודתו, בחשבונותיו ומסקנותיו, בירידותיו ונפילותיו, ידוֹע נדע, כי שירת-הנצחון שבסוף-הכל אשר באותו הספר לא לנו הוא עם אשר לפנינו. כאן נפגשנו בתעיות ותהיות של נשמה, במלחמת-מחשבות ופרכוסיהן, בהסתובבות, בעיקר, על ציר אחד: אנו והסביבה, כמה תלוי הדבר בנו, וכמה בסביבה, בהיקף התולדתי והמקומי, שלראשון כבר אולי אין תקנה והשני ודאי שאינו לנו. במקום עלומי-הילדות וכוחות-איתנים, גופניים, דמיוניים ואינטלקטואליים, של האדם הראשון ראינו פה זקנת-ילדות, המלווה ב“רגשות דוקרים כשיני החי”. כאן, רבותי, הבטנו אל אשר נדקר. נדקר ולא ניצח, ואף על פי כן… אף על פי כן, כמדומה, שגם כאן, ביחוד בהתחלה, בתקופת המרד ושינוי-הערכין, יש דמיון-מה להתחלת אותו הפרק הנוּגה על בן-הכוהנים, אשר עזב אש מדורת-הקודש בכדי לבקש ישע לאחיו מפני סכנת–הקור הנשקפת להם… נאמן היה לבו של בן-הכוהנים לאש-מורשה – אבל הקור גבר. הארץ החמה נשמטה מתחת הרגלים, אבדה הארץ, באו זמנים אחרים, והוא הולך לבקש דרכים אחרות, הוא הולך “לדרך רחוקה”. הוא עזב אש, אשר רק יתחממו בצלה, למען מצוֹא אור. אבל הוא לא מצָאוֹ. ימים רבים נידח מאת בני-שבטו ונפשו הלכה בעולמות זרים ומוזרים. הבת-קול מחרבות הר-חורב, מחרבות-חייו וחיי-שבטו, נהמה תמיד באזניו. לבוש שחורין ומעוטף שחורין התהלך במקום שאין מכירין אותו, ולבו היה אין-אונים לעשות מה שהוא רוצה. נכרי היה לכל, זר!
ובכאן, יש עוד פרט אחד, שכדאי לנו, רבותי, כי נעמוד עליו בסיומא: כל זמן ש“הזר” (ב“עמק-החיים”) שותק – עדיין יעמוד בו רוחו הכהה והוא מקודש לעצמו בזרותו ובשתיקתו. ואולם יש שהוא יוצא מגדרו – הוא אינו מבליג על עצמו ומספר דברים עם הנושא מישרה בבית-הקברות, כלומר, ב“בית-מקרא עברי באחת מקהילות-ישראל בערי-אשכנז”. “מדבר הוא ולבו יך עליו על זה ומתחרט הוא ברוב על כל דיבור ודיבור”. וככל אשר הוא לוחם את עצמו, כן מוסיף הוא לגלות מעצמו. הוא מספר מחייו, מ“תוגת בן-אדם, באין עם ובאין אלוהים”. אבל לאיש-דברוֹ אין פנאי, ואף הוא עוזבהו. נדהם נשאר האיש עומד בעצם הלילה. “הוא נכלם עד שאול-נפשו”.
ובעמדו ככה נופל ברוח עד להיות “נכון להתמכר לטומאת האדם עד יהיה לנצר נתעב”, בעברוֹ ככה את כל תהום-הירידה הבא מחמת יאוּש אחרון, יאוּש המשתרר ושוֹלט ונעשה לאלוהים, הוא עושה בפעם המאה את חשבון עזבוֹ את עמוֹ ורמסוֹ את כל הנחלה. וקול יאמר לו: איזוֹ נחלה? הלא רק צללים הם. וקוֹל אחר יענה: מי יודע, שמא לא צללים, שמא הם דווקא לא יִכלו – רק לוֹ אין תקוּמה. שיר-השירים אשר ליאוש! שיר-השירים לאי-התקומה!
הוא כושל ומחריש. גם השומע היחידי שב לביתו. נסגר השער. אין איש. אין שומע. עכשיו ודאי אין שומע. ברדיצ’בסקי הפּוּבליציסט, המדבּר אל הקהל ורוצה בתקנת הקהל, נשתתק זה כמה. הקהל כלה או הוא? – מי יגיד פשר-דבר. בכל אופן החשבונות היו גדולים ועצומים, אבל כל סיכום לא נתקבל. האם מפני שאין סיכום או אשמת בעל-החשבון היא? הוא עשה כל מה שיכול. הוא הרחיב אפילו את הקרעים, שמא זה נחוץ למלאכת-האיחוי – אבל האיחוי לא נעשה. קרעי-התולדה ואי-אפשרות-המעשה היו מונחים כאבן על דרכו, כאבן אשר אין מי שיעבור עליה. גם אילו יכול לוותר על קרעי-העבר – מה מזה? מה יכול היה לעשות, לעשות? והרי במעשה העיקר, לא במחשבות נאות. חרדת-תהוֹם.
גיבור-סיפוּרו של יֶנסֶן, בגדלו ובהיצרפוֹ בכור המלחמה הגדולה, ממציא אש חדשה ומגלה ארצות חדשות. אבל “הזר חזר לחדרו”. גם הפּאתוֹס של היאוש חדל. הוא נסגר שם. העלם הזקן, שהיה לפנים שומר-האש ואשר עזבה את המדורה, שוכב עדיין דואב וגלמוד במערה.–
רק יש שמשכבר הימים יעלה זכרון בו. זוכר הוא, שעוד מלפני ידע, כי “כל השאלות והתמיהוֹת, המחשבות והדחיפות למעלה ממנו אינם מזיזים את ההוויה שבבין-הערביים ממקומה וגם את ההוויה שבו ובחייו” (“מבית ומחוץ”).
והוקל יוקל לו. הוויה. הוויה סתם. ברוכה הנשימה. “סוף-סוף, הוא שואף רוח; והרוח מיטיב לו לנפשו, והוא שליו. על כל פנים לעת-עתה הוא שליו” (שם).
על כל פנים לעת-עתה. ברגע השני יחשוב אחרת. ברגע השני ישוּב אליו הפחד, פחד-המערה, ישורנו – וקרוב. אבל לעת-עתה, כלומר, בזה הרגע, שהוא שליו. יהלך רוחו ב“מני קדם”. שואף הוא “אויר” ועוסק בעבר, בזכרונות. מני קדם. אלף אגדות ואחת.
הוא הדבר, אחי ורעי: שאָר-הרוח, מציל לרגע; שאָר-הרוח מחיה לשעה. ומי יודע… מי יודע, מה עוד נכון לו לזר הסגור בחדרו. הן כל הסיום עוד לא נעשה; פי-המערה עוד לא נסתם. המסך עוד לא נפל.
[קיץ תרע“ב. נדפס ב”הפועל הצעיר“, תשרי-כסלו תרע”ג; החתימה: י. ח. ברנר]
-
בדרך אגב נגעתי במיכה יוסף ברדיצ'בסקי במאמרי “מִכּתבי סופר” (קובץ רביבים, ב') וב“מן המשעול” (“הפועל הצעיר”, תרע"א); על ספרו “מהעבר הקרוב” עמדתי ב“צרור–כתבים” (שם) ועל צד אחד של מקומו בספרותנו – הכנסת האינדיבידואליות והאימפרסיוניות לתוכה – ב"רשמי ספרות (“האחדות” תרע"ב). עכשיו הנני חוזר ורושם ממה שהרציתי בחבורת צעירים בירושלים בקיץ שעבר, מקום בו ניסיתי להרחיב קצת את הדיבור על זה האיש, שהרבה אני חייב לו. ↩
-
בתמונה פיוטית הגשים ברדיצ'בסקי את השניוּת הזאת של ספר–תורה בארון–קודש ושערות–חזיר בשוק בציור הראשון שבספרו “מעירי הקטנה”: מנחם האידיאלי ושותפו: “טהור” ו“טמא”. ↩
-
שאלת הלשונות מעסיקה את ברדיצ'בסקי “ברוב” בספריו האחרונים מהוצאת “צעירים” ובחלק השני מספרו “בשירה ובלשון”. הוא בעצמו נתן יצירות גדולות בשפה היהודית המדוּברת שאין ערוך למו. לצערי אין הספרים האלה תחת ידי ולא אוכל להתעכב עליהם. ↩
-
ואף מן המעט המכונס במקרה אין תחת ידי ברשמי את דברי הרצאתי זו אלא חלק קטן. ↩
א
האזכרה לנשמת יל“ג, שאנו עושים בשנה זו, מתחילה אצל כולנו בהתאוננות על השיכחה. “רק עשרים שנה עברו מיום מותו של גורדון, וכבר שכחו את גדול-משוררינו, שעמד בראש תקופה שלמה בספרותנו” – מעין קובלנה זו מנסרת עכשיו בעולמנו. פוּרה שר של שיכחה, שאליו שיוע המשורר והתחנן, כי יבוא וישכיחהו את “צרות נפשו כי רבו” ושאל תחינתו הוא לא שעה, שלט בנו בכולנו מבלי משים וכאורח לא-קרוא בא וישכיחנו את המתחנן, את י. ל. גורדון! כך, בקירוב, יוצא מרוב דברי הדוברים והכותבים והבאים להזכיר. והנה אם הקובלנה הזאת באה רק לשמש פתיחה לנאומים נשפיים ולמאמרים עתוניים, נקבלה, אבל אם לדין – יש הרבה תשובות ופירכות עליה. ראשית: מה דווקא גורדון? ובשנות-היובל של אחרים, של הלֶבּנזוֹנים, למשל, האב והבן, של מאפו, סמולנסקין, ליליינבלום, ברוידס וכו' – כלום לא נוכל להתחיל גם כן בטענה זו ממש? שהרי מי אינו נשכח אצלנו? שהרי מי אינו נשכח אצלנו? שהרי את מי זוכרים… יותר נכון: את מי יודעים אצלנו מעיקרא? – ואת שירי יורשו של גורדון שבימינו, לא את שמו, פלוני בן פלוני, הנזכר בהקפה גם בעתונים יהודים-לועזים, כי אם את שיריו ממש בעברית, יודעים אצלנו הרבה?… – בעם ממש, לא “עדה” ולא “עדר”, בעם, ששפת-ספרותו בפיו ובבתי-ספרו, ששם מחנכים את ילדיו על ברכי גדולי סופריו ומשורריו; בספרות ממש – לא “כתובת שעל גב המצבה” – בספרות חיה, שהוצאותיה הגדולות והטובות, המתכוונות לטובת הכלל, מוציאות בזול לעם את מבחר-חיבוריהם של סופרי-המופת שלה – שם יש מקום לידיעה, לזכרון, ושם יש מקום גם לטענה ולתמיהה, אם גדול זה או אחר נשכח משום מה; ואף טבעי הוא, כשעומדים אז באותה ספרות על החזיון ומבקשים לברר את סיבותיו. ברם אצלנו… אצלנו, שהאינטליגנציה היא אסימילאטוֹרית ולועזית בהכרח – ידברו על “נצחון הרעיון הלאומי” בתוכה כמה שידברו – המון-העם, ביחוד בכרכים, גם כן עומד על עברי פי הטמיעה, והעברית, בכל אופן, גם לחלקיו היותר טובים, היותר חיוניים, היא שפה חתומה; אצלנו, שבתי-ספר עבריים, אשר בהם יזכירו את שם יל”ג לתלמידים, יש רק אחדים, ספורים, בארץ-ישראל (“ה”חדרים" שלנו, בארץ-ישראל כמו בחוץ-לארץ, הן עוד לא הגיעו למדרגה כזו!); אצלנו, שגם בתוך המחנה הקטן, הנשאר, של המשכילים-החובבים, העומדים מסיבה זו או אחרת נגד גלי הטמיעה, המטפחים ומכלכלים את ספרותנו הלאומית וקוראים בה, אין טעם-קריאה אמיתי ואין קבלת-רושם בלתי-אמצעית; אצלנו, שגם היודעים עברית הבינונים המעטים, כשהם קוראים בכתבינו העברים המעטים, אינם דומים בתפיסתם ליודעים שפה אחרת חיה וקוראים בה, והראיה – שגם שירי המשוררים ה“מקובלים” וה“אהובים” אינם שגורים גם בפיות קוראיהם המובהקים, לא כמו שמצאנו אצל אחרים; אצלנו, שמיעוט ופחיתות ידיעת השפה העברית אינם רק ברוחב, בנוגע לכמות, כי אם גם, ובעיקר, בעומק, באיכות-הידיעה; אצלנו, שארבעת ספרי-שיריו של יהודה ליב גורדון יצאו לפני שלושים שנה ולא יספו ושגם סמוך לשעת יציאתם, בחיי המשורר ובשעת יובלו, למשל, היו רק ארבעה-חמישה אנשים בין מנייני הקרואים שהבינו קצת עברית וידעו קצת מי הוא בעל-היובל, “ויתרם אנשים אשר גם חתום את שמם בלשון-הקודש לא ידעו”, ועוד אתמול היו נכונים לכבד איש כגורדון ב“מטאטא שמכבדין בו את הבית” והיום לא באו אלא רק לשם סעודת-הכבוד ולהגיד למשורר – ברוסית כמובן! – כי עד היום לא ידעו כלל, שזה האיש הוא משורר (איגרת יל“ג”, ר"ד), – אצלנו, – שאול אשאלכם, אלופי ומיודעי, אצלנו – איזה מקום יש לדבר על דבר שיכחה, על שיכחה ששכחו את יל"ג?
מַר לָעֲקָרָה, מַר מֶנָה לַמְשַׂכֶּלֶת,
שֶׁזֹה לֹא כָאֲבָה וְזֹה לָרִיק חָלָה;
וּמַר מִשְׁתּיהֶן לִלְבַב אֵם חוֹמֶלֶת
לִרְאוֹת אֶת יַלְדָהּ נֻפָּץ אֶל הַסָלַע.
וּלְמִי, הַמְשׁוֹרֵר בְּשָׂפָה נוֹבֶלֶת,
אֶל מִי מִשְׁלָשְׁתָּן מַחֲלָתְךָ נִמְשָׁלָה?
מאידך גיסא, “השיבלים הבודדות”, הנזכרות באותו השיר, שהוא ההמשך מסוף “למי אני עמל?”, כלומר, העברים היחידים, ששורש-נשמתם בשירה העברית, עליה חיי-רוחם ולה בהכרח יישארו נאמנים עד נשימתם האחרונה – אלה יודעים את גורדון, קוראים את גורדון ואלה גם זוכרים את גורדון, עתה, כיום הזה, כמו לפני שלושים וגם לפני חמישים שנה, באודיסה, במקום שאין כמעט חיים עברים, אבל יש ירחון עברי, אשר בראשו עומד אדם ויהודי גמור באהלו, שיודע להראות זאת גם בצאתו, נעשה זכרון פומבי לנפש-המשורר. אצלנו, ביפו ובירושלּים, במקום שכבר יש איזו התחלה לחיים עצמיים ומעט בני “עם ישראל חי”, למרות הכל, הרבו עוד יותר לכבד את זכרון צור-שירתנו, אשר “כליותיו כלו בחיק” שירי ההגיון והעלילה שלו, אשר נא חלינו וסבל מכאובינו, אשר “מן החושים בו ועד המחשבה” היה – בעווננו – רק “חֱלי ודאבה”; זכרון אותה הנשמה הענתותית, רבת-הפצעים וזבת-הדם, אשר “ראשי מאוייה הוּכּו כולמו” ו“מתוֹם” – בסוף ימיה – “לא היה בּמוֹ”, אשר “תבל היה לה כמדבר” –
וּבַלֵב קַו תֹּהוּ
מֵאֵין כָּמֹהוּ.
הדבר ברור: אם גורדון נשכח, הרי בכל אופן לא יותר מחבריו ובני-גילו עודרי-ספרותנו אתו, ואף לא שיכחה שם החזיון שלפנינו, כי אם חוסר-ידיעה, שאת סיבותיו אין לבקש אלא בזה, ש“הקוראים-הזוכרים האחרונים”, אם כי לא כלו, אם כי לא היו אחרונים בדיוק, כחששו של המשורר, הנה גם לא נתרבו במידה גולה, כתרועתם של אחרים, באופן שלהמון-קוראים ולזכרון-עם אין עוד כל תקוה למשורר עברי. ואולם אם ללא אמת היתה הצעקה במחננו, זה המחנה הקטן והדל, המסור אם מעט ואם הרבה לספרותנו, על דבר הישכח גורדון; אם הצעקה, כאמור, הבליעה בחפזה את שאלת מי ומי השוכחים או הסיחה דעת ממנה, הנה אי-אפשר שלא לציין, כי זעיר-שם עלו בתוך המחנה הזה גופא גם קולות אחרים, קולות משונים, שהשכיחו בשאון ובכוונה את הצד הזה של השאלה והקדישו כל מעיינם וכל שטף-דיבורם לצד השני, לבלתי-נזכר לבדו. הללו בכלל לא התאוננו על עובדת-השיכחה, כי אם הכריזו עליה, הטעימו אותה והוציאו ממנה מסקנה “מעניינת”: גורדון נשכח, שמע מינה שהוא ראוי לזה; המשורר אינו נזכר, שמע מינה… שלא היה משורר; שמע מינה, ששטחי יותר מדי הוא גורדון המשורר בשביל ה“זוכרים” בני דורנו, הקוראים המודרניים. אנחנו, שיש לנו – כביכול – לקרוא את פלוני ואת אלמוני, המשוררים האמיתים, מי זה מאתנו ילך לנוע על ה“פובליציסט” גורדון, שידע רק להילחם ב“שולחן ערוך” והיה רק בעל-לשון, אבל לא ידע את האהבה, לא ידע את הטבע, לא ידע את האשה וכו' וכו. – והנה, אף על פי שלהיכנס בפולמוס מפורט עם בעלי הדעה הזאת אולי לא זו השעה ולא פה המקום, בכל זאת אי-אפשר לי גם כן לעבור עליהם בשתיקה גמורה. נראה, שבעלי התביעות ה“גדולות” האלה חושבים (אם הם חושבים בכלל ואם אינם מדברים בעלמא, כסומא בארובה, בכדי שייראו כבני הדור, כבאי כוח התקופה החדשה, שעליהם, כמובן, ה“חובה” מוטלת לבטל תכלית ביטול את הדור הקודם ואת התקופה שחלפה…), כי משורר הוא דווקא רק זה האיש היודע להתפעל מהרים, מיעָרים, מעָבים, מקסמי-לילות, השר על קיץ וחורף ואביב ובציר, הנאנח במתיקות על מסתרי יצרי היצור הפלאי הזה, ששמו אשה; ומכיון שיל“ג לא הפליא לעשות בכמו אלה, הרי… משל למה הדבר דומה? לקוראת המונית זו, המאמינה בתום ובטיפשות-לבה, ש”פּוֹאֶט" הוא רק זה שפניו חיורים כשלג ומחלפות-ראשו ארוכות ועיניו שחורות ובוערות כגחלי-אש, ואם שלוש אלה, חס ושלום, אין לו, ויצא לגבי דידה מסוג הפייטנים! באי כוח הדור החדש והטעם החדש אינם יכולים כלל לשוות בנפשם, שכשם שיל“ג היה יכול להיות משורר נערץ גם למרות זה שתסרוקתו, מהלכו ומלבושיו, כפי שהעיד עליו בעל-ה”זכרונות ומחשבות" ב“השילוח”, שנה ראשונה, לא היו כנהוג אצל משוררי-אירופה הישנים והחדשים, כך יכול היה לדעת מלהט הרגש השירי וכל מעמקיו, אם כי לא היה “בעל-מקצוע” בדברי בנות-חוה ו“חידותן” ולא עגב על ה“נאוות” מדילסברג ומשאר מקומות (כבודן של אלה, כמובן, במקומו מונח!). האנשים האלה אינם משערים כלל, שיכול אדם להיות משורר גדול אף כשאינו משורר-האֶרוֹטיקה, או אף כשאינו מחיה נשמות לפגרים מתים של הטבע, אלא לבו נתון בעיקר להעיקר בשבילנו בטבע: לחי ולמדַבּר, לאדם וליחוסים שבין אדם לחברו. נשווה בנפשנו: שני אנשים שוכבים בחדר אפל אחד ושומעים צלצול פעמון בית-תפילה רחוק לראש אשמורת. האחד חושב על הצלצול, על צליליו, על הודו, על נעמו, ומחשבות השני נתונות משום-מה, בעיקר, למצלצל, לבן-האדם העומד שם במרחק ומושך בפעמון. הוא חד לנפשו חידות, אם אותו המצלצל הוא איש אשר שנתו תערב עליו וחובת-משׂרתו לקום ולמשוך בפעמון היא בעוכרי-שנתו, או– מי יודע? – אולי האיש סובל מנדודי-שינה, כל הלילה יתהפך על משכבו ואין נחת, והשעה, שעת קומו לעבודת-חובתו, דווקא היא מביאה גאולה לו?… וכך הוא הוגה במצלצל עד שהדי-הצלצול כמעט שנבלעים בשבילו… התחשבו, רבותי, כי חֵרש הוא האיש השני? התאמינו, כי מחשבותיו הן פחות עמוקות ממחשבות-הראשון והתרשמותו פחות דקה מהתרשמותו של חברו? לא! לאו דווקא תוכן-מחשבות זה או אחר עושה את האדם לחושב, כי אם אופן-המחשבה; לאו דווקא התוכן הרומאנטי של השיר, עושה את בעל-השיר למשורר, כי אם כוחו להתרגש באמת ולבטא על פי דרכו את רגשותיו האנושיים. ובזה – האם לא הראה יל"ג את כל כוחו ויכלתו הגדולים? האם לא ידע לתת ניב-שפתים נמרץ לגילו וצערו, להבעיר לבות אנשים בדברים היוצאים מלבו הוא, לצקת בוז לכל המאוס בעיניו, לגלוג – לכל השנוא עליו? האם לא היה גם בנערוּתו הפה הנותן אמרי-שפר, הביטוי הברור לשאיפות, תקוות ונתיבות חדשות? האם לא היה הוא בשירתו נושא הקידמה האנושית ברחוב-היהודים, מליץ ההתנערות וההשתחררות? ואחר כך – האם ההתמרמרות על סדרי-החיים המכוֹערים, על ההשקפות המאררות, על “אוסף החצץ בו מילאו את פינו” (“תמרורים”), אינו תוכן די הגון לשירת-עוז, לשירה אמיתית? והאם אפילו המבטא האחד הזה שהזכרתי כרגע אינו מצלצל כדבר היוצא מלפני המשורר-השליט?
כן, כמעט ששכחתי. בזה הן הכל מודים: יל“ג היה בעל-לשון! ואולם, מוסיפים ה”מבינים“, רק בעל-לשון. וראיה לדבר? הוא מעריץ את אד”ם הכוהן על “ידיעתו את דרכי-לשוננו על בוריה מאין כמוהו” (“איגרות יל”ג, ג'). הקורא-המבקר המודרני של חמש-עשרה השנים האחרונות גם את זה יחשוב לו לעוון. ולא יראה הקורא ה“דק” הזה, כמה יקרה היא זו ההוקרה שהוקיר המשורר המתחיל (האיגרת ההיא נכתבה בשנת תרי"ח) את רבו המשורר המובהק, כמה יש בה מאותו היחס של מחדש אמיתי, של נושא תרבות חדשה, למי שקידמהו מעט וקרוב לו בזמן אל מול המבטלים אותם, את שניהם, בשם העבר הרחוק, המת ברובו. בזמנו של יל“ג הצעיר, היוצא על הבימה, היתה כל הספרות העברית, כידוע, המצאות בביאורי מקראות ואגדות-חז”ל, “חידות” בשמות-עצם פרטיים שונים הנמצאים בתנ“ך, לחדד בהם את האברכים הסמוכים על שולחן- חותניהם…., העלאת-גרה בחרוזים טפלים וחקירת-קדמוניות על אנשים סופרים מימי הביניים. באד”ם הכוהן ראה גורדון הצעיר אדם חי וקרוב, הטווה את החוט הלאה, הבא לא לכבור מים בכברה, כי אם להוסיף אבן על זה, שבניו אחריו יקראו בנין התרבות העברית החדשה. ואם אד“ם הרבה להכניס עסקי-משפחה בשירים, וגורדון בשביל עצמו מצא לנכון לבלי לעשות כך (“בנים לי נולדו – שירי לא באו”; תחת זאת במזמורי-תהילה למלכים, לרוזנים לעשירי-ארץ יצא בעקבותיו, כידוע), הנה בעבור זה לא שׂטה לב השני מהראשון, אחרי שהשפה העברית היתה בעיני המשורר הצעיר רעייתו של הכוהן הגדול (“הבאת ביכורים”), שהרבה סבל ממנה והרבה התענה עליה, ולמה יימנע לתנות את צערו הפרטי לפניה ולשפוך דמעות-ששונו או אבלו בחיקה? בבעל “שירי שפת-קודש”, למרות כל מגרעותיו, ראה יל”ג משורר בעל כוח חדש הבא עם עניינים חדשים ויודע הרבה מיסורי השפה וחבליה…
…אָדָם אֶחָד! לְךָ אֶשָּׂא עָיִן,
אָסְפֵנִי-נָא אַתָּה – – –
וכשראה את הביטול והזלזול מצד אנשים ידועים למורהו ורבו, מצד האנשים היודעים רק לבטל ולזלזל מדור דור, חשב בחמת-רוחו: “הנה לשיר בשירים לא ייטיבו ממנו וכל פשעו וחטאתו, כי עודנו חי עמנו היום”. “אולם אנוכי – הוא מוסיף הלאה – אשר גם אנוכי עודני חי בעצם עלומי ועודני חפץ לחיות בארץ, אנוכי לא אוכל לחשוב לו עוון זה” (שם, במכתב הג'). אלה הם דברי הבא בשם ספרות נולדת חיה לעומת הדורשים אל המתים ורק אל המתים. אין החי יכול לבלי לכבד את החי, אשר “מָצה והתענג משד שיריו וכו' ומעודו איוותה נפשו להיות יודע ומבין בשפת קודש למצער כמוהו” (שם). “למצער כמוהו” – כמה ענוות-עלומים ויושר צעיר בשתי המלים האלה! “למצער כמוהו” – אבל באמת הן ניתנה לו יותר מתפילתו, שהרי אפילו בשיריו הראשונים של יל“ג, שנכתבו עוד בהשפעתו של בעל “החמלה”, “דל מבין” ו”המשורר והמתאונן“, כבר עלה התלמיד על רבו לא רק ברוח בת-השירה – קצת פחות דידאקטיקה, פחות התפלספות וקצת יותר אינטנסיביות ציורית, יותר חיוֹניות – כי אם גם ברוח משפטי השפה העברית, התכת סיגנונה, סלסולה ושכלולה. כבר שם יש מבטאים (“מכוס השושן אל יקבני חוֹח”, בדרך משל), שהם תמונות שלמות, מה שכמעט לא נראו עָדיו. ב”אהבת דויד ומיכל" זו הפואימה שהובלה שי לאד“ם (עוד תיזכר בהמשך-דברינו), אמנם, אין עוד אותו הטמפּוֹ החי, השוטף, המתאים כל כך לפאבּוּלה המעניינת והמפליאנו כל כך ב”אסנת בת פוטיפרע" שגם זו היא אחת הפואימות הקדומות של גורדון (נדפסה ראשונה ב“שירי יהודה”, שנת תרכ"ו); אין עוד הרבה מאותן הקומבינאציות המקוריות בחרוזים חדשים, שאנו מוצאים מיד ב“משלי יהודה”, ספר שיצא בשנת תר“ך ושהיה כמעט ערוך לדפוס, כפי שאנו למדים ממכתב אחד, בשנה שאחרי צאת “אהבת דויד ומיכל”, היא שנת תרי”ח. אבל גם כאן יש סימנים מובהקים רבים לכל חיוניות-השפה שבפי המשורר-התלמיד ולכל העתידות הנכונים לפניו. הלא ייפלא, שיל“ג זה, שלא היה משורר-הטבע, אליבא דכולא עלמא, השכיל, בכל זאת, כבר אז לפנות לשמש השוקע בפשטות פיוטית ובלשון, שבה עוד לא פנה אליו איש מאנשי השירה העברית עד יל”ג ולאמור:
הֲבִנְהָרִים, שֶׁמֶשׁ, חָרָה אַפֶּךָ,
כִּי אֶת מוֹסְדֵימוֹ תַצִית בִּרְשָׁפֶיך
וַיַעַל עַמוּד-הָאֵשׁ הַשָׁמָיִם?
בכלל, כמה לא נכון הוא לרוב אותו חיתוך-הדין: “פלוני הוא רק בעל-לשון, משורר מן הראש ולא מן הלב”, יתברר לנו מתוך זה שנזכור, כי גזירה ביקורתית זו שגורה בפי מבקרי כל דור ודור ביחס למשוררי הדור הקודם לו. התאמינו, שגורדון בעצמו, בכתבו בשנת תרכ“ט למבקר המודרני בזמנו אברהם יעקב פאפירנא, בעל ה”קנקן חדש“, לא נמנע מהביע את דעתו, ש”ה' לעבענזאן (כלומר, אותו אד“ם הכהן, שבתפוש יל”ג העלם בעט היה לו הוא סמל וצלם, ושבאמת שמר לו את נאמנותו עד ימיו האחרונים. ראה איגרת קס"ג ועוד) אינו משורר מטבעו, כי ידיעתו בשפת עבר ודקדוקה רבה ורחבה וכו', אבל איננו משורר אמיתי בעבור חושו בו היבש כעץ. כותב הוא את שיריו בהשכל ובעיון דק, אבל לא בהרגש ובהתפעלות; דבריו יוצאים מן הראש ולא מן הלב. אדם כזה יוכל להיות חוקר ומבאר ומדקדק ופילוסוף וכל מה שתחפוץ, אבל לא משורר, מפני שהכלי היותר פועל בשיר הוא הלב וההרגשה, וזה אין לו" (איגרות יל“ג”, ע"א). ממש מה שנאמר עליו, על יל“ג, לאחר כך, אמר הוא – בהיסחפו בזרם-הזמן – על אד”ם. כאשר נעשה לו כן עשה הוא וגמולו שב בראשו! אבל האם הדבר הזה אין בו בכדי ללמדנו מה?…
במידה ידועה הדבר מובן: רגשות אחרונים משכיחים את הראשונים; ולאחר שהרגשות האינטימיים של הדור הקודם, שיצרו את לשונו השירית, שהם-הם חִיו אותה, נתנו את רוחם בה ומהודם עליה, לאחר שאלה מיטשטשים ונשכחים אצל בני הדור הבא, מתקבל אצלם רושם, כאילו לראשונים לא היתה אלא איזו ידיעה לשונית ושירה מן הראש, אבל לא מן הלב – כלומר, מן הלב הדופק עתה, ברגע זה! ואולם אנו, בכל הבנתנו את מקור המשפטים שבכיוצא באלה, מן הראוי לנו לשדות בהם נרגא. אל-נא נשכח, שכל משורר בעל לשון חדשה באמת אי-אפשר שלא יהיה משורר מן הלב, בהיות שהראש הקר אין בכוחו לחדש מעשי-בראשית ולתת און בידי בעליו ליצור בריאה אורגנית כבריאת-הלשון, הלשון החדשה באמת מורה תמיד גם על חידוש-התוכן ועל שירה לבבית. גורדון היה מחדש גדול בלשון העברית, רק בפיליטוניו שכתב על רגל אחת יש שהלשון האפילה על התוכן הבלתי-עשיר, ויש שהיה בה גם מן “הסרח העודף”… אבל ביצירותיו, לא רק בפואימותיו, כי אם גם בפרוזה שלו, חשף הרבה שפוני-סגולותיה של הלשון העברית, לש בעיסתה לישה גדולה, הרה נפלאות בצירופיה עם הארמית והתווה לה גם נתיבות חדשות. צאו והשוו את השפה עם כל אופני-דיבורה העממיים, התלמודיים, ש“בכף-רגל עגל” לשפת “בסתר-רעם” של מנדלי – האם נופלת הראשונה וקודמת מן האחרונה והמאוחרה? ומאין באה לו ליל"ג הלשון הזאת, שעד בואו לא ידע איש להשתמש בה כמותו, כלומר, מאין נברא אצלו זה הצורך הגדול לברוא לו לשון חדשה, שבכדי למלאותו טרח כל מה שטרח ועשה כל מה שעשה? האם לא מתוך ההשגות החדשות שהשיג, האם לא מתוך התוכן הפנימי החדש, שחי בו, במשורר הגדול, וביקש לו מוצא וביטוי? האם לא “חוש-המשורר”, כלומר צירופי המושגים הממשיים וההרגשות הריאליות החדשות – למצער, אז – שקיננו והסתערו בו בכוח ואייל, האם לא אותו החוש הוא שחולל גם את פלאי “בעל-הלשון” הזה, את הסיגנון הגורדוני?
אין כל ספק, שגם בנוגע לאד“ם, שקידמהו, צדק במשפטו גורדון ה”מביא-ביכורים" התמים מגורדון בעל המכתב המובא למעלה, מגורדון המשורר המפורסם, שלפיכך הוא, אולי, כבר מתכוון – ואולי גם שלא בידיעתו– לעשות נחת-רוח למבקרים הצעירים הבאים עם הרוחות החדשות המנשבות. גורדון, ש“כל חושיו היו מכורים לעברית לצמיתות”, אי-אפשר היה לו שלא לחוש ולדעת את כל גודל הצעד-קדימה שעשה אד“ם בשירה העברית ביחס לבעל “שירי-תפארת”, למשל. גורדון הרגיש בוודאי די-הצורך שאד”ם, אשר הוא בעצמו עלה עליו כל כך, הוא יותר מבעל “שירים בשפת קודש”, כי מגמתו אינה רק בלשנית, כפי שאפשר להוכיח על פי המובן המדוייק של השם הזה, אלא משורר גדול בדורותיו, מוּרם בהשקפות-חייו ובחיי-נפשו מעל כל בני דורו. ברם, יל“ג, רבותי, היה משורר חזק לא רק בדורותיו. זהו מה שאני רוצה להזכיר לכם. הוא קיבל בת-שירתו מאד”ם ומסָרה לביאליק, ואנו כולנו, הניצבים פה, יודעים, כי אכן גדלה ויפתה השמש שזרחה לפני עשרים שנה מזו ששקעה אז, כי גם שיר בינוני בכמות ובאיכות כ“בית-עולם” עולה, בכל זאת, לאין ערוך על השיר בשם זה אצל יל“ג: “בית מועד לכל חי”. יתר על כן. לא רק בנוגע לשירת האדם היחידי יודע ביאליק את אשר לא ידע יל”ג, לא רק להרעיד נפשנו בגורל חיי האשה האלמנה כשהיא לעצמה, שממנה נחל את שירו, מבלי כל תרעומת על “הני רשיעי”, לא רק להרעיד שפתינו בשׂחקת-חנינה על “תקות-העני” ליזר-מנדל המלמד, בלי כל שייכות דווקא לעוּלן של הלכות-פסח, לא רק להכניסנו לעולמו של התלמיד-חכם הצעיר העברי (“המתמיד”) בלי כל אינטריגה של חילוף-פאספורטים (“יוסף בן שמעון”), אלא גם במה שקורין “מוטיבים אזרחיים” חזק ומקיף ומרעיד שיר כ“אכן חציר העם” יותר מ“עדר-אדוני” ומהבית:
אַךְ חָצִיר הָעָם יָתוּר לוֹ בָרֶפֶש,
הֶחָצִיר כִּסָה כָּל אַגְמֵי הנֶפֶשׁ –
ב“סילוּק-שכינה”. יודעים אנו גם כן, כי בעוד שאחרי הפוגרומים הראשונים כתב גורדון רק את “אחותי רוחמה”, שיר שבכל רכותו, כמעט הבלתי-גורדונית, ובכל ים-היגון שבתוכו, סוף-סוף, אינו נקי מהוראת-דרך לארצות-הברית, הוראת דרך פרוגרמתית ומוגבלה, ומתנחומי-החולשה, המתאימים לסניגור מ“דרך בת עמי”, “לא לך החרפה, כי אם למעַניך” – הנה ביאליק, אחר קישינוב, התעלה עד פואימה-תוכחה לירית ב“משא-נמירוב”, עד הדברים העזים והמרים כמוות וכישיבה בקישינוב עצמה. ואף מה שנוגע לאֶפּיקה ציורית – לא סיפורית – ניסה גורדון רק באחרית ימיו לשים פניו אל המדבר והשאיר לנו אך קטע מהקדמה, שגם היא אינה אלא חוזרת על האמור, בעוד שביאליק נתן לנו יצירה נשגבה וגמורה מזה העם.
עַם גָדוֹל וָרָם, בְּנֵי עֲנָקִים כֻּלָם,
הֵם נָפְלוּ – חַרְבוֹתָם תַּחַת רָאשֵׁיהֶם –
גַם הַיוֹם בַּעֲבוֹר הָעֲרָבִי עֲלֵיהֶם
וּבְכִידוֹנוֹ לֹא יַגִיע עַד קַרְסֻלָם.
(יל"ג, “דור המדבר”)
כל זה בוודאי נכון. כל זה ידוע… ובכל זאת אין אני יודע אם אחטא לגולת-הכותרת של שירתנו הצעירה באמרי, כי בנוגע לעליה והתרוממות על הקודם לא רק שלא נופל “האריה המת” מהשנהב החי, כי אם גם גדול כוח-הקפיצה של יל“ג מאד”ם על זו שעשה ביאליק מיל“ג. את הטוֹן הלירי האמיתי, האדיר והנוגע כאחד בנימים הכי נסתרות של לבבנו, ודאי שלא ידעה שירתנו עד ביאליק (מיכ"ל ומאנה לא היו אדירים ואף הם הן מתו, סוף-סוף, בילדותם), ואולם המעוף השירי הגדול, הפּאתוֹס הלאוּמי המזעזע, רחבות-הרגש ועוז ביטוּיו – כל זה לא זר כבר לבעל “במצולת-ים”, “בין שיני אריות” וגם בהרבה עמודים מ”קוצו של יוד"!
ולפיכך, מדי דברי על יחסם של חוגי קוראים ידועים לגורדון, הנני חוזר ואומר: לא מתוך רוב-עמקות יתיחסו ככה לשירת יל“ג, כי אם להיפך, מתוך שטחיות מעציבה; לא מתוך טעם מפותח ביותר לא יקראו ולא ילמדו בעל פה את שירי יל”ג, כי אם מתוך קוצר-רוח וחוסר-חיבה לשירה העברית. הקוראים המעטים בני דורו של גורדון היו, אמנם, בעלי דרישות לא-גדולות, אבל הם קראו את שירי משורריהם לא רק בנחת ובסבלנות, כי אם גם בחיבה, בעוד שהקורא ה“מפונק” של היום נחפז יותר מדי ויודע רק לבעוט. הייפלא, שלגורדון אין כל ערך בימינו? והדבר שאין צורך לאמרו הוא: אין חולק, שחלק גדול מאוד מיצירותיו של יל"ג נתיישנו, כלומר, אינן עושות עלינו כמעט כל רושם – ופשיטא שמהרבה והרבה מדבריו ודעותיו נתרחקנו מאוד! – אבל, בכל זאת, יכול אני לומר מפי הנסיון, שכתבי יהודה ליב גורדון, למרות מה שאין בתוכנם ובתכניתם הרכבה יתירה, עושר ציורי רב וגילוי עולמים מיוחדים, נצחיים, הנם עד היום וצריכים להיות עד היום בשבילנו אוצר כל יקר תרבותי, באר מים חיים ומקור שירת-עם אשר כל חפץ לא ישווה לה.
ב
אם הימים האלה, שאנו חיים בהם כעת, ימי הפירוד הגופני ופיזור-הנפש, ימי טשטוּש-הצורה והחרם הכלכלי, ימי המעשים הקטנים והמשעולים הצרים, הנם ימים רעים לישראל – הנה הימים, אשר בהם יצא יל“ג על בימת הספרות העברית, היינו לפני יותר מששים שנה, ימי ראשית התבגרות תנועת ההשכלה בקרב יהודי-רוסיה, היו ימים מכוערים בחיי בני ישראל. העניות לא היתה אז גדולה משל עכשיו, אבל איזו יבושת נוראה, עמוקה וקשה מכהיום, שררה ברחוב-היהודים בליטא עם פּרוּשיו, סרסוריו, בטלניו, שדכניו, מוזגיו וראשיו. גם החוטפים מתקופת-ניקוֹלאי עוד התהלכו חיים לעיני כל, קוממיות! ואם ר' ופסי הכוזרי-האכזרי מ”קוצו של יוד" איננו, בתור אדם, כפי שאנו יודעים, הטיפוס של רב ישראל ליטאי (אף כי בוודאי היו וישנם בין כוהני-הדת שלנו גם הרבה גרועים מזה בפעיטוּת-התכונה, באדישות לכל עניני העדה, בהתבטלות מפני התקיפים, בחנופה לאלה שפרנסתם מהם, והיום – וביחוד בערים הגדולות – גם בעשייתם את בניהם ל“גויים” גמורים!) – הנה מה שנוגע לשמגר הפרנס מ“שני יוסף בן שמעון”, המדקדק לקיים מצוות הלוויית מתיו, אם כי “טרוד הוא מאוד בצרכי הציבור”, הרי זה תמונה מדוּיקה וחיה (גם במובן הפסיכולוגי) מהמושל היחידי אז בקהילות-יעקב. “הטירדה התמידית בצרכי ציבור” של השממיות הללו היתה – למוץ דם העניים, בעלי המלאכה וכל המתפרנסים מיגיע-כפיים ולמסור לצבא את בניהם, בני ההמון, תחת בני-בעלי-הבתים העשירים המתנועעים על הגמרא.
לשפלות המצב התרבותי של ערי-ישראל בעת ההיא יש לנו עדים נאמנים, הלא הם הרבה ממכתבי יל“ג, המכונסים בשני כרכים ע”י המנוח וייסברג. “ציבורי בתי הרס, גלים נִצים, גדודי אנשים משחרים לטרף והמון עברים נצים, מעט מהם סוחרים בסחורת פרוסיה במעשה צעצועים ובפטוּרי ציצים, ושאריתם משמרים הבלי שוא, קנאים ובעלי חִצים, או חובשי בית-המדרש ומחשבי-קצים, וכולם ישנים שנת מרמיטא, נרדמים בחזקה ואינם מקיצים”. – האיגרת הזאת, איגרת נ“ד, נכתבה בשנת תרכ”ו, היינו כעבור כמעט עשר שנים משנת הדפיסו את “אהבת דוד ומיכל”, והוא כבר עקר אז את דירתו מפוניבז (או פּה-ניבֶז, כמו שהוא מציין באיגרת אחת) והתיישב בטֶלז – אך “סדנא דארעא חד הוא”, נאנק המשורר שם. ב“ציבורי בתי ההרס, בגלים הנצים” “לא ישבו משכילים וחכמים ולא גרו סופרים ומליצים”. אינטליגנציה עברית, טובה או רעה, כמו היום, לא היתה אז כלל. אמנם, גם עתה, בתקופתנו, נמצאת התרבות העברית, זאת אומרת, ביטוּיה הספרותי, בחוג צר, הספרות שלנו גם היום נקראת, כידוע, על-ידי מעטים ומובנה על-ידי יחידים. אבל המעטים והיחידים האלה הנם כבר, לאשרנו, סביבה, קטנה, זעירה, אבל סביבה, וכמעט שלמה; לנו התרבות העברית אינה צעצוע ושעשוע של שני אברכים המשוחחים עליה ביניהם בין מנחה למעריב, כי אם צורך נפשי עמוק, לחם ומים. ספרותנו העברית עוד אינה עממית, במובן החשוב כל-כך של מלה זו, אבל היא שואפת לזה, היא כבר עומדת על דרך זו, ובכל אופן לעם-הקוראים העברים הקטן היא ענין עממי. לא כן אז. המשכילים הספוּרים – אחד או שנים בעיר – לא הגיעו בעת ההיא גם למדרגה של חוג צר; הם לא היו עדיין סביבה כלל. בספרים עברים חזרו מחבריהם על פתחי-נדיבים, שכמובן לא פתחום ולא קראום, וכל הקהל הקורא בכל רחבי ליטא היה קומץ דל מ“מעמד” הסמוכים על שולחנם של חותניהם או על שולחנן של נשיהם, שקראו איש את דברי חברו ושתו בחלקות איש לרעהו או עקצו וקינטרו איש את אחיו. הרוצה לעמוד על היחסים הנלעגים במקצת והנוגעים עם זה עד הנפש, ששרר אז בין הסנוניות הראשונות, בין אבות-אבות האינטליגנציה העברית של דורנו, יקרא את איגרות יל“ג הקדומות. באיגרת הראשונה שלו, למשל, שאנו מוצאים בקובץ-האיגרות, משנת “ברכה וישועה”, היא שנת תרי”ח, ימצא גם מעט תמימות בנוגע ל“הגביר הנכבד והמשכיל השלם, תפארת-משכילים והדר-עשירים, חוטר-גאווה מגזע רמי-היחש”, שאליו הוא כותב; גם הכרת טובה ל“הידיד המשכיל”, שהואיל להזכיר את המשורר לפני אותו “חוטר-הגאווה” ו“לשית את פרי הגיוני-עלומיו למאור-פניו”; גם מבטאים אחרים אופיניים מאוד מאוד… אבל יחד עם זה יש כבר הכרה עמוקה, ש“לשון קדשנו מקוממת עדתנו ומחברת לבות-בניה, אלו בוניה, בעבותות אהבה ואחווה בכל ארצות-תפוצותיהם”.
גבה-הקומה נראה מד, גם כשהוא כפוף! בכלל, איגרות יל“ג במידה שהן מעניינות לתיאור פרצופה התרבותי של תקופתו, באותה מידה חשובות הן להבנת דמות-דיוקנו של המשורר, שהוא מעורה בעל-כרחו בקטנות ובדלות-סביבתו, ויחד עם זה מעולה ומתנשא עליה לאין ערוך. מן האיגרות ההן מתבלטת לפנינו קומתו של יל”ג עם כל היתרון לאדם שבה, למרות כל הפגימות. בצורת אותם המכתבים, למשל, יש המצאות-חן תפלות, הרבה שפת-יתר, קורטוב לא-קטן של התגדרות בתארים, בחרוזים, בלפ“קים, בכל מיני לשון נופל על לשון – כל אלה כלי-זינם הגדולים והכבדים של משכילינו בימים ההם – אבל, תחת זאת, בעיקר-תוכנם אין, מאידך גיסא, כל קוֹקטיוּת וקאַפּריסוֹת של, נאמר, המשוררים דהאידנא! שם הכל כובד-ראש, נאמנות-לב ומעשיות. ואחרת, אמנם, גם לא יכול היות. הבאים בחליפת-מכתבים אז הן היו יחידים, יקרים, דרכי-החיבור קשים; ועל כן היה כל מכתב מעין מאורע, ביחוד אם עוד צורף אליו איזה עלה של “צייטונג”, שהיה תמיד אורח הגון ביותר ויקר-המציאות. יל”ג כותב-המכתבים הרגיש לפעמים, אולי בבלי-יודעים, כי הוא הוא הבא לשאת את התרבות העברית על כתפיו – והמשא כבד ונכבד גם יחד! מרוּבי-איגרותיו נשקף לנו ליטאי איתן, עקשן ותקיף בדעתו, בעל מידות ישרות, אם כי בינוניות, אוהב-תורה, כל מין תורה, וממית עצמו עליה, נבהל על פרנסה, על שלום ביתו ומשפחתו, שהוא מסור אליה עד לקיצוניות, אבל לא “נחפז לקבל פז” ויודע להקריב הרבה על מזבח היקר והקדוש לו; אוהב את הכבוד, שומר עליו בכל כוחו ונוקם ונוטר למשׂנאיו, אבל יחד עם זה נקי-נפש, רֵע מצוּיין וגלוי-לב עם ידידיו כ… כמשכיל משנות העשרים למִספרנו.
עוד נשוב לתכונות יל“ג ולאיגרותיו בהמשך-דברינו. ועתה נחזור לעניננו, שהוא רוח הזמן ההוא והימים ההם, ונאמר, שעם כל הקומיזמוס הגלוי, האלמנטארי, אשר במשכילי דורו של יל”ג בדרך כלל, הנה אין לשכוח בשום אופן, שבכדי להיות משכיל אז, בכדי לחפוץ להיקרא בשם משכיל, דרוש היה, על כל פנים, להיות אדם-המעלה בבחינה ידועה! אמנם, כשאנו מעיינים עכשיו במליצותיהם ובהגיונותיהם של בני הדור ההוא, אין אנו יודעים להחליט, אם באמת חשבו והרגישו האנשים ההם בכל זה, מה שאין אנו מוכשרים לחשוב ולהרגיש, או אפשר שרק כאילו התחפשו, כאילו השיאו את עצמם לחשוב על זְרוֹע הַנֹהַּ הַגָבוֹהַ שֶׁל אֱלֹהַּ ולהרגיש, כביכול, את “הדר-הטבע על כל הר וגבע” – וכל רוח אמיתי לא היה בהם… אבל אם גם כך, אם גם לשם מצוות-השכלה, מצוות-אנשים מלמודה, הביעו מחשבות אשר לא חשבו ורגשות אשר לא הרגישו – יבורך זכרם, כי הגדילו לעשות! כי איך שיהיה, ובכל זה, כמו גם ביחס המיוּחד שלהם ל“גברת-השפות” העתיקה, היתה מרידה, לפעמים שלא במתכוון, בהוֹוה השנוא, בדורם, דור עני, שהיה עני גם ממחשבותיהם ומרגשותיהם אלה. בדור כזה ובחיים כאלה ובמצב תרבותי שכגון דא לא ייפלא מה שהמשכילים העברים הבודדים, “צמחי ה' אשר החלו לצמוח מתחתם”, המשורר הווילנאי ותלמידיו הנוהים אחריו, לרבות יל“ג, כל זמן שנהה, לא חפצו לדעת כלום מחיי וילנה ואגפיה והתהלכו באשר התהלכו, לרוב בעולמות מופשטים ובחיים לא להם. “זמיר עריצים השמיעו במרום, קולות אלוהים המליטו, העלו רוֹמה” על החמלה ועל העצב, על האהבה ועל התאווה, על הקנאה ועל השנאה, על ההצלחה ועל האושר, על הנצח ועל השארת הנפש, על מוצאי ערב ובוקר – דברים שהיו כמעט מחוץ לתחומם הממשי וייתכן שגם לא נגעו בהם באמת. ייתכן מאד, שנגיעה אמיתית, חיה, בלתי-אמצעית, היתה להם כלל לא לתכני שירתם הלקוחים בהקפה, כי אם אך ורק לשפת-שירתם, ללבוש-הקדומים היפה, שההוֹוה הקיים ליכלכוֹ וגם גזר עליו מעין נידוי, ואשר אליו התאימו בכוונת מכוון גם גוף יפה, כלומר עניינים נשגבים. וזה ודאי הוא: השפה העברית וצליליה, פסוקי התנ”ך ומלותיהם כשהם לעצמם היו להם קוּלטוס, עבודת-אלוהים ממש.
מָה אָהַבְתִּי שִׂיחָתָהּ, הֲגוֹת בָּהּ, סַלְסְלֶהָ,
לְמִקְדָשׁ הָיְתָה לִי, כִּפְנֵי אֱלֹהִים פָּנֶיהָ.
(כל שירי, ח"ה)
כך מספר גורדון אחר כ-כך על יחסו בימים ההם לשפה העברית, גורדון, זה האיש, שהסנטימנטאליות בכלל היתה זרה לטבעו תמיד. ואולם הוא הדבר, שזו לא היתה רגשנות עשויה כל עיקר – ביחס זה לא היה שום אבק-זיוף; הוא היה מקור כל חייהם הממשיים, המים החיים המעטים, ששרדו להם ברחוב הקנאים וה“עקרבים”, אשר אליהם ישבו. הם, הכוחות היותר טובים שבעם, בבואם – נעוֹרים מרוח-ההתחדשות שהחלה לנשוב אז זעיר שם באהלי יעקב – לשים מסלול חדש לשירת עמם, לא יכול גם לעלות על דעתם, ששפת השירה הזאת תהא לא שפת-עבר, שפת כתבי-הקודש, שפת-ארץ-מולדתם היחידה. ובחירת השפה הידועה – בחירה שבידיעה ובהכרח – הסבה גם בבחירת תכנים ידועים. אנשי-ה“שכל” ההם, מבלתי-יכולת למצוא בסביבה שלהם, הדלה והפרועה בתרבותה, דברים שייכּבדו על שכלם, שמהם יינקו “דבש וחלב” להשקות בהם את “שירי-זהבם”, נאלצו לעזוב את “ארץ-הציה”, היא רחוב-היהודים בימיהם, לפנות עורף לחיי יום-יום ה“ז’ארגוניים”, אם ראוי לומר כך, שמסביבם, להתרחק מהם כמטחווי קשת – ובכוונה מושכלה: בכדי ש“בת שירתם תַּמָתם”, היפה והנשגבה, “תתרפק” עליהם דווקא “לובשת עדנים, שלמת בד צחור”. התנערות כוחות-התחיה שבהם, היחידים, האחרים, דחפה אותם, כאמור, לכתוב עברית כדבר המובן מאליו, וכדבר המובן מאליו דווקא עברית תנ“כית, שזו היתה ארץ-מולדתם בפועל – בעוד שרחוב-היהוּדים בוילנה לא היה ארץ-מולדתם השירית; ולא יכלו לקרוב זה אל זו כל אותה התקופה! לשיר בשפת קודש ויופי על חיי התפל והחולין של סביבתם הקרובה, הקיימה, אבל הבלתי-נכבדה, וכמעט הבלתי-קיימה, במובן הפילוסופי, נדמה להם לדיסונאנס גדול יותר מדי! ובפרט ברצותם להתחיל לכתוב סיפורי-אהבה ושירי-ידידות – אחרי הפסקה של שנות מאות ואלפים – בשפה היפה והשרידה, ודאי ש”טבעי" היה בשבילם מה שלא יכלו למצוא את החומר לזה במֶנדלים ובגרוּנות (איזו אימה!) ובכל אשר מסביבם ולא יכלו שלא לשוב לאנשי-הקדם, לאמנון ותמר, לדויד ומיכל, שזו השפה היפה היתה ממש בפיהם. קפיצה-לאחור זו לא רק שהיתה טבעית בשביל מצבם אי-הטבעי, כי אם גם בה היתה האפשרות היחידה בשבילם ובשביל מצב השפה אז. כי – אל-נא נשכח – הן שום כוח-חיים עצמי, מבלעדי מליצת התנ“ך, לא היה אז לעברית, כל מעט החיוניות שלה שאבה ממקור אחד, מן הספר היחידי שנשאר מאותו הזמן שבה חיתה, מלפני אלפיים שנה – והאם אפשר היה גם לנסות להשתמש בה לביטוי חיים אחרים, חיי מֶנדלים וגרוּנות, שבדורָם ושגם שפתם “הבלולה והבזויה” כל כך רחוקה ואחרת? הגדר היה מזה – והראשונים שלנו, שהניחו יסוד לספרותנו החדשה, הכבולה והמלאה ניגודי-אין-מוצא עד היום, אי-אפשר היה להם שלא להתייצב מהעבר ההוא. כי לא רק הזרוּת של שימת פסוקים מן הנביאים בפי יהודי ליטאי הפחידתם – מפני זרוּת לא פחדו כל כך! – אלא, בעיקר, הפחידם הערבוּב של מין בשאינו מינו, של קודש וחול, שזה חל גם כשאין מֶנדל בעצמו מדבר עברית, כי אם אף כשמדברים עברית עליו – עליו, ולא על רועי-השרון, על גיבורי-יהודה, על שוכני-שומרון ועל נביאי-ירושלים… להתייצב מהעבר מזה, לנַצח ולוּ במקצת את הניגוד, לקפוץ ולוּ עד החצי אל התהום, להמעיט ולוּ במעט את הזרות הנוראה שבדבר, אי-אפשר היה בלתי אם בכוחות-הענק של משורר-האמת כיל”ג, שסוף-סוף, כשחזקו כנפיו, “פנה לבו – כמעט לגמרי – ממשואות-נצח, מהררי-קדם, מחלומות-חזון-לב” (“קריאת הגבר”), אשר בהם הלך בעקבות האד“ם בשיריו הראשונים, ככל חבריו ובני-גילו, ו”שיווה פניו – למרות הכל – לארצות-החיים, לעם בין ההולכים ישכב, יירדם" (שם). עד כמה קשה היה המעבר הזה אפשר ללמוד אפילו מאותה העוּבדה הקטנה, אבל האופיינית, שגם לאחר שהספרות המשכילית בהתפתחותה עשתה צעד להתקרב אל החיים המאוחרים, שלא מתקופת התנ“ך, נשארו, בכל זאת, כל שמות-העצם הפרטיים של גיבוריה רק תנ”כיים! גורדון עשה כל מה שהיה לאל ידו לחזק את שפת-עבר, להקשות עורה, לצרפה בכל מיני צירופים, בכדי לקרבה לשפה חיה ולהכשירה ככל האפשר להיות תרגום בלתי-אמצעי מחיי גֶציל ה“ז’ארגוני”, ואף על פי כן, לעשות את הצעד האחרון, לקרוא לגציל גציל ולא שמגר-בן-ענת – זה כבר היה למעלה מכוחותיו! על זה לא הרהיב בנפשו עוז! ב“העתקת” שמות-העצם הפרטיים של יהודי ליטא לגַעל, לשלמון, לאחיטוב וכו' כאילו רצו מספרינו הראשונים למצוא כפרה וסליחה במקצת על הרגש-העוון של אי-טבעיות, בבואם לספר על חיי-הרחוב בשפה שהובאה מעל גדות-הירדן, וכאילו מצד שני, השם התנ"כי חיזק ואימץ בתוכם באיזה אופן את הרגשת-המציאות של הנפש המטושטשת אשר אותה יעבירו לעיני הקורא העברי! 1
ברם, כל זה בא לאחר כך. בספרו הראשון “אהבת דויד ומיכל” (תרי"ז), שבו אנו עומדים, עוד לא הרחיק יל“ג ללכת. בעת ההיא הננו רואים אותו והנה הוא עלם ליטאי-משכיל טיפוסי ה”עוזב קירות-ביתו להציג כף-רגלו על אדמת-נכר“, היא “ארץ הסופרים אימים יהלוכו”; “נפשו תפחד אף רוחו בו תפוג”.. ואמנם, המעבר מסוגיית “הדביק שני רחָמים”, שהילל מפרעתון דרש בה כל היום, ומ”השפיר והשליא“, שידי דויד בעצמו היו מלוכלכות בה[ם] תמיד, עד – אהבת דויד ומיכל, ענין שנזכר רק בתנ”ך, והיודע יודע שגם שם נזכרה רק אהבתה היא ולא אהבתו הוא – המעבר ממהלך-המחשבות השורר על אודות דויד המלך, עליו השלום, עד הדיבור עליו כעל גיבור של רומן, כעל אוהב, נעים-זמירות ובעל-מלחמה – המעבר הריבולוציוני הזה היה בו באמת משום “אחיזת-חלחלה ופיק-ברך”. ואולם העלם הירא ורך-הלבב שלנו לא מפני זה נתיירא; סימני פחד מפני האפיקורסות הגדולה שבדבר, מפני העזוּת שבשירה זו אין אנו מוצאים כאן. פה היתה רק יראה ספרותית, יראה מפני הקריאה: “שוּר, זה חדש הוא כַתרוהו, תפשוהו, וזרו פֶרש עליו”… המשורר המתחיל שומע גם את הקריאה: אין חפץ בשירים לבני החיים… אהל עיקר-האימה אשר תבעתהו היא, כי אויביו וקמיו “חי יתפשוהו” – כמו איזה אגג שבשמואל א'! – והוא אוחז בקרנות המזבח המקודש להיסתר שם מ“אויביו”: הוא נושא כפיו ועיניו לאבטוריטט, ל“אדם האחד”, שיאספו ויסוֹך עליו באברתו. מכתב-המלצה על עצמו הוא מביא אליו מאת… העבריה בכבודה ובעצמה, רעייתו הנאוה של אד"ם, אשר העלם המתחיל מכר לה כל חושיו לצמיתות, והרי הוא, אפוא, גם עבדו ובנו של הכוהן.
ואמנם, הרבה עשה יל“ג בפואימה הזאת כמתכונתו שלל אביו ואדוניו. ההתפלספות ה”מתנגדית“, לצורך ושלא לצורך, על הקנאה ועל ההצלחה ועל התקוה ועל כל יתר הדברים הכוללים והשמות המופשטים שסופם הברה קמוצה עם ה”א, וביחוד על האהבה, שהיא מתת אל חי לא לגווית-גבר, כי אם ללבבו, לנפש ורוח (דברי מיכל בת שאול!); הריטוריקה היבשה, השאוּלה, הנשנית גם ב“חנה”, כי “הרוח לא ידע חלוף וחוק וחמת יד עוצרת”, ובכלל, כל הקונצפציה הילדותית של השיר עם מזמורי התהילים על כל צרה שלא תבוא, עם תיאור תכונתו של שאול, אשר צדקיהו בבית-הפקודות בשעתו עמד עליה, כמדומה, הרבה יותר, עם תיאור תכונתו של דויד, על פי המסופר בשמואל, שהוא היה, פשוט, “תם” ו“צער-בעלי-חיים”, אשר “לא ידע מרצח הישמר” (ח"ג ע' 52) – לא, לא לחינם התייחס יל“ג בעצמו, כשעמד על דעתו, לחיבור זה ולכוותיה כאל “מעשי-נערות”… שאול המלך, למשל, מייפּה את גבע ב”חרושת-אמן ומעשה-מחשבת"… האם לא רק זה היה חסר?…
ואף על פי כן לא נצדק, אם לא נראה, שגם בתקופת השירה הזאת של יל“ג, התקופה הראשונה שלו והרחוקה מאתנו ומטעמנו יותר מיובל-שנים, שגם בה מתנכר ומתראה המשורר המחדש הגדול לעתיד. כבר בה עומד הוא משכמו ומעלה גבוה על בני גילו המשוררים המתחילים. “ראשית חטאת היא לך ובמקומות אחדים מכתביך הפרושים לפני – הוא כותב ל”הזקן” בעת ההיא, בשנת תרי“ח – כי לא תוכל לעצור בעד שפתיך המהירות כעט סופר מהיר ותניח פרץ רחב לדבריך לזרום ולשטוף כנחל איתן! ואף כי טובים המה ונכוחים מאוד מאוד וכל הגיוניך נאהבים ונעימים ויבואו כמים מתוקים בקרב קוראם וכשמן בעצמותיו, בכל זאת יפרצו לפעמים חוק ניתן להם. כי גם בנהרי נחלי דבש וחמאה נטבע בבואם עד נפש, ומה גם במשל, אשר הקיצור נשמת אפו. ובשטוף הסיפור ההגדיי כזרם מים, שטוף ועבור – וצלל הרעיון הטוב והמוסר הטמון בקרבו במים אדירים. דמיון המשל לחרב חדה גומד ארכה, אשר תך בתנופה אחת ותחדור בקרב איש ולב עמוק, ורוב דברים יקלקלו פניהו וקהה הברזל. וגם השיר ישנא מטבעו להג הרבה” וכו'.
מבין השיטין הללו והמבטאים המיוחדים “כעט סופר מהיר” “טובים ונוכחים מאוד מאוד” – מבצבצת דיליקאטיות! של רֵע משכיל, שהוא גם אוהב-אמת ולא יחת מפני משפט קשה. אבל עם כל זה יוגד פה ברור, כי סוד-היצירה – הצמצום והמועט המחזיק את המרובה – כבר גלוי למדי לאברך הזה היושב בפוֹניבאֶז'.
תחת זאת, את הבקשה, את התעיה, את מלחמת החדש והישן, את “חטאות הנעורים” המחרידים, שאנו רואים אצל משה ליב ליליינבלום, כמעט שאין אנו מוצאים כלל אצל האברך הזה – לא ביצירותיו ולא באיגרותיו – כשם שגורדון העלם לא ידע, כמאפו, למשל, להימשך במסירות-נפש אל הקבלה והחסידות ולא התעסק מעולם, כהלז, בהשבעות וסיגופים. גורדון כאילו נולד משכיל. רוחו היה צלול ובהיר תמיד, מימי נעוריו ועד ימי שיבתו; וגם בתקופת “אהבת דויד ומיכל” האידיאלית והרומאנטית, לכאורה, היה הוא, באמת, ריאליסטן גמור ופשוט, ריאליסטן קיצוני, ריאליסטן במובן המוגבל של מלה זו, בדרכי חייו ובהשקפת עולמו. גורדון האברך, אם נדון על פי הדוקומנטים האנושיים שהשאיר לנו מתקופת-חייו זו בשירה ובפרוזה, כמעט שלא ידע את משבר-הרוח של חבריו המתחמצים והמתפקרים, המציצים והנפגעים. הוא כאילו לא נפגע. אבל הריאליות והבהירות הזאת של ילדותו לא הצילו, כידוע, את זיקנותו. להפך, ברבות הימים שילם המשורר הפצוע בעד זה, כמו בעד הרבה צדדים מתכונתו, כמו בעד רבים ממושגיו השליליים ויתר הדברים הבלתי טובים שדבקו בו, במיטב נפשו ובשרו. החוטא בריאליות לוקה בה, וסוף ריאליסטן שכלי כמעט תמיד ליאוש גמור.
ג
בשיר “בצאתי מטֶלז”, שנכתב “על שפת הים בליבוי” – בדרך “לעיר המלוכה” – עשה גורדון בּאַלאַנס בחרוזים (שלושים ושתים שורות: החצי מהן לסרוגין גומר ב-דתי והחצי השני ב-ינם!) לתקופת-העשיה שלו בערי-התחום הקטנות שבפלך וילנה קרית-מולדתו: פוניבאֶז, שאוול והעיר הנקובה טאֶלז אשר ממנה יצא אז. החרוזים ההם, כָּרָשום מתחת להם וכנזכר באיגרת צ“ה, נכתבו בשנת תרל”ב, היינו כשעוד לא שכך לגמרי סער בקשת-התיקונים בדת ובחיים, כמעט בעצם ימי כתיבת והדפסת “קוצו של יוד”; אבל בהם אין אותו חשבון-הנפש השירי, ולכן, כמובן, גם לא המילודיה השירית, של “בעלות השחר”, שנכתב כעבור עוד שש שנים – בשנת תרל“ח. בשיר ההוא – ב”בצאתי מטלז" – שלדברי המשורר באיגרת הנ“ל יש בו “ליחידים דברים קשים כגידים”, אין יל”ג מדבר על עצמו כעל משורר, שבא להשפיע, ועל אותם ה“יחידים”, באי-כוח הרבים, כעל מי שאינם רוצים או אינם מסוגלים להיות מושפעים ממנו, אלא – המשכיל המורה ה“נרדף”, העסקן הציבורי של העיירה, עומד ומדבר ומתפאר לפנינו. בתום-לב, אבל לא ברוחב-לב, הולך שם יל"ג וסופר ומונה כרוכל את כל הגדולות והנצורות אשר עשה לאחיו הטֶלזיים, שעבָדָם “בתום-לבב שש שנים”. הוא, ליֶב אוסיפּוביץ גאָרדאָן, “ריפד בחושך את יצועו”, כלומר, התיישב בעיר קטנה וחשכה (“ירד שאולה”, היינו לשאוול – הוא כותב על עיר-מושבו זו שקדמה לטלז, באיגרת אחת) בכדי “לשים לעטלפים עינים ולהאיר קינם”. הוא לימד את בניהם לשון וספר, יסד בית-ספר לנערות-המקום (ובשביל בנותיו הוא ביקש ב“מסירות-נפש” ממש “גוּברנאנטין היודעת להורות שפת-צרפת ומוזיקה, ממהרת לדבר בשפת-רוסיה, מגודלה בעצמה כבנות-הארץ, – בין שהיא בת-ברית ובין שאינה בת-ברית”! – איגרת ע"ב), נלחם במשַׁמרי הבלי-שוא, סקר פיאותיהם וכו‘… הם רדפוהו וכו’…
ואמנם, מן הצד הפורמאלי כל זה אמת ויציב. אם כי במה שנוגע ל“רדיפות” אשר רדפו ה“פאנאטיקער” את גורדון, יש מקום לחשוב, כי ביחס אליו לא היה ה“שד” נורא כל כך, וכי הוא היה תמיד קרוב יותר למצב של רודף מאשר של נרדף. “החשוכים האלה – הוא כותב לא בלי אבק-גדלות של מנצח באיגרת נ”ז לי“ה סירקין – לא מצאו קורת-רוח במעשי שאני עושה לטובת בית-ספרי בפרט ולטובת ההשכלה בכלל; מה שאני מכריח את הנערים לבוא כוותיקין בבית הספר, ללמוד ולדבר בלשון רוסיה וכו‘; מה שאני סוגר פיהם של בעלי הזיות לבל יטפלו דברים של הבאי בריש גלי וכו’; ויתקוממו כנגדי ויכתבו עלי שטנה ומרורות אל ארבע כנפות-הארץ, אל הדירקטור, אל הקוראטור, אל הגובערנאטור, ואל הגענעראל-גובערנאטור וכו' וכו‘; אבל אלי דבר יגונב, כי רבים מהם, הם ראשי המתקוממים (!), ישאו את עוונם אשר לבית-האסורים ואשר לעונש-כסף ואשר לגלות אל עיר אחרת. כל דבר השערוריה הזאת כתוב ממני בספר בלשון-רוסיה ובקרוב ייגלה בקהל רב וכו’ וכו' וכל עוד אשר יוסיפו להתרגז ולהתקומם יוסיפו להבאיש ריחם בעיני הממשלה אשר תאֻנים כאלה הֶלאָת ולמדה לדעת את לבם הרע הנגרש כים לעקל ולעקלקלות”.
“לבם הרע” של הקנאים היה נגרש כהינטש המלחמה; “ואני – מספר הלוחם היוצא מטלז – לבי כצוּר, לא חלתי ולא רעדתי מהם ומהמונם ומגזר-דינם”; וגם עתה ‘בצאתו’, היה החשבון ברור ובטוח:
שֵׁשׁ שָׁנִים אֶת אַחַי עָבַדְתִּי,
עַתָּה אֵצֵא אֵין כֶּסֶף – אַךְ לֹא חִנָם –
לֹא לְתֹהוּ וָהֶבֶל כֹּחִי אִבַּדְתִּי:
עוֹד יֵרָאֶה פָעֳלִי עַל נֶכְדָם, עַל נִינָם.
בטוח החשבון וגם נכון, לכאורה – והטעות אורבת לו בחדר! על כל טעותו לא עמד האדם יל“ג, מיסד בית-הספר מטעם הממשלה וסורק-הפיאות, גם בסוף ימיו, גם בעת שסבל הרבה בנפשו מה”בּגד-בוגדים“, אשר בּגד בו אידיאל-ההשכלה. גם אז לא יכול ה”מנצח" לברר לעצמו כל צרכו, מאיזה צד קפץ עליו רוגזה של המפלה, היכן הוא עצם מקור-השגיאה. פעם נטה לחשוב, שהתוחלת נכזבה מפאת אלה ש“שפכו לנו על פנינו את כוס-הזהב שמזגנו”, היינו תנועת האנטישמיות ה“בלתי-צפויה” ברוסיה; ולפעמים האמין, שהטעות שלו היתה בנוגע לבני הנעורים היהודים, שבהשכילם הלכו למקום ממנו לא ישובו, בעוד שהוא לא פילל כלל ולא עלה על דעתו, שכך יעלה להם בסופם. ולא ראה ולא נוכח בעל “הקיצה עמי!” ו“דרך בת-עמי” (תרכ“ג-תרכ”ה) גם בסוף ימיו, שעיקר הטרגיוּת של החזיון שלפניו, והנוגע כל-כך בו, אינו בתוצאותיו האחרונות כי אם בשאיפות שקדמו להן, אינו בהכזבת-התוחלת, כי אם במהות-התוחלת גופא, אינו ב“בסוף מאי קסבר” כי אם ב“מעיקרא מאי קסבר” אינו ב“בגידת”-ההשכלה, אשר לה הטיף כי אם בטיב-ובאופן-הטפתו. ההשכלה במובנם של משכילי הדור ההוא אי-אפשר היה לה שלא “תבגוד” משני הצדדים – מצד העבד המוזג את הכוס ומצד הרב השותה גם יחד: קבלת ציביליזאציה זרה בארץ נכריה ובתוך עם אחר, בהכרח שהיא מביאה לידי טמיעה כמעט גמורה בתוך אותו העם השליט ולידי רפלכסיה אי-נעימה מצד אותו הגוף הגדול, השליט, המרגיש, שגוף קטן זר נכנס לתוכו ועדיין לא נבלע לחלוטין. אבל עוד לא באי-הבנה זו כל עוצם-האסון: רבים הם החלומות שאין להם פתרון, התקוות שאינן יכולות להתמלא, ורבים הם הדברים, שדור אחד אינו עומד עליהם ובא השני וחקָרָם. לא על שלא הבינו המשכילים, בני-דורו של יל“ג, שהוא היה להם לפה, מה שאנו מבינים ויודעים ברור היום, כעבור יובל שנים, נתלונן עליהם, כי אם על השיפלוּת האנושית שהיתה בדרך הטפתם להשכלה, על ההתבטלות הבטלנית מפני ה”גוי" ופעוּטיוּת-התכונה שנתבטאה בכל אידיאליהם ומשא-נפשם נצטער עד היום צער רב וקשה. פגימתה הנוראה של תנועת-ההשכלה לא היתה בעיקר בזה, שלא העמיקה לראות מראש את הבגידה העתידה לבוא – בני האדם שוגים מאז ומעולם! –כי אם בזה, שאידיאלי-האדם שלה היו כל כך פחותים, עד שביחס אליהם כמעט שלא באה פה אחרי כן כל בגידה. כי הנה עם התעוררות המדינה הרוסית לחיים חדשים ב“שנות-הששים” הידועות התעוררו גם אנשים יחידים משכבות ידועות שבהמון היהודי ל“לקוק עצם”: לשם זה נחוץ היה ללמוד לדבר רוסית, לסרוק או לקצוץ את הפיאות, לפרוק גדרים שאינם גדרים – וספרות-ההשכלה עם גורדון בראש, שבעצם היתה סימן להתנערות לאומית-פנימית, קפצה והתחילה להיות מעוררת בדבר הרוסיפיקאציה. הקיצו! הכירו את הזמן והמקום. למה מנגד תלכו לגויים? השגיחו אליהם בעיני-אהבה! שיחו בלשונם! התאזרחו ביניהם! היו אחים לבני ארצכם ולמלככם עבדים! מובן, שכל קריאות-הסלף הללו, המשאירות כתמים עבים לא-יימחו על אלו שקראו אותן וגם על הכוונות הרצויות שהיו בצדן, התפרצו באמת לתוך דלתיים פתוחות: עוד ללא קרה בדברי ימינו, שהיהודים יימנעוּ מלקיקת-עצם בכל פעם שיש רק האפשרות הכי-קטנה לזה ושלא יוותרו לשם ההתאזרחות המביאה תועלת שמנה על כל הקדוש להם, לא רק על זקן ופיאות או על שפתם המדוברת או על שפתם ההיסטורית. כל התנועה ההיא בספרותנו, בצדה הפרוגראמתי, היתה, אפוא, שחיה עם הזרם. הֱיו יהודים רק בביתכם, במקום שזה לא מזיק לפרנסה, אבל בצאתכם, ברחוב – היו אנשים. ומה זאת אנשים? “נגידי-אוצרות”, אשר “לפני שר יעמדו ובחצרות-מלך”, “המשיחים צחות בלשון עם ועם” ויודעים בעמדם לפני השר ללמד סניגוריה, כשיש צורך בדבר, על היהודים, כי יד האונס היתה בהם להחזיק ב“סכלוּת”… אבל כשירחיבו את מוסרותיהם – ימהרו אל החכמה ואל בתי-הספר בכדי להשתכר יפה… אמנם, דבר שאין צורך לאמרו הוא: גורדון כשהוא לעצמו ודאי רצה, שעם זכות-האזרח שתפרח לשושנת-יעקב, לא יחדלו היהודים בכל זאת מהיות יהודים, מהגוֹת בשפה העבריה, מהחזיק באמונתם, “היא ליעקב משענת ובריתו את תורתו עוד נאמנת ושביבי חכמה גם לבו יגיהו”. יתר על כן: בשיר זה, ב“דרך בת עמי”, ייזכרו, על יד האידיאל שהיהודים יזכו להיות משולחים במלאכוּת דיפלומאטית ויתר האידיאלים של “צ’ינובניק קטן” (כפי שיל“ג קורא לעצמו בנוגע לענין אחר באיגרת ע”ה, בנבאו מבלי דעת את אשר הוא מנבא…), גם “אַמת הבנין”, “חרושת” ו“מחרשת”, שגם מהן לא יסוגו היהודים לאחר זה, שבזכות-השכלתם תסיר הממשלה מעליהם את העול. ואולם עיקר-העיקרים אצלו היה, סוף-סוף, כמו אצל כל מעוררי-ההשכלה, שלא עוד יהיה היהודי ללעג כאתון-בלעם על-ידי שפתו הבלולה, שיצטדק יעקב, יהם שוטנהו, יתקרב לגויים.
וּלְכָל חֲכָם-לֵב, לוֹ נֶפֶשׁ מַשְׂכֶּלֶת,
מִשְׁטָר וּפְקִידוּת יֻתַּן בַּמֶמְשֶׁלֶת…
ואם התקווה הזאת לא נתאמתה אחר כך; אם המלך, “נשיא-ראש-הארץ”, ש“במלוא תבל חסדיו נאמָנו”, לא האיר את פניו אל היהודים ולא רצָם; אם המוני-היהודים בטֶלז, שהתקוה להיות לראשי דפאטארמנטים לא שיחקה להם, לא נתפעלו מהשירים-הפרוקלאמאציות ולא מיהרו להתחבק עם הרוסים; אם בני-בעלי-הבתים מילאו את כל בתי-הספר של העם הנכרי, ואף על פי כן לא כולם נתבססו ונתעשרו, אלא כל אלה שהתבססו ירקו על הרחוב היהודי, מחו עד כמה שאפשר את צלמם היהודי ונעשו לסרסורי-מסחר, סרסורי-ספרות וסרסורי-ליבראליות אצל הרוסים; אם במהרה באו כל אותן השנים של יהודונים קאַריאֶריסטים, המתמלטים מפני “הנוֹרמה הפּרוצנטית-” בזרועות-השמַד וכו' וכו' וכו' – אז, כמובן, דוו וזבו לא לשוא פצעי הלב של המשכיל, אבל הדברים על הבגידה אשר בגד בו אידיאל-ההשכלה לא היו נכונים כל עיקר. האידיאל לא בגד, בהיות תנועת-ההשכלה בצביונה החברתי, הפרוגראמתי, מעבר לאידיאל ולבגידה…
ברַם,אם גורדון היוצא מטֶלז לנסוע ל“קרית מלך רב”, גורדון המעורר נעוֹרים לבזוֹת לז’ארגון וללמוד רוסית בכדי לקבל משרה טוב, גורדון המשליך כל יהבו על חסדי הממשלה,,ירום הודה, באחת: אם גורדון המטיף לא יכול להתנשא בהרבה על ההשקפות השטחיות שהתהלכו בימי-עלומיו בין בניי גילו, למרות שגם בתור שכזה, בתור יהודי יושב-טלז ומטיף ומוכיח לאחיו, היתה, באין כל ספק, תמיד ותדיר טובת-הכלל, טובת-עמו לנגד עיניו – הנה גורדון הפייטן נשאר לעולם יושב בתוך עמו ושוקד על תקנתו והשכלתו הפנימית, השכלת-עם אשר לנצח תעמוד. כן! מחרידה השיפלות הנפשית שב“הקיצה עמי!” ואי-אפשר לעבור עליה בשתיקה גם משום דרכי-אזכרה. אבל, לאשרנו, יתירים תמיד החיים מן הפרוקלאמאציה! ואם בזו, שהוכרזה, אמנם, ליהודים בשפתם, אבל כולה היתה מכוונה ונטויה כלפי חוץ, חטא גורדון האיש, הנה בחייו האמיתיים, בשירת-חייו, שנבעה מבפנים, ממקור-עמו ובשביל עמו, עלה במדרגות גבוהות בלי חשך, מדרגה אחר מדרגה. מה דאיהו לא חזי – מזליה השירי חזי וחזי. המשורר יל“ג היה כולו נתון לעמו, מבלי שים לב לאשר מחוצה לו, מן הצעד הראשון: מעשה-השיר שלו מ”אהבת דויד ומיכל" עד “קוצו של יוד” היה מפעל גדול לטובת ההשכלה הפנימית, העממית, שעל דגלה חונה כל ספרותנו בימינו אלה. המשורר יל"ג שאב ממקור ראשון, מנסיון-החיים של אומה בת אלפי שנים, ועל כן היה לאל ידו גם להקדים הרבה את בני דורו. המטיף גורדון יכול לומר:
מֵאָז עַד עַתָּה דוֹרוֹת רַבִּים סָפוּ,
יַמִים וַאֲרָצוֹת מִשָׁם יַפְרִידוּנוּ…
אבל המשורר גורדון “מספר דברי הימים אזנו קשבת אנקת מטים להרג ולקוחים למות”. וגם מקודם הוא אינו יכול בשום אופן לשכוח את כל הגעגועים הכמוּסים והלויים של ה“שנים האלפים” והדורות הרבים הללו לחופש ולריח-אדמה. ואף בתקותו השירית הגדולה והטרגית להתאזרח ולהתבסס “בארץ בה עתה נחיה, ניוולד” הוא חולם על הכאת שורש בארץ ממש, בכפר, ברחבי המישור הרוסי. ב“אהבת דויד ומיכל” הנמלצה והריטורית, אמנם, אין אלא רמזים על חפץ-המשורר הפנימי לקלס את חיי הטבע הפשוטים של הרועה לעומת חיי-הקרת (גבע, "בירת-שאול, היתה בעיני גורדון, כנזכר לעיל, מין “קריה נאמנה” עם מעשי אמן ומלאכת-מחשבת)… אבל ב“דויד וברזלי”, זו הפואימה הקצרה, לא רבת-הכמות, הקולעת ישר אל מטרתה, מובעה המגמה הזאת בפירוש. והתעלות שירית עוד יותר רבה, ולכן גם התעלות אנושית רבה כדרך כלל, למרות הקווים הטנדנציוזיים ברוח “דרך בת עמי”, שנשארו זעיר שם (למשל, בסוף פרק ב') אנו מוצאים ב“אסנת בת-פוטיפרע”, שאף היא נדפסה ב“שירי יהודה”. השיר הסיפורי רב-הערך הזה, שתכנו ידוע, חי כולו בשפתו הנפלאה, השוטפת, בציוריו הבולטים, הנאמנים, בפרקיו הקצרים המחוטבים, בו כבר למד ג. הרבה גם אל דרכי משוררי-אירופה היותר מתוקנים. דעתו וידיעותיו מרובות והמכחול שבידו יינטה על הבד לכל אשר יחפוץ ובבטיחות מיוחדה. התקדמות גדולה לשירה העברית יש גם באחדות מהסוניטות של יל“ג מאותו הזמן (למשל, הקינה-האימפרוביזציה על העתון “ציון”, שפסק), אם כי ברובם (“המגפה נעצרה”, “נקמת הרופא”, ה“שירה מאין תימצא” וכו') אינם אל מכתמים וחידודים בטעם הדור ההוא. קובעים ברכה חשובה לעצמם “משלי יהודה” המצויינים, שנתחברו עוד בפוניבאֶז, ושבהם ביחוד נתמזגה השכלתו האמיתית של המשורר גורדון עם יהדותו, זאת אומרת, עם תכונתו היהודית-העממית ועם מסורתו התרבותית-הבית-מדרשית. האירופיות שלו, שעליה דיבר בהתרפסות מובנה (מובנה – בשים אל לב את הבערות הנוראה של רחוב-מולדתו הוא) בשיריו הפרוקלאמציוניים (“אירופה הקטנה מחֶלקי חלד ובחקרי חכמה מכולם נשגבה”) ובאפותיאוזה עמוקה לאח”כ בהרבה ממכתביו (“השעה הדחוקה הזאת דורשת מאתנו אנשים אשר לב יהודי וראש אדם להֵמה!” – איגרת צ“ה; “שפת ירושלים בשפתנו ומחשבות אירופה תהיינה בלבנו” – איגרת ר”ב, ועוד), נצרפה כאן, במשלים בכור השפה העברית והעצמיות העברית של המשורר העברי.2 – אבל הנה עוד התאמצות אחת, עוד סאה אחת של התחזקות שירית, ויל“ג כותב את הפואימות “בין שני אריות” ו”במצולות-ים“, במקום שהביטויים הספּיצפיים הלקוחים מ”פיוט" ושאר מקורות יהודיים (כגון “ומַלָחים ייחפזו”) מוסיפים לשלמוּת הצורה המתוקנה ברוח השירה הכללית, ובמקום שהחשבונות עם היהדות ההיסטורית ועם אירופה ואפריקה ואסיה גם יחד הנם כבר מסוג אחר, אחר…3
אֵירוֹפָּה פָּנְתָה עָרְפָּהּ לַנִדָחִים אֵלֶה –
עַל סַלְעֵי אַפְרִיקָה עַצְמוֹתָם הִתְפָּרָקוּ
וּבאַזְיָה – הִזוּ דָמָם, הִזוּ וַיִנָקוּ…
וכמעט נפלא הדבר: בעוד ששיריו הקדומים של גורדון מרבים לכאורה כל כך לדבר על רֵעות, נצח, השגחה שמימית ושאר דברים השייכים לפרובלימות עולמיות, ועם זה אינם עושים עלינו רושם עולמי כל עיקר, כי אם ליהפך: הישאר יישאר מהם הרושם של מליצות והדים למה שקראנו בשירי משוררי לועז מתקופה ידועה – הנה בשתי הפואימות הנקובות, שכולן ממקור-ישראל, ושבראשונה מהן יש אפילו הקדמה “פובליציסטית” ארוכה, המתחילה ב“שיחֶתך ישראל”, מתרומם יל"ג לגובה אוניברסלי. נראה, שלא במופשט, בכללי, הגדלוּת העולמית, אלא במוחש, בפרטי, בקונקרטי. גם בצעקות הידועות שבאותה הקדמה ידועה:
הוֹרוּךָ לַעְלִים עַיִן מִן הַתְּבוּנָה,
מַעְיַן כָּל מוֹעִיל, מִשְׂגָב בִּימֵי קָרֶץ –
לִיצוֹר עָמָל עַל חֹק, שָׁוְא על אֱמוּנָה
וּלְהַקְשִׁיחַ לִבְּךָ מֵחַיֵי אָרֶץ;
אַךְ לֹא הוֹרוּךָ חֲרֹשֶׁת וּמַחֲשָׁבֶת,
בָּה יכּוֹן עַם עָז, בָּה אֶרץ נוֹשָבֶת וכו' –
(“בין שיני אריות”)
כבר נשמע קול האדם העברי בכל עוזו ועצמתו, קול משורר-העם, המכיר בערכו העצמי של עמו ודואג על קלקולו ואיבוד-כוחותיו, שגרמו ל“ארצו” כי לא תהא “נושבת”, ולא ה“אגיטאציה” של סרסור משכילי, שהחטיבה העממית אינה נוגעת לו, אלא כל שאיפתו היא לעשות את האנשים מבני-עמו לסרסורים אצל אחרים ב“חרושת ומחשבת”. וכמגמה השירית כן גם היכולת השירית שבאלו. בעוד שבשירי גורדון הראשונים, אם כי השפה טובה שם ביחס, הרעיונות בהירים, אין בכל זאת קבלת רושם נאמן, קבוע, ולא עוד אלא שיש כעין הרגשה ארעית, כי המשורר כמו משלם מס לאיזה שליט מחוצה לו ולבו בל עִמו – הנה שתי הפואימות ההיסטוריות הללו, העולות מעמקי נפש-המשורר, חרותות כולן כמו בציפורן-שמיר. הצווחה הישראלית שבהן, הפאתוס הנבואי, התמונות המלאות חיים ואמת, הסאַרקאַסמוס הבוטה כמדקרות-חרב, ההטחה כלפי שמיא, שבספרותנו החדשה כמעט לא נשמעה כמותה עד גורדון (גם אצלו אין חזיונה נפרץ, כי בדרך כלל חי כל ימיו בשלום עם ריבון-העולמים) – כל אלה עושים את שתי היצירות הללו, שלא יימחו מעל לב השירה העברית כל עוד נשמה באפה, ללאומיוֹת-עליוֹנוֹת, ולכן גם לעולמיוֹת-נצחיות, לאוניברסליוֹת.
כי הן זכור תזכרו איך מתחילה הראשונה, “בין שיני אריות”:
מִחוּץ יָשוּד אוֹיֵב וּתְשַׁכֶּל חֶרֶב,
יַהֲרוֹס חוֹמוֹת וָחֵל וִיקַרְקֵר קִיר;
רָעָב וָנֶגֶף וּמְדָנִים מִקֶרֶב –
הַעוֹד לָכֶם תִּקוָה לַצִיל הָעִיר?
וִיהִי מָה, הִתְאַזְרוּ כָּל אֲשֶׁר פִּגְרוּ,
אַמְצוּ כֹחַ וּשְׁאֵרִית חֵמוֹת חִגְרוּ…
– – – – – – – –
הגידו: האם אין כאן כל תורתנו הלאוּמית בשש שורות?
ומצד שני, הן בוודאי לא שכחתם, אם קראתם, את הסוף של השניה, של “במצולות-ים”:
רָאָה הַיָם וַיָנֹס, מֵימָיו הִתְפַּלָצוּ,
הָמוּ גַלָיו סָבִיב, הָמוּ וַיִתְרוֹצָצוּ;
וּשְׁתֵּי הַנְפָשוֹת הַטְהוֹרוֹת כִּזְהַב פַּרְוָיִם
צָלְלוּ כָעוֹפֶרֶת בִּמְצוּלוֹת הַמָיִם.
שָׁם חָדְלוּ רֹגֶז, שָׁם בֵּין קַצְוֵי הָרִים נָחוּ;
סַלְעֵי הַיָם מַצַבְתָּם וּבִטְנוֹ קִבְרָמוֹ,
כִּפָּתָם רָקִיעַ וּכְתָבְתָּם הַכּוֹכָבִים;
אֵין רוֹאֶה, אֵין יוֹדֵעַ לִבְכּוֹת עַל שִׁבְרָמוֹ,
רַק עַפְעַפֵּי הַשַׁחַר עֲלֵיהֶם נִפְקָחוּ.
רַק עֵין הָאָרֶץ דוּמָם רָאֲתָה בֶּעבִים –
עַיִן רוֹאָה קֵץ כָּל בָּשָׂר, סוֹף אַלְפֵי אָלֶף
וּמֵעוֹלָם לֹא הוֹרִידָה דִמְעָה אַף דָלֶף.
ד
בשירי-העלילה מקורות-ימינו, שבאו אחרי שירי-העלילה מימים עברו, הניח יל“ג את היסוד החזק לספרות ריאלית-עברית. אמנם, עולמות מיוחדים, שיהיו שייכים רק לו וששם נרגיש עצמנו בביתו, בתוך סביבה גורדונית מיוחדה, כשם שאנו מרגישים עצמנו בבית-הבכא אצל מנדלי, לא ברא יל”ג בעצמו בשיריו-סיפוריו. יל“ג היה נאמן רק למציאות הרחבה, החברתית, הגלויה לכל, וכל דבר בחזיונות-החיים, שלא היתה בו יתד בולטת לתלות עליה את הלעג מנקודת-ראות חברתית ידועה – לעג צודק או, לרוב, בלתי-צודק מתוך יחס אנושי, בלטריסטי-אמיתי, להתגלמויות-החיים! – כמעט שלא עיניין אותו כלל לעמוד עליו. אגב: סיפורי גורדון הפרוזאיים – אלה הצעדים הראשונים על דרך הנובילה הריאלית בעברית – ודאי שאיש לא כתב כמותם בעברית בימיו, וּודאי שאינם נופלים מסיפורי בהרב וליבאנדה, שכתבו משמאל לימין ושלפיכך היו בוודאי לאידיאל בעיני גורדון בתור מספר; אבל זרים הם ופגומים ברובם (יש עמודים יוצאים מן הכלל) מצד היחס הבלתי-מעולה שבהם לאדם החי ולזעזועי-חייו; העינים התמהות והמחפשות, והלב המלא המיית-קודש של מספר אמיתי מדי גשתו להתבונן אל יציריו – כל זה חסר שם לגמרי. מתלמידו של בעל “דל מבין” מוקדם הוא, כפי הנראה, לדרוש בנוגע ל”תקות-העני" אותו היחס הנוגה, החומל חמלה עצורה והמצטחק בזויות-השפתים, שאנו מוצאים אצל תלמידו הוא – מוקדם, גם אילו היה אותו תלמיד בעל תכונה יותר דקה מכפי שהיה. בסיפורים ההם של גורדון יש שפה, שכשאנו רואים את התפתחותה ב“אריה בעל-גוף”, הננו עומדים כמשתוממים; שם יש חידודים עבריים מקוריים, יש הערות מפולפלות ושנונות, יש דעת ארחות-החיים – אבל אין העיקר: אין ידעת נפש האדם הקונקרטי, אין יחס מסתורי, רליגיוֹזי, להליכתה של “לאה מוכרת הדגים” על פני הארץ! את “לאה” בעלת-הפרנסה, מחוץ שמלתה הנרפשה, מחוץ ל“משפטים הקדומים” שלה, שאפשר ללגלג עליהם, מחוץ להרבָבים שעל הז’ופּיצה של בעלה, מה שבוודאי לא היה מוצא חן בעיני ה“פּוֹפֵּיצ’יטל” או ה“קוּראטוֹר”, מחוץ לכבלי העיגון שעל פי דין-תורה – את האשה מרת לאה בתור יצור חי לעצמו, המבקש מחיה, בתור עולם קטן שלם, האוצר בקרבו את כל מסתרי סודות-ההוויה, בתור מקדש לשאיפות-אדם, רגשות-אדם וסבלון-אדם בכל גילוייהם – את זה לא ידעו סיפורי-גורדון. הם ראו את הז’ופּיצה, אבל לא חדרו לראות בנפשו של בעליה. באחד ממכתביו לבריינין, מבקרו ה“יפה” לאחר מותו, מודה יל“ג בפשטות הראויה לתשוּמת-לב, כי אינו בקי ב”חכמת הנפש" (איגרת תל"ד) ואמנם, בעל “עולם כמנהגו " ו”העצמות היבשות" לא ראה רבות, אבל נחטא לאמת, אם לא נאבה להודות, שהראיה של בעל שירי-העלילה לא היתה קטנה כלל בהרבה והרבה מובנים, אם דקוּת-הפרטים נעלמה ממנו גם שם, הנה הריאליות של אותן הפואימות בדרך כלל וביחס לכלל, לכלל-האוּמה, נבעה מעצמותו האמיתית של יל"ג, ובסיס גדול היה לה בכל מהותו. את אשר ראתה מהות זו עין לעין, את זה תיאר המשורר על לוח-שיריו ההם בשרד נאמן.
כי מהותו הנאמנה של יל“ג לא היתה מיסוד-החסד ולא מיסוד-התפארת, כי אם ממה שביניהם. מיטב-שירתו שבחלק ג' וביחוד בד' היה ההיפך מכזב ומתיקות. המרירות הזועמת החזקה, המרירות של גבורה, שאינה רוצה להשלים ולהתפשר ולהיכנע בכל מחיר שהוא – זו היתה שורש נשמת-שירתו. אמנם, גם במשוררים המתוקים יש דרגות שונות: יש שהוא מתוק, פשוט מפני שעדיין לא טעם כל צרכו את המר, ויש שהוא מתוק, או, יותר נכון, אידילי, למרות מה שכבר טעם הרבה וראה רבות, אלא שעם זה נתגלה לו עוד דבר-מה, דבר מעבר לגבולי הכרת-חושיו. ברם, מה שנוגע לגורדון, הנה הוא היה רחוק תכלית מרחק משני הסוגים האלה גם יחד. הוא היה בעד “האמת”. אש-אמיתו יקדה בו תמיד לאין מכבה. גם את הרוחניות הנפרזה ואת “ענני-השמים” לא שנא כל כך אלא מפני השקר המסותר שבהם. הוא היה מסוג אותם אנשי-הרוח האמיתיים, היודעים כי “לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוח” שגור רק בפי האנשים, שאין להם לא חיל ולא כוח, כי אם רוח המַשלה אותם בשוא. ויל”ג לא אהב להשלות את נפשו בשוא. יש, אמנם, שגם הוא לא עמד בפני הדעה המקובלת אצל הרוחניים הישראלים, כי אנו “לכל באי עולם נר-אלוהים העלינו” והוא פונה לשונאי-ישראל בטענה כבירה:
אַחֵינוּ, מְנַדֵינוּ, הִתְעַשְׁתוּ לָנוּ!
הַאִם לֹא הָיִינוּ לָכֶם גַם אָנוּ
אֵת לִבְנֵי רוּסִיָה הָיָה לָמָנָסָף?
מִי תוֹרַת אֵל לָכֶם הֵבִיא וַיוֹשֶׁט
וַילַמֶדְכֶם דַעַת מוּסָר וָקֹשֶׁט,
מִי אִם לֹא נַחְנוּ – וְעַתָּה לָמָה נָסוּף?
(“שני יוסף בן שמעון”)
אבל גם הדעה המובעת בזה ובעוד איזו מקומות שכאלה, שהיא עומדת בניגוד להלֵיט-מוטיב שלו בכל מקום, גם היא כאילו לא נאמרה אלא בכדי להגדיל את רושם-האימה של המציאות היהודית כיום, של “הבחור-העני בין העמים, אוכל בית איש יומו, מוטל ברפש”… ופשוטו כמשמעו כך הוא:
לְכָל בָּאֵי עוֹלָם נֵר אֱלֹהִים הֶעֱלֵיתָ –
וּבַעַדְךָ חָשַׁךְ עוֹלָם וְאַתָּה נִהְיָיתָ
עֶבֶד עֲבָדִים, גוֹי אוֹבֵד וּבְזֹה-נֶפֶשׁ…
(שם)
בתמיהה!…
גורדון בעל ההכרה הצלולה שנא תכלית שנאה את “הדרשות של דו-פי, שהכחשתן מוכחת מתוכן” (איגרת ע"ו). “דרשתו של רילף – הוא כותב שם – רחוקה מן האמת ואינה עומדת בפני הביקורת. במה האירו לבני תבל המאורות הגדולים והגאונים האמיתים אשר שרצו כצפרדעים בקרבנו? ואוי לו לעולם ומלואו ולכל סדרי-בראשית, אם היו כולם עושים תפקידם בסדרים וזריזות הנמצאים בקרב אחינו. ולמה נתהלל במתת-שקר והיא לא תצלח, העיני-אנשים ננקר, לשים חושך לאור ולחושך? אם יאמרו המושלים לא בלי צדק, כי בני ישראל המה כקנה-המידה למוד בו את המעלות אשר עלה כל עם ועם בגרם ההשכלה והטוֹליראנץ, האם בשביל זה נזכה באמרנו, כי אנחנו הננו הגלגלים המנועעים את כל המין האנושי? היתפאר כלי המודד אור-השמש והחום על השמש, לאמור: אנוכי, השפעתי עליך אורך וחומך? והוא רק מקבל השפעה ואינו משפיע לעולם!”
דברים כמתלהמים, היורדים ונוקבים עד עומק-התהום של הענין! כי אמת-המוסר הפנימית של אנשים כגורדון היא תמיד" יש ובטל. מה שהוא יש, כלומר, מה שיש לו איזו ממשיות בעלת ערך – זהו מוסרי, למרות כל הליקויים; ולהיפך" מה שהוא בטל מאליו, מרפרף ברוח, חסר-חומר, אפסי, חסר סדר וזריזות-המעשה, רק קנה-מידה לאחרים ולא לעצמו, רק “מקבל השפעה ואינו משפיע” – הרי זה לעולם בלתי-מוסרי, למרות כל ההתלהבות הדרשנית והעשויה של כל מיני הרילְפים והאפולוגיטיקים הרוחניים. “אבנים שלמות צלע זו נבנתה” – מהלל בעל “קוצו של יוד” את בת-שוּע שלו.
והנה לתכונתו זו הריאלית, הפיכחית, המציאותית, נשאר יל“ג נאמן עד ימיו האחרונים הרעים והמרים ועד בכלל. גם בעבדו את עבודתו העתונאית בפטרבורג הגֵן תמיד על הזכות לדבר על כל צדדי המציאות העברית, להשמיע בעתונו על הרעות כשם שמשמיעים על הטובות. “את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל?!” – הוא מתווכח עם בעלי הצד שכנגד בצלוחית-פליטון הראשונה שלו ב”המליץ" – “מכתב-עתי לא יוכל לעטות כולו אור כשַׂלמה!” וכמה היתה לו לזרא ההפרזה לשם הפרזה, המצויה בספרות, אפשר לראות ממכתביו לברינין, שכתב כמעט בימים האחרונים לימי חייו הספרותיים, בשנת תרמ“ח: “בדרך זאת איעצך לאחוז גם בהמשך-סיפורך שלא תפרח באויר ולא תתרחק יותר מדי בהתפעלותך” (איגרת ת"ד). ועוד הרבה קודם לזה, בשנת תרמ”ב, במכתב לדוליצקי, הוא כותב“: ואתה חזק ומשוך בשבט-סופרים ועשה חיל בישראל, כי ברכה בך, אבל איעצך לבלי תימשך בשיריך אחרי חלומות-שוא ומגדלים פורחים באויר, כי אם תבחר לך חלוּקי אבנים מקורות-ישראל ומחייו עתה ומכל פינות עולם המעשה ובנית בהם את בתיך” (סוף איגרת ר"ה).
הריאליות של יל“ג, לפי נטיית נושאה לבקש שלמוּת גלויה, אמת פשוטה ויחס-תועלת בחזיון, היתה, כמובן מאליו, ארסית-טנדנציוזית, ולא נוחה-אימפרסיוניסטית. ריאליות זו לא ידעה בעצמה לקרוא בין השיטין, ואף לספרות ולקורא לא נתנה לרוב אלא סכום ידוע של שיטין. במכתביו ללילינבלום ולאחרים משנת תר”ל, מעצם ימי מלחמת-התיקונים בדת, מהלל גורדון את שיריו, שהם “פועלים טוב” על לב קוראיהם, ויש בהם יותר בכדי להחריד את הרבנים ממאמר ראשי פלוני ואלמוני שב“המליץ”. “לתכלית זו – הוא כותב באיגרת פ”א, כלומר, בכדי “לקלוע אבנים גדולות על ראשי האנשים ההמה” – כתבתי כמה סיפורים קצרים בחרוזים קלים לכל קורא." ועל דבר הפואימה “קוצו של יוד” בעצמה הוא כותב באיגרת קנ“ד: “כל השיר לא נברא אלא בשביל סופו וכל כוחו בעוקצו”. הודאת בעל-דין, אפוא, שהעיקר אצלו לא היה ביטוי-התרשמותו ובירור-הדברים לעצמו, כי אם העוקץ בשביל אחרים, יציקת-הרעל על ראשי שנואי-נפשו, זאת אומרת: מטרה זמנית, עוברת, ולא שירית, אמנותית, נצחית, לא בקשת הסוד הנצחי שבאדם ובחזיונות-החיים. “שאר החזיונות אשר נשאתי (ב“קוצו של יוד”) והתמונות והמאורעות אשר ציירתי לא ראו רק (אלא) בדרך אגב”. ולא ידע יל”ג, כי “בדרך-אגב” זה, אשר מאס, הוא הוא העיקר וראש-הפינה… הפטיש החזק נתרופף ברבות הימים, אבל העמוד הימני, שהוצג כ“בדרך-אגב”, משען הוא לספרותנו עד היום!
גורדון חשב את הסיבה הזמנית, שהעירה אותו לכתוב פואימה כ“קוצו של יוד”, לעצם-הדבר: לו נדמה, שזו נכתבה על ידיו רק כדי להראות לדור את כל אימת ה“שולחן-ערוך”. צורך-השעה! ואמנם, בצורה זו של כל חלקיה ודאי שנכתבה בשביל כך באמת. “בקוץ יוד מוּנד יהרגו כמה נפשות”.– הנה הטנדנציה! משוררים גדולים מיל“ג אף הם תלויים בהשפעות זמניות שונות, שמעלות אותם או מקצצות בהם: רוח-הזמן משפיע,,הורים ומורים משפיעים, הסביבה משפיעה; ובפרט שהמלחמה הדתית ההיא ביסודה, כאשר נִגע בזה בפרק הבא, לא היתה פעוטה כלל וכלל, כמו שידמה בסקירה ראשונה לבן-זמננו… ברם, אם נעיין בדבר ונשאל את עצמנו: הן לשם המטרה הנ”ל נכתבו על-ידי גורדון עוד “סיפורים קצרים בחרוזים קלים”, כגון “אשקא דריספק” וכו' ומפני מה דווקא הפואימה הזאת, ולא חברותיה, עושה עלינו עד היום רושם חזק ומחריד כזה? – אז יתברר לנו, שכוחה של זו הוא דווקא לא בכוונתה הגלויה, לא במטרתה ה“עיקרית”, כי אם בביטוי השירי של “שאר החזיונות והתמונות והמאורעות בדרך אגב”… כי המשורר האמיתי לעולם משורר הוא – ובמקום נפילתו שם גם עלייתו; יש שהוא שוגה בדבר אשר יחשוב כי יפליא לעשותו, ומן הצד, ממקום אשר לא פילל כלל, יבוא ויתקן תיקון גדול!
באמת אמרו: הטנדנציה הפובליציסטית אינה מקלקלת כלל את הפואימה “קוצו של יוד”. אדרבה: כל המקלעים, שהמשורר השנון קולע שם בהשקפת היהודי בן הדור הישן, בתור טיפוס תרבותי, על האשה, כל המאמרים התלמודיים לגנוּתה, שהוא מזכיר לה לאשה העבריה בשפה לה זרה, למען ישמע בעלה הלמדן, בחינת אותה החָמוֹת “המדברת לבתה ומתכוונת לכלתה” – כל אלה במקומם הם ואת המטרה הסאטירית לא יחטיאו. קלקוּלה של יצירה ריאלית זו הוא דווקא (כמדומני, שאיש עוד לא העיר על זה!) בצדדים ה“רומאנטיים”, אם נקרא להם כך, שאינם עולים בה יפה ואינם מתמזגים בשום אופן עם הטון הכללי שלה. החטא השירי של הפואימה הזאת הוא לא בקריאה הפובליציסטית שבה בסוף: “קוצו של יוד הוא הרגני” – קריאה שהיא במקומה ועושה רושם נכון – כי אם דווקא בכל אותן “נשיקות-היוצר”, שאינן באות כאן אלא כטלאי-משי צעקניים על סינורו הנקי והטוב של פועל פשוט וישר בבית-החרושת: הן בת-שוע מיודעתנו היא אשה פשוטה וטובה כל כך; הן בה התגלמו (יחד עם השבח המשכילי, שאי-אפשר בלעדיו: “בלשון עם ועם צחות דוברת”) כל האידיאלים הבריאים של יל“ג בן-העם: הבריאה לטוהר בהדרה…בלי מלאכותיות ויפיפיות עשויה… טהרה ופרישות וחריצות-ידים וכו' – “נשיקות-היוצר” מיותרות, אפוא, כאן לגמרי, והן מעידות רק על בטלנות של יושב עיר קטנה, שקרא את היינה וחשב שבלי נשיקות-היוצר לא יהיה שירו ראוי לשם שיר, כשם שהאמין בתומתו, כי בלי אשר יעיד, שבת-שוע היתה יודעת לנגן ולחול, אילו לימדוה מורים טובים את ה”הַשלָמוֹת" הללו – ייגרע מכבוד-גיבּוֹרתוֹ…
ואולם, עוד פעם: גם על פשע זה יכסה ויכפר מה שנתן לנו יל"ג "בדרך אגב, בזו היצירה רבת-הערך. חתיכה של חיים גדולה מן הימים ההם, ובהרבה גם מימינו ומכל הדורות, ניתנה לנו בתיאור פרטי חייה של האשה העבריה בת-שוע4;
מֵחֲנוּתָהּ לֹא תֵצֵא אָנֶה וָאָנָה…
(“קוצו של יוד”)
והרי יש גם מקומות, שבציוריותם יוכלו להתחרות עם העמודים היותר טובים ש“בעמק הבכא”. די אם אזכיר רק את ענין בת-שוע וילדיה, ביחוד את ילדתה הקטנה. “היתומה החיה”, ש“ידיה הקטנות כפותין על לבה” בשעת תפילת-הבוקר… יטריח-נא הקורא את עצמו ויקרא עוד פעם את העמודים 21- 23 בחלק הרביעי משירי גורדון. חס אני על העתון שבו אני מרצה את הדברים האלה ואיני רוצה להרבות בו בציטאטות ארוכות, ואפילו מִספָרים שאינם מצויים ביותר בידי הרבים…
ה
הננו עומדים עם גורדון בשנת תר“ל, בגמר התקופה הראשונה והיותר פוריה בחייו ובחיי בת-שירתו, תקופת התנועה “להיטיב ולתקון”. והנה בעיני בן-דורנו, כפי שאנו יודעים, יש שנקלית ומגוכחה כל אותה התנועה, תנועת התיקונים בדת, עם כל המלחמה שבה. מלחמה ערוכה נגד חומרות ה”שולחן-ערוך" בטריפות-הריאה ומשהו חמץ בפסח – שחוֹק! … ואכן, גם על פי מה שגורדון בעצמו מרצה את עיקרי התנועה הזאת במקומות אחדים מאיגרותיו (פ“ג, פ”ד ועוד), הרי תנועה זו מקבלת באמת קצת צורה מיכנית וכמעט נלעגה. “התיקון הדתי” היה צריך לשמש, כביכול, תריס בפני הרחבת הפירצה של הדור הצעיר: לדור הצעיר הזה, שטעם מפרי עץ-הדעת, קשה לקיים ולקבל על עצמו כל חומרות-הרבנים, ואם לא יפעלו המשכילים אצל אלה האחרונים, שיתרככו ויקלו בעצמם את העוֹל, יפרוק, חס ושלום, זה הדור הצעיר את כל עול-התורה מעל צווארו ולא ישאיר שריד (כיוצא בזה הם גם הדברים במכתב ע“ח, ע”ד “התיקון הממוצעי”, עיין שם). כאילו היהדות היא בחומרותיהם ובקולותיהם של ה“באר-היטב” וה“פתחי-תשובה”, ולא בשפה, ביחסים הכלכליים ובכל אפני החיים היום-יומיים; כאילו “יהודי-אשכנז אינם יודעים מאומה שיהודים הם, רק שמא בעלמא” (שם) רק מפני ש“כמעט כולם הדיוטים ואינם יודעים את התורה”, ולא מפני שהם מיעוט התלוי בחייו ברוב הנכרי ובטל בו; וכאילו “גוברנאטין” אחת שלא מבני-ברית, ולא כל שכן אסכולה מטעם הממשלה, שהוא, גורדון, וחבריו כל כך נהו אחריה, אין כוחן גדול לקלקל ליהדות, כלומר לקיום העצמי של חיי-היהודים, מעשרה מניינים של רבנים מחמירים, שהדור הצעיר לא ייזקק להם כלל בין שיחמירו ובין שיקֵלו.
ברם, אם נעיין קצת יותר בנדון, נראה, שגם כאן, כמו בעוד הרבה דברים, ניבא גורדון וחזה רבות, אם כי לא ידע לגמרי ובבירור מה שהוא מנבא וחוזה. הוא דיבר על הדור הצעיר, על הבנים שהצליחו לבוא לבתי-הספר של הממשלה, שלשמם צריך לתקן את היהדות הרבנית, למען יוכלו הם לשאתה ולמען תוכן היא עמוד; אבל ההשוואה שהוא עושה בין היהדות הרוסית ובין “המעמד הדתי של אחינו בני-ישראל באשכנז”, ובעיקר החשש שהוא חושש לנוסח-אשכנז זה, בעת שרבים מחבריו חשבו אותו לאידיאלי – כל זה מראה כי, באמת, עמד הוא על הדרך הנכונה וכי בעמקי-לבבו ידע, למי נחוצים התיקונים ומה מקורה האמיתי של תנועת-התיקונים ביהדות הרוסית. הוא ידע, כי בעוד שבאשכנז, במקום שאין המוני-עם יהודיים אלא רק אלפי יועצי-מסחר מגזע-היהודים ועשרות רבנים מטיפים להם, שם היתה באמת תנועת הריפורמה הדתית בשעתה ענין ריקני, כוזב, ענין לבטלני-רוח שׂכוּרים ולקופים מחַקים, שה“ריליגיה” היא להם רק משחק צירימוניאלי – הנה בתחום מושב-היהודים ברוסיה, במקום רבבות-הישראלים, במקום שבהרבה ערים יש גם רוב יהודי, מקצעות-פרנסה יהודיים מיוחדים, חדרים וישיבות, בתי-מדרש ובתי-קהל, במקום שהלכות-שבת, הלכות-פסח וכו' וכו' יש שבאמת אינן נותנות לחיות ולשאוף לרווחה, כאן שאיפת התיקונים בעיקרה היא מסוג אחר לגמרי. הרבה שורות מאותו המכתב הידוע של יל“ג ל”הגבר חכם בעוז ואיש-דעה אמיץ-כוח" (ע"ח) מעידות, כי למרות כל הדיבורים התפלים שבאו אחריהן מעבר לדף על “המצור והסוללה” בעת ש“כבר אין אויב”, הרגש הרגיש המשורר בכל חוש-המשורר שבו, כי מלחמת הדת והחיים הזאת ביסודה היא מלחמה עממית אמיתית, מלחמה של התנערות-חיים חדשה מול אבני הדת הקפואה, מלחמה של כוחות עממיים חדשים ב“עבטיט” של הטראדיציה הרקובה, שבשביל היותר טובים ונבונים כבר כלו כוחותיה והיא נשענת על העיוורים והנחשלים ואינה רוצה לעזוב את מקומה; תנועה של התקוממות אנושית נגד האבטוריטט-הגולם המט לנפול, התקוממות הבאה תמיד בעת שבני חברה ידועה בתקופה ידועה פוסקים מהיות נמלים ונעשים בני-אדם. אם תוֹכנה של אותה התנועה שהקיפה את רחוב-היהודים בליטא – מקום שלטון-השכל וההתקדמות היותר גדולה – פעוט הוא בעינינו מנקודת-ההשקפה של אידיאלים יותר רחבים, ואם תוצאותיה של התנועה ההיא היו עוד פחות מפעוטות, הנה אין זה אלא מפני שתנאי החיים היהודיים אז היו קטנונים וצרים ביותר, מפני שמדרגת הציבוריות היהודית בעת ההיא היתה פעוטה, אפסית ואולם במה שנוגע לעצם הופעתה של התנועה ההיא – אין כל ספק, שזה היה סימן ניכר לאיזו התחדשות והתעוררות חברתית עברית, שסוף-סוף תביא פרי ישווה לה, שזה היה אות נאמן ללידת אנשים חדשים, שהחוקים השליטים הישנים, אשר אין להם שחר, נקלו בעיניהם – והם מורדים בהם ויוצאים נגדם ביד רמה. במידה ידועה אולי היה במרידה ויציאה אלו גם מעין הד למה שנעשה אז בחוגים הידועים של טובי המשכילים הרוסים. ואף כי תנועת ההשתחררות של "בני “שנות-הששים” הרוסיים היתה, כמובן, בעלת אופקים אחרים ורחבות אחרת לגמרי: שחרור של מיליוני-עבדים, שינויים מדיניים כבירים, התפתחות של כוחות אינדוסטריאליים ענקיים, סוגים חדשים של שירה ומדע – הנה חשיבות ערכו האנושי של החזיון דא ודא לא היה שונה…
“וגם אתה, ידידי, אם איש אמת אתה ואינך מדבר עמנו אחד בפה ואחד בלב – כתב יל”ג באותו מכתב ע“ח – יעלה וייזכר לפניך זכרון מעמד-אחינו בארצנו, דרך משאם ומַתָנם, דרך גידולם ופרנסתם; יעלה וייזכר לפניך, כי ארבע הידות מכל המון בית-ישראל בארצנו חיים מן האוויר, ואפרים רועה-רוח ורודף-קדים כל היום; יעלה וייזכר לפניך, כי בכל עיר ועיר עוד נמצא חדרים אימה, אשר שם יתגדל דור-המדבר חדש, תחת יד מלמדים שוטים ובורים גמורים – והרבנים ופרנסי-הדור ישגו בדברי-שקר ובפטפוטי-מלים, תפל בלי מלח אשר עלימו אבד כלח, ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ ואין שם על לב להיטיב ולתקון, והכל הולך אל מקום אחד, כפרא לימוד-מדבר ומשרכים דרכיהם; זכור כל אלה וכל כיוֹצא בזה, ידידי, ואחר הרימה ידך לאל עליון, לאל טוב ומיטיב שאינו חפץ בהשחתת העולם, ואמור לי: האף אמנם יכולין הדברים להישאר כמו שהם ואינם צריכים תיקון כלל וכלל? האף אמנם אין מעמד בית-ישראל החמרי והמוסרי הזמני והדתי עומד וצווח ככרוכיה: תקנני!”
קיצור-הדברים, גורדון ידע והשיג למדי, כי לא בשביל עוזבי רחוב-היהודים נחוצים התיקונים בחיי-היהודים ולא העוזבים יחוֹללו את התנועה הזאת, כי אם להמון היהודי הגדול, זה המון-בית-ישראל, שלמרות כל הזעזועים הקשים, שעות-המשבר הנוראות והנסיונות המרים, שכבר נתנסה ושעליו עוד להתנסות בהם, לא פסק ולא יפסוק מחיות את חייו העצמיים ומברוא בכל מקום סביבה מיוחדת משלו, סביבה הקוראת לטובי-בניה הנשארים לעולם בתוכה: תַקנוּני! ואמנם, האינטליגנציה העברית המועטה, אשר החל אז ההמון הזה להקים מקרבו, היא שעמדה בראש תנועת תרכ“ט-תר”ל, כי לא יכלה לראות בענוּת-עמה, כי בָּכֹה בָּכָה לבה בקרבה על כי
נִמְכַּרְנוּ לִצְמִיתוּת בִּידֵי חַסְרֵי בִינָה,
בִּידֵי גִזְבָּרִים אַכְזָרִים וּפַרְנָסִים שׁוֹטִים,
רַבָּנִים מַחֲמִירִם וּמְלַמְדִים הֶדְיוֹטִים.
הַגִזְבָּרִים נִבְחָרִים בַּשֹׁחַד, בַּיָיִן,
הַפּרְנָסִים מִתְפַּרְנְסִים וּסְדָרִים אָיִן,
הַמְלַמֵד מְלַמֵד כַּסוּמָא בַאֲרֻבָּה.
(“על דא קא בכינא”)
ובדרך-אגב, הואיל והובאו השורות הללו, אולי כדאי לעמוד כאן על פרט אחד: השורות הללו מ“על דא קא בכינא”, שהדברים הבאים בהן מאשימים בכל את עצמנו ופונים רק לעצמנו, נכתבו ע“י המשורר עוד בשנת תרכ”ב, בעוד שגורדון האדם עמד כולו, לכאורה, על נקודת ההשקפה של צפיה לטוב מן החוץ, מחסדי-הממשלה. והרי מעניין הדבר, שבעוד שה“נבונים” של דורנו, המדברים כל היום על לאומיות ועצמיוּת ועבודה לאומית ועזרה עצמית, אינם רוצים לשמוע כלל על נגעי-יעקב, באהבם לדחות ולפטר ולהטיל הכל, כל קלקולינו, על כתפי ה“גלות” הרחבות – הנה דווקא אותם “המשכילים המוגבלים”, שהשליכו כל יהבם, לכאורה, על חסד לאומים וממשלות, דיברו, אף על-פי כן, כמעט תמיד אל רחוב-היהוּדים בלשון כאילו בו תשועתו, כאילו כל גורלו בידו להיטיב לעצמו או להרע. ודאי! המשכילים היו מוגבלים; התקוות שנתנו בממשלה הזרה, כי היא תיטיב ליהודים, ושלכן צריך להתכשר לקבל את הטוב – התקוות האלה מראות על קוצר ראייתם המדינית והאנושית. זה ודאי. דבר זה אינו צריך להיאמר. ובכל זאת בנוגע למשורר כגורדון, מי יודע אם לא מוחלפת השיטה, מי יודע אם לא מפני הכיעור הקיצוני שראה יל“ג בפנים, לכן נשא עיניו לחוץ… אפשר מאוד, שזה הכיעור, שנתגלה ונראה לו ביהדות הרבנית ובענייני-הקהל, הוא שנתן בלבו לחשוב, כי אין היהודים מסוגלים לחיים מדיניים מסודרים על דעת עצמם, שאין ב”חנוט חי" זה הכוח המוסרי הדרוש להנהלה מדינית “גוי כזה לא יצלח לעשות ממשלה”, כתוב בפירוש ב“צדקיהו בבית-הפקודות”), ולפיכך התשועה, אם תבוא, אין לה לבוא אלא מן החוץ, מן הפקידים הליבראלים הרוסים, מאלה ה“תמימים בדרכיהם ושלמים במעשיהם”, מאלה ש“לא הספיקו עוד לקלקלם לא האצילים הפולנים ולא הפאקטאָרן היהודים” (איגרת ע"ז, ובמקומות אחרים, ועוד נשוב לדבר בזה).
עד ימי זקנתו החזיק יל“ג במשפטו זה הקדום או הבלתי-קדום, שאילו היה השלטון בידי “ר' ליפעלע ורק חאצקעלע”, כי אז היו היהודים איש את רעהו בולעים חיים (עיין איגרת ר“ה, שנכתבה לדוליצקי בשנת תרמ”ב). יד הרבנים וכל באי-כוח היהדות הישנה – זו היהדות שלמחזיקיה אי-אפשר להתקיים בלי גויי-שבת ובלי קוני-חמץ ובלי שכירי-שביעית – היתה לו למפלצת עד יומו האחרון. וידועה דעתו, שהביע באיגרת ק”ה בשנת תרל“ה, כי אפילו בכדי להתחיל בישוב ארץ-ישראל, צריך מקודם ל”טאטא במטאטא השמד את קורי-העכביש אשר טוו שמה (בא"י) מרבי-רגלים אלה".5
כן, בקרב, אשר ערך יל“ג נגד רבני זמנו, לא היתה רק הכוונה המשכילית הידועה להכשיר על-ידי ריפורמה פנימית את הציבור היהודי לקבלת מתן זכויות חיצוניות; יחסו השלילי של גורדון לרועי ישראל ולפקודיהם היה, אליבא דאמת, מעוֹרה עמוק בכל עצם השקפתו של המשורר על הרבנות התולדותית ובכל חשבונותיו הפנימיים עם שאלות-הלאום שלנו. כבר אמרנו, שעוד בחלום יל”ג האדם את חלומות האזרחיוּת הרוסית, הקדים הפייטן שבו לחזות את כל קצף “אבעבועות-הישועה” העולה מאותו המקום, שהשנאה ליהודים הלכה בו בהכרח הלוך וגבור. ובפנות המשורר בעל-כורחו כלפי פנים, בנשאו עיניו האוהלה פנימה, למשש בקרני-דאומני השירתיים שלו ולחקור שם את מוצא-החזיון, נתגלה לו, כפי הנראה, מה שגילה ופירסם מיד לאחרים בפרק א' שב“בין שיני אריות”. בפואימה היסטורית זו נראה, שכלפי האופי היהודי אין כל התרסת-דברים. העם היהודי אינו פחות-האופי. הוא מקים מקרבו שמעונים ומרתוֹת. די כוח ומרִי-נפש היה לו גם בשעת הירידה, בשעת החורבן – אבל מה התועלת, אם “אין תחבולות-שר, אם אין משמעת”. ושוב לא אי-משמעת, שפירושה אנרכיה ושמקורה באופי אנרכי ובלתי-מוכשר לבניה מדינית. לא! האשם הוא לא בעם ובאופיו ובתנאי-חייו בזמן ההוא – כי אם ברבניו של הזמן ההוא. מורי העם עוד בימי בית שני התעו את העם, הורהו לשמור רוח, להלוך נגד החיים, לבטוח בשמים ולבלי היות נאמן לארץ, לאדמה, למשטר המדיני. לב המשורר יוצא: שיחֶתך ישראל… – ומררתו נשפכת… והוא משליך את עצמו לתוך כובד-המלחמה נגד יורשיהם הרוחניים של שנואי-נפשו אלה, ש“מילאו את הארץ דינים וסייגים כמצולה אין מים המלאה דגים” – – –
ברי הוא: השתתפותו של יל“ג המשכיל בתנועת התיקונים בדת בימיו לא היתה אלא זיק קטן מלהב הר-הפרצים, שבער בלב הפייטן נגד הדתיים שלנו, המניחים מאז ומעולם אבנים על דרך-חיינו, גוזרים “גזירות אין בהן תועלת בימי צר וקרָב לעם ולממשלת” וטחים טיח תפל של בטחון בנסים ובכוחות שלמעלה מן הטבע… האמיתי שבו מרעים: “עין רואה! הראית אלה הדמעות?” – לא, אין רואה… לא, אין רואה… “אוזן שומעת, השמעת תחנונים אלה?” – לא, אין שומע… וגמר-האקוֹרד בסוף:במצולות-ים”:“אין רואה, אין יודע לבכות על שברמוֹ”… יקוללו הבטחון והכבלים של מתעי-העם!..
מתעי-העם? חכמי ויודעי סוד ה“התפתחות” שברחובנו כבר הראו לא פעם על הטעות שבהשקפה כזו. ואפילו עוד בימי יל“ג ובחייו לנו אתו רבים בעומקה של זו והעלו והוכיחו, כי ה”שולחן-ערוך" אינו סיבה לעינויי-העם, שאינם כלל קשים מצד זה, ואדרבה, וכו‘, כי אם תוצאה מתנאי-חייו הרעים, הנבדלים, הגלותיים של העם, מין שמירה והגנה, ובהשתנות תנאי-החיים ישונו הדברים ממילא. אבל הוא הדבר, שיל“ג לא די שהאמין לראות כבר שינויים בתנאי-החיים, בקיעים בחומת-הסינים, ולפיכך רצה לראות מיד גם שינויים בתוצאות הרעות, אלא שכדרך המשוררים שנא תכלית שנאה את התוצאות הרעות מבלי שים לב למקורן. הוא שנא את חוקי הדת הגיטואית המשונים והמוזרים כשהם לעצמם, בכל צורה שהם, יהיו תולדות מה שהוא, ואפילו אם היו מוכיחים לו שמשום כך עוד לא עבר זמנם לעבור ולהיבטל מעולם-היהודים. הוא שטם את החבורות והמכות ההיסטוריות, שהתגלמו התגלמות אחרונה ונוראה בספרי הפוסקים האחרונים, בין אם הן סיבות לפצעים אחרים או רק התוצאות מפצעים אחרים – ורצה, שיוּסרו, שייכחדו, בכל אופן שהוא, ובלבד שלא יוסיפו לשלוט עוד בבשר הגוף העממי. יל”ג בעל הריאליות הכעסנית לא יכול נושא, על פי עצם מהותו, את החיבוב הרומנטי של “מה טובו אוהליך ומצוותיך, יעקב”, שניצניו כבר נראו אז גם בארץ ה“חפשים בדעות”, ועיניו ראו את כל החוטים הלבנים של התופרים עלי-תאנה על המוני הדינים הפראים, מרצותם שהבריות יקבלו עליהם באהבה עול הנהוג. הוא לא חיבב בשום אופן את צורות המנהגים השולחן-ערוכיים שלנו, שהבאים אחריו ניסו לשווֹת להן לוויית-חן של פיוּט, עצמיות, שלמות, רוח-האומה וכו’; הוא בז לאשר נראה לו פרא, נבער ואכזרי בבערותו ובפראותו. כובע בעל-זנבות כי ימלוך בתוקף ספר בּלה שבידו! – הבאים אחריו, אמנם, השיגו עליו גם בזה: נושאי-כובעי-הזנבות – אמרו – מוריי-מתעי-העם, הלא רק מתוך העם הם יוצאים, וכעם כן מוריו. ולא חלו ולא הרגישו, כמה רעל יצוק בהכרה שכזו בשביל המשורר המתיאש, אילו היה עומד עליה ואילו היה מודה בה. לא! גורדון התאמץ להתנחם – אין איש רוצה להיחנק במערת-היאוּש! – כי רק העוורון, רק אי-הבינה של העם הם שגרמו לו להרכיב לראשו “אלופים מוכים בסוורים” (ב“ירח בלילה”), בעלי “נשמות תַּתַּריות” כר' ופסי. אבל בעם גופא, במעמקיו, “עוד יימצאו רוחות טהורות”" (“בעלות השחר”). ואם תמצאו לומר – גם “לפנים בישראל, בהיות התורה אור וכו' היו הגאונים מתי מספר בכל דור ודור כולם אנשי-קודש” (בראש פרק ו' מ“קוצו של יוד”). ואל תחששו לאי-האמת ולבטלנות שב“אם תמצא לומר” זה: הרי לא נכונות ובטלניות הן גם יתר החקירות הבעלי-ביתיות של גורדון באותו הפרק על תועלת-הרפוּאַה ועל צדקת המשפוט האזרחי וכו' וכו‘, ומה היו הגאונים, שקיבלו מהאמוראים, שקיבלו מהתנאים, ומה היו ראשי גלותא עם סכסוכיהם ורדיפתם אחר הכבוד המדומה ועריצותם ושלטונם הרע – כל זה ידע גורדון בוודאי לא פחות ממנו. ברם, לתכלית הבלטת רישעותו המיוחדה של הפוסק האחרון בגיטו המובקע, לתכלית הבלטת “תַּתַּריוּתו” של ר’ ופסי – לתכלית זו היו, כפי הנראה, כל האמצעים כשרים: אפילו דברי-שבח לגאונים שבכל דור ודור ולתורה אור… כי העיקר היה, שצריך לקרוא בשופר גדול – כל שטן לא יסתמנו; צריך לשבר את שלטון מורי-השקר של הזמן האחרון – שהשנאה אליהם תתגבר בזכרנו, שהם בני-בניהם ותלמידי-תלמידי-תלמידיהם של הפרושים מדורו של שמעון! ויל"ג מתיצב במערכה עם ליליינבלום… והוא כותב את שירי-העלילה… והוא נעשה למקלל ולמקונן.
ללוחם, כוונתי לומר? לא, לוחם משכיל הוא יל“ג בשיר “בצאתי מטלז”, אבל ב”בעלות השחר" קורא הפייטן לתקופת-שירתו זו “אָלה”, “אֵבל”, “קינה”, “קינות” – והמלה “מלחמה” לא תיזכר ולא תיפקד. הלוחם, הלוחם, הלוחם האמיתי, הלוחם במובן היותר מדוייק והיותר נעלה של המושג הזה היה ונשאר ליליינבלום, שבכל חוש-המציאות החד שהיה בו ובכל דעתו הרבה את החולשה הישראלית, לא פסק גם אחר-כך מלדבר אל היהודים כאילו תיקונם בידם הוא, כאילו אם לא הכל, אבל העיקר תלוי בהם בעצמם. בהוכיח אותנו ליליינבלום, כתלמיד-חכם אמיתי דאורייתא קא מרתחא ביה, על מגרעותינו ושפלותנו, לא שכח, אמנם, מעולם את הסיבות ואת מצבנו המיוחד שגרם לכל אלה, אבל קולו והטעמתו, אף-על-פי-כן, היו תמיד כאילו גם מצבנו אינו אלא – בהרבה – פרי מגרעותינו ושפלותנו, כאילו אנחנו בעצמנו אשמים לרוב וכשנרצה לחזור בתשובה ולעבוד – יירפא לנו. לא כן גורדון מתקופה שניה ואילך, גורדון האָבל, גורדון הקטיגור. “אולי יירפא למו אם עוד יש ריפאות” – הוא אומר בסוף שיר-ההקדמה לחלק רביעי. ה“מה נטיף לעברים?” (כלומר, עם מי יש פה לדבר?…) כבר אינו זז מנגד עיניו. תוכחתו מאז בעיני עצמו כבר אינה דבר שיש בו כדי להועיל, כי אם רק בחינת התמרמרות ואנחה. “אם יכול לא נוכל לעזור בצרה, נקל חָליֵנו בהיאנחנו מרה” (בשיר לפרוּג). ואם השירים-הסיפורים הראשונים של יל“ג עד “קוצו של יוד” ועד בכלל נכתבו באטמוספירה של חיי-המחנה, אשר על דגלו חנה איש-הצבא יל”ג, הנה רוּבּה של הפואימה “שני יוסף בן שמעון” וביחוד “צדקיהו בבית-הפקוּדות” נוצרו במצב-רוח של איש -הצבא מן המחנה השדוד…
* * *
מ“קוצו של יוד” עד “צדקיהו בבית-הפקודות”.
כבר הזכרתי בפרק הקודם שיל“ג שגה בערך ה”עיקר" וה“טפל” שבפואימה שלו “קוצו של יוד”.. ואולם כאן אני רוצה להוסיף, שלא רק בנוגע לחשוב והבלתי חשוב בצורתה ובחלקיה השונים טעה, אלא שבכלל הֵקל הרבה בערך התוכן והמכוּון שלה, בחשבו שיהא קולעת רק לר' ופסי וחומרותיו. ההיקף וה“יוצא מדבריה” של הפואימה הזאת הוא הרבה יותר רחב. אמנם, גם בפאַבּוּלה הגלויה שלה גרידא, בענין פסוּל-הגט כשהוא לעצמו, יש די און להחריד לב האדם המתיחס כאדם לחזיונות-החיים אשר מסביב לו. האדם המשכיל, יהא מסוף שנות החמישים, הששים של המאה הי“ט או מראשית שנות-העשר של המאה הכ', אם רק הוא נותן לבו לרגע להבין מה זה, מצד אחד, האַקט האזרחי היהודי, ששמו גט, וכמה נעלה הוא לתקנת חיי הבריות לעומת הפראות שבחוקי הנוצרים, למשל, בנדון זה, ומצד שני, מה יספר לנו המשורר היהודי מציורי-ואופני-החיים שבקרב בני-עמו ביחס זה גופא – אי-אפשר שלא יִתּר תחתיו, אי-אפשר שלא יצא לבו בשמעו את המעשה באשה העברית בת-שוע, שבעלה האהוב או הבלתי-אהוב עליה – זה לא נוגע כל כך לענין – מת, מת ממש, במרחקים, ואף-על-פי-כן נאסרה היא עולמית לכל העולם – על פי מוצא-פיו של פרא-אדם אחד בשטריימיל – מפני שבגט ששלח לה מי שהיה בעלה בחייו נכתבה איזו תיבה שלא כהלכתה! איזה קלקול אוילי של יושבי חושך וצלמות!! ברם, כאמור, עדיין לא בזה נגבל כל היקף-התוכן של “קוצו של יוד”. כאן, באמת “מסוּפרים לדור” ומתוארים לפניו גם כל יתר נגעי הרחוב היהודי בימים ההם, ובהרבה גם בימינו, אם כי בימינו קרמו במעט עור אחר וקיבלו קצת צורה אחרת. שהרי אם חשיבות הבּקיאות בשלוש “בּבות” של העילוּיים הפרעתונים נתמעטה היום ומחיר הסוגיה “הדביק שני רחָמים” ירד בשוּקה של אילון, אם נישואין מבלי שאול את פי הנערה נעשו עכשיו בערים הגדולות לחזיון כמעט בלתי-מצוי, הנה האוויריוּת של ההִלֵלים, שהחליפו את ה”בבות" בלימודיות ובסוגיות אחרות, הנה סתימת המקור למחיה של בני ההמון היהודי, מחודדי-השכל וקצוצי-הידים, הנה קלקולי אי-הנישואין הנהוגים עכשיו בכרכים, במקום שאוכלוסי-ישראל מרובים תמיד, תחת הנישואין המקולקלים המוקדמים והבלתי-רצויים לשני הצדדים של אז, הנה כזה וכזה וכזה במקומו עומד. “באבוֹד המוֹהר” יחל גם האברך הפרעתוני או האילוני של היום לבקש חיית-יד ופרנסה כאיש אובד-עצות, ו“בראותו כי אין כל, כי כל תקוה נסה, ינוס באשר ינוס” – – – והעגונות תיעגנה גם היום… עולם-היהודים כמנהגו נוהג!
לא! לא רק את הדרך אשר השחיתה הדת על הארץ קיללה בת-שירתו הסאַרקאסטית-המרה של גורדון, כי אם גם את כל דרכי-החיים הגיטואיים, את הפרנסות היהודיות, את ה“פוליטיקה” המתועבת של מדברנא דאומתא. המצבה הגרנדיוזית, שהציגה הפואימה “שני יוסף בן שמעון” למנהגי “חדר-הקהל”, ש“יסודו – אבן-אופל, מבנהו – לא-סדרים, כרותות-כתליו– לבות נשברים, בריח-דלתיו – נחש בּריח, תוכו – תוך ומרמה, גדרו – כל פרץ, סיפון-גנו – עור-עניי-ארץ, אווירו – אנחות, דמעה –הטיח” – מראה המצבה הזאת מזעזע את נפש עד היסוד, עד היום, והסאַרקאסמוס המחוטב והחודר:
יֵשׁ בָּךְ מְזוּזָה כְשֵׁרָה בִּכְתִיבָה תַּמָה,
יֵשׁ גַם זֵכֶר לְחֻרְבָּן אַמָה עַל אַמָה,
אָכֵן אֵין אֱלֹהִים וּכְבוֹדוֹ נִסְתַּלֵק –
האם נתישן זה? מורי ורבותי! האם נתישנו הפסוקים האלה? האם אין בתים למאות בירושלים, שאנו בה עתה בשנת תרע"ג אשר עליהם ייאמרו כדברים האלה, מלה במלה, ככתבם וכלשונם?
– כן, אבל זו אינה שירה;זו רק סאַטירה, מוסר, אבל לא מיטב-השיר – מחזיק בשלו הקורא ה“מודרני” – זוהי “רוע-לב ומרה שחורה” – יוסיף אולי עוד עם הקורא הישן מימות השיר “אל יאשם יהודה”.
אני – איני יודע. אפשר. אפשר שזו אינה שירה. אבל אחת יודע אני" אם זו, אם השתפכות רגש אנושי-יהודי עמוק ולוהט כזה בפסוקים עברים מכאיבים ונוקבים עד התהום כאלה אינם שירה, אז… אז גם “משא-נמירוב” אינה שירה, ואז – לעזאזל השירה!
––––––––
ב“צדקיהו בבית-הפקודות”, שנכתב בשנת תרל“ט, עשה גורדון עוד צעד אחד, הצעד האחרון. הוא, יל”ג, שלמד כל ימיו כל-כך הרבה תנ“ך וספג לתוכו את רוח-הזעם וקריאות-התגר של הנביאים הגדולים עם הקטנים מימי ילדותו; הוא, שלמרות כל “בורגניותו”, התענג אפילו על העתון הסוציאליסטי “האמת” מיסודו של בר-דרורא בוינה (עיין איגרת קל"ד); הוא שבעצם מהותו היה נביא ומוכיח לעמו ושבנשמת-עצמו ודאי היה איזה ניצוץ מנשמת-הענתותי – הוא, בהיות עליו רוח השיר ורוח האֶתיציזמוס האנושי החודר למעמקים, מצא עוז בנפשו להתעלות על עצמו ולנסות להרים יד – לא ב”אילי-התרשישים" ו“המאורות הגדולים” של המאות האחרונות, ואף לא בתַּנאים ובפרושים של בית שני, כי אם – בנביאים עצמם של בית ראשון וקודם לו, יותר נכון בקולטוס הנביאים משמואל ועד ירמיהו, זה הקולטוס של “אדרות-שיער” והתרגזות ודרישות ותביעות ותוכחה בלתי-פוסקת, זה הקולטוס שלא נתן לחיות ולהתפתח לישראל ולמלכיו משמואל ועד צדקיהו. אני, המרצה, הנני פוסח על הרעיון הזה כשהוא לעצמו, על הפיכת הקערה שבו בהבנת חזון ההיסטוריה הישראלית, בהיות שאין בידינו להוכיח את אמיתוּתו או אי-אמיתותו ובהיותו כולו תלוי בשיקוּל-הדעת והכרעת-המזג של ההוגה בו6 אין אני רוצה ואין אני יכול להיכנס כאן בעבי הקורה של הפרובלימה החמוּרה הזאת, שהעוסקים בה לרוב הנם בבחינת מר אמר תפקיד חדא ומר אמר תפקיד חדא ולא פליגי, ואפילו לא להתעכב והרִבה על הפרט, הראוי מכל מקום שיצויין, כי צדקיהו המלך של גורדון, במובן ידוע, אינו אלא שוב קצת נביא, נביא מסיטרא אחרא, נביא הדיסציפלינה הממלכתית… כי לא משפטיו של גורדון ולא הערכתו את “משא דבר” הנביא הם העיקר לנו במונולוג הקלאַסי הזה, כי אם כשרון-הביטוי של המשורר, שהגיע כאן לגבורות. יצדק או לא יצדק גורדון בהישפטו את שמואל וירמיהו – אבל, בכל אופן, איזו התרוממות בהשקפה ובלשון! איזו אש-התקוממות חדשה בקריאת “היחיה גוי כזה תחת השמים?” ובכל אותם העמודים 161- 166 מ“כל שירי”, חלק ג'! ואיזה כאב-נצח בשורות:
כָּל כְּלֵי-יוֹצֵר שָׂרֹף יִשְׂרְפוּ
וְכִתְּתוּ אֵת לָעֵט, לִמְזַמְרוֹת – מַזְמֵרוֹת,
קַרְדֹם וּמוֹרָג – לִנְבָלִים וְכִנוֹרוֹת,
וּלְדִבְרֵי חֲכָמִים – דָרְבוֹנוֹת וּמַסְמֵרוֹת…
וביחוד:
וּבְכֵן לֹא יִשָׁמַע קוֹל עוֹשֵׂי בַמְלָאכָה,
כִּי קוֹל אוֹמְרִים הוֹדוּ, הַלֵל וּבְרָכָה…
– – – – – – – –
אִישׁ וָאִישׁ יֹאמַר: לֹא אֶחֱרוֹשׁ, לֹא אָדוֹשׁ,
כִּי בֶּן מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים אֲנִי וְגוֹי קָדוֹשׁ…
– – – – – – – –
עם של אומרי-הודו במקום עשיית מלאכה, גוי-קדוש, שחרפה היא לו לחרוש ולדוש… כאב-נצח… כן.
ו
יל“ג בתור אישיות, בתור אופי בתור תכונה אנושית. – ברם, שירתו של גורדון אינה נותנת לנו את המפתח לזה. שירה זו, מלבד צלילים רפים ממנה מקץ ימי חיי המשורר, נאמרה תמיד כלפי אחרים ובאזני אחרים. “לא פצחתי רינה עת אשה אירשתי, לא נשאתי קינה עת אותה גירשתי”. ועוד מתהלל גורדון באותו השיר, ב”אתם עדי", כי עולם לא עשה את עטו קרדום לחפור בו, לא השמיע בו בקהל מה שֵׂיחו בביתו. כולו היה מוקדש לבני עמו ואלוהיו של המשורר, אשר “חלומות חלם, פתרונים ביקש” – והכל בשביל הקהל ולעיני ולעיני הקהל…
כן, על מהלך חייו הפרטיים הפנימיים של יל“ג האדם אין אנו יכולים לעמוד מתוך שיריו. רק לעת זקנתו המוקדמת המליט קטעי-שירים כמו “נכון אנוכי”, “אחפש רוחי” ועוד שנים שלושה ב”שירי-השירים", המרימים מעט את המסך ומראים את נפש האדם שבמשורר בכל פצעיה ובכל אי-המוצא שבה. קודם לזה קשה למצוא שורות אינטימיות ביותר בשירי גורדון, אם כי ישנן, ובפרט ביחס לקוראו ולבן-דורו… מה שנוגע לעובדות החיצוניות של חייו, מעין אלה הנזכרות בשיר הנקוב לעיל, הנה לשוא נבקש גם את עקבותיהן, גם את רושמן בארבעת חלקי השירים. מי שרוצה לדעת מה היה האיש יהודה ליב גורדון ומה קרהו בימי חייו, עליו לילך ולקרוא את קובץ-איגרותיו – קרוב לשש מאות במספר.
ונאמר מיד: עד כמה שאפשר ללמוד מאיגרות יל“ג, היו חיי המשורר מחוץ לרגעי כתיבת שיריו, עניים, מוגבלים ומחוסרי-פיוט. מלמדוּת, דאגת פרנסה, פקידות, משרתים, מלבושים, צרכים מרובים ויכולת קצרה, מוֹתרוֹת, ביקורים, רכילות, טינה בלב, יוֹבל, מחלות והתחלוּת, מהומת גידוּל-ילדים… אלה, הילדים, גדלו כמו בכל בית בורגני וגרמו לצער ולצרות שבבתים כיוצא באלו. הבנות אוכלות ואינן עושות וקוראות רומנים והב-הב, והבנים אוכלים, מתרגזים ו”בילדי נכרים ישפיקו“, כלומר מתהלכים בבית, ספרי גראמאטיקה והיסטוריה בידיהם, ופניהם זועפים…הסיבה היתה דלה ביותר, בלתי-תרבותית, קפואה, ויחוסי המשורר אליה היו, לרוב, אי-אינטנסיביים, בינונים, בעלי-בתיים. על שבן-מאכּסים הקטן אינו רוצה ללמוד עברית מתאונן יל”ג הרבה, אבל במאכּסים האב בעצמו אין החותן רואה כל דופי. הלא הוא מאכּסים, עורך-דין או אינז’נר פאבי – בונה-המסלה – ולאיזו שלימות גדולה מזו יכול אדם להגיע? כל הריקניות, כל הבורגניות שבחיי היהודי המתבולל מבלי משים, כלומר, בחיי המסתגל היהודי – ומאליו, בלי כוונות מיוחדות – לאורחות בני רוסיה ולאינטרסי הממלכה הרוסית – כל זה לא ראה גורדון.
בשנים האחרונות למגורי יל“ג בטאֶלז כתב מכתב אחד, מכתב פ”א בקובץ איגרותיו, שהרבה וידוי יש בו והרבה דין-וחשבון מחיי יום-יום של יל“ג. שם גם דברי-ניחומים לרֵעַ, גם ענין הפולמיקה עם הרבנים, גם צדרבום, גם “בנו של המנוח מאפו, רופא-העיר אצלנו, נכון לצעוק חמס באזני הממשלה הגבוהה” על אשר חרפו החשוכים את אביו, גם אשת-המשורר שהלכה לדרוש ברופאים בקניגסברג, ולבסוף על הבדידות” “זה שנים רבות אשב בעיר הדומה לכפר… ואני ותנובות-כפי בשפ”ק או כל מה שאני כותב בעניני-ישראל הננו פה כערער בערבה". – –
ברם, האמת מצווה עלינו מפי גורדון לאמרה: גם עיר-הבירה, עיר ספ“ב,7 שבה קבע יל”ג את דירתו משנת תרל“ב ואילך, לא רק שלא מנתה את החסרון הזה של חוסר-אנשים, אשר “יוכל להראות להם פועל-ידיו לשמוע דעתם ולשאול בעצתם”, כי אם בכלל לא הרחיבה הרבה את אפקי האידיאלים האנושיים של האיש יהודה ליב גורדון. הבטלנות המשכילית, מתובלה בבורגניות עירונית, קפדנות8 נשקפת אלינו גם מתוך מכתבי-המשפחה שכתב משם, מפטרבורג, למחותנו הזק”ן על אודות “מאכּס” ו“נאדי”, בניהם הישרים והמאושרים (איגרת ק"ו ועוד רבות בצלמה ובדמותה). יל"ג, שידע כל-כך להתפרץ בפני התאבנות הדת היהודית,לא נועז כלל לפקפק אף רגע בנחיצות הנימוסים העירוניים ודרכי החיים המקובלים אצל הגויים בני-הסביבה, שאליה שאף ונמשך….הוא כמעט שהעריצם, התפלל אליהם, וּודאי שהיה חושב את עצמו לאומלל אלמלא היה נהוג בביתו “כמו אצל הבריות”. המשורר, שבפי צדקיהו בבית-הפקודות ידע להביע את אידיאל-האדם הכללי שלו בצורת “איכר איש חי, רב-פעלים”, שהוא היסוד לקיום המדיני, הנה ביחוסיו אל האנשים הקרובים לו יש לא מעט ממושגיהם והשקפותיהם הבלתי-אצילים של הביורוקראט, השדכן הנאור או החנווני העשיר על האדם וערך-האדם…
הנאמנות של יל"ג לביורוקראטיה הרוסית, גם לאחר שחדל להאמין בטוּבה לישראל – והוא איבד את האמונה הזאת במוקדם – ראויה אף היא לציוּן. הוא לא היה מעולם פאטריוֹט רוּסי, כרבים מבני-גילו המשכילים שכתבו רק רוסית. לעם הרוסי, לספרוּת הרוסית, גם כשהאמין בתומתו, כי הרוסים טובים בטבעם לישראל מהאשכנזים, למשל. הוא דווקא אהב את… אמריקה, ועוד בימי-עלומיו כתב לכבוֹדה של זו שיר-תהילה בשם “ארץ חדשה”, ומקץ הימים – “תשליך”… אבל את הממשלה הרוסית כיבד מאוד, היה נאמן לה בכל חושיו, ולפרטים היהודים הבורחים ונעלמים מעבודת-הצבא התייחס תמיד בלי כל חנינה.
כן, גם בפטרבורג נשאר יל“ג באורח-חייו המשכיל הליטאי המתמרמר (גם על “הנבלות הנעשות מפני עשירים ועומדים במעלה”), המתבטל מפני אלה “העומדים במעלה”, ה”מקרב-קטנים ועניים ממנו (איגרותיו, למשל, ל“רייכערסאהן בל' סגי-נהור”…), המתאונן על כל קטנה, המטיל מרה ומדבר סרה ב“אויביו”, החושב ידיעת שפות לעיקר-החינוך, הנותן דעתו לדברים כעין תיקון המחזור לימים נוראים, והעושה תעמולה בכתב ובעל-פה להחסיר אמירת איזו פיוּטים ארוכים…
ומאידך גיסא, כאז כן עתה, מדי צאתו מקליפתו הצרה ומד' אמותיו לדון בדברים הנוגעים באמת לחיי הכלל, הרי זה איש אחר לגמרי. נפשו גחלי אהבה גדולה תלהט, ובאמת, בעוצם-האמת! על זה יעיד סגנון מכתביו שכתב למקורביו בענייני-השפה, בצרכי-הספרות, בנוגע ל“השחר” וליתר מכה“ע, בתיקונים הדתיים והחומריים, בישוב ארץ-ישראל. ענייני-הספרות וענייני-הכלל היו תמיד מרימים למעלה את ענייני גורדון הפרט, נותנים נעימה מיוחדת לקול-מכתביו, מלמדים אותו אפילו להכיר באנשים, סגולה זרה לו בכלל, לדעת מי לו ומי לצריו, במלה אחת, עושים אותו לאיש אחר. “שנאת החנופה ומשפט מיוֹשר הוא אחד מראשי תכונות נפשו” – הוא אומר על ליליינבלום במכתב פ”ד. ועוד קודם, במכתב ע“ח, הוא מבקש את ידידו “לעמוד לימיננו” ו”ביחוד לימין ה' לילינבלום“. בכלל ראוי מכתב זה שיקראוהו ויחזרו ויקראוהו, בפרט מן “לחנם תפייסני” עד סוף העמוד, כל אלה המבקשים לראות את משוררנו בכל צדדי-הטוב שבו. מעניינים בנדון זה גם סוף מכתב פ”א, כל מכתב פ“ה, המכתב הידוע לסמולנסקין (פ"ח), מכתבים כקל”ט, כרכ“ו (בדברו על יפי הדפסת ספרו, והוא אומר: “יראה ורעד יבוא בי פן יחשיך יפיו את טובו”…) ועוד רבים. כיוצא בזה מתעלה יל”ג – אף במכתבי-המשפחה שלו –כשהוא מדבר על נכדו, על אודות יעקב הקטן, יעקב בן מאכּסים זה, שאחר-כך ניסה המשורר האומלל ללמדו עברית, אלא שמאכּסים וסביבת מאכּסים ניצחו את יעקב ואת יהודה גם יחד (איגרות שכ“ח, שנ”ח, שס"ו ועוד)… כמה ענין אנושי-אמיתי, לא רק יחס ביולוגי של אדם ליוצאי-חלציו, כמה אהבה ומסירות אמיתית!
כי בודד היה משורר-הקהל הזה גם לאחר צאתו את טאֶלז ומרוחקה היתה נפשו מכל, והיא ביקשה לה אחיזה, איזו אחיזה… “האף אמנם תחיה באמונתך – הוא כותב להזקן מספ”ב בשנת תר“ם – כי יהיו דברי הימים לשפתנו ולא דברי הלילות, לילות-עמל אשר אין להם שחר?” ושם: “איה אפוא העתידים לכתוב את דברי הימים ההמה? בנך או בני או אולי יעקב נכדנו ויוצאי-חלציו? האינך רואה אנה אנחנו עולים ואת אשר יקרה לעמנו באחרית הימים?”) איגרת קס"ג).
אחרי קריאת מכתב כזה תגדל בעינינו הטראגיוּת ותקטן הקוֹמיוּת של כל אותה ההתפעלות השפוכה במכתביו של המשורר יושב-פטרבורג לשתים שלוש הנשים שידעו עברית בימיו (מלבד שרה שפירא, שכתבה בעצמה שירים). עוד במכתבים הראשונים מפלך וילנה תיזכרנה ברטט איזו “ידידה מרים”. ואיזו “שפרה אלציק”, אח“כ עלו על הבימה נחמה פֵינשטין ושֵינה ווֹלף בגרודנו, ובשנת תרנ”ב הופיעה עוד אחת: רבקה מבית ראטנער מצאריצין, שהמשורר ה“זקן” פונה אליה במכתב תצ“ה: “בתי היקרה!”… גורדון לא די שהוא רואה בכל אלו היודעות לכתוב שתים-שלוש דלתות בשפת-עבר מילוי דברי הנביאים “וניבאו בנותיכם” ולא די שהוא מברך ברגשנות נוגעת עד הנפש גם את אלה, שהן, הקוראות עברית תפולנה להם לחבל בנעימים, אלא שהוא מרבה לדבר על “בנות-ציון” הללו גם במכתביו לאחרים: מי הנה? מי הנה?… בכל לשון של בקשה הוא מבקש לדעת – מפיהן או מפי אחרים – “מי הן ומה חייהן, בנות מי הן ואם בעוּלות-בעל הן, נשי מי הן וכמה ימי שני חייהן, במה תעסוקנה הן או אבותיהן או בעליהן ואם יש להן בנים ובנות”… הוא שולח להן את ספריו ומפרש להן כל הדבר הקשה… “איכה לא אשמח בראותי אחת מבנות-ציון יודעת שפתי ומבינה הגיגי?” – הוא כותב… הצחוק נעצר בגרון… באמת, בת-ציון אחת כתבה לו או העתיקה מכתב-ידו של מורה שתי שוּרות בעברית – ואיכה לא ישמח המשורר בן-החמישים זעום-הנפש?… איכה לא יגיל על זה המשורר?… הוי, משורר עברי! מי ידע חייך ו”גילך"! … מי ידע, למי אתה עמל…
– – – – – – – –
“למי אני עמל?” – עוד ב“השחר” בשנת תר"ל הוצגה השאלה; אבל בספר-השירים לא יסומן, אימתי נכתב או נדפס השיר. ואמנם, אמירת שירה זו לפייטן עברי, שירה שראשיתה וידוי וסופה תפילה – כל יום זמנה הוא. למי אני עמל בשפה נשכחת? למה אני מדבר לעם בשפה לא-יבין? למה אנעים זמירות ושומע אין? והוא הולך ופורט את כל שדרות-העם: החרדים, המשכילים, הנשים, הדור הבא – כל השערים ננעלו… ולמי, אפוא, אעמול? אבל הוא מותיב לה והוא מפרק לה. השיר “למי אני עמל?” אינו רק שאלה, כמו שרגילים לחשוב, כי אם גם תשובה, והתשובה היחידה, שעד היום אין אחרת משמחת הימנה: למְתי מספר השרידים… לשנים-שלושה במחוז או בפלך… יהיו באשר הם… הם יֵדעו את נפשו השפוכה בשיריו… להם יזבח רוחו, יגיש דמעתו לנסך, יבך על צוארם, יחבקם וינשקם… – –
והלא נמנו וגמרו ה“אֶסתטים” ועדיני-הטעם שבנו, כי יל“ג לא ידע כלל הגיגים ליריים, שיגעו עד הנפש… ולא ישימו האנשים אל לב, כי לא רק הלבביות השלמה שבשיר נערץ כזה שאנו עומדים בו, אלא גם הליצנות השנונה, הבאה פתאום ועוכרת את שלימות-הרושם בשירים כמו “טיפה זו מה תהא עליה” ו”מחלת הזכרון“, נמרצה ואף לירית היא לגבי הקוראים, שיל”ג בוכה על צווארם, אותם הקוראים שנתחנכו על מאמרי חז“ל ושהמעבר מן הקריאה הליצנית, למשל, “העבירֵני בין שתי נשים”, בתור סגולה לשכחת-הצרות, אל האקורד האחרון, “הכתּב על גבי הקבר”, שגם הוא אליבא דחז”ל סגולה לשיכחה – יש בו במעבר זה, בכדי להרעישם ולהרעידם רעד פיוּטי…אמנם, גם זה נכון, שמי שקיבל חינוך אחר, מי שלא למד בחדר ובישיבה, מלבד מה שטעמו אחר (הרי ראינו, שהשירים שאדם לומד או קורא בשחרוּתו, טעמם נשמר אצלו לכל ימי חייו, בעוד שהשירים החדשים שאנו קוראים יום-יום, מוצאים או לא מוצאים חן בעיני טעמנו, אבל גם המוצאים חן אינם נחרתים!), הנה הרבה צריך, פשוט, לפרש לו בשירי יל“ג, אם לא לתרגם… ובזה אין כל ספק, שבפירוש לבן עולם אחר ולא כל שכן בתרגום ללועז יאַבדוּ רוב שירי יל”ג את טעמם האמיתי. כי מי שלקח מאירופה את התוכן והצורה יחד, כהרבה ממשוררינו וסופרינו החדשים וביחוד בז’ארגון, אותו נקל להשיבו לאפרו. אבל מי שהוא, בכל אירופיותו האמיתית, יונק משדי אמו, מי שכאירופי אמיתי מביא את העיקר מבית-אבא, מי שהוא בעצם פרי התרבות העברית המקורית, למרות מה שישב גם על ספסלי בתי-מדרש של זרים – זה לא כל כך על נקלה יוּרק לכלי אחר…
וגורדון, שהיה יותר אירופי מכל הכותבים עברית בימיו, הוא כולו שלנו – הנני חוזר על זה בעונג מיוחד – באורותיו ובצלליו. מכתב אחד שלו נשאר לנו על אודות אורי קובנר וספרו “חקר-דבר” (מכתב נ“ג, משנת תרכ”ו). ייקרא המכתב הזה, כי הוא ילמדנו הרבה בנדון שלפנינו. גורדון הוא יליד התרבות העברית, מליצה, בן משק-ביתה, הנאמן בכל ביתה והמשכלל את הבית ועושה בו כל בדק. כל אפני דיבורו, בדיחותיו, הלצותיו, עקיצותיו, פתגמיו, אנחותיו, חרוזיו – הכל ממקור-ישראל, הכל מדוד באַמה המיוחדת, מעוּבד בכלל ועוד יותר בפרט ברוח העצמיות העברית. בקטנוֹת: הוא משיב על איגרת-רעו מפני שאינו רוצה ב“גזילת-העני בביתו”; מתחיל הוא ב“בנין קל וחומר יצילך האל השומר מגזירת ספירת העומר”. בהתנצלו על שלא מיהר לענות, הוא גומר כחוק ולא יעבור: “ועמך הסליחה למען תאהב”, אלא שפעם, במכתב שנכתב בימי אלול, נוסף בחצאי-עיגול:“כי בוודאי תקום בימים האלה בכל יום ויום לסליחות” – בדיחת-דעת של איש שנשתחרר מחובה בלתי-נעימה והוא מתגולל במיטתו להנאתו. תמיד כתב “בחפזון גדול כפלים כיוצאי מצרים” והתאוננותו אף היא היתה בנוסח עברי אחד: “עיפה נפשי לכותבים”. “בא למול ונמצא נמול” – היתה אחת ממליצותיו החביבות…
גם מה שנוגע לאחדים מ“שירי-ההגיוֹן” הקדומים שלו שבחלק ראשון – הנה על כל האמנות היהודית הרבּה שבשיר כ“אדם דו-פרצופין” (השוה ל“המתאונן והמשורר” של אד"ם!) לא יעמוד האיש, שצוּרת השלמוֹניות הפיוטית מימי הבינים זרה לו, ועל כל מלאכת-המחשבת הלירית-הסאטירית – לכאורה תרתי דסתרי! – של שיר כ“טיפה זו מה תהא עליה” לא יעמוד הקורא כל צרכו, אם ישכח, שזה נכתב בדור הפולימיקה והעקיצה הגלויה, בדור שהאירוניה הקלה, הדקה, המרפרפת, הנוגעת ואינה נוגעת, לא היתה ידועה כל עיקר. בעת ההיא היה כמעט הכל נכתב בצורה פולימית, ב“פולמוס של קולמוס” מחוכם, ולרוב גם בלתי- מחוכם. ולרוב, גם בלתי-מחוכם. המליצות השמימיות, הבלתי-ראציונאליות כלל, שאהבו כל כך המשכילים, ה“ראציונליסטים”, כביכול, היו צפות כשמן על פני פטפוטי-הפולימיקה הבלתי-מוגבלים. שלט אז אופן-דיבור של עקיפין, והמחבר הבא לכתוב הקדמה לספרו היה נוהג להתגולל על עצמו ולהיכנס בפולמוס עם עצמו. צריך לכתוב הקדמה; ספר בלי הקדמה הלא הוא כגוף בלא נשמה. ובכן, צריך לכתוב. אבל מה יכתוב? מה יקדים? היקדים זה וזה? – אך למותר. היקדים זה וזה? – יאמרו כי לא אמת בשפתיו. ואולי זה וזה? – זה גם כן אין לאל ידו, או לא ייתכן או לא יירצה. אבל הדור, אתם ראו! – היו מאירות עיני המחבר לפתע פתאום – הנה הוא מילא את הגליון ויצא, אפוא, ידי חובת הקדמה. יש להעיר, שבינתיים, אמנם, הביע המחבר המשכיל – בתוך הטיראדות הארוכות והיתירות והבלתי-נוגעות לענין – את המעט שהיה עם לבו להגיד באמת ושלמרות “התחפשותו”, כי לא היה כדאי בעיניו לאמרו, כי “אך לשפת יתר ייחשב” וכו‘, רצה מאוד מאוד להשמיעו ברבים, בעולם, ואף חשב אותו לדבר היחידי החשוב בעולם. באופן זה של “מה יתן ומה יוסיף לך לדעת, כי”… או “מה ימריצך, כי תדע, כי”, “ומה בצע, אם אספר לך עוד, כי”… או “מה ממך יהלוך, אם לא תדע, כי”.. – באופן זה “השכיל” גם גורדון לספר לצעיר אחד בהנאה ובפרטיות מרובה את “קצות דרכו בימי חייו על הארץ”, כלומר, את כל הביוגרפיה שלו עד שנת תרכ“ג (איגרת מ"ה). אבל ב”טיפה זו מה תהא עליה?" הביא את המצאת-הדיבור הזאת כמעט עד לידי שלימות… ברם, יחד עם זה, מי יעז לכחש, כי דוקא המעבר הפתאומי מהליצנות הבלתי-לירית על אודות המגיד מקאֶלם וצדקת הגביר אל האקוֹרדים: “אולי השמימה אזרוק טיפתי” וכו’ עד הסוף – כי דוקא המעבר הזה, כמו בשיר “מחלת-הזכרון” משתי הנשים לכתב-הקבר, מרעיש ומחריד בפתאומיות ובתקפו הלירי? – לבי לקורא אשר לא יחוש את זה…
*
“למי אני עמל?” – וסמוך לו השיר “האמונה והדעת”. כעשר שנים מפרידות בין שני השירים האלה, שנעשו שכנים במקרה, אבל – היאומן? – שייכות רבה יש ביניהם! כי אותה התשובה שענה גורדון לעצמו על שאלת “למי הוא עמל?” מוצאת יסוד גדול ופירוש רב, אם כי לא ברור ביותר, בזה השיר השני. שׂכלו של יל“ג שאל אותו: למי ולמה – שאלה שאין לה שום תירוץ, לכאורה – אבל מיד עומד המשורר על הטעות שבפירכה חמורה זו גופא. שהרי על כל שאלות ה”למה" ששאל השכל האנושי, ה“דעת”, מאז ומעולם, אין תשובה, ואף על פי כן, כל זמן שהנשמה בקרבנו, יש בנו אמונת החיים ואנו עושים מה שאי-אפשר לנו שלא לעשות. כי סוד-החיים הוא בפעולות-החושים, ברכישת-נסיונות, בקומבינאציות ריפרופיות שונות, במינים שונים של התגלות חיוּנית, בדברים שלמעלה מן הדעת, מן השכל. השירה היא תמצית-החיים – הדבר הבלתי-שכלי ביותר… גם אצל בני עמים חיים ובעלי שפה חיה… בשפה נשכחה ודאי, אין שום טעם ונימוק שׂכלי לשיר… אבל גם אם נתאר לנו, שעברית תיזכר ואחרי בלותה תהיה לנו עדנה – איזה טעם שׂכלי יש גם אז לשיר בה? לפעול? לפעול על החציר-העם בקריאות שהוא חציר ולא עם?… ואולם, איך שיהיה ומה שיהיה, שׂר-החיים שבמשורר אינו נותן לו מנוחה ומכה אותו: כתוב שיריך על אפו וחמתו של השׂכל כי אתה שינקת מעמקי מקור האומה העברית ובה חייך, אי-אפשר לך שלא לשיר עליה, זאת אומרת, לחיות בה. שפה נשכחת? אבל גם זאת רק חשבון השׂכל יגיד: "לגבי עצם מהותך ומהות “הקוראים האחרונים” אין העבריה שפה נשכחת כל עיקר. מה עוד? רק אָלה פיך מלא? אין מוצא! תהא אָלה, כי בה, בשירת-האָלה שלך כלחייך…
בשיר הנקוב נוגע יל"ג בכל זה, אם כי באופן מוגבל ובשימוש במלה “אמונה” במובנה הרגיל, המצומצם, ביחוד בסופו. אך על פי הטרמינולוגיה דשם בתחילה יוצא כך: בקרב העש-האדם ייאבקו, יתרוצצו שני אריאל: האמונה תתגבר עת החושים יאמָצוּ, ובהרים השכל ידו וגברה הדעת, כלומר, הספקנוּת, הכפירה.
אֶת עַמִי רָאִיתִי מֻטָל בָּרֶפֶשׁ,
מֻרְדָף מִמְּלִי חָשָׂךְ, עָמוּס כָּל סֵבֶל;
הַדַעַת אוֹמֶרֶת: תִּקְוָתוֹ הֶבֶל;
מַה כֹּחוֹ, מַה קִצוֹ כִּי יַאֲרִיךְ נֶפֶשׁ? –
ואז אין מקום, כמובן, ליל"גים. למי הם עמלים?.. אך האמונה מדברת ללבב משורר-העם, זה העם שעל פי השׂכל אין לו כל תקוה: “אל תירא יעקב אל תשתע ישראל… עם ענני שמיא יבוא לך גואל” – האמינה בחיים, צפה לנס – והתכונן אליו… החי אינו מאמין במותו, אף כי יודע הוא, שבוא יבוא, הוא עמל עד הרגע האחרון…הוא משלים “חוק-עבודתו”. כל זמן שהחושים חיים, מוכרחים הם לפעול… ברצונם או שלא ברצונם… והפועל – נגאל… בכל אופן, בימי פעולתו… עמוד על משמרתך ומלא את תפקידך.
ויל“ג, אחד מבחירי האומה בדורו, הוא, על כל פנים, עמד על משמרתו ומילא את תפקידו. הוא פרץ גדרים, קיבל נשיכות-נחשים, ניתק קשרים, אבל מבלי משים, כמעט שלא ברצונו, בעל כרחו, מאליו טווה את החוט הלאה, ולא עוד אלא שלימד גם אחרים לטוות. עמוד-ברזל היה יל”ג לספרותנו, ורבים נשענו עליו. יל"ג הדריך את הסופרים הצעירים, אשר האמין כי ברכה בהם. הוא רצה ביורשים, הוא ביקש לו יורשים… הוא קירב את ברַינין, זה ששפך לו אחר כך את כוסו על פניו ויקרא בפאתוֹס ברַיניני: משורר אמיתי לא ישאל “למי אני עמל”! השירה בוערת בעצמותיו! כאילו אצל גורדון, ששאל, לא היה כך, כאילו על-ידי זה ששאל ולאחר ששאל פסקה השירה לבעור בו… אבל אין זה מן הענין. מן הענין הוא, שגורדון קירבהו, קירב את ראובן ברינין, כי ראה את כשרונו, ראה את הצטיינותו בין כל המתחילים אז למשוך בשבט-סופר. גורדון ניבא גדולות לאחד-העם. גורדון הביע את יחס-הכבוד המרובה שלו לברנפלד. גורדון אימץ את ידי המשורר דוֹליציקי וחיזק את לבו “לעבוד בכרמנו, להוציא פרח ולהציץ ציץ, להיות באמונה עם רוח-השפה ועם רוח-היום” (איגרת ר"ב). הוא לימד את הסופר המתחיל, “שיהיו כל מליו ומבטאיו נאמרים במנין, שלא יהיה בהם דבר אחד שאין בו ענין” (שם). אפילו בחג-יובלו השתמש בתור תעמולה לבאים אחריו: ראו, אותי לא שכחוּ, גם אתכם לא ישכחו, עִבדו!
לֹא מִקְסַם כָּזָב רָאִיתִי בַּחֲלוֹמִי
וְתַרְמִית עֵינַיִם גַם אַתָּה לֹא תַחַז:
לָכֵן אַל תִּירָא כָּמוֹנִי מִשַׁחַת
הֵא לְךָ עֵטִי, עֲלֵה, רֵש מְקוֹמִי!
כל זה נאמר ימים מעטים לפני מותו. אבל זוהי שפת-החיים האמיתית.
אֲיֻמִים הַחַיִם וְנוֹרָא מוּתֵנוּ…
אַךְ אַל-נָא שְׁנֵינוּ מִפְּנֵיהֶם נֵחַתָּה,
לֹא עֵצִים יְבֵשִׁים אָנֹכִי וְאָתָּה.
– – – – – – –
כָּמוֹנִי כָמוֹךָ אַל-נָא נִנָחֵם
עַל חֲלוֹמוֹת שֶׁתַּחֲלוֹם וְעַל אֲשֶׁר חָלָמְתִּי…
כי הכרח-החיים בכל זה. הוא עשה כך מפני שלא יכול אחרת, מפני ששר-האומה לא הרפה ממנו. הוא מילא את תפקידו.
ז
עשרים שנה עברו משנת מות המשורר. ואולם באמת מת יל“ג עוד קודם. משנת תרמ”ה, השנה שאחרי צאת כל שיריו בד' חלקים, עד שנת התרנ“ב חי רק גורדון העובד ב”המליץ" ורב עם צדרבוים, גורדון העובד באנציקלופדיה שכתיבתה משמאל לימין, גורדון החולה, המרוחק, המרוגז, שאפילו בנו אינו יכול לדור אתו בכפיפה אחת (עיין איגרת שע"ו), גורדון השוקע באינטריגות ספרותיות, הבא במגע-ומשא עם מֵזַחים ובחליפות-מכתבים עם נערים מערי-השדה, להשיב פתרונים ל“חידותיהם” (איגרת רס"ח), המרבה להתפאר באת אשר עשה (“ואם אני המוליד ועצרתי?”) ולהתרעם על שאיש אינו מכיר בפעולותיו – סימן לא-טוב כל עיקר… – אבל המשורר יל“ג – שירתו כבר הושרה! עודנו מיצר וכואב בצרת-עמו, עודנו כותב לפעמים מכתבים בענייני הכלל הקורעים את הלב (מכתבו הידוע לברנפלד), אבל בת-השירה עזבה אותו לנצח. עוד יש אשר יתנער ויכתוב “שורש-נשמתי”, שיר שבו הוריש תמונה חדשה למשוררים הבאים אחריו, אבל אלה הם הגיצים האחרונים. ומה שמכאיב ביותר, שהמשורר חש, כי נסתלקה ממנו שכינה, כי “לא בן-בית בסוד-אלוה הנהו”, “כי אם כעני שאיננו בטוח אם הפתח לפניו סגור או פתוח” (שיירי השירים כרך א‘, ע’ 55), ואף על פי כן, האדם הפרטי שבו אינו יכול בשום אופן להודות בזה, והוא סובל משנה. מתוך “יגון ופחד”, “עשתונות-לב אבודות” הוא כותב שירים, ש”רוח-קט, חלש ורפה-כוח" מתגלה בהם, שירים שאין בהם כלום, שהוא בעצמו אולי חש, כי אין בהם כלום, ואף על פי כן הוא משלה את נפשו ונפש-אחרים, כי יש לו רב, אלא שאין הדור הספרותי ראוי לכך. הדיבור המתחיל “ואתה עודך שואל” במכתב תפ“ד הוא מתחילתו ועד סופו נהימה חולנית של ארי פצוע. “זה לי שלוש שנים מעת אשר הנחתי את קולמוסי העברי מידי ולא יספתי עוד לדעתו, כי מזימותינו ומורשי-לבבנו ניתקו והמחשבות הטובות אשדר חשבנו על בני-עמנו היו כלא היו ועל מה נדבר ונשא חזון ומשא-דברנו? ולו הואלתי וכתבתי דבר מן הדברים, איזה הדרך אביאנו לפני הקהל ואיפה אדפיסנו? האם בעלים הנובלים הנוצצים חדשים לבקרים וכו‘? הטרם תראה בידי מי באה כעת ספרותנו וכו’? ומי אכזר על נפשו ועל כבודו אשר לבו ילך להשתתף עמהם?” ושם: “לא אכחד ממך, כי במשך הימים ההם לא נמלטתי מכתוב דברים אחדים, אשר אולי גם ראויים הם להיגלות, והמה טמונים בשולחני בכתובים”. הדברים האחדים האלה היו – “השירים ממין הנקרא אלמקמא”ת”… ובשביל אלה לא היה מקום מכובד לגורדון להדפיסם…
הירידה בחייו הפרטיים של יל“ג התחילה עוד בשנת תרל”ח, כשעל-ידי מחלוקת בעסקי-קהל בפטרבורג נמסר המשורר לרשות וכשגם לאחר ש“יצאה כנוגה צדקתו” והוא נשתחרר מבית-האסורים, נשאר בלי המשרה הציבורית. גורדון, אשר “לא שרתי לשׂר, לא שרתי לנדיבים” (ב“אתם עדי”) נחשב אצלו לעמידה בנסיון גדול, אשר דבר “עמדו ושרתו לפני נכבדי-עמו בקרית מלך רב” נחשב בעיניו למעלה גדולה – כמה קשה היה כאבו כשפתאום נדחה מאת פני נכבדי-עמו אלה, “מטה-לחמו נשבר” והוא נמצא במצב של מחכה לחסדי-נדיבים… והוא הלא היה “איש גא”. לפי מושגיו, והחיים על חשבון אחרים היו בלתי-אפשריים לו (עיין איגרות קס“ג, קס”ה, ואחריהן להזק"ן). אמנם, הוא מצא לו את פרנסתו, סוף-סוף, וגם היובל בשנת תרמ“ב והוצאת-שיריו, שבאה אחר זה, עודדו במעט את רוחו, אבל מצד שני הסבו לו שתי העובדות הללו, הנעוצות זו בזו, גם שבר-רוח, בראותו את בני-דורו והנה הם מתיחסים אליו לא כאשר פילל ו”לכל המון סופרי ישראל ומשכיליו אין בו עוד חפץ"…
“לא כילד ענוג המתחטא על אמו הייתי בכתבי את שירי “השארת הנפש” – כתב יל”ג להזק“ן בשנת תרמ”ג – כי מי כמוני.יודע עד כמה רפו כוחותי ועיפה נפשי ורוח-אלהים סר מעלי. רק אהבתך הרבה אשר אהבתני והחמלה היתירה שתחמול עלי, הֵנה הוליכוך שולל לחשוב תועה, כי כל עמי יבך עלי במותי; ואני בעודני חי רואה יום-יום מה רבו צרי על דברי השנונים, ומה עצמו מצמיתי על אשר לא אשא פני-איש. והן זה בעודני חי ואף כי אחרי מותי" (איגרת רל"ז).
ואולם הצרה, באמת, כבר לא היתה ב“דברים השנונים” ובחמה אשר הם מעוררים לפעמים זעיר-שם, כי אם להיפך, בחוסר דברים שכאלה, בהעדר “צרים” ו“מצמיתים”, ברפיון הכוחות ובעייפות-הנפש… “אהה! – קרא המשורר בעת ההיא וילט את פניו – מכל חלומותי לא נשאר מאומה”…
אדם משורר כי ישיר ויחלום כל ימיו – ומכל חלומותיו לא יישאר מאומה ––
אז באה עליו גם הביקורת הידועה של ליליינבלום ב“מליץ אחד מני אלף” – ותוסף לדכאהו. הרבה שורות במכתביו מן העת ההיא מעידות, עד כמה המֵרה זו למשורר מר-הרוח. גורדון השיא את עצמו ואת אחרים, כי “ה' ל”ב לא יבין בשירים“. ואולם ליליינבלום הן לא נגע כלל בערכו השירי של יל”ג, כי אם בדעותיו, וזהו אשר הכאיב למשורר ביותר; פשיטת-הרגל שלו, של כל אמונת-עלומיו, נתבלטה עוד יותר, בעוד שהוא, כדרך המזקינים, לא הבין מה רוצים ממנו, מה רוצים ממנו הלאוּמיים הפלשתינאים הללו…הרוחות שהחלו אז לנשוב בעם, המתעורר לקחת את גורלו בידו, לשנות את מקומו, לאחוז בשפתו – לפחות, כפי שנדמה אז – היו תזזיות יותר מדי לגבי בעל “דרך בת עמי”…ומי? מי הוא המתנפל עליו? ליליינבלום, זה האיש אשר הוא, יל“ג, אהבתו תמיד כל כך, אשר אליו ועל אודותיו כתב את מכתביו היותר לבביים, אשר אתו חלם לפנים לחדש ברוסיה מכ”ע כמו “החלוץ”… ועתה גם זה בין שוטניו… עתה גם זה בין המריעים: עבר זמן-ההשכלה… כאילו בת-אדם היא ההשכלה ותכזב… עתה גם זה קורא פסוק אחד: ארץ-ישראל, ארץ-ישראל… כאילו ישוב ארץ-ישראל לא היה גם משא-נפשו הוא, גורדון, מאז… אבל… אבל – ההשכלה מה תהא עליה? האם לא תהא זאת בגידה בה, אם ילכו אל הרבנית מבריסק?! אבל – טוב, טוב… כלום הוא, גורדון, כלום הוא נגד פלשתינה? הוא רק מפקפק, הוא “מחריש באהבתו”… והעל זאת ירדפוהו?
ולא הבין המשורר המתרגז, כי מלבד מה שבעיני איש כליליינבלום היתה שתיקת איש כגורדון בדבר שהיה בעיניו שאלת-השאלות – חטא ספרותי, הנה באותה ההשתערות על הצד הפובליציסטי שבכל שיריו, כלומר, על יחס המשורר לישועות הישנות, אשר להן בנעוריו נשא עינים ולתקוות החדשות של הלאומיים החדשים, נתבטא כבר רוח התקופה האחרת והשקפת-העולם האחרת על החיים, על העמים ועל ישראל בעמים… לא יאהבו הזקנים, כי יהפכו להם את שלייתם על פניהם!
אמנם, מה שאמת אמת היא: בפרטי-תביעותיו לא צדק המבקר. התביעה, למשל, למה אין המשורר שר על הצדדים המאירים של חיי-הלאום, והמסקנה מזה, שאין גורדון, לפיכך, משורר לאומי – הרי אין אלו יכולות לעורר אלא לעג מר על השטחיות והתמימות של אותה לאומיות, הרוצה רק ל“חבב”, לעשות תעמולה, לזרוק עפר-קילוסים בעיני המשטינים-המתבוללים… בנדון זה ליגלג גורדון בחכמה: טוב, אני אינני משור לאומי; יהא כך; ואם כן מי הוא, אפוא, המשורר הלאומי: מיצקוּן? בכלל, רעועה היא ביותר שיטת הכינויים הלזו! ואולם אם גם נאמר להשתמש בה, אם גם נחזיק בטרמינולוגיה זו של משורר לאומי ובלתי-לאומי, הרי דווקא אז יל“ג הוא הוא המשורר הלאומי, כלומר, המשורר שהוא בעצמו לא היה תוכן לשירתו, כי אם הלאום, ורק הלאום, מתחילה תקוות-הלאום, שנכזבו, אחר-כך מכאובי-הלאום. יל”ג היה האיש שבת-שירתו לא ידעה שלום כל עוד אין שלום לעמה. כל הגיגו היה ש“לעמו יֵצא שמץ טוב ממנו” (“השארת הנפש”). ואפילו אם נניח, שנקודת-השקפתו היתה לפעמים מוטעית, שהשקפת-עולמו בכלל מוגבלה, שתכונתו האישית לא למעלה מבינונית; ואפילו אם נצרף לזה עוד תביעות שונות ונטען עליו גם את הטענה שרק את צללי בית-ישראל ראה ואת אורותם לא ראה9 – הנה אחרי כל אלה הוא הוא שנתן לעמו ולספרות-עמו את כל נפשו. הוא לא הרבה לדבר על נפש זו בשיריו: הוא השקיע בהם את כולה, את כל עצמיותו, את כל החזק והחשוב והקיים בעצמיותו. הוא פירנס במשך דור שלם את נשמות טובי-עמו – והשאיר לא מעט גם לדור יבוא. הוא היה “הגבר השמח לכל דבר חדש הבא לתיקון אומתנו העלוּבה”. ואם זה אינו המשורר הלאומי – אם אתם רוצים דווקא בתואר-כבוד זה – מי הוא, כי נדענו?
איך שיהיה, ויל“ג היה האיש אשר ראה את עולמו אובד לו בחייו והכל שוקע, שוקע – מפנים ומאחור… “אבעבועות פורחות נבקעות כקצף על פני המים” היו לו כל אידיאליו משכבר הימים; פצעי אלוהיו שתתו דם – ודברי מבקריו החדשים היו לו כמלח על הפצעים האלה… גורדון הקשה, הקודר, הבלתי דק ומורכב, לא היה, אף על פי כן, מוצל משניוּת ומקרעי שתי רשויות אף הוא, והזיקנה המוקדמת העמיקה, הרחיבה את הפרץ… דאגות על שהשכלה תכַלה את היהדות הביע לא פעם עוד בעצם ימי מלחמתו בעדה, ואף על פי כן נלחם לה, השתחווה לה, להשכלה, כי מוצא אחר לא היה לו. הן עלינו לחיות בארץ כאשר חיינו… וניגוד זה, שנשאר לו עד אחרית-ימיו, מצא לו אז התגלמות עוד יותר מרה, יותר טראגית… רגלו של יל”ג לא בעטה גם אז בתוחלת הנכזבה, כמו שרגילים לחשוב ולומר; הוא עמד על רגלו האחת אובד עצות ועשתונות! הוא ראה את מעשי-הקוף הרבים של המשכילים השואפים להידמות לשדרת הפקידים הרוסים, הוא ראה את הטמיעה האחרונה של הבורז’ואזיה היהודית ברוסיה בנוגע למנהגים, אופני-חיים וכו', רבות משל זה ראה ממש בקרב ביתו – ואי-אפשר לומר, שהכרתו מצאה בזה איזו תוחלת נכזבה, איזו פשיטת-רגל… השנאה מצד בני עם-הארץ מתגברת הפוגרומים באו – רע, רע מאד, אבל ההשכלה מה היא אשמה, מה היא, כי תלינו עליה? מה שבכלל לא פולחן השכלה זרה, לא סרסרות ופרופיסיות חפשיות זרות על חשבון עם זר, שבהכרח עליהן להביא לידי זה שהביאו, נחוצות ליהודים, כי אם עבודה עצמית וריכוז המונים יהודיים צפופים, שלא ייראו מפני פּוגרומים, שיינקו ויתפרנסו מאוצרות-הטבע, שישתמשו בשפתם הם ויחנכו ילדיהם בבתי-ספר משלהם – כל זה, שהביע,, בעצם, ליליינבלום בביקורתו, בשיטין ובין השיטין, היתה כמעט תורה חתומה לגורדון. בעומק-לבו, אמנם, היו מאז אידיאלים ציביליזאַטוֹריים אמיתיים, שהובעו כל כך יפה במשל “יעלת סלע והנשר” (גם אלה משלי יהודה), בניגוד לתרבות היהודית, שהיא דתית-רוחנית: “יוגבים, איכרים, חוצבי-בהרים”, בוני-מסילות כפאבי צריכים היו לרשת מקום הרב וה“פאקטור”; אבל יחד עם זה לא יכול מעולם להפריד בין האלמנטים השונים של ההשכלה… היתה בלבו הדאגה השווה “לדיבור צחות בלשון עם ועם וחוקי המוֹדה” ולתורת-ישראל, שתשתכח בארגנטינה, אם לא יעשו שם לטובתה כל הדרוש (באחת מאיגרותיו האחרונות). כיוצא בזה היה לבו מופנה, ולכאורה במידה שווה, גם לישוב ארץ-ישראל וגם לישוב אמריקה – אבל עש-הניגוד לא פסק מלקוסס פנימה… לארץ-ישראל שלח את ספריו ובאמריקה האמין: ארץ-החופש אינה אסיה…
אמנם, לעשות דבר-מה בפועל – גם בחיים וגם בספרות – כבר היה תשוש-כוח בעת ההיא, בין כה וכה. באיגרת תצ"ח הוא מתחיל לדבר על עצת הבארון הירש להגלות אותנו מעבר לים הגדול ועל עצתו הוא להוציא מאסף חיבת-ציוני ועל מאמר “שיעשה שלום בין שתי התנועות הגדולות, שמשתיהן יחד תצא תשועת-ישראל”, אבל גומר הוא בבקשה מתלוצצת, שהאמת בה היתה יתירה מהליצנות, שיתפללו בירושלים בחורבת ר' יהודה החסיד על החורבה של יהודה החסיד החדש…
כן, חורבה גמורה כבר היה אז יל“ג. כלו כוחותיו במלחמת-חייו, הוא קפא ועמד על נקודה מתה. הס… ואז התפרצה השוועה האינדיבידואלית – שוועה חלושה, חנוקה, אבל צלולה, אמיתית. אז נשכחה לרגע ההתאמצות הפיוטית להכריז, ש”מגל-הזמן קהה לכחיד קיומנו“. אז נשמע מגרונו הקול, שאין האדם מגלה אלא כשהוא בינו לבין עצמו. לעת זיקנה אחרונה, ככלות הכוח וכבוא העזובה מהכל, ידבר האדם רק עם עצמו. אז יודה יל”ג, כי “ביקש אומץ לבו, ביקש ואין”…
הִנֵה אָנֹכִי מֵת עַל אַדְמַת נֵכָר, הַרְחֵק
מֵאוֹהֵב וָרֵעַ, הַרְחֵק מֵאִשְׁתִּי וִילָדַי. מִי
יִשְׁמַע אֶת אַנְחָתִי הָאַחֲרוֹנָה, מִי יָשִׁית
יָדוֹ עַל עֵינַי? מִי יָמֹד אֶת עֹמֶק
מַכְאוֹבִי וִיסַפֵּר לַדוֹר מְרִי מוֹתִי?
הַיְסֻפַּר בַּקֶבֶר חָלְיִי וִיסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ?
– – – – – – – –
דממה נשתררה בחורבה.
חתימה
כוח-החיים, שכבכל משורר היה בגורדון רב, לא נתן לו עד ימיו היותר אחרונים להתיאש מכל וכל. כוח-חיים ויאוש אחרון – אלה הם שני כתובים המכחישים זה את זה. ב“בצאתי מטאֶלז” גומר המשורר-העסקן בתקוה, כי עוד ייראה פועַל-עסקנותו על דור שני ושלישי של בני-עירו; בהערה ל“בעלות השחר”, כי עוד יקומו אנשי-חיל אשר יקימו את הגדר הדחויה; ב“השארת-הנפש” – כי עוד יימצא גבר יֵרֶא נפשו השפוכה בשיריו, יבין הגיגוֹ, יצרהו אף יפעלנו ובשר יעל ועור יקרם על הרוח. –
אל-נא נכזיב תקות המשורר הזאת האחרונה! הבה נהיה-נא האנשים אשר ביקש! נבין הגיגו!
התרחקנו מגורדון – אבל הוא הוא הנקודה אשר ממנה אנו יוצאים. הוא קנה-המידה שלנו, הוא העופל ובחן, שממנו מודדים את המרחק; הוא הפנס, אשר על פיו אנו רואים, כמה הרחקנו לכת, וכמה, אויה, אנו מסתובבים עדיין במקום אחד.
הרבה מאידיאליו של יל“ג יכולים להיות בעינינו שנות שנתרוקנו מתכנם – וכך הם באמת; אפילו על הרעיון האחרון שלו, שמתחילה אנו צריכים להכשיר את עצמנו, לרכוש לנו מידות טובות בטרם אנו הולכים למקום החדש (“גאולתנו ופדות-נפשנו”) אנו יכולים לפסוח בלי הערה. גם המושגים שלנו על מעלת-האדם יכולים להיות יותר עדינים; אפשר מאוד, שיחס-הערכין האנושי שלנו בכלל בנוגע לטוב והרע, לרצוי והמוכרח, למוסרי והבלתי-מוסרי, שמתוכו אנו ניגשים גם לשאלת -חיינו, לשאלת חיי-עמנו, גם הוא יותר רחב, ההבנה שלנו – יותר חודרת. אנו אומרים: חיינו לא-טובים המה, לא-מוסריים המה, לא-אנושיים המה, לא מפני שאיננו מיטיבים לדבּר לועזית בהברה הדרושה, לא מפני שדעת ה”מאגיסטראט" אינה נוחה הימנו, ועוד עווֹנות וחטאים כאלה, כי אם אך ורק מפני שנקרענו מעל האדמה ומעל כל העבודות האנושיות העיקריות. עוד יותר מפּאוֹת בלתי-סרוקות שנואה עלינו ההתבוֹללוּת המגולחה מפני השקר ושיפלות-האדם שבה; בה, עוד יותר מאשר באורתודוכסיה המאובנה והחֵרשה שלנו, אנו רואים את השטחיות השוררת בנו, את הזיוף והפעיטות שבאופי שלנו, שאין בו כל משקל עצמי והוא מוכשר ונכון רק לחקות את האחרים וללק את קיאם… בדעתנו את אירופה ממקור ראשון, חדלנו להתבטל מפניה, אם כי יודעים אנו, כמה פיגרנו ללכת וכמה עלינו ללמוד ממנה בבנין חיים חדשים; יודעים אנו, כי לא נעלים אנו מהם – הוי, כלל וכלל לא נעלים! – אבל הטובים שבנו אין להם לנפול גם מהעומדים על סולם התרבות העליונה בין בני אירופה. לטובים שבנו העיקר הוא לא שנישאר בחיים, בחיים השפלים שעמנוּ חי כעת, ונהיה מוזגים בכפרים או משרתים בבנקים, כי אם שלחיינו יהיה ערך אנושי עגון, עמוק, יוצר. היהודים התקיימו ויתקיימו, יתמעטו או יתרבו, וזכות-הקיום יש לכל מי שיש לו אפשרות-הקיום. אבל איזה קיום – בזה יש לנו רצונות יותר מורכבים ויותר דקים מאשר למשורר המנוח. ואולם לחוש כל מה שאנו חשים לימדונו כל אלה שבאו אחריו ויצאו בעקבותיו, אלה שחשבו על פיהו בדבר קלקולנו הדתי, רפיוננו ואי-כשרוננו המדיני, רוחניותו הפושרת, בדבר מהות השנאה אלינו, בדבר שאלת-הארציוּת. את ראשית הקריטריון מידו נקח. בשאיפתנו לרכוש עם הציביליזציה האירופית את התרבות היהודית האנושית, הנובעת מתוכנו – נזכור את הקרע הטראגי שהיה בלב משורר-ההשכלה ביחס לזה, את כל אי-המוצא שלו בנדון זה, נראה את עובי-הכותל, אשר אליו התפוצץ ראשו, ונלמד את כל אשר עלינו לדעת לרגל ענייננו.
חשבוננו אנו כיום הוא מעין זה: התרבות הלאומית שלנו היא עניה, מוגבלה, אולי גם מפני תכונתנו הדלה, אבל בהרבה מפני העדר הפעולה החוזרת והמעשירה של ציביליזאציה לאומית. איך שיהיה, וחסרי-תרבות איננו, לפי שעה, ובזה ודאי שאיננו צריכים לאחרים וגם לא יועילו לנו האחרים, כי אין תרבות ניתנת בהקפה; זו אינה אלא הסכום הכולל של כל הנטיות והפעולות הרוחניות של העצמיות העממית, ורק ביד העם בעצמו לאמץ שארית-כוחותיו ולהעמיק, לשכלל ולהעשיר את תרבותו. מה שנוגע לציביליזאציה לאומית, הרי זו אין לנו ואפשרות היותה לנו תלויה רק בפתרון שאלתנו הארצית. אם יהיה לנו ישוב משלנו, כלומר שאנו נהיה המתחילים בו והעמודים אשר עליהם ייתמך, אז ודאי שבו נשליט את הציביליזאציה האירופית, שבהיותה נטועה אל ידינו לצרכינו ולתועלתנו, תהיה מאליה יהודית-לאומית; ואם לא, אם אין ארץ או אם אין כוח, אז אבדנו במובן הציביליזאטורי מיד ובמובן התרבותי – בעתיד הקרוב או הרחוק. כי גם התרבות שלנו, שישנה לנו במעט, מכיוון שהיא עומדת תמיד ותעמוד תחת השפעת הסביבות הזרות, הרי אם גם תתקיים בנס לעולם, כאמונת בעלי ה“נצח-ישראל” שבנו, בהכרח שתהא אֶקלקטית, מטושטשת, בלתי-פוריה, בלתי-חשובה…העיקר הוא, איפוא, שעלינו לחרוש בקרקע בתולה, להיות הראשונים, המייסדים, מניחי-הסוד ומחזיקי היסוד – בזה, ורק בזה, תלוי פתרון שאלת-קיומנו!
יל“ג התמרמר הרבה על “עוּלי הימים המתמלטים מן החלונות”, כלומר על הצעירים שהלכו, לכאורה, בדרך אשר התווה להם, שדיקדקו להיות “אדם” בצאתם… הוא בעצמו נרתע לאחוריו מפני המחזה שנתגלה לפניו ואשר היה כעין תוצאת הטפתו הוא. עוּלי הימים חדלו לגמרי להיות “יהודים באוהל”, נמלטו על נפשם, ברחו, יען, לדעתו, שנתייראו מפני המפולת ומפני הריח הרע הנודף מהזקנים, והוא הוכיח הרבה את שני הצדדים ושפך אש וגפרית הרבה על חשכתם של אלה ועל הקאַרייריסמוּס של אלה. ונתעלם ממנו, שאדם אמיתי בתכנו הוא זה ורק זה שהנהו יהודי אמיתי, כלומר, יהודי גא ומסור לעמו; נתעלם ממנו, שזה שהנהו בוּרז’וּי-אדם בצאתו אי-אפשר שיהא יהודי באוהל, ובעיקר נתעלם ממנו, שלא בקאַרייריסמוּס כל האסון, שאדרבה ה”קארייריסטים" של אומות-העולם – הרופאים, האינז’נרים, הקבלנים המסחריים וכל העוסקים במילי דעלמא לטובתם הרגילה – מסייעים שלא בכוונה לבנין האומה שלהם; ורק עולי הימים שלנו, שיל“ג בעצמו הטיף להם כי “ייעשו לאנשים” – במובנו של הדור ההוא – הם, בהיותם ל”אנשים“, לסוחרים, בעלי פרופסיות חפשיות וציביליזאטורים, בהכרח שלא לנו יהיו, בהכרח שילכו לשדה אחר, בהכרח שיעזבו את ה”מפולת“, שאין להם מה לעשות בה, וילכו ל”מקום לא ישובו"…
גורדון הגיע עד סף ההכרה הארצית האמיתית – ויתן לנו לעבור עליו. הוא בעצמו לא עבר. הוא רואה את ישראל והנה הוא “בחור עני בין העמים”, ואף על-פי כן אינו נמנע מזַמר מזמור-תודה לתשוקת-הדעת של הבחור העני הזה, כלומר, לנטייתו ללמוד שפות זרות, להתגולל על מפתן בתי-הספר הזָרִים, בכדי שאחר כך יוכל להיות משרת טוב ב“אכלו בית איש יומו”… הוא יודע את האנטישמיות ואת כל היסוד החזק שיש לה בחיי העמים, ש“אנו קשים לאחרים ולעצמנו כספחת” (ח"ד), “שאנו גם לנו גם לאחרים אבן-מעמסה” (ח"ה), אבל תמיד הוא מתנכל, אף על-פי כן, לנגוע בה רק מהצד הרוחני… אין הוא מכיר את הצד היותר עמוק שבדבר, אין הוא רואה, שמקור-השנאה הוא מפני שאנו ממלאים בין העמים מאז ומעולם תפקיד של משכילים-סרסורים, וככל אשר ימעט אצלם הצורך בתפקיד זה – והצורך הזה סופו תמיד להתמעט – כן תגדל השנאה… ולפיכך ישראל מתקבל לראשונה תמיד בזרועות רכות, פתוחות, וכעבור זמן-מה הוא מגורש בחרפה, בפרסות-ברזל… בהתפרץ הפוגרומים של שנות-השמונים ניחם – אמנם, בדם! – – אין דבר: רבבות-אדם לטבח לא יכריעו… עוד נחיה בארץ כאשר חיינו; ובקרוא לנו המלך נלך בנערינו ובזקנינו… כאילו לא חל ולא הרגיש, שהציביליזאציה הרוסית, שעלינו להיות קוֹמיווֹיאַז’וֹרים אצלה, מלבד שתאכל את תורתנו ותרבותנו עד הפירור האחרון, הנה סוֹפה למאוס במשרתים הזרים ולהתפרץ בפוגרומים חדשים, פוגרומי-רציחה ופוגרומי-בוֹיקוט וגזירות, מזמן לזמן ומפקידה לפקידה – – –
אפילו המספר גורדון הבין, כי “לא לעולם חוסן בין עשירי ישראל, כי לא שורש בארץ עשרם, על כן אין מזלם קבוע מעשרם ומגדולתם” (סיפורים, ע' 201). עוד יותר הרגיש המשורר במצב “ההמון הנמוג, הגולים, המוץ הנידף הבורח ממדרשת הגורן” (כל שירי, ח"ג) ובתור איש יהודי משכיל הוקיר מאוד את עבודת-האדמה, כפי שאפשר ללמוד ממכתב אחד, שבו הוא שם לנס את המדובר במכתב על עסקו בעבודה זו, ש“היא יקרת-המציאות אצלנו”. ולמרות כל זאת ועל אף כל אלה – בהגיע לידי מעשה – הוא שולח את אחותו המעוּנה למקום “אור-החופש יזרח על כל בשר”. אמנם, הוא מתנצל: “לא אוכל להביאך בטח לשבת”. אבל אי-הבטחון שלו בארץ-ישראל הוא לא מפני שהוא מפקפק אם זו היא הארץ שעל פי תנאיה נוכל להתחיל בה הכל מחדש, אם ארץ-ישראל, המיוּשבה כבר מנכרים כל כך הרבה, יכולה לשמש לנו מקום, שבו נתקע יתד בל תימוט ואם אנו מוכשרים באיזה מקום שהוא לתקוֹע יתד שכזו – השאלות הללו, שהתיצבו לפנינו בכל אימתן בעת האחרונה, הן לא היו לעיני גורדון. את הפרטים שאנו יודעים על ארץ-ישראל ואמריקה אחרי שלושים שנה הן לא יכול היה הוא לדעת אז. הוא לא דן על האפשרי, כי אם על הרצוי, ובכל זאת נתן את משפט הבכורה לא לארץ-ישראל, רק מפני שבאמריקה “יזרח אור-החופש על כל בשר”. החופש היה בעיניו איזה דבר מחוץ לבני-האדם. איזה דבר שבארץ זו יזרח אורו ובארץ אחרת אין לו מקום. הוא לא ידע כי כאין הוא החופש מן המוכן לעומת זה שנקנה על-ידי עבודה עצמית. אמריקה חביבה עליו, מפני ששם תוכל אחותו האומללה לקחת מן המוכן – ואיש לא יכלימנה, אחרי ששם “על עמו ואלוהיו איש לא ייכלם”. תחת לשלחה למקום ששם תרכוש לה בזיעה ובעמלן את החופש הנאמן, הנתון לכל מי שעובד באמונה עם החיים, הוא בוחר להאשירה בחופש לקוּח מן המוכן. טוב לקחת מאשר לרכוֹש – הארצי האמיתי לא יהגה כך. ואולם יל"ג, כאמור, עמד רק בפתח-הארציוּת. הוא עוד לא אמר: הבה נתחיל מחדש, הבה נלך אל הטבע, לרכוש ממנו במלחמה את קמחנו, ואז כל התורה אשר תהיה לנו תהא תורת עצמנו! הוא דיבר על שתי הגלויות: גלות-האומות וגלות הבערות הדתית בנשימה אחת, כאילו יש איזו נקודת-מגע בין שני החזיונות השונים-בעצם הללו. הוא לא נתן אוֹמן בישוב ארץ-ישראל, אשר לעולם לא ייבנה בו היכל-תפארה לחיים, מחמת היסוד הרקוב שבו, מחמת הבערוּת והקנאוּת של הישוב הישן, ובאותה שעה לא ראה, כי אם קלקול הבטלה והשנוררות הארצי-ישראלית יכול בדרך-הטבע למצוא את תיקונו, ובכל אופן לא מן הנמנע הוא שבצדו ייווצר ישוב על יסודות אחרים, חדשים, אנושיים, הנה היישוב הישן הניו-יורקי, שהוא יותר קבוע וחזק, ודאי לא יתן מקום לחיים יהודיים עצמיים חדשים, שהציבליזאציה הזרה האמריקנית, אשר ילידי העברים ישמשו לה, כמו ברוסיה ובכל המקומות, תבלע את אלה ואת שארית התרבות העברית עד תומה, גם אם ישלחו שמה סידורים וחומשים כמה שישלחו.
שגה יל“ג בהרבה – ואנחנו, בני-האדם-היהודים בנשימה אחת, התרחקנו ממנו. אנו, שאנושיותנו האמיתית לא תתואר בלי הצורה היהודית שלנו וגאוננו היהודי בלי ההכרה האנושית האמיתית שלנו, אנו רחוקים אנו מקופת י. ל. גורדון. ואולם בהרבה, בפרט בשאלת קונקרטיות, עוד אתנו הוא, ואפילו בזו שאלת-השאלות שלנו, השאלה הארצית, יש אשר אנו מוצאים ממנו שורות כעין אלו שכתב לחובב-ציון אחד במכתב תק”ד – והנה אנו עומדים ממש אצלו – “אתה כפי הנראה – הוא כותב – רואה במלוא קומץ הקולוניסטים המקדרים עתה בהרי-ישראל גאולה שלמה לכלל-האומה ומדמה, כי שנת יקבצנו כבר הגיעה ובאה, ואני רואה, כי זהו יקבצנו של קבצנות”.
“מלוא קומץ הקולוניסטים המקדרים” – ולא בידי עצמם, צריך היה להוסיף – על מקום אחד אנו עומדים, על מקום אחד! הכאב, הכאב הגורדוני, במקומו עומד!…
היש ניחומין? היש תשלומין?
יל"ג לא ראה אותם. למכאובין הפרטיים ולגיאות-חייו ודאי של היו. לקלקולים העממיים המוחשיים – אף עתה, לפי שעה, אין פדות וישע.
ואולם בדרך כלל, בנוגע לצעקה הכללית: מה כל עמנו, אם לא חָלל, ומה כל ספרותנו, אם לא מַצֵבה? – בנוגע לזו יכול היה יל"ג, בלי ספק, למצוא נחמת-מה בעצמו: עם המוציא “קוצו של יוד” הוא המעוז לה, אינה בכל אופן. רק מצבת-אבן קרה.
[“הפועל הצעיר”, אדר–סיון תרע"ג; החתימה: י. ח. ברנר]
-
מהחצאיות והסתירה הפנימית הזאת, לא נשתחררה ספרותנו החדשה עד היום.וכמובן שאי–אפשר לה להשתחרר מזה כל זמן שהשפה המתה והבלתי–מתה לא נהפכה לחיה. מעניין, שקריאת שמות תנ"כיים דווקא ליהודי רוסיה הלבנה ושאר מקומות נהוגה עדיין אפילו אצל ברדיצ'בסקי כמעט בכל סיפוריו, גם באלה שאינם אגדיים. ↩
-
נדמה לי למותר אם אציין את הפרט הקטן הזה, שדווקא במשלי גורדון המקוריים או באלה שלקח ממקור–ישראל (כגון: ‘הפרות הנושאות’, ‘הנמלה’, ‘החוה והארז,, ’עשת–ברזל וחצוצרה‘, ’התבן, המוץ והקש‘, ’הנחש והכלב' ועוד), בהיפך מבאלה שעיבד מאחרים. התוכן הוא לא סאטירה חברתית כמצוי באלה האחרונים, כי אם לימוד מידות ומוסר. ↩
-
ובדרך אגב אומר: חדלים אנו, בני האינטליגנציה העברית החדשה, אם איש מאתנו לא נתעורר בשנת–האזכרה הזאת להוציא אחת אחת את פנינותינו הלאומיות המעטות הללו בהוצאה עממית זולה, בפירושים קלים, בהערות נחוצות ובמחיר מצער, למען יפוּצוּ בין קהלנו העברי הקטן, שכידוע לנו אין לו כמעט כל מושג מהן. מן הראוי היה, שהוצאת ‘לעם’ שביפו תעלה זאת על דעתה. ↩
-
זה לא כבר נזדמן לי במקרה גליון אחד מהוספת–היובל של העתון הורשאי “דער פריינד” (משנה שעברה) ובו מצאתי סיפור לוקח–לב ומחריד–לב בפשטותו ובאמנותו מאת המשורר יעקב שטינברג: “אַ יודישע טאכטער”. והנה, מובן מאליו, שכל הטון ואופן–הציור והמכוון והיחס של הסיפור השטינברגי הוא אחר לגמרי מזה של המשורר–המשכיל העברי, ואף על–פי כן אי–אפשר שלא לראות בו השפעה רבה מהפואימה הגורדונית על העבריה, שחייה עבדות ניצחת, עבדות מיוחדה, עברית. ↩
-
אחד המורים הנואמים בנשף–האזכרה ליל“ג בירוּשלים השכיל לומר, כי מתנקמים אנו במשורר, אשר רצה – באותו מכתב – ”לטהר את הארץ ולגרש מתוכה את כל היהודים היושבים שמה, לא תישאר פרסה“: הרי, אמר הנואם, הארץ לא טוהרה, כעצת האפיקורס המנוח, ואנחנו, אף–על–פי–כן, עושים בה מה שאנו עושים ונותנים כבוד פומבי לזכרון אדם כופר שכמותו! אנו, אפוא, ניצחנו! והנה במה שנוגע לעצם השאלה, אמנם שטחיוּת מהצד הפובליציסטי, לא הפסיכולוגי) היתה ביל”ג בכתבו את הדברים ההם: מלבד מה שביעור אנשים חיים אינו דבר הניתן לצאת לפעולות, הנה לא מזה, לא מביעור היושבים המקולקלים שבארץ, מתחיל הבונה, כי אם מהושבת חדשים ומתוקנים, ומי יתן לנו מאת אלף יהודים בישוב חדש באמת, ישוב העומד על רגליו, כי אז לא היינו יראים כלל מפני “הכוללים עם חלאתם וטיפשותם” ורועיהם הגשמיים והרוחניים גם יחד. ואולם, אף–על–פי–כן, למרות צדקתו של אותו נואם בעיוּן, הנה במעשה נחפז, כמדומה, בשמחת נקמתו ונצחונו, שהנה מוקדמה, בכל אופן. כי כשם שהשאיפה הנפשעה לבתי–ספר של גויים, שאיפה הנראית גם בישוב החדש וגם בישן, מראה, מצד אחד, מה ערכם של יהודינו פה מכל הסוגים, וכמה עוד על בית–ספרנו הלאומי לעמוד על נפשו, כך מעשי–השמיטה הידועים מצד רבני דארעא קדישא עם ההיתרים על פרי–עבודתם של נכרים והאיסורים על גידולי–קרקע של יהודים וכו‘ וכו’ מראים, מצד שני, למה מוכשרים ביחוד כוהני האות המתה שלנו עד היום הזה ומה עולה לנו בצעדינו הרפים, הראשונים, כשאנו מוכרחים לציית גם ל“מרבי–רגלים” הכשרים וגם לבעלי הפניות הטריפות שבהם. מתוך החיבה שבמודה ל“יהודי הפשוט” ואמונתו וארחות–חייו, אל–נא נכסה על הדבר, שגם בשאיפות–הטמיעה הבורגניות שלו, גם בהבלי ה“שולחן–ערוך” שלו יש עוד כוח הרבה להרוס ולקלקל. ↩
-
הרוצה לעמוד על עצם נקודת הנדון של נבואה–כהונה מצד אחד ובניה אנושית–חיונית מצד שני, של “תורה ותעודה” וצווחות היסטיריות וביטול מעשי אחרים ועקרוּת מתהדרת לעומת הפשטות הצנוּעה היוצרת שבמעשי יום יום, במעשי מחרשה וגרזן ומקבת ומנהיג–עדר ומציב–הדרבן – לוֹ הייתי מיעץ לקרוא את דבריו של חד מבתראי ב“מגילת שגיון” (“המעורר”, שנה ראשונה), ששם נגע הדן בענין שלפנינו מתוך הלך–נפש רוֹוח ויחס אדם נוח–עילאה, אף–על–פי שגם הוא, סוף–סוף, אינו מברר שם די–הצורך, על איזה צד יש לזקוף את מעשי המולכים–הרוכבים ובמה גדול כוחה הפנימי של ה“תגא” מכוחה של “אדרת–השיער”. ↩
-
[סאנקט–פטרבורג (המלבה"ד)]. ↩
-
בשרטוטי פני התמונה הפוטוגרפית הנדפסה המצויה של יל"ג יש, אמנם, גם מעין הבעה של תום וגם הרבה טוב–מזג, אך אין להאריך בזה, בפרט אחרי שדמות–דיוקן אמנותית ממנו אין בידינו. ↩
-
מה שהוא נכון מצד עצם מהותו של המשורר, אבל לא נכון מהצד הפורמאלי.לא רק ברוסית הרבה להמליץ על היהודים – כמו שהתנצל והוכיח המשורר בעצמו – אלא גם בעברית לא נמנע מפזר תהילות ותשבחות לתשוקת–הדעת של ישראל, למידות המשובחות של האשה העבריה וכו', ואפילו בסיפוריו, שבהם השיג רק מה שנקנה על–ידי השכלה ונסיון–החיים החיצוני, יש שהוא יודע להתפעל מהתמונה היפה – במסגרת המוזרה לעיני זר! – של יהודים פשוטים לומדים תורה בבית–המדרש. ↩
בירושלים (תרע“ג-תרע”ד)
מאתיוסף חיים ברנר
לָמָּה רָגְזוּ? (מכתב מארץ-ישראל)
מאתיוסף חיים ברנר
מכתב מארץ-ישראל
ביקשו בני יעקב שבראשון-לציון לישב בשלווה, וקפץ עליהם רוגזו של יוסף… אהרונוביץ.
בעצמו של דבר לא היתה השלווה של בני יעקב הללו שלווה גמורה ומוחלטה גם מקודם. הנקל לומר “שלווה”, כשגויים, גויים ממש, מקיפים אותך מכל העברים, מביאים לך הכל, כל צרכי אוכל נפשך, בבוקר בשעת השוק ובכל שעות היום והערב, מעבדים את כרמיך, משרתים בביתך ושוכנים בכל מַחנך… ומה אם הם, הגויים, מתעוררים ומכים (ב“ידיהם הזולות”!) איכר מאיכריך לעין השמש הנפלאה של ארץ-ישראל; ומה אם הם שומעים מאחורי הכותל, שראשי ועד המושבה צריכים לשוב בעגלה מיפו וכסף בכיסיהם, והרי הם, אחיך בני-שֵׁם, מתנכלים ומתנפלים סמוך למושבה על יושבי העגלה וחומסים; ומה אם הם מתיישבים פעם, מתגנבים לבית-התפילה ומשליכים את ספרי-התורה ערומים לארץ (המפות היפות הושמו בכליהם…); ומה אם הם שוחטים בליל-תשעה-באב איזה שומר יהודי בסוכתו הבודדה; ומה אם יעשו לך עוד אלפי מעשים כאלה – מה אתה יכול לעשות, אם הם המרובים ולהם הארץ ובידם העבודה ובהם אתה תלוי בכל? –
הנקל לומר: שלווה…
ובכל זאת… “חיים” כמו בראשון – “אַ חוץ זייער שאָדן” – על כל יהודינו! בנין היקב הנהדר, שגם זה של זכרון-יעקב אינו דומה לו ואומרים שהוא אחד מהמיוחדים בתבל, משמח את הלב, וה“תזמורת”, ש“נתייסדה בהוצאות המושבה עצמה”, ככתוב ב“תשובה ניצחת לתוקפינו”, באה ושרה שירים על לב לא רע; הבחורים, ילידי המקום, כותבים מכתבים צרפתיים נמלצים – ב“רוח-המזרח” – מכל האוניברסיטאות שבכל ערי-הבירה באירופה על געגועיהם לבית-אבות ולארץ המולדת… אמת, עם זה הם מבקשים כסף, אבל משלוח-כסף שכזה הרי אינו אלא משמח: “תכלית” לילדים… והבנות – אלו, אמנם, משתעממות קצת: צעירים אין… צער-בעלי-חיים… אבל… השד הזה אינו נורא כל-כך: עוד שמלה יקרה, עוד מגבעת רבת-נוצות, עוד “אָפנה אחת חדישה”, בלשונה של הסופרת הארצי-ישראלית, והטיולים הרבים ברחובות-המושבה (מחוצה לה קצת סכנה לצאת…) מבדרים, סוף-סוף, אם מעט ואם הרבה… לשובע ולא לרזון! וסוף-סוף הלא גם בוא יבוא, אף אם יתמהמה, האברך העשיר ממצרים או מאוסטרליה, שיקחן… הן – תאמר “הפילוסופיה החדשה” מה שתאמר – יש עין צופיה, וההשגחה, כביכול, אינה, ח"ו, איזה “פועל צעיר”, איזה “שׁמֶנדריק” שׁתמרר לעולם את החיים…
היה, איפוא, לא רע, לכאורה – שאננים וספוּנים ואין מכלים דבר – בכל אופן לא רע מחיי הבורגנים היהודים שבכל הארצות. אמנם, אי-אפשר להעלים עין: לאלה האחרונים יש תענוגים, שאין, אהה, לבני ראשון. אלה האחרונים מבקרים בקונצרטים ובתיאטרונים, נהנים הרבה מן האמנות, קוראים את ה“נִיוָה” וקונים אלמאנאכים דקאדנטיים, משׂחקים בקוביה עם רמי-המעלה, יוצאים לנאות-קיץ עם נהרות ויערות מסביב, שולחים את נשיהם לכל ערי-הרחצה שבחוץ-לארץ, מתענגים על בנותיהם המחוללות עם אופיצרים, מתרועעים לפעמים עם פקידי-הרשות הליבראליים (כאן יהיה הפחה רק במקרה, פעם אחת ביובל!). אבל… אבל תחת זאת, הם – בני גילם ברוסיה – סובלים מה“גלות”, לא עלינו. יש שם, למשל, נאות-קיץ שהישיבה ליהודים אסורה בהם, יש הוֹטלים בחוץ-לארץ שאין נותנים ליהודים דריסת הרגל שם, יש גזירות, רחמנא ליצלן, על הכניסה לבתי-ספר גבוהים ויש… ויש “שאלת השמד”, בעוד שכאן, מאידך גיסא –
לא, לא! עוד לא כלו כל הקצין בראשון-לציון! אמנם, אין תכלית בישיבה כזו, אין תקוות לעשות אושר גדול, יוצא מן הכלל, שדה-הקומבינאציות מוגבל – עוד פעם סינדיקאט ושוב סינדיקאט – אבל, נוּ, נוּ, מה לעשות… ובכלל “צרת רבים – חצי נחמה”, והרי ראשון אינה בת יחידה בצרותיה: יש עוד מושבות יהודיות – עלובות! – בארץ-ישראל… הרי רחובות הקרובה, והרי גדרה הקטנה, הביל“וית (שתיהן מתחרות מה-מגונות בכל מה שנוגע לעסקי היין ונפתוליהם!), ואפילו אם נקח את פתח-תקוה הליטאית-הירושלמית, המאושרה, העושה הון – כלום מעטות דאגותיה?… אלא שאין מוצא… ולהיפך, אם תמצאו לומר: יש בית בן ששה חדרים לגור בו? יש פשטידה לאכול? יש איזו חליפות-שמלות ללבוש? יש פרנסה וקרדיט באפ”ק וגם איזו מזומנים מצלצלים? בצוק העתים הללו יש להסתפק גם בכגון דא… וכאמור: מה לעשות… צריך לסבול, להביא קרבנות על מזבח-הכלל, לישב בשלוָה ולחכות לימים יותר טובים – – –
בשלוָה? אבל כאן מצא אותם, את בני ראשון-לציון, מאמרו המרוגז של אהרונוביץ.
– – – – – – – –
יוסף אהרונוביץ, אחד מבני ה“עליה” של לפני שש-שבע שנים, מי שהיה זמן ידוע פועל בשדה וגם ביקב הרחובותי, ועכשיו, מראשת ימי הופעת “הפועל הצעיר”, פועל נאמן בשדה העתונות העברית הישרה בארץ-ישראל; אדם, שכשרונותיו הספרותיים אולי אינם גדולים ועשירים וידיעותיו הכלליות אולי אינן מרובות-הצדדים, אבל התמדתו ומסירות-גופו לכל מה שהוא עושה ומוסריות-תכונתו – מוסריות נפשית, יסודית – ראויות למופת; אדם היושב שבעה נקיים על כל מאמר קטן ומתעמק תמיד לדעת ידיעה נכונה את הדבר שהוא בא לדבר עליו; אדם, שחשבונות פרטיים וכל מה שרגילים לסמן בשם “פניות”, זרים לו בתכלית בשעה שהוא אוחז את עטו בידו, עט שהוא קדוש בעיניו מיום שאחז בו; אדם, ששגשוג הדבר העברי החי, כפי שהוא תופס אותו, והצלחת הישוב הציוני וגאולת עמו, לפי השגתו, הנם התוכן של חייו, אולי התוכן היחידי, וסופר זה עשה בגליון הראשון של “הפועל הצעיר” ש“ז (תרע"ג) חשבון לראשון-לציון – לרגל יובל השלושים שלה – והעלה, לשיטתו, לשיטת האנשים הספורים אשר התרכזו מסביב לעתון הנקוב (“בעלי-דת-העבודה” – קרא להם ר' בנימין), שאף-על-פי שהיום אשר בו תקעו הראשונים את אהלם בראשון-לציון ראוי להיקבע חג לאומי לדורות, הנה, בכל זאת, לקרוא “נצחון! נצחון!” ביום-היובל הזה עדיין אין מה, מאחר שראשון-לציון הן לא נעשתה עד היום מרכז של עבודה יהודית וערכין יהודיים רוחניים חדשים. ארץ-ישראל אינה עדיין מקום-כניסה לנודדים יהודים ואף לא תהיה לזה כל-כך במהרה, ומעלתה, איפוא, אינה אלא בצד המוסרי, האנושי, היהודי, הפנימי של בני המושבה הזאת, “כּלת היובל”, אינו גדול מערכו של זה אצל כל אחיהם בכל תפוצות הגולה. מה שם בטלה ומותרות וצביעות חברתית ופחדנות ו”דימוראליזאציה" וכו', אף כאן כך.
“עם כל הכבוד – הוא כותב – שאנו רוחשים לאלה שזכו להיות הראשונים לבונים, מחוייבים אנו להכריז על האמת המרה, כי מי שנושא את נפשו לראות בארץ-ישראל מרכז לאומי לחיים עבריים טבעיים, יכולה ראשון-לציון לשמש לו דוגמה יפה להיפך ממשאת-נפשו”. “אם בפתח-תקוה אתם מוצאים את הבורסה עם כל הקלקול שבה, את השאיפה לאֶכּספלואטאציה ולהתעשרות על חשבון עבודת אחרים, הרי אתם מוצאים שם חלף זה גם חלק הגון של יהודים פשוטים, שעובדים בעצמם, ודור צעיר בריא בגופו, שגדל וחונך במושבה ומתחיל להתמכר לעבודה. ומה אתם מוצאים בראשון-לציון? קוּלטוּרה זרה של הבּולוואר הצרפתי, פנים חולניים מבטלה ומחיים עירוניים אי-נורמאליים, וכמעט אף לא סימן לדור צעיר עובד וכו‘. היא היתה הראשונה, שהוציאה את בניה מקרבה ופיזרה אותם לכל ארבע כנפות-הארץ. וראשון-לציון נשארת עד עכשיו אולי היחידה בין כל המושבות ביחוסה המוזר לעבודה העברית וכו’. כאן השיטה היא ליבראלית לגמרי: אנשים אחים אנחנו, כמונו כמוכם חלוצי-העם הננו, אלא שלא על העבודה העברית יחיה הישוב, כי אם על פשיטת-יד לנדיבי-ישראל. ככה עשינו אנחנו וככה צריכים גם אתם לעשות”. “בראשון-לציון, בשנת השלושים לקיומה, ראינו בעלי רכוש ובעלי אמצעים חמריים מרובים עומדים לפני הפקידות כעניים בפתח ומבקשים פרוטות לבדק-הבית, לקניית חמור, פרה וכו'. אפילו בזכרון-יעקוב, זו שהיתה תלמידה ותיקה של ראשון-לציון ועלתה עליה בקלקולה, אנו רואים בנים שהחלו לשוב לגבולם, והיכן הם הבנים השבים לגבולי ראשון-לציון? היכן הוא הדור הצעיר, יורשם הטבעי של חלוצי יסוד-המעלה?”
אלה הן האשמות; זוהי הצעקה; גם פה אין תיקון לרוח האדם היהודי!
אגב אורחא: על מאמר זה, כמו על כל מאמר הכתוב בידי אחר, יהיה מי שיהיה, אפשר לכל אחד לבוא בהשגות ובהערות שונות של “לא כי”. את דעתי אני, למשל, לא הניח המאמר כלל וכלל. ואגיד-נא גלוי: אילו היה מר אהרונוביץ יוצא לא מתוך דרישות מוסריות סתם ומתחיל לא מראשון-לציון, אלא מכל הישוב והיה כותב מעין זה: “תקופה של ל' שנים עברה על הישוב. בנקודות אחדות מפוזרות וקטנות של פלשטינה הקטנה – בפחות מאחוז אחד, למרות מה שהיהודים בארץ הנם כי”ד אחוזים – שלפני שלושים שנה היו שממה או מיושבות על-ידי פלחים ערביאים, גרים עתה כמה וכמה איכרים יהודים, אלף משפחות. מהן יש, כמו בקוסטינה, שלא התבססו עוד כלל, ויש גם, כמו בראשון-לציון ובמקומות אחרים, שנחלתן שפרה עליהן; מהיכא-תיתי; נעים לראות מושבה עברית פורחת ושמחה בחלקה. אך גם זאת כדאי שלא לשכוח, כי בכל אופן, לכלל-ישראל יש לזה ענין קטן עד מאוד. המוני-היהודים, המבקשים להם קרקע לרגליהם, לא פה ימצאוה. רוב הארץ הוא, כידוע, בידי תושביה מאז, והיא דרושה להם גם להבא, וקשה, כמעט אי-אפשר, לקנותה מידם, והראיה, שיש הרבה משרדים ציוניים וגם קצת כסף, וכולם עוסקים כל היום בקניה, קניה, ואין קניה. מה שנוגע למעט האדמה, אותו האחוז האחד שישנו כבר בידינו, הנה עובדיה אינם יהודים, כמו שמצינו אצלנו בדרך-כלל בכל מקום, כמו במושבות-היהודים בארגנטינה ובקנדה. אשמת-הגזע או עולם כמנהגו – לאלוהים פתרונים. בין כה וכה וקוּרס חדש בדברי-ימינו עוד אינו מתחיל מראשון-לציון ואחיותיה, מושבותיו של הבארון רוטשילד, כשם שאותו קורס אינו מתחיל ממושׁבות שׁמעבר לימים, מושׁבות הבארון הִירשׁ. גם חלומו של זה האחרון, גם האידיליה של חובבי-ציון, ש’הנדיב הידוע' אחד מהם – שניהם פשטו את הרגל" – – – אילו היה מעריך-התקופה כותב כך, אז אני, הכותב, לא הייתי יכול להחסיר מזה כלום והייתי נכון לחתום על הדברים בשתי ידים, אלא שאני הייתי מוציא מזה עוד איזו מסקנות. הייתי אומר: מכיוָן שכך, הרי אין פלשתינה הטריטוריה המבוקשת לפתור את שאלת-היהודים האמיתית, כלומר, את שאלת האנומאליה והאויריות והפאראזיטיות שבחיינו, שאלת הסכנה לקיומנו מטמיעה יום-יומית, מחוסר עבודה יסודית, עצמית, שאלת הנדידה התמידית, ההכרחית, ההיסטורית. ואם, אמנם, אין אנו רואים אפשרויות טריטוריאליות אחרות, ואם אמנם, לבנו החלש והפצוע לא יתננו להאמין, שבשטחי-הקרקע הגדולים והפנויים אשר באמריקה ואוסטרליה וברזיליה וכו' נוכל לבנות לנו עתיד חדש, חפשי, בל-ימוט, מפני שלנו, לבני-עמנו, אין הכוח העצום הדרוש לזה, אזי נשארת לאנשים הציבוריים בתוכנו, שעוד לא התייאשו מכל וכל, רק הדרך היחידה: מלבד סידור-וריכוז-הנדידה בארצות-החופש בגבולים האפשריים, עשיית כל מה שאפשר במקומות-מוּשבותינו, בכל מקומות-מושבותינו; מלחמה בשארית-הכוחות בעד החדירה אל התעשיה העיקרית, ובכל מקום שיש איזה פתח, אפילו כחודה של מחט – אל עבודת-האדמה; להבין את מצבנו לכל עומקו הגלוי, לבלי להונות את עצמנו ולהטיל הכל על האגיטאציה של תלאותינו ושל השנאה אלינו, סיבה שׁבהרבה אנו אשׁמים בעצמנו, אחרי שׁבמצבנו המיוחד ידָרשׁ ממנו לשׁם קיומנו מה שלא ידָרשׁ מאחרים, מכל בני העולם; ובעיקר, לחדול מרדוף אחרי פרופסיות חפשיות ואויריות, אחרי תפקידים של סרסורים ושל מתחככים – לחדול מהיות עם של “אֶכּסטרנים” בבתי-חרושת ל“השכלה” או מחוצה להם; הדעה הציבורית של טובי בני-ישראל צריכה לעמוד על דרך חדשה, היא דרך העבודה היסודית, היא דרך ה“התבססות”, אבל לא על-ידי דיפלומים, כי אם על-ידי חיזוק-אופיֵנו והעמקת-תכונתו ואימוץ-שרירינו בכל הארצות, אשר אנו נחיתים שם. וארץ-ישראל? מובן, הישוב העברי הצעיר שבפלשתינה אף הוא אינו צריך לצאת מן הכלל. גם בו צריכים אנו, הנמצאים כאן וגם אלה המאות שיתוספו עלינו ושיבואו הנה שנה-שנה, להתחזק ולהיות לאנשים. אך חלילה וחלילה ממנו להביט על ישובנו פה כעל הגמוניה ליהדות, לתרבות, לרוח וכו' וכו', הגמוניה, שכל עיני ישראל צריכות להיות נשואות אליה בתקוָה, לכלכל אותה ולסעדה (כי כבר גדול המחנק פה מן ה“קרבנות” וה“מתנות” וכבר רבו הבנינים המזויפים המטילים אבק ויסוד אין להם, וכבר גדלה אחיזת-העינים על פי הדרישה, וכבר אין אוויר טהור לנשימת-אדם!). חלילה מאתנו, הטובעים, להוסיף קש על כל גבעולי-הקש, שאנו מתאחזים בהם, כי ממשען-גבעול-קש לא תצמח ישועה לנו. מעמד לרגלינו נחוץ, והישוב הארצי-ישראלי אינו אלא חלק, חלק קטן מאוד מן ההכל, ורק באחדות-ההכל – על-ידי הסתדרות, ספרות וסיוע הדדי – יתפוס גם הוא איזה מקום, בהתאם למספרו ולכוחותיו.
אילו היה מר אהרונוביץ כותב כך וכך – אמרתי; ואולם מובן שמר אהרונוביץ לא כתב כך ולא יכול היה לכתוב כך, מפני שהוא רחוק מאוד מחשוב כך, מפני שהוא וחבריו רואים באמונתם החיבת-ציונית ובארץ-ישראל – חזות הכל. על זה יעיד כל גליון וגליון מכלי-מבטאם, שעם כל האינטימיות האידיאלית שבו, עם כל הטוהר ויתר צדדיו החיוביים, שמקורם ביפי הרעיון ה“חובבי” מימיו הטובים, הנה, מצד אחר, הוא יותר מדי “מעור אחד” ול“גולה” אין בו מקום (אם להשתמש בפראזה לקוחה ממודעת “קדרון”). והרי הבטח הבטיח “הפועל הצעיר” לתת בשנה זו – בשנה הששית לקיומו – גם השקפות על חיי היהודים בגולה; ואולם הנה כבר יצאו גליונות אחדים, וה“גולה” עוד אינה! יען מה? יאמרו מפני שלא נמצא מי שיכתוב, כשם שלא נמצא, כנראה, מי שיכתוב את הפרק על “החיים והספרות הכלליים”, שגם הוא הובטח?אבל זו אינה תשובה. כאן כדאי לדעת: מדוע אין מי שיכתוב? האם חיי ישראל בכל התפוצות רחוקים מאנשי העתון הזה כמו “החיים והספרות הכלליים”? והאם מן הנכון הוא, שכאן לא יורגש אותו הקשר שבין כל ישובי היהודים בכל העולם אפילו במידה שאנו מוצאים אותו בעתונים הישראליים המצויים, הבעלי-בתיים? כמעט כל עתוני ישראל ברוסיה נותנים מכתבים מחיי אחינו בגליציה, אמריקה וכו‘, וכמו כן עתוני גליציה ואמריקה על חיי אחינו ברוסיה וכו’. ואולם הוא הדבר, שהסיבה מונחת יותר עמוק: בעלי “הפועל הצעיר” אינם יכולים להשתחרר מהכרתם ה“חיבת-ציונית”, כי חיי היהודים בכל מקום אין להם חשיבות בפני עצמם, ואם גם לדבר עליהם, כמו שהובטח, אין זה כדאי אלא מנקודת ההשקפה של העבודה בארץ-ישראל, לאמור: ראו! שם כל מה שתעשו לא יעלה פרי! בואו הנה ועשו, כי פה ורק פה יש שכר לפעולתכם. ברם, בהיות האנשים הגונים מאד ורחוקים מאד מדבר-שקר מכוּון, ובחושם בעומק-לבם – אי-אפשר שלא יחושו! – כי לא נכון הדבר, כי אין לסמוך בכל על ארץ-ישראל, כי באמת כל מה שעשוי שם בגולה הוא לא פחות עשוי מבכאן, כי אדרבא, שם – ביחוד באמריקה – אולי החיים הציבוריים יותר נובעים מעצמם, פחות תלויים בכוחות מן החוץ ובעזרה מן החוץ, ולא יתָּכן להשׁקיף עליהם מגבוה; יתר-על-כן: בהיות שאי-אפשר לאנשים הללו שלא ידעו, כי הדיבורים הנאים על האפשרויות הרחבות של העבודה פה אינם אלא דיבורים, כי אמנם, צריך לעבוד, אסור ללכת בטל, אבל גם פה האפשׁרות בפועַל אולי קטנה מן הכוחות הבלתי-גדולים, הפרי אולי קטן מן ההתאמצות הקטנה, ממש כמו שם, כמו בכל המקומות; ובהיות, מאידך גיסא, המהלך של כל העתון, של כל רצון-הנפש, אחר, אחר, לכן… לכן חסר עיקר זה מן הספר. מתוך הניגוד המר, מתוך הטעויות והבלבולים האלה, נאלמים הפיות במקצוע זה ולא ידובר מטוב ועד רע בדבר חיי היהודים בכל ישוביהם, או כמו שרגילים לומר כאן – מבלי להרגיש את האירוניה שבדבר – ב“גולה”.
– – – – – – – –
נטיתי קצת מעניני ונמשכתי לצדדין, מענין לענין, אבל זה אשר אני אומר באותו ענין: עיקר-מאמרו של מר אהרונוביץ היה כולו במקומו, אילו היה עיקר-דעתו של המחבר שונה בכל הענין. ברם, מתוך נקודת השקפתו הוא, מתוך יחסו הוא אל הנדון, אפשר, כמדומני, לדבר אתו משפטים על הרבה מביטוייו, הסותרים את האמונה, ואולי על כל הטון שלו, שהוא מופרך ביסודו, מלבד מה שבכלל אפשר להתנגד לאופן זה של התנפלות בעלמא והטפת מוסר לבני מקום פלוני ופלוני ושל קילוס מושבה זו כלפי אחותה, בעוד שבאמת כל מושבותינו דומות (בהכרח!) לגבי עבודה יהודית ולגבי הרוח הפנימי השורר בהן. אם בזו יש מאה פועלים בין שלושת אלפים ערביאים ובזו עשרה בין חמש מאות – ההבדל אינו גדול ביותר; אם זו עובדת יותר בעצמה וזו פחות, הרי זה מפני שבני הראשונה מראשית היוָסדה הם טיפוס של בעלי-בתים קטנים ובינונים, בעוד שבני השניה הם מטיפוס של אמידים. וכלל לא צריך להוכיח, כמדומני, שבני ראשון-לציון, למשל, בשר מבשר כלל ישראל הם ועצם מעצמיו, וּודאי שאינם גרועים בעצם מהותם מבני מושבות אחרות, אלא שהאופי הישׂראלי שׁהתגלם אצל פֶרמֶרינו באמריקה בצורות ידועות, אותו אופי התגלם בארץ-ישראל בצורה אחרת קצת מאשר שם – ובפתח-תקוה באיזה שינוי מאשר בראשון-לציון או בראש-פינה או בגדרה, הכל בהתאם לתנאים המיוחדים – שטחי-האדמה, טיבה, מצב-העבודה בסביבה, מצב המתיישבים בעבר – ולמקרים החיצוניים שפעלו פה ופה. אין גם ספק, שאילו היה בארץ-ישראל המון יהודי כהמון הערביאים, מראשית ימי הישוב, המון הנכון לעבוד בזול ויכול לעבוד בזול בהתאם לצרכיו המעטים, כי אז לא היו איכרינו מזידים למסור את העבודה לידי גויים ולהתעלם מאחיהם ובשרם. עכשיו, שפועלים יהודים דומים לערביאים בזולותם ובהכשרתם לקושי ולעמל אינם כמעט בנמצא (ומאין ימָצאו? פתרון לשאלה זו אין!), טבע-הדברים מחייב, שהמצב הוא כמו שהוא ויהיה כמו שהוא. אין איכרי פתח-תקוה וראשון-לציון עושים עצמם רשעים בכוונה ועל רצון רע ושרירות-לב אין כאן מקום לדבר, לכל היותר יש לרמוז על התוצאות של המצב הקיים, על הר-הגעש, שעליו אנו יושבים כולנו, פה לא פחות מבכל מקום ואף לא מסיבות אחרות שבכל מקום. אסון הוא! ואם עוד מובנים סופרי ישראל מסוג ידוע, שכל זמן שהנשמה בקרבם אי-אפשר להם שלא להתריע ושלא להטיח ראש בכותל על הליקויים הנוראים, הגזעיים, של עמנו, ליקויים המלווים אותנו לכל מקום-בואנו ויוצרים לנו מצב מיוחד ואשר רק השמים, הצריכים לבקש רחמים עלינו, הם היודעים אם כבר יש לנו מוצא וגאולה מאותם הליקויים והמצבים ואם כבר לא נאכל משיחנו לעולם עד לבלי השאיר זכר וצמח שיעשה קמח; אם כל זמן שהעט היהודי עדיין רועד בין אצבעות-סופריו, אי-אפשר להם לפטור עצמם מהערכת החזיונות, שלא לטהר ולטמא, להכשׁיר ולהטריף, לזַכות ולפסול ולגלות את הדברים כהווייתם, באיזו תקוָה ובאיזו אמונה רפויה, שאולי עוד עתיד איזה אור מגבוה לתעות לרחוב-היהודים ולהגיה על דרכי יעקב ולשנותו בזמן מן הזמנים שינוי עיקרי, יסודי; אם כל זמן שחבלי המבטא והדיבור פוגעים באותם הסופרים, המיואשים בעצם, בכל מה שהם כותבים, עד כדי לשלול מלשונם כל קלות וכל שטף וכל נועם, אין פלא מה שהאֵלם וחסרון המלה הנחוצה גורמים תמיד להשכיחם כל זהירות בסגנון וכל מידת התאפקות במשפט – הנה העמדה, שפובליציסטים חובבי-ציון נאמנים, כיוסף אהרונוביץ, עומדים עליה, כבר אינה מובנה. לכאורה, אמונה חזקה, “צעירה”, כי מעכשיו, אחרי תקופת השלושים, תתחיל תקופה חדשה, ודוקא בארץ-ישראל; לכאורה, משפטים בהירים, בריאים, מלאים רגש והגיון גם יחד, כי הכל מוליך אל המטרה הנכספה; לכאורה, הבטה באספקלריה מאירה על מה שכבר רכשנו לנו, על הסך-הכל המרנין של הדרך שעברנו בה, ולבסוף – כאראקטריסטיקה זועפת ומרוגזה ובלתי-תכסיסית כל-כך של המושבה המצליחה, הראשונה לציון בהרבה והרבה מובנים! כיצד?! אם היא אינה מאירה – מאין יבוא פתאום אור אחר? מובן, שנגדה, נגד המושבה ונגד אמת-המציאות מנקודת ההשקפה של שאיפת הגאולה הארצית לא חטא בעל-המאמר אף במשהו; ואולם לאמונתו הוא בשיבת-ציון חטא חטאה גדולה: הוא חתר חתירה גמורה, אחרונה, תחת יסודה. “חטאות-נעורים " אינם זזים ממקומם ו”דרך תשובה" לאלה שיושבים פה ו“דרך לעבור גולים” משם אינה נראית אף במקצת. המונים יהודיים, שהם יעשו והם ייצרו תרבות כללית, שהיא רוחנית, חדשה, טהורה, אינם במושׁבות הישׁנות, ואף לא נראה את הפתח שׁדֶרךְ בו יכָּנסו לכאן ואף לא נראה את המקום שׁעליו ישׁבו פה, ואף לא נדע מה יעשו פה. ואולם מר אהרונוביץ אינו דן בזה: לו סגי ביחידים מוסריים ובטהרת-הרעיון. אבל אם את מאמרו נקרא כולו, לא נבין, סוף-סוף, מהיכן האמונה הפתאומית, שמעכשיו תתחיל תקופה חדשה על טהרת הרעיון? ה“רעיון” – הלואי שיטהר ויפתור שאלות-חייהם של היחידים, של הבודדים, אשר בשמם הוא מדבר – אבל “תקופה”? לא ביחידים תנועת-עם ולא מהם מתחילות תקופות חדשות ולא על ידיהם יוסרו מצוקות האויריוּת הישראלית. “רעיון-התחיה”, “תחיית-הרעיון” – זוהי חיבת-ציון, רק חיבת-ציון.
מה נשתנה? מה ישתנה?
– – – – – – – –
מאמרו של מר אהרונוביץ נדפס, כאמור, בגליון הראשון של “הפועל הצעיר” משנה זו, ביום ז' תשרי, וכעבור חודש ימים, ביום ז' חשון, באה ב“האור” של בן-יהודה (גליון כב-כג) “תשובה ניצחת” “לתוקפינו” מאת שלושה מנכבדי ראשון-לציון, ששנים מהם חתמו שמם בפירוש ואחד בפסיבדונים בלע"ז: אחד מהראשונים בראשון. נפגעה, איפה, ראשון בכבודה! זאת אומרת: עיני העדה הראשונית מצאו, שהמאמר מרגיז! ואגיד מיד: אם דרושים היו עוד איזו קווים להשלמת התמונה המעציבה, הנכונה, שתוארה באותו המאמר המעציב, הבלתי-נכון, בתור מאמר, ומחוּסר-הבסיס; אם דרושים היו עוד איזו שרטוטים להבלטת הרוח הארצי-ישראלי, למסירת האויר התרבותי אשר מסביבנו; אם דרושות היו עוד איזו תעודות על ההרגשה העצמית של הבונים, הראשים והראשונים לציון, שהיא יודעת רק קריאה אחת: “אל תגעו בנו! אל תגעו בחלוצי העם!” – הנה באה התשובה הנפלאה הזאת ומילאה את הצורך הזה על צד היותר נפלא.
קודם כל מוסרים המשיבים ה“מנצחים” או ה“נצחיים” מודעה מנוסחת, ש“זה דבר למטה מכל רגש-כבוד (דבר למטה מכל רגש-כבוד!) לאותם מהחלוצים, שנפלו על שדה-המערכה כמו לאותם שעודם חיים” להצטדק, להתנצל ו“להשגיח בכתבי-החירוף המזוהמים מכותבי-חירופים” ו“נוטרי הישוב החדשים כמו ר' אהרונוביץ וחבריו ב’הפועל הצעיר' שלו” אחרי ש“ראשון-לציון הניחה האבן הראשונה בישוב שלנו”. כידוע ליודעים, היה “למטה מכל רגש-כבוד” לבני ראשון לענות לערבי פועל בהכותו את אחד מבעלי-בתיהם. ו“למטה מכל רגש-כבוד” להם גם לענות על “כרכורי-מלחמותיהם” של אותם האנשים, אשר “על עטם-חרבם יחיו”. ראשון, שהראשונים מייסדיה היו בעלי-כשרון ונאמנים וכו' וכו' (כאילו איש כופר בזה וכאילו “המחרף והמגדף” בעצמו לא יצא מתוך הקדמה זו!) ולמרות ש“כל-כך ירבה סבלה בחומריות וברוחניות” (לדעת ה“מחרף” ברוחניות יותר מבחומריות!) “נשארה נאמנה לרעיוננו הגדול” (נאמנה? הלא זוהי כל שאלתו של “כותב-החירוף”!), ראשון זו “העמיסה על שכמה עבודה ענקית לעבוד עבודתה הפוריה על שׂדי הישוב” ו"שמה לה לחוק לבלי להיכנס בפולמוס של סופרים ולא לקפח פרנסתם " (קו פסיכולוגי מצויין וראוי לתהילה של בני ראשון!). היא, רואים אתם, שמה לה לחוק “לבלי התפעל לא מהאמת ולא מהשקר”; “פשוט הוא, שמבטלת היא כקליפת השום את הלבלרים המעפרים בעפר לעומתה והמטילים גללים והמכניסים זוהמה בכל דבר ונעלה”. ומי? מי הם הסופרים?
“אנשים שלא הביאו עמם כלום, לא רכוש רוחני ולא חומרי, שלא השקיעו בישוב אף פרוטה, שלא טבלו אף יד במים קרים לשם הבנין ויסודו, שאין להם לא זכות-אבות ולא זכות-עצמם וכל מעלתם היא, שבקיאים הם מרוב קריאה בספרויות צעירי העולם (!) לחרוז מליצות רמות של פילוסופיה מחותלת בערפלי מסתורין”.
ועל אנשים כאלה יתעכבו כורמים מצליחים לענות להם?! לא ולא! לא סופרים אנחנו – משננים העונים בראש ובסוף ובאמצע – ולא נענה לכם ולא ניכנס עמכם בפולמוס אחרי ש“לא סופרים אנחנו ואיננו בעלי לשון מסולסלת כמוכם” (כאילו לכתוב תשובה בקצת לשון-בני-תרבות צריכים להיות דוקא סופרים, כלומר, אנשים שלא הביאו וכו' ובעלי לשון מסולסלת!) “ואין לנו פנאי, מפני שאנו צריכים להחזיק את ציבורנו ואת הפועלים העברים במשמע”, כלומר את הפועלים שאין לנו, זאת אומרת, אתכם, הלבלרים הקבצנים, “בעלי החלומות, חסרי-המעשה, חסרי-עקיבות”… לא, לא לכם נענה… ואף-על-פי-כן ענו! התעכבו וענו! לא השגיחו ב“חוסר-הפנאי”, טרחו שבועות רצופים אחדים, וכתבו את המענה! ולא מענה קצר, מעשי, אל הענין, שכך היה, הווה ויהיה, שאנו הראשונים ואנו האחרונים, ואין מה לדבר, כי אם מגילה ארוכה, ספרותית, פטפטנית, המכילה יותר משש מאות שורות “מסולסלות” של לא אנשי-מעשה כלל וכלל (האנשים מבני-ישראל, אשר על עטם-חרבם יחיו, היו בוודאי מקבלים בעד מאמר כזה מטמון שלם! אהה, גדולי-ראשון, כי לא עמדו ב“חוק ששמו להם” וקיפחו פרנסתם של אלו!) ושהמבטאים “האי זעירא”, “בעל דרוש וקבל שכר”, “דברי-שקר של אדם חסר-לב”, “מוציא דיבה”, “צרות-עין של עצל” הנם הקלים בזלזוליה. “בן-ראשון-לציון ירגז תחתיו לשמוע ביטולים ובדותות על מושבתו”, ולפיכך ענו, לא יכלו להתאפק. ואם אמנם “לוקאל-פטריאוטיזמוס” כזה נאה מאוד לאנשי-כפר תמימים, הנה קצת קשה, איך יכלה ראשון להתאפק עד הנה, שלושים שנה, ולשים לה לחוק “לבלי התפעל לא מהאמת ולא מהשקר” ו“לבטל כל הלבלרים”?
כן, הם ענו, ויפה עשו. מתוך מענה זה יכולים ללמוד הרבה כל אלה הבאים בטענות (מר אהרונוביץ הוא אחד מהם!) בשם “הרעיון הגדול”, ושוכחים, כי “רעיון גדול” אינו ענין אלא ליחידים (גדולים או קטנים, אבל שמאחרים אין להם שום רשות לתבוע דבר), ואולם מהפכות עיקריות בחיי עמים באות ממקורות אחרים לגמרי (בוודאי לא פחות חשובים מן הרעיונות הגדולים), וכי, בכל אופן, לא בראשית הוא הרעיון הגדול, כי אם בסוף, בסוף מעשים אנושיים גדולים, אינסטינקטיביים, במלחמה עם הטבע (מה שאין כן בישוב הארצי-ישראלי המצומצם, המצומצם בהכרח, שכל מלחמתו אינה ולא תהיה אלא עם הקופות הלאומיות להלוואה ועם ילידי המקום מבני הנכר…). האמרות הבאות בתשובת בני ראשון כיום על מסירות-נפשם וגדלותם של הראשונים כמלאכים, על הצלחתם למשוך את הנדיב, על מלחמתם הרוחנית בפקידות ועל נאמנותם לרעיון-התחיה הגדול – יש ויש בהן בכדי להזכיר לאנשי-הרוח שלנו, מה כוחו של האידאליזמוס לחולל, מה מבינים בני ישובנו הטיפוסיים בשם אידאליזמוס וכמה קל הוא לדגול בשמו!
הן מעניין הוא, שאף על אחד מ“דברי-השקר” של “מוציא הדיבה על ראשון” לא השתדלו המשיבים להראות, כי יש בהם אפילו הפרזה לאיזה צד. קורא אתה את התשובה הארוכה מראשיתה ועד סופה ואינך יודע, סוף-סוף, היכן ה“שקר” ובמה היא ה“דיבה”. רק ב“הערכה”, ב“יחס” פליגי, אבל לא באמיתיות העובדות. פועלים יהודים? כן, אין אצלנו בראשון פועלים יהודים; היינו רוצים… מדוע לא? האם לא יהודים לאומיים אנו? האם לא נאמנים אנחנו לרעיון? תיבש הלשון האומרת כך! אבל בדליכא… זוהי שאלה קשה… דעו לכם, ה“זונים אחרי הבעלים החדשים”, דעו לכם… או אדרבא… אדרבא, תנו לנו מאות אחדות של פועלים יהודים שיגורו בבתיהם בכפרים קרובים ויסתפקו במזון של בצל אחד ליום ויעבדו אצלנו בזול בכל פעם שנצטרך להם, ונקבלם… רואים אתם, אין לכם פועלים… אהא! אתם האשמים… מובן מאליו, עכשיו ודאי שהעבודה היא ערבית… אבל אנו… אנו נשארנו נאמנים לרעיוננו הגדול…
והדור הצעיר? כן, אמת: הוא איננו בראשון… ואלה שישנם שואפים גם הם לעזוב… אבל – עוד פעם – הרעיון הגדול לא סבל כלל מזה…
“הסיבה הראשונה של יציאת הבנים מראשון-לציון היתה מפני שלא חפצו בפת-בג של התמיכה ולא רצו להיכנע להעול של הפקידות והתחילו גם להרגיש את הכרת הטובה של סופרים בעתונים, שהביעו בימים ההם לאבותיהם החלוצים לפי סגנונו של “הפועל הצעיר” עתה, וביחוד שלא ראו שום בסיס למחיה ולפרנסה מחוֹסר קרקע על גבולי ראשון-לציון. להיות עבדים נרצעים בלי עתיד (הקורסיב של המעתיק) ולהיות מטרה לחצים ולאבני בליסטראות של הידענים הכותבים, הזורים עוד מלח על פצעי אלה שסללו הדרך ציונה ושהניחו היסוד לכל מה שנברא בארץ, לא חפצו”.
עד כאן לשונם.
והאם לא אופייניים, האם לא “יקרים” כל הדברים הללו להבנת הענין? “שלושים שנה עבדו חלוצי יסוד-המעלה בעקיבות ובסבלנות, ולמען קיום-משאת-נפשם וקיום-הישוב לא נסוגו אחור גם מפני השנוררות” – כך מכריז אחד המשיבים במקום אחר; ובכן לפנינו אנשים, שהקריבו את הכל על מזבח “הרעיון הגדול”, ואפילו את נפשם; ולשם הישוב נאותו להיעשות גם לשנוררים – הבו גודל! אך הבנים, אם כי כבר לא היו בעלי מסירות-נפש שכזו ומיאנו בתמיכה, נעלבו מדברי הסופרים המקטרגים, ותחת להיות “עבדים נרצעים בלי עתיד”, כאבותיהם האומללים, נשלחו לאחוז בדרך אחרת, בכדי להיפטר מן השנוררות – הנה, בכל זאת, גם בהם יתהללו האבות המתהללים וגם בעדם הבו גודל להם, לקרבנות-השנוררות, השולחים את בניהם לחוץ-לארץ! בקיצור: מכל צד שתשקיף על גיבורינו, תראה רק הנחת-יסוד לקיום-הישוב, סלילת-דרך לתחיית-העם ונאמנות לאידאל ולרעיון… אכן מה גמישים הם כל אלה האידאלים והדרכים והרעיונות ומה… מה נפלאים “כרכוריהם” של נכבדי-ישובנו, החכמים והמתחכמים, – כרכורים אולי לא-גרועים כל עיקר מכרכורי ה“לבלרים” המושבעים, המצויים אצל עט ואשר עליו יחיו!…
– – – – – – – –
נתארכו “דברי הבקורת” שלי על “התשובה הניצחת”, למרות מה שהענין הוא, באמת, ברור יותר מדי ואינו דורש כל-כך הרבה “ניתוח”. אבל, על כל פנים, אי-אפשר לי שלא לחזור ולהזכיר את הפרט האופיי הזה: באי-כוחה של ראשון, שבאו להגן על כבוד-עצמם ועל גדלותם ועל קורת-רוחם בתור “מצילי-האומה”, מלבד מה שאינם חושבים לדרוּש להכחיש את דברי המגדף בנוגע לעבר ולהווה, הנה הם גם אינם מוצאים לנחוץ לנסות ולהבטיח, שבזמן מן הזמנים יתבצר מקום בתוכם לעבודה עברית, שלימים הבאים יוָצר איזה עתיד לבניהם בחיק-המושבה. חס וחלילה! מודים אנו – קוראת התשובה – שאין תרופה לקלקולים, שאתם התריעים עליהם, אם רק קלקולים הם, אלא שהאשמה בכם… הסופרים “בעלי-המרה-שחורה”, שאינכם נוהגים די כבוד בגיבורי-התחיה, ובזה אתם מטים את לבכם להרחיק מעליהם את הפועלים העברים ולהבריח את בניהם, האומרים: “נימלט על נפשנו ולא נראה בכאב אבותינו החלוצים”… יהיה, איפוא, מה שיהיה, וכבוד “האבות החלוצים” לעולם במקומו מונח: הם, אחרי ככלות הכל, חלוצים נאמנים, מלח-הארץ ופאר-האומה… “ועוד ימָצאו אנשׁים ישׁרים (מבין הסופרים?..) שׁיבואו ללמד סניגוריה ושישימו לאל כתבי הפלסתר של נבובי-הלב המלאים מרה-שחורה ויאוש”.
כן, מי אשר חפץ בלבבו לראות את כוחה ופריה של ה“סניגוריה”, כלומר, של דברי-הפאתוס הכוזבים, אשר השמיעו בהקפה חובבי-ציון מחוץ-לארץ לאנשי ארץ-ישראל השכם והערב זה עשרות בשנים (ועדיין לא פסקו!), הוא ימצאם פה בכל הדר-גילויים! חלוצינו שאינם גרועים בכוח, אבל גם לא נעלים בפועל – בשום אופן ואופן לא! – על כל היהודים מכל ימות השנה, התרגלו כל-כך לחשוב את עצמם ליהודי-השבת של כלל-ישראל, התרגלו כל-כך למלא תפקיד של “מיוחסים” ו“מתייחסים”, התרגלו כל-כך בדברי “הסניגוריה” של “האנשים הישרים”, עד שראשית, כל מה שהם עושים לטובת עצמם – “גן-ילדים”, “בית-ספר”, “תזמורת”, “בית-מרחץ” – הכל הם זוקפים על חשבון האומה וטובתה, ושנית: כל הבא, חס-ושלום, להכריז על האמת המרה, על המצב עצמו כמו שהוא, אך “מחרף בכוונה רעה לעוות הצדק” הוא בעיניהם, עיני מיוחסים-לשוא! ואם יבוא אחד ויאמר, שאין שייכות רבה בין הרעיון של גאולת-ישראל, כלומר, התבצרות חלק גדול מישראל בעבודה ובחיים טהורים וחדשים, חיים שעומדים ברשות-עצמם, חיים שלא יבואו להוכיח לצוררינו את צדקותינו, אלא שיצאו לגמרי מחוג-ההיקף של שטנת שונאי ישראל ואיומיהם, ובין מושבות כראשון-לציון, שלמרות כל כרמיהן ויקביהן וּועדיהן אינן עולות בתוך על יתר ציבורי-ישראל הקטנים בכל תפוצות-הגולה, אז מובטח הוא האומר, שלא יהא בעיני אנשי-הארץ אלא כבא “להינקם בהם, על שעלה בגורלם לברוא דבר טרם ביאת יפעת הודו לארץ” (ולא יעלה על לבם, שהרי זוהי השאלה: מה בראו? בעד מה כל האומה חייבת בכבודם? נטעו כרמים בכסף של אחרים ובידי אחרים – וזוהי כל הבריאה? החזיקו ב“בית-ספר לאומי שׁבלאומי”, שׁהוציא מקרבו קאנדידאטים לפֶדלֶריוּת ובנות קוראות רומנים בצרפתית?). כי, כאמור, לא על עצם הדברים והעובדות, שגם מבעלי-הדבר אין כופר באמיתותם וכמעט שאינם נוגעים בהם כלל, אחרי שעיניהם לצד אחר יביטו ואחרי שבין כה וכה “הרעיון הגדול” נשאר שמור באוצר-ה“אקטיב” שלהם – לא על זה יצא הקצף, כי אם, בראש ובעיקר, על ה“חוצפה”. החשד הוא, שסופרי ישראל העניים וה“בתלנים” (מלא ב“תיו”!) מתקנאים בנחת-רוחם וב“אשרם” של בני “פריז הקטנה” ומשנאת-החיים דיברו סרה ביושבי ראשון-לציון הנהנים מחייהם. “צרה עינו של הכילי (?), עורך “הפועל הצעיר”, בראשון, הרוצה להתפנק קצת בהיות לאל ידה, כאילו צריכה היא לשאת עוון כל העם”. אוזן מלים תבחן; צעקה של “מפונקים” נפגעים בפראזה האחרונה הזאת: מה אתם, ה“מקטרגים”, רוצים ממנו? מה אתם ממררים את חיינו? מה אתם דורשים, אכזרים? שלא נתפנק בהיות לאל ידנו? שנשא את עוון כל העם? שנעבוד עבודת פרך? שנעשה את בנותינו לשפחות בעבודת הבית והגן? שנעשה את בנינו ל“עבדים נרצעים בלי עתיד”? שלא נקבל מאת הנותנים בעד היישוב? – – – ואתם בעצמכם אינכם מקבלים, הא?! “אתם בעתונכם, שאין בו אף קוצה של יוד שאינו יונק משנוררות ולא זכה עדיין לקיום עשיריה אחת של שנים”!
זהו המחנק, הנה ריח-הקטב! הנה מקצת מן האויר המורעל, שאין מפלט ממנו, כשבאים לעשות מרכז ל“רוח” במחשבה תחילה ולא כסוף-מעשה בא מאליו, כשדואגים לא לתרבות עצמית-עממית כתוצאה הכרחית מחיים ארוכים יצירתיים, עצמיים, של המונים יהודים חיים על חשבון עצמם, כי אם לטיפוח מכוּון של “לאומיות” ו“יהדות” – למן היום הראשון – ב“נקודות מזהירות”, בטלות בששים, שמ“הרעיון הגדול” הן מתחילות ובו הן גומרות… כאן, בסביבה כזאת, בהכרח מיטשטשים הגבולים, כאן בהכרח אין שום אַמת-מידה טבעית, אנושית, ואין שום הבדל בין הכורם שנתעשר על חשבון הקופה הכללית בזכות ישיבתו בארץ-התחיה ובין הסופר המוציא עתון, עובד בו יומם ולילה ומקבל מכסף החתומים ומקופת הדפוס שכר של עוזר-בחנות: שניהם חלוצי האומה והיהדות, שניהם מיניקים תורה ולאומיות לעם ישראל ושניהם “שנוררים” בעיני הרואה את הישוב מתוך אותה השפופרת, שלא נברא זה אלא לשם “הנקה” ו“יניקה”… מה בינינו לבינך? כולנו מיניקים, כולנו יונקים… אומר אתה לנו: “טולו “קוצה של יוד” מבין עיניכם”, אומרים אנחנו לך: “טול שתי קוצות”… ואם תקניטנו עוד, נראה לך מי אנחנו ומי אתה והננו נושאים עליך גם משל לאמור:
“לאחד מחלוצי יסוד-המעלה בראשון-לציון בת ושמה עבודה יהודית. והאיש בעל נכסים וכרמי גפן, כרם שקדים וזית, אדמת בור וגם כסף מזומן באוצרו, גם בית וכלים נאים להאיש. ויזדמן לפונדקו הפועל הצעיר, הבחור החשוב, החרוץ המעולה, ענק-הרוח, שנוצר מטיפת הדיו של אחרון הנביא שלכם, והוא מזויין בערכין חדשים רבים של “דוּם-דוּם, ברוינינג ומוזיר”. ניגש הוא להחלוץ הזקן, איש-שיבה, ואומר לו בזו הלשון: אתה השנורר הגדול היורד מנכסיך הרוחניים, שמכרת את נשמתך ונשמת הישוב בעד שכר השתיקה, אתה שבכלל נכסים רוחניים לא היו לך, אתה שהכנסת עוד דימורליזאציון במשך שנים רבות בשאר המושבות, אתה הפליט שאינך מוכשר ליצירה לאומית, הב לי בתך, הב לי זוזיך, הב לי סוסיך והב לי אדמתך, אנכי אשגיח על עבודת בתך שתעבת על-ידי זרים, אנכי – לי מותר הכל, בכידון ורומח אקדשה כדת רבותי, ב”הפועל-הצעיר" וחבריו, ומה לך עוד? רוצה אתה בזה מוטב ואם לאו, אוקיעך בכלי מבטאנו נגד השמש והיית לשמצה בפני קהל ישראל אשר שׂשׂ בך משוש תנחומים".
כאן הגיעה נקודת-הרתיחה של בעלי הבתים בראשון למרום-גובהה וכאן נתגלו הבנת-הסיטואציה של נושאי הדגל שלנו ודאגתם לכלל-ישראל “הששים בהם משוש-תנחומים”. העיקר הוא, כמובן מאליו, לא התוכן הריאלי של הבניה, כי אם “משוש-התנחומים” שבה לתיירים ולנביאי המרכז הרוחני; הסכנה היא לא בהשמטת הבסיס, כי אם ב“שמצה לפני קהל ישראל”…
– – – – – – – –
– לא צריךְ להיות אדם עמוק ביותר – אמר לי רֵע אחד, משרידי הארציים בארץ-ישראל, בשיחתי אתו על הענין (בדבריו בכלל, שהנם, לדעת רבים פה, דברים שלא בזמנם ועוד יותר שלא במקומם, השתמשתי זעיר שם לעיל בוויכוחי עם בעל-המאמר ואפשר שאוסיף להשתמש בהם לפעמים גם במכתבי הבאים) – לא צריך להיות נבון ביותר, בכדי להבין ולדעת, שערכם של מאמרי-תוכחה לתיקון המידות והמעשים אינו גדול. סבורני, שגם הכותב אהרונוביץ בעצמו, אשר, בדרך אגב, כל מהלך-מחשבותיו זר לי בעצם, ודאי שלא פילל להשיב על-ידי דבריו את המוּכחים מ“דרכם הרעה”. גם הוא בעצמו, המאשים בכל את הרצון הרע וחושב שהכל תלוי ברצון טוב, ודאי יודע, שאף אילו היו קוראים את דבריו, היו מתפעלים מהם כשם שהתפעלו היהודים מדברי “מגידים” מאז ומעולם. בכלל צריך להודות, שהמאמר “לתקופת השלושים” עושה רושם קשה לא רק מצד המצב שתוֹאר בו. רואה אתה לפניך אדם עומד בראש מפלגת צעירים, שהגיע עד הנקודה המתה – ואינו יכול להודות בזה! אבל בשבילנו אנו, העומדים מן הצד, אלמלא בא אותו מאמר אלא לשם התשובה שהעיר מצד נכבדי-המושבה, שגם הם בוודאי לא קראוהו כראוי – דיינו. תשובה זו הרי תעודה יקרה היא, ביחוד בשביל מי שישווה אותה עם תשובות בני הישוב הישן למתנפלים עליהם. איזה דמיון! ממש העתק משם, רק במקום “ארץ-הקודש” – “ארץ-התחיה”, ובלי “אזכרות”! בקיצור, דוקומנט פסיכולוגי רב-הערך. כל עצמותו, כל תכונתו של בעל-הבית היהודי, המדבר בשם אידיאלים, פה על הלוח. השקפת-העולם, הסגנון, ההפרזות, הצעקנות רפת-הכח ודלת-האונים, הערמומיות והפיקחות, שבעצם הן כסילוּת, כל רכוּת-המזג, דלות-הנפש ודלדול-האופי – הכל. ואם מרוגזו האמיתי של ה“תוקף” אפשר ללמוד רק, כי אין שלום גם במחנה המאמינים הצעירים שלנו (הן סימן רע הוא, אם הם כבר צריכים לשאוב כוס-ישועות מגדֵרה הזעירה והקפואה, שׁגם צעיריה היא יצאוה!) וכי אפילו בשעת חג כבר אין הם יכולים לדבר בלי כעס ובלי גניחות על העדר-האידיאליות – הנה מרוגזם של ה“נתקפים”, שבאמת יש בו גם הרבה מן ההתחפשות ומהעמדת-הפנים, אפשר ללמוד הרבה יותר. אגב: בעלי השקפה ורודה יכולים לקרוא: “פרוגרס! התקדמות!” גם ראשי ראשון התחילו להתעניין בדעת הקהל הראדיקאלי בארץ-ישראל. אבל באמת אין הדבר כך, ואופן-התשובה יוכיח: ל“מפני מה יאמרו הבריות?” החיצוני הלא חששו תמיד, ואי-אפשר היה שלא יחששו: הלא כל ארץ-ישראל תלויה בדעת קהל זה או אחר, והפחד הלז מפותח בה למדי!… ברם, כל הבנה פנימית במהותו של הענין, כל הכנה להתעמק, על מה אומרים עליהם כי “ירדו” – סמי מכאן גם עכשיו! גם היום לא נגעו ולא “ציערו” “דברי-החוצפות” את המשיבים מצד זה, שהנה אומרים, כי עבודתם הלאומית לא עשתה פרי ישוה לה, שהנה מושבתם מעוררת בלב אנשים ידועים בארץ-ישראל יחס שכזה, כי אם אך מצד התימַהּ ואי-הנעימות שׁבדבר (היאךְ!! עלינו ידובר רעות?!) ורק מצד הרושם שהפגיעה בכבודם בפומבי יכולה לעשות בחוץ-לארץ. ואם ישאל השואל: מדוע דוקא איכפת להם עתה ביחוד? “מה ראו על ככה” ל“צאת עתה מגדרם”? כלום רוצים הם, כשאר מושבות, במשיכת אנשים, כלומר, קאפיטאלים חדשים משם, שישאו ב“עול-ההוצאות” וחוששים, ש“השם הרע” יקלקל? – ודאי ששאלתו תהיה שאלה במקומה. בשאיפה חדשה שכזו מצד זו לא יאומן. וכי למה לראשון עוד אנשים? וכי למה אינה מחזירה את עוזביה ה“קרובים”? וכי איך פגשה את הצעת “חובבי-ציון” לעשות בתוכה פרבר של פועלים? לא, ודאי לא מפני זה, לא מצד המשיכה של כוחות חדשים פועלים מן החוץ. בזה צדק מר אהרונוביץ: היא אינה פתח-תקוה! יותר יתכן לשער, ש“הצער המיוחד” פה לא בא אלא מחוסר דאגות אחרות, דאגות אמיתיות אצל נכבדי ראשון. עתה, לפי עדותו של נושא המשל החשוב, יש ל“חלוץ-יסוד-המעלה” רב: נכסים, כרמי גפן וזית וכו' וכו', ומי שאינו יודע חֶסר וקרָב, הנותנים מקום לנצחון ולכבוד אמיתי, נעשה בהול ביותר על כבודו המדומה.
קְטַנּוֹת גַּם גְּדוֹלוֹת ["א"י החדשה והישנה" למילר]
מאתיוסף חיים ברנר
[“נייע און אלטע פאלעסטינא” מאת ל.ע.מילר]
יש מאמרים, קונטרסים, ספרים, שמסקירה ראשונה אתה רואה, כי ערכם הספרותי הוא גרוע מאפס, שכל שורה ושורה או כל עמוד ועמוד שלהם מעידים על מחברם, כי המשפט היוצא מפיו, הפעור תמיד, הרי הוא בבחינת “ממזר” אצלו, שאין משגיחין בו, שהדיבור שלו אינו מתלווה מעולם בחבלי-דיבור ובכוונת-הדיבור, ואף על פי כן – הלא יִפָּלא הדבר – הקריאה בהם, באותם המאמרים, הקונטרסים וכו', אינה מחוסרת איזו תועלת וענין, ולוּ רק מן הצד הכאראקטרולוגי שבדבר. ובאמת! יהיו הדברים האמורים שם מה שיהיו, ישקרו, יפריזו, יסרסו, או יחזרו באופן בּאנאלי ונלעג על האמור כבר על ידי אחרים, על הידוע לכל בר-בי-רב – איך שיהיה, הרי בכל אופן, בשעת-הקריאה אתה רואה לפניך עוד בן-אדם – נוסף על כל אלה שאתה יודע – העומד ומדבר כך וכך ובקול כזה וכזה, בכל אופן יִנָתן בידיךָ בתמונת החיבור החדשׁ עוד דף אחד, ויהא משובש ומהופך, עוד דוקומנט אחד, ויהא מחוק ומזוייף, מחיי האנוֹש המחבר האדון פלוני בן פלוני.
לפני זמן-מה – עוד טרם היה לי העונג המיוחד להתוודע אל פלאי “העולם המתהווה” של ד“ר יוסף קלוזנר ב”השילוח" – נזדמן לידי ספר יהודי מאמריקה, בן רי“ח עמודים, שיצא, כנראה, אשתקד ושנכתב, כנראה, בימי המשבר הידועים של מוסדות-החסד הירושלמיים הידועים לפני שנתים. שם-הספר: “נייע און אלטע פאלעסטינא”, והוא אוסף של “ציורי-מסע”, כלומר, “קוריספונדנציות”, אשר כתב “מן הדרך” מר ל. ע. מיללער, עורך ה”ווארהייט" הניו-יורקי, בעתונו.
גם מבלי שאגיד, יבינו המבינים מדעתם, שבמלה ספר ביחס לזה שאני מזכיר אין להשתמש לאל, אולי, בדרך-ההשאלה. “קאלוּמס” מן ה“ווארהייט”, שלוּקחו כמו שהם וחוּברו בחוברת יחדיו עדיין אינם ספר, גם אם מספר העמודים שלה יעלה על 218; ואף גם זה מובן הוא מאליו, שעל דברים שנכתבו בכדי לעניין את קורא-ה“ווארהייט” המצוי אין כותבים רשימות של ביקורת, גם כשׁהכַּתָּב מתחצף לומר בהקדמה, שׁמטרת-נסיעתו היתה “לראות את האמת ולהגיד את האמת”. ואולם, אף על פי כן… ענין מיוחד, כאמור, יש בספר כגון זה, שהוא מציג לפנינו אדם חי מן הגיטו היהודי בניו-יורק, שמזלו גרם לו להיות עורך עתון ז’ארגוני-פוליטי-אמריקאי-יומי, ומספר לנו מעשים שהיו מחיי האדם הלז, מעשים מן המציאות, מעשים בכל יום, שאם אינם “נוקבים עד התהום” – חס וחלילה!… – הנה, על כל פנים, במידה ידועה, “נוגעים הם עד הנפש”…
והמעשה האחד שהיה כך היה:
איש יהודי גר בניו-יורק וביתו ב“בראנקס נ. י.”. והאיש אינו מחוסר אנרגיה סחרנית, יודע לדבר על הכל בטון של יודע הכל וחותמו: “זריזות” ו“אמת” – על פי הבחירה, וגם לפי מצב השעה והמקום. והנה לפני שש שנים התאכסן בביתו של הסוחר מברונקס “סקוּלפּטוֹר יהודי צנוע”, ו“עתה מיסדו של “בצלאל” המפורסם בכל העולם, נשמת האקדמיה לאמנות היחידה והיהודית באמת”. פרופיסור בוריס שץ, לפי עדותו של ידידו המחבר, היה אז “עצוב ומילנכולי ובלתי-שבע-רצון מעצמו ומאמנותו”, בחלמו על “בצלאל” העתיד להיווסד; והוא, המחבר בעצמו, “חלם אז על עתון בשם “ווארהייט”, שיהיה חופשי ובלתי-תלוי בשום מפלגה”. מני אז עד כתיבת הספר עברו רק שש שנים – וראה זה פלא: שני החלומות גם יחד נפתרו בחיוב. העתון “ווארהייט” הצליח, והוא בלתי-תלוי בשום מפלגה וחפשי לחלוטין להפיץ “שונד-ראמאנען” ואינטריגות באמריקה. ולא עוד אלא כשנתעוררה הדרישה על כַּתָּבות מארץ-ישׂראל, וה“פארווערטס” הידוע, חברה הנכבד שׁל ה“ווארהייט” והמתחרה השָׂנוּי והמסוכן שׁלה, שׁלח שׁני אנשים (את א. פרומקין ואת הד"ר גינצבורג) לראות ולתור את “ארץ-המזרח”, נתעורר גם אותו ל. ע. מיללער “לראות את האמת” בארץ-ישראל ו“להגיד את האמת” מארץ-ישראל. ויהי בבואו לארץ-החמדה הזאת, וישא עיניו וירא… כי גם החלום השני, החלום של רעו ואלוף-נעוריו, “ליצור אקדמיה לאמנות בשביל העם היהודי” – אף הוא הוצא לפועל: היכל “בצלאל” בנוי לתלפיות, מתנוסס לתפארה, מוכתר בזר-נצחון, מפתח את האמנות העברית המקורית, מאכיל רעבים, מביא גאולה לנשפלים, מחזיר נשים שסרחו למוטב (פרק “ניט פון קריסטוס, נור פון בצלאל”).
ומעכשיו הגידו-נא: האם לא זהו אדם חי? האם לא זוהי בריה דאפילו באלף לא בטיל? תאמרו: ה“חולם” מיסטער מיללער כל כך שקוע ב“חלומותיו” עד שאינו רואה מציאות הדברים כהווייתם, עד שאינו יודע את ה“אמת” של הניגודים המעשיים הגדולים והקשים במוסד הנכבד דידן (כן, הנכבד, הנכבד מכל מקום!), שלכאורה יש לו כוונות אומנותיות טהורות, אבל כולן ממנו והלאה, ותלמידיו המחלקה לאמנות עזבו ועוזבים אותו; שלכאורה הוא בית-ספר אידאלי ל“מלאכות אמנותיות”, שלפי טיבו הוצאותיו עולות בהכרח על הכנסותיו, אבל דא עקא, שהיחוסים שבין הראשים והמשגיחים והפועלים והפקידים שבּוֹ אינם אותם שהיו צריכים להיות בין “מורים” ו“תלמידים”; שלכאורה הוא בית-חרושת העלול להבריא במקצת את חיי-הכלכלה הרקובים בירושלים, לפרנס בכבוד כמה וכמה נפשות וכולו צריך לעמוד על בסיס מסחרי, ורק על בסיס זה, אבל הנה, בסוף-הסופות, הפרנסה אינה תמיד “בכבוד גדול” ותוצאות העבודה, שתמיכה ומותרות נודפות גם ממהותה, גם מהנהלתה, אינן מתאימות כל כך אל השוק ואינן ברוכות בהצלחה יתרה, והערבוביה מרובה – – – תאמרו: החיים הרבים והחדשים, שהכניס “בצלאל” למבואות-ירושלים המעופשים (שהכניס! כולנו מודים בזה!), מעוורים כל כך את עיניו של מיללער איש-ה“חיים” ו“עושה-החיים”, מכים אותו כל-כך בסנוורים, עד שכוח-השופט שלו נפגם, לא עלינו, באופן שהוא כבר אינו מוכשר לראות גם את הצללים במקום האור – – – לא, לא, אל תחשדו, חס וחלילה, בדבר כזה את מחברנו! לא תהא כזאת בישראל אמריקאי! אין דבר, מוחו המעשי של ה' מיללער לא יבש כלל וכלל, והראיה: שנים-שלושלת הפרקים שבספרו על “מוסדות-החסד” בירושלים, והמסחר בשטרות של המוסדות וגבאיהם וסרסוריהם, והיחס שבין הפוסטות לשנוררות, וענין ה“חלוקה” וסידורה וכו' (שגם לכל אלה הרי אין מחסור במליצים ורואי אור בין החפֵצים לראותו!), ואפילו איזו מהערותיו המעשיות על עתידות הישוב החדש, המצטיינת בעין פקוחה בעל-ביתית של יהודי סוחר היודע מה שלפניו – כל זה יוכיח למדי, שבמקום שאין מעצור ל“הגיד את האמת”, שם לא כהתה עינו של מחברנו ושם גם לא ינוס ליחו הסנטימנטאלי-הריקלאמי… אלא… אלא שהוא הדבר… האם מ“ידידו” ימנע אדם חי טובה קטנה שכזו בהיות לאל ידו לעשות? האם מ“בצלאל” יסתיר עורך-ה“ווארהייט” את פניו – ו“הסקולפטור הצנוע”, העומד בראש המוסד, הרי התאכסן לפני שש שנים בביתו בברונקס והוא אז, כמו היום, “רך כדונג, עדין כתינוק, תמים כנערה בת שש-עשרה, אידאליסטן, חולם בערפילי העתיד” – – –
ובדרך אגב: רך, עדין, תמים, חולם – איזו כאראקטריסטיקה! אם לא ארוכה, אבל כמה שנונה וקולעת אל המטרה!… ומי מהחולמים והתמימים האמיתיים, שעוד לא השתחררו מהחפץ האחרון לראות נקמת-מה באנישי-המעשה המצליחים, יש להם כאן מעֵין איזה מקום לגבות את חובם האבוד. בואו וראו: כמה יגיעות יגע כאן מיללער איש-המעשה להועיל לידידו הפרופיסור איש-המעשה, ולבסוף – האם לא טובה-של-דובים הביא הראשון לשני? ה' שץ, איש בימי הבינה והעצה, שהוא עדיין כבן עשרים לכוח ואולי גם כבן שלושים לרדוף, זה אישׁ-הפעלים העירני, גדָל-ההסתגלות ושׂגיא-העמל, זה האיש הראוי להכרת-תודה מצד בני-ישובנו מכל מקום, ספק גדול הוא, אם יש לו לשבוע רצון מחנופתו היתירה, הכוזבת, של ה' מיללער. סגולותיו החיוביות הרבות של הפרופיסור (מגרעותיו הן ידועות לכולנו…) עודן מחכות לתיאור נאמן… ואולם “חלומות” אלו, “תמימות” זו – מי תמים כיום הזה להאמין הרבה בחלומות ובתמימות של נערות בנות שש-עשרה, של קוריספונדנטים ועורכי עתונים אמריקאים ואפילו של מנהלים, עסקנים ועומדים בראש מוסדות ציבוריים?–
–––––––
ענין “בצלאל” תופס בספר שלפנינו רק כעשרים עמודים – שלושה פרקים: “די טהורימס פון ירושלים וואס שפיגלען זיך און זינגען”, “ניט פון קריסטוס, נור פור בצלאל”, “אטעמפעל אויפ קברים און זיין כוהן גדול”. ואולם עד שבא הנוסע החי שלנו עד כאן עבר, כמובן, ימים וארצות, ובכל מקום – כנוסע קלוזנר, להבדיל, אחריו – עשה תגליות גדולות ומצא חדשות ונצורות. בפרק הראשון נתגלו לו “בני איזמאיל” והקורבה שׁבינו, ה' מיללער, ובין ה“בַּרבָּרים-למחצה” הללו, קורבה שלפי דבריו הרי היא גדולה הרבה מזו שיש בינו ובין “הגזעים, העמים שביניהם גדל ושרוחם והרגלי-חייהם היו לרוחו ולהרגלי-חייו”. “האם מבינים אתם זאת? – מוסיף המחבר בהתפארות מיוחדת, יֶנקית – האם יכולים אתם להבין, להשיג? התאמינו?” בפרק ב' מגלה תיירנו, בעזרת השם ובֶדֶקֶר, את… מצרים, “קהירה עולם בפני עצמה היא, היא בעצמה אקונומיה פוליטית שלמה, ספר שלם של מוסר סוציאלי”; הפרק השלישי מוקדש כולו ל“סוד-הפירמידות השמור בהן בשביל עתידות-האנושיות”… וכיוון דאתא המחבר להכא – שיר-מזמור, כמובן, למחוזות-הים ובעיקר לתכלת-הים… ואף כאן אותו הענין שאמרתי נראש הרשימה הזאת: לכאורה דברי-שירה ממש, פואיזיה בלע“ז, דברי שירה לא גרועים האלה שאנו קוראים במאות מחברות, ואף על פי כן – איזה צחוק מחניק את הגרון. משל למה הדבר דומה? למשׁרת-עליון-בהוֹטֶל שׁמשׁתפךְ בדברי-נגידים באזני הגבירה היושבת בקונטורה של ההוטל על אודות “קסם”-ו”נועם"-האהבה… הדברים הם דברי-נגידים, ומהם תמצאו גם בסוניטות של פוּשקין, אבל אופן-הדיבור, הטון… עשית-הריקלאמה לים, כאילו היה, פשוט, איזה “בצלאל”.
ובאותו הטון הקוּריוֹזי (שלא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על כלל-הכתיבה של נוסעים-כותבים מסוגו ובני-גילו, – גם כשהם עומדים על מדרגה תרבותית קצת יותר גבוהה, – יצא) עושה הסופר שלנו ריקלאמה ל“מוסיקה” ול“כישוף” שבטבע-ארץ-ישראל, ולא נתקררה דעתו עד שמצא, כי היא – לא פחות ולא יותר – מ“דעקאדענטקע”. ומובן, שעל הבד המזהיר והמקסים הזה אי-אפשר שלא יופיעו גם “תל-אביב”, ה“גמנסיה” ו…ושפת-עבר. “לא דיברתי על אלה עד כה – מתנצל המחבר במקום אחד – מסיבה פשוטה, מפני שחפצתי להקדיש לכל אחת מהן מכתב מיוחד. והן כדאיות לזה. גם השפה העברית, גם הגמנסיה. אין אני יודע, מי כדאית יותר לזה, אבל שתיהן כדאיות”.
ובאמת, מי כדאית יותר, שה' מיללער יקדיש לה מכתב ב“ווארהייט”? מי יודע: לאלוהים פתרונים!… אדם קרוב לעצמו, ואולי גם חפצים ועצמים דוממים קרובים לעצמם (עיין “הציפור הכחולה” של מטרלינק!), ובעולם-ה“אמת” אפשר שהיו שני העצמים הדוממים שלנו מדיינים: השפה העברית הזקנה העלובה היתה טוענת: עלי יכתוב מיללער את המכתב, והגמנסיה הצעירה והחצופה היתה מתעקשת: אני קודמת… אלמלא ה' מיללער בעצמו, שברוב נסיונו-בחיים וברוב נדיבותו קפץ והחליט: שתיהן כדאיות!
אשריהן!
ואולם, אותו מזל, שיש לשפת-עבר ולגמנסיה, כפי שראינו, אין, אהה, למושבות בארץ-ישראל. רצה מגיד-האמת להגיד את אמיתו “מארץ-ישראל הישנה והחדשה” יחד, אבל ירושלים הישנה, ששם ביתו של בעל-“בצלאל”, שללה מבעל-הבית ה“ברוֹנקסי” את כל זמנו ולא השאירה לו פנאי בשביל המושבות החדשות אלא מעט מזעיר. ומה עמוקות אנחותיו של המחבר על דא בכל העמוד 138 של ספרו! אכן, כמה צער וכמה יגון יש בעולם זה!…
ואף על פי כן, אם חושבים אתם, שלעורך-ה“ווארהייט” אין מה לומר במקצוע פלשתינה החדשה, מאחר שלא שהה אלא באחדות ממושבות-יהודה ורק ימים אחדים – אינכם אלא טועים. הממנו, ממיללער, יִבָּצר לדעת הכל אגב ראיה כל-שהיא? הנה הוא, למשל, יודע, שלא די שהערבים, האפנדים והפלחים גם יחד, מתקנאים ביהודים על התקדמותם של אלה במקצוע החקלאות ולומדים מהם, אלא שגם הפחה הירושלמי בעצמו כשהוא צריך לנטוע כרם הוא שוכר דוקא פועלים יהודים! הנה הוא “רואה בעיניו ושומע באזניו”, כיצד הערבים פונים ליהודים, שאלו יהיו להם לשופטים וכו'; והנה הוא יודע גם כן, שהשנאה ליהודים אינה נוראה כל כך בארץ-ישראל, ומטעם פשוט, מפני שאין כאן מקום לשנאה ולקנאה אקונומית, שהרי הכל הוא בידי הערבים (המתקנאים היהודים על התקדמותם וכו' כדלעיל!), היוונים והאשכנזים, והיהודים הנם דלי-הארץ, קונים הכל בכסף מלא, ואין מתקנא בהם, ואין על מה להתקנא בהם – והאנטישמיות האקונומית מאין תימצא?
ל. ע. מיללער, המעשי הפיקח – מובן שאינו ציוני (ע' 153), ודוקא עכשיו, לאחר שהיה בארץ נעשה עוד פחות ציוני (שם). הוא נוטל את ידיעות-לשכת-המודיעין שביפו (הוא מחליף את זו במשרד הפלשתינאי), הנדפסות על גב גלויותיה, ומוציא מהן, – מסקנה, אמנם, נכונה – שתנאי-העבודה בארץ אינם מספיקים למחיית הפועל היהודי האינטליגנטי, לצרכיו היותר הכרחיים; הוא “מגלה” ו“מוכיח”, על סמך אותן הידיעות ואחרות בדומה להן, שתקות העבודה בארץ אינה גדולה גם לעתיד, מאחר שאפשרויות הכניסה וההתישבות מוגבלות מאוד, מאחר שפרדסים אינם בתי-חרושת ולאחר שניטעו, מספר פועליהם הולך ומצטמצם ומאחר שעל הפועל העברי להתחרות בפועל הערבי, מי שצרכיו כמעט שאינם צרכי בני אדם… באריכות הוא עומד על כל אלה הדברים הידועים כבר עכשיו לבלתי-ציונים וגם לטובי-הציונים, ובעד זה, כמו בעד פרקיו שהזכרתי לעיל מירושלים הישנה וחייה, היה ראוי לתודה מצד כל קורא יהודי פשוט בחוץ-לארץ, שאמנם צריך וצריך הוא לדעת את כל זאת. ואולם מעניין הוא, מאידך גיסא, שכל אי-ציוניותו, כביכול, של סופרנו אינה מונעת בעדו מליעץ לעשירים שיסעו לארץ-ישראל (“יהודים אחרים אין אני שולח לשם!” – מכריז הוא בהרחבה מיוחדה), מלחזור על נאומו הישן של נורדוי באחד הקונגרסים (כמובן, מבלי להזכיר את שם-האומר) בנוגע לתפקיד שעל היהודים למלא ביחוסים שבין התורכים והערבים ומלשְׁנות גם את משׁנתו שׁל הד"ר רוּפין (בספר “היהודים בזמן הזה”) בנוגע לפרטים שונים מן התפקיד הכלכלי, שהיהודים יכולים למלא בארץ – ושוב, כמובן, בתור פרי התבוננות-עצמו ומסעו בארץ-יהודה…
ואף פילוסופיה כמעט ציונית טהורה לא תחסר כאן בספרו של הבלתיח-ציוני שלנו. בעבור ה' מיללער באנייתו על פני אתונא שאל את עצמו: “מדוע אבדו היוונים, בעת שאנו חיים וקיימים?” (ע' 146, אלא שאת הרצאת השאלה הזאת, האוריגינאלית והחדשה כל כך, צריך לקרוא בלשונו של המחבר ממש!). ומה נעים לנו לשמוע, שהקושיה הגדולה הזאת נפתרה לו לשואל הגדול רק בארץ-ישראל, בציון, במקום שרוח-ה' חופפת, כנראה, על בחיריו ומגלה להם סודות-ההוויה. “התרבות הגדולה והנפלאה של היוונים – מלמד ר' מיללער את קוראיו – הציביליזאציה שלהם, אמונתם, כולן נוסדו על העבדות. על כל יווני עתיק חפשי היו שבעה עבדים וכו', ויען שהכל היה בנוי על העבדות והכל בא מתוך עבדות ועל-ידי עבדות, לכן לא היה מי שיגן על יוון, מי שישפוך את דמו עליה, שיתן את חייו כופר הציביליזאציה הזאת, התרבות הזאת, האמנות הזאת” (למובהקים שבין קוראי עברית לא צריך להגיד, שמעֵין הרעיון הזה נתגלה גם לעוד עולה-ציון אחד בהיותו פה; יעוּיין המאמר “המון ואומה” ב“השילוח”, שנה זו). לא כן היהודים. “היהודים אינם עבדים ושונאים עבדים. הם שונאים שיהיו להם עבדים ושונאים גם להיות עבדים אצל אחרים”. וראיה חותכת, אליבא דמיללער, להנחה זו – חיי היהודים בפלשטינה.
“בידינו ממש” – זוהי הססמה, זהו האידאל של עם-היהודים.
“בידינו ממש נטענו את הכרמים, בידינו ממש בנינו את הבתים, בידינו ממש כונַנו את שדרת-התמרים, בידינו ממש הקימונו את “בצלאל”, את הגמנסיה ביפו, את הפוליטכניקום (צ"ל הטכניקום) בחיפה (כבר?!…), בידינו ממש עשינו תל-אביב, בידינו ממש”…
בידינו ממש… דיו שחורה על גבי נייר לבן… וכל זה נכתב בלשון של רצינות גמורה… איזו אירוניה מכאיבה!… אפילו ה“לוֹרד-מֵיר” שׁל ראשׁון-לציון המהוללה בעצמה (עיין שם) עלול כאן למשוך קצת בכתפיו על “התפעלות” זו של המתלהב האמריקאי…
ושם: “בידינו ממש ולא בידי עבדים בנו היהודים את בתי-מקדשיהם לפנים ובידינו ממש יבנו את מקדשיהם בעתיד, כשיוכשרו התנאים”? “הנה מדוע מרגיש אני, כי גורל-היהודים לא יהיה כגורל-היוונים, הרומאים וכל האומות הגדולות של העולם העתיק אשר נכחדו”…
איזה לץ! היוונים נכחדו והיהודים חיים… וכל זה מפני שאנחנו, הנבחרים, עושים הכל בידינו ממש… וכל זה מדבר לא-ציוני… וכל זה נכתש זמן קצר לפני בוא השועלים המחבלים לעשות ליהודי סאלוניקי, הרחלות הנאלמות, מעין מה שעשו אבות-אבותיהם ליהודי אלכסנדריה בשעתם… איזו ליצנות כפולה ומכופלת!
––––––––
למרות רצוני בשבתי לכתוב את הרשימה הזאת נתארכו הדברים. אבל – חֵי הקריאה בספרים! – לא בי כל האשׁם. מה לעשות, אם הכל כאן מלא ענין, אם הכל בספר זה קוּריוֹז חי ואופיי, אם הכל כאן נפלא, מופרז, מעוקם ומסורס. הנה התּייר הארץ-ישראלי, אסיר-ה“אמת”, מפזר, למשל, מלוא חפניו תהילות וקילוסים למקריבים את עצמם על מזבח-האידאל בארץ-ישראל ומהלל ומשבח איזה “צעיר וילקוביסקי שהיה יכול להשתכר באמריקה הרבה כסף, מפני שגמר בפאריז ובברלין וכו', והוא, הצעיר, בוחר לעבור ביער-הרצל ולהשתכר רק (!) 14 דולרים לשבוע” – והסופר הלז, העורך של עתון יהודי, אינו יודע, שהצעיר, שנראה לו בבן-שמן, לא וילקובסקי שמו אלא יצחק וילקנסקי (א. ציוני), שעבודתו השובית, הספרותית והספרותית-ה“חקלאית” בארץ-ישראל אין, כמדומה, לשקול רק בסכום המשכורת השבועית או החדשית שלו. ואם תאמרו: סופר עברי – ומנין לו לעורך-ה“ווארהייט” לדעתו? אבל הנה, ז. י. אנכי, מספר ז’ארגוני, שהידען שלנו מדבר עליו לאמור: “ושם (כלומר, בארץ-ישראל) יש איזה מחבר אנכי, שככל בני אומנותו הוא עני מדוכא” (בלשונו המקורית של מיללער: “דארט איז דא א מחבר אנכי, ווי אנדערע פון זיין פראפעסיאן איז ער אויף גרויסענע צרות”). הא כיצד?! התשערו, שעורך עיתון רוסי, למשל, ידבר בלשון כזו על סופר רוסי ידוע? ואם תאמרו: ספרות, מקצוע זר לעתון יהודי אמריקאי… אבל הנה מר מיללער בא ומדבר וכותב ביחס ל“בצלאל”, ל“בצלאל” שלו, מקור הצבעים, קן-האומנות – צבעים, אמנות, דברים שה' מיללער מדבר עליהם כמבקר אמנותי מלידה ומבטן, ועיין ביחוד ע' 18 דיבור המתחיל “אויף אייר לשון” ודיבור המתחיל “און ווי דער הימעל אזוי דער ים” וגם ע' 30 דיבור המתחיל “אט דיעזע געלע ניט געלע, גרויע ניט גרויע, גרינליכע ניט גרינליכע פארב”… – ואף בזה אתם שומעים: “ושוב חדר ועוד חדר מכל שכיות-החמדה ויקרי-המציאות של היהדות הישנה ושל יתר העמים אשר מסביב לארץ-ישראל, ופתאום לפתע תצמח לפני עיניכם התמונה המהוללה “היהודי הנצחי” של הירשנשטיין, שזכתה בתערוכה הפאריזאית למידליה של זהב גדולה”.
הסכימו-נא, קוראי: האם לא המידליה של זהב גדולה ראוי גם תּיירנו בעד ידיעות-הזהב הללו?
כי גדולה זרִזות וגדולה ידענות ושתיהן הן בו במר מיללער; ואם דבר אחד קטן חסר לו: קצת זהירות – הנה כך דרכם של אנשי-המסחר המצליחים: זהירות לא יאהבו. בטוחים הם בעצמם יותר מדי, והצד השני – השותף, המתחרה, הקונה, הקורא – זילא להם, שכיחא להם, פריצא להם. עורך-ה“ווארהייט”, כנראה, היה יותר מבטוח, שלב איש מקוראיו לא ידווה על הצייר היהודי, צייר-ה“גלות”, שמואל הירשנברג, שלאחר מותו נשתנה שמו בפי מהללו לשם הירשטנשטיין. אָט, אל תדקדק הרבה! הוא, אותו קורא, גם לא יקרא את זה… לא יספיק… הן שעה אחת יש לו בערב לקריאה, וההמשך של הרומן בלבד, הנדפס ב“ווארהייט”, מחזיק איזו עמודים. ובינינו לבין עצמנו: הלמדנות של הקורא היהודי באמריקה! הן מתפרנס הוא מן העתונות הצהובה זה כעשרים וחמש שנה… ההוא יקפיד על “חילוף-יוצרות”? העיקר, איפוא, “הך הכפתור וירעשו הספים”! “סוד הפיראמידות”… “הצבעים והצללים של העיר הנצחית עושים אתכם למשוגעים מהתפעלות”… “מעשה בבת-מלכה בהישפניה או בקשטיליה ושמה איזאבעללא” – פירוש לצבע ששמו עין-איזבלה… (שם, שם). הרי איך מורה האונטר-אופיצר הרוסי לחניכיו? “אם תדע לענות דבר לרום-מעלתו שר-הגדוד ואם לא תדע – ענה בקול רם ועל גרונך אל תחוס!” ועוד מלה אופיית אחת יש לעצלים שבין אנשי-הצבא הרוסיים: ”Сοйдe т ”כלומר: גמוֹר ומסוֹר; הממונה לא ירגיש בפחיתות-המלאכה ויקבלה כמו שהיא. אין דבר, הספר נדפס ב“ווארהייט פאבלישינג קאמפאני” עם ציורים… הכל ”!Сοйдe т ”…
[“הפועל הצעיר”, טבת תרע"ג; החתימה: בר-יוחאי]
"רְבִיבִים" ג – ד (מאת המו"ל)
מאתיוסף חיים ברנר
(מאת המו"ל)
שני הקובצים הראשונים של “רביבים” יצאו לאור בגליציה. זה השלישי – אחרי הפסקה יותר משנתים – יוצא לאור בארץ-ישראל. וכאן, אולי, כדאי להעיר, שכשם שלשני הקובצים הראשונים לא היתה כוונה להיות פרי ארץ גליציה, כך אין לקובץ זה וגם לבאים אחריו התעודה להיות דוקא פרי ארץ-ישראל. אמנם, יש בקובץ זה אי-אלו דברים, שחותם-המקום טבוע עליהם, אבל בכלל אין הרוחות המעטות המנשבות בישוב היהודים שבפלשתינה ואף המחשבות, שישוב קטן זה מעורר, צריכות, לדעת מו"ל, להיות המושלות-בכיפה, בדברי-הספרות שלנו, גם באלה שנדפסים במקרה בארץ. אין גבולין במקום לספרות של עם מפוזר ונודד.
[מתוך העזבון. תרע"ג]
מִתּוֹךְ פִּנְקָסִי
מאתיוסף חיים ברנר
מה שיהיה הלאה – אין אנו יודעים; ואולי גם אי-אפשר לדעת. מה שאנו יודעים: כיום הננו עשרות-אלפים יהודים בארץ זו, קשורים בהרגשתנו עם רבבות-היהודים שבכל חלקי-תבל ואנו רוצים לחיות; להתפתח ולפתח; להתפתח ולפתח; לפעול ולחיות. חיים וספרות.
____
ספרות. או יותר נכון: איזו הופעות ספרותיות. על אלה אמרתי לעשות בעמודים האלה – בקובץ הזה ובבאים אחריו – איזו הערות-הארות.
איזו הופעות ואיזו הערות. כי מבקר ספרותי כולל אינני כלל. איני מתכוון בזה לתת סקירות כלליות על עולם-ספרותנו בתקופה האחרונה, לעמוד על המומנטים העיקריים והיותר חשובים, לגלות ולחשוף את החזיונות, הזרמים והמלות הכי-חדשים, להקיף את הכל במבט אחד ולמצוא את החוט היחידי וכו' וכו' – חס ושלום! כקורא פשוט הנני בא; לעסוק בפרטים ולהעיר הערות ארעיות – בלי מטרה אחת קבועה ומסויימה – על דא ועל הא, על מחברת פלונית ועל קונטרס אלמוני, לאו דוקא על העומד במדרגה ראשונה.
כקורא אמרתי; טוב להיות קורא.
ברם, מזלי וריחוּק-מקום-ישיבתי ממרכזי-ספרות גורמים לי, שלא אוכל להתחיל את דברי מחתיכות ספרותיות, שבכמותן, בכל אופן, ראויות הן להתכבד. “נתיבות”, המאסף הגדול, שעל פי מה שנתפרסם במודעות, הרי הוא כלי מחזיק ברכה רבה וראוי היה שידברו בו ראשונה, עוד לא הגיע אלינו; כמו כן “העתיד” החמישי עוד אינו. ומה שכתוב אצלי מאז על “העתיד” הרביעי ועל “על פרשת-דרכים” הרביעי ביחס לעבודה הציונית ולהערכתנו העצמית לא אוכל להביא פה, כמו שעלה במחשבה, מפני שכבר דנו ודיברו בזה למדי בעמודי הקובץ הזה לעיל. ואף שאיני אומר, כי אחרי אותם המאמרים שוב לא הונח שום מקום גם להערותי אני בנדונים שלפנינו – אדרבה, אותם המאמרים גופם הרי מעוררים מצדם הרהורים והערות שונים – הנה, בכל אופן, הלא טוב לו למו"ל שיתרחק כפי האפשר מתוכן חד-גוני; וההערות והכתבים הללו נדחים, איפוא, מאליהם לפעם אחרת.
ובכן גם אלמלא נאמר: “עניי עירך קודמין”, הייתי אנוס על פי זה ללכת תחילה אל מה שקראתי תחילה – לא אל ספרים ומאספים, כי אם אל קובצים, אל הקובצים הארץ-ישראליים הקטנים, שהופיעו בשוק-ספרותנו בזמן האחרון: “יזרעאל” ו“בינתים”.
____
קובצים ארץ-ישראליים אינם הופעה חדשה בספרותנו. עוד לפני עשרים שנה ויותר, בימי ה“פרדס” שבאודיסה, ניסה יעבץ בירושלים להוציא קובצים “מפרי הארץ”. אחר כך, אחרי הפסקה ידועה, בא ש. בן-ציון והוציא את קובצי-“העומר”. ואם דרוש חידוש דוקא בהוצאת קובצים ספרותיים, הנה החידוש שבקובצינו של שתי השנים האחרונות (לרבות אלה שלא יצאו לשמה של הספרות בלבד אלא גם לשמו ולזכרו של איזה דבר או איש, כגון “יזכור”, “זמרת-הארץ”) הוא, מה שלא באו לחדש, מה שעם היותם יוצאים בארץ-ישראל אינם, בכל זאת, דוקא ארץ-ישראליים. קו זה בוודאי לא יחָשב למעלה יתרה בעיני רבים, אבל כך צריך להיות לפי הבנתנו; וצעד “חדש” זה נכון הוא, לדעתנו.
אמנם, גם ב“העומר”, שעל פי כמותו ואולי גם על פי איכותו שקול הוא כנגד קובצי-יעבץ והקובצים האחרונים גם יחד, לא ננעלה דלת בפני דברים מן החוץ (שם הלא נדפסו “בין החרבות” ו“עגונות”), אבל המגמה הראשת היתה, כידוע, לתת דוקא יצירות, שרוח ארץ-ישראל החדשה שוֹרה עליהן; ובמגמה זו (בצירוף עם התנאים הקשים בכלל, שבהם נמצאת שארית-ספרותנו בכל מקום שׁהוא ושׁבגללם יִקָטפו כל מפעליה בעודם באבם) היה הרבה בכדי לעכב. כי יצירות ארץ-ישראליות ממין ידוע, ששמן “ממראות-הארץ” ושתכנן – באופן היותר טוב – מעשיות באיכרים יהודים, שבנותיהם מביאות להם אוכל אל השדה, יכולות, אמנם, להיעשות בידים, בכדי להרנין לבבות של חובבים בתפוצות-ישראל, העורגים ומצפים ודורשים ותובעים וכו', אבל – ככל דבר מלאכותי ונעשה בכוונה לשם מטרה ידועה, זמנית – לעולם לא ידברו ללבו ונפשו של הקורא האמיתי, של הקורא האוהב את אמיתו.
ומוציאי הקובצים האחרונים (א. ז. רבינוביץ וי. פלדמאן) הבינו את זאת. הבינו, שאין לדקדק בתוכן החומר הספרותי, הנכנס לקובציהם, אם הוא ארץ-ישראלי או כלל-ישראלי, כי לא זה העיקר; הבינו, כי רק מי שיש לו מושג חשוד מאד משירה מה היא ומספרוּת כיצד היא נוצרת עלול לתבוע, שיתנו לו יצירות נאות מחיי-ארץ-ישראל ויהי מה; שהתוהו-ובוהו הפעוט, אשר ימיו לא יותר מחצי-יובל, שהערב-לא-רב של תושבים ספרדים ומהגרים אשכנזים (ספרדים ומהגרים – ישימו לב לזאת!) יקים משוררים ומחברים של פואימות, דרמות ורומאנים גדולים ונשגבים על טהרת התחיה!
בעוד חמישים, מאה או מאתים שנה, אם בארץ-ישראל יהיו הרבה מאות אלפים יהודים והחיים יפכו להם בעוז, ועמודיהם יעמדו איתן, ומסורותיהם תהיינה מגובשות, ואפניהם וצורותיהם – הישנים גם החדשים – קבועים וטיפוסיים, אז ודאי יתבצר מקום לאֶפּוֹס ארץ-ישראלי-יהודי טבעי. אבל עכשיו… לעת-עתה… הרי אפילו באמריקה, אשר אף כי בזמן – שנות הישוב היהודי שם כשנות ישובנו, הנה במספר יש שם כבר פי עשרים מאשר בישובנו, עדיין יונקת הבלטריסטיקה היהודית שלהם בעיקרה מבית-המולדת הישן! ואם אנו, ה“ארץ-ישראליים”, עושים פה מה שאי-אפשר לנו שלא לעשות ובונים את בנין-ספרותנו במקום היותנו, אין לנו, על כל פנים, לגבול גבולים מלאכותיים ומחוסרי-יסוד בין ספרות ארץ-ישראלית וספרות-הגולה.
אין יסוד ואין מקום לגבולים, בשעה שלכולנו עדיין אין יסוד ואין מקום, בשעה שכולנו, התם והכא, עדיין איננו עומדים על הקרקע וכולנו עוד לא פסקנו מן הפריחה והתעיה באוויר.
תבוא, איפוא, המלה הספרותית שלנו הנכספה ממקום שתבוא. תצא תורה מווארשה, מווילנה, מקיוב, מלבוב, מניו-יורק וגם מיפו. לא מהקפדנות וההגבלות ניוָשע.
____
דברים חשובים ביותר, דברים שיעמדו למעלה מן המצוי בספרותנו ויתנו דחיפה גדולה לה – אף זה אין לפי שעה בקובצינו הארץ-ישראליים. הכל בהן בינוניות; יש גם למטה; ועל זה בודאי יצטערו המוציאים, ואנו עמהם. אבל שוב אותו דבר: יצירות גדולות לא בכל זמן נכתבות, ובטיפוח גידולי-הספרות צריך לעסוק תמיד, גם כשאין כאלה בעין; שאם לא כן, שאם לא תהיה הסביבה הספרותית הבינונית מוכנה מיד, מי יודע אם תיוָצרנה היצירות הגדולות בסמן מן הסמנים. עכשיו אנו מבינים, שלכל דברי-ספרות הראויים למקרא, גם אם אינם עולים על הבינוניות, יש ערך תרבותי-אנושי הגון, בעוד שמהתפנקות של “מבינים” מובהקים, שהכל הוא לא לפי טעמם, ומתורת “שׁב ואל תעשׂה” לא יֵצא כלום. ספרותנו צריכה להתקיים, צריכה לעמוד על משמר-כבוד-קיומה – בכל האמצעים שבידה; ואמצעיה מועטים. ספרותנו העברית אינה אלא ספרות של חלק קטן מאוד מעם דל ומפוזר (ויהא החלק הזה, כרצון-אחדים, הלוז שבשדרת-העם!), ובכדי להלך בגדולות – אל נא נבוז לקטנות. ליצירת אטמוספירה ספרותית עברית נחוץ, קודם כל, דעת-המצב, בריחה ממעשי-להטים ועובדים צנועים, פוריים. יהיו בינונים, אבל פועלים חרוצים ואוהבים עבודתם.
____
הקובץ “יזרעאל” מתחיל בפואימה מאת י. צ. רמון בשם “הלבנה המתה”. שם מוזר למדי ובלתי-נעים. מה שנוגע לכל הפואימה, הרי היא – המצורפה, אבל לא-מחוברה מקטעי-ליריקה שונים – מעידה, כי אף שיש לראות במשורר צעיר זה סימני-התפתחות (ביחוד אם נזכור את דבריו האחרים, ובפרט הפרוזיים), עדיין לא עמד על רגליו כלל וכלל. נאמן עלי הדיין, שאני, בעל הטורים האלה, קראתי אחת ושתים וחפצתי באמת להשיג מהו תכנה של פואימה זו – ולא זכיתי. לא קיבלתי כל רושם.
אגב: קובץ-השירים “דביר” של מר רמון, כ“לקט” בשעתו, עודנו בלתי-מהותך ובלתי-בטוח, אבל יש שורות אמיתיות. ופתאום הוא בא בשיר ב“הצפירה” “משיח-הזהב (?) המקוּוה אני הוא” – והקורא נדהם: מה אתה מדבר, המשורר? ביחוד שהשורות הרפות הבאות אחר כך אינן עלולות כלל להטות את לב הקורא לחשוב, שלמשורר יש גם משהו רשות להתחיל בקול-קריאה מעין זה… קצת יותר פשטות וקצת פחות פרטנ-ציוזיות ופריחה מדומה ב“שפריר-שחקים”, משוררינו הצעירים!
כל דבר טוב אי-אפשר לומר גם על השירים האפוֹריסטיים בפרוזה שבסוף הקובץ. "פרורים משולחן גבוה " – מה?! במה, למשל, במה “גבוה”? “שירתי יפתי, ידידת הנוער, לבבתִּני אז ביפי עיניךְ” – ואחרי-כן איזו “ליקוטי תורה” יראית-חסידית-פילוסופית מעין “אור נועם ה' מרפא את העולם מכל תחלואיו”; “הפתגם “חופש המחשבה” (שמעתם מימיכם פתגם: “חופש-המחשבה”?) נעשה מקולקל ומסורס”… בפרק “הכוונה והתכלית” ובזה שאחריו, אמנם, יש איזו רמזים, שבעל-השולחן נותן לבו להגות לפעמים במה שלא הורשה, אבל לידי ביטוי אין ההגיונות הללו באים, בכל אופן, והאופטימיסמוס המושבע של בעלי-התיאודיציה מאז ומעולם בא ושם את כל המעקשים למישור, ובשורה האחרונה: “עונג, אהבה ואושר ועמו שלום, צניעות, תפארת” וכו'.
רק באמצע יש שני שירים מלאים הלך-נפש: “עיפות” של יעקב פיכמאן ו“בשדרה” של – יבדל בין חיים למתים – אריה רזניק.
____
ב“חלומו של יעקב נחום” מאת ש“י עגנון אין חמימות אמיתית של דבר-שירה אמיתי, היוצא מחדר-החדרים של המשׁורר. כלִבּו שׁל חמדת בבית-הסופר (ב“בארה שׁל מרים”) כן יקפא לב-הקורא בקראו את סיפור המעשה הזה, אף על פי שכולו צער ומכאובים ומחלה ורחמנות. השם מזכיר לנו את השיר הנפלא “אני כוס החלומות” שבראש “תשרי”, אבל כאן אנו עומדים ותוהים. כאן ערבוב של חלומות וסכלות, של ריאליסמוס ואגדה – ולא לשבח. נותנים טעם לפגם הם גם ה”לילות" שבקובץ “בינתים”. באלה יש עמודים של פואיזיה עצומה, שירה כים ממש, אבל מה התועלת? כל הדבר הוא פגום. אין מידה וקצב; יש פרטים מעוררים לגלוג, ולא לגלוג טרגי, כי לא בהם, בפרטים בעצמם, היא הקוֹמיוּת, אלא ביחס-המשורר אליהם, אל אותם הפרטים. אכן ריבוי-דמעות ושלל-סנטימנטאליות יש בכל מה שכותב הפייטן הצעיר ורב-הכשרון הזה (אפילו בפואימה הגדולה והמובחרה שלו “בארה של מרים”), אבל כאן, לצערנו, באו בשטף ובמליצה לא-מתאימה. הצרצר נשאל כאן, “אם לא יבולע לגרונו” מרוב צרצור – וצר על שהמשורר לא פנה הפעם גם לעצמו בשאלה זו. אגב, מבקר אחד אמר: האמסוּן. וחובה להעיר, שמירה זו, שלעולם אינה כלום (על מי בימינו אין מחללים את שם האימפרסיוניסטן הנורבגי, שהפשטות הטבעית והחזקה של עדנת-החיים וגלי-מתיקותם, גם במרירותם, נגלתה לו בכל כוחה ובכל קסמי-רזיה, ולמי אין משתפים את הנפש העדינה והרבתי הזאת, שהרומאנטיוּת הקלה והעמוקה כאחד היא היא הסטיכיה שלה?), אף כאן אינה נכונה כלל וכלל. אמנם, גם עגנון אינו מן המספרים הזורקים אבן בלתי מהוקצעה בחיים, גם גיבורי-פיוטו אינם נוגעים בנו במצביהם הקשים ובסיכסוכי-נפשותיהם, אלא באגדה שבמצבים אלה ובסכסוכים אלה. הנפשות העושות ביצירותיו של עגנון אינן חיות, למשל, בפלשתינה, אלא ב“ארץ-הצבי”; המחסור והרעבון שהן סובלות אינם בשום אופן “מצב אקונומי רע”, אלא איזו זרות גלויה-סודית, ודברי אשה רכים “יהמו בתוך מעיהן כנשיקת אם טובה” (“בארה של מרים”). אבל ריח של שדה ויער ועדן האמסוּני אל תבקשו אצל הסופר הזה, שהוא, סוף-סוף, בעיקר, סופר – כלומר, ביסודו בן התרבות העברית בית המדרשית המלאה אבק, ולא בן המשעולים של אדמת-המולדת, ששם טעו גיבורי-הנורבגי… “בתום הימים המשעממים תחבו הימים הנוראים את רגליהם” – יסופר לנו ב“בארה של מרים”; ועוד זאת: ריליגיוזיות רגשנית, אמיתית, לא-רעיונית, יש לו לש“י עגנון, והיא יש שמצילה אותו; אבל מקורה אינו ברוך כל כך עד כדי להדיח מנשמתו את ה”סמרטוטים לצרור בהם כל רע" שבשעת עקא. ו“לילות” ביחוד יראו לנו, כמה לא קלה ולא מרפרפת היא סנטימנטאליותו של עגנון בשעת ירידה פיוטית. כי יחד את מתיקותה של הפואימה הזאת – מתיקות המזכירה את ב. קֶלֶרמאן, אם כבר להזכיר שׁמות שׁל משׁוררים אירופיים – הרי היא די כבדה ודי מעוּנה. “החדוה צונפת את פיו”, “נפשי בו חרש תשתקף בצאתה אל היכלי המנוחה” – ואין חדוה, ואין מנוחה…
____
רושם לא-נוח עושה גם הסיפור השני שבקובץ “בינתים”: “הנער בוניא” מאת ל. א. אוֹרלוֹף. למספר מתחיל זה יש במידה גדושה מה שחסר לעגנון כמעט לגמרי: היסוד האינטלקטואלי, אבך תחת זאת אין העיקר השירי, החוש השירי, של זה. אינטואיציה אין לאורלוף כל עיקר, ואף מה שהוא משיג בהכרת-השכל מקלקלות ומעקמות ה“המצאות” החריפות, המחוכמות והמתחכמות.
התֵּימה שׁל הסיפור הנדון מעניינת – שׁאיפות לגאולה לאומית של נער נרגש ודק-עצבים – אבל הסיפור בעצמו משעמם. אמנם, זה לא אותו השעמום הבהיר הנודף מסיפורי מר סיקו, למשל. למר סיקו (“נחמן משבוטובה”, “הסבא משפולה”, “בת ישראל” ועוד ועוד) יש דוקא צבעים רעננים, לכאורה, וחוש בריא בתפיסת-המציאות, אלא שהוא משעמם, לא עלינו, מפני שבכלל מאה עמודים שלו יש רק עמוד אחד, כלומר: מה שמר סיקו אומר לנו על נפשות-גיבּוֹריו ועל סביבתן בעמוד הראשון – על זה הוא הולך וחוזר וחוזר בכל יתר מאת העמודים, באותה הלשון ובאותה המאנירה ובאותם הצבעים הרבים, העבים והבהירים, עד כי יהיה לזרא (דוק, הקורא, ותשכח!); מר סיקו עושה רושם כאילו אין הוא מתכוון בתיאוריו אלא לעשות חסד עם הקוראים ול“הפליאם”: רואים אתם, עד כמה ידי מגעת! רואים אתם את אשר אני עושה בשבילכם! כמה כלי-בית, כמה בגדים, כמה מאכלים, כמה מחולות, כמה שמות – הכל העליתי לפניכם!… לא כן אורלוף. בעצמים שאין בהם נשמת-חיים ובכלים ובחפצים בכל אותו סרח-העודף של הז’אנר השבלוני אינו שקוע בעצמו ואינו מטביע גם את אחרים. אורלוף הוא בעל עולם פנימי רחב, יותר מורכב, ולפיכך גם כפל-הדברים שלו אינו דוקר כל כך את העין, באשר אינו מוחשי ואינו גלוי כל כך. בעל “הגדת-המות”, בהיותו בעל אפקים אנושיים עשירים ובשתותו לרויה מבאר הספרות הרוסית המעולה, אינו יכול להיות סגור בחוגים צרים, ומתמונות של מה-בכך לא יאבה לדעת. תמיד טמיריוּת החיים וההוויה לנגד עיני-רוחו, תמיד הוא רואה את יצוריו ודבריהם כסמלים ורמזים לענינים עמוקים ותוֹכיים. ואולם מפני שהוא תמיד אך מסביר, מפני שהוא תמיד אך הגיוני, לכן גם הוא משעמם, אם כי שעמומו אינו בולט כל כך. לאורלוף יש תביעות של “פסיכולוגיה”, זוהי נקודת-הכובד שלו, אך הלא ראינו מה עלה לו בפסיכולוגיה הלוֹגית של גיבורת “אַלה כרים” ועד היכן הגיע אִתה הדרמטורג בכל אשר קרה לה. לאותה העלמה הבדויה עם הרומן שלה המשונה והבדוי (ודאי, לא רחוק מטבעה של בת-ישראל להימשך אחר בן-עם-זר, אבל לא אחרי עלם ערבי נושא-תופינים על ראשו למכירה; ואם אולם קרה כדבר הזה, אז הלא מקרה רחוק הוא, שעליו יש להודיע בכרוניקה שבעיתונים, אבל למי זה נוגע?); ואף הקושמארים של בוניא וכל שינויי-מצב-רוחו בהגיון ובהבנה הועלו על-ידי המחבר מבלי שרטוט אחד, מבלי שורה אחת, שעליהם יֵאָמר: ברוח-הקודשׁ נכתבו. ההסבר המיותר של אורלוף, שלפעמים ריח אֶנציקלוֹפדיות ולכסיקונים וטראק-טאטים סוציולוגים עולה ממנו, עושה תמיד רושם, שהמחבר, המאמין, כנראה, בכוחותיו ובידיעותיו, אינו פוסק אף על-פי כן מחשוש לקורא, שמא לא ירד זה לסוף-ידיעותיו, שמא לא יבין ולא ידע מה שהוא, המספר, מבין ויודע, ולכן יש צורך להדגיש, להטעים ולהסביר עוד פעם ועוד פעם. ודוקא מחמת זה, מחמת שהקורא מרגיש, כי לא יאמינו לו, כי אינם בטוחים בו, לכן אף הוא אינו מאמין ואינו בטוח ברשמיו, וכל הדברם המסופרים מקבלים בעיניו לא צורת אמת והכרח חיוני, כי אם, כאמור, צורת מקרה – באופן היותר טוב, באופן היותר רע – שרירות-לב, בדותא. רבי-און וחדורי הכרה צלולה הם אמצעיו הסיפוריים של אורליף, אבל גסים ומיגעים בהשתטחותם ובגיבובם. אמצעים כאלה אולי יסכנו לסיפורי-בדים ולרומאנים של הרפתקאות, שגם אלה – בפרט אם ממין משובח קצת – היו לא למותר בספרותנו 1, אבל לא לחומר עדין כזה כחלומותיו של נער בעל נשמה חצובה ממרומי-העולם…
____
גולת הכותרת של הדברים הטובים שבאו בקובץ “בינתים” הוא, בלי ספק, “פזמון הערב” של ז. שניאור. כאן לפנינו לא שניאור הפרובלימתי, ה“אלילי” של יצירותיו בשנים האחרונות, שאף גם בהן יראה לנו את כוחותיו הגדולים ואת זכותו הגדולה להיות את אשר הוא, מכל מקום יש ודברים ואפוֹריסמים נמלטים שם מפיו, שכבר שמענום מאחרים, קטנים ופחות חשובים ממנו (דרך משל: “אין טוב ואין רע… יש רק רגשות מתפרצים”… האם לא דברי הלורד הֶנרי הם, אותו לורד חכם-טיפש וקהה-רגשות ברומאן המפורסם והמגוחך “תמונת דוריאן גריי”?). לא כן בשיר הזה וכיוצא בזה. כאן שניאור כולו שלו ושלנו, תלמידו-חברו של ביאליק. “התערבו גבולים. הערב השלים בין אור ואופל, בין דמי וקול; את צואר-אלי בת-שטן חיבקה ורנים חיי על פי השאול. עם פשעים יוקדים כענן-ערבַּים לתחיה קמים חלומות-תום, וירַקדו סביב ונשׁקו יחד כנשוק הלילה את כנף-היום”.
בֹּאֶינָה רַעְיוֹת וְרֵעִים בֹּאוּ,
אֶת דְבִיר הַדְמָמָה נְפוֹצֵץ חִישׁ!
לֹא… טוֹב כִּי אֶדֹם… עַל צְלָלַי אֶמְלֹךְ,
אַל תָּבֹא אִשָׁה, אַל יָבֹא אִיש!
“הערב שוקט, העצים שותקים” – – – הלא ערבים שלמים אפשר לחזור בלב ובקול נהימה דקה, שהולכת ונעשית מילודית מאליה, על רינת-המחמדים הזאת, שכל תיבה שלה תמונה שׁלמה ושׁאחרי שָׁמעךָ אותה פעם, מיד היא נחרתת בתוכךָ כבציפורן-שׁמיר ונעשֹית שׁגורה על פיךָ לבלתי שׁכחֶנה לעולמים.
____
לא איזול ואחשוב ולא אעמוד על כל הדברים שבאו בשני הקובצים שאני עסוק בהם. יש ביניהם כאלה, שאולי אינם כדאים לזה, ויש שפשוט אין לי מה להעיר עליהם; קראתי ודי: לא טוב ולא רע. ואולם לא אוכל לעבור בשתיקה גמורה על המאמר שבו נגמר הקובץ “בינתים”. עליו אני מוכרח להתעכב פורתא. כי מאמר זה עומד וקורא: התעכבו עלי כל מי שזיק פובליציסטי עוד לא עוּמם בו!
ופנקסי עדי, שבכל כוחי חפצתי להתאפק מפולימיקה, ולא כל שכן מפולימיקה פובליציסטית, בעמודים האלה: חפצתי, פשוט, להישאר פעם בגבולי הספרות הטהורה. אבל… רבות מחשבות בלב הסופר ועצת עטו היא תקום.
הנני אומר: פובליציסטיקה. כי מצדו הספרותי, מצד ביטוייו הנאים, קישור-רעיונותיו הלוקח לב, דקות-הרצאתו וסגנונו המקורי (סגנון, שמכל משפטיו יוצא כמין קול ובת-קול, באופן שבבואנו אל המשפט השני, זאת אומרת שכבר קולו של המשפט הראשון אבד, הנה בת-קולו עודנה הומה… ודו"ק) – מצד כל זה אין המאמר “בראשית” (וביחוד ב“מילואיו”) נופל מכל מה שכותב ר' בנימין, ונוח לו שנברא משלא נברא. ואולם הצד הפובליציסטי שבו, המסקנות – מי שליט ברוחו ויבליג עליהן?
לא אעמוד הרבה על חלקו הראשון, בדונו ובהתווכּחו עם ה“סך-הכל” של אחד-העם, אף כי גם בזה לא צדק – הוא, ר' בנימין, ולא אחד-העם. מתוך הכרת המצב הנוכחי של הישוב, שאדמה אינה מתווספת ואינה יכולה להתווסף אלא במידה זעומה מאוד, שפועלים עברים אין וכל העבודה נעשית על-ידי בני-הארץ, שהכניסה של בני העם ה“פיקח” מחוץ אינה עושה פירות והנדידה מהעיר ומהמושבה לחוץ-לארץ אינה מועטה; ומצד שני מתוך ראיית-הצלחתם – היחוסית – של בתי-הספר והמוסדות הקולטוריים שבארץ-ישראל והשפעתם וערכם על כל תפוצות-הגולה – מבקש אחד-העם, לאחר שהוא מלגלג דיו על המדיניים ובעלי “המקלט הבטוח”, שאין דרך להתגשמות-אידיאלם ולפיכך כל דבריהם הרמים והנישאים הרי אינם אלא דברים בעלמא, ומוצא נחמת-מה לעצמו וסיוע לשיטתו, אשר צפתה הכל מראש והטיפה מאז ל“מרכז רוחני”, האפשרות היחידה. והנה, מובן מאליו, שאת “חצי-הנחמה” של אחד-העם אפשר לפרוך בנקל: מרכז רוחני – על יסוד מה? על יסוד “הנקודות הבודדות”, שגם בהן תהיה העבודה זרה והרוב נכרי? על יסוד אותם התנאים, שבעבורם כל הארצות מקיאות אותנו? ואיזה ערך יש ל“מרכז רוחני” מיכני שכזה? ועל מה תנוח הציונות הרוחנית, על אינטרסי-מי תישען וירווח לה? על אינטרסי הפרולטריון הרוחני שלנו ועל חסדי בעלי-בתינו? מה תושיענו ציוניות-של-חסד שכזו ומה תועיל לנו? כל זה אפשר לשאול וגם שאלו. שהרי כל מה שאחד-העם מעמיד נגד הציונות המדינית אפשר להעמיד גם נגד הציונות הרוחנית, אם נגרוס רוח – רוח ממש, ולא סוּרוֹגאט לרוח… ואולם איך שיהיה, ועל סתירתו של אחד-העם את הציונות המדינית והסתפקותו ברוחנית אין לענות כלום מהצד ההגיוני. אם הוא מוצא, שזה אפשר וזה בלתי-אפשרי, אפשר לומר שגם האפשר שלו מוטל בספק גדול, אפילו לפי דבריו, אבל איש לא יאמר, כי לא ראה נכוחה בנוגע לבלתי-אפשרי או כי עיקם את פני המציאות. אם הוא, אחד-העם, כאילו מתפשר עם העובדה הנוראה, שאין פועלים עברים, ומציג נקודה 2, ואנו אומרים, שאם אין פועלים עברים, אז אין גם מה לדבר על בתי-ספר עברים – הנה העובדה, שממנה הוא יוצא, עובדה היא, ובלי המון עברי אין “מקלט בטוח” ואין מדיניות עברית. אבל ר' בנימין בהשֹגותיו תמיהַּ: “איזה הגיון יש במסקנה זו. איפכא מסתברא”: מקלט בטוח יכול להיות גם בעבודה של נכרים, והרי אותן נפות ידועות בגרמניה (תמיה אני, איך לא תסלוד הנפש להזכיר את גרמניה בנדון שלנו!), בעוד ש“תמחיה רוחנית ומוסרית” לא תתואר אלא בעבודתנו העצמית.
כלפי לייא, ר' בנימין! אחה“ע מדבר על מרכז רוחני-תרבותי של בתי-ספר ו”אוצר-היהדות" וכו‘, שהוא מקוה היותו אפשׁרי והיותו מוסרי ויפה גם במושׁבות שׁל פֶרמֶרים, ושׁהפרֶסטיז’ שׁלו יהיה גדול בעיקר כלפי כל הגולה, ואתה בא לתבוע ממנו דברים אחרים לגמרי, מהם שהיה רוצה בהם בעצמו ואינו מאמין באפשרותם, ומהם אשר רוחו לא ידון בהם כלל; ולא עוד אלא שאתה בא להקשות עליו פירכה הגיונית מתוך הערכת -החיים שלך, מותך יחוסיך האנושיים, שהם אחרים לגמרי, ועל פי קנה-מידה מוסרי, שבר-פלוגתא שלך אינו מודה בו!
גם לא אמַצה את כל עומק-הדין עם ר' בנימין בנוגע לנסיונו להחזיר עטרת-התקוה של “מקלט בטוח” ליושנה, אחרי שהוא בעצמו מעיד על עצמו, כי ל“תומו” הוא מדבר. דברים כאלה, הנוגעים בחיי עם מחוסר-מקלט, אמנם, אסור להסיח ל“תומו”, והממציא לעם אמונות משיחיות שכאלו עליו להביא ראיה. לא די לומר: בארץ-ישראל יש מספר זה וזה של קילומטרים, הרי שיכולים להתישב בה מיליונים, ויש מקום בשבילנו. האומר כך – עוד לא אמר כלום. האומר: מאמין אני באידיאל זה שיתגשם בדרך-הטבע, עליו גם להראות את הדרך, שעל ידיה יוכל להתגשם האידיאל. ואיש בין בעלי תקות “המקלט הבטוח” אין – ור' בנימין אינו יוצא מן הכלל – שיוכל להראות, איזוהי הדרך ליצירת רוב עברי בארץ-ישראל. איני תובע קיבוץ-גלויות – על זה לא ידבר גם ר' בנימין – אבל רוב עברי כאן הוא אידיאל נסיי. ר' בנימין מרמז על משק איטנסיבי (אגב, רמז שאינו חסר גם “בסך-הכל” של אחד-העם": "שקולות באיכותן "…), שאז יהיה מקום בארץ-ישראל למיליונים: משלנו ומשלהם. ואמנם, אפשר, אפשר מאוד, אפשר, כי עתידות-התפתחות גדולים נצפנו לארץ-ישראל וליושביה, אפשרויות של התרחבות והתפשטות, עד כי תוכל הארץ להחזיק ולכלכל עוד מיליונים מיושביה וגם לקבל מן החוץ. אבל הלא לא מהכנסת המוני-אנשׁים מן החוץ יותחל הפרוצס הזה. ועמֵנו הלא איננו בארץ, ולקבלהו עכשיו אין הארץ מסוגלה, אינה מסוגלה לקבל משלנו אפילו כמחצית הריבוי הטבעי השנתי של בני-הארץ, ומהו דרך-ה“מקלט”?
אולי יכולים לבוא עכשיו עשירים יהודים בעלי מרץ לקנות נחלאות ולעשות עסקים על-ידי העסקת המונים מבני-הארץ הנמצאים פה – אבל מה יצא לנו מזה?… וכאן הגעתי לעיקר-טעותו של ר' בנימין בעיני, לחלק השני של מאמרו, לדבריו בענין הערבים.
ר' בנימין חולק על אחד-העם ובא לדבר בשם העבודה. אבל עוד הרבה אחד-העמיות יושבת באופן-מחשבתו של ר' בנימין גופא. “עבודת-הגוף וטהרת-הנפש” מזכיר גם אחד-העם בעצמו לא פעם, ואף העבודה העצמית, שרבי בנימין מדבר עליה, נחוצה לו, סוף-סוף, רק כמצע לתחיה לאומית ומוסרית, ולא כפתרון צרת-היהודים. הוא שוכח כמעט לגמרי את הצד הכי-פשוט הזה שבדבר, שהוא גרידא די מספיק ודי חשוב, גם בלי כל “תחיות” – שוכח את התיקון-שבכלכלה הנחוץ לנו, שכל גופי-חיינו ושאלת-היהודים תלויים בו, שוכח את נחיצות-העבודה בשבילנו בתור תיקון מצבנו הכלכלי החיצוני בעולם (שהרי כל אותו ההבדל של אחד-העם בין צרות פנימיות וחיצוניות – בשקר יסודו: האנטישמיות והבויקוט יוצאים, ואין כאן מקום להאריך). כי אילו היה רבי בנימין שם לב בעיקר לצד זה, לא היה מדבר על העבודה העברית בארץ-ישראל כמו מתוך הזיה ולא היה מזכיר בבטיחות, שאך בראשית אנו עומדים ולא היה בא לידי מסקנותיו בשאלה הערבית (“השאלה הערבית” – כמה מגוחך נוסח זה! לאמריקאים יש השאלה הסינית ולנו השאלה הערבית!).
בראשית!… הנה “עין-גנים”! אבל הלא השאלה היא, אם באמת בראשית ולא בסוף, ואם באמת יש עוד מקום להרבה איכרים זעירים בארץ-ישראל כבני “עין-גנים”, והיכן ואיך ובכספי מי יסתדרו ויתבססו. בדברים כמו אלה – הוי, לא דברי-ספרות ולא דברי-אמנות! – או שמאריכים ומראים ומוכיחים כדי לפרש כשמלה, שהדברים אינם בטלים, או שלא מדברים כלל. לומר בעלמא: אפשר לעשות – זה עוד לא כלום! ור' בנימין מדבר בעלמא – ובהחלקה ובריכּוּך, ובנטיה להשיא את עצמו ואת הקורא, כי יש ויש שטחים פנויים אין קץ ויש כבר אלמנט עובד בארץ-ישראל ויש מקום לפועלים חדשים (מדיבור-המתחיל “לא תמיד” עד סוף ע' 94) – וכזאת לא יִתָּכן לעשֹות! אם ר' בנימין, האוהב לדון הכל לכף-טובה ולכף-זכות, יודע ששם ושם יש איזו חלקה למכירה, ואילו היה כסף ואילו היו התנאים אחרים אפשר היה לקנותה, ואם הוא יודע ממכיר אחד או משנַים שעובד בעצמו או שמעסיק לפעמים פועל עברי ארעי – הן לא על זה יִבָּנוּ עתידות-עם ולא זה דרךְ-פתרון-שׁאלותנו! והשׁאלה בשבילנו – לא בשביל הציונים הרוחניים – הרי היא, שלהמונינו בכל מקום דרושה קרקע בתולה ודרושה עבודה ודרושׁ שיֵעָשֹו לעובדים (כלומר, שׁינוי-האופי). זוהי שׁאלת-הקיום שלנו. זוהי כל שאלת-היהודים שלנו. הימצאו המונים אלה, או לוּ גם חלקים מהם, הימצאו בארץ-ישראל את אשר הם מבקשים ואת אשר הם צריכים לבקש? מי יודע!… לפי שעה אלה המעטים הבאים הנה אינם מוצאים! לפי שעה הננו גם פה עַם המַשְׁכּים לכנסיות ולבתי-מדרשׁות… ואף כשׁהארץ תתפתח והעבודה תתרבה – מי יודע, אם יִמָשׁכו הנה יהודים עובדים. עכשיו נער יכתוב את היהודים העובדים במושבות הקיימות. ואיך ישתנה הדבר? עוד הרבה זמן יענה הכסף את הכל וליהודים יצטרכו תמיד לשלם שכר הגון, והקאפיטאך השוכר את הפועלים שוכר את הזולים ולא את היקרים. מה, איפוא, תקותנו כאן, כאן, במקום שיש יותר מחצי מיליון ערבים עניים ורעבים, הרגילים בעבודה קשה וגסה וצרכיהם מועטים ומחירם זול? מפני התעמולה הלאומית שבעתונותנו הפרוליטרית הארץ-ישראלית לא יחת הקאפיטאל ולא ישנה את דרך-העולם שלו. האם אזנים לו כי ישמע? יכולים להיות שנים-שלושה בני-ספר מסתגלים לעבודה כיוצאים מן הכלל; אך הנן הלא בפרוצס היסטורי ובעתידות -העבודה קא עסקינן…
איזו תוצאות-מסקנות אפשר להוציא מהעמדת השאלה באופן שכזה? מה צריכים לומר אלה שאינם יכולים לוותר על העיקר? שׁכל פעולותינו פה תהיינה מאפע ו“עִזְבוּ כל תקוה?” שצריך לסמוך בעתיד רק על ההתישבות המשותפת או על האיכרות הזעירה, אחרי שההתחלה, ה“בראשית”, שנסמכה על האיניציאטיבה הפרטית בחסדי נדיבים או בלי חסדים, כבר אבדה לנו במובן העבודה העברית? או אולי גם שהציוניים האמיתיים, הציוניים הבאים לבקש פתרונות לשאלת היהודים, המתהלכים בגדולות – אם עוד לא אבדה להם אמונתם בכוחותיהם, בכוחות-העם – צריכים לפנות בהכרח למקום אחר (לאן?), למקום אין שם איש, כי ציון בכל אופן – לא זו הדרך ולא זו ארץ עתידנו? אני איני יודע. אני יודע רק, כי כיום היינו צריכים, למצער, לטכס עצה ולהשתדל ולאמץ כל כוחותינו, שהיהודים הנמצאים כבר פה, למצער, לא יהיו הולכי-בטל ויושבים ב“ישיבה” – ישיבה לתלמוד ופוסקים או ל“מדעי-הרוח” ושאר דברי-הבאי – אין חילוק גדול! – שחיינו המעטים אבל הקיימים כבר פה לא יהיו בנויים על חול וכל גידוּלינו יהיו, פחות או יותר, גידוּלים אורגניים ולא שתולים מן החוץ; שיסודותינו פה יהיו חדשים קצת, אחרים, יותר חזקים, בלי הקלקולים שבכל מקום; מה שנוגע לפרספקטיבות גדולות והתרחבות אין קץ – איני יודע, איני יודע. ואולם ר' בנימין היודע – הוא בא למסקנות אחרות. הוא מוציא מסקנה מכל מצב-אי-המוצא שלנו, שעלינו… שעלינו… לבנות – דרך משל – רובעי-עיר נקיים… לערבים… כעין תל-אביב. אחרי האוניברסיטה לחכמת-היהדות בירושׁלים או לפני האוניברסיטה – לא פּוֹרַשׁ. ואולם המבינים אתם? ארץ-ישראל עוֹרה כצבי והמטרה הגדולה של “מקלט בטוח” (דוקא!) ושל הושבת מיליוני יהודים בארץ-ישראל (לא פחות!) דורשת גם שיטה גדולה (ר' בנימין, כאחד-העם, מאמין ב“שיטה”!), אהבה גדולה, אמצעים גדולים וכו' וכו' – ובין האמצעים הללו היא גם הכשרת הערבים, הדאגה להם ומסירת-הנפש בעדם. נשמח על אחינו אלה – ונכשירם לטוב לנו – ואז תבוא הגאולה.
לא, מפורש הנני אומר: סוג מאמרים פובליציסטיים שכזה הנהו מזיק. פשוט, מזיק. ואם לא מהצד המעשי (מצד זה הלא אין מה להתירא…), הרי מהצד התוֹכי. בסוג זה יכולל גם המאמר “היכל-השלום” של ר' בנימין (ב“התורן”, חוב' א'). כי ביחס אידיאלי שכזה אל העולם, בחלומות-ילדות ויפי-נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי-עמוקים של האדם, יש, לדעתי, איזו אי-מוסריות, כן, אי-מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי-קליטה כראוי את כל מרירות-המציאות. מה, ר' בנימין, יש לדבר על “היכלי-שלום”, כמו איזו מרת פוֹן-זוּטנר, בעת שאני, עד כמה שיש עוד רוח-חיים בנו, הרי היינו מאושרים, אילו היתה לנו איזו אפשרות לשפוך את דמנו ודם-אחרים על ארץ-מולדת יהודית, אילו היתה לנו איזו אפשרות למסור את עצמנו ואת בנינו לקסרקטין של אנשי-צבא יהודים; מה, ר' בנימין, יש לדבר על אהבה לשכנינו בני-הארץ, אם אנו אויבים-בנפש, כן, אויבים? מה יש להכניס בכלל אידיאולוגיות ליחוסים שבין עם לחברו – והיא לא תצלח? היחס האידיאלי כוזב הוא בכל, מאז ומעולם. והמצב כאן הלא ידעת: בארץ-ישראל הקטנה יושבים, מלבד יתר יושביה, לא פחות משש-שבע מאות אלף ערבים, שהם, למרות כל ירידתם ואי-קולטוריוּתם, אדוני-הארץ בפועל ובהכרה, ואנו באים לחדור אליהם ולגור בתוכם, יען כי ההכרח יאלצנו לזה. שנאה בינינו כבר יש ומכרחה להיות – והיא תהיה. הם חזקים מאתנו בכל המובנים, ובידם לשימנו כעפר לדוש, אבל אנו, בני-ישראל, כבר התרגלנו לגור חלשים בין חזקים, ועלינו, איפוא, להיות נכונים גם פה לתוצאות השנאה ולהשתמש בכל האמצעים שבידינו החלשות בכדי שנוכל להתקיים גם פה. הלא רגילים אנו, הלא מוקפי-שנאה ומלאי-שנאה – כן, מלאי-שנאה, כך צריך להיות! ארורים הרכים האוהבים! – הננו חיים מאז נהיינו לעם. אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידיאליות. קושטא קאי, שקרא לא קאי 3. הלא אידילי-אידיאלי הוא; הרי תיאוריטיקן הוא וכל תיאוריה היא אידיליה אידיאלית, שעובדות-המציאות אינן לגבי דידה כלום. הוא צדק – אבל אוי לצדיקים שכמותו! (אוי אוי גם למשורר אַש, כשהוא מעביר את האידיליוּת שלו מתחום פיוטי-העיירה ומכניסה לעולם-הפוליטיקה, כלומר, ליחוסים שבין קיבוצי-בני-האדם, כי רק אנשים אידיליים ומרפרפים ממעל כמוהו יכולים היו להיות תמימי-דעים עם מכתבו הידוע בנוגע לקונפליקטים שבין הפולנים והיהודים: “להם הכפר ולנו העיירה”, לבלי לראות, שהכפר שלהם, העיקריים, יכול להתקיים בדוחק בלי העיירה ויכול גם לפעול שהעיירה אשר בסביבותיו תהיה מיושבה מאלה הדומים לבני-הכפר בגזעם, בעוד שהעיירה היהודית בלי הכפר לא תעמוד אף יום אחד.)
עיקר וטפל, אפשרות ואוּטוֹפּיה משמשים בערבוביה אצל האידיאליסטים – וזהו קלקולם. וכעין צעיף על המציאות פורש גם מאמרו של ר' בנימין – מבלי משים. רואים אתם בו אידיאליסט המדבר מהרהורי-לבו ושוכח היכן הוא בעולם ומה הן ד' האמות אשׁר בהן יִמָצא. מתקבל רושׁם, כאילו חלקי-הארץ המסוגלים לישוב אינם כבר מיושבים ומעובדים על ידיהם, כאילו כל העבודה במושבות ה“יהודיות” אינה נעשית על ידיהם, כאילו מוכרי-אוכל-נפש לכל עשרות אלפי יהודינו – גם לפרופיסורים ולסטודנטים של האוניברסיטה העתידה – לא המה, כאילו המתנפלים, הגונבים, הגוזלים והמקצצים בנו לא המה, כאילו בשלטון-הערים לא המה, כאילו שפת-הארץ השלטת לא שפתם, כאילו לא אנו עומדים לפניהם כעניים בפתח בכל המובנים – (עכשיו! ועתידות מי יגיד? וההתעוררות התרבותית והמדינית הערבית הן גם היא לא אגדה היא!). מתקבל רושם, שלא אנו העשרה אחוזים ביניהם, אלא להפך, ויתגלגלו רחמינו ורגשי אחוותנו ואהבתנו. לנו, המאושרים, יש “תל-אביב”, ולהם אין, ואיך נוכל להביט ולהחריש ולבלי הכשיר להם רובעי-עיר נאים שכמו אלה?
ואם תאמר: הרי אם ירצו הערבים…
אבל די. אפשר עוד להבין את בעלי-האוטופיות, כשהם בעצמם מאמינים לראות דרך לאוּטוֹפּיותיהם ומאמינים בהתגשמותן בזמן מן הזמנים ובעצם אינם חושבים אותן לאוטופיות כלל, בעוד שהאוטופיסטים וחולמי-החלומות מן הישוב שלנו, מסוגו של ר' בנימין, הרי אינם מראים על כל אמצעים, וכאילו היו אומרים ישר: אוטופיסטים אנו – ומה תעשו לנו?
מה נעשה? לא נעשה כלום. מה אנו יכולים לעשות? אבל דיבוריו המשונים של ר' בנימין מיום חזון “משא-ערב” בנוגע לשאלה הערבית – בשים אל לב את מצב הדברים כהווייתם – מרעימים, מרעימים מאוד.
____
עוד היה בדעתי לחזור לעסקי-ספרות: אמרתי לעבור מקובצינו הארץ-ישראליים המקוריים למתורגמים – קובצי “יפת”, שהשלישי מהם יראה אור בעוד זמן-מה – ולימא בהם מילתא. כי יש מה לומר וצריך לומר. אבל הנה נתארכו דברי בענין הקודם באופן בלתי צפוי ולי נשאר רק עמוד אחד – ואת זה הנני רוצה להקדיש ליקרי דשכבי: להציב בו ציוּן למשורר המתחיל אריה רזניק, שמת בימים האלה.
____
…מת אריה רזניק. פס זה הילד החלש ורפה-האונים, אשר ידע לא מעט ואשר כה אהב את החיים; פרחה לה הנשמה הרמה והמפוארה מכלי האדם הקטן החולני, שהיה נראה לפעמים בחוצות יפו.
ואני, כאשר הגיעה אלי השמועה, חשבתי לאמור:
…מלחמת-החיים סביב שתה עלינו. כוח ועוז גלוי נחוצים לנו – ורק הם נחוצים. ולעת כזאת – ולא רק לעת כזאת – מי ישים לב לחלשי-הגוף ולדכאי-הרוח? מי יתן עין לזה, אשר כוחו אין במתניו ואינו בשרירי ידיו להבקיע לו דרך? למי איזו הרגשה שהתא בדבר התרוצצות נפש-האדם הדוויה, הנמוכה, השתקנית, הבלתי-גיבּוֹרית, הבלתי יודעת ובלתי יכולה להתחפש לגיבּוֹרית? מי ישמע לקול שאינו יוצא בסלסול גרוני חזק ואינו בא ל“שבּר-ארזים”?
אין מי.
והוא – הילד החולה המנוח – האם כאב על זה? האם דאג בסתר-בדידותו לפשיטת-רגלה של ההוּמאניוּת הפשוטה, האמיתית, הפרטית (ההומאניות הדוברת ביחס לאנושיות ולאומה לא תחסר!)? האם הצטער הרבה על קשיחת-לב-הרֵעים, אשׁר מבשֹרו חזה אותה? או אולי ידע את שׁורשׁ-ההומאניות מעיקרא – דכאי-הגוף והרוח נולדים ספקנים! – ולא הצטער כלל על העדרה של אפסות זו, של שקר זה ביחס אליו? האם תעב את בני-האדם, אותם, את כל אשר לא הוא המה, ומדד להם כמידתם, או חי לו כולו בעולמו, בעולם-תלאותיו, ולא השגיח בהם, באחרים, כלל?
מי יודע!… מי יוכל לדעת!… גם פגישותי אני אתו, פגישותיו של כותב טורים מעטים ודלים אלה על אודותיו אתו, היו כל כךְ רחוקות, קצרות, ארעיות (לא ברצון יִפָּגשׁ דכא את דכא). והוא כל כך עצור, או מתאפק, כל כך כבד-נשימה וקשה-דיבור, כל כך בּיישני. בתנועותיו הרפות ובעיניו הבלתי-יפות (אפילו עיניו היו בלתי-יפות!!) לא היתה מעולם כל התאוננות; במליו הספורות, המגומגמות – כל התמרמרות. אותו שיר הוא יפה, שיר זה לא… פרוזה הגונה כמעט שאין לנו, ורצוי היה שתהא… טשרניחובסקי, שמע אומרים, מתרגם את שירת-היאותה… זה נכון?… – אלה היו כל העניינים שבינינו.
ושיריו… שיריו שנדפסו ואשר לא נדפסו? – אף הם אינם מגלים הרבה. הרי מתחיל היה; כוח-הביטוי שלו עוד לא היה רב. ורק זאת ראינו, שחי בהם עלם יהודי היודע היטב עברית ומוקיר מאוד את המלה העברית, עלם הסופר ומונה את שורותיו העבריות הקצרות ומספר בהן על איזו “ערבי-אביב נוגי-שחק ובהירי-כוכבים” על איזה “עולם פורח” ו“ברכות-לחש” ו“גלי-רוח שקטים” ו“טוהר-פרחים” ו“בשמי-פרדס” ו“קטעים, מזכרונות-חורף, שעלו בלב כעבים קטנים ואפורים, ומתוכם אורות רכים, חלומות-אביב, הציצו ויזרחו” (משיר קטן אחד שלו בכתב-יד אשר אתי).
עבים קטנים ואפורים. אריה רזניק לא צעק. אבל מי יודע את אשר היה בלבבו, המעוּנה ואיש-האופל. באמת, אין גם לדעת, אם הוא, המעונה, היה איש-האופל. הן הוא כיהן לרוממות וליופי ולקדושה ולטוב. עמוק הוא לבב האומללים והמעונים, ורק בתחתית קרקעיתם חמרי-התסיסה והאוּדים העשנים, המתחככים ומתנפצים זה בזה, ורק לעיתים מאוד רחוקות יתפרצו החוצה. אמנם, יש בין אלה האוהבים לשווע, אם קולם אתם, להרתיח מצולת-סביבתם, לגלות: ראו, השאננים, את הגיהנום שבתוכי! (ואולי אינם אוהבים, אלא שמוצאים לנכון להקל מעצמם בהטילם כל מסתריהם בפני הכל…) ואולם ברובם אלה הם אלמי-היגון, אלמים מתוך גאוות-תמרורים, מתוך בוז גדול לבריות או מתוך עיפות אחרונה ואי-התחשבות גמורה את הבריות.
אריה רזניק לא צעק. מתוך חולשה? מתוך גבורה? בכל אופן, בשׁיריו אין גאוה, אין בעיטה ב“שׁאננים”, אין זֵכר לאופל, ואין גם הצד השני של הדבר: התנפלות פיוטית על צואר בני הדם לחבקם ולנשקם מתוך אהבה. איש-אמת היה – ולכן אין גם שירי אהבת-נשים בכל התחלותיו. אבל מה יש שם? רגשי-עריגה, כאב וצער, התיחדות עם צללי-ונגוהות-נטבע – ובשביל עצמו. עם הטבע התהלך-התיחד הילד החולני (“בשדרה” שב“יזרעאל”), עם הטבע הבלתי-מכיר, אשר, נדמה לו, לא ישים פדות… עם הטבע ועם עצמו. האיש חי לו לבדו, נשא את חייו ואת מותו אתו, מסור לצלליו ולנגוהותיו. –
…שנת-מרגעה, חברנו הצעיר! אליך נבוא לנוח.
[“רביבים”, ג-ד, תרע"ג; החתימה: י.ח.ב.]
-
ב“לאור הואֶנוּס” של אורלוף, שנדפס בי“א גליונות של ”הפועל הצעיר", ביחוד במחציתו הראשונה, יש הרבה צדדים חיוביים וחשובים; ורומאן בלתי–מוצלח זה, למרות ליקוייו הצועקים, למרות מצביו המתמיהים ואי–הטבעיים בסוף, למרות המון חידודיו והלצותיו השורטים, למרות ההשוואות המפתיעות שחריפוּת ותיפלוּת משמשות בהן בעירבוביה, למרות הטון הבלתי–מאוחד והשפה המליצית–המודרנית הקשה, העושה לרוב רושם של תרגום, ראוי היה שיעמדו עליו בפרוטרוט. ↩
-
באמת, מי שקרא את ה“סך–הכל” בעיון ראה כמה ארס ומרירות תוססים בדברי אחד–העם בנגעו בנקודה מכאיבה זו; הוא אינו גוזר אלא מקבל גזר–דין. הוא יודע, ככל משיגיו, וגם אומר זאת בפירוש, אחת ושתים, שהמון כפרי הוא היסוד, ולא “מפלגה עליונה”, אבל “בדליכא”!…) ↩
-
יודע אני שצריך לומר “להבדיל”, אבל באיזו מידה מזכיר לי, סוף–סוף, יחוסו של ר' בנימין לנדון זה אותו המארכסיסט מבקש–האלוהים מסאלוֹן שבפטרבורג, שאמר בנוגע לבויקוט שבפולין: מה זה עסקנו? יתחרו החנוונים הפולנים בחנוונים היהודים. וכשהוא לעצמו צדק אותו נושא–ספרים (שמו ב. סטולפנר). ↩
"כִּתְבֵי יְהוֹשֻׁעַ בַּרְזִלַּי"
מאתיוסף חיים ברנר
קובץ של כתבי יהושע ברזילי-אַיזנשטאט הוּצא ביפו על-ידי “חבר-סופרים” לזכר חצי-היובל של עלית-המחבר לארץ-ישראל. לקובץ זה הוכנסו עשרה סיפורים ובראשם הקדמה מאת א.ז. רבינוביץ.
על ההקדמה ראוי לפסוח. היא אינה עושה רושם טוב. זאת אומרת: כל זמן שאז"ר מדבר בעדו על אודות ברזילי – דבריו (מלבד חילול שם הומירוס לשוא…) טובים ונכוחים. ואולם הא עמד וציר לזה גם את דברי המספר על אודות עצמו בגוף ראשון, ובאלה יש פיסקות הצורמות את ההרגשה. מספר, ואפילו מספר עוסק בצרכי-ציבור, כי יעמוד בפתח-ספרו לפרוט בעצמו את כ מה שיסד פה ושם ולספר על הוצאות-הפּוֹרטוֹ שהוציא בשנה פלונית ואלמונית ועל “הלחם אשר גזל מפיו ומפי בני-ביתו להוצאות נסיעה ופורטו” – וחָטא לא רק לנימוס הספרותי המקובל. לא, אין ספק, שלא עלה על דעת הכותב, כי דבריו אלה יראו אור ככתבם וכלשונם.
ואולם אנו פוסחים על ההקדמה ונכנסים לגוף הספר פנימה. וכדאי להיכנס, כי בעוד שבמאמריו ברזילי הוא עסקן ציבורי ורק עסקן, הנה בסיפוריו הוא, לרוב, גם סופר ומשורר. כתבי ברזילי הפובליציסטיים אינם קובעים ברכה ספרותית לעצמם, כי הביטוי הנכון כשהוא לעצמו אינו אצלם כלום, התוצאה – הכל; שם אין ברזילי מתכוון אפילו לברר או ללמד דבר-מה, כי אם רק להגיד ולפעול. לא כן כתביו הפיוטיים שלפנינו, שאף על פי שבעיניו הנם אולי גם כן רק חלק מעסקנותו הציונית, הנה באמת חשובים הם גם בפני עצמם, כלומר, בתור דברים שבפיוט. אמנם, כוחות-החדירה האמנותיים של ברזילי אינם גדולים, סגנון עצמי ודאי שאין לו, ואף על פי כן – איזה קו משלו יש בכל דבר ודבר.
יהושע ברזילי הוא משוררה של חיבת-ציון המעשית, של “רעיון ישוב ארץ-ישראל”. רק רעיון זה נתן את קסת הסופרים והמשוררים במתניו. הוא, שנולד וגדל ברוסיה, אינו מקדיש בסיפוריו ל“ארץ-הצפון” וליהודיה אפילו שורה אחת. הוא מספר רק על אנשים שבאו לציון וחיים בציון, וגם בנוגע לאלה אינו בא לתאר את חיצוניותם, את ארחותיהם, או לקבלו על יסוריהם, או לעַלות ולקלס את נחונותיהם, או לנתח את תכונותיהם או לגות את מסתרי-חייהם הפנימיים, כי אם רק למסור את רשמיו מ“ימי-בכורי-ענביהם”, במסעיו במושבותיהם בתוכם, מדבריהם וצרכיהם ועסקי התישבותם, ובעיקר לשית עליהם לוית-חן משירת-הישוב. הוא אינו מחטט בנפשות, אינו מבקש את הסיבות, הנימוקים המניעים של מפעלי-גיבוריו: למה באו, מה הם מחפשים ומה ערך חיפושיהם, כי אם כותב עליהם זכרונות, “יסודם בההרי-קודש”, בהתפעלות תמה ובחיבה. הוא חובב ציון, חובב את חיבת-ציון, שהיא, כאמור, עשתה ממנו מה שהוא, וחובב גם את בני-ציון. ציון – כולה יפה, כולה אהובה, ובניה ובנותיה – כולם אהובים, כולם ברורים. לא רק תמר קופרשטיין “אילת השחר”, לא רק הילדות מלקטות ה“לקט”, לא רק הסבּל הדל ב“לחם ומים” – גם “סוּלטַנה” מצאה אצלו את תיקונה, אף היא גיבורה אהובה ונחמדה לברזילי. על “הקאואס היהודי” באפ“ק הירושלמי ועל יחס הקאואס לאפ”ק הוא שופך קומץ של כעין הוּמוֹר, אבל הוּמוֹר, שאין בו אף צל של זלזול. כי באמת יחס זה של המסוּפר למישרתו הציונית דומה ליחסו של המספר החובב-ציון בעצמו לכל זה – וסופרים הומוריסטים מזה הסוג אינם מזלזלים בעצמם. באחת: זהו ספר מלא רחשי תודה נלבבה למשאת-הנפש הציונית, שנתנה תוכן לחיי-המחבר, ספר מלא חן ותום-עלומים. אילו היה תום זה מלוּוה גם במילודיה העצובה של “על ראש גבנון בדד, דוּמם…” כי אז היתה השירה שבו מרקיעה למרוי נפש זקן ונער. אבל גם עתה, כשאותה מילודיה אינה בו, כוחו אתו להפרות ולהצמיח את שתילי הרגשׁות הצעירים הגדֵלים בלבבות.
[“מולדת”, תרע"ג; החתימה: ח.ב.צלאל]
קטנות גם גדולות: [מה רוצה ש''י איש הורוויץ?]
מאתיוסף חיים ברנר
תשרי-חשון. נשארו מאחורינו שלהי דקייטא, דקשים מקייטא; חלפה עברה ונשכחה כמעט גם עונת הקייטנים שלפניהם. כל העולם הגדול שב כבר מנאות-דשא לכרכים לעסוק בשאלות הגדולות, כלומר, בפרובלימות הגדולות. אפס אני, “העולם הקטן”, שמעיקרא לא יצאתי מן הכרך, לא חדלתי ממילא ולא פסקתי אף למשך עונה קלה וקצרה מעסוק בשאלותי הקטנות, שעל אחת מהן הנני לרשום בפנקסי – אף הוא “פנקס של מסתכל” - מלים אחדות.
ושאֵלתי – סליחה, פרובלימתי – הקטנה היום היא (למה אתבייש להכריז עליה בריש גליה?) על אודות השואל הגדול, שמעט-מעט, בהתגבר עליו תאבונו עם האכילה – אכילת ולעיסת השׁאלות – התחיל מנצח קול-הבָּרי שׁלו את השׁמא…(ההרגשתם בזה?).
שאלתי היא: סוף-סוף, מה רוצה ש''י איש הורוויץ?
––––––––
– מה? עוד פעם ש''י איש הורוויץ?
– כן, עוד פעם…סליחה… אך מעט… מילתא דבדיחותא…פליטון קטן…
– אבל עדיין הוא מעסיק אותך? האמנם?
– כן, שוו בנפשכם…ולדידכוֹ: יש לנו עסקים יותר חשובים?..
––––––––
וגם מבלי שאגיד: “פיליטון קטן” ו“מילתא דבדיחותא” לא משום שחלקי בין המתבדחים-המתנפלים על ה“מאוננים” וה“בכיינים” שבתוכנו. נפשי בתקוָתי, שאיש לא יחשדני, כי אני אינני מבין את המיואשים בספרותנו – את אלה הסופרים, שאבדה להם לגמרי האמונה בעמנו ובכוחותיו (דבר שאחריו, אמנם, כמעט שׁאי-אפשׁר כבר להיות לסופר). הן בתוךְ יהודַי אני יושב: הן את פסיעת-הצב של הישוב אני רואה; הן ב’הפועל הצעיר" אני משתתף. האני ארים את קולי להשתיק את המטיחים ראש בכותל: מה יהיה הסוף? מה יהיה הסוף? (להשתיק במובן הספרותי, כמובן). אבל זה הדבר במה הוא אמור? כשאחינו בעלי-היאוש מדברים אלינו, לכל הפחות, על סמך חזיונות-חיינו וביחס אליהם, כשהבכיה-הקינה על ליקויי- אופיינו, קלקולנו- תכונתנו ודלות-אוננו – לא רק הצעקה היהודיתית הנושנה על הצרות שאחרים גורמים לנו – באה כתוצאה ממעשים רעים מוחשיים – או מה שיותר נכון: על העדר מעשים טובים מוחשיים – באה כקריאת תגר על הקלקולים הצועקים: “תקנונו”: כשההשקפה היאושית מאירה לנו, למצער, איזו עובדות, שופכת אור על הסביבה שבה אנו נמצאים, מבארת לנו, מבררת לנו דבר-מה במהלך-חיינו. ואולם הנה האיש הלז – זכויותיו לטובת ספרותנו במקומות אחרים במקומן מונחות – עומד זה כעשר שנים, מיום הדפיסו את מאמרו הידוע ב“השילוח”, ומנסר ומנסר על פי מאנירה אחת ובשובע-רצון משונה מתובל באנחה עוד יותר משונה ובפסוקים שכבר אצלו גופא נדושו מאות פעמים; מנסר ומנסר, – ולא ידוע לשם מה! – כי אין תקומה ליהדות, כי אין לנו כל תוחלת, כי בכדי אנו סובלים צרותנו, כי אין לנו על מה להלחם, כי הצדק עם ההתבוללות, כי לשטא כל “קרבנותיהם” ו“יסוריהם” ו“צערם” של הבלתי ממרים את דתם…מהו, איפוא, רוצה?
מה? – שואל הוא…רק שואל..ולשאול מותר… – כן, אבל הן לרוב הוא מדבר לא כשואל…לרוב הוא יותר משואל… לרוב הוא מדבר בלשׁון שׁל יודע, בלשון שׁל פּומפֶּה, שׁל מתהדר ושל חכם בעיניו…ומהו רוצה?
מהו רוצה? שחייטינו באמריקה יקבלו עליהם חסות הכנסיה האנגליקנית ויהיו כולם ליושבים ראשונה במלכות? שהמונינו או אפילו משכילינו יחדלו מהיות יהודים (איך?..) ומיד יאושׁרו אושׁר עולמי? שׁמנדיל בֵּיליס יהיה נוצרי, יחדל מהיות יהודי, ואז יפדה מכל צרותיו?..מהו רוצה?
– שני דרכים, – הוא טוען במקום אחד – שני דרכים ולא יותר: או התבוללות גמורה או גאולה מדינית שלמה… אי-אפשי בפשרה… בפחות משני אלה איני רוצה…
ואם תאמר: לגאולה מדינית שלמה אין דרך, ובהתבוללות, אף על פי כן, אנו טובי-העם, אין אנו רוצים, ואסור לנו לרצות בה, וצחוק לנו לרצות בה ולפיכךְ חדלו מאולטימאטומים שׁלכם, ולפיכך נחיה כמו שנוכל ונעשה מה שנוכל? ואם תאמר: שתי הדרכים, שמר הורוויץ היה מסכים להן, האחת היא דרך-השאול והשנית דרך-החיים, אבל שתיהן עתה בלתי-אפשריות, שתיהן למעלה מכוחותינו ומחוץ לכוחותינו, ולכן נבקש דרכים אחרות, שנוכל ללכת בהן מיד, ושהן אולי יביאוּנו באחרית הימים ל“דרך השניה”, היא הדרך האחת, דרך-החיים, מפני שהרבה דרכים לחיים, מפני שההתפשרות התמידית – לפעמים בכדי לצעוד קדימה – חוק הוא לחיים? ואם תאמר: בדרך הראשונה, ההתבוללות, הלא הלוך ילכו בני-ישראל בגרמניה, באוסטריה, ברוסיה ובאמריקה, התבוללות הלא אוכלת אותם שם מנפש עד בשר, מנהגיהם כמנהגי-העמים, שפתם כשפת- העמים וספרויות-העמים תורתם, בקיצור, ההתבוללות משתרשת ומשתרשת ונוחלת נצחון, ומה לך, איפוא, כי נזעקת? מה אתה רוצה, מַתוה הדרכים?
ברם, אם כי עונת-הקייטנים עברה כולה, והחורף עם הקראותיו, הרצאותיו ונשפי-ויכוחיו בא, הפעם אל-נא יהיו ויכוחים ארוכים בינינו! אל-נא נהיה רצינים! פיליטונים קטנים ומילתא דבדיחותא כתבו לנו על שׁ''י איש הורוויץ!
––––––––
ש''י איש הורוויץ היה ב“נעילת” הקונגרס השמיני, ומשם הלך ו“נחבא” בקרן אפלה על שפת-הים בשיבינגן והריק בכתב את כל יאושו הגדול; בא המאסף רב-הכמות וגם לא מעט-האיכות “נתיבות”, לקח זאת מתוך קובץ-כתביו ונתנוֹ לפנינו. בעצם הדבר אין תימה: אותו קונגרס האגי ודאי היה בו כדי לדכא רוח-אנוש. בזה לית מאן דפליג. וגם ש''י איש הורוויץ ודאי נדכא…אבל באופן מיוחד…ודא עקא…
ראשית – " הזנות המדינית של הציוניות". “זנות” באותיות מפוזרות על-ידי המחבר בעצמו, והכוונה לפולמוס- אוגאנדה, שקדם לאותו קונגרס, ולצעדיו הדיפלומאטיים של הרצל ולפשרנותו של הרצל כלפי פרוטות-הסוחרים ואנשי-המעשה שכיתרוהו…
על ערכה של הדיפלומטיה בכלל והדיפלומאטיה הציונית בפרט, על ערכה של התגרנות בכלל ותגרי הציוניות בפרט, כמדומה שכבר אין מה להאריך אמרים, אפילו אילו היינו רוצים להתווכח ברצינות. אבל – זנות?
“אם תרצו אין זו אגדה”. ואולם הבלתי-מרוצה הלז, בן-בנם של הבלתי-מרוצים הנצחיים, אינו מרוצה גם מפתגם זה, מפתגם של “אם תרצו”… הוא היה רוצה דוקא ב“לא תרצו” הוא היה רוצה באגדה, באגדה קוסמת, ולא בפרוטות של סוחרים ואנשי-מעשה…
וש''י איש הורוויץ גונח, גונח מרה. “אין חשבון ודעת בשאול (כלומר בקונגרס), אשר אנו הולכים שמה…ובקלות-ראש נוראה אנו הולכים שמה, ואין אנו מקוים לכלום, ואין אנו מצפים לכלום. הכל אבד ומכל אידיאלינו לא נשאר כלום וכו'; כל הציוניות נתרכזה בשקלים, בנאציוֹנאלפוֹנד (דרך-ארץ, ש''י איש הורוויץ!) ובקוֹלוֹניאלבּנק (בדרך-כלל, יללתם ממש של המליץ ש. גורליק מאירופה לפנים ושל האידיאליסט הגדול מ.נ. סירקין מקיוב כיום!) ובאשר כסף שם ציוניות, ובאשר חלוקה שם ציונים. רעיון-התחיה שאמרנו הוא יחדש את רוחנו וימריא את נשמתנו (כלומר, יביא לידי כךְ, שנשמתנו תמריא…) נעשׂה שָׁפיר (וַי! וַי! אבל המלה שפיר – שפיר טובא! האין זאת?) לחברות אקציונריות, היכל-הקודש נעשה בורסה וצלצול-הממון מחריש אזניים” וכו' וכו' וכו'.
ובתוכנו, יהודי ארץ-ישראל, אמנם יש מי שחשב, כי באמת אין מה ללכת לקונגרס ושבאמת אין תקוות ממשיות נשקפות לישוב-הארץ מן הקונגרסים, מפני שהסכומים העצומים למעשה-הישוב הן לא יבואו מהם ואת האנשים הדרושים להוציא לפועל מה שצריך להוציא הן לא יתנו לנו, ולמה הם באים? אנחנו, אמנם, יש שחשבנו, כי באמת אין ללכת לקונגרס, מפני ששם יתאסף שוב “צבא” של אלפי הולכי-בטל ובאים לראות במחזה, צירים ואורחים וכל מי שקשה לו להוציא דינרים אחדים מכיסו בכדי לנסוע ולבוא ביון אנשים, מפני ששם יקרעו שוב את עיני ה“חוץ” בבזבוז-אפקטים ובמאניפסטאציות ובתהלוכות יפות לשם תעורת הרגש היפה ולשם פוליטיקה גבוהה, בשעה שלעזאזל כל גילויי-הדעת והפוליטיקות
והמאניפסטאציות, שחיים אנו, וצורך יש לנו באסיפות קטנות, מעטות-ההוצאות של אנשים פועלים, שיטכסו עצה מה לעשות…אנחנו יגורנו מפני קונגרס של נאומים, שׁישָׁפכו בהם נהרי-נחלי דבש ושמן " על חזיוני הנבואות המרעישות, על חרפת הגלות ועל אחרית הימים ועל תרבות ועל אידיאלים" ולא שידונו בקול נמוך על אפשרותה או אי-אפשרותה של התגשמות רעיון-הישוב, לא על יצירת ענפי מחיה בארץ-ישראל, שבשביל זה אולי באמת אין הקונגרס בצורתו הטראדיציונית ה''נהדרה'' יכול לעשות כלום, ולכן הוא אך למותר…
אנחנו חשבנו… אי, מה אנו ומה מחשבותינו!… ש''ע איש הורוויץ שונא את הקונגרס ואת הציוניות דוקא על אי-ההידור שבהם, דוקא משום שאין דובר בהם על “חזיונות הנבואות המרעישות” וכו' וכו', דוקא משום הפרוזה הבלתי-יפה, משום עסקי-הממונות שלהם… ש''י איש הורוויץ שונא תכלית שנאה עסקי ממונות ושולחנים ובנקים ו“אשר כסף שם”…שונא הוא, כי ידברו בכמו אלה במקום נכבד ובחברה הגונה…
ומהו אוהב? הוא אוהב מחשבות וספקות ושאלות ופרובלימות ומורדים ו''אחרים'' ופקפקנים וחולמים ופתרונות לחלומות מבהילים ובקשות וחיפושים ובירורים…
“אנה אנחנו באים? זוהי השאלה הבוערת. ללכת כך הלאה אי-אפשר (נניח!), לשוב על עקבותינו ולהתחיל הכל מחדש (למשל?) אי-אפשר. לעשות קפיצת הדרך ולדלג על פני כל המכשולים והמעצורים אי-אפשר (ודאי!). מן ההכרח לנו לעמוד רגע, לחשב דרכנו ולבקש מוצא”.
וש''י איש הורוויץ עומד רגע או, יותר נכון, יושב רגע על שפת-הים וחושב דרכו ומוצא, כי אין מוצא…ולכן צריך רק
“לבקש ולחפש ולברר” (הקורסיב שלו). “כל קיומנו הלאומי מלא פרובלימות, חידות לאין קץ, והכרח נפשי הוא לנו לבקש לו בסיס ואחיזה, הכרח נפשי הוא לנו לבקש לו נקודת כובד, מרכז סינתטי, ששם קיומנו זה הלאומי מתמזג בקיומה הרוחני של האנושיות כולה. זו תהא השארת הנפש הלאומית שלנו. זאת תקוָתנו האחרונה ונחמתנו היחידה. תקוָה אחרת, נחמה אחרת אי-אפשר שתהה לנו”.
תקוָה אחרונה ונחמה יחידה. אין כלום בלעדי זאת. גזירה היא מאת פני הגורל וההכרח וש''י איש הורוויץ, ואין להרהר ולבקש ולחפש ולברר עוד יותר את זה. כי מנוי וגמור הוא. טוב! נניח! אבל מה היא אותה השארת הנפש הלאומית של “הקיום הלאומי המתמזג בקיומה הרוחני של האנושיות כולה”? מה? כמובן! ש. ברנפלד והדומים לו יתפסו את ה“מחפש” שלנו בבגדו ויעירו אף יתריעו: “אה, לנצרות אתה מתכוון, מר הורוויץ? אה, מצאנוך, אויבנו! ידוע ידענוך!..כי מה הוא, מין ואפיקורס, מורד ו’אחר', מה הוא קיומה הרוחני של האנושיות – המוטעה בעוה”ר! – אם לא הנצרות, לא עלינו?" אני לא אתפוס בבגדו של מר הורוויץ. ולא עוד אלא שאפילו במקום הזה, בשעת קלקלתו, בשעה הפראזיולוגיה שלו, אין אני שוכח את הטוב שאדם זה עשה לספרותנו בעטו, ברוחו ובממונו למן המאסף “בית-עקד” ועד “העתיד” החמישי. אבל מוכרח אני על כל פנים להודות: גם לי סתומות, בכל אופן, הפראזות המובאות האלה, וסוף-סוף אין אני יודע מה רוצה האיש הזה…
וגם בנוגע ליתר דבריו חוזר אני על כל מה שאמרתי: כאבו, או יותר נכון, יסוד-כאבו ברור וידוע ומובן, מובן גם לפני כתבו את דבריו, אבל אופן-דיבורו לא נעים ביותר ואף תמוה במקצת, ועל כל פנים אינו עלול כל עיקר להחריד את הנפשות ואינו דוחף כלל לבקשת דרכים, שיוכלו להביא לידי איזה ממש…
* * *
…גם בפנקסו הוא שלושה כוכבים כאלה שבפנקסי, ואחריהם החששים הידועים על התבוללות בני ארץ-ישראל המעטים בערבים המרובים (לעתיד לבוא) והספקות הנכונים בנוגע לערכו של המרכז הרוחני העתידי, אם רוב ההמון העובד יהיה נוכרי. לכאורה, מעט דברים של טעם, ופתאום:
“זכרנו את דרישתו של הרצל, אח, עין-נשר היתה לו בכל זאת להרצל לראות האותות מרחוק (כמה פרוטות שווה “אח” זה וז’סט ספרותי דנא א-לה-פרישמן!), וחניכי-הגלות לא הבינו אותו ולא ירדו לסוף דעתו, כשאין לנו ערובה בטוחה מצד הממשלות התקיפות למצב איתן ולמשטר חברתי מדיני-בטוח וכו', הכל בנין על חול”.
והרי עוד לפני שניים-שלושה דפים לא היו אותם “הצעדים הדיפלומאטיים” אלא בחינת זנות, במחילה, לא פחות ולא יותר, וכאן כבר “דרישה” ו“עין-נשר” ו“אותיות מרחוק”, ש“חניכי הגולה לא הבינו ולא ירדו”, ורק האחד מהם, ש''י איש הורוויץ, השיג והבין וירד, כמה כוחה של הערובה הניירית מצד דיפלומאטי הממשלות התקיפים כלפי ההתבוללות הפנימית ברוב הערבי… רק הוא הציץ והסתכל, שבלי זה, בלי “הערובה הבטוחה”, אין להניד יד או רגל כדי לצאת מן הגלות… הגלות… הגלות… תאלתי לך, מילה ריקה! אבל תאלתי גם לכם, “חניכי הגליות”, ה“מבינים”, כביכול! ברם, סוף-סוף, אחרי הרצאת כל הסתירות והפריכות וה“אניטינומיות”, כפי שהיה קלוזנר אומר בודאי, שבאמונת-התחיה, גומר המבין והמקשן הגדול:
“ועתה שואלים רבים ביגון-נפשם (צער בעלי-חיים!), אם באמת גזירה נגזרה על אומתנו שתיכחד מן הארץ (עפרא וזהב רותח לפומן דאותם גוזרים ושואלים נוגי-הנפש!), כאשר נכחדו כל העמים הקדמונים (בעל-המאמר מוסיף בשני חצאי-עיגול: שהרי למה באמת ישתנו סדרי בראשית בשבילה דוקא?'), למה לה להאריך נפשה כל כך? למה לה כל גלגול-מחילות זה? ומה נרוויח (!) בהמשכת יסורי-גסיסה אלה?”
ובכן: כל העמים הקדמונים מתו, ואנו משום מה נשארנו. נשתנו עלינו סדרי-בראשית. אבל הלא גם סופנו למות, שהרי למה ישתנו עלינו סדרי-בראשית, ובכן למה לא נמהר למות, לבל ישתנו עלינו סדרי-בראשית?
ונמשכות “מחשבות-העצב” על שתמיד עמֵנו מאחר, לכל זמן, גם לחיים גם למוות. ועמנו, בעוונותיו הרבים, לא ידע את הזמן ואיחר. וזוהי אולי סיבת הטרגדיה העמוקה המיוחדת של עמנו, ולכן הוא מתהלך כצל בין החיים. – דברים ככתבם! ובכן? ובכן מה לעשות עתה? כמובן, “טוב במאוחר מאשר לעולם לא” – יאמר הפתגם הרוסי. איחרנו קצת, לא יפה, לא יפה מאד, אבל עתה צריך למות. אל-נא תבייש חלילה זקנותו את פני הטרגדיה העמוקה… ראשית, " מחיים כאלה טוב המוות", כמו שאומרים כל ההדיוטות בשעת כעסם… ושנית, ובפרט, הן בין כה ובין כה נמות… אחד מהעמים הקדמוניים אנו…האם ישתנו עלינו סדרי-בראשית?.. החיים הנצחיים ודאי לעמים החדשים טהורי- ואצילי הדם (עיין טשמברלין הגרמני!), אבל אתה, שריד העמים הקדמונים, מוּת, ובמוקדם! יפה שעה אחת קודם!
ואולם… ואולם… דברי לעו…לשכב ולמות…אך… איך, איך אפשר לו לעם שלם לשכב ולמות? נניח, שאנו מתבוללים, שאנחנו הולכים וכלים, שבין כה וכה אנו הולכים למות, שחיינו רעים ממוות, שאם לא נמות, עתיד מכוער וחיים לא-יפים מחכים לנו… אך, בכל זאת, כיצד? כיצד?
וכאן שוב יקפוץ החכם ברנפלד ויצעק: “פשוט! מה אינכם מבינים? הוא לשמד…הוא מטיף שכל העם ישתמד ביום אחד, וקץ לדבר”…
ואולם… ואולם… אנו – “חניכי הגלות!” – איננו מבינים. אנחנו, שלא שאבנו חכמה מהחוגים הישראליים-הספרותיים בברלין, שהורוויץ וברנפלד מסתובבים שם, איננו מבינים ואיננו מאמינים, שהספקן הגדול, הרוצה דוקא “להרוויח” – ולהרוויח, כמובן, לא “ממון, ממון, ממון”, כי אם אידיאלים נצחיים יפים וגדולים – יהיה תמים כל כך ויטיף את זאת לכל העם או אפילו למשכילים, עיני-העם… ואנחנו, איפוא, עדיין אין אנו יודעים מה רוצה ש''י איש הורוויץ ב“פנקסו” וב“הסתכלותו”…
אמנם, לכשירצה ש"י איש הורוויץ הוא “משדל עצמו בדברים” ואומר, ש-
“נכונה היתה הרגשתה האינסטינקטיבית של אומתנו כשבחרה מתוך אונס לוותר על גבולי ארצה הקטנה בשביל להשתמר בתור אומה רוחנית גדולה ולכבוש עולם מלא בגבורת רוחה”.
שמע מינה תרי: א) שאמתנו בחרה, ומתוך אונס בחרה, לוותר… ב) שהיא אומה רוחנית גדולה, שכבשה עולם מלא בגבורת-רוחה… ועיין שוב טשמברלין… ועיין עוד ד“ר קמיניקא… ועיין ד”ר בירנבוים… ורבים עמהם. אבל כעבור שורות אחדות, והוא כבר אינו רוצה בזה, בזכרו, שאלה הם דברי רוב סופרי “העתיד” שלו, ו“הרהורים קשים ומרים חוזרים ובאים”.
“אבד קנה-המידה מידינו, ואפס מוצא וישע אין. חיים אנו בתוך עולם של אבסטראקציות ולשם אבסטראקציות. והראש סובב הולך מרוב מחשבות. צער איום ונורא, תמהון וחרדה” וכו' וכו'.
מרוב מחשבות" – גם אנו לפעמים קצת פקפקנים. “רוב מחשבות” – כל כי האי ריתחא! אבל כי “אבד קנה-המידה” וכי “חיים אנו (כלומר אנו ש''י איש הורוויץ) בתוך עולם של אבסטראקציות ולשם אבסטראקציות” – בזה אנו מאמינים אמונת אומן.
––––––
… ועדיין יושב האיש על שפת הים ופנקסו בידו, “השמש שוקעת לאט-לאט ושולחת לו קרני פרידתה האחרונים”… “והים סואן ברעש, והוא מביט אל שיא-דכיו, והוא מאזין להמיית גליו ואלפי (לא פחות!) מחשבות נוגות (הוי, כמה נוגות!) עולות על לבבו”… הנה קולות בלוּלים – קולותיהם של צירי הקונגרס – עודם מצלצלים… מה קטנים ומה דלים הקולות הללו לעומת קול ה' האדיר על המים פה!"… והצירים עוברים ושבים… “והים סואן ברעש ומחריש בקול המונו את המנגינות המרוסקות”… ולפני ש''י איש הורוויץ “משתרע מרחב גדול של מים רבים, בלי קץ ובלי גבול, בלי ראשית ובלי אחרית”… וש''י איש הורוויץ חושב:
“הנה הנצח!… ומה קטנים ומה נבזים ומה דלים ומה עלובים לעומתו כל הצירים ועניניהם וקטנותיהם… אומללים! טיפות מן הים! מה לכן להסתובב? הן, סוף-סוף, כל הנחלים הולכים אל הים וכל הטיפות אליו תשובנה? (משל למה הדבר דומה?) מה לכנסת-ישראל לשלוח ציריה מרחוק?… שמא באמת פג טעמו ונטרפה דעתו של עם-הרוח הזה מזקנה ומאפיסת-הכוחות?”
והים סואן וסואן… והאיש היחידי, שטעמו לא פג ודעתו לא נטרפה, יושב מַשמים וכותב… וכל הנחלים הולכים אל הים… ופשר אין, ונחמה אין… – – –
ואולי יש?.. אמנם, נכון הוא: קטנים ודלים קולות צירי הקונגרס ומעשיהם לעומת הים והנצח. אבל הלא גם מיגונם ומכתיבתם של הש''יים אנשי-הורוויץ אין הים והנצח מתפעלים הרבה… ושמא יש בזה משום נחמה פורתא?
[“הפועל הצעיר”, חשוון תרע''ד; החתימה: בר-יוחאי]
"יפת"
מאתיוסף חיים ברנר
א
בידיעות שנתפרסמו לפני ארבע שנים זעיר־פה זעיר־שם הובטחו ארבעה קובצים של תרגומים לשנה: שנים לגדולים ושנים לבני־הנעורים. אחר כך, כשהספרות התרגומית לבני־הנעורים התחילה לעשות צעדים חשובים בצורת ״תורגמן״ באודיסה ומחלקה מיוחדת ב״מולדת״ שביפו, חזרו בהם, כפי הנראה, המו״לים של ״יפת״ מחפצם לתת שני קובצים בשנה גם לבני־הנעורים ועמדו רק על קובצים לגדולים בלבד. ואולם גם על פי החשבון של שני קובצים לגדולים בשנה כבר היו צריכים להיות בידינו שמונה קובצים, בעוד שבמציאות הנה זה לא כבר יצא רק הקובץ השלישי, שגם נופל הוא בערכו מן השני, כשם שהשני נופל מן הראשון — ברם, על ערכם הספרותי של הקובצים, כלומר על חוג הרעיונות שהוכנס לספרותנו על־ידי תרגום היצירות שבאו לפי שעה בשלושת קובצי־״יפת״, אולי אדבר במה שיבוא. בפרק זה של מאמרי אין אני רוצה לדון אלא בצד החיצוני של ההוצאה: בהבטחותיה ובמילויין.
מובן הוא מאליו, שבעיקר־הדבר, כלומר במצב־הדברים האמיתי בעולמנו הספרותי, אין ״בתמיהה״ שכגון זו — הבטיחו שמונה והוציאו שלושה?! הא כיצד?! — חמוּרה ביותר. שהרי כל יתר הוצאותינו כלום ממלאות הן גם את השליש מכפי שעלה במחשבה שלהן תחילה? והוצאת ״ממזרח וממערב״, שאמרה ועשתה גם פירסומא מילתא בדבר הוצאת עשרה כרכים מטולסטוי — כמה הוציאה? האם לא אחד? ואפילו ״תורגמן״ — האם כבר הוציאה עתה, אחרי עבור שנים אחדות, מה שהבטיחה לשנה הראשונה? ושם, איך שיהיה, הלא מעצורי־בית־הדפוס וחסרון־נייר ושאר מפריעים טכניים בבחירת החומר והשגתו אינם כל־כך קשים — ביבליותיקאות, לפחות, הלא יש להם די הצורך! וגם ה״פוֹנדים״ שלהם הנם, בלי ספק, גדולים מאלה של ״יפת״, העובדת, כפי שידוע לי, בקאפיטאל של מאות פראנקים…
ואולם אם להקשות ולתמוה, ולא כל שכן להתנפל ולדבר משפטים אין מקום, הנה להעיר איזו הערות על איזו צדדים שבכל הענין הזה — כדאי, כמדומני.
––––––––
וזה הדבר. כל הרֶצֶנזנטים והכותבים השׁונים, אשר הזכירו את ההוצאה הזאת בראשית ״היווסדה״ או את הקובץ הראשון, כשיצא לאור, עמדו על ההבדל שבין ״ארץ־ישראל״ וה״גולה״ בנוגע לצורך בתרגומים. בעוד ששם — התריעו כולם מגדול ועד קטן — ששם, בגולה, אין הספרות התרגומית אלא בבחינת מותרות, אחרי שכל הקוראים עברית יודעים גם את שפת־המדינה ומקבלים הימנה את מזונם הרוחני, הנה לא כן פה — הדגישו והטעימו — פה, בארץ־ישראל, שהצורך בתרגומים הכרחי הוא, אחרי שהשפה העברית נעשתה פה לשפת הדיבור והספרות העברית היא המשבירה היחידה את הבר התרבותי והמשַׁברת היחידה את צמאון הדור החדשׁ לקריאה מועילה וכו' וכו'.
מעין הד של היחס הזה אל הנדון נשמע גם בדברי המו״ל של ״יפת״ בהקדמתו לקובץ ראשון. אמנם, הדברים נאמרים שם בלי ההדגשה הגסה, הכוזבת, של המבדילים כל היום בין הגולה וארץ־ישראל; אמנם, הקול שם עדין, בעל צלצול נאה, מיוחד; אבל עומק הדין והאמת, סוף־סוף, לא מוּצה בה, באותה הקדמה, בעת שתדבר על הנסיונות ״להריק לתוך פכים קטנים של יעקב מיפיפותו של יפת״, שנעשו מקודם בתפוצות־ישראל, ״במקרה", על־פי הכרת־היחיד ואחריות־ היחיד, בלי קשר עם העבר ובלי צפיה לעתיד״, בלי ״שיטה וסדר״, בלי ״מגמה ברורה״. לא כן עכשיו ״ביסודה של הוצאתנו הקטנה״, כשׁישׁ חפץ שׁ״ספרנו יִמָצא בסוכת־הנוטרים של השומר העברי״, יש תקוה ל״מצב אחר״ בעיקר — האם לא זאת?
והוא הדבר, שלא זאת. על ה״צפיה לעתיד״ לא אדבר, כי איני יודע לחזות עתידות ואיני רואה עתידות. ובכלל — אולי די לדבר תמיד ״על העבר ועל העתיד״ ולעמוד פעם על ההווה? אולי באו הימים לשים קצת אל ההווה פנינו? ובנוגע להווה הרי אין עיקר מצבם של הדיבור העברי והספרות העברית בארץ־ישראל שונה הרבה מן המצב שלהם בכל תפוצות־ישראל. אמנם, לכאורה, אין להכחיש — ואני, אמנם, איני מכחיש — שהדיבור העברי והספרות העברית תופסים פה מקום גדול לאין ערוך מזה שהם תופסים בכל הגיטאות. כי הנה לדובר עברית בירושלים וביפו אין פנים של בריה זרה ומשונה, כמו שהדבר הוא ודאי בקיוב ובביאליסטוק, ובין מאת אלף היהודים אשר בארץ־ישראל יש בוודאי יותר קוראי־עברית וקוני עתונים וספרים עברים מאשר בין שלוש־מאות האלף שבווארשה. ברם, כשאנו מבקשים את העיקר, את הפנימיות, את השרשים, שמהם יינקו ועליהם יחיו שפה וספרות — אין ההבדל גדול ביותר. שפתם של החיים בארץ, של החיים העיקריים, הפשוטים, הבלתי־אמצעיים, של חיי כל רגע, שפת־העבודה בשדה והסדנה בעיר, שפת חיי הנשים הרבות בנענען את עריסות־ילדיהן ושל האנשים הרבים בצאתם להביא טרף לביתם — שפה זו אינה עברית1. עברית ידברו לפעמים רק אנשי־הספר ותלמידי־ותלמידות־בתי־הספר — ואלה, לרוב, עברית, שאין בה כל צירופים טבעיים של לשון חיה, עברית זרה, תפֵלה, שׁאין בה כל רוח, כל יסוד בנפשׁ, כל אינטימיות. היפָּלא, אפוא, שגם הקריאה בספרים עברים אצל בני־ארץ־ישראל, בפרט אצל הדור הצעיר, רחוקה מאד מהיות דומה לקריאתם של צעירי העמים החיים בספרי סופריהם האהובים? אין צורך להביא ראיה על המפורסמות, שאינה דומה ועד כמה אינה דומה קריאתו של הגימנזיסט הרוסי בסיפורי גוֹגוֹל לקריאתו של בן הגמנסיה שביפו או בירושלים בסיפורי מנדלי. כאן, אצל זה האחרון איזה מין פרוֹצס מיכני, אבל לא הידבקות נפשית, אחרי שחסרה ההבנה הישרה, הבלתי־אמצעית, הבאה מאליה, אחרי שאין כאן ההתרשמות הישרה, הקלה, הנעימה; אחרי שאין כאן זילוף־עדנים של המלה החיה, האמית, כי אם איזה צלצול קשה של פחים חלודים…
הנה בעתונותנו לפני זמךמה נשמעו איזו קולות ודברי־תרעומת על חוסר־הביקורת בספרותנו (א. גולדברג ב״השלוח״ וא. קבק ב״הצפירה״), אבל מאין תבוא הביקורת האמיתית, אם אין טעט־קריאה אמיתי בקהלנו? מאין יתגלה המבקר, היינו משורר־הקריאה, אם סיפורינו ושירינו נקראים בהרצאות וסטאטיסטיקות על שיטות־המכס השונות וסדרי־מועצות־הערים?
ובדרך־אגב: הלא על כן קָבלנו על ה״מולדת״ שׁל שׂ. בן־ציון ועודנו קובלים על ה״מולדת״ של יעקב פיכמאן: קשה ביותר הקריאה שאתם נותנים והיא לא תיקלט! אין ״מולדת״ אצלכם לא רק במובן של חסרון ״יצירות נאות מחיי־ארץ־
ישראל״ — זה אין, וגם סיפורי ז. ברכות לא יעמדו לכם, ומה כי נלין עליכם? אבל למה לא תתאמצו, שיהא ירחונכם מולדת, למצער, במובן הספרותי, כלומר ספרות המושכת את לב הקורא כזכרון־המולדת? המולדת שלכם יש בה בכדי למצוא חן בעיני סופרים מובהקים, אבל אין בה בכדי לקחת את לב הקורא העברי, זה הקורא, שגם בלאו הכי כל כך קשה לקחת את לבו! אף על פי כן, אילו הרביתם לתת ציורי־חיים, שיש בהם פסיכולוגיה אנושית אמיתית, ובצורה נוחה מפאת הלשון וההרצאה — מי יודע, אם לא הצלחתם. עכשיו שאתם מתחילים בפואיטיות וגומרים בפואיטיות, שבכדי להרגישה צריך הקורא קודם לעבוד עבודה קשה — התצליחו?
––––––––
מה שהיא אמת לגבי ספרותנו העברית המקורית אמת היא גם בנוגע לספרות תרגומית בעברית. הקורא ההמוני, הקורא־הפועל, הקורא הפשוט בשפת־דיבורו, הקורא בלי חכמות אלא באינסטינקט בריא, אין לנו, להוותנו, כלל. אלא מי יש לנו? שרידי הקוראים הבעל־ביתיים מאותם הימים הטובים, כביכול, שבשבילם צריך היה לתרגם דרשות על היהדות מאיזה מטיף ישראלי באשכנז, כי זה כל מזונם וצרכיהם הרוחניים, ואולי גם התחלה של קורא משכיל, שפּירוש כל מלה ומלה צריך הוא לעיין במלון… ולמי תעמול זו? ארץ ישראל… טוב. עוד מאה, עוד מאתים אכסמפלארים מכוּרים נוסף על הנמכר בכל תפוצות־ישראל… עוד חמש מאות יודעי עברית, שיש להם האפשרות להשתמש באיזה אופן שהוא בספר עברי… אבל טבעיות וצורך טבעי — סמי מכאן.
ובכן? מהו היוצא מן הדברים? היוצא הוא, כמובן, לא שכל העבודה התרגומית הזאת לא לנו היא, כשם שגם ידיעת המצב האמיתי של הספרות המקורית שלנו בעברית אינה יכולה להביא את היחידים שבנו לידי משיכת־ידים גמורה ממנה. יתר על כן. אותם היחידים אינם פוסקים ולא יפסקו מהשלות את נפשם, כי אף על־פי שהדיבור העברי הוא לעולם בריאה מיכנית, הנה הספרות העברית יש בה, בכל זאת, איזו יסודות ואיזו סימנים של בריאה אורגנית, ואף עכשיו היא במידה ידועה בריאה אורגנית, ההולכת וגדלה… אלא שככל יצור חלש היא דורשת שמירה מעולה, טיפול יתיר ומסירות־נפש — וראשית כל הכרה נכונה במצבה ותעודתה…
ובנוגע לתרגומים — היוצא מן הדברים, איפוא, הוא, שאם אין לטעון כלום נגד אלה הבאים להוציא תרגומים בכדי לתת קריאה קלה או לספק חומר־קריאה מועיל מאיזה צד לבני־הנעורים או אפילו לשם טענת ״למה ניגרע?״ למה לא יהיו גם בשפתנו סופרי־המופת האירופיים (יש גם כאלה!), הנה על הוצאת ״יפת״, שבאה להריק יופי בשביל הגדולים, כלומר לעבוד עבודת־יצירה ספרותית, יש ויש להצטער הרבה על שלא הכירה כל צרכה בתעודתה…
״יפת״ צריכה היתה לאמור לעצמה: קהל־קוראים אמיתי אין לנו לא בארץ ולא בחוץ־לארץ. לפלס לנו נתיב להרבה אורנות־ספרים לא נצליח, איפוא, אחרי שאין הרבה ארונות שכאלה. לעבוד ״בשיטה וסדר״ (״בשיטה וסדר״ — נקל להגיד! בשביל זה צריך היה להתחיל מהומירוס וסוֹפוקלס!) לא יעלה לנו בשום אופן. מה אנו, מה חיינו, מה כוחנו וגבורתנו יותר מאותם האחרים שעשו ״במקרה״ וכו'? במה כוחנו גדול מאותו קלמן שולמאן, שמצא לנכון לתרגם את ״מסתרי־פאריז״, ועל אחת כמה וכמה שאינו גדול מכוחו של אותו זַלקינדסון, שתירגם את ״איתיאל הכושי״, ואין צריך לומר מכוחו של פרישמאן, זה שתירגם ותירגם; אלא — תהא עבודתנו בספרות התרגומית בעבודתנו בספרות המקורית, כלומר, אך ורק ״על־פי הכרת־היחיד ואחריות־היחיד״. הרי עובדים אנו בשדה־העבריה זה עשרות בשנים. מפני מה? פשוט, מפני שאין אנו יכולים אחרת, מפני שמזמן לזמן יבוא בנו הרוח להכניס דבר־מה לאוצר הספרות העברית. ובינינו לבין עצמנו: לא לדבר אל קהל־הקוראים — אה, הסופר העברי אינו יודע מאוֹשר כזה. אנחנו עובדים — אל נתבייש לאמרו, כמה שהדבר מבייש ומלבין את פנינו! — בשביל… בשביל הספרות, או במלים אחרות, פחות מביישות, בשביל כלי־מבטאם של יחידי־ואומללי־ישראל, שאנו בתוכם. ומה במקוריות — כך בתרגום. כאנשים חיים שגדלו באירופה אנו רועים מעודנו בספרויות־אירופה, ושם יש דברים שהם כל כך קרובים לנו עד שהם נעשים לשלנו, עד שכמעט אי־אפשר לנו שלא להריקם לכלינו, למען חדש את טעמם בשבילנו. נבקש, איפוא, את האמצעים לפרסם מזמן לזמן בשפתנו את היצירות של הרוח האנושי הכי־יקרות לנו. ויהא זה הכל.
אילו ככה דיברה ״יפת״ לעצמה, כי אז נמלטה מן המצב המגוחך והמפוקפק, שבו היא נמצאת כעת, ואז אולי גם לא היתה יורדת מקובץ לקובץ… אז לא היתה מכריזה מעיקרא על בימה קבועה וגדולה לתרגומים, שבמצב־ספרותנו וקוראיה אין לה בסיס כלל, על דוקא ארבעה או שנים קובצים — בכלל על קובצים, שאין שום טעם לקיבוצם — כי אם היתה מוציאה קונטרסים בודדים, קטנים או גדולים, של יצירות מעולות בעיני בעליה, אם היו כאלה נמצאות לה. אילו לא היתה טועה להתיחס אל הענין כאל הספקת חומד־קריאה לסכום ידוע של אנשים, מה שאינו ולא יכול להיות, אלא כאל פרדס קטן של סופרים עברים אחדים, המביאים איש־איש בטנא את הפירות היותר חביבים עליו, כי אז היה הפרדס נאה יותר וגם מעורה יותר באדמתו. שהרי אם כך — למה דוקא סכום ידוע של גליונות־דפוס ולמה להביא בחוברת אחת דברים שונים ורחוקים? למה להתנצל על שלא נאספו ״תחת הדגל״ כל הסופרים המתרגמים העברים ולמה בקשת ״הקשר והמגמה הברורה״ על דרך הפלפול בין הדברים השונים — בהם גם דברים ממדרגה שלישית ורביעית! — שבאו בקובצים המקריים הללו, שבאמת אינם עסק ואינם דגל, ואין להם קשר ומגמה ברורה, אלא נעשים הם במקרה ויוצאים במקרה, ברצון טוב וביכולת קטנה, ככל הנעשה ויוצא בספרותנו ושכך יפה לה, כלומר, אחרת אי־אפשר. —
ב
בפרק הראשון דיברתי על צורת־ההוצאה. עכשיו אני רוצה להגיד מלים אחדות גם על תכנה, היינו על אופן בחירת התרגומים, שבאו בשלושת קובציה.
צורר, ותוכן בעניני־ספרות — עכשיו כבר ידוע, כמדומני, לכל בר בי רב, שאלה אינם שני עולמות נפרדים, כי אם דא ודא היינו הך. באמת לא תתואר צורה הגונה בלי תוכן הגון, שהרי הצורה ההגונה כל עיקרה למה היא באה, אם לא למסור באופן הכי־מתוקן את התוכן, המבקש לו מוצא וביטוי? בלי זה, בלי תוכן חשוב, הרי הביטויים היפים וקישורי־המשפטים הנאים רק דבר שלא לצורך הוא, רק גל של אגוזים ריקים — ואיזה יופי יש בגל של אגוזים ריקים? וכמו כן איך אפשר שהתוכן החשוב ומלא־האונים לא יחגור שארית־אונו למצוא את הצורה הכי־מתאימה לו?2 ואם זה לא עצר כוח להתבטא כל צרכו, לעשות את עצמו מובן וברור לאלה שמסוגלים להשיגו, סימן רע הוא לו, שתוכו ניחר, שמחלת־הריקניות קיננה בו.
ובנדון שלפנינו: הצורה החיצונית הבלתי־מוצלחת של קובצי ״יפת״ אחוזה וקשורה בצד הפנימי, התוֹכני, שלהם, שגם הוא אינו מוצלח.
ושוב: איני קובל על חוסר־השיטה. כבר אמרתי: אם נבוא לדרוש שיטה — אז אין לדבר סוף. אז על כל ספר מתורגם ומוּצא, אפשר יהיה להקשות: ולמה לא אחר? ואפילו אילו היה כוחנו גדול להוציא ביבליותיקה תרגומית גדולה, שתבור מכל סופר־מופת את הכי־מעולה והכי־מפורסם שׁלו — ״המלֶט״ מאת שקספיר, ״פאוסט" מאת גיתה, ״בּראנד" מאת איבסן. ״הפעמון השקוע״ מאת הופטמאן וכיוצא בזה — גם אז לא היינו יוצאים ידי חובת כל התביעות. כי, ראשית, בעניינים כמו אלה אין הלכות קבועות ויש לעולם חילוקי־דעות דקים. המבקר היה יכול לבוא ולטעון, שמה שמפורסם ביותר, עדיין אינו מעולה ביותר אצל סופר זה או אחר; ואם גם מעולה — הנה לנו, מנקודת־השקפה זו או אחרת, נחוץ דוקא ספר אחר (לנו, למשל, נחוץ ״הרמאן ודוֹרוֹיתיאה״ יותר מ״פאוסט״!) ויש שיבואו ויאמרו: הניחו לגמרי לספרות־השירה המופתית. מי יקרא אצלנו את ה״תופת״ של דַנטה, גם אילו היה נמצא המתרגם המתאים לזה? ה״שיטה״ דורשת, שנתחיל מהתקופות היותר קרובות לנו, היותר מודרניות, מן המחצית השניה של המאה שעברה…
עכשיו בוודאי שאין מה לדבר על שיטה. עכשיו כל ספר אירופי שיש לו ערך ספרותי ושמצא במקרה את העברי המחבבו ביותר, ושמתוך חיבה יתירה זו בא והריקו לשפתנו — יובא אלינו, אם רק אפשר, וברוך יהיה3. גנסין המנוח חיבב, למשל, את ה״צלב״ של אובסטפלדר ותירגמו — טוב עשתה, איפוא, ״אחיספר״ שהוציאה אותו, אף על פי שרבים הם אשר אתנו, שדעתם לא תהא נוחה מהכנסת ז׳אנר ספרותי זה אלינו בכלל ומִסֵפר זה בפרט. ואולם אלמלי ידענו, ש״אחיספר״ עשתה זאת מתוך שיטה, שהיא הזמינה את הספר הזה אצל גנסין לתרגמו, אז היינו אנחנו צודקים באמרנו אליה: לא זו השיטה! לנו נחוצים מזונות שיריים בהירים, מבריאים; ספרים בעלי אופקים חברתיים רחבים עם מבט רחב וצלול, ולא ערפליות כבדה של יפי־נפשיות מתפנקת.
––––––––
בקובצי ״יפת״ אפשר להבדיל על נקלה בין הדברים שהובאו אל ההוצאה בידי אנשים, שעם הכתב־יד המתורגם הביאו גם את נפשם הם, ובין אלה שנעשו על פי הזמנות, ולב המתרגם בל עמם. את הראשונים אני מקבל באהבה ואיני שואל: שיטתכם מהי? על האחרונים אני מצטער ולא יועילו גם הרשימות המקוריות שבאו לפניהם.
מלבד הדברים ממדרגה שניה ושלישית, שאין לעמוד עליהם. כגון סיפורי טוּרגניֶב וביירנסוֹן וכו' (אף את ״מוֹת איוואן איליטש״ של טולסטוי איני מחשיב ביותר), הנני מציין את שירי לרמוֹנטוֹב על־ידי שמעונוביץ, מסותיו של אמרסוֹן על־ידי ר׳ בנימין נעשו רובם לעיני ויכול אני להעיד כיצד נעשו ובאיזה עמל ובאיזה רטט נעשו. ואף בנוגע לעצמי, לתרגומו של ״מיכאל קראמר״, הרשוני ואעיד: הכנסת הדרמה ״מיכאל קראמר״ של הופטמאן לספרותנו נחשבה בעיני מיום אשׁר קראתיה למפעל, שׁכדאי לעבוד עליו. המשׁורר גֶרהארט הופטמאן בכלל הוא בעיני מאז הפתרון החי של השאלה הספרותית הקשה: ריאליות או סימבוליות? זה המשורר הגדול מורה לנו באָפנו המיוחד להעלות נפשות חיות מסביבה ידועה ומוגבלה ולשים בפי כל נפש ונפש את דברה היא, דבר־אמת לאמיתה, הד־רחשי־הלב, מה היא ריאליות אמיתית ועמוקה, שחיי־יום־יום בה מתעלים עד לידי סמל, עד לידי גילוי עיקרי החיים ויסודותיהם. שהרי כלום לא סמל הוא בעל־העגלה הפשוט והמגושם הֶנשֶׁל לאותה רצינות־הרוח ולאותה המוסריות החיונית, הישרה, רבת־האון של הגרמניוּת? האם לא התבטאו בטיפוס אנושי זה כל התמימות והפשטות והריליגיוזיות האמיתית שבסטרא דימינא של האופי הגרמני? ויתרה למיכאל קראמר, שׁכל ימי חייו — עבודה אנושׁית ענקית והכָּרות רוחניות שנעשו לאינסטינקטים. לפני עשר שנים ויותר נתוודעתי לראשונה אל הטרגדיה של האב הגדול הזה, שלא ראה לעצמו יורש בבנו החלש והאובד, ואשר רק המות השלים ביניהם (על מוטיב עיקרי זה שבדרמה ״מיכאל קראמר״ לא עמדו כל צרכם לא המו״ל בהקדמתו לקובץ ראשון ולא מר יעקב רבינוביץ ב״רשימתו״, המצורפה לתרגומי) ומני אז לא חדלתי להרהר: אימתי תבוא לידי ואגישה מנחה לספרותנו…
ג
וקדם להופטמאן גיתה. אבל אין לו מזל לגיתה בקובצי ״יפת״. על הקטעים מ״דיכטוּנג אוּנד ווארהייט״, שבקובץ ב', אם כי הם נקראים, כמובן, בהנאה, הלא ודאי שאין לדבר כי לא זה מקומם ולא עתה זמנם — עתה כששום יצירה חשובה מיצירותיו של גיתה אין בעברית — אבל אפילו ״יסורי וֶרטֶר הצעיר״, שבקובץ א׳, אין ספק בעיני, שלא היה הקורא שלנו מפסיד הרבה אלמלא הושמו אלה לפניו. גם אחרי רשימתו הבלתי־גרועה של ר׳ בנימין, כשאנו נכנסים לתוך הספר פנימה, ודף ירדוף דף — רואים אנו, מה רחוק הוא ורטר מאתנו וכמה, סוף־סוף, היה זה אך ספר לשעתו ולמקומו. וחוזר אני: הקורא העברי, שאינו קורא לשם ידיעות ספרותיות, לדעת שהנה יש ספר כזה וכזה בספרות הגרמנית, אלא לשם עצמו, ימצא בו — בטוח אני — אך מעט מן המעט בשביל עצמו, אם בכלל יאבה לקרוא בו. כל אותה הרגשנות של המחצית השניה של המאה הי״ח באירופה, כל אותם הדברים הפרימיטיביים על הטבע והגיחוך הילדותי שבתכונת אותם האנשים הרכים, המוגבלים והמפונקים, שכאילו לא טעמו טעם יסורים אמיתיים מימיהם — כל זה מה זר לנו! סוף־סוף, לפני מאה וחמשים שנה — ובגרמניה — הגו האנשים ודיברו והרגישו (אם כי לא בעיקר־העיקרים) אחרת, אחרת לגמרי מאשר היום — וב״סוכת הנוטר העברי״. המתרגם העברי המודרני אי־אפשר היה לו שלא להרגיש, כי בעוד שבאותם הימים צריך היה שיהיו לו לאדם, בכדי שיאבד עצמו לדעת, סכסוכי־אהבה ויסורי־אהבה, הנה בימינו יש אשר העניבה תרחף על הצואר מחוץ לכל אהבות נכזבות… לפיכך איני מאמין, שמאיר וילקנסקי אהב את הספר הזה שתירגם, ולכן גם לא יִפָּלא על אשׁר תירגם אותו כמי שכפאו מו״ל…
ואולם עוד רע ממאיר וילקנסקי עשה א. ז. רבינוביץ בקחתו עליו לתרגם את דוסטויבסקי, ולא רוחו.
לתרגומים מדוסטויבסקי בספרותנו היה עלינו, אליבא דאמת, להתפלל, כפרישׁמאן בשׁעתו לאנדֶרסֶן. פרישׁמאן באותה הקדמה חשב, כי רוח ליריות רכה תוכל להיות כטל־תחיה על לבות בני־ישראל שנתיבשו, ואנו, מבלי כפור בשאיפה נכונה ונעלה זו, היה עלינו להוסיף לחשוב: לא רק יפיפותה ורכריכותה של יפת, כי אם גם עמקותה של יפת הבו לנו! עלינו היה לחשוב: מפני חסרון יניקה מהאדמה זה אלפים שנה הרי נעשינו אנו היהודים שטחיים מאד (שטחיות זו מתבטאת ב״פיקחות״ המיוחדה שלנו, בזלזול שלנו כלפי כל דבר שאין בו ״תכלית״, באי־הוקרתנו את העבודה האנושית, שאינה מביאה רווחים וכספים, באי־דעתנו את הרגשות העמוקים; קראו, למשל, את הפובליציסטים שלנו, הנחשבים אצלנו לעמוקים, ותדעו מה זו שטחיות; אל הבלטריסטים לא נשלח אתכם: עמנו לא ידע אותם), ואם לב אחר לא נוכל לתת לעמנו, העמק נעמיקהו־נא, למצער. מובן, שבדעתנו את הסיבה האמיתית לשטחיותנו — חסרון־קרקע — אין כבר מקום לתמימות יתירה מצדנו לחשוב, שזה אפשר לעשות על־ידי ספרים, ובפרט על־ידי ספרים שהערים הגדולות הולידום, ואפילו על־ידי ספרים כרומאניו של דוסטויבסקי. ואולם הואיל וקרקע אין לאל ידנו לתת לעמנו ישראל, ואיזה דבר הלא רוצים אנו לעשות בכוחותינו הדלים בשביל אותה המטרה, מטרת־ההתעמקות, לא נשאר לנו אלא שדה־הספרים. ואם ספרים — מי לנו גדולים ועמוקים מספרי דוסטויבסקי? ו״רשימות מבית־המות״ — זהו אחד הספרים היותר מסוגלים להימסר לספרות אחרת מבין כתבי דוסטויבסקי. בספר הזה אין עדיין דוסטויבסקי במדור האחרון של הגיהנום, כמו שאנו מוצאים אותו בספריו האחרונים; פה, עם כל הקדרות והאימה של התוכן יש עדיין מידה גדולה של אמונה באדם ושל תקוות. דוסטויבסקי, כידוע, כתב את הספר הזה זמן לא־מרובה אחרי השתחררו מן המאסר, וביעותי הכפירה והמחלה עוד לא תקעו בו את כל צפרניהם. אם טולסטוי אהב את הספר הזה מכל ספרי דוסטויבסקי — ודאי שזה היה לא לחינם. ואולם גם בספר זה יש, כמובן, לא מעט מריחו של דוסטויבסקי האמיתי, ולמסור את הריח והטעם הזה לקוראי־עברית — זו היא תעודה קשה ומרה גם יחד, שבכדי למלאותה כראוי דרוש שיתוף־הרוח — באיזו מידה, כמובן — ולמצער, פיאֶטֶט גדול אל הפסיכולוג הסלאבי הגאוני. אבל מי שׁיראה את ההשמטות המרובות, שהשמיט המתרגם העברי מן הספר הזה בזדון, מי שיראה את הערותיו פה ושם, וביחוד מי שיקרא את ״הפתיחה״ שלו (בקובץ ב׳), הוא יִוכח על נקלה, איך התיחס אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ לפיודור מיכאילוביץ דוסטויבסקי ואיך התנקם — אולי גם מבלי משים — ב״גוי״ ״שונא־ישראל״ זה.
ואולם פתיחה זו ראויה היא, מכמה צדדים, שנעבור עליה בעיון ונקדיש לה מלים אחדות; היא יכולה לשמש לנו עדה נאמנה לגובה הקולטורי של אחד ממוציאי־הקובצים, ולא ללמד על עצמה יצאה.
––––––––
בשתי פרובלימות נוגעת פתיחת המתרגם הזאת, בשני מכשולים, שבהם נתקל המתרגם כשניגש אל הספר הזה: א) הנצרות וב) שנאת־היהודים שבו.
״בספר הזה — מתרעם המתרגם — אתה מוצא תיאוּרים שנוגעים בדת הנוצרית, לפי השקפתם של הנוצרים. לדלג על כולם (אחדים — ביניכם וביני מה הם; אבל ״על כולם״ —) אי אפשר, מפני שאז יחסרו בכל ציור שרטוטים רבים, והציור יֵצא מעוךְ ונָתוק. אבל צריךְ להודות על האמת, כי לנו היהודים קשׁה באמת לטפל בלֶגֶנדה הנוצרית״ וכו'.
פתח ב״תיאוּרים הנוגעים בדת הנוצרית״, וסיים ב"טַפּל בלֶגֶנדה הנוצרית״. אבל לא זה העיקר. העיקר הוא, שׁמר א. ז. רבינוביץ מצא כאן לנכון לשכוח לגמרי את הענין שלפניו — הצריך המתרגם לתרגם מן הספר אשר לפניו גם את הדברים הנוגעים לדת הנוצרית או רשאי הוא או אולי גם חייב לדלג עליהם? — ולגלות לנו בעמודים אחדים, כשליש מכל הפתיחה, את רגשותיו הפרטיים, ש״האון־גליון, כמה שלא קרא בו, עשה עליו תמיד רושם מפחיד, מרגיז ומעליב״. על שום מה? לא על דעותיו, לא על זה ולא על זה ולא על זה, אלא מפני ״סיבה אחרת לגמרי״. והסיבה האחרת לגמרי היא, ש״הוא (ה״און־גליון״) נכתב בכוונה תחילה להתיר דמם של היהודים״.
אין דנין על ״רושם מפחיד ומרגיז ומעליב!״ אבל בכן? מה עניינו של זה לכאן? יש ויש! מכיוון שה״און־גליון הוא ״הספר האנטישמי הראשון היותר מסוכן והיותר ארסי״, מכיוון שאגדת־הצליבה היא כל כך מסוכנת, עד ש״אם יש עדיין בין הנוצרים אנשים טובים, זהו אחד מהנסים שה׳ עושה עמנו״, ״לפיכך, קוראים נכבדים, בכל מקום, שאני, המתרגם, מוצא תהילה ושבח לנצרות, אני מושך את ידי: איני יכול לעשות תעמולה לדת הנוצרית. ואני חושב, שספרותנו לא תפסיד מזה כלום. ואולם את תיאור חגי הנוצרים ומנהגיהם, ואפילו הדתיים, אני מתרגם בלי פקפוק(!). צריכים אנו לדעת מנהגי עם ועם״.
כך נפתרה הפרובלימה הקשה. ואמנם, קשה היתה הפרובלימה. מצד אחד צריך לתרגם את דוסטויבסקי (הכריחו את א. ז. ר. ״מן הקהל״!) ומצד שני הרי זה נוצרי — ומה לעשות? אבל ״היהודי הפשוט״ מוצא לו עצה: את תיאור החגים והמנהגים יקבל על עצמו, ומדברי תהילה ושבח לנצרות ימשוך את ידו. נמצא, ספרותנו אינה מפסידה כלום (אבל דוסטויבסקי? הגם הוא אינו מפסיד?), כי הלא העיקר הוא אך ״לדעת מנהגי עם ועם״. ״את הנצרות בעצמה אנו יודעים למדי״.
ואם תאמר: כיון שאת הנצרות בעצמה אתם יודעים למדי, ואף על־פי כן נשארתם, ברוך השם, יהודים כשרים, למה, איפוא, אתם יראים מפני פסוקי התהילה והשבח, שסופר נוצרי מביע לדתו? ולמה תמשכו את ידיכם מתרגמם? למה תדלגו על זה? ומה התועלת בזה? את המקור הלא לא תחתמו בפני בנינו?
אך נניח לשאלה זו ולא נאריך בה. עוד חזון למועד ועוד נשוב אליה לעת מצוא. שאלת הנצרות בספרותנו הן עלולה מיד לעורר מדנים — ואני כיום הזה איני רוצה בזה, מאחר שאת הנצרות אני שׂונא לא פחות ממדַיינַי, אם כי מטעמים אחרים (לא מפני הפחד של השנאה לישראל אשר בתוכה). את הנצרות אני שונא; ולא רק את הנצרות הקתולית של הרומנטיקנים הצרפתיים, ולא רק את הלוּתרנית־הבורגנית של הגרמנים והאנגלו־סַכסים, כי אם גם את הפראבוסלאבית של יֶבגֶני סוֹלוֹביוֹב ודוסטויבסקי, ואפילו את זו האנטי־פראבוסלאבית האיוואנגלית־קומוניסטית של טולסטוי. שונא אני, בשנאתי את המות, את כל הנצרויות הללו עם אביהן בראש, מפני הזיוף והשקר שבכולן, מצד זה או מצד אחר, ואוהב אני ומוקיר ומעריץ את החיים בגילוייהם היותר ארציים, היותר פשוטים. כן, את הנצרות שונא אני ולמה אהיה נראה כמגינה ודורש טובתה? בנדון זה אני, אמנם, רק דורש טובת־ספרותנו, אני רוצה רק באוויר נקי לספרותנו, אוויר נקי מדוגמתיות מאובנה, אני רוצה, שלא תירא ולא תפחד מפני כל דיבור אשר ידובר, ואפילו על נצרות. ובכל זאת נניח לפי שעה לשאלה בלתי־נעימה זו.
מוטב שניגש אל הפרובלימה השניה. ברם, כאן מתברר מיד, שאין כלל פרובלימה שניה, ששתי הפרובלימות שתים שהן אחת הן, מאחר שגם פרובלימת־הנצרות אצל א. ז. רבינוביץ אינה אלא ה״און־גליון״ והשנאה לישראל שבתוכו…
״דוסטויבסקי היה איש ישר״, אבל ״שונא ישראל״ — מובן, מפני אותה ה״לגנדה״ ו״שנאה זו קילקלה (כביכול!) את מידת־הציור שבו, וכשבא לצייר את היהודי האסיר, ישי תומיץ, יצאה מתחת ידו קאריקאטורה מעוררת שחוק(?) וגועל״נפש״. מה לעשות?
ופרובלימה זו אינה נפתרת על־ידי המתרגם, כי אם נשארת תלויה ועומדת. הוא, שמכל שבח ותהילה לנצרות הוא מושך את ידו, מפני השנאה שבה לישראל, לא פסל, בכל זאת, את הציור על אודות ישי תומיץ, ותירגמו, על כל פנים, אף על־פי שלדעתו לא נכתב אלא מתוך שנאה, ורק שצירף לתרגומו הערה, ש״כל הדברים אינם אלא קאריקאטורה מזוהמה ושפלה״ (קובץ ג׳, ״רשימות מבית־המות״, ע׳ 63).
ואני תמיהַּ: מי שׁחושב, שׁתפיסתו שׁל דוסטויבסקי את היהודי ישי תומיץ — בתור אדם מאושר ומגוחך, שמח בחלקו, בעל־בטחון ושבע־רצון מעצמו, גאוותן וגנדרן, בעל־מלאכה חוסך־כספים, איש אשר לבדד ישכון ומשתמש בפריביליגיות שונות אצל פקידי בית־הסוהר, נבזה ומתגאה בטליתו ובשַׁבַּתּו וכו' — אינה רק מוטעית באיזו פרטים בלתי־נכונים, אבל אמיתית ועמוקה במהותה, כמו שמצוי בכלל בציורי דוסטויבסקי, כי אם כולה ״קאריקאטורה מזוהמה ושפלה״ — מה לו אצל דוסטויבסקי? מי אילצהו להיאחז בו?
וכמובן, שלא על כבודו של דוסטויבסקי אני חס. הן הגאון הזה הוא מעבר לכבוד ולאי־כבוד. מה שנוגע בי בדבר זה, הוא דוקא השאלה כשהיא לעצמה: הצריכים אנו להכניס לתוך ספרותנו את שונאינו או לא?
מי שחושב, שהספרות מן הדין שתהא תלויה ב״פוליטיקה״, הוא ודאי יענה על זה בשלילה. וידוע ידענו, שבאירופה הגדולה, אמנם, הדבר כך הוא. באנגליה, למשל, מטפלים העתונים יותר בשירה הרוסית, בשירה של הממלכה־הידידה, מאשר בשירה הגרמנית. זכורני, כמה הריעו העתונים בשעתם על ״חיי האדם״ של אַנדרֵיוב — עתונים, שֶׁמַה להם ול״חיי האדם״? (ועכשיו, כשהידידות נתגברה, על אחת כמה וכמה!), בעוד שיצירות גרמניות ממדרגה ראשונה לא נמצאו בתרגום אנגלי. לא רוצים ״לעשות תעמולה״ לאומה הצוררת!
מה שנוגע לנו, הנה אנו אילו לקחנו לנו לקנה־המידה את היחסים הפוליטיים — אז אין לנו לתרגם משום אומה ולשון. אבל אין דבר: מה ערך לתעמולה שלנו! ואיזה עם יתגדל על־ ידי זה שאנו נתרגם ממנו? ואם אל כל אמן ואמן לבדו ניגש ונשאל: הלנו הוא — ונתרגמנו — אם לצרינו — ונזרנו הלאה — אז שוב עלינו למשוך יד מאמני העולם הכי־גדולים, שכמעט כולם שנאו אותנו תכלית שנאה. מי אמן ולא ישנא את עם־היהודים?
אנו, מצדנו, חושבים דוקא להיפך: דוקא את שונאינו, את מנדינו הספרותיים הגדולים, הבו לנו ונכניסם לאהלנו הקטן. לא לשמם, כי אם לשמנו, לא לכבודם, כי אם לכבודנו, לא לטובתם, כי אם לטובתנו, כי זו, הכנסה זו, תסייע לנו להערכה עצמית אמיתית, זו תשחרר אותנו מהם במידה ידועה, תגאל אותנו במובן ידוע ותעלה אותנו עליהם. כי אין דבר מעלה ומשחרר כהכרה הנכונה העצמית. האמנות בכלל יש שהיא משחררת מן הפגעים על ידי זה שהיא מבטאת אותם ומתעלה עליהם. ואף בנדון דידן כך. ממה נפשך: אם אותם הגדולים הפריזו על מידת ליקויינו ואנו באמת, בעצם האמת, טובים ממה שהם רואים אותנו — מה כי נירא מפניהם? הלא עולמנו לפנינו! ואם, חס ושלום, הכל אמת בפיהם, אז אדרבה נשמע את האמת, תחדור אלינו, ואולי גם תהפוך אותנו. בכל אופן, המפני האמת נירא? לא, מעוּלים אנו יותר מדי, כי נפחד מפני האמת. אדרבה, הבו לנו את האמת, ותהא גם מרה כמות.
וזהו— אגב־אורחא— סוד גנסין, שתירגם בחיבה יתירה את ״בִּצה״ שׁל צ׳כוב. הלא יאמרו מה שׁיאמרו על גיבּוֹרת ״בצה״ — וזוהי אשה יהודית מתבוללת חיה. זהו יציר שהועלה על־ידי חדירה אמנותית גדולה. כל מן דין סמיכו לנו.
אבל א. ז. רבינוביץ — מה לו אצל דוסטויבסקי?
[״האחדות״, תשרי תרע׳ד: החתימה: י.ח.ב.]
-
כל התיירים והנוסעים, שכתבו את רשמיהם מארץ־ישראל, מרב צעיר עד יצחק ברקמן, העידו שהשפה השלטת בארץ־ישראל היא עברית. ב״בצלאל״, למשל, היא, כמובן, עברית. והדבר הלא ״טבעי״ הוא כל כך: שם נפגשים יהודים מקהילות שונות ואיך ידברו ביניהם, למען ישמעו איש את שפת רעהו, אם לא בעברית? — היודעים יודעים, שב״בצלאל״, כמו בבנק העברי וכו' גם לא יודעים מה זה דיבור עברי. מדברים רוסית, צרפתית, אשכנזית, ז׳ארגון, ערבית, שפניולית — אבל לא עברית. ולא להאשים אני מעיר זאת, כי אם רק להעמיד את הטבעיות על טבעיותה. לא יותר. הרי ודאי תשעים אחוזים של האנשים העובדים ב״בצלאל״ אינם יודעים עברית — והאיך תהא זו פתאום השפה המתהלכת בין הפקידים והפועלים, התלמידים, האמנים והילדות הטווֹת? ↩
-
נגעתי בזה במאמרי ״מעולם־ספרותנו״, רביבים, א׳, שנת תרס״ח [לעיל, עמ‘ 243] בדברי על ספר־שיריו של ביאליק שיצא אז, וגם ב״אזכרה ליל״ג״ שעשיתי ב״הפועל הצעיר״, ש״ע [לעיל עמ’ 887]. ↩
-
ועיין מאמר ״על התרגומים״ מאת פלאי ב״מולדת״, שעמד בעיקר על זה, ואף יפה העיר, שגם מלאכת־התרגום נעשית אז באופן אחר לגמרי. ואף שאני לא רציתי להתעכב פה על ההצלחה או אי־ההצלחה הלשונית של התרגומים, שאני מזכיר במאמרי זה, מכל מקום לא אוכל להתאפק מבלי הביא פה ממה שרשום אצלי זה מכמה ביחס לתרגום ״ילדות״ של טולסטוי על ידי ברקוביץ. מאיזו טעמים נידונה ממני הרשימה ההיא בגניזה ולא באה בדפוס. אך בסופה אני אומד: ״קלמן שולמן, כשתירגם את ״מסתרי פאריז״, דאה את תעודתו בזה, שיראה לעמים ולשרים את יפי־שפתנו. ואולם כוונות מתרגמינו הצעירים, בגשתם לתת בעברית את המשוררים החביבים עליהם, הקרובים אליהם בנפש — שאם לא כן, לשם מה יגשו? הן שכר אחר אין להם… — צריכות, כמדומה, להיות יותר מזה, יותר מנצחונות לשוניים, יותר מהתראוּת לפני העמים והשרים בכוחה של לשוננו החיה לחצאין. התעודה שלנו אינה ללמד עברית את הגויים, ואפילו לא את היהודים, כי אם לאמץ את כל כוחנו הספרותי ולמסור בכל האפנים האפשריים, גם הבלתי־חלקים, לעצמנו ולקורא העברי הבודד את עצמותו ואת קולו של המשורר הגרמני, הרוסי וכו‘, בפרט אם אותו משורר, כטולסטוי, למשל, אינו ״חָלָק״ כל צרכו. מבטא זה או אחר רשאי להיראות כזר בעיני הקורא העברי, אשר רק להקפיד על חלקת השפה ידע, ובודאי טוב להימנע מכזה בכל מקום דאפשר, אבל, סוף־סוף, לא זה העיקר. עיקר הנצחון התרגומי הוא במסירת האטמוספירה הסגנונית המיוחדה לאותו משורר: העיקר הוא ההתעמקות למצוא, איך היה כותב טולסטוי, דוסטויבסקי, צ’יכוב, אילו היו כותבים עברית. כאן צריך להיזהר מאד שלא ללכת בדרך כבושה וסלולה בשעה שהענין דורש משעולים ונתיבים צרים, חתחתים ומעקשים. תרגומו של ברקוביץ הוא תרגום ״משובח״, אין בו כל ברבריסמים לשוניים, עשוי הוא על פי כל כללי הסינטכסיס, עם רשימה נחוצה של המלים הזרות והקשות בסוף הספר — במלה אחת: קריאה מתוקנה לבני־הנעורים — לא יחסר כל בה. ורק שלרוב יחסר בו, בספר המתורגם, אך דבר קטן אחד: טולסטוי״. ↩
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה (חוברת ירושלים)
מאתיוסף חיים ברנר
ירושלים, חוברת א', יו“ל על-ידי “חובבי ירושלים”. יפו, ארץ-ישראל, דפוס א. אתין, התרע”ג. 70 עמודים.
אחרי השיר-הפרוגראמה של האינז’ינר אוסישקין “ירושלים – לב האומה”, שיר המחזיק שתי שורות ועומד בראש, נותנת לנו החוברת הזאת שלפנינו הסכמה רבנית על ירושלים וחיבת-ירושלים מהרב קוק. ההסכמה מתובלת במקראות ובמאמרי חז“ל, כנהוג, וככל “הסכמה”, מובן, שאינה אומרת כלום – גם כן כנהוג. לא יועילו גם הרמז והאותיות המפוזרות על דבר ידי הזרים שכוננו בניני ירושלים, מאחר שהמליצות והדברים בעלמא יתירים, סוף-סוף, על מקצת המלים התוכניות. אחר זה יבוא מאמר מאת יהושע ברזילי “לתקנת ירושלים” והוא “תכנית להרמת קרן-ירושלים” והאפיגרף שלו היא: “פרזות תשב ירושלים” (זכריה ב‘, ח’). המאמר מחזיק כששה עמודים והוא בן שני חלקים: החלק הראשון יכלכל דברי תעמולה סתם על הצורך בחיבת-ירושלים ובכבוד-ירושלים, והשני ידבר על אפשרויות של תעשיה בירושלים, ולדאבון-הלב – גם כן דברים סתם ברובם. לדעת המחבר יש בירושלים אפשרויות של תעשיה גשמית, כגון חומר לבנין, תעשיה גשמית-רוחנית, כגון הדפסה וכתיבת תפילין ומזוזות, ותעשיה (!) רוחנית טהורה, כגון הכנת רבנים, חזנים וכו‘. ובכן? ובכן צריך לאסוף כסף “לתקנת-ירושלים”!… אגב: “שץ (הפרופיסור) מצא מקצועות להעסיק איזו מאות אנשים – והעם כולו לא יוכל?” – שואל ותמיה מר ברזילי בדברו על התעשיה הגשמית, ושוכח אגב-ריהטא ותמיהה שני דברים: א’) שגם המקצועות ש”מצא" יוצר “בצלאל” לא נמצאו ולא נתקיימו בלי עזרת “העם כולו”, וב') כי דוקא תעשיית “בצלאל” הביתית אינה מסוג זה הראשון שמנה ברזילי – תעשיה גשמית – כי אם רובה ככולה תעשיה גשמית-רוחנית, או יותר נכון, רוחנית-גשמית. בכל אופן, הצד ה“מעשי” שבמאמר זה אינו ענין כלל לקובץ ספרותי, כי אם לכל היותר – להיות מעוּבּד בשביל מאמר ראשי שבעתון ארץ-ישראלי או בשביל הרצאה שבכתב שלוחה ישר לועד חובבי ציון שבאודיסה, מחלקת: “תקנת ירושלים”.
קצת יותר ענין לקובץ ספרותי, אם כי לזה שאינו בא דוקא להרים כבוד-ירושלים, יש במאמרו של חברו הצעיר של ברזילי – ר' בנימין. “עיר-הגנים” יִקָרא לו לאותו מאמר של ר' בנימין, ואם כי גם לו אפיגרף מכתבי-הקודש, מהנביאים, הנה כולו לא ממרחק יביא את לחמו: בסך-הכל מגרמניה. מבינים אתם? בגרמניה יש נטיה ויש תנועה להתישב בערי-גנים. אגב ידובר בו באותו מאמר על עוד שאיפות יפות כגון הלאמת-הקרקע וכו' ואגב, יובאו, כמובן, ציטאטות יפות מסופרים טובים. ואולם הרהור אחד, אף על-פי כן, אינו חדל מהציק בשעת קריאת המאמר הזה, שהוא היותר חשוב והיותר ספרותי בכל הקובץ: אתם, עסקני-הישוב, הזקנים עם הצעירים, רוצים ליסד איזה מושב על יד ירושלים ויש בכוחכם לעשות – טוב, עשו. תעמולה? – טוב. הנה “העולם”, הנה כל הפּרֵיסה הציונית. אבל הוצאת קובצים מיוחדים וכתיבת מאמרים שכאלה, כלומר כל אלו התכניות הרחבות והדיבורים הרמים, בשעה שיש רק ולא יהיו יותר מאיזה סכום של פרוטות מקובצות – אלו למה? הלא יותר ממושב אחד ולכל היותר שנים על יד ירושלים לא תיסדו, הלא יותר מאיזה מנין או שנים של בני החלוקה בירושלים לא תבריאו – ובכן למה תנועת-יד רחבה שכזו? בגרמניה ובעוד הרבה מדינות אין קודם כל ק“קים כירושלם ויש, קודם כל, קרקע, ויש נטיה להתישב בערי-גנים ולהלאים את הקרקע מתוך שפעת-כוחות; לנו, מצד אחד, יש בסך-הכל עיר-גן אחת על יד חוות בן-שמן, שלפני שנים אחדות, בטרם היווסד אותו פרבר עלוב, דיברו ממש כל אותן הגדולות והנצורות אשר ידברו היום על ערי-גנים, ועל יד ירושלים יש לנו “מוצא” ו”גבעת-שאול" הידועות, שבשניה כבר מוצא ר' בנימין איזה רמז… מובן, שעוד איזה מושב על יד ירושלים – אם רק תימצא הקרקע המתאימה לזה – לא היה מזיק כלל וכלל. חייכם, עסקנינו, שהכל מבינים זאת, שהכל מסכימים לכם בנחיצות-הדבר, אפילו מתנגדי-הציונות, אפילו ה“מתבוללים”, והכל מודים לכם, כי כוונתכם רצויה.. אבל את גרמניה הניחו לה, במטותא, לנפשה… וגם את הראמות והנשגבות אשר רשמתם לכם על “חורבן שלישי” (אל תפתח פה לשטן!) גִנזו לפי שעה לעצמכם… למה?
ואף ספרות יש בקובץ שלפנינו – מובן, ספרות מן הענין. ראשית כל, “אגדה” מאת א. ז. רבינוביץ בשם “ירושלים מעוזנו”, שבה מיעץ אחיתופל הרשע לעשות את דמשק למרכז-האומה (לשונו ממש של אחיתופל!), אבל את עצתו הרעה יסכלו, לאשרנו, חושי הארכי ונתן הנביא, והכל יִגָמר בכי-טוב: ירושלים מעוזנו מנצחת… ורק דבר אחד בלתי מובן: במה זו אגדה?
ועוד אגדה, או “הגדה”, לקובץ מאת י. ברזילי. מעשה בשלמה המלך שהצטער ושנתו נדדה מעיניו על שאין עצים בירושלים כחפצו.. עד הסוף קשה קצת לקרוא.
ועוד שם “אגדות-ירושלים” מאת אשר בן-ישראל. מבול של דברי-אגדה!
ולא רק אגדות והגדות – גם פואימה שלמה בקובץ מאת ק. ל. סילמאן בשם “על הר המוריה”, ושהכל טוב בה: גם שפה יפה ומדוקדקת (ברצינות אני אומר!) גם ניקוד מתוקן ואותיות בהירות, גם רעיונות הגונים ומידה ידועה של עצב ציוני אמיתי, ורק דבר אחד, אהה, חסר לה: קצת פואיזיה…
ועדיין זה לא הכל: שני מאמרי-מדע – “ירושלים העתיקה” ו“מסביב לירושלים” – יש בקובץ מאת ד. ילין וד"ר בוגראשוב.
ועוד שני סופרים שלא מניתי: מ. שיינקין וד. טריטש.
ואחר כל אלה… אחרי כל זה…
יאמרו: אם לא יועיל לא יזיק. כן. אבל מאידך גיסא: קובץ הדוגל בשם “קודש-הקדשים” שלנו – ודלות שכזו.. את מי, איפוא, יורו חובבי-ירושלים דעה ואת מי יבינו שמועה? על מי יעשו רושם? וכבוד עיר-האלוהים בעיני מי ירימו?
[“האחדות”, תשרי תרע"ד; החתימה: בן-שלמה]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה (ברקים לבן־אב"י)
מאתיוסף חיים ברנר
ברקים (רשימות, שירים וציורים). כתבם בסערה (!) איתמר (?) בן- אב"י. חלק ראשון, ירושלם, אתתמ"ד לחורבן. 243 עמודים.
בשיר הידוע “לא אלך עמם, לא אלך” אומר פרישמאן: “ואשנא מבעירי-קש ואומרים הנה ברקים”. ואולם את מבעיר-הקש שלפנינו, האומר על קש וגבבא שלו בפירוש: “ברקים” – לא נשנא. התרגשותו ואי-ידיעתו מכפרות עליו. לחמול ולנוד לו בראש – כן; אבל הנוכל לשנוא את האיש העומד ומשורר:
כי היה היתה אֵלתי,
זו היפה בבנות-ארצתי,
מגזע אותן הנערות,
ההורגות כשהן אוהבות.
לכן הרגה בלהבת-לבבה
את הראשון אשר אהבה,
והרגה עוד עשרים (!) אחרים
ולסוף הרגה גם אותי. –?
הלא אם יבוא נער “מתחיל לכתוב” עם שיר כזה לאיזה בית-מערכת – ושלחוהו הביתה בשלום ולא יכו בחרפה את לחייו. ועתה אם לקח זה “המטרטר” את דברי ה“סערה” שלו, שׁהצחיקו בשׁעתם, בפתַיותם ולשׁונם הטַטָרית, כשׁנדפסו בעתוני בן-יהודה אביו, ואספם לאסיפה והקדישם “לזו אמי הגדולה הראשונה לעבריות אחר החורבן, זו אמי הלבנה” וכו' – הנבוא עליו בטרוניה?
אמנם, יש אשר יצטערו מתוך חשש, שמא ישגה איזה עלם תמים במושבה או בעיר לחשוב, בבוא הספר הזה לידו, שזוהי בבחינת ספרות; ויש אשר ימצאו פה, כבכל נלעג, גם איזה צד טרגי: הרי ילד ארץ-ישראלי זה, שמצא לנכון לחזור ולהדפיס את פטפוטיו, שאין דוגמתם בשום מקום, מדבר ב“הערות” על “כתבים מסוג אחר לגמרי” ועל עצמו כעל חולם ולוחם ומתרעם על “התורעים לו: בַּעַר! " ופונה, כביכול, לקוראים ורוצה בהשפעה… אחרים אולי גם “יעמיקו” את הפרובלימה ויאמרו: “הירושלמי הצעיר” הלז, כמו שבן-אב”י מסמן את עצמו בהקדמה, מי יודע אם אינו באמת בא-כוחו של הישוב הירושלמי החדש, פרי-התחיה; ואם הטרגדיה האישית שלו אינה כל כך גדולה, שהרי כל אלה “המחשבות לאלפים” אינן נזכרות באמת ובתמים – הנה מי יודע, אם ברגשנות המזוייפת ובריקניות הפינוֹמנַלית שלו אינו במקצת ביטויה של ארץ-ישראל החדשה, לפחות, של הרוח המהלך בחלק מהאינטליגנציה האזרחית-הפרזיאולוגית שלה…
מי יודע… – אומר גם אני. ובכל זאת… בכל זאת לא אשנא את בעל-ה“ברקים”. יותר מדי יודע אני עם מי ועם מה יש לי עסק בכאן. והאמינו לי גם אתם, הדואגים, שאין סכנה. הקוּריוֹז צועק כאן גלוי מכל עמוד ועמוד, מכל שורה ושורה – אין צעיף ואין מסווה. וזהו הטוב שבדבר.
[“האחדות”, תשרי תרע"ד: החתימה: בן-שלמה]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה ("בימי שבתי צבי" ליעקב וסרמאן)
מאתיוסף חיים ברנר
יעקב וסרמאן. בימי שבתי צבי. סיפור, תירגם מאשכנזית א. נ. גנסין. וארשה, תרע"ג, הוצאת חברת “אחיספר”, וארשה–ברלין. 88 עמודים.
סיפורו זה של וסרמאן, שהוא משמש סיפור-מבוא לרומאנו של אותו מחבר, “היהודים מצירנדוֹרף”, הוציאה ההוצאה הספרותית החדשה “אחיספר” בתור ספר ראשון (א–ב) ל“ביבליותיקה הכללית” שלה.
תוכן-הסיפור הוא: בימי שבתי צבי היתה התעוררות רבה בין היהודים יושבי קהילת פירט לצאת לארץ-המזרח ולקבל פני מלכות-המשיח. אךְ נפלאות בל יֵעָשׂו, ההזיה לא עמדה ליוצאים דלי-האונים, והם נשארו בדרך. זהו, בדרך כלל, כמעט כל תוכן הסיפור-המבוא, ואידך – פ"ח עמודים נמלצים – פירושא הוא לזה. ברם, הפירוש אינו מוסיף הרבה על שתי השורות האלה. יצורי-חיים וחיי-נפש מן הימים ההם ומרוח הימים ההם אין אנו רואים; דיאלוג חי ברוח אותם האנשים החיים המדברים ובכל התכונה המיוחדת אשר להם אין אנו שומעים. אלא מה? תיאורים פתיטיים הרוצים לעשות רושם ולהשרות רוח מיוחדה, מעין: “היה פתאום אור גדול מסביב. האיר השחר. הקיץ הקץ ואורה וחופש וסגולת אלוהים ושמחת הנפש וסיפוקה והוד והדר – משאת הנפש, השוקקת זה שנות אלפים בתפילה ותחנונים רותחים, בנפשות הנהלאות חרד הקול, כקול הקורא למלכות שמים חדשה ולסדרי חיים חדשים” וכו' וכו'. איני רוצה לצטט הרבה, ולנתח אין מה, אבל זאת אגיד: מלבד אוֹפריסמים אחדים, נכונים או בלתי נכונים, אבל בכל אופן ראויים להישמע (ביחוד בעמודים האחרונים) לא ימצא הקורא העברי הרבה בספר הזה. ולולא דמסתפינא מפני חובבי הסיפור השיריי אצלנו בכלל וחברת “אחיספר” בפרט, הייתה מודה בפומבי, כי אותי, למשל, אותי, קורא בלתי-תמים כל כך, שיעמם הסיפור הזה ברובו: פשוט, שיעמם.
[“האחדות”, חשוון תרע"ד; החתימה: בן-שלמה]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה (ככלות הכל לברגלסון)
מאתיוסף חיים ברנר
דוד בערגעלזאן. נאך אלעמען. ראמאן אין 4 טיילען. ווילנער פערלעג פון ב. א. קלעצקין. 1913. 344 עמודים.
הרומאן החדש הזה, שחלק ממנו בא גם בעברית ב“העולם”, נקרא בענין רב מתחילתו ועד סופו. יש רושם גמור שזוהי יצירה במלוא-המובן של מלה זו, יצירה בתוכן ובצורה, כאשר לא ראתה ספרותנו זה ימים רבים. הקורא חי את האנשים החיים העוברים לפניו, אוהב אותם, משתתף בגורלם – ומקבל עם זה את יחסו של המחבר אל החיים ומעמקיהם. ויחסו של המחבר אל החיים ראוי הוא שיעמדו עליו. בחמלה עדינה, חשאית, בפשטות דקה לוקחת לב ובאופן-סיפור נאה של מסביב לדברים, יספר ברגלסון על מירלי היפה, האובדת, מחוסרת-הבסיס, ועל סביבתה ועל הנפגשים לה. ההוּמוֹר המרפרף כלפּי כל מה שׁהוא סִפרִיי, אינטליגנטי (ליפקיס, ספין), חי בהרמוניה עם החיבה הרגשנית אל החיים ואל הממשי שבחיים, גם אל ההרכבה הפסיכולוגית האמיתית ואל זעזועי-הנשמה השתקניים של יצורים כמירלי, גם אל הרגש הבריא והעצוב בעמקותו ובפשׁטותו שׁל אנשׁים כוֹוֶה בּוּרנס. שׁורה שלמה של טיפוסים וצללים עוברת לפנינו – איש איש ופרצופו המיוחד, איש איש ועולמו. ודאי שלא בהערה ביבליוגרפית, ואפילו לא במאמר עתונאי יותר גדול, אפשר לפטור את החזיון הזה – הופעת רומאן שכזה בספרותנו. בכל אופן, אנו מקווים עוד לשוב אליו ובפרוטרוט.
[“האחדות”, חשוון תרע"ד; החתימה: בן-שלמה]
"נְתִיבוֹת" (רשימה ביבליוגרפית)
מאתיוסף חיים ברנר
נתיבות, במה חפשית לעניני החיים והספרות. ספר ראשון. וארשה, תרע"ג, הוצאת חברת “אחיספר”, וארשה – ברלין.
“בקיעי הספרות” – זהו שם מאמרו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, הפותח את הספר הראשון – הגדול בכמות ורב ברובו גם באיכות – של המאסף החדש. המאמר עוסק ב“תנאים הרעים, השׂוררים בספרותנו מצד המעַשׂים נגד העושים”, בנעילת הדלת לפני כל דבר הולך בדרכו, ב“מעצורים אשר ישימו בעד כל אלה, שנפשם שואפת למחשבה חיה ולהרחב”. המחבר יודע גם יודע – אם נשתמש בלשונו – את “הגורמים לבקיעי חיינו ולפרצת חיינו: את האדמה שמתמוטטת בכל פעם מתחת לרגלינו, שלכן יכשלו ההולכים עליה”… אבל בנוגע לכל אלה הרי “אין בידינו לשנות את מזלנו”. לא כן בנוגע ל“מעצורים שבבית” ול“רקבון שבבית”, ל“דברים שמסורים לנו ורק לנו” – “מה נאמר ומה נדבר, אם אף באלה – נרשיע גם נרשיע?”.
לא בפרטים עוסק ברדיצ’בסקי במאמר הזה, כי אם בכלל, ברוח השורר. לא מתנפל הוא כאן על מי שהוא וראיות לדבריו לא יביא ובשם עובדות לא יקרא (מה שאולי יש רשות לקורא לדרוש ממנו!), כי רק קובל הוא ושופך את נפשו בפסוקים, שאחד חזק וכביר מחברו. נראה, כי האיש מדבר על מכאובי-נפשו הכי-תוֹכיים, כי שואב הוא כל דיבור ודיבור מתהומותיו. “כבר צריך לדעת, שהמלה החיה הנשארה לנו, המלה הכתובה החיה מפה לפה, היא היא הדבר האחד, שעוד יכול לחזק אותנו זמן מה”. ובעל “על הספר” שב“על אם הדרך” אומר בפירוש כיום הזה: “אם הספר היה לנו לרועץ, כי אכל את מיטב כוחותינו דור אחר דור, הוא יכול עתה להיות לנו גם למין תקומה ולאיזו התנערות”. כי הנה “איש איש לדרכו הולך, ניתּקים היתדות והחבלים המחברים אוהל לאוהל. כמעט אין אלוהים אחד עוד לנו, ולא מַבּעי תרבות אחת ומוסדי-חיים אחדים – ואם אין עוד לשון וספר לנו, לשון וספר חי בעד האחד בעיר ושנים במשפחה, שעל ידם הם נאחזים יחד וניכּר איש לרעהו ומתוודע לב ללב – מה עוד יִשָׁאר לנו?”
וכשבא אדם-מישראל אובד זה לאחוז בקרנות המזבח הקטן והיחידי שעוד נשאר לו, ל“בית”, שאיך שיהיה, עדיין בהכרח “בית” הוא בעיניו, והנה גם בו רבו הבקיעים והפרצים וההרס, והנה “על כל שעל ושעל דברים נראים כמדעיים, נראים כשִׁיריים, נראים כמחשָׁביים – ואין בהם רוח, ואין בהם תום!”, והנה “אין אלוהים בלב, וקוראים בשמו בקול גדול; אין אהבה ואין רחמים ואין הרמת-רוח, ואת כל אלה ישאו על דגל”, והנה “תחיה שאונית שלא נתנה לנו מנחם”, אז מה נשׁאר לו, אם לא להוציא צעקות שׁכאלו, שׁהֵדן כהד שוועות האלון בהכות בו הגרזן? – – –
– – – – –
כתב ברדיצ’בסקי מה שכתב ולא ידע, כפי הנראה, כי ה“בקיעים” אתו גם ב“בימה החפשית”, אשר אליה הלך להסתתר בה ולצעוק מעליה. כי הנה מיד יסע ויבוא אחריו מאמר “הקבלה” מאת ד“ר ש. א. הורודצקי, שגם בצורתו המטושטשה, גם בתכנו הניחר והכוזב הוא ראוי שיתפלאו עליו: “מאין יבואו אלפי מלים לרעיונות ריקים, לדברים בלתי מחודשים כלל?” (“בקיעי הספרות”); הנה דברים מופרכים מעצמם, ככל הדברים מסוג זה, ואמרים שאינם צריכים לגופם בהגדרת היהדות והנצרות של בר-טוביה, זה הסופר שהבטיח לא מעט בצאתו לאוויר-ספרותנו, ועכשיו, אחרי עבור איזו שנים, בא גם הוא לפעמים בכלל אלה, שלא נמלטו מפני “השקרים האסתיטיים והזיופים הנפשיים והדעות שאינן דעות כלל” וכותב מאמרים בפרקים מיוחדים ובלי פרקים מיוחדים, שאינם נותנים כלום “במקום ספרי מוסר ויראת השם”, אשר הלכו לפנינו (שם); הנה הפרקים הראשונים מספר של הלל צייטלין בשם “בחביון-הנשמה”, שאם הרבה באו להסביר במקצועם והרבה באמת יש ללמוד מהם בנדון היחסים השונים אל ההכרה הדתית והתגלותה, הנה הציטאטות הרבות שהוא מביא ממקור-ישראל לראיה על ההתיחסות שאינה ממקור-ישראל (רוח הציטאטות ופשוטן כמשמען היא השתעבדות, יראה והכנעה, והוא נותנן לענין אחר: להשתוממות ורטט של יצירה…), אך פוגמות את האמיתיות שבדברים, ובכלל אין משקל לכל משפט ומשפט וההרצאה דברנית היא יותר מדי (גם אם לא נביא בחשבון את השורות הקצרות בע' 209 או בע' 230, שעליהן אין לדבר כלל) ורחוקה מאד-מאד מהיות שפת הנשמה ומחבואיה… והנה, לבסוף, מאמר “משעת נעילה” של ש”י איש הורוויץ, שלא היה תמוה אילו קרא לו המחבר “בקיעי הציוניות”, אחרי שהוא פארודיה גמורה על “בקיעי הספרות”… ואולם – רק פארודיה… וערכה כערך הפארודיה למגילה אמיתית של “צעקה ודוחק ודיכוי הנפש” – – –
– – – – –
גם את חלק-הסיפורים שבמאסף פותח ברדיצ’בסקי ובי“ג תיאורים מ”תחומה של עיר“. שורת-הסיפורים הזאת באה כמילואים וכנוספות לאותן היצירות הרבות שלו, הקטנות עם הגדולות, שב”מעירי הקטנה" ו“מהעבר הקרוב”. כולן חתיכות חיות של תרבות ושל נפש – נגלה ונסתר כאחד. הנה, למשל, תיאור האברךְ היהודי של העיירה בסיפור “הישֵׁנים והעֵרים”: הבטלה שלו לפני ההכרח לשחר לטרף ביתו והמיתמורפוזה, כמו שאומרים היום, שבאה בו עם ההכרח לצאת ולסחור את הארץ… הבוז החריף והדוקר כמעט שאינו נראה מחמת התמהון הפיוטי שבדבר! והנה “העובד”, שמת באחד הימים אחרי אשר הניח תפילין של רש"י ולא הספיק להניח תפילין דרבנו תם… איזה סמל! ואולם, אף-על-פי-כן, מי שבקי בסיפורי-ברדיצ’בסקי הקודמים מזה הסוּג, הוא אמנם יקרא גם את אלה בעונג עילאה ובהכרת-תודה מרובה, אבל המעריך הספרותי שבו לא ימצא, לצערו, באלה גילויים חדשים לגמרי, שׁאין כמותם בקודמים (לא כן באחדים מסיפורי-הסֶריה החדשׁה “מעמק-רפאים”, שׁנדפסה ב“העולם”, שׁשָׁם החדשׁ יתן קולו בהרבה, ואין כאן המקום להאריך).
בקצת קושי, ככל כתביו מ“בגנים” ואילך, נקרא סיפורו-עזבונו של גנסין “אצל”, זה תיאור-עצמו האחרון, ובעיקר הואריאציה החדשה, השלישית או הרביעית, של “הצדה” (אחרי “בינתים”, “בטרם” ועוד). בשירת-הברבור הזאת של המשורר המנוח, אשר לפנינו במאסף “נתיבות”, הסגנון פחות נפתל ומסובך מאשר ב“גנים” ובפרט מאשר ב“בטרם”, אבל מחמת החידושים והנטיות-לצדדין הבלתי-פוסקות גם כאן בקשרי המשפטים הארוכים – חידושים ונטיות, ששפה בלתי מדוברת כשפתנו לא תמיד תוכל לסבלם – – ומחמת ההתרשמות המיוחדה והקפריסית ביותר של נפש אצילית-יחסנית ופצועה-מפונקת כאפרַים, אין הקורא מקבל רושׁם אחד ישר ובלתי-אמצעי מכל המתואר והמסופר. בכלל, מי שירהיב בנפשו עוז לומר, שבציוריות האמנותית הרבה שבכאן אין, סוף-סוף, פשטות אמיתית – דומה, שלא יכזב.
הדבר הבלטריסטי השלישי שבמאסף, “חזון-הנפש” של צ. ז. ויינברג בשם “ואחרי הסער”, מוקדש ליעקב פיכמאן. ואולם ספק גדול הוא, אם אחרי שראה המשורר והמבקר שלנו את הסער הזה ואם בהסכמתו הוא נעשתה הקדשת סיפור שכזה לשמו.
החיבור הכי-חשוב אחרי “בקיעי-הספרות” והכי-נעים אחרי “בחביון-הנשמה” הוא מאמרו של פ. לחובר. אלמלי היה מר לחובר המבקר גם משורר במקצת, כי אז היה יוצא, שחלק-הביקורת ב“נתיבות” עולה על כל יתר חלקיו של המאסף הזה (ולא היתה מקלקלת הרבה גם התנפלותו הארוכה של הסופר שבבן-אביגדור על העסקן שבאחד-העם!). אבל עכשיו, כשמר לחובר הוא רק קורא טוב, הנה כל מה שאפשר להגיד על מאמרו, הוא, שזה נקרא בעונג. שירה על החזיון מיכה יוסף ברדיצ’בסקי בספרותנו אין כאן, אבל הרצון לשיר, מתוך התפעלות אמיתית, ולמצער, לברר, לחפש ולמצוא את הנקודות המרכזיות – יש ויש. גם הסברתו הביקרתית של לחובר כוחה אתה לא בפופולאריותה, כי מידה זו דוקא אין לו (אני רק מציין ואיני דורש זאת לא לגנאי ולא לשבח), אלא בעמלה למצוא את הקווים הכי-אופיים ולחשפם לעין. יש איזה דוחק בדיבורו של המבקר הצעיר, אבל מתוך הדוחק נמלטות, סוף-סוף, הגדרות מוצלחות והערות מאירות.
מלבד חלק-השירים, שהטוב שבהם הוא אולי דוקא שירו-פיליטונו של פרישמאן, יש במאסף הזה הרבה השקפות ורצנזיות על חזיונות החיים והספרות. הכאראקטריסטיקה שנתן ר' בנימין למנוח א. נ. גנסין מצד זה וזו שנתן מיכה יוסף ברדיצבסקי ל“הרגלים ההיסטוריות המרקדות על אדמת ההיסטוריה” מצד שני – הנם מיטב המחלקה הזאת. ובכדי שלא לקפח שכר שיחה נכונה אני רואה לי חובה להזכיר, לבסוף, גם את המאמר הקטן המצויין “יהדות” מאת יהודי צעיר.
[“האחדות”, חשוון תרע"ד: החתימה: ח. ב. צלאל]
בִּמְקוֹם הַקְדָּמָה (ל"טיולים בעולם המשל והאגדה")
מאתיוסף חיים ברנר
עפ"י מקורות שונים
רק תלמיד-חכם הגיוני ושכלי, בעיקר, כאחד-העם, רק אישׁ סופר, שׁיחסו אל החיים הוא לעתים קרובות מיכַני יותר מאורגַני, רק אישׁ שׁהעמוק והסודי, המושׁרשׁ והאינסטינקטיבי שׁבנשׁמת-האדם כמעט שׁזָר לו – רק הוא יכול ומסוגל היה להביע שמחה ושובע-רצון על העדר שירים “גסים ותפלים”, “מלאים פטפוטי-הבל”, כשירי-העם הז’רגוניים, בספרות העברית שלנו, שכולה, תודות לאל, חכמה, קדושה, למדנות ונצחיות. לא אזכור את המבטאים שבאותו מאמר “ריב-לשונות” בדיוקם המלא, ככתבם וכלשונם, אבל את הביטול המוחלט שבהם לשירת-עמנו בשפתו המדוברת זכור אזכור. וראוי היה לעמוד על זה, עד כמה לא השׂיג אותו סופר גדָל-הבטחון בנצח-ישראל ורב-הביטחה בעצמו ובדעותיו, שמעט פוֹלקלוֹר, מעט שירה, משל, פתגמים ואגדות עממיות בשׂפת-העם המדוברת, אלמלי רק היו בגדר האפשׁרות שׁיִמָצאו בספרותנו העברית, היו הם מניחים לה יסוד איתן וקיים יותר משלושה ספרים כ“מורה-נבוכי-הזמן” והיו מוסיפים לה און, עצמה וחיוניוּת אולי יותר מד' חלקי “על פרשת דרכים” גם יחד!
כי רק יחס מיכַני, גרַמָוֹפני, אנו רואים באותו ביטול “אריסטוקראטי” ליצירות הלשוניות הבלתי-אמצעיות של עמנו. יותר נכון: חוסר-יחס של בן-עם מחוסר שפה מאז ומעולם, של בן-בני-בעלי-הפתגם: “שמע בכל לשון שאתה שומע”. אין הבדל בלשון, ובלבד שתשמע את תורת-ה'! אין הבדל בלשון, ובלבד שתוכל לסחור את הארץ! אחרים עוד רוצים לראות בזה גדלות, תכליתיות. המטרה, כביכול, אצלנו, היהודים, היא הכל, והאמצעי לא חשוב: כל האמצעים כשרים. העיקר הוא הרעיון, וזכות-קיום יש רק לספרות כשהיא באה להביע איזו “רעיונות”. רק אז תכובד. כך הורה אחד-העם גם במאמר אחר. השפה אינה אלא אמצעי, ואל תתמה על שפתו הוא, הבהירה כל כך עד שאינה משאירה אחריה כל הד. הרי אדם נבון שכמותו ודאי יבחר באמצעים הכי-נאותים, הכי-קלים…
לא פה המקום לעמוד על זה בפרוטרוט, אבל ראוי היה שיֵאָמר לקהל-קוראינו, שהשפה, שפת-האדם, אינה רק אמצעי לרעיון, כי אם יצירה כשהיא לעצמה, ביטוי החיים היתירים מן ה“רעיון” וגם אחות ותנאי הכרחי למחשבה. בכוּר-הדיבור, בהַשׁמָעה לרֵעַ, תצורף המחשׁבה ותזוקק. ובכלל אין להבדיל בין הלשון ובין המחשבה ולומר זו תשמש לזו, בעוד ששתים שהן אחת הן.
אין זה מעיקר-ענייננו הפעם, אבל אי-אפשר לנו שלא לחזוֹר ולהגיד: טובי הסופרים העברים לא יוכלו להינחם בביטולו של אחד-העם. טובי הסופרים העברים, הכותבים רק עברית בימינו, מפני שאינם רוצים להוסיף עוד קרע בולט על קרעי-חייהם על-ידי כתיבה בשפות רבות, יודעים, אף על פי כן, בסתר-נפשם את אסונם, אסון-הכתיבה בשפה בלתי-מדוברת. האפשרות ללידת פולקלור עברי טבעי בזמן מן הזמנים – חלום-זהב, אבל רחוק-רחוק הוא להם. ובקנאה רבה ובהכרת-אסונם הם, אסון הספרות העברית, הם מביטים אפילו על הקובצים המוקדשים למקצוע זה, שה' נוח פרילוצקי מוציא בווארשה ביהודית המדוברת.
ואולם אם פולקלור במובן האמיתי של המלה הזאת אין לנו וגם אי-אפשר שיהיה לנו בעברית בעתיד הקרוב, מכל מקום אפילו אם הדיבור העברי בארץ-ישראל יתקדם יותר מאשר עד עתה, אם שירה עממית הנובעת ממעמקי-העם, המתווה דרכים לכל היצירות שבהכרה, הבאות לאחר כך, אם כזו חסרה לנו בהכרח, לאסוננו, לגמרי, וחסרון שלא יוכל להימנות – הנה משל ואגדה ברוח עממי, משל ואגדה שנוצרו ונאמרו ונשמרו מדור לדור על-ידי משכילי-העם, היו לנו כמעט תמיד, בכל ימי ספרותנו הרבים שבלשון-הקודש.
ועכשיו, לאחר שזכינו וקמו לנו בדורנו מסדרי-האגדה, שנתנו לנו בשלושה כרכים ובששה ספרים את כל מה שנוצר אצלנו במקצוע זה (במקומות אחדים – נאמר בדרך-אגב – גם הגדישו על המידה ונתנו יתר של אמרי-דרש, שאינם כלל ענין למשל ולאגדה, יתר שכנטול הוא דומה), סבורים אנו, כי לא למותר יהיה, שבעתונותנו יוקדשו לפרקים איזו דפים כתובים באופן פּוֹפּוּלארי על דבר עולם זה, על דבר חיי המשל והאגדה בכלל – לאו דווקא אצלנו.
[”האחדות“, כסלו תרע”ד; החתימה: ד"ר י.מ.]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה (התרבות הישראלית)
מאתיוסף חיים ברנר
התרבות הישראלית. קובץ ספרותי-מדעי, הוצאת אגודת “התרבות הישראלית”, יפו. ספר ראשון. התרע"ג. 93 ע'.
לא מחשבותיהם של בעלי הקובץ הזה מחשבותינו ולא דרכיהם של בעלי תרבות ישראלית זו דרכינו. אנן לא סבירא לן כמאן דאמר, ש“לאומיותנו אינה מיוסדת על עניני חיי-השעה הרוחניים או החמריים של דורות האומה – כמה שירבו ויארכו – בלבדם”. אנן לא גרסינן: “לא בקיבוץ מדיני, לא בישוב חברתי, לא במשטר לאומי, אלא במדבר, במקום הפקר, השרה עלינו ה' אלוהי ישראל ואלוהי כל הארץ את שכינתו והנחילנו את תורתו שחזר אתה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה” (ארצי-ישראלי, על הפרק, ע' 89). להפך. אם באמת היה כך, אם באמת קדמה תמיד תורתנו לבריאת חיינו הארציים – ודאי על דא קא בכינא והיא היא ה“בכיה לדורות” שלנו. אנחנו ננוד ראש גם לאותם “מרחבי האופקים הקוסמופוליטיים האדירים הכרוכים יחד עם קדושת האומה” ולאותו העולם המוסרי, ש“עם כל היותו מובדל ומרוחק מן הגוי ועם כל תעבו את הגוי יחד עם הגויוּת שלו – יחוסי קורבה פנימיים בינו, בין האומה הישראלית, ובין כל בן עם ולשון, כל הנברא בצלם, כל הגויים כולם; יחוסים הנעוצים ביעודים הלאומיים המשיחיים לכל גוניהם” וכו' וכו' (שם, שם). גם השקפת-העולם הרוממה (בכל הכרת אחריות הדבר הננו מדגישים מלה זו!) המבוטאה בכל “זרעוניו” של מרן רבי אברהם יצחק הכוהן קוק שבספר הזה מופרכה היא לגבי דידן, המשפילים לשבת ולראות. מקום-מנוחתנו אנו אינו “רק באלוהים”, ובכלל לא נדע מקום-מנוחה, ואף כבר לא נבקשהו. “הטירוף הקלעי” עושה בנו את פעלו בכל תוקף. הרי הישיבה בפנים-ההיכל היא גם לדידיה, לבעל-האורה, רק “מצב ארעי”, ומלָנוּח אתו אחר כך “בחצרות ה'” – – מוטב להיקלע במדור התחתון של האַגנוֹסטיקה! יתר על כן, יש שאנחנו איננו מאמינים גם במנוחתו הוא גופא. מי שכתב את הפרק “הנשמות של עולם-התוהו” ו“יסורים ממרקים” הוא מעיד על עצמו שכלל וכלל לא זרים לו פירכוסי-הנפש של הכופרים וה“מהרסים”, כי אם אדרבה ואדרבה… וכבקוֹסמוֹלוֹגיה כך גם בהיסטוריה ובקולטורה. לכאורה, הרי הפרק ו‘: “למלחמת הדעות והאמונות”, ששם ידובר בביטחה על “ישראל בתור התמצית של האנושיות כולה, המקבצים בקרבם את סגולות כל העמים כולם והן מתאחדות בתוכם בצורה אידיאלית קדושה, באחדות נישאה”: לכאורה, הנה גם הפרקים “נשמת הלאומיות וגופה” ו“ערך התחיה” – פַּניגיריקות גמורות לרוח ישׂראל סבא, שׁהוא אור-עולם, וריפליקות של התלהבות עצומה, עליונה… ואף על פי כן הנה, מאידך גיסא, ניתוח ה“נבואה” וה“חכמה” בפרק – “חכם עדיף מנביא” והבנה ש“במשך הזמן הרב נתגבר עסק – החכמים על עסק – הנביאים והנבואה נסתלקה, ארכו הימים והכללים החלו להתרופף, נבלעו בהפרטים ולא יֵרָאוּ החוצה, על כן באחרית הימים” “שנאת הפרטים תתגבר, חכמת סופרים תסרח” וכו’; ושוב: אף כאן הדבר מגיע לידי סינתיזה, אבל מסינתיזות צולעות על ירכן שכאלו טוב כי נתע במחשכי האנטיתיזות! – – –
על כל פנים, מה שנוגע לצד הספרותי של הקובץ הננו מציינים בשמחה, שרוב הדברים שבאו בו קובעים חשיבות לעצמם. תהא דעתנו על מסקנותיהם מה שתהא, אבל חיתוך-הדיבור של בעל-ה“זרעונים”, של בעל השיר “לחשי ההוויה”, של בעל הפתיחה “התרבות הישראלית” ואפילו של בעל המאמר “האמונה והמצוה” – חיתוך-הדיבור שלהם, אומרים אנו, מעיד על בעלי המאמרים הללו, שהנם אנשי-תרבות במובן הגמור של המלים האלה. אם זוהי תרבות ישראלית במובן האורתודוכסלי-היהודי או לא, עוד ניתן מקום לדין, אבל שזוהי תרבות של ספרות אמיתית – בזה אין ספק. כך לא ידברו אנשים מן השוק; כך ידברו הוגים ומעמיקים!
אפילו המאמר “על הפרק”, שהדברים הסתמיים, הפרובלימתיים, הסכימתיים, מרובים בו על הקונקרטיים, על “הלכה למעשה” – ובמאמר פובליציסטי המתחיל “השעה שעת פוליטיקה” אכן לא יֵעָשׂה כךְ – הנה, בכל זאת, כשׁאנו קוראים ממנו פסוקים מעין: “והלא כך דרכו של עולם: אורות – מאופל, שיכלולי החיים ועידוניהם – מתוך הכרחי החיים ומצוקותיהם”, או כהאי גונא, אנו רואים מיד, שיש לנו עסק עם סופר קולטורי, שלמרות השגיאות והנפתולים הבלתי-נעימים שבלשונו, שפתנו העברית בדרך כלל נשמעת ונשמעת לו.
בקובץ יש גם מאמרי-מדע, שאיננו מומחים לבקרם. מלבד מאמרו של הסופר המובהק בר-טוביה “גלות-בבל”, יש גם מאמר “מי מרום” מאת י. ז. הורוויץ, “להלכות צער בעלי-חיים” מאת ס“פ צבורי ו”חקרי-לשון" מאת ד“ר משה זיידל. מאמרו של זה האחרון מאיר עינים בהרבה מקראות סתומים, ועל זאת יודוהו גם הבלתי-מומחים בחקירות מסוג זה. השיר מאת ד”ר י. בן-שמיר בשם “משאת-נפשי” אֵחר קצת. מקומו יכירנו במאספי “כנסת הגדולה”, שהוציא המנוח סוּבאלסקי בזמנו. הציוּן “רשימות היסטוריות” ל“גיבורי רוח” של א. ז. רבינוביץ מופרז הוא. המאמר הקטן נקרא בעונג קל, כאשר יִקָרא כל מה שׁיוצא מעטו שׁל הישׁישׁ החביב הזה, אבל רשימות היסטוריות אין כאן.
בשיר הארוך “אחד” של י. צ. רמון אין אחד.
[“האחדות”, כסלו תרע"ד; החתימה: בן-שלמה]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה (אברהם משה לונץ. לוח־ארץ־ישראל)
מאתיוסף חיים ברנר
אברהם משה לונץ. לוח־ארץ־ישראל שימושי וספרותי לשנת תרע“ד. שנת תשע־עשרה. ירושלים ת”ו. דפוס העורך והוצאתו.
בחלק ה“ספרותי” יש גם ספרות יפה ירושלמית. המאמר “התבררו והתלבנו הדברים” עם כל המסופר במכתב הגלוי לר' צבי הירש קאלישר הוא רק חומר לסיפור, אמנם לא כל־כך יפה, מחיי ירושלים… בראשונה יבואו: “ר' יוחנן הסנדלר השני” ו“רבע־השקל”. הראשון, כיתר הדברים הבאים בחלק הזה, אינו עומד בגדר הביקורת ולא היה כדאי גם להזכרה; לא כן “רבע־השקל”, שלגבי ה“לוח” הוא ציור כמעט ראוי לדפוס, ובכל אופן יש בו קצת מריח החיים הירושלמיים, עד שבבחינה ידועה הוא עומד בין אֶתנוֹגרפיה ובין מה שקוראין “היימאטס־ליטראטור”. “זה היה בערב מערבי הקיץ, באחד מאותם הימים שהקדחת, מחלות העינים ושאר מחלות שארץ־ישראל סובלת מהן, שולטות בכל תקפן” – כך מתחיל הציור. “לרגלי מחלה קלה אשר תקפתו” סר בעל־הציור “אל בית המרקחת לקחת איזו תרופה”. שם נגלה לעיניו “מראה נורא שעורר בו רגשי צער”. המראה, כמובן, לא מתואר, כי אם מפורט, ובפרימיטיביות גמורה, אבל דוקא הפרימיטיביות כאן עושה מעין איזה רושם. הנאמנות אל המציאות, גם כשעדיין רחוקה היא מרחק רב מאמנות, נותנת איזו נעימה לקול ויש לה איזה ערך בדברים שבכתב, עד שעוד מעט וגם אנו נקרא עם המצייר: “נורא הוא לראות אנשים נאנחים ונאנקים מעצמת מכאוביהם, דוחפים ודוחקים, מגדפים ומחרפים איש את רעהו; כל אחד רוצה להיכנס תחילה אל הרוקח”.
תוכן־הציור: שם, בבית־המרקחת, באותו ערב, נפגש המחבר באיש צעיר אחד, שזה לא כבר בא מרוסיה, ואשתו חלתה, ורבע־שקל לא היה לו לשלם שכר־רופא. כעבור שני שבועות מתה האשה והאיש השתגע. בשגעונו היה עוצר בעוברים ושבים ומבקש מהם רבע־שקל. תוכן דל ובלתי־מורכב. גם התיאור של המשוגע ומסירת־דבריו חטופים וקלושים ביותר. ואולם המבטאים מעין: “הצעיר הזה משך עליו את התעניינותי מאד” (בפנים כתוב: “התענונותי”), או: “הקריאה הזאת חדרה עד עצמותי, אני הרגשתי את עצמי אשם באותה שעה ומלא פחד טמיר רצתי הביתה”, הסיום התמימי של “כמה רבעי־שקל מוציאים אנשים על הבל ותוהו” וכו' ועוד איזו אותות יגידו, כי המחבר הוא עלם מבני־המקום שקרא כבר בספרות החדשה החוץ־לארצית ושנהירין לו, אם מעט ואם הרבה, גם שבילי דירושלים. ולאלה הלא נתפלל, כי ינסו את כוחם להאיר לנו את עיר־מולדתם זו, יושביה ומוסדותיה וצורות־חייה, בציורים רחבים ומקיפים.
[“האחדות”, כסלו תרע"ד; החתימה: בן־שלמה]
מִשְּׂדֵה הַסִּפְרוּת ( תולדות המקובלים, השבתאים והחסידים לדוד כהנא)
מאתיוסף חיים ברנר
דוד כהנא. תולדות המקובלים, השבתאים והחסידים. על פי מקורות ישנים וחדשים. בארבעה ספרים. כרך ראשון, שני ספרים: א) אבן נגף; ב) אבן התועים. הוצאת “מוריה”. אודיסה, תרע"ג. 153 עמודים.
מן הימים, אשׁר גורשׁה אצלנו ההשׂכלה “מן גֵו” והכל מצאו חובה לעצמם לגלות כל היום אך “מאורות־היהדות”, התחילו רבים לעגוב ביחוד על “חכמת־הקבלה” ולקשור לה – לה ולחסידות בתה – כתרים מכתרים שונים. ולא נתישבה דעתם של ההוֹרוֹדֶצקים ויתר ה“חוזרים” החסידיים למיניהם עד שׁראו בה ממש חזות־הכל. ליכא מידי דלאו קבלה איהו!
על כן חשיבות משנה לזה הספר ההיסטורי־האובייקטיבי, שלא להמליץ או לקטרג בא אלא להרצות לנו דברים כהווייתם. רק לעתים רחוקות יש שאף הוא כבר אינו יכול להתאפק ומציין את זה או אחר, ש“פשעיו עצמו מספוֹר”, ואולם בדרך כלל לא הערכה, כי אם מעשים בידו, מעשים המדברים, אמנם, בעד עצמם למדי.
בעמודים 8–9, למשל, יסופר כזה: “רבים מבני ישראל היו בטוחים, כי בשנת ה”ש יבוא המשיח, אבל ראו, כי גם הם מחוייבים מצדם לעשות מעשה לקדם את פני המשיח, וחכמי צפת וכו' מצאו, כי טוב להשיב הסמיכה כבראשונה, יען כי ביאת המשיח ובנין בית המקדש תלוי בזה וכו' אולם חכמי צפת ראו, כי לא טוב לפרסם ברבים דברים כאלה, ועל כן השתדלו לבקש טעם אחר לחידוש הסמיכה בישראל וכו' ואחר העיון מצאו לה טעם נכון לפי העת והזמן: הואיל ורבים מבני ישראל מאנוסי ספרד, שעברו בנצרותם על כמה מחוקי התורה והתלמוד, באו לארץ־ישראל כדי לשוב בתשובה שלמה, ותשובה שלמה אי־אפשר לה אלא אם כן החוטא לוקה ל“ט מלקות על־פי התורה, ואין עונשין במלקות אלא על פי רבנים סמוכים, ואם כן הסמיכה צורך השעה היא”.
צורך־השעה! גם ביאת־המשיח, גם הסמיכה לשם הלקאת ארבעים חסר אחת את האנוסים השבים לארץ־ישראל…
אחרי המעשה הגדול הזה לקדם בו את פני המשיח, באים נכלי ר' חיים וויטאל וגורי האריז"ל וכל תעתועיהם, שהכשירו את הקרקע לתעתועי שבתי צבי ונביאיו, או יותר נכון, שבעצם לא היה הבדל ביניהם ובין השבתאים בהשקפת־עולם ובמנהגים ובאמצעים להפיץ תורותיהם־כזביהם ברבים – – –
לא הראציונאליסמוס, לא ההכרה ההגיונית, לא ההבחנה השכלית נפגעים פה בקראנו על אודות תורות־הכזבים הנוראות האלה, כי אם ההרגשה האנושית הכי־פשוטה, הכי־אלמנטארית. ומה שמחריד כאן ביותר, הרי הוא אותו ההרהור האומר: בעלי־סוד וגם רמאים מתכסים באֲפֵר־הסוד וגם תנועות המוניות אשר בשקר יסודן היו והווים אצל כל העמים, אבל המוני כל העמים לא היו מעולם בעלי חכמה נסתרה בנעריהם ובזקניהם לשם רמאות, המוני כל העמים לא ניסו מעולם להחיש ישע לעצמם על ידי לחשים ומכתבי רמיה ומלשׁינות, בעוד שׁאלה בני “הסוחרים בבשָׂמים וגבינה, שׁמן ופירות” השכילו לגזור חרם על הוצאת כתבי האריז“ל לחו”ל, למען ירבו במחירם, וכשנתגלה, שיש מהלכים לסחורה זו והדרישׁה הרבה מרשׁה גם להוזיל מעט את המחיר – לפַבּרק אותה בלי מידה וקצב, בלי בושה ויראת חטא… (ראה כל סוף פרק כ"א); וזה בן הסוחר ב“עופות וביצים” ידע לגנוב לב בַּנקיר יהודי מצרי, בכדי להשׁתמשׁ בממונו ובהשׁפעתו ואמר לשבת על כיסא־המלוכה על־ידי נדרים ונדבות וביטוי שם המפורש…
קוראים אנו את “אבן־התועים” ולבנו יִתּר על אפסותו של משיח־ישראל זה, שהתעה אלפים ורבבות אחריו. ומה שנורא בעיקר הוא, שהתועים לא נתעו אחרי האפס הגדול הזה אלא מתוך שהיו אפסיים בעצמם. ומה שעוד יותר נורא, שגם אלה שלא נתעו משום־מה, מתוך אדיקות, מתוך יראה מפני החדש או מאיזו סיבות שתהיינה, לא היו טובים, לא היו פחות אפסיים, מן התועים…
וכל התעתועים האלה, המהלכים עלינו אימה, נתונים לפנינו בשני הספרים שלפנינו בהרצאה של מסיח לפי תומו; הדברים נקראים כרומאן קל, והשערות תסמרנה…
ציבור, שמסחרו בשׂמים ופירות רקובים, תעשייתו – קבלה מעשית ו“עצי־חיים” מיסודם של הוויטאלים, גואליו – אנשים כשבתי צבי ומקורביו, נביאיו – כשמואל פרימו1 ונתן העזתי, אמצעיו וכלי־מלחמתו – טבילות במקווה־מים והשבעות והבל־פה; ציבור שחיה וחי ככה מאות ומאות בשנים – האם אין כולו צריך בדיקה?…
ברם, זה ודאי יתברר לנו מספר־ההיסטוריה הזה: כלכלת־הגיטו ותורת־הגיטו, מושגי־הגיטו ומעשי־הגיטו – בד בבד ישאו כולם.
[“הפועל הצעיר”, טבת תרע"ד; החתימה: ב.–י.]
-
אגב, דוד כהנא יאמר לנו כאן בפשטות ובלי כל התכּוונות וחקירות, שפרימו זה הוא אותו שהיה אחרי–כן לרב באדריאנופול. ולחינם הרבה כל כך מר רוּבּאַשוֹב להתלבט בזה במאמרו ב“השלוֹח” ולבוא לידי מסקנה “חדשה” זו אחרי שקלה וטריה “היסטורית” על כמה וכמה עמודים. ↩
מִשְּׂדֵה הַסִּפְרוּת ("דון יוסף נשיא" ליוסף קלוזנר)
מאתיוסף חיים ברנר
הוצאת "לעם" (נוסדה על ידי “הפועל הצעיר”), 79–80. "דון יוסף נשיא" הדוכס שׁל נכְּסוֹס (ציור היסטורי) מאת ד“ר יוסף קלוזנר. יפו, התרע”ד. 37 עמודים.
המחברת הזאת, שהוציאה “לעם” אחרי הפסקה של חדשים רצופים בעבודתה, עוסקת גם כן באישיות היסטורית מאותה התקופה הקרובה מאד למקובלים ולשבתאים ותוכל לשמש באיזו מידה כמילואים למה שהובע בספרו החשוב של כהנא. “דון יוסף נשיא היה יחיד בדורו בהבנתו המדינית. דבר זה בא לו דוקא מפני שנתערב ‘בגויים ולמד מעשיהם’. מפני שבתור אנוס ממשפחה חשובה ומפני עסקיו הגדולים היו לו מהלכים בין הספירות המדיניות העליונות. והוא גם היה איש־מעשה ושנא חלומות והזיות”, אבל לפעול איזה דבר בקרב עמו לא עלה בידו, מפני שאין מקום לאיש מדיני בתוך קיבוץ של תשושי־כוח ומחוסרי כל רגש מדיני מאז ומעולם!
דון יוסף נשיא לא נהיה לגיבור טרגי בתולדות־ימינו: יותר מדי, כנראה, היה רחוק מעולמות־החלום, יותר מדי היה יהודי ספרדי עם כל השטחיות וההתפשרות שבטיפוס בני־אדם אלה; אבל הופעתו של יצור כזה בסביבה היהודית, אבדן כוחותיה המעשיים של האישיות הזאת לעמה, אי־היכולת של ה“עם” הזה להשתמש לטובתו בבנים שכמות אלה – כל זה חומר הוא לא רק ל“ציור היסטורי” קטן, כי אם גם ל“טרגדיה היסטורית” גדולה.
תיאור היסטורי רחב של פרטי חיי היהודים, פרנסותיהם ומצבם ה“רוחני” בימי נושא המוֹנוֹגרפיה הזאת שלפנינו אין במחברת; אבל הזכרת הרבה עובדות חשובות וציוּנים כוללים הקולעים למטרתם יש ויש. מובן, שכבכל מה שכותב קלוזנר אף כאן אור וצל משמשים בערבוביה. אותה ההתפעלות, למשל, מ“רגש־האחוה החזק בכל שבטי־ישראל עוד לפני שלוש מאות שנה” בע' 32, על סמך דאגתו של יוסף נשיא ליהודי־פולין, למרות תארו בעצמו את ההפך הגמור מזה בע' 15–16 (סוף פרק ב') אצל “שבטי־ישראל” בכלל… אותה ההתפעלות מהשפעת איזה יהודי איטלקי על עניני המדינות, למרות שכל המחברת הזאת גופה מעידה כמאה עדים על ערכה של “הדיפלומאטיה היהודית” בכל אשר תבוא… אותן ההוספות הספציפיות מעין: “דון יוסף רצה לנסות אותו נסיון עצמו, שהבארון רוטשילד” וכו', או בנוגע לישוב קפריסין: “כמו שחשבו ציונים אחדים בזמננו” (עם מרדכי עמנואל נוח ואפילו עם הבארון הירש ודאי יש לו ליוסף נשיא יותר קווים משותפים מאשר עם הבארון רוטשילד והציונים האחדים בזמננו, אבל אין זה מן העיקר)… אותן ההערות המשתמעות לתרי אפי, ספק־לגלוג, ספק־התפעלות, מעין: “אם אין מדינת יהודים – מה נשאר לאומה הישראלית בגלותה חוץ מ–מספרים ישנים וחדשים?” ואותה חתימת־המחברת השורטת בדיבורים המתחילים “ואף לאחר שלוש מאות שנה”, – דיבורים שאינם ענין כלל ל“ציור ההיסטורי” שלפנינו אלא מין “ובא לציון גואל” בנוסחא חדתא…
רושם לא נעים, מהצד הספרותי, עושות גם החזרות התכופות על הרעיונות היסודיים, שדון יוסף היה בעל חושים וכשרונות מדיניים ונתכוון להיטיב לעמו, אם כי גם לשם תאוות השלטון והשררה העצמית, אלא שדור־היהודים בעת ההיא לא היה ראוי ומוכשר לקבל טובתו: גם הרעיון היותר נכון כשאתה חוזר עליו במחברת קטנה שכזו אחת ושתיים ושלוש (ע' 23, 34, 36, ובאגב אורחא עוד במקומות אחרים) ובאותן המלים ובאותם המבטאים, יהיה בהכרח לזרא.
ברם, איך שיהיה, ובעיקרה וברוחה הכללי זוהי מחברת יפה ומועילה לקהל־קוראינו. טובה עשתה אתנו ההוצאה “לעם”, שנתנה אותה לנו. ותהא זכות זו כפרתה אפילו על המחברת “כתבי קדשנו”…
“הכל היה אז: – יקרא הקורא במחברת זו – ארץ חרבה ומצפה לבניה, דיפלומאט גדול, שהיה קרוב וראוי למלכות, שליט גדול, שאהב את היהודים ולא הפריע את הנשיא היהודי מעבודתו בארץ־אבותיו; אך דבר אחד היה חסר: עם לא היה. עם־ישראל היה אז במצב של שינה, שבו ראה רק חלומות ודמיונות של מקובלים ובעלי־הזיה. “הקול המבשר” של דון יוסף נשיא, שהיה צריך להרעיש את כל עולם־ישראל מן הקצה עד הקצה, מצא לו הד רק בקרב קהילות ישראליות מועטות ואך גאון אחד נתפעל על ידו. אפילו גאוני צפת לא הרימו את קולם לטובת הרעיון הנעלה. יותר מדי חול היה בעיניהם, יותר מדי פשוט וטבעי. בנין עיר, נטיעת תותים, הבאת כבשים לשם צמר – מה היו מעשים פעוטים כאלה בעיני החריפים והבקיאים והמפולפלים של אותו זמן מצד אחד ובעיני המקובלים ובעלי־הסודות ובעלי־הנסים מצד שני?”
דברי־אמת שכאלה מן הראוי שישמיעום וישמיעום כיום ביעקב בספרים ובמחברות השכם והשמע. אם ישוב וירפא לנו על ידי כך – לא נדע, אבל יהי את אשר יהי, אל נא תהא סגולה אנושית זו – להתריע מתוך כאב – קלה בעינינו!
[“הפועל הצעיר”, שבט תרע"ד; החתימה: ב.–י.]
מִשְּׂדֵה הַסִּפְרוּת ("מולדת")
מאתיוסף חיים ברנר
מולדת, ירחון לבני־הנעורים, יוצא לאור על־ידי אגודת המורים בארץ־ישראל ו“קהלת”. ערוך על־ידי יעקב פיכמאן. יפו, תרע"ד. כרך ה‘, חוברות א’–ד’.
כבר זכינו, איפוא, לארבע חוברות (אחת כפולה) של ה“מולדת” גם בשנה זו, והחוברות מלאות ומנופות, נחמדות למראה וטובות לקריאה. בכל גליון וגליון ניכרת יד־אמן עסוקה בעבודתה בדעת ובכשרון, בחיבה ובנוי.
האם רוצה אני לומר בזה, שהכל ב“מולדת” משביע רצון? זאת לא זאת. על ירחון נאה זה, נאה בהרבה מובנים, יש גם לערער בהרבה מובנים.
ה“מולדת” הוא “ירחון לבני־הנעורים”. כך רשום על שער כל חוברת וחוברת. זאת אומרת, לא אורגן ספרותי סתם בשביל הקורא העברי במדרגת התפתחותו הרגילה, כי אם בשביל הקורא הצעיר, העומד עוד בראשית התפתחותו בתור קורא; לא בשביל הקורא, המחפש והצריך לחפש בספרות את המלה האחרונה, הרואה והצריך לראות בספר בן־שיחה מעניין, כי אם בשביל הקורא, שעליו עוד ללמוד לקרוא, להתחנך בקריאה, לקנות חיבה למלה העברית הנדפסה, בשביל הקורא, שטוב טוב, אם יראה בספר הטוב את רעו וידידו הגדול ממנו, את מורה־דרכו…
ומהאי גיסא, מצד יחס־הכבוד – לא נימנע לומר את שבחה של ה“מולדת” בפניה: בחיצוניותה הנאוה ובפנימיותה הגדושה, בשפתה המשובחה ובמשנתה הברורה, וביחוד בטיפוח הספרותי הניכּר בכל עמוד ועמוד משלה יש בה בכדי לשתול את הנטע הזה – יחס של כבוד לאורגן ספרותי עברי – על תלמי לב הקורא הצעיר שלנו. ואולם מכל יתר הצדדים – עדיין מרובה הפרוץ, מרובה…
ובעיקר: רֵעָה ומולדת לעלמים העברים המעטים המבינים לקרוא עברית בארץ־ישראל ובתפוצות־הגולה, עוד לא נעשתה ה“מולדת”, עוד לא יכלה להיעשות; גם זו החדשה, הערוכה על ידי יעקב פיכמאן; ולא רק מפני שעוד לא נתפשטה כל צרכה, מפני שעוד לא הגיעה לידיהם, כי אם גם באשר חסרה לה עד כה טיפוסיות וחסרה לה גם חמימות.
טיפוסיות כיצד? החומר הספרותי הבא בירחון הזה לא כולו “מעור אחד” הוא, לא כולו נובע מתוך תעודתו בתור ירחון מוקדש לסוג ידוע של קוראים. הנה לכם מאמרי־מדע מעובדים בזואולוגיה, בוטאניקה וכו‘, ביוגרפיות, שיחות מדעיות, שירחון לבני־הנעורים, לפי המקובל, אי־אפשר לו בלעדיהם, ועל ידם דברי זמר משלום־עליכם, בוקי בן יגלי, שלירחון לבני־הנעורים יש אפשרויות ויש רשות להכניסם; ופתאום רשימות ביקורתיות – המלה האחרונה שׁל הספרות – כעין זו שׁל פיכמאן על דֵימֶל, של ר’ בנימין על סטרינדברג ועל “הספר העברי” של ביאליק… הא כיצד?
אמנם, יכול הייתי להודות, כי לבני־הנעורים לא צריך לתת דוקא אך פּוֹפּוּלאריזאציות; שאדרבה, ברוכה היד הכותבת להם דברים, שילמדום למנות את המלים של כל מה שהם קוראים – וכאלה הן, בלי ספק, הרשימות הנקובות באחרונה. אבל אם גם כך, אז הדרא קושיא לדוכתא, אז צריך היה, שכל הטוֹן של הירחון יהיה אחר. או כולו פלג זך של דברי־שירה מעוּלים, גם במאמרים על הטבע, או כולו ציבורי־קונכיות, עיבּוּד פופולארי גם בחלק השיר והביקורת. בכל אופן, לקוראים, שבשבילם צריך לציין: “סוֹפוֹקל – משורר טרגי יווני גדול” וכיוצא בזה, לא רק שׁלא נותנים שׁיר כ“גֶטֶה” אלא כותבים אחרת גם על ליליינבלום. בשביל קוראים שכאלה צריך להתחיל בכל מאלף־בית. כך וכך. דברים מפורשים ומתפרשים אחד על יד חברו. לאו דוקא באריכות יתרה, אבל גם בלי שום סמיכה על המעיין.
הרבה פרחים, – אמנם, פרחים חיים, פרחים ממש – וביניהם חתיכות ירקא, חתיכות בשרא וחתיכות כוורא – כך הן חוברות־ה“מולדת”. אפשר, שכך מוכרחים לעשות: תנאי־ההוצאה מצד אחד דורשים חומר־קריאה מלמד לבני־הנעורים, דורשים, שהירחון מסוג זה יהיה שוה לכל נפש, והמשורר־העורך מצד שני רוצה, כמובן, בכל מה שאין שאבּלוֹנה ובאנאליות נודפות ממנו. ומשל למה הדבר דומה? לאותו איש שהיו לו שתי נשים: אחת זקנה ואחת צעירה… אבל, איך שיהיה, לומר, שבאופן הזה תוכל ה“מולדת” לגדל פארות, לקבל צורה קבועה אחת ומאוחדה, להגיע לידי שלמות טיפוסית – אי־אפשר, כמדומה.
וכתוצאה מחוסר־הטיפוסיות – גם חוסר־החמימות, חוסר־ה“טמפרמנט”, חוסר־האינטימיות: הירחון כאילו אינו יודע למי הוא פונה, ולפיכך אינו יודע גם למשוך את הלב, למשוך את לבו של זה, שהוא פונה אליו. ה“מולדת”, שהיא לכאורה “לבני־הנעורים”, כאילו אינה מאמינה, שיש לה דבר עם בני־נעורים ממש, עם אלה העתידים להיות בוני־חיינו, ולכן אינה מוצאה לנכון לספר להם על חיינו, על פגעי־חיינו ועל צרכי־חיינו ואינה מחנכת אותם ברעיון העיקרי של סביבתנו, רעיון־העבודה. חיינו במקום צאתה־לאור כל כך קשים, כל כך מסובכים, כל כך מפרכים – ובה, ב“מולדת”, לא יורגש זה כלל. התחשוב, כי לקוראיה אין זה נוגע, אין זה צריך לנגוע? זרמי־חיינו מסביב העלו שאלות משאלות שונות, שאלות עוד יותר קשות משאלת הטכניקום בחיפה – וה“מולדת” אינה רוצה לעשות בהם אפילו טבילה אחת! היא אינה שופטת, אינה דנה, אינה מעריכה – היא אינה עוזרת לנו במלחמתנו, מלחמת־החיים! קרה היא, קרת־המזג. חלק גדול, למשל, מספר נחוץ כ“האדמה החדשה” נדפס – אימתי? לפני פיכמאן. ובימי פיכמאן אין אנו רואים גם את השאיפה לדרך זו. גם בחלק האמנותי, גם בחלק הפובליציסטי – אין קול ענות! לב הקורא הצעיר לא יחם מן ה“מולדת”!
ספינתנו נטרפה. גלים יעברו ראשנו, גלים זועפים, ואנו מבקשׁים בדבר־הספרות מורה־לשְׂחִיָה. אבל ה“מולדת” אינה אלא אי קטן, מוקף גדר יפה, בנוי טירות ופלטין. אנו מתענגים על מראהו, אנו נהנים, אבל מצוא לא נמצא בו את סיפוקנו. אנו מבקשים לדעת את הים ולאן יוליכונו משברי־גליו…
ויש אשר תיראה לנו ה“מולדת” כאומנת נאה, לבושת מכלול וטובת־טעם, המראה בתנועות גראציוזיות ומתונות דוגמאות של שירה ומחול. אבל לנו ולבני־נעורינו כיום תינתן־נא אחות טובה מחבשת פצעים ומרטיבה במים טהורים את הלשונות שנשתו בצמא!
התאמר ה“מולדת” למלא לנו תפקידים שונים אלה? התהיה לנו ברבות הימים לא רק למענגת־נפש, כי אם גם למשמחת־לב ולמאירת־עינים?
––––––
פרטים – לא מענייני הפעם. המאמר על פילון מאת ד“ר צפרוני נופל הרבה ממאמרו על פלוויוס שקדם לזה. בפלוויוס גילה המחבר איזו קווים, שצריך היה לעמוד עליהם; בפילון לא די שלא גילה כלום, אלא שחזר גם על כל האמרות הנדושות על התקופה האלכסנדרונית והחכם האלכסנדרוני. – “שיחותיו המדעיות” של הד”ר ברוכוב, וביחוד זו שעל דארווין ומבקריו, מצויינות הן, לדעתי, בשביל ירחון פופולארי. ה“תמרים” של א. שטיינמאן טובים מאד, אלא שלא טוב מה שרשם מתחת “על פי מוטיב של מוּלטאטוּלי”: מי שישווה את זה לתרגום ממולטאטולי “קול־הציפור”, שנדפס ב“האחדות” תרע“ב, גליון ל”ד, הוא יראה, שאם גם הוסיף מר שטיינמאן מבטאים מדרשיים נאים אחדים על פסוקיו של המספר־הפּאמפלֶסטיסטן ההולאנדי, עדיין לא היתה לו הזכות הספרותית לקרוא את שמו על הדבר כולו ולפטור את המחבר האמיתי ב“על פי מוטיב”.–
כן, פרטים – אינם מענייני הפעם, אלא שאף על פי כן לא אוכל להתאפק – איידי דאתינא להכא – מהעיר מה שיש לי להעיר על הדבר הכי חשוב בשבילי בכל ארבע החוברות של שנה זו, המונחות לפני, הלא היא המסה “קהלת” מאת יעקב פיכמאן. ושוב: לבני־הנעורים אין זו מסה מתאימה! קהלת, ככל ספר ישן, הוא קודם־כל ספר מוקשה. וכשמדברים עם קוראים מתחילים בנדון זה צריכים הדברים להיות מבארים, מפרשים, מסבירים. בשבילם כדאי היה אפילו להביא מדעותיהם־השערותיהם של החכמים רנ“ק, ר' שלמה רובין וכו' על זמן־חיבור־הספר, מחברו, מקורותיו, לעמוד על אותה ההשערה הנוקבת, שהספר הזה אינו מקורי־עברי כל עיקר, אלא תרגום או עיבּוּד מיוונית. בכל אופן צריך היה בשבילם להרצות מבראשית את עיקרי־הספר, עיקרי־רעיונותיו, משליו, אופן־היכתבו, דרך־סגנונו, ושלא לקמץ – בתור ראיות להנחותיו של בעל־המסה – בציטאטות מפסוקי־קהלת, שכל כך קשה גם לנו, הגדולים, להולמם ולהביאם באיזה קשר. ואולם על זה, שמאמרים כגון אלה אינם לירחון מסוג זה – על זה כבר דיברתי לעיל בדרך כלל. אפס, אם ליצירה ספרותית ובשבילי, בשביל קוראים מובהקים, אז מניח אני לכל מה שנדפס ב”מולדת" ואיני מבקשה אלא במסה זו. פותח אני את החוברת הכפולה ומתחיל לקרוא: “כחידה גדולה וסתומה לנו הספר הקטן הזה למן הקריאה הראשונה שלו, קריאת הנצחון על ביטול העולם, ועד דברי היגון השוקטים עם סופו, יגון האדם החרישי על חורבן עצמו”. מתחיל אני לקרוא את הדברים האלה והריתמוס עם הפשטות והבהירות משיבים עלי לרגעים אחדים אותה הרוח של שקט וטוהר, אשר כל חזון רב, ואף שירי יעקב פיכמאן מלאים אותם. “קריאת־הנצחון על ביטול־העולם” – האם שמעתי מעודי הגדרה נכונה שכזו על אותו הפסוק־הבעיטה: “מה יתרון לאדם?!” ואותם הדברים על צעירותו וזקנותו של קהלת, על בדידותו של קהלת, על פשטותה של שיחת־קהלת – מיטב הדברים, שנאמרו בזה!
ואולם אל־נא אחטא לאמת שבלבי ואל אומר, כי מסה זו לדידי כולה היא בלי דופי. לא, לא אומר ככה. קודם כל, העמודים הראשונים שלה כוללים בתוכם, בעיקר, גם את יתר העמודים. במלים אחרות: המחצית הראשונה שלה רבה וכבירה היא מן השניה – ליקוי, שאין לו תקנה ביצירה אמנותית, אף כי גם ספר קהלת בעצמו לא ניקה מזה! ובראש פרק שני, למשל, הנה כבר יבקש לו בעל־המסה מעין מפלט באופן־כתיבה פרישמאני: “עוד בהיותי ילד עם ילדי ה’חדר' לקחה תמונתו הנוגה של האיש הפלאי הזה את לבי וכו'” – והדברים צריכים עיון. אם תמונתו של קין הורג־אחיו, אשר עליו יסופר בחומש בראשית, יכלה לקחת את לבו של ילד־ה“חדר” דוד פרישמאן ולעורר בו מקצת מן הרעיונות המובאים בהקדמה לתרגום הספר “קין” של ביירון, הנה דבר קהלת, דברי שלמה בן דוד, על השידה והשידות שעשה לו ללא־הועיל, יכלו להיות לנער־ה“חדר” יעקב פיכמאן אך פסוקים קשים ובלתי מובנים כהוגן, המשך ממשלי ומאיוב, אבל לא “פוֹן” לתמונה נוגה של איש פלאי… בכלל, הדגיש פיכמאן יותר מדי במסתו זו את “האיש הפלאי” ושכח את הספר. איש־משורר מודרני יותר מדי עשה מר פיכמאן מקהלת. נשכח ממנו הספר הקדמון שהיה לפניו, ויחזה לנו איש בעל־“שטימונג”, שאמנם דבריו סותרים זה את זה, אבל רגשותיו מעצמיות אחת יהלכו ואין בהם כל סתירות. ומכאן נתבצר לו מקום למשפטים חטופים: “קהלת אינו שופט את החיים; הוא רק מעיד עליהם”. ועוד יותר מפורש: “שנאת החיים אין בספר הזה”. ואולם לי נדמה, שׁב“שׂנֵאתי את החיים כי רע עלי המעשׂה הנעשׂה תחת השמש” יש לשמוע לא רק קול של מעיד; לי נדמה, ש“סתירות שאינן מתישבות” יראה בקהלת לא רק זה, שיבקש בו “שיטה פילוסופית מופשטת”, אלא גם “מי שיבקש בו הד חיי אדם וצערם ותקותם ויאושם” לא ימצא את “השקפת־העולם ההרמונית”, שפיכמאן מבקש למצוא דוקא. לי נדמה, שאם גם טובים ויקרים הדברים, אשר דיבר פיכמאן ב“מסתו”, ועמוק ויקר הוא הקהלת אשר חזה בעל־המסה, אבל לא תמיד הוא זה הקהלת הנשקף לנו מתוך הספר “קהלת”, כי אי־האחדות ואי־ההרמוניה של קהלת אינה אי־האחדות ואי־ההרמוניה של בעלי השירה המודרנית, שבמאסם בשיטות פילוסופיות מופשטות ובמדדם הכל באמת־המידה שלהם, יוצא שאין אחדות ואין הרמוניה בעולם ובאדם, ו“נתערבו כל התחומין”. הסתירות של קהלת אולי אינן כלל אישיות, והמצע לאי־ההרמוניה שלו אינו הרמוניה אישית פנימית כרצון פיכמאן, כי אם – סתירות שׁל דברים, סתירות סִפרִיות. קרוב לודאי, שׁאין אחדות בספר זה, מפני שאינו אחד! מי שקורא בלי כוונות קדומות את האפיקורסות של “מי יודע, אם רוח האדם” ורואה אחר כך את ה“סוף דבר הכל נשמע”, יבין שלפניו לא רק סתירות ברעיונות וחילוקים והבדלים בהלך־נפש (כגון אותו “מוצא אני מר ממות את האשה” לעומת “ראה חיים עם האשה אשר אהבת”), שאפשר לישבם לעת־הצורך בזה, שמחבר־“קהלת” לא היה פילוסוף מופשט, אלא משורר סובל, המתרוצץ מרגש לרגש וממחשבה למחשבה, התועה, החוזר בו. לא! לפני הקורא קושיות וסתירות, שמקורן בלי ספק בהוספות ובהגהות ובשינויים ובתיקונים של סופרים ומעתיקים (אותם עניני הנדרים והמלאך והאלוהים העושים שייראו מלפניהם וכו') ולא בחילופי מצב הרוח של משורר קדמון. בקהלת אין רק קולות שונים בעלי גוונים שונים, כי אם גם קול וחוסר־כל־קול, הבעה וחוסר־הבעה, דברים כדרבונות וצלצול עמום – ולמה, איפוא, יעלה הכל בקנה אחד של אישיות אחת, שלא כרושם־האמת שאנו מקבלים ישר מן הספר?
[“הפועל הצעיר”, שבט תרע"ד; החתימה: ב.–י.]
מִתּוֹךְ הַפִּנְקָס: (על ה"חדר")
מאתיוסף חיים ברנר
מלבד העתון הפדגוגי להורים ולמורים “החינוך”, היוצא לאור ביפו, הקדישו אשתקד כל עתונינו היומיים, השבועיים והחדשיים, בעברית וביהודית המדוברת, הרבה מאמרים לשאלת ה“חדר”, ערכו, נחיצותו, יתרונותיו וקלקוליו, תיקונו ואפשרות־תיקונו. מבול של מאמרים בנדון זה הביאה אז לעולמנו אסיפת ה“מפיצים” הידועה (בשנה זו נשנים הדברים, ושוב בעטיה של אותה חברה וחגיגתה…). אפילו “השילוח”, שאינו מדקדק בשנים האחרונות להיענות לכל שאלות־השעה, נתן מקום ל“מורה צעיר” אחד, שבא ודן בעניני החינוך הדתי בבית־הספר, והעלה, עד כמה שאני זוכר, שחינוך בלתי־דתי רצוי יותר מחינוך דתי, בהיות שתעודת־החינוך היא להעמיד את החניך ברשות עצמו, והדתיות הרי כופה על הילד הר כגיגית. המסקנה, איפוא, אם לא בפירוש נאמרה, הרי מכל מקום היתה ברורה למדי: ה“חדר”, שכולו טיפוס של בית־ספר דתי, ואחר אינו יכול להיות ולא יהיה, עליו להיבטל מעולמנו. השקפה פרוגרסיבית קיצונית ובלתי־צפויה!… לעומת זה נדפס בחוברת השניה של הירחון “די יודישע וועלט”, היוצא לאור בוילנה, מאמר בשם “שאלת־החדר”, שהעלה, כי הצידוּד בזכותו של ה“חדר” אינו מַתנה את ריאקציוניותו של המצדד, ולהיפך, ההתנגדות לו, ל“חדר”, אינה סימן לפרוגרסיביות. כי הכל תלוי בתוכן הקונקרטי, שמכניסים למושגים הללו. ומה שנוגע למעשה, אין כלל שני הצדדים המחולקים רחוקים זה מזה, כפי שידמה בסקירה ראשונה. שה“חדר” בצורתו זו הוא לקוי ופגום והוא עומד וצווח “תַקנוּני” – בזה הלא כולא עלמא לא פליגי. גם מצדדי ה“חדר” הטראדיציוני מודים, שחייבים אנו להכניס בו תיקונים ראדיקאליים, חיצוניים ופנימיים, אם רוצים אנו להתאימו לדרישות־הזמן. מאידך גיסא לא יחלוק גם הצד שכנגד, כי ה“חדר” תופס עדיין מקום רחב בחיי עמנו, ובגרעינים החיוביים שבו חייבים להשתמש למזרע זרע בית־הספר העתידי. ה“חדר” יכול לקבל צורה ותוכן של התקדמות, כשם ש“בית־הספר” יכול להיות דתי וריאקציוני.
“גם המתנגדים לעבודת ה”חדר" – קראתי שם – וגם המצדדים בזכותה של זו סוברים, שבית־הספר העממי הלאומי האמיתי, שעליו להוציא יהודים שלמים ואנשים שלמים, איננו עדיין, אלא שעתיד הוא להיברא. הם רק נפלגים בשאלה: כיצד לברוא את בית־הספר העממי הנורמאלי הזה? ובאים מתנגדי ה“חדר” עם סכימה מוכנה, לקוחה בהקפה מן החוץ, עם איזה מין אידיאה אפלטונית על ‘בית־הספר העממי’ ומציעים לנו לבנות אצלנו את הבית הזה. באופן הזה הם רוצים לבטל כל הנסיונות שקנינו בנדון החינוך במשך מאות בשנים ואומרים להתחיל הכל מחדש, כאילו אך תמול נולדנו. אבל הם שוכחים אמת אחת, שעל העסקן החברתי הרציני לשוותה תמיד נגד עיניו, שבחיים החברתיים אין דבר גדל מאליו, אין יש מאין: כל השינויים במחשבה ובמעשה של הציבור באים בהדרגה ולאט־לאט. בחומת הישן מתהווים סדקים ובקיעים, שדרך בם יחדור החדש. כל הרקב והנובל בישן נושר ממילא, וכל הבריא והמוכשר לחיים מתמזג עם האלמנטים החדשים, וכך תיבראנה צורות־חיים חדשות. תעודת עסקני הכלל היא לסייע לפרוצס־היצירה הזה, להקל את חבלי־היצירה ולהחיש את הפעולה".
דברי־טעם, לכאורה, בפרט, אם לא נדון בהם כשהם לעצמם, אלא ביחס לשליחותם של עסקני־הכלל… עסקני־הכלל ודאי אי־אפשר להם שלא להיות אוֹפּוֹרטוניסטים, מתפשרים עם המציאות, ולא כל שכן, שאסור להם לזלזל בנסיונותיה של המציאות. צדק בעל־המאמר, – חשבתי בשעת הקריאה – שאם עסקני־הכלל שלנו רוצים להגיע לידי צורה חדשה של בית־ספרנו העממי, אין עליהם לבוא בסגולות ותרופות מוכנות (שכשהן לעצמן, כפי שמוסיף בעל־המאמר, יכולות הן להיות ראציונאליות, בדוקות ומנוסות אצל אחרים), אלא עליהם קודם כל לשׂים לב למציאות, לטיפוסי בתי־הספר הקיימים, ולעַבּדם ולהתקינם על פי המגמה הנכספה. על עסקני־הכלל לברור מתוך הטיפוסים האלה את הטיפוס היותר קרוב לאידיאלים שלהם ולעשותו נקודת־אחיזה לעבודתם, להגביר את יתרונותיו ולהמעיט את מגרעותיו, באופן שׁיבָּרא אצלנו בית־הספר הרצוי למטרותינו.
והנה מארבעת טיפוסי בתי־הספר הקיימים כיום ברחוב־היהודים שברוסיה: ה“חדר”, “החדר המתוקן”, ה“תלמוד־תורה” המתוקן ובית־הספר הציבורי – הראשון הוא היותר מתאים, לדעת בעל המאמר ההוא, למטרה. במלים אחרות, ה“חדר” הישן הוא הטיפוס היותר קרוב לזה, שבו יקשרו את גורל בית־הספר היהודי לעתיד. כי “החדר המתוקן” הוא בריאה אי־טבעית לגמרי ואין לו כל עתיד, תלמודי־התורה המתוקנים עומדים תחת השפעת האינטליגנטים היהודים המרוּססים, וגרועים מהם במובן זה בתי־הספר הציבוריים, שהנם ביסודם בתי־ספר רוסיים, ורק שמלמדים שם קצת דת־אל – תוכחה ומוסר־אלוהים רב לתלמידים. אלה, למרות מעלותיהם החיצוניות בהשוָאה ל“חדר” הישן, אין הם יכולים להיעשות נקודת־מוצא לבית־הספר היהודי האידיאלי. ורק ב“חדר” הטראדיציוני ימצא בעל־המאמר מה שהוא מבקש. אליו צריך לפנות, וממנו צריך להתחיל את הבנין.
כי הנה, ראשית כל, יש להתעכב על העובדה, שעוד כיום לומדים ב“חדר” כחצי מיליון ילדים יהודים.
“הרי חזיון נפלא הוא, שאחרי כל החטאים שמונים ל’חדר' אין הוא עוזב את עמדתו. ואם רוב ההורים היהודים מוצאים עדיין לנכון לשלוח אליו את ילדיהם, הרי שיש בו כוח־משיכה בשבילם, הרי שיש בו דבר־מה העושה אותו ליקר וקדוש בעיניהם. ואם יש ל’חדר' סגולה זו, הרי שעלינו להניח, שזהו שורש־היהדות, ושאת זה צריך להעביר גם לבית־הספר החדש”.
מה כוחו זה של ה“חדר”? איהו מותיב לה ואיהו מפרק לה.
“קודם כל ובעיקר – החן היהודי והרוח הטהור המרחף על המוסד המסורתי הזה, שגדל באופן טבעי אימאננטי מתוך החיים העממיים והיה קשור אתם במשך תקופות שלמות”.
וכאן, במקום הזה, לאחר סקירה אחת על פני כל המאמר, שנכתב כלפי יחסם השלילי של היודישיסטים הקיצוניים אל ה“חדר”, לא התאפקתי וציינתי בשולי העמודים לאמור:
…“קודם כל”. קודם־כל – וסוף־הכל. נראה, שמאמר, ואפילו מאמר טוב, לעולם מאמר הוא. שהרי עד סופו, עד סופו של המאמר הזה, לא ימצאו נימוקים אחרים מוחשיים מזה “החן הרוחני” ומהחזרה אליו פעם ועוד פעם. ואם טעות גוררת, כרגיל, טעות, הנה המלה המוטעית “יהדות”, שהוציא המחבר מפיו, גוררת כבר אחריה בהכרח חזרה על כל אותן המליצות המעורפלות, הבלתי־נתפסות, שהוא בעצמו מתנגד להן בראשית מאמרו, בדרשו, שידונו על הענין באופן קונקרטי, בלי “שטימונגען” והרהורי־לבבות ידועים. כנראה, נקל לדרוש כזאת מאחרים וקשה לקיים בעצמו. הוא קורא תגר על הסכימאטיים, ולבסוף גם הצעת תיקוניו הוא אינה אלא סכימאטית.
לא ידון רוחי בזה, שהראָיה מכוח־המשיכה של ה“חדר” על “רוחו הטהור” של זה אפשר היה להעביר גם על… על, נוּ, יהא גם על בתי צדיקי־פולין ולהוכיח על הרוח הטהור השורר בהם, שהרי רוב יהודי פולין נמשכים אחריהם. ברם, לא זה העיקר. העיקר הוא, שאין תוצאה קונקרטית מדברי הקילוס ל“יהדות־ה’חדר'”. למה זו לה“יודישע וועלט”? האם צר לה המקום ב“השילוח”? ואם תתאמר ה“יודישע וועלט”, שהיהדות שלה היא יותר בעלת־שרשים ופחות תלמיד־חכמית – אל תתאמר! המלה “יהדות”, אם תתן לה אצבע, תבלע את כל היד! מכיון שנאמרה יהדות, ואפילו אצל נ. ג. מה“יודישע וועלט”, בידוע הוא שידבר גם – כמובן, יודישיסטית־גדולות! – על “שלמות־חיי־הגיטו וההרמוניה שבהם”, על “הירושה הרוחנית”, על “אוצרות־התרבות היקרים” ועל “שרשרת־הזהב ההיסטורית הנמשכת”.
הנה אני קורא:
“כל יהודי מרגיש את זה, וזהו הטעם מפני מה ה’חדר' חביב עדיין כל כך על העם. האב היהודי השולח את בנו ל’חדר' יודע היטב מה שיתן ה’חדר' לבנו. ה’חדר' יכניסו להיקף האידיאות של היהדות, יתן בלבו את הנקודה היהודית, ידליק בנשמתו את הניצוץ היהודי הנצחי, שלעולם לא יכבה בכל גלגולי החיים”.
והדברים – דברים, ודברים מוטעים, מתחילתם ועד סופם. מה הסודות הללו, שמגלים לנו מן ה“חדר”? (אגב: מה שמן ה“חדר” אסור היה לגלות סוד, זה גם כן כבר ירמז באיזו מידה על דבר־מה בלתי־כשר כל כך…) וכי אנו אין אנו יודעים את לימודי ה“חדר”? וכי אנו אין אנו יודעים את היחס השורר שם ללימודים, או, יותר נכון, ששרר, ששרר לפני שנות־עשר, ובשנותינו – לא כל שכן? וכי אנו אין אנו יודעים גם את יחס האב היהודי השולח את בנו ל“חדר” בכלל ול“חדר” ידוע בפרט, מפני שהמלמד פלוני בן פלוני סבב על פתחו, החניף לו ופיתה אותו? האב היהודי – שאת דרישותיו הקונקרטיות מן ה“חדר” אין נ. ג. מזכיר משום מה… – שולח את בנו ל“חדר” כל זמן שעל דעתו לא יעלה הרעיון, שאפשר גם בלי זה, כל זמן שחי בו או באשתו הצורך המיכני ללמד את הילד תפילה וברכות. בעומק־לבבו בז היהודי, גם היהודי הפשוט, לא רק בעל־הבית, ל“חדר” ולמלמד, אבל האדם ההמוני בכלל אינו מרבה לחשוב על כגון אלה, הוא עושה מה שהכל עושים. אילו באמת היה היהודי מוסר את בנו ל“חדר” מפני טעמיו של מר נ. ג. – “היקף האידיאות של הנקודה היהודית” וכו' – כי אז הן לא היה צריך לעשות כך בשום אופן. שהרי גם זה לא אמת, כי “ה’חדר' מדליק בנשמת הילד את הניצוץ היהודי הנצחי, שלעולם לא יכבה בכל גלגולי החיים”. רבבות צעירי היהודים שבכרכי אירופה ואמריקה – ברובם הגדול הן ביקרו את ה“חדר”, אם מעט ואם הרבה – והיכן הניצוץ היהודי ה“נצחי” שלהם? כמה מהם מתגעגעים כנ. ג. על “גירסא דינקותא” ועל המאור שבתורה ועל כל אותם הדברים הנזכרים בכל מאמריהם של מהללי ה“חדר”…
––––––
וחזר הוויכוח! בעד ה“חדר”, נגד ה“חדר”… אבל הלא גם מר נ. ג. לא הבליג על תאוות ההתווכחות, שכח את התוכן הקונקרטי והתחיל לנאום ולחזור על הנאומים של הזלאטוֹפּוֹלסקים ההבּראיסטים, אם כי בטוֹן אחר קצת, במוסיקה יודישיסטית… בעוד שבאמת כבר הגיעה השעה להבין, שעמודי היודישיזם אינם איתנים הרבה מעמודי ההבראיזם, שגם הבנין שלהם עודנו נמצא בקרבת ארונו של מוחמד. ואם לקונקרטיות – אז שלהם אינו גדול ביותר משלנו. ליהודי לא נחוץ לא לשון־קודש ולא ז’ארגון ספרותי – גם שני אלה לא יתנו לו את אפשרות הקיום… ואם אנו, יחידי־העם, באים לדון על מה שנחוץ לנו, ומתוך זה על ערך בית־הספר העברי, אין לנו לדון מצד “הרוח הטהור” ו“החן היהודי”. “רוח טהור” ו“חן” תלויים לא בטיפוס של בית־הספר, כי אם ביחידים העומדים בראשו ובסביבה שנותנת לאותם היחידים לעמוד בראש, ולחניכיהם – לחיות בעולם. כל ה“רוחות” וה“חנים” שׁל ה“חדר המתוקן” והבלתי־מתוקן לא יעמדו לו לאדם היהודי בצאתו מן הסביבה היהודית לגור בין הגויים. ולהיפך: כל בית־ספר חילוני מתוקן מן הצד הפדגוגי, אפילו אם לא יהיה בו אף רוח וריח כל שהם מן ה“חדר”, אפילו אם שֵׁם ה“יהדות” לא יזָכר שׁם ולא יִפָּקד ואפילו אם לא ילמדו שם אף פסוק אחד מ“ויקרא”, אם רק יבָּנה ע"י יהודים בסביבה יהודית ושׂפת־הלימודים שׁבו לא תהא נכרית,יהיה ממילא בית־ספר ברוח יהודי ויעמיד בוודאי אנשים בעלי רגש לאומי יהודי בריא, שבלי כל “ניצוצות נצחיים”, כל זמן שׁישָׁארו בסביבתם,יהיו מה שׁהם – יהודים…
ודבר זה אולי ראוי הוא להיסמן: האנשים מסוגו של נ. ג., בבואם להראות שׁרק ה“חדר” עם רוחו וחִנו הוא היסוד שׁעליו אפשר “לבנות”, כאילו מתחייבים הם מאליהם לשבח ביותר את המוסד הזה כשהוא לעצמו ולומר כלפי הטוענים על כל גופי קלקולי ה“חדר” הידועים, ש“לא בכל יצדקו” – וכמעט תמיד מבלי לפרש במה לא. מצד אחד יעשו לכם את הטובה ויודו לכם ש“בכלל פיגר החדר”, אבל מיד יתמלאו זעם עליכם ויצעקו: “וכי מזה יש להוציא, שעלינו לעזוב את ה’חדר' לנפשו? אדרבא, כל חסרונותיו קוראים לנו לעבודה, לגשת מיד להטבתו”. ובעוד שורות אחדות – “הרוח הטהור” של ה“חדר”! “החן היהודי” של ה“חדר”! חוש־החיים הבריא של העם החזיק ב“חדר”! וגומר, וגומר.
בית־ספרנו העממי – יתחילו אותם אנשים – מקולקל הוא. אווירו מעופש. תשעים ותשעה אחוזים מיוצאיו נשארים בורים גמורים. אבל ה“חדר” לא יפסיק את קיומו על־ידי זה שאנו לא נשים אליו לב. ניחלץ חוּשים ונתקנהו ויהיה לנו בית־ספר עממי מתוקן. דברים נכונים, לכאורה… אבל הלא דבר הוא, שעוד קודם שהם באים לתקן, כבר מוצאים הם לנכון משום מה לחזור תיכף ומיד מדיבורם אשר לא כן על “השד שאינו, כלומר, נורא כל כך”, שאדרבא וכו' וכו'… האם לא יש על כן מקום לחשוד, שהאנשים, סוף־סוף, עוד לא השיגו את כל אימת־ה“חדר”? האם לא יתּכן לנו לחשׁוב, עם החייט היהודי, שטוב טוב לתפור בגד חדש לגמרי מאשר להטליא ישנים ובלים? האם אין זה מרמז, שאנשים חדשים צריכים גם לבוא עם בית־ספר חדש ולא להתפשר עם מה שאי־אפשר להתפשר?
והלא ראה נראה, שכל זמן שמצדדי ה“חדר” ידברו גדולות – לא קשה, אפשר לשמוע. אבל בגשתם אל הצעות קונקרטיות, יסתמו ולא יפרשו מה לעשות לו ל“חדר”. להביע בפירוש, מה יכולים אנשים, החושבים שבית־הספר אינו צריך ללמד תפילה, שלבית־הספר נחוצים ספרי־לימוד מתאימים, חופש, יחס אנושי, מה יכולים אלה לעשות לבעלי־הבתים ולמלמדים, שתפילה ותרגום וכו' הם עיקרי העיקרים אצלם – זה לא כל כך נקל, כפי הנראה. נדבות־כסף להטבות היגייניות – עוד מובנות. חדרים מרווחים ורהיטים נאים – על זה אולי היו עוד מסכימים אלה שה“חדר” בידם. אבל מה יעשו המשכילים לרוח הפנימי של ה“חדר”, אם יבואו לתקן אותו על פי רוחם? מי יאבה לשמוע להם? מה יעשו ביום שיבינו ש“רוח טהור” וכו' הנם ביטויים מחוסרי כל תוכן, דברים שתכנית מוחשית אינה יכולה להתחשב עמהם, ועליהם להכניס רוח חדש בסדרי הלימוד, בארחות חיי ה“חדר” הממשיים? האם לא יהיו אז יותר קרובים אל המציאות ואל האפשרות, אם הם, החושבים אחרת ורוצים אחרת, יעמלו ביסוד בתי־ספר לפי רוחם ורצונם הם מן המסד?
בתיקון ה“חדר” יכולים לעסוק אנשים שלא גמרו את חשבונותיהם עם הלימודים הדתיים והחינוך הדתי. אנשים כאלה, אם יאמרו לעצמם: “ה’חדר' לא יבָּטל, אם לא יבּטל הצורך אצל המוני היהודים ללמד את בניהם להתפלל ולהעביר את הסדרה; בני עמנו מתחנכים ויתחנכו בחדרים, ועלינו לראות שהחדרים יתאווררו, שיוכנס בהם סדר; נלך, איפוא, ונחליף את המלמדים ההדיוטים בעצמנו, שאנו טובים ומלומדים מהם, נלך ונתקן את המלמדים, נלך ונוציא את רצועות והשוטים מידיהם, למען ייטב לנו ולבנינו ונאריך ימים” – אם כזה וכזה יאמרו לעצמם וילכו ויעשו את הדבר על אחריות עצמם, בסיוע ההורים האדוקים הרוצים בכך – תבוא עליהם ברכה. כי דבר עממי גדול יעשו. בירושלים, למשל, יודע אני אדם משכיל ובעל הכרה דתית כאחד, שהלך ואסף מניינים אחדים של בעלי־בתים, אבות לבנים, שאדיקותם אינה מונעת מהם לחפוץ בקצת היגיינה ובקצת תנ“ך ובגמרא מבוארת ללשון־קודש, ובעזרתם ובהשגחתם יסד בית־אולפנא, שהוא “חדר” ממש, “חדר” עם תפילות ועם גמרא, אלא בדירה נאה ובסדרים נאים וביחס נאור. האם אפשר לקפח שכר עבודה עממית שכזו? הן אלמלא הוא, היו אותם עשרות הנערים מתגוללים בתלמודי־תורה וב”חדרים" פראיים! ואולם אנו, חברת המשׂכילים העברים החפשׁים, שׁלא יחסֵנו אל לימוד־הגמרא יחסו ושבזכרנו, שעשרות נערים בעלי כשרונות יושבים ועוסקים במסכת פסחים, למשל, יתפלץ עלינו לבנו ולא נינחם כלל בזה, שהם מנגנים לא “במאי קא מפלגי – אין וואָס קריגען זיי?” כי אם “במאי קא מפלגי – במה הם מחולקים?”. מפני שברור לנו, שזה בכלל אינו אלא בילוי־עולם. מה לנו בבית הקברות? מה כוחנו לעשות בו? בשבילנו הרי זה, סוף־סוף, מוסד רע, ומקומנו לא יכירנו בו. מקומנו אנו, בלי ספק, הוא מחוץ ל“חדר”, להשתער עליו ולהפילו, להוציא את ילדי ישראל ממנו ולהעבירם לבתי־ספר עבריים.
––––––
מהו “החוש הבריא” של “העם”, שעליו ידבר מר נ. ג., ומה אומר לו החוש הזה, אין אנו יודעים. ואולם החוש הבריא שלנו אומר לנו, כי לא מיטב־השיר הוא בדברי יל“ג, שה”חדר" היה, הוה ויהיה, כל זמן שיהיה, “בור מלא רפש” – רפש חיצוני או פנימי.
– – – – בור מלא רפש
ומוטות ארוכים על פניו נטויים,
ושחוטים ברוב סימנים, שחוטים עד הנפש,
תוֹרים ובני יונה בּמוטות תלויים:
ראש המוט בערש, קצו בקבר,
והאפרוחים תלויים למטה ראשֵמוֹ,
ויעלעו דם ויפרפרו וינודו אבר
ויפרפרו מערשם עד פי קברֵמוֹ.
ורצוננו, איפוא, צריך להיות, שאת מקומו של זה יקח בית־ספר מטיפּוס אחר לגמרי (מובן, לא בית־ספר מן הטיפּוס, אשר שאף אליו יל"ג: הזמנים שלנו נשתנו!). לזה עלינו לשאוף, ולעמנו עלינו לאמור: מי בכם אשר יוכל לשמוע – ישמע. חִדלו לשׁלוח את בניכם ל“חדרים”, כי אם עִזרו בידי הטובים שבכם ליצור בית־ספר יהודי חילוני.
אנו, ציבור־המשכילים העברי־החפשי, בבואנו בתור שכאלה לדאוג לעתידות־חינוכנו, ברצוננו שבנינו יקבלו חינוך עממי־חפשי על פי מושגנו אנו – חינוך מעשי, אנושי, עם ידיעת־שפתנו וידיעות במלאכות הבית והשדה – אין לנו מה לעשות בין כתלי ה“חדר”, שעכשיו באבוֹד לנו גם מקצת האתמוספירה החיונית־הישראלית שהיתה לו עוד בימי גורדון וסמולנסקין, בהתגבר הניגוד שבינו ובין שוק־החיים, הרי הוא עוד יותר “בוֹר” ונושא עליו עוד יותר אופי דתי־בּלה מהמתואר ב“התועה בדרכי החיים”, למשל, ועלינו, איפוא, לחגור שארית כוחותינו ליצירת בית־ספר יהודי חדש, חילוני, שהנער שיצא ממנו יהיה מפותח בגופו, שלם בנפשו, אוהב עבודה ויודע עבודה עם כל מה שנחוץ לאדם לדעת. ואף לאומיותו תהא טבועה ברגשותיו בהכרתו, בשפתו ובמנהיגיו, ולא יונקת מדרשות פאתיטיות על הברית הכרותה בינינו ובין אל עליון, ולא קשורה ב“ארבע כנפות” וברצועות של תפילין. לריח המיוחד של פרחי־העבר אשר לרומאנטיקים ה“מתגעגעים” שלנו, בין מסטרא דימינא ובין מסטרא דשמאלא, ההבראיסטים והיודישיסטים גם יחד, המאמינים, שמהות־היהדות היא באופל בתי־המזיגה היהודיים והקלויזים וה“חדרים”, ושאלמלא חומש ורש“י ו”צאנה וראינה" לא היה משתייר, חס ושלום, מאויביהם של ישראל שריד ופליט, לא נחוש הרבה. אנו איננו מעריצים את ה“שיוּר” הזה ורוצים אנו בשיוּר אחר, אחר לגמרי…
ודאי! מי אשר לא יסתפק בסכימה, בסכימה זו או אחרת, מי אשר עוז בידו וגבורה בימינו וכוחו גדול, גדול מאד, לבוא ולהפוך את ה“חדר” של היום ל“חדר”, שאין מפטמים בו את הילדים ב“פיטום־הקטורת” ולא משתמשים בו בכל מה שאינו פדגוגי־אנושי, למקום שמלמדים בו לימודים כלליים ועבריים בשפתנו, למקום שהיהודים הקטנים מתעמלים בו, עובדים בו והשירה היהודית נשמעת בו, למקום שהכל שונה בו מאשר ב“חדר” מן המסד עד הטפחות, הרי הוא הוא הכוֹרה שוּחה ל“חדר” ומעמיד על מקומו בנין אחר לגמרי. ועל מה, איפוא, ישׁ לדון? על השׁם החביב שׁישָׁאר? על הנסיון ההיסטורי? האמינו, שׁלא כדאי, האמינו, שׁטוב שׁלא ישָׁאר… כי אלה היהודים שׁצריכים לַשׁם “חדר” ולתפילות “איזהו מקומן” שׁבו, לא ישמעו לכם ולא יאבו לתיקוניכם, ואלה שאִתם אַתם רוצים לבנות את בית־הספר העברי החדש, לא יקפידו על השם, ואין זה מן העיקר… ישָׁאר השׁם, ישָׁאר! העיקר, שׁלנסיון ההיסטורי הרב של ה“חדר” במקצוע החינוך – אין לנו לחוש הרבה. אחת צריכים אנו לדעת: אם נכונו לנו עתידות וימים חדשים, עלינו להתחיל הכל מבראשית. כי בעיקר העיקרים, אך “תמול נולדנו”. אין זו מליצה ואין זה נשק ביד מתנגדינו להפחידנו. תמול, תמול נולדנו, והכל צריך להתחיל מהיום. נסיונות־חדשים – החל מן הלחם אשר אנו אוכלים וכלה בבית־הספר שלנו. כי אם עוד צריך להביא ראיה על נחיצות ההתחלות החדשות בכל, אם עוד צריך להביא ראיה על רוע הדרכים אשר תעינו, הרי אין לנו מופת חותך מתולדותיו של ה“חדר” גופא. מאות בשנים של חינוך בזה ה“חדר” המלא “רוח טהור” ו“חן” מכל המינים, בו ו“בישיבה” שאחריו – ולבסוף?…
––––––
בכל הציוּנים הארוכים והישנים האלה נזכרתי בימים האלה להעתיקם אל פנקסי לא לרגל קריאת המאמרים הרבים על חגיגת החברה הפטרבורגית להפצת השכלה בין היהודים בקשר עם שאלת־ה“חדר” – החברה אינה שלנו, חגה לא חגנו וגם שאלת־ה“חדר” שלנו בארץ־ישראל קצת אחרת היא – כי אם לרגלי עובדה אחרונה אחת בחיי ירושלים ולרגלי קונטרס חינוכי־ספרותי אחד שיצא בירושלים בשבוע הבא.
העובדה היא: אותו ה“חדר” בנוסח חדתא־עתיקא, שהזכרתי בציוני מאז, אותו ה“חדר” שמלבד תורה במובן הצר מלמדים בו כלום, לצער כל הדואגים לחניכיו, הנערים החיים והמסוגלים לחינוך אחר, יותר מתוקן – אותו החדר הוחרם ע“י הבד”צ הירושלמי!
עובדה קוֹמית מכל הצדדים, ועובדה אופִיית. הבד“ץ הראה, שהוא בא־כוחם האמיתי של היהודים הרבים השולחים את בניהם ל”חדרים" הישנים ונזורים מבתי־הספר החדשים לא מתוך איזו הכרה, לא מתוך חשבון ודעת, כי אם מעיורון ומפניות פרטיות, של כל אותם היהודים שאינם מפלים בין אויבים ואוהבים, שגם כבוד־תורתם הם אינו אצלם כלום, שמעולם לא יעלה על דעתם לחשוב מה יועיל ומה יזיק לתורה ולמצוָה, אחרי שכל רוח וכל כוונות אין להם, ורק אל הפורמאליות שׁל “ואין לשַׁנות” עיניהם נשׂואות, עיניהם העיורות…
הוי, בית־דין־צדק, בית־דין־פרא, שבירושלים! כמה עיוור אתה! כמה רקוב אתה! כאבטומאט אתה מחרים יהודי שנסע ברכבת בשבת, כאבטומאט אתה מטיל “גודא רבא” על גנבים שניצלו את כסף־ה“כולל”, שהם עומדים בראשו, וכאבטומאט אתה מחרים גם “חדר”, שמזהירים שם על שמירת שבת. אך הכל אחת. ובלבד להדביק “חרמות” על הכתלים! כמה יאה אתה לעדרך ועדרך לך!
––––––
והקונטרס אשר אמרתי, הלא היא מחברתו של ח. ל. זוטא: “המלמד והמורה”, ירושלים, תרע“ד, דפוס “אחדות”, ל”א עמודים (נדפס לפני שנים אחדות ב“השילוח”).
מר זוטא, היושב בארץ־ישראל ונמצא בחוג בתי־הספר העברים החדשים, כבר השאיר את החדר וה“מלמד” מאחוריו. הוא פונה אל ה“מורה” הצעיר של בית־הספר החדש. בשבילו ה“חדר” אינו אלא דבר שבעבר, ולא שאלה אקטואלית, כּלמַר נ. ג., אלא שכמו לנ. ג. יש בלבו הרבה געגועים ל“רוח הטהור” ול“חן” של המלמד, והוא רוצה שה“יורש” – המורה הצעיר – “יקשור את פעולת חינוכו שלו באופן החינוך שבעבר”.
ולתכלית זו מתחיל ההלל הגדול. פנימיותו של ה“חדר”, הכוח המוסרי של ה“חדר”, היחוסים הציבוריים שב“חדר” – הכל היה נעלה ונשגב. לא יפה היה ה“חדר” בחיצוניותו, אך בפנימיותו זרח אור גדול. קראו את “על קצה גבול הילדות” של ש. בן־ציון ותדעו.
“על קצה גבול הילדות”, אבל מדוע לא את “נפש רצוצה”? מדוע לא את התיאור הריאלי הזה מפנימיותו של ה“חדר”, התיאור המראה לנו את כל היבושת הגדולה שבלימודי ה“חדר”, את כל היד הקשה וקוצר־הרוח שבסביבת ה“חדר”, התיאור המעיד לנו על כל שטחיות־ההבדל שבין חיצוניות ופנימיות, האומר לנו, שבמקום שאין אוויר ומרחב, במקום שאין התחשבות עם נטיות האדם־הילד, במקום הכיעור “המלמדי, החיצוני”, שם אין מקום לשום יופי פנימי, ושוא כל מליצה!…
ומתוך שמר זוטא, כנ. ג. וככל בעלי האידיאולוגיה הלאומית המקובלת בספרותנו, טועה ומטעה, שה“חדר” עם ה“תורה” שבו “ניצח את כל האויבים” ו“העמידנו כיום הזה” (ע' 8; כן, הוא עם כל חיי הגיטו, אמנם, העמידנו כיום הזה, אלא שצריך לראות כראוי, איך אנו עומדים כיום הזה!); מתוך שהוא מעלה ומפריז על ערך הדברים של “הימים הנוראים בחודש אלול” (ע' 10) וכיוצא בהם, מבלי לשים לב, שהפואיזיה של זה כבר אינה שייכת ל“חדר” אלא לפטריארכליות של רחוב־היהודים בכלל בימים מקדם, מה שאין בידינו להחזיר ולחדש – מתוך כך הוא עמל לספר לנו על צדקות המלמד הישן, שהיו “פעוטות ועלובות במהותן” ו“גדולות וחשובות באיכותן” (ע' 13, ושם בפאתוס: "מי יודע, אם האגודות הרבות של החובבים והלאומיים והציוניים אינן אלא המשך מן החברות הפעוטות במהותן וחשובות באיכותן!) ובא, סוף־סוף, אל המסקנה, ש“בלעדי האמונה־הדת לא תצוּייר היהדות הלאומית בשום אופן” ושהחינוך בבית־הספר החדש אף הוא צריך להיות דתי דוקא, כי רק אז תיאחז פעולת המורה בפעולת המלמד, ובית־הספר החדש יעשה פרי־הילולים כ“חדר” הישן וינצח את כל האויבים ויעמידנו כיום הזה!
בע' 17 של מחברתו מדבר מר זוטא נגד הלימוד מאחרים בנוגע לחינוך המוסרי. “העשיר לא ילך לחזור על הפתחים! בכוחה של התרבות העברית העתיקה” וכו' וכו', ואולם בעמוד 29 הוא כבר רוצה, שנלמד מ“התאחדות־הסלאווים”, המבוססת על הדת, מהצרפתים במזרח הקרוב ומגרמניה המחזיקה בדת לתכלית פאטריוטית. “האנגלים הליבראלים” הנם לו סמל לנאמנות ולחוסר־צביעות (23) והדתיות של הממשלות האדירות היא לו אחות נאמנה למוסר האמיתי של המלמד, שהיה מדבר באנחה שוברת חצי גופו על החמס והעושק (ע' 9), ולמוסר האמונה הנותנת בטחון בכוח הרוחני הגדול ובנצחון הצדק בעולם (שם, ע' 17).
נתארכו דברי, ולא אלך לנתח את כל דברי המחברת על הכפירה המאטריאליסטית ועל החינוך המשתמש באמונה בתור אמצעי לבלום את התאוות הגסות והמגונות ביותר (ע' 18). ורק אחת חפצתי לומר, בסיומא, למורים הצעירים שאליהם פונה מר זוטא: חופש־הדעות האמיתי, לרבות הכפירה האמיתית, הנובעת מתוך יחס עמוק אל חיי האדם, מתוך אמונת האדם בעצמו ובזכות־ההערכה שלו, טוב הנהו במובן המוסרי מדתיות מעוּשה לשם איזו מטרות פאטריוטיות, תהיינה המטרות מה שתהיינה.
בית־הספר העברי החדש שלנו אינו צריך להיבנות על יסוד החן הדתי של ה“חדר”. יסודותיו צריכים להיות: אוויר, חופש ועבודה.
[“הפועל הצעיר”, שבט תרע"ד; החתימה: בר־יוחאי]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה (“ספרותנו החדשה” לד"ר מ' רבינזון)
מאתיוסף חיים ברנר
ספרותנו החדשה. תולדות ספרותנו העברית החדשה בתקופה של חמשים שנה (תר“י–תר”ס) (למן א. מאפו עד מ. ז. פַיאֶרברג). ספר לימוד ומקרא, המכיל תולדות סופרינו המצויינים, תוכן יצירותיהם המעולות והשקפות־ביקורת על תכונתם וערכם. מאת ד"ר מ. רבינזון. וילנה, תרע"ג. 347 עמודים.
מה שעשה הד“ר מ. פינס לתולדות הספרות היהודית בשפה המדוברת עשה הד”ר מ. רבינזון לספרותנו העברית: תולדות הספרות במונוגרפיות בודדות של סופרים שונים בלי קשר בין הסופרים במקום ובזמן ובלי הראות על פרוצס־הגידול של כל הספרות בתור חטיבה אחת. אלא שד“ר פינס עסק גם בעבר והתחיל מראשית הספרות היהודית וד”ר רבינזון בחר לו רק תקופה של חמשים שנה. ואף בתקופה זו החסיר סופרים כפרישמאן והכניס “קלאסיקים” כיהודה שטינברג. הוא המחבר – ומי יאמר לו מה תעשה?
ואולם מה שעשה ד“ר פינס בתולדות הספרות שלו לקריאה לגדולים ולא הצליח כלל, עשה הד”ר רבינזון בשלו לקריאה וללימוד לבני־הנעורים – והצליח במשהו. איסוף החומר שלפנינו וסידורו – זוהי כבר עבודה נחוצה, שלא נעשתה עד כה, ועל זאת יודוהו רבים.
אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ספרותנו החדשה, ומיעוטה: תולדות ספרותנו העברית החדשה בתקופה של חמשים שנה – מיעוט באמת. אבל המיעוט שאחר כך: “ספר לימוד ומקרא” משלים קצת את לבנו עם המחבר.
אמרתי “קצת”. כי רבים מן הדברים אשר נתן המחבר בהשקפות־הביקורת שלו ל“מקרא” אינם מתאימים כלל ל“ספר־לימוד”. “הריב"ל מקרימיניץ – מלמד הד”ר רבינזון לקוראים הצעירים במונוגרפיה של מאפו – כתב איזו ספרים פובליציסטיים־מדעיים חשובים“. גם “אחד־העם כתב איזו מאמרים חשובים על הישוב ואפיטרופסיו”. “יל”ג חשב אגב בעצמו את הפואימה שלו לבוסר־נעורים”… הביטויים “כמובן”, “איפוא”, “ובכלל”, “בכלל אפשר לומר”, “לא חסרו, כמובן”, “מתאר לנו, איפוא”, – הנפגשים כאן בכלל, אינם, כמובן, מעלה גדולה לספר־לימוד, והרי זה, איפוא, כמעט חסרון! ויש גם שה“מקרא” וה“לימוד” – שניהם לקו בבת אחת. “האליגורי” מפורשׁ “הסמלי” (המשָׁלי), וגם הקורא גם המתלמד יטעו על פי זה לחשוב, שאליגוריה וסמל – היינו הך. בסוף ע' 24, למשל, ידובר על דניאל מ“אשמת שומרון” של מאפו המבקש את אהובתו שולמית ואומר: “אם אמצאנה בבית איש טוב, ואמרתי לה: היי, אחותי, מאושרה”, ו“אם אישה גבר לא יצלח, ופדיתי בשלום נפשה”, וד“ר רבינזון חותם: “אולם זוהי אהבה רומאנטית בלתי טבעית ובלתי מצויה בחיים”. דברי פי חכם חן! אבל לספר־לימוד פראזה כזו אך למותר היא, ולספר־מקרא – אך טריביאלית היא. כיוצא בזה הויכוח עם מיכה יוסף לבנזון על מגמת הפואימה “שלמה וקוהלת” והלימוד, שהמבקר מלמד ל”משורר התמים“, ש”שלמה ביזבז יותר מדי את כוחותיו בימי נעוריו, ועל כן מיהרה הזקנה לקפוץ עליו" וכו'; או דבר היכזב “תוחלתו של המשורר למצוא מרפא לרוחו בחמדת נשים. אולם הוא היה שב להשתעשע באהבה הבוגדה, ככל צעיר המבקש חליפות וחיי שעה, לולא הכחידה בו מחלתו כל מאוייו וכל תשוקה לחיים ולעונג”. הלא שפתים ישק מחַדש דברים שכאלה ב“ספר לימוד ומקרא”!
על יל“ג כותב הד”ר רבינזון בזה הלשון: “הוא משתדל ביותר ליפות את הצורה של שיריו, ומתוך כך הם מתרוקנים מתכנם ומהרגשתם הטבעית”. זה, אמנם, לא יעכב בו מהביע כעין אי־רצון על שבתקופה השניה, ביצירות הלקוחות מחיי־ההווה, “לא דיקדק עוד במשקל־השירים ובצחות־לשונם” ורצויים היו לו כל כלי־נשק, אבל, איך שיהיה, וחוק הוא, כנראה, שיפי־הצורה גורם להתרוקנות־התוכן!… ולא לחנם ממעט כל־כך המחבר את דמותו של ביאליק בכאראקטריסטיקה שנתן לו בע' 294 ובע' 305: הן מי כביאליק מיפה את הצורה? בע' 51 דן המחבר בסעיף מיוחד ב“תמימות־השקפתו” של יל“ג: “המשורר משער, כי אילו הקדישו אבותינו את כוחותיהם לחכמת־המלחמה ושיכללו את כלי־הקרב שלהם היו מנצחים את הרומאים וממלכת־ישראל לא נחרבה; וזו היא השקפה תמימה”. תמימותו של המבקר, שבא ללמד את יל”ג מה שׁידוע לכל בר־בי־רב, כי “הממלכה הרומאית התַּקיפה כבשה כבר בעת ההיא כמעט את כל העולם התרבותי”, ואינו מבין שהתקוממותו של המשורר־המהפך נגד בתי־המדרש ההיסטוריים והתרבות הרוחנית בכלל אינה מיוסדה רק על זה, שהיהודים לא ניצחו אז את הרומאים. ברם, אם נכונים ואם לא נכונים דברי־ויכוחו של הד“ר רבינזון בספר־”מקרא", אין מקומם, בכל אופן, בספר־לימוד! בספר־לימוד נותנים, מבארים ומפרשים את החשוב והנכון ודולגים לגמרי על המוטעה והבלתי־חשוב. ללמד דעת את הקלאסיקים אין נוהגים שם.
בדבר הספר “חטאת־נעורים” של ליליינבלום מלמד הד"ר רבינזון, שיש בו באותו ספר ניהיליסמוס, ציניות, רעל־המינות ושממון־האפס. “וזה הזיק בוודאי לרוח הקוראים הצעירים, שאינם צריכים להישאר בלי כלום”. וזוהי לשון־לימודים לקוראים צעירים בספר־לימוד, שכוונתו להועיל ולא להזיק…
ויש גם קוריוזים. – “‘ספר־הקבצנים’ פותח לפנינו עולם חדש וכו‘, אברמוביץ מגלה את ה’אדם’ שבהבריות העלובות וכו‘, כמו שעשה, למשל, מקסים גוֹרקי לה’יחפים’ הרוסים”. “לומדוּת” של “מבקר”! אנלוגיה “עמוקה” ו“חריפה” בשביל ספר־מקרא! מנדלי מגלה את ה“אדם” שבבריות העלובות (ממשׁ מה שׁאמר מיכאילוֹבסקי על גלאֶבּ אוּספֶּנסקי!) וגורקי ממציא מתכונותיו של “האדם העליון” ב“יחפיו” הגיבורים – וכלום אין הלזה עושה ממש מה שזה עושה?
בכלל, “המיתוֹד הביקורתי” של המחבר דנן בהשקפות־הביקורת שלו הוא פשוט מאוד: הכל שטחיים. המלה “שטחיות” היא השליטה. סגנונו של מאפו הוא פיוטי… ושטחי. (דברים ככתבם: “סגנוני הפיוטי והשטחי של מאפו”!). “ביקורתו של יל”ג על הרבנים היא שטחית". תיאורו של סמולנסקין הוא שטחי. ליליינבלום – שטחי. אפילו תכונתו הכללית של מאנה היא – שטחיות: “רגשותיו אינם מצטיינים בעומק, סקירתו אינה חדה” וכו'.
זאת – שטחיות – ועוד אחרת: חוסר ניתוּח־הרגשות. ושוב הכל: גם מאפו, גם יל“ג, גם סמולנסקין, ברודס, בראנדשטטר – כולם לקו בליקוי אחד: חוסר־ניתוח־הרגשות. ביתו של אליפלט בעל־העגלה אחרי הקאטאסטרוֹפה הפסחית נתמלא מכות ומהלומות, מבוכות ומהומות – והמבקר מציין: “כאילו אין בין איש ואשתו גם רגעי חיבה ונחת” (קושיה עצומה! וכבר מצאנו אותה לכל עומקה אצל בריינין בהַצוֹתוֹ על יל“ג ב”השילוח", עיין שם!). על סמולנסקין השטחי הרי אין כלל מה לדבר, שאינו יודע מניתוח פסיכולוגי – תחתיו עוסק הד”ר רבינזון בפסיכולוגיה ובניתוח־רגשותיו של סמולנסקין ומוצא, שהוא “נעשה לאומי לא על פי שיטה חברתית ברורה” ולא מהרגישו את עצמו בן לעם־ישראל ומחמלתו על עצמו, “אלא מחמלתו על עמו הרצוץ”. אפילו ב“מגילת־האש” (ישמעו־נא!), כמו בפואימות “המתמיד” ו“בעיר־ההרגה”, “אין אנו מוצאים בירור פסיכולוגי מספיק של הגיבורים”.
אין אנו מוצאים בירור פסיכולוגי בפואימה הסימבולית “מגילת־האש”, אין אנו מוצאים בירור פסיכולוגי ב… בתיאור הפוגרום – ולך ושווע “חי וקיים”! אין ניתוח־הרגשות ואין עמקות אצל סופרינו, אפילו כמלוא־נימא! נשתכחה עמקות מספרותנו! ותיתי לו לד"ר רבינזון שחזר ויסדה בעצמו בספרו זה שלפנינו…
[“האחדות”, אדר תרע"ד; החתימה: בן־שלמה]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה ("הצדה", קובץ זכרון לא.נ. גנסין)
מאתיוסף חיים ברנר
ירושלים, תרע"ד. דפוס ״אחדות״.
החשוב והנעלה בקובץ הזה הם, בלי שום ספק, מכתבי גנסין בעצמו. מלבד הערך התרבותי-הציבורי שיש לאחדים מהם, המזכירים לנו ולדור יבוא את אופן התהוות ספרותנו הצעירה ואת הרוח החיה של עבדיה-עובדיה, הנה צרור המכתבים האלה בצירופו — עולם מלא הנהו, יצירה אמנותית ממדרגה עליונה. בששים המכתבים האלה אנו רואים עין בעין את אשר עבר על נפש יפה ומקורית של אדם אחד מישראל במשך חמש-עשרה שנה; בהם אנו רואים, בראש וראשונה, את הנפש היפה והמקורית עצמה…
עוד במכתב הראשון, שנכתב בידי עלם כבן י״ח, ידובר על הריקניות ועל היאוש ועל חוסר-התקוה, אם כי יד העלם הצעיר בכל: השורות קצרות, הדברים לָעים ואי-יכולת-הביטוי מורגשת בכל שורה ודיבור. אבל העלם הולך וגדול ממכתב למכתב. הפרפורים הולכים ומתחזקים, האורות נלחמים עם הצללים. היאוש חדל מהיות ערטילאי ונעשה לאט-לאט פורי, יצירתי. היסורים קורמים עור ועצמות, עד… עד בוא השלוה הגדולה, לא שלוה של אבן ולא שלוה של מלאך טוב, כי אם של בשר-ודם, שעינוייו מירקהו ועשאוהו למה שהוא (״בכלל, מנעו האלוהים נחת ממני; אבל איני קובל״; ״מרגיש אני את עצמי פרקים כהוגן ופרקים שלא כל-כך כהוגן, אלא שהדבר אינו תלוי לא בי ולא בך ואף לא בדברים הנמצאים מחוצה לי. ככה בני אדם חיים ואין איפוא תקנה לדבר כלל״).
״מדוע זה נתרחק איש מאת רעהו, בעת ריקה ויבשה כזו, בעת אשׁר מבלעדי הרֵעוּת והאחוה, לא נרגישׁ כל לשׁד חיים״ — כותב הוא באחד ממכתביו הראשונים בתמימות-נוגה וכמעט ילדותית. אבל הילד הזה כבר יודע להבדיל בין ״חסידוּת״ ו״חסידוֹת״, בין התורה ובין הטבע, ולהושיט את ידו לאחרון ויודע גם לקרוא לרעו, אשר אליו יכתוב: ״מעט יותר ריאליות, פּאן רוחני!״
הוא בא לווארשה ונופל לתוך הבּוֹהימה הספרותית היהודית, שמשא-תרבותה אינו מכביד עליה כלל ושדרכה וטבעה לבטל הכל. אבל העלם הצעיר, הטבעי והריאלי, אינו בטל ביניהם ואינו מבטל כמותם. ״אחרי כל ההתחכמות וההתפלפלות (שמסביביו — ב.), עלינו להודות, כי כל מה שיש לנו, כלומר לנפשותינו, להנשמה הפרטית שבקרבנו — אמנם אוי ואבוי ליש כזה, אבל בכל אופן הן טוב הוא מהאין הניצב לעומת ה״יש״ הזה — נתנה לנו רק אותה ההתקדמות, שעליה אנו רגילים להתאונן בשעה שלבנו מתחמץ למראה המציאות הנוראה״.
ואת המציאות הוא יודע, ה״פּאן הבלתי-רוחני״! ״הכל טוב, הכל יפה — והכל ריק, הכל נפוח״ — הוא כותב באותו המכתב על סביבתו הווארשאית…
בתמימות-עלם נוגעת עד הנפש ובטהרה נשגבה של אדם גדול הוא כותב מקיוב לקרובתו-תלמידתו, שנשארה בעיירתו הקטנה: ״דחי איפוא את השקר מעליך כמטחוי קשת ובחרי באמת בכל מחשבותיך ומפעליך. אם אמנם הרגשת בשעה שכתבת לי את דבריך, כי שקר את עושה בנפשך — מהרי איפוא, חוה (שמה של זו, שאליה נכתב המכתב — ב.), והיאנחי, היאנחי מעומק הלב על דריסת הרגל אשר נתת לשקר בנשמתך הטהורה עוד; היאנחי, חוה, על שעבר והישבעי על להבא, כי לא תוסיפי עוד לבחור בו. פחדי ממנו, חוה יקרה, כי צעדיו שאול יתמוכו!״
באותו המכתב הוא מצטער על בת-שיחתו, ש״דרך נשים גדולות לה לעשות לה מורים ולכרוע ברך לפני מי שהיא מקשיבה ממנו מלה אחת או שתים חדשות", והוא קורא: ״היש לאל יד איש, חוה, לתת לך מחשבה אחת מקורית או רגש אחד אשר יוָלד בקרבך ורק בקרבך? לא תהיה תפארתך על הדרך הזאת, חוה. השתמשי באותן המחשבות והרגשות, אשר יגלו לך אחרים, לפתח בם את מחשבותיך והרגשותיך את, אבל אל תלכי אחריהם כעיוורת ואל תעשים לך מוֹרים. כל בן-אדם יש לו מורה, היושב בקרבו, במוחו ובלבו, ומורים אחרים אין, חוה, וכל אחד צריך להשתדל רק כי מורו זה לא ינום ולא יישן״…
בחכמה רבה ובהבנה חינוכית גדולה הוא מזהיר את תלמידתו היקרה לו על גברת אחת, שלא לקבל מפיה תורות ודעות באמונה בלבד. אבל מיד הוא מוסיף: ״ואולם אם אַת יש לך נטיה אליה… אל נא תשימי לב לדברי אלה ושכחי אותם״.
איזו דיליקאטיות עמוקה! איזו אהבת–אדם עליונה! מי מאתנו מוכשר לכתוב מכתבים כאלה, שבאו בקובץ הזה מאת המנוח לקרובתו-תלמידתו הקטנה ממנו? מי עוד כמוהו ידע לדבר ככה?
איני יכול להתאפק, שלא להביא עוד איזו פסקות מהאיגרות-הפנינוֹת הללו, כי חזון בלתי-נפרץ הן בספרות, אף כי המקום לא ירשה לי לצטט כל מה שהייתי רוצה להוציא משם.
״ואַת זכרי, חוה — כתוב בע׳ 34 — כי לא יש את נפשי לבוא אליך כמלמד או גם כיועץ. יודעת את בי, שאין מנהגי בכך. לפניך החיים — חיי. ואולם ראיתי והנה נתונה את בתנאים מוזרים. את — ילדה, וסביבך — זקנים. את בריאה — וחולים יסוּבּוּך. את זאת אני ירא״. ואחרי שורות אחדות: ״אני כותב עתה ולבי נוקפי: איני יודע, אם צריך אני לכתוב לך זאת, אני יודע רק לראות באנשים ולהבין אותם ואת חייהם ולא ללמדם. אולם מדי ראותי חיים צעירים, העומדים עוד על המפתן, והנה הם צפויים גם הם אלי אותה המצולה… יבכה בי לבי״.
ובאותו מכתב: ״לכתוב לי רק בשביל לצאת ידי חובה — זאת היא שטות שאין למעלה הימנה. המכתבים הם חלק מנשמת האדם. (לו בוודאי היתה הצדקה לומר כך! — ב.) הלא את חיה, הלא יש דברים המעסיקים את לבך ואת מוחך; יש דברים אשר את חושבת עליהם, יש הרגשות אשר את חיה אותן — כתבי וספרי לי מהם. חושב אנוכי, כי מפנַי אין את צריכה לא לירוא ולא לֵבוֹשׁ מִדַבר אפילו על דברים העומדים ברומו של עולמך. אדרבה, אולי יהי לאל ידי להגיד לך מה. איך שיהיה, אני יודע גם אותך וגם אותי, ואת — מסופקני אם עוד יודעת אַת את נפשך אַת. ומה שלא נדע — לא נדע ביחד״.
משנאתו לפטפוט האינטליגנטי, ללהג, ל״מלה הממלאת״, הוא מבקש אותה ל״התרגל לדבר רק מה שצריך״. מהוקרתו את העצמיות הוא כותב וחוזר וכותב: ״האיש החי — יש לו מחשבותיו שלו; ומי שיש לו מחשבותיו שלו, אשר רוחו הגתה והרתה, יודע גם לתת להן צורה שלו, המתאימה אל שורש נשמתו (לא לחינם הוא מביע במכתב אחד פקפוקים בנוגע לתרגום מכתביו ללועזית: ״בפרט בדברים שבספרות יפה וספרות יפה כזו הבנויה כולה על חצאי-מלים, שכשאין הם במקומם הנכון אינם אומרים ולא כלום״ — ב.); ואולם אם שומעת אַת אנשים מספר מביעים את מחשבותיהם השוות באופן כמעט אחד ובצורה כמעט אחת — אז דעי לך, כי גם כולם חנוטים, אוּמצות-בשר בלבד, שיש להם רק הכשרון לסגל להם מחשבות שזרים הולידו ולחקות אותן כקופים — ואותן המחשבות, אשר את שומעת מפיהם, אם גם כשהן לעצמן אולי חשובות הן — לא ממקור זה תהלכנה״ (ע' 36 וגם מעין זה בע' 39, מכתב י״ד).
מטעם זה הוא גם נגד הקריאה המשותפת. ״מה שקריאת ספרים טובים יכולה לתת — זאת היא רק ההתעמקות בנפש-עצמו״. אבל בקריאה משותפת — ״מיטשטשת ההרגשה הזאת״. ״אם בשעת הקריאה יושבת על ידך עוד בריה אחת, אשר אותם הדברים בעצמם יכולים לעורר בתוכה (בלבב האחר, הדופק אמנם אצלך אבל תחת לוח וסגוֹר אחר) מחשבות לגמרי אחרות והגיונות לגמרי אחרים; ואם גם נניח — מה שאיננו יכולים להגיד בביטחה בכל זאת — אם גם נניח שמעוררים הדברים האלה גם בתוכה את אותם ההגיונות וההרהורים שהם מעוררים גם בקרבך — אבל תמונות ההגיונות האלה וצורות המחשבות הללו הן בלי כל פקפוק אחרות ושונות, אחרי אשר בריה זו יש לה אורגניזאציה נפשית אחרת מזו שלך — אם בריה זו יושבת על ידך בשעת הקריאה, אז אין את והיא חפשיות, כי עוצרות אתן אשה בעד כנפי רעותה, והקריאה כבר איננה מה שהיא צריכה להיות".
״העיקר הוא החרות בכל״ — קורא הוא מיד. והוא היה האיש, שכולו היה ממשלה-ברוח, דיוק ודיסציפלינה חיצונית יחד עם חרות אין-סופית פנימית. מכתביו אלה בעצמם, עם כל השטף החפשי שלהם וההסחה לפי תומם, עם כל מבטאיהם המקוריים והנוקבים, המלטפים והסארקאסטיים (״אמרו לי, שהסוציאליסטים מהפכים אצלכם את העולם… ועכשיו — רק בשעה שהעולם מתהפך יש יסוד להוצאה ספרותית חדשה אצל היהודים״… ״חוה היקרה שלי, יפה היה לי אילו הייתי רואה אותך יפה ופיקחית וקלה וחפשיה, באחת — איתנה! כתבי לפרקים"; ״גדולים הם [המאמרים משל אחרים ששלח לעתון אחד — ב.] כגודל החכמה שבמוחות מחבריהם, אף על-פי שהמאמרים כשהם לעצמם יש בהם מה שיש, ולי אין להוצאות-הפוסטה״), — מכתביו אלה בעצמם, הנני אומר, הנם דוֹקוּמנטים חיים, המעידים על זה כששים עדים…
איך כתב גנסין, ומה הם הצדדים המיוחדים שראה בהוויה מתוך כתיבה זו, ילמדנו גם אחד הקטעים שנשארו ממנו בכתב-יד ושמו"לי הקובץ נתנוהו כמו שהוא עם כל מחיקותיו וצורתו החיה, העצמית, הבלתי מעובדה.
אחר זה יבואו בקובץ מן הפרטים החיצוניים היותר חשובים שבביוגרפיה של גנסין, מאוּספים על ידי בן-עירו ש. ביחוֹבסקי, ומאמרו של דוד פרישמן, איש חסדו הרוחני של גנסין, שנדפס בשעתו ב״הצפירה".
הרשימה ״אישיותו וכשרונו״, שבאה אחרי מאמרו של פרישמאן, כתובה בעט אמן מבריק ובטון של אישיות רבת-כשרון — בעט ובטון של ז. שניאור. הכאראקטריסטיקה הנתונה בה מצחוקו של גנסין באותו בוקר — לא רבות כמותה בספרותנו המימוּארית-הביקורתית. ואולם יש בה ברשימה נפלאה זו, זעיר-שם, גם שורות בודדות, שהגאותנות המבצבצת מהן אינה נותנת טעם לשבח בקובץ הזה, שראשי הדוברים בו כפופים וקולם מתחתיות יהלך.
ג. שופמן נתן לקובץ הזה עמוד אחד — עמוד שופמני מתחילתו ועד סופו, אבל לא עד בכלל. הסוף מפתיע את הקורא באיזה צליל זר, שלא הורגל אליו אצל שופמן.
מלבד אלה, השתתפו עוד בקובץ: ד. שמעונוביץ, נ. מייזיל, ד. א. פרידמאן, י. ה. (״קוים״), ד״ר י. מהרש״ק (זכרונות מישיבת גנסין בפתח תקוה), ז. דויד (רשימה יפה מאד בשם ״פעמַים״) וי. ח. ברנר. איש-איש מהמשתתפים כתב — כמצוּוה עליו מפי גנסין — מהרהורי-לבו ובסגנון-לבו, ובכולם חי האיש אשר לזכרו הוקדשו שורותיהם, בכולם חי גנסין האחד.
[״האחדות״, אייר תרע״ד; החתימה: בן-שלמה]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה ("מירכתי תבל" לצבי כשדאי)
מאתיוסף חיים ברנר
חלק ראשון. מירכתי צפון: פרשת מסעותי בסיביריה וכו' וכו'. 106 עמודים.
חלק שני. מירכתי מזרח: פרשת מסעותי בארץ סינים ויפוניה וכו'. 59 עמודים.
ירושלים, תרע״ד.
ספר טיפוסי מכל וכל. צורת איש חי נשקפה לנו מכולו. קצת משׂכיל וקצת משַׁמר, קצת סוכן־נוסע וקצת סופר ״הצפירה״ ו״המליץ״ עליו השלום. חתיכת תרבות חיה מסביבה ידועה: קצת חרדוּת וקצת חפשיוּת נפגשו, בקיאות במילי דעלמא וחיבת־ציון נשקו. העמדת־פנים של נוסע סתם, בלי שייכות אל הספרות, ופרטנסיות של סופר מגלה חדשות. ספר כזה לא היה מזיק, לכאורה, אבל בהקדמה ״חפץ המחבר להאמין״, ״כי גם סופרינו הגדולים והישרים בלבותם יהודוהו בעד ספרו זה המעשיר אותם בידיעות כה מלבבות וכה מעניינות (הקורסיב של המחבר; ודאי כדי ל״החל״ אגב־אורחא במלים ״מלבבות״ ו"מעניינות״) מאחינו הנידחים בקצוי־ארץ, שעדיין לא דיבר עוד על אודותם שום סופר עברי״.
ושם: ״תיתי לי, שכנראה הייתי אני הראשון שסיכנתי את נפשי לבקר את אחינו אלה הרחוקים, ולהביא מהם איזה ידיעות שׁבכל אופן תוסיפינה צבעים וסממנים להיוֹרָה הלאומית שלנו וכו' (גם היורה הלאומית וגם ה״וכו׳״ — משל המחבר הם). מתגאה אני בזה, אף כי מעודי לא החזקתי טובה לעצמי לבל אתחזי כיוהרא״…
כן, ספר טיפוסי, החל מן השערים הארוכים והמפורטים דרךְ ה״מֻקטר־מֻגשׁ לבנינו־בונינו״, דרךְ ה״מעֵין הקדמה״, עם כל ״עקיצותיה" וחשדיה, מלכתחילה על כל מי שהספר לא ימצא חן בעיניו, כי אך הקנאה מדברת מתוך גרונו (״ומתירא אני רק מסופרינו המונופוליסטים, אלה האסטניסים שקשה להם להשלים עם הרעיון, שאיש פשוט כמוני שאינו ״סופר רעשני״ ואינו דורש ״שינוי ערכין״ בשעה שאינו יודע אף להעריכם… יעיז לעשות נסיעות גדולות וכבירות כאלה בלי נטילת רשות מהם… שזהו במובן ידוע קצת עזות כלפי האסטניסים המונופוליסטים האלה״) ועד ״הידיעות המלבבות והמעניינות״ בעצמן…
הקו הכי־טיפוסי בספר הזה הוא, שבכל מקום שהמחבר־הנוסע מרחיק עדותו ומספר מרשמי־עצמו או ממה שמצא אצל אחרים על שבטי הבוּריאטים, הטוּנגוּזים וכו׳, או על היפונים, הסינים וכו' אין הקוּריוֹזים בולטים כל כך, למרות מה שדעתו היא, כי ״הבקרים — אלו אומות העולם״. ואולם אך יתחיל ״להוסיף צבעים וסממנים להיורה הלאומית שלנו״ ולספר לנו מחיי קהילות־היהודים שבמקומות־מסעותיו — הרוב המכריע של הספר — אז הידיעות מלבבות ומעניינות כ… כ… ככל הקוריספונדנציות שנדפסו ב״המליץ״ לפני עשרים שנה.
להביא ציטאטות? לתת מושג למי שלא קרא את הספר ממה שהיה יכול ללמוד ממנו? אבל מלאכה זו קשה היא ביותר. רחב השדה ורב החומר, וקשה לבחור. כל עמוד ועמוד כאילו מתבקשׁ שׁיביאוהו, שׁיַראוהו…
מלתא זוטרתא! אדם ״צופה פני הוולגה, הקאמה והאוּראלים״, יושב בסאראטוֹב ו״מחבק בזרועותיו פאתי תבל וקצוי ארץ — ים וקדם, צפון וימין; חום וקור, קיץ וחורף, אביב־עולמים והקרח הנורא״. בכל מקום הוא נפגש ב״סוחרים נכבדים מאחינו במלוא מובן המלות״ וגם ב״התחרוּת נמבזה״ (כלום יכולה התחרות שלא תהא נמבזה?) וגם ב״עירבוביה של כל הפרצופין והגונין שקנה לו עמנו במשך ימי גלותו הארוכה״ (העירבוביה הזאת תוּכר בכל מקום: באַסטראכאן, בצאריצין, בניז’ני־נוֹבגוֹרוֹד, בסין — אין הבדל!). בתוך העירבוביה הוא מסמן רק את היהודי הליטאי בתור כליל־השלמות, מפני שהליטאים היו ״הראשונים לתת יד לרעיון הישוב כאשר החל לפעום במחנה ולבצר לו מקום באומה". ״בלחישא יגלה״, שבכל מקום שהקורא מוצא נדבות בעתונים לטובת־הכלל מערים לא־ליטאיות, ידע שהליטאים היושבים בהן הם בעלי־הנדבות. והיה מעשה ב״עלמה אחת שהתערבה עם רעותיה וכסף התערבותה שזכתה שלחה לבתי הספר שבארץ אבות. מאין היא העלמה? אוּקריינה תאמר: לא בי היא, ופודוֹליון אף לא שמעה את שמעה, ולא מיבעי בסאראביה והאיטשימאייערים שבווארשא… בוא, ידידי, בוא נא אחי לליטא העניה והשוממה, שבה תמצא ושם תפגוש עוד תמונות מלבבות כאלה המרוממות את רוח ישראל ומנשאות אותו למעלה למעלה!״.
ובהקדמה עוד יתאונן המחבר שלנו על סופרינו, ש״אלמלי קראו רשימות־מסעות כאלה מאיזה ‘גוי’ בודאי שהיו מעריצין אותן ומעתיקין אותן לכמה תוצאות ספרותיות וכו' והביקורת היתה טובה ונאה ויפה ובקצת חנופה כנהוג". אבל יהודי? את היהודי מצוה לבטל ולאכול בכל פה ביחד את כשרונותיו ויתרון רוחו וכו' וכו'.
באמת — נורא! יהודי בא ואסף קוריספונדנציות מעלות ומורידות מן ״המליץ" מלפני חמש־עשרה שנה, שבהן נלחם פעם נגד הרב החופק״ק פּאֶרם ה״רועה את עדתו במקל חובלים״ ופעמים רבות נגד ה״סיביריאקים״, שאינם יודעים את היהדות; שבהן הוא שופך את חמתו על איזה חזן ועל איזה שו״ב, שפגש בהם ורב עמם בדרך; שבהן הוא מספר על אדרתו השעירה שנגנבה ממנו בבית־הכנסת בקאינסק, ש״ברוב עמל הושבה לו״ ועל הקדרוֹת ששיפשף בדרך בכבודו ובעצמו; אדם נוסע בא והביא לנו ידיעות, ש״בסיביריה אין המנהג הארור להפריז נדוניה לחתן וכלה״, אבל יש שם מנהגים ארורים אחרים לנגוע בשעת מחולותיהם באנשים היושבים לבטח ואינם משתתפים במחול; שבעמדו במערת־קדומים אחת חשב על האדם הקדמוני: הגם הוא הפלה בין גוי ויהודי? הגם הוא היה נגד מתן שיווי־זכויות ליהודים? שמסיביריה הביא אתו לשפּוֹלה נער אחד לחנכו, והנער מרוב שובבות השליך חתול חי לתוך האש, למרות זה שאשתו של המחבר הנוסע הניאתהו מזה; נוסע מחוכם, שיודע לספר הלצות מתהלכות כמעשים שקרו לו ו״בדידיה הוה עובדא״ (נגינת כל נדרי בע' 16; הכאת ״השר המן״ בע' 98) ומעשיר ממש בידיעות כבירות וגדולות את העולם הישראלי כולו, הספרותי והבלתי־ספרותי — והעולם הוא כפוי־טובה!
קשה, קשה מאד, להיות יהודי…
ובכל זאת, אין דבר! עוד לא אלמן ישראל מ״גדולים ומחכמי הדור היותר מפורסמים שבזמננו״, ש״הואילו לגדל ולרומם״ את ערך הספר הזה — ״עולל־טיפוחיו" של מר כשדאי, כפי שנאמר בהקדמה. ואשר על כן יהא באמת ״לבו סמוך ובטוח באלוקי חסדו, כי לשנה הבאה, בהמלאות לו חמשים שנה להולדתו, יזכה להוציאו לאור במהדורא שניה, ביחד עם יתר הספרים, שקדמוהו, אשר כבר נמכרו, והגם מתבקשים — ת״ל — ואינם״. ולא עוד אלא שאלוקי ציון יזכהו וימלא את שאיפתו היחידה של ״הנושא דגל־ציון ביד רמה כל ימיו" ״לחוג את חג־יובלו על הר־ציון, לאור באור־ציון עם כל אוהבי־ציון"… (הקדמה) הלואי! מי יתן והיה! ולא עוד אלא שאנו כמעט בטוחים ששוב לא יוסיפו בני־עוולה ואסטניסים־מונופוליסטים לבטל ״כעפרא דארעא״ את ספריו שכבר יצאו ואת ״רשימות־מסעותיו שהוא מכין כעת מארץ־אבות״ על אשר הוא ״יהודי עלוב ולא גוי־בן־בקר״; כי, סוף־סוף, לא לעולם רֶשׁע; וישׁ גם אשׁר ״ינצח רוח־ישׂראל את רוח־יון״… האין זאת?
[״האחדות״, סיון תרע״ד: החתימה: בן־שלמה]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה ("הצעיר")
מאתיוסף חיים ברנר
ערוך על-ידי י. י. כהן ומ. צבי.
ירושלם, תרע״ד. דפוס ״אחדות״.
מי שרגיל. אצל ענייני עתונות ומערכות נתקל בוודאי לא פעם באותו המחזה, ש״הכשרון הצעיר״ בא אל העורך בעקיפין: יאמר לו, יאמר לו, העורך, מדוע זה רע, במה יצירתו גרועה. יאמר לו. וכי יש מילתא בלא טעמא?
ולעורך אין באמת מלה בפה. שהרי איך יוכיח לבעל השיר או הרשימה, המרגיש טעם גדול ומתוק בשירו או ברשימתו, שהוא, העורך, אינו מרגיש בהם כל טעם או מרגיש טעם מר מאד?
ונהוג, אמנם, בספרויותיהן של אומות-העולם, שסופרים צעירים מחוג ידוע, הרוצים לבוא אל הספרות עם טעם חדש, שאין להם מקום בתוך חוגי-הספרות המקובלים עם טעמם הישן, הבלה, ה״פיליסטרי״ וכו', עומדים ובונים להם בימות לעצמם, כי צרים להם המקומות הישנים! ואולם אצלנו — למי צר המקום אצלנו? וכי לא מוכנים ומזומנים כל עתונינו ותוצאותינו להדפיס הכל, כל מה שרק כמעט ראוי לדפוס? ואיזה צורך יש, איפוא, בבמה חדשה זו להתפתחות כשרונות צעירים?
אמנם, אפשר מאד, שהמשתתפים בקובץ הזה ניסו להכניס או לשלוח את יצירותיהם לאיזו מערכות ונדחו. יצירותיהם לא נתקבלו — ויחר להם, ויצאו להדפיס את פרי-“כשרונותיהם״ על חשבונם. וביחוד היתה להם הרשות לכעוס — ברצינות אני אומר זאת — מפני שאצלנו באמת מדפיסים הכל ויש מקום לתרעומת של ״מאי חזית?״ מדוע אותו דבר, שאינו טוב משלי, נדפס ב״מולדת” או ב״הפועל הצעיר״ או ב״האחדות״, ושלי נדחה? אין זאת, כי משוא-פנים יש בדבר; פניות יש לעורכים; הם אינם רוצים בהתפתחות ״כשרונות״; דרושה במה מיוחדת…
ואולם, אליבא דאמת, אין הדבר כך. העורכים, אמנם, יש אשר ישגו, אבל כוונות רעות אין בדבר. במקרה ודאי יש שנדפסים בעתונינו דברים לא טובים מאחדים מהשירים והציורים שראו פה אור. ובכל זאת, משום זה בלבד, לא היה כדאי לטרוח ולקבוע דוקא בדפוס את מעט החומר הספרותי אשר לפנינו.
כי חומר-קריאה הגון, שיש בו נחיצות גלויה, איננו; צלילים חדשים, ולוּ גם כאלה שלא מצאו עוד את ביטוים הנכון, כמו שיקרה לפעמים אצל צעירים בעלי-כשרון — אף הם אינם. ואלא מאי: התפתחות-ה״כשרונות״? אבל קובצי-בוסר כאלה עלולים יותר לטמטם מאשר לפתח. התפתחות הכשרון הספרותי באה על-ידי עבודת-פרך בחדרי-חדרים, על-ידי עיבוד והעתקה מכתב לכתב, ולא על-ידי מכונת-דפוס.
[״האחדות" סיון תרע״ד: החתימה: בן-שלמה]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה (״בני-משה״ לש. טשרנוביץ)
מאתיוסף חיים ברנר
(מונוגרפיה). וארשה, תרע״ד.
ב״מעין-הקדמה״ וב״דברים האחדים לתוצאה המיוחדת״ מתיחס המחבר למחברתו כאל בנין, שרבות עמל בו בונהו ושהקימהו ״מן המסד עד הטפחות על יסוד תעודות נסתרות ומגילות שלא נתפרסמו״. ואמנם, אי-אפשר להכחיש, כי הושקע כאן איזה עמל של העתקת כתבים שונים וצירופיהם, ועל זאת יודה הקורא לה׳ טשרנוביץ. אבל אף על פי כן, עם גמר קריאת המחברת, תתעורר השאלה: השווה כל הענין בעמל-המחבר? השווה העוֹר הזה בעיבּוּדו והנר — בכל המישחק? אילו היה ה׳ טשרנוביץ בא לספר לנו את תולדות התנועות החברתיות בתוכנו בחצי-יובל השנים האחרונות בכלל ותולדות תנועת-חיבת-ציון בפרט, ודאי שלא היה יכול לעבור בשתיקה גמורה גם על ״בני-משה״, ודאי שהיה צריך להקדיש גם להם איזה עמוד, אבל לתלות את כל התקופה של ראשית עבודת הישוב בעשרים בטלנים אלה ולכתוב ספר של קרוב למאתים עמודים בשם — ״בני-משה ותקופתם״, כאילו היו אלה באי-כוח-התקופה — תמיהַּ אני, אם ראוי היה הדבר לעשותו.
בין השמות מאותה התקופה, הנזכרים במחברת זו, אמנם, יש כאלה שבתור סופרים או עסקנים יהודים הנם ראויים להערכה ביקורתית מקיפה, אבל בשום אופן ואופן לא על היותם חברים ל״בני-משה״ ולא בתור ״בני-משה״. הטיפוס של ״בן-משה״ הנשקף לנו מן המונוגרפיה הוא בעל-בית משכיל, שמצד אחד איבד את הקשר הקיים עם העם וחיי-העם ומצד שני עודנו מלא געגועים ל״מסורות-אבות״ וללאומיות מופשטה, אדם בינוני, שאם הוא נמנע (״כפי היכולת״ כתוב בתקנות) משחוק-הקלפים, הרי הוא חושב, שמילא ״חובה מוסרית״ קשה, ושאם בא פעם בחודש ״לשיח שיחת תלמידי-חכמים על פרקי-התורה, חכמת-ישראל ותולדתו״, הרי הוא רואה את עצמו כאילו הקריב קרבן גדול על מזבח-עמו ומתימר בשם ״בחיר-האומה״. ועל אלה כותבים ״היסטוריה״ למען ידע דור בא, מי כבש לו את הדרך? על אלה מורים לנו באצבע: הנה גואלינו, הנה בונינו?! הן קָטנוֹ שׁל איזה בוּנדיסט עבה — למוסר ולרוח; למעשה אין מה לדבר! — ממתניהם של ״מזומן״ מ״בני-משה״!
ה״ליגה בני-משה״ — יספר לנו בעל-המונוגרפיה — נתיסדה בשעת-״משבר״ לחיבת-ציון. רעיון-הישוב, שהתחיל אחרי הפרעות של שנות תר״ם, בא כבר בשנת תרמ״ט לידי משבר, כביכול. מבני ביל״ו נשארו רק שמונה (קרי: שמונה), שלא יכלו להיות למופת גם לעצמם, באשר גם אמונתם הם ותקותם הם נתרופפו. חברות חובבי-ציון התקיימו רק על הנייר ולרובן לא היה אלא יושב-ראש ומזכיר, וגם בין אלו שררה אנדרלמוסיה: אהבת הכבוד והמישרה, אהבת הפחד והנצחון (אהבת הפחד — איזו מלה נוראה!), אהבת השאון לתקוע ולהריע תמיד (ממש כמו בזמננו!), אהבה להרבות בדברים ובהצעות וכו' (מדברי ליליינבלום). בועד ישבו איוואנים סֶרגֵיֶביצ׳ים ומוּמרים, ״אצילי-אצילים״, כציוּנו של בעל-המחברת, שאם נתקבל ביניהם ה״פרובינציאל״ אָשר גינצברג לחבר, צריך לחשוב את זה לנס גדול ול״כבוד שלא חלם עליו איש״. בעיני האצילים האלה היתה חיבת-ציון דבר שבפילאנטרופיה, כמובן וכנהוג, אבל כסף כראוי לא נתנו. פינסקר וליליינבלום ראו את כל אימת-המצב, אבל מה היה לעשות? צריך היה לעבוד. צריך היה לעבוד באיזה אופן שהוא ולחכות בתקוה, שהעם יתעורר, סוף-סוף, אם עוד יש בו כוח להתעורר, לתת כסף, לקנות אדמה, להתישב על האדמה. האם היה מוצא אחר?
ואולם מיסדי ״בני-משה״ לא כן חשבו. הם, בעלי ״ההשקפה העמוקה״, כפי שמציין אותם המחבר, חשבו ומצאו, שצריך לצאת מן החוג הצר של ״מעשים פעוטים״, כגון הליכה לקושטא, קניות, מלחמה בשאלת-השמיטה וכו', ותחת זאת ללכת אל העם (?), אל שדרותיו הרחבות (??), ולהפיץ בקרבו את ההכרה והדעה הלאומית. ולשם עבודת-הכשרה זו בתוך השדרות הרחבות יסדו את הליגה הנסתרה של ״יחידי-סגולה״…
וכאן מתחילה הקומדיה.
שמונת ״בני-משה״ (כנגד שמונת בני ביל״ו…) נתאספו, נשבעו, נתקדשו והתחילו ללכת ב״דרך-החיים״. היינו: ״להביא קרבן לא אך דבר-שפתים, כי אם חלק נכבד מאהבת-עצמם וכבודם, ממנוחתם ונכסיהם״; ״להביט ולהתבונן בשבע עינים אל כל הנעשה בארץ-אבות ובזהירות ובמתינות להשתדל לתקן את אשר עיוותו אחרים שמה וגם בעצמם לעשות מעשים שלמים ומתוקנים בהיות לאל ידם״; להכשיר את הדור על ידי אגודתם, היינו ״לקנות לבבות לאגודתם ולחבב את שמה ותעודתה על הבריות באמצעים מוסריים, כלומר: להרחיב את מובן-ה״לאומיות״ ולעשותה למושג נעלה ונשגב, לאידיאל מוסרי, אשר במרכזו אהבת-ישראל ובהיקפו כל מידה טובה וכל תכונה נכבדה, להפשיט מעל התואר ״לאומי״ את צורתו החמרית אשר לו עתה, שכל הרוצה ליטול את השם הזה משתתף בפרוטתו לקופה ידועה ונוטל, ולהרימו למדרגת תואר מוסרי, נכבד ואהוב בעיני העם, אשר לא כל אדם זוכה לו" וכו'.
ראשית דרכם של הלאומיים המוסריים והנבחרים האלה, שיצאו, כביכול, אל העם, היתה ״להיזהר מאד שלא להיכשל באנשים שאינם מהוגנים״. ״כל אחד מהחברים צריך להיות מזוקק שבעתים״. ואמנם, האגודה לא ״נכשלה״ ביותר וליותר מ״מניינים״ אחדים לא עלה מספר-חבריה לעולם, אבל לא מפני מידת הזהירות הזאת, כי באמת נכנס כל מי שרצה, ובפרט לאחר שהאגודה נעשתה ל״ליגאלית״, כי אם מפני שלא היה בשביל מה להיכנס. הפרוגראמה היתה: ״חפשית תהיה האגודה במעשיה: ידה בכל, זמנה — עת לעשות, מקומה — כל פרץ וכל בדק״. וחופש המעשים שלה, אמנם, הגיע עד המדרגה שאין למעלה הימנה — עד לאפס. המחבר, בכל עמלו, לא יכול היה להציג באקטיב שלה אפילו מפעל אחד. מכל החשיבות הרבה שנהגה האגודה בעצמה, מכל כובד-הראש שלה, שכל כך כיבד את עצמו, מכל תכונותיה ה״מוסריות״ וה״נכבדות״ — לא יצא דבר, מלבד התנפחות ויהירות. מכל קולות-הקריאה לדורות ולפידי-התכונה וקול-השופר של הלאומיות הרוחנית לא יצא שום מעשה לא בגולה ולא בארץ-ישראל, שבגללו אפשר היה לסלוח למחבר על היתממו, שעל גידולי-בונינו הוא עומד ומספר לנו.
ליליינבלום אף הוא נכנס. ודאי חשב: אנשים במבחר-שנותיהם, המביטים על עצמם כעל בחירי-האומה, המסוגלים לעשות כל מה שאחרים לא יעשו, אפשר שבאמת יעשו אלה דבר-מה. העם טובע — תבוא הפעולה להצלתו ממקום שתבוא. אבל נכנס — ויצא מיד. ראה עם מי יש לו עסק — ויצא. ראה, שלא שאיפת-ההתאחדות להשגת המטרה החיונית, הפשוטה כל-כך והקשה כל-כך, הולידה את זו הליגה, כי אם שאיפת-ההתבדלות, ההתחכמות, ה״התעמקות״, ההתגדרוּת הדוֹן קישוֹטית? ראה, שאגודות חובבי-ציון המצויות, בכל פעיטותן ומיעוט-כוחן, טובות ומרובות-ערך הן מ״טובי-חובבי-ציון״ אלה עם כל הפרטנסיות ותביעות-הרוח הווֹדיביליות שלהן. ולא איש כבעל הכרוניקה-הדרמה ״חטאת-נעורים״ יקח חלק בווֹדיביל!
ב״מילואים ל’דרךְ-החיים׳״ יִזָכר, אמנם, על הרגשׁה לאומית חיה המביאה לידי מעשה, אבל מעשה זה אינו אלא ממין המעשים הלאומיים שלנו בכלל — לא מעשה ממש אלא להיות הרוח, כביכול, במעשי-אחרים, לא כוח ממש, אלא כוח-משיכה לאחרים. כלומר: מעשה של דיבור ושל הטפה ושל גניחת-הה! במובן זה צדק ה׳ טשרנוביץ: הציוניות ממשיכה את תנועת ״בני-משה״ עד היום. דבר לא נעדר.
ואולם המעט היה מאלה רועי-הרוח ובטלני-העולם לחשוב את עצמם לסולת-האומה טרם נקפו באצבע קטנה לטובתה, המעט היה מהם להרבות, על אף כל הזהירות והצניעות והדברים הכבושים והמידות הטובות, באמירות, תקנות, סודות, אינטריגות ומחלקות — הלא הם כתובים על ספר-המונוגרפיה של שׁ. טשׁרנוביץ! — אלא שׁעוד לא חדלו לבַכּוֹת את עצמם ולשפוך דמעות פואיטיות על הקרבנות שהם עתידים להביא שלא על מנת לקבל שכר. בנים נאמנים לאביהם היו ״בני-משה״! ״מה הוא לא נסוג אחור מהוביל את אבותינו אל הארץ הטובה, אף אם ידע, כי שמה לא יבוא, בארץ מואב יקָבר ואישׁ לא ידע גם מקום קבורתו, פקודתו יקח אחר, לא ינחלו אותו בניו, כי אם אחר יהיה לראש תחתיו, אף אנו לא נחדל (!) מעבוד לטובת עמנו, להתאמץ לקרבם אל ארצם ונחלתם, אף כי מראש נדע, כי אנו בעצמנו לא נראה את הארץ, כי שׂכר מלאכתנו זאת לא ינָתן לנו אף לא לבנינו אחרינו, כי אם להדורות אשר יקומו אחרי זמן רב״ (״קידושים").
איזו פּוֹזה טרגית — ומה מגוחכה, אם נזכור את כל ״מלאכתם״ ואת כל מסירות-נפשם של בעלי-האגודה בתור חברי-האגודה!
סוף דבר: יחס הלעג והביטול של האינטליגנציה הראדיקאלית שלנו אל ״חובבי-ציון״ מרעים לפעמים את האיש היודע כמה מן הביטחה העיוורת וכמה מן הקהות הלבבית יש באותו יחס. ואולם בקראנו את המחברת של ש. טשרנוביץ, שהמוֹטוֹ שלה הוא ״לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי״ ושמטרתה להראות את ״ההשקפה העמוקה״ של טובי-חובבי-ציון בימים ההם, את ״הרגש הלאומי החי״ שלהם, את ה״חיבה לעם שאינה יודעת כל גבול״ ואת ה״אידיאליות שאין לה אף זכר בימים האלה, ימי הירידה לרעיון הלאומי, כשאין עוד בתנועה הלאומית אותו הרוח המעודד והמחיה, אותה ההתלהבות, אותן המסירות והאידיאליות, אותו התום והצניעות״ (הקדמה), על כרחנו אנו כובשים את פנינו בקרקע.
[״האחדות״, סיון תרע״ד: החתימה: בן-שלמה]
מִפְּקִידָה לִפְקִידָה
מאתיוסף חיים ברנר
(ציונים והערות על הנכתב ונשמע)
מעשה מנדלי-אוסישקין נתן זמן רב ענין לעתונותנו לענות בו. יותר משתין פולסי דנורא הומטרו על ראש ה“דיקטאטור” האודיסאי. את רבותיו דקר ראש “חובבי שפת עבר” שבאודיסה! את מנדלי לא רצה לכבד בתואר “חבר נכבד”! את ביאליק, שדרש כי יכבדו את מנדלי בתואר “חבר נכבד”, דחף… או גרם לו, לביאליק, שׁהוא ידָחף…. החברה הקולטורית העברית הראתה ברבריות וכו' וכו'.
ה“מאורע” הזה כבר עבר ובוודאי גם נשכח (בפרט לאחר שאנשים נכבדים וידועי-שם אחדים כתבו מכתבים לכל המערכות, שלא יפה הוא להעלות בפרֵיסה את הסכסוך הזה; מפני מה לא יפה – לא פוֹרש), ולא נזכרתי להעלותו מגליונות עתונים ישנים ולציינו אלא מפני משהו של תמיהה שעדיין נשארה תוססת בלבי בנוגע לצד הפורמאלי של אותו דבר, ודוקא – תמיהה בתוך תמיהה! – לא על אוסישקין, כי אם על הצד שכנגד לו. יש כאן איזה קו, אולי קו חיצוני, שהעתונים לא עמדו עליו ולא הזכירוהו אפילו ברמז, והוא דוקא מדבר בעד אוסישׁקין וןכנגד מנדלי. ובאמרי כךְ, אפשׁר שׁימָצא מי שישכח מתוך כעס גם את המכתב-למערכת הנ"ל ויתחיל שוב: היתכן? וכי אפשר שלא להבין, שמנדלי וביאליק עשו בשביל העברית יותר מעשרות חברות של חובבים? (רק מעשרות…) וכי אפשר שלא להבין, שׁאם אנשים כאלה יוּצאו – מי ישָׁאר? וכי אפשר שלא להבין וכו' וכו'.
כן, כן, אי-אפשר שלא להבין, ואני מבין, ולא עוד אלא שאני גם יודע. יודע אני את ערכן של עשרות החברות הללו לחיבת-שפת-עבר ולאמירת “שלום” עברי; יודע אני את כל הפיל אנטרופיה הרוחנית שלהן ואת כל מרצן הנפלא בהפצת ספר עברי. עם האגודה האודסאית דוקא לא היה לי כל עסק, אבל בכלל, אם הוצאתם איזה ספר עברי, למען השם ולמען הספרות אל תשלחוהו לחברת “חובבים” להפצה! כי רבע-שנה “יתאמצו” ו“ישתדלו” אותם החובבים החביבים להפיץ את ספרכם, חצי-שנה יתאמצו וישתדלו לגבות מחירו לאלה שלקחו את ספרכם, ולבסוף-השנה גם ספרכם גם תמורתו לא יהיה לכם!
כן, יודע אני, אני הצעיר באלפי עמי, מה היא חברת “חובבי-שפת-עבר”; ומשום כך אילו היתה חברה כזאת במקום מגורי, ודאי שאני, למשל, לא הייתי שואף כלל להיות חבר לה, זאת אומרת, אחד מחבריה. ואם מאיזו סיבה שתהא, נאמר מחמת עשירותי המופלגה או מחמת היותי קרוב לשר-העיר, היתה חברה כזאת למרות אי-היותי חבר לה, מוצאת לנכון לכבדני בתואר “חבר נכבד”, לא כל שכן שלא הייתי חושב לי זאת לשום כבוד, ואולי גם הייתי הפעם מתעורר, בכל אי-נטייתי למחאות, למחות בקול: “‘חובבי-שפת-עבר’, אי-אפשי בזה, אי-אפשי בכבודכם!”
והאם לא תמוה הוא, איפוא, אם לא איזה צעיר שכמוני, אלא הסבא הגדול, הסבא בעצמו, הזקן והחכם, החכם באמת, לא תמה כלל על העוול שעלה בדעת מוקיריו לעשות לו: למַנותו לחבר נכבד של אותה החברה, אשר ר' ליב מ“ימי הרעש” הוא כבר מן המשובחים שבאופניה?
אם בעיניכם לא יפָּלא הדבר, בעיני יפָּלא.
* * *
אין אני מחסידי אחד-העם. אין כבר לשם הזה בשבילי אותו הקסם שקסם לי בהיותי נער. עתה כבר אין אני חושב את אחד-העם לסופר גדול מַפרה, כלומר, לסופר היודע לא רק לחשוב בעצמו, כי אם גם להורות לאחרים דרכי מחשבה, לסופר, שאפשר להמשיך בעבודתו. ובנוגע לו כשהוא לעצמו – כמדומה לי עתה, שכל ימיו עסק אחד-העם בהגנה על “שיטתו”, בתיקון בדקיה, בפולמוס עם מתנגדיה, אבל אימתי טרח לבנותה ולכוננה, את שיטתו, ומה היא שיטתו, לא ידוע, האם השיטה היא זו לומר, שתשועתנו לא תבוא מרצונות יהודים פרטיים לחיים יותר טובים, המצטרפים לרצון הכללי, שאנו קוראים לו רצון לאומי, כי אם צריך לשבור את הרצון הפרטי ולהקריב חתיכה ממנו על מזבח-הלאומיות, על מזבח-הכלל? האם שיטה היא זו להבין מצד אחד את כל הבל-רעיון-התעודה, ויחד עם זה לדבר על רגש של צדק מוחלט המיוחד רק לעם הנבחר? האם שיטה היא זו להבין מצד אחד את כל הגיחוך והעבדות שב“חירותם” שליהודי-המערב אכולי-סביבתם,ומצד שני לקוות שידיעת-היהדות ומרכז-הרוח בארץ רחוקה יכולים להילחם בהשפעת הסביבה הגלותית? האם שטה זו היא לדגול בשם ספּנסר ושיטת-ההתפתחות שלו ויחד עם זה לדבר על הנצח שביהדות ובמוסרה, שלא ישונה ולא יוחלף? האם שיטה היא זו להרגיש בכל קלקולי העם החָרב ו“היהודי הפיקח” ויחד עם זה להעמיד פנים, שבישובנו – בסך-הכל – ניצח הרעיון הרוחני והכל קרוב לאורחא דמהימנותא? אין כאן שיטה ברורה! אין כאן דרך שנכבשה! בכלל לא עבר אחד-העם כל דרך, ואם צדק מי שאמר" “אחד-העם קלאסיקן הוא”, החובה להוסיף: “פולימיסטן קלאסיקן”. אך פולימיסטן. ישנה לו הארסיות הלשונית החריפה, שאיזו מרירות עצורה שליחסן ויפה-נפש מנעימה אותה, וישנו לו הכשרון להביט לנקודה ידועה, לנקודה שלו, עד כדי לבטל כל מה שמחוץ לזה כעפרא דארעא. אם היהדות היא פרי-רוח-העם, הרי מוכרח הוא, שכל בן-העם מצווּה ועומד על פי מהותו להחזיק בה כמו שהיא. וכי לא כך? אם ארץ-ישראל לא תוכל לקבץ גלויות, הרי שבהכרח השקיבוץ שיכוּנס לתוכה צריך שיהא מרכז-רוח לכל הגלויות; אם בישוב-ארץ-ישראל אין פתרון לעניות היהודים בכל העולם, הרי בהכרח שאין פה שאלה כלכלית כי אם אך שאיפה רוחנית ליצור תרבות עברית. וכי לא כך?
וכן הלאה, וכן הלאה, ההיסטוריה שלנו, שכולה, כביכול, מלחמה על שמיררת-הדת בלי כל תערובת של אקונומיקה, ראיה נצחת היא כלפי בעלי המאטריאליסמוס ההיסטורי; נצחון המהפכה התורכית ה“רוחנית” ראיה נצחת היא להשקפת-הביאים כלפי הציונים המדיניים. פולימיקה!
ולמה אכחד? עתה כשאני פותח את ה“על פרשת דרכים” ומתחיל לקרוא את הקדמת הספר, עתה, אחרי עבור כחמש-עשרה שנה למן הקרואה הראשונה, עתה, אחרי כל מה שעבר עלינו בחמש-עשרה השנים האלה, עתה, עם הזדקקות טעם-הקריאה והתרַבּוּת הדרישׁות הספרותיות בקהלנו הקטן, עתה כשיש לנו כבר איזה מושג על מרחקים עולמיים ואופקי-מחשבה אנושיים, הרי אני נקלע מרושם לרושם ולא אדע נפשי. פעם אני נתקל בהערה נכונה המעידה על הבנה גדולה, על אישיות, שיש לה חוש-מציאות כביר ושאיפה-לאמת רבתי, שבתנאים אחרים היתה יכולה להיות לעינים לנו ולבנינו אחרינו, ופעם אני רואה לפני צמצום-מושגים וצרות-של-שטח, שבו יתלבט אדם חלש, אם כי מקורי, מפונק קצת ודואג לכבודו. פעם יכה את לבי בהבעת רגשו ונאמן וכוונותיו הטובות, הטובות לאין חקר, ופעם בהתבטאות הארעיוּת שלו בתור סופר, כלומר באי-גבורתו הספרותית, שדוחפת אותו לחתום חזון בהזדמנות ראשונה ולמהר לחשוב – אחרי חמש שנים של כתיבה – את עשרת מאמריו שכתב במשך השנים האלה ל“חומר היסטורי”. כבר!
כן, ארעיות. כי בכל דעתי, שלאסוננו אין בספרותנו פובליציסטים גדולים מאחד-העם (מלבד בר-פלגתיה, שקדם לו בכל מה שהם תמימי-דעים, לילינבלום: לילינבלום, שהשקיע את כל חייו בספרותנו, בעוד שבן-דורו שבא אחריו נתן לספרותנו בתורת מתנה רק חלק מהם!), אין אני יכול להסיח דעת מזה, שהתייחסות אחד-העם לעצתו כאל סופר ארעי אינה רק מידה מֹשיית שׁבקוֹקֶטיוּת, כי אם באמת, באמת מרה, יסודה. אבל, אף על פי כן, האם אפשר לשכוח את “התורה שבלב” שלו? את “שתי רשויות”? את “הלשון ודקדוקה”? ואפילו מאמר חודר ונוקב כמאמרו על הגימנסיה היפואית?
חשובה, חשובה היא, מכל מקום, ישותו של אחד-העם, חשובה מאוד, אם כי לא אל-פגומה, ועדיין רוצה הייתי, לפיכך, לקרוא איזה הערכות ספרותיות מקיפות בדבר אדם זה, שאם גדול הוא ביותר, או לא ביותר, הרי אין לנו בין החיים שני כמותו; עדיין רוצה הייתי לשמוע מפי בני הדור מה הוא אחד-העם להם.
ולפיכך היה לי לחגא – לחגא קרי – היום אשר בו קיבלתי את חוברת “השילוח” המוקדשה כולה לאחד-העם. החל החילותי לקרוא בה בהתעוררות נפשית (עדיין אני, התמים, יש שהנני מקווה לדבר-מה מ“השילוח”!). אמרתי: הן הציוניות כיום הזה את מימיו של אחד-העם היא שתה, ועד כמה שהיא הולכת, בדרכו, אך בדרכו, תלך, ומי, אם לא הירחון הרציני של הציוניות, ידבר על הרב כדקא חזי ליה? ועוד אמרתי אל לבי: אם מייבּלי אחד-העם ותלמידיו לא ראו חובה לעצמם או לא מצאו די און בנפשם לייסד מוסד ישובי או ספרותי הגון לכבוד חג-יובלו של בעל “שאלות-ארץ-ישראל” ו“הגיעה השעה”, כדי שלא להוציא את שמו של אחד-העם לשוק לבטלה, הרי מאמרים, לכל הפחות, מאמרים מחנכים, מסבירים, מאירים, ראוי וראוי להם שׁיכתבו הפעם. אדרבא, יַראו לנו לאורו שׁל מי הם מתחממים. הן לזאת נפלל.
אבל הנה החוברת, ואיזו ריקניות! איזה עלבון! איזה ריח-של-טחב! לא רק שהללו אינם מתחממים לאורו – ושעל כן אינם מחממים אף במשהו! – אלא שגם לא באו לכתחילה לשם זה. לא חכמת רבם באו להסביר ולפרש, לא את רבם באו לגלות, לא עליו באו לשיר, כי אם להראות את חכמתם הם “חגרו שׁארית חֵמות”, להראות כי חכמים הם מרבם, כי בזה לא צדק, ואת זה לא הבין, ובזה לא נכונה דרכו… המרחיקים ללכת הללו!
אוי לנו בחג-היובל הזה מ“תלמידיו” של בעל-היובל!
* * *
הבא להשפיע על אחרים רוב מליצה ורוצה שיקבלוה – ירחיק מליצתו.
המֵליץ הרב נחום סוקולוב כתב לנו שׁנים על שׁנים ב“הצפירה” מרשמי-מסעותיו בימים וארצות רחוקים, ואנחנו לא תמיד קראנוהו, ואם קראנוהו, פיהקנו, במחילה, אבל האמן האמינו התמימים שׁבנו, כי אכן ראֹה ראָה בעל-המסעות את אשר הוא מספר, וכי אם לשונו במליצה תתהלך, עין רואה יש ויש לו.
והנה בא סוקולוב אלינו ומתחיל להדפיס ב“הצפירה” ממראות-הארץ מקרוב. וראו זה פלא: בין הרי-יהודה טובע כפר ערבי ב“פרחים, שדמה וקמה, חציר וגומא”; “גדיים קופצים בגאון(!)-הדשאים, ושם באחו נאבקים הפר והמריא(?), על כתף-הגבעה ינועו ברושים כקול מים רבים” וכו' וכו' וכו' (הצפירה", גליון 99).
פלאי-פלאים. האין זאת? כמה לא רק הדור ונאה, כי אם גם מה עשיר הטבע פה! לא הרים חרוכים, אשר לא יניבו תנובה, לא גידולים דלים בשפלה, אכולי-עכברים, לא כפר ערבי בנוי על תלו וקוום על “מזבלתו” ומפיץ קטב ודבר מסביב, באדם ובהמה, לא פרות כחושות בקומת-הכלב, הנאבקות עם היתושים המכסים אותם, יראה הנוסע, כי אם התאבקות פרים ומריאים וגאון-דשאים והמולת-ברושים כקול מים רבים…
אכן, לבנו לצייר הנוסע ומעינוּ יהמו כחלילי רועי הפרים והמריאים, כי מה היה לו לעשות, אם בשבתו אל שולחן-הכתיבה בחדר-האכסניה לא זכר דבר ממסעו, ובמקום זה תפסוהו מלים, הרבה מלים, מן התי"ך: שדמה, קמה, חציר, גומא, מריא, עתודים? וכי כל כך נקל לוותר על גאון-המלים, בהינשאן כברושים על כתף-הגבעה והמולתן במוח כקול מים רבים?
כן, אין אנו מתרעמים; אבל בעינו הרואה של סוקולוב, על כל פנים, שוב לא נאמין. ואל-נא יתרעם מעתה גם הוא, אם קוראי “הצפירה” בארץ-ישראל יוסיפו לפסוח על תמונות-הנוף שלו. ה“תימן יפיח קרה” להם בחורף, אם “יזרה זועה” יאמר ללבם מה?
אמרנו: “מלים”, ואין אנו בטוחים לגמרי, מי יודע… אפשר שבעומק-נפשו של התייר-הצייר יש כעין דבר-מה, מלבד מלים ערומות. אבל, איך שיהיה, אם רוב מליצה בא מר סוקולוב לערות עלינו, עצתנו לו אמונה: ירחיק עדותו. הלא כל ארצות איטליה, הולנדיה ושפאניה לפניו.
{“הפועל הצעיר”, סיון תרע"ד; החתימה: יוסף חבר}
בְּעוֹלָמֵנוּ
מאתיוסף חיים ברנר
א
בכל מקום שאחינו בני ישראל נחיתים שם – ואי המקום אשר אחב“י אינם נחיתים שם? – יש שאלת השבת, שאלת שמירת השבת. ולא שמירת־השבת של היחיד לעצמו ובשביל עצמו, דאם גן מאי חזית שבת? אז היתה גם שאלת ציצית, גם שאלת תפילין, ואין לדבר סוף! אלא השאלה בשמירת שבת היא רק בזו, שיש בה ענין לציבור, לקיום־הציבור. שביתת יום אחד בשבוע מעבודה – זהו חוק סוציאלי נחוץ מאד לקיום־החברה. “למען ינוח”. היחיד יכול לומר: אני אנוח לי מעבודתי אימתי שארצה, ואם תמצא לומר, לנוח דוקא ביום זה, אבל עישון ובישול־חמין וכתיבה וטיול מחוץ לתחום אינם לגבי אבות־מלאכה, ויש בהם בשבילי משום מנוחה. ל”שולחן־ערוך" לא חיישינא! ואולם החברה לתועלתה מחוקקת, שביום אחד בשבוע תיסגרנה החנויות, יסָגרו בתי־החרושׁת, תשׁבות העבודה בשׂדה, למען ינָפשׁו כל אנשׁי־העבודה מהעבודה הקשׁה, ההכרחית, העיקרית, ועל זה אין לעבור, והעובר יעָנשׁ. ואז מתעוררת שאלת־השבת אצל אחינו בני ישראל הגרים בין האומות, כלומר, שאלת שבת שלהם ושלנו. הציבור היהודי היה רוצה והיה צריך לסגור חנויותיו בשבת שלו, והמדינה הגויית כופה אותה לסגור גם ממחרת, ביום ראשון, בשבת שלהם, וקשה להיבטל שני ימים בשבוע! הפועל היהודי אינו יכול לעבוד גם בבית־חרושת של אחיו היהודי –– בבית־החרושת של לא־היהודי לא יתקבל בכל אופן –מפני שבית־החרושת הזה עובד בשבת! שאדם יעבור על שבתו מתוך אונס, בלחץ התנאים שמחוצה לו – על זאת ידוו הדוים, ולזה יבקשו פתרונים כל העוסקים בשאלת־השבת בכל תפוצות־הגולה.
ובארץ־ישראל? האם גם כאן “השבת היא בכלל שאלה”? כן! אמנם, מצד הממשלה אין כאן חוקים בנדון זה, ואיש הישר בעיניו יעשה; כאן יש אפשרות לאחינו בני ישראל לשמור את השבת, לתת בו מנוחה לשורם, לחמורם וכו‘, אלא שאינם רוצים! זאת אומרת: להיקרא לשלישי או לשישי ביום זה רוצים הם ורוצים, לאכול קוּגל רוצים הם ורוצים, לרדוף באף ובחימה למעשני־פאפירוסים, רחמנא ליצלן, או כל שאינם מדקדקים במצוַת עירובי־תחומין רוצים הם ורוצים, ורק דבר אחד אינם רוצים: לשמור את השבת! לנוח מעבודת־הפרדס! לקרוא יום־שבתון לה’!
ופה היא השאלה, שאלת השבת בארץ־ישראל. הפרדסנים שלנו במושׁבה היותר ירֵאה וחרֵדה שׁׁלנו עובדים בשׁבת, כמובן על ידי נכרים, כביתר ששת ימי המעשה, אבל עובדים! על פי ה“שׁולחן ערוךְ” אפשׁר שׁיתָּכן לעשׂות כךְ: על פי ה“שׁולחן ערוך” אפשר שבני עין־גנים, אם יחלבו את פרותיהם ביום־השׁבת בחצרותיהם יֵחָשׁבו למחללי שׁבת וחייבים סקילה (אף על־פי שמַה יעשו לפרותיהם, אם גויי־שבת אין להם, היניחון בלי חליבה?) ובני פתח־תקוה וכו', העובדים בשבת בפרדסיהם שלא על ידי עצמם הנם יהודים יפים וראויים לעליה שמנה. אבל האם באמת הדבר כך הוא? האם לשם זה ניתנה השבת, שיהודים לא יעשו בשביל עצמם באותו היום שום דבר ממה שנחוץ להם, לא בישול, לא חליבה, לא טיול, אלא יהיו יושבים בבתיהם ונהנים מזיו הפשטידה המוכנה מערב־שבת, ועסקיהם באותה שעה דוקא לא ישבתו, ועבדיהם וסוסיהם וחמוריהם דוקא ימשכו בעול כבכל הימים?
ואולם את זה, את העודה הזאת, את העיקר בשאלת־השבת בארץ־ישראל, את פתח־תקוה העובדת בשבת לא תזכיר ה“מוריה” אף ברמז, בבואה משום־מה לדון פתאום בשאלה זו בגליון קצ"ו בשבוע שעבר!
“והרי זו באמת הפתעה, והרי ההפתעה הזאת צריכה להיות כל כך מעציבה” – אם לדבר בלשונה של ה“מוריה” – “לא הארץ ותנאיה, לא החיים וגורמיהם מביאים לנו את שאלת השבת. לא מאליה ובהכרח היא באה בארצנו זו, כי אם בידים וברצון זדוני מביאים אותה ובהכרח ורצים לשתלה ולהרכיבה בארץ־ישראל, אף על פי שאיננה מתאימה פה כלל וכלל”.
ומה! מה החרדה? החרדה הישנה!
“בישול טה בחדרי־חדרים, תהלוכות של פועלים ממושבה למושבה, עריכת אסיפות פומביות בכתיבת פרוטוקולים”.
השערות תסמרנה! האמת חובה לאמרה: שערות־ה“מוריה” לא תסמרנה כל כך. היא יודעת גם לנחם את עצמה בשעת הצורך.
“עלינו לשמוח – היא אומרת – מה שמחללי השבת הנוכחים הם בעלי רוח הולכי בטל, החיים מסביב להמשרדים ולהאורגניזציות, או מסוג הפועלים שהם כעין חטיבה מיוחדת בתוך החיים הארצי־ישראליים. אלמלא כך הלא היתה האפידמיה הזאת עוברת בנקל גם לתוך החיים המעשיים והשוּקיים”…
ואולם, מאידך גיסא, יודעת היא גם אימתי “צריכים לפחד”.
"אף על פי שמחללי השבת הנוכחים אינם עדיין מנושאי החיים בארצנו, אי לאפשר בכל זאת שלא ישפיעו על החיים לאחר התרַבוּת ופומביות כזו, ולאחר שהחילול שבת נעשה כל כך בראש גלי ובחוצפה יתירה אי אפשר שלא ישפיע זה גם על החיים המעשיים. ומזה צריכים “לפחד”.
גם “לשמוח” וגם “לפחד”, ואך דבר אחד אינו נזכר בכל המאמר הראשי, אך עיקר אחד חסר בו: מה ש“החיים המעשיים” אינם ממתינים כלל, לאסוננו, להשפעת מבשלי־הטה בעלי־הרוח ולחטיבה המיוחדת אשׁר בשׁם פועלים תכונֶה, וכבר עושים הם את שלהם. הפרוטה היא השליטה אצל אחינו בני־ישראל, הפרוטה הקדושה, ומה להם ולחילול־שבת? מה להם ולכל השאלת שבעולם? אין “פחד”!
ו“המוריה”? אהה, אף כאן “עיקר” ו“טפל” נתחלפו לה…
– – – – – – – –
ב“המוריה”, בגליון קצ“ו וקצ”ח, נדפסו שני מאמרים־מודעות גדולים וארוכים בשם “אמת מארץ תצמח” ו“אמת ושלום” המפיצים – אולי גם שלא בכוונת־כותביהם – קצת אור – לא חדש! – על עניני “כוללי” ירוּשלים…
המודעה הראשונה מספרת על הסכסוכים שנתהווּ בימים האחרונים בכולל חב“ד, כי הרבו להפיץ כתבי־שטנה, עלילות והאשמות וכו' ודיברו סרה בהנהגת ה”כולל" של עכשיו, ומחמת המהומה והמבוכה נלכדו ברשת הריבות ותלונות־השוא גם הממונים שבחוץ־לארץ, ושלחו ריביזיה, ובאו ריביזורים משני הצדדים, מצד הדורשים חדשות ומצד המעמידים את הדבר של יוֹשנו; והמודעה “אמת מארץ תצמח” היא מצד האחרונים.
החתומים על המודעה מספרים שבאו ומצאו את אשר הקדימו לבוא מן הצד השני, ובמשך חודש ימים ביקרו ביחד את “כללות הנהגת החשבונות של הכולל”, יומם ולילה לא שבתו ובכל היכולת עמלו “לברר, ללבן וצרף” כל דבר בתכלית הבירור, והנה “קושט דברי אמת”, “אמת מארץ תצמח”, שהכל
“כתוב בספר דבר על מקומו ובזמנו בארדערס ובטאלאנעס, פנקס הקאססע והבאלאנס מבואר היטב, ואף כי הנהגת הבוכהאלטעריא אינה על־פי מעטאדע החדשה, אך עם כל זה הכל בסדר ובמשטר נכון, ואין בו נפתל ועקש” –
הכל ככתוב בהסכמות של רבנים וצדיקים, זי"ע.
הריביזורים הדביקו מודעות, שכל מי שיש לו תלונות על הממונים יבוא ויגיש, אבל קרה להם ממש מה שיקרה תמיד לגנראלים הרוסים השואלים את אנשי־הצבא בשעת בקורת: האין מכם מי שיתלונן? – “לא כבוד־רום מעלתך, כולנו שבעים רצון!” יודעים הם אנשי־הצבא, שכל מתלונן לא יינקה.
ובכן באו הריביזורים שליט“א לידי “דעה בטוחה”, בנאמנות הממונים שלהם דהאידנא, שהם “נכבדים חכמים ונבונים בעסק הנהגת הגבאות”, ואין מקום לפרץ ולצוָחה ולערעורים. ואשר למערערים מהצד שכנגד, אך החטא הגדול של שנאת חינם בעוה”ר יש בזה, ופניות יש בדבר. ומה שהם מציעים בעוה“ר “אשר כל ההנהגה תהיה מסורה בידי הנבחרים דפה על־ידי בחירה חפשית, והגבאים שבחו”ל יהיו רק שלוחי השפע, על זה לא יכולנו להסכים בשום אופן, כמובן לכל יודעי בינה, אשר על־ידי בחירה חפשית בפה יתגלגל שבמשך זמן לא רחוק יאמרו להנהיג גם הנהגות חדשות…… (הרבה נקודות) בלתי מתאימים ואף מתנגדים לכוונת רבותינו הקדושים מייסדי הכולל” (סעיף ט').
איזו “הנהגות חדשות” לא פּוֹרש. ודאי אין הכוונה לזה, שה“מתקדמים” מהצד השני יתחילו לדרוש, חס ושלום, כי מכסף החלוקה ייסדו מוסדות מועילים לכל ה“כולל”, ולא שיתנו נדבות כמה שהגבאים רוצים לתת. לכגון דא ודאי לא חיישינן! גם כנראה מהמודעה השניה, מהצד שכנגד, אפשר להיות בטוחים שבשאיפות כאלו אין לחשוד גם את ה“מתקדמים”. אלא מאי? פשוט, יודעים צדיקים נפש בהמותיהם, יודעים הם במה להפחיד: “הנהגות חדשות”, רחמנא ליצלן. הבחירה החפשית תוכל להביא לידי הנהגות חדשות. הגבאים מחוץ־לארץ מזהירים אתכם על זה!
ובאה המודעה השניה מצד אלה שנפלגו וחוקרת את הראשונה ושמה לאל את כל טענותיה ומראה על “נטיית הלב” שבה דנו הריביזורים הנ“ל ועל ה”ענינים שהשתיקה יפה להם" ועל “השלטון הבלתי־מוגבל” של ההנהגה דהאידנא. ואנו, כשאנו קוראים את הדברים, הננו יודעים, כי המחלוקת שבירוּשלים אינה בעיקר אלא בבואה למחלוקת שבחוּץ־לארץ בין ה“זרמים” השונים שבחב"ד, בין ליוּבאוויטש ובוֹברוּיסק, סלונים וכו'. “חצרות” צדיקים שונים דשם מדברים מתוך גרונם של החולקים דפה. ובכל זאת אי־אפשר שלא להסכים למקרא הדברים:
“עלבון נורא הוא להטיל עוון של שנאת־חינם על ציבוּר שלם מישראל, כשהם באים רק לדרוש זכותם מיד יחיד הפוסע עליהם בסנדל המסומר וכו‘, הלא אין כאן אלא טענת ציבור על יחיד, ועוד יותר, באיזו רשות הם מעלימים מהעולם כולו התביעה שהובעה מתוך כל הקהל כאחד משני הצדדים גם יחד להעביר מעליהם את עריצות המושלים הקודמים וכו’ ואיזו שנאת חינם מצאו כאן, גם למה כינום ‘מלאכי זעם’ בשעה שהם מבקשים כי גם קולם, קול של אלפים נפשות, יישמע גם הוא בענין ההנהגה הנוגעת ממש לחייהם? ובצדק יוכלו לחשוב, כי לא הם נוצרו בשביל המנהיגים להאציל להם כבוד וגדולה, כי אם המנהיגים בשביל הציבור” (“אמת ושלום”, סעיף ב').
ולהלן:
“תמוה הוא גם זה, להחליט על־ידי ביקורת שטחית כללית ולבשר צדקת החשבונות בקהל רב, ברמז כי נמצאים פנקסים יומיים וכו', ולסמוך רק על עצמם במה שעשו בהצנע מבלי בקורת אמיתית בפני בעלי הדינים”.
כלפי האשמה שהם יניחו, חס ושלום, להנהגות חדשות, הם מוחים בכל תוקף, וניכרים דברי אמת.
“כוונת רבותינו הקדושים מייסדי הקופה היתה להחזיק עניים הגונים בארץ הקודש”.
וממטרה זו לא יסורו. ורק אחת הם מבקשים, שיוסרו ממשרתם הממונים של עכשיו ובמקומם ייבּחרוּ.
“י”א אנשים שלא על מנת לקבל פרס כפי הקרוב לתקנת כולל אונגרין".
האידיאל של המתקדמים ב“כולל” חב“ד הוא “כולל אונגרין”. הלאה “העריצות של ההנהגה הקדומה” ש”איננו יכולים יותר לסבול ממנה". הלאה “העבר העגום”.
“אילוּ מסרו את ועד המועצה שייבחרוּ מתוך בני הכולל עצמם בבחירה חפשית, כי אז ידעו העניים (לבחור) באנשים שיהיו מסורים לטובתם, באנשים שיוכלו לחוות דעתם מבלי נשיאת פנים ומורך לב, שזהו התיקון היחידי…”
בעלי המודעה השניה מדברים אל בעלי המודעה הראשונה כמו שמדברים אל “האוחזים ביד”. יודעים הם דורשי־התיקונים ב“המודיעים נאמנה” הראשונים, באי־כוח ליוּבאוויטש, שלא היו שמים לב כלל אל התלונות אלמלא יראו מפני המעטת ההכנסות, ושגם עכשיו אין דאגתם אלא להמעטת ההכנסה על־ידי המחלוקת מצד “נדיבי עם אלהי אברהם”, ומה שנוגע לחלוקה ישרה לבני הכולל אין הם דואגים ביותר. כל המודעה שלהם, כל תג ותג שבה, מדברת בעד זה; כל לשונם היא לשון של רוכבים ומנהיגים החוששים לשלטונם המתמוטט… ואף על־פי כן הם, בעלי המודעה השניה, עוד מקווים כי
“חברי הועידה הנכבדה עוד ישימו לבם הטהור לדברים צודקים אלה וימלאו את בקשת כל קהל הקודש הנעשק והנרמס”…
“לבם הטהור”, וצחוק־ערמומית לא עבר כלל על דל שפתי ה“לוחמים” בעד “הנהגה מתוקנה”. “לב טהור” – וליובאוויטש? במקום של “נטיית לב” ו“קריאת אמת על דבר הקרוב להיפוכו”?
עסקים “עגומים”!
[“הפועל הצעיר”, סיון תרע"ד; החתימה: ב. חיצוני]
ב
חינוך דתי, חינוך דתי, חינוך דתי – לאורך כל השורה. אין שואלין במומחים ואין נמלכין בבני־סמכא, ולא עוד יאמרו המורים לסופרים: “הניחו לנו, לבעלי המקצוע, שלמדנו מתודיקה ופדגוגיה, מה אתם מתערבים בשאלות שאינן מענינכם, שאין אתם בקיאים בהן, שלא אכלתם כור־מלח עליהן?..” לא, עכשיו כבר אין המורים אומרים כזאת. ויש אשר נדמה, כי, אדרבא, להיפך, המורים כאילו מודים בזכותם של הסופרים הבלתי־מורים לדון בענין אשר ניתן לפניהם, ולא רק לחוות דעתם, כי אם גם לתבוע, שיקבלו דעתם. והיה מעשה, שמוֹרה אחד, מורה ולא סופר, שלח מאמר לעתון היומי הירושלמי “החרות”, ובו הביע את אשר עם לבבו ב“שאלה בוערת” זו, ובו העלה, שאין להכריז על הדתיות, אם כי החינוך שלנו אליבא דאמת, אינו, חס ושלום, בלתי־דתי, ולא נדפס המאמר ההוא, ובמקומו יצא איש־סופר, סופר ולא מורה, חתום סגול־של־כוכבים והביא כדרכו פיסקא ארוכה מן המאמר שלא נדפס, והשיג עליה ביד רמה, והוכיח, שכל בתי־הספר ביפו, כבירושלים, הם דתיים, דוקא דתיים, וכי כך צריך להיות, כך הוא רוח־הזמן, “רוח־זמנו (זמנם?) של ברגסון, מרטין בובר, הרב קוק וחבריהם”; כי חיי המשכילים (המורים באותם בתי־הספר) הם ריקניים מאד שאינם דתיים… ולכן תחי הדת ויחי החינוך הדתי (של המורים הריקנים, הבלתי דתיים), יחי המהלך הירושלמי ותחי ההכרזה על הדת בבתי־הספר!
ואולם בטרם אשר דיבר סופר “החרות” על מאמרו של המורה הבלתי סופר, ביטל תכלית ביטול מאמרו של סופר אחר, של סופר “האחדות”, שדן אף הוא בשאלת־הזמן הזו והעלה, שבית־הספר שלנו בארץ־ישראל צריך להיות ניטראלי. “ניטראליות! – מלגלג סופר “החרות”, שהבסיס הדתי־המודרני מיסודם של ברגסון וכו' אשר תחת רגליו, נותן בו, כנראה, אומץ רב לזלזל, לבטל וללגלג – לא זכר ולא נקבה! לא דג ולא בשר! לא “פועלי־ציון” ולא “הפועל הצעיר”!” (“לזות־שפתים”, פרק א'). כאילו סופר “האחדות” בעצמו אינו מדגיש וחוזר ומדגיש בכל מאמרו, שאין הוא מדבר על יחס ניטראלי. יחס ניטראלי לדת ולדרך בית־הספר החדש – יחס כזה אינו ואי־אפשר לו שיהיה! בעל־המאמר אינו מכסה כל עיקר, שאנחנו, החפשים בדעות, היינו רוצים בבתי־ספר אנטי־דתיים. וטעמנו ונימוקנו אתנו. אלא מה הוא אומר? הוא אומר שבבתי־הספר אשר ההסתדרות הציונית בונה לא תוכל להיות טנדנציה להילחם נגד הדת – כשם שישנה, למשל, לבתי־הספר החפשיים של האנארכיים באנגליה ובמקומות אחרים – ואף אסור שתהיה להם טנדנציה דתית משעבדת – כזו שישנה לבתי־הספר של המיסיונרים והכנסיות בכל הארצות, כזו שישנה ל“ישיבות” שלנו, להבדיל, וכזו שהיו רוצים בה ודאי “המזרחי” ויתר כוחות־החושך התפלים שבמחננו, שאותו סופר “החרות” הוא עתה להם לפה – אלא שהטנדנציה בהכרח צריכה ויכולה להיות לאומית, אך לאומית. זאת לא אומרת, שבבית־הספר הלאומי הבלתי־דתי, או ה“ניטראלי” – אם להשתמש בהגדרה בלתי־מוצלחה זו – אין כל מקום ללימוד התפילות, לביאור חגי־ומועדי־ישראל, או ל“אותו הפסוק הראשון של תורת משה”. זאת לא זאת! בית־הספר צריך לפקוח את עיני הילד על כל הנעשה מסביביו ולתת לו מושגים ברורים וגם ידיעות מדוייקות עד כמה שאפשר מכל זה. “ברכות־הנהנין”, למשל, ישנן והן כך וכך, אבל אין דרישה שהילד בל ישתה, חלילה, בלי ברכה. בבית־הספר הלאומי אין מקום לדרישה כזו, פשוט מפני שהלאומיות שלנו תוכל, ברוך השם, להתקיים גם בלי זה. תנ“ך – אי־אפשר לו לנער העברי שלא ידע תנ”ך, ודוקא תנ"ך כמו שהוא, בלי כל חכמות – אבל הכוונה בלימוד זה יכולה להיות חילונית ולא “צֶרקוֹבנו־פריכוֹדסאית”! שׁבועות הוא חג, חג־הביכורים, ולפי האגדה ניתנה ביום זה התורה לישראל, אבל לא יום־טוב של התגלות הר־סיני, יום שבו בחר ה' אותנו מכל העמים, יום שאומרים בו במוסף “ומפני חטאינו” ובצהרים אסור בו לקטוף מלילות. אין להאריך בדקדוקים ובפרטים, אבל ההבדל ברור.
סופר “האחדות” ב“קויו” (32־33) עומד בפרטיות על ההערמה הדתית של החברה הבורגנית באירופה ועל כל הפניות הרעות של מבקשי הטעמים שבתוכה לנחיצות הדת. הוא מזכיר, כי שם הפחד מפני חופש־הדעות הוא שלא תינזק על ידי כך, חס ושלום, זכות הקנין הפרטי, בעוד שאנחנו עם בית־הספר החדש שלנו הלא עומדים הננו מחוץ להיקף־האידיאות הזה. והנה סופר “החרות”, תלמידם של כל הפילוסופים והמשוררים, אשר את שמותיהם הוא מרבה כל כך להזכיר במאמרו (מי אינו כאן בפרקי “לזות־שפתים” אלה? ברגסון, בובר, הרב קוק, גתה, היינה, הרמן כהן, ר' סעדיה גאון, הרמב"ם, ר' יהודה הלוי), משתמט מנגוע בצד זה אף במשהו, למרות אשר ידבר גבוהה־גבוהה על המיסטיקה שב“מסורת־ישראל” ולמרות אשר יבוז בהנאה שכזו ל“האפיקורסות הקטנה”. בחלה נפשו של בעל סגול־הכוכבים בשעמום־ההשכלה, ואף ש“גם הוא אינו מן האדוקים כל עיקר” (איכה? ומורו, הפילוסוף הרב קוק, הדואג למצוַת־ערלה, מה יאמר על זה?), הנה בשעה של זעזועים ובגעגועים יחיה בית־ספר. מצב־הנפש המיסטי – זהו דבר המסור לנפש־היחיד, אבל לא על פיו יסולו דרך לחיי־הציבור. “כותב הטורים האלה”, למשל, אינו מתאר לעצמו, איזה יחס אחר, לא מיסטי, יכול להיות בנפש האדם אל זה הפלא, אשר אנו לוּטים בתוכו, אל זה הבלתי־מובן המלפפנו על כל תנועה ונשימה. מי שחונן באיזו סגולות של נפש בלתי־גסה אי־אפשר לו שלא יראה בכל התגלמויות־החיים סוד ושלא יתייחס אל הכל כאל תעלומה. ובכל זאת, עם כל זאת – האם נוכל להעביר את היחס הזה להליכות־חיינו יום־יום! האם אפשר אפילו לדבר כמו על היחס הזה? האם אפשר להוציא ממנו מסקנות בנוגע לפרוגראמות של בתי־ספר? לא, איש־הסוד והזעזועים, כבודה של המיסטיקה שלך במקומו מונח, ואולם דרך בחיים אינה. צא ולמד, שבעלי־המיסטיקה אינם לוקחים להם לקו כלל את המיסטיקה שלהם כל זמן שהם עומדים בחוג צרכי־חייהם הם. את מילוי צרכיהם הם מבקשים באופן כלל וכלל לא־מיסטי. בנוגע לעצמם ולבשרם אין המימרות המיסטיות אלא פזמונות עפים ברוח ומחוסרים כל אחיזה, ורק בנוגע לצרכי החיים של אחרים – הנה כסות־עינים! קדושת המיסטיקה היא כקדושת הקנין הפרטי: מתג ורסן בפי אחרים. וחזיון מצוי הוא במלחמת התנועות החברתיות: האידיאליסטים האמיתיים נתונים כולם לצרכים ה“חמריים”, ה“גסים”, של בני־האדם ודואגים להם כל ימי חייהם, בדעתם היטב מה פרוסת־לחם ונאד־מים יכולים לעשות מבן־אדם, בעוד שבעלי ההנאה הקהים ובעלי הפניות והתאוות הרשעות בזים ל“עולם הריאלי”, כופרים במציאותו ומדברים תמיד על הרוח ועל האידיאל ומרחפים, כביכול, בעולמות העליונים של האצילות והאידיאליזמוס הנשגב. אם נזכיר כאן את תלמידי הֶגֶל מסיטרא דימינא – תהיה זו, כמדומה, הזכרה מן הענין. איני קורא בשם הגל בעצמו, מפני שלא בפילוסופיה קאינא הכא (אף־על־פי שלא נעלם מאתנו גם מרת פילוסופיה הֶגֶלית בעצמה כיצד היא נעשׂית ואיזו פניות הן הרוח החיה באופניה), כי אם במקצוע החיים החברתיים. ובמסכת זו אולי לא למותר יהיה להזכיר גם שני גדולים לא־אירופיים, כי אם רוסיים: פובידונוסציב וסטוליפין. ידוע הוא כמה הרבו שני אנשי־המיסטיקה האלה לדבר בשם “מסורת רוסיה הקדושה”, והראשון בשעתו השפיע אפילו השפעה חולנית על איש חולה כדוסטויבסקי לשרת לריאקציה היותר חשכה, להיות אויב בנפשׁ לצעירים הרוסים, “האפיקורסים הקטנים”, ה“שֵׁדים”, לוחמי מלחמת השחרור, ולצעוק: “העם הפראבוססלאווי לא יוותר על הצורך הדתי המיוחד שלו”… אבל גם הם לא חידשו בזה כלום: מן המערב הביאו גם את זה. כי אגרוף־הרשע של הרוכבים והמנהיגים המערביים, שאינו נאצל כלל וכלל, אוהב להתכסות במטפחת שכולה תכלת, במטפחת המלאה “זכויות טבעיות” ו“מטרות נעלות” ו“ציוויים מוחלטים”. האידיאולוגיה של אותו אגרוף – הוי, כמה נאצלה היא ומיסטית ודתית ואסתטית והחלטית! הוא אותם האצילים, בעלי־האחוזות ואדירי־הממון וכל הנפשות היפות, שלטובתם יבואו הכידונים הקדושים לדקור ולדכא, עושים את שלהם ומניחים למשרתיהם האידיאולגים הדתיים, המיטאפיסיים ובעלי־האידיאות מכל המינים שידברו מה שידברו, שייצרו פילוסופיה ויוּריספרודנציה… ברם, הרוחות הנאורות, המיסטיות באמת, הריליגיוזיות והטהורות באמת אינן עמהם. אלה אינן טובלות בנופת־המיסטיקה. אלה מדברות על דרך הפשטות בשם טובת האדם, פיתוח כל כוחותיו, עליזוּת־חייו. דוקא הן, שב“חומריוּת” די להן בקב־חרובין, מסוּרות לזה, שבני האדם יהיו שבעים, יתהלכו בקומה זקופה, קשורים לעולם הזה ומחוסרים פחד מפני עולם־הבא.
מובן, הריאקציוניות של בעל “לזות־שפתים” אינה פוליטית. המִשׂחק־במיסטיקה שׁלו אינו לשׁם האגרוף, אצלנו הלא אין פוליטיקה, אין אגרוף. זוהי ריאקציוניות של עצלות־המחשבה, של סביבה רוחנית ידועה. יש נטיה רומאנטית־בעל־ביתית למלה “דתיות” אצל בעלי תכונה ידועה מיוצאי בית־המדרש שלנו, שפסחו, כביכול, על “האפיקורסות הקטנה”, מימות יעבץ ועד הנה. הרואים אתם, – יאמרו לכם האנשים האלה – גם אנחנו נכנסנו לפרדס, אבל לא הצצנו ולא נפגענו, כי אם נכנסנו בשלום ויצאנו בשלוםץ מי שהיה חברנו, משכיל “אחר”, מקצץ בנטיעות, מחנך לבלי לבלות עולם, קורא לעסוק בישובו של עולם… האפיקורס הקטן!… הנה אנחנו יושבים ודורשים כל וא“ו שבתורה מתוך התפעלות מסתורית!.. ואחרי הפתיחה יספרו לכם בהנאה מיוחדה על הצלחת בתי ה”תלמוד־תורה" וה“תחכמוני” (אגב, יזָכר־נא מה שׁכתב רב־צעיר ב“העולם” על ה“תחכמוני” בתור בית־ספר, ואפילו מהבחינה הדתית־ה“שכלית”, שרב־צעיר הוא בא־כוחה!) ויביאו לכם ראיה ניצחת מ“רוב־תלמידיהם” על זה שה“עם” אינו רוצה לוותר בשום אופן על הצורך הדתי. ומכאן… ומכאן, שטוב עשו אנשי־ירושלים, שהכריזו על בתי־הספר הציוניים החדשים שלהם (שאינם בעצם יותר דתיים מבתי־הספר שביפו), כי דתיים־“לאומיים” הם ולא רק על בתי־הספר הנמוכים, כי אם גם על הסמינר (שטובי־תלמידיו, שקראו ושנו דבר־מה, הנם בלתי־דתיים, כמובן, כלומר בלתי־דתיים במובן החיצוני, במובן הרשמי, אינם לובשים טלית קטנה ואינם מניחים תפילין ואינם זהירים ב“מסורת הישראלית” לפי מושגו של רב בישראל). ובדרך אגב יעשו לכם טיול לצדדין ויספרו לכם על הריקניות שבחיי משכילי־תל־אביב, שאינם מוצאים לנכון לטייל בשבת (לא בתוך תחום־שבת ולא מחוץ לתחום!) ואינם יודעים ליהנות מן הטבע, ושלפיכך ידור נדר כל אשר בן יוָלד לו לחנך את הרך הנולד ברוח דתי, כעין זה שבבתי־הספר הירושלמיים, למען לא יגדל הבן לריקניות, חס ושלום. ואם תאמר: רוב האנשים ה“ריקנים” האלה, שריקניותם באה לפי דעתך מר [– – –], מתוך שהם זרים לכל מיסטיקה, מתוך שאינם יודעים מזעזועים וגעגועים, הן גם הם, כידוע לנו, חונכו על ברכי הדת לא פחות מהעתידים להתחנך בבית־הספר ה“דתי”־הלאומי בירושלים ולא פחות ממך, המטייל ה“דתי”, בעצמך, ואף על פי כן הרי עלה להם מה שעלה ולא הועיל כלום? – ואם תאמר: הלא אתה, המטייל, מעיד בעצמך, ש“אינך אדוק כל עיקר”, ואף על פי כן הנה אתה מטייל ואינך ריקני? – והאנשים האלה, אם ריקנים הם באמת, כדבריך, הלא כל כך נקל לפעול אצלם, שיחזיקו ב“מיסטיקה”, אם רק תשׂיאם, שׁהמוֹדָה ורוח־הזמן שׁל ברגסון, הרמן כהן וכל הפילוסופיה המודרנית1 דורשים את זה (הוסף את השמות, שהזכיר קלוזנר ב“בקשת האלוהים” שלו: רֶסקין, מֶרֶז’קובסקי וכו'…). ומה הווחת? הואיל ולא האפיקורסות, שאינה כלל מושרשת אצלם, אשמה באי־טיולם, מי יודע אם יתחילו לטייל גם כשיקלטו את “רוח־הזמן” המיסטי של בובר וקוק?.. אך הקץ לקושיות. טוב שלא תקשה משתקשה. המיסטיקה דורשת שלא להקשות כלל. אין מקשין על עצלות־המחשבה.
ואולם אם קושיות אין כאן, איזו אי־נעימות יש ויש כאן; איזה ריח לא־טוב נודף ונודף כאן. כי אם בנוגע לוויכוח עם סופר “האחדות” ראינו מצד סופר “החרות” אך עצלות וקוצר־רוח למַצות את עומק־הדין, הנה בנוגע למאמר “שביל־הזהב” (גליון 35) אינו מטיל אבק בעינים על־ידי הזכרת באי־כוחו של רוח־הזמן. הוא חושב, כי רוח־הזמן אינו זה שמדברים עליו עתה בעתונים יהודיים בשפות האירופיות, כי אם רוח־הזמן שלנו, מעמד־הרוחות שלנו, של המשכילים העברים היושבים בתוך עמם וחיים חיי עמם. בדברים פשוטים ומובנים, כראוי למי שכותב מאמרים עתוניים בשאלות חברתיות ואין לו פרטנזיות לתפוס את לב הקורא התם על־ידי להטי אפוֹריזמים ורמיזות לצורך ושלא לצורך, הוא בא ומזכיר שיש דת, דבר פנימי וגדול בחיי האדם, ויש דתיות, דתיות חיצונית, איזה דבר טפל, רשׁמי, מין “אֵנשׁטֶנדיקייט” שׁל אולם־האורחים בבית־האמידים, מין “מעלה לשׁידוךְ” ול“גֶזֶלשׁפט” אצל סוג ידוע של יהודים־דייטשים או אנגלים מפוטמים, שוטים ונבובי־לב. “מסורת העבר בשעה שהיא רצינית ואמיתית” חשובה ומכובדה על כולנו, גם כשאין אנו מודים בה בשבילנו, אבל צרמוֹניות ריקות בכדי לספק את דרישותיהן של אמות־למשפחה בעלות סנטר משולש – תועבה הן! לדת בתור הכל אפשר להתייחס בחיוב או בשלילה, אבל אי־אפשר לעבור עליה בלי הבעת־יחס, ואי־אפשר שלא לכבד את אנשי־הדת האמיתיים (גם את הרב קוק איינו מכבדים אלמלא היה בעל־דת מתחכם, ואלמלא עשה אתה הדת כלי־שרת לשאיפות קליריקאליות של אחדים מ“נכבדי” יפו!), ואולם הדתיות, כלומר הדת בתור חלק מפרוגראמה ולשם פרוגראמה, הדת בתור שלט, בתור מודעה מודבקה ברחובות – זו אינה ראויה כלל לכבוד, אלא רק להרחקה. היהדות הליבראלית של יהודי מערב אירופה מעוררת גועל־נפש באי־מוסריותה, בזיופה, בקלקול־המידות שבה, בהשפלת־רוח־האדם שבה, ואוי־אוי לנו, אם ננהג אצלנו מנהגי ה“קונפיסיון” ה“עזארית”, אוי־אוי לנו, אם נעשה כמעשי “עזרה” ונחקה אותה.
כמדומה, שהדברים האלה בימים כתיקונם לא היו צריכים להרגיז אפילו את בעל סגול־הכוכבים: הרי אלה הם דברים, שאפילו עצלי־המחשבה שבנו כבר שמעום מאה פעמים ואחת. סמולנסקין, שהיה הראשון לבלי להתבטל בפני ה“יהדות” של יהודי־המערב ולהרגיש את כל הגיחוך והתיעוב שבה, הרחיב בזה את הדיבור, אחד־העם ב“עבדות בתוך חרות” העמיק בזה את הדיבור, ואנחנו כולנו, הכותבים בעתונים עבריים, חוזרים עליהם בכל פעם לרגל ענינינו. ואולם לא! מר [– – –] צריך היה לקנטר את סופר “הפועל הצעיר”, זה העתון ש“זיין את טובי התינוקות”, שלא הצליח במלחמת־העבודה, שאין לו סבלנות שתית וכו' וכו‘. צריך היה לקנטר ויהי מה. מה עשה? הלך והטריח את… את… לא תאמינו? את ר’ סעדיה גאון, את הרמב“ם, את ר' יהודה הלוי ואת הרמן כהן. וכי מה? האם לא גם אלה, כחסידי פראנקפורט, כרכו “יקום פורקן” ומדע? האם לא היו אלה השלושה בעלי “שביל־הזהב” כיהודי־המערב, והאם אין הרמן כהן יהודי מערבי? והאם לא “גבורה”, כלומר חוצפה, היא, איפוא, לומר על “יהודי־המערב שהם “גיבנים רוחניים”, בעוד ש”אנחנו (סופרי ‘החרות’) חשבנו את האנשים האלה לגדולים ורמים ונישאים, להעומדים ראשונים במלכות רוח יהודה”.
דברים כהוויתם. ומניח אני לשאלה: “חוצפתו” של מי יותר גדולה, אם של בעל המאמר “שביל־הזהב” העוסק בגיבנים רוחניים פעוטים מסוג המתגלגל בבורסאות ובבתי־המדרש לרבנים ריפורמיים או אורתודוכסים־ליבראלים בברלין ובלונדון, או זו של הבא להשיג עליו ולזלזל לשם זה בשמות של “גיבנים רוחניים” היסטוריים גדולים? נניח, שׁככה יעָשׂה ושזוהי “גבורה”. מה שאני רוצה להעיר על רשימת־השמות הזאת הוא רק, שאם לא נתעכב על הרמב“ם וכו' ונשאיר לנו רק את הבלתי־היסטורי שבהם, את בן־זמננו, את הפילוסוף המארבּוּרגי, הנה באמנה גם יהדותו של בחיר־יהודי־המערב הלז היא בשבילנו התבוללות, זאת אומרת מום וחרפה. כי תהא הפילוסופיה הקאנטית שלו מה שתהיה, תהא רוממה ונשגבה כ”אימפראטיב הקאטיגורי" בעצמו, יהיו דבריו עלהנביאים ועל המוסר העברי מרקיעים לשחקים, הנה היהודי הרמן כהן עם יהדותו החיוורת, האוירית, הוא מום וחרפה. ודאי! יהדותו זו אינה נבערה במובן הצר של המלה – היתכן! תלמידו של בעל “התבונה הצרופה”! – אבל נבערה ונבערה היא בעצם, נבערה, מפני שחסרת־חיים היא, חסרת דם, חסרת־אחיזה! ומה זו ההפחדה, שלוחם־האלוהים מפחיד ואתנו בה“עומד ראשונה במלכות רוח יהודה”?
ארכו הדברים, אבל אחרי כל הדברים עלי להודות, בסוף מאמרי, כי עדיין לא זכיתי לברר לעצמי, על מה נלחם בעל ה“לזות שפתיים” בפרק השני? האומנם רק להתגדל קצת על י. ל–ן? האומנם רק להעמיד את השאלה מי נלחם יותר בפולמוס האחרון עם “עזרה”? כי הן בעיקרא דדינא, כפי שיוצא ממאמרו, אין מקום לשתי דעות בשאלת החינוך הדתי, “רק בשם החינוך הדתי”, ואף המציאות מתאימה עם התורה הזאת – ועל מה, איפוא, נדבר ונעידה? הן, כפי שיוצא ממאמרו, הכל טוב בעולם הכי־טוב הלז: לא רק בתלמוד־תורה וב“תחכמוני” המהוללים, לא רק בבית־הספר לבנות של חובבי ציון עם ה“מודה אני” שבו, לא רק ב“אליאנס” וב“עזרה” אלא הפילו בגימנסיה היפואית בעצמה ניצחו האראלים־ההורים שדרשו דת, והגימנסיה “יש בה אלוהים”, תודה לאלוהים. ובכן מה חסר עוד? הרי אפילו המורים, אותם המורים שאין להם צורך לטייל בשבת, “רובם, אין שום ספק בדבר, דתיים הם בלבם ומתגעגעים להסתלק מתוך יחס ההתבוללות (?) אל הדת ולהתייחס אליה כאל קנין לאומי יקר וחשוב ממדרגה ראשונה”, אלא שהם מתביישים קצת מפני לזות־שפתים של ה“פוה”צ“… ואולם על בתי־הספר אין זה משפיע לרעה, ומה לו, איפוא, כי נזעק? לשם מה הוא כותב? האומנם רואה מר [– – –] את תעודתו הספרותית בתפקיד של מיילדת ל”אנוסים המודרניים" הללו (צער־בעלי־חיים!) ולהקל עליהם על־ידי הוכחה מהפילוסופיה ומרוח־הזמן את לידת ההכרה הדתית שלהם הגמורה, האחרונה, ה“חפשית”? לא אאמין! המאמר “לזות־שפתים” ספוג כולו רוח כזה, שאינו מסוגל אלא להגן על ה“סטאטוּס־קבוֹ”, על החרדוּת העיוורת, הדוגמאטית, האינרטית, של בעלי בתי יפו וירושלים מסוג ידוע. ואם בפרק הראשון יש, כפי שאמרתי, רק רשלנות של מחשבה, הנה בפרק השני יש גם רשלנות של קריאה. והאם באמצעים כאלה דורשים את אלוהים, ובאפני כתיבה כאלה מיילדים “הכרות דתיות”?
[כנ"ל].
-
אגב, “החרות”, על־ידי סופריה כ – – – מיפו, כבעל סגול־הכוכבים ועוד בור־דאורייתא בלתי־נודע אחד, החותם “ – – –”, נעשתה ממש לנושאת־כליה של “הפילוסופיה המודרנית”. דוקו ותמצאו. על עמוד אחד באה הפילוסופיה של – – – בדבר מעלותיו של “היצר הרע” של רוָחים; בעמוד אחר יבוא “ – – –” ויבאר, שאחד־העם רואה את היהדות כחזון היסטורי, מוחלט ונצחי, המתפתח ומשתנה, ויחד עם זה הוא קיים לעד, ועיין הרמן כהן (מה הרמן כהן? שמועה שמע, ב“הצפירה” ראה: הרמן כהן ברוסיה, ושלח לעיין בו!). ואם מעט לכם – הנה עמוד שלישי ורביעי וחמישי, ובו “לזות־שפתים”, ששם כבר עשיית־פרסום גדולה לברגסון את קוק ולר' סעדיה גאון את הרמן כהן. “זרמיה” של “החרות”! ↩
מֵחַיֵּי יְרוּשָׁלַיִם
מאתיוסף חיים ברנר
א.
אם בראשית ימי הישוב היה הניגוד שבין ירושלים ויפו ניגוד שבין הישׁן חדשׁ, בין המשַׁמרוּת וההתקדמות, ולפיכך מובן ו“טבעי”, הנה המחלוקת התוססת עכשיו בין ירושלים החדשה ובין עסקני יפו החדשים על ה“הגמוניה”, כביכול, אינה מובנת ואינה טבעית כל עיקר. האסיפה המייסדת של עניני החינוך בארץ-ישראל, שהיתה צריכה להיות לפני שבועות אחדים בראשון-לציון, לא יצאה אל הפועל, מפני שירושלים התנגדה, לא רצתה לשלוח ציר, וכשכבר החליטו לשלוח, לא החליטו אלא על מנת שהציר ישתוק… ורק כשיגיעו הדברים לשאלת יפו או ירושלים, יפתח הציר את פיו לרגע אחד ויביע את מחאת ירושלים על שפוגעים בכבוד ירושלים, ואחרי דברים אלה שוב יסגור את פיו ולא יפתחנו עד תום האסיפה.
אבל גם זה לא יצא לפועל; האסיפה נדחתה.
ככה יבַזו בני ירושלים את עצמם בבואם להגן על “כבוד ירושלים”!
ואולם כשתדברו עם בני ירושלים, שלקח להם במונופולין את “תקנתה של ירושלים”, לא יודו בשום אופן, כי זהו ענין של “לוֹקאל-פאטריוטיזמוס”, כי אם יוכיחו לכם, כי אך דרישת הצדק בפיהם. הם ידיינו עמכם ויאמרו: זה כבר כמה שנים, שמדברים על תקנת ירושלים ועדיין לא נעשה כלום במקצוע זה. ירושלים נמצאת בשפל-המדרגה. למרות שהיא העיר היותר מרובה באוכלוסין וכו‘, לא נבחר בה אף יהודי אחד לעיריה. ובמי האשם? בעסקנים שלא חשו לתקנת ירושלים, שעשו הכל בעד אחרות, ולמטרופולין של הארץ, הכי מרובה באוכלוסין, לא דאגו כלל… ועכשיו, כשמוסד חדש עומד להיבּרא, שבכוחו להכניס חיים וכו’ ולגרום לתקנתה של ירושלים – הנה גם אותו אומרים ליטול ממנה. עַוְלה גדולה!
אבל יסלחו לי הטוענים האלה, אם אעז להעיר להם, שבטענותיהם הם אוחזים את החבל בשני ראשיו. כשמדברים להם על התפגרותה של ירושלים, על דלות אונם של אוכלוסיה הבטלים, יענו ויאמרו לכם: “העסקנים אשמים, שלא דאגו”… ואולם תוך כדי דיבור הם מתחילים לדרוש “כבוד” ו“הגמוניה” לירושלים בשם אותם האוכלוסים המרובים הבטלים, שאין כמספרם בכל ארץ-ישראל…
בכלל, תמימות היא לחשוב, שיש בכוח איזה מוסדים, יותר נכון, בכוח איזו עסקנים חרוצים שיובאו מן החוץ אל המוסד החדש בתוך ירושלים החדשה, המועטה באוכלוסין, להפוך לטוב את צורתה של ירושלים הישנה, המרובה באוכלוסין… ואם כל הטרחה היא לשם ירושלים החדשה, אז הדרא קושיא לדוכתה: איזה טעם יש לירושלים החדשה להעלות ניגוד בינה ובין יפו? ובשם מה? הלו אלו השתים אינן אלא שני רחובות של עיירה אחת, ומאי נפקא מינה, אם העתון הישובי שרוצים בו, יהיה ברחוב זה ולא בשני? מאי איכפת, אם נמוסד לחינוך יהיה ברחוב זה ולא בשני? הלא המהלך בין הרחוב האחד למשנהו אינו אלא מהלך של שעות אחדות. ועד מתי לא יבינו, שכאן יש מקום לדבר רק על המעלות הטכניות של רחוב זה כלפי השני, ושאך יתרונות אלה יכולים לבוא בחשבון בשאלת-בחירת המקום, אבל לא הקריאה של “הבו גודל וכבוד!” ולא הטענה, שיפו כבר מתוקנת ואינה צריכה לחדשות, בעוד שהעתון החדש או המוסד החדש היה יכול להביא תועלת לתקנתה של ירושלים…
ובדרך אגב, מלה זו: תקנת ירושלים, כמדומני, שעוד צריכה היא לאיזה בירור…
מי לא דיבר בשתי השנים האחרונות על תקנת ירושלים, מהוועד האודיסאי עד הוועד הפועל הציוני, מ“העולם” עד ה“וֶלט”, מ“הצפירה” עד ה“היינט”, מהסבא מנדלי עד “בעל המחשבות” בה“פריינד”.הכל דיברו, הרבה דיברו (וגם קיבצו, כמדומה, כבר איזו אלפים רובל מאלה שהיו נכנסים לפוֹנדים אחרים…) ובעקב הכל דיברו: בעקה “הכותל המערבי”, בעקב המלחמה במסיון, בעקב יסוד ה“מכללה”, בעקב “העתון ההגון”. בעקב המלחמה האחרונה, ועכשיו גם בעקב שאלת מקום ההנהלה לעניני החינוך…
ואם כי קשה לי להעיר מה שאני רוצה להעיר, אבל יסלחו-נא לי: אין אני יכול להתאפק. אני בשמעי ובקראי את כל הדברים האלה על תיקון ירושלים חשבתי מחשבה מרה אחת, שמחמת מרירותה כמעט שאי-אפשר ואולי גם אסור לבטאה – ובכל זאת הבה ואגידה. והיא: המתקנים אינם מבטאים בפירוש את קלקולה של ירושלים, כי אילו היו הוגים את שמו של זה בכל אותיותיו, אפשר ששוב לא היה כלל מה לדבר על תיקונים…
כ קלקולה של ירושלים אינו רק בזה, שהחלוקה הזורמת לתוכה היא שם נרדף עם גזל-עניים. אינו רק בזה, שהמקומות היותר טובים שבה הנם בידי זרים; אינו רק בזה, שחלק גדול מאד מהגברים יהודיה לית דין ולית דין יהודיא (וענין מסירת הילדים למיסיון ולבתי-הספר של גויים יוכיח!); אינו רק בזה, שאצל הכותל המערבי אסור להעמיד ספסלים וקצירי ומריעי מטעם הרשות המקומית; אינו רק בזה, שאין מים לשׁתות ומחלות-עינים ויתר מַדווים עושׂים שַׁמות, ואף לא רק בזה, שנמנה ומפורש ומפורט בכל קולות-הקוראים לתקנת ירושלים, כי אם בעיקר בזה, שלאנשי-עבודה במובן הפשוט של המלה אין מקום בירושלים, שאנשי עבודה אמיתיים מוכרחים להגר מפה, ואין תחבולה, ולא יועילו כל קריאות-התגר בעתונות נגד האמיגראציה מירושלים!
ומתוך מחשבה זו מקבלות כל המלחמות אשר נלחמה ירושלים בשנים האחרונות בעד החינוך העברי נגד הגויי, בעד יסוד ה“מכללה” וכו' צורה אחרת לגמרי.
עוד אשוב במכתבי הבאים להאיר את כל זה מנקודת ההשׁקפה, או יותר נכון מנקודת המרירות הנקובה, הַיינו שתקנת ירושלים לא תבוא אלא כשירושלים תחדל מהיות מה שהיא, ולפי שעה אומַר לרגל עניני: עוד לא הגיעה השעה לריב! עוד לא הגיעה השעה לתבוע את כבוד-ירושלים! עוד לא הגיעה השעה לדבר על ההגמוניה של ה“מטרופולין”! עוד לא הגיעה השעה אפילו לקנאות זו, שאנו מוצאים בעת האחרונה, כאילו היינו השליטים…
קצת כוח, אם כי כלל וכלל לא בטוח, יש במקצוע החינוך בירושלים, או ביתר דיוק, לחבר המורים העברים. ובכל זאת נדמה לי, שגם קנאותם של אלה על כבוד עיר-מושבתם קצת מופרזה היא, ובכלל, קנאותם…
טובה הקנאות, אבל רק כשֶׁיֵשׁ לה יסוד. ואולם כשמוציאים בחרפה מ“בית-העם” שני תלמידים שנשארו אצל “עזרה” ובאו לשמוע את נאומו של סוקולוב; כשמגרשים אותם בחרפה, כאילו אינם בכלל ישראל ואסור לעמוד במחיצתם (מעשה שהיה!), יש לחשוב זאת לקנאות דימוראליזאציונית! כשאין מקבלים לסניף המורים בירושלים מורה הנושאת משרה בגני-הילדים של “עזרה”, שקיבלה את משרתה בהסכמת הוועד הפועל הציוני, למרות עצת מרכז המורים שיקבלוה (שוב מעשה שהיה!) – אני חושב מין בויקוט שכזה לקנאות מסוג גרוע…
ועוד יש לי דברים בזה, אבל אחשכם לעת מצוא.
––––––––
בחוגי המורים ועסקני-החינוך בירושלים מלאים דאגה בדבר שאלת אישור הגימנסיה המקומית. הגימנסיה המקומית, הודות למסירותו של מנהלה מר שילר והודות לחבר מורים צעירים והגונים שנכנס אליה, מתפתחת יפה ויש תקוַה לאחריתה. תלמידיה מתרבים, ודוקא מבני המקום. אבל כאן מתייצבת שאלת האישור. הממשלה הצרפתית רוצה לקבל לחסותה את המוסד העברי הזה בלי כל תנאים קודמים, נותנת לו זכויות בכל העולם ובקושטא בכלל, זכויות שלא תקבל הגימנסיה שלנו בהיותה לעותומאנית. אבל מאידך גיסא הרי זה נגד שאיפתנו הציונית, הקושרת את גורלנו בגורלה של עותומניה. הניגוד שבין התועלת הגלויה והחובה הציונית נראה גם בזה כמו בשאלת ההתעתמנות של כל אחד ואחד, והמצב חמור, ואנו נבוכים.
––––––––
כולל-גליציה הוא, מקום מוכן לפורענויות. עוד לא נשׁכח דבר הגנבה בכולל זה, שׁקָלא דלא פסיק הוא, כי היה מצד העומדים בראש הכולל הזה, מצדם ולא מצד אחרים, והנה שערוריה חדשה מצד טפסרי כולל-גליציה בירושלים. נשיא-הכולל בחוץ-לארץ, אולי לרגל מקרה-הגנבה הנורא, שלח פקודה, שכל בני הכולל יבחרו בעצמם בממוּניהם. אבל הממונים דהאידהא ניסו מקודם להסתיר את המכתב לגמרי מבּני כוללם, וכשהדבר לא עלה בידם, על כרחם ענו אמן לדרישת בני הכולל והועידו ועד בחירה וגם קבעו ימים לבחירה. ואולם בבוא הבוחרים לבחור מצאו את הדלת סגורה לפניהם, וכשהחלו להתמרמר על זה, באו שוטרים וציוו להתפזר.
כך “בוחרים” אצלנו!
––––––––
ומכולל-גליציה לכולל-“בצלאל”. בעת האחרונה באו חילופי גברי בהנהלת ה“ביתן” של “בצלאל”. אבל לא מפני איזו אינטריגה, לא מפני אחת האינטריגות, המכאיבות כל חלקה טובה במוסד הזה ומראות עד כמה אנו היהודים איננו מוכשרים לשום בניה ציבורית, בא החילוף, כי אם מפני זה, שמנהל-הביתן הקודם ה' {*} ({- - - } מרוסיה, מוויטבסק) צרר צרור-הכסף בידו (יותר מחמשת אלפים פרנק; זה ברור; כמה סחורה לקח אתו – לא ידוע) וברח לחוץ-לארץ.
ומעציבה העובדה הזאת ביחוד, מפני שאירעה דוקא בשעה שבית-החרושת המוקטן של “בצלאל” מתחיל לאט-לאט להתנער ולעמוד על רגליו והוא צריך חיזוק, המוסד הזה, שארית הפליטה של “ירושלים המתוקנה”.
אך על “בצלאל” בפרוטרוט – במכתבי הבא.
ב.
לא אנשי בשורה היו הקורספונדנטים הירושלמיים בראשית השנה הזאת. הם, המספקים ידיעות לכל אחינו היושבים בצפון, בדרום ובמערב ולבם במזרח, לכל אלה הנושאים עיניהם להתפתחות ישוב יהודי בארץ-ישראל בכלל ולתקנת ירושלים בפרט – לא ידיעות טובות היו אז בפי עטם.
הימים ההם היו ימי מלחמה במיסיון. שנים-שלושה עסקנים צעירים התחילו להתריע על החזיון הזה ביתר תוקף מכפי הנהוג, הקהילו אסיפות, הוציאו כרוזים, נאמו, קיבלו החלטות, בחרו בוועדות, הזמינו חותמות ונירות ועמדו הכן למלחמה. ובאמת, הכאב היה גדול, ועודנו גדול: יהודים המקבלים חלוקה בעד יראת השמים שלהם, מוסרים ילדיהם למיסיון נוצרי! אבל הפוזיציה של הלוחמים ההם – יאמרו מה שיאמרו – נראתה עלובה ביותר. כי אם ההטפה ללאומיות ומעשי-ההתבוללות בעת ובעונה אחת, שאנו רואים בכל תפוצות הגולה, עושה רושם של חולשה, הנה ההטפה הקולנית נגד החינוך הגויי בירושלים בשעה שאי-אפשר היה לעשות נגדו כלום, על אחת כמה וכמה שהעידה על דלות ועל בנקרוט הגיעו בעצמכם: אמידים-חלוקנים-מתבוללים, הנותנים לבניהם חינוך נכרי במיסיון או בבתי-ספר אחרים של גויים, אנשים כאלה הן אינם רק ראויים שיקרעו עליהם, אלא גם שיקרעו אותם כדג. מה, מה, חינוך עברי, פחות או יותר, הלא בודאי כבר אפשר לתת לילדינו בארץ-ישראל, ואלה קמים ועושים ברצון רע ובזדון מה שאחינו בכל התפוצות עושים בחצי-אונס, ויש מהם שגם על אפם ועל חמתם. על כגון דא ודאי היה לצעוק" שומו שמים! ולא רק לצעוק. אבל מה יכלו העסקנים הצעירים לעשות מלבד הצעקה? ואולם אם כנגד אלה האדוקים אנשי החלוקה הבאים בקשר עם המיסיון משאיפת-ההתבוללות – יקָרא הדבר בשׁמו! – משׁאיפה להקנות ידיעות שׂפות זרות ונימוסים זרים לילדיהם, אי-אפשר היה לעשות כלום, פנו העסקנים הפרחחים אל עניי הספרדים, שאין להם חלוקה, והרעישו עולמות של שאלה שולחים ילדיהם וילדותיהם לקבל אוכל ובגד ממוסדות-החסד ו“בתי-העבודה” המיסיונריים. וכאן נתגלה, שבהתרעה ובהתראוֹת של הלוחמים יש יותר משמינית התגלות-לב והתראוּת ופחות מקורטוב התחשבות עם המציאות. כי אם ודאי קל היה להבין, שצדיקים אינם כל אותם הירושלמיים העניים, הספרדים וגם אשכנזים, הבאים בקשר, יהיה מה שיהיה, עם המיסיון, צריך היה גם להבין, מפני מה הדבר כך הוא? מפני מה, למשל, המזרח-לונדון, שיהודיה הם גם כן עניים למדי ואינם כל כך ידועים ליראים ושלמים, ושרשתות-המיסיון הרי פרושות גם שם לרגליהם, בכל אופן לא פחות מאשר בירושלים, לא שמענו, אף על פי כן, שיהודים פשוטים ימָשכו אחרי המיסיון בקלות כזו שׁבבירת ארץ-ישראל? שמענו אומרים: מֵקֵל גדול הוא היהודי הירושׁלמי בכל מה שׁנוגע לאיזה משהו הנאה ממשית ובעד פרוטה או שווה פרוטה הוא נכון למכור הכל. כן, אבל מפני מה הדבר כך הוא? האם לא מחוֹמר אחד קורצו תכונותיהם של יהודי ירושלים ויהודי לונדון? הוה אומר: האנשים דומים, התכונות דומות, אבל עניות החיים הכלכליים אינה דומה. היהודי ממזרח-לונדון ישלח את הילד או הילדה למכור ממחטות בחוצות בריק-ליין, “איטש אַ פֶּני”; היהודי הירושלמי גם זה אינו יכול. מה אפשׁר לעשות בירושלים, אם לא להינות מאיזו “קדרת-קהל” העומדת בתנורו של ישראל או בתנורו של עכו“ם? הרי כל יסוד החיים של תושבי ירושלים ה”אירופיים", גם הגויים במשמע, הוא – הקופה הקדושה והתרמיל הקדוש…
מה יהיה סוף-סוף, עם ירושלים? כלומר, איזו מקורות-כלכלה חדשים יוכלו להתפתח בה, שׁהם ישַׁנו צורת העיר הנוראה הזאת, השקועה בטומאתה על כרחה ובגולה כמו להכעיס? מי יודע! מאנשׁים ומספָרים עוד לא זכינו לשׁמוע דברים ברורים בתור תשובה על השאלה העיקרית הזאת. איזה סוג-תעשיה יש לו עתיד בירושלים על פי תנאי המקום והעושר או יותר נכון העוני הטבעי של המקום? אין יודע! ניסו לדבר על מושבות מסביב לירושלים ועל תעשיה ביתית הקרבה. על זה המקצוע האחרון דיברו בכל מאות המאמרים שהקדישו ל“בצלאל” בשעתו ובכל מאות ה“כתבות” שנדפסו על בית-הספר לתחרים" מיסודה של “אגודת הנשים” בברלין. אבל דוקא באותה שעה שׁעלה בדי העסקנים לפַתות אבות הרבה מן הספרדים, שיוציאו את ילדיהם מן המיסיון, חפו פני העסקנים ובושו הקורספונדנטים. “בית-הספר לתחרים”, שנדיבה צעירה אחת שמה עליו עין לטובה והרחיבה אותו… עד… עד שהמשחק הפילאנטרופי נעשה לה לזרא, כנהוג, הגיע עד משבר, ועשרות ילדות נשארו מחוץ לכתליו ו“בצלאל” – ב“בצלאל” התחילו אז להיעשות תיקונים ופיטרו יותר ממחצית-פועליו. ואז התחילו אִמות הילדות המפוטרות ונשי הפועלים שנסעו לאמריקה לאיים במיסיון: מה ה“ציוניין” הללו! את בתי-מלאכתם הם סוגרים ועל המיסיון יגזרו גזירות?! מי יאבה ומי ישמע להם!
כן, לא אנשי בשורה היו הקורספונדנטים הירושלמיים בראשית השנה הזאת.
ועתה? מניח אני למלחמה במסיון, שלא הביאה לידי שום תוצאות, ואפילו הוועדה נתבטלה; מניח אני לבית-הספר לתחרים, שאם כי נתמעטו תלמידותיו, לא נסגר, כפי שאפשר היה לחשוש אז; שאיני עומד אלא על “בצלאל”, כהבטחתי במכתבי הקודם. מה מצבו של “בצלאל” כיום אחרי ה"ריפורמות ומה תקוותיו לעתיד?
––––––––
אין מן הצורך לחזור על הידוע, מה היה “בצלאל” עד כה לציונות הריקלאמית. באופן רשמי התקיימה “חברת בצלאל” בברלין, שעליה היה לפרנס ולתמוך את המוסד הירושלמי, ומטרתה היתה ברורה ונחוצה: לפתח ולהרחיב תעשיה ביתית ומלאכות אומנותיות בארץ-ישראל. ואולם בעיני יוצרו של “בצלאל” קטנה, כפי הנראה, המטרה הצנועה הזאת. והוא סבירא ליה כמאן דאמרי שמוסדו יהיה “מקור שפע רוחני, המשתפך מארץ-ישראל לארצות רחוקות, ושלבבות רחוקים יחזרו ויתקרבו מעט או הרבה” על-ידי שטיחיו וצעצועיו. מהי מטרה ממשית ארצית, כיסוד בית-חרושת לאינדוסטריה ביתית בירושלים. אם במרומי האופקים הזהירה האפשרות לקבוע את “בצלאל” כגלגל-חמה בשמי התחיה ולעשותו ל“מרכז אומנותי”, אשר צעירים אליו ינהרו מכל אפסי ארץ?
שבע שנים נמשכה הערבוביה ה“בצלאלית”. באולמי המוסד היו תועים איזה שתי עשיריות של צעירים, שידברו על לבם השכם והערב, שהם המה המיועדים להיות נושאי האמנות העברית המחודשת. אבל יותר משנתכוונו להם, שׁהעולם הגדול יֵדע, כי בירושלים מתקיימת אקדמיה אמנותית. ואנו כשהיינו נפגשים בחוצות ירושלים עם צעירים דלים וילקוטים עם מכשירי-הציור על שכמם, וידענו, כי תלמידי “בצלאל” המה, אר נפלו לקרבן על מזבח-הריקלאמה. ואולם רע מזה היה המצב בחלק הממשי של המוסד, בבית-החרושת, אחרי כי כל מה שנעשה בו לא נעשה לשם פיתוח ענף כלכלי בעיר, שיעמוד על בסיס קיים, כי אם לשם נתינת- עבודה לסכום ידוע של אנשים, בכדי להתפרסם על-ידם ועל-ידי עבודתם בתערוכות. בנוהג שבעולם התערוכות הנן רק סיוע למציאת שוק בטוח, אבל התערוכות של “בצלאל” מטרתן היתה הן עצמן, הפרסום שבהן, בבהילות נפתחו מחלקות של מקצעות עבודות אמנותיות שונים, הידועים בכל ארצות אירופה, שאת אופן-עשייתם התחילו “להמציא” מחדש, כאילו לשם יצירת סגנון עברי מקורי, כביכול, ומתוך כך לא רק שנתבזבז ממון הרבה, אלא גם המנהלים והפועלים לא קנו ידיעה הגונה בעבודתם.
ובסוף הסופות: לא רק שלא נתקרבו במאומה אל המטרה, שעליה היו מכריזים במלוא תבל: תחיית האמנות העברית – מטרה שלא היה לה בסיס מצד תנאי-הארץ, כשם שאין פה כל בסיס לשום “מרכזים גבוהים” – אלא שאף להגשמת המטרה, שאולי ניתנת היא להתגשם ושחיינו תלויים בהגשמתה, התפתחות והרחבת תעשיה ביתית ומלאכות אמנותיות בארץ-ישראל, כמעט שלא נעשה כלום.
וכבא המשבר, שהיה מוכרח לבוא, אחרי שעל נדבות וגוזמאות לא יבוסס שום דבר חיוני, התחילה מהלכת הדעה: צריך להפריד בין בית-הספר ובין בית-החרושת. ויש שהוסיפו: בית-החרושת מפסיד ואין צורך בו. לו יהיה בית-הספר לפנינו, שהרי מדרכו של בית-ספר להפסיד, והגולה תתן בשביל זה כסף. מבית-החרושת התחילו לפטר את הפועלים, והדבר נגע במאות אנשים, והתחילו לצעוק. הצעקות, כמובן, לא יכלו להביא לידי כלום, כי מאחר שלא היתה עבודה בשביל הפועלים, אי-אפשר היה להחזיקם. אבל “חשבון הנפש” האמיתי של “בצלאל” לא נעשה עד היום הזה. בית-ספר נפרד, ועתה יש בו כעשרים וחמישה תלמידים ותלמידות. אנשים מן החוץ אינם יכולים לדעת כמו את כל הנעשה שם, אבל עד כמה שעלה לי לדבר עם תלמידים על מצב-בית-הספר, נוכחתי, שעד היום הוא נמצא באותו המצב שנמצא בו לפני חמש ולפני שש שנים, זאת אומרת, במצב של חומר היולי, שחסר הוא כל בסיס וכל פרוגראמה, ושהוא וחניכיו מתקיימים בנס ואינן יודעים מה יולד יום מחר. לרבים מהם יש פנים של “מרומים” – יוצר “בצלאל” רימה אותם בהבטחותיו ובידיעותיו הבלתי-נכונות – והחלום על האפשרות לשוב לחוץ-לארץ הוא מיטב-חלומותיהם.
ובית-החרושת? עכשיו עובדים בו מאה ועשרים איש. ואולם כל המפעל כאילו עומד בראשית דרכו, בבקשת דרכים ואמצעים לביסוסו. אמנם, בצורתו הקטנה הזאת יש לו אפשרות להתקיים ואולי גם להתפתח, ובפרט, שכפי שהוגד לי מפי איש היודע את מצב הדברים לאמיתם, נמכרות עכשיו תוצאות עבודתו לא בחסדי ציונים ולא בהפסד, אבל מי יודע אם יבינו אצלנו לומר: לוּ בית-החרושת הקטן הזה יהיה לפנינו! הן בולמוס של רוחניות תקף את העומדים בראשנו, והמוסדים הציונים, שכבר עיפו מדאגותיהם ל“בצלאל”, אפשר שירצו להשתחרר מעוֹל זה ויבואו לידי החלטה, ש“בצלאל” יתקיים כמו שיתקיים במשל שבע שנות קיומו הראשונות – על הנדבות.
שתי דרכים, איפוא, עומדות עתה לפני “בצלאל”: או לשמש אמצעי-תעמולה רעשני בחוץ-לארץ ולהתקיים כאן באיזה אופן שׁהוא ועד כמה שׁיהיה (כי סוף-סוף, לא ימָצאו מקורות נצחיים לכסוֹת בהם דפיציטים נצחיים); או לשמש שימוש צנוע לתועלת ירושלים, בתור מפעל אינדוסטריאלי, שכוחו בעצמו, שהעובדים מרוויחים את שכר-עבודתם ואינם מקבלים אותו בתור תמיכה ממקורות-הכסף המיועדים לכיסוי הדפיציטים. בית-הספר יתקבל לבית-החרושת, שבו ירוויח את לחמו.
רק אז תוּסר הערבוביה ה“בצלאלית” המדאיבה, הנמשכת זה בשמונה שנים, אם בית-הספר ובית-החרושת ישמשו למטרה אחת: להתפתחות מלאכות אמנותיות; אם בבית-הספר ילמדו מלאכה ובבית-החרושת תינתן המלאכה ליודעיה.
יודעי-תרועה אולי ימצאו שזה מעט יותר מדי, שזה לא יתן להם מקום והתגדר בו. אבל, ראשית, מי ימנע מידם להריע גם להלן על דברים שלא באו לעולם, כאשר עשו עד כה? והשנית, האמונה בתרועותיהם הולכת בין כה וכה ופוחתת, ומה יפסידו? בכל אופן, מעשה-“בצלאל” כשהוא לעצמו יוכיח למדי שלא בריקלמה התשועה.
P. S. הדברים האלה נכתבו לפני שבוע, ולאחר שנכתבו נודע בירושלים שמר Y, מי שנשלח לפני יותר משנה מטעם ההנהגה בברלין להביא תיקונים ב“בצלאל”, עוזב את משמרתו בימים האלה. במכתבי לא נגעתי בשאלת האישים, מפני שיודע אני שבחזיונות חברתיים בכלל ובעסקי מסחר בפרט, התנאים קודמים לאישים. אין אני מכיר היטב את מר Y ואין אני יודע היטב את תפקידו ב“בצלאל”, אבל אין לי כל סיבה לחשוב, שהוא בא הלום בלי כוונות טובות לתקן, ולו רק כדי למלא כראוי את רצון שולחיו. אבל מה היה לו לעשות, אם נסיונותיו המסחריים, שהספיקו לו לשאת משרה חשובה באיזה בית-מסחר גדול בעיר מערבית, ששם הכל מסודר ונוהג כמנהגו, לא עמדו לו כאן, במקום שדרושים כוחות- יצירה יוצאים מן הכלל לסול דרך, להינצל מרשת אינטריגות ולברוא בהרבה מובנים יש מאין, ולא רק לעשות שינויים טכניים בבוכהאלטריה של המוסד ולהחליף נושא-משרה אחד בשני. התפטרותו של מר Y, אם באה מרצונו הטוב, מוכיחה, שהוא נוכח, כי התיקונים שעלו במחשבה אינם קרובים לצאת אל הפועל, כי השוָקים שעמד לכבוש בשביל סחורות “בצלאל” לא נכבשו, וזה בוודאי מצער, מצער לא פחות מהקלקולים המסחריים של מי שקדם לו, ואשר לא רצה להודות. ואולם איך שיהיה, בית-החרושת “בצלאל” בצורתו זו של עכשיו לא מת ולא ימות על-ידי עזיבתו של מר Y, הפועלים עושים את מלאכתם וההנהלה עושה את מלאכתה היא. ולא עוד אלא שבסיוע מסחרי ידוע מצד המעונינים בדבר, אפשר שהיה גם בית-החרושת מתפתח. דוקא עתה, כשהוצאות-המשרד נתקטנו והרבה דברים ממה שצריך לעשות נתבררו, היה מתפתח. ולכן אין אני חושב למותר את הדברים שדיברתי לעיל בנוגע למהלכו של המוסד “בצלאל”. כמו בכל ענינינו הארצי-ישראליים: לא הטלת רעש וזריקת עפר בעיני התומכים בחוץ-לארץ, כי אם עבודה צנועה, פנימית ויסודית לשם הבראת רחוב-היהודים בארץ-ישראל. והבראה זו אינה יכולה לבוא על-ידי לימודי תורה – תורת האמנות בכלל! – כי אם על-ידי יגיע-כפיים. נקודת המרכז של “בצלאל” עכשיו צריך להיות לא החלום המרקיע שחקים של יוצרו לפני עשר שנים, כי אם ביסוס-המלאכה אשר לפנינו על האדמה אשר בקצה-העיר. פה צריכים לעבוד עבודה פשוטה, עבודת-ידים, להתאמץ בכח מה שאפשר לשפר ולהעלות את העבודה, והציבור העברי צריך לדאוג שהעבודה הזאת לא תעלה בתוהו, שהעובדים יראו שכר בעמלם. – בריאת העולם קדמה לתורה. –
ג
העזובה שבמוסדות-הציבור הירושלמיים ניכרת בקטנות כבגדולות. כבר העירו בעתונות על אותו החזיון הנפלא, שרק אצלנו, ברחוב-היהודים, יש לו מקום, והוא, שבשעה שבית-הספרים של חזנוביץ אשר בירושלים עזוב ושומם, עושים תעמולה בחוץ-לארץ לייסד בית-ספרים לאומי חדש, גדול, נהדר בירושלים. ואולם עד כמה רבה העזובה במוסד הקיים, עד היכן הגיעה העזובה – זה ודאי שלא יודעים. בעת האחרונה, למשל, היה בית-הספרים סגור על מסגר יותר משבועים – וההנהלה גם לא ידעה מזה. והאות, כי לא מצאה אפילו לנכון להודיע מהי סיבת הדבר. ודאי שהיתה בטוחה, כי איש לא ישים לב לדבר. והרי יכול היה לקרות שאיזה בחור-ישיבה או סמינריסט מבני-ירושלים יעסקו באיזו עבודה תורנית ויצטרכו דוקא בימים אלה לארון-הספרים של “”הבית-הנאמן". אבל, כנראה, היתה ההנהלה בטוחה, כי לכגון דא לא חיישינן.
ואם העזובה רבה והעבודה הציבורית אינה אפילו מועטה, הנה ההתגאוּת של באי-הכוח הירושלמיים אינה יודעת כל גבול. זו מגיעה עד… עד לידי שכחת כל מה שמחוץ לה, עד לידי שפלות, עד לידי שערוריה.
אבל תדברנה העובדות בעד עצמן.
בירושלים קיים, כידוע, ועד הלשון העברית, שתעודתו, כידוע, להיכנס מזמן לזמן לישיבות ול“פברק” מלים. ועד זה “משתדל שתהיינה יצירת-המלים לא בלבד נכונות על פי הדקדוק אלא גם יפות בצורתן החיצונית ובצלצולן הקולי”. “השתדלות” זו היא אחד “היסודות של עבודתו”, והיא כבר יכולה להעיד על ערך העבודה כולה. המלים המחודשות או הבדויות צריכות להיות דוקא יפות, כגון – חַפּשׂ בציורי חמדה בן יהודה ובמאמריו המדיניים של בן-אב“י ב”אור" הישן והמחודש! באחת הישיבות התאונן נשיא-הוועד מרה, כי הרבה מהיצירות הלשוניות החדשות, שלא יד הוועד היתה בחידושן, “אינן מצטיינות ביפי והן מכעירות באמת את לשוננו”. מה שנוגע לעבודת-הוועד בעצמו – אמנם, גם ממנה אין מר אליעזר ב-יהודה שבע-רצון. למצער, הוא אומר כך. ואם לא בגלל האיכות, הנה בגלל הכמות.
"לצערי הגדול… במשך שתים השנים האחרונות של עבודתנו חידשנו אולי לא יותר מעשרים מלה. ואני מתבייש בזה… הכוח של יצירה כאילו נפסק ונסלק ממנו… שאלה זו הסיקה את דעתי הרבה בשנה האחרונה והתעמקתי בחקירה לדעת סיבת הדבר, מדוע כל כך רפה כוח היצירה אצלנו… (“זכרונות ועד הלשון העברית”, מחברת ד‘, ירושלים, תרע"ד, ע’ 5).
“הכוח הזה של היצירה” – יפה דייק בן-יהודה. כי כוח-היצירה בכלל, צריך לשער, לא נפסק ולא נסלק ממנו. והראיה – התחדשות “האור” בשבוע זה. הננו מתחילים בינתיים ‘האור’ שבועי" – מודיעה המערכת בלשון נאה וצחה. ובגוף הגליון – מאמר מאת האב על השנה ההיסטורית של מלחמת “העם מעט-הכמות שנוצר בדורנו על אדמת-האבות” בעד שפתו עם הזכרה לאם העבריה הראשונה בזמננו (אשת בן-יהודה, עליה השלום), אשר עוד שבועות מספר ומלאו שלוש ועשרים שנה ליום מותה; מאמר מאר בן-אב“י על “זעזועי ארָפה” ו”תורקיה הצוחקת": הצדק אתך, תורכיה: “צחקי, צחקי…”; וסיפור מאת חמדה בן-יהודה המעיד, כי אם במשך ימי הפסקת עתונה לא למדה הגברת מאומה, הנה גם שכוח לא שכחה מאומה… בקיצור, עם קטן ושלם על אדמת האבות – ומשפחה קטנה אחת מלאת כוח-יצירה מפקחת על חיי רוחו בעתון “שבועי, שיתמיד להופיע בכל שבוע גם כשישוב “אור” לצאת כסדרו יום יום”…
ברם, על “ועד הלשון” מצטער בן-יהודה הרבה, כאמור, עשרים מלים במשך שנתים, זה מעט, מעט מאד… ולזה אין תקנה, לדעת הנשיא, אם לא “יוציא הוועד כעין דבר-מלכות מלפניו להכריז שכל השרשים שבאוצר-המלים הערבי הם גם עבריים”! הגיעו בעצמכם, ביום אחד אנו יכולים להתעשר עושר רב ונורא כזה (בעיקר, נורא!), בכל השרשים שבאוצר-המלים הערבי – והוועד אינו מוציא דבר-מלכות? הלה מתחייב בנפשו.
ואולם נניח לצד זה של ועד הלשון. הן החליט הוועד לצרף לעבודתו חברים משתתפים היושבים בארץ ובחוץ-לארץ – יבואו הם וידונו על שאיפת נשיא האקדמיה העברית שבירושלים לעשות מלאכה מיכנית במקום שדרושה עבודת-יצירה אורגאנית. לי, המשקיף על חיי ירושלים, נוגע דבר אחד צדדי בענין זה, שאמנם גם עליו איני רוצה לעמוד בפרטיות, כי אם רק לציינו.
וזה הדבר:
הכל יודעים בחוץ-לארץ, כי בארץ-ישראל יש עם קטן בכמותו, המחיה את לשונו; כי בבירת הארץ ההיא יושבת האקדמיה לתחיית הלשון, שבראשה עומד “אבי-התחיה”; אחדים אולי יודעים שם גם כן, כי אבי-התחיה חושב, שאין זולתו וכל המהרהר אחריו כאילו מהרהר אחרי התחיה; ואולם אין איש יודע את הדר הנעשה באותה אקדמיה לפני שבועות אחדים…
ומעשה שהיה כך היה:
ההסתדרות הגדולה לשפה ותרבות העברית תמכה בוועד; אחר-כך באה הכנסיה האחת-עשרה (הקונגרס האחרון בוינה) וקצבה תמיכה לוועד; אחר-כך בא המוסד הקולטורי הגדול “קדם” “ויקבל את הועד תחת חסותו בהשלימו לו את כל החסר לו לתקציב-ההוצאות”. ואז באה ממילא הדרישה, שהוועד, שכבר יש לו די מחסורו, יצרף לעבודתו מחכמי ישראל בדורנו היושבים מרחוק – הן “ברוב עם הדרת עם”. ומיד נעשתה הרשימה: ד"ר יהודה, סוקולוב, קלוזנר, פרץ, ברנפלד, ביאליק, רבניצקי, מנדלי וכו' וכו' – רשימה הגונה. אבל אחרי-כן באה המלחמה הגדולה של שנת העברית, ומפני הטירדה נתעכב הצירוף הגדול, עכשיו, כשהונח לוועד מכל אויביו מסביב, פנה אל הרשימה והריץ את אגרות-ההזמנה לכל הרשומים. ורק –
ורק: מנדלי מוכר-ספרים ושמעון ברנפלד נמחקו מן הרשימה!
על מה נפסל שמעון ברנפלד, חכם זה, שאיך שנתייחס לפעולתו העתונאית ולפרצופו האישי, הנה בחקירת ההיסטוריה העברית והשפה העברית, ובכלל עבודתו הספרותית רבת-הענפים ודאי שאך מעטים לנו כמותו – אין אני יודע; ואולם אבי-ספרותנו החדשה, יוצר הסגנון העברי, חוזה “עמק הבכא” ו“בימים ההם”, מורהו של ביאליק, מנדלי מוכר-ספרים נפסל על פי עצת א. בן-יהודה, ובעבור –
בעבור שבשיחה עם עתונאי אחד בימי “המלחמה הגדולה” הרהיב ש"י אברמוביץ בנפשו עוז לפקפק קצת בערכו המוחלט של “אבי-תחייתנו” בתור מחייה לשוננו…
את השיחה ההיא לא זכר איש מבין חברי הוועד, ורובם ככולם גם לא קרואה בעת שנתפרסמה. אבל מהו מנדלי מוכר-ספרים כי ידקדקו האקדמיים שלנו “לבקש לו זכות”, להפוך בזכותו"? בכבוד הפבריקה הירושלמית ללשון ולתרבות הן נגע הסבא מאודיסה – היִנָקה?
אין מן הצורך לחזור כאן על כל מה שנכתב בעתונותנו בנוגע למעשה מנדלי וחובבי שפת-עבר באודיסה. ואולם כאן עוד גדולה השערוריה. כאן הן איזה סניף מקומי של חובבי שפת-עבר, כי אם ועד שיש לו תביעות להתראות במכון תרבותי גדול, כאקדמיה כל-ישראלית. וּועד כזה, כשהוא מצרף אליו את כל גדולי ישראל, ואת מנדלי מוכר-ספרים הוא מוחק מן הרשימה – לא ועד לטיפוח הלשון העברית יקָרא לו, כי אם ועד לטמטום ולברבריות.
ידע זאת הקהל העברי.
(“הפועל הצעיר”, סיון-תמוז תרע"ד; החתימה: גר)
מִתּוֹךְ הַפִּנְקָס [על אוניברסיטה יהודית]
מאתיוסף חיים ברנר
“הוי, מה גָברת, מה עָצמת תשׁוקה הדעת” – התפעל המשורר העברי י.ל. גורדון מלב עמו הגדול, שתשוקת הדעת כל כךְ גברה ועצמה בו… “תהילת לומונוסוף הרוסים יתֵנוּ – כמו לומונוסופים איכא ברחוב היהודים”… “עמדו על דרכי מיר, איישישוק וולוזין” – – –
ואמנם, כל יהודי בן־דורנו, – דור שני ליל“ג – אם אינו מכין את בנו לקריירה מסחרית, לשמה ולשמו ולשם מסחר, הרי הוא חולם על בן רופא בעל פראקטיקה מרובה, על בן עורך־דין בעל פראקטיקה מרובה, ומי שהשגתו עוד יותר גדולה, יאמר אפילו בסתרי־לבו: מדוע לא פרופיסור, מדוע לא? (על־ידי המרה אפשר לפעמים להגיע גם לזה). מה שנוגע ל”דרכי מיר, איישישוק וולוזין" – הנה בן העיירה הקטנה, שמסתפק עדיין בעתיד קטן, בעתיד של רב, שולח את בנו ג אליהן בחפץ־לב. בפרט שהישיבה הלא אינה דורשת קרבנות גדולים. תחת זאת בכל מה ששייך לתקוות הגדולות – בן רופא, בן אינז’נר וכו' – שם לא ייקר כל קרבן! ואין הבדל באבות בין קומיסיונר לשדכן, בין חנוָני לרוכל, בין שכיר־יום לבעל־מלאכה. היהודי באשר הוא יהודי יודע בחוש, שצריך לחיות מן הגויים, ולכן אשרי המכין את בנו לזה על־ידי הלעטת שבעים לשון וידיעות בתי־ספר שלהם במשך כ“ה שעות במעת־לעת. בנוגע לזה אין משגיחין בעצבים ובחוקי־הטבע. אלא שמשגיח אחד ניתן לישראל: הדפארטאמנט להשכלה של הממשלה הרוסית. בא־כוח זדה של עם בעל־רחמים חס על כוחותיהם שׁל ישׂראל ומסכים מצדו רק לֵיוֹתר קל, לשאיפת בעל־הבית היהודי מן העיירה הקטנה: למשרה של רב בעד בנו. לאותו דפארטאמנט לא היה איכפת, שכל בני ישׂראל יהיו לרבנים. בשׁביל זה יֵסדו לכם “ישׁיבות” – “מודרניות”, כחפץ הסופר הבלתי־נודע מ”הצפירה", או לא מודרניות, כחפץ הקצין הנודע ממוסקבה, ובלבד שהתקוות הגדולות שלכם לא תצאנה אל הפועל. התקוות הגדולות קשה תמיד יציאתן אל הפועל – ולמה תקשה יד המיניסטר להשכלה על בית־ישראל? לא, מידת הרחמים של ההשכלה נותנת – להניח מעצורים על מעצורים. וזה עשרות בשנים, שמלחמה זו בין רחמים ואכזריות נמשכת ונמשכת; הללו מטרידים, נדחקים, מפזרים כסף, מאבדים כוחותיהם, מכלים אור עיניהם באֶכּסטרניות, מנוולים את גופם ומשפילים את נפשם, ממלאים את בתי הרפואה לחולי היסטריקה ונֶברסטניה. והללו מחזיקים בשלהם: דוחפים בחסד וחנינה. מלבד זאת, הרוסים מרוסיה הגדולה הנם בעלי הבית והם צריכים לרופאים, לעורכי־דין, למורים, לסופרים וכו' וכו' משלהם. וכאן באמת מידת־הרחמים על היהודים התגלגלה: יסָגרו השׁערים שׁל הפרופיסיות החפשיות בפניהם, פן ירבו ויפרצו יותר מדי ותימלא הארץ אותם. ואז באמת מרה תהי אחריתם!..
ארוכה המלחמה. האמצעים מצד האכזרים רבים הם ורחבים – תפילה ודורון, פטיציות ומאמרים בעתונים ליבראליים “כלליים”, יסוד עתונים יהודיים־מיוחדים בשפת המדינה “להגן על הזכויות”, שוחד־ממון וצעקות וגערות ופלגי מי עינים: “כלום אנו אין אנו משלמים מסים? אויה! אויה! למה ישאירו את בנינו מחוץ להיכל־הדעת? בני עם הספר מחוץ לבית־הספר?! אויה!” האמצעים מהצד השני, מצד הרחמנים, מועטים הם, אבל לאקוֹניים. יותר נכון: רק אמצעי אחד ומוגבל, אבל מספיק. ומוגבל – זאת אומרת: מגביל. להגביל עד אחוז ידוע. או גם להגביל מבלי כל אחוז – ודי.
ומה עושה היהודי? הוא מוצא לו עצה. וכי לחינם הוא יהודי, שלא ימצא לו “עצה”? פשוט, הוא שולח את בנו (וגם את בתו) לחוץ־לארץ. ושוב גדולים הקרבנות ועצמה מסַפּר מסירת־הנפשׁ. “מה גָברת, מה עָצמת!” ממשׁכנין, ממשׁ, על שליחת הבן (או הבת) לאוניברסיטה. ולאידך גיסא – מה לעשות? וכי מילתא זוטרתא היא שאיפת־ההשכלה, כלומר, השאיפה, שלבנך או לבתך תהא תעודה מאושרה בגושפנקה?! ואולם – אהה לצרה כי באה! – גם הממונים על הגושפנקה שבחוץ־לארץ התחילו משום־מה להביע אי־רצון ואי־חפץ “לחתום” על הרבה תעודות ל“רוסים”… הידעתם אם שׁמעתם ה“רוסים” (ברוב המכריע לא יזָכר השׁם האמיתי גם מצד מבקשי התעודות בעצמם) עולים כבר יותר מדי, משכימים לפתחי הנהלות בתי־המדרש הגבוהים יותר מדי, ממלאים את הבתים האלה יותר מדי… הסטודנטים האזרחים אינם מרוצים… ההכרח לא יגונה להצר קצת את צעדי ה“רוסים”…
ושוב מתחילות המחאות והצעקות על הברבריות של אירופה (שתשוקת הדעת, הדעת שלה, כל כך גברה ועצמה, לכאורה, בלב, ושעל חכמתה ומדעיה מוכנים ומזומנים, כביכול, להיהרג…) עם בקשת־העצות בעתונים המלווה אותן. ובתוך כל האסיפות, הקונפרנציות וכו' מבקשי־העצות – אותה ההצעה הפשוטה, המובנה, הצפה ממש מאליה: להקים אוניברסיטה מיוחדה ליהודים, שבה לא תהיה גזירת־האחוזים, והכל על מקומו יבוא בשלום.
עצה נפלאה! הן יש גימנסיות פרטיות – מדוע לא תהיה גם אוניברסיטה פרטית?
ובכן צריכה החברה היהודית לגשת אל בנין אוניברסיטה. אבל היכן?
וכאן נחלקו. האידאולוגים של הגלות מושכים אל הגלות, והאידיאולוגים של הציוניות – לציון.
בעל־הבית הציוני בא ומראה את עצמו כאן כעושה “מעשה”־הארציים: מן האמיגראציה אל הקולוניזאציה, מן הצורך הממשי במקום לקליטת נודדי ישראל – ישר אל “הארץ החפשית”. הוא מקשר את צורך־השעה הממשי בהשכלה גבוהה לבנו תיכף ומיד עם האידיאל הערפלי שלו, של האב, למרכז רוחני לעתיד לבוא. ריאליות ואידיאליות ירדו לו כרוכות משמי הגאולה העתידה. אוניברסיטה במרכז־היהדות, בירושלים, אשר אליה ינהרו צעירי ישראל מכל אפסי ארץ לרוות צמאונם לדעת, וממנה יצא המדע העברי להאיר לארץ ולדרים עליה…
ובא חברו בעל־הבית הבלתי־ציוני, כי אם הלאומי בלבד, ה“גלותי”, האידיאולוג של ה“גלות”, זאת אומרת, המתבולל למעשה, כבעל־הבית האסימילאטור בכוונה וכבעל־הבית הציוני, המתנגד לאסימילאציה ולגלות, אלא שבהבדל משניהם, הוא, חברם, מדבר על לאומיות ישראלית, ורק על לאומיות, ולא על ציוניות, אלא שהלאומיות כוללת אצלו גם את חיבת ירושלים וכו', ובא אותו “גלותיסט” ואומר: ירושלים – הא כיצד? אמנם, השם ירושלים יקר וקדוש לכל הלאום, וצריך לעשות הכל לתקנה של עיר־האומה, אבל אוניברסיטה בירושלים – מי יסע לירושלים? ואיזו צורה תהא לאוניברסיטה ירושלמית? איזו תכלית? אמנם, אל תחשבו: גם אנו איננו דואגים רק לתכלית חמרית. להיפך, גם לנו היא האוניברסיטה עבודה לדורות, גם אנו רוצים לצוד שתי ארנבות, שהן אחת, ביריה אחת. לא רק אוניברסיטה בבחינת בית־חרושת לדיפלומים יהודיים, כי אם גם מרכז לרוחנו, לרוח־היהדות, מוסד לאומי. אבל הלאום הגלותי צריך להקים את המוסדות הלאומיים הנחוצים לו במקום שהוא נמצא. והרי לאומנו נמצא לא בירושלים? –
– לא בירושׁלים? – חוזר הציוני – אלא היכן? בבֶרן? הלא שם עוד פחות…
ובווילנה הלא לפי שעה אי־אפשר… שמא בניו־יורק?.. מקום־תורה חדש!.. לא, אם “מרכז” – ירושליםם היא לב־האומה!.. אין מקום יותר מתאים למרכז לאומי מירושלים!.. אם כדבריכם, שלא אוניברסיטה לתלמידים יהודים, אלא אוניברסיטה ליהדות, וסוף התלמידים לבוא, אם גם אליבא דידכו לא תבוא התכלית מיד, כי לא ביום אחד תיוָסד אוניברסיטה, אלא שנצטרך לחכות – איה המקום היותר מתאים לשבת ולחכות, אם לא ירושלים?
אךְ גם טענות הבֶּרניסט עדיין אינן מסתתמות, עוד ישׁ לאלוהי־הגלותיים מלים…
ומה שמעניין בוויכוח זה ובטענות אלו את הנפש החושבת הוא, ששני הטוענים
והמתווכים של פנינו גם יחד רואים ומראים היטב איש את מומי רעהו, אבל אף לא
במקצת את מומי עצמם. אין לדבר על פראות רעיונם של ה“גלותיים” לבנות בכסף של
יהודים לשם תגבורת רוח היהדות – אוניברסיטה גויית, בעיר גויית ובלשון של
גויים. אפס גם הציוניים החכמים וההגיוניים כל כך, לכאורה, בשעה שהם מראים
על הזיוף המרעים של הלאומיים בדיבור ועל אי־הבנתם, שבתרבות לאומית, כבתרבות
בכלל, הכל היא הסביבה, הכל הוא היסוד הבריא מתחת ולא העליות הבנויות באוויר
באמירת “יהי רצון” ו“לשם יחוד” לאומי, שגם רוח מצויה לא דרושה להפילן, מפני
שהן עומדות נפולות – גם הציוניים כאשר אך שם ירושלים יעלה על שפתם, מיד
תיבּלע כל חכמתם, תישכח כל תורתם, והם מתחילים ל“נבא”: בירושלים תהא
האוניברסיטה העברית שתוקם במהרה בימינו יצירה עצמית ולא מולדת־חוץ וכו'
וכו‘. ואל תשאל: במה תהיה זו בירושלים מולדת־בית? האם רק בזה, שירושלים
רחוקה מהתרבות האירופית? ואל תאמר: תתפארו, רבותי, ותתהלכו בגדולות לכשיעלה
בידכם להעמיד תחילה על הגובה התרבותי הדרוש את המוסד הקטן והנחוץ באמת
שיסדתם, את בית־המדרש למורים… ואל תוסיף: יניקה מחיי ירושלים העצמיים,
העממיים – באיזה אופן? הרי קהילת־ישראל בירושלים עומדת בשפל־המדרגה וכאילו
אינה… לא, אל תשאל ואל תאמר ואל תנסה! הן האנשים עומדים מעוטפים בטליתות
של תכלת ורואים הכל כחול־לבן. ירושלים שאני!.. השם הוא הכל!.. ה“מכללה”
שתיברא בבירת ארץ־ישראל תהיה מאליה גם לה’ וגם לבריות – – –
– – – – – – – –
ברם, עוד יותר מאשר על שאלת־המקום בנדון שלפנינו תדוכא הנפש החושבת על המעיקרא דדינא. מעיקרא דדינא: הבאמת אין עתה לשוקדים על תקנת עמנו דאגות אחרות מאשר דאגת האוניברסיטה?
– אירופה האנטישמית סוגרת את דלתות בתי־האולפנא הגבוהים שלה בפני צעירינו… אנו, עם־הספר, נישאר, חס ושלום, בלי השכלה גבוהה… אנו צריכים להראות לה, לאירופה, כי עוד כוחנו ההיסטורי הגדול אתנו…
– וכי המדע העברי עלול להראות גדולות בתנאים אחרים – יוסיפו "עושי־
דיסראטציות" צעירים – אירופה מזייפת את חקירת היהדות… מרעילה את המקורות אשר מהם ישתו התלמידים…
אירופה, אירופה – נניח לה לאירופה. היא שונאת אותנו – ודאי. על דבר או על לא־דבר, בדין או שלא בדין, בצדק או שלא בצדק – מי חכם בטוח בעצמו ויענה על זה בלישנא דלא משתמעא לתרי אפי. הלא כולנו מורים, כולנו מלמדים וכולנו יודעים שנער בבית־ספר, שהכל מתנפלים עליו, שהכל ממררים את חייו, שהכל גורמים לו רעה ויסורים, והוא תמיד טענות פיהו מלא – עליו להביא ראיה, שהוא צדיק מכל. בכל אופן, סימן רע לו הדבר הזה, ולא שאלת “במי האשם?” הוא העיקר בשביל דורשי טובתו. לכל היותר, יכול יחסה של אירופה אלינו להוכיח רק זה, שההומאניות המופשטה צולעת קצת על ירכה גם אצלה, אצל אירופה, ושׁעדיין שָׂמה היא, המרשעת, פדות בין אדם לאדם. לא נתגשם בה ראיון־השויון, שויון לבלי כל תנאים קודמים!.. ובכל זאת, מה לעשות, אין אירופה פוסקת מהיות מה שהיא – גם אחרי יחסה אלינו. אליבא דאמת! גם מחוץ ליחסה אלינו, אין היא סמל־השלימות, וגם ע יחסה אלינו – לא סמל־הקלקול. מה שרכשה לה ומה שׁיצרה – לא בלי עמל, לא בלי קרבנות מֵחים – זה ישׁ לה, בזה היא שליטה, וכמו שהיא יכולה כך היא חיה ומוסיפה לחיות. היא, סוף־סוף, אירופה. ואנחנו, אנחנו מי? יהודים ברוסיה, יהודים באוסטריה, יהודים בגרמניה, יהודים באמריקה, יהודים בארץ־ישראל; יהודים שיש להם תביעות על אירופה ואמריקה וזכויות על ארץ־ישראל; “עם־הכסף”, שיש לו אקציות במפעלי תעשיה של אחרים, וכל תעשייתו הוא, היהודית, המקורית, הנה – מעשי מחט, תפירת בגדים, ואף זה, כמובן, במקום שאחרים הכשירו את האפשרות הרחבה לקניית בגדים; “עם־השלטון”, שכשרוצים מכניסים אותו, וכשרוצים מוציאים, והוא ככלב יביט אל עיני אדוניו המכניסים והמוציאים גם יחד; “עם־העקשנות”, שנמס בתוך האחרים, בכל מקום שאין מניעה לזה, כרקק בין האצבעות; ל“עם־הספר”, שאין לו ספר משלו לתת לבניו למקרא, לוּ ידעו את לשונו ולוּ ביקשו זאת ממנו… ואנו אין לנו דאגה אחרת מלבד זו, שׁבאשׁמת ההגבלות לא כל בנינו הם לְמוּדי־אוניברסיטה? שלא כל בנינו עולים עולים אל מדרגת האסימילאציה האחרונה?
ואין אני, כמובן, רוצה לומר בזה, שההגבלות בן תריס בפני האסימילאציה, שהנשארים מחוץ לכתלי בתי־הספר העליונים יהיו יהודים יותר קשורים רק אז – כשיהיה אל מי להתקשר, כשהקשר יצא מעצם החיים. ואולם בכל אופן, מה לנו האוניברסיטה הגויית, המקצצת באברינו בהכרח, כי נדאג ככה על זה, שפרטים יהודיים רבים אינם זוכים, למרות כל טרחתם, ליהנות ממנה? ובכלל – כלום להנאותיו הפרטיות שׁל איוואן מארקוביץ ושׁל מוֹאִיסֶי סטיפּאנוֹביץ צריךְ הציבור שלנו לדאוג? וכי זוהי הדרך, שעלינו לכבוש לתכלית קיומנו העממי?
“בני נעורינו צמאים להשכלה גבוהה – ואין”; “שונאינו רוצים לעשות אותנו לעם נבער”. מן הנמנע הוא, שאנשי הפראזות האלה לא יחושו בעצמם בכל השקר הנתעב שבהן! דוקא דרך זו אל האוניברסיטה היא מן היותר כבושות אצלנו. צעיר יהודי הרוצה “לגמור” – ומי הוא הצעיר היהודי שאינו רוצה לגמור? – חזקה עליו, שׁבאופן זה או אחר ידָחק ויגמור. תשׁעים למאה מן המסוגלים לכךְ ברב או במעט ידָחקו ויגמרו. הלואי והיה כוחו של הצעיר היהודי לכבוש ככה את הדברים הנחוצים באמת לקיומנו. השאיפה הנוראה לדיפלומים השליטה ברחוב־היהודים, השאיפה לדיפלומים של אחרים, בכדי להתחמם אצל קדרותיהם – שאיפה זו מתמלאה בדרך כלל. כן, מתמלאה. ונגדה־נא כל עמי אני אומר: בזה שהאחרים, בעלי הקדרות, בולמים קצת או הרבה את התלהבותנו זו אין אני רואה אסון גדול ביותר. להיפך: האסון הוא לא בזה, ששונאינו רוצים לעשות אותנו ל“עם נבער” על־ידי מנעם את בית־הסר שלהם מאתנו, כי אם מה שאנו באמת עם נבער בגלל אשר אנו ממלאים את בתי־הספר שלהם. ולא מ“השכלה גבוהה” נבערים אנו, כי אם מהשכלה בכלל, או יותר מפורט: מהשכלה “נמוכה”, זו ההשכלה הנמוכה שאיש אינו דואג לה, זו ההשכלה העצמית, הנמוכה, שהיא היא הגבוהה, הגבוהה בלי מרכאות! כי – אין דבר! ידיעת הקריאה והכתיבה בשפתנו, ידיעת מלאכה על בוריה והשתלמות אומנותית אין איש אוסר עלינו אפילו ברוסיה! אין שולל מאתנו שם גם את הזכות לתת צורה חדשה לבתי־ספרנו העממיים (ה“חדרים”), לכתוב ולקרוא ספרי־קודש וספרי־חול, ליצור לעצמנו ספרות משלנו, ספרות של השכלה אמיתית, של ידיעת האדם העברי והרחוב העברי! ואם אנו אין אנו רוצים לעשות בזה מה שהיינו צריכים לעשות, מה שׁהיינו יכולים לעשׂות, אלמלא היינו תולעים מדַבּרי־גדולות, ודיה לנו התעודה מבית־הספר שלהם, ודיה לנו הלקיקה מספרות שׁלהם, במקום לפַתח בלכ מקום תרבות עצמית, עממית, לבבית, שהיא־היא ההשכלה האנושית האמיתית; אם להשכלת־ממש אין לנו כל חוש – מה טעם, איפוא, לאותה הזעקה, שהקיפה את המחנה (ומילאה גם את האורגאנים הציונים): אויבנו גוזרים כליה על השכלת היהודים?
הוא הדבר: “מה גברת, מה עצמת תשוקת הדעת” – וסוף הפסוק שם: “תולעת”.
– – – – – – – –
כן, ברור הוא: אלמלי עשו האנשים המתאמרים לעומדים בראש הציבור העברי, אלמלי עשו את חשבון־עולמנו על יסודות־אמת, כי אז לא היו מדברים על “גזירות ההשכלה” בלשון של העתונים הרוסיים הליבראליים־למחצה, המביטים על היהודים מנקודת הראות האוּטיליטארית, מנקודת הראות נחיצות קוֹמי־ווֹיאז’וֹרים יהודיים בעלי־השכלה להרמת עושר־הארץ, ואז לא היו דואגים כל כך גם לאוניברסיטאות יהודיות…
– מה?! באוניברסיטה יהודית הלא תהיה השכלה גבוהה עברית והלא אל זה
אנו נושאים את נפשנו – ירעימו, אולי, את פניהם ה“בונים”.
אבל לשוא! כי גם זה ללא־אמת. כי הם אינם נושאים כלל את נפשם. כי מי שנושא את נפשו לתקנת המציאות העממית שלנו ולא לשעשועי מאמרים ראשיים, אי־אפשר, שהוא לא יבין, כי עם אומלל, שאין לו אף מקום אחד קטן בעולם, שהוא שם הבעל בלי כל פרכות והערות, שאין לו אף כברת אדמה אחת בכל כדור הארץ, ששם ישבו המוניו מעוּרים כאזרחים רעננים וקשורים אליה קשר של קיימא בעבודה ובאהבת המקום; עם עני, שאין לו שום שפה, שתוכל להיחשב לשפתו בלי כל פרכות והערות, שפה, שבה יצפצפו ילדיו, תשרנה בנותיו, יחזו חוזיו ויורו מלומדיו – כי לעם כזה אין גם כל רשות לחשוב על אוניברסיטה; כי כמתעתע יהיה העם הזה בדברו על “השׂכלה גבוהה” והרס ואבדון יקָרא להיכל־המדע אשר יבנה, אם יבנה; כי לצריו לולא לו יהיה הבית הזה בכל המקום – המקום הזר – אשר יתקע בו את יתדו.
[סיון תרע“ד. “הפועל הצעיר”, אב תרע”ד; החתימה: בר־יוחאי]
מִשְּׂדֵה הַסִּפְרוּת [זהרורים, רשימה]
מאתיוסף חיים ברנר
זהרורים, רשימה. “השילוח” כרך ל‘, חוברות ב’ ד' ה'
אורי וֶרבֶּל, האישׁ העושׂה ברשׁימה שׁלפנינו, הוא איש אשר ידבר אל לבו וישוחח עם עצמו גם בהישארו לבדד, גם בהימצאו בחברת אחר. הוא אינו מבוני החיים ואף לא ממבַכּי החיים, כי אם ממתרשמי־החיים. סטודנט־עלם זה “מן הקוּרסוּס השני” אינו לוחם, אינו גיבור, אינו מעמיד את עצמו כלפי סכסוכי החיים ותנאיהם הקשים, כי אם רק מתעלס והומה ב“זהרורי”־החיים. נפש יפה נתנו לו האלוהים, חושים דקים, הבנה חודרת, והוא רואה את אשר מסביב לו, והוא יש אשר ילגלג משהו – אך משהו – לאשר מסביב לו, והוא נכון גם ללגלג קצת על עצמו בכל עת מצוא, על חולשותיו, על אי־הצלחתו, על הרהוריו ונטיותיו, אבל יותר משהוא מלגלג הוא הומה ואוהב, אוהב את הכל, ובאהבה עדינה, מחייכת, שנפשה קשורה בנפש עצמה. הוא אינו מרוכז בשום דבר, אבל גם אינו מרפרף על שום דבר, כי חודר הוא לתוך־תוכו של כל הנפגש בו, ויחד עם הבּילוּם שהוא נוהג בעצמו, הוא מבזבז בנפש חפצה את כל עושר רשמיו. זהו מסוג האנשים שאינם יודעים ואינם רוצים לאצור בקפדנות, כי אם רק להתעלס ולבזבז, ואם לא ביד רחבה, אבל בקלות ברוכה. עצבות מתוקה ספוגים האנשים האלה, ואף האירוטיקה שלהם – אך איזו תוגה נעימה היא. זוהי אירוטיקה פואיטית, רצי כסף של פלג זך ומתוק, אירוטיקה המבינה הכל וחומלת על הכל ומקדמת בברכה גם את ניצנוצה אצל אחרים.
" ניגש אורי אל החלון ורואה, והנה עולמו של הקדוש ברוך הוא לבן הוא, לבנוני. שלג־שלג. ושם, בעיר הדרומית, גם כן שלג־שלג. והרחובות המועטים שם מוארים באור “לוקס” של פנסים גבוהים מאד. ושני בתי ה“קינו” נועצים אל תוך הרחוב שני שלטים ענקיים: “פנטסיה” ו“לבנה”; שלטים בוערים וקורצים. ויש סמטות חבויות מן העין, שבהן מתבודדים ה“ריאליסט” של המחלקה החמישית עם תלמידת־הגימנסיה של המחלקה הרביעית ה“מקבילה”…
מתבודדים, אך מתבודדים. ואף אורי עצמו אינו אלא מתבודד ביחוסיו אל הנערות, שהוא נפגש עמהן. הוא אינו “הולך, הולך, הולך” כליהונג של ג. שופמן (ב“בקצוי הכרך”) ולעולם אינו עלול לרשת מקומו של סימון החולה. כי האירוטיקה אינה נגע־צרעת בחייו, כי אם מקור ברוך של זהרורי־נפש, של הרהורי קסם, של רגשות שירה. הרבה טהרה יש בה, באותה אירוטיקה, והצער שלה הוא רק מפני שהיא טהוריה ביותר, מפני שאינה סובלת כל שניוּת, כל פגימה, כל הבטה לצד אחר (ענין לוּבּה ופֶרלבֶּרג). “תולעת הקנאה” הליהונגית אינה אוכלת את הלב הוורבּלי. אדרבה, יתבודדו, יתבודדו הריאליסטים של המחלקות החמישיות עם תלמידות הגימנסיה של המחלקות הרביעיות – ברוכים יהיו! ושלום, שלום גם למשה ולדינה, האחרים, האחרים…
"שלג־שלג בעיר הדרומית הרחוקה, והחבר משה יושב תחתיו ומתגעגע. מה מוצא הוא בחיים, אם גם אורי וורבּל אינו כותב לו מכתבים? – אורי וורבּל יודע, שכך כתוב בפרוגרמתו שאינה כתובה, שמן הראוי הוא לו שלא להרבות במכתבים בחורף זה; אבל מה לו למשה, ולפרוגרמתו של זה? – אורי וורבּל יש לו גם רצון להרגיל את מרת דבוֹרין, שתנהג כבוד בחדרו ובכלי־חדרו, אלא שעד היום הדלוח הזה לא נשתפשפה עוד הריצפה כראוי והאבק שבין רעפי־התנור אף הוא לא הוסר. עד מתי, מרת דבוֹרין?
“חברי משה, חברי הטוב, בואה־נא אלי! הלא אתה הוא היחיד, שעמו אני מדבר על הדברים ה”עבריים" ושלא מתוך רפרוף על גבי העניינים. משה איכּה? ודינה, הכחושה והממעטת לדבר, עדיין היא באה לביתך?
“שלג־שלג”, וגם בעיר הדרומית ירד כבר הערב, ומשה יושב תחתיו על הספה ודינה יושבת על ידו. והעששית טרם הודלקה. ואולי ורצה משה ללטף את אצבעותיה הכחושות של דינה, אלא שמתאפק הוא וחושש, שמא יהא פרפור האצבעות האלה חזק יותר מדי, יותר מן הרצוי לו. ואולי ורצה דינה השתקנית, שאצבעותיה תלוטפנה על־ידי משה ליטוף קל, ולו אך מעט, ולו אך פעם אחת. והיא יושבת ומַמתנת, מֵמתנת ויושבת"…
שלום לך, הממתינה, שלום לך. היי ברוכה גם את. שלום לך!…
– – – – – – – –
אורי וורבּל, כמונו כולנו, נתון הוא בתנאים, שרגילים לקרוא להם: מוגבלים,
מצומצמים, עניים. מתפרנס הוא משיעורי־פרוטה, גר בביתו של סרסור יהודי רש
וניקלה, מר דבוֹרין, בחדר דל, שבעלת־הבית אינה מקפידה למלא הבטחתה ולנקותו
“יפה־יפה” (“עד מתי, מרת דבורין?”). לפעמים מצב הרוח אינו מרומם, אבל שעמום
סמי מכאן. השעמום הישן של “עייפי” ג. שופמן (בציור “עייפים”) נזדכך כאן
ונהיה ל“זהרורים”. אורי וורבל, בכל התלבטות נפשו בכל אותו החורף, בכל
נסיונותיו לעשות לו, כביכול, פרוגראמות, בשעה שבת־צחוק דקה מרחפת על השפתים
בנוגע להן, ושברובן אינן יוצאות אל הפועל, בכל הרהוריו הנוגים לפעמים על
שאינו מוכשר לזה ולזה, בכל היותו מסוג הבריות, שהן ולאו עולים אצלם בקנה
אחד, הוא יודע מה זה אושר ויודע גם להיות מאושר בחייו הוא. קודם כל מפכה בו
נחת עדינה על שיש לו יחס יפה כזה אל הווייתו הוא ואל אשר מסביב, על שהוא
אדם מקורי (וחפשי מתוך ועל ידי מקוריותו), על שהוא מלא זהרורי־עלומים, על
שהוא חש את היופי, את הבריאות, את ההרמוניה בכל אשר הוא רואם – ומתענג על
זה הרבה־הרבה! הוא אינו צבי יהלום, זה ש“אינו רואה כלוםפ, אף על פי שיש לו
הרבה נקודות־ראות”. דוקא הוא, ולא צבי, ידע, ששלוש אחיותיו של צבי “תוּגה
ענוגה קורנת בפניהן, ועל פני שיניהן הלבנות והנקיות מהלך תמיד
חיתּוּך־דיבּוּרן היפה”, דוקא הוא יודע ליהנות מפני אוֹלגה ראפּופּוֹרט
בשעת הקֹונצרט ומפטפוטה והילוכה המילודי של לוּבּה, דוקא הוא יודע להיות
לאיש אחר על ידי החידושים שנעשים בטבע באביב, דוקא הוא, סֶניה גדול זה,
יודע ל“התרפק בחיק הלשׁון הנאוה”, שׁהוא מורה לסֶניה תלמידו הקטן, דוקא הוא
יודע להלךְ מאחורי בעלות־התלתלים הקטנות, דוקא הוא יודע לחשוב מחשבות
מאירות ועמוקות – עמוקות בפשטותן הפנימית – על לוּבּה ורחל, על ראנסקי
ואחותו, על יהלום ואחיותיו. לגבי אורי וורבל אין קטנוֹת בחיים, ולא מפני
שאינו רואה גדולות, אלא מפני שהכל גדול, הכל חשוב, הכל מלא ענין, ואת הכל
הוא מקבל על פי דרכו – מקבל ומטהר. זכה אורי וורבל – והכל נעשה לו סם־חיים.
צבי יהלום מדבר בסגנון ספרותי מדוייק עד לשעמום, אבל אורי יודע לחשוב גם
עליו: “אולי זהו רק דבר שבחיצוניות בלבד. פנימיותו זכה וטהורה, אלא שאין בו
כוח לגלותה בלשון פשוטה ולא מחוכמת”. ולו, לאורי, יש ויש הכוח העיקרי הזה.
עם כל איש ואיש יכול הוא להיכנס בדברים פשוטים ויוצאים מן הלב, בלי
התחכמות. הוא שט ברחובות ומרגיש, שמבין הוא את שורש־לבו של כל אדם ואדם.
ואין לו שום טינה שהיא אף על אחד מהם. טוב לו וקל לו. החכמה האמיתית אינה
מתחכמת.
– – – – – – – –
מ. פּוֹזנַנסקי, האיש אשר נתן לנו את הרשימה הזאת על אורי וורבל, אינו בעל כשרון מרעיש, פרובלימתי, מהפך־עולמות. ואולם מה שהוא נותן – בעין יפה הוא נותן. כל אימרה ואימרה תזל כטל. לב אנוש חי ועדין דופק בכל שורה ושורה. מרכז־הכובד – עד כמה שישנו – עובר לגמרי מן החיצוניות אל הפנימיות. או יותר נכון: כל החיצוניות שישנה אינה אלא פנימיות. מבחוץ – פנים, תנועות, מצבי־רוח מתחלפים, חצאי טוֹנים, ניוּאַנסים שׁונים, היפָּעלוּיוֹׁת – והכל בבואה לדרמתיות אורירית, חלומית, שמתחמקת מפני הדרַמה…
אצל אורי אחר, אצל אורי ניסן גנסין המנוח, שמענו כבר את הטון הזה. ואולם שם היו השמים התלויים מעל לראשנו כבדים וחשכים יותר מדי. יותר נכון: אך כבדים ואך חשכים. לא היה קו־אור, לא היתה הרווחה כל שהיא. הכל היה מפותל ומסובך ובלי כל הוּמוֹר. מנחם פוזננסקי, מצד אחד, אמנם, אינו נותן לטעום לנו כל כך את הכאב, את כל עומק־הכאב, אבל מצד שני, תחת זאת, הנה אויר לנשום בו, הנה שביב־עליזוּת באישוני העינים המסתכלות, אשר יקל עלינו ויאיר לנו. מהר עיבל אנו עוברים להר־גרזים; ואם גם פה יציקו חודי־האבנים לרגלינו, אך קול הברכה משתפך וממתיק משהו את העמידה הקשה… הרגשת־החיים פה אחרת היא לגמרי!
ואחרת לגמרי גם מאשר אצל ש“י עגנון. כי הנה אם גם שם המיה רכה וטבעית, גם שם אין מוקדם ואין מאוחר, ג שם לא כוחות פועלים אל נפעלים, והתרשמות מיוחדה, וטיסות שיריות, הנה שם, אצל ש”י עגנון – בסיפוריו ה“ריאליים” – אין הסתכלות נכונה בפרטי־המציאות, אין שרטוטים פסיכולוגיים ואין אינטואיציה מחשבתית; פניני־השירה טובעות ברגשנות ומיטאפוֹרוֹת נמלצות. לא כן מנחם פוזננסקי, שכחברו דוד בּרגלסון הגדול ממנו, חוזה הוא הכל בעינים בהירות וחודרות וזורע זוהר, במידה ובקצב ובטאַקט נפשי גדול, על כל חזות־עיניו והלך־רוחו ובורא אטמוספירה פיוּטית, המקיפה אותנו ומליטה אותנו בתוכה…
האטמוספירה הזאת – צריך להודות, אמנם – עוד אינה רחבה במאד. השטח אשר לפנינו – אם נמוד אותו באמה – מצומצם הנהו. רוח־הים יש גם בפלג, אבל הים הוא ים והפלג – פלג. רומאן כ“אחרי ככלות הכל” (“נאלך אלעמען”) עוד לא כתב ברגלסון שלנו, ה“עברי”. לפי שעה נתן לנו אך רשימה, עוד רש/ימה נוספת על “שלוש פעמים”, “לוֹגוֹס”, “פרפורים”, “אחרי המחלה” ו“אצבעות”. היהיה כוחו אתו לתת לנו גדולות מאלו? לעתיד פתרונים. ובכל זאת, בכל זאת! למה נהמה?… הן נעים ולמשׁיב־נפשׁ הוא להיפגשׁ בחיים עם אוּרים וֶרבֶּלים קטנים, חביבים, המשחקים ב“זהרורים”, ונעים ולמשיב־נפש הוא לחשוב, שלמרות הכל, עוד מסוגל שדה־ספרותנו להניב כיום הזה רשימות קטנות כ“זהרורים”. ומה, אפוא, ל“צללי התוגה” האלה כי ירחפו על פנינו? ו“מה לנו כי נהמה?”.
[“הפועל הצעיר”, תמוז תרע"ד; החתימה: ב. – י.]
דפים מפנקס ספרותי (די יודישע וועלט)
מאתיוסף חיים ברנר
נתקבלה חוברת-מאי של הירחון “די יודישע וועלט” היו"ל בוילנה ( די יודישע וועלט", ליטעראריש-געזעלשאפסטליכע מאֶנאטסשריפט, דריטער יאהרגאנג, 1914. מאי. ווילנער פערלאג פון ב. א. קלעצקין).
מלבד הֹשיר המתורגם מֹשל פוֹל וֶרלֶן, יֹש בחלק-הֹשירה של חוברת זו ארבעה דברים מקוריים: “צביה” מאת אַינהוֹרן, “זינדיג בלוט”, מאת י. ל. פרץ, המשך הרומן של אַש “דער וועג צו זיך” והתחלת-סיפור מאת מספר מתחיל בשם “דאס איידימעל”.
“צביה” – זוהי פואימה חזיונית מתקופת התפרצות ההֶלֶניות ליהודה בימי החֹשמונאים. בנאות דֹשא ֹשל אציל יהודי אחד, הנוטה להלניות, נפגשים בא-כוח היהודי שמעון עם בא-כוח הרוח היווני אַפּוֹלוֹדוֹר ונלחמים מלחמת-שפתים על צביה, בת האציל היהודי. המקהלה של שמעון שרה על טוהר, על תום, על צניעות ועל פשטות של חיים. המקהלה של אפולודור – על תאוה, על חשק, על יין, על דם, על אלילים. רוב השירים הנם יפים ונעימים, אבל עניות-הדעת ודלות המושגים של המשורר שמוֹת אותותיהן אותות בכל הקומפוזיציה היפה הזאת. בספרים קרא המשורר הצעיר על הניגוד שבין היהדות והיוונות ורצה לגשם את זהב בתמונה חיה, אבל בכל התאמצותו – יותר משורות שיריות יפות אחדות לא השיגה ידו לתת לנו. שלושת המחזות חוזרים אחד על רעהו, זאת אומרת על אותו הרעיון-הבדל שבין יהודה ויוון, וגידול דרמתי אין כאן. במחזה הראשון מדבר שמעון את שלו ואפולודור את שלו, במחזה השני שוב אותו הדבר במלים אחרות, ובמחזה השלישי – עוד פעם אותם הפזמונות, עד שצביה מוסרת את לבה לשמעון, והחזיון תם. הקורא שהסתפק בעמודים הראשונים ולא קרא הלאה – לא הפסיד הרבה.
עד כאן אינהורן הצעיר. ואולם אף י.ל. פרץ הזקן-הצעיר חוזר על עצמו. הוא נותן לנו בחוברת זו רשימה “פסיכולוגית”, כביכול, על חוטאת ו“נידחת”. החוטאת-הנידחת נמצאת בבית-חולים. היא חטאה וברחה, בכדי שלא לטמא את אמה בקרבתה, ונמכרה ולבית-קלון. עבשיו בבית-החולים היא כותבת לפני מיתתה על אודות רגשותיה – ואין אף מלה בלתי-מלאכותית אחת. קולמוסה פולט לרגעים: “אמא” – והכותבת אינה עושה דבר אלא עוצרת בו. רק בלי להזכיר את השם הקדוש אמא, רק בלי לחלל את שם-הצדקת בהזכרה! בקיצור, הכל סכימתי ואפורי סטי, הכל מקוטע ומקורקע, הכל אינו עושה כל רושם. החוטאת ממירה את דתה ואחר כך היא מאבדת את עצמה לדעת, והכל בכדי שלא להיפגש עם אמה הצדקת בגגן-עדן. חוכא ואיטלולא. ואם זוהי פסיכולוגיה, ואם זוהי אמנות- לא הן ולא שכרן.
ברם, אם רשימתו של פרץ עדיין היא בגדר הביקורת, הנה המשך ה“רומאן” של אַש הוא, בלי שום ספק, למטה מכל ביקורת, למטה מכל ערך ספרותי. פרקים אלה הם מחיי-ארץ-ישראל, כביכול, ויש בהם אפילו הרבה מתיקות זולה על גבורת הפועלים והשומרים והטרגדיית התימנים וכו' וכו' – מתיקות, שאולי גם בכוחה אתה להגיע אל אשר נשלחה ולקנות את לב הקורא התמים בחוץ-לארץ, שלא ידע להבחין. ואולם בשבילנו,בני המקום, נעשה ברור מיד, מן השורה הראשונה, שכל הכתבנות השאת אינה אלא פטפוטי-מלין של בוּר גס, שאסף איזו שמועות פורחות ושיחות-יושבי-קרנות וליקט מאיזו עתונים קוריספונדנציות מארץ-ישראל, ואחרי שהדברים נתבלבלו ונתערבבו במוחו הריק, ישב אל השולחן וכתב בלשון זולה, עתונאית, ככל אשר העלה המזלג, בלי כל צל של אחריות כלפי עצמו, בפני הספרות ובפני קוראיה. כאן לא רק שאין ראִיה אמנותית, אלא שאין ראִיה כל עיקר. כאן הגיע אַש למדגרה היותר פחותה של פבריקאציה ספרותית גרועה. כאן הראה, עד היכן יכול סופר עיוור וסנטימנטאלי שכמותו להיכשל, לרדת ולנפול, מתוך נטיות סחרניות חוסר-יחס לדברים. כאן כלפיסקה – כזב וקלקול, סירור וזיוף. לנתח את כל ה“מגמות”, כביכול, שגמו לכתיבה הדיוטית זו, או לציין את כל הכתובים ומעוקמים ומחוסרי הקשר הפנימי – אי—אפשר וגם לא צריך. השתמשות-לרעה בעט-סופרים שבכאן גלויה ובולטת לכל מי שיש לו איזה טעם-קריאה אלמנטארי. הן כשמוצים ברומאנים ה“היסטוריים” הנדפסים בעתוני-היהודים שאמריקה, שהסרסור לדבר-עבירה למשל, מהלל לפני הורדוס המלך איזו יפהפיה ואומר, ש“רוזנים ראוה ויהללוה”, והוררדוס מתפעל, קם מכסאו וקורא: “כך? זוהי עובדה?” (“איז דאס אַ פאַקט?”) – הן אז אין מתחילים להוכיח, שבסצינה כזו אין “הגון מקומי”, או אין “העמת האמנותית”, כי אם משליכים את הגליון בשאט-נפש ודי. והאם במיני קוּריוֹזים שכאלה לא יפליאנו גם מר אַש? האם ידבר פה מי שהוא בשפה המתאימה לו, האופיית בשבילו? האם אין התמנים באים בבוקר אחד לדבר עם הד“ר רוּפין על אודות עניני עבודה ונחלה, ולשעה זו הם מקימים להם אוהלים על יד המשרד הפלשתינאי לנשיהם ולטפם?… בוודאי! כגון זה נחוץ מאד למר אַש. אכזוטיקה! “קוֹלוֹריט מזרחי”, כביכול, בשביל הירחון היהודי היו”ל בוילנה! “סחורה” כזו ודאי עוברת היא עתה לשוק, כי מי אם לא היא תתחרה כיום בהתפשטות ה“שוּנד” בעתונות היהודית? יתחרה, יתחרה מר אַש, יתחה ויצליח!
מה שנוגע להתחלת “דאס איידמעל” – הנה על זו אין להתעכב הרבה. אמנם, כלפי יצרתו של ה“גדול” אַש, הרי זה דבר כמעט ראוי לדפיס, ובכל זאת, גם מקומו של סיפור כזה הוא יותר בעתון יומי, המדפיס גם סיפורים מן החיים, מאשר בירחון כ“די וידישע וועלט”, המקצה חלק גדול כזה לבלטריסטיקה אמנותית והמתפאר בכל עת-מצוא בעושר-הבלטריסטיקה ב“יודיש” (ראה גם בחוברת זו, בחלק הרצנזיות). צמצום, חדירה אמנותית, איזה סגנון עצמי – מכל זה אין אף זכר ב“דאס איידמעל”. אף על פי כל, לא יִתָּכן לומר, שלא כדי לקרוא את ההמשך בחוברות הבאות.
––––––––
בין הבלטריִסטיקה והפובליציסטיקה, בחלק הביקורת הספרותית, ניתן מקום בחוברת זו למאמר-הרצאה מאת יעקב מילך על אודות “שיילוֹק” של שקספיר. הקומדיה “שיילוק” של שקספיר שמה ללעג ולקלס את היהודי, מראה שפלות-היהודי ואת כל הגיחוך שבמצב הבריה ה“אכזריה” והחלשה הזאת, כשהיא אומרת להראות את אכזריותה בחיים ולהינקם בנוצרים. החוזה הבריטי השתמש לתוכן קומדיה זו, כבכל יצירותיו, התכני-יצירות שקדמו לה, ורק שגם כאן הוסיף, כדרכו, נופך משלו – נופך העולה, כידוע, על הלקוּח ממקורות ארים. הוא שם בפי המקולל הלז דברים בוטים וטענות ומענות, שבעצם הנם מגדילים את הקללה ואת הקומיס מוס שלו, אום יש ביניהם איזו מבטאים, שאינם מתאימים לגיבור הנלעג ואינם הולמים את הענין בכלל – גם כֵּן אין רע. כגון אלה לא דק שקספיר אפילו בטרגדיות יו, ומכל שכן בקומדיה ממרגה שניה שכזו. מובן גם, שהוא לא דק בטיפוסיותו היהודית של גיבורו. בתקופה ההיא לא ידעו לדייק ב“קטנות”; העיקר היה האֶפֶקט, האפקט הגדול, והאפקט הלא היה גדול באמת: להציג בתוך וֶנֶציה העליזה עם אציליה-חוגגיה את השטן הזה בדמות אדם, יהודי ששמו שיילוק, השונא את הנוצרים מפני שהן נוצרים (I hate him for he is a Christian), הצמא לדמם, ולספר עד כמה לא הצליח השטן הזה להעכיר את פני החיים היפים והטובים. שיילוק המכוער שונא את הנוצרים – הכיעור שונא את היופי. היהודי שונא את אנטוֹניוֹ האציל, העדין, המליץ – ושקספיר הגוי חושב לו את זאת לעוון ורואה בו נקמה על ֹשבִּתּו יִסכָּה הולכת ממנו עם לורֶנצו, גונבת כסף-אביה ומוסרת אותו ללורנצו. ככה יֵעָשֹה ליהודי! שיילוק רוצה דם, בנקמה, אבל כשהמשפט אינו מרשה לו לשתות את הדם, לגזור את נתח הבשר החי מן הלב, הוא כבר מבקש כסף – כסף, למצער – ובמקום זה יוחרם כל רכושו והוא נאלץ להמיר דתו. בקיצור, גם בתו לוּקחה משיילוק, גם הונו אבד לו, גם תאוות-נפשו לנקם לא ניתנה לו, גם על דתו הועבר – קומדיה! יתבדחו הבדחנים!
בפאבּוּלה של היצירה הזאת, כברוב יצירותיו, זכה שקספיר, כאמור, מן ההפקר, וגם ביחס שבה אל היהודי זכה בוודאי מן ההפקר: היחס הזה היה כיחס הכל אז, וגם עתה… שיילוק אינו נורא בשום אופן, כי אם רק מגוחך! ואולם רבים הם, בפרט מן המבקרים היהודים בשפות-לעז, שאינם רוצים בזה, ובמאמריהם האין-סופיים על שקספיר הם “מהפכים את היוצרות” ומכריחים את היוצר שקספיר לכוון לאחרת. היִתָּכן, ששקספיר הגאון לא ירגיש בטרגדיה של ע-ושראל, לא ישתתף בצערה של אומה זו? לא, זה אי-אפשר! אין ספק, שנתכוון להפך מזה. ועל פי דרך-הפלפול יוכיחו מבקרינו מה שיוכיחו. על פי דרך-הפלפול ודרשות-מקראות הרי אפשר להוכיח הכל. שיילוק אטמר לאנטוניו: “אתה ירקת עלי, קראת לי כלב, ועתה באת ללוות ממני כסף – היש לכלב כסף? ואם יִתָּכן אשר כלב יתן לך שלושת אלפים דינרי-זהב”? – והמבקרים מזרע-זרעיו מוצאים, ש“חכמה” רבתי זו הנתוּנה בפי אבי-אביהם על ידי הגאון שקספיר מעידה, עד כמה העמיק הגאון לחדור לתהום-נפשו של שיילוק היהודי! אחרי היהודים החרו-החזיקו מן הנוצרים בדעה מהופכת זו, והמשַֹחק האנגלי המפורסם הֶנרי אירווינג (אהביו של אירווינג, שטבע זה לא כבר באניה “מלכת-אירלנדיה”) היה יוצא בתפקידו של שיילוק ומבטל, אמנם, בגדולתו ובטרגיותו את כל פְרַנְטֵי-ונציה. ברם, אף על פי כן, מי ֹשגם אחר כךְ היה שב הביתה וקורא בחיבורו של שקספיר מחזה אחר מחזה בלי כל דעה משוחדה, ראה ברור, שרוחו של הספר, בתור יצירה אמנותית, היא דוקא לרוֹק בפני היהודי. רק לרוק. עכשיו בא מר מילך המרצה מאמריקה, ובטון של מחדש גדול ויוּריסט גדול הוא חוזר ומגבב דברים להראות, כי שקספיר רצה בטרגדיה זו להיות אך מליץ לישראל ולהראות צדקת-היהודי כלפי הגויים. מובן, שלא תחסר פה אותה הציטאטה-הטענה, שהכל מביאים אותה ושכבר היתה לזרא: “שיילוק: האם ליהודי אין עינים? האם ליהודי אין ידים? אברים, גידים, רגשות, תשוקות? כשאתם דוקרים אותנו – האין אין דם נוזל מאתנו? כשאתם מדגדגים אותנו – האם איננו צוחקים? כשאתם מרעילים אותנו – האם איננו מתים, וכשאתם מלעיבים בנו, באם לא נינקם?” מילא, יהא כך. סבירא ליה, איפוא, למילך כהני דאמרי, ששקספיר סניגור הוא לישראל ולא קטיגור. טוב מאד. מה שלא טוב הוא – מה שהמרצה הנכבד העמיד פנים במאמרו, שהוא מגלה חדשות ונצורות, אשר איש לא ידע עד בואו. למה? האם אין לנו כוח-זכרון? האם לא קראנו איזה ספר מעודנו? האם אין לנו עינים, מוח וכו' וכו'.
––––––––
אחרי המאמר הבאנאלי והרע, במובן הספרותי, של יעקב מילך, בא החלק הראשון ממאמר לא-מקורי ביותר, אבל גם לא-רע, של ש. ניגר, על אודות נתן בירנבוים. ניגר מתחיל בשרטוטים אחדים מבירנבוים כשהוא לעצמו, מה“אני” של בירנבוים, ועובר מיד לבירנבוים ביחסו אלינו, אל החיים, אל מלחמת התנועות החברתיות השונות, גל ירדוף גל – אומר ניגר – בחייו הרוחניים והספרותיים של בירנבוים. הוא אינו כאחד-העם, שבא אלינו עם גמר-בישולו, שכמעט אין למצוא בו כל התפתחות. בירנבוים לא בשל גם עד היום. אחד-העם יודע את האמת; בירנבוים מבקש. אחד-העם נכנע לאמת וממלא את החובות שהיא מטילה עליו; בירנבוים הוא בבחינת אוהב לאמת, וככל אוהב אינו יודע מנוחה.
המאמר בתור מאמר כתוב, כאמור, לא רע. אפשר, כמובן לחלוק עליו. אפשר לחשוב, וכמדומה, בצדק, שאם אמיתיותיו של בירנביום אינן קבועות כאלו של אחד-העם, ואם הוא מזמן לזמן מחליף אמיתו, הנה הוא תמיד מכריז על אמיתו בשעה ידועה כיודע את האמת, דוקא כיודע ולא כמבקש לולא זאת לא היה מקום ואתה הקפדנות בירנבוימית ולאותו הסגנון ה“נשגב”, המציין את הסופר הזה. בכלל כשניגר מבטיח לעמוד על “הגלים הכי-גבוהים” של בירנבוים ואחר-כך הוא בא לפרוט ולקרוא את הגלים בשם, יתקבל הרושם מתוך מאמרו גופא, שמעיקרא דדינא פירכא, שה“אחר” אינו אחר כל עיקר ושהגלים אינם גלים. לא דובים ולא יער! ואם, אמנם, הורד לא יורידוהו, אך העלה לא יעלוהו, את בעל-היובל שלנו, כל אלה המאמרים החגיגיים והכרוזים הבאים עמהם. בשביל הסטודנטים בני-בלי-דת-משה באוסטריה ובגרמניה אולי יש לו לבירנבוים איזה ערך של “מורה לאומי” וסופר יהודי מליץ ובעל-רוח הכותב להם בלשונם “מן המזרח”. אבל לנו – ה“אוֹסט-יודנטום” כמו שהננו – מה למדנו ממנו ומה הוא נוגע לנו? “הדרשנות החדשה” – תואר אחר לא מצא ליליינבלום למאמר “מלחמת-הקולטורה” של בירנבוים, שניתרגם לעברית בשעתו. ואם, אמנם, אין לקפח גם שכר דרשה נאה, אבל בדברנו על דורשים נאים, טוב, בכל זאת, כי ישטפו דברינו עם הגלים המצויים ולא יתרוממו עד “הכי-גבוהים”…
––––––––
המאמר הקצר של ל. בלומפנלד, שבו נגמר החלק הספרותי של החוברת שלפננו, על משורר פרובאנסי-צרפתי אחד, פרידריך מיסטראל, שהלך לעולמו בשנה זו, נכתב בכוונה להוכיח כוחה של שפה מדוברת, אם כי ז’ארגון תיקרא ועליה להילחם עם השפעתה של שפה עשירה כצרפתית. אמיתותו של רעיון זה כשלצמו היא היא למעלה מכל ספק. ואולם אם יבוא הקורא להקיש מזה על כוחו של הז’ארגון שלנו-
עדיין יש מקום לבעל-דין לחלוק ולהבדיל בין הז’ארגון הפרובאנסי בגליל בתרפת, ז’ארגון במדובר בפי-העם, שיכול להתקיים בלשונו זו בלבד, ז’ארגון היונק מן הטבע, מן האדמה, ז’ארגון שאינו כזה אלא אולי במובן הפילולוגי, אבל בשום אופן לא במובן החברתי, לא במובן החיוני, ובין הז’ארגוןהאשכנזי שלנו, המדובר בפי יהודים יושבי רוסיה ואמריקה, ז’ארגון שהעם אינו יכול להתקיים בו בלבד בשום אופן ושיניקה גמורה מסביבה עממית עצמית שלמה אין לו, ז’ארגון שצריך לטיפול יוצא מן הכלל כדי שיתקיים קיום ספרותי ושיש בו גם בתור שפת-דיבור הרבה-הרבה צדדים מלאכותיים. וצריך עיון.
––––––––
נ. ב. (גם זה מתוך הפנקס)
מאמרי של מר מילך הביא אותי לעיל לציין את היחס המצוי של הגוי, יהיה מי שיהיה, אל היהודי, יהיה הוא מי שיהיה. בנדון זה יש לי מראה-מקום מעניין אחד שנדמה לי, כי יהיה לא למותר אם אביא פה.
ברשימותיו הנקראות בעונג והמענינות מאד של ש“ל ציטרון “לתולדות העתונות העברית”, ההלכות ונדפסות ב”העולם", פרק 6, (גיליון י“א-י”ב של “העולם”) אני קורא על המשורר המומר ק. א. שפירא, שחשב עצמו למלך בעולם-השירה, איש אשר “על מרכבת-השמש ירום כסאו” (דברי עצמו), לאמור: “הוא צמח מתחתיו בעתונות העברית בסוף שנות השבעים למאה שעברה… הוא למד על בוריה את אומנות-הצילום ונסע לפטרבורג…. בפטרבורג נתפרסם שפירא למצויין במלאכתו וקיבל תואר “צַלַם-החצר”. אז הֹשתמד ונשא לו אשה נוצרית ורבים היו הדורשים לשכנו מבני השדרות העליונות של הציבור הבירוני וגדולי הביורוקראטיה”. עד כאן.
והנה במכתבי סטראכוֹב לטולסטוי מסוף שנות השבעים שנדפסו בירחון רוסי “סוֹבר. מיר”. אני מוצא את השורות האלה:
“אתמול בא אלי אל בית-הספרים איזה שפירא, צלם, עם מכתב מקיטן אנדריוביץ. במכתב יאמר קוסוביץ, כי שפירא הוא איש מצויין, ונזכרתי, שגם מקודם היה הוא מהלל אותתו לפני עד מאד. שפירא ביקש ממני לצלם אותי בשביל אוסף סופרי-רוסיה שהוא מוציא, ושהטכסט לזה יכתוב ויינברג (פטר ווינברג – גם כן יהודי מומר, שתירגם לרוסית והוציא לאור את המומרים היינה וברנה – ב.) הוא הארה לי ארבע או חמש תמונות של טורגניוב, דוסטויבסקי וכו‘, ואני גנחתי מרוב התפעלות – כל כך הצליח הצילום וכו’. נוּ, מובן, שהוא רוצה מאד לצלם את כבודו (זאת אומרת את טולסטוי – ב.) הוא נכון לנסוע אליו ליאסנאיה ולשהות שם ימים אחדים, בכדי לצלם לא רק את כבודו, כי אם גם את הגרפינה (אשת טולסטוי), את הילדים וכיתות שונות של משפחתו, אני הבטחתי לשפירא לבקש על זה רשיון מאת כבודו (מטולסטוי). הוא (שפורא) אמן גדול, כנראה, במלאכתו, ואם כי ז’יד הוא במראהו ( הוא ז’יד באמת), הנה עם זה הוא אדם נוח, פשוט ומאמין בעצמו” ( מכתב 108).
טולסטוי לא קיבל את ההצעה. ולא עוד אלא שבתשובה על זה הוא אינו מוצא לנחוץ אפילו לקרוא ליהודי הצלם בשמו, אלא: “פינרו או מי שיהיה – אני איני מסכים”. פינרו בצקום שפירא – כמה זלזול ובוז מבלי משים! לא לחינם, כנראה, כירכר סטראכוב כל כך הברה כירכורים עד שמצא עוז בנפשו לגלות, ֹשהפרוטֶזֶ’ה ֹשלו הוא ז’יד…
ולא עלה על לב הנוצרי ואוהב-האדם טולסטוי, שדאג, לכאורה, כל כך לעלייתו של האדם ולשמירת-כבודו, שמא לאותו ז’יד, שמא לאותו “פינרו” יש גם כן איזו רגשי-כבוד, וחטא הוא לזלזל בו כך שלא בפניו…
הגם עם פינרו יתחשב?
ומה קשה לעג-הגורל, שדוקא פינרו זה חשב את עצמו לכוהן גדול אשר יכהן לאור, חשב עצמו למלך…
המלך ליר ושיילוק!
והן ידוע יחסו השלילי של טולסטוי לשקספיר התור יוצרו של “המלך ליר”. לא העריץ טולסטוי את שקספיר. ואולם במה שנוגע ליחסו אל שילוק – אחד הוא היחס. אחד ואין שני.
{“האחדות”, אב תרע"ד; החתימה: בר-יוחאי}
אבי הפובליציסטיקה שלנו (על חיי מ. ל. ליליינבלום)
מאתיוסף חיים ברנר
(על חיי מ. ל. ליליינבלום)
תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים, וחייהם של סופרים – ספרים טובים. ברם, ליליינבלום הוא האחד בין גדולי ספרותינו בדורו, שכל חייו מעוֹרים בכתביו ושכל כתביו אינם אלא בבוּאה לחייו. את דעותיו על עמנו, עדתנו, על חיבת-ציוֹן וכו' לא סיגל לעצמו, כדרך המסגלים. חצובות {הן} מחייו, מנסיון-חייו. ארבעת כרכי ליליינבלום אינם ספרים גרידא, כי אם חיי אדם, ומי שבא לכתוב או לדבר עליהם, לעמוד על הצדדים העיקריים שלהם, להביע את רשמי קריאתו בהם, ברר את דעותיו והשקפת-עולמו של ליליינבלום, להעלות את דברי מלחמותיו בעד תיקונים בחוקי-דתנו ותיקונים בתנאי-החברה שלנו, להזכיר מה פעל ליליינבלום להתפתחות הכרתנו האנושית והלאומית, בתור מניח יסוד לפובליציסטיקה שלנו, אין לו לקרוא את שם מאמרו או הרצאתו, אלא: “חיי ליליינבלום”.
אם ספרוּתנו בכלל עומדת ומתקיימת בנס – ספרות לאומית בלי קשר חי עם העיקר, עם המוני-הלאום – הנה מקצוע-הפובליציסטיקה שבה הוא נס בתוך נס. המשורר והאמן, המיוחסים-ברוח, יוכלו להשלוֹת את נפשם, כי מסתפקים הם ביחידי-סגוּלה, ואם גם אלה אינם לפניהם – ימצאו מפלט אחרון בעצמם. אבל הפובליציסט המדבר אל קהל – רק הקהל הוא מלאכוֹ, המכה בו ואומר לו: “גדל!”; רק האמונה, כי דבריו יפעלו, מעורר אותו לדבּר. ובשעה שידובר אל לא-שומע, ובשעה שידובר אל אלה אשר אל בהם עזרתם, אין שום מקום לגידול…
ליליינבלום היה בעל תכונה פובליציסטית, אך פובליציסטית. עולם-השירה ואביזריהו היו זרים לרוחו לגמרי, כאשר יווכח על נקלה כל מי שיקרא את שיריו הוא, ועוד יותר כל מי שיקרא מה שכתב הוא על שירי אחרים ועל נפשות של שירה (כגון מי"ב). ואם הוא היה אצלנו לפובליציסט גדול (גדול – שהלך וגדל), אין שאת אלא מפני שעבודתו הפובליציסטית היתה בת-לוויה לחייו; חייו פירנסוּה; חייו הדראמתיים מתחילתם ועד סוֹפם, הדראמתיים בכל.
הדראמתיות שבחיי ליליינבלום לא היתה מצד עצם-אופיו, מצד איזה אי-הרמוניה שבטיב, שבטבע, המקלעה את בעל-הטבע מעולם לעולם, עד כי לא יֵדע מנוח. אדרבה, ליליינבלום, בכל היותו איש הרגש התוסס, היה בעל מזג לא קשה, נוח ואפילו קונסרבטיבי (כרך שני, “חטאת נעורים”, ע' 343 ועוד במקומות רבים). הנטיות המוּסריות למעשים בינונים טובים ומתוקנים היו טבועות בו עמוק, עמוק, ובכל חברה אירופית אך יתברכו באנשים שכמו אלה. הוא היה מצד מהותו מלא חיים ושאיפות, אבל במידה ובקצב {.} הדראמה של ל. לא היתה התנגשות פנימית של כוחות-חיים שונים, מתנגדים זה לזה, אשר תטיל סער באדם ולא תתן דמי לו עד רדתו קבר; התנגשות, אשר מקול-נפצה יידחף האדם להתגעש על ימין ועל שמאל ולחולל מהפכות. ל. היה בעל אופי שקט, ישר, חרוץ, שואף-לדעת, אוהב עבודה ועלול למצוא מנוחה בדעת ובעבודה. בעל אופי כזה אילו היה נולד בתנאים קצת אחרים, בחברה מתוקנה, פחות או יותר, היה מוצא סיפוקו בכתיבת ספרים מדעיים חשובים, שישמשו לתועלת-החברה, ואושר-החברה, שילמדוה ארחות-חיים, ולתועלתו הוא בעת ובעונה אחת; ואולם הוא נולד בסביבה עניה של עיר ליטאית לפני שבעים שנה, בתוך כלל עני, המדכא בעניוּּתוֹ ובצרוּתוֹ את כל היוצא במשהו, את המצטיין באיזה שאר-רוח… הדרמטיות היתה של היחיד הרוצה להשתחרר מסביבתו, מפני שהתנשא עליה. ל. ידע ממלחמת-הדעות, כלומר מן המלחמה שבין דעות-הסביבה והדעות החדשות של טובי-הסביבה, שהוא היה ביניהם, אבל לא ידע ממלחמת-הנפשות, ממלחמה-התכונה { - - - }.
הדראמה של ל. היתה דראמת-המצב, דראמה של השוכב בחול-המדבר כפוּת בידיו וברגליו, רעב וצמא, ומפרפר ונלחם על קיומו, היינו לנתק כבליו, להתנער ולעמוד. פנימיותו היתה אחת, מאוחדה, מוצקה, ורק החיצוניות, הסביבה, העיקה עליה, קרעתה, פוצצתה. המטרה היתה, אפוא, ברורה: להעמיד את עצמו כלפי הסביבה, להילחם בה. מטרה זו הניקה את ראשית עבודתו הספרותית של ליליינבלום.
בראשית החיים ההם היה הספר – הספר הממשי, השליט הגוזר. בו הצטמצם הכל. כל המציאות, המציאות היחידה. הכל מתחיל בתורה ומסיים בתורה. היא – התוכן היחידי. היא הגורם העיקרי לכל דבר, גם לנשיאת אשה במשמע.
הספר לא פסק להיות חביב גם לאחר כך, הספר כשהוא לעצמו, הספר בתור מקור-ענין לרוח, בתור הספקת-תוכן לחיי-הנפש; ואולם גזרותיהם היתרות של הספרים, שעמדו כצר לחיים, יותר נכון למושגים החדשים על אודות חיים אחרים, העירו התמרמרות, קראו לריב אתן…
הגזרות היתרות. כי איש-הספר ליליינבלום לא ראה חובה לעצמו להילחם בספר כשהוא לעצמו, בספר במובן המטאפיסי, בספר המקדים את עצמו לבריאת-חיים, האומר: “אני ואפסי עוד”. לנגד עיניו גם לא עמד הספר בלשון-יחיד ובה"א-הידיעה. הוא הניף ידו – ואף זה לאט-לאט, צעד אחר צעד – רק על הפרזת-תביעותיהם של ספרי-ישראל, על עוּלם הקשה יותר מדי, על הפרטים הלקוּיים שבהם, על שיבושיהם.
האברך ראש-הישיבה, הנתון כולו בקליפת-התורניות, הרים גם את “קול-הענוֹת” הראשון שלו כתורני. השולחן-ערוך מוקשה הוא וצריך עיוּן! קשיא על חומרה פלונית מתלמוד {משולחן?} ערוך, מ“אורחות-תלמוד”: איך אפשר לומר כך וכך – והא מנן?
מרחוק הגיעו הדים על איזו שאיפות, על איזו חים שיש בהם חכמה, בינה, השכל, ועל כולם – אהבה. אבל הלב התחמץ קודם כל ובעיקר על עוורון האנשים אשר מסביב, שאינם רוצים להבין את אשר הוא מעלה בפשטוּתוֹ, על הרתחנות התמיל-חכמית של תלמידי הישיבה מטומטמי-הראש, שאינם יודעים את השיעור כראוי. וכזאת לא ייתכן! כך אין הדבר יכול להימשך הלאה!…
בטבעו כאשר יעיד על עצמו לא פעם, לא אהב “להמיר מצב במצב אחר” (אם לא נחשוב, שרק אחר-כך, כשלא העלה כלום בידו, נדמה לו שלא היה בו די רצון לרכוש לו מצב אחר…); בטבעו נאחז ב“דברים כהוויתם” עד האפשרות האחרונה, ואולם אפשרות אחרונה זו נתפקעה לאחרונה, כי לא היתה אפשרית. אי-האמת שבדעת-הכל דקרה יותר מדי את העינים הבהירות, וקשה היה מנשוא; הקלקולים שבמנהגי-החיים אשר מסביב התגרו יותר מדי בפשטן הצעיר, בפרט לאיר שהרעה נגעה עד נפשו, בראותו שתורתו אשר בתוך מעיו עשתה אותו סחורה, שנמכרה לאיזו חותנת בעד איזו מאות רו"כ{.}
אצל ליליינבלום לא היה ניגוד בין השקפת-החיים ובין מעשי-החיים. אמת-ההשקפה היתה נר לרגליו – פשוטו כמשמעו. מפני שאמיתו לא היתה מעולם אמת שמחוצה לו, אמת המוֹדה, אמת-הסביבה, ואף לא אמת שכלית בלבד, כי אם אמת שכלית-אופיית. השקפת-חייו נבעה בעיקרה מתוך מהוּתוֹ, תכונתו, אופיו. הוא לא היה ליליינבלום מפני שהחזיק בדעות אלו ואלו, אלא מפני שהיה ליליינבלום, לכן החזיק בדעות אלו.
המסַפּרים הגרועים שֹמים מלים ידוּעות בפי גיבור זה או אחר בכדי להראות, שגיבורם הוא כך וכך. ואולם המספרים הטובים מסמנים את גיבורם, שהוא כך וכך, וכמובן מאליו, שהוא צריך לדבר כך. הדיבור כשהוא לעצמו אינו צריך { - - }
הרחקת כל זיוּף. אתם מדברים ראמות על אהבה, על הטבע, על הרוח – חדלו-נא! למה תדברו ראמות? הן לא נופל אנוכי מכם בשום דבר – ומדוע לא תוכל לשוני אני לדבר ראמות? הלא רק מפני שכל הדברים הרמים והנשגבים שאינם בעין, בעליל, בחיינו, הנם באמת מכוערים לגבי דידן, כלומר, כיעור יש בדבר, כשאנו מדברים עליהם..
אין ליליינבלומיות – יש ליליינבלום. אדם שביקש לו נתיבות בחייו, ביקש באמת, בכל המוּת שבו – ולכן סלל נתיבות לאחרים מבלי משים.
הוא נלחם בשומרי רוח לא מפני שהרוח לא היה חשוב בעיניו, אלא מפני שהרוח, אשר שמרו עליו, אינו רוח; הרוח אשר אותו נשמור ולוֹ נעבוד, אינו ראוי לשם זה אלא אם כן איו רוח בלבד, אלא אם כן היה לממש, אלא אם נראה ב“ישובו של עולם”… ומי שסגי לו בפרחים אינו כדאי והגון לטעום מן הפירות… מי שהוא ריאליסט באמת הוא הוא האידיאליסט האמיתי. ליליינבלום ה“מאטריאליסט” התנגד לישוב-אמריקה…
הוא, הבוכה בלילות על גלות-השכינה, שונא אחר כך את ההשקפה האידיאליסטית מפני השקר, הזיוף והאונאה שבכל השקפה כזו. הוא שונא את הפילוסופיה האידאליסטית, ובאותה שעה אין כמוהו לחיים אידיאליסטיים, כעין נקמה רואה ל. באביו, שלא עלה בידו לגדלהו לתורה.
מה שמקרב אותנו, בני הדור הזה, בני שנות תר“ס-תר”ע, אל האיש ההוא בן תר“ך-תר”ל, אל רמל"ל – זוהי שנאת האילוזיות, שנאת ההזיות והדמיונות הכוזבים, והאידאליסמוס האמיתי, הבוחר בריאליסמוס.
כשבא לאודיסה – נפל מאד בעיני עצמו. שם הכיר את מך-ערכו. בוילקוֹמיר לא היה איזו כמות מבוטלת; אדרבה… ופה…
מה שבינינו ובין ליליינבלום – זוהי, שידע את עצמו ולא ידע אחרים. כל חדירה פסיכולוגית אצל אחרים היתה זרה לו. ראֵה דבריו על אודות אשתו.
בצ’אַרנישאֶבסקי וחבריו מצא ל. סעד למסקנות ותוצאות-חייו, ולכן דבק בהם. את הקריאה ברומן של צ'. “מה לעשות?” הוא מזכיר כמאורע. בכלל, כל ספר חשוב לא פסק מהיות מאורע בחיי ל. כל ימיו. הנה השוללים ה“ניהליסטים”, מדבּרים נגד האבטוריטטיוּת של אנשי-הממשלה, של אילי-הכסף, של משרתי הרז’ים הישן האינטליגנטיים – והוא נזכר ברב מוילקומיר, בחסידים שרדפו אותו, באבטוריטטיוּת של הספר… הנה הניהיליסטים מתנפלים על האסתטיקה של הסאלונים, על הרדיפה אחרי היופי הריק החיצוני – כמה זה מתאים לרוחו של ל. הסובל מבתי-העשירים, שהוא משכים לפתחם לבקש איזו עבודה בהם ואיזה שֹכר, והוא מביע את איבתו לפדאנטיות בביקורת ל“עיט צבוע”… “הרי עליך, ציביליזאציה של בית-הגלב!” – קרא אחד מטובי המספרים העממיים הרוסיים של העת ההיא (ראֶשאֶטניקוֹב), וכמה מצלצלת הקריאה הזאת בהרבה מדברי ליליינבלום בעת ההיא וגם לאחר כך על אודות הציביליזציה ({- - - } באמת ולא בציביליזציה). הם התנפלו על קוצר-המושגים של הדור הקודם, וכמה היה זה נכון בעיני ליליינבלום, כשזכר את כל ריקניותם של {אנשי} הדור שקדם לו ברחוב-היהודים, חולמי חלום ההשכלה בת-השמים… הנה הם מדברים על תפקיד האשה בחיים, שאינה צריכה להיות כפוּתה לבעלה, אלא חברה לו; לא די לה להיות אוֹמנת לילדיה ומבשלת ארוחת-צהרים, כי אם לוקחת חלק בחיים המושכלים ועומדת ברשות-עצמה – והוא נזכר באשתו וב“עלמה הכבוּדה”.
נעים היה לו לחשוב, כי הוא אחד מאנשי-המעלה האלה, ניהליסט יהודי, שהוא נרדף על זה גם בוילקומיר וגם באודיסה… כי בבוֹאוֹ לקבל איזו משרה בת"ת ולא מסרו לו בגלל כפירותו (“דרך תשובה”).
כשאומרים לאחד-העם: היהדות נבראה בשביל היהודים ולא היהודים בשביל היהדות, - כלומר, היהודים בוראים את היהדות ולא להפך (על משקל אותו מאן דאמר: “השבת נבראה בשביל ישראל ולא ישראל בשביל השבת”), ולכן בכל מקום שיחיו יהודים חיים של ממש ייצרו איזה דבר, שנקרא לו יהדות – הוא מסובב באגודלו ואומר: הא, אתם מודים שהיהדות נבראה בשביל היהודים, ואני מוסיף: לא רק בשביל היהודים, כי אם על ידי היהודים, ואם היהודים יצרו יהדות, סימן, שאי-אפשר להם בלעדיה, ושמע מניה, שהיהדות קודמת ומי שאינו מודה בה, אינו יהודי! ולזה ייקרא הסופר ההגיוני?!
אחד-העם חשב, שמכיון שעלה לו לברר, שהציוניות לא תוכל לעזור ליהודים מיד, הרי שאין מה לדבּר על ציוניות כלכלית, כי אם רוחנית; לא על היהודים, כי אם על היהדות. אבל גם ליליינבלום לא דיבר על מיד. גם ל. דיבר שצריך להתחיל מיד, להניח יסוד לבנין הכלכלי החדש מיד, אבל זהו בנין לשנות מאות, זהו בנין היסטורי בשביל העם. אבל אם גם בנין בשביל העתיד, אין זאת שהדאגה היא להקים היכל תרבותי יהדותי ולא לברוא חיים יהודיים עצמיים על-ידי הכנת מקום עבודה. ואף-על-פי-כן נלחם בכל כוחו בציוניות הרוחנית, בציוניות בשביל יחידי-סגוּלה, מפני שראה שלא זוהי במטרה הנכספה, שלא זהו מה שחסר לנו, שלא זוהי האמת, וכי אם לא נַראה על התעודה האמיתית, אם נעקם את הכתובים, אז לא נעשה אף צעד נכון אחד.
אחד-העם חושב התבוללות – התבוללות רוחנית, כלומר שהשקפת עולמנו היהדותית נכנעה מפני השקפות-עולם אחרות. ולא שהאורגאניסמוס העממי שלנו הולך ופוחת, הולך ומתנוונה על-ידי העקות של אורגניסמים אחרים, חזקים ממנו.
ל–ם לא חקר מעולם למהות היהדות, כי אם עמד על חזיונות חיי היהדות ודאג לקיומם של הטובים שבחזיונות הללו – הטובים לפי ראות עיני חקירתו.
כמה כוחות נפשיים אבד העלם ליליינבלום עד הרשוֹתוֹ לעצמו להכיר, שהפוסקים אך אנשים היו ולא בני-אלוהים; צריך לדעת את יחס מתנגד בן-ליטא להרה"ג מן הדורות הקודמים, כדי להבין את כל קשי הצעד הזה! הפוסקים והגאונים ורבנן סבוראי והתלמודים – גדולה השלשלת!
איש כזה ישא את צלב-כפירתו כאשר ישא הנזיר הקדוש והמאמין את עוֹל נזירוּתוֹ.
ל. היה קו ישר, את זה אי-אפשר להכחיש. אבל הקו הישר הזה נבדל מהקו הישר, שהוא לא היה מועבר באוויר, כי אם בארץ. הוא לא היה סכימתי.
ל. לא היה אדם גאוני, אבל אדם גדול היה, ומה שיותר חשוב: אדם קרוב לכל גדולתו. מי יתן והיה כל עם-ישראל ליליינבלומים!
ליליינבלום נשלח, אמנם, לא לסיביריה, כי אם לאודיסה, אבל אודיסה זו היתה קשה לו מסיביריה.
בכל מאמריו על התיקונים בדת פנה אל הרבנים וכתב אותם כאיש היושב בתוך עמו ופונה לראשי העם בדרישה שלתיקונים, אבל באודיסה היה לו הרגש, שאין הוא בתוך עמו, שאין ראשים לעם הזה, שאין עם זה, ואין על מי ואל מי לדבר.
דברים היוצאים מן הלב – “רחשי לב” – דברי מוסר לתלמידו ביום הפרדו ממנו, ברי מוסר, שלולא שפתם המליצית היה אפשר ליחס אותם לא לשנת תרס"ט.
ליליינבלום ואחד-העם שניהם פוזיטיביסטים, אלא שהראשון היה קונס קוונטי, ואחד-העם אינו קונס קוונטי. ליליינבלום פשטן ואחד-העם תיאורטיקן. ליליינבלום אינו ים, אבל הוא מעין טהור, שמימיו צלולים וגם עמוקים. הפשטנות של ליליינבלום נעימה היא מפני שזוהי האטמוספרה שלו, ולא מתוך שטחיות.
גם ליליינבלום יודע שאין ארץ ישראל עלולה לקבל אליה כל היהודים, אבל לכל הפחות שאלה שיבואו יעמדו ברשות עצמם במובן הכללי.
מי יגשים את התקוות? לדעת ליליינבלום – את הרעיון יגשים ההמון. לא כן אחד-העם {הבונה את} התיאוריה {על} פרולטריון רוחני. המעשה רוצה {גם} אחד-העם בכל טוב.
אחד-העם אינו תמים {לחשוב} כי די להוכיח לאנשים את טעותם בכדי שיחזרו בהם. הוא יודע כי הדבר הוא יותר מסובך. מצד שני הוא סומך על הכשרת הדור על-ידי הטפה.
ליליינבלום גם הוא ידע את כוח הרוח, אלא שהבין כי הכוח הרוחני האמיתי הוא דוקא זה שיש לו כוח ארצי. ובמובן זה ודאי אנו נופלים מפני העמים האחרים.
אין מטרת החיים אלא חיים, ואין חיים בלי תנועה, אין תנועה בלי כוח, אין כוח בלי עבודה, ואין עבודה שלמה בלא מדע ומבט נאמן על החיים.
{מתוך העזבון, תרע"ד}
טִיּוּלִים בְּעוֹלַם הַמָּשָׁל וְהָאַגָּדָה
מאתיוסף חיים ברנר
(עפ"י מקורות שונים)
א
סופרי המסעות יספרו לנו, כי לשבט אחד משבטי האינדיאנים באמריקה הצפונית יש אגדה שכזו. היֹה היה איש אחד, ילק שמו, אשר נפשו תיעבה כל עבודה, ורק במחול־משַׂחקים בילה כל ימיו. אחיו וקרוביו יגעו כל ימות החמה בציד דגי הים, שאצרו וחיסנו מהם לימות החורף, וכאשר פנו אליו ויבקשוהו כי יעזור למו, אטם אזנו משמוע קטנה או גדולה. אך הנה בא החורף, השלג כיסה ארץ ועשב אין עוד על פני האדמה. המחולל רעַב ויפן לאחיו ויבקשם כי יאכילוהו, ואולם הם פנו עורף ולא אבו שמוע לו. ולולא ריחם הגורל את הרעֵב האומלל, כי אז גווע בעוונו. אבל ברחמי הגורל עליו נתגלגל ביתוש מנתר. “יען וביען כי עצל אתה, אמרו לו אחיו ובית אביו, לכן בכנפיך תעוף וברגליך תנתר ועשב תאכל כל ימי חייך”.
בשמענו את דבר־האגדה הזה ונזכרנו מיד במשל הידוע מ“משלי יהודה” של י“ל גורדון ז”ל, אשר קראנו בנערותנו, בשם “הילק והנמלה”. הלא כה קראנו שם:
“עבר קציר, כָּלה קיץ. הילק טמן יד בצלחת, וישורר ויזמר וירווה נחת, ולפועַל בשדה לא הטה שכם; ופתאום ראה, כי בנה חיץ, כי טח תפל על קיר נופל! כי בא הסתיו וימי הסתיו, הגיע החורף ובביתו אין לחם ובחוריו טֶרף. וילך מר ביתה הנמלה, החרוצה, המכינה בקיץ מאכָלה! ויחנן קולו ויאמר הילק: “הבי, אחותי, לי נחלה וחלק במגורת הדגן אשר אָגרת; נהליני בלחם מאשר צברת, עד עבור הסתיו וימי החושך. ובבוא האביב, עת נעֵמָה, אז, חי־נפשי, לך אשלֵמה, נִשיֵך זה עם מרבית ונשך, נשך כסף, נשך אוֹכל”. אולם הנמלה, טובת השכל, פי הילק שאלה: “הגידה לי, אחי, איפה היית בימי הקיץ? ומה אז עשית?” – בימי הזמיר, אז רק התענגתי, כל היום שרתי, בדשא שיחקתי. לא זכרתי הסתיו וימי החורף! – “אם בקיץ שרת, לא יגעת, במחול־המשַׂחקים צא נא עתה!” – ענתה הנמלה ותפן לו עורף”.
ואמנם כן, משל זה, שי"ל גורדון לקח מספר “מחפש מטמונים”, נמצא גם אצל הממַשל הצרפתי לא־פוֹנטין. אותו שבט אינדיאני נמצא בקרבת קאנאדה, שרבים הצרפתים היושבים בה. אפשר, איפוא, מאוד, שהקולוניסטים הצרפתים מסרו את המשל הזה לאינדיאנים בשיחותיהם, ואלה האחרונים הוסיפו עליו נופך משלהם, את אמונת הגלגול, ועיבדו אותו על־פי דרכם ורוחם, וכך נוצרה האגדה אצלם על האדם־הילק, שנתפשטה ונתאזרחה ביניהם באופן, שאילמלא ידענו את מקורה הצרפתי, היינו יכולים לחשוב אותה לפרי הרוח האינדיאני הטהור…
דוגמא זו תלמדנו לדעת, שגם בימינו אנו יש לפעמים מקום לאגדה עממית, שתתפשט ושמעינותיה יפוצו חוצה. אבל צריכים אנו להודות, שחזיון זה אינו נפרץ ביותר. אין אנו יודעים מהרבה יצירות ספרוּתיות שכאלו, פרי הזמנים המאוחרים ביחס, שתחדורנה לתוך הסביבה העממית האחרת ותעוּבּדנה בה בהתאם לטעם ולמדרגת ההתפתחוּת של אותה סביבה. בכל זאת, גם על פי הדוגמה הזאת שהבאנו יכולים אנו במידה ידועה להתעמק באי־אלו סגולות מעניינות של יצירת־העם. המשל על “הילק והנמלה” ב“משלי יהודה” שלנו, נכתב, כידוע, מקודם לצרפתים על־ידי הממַשל שלהם לא־פוֹנטין. אבל על־ידי מי ואימתי קיבל צורה של אגדה קאנאדית־אינדיאנית? את זה אין אנו יודעים, וּודאי שגם לא נדע לעולם. אפשר, שאיזה קולוניסט צרפתי בעל כשרון ובעל פה, מאלה המתגוררים בקאנאדה בשכנותם של האינידיאנים, עיבד את המשל הזה על דעת עצמו, בכדי להתאימו להבנתם ולהשגתם של שכניו, ונתן לו מַהלכים בצורתו זו החדשה. ואולם יוכל היות גם כן, כי הדבר הזה עבר דרך פרוֹצאֶס יותר מורכב. הקולוניסט הצרפתי סיפר לאינדיאני את המשל כמו שכתוב בספר־המשָׁלים הצרפתי, אלא שהוסיף בסוף נופך משלו – מוסר־השכל על הבטלה, שהיא אם כל חטאת, ועל האנשים הבטלים והעצלים, כילק, שנענשים על עצלוּתם ביד החרוצים ואוהבי־העבודה, כנמלה. ואולי גם הוסיף את הקריאה: לך אל הנמלה, עצל! האינדיאני השומע תפס, בעיקר, את ההוספה שישרה ביחוד בעיניו, את ההשוואה בין הילק ובין האדם העצל לעומת הנמלה והאדם החרוץ, ובספרו מצדו לאחר־כך את דבר המשל לבני משפחתו, הטעים ביחוד את הצד הזה: גורל הילק – מנת חלק העצל. ברבות הימים, בעבור המשל מפה לפה, ניטשטשה לאט־לאט ונאבדה ההשוואה המפורשת שבין הילק והאדם, ויהי לאגדה על אדם אחד, ששמו ילק. ואז, בצורתה החדשה הזאת, קיבלה האגדה, המרוחקה ממקורה, גם פירוש חדש: מעשה באדם אחד שנתגלגל בילק, ויהי הילק. כך נולד מין הילק בעולם. אלה תולדות הילק!.
ב
עתה נפן לדוגמאות מימים יותר רחוקים מאתנו.
בפי המון עמים שונים שגורה מאז האגדה על אודות ציפור אחת, שהיא מאריכה ימים רבים על פני הארץ, ממש אותו הסיפור המסופר באגדת־התלמוד על דבר יוֹכני, ש“חי אלף שנה, ואחר־כך אש שורפתו ונשאר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים”. האגדה האחת הישנה־נושנה אל אודות “היהודי הנצחי” קיבלה הרבה נוסחאות שונות בין עמים שונים ודורות שונים, כפי שאנו קוראים במאמרו של י. ל. ברוכוביץ ב“הדור” של פרישמאן שנה ראשונה (1901, גליונות 6, 7). חכם אחד מחכמי־הפולקלור הוכיח, שאגדות רבות מתתר“א לילות הערביים (אלף לילה ולילה"; התרגום העברי נעשה בשנים האחרונות בידי דויד ילין ונדפס בהוצאת “תורגמן” באודסה) יוצאות ממקור ישראל. מאידך גיסא, ק”ח “משלי־שועלים” של ר' ברכיה בן נטרונאי הנקדן, שנדפסו במאנטובה בשנת שי“ז, כולם הם ממשלי אֶזופ היווני, ו”חד גדיא" של ההגדה לפסח שלנו לקוח כולו משיר־עם גרמני. כיוצא בזה אותה האגדה המתהלכת ברוסיה על המלך החכם, שמרוב עשרו וחכמתו גבה לבו ויט מדרך הישר; אפס, פעם אחת, בלכתו לצוד ציד, תעה במדבר ואחרי ימים רבים, כאשר שב לביתו, מצא כי איש אחר דומה לו בקלסתר פניו יושב על כסאו – מזכירה לנו מאוד את המסופר בתלמוד על שלמה המלך ואשמדי (אגדה תלמודית זו עוּבּדה יפה, ב“שיחות מני קדם” של זאב יעבץ).
ואולם נקח נא מעשיה רוסית אחרת, שאף היא נמצאת בספרוּת היהודית, ונלמד על פיה, כיצד מתהווים במציאות כל אלה שינויי הנוסחאות וחילופי־הגרסאות, מתוך הסתגלות להשגות העממיות המיוחדות.
האגדה “על בן־המלך בָּבָא” (בּוֹבָא( נפוצה מאוד ברוסיה ונחשבת שם לאחת האגדות העממיות היותר אהובות ומקובלות. נשים זקנות, אשר לא תדענה קרוא וכתוב, הן ואמותיהן, יספּרו אותה לניניהן ולנכדיהן ברטט של חיבה. אבל האם באמת זוהי אגדה רוסית, שנוצרה על־ידי עצמיותו של העם הרוסי? החקירה ההיסטורית תענה על שאלה זו בשלילה. עוד במאה השש־עשרה היתה זו לא אגדה עממית, כי אם “מעשה־רב” שבכתב, ובכתב־היד של הסיפור הזה, שנשמר עד היום וששם מחברו לא נודע, מסומן, שהוא לקוח “מספרי הסאֶרבּים”, זאת אומרת, נעתק מסאֶרבּית ביחד עם עוד סיפורים אחדים, שנעתקו מאותה שפה לרוסית. המקור הסֶארבּי לא נמצא עד היום, אבל זה לא כך־כך חשוב, מאחר שהמשך החקירה יורנו, כי לסֶארבּית תורגם תורגם הסיפור הלז מאיטלקית, והוא מהדורה חדשה של רומן איטלקי מימי הביניים, שבו מתוארות עלילות האביר Buovo d’ontna (אצל הרוסים שאבירים לא היו להם, נהפך האביר לבן־מלך). ואולם גם הרומן האיטלקי אינו אלא עיבוד משיר־גיבורים צרפתי אחד, שהיה מוּשר בפי המשוררים הנודדים הצרפתים. מפי אלה עבר לאנגליה, והמשוררים האנגלים שינו על פי דרכם גם את שמות הגיבורים, גם את מקום המעשה; כיוצא בזה, בעבור השיר לסקאנדינאביה, נהפך שם לסאגה (זאגע, לאֶגאֶנדה) סקאנדינאבית ואיבד כל קשר עם מקורו הצרפתי. וככה עבר גם לאיטליה, גם לארצות השפלה, ור' אליהו בחור נתנו ליהודים בהעתקה לשפת יהודית המדוברת.
לרוסיה באה ה“היסטוריה” הזאת, כנאמר לעיל, במאה השש־עשרה. ההעתקה הרוסית עשתה את שלה: אי־אלו דברים נשתנו מתוך אי־הבנה במקור או בהתאם לאופן החיים הרוסיים. הסיפור יקר מאוד בעיני הרוסים ונתפשט בערים ובכפרים, ובמידה שהלך ונעשה לסיפור שבעל־פה, כן התרחק ממקורו. כן נהפכו שמות גיבוריו לשמות־רוסיים, כלי־הזיין לכלי־זיין רוסיים, העוּבדות לעובדות מחיי רוסיה הקדומה, עד שגם בלשון, גם בתכונת הנפשות הפועלות, דם בקשר־המאורעות נעשתה המעשיה לאגדה רוסית טיפוסית.
ככה רואים אנו, שהאגדה העממית חיה את חייה ההיסטוריים המיוחדים. האגדה העממית אוהבת לנוד ולנוע מארץ אל ארץ ומגוי אל גוי, ויש מהאגדות העממיות שעוברות איים וארצות רחוקות, סובבות כולי עלמין וממלאות כולי עלמין. נפגשים אנו בהן אצל הפינים בצפון אירופה, אצל פראי אוסטראליה בזילאנדיה החדשה, אצל האסקימוסים שבאמריקה, אצל השבטים השונים שבאסיה, אצל הכושים באפריקה. אנו מוצאים אותן גם אצל חוזי חזיונות שבדורנו, גם במאספי ימי הביניים, גם במסורות של הודו, גם בכתבי־היד העתיקים של מצרים, אשור ובבל מלפני שלושת אלפים שנה ויותר, גם בכתבי־קדשנו אנו. ואולם בנודה ובנועה ובלכתה ממקום למקום מראש מקדמי ארץ אוהבת האגדה לַעדוֹת עליה עדָיים מעדיים שונים, להתלבש בלבושים שונים, לפי טעם אותו העם, שאליו באה. התוכן כמעט שלא ישונה. אבל הצורה משתנית ומשתנית. התוכן אחד והצורה שונה. ויש שלפעמים משתנית הצורה במידה כזו, עד שאין לעמוד בשום אופן על מקורה הראשון, ואין לדעת איזו אומה ילָדתה בראשונה. ולפיכך כל עם ועם נוטה לחשוב, שמסורותיו העממיות הן תוכן רוחו הוא, הוא ולא אחר; שהוא הוא אביהן מחוללן ואין לזרים חלק עמו.
רק מזה לא כביר, באמצע המאה שעברה, עלה בידי המלומדים – על־ידי חקירה והשוואה בין המשלים, האגדות והמסורות של עמים שונים – לקבוע את יחס הגומלין וקשר ההשאָלה של תוכני־אגדה רבים ולהראות על תוכן אגדה זו או אחרת שנחשבה תמיד לפרי רוח עם זה או אחר, כי לא כן הוא, כי אנושי־כללי הוא התוכן, ומעם אחד עבר למשנהו. בידי המלומדים האלה עלה לגלות את המקורות הראשונים, שמהם תשתה היצירה הדמיונית, האגדית, ולהראות, שעל הרוב, המקורות הללו אחדים וכלליים הם אצל עמים שונים ורחוקים זה מזה ת"ק פרסה באופי ובתנאי החיים; שראשית ראשיתם לוטה בערפילי ימי־קדם קדמתה, בימי אותה התקופה הרחוקה־הרחוקה, בעוד לא נפרדו ולא נפוצו הגויים על פני תבל לארצותיהם וללשונותיהם.
ג
אך צעיר לימים הוא מדע הפולקלור, אשר הציג לו למטרה לחקור לדעת כל מיני השירים, הסיפורים והמסורות העממיים, להשוותם אחד לשני וללמוד את מקורותיהם; ובכל זאת כבר הביא פירות להשיב נפש המעיינים. אמהם, הפולקלוריסטים הראשונים ראו את תעודתם דווקא בהפך מזו תורת ההשוואה שאמרנו. הם חשבו כל אגדה ואגדה של עם ידוע לפרי רוחו המיוחד, לתוצאה מיצירת רוחו הלאומית בלבד. הפולקלוריסטים הגרמנים והצרפתים התמכרו לעבודתם בהתלהבות רבה, לא ידעו כל עיפות באיסוף שרידי יצירות העם הקדמוניות – ודווקא בכדי להוכיח את יתרון רוח לאוּמם על הרוחות של כל הלאומים, לחשוף את כל גודל הסגולות הנפשיות, את כל העצמיות הפסיכולוגית של אומתם הם, שֶׁכם על האחרות. באופן הזה ולתכלית זו נאסף בכל ארץ וארץ חומר עשיר של הגדות, שירים, משלים, מסורות, פתגמים, חידות, ובכל אלה ראתה כל אומה ואומה בגאווה ובגודל־לבב אוצרות חכמת קדמוניה, זכרונם לברכה, מעשי ידי הגניוס הלאומי המיוחד שלה, להתפאר, והרבה התפלאו על זה שנתגלה, כי רבים משרידי המסורות, שעל פי תוכנם הם תוצאות מקום זה, נשכחו לגמרי במקום מוצאם ונשמרו דווקא ובכל רעננותם הקדמונית בפינות רחוקות של הארץ, שלשם, כנראה, הובאו עם שרידי סדרי־החיים העתיקים. ככה, למשל, נמצאו פנינות שיריות נפלאות בעלות אופי סקאנדינאבי לא בסקאנדינאביה גופא כי אם באי איסלאנד, ששם הועלו על הכתב מקץ ימי הביניים.
ואולם לאחר כך, כשהתחילו לנתח ולברר את החומר הרב שנאסף מאת עמים שונים, נתגלה לאט לאט דבר אשר לא פיללו לו כלל. נתגלה, שהרבה מן המעשיות והאגדות הנאספות דומות אשה לאחותה בנימוקים,2 בתכנים, ואפילו בשמות הגיבורים. כל אותם נעלי־הקסם וחפצי־הכשפים השונים נמצאים כמעט בכל אגדות עמי אירופה. כמעט אצל כולם יש מעשיות בג' או בד' אחים, שכולם חכמים, ורק האחד הוא שוטה, אלא שלבסוף מתגלה, שהוא החכם; מעשיות באם־חורגת אכזריה, השולחת את בתה־חורגתה השנואה לאבדון, אלא שזו דווקא נחלצת מצרה, ובת בטנה של אותה מרשעת באה תחת הבת־החורגת הצדיקה, הזכה והחפה מפשע; מעשיות בבת־מלכה מכושפה השקועה בשנָת עד שיבוא הגיבור היפה ויעירנה ויגאלנה וכו' וכו'.
לעזר הפולקלוריסטים באו גם האתנוגרפים והנוסעים המלומדים, שגילו באסיה, היינו במונגוליה ובהודו, הרבה נימוקים אגדיים, הדומים לאלו שבסיפורי עמי אירופה והגדותיהם. והיות שידוע היה עוד מקודם, שלעמי אירופה יש שרשים כלליים עם עמי הודו האַסיים ושאלה כאלה חוטר הם מן הגזע הנקוב אריי, אותו גזע שמילא בימים מקדם חלקים גדולים של אסיה התיכונה; והיות שמאידך גיסא ידוע היה, כי אל אירופה עלו וחנו לא פעם במשך ימי חייה ההיסטוריים מחנות של שבטי התורכים־המונגולים, ההוּנים, התַּתָּרים, וחלקים מאלה השבטים התישבו באירופה, התקרבו לתושבים האזרחיים וגם התערבו והתבוללו בהם, – לפיכך נעשה ברור, שאת המקור לרוב המסורות והאגדות של עמי אירופה יש לחפש בתוך המסורות והאגדות של עמי אסיה…
ככה רואים אנו, שהפולקלור, אשר חיפש בראשיתו ביצירה העממית רק את קוויה הלאומיים המיוחדים, נאלץ סוף־סוף ליהפך למדע החוקר את הצדדים השווים והמשותפים אשר במסורות ובאגדות השונות של אומות שונות, ועל ידו, על יד הפולקלור, יחנו ויעזרו לו האתנוגרפיה של דורנו, האנתרופולוגיה והפילולוגיה המַשווה: על־ידי כולן יחדיו תוסיף ותוסיף להתברר אותה העובדה, כמה רבים המוֹטיבים והתכנים הנפוצים בין עמים שונים בנוסחאות שונות. ההשערות הראשונות על המקורות ההודיים והמוֹנגוֹליים של אגדות האירופיים הלכו הלוך והשתנות, הלוך וקבל הרכבות חדשות. החקירה בכתבי מצרים העתיקים, שקדמו לאלה של ההודיים, הוכיחה, שיש שיתוף גם בין אגדות מצרים ואגדות אירופה. האגדה הידועה על אודות שני האחים, שאשת הבכור נהגה בצעיר מעשה זוּלֵיכה אשת פוטיפר ביוסף הצדיק, והצעיר ברח מפני חמת אחיו הבכור ל“עמק השיטים” ונעשה למלך, – אגדה זו נמצאת כתובה במגילה מצרית אחת, שאת זמן היכתבה משערים למאה הארבע־עשרה לפני ספירת הנוצרים, היינו לפני יותר משלושת אלפים שנה מזמננו. ותוכן הסיפור הזה, בצורות אחרות, נפוץ בין כמה וכמה עמים ונמצא גם באיליאדה של הומירוס.
ובעת האחרונה עלה בידי החוקרים לחשוף גם טמוני אשור ובבל, שקדמו אפילו לכתבי־היד המצריים, ועל־ידי זה נתגלו הרבה סיפורי מעשי בראשית, שמזכירים בהרבה את סיפורי המקרא שלנו. גם החקירה באגדותיהם של פראי אוסטראליה ואפריקה הרחיבה בהרבה את שדה ההשוואות, עד שהתורה על אודות העצמיות הלאומית בתור יוצרת אגדות בצלמה ובדמותה הופרכה לגמרי; אלא שעם זה ניבעה פרץ גם בחומת התיאוריה של קבלת עם מפי עם. נתעוררה השאלה: היאך יכול היה דבר זה לבוא בחלקי תבל שונים, שמעולם לא באו בשום מגע ומשא? יש אגדות, שנוסחאותיהן השונות מגיעות עד ד' מאות ויותר, והן חיות בפינות נידחות ובין שבטים הנפרדים איש מרעהו על ידי תהומות, שאין כל אפשרות לבנות גשר עליהן.
אז באו החוקרים והורו את התורה הידועה במדע הפולקלור בשם אנתרופולוגית, שרעיונה היסודי הוא בזה, שחזיונות המציאות השונים ודאי העלו אצל משפחות האדמה השונות ציורי־דמיון דומים, וכתוצאה מאלה נולדו אצלן גם תוכני־אגדות דומים. שטפי־המים למשל, שהחריבו ארצות שונות, הולידו בכל חלקי־תבל את אגדת־המבול, מבלי אשר תעבור זו ממקום למקום, בתור ילידת מקום אחד. כיוצא בזה רעידות האדמה הנוראות הולידו במקומות שונים ציורי־דמיון דומים על “הנפילים אשר בימים ההם”, על בני־האלוהים אשר תמכו בגאוותם שחקים ועמודי־ארץ לבל יתפלצו.
לתורה זו יש על מה לסמוך. ואולם, מובן מאליו, שאין היא עומדת כצר לתורה של קבלת־עם מפי־עם, שבוודאי גם לה יש מקום במדע דידן, כי אם כמוסיפה עליה, כמעמיקה וכממלאה אותה. בכל אופן, גם שתיהן יחד אין עוד כוחן אתן לבאר ולפרש לנו כל סתום וחתום בעולם המשל והאגדה. ברם, חקירת הפולקלור עוד רחוקה מגמר החשבונות, עוד עתידות נכונו לה.
ד
עתה נפן ונראה, על פי מה שכבר עלה בידי המדע הצעיר הזה ללמוד ולהסיק, כיצד תסובב האגדה בעולם, כיצד תחליף צורתה ותשנה פניה אגב הליכה ממקום למקום.
קודם כל עלינו לחקור לדעת: האם מאז ומעולם היתה האגדה אגדה? כלומר: האם לא היתה היא בימי־קדם לאבות־אבותינו סיפור־המעשה האמיתי? האם לא נראתה לבריות בראשיתה כדבר, שבאמת היה ונברא במציאות?
אמת, ילדינו הקטנים, שבאופן השכלי אפשר להשוותם –– במידה ידועה – עם בני־האדם הקדמונים, בשמעם מפי אימותיהם אגדה ובחיותם בדמיונם הילדותי את כל המאורעות הנפלאים המסופרים בה, יודעים הם, אף על־פי כן, שאין זו אלא אגדה, שכל אותם הדוממים המתנועעים והמדברים והעושים בלהטיהם לא היו ולא נבראו אלא משל הם. ואולם, ראשית, מי יודע, אם הבנה זו אינה באה אלא – אולי – מתוך מסירת־המודעה־מראש של הגדולים המספרים: היקבצו, ילדים, ונשמיעכם דבר־אגדה!" ואפשר, שאילמלא ההקדמות המקובלות, היו גם ילדינו מאמינים באמונה שלמה באמיתת המסופר להם; שהרי אמנם רואים אנו, כי יש שאחרי שמיעת אגדה נוראה בשֵׁדים ומכשפים וכו' לא יישן הילד במנוחה, ובהקיצו בחיל ורעדה מפני שראה מכשף גדול בחלומו, לא ישוב לחיק התנומה עד אשר ידברו על לבו: “פֶּתי, הלא המעשה במכשף אינו אלא סיפור אגדה, ולמה פחדת פחד?” והשנית: אותה הרגילות להשוות את שכלו של האדם הקדמון לשכלו של הילד דורשת זהירות מרובה. חיי האדם הקדמון, הגופניים והרוחניים, הנם יותר מורכבים מאשר חייו של הילד; האדם הקדמון מוקף מכל עבריו סכנת־מות, הווייתו מלאה מאורעות טראגיים, בחובו סוערים ומתנגשים רגשות, אשר הילד לא יֵדע מהם: תאווה, קנאה, נקמה; אף נאצרה בו מידה ידועה של נסיון חברתי, היחסים השבטיים והמשפחתיים מכניסים לחייו איזו שאיפות והרגלים מוסריים. מחשבתו של האדם הקדמון, על כן, עסוקה בשאלות יותר מורכבות ונזונה מהיפעלויות יותר רחבות מאלה של הילד; ואולם מהיותה עדיין רפוייה מאד, עד לבלי דעת להבדיל בין הממש והדמיוני, אין היא עונה לו עליהן במיתוס, באגדה, שבאמיתותם הוא מאמין, כאשר נאמין אנו באמיתיות שלנו כיום הזה.
הפרא האוסטראלי מבקש כמונו פתרון לחידת האדם, להתהוות האנוֹשוּת, מדארווין אינו יודע, אבל סובר הוא ממש כדעת החוקר האנגלי, שתולדות האדם – הבהמה. אמנם, הוא אינו יודע מרעיון ההתפתחות המודרגת של דארווין, אלא חושב הוא, פשוט, שמשפחה זו יצאה מבעל־חי זה ומשפחה פלונית מבעל־חי פלוני. הערצת והקדשת בעלי־חיים ידועים נפוצות, על כן, מאוד בקרב שבטי־הפראים באפריקה, אמריקה ואוסטראליה. בעל־החי, שממנו נולדה המשפחה, קודש הוא. אסור להרגו ומבשרו לא יאכלו. ובאופן הזה, לשם ביאור התהוות האדם מן החיה, נולדות אגדות שונות. אצל אחד משבטי אוסטראליה, למשל יסופר ככה. בראשית נתגלתה הארץ ביאור־פיריגונדי, ויצאו ממנה כל הקדושים: העורב, השכווי, הפר והשממית. אבל עוד תוהו־ובוהו היו יצורי גוום, וצורה עוד לא היתה להם, וישכבו על החול. אך תחת קרני השמש גדל כוחם; הם התחזקו, גברו חיילים, ומקץ הימים קמו, היו לאנשים וילכו איש איש לדרכו.
והפרא האפריקני יספר, בנוגע למשפחת־הקופים באבאקוֹטוּ, אשר על אי־מאדאגאסקאר, לאמור: היה היו איש ואשה. ויהי היום וירעבו ויצאו היערה לבקש אוכל. ויקרבו ימי האשה ללדת, ותלד בן, ואחריו עוד בן, ואחריו עוד – בנים הרבה מאוד. ויאכלו כולם עשב ושרשי עצי־היער. אך חלק מאלה החלו לעשות אורז. והנשארים לא עשוהו, כי התעצלו, ויוסיפו לאכול עשב. עושי־האורז היו לאבות האדם; אוכלי־העשב לאבות הבאבאקוֹטוּ. הקופים האלה אחים הם, איפוא, לאדם לכן יקדשו ומבשרם לא ייאכל.
ככה רואים אנו, שאת האגדות ממין זה אפשר לחשוב לתולדות הטבע של האדם הקדמוני, ולא עוד אלא שפה יכולים אנו גם למצוא שתי השקפות מקבילות על הטבע, את ההשקפה הזוֹאוֹמורפית, לאמור, שבני־האדם, האֵלים, שאר יצורים, ואפילו דוממים יצאו מבעלי החיים, ואת ההשקפה האנתרוֹפוֹמורפית, זו שמחלקת לבעלי החיים ולשאר עצמים מסגולותיו של האדם, ממחשבותיו, רגשותיו ומפְעליו, שתי ההשקפות האלה קיבלו ברבות הימים את הצורה של פרובלימה עליונה: האם האדם־החיה הוא שנתעלה ונהיה לאדם־מלאך, או שהאדם־מלאך הוא שנפל ונהיה לאדם־חיה – פרובלימה שמצאה לה בספרותנו ביטוי כל־כך יפה ב“שירי־היצירה” של ד. פרישמאן. ואולם לרגל ענייננו יש לציין, שאותה השקפה אנתרופומורפית בצורתה הקדומה, הפרימיטיבית, נתנה דחיפה לסוג שני של אגדות, שדוגמה להן יכולה לשמש אגדה אחת הנפוצה באפריקה, ושבמידה ידועה טופס ראשון היא להאֶפוס מעולם בעלי־החיים, שצמח וגדל ועשה פירות רבים בין עמי אירופה.
האגדה ההיא תספר לאמוֹר: השנהב, מלך החיות, קרא אליו לאסיפה את כל משרתיו ועבדיו, ואשר לא יבוא – יומת. ויבואו כולם, מלבד החומט, כי נפקד מקומו. עם גמר האסיפה נשא אחד את קולו: החומט! החומט! וישאו הכל את עיניהם ויראו והנה החומט הולך ומתקרב בחיל וברעדה. “אי מזה תבוא?” – נתן עליו השנהב בקולו, קול עוז, – “ממקום מושבי”. – “ועל מה זה ולמה איחרת ככה? האומנם לא שמעת את דבר פקודתי?” – “שמוע שמעתי, אדוני המלך, ומיד יצאתי לדרכי. אבל מה אשמתי אם לא נתת לעבדך בלתי אם רגל אחת. כל קוץ וכל דרדר עיוור את עיני, הקור והגשם אכלו את בשרי. אי לזאת שבתי על עקבי וגמרתי אומר בנפשי להביא את ביתי על גבי”. ויהי כשמוע המלך את המענה הזה ויצחק בקרבו רבות ויאמר: “היטבת דבּר, חומט חכם, מהיום הזה והלאה תהיינה לך עיניך בקצות קרניך, ויכול תוכל, כשתרצה, לספוג אותן פנימה, למען לא יגע בהן כל קוץ וכל דרדר. ואולם על אשר לא שמעת בקולי ולא באת למועד הנכון, נשוא תשא עליך את ביתך לעולם ועד”. ויהי כן. ואולם, מוסיפה האגדה, לא גדול הוא העונש הזה: באשר על כן אין על החומט לעמול לבנין ביתו.
באגדה הזאת כבר ייראוּ לנו בנקל כל האלמנטים היסודיים של האֶפּוס העתידי מחוג בעלי־החיים, לאמור, כל אותם המשלים והאגדות הרבים הנפוצים בתבל מעלילות החיה והבהמה, אשר פני אדם להן. ואולם לאדם הקדמוני, ייתכן לשער, לא היתה זו אגדה ומשל בלבד, אלא פירוש גמור למחזות הטבע, שהכו אותו בתמהון, ביאור נפלאות עולם הבריאה בחי ובצומח. אפשר מאוד, שכּנים הם דברי החוקרים החדשים בזה, שביחס דנא אין הבדל בין האגדה והמיתוס, בין הלֶגנדה ובין האמונה: באותה מדרגת התפתחות, שעליה עמדה האנושות הקדמונית, היתה האגדה לאלמנט יסודי בהשקפת־העולם הכוללת של העם, במיתוס ובמצווה; דבר זה יתבלט לנו ביותר מתוך אותה האגדה האמריקנית על אודות העורב, שבה אנו נפגשים בנסיון לצייר את דברי ימי האנושות הקדומה ושתפקידו של הגיבור הנערץ, של הענק־האל, של פרומיתיאוס מהמיתוס היווני או של אבות האומה מהאגדה הביבילית, ממלא כאן העורב, הציפור הקדושה אצל כמה וכמה משבטי אמריקה, שביניהם נפוצה האגדה־המסורה הזאת.
וזה דבר האגדה: בימי קדם קדמתה היה תוהו ובוהו מרחף על המים, וכל חלל העולם מלא מים, ורק שן־סלע אחת בלטה, ואותה איוו למושב להם כל בני האלוהים. בראש הצוק ישב האיתן שבהם, ולרגליו תוכו החלשים ממנו, ויעף העורב ויקרב אל הסלע ויאמר לשבת עליו – ולא מצא מנוח לכף רגליו. אז התנשא לרקיע, נקב בו נקב וייעלם.
להלן תוסיף האגדה לספר על כל מפעלי העורב בחוג השמים, איך שהוציא מן העריסה נולד רך, וישכב תחתיו במקום ההוא, אך מאשר לא הספיק לו האוכל אשר הושם לפניו, לכן ניקר לילה־לילה אחת מעיני היושבים במרום. ראה ראתה זאת אשה אחת, שרגליה היו אבן ועפעפיה לא ידעו תנומה מעולם, ותגד זאת לשכניה. ואולם כשאמרו יושבי־המרום לענוש את העורב כדי רישעתו, נפלה עריסתו למצולה, וימים רבים הלכה על־פני המים. מקץ הימים הגיעה העריסה לצמרתו [לראשו] של עמוד־אבן קדוש. העורב נח מתלאותיו על העמוד הזה, ואחר־כך ירד תהומות, ועל קרקע הצים מצא בית ובבית איש זקן. הזקן נתן לו שתי אבנים טובות, אחת נוצצת ואחת שחורה, ויצו עליו לאמור: “שום תשים את הנוצצת במים, ואת השחורה תשמור לך; ואחרי־כן תשוך משתיהן בשיניך, ואת הנשוך תפלוט המימה, והיו שם החתיכות לאחרים”; העורב יצא לאוויר העולם, ובראשונה לא מילא אחרי כל דברי הזקן, ויעש את ההפך מהם, ולא אבו החתיכות להתאחד, אך בפעם השניה עשה ככל אשר צוּוה, ואז היו החתיכות שנפלטו מן האבן השחורה לאילנות, אך השקיע את האבן השחורה במים, עלה שרטון, והיא אדמת בית אַאִיד, האי אשר אליו נאספו מיד כל בני־העליה, בעזבם את שן־הסלע. מן האבן השניה נתהווה כדור ארצנו.
אחרי הדברים האלה לימד העורב את בית אַאִיד ואת בית־שמשון לשון וארחות־חיים; הוא לוכד את בתי־הביבר למען תתם לבני־האדם; הוא רוכש לו אשה – – כופה את הנשר להביא לו מים מתוקים, לעשות מהם יאורות ונהרים; הוא תולה מאורות ברקיע השמים, את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים; הוא מוציא אזוב מן הקיר; אף הולך הוא עם אמו לזקנו, שר הים, ומביא מבול מים על הארץ; אחרי המבול הוא יוצר ארבעה גויים: שמשון, אאיד, קווֹקוטל וטלונשוט (שבטים אינדיאנים, שהטוטאֶם – ציפור־הקודש – שלהם הוא העורב) וכו' וכו' וכו'. באפיזודים כאלה וכיוצא באלה יעברו כל תולדות־הטבע הקדומים של השבטים ההמה.
בצורה קדומה זו של האגדה הרי היא מופיעה בתור האלמנט האורגאני של חיי הרוח. היא אינה רק תענוג, אינה מותרות, כי אם מילויו – ויהא מילוי בלתי שלם – של הצורך האנושי ללמוד לדעת את העולם החיצוני והפנימי.
ה
ואולם נגיע־נא בעצמנו, מפני מה מצא לו אותו צורך את מילויו דווקא בציורים פאנטאסטיים כאלו, ובמעשים בלתי־אפשריים שכאלה?
בכדי לברר את השאלה הזאת לכל עומקה צריך היה מתחילה להיכנס לפרדס של אותן השאלות היסודיות על תכונת ההכרה של האדם, שאלות שעד היום, למרות כל הענין הרב שהושקע בהן ולמרות כל החקירות והתורות לאין ספורות אשר מסביב להן, לא מצאו את פתרונן במדע. מפני מה, למשל, אנו נמצאים בחלומותינו באספמיא ורואים בהם דברים מתמיהים ודמיונות לא אֵמון בהם, מפני מה יתאר לנו דמיוננו בשרטוטי־העב רעמת ארי, ובלבנה פגומה – פני יהושע? כל מה שאנו יכולים לומר בנוגע לזה הוא, שביסוד כל אלה ציורי־הדמיון מונחת תמיד איזו צורה ריאלית או עובדה ממשית. עבודת הפאנטאסיה, כפי הנראה, היא בעשיית קומבינאציות בנראה ובנשמע עם ציורי הנמנע וצירופיהם וצירופי־צירופיהם. יסוד לאגדת המבול שימשו בוודאי שיטפי מים, שקרו ויאתיו; לאגדות על הענקים, שאחזו במוסדי־ארץ וירגזו – רעידות־האדמה בפועל ממש. ואפילו האגדות על הננסים, החביבות כל־כך והנפוצות כל כך בתבל – אינן נעדרות נקודות־מוצא במציאות. הנוסעים גילו, אמנם, משפחות של שפלי־קומה למאוד באפריקה התיכונה, באיזו ממושבות־הולאנד שבהודו ובאיי אסיה המזרחית. גדולה מזו: עצמות־אדם מימים שלפני ההיסטוריה, שנמצאו זה לא כבר בחפירות, נותנות מקום לשער, שגם באירופה בימי קדם חיתה משפחת ננסים. ואין צריך לומר, שהאגדות בדבר אוכלי־האדם ודאי יש להן על מה לסמוך.
אופינית היא בנדון זה האגדה על אודות בת־המלכה. בכל הנוסחאות האירופיות ממלאה תפקיד גדול נעל־הזכוכית הקטנה, שמצאה כל־כך חן בעיני בן־המלך ושעל פיה הוברר לאחר כך, שהנערה העניה היא בת־המלך היפה. אולם שבט אחד יש על איי הפיליפינים, שאינו יודע מה זאת זכוכית ושבשפתו אין גם זכר למלה זו. לכן בנוסח שלו מן האגדה הזאת יחסר לגמרי ענין הנעל. מה שנוגע לפֵיָה הטובה של בת־המלכה – ממלא שם את התפקיד הזה… סרטן־הים. מובן, שסרטן זה אף הוא יודע לקסום קסם כפֵיָה.
זה מראה שהדמיון האגדי אינו מרחיק לעוף מעל המציאות, כאשר ידמה בסקירה ראשונה. עם זה אין לשכוח, שמיני מעשי כשפים, האמונה במלאכים, בשדין ומזיקין וכו' וכו' – כל זה תפס בתקופות ידועות מקום גדול באמונות כל העמים, וטבעי הוא, שעל זה נבנו כל אותם ספורי־הנפלאות על השמיכות המעופפות, הציפרים הדובבות ודגת הזהב…
ועוד זאת: גם בתקופת־התרבות שלנו – האומנם הננו כל־כך רחוקים מכל אלו הפאנטאסיות ומעשי הנסים? גם מבלי שנדבר על האמונות הטפלות והמשפטים הקדומים שבשדרות העם הנמוכות, הנה כמה יש עדיין משכילים ואינטליגנטים, שמאמינים בשיחת־רוחות, בספיריטיזמוס, במגע ומשא עם המתים, באמירת קדיש ולימוד משניות לזכר נשמות המתים. ומה רגיל ומצוי הוא, שאי־ההבנה בדבר או חוסר ידיעה גמורה בו גורמים לנו לשער בו השערות דמיוניות ומתמיהות עד אין קץ! מה, למשל, חושבת אירופה על אודותינו, היהודים, מאי־ידיעה, ומהי האגדה על עלילת־הדם? הייפלא, איפוא, שפראי־אוסטראליה, בראותם אצל בני־האדם הלבנים הבאים אליהם פרים טעוני משא, הנם באים לידי החלטה, שאלה הפרים הם אמותיהם ונשיהם של הלבנים? הראייה הלא היא כל־כך ברורה: הפרים נושאים משא, ומי נושא משא אצל האוסטראלים אם לא הנשים?
ו
יש תוכני אגדה שהגיעו אלינו מימים קדומים מאוד־מאד, כגון אגדות המבול, ויש שנבראו בזמנים לא כך־כך רחוקים מאתנו, ביחס, כגון האגדה על בעל הזקן הכחול ושבע־נשיו, שנתפשטה ביחוד במערב צרפת ושראשיתה – בסוף ימי הביניים.
האגדות שניכרו בהן עקבות מוצא ידוע, יש שהן נשכחות לגמרי במקום מוצאן ונמצאות בשינוי־צורה, פחות או יותר, במקום אחר ממרחקי־ארץ.
החוקר הידוע של מצרים העתיקה מאספּאֶרו סיפר פעם אחת למורים עממיים אחדים במצרים את האגדה על אודות שני האחים, שכפי שהזכרנו באחד הפרקים הקודמים, נמצאה בכתב־יד ישן־נושן מלפני שלושת אלפים שנה. נתגלה, שהאגדה הזאת נשכחה זה עידן ועידנים מפי המצריים, אלא שהמורים ששמעוּה מפי מאספּאֶרו חזרו וסיפרוה באזני תלמידיהם; אלה האחרונים מסרוה בבית הוריהם, ונמצא שכיום הזה שוב יספרו פלחי־מצרים איש לרעהו את האגדה, שסיפרו אבות־אבותיהם לפני שלושת אלפי שנה, ושבנוסחאות שונות עברה לעמים אחרים ובמקום מולדתה – נשכחה.
מי הוא זה ואיזהו המפיץ את אגדות־העם, המעביר אותן אלפי פרסאות ממקום למקום? מספרי־האגדות, הם, לרוב, האבות הזקנים והאמות הזקנות. ואולם אלה יושבי בית הם וכבולעם כך פולטם. לא כן המשולחים, המגידים, העניים המכובדים החוזרים על הפתחים, העוברים ושבים ובאים ממרחקים, שהם יורו מסורה ויבינו שמועה. באירופה, בפרט בימי קדם, תפסו חלק גדול במילוי תפקיד זה הסוחרים, עוברי־הים באניות, הנזירים הנודדים. הסוחרים היו מגיעים על דבשת גמלים או בתורן ובמשוט עד הודו הרחוקה, היו עוברים את כל חופי ים התיכון, היו מתעכבים הרבה בארצות נכריות. משלח־ידם אילץ אותם ללמוד לשמוע לשונות עמים זרים להם ולבוא אתם ביחסים קרובים. ובשובם לביתם באירופה היו מביאים אתם אוצרות שלמים של כל מיני “רבה־בר־בר־חָנוֹת” שבעל־פה, והמשכילים שבהם השכילו גם להעלות את סיפורי־הנפלאות ההמה על הכתב או מסרוּ אותם באיגרות־שלום לביתם, לאחיהם ולרעיהם.
תפקיד גדול בהפצת האגדות ובהעברתן מגוי אל גוי מילאו התקופות של נדודי־העמים, של חדירת המונגולים לאירופה, של מסעות הצלב, של כיבוש חצי־האי הפירינייאי על־ידי המַאוורים – כל אלו המאורעות ההיסטוריים הגדולים “שבאו ובילבלו את האומות”.
בכל הדרך הזאת קיבלה האגדה שינויים בשני אופנים. האופן האחד, שהתוכן נשאר מה שהוא, אלא שהשֵמות והצורה הכללית הסתגלו ללשון ולמושגים של העם המקבל. והאופן השני, שעל פי התוכן הישן יצר לו העם אגדה חדשה משֶׁלו.
מובן, שרק הפרוצאֶס השני רשאי להיקרא בשם יצירה עממית. ואולם גם בזה לעולם אין אנו יכולים להגדיר, באיזו מידה יש כאן מכשרון האישיות, היחודיוּת האנונימית, הבאה ויוצרת מחדש על פי דרכה, וכמה מן הכשרון הקולאֶקטיבי העממי. ורק שבכל אופן יש לאל ידנו להראות מתוכה על קווים אחדים של הפסיכולוגיה הקולאֶקטיבית העממית ועל מדרגת ההתפתחות הקולטורית הכללית, שעליה עומד עם זה. כשם שאנו למדים תמיד מן הנפעל על הפועל, מן היצור על היוצר. כי איך שיהיה, ותכונת העם ומדרגת התפתחותו משפיעות על יצירתו, באופן זה או אחר, בין אם יצירה זו היא אישית ובין אם קוֹלאֶקטיבית ומַתווה את דרכיה להסתגל אל מושגי העם ונטיותיו.
עם גידול התרבות העממית והשתלמות ההשקפות הדתיות והחברתיות משתנה גם האופי של גיבור־האגדה. בעל־החי, הנחשב לאבי האנושיות, כאותו עורב באגדה האמריקנית המובאה למעלה, נהפך לבעל־חי עם איזו תכונות אנושיות, כאותם שנהב וחומט באגדה האפריקנית, ולאט־לאט מקבלת האנתרוֹפּוֹמורפיוּת הזאת צורה של משל ומליצה, ערך אליגורי, כמעשה בשועל ובזאב באגדות דורנו. כמו כן האלים והרוחות מפַנים מקום לענקים, לבני־האדם, שכוחות איתנים להם, ואלה מצדם – ליודעי אמרות אל ודעת עליון יחזו, ולנופלים וגלויי עינים, לאנשים פשוטים, שכוחות עליונים עומדים לעזרתם, שמלאכים עומדים על ימינם ומחזקים אותם במלחמה עם השטן…
ז
לעיל אמרנו שעל השלבים התחתונים של סולם השלמת האדם אין האגדה מופיעה כמותרות, כתענוג אסתאֶטי בלבד, אלא עומדת היא במדרגה אחת עם המיתוס והמסורה ומשמשת כאלה האחרונים למלא את הצרכים הרוחניים של האדם ואת משאלותיו השכליות. ואולם בעבור האגדה לעם אחר או לזמן אחר, לתנאים חברתיים ותרבותיים אחרים, הרי היא אובדת את תכליתה הרצינית הזאת ומתחילה לעורר את התעניינות בה רק מהצד הדמיוני ומשחק־הדמיון שבה. ואשר על כן אנו רואים לא לעתים רחוקות, שמה ששימש מיתוס או מסורה היסטורית אצל עמים ידועים ובתקופות ידועות, נהפך ונעשה להגדה קלה אצל עמים אחרים ובתקופות אחרות. כמעט בכל תוכני־סיפורי־המיתולוגיה היוונים השתמשו לאחר כך האגדות המאוחרות, והגיבורים והענקים והאלים והנפילים ירדו עד מדרגת רוחות או גם בני־תמותה פשוטים, ומקום החזיון אף הוא נשתנה בהתאם למידות ולמנהגים של התקופות המאוחרות.
למשל: המיתולוגיה היוונית מספרת על פיגמאליון, שנפשו חשקה בפסלה של גאלאטיה היפה, ומרוב תפילותיו אליה נוּפּחה נשמה בגולם־האבן ויחי. והנה תוכן זה, שהיה ליוונים הקדמונים למיתוס, שימש בימי הביניים לאגדה המספרת מעשה בג' רֵעים, נזיר, נגר וחייט, שלנו בלילה ההוא באוהל־רועים. הם גמרו אומר, מספרת האגדה, שכולם יעמדו על המשמר, איש איש בתורו. הגורל נפל על הנגר לשמור ראשון. מאפס מעשה לקח גזר עץ, חטב ממנו גולם־אשה ויציגהו בפינה. אחר־כך, בבוא תור החייט לשמור, העיר אותו הנגר לעמוד על מקומו, והוא שכב לישון. החייט, אחוז חבלי שינה, הרגיש פתאום בדמות־האדם שבפינה, ויירא מאד, ויחל לצעוק, אבל מיד עמד על טעותו והחליט בקרבו לעשות שחוק לנזיר, שהיה צריך לשמור בתור השלישי. אז אסף סמרטוטים אחדים ויעש לגולם כותונות וילבישו. לאחרונה קם הנזיר, ואף הוא נפחד תחילה, אבל כשראה שאין זה אלא גולם, וייצר לו על אשר אין זו אשה ממש ויתפלל אל אלוהים, וייעתר לו אלוהים, ויהי הפלא, ויחי העץ. האגדה נגמרת בוויכוח של שלושת הרֵעים: למי מהם האשה?
בעיבוד גס זה שנעשה במיתוס השירי היווני אנו מוצאים לא רק שינוי הצורה והתוכן, כי אם גם שינוי הרעיון: במקום האמונה בכוח־הפלאים של האהבה, באה הבדיחה על יראת־השמים של הנזיר. זה יראה לנו, כיצד תשתמש היצירה העממית במוֹטיבי־אגדה עתיקים, בכדי להכניס בהם, בקנקנים הישנים, יין פסיכולוגי או חברתי־מוסרי חדש. ושינויים כאלה, אליבא דאמת, אינם מוגבלים; לצירופיהם וצירופי־צירופיהם אין קץ. יש שרק הצורה נשארת, והתוכן וכל המוטיבים מתחלפים; ויש גם שאותו התוכן מוצא לו צורה אחרת (שאז, אמנם, גם התוכן מקבל בעל־כרחו ניואַנסים אחרים).
מה שנוגע לצורת האגדה יתכן להעיר, שהאגדה העממית אוהבת אי־אלו נוסחאות ידועות. “בארץ רחוקה אחת היֹה היה”… וכבר אנו נמצאים בתחומי הפלאות. מלבד זאת אוהבת האגדה מאוד את המחזה מול מחזה ואת הזה לעומת זה: אח אחד חכם, השני כסיל; בת־בטנה של אשת־החמס – מפלצת; הבת־החורגת – יפה־פיה, אשר אין על עפר מָשלה; נער כגודל האצבע וממולו הענק התומך בגאוָתו שחקים; המכשף הרע והפֵיה הטובה וכו' וכו'. – מטה הקסם הרי הוא כלי, התופס בחיי האגדה מקום בראש. כמו כן יש מיספרים מיוחדים החביבים ביותר על האגדה, וביחוד המספר שלושה והמספר שבעה. מטה־הקסם מכה שלוש פעמים, ורק אחרי ההכאה השלישית יתחוללו כל הנסים והנפלאות; שלוש קריאות לשֵׁדים וביום השלישי תימצא האבדה; שבעה גיבורים נפגשים על כל צעד ושעל, ואף לבעל הזקָן הכחול היו שבע נשים. יש גם מאה ואחד, אלף ואחד. מצויה גם הצורה של הכל חוץ מאחד: הכל גוועו במי המבול חוץ מאחד, מנוח; כל גופו של אכילס לא נפגע מכדורי־אויביו, חוץ ממקום אחד: עקבו; המלך ציווה לאבד את כל כלי המטווה בממלכתו, ואולם נשאור נשאר פלך אחד אצל זקנה אחת, שהתגוררה במדבר; בכל קצווי הממלכה ביקשו איש מאושר, ולא נמצא, חוץ מעני אחד מחוסר־כותונת וכיוצא באלה.
בכדי להראות, בסוף טיולנו, באופן יותר בהיר את ריבוי השינויים שֶׁחָלים באגדה בדרך הליכה ממקום למקום, בקשר עם המצע הריאלי, נזכיר עוד את האגדות הרוסיות על איליה מוּרוֹמאֶץ ועל יֶרוסלאן לַזַרוביץ עם כל המעשים הנוראים וההריגות האכזריות אשר בתוֹכן. המעשים האכזריים אשר לא ייעשו, ודאי פרי רוח הדמיון הרוסי הם, תוצאות העצמיות הרוסיות, בחינת “זרוק חוטרא באוירא – אעיקריה קאי”. ואולם התוכן העיקרי שלהם – הבנים הקמים באבותיהם, מלחמת הבן באביו – תוכן ישן נושן הוא ונפוץ בהרבה אגדות מני קדם, ולא רק באגדות העממיות כי אם ביצירות הספרותיות כגון בטרגדיה “אדיפוס” של סוֹפוֹקלס היווני ועוד. בצורה בהירה ביותר עובּד התוכן הזה בפואימה העתיקה “שַׁך־נאמאֶ” של המשורר הפרסי הקדמון פירדוסי. גיבור השירה, שר־הצבא רוסתֶּם, ייקרה לפני מלך אחד. בת־המלך נושאת אליו את עיניה ובאה אליו בלילה האחרון בלאט. בלכתו מאתה הוא משאיר לה טבעת־שוהם אחת, שעליה לשים באצבע הבן הילוד לה ממנו. אחר הדברים האלה הוא שב למחנהו, ולא הגיד לאיש דבר מכל אשר קרהו. ובת המלך הרתה ותלד בן ותקרא שמו זוֹרב. ויגדל הילד, ויהי לבן חיל, ובמלאת לו עשר שנים, ותספר לו אמו את סוד הולדתו. זוֹרב הבטיח לה לשים את אביו למושל באיראן ויצא בראש מחנה גדול. ויהי היום וייפגש במחנה רוּסתם, ויקדש עליו מלחמה – ולא ידע הבן את אביו ולא הכיר האב את בנו. שלושה ימים ושלושה לילות רצופים ארכה המלחמה בין האב והבן, וביום השלישי פצע רוסתם את זוֹרב פצעי מוות. לפני מותו בכה האחרון הרבה בֶּכה על אשר לא עלה לו עד כה למצוא את אביו, וללב רוסתם יתגנב החשד על דבר האמת הנוראה. אז נשא את עיניו וירא את הטבעת על אצבע־יד־זורב – וידע את הדבר. הוא קורע את בגדיו, שם אפר על ראשו ובוכה תמרורים. ואולם זורב יתאמץ לנחמו, בראותו במותו רק יד הגורל:
מִמַּעְלָה נִגְזַר כָּךְ,
כִּי יַד הָאָב תְּהִי בָּעֶלֶם,
כַּבָּרָק לַתֵּבֵל בָּאתִי
וְכָרוּחַ אֵעָלֵם.
מענין הדבר, שתוכן הפואימה הזאת עבר ממקורו הפרסי לא רק לאגדות עממיות, כי אם גם ליצירות ספרותיות אירופיות של הזמנים המאוחרים, כגון ל“שחרור ירושלים” של טוֹרקוואטו טאסוֹ, ל“האֶנרי הרביעי” של שאֶקספיר ולרוֹמאַנים של ויקטור הוגו.
מה שנוגע למצע הריאלי שאמרנו, די אם נזכיר את הצורה המשפחתית והיחוסים הפוליגאמיים של ימי קדם. אז לא יכלו הבנים לדעת את אבותיהם ורק את אמותיהם ידעו (מאטריארכאת). יחד עם זה היו כל החיים מלחמת־דם אחת בין שבט לשבט ובין משפחה למשפחה, וטבעי הוא, איפוא, הדבר מאוד, שבלב בני־האדם נתעוררה השאלה: האם לא תהי לפעמים יד האב בבנו ויד הבן באביו?
זהו היסוד הראשון לתוכן־אגדה קדום זה. השינויים באו עם השינויים בצורת החיים. עם, עם, ארץ, ארץ, דור, דור – ודורשיהם ומשליהם ואגדותיהם.
[תרע"ד, “האחדות”. החתימה: דר' י. מ. ]
א.
גלוי וידוע הוא, רבותי, שהערכה עצמית – זהו אחד מתנאי-החיים שבהכרה העליונה, בין של הפרט ובין של הכלל. קיבוץ בני-אדם, כאדם היחידי, כל זמן שהוא נמצא על השלבים התחתונים של גידולו האנושי, כמעט שאינו יודע לחשוב על עצמו כהוגן, להעריך את עצמו כראוי. די לו לאותו קיבוץ במעשים שהוא עושה בעל כרחו לתועלתו ולהנאתו או להגנתו ושמירת-קיומו. הרגשתו היא אז באיזו מידה בבחינת “אני ואפסי עוד”; הוא כל כך מלא מה“אני” שלו, עד שזה כאילו אינו נופל כלל תחת גדר-ההערכה, זו ההערכה, שהן ולאו מתכסים בה לפעמים בטלית אחת. ואולם משהוא יוצא מן החג המוגבל של החושיות, משהוא מתרחק הלוך והתרחק מן הפרימיטיביות, משהוא מגיע למעלה רוחנית ידועה, משהוא מתחיל לראות את האחר, והיחסים שבינו וזולתו נעשים מורכבים יותר ויותר, משמתעוררים בכל תקפם הפקפוקים המיתאפיסיים והתהיות הנפשיות – מני אז מתחיל צורך-ההערכה בכלל וההערכה העצמית בפרט. אדם בא בימים או עם שבע-שנים, שאין להם צורך אמיתי בהערכה עצמית אמיתית, סימן רע הוא לערך-מהותם ביום שידובר בהם ויעריכו אותם.
ספרותנו הרבנית כמעט שלא ידעה משום הערכה עצמית, מאחר שהכל הן היה ברור לה ומקובל מעיקרא. לגבי דידה הכל עולה בקנה אחד, ובה – דברי אלהים מתים. הנביאים עמוס ומיכה, ישעיהו וירמיהו הם קדושים, על פי הדרש והקבלה, וגם התנאים והאמוראים שב“זבחים” וב“מנחות” וכל סדר- “קדושים”, וגם שלמה המלך מ“שיר-השירים” ו“קוהלת” וגם המהר“י מטראני וה”פתחי-תשובה" מ“הלכות-מליחה” – קדושים כמוהם; הכל קדושים ומתים. למרות הרוחניות הנוראה שלה, של אותה ספרות, כלומר, היקרעה לגמרי מעל האדמה והממש, שׂררה בה, בכל זאת, האמונה הגשמית, המוחשית, היחידה, שישראל בנים הם לקדוש ברוך הוא, שבחר בם מכל העמים ורצה לזכותם ולפיכך הרבה להם תורה, ומצוות לאין קץ ותכלה, שאם יקיימון לכל פרטיהן ודקדוקיהן – אין טוב מזה! אז “זכו” מלאכתם נעשית על ידי אחרים, והם, ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ישבו יומם ולילה ויהגו בתורת אותם הפרטים והדקדוקים – וחוזר חלילה. מה אנו ומה חיינו, מה טבענו ומה אפינו, מה מראנו ומה דרך– וחזיונות- חיינו, מה ערכנו בעינינו ואיזה רושם הננו עושים על אחרים, מה צדקותינו ומה פשעינו כלפי שכנינו, כלפי העולם – כל זה לא היה שייך שיעמוד לנוכח עיני מאורי-הגולה ויושבי-הישיבות, כותבי-הספרים בישראל, המקצרים והמרחיבים,המערבבים והמסדרים, החותמים והמכנסים, המפרשים והמפלפלים למיניהם ולסוגיהם. לגאונינו וגדולינו ההם, העומדים בראש ילדי-הגיטו, היו ענינים אחרים, עסקים אחרים, חשובים להם לאין ערך: תרפ“ט סעיפי הלכות ציצית ותפילין, איסור והיתר, עירובין ותחומין. ואם גם נתעורר בהם מי שהוא, איזה בעל-דרוש או בעל-מידות, לאחר שמילא כרסו וכרסם של אחרים בחצצי השאלות ותשובות ואבני ה”טוּרים“, לחשוב בדרך-אגב מעט מחשבונו של עולם-ישראל, הרי אף הוא לא דיבר מעולם ולא יכול לדבר מהגיוני-לבו אלא רק מה שהיה מצוּוה ועומד לדבר על פי רבותיו, ז”ל…
ואף ספרותנו החדשה, שהתחילה לשאול, אם מעט ואם הרבה, לנתיבות-עולם ולדון במקצת דיני-נפשות על אחריותה היא, לא ידעה בראשיתה מהערכה עצמית אמיתית. כי, בהפך מהספרות שקדמה לה, היו עיניה וחזיוני-ליבה היא נטויים ומופנים כולם כלפי חוץ, למרות דברה והימצאה בתחומי-הבית, והשינוי בעצם – מנקודת-ההשקפה של היחס החיוני, האינטואיטיבי, אל העולם והאדם – לא היה בה רב לטובה. תקופת ההשכלה לא ידעה מהמושג העם השלם; לכל היותר דיברה על שלימות-הפרט, על האדם השלם. והאדם השלם שלה היה, כידוע, רק האדם “בעל-השכל”, המבין להצליח בחיים, המבין להסתגל לתנאיהם בשביל טובת-הנאתו, המדבר צחות בשפות שונות, “זוֹרה כמו דָוה” כל “משפט קדום” ויודע להתהלך עם הבריות. מובן, שבבחינה זו לא נכון כלל מה שרגילים לומר, ששאיפת-ההשכלה פשטה לבסוף את הרגל. באמת, אין כאן פשיטת-רגל אידיאולוגיה, אלא רק שכל התקוות להצליח עד הסוף לא נתאמתו במציאות. נתקבלה בעיטה חזקה בלתי-צפויה מן הצד השני – והשאיפות המשכיליות נכפפו; נכפפו, אבל לא חדלו: חַיוֹת נשארו בלבבות עד היום הזה!
אמנם, רבותי, התכן לא יתּכן לומר, שתנועת ההשכלה העברית בספרות העברית היתה כולה מעור אחד ומקורה היה רק בקשת זכויות מהאדון – בקשה שכשהיא לעצמה דיה להעיד וללמד על בעליה וערך-בעליה. זאת לא זאת. ברי הוא, שלתנועה ההשכלה העברית, ביחוד בימיה סמוֹלנסקין, גורדון ולילינבלום, היו גם כוָנות יותר מעולות, יותר עצמיות: שאיפות פנימיות, רוֹממות, שאיפות של הכנסת ערכין אחרים ושינוי ערכין מעין מה שאנו מוצאים גם אצל עמים בעלי-ערך. האנשים החדשים רצו לחיות, לחיות ממש, לחיות על פני האדמה, ואת האויב לחייהם ראו קודם כל באורתודוכסיה היהודית המקולקלה עם צורות חייה המעוּותות והנלוזות, אשר מהן תקצר הנפש החיה. לסמולנסקין, לגורדון – וללילינבלום ביחוד – היו כבר מושגים אחרים על השלימות של האדם ושלימות של העם. המושגים החדשים של שלשת עמודי ספרותנו החדשה האלה דיברו על אנשים בני עם חזק, אמיץ, זקוף, עומד ברשות עצמו, אוהב עבודה ומוכשר לעבודה, רציני ועליז כאחד, שׂשׂ להלחם על כבודו ולהגן על עצמיותו, קשור אל הטבע ואל אלוהי הטבע, בז לאויביו עד לבלי התרעם עליהם כלל, נאמן לבני בריתו ובוטח בכוח עצמו, ולא ב“השמים שירחמו”…
ואולם, גם זאת אי-אפשר שלא לראות: ספרות-ההשכלה העברית, מלבד מה שאפילו בהתרוממה בצורת שלשת הסופרים הנקובים לא ידעה מהערכה אמנותית, כי אם רק מפובליציסטית, הנה בכללה, בהיקפה ובְעַיִן, שׂררו בה, סוף-סוף, אף שתי עמדות: האחת לדבר עם אויבינו “בשער” על אשר הרעו לנו על לא עוול בכפנו, והשני – להשׂתער באפה כי עז על מורדי-האור כי יבוזו לחכמה ולשכל-מליה… בדברה עם ה“אויבים”, האמינה ספרות-ההשכלה, כי טובה גדולה היא עושה בזה לישראל, ואם כי, אהה, לא ניקה ישראל מעוון, כי לא ילמד שפות-העמים לטוב לו, הנה אל-נא תגידו בגת, ומפני דרכי-שלום אין להגיד את כל האמת ואת כל הרעות אשר אנו, המשכילים, הוגים בלבנו על בת-יעקב… ובשׂימם פניהם פנימה, בתוכחתם לבקרים ליעקב, נשמע תמיד הקול: אהה, מי ילחם את מלחמותיך, יעקב, עם אויביך הקמים עליך לרעה, אם לא אנחנו, המשכילים, בעֵטנו, עט סופרים מהירים? מה היית עושה, חס ושלום, אלמלא אנו? עתה הראֹה תראה, עד כמה נחוצה היא ההשכלה?.. (שהרי אפילו אצל גורדון הפיקח נשבה רוח הסניגוריה הזולה מעין: “למה תאמרו, הגויים, שרעים אנחנו, בעוד שלא בנו האשם?” מעבר האחד, ורוח הקטיגוריה הזולה מעין: “הוי, עם לא-בינוֹת, למה לא תיקץ לטוב לך? הן לכשתשׂכיל יודו כל העמים והלשונות בסגולותיך!” מהעבר השני). בין כה וכה, ואפשרות של הערכה נכונה, אנושית, בלתי-משוחדה, אפשרות הערכה מנקודת מבט גבוהה, גלוית עין, בעלת מידה עליונה, יצאה גם מאת פני ראשית ספרותנו החדשה וידיה על ראשה.
אמנם, כפי שאמרתי, גם מאי-ההערכה יוצאת תנו תורת ההערכה. בחור-ישיבה, שאינו נותן לבו לעצמו, אלא כל מעיניו נתונים בספסל בית-המדרש ובכסא בבית-“יומו”; משרת בהוֹטֶל, שבלילה תערב עליו שנתו, שאינו רואה מומים לעצמו, ואת שהוא רואה הוא מכסה, וכל חלומותיו הנם – התרחבות “זכויותיו” על פי טוב-לבו של בעל-הבית – אלה וכיוצא באלה מהותם גלויה; העדר ההערכה העצמית שבהם יעיר עליהם למדי.
כן, זה ודאי נכון, וכמעט שאינו צריך להאמר. אבל הוא הדבר, שהערכה שלילית זו, שיוצאת לנו מתוך חוסר-ההערכה של העצם, סוף-סוף, בלתי-מלאה וסכימטית היא. הירידה האנושית שבספרות הרבנית וזולוּת ערכי הטוב והרע, החיוב והשלילה שבספרות-ההשכלה מעידות, אמנם, על דלותן הרוחנית וליקוי-האופי של יוצריהן ויש בידיהן לחתוך גזר-דין. אבל אנו הן לא חיתוך גזר-דין אנו מבקשים – כל זמן שלא מַתנו עוד לא כלו כל חשבונותינו ועם כל עתידנו, עתיד של יצירה, לפנינו – כי אם לחשוב חשבונו של עולמנו, לדעת מי אנו, מי הוא היהודי ומה ערכו. דעת-ההערכה, חיפוש-ההערכה וחופש-ההערכה לנו הכל לפי שעה.
נלכה-נא, איפוא, אל האמן הראשון בספרותנו החדשה, אל האיש, שנכנס לעבי-הקורה, הציץ ולא נפגע, אלא יצא וכתב לנו שלשה כרכים בהירים על אודותינו 1.
כי זאת אולי לא צריך למודעי: מֶנְדֶלֵי כותב רק על אודותינו. כלומר, הוא אינו מסוג האמנים השואבים הכל מנסיונם האישיי, הפנימי, שבכל האחרים אשר מסביב להם הם מוכשרים לראות רק את עצמם ומה שבעצמם, ומשפטם על האחרים, על הכל, תלוי תמיד במצב-הרוח שלהם וביחס לעצמם. לגבי מנדלי, מציאותה של כסלון קובעת אמת לעצמה, אמת קיימת ועומדת מחוצה לו, ליהודי מנדלי, הנמצא בתוכה. היהודי מנדלי למספר מנדלי אך חומר הוא, שרואים בו בעיני אמן ודנים עליו ועל טיבו דין-אמת ע"י בדיקה והבחנה. מנדלי “עושה את הכסלונים מעין לסיפוריו, כלומר שהוא מסתכל בהכסלונים ומבין את כל מעשיהם, כדרך הטבעיים שמתבוננים בטבע הברואים ומדברים על הבהמה ועל הרמש ועל כל בעלי-החיים למיניהם, ולאחר שהוא צופה ומביט להכסלונים ונגלו לו תעלומותיהם, אָרחם ורבעם, שבתם וקומם וכל דרכיהם של מין הברואים הללו, הוא מצייר אותם בעט-סופר כמו שהם בטבעם וצביונם” (כרך שני, ע' 168).
נשמע-נא, איפוא, רבותי, מה בפיו.
ב
אכן, גדול היה כוח הסביבה היהודית על אבי הבֶּלֶטריסטיקה הסביבתית שלנו מיום צאתו על בימת הספרות עד היום הזה. עתיד גדול נשקף לו לאברך שלום יעקב אברמוביץ למסור לדפוס בעוד איזו עשרות שנים בהשתדלות מנדלי מוכר-ספרים את “בעמק הבכא “, אבל לפי שעה עמד הוא, האמן הגדול לעתיד, וכתב מאמרים בינוניים, בינוניים ביותר, על אודות החינוך ותרגם לעברית מידיעות-הטבע. בזכרנו את יחס הסביבה היהודית הלמדנית ל”סיפורי-מעשיות”, לצורה הסיפורית בספרות – לא נתפלא על ההתחלה ההיא.
אמוֹר אמרנו: לא באברמוביץ ולא במנדלי קא עסקינן הכא, כי אם רק בשלשת הכרכים. אף על פי כן – לא סגי בלאו הכי. האברך היהודי הזה, ששֵם ספרו כשם אחד משני שמותיו, אף הוא בעצמו עומד ואומר: הסתכלו בי ודרשוני. כוחות אמנותיים של מי שיכתוב “בימים ההם " שׂפוּנים-טמוּנים בו עמוק – והוא כאילו לא ידע. מסתפק הוא במועט ושבע-רצון מן המועט הזה. אין קץ לאשרו כאשר יעלה בידו לכתוב במקום “חרב-דַמוֹקלס” – “חֶרֶב-דַם-אֹכֶלֶת”; במקום “הכהן אינוֹקָנְטִי” – “הִנֵה-כֶּן-תִּהְיֶה” (“משפט שלום”, וילנה, תר"כ, ע' 81 וע' 82). בשיר של ברכה לאברהם-בֶּר גוֹטלוֹבֶּר הוא מהלל את זה על שלא עזב את החכמה והמליצה גם אחרי החתונה, בעוד שהוא, במשורר בעצמו, בקחתו אשה – ויצא הרוח: לא עוד על כרוב הדמיון יעוף ברמה” (שם, ע' 96). וכמה נחת-רוח, אם כי מסוג קצת יותר מעולה, בסיום-הספר על אשר עלה לו ל“חדש” בפירוש איזו פסוקים בשירת דבורה!
“קורא יקר! ראה זה חקרתי מצאתי לישב השירה הזאת אל נכון, לך נתן ה' לבב לשמוע ובחירה חפשית. אם ייטבו דברים בעיניך תבחרם ותקרבם, ואם לא, נצור לשונך מרע ואל תלעג לי בלעגי שפה, כי לא עשיתי לך רעה, הלא אך דבר הוא! לך-נא ובקש דרך אחרת הטובה ממנה, ואם תמצא אנא עשה עמדי חסד והוצאתני מן המבוכות האלה. הלא את האמת אנכי מבקש!” – – –
זו הלשון!
כן, האברך המדקדק העוסק בביאורי-מקראות בהנאה שכזו ובענותנות יהירה של משכיל צעיר ובעל מידות תרומיות, עדיין לא עמד, כנראה, על טיב-עצמו, זה שיכתוב “מסעות בנימין השלישי” ו“בימי הרעש”, ועדיין לא גוּנב אליו דבר מכל ה“מבוכות” וה“אמיתיות”, אשר ישלח אליו אלוהיו בימים הבאים לקראתו, כאשר יכתוב את “הסוסה” ו“ספר-הקבצנים”… “שנאתי את הסרסור תכלית שנאה” – יפליט, אמנם, קולמוסו כבר בהקדמת אותו ספר: אבל אך פליטת הקולמוס היא, ולא יותר, הפירוש למבטא זה – לא יבוא לפני עבור עשרות בשנים. לפי שעה שלו ושלאנן רוח-הבוקר – ובסתר הרעם… לא ירעם מן הרעם…
“שנאתי את הסרסור” – אבל את היהודי, את אחיו בני עמו, השקועים ביון-המצוּלה של הבערות, אוהב האברך שלום-יעקב, אוהב מאד. יותר נכון: דבוק הוא בסרסורים אלה בכל כוח-החיים היהודי שבו. רגש משפחתי חזק מקשר אותו אליהם והוא נכון לעשות בשבילם כל מה שבן טוב-מידות, שיצא לעולם הגדול ומשׂתכר די צרכיו, עושה בשביל הוריו העניים, שנשארו בעיירה. הוא דואג לכלכלתם הרוחנית של בני-משפחתו השקועים ביון מצולת הבערות, מוֹרם ארחות-חיים, משכילם בינה, מצַוָם “ללמוד היטב”, מספר להם מתולדות-הטבע, מלמדם את הידיעות שהוא יודע. “להועיל לבני-עמו במעט הדעת אשר חננוֹ ה'” – זוהי כל מגמתו.
לא בסופה וסערה היתה דרך השכלתו של בעל “תולדות-הטבע”. עם הסביבה התהלך, עם הסביבה – גם במובן המצומצם וגם במובן הרחב של מלה זו. דברים פושרים מן הדעות המתהלכות ומן התיאוריה-השאבּלוֹנה, ששלטה אז בספרות הרוסית, שהכל הוא הסביבה, היו על לשונו. “האדם באשר בראשו יש מוח, הוא כלי השכל וההגיון, הנה הוא משתוקק מטבעו לעשות תפקידו – להשכיל ולהגות ולחשוב מחשבות”, אלא שהסביבה מעכּבת… “החכמים והכסילים רוח אחד לכל, רק לפי המקרה, לפי תכונות המקום והזמן ולפי תכונת המחברים והמורים וכו'. לוּ הואילו הסופרים ללכת לפני בני עמנו בעמוד-אש-המדעים להאיר להם, כי עתה נעלָה ענן-הבערות מעט-מעט ולבני ישראל היה אור במושבותם” (“האבות והבנים”, מהדורה מתוקנת בכרך שלישי, ע' 248; המהדורה הישנה אין תחת ידי).
אין מדרכו של מנדלי “לחזות אלוה מבשרו”. גם כשנתגדל ונתעלה, ואף בדברו בשעתו את הדברים המקוּבלים בדורו על הסביבה – ספק גדול הוא, אם מתוך עצמו נתאמתה לו הדעה הזאת ואם גם עמד עליה כל צרכה בנוגע לעצמו. ואולם, איך שיהיה, אנו, כשאנו הוגים על צעדיו הראשונים של מנדלי, מתברר ומתאמת לנו עד כמה אובדים וכלים כוחותיו של הגדל בסביבה אי-קוּלטוּרית או קוּלטוּרית מעוּקלה עד שהוא מתחיל לעמוד על רגליו; עד כמה היה לו לש"י אברמוביץ לעמול וליגע לגלות לעצמו ולאחרים מה שלכל בני-תרבות הוא מן “המוּשׂכּלוֹת הראשונים”, מן הידוּעות והמפורסמות…
אך לאט-לאט, במתינות-במתינות, התחיל היהודי הפיקח ובעל-התכלית להרים ראש בתוך המשכיל התמים, הכותב – מפי אחרים – על “שלש התועלות בלימודי-התולדה: התועלת המוסרית, התועלת התורתית והתועלת החמרית”. מנדלי איש-המציאוּת, מי שעתיד לכתוב בקרוב את “הסוסה” בשפת יהודית במדוברת, התחיל לדבר את דברו לשלום-יעקב בן חיים-משה אברמוביץ, המתעתיק ל“לשפת-עבר הקדושה” את ספר “תולדות-הטבע”: טוב, טבע, ידיעות-הטבע. האשכנזים החכמים, ואף טובי העם הנאור אשר בתוכו אנו יושבים – העם הרוסי – עוסקים בזה, ומדוע נגרע“? אבל באמת הלא היגרע ניגרע! עמים שיש להם טבע והם עוסקים בידיעותיו – הרי זה מובן. אבל יהודי-התחום, הנמקים בעוני – מה יתנו ומה יוסיפו להם כל הידיעות הרוחניות הללו? שהרי ידיעות-הטבע לגבי יהודי, אליבא דאמת, אף הם רק עניני דשמיא, ענינים ספרותיים המה, כלומר, ענינים שאין להם נגיעה ישרה אל חייהם יום-יום, ממש כחידושים בפירוש לשירת דבורה! חייהם יום-יום מלאים מעניני “טכסא”, פריזיוו”, “קהל”, גזרות, זכויות – ואתה נותן להם ספר המדבר “על שלושה דברים, שעליהם העולם קיים: החי, הצומח, והמדבר”?! אולי עולמך, עולם- דמיונך, אבל עולם-היהודים – הטרם תדע, כי עולם-היהודי אינו קיים ועומד על זה, כי היהודי לא “יקח לו אלפים ועיירים לחרוש חרישו ולקצור קצירו” ומן ה“דומם השוכן דומה בתחתיות-ארץ” לא “יקח לו לעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו”?
ב“האבות והבנים” עוד יזהירו המשכילים כזוהר-הרקיע ובן-דוד בראש יתהלך בשפריר-שחקים. ואולם זעיר-שם כבר תנצנץ העין הפקוחה של המספר, שיש והוא כבר יושב על המצע הריאלי של מלחמת-החשכים בבת-השמים.
“בהשמע דבר-המלכות ליסד בתי ספר, ללמד בני-ישראל ספר ולשון עם-הארץ, בכו אנשי-כסלון הרבה בכי, קידשו צום ויתאבלו מאד, ויתפללו אל ה‘, אולי ירחם שארית-יוסף. אומרים אמוֹר, כי לא בחיבוק ידים עמדו פרנסי העדה. ה’שתדלנים’ ההם ומתי סודם, אשר הגזרה ההיא נגעה עד נפשם, מדעתם כי לא תהיה להם תקומה, אם עם-ה' יהיה עם חכם ונבון, הן מפני אור-ההשכלה ינוסו הצללים וישבר מטה לחמם! ומי, איפוא, לא ישית עצות בנפשו להרחיק הרעה בטרם תבוא להכרית אוכל מפיו? ומי,איפוא, ישב בשפלות-ידים בהלקח ממנו לחם-חוקו?” (כרך שלישי, ע' 290; והשוה לזה כרך שני, ע1 217).
כמובן, שטוחים הדברים ופרימיטיביים ביותר. עם-ה' יהיה עם חכם ונבון רק על ידי ספר ולשון עם-הארץ. ובדבר אנשי כסלון שבכו הרבה בכי, קידשו צום וכו' – אין הבנה אמיתית במהות-הקוֹנסרבטיביוּת, בשאיפה האינסטינקטיבית של כל עצמיוּת, ותהא גם כסלונית, להשתמר ולהתקיים. ואולם, איך שיהיה, לרגל עניננו חשוב לנו לציין, שהחשבניוּת הפשוטה הזאת ביחס להשכלה, שכל עיקרה לא היה אלא לשון-עם-הארץ, וביחס לאדוקים, שכל כוָנתם לא היתה אלא להשתרר על ההמון בכוח-הבערות – חשבניוּת זו סייעה לו לאברמוביץ לעמוד מיד, ובהקדם, גם על טיבם של המשכילים בעצמם, על חוסר-היסוד וחוסר-העיקר שבאידיאולוגיה שלהם, או אולי יותר נכון, על חוסר-האידיאולוגיה שלהם; וסייעה לו לכתוב את ספרו בדרך מן ההשכלה אל העממיות, מן ההטפה אל ההוכחה, מן ההוראה אל ראשית-האמנות ומן הסניגוריה והקטיגוריה המקובלת אל ראשית-ההערכה – את “הסוסה”.
ישראליק האֶכּסטרן המשוגע שב“סוסתי” אף הוא הולך בדרך בן-דוד המשכיל מ“האבות והבנים” ומקדיש עצמו לחכמה, לתורה ולתעודה. ואולם יחסיו הוא אל הדבר ויחסי המספר אל זה ואל זה אחרים הם לגמרי. כאן כבר מתרחקים אנו מן הפוֹרמוּלה הבטוחה: “לוּ חכמו השכילו, כי אז היה הכל טוב”, וכאן אנו רואים כבר גם סימן-שאלה הגון בענינים הסבוכים של ישראל – הפרט והכלל גם יחד… אמנם, דברי בן-דוד, המשחר למוסר את אזני המשכילים הצעירים על האמינם לדברי חכמי אותו העולם המבקרים את כתבי הקודש (“מעמכם זה יוּקח הדרו, את כובדו בקלון ימירו” וכו') לא זרו גם לישראליק האֶכּסטרן. המשכיל נואם: “עם מעולם כמונו, גוי גדול, אשר מראשיתו היה לאור-גויים, ותורתו – תורת חיים, אהבת חסד ורחמים ושלום” (כרך שלישי, ע' 250) והאֶכּסטרן אף הוא… אף הוא יודע לנאום. אבל המראה אחר. להערכה עצמית אמיתית, אמנם, עדיין לא התרומם מנדלי גם ב“הסוסה”, כמו שנראה מיד, אבל עד גבול השגעון יש שהַגֵעַ נגיע אתו בספרו זה. לעבור את הגבול – נוּ, זה, כמובן לא תתן החיוניוּת היהודית-הסוסית הרַבָּה; ויותר ממנה – צמצום-המושגים וצרות-האופק…
ג
מה רואה ישראליק המשוגע הבלתי-משוגע בראשית-החזון? בין הבמות הרבה, תישים וסיחים ובני-בקר רועים באחו, מתהלכים סוסים אבירים ממשפחות מיוחסות שזכות אבותם מסייעתם לרעות בשדות-אחרים ולגרום הפסד ואין עומד כנגדם. ופתאום מעשה שוד וחמס: נערים פרועים מתגודדים על סוסה אחת דלה וכחושה, רודפים אותה, משליכים עליה אבנים וכו'. הוא, ישראליק, בא בשם הצדק והיושר: למה אתם מצערים נפש חיה? – והויכוח ארוך. הוא אומר,שהסוסה עלובה היא וצער-בעלי-חיים עליה, והם אומרים שאינה עלובה, אלא ספחת טפּיל, פּאראזיט בלע"ז, האוכלת את המרעה של בהמות-המקום, הוא אומר, שגם בה יש נשמת-חיים, וצריכה היא לאכילה, והפראים עונים בחוצפה: אפשר שאין לה נפש כלל. אז הוא טוען טענה של עורך-דין מושבע: הרי נוטלים ממנה מס וארנוניות… על זה עונים הפראים בלעג ובוז: זרה היא… אז יגער ישראלית בשטנים בנזיפה וכעס: גזלנים! למה אינכם חוששים לאותם הסוסים המיוחסים, כביכול, שממלאים כרסם מיגיע-כפיהם של אחרים ומפסידים הפסד מרובה, וכאן אתם מדקדקים עם סוסה רעבה ומקפידים על מלוא-כף-חציר –––
בקיצור, ויכוח בין ה“ווֹסכוד” וה“נוֹבוֹיֶה וְרֶמיָה”! ונקודת-הכובד היא ההתנצלות הדימוקרטית נגד האנטישמיות מן הימים ההם עד ימינו אלה: למי אנחנו מזיקים? אנחנו רעבים ואוכלים מעט חציר – למה תרע עינכם בנו, צוררי-ישראל? למה לא תרע עינכם באצילים שבכם? תאמרו: האצילים שלכם המה? אבל כלום בודקין למזונות? וצער-בעלי-חיים מה יהא עליו?
מובן, שהאליגוֹריה היתה עוד יותר מלאה ונכונה בעיני ההשקפה הדימוקרטית, אילו ראה ישראליק, שאותם הסוסים המיוחסים בעצמם נושכים את הסוסה. אבל בנאמנות אל המציאות – ודאי שאין פגימה במשל שלפנינו גם בנוסחתו הנוכחית. ואיך שיהיה, ישראליק, סוף-סוף, נוכח בעצמו עד כמה מחוסרות-יסוד, עד כמה מגוחכות הטענות שלו בשם היושר והצדק (אפילו אם כבר נניח, שכל היושר והצדק אכן על צדו הוא) והוא שם לבו אל הסוסה גופה לתהות על קנקנה: מה טיבה של בריה זו?
“שתי עינים הביטו לו הבטה זו, שיש בה מעין צער וליאות, געגועים ותחנונים ביחד. העינים עיני אדם חלש, מדוכא ומעונה ומסוגף חינם בלא פשע, סובל ומביט להעומדים עליו מחריש ודומם, והבטת עיניו שמספרת צערו ומכאוביו” וכו' (כרך שני, ע' 9 – 10)
ו“מתחילה ההיסטוריה”: יחסן יורד! היה היה בן-מלך אחד חכם ונבון ובעל מידות טובות. והיה בן-מלך זה נודד ממולדתו ומבית-אביו ועשה לו שם בגויים. באו חרטומי-מצרים והפכו בלהטיהם את בן-המלך לסוסה. בא בעל-שם מפואר (הכוָנה, ודאי למשה רבנו), אמר שם וחזרה הסוסה והיתה בן-מלך כבתחילה. ואולם משמתו הבעל-שם ותלמידיו, שוב שלטו בבן-המלך שונאיו הרעים והפכו אותו לסוסה, ובדמותו זו הוא מתהלך מגוי אל גוי, נרדף ונענה וכו' וכו'.
ישראל שופך דמעות רותחות – והרגשות שונות מתחילות להלחם בו: רחמים על הסוסה המוכה וכעס על שאוכלת היא את הפקיע של תבן המושם לפניה ואינה חוששת לעלבונה. ורעיונות שונים מטרידים אותו: שמא אין זו באמת אלא סוסה פשוטה ולא בן-מלך שנהפך לסוסה. ורק דבר אחד עדיין אינו עולה על דעתו: נניח אפילו, שהמעשיה אמת היא ושסוסה זו היא באמת מי שהיתה בן-מלך, אבל מה גם בכך? מה יושיענו גם זה? מה ערכו של בן-מלך, שמימי נעוריו אינו יודע לשבת על מקום חד ולעשות חיל, כי אם לנוד ולנוע ו“לעשות לו שם בגויים”? מה ערכו וכוחו של מין בן מלך כזה, שחרטומים באים, עושים בלהטיהם – והוא מתהפך לסוסה; בא הבעל-שם – והוא שוב בן-מלך; מתים הבעל-שם ותלמידיו – והוא שוב סוסה? –––
את זה אין ישראל מבין כלל וכלל. לפיכך הוא שמח כל כך כשהוא שומע צעקות ואנחות מצד הסוסה: האנחות אולי יעוררו בני-אדם להושיע לה – להחזיר לה את כבודה (כאילו תשועה הבאה ע“י אחרים שמה תשועה וכבוד המוחזר ע”י אחרים שמו כבוד!), ורעיון בלתי-נעים תוקף אותו רק בשעה שהוא משער, שהסוסה לא נאנחה אלא מתוך שאין לה מה לאכול…
אבל גם עתה שערי-התנצלות לא ננעלות: אחר אילו היה גוו נתון כל כך למַכּים, לא היה רוחו גדול מזה. ושוב היסטוריה: בימי-הבינים היה עוד יותר רע… צוררי-ישראל, כלומר צוררי-הסוסה עשו מלכתם "באמונה "…
ארוכים הדברים, שישראליק שומע, ולא קצרים, לגמרי לא קצרים, גם אלה שהוא משמיע בפרקים הרבים שלאחר זה. כוח-הדברנות שלו, של ישראל, כמעט שאינו פחות מזה של הסוסה. הרבה ענינים מתחַורים לו בהמשך הימים והדברים, וביחוד במה שנוגע לאהבת-האדם הפראזיאולוגית ולתרופותיהם ולסגולותיהם של אידיאלי-ההשכלה לצרת-היהודים. עיניו תסובינה להתבונן אל המקומות, שאחרים אינם רואים אותם. תנאי-החיים ואינטרסי-החיים. ברם, השתפכות-הנפש המליצית שלו מטביעה לפעמים באֶפס גם את גרגירי-הזרע. וסוף דבר הוא' שישראליק אינו יוצא מתוך הבלבול והמבוכה שבין הסופה והנערים הפראים, שבין ישראל לעמים…
מה שמתחדש לו לישראליק, באחרונה (מה שאמנם נדע עוד מה“סיפור” על אברהם-יצחק תקיף), הוא, שיש גם גלות פנימית ושהיהודי משועבד גם בתוך ביתו לרוכבים ומנהיגים שונים (וה“משכילים” מסוג ידוע בכלל!); מתחדש לו עד כמה מהבל הנה יחדיו כל דרישות-ההשכלה החיצוניות, מעין נקיוּת, שפה צחה וכו'. אז יתגלו לו “היסודות המתקדמים” בצורת ועד החברה לצער בעלי-חיים, ואז ילעיג גם על המחשבה המשכילית של עצמו, שחשב לפנים בלבו: צדקו הבריות, בהמה זו אין לה תקנה, ולמה אשחיר פני עליה? הבה אדאג לעצמי! אבל, בכל אלה, גם אז אינו נותן לבו לשכוח לגמרי את ה“מה יאמרו הבריות” הבעל-הביתי ולחשוב בעיקר על העיקר: אם סוסה זו, אם יצור זה, יש לו תקנה להניח את עצמו מרודפיו ולחיות עם עצמו. בכל אלה יש זעיר-שם אפילו התבלין על כל הטוב שעשתה הסוסה לנערים הפרועים ועל כל כפית הטובה מצד אלה האחרונים ביחס לסוסה. בכל אלה, סוף-סוף, מנדלי אף הוא כאילו מסתובב מסביב לשאלה: סוסה זו חוטאת היא לאחרים או אינה חוטאת, מבלי להבין שלא החטא לאחרים ממית ולא היושר מחיה, מבלי להבין, שהסוסה הזאת בצורה שהוא רואה אותה ובשאלה הזאת שהוא שואל עליה, שאלה שהיא מוקפה וכרוכה בה, חוטאת גדולה היא, חוטאת גדולה, בכל אופן…
מנדלי רואה את כל שפלות-המדרגה של הסוסה היום, למרות כל הברכה הצפונה בה לאנושיות ולמרות יחוסה ה“בן-מלכי” מאז, מתריע על שאין מרחם אותם, ויחד עם זה הוא חוכך בדבר, אם ראויה היא לרחמים, אחרי שהיא שתקנית וסבלנית יותר מדאי. לבסוף הוא נותן לה לבעוט בהשכלה, בהשכלה זו הנדרשת ונתבעת מאדם בטרם יתנו לו לאכול ולהוכיח מפיה ומי השטן (שטן, נאמר בדרך-אגב מגוחך קצת ובלתי-נורא כלל!), שאכילה קודמת לכל, שאכילה צריכה להנתן לסוסה בלי כל תנאי קודם. ועל דעתו לא יעלה כלל, שכל זמן שסוסה-מלך-וסוסה זו מחכה בשתיקה או תובעת בפה שאחרים יתנו לה לאכול – אין הבדל בין שתיקתה ותביעתה; שכל זמן ששאלת-שאלותיה בהכרח היא: הרעה היא אם טובה ליתר הבהמות, אז גם אם תיפתר השאלה, כדעת יש אומרים, לטובתה, הנה גם “טוּבה” זה כחדק והס כל סניגור!
ד
לפי שעה אין עוד לפנינו מנדלי האמן. יש עין רואה, יש ידיעת-חיים, ובכל אלה משתמש המוכיח הדימוקרטי, יוצרו של “שלמה וֶקֶר” ב“טַכסא”, כבאמצעים לצורך טענותיו והוכחותיו. אבל האמן המסתכל בתכונת הדברים השונים באספקלריא מאירה, מבלי היות מוכה בסנורים של נטיות צדדיות, שעתיות, חולפות, ומבלי חשוש לכל מה שיצא מהסתכלותו זו, בחינת “ויהי דברך מר כמות – אמור!” – אמן זה עדיין לא בא. וסימן ראשון: הגיבורים אינם מדברים כלל מה שהם צריכים לדבר לפי מהותם, כי אם מדברים הם ממה שדרוש לאברך, שעזב כבר ספסל-ההשכלה והתחיל לעורר עולמו הקטן בטענותיו הריפורמאטוריות. אפילו אמו של ישראליק, אמו של אֶכסטרן זה שנשתגע, לעדות-עצמו, מרוב אכסטרניות, שאינה סוברת כמותו בהרבה משאלות-היהודים, דבר תדבר, בכל זאת, בלשונו של בנה ותשתמש במבטאיו הוא ממש. היא מצדה רוצה, שהוא ישא אשה, יסמוך על הנס ויחיה ככל היהודים, והוא דורש, שהבטחון מטבע שנפסלה צורתו הוא, שעכשיו אין מָן יורד מן השמים, ושביחוד אנו היהודים, שדחוקים ולחוצים אנו, החכמה תצילנו. התוכן שונה קצת, לכאורה, וחיתוך-הדיבור, בכל זאת, אינו שונה. הכעס על הלימודים היתירים, הזרים, על הענינים המיתולוגיים, הדמיוניים, ה“רחוקים מן השכל”, יביע הוא בע' 4 של הכרך השני והיא בע' 21 של אותו כרך בדברים דומים… אפילו המלה המנדלאית, השאובה בודאי מאיזה מדרש-תנחומא, "קינטוורין ", שאותה יהודיה זקנה ודאי לא שמעה אותה מעודה, לא תחסר בדבריה כאן…
כאמן אמיתי, אמן ממדרגה ראשונה, מופיע מנדלי בפרקים הראשונים של “ספר הקבצנים” העברי, שבו מתחיל הכרך הראשון.
הנני אומר: העברי. כי הנה כל כמה שמנדלי הוא מספר על אחרים, לאחרים ובשביל אחרים, אף על פי כן, משהאמן שבו הגיע למדרגה עליונה, מן הנמנע היה שלא יחוש, כי היצירה באה, בעיקר, להקל על היוצר עצמו ושהמלה האמנותית נאמרת לא רק לזעזע, כי אם, ובעיקר, בכדי שתּיאמר, שתצא, שתתפרץ, בחינת אש עצורה, שבטבעה להתפרץ, בין אם תמצא קוצים על דרכה לבערם ובין אם לא תמצא. ובמידה שהמלה העברית של השפה העברית כוחה וחיוניותה אתה להקל על היוצר העברי את מכאוביו – למרות מה שהיא מתה ובלתי-נשמעת לאחרים, לרבים – לא יכול מנדלי האמן שלא לשוב ולהשתמש בה אחרי ההפסקה הארוכה. ודאי, המלה הז’ארגוֹנית-היהודית, המלה של שפת-האם, מקילה יותר; ואולם היא לבדה לעולם לא תספיק לאמנים עברים כמנדלי, שגם לשון-הקודש היא מקור-חיותם, שגם שפת-עבר מסייעה לבירור הרגשותיהם והצטללותן. ולפיכך יתכן לשער,שבעבוֹר בעל “האבות והבנים” בתקופה ידועה מעברית לז’ארגון לגמרי, בלכתו לכתוב את “האדם הקטן”, “פישקא החיגר”, “הסוסה” והמחזות ביהודית המדוברת, למרות היחס של אי-כבוד מצד בעלי-הבתים, מצד אנשי הקהות והטמטום בדורו ל“ז’ארגון”, ובלבד שיובנו דבריו להמון-הקוראים (יזָכר בהזדמנות הפיליטון “אליך, שר-האלף” בגליון האלף של “המליץ”), אז, אמנם, הראה בזה גבורה אזרחית; אז, אמנם, הראה את כוחו להתגבר על יצר הכבוד המדומה שבו ותליתו בדעת אותם בעלי-הבתים; אז, אמנם, הראה הבנה, כי שפה עממית שרבבות-אנשים מדברים בה לעולם אינה ז’ארגון, ואולם לא האמן שבו דחפו למעשה זה – כלומר, לכתוב בז’ארגון ורק בז’ארגון – אלא מה שקדם בו לאמן: כותב-המאמרים הדימוקרטי וסופר-הסביבה, שעיניו נטויות רק אל הסביבה. ואם אין ראיות מוכיחות לדבר, זכר לדבר יש ויש: הרי האמן האמיתי שבו, האמן, ששפך שיחו קודם בו לכל, ידע לבוא אחר כך ולעשות מ“פישקא החיגר” שבשפת-הסביבה החיה ושפת הנפשות הפועלות בסיפור – את "ספר הקבצנים " בלשון-הקודש המתה והבלתי-מובנה. והי מינייהו עדיפא? מתניתא אחריתא עדיפא! הֱוֶה אומר – – –
כן, כאמן ממדרגה ראשונה הופיע מנדלי לספרותנו העברית בפרקיו הראשונים של“ספר הקבצנים העברי (כבמלה “העברי” כן מדייק אני בלשוני גם באמרי “הראשונים”), וכאן באה לראשונה גם ההערכה העצמית האמיתית שלו. כי הערכת-האמן, כדבר-האמן – נאמר בדרך אגב – נושאת בחוּבה תמיד איזו קוים, איזו צדדים, שאינם נאמרים, שאינם יכולים להאמר – לבל יתבזו, ישתטחו ע”י האמירה המפורשת; ברם, יחד עם זה, יחד עם אי-האמירה, מורגש, בכל זאת – ע"י מה שהאמן אָמר יאמר ואיך שיאמר – כי ישנם פה, ישנם אותם הקוים והצדדים, הנחוצים, החודרים, הקולעים אל המטרה, וישנו פה, ישנו אותו המבט המקיף, הרואה למעמקים, הדן מתוך הבנה פנימית, אינטואיטיבית, נסתרה –––
… מה טיבו של היהודי? אך אל-נא תשאלו להגדיר לכם מקודם: מהו הטיב החיובי ומהו הטיב השלילי. כי בשביל האמן האמיתי, המבקש תמיד להחזיק באשיות אשר עליהן הוטבעה הבראה, אין זו שאלה כלל. לא כמושׂכּל ראשון, כי אם כמוּרגש ראשון ברור לו, לאמן, שראשית כל טוב ואחרית כל טוב, ראשית כל ברכה ואחרית כל ברכה, היא ההכשרה להתאחד עם הטבע, עם האמונה הגדולה והחזקה הממלאה את הנפש, היא בריאות-הגוף ועושר – ואושר-הכוח, העושים את האדם חסון, יפה, בטוח בעצמו ובלתי-תלוי בדעת אחרים!
הכאלה חלק-יעקב?
לא. “כיון שנושב רוח חם וימות-החמה מגיעים ובעולמו של הקב”ה אורה ושמחה – ימי אבל וצום ובכי ממשמשים ובאים ליהודים" (השורות הראשונות של הכרך הראשון). לא מעדרים נוצצים נחוצים להם אז, לא חרבות ממורטות ולא תוף וכינור לצאת על פיהם במחולות בשעות המנוחה, כי אם “מכשירי-הבכיה, דהיינו קינות וסליחות ומיני תחינות, שופרות ומחזורים, ‘מענה-לשון’ ו’תפילה זכה' וכיוצא באלה שיפים לשפיכת-דמעות” (שם). בשפיכת-דמעות זו יש גם “שעושים סחורה” (באותו דיבור המתחיל: “כיון”), אבל צד זה כבר אינו מענין המספר הפעם. ובאמת, באמת “אינו מענינו” – לא רק על פי המאנירה המכוּונה של מנדלי לומר “אין זה מעניני” דוקא על מה שנוגע ונוגע לו עד הנפש. כי ענינו העיקרי של מנדלי בזה הוא באמת הבכיה כשהיא לעצמה, החולשה שבה, הקלקול שבה.
בכיה ושפיכת-דמעות – כמובן, לפני אלהי-השמים. כי הלא על כן עם-האמונה יקָרא לעם הבכין המקולל הזה, שככה משפיעה עליו התחדשות-הטבע, שאת ימות-החמה הוא “סופד ומבלה בבכיה”. אבל האומנם זוהי אמונה? האומנם יש אמונה באותן ערי-התחום, שמנדלי נוסע לשם בעגלתו? לא! התרשלות הכנעה ודכדוך-הנפש לפני המעניש הגדול היושב בשמים יש כאן, אבל לא אמונה. הכנעה ודכדוך-הנפש של “נשרפים” בפני אותו המיַסר הזועף השולח את פגעיו, את שרפותיו וכו' בבתי העיירות ההן באותם ימות-החמה – שרפות, שאין ידים ואין חריצות ואין אומץ לכבותן – אבל לא אמונה, לא ריליגיוֹזיוּת מרוממת את הנפש של יודעי-אושר, לא תמימות רליגיוֹזית טהורה של אנשי השדה. “אלהי אברהם, יצחק ויעקב” הקפדני, ה“מתנגד” הגדול, המניח בעצמו תפילין על פי כל הפרטים והדקדוקים התלויים במצוה זו ומתנועע כל הימים על ה“שולחן ערוך”, הוא ציוה לצום ולבכות, ולפיכך בוכים וסופדים וצמים, אולי ירחם, אולי ישוב מחרון-אפו… ואולי… אולי גם זה לא יבוא בחשבון… פשוט: “ונהגו העולם”… פשוט: הרגל, קהות, מצות-אנשים מלומדה… (כי האמונה לעם עירוני זה אלפים בשנים מאין, מאין תמצא?)
היום יום שבעה-עשר בתמוז (השוה כרך שלישי, ע' 56), ומנדלי – אם תמצאו לומר: באיזו מידה סמלה של כנסת-ישראל – יושב על דוכנו בעגלה, עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, מחמר כלאחר יד אחר סוסו בשוט שבידו, מתפלל שחרית ומשרך דרכו בחיק התולדה הנכריה, “הטבע בלשונם” (בדרך-אגב: לא רק אותו מנדלי הנוסע, אלא גם מנדלי – מנדלי בעצמו, מנדלי הסופר ליהודים, מאירך בתיאורי הטבע כבן-כפר שראה את המלך: התפעלות רבה, אמיתית ועשויה גם יחד, וכוָנה להפליא: ראו יהודים, אני מתאר לכם את הטבע!), ומיד שורה עליו השניוּת ברגשותיו בדמות יצר טוב ויצר-הרע (שניוֹת – נחלת מקוללים, “נפשות פורחות”, “חבילות מפורדות וערבות חבוטות” מאז) ובאה אליו הערמה היהודית הספציפית, שהעמדת-פנים, פני-תם, וכסילות משמשות בה בערבוביה. הוא מעלה על לבו את כיבוש נבוכדנאצר (דבר שהיה נוגע בו בעצם כשלג דאשתקד אלמלא ראה אותו בדמות פוערי-פרעות בישראל מדאתמול) ומעמיד פנים עצובים, מתאנח בחסידות ואומר את הפזמונות הקבועים. הרי פזמונות בלתי-קבועים ובלתי-מנוסחים על פי הסידור “נהורא מעליא” אין היהודי יודע. תחת זאת “יהודי מכיון שהוא שופך שיחו לפני המקום ואומר לפניו פזמון – קבוע – כסבור הוא שעשה כל מה שבידו, ודעתו נחה ומתישבת עליו” (שם, ע' 2). לפיכך מֵסב מנדלי על דוכנו, מתאַוה ואינו מתאַוה לאכילה, אבל את זקנו הוא מחליק בנחת-רוח: “ריבונו של עולם! אני עשיתי את שלי ויצאתי ידי חובתי, שפכתי דמעות והתפללתי, עכשיו אין הדבר תלוי אלא בך”. כוחי אני הלא אינו אלא בפה, ופרנסה – “עוּרה-נא, התעוֹררה-נא אתה והראני חסדך, אב רחום וצדיק!” – – – (שם; והשוה לזה כרך ג‘, ע’ 16, סיפור “בסתר-רעם”, דיבור המתחיל: “מיד כשנגמרו הסליחות”).
הסוחר במכשירי-הבכיה התנמנם מתוך תפילה ועגלתו טבעה בבוץ. וכאן באה הפגישה, או יותר נכון, ההסתבכות בסוחר שני, ביהודי שני, באלתר יקנה"ז, שאף הוא סבוך בטלית ותפילין ומפרפר תחת העגלה. ברגע-היקיצה הראשון עלה פחד בלב מנדלי: מי יודע מה אוּנה לו בדרך זו שהוא הולך עליה, אלא מכיון ששמע קללות בלשון יהודית וגניחה ושיעול כאחת, שב אליו רוחו: ביהודי נסתבך, אם כן אין יראה – ומיד עוד הוא מצדו “קופץ ובא לשם מלא חימה”.
המריבה, סוף-סוף, מפנה מקום למשׂא ומתן. מתחילים, כמובן, מיד בין שני הנפגשים עניני מסחר, כלומר, התהיה איש על קנקן-חברו, הבדיקה, הדרך-עקלתון, החילוף של סמרטוטים בסמרטוטים. הרי “יהודי אפילו כשהוא גוסס, כיון שהוא שומע דברי-עסק, מיד דעתו מתישבת עליו” – – –
ולשונו ניטלת – אפשר היה להוסיף. תשעה קבין שיחה ופיתוי וקנתור מציפים את אזנינו – ודיבור אין. לשון אינה.
כי הלשון, רבותי, – כהכרה העצמית – כל מה שאדם או עם מרבה לעמוד על דעתו, להתפתח, להשתלם, כן תתחזק ותשתלם היא אתו. לא לחינם שגוּר המבטא: “העם והשפה” – בשפתו יוּכר עם. כשההכרה העממית עודה בערפל, אז גם שפת-העם עניה, רפוּיה, מבוללה (שהרי, מאידך גיסא, מחשבה שלא מצאה את ביטויה במלה ברורה, מתאימה, רופסת שהיא ואינה צלולה). להמוני עמי-המזרח כיום, למשל, שזרה להם היצירה וזרה המחשבה, אין הבדלה ואין הקפדה בשפה. הם נכונים לדבר בכל לשון שאתה שומע, “כאשר יעלה המזלג”, מפני שלהם, הנחשלים והבלתי-תרבותיים, השפה היא רק בחינת אמצעי למשא ומתן עם אחרים, ולא יצירה עצמית, לא מיַלדת-המחשבה.
גם אנו, היהודים, רבותי, הננו עם, שאין לו לשון, ומה שמגדיל את האסון, שכמעט אין לו צורך בלשון. היחס אצלנו ללשון הוא מיכאני ולא אוֹרגאני. ז’ארגון גרמני, פולני, רוסי, אנגלי, צרפתי, בכלל רכישת שפות הרבה על בורין או שלא על בורין, הכל כפי הצורך בכדי לסחור את הארץ, אשר בה אנו נחיתים או אשר אליה נבוא לגור – זוהי כל משאת-הנפש. ולא רק הגוי, גם הריבונו-של-עולם שלנו, להבדיל, נכון לשמוע את תפילותינו בכל לשון, ורק מהרגל יוסיפו להתפלל אליו בשפה העתיקה, הבלתי- מובנה למתפללים. “אך אין זה מעניננו”.
מה שהוא מן הענין – הטו אוזן, רבותי, לשיחת מנדלי ואלתר! גיבורי “ספר הקבצנים” האלה, המרבים, כגיבורי כל ספרי מנדלי, לדבר כל כך, ברצון-יוצרם, הרי שפה אין להם: באומר ובדברים ובתנועות-הידים, אבל בלי לשון יעשו את עסקיהם. אֶט! בֶּה! מֶה! “סגנון לשון חטופה” (כרך שלישי, ע’36). והדבר צריך עיון רב ודאגה גדולה.
באינדיבידוּאַליזאציה של גיבוריו, כמו שהיו אומרים היום, אין מנדלי המספר מראה נפלאות אפילו בפרקים אמנותיים אלה. במנדלי ובאלתר יש טיפוסיות יהודית רבה, הם הנם טיפוסים יהודים – אבל אינם טיפוסים שונים ונבדלים, אינם טיפוסים מיוחדים, שכל אחד מהם יכלול קטיגוריות מיוחדות. עדיין לכל היהודים פנים אחדים בעיני מנדלי. אלתר יקנה"ז שגם הוא מוכר-ספרים, דומה כמעט בכל למנדלי בעצמו: בטבעו, בהגיגו, בהשגותיו, בהתחכמותו, בפניוֹתיו, בתנועותיו, ברמיזותיו, בעקימת-שפתיו. שני גיבורי-ישראל אלה, שהיו עומדים בשדה בטליותיהם ותפיליהם, “זועפים ונזעמים ומזומנים להיות סוטרים אחד בלחיו של חברו” – כמה דומים הם, אליבא דאמת! ממש כשתי טיפות-מים! שר אותו השדה ודאי הביט בתמהון ובאי-רצון על שני עוברי-אורחותיו המצויצים האלה כאחד!
מה שנוגע לעגלה הטובעת – אותה, כיודע, הוציא הערלים שעברה במקרה. “ואלמלא הם, מי יודע… שהרי באמת, מה אנו ומה כוחנו? אבל בכוח ידיהם של בני עשו המלאכה נעשית יפה… וכשהיו הם דוחפים היינו אומרים: דחפו היטב, היטב דחפו, מפני שהקול יפה לדחיפה – ואנו בעצמו היינו גונחים ומפרפרים בכל אברי גופנו ונראים כדוחפים”… (שם, ע' 5).
וכאן, במקום הזה, בסוף פרק ראשון של “ספר-הקבצנים”, אחרי התמונה המחרידה הזאת בכל תיבה ותיבה שבה, מתעכב מנדלי קצת כמו מאליו על לעגם ועלבונם של בני-חם ביחס ליהודים האלה, ש“מטפלים בסוסיהם בבגדי-כהונה ועובדים את הבורא במקל וברצועה” (שם; והשוה פגישת התּיירים בנימין וסֶנְדֶרל באיכר, כרך שני, ע 121, וגם פגישת בנימין לבדו באיכר בפרק “בנימין נעשה קדוש”, עי"ש). וכאן מתחיל הסעיף הראשון של ההערכה: הם ואנחנו; וכאן מתגלים שני מיני היחס של היהודים לנדון זה, למה יאמרו הבריות עליהם (מה שמצינו לאחר כך גם בכרך שלישי ע' 88, עי"ש): אלתר לא היה חושש להם, מבטלם בלבו ואומר: מי נותן דעתו על פראי-אדם אלה ומה הם שנתבייש בפניהם? לא כן מנדלי, שלפי עדותו לעגם זה עליהם היה לו כעקיצת עקרב. “אי שמים! הלעג הזה למה?”
למה? – והרי זה כל כך ברור, לכאורה איהו מותיב ואיהו מפרק לה מלכתחילה. התמונה כולה שהראינו עונה על השאלה הזאת, על מה ולמה… אם כל כוחנו בזירוּז קולני, והדוחפים האמיתיים הנם הם, הערלים, אם אנו רק גונחים ומפרפרים ונראים כדוחפים – איך לא ימלא שחוק פיהם ולשונם לעג ובוז? אחרי זה – כלום עוד אפשר לנו שלא לקבל עלינו את דינם של המזלזלים בנו? נקלים אנו…
ה
“בדורות שעברו, – אומר אחד-העם במאמר ‘חצי נחמה’ – כשהיו אבותינו מאמינים בפשטו של ‘אתה בחרתנו’, לא היתה החרפה שחירפום האומות פועלת כלל על טוהר-נפשם פנימה. הם ידעו את ערכם ולא התפעלו עד מה מן ‘ההסכמה הכללית’ אשר מחוץ להם, בהיות כל חברת המסכימים נחשבת בעיניהם למין מיוחד של בריות זרות להם ושונות מהם שינוי עצמי, בלי כל יחס ודמיון בינם ובינן. אז היה היהודי יכול לשמוע במנוחת-לב כל המגרעות המוסריות והחטאים המעשיים שטפלה עליו הסכמת העמים מבלי להרגיש בנפשו שום בושה או שפלות פנימית, כי מה לו ולמחשבות-ה’נכרים' עליו ועל ערכו? לו רק יתנו לו לישב בשלוה! – אבל בדור הזה אין הדבר כן. עתה ‘עולמנו’ נתרחב הרבה, וההסכמה האירופית פועלת עלינו בחזקה בכל ענפי החיים, ולפי שאין אנו מוציאים עוד הכל מן הכלל, לכן נתפעל בעל כרחנו ממה ש’הכל' מוצאים אותנו מן הכלל. סופר אחד רוסי שאל באלה הימים בתמימות: אחר שכל העולם שונאים את היהודים, וכי אפשר לומר, שכל העולם חייבים ויהודים זכאים?” – – –
אחד-העם אומר: כן. והראיה: עלילת הדם. הוא כולו על צד הדורות שעברו,מבלי לחוש בנפשו, כנראה, שום העקה על הפסוק שלו: “לוּ רק יתנו לישב בשלוה” ומבלי ראות, שפסוק זה משיב אחור אפילו את הוכחת הברזל שלו מעלילת הדם על חיוב כל העולם כלפי היהודים. עלילת דם! עלילה זו שמרעילה חיי כל יהודי, מכניסה פגם ביחסיו הטהורים לילדים הנוצרים, מטילה מרה בו בכל פעם אשר יגש להחליק לחי ילד נוצרי – מה תחשוב אמו של הילד בשעת מעשה? האם לא תחשוב, כי כוָנת שחיטה בדבר? – עלילה נוראה ואיומה ומגוחכה ומחוסרת כל צל של יסוד זו, האין היא מופת ברור, כמה כל העולם חייב ואנו זכאים? ואף על פי כן! אף על פי כן, מי יודע, אפשר, שלא… אפשר, שלא כך… שהרי אף העלילה הכי כוזבת הזאת, סוף-סוף, אינה סיבה לשנאה אלא תוצאה מהשנאה. ה“נכרים” התושבים, האזרחים, העיקריים, רואים תמיד עם זר, צועני, יושב בתוכו זה כמה בשנים שבין שההסכמה האירופית אינה פועלת עליו (כמו על ר' אלתר ובדורות הקודמים של אחד-העם) ובין כשהיא פועלת (כמו על ר' מנדלי ו“המשכילים של היום”), הרי אין נפשו בעצם אלא לזה, שאחרים “יתנו לו לישב בשלוה”, שאחרים לא יגרמו לו צרות, שאחרים יוציאו את עגלותיו הטובעות. אחר הוא ומשונה וזר ומגוחך ואינו מעורר, בכל אופן, שום כבוד לעצמו, אבל כל זה כאילו לא איכפת ליה, ובכל אופן אין כוחו כלום לעזור לעצמו, לדחוף בעצמו במקום שצריך דחיפה. בכל הוא צריך לאחרים, בכל הוא סומך על אחרים, וכל שאיפתו שיתנו לו אחרים לישב בשלוה. ועם שכזה לא ישנאו? ולעם שכזה לא יבוזו? ועל עם שכזה לא ישתוממו, לא יחודו חידה ולא ימשלו משל? וביחס לעם שכזה לא יאמינו כל עלילות נתעבות?
אי-ההבנה, התהיה, מולידה תמיד את האמונה התפלה. אבל האם בזה ננחם, נוכל להנחם? האם אי-הבנתם, תהיתם וטעותם ינחמונו? הן לא זה שלגויים יש אמונות תפלות ידכא את רוחנו, הן לא על מה שהם כוזבים ומהבילים נדאג, כי אם על מה שאנו, אנו נותנים מקום לאגדות משונות, שתתהלכנה על אודותינו – אנו בכל חיינו ההיסטוריים…
הצרה, רבותי, היא לא בזה, שלדורות החדשים אין העוז והאומץ של הדורות הישנים לומר: “מה לנו ולהם?”, כי אם בזה, שלנו במצבנו וביחוסים הטבעיים שבינינו וביניהם אין רשות ואין זכות ואין אפשרות לומר “מה לנו ולהם?”. המעולים שבבני הדורות החדשים אינם כלל דואגי-העולם, ובמובן זה אין להם ולגויים כלום באמת; זרה להם גם הגניחה של ר' מנדלי: “אי, אי שמים! למה, למה ידברו עלינו רעות, ואנחנו לא חטאנו? הלעג הזה למה, למה?” כי לא על מה שהם בזים לנו ומציקים לנו אנו דואגים, כי אם על מה שאנו מוכרחים – על פי היושר ועל פי ההרגשה הפנימית – להתחשב עם היחס שלהם אלינו, ובשום אופן אין אנו יכולים להשתחרר ממנו, מן הלעג, מפני שמכירים אנו, שיותר משהוא אופיי בשבילם נוגע הוא בנו. ומכירים אנו גם כן, כמה גיחוך וכמה התחפשות וכמה שפלות-הנפש, ולא “טוהר-נפש”, יש ב“ביטולו” זה, כביכול, של ר' אלתר, שאינו חושש, כביכול, ואומר “פְחֶה! מי הם פראי-אדם שנתבייש מפניהם?” אותו האידיאליזמוס השׂם אפר על עיניו לבלי הכיר את המציאות, לבלי ראות דברים כהויתם, אלא לחיות בסנורים בכָנה – כמה קטנוני הוא, כמה מתוֹעב הוא! ואף מידה זו לבלי להתחשב עם מה שאחרים מדברים עלינו, עם ה“מה יאמרו הבריות?” ודאי מידה יפה היא עד לאין מעלה הימנה. אבל במה דברים אמורים? כשאי-ההתחשבות באה מתוך הכרת כוח-עצמו וצדקת-עצמו. אז סימן הוא לעצמיות איתנה, סימן שהבלתי-מתחשב מוצא את אמיתו בעצמו ואינו צריך להסכמת אחרים. ואולם אם אי-ההתחשבות באה מתוך חֵרשות, מתוך קהות, אם השכן אינו מתחשב עם דעת בעל-הבית עליו, שלו הוא צריך, בו הוא תלוי, אם ר' אלתר מבטל את “פראי האדם”, שאלמלא הם אפשר שלא היו מוציאים את העגלות לעולם – אז כבר טוב מזה “הדור הזה” ש“ההסכמה האירופית” פועלת עליו והוא “מתפעל”…
ואולם אל הדור הזה ואל ההערכה העצמית הישראלית של המעולים שבו עוד נשוב בפרק-החתימה של הרצאתנו ובמילוּאים. שם נראה גם עד כמה היה בביטול ההיסטורי מן האמת ועד כמה השיאו אבותינו המבטלים את עצמם לבטל ועשו עצמם כמבטלים בעוד שבעמקי הלב לא ביטלו כלל, לא יכלו לבטל… ועתה נחזור לעניננו: לכתבי מנדלי.
ו
רבות דיברו המדברים על ההערכה האֶסתיטית בניגוד לההערכה האֶתּית. רבות התפארו משרתי-היופי על כי אינם, חלילה, כוהני-המוסר. ערכי הטוב והרע שלנו – דיברו הללו בראש מורם ובחזה מובלט – הם ערכי היפה והמכוֹער ולא המוסרי והבלית-מוסרי!
מנדלי מוכר ספרים – אמנם, ככל אמני העולם היותר חשובים – אינו גורס אנטיתיזה זו שבין יופי ומוסר. את ההערכה האסתיטית אינו מעמדית נגד האתית, כי אם דא ודא אצלו אחת היא. נקלים ומגוחכים אנו מפני שאנו חלשים ולפיכך בלתי יפים, ולפיכך גם בלתי-מוסריים!
מקריאת “ספר-הקבצנים” אנו מקבלים רושם, אולי, עוד יותר נורא גם מזה שרצה והתכוון המחבר לעשות עלינו. מן הצד החיצוני הרי זה “רומן מחיי הקבצנים”, עם לגלוג מכוּון כלפי פינה אחת, כלפי קרן-זוית ידועה. אבל הסוג המיוחד של גועל-נפש, התוקף אותנו וממלא אותנו למקרא ה“אֶפּוֹפיאה” הזאת, יגיד ויעיד לנו, שזו אינה כלל רק מקרן- זוית שהאפוריזמוס “כל ישראל קבצן הוא וסגי” (“ספר-הקבצנים”, ע' 55) אינו מבטא בעלמא, הנתון בפי אחד שאינו הולם אותו, בפי אלתר יקהנ"ז, אלא אמונה קבועה בלב, שגם שני המנדלים בעצמם לא נמלטו ממנה אף לשעה קלה. כשם שהאפוריזמוס האגב-אורחאי, לכאורה, של יונטיל “הרבה יהודים מתפרנסים מסמרטוטים” (שם ע' 103) אף הוא לא לוקח אלא מפי מנדלי בעצמו וגם אינו אגב-אורחאי כל עיקר… (הרי כך יאמר גם העלם שלמה לאמו ב“בימים ההם”: “הרבה סמרטוטים יש אצלנו חוץ ממני, סמרטוטים מכל המינים וגוונים משונים”, כרך שני, ע' 187, ועיין שם גם ע' 212, סוף פרק ששי).
כן, מכל הסיפור, בין בעת שמנדלי מדבר בעדו, כלומר תחת ש"י אברמוביץ, בין בעת שאחרים מדברים ומספרים (וכמובן בלשון המדרש ומנדלי: “אמר להם הקב”ה לישראל“… “אמרו לו ישראל להקב”ה”… צורה סיפורית, שהקורא העברי כבר רגיל בה במקצת!), בין בעת שפישקא, גיבור-הרומן, מספר בעדו ובעד אחרים באותו הנוסח המנדלאי 2, מתקבל רושם אחד: בעלי הבתים הספורים של “עם הקבצנים” הזה, שגם הם, בעצם, קבצנים גמורים, והנוסעים בעגלה עם מנדלי מוכר-ספרים בתוכם, כאילו שמחים ונהנים מזה, שיש תחתיהם ובתוכם עוד יותר פחותי-ערך ועוד יותר נחותי-דרגא, מהם בדמות בעלי מומים וקבצנים רשמיים ומכל המינים, הפרים ורבים בעגלות לפשוט בעיירות לפשוט יד. יתר על כן: אפילו מנהגי ההענקה המרובה, שהם, בעלי-הבתים היהודיים, מעניקים לאלה מכל אשר להם, מכל מאכל אשר יאכל בגד אשר ילבש, נדבות-הממון בהמון שהם נותנים לאלה, במידה שלא מצינו כמותה בשום אומה ולשון, מקורם לא רק באותה ההכרה המושרשה בפרטים, שגם מצבם הם, מצב-הנותנים, אינו בטוח, ושהנה היום אתה הקבצן ומחר אני, היום אתה המקבל ומחר אני, אלא גם, אולי, בהרגשת התודה הלאומית לעני ולמחזיר על הפתחים על שהוא הקדים לשאת עליו את הסבל-התרמיל, שאין להמלט הימנו, על שהוא נזדרז וקיבל עליו למלא את התפקיד הלאומי… (הרי כל הבטחון של הנוסעים היהודים הגדולים למן בנימין השלישי ועד ר' ליב המלמד מקורו ב“אֶט, אליהם לא יעזוב!”, ובשעת הדחק אפשר יהיה לחזור על הפתחים או לקבל תמיכה מה“קוֹמיטֶט”…)
ומקבצנות עד יללות, אמיתיות ומעושות כאחד – הלא לא רב הדרך. אב ותולדות; יללה מתוך כאב ויללה מתוך הרגל. “ישראל בלי קינות הרי הוא דבר שאי-אפשר” (ספר הקבצנים" ע' 27). ומצד שני – “קול נגינתם ושיר ‘אקדמות’ שהם אומרים” מכאיב יותר מבכיתם וקינותיהם (כרך שלישי, ע' 19). “בגילה, ברינה ובנעימה רבה הם אומרים את דברי השירה הזאת שמבטחת להם חיים טובים של כבוד וגדולה ורוב עונג וחת ומזמנתם לסעודה של לויתן, והם רואים את עצמם יושבים כבני-מלכים, אוכלים ושותים, ושרים משמשים אותם באהבה ומבקשים קרבתם, בשעה שהם דוויים וסחופים ממושכים ומרוטים, שנואים ובזויים ויד כל בם” – – – (שם).
המשורר אף הוא מעווה כאן פניו בבכי. אוי, אוי, מציקים לאלה האומללים והם צועקים ובוכים! ואמנם, אם רואים שיסורים באים על גוף ידוע והוא מתנוון וצועק, אי-אפשר שלא להשתתף בצערו ושלא לרכך את הרושם האי-נעים של הצעקה בהרהור: אחר אילו היו יסורים כאלה באים עליו,מי יודע אם לא היה מתנוון עוד יותר ואם לא היה צועק בקול עוד יותר רם. ואולם יש רגש עוד יותר נאמן, הלוחש לנו בראותנו את המעוּנה: אחר אילו היה במקומו של זה, אחר אילו היו יסורים אלו באים עליו, לא היה רק צועק אלא גם יודע מה לעשות. ואם זה אינו עושה, אלא צועק בלבד, הרי שכל כוחו בזה, ואוי אוי לו לעצמו. לגבי הערכה העיקר הוא לא ביסורים ובהעדרם, אלא בתכונת זה שהם באים עליו. היסורים אין בהם לימוד-זכות על בעליהם. כי התכונה החשובה – היסורים מקשים ומחזקים אותה, ובדלית ברירה – היא סובלת ושותקת. התכונה החלשה – היסורים מוציאים ממנה גניחות ויללות, ולא עוד אלא שעושים אצלה את אלה לדבר שבהרגל… (זכרו כל פרק ז' שבספר השני מ“בעמק הבכא”!).
ובמאורת העוני והעלבון הזה, שגם הבכי גם הזמר בה מרגיז ומעליב עד היסוד, מה כי נדבר על אומץ-רוח ועל הלך-נפש כביר ועל רחשי-ל עדינים? מה יופי? “מרקיקה זו בחסידות ובעקימת-שפתים משונה היה ניכר, שלא עם-הארץ ובריה גסה הוא. כך רוקק יהודי כשר ונפש היפה, וזה נתן אותו לחן ולחסד בעיני כמו שהוא, מכף רגל ועד ראש, עם החטטין שבפניו, עם זקנו ופאותיו המסובכות ושערותיהן בשיבה ושחרות, עם מצחו הגבוה ועיניו הטרוטות ועם פיקת-גרונו הגדולה וגבו הכפוף. יהודי, גופו אין צריך בדיקה, ואסור לדקדק עם אבריו על פי חוקי היופי, כי לא באלה חלק יעקב. יהדותו היא יפיפותו” ( כרך שלישי, ע' 123) “אין אנו בני מלכים ואין לנו פנאי להסתכל בנוי וכיוצא הזה דברי הבל. יהודים אנו, סוחרים אנו, חנונים וסרסורים אנו, טרודים בפרנסה” (ספר הקבצנים", ע' 93). והפרנסה שלנו הלא ידועה היא מה טיבה. הפרנסה היהודית! המסחר של היהודים! זה אינו ענין שנותן תוכן לחיים, כי אם “אבק פורח”, שבו רוצים להתכסות ולהמלט מפני הריקניות, הפנימית – הדיוטא האחרונה של אי-המוסריות! “שני הצדדים – מתאר מנדלי את סוחרינו באותו הספר – רוחם נוחה ממשא-ומתן זה, לא משום הנאות ממון שבו, שהרי אף פרוטה אחת לא היתה להם ממנו, אלא מגוף העסק בעצמו, ששכר עסק – עסק… דיינו, שהיינו נושאים ונותנים, שוקלים וטרים ולא ישבנו בטל” (שם, ע' 24; והשוה לזה ב“בעמק הבכה”, ספר שלישי, פרק ח', ד"ה: “רפאל”). כיוצא בזה הצעקנות, שעמדנו עליה לעיל: “ישראלים פשוטים – קוראים אנו במקום אחד – אף הם צועקים! ואמנם אינם מתכוונים בצעקם לשם שמים אלא לשם הצעקה גופה – בין כך וכך הרי לפניהם ענין להתעסק בו ואינם יושבים בטלים” (כרך שלישי, ע' 47). לא רק עשית עסקים – אפילו אמירת התהילים, שביאליק ב“אם יש את נפשך לדעת” רוצה כל כך להתפעל ממנה ולהשליך עליה את יהבו, אינה, על פי מנדלי ב“ספר הקבצנים”, אלא בריחה מפני אותה הריקניות המזוהמה והבלתי-מוסרית כאחד. “מקום נזדמן לי מאחורי התנור – יספר פישקא במר-נפשו – ואני משתטח שם על ספסל ומתנמנם. אבל אוי ואבוי! לי לא ניתנה ליהנות מהעולם הזה. כמעט שישנתי ושנתי ערבי לי ויד נגעה בי ותניעני. אני משפשף את עיני ורואה לפני כנופיא של יהודים ופני יראי שמים פניהם. הללו מבעלי ‘חברת תהילים’ הם, המשכימים לבית-המדרש בכל שבת כעלות השחר ואומרים תהילים, ומקומם בבית-המדרש מאחורי התנור. על כרחי אני עומד ועל כרחי אני נוטל את ידי ומצטרף לאותה הכנופיא. ראשי כבדד עלי, חבלי שינה עדיין על עיני ואני על כרחי יושב, מתמתח ופוהק ואומר תהילים!”… (שם, ע' 84, סוף פרק כ'). ועוד במקום אחר שם: “מלחכי-פינכא אלה נטלו להם במנפוליס את ספר התהילים של דוד המלך ועושים בו עסק. אלמלי ידע דוד מלך ישראל ביד מי יפול ספר תהילים שלו ואיזו פרנסות יעשו בו כפופי גב, לבושי סחבות ובעלי צורה עגומה הללו, ודאי שלא היה מביאו לעולם!” (שם, ע' 64).
כפופי גב ולבושי סחבות ובעלי צורה עגומה, התולים עצמם בספר התהילים של דוד בן ישי מלך ומשורר ישראל – מה כאן מרובה ממה: כיעור או אי-מוסריות? על כרחנו לומר: שניהם מרובים! בעת ובעונה אחת!
האסתיטיקה והאתיקה – שתיהן לקו בבת אחת…
ז
“ספר-הקבצנים” עוסק, לכאורה, בסיפור-המעשה מחיי הקבצנים ובריות ידועות פרטיות, אישים נקובים בשמות: פישקא, אלתר יקנה“ז וכ”ו. ואולם מנדלי לא ימנע לדבר בו בפירוש על כל עמוד ועמוד על אודות עמו ישראל בכלל – לענין ושלא לענין, או יותר נכון, תמיד לענין, מפני שאליבא דאמת – זהו כל ענינו. הספר מלא את המלים “יהודי” ו“יהודים”. “מבין אני תחבולותיהם של יהודים”, “בקובלנה זו יהודי מוצא לו פתח-חרטה”, “פלוני מחזיק בזקן-פלוני ומושך אותו כמנהג יהודי”, " היהודי מאמין, בוטח" “יהודי משלנו אוכל ושותה ונושא אשה והכל לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה”. והנה יהודים בבית-המרחץ – לא פיקשא ולא אלתר ולא יונטיל ולא חיים-חנא ולא מנדלי, כי אם יהודים, היהודים הערומים, כביכול, כשהם ערומים, במקום שהכל מתגלה… והנה "קצתם שוכבים שם בלא כוח, נאנחים ונאנקים, וקצתם מזוינים בחבילי זרדים וצועקים: “שמע ישראל, בני רחמנים! יהמו-נא רחמיכם! אוי, הבל, בני-ישראל, אפיקו הבל, אפיקו הבל!… המרחץ מצונן, הכל צועקים, ואין פושט יד ומזלף רותחין על אבני התנור המלובנות” (כרך ראשון, ע' 18; והשוה לזה כרך שלישי, ע' 40). אין פושט יד לעשות מה שצריך, מאחר שאותם “פראי-האדם”. שדחיפתם דחיפה ועשיתם עשיה, אינם בכאן… ומהיהודים – אם אחד מתעורר לעשות איזה דבר, הרי אינו אלא לץ. שמעלה הבל לשם ליצנות, כדי שיחנקו כולם (שם; והשוה לזה שירת המרחץ ב“קיצור מסעות בנימין השלישי”, כרך שני, ע' 154 – 155 ). וסוף הספר הנורא הזה: “הקיצו, בני יעקב, ושמעו! עוד שני יהודים באים לכסלון!”
יהודי ויהודים. מאושר היה העולם, כפי הנראה, אלמלא קללה זו – היהודי. היהדות (כלומר, היהודים – אצל מנדלי “כלומר” זה כמעט למותר הוא) מַכּה היא, שתמיד היא שותתת דם, שתמיד חשים בה, אפילו כשכותבים רומן רק מחיי הקבצנים שבין היהודים. צעקה ומהומה; עם של יריד; שוכבים בלי כוח – ואין נוקף אצבע, מלבד הלץ היהודי לשם ליצנות. הכל מפותל ומעוקש, הכל מופרך ומקולל, הל אסון – את היהודי לא בראו האלהים ישר! מארת-אלהים. אפילו השניות של היהודי – מארת-אלהים היא, בקיע-הנפש, ולא סימן להרכבה ולהתעמקות, אפילו הפּסימיזמוס והלאחר-יאוש של היהודי אינו ה“הבל-הבלים” של קוהלת בן-דוד, כי אם ה“לא-כלום” של אלתר יקנה"ז. “הכל הבל” – לא מתוך הסתכלות עמוקה בטבע ובחיים, כי אם מהתרשלות וחלשה, ולא מתוך חולשת החפץ לחיות, כי אם חולשת הכוח הפועל…
ואם ב“ספר הקבצנים”, שסוף-סוף ובכלל סיפור הוא, סיפור מן החיים, ושפישקא בעצמו, גיבור-הסיפור, יוצא במובן ידוע מן הכלל של יהודים (ראה ע' 94); “ספר-הקבצנים”, שבו, בפרט במחציתו השניה, יש גם הרבה דברי רגשנות וכאב-לב וענינים פרטיים של אדם פרטי ושל ציבור בעלמא, עמודים ליריים כ“מי מאתנו, בני אדם” (ע' 73 ותיאורים אנושיים-כלליים כ“נשים ובתולות היו עסוקות אצל המדורה” (ע' 107), שאינם ענין כלל להערכת טבע היהודי – אם בו, ב“ספר-הקבצנים אנו רואים כך, הרי ב”קיצור מסעות בנימין השלישי", שכולו סטירה אמנותית גדולה על “גדלות”-היהודי, סטירה גדולה ונוקבת עד התהום, שכולו “מעשה באדם מישראל, שהרים רגליו והלך על פי הדיבור למדינות-ים… ועשה לו במסעיו שם גדול בכל עמי הארץ”; ושכל כוָנתו "לזכות את נפשם השוקקה של אחינו היהודים לטעום מעט מיערת הדבש, ההולך ממקור-ישראל " – על אחת כמה וכמה!
בעלי הגאוה מבני ישראל, המתחפשים ומדברים גבוהה-גבוהה על האכספּלואטציה, שאומות-העולם עושות בחכמתנו ובכשרונותינו, על האורות שגילינו ושאנו מגלים תמיד לעולם ועל תרבותנו הגבוהה – אל ימוש ספר הלגלוג והביטול הזה מעיניהם. כי בטוֹן שלו, טוֹן שנלקח בכל מקום שצריך ממקור-ישראל, מספרי קדמוניו, ובאחדות הטוֹן הזה, שכולו מִקשה, כולו הבלטה, עולה הוא הספר הזה על כל מה שכתב ש"י אברמוביץ.
בטלון קופאת על שמריה, אבל הכוחות השפונים-הטמונים בה מוציאים גם אנשים אשר בגדולות יתהלכו, אשר רוחם ימריא וישאם למעבר לנהר-סמבטיון, וכוחם יביאם – לנהר סרחון…
כאן כמעט שכבר אין אנו מוצאים אותו הלעג הפרובינציאלי של “פרוֹבינציאלים” יהודים, שיפגש באיזו מקומות אפילו ב“ספר-הקבצנים” (בפרק כ“ד, למשל ע' 95, בד”ה: “מר ממות”, מן “בעיירות של ישראל” עד “בריחו אתה מכיר של מי הוא”, או בפרק כ“ו ע' 105, בד”ה: “קשים היו עלי”, מן “דיבורם, הילוכם” עד “יאטם אזניו ולא ישמע”, והשוה לזה כרך שלישי, ע' 5, ד"ה: “הכסלוני”, עיין שם). בטלנותו המגוחכה של בנימין הנוסע אינה רק פרובינציאלית, אינה רק אי-ידיעת החיים מנקודת ההשקפה של משכיל חכם בעיניו, כי אם ליקוי טרגי, שמקורות החטאים היסטוריים!
ה“מעפילים” שלנו, בנימין וסנדריל האשה, הגיעו רק עד נהר סרחון ונחטפו בידי חוטפים יהודים. צחוק הוא! כל השומע ישחק! אבל עד היכן, רבותי, הגיעו מעפילינו בימי המשיח האחרון לפני מאתים וחמישים שנה? עד היכן הגיעו המעפילים החסידיים, שבאו אחריהם? ואם היו האמצעים שבידי אלו שתי התנועות העממיות הישראליות גדולים מאמצעיו של בנימין השלישי? האם היתה העניות בחומר וברוח שלהם פחותה משל זה? האם לא היו סוללי הדרכים ההמה סומכים בכל על הבל-פה, קמיעות ופטפוט קבלי? האם לא היו חלוציהם הולכי בטל, לחשנים ואוספי-פרוטות? והאם היו הרבנים, שקיללו את הנוהים אחרי שבתי-צבי והחסידות, טובים ממקולליהם?
אל תנערו את ידיכם מבנימין השלישי – שלנו הוא! ואם בוז תבוזו לו – בוזו לכולנו!
לא יפּלא, איפוא כי נוראה, נוראה היא הרצינות של מנדלי המלגלג בספר הזה, הרבה יותר מבקודם: כי אם ב“ספר-הקבצנים” יש זעיר-שם לגלוג לשם לגלוג, אם שם הוא עוד מרשה לעצמו לפעמים טוֹן של קלות-דעת משכילית, שנאה היתה לגויים הבּלטריסטים התועים לרחוב-היהודים, הנה כאן בכל מקום ומקום מבצבצת מרירות-המות, בכל מקום ומקום חורקות השינים: שתו, רבותי, מגילת-בנימין זו ותבוא כמים המרים-המאררים במעיכם!
ב“ספר הקבצנים” יש שהערה קלת-דעת כגון, שהנקודה הישראלית היא בהזעה על האצטבא בבית-המרחץ ( ע' 6), מזדווגת להערה שטחית ומתחפשת באפר-של-עמקות כגון “מי מכל אומה ולשון מתעמלין ומזיעין בעולם הזה כישראל” (שם, והשוה לזה דרשת הזיעה בכרך שלישי, ע' 46); אבל ב“קיצור מסעות בנימין השלישי” כבר מצטרפת באותו ענין האתיקה של ערב-שבת עם האסתיטיקה של המרחץ למנגינה של חריקת שינים ארוכה: “ראו איש יהודי בערב-שבת כשעולה מן הרחצה, הנה הוא כתמר יפרח ופניו פנים חדשות, ניצוץ הישראלי בוער בו ומצהיר מריסי עיניו”… – – – השינים חורקות ארוכות, ארוכות…
ח
אחת לאחת ימנה מנדלי פה לפנינו את קלקולינו וליקויינו – על הסדר.
בימי ההשכלה שלו (ואפילו עוד ב“סוסתי”) התרעם והתריע והלעיג על השונאים האומרים, שהיהודים טפּילים הם. אז השיג את הדבר באותו המובן, שהיהודים עשירים הם, ממון-קורח להם, ומזיקים לאחרים, וצעק על זה, מתוך הכרת צדקתו הגמורה, שזה אינו נכון! בין היהודים יש רק עשירים מועטים, רובם ככולם עניים ואביונים ומסתפקים במועט. כמה נחוץ לה לסוסה? מעט תבן וחציר!… ברם, עכשיו נפקחו עיניו לראות אחרת. עכשיו כבר לא ראה בסביבה חזות-הכל, כי אם צירף לה לסביבה, לתנאי-החיים ולהשפעותיהם, את האופי שהוא גורם הרבה ליצירת סביבה ידועה ותנאי-חיים ידועים. עכשיו כבר לא היו לנגד עיניו האישים היהודים בלבד, כי אם גם, ובעיקר היהודי בה"א הידיעה. וביחוד: עכשיו כבר לא היתה לנגד עיניו השאלה עד כמה היהודי מוסרי וטוב מאחרים וכלפי אחרים, כי אם עד כמה הוא מוסרי וטוב ביחס לאחרים, מה שיעיד על ערך-עצמו. אמנם, גם עתה הוא מדבר וחוזר ומדבר על מיעוט האוכל והמלבוש הנחוץ ליהודי בטלוני (“יקום דור חדש מחור-קיבה לגמרי” – ינבא לנו עוד ב“ספר-הקבצנים”, ע' 7), אבל לא בתור המלצה והצדקה, כי אם בתור הערכת החשיבות ואי-החשיבות, בתור ציוּן הבדל-האופי שבין האוכלים לשובע ובין העתידים להיות מחוסרי-קיבה לגמרי (יִקָרא ביחוד בכך שני, ע' 100 ד"ה: “אף על זה”). כי עכשיו השאלה היא עבר מעבר לערכי ההפסד והתועלת במובן השכיח; כי יהא שבאמת היהודי התגר אינו גרוע מאחרים, ויהא שגם משובח, יהא שהקוֹקוֹטה היהודית אינה נופל, במוסרה מהקוֹקוֹטה האינה-יהודית, יהא שגם הגוי חי רק בעד עצמו ועושה תמיר רק מה שטוב לו אף שזה יזיק לאחרים, ויהא שהיהודי באמת פחות מזיק (תּזכר באגב-אורחא השיחה שבין מנדלי והגויים ב“בסתר רעם”, כרך שלישי, ע' 24) – אבל מה לנו מזה? הן גם היהודי הכחוש והרעב אינו פוסק מהיות שפל, מגונה, טפיל, כלומר, בריה שאינה יכולה להתקיים על חשבון עצמה בשום אופן (לרעת או לטובת אחרים – אין הבדל!), אלא אך ורק בגופם של אחרים ועל חשבון אחרים (לרעתם או לטובתם – זה לא נוגע!). יתעמק-נא המושג של מוסריות אצלנו ונראה, שאיך שיהיו הגויים ואיך שישוֹר אצלם סדר בלתי-מוסרי בחלוקת פירות העבודה, הרי, סוף-סוף, ובדרך כלל יש אצלם עובדה, יש אצלם דבר-מה יסודי, זאת אומרת מוסרי, שאינו ואינו לנו! הגויים גם כשאין דרכיהם ישרים, גם כשאינם חיים על פי תביעות המוסריות העליונה (תביעות המוסר המקובל, הגַלָחִי, הצבוע, של ה“כנסיות” וה“קודכסים” אינן נוגעות לנו!), הנה הם נמצאים בגדרה, מפני שכוחם אתם לחיות על פיה לכשירצו, ובכל אופן יכולים הם, אדנותם בידם, גם לבעוט בכל מוסריות ולהשאר מה שהם, מאחר שהם חיים, קודם כל, ורק חייהם מתוים דרך להכרה המוסרית האמיתית שלהם; בעוד שאנו, מלבד שאי-המוסריות שלנו עלולה לחתור, סוף-סוף, חתירה אחרונה מתחת לכל קיומנו, התלוי בנס ובאויר, הרי אנו טפילים ובלתי-חשובים ואי מוסריים בעל כרחנו, אפילו כשאנו עולם לגרדום על מלחמת היושר והמוסר, מפני שכוח אין לנו, מפני שיסוד-חיינו אינו בידינו, מפני שהקללה עלינו ועל זרענו, מפני שבעיקר אנו תלויים באחרים!
המחיה והכלכלה! הפרנסה, הפרנסה! יודע מנדלי את חשיבותו ועיקריותו של דבר זה (גם את אי-חשיבותו ושטחיותו של כל מי שמבטל את זה בהבל פה) ויודע הוא, בבואו להראות מאין בא אלינו בנימין גיבורו, לתאר את זה קודם-כל בפרק ראשון של ספרו הנוכחי, קללת לעג תוססת בזה הפרק לזה ה“אני אומר לך, למשל, הבורא יתברך שמו הוא אב הרחמים וישראל רחמנים בני רחמנים” (“קיצור מסעות”, ע' 100). לעג לאי-הדאגה וההסתפקות והבטחה של תולעת השוכנת בחזרת (שם, שם).
וכפרנסתכם וכאכילתכם כך תורתכם ורוחכם, מלאכי מרום! – יאמר מנדלי ליהודיו, יהודי בטלון – כך שאיפותיכם ואידיאליכם בדבר ארץ-ישראל, גאולה ועולם הבא. ידעתיך, ידעתיך, העם, אשר מחלציו יצא בנימין בעל-הדמיון ובעל-הבטחון! עוד בספרי “סוסתי” אמרתי: “שחתך, ישראל, שלא איש-מעשה אתה, אלא בעל-דמיון” (כרך שני, ע 83). עם דמיוני, עם על דרך הדמיון, על דרך המליצה, על דרך הלכאורה! ידעתיך, “עם של מטריאליזמוס”, שאינו עם מטריאלי, שאינו עם ממש, שאינו עם ארצי! ידעתיך, “עם של אידיאה”, “עם באידיאה”, עם שמימי, כביכול, שכולו מחוסר שמים עד הקצה, שכולו פראקטי, בכל פרטיו, בכל בניו, ובפרט בבנותיו… הוי, ידעתיך, עם, שמאושריו חיים על חשבון קפיטלים שנשארו בירושה – ובעין, כיום, אין כל בסיס, וביחד עם זה אין גם כל מעוף, הוי, ידעתיך עם מתהלל על שאין לו הווה, כי אם עבר, עם מתהלך בעתיד ובשמים – ודם וכובד וחשיבות להליכה זו אין… הוי, ידעתיכם, בעלי מסעות-בנימין!..
כאן כבר כמעט שאנו שוכחים מהו הרושם שעשה “היהודי הפולני” הזה, בנימין השלישי, “בכל כתבי העתים בלשונות-בריטאניה”. בכל אופן, זה ודאי לנו ש,חידושיו ונוראותיו" לא חדשו את פני האנושיות. ואם אנו נותנים לב לטיבו של היהודי, הרי זה לא ביחס לאירופה, כי אם ביחס לעצמו. ושוב: לא מה המה היהודים. זו אינה השאלה. היהודים שונים הם. יש בינינו עשירים ועניים, טובים ורעים, יפים ומכוערים, מוסריים ובלתי-מוסריים. השאלה היא: מהו היהודי? או יותר נכון: מהו החומר האנושי היהודי לבנין-החיים, להשגת דבר-מה, לנצחון ולכיבוש? מהו היהודי בתור חלוף?
ומנדלי מוצא: היהודי יודע ל“הסתדר” במקום שקדמוהו אחרים, לעלות במקום שלא נזרע, אבל להניח יסוד ולחרוש בקרקע בתולה אינו יודע. היהודי אינו יודע לחיות. חלוץ, איש-צבא, אינו לעולם. המון יהודים בשעת שרפה, בשעת אסון – דרך-נשים להם, הכרה פנימית, שאין כוח אלא לצעוק. ותכונת הנשים אינה רק לסאנצ’וֹ-פאנצ’וֹ של הדוֹן-קישוֹט הבטלוני. לסנדריל האשה, גלגולו של חיים-חנא בעלה של חיה-טריינא מ“ספר הקבצנים” (ראה שם, ע' 34), כי אם גם לדוֹן-קישוט שלנו בעצמו. גם בנימין בעצמו ירא מפני זֶלדה אשתו אימת מות (בפרק “בנימין וסנדריל יוצאים ביד רמה” ובפרק “זכות-אבות עמדה לתיירינו”), ומפני כלב קטן לא כל שכן (שם, ע' 103). ומי שרוצה לראות איזה איש-צבא הוא היהודי יקרא את הפרק השלושה-עשר של הספר הזה.
התמונה שלמה. אלמלי גם היינו כולנו צדיקים גמורים – הקללה בעינה עומדת. אבל כלום זה אפשר? כלום אפשר לבצה שכזו שלא תגדל משחיתים ומזיקים ממש? ושוב: ישותם של המזיקים – לגויים או לאחיהם, לעצמם ולבשרם – אינה מעלה ואינה מורידה לגבי הערכת טיבנו. העלה ומורידה צורתו של הרוצח היהודי, מעלה ומוריד זה שהרוצח היהודי – ה“חוטף”, למשל, של הימים ההם – פרצוף-פנים מיוחד לו. “אלו שני היהודים שלנו (ה“חוטפים”) מתפללים בכובד-ראש, מתאנחים ומתנודדים, מעקמים פניהם ופוצים פה בחן ובנעימות ובגעגועים וכו‘. לאחר התפילה כל אחד מהם נוטל כוס יין בידו, מברך ‘שהכל’ וטועם בתחילה מעט כמלוא-לוגמיו ומבחין בו וכו’. ומיד הופכים פניהם כלפי החבורה (שממה יצאו, כפרי מתוך העץ! – המרצה) ואומרים (ממש כבני החבורה! – המרצה): לחיים! לחיים! הלואי, שהבורא יתברך שמו ירחם על כלל-ישראל, עם עני ואביון! ובאותה שעה תולים עיניהם למרום ונאנחים אנחה חרישית ומגיחים הכוס אל פיהם בגמיעה אחת” (“קיצור מסעות”, ע' 153; והשוה לזה דמות-דיוקנו של שניאור-ווֹלף ה“חוטף” ב“בעמק הבכא”, ספר שלישי, פרק ד' כרך א' ע' 191, ועיין גם בנוגע לאנחה החסידותית הישראלית וערכה בכרך שלישי, ע' 36, בענין קלסתר-פניו של ר' יענקוץ). ושם מעבר לדף, במקום שהם “מסיחים על כלל בני-ישראל ואומרים, כבר בא מועד לרוחתם ולישועתם, ומה לעם זה, לעם-סגולה זה, שכך עלתה לו להיות מעונה ומדוכא כל ימיו?”… או כשהם “מרבים בשבחה של כנסת-ישראל, מקלסין רוב דעתו וחריפותו של מוח יהודי, כלום יש דבר בעולם, שאין היהודים יודעים אותו?”… הרי כל החכמות שבעולם… כבר מצויות ומרומזות בספרי היהודים, אלא שכל אלה הם דברים קטנים וראשית חכמה היא הנקודה"…
וכל זה בפי גזלנים יהודים, גזלנים ממש, סוחרים בנפשות-אדם ושופכי-דמים, בשעה שהם עושים צורה של “יהודים חשובים נאים וכשרים” – אתיקה ואסתיטיקה בחדא מחתא!
ט
אם הנוסע בנימין השלישי הוא בריה שנוצרה בדמיון-האמן על יסוד המציאות הבלתי-תרבותית של חיי בטלון, הנה חבר חי לו לבנימין בפִיוֹנֵריוּת, שכולו תמונה לקוחה מן המציאות ממש, מן המציאות החיה והגלויה לכל, ממעשים שנעשו ומדברים שחיו בפירוש, – הוא ר' ליב המלמד ה“לא-יוצלח מקבציאל, שלאחר ש”הגיעו הימים ונקפחה פרנסתו המצומצמת" מחמת “חמת ה' שניתכה פתאום על קבציאל”, נתעורר ע"י “הקול הקורא לקולוניות” ונזדרז לעלות “בעוז ה' ובזרוע-כוחו” לארץ-ישראל, בכדי להיות שם לבעל נחלת שדה וכרם, והגיע עד שיחור, “עיר גדולה בכרכי הים”, ושם נהיה חבר… לאגודת “שפה ברורה”.
“בימי הרעש” קרא ר' מנדלי לאותו סיפור, רוֹמאנטיקה וחיבת-ציון – סמי מכאן. אפילו מנדלי השני, התמים, יודע להעריך כמו את המקום ש“הקנין הלאומי” הזה – ארץ-ישראל – תופס ויכול לתפוס בחיי יהודי-התחום. “מה לו ליהודי בימינו ולנבוכדנאצר בימים ראשונים!” דברי יצר-הרע אלה מ“ספר-הקבצנים”, פרק ראשון, עולם על הלב, מוכרחים לעלות, כשחושבים על יחס יהודי ליטא ופולין וזאמוט לזו שהיתה לפנים ארץ-האבות. מה מסורות עתיקות אלוּ? הרי יש מסורות יותר קרובות, שגם הן כבר נתקדשו. מה קברים ישנים? הרי יש בית-קברות בקירוב-מקום. מה אגדות-התנ"ך? הרי יש אגדת ר' שמֶלקי. מה ירושלים? הרי יש כסלון, בטלון, קבציאל, ערי-מולדת ממש. מה ארץ-ישראל? באופן היותר טוב: חלום רחוק. ולא עוד אלא שיש אשר נחשוב, כי לא באופן היותר טוב; שטוב-טוב מזה היה דוקא – אוי לנו! – אלמלא היה החלום היתיר והעָקָר הזה נוסף על כל החלומות של העם העָקָר, שכל חייו חלומות רחוקים, רפים וגעגועי-עשן ורגליו לעולם לא תדענה מעמד… שטוב-טוב היה להירשלי אילו מימי-ילדותו למד לדעת יותר את “עמק-הבכא”, שבו הוא יושב ושבו ישאר, ולא היה שוגה בדמיונות על הירדן והשפיפון…
שלמה ב“ר חיים, אמנם, זוכר את ר' נחום רוזיבי, שהיה בא לר' חיים לסעודת ערבית ו”היו מאריכים על השולחן בדברי-שיחה על כותל מערבי ועל מערת המכפלה וכו' ומפטירין בשיחה מתוקה על התאנים ותמרים וכו' ועיניהם מבהיקות מרוב הנאה" (“בימים ההם” כרך שני ע' 219). אבל המעריך מנדלי יודע אחרת. “כלום ארץ-ישראל, ירושלים, ביטוי-שפתחם בעלמא הוא! – כותב שם שלמה – לכאורה זו הארץ ארץ היא, וזו העיר עיר היא: אדמה ועפר, אשפה וטיט כמו בכל מקום. כך נראה הדבר, ובאמת לא כך הוא. ומה הוא? דבר זה אין הפה יכול לאמרו, הוא דבר שבלב. בני-נכר לא יבינו את זאת, והיהודים מרגישים ומבינים”. אבל המעריך הריאליסטן, שקדם ל“בימים ההם”, יודע להעמיד את הטעמים במקום אחר, לאמור: כלום ארץ-ישראל ארץ היא וזו העיר עיר, אדמה ועפר כמו בכל מקום?! לא! כך רק נראה הדבר, ובאמת לא כך הוא. היחס לארץ-ישראל, לכאורה, ישנו, אבל באמת אינו. וכך יתכן יותר לומר מצד אמיתוּת-הדברים מאשר להיתעות בשוא ולומר איפכא: היחס, לכאורה אינו ואי-אפשר לו שיהיה – “ארץ-ישראל וירושלים ביטוי-שפתים בעלמא” – אבל באמת, במעמקים, בלב, ישנו, ו“היהודים מרגישים ומבינים”. יתר על כן: המעריך הריאליסטן יודע, שאם גם נניח, שישנו אותו יחס, ישנו אותו “דבר שבלב”, הנה עלובה, עלובה מאד היא ישות שכזו, ואולי כבר טובה ממנה אי-הישות הגמורה. משינצנץ זכר ארץ-ישראל בלב, כשנוטלים לברכה את החרוב בחמשה-עשר בשבט או כשרואים תמר, או כששוטר-העיר נוהג שררה ואימה יתירה על הציבור (“קיצור-מסעות” ע' 101) – מוטב שלא ינצנץ כל עיקר ולא יבלבל מוחותיהם של הבטלונים… הבטלונים אז “מסתכלים ומסתכלים בו – בחרוב – ונאנחים, עיניהם ליה ואומרים: הוי, ותוליכנו אבינו אב הרחמן, קוממיות – קוממיות בכל דקדוקיה וכוָנותיה, לארצנו” (שם). קוממיות בכל הדקדוקים והכוָנות, וכל זה בשביל שראו החרובים הללו את החרוב… הרוחניות של עם הרוח!…
ואולם הנה שנות השמונים והנה מעין רוח אחרת מסביב. גברה המנוסה מבטלון ומקבציאל – ואין אומר השב. נסיעה לאמריקה ושאיפות דימוקרטיות-ריבולוציוניות בספרות היהודית – ופרץ המשורר החברתי והאינטלקטואלי בראש. דוקטור ליאון פינסקר עם מחברתו כבר עמד בשדה הציבוריות הישראלית האמיתית, ובספרות העברית – לילינבלום, אחד-העם, זלמן אֶפּשׁטיין וערב קבצי “הפרדס” באודיסה. באחת: נולדה השאיפה – אמנם, לא תמיד ברורה ומוּכרה ולא תמיד מוסברה כהוגן – ליצור יהדות של ממש, יהדות סטיכית, יהדות בסיסית ועומדת על הקרקע, יהדות של ששת ימי-המעשה, ולא רק יהדות של שבת, יהדות של דיבור ושל רעיון ושל הלך-נפש. וכמו כן נתבטאה שאיפה חדשה, שציון לא תהא עוד רק חלום בשביל היושבים חוץ ממנה, כי אם ארץ-ישראל של מטה, “עפר ואדמה” בשביל היושבים בה ומשא-נפש ברור לכל תפוצות הגולה. היש אידיאלים גדולים מאלה? חיבת-ציון ממשית, שיבה לעבודת האדמה, שעליה חלמו טובי-העם בדור הקודם, כריב"ל וחבריו – וכי יש, וכי יוכלו היות, גדולות מאלה בעיני אמן משלנו?
מנדלי, שעיניו ראו ולא זר את מצוקות בת עמו, ששפתיו רוויות ממרירותם של חיי היהודים, ממרירותם וממה שגרוע ממרירות, הוא ודאי אי-אפשר היה לו שלא ירכין ראשו הישר לפי תורתו הארצית של הקארליני ב“ימי הרעש” (הקארליני הוא, כידוע, ד"ר פינסקר, בעל המחברת “אבטואֶמאנסיפאציה”). לבו כולו על צד ר' בנימין ב“לא נחת ביעקב” ((הסיפור נדפס ב“פרדס”), שצריך ללכת: “החובבים את האדמה ילכו להקולוניות, המלמדים למקום פלוני והרוכלים למקום אלמוני” (כרך שלישי, ע' 44). אבל מה תושענה לו תורות ודעות אלו, אם בעומק-לבו אם בעצם יודע הוא, שהלכה כ' יעקב-יענקוץ, שעמד ודרש מסברא דנפשיה, לשיטתיה ובקולו: הקולוניות אינן לפי טבע זרע-היהודים? מה יעשה מנדלי, היודע שהעיקר אצל אחיו בני-עמו לא המעשה אלא המדרש (שם, ע' 41), שאחיו בני-עמו לא המעשה אלא המדרש (שם, ע' 41), שאחיו בני-עמו אינם חלוצים, שאנשי-חילם הם ר' ליב המלמד ושאצל ה“צעירים” שלהם נהפכת גם הממשיות היותר פשוטה לדברי אַבסטראקציה, מפני שבכך ניחה להו? – קללת אלהים!
קללת-אלהים. מימות “כיבוש-יהושע” עד הנה! גורלות יפילו על ארצות אשר לעולם לא יכבשו. פרוֹיקטים והצעות ושאון ורעש עשן. ובמעשה – אין סבלנות כחוט-השערה, אין משהו אוֹן ואין עמידה לרגע על מקום אחד. העיקר של "פה אנו עומדים וממנו לא נזוז! " חסר לגמרי מספר-החיים של העם הזה –
הענין להלכה נדון מכל צד אצל שני המנדלים, ששניהם דברנים מופלגים. רבים הדברים והכונות בזה הסיפור ובשיחות שב“ישיבה של מעלה” וב“ישיבה של מטה” ובמקומות אחרים. יש טנדנציות, כמו שאומרים היום, שהיו רק לשעתן, טנדנציות פובליציסטיות (כמו נחיצות-ההשכלה, למרות כל ה“רעש” האחרון, בסוף “בימי הרעש”) ויש גם הוראות עמוקות מאלה. ואולם במה שנוגע לעצם הענין – מה כל זה ולאמן? אין לו לאמן אלא מה שעיניו רואות, והוא ראה מי ומי ההולכים… הוא ראה את טיבם של ההולכים והוא ראה את טיב הרגש הציבורי-המדיני שלנו, של כולנו…
כשאויבינו אומרים, שאין לנו רגש מדיני, כועסים אצלנו בחוגים ידועים. וכשעל לב עצמנו עולה הרעיון המחריד, שאין אנו מכושרים להראות הקרבה עצמית גדולה, כמו שמצינו אצל עמים קטנים אחרים (עמי הבּלקן, למשל, בפולמוס האחרון), עונים לנו החכמים והידענים בצחוק-בטחון: אותם העמים הקטנים כלל אינם מעוּלים ממנו בכשרון ההקרבה העצמית, אלא שלהם יש הסתדרות מדינית, הכופה אותם על כרחם להוציא להורג את בניהם על מזבח-המדינה, בעוד שלנו הרי אין הסתדרות מדינית ואיש איש הישר בעיניו יקריב. אבל התמם יתממו אותם האנשים ולא יחפצו להודות, כי רק ויכוח של דברים הוא, שכל טעם-ההבדל הוא רק בקריאת שמות שונים לדברים אחדים, בטרמינולוגיה. כי מה היא ההסתדרות המדינית, אם לא ביטוי כוח-העם, כשרון העם להסתדר בהסדרות חזקה? וכלום יכולה ההסתדרות המדינית לתת חוץ ממה שהעם נותן לה? האם כוח של לחש יש לה למלה הסתדרות, שבו תעשה כל הגדולות והנצורות? ואם לנו אין שמות של הסתדרויות שונות? יש ויש, רבותי! אלא שכוח מדיני, עממי, אין להן. ולא רק עתה, כשאנו מפוזרים כל כך בעולם. לנו לא היתה הסתדרות מדינית אמיתית מעולם, ואף הפיזור בעצמו היה בנו תמיד, והכל נובע ממקור אחד: כשרון מדיני אין לנו, זאת אומרת, אפסיים אנו.
עוד בספר “קיצור מסעות בנימין השלישי” אנו קוראים:
“בצלמונה יש קהילה גדולה של יהודים, כן ירבו. מי מהם ומאין הם ומה טיבם – דבר זה אינם יודעים בעצמם. אבל מסורת היא בידם מאבותם ומאבות-אבותם, שמוצאם מזרע-היהודים. וכפי שנראה מכמה וכמה מנהגיהם ומרשמי פניהם וחָטמם, מלשונם ומדרכיהם וכיוצא באלה, בדין הוא שיהודים המה, אלא שהם אספסוף פליטים, מקובצים משבטים שונים, מפני שדעותיהם משונות וכל אחד בריה בפני עצמה, ואילו האחד שיפול אין שני להקימו, אפילו אם ימות לעיניו…” ( ע' 134).
ובמקום אחר שם: “בתי כסלון מתוך צורתם ועמידתם נראה, כאילו הם מחולקים ואין אחדות ביניהם” (ע' 143). ו“בימי הרעש”: מהומה ומבוכה בקבציאל! צאן-קדשים נדחקים ונעשים עדרים-עדרים (השוה “לא עם, לא עדה, כי אם עדר” של יל"ג – המרצה), כולם הומים וגועים, ומקול המונם ושאונם תחרשנה האזנים. איזו עתודים, שנדמה להם דבר-מה בחזיונם, קופצים בראש ומשכים אחריהם את כל העדר, מעלים עמוד-אבק בפרסותיהם ומסמאים העינים עד שאינם רואים את הדרך. כולם רצים דחופים ומבוהלים בעינים עצומות" וכ“ו (כרך שלישי, ע' 75). מובן, שהאברכים הדברנים בעצמם, עושי תנועותינו והסתדרויותינו, “לא זזו ממקומם, שהיו צריכים להאריך בדרשות ושיחות נאות, ולהעיר על פי הדיבור תשוקת היציאה בלב אחרים”… ומי ומי החלוצים? ר' ליב המלמד ודכותיה, ששמעו, שכסף יש ויש, ומי שיקדים ויבוא ל”ועד", ישלח משם ישר לארץ-ישראל בצבים ובכרכרות והענק יעניקוהו בים וביבשה מכל טוב. –
האידיאל של “והיו מלכים אומניך” מאז!..
בני-אדם אחרים, בני-אדם ממש, אילו היו נמצאים במצבם של הקבציאלים בשנות-השמונים, לא היו יוצאים כך לתור להם מקום חדש ולא היו סומכים בכל על “כוח ידיו של הקב”ה וממונם של אחרים"…
אבל כוח-הבטחון שלנו המהוּלל! מילתא זוטרתא – הבטחון היהודי! האופטימיזמוס היהודי! האמונה היהודית בכוח-הנס, ש… שאין יודע מה יש בה יותר: אמונה או התרשלות… הרי עוד פישקא הפיסח אמר: “אין לאדם בכסלון אלא להיות יהודי – מאמין ובוטח” (כרך ראשון, ע' 90). “בטחון, בטחון, סנדריל! – קורא בנימין השלישי – בטחון היא מידה טובה, שנשתבחו בה יהודים!” (כרך שני, ע' 146). אחרי הפוגרומים היה העיקר שלא לדאוג אלא לבטוח, “כי הנה לא ינום ולא יישן שומר-ישראל” (“בסתר רעם”, כרך שלישי, ע' 19), ו“בימי הרעש” – הבטחון ירון ממש מעל כל עמוד ועמוד… “אמונה סמויה ובטחון עומדים לו להיהודי הנעלב בשעת דחקו”; “הריני יהודי בענותנותו ובביטול-כבודו ובבטחונו” – שני כתובים הם הבאים כאחד בסוף פרק ד' של הסיפור הזה (ע' 88). החשש ואי-הבטחון הוא רק מפני יתר היהודים הקבציאלים, שמא יבואו להפריע, שהרי “כל יהודי בריה בפני עצמה” ודואג לא רק לטובת עצמו, כי אם גם לתקלת השני… וזו תורת היהודי: “אם יש מקום להכנס, או להתגנב בו, התגנב ודחוק עצמך ובוא!… כל זמן שהנשמה בקרב פרתך הרעבה וטיפה של חלב מצויה בדדיה, חטוף וחלוב! ואם על ידי דחיקתך זו, שאתה נדחק ובא לתוך מקום פלוני, אפשר שיחרב כל הבנין – מה בכך, יחרב, גם לי גם לאחרים לא יהיה! איזו היא דרך ישרה משתי דרכים? כל שהיא נאותה לי, ואם לאו, אף על פי שהיא בפני עצמה ישרה, הרי אינה משובחה והדרך השניה שכנגדה טובה הימנה”(שם, ע' 86). והקארליני אומר: “חברים כל ישראל וערבים זה לזה רק בעניני העולם הבא, ובעניני העולם הזה רחוקים הם איש מחברו ואדם קרוב לעצמו. נהירנא, שבמידת אהבת-עצמו ישראל גוי אחד בארץ” (שם, ע' 97). בקיצור: עם מדיני פּאר אֶכסלאנס!
ור' ליב ה“חלוץ” של העם הזה, שבפניו החולנים אין, כידוע, טיפת-דם כחרדל (שם), שוכב וגונח וחולם. הגניחה היא “כך”, גניחה ישראלית, דבר שבהרגל, בלי טעם ניכר… “הריני גונח לי סתם… גניחה בעלמא… כדרכי”… (שם, ע' 87; והשוה לזה מה שהבאנו בפרק ו' בהרצאתנו); תחת זאת החלום חלום טוב הוא: שדה וכרם נחמד, ור' ליב “מטייל כאדון ומשגיח על הפועלים ומזרזם: עבדו, עבדו ואל תתעצלו במחילת כבודכם, אחי בני-ישראל!” (שם).
זה החלום, אבל לא זה שברו. מן החלומות של שנות תר“ם-תר”ן שומעים אנו שתים: א) שר' ליב משגיח בעצמו על הפועלים; ב) שהפועלים המזורזים הם מבני ישראל. החולם התמים! המציאות הארצי-ישראלית בשנותינו הרחיקה ללכת מזה. עברו, רבותי, את מושבותינו ושאו עיניכם נגבה וצפונה…
י
ברומן של דוֹסטוֹיבסקי “הרוחות הרעות”, בתוך השיחה הארוכה שבין סטאברוֹגין ושאטוֹב, יש פסקא שכזו: סטאברוֹגין האתיאיסטן שואל את שאטוב החוזר בתשובה, אם זה כבר “לכד את הארנבת, שממנה צריך לבשל את המרק”, כלומר, אם כבר מצא את האלהים, שממנו צריך הוא לעשות לו דת ואמונה.
" – אל יהין לשאול אותי את השאלה הזאת במלים כאלו, ישאל במלים אחרות, אחרות! – נזדעזע שאטוב כולו לפתע פתאום.
" – טוב, יהא באחרות, – נתן בו סטאברוֹגין מבט זועף, מר וקשה – אני רציתי רק לידע: היאמין הוא עצמו באלהים, אם לא?
" – אני מאמין ברוסיה, אני מאמין בקדושת אמונתה… אני מאמין בבשר-גואלנו… אני מאמין, שביאת המשיח השניה תהא ברוסיה… אני מאמין… – התחיל שאטוב מגמגם בהתרגשות שגעונית.
" – אבל באלהים? באלהים?
" – אני… אני אהיה מאמין באלהים".
לבן-העם האמיתי, לבן-העם, שיש לו חשבונות פנימיים עם עמו, עם טבע-עמו וגורל-עמו, אי-אפשר לחיות-לפעול בלי אמונה חזקה בעם הזה, באמיתו של העם הזה, בקדושתו, בכוחותיו הגדולים. אמונה זו יכולה להביא גם לידי אמונה באלהים, באלהי-העם, ב“רוחני” שבעם – אם גם לא תמיד למלא את הצורך הנורא באמונת-אלהים בכלל, להחליפה ולעמוד במקומה. סוף-סוף, הרי כל בעל רגש-אמת בא אל העולם דרך עַמו, משקיף על האנושיות דרך עמו וביחס לעמו, ונגוע יגע בו עד תוך-התוכות רק גורל-עמו, כלומר, גורלו הוא עצמו, הבן לעמו.
לא לחינם אמר גדול אחד, שהיחסים העיקריים של האדם הם היחס המיני והיחס הלאומי – ואידך פירושא הוא. דומה שאין צורך להוסיף, כי בין שני היחסים הללו גופא יש יחס לא-קטן. קיום-המין – קיום-העם.
מאושר היה אותו שאטוֹב של דוסטויבסקי, שלמרות ידעו כל קלקולי עמו וחולשותיו מבית ומחוץ, למרות אשר היו ימים והוא נזור לגמרי מעמו, לגור שנים אחדות רצופות בין האמריקאים, למרות אשר תיעב ובז למשכילים, לליברלים שבבני עמו, על כל שטחיותם, על כל קהותם, האמין, אף על פי כל אלה, ברוסיה, יכולה היה להאמין – מובן, “בהתרגשות שגעונית” – שביאת המשיח תהא בה, ורק בה…
ואולי גם לא יפּלא: למרות רוח העבדות הנוקשה שבעם-הרוסים, למרות האכזריות הקהה המתגלית בו לעתים קרובות, למרות סדרי-חייו הרעים, הרי זה עם של מיליונים עובדי אדמה חזקים וסבלנים, הרי זה עם של חיפושים ריליגיוזייים באמת ושל הרגשות תמימות, טובות ומעולות, שחָברו יחדיו אל אינסטינקטים איתנים, יעריים…
ואולם מנדלי – מה היה יכול לעשות ר' מנדלי לאלתרים, לפישקאים, לבנימינים ולר' ליבים שלו? מה היה יכול לעשות לעצמו, לר' מנדלי בכבודו ובעצמו? האם יכול היה לבוא על ידיהם לידי השקפת-עולם נשגבה, להתקרב על ידיהם לאמנות אלהים אמיתית, גם אילו חי בו הצורך בהשקפת עולם ובאמונה עילאה שכאלו? לאן יכול היה לבוא סופר העם הזה, שנזדקן ככה ואלהיו נזדקנו עמו?
כבר הזכרתי, שעוד בהיותו רק משׂכיל פשוט ובעל-גאוה ושטוח, משכיל ככל המשׂכילים, בעת שלא הביע עוד כל צורך להתעלוּת אסתיטית-אתית, כבר נהם מבלי משים על שנאתו תכלית שנאה את הסרסור…
אמנם, כלפי סרסרות ספרותית נקראה אותה הקריאה – ולא בלי “שמינית שבשמינית” של תלמיד-חכם טיפוסי, לא בלי “ראו, מה ביני לבין אחרים!” ואולם סופו הוכיח, שהיתה לו רשות לזה גם בתחילתו.
תכלית שנאה שנא אברמוביץ הצעיר את הסרסור הספרותי – לפי שעה – אבל את עמו הסרסורי לא רק שאהב אלא גם כיבד. מנדלי המשכיל-המשכיל וגם מנדלי המשכיל-האנטי-משכיל העממי – אַפּוֹלוֹגיטי הוא כולו ברוח הזמן ההוא. אפילו בימי “סוסתי”, ה“טכסא”, אברהם-יצחק תקיף, ה“פּריזיוו” וכו' עודנו טוען כלפי חוץ: אנחנו איננו גרועים מכל העמים. מדוע לא יתנו לנו לאכול? ישתנו רק התנאים, יתנו לנו רק לאכול, ואז יראו מי אנו! – וכלפי פנים: הוי על הרועים הרעים! הוי על בעלי-הטובות! הבה, אחינו בני ישראל, נבעט בבעלי-טובותינו, נעשה בדק בבית-הקהל שלנו – ואז הכל על מקומו יבוא בשלום. ברבנים ובדת-ישראל אינו נוגע לא רק מפני (כפי שהיטיב לציין מבקר אחד) שהריאלי שבו ידע את כל מיעוט-תפקידם ורעיעות-מצבם של אלו, את כל היותם נפעלים ולא פועלים, אלא גם, ובעיקר, מפני שבכלל לא בא להעריך את הדברים הערכה היסטורית ואמנותית, כי אם רק לפקוח עינים על הקלקולים הדורשים תיקון. הסופרים המחנכים מטיפוסם של גורדון ולילינבלום, דאורייתא קא מרתחו להו, לא יכלו לסבול את הדינים, את הפקודים ואת פקידי-הפקודים, הרבנים, כשהם לעצמם וכל ימיהם נלחמו לא רק עם האורתודוכסיה השוטה, כי אם גם עם האורתודוכסיה המשכילה, שבקהותה היא רוצה להעבירנו על דעתנו ולהשיאנו, שיש חכמה ויש אנושיות ויש שכל היסטורי בכל אותם החוקים השוטים, הרשעים והמגוחכים, שאין דוגמתם בשום קיבוץ בני-אדם חיים ושכל לב חי יתמרמר אליהם מדי התקלו בהם (ואפילו מה שאיזו חלקים מבני עמנו מתחילים לבלי להתחשב עמהם ועולם הקשה הולך ונשבר בסיבות שמחוץ לנו – עדיין אין זה פוטר את הסופרים המחנכים מהעריך את התעתועים הרעים כערכם בדברם על מפעלי דברי-ימינו החזיונות-חיינו). לא כן מנדלי מן התקופה ההיא, שודאי שלא יכול לצייר לו עיירה יהודית בלי טריפות-הריאה; שכפי הנראה לא התענין בזה, ואולי גם לא רצה בזה, בעיירה כזו – התיתכן הפרת דת בסביבה שכולה סינוֹנים לדת! – וכל עיניו היו נשואות אך להכנסת תיקונים במוסד החילוני – ה“טכסא”. סירכות-הריאה – דין-ישראל הוא, ואל תגעו בו ובבעליו, בבעלי-הסירכות, ואך לבעלי-הטכסא שימו לב, בהם תמרודו!
ורק עם בוא האמן ב“ספר-הקבצנים” לראות ראיה אמיתית את פני הדברים, מתחילה ההערכה הנכונה, זאת אומרת הבנת ההבדל העיקרי שבין ישראל לעמים ובין ישראל לישראל בעצם. הדתיות הישראלית, אמנם, אינה נפגעת בדיבור גם אז, בבאי-כוחה הרשמיים, למשל, אין אנו נפגשים, כמדומה, בכל הכרכים שלפנינו, ואולם את נושאיה בהמון אנו רואים ורואים, אנו רואים, שאצל היהודים אין ריליגיוזיות ואי-ריליגיוזיות, כלומר, יחס ואי-יחס לעולמות אחרים. אצל היהודים הכל ריליגיה מחוסרת-יחס. היהודים אינם עם ריליגיוזי, כי אם אנשים המחזיקים בדת, רבים מתוך צביעות ושפלות-הנפש, כדי שהדת תחזיק אותם, ובדרך כלל – מצות-אנשים מלומדה!
גם באותה תקופה, תקופת-ההערכה, אין מנדלי נוגע בערך העברי, העברי ההיסטורי, כי אם בערך היהודי, היהודי של היום, היהודי מסביבת הגיטו של רוסיה ופולין במחצית הראשונה ובראשית המחצית השניה של המאה התשע-עשרה. ואולם האמן כבר אינו מדבר, כמשכיל (וכמו שציינתי לעיל, בפרק ב') על הסביבה בלבד, כי אם על הסביבה והאופי. מתחילה היה העיקר: הוי, אנו סובלים צרות מן הסביבה, מן הסביבה הנכרית, מן הסביבה היהודית – אבל צרות, וצרות-הסביבה; ואולם אחר-כך, כשגדל, היה לו לעיקר, מה שהצרות, בעיקרן, בנו הן תלויות בהרבה; מה שאלמלא היינו אנו מה שהננו, אולי גם לא היו צרות שכאלו באות עלינו. מתחילה היה העיקר רק כאב-הצרות, אחר-כך – צער-העלבון, כאב הכרת האופי הלקוי…
אז נכתבו ספרי הבוז והביטול: “ספר הקבצנים”, “מסעות-בנימין”, “בימי הרעש”… בספרים אחרים יש שהוא בעצמו פוטר ברבה מקלקולינו התהומיים ב“אנחה יהודית”, יש שהוא נרתע לאחוריו מפני התהום ואינו ניגש להביט בו ויש גם – בשלמו מס לאידיאולוגיה הלאומית של סביבתו האודיסאית-התלמיד-חכמית – שהוא מוהל את נטף-הרעל בקדרה של שמן-זית. ואולם שלשה אלה כוחם הנורא בזה, שלקריאתם תוקפת אותנו אימת בחילה לפעמים עוד יותר מבהילה ובמידה יותר גדולה מזו שהמחבר בעצמו נתכוון אליה. יש גם באלה עמודים, שמנדלי אולי אינו מתכוון בהם כלל לזה שנדמה לנו, יש שהוא מסיח לפי תומו, ולא עוד אלא שיש שהוא, האמן, גם נהנה, נהנה הנאה מרובה על יכולתו לתאר אפני-חיים ידועים (וההנאה ניכרת!), ואנחנו באותה שעה חשים דוקא אחרת, אחרת, אנחנו מתמלאים אימת הבחילה…
“כל ישראל קבצן הוא וסגי” – קורא אלתר ברצונו של מנדלי. סגי היה וגם יותר נכון אילו היה אומר: “כל ישראל סרסור הוא”…
הסרסור! הבריה דלית לה מגרמה כלום; שאין לה כל קודש וכל דאגה לציבור; הבריה, שאינה מוסיפה לעולם משהו על מה שהיא מעבירה מיד ליד; הבריה החיה תמיד מתיווּך בין שני צדדים, ולפיכך עליה להסתגל מיד לשני הצדדים; הבריה, שאינה מוקירה ואינה יכולה להוקיר כל עצם, ובראשית כל ובאחרית כל היא נותנת לבה רק לשוה-כסף של החפץ…
הלא גם “התורה הקדושה” בעצמה אינה אלא “הסחורה הכי-טובה” שירת הערש של היהודי; הלא גם דף-הגמרא ופרק-המשניות אינם נערכים לעומת כתב-הבקשה בשפת-הממשלה אלא על פי מחירם של זה ושל זה (כרך שני, ע' 154, וכרך שלישי, ע' 75). “וזו הרי היא דרך היהודים וטבע שנטבע בהם מקדמת דנא, בזמן שרואים מטבע-זהב אצל ברנש, יהיה מי שיהיה, הרי הוא להם לאלהים” (שם, ע' 36 – 7 ).
כמה רחוקים הפסוקים החותכים האלה מאותה הגאוה הלאומית של ראשית תקופת חיבת-ציון המודרנית, שהתבטאה בצורה נאיבית כל כך בשירו של המצי"ר מאנה: “עם עולם”:
אָז תִּרְאוּ, תָּבִינוּ,
תַּשְׂכִּילוּ, תַּאֲמִינוּ,
כִּי נַעֲלִים אָנוּ עֲלֵיכֶם.
לֹא יִירָא כָל רֶצַח,
לֹא יִבּוֹל לָנֶצַח
עַם מוֹצִיא רָב אַנְשֵׁי רוּחַ…
איש רוח רב – בנימין המשולח – יש, אמנם, גם באותו הסיפור, ב“לא נחת ביעקב”, שבו נאמרו הדברים ההם. אבל איש-הרוח ההוא יורד ונופל. הזהב מנצח.
אמנם, זאת אינה אומרת, כי אותה הגאוה הלאומית החיבת-ציונית זרה למנדלי לגמרי. להפך! עם כל יחסו הפובליציסטי השלילי אל חיבת-ציון בתור תנועה ישראלית, שאנו מוצאים בפגישותיו עם “פלוני” ועם ה“קארליני” (בכמה מקומות ב“בימי הרעש”, וביחוד בע' 92), הנה האידיאולוגיה החיבת-ציונית, ודוקא הבעל-הביתית, שריח בית-כנסת של נאורים נודף הימנה, קרובה אליו בהרבה. גלות וציון, ז’ארגוניזמוס ולשון-קודש – בודאי! יהדות!… ובאמת, ההוא, משורר-הסביבה, שהתחיל בידיעות-הטבע על פי דרישת הסביבה המשכילית ולצרכה ושבאותה שעה נמצאו בפיו גם קולות-קריאה סמולנסקיים טהורים: “כל עוד שפתנו וספרותנו אתנו לא יחת ישראל מעם” – ההוא לא יושפע כלל מהסביבה החדשה של ק"ק שיחור וכנופית מכריו שם, אותה הכנופיא של עודרי יהדות ולשון-קודש ויושבי “ישיבות-הועד” בתוך עיר של מאות אלפי יהודים בורים ומתבוללים? “חיי כנסת-ישראל – לא פסקו החברים באותה העיר הגדולה מדבר באזני ר' שלמה השכם והערב – אף על פי שנראים כעוּרים, שחורים וסמרטוטין מבחוץ, אבל נאים הם בפנים. רוח כביר בתוכם, רוח-שדי הוא נושב תדיר ומכה בהם גלים, לטהר אותם מכל זוהמא ורקבון. הזיקין והזועות, שמתרגשים ובאים עליהם לפרקים, הם ממרקים אותם ומחדשים את כוחם. דיוגינוס הוא ישראל באומות-העולם, ראשו בשמים ועל אל-אלים יחשוב נפלאות, והוא בעצמו דר בחבית ותחום-דירתו מצומצם, ד' אמות. תחת גל עפר ואפר בחדר ובבתי ישיבה ומדרשות מתלהטת אש-תורה ומחלקת אורה וחום בין כל העם, מן הקצה אל הקצה, וכל בניו, הקטנים עם הגדולים, לומדים ויודעים ספר וכו' וכו' (כרך שני, ע' 181). והדברים האלה אי-אפשר היה להם שיעברו בלי כל רושם, בפרט שהשומע היה מוכשר מאליו לקבלם. ומכאן ההתפעלות שבאותו כך שני, ע' 208, ד”ה: “עתה יבוא וילגלג מי שימצא את לבבו”; מכאן האפותיאוזה הרבה של חגי ומועדי ישראל בשורת סיפורים-מאמרים שלמה בכרך שלישי (שהגדול שבמנדלי, אמנם, מציץ גם שם לפעמים לתוך החרכים, אבל בעל-הבית המעונג עונג שבת ויו"ט חוזר, בכל זאת, פעם בפעם לעַלה ולקַלס); מכאן דברי הקילוסין ולבנימין בעל-החכם ובעל-העצה (לבלי להחליף בבנימין הנוסע, אף על פי שאליבא דאמת ערכו של אחד אינו גדול משל חברו), שהמאור שבתורה נוצץ בתוך עיניו ועל מצחו הגבוה רמז יש בו, כלומר, אחד מאלה מיוחסי-עולם עתיקי-יומין שירדו מגדולתם 3…
ברם, הזהר יזהר הקורא תמיד להבדיל אצל האמן האמיתי בין המוֹטיבים העיקריים והבלתי-עיקריים שלו. מסירת ארחות-החיים של היהודים עם כל מה שיש להסיק מזה – זהו המוֹטיב העיקרי אצל מנדלי, לא כן הקילוס המליצי, שאינו אלא ארעיי, מין תשלום-מס לאיזה רוח שׂוֹרר כיום ולגירסא דינקותא מן העבר – דברים שלא מיד אפשר להמלט מהם. וסוף-סוף, הרי ראינו, שאפילו כשהוא בא להשתחוות לבנימין היועץ לא יסור הלעג הבלתי-נדחה מעל שפתיו בתיאור ביתו ומעמד-חייו… מה שמוסיף במידה ידועה קוֹמיוּת לפרצופו הקוֹמי של הטוב שבנמלי-כסלון (ר' בנימין זה, המשובח בקן-הנמלים הכסלוני – כי גם לקן-נמלים יש מובחרים ומשובחים! – הרי, סוף-סוף, בעל צורה קוֹמית הוא, שמתוך טעות עמד מנדלי ושיוה עליה הוד של טרגיות).
ובאמת אמרו: לא יראה רוח האדם הישראלי כזאת, רק כזאת שב“ספר הקבצנים” ו“מסעות בנימין” – וחי. לא יראה הסופר העברי כך, רק כך – ויכתוב. מחנוק! מחנוק! מחנוק! ורק הרוח הבריא של איש-סביבה בריא כמנדלי הצילהו, הראה לו לפעמים, לאשרו ולהצלתו, גם לא זאת, הראה לו איזה פרטים, אחרים, יוצאים מן הכלל, הראה לו את ר' אברהם, את ריזא הפונדקאית, את רפאל הקומיס – ויחי מנדלי זקננו, ויחי ויכתוב, ויכתוב לנו את “בעמק-הבכא”!
נמצאו די אונים בנפש האלון השָׂב גם לזאת!
אכן היו ימים – ואין תימה, כמובן! – ש“ברוגז ובוז עזב את כסלון ואמר, אין לי עוד חפץ בה וביהודיה ולא אוסיף עוד לטפל בהם עד עולם” (כרך שלישי, ע' 14 – 15 ). וכך “עברו ימים והוא שתק, לא פקדם לשלום ולא כתב להם דבר”. אך “פתאום היה מעשה והתעוררו בו רגשי-געגועים לעיר-מקלטו זו ולכסלוניו, הנאהבים והנעימים, לבלות אתם ימי חייו במנוחה, קפואים על השמרים כקדם” (שם, סוף פרק א' מסיפור “בסתר רעם”)
במנוחה ובקפאון. כי מתחילה, בשנות עליתו ועמידתו, היה יוצא אל תיאור-הדברים אך מתוך הערכה. תמיד ניסר הקול: עם זה חי כך ולא כך, כך עם ישראל מתפרנס, כך הוא פרק ורבה, אלה הם מנהגיו, אלה הן דעותיו, מלא הוא נודדים רומנטיים כאלתר ופישקא, נוסעים אמיצים כבנימין וסנדריל, חלוצים מסורים כר' ליב ור' מנדלי. שמע מינה… היהודים הם כך, ומה שלא יעשו ואיך שלא יתנהגו – יהיו כך. יהיה כך. ההערכה מתוך כך באה עד קצה. הכל איפוא כבר היה ידוע; להוכיח כבר לא היה צריך כלום. ונתבצר מקום לתיאור-הדברים מתוך מנוחה וקפאון.
בציור לידת הרשלי ב“בעמק-הבכא”, לידת נפש חדשה,שלכלכלה לא יהיה במה, כבר אין אנו שומעים את קול חירוק השינים על הבטחון היהודי מחוסר-הבסיס, כי אם קול אחר, לגמרי, קל יותר נוח, יותר שלו, יותר אנושי-שיר ומלא בת-צחוק של חמלה…
אמנם גם כאן, ב“בעמק הבכא”, אנו עומדים על כך הסתירות שבחיינו, גם כאן אנו רואים את הפיכחות ואי-החושיות, את החוסר-האמונה והסמיכה על הנסים; גם כאן אנו רואים את כל השליליוּת שבר' אברהם אפילו, ואת כל האימה שבפרחי-הגיטו הטיפוסיים, באותם גידוּלי הבּצה שלנו הכסלונית – הבריות האדמוניות היפות, שגם נפשות-אדם אינן להן אלא סחורה ועסקי סרסרות. אמנם, גם כאן עוד יוציא לפעמים נחש-ההערכה את ראשו. ואולם החמלה השירית מרככת את הכאב. הן עוד ב“ספר-הקבצנים” קראנו: “כל תוכחתם של מוכיחים וספרי מוסר אינה מזעזעת את נשפי ומביאה לידי חסד ורחמים כאנחה מלב נשבר וכהגה וקול-הברה של כינור” (כרך ראשון, ע' 94).
ב“בעמק-הבכא” – יהודים פרטיים, בעיקר, ויסורים פרטיים. “כשהנשמה כואבת ושרויה בצער היא צועקת וסופדת ושפה אחת ודברים אחדים לה בתוך כל בני אדם. לשונו של הלב היא לשון אחת לכל באי עולם” (שם). כולנו נמקים ביגוננו – ומה טוב? ומה רע?
“שנאתי את הסרסור”… ואולם הגם את הסרסור הנדכה והאומלל, המוביל את ר' ליב ור' מנדלי אל הקארליני, שנשאר לבסוף בלי כל, וכל יגיעו עלה בתוהו (“בימי הרעש”),והגם את ר' אשר הסרסור מחוּסר-הלחם ב“בעמק-הבכא” – הגם אותם אפשר לשנוא? לא, נגש אל הנפשות החיות האלה כמו שהן, נחיה אתן, ואז ודאי נראה – אם נצטרך לזה – שגם אצלן, אחרי הכל, יש – לא תאמינו? – מעין איזו רוח יתירה, רוח-אדם… מהיכן? אבל כך הוא הדבר…
כך הוא הדבר. תהיינה קבציאל וכסלון ובטלון מה שתהיינה – אבל הלא יצורים חיים גרים בהן, יצורים אומללים, סובלים ונענים. לא נדכאים מן הגויים, לא נדכאים מבעלי-טובות, לא נדכאים מחמת רוע-תכונתם – נניח לזה! על זה כבר דיברנו! כך! יצורים חיים כשהם לעצמם, חלשים, עניים הרוצים להתפרנס, הרוצים לחיות, הרוצים לנשום… המון בית-ישראל – לא בוּרז’וּאזיה יהודית שבערי המערב, שכל דברי האנטישמיים ביחס אליה הנם אמת וצדק, אם נאבה להודות ואם לא נאבה; לא תורנים יהודים במזרח, נושאי מוסר- היהדות ודואגים למהותה ולקיומה; כי אם הרשלי ואביו ואמו, משה’לי ואביו ואמו, ואחיהם ואחיותיהם של הרשלי ומשה’לי, ביילה ואביה ואמה, בני ביתו של ר' אשר הסרסור… המון יהודי חי בעמק-הבכא… רגשותיהם של כל אלה, געגועיהם של כל אלה, אמונותיהם, דמיונותיהם, תקוותיהם של כל אלה… שלנו! שלנו!… איזו רחמנות!
לא רגשי כבוד והערצה, לא קילוסין ופאתיטיקה, כי אם רק רגש-רחמים אמיתי של עממי בריא הוא הנותן את הנעימה המיוחדה לקולו של מנדלי ב“בעמק-הבכא”, אותה הנעימה המרעידה את הלבבות, מכמירה את הניחומים וסוחטת דמעות חמות מן העינים – עד היום הזה!
גדולה חמלה. וגדולה היא עוד יותר המנוחה, שבה יסופר על חיי שלמה ב“ר חיים בימים ההם. רוב הפרקים כאילו נכתבו לכתחילה לשם כריסטומאטיה מראש ועד סוף. גם המספר גם הקורא אינם צוחקים ואינם בוכים, אינם תמהים ואינם מרחמים, כי אם מלאים שמיעה וראיה. אנו קוראים, למשל, את הפרק השלישי (כרך שני, ע' 192) ורואים את ההשגות הקטנות והמידות השמיות המשונות והאמונות התפלות והנימוסים המגוחכים – ואין רוגז! ר' חיים בעצמו הלא מכּרנו הוא: בר' בנימין המשולח ראינו מקצתו. אלא שאותה צורה, מפני המתיקות המכוּונה שבצירוף-צבעיה, עושה עלינו את הרושם המהופך מזה שאליו נתכוון המצייר. לא כן כאן, שהכל בא בשקט וביד בטוחה. שלמה הקטן בעצמו יושב כאן (בפרק ששי) ורואה חלום באספמיא, ממש כמו הרשלי בילדותו ובנימין השלישי בגדולתו, אבל כאן אין כעס ואין לגלוג, כי אם קבלת דברים שלוה, קבלת דברים כמו שהם, קבלת דברים, שהדר-השׂיבה חופף עליהם. ואפילו כשיסופר כאן על דרך בני-ישראל לצעוק בשעת הסכנה ו”להתחזק ולפצות פה ולומר שירה בגאון ובקול ענות גבורה" לאחר הסכנה (שם, ע' 211 וגם ע' 223) – הטעמת הקול אחרת היא. קול שכזה שַאֲנִי. בכל הספר הגמור הזה ( כל פרק ופרק שבו הן ספר גמור הוא) קול אחר ואויר אחר. ציוּנים שלֵוים בספר-זכרונות. התמזגות נוחה עם צורות-חיים קופאות, בריאוּת ומנוחה של בריאוּת.
מילואים4
I
“אחר שכל העולם שונאים את היהודים – שאל אותו סופר רוסי בתמימות – וכי אפשר לאמור, שכל העולם חייבים והיהודים זכאים?”
ושאלה כזו – מוסיף אחד-העם בעצמו באותו מאמר, ב“חצי-נחמה” – מתגנבת עתה גם אל לב רבים מאחינו: וכי אפשר לאמור, שכל אותן התכונות הנשחתות והמעשים הרעים שכל העולם מיחס ליהודים אינם אלא ‘בדותא’?" (על פרשת דרכים". חלק א‘, מהדורא ג’, ע' 135).
ואחד-העם אומר: כן, אפשר לומר, שכל אלה אינם אלא בדותא. הוא אינו מתפעל כלל מפני הסכמה הכללית, כי אין שקר ואין איולת, אשר לא תוכל לבוא עליו ההסכמה הכללית הזאת, אם אך תנאי החיים נאותים לזה. לו לא איכפת, כנראה, מה שתנאי החיים, אמנם, נאותים ונאותים לזה, שתחובר עלינו הסכמה כללית שכזו מצד ההמון, באשר שהאמת האמיתית הלא על צדנו היא וההמון המסכים אינו אלא המון. בכלל, המון בני האדם יש להם היקשים מוטעים, כגון לדון “מן הפרט על הכלל” ואת ההגיון הנכון לא ידעו. "כל החזיונות הנראים באיזה דבר פרטי רגיל ההמון ליחס אל הכלל, שהדבר ההוא מתחשב עליו לפי שמו התמידי, מבלי להתבונן, כי ‘פרט’ אחד יוכל להתחשב על ‘כללים’ רבים ביחד, כלומר, להיות שותף בתכונה אחת עם פרטיו של כלל אחד ובתכונה אחרת עם פרטיו של כלל אחר בעוד שהשם הנקרא עליו מציין רק את התיחסותו לאחד הכללים באחד מצדדיו, לא בכולם. על משפטים ממין זה תוכל להשען, וגם תשען באמת, ההסכמה הכללית ביחוּסה אלינו: פלוני ופלוני הם יהודים לפי שמם ורמאים לפי תכונתם; שמע מינה, שהיהודים הם לפי תכונתם רמאים. ההגיון האמיתי ישיב, אמנם, על זה, כי אף אם היו באמת כל היהודים בדורנו רמאים, אין מזה עוד ראיה, שהיהודים הם רמאים, כלומר, בתכונת הרמאות הנמצאת בכל יהודי נמצאת בו מצד התיחסותו אל הכלל יהודים ולא מצד איזה כלל אחר (למשל, כלל-‘סוחרים’), שגם אליו מתיחס היהודי בתור פרט, ביחד עם אחרים אשר דבר אין להם עם הכלל יהודים, (שם ובע“ב, עי”ש).
“ההגיון האמיתי”, כפי שהקורא רואה, הוא בדברי אחד-העם ולא בהסכמה הכללית ההמונית, ועל זה היינו יכולים איפוא לשמוח – אלמלא… אלמלא ה“דא עקא” שבדבר. דא עקא, ראשית, שלא רק ההמון הפשוט, ההולך כבהמה בבקעה אחרי ההסכמה הכללית, כי אם גם רבים מגדולי האנושיות, מהמהפכים הגדולים, שבעטו בכל הסכמות כלליות, עָינו אותנו, תיעבו אותנו, בזו לנו. הלא דבר הוא… ושנית, דא עקא, שאותו ההגיון האמיתי הפילוסופי של אחד-העם באמת אינו זר למקטרגינו, החכמים וההמוניים גם יחד, שבכל אופן אינם תינוקות כלל ואינם דנים כלל מן הפרט אל הכלל, אלא, להפך, מן הכלל אל הפרט. לא דידוּקציה – חס ושלום! ידיעתם את הכלל מן הנסיון ההיסטורי באה להם, ודא עקא, שהמעמיקים שבהם דוקא אינם דנים לרעה כל פרט ופרט יהודי, שיכול הוא להיות גם לא סוחר ולא רמאי, או, אם תמצאו לומר, גם סוחר ולא רמאי, כי אם את הכלל הם דנים. הם אומרים: אומה חנוָנית ומַלוה-בריבית זו בכלל דרך רע לה בעולם, תפקיד רע היא ממלאה, תכונות רעות בה במטבע ברייתה, כנראה ממעשיה ומחנוָנותה ומעסקי-הריבית שלה ההיסטוריים, וכל זה ניכר ומתגלה אפילו בפרט הטוב, הישר, המוסרי – להוותו. הקללה והעוון והאסון של הכלל הזה נחרתים בבשר כל פרט ופרט שלו ומניחים עליו את חותמו להיות נופל מן הפרט הדומה לו של כלל אחר, כלל חשוב, ברוך, מאושר.
אבל אפילו אותו הלימוד ההמוני והבלתי-הגיוני “מן הפרט על הכלל”, שאחד-העם מתמרמר עליו – וכי באמת אין לו כל מקום במחשבות-החיים של בני האדם? ודאי, “התבונה הצרופה”, שלנגד עיניה רק היקשים על פי חכמת ההגיון, לא תאבה לדעת ממנו. אבל הנה האמנות, שלנגד עיניה תמיד חיי האדם הבלתי הגיוניים, האמנות, עד כמה שאנו יודעים, הולכת דוקא בדרך זו של כיוּל הפרטים הנפגשים לה. האמנים, שגם הם מחפשים לדעת את העולם והחיים לא פחות מבעלי “התבונה הצרופה” – על יסוד מה יסיקו את מסקנותיהם האמנותיות, אם לא על יסוד הנסיונות שהם מקבלים מן הפרטים שהם רואים יום-יום? בהכרח תלמד האמנות מן הפרטים על הכללות, בהכרח תכייל, בהכרח תבקש למצוא בכל “תכונות”, השנואות כל כך על הפובליציסטן שלנו. ואף האמן שלנו מנדלי מוכר-ספרים – האם לא ילמד משוכני-כסלון הפרטיים על תכונות-כסלון בכלל? האם לא ידבר על השפעת התכונות הכסלוניות על שוכניה של כסלון? האם לא הטיפשות שבמאכלי היהודים ודירותיהם וזיווּגיהם ומלבושם וארחם ורבעם והמהומה והיריד שבמרחצותיהם ובפונדקיהם, האם לא כל זה, שפגש באיזו קיבוצים פרטיים, יגיד ויעיד לו על אודות טבע-עצמותו של היהודי בכלל, על אודות האופי היהודי? שובו, רבותי, וקראו את העמודים הראשונים של “בסתר רעם” (כרך שלישי) וראיתם על איזו יסודות פרטיים, בלתי-הגיוניים, בלתי-מדעיים, יצרף האמן שלנו את קולו להסכמה ההמונית הכללית.
II
ההסכמה הכללית. לא, רבותי! מפני ההסכמה הכללית הגויית כשהיא לעצמה לא נֵחַת. הטרם נדע, איך הסכמות נעשות ומי הם לפעמים בעלי-ההסכם? ואולם גם להסכמה הכללית שלנו, של בעלי האידיאולוגיה הלאומית הידועה, כי אפשר ואפשר לומר, להפך, שהכל חייבים ואנו זכאים, כי יש רק תנאי חיים חיצוניים, אבל לא סיבות-חיים פנימיות לקטרוג הכללי עלינו – אל-נא נטה אוזן. למה בכלל תהיינה הסכמות מקובלות בינינו?
אם הגוי הגס הווּלגארי והאַקטוֹרי שבשקספּיר, שדוקא הוא ודאי שכבש את עולם-הרוח האירופי זה שלש מאות בשנים, עשה במזימה ובבלי דעת את שיילוֹק היהודי לשואף דם ונקם, הרי נשחק וננוד בראשנו ל“ראש-של-גוי” זה, שלא יכול להשיג (כגויים הרוסים עד היום, המאשימים אותנו, שלצורך-דתנו נחוץ לנו דם), כמה נקיים היהודים מדם ועד כמה אין שייכות ליהודים עם דם ממש, עד כמה זרים ליהודים המשקאות החריפים –
ואולם אם – לאסוננו! – כזב בפי הצוררים האומרים, כי אנשי-דמים אנו, מי יודע, אם גם שקר הוא בפי מבזינו מבחוץ, ובעת האחרונה גם בפי שונאינו מבית כי מחוסרי- דם הננו… אם נקיים אנו מעלילה אחת, מעלילה שלהם – וכי כבר נוכל להתנחם, שכשם שלעלילה זו אין יסוד, כך גם אין יסוד לכל מה שאחרים טופלים עלינו מתוך בוז ושנאה, ומה שיותר נחוץ לדעת – שאין כל יסוד ואין כל מקום לבוז ולשנאה?
ובינינו לבין עצמנו. שאלה אחת קטנה, רבותי! שאלה אחת קטנה, אבל חמורה וגם במובן ידוע עיקרית, שלפלא יהיה, אם לא תתעורר בכם בעצמכם מעולם: מה אילו היה איזה עם אחר במצבנו, ואנחנו היינו הגרמנים, הרוסים וכו' – האם לא היינו בזים לו? האם לא היינו שונאים אותו? האם לא היינו מטילים עליו מבלי משים כל עוון ואשמה?
ברם, מימי “הדעה הלאומית” בספרותנו, הדעה שעוד לפני עשרים שנה ציין אותה “מנחם הסופר”, שהיא מוליכה אותנו לקאנוֹסה, נתאזרחה הקריאה האחת: שקר כל הדבר אשר אויבינו צוררי-בני-שם מחפים עלינו ועל תכונותינו! עפרא לפומא דאומרים, כי פאראזיט הוא היהודי, כי אנטי-מדיני הוא היהודי, כי אין דבר קדוש ליהודי, כי אין היהודי קשור לשום דבר באמת, כי רק אל הריוח הרגעי עיניו נשואות, שקר! שקר! לא-נכון! לא-נכון! הן ראֹה ראינו, כי דת-היהודים היא דת של עובדי אדמה; הן ראה ראינו, כי היהודים יצרו להם מדינה רוחנית לאחר שאבדה מהם הממשית; הן ראה ראינו, כי דברי ימי ישראל הם מחאה נמרצה אחת נגד תורת החומר; הן ראה ראינו, כמה הקריבו היהודים על מזבח-דתם, כמה עלו על המוקד; הן ראה ראינו, כי ישראל הוא עם שאין לו הוֹוה, כי אם רק עבר גדול ועתיד גדול; ולבסוף: הן ראה ראינו, כי עם-ישראל נתקיים על אף ולמרות וכו' וכו' וכו'.
הנה “ההסכמה הכללית”, ששׂררה בספרותנו העברית בחצי-יובל-השנים האחרון. ואולם הוא הדבר, שההסכמה הכללית, כפי שהורנו אחד-העם, אינה משענת כל כך בטוחה. הפקפקנים והכופרים מגיעים גם עדיה וחותרים תחתיה וגורמים לשינוי ההסכמה הכללית…
III
הפקפקנים והכופרים שלנו, שבאו לספרותנו בעת היותר אחרונה, אומרים: מה? היהודים נתקיימו? כן, אמת, נתקיימו. אבל ההתקיימות, רבותי, עדיין אינה זכות. ודאי טוב לאדם, לעם, לכל אורגניזמוס היוֹת מאי-היות, טוב לחי מן המת ונעים הקיום – אבל הקיום כשהוא לעצמו עדיין אינו מעיד על אופי חשוב. בן-אדם זה, למשל, הגיע לזקנה מופלגה – טוב מאד; אבל מפני שׂיבה, אם שיבתו אינה תוצאה של תכונה רבת אונים וחיים נעלים, לא נקום ופני זקן לא נהדר בזכות זקנותו גרידא.
היהודים הם אחד מן העמים הקדמונים, שנשתּיירו ונתקיימו. איך אומר מנדלי? “שיירות הולכות ושיירות אחרות במקומן באות – והכסלונים והקבציאלים לעולם אינם פוסקים” (כרך שלישי, ע' 103). אבל עובדה זו עדיין אינה מלמדת אותנו כלום. לא תמיד המעולה מתקיים; אלא שקיום הגון מתקיים תמיד רק המעולה. ודאי יש איזה סוד בזה, בקיומנו הארוך, ודאי יש איזו סיבה מיוחדת – כל ההוָיה מלאה סודות וסיבות – אבל אנחנו לא נוכל לדעתם. אנחנו יכולים לדון רק על ערך-קיומנו, על אופן-קיומנו. ואופן זה אינו נותן לנו כבוד ביותר.
עמנו נתקיים. אבל יש קיום סוציולוגי ויש קיום ביולוגי. “זו הנמלה הכסלונית שתי קרני המישוש לה בתבנית ידי אדם, ובה תמשש כל דבר הנמצא לפניה בדרך. ולה חוש-הריח טוב ונפלא מאד להריח מרחוק כל דבר-חפץ, ואפילו הוא טמיר ונעלם תשע אמות בקרקע, או צרור בשמלותיך. עם לא עז הבריות הקטנות האלו ובתחבולות מחוכמות הן משיגות צרכיהן, והוא מחסד הבורא ורחמיו על כל מעשיו, היושב וזן אותם עם ביצים כנים יחדיו” (כרך שלישי, ע' 14). “אנו ציבור וגל של נמלים” – אומר ר' שלמה בר' חיים לבני חבורתו בפתיחתא דמנדלי מוכר-ספרים ל“בימים ההם” (כרך שני, ע' 182).
כן, אנו מתקיימים, אנו חיים. כן; אבל מה הם חיינו? ירושה אין לנו. דור לדור לא יוסיף כלום. ומה שהורישו – הספרות הרבנית – מוטב היה אלמלא נפלה לנו ירושה זו. אבל, בכל אופן, עכשיו היא הולכת וכלה… כל חזיונות-חיינו אומרים לנו, כי רק המונים יהודיים ישנם, החיים חיים ביולוגיים נמליים, אבל עם יהודי קיים במובן הסוציולוגי, עם שדור דור בו הוא אריח נוסף על זה שקדם לו וכל חלק וחלק שבו מאוחד עם חברו – עם יהודי כזה כמעט שכבר אין בעולם. כל חזיונות-חיינו מעידים, שאילו היה אָפינו אחר, לא היינו, אולי, מתקיימים, אלא שאילו אף על פי כן היינו מתקיימים, אזי היה קיומנו עתה אחר לגמרי. וכשאנו צועקים כיום הזה: אנו אם עתה לא נהיה לאחרים, אנו אם עתה, בהשתנות תנאי הסביבה, לא נהיה לעם-סגולה, זאת אומרת, לעם ככל העמים, שכולם סגולה בשביל עצמם, נאבד מהר – פירוש הדברים: נאבד בתור עם, נאבד במובן הסוציולוגי; בתור המוני צוענים, פֶּדְלֶרִים, קוֹמיווֹיאז’וֹרים ומשרתים בבנקים, בתור שכאלה, במובן הביולוגי, נוכל להתקיים עוד הרבה ימים ושנים, כשאשר נתקיימנו עד כה, גם אם לא נשנה ולא ישונה כלום…
IV
כשאומרים איפוא: הבו גודל לישראל מפני שנתקיים! – יש מקום להציג סימן-שאלה: אבל איך נתקיים? יש מקום לפקפק: מי יודע, אם לא טעות היא מעיקרא… מי יודע, אם נתקיימנו מתוך עוז נפשי או מתוך חולשה, זחילה וכשרון-ההסתגלות?.. לא רק שאלת המחיר כאן: כמה שילמנו ובמה שילמנו בעד קיומנו, כי אם בעיקר: משום מה נתקיימנו ומה עשתה, לפיכך, ממנו העובדה של התקיימותנו?
מנדלי בשיחתו עם הקארליני מוצא, שכל דבר שגרם לקיומנו, יהיה מה שיהיה, טוב הוא. גם האגואיזמוס היהודי, האנטי-חברתיות היהודית טובים הם, הואיל והחזיקו, לפי סברתו, את קיומנו. “מה שאתה, אדוני – אומר הוא לאיש-שיחו בלישנא דמשתמעא לתרי אפי – מחשב לישראל למידה רעה, אלהים חשבה לטובה להחיותם בה עד היום הזה. אלמלי ויתר כל אדם מישראל על אהבת עצמו ונשתתפו יחד לתועלת כל האומה, להגן עליה בפני המזיקין, כבר אבדו מן העולם כשאר הגויים, שביטלו את הפרט מפני הכלל ותועלת-היחיד מפני תועלת-הרבים ובאו להלחם על עניני העולם הזה, להיות מנצחים או מנוצחים, ונשמדו מפני אויביהם החזקים מהם. כל יהודי ‘עם קטן’ הוא מפני עצמו. כשאתה לוחץ את האחד אין השני חושש, ובשעה שזה נתון בצרה ונרדף על צוארו, חברו – אם חסיד הוא נאנח עליו ואומר: ‘ברוך הטוב והמיטיב שלא פגעה בי הצרה הזו’ והולך ומתחבא כמעט רגע עד יעבור זעם; ואם עשיר הוא – מתעלם מאחיו העלוב ומתברך בלבבו: ‘שלום יהיה לי ונגע לא יקרא באהלי’. – הנח להם לישראל, הנח להם ואל תבוא במשפט עמהם על המידה הזו. מוטב שיהיו מודים במידת אהבת עצמם ויתקיימו בארץ, ואל יהיו כופרים בה ויֶעָקרו בבת אחת מן העולם” (כרך שלישי, ע' 98).
ואולם אנן “מוטב” זה לא גרסינן. לא מפני שאנו מתנים תנאים עם קיומנו, שבאופן זה אנו רוצים בו ובאופן אחר אין אנו רוצים. ודאי אנו רוצים להתקיים, לחיות, בכל אופן, אם כנמלים ואם ככלבים. ודאי טוב לכלב החי, המודה במידת אהבת עצמו ובמידת ההסתגלות וההתרפסות ומתקיים בארץ, מן הארי המת, שאהבת עצמו דחפתו לעמוד מול הקמים עליו ונעקר מן העולם. ואולם בבואנו להוציא משפט על ערך הקיום של זה ושל זה – אז בודאי אותם הגויים, שביטלו את הפרט לטובת הכלל ובאו להלחם על עניני העולם הזה, חשובים לאין ערך מאלה היהודים, שאינם חוששים לשום דבר, אלא כל אחד עושה שבת לעצמו ובשביל עצמו; ובמלחמת-הקיום, כי יצא קיבוץ בני אדם להלחם לטובת חייו ולכבוש עמדות לקיומו – והנה “לבנים מנופצות וחומר רעוע לא יצלח למלאכה” (שם, מדברי הקארליני). עם “קיים”, שכל כוח יחידיו אינו אלא להאנח ולהתחבא כמעט רגע עד יעבור זעם, להתעלם מן האח העני ולצבּור פרוטות במסתרים, להתחכך אצל הגויים, להתפרנס מהם ולהתאונן כל היום על רשעתם – לא, עִם עַם כזה אַל נבוא במשפט, כי אינו כדאי לזה.
V
ובאים הם ואומרים: המארטירולוגיה! הבו גודל לעם-המארטירולוגיה, שנשא הכל ונתקיים, למרות כל הרדיפות, הגזרות והשנאה… ואולם גם בזה מי יגיד לנו: מה היה אלמלא הגזרות והשנאה הקשה… מי יגיד לנו, אלמלא השנאה הקשה והמובנה לבריה משונה זו מצד הכל, אם היתה בריה משונה זו מתקיימת. אבל השנאה הלא היתה דבר שבהכרח, ולכן היה הכרחי גם הקיום. קיום, כמובן, כיאות לבריה שכזו, קיום בלי מלחמות על עניני העולם הזה, כביכול (מלבד הפרנסות הידועות להתפרנס ככלבים וכנשכי-נשך), אלא של עינויים ומארטירולוגיה על עולם הבא, על מלכותא דשמיא…
ויאמרו: שנאה הכרחית זו כשהיא לעצמה מצד הכל הלא שוב מעידה שיש דבר-מה, שיש איזה כוח באותה בריה…
איזה כוח – ודאי! בכל גוף חי, יהיה מה שיהיה, יש כוח-מה המקיימוֹ. אבל השאלה היא שוב: מה טיבו של אותו כוח? איך הוא מתגלה?
כי מה אנו רואים? אנו רואים, שהיהודים באו אליהם – ולא להפך; שהיהודים רצו תמיד להשתמש בפרי יצירותיהם, רצו לקבל מהם ולא ליצור בעצמם, לא רצו או לא יכלו ליצור בעצמם – לכן נתבזו ונשנאו.
ואל יאמרו: גלות. כל ימי חיינו ההיסטוריים גלות נינהו.
וישמעו: אות על עמידה על הדעת וכוח, כוח יוצר, אפשר היה לראות אילו היו היהודים הולכים מהם, מהשונאים, ויוצרים להם חיים לעצמם. לזה יִקָרא מארטירולוגיה… עוד בימינו, כאשר הציקה הממשלה לאיכרים הרוסים ה“דוּכוֹבּוֹרים” על עסקי דת, עמדו אלה ועזבו את הכל והלכו לקאנאדה לחיות שם כאשר יוכלו. ולעומת זאת יראו רק את הבלימה של מושבותינו אנו, מושבות-היהודים, שבארגנטינה ובפלשתינה. אח, כן, קולוניזאציה דבר קשה הוא! – יאמרו אצלנו בהעויה של יודעי דרכי תבל – אפילו ממשלות אדירות וכו' ולנו אין ממשלה… אבל עם זה שוכחים לגמרי, ראשית, שאם אין לנו ממשלה, כלומר, התרכזות הכוחות העממיים במוסד אחד, הרי זה מפני שמעולם לא היו לנו כוחות עממיים אמיתיים; שנית, שאילו היה עם אחר, ולא אנחנו, נמצא במצב או יותר נכון באי-מצב, שאנו נמצאים בו, כי אז למרות כל הקושי שבקולוניזאציה, לא היה כל קושי עומד לו על דרכו. אצלנו יודעים לדבר על הקושי שבהתישבות ועל השיטות הבדוקות והמנוסות להקל את ההתישבות, בשעה שאין העיקר: אין מתישבים, אין פועלים, אין עובדים, ויש רק חלומות-ספיקולאציה של יורשי ר' לייב המלמד. ולמה כל הדברים? אם אין כיום תנועה ישובית-ארצית גדולה בינינו, אם רק מנינים של בחורים יוצאים מבין שנים-עשר מילונים, הנכונים לרחוץ בנטפי זיעתם את חלאת הסרסרות הנוראה שדבקה בנו, לגול בידיהם המיובלות את חרפתנו ההיסטורית – אות הוא, אות-קין, כי סרסורים בסרסרותם ניחא להו, מפני שכוח לדבר אחר יותר מכובד אין להם. ואם אין כוח, אם דומן ורפש אנו, אם הפיזור יפה לנו ואנו לו, אז אל תיללו על השַמוֹת שההתבוללות עושה בנו, על רוח-היהדות ההולך ומתבטל בעולם, ואל תתחככו, כביכול, גם מעקיצות הבוז והשנאה מכל צד, שהצדק אתן, ובפרט, בפרט אל תעשו עצמכם ל“מארטיררים”, לצדיקים נרדפים על צדקתם. אל תהפכו את הצעקה לצדקה.
VI
ובאה האפולוגיה הלאומית ומדברת על חזקת היהודים בדתם. אבל איזה יתרון יש בזה, אם החזיקו אבותינו באחדים ממנהגי-הדת, בפרט באלה שלא הביאו להם הפסד-ממון, בתקוה לקבל שכרם על זה בעלמא דאתי? (יִזָכרוּ טליתם ותפיליהם ותעניתם של מנדלי ואלתר יקנה"ז!). הרי השפה, הנימוסים, המעשים וכל ארחות-החיים העיקריים, שבהם יראו כוחות-היצירה של האדם, אפילו בימי הבינים, כל זמן שלא נסגרו בגיטו, וגם אחר כך, היו בחיקוי לעמים, ולא עוד אלא שאף האמונה והמושגים הדתיים היו, לרוב, שאוּלים, מוּקפים מושפעים, בכל אופן, – והשפעה גסה – מאחרים (מלאכים, שדים, כשפים ולחשים שבתלמוד, למשל). איך שיהיה, והיחסים המסחריים מילאו ודאי בחייהם תמיד תפקיד יותר גדול מהיחסים הדתיים, ובכל מקום שהתנגשו והסתבכו ובאו בקוֹנפליקט – לא היתה ידם של האחרונים על העליונה. אך טעות נוראה היא לצייר לנו את ההיסטוריה שלנו כמלחמה ארוכה אחת על קידוש שם-הדת, בעוד שכל אותה המלחמה הארוכה היתה על מתן-זכויות. לא בקידוש השם חיו מאות הדורות, כי אם בתחבולות שונות למלא לטובת עצמם את הפונקציות המסחריות שדרשו התושבים מהם, להבטיח את ממונם ולהעלות שער-הריבית, וגם – לשמור על עצמם מפני השמד. ואולם ויתורים מצד הדת לפקודי הסביבה החיצונית לא חסרו מעולם. גדולה מזו: “היהודים המפוזרים על פני ארצות רחוקות העומדים איש עם אחיו בקשר תמידי כמו היו קרואים ומסוגלים לענף-המסחר הזה – מסחר-העבדים – מסחר נשחת ונתעב על פי רגשי המוסר ויסודות תורת היהדות, אך לפי מושגי הדורות ההם לא נחשב למסחר שפל ונמאס” – יספר לנו גְרֶץ בחלק שלישי, פ“ב, את העובדה ההיסטורית הידועה הזאת, ולא ימנע, בכל זאת להוסיף מה שיוסיף, לתומו או שלא לתומו, דברים על רגשי המוסר ויסודי תורת היהדות ומושגי הדורות ההם. היהודים, עם-המוסר, כביכול, היו, רואים אתם, מסוגלים מאד לענף-המסחר הזה בנפשות-אדם, ואף על פי כן, המוסר הוא מוסר ויסודות תורת היהדות נשארים יסודות. רק דבר קטן אחד: לגבי מושגי הדורות ההם היו אין ואפס. וכי מה הייתם דורשים, שהיהדות החזקה לא תכוף ראש בפני רוח-הזמן, לא תקלוט כל דעות התהלכות, לא תתפשר עם הסביבה, לא תסתגל ל”מושגי-הדורות"? וכי מה הייתם רוצים, שמנדלי לא יעשה בנפשו עם קונו כל אותן הקנוניות, שהוא עושה עם חברו-לעסק?
בתפילות, בפיוטים ובספרים קדושים באו היהודים בטרוּניוֹת לריבונו של עולם, על שאינו גואלם, על שאינו מובילם קוממיות לארצם, והם הלא מרבים כל כך לעשות לשמו הגדול, למרות כל הגלות המרה, המפריעה בעדם מקיים כל החוקים והמצווֹת כהלכתם. ואולם עם זה נשארו תמיד בהנאה במקומם, בתוך הגויים הרשעים, כל זמן שאלה נתנו להם לשבת; שילמו, כמובן, גם בכסף בעד חייהם, התבצרו בשריונם, שריון-הצב, בעת שדרכו עליהם, הציצו מסדקי החומה-המאוּרה וציפו כל הזמן לימים טובים מאלה, שיוכלו לצאת לרוָחה, להתפשט בכל הארץ ולסחרה. לא היסטוריה של קידוש-השם, כי אם היסטוריה של ציפיה לאפשרות של התבוללות – אלה הם דברי ימינו. הגירושים והגיטאות – אלה שמרו על קיומנו. גם יהודי-הזהב שבספרד, אלמלא הגירוש, מי יודע אם היה משתייר מהם – מאותם הספרדים בני דת-משה – יותר ממה שנשאר מאנוסיהם בני דת-ישו! רק הודות לזה שהוקאו פתאום ברבבותיהם לארץ זרה ופחות תרבותית, שבה לפיכך כבר לא שבעו רוב טובה כמו בארץ שהקיאה אותם, נשארו עד היום השפַניוֹלים-הערבים והשפניוֹלים-התוּרכים והשפַניוֹלים הסרבים והבוּלגארים בני דת-משה אשר אתנו במלכות-עותמן ובארצות-הבּלקנים.
ההיסטוריה! ההיסטוריה! אבל מה תספר ההיסטוריה? היא תספר, כי בכל מקום שהשנאה לא מנעה משום-מה את העם השליט להראות לגרים היהודים פנים שוחקות, מיד חיקו הללו כקופים מעשי הכל, ויתרו על הכל וחגרו שארית כוחם הדל להיות כמו כל… ואף בשעה שעול-הגיטו היה קשה – כמה התפרצו מן החומות! כמה התבטלו מפני תרבותם ויפי-חייהם של האחרים! כמה קינאו בהם! כמה השתוקקו להתקרב אליהם!.. “בזר עמים קרבות יחפצו” – כבר ידרוש התלמוד – מי גרם לישראל שיתפזרו וכו'? קרבות – שהיו חפצים להתקרב להם…
זוהי ההיסטוריה וזוהי הפסיכולוגיה!
VII
ומתהללים אצלנו כל היום: היהודים מסרו נפשם על דתם. כן, היו עובדות! גם אצל יחידים וגם אצל קהילות שלמות. ואולם אימתי? בשעות-חירוּם, בימים של שפיכת דם, שלא היו בלתי-מצויים כל כך באותן התקופות, בשעה שבאו והשמידו ושרפו ובזזו בלי כל שאלות ונתינת ברירה. באופן הזה גם האַרמנים מוסרים על דתם כשהבַּשׁיבּוּזוּקים המתנפלים עליהם. אמנם, היו ודאי גם מאורעות של נתינת ברירה. ואולם כשקיבוצים זרים שולטים באים ביום אחד פתאום לכוף קיבוצים גדולים אחרים על דתם בנוסח: או המירו או סבלו! – שורת הדין של הפסיכולוגיה ההמונית הקיבוצית היא לסבול ולא לעזוב דת-אבות. ביחוד באותם ימי הבינים, שהדת היתה, בפרט בשעות של אכסטאזה, בשעות יוצאות מגדר הרגיל, כמעט הכל. (ממה שעם-הרוסים, למשל, קיבל עליו דת אחרת על כרחו, במצות ראשיו ומלכו לעזוב את ה“אלילות” ולהיות ל“נוצרים” – אין להביא שום ראיה, ולחינם טרח כל הטרחה הזאת פיליטוניסט עברי-רוסי אחד בויכוחו עם הגויים. אם תמצאו לומר, הנה גם פליטי היהודים שבי בבל קיבלו עליהם תורת עזרה החדשה על כרחם ובבכי גדול, מפני שכך צווו, מפני שהוכרחו על ידי גדולים להאמין, שכך יותר טוב…)
ברם, בימים כתיקונם, בשעת שלום – והרי באלו בעיקר צריכה ההיסטוריה לעסוק, ולא בקאטאסטרופות! – איזו מסירת-נפש נדרשה מהיהודים להחזיק בדתם? ומה היה מביא להם השמד, לבני ההמונים הגדולים? מה שנוגע לבני הפרנסים, להמוני החוגים העשירים, שההמרה יכלה להביא להם כבוד ועונג – בין אלה, אמנם, ודאי רבו המתבוללים, המומרים, האנוסים והנלחמים אם תאות ההמרה על ה“טהורים” וה“קדושים”; אלא שעל האחרונים, הגיבורים, ידברו ויזכירו, ועל הראשונים, הבוגדים ובעלי-ההנאה, יעברו בשתיקה…
ועוד פעם ועוד פעם יזכירו לנו את גירוש-ספרד. שלש מאות אלף! שעה גדולה! כן, זו היתה שעה גדולה! גם לנו היו חגים בדברי ימי עמנו, בתודה ובברכה נקבל את השעות הגדולות המעטות האלה. בתודה ובברכה נזכור את הנשמות המעטות הגדולות, שקמו, קמו לנו כמעט בכל דור ודור…
ואף על פי כן, ואף על פי כן… גם גירוש-ספרד. קשה להעיר זה, אבל אי-אפשר שלא להעיר:
לא די לראות את היוצאים בשעת יציאתם, כי אם גם צריך לראות מה נעשה ומה היה להם במקום החדש, שבאו לשם.
VIII
הדת של העברים הקדמונים היא דת של עובדי אדמה. אפשר. כולנו בקיאים בפסוקי-התורה הידועים – אבל אלהים וכותבם עמם. הכל אפשר להוכיח מהם, דבר והיפוכו. משום שהכל תלוי בניגון. ואולם, איך שיהיה עם הדת של העברים הקדמונים, ההיסטוריה של היהודים הקדמונים והמאוחרים ודאי שאינה היסטוריה של עם עובד-אדמה. תכונות של עם עובד-אדמה לא יֵראו בה.
מי מאתנו יודע היסטוריה? אבל גם הידיעות הכלליות כבר יאמרו הרבה. את ימי בית ראשון הן שכחנו, רבותי, ובדין. נגש לבית שני. הנה ההשתעבדות למלכי פרס, לסוּרים. והנה בא אלכסנדר היוני ובונה את אלכסנדריה של מצרים – ומיד היהודים “עובדי-האדמה” נעשים נאמנים ומסורים לו ועוברים ראשונים לאלכסנדריה לסחור בה. אחר כך באים מלכי מצרים התלמיים – ושוב נאמנות למלכים החדשים מצד היהודים ופקודה להעתיק את התורה שלהם מצד המושלים – ודאי, בכדי לדעת מה צפון בה. היהודים רואים בזה, כמובן, דבר גדול, שתורתם העלובה נעתקת ליונית, לשפה השלטת! ישמחו המוכסים, זו האריסטוקרטיה היהודונית מאז ומעולם! אבל הנה פילים נשלחים משום-מה בהמון יהודי אלכסנדריה להומם ולרדפם… (מעשי אבות סימן לבנים, שישסו בהם כלבים בחצרות פריצים פולנים… צורה נאה היתה להמוני היהודים מאז ומעולם – אין מה לדבר!) והנה פילוֹן, אבי אבות רבני ופילוסופי ה“תעודה”, שבמקום ל“התבטל” מפני חכמת יון, נבלע בה… סליחה, קיים בה מצות “חיקוי של התחרות” (עיין “על פרשת דרכים”!), והנה המלאכות הידועה אל קאליגוּלה… לכל אנו מוכנים – רק לא להשתחווֹת לפסל… כן, מוכנים לכל, ורק דין אחד תנו להם שלא לעבור עליו… ונסים, כמובן, באים… שישו ושמחו, יהודי אלכסנדריה… וסוף-סוף – היכן יהודי אלכסנדריה? מי המה עתה צאצאיהם בתבל?
עבר זמן-מה… ובארץ-ישראל עושה כבתוך שלו טיטוס ואתו ה“משפיע” שלו ועושה-דברו יוסף פלביוס – גדולה השפעת באי כוח היהודים בעולם! והנה החרבן… ואחר החרבן עדיין נשארים יהודים בארץ מאות בשנים… נחתמים ששה סדרי-משנה… נערך תלמוד ירושלמי… אבל “מחיי ישוב-העולם בעבודות ומלאכות, אשר עסקו בהן יהודי ארץ-ישראל בימים ההם – יאמר גרץ בראש חלק שלישי – לא נדע דבר, ואשר יעורר פלא ותמהון ומוזר הדבר מאד, כי למרות הבוז והקלסה והחרפה, אשר השביעום בעלי פקידות-הרשות, עשו כמעשי רבים מבני-בניהם היום להיות נדחקים לבוא בקהל מנדיהם, ללכת רק בדרכי המקולקלים שבאומות-העולם ולא כמתוקנים שבהן, לחקות את מנהגי היונים הזרים, היהודים לקחו חבל בשעשועיהם והמרוץ במערכה” וכו'.
ועכשיו – בגולה! גאון-היהדות ו“נתיבותיהם” ו“מרכזיה” בעולם, בבבל, בערב, בספרד, באיטליה, בצפון-אירופה, בארצות הסלַוים!.. הן כאשה מצרה, רבותי, כאשה מצרה תתיצב כנסת-ישראל לעינינו בכל ימי חייה ההיסטוריים: חוטאת, מוכה וצועקת, הסוסה, רבותי, אליבא דאמת, אינה שתקנית כלל. בסליחות ובקינות לפנים או ב“פרַיאֶה פְרֶסֶה” כיום – הזמנים משתנים, אבל לא הצעקות. ואם בתלמוד סמוכים זה לזה בתור בלתי-עומדים ברשות-עצמם, בתור תלויים בדעת-אחרים, אשה, עבד וקטן, הנה אפשר היה להוסיף עליהם מבלי לחטוא לאמת גם אותה, את סוסתו של ר' מנדלי. כי הן צדק ויינינגר: מידות של נשים לאומה זו! אין כוח-גברא, אין כוח יוצר, אין משפיעים יסודיים. יש קלות-דעת, התיפות עיקשות-לב, ויתורים, פחדנות וצעקנות בלתי-פוסקת. האופי היהודי הוא נָשי – חיים חנָוֹת וסֶנְדֶלרים! לא לחינם התיר ר' יוחנן ללמוד חכמת יוָנית ליהודי מפני יראת המלשינים ולאשה מפני שנוֹי הוא לה – בנשימה אחת… כמו לאשה יש לישראל תמיד ממליצים ומקטרגים, מגינים ומתנפלים. עיקרי-החיים מקבל היהודי מאחרים, ו“השפעתו” – רק השפעת הקוֹקוֹטה על מעגביה-שונאיה. שונאיה באמת ומעגביה לשם טובת הנאה. תנועת ההשתחררות של הנשים ותנועה ההשתחררות של היהודים במערב-אירופה – וכי אין נקודות שווי ביניהן? הרי כמה דברים ישנם שהיהודי, כמו האשה, צועק ומתריע עליהם, ובאמת ניחא לו בכך. הלא כל כך יפה וטוב ונעים וקל לשבת בטל מן העיקר והכבד ולהיות בעל משפיע. ואולם ההשפעה היהודית אינה אלא כהשפעת האשה. הוא ה“מושפע”, הוא, סוף-סוף, הבעל, הוא העיקר, הוא בונה-הבית, והיא שוכבת בחיקו, עושה לו צעצועים ומשפיעה עליו, כביכול, שיחיה בשלום עם זה ובריב עם זה ושיקנה לה צמידים וטבעות ועגילים. טיטוס ובירוניקה.
IX
“ההסכמה הכללית” בספרותנו עד העת האחרונה היתה, כי אבותינו, יהודי הגיטו הישן, היו מבטלים בלבם את הגוי תכלית ביטול ומתגאים עליו גם בשעה שהיו מנשקים את ידיו ומזמרים לפניו “מה יפית”. הפּירוש היה: כיעור ושפלות מבחוץ, אבל יופי וגאון מבפנים. ואולם ההערכה העצמית שבספרותנו היותר חדשה אינה מסכימה עם ההסכמה. ולא רק מפני שאוי-אוי להם לאותו היופי ולאותו הגאון, הקבורים באופל בעל כרחם ושנשיקות ידי פריצים וזמירות,מה יפית" אינן מעכירות אותם כל עיקר, אלא גם מפני שמעיקרא דדינא פירכא! לא היה אותו הגאון בלבב פנימה ולא היה יכול להיות. אפשר, אמנם, שאצל מי מהיהודים שהרגיש בעלבונו, היתה ההתנחמות הפנימית, שהנה אני יהודי ויש לי חלק לעולם הבא, ואתה, אף על פי שפריץ אתה ויש לך נחלאות ומרכבות וסוסים ומנגנים וכל תענוגי העולם הזה, אל יהא חלקך עמי בגן-עדן. התנחמות זו היתה, אבל לא יותר. ביטול לפריץ והתגאות עליו – מנין?האומנם היה היהודי כל כך משולל-חושים, כל כך מת, עד שלא הרגיש אפילו, כמה מעולים ויפים ועשירים חיי הגוי מחייו? לא, זה אי-אפשר! בזה אַל נאמין! ואם היה ביטול – לא היה זה אלא מסוג הביטול-הקנאה של העני לעשיר, של הנזיר לאביר, של מחוסר-היכולת לבעל-היכולת. בו היו ודאי: הנפת יד יאושית מבלי משים על החלק בעולם הזה, התנחמות רפויה או אדוקה – הכל לפי המזג – בעולם הבא וחירוק שינים בסתר, היסוס הלב פנימה, בהכרה או שלא בהכרה…
אצל מנדלי שנינו: כשקישטו את כסלון לכבוד אחד הפרתמים, כאותה “כלת בת-ישראל, שטורחה ומעלה על גופה תכשיטים משונים וכלים מרובים כפי יכלתה, כדי למלוא חן”, ו“השוטר עמד והתבונן נפלאות-כסלון, הניע ראשו, תוהא ומתחכך בעקימת שפתים ומוציא מפיו קול-דברים”, דרשום הכסלונים “לשבח: ודאי ערל זה תמה על חכמת היהודים ואמר בלבו: רק עם חכם ונבון הגוי הזה”. ורק אז “זחה דעתם עליהם ונצנצה בהם מידת הבטחון ואמרו, כי מעתה ירחם הנוגש הזה וימלא כל משאלותיהם” (כרך שלישי, ע' 4).
ולשבחה של ספרוּתנו הבּלטריסטית העברית שאחד מנדלי עלינו לומר, רבותי, שבזה היא נאמנה לאביה הגדול: בהערכה עצמית אמיתית, שאינה יראה מפני ראית-נגעינו, שאינה יראה להגיד כל האמת אשר היא רואה. לשבחה עלינו לציין, שהיא הולכת בדרכי מנדלי ואינה עושה כוָני-חן לסוחר המכובד היהודי, העמוד של רחוב-היהודים עד היום. יצירות כוזבות, חונפות ומלחכות פנכאותיו של,שלמה הנגיד" לא תימצאנה בה. על הדגים, שהדייג הגוי מביא לו לכבוד-שבת ועל מחרוזת-הפנינים שבצואר אשתו, שנשארה ודאי בתור משכון, אין היא מכה בתוף ובמצלתים ואינה מחברת אוֹדוֹת להם. יודעת היא את מקורה של האידיליה הזאת, את ערכה וגם את – אי-בטחונה…
הבוז לכל מה שראוי לבוּז באָפינו ובחיינו התעמק עוד יותר בספרות הסיפורית שאחר מנדלי. הבוז ההיסטורי אלינו לא לחינם היה! – אומרת היא. כי הבריאות של הזקן אין לה. פאתאלוֹגית היא בהרבה. נתרופפו העצבים, נתפקעו המיתרים. נתמזמזה הסביבה. כל חיינו נעשו פאתאלוגיים. הימלט הבוז, בוזנו, מהגיע לפעמים גם הוא עד לידי פאתאלוגיה?
כן, הסביבה נתמזמזה. לא נשתנתה. מוצקה לא היתה גם בימים ההם, מחוסרת-יסוד ביסודה היתה גם בימים ההם. אנשים עובדים, פרוליטאריון אמיתי, לא היה גם אז. עניים הולכי-בטל – היו והווֹים. העיקר לא נשתנה. אבל כל צורות-החיים נתמזמזו.
עתה אנו חיים באי-סביבה. לגמרי באי-סביבה. ועלינו להתחיל הכל מחדש, להניח האבן הראשונה. מי יעשה זאת? אנו? באָפינו? זוהי השאלה.
זוהי השאלה. בכדי שישתנה אָפינו עד כמה שאפשר, דרושה לנו סביבה משלנו. ובכדי שניצור את הסביבה הזאת בידינו – דרוש שישתנה אָפינו תכלית שינוי.
המוצא אינו נראה, אבל העט עוד לא נפל מן היד. ספרותנו חיה עם מנדלי ועם מה שלאחר מנדלי ומבקשת את הדרך. וההערכה האמיתית – הנר לרגליה.
ספרותנו משַועה. השועה האמיתית – מרגישה היא – משחררת באיזו מידה. ספרותנו מעריכה. ההערכה האמיתית – מרגישה היא – גם זו ששוללת נושאת בה כבר איזו חיוב. הכרת עצמותנו הנכונה, הצדקת-הדין עלינו, מעלה אותנו על עצמנו.
ספרות-ההערכה שאחר מנדלי אומרת: תעודתנו עתה היא דוקא להכיר ולהודות באי-היחוס שלנו מימות-עולם ועד עתה, בפסול-האופי שלנו – ולהתעלות ולהתחיל הכל מחדש. לא מיוחסים אנו, אחינו בני ישראל, הוי, כמה לא מיוחסים, אבל עוד יש מקום לתיקון, תמיד יש מקום לתיקון, ו“מודה ועוזב ירוחם”.
והיא ספרותנו העלובה, הנבוכה, יודעת: ההגיון יבוא ויקשה ויכה חרם: איך נהיה אנו ללא-אנו?
אבל יקשה לו ההגיון מה שיקשה. כוסף-החיים שבנו, שהוא למעלה מההגיון, אומר אחרת. כוסף-החיים שבנו אומר: הכל אפשר. כוסף החיים שבנו לוחש לנו תקוה: מושבי-פועלים, מושבי-פועלים.
מושבי-פועלים – זוהי הריבולוציה שלנו. האחת והיחידה.
[תרע“ד, רביבים”, קובץ ה']
-
כל כתבי מנדלי מוכר ספרים (ש.י.אברמוביץ). כרך ראשון: “ספר הקבצנים”; “בעמק–הבכא”. הוצאת “ועד היובל”. קראקא, תרס“ט. כרך שני: ”סוסתי“; ”מסעות בנימין השלישי“; ”בימים ההם“. הוצאת ”ועד–היובל“ בהשתתפות האגודות לספרות העברית. אודיסא, תרע”ב. ↩
-
ולא רק פה.אפילו ב“קיצור מסעות בנימין השלישי” יש שסנדריל התם נעשה פתאום חכם–מחוכם ומלעיג על השעבוד לאבטוריטטים קדמונים בזה הלשון: “השתא ניחא! בחייך וביהדותי, בנימין! לא בנהר בלבד, אלא אלמלא היה ר' בנימין בדורות הראשונים רוכב על המגרפה, היינו חייבים לקיים נטילת מגרפה ולרכב עליה מיד בלי שום פקפוק”… (קיצור מסעות", ע' 146). וד"ל. ↩
-
אגב: “אחד מאלה” זה אנו מוצאים גם אצל טורגניב בסיפורו “ז'יד”, אך, כמובן, לא בנוגע ל“פאקטוֹר היהודי”, כי אם בנוגע לפקיד–הצבא רוסי. “אחד מאלה הפנים הרוסיים הישרים, הסימפטיים” וכו' ואיכ"ל. ↩
-
מן הדברים שנאמרו במשך ההרצאה ולא נכנסו לגוף–המאמר. ↩
ט. בימי מלחמת עולם (תרע“ה–תרע”ח)
מאתיוסף חיים ברנר
בראשית תרע“ה, אוקטובר 1914, התקבל י. ח. ברנר כמורה בגימנסיה העברית “הרצליה”, ועבר, עם אשתו ובנו, לגור בתל־אביב. במשך שנת תרע”ו ערך את “בשעה זו”, קובצים לספרות ולעניני הישוב ¬– קובץ א' הופיע בשבט, קובץ ב' (מוקדש לח.נ. ביאליק) הופיע בסיון, וקובץ ג' ¬– באלול.
בראשית תרע“ה, אוקטובר 1914, התקבל י. ח. ברנר כמורה בגימנסיה העברית “הרצליה”, ועבר, עם אשתו ובנו, לגור בתל־אביב. במשך שנת תרע”ו ערך את “בשעה זו”, קובצים לספרות ולעניני הישוב ¬– קובץ א' הופיע בשבט, קובץ ב' (מוקדש לח.נ. ביאליק) הופיע בסיון, וקובץ ג' ¬– באלול.
עם גירוש היהודים מתל־אביב, בניסן תרע"ז, ניטלטלה משפחת י. ח. ברנר תחילה לעין־גנים, ומשם לשפיה, לזכרון־יעקב ולגן־שמואל.
מפנקס [בפרוץ מלחמת עולם]
מאתיוסף חיים ברנר
גדול כוחו של האסון, שתמיד הוא מביא אתו את גילויי־האמת, אמת־המציאות. היו הרבה דברי אידיאולוגיה יפים בדורות האחרונים, שפשיטת הרגל שלהם היתה ידועה רק לאנשים מסתכלים, רק ליחידים. באה שנת האסון הזאת וחשפה את הבאנקרוט שלהם לעיני כל.
אין נפקא־מינה גדולה בזה, מה דורשים עכשיו בעלי “האחדות הבין־לאומית”, במה מתרצים הם את הקושיה: היתָכן?! שׁסוציאל־דימוקראטים גרמנים יתנפלו על סוציאל־דימוקראטים צרפתים? והסולידאריות הפרוליטארית היכן היא?! – המיטיבים לראות, זאת אומרת, האנשים אשר השקפה ריאלית להם על חזיונות־החיים, ידעו תמיד, כי אך אמרות ריקות ירַדפו כל היו הקונגרסים האינטרנאציונאליים והעתונים הארכי־ראדיקאליים. בעלי היחס הריאלי אל החיים ידעו מאז ומעולם, כי הכוח החיוני שיש בסוציאל־דימוקראטיה, זאת אומרת, הכוח ההסתדרותי, הכוח המשמעתי, כוח־העבודה והמלחמה בעד הטבת־החיים רחוק הוא בעצם מרחק רב מאותו החלום הבטל, הסנטימנטאלי של “זרועות־עולם תתחבקנה” ונשיקות־שלום אויריות במלוא־חלל־התבל. וכשבא היום, יום האסון, וזרועות־עולם אמנם התחבקו, אבל באופן אחר, כשכּוֹחוֹת־העמים התנגשו לחיים ולמוות בעד קיום מעולה, כשהעצמויות הלאומיות והממלכתיות חגרו את כל כוחותיהן להתבטא ולהשליט את עצמן, ביום ההוא כבר נראה לכל – מלבד, כמובן, לגנראלי המפלגה, המוסיפים עוד, באין ברירה, לכרכר את כרכוריהם, – כי, פשוט, אנשי־העבודה הנם גם הראשונים לעבודת־המלחמה. והפרוליטאריון הגרמני, משל, שגם בסוציאל־דימוקראטיוּת יסודיותו גדולה, ודאי, מזו של “חברו” הצרפתי, הנהו גם משגב ללאומו במלחמת־עולם זו יותר מהצרפתי. שבקא לאידיאולוגיה יפה, דממילא היא נופלת לכל ביטוי־של־חיים אמיתי.
הרבה באנקרוטים, כאמור, חשף אסון־המלחמה לעיני כל. הוא עירער את הפראזה של כוח האחדות הבין־לאומית בעולם הגדול והוא גם שהראה מה כוח הפראזה שלנו, בעולמנו הקטן, על האחדות הלאומית שלנו. מי לא ידע, כי ישראל גוי אחד הוא בארץ? ואולם מיד כשבא הריב הגדול בארץ, מצא ה“נוֹבי ווֹסכוֹד”, כי אך פאטריוטיזמוס רוסי נאוה ליהדות, וה“ג’ואיש כרוניקל” ההכריז: “אנגליה עשתה הכל בעד היהדות, היהדות תעשה הכל בעד אנגליה”; הנוֹטאבלים באמריקה גזרו, שאך הניטראליות נאוה ליהדות, ואסור להביע סימפאטיה לצד זה או אחר, באשר כך דורש הפאטריוטיזמוס האמריקני; והיהדות האונגארית עוד יתירה עשתה: היא רצתה, מתוך פאטריוטיזמוס מאדיארי, כמובן, לשמור על בודפשט היפה מפני חלאתם של פליטי־גליציה היהודים; והיהדות הצרפתית, והיהדות האיטלקית, והיהדות הפולנית שב“איזראליטה” – ריבונו של עולם, כמה עשיר עולמך ב“יהדויות”, וכמה מאוחדת היא היהדות!
ואולם כל זה, כמובן, עדיין רחוק הוא מן העיקר, מעיקר־העיקרים. העיקר, עיקר־העיקרים, הוא, ששנת האסון הזאת הראתה בכלל ובאופן שגם עיוורים, שלעולם לא היו רואים זאת, נפקחו עתה עיניהם לראות, מה אנו ומה תפקידנו בעולם. עוד מאורע גדול אחר שלפני עשר שנים, עוד האסון של הריבולוציה הרוסית גילה לפני דורנו טפח מזה: מחוללים ובדחנים בחתונה זרה. ואולם עתה אין כבר כל מכוּסה, גלויה כל החרפה, חשוף כל הבאנקרוט – הבנאקרוט, שאין אחריו כלום.
אברכי־משי עדינים ונוחים להתקרר בשעת תבערה גדולה בעיירה באישון־לילה – הנה דמות כולנו. בתי החותנים בוערים באש, וכל כוחם של הסמוכים על אותם השולחנות אחוזי־הלהבה הוא – לרעוד מצינת לילה, להיחנק מן העשן, להיאנח תמרורים ולתאר בלשון־לימודים את גודל ההיזק והחרבן. העיירה בוערת, רע, רע. אנו ומשפחותינו נשארנו בלי צל קורה, בעירום ובחוסר־כל. וצַבּים וכרכרות, שׁיביאונו למקום בטוח – אין. ולא עוד אלא שׁהגויים המכַבּים עם השוטרים עוד מהתלים בנו, ואת פלוני בן פלוני היכו ופצעו. רע רע. חורבן…
חורבן, יסורים – ודאי. מי־היסורים עברו את הצואר, עברו את הנפש. ברם, ביסורים אין כעת מחסור בשום מקום. כל העולם מתבוסס בדמו ובתלאותיו. מצוקה ומועקה בראש־הומיות ובפינות נידחות. ואולם קִראו את העתונות שׁל כל העמים. הזעקה לא הקיפה את כל המחנה. להיפך, קול ענות גבורה אנו שומעים, קריאה לעבודה, קריאה של זירוז. והם אינם מתחפשים. לרוב אינם מתחפשים. הם, באמת, חיים – סובלים, מקריבים, עובדים, נלחמים, נופלים – וחיים. העין נשואה אל האופק, הלב דופק אל העתיד, והיד מאמצת את כל שיריריה… גרמניה הגדולה מראה נפלאות. אך גם אויביה אינם חשוכי כבוד וגודל.
ואנו?
מובן שלא לשם השוָאה ולא לשם לקיחת מוסר הנני מציג מלה בת ארבע אותיות זו עם סימן־שאלה. מה השוָאה ומה מוסר! מי בתוכנו יכול לקחת מוסר! למי אצלנו יש גם מושג על המוסר, על המוסר האמיתי! רק לשם ציוּן, אי אפשר שלא לציין.
אי אפשר שלא לציין, כי לעתונות היהודית יש לספר רק על צרות, רק על צרות שסבלו היהודים בעקבות המלחמה. העתונות היהודית כולה מגילות־של־צרות וכרוניקה של עינויים. לפובליציסטיקה, כלומר, להארת העובדות ולהדרכת הקוראים אין כמעט זכר. העובדות אינן דורשות כל פירוש; וההדרכה – מה ולשם מה? קהל מטולטל ונסער, שלא בידו טובו, שלא בידו רעתו – מה יוָעץ ומה ידון על ענייניו? יש רק כרוניקה, פרשת הרדיפות, הגירושים והדלדולים. והרושם, בסוף־הסופות, הוא: ביקש יעקב לישב בשלוָה – וקפץ עליו רוגזה של המלחמה. איזה צורך יש לו בה? הוי, יעקב היה רוצה להמשיך את חייו כתמול שלשום – באו הרשעים, עשו את מישחק־הדמים וגרמו בזה צרות ליעקב…
שש מאות אלף יהודים נשארו בלי בית ברוסיה בלבד… שש מאות אלף… רעבים, צמאים, קרועים, נודדים – ומקום להניח את הראש אין… חולים נופלים בדרך… גברים בוכים… ילדים מתייפחים… נשים צועקות, מתעלפות… רחמנים בני רחמנים נותנים צדקה, וחוזרים ונותנים – וישע אין… מחנות הולכות ומחנות באות… שש מאות אלף… ברוסיה בלבד… והיהודים בגליציה תחת טלפי הרוסי… והיהודים בפולין, שההוּמאניסטים הפולנים לא נתנו להם אפילו את חלקם בנדבות, ששלחו להם אחיהם מעבר לאוקינוס – – – מה יש לדבר על גלות מאות אלפי אנשים חרובים… מה יש לדבר על עינויי־דרך ורעב של נפשות עלובות ומעוּנות… הרי יש איזו חרפה בכל הדיבורים על זה…
באותה שעה העתונות היהודית מדברת על זה – ורק על זה. כי על דברים אחרים אין לה לדבר. כלל וכלל. באשר עניינים אחרים אין עתה בעולם היהודי. באשר לנו – מלבד הצרות – אין ענין, אין כל ענין, בכלל. אין לנו ענין במאורעות־העולם המתרחשים. אפילו שאלת “מי ינצח” היא ליהודי, שהרעה לא נגעה במקרה עד נפשו, רק תימה לשיחה בשעת טיול, מקור להתפלפלות תפלה, חסרת אינטרס אמיתי, ספורט של קשקוש בלשון…
וזהו האסון, כאן הוא החורבן האמיתי, החורבן הישן־נושן, שאסון־העולם גילהו, גילהו לעין כל…
מה זה אתנו? היכן אנו בעולם? רק משא יתר, שאין להיפטר ממנו? רק מטרה ל“צרות”? רק אוביקט לבכיות?
כן, צרות ובכיות והתמרמרות – ותו לא מידי. והאסון שב“תו לא מידי” גדול מזה שבצרות עצמן.
תו לא מידי. זאת אומרת: כלפי פנים. כלפי יציאה אל המרחב על ידיהן. כלפי התעוררות לאיזה מעשה מתוכן. כי כלפי חוץ, כלפי העומדים עלינו להשתמש בנו עד כמה שאפשר ולגרום לנו צרות, לרוב גם מבלי משים ויותר מכפי האפשר – כלפי חוץ זה אין אפילו כוח שלא לעשות. בעל כרחנו ובכל מקום אנו עושים מה שלא נחוץ לנו, מה שלא יביא לנו כל טוב, מה שאין לנו בו כל ענין…
גילה האסון את כל אמת המציאות שלנו. ואולם גדול אסוננו ומורכב ומגוון ומרובה כל כך, מכל הצדדים, עד שאין אפילו כל תועלת בגילויו. משפיל ומעליב ומאפיס הוא התפקיד של העומדים מן הצד, שׁל מחוסרי־ענין בשׁעה שֶׁאֶרְאֶלים ומצוקים אוחזים במוסדי־ארץ להרגיזם; ואולם גם תפקיד זה הוא למעלה מכוחנו, ואנו איננו עומדים מן הצד, כי אם מאבדים בעל־כרחנו את נטפי־הליח האחרונים. הגלגל עובר עלינו לרמסנו, ואנו צועקים, בוכים ומתחננים, ועם זה גם מתנועעים כאילו היינו מגלגלים גם אנו את הגלגל. מצב מכוער, מכוער ביותר, וכל הצרות כאין נגדו.
מצב מכוער. ומה תקנתו? אין יודע. רק זאת נדע, כי לוּ היתה לו תקנה, לא היה מכוער כל כך.
[“הפועל הצעיר”. אלול תרע"ה; החתימה: בר־יוחאי]
משדה הספרות [כתבי א.ז. רבינוביץ, ב']
מאתיוסף חיים ברנר
בימים אלו, שהסיף ירד לעולם וגרם אף לנו, היושבים – מי יודע, אם לא רק לפי שעה – בריחוק ידוע ממקומות־ההריגה, שלבנו לא יוכל להיות פנוי לספר וששׂדה־ספרותנו הבלתי־פורי ישוֹמַם לגמרי, זיכו אותנו חבריו וידידיו של המספר החביב א.ז. רבינוביץ בכרך שני מכתביו (יפו, התרע“ד, ר”ל עמוד). ובאמת אמרו, מעשה יפה ביותר עשו מוציאי הספר גם מצד זה, שיש בו שימוש־הוראה לאנשי הרוח שבנו שלא להפסיק את העבודה התרבותית המעטה גם בימים האלה, שהמבטא “חרב חדה מונחת על הצואר” פסק מהיות תיאור מליצי בלבד. אם בחוץ, במקום שגורלם של עולמות שלמים הולך ונחתך, אין אנו יכולים להראות כל כוח, אל־נא נימנע, למצער, מעשות דבר־מה בפנים, בעולמנו הקטן, בפינתנו הדלה. יהי את אשר יהי – אסור ואסור לנו להסתלק עתה מהעבודה הפנימית, ולא רק מהחברתית־הכלכלית, כי אם גם מהתרבותית־הרוחנית. נזכור־נא: החורבן אצלנו בשני המקצועות האלה גם יחד הלא אינו רגעי ועובר, כי אם בחינת מצב קיים ועומד, ולכן תהא כנגדו ההשתדלות האיטית מצדנו לבנות איזה דבר לא כושלת ומפקפקת, כי אם מתמידה ועקשנית. על מדולדלים שכמותנו להיזהר זהירות יתירה מפני הדלדול האחרון, המאיים לבוא עלינו, ולאזור לפי זה שארית־אומץ ולהילחם בו במוקדם ויותר מכפי שידנו מגעת.
גדול פיזור־הנפש ולא אאמין, כי יעלה בידי היום לתת הערכה מספיקה של הספר החדש המונח לפני. אנסה, לפיכך, לציין רק איזו ציוּנים.
על שער הספר לא כתוב, שהוא “לבני־הנעורים”. ואולם כשאנו נכנסים לתוכו פנימה, ניווכח מיד, כי כן הוא הדבר. אז"ר הוא סופר־מחנך. הוא אינו מפליא בעמקות מיוחדה ואינו מבריק באמצעים אמנותיים עשירים. סוד־הצמצום לא ידע. אבל משום נפתולים, נפתולי לשון ונפתולי תיאור, אינו רוצה לדעת. אין בו כל נפתל ועיקש. הוא רוצה להביע זה וזה – והוא מביע, כפי אשר תשיג ידו (ורוצה הוא להביע תמיד רק את הטוב ואת הישר). הוא אינו מטעים ואינו מדגיש ואינו מקשקש בלשונו. כדבּר איש לרעהו כן ידבּר בסיפוריו. אין מַנירה ספרותית מכוּונה ואין גם בעיטה בכל מַנירה. אדרבה, הכל נוהגים לספר כך – ולמה יבקש לו אופנים אחרים, מכוּונים, מעוּשים, מלאכותיים? הוא ידבר ויספר כמו שצריך. ואולם הוא לא יצא מעודו להראות ולהוכיח את יכלתו זו – לספר כמו שׁצריךְ. כשׁמָטה ידו (בסוף “בת־העשיר”, למשׁל) הוא גומר בפסוקים כרוֹניקאליים ומציג נקודה. טוב שלא לדבר מאשר להוציא דבר־שקר מן הפה! כאילו יאמר המספר: התרחקו מן הטוֹן השקרי והדומה לו! הלשון פשוטה, קלה, לא תמיד מדוייקת ומדוקדקת (“הֵעיר בקרב לב ליזה גועל־נפש” – באותו סיפור), אבל תמיד שוטפת ומוּבנה (“מוּבנה” – אל יהא דבר זה קל בעיניךָ!). אמנם, לעתים קרובות יִפָּגשׁ קו מטושטש, ציוּן יתיר, שאינו מוסיף כלום על האמור כבר, אבל מיד הנה עוד ציוּן באותו ענין והוא כבר קולע למטרתו. הקורא הצעיר אינו מתעייף מקריאה כזו והרושם הרצוי מתקבל.
הנה הסיפור “באפס תקוה”, אחת היצירות הראשונות של אז“ר שנכנסה לכרך זה. נער הייתי בקראי בה בראשונה, נער חובש בית־המדרש. שפה אחרת לא ידעתי. ובעברית – “עיט צבוע” של מאפו זר ומוזר; “הירושה” של סמוֹלנסקין משעמם עד לכאב; סיפוריהם של יל”ג, יכנה“ז וכו' – המצאות ב”לשון" לחידודא, שהנפש לא תרווה מהן כלל וכלל. והימים ההם – ימי ראשית “המהלך החדש” מבית־מדרשו של “מנחם הסופר”. בהישמע לראשונה המלה “ריאליזם”. המלה התוֹרית הזאת לא היתה מובנה לנו, נערי־הישיבה, אבל מזלנו חזה שאיזה דבר חדש נעשה כאן באמת. “ספרי־האגורה”, שהיו מתחילים ישר ב“הוא”, שהיו משכיבים את הגיבור על מיטת־המות או בשעה חשובה אחרת וכל חייו ממש היו עוברים לפניו בזכרונות ממש – הספרים הקטנים ההם נבלעו כבכּוּרה בטרם קיץ. ואמנם, תיאור חיי המציאות “כהווייתם”, אם גם מבלי לגלות את התוֹך שבהם – היה אז צעד גדול לבלריסטיקה העברית העלובה ומחוסרת־הבסיס. מפאבּוּלה פסיכולוגית ומהשפעת המאורע החיצוני על מהלך חיי הנפש יכלו לדעת רק אלה בינינו שניסו לקרוא את התרגומים המעטים, שהתחילו לתת אז בעברית מלועזית. אבל אני, בכל התאמצותי, לא עלה הדבר בידי. הסיפורים מאיזו חיים אחרים רחוקים לא נדבקו, לא נגעו בלבי כל נגיעה. וכאשר תמו כל אותם הקונטרסים הקטנים מ“הוצאת בן־אביגדור” (“די בן אביגדור’לאך”, כפי שׁהיינו קוראים להם בחיבה), לָהַט צמאון־הקריאה עד לבלתי נשוא…
אז נפל לידי באקראי הקונטרס “באפס תקוה” – אמנם, הכל היה נופל באקראי – וטעם הסיפור המעציב והמר ההוא היה בפי כדבש למתוק! גם הצורה, צורת רשימות כתובות בידי בחור־הישיבה הואלוז’יני בעצמו, גם התוכן, מקרי־חייו הנוּגים – הכל היה כל כך קרוב, אמיתי, צלוּל ומעורר את הרגש. הנה בחור־הישיבה בכפר, ניצני אהבתו, תשובתו על הצעת השדכן, ששלח ר' תנחום, הנה אחר כך זיידיל הרשע, שהיתי קורעו כדג, הנה האציל הפולני ושנאתו ליהודים, הנה ירידת ר' תנחום הנה השינוי שנתהווה ביחסה של האשה האומללה אל בעלה האובד – המַעברים כל כך טבעיים, נכונים: כל הפרטים – הכל נכון וטבעי. כל זה הוא מרחוב־היהודים, מרחובנו, כל זה שלנו, שלנו… וזו הציטאטה בלשון אשׁכנזית מגֵיתה, שׁלא הבינותי את פּירושׁה, למרות דמיונן של איזו מהמלים לשפת דיבורי, עם ההוספה: אלמלי היה גיתה במקומי לא היה אומר כך, שאת זה הבינותי היטב־היטב – הלא כמאורע היה הדבר בחיי רוחי אז בשחרות ימי!… דמעות מלאו עיני ולבי – רגשי תודה עצומים, רגשי תודה למחבר, רגשי תודה שלא פגו בחליפות־העתים, עד היום הזה…
אכן גדול כוחו של טעם קריאה ראשונה, כאשר יקרא האדם למען מצוא לו את מקומו בעולם, כאשר ישא הנער את עיניו אל הספר כמבקש עזרה. ואולם גם עתה, בקראי את “באפס תקוה” לא חזרתי מדעתי, שיצירה זו יש בכוחה לקחת את הלב. נוכחתי מחדש, שקילוח־סיפורו השווה והנוח של אז“ר אינו בא מתוך חוסר־מזג, אלא דוקא מתוך מזגו המיוחד, המזג השווה והנוח. אז”ר הוא בעל־מזג, ולולא דמסתפינא שתּיראה הגדרתי כבלתי־צנועה, הייתי אומר: הוא הוא המזג הטוב בספרותנו. אלהים עשו אותו ישר, והוא אינו מבקש חשבונות רבים יותר מדי, אבל חשבונות היו וישנם לו מאז ומעולם, חשבונות הנובעים ישר מתוך מזגו, מזגו הטוב. התוּגה הפשוטה והנוקבת הזאת, השׁפוכה על צדיקי סיפורו, האובדים בעניָם!… ההתמרמרות המוסרית הגלויה, המתבטאת בהערות כעין: “רואה אנכי, כי השקר והחנופה הם כמו אחד מצרכי האדם” (“באפס תקוה”) – הערות שאינן באות בעלמא, להראות חכמת המעיר, כי אם הנן פרי־נסיון־החיים ומעוֹרוֹת בנסיון זה… התיאור של ירידת תנחום, ברשימת חול המועד פסח תרל"ה, בקודמת לה וגם בבאות אחריה, תיאור המעורר בלב הקורא אךְ רגשׁי אחוה והשׁתתפות בגורל היורד והנופל, בחינת “עִמו אנכי בצרה”… כמה יושר, כמה טהרה, כמה אמת!…
“אך לשוא יקרא אדוני לאמונה מיסטיקה; אנכי קורא לה ריאליזמוס” – כך יאמר צוקרמאן, גיבור הסיפור החשוב השני שבכרך זה (“בת־העשיר”). גם אמונת חייו של אז“ר רחוקה היא מכּל מיסטיקה, מכל ערפליות. ריאלית היא. אז”ר הוא מן הריאליסטים הכי־מעוּלים בספרותנו החדשה. סנטימנטאליות סיפּוּרית וליריזם מליצי זרים היו לו מעודו. כי שאלות־החיים הכי־רציניות עמדו תמיד לנגד עיניו ודרשו פתרונים. מן הכרך הראשון שלו, שיצא לפני עשר שנים, עוד אנו זוכרים את “בצל הכסף” ו“במי האשם?” (לפנים “חטאת הציבור”…) ואף בכרך זה אין מחסור בשנאת הרע, בשנאת עשירים המשתחוים לעשרם ובשנאת מתבוללים המתכחשים לעמם (“סדר מאוחר”, “זה לעומת זה” ועוד). ב“באפס־תקוה”, אמנם, רואים אנחנו בעיקר את רעת האדם הפרטי (זיידיל) ושומעים את הצעקה המוסרית הישנה: “ותעשה אדם כדגי הים”, ואולם גם רעת הסביבה ואוויריותה של פרנסת היהודי תבואנה שׁם בחשׁבון. והנה ב“בַת־העשׁיר” נעשׂתה עוד חפירה נוספת בדרך זו. סיפור זה בתור סיפור, אמנם, – ממחציתו השׁניה – כקטוע וכחטוף יֵרָאה בעינינו, אבל הניגוד שׁבין העשׁיר והיכָּפפו לממונו ולמקובל ובין בתו ושׁאיפותיה החדשׁות אל הרצוי – אם כי, סוף־סוף, נפלה חלל תחת עול כוונותיה הטובות – מתואר בשרטוטי אמן ובולט למדי. הנטיות הדימוקראטיות־הריבולוציוניות של אז“ר ניכרות גם בציורים כ”צרת הבן". וכל זה ביחד מניח את חותמו הבריא, הישר, הצנוע, הבלתי טרגי לשם טרגיות, על הכרך החדש שלפנינו ועושה אותו לחומר־קריאה רצוי מאד בשביל בני־נעורינו.
הכתבים “ערוכים מחדש בתיקונים רבים”. כך כתוב על השער. אין השעה מספיקה לעמוד על התיקונים, או יותר נכון, על השינויים, אף כי מעניין הוא לרוב, לראות מה יתקן ומה ישנה הסופר בכתביו, בכדי לעמוד על גידולו הרוחני. ואולם במה שנוגע לעריכה צריך להודות, שהיא אינה עומדת על מרום־תעודתה. מי שישאל, למשל: מפני מה הציור ה“היסטורי” על המנגן גוּזיקוֹב נמצא בחלק ה“רשימות”, והסיפורים על חיי אחד הקאנטוֹניסטים או על הבחור עם־הארץ שנפשו חשקה בתורה נמצאים ב“ממסורת־העם”? – לא ימצא מענה.
בכלל, הסיפורים “ממסורת־העם” לא עלו לו לאז“ר. התּוֹם שבהם אינו תּוֹם עממי־אגדי אמיתי, כי אם תמימות פשוטה, אם לא היתּממוּת. אז”ר בחלק זה אינו בעל חוש אמן היוצר מפי־העם; זר לו הסגנון העממי המזוּקק בכוּר השירה. סגנון הסיפורים האלה אצלו הוא כסגנון הרגיל של יתר סיפוריו הריאליים, שאינם ממסורת־העם, אלא שהתוכן כאן הוא לא דמיוני עצמי, כי אם לקוח במקצת מן המעשיות המתהלכות בחוגים ידועים של המוננו. “אהבת־התורה”, למשל, הרי היא באמת ענין למסורה עממית, ואותו בחור ידוע, שמרבים לספר עליו בערי־ליטא הקטנות, ודאי שהוא יאה להיות גיבור של מסורה כזו, אבל כשׁשְׂרָיָה הסופר לוקח ומצרף אותו עם זכרונותיו הוא – התוכן והצורה שניהם נלקים כאחד.
גרוע מזה, כשאז“ר לוקח שנינה עממית ידועה על מַכניס־אורח יהודי, שאת התשלומין בעד האוכל הוא מטיל על הקדוש ברוך הוא, ולפיכך הוא דורש מאת אורחיו שיאכלו וישתו ביד רחבה, ומהפך אותה לסיפור של רוכל ספרדי, בעוד שבסגנון־הסיפור אין אף משהו מסגנונו של רוכל ספרדי… גם ההתחלה המשונה “אני, נסים בן חנוכה, ורעי חנינא בין זרח, מיושבי חברון ת”ו” לא תציל את “המסורה העממית” הזאת, באשר, להפך, היא גופה טעונה הצדקה: בקריאת שם־עצמו מתחילים צוואות שכיב־מרע ולא סיפורים עממיים חיים של רוכלים ספרדים!
כן, אין ספק: לא תמיד מוציא אז"ר מתחת ידו דבר מתוקן על צרכו. ואולם זה הדבר, שחזקה עליו, כי הוא יוציא, יעבוד, לא ינוח ולא ישׁקוט, ובשׁורה האחרונה, בסךְ הכולל, יֵרָאה החָבר – חבר תרתי משמע. כי זה צריך להיאמר: עובד גדול ומובחר הוא הישיש הזה לספרותנו, וענפיו מרובים. אם לא יעשה פרי־הילולים במקצוע זה, ינסה כוחו במקצועות אחרים. ומה שהוא עיקר: בלב שלם, באמת ובתמים, הוא עושה את עבודתו זו כל ימיו. אם תבקשו בתוצאות־עבודתו עושר מופלג לא תמצאו, אבל עבודתו מופלגה היא. אם תבקשו בנפשו הרכבה עמוקה לא תראוּה, אבל הוא נותן את כל נפשו.
[“הפועל הצעיר”, תשרי תרע"ה; החתימה: ב. – י.]
הָאִינְטֶלִיגֶנְצְיָה מַהִי?
מאתיוסף חיים ברנר
עוד אצל אפלטון מוצאים אנו, כידוע, ציור בהיר ממדינה דמיונית, שמושליה – פילוסופים, חכמים, ראשי האינטלקטואליות היוונית העתיקה, רק “החכמים האמיתיים”, כלומר אלה שהשיגו “מדרגה גדולה” בהסתכלות באידיאות הנצחיות – רק הם, לדעת אפלטון, צריכים להיות מושלי בני-האדם, רק הם מסוגלים להציל בני-חלוף מרשת הטעויות בעולם-השקר הזה ולאחד אותם בקשר מדיני עליון בל יינתק.
בקצרה: השלטון לבעלי-השכל, הממשלה לאינטליגנציה.
בהיר ובולט הוא הציור של תכנית המדינה האידיאלית אשר לאפלטון. ומה אנו רואים בו בפועל? בפועל אין אנו רואים שם אלא ממשלת-עריצים משכילה, השוללת כל חופש מבני-האדם, הגוזלת כל זכות מהאדם העובד, הסוגרת עליו את כל הדרכים לבלי צאת ולבלי בוא, השמה כבלים על הכל בשם איזה משרד גדול ל“נימוסין” ו “סדר נכון”.
ובתקופת התחיה, בימי פריחת השירה ושגשוג המדעים והתנערות עמי אירופה לחיים חדשים, כשקם קאמפאנֶלה והעמיד בשורה ראשונה את האינטליגנט בן-דורו, היינו כבר לא את הפילוסוף בלבד, כי אם גם את המלומד, הטכניקן, הפדגוג והממציא – שוב נתקבלה אותה התמונה המעציבה. האינטליגנציה אף כאן מופיעה בתור כיתה נבדלת, היחוסים החפשיים נקפאים, הכל משתעבד ונקבע בפרנציפ של “גבוה מעל גבוה” וחכמת הפדגוגיקה ומסורת-המוסר והדרך-ארץ המקובלת הורגות כל שאיפת-יצירה בעוד באיבה.
במאה השמונה-עשרה נעשתה ה“הלכתא למשיחא” הזאת של שלטון-האינטליגנציה כמעט לדבר שבמציאות. בידי המורים והחכמים של המאה הי"ח עלה באמת להיעשות לאבות הסדרים המדיניים החדשים, למַטי רסן הממשלה על פי האידיאות שלהם. הרעיונות על השכל הטבעי והאדם הטבעי, העיקרים של הזכות הטבעית והאושר הכללי – כל אלה הונחו ליסוד כל ממלכות אירופה בעת ההיא, ולא זו בלבד, אלא שעל כיסאות המלוכה הופיעו חכמים וסופרים ממש: פרידריך השני, יוסף השני, יאֶקטרינה השניה: לדידרו, וולטאֶר וסיעתם פנוּ האוחזים בשבט-מושלים, לקבל מהם הוראות, כיצד עושין את כל בני האדם למאושרים. האידיאות של רוּסו ומונטאֶסקיאֶה עמדו לנוכח מחברי האַקטים הממשלתיים, משרדי הממשלות מָלאו פקידים-אינטליגנטים, אשר רוח ההשכלה נוססה בהם ואשר כתבי-פקודותיהם היו ברובם הטפות נשגבות ועצות טובות ומחכימות.
ברם, אף לנסיון היסטורי זה של ממשלת האינטליגנציה במעשה היתה, כידוע, אחרית נוגה. הנסיון לא הצליח, נתגלה, שדווקא נשמות המשכילים האלה העומדים בראש נכנסו לתוך דברים שבדוקטרינריות ושבקנאות, וכשהעצות הטובות שלהם לא נשמעו ולא נעשו, נחשפו הרצועות והמלקות.
קולו של פיכטה, שהשתער לעמוד בראש הגווארדיה הפרוסית כנביא וכמורה דרך, נשאר כקול קורא במדבר: משרת-הכבוד, אשר רצתה נפשו בה, לא ניתנה לו; חלומו על ממשלת-המוֹרים לא מצא את פתרונו. ואין כל ספק בדבר, שעל זה יש רק לשמוח. מדינה שכולה כבית-ספר ושכל אזרחיה כתלמידים – הרי זו הצורה היותר קשה של דיספוֹטיה. ותהיינה אידיאותיו המוסריות של פיכטה נעלות ונשגבות כמה שתהיינה – אלמלי נעשו לאלפא-ביתא ממלכתית ואילמלי נתלה ממעל להן השוט של מורה בית-הספר, לשמור עליהן מכל משמר, היו הן משמשות אמצעי לריאקציה היותר אפלה. שלטון האינטליגנט הורג את האידיאות!
אוגיוּסט קוֹנט באוטופיה שלו עשה את הנסיון האחרון להכריז על האינטליגנט, שהוא ראשית-הכל ואחרית-הכל. האינטליגנט של קוֹנט הרי הוא המלומד-הפוזיטיביסט, שעבר את כל מדורי המדע החיובי, והוא הוא שחייב לקבל עליו את עול הנהגת החיים הציבוּריים וסידורם, להיות לרועה ולכוהן לאנושות. על ידיו ישתרר הסדר במקום התוהו-ובוהו של החיפושים המדעיים, על ידיו תוסר האנארכיה של המחשבה האישית, הפרטית, ועל פיו צועדת האנושות קדימה בדרך ההתפתחוּת, לבלי סור ימין או שמאל. ואולם מה נפלא הדבר, שבממלכת העתיד של אוגיוסט קוֹנט, סוף-סוף המדע נהפך לדת אופיציאלית, וכל הקוים הידועים אשר בסדרי החברה שבעבר ובהווה נשמרים גם בה, באותה ממלכת-העתיד! האינטליגנטים-הרועים בצוותא חדא עם הבנקירים-הקבלנים נשארים יושבים על כתפותיו הרחבות והכחושות של הפרוליטאריון הנצחי – “ולא יחדל אביון מקרב הארץ”! ממשלת האינטליגנטים אף כאן אצל אוגיוסט קוֹנט, אינה באה אלא לאשר את הקיים, ולא לחדש פני תבל.
הוא הדבר! התפקיד ההיסטורי של האינטליגנט-השליט אינו כולו “אידיאלי” ו“פרוגרסיבי”, כמו שמקובל לחשוב. רובי שאיפותיו וחלומותיו אינם ריבולוציוניים כלל, רובי מעלליו אינם גורמים יצירתיים כל עיקר. אפלטון מייסד את ממלכת הפילוסופים שלו על העבדות, אגיוסט קונט חולם את חלום-העתיד, כי לעולם ועל פי החוק הנצחי יושמו רגלי הפרוליטאריון בסד. גם יתר משחררי ה“רוח” מבני מינם לא דאגו לעולם לטובת ה“בשר”, ונמצא, איפוא, שגם זה וגם זה לא נתקיים בידם (מאחר שהרוח הוא הוא הבשר, ואין רוח אחר בלעדיו). מלכות האינטליגנציה ומלכות החופש האמיתי – חופש העבודה והעובד, חופש כוחות-היצירה היסודיים – אינם, אליבא דאמת, שמות נרדפים!
ואמנם, התפקיד הזה השלילי של האינטליגנטים בתור שליטים יבואר על נקלה במצבם הסוציאלי ובעמדתם הפרופיסיונאלית. האינטליגנט, עד כמה שאנו נוגעים בו בתור לוקח חלק ידוע בחיים החברתיים, ממלא פונקציות מסויימות למדי, ואלו מקשרות אותו לסביבה חברתית ידועה. החברה, במידה שהיא מסודרת ומאורגנת, אי-אפשר לה בלי איזו אידיאות, עיקרים, הגדרות, תקנות, שבסיועם תסודר ותאורגן. כי כל כלל מאורגן אינו אלא המון פרטים, שקלטו בפסיכיקה שלהם תכנית ידועה של פעולות ומעשים והם ממלאים אותה בהסכמה ובהתאמה. במובן זה אפשר לומר, שכל הסתדרות הרי היא ברית כרותה בין רבים על בסיס נפשי-רעיוני אחד. ומוצא האידיאות השונות הוא, כידוע, המלחמה שבין הכיתות הציבוריות השונות, בהיות שכל כיתה וכיתה שואפת לבטא את עצמה בצורה רעיונית, שבעזרתה תוכל לא רק לסדר את חייה כלפי פנים, כי אם גם לקבוע את יחוסיה כלפי חוץ. היוצא מזה, שכל כיתה ציבורית צריכה להוגי דעות ספציאליים, לטכניקנים רוחניים משלה, שיגישו לחברה את הסחורה הרוחנית הדרושה, אם לדבר בשפה בלתי נמלצה. מנקודת-השקפה זו אפשר, איפוא, להגדיר את האינטליגנט בתור בורא ושומר את האידיאולוגיה, כלומר, את האידיאות התוריות והשימושיות הנחוצות לחברה. ובאשר האינטליגנציה שקועה ראשה ורובה ב“עבודה הרוחנית”, לכן היא מאבדת, כמובן, את האפשרות להשתתף באופן בלתי אמצעי בפרוצס התעשיה העיקרית של צרכי-החיים, ובכדי להבטיח את קיומה, הרי היא משתמשת בעל-כרחה ולרצונה בפרי עמל-זרים וחיה על חשבון מעמדות אחרים. במלים אחרות: האינטליגנציה אינה יכולה להתקיים אלא אם כן היא מקבלת את כלכלתה מן החוץ, ולפיכך טבעי הוא, שהיא תבקש תחבולות שונות להבטיח לעצמה את אמצעי-המחיה באופנים שונים.
ובאמת ראינו את האינטליגנציה במהלך התפתחותה ההיסטורית שואפת תמיד וכאנרגיה יתירה לרכוש לה אמצעים חמריים הרבה. בחברה של העולם העתיק, בעת שההסתדרות האידיאולוגית היתה חזיון חשוב ביותר ויקר-המציאות, ויחד עם זה תנאי הכלכלה שופעים וגדושים, מצאה לה האינטליגנציה כר נרחב להרבות את עשרה וכבודה ע"י השתמשות מונופולית בידיעותיה וכשרונותיה. בחברה כזאת הולכת האינטליגנציה ונעשית כיתה נבדלה בעלת זכויות מיוחדות, עד שסוף-סוף היא מתרוממת עד המדרגה של מעמד עליון שליט, בשעה שאת הצרכים האידיאולוגיים של יתר השדרות אין היא ממלאה במידה שוה, אלא במידה פוחתת והולכת: השדרה העומדת למעלה מקבלת יותר, זו שלמטה – פחות. אלה, בקצרה, תולדות הבראמַינים בהודו, המאנדארינים בסין, החרטומים במצרים וכו' – הסתדרויות אינטליגנטיות, שהינן, בלי ספק, המדרגה הכי גבוהה, שכוח-השלטון האינטליגנטי יכול להגיע אליה, ושבהן, אמנם, התבצרו – במידה שאין למעלה הימנה – גם הדוגמאטיות, הפורמאליות במקצוע הפעולה הרוחנית, האדיקות והקנאות ביחס לכל מי שאינו מאנשי-שלומם, הקפאון והאינרציה ביצירת ערכין דתיים. לעומת זאת, בימי הביניים, אין האינטליגנציה מסתדרת בכיתה נבדלה מונופולית ובעלת זכויות מיוחדות אחת, כי אם בשורה שלמה של קואופראציות, התלויות בחוגים שונים. אבל, כמובן, לא מפני שהאינטליגנציה שבימות הביניים ויתרה על מגמותיה הכּיתתיוֹת, כי אם מסיבות אחרות. המלחמה בין הכנסיה והממלכה היתה הנסיון האחריון לברוא כיתה נבדלה של כוהני הדת ולתת בידם שבט-מושלים בלתי-מוגבל. ברם, התנאים הכלכליים של אירופה, הדלה והעניה ביחס, הביאו לידי כך, שכוהניה נאלצו להסתפק במועט ביחס לאותו המצב המאושר של בני גילם במזרח. כאן הוכרחו עוטי-מעיל-הכהונה בעצמם לרדת משמים ארצה, והמלחמה הסוציאלית החריפה גרמה ליצירת אינטליגנציה מיוחדה לא רק לממלכה, כי אם גם למפלגה של האצילים, של העירונים, ואפילו של האיכרים. לכל מפלגה נמצאו החכמים, האמנים והמשוררים משלה, ובאופן הזה הביאה מלחמת-המעמדות להתפרדות ידועה של הכיתה האינטליגנטית.
החברה החדשה, המיוסדה על התעשיה הקאפיטאליסטית-המסחרית והקנין הפרטי, הפֵרה עוד יותר את המגמות הכיתתיות של האינטליגנציה. במקצוע העבודה הרוחנית הועמד בשורה הראשונה היחיד, אשר בהיותו קשור בחומר עם תנאי-הכלכלה הכלליים, הרי הוא מוכרח לשאת אל השוק את יצירותיו, כאשר ישא הפועל אל שוק-העבודה את האנרגיה האנושית שלו, את כוח-שריריו. מאדון נהפך האינטליגנט לעבד, למשרת, ממונופוליסטן – למשתתף בהתחרות הכללית, ומצבו הקודם בתור “שררה” לא נשמר אלא במקום שתפס לו עמדה חשובה במכונה הביורוקראטית-הפרופיסיונאלית של הממשלה או נמכר למעמד השליט של הקאפיטאליסטים, עושי העסקים הגדולים. אלה האחרונים נוטים לתת שם ושארית לרוח הכיתתי של האינטליגנציה, בתמכם באקדמיות הרשמיות השונות בעלות הזכויות המיוחדות או ביסדם חבורות ספרותיות ואמנותיות, שהאמצעים הכספיים המרובים נותנים להן את האפשרות להתבצר ולהתגבר על המתחרות בהן. אין ספק, שבתקופות המאוחרות יש עוד פחות מקום לעבודה אינטלקטואלית חפשית מאשר בדורות הקודמים; ואיך שיהיה, השאיפות הכיתתיות של האינטליגנציה לא תמעטנה כל זמן שמצד אחד אין הפרופסיה שלה יכולה להיעשות נחלת ההמונים, ומהצד השני שורר סדר חברתי, שבו משלמים בעד מתנות-הרוח בכסף ושלטון.
עוד זאת ראוי לזכור, שמלבד המגמות הסוציאליות המיוחדות, יש לה לאינטליגנציה גם איזו קווים פסיכולוגיים מיוחדים, שהם תוצאה ישירה הכרחית מפעולתו הפרופיסיונלית של האינטליגנט. כי ברי הוא, שהעסק התמידי בהמצאת אידיאות מחולל פסיכולוגיה מיוחדת אצל בעליו. בראש וראשונה: השאיפה להכיר את העולם אינה יכולה להתמלא אלא כמעט רק על ידי המיתוד הרציונאלי, וזה הרי הוא כל כך מלאכותי, כל כך מעוקל! הניתוח התוריי [התיאורטי] מוכרח תמיד להקפיא ולהעמיד את הנוזל והשוטף בחיים; עולם-המושגים שואף לצייר את העולם כולו כשורה של חזיונות בודדים, בעוד שהחזיונות מעורים הם תמיד זה בזה, אחוזים ושלובים אחד בשני, ולא ייפרֵדו. כל אידיאולוגיה מעמידה הגדרות גסות ומסויימות מסביב לניוּאנסים הדקים שבחיי-המציאות, בכדי להכניס סדר פורמאלי למקום, שבאמת אין בו אלא חליפה ותמורה וערבוביה. המחשבה דורשת שיטה מסוּימה על הכל, בעוד שאין בכוחה לתפוס אף מקצת מן התבל האין-סופית.
ברם, השאיפה הזאת לבטחון, לחיוביות ולדייקנות מוצאת לה עוזר ותומך גם באופן-ההכרה עצמו. הפרוצס המחשבתי נצרך תמיד לאבני-בוחן מיוחדות בשביל משפטי-ההערכה שלו: הרעיון עובד בעזרת מכונה מורכבת, שאופניה הינם – המושכלות הראשונים וההנחות המיתפיזיות. החיים והמוות, הרוח והחומר, הנפש והגוף, האידיאה וההוָיה – אלה וכיוצא באלה מן המושגים, שבלעדיהם אין כל בנין מדעי, נהפכים בהכרתנו לאיזו פֶטישים, למהויות כשהן לעצמן. הידיעה המותנית בהנחות קודמות, הידיעה היחוסית והמפוקפקה, מקבלת אופי של עיקר, שאין להרהר אחריו; במושגים נקרעים מעל החיים ונקפאים בתור חוקים נצחיים אשר לא ישונו ולא יוחלפו; והמלה המתה הורגת את המחשבה החיה.
אצל האינטליגנט-החכם הכל מלה, הכל סכימה, בלי תוכן קונקרטי. הוא יודע הכל ואינו יודע כלום.
ונטיה עוד יותר רבה ועוד יותר גרועה לפֶטישיזמוס רעיוני אתה מוצא אצל האינטליגנציה בבית-החרושת שלה ליצירת אידיאות שימושיות, דיני הנהגה, אידיאלים, פרוגראמות. כאן הרי צריך, בעיקר, לא להוכיח, כי אם להשפיע, לעשות רושם, להכריח, שתקובל הלכה זו או אחרת, ומובן, שכל מה שהאבטוריטט יותר גדול, יותר כללית ויותר החלטית היא השפעתו. בן-האדם חלוש-ההכרה ורפה-הדיסציפלינה הפנימית צריך – לשם סידור וחיזוק רצונו – לאידיאות אבסולוטיות, לאמיתויות בלתי משתנות, לחוקים שניתנו בקולות ובברקים. באחרת לא תקח את לבבו ולא תעשה עליו כל רושם! כשהאינטליגנציה באה לארגן את מנהגי-החיים ההמוניים ולתת להם חיזוק בסיוּעם של אימפראטיבים קטיגוריים, הרי היא מבלי משים נעשית בעצמה לכוהנת של האבסולוטים הדמיוניים והכוזבים הללו, ולא עוד אלא שבהם היא רואה את הערובה לכוח השפעתה ולשלטונה. המוחלט טוב לה מן היחוסי, ורילאטיבימוס בל ייזכר ובל ייפקד לפניה; הישן בטוח לה מן החדש, ואופקים ודרכים אחרים אל תַּראו ואל תגלו לה, פן תתאנף.
אמנם, ההיסטוריה מספרת לנו על מהפכות בממלכת-הרוח, בעולם-האידיאות, שנעשו ע“י אינטליגנטים יחידים. ואולם מה היא מהפכה, אם לא ההתאמצות ומעשה-גבורה למלא אחרי זה שכבר עשו החיים, להחריב את הבנין הרקוב, שאעפי”כ עודנו מחזיק מעמד בכוח האינרציה? ואם גם עולם-הרוח צריך למתקוממים ולמערערים, בכדי שלא יפגר מעל החיים המתקדמים, הרי זה מוכיח למדי, כמה גדול כוח האינרציה של צורת האידיאה העתיקה, של הדוגמה הריליגיוזית, של העיקר האמנותי ושל החוק המדעי!
ובכלל, האמונה היתירה בפריאוריטט של האישיות האינטליגנטית אין לה על מה שתסמוך. באמת, העצמיות והאינטליגנטיות שני כתובים הם, שלרוב הם מכחישים זה את זה. הרוב המכריע של האינטליגנטים חסר כל עצמיות, מה שעושה אותם למוכשרים ביחוד למלא את תפקידם העיקרי, הלא הוא: סיגול האידיאות אל החיים ולהיפך. ואותו חוסר-העצמיות עושה אותם לנוחים ביותר לקלוט את הצורות האידיאולוגיות המתהלכות, בכדי לשוב ולזרוע אותן בשדה החיים החברתיים.
הרשימה הסכימטית והקטועה על מהות האינטליגנציה הפרופיסיונאלית בניגוד לגאון-היוצר, העומד כנס והמתקיים בנס, מאחר שאינו מסוגל להסתגלות והנרדף תמיד מהאינטליגנציה הזאת עד אחר מותו, זאת אומרת, עד היעשות אידיאותיו החדשות קנין-הרבים; ובניגוד לאינטליגנט הפועל, השואב את אינטלקטואליותו מתוך נסיונותיו הוא, מתוך מגעו ומשאו עם המציאות עצמה והבלתי תלוי בשום דעה של אחרים – הרשימה הזאת נכתבה אצלי (אליבא דמאמר אחד. שקראתי בירחון רוסי) לפני חדשים אחדים, לפני בוא הסער הגדול לעולם, שכבר הפך הרבה קערות על פיהן ועודנו עתיד להפוך. עכשו, כשאני מוסר אותה לדפוס, כמו שיצאה אז מפי העט, קשה לי שלא להוסיף איזו שורות, שעולות על הלב בקשר עם הנדון, לרגלי המצב המיוחד, שהעולם הושת בו.
קודם כל ראינו, שהאינטליגנציה בדרך כלל אכן נשארה גם עתה נאמנה לעצמה. האינטליגנציה של המעמדות השוררים, שהחג עתה ברחובה, מכה בתוף בכל כוחה, רצה לפני העגלה ומסייעת בצעקתה לא מעט לאשר את הנעשה בעולם. כשגורשו למשל הגייסות הרוסיים מפרוסיה המזרחית שמח כל לב איש ישר על הדבר. אבל הכתבנים האינטליגנטים של העתונים הגרמנים לא אמרו די בזה. להם היה נחוץ דווקא להתריע, שהנה “ארצו של עמנואל קאנט נשתחררה”. צריך היה לצרף את הענין את עמנואל קאנט דווקא. וכי אפשר אחרת? מאידך גיסא, האינטליגנציה הפרוליטארית הגרמנית, שהטיפה תמיד, כמצוּוה עליה, לאינטרנאציונאליות, לא איחרה כלל מהכניס את התיקונים הנחוצים באידיאולוגיה שלה ולרוץ בחפזון אף היא אחרי העגלה. הסוציאל-דימוקראטים ההמונים עשו מה שהיו צריכים לעשות, “בלי כל חכמות” – ודי. אבל האינטליגנציה, האינטליגנציה שלה… ממנה לא קשה כל עיקר, כפי הנראה, לקבל “הכשר” אידיאולוגי על מה שנעשה אצל נותני-לחמה.
ברם, אנשי-הלב שבין האינטליגנטים – והם לא מעטים – עושים עתה בעל-כרחם דין וחשבון לעצמם, שואלים לנתיבות-עולמם, חוקרים לערכם הם – ונחרדים…
עכשיו, כשהעולם כולו נזדעזע, מוסדי ארץ נרגזו, עמודי האידיאות המקובלות נתערערו, כל מה שהוא אידיאולוגי, הגיוני, רציונלי, נדחק בכלל לקרן-זוית, והכוחות האיתנים, הראשונים, האלמנטאריים, יצאו על בימת התבל להתגושש ערומים, אחד בשני – עכשיו מורד ראשו של האינטליגנט המחשב דרכו… ככָפוּת יתהלך בימינו אלה האחרונים, הימים שנראה בהם בעליל, כי רק אלה אשר יסודות -החיים בידיהם, רק עובד-האדמה ותופס-הקשת הינם מלח-הארץ… לידיו ולרגליו הוא הבט יביט האינטליגנט, והנה רפות הן, לא תעשינה תושיה…
וכמשתולל – נאמר אגב-אורחא – יביט מסביביו גם האינטליגנט שבאומות, יביט והנה מַתלאה! בכל העולם מלחמה, שמאחדת את הכוחות העממיים בפנים ומעלה את כולם ממעמקים, ובעולמו – הריגה, פוגרום, הריסה בעלמא, אנדרלמוסיה מכלה. כל העמים יצאו להילחם על קיומם, והוא רק נרמס בין פרסות-הסוסים. לו, ההמצאה השכלית, התמצית האינטליגנטית, אין מקום להילחם בו, אין במי להילחם, אין על מה להילחם,ומה שנורא ביותר: אין במה להילחם, אין אמצעים עצמיים.
רק כדור-משחק אידיאולוגי בידים חזקות מורמות. רק זה.
ואולם זה, באמת, כבר דבר, שמאוד קשה בו הדיבור, ואחדל ממנו.
[תרע"ה, תחילת מלחמת העולם, 1914–1918. “האינטליגציה מהי?”; “הפועל הצעיר”; החתימה: י. מ.]
הספרות הפולנית בערב ימי המלחמה
מאתיוסף חיים ברנר
הפולנים עתה, כיוונים במלחמה הבלקנית האחרונה, הנם אם לא גיבורי־היום, הרי, בכל אופן, מצליחי־היום. מינימום של אומץ־לב וקרבנות ומקסימום של פראזיולוגיה והתפארות ו… והצלחה. איך שיהיה, עם־הפולנים מעורר עתה אליו התענינות רבה בעולם. בפרט רשאים אנו, היהודים, להתעניֵן בעם המקולקל והרע הזה, אשר מעטים בין העמים הרֵעו לנו כמותו.
אמרנו: מקולקל ורע – ואל נא יַכֵּנו לבנו על אשר הוצאנו מפינו תארים כאלו, כי אמנם לא על כל העמים העוינים אותנו יש לנו רשות לומר ככה. ברם, להפולנים נוכל עתה להתיחס כמו לעם פרובוקטורי בלי כל פקפוק. העם הזה הוא אויבנו בנפש, והוא גם לקח את הנפש של חלקים גדולים מהיהודים היושבים בתוכו. האם בו לא נתעניֵן?
מאמרנו הנוכחי על הספרות הפולנית היותר חדשה, שנלקח מדברי מבקר בר־סמכא אחד, רחוק הוא מתת השקפה מקיפה על הנידון. כוונתנו היא רק לרשום עפ“י הנ”ל איזו הערות בגדר של מאמר עתונאי ולציין בהן את הקווים היותר אופיים ממהלך־הרוחות בעולם־הרוח הפולני בימים היותר אחרונים. ואף לא בכדי שנלמד מזה איזה דבר מסוים – על הלכה למעשה אין, כמובן, מה לדבר – כי אם רק בכדי שנלמד בכלל, שנלמד דבר־מה, איזה דבר שהוא, ממה שמעניֵן אותנו לדעת או שצריך לעניֵן. מטרתנו בזה – יֵדע הקורא מראש – מצומצמת היא ורחוקה מן המרחב.
א
בספרות הפולנית בערב ימי המלחמה נראה קו יסודי אחד: המשיכה אל העבר. מכל התסיסות ה“מהפכניות” שתססו בה בחמש עשרה השנים האחרונות מכל הקולות הרמים והמצלצלים, מכל האמרות היפות והנשגבות לא נשארו אלא הדים רפויים וצלילים קלושים. כל פרחי ה“מודרניות” שנלקחו מן המערב וניטעו בגן הלאומי בתכונה רבה, ברוב פאר והדר ובגאוה של שליאכטיצים בני שליאכטיצים, אָבלוּ־נבלוּ. אותה האוניברסליות הסוערת ואותה הקוסמופוליטיות האוניברסלית, אותן הפרובלימות הנפשיות הנערצות והמסוכסכות והחידות־מני־ים, אשר פתרונים אין למו – כל ה“סערות” האלו אשר הסתובבו, התחוללו ורנו מעל הגגות, קמו לדממה. באשר גלוי וידוע עתה לכל סופר פולני, שבכדי להסב אליו את דעת הקהל – ומה נחוץ עוד לסופר פולני מלבד להסב אליו את דעת קהלו? – אין צורך בכל אלה. אלא במה יש צורך? שישיר על גדולתה של פולין, שיחטט בארכיונים עתיקים, בכדי להוציא משם עוד ראיה נוספת לתפארתה ורוממותה של פולין. הרומן ההיסטורי הוא עתה השליט בספרות זו. לוֹ הכל יעבודו.
מלחמת־העטים הסואנה על אודות התיאוריות השונות של הספרות אף היא נָדַמָה. הזרמים, הנטיות, המהלכים, האסכולות השונות שהתנגשו זה לא כבר אחד בשני בהתלהבות ספרותית גדולה כל כך, לא יֵרָאוּ עוד על הבימה. אפילו הריב שבין הסימבוליות והריאליות פסק. עכשיו הכל רומנטיים בתוכן וריאליים בצורה. אפילו סימבוליסטן קיצוני כפשיבישבסקי, ש“שלגו” הקפיא לב עלמות בעלות־עצבים לא מעט, נעשה בימינו ריאליסטן ככל אחיו הסופרים הפולנים. מחזיונותיו הנישאים על “ילדי האדמה” נשארה אפלולית של “בין השמשות”. ונפלא הדבר – וגם מובן מאד – שמה שאצל פשיבישבסקי הסימבוליסטן המדבר גדולות עושה רושם כביר, נבואי, הנה אצל פשיבישבסקי המלמד לשונו לדבר כבני אדם, נראה בצורתו האמיתית: בלי צבעים ובלי חיים. אין בודקין בשעת הסכנה, וכשאדם עומד וצועק: “תבערה! אש אוכלה!” רבים המאמינים לו. ואולם לאחר שייווכחו כי אין אש, יביטו הכל אל פניו ויראו את הצועק כמו שהוא. פשיבישבסקי עודנו מפרפר, עודנו מנסה את כוחו בתוכנים הישנים, שהצליח בהם לפנים, אולי ישיב לעצמו את הכבוד אשר גלה ממנו, אך ללא הועיל. בחזיונו האחרון “Popiel” הוא מאמץ כל כוחותיו להחיות לפנינו את המחריב הגדול שלו. את נביא האנרכיה המינית, את פַלְק מ“הוֹמוֹ סַפּיאֶנס”, בצורת גיבור החזיון סקלסקי, אלא שזה לא יעלה בידו כל עיקר. קשה לחדש את ימי “המורד” המיני הזה כקדם. קשה להשיב לו את “נעורי־הנשר”! סקלסקי אינו אפילו גיבור נהדר המוליך אחריו שבי לב נשים צעירות היושבות באולמי־היכלים; זהו, במחילה, רמאי פשוט הגונב גופים של נשים על דרך הפשטות. הוא משליך אחרי גוו את אהובתו אשת־חברו, יווגניה, וצד ציד אחר, הלא הוא שארת בשרו של אהובתו העזובה, ולודמילה שמה. ברם אחרי לודמילה זו רודף מעגב אחר, הלא הוא בעלה של אותה יווגניה, ולדיסלב שמו. באופן הזה מסתבך קשר של נפתולי אהבים ועגבים, כאוות נפשו של פשיבישבסקי, שרצה כאן להראות לנו, כמקדם, את שלטון המִין הנאדרי בכוח, המחריב עולמות; אבל לשוא!… כי בעוד שב“הוֹמוֹ סַפּיאֶנס” עוד יכול היה מי שרצה למצוא “טרגיזם מטפיזי” ו“מטפיזיקה טרגית”, הנה כאן גלוי לכל, שאין זו אלא כעין מילודרמה צרפתית…
ברם, אי־הצלחתו של פשיבישבסקי ומיניותו החולנית אינה אומרת, שקהל הקוראים הפולני, מתוך רוב דביקות ברומן ההיסטורי וסנטמנטליות פטריוטית, איבד את טעמו המהולל לגבי דברים שכמות אלו. זאת לא זאת. קהל זונה זה המחונך על הטסטיירים שלו אוהב ביותר גם את סופריו הפטריוטים כשהם מתבלים את הפוליטיקה הקדושה בזימה. ובמקום שהוא מוצא את זו האחרונה בשפע, יש שהוא יכול אפילו לוותר לגמרי על חוסר הראשונה. הדרישה על תימות “פיקנטיות” עדיין גדולה מאד, מה שהובלט ביותר ביחס הקהל הפולני אל יצירתה האחרונה של חביבתו גבריאלה זפולסקה, הלא הוא הרומן: “האשה הנקיה משמץ דופי” (Kobieta bez skazy). תוכן הרומן בקצרה זהו: אשה צעירה גרושה מבעלה נופלת תחת שלטון התאווֹת הגועשות בעמקי נפשה. ואולם, היא אינה יכולה למלא אף חצי־תאוותה, מפני שאשה אינה גבר, העושה מה שלבו חפץ. אשה גדורה בנימוסים, ואסור שיימצא בה כל כתם שהוא, ואסור שתשמע לקול לבה… מה עליה לעשות?! רנה (שם הגיבורה) אוהבת את גלסקי אהבה עזה וכו' ורוצה היונה להינשא לו, אלא שהוא אינו רוצה בה. ומטעם מיוחד במינו: מפני.. שאין בה כל פסול, מפני שהיא נקיה משמץ דופי. אשה כזו אינה מושכת את לבו של גלסקי, במובן המיני, והוא מבכר על פניה נשים אחרות, שיש להן כבר נסיון מיני גדול… (דברי הרומן כהוויתם!) ובהיות שאין דבר העומד בפני האהבה, ובהיות שרנה אוהבת את גלסקי אהבה עזה כמוות, לכן היא גומרת אומר בנפשה להישמע לאחד מהמעגבים עליה, למען תיפסל ותהא ראויה לגלסקי. וכך הוָה. מכיון ששמע גלסקי, שרנה “נטמאה”, אהבה נוראה מתלקחת בו אליה, אהבה מהולה בקנאה נוראה, והוא מציע לה להינשא לו. ואולם… ואולם בנפשה של רנה נתהווה בינתים שינוי גדול (וכי אפשר אחרת? אלמלא זה, הרי לא היה מקום להמשיך הרומן הפסיכולוגי הרב הלז!… – י. מ.) רעבון הבשר שנשבר עושה אותה לאשה חדשה. היא מרגישה, כי היא חפשיה כציפור, כאשר התגברה על שלטון המשפטים הקדומים, המשעבדים את האשה ונותנים יתרון לגבר עליה… עתה הוסר העול. והיא אינה שייכת כבר לשום אדם… היא של עצמה… רק של עצמה! היא משוחררה!
הדרישה לפסיכולוגיה מינית היא כל כך גדולה, עד שסופרי פולין החדשים השכילו להכניס את המומנט הזה גם לפינות שלא דרכו רגליו בהן עוד. במובן זה אופיי הוא הרומן החדש של דַנילֶבסקי בשם מריָם המגדלית". מרים המגדלית של דנילבסקי אינה אשה פלאית, אשר נפשה כלתה לגואל, כי אם זונה פשוטה, שדבקה ביֵשוּ לאהוב אותו אהבת־בשרים. ואף גם לאחר מותו, לא תינחם על רגשותיה, כי אם להיפך, אהבתה למאַהֵב הבלתי־מצוי הזה נהפכה לאיזו התלהבות מינית מיוחדת במינה. תפילותיה אליו נושאות חותם של היסטֶריה הבאה מרוב תאוה. ולא היא בלבד, אלא גם ישו הוא “בשר ודם” בתכלית הפשטות. אין בו כל שָמַיְמיוּת – זהו, פשוט, איזה ריבולוציונר, כאלה שאנו פוגשים היום ברחוב, הנלחמים בעד החופש ונכונים לערות נפשם למות, בכדי לתת מהלכים לרעיונותיהם. פִּלְאֵי יֵשו יבאר דנילבסקי על פי “דרך הטבע”: בכוחו הרוחני, בהשפעתו ההיפנוטית וכו'… הרומן הוחרם על־ידי הממשלה, בהשתדלות אנשי הכהונה הדתית, ועל ידי כך, כמובן, גדלה הצלחתו בתוך הקהל עוד יותר. רומן בין בן־האלוהים, שלא היה כלל בן אלוהים, כי אם דון־ז’ואן חרוץ, ובין זונה בעלת טמפרמנט סוער והיסטריה מינית, שהיתה עם זה קתולית נאמנה – היש תוכן לוקח־לב יותר מזה?
בפחות חריצות נעשה הרומן השני, שיצא בעונה זו שאנו עומדים בה ושאמנם אף הוא כורך סכסוכי־אהבים אין־סופיים עם מלחמה על החופש (הפעם חופש פולין), אלא שהתיאוסופיה שבו מרובה על “הרומן”. כוונתנו ל“הכוהן פויסט” של תידיאוש מיצ’ינסקי. ברומן זה רצה מיצ’ינסקי לתאר בצורה המיתולוגית של הכוהן פויסט את האידיאל של בן־הדור הפולני, את הנביא החדש, את המשיח אשר יבוא ויגאל את עמו… הכוהן פויסט – זהו האדם העליון של פולין דהאידנא. בכפר נידח אחד הוא חי את ימי חייו האחרונים. כאן מוצא אותו עלם אחד, שהז’נדרמים מובילים אותו לעבודת פרך. החיים הנפלאים של הכוהן עוברים בחזון לפני העלם בליל חורף אחד, באור ליום חג הלידה, על ידי סיפוריו של פויסט, שהוא מספר בעצמו באזני העלם המקשיב… השרטוטים הריאליים של גיבור־פולין זה יש להם פריטנזיות על אין־סוֹפיוּת, על סמליוּת. שני אלים נלחמים בנפש הכוהן פויסט: הנוצרי – אלוהי האור, הטוב והתחיה, הכוח היוצר, שייצור את פולין בריאה חדשה ואת עם־הפולנים יעלה למעלה, כיאות לעם הנבחר; ולוציפר – אלוהי החושך, התוהו ובוהו ועמקי התהומות. על שני היסודות האלה נבנו חיי הכוהן פויסט. הוא הכיר והשיג את כל כוח הרע, את כל תאוַת החורבן. את כל יצרי־השטן שבתשוקות, ועבר את כל זה, את כל מדורי הגיהנום האלה, המובילים אל שערי־הספיח של נסיונות קשים… ברם, היסוד הלוציפרי הִקְשָׁה את כוח־רצונו האחר, את הרצון לפעול, לנבא, ליצור, להגביר את ממשלת האידאליזמוס בתבל, להשליט את ממשלת השמים, ממלכת העתיד… רצון הברזל הזה נתן לכוהן פויסט את האפשרות לעבור על פני הגשר הצר, על עברי פי פחת, על שאול הדמים הנוראה בצעדים חזקים ובטוחים אל מֵעֵבר לחיים, לארץ השחרור המובטחה, לארץ הנצחון על כוחות־הרע, במקום אשר תעל שמש האנושיות החדשה… פויסט הפולני אינו מסתפק בבקשת האמת בלבד, בעצבות ובהתבוננות; הוא – סמל הרצון העממי, המניע שלו והמפיח בו רוח. הוא המשיח, הוא צריך להראות דרך לתחיית הרוח הפולנית, להכין את תרבותו הרליגיוזית, לעשותו לעם עליון, שינצח את כוחו של לוציפר… בחדרו של הכוהן פויסט הרכבה של המדע וחכמת הכישוף, של ספרי הפילוסופיה הדתית והפילוסופיה של ג’יימס וברגסון. כאן יימצאו יצירות־האמנות הכי־נבחרות ופלאי הלבורטוריות המדעיות של העת היותר אחרונה, ובמקום מִטָּה – ארון־מתים. כל זה צריך לסמן באופן אליגורי את השרטוטים העיקריים של גיבור־העתיד הזה: חכם, שכל רז מרזי־המדע לא אניס לו, ויחד עם זה בעל רצון מנצח־הכל של חכמי הודו העתיקים… ברם, דא עקא, שכל זה אינו אלא בבחינת “צריך”. הפרטים המרובים, המרמזים לנו על תכונת הנביא החדש, אינם נותנים את התכונה בכלל. היצור הדמיוני הזה אינו חי, אף אחד מאבריו לא קרם עור ועצמות. בשורה האחרונה: לא הצילו את הרומן מאורעות האהבה האין־סופיים שבו, ואף לא המאורעות הגרנדיוזיים סתם, שנתגבבו בו בלי שיעור. ברומן הזה אין לכאורה מחסור בשום דבר: יש גם שנות המרד הפולני והקטורגה, יש גם משרה בואטיקאן. יש גם חורבן מסינה – ובסוף הסופות אין דבר מלבד העוויות מיסטיות והתאמצות לעשות רושם על־ידי מליצות פטריוטיות לרוח הזמן. ומצד זה השיג המחבר את מטרתו. יודע הסופר הפולני את נפש בהמתו־קהלו.
אך החיבור הכי־סימפטומטי בשביל התקופה הוא ספרו של סטיפן ז’רומסקי: “יפי החיים”. בנפשו של רוזלוצקי, גיבור הרומן הזה, מתחוללת מלחמה בין יפי החיים המתגלה לו באהבתו לטטינה, בת גנרל רוסי אחד, ובין חובתו למולדתו הפולנית. רוזלוצקי הוא אופיצר, פולני מרוסס, שלא ידע אפילו את דברי ימי עמו, אך בבואו לפולין, ארץ קברי אבותיו, הוא מתחיל לאט־לאט להבין את תעודתו בתור פולני… לאחר שנודע לו מקום קבורת אביו, שנפל חלל במרידת פולין, הוא הולך שמה בלילה רכוב על סוס. הוא פותח את הקבר, מוציא את הגוף משם ומתנפל עליו בנשיקות קודחות. אז הוא דוחה מעליו את טטינה אהובתו הרוסית, זו האשה־השֵדָה, שאין שיעור לתאוותיה ולקסמיה. טטינה, הֶדָה גַבְּלֶר רוסית זו, שמה קץ לחייה ורוזלוצקי שב לעמו. בזה נגמר החלק הראשון של הרומן.
סטיפן ז’רומסקי הוא אחד המעולים בין הסופרים הפולנים. הרומן שלו “תולדות החטא” יוכל להעיד, מה היה הסופר הזה יכול ליצור אלמלא אכלה גם אותו הטנדנציה להצליח, להיות חביב הקהל. אף הוא כאחיו נטה מדרכו הראשונה, העמיד את עולמו הספרותי רק על הפוליטיקה והתחיל לכתוב רומנים היסטוריים שבלוניים. ב“הנהר אשר לא יכזבו מימיו”, יצירתו היותר אחרונה, כבר אין זכר לאמנות אלא כולה שיר־תהילה פרוקלמציוני אחד לפולין המדינה. ואף ב“יפי החיים” כל זמן שהוא נמצא בחוג מלחמת הרגשות בין אהבה וחובה עוד כוחו אתו, ואולם משעה שרוזלוצקי שב לעמו ומתחיל להראות את גבורותיו הפנטסטיות, אין דרך לז’רומסקי אלא לבקש אמצעים מפינקרטון… החלק הראשון, במקום שז’רומסקי עודנו חצי־אדם, עוד יש בו איזו חיוניות; החלק השני, במקום שהוא רק פולני – כולו “שוּנד”.
[“הפועל הצעיר”, כסלו תרע"ה; החתימה: י.מ.]
משדה הספרות ["ספר המשתה" מאת אפלטון, הוצ. "יפת"]
מאתיוסף חיים ברנר
הוצאת “יפת” הגוססת עוד לא מתה, כנראה וככל דבר שעודנו בחיים – יהיו חייו איזו שיהיו – עוד לא כלו כל קציו ועודנו עלול להפליא את מיודעיו בדבר־מה. גם “יפת” זו, החיה עוד, עמדה והוציאה בימים היותר אחרונים (ימים שלא רק שאין בהם כל חפץ ביופי וביצירת־יופי אלא שגם יפיפותה של אירופה שכבר נוצרה עולה בלהב־כדורים ואין מרחם) בתרגום עברי מספיק, ובמקומות רבים גם טוב, יצירה אמנותית אחת משופרא דשופרא ד“יפת” – הפעם “יפת” באותיות מפוזרות! – הלא הוא “ספר־המשתה, שיחה על דבר האהבה” של אפלטון.
הספר מתורגם – וכאמור, לא רע – על־ידי אשר בן־ישראל, ומהמתרגם בא גם “מבוא גדול(!) על־דבר חיי אפלטון וערכו הפילוסופי והספרותי” (כך כתוב על שער־הספר: מבוא גדול על־דבר ערכו הספרותי של אפלטון…). ואכן במה שנוגע לזה המבוא, אי־אפשר שלא להעיר, כי בלעדיו לא היה “ספר־המשתה” מפסיד כלום מערכו… בכלל, טעות היתה בידי ההוצאה לחשוב, שלא סגי בלי “מבוא”; כי, ממה נפשך: קורא שאין לו השכלה ספרותית ואין לו חך טועם בשירה, הן הוא לא יחוש כלום בקריאת ספרו של אפלטון גם אחרי כל מבואות “גדולים” שבעולם; מאידך גיסא, קורא שטעם־הקריאה האמיתי, זה נחלת הנשמות העדינות ואוהבות־הספר, אינו מוזר לו – למה לו המבואות, כשהספר בעצמו לפניו? לו לא יאירו כלום המבואות, ובאמת לו לעולם אין צורך במבואות, אם רק הללו בעצמם אינם יצירות ספרותיות הגונות כשהם לעצמם, שאז, כמובן, דינם כדין־הספר. ברם, את השבח הזה אי־אפשר, לצערנו, לומר בנוגע למבואו המלוקט – המלוקט ולא המתורגם – של בן־ישראל. בן־ישראל יודע, כפי הנראה, להריק את מה שהוא קורא מכלי אל כלי, ותרגומו, רשאים לומר, עלה לו, אבל הוא אינו יודע לעשות כל צירופים משלו בעולם־המחשבה של אחרים, ואינו יודע לדבר בטעם גם על זה שהרגיש בטעמו. בכל רגשי התודה שלנו למתרגם הנכבד על שטרח והמציא לנו, הקוראים העברים, ספר יקר כזה, על כרחנו לציין, שהמבוא שלו כתוב בלי טעם והבּאנַאליות שבו מרובה על דברי־הערך. הגיעו בעצמכם: אדם בא במאה העשרים וכותב על דברי־הערך. הגיעו בעצמכם: אדם בא במאה העשרים וכותב על אפלטון בטון של ניקרוֹלוֹג עתוני על סופר צעיר בעל־כשרון שהלך לעולמו: “אפלטון היה פילוסוף משורר, ומשק כנפי בנות־השיר הצחורות נשמע בכל יצירותיו… לבו ילך שבי אחרי הדר הטבע, פטפוט הנהר הנעים וכו'… את אזנו הדקה יטה להקשיב למנגינתו המילודית של אֵל־היער ולריקוד השמימי של בנות־ההרים הנאוות”… אחר כך יבוא: “אפלטון היה פילוסוף המוסר”… “אפלטון הוא פילוסוף־יוצר, והפילוסופיה שלו נובעת ממקורות היצירה הטהורה”… “רחוק הוא רוחו האוניברסלי של אפלטון מקביעת שיטה מסויימה ומוגבלה” – בקיצור, כל מה שיש בכל ההספדים המנוסחים והמסות המנוסות, ואם תמצא לומר, כל מה שאפשר לכתוב על כל גדולי־הרוח של האנושיות יש כאן וכתוב כאן ב“מבוא” זה… אפילו זה שאפלטון הציל את התרבות היוונית מ“הביטוי הנבוב והמזוייף”. כי “הזיוף והמלה הריקה הם סם־מות לכל תרבות אמיתית”. כן, זה ודאי נכון. ואולם, אהה, בן־ישראל לא נשמר מפני “סם־המות” ואינו שומר את פיו, אינו מדייק בלשונו ואינו חושב לקבל אחריות על מה שהוא מוציא מפיו. הנה, למשל, הוא מביא את המבטא מתוכחת הפילוסוף לבריות על שלא יתנו דעתם ל“פרסום וכבוד, לבינה ואמת ולשלום־נפשם” (ע' 3) – הרי שהשאיפה לפרסום וכבוד אינם – במובן הפילוסופי – מן הדברים הגרועים: וכעבור עמודים אחדים הוא, הכותב, מגנה כבר מלך הדיוט אחד על ששאף ל“פרסום וכבוד”… ולא את הסתירה שבזה רוצה אני לציין – “סתירה” אין כאן, כמובן – אלא את זה, שהכותב בכתבו “פרסום וכבוד” בפעם השניה לא זכר, כנראה, שבמלים האלה ממש השתמש זה עתה ובמובן אחר; שהרי אלמלי זכר, היה בורר אחרות במקום הזה. או הנה אתה מוצא אצלו את הרעיון הישן והנכון, לכאורה, ש“השקט האמנותי של בעלי המוסר היווני הוא שקט הבא לאחר השתחררות מן הכוח האיום והטמיר של החומר” (ע' 2); אבל בעוד שורות אחדות שם הוא כבר אומר, ש“הצורה האמנותית של היונים היא מגבילה ומצמצמת”, והיהדות, “החומר הכביר המלא ניגודים וחליפות”, נלחמת בה על כן מלחמת־עולם… ולא חלה ולא הרגיש, שאם השקט האמנותי היווני הוא לא מפני עניות־החומר וחוסר ניגודים וחליפות, כי אם מתוך השתחררות ועליה על חומר כביר, הרי שצורת־האמנות ההיא כבר אינה מגבילה ומצמצמת, כי אם דוקא מרכזת, מסדרת, מכניסה הרמוניה ומצילה מן הכאוֹס! אבל בעוד שורות אחדות הנה שוב: “תרבות־החומר בלבד (כלומר החומר בלי צורה) סופה להיות נבובה ולהיהפך לתוהו ובוהו, ותרבות־הצורה סופה להתנדף ולהגיע לידי שטחיות נבובה” – והתמיהה מתרבה: תרבות־הצורה, זאת אומרת, התעלות על החומר – ושטחיות נבובה? מאידך גיסא, תרבות־החומר, היינו הניגודים והחליפות, התוהו והבוהו, עתידה להיהפך לתוהו ובוהו וסופה להיות נבובה? מה כל זה אומר? מפני מה תיוָסר תרבות־הצורה ב“שטחיות נבובה”? ואיךְ? ואיךְ, מצד אחר, יֵהָפךְ התוהו־ובוהו שׁל תרבות (?) החומר לתוהו ובוהו? האין כל אלה דברים “נבובים”? האין כל זה רק בכדי לסיים בכי טוב ולחזור על מה שכתוב בכל המאמרים מסוג זה, ש“רק מהתאחדות היהדות והיוונות עתידה תרבות שלמה להיוָצר” וכו' וכו'?
אף־על־פי־כן – לכבוד־האמת – יש גם במבוא זה הערות של טעם ודברים הראויים להישמע. אותו דיבור־המתחיל, למשל, על “הרגש המיחד (כלומר, המיוחד; כל הספר חסר ואוים ויודים: האורטוגרפיה של “החנוך”!) הממלא את לבנו בשעה שאנו באים לשתות ממעינות התרבות העתיקים”. ובאמת המודרניות של הספר הזה מפליאה! אין לומר, “כאילו תמול נכתב” – תמול לא נכתבו ספרים כאלה! אלא שבעוד שאנו קוראים את רוב ספרי־המופת, אנו נפגשים על כל צעד בדברים שכבר נתיישנו, בדברים שנאמרו רק לזמנם ושכבר עבר זמנם, הנה השיחות החיות שלפנינו כאן מזכירות לנו, כי כל אשר אנו הוגים ומרגישים עתה כבר הגו והרגישו והשיגו בני דורו של אפלטון ושבכלל דבריהם דברינו… מיוחד הוא הרגש הזה!
הנה אתה שומע מפי סוקראטס, ש“כל מי שהוא חכם שוב אינו פילוסוף כלל… הפילוסופים הם אנשי־הביניים”… הנה אתה שומע מפיו במקום אחר מה שאמר הרב ר' נחמן מבראסלאב אחרי אלפים בשנים: “לכשיראה לפניו יופי רב ועצום, שוב לא ישתעבד כעבד רק אל היופי של עולם אחד בלבד, של איש יחיד, של נימוס בודד – דברים המביאים את בעליהם לידי שפלות וקטנות־המוח – אלא ישחה בים־היופי הגדול”… או הנה בא אלקיביאַדס שיכור ומדבר גדולות ונצורות על סוקראטס – ובכל דבריו כאילו יתכוון אפלטון להוציא מלב היכול לחשוב, שהחזיון סוקראטס הוא צמצום־החיים, שהשלילה של סוקראטס היא פרי נקמת גבר־אין־אונים (יִזָכר הפרק “דֶר פַאל סוקראטס” שׁל פרידריךְ ניטשׁה!)… אלקיביאַדס ההֶלֶני היפה בהתגלות־לבו מגלה לנו את פצעיו הוא אשר פצעו סוקראטס, זה האיש המפחד, לכאורה, מפני כל… אף הוא מגלה לנו את מהותו של סוקראטס – לאפוקי מאלה שיכולים לטעות טעות נוראה בתכונה זו… הם, בני דורו של אפלטון, ואפלטון בראש, כבר הבינו וידעו, אפוא, את כל הפחתים, שהרוח האנושי יכול לנפול בהם, את כל הפקפוקים בדבר גבורתה וחולשתה של התכונה הסוקראטית… פחד תוקף אותנו, האנשים המודרניים… – – –
היטיב להבין בעל־המבוא גם את הצד הדרמתי שביצירה זו, כלומר, מה שב“ספר־המשתה” לא הרעיונות עיקר, כי אם בעלי־הרעיונות, יותר נכון, האופי של בעלי הרעיונות. סוקראטס, למשל, אומר כך, מביא את מחשבתו לידי גילוי באופן הזה, ולא באופן אחר, מפני שהוא סוקראטס, מפני שהוא אינו יכול לומר אחרת ובאופן אחר. וחזר הדין: מפני שהוא כזה, שיכול לחשוב רק כך ולא אחרת ולומר רק כך ולא אחרת, לכן הוא הוא סוקראטס. וכן יתר הנפשות העושות בשיחה. כן, העושות. בכוונה נאמר כך, כי השיחות הללו – מעשים הנם, עלילות, ולא דברים. לפנינו לא מדַברים, כי אם אנשׁים חיים פועלים. הנה אפּוֹלוֹדוֹרוֹס ה“מטורף”, שכאלקיביאַדס ה“הולל”, אך מסטרא אחרא, הוא חתיכת קולטורה הֶלֶנית טיפוסית, איש ש“עד לפני שלול שנים היה נודד ממקום למקום, מסור בידי המקרה”, האמין שהוא עושה איזה דבר, בעוד שהיה עלוב מאד, על פי הבנתו עתה, בעת שהוא יוצק מים על ידי סוקראטס. עתה למד לזלזל בכל, בעצמו ובאחרים. ורק את רבו הוא מעריץ ולתורתו ייחל. גם לו חלק באהבה! והנה פידרוס הפותח את השיחה על האהבה ומדבר על אירוס כפרופיסור נכבד לדורות, לא בלי קצת פידאנטיוּת של מורה להיסטוריה; והנה פאוזאניאס, איש־הרוח המצוי, איש המוסר והאסתיטיקה המקובלים, המבדיל על דרך־הפשטות בין האהבה הנפשית, האמיתית, ובין האהבה המגושמה, אהבת־הבשר, ודבריו על המעלה שבבקשת־אהבה מגברים, שכבר החל זקנם לצמוח, כלפי בקשת־האהבה מזכרים עוּלי־ימים יוכלו לשמש דוקומנט ממנהגי מיוחסי־היוונים בימים ההם. מה שנוגע לארקסימאכוס הרופא, הרי הוא מדבר, כמובן, על האהבה־ההיגיינית והבלתי־היגיינית. אריסטופאנס המהתל המושבע (שמו נשמט משום־מה מרשימת שמות־המשתתפים בשׂיחה) מדבר בטוֹן אירוני־מיתַּמֵם על רגשׁי־האהבה כחכם־החיים, ויורד לנבכי הפסיכו־פיסיולוגיה של הרגש הזה, ואגב הוא שולח חציו השנונים ללב האלים, ש“לא נתנם לבם להשמיד את כל המין האנושי”, כי עתה תחדל עבודת האלים; ובמקום זה החליטו לבתר את האדם לשנים, למען ירך לבו ולמען תצא מזה גם תועלת להם, לאלים, בהיכפל עובדיהם… אריסטופאנס כבר יודע את ההמצאה המאוחרה של “גם אלה לחכמים יבינו מדעתם”, כי לא לגויים של זמננו אנו מתכּוונים, בעוד שבאמת מתכוונים אליהם. הוא אומר: “ואל יבוא ארקסימאכוס להתל בי ולאמור, כי מכוון אני בדברי לפאוזאניאס ואגאתּוֹן. כן… אפשר… שהם שניהם בנים לאותו המין הזכרי העתיק, ועל כן זכריים הם מטבעם”… אבל הנה גם אגאתון בעצמו, גיבור־הנפש, הדרמתורג המצליח. הוא, הצעיר, מדבר ומצטט חרוזים ממשוררים אחרים על צעירותו של אירוס ועל השירה שבעלומים בכלל, על רכותו ועדינותו, על יפיו וטובו של אירוס; והוא ממליט פסוקים נאים ופואיטיים כגון: “אירוס יוצר כל עדינות, רעננות ושאננות, נוי וגעגועים וכיסופים בלב אנוש”. ולבסוף הנה גולת־הכותרת, הנה סוקראטס, העושה קודם כל לצחוק את אגאתון ואת דבריו היפים בלגלוג, שאין עומד כנגדו. ראשית ויכוחו עם אגאתון מזכיר לנו קול צחצוח החרבות שבמלחמת־השנַים: אחת, שתים, שלוש – והנואם היפה מתנגדו נופל שדוד. ובנוגע לעצם הענין, הנה גם סוקראטס רואה באירוס מהרהורי־לבו, גם הוא מצייר אותו בצלם ודמות עצמו. אירוס הוא… דימון, העומד בין האלים ובין בני האדם. “הדמיון (הדימון?) מקומו באמצע, והוא ממלא את החלל שבין הקיים והנפסד, ועל ידו מתאחדת כל ההוויה כולה”. אירוס אינו טוב ואינו יפה, אבל הוא “ירדוף בערמה אחרי הטוב והיפה”. “יש שהוא פורח ומלא חיים ויש שהוא עיף ונוטה למות, והכל על־פי הרוב באותו יום”. בקצרה: אירוס הוא אוהב ולא אהוב, והאהבה בדרך כלל – זוהי הפראת היופי, להפרות כל גוף נאה וכל נשמה עדינה; השאיפה אל האלמות. סוקראטס המלגלג לדבריו היפים של אגאתון יודע בעצמו לדבר על “הדרך הנכונה היחידה, שבה נכנס אדם לתוך היכל האהבה, או שבה מוליכים אותו שמה: מתחיל הוא ביופי פרטי זה הנמצא בתוך כל הדברים והולך הלוך ועלה בסולם־המעלות, עד שהוא מגיע אל ההוד הנצחי. עלייתו עליה של הדרגה: על דרגה ראשונה רואה הוא את היופי שבגוף אחד, על דרגה שניה את היופי של שנַים, ואחר־כך את היופי שבכל הגופים כולם. ומן היופי שבגופים עולה הוא מעלה אל הנימוסים המפוארים ומן הנימוסים המפוארים אל הדעות הנאוות, עד שהוא מגיע אל הדרגה האחרונה, אל החכמה היחידה והמיוחדה, היא חכמת ההוד הנצחי. ומשהגיע אדם לידי דרגת־חיים זו, סוקראטס אהוב, נעשים החיים נוחים וכדאים לו, אם ישנו כדבר הזה בעולם”. “סוֹקראטס אהוב” – כי כל הדברים האלה לא בשם עצמו ידברם סוקראטס, כי אם בשם אשה חכמה אחת (דוקא אשה! זה אופיי למסיבת־ה“זכריים” ההיא!), אשר דיברה אליו. הזהירות האמנותית של אפלטון בנוגע לאופן־דיבורו של של סוקראטס היא כל כך עצומה, עד שאפשר שחשב למן הנמנע לתת לו לדבר בעדו. ולמרות שכל הספר הוא דברי איש מפי איש: אפולודורוס בשם אריסטוֹדימוס, בשם המשוחחים, הנה בנוגע לסוקראטס עוד לא נאמר בזה די, הדברים אינם מוּשׂמים ישר בפיו והוא אינו מביע את מחשבותיו הוא ממש, כי אם מוסר רק מה שקיבל מפי דיוטימה. דיוטימה, שסוקראטס הלך אליה ללמוד ממנה, מדברת – לא כלי שלישי אפילו, כי אם כלי רביעי – והוא בעצמו עדיין לפני ולפנים של המסך. ברם, אלקיביאַדס ממהר לבוא: להרים את המסך ולגלות את סוקראטס… על סוקראטס נקל לדבר מאשר לתת לסוקראטס בעצמו לדבר…
דבר־בואו של אלקיביאַדס אל המשתה בסוף, כהליכת סוקראטס ואריסטודימוס אל המשתה בהתחלה, הנן סצינות דרמתיות, שמי שלא ראה אותן מעל הספר הזה שבידינו, לא ראה מאורות של אמנות מימיו! בכלל, ההקדמות והשיחות הצדדיות שבין נאום לנאום אינן נופלות בערכן החיוני מהנאומים עצמם (הדברים, למשל, שנפלו בין ארקסימאכוס ואריסטופאנס בע' 52 והלאה בע' 57; בין אגאתון וסוקראטס בע' 65, וביחוד בע' 71 וכיוצא). כי כאן לא השיחה על האהבה כל העיקר, כי אם גם תיאור תמונות־החיים מסוד חכמים ונבונים ביוון העתיקה, איך נהגו, איך דיברו, איך שתו ואיך התעלסו באהבים ובשיחות נעלות. ועיקר־העיקרים: איך בילה סוקראטס, בחיר־בני־היוונים, כליל־השלימות, לילה אחד במשתה־יין ובפילוסופיה. לפנות ערב “עלה מן הרחצה וסנדליו נעולים ברגליו, מה שהיה נוהג רק לעתים רחוקות”; פגש בו אריסטודימוס, המתאבק בעפר־רגלי־חכמים, ושאלו: “סוקראטס, לאן פניך מועדות ולשם מה התקשטת והתהדרת כל כך?” ענהו סוקרטאס: “אל המשתה אשר אצל אגאתון. אתמול השתמטתי מחג־הנצחון – בורח אני מפני השאון הרב – אולם הבטחתי לאגאתון לבוא אליו היום. ועתה הנה התיַפּיתי כל כך, למען יבוא היפה אל היפה”. והנה הוא בא, יושב, מדבר, אוכל ושותה, שוקע במחשבות, שולח הערת־רמיזה לצד אריסטופאנס, ש“יש לו שיח ושיג כל הימים אך ורק עם אירוס ואפרודיטה”, מראה יפי־נפש ונימוסים נאים, מדבר פעם עמוקות ודקות ופעם בשני פנים ובצחוק מסותר: “ומששמעתי את דבריה אלה, שוב הייתי משתומם ואומר: ‘דיוטימה, החכמה בנשים! האם הכל נוהג כך באמת, כמו שאת אומרת?’ וכאחד הסופיסטים המצויינים המשיכה דיוטימה את דבריה: ‘ואיך תחשוב אחרת, סוקראטס?’” עד שאלקיביאַדס בא ומנסה בראשונה לדבר גסות אל בן־העליה: “מדוע אווית לך מקום זה לשבת? האם לא היה מקום פנוי לך אצל אריסטופאנס או אצל אחר היודע מהתלות?” סוקראטס, כביכול, שקול כנגד יודע־מהתלות אחר, כנגד שולל־חיים אחר בעלמא… אלא שזה לא יארך: סוקראטס אינו מאוהבי־מהתלות כאריסטופאנס! הוא, אלקיביאַדס, יודע, סוף־סוף, מהו סוקראטס והוא מגלה זאת גם לאחרים. סוקראטס, לכאורה, אינו יכול לשים מעצור ברוחו בשעה שמי שהוא מהלל בפניו איזה אל או איש אחר זולתו. אבל לא זהו כל סוקראטס. יש צדדים אחרים באדם זה, יש מעשים אחרים, שהוא מוכשר להם. סוקראטס הוא סאטיר קדוש, יהיר וזד, אבל גם נערץ, וגם מקור־השאיפה אל הטוב. הוא הביטול והוא גם האהבה! הוא אוכל את נפש־האדם, והוא גם מרפא אותה. מלוא־כל העולם כבודו. מלוא־כל־הספר כבודו. כולו – רוחו של סוקראטס המרחף. וסוקראטס יושב ושותה ומעיר הערות שנונות ובז לכל ונעלה על הכל ומעביר את הכל בשתייתו, ומביא את הכל לידי הסכמה אליו ולידי שינה. ואחר כך הוא קם והולך לו, “בא אל הליקיוֹן, רוחץ את בשרו במים ושוהה שם כדרכו כל היום. אך לפנות ערב הוא שב אל הבית ואל המנוחה”.
לקורא העברי, שׁלרוב רק שׁמועות שׁמע על ההֶלֶניות, ישׁ בספרים כעין אלה משום פיקוח־עינים. עתה, כש“ספר־המשתה” כתוב עברית, יש לו האפשרות, אם רק אין מניעה מצד התפתחותו להבין את זה, לקבל ראשית־מושג מהגדלוּת של חכמת־יוון הקדומה. כאן ילמד להכיר, מה זו תרבות־רוח מצורפה, מה זו השקפת־חיים עליונה, מה זו יצירה קלאסית יוונית. השנאה הצודקת שיש אולי בלבו אל עם־היוונים בעבר ובהווה – אל זה העם המושׁחת והכוזב – לא תַכהה את עיניו לבלתי ראות את האור הגדול במקום שישנו. והאור הוא גדול.
[“הפועל הצעיר”, כסלו תרע"ה; החתימה: ב.–י.]
מִשְּׂדֵה הַסִּפְרוּת ["מלחמת יהודה והגליל" לד. שמעונוביץ]
מאתיוסף חיים ברנר
מלחמת יהודה והגליל – אידיליה מאת דוד שמעונוביץ
“מולדת”, כרך ו' חוב' ב־ג, יפו, תרע"ד.
אם המציאות הארץ־ישראלית הדלה בקשר עם חלומותיה העשירים יכלה להשפיע על מי שהוא בספרותנו להפרות את לבו הפראה שיש בה ממש, הרי לא נפלה השפעה מאושרת זו אלא בחלקו של המשורר בעל האידיליה הזאת הנקובה. לא רבים היו ימי שבתו של דוד שמעונוביץ בארץ, ורב הוא הרכוש החזיוני החי, אשר הוציא אתו מתוכה. אמנם, לא בגפו בא אלינו: כבר הרשמים שקיבל בדרך לארץ־ישראל הולידו לפני שנים אחדות את הדברים היותר חזקים שבקובץ “ישימון”; ברם, אחרי צאתו עוד הגדיל לעשות. אכן, הוא יצא ברכוש גדול. שתים־שלוש שנות־נדודיו בארץ־ישראל מפרנסות זה כמה את בת־שירתו לגדל לא רק עשרות־עשרות של שירים מן ההווה ומן העבר, שירים גדולים וקטנים, ליריים וחזיוניים, שיניקתם מן ה“מזרח”, מן המושבה העברית, מן הישוב היהודי הקטן בארץ־ישראל, כי אם גם לתת לנו על ידם דברים פרוזאיים יקרי־התכונה, כגון הסדרה של רשימות בשם “מולדת”, החזיון “לילה בכרם”, הספור “התועה בזמן”. בעת האחרונה אימֵן את רוחו וכתב את האידיליה “ביער בחדרה”, שהאהבה האמנותית הגדולה אל החיים והטבע מצטרפת ומתמזגת בה עם רגש־הערצה מיוחד אל הבונים היקרים: ר' פינחס, נפתלי, בן־ארצי, בֶּרֶלֶה והשׁאר; ורגש־ההערצה אינו מונע עם זה גם בעד ההוּמוֹר הקל, ולפעמים גם הספקני, של האדם המודרני המנוסה ודק־העצבים, שיזלוף בשיטין ובין השיטין… והנה עוד אידיליה: “מלחמת יהודה והגליל”!
המלחמה הזאת היתה בבוקר יום־אביב אחד בעמק־השרון בסביבות כפר־סבא בין שני צעירים, אחד מן הגליל ואחד מיהודה, שהיו מהלכים בדרך, שכל אחד שיבח את מולדתו והעלה אותה על זו של חברו. הגלילי התפאר בחוסן־הטבע בגליל; חברו התלהב מיפי הלילות בכרמי־יהודה… וכסיבה למלחמה זו, כן גם אמצעיה לא היו דרמתיים כלל; רק “בֵּיתִים רפויות ודגוּשׁוֹת מחנה מול מחנה ניצבו, ואחת ברעותה הסתבכו”… יש סימנים, שבעל־האידיליה בעצמו מרגיש, שהציר שכל הענין סובב עליו הוא פיליטוני יותר מדי… ואף על פי כן אין כל ספק, כי לפנינו לא פיליטון, כי אם אידיליה, אידיליה לכל פרטיה, אידיליה מסוג זה שטשרניחובסקי הכניס לספרותנו. הפאבּוּלה, כנראה, אינה כלום ביצירות אמנותיות; העיקר הוא, מה מכניסים לתוכה. וכאן הוכנס הרבה! הקורא כב“לביבות מבושלות” מוקסם מן השורה הראשונה עד האחרונה. הבד רחב, והתמונות החיות עוברות לפניו אשה אחר רעותה בשפע, ועדן־החיים מפכה בעוז ובנועם גם יחד.
בּעֵמֶק הַשָׁרוֹן הֵחֵלָה… וְרַעַם קְנֵי־קֶלַע לֹא נִשְׁמַע,
וְצִלְצֵל חֲרָבוֹת וּרְמָחִים לֹא יַחֲרִישׁ צִפְצוּפֵי צִפֳּרִים
מִתְעַלְסִים בְּשָׁדוֹת וְאַחִים. לֹא תִמֵר עֲשַׁן־אֲבַק־שְׂרֵפָה
לַקְדִיר אֶת תְּכֵלֶת הַבֹּקֶר וְלֹא נַחֲלֵי דָמִים הֶאְדִימוּ.
רַק שְׁטִיחֵי דִמְדוּמִיוֹת צְפוּפוֹת, בְּטַלְלֵי בֹקֶר עֲדוּיוֹת,
הִבְרִיקוּ רְטֻבּוֹת־לוֹהֲטוֹת…
וה“מלחמה” שבין שני העלמים התמימים והטובים כאילו לא באה אלא להשלים ולהבליט עוד יותר את השלוה המתוקה והחמה, שהיתה שפוכה באותו בוקר נפלא על פני השדות הזהובים, שאת צבעיהם וחיי השוכנים בהם יעביר לפנינו המשורר בבת־צחוק נלבבה ובכליון־נפש מרומם –
וַתְּהִי אוֹרָה חַמָה מִסָבִיב,
רַעֲנָנָה וּרְוַת־רֵיחוֹת־בֹּשֶׂם וּשְׁקוּיַת אֵד שָׂדוֹת וּטְלָלִים,
וּסְיָח בְּדַהֲרוֹת־צָהֳלָה מִכָּר מוּצַף־פְּרָחִים הִשְׂתָּעֵר
עַל דֶרֶךְ־הַמֶלֶךְ הָרְחָבָה וַיַעֲמוֹד וַיַקְשֵׁב רַב־קֶשֶׁב.
וּפִתְאוֹם וַיִצְהַל בַּטוּחוֹת וְנִשָׂא בְּדַהֲרוֹת־אַבִּירִים
לְאֹרֶךְ הַדֶרֶךְ הַכְּבוּשָׁה… אָז שְׁנֵי הַנִלְחָמִים הַצְעִירִים
יִטוּ לְרֶגַע הַצִדָה מִדַהֲרוֹת הַסְיָח הָעַלִיז
וְשֵׁנִית יַמְשִׁיכוּ מִלְחַמְתָּם…
מדרכה של האידיליה הוא, כידוע, להעלות רק את זילופי־החיים שכבר הצטללו. ב“ברית־מילה” של טשרניחובסקי אנו רואים את הצורות הקבועות מימים ימימה, את מה שהוא כבר היה וקיים ועומד כמעט על סף־העבר, את המצוי והניכּר ביותר, שהזכרת שמו בלבד כבר מעוררת אסוציאציות־של־מחשבה שונות. ואשר על כן מפליא ביותר כוחו של שמעונוביץ באידיליותיו מחיי־ארץ־ישראל, חיים צעירים ותוססים, שאין להם עוד עבר ומסורת, שהנם בבחינת זרעים שעוד לא נקלטו עמוק באדמה. החזיונות החולפים, הרגעיים, שתמול הנם עלי ארץ, ולפעמים גם שאין להם אלא שייכות לוֹקאלית, משתלבים אצלו עם נצחיות־ההוויה ועם רוח־הארץ לסימפוניה אחת נהדרה. שביתת־הנשק ב“לוקאנדה”, זאת אומרת ב“אכסניה” הערבית שבדרך עם חילפי זעירא שבתוכה ועם מנוחת־החלום ששררה שם – פיסקה זו בשלימותה – וכי אינה ממיטב הספרות האידילית? וכי אינה מַשרה איזה מצב־רוח מיוחד, שאין לבטאו בדברים?
כן, טשרניחובסקי התחיל ושמעונוביץ – במקצוע זה – הולך בעקבותיו ומוסיף עליו. גם זה ברוך יהיה.
[“הפועל הצעיר”, טבת תרע"ה; החתימה: ב. –י.]
מִשְּׂדֵה הַסִּפְרוּת ["על יד הקיר" לא. ראובני]
מאתיוסף חיים ברנר
על יד הקיר, סיפור מאת א. ראובני
“האחדות”, שנת תרע"ד. גליונות 1–12.
גבורה ענוותנית, שתקנית ויסודית, שמקורה בתכונה עמוקה וסימפאטית בעצם, נושׁבת מִוֶלְוֶלֶה־שַׁחַל, גיבור הסיפור המצויין הזה (הפעם “גיבור” ו“סיפור” בלי מרכאות כפולות!). כאשר יבוא הלילה ותגיע השעה “לצאת” (וולוולה שומר הוא באחת ממושבות־הגליל), הרי הוא עומד ו“מתלבש במתינות”. הוא “מהדק על גבו את החגורה עם החצים, מעביר יד על ראשי־הנחושת שלהם, בכדי להיווכח אם כולם במקומם, ושׂם על צוארו את פתיל־האקדוח – ה”נַגַן" שׁלו. הוא מוציא את האקדוח הטעון מתיק־העור, פותחו, שופך מתוכו את הכדורים, ושוב מחזירם למקומם (הכדורים מחליקים בקלות ובאופן חפשי בנקבי ה“תוף” המשוחים בשמן)". אחר זה הוא לובש את המעיל, ממשש את החליל בכיס, תולה פגיונו בחגורה. ברובה אין צורך לפי שעה. יתחילו ימי־הסכנה – אז יקחהו. עתה – ימי שקט. ומשא נוסף הרי הוא משא. בשנה האחרונה הוא, וולוולה, מרגיש רפיון בגופו. השמירה אוכלת את הבריאות.
ועמידתו על המשמר – סמל הרצינות, הזהירות והמסירות, שנהיו לאינסטינקטים! עבודת חרש־ברזל וכהונה־במקדש גם יחד! אותם הדברים מתיאור־הלילה עד סוף פרק א' ראויים שיקראום גם אלה שאינם קוראים כבר את הבלטריסטיקה שלנו “בפרינציפּ”. –
גם קין, חברו של וולוולה “על יד הקיר”, בעל המבט הכבד, האירוני והאכזרי, הוא בעל נפש סימפאטית ואופי חשוב, אם כי הפרופסיה של שומר הניחה עליו חותם של “יחף” יותר מאשר על הגיבור הראשי. ביחוסיהם ההדדיים של שני אלה יש קווים הנוגעים עד הנפש. נעים משום מה לשמוע, כיצד הם רבים:
קין. שמע, שַחלון, איני יכול ללכת לשמירה בלי פוזמקאות… הסנדלים הנאלחים מגרדים את עקבותי העדינות… תן לי זוג פוזמקאות!
וולוולה. מה? אני אתן לך פוזמקאות?!
קין. מובן, אתה לי ולא להפך… שאני לך אֶתֵּנה – חשבה רק הזקֵנה… ואתה טיפש ארוך ממצרים ועד הנה… הבינות?
וולוולה. ברח על נפשך!… אין לי פוזמקאות… מלבד אלה אשר ברגלי.
קין. יפה! יפה! ובכן יש לך שנים, ולי אף לא אחד… והצדק היכן?
וולוולה. קבוֹל עלי לפני הרבנית… לֵך… שומע אתה? אתה הוא אשר השלכת את נעלי החוצה? כשאומרים “קין”… ידים בטלות!… בגינך אאחר לצאת על המשמר…
ואולם לא רק נעימות, כי אם גם רגש של כבוד גמור אתה מתמלא בשמעך, כיצד הם מדברים ברצינות על העיקר. קולם אחר אז לגמרי!
וולוולה וקין חברו עובדים לאלוה אחד, וכשליחי דת אחת בראשית לידתה הם אוהבים נאמנה איש את אחיו.
לעומתם ניצבים כמו חיים בסיפור גם בעלי הצד השני של המטבע, אלה שעבודתם היא להם אוואנטוּרה, כבן־ימיני, והם מעלים סחי ומאוס בכל אשר יפנו, ואלה שעבודתם היא להם “אידיאה”, וכוח למלאותה אין, כגון שיק, והם עלובים ונלעגים עד לכאב. ביניהם יש גם אחרים, כגון תוֹדוֹרסקא, שיש לו נימוּקיו שלו… אף כאן נגע א. ראובני בפרובלימת ה“כוחות” מסוגים שונים והתגלמותם בסביבה ידועה!
כי לא כבעלי ה“ציורים”, שנראו גם אצלנו זעיר־שם בשנים האחרונות, א. ראובני. בשעה שאצלם הכל רגשנות מופשטה ופסיכולוגיה פורחת באוויר והתכּוונות ל“שטימונג” ודברים בטלים, הנה אצלו, אצל א. ראובני, הכל מעורה במצב העומד על קרקע ידוע ונזון מסביבה חיה. בסיפור זה אין להג של סיפור ואין אבסטראקציות, כי אם תמונות מן החיים. האנשים נתונים בסביבה שלהם. הנך רואה לא רק את השומרים, כי אם גם את מעון־השומרים עם העזובה ורוח־הקסרקטין שיש בו במקצת, עם השמועות המתהלכות בו והדיבורים הנשמעים שם, עם מקום־השמירה על יד הקיר, אימת הגנבים ותכונת־הגנבים, עם בתי־האיכרים הנשמרים ויחוסי־האכרים האלה אל השומרים, עם הפועלים הבאים לבקש עבודה במושבה ובינתים הם נכנסים אל השומרים להינפש. והנה ההתנפלויות וההגנה, אסיפת־האיכרים והתפקיד שמילא בה האיכר המשׂכיל מצד אחד ובֶריל ראשׁ־השׁומרים מצד שׁני… אין מחסור דבר!
מה שנוגע לפסיכולוגיה, הנה עיקר־הדרמה שבנפשו של הגיבור הראשי הוא, מה שמילוי תפקידו קשה לו מנשוא, גדול, פשוט, מכוחותיו הגופניים. העיקר אצל וולוולה הוא ה“קיר”, כלומר, גילוי עצמותו החשובה ואומץ־לבו הרב בשמירה מעוּלה, שתביא תועלת; ואחרי הזעזועים הרבים שבאו עליו בצורת התנפלויות, קדחת, רגש נכזב בנוגע לנחמה, מות־נבלים של ימיני, גדלה בו ההכרה, שבעיקר־חייו זה אין הכל כשורה וכי, בכל אופן, אין לו רשות לסמוך יותר על עצמו. הוא עוזב את השמירה, מתחיל לעבוד, אבל כעבור זמן־מה הוא שוב נשמע לפקודת ראש־השומרים ושב אל הקיר. אין מנוס ומפלט לאדם מגורלו, מחובתו, מהמשמעת המוטלת עליו. כי נפשות כאלו של וולוולה־שחל יודעות מה זו משמעת! האינדיבידואליות האַנַרכית של בני־ישראל מתנדפת לאט־לאט מטובי־בנינו אלה, מיחידי־הסגולה שלנו!
וולוולה הוא גיבור לעמוד על משמרתו גם בשעת־קדחת, גם בשׁעת זמזום־חצים, אבל גיבור־אהבים ומשׂחק ברומאנים איננו. יחסו אל “בת־האוז הקטנה”, אל נחמה, בתו ה“חדשה” של טלרמן הזקן, הוא כיחס כל צעיר בלתי־מקולקל לעלמה ה“ראשונה”, כלומר, לעלמה שקראה ראשונה בחזקה לגבר שבו. ומפני שנחמה אין כאן עיקר, אלא יחוסו של וולוולה אליה, ומפני שגם אצל וולוולה אין היחס הזה עיקר, אלא ה“קיר” עיקר, לכן אין צער־הקורא גדול ביותר על שנחמה – האשה היחידית בסיפור – יצאה מתחת ידו של המספר לא פרצוף הקובע ברכה לעצמו, אלא בחורה סתם, שצעקנותה, סקרנותה, קוקֶטיותה וכו' – הכל הוצק בדפוסים הישׁנים שׁל תיאוּר בחורות אַן גרוֹ.
בכלל, הסצינה שבין וולוולה ונחמה בפרק ד' הוא אחד המקומות שלא עלו לו למספר (“היא חושבת אותו לכסיל”, חושב וולוולה ואחר־כך הוא מדבר אליה לא כפי תכונתו: “והיא סברה, שאני טוב מיתר השומרים? מה המריץ אותה לחשוב, שאני טוב מהם?” וכיוצא). גם סיפורו לנחמה באותה שעה ממה שעבר על נפשו בתור שומר הוא מלאכותי (“הזדקפתי… חושבני, שעיני באותו רגע הבריקו בחושך כעיני מטורף”… וכיוצא) ונותן מקום לחשוד, שאמנותו של ראובני היא לפעמים במחשׁבה תחילה, בכוונת מכַוון, ואין בה אותה הברכה המיוחדה, השוררת דוקא בסמוי מן העין. ואולם, אם גם הרבה נעשה אצלו בתבונה וביודעים, הנה תחת זאת תבונתו לא מעטה, מחשבתו־תחילה צלולה וחריפה, כוונותיו, לרוב, הגונות, וה“ביודעים” שלו הוא של בעל דעת עצמית ושל איש מנוסה, שהחיים חרשו בו חרישה מפותלה, חדשה…
בסיפור זה, כבאלה שקדמו לו (“בבית־המרפא”, “משחק”, “כוחות” ועוד) מראה א. ראובני – במה שנוגע ל“תורת־הספרות” – עד כמה אופן־הסיפור הריאלי עוד לא נתיישן כלל וכלל, כאשר ידמו רבים, ועד כמה עוד כוחה של צורה סיפורית זו לעשות רושם. שרטוט ריאלי כ“נאקת־השריקה המרוסקה” שהוציאה חתיכת־הפח תחת רגלי השומר המתהלך באישון־לילה (פרק א') יגיד לקורא על הקושי והפחד שבמלאכת השמירה יותר מאלפי פסוקים של השתפכות־הנפש. א. ראובני מוסר את רשמי־הסתכלותו במשפטים ברורים, מדוייקים, סגנונו גובל עם סגנונם של ספרי־מדע מעולים – ומטרתו מושגה לרוב על צד היותר מוצלח. ביחוד גדול כוחו בכאראקטרולוגיה, בהארת אופי הנפשות הפועלות בסיפוריו (הכאראקטריסטיקה של וולוולה וקין בפרק א‘, של תודורסקא בפרק ב’ וכו' וכו'). הארה זו, אמנם, אינה שמשית, אינה רבת־נגוהות, ואף תוגת־הזוהר הפיוטית שבאור־הלבנה אין בה. כאן לפנינו פנס מתוקן, שעמו יבוא אלינו כפעם בפעם המספר ראובני ויאיר איזו נקודה ממרחב העולם החשוך.
[“הפועל הצעיר”, טבת תרע"ה; החתימה: ב. –י.]
י.ל. פֶּרֶץ (אחר מיטתו)
מאתיוסף חיים ברנר
ארוכה ומפותלת היתה הדרך, אשר עבר בה זה הרוח החפשי במשך שלושים שנות עבודה ספרותית. מרובי-הגוונים ורַבּי החליפות והשינויים היו חיי הנפש העשירה והפוריה הזאת.
המשורר – לפי הגדרת-עצמו באחד משיריו הקודמים – הוא “כסף חי בקנה זכוכית זכה”:
עָב קַל כּי יַחֲלֹף כַּצֵל עַל שָׁמָיִם,
קֶרֶן אוֹר יֵתַע, רוּחַ צַח שְׁפָיִים,
טַל אוֹרוֹת כִּי יִפּוֹל… בְּמַר מִדְלִי דַי
לְהַעֲלוֹת וּלְהַפִּיל הַכֶּסֶף הַחַי –
להעלות ולהפיל. והעליות והנפילות גם יחד בדרכו הארוכה של המנוח רבּוּ, רבו מאוד.
פרץ הבין ואהב את החיים. הוא ידע למצוא שירה ויופי גם ב“דירת-המרתף המלאה מיטות”. בשרטוטים מונחים כאריח זה על גב זה, בלי הדקלאמאציה והרגשנות הנודפת של תלמידיו בספרות היהודית, המושפעים כמוהו מן הספרות הפולנית, כתב לנו אותו ציור-המרתף האידילי-הנהדר – אותו ואת “שלום-בית” ואת “הכנסת-כלה” ואת “מהי נשמה?” ועוד לא מעטים כמוֹתם. ויחד את היופי ואת האהבה אהב את היושר והצדק בחיים, את רגש החמלה והחנינה וכיוצא בהם מן המידות הטובות. יונה בּאץ (ב“עסקי-קהל”) וחבריו שכמותו מצאו בי. ל. פרץ את משוררם-אוהבם.
ברם, הדרך הזאת – דרך טובי המספּרים ההוּמאניים – לא היתה הדרך היחידה של נשמת-המנוח. י. ל. פרץ גם חיטט בנפשות, גם עשה ניתוחים, גם עקץ וליגלג וייסר וקָבל וקיטרג והִרבּה בפולמוס.
כי, כאמור, י. ל. פרץ לא היה מעולם מיוֹדעי דרך אחת; הוא היה תמיד מהולכי-דרכים.
רגע – ו“כל חלום חייו ושיריו” היה ה“קסם על שפתי-שושנים” (באחד משירי ה“עוגב”): אידיאל-היופי - חזות-הכל; ומשנהו – כבר ראה שיש להבחין בין יופי ליופי (“ונוּס ושולמית”). ושוב: הכוכב היפה העולה במרום מראה עד כמה מכוערה, עד כמה אפלה ונרפשה היא הסימטה שמתחת. בכלל, הרגשת-היופי האמיתית – היא גופא מגַלה, שהקסם על שפתי-שושנים אינו עוד כל חלום החיים והשירה; שהנה שושנת-הקסם בעצמה נרמסת, סוף-סוף, ברגלי שיכור (מעשה “השושנה” באחד מה“עלים ליום-טוב”); והנה “אשת החבר”, החיוורה והנובלת, שגם לה אולי היו לפנים שפתי-שושנים, תוקעת את אצבעה הרזה לתוך פי ילדה הרעב, לבל יצעק.1
צער-העוני, קשי התנאים הסוציאליים. “הכסף החי בקנה הזכוכית הזכה” עומד זמן-מה על הנקודה הזאת. אבל גם בזמן זה – לא רק על הנקודה הזאת. כי עין-המשורר רואה עוד הרבה מסביב ומחוץ לזה.
אז יוציא פרץ את קונטרס “החץ” בעברית ואת ה“עלים ליום-טוב” ואת מאספי “הביבליותיקה היהודית” ואת קובץ “הספרות והחיים” בשפת יהודית המדוברת, ששם הלבנה תספּר לו על גורל חלכאים ונדכאים, “בתולות נשואות” – על כבלי תנאי חייהן, שותא דרחוב – על מעשי הקצין ר' בּריל לציבור…
שם גם “מֶנדל בריינה”ס – ההמשך של “אשר חבר” והמאידך גיסא של האידיליה “שלום בית”2 -
וראה זה: בקובץ “הספרות והחיים”, במקום התמרמרותו של בּריל עושה-הכובעים על כוח-ה“שטריימל”, שם גם הציור “הכנסת-כלה”, שכולו אומר כבוד לעולם הישן, ל“חיים הגביריים-חסידיים”, ובקונטרס “החץ”, במקום שלוציפר נלחם לחופש-המחשבה נגד רוח-הריאקצה שבמחנה הלאומיים העבריים בדור ההוא, שם נדפסה מאת בן-תמר, הוא הפַּרצי – “משנת החסידים”.
כסף חי.
בעת ההיא וכל סימני הדימוקראטיוּת הריבולוציונית הנם, לכאורה, בעין אצל פרץ: מלחמה בעד חופש-העבודה, קריאת-תגר על שלילת זכות-האשה, העלאת המון-העם ולוחמיו למדרגה ראשונה ותיעוב הבורגנים והבורגניות, הפצת השכלה ודעת בין ההמונים ובשפת-ההמונים. נתיב ידָעוֹ כל דימוקראט וכל רבולוציונר בישראל.
ברם, אף זה, כאמור, הוא רק לכאורה. כי אצל פרץ גם נתיב זה התפתל, התפתל.
חופש-העבודה. אבל בעוד שחבריו, שכתבו אתו במחיצה אחת, ובמידה ידועה אפשר גם לומר, שנאספו תחת דגלו, ניסו לדבּר, פשוט, ברוח מלחמת העבודה ברכוש, לקרוא למעמד הפועלים היהודים שיתאחדו בכדי להשתחרר ממעמד האוכלים ואינם עושים, הנה אצלו, אצל פרץ, שבמשא-נפש, בדעה ובעצה היה, אמנם, אתם, צילצל הקול, בכל זאת, קצת בנגינה אחרת. הם קראו למלחמה בעד שחרור-העבודה, והוא הבין, שקודם כל נחוץ אצלנו להילחם בעד אפשרות-העבודה. הם הבדילו הבדלה גמוּרה בין השדרות השונות של העם, פסלוּ את “הבורז’ואזיה הפעוטה” פסול גמור ופחדו מפני המושג “כלל-ישראל” כמפני סכנת-מוות. לא כן הוא, שלמרות כל שנאתו האמיתית לחוסים “בצל-הכסף” והבטלה, הבין, שהעיקר הוא לא להיגאל מן ה“גביר” היהודי, שהיום הוא כאן ומחר בשאול תחתיה, כי אם שכלל-ישראל ייגאל מפרנסותיו של ישראל. “ננעלו שערי הפרנסות היהודיות, ירדו הפרנסות היהודיות”, הוא פותח את מאמרו “מה נעשה?” במאסף אחד של “הביבליותיקה היהודית”. ובציור “נעילה”, שנדפס באותו מאסף, שוב נחשפים כל הניגודים שביסוד הכלכלי המיוחד של היהודים בעיירה הפולנית.
זכות-האשה. אבל זו לא היתה רק הגנה “ליבראלית” על דרישת “האֶמאנסיפּאציה” של הנשים בכלל. זו היתה חדירה שירית-דראמתית בגורל נשי אומה עלובה, שלכל גבריה אבד כוח-החיים האלמנטארי. המשורר הוא שתבע פה ולא רק הפובליציסט-הדימוקראט. נשים עבריות! – קרא המשורר – אשת חבר ובריינה אשת מֶנדל, מי “יֵדע חייכן?! בעליכן עוסקים ב”שמע מינה תלת" או בסברות הפוליטיקה של מלכת ענגלאַנד, ואתן נופלות תחת עול משא-החיים, אתן כושלות ואובדות, אתן, בעלות “העינים החולמות-עצובות ולחות על פני-שיש לבנים ומתחת לפאה נכרית!” (תיאור הגיבורה בסיפור “בעגלת-הפוסטה”).
ואשר להערצת הלוחמים בעד המון ותיעוּב-הבוּרגנים – הנה עוד לפני לידת ה“בוּנד” כתב, אמנם, את המאמר “התנועה החדשה” ואת “המעשיות הקטנות לילדים גדולים”, אבל אחרי הריבולוּציה הרוסית גם – “סחופי-זרם”. מה ערכן של “תיבות-המנגינה המזמזמות ברחובות” (כך מתחיל, כמדומה, אחד מפיליטוניו בשנים הראשונות של “השילוח”) ידע, ודאי, גם בינתיים…
הפצת השכלה? ודאי! “הפרוגראמה שלנו” היתה – “בילדונג”. ואולם אפילו באותו מאמר-הפּרוגראמה צילצלו דברים מ“מנגינות הזמן”:
וּמָה הִיא הַדַעַת פֹּה חַיִים תְּמוֹתֵת?
דֶגֶל, הָאֶגְרוֹף לָהּ נֵס לְהִתְנוֹסֵס?!
הֲהַשְׂכָּלָה פַּטִישׁ וְנַחְנוּ הַמַקֶבֶת?
הֲבֵית יַעֲקֹב קַשׁ וְהִיא אֵשׁ צָרֶבֶת?
הֲלֹא הִיא הִתְהַפְּכוּת! כִּי כָל הַיָמִים
הַזְרוֹעַ לְחֶפְצָהּ אֶת הַדַעַת תַּטֶה,
בְּאֵימָה, בְּשֹׁחַד וּמוֹתַר הַקְסָמִים –
מִמַטֶה לְנָחָשׁ, מִנָחָשׁ לַמַטֶה! 3
ואם תרצו לומר: “השכלת-היהודים” היתה שלמה (!) עוד בצאתם ממצרים. ברגע (!) היגאלם כבר יצרו את הדעה של מעשר, לקט, שכחה ופאָה.4
ההשכלה האמיתית היא, איפוא, כלל לא ידיעת לשונות אירופיות ומדעים טכניים, מה שאין לנו, כי אם ידיעת המוסר הטוב ומעשים טובים, מה שעוד בצאתנו ממצרים היה לנו די והותר… התשמעו? דברי-אַפּוֹלוֹגיה גמורים ברוח הלאומיים הריאקציוניים הקיצוניים, הנוהים אחר שד"ל וכו', שנגדם שלחו כל כך הרבה “חצים” לוציפר, הפרצי ובן-תמר! דברי אפולוגיה גמורים ברוח בעלי רעיון-התעודה, שבו החזיק י. ל. פרץ בתקופת-חייו האחרונה ושגם - ייזכר בדרך-אגב – את פיתוח השפה הז’ארגוֹנית שילב בזה, בהתגשמות הרעיון הזה, תחת אשר אז – בעת כתיבת “אונזער פראגראם” – לא היתה זו שפת-ההמונים אלא אמצעי של השכלה בשביל רבבות-ההמונים, שאינם יודעים עברית או שפת-המדינה….
וראה גם זה: במאסף הז’ארגוֹני, בצד שירי-קרב ודרור בז’ארגוֹן כ“יוכבד”, “כיסא-שלמה” ו“מהנביאים”, הז’ארגון עדיין אינו “יודיש”, עדיין אינו השפה הלאומית השרידה-היחידה, כמו עשרים שנה לאחר כך, בימי רעיון התעודה הישראלית, כי אם רק אמצעי המוני, ואשרי העוברים לשפת-המדינה. מנגינות-הזמן" העבריות של הימים ההם – “שפת בֶּריל ושֶמריל” היא דווקא השפה "שתהי לעֵד כל הימים על הדם הנשפך, על רצח-עולמים וכו' וכו'.
בָּהּ בְּכִי הָאָבוֹת,
יְלֵל רוֹב הַדוֹרוֹת,
רַעַל דִבְרֵי הַיָמִים,
תַּמְרוּרֵי הַקוֹרוֹת.
וכו' וכו' - - -
הזעזוּעים השונים והמשוּנים של הכסף החי!
פרץ המספּר.
בשלוש הנובילות הראשונות של פרץ, שנדפסו באותו “האסיף”, תרמ“ז – האחת סאטירה על המתבולל המתרחק מעמו בשם “אף על-פי שחטא ישראל הוא”; השניה אליגוריה על עם-ישראל בשם “הדיבוק והמשוגע”; והשלישית – וידוּי פסיכולוגי בשם “הצטדקות-הנאשם”: יהודי, שהרג את בתו היחידה על שאמרה להמיר את דתה וללכת אחרי מאהבה הגוֹי, מתנצל לפני שופטיו, שלא בת יחידה היתה לו, כי אם שתים, ולא את בתו הטובה, המלאך, רצח נפש, כי אם את הרעה, השֵׁד – כבר אפשר היה להכיר, שהמספר החדש אינו מסוג המספרים, השואבים הכל מנסיון-עצמם, מהסתכלות ממעמקים, (טולסטוי הוא הכי-טיפוסי שבין אלה), אלא מאלה, שעושים בסיפוריהם צירופים הגיוניים-ספרותיים שונים; ואף אפשר היה מתוכן לסמן את דרכיו במקצוע זה בעתיד: את נטייתו להפריז בצדדים הנלעגים של הגיבור הנלעג (ייזכר יוסי בחוּר-הישיבה שלאחר כך), את משיכתו אחרי האליגוֹריות (ייזכרו, “החלומות של התרנגולות” שלאחר כך) ואת שכליותו במחקריו הפּסיכולוגיים (ייזכר “בשפל” שלאחר כך – נובילה במערכה אחת, במקום שהאחות הבכירה מבקשת את המעגב על אחותה הצעירה להרע לה, שירפּה ממנה, מן הצעירה, ויקח יותר טוב אותה, את הבכירה, באשר הצעירה עוד כל חייה לפניה והיא, הבכירה – כאשר אבְדה-אבָדה). המתבולל של פרץ הוא קאריקאטורה, לא אופי, ומאורעות-חייו שבסיפור – אניקדוֹטוֹת בלתי-שנוּנות ביותר; “הדיבוק” הוא משל, שהתאמצות ידועה דרושה בכדי למצוא את הדמיון המלא בינו ובין הנמשל; ובפסיכולוגיה של “הגזלן היהודי”, הנאשם המצטדק, אין בכלל כל קווים ריאליים-התגלוּתיים ואין בפרט כל קמט מיוחד, מקוֹרי, של נפש יהודית: וידוּי כזה, מיוסד על “פסיכולוגיה” כזו, היה יכול להתוודוֹת גם רוסי אדוּק, שהרג את בתו, נאמר, על שאמרה ללכת אחרי מאהבה המורד-במלכות ולא רוחו. מה שהבנות היהודיות הממירות את דתן רבות מן הרוסיות ההולכות אחרי מורדים-במלכות – זה עדיין אינו עושה את הנובילה הזאת לבת-ישראל. אעפי”כ, בזכרנו, שהדברים האלה נכתבו לפני כמעט שלושים שנה, בהשווֹתנו אותם עם יתר ה“בּלטריסטיקה” שבאותו “אסיף”, נבין ונשיג, מהו הצעד-קדימה הגדול – מנקודת הראות הספרותית – שאפשר היה ליחס בצדק לנובילות אלה. הנובליסטן הצעיר, הבלתי-מקורי, אמנם, ביותר, ושידיעת האופי האנושי – העיקר בדברים שבבלטריסטיקה – אמנם לא נראתה בו בהרבה, הופיע, אף על פי כן, ב“דֶבּיוּט” הגון. יחד עם דרכי לשונו העברית, הקלה והנאוה, הספוּגה כולה הד הספרות העברית הישנה, היו לו אופני-סיפור אירופיים ותנועות אירופיות נאות בכלל. ואכן י. ל. פרץ כבר היה אז, בבואו אל “האסיף”, אירופי גמור. כבר ידע את ה“עולם”, ולא עוד אלא שכבר גם בחלה בו במקצת נפש המספר הצעיר. בשיר הסיפורי “העיר הקטנה”, שנדפס סמוך לאותן הנובילות, המשורר-המספר מתאונן על לבו החולה ורוחו האנוש ופצעיו אשר נפצע בים-החיים –
הָעִיר פֹּה קְטַנָה,
פֹּה אֶשְׁקוֹט' אָנוּחַ,
כִּי חוֹלֶה בִי לִבִּי,
כִּי אָנוּשׁ הָרוּחַ.
ואולם מובן מאליו, שבעיר הקטנה הפולנית, אשר שב אליה, לא מצא המשורר את המרגעה. שם יסובבוהו אחיו היהודים “הקונים הכל וּמרַצים הדמים” בדיבורים: - מה ימכור האדון?
"הָהּ, אַחַי, הֵרָגֵעוּ; הָהּ, שִמְעוּ שָמוֹעַ!
"אֵינֶנִי בֶן-נֵכָר וְלֹא אָדוֹן וָשׁוֹעַ.
"הַמַדִים הַקְצָרים אַךְ שֶׁקֶר בִּי עָנוּ…
– – – – – – – –
“נִפְזָרוּ: מֵרָחוֹק עוֹד אֶשְׁמַע הַקְלָלָה…”
הנפש הצעירה והנלאה – מרוב רגש וחיים – לא מצאה שם מנוחה לעצמה, אבל מן העיירה לא יצאה, לא מיהרה לצאת. מקרוב קראה החובה: אל העם! בתוך העם! בשביל העם! לא בשביל עצמך! ואף בהיותך ב“עולם הגדול” – שוב לשבת בתוך עמך, ללמוד לדעת את דרכיו, לראות איך ובמה הוא חי, לטכס עצה במה ייוושע –
ואז נכתבו “ציורי-המסע”! אז נכתבו: “בטחון”, “צרכי-יהודיה”, “בבית-השוחט”, “הרבנית מסקוּל”, “הנשרף” –
מה שנוגע לאופן-הסיפור – זה נלטש מאליו ונהיה באותם הציוּרים גם יותר עצמי, יותר חסידי-פולני: בחצאי-מלים, בהפסקות תכופות, בתנועות-פנים חיות. לא דיבור, כי אם זריקה של חצָצים – חצצים מהוקצעים ומשוכללים. אמרות חדות, בנות-חץ ורשף, מבקיעות אל העיקר.
…הדרך היתה לא-סלוּלה ולא-רחבה, אבל נכונה, נכונה ביותר. אמנם, לא רק לא-סלולה ולא-רחבה, כי אם גם “כפוּיית-תודה”, כמו שהיה אומר הלועזי, חסרת-אופקים, קצרה. תיאור של דלוּת- ודלדול-העיירה, ועוד פעם דלות, דלות במזון ודלות במוּשגים, ושוב דלדול ודלות – והלאה?
בכל זאת, אילו היה פרץ מספר, שמקורו הוא נסיון-עצמו ורק נסיון-עצמו – מקור שאינו נותן בשום אופן כל אפשרות לשים פנים אל המציאות הבדוּיה, כאשר ייתם מאיזו סיבה חזון המציאוּת הבלתי-בדוּיה, באשר מי זה ילך לשַׁטוֹת בעצמו? - כי אז ודאי היה מאמץ את כוחו לחפור יותר בשדה שלו, ואולי היה מוצא, סוף-סוף, את ההתחדשות הדרושה בגבולי דרכו, דרכו הנכונה. ואולם פרץ, שיצירתו ינקה ממקורות אחרים, פחות בטוחים, שכוחו האינטלקטוּאלי היה גדול מן האֶמפּירי, נטה, לאחר שבא לקצה-“מסעו”, אחרי מטרה לא-עיקרית: אחרי חידוש הקומבינאציות הספרותיות השונות, אחרי מציאת צורות של סלסול פיקאנטיות. גם בתוכֶן נמשך, לרוב, כל אותו זמן-המעבר, אחרי כל מה שהוא פיקאנטי, מלא קוֹנטראסטים ומעורר את הרעיון בפיקאנטיות או בקונטראסטים שלו. במקום דברים מעוררי-תרעוֹמת התחיל לשווֹת נגד העינים דברים מעוררי ענין סתם: הנה זקן אומר תהילים והנה נכדותיו מספרות בדברי פריצות (“משופע”); הנה ריב על נדוניה “במעון-קיץ”; הנה פסל-שיש של אשה, ועלמה הדומה לו חובקת אותו, עד כי יעבור הרואה ושאל: איזוהי החיה? והנה פסל-שעווה של אשה מוצג לראווה בחלון-המחסן, והנערה המשרתת ניגשה אליו ודבקה בו, עד כי לא יכיר הרואה: “איזוהי?” והנה “ארבעה דורות – ארבע מיתות”.
אכן, המיניאַטוּרות האלה נפלאות הן, בפרט “משופע” ו“ארבעה דורות – ארבע מיתות”. האסוציאציות מפתיעות: הקפיצות נחמדות; השפה חלקה וקאַפריסית כאחד!
“תפוחי-זהב במשכיות כסף”.
ברם, תפוחי-זהב הרי אינם משביעים. ולחם לא היה.
אז סר ההלך לאשר ערוך שם השולחן – אל אוהל-החסידות. וימים רבים ישב שם בראשו ורובו. והרבה עשה שם. ובכל זאת…
בכל זאת, אי-אפשר שלא לציין, כי אמונה לא היתה לפרץ גם פה. איש-אמונה לא היה פרץ גם פה. גם פה לא דופק-החיים והנסיון בבקשת תוכן לחיים, כי אם ההתגלוּת המחשבתית המבריקה, “השקפת-העולם” החריפה והאימרה המסולסלה, היו לו לעיקר במשחק האמנותי!
כי הן ב“הדיבוק והמשוגע” של פרץ המתחיל ובהרבה מכּתבי פרץ הצעיר, המורד, שקלה ממנו התנועה החסידית וכל הקוּלטוּס שלה למטרפסה; ואולם “הלבנה יפה מפני שאנו משפיעים עליה בקידוש-לבנה” – אפוריזמים נאים שכאלה, מהיכן ידלה פרץ אוהב-האפוריזמים, אם לא מבאר ספרות-החסידוּת? ואם כן – איך לא יגש לשתות מן הבאר הזאת? ייהרג – ויגש.
והוא לא רק ניגש, לא רק שתה – הוא גם השקה. ב“העיר הקטנה” תפקיד הצדיק אינו אלא “לפַקד את עדרו” ולגוז את צאנו. אבל כששאל הגאון מבריסק את ר' נוח, מי שעתיד להיות הצדיק מביאלא: “מה חסרת בהישיבה שלי?” ענה הלה: “אווירלנשימה” (“בין שני הרים”). המציאות של ביאלא העיר הקטנה אומרת, שהצדיק שלה לא ידע מעולם מענות שכאלה. אבל מה לזה ולמשורר-החסידות? מענה חריף זה מדגיש מה שראוי להדגיש על פי המגמה הרעיונית – והמספר, שסר מן הדרך, אינו נמנע משומו בפי גיבורו הצדיק.
אמונת-אוֹמן ותוֹם לא היו, אפוא, אבל איזו קרקע מתחת לרגלים – ותהא רק קרקע ספריית – היתה בכל מקום. ולכן עוד לא מטו רגלי המשורר. ולא עוד, אלא שנוצרו בזה גם דברים כ“גלגוּלו של ניגון” ו“אם לא למעלה מזה”. לא כן אחר כך, כשעזב גם את המסילה הזאת, כשהפ' – ותהא הפ' הבטלה ברד“ס – נשכחה לגמרי ונשארו רק הרד”ס. אז… אז יצאו מתחת עטו – לפצע ספרותנו ולחבורתה – דברים לא-מעלים ולא-מורידים לגמרי, שהמבקרים רגילים לעטר אותם בשם “סימבוליים”: מעשיות ב“בת-המלך קוּניגוּנדה ובן-המלך צפרדע”, בחופות שחורות ולבנות, דראמות בכלי-זמר ובאנשי-בית-הקברות וכו' וכו' – מי יזכור את כולן ומי יפקדן? לילה היה ושוק ישן – והמשורר תעה בו, תעה, וטעה.
שָׁנינו: המשורר העברי הנעזב – באשמתו או שלא באשמתו – מענייני החיים הממשיים של העם ונפנה – לרצונו או על כרחו – לשאלות-הנשמה של היחיד, עליו לעמוד בנסיון קשה: שלא להשתמש בכלים שאוּלים, אם לא לגמרי לקחת מן המוכן. כי בעוד שחיי היהודים ודאי שאינם דומים לחיי עמים אחרים וּודאי שהנם חטיבה מיוחדת לעצמם, והרוצה לנגוע בהם על מנת לגלוֹתם, על כרחו להמציא אמצעי-גילוּי משלו כיאות להם, הנה פרכוסי-הנפש של היהודי המודרני הרי דומים הם כל כך לאלה של האירופי, וביחס אליהם יש תמיד מקום למצוא סיפוּק באמצעי-הביטוי של אחרים. ההתפרצוּיות האינדיבידוּאליות, ההתלבטוּיות העולמיות, המרידות והפרובלימות וחיפושי סודות-ההוויה – כל ה“רוחני” הזה, הממלא בעיקר את היצירות המודרניות של הספרות האירופית ביובל-השנים האחרון, הן לא רק שאינו זר ל“אינדיביד” היהודי, אלא שעוד קרוב הוא לו אולי יותר מאשר לאינו יהודי, ויהא גם משום זה בלבד, שעל רוחו הקל של האינטליגנט היהודי לא יכביד כל בשר, אין לו שורש בעם ובארץ, כובד כל סביבה לא יעיק על כנפיו; מרחב-מרחביה להלך-נפשו וחרוּת גמוּרה לו לטוּס באוויר ולבוא בערפל ככל אוות-נפשו.
אין צורך לומר, שלי. ל. פרץ היה דווקא שורש גדול בעמו: בחיי-עמו – “ציורי מסע” וסיפוּרים כ“האשה מרת חנה” יוכיחו; במסורת עמו – סיפורי יוחנן המלמד והמעשיות “מפי העם” יוכיחו. ואף על פי כן, כשבאה השעה ו“נפתח לפניו התהום לעינים”, לאחר שראה, שאין נחת משום צד, לבוֹנציה השתקן אין צורך בשום דבר, בֶּריל עושה-הכובעים אך לשוא יתמרמר, הדלוּת והסחר-מכר בעיר הקטנה בעינם עומדים, והאינטליגנציה החפשית בעיר הגדולה אינה עִם העם, ילדיהם אינם מבינים אפילו את שפתו, ו“הנידחת” אינה כלל קאריקאטורה בלבד כאותו “ישראל שחטא” – בקצרה, בשעה שנתמוטטה הקרקע החיוּנית העממית תחת הרגלים, ונשארו רק פרפוּרי היחיד הלוחש לעצמו על מכותיו ועל שאלותיו, בצירוּף הגבולין הספרותיים, שבהם צריך היה להמציא קומבינאציות חדשות לבקרים, לבל תיראה העמידה על מקום אחד – לא עמד האי גברא רבא, לא עמד י. ל. פרץ בנסיון, וכמעט כל ימי מחצית עבודתו השניה השתמש בקנקן שאוּל, שאף מעט יין משלוֹ, משלו ממש, לא הכניס לתוכו.
בחידות ומשלים ואליגוריות סתומות אהב פרץ לדבּר מעודו; סלסול בעצמו נהג תמיד; ממשהו אֲפֶקטאציה לא נמלט גם בימי עבודתו הספרותית הבריאה. גיבוריו רגילים לצאת מדעתם, למות ולאבד עצמם לדעת בלי נימוקים גלויים ובהירים ביותר; על התעלפות אין מה לדבר. ברם, מאחרי “חורבן בית-צדיק” נתכסתה בת-שירתו בענן כולה והפריחה חיבורים, שאין להם כמעט כל אופי, חיבורים, שאך לעתים מאוד רחוקות יש בהם משהו ענין גלוי, שרשי, חי. אפילו שאלות-היחיד המזמזמות בהם הנן שאלותיו של היחיד בדרך כלל, אבל לא צלילה בנבכי הנפש של היחיד היהודי יצחק ליבוש פרץ! מה טיבו של זה אינו נראה כלל מתוכם. כולם, על כן, כעין סכימה בעלמא; כולם כעין העתקה חפשית מן החיבורים המודרניים-האינדיבידואליים-הסימבּוֹליים בלועזית. מעשי סלסלה ומלמלה – לא יותר. ציפורות-כרמים מידדות באוויר.
באוויר! ברם, באמת אמרוּ: הענן והאוויר בכלל נהיו לספירתו היחידה של פרץ מאז הלך וקרב למנוחת-השׂיבה. ובמה שנוגע לאוויר – נהיֹה נהיָה פרץ באחרית ימיו גם לאחד מנביאיו היותר נלהבים. ישראל עם-המסחר התלוי באוויר היה בעיניו – בעינים, שתיעבוּ וביזוּ לפנים כל כך את המסחר – לגולת-הכותרת, למרכז העולם. אנו הסוֹלת, אנו המלח – לא בוש מהתפאר; נוֹמאַדים אנו, בני המדבר וחפשים כמדבר – התהלל. וכל האַרגוּמנטים הישנים בזכות-הגלוּת כמו שהיא ורעיון-התעוּדה פשוטו כמשמעו – הוּצאוּ מן האשפה הישנה ונלטשו מחדש למען היות להם ברק. ברק באוֹפל, ברק-עננים. הוא, שלפנים ידע כל כך מהו ערך-שירתן של תיבות-הזימרה המזמזמות ברחובות, בין ה“אבטוֹנוֹמיסטים” התחשב בימינו וראש ל“יוּדישיסטים” היה –
שרא ליה מרא!
ארוכה וכבירה היתה דרכו של המת הגדול המוּטל לפנינו. הכסף החי לא פסק מעלוֹת ומרדת כל הימים – כל ימי “הגלגול בשפופרת”. – מִשמץ-דופי, כאשר ראינו, אמנם, לא ניקה; בהערכת-היהדות ובחזון-עתידה לא נמלט משגיאות, שמקורן אולי גם באיזו הקלת-דעת; בצורות-השירה יש שחטא וגם החטיא; לחלק גדול מכתביו – ול“סימבוליים” ביחוד – אין ערך בשבילנו. אבל דרכו הארוכה היתה כבירה, ורבות בה הפסיעות, שרישומן יהא קיים לדורות. י. ל. פרץ הירבה לתעות מפני שהירבה להלוך. כי כשלון-ברך ועייפוּת לא ידע הגדול-בישראל הלז. מנתיב לנתיב עבר; יש שפרץ לו גדרים ועשה לו נתיבות, יש שלקח לו פסי-הנתיבות של אחרים והלך עליהם, יש שהלך בלי כל נתיב; איך שיהיה ומִלכת לא חדל. כושל ויגע לא פגשוֹ אדם. כבן ששים וחמש היה במותו – וכוחו אתו. לא כהתה העין ולא נס הליח.
[תרע"ה. “הפועל הצעיר”; החתימה – ח. ב. בצלאל]
-
כך הוא הנוסח ב“הצפירה”, במקום שנדפס הסיפור ראשונה; בתרגומו הז‘ארגוני בשם “אַ כעס פון אַ יודענע”, עד כמה שאני זוכר, הנוסח אחר: האשה אומרת לתלות את עצמה, אלא כשהיא שומעת את בכי הילד, היא חוזרת מדעתה ותוקעת לו לתוך פיו את שדה המצומק, לא אצבעה. הנני אומר: עד כמה שאני זוכר, מפני ששמות היצירות והפסוקים המובאים ברשימה הזאת מובאים על פי הזכרון. כתבי פרץ אינם תחת ידי לא בעברית ולא בז’ארגון, והשעה אינה מספיקה לי לחזור אחריהם ולמצאם כדי לעבור עליהם מחדש. אם טעיתי, איפוא, באיזה פרט, אבקש מאת קוראַי לדונני לכף–זכות. ↩
-
אם לא אטעה, נדפסו שניהם במאסף אחד של “הביבליותיקה היהודית”. ↩
-
“האסיף”, תרמ"ז. ↩
-
שם. ↩
נֶקְרוֹלוֹג [על קנטור וגולדין]
מאתיוסף חיים ברנר
מן החבורה הלכו עוד שנים: י. ל. קַנטור ועזרא גולדין.
י. ל. קנטור התחיל את עבודתו הספרותית בשנות השלושים למספרנו, בשיר “אני מאמין” שהדפיס ב“השחר”, ושבו הביע דעות מתקדמות, מעין אלו ששררו אז בספרות הרוסית המתקדמת. את כשרונו הז’וּרנליסטי הרב הראָה עוד בעבודתו ב“הצפירה”, בעת שיצאה בברלין, והוא, תלמיד-לרפוּאה באוניברסיטה שבברלין, אחד מעורכיה הראשיים (באופן בלתי-רשמי). ואולם בשנת תרמ“ו הלך ויסד בעצמו בפטרבורג את “היום” – היומן העברי הראשון – שלמרות מיעוט-שנותיו, הספיק לתת דחיפה גדולה להשבחת הטעם הספרותי של הקוראים העברים. כשנפסק “היום” – מחוֹסר אמצעים חומריים ורוחניים – עבד המנוח הרבה ב”המליץ“, ואח”כ גם בשנים הראשונות של “השילוח” (בשמו ובכינויים ספרותיים: מ. בלשן, מנחם-אב ועוד) וב“הדור” הראשון. בעשר השנים האחרונות נדם קולו של י.ל. קנטור, וכמעט שלא נשמע כלל בספרותנו. רק ב“רשפים”, שנערכו על-ידי חברו דוד פרישמאן, עוד נדפס ממנו לפני שנות-מספר מאמר על התפתחות הלשון העברית – ולא יסף.
לקנטור היו ידיעות מרובות במקצועות שונים, כשרונות רבים, מאלה הדרושים למלאכת-העריכה, זריזות, חריצות, שׂכל חי ועט סופר מהיר. ואולם התנאים המכַלים, שבהם נתונה העתונות העברית, הפיזור הנפשי לשלוש שפות: עברית, רוסית וז’ארגון וההכרח למצוא לחמו מחוץ לספרות (קנטור שימש בכהונת הרבנות-מטעם בליבוי, וילנה וריגה) – כל אלה הביאו לידי כך, שהמנוח לא עשה כל מה שהיה יכול לעשות, וירושתו הרוחנית קטנה היא מזו שהיה יכול להשאיר לספרותנו.
עוד יותר מעציב הוא גורלו הספרותי של ההולך השני, של גוֹלדין. כי בעוד שקנטור לא נשתתק לגמרי אלא רק לאחר שפעל הרבה, במובן יחסי, לאחר שמשברים רבים עברו על ראשו ובזמן, שלו, פובליציסט שראשו נעוץ בתקופת-ההשכלה, כבר לא היה אולי מה להגיד – הנה גולדין המספר קמל כמעט בראשית התפתחותו הספרותית, בעוד שקווּצות-ראשו עוד היו מלאות טל-שירה וידו הבלתי-רועדת אוחזת בעט צייר-אמן…
עזרא גולדין, שטעם פיליטוניו הליריים ב“המליץ” בשם “אני ישן ולבי ער” עודנו בפינו ו“קולו מערי-השדה” עוד יצלצל באזנינו, התחיל את עבודתו הספרותית ממש לעינינו, הַיינו בשנות תר“ן–תר”ס, באותן השנים הטובות לספרותנו הצעירה, שנות צמיחת כשרונם של ביאליק וברדיצ’בסקי, שנות “ספרי אגורה” של בן-אביגדור, ה“לוחות” של “אחיאסף” ו“השילוח” של אחד-העם, שנות השאיפה האמיתית – ובמידה ידועה גם האמונה – לחדש את פני ספרותנו ויהי מה, לתת לה תוכן חדש, צביון אנושי, להפיח בה רוח של עממיות נכונה, לגלות על ידיה את האדם ביהודי, לתאר בה לא את היהודי האדוק לעומת החפשי ואת המאמין בהבלים לעומת החכם והפיקח, כאשר עשו הקודמים, כי אם את בן-העם הטוב, החשוב, המוסרי, לעומת הרע, השפל והמקולקל. בסיפורו הראשון “שכול ואלמון” (וארשה, תרנ"ג), שהוא יצירת-בוסר לגמרי, נראה, אף על-פי כן, יחס חדש לגיבור מצד המחבר, יחס שכמעט לא נמצא דוגמתו אצל כל המספרים שקדמו לו. כאן אין חידודים ואין כל ליצנות על חשבון הקברן הנָס, אין כל מבט-מגבוה, כי אם, להפך, המספר מביט על גיבורו, איש-ההמון, מלמטה למעלה: יושב לרגליו ושומע את כל אשר יואיל האדם האומלל לספר באזניו. יד המשורר המתחיל קצרה, אמנם, לברוא ניב-שפתים טבעי לחיים הקברן, אבל נזר הטראגיות העליונה ומורה הודה הושמו כאן על ראשו בכל התמימות והנאמנות של משורר מתחיל.
כך התחיל עזרא גולדין – ושנים אחדות גם המשיך. בשנת תרנ“ו, היינו כעבור רק שלוש שנים, נתן כבר להוצאת “תושיה” סיפור ריאלי גמור ומבוגר – את “קֵרֵח מכאן ומכאן”. מחזות-חיים בולטים ונחרתים בלב – ביחוד במחציתו הראשונה. בינתיים ראו אור עוד שני סיפורים ממנו ב”ספרי האגורה“: “אם ובת” ו”למקום-תורה“. זה האחרון היה מלא רגש-תוגה אמיתי והרעיד את הלבבות. באותה השנה, תרנ”ו, ערב שנת יסוד “השילוח”, ניסה המספר את כוחו גם בבניית בימה לספרות והוציא ילקוט ספרותי מעולה בשם “הזמן”, שרוח של פרוגרסיביות והתחדשות שפוך על כולו, ושעוד כיום לא אבד לרוב דבריו הערך החיוני.
הרשות היתה, אפוא, לקוות הרבה מהסופר החדש! ואולם התקוות לא באו, אף מעט מהתקוות לא בא. מאחרי “דימון יהודי” (“ביבליותיקה עברית”, תרס"א) – זה כחמש-עשרה שנה – לא קראנו מגולדין אף שורה אחת, ואף את שמעוֹ לא שמענו הבלתי היום כי מת.
גורל מר ואכזרי.
– – – – –
לספרות, כלכל דבר אורגאני, נחוץ אוויר לנשימה. הספרות, ככל דבר שבגידול, זקוקה לטיפול ולטיפוח. לפיכך לא ייפלא על שהיצירה הסיפורית, זו שפחות מכל המקצועות הספרותיים עלולה היא להיעשות באופן מיכאני, לקתה בספרותנו שאין לה אוויר ואין לה אפשרות הטיפוח ההגון, על אחת שבע. צחיחה החלקה ומקוללה – והפרודות תעבשנה בתוכה.
…בן עשרים היה הצעיר עזרא בן יצחק גולדין, יליד עיר לוּנה, כשניגש בשנת תרמ"ז להוציא שירים בשפת-קודש. “שירי-נער” קרא להם בעצמו ואֶפיגראף נתן להם מילקוט-קוהלת: “כשאדם נער אומר דבר זמר”… ואולם אז באה ההתנצלות, שהספר מוקדש לגיס – משכיל, לאח צעיר ולרֵעים אוהבים קרובים ורחוקים. המנחה הדלה מוקרבת על מזבח אהבת-רֵעים. “למענכם רעי ואוהבי ניגשתי אל הדפוס”…
ואף “שכול ואלמון” מוקדש לידיד-לב אחד, שנמצא “כתפוח בעצי היער בין צעירי הדור הזה, אשר כרובם בהריחם מעט בהשכלת הזמן יפנו עורף לתורתנו ולשפתנו” –
ברם, הסיפורים שאחר כך כבר נכתבו בעת שהמחבר הצעיר בעצמו – “סופת הזמן טלטלתהו טלטלת גבר”, בעת שהוא בעצמו כבר נתרחק מהסביבה המצערה, הפוחתת והולכת, העורגת ל“מעשי-נערות”, ל“דבר זמר”, למלה עברית…
כי אכן קשה לכתוב סיפורים מחיי-העם לא בשפת-העם ולא בשביל העם: קשה לכתוב סיפורים מחיי עם, שהיום הוא כאן ומחר באמריקה; קשה לכתוב סיפורים מחיי עם, שבכל פלך ופלך משתנה צביונו לפי צביון העם הזר שבתוכו הוא יושב; קשה לכתוב סיפורים מחיי עם, שאין בו המשך מאבות לבנים. – מקור לא-ברוך, מקור אכזב…
אף על-פי כן, כל עוד הכו כוחות העלומים הרעננים במשורר הצעיר, כתב את סיפוריו ולא ביקש תשלומין, שאינם; כל זמן… כל זמן שלנגד העינים עוד עמדו למצער, הקוראים היחידים-השרידים: הגיס המשכיל, האח הקטן, ידיד-הלב הטוב…
ואולם משנטלטל עזרא גולדין לסביבה אחרת, או יותר נכון, משיצא מאותה אי-הסביבה של אי-אלו נערים קוראי-עברית ונכנס לסביבה, לסביבה הרגילה של יהודי יום-יום, של יהודים עושי-עסקים, במקום שאין יודע כלל ממציאותו של דבר כספרות עברית (ואצל אלה ששמועה שמעו עליה במקרה אין אליה, כמובן, אלא יחס של מנוד-ראש ובוז קל) – מיד הורגשה אפיסת-הכוחות ובאה הירידה.
תחילה עוד העלה הנחל הקטן אבעבועות וקצף, דלל המעין והמים הדלוחים העלו עלים בלים ורקובים בדמות היצירה הלקויה “דֵימון יהודי”, שכולה רגשנות וזיוף של דברים, תמיד כך: במקום שאין רגש נאמן, באה הרגשנות. נראה היה מתוך אותה יצירה, שעוד איזה דבר תוסס בקרב הסופר הצעיר, שעוד רוצה הוא לומר דבר-מה, שרוצה הוא “להתנער ולצאת כפעם בפעם”, אך סר כוחו, אין לו במה לגלם את שאיפתו. יש אצלו מעֵין איזו סכימה על אודות גיבור גדול מתוך העם, אלא שהיא אינה קורמת עור ועצמות, מפני שהיוצר כבר נמצא בעולם אחר, זר לכל זה. הוא מנסה את המַניֶרוֹת הקודמות שלו – ואין כל תוצאות.
ברם, יצירה כוזבת ונפוחה זו היתה גם האחרונה.
הסביבה הזרה לספרות נצחה לגמרי. המעין נסתם.
כי אטמוספירה ספרותית חשובה, מוחשת, ותהא גם מרחוק, שתעמוד כנגד אותה הסביבה מקרוב, העוינת את הספרות העברית, ושבה נשקע הסופר הצעיר – אטמוספירה כזו לא היתה, ובלי אוויר ספרותי אין חיי-ספרות. אפשר, שכאן לא היה מקום אפלו למלחמה. כאן אפשר היה רק שגולדין, כאחדים מחבריו שנשארו סופרים עברים מובהקים עד היום, לא יֵצא מאי-הסביבה, שבה נמצא הוא עם חבריו לפנים. ואולם מכיוון שיצא, מכיון שנעשה הצעד, מכיוון שנעשה ל“איש בין אנשים”, שוב לא היתה לו תקנה. ההשתתקות באה ממילא, באה בהכרח. וייתכן, שבכל חמש-עשרה השנים האלה לא ניסה גם בעל “למקום תורה” – מכיון שרחק ממקום-תורה – לחזות חזון לעמו, ובעל ילקוט “הזמן”, מכיוון שהחל לשאת ילקוט אחר, ילקוט של קומיסיונר, לא התאווה גם להשמיע קול בספרות-עמו, כאילו לא היתה במציאות. התכונה של הגשורי, גיבור הסיפור “קֵרֵח מכאן ומכאן”, להוציא את פרוטותיו על הגמרא ולהתענג על מראן, בלעה את יתר התכונות, שמהן פינה ויתד לאהבת תורה ויצירה. “חייו קיבלו צורה ניכרת”. הוא נשאר קֵרח גמור: לכאן ולא לכאן.
– – – – –
הלכו שנים מן החבורה – והלב דווה. ואולם משנה-מדווה יתקוף את לבנו, בזָכרֵנוּ, כי לא מן החבורה הלכו אלה השנים, לא ישר מאת החבורה: חבורתנו הספרותית נעזבה משניהם זה כמה. השאלה: “מי ימלא מקומם?” לא תתעורר עתה בקרב חבורתנו השכּוּלה, מעטת-האנשים; הצעקה: “מי יתן לנו תמורתם?” לא תישמע; באשר גם בחייהם, אצל האחד לעת זקנתו, בשנות חייו האחרונות, ואצל השני ברוב ימי שנות-עבודתו, לא עמדו הם על מקומם, לא עמדו על משמרתם. כל אחד מהם תפס מקום בזמן ידוע, אבל לא מילא מקום, ועתה לא ייפקד מקומו. מקומות פנויים לא נשארו, למדווה-לבנו הרב, אחרי שני מתינו אלה. האבדות שאינן חוזרות הללו אבדו לנו עוד לפני עשר ולפני חמש-עשרה שנה – ועוד מאז אינן חוזרות. גוויעתם הספרותית של קנטור וגולדין קדמה הרבה למיתתם, באופן שעתה, במותם, לא אבדו לחבורה כוחות פועלים, כי אם רק שמות נמחקו מלוח-השמות שלה. ואולם, לוח-שמות – מה, באמת, עוד יש לה לחבורה שלנו חוץ ממנו? ואם נמצא לומר: האם גם יש חבורה ולא רק לוח-שמות? –
“שכול ואלמון” בספרותנו ורפיון-ידים. כוחות פועלים – אף לא אחד בעיר ואף לא שנים במשפחה. אין בטחון ביום מחר – ואולם רע מזה, כי אין כל חיי-היום. צאן אובדות ותועות אנו, כולנו, ולא חבורת אנשים לוחמים. ורועה ומאסף ומצָרף אין. כמה כקנטור וכגולדין, עליהם השלום, יש בין בני-החבורה, יחיו, שעשרות בשנים עוברות עליהם ללא-יצירה, חולפות עליהם לשביתת-עט. כי אין קיבוץ עממי מרוכז, עובד, שיעורר כבוד לעצמו ויקרא לבניו שיעבדו אתו ובשבילו; אין שפה אחת חיה וענפה, שתמלא את כל תאי העולמות הפנימיים ותתן חיות בלב עובדיה-מטפחיה; אין, לבסוף, אפילו חוג קטן של קוראים קרובים, שיבינו וירגישו לשיחנו. קיר חלק מלפנינו ועקימת-חוטמים מימיננו ומשמאלנו. כאנשים מיותרים נתהלך אנו, כולנו, סופרי שפת-עבר, ילדי-הזקונים של המוהיקנים האחרונים, ואין הבדל ופדות בין חיים למתים.
וגדול המספד.
[תרע"ה. “הפועל הצעיר”; החתימה – יוסף חבר]
משדה הספרות: אלחנן קלמנסאן. היהדות והצעירים
מאתיוסף חיים ברנר
יפו, תרע"ה, דפוס א. אתין (30 ע').
מגמת המחבר בקונטרס הזה היא להגן על “הצעירים” בפני אלה המקטרגים עליהם, שהם, הצעירים, אינם הולכים בדרכי “היהדות”, ללמד זכות עליהם ולהוכיח, שלא כהצעקתה הבאה עליהם עשו, וגם “להראות על רעיונות ומחשבות אחדים של הצעירים, אשר רבים מהסופרים יביטו עליהם בעיני חשד, כי הצדק את הצעירים” (מסוף פרק ראשון, הנקרא “דרך הרוח”). מתחיל הוא הקונטרס בטוֹן “רציני”, “פילוסופי־היסטורי”, כנהוג, על הפרובלימה של איבוֹלוּציה וריבוֹלוּציה ותפקיד־האישיות בהיסטוריה. “מנקודת המבט המדעי” אין מקום למהפכות, שאינן מועילות כלום, והיפוֹליט טַן (צ"ל טֶן) גזר כך וכך, אבל “האדם לא יוכל לעמוד תמיד על גובה (?) כזה ולהתבונן אל החברה בעין אובייקטיבית”. ואלמלי המשיך המחבר את כל מחברתו ברוח זו, כי אז אולי היה כדאי להפסיקו קצת ולהעיר לו מיד, שביחס ה“אובייקטיבי”, כביכול, לחברה אין כל “גוֹבַה”, ואף לא משהו של גובה; כי על חיי החברה אי־אפשר בכלל להביט בעין אובייקטיבית, באשר החברה היא קיבוץ של רצונות אישיים וסכום־הכולל של זעזועים אין־סופיים, גלויים ונסתרים, והיפוליט טן בכבודו ובעצמו בדברו על המהפכה הצרפתית לא היה אובייקטיבי כלל וכלל, כי אם בעל צד אחד ידוע, למרות כל העמדת־הפנים ה“אובייקטיבית”; ואשר למהלך ההיסטורי ותפקיד־האישיות בו, הנה שוב שטוּת תהיה מצד האדם אם יאמר לעצמו: איזה הבדל אם אעשה כך, או אם אעשה אחרת, או אם לא אעשה כלל, הן המהלך ההיסטורי, בכל אופן, לא ישתנה על ידי כך. שטות! מפני שאין איזה מהלך היסטורי, סתמי, “אובייקטיבי”, מחוץ לעיקרי כוחות החברה הפועלים – האנשים החיים. “המהלך ההיסטורי” אינו, כידוע, אלא סכום של מיליוני הפעולות ואי־הפעולות של האנשים. כי גם הבטלה, ההסתלקות מן הפעולה החברתית, מאיזה טעם שיהא ומאיזו טענה שתהא, גם מהטענה של “מאי נפקא מינה למהלך ההיסטורי”, באה בחשבון של המהלך ההיסטורי, והדברים עתיקים; ואשר לאיבולוציה וריבולוציה, התפתחות ומהפכה – הנה גם בזה, ברוך השם, אין השאלה נוראה כל כך: הריבולוציה, הקאטאסטרוֹפה, מוכנת, אמנם, במשך הדורות על ידי מהלך־החיים הרגיל, על ידי האיבולוציה, ואף היא, איפוא, רק חוליה ב“דרך־ההתפתחות”, ב“מהלך ההכרחי”, אבל בביאתה לידי גילוי בשעה ידוע ובצורה ידועה – בזה יש שוב הופעת הרצון האישי המהפך, בזה יש שוב מיפי־הריבולוציה, מתפארת־החופש… כאלה וכאלה היה יכול הרצנזט להעיר לו למחבר הנכבד לוּ המשיך הוא את מחברתו הלאה בלשון זו של “חקרנות” השוררת בפינה ידועה שבספרותנו. ואולם תיתי לו למר קלמנסאן, שבעמוד השני של מחברתו הוא כבר מניח ל“נשק הכבד” שלו (היסטוריונים, היפוליט טן וכו') ועובר לטוֹן אחר, יותר פשוט ויותר לבבי. כי, כנראה, אכן “לא על השכל לבדו יחיה האדם, כי אם גם על הרגש; והאדם טהר־הלב לא יוכל לראות כבלע את הקודש” – גם קודש המלה הפשוטה והישרה במשמע. ועוד יותר יפה עושה המחבר, כשסוף־סוף הוא כאילו מתעשת לגמרי: למה החקירות הטפלות? ועומד ומודיע בגילוי־לב: אוהבים אנחנו!
“אוהבים אנחנו את הצעירים – אם כי בסופה וסערה דרכם ושני עולמות מיוחדים אנחנו, או כאשר יאָמר היום, שתי הסתכלויות־עולם מכחישות ומתנגדות זו לזו, ובכל זאת, מבלי הבט על ההתנגדות הזאת, אוהבים אנחנו את התלהבותם, את מסירת נפשם לאידיאל שלהם; אוהבים אנחנו את רגשותיהם החמים, את צעדי אונם, את המרץ שלהם; באהבה רבה הננו מביטים עליהם, איך הם בהמולה רבה יצעדו צעדי ענק (?) ובלא חמלה יהרסו כל מקדש ישן, יען כי הרקב בקרבו; בשמחה גדולה הננו רואים, איך הם בשצף קצף יהפכו עולמות. ובאמת אני אומר, כי אני, כשאני לעצמי, אוהב אני גם את פחזותם, כי פחז הם כמים להפוך את הקערה על פיה, וברוך (וברוח?) אפם כי עז ועברתם כי קשתה להרוס את כל המזבחות, לעקור את כל האלילים, כי בעיקר הדבר צדקו מאד הצעירים, כי מכף רגל ועד ראש אין בנו מתום, הכל רקב, הכל צחנה, הכל מעין נרפש, הרבה רפש וטיט נצבר במשך ימי הגלות, ולכן הם יחישו מעשיהם, יען כי בעלי רגש הנמו ומפחדים מאד פן יאחרו את המועד, והעולם ישוב לתוהו ובוהו טרם יתקנו אותו וישנו את הערכין”.
בקיצור, אהבה, לימוד־זכות, הגנה – דברים טובים, ישרים וכשרים באמת. ובאמת אני אומר, אם לדבר בלשון־המחבר, כי אני, כשאני לעצמי, חושב אני, שהמחבר הוא ודאי אדם סימפאטי, בעל לב אוהב ובעל כּוונות רצויות. “עוד יש ערים נכחדות בתפוצות הגולה”… תמיד יש עוד מתי־מספר בין טובי הלב שבמעוּלי בני הדור הישן, האוהבים לעמוד בתוך מחנם (להם נדמה, שעוד יש להם מחנה והם עומדים בתוכו) ולדבר דברי שלום ואמת לשני הצדדים: רבותי! הצעירים באים בסופה וסערה, ולא דרכם דרכנו ולא מחשבתם מחשבתנו, שהרי אנו, הזקנים, המיושבים, בעלי־נסיון ומבינים, שהעולם לא ישוב, חס ושלום, לתוהו ובוהו גם בלי שינוי־הערכין שלהם ואין לאחר את המועד; אבל, בינינו לבין עצמנו, הלא צדקו הצעירים: מי אנו ומה היינו? מה ערכנו, חברי האורתודוכסים? הרבה רפש ורקב, במחילה, בעולמנו, ומה טוב, כי יתהלכו הצעירים ובהמולה רבה יצעדו צעדי־ענק להחריב את הישן הרקוב.
מגמת־המחברת, כאשר יראה הקורא, רצויה, איפוא, ולוּ ידענו, שרוח של איזה חלק מהאורתודוכסיה מדבר מתוכה ואינה כולה דעת־יחיד בלבד, כי אז היינו יכולים גם לומר כי “סימפטומאטית” היא במובן ידוע ובמידה ידועה. ברם, כמה שתהא המגמה רצויה, הנה המחברת בעצמה – המחברת בעצמה עושה רושם עלוב. יֵצר לנו להגיד, אבל כך הוא. והרושם העלוב הוא לא רק מפאת דלותו הספרותית של הקונטרס, כי אם גם, מצד הטעות, הטעות העיקרית, המונחת ביסודו.
וזה דבר־הטעות.
מן הפסקה שהבאנו זה עתה מפרק א' ומן הפרקים הבאים אחר כך בשם “דרך התורה” ו“דרך התלמוד” נראה, ש“הצעירים” מצטיירים במוחו של המחבר הטוב כמארכסיסטים אדוקים, שיחד עם זה הם מסורים לעמם ורוצים לקרב את גאולתו על ידי מארכס. ובמקום שבי־גילו של מר קלמנסאן רואים בכל זה “הריסה וכליון” ו“ניגוד גמור לתורתנו המסורה זה שנות אלפים”, הנה הוא המחבר, להפך, מצטער על זה, שהצעירים אינם יודעים, כי התורה והתלמוד שלנו הם הם – מארכס!… “מארכס באמת רק מכשר ומפרש את התורה הנושנה תורת משה” ו“תולדת השתפניוּת מתחילה מרוב בעלי התלמוד”. וההוכחות? הנה תורתנו היא על צד יעקב – העברי – בסכסוכיו עם לבן – הארמי – בדבר הצאן וכמו כן על צד הפועלים – העברים – ששאלו כסף וזהב מאת בעליהם – המצרים – על מנת שלא להחזיר – האם לא מפני שהיא מארכסיסטית והפרוליטארי צדק אצלה בריבו עם הבורגני?… חפישו באורייתא שפיר!… והנה ב“פטטיה” דתלמודא נאמר: כל מי שאינו מלמד את בנו אומנות, כאילו מלמדו ליסטוּת – האם אין זה ברור, שלפי השקפת חז“ל, כל אלה החנוונים, הקבלנים והסרסורים הם ליסטים? והאם לא היו, איפוא, בעלי־התלמוד, עמודי־ה”יהדות", אבות השתפנים בימינו, זאת אומרת, “הצעירים”, תלמידי מארכס, החושבים כל חנווני לליסטים? –
אם כל הצעירים השתפניים חושבים את החנוונים לליסטים – שאלה זו, כמובן, אינה נוגעת בנו כאן. ואולם יחשבו אלה מה שיחשבו ויהיו מה שיהיו – בשבילם, כמדומה, לא היה צריך לגלות פנים בתורה ובתלמוד שלא כהלכה. ודאי! בתלמוד אפשר למצוא גם הרבה פתגמים בשבח־המלאכה (עיין “תעודה בישראל” לריב"ל!) והצעיר הבא היום לדבר על רעיון־העבודה ודאי שאינו מתנגד בזה ל“אנציקלופדיה הגדולה” שלנו (המחבר רוצה לחלוק כבוד גדול לתלמוד וקורא לו אנציקלופדיה, מבלי לראות, שאם התלמוד הוא אנציקלופדיה, הרי אז לעולם אין להוכיח ממנו כלום, שהרי מה יש להוכיח מ“כל־בו”, שהכל נאמר בו והכל אפשר להוכיח ממנו?). אבל בשביל זה למה היה לעקם את פירושׁה שׁל אותה מימרה שׁהוא: מכיוון שׁלא יֵדע הבן כל אומנות, הרי יוכל להיות שׁיֵאָלץ לאחוז במעשׂה־ליסטוּת, ולחפות על חז“ל דברים אשר לא כן, כי לפי השקפתם החנוונות היא ליסטוּת (בפרט ש“המניפסטאציה הגדולה והיפה” של ר' שמעון “לכבוד העבודה”, אשר המחבר מביא אחר כך, הרי היתה בנטילת קופה של רוכלים על כתפו). כמו כן בשביל מה זה לא היה כדאי לשׁכוח, שׁבאמירתם “אשׁרי אדם השָׂם עצמו כשׁור לעול וכחמור למשא” אין כלל “שפה ברורה, כי אושר האדם הוא לא הרכוש כי אם העבודה”, באשר השפה ברורה כאן היא אחרת לגמרי: אשרי האדם השם עצמו כשור לעול וכחמור למשא – על דברי תורה… ומעיקרא דדינא: איזה צורך היה לו בשני הפרקים “דרך התורה” ו”דרך התלמוד“, אם בפרקו הרביעי והאחרון, ששמו “דרך היהדות”, הוא “מרשה לעצמו”להביע את הדברים הפשוטים והברורים מאד, שכל מה שעשו, עושים ויעשו יהודים זאת היא יהדות” ו“דברי ימי ישראל יודעים לספר, כי היהודים בתקופה אחת אבל בארצות שונות יצרו שני מיני יהדות הסותרות זו את זו”. למה, איפוא, כח ה“הכשר” ליהדות של הצעירים דהאידנא, תלמידי מארכס ובעלי רעיון־העבודה, מיהדויות של מקומות אחרים ותקופות אחרות?
וכאן הוא הצד העלוב ביותר שבמחברת זו. מאהבתו לצעירים אמר מר קלמנסאן להיות להם לסניגור ולהוכיח, שהם אינם נגד היהדות, כי אם הם היהדות – היינו הך. לתכלית זו השתמש במיתוֹד הידוע: משה רבנו היה “ריבולוציונר” גדול, ירמיהו הנביא היה “דימוקראט גדול, הלל הזקן היה “הומאניסט” גדול – מבלי לראות, כמה ה”אֶפִּיטֶטים" הפוליטיים הלועזים פוגמים בגדולתם של ה“מהוללים”, כמה הם צורמים את האוזן ואת הלב. ואולם לוּ היתה רק זאת – עוד היה הדבר מובן: האנשים מסוג זה אוהבים את התורה ואת הריבולוציה, את הנבואה ואת הדימוקראטיות, את התלמוד ואת ההומאניות, את היהדות ואת הצעירים, והצירוף הזה נעים להם ביותר, עד שאינם יכולים לוותר עליו. יהא כך. אבל מר קלמנסאן עוד יתרה עשה. פתאום עשה קפיצה, עבר לגמרי על צידם של הטעונים סניגוריה, מחשבתם נעשתה מחשבתו ודרכם דרכו, והוא עמד והכריז: אין “יהדות”! כלומר: אין כלל יהדות אחת, שבשמה נוכל לדרוש: היו כך וכך, עשו כך וכך. “כי כל מה שעשו, עושים ויעשו היהודים – זאת היא יהדות”. וזה כבר לא מובן. שהרי אם כך – הפרוליטאריות דווקא של תורת־משה וכלי הכסף והזהב ששאלו העברים מהמצרים מה יהא עליהם?
“כל מה שעשו וכו' זאת היא יהדות” – אומר המחבר. כל – יתמה, כמובן, הקורא – סלקא אדעתך?! וכי הותרו כל הרצועות? אלא הוה אומר: כל מעשי יהודים בתוך סביבתם ולתכלית קיומם זאת היא יהדות. העיקר הוא לבקש בכל את היהודים תחילה – וסוף היהדות לבוא. אם יהיו יהודים, יעבדו את עבודתם ויחיו את חייהם העצמיים – כבר תהיה ממילא איזו יהדות. אז כל מה שיהיה – יהדות יִקָרא לו. המחבר לא ניסח כך, אבל, כנראה מתוך מחברתו, לזאת הוא מתכּוון. מעשי צעירי ישראל ברוסיה שבמפלגות ס“ד וס”ר ודאי שאינם מן היהדות – יהיו הצעירים האלה חביבים עלינו כמה שיהיו. אותם המעשים אינם מן היהדות לא מפני שהם מאַרכסיסטיים או בּאקוּניסטיים, ומארכס ובאקונין אינם מן התורה, כי אם מפני שהנם מחוץ לסביבה היהודית ולא לטובת קיום הסביבה היהודית. ואם כן, מר קלמנסאן, “נעמיק־נא חקר”: מי נשאר? מלבד איזו עשרות צעירים פועלים במושבות ארץ־ישראל – מי בכל הקיבוצים העיקריים שבתפוצות־ישראל הנם הצעירים הריבולוציונרים היושבים בתוך עמם ויחישו את מעשיהם לתקן את בדקי בית־עמם? ובמקום, שהכרזת, איפוא, אין יהדות, האם לא מן הנכון היה להכריז: אין צעירים?
תיזה ואנטיתיזה הוצגו במחברת שלפנינו: היהדות והצעירים. יהדות סתם וצעירים סתם. המחבר לא טרח לתת איזו תמונה מה“נאשמים”. מארכסיסטים הם וקרובים לעבודה – וזה כל העוון! ברם, המחבר אינו חושב זאת לעוון, מפני שגם היהדות אינה חושבת זה לעוון. טוב מאד! לבסוף נתברר, שהתיזה אינה תיזה כלל; אין יהדות, אין יהדות מוחלטה; הכל יחוסי. שפיר טובא! ואולם מה שאינו שפיר הוא, כי גם האנטיתיזה אינה במציאות! הרע והמר הוא, כי, באמת, אין לא תיזה ולא אנטיתיזה, כי על שני הדברים גם יחד אין לדבר אלא במרכאות כפולות. ומכל זה אין למחבר כל מושג. בפצע היותר עמוק שבחיינו צריך היה לנגוע, על פי שם־מחברתו – והוא לא נגע; לא ידע לנגוע.
[“הפועל הצעיר”, אלול תרע"ה; החתימה: ב. – י.]
נושנות [על עתונות "פועלי ציון"]
מאתיוסף חיים ברנר
“בין המצָרים” – קובץ לעניני הפועלים והמוני העם בארץ־ישראל (המו“ל: זרובבל. אייר תרע”ה. דפוס “אחדות” ירושלים. צ“ב עמודים. דיטא חלק ב', תמוז תרע”ה, דפוס שלמה ישראל שיריזלי. ע"ז ע'). בחלק הראשון באו רשמי־דרך יפים מאת א. ראובני בשם “ונרד מצרימה”. יפים – על שום ההוּמוֹר הקר שׁבהם, הומור שׁל אישׁ בלתי פַּתּיטי, היודע את העולם והחיים ידיעה שׁאינה מביאה לידי פַּתיטיות, ושׁיחד עם זה דוחף אותו כשרונו לעשות עוד צעד, עוד נסיון אחד. להתנסות בעוד מסה אחת. יפים – למרות מה שמאידך גיסא אין להם כל נקודת־מגמה ברורה בבחירת התיאוּרים השונים ולמרות מה שלשונם העברית (תרגום, כנראה!) משובשת היא במקומות הרבה (“עשב קלוש ידשא את הארץ”; “בארץ האפורה־ירקרקת והחרוצה הזאת”; “נודענו, שהבתים הנם מעונות בשביל החיילים”; “וככל יופי נאמן לא נבראו אלא לשעה”; – וכל זה בדף אחד, הראשון!).
מלפני ומאחרי הרשימות האלה של ראובני באו שני חלקי “בין המצָרים” – מאמרים. כמובן מאליו!
ראשונה בא העורך בכבודו ובעצמו – מר זרובבל. בחלק הראשון נדפס ממנו בראש החוברת מאמר בשם “בין המצָרים”, ובחלק השׁני – ושׁוב בראשׁ החוברת – מאמר בשם “דרך התנועה הלאומית”. שני המאמרים גם יחד דנים, כמובן, בדברים שהזמן גרמא. המכוּון שבהם – אי־אפשר לומר, שהוא מעורר התנגדות מצד עצמו, אם כי גם לא הסכמה, יותר נכון, נחיצות להסכים; ואולם אופן־האמירה – בנוגע לזה כבר אי־אפשר שלא לומר, שהאמירה הזרובבלית משכיחה תמיד גם את עצם הדברים וגם את המכוּון. –
מר זרובבל אינו אומר ואינו כותב, כי אם נואם:
“בעמקי המעמקים של החיים הזורמים בלי לאות תוססת וגדלה מיום ליום השאיפה לחדש את פני העולם ולנער ממנו את אבק התרבות הרכושנית. כי את פעולתה העיקרית של התנועה הסוציאלית לא תבטל ולא תשמיד המלחמה הנוכחית: את השנאה הכבושה לעולם־השקר, המלא מרמה וחמס, ואת השאיפה לחיי דרור ויצירה” וכו' וכו‘. “המלחמה טיאטאה במטאטא השמד הרבה מפרחי הרומנטיקה הגלותית וחשפה לעינינו את הטרגדיה הלאומית שלנו בכל היקפה וחריפותה” וכו’. “חטא גדול חטאה העסקנות הארצי־ישראלית לעצמה ולציבור בזה, שלא יכלה לתפוש את הרגע ההיסטורי ולא הרהיבה עוז בנפשה לעמוד בפרץ ולעצור בעד המגפה” וכו' – – –
עמקי־המעמקים, התרבות הרכושנית, התנועה הסוציאלית, עולם־השקר, חיי דרור ויצירה, רומנטיקה גלותית, טרגדיה לאומית, היקף וחריפות, רגע היסטורי, שהעסקנות הארצי־ישראלית חטאה חטא גדול על שלא יכלה לתפוס אותו, פרץ ומגפה, מטאטא־השמד – מה אין פה? מה חסר בדיקלמציה זו? הלא אין מחסור דבר!…
“בין המצָרים”!… האנושׁיות נתונה בין המצָרים, המחשׁבה האנושית נתונה בין המצרים, העם העברי נמצא בין המצרים, התנועה הלאומית נמצאת בין המצרים, הכל בין המצרים. ובכן? ובכן נואמים נאום, שהאנושיות נתונה בין המצרים, המחשבה האנושית, העם העברי, הפרוליטאריון, הסוציאליות וכו' – עד גמירא – והמטרה הזרובבלית הושגה.
ואין זה אומר, שמר זרובבל, מו"ל הקובצים האלה, הוא פועל בטל לגמרי. להפך, הוא הלא כותב לא מפני שיש לו לומר דבר־מה, אלא כדי שהחברים יראו, שהוא אומר, שהוא מחוה את דעתו, שהוא כאן, שהוא אינו יושב בטל. והראיה: הוא, שהיה כל ימיו סופר ז’ארגוני, טורח עכשיו הרבה ועובד את עבודת העתונות העברית בשאיפה לקלוט כל מה שצריך ולומר כל מה שצריך. אבל, אהה, המלה העברית הנאמנה אינה נשמעת לו; האמרות הקלוטות מושכות אותו אחריהן, אוחזות בו, והוא אינו אוחז בהן, אינו יכול… “חטא גדול”…
כשהוא אומר, למשל, במאמרו השני, ב“דרך התנועה הלאומית”, ש“נחוצה התאמצות כל הכוחות, השתמשות בכל האמצעים והדרכים של השפעה ציבורית מאורגנת בשביל ‘לעכב את הקריאה’ הרגילה בועידת־השלום ולהכריז על דרישותנו אנו” – כלום אפשר לחלוק עליו בזה? ואולם בבואו מיד להאריך את הדיבור על “הפרספקטיבה ההיסטורית הנחוצה עכשיו לתנועה הלאומית העברית לבל תסתפק בליקוט פירורים, לבל תשקוט מהר על שמריה ולא תסור מדרך המלך של כל תנועה חברתית מאורגנת” – האם לא יתעורר חפץ בלב הקורא “לשקוט מהר על שמריו”, כלומר, להינער כרגע מכל שאון־הדברים הלז ויהי מה?!
וכך הוא, כשמר זרובבל פולט במאמר זה פעמים אחדות את המלה החדשה “הווי”, אשר בלע באיזה מקום, מדבר על המספר העצום של יהודים, המורדים בסדרי־החיים הקבועים הכלליים בכל ארץ ומדינה ועל אשר “כה מעטים הם המורדים בהווי היהודי” ושוכח ומשכיח, שאותו המספר העצום של הריבולוציונרים מזרע־ישראל מורד על נקלה בהווי של הגויים, מפני שהווי זה זר הוא להם בעצם וקל להם למרוד בו, ומאידך גיסא אין לו למורד בהווי היהודי, פשוט מפני שעזבהו זה כבר או לא ידעהו מעולם, ומפני שההווי היהודי בכלל אינו זקוק למרידה, באשר הוא הולך ונחרב מאליו. – – – כך הוא, כשמר ז. מתחיל ומביע רעיון צודק, כי “עלבון הנוקב ויורד עד עמקי הנפש מרגיש אדם מישראל בשעה שהוא מתבונן אל התנועות השונות אצל כל עמי התבל, האבירים והחלשים, שהתחילו באיזה רטט מיסטרי דואגים להעלאת ערך חייהם”, ומיד הוא פונה וגומר על פי דרכו: “ומקנא הוא (האדם מישראל) באלה שיודעים לחוש בצער החיים הלקויים ולהעפיל לעלות על ראש ההר של היצירה החופשית”. – – – כך הוא, כשמר ז. מתפלסף על “השאיפות הלאומיות הפזורות ונפוצות בכל עבר ופינה, ואין מי שיאחד אותן, ולעתים מפתחת האחת את חייה על חשבון השניה, נפרדות הן השאיפות האחת מהשניה ואין להן מעין מרכזי אחד, נעדרות הן ההשתלבות וההתאחזות של המטבעות המרובות בשרשרת אחת” – וכל זה למה? כל זה בכדי להוכיח, שיש נחיצות ב“מה שאסור להזכיר”, שיש נחיצות בתנועה הלאומית בה' הידיעה, אותה התנועה, ש“הסירה את החלודה ופתחה את סגור־לבו של העם” וכו' וכו', מבלי שים לב, כראוי, לכאורה, לסוציאלי מובהק, ששום תנועה חברתית אינה מסירה חלודה ואינה פותחת לבבות סגורים, אלא, להפך, כשהחלודה מתחילה, בסיבת שינויים כלכליים עיקריים, לסור, והלבבות מתחילים להיפתח, אז באה התנועה –
אכן, נתארכו הדברים על מאמרי מר זרובבל ועל ה“עצירה” וה“פרודוקטיביות” וה“אקטיביות” שלהם, שמזכירים תמיד את הדיאלוג הפוֹלקלוֹרי: “יַחנֶה! מה את עושׂה ביריד?” – “אני מסתובבת!” – אבל אולי אין רעת־האריכות בלי איזה טוב; באשר זה יפטור אותנו, על כל פנים, מעמוד בפרטיות על מאמרי עוזריו, שהם ודאי לא באו יותר ממנו לחדש דבר־מה או להציע יחס עצמי לדבר־מה, כי אם רק להזכיר עוד פעם אחת יתירה את הידוע הכל מכבר. המאמר “לשאלת התעשיה החקלאית” (ח"א) מזכיר, למשל, ש“תעשיה חקלאית נחוצה לנו מאד” והמאמר “התפתחותנו הכלכלית” (ח"ב) – ש“לארץ ישראל ישנן כל הסגולות המיוחדות הנחוצות להתפתחות של תעשיה”. ישנן! גזרה היא ואין להרהר אחריה. הנה ים־המלח… הלא לא תכחישו, שבגבולות ארץ־ישראל נמצא ים־המלח! “ויכולנו להראות על מיני עושר אחרים, הצפונים בארצנו, ואולם אפשר להסתפק גם באלה שעמדנו עליהם עד כה”. כן, האם לא רואים אתם? המחבר יכול היה; הוא, כפי הנראה, כל־יכול, אלא שהוא מסתפק… גדולה הסתפקות!
ובעל המאמר “המלחמה והבריאות בארץ־ישראל” (ח"א), אף על פי שאינו מסתפק בזה שהוא מזכיר ש“בשעת מלחמה הבריאות מתמוטטת” ומוצא לנכון במאמר שני “המחלות המידבקות בזמן המלחמה בכלל ובארץ־ישראל בפרט” (ח"ב) לקרוא גם בשמות המחלות ובאיזו מסימניהן, הנה לאחר שׁבדְבַר הדֶבֶר הוא מזכיר איזו חרוזים מ“זמירות־ישׁראל” שׁל בּיירוֹן על אודות מפלת צבא סנחריב, חרוזים שבעיקר אין להם, כמובן, כל שׁייכות וכל ענין לצד המדיציני שׁבדֶבר, תנוח עליו דעתו לגמרי. –
והנה בין המזכירים גם ב. בורוכוב. בשני פרקי מאמרו “הסוציאליות והלאומיות” שבשני החלקים הוא מזכיר (אמת, בפעם האלף!): א) שהמארכסיסטים האדוקים טעו לבלי התחשב עם הגורם הלאומי; ב) שכשם שהסוציאליות מפנה מקום להתפתחות כל כוחות־החברה, כך הלאומיות מפנה מקום להתפתחות כל כוחות־העם; ובא ללאומיות הסוציאלית ולסוציאליות הלאומית גואל ונאמר אמן.
ושם אתם גם א. יעקבי. הלה במאמר “הישוב הישן בזמן הזה” (ח"א) מזכיר, שאבות הישוב הישן היו רק זקנים, שעלו למות ובמקרה נתברכו בזרע של קיימא. זהו הכל. כל קוטב־המאמר.
ועולה על כל אלה המאמר “הסוציאלאים והכנת השלום” (ח"ב), המזכיר דבר חדש לגמרי, היינו, ש“זה כשנה שאסון עולמי שאין דוגמתו בכל ההיסטוריה בא על האנושיות כולה. מלחמה נוראה הוכרזה בין עמי אירופה הכי־גדולים והכי־חזקים, איתני התבל, ומאז מחנות ענקיות, מחנות בלי מספר, צועדות אחת לקראת השניה”, דם נשפך וכו' וכו' בסגנון זה. מה שנוגע לעיקר־הפרובלימה של “הסוציאלאים והשלום”, זאת אומרת, לניגוד שבין הפרזיאולוגיה של המשרדים הסוציאלאיים, במחילה, בערב שנות המלחמה על הבין־לאומיות ועל השלום בין המעשים המוחשיים של השתתפות־הפועלים במלחמה, זו המלחמה שהוכרזה וכו' – בנוגע לזה תנא הוא בעל המאמר ופליג על המו“ל מר זרובבל. המו”ל מר זרובבל במאמרו “בין המצָרים…” עם שׁלושׁ נקודות סבירא ליה, ש“תנועת הפועלים הכבירה, ששפכה את רוחה על מיליוני פועלים בכל קצות התבל, אף היא התכווצה כיום ונרתעה אחור, אחרי שמנהיגיה נתנו את ידם לפושעים ויצאו בראש־גלי לסייע בידי קברני האנושיות”. לא כן בעל המאמר הזה, שאחר שהוא מערבב ומסכסך דברים שונים זה בזה על “אותו השיידמאן” וכיוצא, הוא חוזר וטוען כל הטענות הבטלות על הפרוליטאריאט, שהוא שלום, חותמו שלום ואינטרסיו שלום, מביא דברים וקטעים מזה ומזה, בלי כל טעם וריח, וחותם, ש“לכשתהיה באמת הבמה הבין־לאומית כלי־מבטא של כל הלאומים, רק אז תיכרת ברית־שלום באופן יסודי”. – יהי רצון!
בר־פלוגתיה דהמו“ל הוא גם מר אשון, בעל המאמר “לקראת בוא השלום” (ח"א). כי בעוד שהראשון קובל באותו מאמר “בין המצרים”: “הננו שוב עדים לחזיונות הרישעה והזדון בכל מדינה ומדינה, הממשלות התפרקו מעלי התאנה, שכיסו את מערומי תשוקותיהן הרכושניות והשליכו מאחרי גבן את פסוקי המליצה ההומאנית ויותר מאשר בשנים כתיקונן התחילו לדכא וללחוץ את העם, ביחוד העמים הקטנים”, מוצא השני – או בלשונו: מאמין הוא – ש”לא לחינם נשפכים דמים כל כך מרובים, לא לחינם“; “המלחמה הזאת כאשר תיפסק תחדש פני תבל”. וראיה לדבר? אותה העובדה ש”הצדדים הלוחמים מבקשים את אהדת העולם הנאור" – העולם הנאור, כנראה, במקומו עומד! –
ומסייע לו למר אשון שבח“א מר מנשה פלדבלום בח”ב במאמר “הקונגרס היהודי הכללי ותעודתו”. אופטימיותו של הפובליציסט החדש הזה גדולה היא אפילו מזו של חברו. הוא יכול אפילו להניח, שהיהדות האנגלית והצרפתית תשמש בהשפעתה הגדולה לטובת הדרישות הלאומיות (תקוותיו של סוציאליסט יהודי!… ואגב, על חבֶרתָּן שׁל “יהדויות” אלו, על היהדות הוינאית, קְרא את “בתפוצותינו” שׁבאותה חוברת); הוא יכול להניח הכל ולהאמין בכל. למקרא מאמרים שכאלה מתקבל רושם, כאילו אין כלל לעורר שאלה: כלום באמת יש עוד לדבר על יהדות צרפתית, אנגלית, איטלקית? או כלום באמת יש עוד לדבר על הפולנים, האוקריינים וכו' עם היהודים בנשימה אחת לגבי ועידת־השלום? –
ומובן, שאין כוונת הרצנזיה הזאת לבוא להורות הלכה בנחיצותו או באי־נחיצותו של הקונגרס היהודי בתור הכנה מצדנו לועידת־השלום הכללית. כיצד אומר המשקיף על “תפוצותינו” בקובץ ב'? “העתונות היהודית עוסקת הרבה בשאלה זו. יש מאמינים באפשרותו של קונגרס יהודי ובנחיצותו ויש דעות שאינן מאמינות” (דעות שאינן מאמינות!) – ולמה, אפוא, אבוא גם אני להכניס תבן לעפריים? להפך, קונגרס – מדוע לא? מהו יכול להזיק? בזבוז הכוחות הציבוריים? אבל קונגרס, אם רק יסוּדר בהצלחה, אולי יש בו בכדי להשיב את הגזלה, בחזרו ובהגבירו את המרץ הציבורי. ועל אחת כמה וכמה, שאין בלב מי שהוא כלום נגד “התארגנות לאומית מבפנים”. כי כמה שתהא ה“דעה” בלתי מאמינה ב“אהדת” ועידת־השלום לדרישות סתמיות של היהודים, הנה הכל יודו תמיד, שהתארגנות לאומית בשבילנו – בכל יום ובכל שעה זמנה. אני איני דן כאן אלא על טעם־המרוֹרוֹת הנשאר בפה מקריאת מאמרים אלה, מאמרים בעלי טון חלק, עם אגיטאציה והעמדת־פנים ו“אמונה” בלתי מעלה ומורידה, “אמונה” שאינה מביאה לידי כלום – אפילו לא לקונגרס.
––––––––––
על י. ל. פרץ יש בשני חלקי “בין המצרים” שני מאמרים, ושניהם לא לפועלים ולהמוני העם בארץ־ישראל, ושניהם בלי חתימת שם. המאמר בחלק הראשון הוא קצר וכתוב בלי כל ידיעת הענין. “כל ימי חייו הלך פרץ למעלה, רק למעלה”… “גמר במחזות כבירים (הכוונה מסתמא ל“דרמותיו” של פרץ), בתמונות חצובות כמו בשיש, שאין דומה להן בכל ספרותנו לפי הכוח האצור והמרוכז בהן, לפי הסגנון האדיר, המקורי, הפלאסטי” (סגנונו של פרץ היה, אפוא, אדיר ומקורי ולא אינטלקטואלי־אליגורי, כי אם פלאסטי!). מלבד זאת יִפָּגשׁו בו גם פראזות מגוחכות ומחוסרות־טעם, ביותר, כגון: “המלחמה… הארבה… והנה גם פרץ מת”. המאמר בחלק בשני הוא ארוך ומפורט ויש בו זעיר־שם הערות לימודיות נכונות, פחות או יותר, אך גם הוא כתוב בלי כל כשרון ובמין לשון של “החסידוּת עם הקוּלט והשמתיוּת ועם נמישות האמונה שבסיפורי העם, עם האופטימיות הפאטאליסטית שלה”; “סיפור כזה יכול להיות רפרזנטיבי של הטנדנציה הסימבוליסטית של המאה התשע־עשרה והעשרים”. יש גם פסוקים מתמיהים מעין: “כי סוף סוף לא יצא פרץ מתוך העם” (אלא?) ועוד דבר: “אין אני בקי בספרות הז’ארגונית – אומר בעל המאמר במקום אחד – אבל בספרות העברית” – – – ובאותה שעה אין הוא יודע הרבה מפרץ העברי, וכמעט בכל מקום הוא מציין את שמות יצירותיו דוקא בז’ארגון.
בתחום החלק הספרותי שבקובץ זה, מלבד שני מאמרים אלה ופרקיו של ראובני, עומדים עוד שני דברים חצאי־בלטריסטיים מאת סגי־נהור ומאת ינאית.
סגי־נהור היה הפיליטוניסטן התמידי של “האחדות”, ובה, אמנם, נדפסו ממנו לפרקים פיליטונים כמעט מוצלחים בשביל ההמוניים שבין קוראי העתון הזה – מוצלחים ברפרופם ובנגיעתם כמו בדרך־אגב בכל העניינים הפעוטים של רחובנו הפעוט. אמנם, גם לפיליטוניו המוצלחים שב“אחדות” לא היתה מעולם אחדות הטון הפיליטוני ולא חסר מעולם היסוד הפטפוטי בצד הרפרופי; מידה ושלטון בעֵטו לא ידע סגי־נהור גם באותם הימים ה“מתוקנים”; באלה לא נתברך. אבל אז הרי אפשר היה, למצער, לדבר על הכל בחופש וברחבות; לא כן עכשיו, שבריתות שונות נכרתו לשפתים, והכל אינו עומד על מכונו – אין תימה, שבלבול יוצא־מן־הכלל שורר גם בדברי סגי נהור והוא כאילו אינו מרפרף כלל אלא מתנודד כשיכור משורה לשורה. הנה הוא רוצה לשתף את הקורא ב“צערו” ולהשרות עליו “עצבות” – והקורא כמו להכעיס אינו משתתף ואינו מתעצב! והנה הוא מלעיג. מר סגי־נהור מלעיג, על מי? על מה? על הישוב? על חברו המטריאליסט? על הממאנים להתעתמן? הקורא אינו יודע היכן גומר סגי־נהור והיכן מתחילים כל אלה. והנה הוא, מר סגי־נהור, כאילו מחקה את עצמו ומלעיג ישר על עצמו: “חכמתי לא עמדה לי”, “על אפי ועל חמתי”, “פתאום נתעוררה בי האקטיביות”, “לא עליכם, חביבי, צער כצערי”, “יפה אמר אותו הסופר (!): אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו”, “ואני הגבר בי נתקיים פסוק זה” וכו' וכו', בקיצור, “חָכמות”! המלה היא בזיל־הזול! ולפיכך, מובן, שכשהקורא גומר לקרוא את הפיליטון הזה, שסופו הוא: “נודו, נודו לי, חביבי, כי עצב אנכי” (על משקל… “חנוני, כוכבי־אל”?), הרי הוא, הקורא, אמנם, נד לו, למרפרף, אבל לא בגלל “עצבונו”, המוטל בספק, כי אם בגלל נטייתו הוודאית, ה“פאטאלית”, לזכּותנו ב“רפרופים” כאלה אפילו בזמן הזה – זמן, שדבר־ספרות יקר בו כל־כך…
ואשׁר ליַנאית ולגליל התחתון שׁלה – פה הענין קצת יותר פשוט. רצה רצתה המחַבּרת לתאר ב“קוויה”, כאשר היא אומרת, את “ריבוי הגוונים של הישוב הגלילי, את צביונו המיוחד של כל מושב ומושב” – ורצתה מאד, כנראה, – אבל, כמו שאומרים, האלהים לא רצה. באה התּיירה לתל־עדש – והנה מושב רך, “קיבוץ של עשרות עובדים ועובדות בלי מסורת מקומית ובלי ישיבת קבע”; באה לדגניה – והנה “החדש מורכב הוא על גבי הישן” (איזו תמונה איומה!) ומסורת אין; באה לביתניה – והנה “אין למושב עצמיות מיוחדת, אין עבודה עצמית, אין נשמה בעבודה”; באה למגדל – “מרכז חשוב על פי כמוּתו, אך מחוּסר אופי מפני ריבוי הגוונים שבו”; באה לסג’רה – “שכירים מהאספסוף”!! והנה מסחה – אין כפר עברי; והנה מלחמיה – בעונת העבודה אין עבודה במלחמיה… הקיצור והסך־הכל: “פירורים, פירורים, יסודות בלתי מבוססים, ניצנים צעירים, שטיבם וטבעם לא הובלטו עדין ולא נתבשלו למדי, חוגים חוגים מקורבים ומרוחקים, מקושרים ומפורדים גם יחד”… ומה היא אשמה? מי אכזר ויתבע ממנה “שלימות חדשה” ו“תמונה שלמה”, אם היא לא מצאה כלום, לא ראתה כלום ולא קיבלה כל רושם, שום רושם? – – –
ט“ו באב תרע”ה. [מתוך העזבון]
מֵאִגֶּרֶת
מאתיוסף חיים ברנר
עכשיו אין מה לדבר. אין מה לדבר בכלל. יש דאגות אחרות. לרגעים באים ומודיעים: –––. לרגעים באים ושואלים: – – –? ופותר אין; והדיבור אין.
עכשיו אין מה לדר בשאלה זו. עכשיו יש שאלות אחרות, שאלות יותר מטרידות, כאמור. אבל בזמן שבית־מדרש עתונותנו היה קיים עוד, אז הרי עמדה שאלה זו על הפרק, ופותר לא היה לה.
אז כמו היום.
מזמן לזמן היתה שאלה זו מתעוררת אז ונשאלת. וכך, בקירוב, היתה מנוסחת: יהדות זו שבאמריקה – האם חיה נושאת את עצמה היא, או נשואה היא על כתף אמה, היהדות הרוסית? יהדות זו שבאמריקה – האם כוחה אִתּה, האם גם בעצמה, או אולי כולו אינו אלא ביניקה שהיא, האמריקנית, מקבלת מן היהדות הרוסית ומבאי כוח היהדות הזאת, שמדרכם, כידוע, לעשות ביקורים אצל הבת הצעירה?
זהו בכלל; ובפרט –
הפרֵיסה.
אל הפריסה שבשפה המדוברת ברחוב־היהודים באיסט־סייד היתה לוטשת את עיניה עתונותנו העברית, לוטשת בכעין הבאהשל ביטול (ולא בלי קורטוב של קנאה, כמובן), לוטשת ושואלת: פריסה “ז’ארגונית” זו, רבת־הנוצות ורבת־ההשפעה – האם יש לה יסוד עצמי בחיי היהודים המתאזרחים שמה, או אולי נשענת היא, בעיקר, על האמיגראנטים הנוהרים ובאים לשם חדשים לבקרים, ואלמלי קרה נס והיה נפסק זרם האמיגראציה מארצות־המזרח, כי אז במשך איזו שנים אולי לא היתה לה גם תקומה לאותה פרֵיסה?
“מי יודע!” – כך היו נגמרים, לרוב, אותם החשבונות, לאחר שהיו מעלים את כל העובדות הידועות על האסימילאציה הטבעית, האלמנטארית, של בני היהודים באמריקה, חניכי בית־הספר האמריקני, שבהכרח אין להם דבר ל“ג’ואיש פּייפּר” של הוריהם הזרים והרחוקים; על צורות־החיים היהודיות באמריקה, שאף הן אינן אלא כלי שני ושלישי, בבוּאה קלושה ומטושטשה של צורות־החיים הישנות, החולפות ועוברות, של הרחוב היהודי ברוסיה, וכל עצמיות, כל חידוש, כל מקוריות אין בהן; לבסוף על טשטוש הצורה ומחיקת הסגנון של הז’ארגון האמריקני באותה הפריסה עצמה ובפרט בחלק המודעות שלה…
“מי יודע!”… – בקריאה מפקפקת זו עם סימנה ועם שלוש הנקודות שלאחריו היה נגמר, לרוב, החשבון הקשה, חשבון, שעם כל עוּבדותיו וסיכומיו – יאָמר בדרך אגב – לא היה משנה כלום בעובדה הגדולה של פריחת העתונות הז’ארגונית באמריקה – העתונות והעתונות־הספרות – עובדה, שיכולה להביא לידי מחשׁבה – יֵאָמר גם זה בדרך אגב – שׁהחיים, סוף־סוף, יתירים תמיד על כל מיני חשבונות וכל מיני “מי יודע”…
ובכן, “מי יודע”… אבל – לשם האמת – היו בתוכנו גם כאלה, בעלי־חשבון כאלה, שלא הסתפקו בקריאה זו, קריאה של פקפוק, שאך ההד הביבלי מוסיף לה משהו של פּאתּטיות, ומצאו לנכון לשאת “חזון” –
חזון. חזון ממש. דוקא חזון. אנשי־ישעיהו בני־ישעיהו –
והחזון היה: עתידה העתונות הז’ארגונית להשתכח מישראל. כי עתונות אמיגראנטית זו כולה חומר ורוח אין בה, כולה חול ושבת אין לה, כולה רגע, חיי שעה, ומן הנצח לא תדע. הוֹוה בלי עתיד. כישוב היהודי כולו בארץ־הדולארים. דולאר בלי ספר –
וה“לא כן” כבר היה מובן מאליו. מכללא איתמר וגם בפירוש איתמר. לא כן אנחנו ועתונותנו אנו, שהווה אין לנו ומחולין לא נדע; לא כן אנחנו במרכזנו נרוחני, שכל עיקר מהוּתנו רוח ועתיד ושבת וקודש ונצחיות. הנצח לא ישקר…
––––––––––
עכשיו אין מה לדבר. לא רק דברי פולמוס שבין עברית וז’ארגון. אין מה לדבר, ידידי! ביחוד בנוגע לנִצחֵנוּ. מה יביא לנו יום מחר? – אין מה לדבר. ניטלה הלשון. דלתים ובריח עלינו וחומה על שׂפתינו. סגורים ומסוגרים. סָגַר עלינו.
רק זאת נדע: הואיל ותפקידנו אנו – תפקידנו בכל: בישוב, במזון, בחינוך, בלשון, בספרות… בכל! – ובכן: הואיל ותפקידנו אנו הוא רק לחכות ליום המחר, ש“יביא”, ולקדם את פניו היום אין לנו במה, אין כלל, הרי שאנו – בינינו לבין עצמנו – גם חשוכי־“יום” וגם גזולי “מחר”, ואין הדיבור, אליבא דאמת, חל בנו.
ואולם – בכל זאת. סבוכים ומפותלים ולגמרי לא פשוטים הם ענייני החיים, כל ענייני החיים. ו“כל זמן שהנשמה בקרבנו” – – – נצפה… נצפה לשלום־אחינו מעבר לחומה.
נצפה לשלומם ונדרוש בשלומם. כן; ולוּ רציתי להשתמש בלשון עתונאיהם של אחינו ההם, הייתי מוסיף אחרי ה“כן” הזה:
זכותנו זו לא יוכל לשׁלול ממנו גם הָמָן בעצמו!!!
אנחנו נצפה ונחכה, אבל הנה שבועות וחדשים עוברים ללא־קול, ללא־הגה. “מֵתֵי מדבר!” שׁם אולי נעשׂה איזה דבר, – לא, שם ודאי נעשה איזה דבר, ואנחנו לא רק אילמים הננו, כי אם גם חרשים…
אין פוסטה. ואפשר, שעתונים, בכל אופן, נשלחים לנו, אלא שאינם נמסרים לנו. קרוב לוודאי. דממת־בית־הקברות…
––––––––––
האח! במקרה, בנס, באיזה אורח־פלא נתקבלה חבילה הגונה של “טאָג”ים. עשרים גליונות או יותר. אולי מחודש שלם.
הגליונות ישנים, מעוכים, קצוצים, מסורסים, מחוסרים בידי המוסרים, בלי התחלה ובלי סוף או בלי התחלה ובלי אמצע – אבל מה בכך? מה בכך, ידידי? כי לחמנו הם…
“דער טאָג”!.. פנים חדשות, כפי הנראה… מי העורך? גם־כן איזו פנים חדשות, כפי הנראה… הנה בגליון מכ"ב לאוגוסט אינטרביו ממנו… עם אחד־העם… בלונדון!
“בערב נפילתה של וארשה התוודעתי עם דעותיו של ההוגה־הדעות הכי־גדול של העם היהודי על אודות תעודתו של העם היהודי במשבר הזה” –
“התעודה הראשונה והכי־חשובה ברגע זה – מוסר העורך את דברי ההוגה־דעות – היא להודיע לעולם את היסורים הגדולים והנוראים שנתנסו בהם היהודים” –
ופה באים דברים אחדים – בשמו של אחד־העם! – הידועים לכל תינוק דלא חכים ודלא טיפש – ולבסוף החתימה:
“בשובי אל מלוני (מן האינטרביו!) מצאתי את החדשה שוארשה נפלה. אני חשבתי על אודות המחזות השדיים והמעשים האיומים שנעשו בודאי (!) כלפי היהודים בימים האחרונים של הרז’ים הרוסי בעיר הפולנית היהודית ההיסטורית. הרמן ברנשטין”.
ברנשׁטין – ולא כְלֶסְטאקוֹב?! אבל נניח לזה. כךְ הם כותבים כולם שם. זהו הטון שלהם. ועורך ה“טאָג” ודאי שאינו מן הגרועים בהם, הואיל ונתגלגלה זכות על ידיו לרכז כוחות ספרותיים־אינטלקטואליים מסביב ל“יומנו” היהודי הטוב…
כי ה“טאָג” בתור עתון עולה בלי ספק לאין ערוך על כל העתונים הניו־יורקיים הידועים לנו –
ונניח לזה. העיקר: קטעי גליונות משבועות אחדים. מה נשמע? מה נשמע שם? מה יספרו העלים החתוכים? איזו דרישת־שלום ימסרו לנו מעבר לים?
––––––––––
מה נשמע? – ישועות בל נעשו. על שני המיליונים אשר שם אין יהודים מתווספים לפי שעה מן החוץ. האימיגראציה נפסקה לפי שעה. נפסקה, כמובן, שלא בטובתה ושלא ברצונה. זה כשנה, שאין היהדות האמריקנית מכניסה אורחים, אבל תחת זאת יש לה עכשיו להאכיל כל הרעבים, להלביש כל הערומים ולעזור לכל הדלים וגו' וגו' של חורבן בית־ישראל ברוסיה, בגליציה וגומר. היא כבר אינה יונקת. היא מיניקה, היא אינה פוסקת להיניק. ובדאגה, ובחרדה! כי אם אימיגראציה אין, הנה אימת האֶמיגראציה הכפולה והמשולשת בעתיד הקרוב – לאחר שיוסרו המפריעים – תלויה ועומדת. הנה עם יוצא ממצרי־התחום! ומפניו מפחדים, מפחדים אחיו ובניו, ועליו מטכסים עצות. מה יהיה? לאן יכָּנס כל הפשׁתן הזה?
ובאים אחרים ומזכירים את התרופה הישנה: לשדה! לעבודת האדמה! ובאים אחרים ומלגלגים: במה דישת־קוּקוּרוּזה מלאכה יותר יפה מתפירת מכנסים? ומהו האידיאל להפוך את היהודי העירוני לכפרי? ומאין נקח את הסכומים העצומים הנחוצים למהפכה כזו? הרי הנסיון הזה לא הצליח לא בארגנטינה ולא בקנדה ולא בארצות־הרית. הישובים החקלאים שנוסדו בכל אלה המקומות ושעלו באלפי אלפים דינרים וקרבנות מֵחִים או שׁנחרבו או שׁעתידים להיחרב, כי – עוד פעם! – היהודי הוא עירוני מטבעו ולמעלה מכוחותיו הוא להיהפך ל“עבד־אדמה”. ובכלל – עוד פעם! – מהו ה“יחוס” של עבודת האדמה? הכפר זקוק עתה לעיר ולא להיפך… אבל, איך שיהיה, ישובי־היהודים הכפריים נחרבו בכל מקום. מארץ־ישראל – עושים הטוענים חסד אתנו, האומללים – אין ראיה. שם (כלומר: פה…) הצליח הישוב מפני שהתנאים אחרים הם…
התשמע?
ובדרך אגב: חסידה של ארץ־ישראל כעת היא גם מיודענו הד“ר ז’יטלובסקי! אתה משתומם? אל תשתומם ואל תתפלא, ידידה, ואף גם אל תתפעל. כלום סבור אתה, שד”ר דנן עדיין נותן מקום לאיזו התפלאות? הלא זהו ד“ר ז’יטלובסקי, הרב־האינטליגנט, הפוסק המודרני, שעל כל חזיון חדש או נראה כחדש הוא בא וסומך ידיו, כלומר, מוצא לו בשעת־הצורך סמוכין מן התיאוריות השונות ומן הספרים המפרשים השונים, מכשיר או מטריף, לרוב מכשיר: כוחא דהיתרא…; הלא זהו ד”ר ז’יטלובסקי, שתמיד הוא כאילו לומד ותמיד הוא באמת שוכח… ושלפני כמה וכמה שנים נתן יד ל“הלוחם היהודי” בניו־יורק והורהו, שעליו לבוא לארץ־ישראל בכדי להרביץ שם תורת סוציאליות והבין־לאומיות, ואחר כך בא הוא, ד“ר ז’יטלובסקי בעצמו, לאיזו שבועות, ראה מה שראה, ישב אל השולחן והכשיר במאמר אחד את ה”פלאטפורמה" של ה“מלחמה בעד העבודה” והסביר, שהניגוד לפועל הנכשל במובן התרבותי אין זה מתנגד, חס ושלום, לאידיאל של ה“אינטרנאציונאל”… ועכשיו, גם עכשיו, כשהוא נמצא שוב באמריקה ומטיף לקונגרס ולארץ־ישראל, אינו, חס ושלום, בעד ארץ־ישראל העובדת (ולוּ במיניאטורה), ה“קליין־קולוניזאטורית”, כי אם של ארץ־ישראל התיאוריטיזאציונית, של ארץ־ישראל הנותנת ענין ומשמשת נושא לכתיבת מאמר ב“טאג”. הוא נשבע וחוזר ונשבע, שאינו… שאינו מה שאסור – – – ושמעולם לא היה כזה, בחייו! ורק עתה, רק ברגע האחרון נהפך לבו להיות בעד ארץ־ישראל… ההוא יהיה כזה וכזה – – – הוא הנהו הד“ר ז'. ורק עתה, רק עתה, כשהכל השתנה (הקוּרסיב של הרב!) נשתנה גם הוא. רק עתה הוא בעד פלשתינה. עתה, כשהכל אפשר, כשאנו עומדים לפני קונגרס־השלום בעתיד הקרוב ולפני הקונגרס היהודי ביום מחרת, יבואו ויוכיחו לו, שזה בלתי־אפשרי. אדרבא, הוכיחו לו מש”ס ופוסקים, שזה בלתי־אפשרי. ומכיון שאיש לא יוכיח לו, שזה בלתי־אפשרי, הלא חטא הוא – חטא להגיון, לסופיסטיקה, לתיאוריה, לכל הפוסקים המודרניים, למאמריו ב“טאג”, ולמי לא? – שלא להיות בעד, שלא להכניס את זה לפרוגראמה, שלא לדבר על זה בקונגרס הקרוב, ולוּ יהא גם שלא מסדר־היום…
… כן, זה נכון: ענין הקונגרס נשמע ונשמע משם, מאותם הגליונות, מלפני ארבעה־חמישה חדשים… ושוב ראש המדברים וראש הקופצים הוא הד“ר ז'. הרמן ברנשטין ודאי היה מוסיף פה: ההוגה דעות הד”ר ז‘. כי גם הד"ר ז’ כאחד־העם, להבדיל, צועק ב“עצבנות”, שהתעודה הראשונה והכי־חשובה היא להודיע לעולם וכו'; גם מפיו שומעים כל הימים (כמפי אחד־העם בליל־נפילת־וארשה!), שצריך להעלות על השולחן, צריך לצאת במחאה, צריך להרים קול… ומובן, שכמו בשאלה הנ“ל, כן גם בשאלת שיווי הזכויות ודרישת הזכויות הלאומיות כל הסמך הוא על ה”מדוע לא"? הוכיחו, שזה בלתי־אפשרי לדרוש… הוכיחו, שזה לא צריך לדרוש… הן לא תוכיחו… ובכן…
ובכן – לא כלום. מובן מאליו, שלא כלום. שהרי אם יש רק “מדוע לא?”, ו“מדוע כן?” אין, אם “האפשרות החדשה” שנתגלתה, כביכול, פה, היא היא אותה האפשרות הישנה – להרים קול־יעקב – בלי כל כוח מכריע, מלבד הקול הצרוד הזה, שכבר צרם אזני הכל והיה לזרא ולזועה; אם כל הבטחון החדש הוא בתקופה החדשה, שמחוץ לנו, שלא אנחנו יצרנוה ושעוד הספק גדול במציאותה כשהיא לעצמה, אז, כמובן, שלא כלום. ברם מה איכפת לו לד“ר ז'.? לוֹ הרי נחוצה רק ההוכחה, או יותר נכון, אי־האפשרות מצד מתנגדיו להוכיח את ההיפך. הוא הוגה־דעות, הוגה־דעות אידילי וסכימאטי. הוא אומר: הכל נשתנה! ואם תשאלוהו: מה נשתנה? האם לשפך־דם של כל האנושיות וליסורים שנתרבו לאין שיעור אפשר לקרוא: השתנוּת? – לו לא איכפת, שהרי לאלתכם רק שאלה ואינה מוכיחה את ההיפך. הוא אומר: תקופה חדשה שכמוה לא היתה לעולמים! ואם תשאלוהו: מה הם סימני התקופה החדשה, במה היא מתגלית ומי הם מבשריה? – שוב אין בשאלתכם משום הוכחה. הוא אומר: אנחנו היהודים סובלים מן המלחמה הזאת יתר מכל העמים, ולכן הצדק דורש, שגם אנחנו ניהנה מן השלום. ואם תשאלוהו: כלום השלום הוא תשׁלום בעד המלחמה? וכלום בקונגרס־השׁלום שׁיקָרא, אם יקָרא, ידאגו רק למחות דמעות מעל כל פנים ולהעניק טובות לכל מי שסבל יותר? – שוב אין טענותיכם מן הענין… פי הד”ר ז’יטלובסקי דובר אליכם: “סאָציאַלע גערעכטיקייט”, “פראָגרעסיווער נאציונאליזם” ו“נאציאָנאלע פאדערונגען” – המעט לכם בסכימה זו? תוכן קונקרטי אתם מבקשים? מה ידרשו? ובשם מה? ועל סמך מה? ידרשו – ואם יענו: אל תבלבלו את הראש! תנו לנו לעסוק בעסקינו – מה יענו על זה ה“דורשים”? איזו שאלות בלתי הגיוניות!.. ובכאלו אתם רוצים להוכיח את ההיפך מדברי הד"ר ז'… לא, בכאלה אין משום הוכחה!…
––––––––––
ישועות בל נעשו, ידידי! הגאולה של כלל־ישראל – ספק גדול הוא, אם יכולה היא לבוא מצעקתם של שני מיליונים מהם, היושבים בארץ גדולה, אם גם נאמר לא זרה, שני אחוזים למאה, ושאינם יודעים עוד מה לצעוק… מאותם שני המיליונים, שלוּ גם צעקו ולוּ שאלו אותם: איזו זכויות לאומיות אתם דורשים בשביל עצמכם – לא שיווי זכויות אזרחיות בעד יהודי רוסיה הנענים – לא היו יודעים מה להשיב…
ישׁועות בל נעשׂו, כי זֵכר לטריטוריה אין גם באמריקה – הא? קפיצה משונה? – ו“התנועה הגדולה” לטובת כלל־ישראל הנדכה היא (כפי שאפשר ללמוד מאותה החבילה) לכל היותר תניעה שבכתב שבאסיפות. ועולם כמנהגו נוהג. יהודים תופרים כפתורים למכנסים ומוכרים מי־סודה ופירות רקובים ושׁולחים את בניהם ל“סקוּל” וקונים להם “הֶטס” שׁל חורף, ומי שׁלבו רגשׁ ביותר, וה“פֵּיפּר” מלהיבו ביותר, הרי הוא הולךְ גם למיטינג או קונה “טיקֶט” ומתענג על “לֶקטשׁוּר” שׁל ד“ר ז’יטלובסקי (מרצה מצויין!). פוליטיקה?… כן! על יהודי רוסיה הרחמנות ודאי גדולה, ומן היושר לדרוש, שיתנו להם שיווי זכויות… זכויות לאומיות… כן, כן, זכויות לאומיות… אבל מה שנוגע ליהודי אמריקה – ודאי, הגויים שונאים… אבל אמריקה ארץ־החופש… והרשעים קצרה ידם… תנועה אנטישמית אין… אמריקה אינה רוסיה… אמת, בדז’וֹרז’יה הרגו את פראנק… קרבן יהודי… תליינים!.. משל למה הדבר דומה? הרומאים צלבו את ישוע הנוצרי… הלא כך כתוב מ. ד. הֶרמאלין ב”טאג" ואנחנו צריכים לדרושׁ מן המדינה… מה? שהבנות לא תצפצפנה אנגלית? שהבנים לא יבעטו בהורים? שב“סקוּל” ילמדו “ז’ארגון”? ל“פֵּיפּר” פתרונים!…
––––––––––
זֵכר – – – אין באמריקה, ידידי! אל תדבר אלי על מרכז חמרי ורוחני. אל תאמר: המרכז החמרי אולי יֵהָפךְ לרוחני, מן החומר יצמח הרוח. כאן לא בחומר ולא ברוח השאלה. כאן במרכז – השאלה. המרכז הכלכלי־הלאומי הוא הוא גם המרכז הרוחני־הלאומי. אבל באמריקה הלא אין מרכז כלכלי־לאומי. האימיגראציה בעתיד הקרוב תגדל, ונניח, שהחיים היהודיים ירבו שם, אבל ממרכז עדיין רחוק הדבר…
ובינתים, זעקת יהודי רוסיה הקיפה את ה“טאג”. כן! אבל גם בזה – מלבד עזרת־כסף – מה, מה יכולים יהודי אמריקה לעשות? הבאמת נתעה להאמין, שהפוליטיקה הרוסית, שאינה מתחשבת עם גורמים חיוניים גדולים וחשובים, תשמע למחאת ממשלת ארצות־הברית, שתבוא בהשפעת הצעקות היהודיות? – – – חייךְ, ידידי, דַיָם ליהודי אמריקה, שׁהם בעצמם חיים…
––––––––––
ויהודי אמריקה, איך שיהיה, חיים, שני המיליונים חיים. אם יוָלד משיח ביניהם – זוהי שאלה קשה מאד אף היום; אם מהם תצא תורה לכל היהדות החרובה – מי יגיד גם כיום! אבל איך שיהיה, והם חיים. כמה מן השלימות והיצירה יש בחיים כגון אלה – שני אחוזים! – זהו שוב צד בלתי־נפתר מהשאלה. אבל הם חיים. וכל זמן שרקמת־החיים לא פסקה יש מקום לרקמות ולהתרקמויות אשר אין לראותן מראש. כי סבוכה ומורכבה היא רקמת החיים על כל החשבונות הגלויים והמדוייקים…
יהודי אמריקה חיים. זה ראיתי מחבילת־הגליונות שנפלה לידי. וזהו הצד המעניין שבדבר. העמודים הבודדים של העתון הזה – העמודים הרציניים, הפוליטיים, הנכתבים בטון של “הכרה לאומית עצמית” – והעמודים של “חומר קל”: ליצנות ובדיחות בענייני בית וענייני משפחה וכיוצא מן הדברים – הציורים “ימות־המשיח?” בלבד כמה הם שווים! – למרות ריחוק־הטעם וזרותם של כמה מהעניינים, כולם יעידו, שקיבוץ של שני מיליונים, אשר עתון כזה הוא ראי חיי יומם, כבר יש לו ערך מעצמו, אם גם הישועה לכל אינה צרורה בכנפיו –
עברים אנו, ידידי, ועברים נישאר. סופרי לשון־הקודש. אחרת אין אנו יכולים. אבל אם הישאר נישאר ואם יבואו לנו איזו ימי אורה ואם חיה נחיה באותם ימי האורה, הן שכוח לא נשכח, כי את ה“נחמות” מחיי אחינו מעבר לים – ואם גם נחמות בלי ישועות – הביא לנו בימי מצוקה עתון ז’ארגוני מניו־יורק ו“טאג” שמו.
האם לא סבוכים ומפותלים הם ענייני החיים, ידידי?
[“בשעה זו”, א'; שבט תרע"ו. הקוים – – – – מסמנים השמטות שנעשו מטעם הצנזורה הצבאית התורכית. החתימה: בר־יוחאי]
הַנֶּאֱמָן (לדמות דיוקנו של ביאליק)
מאתיוסף חיים ברנר
“ועֵד אלהים מה נאמנה דמעתי”…
(“לא תמח במהרה”)
בשנת תרנ“ב, שנת מותו, כתב י. ל. גורדון ל”חברו בהיכל-השירה ולשכנו בחצרות-אלוה" — למ. מ. דוליצקי (בעל הנכאים על גירוש-מוסקבה — “מבית ומחוץ” — והסירינאדוֹת-האֶלגיוֹת: “בת-ציון אהבך”…) — לאמור:
לֹא מִקְסַם-כָּזָב רָאִיתִי בַּחֲלוֹמִי,
וְתַרְמִית עֵינַיִם גַם אַתָּה לֹא תַחַז;
לָכֵן אַל תִּירָא כָּמוֹנִי מִשַׁחַת.
הֵא לְךָ עֵטִי, עֲלֵה, רֵשׁ מְקוֹמִי!
המשורר הזועם ההולך למות דאג לממלא-מקום, ליורש. מה היה לו להנחיל ליורשו? בכל אופן, לא דרך: את הדרך אבד בעצמו. “הא לך עטי”. אמנם, עט-הזהב, שניתן לו מאת “מכבדיו” בחג-יובלו, ינחלו בניו ולוקחי-בנותיו אחריו, אבל העט, עט-הברזל, צפורן-השמיר, שבו חקק: “עבד לעברית אנוֹכי עד נצח” — למי?.. ובהיות הכאב רב, והפחד גדול, ואדם מסביב אין — והחזיק בנפגש ראשון: “עלֵה!”
ולא ידע המנחיל הקודר, “העץ הבלתי-יבש”, כביכול, — ואולי גם ידע — כי אין כבר בכוחו של “חברו” זה לעלות וכי לא יירשוֹ זה. אבל הנה במאסף “פרדס”, שהספר הראשון ממנו יצא באותה שנה, ושבו גופא נדפס שירו הגרוע כל-כך של יל"ג: “סוד-העיבור”, הנה שם נדפס עוד שיר מאת משורר מתחיל אחד, מאת איזה צעיר בלתי-נודע — בשם “אל-הציפור”2 — והמתחיל הזה הוא אשר יירשנו.
מזה כבר ודאי שלא ידע “האחרון במשוררי ציון”. והמשורר המתחיל בעצמו? — מי יודע!.. רבות המחשבות בלב משוררים מתחילים. בספר-ה“פרדס” השני (תרנ"ב), בקינה על מות יל"ג, קורא המקונן “אל האריה המת”:
לֹא זָכִיתָ יְהוּדָה! לֹא זָכָה עַמֶךָ,
כִּי יִשְׁמַע מִפִּיךָ שִׁירָה חֲדָשָׁה,
שִׁירַת חֹפֶשׁ וּדְרוֹר לָהּ כָּלוּ כִּלְיוֹתֶיךָ,
שִׁיר יוֹצֵא מִלִבְּךָ הָרַךְ וְהַקָשֶׁה.
בְּלֹא עִתָּהּ, נַפְשְׁךָ, וּבְלֹא יוֹמֶךָ
לִמְעוֹן הַשִׁירָה מִפְלָט לָהּ חָשָׁה…
והוא מוסיף ואומר:
תַּנִים הָיִיתָ לִבְכּוֹת עֱנוּתֵנוּ —
מִי יִהְיֶה הַכִּנוֹר לָשִׁיר שִׁירוֹתֵינוּ?
מי? — בשאלה קשה זו נגמרת אותה הקינה: מי יהיה הכינור? מי?.. אין מענה… נתיתמה המלה העברית… והקורא העברי המובהק משפיל את עיניו, נאנח כבדוֹת ומבטא בקול את השם החתום תחת הקינה: ח. נ. ביאליק. – – –
מי היה ח. נ. ביאליק באותה שעה? — את אשר הוא היום! איש טוב במהותו, רַגָש, יסודי, מלא כוחות של יצירה, בעל שכם נטוי לסבול כל עבודת עם, בעל עין מסתכלת ורואה הרבה, הרבה, בעל חושים בריאים בעצם, שרחוב-היהודים הניח עליהם רק את חותמו ונתן להם נטיות מיוחדות, בעל רוח עצובה-עצובה ולב מלא מכאובות… הוא רק היה אז צעיר מהיום בעשרים וחמש שנים ובלי “כתר” של “משורר לאוּמי” — ויהא גם של לאום דל ושפל — על ראשו כבַד-הסבל —
הוא היה אז איש צעיר, מלא-מרי, שזה עתה סר מעל “דרכי מיר, אישישוק וּואלוֹז’ין” — בתוך כל הסרים הרבים — וזה עתה “בתשובתו” היה בבית זקנו וטָעם את טעם ההתפשׁרות של “יחד נרקב”!
הוא היה אז כבן י“ח, חרוב ובאין מוצא. לו, לח. נ. ביאליק, כבר אין כל תקוה ותוחלת. אחת דתו — למות ברעב. כן, “עתידו” ברור: הוא ימות ברעבון. וברעבוֹן — תלתא משמע: רעב הקיבה, הלב והרוח. הן את הספרים, שהזקן הבלה נע ונד על גביהם, עזב הוא, רחק מהם. הספרים נתנו לו “דמי שבוע”, השתיקו את לבו ובילבלו את רוחו. ועכשיו כשעזבם, כשרחק מהם — לאן ילך? הצרצר המה לו באזניו מפינת-האופל: בלי אמונה, בלי יכולת לקבל יסורים, בלי כל חיבור ל”חברה" זו — בה תרקב עד תבאשה…
ואולם חיים-נחמן לא נרקב. לא נרקב לגמרי, ללא-תועלת — כאשר יגוֹר. הוא, בכל זאת, ניסה לעשות צעדים אל מול פני ה“חיים”, ודווקא הצליח. הוא ניסה בכל מאמצי כוחותיו להתערות בעפר כגרגיר-הזרע — וצָמח. כוחות לא חסרו — ומה הביישנות? ומה אי-אומץ-הלב? ומה כל החיצוניות הבלתי-מבהיקה? ומה כל החרבן המוקדם של הפרוּש שפרש?
הוא הלך והצליח — דווקא הצליח — אם כי כ“אפרוח רך מקנו מוּשלך ברשות הלילה ומחשכיו” היה בעיני עצמו עוד ימים רבים…
הוא הלך ועלה — דווקא עלה — החיים נגלו לו ברוב-צדדיהם (אכן, למי ייגלוּ, אם לא לו, היודע לחוש אותם כל כך?!) — אבל המרי לא פסק מחלחל בו כארס, מרי הרוח הקשה, הבלתי מפויס. ולעומתו הלב הרך — זה יש אשר נטה להתפשרות, אמנם התפשרות אחרת ו“רקבון” אחר. ובין מרי והתפשרות המשיך הפּייטן את דרכו. המשטמה והחנינה, שירדו כרוכות לשחרות-חייו, ליווּ כצל את בת שירתו, תססו ופיעפעו בה… ועדיין שם הן — גם אחר תוֹם כל התסיסות… החנינה מחלחלת כארס, והמשטמה — ניטל עוקצה מתוכה. ולא באשר כוחה אין אתה!
חיים-נחמן ביאליק יוצא בבוקר מבית-זקנו בז’יטוֹמיר החוצה. מסביב — “רחוב-היהודים”. “בשער-הדגים, במבואות ושווקים יהודים מרודים נחפזים, נחנקים”. “שלולית מי-שפך ברחוב משתרעת, בעצלתים מבאשת, לאט מתבעבעת”.
וַתֵּרֶא הַשְׁלוּלִית כִּי טוֹב מְנוּחָתָהּ
וַתִּתְכַּס בִּירוֹקָה וַתַּעַל צַחֲנָתָהּ…
מרי! התמונה כולה היא מחצר בית-הכנסת שב“קוצו של יוד” עם הנופך הסמלי: השלולית מרוצה מעצמה… זהו בכלל. אחר כך מתחיל פירוט על משקל “בירח בלילה”: קול בנינו מבית-תלמוד-תורה המעופש ורחוק מאויר, מאורה… ובחנות — “רצועות, מזוזות, מקק-סופרים, שופרות ותחינות לתשליך ולסיבוב-כפרות”… לא יישכח אפילו “מר יעבץ שליט”א" — נביא הריאקציה ה“רומאנטית” של השנים ההן, ראשית שנות תר“ן… ויש שם גם בת-שוע, “היפה לפנים”, שכמו יל”ג את חנה שלו “לאחר שלושים שנה”, מוצא הפייטן הצעיר “בין אשוֹת-החיל על מחצלת של קנים בין שומים ובצלים יושבת”. “הוי, אשה עבריה!”
אֲרַוֵךְ דִמְעָתִי מִמְקוֹר לֵב נָגוּעַ.
הֲזֹאת הִיא בַּת שׁוּעַ, הֲזֹאת הִיא בַּת-שׁוּעַ?
מִי עָכַר חַיַיִךְ, אֻמְלָלָה?
אמת, לא ר' ופסי עכר את חיי בת-שוע זו! נשתנו הזמנים — והדעות אתם. טעית, גורדון, לחשוב את ר' ופסי למקור-הרעה ואת “הקוּראטור והגוּברנאטור” למקור-הטוב. השוטר — עושה-דברו של הגוברנאטור — הוא, ולא הרב, הוא העוכר את חיי “בת-ישראל”… “הא לחמא עניא” שלה זולל לא שמגר בן ענת, כי אם וַאניה… וכאן הלמדן, יורשו של יל“ג, מראה מצד אחד בקיאוּת בהערה מתחת: השם וַניה (כינוי-ההקטנה של “איוואן”!) נזכר בעזרא, י', ל”ו, ומצד שני, בפנים-השיר, הוא נזכר בפסוקים מ“בין שיני אריות”: “אַיך, עין רואה ואוזן שומעת?!” — — ולבסוף: הנה אשה שולחת בנה החדרה להעביר את הסדרה ונותנת לו לשכר-לימוד את ה“בֶּקע” האחרון… כלומר: זו אהבת התורה, שמשורר ההשכלה, חניך התרבות העברית, שר עליה אפילו בפוֹאימת הפרוֹגראמה שלו — ב“שני יוסף בן שמעון”: זאת התורה — אדם כי ימות באוהל!..
בקיצור: “אשפה ורפש וקדשי קדשים” רואה הפייטן הצעיר בסביבתו המקוללה. קדשי קדשים — זה היה החידוש. לבו של “הארי המת”, הקשה עד הנשימה האחרונה, לא רצה לדעת מהם. מצד אחר דיבר על אודותיהם “מר יעבץ שליט”א", אלא שהלה דיבר, בעיקר, על המוסר העברי העתיק בניגוד להפרעת המוסר של היוונים הקדמונים, והמשורר ראה לפניו יהודיה מוכרת בצלים חיה… אצל הלה היה זה “רעיון”, סכימה, ולפיכך חד-צדדיות ועקרוּת, ואצל המשורר — תוכן של חיים, ולפיכך ראיית כל הצדדים וביטוי של שירה. זהו ההבדל, ההבדל החותך.
ויָמֵש קודש!.. ואף על פי כן — יהודה-ליב משורר-ישראל חי וקיים גם בחיים-נחמן: המרי היל"גי לא פסק מפומיה —
כלפי מעלה:
אֵל מָלֵא רַחֲמִים מִתְעַנֵג עַל כִּסְאוֹ
קָא-חָיֵךְ אֲדֹנָי לְמַסַת עַם-בְּרִיתוֹ…
וכלפי מטה:
רְחוֹקִים מֵאַוֵיר וְאִלְמִים וְעִוְרִים,
כְּמוֹהֶם כְּמוֹכֶם כָּל יַלְדֵי הָעִבְרִים…
מחוּבר ח. נ. ביאליק הצעיר לקרקע “עם-בריתו”, שאלוהיו שעדיין אינו עני כמותו, קא-חיך לצרותיו (ייזכר “ומי עוד כאלוהים ישא זו הדממה” שלאחר עשר שנים!), אבל אין נפשו, סוף-סוף, אל הקרקע הקדוש הזה, שאינו קרקע… אוהב וחונן משורר-המרי את ילדי העברים, ילדי החדר, מעבירי הסדרה — את עצמו — אבל אלם-שפתותיהם ועיוורונם — מה יהא עליהם? —
“אֵל מָלֵא רַחֲמִים”!
חיים-נחמן ביאליק, בחור רך ומלא-רחמים זה, שב מן החוץ בערב, עולה לעלייתו, נחבא בפינתו ומשתקע בהרהוריו.
וכה יאמר לנפשו:
— לא, אני אינני גורדון… אַחֵר אני…
אֲדֹנִי לֹא קְרָאַנִי לִתְרוּעַת מִלְחָמָה,
גַם רֵיחַ מִלְחָמָה מְאֹד יְחִתֵּנִי,
אֶלָפֵת כִּי אֶשְׁמַע קוֹל חֲצוֹצְרָה בָרָמָה
וָאֶבְחַר מֵחֶרֶב וְכִנוֹר בַּשֵׁנִי.3
לא ידוע, אם ידע כבר אז האברך הבלתי-מלומד ב“מלות-לועז”4 את הפירוש של ליריקה, אֶפּיקה, פאתוס, פלאסטיקה… ואולם זה ברור: הוא הרגיש, כי שורש-נשמתו בכינור הוא ולא בחרב…
–––––––––––––––
הנקודות והקוים בגוף אותו שיר — אין מלה בלשון!.. אבל דעתו אינה נוחה מזה. ובלי קשר אל הקודם, רק כאילו ללמד זכות על עצמו, על בחירתו בכינור, על אי-אחזו בחרב, הוא אומר פתאום:
– – וְאוֹי לוֹ לַמְשׁוֹרֵר שֶׁחָלַל לִבֵּהוּ,
הַשָׁר אֶת שִׁירָתוֹ עַל לִבּוֹת עֲרֵלִים…
מי ה“ערלים” — לא פירש; הסיום אומר:
כִּי מַה שִׁיר יִשְׂרָאֵל בַּגוֹלָה — צִיץ יָבֵשׁ,
צִיץ עֻלְפֶּה, שֶׁטַל-אוֹר אֶת עָלָיו לֹא יַרְטֵב,
זְרַע-גַד אֲשֶׁר נָפַל אֶל רֶפֶשׁ וְעָבֵשׁ,
פַּקֻעָה שֶׁשָׁלְפָה וְיָבְשָׁה בַּמַרְתֵּף…
על משקל: “כי מה כל עמנו ומה כל ספרתו” – – –
כן, כן, אחי ורעי, קראו את כל זה בנגינה “מלעיל”… התפשרו עם הגניחות!.. הפייטן הגדול הן גנוחי גניח ומתפשר… גניחת פשרה — פשרת גניחה… “ציץ עוּלפּה”… הן רואים אתם… האינכם רואים?
אכן ידע את יל“ג הפליט מואלוֹז’ין, את משורר-עמו ואת חיי-עמו. התדעו מאין נחל את שירו הוא? “אם יש את נפשכם לדעת את המעין” הברוך הזה — אל אלה לֵכוּ. כי כ”ארי המת" כן היו מורשי-לבו הוא, החי, מכוּונים רק כלפי מגמה אחת: להיות משורר-אמת, להגיד את האמת, את כל האמת, על דבר עמו (הוספה ליל"ג: ועל דבר עצמו, בן-עמו, כי מבשרו יחזה את העם, ומגורל-העם יחזה את גורלו הוא). אמו אשר הביאה בעצמיו את אנחתה דרך מאפה-הבצק — הן אחות בת-שוע היא! לוּ חוֹננו ילדי בת-שוע, אשר ילדה להילל מפרעתון, ב“כשרונות טובים” וברוח גדול, כי עתה היו למשוררים בצלמו ובדמותו של ביאליק. חוש-אמם היה פועל בהם ודוחף אותם ושם בהם את הצורך התמידי להגיד אמת, יתר על כן, ללכוד ולהדגיש תמיד את הקו הכי-אמיתי שבכל דבר. האֵם האלמנה הן היתה שבה מן השוק “רצוצה ככלבה מודחה” — ממש! — והבן בורח אל השדה “הן לא ככנף-רננים” ו“לא ככפיר בוטח” — “ככלב… ככלב מעונה… בזה-נפש ומעונה”… ממש!
מיטב שירת ביאליק מתחילתה, מאז — אמיתָהּ. להטיה וקסמיה, חידושיה ונפלאותיה הגדולים והמרובים של שירת אמת זו אינם באים לשם סלסול וצעצוע, כי אם לשם מסירת הרושם האמיתי של נפש-המשורר מחיי-העם ומחיי יחיד-העם… בבריאוּת עצומה שבאמת הוא שר על החולשות, של עמו ושלו, על הפגימות והעלבונות שלנו. בהרמוניה רבה — אם להשתמש ב“מלת לועז” זו — כלומר, בצירופי-שירה, שאין הרמוניים מהם, הוא מביא לידי גילוי את כל דבר הליקויים ואי-ההרמוניה.
ופתח ב“הציפור”. לא בזו שב“פרדס”; לא בזו “השבה מארצות החמות אל חלונו”; זו גם כן היתה באותו זמן; ואולם ציפור אחרת גררה אותה — “החסידה”, החסידה הבורחת מן הנץ.5 “משלי יהודה” נתנו אותותם אותות… המְמַשל הצעיר שואל אותה, את החסידה, סמל דמות כנסת-ישראל: למה עזבה את הארזים לנוע על ראשי אלונים ובכאים? ומבלי קבל תשובה על זה הוא מוסיף ואומר:
אִם מֶרְחַב כַּרְמִלֵךְ עָלַיִךְ כָּלָאוּ,
אֶת קִנֵךְ הֵשַׁמוּ, אֶת לִקְטֵךְ מָנָעוּ
וּבְלַחְמֵךְ הִשְׁחִיתוּ הָעֵץ;
הֵן מַחֲבֵא יֵשׁ אִתִּי בְּיַעַר-הַתְּמָרִים,
שֶׁלֹא שְׁזָפַתּוֹ עֵין-נֵץ, שֶׁן-עֵיט-הָרִים,
עוּפִי וַחֲבִי עַד עֵת קֵץ.
הַנֶשֶׁר, הַפֶּרֶס, הַנֵץ, הָעָזְנִיָה —
הָהּ, כֻּלָם, כֻּלָהַם, בִּבְשָׂרֵךְ, עֲנִיָה,
יְשַׁלְחוּ צִפֹּרֶן וָשֵׁן;
זֶה יִשָׂא מִבְּשָׂרֵךְ, זֶה נוֹצָה מִגַפֵּךְ —
מַדוּעַ? הֲדָבְקָה חֲטָאָה בְּכַפֵּךְ,
וּבְעַוְלָה כוֹנַנְתְּ לָךְ הַקֵן?
כִּי חַפָּה וּנְקִיָה אַתְּ נַפְשִׁי יוֹדַעַת,
וּמַה יִמַס לִבִּי לִרְאוֹתֵךְ גֹוַעַת
בָּעֳנִי, בִּנְדוּדִים וָשׁוֹד… —
הוֹי, נוּסִי, הִמָלְטִי מֵעשֶׁק, מִגָזֵל,
פְּנִי, לִינִי בַמִדְבָּר אוֹ שִׁכְנִי עֲזָאזֵל,
אַךְ הַרְחֵק תַּרְחִיקִי נְדוֹד…
הותרה הנדידה… לכי! — אומר ביאליק ל“אחותו רוחמה” — לא תאבדי בישימון! בעל “שיחתך ישראל”, לאחר שכל חלומותיו על חופש-רוסיה בטלו, ולאחר שעקר יחד עם לבו את תקוותיו האזרחיות והתיר לָך להימלט מפרסות-הנץ, שלח אותך, החסידה, אף על-פי כן, לאמריקה, דוקא לאמריקה, ארץ-החופש… אבל אני, החובב-ציון, היודע ומאמין, כי חפה ונקיה את מ“אלו הן האשמות” וחטאה לא דבקה בכפך, הנני מזכיר לך את הישימון, היינו, את הארץ, שבה ינץ הרמון וישגשג הארז השׂב —
ולא קשיא. לאותו הרימון והארז “המניצים והמשגשגים” אשר ב“ארץ, האביב בה ינווה עולמים” וכו' וכו' יש ערך רק כש“ישימון” מסביבם, מקום שאפשר לבנות בו “ארוּבה להרגיע בצלה” ולטבוע ב“ים-קמת-פז”, מקום אשר לא תגיע אליו יד-אויב – – –
שירת אמת לעולם אמת החיים בה.
“מחבֵא ישׁ אתי ביער-התמרים — עופי… כן… טוב… אבל הכוח מאין יימצא? לתעופה שכזו… לדרך רחוקה שכזו?.. — וב”עינים עששות" וב“לב הוּכה כעשב” מוסיף ביאליק לנוע ברחוב-היהודים…
משורר תקופת-ההשכלה העיר את העם, אבל לא האמין בכוחותיו של “עדר-אדוני”, ולפיכך נשא עיניו אל הכוח המדיני שבעם השליט — ונתבדה. משורר תקופת-הלאומיות שנא את הכוח החיצוני תכלית שנאה, האמין בכוחות העם הפנימיים למפרע, ובכל זאת מצא לנכון לנוע, לבקש…
הוא לא מצא; אבל מכיון שדרש נמצא לו. הסף הרקוב של מקדש-אל-נעוריו “נקרה” עליו. עינו, אמנם, לא כהתה אף הפעם. את “פיח-התקרה” ראה למדי. אבל לבו התפלץ על זה מכּאב וגעגועים, ובהתפלצות זו ובגעגועים אלה אמר פעם להיאחז – – –
איש-האמת אינו מזדקף על נקלה. “כפוף-ראש ומַשמים” הוא עומד. “חורבן קירות-הקדשים” הלא חורבנו הוא, החורבן הכללי. כי הלא מי לא עבר את ה“מקלט” הזה ובמי איפוא לא היתה יד-החורבן? מי מן היוצאים ה“חרובים” אתו לא הוּכּוּ? לא הועילה להם כל מלחמתם. ראשיהם אל הצורים נוּפּצוּ, אם לא יכלו לתעות בשדות אחרים או למצוא מנוחה בחיי-נבלים. התפורר העולם… והוא… הוא נס מתוך ההפכה ורוצה לשוב… העל אשר “ריח-מלחמה מאוד יחיתהו”? — לא, הפעם אינו מודה בזה… אדרבה… הוא שב אל בית-המדרש, אל “מנוחתו”, מפני ששם (אצל הגויים, אצל המשכילים) יד-השקר רוממה (ייזכר “הנה השקר הגדול!” של לאחר עשר שנים — איזה תהום!..) והוא “כל כוחו לאלוהים, ואלוהים — חיים!”
איך שיהיה, ל“אשפה ורפש” אין כאן כבר זכר. יש עוד “פיח” חיצוני, יש חורבן זמני, אבל אין לעמוֹד כנואשים, “קירות-הקדשים”, הקדשי-קדשים! ושוב, הרעיונות המבוטאים בזה, אם להפשיט אותם, אינם עמוקים; שלד-הדברים היה מן המצוי אז. ואולם זה הדבר, שכאן לא היה רק שלד של דברים, כי אם התלבטות נאמנה של נפש-משורר. לא אסיר-שיליוֹן על יד קירות-כלאו עמד לפנינו והתגעגע, באשר דרך-האדם היא להתגעגע לכל גילויי-חייו בעבר ולכל המקומות אשר דרך-הווייתו עברה בהם; האדם המשורר שלפנינו לא דיבר כלל בשם העבר, כי אם בשם ההוֹוה. הוא ראה את העמודים ההרוסים ולא שר על היופי שבהריסתם, כי אם התקומם נגד זה, נגד הרס המבצר האחרון, וכל דאגתו היתה לאסוף חומר ולבנים, לאסוף כוחות להתבצרות חדשה בקירות הנופלים —
וּכְחֹמֶט הַמִתְכַּנֵס בְּתוֹךְ קַשְׂקְשׂוֹתָיו
אֶתְבַּצֵר בְּמִבְצַר-הָרוֹחַ בִּדְמָמָה;
חָמוּשׁ בִּכְלֵי-נִשְׁקִי אֶשְׁמוֹר דַלְתוֹתָיו —
בדברים האלה, בבקשת אחים לעזרה ובחיפוש אחרי כוחות-העם, כבר היה כוח, כוח בעין, כוח של שירה לאומית. בהרבה פסוקים לא היה חידוש. וכי יל“ג, כשרצה, לא אמר ב”חג לאדוני": “הכל אלוהים, ואלוהים — חיים”?! אבל כאן, בכל השיר, היה כבר אוויר מיוחד, אוויר נעול, אבל מיוחד, קובע חשיבות לעצמו, אווירו של בחיר-האומה, אוויר, שהדביק רבים מן הנשארים, שעמדו על סף-בית-המדרש — לצאת! — כי ישמעו וינועו, ואם גם לא יימנעו מצאת, הנה גם אחרי צאתם, לא יעמדו מרחוק —
ואוויר עוד יותר ביאליקי, אטמוספירה עוד יותר ביאליקית, עוד יותר נאמנות, ביתיות, יחידיות וכוחות עממיים נמצא בשירה השניה אשר כתב המשורר בשנה ההיא ולאחריה — ב“המתמיד”. ביחס ל“היוצא מזה” התרוצצו, אמנם, גורדון ושני הביאליקין במגילותיה, והיו “מנקרין ומסרטין”, אם לדבר בלשון-הסבא, אבל זכות שירת האמת עמדה להן, לאותן המגילות כשהן לעצמן, שלא נעשו, כאשר יקרה לפעמים ל“שני המֶנדלין”, סמרטוטין. נניח לה“בכן” — הנה כל שורה ושורה עומדת כאן ומרנינה: ביאליק אמת ושירתו אמת. “כל אומֶר דם מַזה” ומטביל את נשמת הקורא כולו.
ואשר לערכה של הפואימה הזאת ב“ספרותנו”, הנה מבקרינו ה“מודרניים” בעת ההיא נרגנו כל היום עליה במאמריהם, שהיא, ספרותנו העלובה, כולה בבית-המדרש ומבית-המדרש ו“איה איפוא החיים?” כאילו ה“חיים” חזקה להם בפינה זו דווקא או בזו — ולא הכל חיים ולא בכל מקום חיים… והיוצאים אל בימת הספרות בעת ההיא היו מתביישים בבית-המדרש תכלית בושה, והיו מתכוונים להבליט תשוקתם לחוץ, אל העולם הרחב… רק המעולים שבהם הרגישו, אם כי לא הכירוּ, שאין הדבר כך, שאין הצרה מה שכותבים מחיי בית-המדרש, כי אם מה שאין כותבים, מה שכתיבה זו כאילו אינה… החרפה היתה לא בשירת בית-המדרש, כי אם באי-השירה שבשירה זו… בא בעל-“המתמיד”, שבשיריו היותר אחרונים אשר אתנו הוא מרבה כל כך לקבול על איזו “חרפה” שבחייו, וגלל את החרפה.
“שש שנים תמימות בקרן חשכה… ברחוב… במקצוע דרומי-מזרחי, להבה בערה בו, נפשו לחֵכה”6 — למן “המתמיד” עד “לבדי” (תרנ“ה—תרס”ב). ברם, בכל השנים ההן, אם כי נמצא בתחום “לבדי” (“כבר נתגרשה מכל הזוויות… רק עוד פינת-סתר שוממה וקטנה נשארה” – – –), עדיין, בכל זאת, לא היה לבדו. בעל “סילוק-שכינה” נסתלק, כידוע, מתוך העדר-שכינה גמור, והמשורר-יורשו, תחת זאת, היה כולו בעת ההיא בא-כוח השכינה. בסינורה של המאדוֹנה, של “אם-האלוהים”, לא יחסה משורר עברי, ואולם “שכינת-מאווייו”, שכינת האומה הנידחה, שרתה עליו. כנפה של זו היתה, אמנם, כבר שבורה ורצוצה עד לאין מרפא, אבל בחיבת האם האלמנה המחלקת לחם-דמעתה לאפרוחיה העלובים (אותו המקור השני, שהוא אחד, לשירתו) הרעידתו על ראשו. וגדולה חיבת-אם. הוא יחיד היה לה, בן-יחיד, אבל לא לבדו… לא לגמרי…
והתאחזות-התדבקות זו בשארית-הפליטה, פרפור זה של “הגוזל הרך” בין “נשואי-הרוח” ו“סחופי-האור” (שימותו מות-נבלים!) ובין השכינה הגרושה, הכובשת ראשה בכתפו ואינה מרפה ממנו — היא היא שהרנינה את בוקר-חייה של “שירתנו הצעירה” בשירה חדשה, רכה ועזה כאחד, צלולה ועדינה כאחד, צובטת-לב ולוקחת-לב כאחד, בשירה אשר “הארי המת” לא זכה — לא זכה עַמו — כי תשמע מפיו…
כי אכן, באיזו מידה, היה בוקר אחַר יל"ג לשירה העברית, בוקר חדש, תקופה חדשה; תקופה, כמו שאומרים, של תחיית לב האדם היהודי, של הסתכלות בנשמת היחיד היהודי…
ובאמת — הוי, מי חש-עתידות היה יכול להודיע לבעל “הלב הרך והקשה”, כי הוא ובני-דורו, שלכאורה הטיפו לכל אדם ואדם מישראל לחוד: “הֱיֵה משכיל! היֵה משכיל!” — דווקא הם ידעו אך ורק מן הכלל ומתיקון-הכלל, ומהאדם, מהיחיד, מנפשו, געגועיו ועולמותיו הפנימיים לא היה להם כמעט כל מושג… ודווקא הבאים אחריהם, דווקא בני תקופת ה“לאומיות”, שב“ישראל” היה כל מעיינם, של“קאריירה” הפרטית של איש ואיש לא שמו כל לב, ואך ב“לאום” ראו חזות הכל — הם הם שישירו לעמם שירת ה“יחיד” העברי, יגון-היחיד וששון-היחיד…
“הלאומיים החדשים”! גאָרדאָן בתור “איש רשמי”, בתור “יועץ-סתרים” בפקידות-ההשכלה, הביע (במכתביו ובשיחותיו) את יחסו השלילי אליהם, שפך עליהם כל מררתו. ברם, אנו הלא נדע כבר, כי יל“ג, יל”ג שלנו, המשכיל העברי, הכוהן לספרות הישראלית, העובד על שדה-ציון, הדואג לספרות-ישראל באמריקה, יל"ג המשורר-הלוחם, משורר-ההשכלה בגיטו, הוא הלך בעצמו כל ימיו, עד יומו האחרון, לפני מחנה-הלאומיים וסלל את הדרך ל… לאלה שיעמדו עליו. ואלה, מכיוון שעמדו עליו, — אמנם, היטיבו לראות ממנו. במקום שראה הוא את הלבוש, יותר נכון, גם לא את הלבוש, כי אם רק את פי-הכותונת, הבלתי-מרוכס כל צרכו, ראו אלה את כל הכותונת והעמיקו לראות גם את הזעזועים והפרכוסים שמתחת ללבוש… במקום שדיבר הוא על השתלמות היהודי בצאתו, שמזה תצמח ישועה למצב כל היהודים, דיברו אלה על ההשתלמות העממית, שממנה תוצאות לתיקון האדם היהודי באהלו ולתחיית חושיו וכוחותיו הנפשיים…
אז נברא הצורך ללכת ל“ר' ישראל” בטרם תבוא הגאולה ל“כל ישראל”. ולמילוּי הצורך הזה קמו משוררים בעלי חושים אחרים, יותר דקים ויותר מעודנים, וכוחות נפשיים אחרים, עם דרישות אחרות וצלילים אחרים — וביאליק בראש.
ביאליק בראש? — לא! ביאליק ועוד…
כי הביטוי השלם של בני הדור האחרון — במוֹטיבים ובשפה — הרי הוא, כגורדון בדורו, ביאליק לבדו. השאר אינם אלא עוזרים, חוזרים, משלימים ומוסיפי-נופך.
במוטיבים ובשפה. כן, גם בשפה. כי גם לזו יש ענין ושייכות לדור, כלומר, לחוליה המסויימה בשרשרת החיים הלאוּמיים. כי כשם שהשפה אינה לבוש לשירה, לבוש גרידא, אלא יותר יסוד-השירה, עצם מן השירה, כך גם אינה קישוט לאומי או קנין לאוּמי לדורות, כי אם יסוד-הלאוּמיוּת שבכל דור ודור, עצם מן הלאוּמיוּת; פני-הדור. “פני-הדור” באותו מובן, שאותו הדבר — כל דור ודור יביעוֹ בלשון אחרת…
כן, אחר ברדיצ’בסקי וספרו “בשירה ובלשון” כבר יודעים אנו, כי שירה ידועה יכולה להיאמר רק כך ורק בשפה ידועה; בשפה אחרת יכול להיות רק צלו של זה, דבר אחר דומה לזה, אבל לא אותו הדבר. אותו הדבר, כששמים אותו בנוסח של שפה אחרת, כבר אינו אותו הדבר. תוכן זה, כש“מלבישים” אותו צורה אחרת במקצת, כבר אינו אותו התוכן, ה“לָבוּש” בצורה זו. כי, בכלל, תוכן שאין לו צורה, עדיין אינו כלום; ולא תצוייר שירה בלי שפה. כל ציור שירי לא ייוָלד ערטילאי, אינו יכול להיולד ערטילאי, כי אם הוא וביטויו תחתיו; וכל עוד לא הוצע הביטוי תחתיו, עדיין אינו בגדר-המציאות, עדיין הוא בגבול האָין. והנה אוצרות האמָרות השיריות שנאצרו בהמשך-הדורות הם היסוד לכל שירה, הם המיילדים את המחשבה השירית, הם המסייעים לה לצאת מן התוהו ובוהו ולקרום עור ועצמות חדשים. הקרימה הלשונית החדשה, המותאמה, המלאה — זהו נצחונו של המשורר. הפרוצס הוא מורכב מאוד, סתום מאוד ואין להגביל את המוקדם והמאוחר שבו. שפת המשורר, בכל אופן, היא החלק הכי-חשוב, כמעט הכל, של מהותו השירית. ומאן דאמר: גורדון היה רק בעל-לשון גדול לא הפחית כלום מערכו הגדול של אותו משורר נערץ, למרות כוונתו של אותו אומר להפחית. שהרי לא על-ידי חקירה פילולוגית הראה לנו יל“ג את כל עוצם כוחו ושלטונו בלשון העברית, כי אם על-ידי שירה — על-ידי “במצולות ים”, “משלי יהודה” ו”קוצו של יוד“. והוא הדין ביורשו. כי, אמנם, יש הרבה שירים בספר שיריו המעטים של ביאליק, שאם נמסור את תכנם בשפה אחרת, לא בשפת ביאליק, נוכל להיתמם — בפרט אם נרצה להיראות כ”מוֹדרניסטים" — ולשאול: מה יש פה? אבל זה הדבר, שהעניינים הללו לא נאמרו אמירת סתם, כי אם באותה השפה, בצירופי-לשונו המיוחדים של בעל-הלשון הגדול ביאליק — ובזה כוחם המיוחד וערכם. הענין, לכאורה, הוא ישן-נושן, התוכן תוכן ידוּע, אבל על-ידי אמירה זו, על-ידי קול זה, על-ידי שימוש לשוני זה, התוכן הוא כבר תוכן אחר לגמרי, אור חדש נגה עליו, נעימה לא-נודעה הוכנסה לתוכו. זה הדבר, שאת בת-שירתו לא מצא ביאליק עצובה בפינה אפלה אחת, והיא אמרה לו: “יתום אתה!”, כי אם “ביום-סתיו בקרן חשכה נוּגה מצאָה ולבוּשת אלמנות אליו במראה התוודעָה, ובחמלה רבה שמה בו עיניה, ובדומיה על ראשו ידה המתרפקה חרש הזדעזעה”. “יתומי! — לחשה לו — יתומי! נשכח בעלטה, כצמח רך בקור, בדמי-יגונך תתיגע, אך דע לך!” – – – זהו כבר ענין אחר לגמרי; אלה הם כבר דיבורים אחרים. הנעורים “נשקפים אל אשנב המשורר כחורף משכים” — אל אשנבו, לא אל חלונו, אשר הוא פותח בשעה שצריך “לפתוח חלון”, או כאשר “יִכְלֶה לבו לחלון ולאורה”… כי כך גוזרת הלשון העברית מיום אשר נשקפה אם-סיסרא בעד האשנב ותיבב… “בעזובת החורש נערם רקב הרבה תקופות של חורף, שלכת וקרחה של הרבה שָׁבוּעים ויובלים” – חורש ולא יער, שָבוּעים ולא שבועות — היש הוכחה מצד הבלשנות, כי כך צריך להיאמר דווקא? לא, הוכחה בלשנית אין, ואולם כולנו חשים, כי אחרת אי-אפשר. דוקא חורש! דוקא שבועים! “ועומד לו החורש רב-מזימה” — שוב “חורש”; ומזימה — דווקא מזימה! “האורים הנופלים” נמדדים ב“תשעה הקבים”, הנמצאים באוצר-השפה מאז ו“חוטי-הפז”, אשר “יד-הסתרים שוזרה וקושרה לראש-היום” מצטרפים ל“עשרה כתרים”; הן ישָׁנים המיספּרים וכמה חדש הסכום! — באור לא זכה המשורר “מן ההפקר” ואת “הבערה ישלם בחלבו ובדמו” — מבטאים כאלו הן ישָׁנים הם, אבל לא “נושנו”; גדולה מזו: כאן נתחדשו, כאן כאילו זה עתה נוּקרוּ מסלעו וצורו של המשורר ונחצבו מלבבו! ועכשיו האסוציאציות השונות והמרובות המתעוררות לצלצול כל מלה קרובה של ביאליק! אותה הברֵכה “הפרושה לה מן העולם וחולמת לה לבדה חלום עולם הפוך” — האם לא אותו העולם-הפוך, שראה בעל-האגדה בחזיונו יעלה מיד במוחנו, להגדיל ולהאדיר את רושם המראה? ואותו “שר-היער, אשר על יד הברֵכה, גדול-הרזים וארך-השרעפות” — האם לא מדרשים, ספר-דניאל וספר-יחזקאל יעלו אתו לפנינו בחזון, על-ידי בחירת המלים האלה דווקא, להעמיק את רוחנו? וכשנשמת המשורר מתרפקה בכנפה “עלי שער האהבה” — האם לא יקרב המבטא הזה את לבנו אליו, יען אשר יזכירנו את קורבתנו ל“חובת-הלבבות” עם “שעריו”: שער-היחוד, שער-היראה, שער-הענווה? והרי זה הפלא: ב“אותיות המתות”, הישנות, אשר הוא מעלה, מכיוון שהוא מעלה אותן, “שירי-חיים יקירו”, חיים חדשים יחֵלוּ להקיר. כל רכוש לשוני חנוט ייהפך על ידי שירה זו לבעל אברים חיים ומפרכסים, יען אשר גדול פה הכשרון, מצד אחד, לדובב כל גולם, להחיות ולחדש כל ישן, ומצד שני גדולה הברירה לזרות הלאה כל מעוך ומיושן, שאין לו תקנה, להתרחק מכל מת, שאין לו זכות לתחיה. ודאי! “האהבה התלויה בשׂערה העומדת למות בנשיקה” (סוף “ציפורת”) וכיוצא באלו מעין “לשונות נופלות על לשונות” יש שמכשילות ומפילות גם את ביאליק, נותנות לפעמים טעם לפגם ומחזירות אותו לתקופה שלפניו, למה שהיה יפה ליל"ג ולא לו; ואולם גם הפגימות אין בכוחן לשנות את כל התמונה הנהדרה והנאדרה של שפת ביאליק…
שפת ביאליק! כל המשובח והמשוכלל שבסגנון-דורנו, כל החיוניות שבנו, כל מה שעלה לנו להעלות מעושר הדורות ולהעביר דרך כור עצמיותנו — הן כל זה מצא בה את ביטויו. יותר נכון: לכל זה המציא הוא את הביטוי (המציא — כמובן, לא בכוונה, כי אם על-ידי אותו הפרוצס הסמוי מן העין). שפת יל“ג ביחס לזו של ביאליק היא כיחס הדור ההוא, דור ראשית ההתנערות וההטפה הלאומית, לדורנו, דור ההמיה הנפשית והעבודה הלאומית. צורך המחשבה השירית של דור-יל”ג הקים את הארי לדבּר שיר-קרָב — ועל ידי כך רוּקעה החנית, לוּטשה ונתחדדה — נתעצמה השפה והגיעה לידי נקודת הכוח והשלימות, שלמעלה ממנה לא יכלה להגיע בדור ההוא. המיטאפורות הנישאות על כל לשון (ה“מליצות”) לא עשוהו באנאלי, או נפוח, או ריק, באשר חוש-המשורר שלימדהו להבר את הבר מן התבן, נתן לו את האפשרות להכניס חידוש-הוראה משלו בכל מימרא ישנה, ולרוב משובשת, אשר בחר להשתמש בה, באופן שאותה המימרא, תחת היותה לא-היא, תקבל חשיבות מיוחדה, כובד מיוחד, ויחד עם זה, מהוקצעה ומדוקדקה, תוכל להיות מקובלת מעתה לכל משכיל, ופתוחה לפני הכל, כדרך-המלך, לביטוי אותו הדבר, שדור ההשכלה העברית צריך היה לבטא. ואת העבריה המליצית הזאת, שנעשתה מלוטשה ועזה על ידי יל“ג, קיבל בן-הדור הבא, בן-דורנו, ועל ידיו, על ידי ביאליק, ספגה ליח ולשד, נתמלאה המיה בוקעת ונשתכללה שכלול, שלמעלה ממנו כבר אין אנו יודעים לפי שעה. שפת הלאום העתיקה, הספרותית, הבלתי-מדוברת, הנדחקה בכל מקום משפת המדינה, וצרורה בכל מקום מהדיאלקט היהודי אשר בפי העם באותה שעה, ואשר אין לה להישען אלא על ספרים ואין לה לשאוב אלא מתוך ספרים, היתה, אף על-פי כן, על סדנו של ביאליק, בן דור תחיית הטבע היהודי, לא רק לחריפה ועזה, כאשר עשה לה גורדון האדיר, כי אם גם לעסיסית, לריחנית, לטבעית וחיה. ב”המחיה-נפשות" שבשפת ביאליק צפון סודו של המשורר שלנו להיות פשוט, מובן, גלוי, ויחד עם זה חשוב, עמוק, מקורי, להיות נאה, מסולסל, מצוחצח, ויחד עם זה חודר לפנימיות-הנפש של היהודי בן-הדור, יודע לאחוז בציצת ראשו של זה ולהכניסו למחיצתו, מחיצת-המשורר. כל מבטא ומבטא שבשירת ביאליק “מאפיל על עצמו בצמרתו ומהרהר לו בצנעה הרהור-לבו” — אטמוספירה מיוחדה של מבטאים. כמו תחת טליתו של אבא בקריאת “וזאת הברכה” ל“חתן-תורה”, הננו עם המשורר באטמוספירה זו: כּהוּת ואורה, נר דולק, תורה קדושה, מחיצה של טלית מסביבינו, אבל אין מחיצה בינינו ובין אבא. נפלו המחיצות. כי ביאליק מחיה את הלשון העברית בשירתו “ומראה נפלאות בלשון” לא מתוך צורך להבליט את עשירותו, ואף לא מתוך פחד, שמא לא יכירו בו מי הוא (גלוי וידוע לפניו, מובטח הוא, שאותו יכירו בכל אופן), אלא מתוך שהוא נאמן-בית-חיי-האומה, מתוך שבהגותו על האומה עולים בו כל ה“נושנות”, כל מכמני שפת האומה, עולים, מצטרפים, מתרכבים, מתמזגים, מרקעים את מחשבתו השירית הנאמנה ומהווים את החטיבה הלשונית שלו, העשירה והטבעית כאחת. לעיקולים, כתריס בפני השאבּלונה, אין הוא צריך, ולכן אין עיקוּלים ואין שאבּלוֹנה, אין שאבּלוֹנה כשהוא משתמש באמרות הכי-פשוטות, הכי-שאבלוניות, לכאורה, ואין עיקולים כשהוא מעלה את ניביו הנפלאים, המיוחדים, אשר “סביבם נשׂערה וסביבם נזעמה”. ובהתאם לעבודת הדור, הרואה דרכו לפניו בטוויית החוט הלאה ובהשתמשות בכל אוצרות הכוח והרוח, שעודם בידו, לסלילת הנתיב הלאה, ממלאה שפת ביאליק את התפקיד להוציא את ירושת הדורות הרבה לסלילת כביש, אשר יקל על ההולכים, אשר כל מי שרוצה לילך, יעמוד עליו כמו שהוא וילך, אלא אם אמן הוא ההולך, הרי יסגל את רצפת האבנים לאופן הילוכו המיוחד וירחיק ללכת.7
ומה שנוגע למוֹטיבים —
לכאורה, אותם המוטיבים. ולא רק לכאורה. מורשת-אבות, בית-המדרש, אהבת-התורה, התרבות הישראלית, רחוב-היהודים, “דראון-עולם, עבטיט ורפש” (ב“בעלות השחר”), “דראון, דלות רפש-עולם” (ב“ביום-סתיו”); ואם “מני אז בת-שירתי שחורה כעורב, אָלָה פיה מלא ולשונה קינות”, יאמר יל“ג, וביאליק יעיד על שירת הצרצר, שממנה קיבל, כי “גם קוֹב לא ידעה — שוממה היתה”, הן אנו ידוֹע נדע, כי יוצר מנגינת איש הפלאי ב”מגילת-האש“, בעל-ה”דבר“, ה”קורא לנחשים“, בעל “מוסר-האלוהים והתוכחה הרבה”, יודע לקוֹב, ועוד איך הוא יודע! בשירת נשרנו הגדול אנו נפגשים הרבה במלה “הדממה”, אבל אנו הן נדע, כי שירה זו, המלאה המיה, המיה רבה, רחוקה היא, רחוקה מאוד מדממה — לא פחות מן “השחורה כעורב”, וב”הרהורי לילה" הרי ביאליק חוזר בפירוש על המוֹטיב העיקרי של “בעלות השחר”: לבת-שירתו העולה אליו “טבולת-טל” (אצל יל"ג היא קמה “לובשת עדנים שלמת בד צחור”) הוא קורא: “אַל טל, בת-שירתי! נאד-דמעות לי תני!” — ו“לשונה קינות”.
כן, אותם המוֹטיבים. הם לא נשתנו. ובכל זאת… בכל זאת הרוח החיובי של הדור נושב במיתרי כינורו של ביאליק, גם כשיחסו הוא יל"גי, שלילי. אותו המוֹטיב, אותו היחס, לכאורה, והקול, קול-הדור, הוא אחר. סימן, שגם המוטיב וגם היחס, מכל מקום, אותם הם ולא אותם. הלגלוג הרחוק של גורדון, הנשמע אלינו כמתוך הבור והדוּת, רחוק הוא משפתי ביאליק, המדבר אלינו מחלון-אהלו, ואנו, בני-הדור, מרגישים, שקרוב מדבר אלינו, אדם קרוב ביותר; לא רק אחד משלנו, כי אחד שלנו, אחד שכולו שלנו — יותר נכון, שכולנו שלו…
הקול הוא אחר. קול משוררה של תקופת העבודה הלאומית הוא הרבה יותר דק ומורכב — לאין ערוך דק ומורכב — מקולו של המשורר המעורר-ישנים, שקדם לו, ויחד עם זה יותר שלם, יותר מוצק ויותר מאוחד ממנו. ההתנגשות בין הרשויות השונות קיבלה כאן צלם-תבנית אחר. בכל אופן, אין שתי הרשויות הללו — הממונה מטעם הממשלה הרוסית מצד אחד ויליד התרבות העברית מצד שני; בכל אופן, לשניוּת כעין זו שמצאנו בליֶב אוֹסיפּוֹביץ גוֹרדוֹן, כלומר, יהודה-ליב בן אשר גורדון, אין כל מקום אצל חיים-נחמן ביאליק, כלומר, מיסד “מוריה”, חיים-נחמן ביאליק. כאן, גם לאחר שהראהו אלוהים את הכל, כמו ליל“ג, הוא נשאר לעבוד אתנו בתוכנו. מובן! אלא עם מי יישאר? אלא לאן ילך? אלא עם מי יעבוד? אמנם, גם יל”ג, כשכתב משמאל לימין, לא כתב אלא בעד היהודי. אבל צורתו היתה חמוצה, רגלו בועטת, גבו — כמי שכפאו שד, בעוד שכאן אין כל צל של בעיטה, של כפִיה — אדרבה, יש נקודה מאירה, יש התלהבות למרות הכל. כאן יש, למרות הכל, עמידה שלמה, גמורה, בשתי הרגלים במעמקי התחום (“משא-נמירוב” יש אפילו ביהודית-אשכנזית המדוברת!), כאן העורק של דפיקת החיים העבריים, כאן כל הרשויות השונות והמתנגדות ממקור אחד ילכו ואל מקור אחד ישובו; כאן שוררת אחדות והכל מוביל אל האחדות. “שיר אחד ללב”. איכשר דרא. ישרה הדרך.
הדרך! זו לא עברה בירושה. דרך, השקפת-חיים, לא יכול גורדון להשאיר לביאליק. ואמנם, אף ביאליק לא נהיה למורה-דרך לנבוכי-הזמן (הוי, נבוכי-הזמן אלה, שאינם נבוכים כלל!). חובב-ציון מעשי ורוחני, נאמן לדגלו של אחד-העם, היה והווה, כרבים מחבריו. ברם, השירה המשחררת, שהוציאה אותו מעבדות החילוּקים הגורדוניים — יהודי באוהל ואדם בחוץ — פטרתהו גם מהשניוּת של אותו חוג מצומצם, אשר בו ידובר מ“הבאת קרבנות על מזבח-הלאום” ו“הקרבת חלק נכבד(!) מאהבת עצמו וכבודו”.
“מכל התנחומות אל הוֹתיר שתים: זכרונות מדאיבים עם דמעות-עינים”. וגם ימי העוני ונדודי הגלות לא מחו מן הלב את “זכרונות-הילדות החתומים בנפש”. וגם דמעות העינים, ש“הורדו בנכר”, נפלו אל נאד-המולדת. במי כל אלה הכתובים מדברים? במשורר? בעמו? מי הוא הנודד והמשוטט במרחקים, החרד אל בית-אמו כצפור-מיָם? המשורר? עמו? שניהם כאחד. יתר על כן: אין שנים אלא אחד.
פרקי שירה ושוועה לפנינו. המשורר מה הוא אומר? ישראל מה הוא אומר? בני ישראל מה הם אומרים? את כל זה הם אומרים, את כל אשר לפנינו בספר שלישי ורביעי של שירי ביאליק. כל אלה הפסוקים היחידיים, הנעלים, שנדלוּ מלב ומנפש של אחד מישראל, יכולים וצריכים להיאמר בציבור, בפה אחד של כל ישראל, של כל בני ישראל. אין מקריבי קרבנות ואין מקבלי קרבנות — נפלו הגבולין בין פרט וכלל, בין לשון-יחיד ולשון-רבים.
“זרינו לרוח אנחתנו… וירווה החול דמעות-עינינו… אוּד עשן הננו… נבע מקור-אורה וייבש נטפים, נטפים; יקדה שלהבת בלבבנו — ותדעך רשפים, רשפים… ועתה מעיננו כמו פצע: רק שותת ומטפטף לפעמים… ולבבנו עוד יעשן במסתר, מגולל באפר ובדמים” —
וכיוצא בזה “נטוף נטפה הדמעה”, “כוכב נידח”, “בשדה” – – – “לארץ הרטובה אֶפולה” — אפוֹלה — נפוֹלה… כולנו, כולנו…
— “מי יהיה הכינור לשיר שירותינו?”
שמע מינה: בשעת קבלת הירושה האמין ביאליק, כי נתבצר מעתה מקום לבעל-כינור — לשיר שיר חופש ודרור… רעיון חיבת-ציון בתומתו הפיץ, כנראה, איזה אור מסביב… “מקוננתי בארזים, לא תאבדי בישימון!” אין דבר! והכוחות?.. “על קרקע-העם ובתחתיות-נשמתו עוד תגה ותנוצץ שכינתו”… ואולם בשיר שני של אותה השנה, תר“ס, ב”לא תמח דמעתי", יסופר על הימים שבינתים, על הימים, שבו ביקש את כוחות-העם ברחוב-היהודים — ולא מצאם!
לְבַדִי, לְבַדִי בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים,
בַּסֵתֶר, בַּסֵתֶר כָּאַבְתִּי, נוֹאָשְׁתִּי;
חָרַקְתִּי אֶת שִׁנַי עַל לִבּוֹת עֲרֵלִים:
“עַם אוֹבֵד, עַם נָבָל, עַם אוֹבֵד…” לָחָשְתִּי.
“למי אני עמל?” לא נשאל בלילות האפלים ההמה, כי אם אין “למי”, אז אין גם “אני” — ואין מקום לשאלות. אז הכל אחת, אם עמל או לא עמל. הן רק מפני בדידות-האומה ישב בדד, ואם “אובד העם, שואף חרפה ורוק, אין למעשיו יסוד ולפעלו אין חוק”, אז בין כה וכה כבר אין חיים לו, ל“אני”, אין טובה ונחת ואין לעמלו מקום אחר. “למי ולמה?” נשאל גם אז וגם אחר כך, אבל לא ביחס לעבודתו השירית, ביחס לזה שהוא עובד. הוא רק חרק שיניו והתקצף. אם יש דבר-מה על קרקע-העם — מדוע אינו בא בשום אופן לידי גילוי? מדוע אין כוח-החיים הזה מתגלה בפועל? המשורר יודע, כי כל מה שהוא חשוב ביותר מתגלה, סוף סוף: יהיו יסורי-הביטוי וחבלי-הלשון גדולים וקשים כמה שיהיו — הקיים מתבהר ויוצא מתוך הערפל. ואם ל“מעשי העם אין יסוד”, ואם העם הוא אובד, יש ללחוש גם: “נבל”… לא רק “אוֹבד”…
ובכל זאת, כינור הוא — ויהי לכינור! הכינור לא רק שנשמט מן הידים, כי אם גם נתן צלילים בשנים הבאות אחר זה, שכמוהם לא נשמעו עד כה. קצף-המשורר היה קצף-אין-אונים לגבי שינוי המצב, אבל גדל-אונים לגבי חשיפת האור וכוחו…
יל"ג הגומר, בפנותו בבוז מעל כל הדורות של היהדות, התחיל, בכדי להסב עין מן החולשה שלעיניו אל דור-העוז, לכתוב “מתי-מדבר” (ראה “שיירי-השירים”). התחיל — אבל לא כתב. ותלמידו, מקץ עשר שנים למות-הארי, נטה את המיתר העבה של כינורו, ובאותה שנה, שפרט על הדק את “לבדי” בירך על המוגמר של “מתי-מדבר”.
“מתי מדבר”. תרס"ב. תיכתב אותה שנה לדור אחרון…
אחר הדברים האלה הוסיף ביאליק לנחול נצחונות, הנצחונות היחידים של משורר: ליצור יצירות מעולות. בשירי הטבע שלו, שנאספו בספר ראשון, כאילו אמר אז: יהיה עִם העם האובד, או הנבל, מה שיהיה, ואני אעשה את שלי. אמנם, אי-אפשר לומר, שבהם נתפצל הגורל המשותף לו ולעמו ושבהם נפגמה האחדות. אדרבה, התחומין של ספר זה עם ספר שלישי ורביעי יונקין זה מזה. “המתמיד” נחרב. מה חרוב העם, שפרודות כאלו תעבשנה בתוכו! ה“מהרהר בלילה” מרגיש עצמו “בן-אשפה, תולעה” — ומה תקוה לתולעת-יעקב? חציר תלוש העם — ובמה יתערה בן-העם? במה יאחז? — הוי, הוי, הנח למרה שחורה! “אמנם, בן-ישיבה אני, מצחי — שלג, פני — סיד, אך, כחורף זה, צברתי כוח תחת שריון-גליד”. חלמיש הנער העברי. ולפיכך — לא תמוט, אוהל-שם! עוד אבנך ונבנית! ויש איפוא עבודה, ויש מרחביה להלך-הנפש… מה היסורים הקטנים או הגדולים של איזה בן-ישראל, אם אבן-פינה הוא לבנין רם ונהדר, בנין-עמו? – – –
התחומין יונקין. “מה לי ומה לי לשוכי?” עוד לא נאמר אז. ואולם ה“יהיה מה שיהיה” כבר ישנו. בספר שלישי ורביעי, במקום שהגורל אחד הוא: לחיים ולמות, שם נשמע מֵעין היקש של יראת שמים, שלמד ביאליק: כשם שחייב אדם חיובי לעסוק בהשתלמות עצמית, כך מן הראוי למשורר לאומי להוכיח ולחזור ולהוכיח בכל שעת הכושר, להראות על הפצעים, לנקש בעצמות היבשות, אולי ישוב וירפא להן. ברם כאן, בשירי-הטבע שבספר ראשון, כאילו אין כלל פצעים: הנער השובב מכפר-ראדי, שהתבגר קודם זמנו ונבל במידה ידועה בטרם התפתח, זה נזיר-החיים, אשר מכל חמודות-אל על ארץ רבה ידע רק את עלי התלמוד הגדולים, התנפל לפתע-פתאום בכוחות-דמיונו העצומים אל חיק עגלת-חורף: “הוי, רכּב! כנשר אל מרחב אין-סוף ולמרחקיו! למקום שתתאדם הלחי ויסוֹער כמוץ לפני סופה העוז והנוער!”
איזו חרוזים יוּלדוּ לשפתנו הבלה! כאלה הן לא ידעה גם בהכי מקוריים של י. ל. גורדון! “ארוב ארב לו — לבן-ישיבה זה — השמש, ואך ראהו קם וייר בו כל חניתותיו — ורוח פרצים, עוז וחדוה נמסך קרבו”.
וְקֶרַח עַז וּמוּצַק-בַּרְזֶל
הוּא הַשַׁלִיט וּבְמַמְלַכְתּוֹ
אוֹר וּכְפוֹר מְשַׁמְשִׁים יַחְדָיו,
זֶה בְחִצוֹ וְזֶה בְמַחְטוֹ…
ברזל!.. ולאן? לאן יוביל כל זה? אל תשאלו! אין כל מקום לשאלות: “אחת היא — באשר שם עוד יפעפע משהו חיים ועוד רותח קורטוב-דם”…
רמז לזה היה עוד ב“גבעולי אשתקד”, שלפני “משירי החורף” (ושאינם ברזל): הימנון לכוח ולבריאות, הימנון לצדקת הטבע, שמידו הכל כדאי לקבל… ועוד קודם לזה, בספר רביעי, ב“המתמיד”:
הַחֹרְשָׁה, הַשָׁדֶה — בִּמְקוֹם שֶׁתִּצְהַלְנָה
גַם עֲצָמוֹת דֻכְּאוּ לֹא יָדְעוּ עֲלוּמִים;
אֶל מוֹרַד הַגִבְעָה — בִּמְקוֹם שֶׁתִּגְדַלְנָה
בְּתוּלוֹת אַדְמוֹנִיוֹת וְתַפּוּחִים אֲדֻמִים…
כי בטבע אין שאלות-התרבות. פה הכל חשוב — הכל אחת — אין גדולות וקטנות… אין גם לרדוף דווקא אחר הנשגבות —
ולאן הוביל כל זה? אל הנשגב שבנשגב — ישר אל “הברֵכה”, שראשיתה עוד ב“זוהר”, אבל כאן נוּצחוּ כל הצדדים השליליים ונשארה “לשון-המראות” הטהורה ו“שפת-אלים חרישית”. תמונת-נוף זו, שמפינה ידועה היא אשר בארץ זרה לנו, אף על פי כן יחושו אותה לעולם גם ילדי פתח-תקוה וראש-פינה, אם רק ידעו לקרוא עברית. כי ברֵכה זו אשר “בצל של אלון רם, ברוך-אור ולימוד-סער, תדגה לה בחשאי דגי-זהבה” — חלום בהקיץ הוא של נער עברי אמן, חלום הגוּי כל כך ובאופן כזה עד היותו לאמת קדושה, נצחית.
נצחון-נצח ניצח ביאליק אז בשדה-השירה, ועַמו עִמו. ואולם ואולם דווקא באותה שעה, שעת נצחונו הגמור, הוּכה עַמוֹ מכה ניצחת; ואף המשורר, במה שנשאר לו בד' אמותיו, — לא היה מן המנצחים…
הספר השני שבשירי ביאליק כל עיקרו אינו אלא “כליון נפש-דכא, אסירת-חושך, מלאתי-מאויים, תתעטף, תערוג, תפלל”: אהבה! אהבה!
ושוב: גם בשירים אלה, מצד כוחם להביע כה את כל אי-הנצחון, רחוק הדבר מן המפלה. ובכל זאת —
אגיד ברור: המשורר לא חדל להתפלל על האהבה — וחוסר-האהבה, — התאוה לא חדלה לאכול אותו בכל פה. חוסר-האהבה נהפך לקינת-עולם. אין הוא מגלה את כל הדבר הזה, כמו שהיה ראוי לצפות מבעל “דמעה נאמנה”. ואולם הנה בפרק השלישי בלבד של “משירי החורף” מהבהבת לפניו ה“פרוּצה” פעמַים.
“כלה בשרו”, היכן ההרמוניה של “בשר ורוח”? קשה יצרו של היוצר. הר, הר — לא רק נדמה כהר. ואהבה אין. לילית מושלת בכיפה —
תאווה ולא אהבה. הנקשור גם את זה עם הגורל העממי? מסתפינא לומר כך. מסתפינא מפני אַפּריוֹרי, מפני הנחות שגעוניות כאלה. ההיפּוֹתיזה היפּוֹתיזה לאוטו ויינינגר. הוא רשאי. אַפּוֹסטריוֹרי אוֹמַר: כלום טשרניחובסקי ושניאור לא מזרע דישראל קא אתו?
ולאן הביא כל זה? זה כבר הביא ל… ל“מגילת-האש”, פואימה-אגדה זו, שכל פלאי-השירה יש בה (“הבו לד' דוהרים-דולקים, הבו לד' מחול-להט ואש!”), שכל שורה ושורה שלה מעידה על שפעת כוחות, ורק העיקר חסר בה, העיקר, פרי-האהבה: הטבעיות, הנאמנות.
שירת-ביאליק הבהירה, המאירה, המכניסה תמיד סדר ומפיצה נוגה על אופל-חיינו, שירת ביאליק המשוחררה והמשחררת מן הכאוֹס — מה לה ולמגילה זו, שנכתבה בהתאמצות רבה, בקמיצת-שפתיים יתירה, אבל לא במסירת-נפש שבאהבה ושבעבודת-שירה תמה?
על ההתאמצות והמלאכותיות והתוהו-ובוהו שב“מגילת-האש” אולי השפיע גם זמן-היכּתבה: אותם הימים השחורים, ימי התוהו-ובוהו של הריבוֹלוּציה הרוסית עם הספרות הרוסית דאז… אבל הלא גם “הברֵכה” נכתבה בשנת תרס"ה — ומדוע אין שם כל התאמצות לסַפּק טעמים זרים? מדוע אין שם כל משהו דמשהו של זיוף-הטוֹן? מדוע כל היצירה ההיא חותמה אמת קדושה?
אכן “מגילת-האש” הפרובלימה שלה אהבה, ואלוהי האהבה עוין את ח. נ. ביאליק מאז. מאז ומעולם סך את דרכו בסירים…
על “שירי-הזעם” של ח. נ. ביאליק אני עובר הפעם בשתיקה גמורה. שלושה הם: “שמים, בקשו רחמים עלי!” (תרס"ג), “קום לך לך אל עיר-ההרגה” (תרס"ד) ו“ידעתי, בליל-ערפל ככוכב אכבה פתאום” (תרס"ו). תדבק לשוני לחכי, אם אנסה להוסיף עוד מלה.
ואחזור לענין. השיר “הולכת את מעמי” שאחר “מגילת-האש”, שבו ייחתם הספר השני מקובץ-השירים, הוצאת “חובבי השירה העברית”, ושהוא בו השיר היחידי משנת תרס“ז, השנה, שמלאחריה כבר אין שום שירים באותו הקובץ, הוא שיר מיוחד במינו, בשירי-האהבה של ביאליק. יפה הוא וארוך הוא — ואנו, אהה, איננו מאמינים לו! אף רגע לא נאמין לביאליק, כי ככה היה לנפשו, כאשר הלכה היא מעמו. אין זאת, כי ביקש כאן לכתוב שיר יפה, והשיר הוא יפהפה — אבל מה לנו ממנו? הצוואה הגדולה אשר קיבל ביאליק מיל”ג הלא היא דווקא: השקר המרומם אינו בשום אופן טוב מהאמת השפלה. ויהי דברכם, משוררים עברים, מר כמות — אמרו! “ומחיתם במחי יד אחת את קורי-העכביש”! ומה לנו איפוא שלווה קוּרית זו שב“הולכת את”… אם אין שלווה? —
מה שיש פה מספר ראשון (מן הטבע) יכול היה אולי לשמש באיזו מידה ריכּוך לספר שלישי ורביעי (שאלות התרבות והעממיות), אבל לא לספר זה, ספר שני, ספר-“האהבה”. “רוות הרהורי-חטא ויגעת-חמדה — בחיק הלילה תרבץ כל הארץ” — והשלווה מאין תימצא?
ואין שלווה גם ב“שירי-השלווה” שלו האחרונים.
כי משנת תרס“ח, משנת חתוֹם-הקובץ, עד היום הזה, זה תשע שנים, כתב ביאליק תשעה שירים, שירי-השלמה — השלמה תרתי משמע — “ערבית”, “ויהי מי האיש”, “לא הראני אלוהים”, “הם מתנערים מעפר”, “לפני ארון-הספרים”, “חוזה, לך ברח!”, “והיה כי יארכו הימים”, “והיה כי תמצאו את מגילת לבבי” ו”צנח לו זלזל", ובאחדים מהם, ביחוד בשני האחרונים, הוא מגיע לידי שלוות הטוֹן האֶלֶגי, שאין אנו יודעים דומה לו ולמעלה הימנו — ושלווה אין.
ב“ויהי מי האיש”, שבחוזק-ובטוהר-קולו הוא עולה גם על “זריתי לרוח אנחתי” ו“נטוף נטפה הדמעה”, רוטטת, לכאורה, נימה משירי יל“ג האחרונים: “השארת-הנפש” ו”שורש נשמתי“: מעין דאגה לאיש שיבוא אחריו ולזה שיאמר עליו אותו הבא, בן הדורות הבאים. ברם אליבא דאמת, אין פה אלא אמצעי של משורר להביע את האמת האחרונה על אודות עצמו, ולא דאגה למה שיאמרו אחרים. הבוז, שחש לעצמו יוצא-הישיבה בשנות תר”ן, חזר וניעור אצל משורר-הלאום בשנות תר“ע בשיעור נורא ועצום. אין פה אף צל מן ההתפנקות העצמית שבדברים הנכתבים בשביל הדורות הבאים, ובמקום זה — ביטול מוחלט לעצמו, המתבטא — באופן איום ונורא — ב”מלים עקרבים הנושכים מרוע-לב את בשר-עצמם". בכל בית ובית: “בלואי ספר-חיי”… “חרפת חיי”… “קלון ענותי”… (“חרפת-אדם” הוא מכנה את עצמו גם ב“לא הראני אלוהים”).
האם נשמע כאן הד סדק חדש בחיי ביאליק? לא, כמדומה. הרי גם הטון אינו חדש. הוא רק נתעצם יותר, הוא רק נתבהר יותר, הוא רק מסוג של שירה יותר אדירה, יותר אמיתית. אבל המוֹטיב הוא “ישן-נושן, אין חדשה”; “כל עולמי התפורר”… מלפני “על סף בית-המדרש”… בינתים, אמנם, כאשר ראינו, נעשו איזו נסיונות לחַבּץ את הפירורים, והיו ימים של התאחדות עם העם, היו ימים של “שירי-החורף”… אבל עברו הימים האלה.
אמנם, רשות לחשוב, שלולא היה העתיד העממי מעורפל כל כך, יותר נכון, לוּ היו הכוחות העממיים שוטפים מכל עברים וסוחפים את המשורר בזרם גדול, כי אז לא היה בא לידי גילוי כזה של הרהוריו הרעים… ורק עכשיו, עכשיו שאין מקום אלא לביטול-בציבור, ובזה אינו מוצא כל חפץ, מה נשאר לו, אם לא להתפלש באפר ביטול-היחיד ולהציג את נפשו ערומה עם “כל מדוויה הרעים ועם כל כשלונה ועלבונה”?
“ויהי מי האיש” — ידוֹע יֵדע, כי יש דבר-מה המערער את כל “שלוותו” של פאר-שירתנו, האוכל אותו מנפש ועד בשר, ואנחנו לא נדע מה היה לו!
ב“הם מתנערים מעפר” ו“חוזה לך ברח!” עוד אפשר לחשוב, כי הגורל העממי הוא הדבר הזה: שם יש עוד חשבונות עמהם, עם “הלבבות הערלים”. ב“ערבית” עוד יש גניחה מרוסקה על הרקיע, שאף פתקה קטנה אינו רוצה לשלוח, ורמיזת-איבה כלפי החכמים: אוי, חכמים! הגידו אתם! מה? אין מה להגיד? ערב טומטום בא ומפזר אפרו על ארץ ומלואה. ואולם ב“והיה כי תמצאו” ו“צנח לו זלזל” כבר אין כל ענין אל העם הזה. שניהם מוקדשים לאיש “התמים הפשוט, העייף, החלש”, אשר “את האחת שביקש לא מצא”, לא מצא… והוא ישן כזלזל צונח על גדר…
לא לקָחוֹ הרכּב אתו באותו יום-חורף… בינתים נמס השלג — ומגילת לבבו באפר תתפלש…
האם למד לב ביאליק שלווה, כאשר הוא מתפאר ב“הולכת את”? האם למד, למצער, פשרה? האם מתפשר הוא? חלילה! עוד מעולם לא חילחל מריוֹ כמו בשיריו האלגיים האלה. נחשים צפעונים הם אלה בנרתיקי משי לבנים ודקים מן הדקים. ואולם אשר לשירה, היה מצד אמיתם, עדינותם, יושר-הלב שבהם וטהרת הנפש ה“טמאה” שבהם — עוד לא נפגשו שירים כאלה גם אצל ביאליק בעצמו. נשמת האדם בכל הסתערותה להגיד הכל, להאיר הכל, להגיד את המלה היותר אחרונה, מפרכסת פה. שירה זו לא שמעתה אוזן עברית מיום תפילת העני כי יעטוף, ולכן יש אשר כתועים ביער אפל לקראת ניצוץ מאיר מרחוק, כן חרדים אנו לקראת כל שורה ושורה מן השירים האחרונים האלה —
ועוד פעם: אין כאן מצב חדש. אין השירים האלה אחרים מכל שירי ביאליק. הם רק בעלי דרגה שירית יותר עליונה. החוט לא ניתק נתיקה חדשה; הוא רק לא נקשר; הקשר נתרופף, והאפרוח הרך, אחרי סיבובים שונים, שוכב שוב מושלך יחידי ברשות הלילה ומחשכיו…
והחשבון האחרון הוא: שרביט קֵרח, לא ציץ לו ופרח, לא פרי ולא עלה…
גרגיר-הזרע נרקב, נרקב כולו — נשל הפרי — ופרי ועלה אין.
ובעתיד? “יימשכו לילות-הזוועה. לא מנוחה ושנת לו. בדד יתחבט באופל וירצץ ראשו אל כתלו”.
ובמצב כזה —
ובמצב כזה: מה לו לגזעו ומה לו לשוכו?
ההרהור הנורא האחרון שבאחרונים!
יימשכו לילות-הזוועה. הרהורי-לילה. ביום הוא, אמנם, מתנער ועושה כל מה שהורגל לעשות לטובת “גזעו ושוכו”. ואולי גם כצחוק תיראֶה השאלה הזאת בעיניו. מה גזעו נוגע לו — אלא מה יגע לו? הזמנים, שלא נשתנו, נשתנו בכל זאת. כאמור וכמובן, הציבור היהודי מעסיק את כוחות-גדוליו. לא יל"ג אחר “סילוק-שכינה” הוא ח. נ. ביאליק. “נביא” הולך בטל איננו. בתקופת העבודה הלאומית הוא חי — והוא ממלא את חובתו. הוא עושה מה שהוא צריך לעשות. יש גם אשר יתעורר ויגער ברבּוֹ מתוך “חבלי לשון”: הדבר נוגע לו בחייו. כל זה הוא ביום. אבל בלילה יש אשר הוא נפחד: מה לי?.. העם? מה יהיה? לא אדע… לא ידעתי מעולם… וגם… וגם לא נוגע… לא נוגע להעיקר… לאבדָני אני… הן אני אבדתי… העיקר איננו… מה לי ולגזעי? —
וַאֲנַן — מה נענה?
מה נענה — אם הוא לא יענה? אם בפיו אין מענה — לנו מנַין? כלום יש דיבור בפינו בלעדיו? —
ורק זאת נחשוב: אם לו אין העיקר — לנו יש בדמותו אחד מעיקרי-העיקרים; אם אוֹן אין בגזעו להטעימו חיי-עולם, להוציאו מאבדָנו, הנה בו יש האוֹן להגיה מחשכי-נפשנו, בני-גזעו, ולטהרנו בשירתו הנאמנה; ואם לו ייאמר, חלילה: מה לך, ביאליק, ולהם? הנה לנו אין צורך לשמוע מפי הבוקֵר, מה ביאליק לנו: אנו יודעים זאת למדי. —
[תרע"ו. “בשעה זו”, קובץ ב'; החתימה — י. ח. ברנר]
-
מוצא אני לנכון להזכיר לקורא, כי בדרך–ארעי דיברתי על ח.נ. ביאליק במקומות הרבה, וביחוד במאמר “מעולם–ספרותנו” (“רביבים”, א'), “מן המשעול” (“הפועל הצעיר” שנה ד') ו“חבלי ביטוי” (“מולדת”, כרך ה'). והיו הדברים האלה, אשר אני חוזר ורושם כיום בשביל הקובץ הזה, המוקדש כולו לו, ואשר בקירוב להם הרציתי לפני “הדור הצעיר” ביפו עוד בתחילת החורף העבר, כנסיון למילואים. ↩
-
“אל הציפור”, השיר הראשון של ביאליק, שבא בדפוס, ראה אור ב“פרדס” הראשון, שיצא בשנת תרנ“ב, ומתחתיו, מתחת השיר הזה, בספר–השירים, רשום: תרנ"א. את השנה הזאת, שאנו עומדים בה, שנת תרע"ו, יכולים אנו, איפוא, לחשוב לשנת חצי–היובל של כהונת ביאליק בהיכל השירה העברית. מה שנוגע לעבודתו הספרותית של ביאליק בכלל, זו העבודה הגדולה והרחבה, רבת הפארות והפירות, ודאי שהשנה הזאת היא שנת חצי–היובל לה, שהרי בשנת תרנ”א נדפס מאמרו של ח. נ. ב. ל“רעיון–הישוב” ב“המליץ”, וזה היה ה“דיביוּט” שלו. (על אודות זה ראה הביוגרפיה היחידה והקצרה של ביאליק, אשר כתב קלוזנר באחד מלוחות–“אחיאסף”). ↩
-
“ממזרח וממערב”, חוברת א'. ↩
-
מבטא מהשיר ההיתולי “עקבות–המשיח” במאסף “הזמן” של עזרא גולדין. בעל ה“מלות” הוא הרב הנאור הכותב ב“המליץ”. “תשע מלות–לועז שם הפיחַ, הפיחַ – ועדיין לא בא המשיח!”… וייזכר “והיה כי יארכו הימים” שלאחר חמש–עשרה שנה… ↩
-
“ממזרח וממערב”, חוברת ב'. ↩
-
כך מתחיל הקטע מן “המתמיד” במאסף “הזמן” של עזרא גולדין; תחת המלה “בישיבה” נאמר “פה ברחוב”. ↩
-
ואמנם טשרניחובסקי, כוכב–לוויתו של ביאליק, שהתחיל בעודנו נער ב“פריצת גדר”, כלומר במבטאים זרים ומשונים לגמרי, עד שהרבה משיריו של אותו זמן ייכּבדו, כשירת ימי הבינים, למשל, אבל לא ייקראו ולא ייטעמו, הנה כשהתבגר, כשהתוודע יותר אל הישן ונעשה יותר בן–בית אצלנו, ועוד יותר, כשהגיע לגבורות – באידיליות – למד לשפוך את יצירתו בשפת בית–היוצר לנשמת–שירתנו, בשפת “מתי מדבר” ו“תקות עני”, כמובן, אחרי הסתגלותה האמנותית הטמירה של אותה שפה לענייניו המיוחדים של שאול טשרניחובסקי, ואחרי עברה בכור העצמיות האיתנה של בעל “קצתי בקריה” ו“מתוך עב הענן”. ועוד הערה בנדון זה, אם כי חשבתי לחשׂוך אותה לעת אחרת, אבל בקשר עם דברי יעקב רבינוביץ במאמרו “שירתנו החדשה” (“בשעה זו…”, קובץ ב', שנת תרע"ו), כבר איני יכול להימנע שלא לציין, כי ערך הפרוזה של ביאליק ביחס לשירתו הוא ממש כערך הפרוזה של יל“ג ביחס לשירתו. ”מאחורי הגדר“ לגבי ”הברכה“ הוא כ”עולם כמנהגו“ לגבי ”שני יוסף בן שמעון“. בפרוזה של ביאליק, כבפרוזה של יל”ג, הרבה מלאכה מפליאה, כמובן, אבל מלאכה, שאינה מקילה על קבלת הציור ואינה מסייעה להמשך– המחשבה, כי אם דווקא מבלבלת, ולכן גם אם אינה מציגה את הנפש ריקם, הנה “דפוס” בשביל הבאים אחריה אינה יכולה להיעשות. שאינה צריכה להיעשות – אין צריך לומר. הגיבוב של אופני מבטא תלמודיים כמו שהם לחידודא שאצל גורדון אינו בפרוזה של ביאליק, אבל גם אצלו יש המון מלים מדרשיות קשות, זרות, רחוקות ללא הלך–רוח ולהכבדה. חוק ה“ברירה הטבעית” כאילו פרוע הוא פה. ודווקא ב“ספיח”, ביצירה זו העוסקת בחיי–נפשו של ילד, זה ניכר ביותר. ↩
לְשָׁלוֹם־עֲלֵיכֶם
מאתיוסף חיים ברנר
הבטחון, אשר הביע טוביה החולב בנסעוֹ לארץ־ישראל (כתבים, כרך א', סיפור שביעי), כי אדונו וחביבו שלום־עליכם, שפיקח הוא, ודאי לא יעשה “אותה השטוּת”, לא היה, כרוּבּי הבטחונות אשר לטוביה, אלא בטחון־שוא: הוא איננו.
שלום־עליכם איננו. זה “היהודי מכל ימות־השנה” והמשורר האדיר שבאדירים כאחד – בחטיבה אחת – איננו, איננו עוד אתנו; הלך מאתנו; הלך לבלי שוב.
*
שלום־עליכם, משוררו של טוביה, היה, כטוביה, יהודי פשוט; יהודי־משורר אדיר ופשוט. סופר? – כן, ב“המבול”, ב“הכוכבים התוֹעים”, ואם תמצא לומר, גם ב“מיליונים”, וזעיר־שם אפילו, להבדיל, בסיפורי מוטיל בן־החזן ובשלושת הסיפורים האחרונים של טוביה בעצמו, שבהם הוא אוחז במידת־הסופרים שלו, שעלתה בידו; אבל בארבעת הסיפורים הראשונים של הכרך הראשון ובמיטב־יצירותיו בכלל כמעט שלא היה סופר כל עיקר. באלה הוא מֵעֵבר לכל סוגי הספרות, מעבר לכל האסכולות הספרותיות וההגדרות הספרותיות – מעבר ולמעלה מהכל; באלה איננו “סופר עממי”, ואפילו לא “הסופר העממי”, כי אם חטיבה שירית־עממית מיוחדה, עצם חיה מן העם, מן התמצית שבעם.
היש עַם יהודים בעולם? היש אופי מיוחד לשיירוֹת הללו, ההולכות וּבאות? היש לקיבוצים נודדים הללו יחס מיוחד לעולם? היודעים הם לצחוק־לבכות על החיים בדרך מיוחדה להם? היש ברחוב הזה איזו כוחות חיוניים, איזה כשרון־חיים בכלל? כן, כן, ודאי, ודאי! יש ויש –
שלום־עליכם!
“הסופר העממי”, ה“פאָלקס־שרייבער” בלשונו של המנוח עצמו – טוב; נקבל את התואר הזה – באין טוב ממנו. ואולם, ייאָמר עם זה, “הסופר העממי” – לא רק בזה, שיצא מן העם, התהלך תמיד בתוך העם, חי את העם, ידע אותו ותיאר אותו. בזה, אליבא דאמת, לא יפלו ממנו כמעט כל סופרינו, ביחוד מבני־דורו, הגדולים עם הקטנים, המתים והחיים. בעמנו הלא אין שדרות עממיות ובלתי־עממיות (השדרות שנטמעו, שחדלו להיות יהודיות עממיות, הלא אינן יכולות להיכנס בחשבון היצירה היהודית), ומי מסופרינו אינם ילדי־העם וסופרי־העם? עממיוּתוֹ המיוחדה שלו, של שלום־עליכם, היא בזה, שביצירותיו הנעלות אין אף צל של “מסַפּר”, העומד כאילו ממעלה או, לכל הפחות, מן הצד ו“מכַתּב” את העם, את “העם הפשוט”, אלא – העם מתאר בהן את עצמו על־ידי שלוחו כמותו. העם אצל שלום־עליכם הוא לא נסתר, כי אם מדבר בעדו, אינו שופר אל חכּוֹ, כי אם מדבר ממש מתוך גרונו. זו אינה “עממיות מסוּגננה”. חלילה! לא תהא כזאת בשלום־עליכם, שלא רק שלא חפץ לדעת מסיגנוניות, אלא שבאמת לא ידע גם מסיגנון. “טוביה החולב”, “מנחם־מנדל בעל־החלומות”, וכי יש בכל החמודות האמיתיות האלה מן ה“סיגנון”, ממה דמתקרי “סיגנון עממי”? חלילה! אמנם התרגום שלהן לעברית (המגדיל, מצד אחד, את חלקן השירי לעולם הבא, בעשותו אותן ליותר כוללות, ליותר מובנות לבני גיטאות שונים ודורות שונים) גם מסַגנן אותן במקצת: על כרחו; באונס; “חן המקום” הלשוני גורם; אסון שפת־הספר גורם; כלי שמשתמשים בו אך לקודש. ואולם אין זה יכול לנגוע בעיקר מהותו העממית של שלום־עליכם, שהוא מן החול, מן היום, מן היתיר על “רוח־הקודש” ומן הלמעלה על המסוגנן. חיי־עם כמו שהם לפנינו, חתיכות שלמות מהם, חתיכות חיות, ממללות ישר מן הגוף, לא עממיות ספרותית ומסוגננה.
אכן, לשלום־עליכם הגדול לא היה סגנון – לא היה לו צורך בו; לא היו לו גם “אמצעים” אמנותיים ידועים – אותם ה“אמצעים” הבאים בדעת ובחשבון; לא היו לו גם “רעיונות” – רעיונות על החיים. העם מדבר בעד עצמו ביצירותיו האמיתיות (לאפוקי החיבורים הרבים, אשר חיבר ברבוֹת משנות־חייו למטרות שונות) – החיים חושבים בהן בעד עצמם. חיי־העם־מפקידים את עצמם ביד חוּשיו העֵרים ונותנים לו בעצמם את האמצעים לגילוּים, עד שהוא, “שלוחו של עם כמותו”, אינו אלא כבעל־פקדון נאמן. הוא, “ההוּמוֹריסט היהודי” (גם זה התואר, שהיה חביב על המנוח!), אינו עומד מן החוץ ומהתל לחיים כמו לדבר זר; הוא גם אינו מלגלג כעומד בפנים, המתכוון להשתחרר מן הסבל הנורא על־ידי עקימת־שפתים. הוא אינו מן המתרחקים ואינו מן המתפּרצים. החיים מסרו לו עט, עט־זהב, והם צוחקים על עצמם דרך עטוֹ – והוא מה?
הוא, בעל־העט, יש, אמנם, שלא הסתפּק בזה, יש שהתאווה להיות גם בעל־רעיון, “אינטלקטואלי” (כפרץ, לכל הפחות), להציג פרובלימות (“מפוזר ומפורד” ועוד), להבליט הבלטה יתירה, כדומה, למשל, את רגש הצדק המוחלט של הכתריאלים ואמונתם הנשגבה בנצחון־האמת (סוף “דרייפוּס”), להבליע, למצער, איזו “כוונות”, כבדרך־אגב, כמו שעושה הסבא: “אחינו בני ישראל יושבים ברכבת־הקיטוֹר להנאתם ונוסעים למוסקבה וחוזרים שוב לכתריאלובקה” (“עיר־הכתריאלים”). זת אומרת: כתריאלובקה. סוף־סוף, עומדת בטבוּר־העולם ואין מנוס ממנה. וצריך להוסיף: באידיאולוגיה, שהרי במציאות הכל נודדים לאמריקה (“ברית־מצוה”). ומאידך גיסא: “חייב אדם לכבוש מקום” וכו' (שם, ע' 11). כלומר: “ימות־המשיח”, רומן, וקונטרס: “למה ליהודים ארץ?” וכו' וכו'. ברם, לא בכל אלה יבוקש סוד־גדולתו. כי בכל אלה כבר אינו הסטינוגרף בחסד־עליון של “טוביה החולב”, כבר אינו חזיון עממי טהור, כי אם כבר יותר מזה, היינו פחות מזה: חזיון ספרותי, רק חזיון ספרותי. בכל אלה כבר הוא סופר, רק סופר.
וסופר, רק סופר, היה שלום־עליכם גם במקום אחר: בהרבה מסיפוּרי־הילדים שלו. אף כאן, כמו ברומניו הטובים הראשונים: “סטֶמפּניוּ” ו“יוֹסֶלה סוֹלוֹבֵי”, אינו המגַלה הגדול (מה שהוא בלי ספק בטוביה ובמנחם־מנדל, הנעוצים עוד בביכורי־פרי־עטוֹ: “שימֶלי והדוֹן־קישוֹט ממאזֶפּוֹבקה”), כי אם רק המספר בעל־הכשרון, העושה צירופים שונים בכדי לעשות רושם ידוע. הצירופים הללו נעשו, אמנם, בתוקף אינסטינקט אמנותי, ולא מתוך חשבונות אינטלקטואליים ולשם מטרות שכליות, פֶּרֶציות. ואולם, איך שיהיה, והם הנם כבר באיזו מידה בגדר עשיה, גדר שלא יחוּל על העיקר שבשלום־עליכם, על שלום עליכם העיקרי…
*
כן, מנקודת־ההשקפה של אַמת־המידה הספרותית, הנה סיפוּרי־הילדים של שלום־עליכם הנם מתנה יקרה לספרותנו ולחוג קוראיה הבלתי־מגודלים. זהו חומר־קריאה מזין, מבריא. ממני ילמד הקורא הצעיר דמיון, ש“יסודתו בהררי־קודש”, בהבנת חייו של אחר ובהשתתפות בצערוֹ של אחר. ממנו ילמד יחס של בדיחות־הדעת בלי בדחנות, של היתוּל בלי זריקת־מרה, בלי כעס, של חיבה וטוב־לב, בלי כל כינויי־לוואי. כי הנה אף הזקן “מוכר־הספרים” אוהב את “שקציו”, אבל עם זה ראוי וצריך תמיד להזהר מפניו, הקפדן, שלא יתן בך פתאום את העינים ותיעשה לגל של עצמות. הוא, כשהוא פותח בעיירותיו בעלות השמות: בטלון, כסלון, קבציאל – אז אך הישמר לך ושמוֹר את נפשך! לא כן הדוד הוותרן מכתריאליבקה, ממאזֶפובקה, מיאֶהוּפּאֶץ… הוא לא ידמה ולא ישווה לסבא. נוראות אין בעיירותיו ואף הוא לא יעשה לך כל רעה. “שלום־עליכם” – “עליכם שלום!” אב רחמן ליתומיו ו“רבי קרוב” עליז. זהן מין הֶרץ הֶרצנהֶרץ מן ה“איזמל” – אין תוכחות בפיו. אך טוב ישכן עמו סלה. ילד־ישראל אתו יחיה ובו יתפאר.
ברם, סיפורים אלה של שלום־עליכם הרי אינם רק חומר־קריאה מופתי בשביל הילדים – הם רוצים להיות יותר מזה: סיפוּרים מחיי־הילדים. ומצד זה ערכם מוגבל, מצד זה אינם יוצאים מתחום־הספרות הצר. כי כאן אין טוביה ומנחם־מנדל מדברים מעצמם, – כאן יד המספר באמצע; כאן כבר סיגנוֹן של סיפוּרים מסוג ידוע, מסוג טוב, כמובן. אבל מסוג. כאן, לפיכך, אין אותו ההוּמוֹר שב“מעשי־נסים”, ברכת־שלום־עליכם, ההוּמוֹר הנובע מאליו, ההוּמוֹר הטבעי, היסודי, הארצי והטהור כעצם השמים לטוהר, בלי בדיחות זולות, בלי אפקטאציה, ההומור, שהחיצוניות שלו כולה פנימיות ונפשיות, כי אם הומור ממדרגה שניה: מכוּון, מעוּשה, יותר נכון: הרצאה סנטימנטאלית־הוּמוֹרית של גדול, המספר על עולמם של הקטנים או המעלה עלילות מזכרונות ימי־קטנותו. המתיקוּת מרובה בהכרח בהרצאה שכזאת על החיוניות והבלתי־אמצעיות, ואף הפנימיות, לכאורה, של ההומור הזה אינה, באמת, אלא חיצוניוּת. אפילו לנער מוֹטיל בן־החזן, זה הנער המגודל והבקי בהוויות־העולם, המדבר ומספּר בעדו, (וזה, אמנם, המעוּלה במקצוע־הספוּרים הזה של שלום־עליכם), מסייע המחבר בכוונה על כל פסיעה ופסיעה ועושה את כל הענין לדבר שבספרות.
מצד זה, מצד הפרצוף הספרותי, הילד העברי של שלום־עליכם הוא, אמנם, ילד חדש אצלנו באיזו מידה. מן הסבא למד שלום־עליכם לבלי קרב אל הילד כמלמד־החדר אלא כמחנך־אָמן, היודע, שעולמו של הילד, עולמו הילדוּתי, חשוב ביותר דווקא בזה שהוא עולם מיוחד, עולם לבדו, ואינו עולמם של המגוּדלים. ואולם, יתרון המשורר המנוח בזה, שהוא כבר אינו רוצה להוכיחנוּ וללמדנוּ דבר על־ידי העולם המיוחד הזה, כי אם רק לעַנג את נפשנו בדשן שירת־הילדוּת ולהנוֹתנוּ הנאה ממשית, שלום־עליכמית, מהבריות הנאות והקרובות, המוצגות לפנינו, שבשמחתן נשמח ובצרתן לנו צר. ויתרון גם לילדיו על ילדי הסבא, שהם אינם רק “יהודים אוּמללים” כהרשלי וכמשה־יוסי, שהם אינם אומללים כלל. חידוש זה אינו מִצעָר. הילד של שלום־עליכם אינו לא הרשלי ולא משה־יוסי, ואף לא חבריהם: “הנפש הרצוצה” של ש. בן־ציון, חפני בעל־דמיון של פייאֶרברג, הצמח העזוב – ה“ספיח” – של ביאליק, והתמים המתנועע של טשרניחובסקי (וֶלוֶלה־שוטה). בן־החזן וחבריו, למרות כל ההרפתקאות השונות העוברות עליהם, אינם אומללים ככל אלה (אמת, גם הגדולים אצל שלם־עליכם אינם אומללים כל כך…). הפּחד מפני הכלבים וההתרחקות מכל בעלי־החיים לא יגרוֹס מוטיל, שהוא והעגל הנם החברים היותר טובים. השניוּת והקרעים שבין התורה והחיים, בין הדמיון והמציאות, גם כן לא יחשיכו עליהם את עולמם. ילדיו של שלום־עליכם, אלה ילדי החזנים, החנוונים וכו' יודעים יותר מטיפול אם רחמניה, מאשר כל ילדי ספרותנו מן הדור הקודם, שברובם הגדול הם חניכי־האב, הנמצאים תחת השגחתו התמידית של אביהם הרב, השוחט, המלמד, ושומרים את כל פקודיו – פקודי התורה חמוּרה…
כן, שלום־עליכם ניגש כראוי; ואולם דא עקא, שניגש, שכאן, בסיפורים האלה, ניגש בעוד שלטוביה ולמנחם־מנדל לא היה צריך לגשת כלל: הם היו תמיד אתו, הם היו ה“סטיכיה” שלו (מימי כתיבת “שימֶלי והדוֹן־קישוֹט ממאזאֶפּובקה”, שהזכרתי למעלה: במוֹטיבים הראשונים של הסופר, בכוחו וראשית אונו היצירתי, תוּכּר הסטיכיה, כלומר, האיתנוּת והאֶלמנטאריוּת שבו). וכמן כן, חידש לנו שלום־עליכם, ודאי שחידש בסיפוּרי הילדים שלו, הציג לנו בהם כעין פרצוף חדש: ילד בריא, שמח. ואולם דא עקא, שגילויים פסיכולוגיים אובייקטיביים היו למעלה מכשרונו הספרותי של שלום־עליכם. ולפיכך בעת שביצירותיו מחיי הגדולים – באלו שנוצרו בכוח־הפקדון של העם קא עסקינן – נתן גַלריה שלמה של פרצופים: הפרצוף המשובח של ההמוני היהודי ובני ביתו (“טוביה”), הפרצוף המגוחך של ה“זבין וזבּין תגרא איקרי?” (“מנחם־מנדל”), הפרצוף של בעל־הבית הכתריאלי (“נחלת ה' בנים”), הפרצוף של האוּטוֹפּיסטן הכתריאלי (“אלמלי הייתי רוטשילד”) וכו' וכו' וכו' – הנה פה, בסיפורים מחיי הקטנים, במקום שהיה צריך להיעזר רק בכוחו הספרותי, אין שפע; כל הפרצופים צורה אחת להם, ואף בהיקף הצר של נפש הילד האחד, בצרכיו ובשאיפותיו של גיבורו הקטן לא גילה כל עולמות (כאשר גילה במסירת ילדו הגדול של טוביה, או כאשר עשה ביאליק ב“אני ופי התנור”), כי אם רק נתן סיפור או ציור, שההכל הילדותי־העולמי אינו מתבלט מתוך הפרטים של ענייני הילדים, למרות מה שהפרטים האלה נמסרו ברגשנות, ב“הוּמוֹר” ובחשיבות סיפורית, כיאות לסיפורים מחיי־הילדים.
בהיר ושקוף הוא הסבא, סופרה של היהדות הרוסית, אין סוֹדיוּת ואין מסתורין בכתביו, ואף על פי כן מי שיראהו, מי שיראה את בעל האגדה והמדרש הזה, ויציגהו לעומת בנו ונכדו, לעוּמת הרואה של היהודים הרוסים, של אוכלוסי ישראל ברוסיה יאמר: בּרוך חכם־הרזים! כי לעומת שלום־עליכם, ייבּדל בין החיים למתים, אף הוא, מנדלי זקננו, יחיה, איש־הרזים הוא, מחפש ומורה־דרך ובעל־הלכה. בעל־האגדה האמיתי, שזכה למשוך את לב בני עמו ולהסב להם תענוגים מחַיים, בלי טענות ומענות, בלי כל פלפולים ודרשות, הוא זה האיש, אשר זה עתה ליוונוּהוּ לבית־עולמו. כדברת הקדמונים: “רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם – למד אגדה”, כך אנו יכולים לומר על פי קברוֹ הרענן של המת הגדול: רצונך לדעת את ההמון היהודי – לדעת עד היכן מגיעה מעלתה של כתריאלובקה הקיימה והנמוגה וההמוני היהודי היושב בה והיוצא ממנה – קרא את כתבי שלום־עליכם, הכֵּר את “טוביה החולב”, את טוביה זה, שבכל מקום שהוא נמצא עכשיו אפשר שהוא יושב ומשׂיח את דאגתו במזמור־תהילים על פּאני שלום רבינוביץ, אדונו וחביבו, כי לוּקח מעל ראשו ואיננו.
[סיון תרע"ו, “בשעה זו…”, קובץ ג'; החתימה – י.ח. ברנר]
שניִם
מאתיוסף חיים ברנר
מרשימה של אשתקד
…ובשעה זו יש אשר נסב לבנו רגע מכל הנעשה והננו מעלעלים – זעיר פה זעיר שם – בזכרונות דברים שנעשו… – ״שנעשו״?.. גזירות־תתנ״ו? – – – או הטביחות בנמירוֹב, באוּמאן? – – –
…לא. כי לא לשם היקש מן העבר על ההוֹוה או על העתיד אנו מעלעלים כיום ב״כרוֹניקוֹת״; לא לשם ״סימן לבנים״ מ״מעשי אבות״, אלא כך, בעלמא – חוסר־תכלית גמור לעלעול זה…
אנו אומרים: ה״אבות״ – אבל הללו, שבזכרונות־דבריהם אני מעלעל במקרה הפעם, הרי אינם אבות לנו כל עיקר; אנו אומרים: ה״מעשים״ – אבל הללו לא אצלנו ולא בעולמנו נעשו, אם כי אנשים מאתנו עשום…
ואם תאמרו: הנה ה״סימן“, הנה ה״סימן” ל״נעשה״ עתה… – יִלָחש לכם: ״סימנים אלה, בכלל, למי יש עוד צורך בהם? וכי לא הכל ברור? וכי לא הכל כבר ״אלפא־ביתא״? וכי אין – בבחינה ידועה – ״מעשי בנים״ סימן לאבות? באמת אמרו: גם ״כרוֹניקוֹת״ אין עוד יותר… יש ספרים, חדשים (אמנם, לא בעברית), ובאותיות מאירות – וכל הרוצה לעלעל יבוא ויעלעל…
…ומי יודע, אפשר, שבחוסר־התכלית של העלעול שלנו, דוקא בזה, גם כל ה״סימן״ המבוקש; כלומר, כל הסמל… הסמל של ה״אין־מה־לעשות״, הבוקע ועולה מעברים — — —
– – – – – – – – – –
…ובכן — שנַיִם. אחד רחוק, בן תקופה רחוקה קצת ובן ארץ מרוחקה, ואחד קרוב, בן־דורנו ובךארץ־מולדתנו. האחד – איזה שֵׁם מאנציקלוֹפּדיה, איזה חיים סַלוֹמוֹן, שׁאף שׁם עיר־מולדתו הפולנית־הפרוּסית ליסא (שבה, לכל הפחות, ״חנה״ מחברו של הסידור ״דרך־החיים״) משתכח על־ידי סברת היש אומרים, כי לא יהודי פולני היה סַלוֹמוֹן, אלא ממשפחה יהודית־פורטוגיזית1; והשני – השני כמעט מיודענו הוא, גרשוני, גריגוֹרי ממשפחת הגרשוני שבמינסק ו״נכתב״ של שאַוול. האחד — פעולתו היתה באמריקה, בתקופת ואשינגטוֹן, ושם גם מנוחתו כבוד; והשני – עבודתו ברוסיה־האֵם בימי פּלֶבה וחי ומת – לאחר שׁנמלט מסיביריה דרך יאפּאן – כמעט לעינינו…
ועל גורלם שׁל אלה השׁנַים – מִסִפרֵי הזכרונות השֹונים, אזננו, לכשנרצה, קשבת דבר־מה…
– – – – – – – – – –
…בשנת 1776 הסיע הגנראל ואשינגטוֹן את חילו מניו־יורק, וחיל־צבא־בריטניה הבקיע העירה. אז התחילו הכובשים, כמובן, לענוש, על פי דרכם, את המורדים בהם. ושם, בין כתבי־ההאשמה המרובים, ש״נאפו״ בין־לילה, היה גם כתב אחד על אודות ״מרגל״ אחד, שואשינגטוֹןֹ, ראש ה״מורדים״, השאיר אותו בניו־יורק, למען שלוֹח אש באניות־המלחמה של הבריטאנים ובאוצרות הנשק והמזון אשר להם. ה״מרגל" היה יהודי, שזה לא כבר בא לאמריקה מפולין, התיישב בפילאדלפיה, שלח ידו בעסק־הכסף ועשה הון רב. כיצד היה יכול איש כזה, שבוודאי לא הריח ריח אבק־שריפה מימיו, להישאר, בפקודת ואשינגטון, בכדי לבצע זממו הצבאי של זה – למחברי כתב־ההאשמה פתרונים. איך שיהיה, וסיר הנרי קלינטוֹן, המצביא האנגלי, אסר את המרגל בכלא, נתן את גווֹ למַכּים וחרץ עליו משפט־מוות. אך בהשתדלות גנראל אחד, שמצא חפץ בשבוּי היהודי, שׁידע הרבה שׂפות, נמסר למפקד חיל־הֶסֶן, והלה מינה את סַלוֹמוֹן לממציא־מזון לפקידי־הצבא. סַלוֹמוֹן נשאר בלבו נאמן לאמריקה, והיה לעזר גדול לאסירי־המלחמה האמריקנים, תמך בידם בכסף וסייע ל״בריחות״ שונות שלהם. מלבד זאת התאמץ לפַתות אחדים מהאופיצרים שׁל צבא־הסן, כי יעזבו את עבודתם לטובת אנגליה. ויהי כאשר נודעו מעשיו אלה לשלטון הצבאי הבריטאני, ויהי, כמובן, כפשׂע בינו ובין המוות. אך על־ידי שוחד־כסף הרבה עלה בידי ״המרגל הצבאי״ ר׳ חיים למַלט את נפשו.
בשנת 1778 פנה הנמלט ממוות לקונגרס האמריקני במכתב, שבו סיפר את כל אשר עבר עליו בשביה, ואותו הוא מסיים כך:
״על פּי המאורע הזה נהרסו לכותב מכתב־הזכרון הזה כל אשיות־מסחרו והיזק גדול העולה לסכום חמשת אלפים ליטרה שטרלינג הוסב לו. אשתו וילד בן חודש עודם נמצאים בניו־יורק ומחכים לשעת כושר בכדי להימלט משם בידים ריקניות. במצב הזה יבקש כותב המכתב הזה לתת לו איזו משרה מסחרית, אשר תתן לו את היכולת לפרנס את בני ביתו״ – – –
רק זה. ואולם ״הקונגרס הנעלה״, כמובן וכנהוג, לא נענה לכותב המכתב, והלה צריך היה להתחיל הכל מחדש. הוא שלח ידו במסחר הכסף והשטרות שבין אמריקה ופראנציה ואמשטרדם, ושוב עלה לעושר גדול. ובשנת 1782 רשם רובּרט מוֹריס, שר־הכספים של המרידה הנמשכת, בספר־זכרונותיו: ״שלחתי לקרוא לסלומון וביקשתיו, שישתדל בכל האמצעים להשיג כסף״. וכעבור שני ימים: ״הסרסור(!) סלומון בא, ואני הפצרתי בו שלא ינוח ולא ישקוט עד שישיג את הכסף ועד שׁימצא עצה איךְ להמציאו לידי״. וג׳מס מֶדיסוֹן, מי שׁעתיד להיות הפרזידנט של ארצות־הברית אחר הנצחון, כותב לפני הנצחון: ״זמן־מה הייתי צפוי לנדבת לבו של חיים סלומון, הסרסור היהודי״. לפי הטוֹן של המכתב ושל אחרים כיוצא בו, נקוּד על ״נדבת לבו״ ולא על ה״סרסור״.
כי הסרסור הנדיב הזה המציא כסף, מבלי שיקבל גם את הקרן וגם את הריבית, לא רק לשר־הכספים מוֹריס, לא רק למיועד להיות פרזידנט מדיסון, כי אם כמעט לכל הפאטריוטים, היוּריסטים, הגנראלים של התקופה הגדולה ההיא. כי נואלו כל השרים הגדולים ההם ולא יכלו למצוא בימי המשבר ההמה את הכספים העצומים שהיו דרושים להוצאותיהם ולפעלם. כל מי שנמצא ״מזומן״ בידיו אז, שכב כעכבר על דינריו, ורק ״הלואותיו״ של המלוה בריבית היהודי עשו למדיסון ולמוריס את כל הכבוד אשר נחלו, סוף־סוף. כי גאון בפינאנסים היה ר׳ חיים וידע לבראם יש מאין; ולא זאת בלבד, כי אם גם בעל לב רחב ואוהב ומוקיר חופש – כך, למצער, יעידו עליו הסופרים היהודים האמריקנים בבואם לקבּוֹל על היפּקד מקום חיים סלומון בתולדות המרידה; יעידו – ועל פי הודאת בעל־דין. כי אם, אמנם, בפומבי, באופן רשמי, לא הזכירו לאחר כך כל ״ידידי״ סלומון את ״היהודי הסרסור״ לברכה בעד ה״חסדים״ אשׁר עשׂה להם; אם, אמנם, ״לוֹוֵי״ סלומון, לאחר שׁביצעו את מעשה ההתקוממות שלהם על־ידי ״הלואותיו״, לא זכרו את ה״מַלוה״ וישכחוהו, הנה נשארו מקומות ומבטאים הרבה במכתביהם הפרטיים של רמי־המעלה האלה, שדורשי־רשׁוּמוֹת יכולים להתגדר בהם ולהפיץ על פיהם אור בדבר אידיאליותו האמיתית של הבאנקיר היהודי, נדיבות־לבו הגדולה והיחוסים הנעלים ששׂררו בינו ובין שרי אמריקה בעת ההיא…
ושם, בדרך אגב וכלאחר יד, יסוּפּר:
בשנת 1783, כבר אחרי המלחמה והנצחון, אחרי שנכרתה ברית־שלום בין ממשלת אנגליה והריפובליקה של ארצות־הברית המשוחררות, בשעה שהשפעתם של ״ידידי״ סלומון על חיי המדינה החלה בכל תוקף, הפנה סלומון את לבו מחסדיו ללוחמים בעד השחרור — חסדים, שאולי כבר לא היה צורך בהם — ״נבדל״ מעל המשחררים־המנצחים ודאג — כמו בפעם הראשונה אחרי הימלטו מחרב־האנגלים — לעשות דבר־מה לביתו. הוא עוזב את אמריקה ונוסע לאירופה, אך לא לאורך־ימים. הוא ממהר לשוב ועולה על המיטה אשר ממנה לא ירד. ובמותו אינו משאיר לבניו אחריו כלום מכל הרכוש הרב אשר רכש.
אין ירושה!..
ימים אחדים לפני מותו — והוא אז בן מ״ד — עוד הריץ מכתב מניו־יורק לסוכן־ביתו אשר בפילאדלפיה, בו הוא מביע תקוָה לחדול מעסקיו למען תת מנוח לנפשו, כי עייף הוא ואין כוח לעבוד עוד; בו הוא גם מזכיר את הסכומים העצומים, שפקידי הממשלה חייבים לו…
באיזה טוֹן הוא מזכיר את החובות האלה – אם בטוֹן של אדם הדואג לאיבוד־דמיו או בטוֹן של סוחר העושה בילאנס לעסקיו – את זה סתמו סופרי הזכרונות.
איך שיהיה, החוב לא נפרע והעסקים נפסקו. נפסקו מאליהם. אדם דואג לאיבוד־דמיו ואינו דואג לאיבוד־ימיו. האנוֹש האָנוּש סַלוֹמוֹן לא האמין, כי כה ימהר המוות לבוא, ואולם ההתאמצות היהודית, התאמצות־העצבים העוברת כל גבול, להשיג כסף בשביל שר־הכספים ויהי מה, או, נאמר: להתגבר בשארית־גבורה, ובלבד להניע את הגלגל במכונה הזרה – ההתאמצות הזאת פקעה, סוף־סוף. העשיר היהודי המנצח־הכושל מת בעניוֹ.
– – – – – – – – – –
בשנת 1903, בערב המלחמה היאפּנית, גברה התנועה הריבולוציונית ברוסיה. נהרגו בידי ״טירוֹריסטים״ מן ״האוֹרגאניזאציה הלוחמת״ המיניסטר סיפּיאגין והגוּברנאטוֹר בּוֹגדאנוֹביטש. ובתוך הנאסרים הרבים, שאסר השלטון הרוסי בעקבות העלילות האלה, היה אחד מראשי המפלגה, גריגורי גרשוני2.
הוא נאסר פתאום – ולא ידע על יסוד מה נאסר, בעד איזה חטא ״מחטאיו״ הרבים; הוא לא ידע, כי האורב לו יושב בחדר לפני ולפנים: אַזֶף. גם בספרו, אשׁר כתב, עדיין אין הוא יודע זאת. הוא, כידוע, עד יום מותו היתה משוגתו בדבר הצַדיק אַזף אתו.
אסור באזיקים הובא אל מבצר־פּטר־פּאבל. לשופטיו ולמעַניו לא נענה. משׁפטו היה ברור; דתו אחת – לתליה!
חדר־בור. קור וחושך. טחב וקטב. דממה נוראה. אין קול אדם. וכך עוברים ימים, שבועות וחדשים – עד ה״משפט״. באים אליו – רק להודיע, שפלוני ואלמוני מחבריו האסירים, אשר בטח בהם, בגדו במפלגה ומסרו את כל הסודות לאויב, לממשלה…
וידיו אסורות; ואין מושיע.
פּלֶבֶה – פּלֶבֶה בעצמו! – מבקר אותו פעם בבית־כלאו. ה״משנה למלך״ הרוסי ניסה את כוחו (ושמא גם פה יד אַזף באמצע? אפשר ש״מקורבו״ זה השׁיאוֹ ללכת אל גרשוני?): אולי יעלה בידו להניע את ״לב״ המורד העקשן, להרך קצת את הלב הקשה של זה? אבל לשוא! פלבה שב מבית־האסורים כלעומת שבא. אין פשרות. גרשוני במרדו עומד!
– אולי יש לו דבר־מה לומר לי?
– לך?!
אחר כך מתחילים לבוא אל השבוי טאראסאֶביטש ומאקארוֹב (שניהם אנשי־שם בשלטון הרוסי). אדם צעיר שכמותו למה ימות?! — הם מדברים על לבו — הממשלה רוצה להתיר את ה״עניבה״ מעל צוארו. הממשלה רוצה להשאיר אותו בחיים –
– בתנאי?
– בתנאי… רק זה… בתנאי שיודה, כי חבר הנהו למפלגה הלוחמת. הן בין כה הממשלה יודעת מפי חבריו, כי הוא הוא הראש. ולמה יתעקש שלא להודות על זה, אם בעד הודאה זו בלבד נכונה הממשלה לרחמהו שלא להמיתו?!
לגרשוני היו ידים לחשוב, שהוראתו זו אינה נחוצה למיניסטריון של היוּסטיציה אלא בכדי להקל את סידור כתב־ההאשמה, בשביל איזו פורמאליות ואולם הוא ענה:
– לא.
– מדוע? מה איכפת ליה?!
– פשוט מאד, — ענה הריבולוציונר — חיים תחת מוות זהו שכר טוב מאד בעד הודאה קלה, שאינה מעלה ואינה מורידה. לא היה צריך לעמוד על המקח! ואולם אם הודאתי זו נחוצה לממשלה מאיזה טעם שהוא – נאמר: בשביל דעת־הציבור – עד שהיא נכונה אפילו לתת לי שכר טוב שכזה – חיים – אות הוא, כי אסור לי למכור לה כדבר הזה!
וכבוא אליו שליח־הממשלה שוב לדבר באזניו על הטוב בשבילו, הוא עונה:
– טוב בשבילי לא החיים ולא המוות, כי אם כל מה שטוב בשביל העם העובד, בשביל הריבולוציה. וטוב בשבילכם הוא כל מה שגורם רעה לריבולוציה. כל עניני־שיתוף אין בינינו ובין הממשלה. את החיים מידי פלֶבֶה אין אני מקבל!
אגב: הד מבטאים כעין אלו של מסדר מעשה־סיפיאגין צילצל לאחר שנים אחדות גם בתשובתו של בּוגרוֹב הורג־סטוֹליפּין, כשבאו לפניו ב״הצעת־חיים״: ״מה חיים? עוד עשרת אלפים נתחי־צלי וקציצות?״ ואולם גריגורי גרשוני3 באותו מעמד הוסיף ״עוד זאת״:
– אני הנני יהודי. במחנה שלכם בטוחים, שהיהודי רק מעורר למרידות, ובעצמו פחדן הוא ונכון לוותּר על הכל בכדי למַלט את נפשו ממוות. אני רוצה שתעמדו על טעותכם. יעשה פלבה את שלו — אני את שלי עשיתי!..
וכך עוברת כמעט שנה שלמה מיום המאסר עד יום המשפט — עוברת שנה ב״עינוי־הדין״ ובעינוי־הנדון. אבל בינתים נודע לו לגרשוני ביום אחד מפי פרקליטו, שהרוסים מוּכים במלחמתם עם היאפּאנים.
״שיחתנו — הוא כותב בספר־זכרונותיו הנזכר — סבבה על ציר המאורעות האלה, שלעומתם נדמה כל הענין שלנו, כל ה״פרוֹצס" שלי כל כך פעוט… הורגש, שאיזה דבר הולך וקרב, איזה דבר איום, איזה דבר מעיק ומוֹגֶה עד לאין חקר, אלא שהוא יכול למלא במדינה תפקיד של רעם, אשר יעורר ישׁנים ואשׁר ישׂרוף ויכלה את המַסווה שׁעל פני הרֶז’ים של שלטוךהיחיד, למען יראו הכל את הפנים ההם כמו שהם. או אז תבוש הארץ וחרפה תכסה פניה על האליל אשר עבדה לו ואשר בטחה בו״.
סוף־סוף, בא גם יום־הדין ועבר. ושוב מתחילים שופטיו של גרשוני לדחות את יום־המוות ולדבר על לבו שיפנה בבקשה אל הקיסר בעצמו לחננו. הן בשכר ובעונש בעולם הבא אינו מאמין — מדבר אליו מאקארוב בלשון רכה — ולמה יבחר במוות מבחיים, על לא דבר?
גרשוני בחר, כמובן, במחנוק מאשר לפנות לקיסר־רוסיה בבקשה. שבועות רבים עברו עליו בציפיה למוות. לילה לילה היה שוכב ומחכה, שהנה יקחוהו, יוציאוהו ויתלוהו. ואולם התלינים לא באו. התלינים דחו את הוצאת גזר־הדין לפועל מיום ליום (ואולי גם בזה השׁפעת אַזף על פלֶבה היתה באמצע, והוא לא ידע?), וסוף־סוף, באו והודיעוהו: חסדי המלך כי רבו! לא מיתה, כי אם עבודת פרך עולמית!
והוא הועבר לשליסלבּוּרג.
שם, אחרי י״ב חודש של עינויי בדידות שליסלבּוּרגית, נפגש, לגודל שמחתו ואשרו, באסירים אחדים ממפלגת ״רצון־העם״, אמה של מפלגת גרשוני, אותה ה״נארוֹדנאיה ווֹליה״, שבפוֹגרוֹמים של שנות השמונים ראתה אתחלתא דגאולה…
ובינתים התחילו ״ימי האביב״ ו״ימי החופש הגדולים״ ברוסיה, ימי שנות 6–1905, אחרי הריגת פלבה, והתקוָה אצל גרשוני וחבריו לשוב לחיים נתעוררה —
אבל התקוה, כידוע, לא באה. רבות מחשבות היו בלב, ועצת הגורל היא קמה.
– – – – – – – – – –
ובכן — הגורל! מלה סתומה ועמומה זו, שממנה אין מנוס מדי דַבּרנו בעניני חיים חשׁובים.
כן, גורל הוא. ואצל השנים שלנו, אבי־האב ונין־הנכד, אחד היה.
אבי־אב ונין־נכד. כי כשלושת יובלי־שנים יפרידו ביניהם, בין השׁנַים האלה; ויָמים ויַמים יפרידו גם בין מעשׂיהם. זה עזר לשלטון אחד כלפי שלטון שני, זר, וזה ביקש לעזור לעם, לעם נרמס ברגלים, כלפי שלטונו הוא עצמו, שהוקם עליו מתוכו. זה נתן את ממונו, בעיקר את ממונו, וזה נתן את נפשו, רק את נפשו. זה היהודי השולחני מן המאה הי״ח זיין את המרידה של השלטון האמריקני כלפי השלטון האנגלי בכספים העצומים שהיו נחוצים לה בשעת משבר; וזה היהודי האינטליגנט מסוף המאה הי״ט וראשית המאה הכ' זיין את הריבולוציה של העם הרוסי כלפי ממשלת־הדמים שלו בכוחות אינטלקטואליים ובבּוֹמבּוֹת, שהיו נחוצים לה…
לא ראי זה כראי זה — הצד השווה שביניהם, ששניהם היו גיבורים, בעלי כשרון אורגאניזאטוֹרי ענקי, שניהם גדולי־נפש ועדיני־לב עד לאין שיעור; שניהם, הזרים, עשו בשביל האומה העיקרית מה שלא עשו מאות ואלפים בנים עיקריים, ושניהם הלכו ערירים, באין יורש…
כי גורל ירושת השנַים האלה לנו — אחד הוא…
סלומון מת — ואיש מישראל לא ידע את ירושתו. כל נחלתו היתה כלא היתה. ורק כעבור הרבה ימים, לאחר שיוצאי חלציו עשו עושר מחדש, על דעת עצמם, התחילו קובלים על כבוד־היחוס שגלה מהם: אבי־אבינו הציל את אמריקה! את ״החוב העצום״ שוב אין אנו תובעים — הואיל ואתם משתמטים מלשלם — ואולם כבוד לשם אבינו אנו דורשים. אנו מוותּרים על דררא דממונא, אבל לא נאבה לוותר על הכבוד! היאך! זו פאטריוטיות וזה שכרה?! בדברי ימי שחרור אמריקה אתם פוסחים עליו — מה לעשות? אבל איזה מטבע של כסף — אם לא שׁל זהב — הַתיכו לזכרו, למען לא יֵרָאה, כאילו לשוא, חס ושלום, היה כל עמלו בשביל אמריקה האהובה עליו. הגם אתם, אזרחי ארצות הברית, תשלמו אי־טובה ואי־כבוד תחת טובה! לא תהא כזאת באמריקה שלנו!
הזכות על דרישת צדק כלפי חוץ השאיר סלומון לזרעו אחריו. ולסופרים היהודים השאיר עוד מקום להתגדר בו כלפי פנים, או יותר נכון, כלפי הַחֶצְיָם־פנים וחֶצים־חוץ, ולהוכיח על ידו ל״יאהודים״ שבניו־יורק, כי לא רק הם הסולת, כי גם היהודים הפולנים אינם סובין. הנה אתם מתאמרים, כי רק אתם האזרחים הנאמנים לאמריקה… ולאפוקי… והנה לפניכם יהודי פולני לפני מאה שנה — ראו!..
וסופר יהודי־רוסי כי יתרגם את זה לשפת מדינתו והיה ה״נופך״ שלו בשיטין או בין השיטין: תנו גם לנו שיווי־זכויות ותראו איזה ״באנקירים" נקים לכם! עוד לא תדעו מה אתם מפסידים לעצמכם בחוקיכם המגבילים. זכרו את הסלומונים!
וגרשוני? מה הוריש לנו הוא?
– – – – – – – – – –
כן, בתולדות שחרורה של אמריקה, אשר ילמדו בבתי הספר, יפסחו על שם חיים סלומון; בתולדות שחרורה של רוסיה, אם תגיע שעתה של זו, אפשר לא יפסחו על גרשוני וחבריו (האינטליגנציה הרוסית במובן זה היא ״קוֹרֶקטית״ למדי). ברם, לנו, בין כה וכה — אחת היא. סופר־ההיסטוריה לבנינו אנו, אם יבוא, לא רק שיוכל לפסוח על כגון אלה, אלא ודאי יעשה כך, אם רק יהיה נאמן לתעודתו, תעודת היסטוריקן עברי, לבלי להכניס להיסטוריה העברית שלו את כל הגדולים שיצאו מן הגזע העברי… אלה אינם שייכים!
ר׳ חיים סלומון, שנשכח מן ההיסטוריה האמריקנית, אינו שייך גם לנו. זוהי עוּבדה!
לנו אינו שייך. בהיסטוריה העברית, בדברי ימי פעולות הכוחות העממיים העבריים בגידוּלם ובהתפתחותם, אין מקום לחיים סלומון, מפני… מפני אותו טעם: מפני שאין לו מקום בהיסטוריה האמריקנית…
–?!
–!!
שעת־משבר היתה אז לתנועת־השחרור בארץ אמריקה. לא היה לעומדים בראשׁה הכסף הנחוץ. ואולם הלא לא יתָכן לחשוב, שלולא היה שם השולחני היהודי הפולני, שבא במקרה לאמריקה ורכש כסף באמריקה ומאמריקה והלוָהוּ או נתנוֹ לראשי העם האמריקני, שאסרו מלחמה נגד השלטון האנגלי — שלולא הוא היה שחרור אמריקה מעוֹל אנגליה נדחה לימים רבים. לא, לא יתכן לחשוב כך אף רגע! כי הכוחות הגואלים כבר היו בעין, העם העובד האמריקני כבר היה, צבאות־אמריקה כבר היו, ואשינגטוֹן ומדיסוֹן, רבי המדינה, כבר היו, וגם הזהב, העדוּת הבולטת לעושר־הארץ, כבר היה; בידי זה או בידי אחר, מתווך זה או מתווך אחר — למאי נפקא מינה?
במנוחה גמורה רשאית ההיסטוריה האמריקנית לעבור בשתיקה על המתווך היהודי, במקום שהיא מרימה על נס את כל גיבורי המרידה, גדולי בני הקיבוץ ובאי כוחות הקיבוץ. במקום שאלה עומדים אין מקרה יחיד יכול לעמוד. וסלומון הפועל הלא היה רק עוזר מקרי ויחידי. לא איזה ציבור יהודי בכוחותיו הקולקטיביים השתתף כאן בתנועה, כי אם יהודי פלוני אלמוני. לא שליח־ציבור היה סלומון, כי אם שליח־עצמו. והרי אף בריבולוציה הרוסית לא ציבור יהודי בכוחותיו העממיים השתתף, כי אם יהודי פלוני ויהודי אלמוני היו בין הנואמים, בין הכותבים, בין מסדרי־השביתות ומכיני־הבּוֹמבּוֹת. מעטים או רבים — לא זה העיקר. העיקר הוא, שדא ודא, הכא והתם, הסיפור הוא לא מרבים בלשוךיחיד, כי אם מיחיד — יחיד או יחידים רבים. זהו, לפיכך, מחוץ לכל היסטוריה — גם שלהם וגם שלנו…
גם שלנו. ולאו דוקא משום ״התבוללות״. ר' חיים סלומון היה חבר נאמן לקהילת ישראל בפילאדלפיה. ואפילו גריגורי גרשוני הודיע לבא־כוח הממשלה הרוסית: יהודי אני! — והוא אז תלוי בין חיים ומוות… יתר על כן: בסִפרו בשׂפה הרוסית, שאנו עומדים בו, הוא מוסר אפילו אניקדוטה יהודית על המלמד והעז בחיבה יתירה, ובמקום אחד הוא מזכיר את אם־זקנתו העבריה ואגדותיה שהשפיעו עליו… אבל כל זה לשוא! כל זה לא יועיל לו כשם שלא תועיל לו לגריגורי האומלל גם כל זרותו לרוסיה, שהתבטאה כל כך — מבלי משים ובבלי יודעים — ביחס למפלות הרוסים במאנג׳וריה (אמנם, מעין יחס כזה היה גם לפרקליטו הנכרי ולחבריו ממפלגת ״רצון־העם״ — כן… ובכל זאת, לא שמחה כזו!). הוא, למרות כל זה, היה פרי התרבות הרוסית, רק הרוסית! כאבי־זקנו חיים סלומון את כספו, כן לקח הוא את כל תרבותו ברוסיה ומרוסיה ולרוסיה נתָנָהּ. מהו האלמנט היהדותי שׁבזה?
– – – – – – – – – –
שנַים — והגורל אחד: כף־הקלע. חלקם גם לא ״בהם״, ב״גויי־הארצות״, וגורלם ההיסטורי גם לא בנו, בגורלנו, בהיסטוריה שלנו.
כן, זה ודאי. הם הנם מעֵבר להיסטוריה שלנו. ואולם… אנו… ההיסטוריה שלנו… גם זה ודאי.
ודאי! אוי לה להיסטוריה, אם גורלה וגורל אנשים כאלה — שנים הם ולא אחד; ואוי לו לגורל, אם סדרי הקיום וכלליו נשתנו עליו כל כך, עד ש״פרוּדוֹת״ כאלה הנן מחוצה לו —
״בכלל מאתים מָנֶה״ — כלל ידוע הוא. וגם זה הכלל: שני מָנִים עושים מאתים. ואצלנו גם מאתים מנה אינם עושׂים מָנָה. במנים, לכאורה, אין מחסור, ישנם וישנם — ועוד איזו, מנים הראויים להתכבד — ומנה אחת אין. מה לצרף יש ויש, כמדומה, והצירוף — איה הצירוף?
[״בשעה זו״, ג׳; אלול תרע״ו; החתימה: בר־יוחאי]
-
דעה זו, המוּבאה במאמר ״הבנקיר הפולני־היהודי של הריבולוציה האמריקנית״ מאת ד״ר ק. פורנברג (מאסף חדש ״מחיי העבר" בשפת רוסיה, שנת 1910, כרך שני, ע׳ 212–225), אינה נזכרת כל עיקר במאמר ״יהודי פולני בעזרת המרידה האמריקנית" מאת ד״ר מ. ז. רייזין, שנדפס ב״אשכול״ ישן משנת תרנ״ט, ע׳ 35–41. ↩
-
זכרונות־עצמו ״מן העבר הקרוב״ (ברוסית), הוצאת הועד המרכזי של הסוציאליסטים־הריבולוציונרים, פריז, 1908, 247 עמודים. ↩
-
זכרונות־עצמו “מן העבר הקרוב” (ברוסית), הוצאת הועד המרכזי של הסוציאליסטים־הריבולוצינרים, פריז, 1908, 24 עמודים. ↩
הוּא, ווֹלְמַן
מאתיוסף חיים ברנר
לא היו שום דברים ביני ובינו; רק הכר הכרתיו, ״כך", מרחוק. ואף לא בימי ״מלחמתו״: קודם לזה, שתים־שלוש שנים קודם. ואף־על־פי־כן, כשחבריו באים עתה להציג לו ציוּן בדברים שבכתב, קול אומר לי: הילָווה.
– – – – – – – – – –
הרושם שעשה עלי ווֹלמן היה, כאמור, מרחוק: איזו פגישות ספוּרות, ארעיות, איזו חילוּפי־אמירות חולפים, בקיצור, ״חומר״ פחות מכשיעור ל״הוצאת משפט״. ואולם, איך שיהיה, ורושם היה; ודוקא לא ארעי, דוקא רושם קבוע: בדרך כלל, שבאותו וולמן יש דבר־מה, ודבר־מה אופיי.
את צלצול־קולו איני זוכר; ואולם גופו הממוצע, המלא, פניו השחומים ועיניו המלאות ברק כמו חי יעמדו לנכחי; עד היום יעמדו; ולכל הימים.
במזרח אנו נמצאים, בארץ־הקדם. כמה עינים מבריקות איכא בשוקא. על כל צעד ושעל. הדלקת מצויה בעיני אנשי־המזרח. ואולם הוא — מעולם לא פיקפקתי, שאותו תלמיד שׁחרחר בעל העינים הרָבות ברקים, אינו מילידי־המקום! כי עיניו הבולטות־הבוערות לא הבריקו סתם: הן היו מלאות ברק, יותר נכון, אור; הן האירו… לי האירו…
ושוב: במזרח אנו, בארץ הקדם. רפיון המין האנושי. וברחובנו — רפיוךהרפיון; ובאותה פינה שברחוב, שבה התהלךְ המנוח — מה כי נרבה דברים? בחורי־ישראל, מְקק־בחורים. ואולם גופו המוצק הוא, של אותו בךאדם, עליו השׁלום, היה ספוֹגי, גַרמי, כמעט מלא און. דבר־בלי־עוֹל היה יצוק בו. כולו אומר הכנה לפרוֹק עוֹל, ועוד יותר מזה: לשאת עוֹל, לכשיהא הלה ראוי לכך שישאוהו…
– – – – – – – – – –
ואף על זאת יִזכר הרושם, שהיה וולמן עושה: שפתיו היו מגחכות, וגיחוך זה לא היה מגוחך!
כי מי מאתנו אינו מגחך ואינו מגוחך? את מי מאתנו אין הגיחוך עושה למגוחך? מי מאתנו אינו מגוחך פה, ביחוד? מי מאתנו, ה״עולים״, ה״חלוצים״, ה״בונים״, אינו מגוחך על הפוֹן הזה, הארצי־ישראלי? ובפרט, ודוקא, בעת שאנו מגחכים את גיחוכנו הנתעב…
והנה בו, עד כמה שאני זוכר, לא נמצא מעולם לעיני צד זה שבגיחוך. ואשר על כן, בכל פעם מדי סרנו איש מעל רעהו, מדי נפסקה פגישתנו המקרית, הייתי מהרהר: אדם זה ראוי לאהבה.
– – – – – – – – – –
והיה פעם ליל־אור בירושלים, ליל התקדש־השבת. אני, רואה ולא נראה, התרוצצתי בסמטות, ואיזה כוסף־תָּפתּה בכולי לחברת־עלומים, לאיזה אוויר של צחוק וטיפשות־ילדים. אז חשבתי במדווה־כלימה: מה המקום לכוסף־מאֵרה זה בלבי? והרי אלמלי נזדמנה לי חבורה כזו, לא הייתי יודע לעשות אתה אף שני צעדים.
ובאותו רגע עלו באזני קולות־שאון צעירים, קולות־שאון אדירים. ומתוך השאון גערת־צהלה: ״אל תפסיקוני, ואם תפסיקוני — איני רוצה!״ ואחריה מקהלה של ילדות, פה אחד: ״לא, לא, אדוני, האדון״… ואחריה התפייסות: ״טוב, אבל מנוחה תהיה!״
המנוחה לא היתה. ובמקומה: כתפיות של ילדות־ה״מעון" הרציניות־הצחקניות, מדרך כפות־רגלים נאוות, התלהבות של תלמידות בשנות־הלימודים הששית, השביעית. המולה תמה של התגדרות והתרַצות ושׁל כניסת איש לעולמו של חברו…
החבורה הצעירה זינקה לפני פתאום מעבר לקרן־זווית של אותו הרחוב, ואני, הגבר, כדרכי, מיהרתי לשוט מפניה ולהיטשטש. ואז, על פני, מבלי להכירני, עבר בראשה, בראש חבורת־חמד זו, נישא על גליה, נתון כולו בתוכה — ובאיזו טבעיות! ובאיזו חיוניות! ובאיזו התמכרות! — הוא, תלמיד הסמינר של ״עזרה״: יעקב וולמן.
וחשבתי: מי ממכרי ה״חשובים״, ה״אינטליגנטים״, המוֹרים, התלמידים הגדולים, הסופרים וכו' אינו מגוחך בהתהלכו עם ילדה צעירה — על אודות עצמי כבר לא אדבר — והלה, אדם זה — לא… הוא מתהלך עם המון ילדות — ולא… ואף קללת־הגיחוך ממנו היא והלאה… לגמרי, לגמרי.
כך, לפחות, נדמה לי באותה שעה. הן אני ידעתיו, סוף־סוף, רק מרחוק.
– – – – – – – – – –
כן, ידוע ידעתיו רק מרחוק (ואת מי אדע מקרוב?) ולא אוכל לציין בבהירות את מהותו. ואולם זה בהיר לי: הוא היה בעל מהות, אחד מבעלי־המהות המעטים.
ועוד זאת אדע. לפני איזו שעות, כשעוד לא עלה על דעתי כלל לישב ולרשום את השורות האלה, ואני עילעלתי לי לתומי בדפי משורר אחד, במאמר שכתב על אודות חברו, והגעתי למלים: ״כל מעשי ידיו הם כאותם פירות־ה קיץ הבשלים, שמקרוּם־הביכורים השחום שלהם נודף ריח רווה וכבוּש״ — ניצנצה לפני עיני דמות־דיוקנו השחומה שלו, של וולמן.
יחי זכרונו בלבבי!
[תרע״ז. חוברת ״ציון לנפש על קברו של החבר יעקב וולמאן ז״ל". החתימה: י.ח. ברנר]
בֶּן־אֲבִיגְדוֹר
מאתיוסף חיים ברנר
מכל בית בישראל ו“לכל בית בישראל”. זו היתה הסיסמה שלו. ובה גבר ועשה חיל. בפרט בסיפא דקרא.
מכל בית בישראל – בתור סופר ומספר, ו“לכל בית בישראל” – בתור סולל נתיב בשביל ספרי אחרים, בתור מו"ל.
על אודות בן־אביגדור אני מדבר.
עד דורו של בן־אביגדור ידע – אם ידע – הסיפור העברי וראה – אם ראה – רק את בית־ה“חדר”, בית־ה“ישיבה”, בית־ה“קהל”, בית־ה“רבי” – באחת, רק אותם הבתים מישראל, שיש בהם פרובלימה לציבור הישראלי באשר הוא ציבור; בן־אביגדור היה אחד־הראשונים בחבורת המספרים הצעירים מלפני חצי־יובל שנים, שמלחמת־הלב, המלחמה בין “אהבה וחובה”, של נערה תופרת אחת כשהיא לעצמה, כבר היתה להם ענין שירי לענות בו; ש“אָשרם” של פלוני שואב־המים ופלונית המשרתת הרעיד את לבם לספר על אודותיו בפרטי־פרטיות; שעינוייה של “מוכרת־דגים” אחת הכו גלים בדמם לתנות אותם כמו. הסיפור העברי יצא עם בן־אביגדור אל “רחוב־היהודים”, התחיל לעשות ביקוריו ב“בתי הרחוב”, בכל בתיו, מבלי פסוח ודלוג. כל בתי ישראל נעשו חשובים בעיניו, חשובים וראויים לראיה.
מה שנוגע לאופן־הראיה – “מנחם הסופר” קרא לו לאותו אופן ריאליסמוס. יהא ריאליסמוס. הרי, איך שיהיה, והקולוריט של המקום והזמן – זה התנאי הראשי של הסיפור הריאלי – היה, כן היה כמעט בכל אותם הסיפורים. איזה קולוריט – זוהי כבר שאלה אחרת. הריאליסט – ודאי שאין לקרוא לבעל הרומן “לפני ארבע מאות שנה”. האספקלריה המאירה – ודאי שאי־אפשר לומר ביחס לסיפוריו כגון אלה, הראויים מאוד למקרא לבני־הנעורים. אין ספרים בידי מְהַגר, ולא אוּכל עכשיו לחדש את רשָׁמי מקריאת סיפוריו של בן־אביגדור, אבל די לי מה שאני זוכר, בכדי שלא לפקפק בצדקת המשפט האמור. בן־אביגדור לא היה מצרף קו לקו, ואפילו כקַבַּק, לא היה חוֹפר בדקר, חפירה אחרי חפירה, ואפילו כברשַׁדסקי המנוח, כי אם מושיב או מעמיד את גיבורו ומזיל דמעות מעיניו ומסעיר אנחות מעומק־לבו. אבל לגבי סיפורי יעקב שמואל טראכטמאן ואפילו לגבי “שמחת חנף” ו“גמול ישרים” היו ודאי גם אלה הציורים הסנטימנטאליים די ריאליים. סוף־סוף, לא בטל בהם הקב המציאותי בששים של הזיות בטלות. סוף־סוף, נתגלו מתוכם לקורא איזו נקודות מן העולם, וכמדומני שלא אעקם הישרה, אם אומר, שהיה בהם איזה צעד אמונתי קדימה, אפילו ביחס לסיפוריו של יל"ג. כי אם נזכור את “העצמות היבשות” – האם לא תהיה לנו אפילו “ר' שפרה” די־טלולה ורווית אמת־החיים?
ואולם הניצוץ השירי שבנשמת בן־אביגדור לא היה, כנראה, גדול בכל אופן, ולא יכול להחזיר מעמד ימים רבים. בשביל להתמיד בכתיבת סיפורים עבריים דרוש, שהתביעות לא תהיינה גדולות (כמו אצל רפ"ס), או שהשמן במנורת הרוח, ויהיה מאיזה מין שיהיה, יזל בלי מידה (גם זה היה אצל רפ"ס). אבל לבני דורו של בן־אביגדור חסרו שני התנאים האלה. אחרי ברודס וברנדשטטר, שגם הם – הראשון לא גמר את אשר התחיל והשני היה מספר לכשירצה – התחילו באותו הדור להשתמש בצורה זו של ספרות, – היה, כנראה, בזה צורך־השעה ודחיפת־הלב שרצה להתעורר לתחיה – אבל גם המעולים שבהם, מלבד א. ז. רבינוביץ, התחילו כבן־אביגדור וּפסקו כבן־אביגדור (ראובן ברַינין, עזרא גוֹלדין וכו'). ה“היסטוריקן” של ספרותנו הצעירה ודאי ישים לבו לעמוד על החזיון הזה.
בן־אביגדור פסק. אבל השפֵּעַ השפּיע גם בסיפוריו המעטים. השפיע בתור מסַפר. על זה אני יכול להעיר. מבשׂרי ומבשׂר־חברי חזיתי את זאת. הוא היה נר קטן, אבל הוא האיר. על זה אין לחלוק. ומסַפּרי הדור הזה, בין אלה שכבר פסקו כמוהו, בין אלה שעודם עומדים על נפשם הסיפורית, רוחשים לו תודה בעומק־לבם. זה ודאי.
ואולם לבן־אביגדור המו"ל, לבן־אביגדור מעל “ספרי־אגורה”, לבן־אביגדור הסולל נתיבה לספרותנו “לכל בית בישראל”, חייבים לרחוש תודה לא רק חצי מנין מסַפּרינוּ אשר אתנו כיום, כי אם כל משוררינו, סופרינו וקוראינו. כל אלה שיודעים, כמה קשה היא העבודה, אשר עלתה בידו לעשותה; כמה קשה הוא להביא לשוק־הספרים העברי אפילו ספר אחד – לא רק עשרות ומאות, כאשר הביא בן־אביגדור, ברוך יהיה!
זכורני, לפני כעשרים שנה היה הדבר. חבר אחד משלי, שהקדימני בנסיעה לוארשה, והוא סופר־אסתיטיקן במהותו, שלח לי מכתב משם, להוֹמל, ובו זילזל קצת, כדרך הצעירים, בכבודו של בן־אביגדור, שכבר יצאו לו אז מוניטין. המילים “סוחר” ו“בורגני” לא היו שם באותו מכתב – חס מלהזכיר! – אבל כדומה לזה ומעין זה: בעל טעם לא מזוקק… “שמַן־לחָיַים”… – – – ובא אותו מכתב לפני אחד־התובעים, לפני הלל ציטלין ונתמלא חמה.
– אין חברך זה מבין כלום! – קרא – בן־אביגדור – זה לא מו"ל בעלמא. כאן יש אהבה ומסירות־נפש. זהו מסוג האנשים המסייעים ליצירה, ועתיד הוא להיות מילדת גדולה לספרותנו. הזהרו בכבודו של בן־אביגדור. זהו איש־המעשה בעולם־הרוח.
[מתוך העזבון. תרע"ז?].
י. בימי הכיבוש הבריטי (תרע“ט–תרפ”א)
מאתיוסף חיים ברנר
בתשרי תרע“ט, אוקטובר 1918, חזר י”ח ברנר לתל-אביב.
בתשרי תרע“ט, אוקטובר 1918, חזר י”ח ברנר לתל-אביב.
במשך שנים אחרונות אלה יצאו לאור סיפוריו: “המוצא”, “גזלנים” “אסונות”, “צוואה”, “מזל”, “עוולה”, ואחרי מותו – “הגאולה והתמורה”, “מהתחלה”.
בתרע“ט היה עוזר קבוע למערכת עיתון “הפועל הצעיר” ובו פירסם רוב רשימותיו. כן ערך את “רביבים” ו' – שהופיע באדר תרע”ט.
מראשית שנת תר"פ ערך את ירחון “האדמה” של “אחדות העבודה”, ובו פירסם כמעט כל מאמריו ורשימותיו.
השתתף בוועידת הפועלים בחיפה, חנוכה תרפ“א שייסדה את “הסתדרות העובדים”. משם יצא למחנה “גדוד העבודה” בכביש טבריה-טבחה, ובו הורה עברית לחברים. באדר ב' תרפ”א חזר לתל-אביב.
בכ“ד ניסן תרפ”א, 2 במאי 1921, נרצח.
מִפּנְקָס (לרגל הכניסה)
מאתיוסף חיים ברנר
בעצם היום הזה בא הוא אלי, ישר, בלי עיקול-דרכים ומשעולי-מחבוא, ופתח ואמר בקול רם:
– ובכן אחא, למרות הכל עדיין חיים אנו! במצור ובדוחק, בדאגה וברעדה ליום מחרת, אבל חיים! והרי זה העיקר.
… במה זכינו? הא? מה זכותנו אנו לחיות בשעה שכל כך הרבה נהרגו, מתו, בתחלואים, בעוני, במצוק? מה זכותנו לשאוף רוח, ואולי מחר-מחרתים גם לרווחה, במחיר הרבה דמי-אדם, עינויי-אנוש, אסירי עוני וברזל? מה זכותנו לעמוד כמעט הכן, קוממיות, על גלי פגרים וציבורי נפוחי-כפן? – אין יודע, אין יודע, אין יודע! ואולם, איך שיהיה, ואנו חיים, אנו, המאושרים, המיוחסים, חיים. האם לא כן, אחא?
והרי כבר היו ימים בחדשים האחרונים שחשבנו, כי אין אנו חיים, כי כבר טולטלה נפשנו דוּמה; כבר היו רגעים בימים האלה, שהחיים נראו לנו רעים מן המוות, ואם גם חפצנו, בכל זאת, לחיות, חפצנו מאד, כדרך החולים המסוכנים מאד, לא האמַנו באפשרות-הדבר…
מי-זדונים הגיעו עד הנפש – התינצל?
חרב חדה מונחת על הצואר, על הצואר ממשׁ – הימָָלט?
יורדי בור – היראו חיים?
ואולם הנה אנו חיים, אחא; כן, חיים! יצאנו מבורנו, מקברנו – ועוד לא אבדה התקוה!
––––––
אחרי שתית מעט מים קרים הוסיף:
– ככה. אנו חיים, מאושרים – וכל החובות הגדולים והנוראים של החיים, ביחיד ובציבור, הנן, אפוא מעתה עלינו.
… החיים – חובה; ובמילוּיה – האושר. האושר מצדו מטיל חובות.
“במתים חפשי”. השוכב ונרקב בבוֹר פטור מן המצוות. אבל מיד לצאתו משם, מיד לשובו מאדמתו, חייב הוא לגלות את כוחותיו האנושיים, אם יש לו כאלה.
… אם יש לו! ואם אין– אם אין, אז אין כלל מה לדבר. עני מכוחות-יצירה חשוב כמת, בין בבור, בין על הגג, בין במרתף, בין בהיכל.
––––––
ובקול חותך המשיך:
יש או אין… יש כוחות-יצירה פנימיים, עצמיים, או אין – זוהי, באמת, השאלה העיקרית. בור או גג, מרתף או היכל – זוהי גם כן שאלה חשובה במאד מאד. אבל, על כל פנים, ממדרגה שניה. ממדרגה ראשונה, עיקרית שבעיקרית – מאז, תמיד, וגם עכשיו, ואולי ביחוד עכשיו – היא שאלת הכוח העצמי שלנו.
כי נגיע בעצמנו. הכוח החיצוני הקודם, העיוור, חסר המטרה והתכלית, חסר כשרון הסידור והאירגון, חסר השאיפות האירופיות-האנושיות הגבוהות, הכוח הזה יש שריצץ אותנו, הרע לנו, שלח עלינו יסורים קשים, הביא עלינו מלאכי-חבלה בדמות פקידי-קוּרבַּטש רודפי-שלמונים וגוזלי פרוטת העני האחרונה, ואולי גם ביקש להשמידנו (“אולי”… יושבי בור אינם יודעים הכל!). כל זה אמת. אבל האם אפשר לומר, שהוא, הכוח הלז, עיכב בעיקר בעד התפתחותנו בכל אותם הימים כתיקונם, שבאנו אתו במגע? מסופקני. מה ששייך לשנים האחרונות, שנות-המלחמה – מה יש לדבר על דיכוי בשנים, שכולו כיום-דיכוי אחד ארוך דומות, שכל החיים בהן אינם אלא דיכוי אחד ארוך? ואף גם בזה –– שמע ואומר לך: הכוח ההוא דיכאנו… ודאי… ביחוד בשנה האחרונה… אבל הנה דוקא מבעל-בריתו של אותו הכוח אנו למדים, אנו יכולים ללמוד, שכוח עצמי אמיתי לעולם אינו נדכא ואינו נעכב על-ידי החוץ.
––––––
כאן בא מאמר המוסגר:
– בכלל, אם אתה רוצה, אגיד לך, אחא, בדרך אגב, שבבית-ספרו של אותו בעל-ברית, שעכשיו נתרחק, אפשר וצריך ללמוד הרבה בנוגע לאיך חיים ומה הן חובות-החיים על האדם בעולם. כיצד אומר שם ר' בנימין? “עבודה מפרכת…פשטות-המחשבה ויגיעת-המחשבה”… יושר… יחס ישר לכל דבר… שכחתי את לשונו ממש, אלא שבלחישה אגלה לך, כי מפקפק אני מאד בכשרוננו להיות תלמידים הגונים בבי"ס קשה שכזה. הן בכדי להיות תלמידים הגונים בבית-ספר דיסציפלינארי לגבורה אמיתית דרושה גבורה מוסרית וכוחות נפשיים מיוחדים, ולמידה זו, מידת הגבורה – מי יודע, אם אנו מסוגלים כבר. לנו, כמו שהננו, הבלתי-גיבורים, קל ודאי ומתאים יותר, כמדומה, לחיות תחת חסותו של זה שלנו עכשיו, שנכנס.
– אחרי רגעי-מבוכה רבים חזר לענין:
– יודע אתה, אחא? עכשיו, עם התרחקות הכוח החיצוני הקודם וכניסת הכוח החדש, הכוח מסוג אחר לגמרי, הכוח הנאור, רב-העלילה ורב-התבונה, שכל סוף כיבושיו במחשבה אצלו תחילה, הכוח המכוּון לתועלת ציבליזאטורית עצמית-עולמית בכל – דוקא עכשיו אנו מתנסים בנסיון גדול.
ברעדה נגילה לקראת הכוח הברוך הזה, ברעדה. כי הוא, הברוך והנאור, הפועל והיוצר, כשהוא לעצמו, מעמיד באיזו מידה את מיטב-שאיפותינו בנסיון.
ומובן, שלא על אמוּן כתוב זה מדבר. הרי אפילו הכוח הישן אין לו כל סיבה להתאונן על איזה אי-אמון מצדנו. ועל אחת כמה וכמה… הוי, היש מה לדבר בזה?
הנסיון הקשה הוא לא במובן המדיני, כי אם בצד אחר לגמרי, ובכדי לעמוד בו, בנסיון זה, עלינו באמת לחפש ולהוציא כל ניצוצות-כוחנו – אם ישנם – לאמצם עד כמה שאפשר. רק אז לא תטושטש, חס וחלילה, שאיפת השאיפות של תנועת-תחייתנו.
––––––
הוא נאלץ להפסיק רגע, ואחר ניסה ל“באר את דבריו”:
– הכוח הקודם היה רק חיצוני, ואף לחיצוניותו לא היה ברק. שוט – ותו לא. אפילו לא קסמי שפה, אפילו לא צל של ספר אחד. נאמנים, – כן, יפה למצבנו האֵמוּן בלי כל טענות ומענות! – אבל יראת-כבוד ויראת-רוממות – סמי מכאן התבטל לא נתבטלנו מפניו, אף במקצת, אף כחוט-השערה, דעתנו עליו היתה ברורה. כי את בני-עמו מאַנאטוֹליה האהודים, התמימים והטובים, לא הכרנו כלל, לא ראינום מעולם (אותם, המעונים והמדוכאים, בכל ישרם וטוב-הליכותיהם ראינו רק עכשיו, בעת הנסיגה). ואת פקידיו-מושליו, בני השדרה העליונה, את עשרות ומאות העצלים והרמאים כבר הכרנו יותר מדי. ועל כן, גם אלמלא הוסרה ידו מעלינו, מאיזה טעם שהוא, כי אז, גם אז, עד כמה שכוחנו המעט אתנו לשאוף ולסדר לנו חיים כפי צרכינו, היינו הולכים לנו לעתיד בדרכנו ולא היינו משגיחים בו. להבליג – לא היה על מה.
… עכשיו, עם כניסת הכוח של עכשיו – הדברים אחרים הם במקצת. הכוח הכובש החדש הגדול הזה הוא לא רק חיצוני: הוא מלא פנימיות, תוֹכיוּת גם כשהוא לעצמו וגם לגבי אחרים. הכוח הזה – בצורתו האצילית – דרכו, אמנם, לתת מנוחה רוחנית גמורה לכל משועבדיו, לקרוא: “ילך כל איש וכל עם בשם אלוהיו ובשם דעותיו”; הוא את הנפש אינו מבקש. אבל דוקא ממנו – ביחוד בהתגלות השפעתו החילונית – אפשר שנשקפה סכנה לא מעטה לשאיפת-השאיפות של נפשות מיטב בני אומתנו.
ושוב: אל תחשוב, שבאמרי “השפעה חילונית” אתכוון לאותה הסכנה הנשקפה לנפשות הרבה מיהודינו מצד אותה הפרוטה המצויה, ברוך השם, בכיסו של הדוד החדש: פתיחת בתי-מרזח ועוד בתים וכו' (עמך ישראל, כידוע, צריכין פרנסה ויהודינו הרי יהודים הם, בעוונותינו הרבים והאמיתיים, ונכונים תניד לעוט אל השלל!). ודאי, הצד הזה אינו נעים ביותר, אבל מה יש לדבר על זה? אין אני ואתה מטיפי מוסר ולא זה נוגע לנו בעיקר. נשאל את האקונומיסטים והמטריאליסטים ההיסטוריים ויגידו לנו, שבני האדם – לאו דוקא יהודים – רדפו ורודפים תמיד אחר הרווחים הקלים…האסון הוא, שאצלנו נמצאים תמיד יותר מדי מסוגלים למצוא את הרווחים הקלים – ובכל האמצעים…
לא! בדברנו על הנסיון, שעלינו לעמוד בו, איני מתכוון כלל ליהודים בכלל, ליהודים סתם, כי אם דוקא לנו, אך ורק לנו, ציוֹני-הישוב, המעטים לפי שעה, השואפים בעיקר למהפכת חיים אצל המוני עמנו בכל מקום שהם, השואפים להניח יסודות חדשים תחת בנין אומתנו.
לנו, חלוצי העם, אין כל סכנה וכל צל-סכנה, כמובן, מצד השילינג של דודנו החדש; לנו אין גם פחד מפני כל האינסטינקטים השליליים הכרוכים בליטראות של זהב שטרלינג – אנו הרי בארץ-ישראל אנו, בארצם של עמוס וירמיה וחסידים ראשונים! – לנו, אבלי-ציון, העניים והאביונים, קשה בכלל עשירותו המופלגה של אותו כוח גדול, עשירותו ה“צרופה”, כמעט הרוחנית, המופשטה, המטפיזית, אם אתה רוצה, באשר יסודה אינו באיכרות ורוּחה אינו רוח היצירה הטבעית, השוקטה, הצנועה, המסתפקת במה שנחוץ לחיים באמת, קיצור, אינו רוח האיכרות, ואנו בשאיפת התחיה שלנו, הרי רק לרוח איכרי אמיתי אנו צריכים, רק לזה הרוח הטהור, שרק אפס קצהו נראה בתוכנו ושבכוחו לחדש את כל עבודותינו, גם אלו שאינן חקלאות בפועל ממש.
לא רק “תרבות” קהירה ואלכסנדריה של מצרים צריכה להפחיד אותנו בצפייתנו לעתידו של עמנו כאן, כי אם גם תרבות מנצ’סטר וה“סיטי” בכבודה ובעצמה אינה אצלנו, בעולמנו הקטן, המתחיל וצריך להיבנות על יסוד איתן, מן הדברים שבחיוב. כי כוח מתנגד גדול בה לשאיפת-שאיפתנו התמה: להיות בזמן מן הזמנים עובדי אדמה, פשוטו כמשמעו. אמנם, הבריטי הגדול, יוצר-המדינה ההיסטורי, פעל את כל אלה – ואנו הרי מודים וכורעים לאומה ענקית זו, אומת החופשׁ האישׁי והמדיני, אמם שׁל לוֹק ויוּם, מיל ודַרווין! – אבל תולעת-יעקב שלנו לא תתנער משפלותה ועבדותה ההיסטורית אלא דוקא על-ידי התאמצות איכרית מחדש – למרות האופי, למרות המסורה, למרות העירוניוּת המחלחלת בדם, למרות “חוקי-הברזל” של ההתפתחות האקונומית, למרות הכל. וכל מה שאינו בעד זה הוא נגד זה. כי אם זה העם היוצא ממצרים – עמנו – יוסיף לעבוד לאלוה-העושר, ובעבודה זו יוסיף לשכוח הכל ולהתבטל מכל וכל; אם גם הלאה יוסיף להיות אך קיסם דק וקלושׁ במקדשׁ-מֶרקוּר – אז לא כדאי ולא כדאי.
כי על כן אמרתי: הפוליטיקה – ערכה בשבילנו גם עכשיו מסוג שני ושלישי. הכל באמת, כל עתידנו, תלוי בכוחנו הפנימי, בערך-כוחנו, בכובד-שאיפתנו לתחיה אמיתית ולחיים על יסוד חדש. מה פוליטיקה? בכוונה ודאי שלא יפריעו בעדנו מעשות מה שנחוץ לנו, מעשות מה שביכלתנו. אבל השאלה היא: מהי יכלתנו ולאן יהיו פניה מועדות. השאלה היא, אם נמצא און בנפשנו לומר: אינהו, הענקים, בדידהו, ואנן, הננסים, בדידן; אינהו בביזנס גרנדיוזי, ואנן – בסדר-זרעים.
––––––
כאן באה שתיקה ארוכה. כשהתעורר, חזר וצהל:
–ובינתים – מבירא עמיקתא לאיגרא רמא!
… אמנם, איגרא רמא, לפי שעה, כאמור – לאו דוקא. אבל מבירא עמיקתא – שייך לומר: מבירא עמיקתא! שלוש שנים לא קיבלנו מכתב מאת הכי-יקרים לנו, שלוש שנים לא קראנו שורה ממה שהם כותבים, מדפיסים, לא ידענו, איך הם חיים… בפרטיות, בפרטיות, התבין?
ומלבד זאת, אמור מה שתאמר – באמת, איגרא רמא, איגרא רמא. אמור מה שתאמר: אופקים! “פלשתינה והארצות הסמוכות”… אופקים!
מה יש לדבר? לעם-ישראל, להמוני-ישראל, דרושה ארץ, טריטוריה בלע“ז! לא לבורז’ואזיה הגדולה או הקטנה שלנו שבמערב ואפילו במזרח. זו כבר תסתדר, זו גם הסתדרה כבר באיזה אופן שהוא. אבל המוני-ישראל, פועלי-ישראל, בעלי-המלאכה שלו, כל אותן החברות של “פועלי-צדק” ו”יגיע-כפים“, כל אותם הנכונים להביא בגופם – לא בנפשם – את חצי-הפֶּני לתוך ביתם, בכדי לפרנס בניהם ובנותיהם או אחיהם ואחיותיהם הקטנים – לכל אלה דרושה ארץ ו”פלשתינה והארצות הסמוכות" באות בחשבון – אוי, כמה הן באות בחשבון… תודה ושבח לאלוה-העולם!
––––––
אבל פתאום נחרש מצח הדובר בי קמטים-קמטים, והוא גנח:
–איגרא רמא, איגרא רמא – ובכל זאת?…
פתח-תקוה, ד' כסלו תרע“ח. [”הארץ והעבודה", חוברת א(ב); החתימה: בר-יוחאי]
שְׂרִידֵי שִׂיחוֹת נוֹשָׁנוֹת
מאתיוסף חיים ברנר
אמונת-המשיח שלנו פרי-חולשתנו היא או גם סיבה לחולשתנו; בכל אופן, לא רוכב על סוס אביר יבוא הוא, משיחנו. (שם)
א
אשתקד, אחר כיבוש-הגליל, כששב הוא ליהודה מן הגירוש, היתה ראשית-שיחתנו, כמובן, על ההתנדבות.
לפנינו על השולחן התגוללו גליונות-עתונים עם מאמרים חוגגים על בלפור-כורש ועל החזיון, שזה אלפיִם שנה וכו', בסגנון של נפוליון: “ארבעים דורות”… על אחד מהם, שבא מאמריקה, התנוסס גם ציור, “קארטוּן” בלע"ז, עם קוֹנצפּציה נהדרה: יהודה המכבי מוסר חרבו ללגיונר העברי.
הוא נענע בראשו ואמר:
– כך… כך… בלי כל “להבדיל”…
– ומהו ההבדל? – דרש ממנו תשובה האיש השלישי, שהיה אתנו באותו מעמד.
– מובן: – סייעתי לו גם אני – הבדל-מרחק ישנו. אבל מי יודע אם בחנוכות שׁלעתיד לבוא לא יזָכרו כולם בנשׁימה אחת…
– בחנוכות שלעתיד לבוא, – ענה הוא – מי יתן… מי יתן והיו לנו חנוכות לעתיד לבוא. אבל ההבדל ישנו, והוא יסודי, הלגיונר של היום איננו חשמונאי.
– ואני לא הייתי מרהיב בנפשי עוז… – לא הבלגתי אני.
– להרהר אחרי המתנדב?
– כן, להרהר אחרי אנשים, שעזבו הכל והלכו למסור נפשם בעד עמם וארצם –
– יבורכו סלה, – הפסיקני הוא מבלי משים – אבל שלא להרהר אי-אפשר.
– החיטוט והניקור – לא נתן דמי לו איש-שיחתנו השׁלישׁי – ימצאו תמיד ובַכֹּל מקום להרהר ולעשׂות הבדלים וחילוקים. מה, מהו ההבדל?!
הוא ענה ענה:
–ההבדל העיקרי: החשׁמונאי הֵגן על קניני-העם שנרכשו כבר, עמד על העמדות הלאומיות לבל יפלו בידי צר, בעוד שהלגיונר שלנו הלך להיות האופן – אפילו לא החמישי – במרכבת חיל-כובשים של אדונים ועבדים. ולשם מה?
– החיִל האדיר הזה כבש בשבילנו את ארצנו! – התריס איש-שיחתנו.
– בשבילנו? – לחש הוא – מה שייך לומר: בשבילנו? למה יעשו זאת בשבילנו?
– למה? שוב ניקור וחיטוט! הן עינינו הרואות, שהם עושים עוּבדות!
הפעם כעס הוא, ומתוך כעס ענה גסות:
– עינינו אינן רואות כלום. עינינו רואות רק כיבוש עם שטח נכבש. רק אזנינו שומעות, שומעות רמזי-מתיקה של שליטים. מה אין שליטים מדברים, כשהם רואים איזה צורך בזה, מאיזה צד שהוא? כך דרך השלטון: להריץ טלגרמות, לקשׁר קשׁרים, לסדר ידיעות בפרֵיסה. אבל כשׁהענין מגיע לידי עובדות, אז מה אומר הפקיד המוציא לפועל? אין משגיחין בבת-קול של עתונות. מה אתם רוצים? זה וזה?אבל הרי זה וזה עומדים כנגד רצון זה, ועם מי עלי להתחשב?
–זה, אולי, כן – הסכמתי לדובר – אבל, בכל זאת, לשלטון המרכזי… שהכיר בנו… שמתייחס אלינו ב…
– עלינו להראות! עלינו להביע את רגשנו! – לא נתן לי להמשיך חברנו השלישי.
– רגש-התודה? – ענה הוא – בלי שום ספק. בכל אופן. ולוּ גם בעד ישועת-השעה, בעד שיבתנו לתל-אביב. אבל מי זה אומר, שרגש-התודה הזה דורש מאתנו השתתפות צבאית, שכשהיא לעצמה אינה דרושה?
–אבל הרי זאת בושה וחרפה: אחדים משחררים את ארץ-מולדתך, ואתה תעמוד מרחוק!
– כן, – הסכים הוא – ודאי בדרך כלל. בכל מקום שידוּבר בו על שחרור מדיני, על שחרוּרה של ארץ מיושבת מידי עול-זרים לטובת העם היושב בה. אבל פה… בארץ זו… עצם השחרור של ארץ כזו הרי אינו בהדיפה הצבאית. גאולת הארץ מן העזובה והמוות על ידי תוספת-התישבות של הרבה בני אדם חיים – זהו השחרור האמיתי. ולשחרור הזה, אם אנו שואפים שיעלה גם בחלקנו, ודאי שאנו כולנו צריכים להיות ללגיונרים. רצוני לומר: בשביל השחרור הזה ודאי שצריך לסדר מחנות של עובדים –
– אבל אני אינני מבין! – נכנסתי לתוך דבריו – כלום גם בארץ-ישראל לא הא בהא תליא? ובלי גאולה צבאית קודמת, כלום יכולה להתחיל ההתישבות?
– להתחיל? ההתישבות? – חזר הוא על מלותי האחרונות – אמת, לגאולה ישובית שלמה הארץ עודה צופה ומחכה. אבל ההתישבות התחילה עוד מלפני ההדיפה הצבאית. הישוב הזר הרי ודאי כבר ישנו. ואף אנו – כמעט שהתחלנו. במידה זעומה, בקלקולים וליקויים, כדרכנו, אבל התחלנו, השאלה לעתיד היא רק בטמפּוֹ של ההמשך. ואלף צעירים בעבודת-ישובנו עכשיו, בעבודה ממש, אינה כלל וכלל כמות מבוטלת, שנוכל לוותר עליה על נקלה. עד שנתכנסו אלה, שהלכו – אוי, אוי, כמה פגעים וכמה יסורים צללו בתהום-הצער. מתוך עשרות אלפים עוברים חולפים הונפו אלה. הם כל רכושנו בארץ, כל רכושנו בעין. ועד שיתכנסו אלף אחרים במקומם, במקום אלה שהלכו, אלף, לכל הפחות,
כמותם – מי יודע, אם לא תעבורנה הרבה שנים גם בטמפו המהיר, המקוּוה, כשתבוא שעתו.
– כן, – המשיך, בראותו אותנו מחרישים – הגאולה הצבאית בתור תנאי מוקדם… כן, את התורכים והגרמנים היה צריך לגרש מפה, וברוכים המגרשים! אבל זה הדבר, שכוח החרב שלנו ודאי שאינו נכנס ואינו יכול להיכנס בחשבונותיו של הגירוש הזה, בחשבונותיה של הממלכה הגדולה המגרשת. כוחותיה האיתנים של ממלכה כובשת זו לשבר ולמגר את הצד שכנגד באים ויבואו ממקומות אחרים, באים ויבואו בזרמי בני אדם איומים ושׁונים, שׁכל המאות והאלפים שניתֵּן אנחנו ושיכולים אנחנו לתת לזה הנם בתוכם כטיפות אחדות בים. האנרגיה הלאומית העצורה במתנדב שלנו אינה ענין ואינה יכולה להיות ענין לקומבינאציות של הכובשים.
– אם כן, הלגיונר שלנו הוא טראגי ביותר, – עמדתי על מחשבתו של הדובר.
– טראגי – ודאי. החשמונאי לא היה טראגי כלל. הוא והאוויר שמסביביו היה אחד, הוא עשה מה שהיה צריך לעשות בעד מולדתו ודתו. בעוד שהמתנדב שלנו לא פסק לשאול את עצמו: הצריך הוא? הרשאי הוא? אלפי עלוקות מצצו את דמו, והוא הלך. כי אמר: אתנסה בנסיון חדש, אהיה איש-צבא בגדוד יהודי, אתן נשמה חדשה ולב חדש לאנשי-הגדודים מניו-יורק ומלונדון, אאשר בדמי את זכותנו על הארץ. כי שמע: כך דורשת הקומבינאציה הפוליטית; על ידי כך תינתן לנו ארץ-ישראל. ולא ידע, כי ארץ לעם אינה ניתנת ואף גם אינה נלקחת על-ידי השתתפות מועטה במלחמה, כשאין בה המון גדול של בלתי-משתתפים. עבודת-האדמה ומלאכות-היד יורדות לעולם תחילה. וזכות-הסַיף היא רק להגן עליהן. ההשתתפות הצבאית, לפיכך, במצבנו כעת אינה מעלה ואינה מורידה. מעשיי-נסים אינם. נסים לא יתרחשו. עד כמה שארץ-ישראל, בתוקף תנאי הממש, תיפתח גם לפנינו, זאת אומרת, עד כמה שבאינטרסים של אדוני-הארץ יהיה ל“תתה” לנו, זאת אומרת, לבלי להפריע להתישבותנו, יקום הדבר ויהיה, גם לולא קם מתוכנו אף נושא-חרב אחד.
– פאטאליזם! – צווח איש-שיחנו השלישי.
–איפכא, – ענה לו הוא בכובד-ראש גדול – לאמונת-כורשׁ שׁלךָ יקָרא כן. לאמונה העיוורת, שׁיסוד הפוליטיקה הוא סימפאטיות ואידיאלים, ולא אינטרסי-שלטון ריאליים. פאטאליזם זה ודאי לא ירבה את השאנסים שלנו, שיתחשב אתנו בעל-החשבון. ולא רק “חרבּנו” לא תרבה את ערכנו בעיני מי שהוא, כי אם גם קרובה: זרם-זהב-הנדבות הניתך על ראשינו עכשיו ומתבזבז באופן כל כך רשעי – – –
…לא! – הוסיף אחרי הפסקת דממה ארוכה – הפוליטיקה שלנו יכולה להיות רק אחת: חברוֹת לאומיות לקניית קרקעות ולבניית בתי-מלאכה, וסידור נודדים-פועלים בהם. ולעת-עתה, עד שנוכל לעשות זאת, שמירה על שרירינו החלשים ודמנו המועט, שלא יתבזבז לצחצוח-כפתורים שבאהלי-הצבא.
…אין אני טולסטואי! ואף טולסטוי בעצמו, כשחזר פעם לביתו ומצא שעשו חיפוש בביתו שלא בפניו מטעם ממשלת הצאר, אמר, שאילו היה בבית באותה שעה, אין הוא בטוח, שלא היה בא לידי שפיכת-דמים. גם הוא, בעל-המאמרים “שב ואל תעשה – עדיף” ו“אל תתנגדו לרע” היה שומע בקול-לבו, היה מגן על עצמו בכל האמצעים והיה שופך דמי אנשים שבאו לעשות לו מעשי-אונס. והחשמונאי – דם מי שפך? דם יוונים-סוּרים צוררים. אבל המתנדב שלנו – כן, הוא טראגי, הוא פרובלימאטי, הוא יצא מוכן ומזומן להילחם לא באויבו, כי אם לשם חשבון פוליטי, וחשבון מפוקפק כל-כך…לא, כאן אחרת…
…אני בעצמי – הוסיף הוא להתוודות – כשהייתי בעֵבר ההוא, התפרצתי, חלמתי על אפשרות לנפול אל צבאות-אנגליה… ודוקא בעת שחשבתי את הצד שכנגד לתקיף, בעת שהאמנתי בנצחון-הגרמנים… שאפתי להיספות בהרג הרב הזה, ויקיץ הקץ… אבל עכשיו… הנה תמה המלחמה, ופועלי הגליל המשוחררים מוסיפים להתנדב – וגם אלה יורשי יהודה המכבי?! אני מבין, אני מבין את קשי-חייהם, אני יודע, כמה קשה להתמיד בעבודת-פועל, כמה מושך הלב להחליף, לנסות במקצוע אחר, אחרי כל המפלות והתלאות של נסיון-העבודה… אבל, אם כן, ביניהם ובין חייטינו הלונדונים מה הבדל? כאן כבר אני אינני רואה הבדל!
ב
לפני חדשים אחדים, כשעברה בארץ הרינה: “חסל סדר גדוד אמריקאי”, מצאתי אותו והנה שוב גליון עתון אמריקאי-יהודי לפניו. תמונה עם קונצפציה נהדרה כבר אין בו, ובמקומה דברים בוטים כמדקרות-מחט על ה“פערברעכערישע בעציהונג”… “הלגיון, גאוננו ותקוותנו, אשר הלך לתת את נפשו בעד ארץ-ישראל, והנה והא שב מר-נפש ומיואש”…
איש-שיחנו השלישי מאז לא היה אתנו, והוא פתח ואמר:
– בינינו לבין עצמנו… הגדוד האמריקני היה צריך להיות יותר קרוב אל לבנו מן הגדוד הארצי-ישראלי. זה האחרון ירד ממצב של אנשי-צבא ממשיים בארץ-ישראל – בתור פועלים, מורים, עסקנים נחוצים – למבלי ימים בתרגילים, במשמרות ובפארֵידים. ירידה טראגית, אבל ירידה. לא לפום צערא אגרא! לא כן הגדוד האמריקני, שהתנדבותו היתה, לכאורה, עליה גמורה, צעד לארץ-ישראל, התכוננות לחיי-קיבוץ עם אחים טובים. ולבסוף…
… הוי, כמה מרבים אנו לעשות תעמולה ל“החלוץ”! חלוצים! חלוצים! אנו קוראים לבנינו, לצעירינו, שיבואו… השער סגור – ואין בא. האם אין בא מפני שהשער סגור? הנה בשביל אלה האלף היה השער פתוח, הם היו כבר בפנים. ולבסוף…
…הלב נשבר, נשבר – כן. איך ימלָאנו לבנו עתה לקרוא לאחרים? ובכל זאת, גם בהישבר הלב, אַל נפליט פראזות בעלמא מפינו: “חטאת-הציבור הוא”…
… חטאת-הציבור! של איזה ציבור? מה יכול היה הציבור לעשׂות לאלה? לתת להם שׂדות וכרמים, שׁישָׁארו?
…חטאת-הציבור! ציבורנו פה הוא כולו חטאת. “משכני אחריך – נרוצה”. אבל סבלנות ועמידה על הדעת ואור-עבודה מאיר בהתמדה – סמי מכאן. הכל הוא עצבים ומצב-רוח. אבל כלפי ה“בּוֹיֶס” האמריקנים שלנו ביחוד לא חטא ציבורנו כלום. אף במשהו. כמוהו כבּוֹיֶס. ההבדל רק, שהבּוֹיֶס לא קיבלו כלום, וציבורנו מקבל. ומי שמקבל לשם בנין-ישוב – אחריותו גדולה. מי שאינו יודע, שכל זכות-קיומו היא רק בשביל לאפשׁר עבודה יהודית פה, מי שׁחושׁב שׁיתָּכן להוציא על חייו, על מותרותיו, על הבליו אלפי פונטים, מבלי להחיות עובדים בסכומים פי אלף מאלה – חטאתו גדולה. אבל החטאת הזאת אינה כלפי אנשי הגדוד האמריקני. כי האנשים הללו, אילו נמצאו להם משרות ואילו נשארו פה, היו גם הם, על פי מהותם, לוקחים חלק בה, בחטאת.
… הוי, האידאליזם הוא דבר יקר-המציאות, ובאמריקה, המקהה ביחוד, להוטים שוליי דחייטא לא פחות מן הבורז’ואזיה אחר, “גוּד- טיים”, ואם לפני שנתיִם, בשנות-מהפכה, נמצאו מאות של צעירים שלבשו בגדי-שרד והלכו “להילחם בעד ארצנו” – ודאי שלא היו מסוג נעלה אחד. מי יתן טהור מקהוּת? ידיעת ארץ- ישראל אינה נפוצה בין בחורי אמריקה, אפילו בין הלידֶרים של המפלגות, ועל אחת כמה וכמה בין אנשי-הרחוב. דמיון-הלגיונר היה יכול לעבוד כיד הדמיון הרותח, ואותו גם הרתיחו. לא כולם הלכו הנה מפני שחשבו, כי החזית הארצי-ישראלית היא יותר קלה ופחות מסוכנת; לא כולם הלכו מפני הקומבינאציות של “ניירות ראשונים” ו“ניירות שניים”; חלק גדול ודאי גם נמשך אחרי קול-שופרה של הציוניות המשיחית: מה לכל העמים יש צבא ולגיונרים אף אנו נשלח צבא ולגיונרים לארצנו"! ורבים גם חשבו, כי יושיבום פה על הקרקע… שאיפה זו האחרונה, אמנם, אינה רחוקה כלל מחלוציות אמיתית, ואילו היו פה תנאים לישוב ואמצעים לישוב, ואילו היו הם על פי סגולותיהם הגופניות והנפשיות מתאימים לזה, ודאי היתה ההתלהבות ההיא נושאת פרי-ברכה. בהתלהבות אין המון אנשים יכול להתמיד. אפילו התלהבות דתית אינה מאריכה ימים, אם אינה מוצאת מזון ממשי, לא מזון-אלים. וההתלהבות ההיא, אילו מצאה מצע להמשך, היתה יכולה לתת דחיפה, תחילה להביאם הנה, ואחר-כך – לברכה לישוב-הארץ.
… ברם, במציאות… הוי, במציאות!…
…הצעירים באו הנה, למדבר, ואחר כך לקרבת המושבות. סבלו, הזיעו. אמנם, אין להשוות סבלונם לסבלון-הפועלים, אבל החיים היו להם לזרא. שׁרב-המזרח, חול ותִפלות. סוף-סוף, לא כצעירי-הגויים צעירי-בני-ישראל, ואפילו אלה שבאו מאמריקה. מה דלגויים הוה כוח מאוחד ומסודר, לדידן הוה קוֹמיזם ובלבול של בית-כנסת. וכל אחד – גם זה המוכשר על פי תכונתו להתרוממות נפשית, במשך זמן ידוע, בין המון חבריו המתלהבים – ראה ונוכח, שלהישאר בארץ-ישראל… אין תכלית. גם אלה שבשעה ידועה יכלו להתרומם, לא יכלה זו להיות של מלאכי-השרת. מובן, אילו היו רואים נטיה או שׁומעים הבטחה מצד הממשׁלה היהודית ליַשׁב אותם על הקרקע, לדאוג להם וכו', לא היו נחפזים כל כך להתפשט מבגדי חליצותם. אבל הממשלה היהודית (אוי ואבוי!) לא שמה להם לב ולא תמכה אותם בכפיה, פשוט מפני שמעיקרא לא היה זֵכר לא ללב ולא לכפים. מה שׁה“ממשׁלה” הזאת עושׂה בשביל הפועלים, זאת עשתה גם בשביל החיילים. עמדו כולם ושבו כלעומת שבאו, שבו בעת שכל צעיר בארץ, וצעיר מזויין ביחוד, לא יסולא בפז לקיומנו יום-יום.
…. נתבדו החשבונות – לאו דוקא המדיניים! – נתגלתה הטעות; ואף האחדים השיכורים – נתפכחו, מה יכול היה לעכבם פה? לא זה האוכל ולא זה המלבוש, והמכונה הגדולה רועשת ואינה מסובבת אותם בין גלגליה. המקום אינו בשבילם.
…פערברעכערישע בעציהונג" – כן, אבל לא רק מצד אחד. מהלך-החיים בכלל כיום רע הוא, “פערברעכעריש”, רע מבכל הימים. בין בין דגי הרקק ובין בין הלויתנים. טומאה שופעת. עיוורון. מעשים אשר אין להם שחר. בינינו לבין עצמנו…
[“האדמה”, כסלו תר"ף; החתימה: בר-יוחאי]
בָּבוּאָתָם שֶׁל עוֹלֵי-צִיּוֹן בְּסִפְרוּתֵנוּ
מאתיוסף חיים ברנר
א
עוד לפני ארבעים-חמישים שנה, בערך, בשנות תר“ך-תר”ל למספרנו, היתה העיירה בתחום המושב לבני ישראל במדינת-רוסיה, זו העיירה ששימשה בית-אוצר לנשמת חיי קהילת-יעקב במשך דורות, קופאת ושוקטת על שמריה. הקפאון והשקט היו עיקרה ומהותה. הרב, הרועה הרוחני, שָׁקַט, ככל עיירתו, על “שמריו”, שמרים ממש, שמכירתם ניתנה לו במונופולין ועל “אורח-החיים” ו“יורה-הדעה” שלו; יתר כלי-הקודש, עם הגבאים והרועים הגשמיים, אף הם עסקו בשלהם; בעלי-המלאכה הספורים מילאו, את צרכיהם של אלה בעיירה, יחד עם צרכי איזה “פריץ” או איכר מחוץ לעיירה; החנווניות, נשי חובשי בית המדרש, חיממו את אצבעותיהן הקופאות על סיר הגחלים העוממות; והסוחרים “הגדולים” ציפו לירידים. הפרנסה היתה בצמצום, במידה זעומה, לא תמיד בהיתר – עסקי-מזיגה בלי רשיון וכיוצא – אבל הדרישות מן החיים החמריים היו עוד יותר מצומצמות. וכמו כן ברוח. התפללו שלוש פעמים ביום תפילה בציבור, למדו “עין-יעקב” ו“חיי-אדם”, אמרו תהילים. השקלה וטריה בכתבי-העתים על השכלה ואחר כך על תיקונים בדת לא הגיעה אלא לאזני אברך אחד או שנים מעשר קהילות, ואף בהגיעה – לא תמיד נגעה. ואם נגעה – הרי היה זה לבני העיירה אך ענין לענות בו. כאילו היו שומעים, שפלוני בן פלוני התחיל לתת בכוס עינו ונעשה לשיכור, או כשינוי-טעמו של איזה “מטורף חדש”, שעדיין לא התרגלו אליו, ותעייתו הבלתי-מצויה ברחובות מסיבה עליה את תשומת הלב. השמעתם, חתנו של פלוני בן פלוני סר מן הדרך: התחיל לקרוא ב“ביכלעך”! לא יאָמן כי יסופר! – ענין של קלסה לנלהבים או לשונאים פרטיים וענין סתם לאנשים מן הצד ולנוחי-המזג. אבל מהלך-החיים, חיי-הנמלים, לא נטה ממסלולו על ידי כך אף כמלוא נימא.
“סגורה ומסוגרת” לא היתה העיירה. ועם זה, אם לא לחשוב את עובריה-ושביה המגידים והעניים המחזרים על הפתחים, היתה כמעט בבחינת “אין יוצא ואין בא”. רק לעתים רחוקות היתה נופלת עליה כמו מן השמים איזו משפחה מן המקומות הסמוכים, להתישב בה ישיבת קבע, ותהי לנס: משפחת “החנווני החדש”! אשתו של “החייט החדש”! ילדי “המלמד החדש”! והיוצא ממנה, היוצא על מנת שלא לחזור (על מנת לחזור היו יוצאים ההֶרשׁלים בכדי ללמוד באיזו ישׁיבה שׁבעיר אחרת, והבֵּילות – בכדי לשׁרת באיזה בית במקום שאין מכירין אותן), לא יצא – ולעתים עוד יותר רחוקות – אלא לעיר הגדולה הסמוכה: אם פרץ מסחרו בארץ ונתעשר “עושר רב”, עד כי לא יכלה עוד העיירה נשוא אותו ואת דרישות-ה“תרבות” שלו!
היציאה לחוץ-לארץ לא היתה שכיחה כלל. על נסיעת הסוחר הגדול מן המקום הסמוך פעם בשמיטה ללייפציג או לקניגסברג או על נסיעת איזו “גבירה חולה” לשאול בפרופיסורים-רופאים בברלין – על עובדות כאלו סוּפר כעל דברים שבאגדה. ואם אירע כדבר הזה, שאיש יצא מן המקום עולמית לארץ-נכר – מה לא יארע בחיים? – הרי היתה לו, ליוצא, משום-מה צורה של יוצא לתרבות רעה. אמריקה עדיין לא נתגלתה, לא עלתה על הדעת, ואילו היה נוסע מי-שהוא מבני העיירה אליה והיה שב משם, היו מביטים עליו כאן כעל מי שבא, “מתחת לאדמה”. וארץ-ישראל? “אצל תורני העיר היחידים, וגם בארונות של בית המדרש היו נמצאים ספרים שונים, ספרים גדולים וקטנים; ובספרים ההם היו כתובים דברים זרים ומשונים לגמרי מכל אלה הדברים הנוגעים לחיי טולנא העיר ומהלכה התמידי. שם כתוב על ארץ אחרת ועל החיים באדמת אבות בימים מקדם”; אבל אין איש שם לבו לזה, ואפילו אלה המטפלים בהם לפרקים. “ספר תורה, כי יגָלל בשבת, וקראו בו: ‘כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ונחלתם!’ היֹה היה הדבר, כ’דבר אל בני ישׂראל ועשׂו להם ציצית', וכי יאמר החזן בימות החול בקול רם: ‘ולירושלים עירך ברחמים תשוב’, לא יעלה על דעת מי שהוא לעזוב פתאום את טולנא העיר, הקרובה ללב, כל כך קרובה” (מ.י.ברדיצ’בסקי: “מהעבר הקרוב”, סיפור “לארץ אבות”).
“לעזוב פתאום”! ברם, עברו עוד שנים אחדות – והדבר התחיל לעלות על הדעת! ולא פתאום היה הדבר, אם כי ככה נראה בעיני רבים עוד ימים הרבה, ודוקא בעיני אותם, שהתרחקו מן העיירה ולא יכלו להשלים בשום אופן, כי חלום ההתאזרחות שלהם יבוטל פתאום ושבני-העיירה שלהם יבגדו פתאום במולדתם ויעזבוה לבקש להם מולדת אחרת. אפילו אחרי עשר שנים, בשנות תר"ם, אחרי הפרעות הראשונות, עדיין נאם בן-הגרי, בטרם בא המשבר בנפשו, כי “עתה עלינו החובה יותר מאז להראות כי בנים נאמנים הננו להארץ. כי הנה הפרעות האלה הנן אך כשלהבת פתילת השנאה אשר תעלה אל על בטרם תדעך לנצח. הפרעות האלה באו כתומן וכן תתוֹמנה ואחריהן יצא השמש בהדרו, כי יהיה לנו משפט אחד בארץ, וחלילה לנו להתקצף עד מהרה ולהשליך שיקוצים על כל הארץ ויושביה בגלל חטאת פורעים אחדים מפריעי חוק”… "לא אלך עמכם ואף אתם לא תלכו (הכתוב מדבר לעת-עתה לא על הליכה לציון, כי אם לכבד את הסופר המטיף לציון… – המעתיק), אם יש בלבבכם דעת ומשפט, כי בזה תעלו אף עם הארץ, כי תראו לכל את איבתכם ותאוותכם לנקום נקם. הנה ימי הבחינה באו, לנו לעמוד במשׁפט, אם יִמָצא לבנו תמים את העם והארץ ולא נשמיע את חרפתם בחוצות, או נראה לכל, כי גרים הננו בארץ ובחרפתה יגיל לבנו – " (פרץ סמולנסקין" “נקם-ברית”, פרק “חבוּר-עצבים”).
לפי שעה, לפני שנות תר“ם, לפני “ימי הרעש”, בטרם ניתכה על העיירה היהודית בפועל ובמעשׂי-פוגרומים החֵמה המשולשת: מצד המון עם-הארץ הפורע, חברת-המשכילים של עם-הארץ המסיתה והשלטון המרכזי של עם-הארץ. הגוזר, שכולם ראו בה, בעיירה היהודית האומללה, מטרה לחצים, מקום מיועד לפורעניות וחזיון שלילי, שחובה להצר את צעדיו ולרדפו עד חרמה; בטרם נידלדלה העיירה עד היסוד מחמת משקי הכלכלה החדשים בסביבה, שהונהגו ממטה או ממעלה, מחמת משטמת המשכיל הרוסי, שאינו יכול להביט בפני היהודי, ומחמת רדיפת הממשלה הצאַרית, שאין רחמים לפניה בדברה את אויביה “זרים” בפנים המדינה; בטרם באו בהמון הגזירות החדשות, הקיפוחים החדשים והגירושים החדשים – לפי שעה עמדו עזובה, מדמנה שַׁכּוּלה של סמולנסקין, פלַגות וסוכות של ברודס, כּסלון וקבציאל של מנדלי, דבשתא של שׂ. בן-ציון וטולנא של ברדיצ’בסקי על עָמדן, עם כל תרי”ג פרטי ה“הוָי וה”הוי" התלויים בהן, ולנסוע לאמריקה לא עלה על דעת שום יהודי יושב-העיירה; ולנסוע לארץ-ישראל – רק על דעת יהושע נתן השו"ב הזקן (גיבור הסיפור “לארץ אבות”).
מי היה יהושע נתן? – בכל אופן, יהודי מוזר קצת. “איש כבן שבעים קטן-קומה ועב הכרס והפנים. מצנפת-שער ישנה סבבה את ראשו בין בימות החמה ובין בימות הגשמים. ולעולם היה טרוד”, אם כי לכאורה לא היה מקום בחייו לטרדות מרובות, שהרי במובן החברתי היה כבר אינואליד במידה ידועה ודחוף-למחצה משדה ענייני העיירה: השו"ב הצעיר כבר ירש את כסאו ושחט את השוורים ושאר הגסות, ולו, ליהושע נתן, נשארו רק העופות והדקות. ברם, בן-שבעים משונה זה, שהמסַפר מעלה בו קווים של רשלנות גמורה, בריאה, ביחס לקוֹמפוֹרט וחוסר כל דאגה בענייני העולם הזה, היה טרוד בעבודתו את ה', בהוּל לומר מהשכמת הבוקר עד הצהרים כל התפילות החיצוניות מן הסידור העבה, שאין הציבור אומר אותן כלל. אחרים מוציאים ידי חובתם בפחות מזה, אבל הוא לא רצה “לדעת מכל חכמות”: מצוה היא מצוה, וצריך לקיימה, ולכל פרטיה ודקדוקיה. “מחמיר גדול היה ומטריף בכל נדנוד”. ולא מרוע המזג וקפדנות, אלא מרוב פשטות וישרות. אדרבה רע וקפדן לא היה כל עיקר, לא הוא ולא אשתו, וביתו היה הפקר לתפילת מניינים נוספים, ללינת עניים ולמשחקי ילדים זרים…
מה יעשה יהודי זקן ויסודי זה, שיחטא ולא יקיים מצווה אחת, מצות ישוב ארץ-ישראל, אף על-פי שהציבור נהג בה הלכה ואין עושין כך? במה תיגרע מצוה זו מאמירת התפילות החיצוניות מן הסידור העבה? ודי היה לו לעירוב-העיירה שהוּסר בדבר מלכות, לעורר את ר' יהושע נתן ולתת לו דחיפה אחרונה: קום ועשׂה כאשר צווית, עלֵה לארץ הקדושׁה. שׁם לא תראה בנשיאת מטפחות ביום השבת כשאין עירוב! שם תמשיך את קיומך במילוא כל הדינים – אחד לא נעדר.
ויהושע נתן נסע לארץ הקדושה להמשיך שם קיום של שמירת המצוות, בצירוף האחרונה, הבלתי-נהוגה – מצות הישיבה בארץ-ישראל. כשם ש“העשיר המופלג, כבוד הקצין ר' אחיעזר הי”ו (הודו ירום וישגה) מצדו “נתן את לבו לעלות מן הגולה לעיה”ק ירושלים ת“ו” להמשיך שם את אופן חייו הוא: “לתקן תקנות גדולות בתוך הקהילה, להרים קרן עמו שיתפרנס בכבוד, להגדיל תורה ולהאדירה בישראל ולהתקין קצת את הפרוזדור מחרבנו עד שנזכה ויהיה לטרקלין כשיחזיר הקב”ה שכינתו לציון במהרה בימינו" (ש“י עגנון: “עגונות”, “מעשה רב מאה”ק ת”ו“, “העומר”, ספר שלישי, יפו תרס”ט).
מר כדאתריה ומר כדאתריה; איש איש לפי מדרגתו. לקצין ר' אחיעזר יש כוונות ומטרות ציבוריות, בשביל הכלל. אבל ר' יהושע נתן, זה האופי היסוד, אופי-המשמעת, הנכנע לחוק ושומר לקיים את הפקודה המוחלטת במלואה ויהי מה – הוא נסע בלי כל כוונות ויחודים מיוחדים; הוא לא העמיד כל תנאים למעשהו: הוא הלך רק לקיים את הדין. זה היה מיטב-העולים של השנים ההן. עולה בלי כל צל של מליצות, עולה בשביל עצמו. זה היה אבי-אבות הצדדים הטובים, הבריאים, המעשיים – המעטים כל כך, לדאבוננו ולאסוננו – בישוב הישן שבערי הקודש. כאן היה מצע נפשי של יחיד, הנשמע לציווי המוחלט שלמעלה הימנו!
מה שנוגע ל“קיבוץ”, לעיירה, הנה זו הרגישה, שהעולה הלז, העולה בשביל עצמו, עולה מתוכה, והוא בא-כוחה שלא במתכוון. ולפיכך היה שם אותו מחזה-הפרידה המדהים, הראוי לעטו של ברדיצ’בסקי. אילו יצא השו"ב-למחצה של העיירה לוילנה, לירושלים שבליטא, ולא לירושלים ממש, ודאי שלא היה מקום לכל אותם צללי-הרשמים האוחזים אותנו בעמודים האחרונים של הסיפור “לארץ אבות”. נשמת העיירה לא היתה מזדעזעת כל כך…
ברם, כל זה בנוגע להרגשות ולזעזועי-נשמה. במעשה היו גם השו"ב, הירא-שמים, גם הקצין העושה-צדקות, הולכים-בודדים. לבדם הלכו, לבדם עלו. “האוּמנים ובעלי המלאכה, העגלונים והקצבים, נושאי-הסבל ועובדי-העורות” – כל החי והגרעיני שבאותו קיבוץ מדולדל – אמנם, יצאו ללוותם, ללוות את העולים היחידים, אבל גם לא עלה על דעתם ללכת עמהם. כל בני העיירה במקומם נשארו – להמשיך את קיומם שם. עליית ר' יהושע נתן היתה בשבילם חזון נפשי לזמן-מה, ענין ארעי – והישיבה בארץ-הגולה נשארה ישיבת-קבע בשבילם. ממחרת שבו החיים לקדמותם – ואין זכרון להולכים.
כך היה לפני ארבעים-חמשים שנה.
ב
“בימי הרעש” (מנדלי מו"ס: כרך שלישי מכתביו), שבאו אחר-כך, נשתנתה התמונה במקצת. “בישיבה של מעלה” (אותו כרך) נתקבלו החלטות אחרות וב“בישיבה של מטה” (שם) נשׁמעו דיבורים אחרים. אמנם, ההמון היהודי גם לאחר שֶׁזָע לעזוב את העיירה לא רץ אלא לאמריקה. ושוב חזיון בלתי-נפרץ היה, שיהודי חַייט או יגע-כפים אחר אף הוא יסע לארץ-ישראל: בשביל שואב-המים של העיירה לא היתה יציאתו של ר' מנדלי מו“ס לקולוניות שבארץ-ישראל אלא ענין – לקנות ממנו את הסוסה. ואולם ה”עולה" כבר לא היה בודד כל כך במעשהו: רק מנדלי מוכר-הספרים ור' ליב המלמד, שפרנסת שניהם לקתה בצוק-העתים, עולים, או יותר נכון, מוכנים ומזומנים לעלות בצוותא. אמנם, זאת אינה אומרת, כמובן, שלנסיעתם של האמיגראנטים הללו יש כבר צורה קיבוצית. אדרבה יהושע נתן השו“ב, בכל זרותו, יחידותו, יציאתו מן הכלל ולכתו לבדו, הרי הוא, אליבא דאמת, הרבה יותר בא כוח הקיבוץ מאשר הם. יהושע נתן משאיר את כל העיירה במקומה; הוא עולה על אחריות עצמו, אבל כמוּעָר לעיל, דבר-היפּרדו במשׁךְ שׁבוע שׁלם מכל שׁלושׁ מאות ועשרים הבתים, מבלי פסוח אפילו על בית אחד שבעיר, אופן-הפרידה ואופן-הלוויה – כל זה יעיד, כי גם בעיניו הוא, גם בעיני כל בני העיירה, בשעת התרוממות-נפשם, אין זו נסיעה סתם, עסק פרטי שׁלו, שׁל הנוסע, גרידא, אלא עֲלִיָה, שלכולם יש איזה חלק בה. ודאי, אילו נסע השו”ב לעת זקנתו לבניו בווילנה או בברדיטשוב או בפילדלפיה, על-מנת שלא לחזור, כי אז, גם כן, אמנם, היתה העיירה מתעניינת בזה ומשוחחת בזה הרבה, ואף גם מלוה אותו בכבוד ביום הנסיעה כיאות, אבל לא היתה קמה כולה כאיש אחד על רגליה להיפרד ממנו בבכי ובחרדת-קודש, ודבורה העניה לא היתה עושה אותו בערב הנסיעה לאיש-פלאות ולכוהן-גדול, אשר בידו הרפואה לכל מיני תחלואים, כאשר היתה עליה הרוח ביחס לנוסע ל“ארץ-אבות”. ולעומתו ר' מנדלי ור' ליב, גיבורי הסיפור “בימי הרעש”, שלכאורה אינם בודדים ואינם נוסעים מתוך התעוררות עצמית, אופיית, אלא דחופים ובהולים מן הרעש הכללי, ההמוני, הקיבוצי, הנם דוקא יחידים גמורים, אינדיבידואליסטים בלע“ז, שלא רק שאינם מתאחדים עם העיירה בשאיפות האמיגראציה שלה שעיניה לאמריקה, אלא שגם מעלימים על נסיעתם מפני חבריהם-לדרך, היוצאים לקולוניות, ומשתמטים ככל האפשר מן הפרסום, בכדי שלא יקדמום אחרים בקופת-הועד – – – הללו רחוקים מאד מן העליה, והרי הם בבחינת נוסעים, בחינת סוחרים, כביכול, הנוסעים ליום-השוק כבאי-כוח של מקצוע מסחרי ממשי, ש”אין בו אחוה ורעות“, שכל איש ואיש אך לעצמו ואך לריוח הפרטי שלו ישא עיניו. ואם מצד אחד יש להם, לר' ליב ולר' מנדלי, צורה של “חלוצים”, כביכול, יותר מאשר לר' יהושׁע נתן, באשׁר הם אינם רק משַׁנים מקום כמותו, משַׁני-מקום סתם, אלא גם שׁואפים לשׁינוי-קיום ולשינוי מזל, מתכּוונים להיות לעתיד בארץ-ישראל ב”קולוניות", זאת אומרת, לחיות שם חיים אחרים מאשר עד כה פה, בעיירתם, הנה מצד שני הם, ר' מנדלי ור' ליב, נופלים מן ההולך לפניהם, באשר, כידוע – לא הגיעו למחוז-חפצם כלל (ואף האידיאולוג שלהם בן-ציון נשאר ב“ישיבה של מטה” עזוב מר' ישראל!…). סיבת נסיעתם אחרת היא, ואף המטרה אחרת, יותר מעשית, לכאורה, יותר “ישובית”, אבל כשם שיהושע נתן, שקדם להם, למרות כל חוזק-אופיו ומסירות-תכונתו, לא סלל דרך לפניהם, כן גם הם, עם בקשת הפרנסה שלהם, על כל “הפסיכולוגיה האמיגראנטית” שבהם, עם כל דחיפת-ההכרח שבהליכתם, עם כל מליצי-היושר שעל ידם, כבן-ציון וחבריו לא היה בהם (אילו גם באה שאיפתם לעבור את הים ולא היו נשארים בק"ק שיחור כר' ליב או שבים לקבציאל כר' מנדלי) בכדי לסול דרך ליהודי כזלמן גוי (בסיפורו של בראנדשטטר, “השילוח”, תרנ"ז).
מ“ימי הרעש”, מהפרעות הראשונות שבשנות תר"ם ואילך, מתחילה העיירה היהודית לשלוח את אוכלוסיה מתוכה – ולהתפורר. כל מי שעוד קורט של מרץ מפעפע בו נושא את רגליו ללכת היום או מחר. עוד היה רחוק הדבר מן התמונה האחרונה, שתיארה אחת האחרונות שבין יוצאות-העיירה, דבורה בארוֹן, באחד מציוריה (“פֶדקה”), בעת שׁשׁם, בעיירתה, נשארו רק הנמושות והנשים, החיים על חשבון הכוחות הגבריים הפועלים באמריקה, אבל הפרוצס כבר התחיל… ועם התחלתו, התחיל גם יהושע נתן להימחק מן הלב; יותר נכון, החזון יהושע-נתן התחיל מתרחק יותר ויותר מן העיירה, זו התחילה לחדול מהיות חטיבה אחת; לשון-הקודש נשכחה יותר ויותר והיהודית נבללה ונתקלקלה יותר ויותר; הנשמה הקיבוצית שבה עמדה לפרוח – ואיזה מקום, אם כן, היה בה לחיי-נשמות, לאנשי-נשמות בכלל?
האמיגראציה החלה. אבל זו לא היתה נדידה של קיבוץ, של גוף ציבורי חי ואיתן, דביש ליה בהאי אתרא והוא אוזר כל מאמצי כוחותיו, עוקר רגליו ומחפש לו בכל האמצעים מקום אחר, לתקוע בו יתד,להכות בו שרשים וליצור בו תנאים-חיים אחרים יותר נוחים בשביל הכלל, אמנם במחיר הרבה פרטים, אהה, נופלים ונרמסים בהכרח, לרוב גם באין רואים… זו היתה מנוסת בלבול ובהלה של פרטים, של דואגים לשליש-הרגע, של בעלי שאיפה ל“הסתדר”, להיטיב קצת את המצב-הפרטי – ולרוב על חשבון-הכלל…
ביחוד היה צד זה אצל האמיגראנטים הרוחניים והרוחניים-למחצה, שנשאו עינים ל“ארץ התוגר”. רוב הנודדים, ודוקא המעולים שבהם, במובן היצירה החברתית, בעלי-המלאכה וגם מאנשי-האוויר, שכוחם היה עוד אתם לשאת בעול, שמו עיניהם לארץ החדשה, ודוקא בלי עזרה ציבורית, בלי סדר ומשטר, בלי כל תכנית, כיאות לאמיגראנטים יהודים מאותן העיירות, אבל גם – האמת צריכה להיזכר – בלי פרטנסיות יתרות ובלי טענות ומענות של מקריבי עצמם לטובת כלל-ישראל. הנדידה יש שקיבלה גם צורה של אמיגראציה-בהמון, אבל בכל אופן לא היתה זו, ביחוד הזרם הקטן שבה לארץ-ישראל, נדידה המונית, כלומר, התפרצות של כוחות המוניים אינסטינקטיביים לרכוש להם בסיס חדש ומרחב ליצירת החיים. גם הדמות החדשה (בן-ציון וחבריו), שנראתה אז בתוכה ושמקודם, בימי יהושע-נתן, לא יכלה גם לעלות על הדעת – דמותו של הסטודנט השב לעמו – לא יכלה למלא את החסר, לא יכלה להיחשב כבאת-כוח של זרם קיבוצי, אלא באופן היותר טוב כפרצוף של גיבור-מטיף, אשר “כנביא אלוהים הוא בדברו בעיני כל הנאספים, וכמו המלאך הגואל חזו עינים בו, כן הביטו אליו ונהרו, ועשרה מבני הנעורים מלובשים בבגדי בתי הספר נתנו ידם לוֹ באָלה ובשבועה ללכת אחריו ולהתענות בכל אשר יתענה” (סוף “נקם-ברית”).
אפרים בן-הגרי מדבר את כל דבריו הרמים והנישאים על תקומת ציון “בבית ה'”, כלומר, בבית-התפילה, וביום מיוחד, בתשעה באב של שנת הפרעות הראשונה. “קול בכיו היה כקול מפקד צבא-מלחמה להרעים נפלאות, כי אחריו הוסיפו כולם עצמה לילל ולהיאנח עד אפס כוח. סערת מאות לבבות נשברים התבוללו את סערת לב האחד”. לכאורה, עוד מעט ויופיע כאן חזיון “העם וגיבורו”. אבל נאמנה עדותו של פרץ בן משה – עדותו של הכרוניקר הפובליציסט העברי מן הימים ההם – כי “עשרה מבני הנעורים מלובשים בבגדי בתי הספר” התנדבו לעלות. אותם העשרה, שאנחנו כולנו מכירים אותם, אותם העשרה, שזולתם אין, אותם עשרת היחידים (ב“נקם-ברית” ו“בישיבה של מטה” ו“בימי המעשה” וכו'), שדרך לאחרים לא סללו, לא היה אפשר שיסולו, וכמעט שיורשים גם להם לעצמם אין.
“עשרה ציונים היינו” – – –
ולא יִפָּלא. אם היה איזה כוח לבן-הגרי ועשׂרת חבריו, הרי נתבזבז עוד לפני עשותם את הצעד הראשון בדרך לציון, נתבזבז על המלחמה עם האידיאולוגיה הקודמת שלהם, עם “רעיון”-ההתבוללות. “הנה הקדשתי חיי וכוחי וישרי ותומתי לעם הארץ – טוען גיבורנו באותו מעמד – וכל חפצי ומגמת פני היה לאחד אותנו עמהם באהבה ואחוה, לשכוח כל העבר ולשים עין ולב אך לעתיד אחד לכולנו. גם אנחנו קמנו להכרית שם ישראל, אך באהבה ורצון. והנה המה באו ואמרו להכרית אותנו באכזריות חמה וברצח מרצחים כאשר הסכינו מאז. לכן”… ועל מי הוא סומך? מי יקומם הריסות-ציון? האם כל אותם עשרות אלפי השדודים, שידיהם נשארו להם לשלל? לא, על קולוניאזאטורים עוד מוקדם לחשוב. לפי שעה “כל נדיב לב מבני הנעורים יחרה יחזק עמו, והיתה זאת נקמתם (של בני-הנעורים נדיבי-הלב)” כי יחַיו (הם) את אשר ימיתו (הגויים). מי לעמנו אלי! – הנה דלג הנקמה אשר בו נדגול – ירושלים שמו! נקם אֶחזה בצרינו". – – –
בני-לויתם הללו של ר' מנדלי ור' ליב לא הבטיחו לעלות לארץ-ישראל בשביל הנאתם הפרטית, כי אם אך ורק “בעד עמנו וארץ אבותינו”. אבל מה חסר לעמם, במה יוָשע, במה יתוקן, מהי שאלת היהודים ואיך תוכל ארץ-אבותינו להושיע ולתקן ועד כמה ובמה תפתור את שאלת היהודים – על זה עדיין לא יכלו לתת לעצמם דין וחשבון ברור. כלר' יהושע בעל-הנדר בשעתו, כן דיה היתה להם “האלה והשבועה” כי יעלו, למען יחשבו את עצמם למנצחים. בהבטחה זו בלבד הן כבר היתה נקירת עין-הצוררים, אשר יראו את צעירי ישראל דוֹגלים בשם ציון – ותתפקע מררתם. איזו “נקמה!” –
ג
בתום-לב, המובן לנו היטב בשעתו, יספר לנו המספר הפּתּיטי סמולנסקין על הפתּוֹס ועל ראשית-הגבורה של גיבורו בן-הגרי האידיאליסט הגדול. “בקראו כה קפץ כארי… בחזקה קרע את הדלת… כמשוגע ממראה עיניו קפץ לאחור… רגע עמד על עמדו כמשוגע ממראה עיניו… פתאם כמו אחזה בו יד מסתתרת ותרימהו למעלה ותורידהו עד עפר… כן התנפל פתאום על הארץ”…
ואמנם, כל הגיחוך והקוֹמיוּת, שנראים לכבדי-הראש ולמלומדי-החיים באידיאליסמוס הקלוש, הבלתי-נאמן, הבלתי-מנוסה והבלתי-פורה של “תלמידי בתי-הספר, בעיר הבירה”, האוּטוֹפיים בעצם, ההיסטריים לרוב והרואים תמיד אצל עצמם ואצל אחרים צל-הרים כהרים – זה מובלט בדרך-אגב בסיפורו הנקוב של סמולנסקין, כמובן, כלל וכלל שלא בכוונת המסַפּר להבליט צדדים אלה בכרתו עמו את ה“ברית” לחזות “נקם” בצוררים –
בן-הגרי אינו כאבן-ספיר (בסיפור “ימי המעשה” של חושי הארכי, “השילוח”, כרך א' וג'), שגם הוא סטודנט בעיר-הבירה, אלא שקיבל בעיר-מולדתו חינוך יהודי שלם. גם על אבן-ספיר ההולך בוכה אמו, אבל האֵם היא אחרת והדמעות אחרות. בן-הגרי אינו בן-עניים, שמהם תצא תורת חיבת-ציון למעשה, ואמו הבלתי-מרוצה ממנו הרי היא פרת-בשן סאלוֹנית מן הטיפוס הידוע – לא אמו של אבן-ספיר. מה הרעיון הלאומי עושה לו? את כל מה שרעיון סטודנטי יכול לעשות: עוד רעיון. והנה לאחר שהוּכה בעצמו, לאחר שהרעה נגעה עד גופו ונפשו, לאחר שהושלך מעל המדרגות של בית-ה“אצילים” הרוסי, הוא פונה אל העם; אבל במה? בזה שהוא חוזר מרעיונו הקודם, כי “על זאת הוכה העם הזה תמיד כי יִבָּדל משכניו ובעם הארץ לא יתחשב”; הוא בעצמו “שב על קיאו” להרחיב הפרץ ושובב “משובה נצחת” עד לקרוא בקול שם ציון ואדמת-יהודה. אבל האם גם “הקריב את נפשו” לקומם הריסות-ציון?… האם גם יצא, למצער, לדרך? – מי יודע!.. שינוי-הרעיון, כאשר אמרנו, היה לבני-הנעורים המתבוללים כל כך קשה, דרש מהם כל כך הרבה כוחות (ובעלי כוחות גדולים הן לא היו מעודם!) עד שאחרי השׂחיה העיונית הקשה נגד הזרם, לא נשאר להם, ברוב המכריע, כלום בכדי לעשות דבר-מה.
יתר על כן: אפילו הצעיר העברי הבלתי-מתבולל מעודו, שעמד אז על דרך הלאומיות, חשב את עצמו לגיבור גדול, בצאתו לדרך (לפי שעה לא לארץ-ישראל!), אם עלה בפיו להשמיע באתיק-מסילת-הברזל באזני צורר-בני-שם על אודות יתרון תורת-ישראל, להתענג על יפי הטבע והחיים והמאכלים הפשוטים ולהמליץ לפני בני הדור הישן על בני ביל"ו, אשר הרימו את הדגל וכו' וכו' (זאב יעבץ: “בדרך בצאתי”, סיפור ב“כנסת ישראל”, תרמ"ז).
הלל אבן-ספיר מ“ימי המעשה”, “”קטן הקומה ודל הבשר", אשר “מבין המשקפים תארנה שתי עיניו השחורות וגדולות מאד ואש בוערה בהן”, אשר “חטמו הגדול, רזון פניו וגופו, הברתו בשפת הארץ, התלהבותו התמידית ותנופות ידיו וגוו בדברו העידו בו, כי מליטא מוצָאו; ומלבושׁו כבני התלמידים השומעים לקח בבתי מדרש לחרושת המעשה” – הלל אבן-ספיר הולך, הולך בפועל ממש, כר' יהושע נתן בשעתו, ומרחיק ללכת. הוא אומר לצאת בראש ר' מנדלי ור' ליב, ללכת עם הנודדים (חלק שני, פרק XV), ואף שיחקה לו השעה ולא בגפו יצא, כי עֵזר כנגדו נמצאה לו בין בנות-היהודים. “ממחרת היום ההוא (יום-החופה) יצא הלל וכלתו היפה) את עיר מולדתם ויסעו במסילת הברזל עד חוף הים ללכת ארצה פלשת והוריהם נתנו להם כסף די הוצאותיהם וגם לקנות להם אחוזה בארץ ההיא”. “ורבים מבני עירם מכרו את כלי ביתם וחפציהם וילכו לראות טוב ועושר בארץ אבותיהם, ועליהם נלוו גם מבני הנעורים, אשר התלהבו והתפעלו מדברי אבן-ספיר ומדרשותיו”.
האברך מראשית תקופת חיבת-ציון הופיע! אברך טוב, אם כי לא חוקר ולא דורש לאן הוא הולך, אם כי חלש ועצוב – וירבּו כמותו בישראל! בכל אופן, ירבו כמותו! אבל לא רבו גם כמותו. ולא רבו גם הנודדים, שבראשם אמר לצאת. “ההמון הלך, הלך ונמוג” – מעיד המספר חושי הארכי – ומכל הקהל הגדול נשארו רק שיבּלים בודדות, “אשר בלא כסף ובלא עזר באו לארץ אשר לא ידעוה, לעבוד עבודה אשר לא הבינוה” (שם).
חושי הארכי מנסה לצאת בסיפור זה בעקבות סמולנסקין. אלכסנדר אנגילשטיין המוּמר (קרובו הרוחני של “שמעון עציוני”, גיבור הרומן בשם זה של י. י. ליבונטין, הוצאת “תושיה”, תרנ"ט) מדבר ממש כבן-הגרי בתקופתו הראשונה: “כל שאלת היהודים רק אחת היא: למהר להרוס את הקיר אשר בנו אבותיהם מסביב להם למען הבדילם מכל עמי הארץ” (חלק ראשון, סוף פרק III ) הסביבה כמו ב“נקם-ברית”, היא: מַלוי-ברבית עשירים, העומדים על סף-הטמיעה, עם הצאצאים והצפיעות אשר לרגליהם, ולעומתם, בני-נעורים מתלהבים על כל צעד ושעל, שראשיתם, כבן-הגרי, בעיר-הבירה, וסופם בעיירה היהודית, שמשם הם אומרים ללכת ולעלות (הלל אבן-ספיר), ששם הם מציצים ונפגעים (שוב), או נעשים ל“נארוֹדיניקים” בנוסח אחד-העם, (גוטין החולה, המחפש רפואה ביהדות, הנושא את דבורה רחלין, על מנת להקדיש את עצמם לחינוך לאומי ולהכשרת-הלבבות). התלהבות, דמעות, היסטריקה ו“דברים רמים” משמשים אף כאן, כמו אצל סמולנסקין, סימן מובהק למעלות-הנפש. ואולם בזה קטן כוח-התלמיד מכוח-הרב, שהפתיטיות היתה לו – לפרץ בן משה סמולנסקין! – אטמוספירה טבעית, וככל דבר טבעי,יהיה מה שיהיה, יש לו קסמו המיוחד (“סערת מאות לבבות נשברים התבוללו את סערת לב האחד”!); מה שאין כן ב“ימי-המעשה”. סיפור" זה לא נכתב, כ“נקם-ברית”, להבדיל, בשעת-מעשה, כי אם כבר מתוך מרחק ידוע, ויש בו אפילו מעין נסיון לספר מה שקרה לאבן-ספיר אחר כך, את התלאה אשר מצאתו בבואו לארץ ואת כל אי-הצלחת העליה החלוצית שלו,עד אשר מדי יזכיר חושי הארכי ב“סיפורו” זה את המלה “חלוצים” והכניסה במרכאות. ואמנם, צדקה עשה י. י. ליבונטין ב“שמעון עציוני') שיעקב מלכין, אשר גם הוא, כאבן-ספיר, היה לבוש בשעתו כ”בני התלמידים השומעים לקח בבתי המדרש לחרושת המעשה“, וד”ר מרים חנין, העזר כנגדו,רופאת-השנים הלאומית, לא נשלחו על ידיו לארץ-ישראל (מה שׁהמֶדיקן, ד“ר ולאדימיר בורשׁטיין מ”בין-הערפל" – אף זה רומאן של יחיאל יוסף ליבונטין – נשׁלַח נשׁלַח מסיביריה לארץ-ישראל, הרי זה רק בכדי שיהיה מי שיכתוב מכתבים נחוצים משם לחוץ-לארץ…ואין להביאו בחשבון!).דיים, שהם באים לראות במחזה “אסתר” לפורים, אשר “ערכו צעירי ישׂראל המתימרים בכבוד עַמם לכבד בו את אחד ממועדיו” (“שמעון עציוני”, ע' 151) – – –
––––––––––
וגם אלה לקוראים חכמים, יבינו מדעתם, שאילו היינו אומרים להשתמש בשביל הרצאה הנוכחית רק בחומר הלקוח מסיפורים בעלי ערד אמנותי-פסיכולוגי, כי אז היה עלינו לוותר לגמרי על עדותם של מספרים כחושי הארכי (י. י. ליבונטין) וכיוצא בו. אבל אנו אין אנו יכולים לעשות כך: במצב הסיפור העברי אי-אפשר להתפנק כלל, כשרוצים לעמוד על פיו על דמות-דיוקנה של הופעה ידועה, ואין מדלגין בספרותנו.
––––––––––
קיצור-הדברים: יהושע נתן של ברדיצ’בסקי רחוק מרחק רב אף מצל של קוֹמיוּת - לא מצד עצמו ולא מצד אופן-התיאור העממי-האמנותי הגדול, פרי-כשרון ממדרגה ראשונה ותקופה ספרותית יותר מאוחרה; מנדלי ור' ליב של הסבא, המגוחכים עד לזוָעה מרעישים בגיחוכם את הנפש עד היסוד, כי יד פּייטן-פַּסל גדול ושׁופךְ-נפשׁו גדול היתה בהם להציגם לראוה; ברם, “עשרת בני-הנעורים הנלהבים” מ“נקם-ברית” מצחיקים ב“ימי-המעשה” ומ“בין-הערפל” – גם כשהם לעצמם וגם מצד יחסו של המספר ויכלתו של המספר שלהם. לא יצורים הוּמוֹריסטיים הם, “.בני-הרעש” ו“עולי-ציון” הללו, האידיאליסטים המושבעים באָלה ובברית והמביאים את עצמם לקרבן עולה – ומצחיקים.
“מזל” מיוחד!
אמנם, התנועות האידיאליסטיות של בני-הנעורים המתלמדים גם אצל עמים אחרים, אצל עמים בריאים, טבעיים, מיוסדים, פחות נלהבים ופחות רעשנים ממנו, אינן מביאות, כפי שיש לחשוב, הרבה פרי לבנין-האומה, ואין, ברובא דרובא, לכל ה“התלהבות” וח“קרבנות” שלהן, אלא ערך של משחק מקסים ומאחז עינים. ואולם שם, מתוך שזה נעשה בתוך העם, בשפת-העם וברוב-עם, יש לו, לענין, לכל הפחות, כמעט תמיד נוי של התפרצות כוחות עממיים, של דימונסטראציה לאומית נהדרה: “אנחנו הולכים! אנחנו באים! אנחנו נותנים את נפשנו!” לא כן, אהה, גימנזיסטים וסטודנטים יהודים. :. “גֵרי-פרעות וגֵרי-נורמה”, בהתלהבם ובהתנודדם התנודדות עברית-לאומית, כביכול, על אדמת-נכר ובשפת-נכר ובמיעוט-אוכלוסין – מה נקלה ועלוב זה המראה! …אמירת “לשם יחוד” לאומי בחצי-קול אינה מועילה כאן אף במשהו – וגיחוך מציף. –
'“עשרה לאומיים היינו” – – –
ד
ענין העירוב המקולקל יכול היה להניע איש תם וישר כיהושע נתן השו“ב בשעתו להוציא לפעולות את נדרן-מאז לעלות מן העיירה לארץ-הקדוֹשה; ההשלכה מעל המעלות שימשה גורם הגון להפוך לב צעירים בעלי השכלה לשוב מעיר-בירה אל העיירה ולשנות את הנוסח בנאומים ובפרוק-לאמאציות שלהם; ושידוך שנעשה בתוך ביתו שלא על פי רצונו נתן דחיפה לבעל-הבית העירוני המתמשכל, שעדו מקודם יסד לתכלית לאומית-דתית-נאורית חברה של מניות על מנת להתנחל בארץ-ישראל, לשלוח לפניו שליח, אלא שלשליח לא הורשה לעלות על החוף בפלשתינה, והשולח נשאר צף ב”זרם"-הגלות.
איזראילסון (גיבור הרומאן “נגר הזרם” של ברשאדסקי, “תושיה”, תרס"א) ה“מתהלך אט בחדר האוכל”, הוא איש כבן ארבעים שנה. זקנו רחב, שחור בשרשו וצהוב-כהה בקצותיו. לראשו חבושה ירמולקה של משי רבועה, מצחו צח ורחב ושתי פאות ראשו קצרות וגזוזות למטה בקו ישר. פניו חיוורים, בעיניו המפיקות רוח נדיבה נראית כעין לאוּת קלה,אך במבטיהן השוקטים והישרים נשקפת אנרגיה מיוחדה. הוא,
הסוחר היהודי העשיר, הנהו, שלא ככל בני מינו, אדם משכיל, ומה שמפליא וחשוב מזה, בעל-אופי, ואופי לא שלילי. ומכאן, לכאורה, המקור לחיבת-ציון שלו ולהתעוררותו להתנחל בארץ; אלא שחטרגדיה שלו לא רק שאינה מתחילה עם איסור-הכניסה, כאשר חשב ברשאדסקי, אלא שלא היתה מתמעטת אף במקצת גם בלי האיסור החיצוני הזה.
“האידיאה הלאומית – מעיד המספר על גיבורו – יקרה לו (לאיזראילסון) מראשית התעוררותה,והשאיפה לארץ הקדושה ממלאה את כל נפשו כאחד האידיאלים הכי-מרוממים. הוא אינו חפץ ואינו יכול להכריע בין הדעות השונות על דבר יחס תנועה הזאת לגאולה העתידה, שהיא אחד היא מעיקרי הדת הכי-נכבדים; בכל אופן רב מאד ערך התעוררות העם עצמו בתקופה, כזו, אשר בסקירה הראשונה היא נראית כמסוגלה לזאת פחות מכל התקופות הקודמות… אמנם כן, רוב המאמינים אינם מבינים כלל מה מסוכנה התקופה האחרונה לרוח היהדות.. הסכנה צפויה משאיפה פנימית הורסת.ומפרדת, הבאה כתולדה ישרה ומחוייבה מהשפעת קולטורה זרה ותנאי-חיים זרים לרוח היהדות ומסורותיה העתיקות. ויש רק הצלה אחת יחידה: התרכזות העם המפורד במקום אחד, ששם תהיה עצמיותו מתפתחת באופן טבעי, חפשיה מלחץ ההשפעות החיצוניות”.
הצורך בישוב ארץ-ישראל לאיזראילסון הוא, איפוא, לא צורך נפשי-פקודתי, כאצל יהושע נתן, לא מוצא מן המשבר של שאיפת-ההתבוללות, כאצל בן-הגרי, ולא בקשת-פרנסה, כאצל ר' ליב המלמד, כי אם אידיאה לאומית חיובית, אידיאל מרומם, דעה נשגבה ורעיון חדש. הוא בעצמו עושה עסקים לא גרועים גם בעיר-הפלך חרוסית, ואין לו צורך לנדוד; יכול הוא להיות גם שבע-רצון מאיחוד המצוה והנאוֹרוּת שבמוחו ובחיי עצמו, והוא אמנם שבע רצון מאד מאד מן ה“סינתיזה” הלזו, אצל עצמו; אלא שאינו שבע רצון מאחרים, אינו שבע רצון לא מן הדור החדש, ואף לא לגמרי מן הישן; אלא שסכנה צפויה ליהדות בכלל (לא אצלו!) ודעה נשגבה היא ואידיאל מרומם להציל את היהדות על-ידי שינוי המרכז… 1
יש, אמנם, גם פקפוקים לאיזראילסון בנדון זה. “בתוך המחשבות האופטימיות האלה – מספר שם ברשאדסקי בארוכה בלשונו המאמרית-הריפורמית – הסתמן פתאום לפניו רעיון חדש”. והרעיון החדש הוא: מה אם השפעת החפשים תנצח? איך יתיחס אז הוא וחבריו המאמינים אל האידיאה הלאומית? אבל השאלה הזאת נשארת אצלו שאלה למשיחא ונדחית מיד מפני רעיון-הדאגה לבני-ביתו, אם גם בהם לא יעשה הזמן את שלו, שיתחילו להתנכר למסורת-האבות.
בזה כבר איזראילסון נוגע בדבר. פה כבר לא “אידיאה” סתם, כי אם דאגה ממשית: איך להציל את ילדיו מההתנכרות לדת ומן ההפקרות ושטף-הפריצות של עיר-הפלך ב“גלות”? אמנם, דאגה זו בראשיתה עדיין אינה מחייבת את העליה לציון. כי תריס יש לו לאיזראילסון כנגדה: שיטת-חינוך מתוקנה, דתית-מודרנית… לתכלית זו הוא שוכר תחילה את המורה טוֹבּוֹלסקי, ואחר כך, כשנכזבה תוחלתו מזה, הוא מכניס לביתו את המורה הלאומית-הדתית מן העיירה, את רוזה ליפשיץ… אבל לאחר שהזרם החפשי גורף גם את רוזה, זרם הפריצות העירונית את בנו יוסף, וזרם ההתפרצות המחוצפה את בתו לאה, הוא נוכח, – במאוחר|!… וזוהי, אהה, כל הטרגדיה! – כי “המוצא הנכון היחידי” הוא שיבת-ציון.
אבל כיצד? בתוך המחשבות האופטימיות צריך היה להסתמן רעיון אם גם לא חדש: איזו תרופה יש למכה זו בציון? מילא, כל זמן שאנו עומדים בתחום האידיאות הרוממות, די לנו לראות “השפעת קולטורה זרה” מצד אחד בגלות ו“עצמיות מתפתחת באופן טבעי” מצד שני בארץ-ישראל. אבל אם נדבר באופן קונקרטי, אם נבקש תיקון מוחשי לבני ביתו של איזראילסון – במה מצא כאן האב הטרגי את “המוצא הנכון היחידי”?
מה חשב איזראילסון הרוצה-לעלות לעשות מבניו בארץ-ישׂראל, בכדי שׁיִשָׁארו נאמנים לדת? – על זה, כנראה, דוקא לא נתן לעצמו דין וחשבון ברור. ואין צריך לומר, שלא הגיע לידי אותה ההשגה הפשוטה, שהחיים הריקים, הבטלים והמזוייפים שׁל בני המפלגה הבינונית בישׂראל יִשָׁארו ריקים, בטלים ומזוייפים גם אם ימָלאו כרימון תפילות, שׁמירת שׁבת ומועדי-ישראל, ואפילו בארץ-ישראל. עיונו של איזראילסון איש-העיון לא השיג, שהטיילים לעולם ישארו טיילים, בגרודנה או בתל-אביב, ואף גם בשידוכיהם יארעו תמיד אי-נעימויות, בין אם ישמרו על דיני עירובין ותחומין ובין אם לא ישמרו.
רוזה ליפשיץ, יד-ימינו של איזראילסון בחינוך-הבנים מתבוננת וחושבת, כי החסרונות היסודיים והעיקריים בלאה (בת איזראילסון הבכירה) הם ריקניותה המוסרית והעדר-ההתעניינות מצדה בכל דבר נאצל. אלה מצדם תולדות מחוייבות משיטת-חינוכה, שעל-פיה הושם לב רק ללימודיה, אבל לא להתפתחותה הרוחנית (ע' 93 – 94). ואולם ממעגל-קסמים רעיוני מגוחך זה לא ניקה גם איזראילסון בעצמו, האיש “המושל ברוחו ומכונן את מעשיו לא על פי נטיית רגשותיו, כי אם לפי אשר הורהו שכלו הקר ודעתו המתונה”(ע' 150). גם שכלו הקר לא היה מסוגל להשיג, שאם התכונה היא ריקה והחיים הם ריקים, אז אין מקום לדיבור על אודות שיטת-חינוך מתוקנה או בלתי-מתוקנה; ששיטת-חינוך מתוקנה אינה ממלאה את הריקנויות, ושהריקניות המוסרית אינה תולדת מחוייבה משיטת-חינוך בלתי-מתוקנה… שהרי מה יכולה שיטה – ואפילו השיטה של שיבת-ציון, לא רק של “חדרים מתוקנים” – לעשות לריקניות? –
“אמנם, בסקירה הראשונה נראה זר ומתמיה החזיון הזה, כי בבית אשר האב מסור כל כך לעניינים רוחניים שונים וכפעם בפעם נשמעים בו ויכוחים מופשטים, נשארה הבת זרה לכל אלה ובלתי מתעניינת כלל”. כך מוסיפה רוזה ליפשיץ לחשוב על פי ברשאדסקי באותו ע' 94. “אולם הפליאה הזאת התבארה על ידי השקפות איזראילסון על תעודת האשה וכוחות נפשה. בנקודה הזאת גבר היהודי שבו על הנאור, והאמונה, כי כשרונות האשה גרועים מכשרונות האיש המריצתו להגביל את תעודת האשה בחוג עניני הבית וגידול הבנים”.
לא נעמוד על הבלי-מחשבות אלה של ברשאדסקי ורוזה ליפשיץ. מצד אחד עניינים רוחניים וּויכוּחים מופשטיים, והבת נשארה זרה כל אלה – נורא ואיום! ומצד שני גבר היהודי על הנאור להגביל את תעודת האשה בעניני בית וגידול-בנים – פלצות וזועה! כל עמודי הפרוגרס והנאוֹרוּת מתמוטטים!… ואולם העיקר הוא, שאצל איזראילסון אין כלל תגבורת היהודי על הנאור בנקודה זו, ולא להיפך, והדבר הוא פשוט מאד: כל זמן שלא ימצא את בתו קוראת רומאנים אסורים, מחללת את השבת בדיני “מוקצה” וכיוצא בזה, לא ידאג כלל ליחוסיה אל “ענייני-בית וגידול-בנים”; המלה “ריקניות” לא תעלה כלל על דעתו. ואדרבא: הוא יכיר טובה לעצמו על שיטת-חינוכו המתוקנה, ואפילו החשק לארץ-ישראל יפוג ממנו. כי מה חסר לו?
כי לעלמה כזו, כלאָה, לא יועילו כל “ספרים רציניים וחינוך ביתי רוחני הגון”; כי לעלמה כזו, ולא רק כזו, לא תועיל גם הארץ הקדושה; כי לאה, ולא רק היא, כי אם גם אסתר, במחילה, המפחדת מפני הגעגועים שם למולדת (תיזכר השיחה בע' 5.- 136) צריכה – בארץ-ישראל ובכל מקום – להישלח לבשל אוכל, לכבס לבנים, לחלוב פרה ולעסוק בדברים חשובים כ“ענייני-בית”, כי אז תסור מאליה כל הסכנה של “ריקניותה” ושל מסירותה ל“ענייני תלבושת ורקמה וחדשות עירוניות” – את זאת לא הבינו לא רוזה ליפשיץ, לא איזראילסון וּודאי גם לא ברשאדסקי בעצמו, עם כל פילוסופיותם, דברי מוסרם ו“רעיונותיהם”, שהבאנאליות הבעל-הביתית ה“נאורית” בוקעת ועולה מהם ונודפת למרחוק –
והדרא קושיא לדוכתה שיבת ציון הכא – מאי עבידתה?
אווירו של בית-איזראילסון היה מלא, כביכול, עניינים רוחניים וּויכוחים מופשטים בשאלות הדת והחיים, וזה (איזראילסון וברשאדסקי אינם יודעים את זה!) היה הקלקול היותר גדול במקום ההוא. עירונים פשוטים צריכים לעמול – זהו צו-החיים היחידי! – ובשעת הפנאי יעשו מה שלבם חפץ: ירקמו, יצאו במחולות או ישמעו חדשות עירוניות. והלא זהו כל גיחוך-החיים אצלנו, שהכל ברחובנו כאילו שואפים לחיי-רוח ועסוקים בשאלות העומדות ברומו של הרוח. ההשגות, התכונות, השאיפות והנטיות מסביב הן של לאה, אסתר, יוסף סולומון, אלטר וכו', והעמדת הפנים והפרטנסיות וההעוויות הן של אזרחי ממלכת כוהנים וגוי קדוש. הידע איזראילסון ביסדו את האגודה להתנחלות בארץ-ישראל, שכאן לא יהיה כלל מנוס מלֵאוֹת וסולומונים ה“מתעניינים” בשׁאלות מופשׁטות? היכול היה גם לשים לב לפרטים בלתי-חשובים שכאלה לגבי דעתן ואיש-הרוח שכמותו?
והוא הרי אפילו שאלת-היהודים בכבודה ובעצמה (שאלת-היהודים במובן הכלכלי וביחסים ללא-יהודים) כאילו אינה כלל בשבילו במציאות, ולפניו רק שאלת האירופיות והיהדות, שאל החינוך הסינתיטי, שאלת חטאו של יוסף והפרת-שידוּכה של לאה –
אלא שהוא הדבר, שכל זמן שהשאלה היא שאלת הסכנה ליהדות סתם, הוא אינו ממהר כלל וכלל. באותה האספה (בפרק י"ד), שהוא מוצא את השעה ל“שעת כושר הכי-טובה למען בצר את עמדתנו בתוך הפועלים הלאומיים, אשר רובם באמת מן החפשים”, הוא גם מזהיר לבלי “לבצע את מעשנו תיכף ברגע אחד מפני החשש ומפני הסכנה…” ורק אחרי מעשה-יוסף הוא כאילו מתעורר לבלתי היות אטי כל כך: “למה הוא מסתפק בדמיונות? מי מניאהו מהפוך את הדמיונות המופשטים למעשים ממשיים? הן לו אין כל צורך לחכות ימים ושנים. בהיות לו גם עתה די אמצעים חמריים לבצע את חפצו. ומדוע הוא מבושש?” ושם מעבר לדף: “האם גם הוא מוקיר את הכסף ואת ההנאה החמרית מהאידיאה המופשטת? האם גם הוא איננו מסוגל להקריב כל קרבן חשוב בעד רעיונו?”
אכן, נקל לגמל לעבור דרך נקב-המחט מאשר לאנשים מסוגו של איזראילסון להיות עולה-ציון, כל זמן שהקרבן החשוב נדרש למזבח של אידיאה מופשטת. ורק אחרי ענין השידוך המר של לאה, כשזו נפלה קרבן ל“זרם”, למד איזראילסון להחיש צעדיו ולחשוב על העליה כעל דבר ממשי, אם כי לא פסק מרעיונותיו המופשטים על שיטתו, שיכולה להתגשם רק במקום שסדרי-החיים ותנאי-המצב אינם קבועים עוד כל כך. “פה אין כל יכולת לשחות נגד הזרם – סובב רעיון אחד במוחו בלי חשך – המפלט היחידי הוא שם. שם, במקום שאין עוד כל מגמה קודמת מסויימה, שם עלינו ליצור זרם חדש לפי מגמת עצמו”.
יהושע נתן השו"ב רואה בעלותו בחזון את כותל המערבי וקבר-רחל, שנתגלו לו מתוך הסידור העבה שלו; בן-הגרי רואה בדמיונו פינה אסיאטית הרוסה, שעל כן אפשר להראות שם גדולות לצוררים; אבן-ספיר נושא בתוכו בנסעו לארץ-ישראל איזו פסוקים מתעלמים מדברי-הנביאים, שנשארו לו מגירסא דינקותא; ר' ליב ור' מנדלי מציירים לעצמם נחלות ואחוזות, שנקנו בשבילם בממונם של ישראל, ושפועלים עובדים שם ומביאים תפוחים וחרובים להם, לאדונים;בני אגודתו של איזראילסון רואים בחשבונם: “פראנקים, נטעים דונאמים, ענבים, פועלים, שנה שלישית, שנה רביעית” והכנסות ודיבידנדים, מבלי היות כלל באותו מקום; ואיזראילסון בעצמו, בשעת עלייתו הרוחנית, רואה שבחיה של ארץ-ישראל בזה, שסדרי-החיים ותנאי-המצב אינם קבועים בה כל כך, והוא יוכל ליצור שם זרם עצמי ברוח היהדות המסורה…
איזראילסון בעל הדעות ההגיוניות והמוצקות אינו פוסק מהגות ומהשמיע משפטים על סדרי-החיים ותנאי-המצב, אבל הכל באופן סכימתי ובדרך כלל. תמיד הוא שופט ודן את תנאי-החיים ובני-סביבתו ובצדקת משפטיו ובזכותו לשפוט לא יעלה גם על דעתו לפקפק. הוא מאמין בשיטתו, בנקודת-השקפתו, והרפלכסיות שלו בפרק י‘, כמו בפרק כ’ ול“ב על ויתוריו לחפשים, על אי-נסיעתו לארץ-ישראל ועל מעשיו באגודה ו”גאות עשירים" שלו יזקוף הקורא בהכרח על חשבונו של ברשאדסקי המספר. איזראילסון, כפי שאנו מכירים אותו בחיים, הוא תמיד תובע מאחרים ולא מעצמו, תמיד צדיק בעיני עצמו – סמל השלימות האורתודוכסית-מודרנית. ואם אנו רוצים לעמוד על טיב הזרם העצמי, שהאורתודוכס המודרני רוצה בעלייתו להכניס לתוך המצב הבלתי-קבוע שבארץ הקדושה, די לנו לשמוע את דבריו של איזראילסון אשר הגיד לספירשטיין בשיחתו אתו בע' 197:
“תהי דעתנו על נחיצות האמונה ותועלתה בכלל איזו שתהיה, אולם להמון החשוך והנבער אין כל ספק, כי הכרחית היא כאוויר לנשימה… לא נדאג גם דאגת מחר, מה יהיה בעתיד, כאשר יגיע המוננו לאותה מדרגת-ההשכלה, שלא תהיה עוד לו כל אפשרות – כמו שנהוג להחליט בימינו – להתאים את מסורות האמונה אל יסודות המדע המדוייקים; לעת עתה עוד “מוחו” של ההמון הגס “יכול לסבול”, ברוך ה', את כל המושגים המוטעים ה”אלה" – ומדוע לא נשתמש בזאת לטובת ההמון ותיקונו?… מדוע לא נשתדל לחזק בקרבו את האמונה, ולו רק בגלל הכוח הנפלא.הצפון בה לעצור בעד משובת ההמון והשחתת מידותיו?
כקרדום קהה חותך ברשאדסקי למעלה מזה: “איזראילסון השמיע את המשפטים האחרונים בחום-נפש ובטחת-תמימות”. לא נחלוק על המספר. אבל מה רב הדרך ל“בטחת-תמימות” זו של החרד העירוני מאותה התמימות של יהושע-נתן השו“ב דק”ק טולנא!
[“הוצאת “הפועל הצעיר”, כסלו – אדר א' תרע”ט; החתימה: ח.ב. צלאל]
-
פרוטוטיפוס לסוג זה של בני–ם יהודיים, כאיזראילסון, שגם הדור החדש גם הישן אינם לפי רוחם, והם רוצים על–כן לברוח לארץ–ישראל, למצוא שם רווח והצלה למכאוב–נפשם, היה יכול לשמש ר‘ גבריאל ראש–הישיבה, גבריאל החוזר בתשובה שבסיפור “גמול–ישרים” מאת פרץ סמולנסקין (עיין חלק שני, ע' 10 –11) ביחוד המקום: ואל ארץ–ישראל גמרו אומר (הפולנים המורדים) לשלוח אותו ואת עמו"; דברי ר’ גבריאל בפרק “מורה–צדק”: “יקר בעיני כסיל תמים מחכם בוגד”, ע‘ 61, המודגשים על–ידי סמולנסקין בעצמו; מכתביו של ר’ גבריאל מארץ–ישראל, המשתרע מע' 126 עד 132, מספר על ה“מפלט” אשר חש לו הכותב בארץ הקדושה, “המקלט האחד לכל נזירי ישראל אשר ינזרו מתענוגות התבל ומכאוביהם ויעזבו את החיים עוד בטרם עזבו החיים אותם”. ושם גם דיבור המתחיל הנפלא: “אתמול שטחתי כפי”… – על כל זה העירני יעקב רבינוביץ – אילו היה גבריאל פרצוף טיפוסי ולא פרצוף–בדים, מין שופר ממלל לסטרא חדא בדעותיו של סמולנסקין המטיף, ואילולא היה כל ענין העליה הזאת מעין בריחה מחמת הפולנים המורדים, בקשת מחבוא ומסתור מפניהם, שלא ימצאוהו ולא יעשו בו שפטים, כלומר, לא חזיון טיפוסי במהלך–החיים, אלא אינטריגה של רומאן, בטעם ימי היכתב “גמול–ישרים”. ↩
נוֹסָפוֹת [על עתונות "פועלי ציון"]
מאתיוסף חיים ברנר
[על עתונות "פועלי ציון"]
בשנת רע“ח יצאו שני חלקי “בין המצָרים” בירושׁלים, ובשנת תרע”ו התחזקו פועלי ציון והוציאו את “בין הזמנים” בצפת.
בקובץ זה כבר לא היה זרובבל; את מקומו מילא אשון. המאמר “שנה של משבר”, שבו נפתח הקובץ, הוא שיר-תהילה להסתדרות הכלכלית של יהודי ארץ-ישראל, שמצד אחד הצילה את ארץ-ישראל מן החלוקה ומצד שני – “הרי אין הבור מתמלא מחולייתו, וארץ-ישראל, שהיתה תמיד תלויה בחוץ-לארץ במובן הכלכלי, בודאי שאי-אפשר היה לה להתקיים לולא העזרה החיצונית”.
מילא, אם השקפה סוציאלאית היא – נקבלה
רובּא דרוּבּא של הקובץ הוא קש וגבבא מסוג זה, אבל לא בצורת מאמרים, כי אם בצורת מכתבים מכל פינות-הישוב, כלומר, מכל אותם המרכזים הגדולים לחיים מדיניים ולחקלאות (כרכור, באר-יעקב, גדרה, חולדה, כפר-סבא וכו'), שעל כל קוץ וקוץ שבהם נוהגים הקוריספונדנטים בארץ-ישראל לטייל ארוכות וקצרות, לתת דין-וחשבון מפורט שבמפורט ולכתוב מכתבים מלאים דברים הידועים לכל יושב-קרנות, עם עקיצות, רמזים, תוכחות וסתם תּיפלוּת, כידוע למצויים אצל “יצירות נאות” אלו –
פרקי “ונרד מצרימה” של ראובני שבקובץ הזה כבר היו פחות חשובים מן הקודמים; תחת זאת אין ההרצאה של ר. ינאית על-דבר “העבודה והעובדת” מחוסרת ענין, מצד הנושא; הצורה, אמנם, אינה נקיה גם פה מקוּריוֹזים, ביחוד בפתיחה השׁירית: “האשה תמיד בחזקת העוזר – קובלת המַרצָה – מיום היולדה עד סוף ימיה”; כלומר, מיום היולדה…
בשביל הקוראים בחוץ-לארץ נדפס שם גם מאמר אחד קטן, לא בלי תוכן, על-דבר הקבוצות.
והיתה שם, באותו קובץ, גם פוליטיקה עם ה“מתיאשים”, הפוגעים בכבוד ה“אקטיביות”,(האקטיביות של שנת תרע"ו!). א. שלמון תיאר תמונה מחרידה כזאת: “יש שרעיון חדש מבריק ונולד בעולם (תחילה מבריק ואחר-כך נולד!), שלכאורה הוא נראה כקטן, אך הוא נושא בחובו ניצוצות של רעיונות גדולים ונהדרים; יש שמפעל אחד צץ ועולה, שלכאורה הוא נראה כפעוט (כבר לא כקטן!), אך הוא נושא בחובו גרעיני מפעלים כבירים. אולם הנשׁמות הבודדות האלה (רשָׁעות!) מתיחסות בספקנות, ביאוש לכל זה; מרכיבות את המשקפים הצרים שלהן ומתחילות לחטט, לנתח, לחתוך באיזמל” – – – נשמות, אפוא, שיש להן משקפים, והמשקפים צרים, והן, הנשמות, מרכיבות אותם – על מה? על החוטם בודאי… שמע מינה. שיש להן חוטם, לאותן נשמות… והרי נשמות בעלות משקפים ובעלות חוטם… האין בתמונה זו בכדי להחריד, ואפילו בזמן כ“בין הזמנים”?
חתימת הקובץ היתה בניקרולוג, כדרך הקובצים באותו זמן. החבר פלוני בן פלוני היה “לכתחילה (רצה לומר, מקודם) ס”ד רוסי וקוסמופוליט" (כידוע, הס"ד הרוסים כולם קוסמופוליטים!), אחר-כך בא לארץ-ישראל וביום זה וזה “פרחה נשמתו” (כלומר, מת).
כך כתבו עברית ב“מבעדה” (כלומר, במעבדה, ראה ע' 18 כמה פעמים) הקובצית של פועלי-ציון בארץ-ישראל בשנת תרע"ו.
––––––––
ומקץ שנתים, בשנת תרע"ח, “על הסף” של התקופה החדשה, הוציאה מפלגת פועלי-ציון שוב קובץ, וכתוב עליו: “לעניני החיים והספרות”.
הספרות שבקובץ זה מקרית היא ויכלה לבוא בכל מקום. מה שנוגע לחלק-החיים, הרי אין אנו פוגשים בו לא את זרובבל ולא את אשון. תחתיהם עומדת בראש המדברים – ינאית; ואִתה גם איזו פנים חדשות: יבנאלי ועוד.
ר. ינאית, הפותחת את הקובץ, כאילו למדה בינתים דבר-מה: הכל תלוי בכוח העם וברצונו. כל אותו דיבור המתחיל בע' 7 ומה שבא אחריו עד ע' 8. עם זה גם לא שכחה, כמובן, את הכל. עדיין יש לה כאראקטריסטיקה שלה מן הישוב הקיים, שברובו עדיין המשך-הגלות הוא, פרי-בוסר, חסר-מסורת וכו' וכוח-גידולו לא בא אלא מתוך הסתגלות עקשנית… (גם זה בחסרונות!). ומלבד זה סיגלה לה גם דברים חדשים ומתמיהים בפי סוציאל-דימוקראטית, כגון, ש“זכות על ארץ נקנית ראשית כל בדם”.
וכדעתה בזה כן דעת ש. יבנאלי. במאמר בשם “דברי המחייבים” הוא אומר, יחד עם הרעיונות על-דבר הצורך ליצור אגדות ואֶפּוֹס בכוונה ובידים (ע' 13), על-דבר הצורך ליצור כוח לאומי גלוי, מחנה וכו' (ע' 11 ועוד בהרבה מקומות) ואומר בפירוש, כי בזכות השתתפותנו במלחמה נהיה ראויים לקבל את ארצנו. –
זוהי הדרך מ“בין המצרים” ל“על הסף”.
אלא שבצד זה עוד לא הגיעה השעה לנגוע כראוי, ועוד חזון למועד.
מה שאני רוצה לנגוע בו מיד בנוספותי אלו, הרי הוא עניין-החיוניות של העתונות הפועל-ציונית בארץ-ישראל בכלל. רוצה אני להקדיש לזה מלים בלתי-נעימות אחדות.
הדבר הוא כך:
בזמן שבית-“האחדות” עוד היה קיים נמצאו, כידוע, גם בין אלה שלא היו מחוגו, אשר ראו לו זכות-קיום מיוחדת בזה, שהוא מכנס אידיאות סוציאליסטיות לספרות העברית ומעלה על ידי כך את הפּרֶסטיז' של זו. והנה לא יִפָּלא, שׁמתוךְ דאגה יתירה לכבוד ספרותנו לא ראו מליצי-היושר את החזיון מכל צדדיו; ואולם פלא הוא, בכל זאת, שלא עמדו, על כל פנים, על צד זה, שאם אצלם בלועזית, יש גם בני-בלי-כשרון, הכותבים לפעמים על הסוציאליזם כאילו בכשרון, הנה אצלנו ברור הוא, שגם אילו היו פועלי-ציון שלנו קצת בעלי-כשרון, כלומר בעלי כוח ספרותי, ואילו גם ידעו את שפנו יותר מזרובבל ודכוותיה, גם אז לא היו כותבים על ענין זה אצלנו, בעברית, כראוי, כמו שצריך לכתוב. –
מפני מה? פשוט: הפרוזה העברית החדשה, עם כל מליציותה השֵׁמית הקדומה, נאמנה היא תכלית נאמנות לשאיפות-האומה הפנימיות ואינה סובלת בהכרח את הסוציאליזם האינטרנציונלי בתוכה, כי זמורת-כָּזָב הוא לנו. מדע סוציולוגי – כן, אבל פובליציסטיקה יהודית סוציאליסטית – בזו אפשר לגמגם בעברית, אפשר גם לדבר ראמות ונשגבות, אבל לא לומר מלה פשוטה ונאמנה, המגלה וממצה את עומק-הדין. כל מה שכתבו והדפיסו פועלי-ציון עד כה בעברית יביע ויתַנה במיכניותו ובחוסר-טעמו את תוקף המשׁפט הזה.
לעִברי הנאמן לעצמותו ישׁ הכרה עמוקה, שׁהסוציאליזם האינטרנציונאלי, יהיה הוא כשהוא לעצמו מה שיהיה, אינו בשום אופן פתרון לשאלתנו הלאומית, כלומר, לשאלת המוני בני ישראל, שאין קרקע מתחת לרגליהם בכל המובנים. התכנית הסוציאליסטית אצלם, האינם-יהודים, אם גם אינה רפואה לכל מכאובי האנושיות, אם גם אינה רפואה שלמה אפילו לכל מכאובי התעשיה, חלוקת הפרודוקטים והפוליטיקה המיוסדה על כל זה, שהרי גם בסדר-העולם הסוציאליסטי אי-אפשר בלי מסדרים ומסודרים, ולמסודרים יהיה תמיד מקום לבלי לשבוע רצון מן המסדרים, הנה איך שיהיה, בכל אופן, שם התכנית יוצאת מתוך מצב ידוע בבנין-עולמם, והרי היא שאיפת-קידמה במהלך-רוחם, צעד אחר, חדש, במהלך-חייהם. אבל לנו, לנו הצריכים עוד להגיע לאיזה מעמד שהוא וליצור את טיפוס העובד העברי, שאינו; לנו, שעדיין אין לנו כלום ואנו צריכים להתחיל הכל מבראשית – מה לנו ולשינויים מדיניים-סוציאליים? אצלנו אם יעמוד מי-שהוא וידרוש: האח! אני בעד עבודה יהודית ובעד הלאמת-הקרקע, והרי שאני סוציאליסט ככל הסוציאליסטים ומקומי ב“אלוועלטליכע” ובאינטרנציונאל – האם לא יהיה כמבלבל את המוחות בעלמא? לנו הלא עדיין אין עבודה ואין קרקע, אין קאפיטאלים לאומיים ואין תעשיה! אנו הלא אין אנו יודעים עדיין מאין ואיך נקח את כל זה? האם אין הסוציאליזם, איפוא, לנו ובשבילנו מלה פרוגרמתית גרידא, מלה ריקה, ששום תוכן אין בה, קשקוש מגוחך של אסתרא בלגינא? –
וקשקוש מגוחך זה של כופים את עצמם ועושים את עצמם לסוציאליסטים או של מתנפחים ומתהדרים בנוצות-הטווס של “הסוציאליזם הטהור” יִשָׁמע מאז בעתונותם וספרותם של פועלי-ציון. רק מחוֹסר חומר וכמו שלא להוציא את הנייר חלק יש שהדפיסה “האחדות” בשעתה איזה מאמר ציוני פשוט, בלי הרכבות זרות, שונות, מכוּונות, שמתוכו נשמע הקול הישר:
הציוניות – כן. זוהי השאיפה הסוציאלית שלנו; לא הסוציאליסטית. הסוציאליזם עכשיו אינו נוגע לנו אלא כאיזו פרובלימה סוציולוגית אקדמית סתם. בסוציאליזם ממש אין לנו צורך עתה, או אין לנו צורך לעת עתה. עכשיו אנו רוצים בתקנתנו, בתקנת-עמנו; לשם זה צריך לקנות קרקע, אם אפשר לסדר קבוצות של עובדים, ללמד עברית את ילדינו. לשם זה רצוי גם כן, שכל פועלי ארץ-ישראל, הנמצאים כבר פה, בעיר ובכפר, יתאחדו בהסתדרות אחת, ולא יִפָּלגו עוד למפלגות קטנות, ולא יֵחָצו עוד לכיתות שׁונות. תתאחד חטיבה ציבורים זו לשם הגברת-כוחה, ויהא הדבר המאחדה: עבודת-העם, עבודת-הישוב, תיקון-החיים, תיקון-תנאי-העבודה, השתלמות בעבודה, הגברת-רוח-העבודה, עזרה לחברים חלשים, טיפול בחולים – כל מן דֵין –
כן, רק לעתים רחוקות נפגשו ב“אחדות” מאמרים ברוח זה. כי כפִיית ה“אלוועלטליכע” היתה תמיד חזקה על חבריהם היושבים בארץ-ישראל, שאין לבוא במגע ומשא עם הציוניות הבורגנית, חס וחלילה, אלא חייב פועל-ציוניסט לקרוא: יחי הציוניזם עד כמה שהוא סוציאליזם!… לדרוש: הציוניות היא היא הסוציאליות! ציונות וסוציאליות חד הוא!… לטעות ולהטעות: במקום חדש יכולים מלכתחילה להנהיג סדר סוציאליסטי! להוסיף: גם הרצל היה סוציאליסט…. (וגם משה רבנו….) לחזור: התרבות הרכושנית…. הטרגדיה הלאומית…שני צדדי של מטבע אחת… מן העמל אל העבודה… אתחלתא דגאולה…
ואי המקום למלה עברית-אנושית ברורה ופשוטה?
במקום שיש אידיאה סתם, לקוחה בהקפה, ולא אידיאל חיוני היונק באופן אורגני ישר מן המציאות, שם אין מנוס ומפלט מן הפרזיאולוגיה ואין מוצא מן התוהו ובוהו הלשוני. השקר הפנימי אין לו מסתור ומעוז אלא בפרזיאולוגיה. אם יֵאָמר, דרךְ משׁל, שׁהדור הצעיר היהודי צריךְ להיהפךְ לאנשׁי-עבודה – הרי זה ברור ופשוט; אבל אם ירצו לעשות מזה דוקא מטעמים סוציאליסטיים, אז יהא מן ההכרח להרבות בדברים צדדיים נפוחים על אודות מעמד הפרוליטריון השגיא, הכביר והנהדר, שהוא צריך להחזיק הכל בידו ולהכחיד את התרבות הרכושנית (מי? מה. איזה פרוליטריון? אלה הצעירים, שעודם צריכים להיעשות לפועלים, ללמוד לעשות דבר-מה? ואיזו תרבות רכושנית? “השילוח”? אַל תקשו קושיות! מעמקי-המעמקים, היקף וחריפות וכו'). כיוצא בזה: אם ידובר על הלאמת-הקרקע, הרי על דרך-הפשט זאת אומרת רק, שהקרקעות שיורכשו – אם יורכשו, אם יהיה מה ובמה לרכוֹש – בכספי-הלאום, יהיו לקנין-הלאום, הַיינו לעובדים יהודי, שהלאום יעמידם על קרקעו. ברור וקצר. אבל אם ירצו לעשות מזה דוקא “סוציאלאיוּת” ממדרגה ראשונה, אז החובה לערבב את זה עם טענות כלליות, סתמיות, שאין זכות של קנין פרטי לשום אדם על קרקע וכל מי שי לו ד' אמות אדמה – מן הדין שיקחו ממנו, שיוחרמו וכו' וכו'.
לעתונות העברית הפנימית ברור הוא: צעירי היהודים צריכים עכשיו להיות לפועלים אצל עמם, לעשות כל מה שחובת העבודה העממית מטילה עליהם, אבל לא לסוציאליסטים, כלומר, ללא-כלום. כי הפרוגרמה הסוציאליסטית אצלנו עכשיו היא לא כלום, אפס גמור. פרוגרמה זו אינה נובעת מצרכינו וממצבנו האמיתי בבית ובחוץ, ואידאה זו אינה צריכה ואינה יכולה להיות הדבק לשדרותינו העממיות. בת-יהודה השדודה צריכה לאיזו אפשרות של קיום, וליצור אפשרות זו, באיזה אופן שהוא – הנה התעודה, תעודתנו. התנועה הסוציאליסטית בכל מקום הורסת – ויהא שהריסה זו היא על מנת לבנות ויהא שהרבה מן הבנוי בכל מקום ראוי להריסה – אבל לנו אין מה להרוס, אין כלל. ובנוגע לבניה, אין אנחנו יכולים לומר: דוקא כך, ולא אחרת. לנו טובה כל תנועה של חיים. לנו אין מגרש רחב, אין לבֵנים הרבה, ובנאים אך מעט מן המעט – אל נדקדק, איפוא, יותר מדי בשרטוטי-התכנית. יעלו ויבואו החיים מכל מקום שיבואו.
ט“ו בשבט תרע”ט. [מתוך העזבון]
מִשּׂדֵה הַסִּפְרוּת [חוברת בנכר]
מאתיוסף חיים ברנר
חוברת “בנכר”
אשתקד, בתשרי תרע“ח, הוציא יוסף אהרונוביץ באלכסנדריה של מצרים חוברת אחת מ”קובץ לעניני ספרות ולשאלות הזמן". החוברת לא צוינה עוד בשום מקום 1, והיא ראויה לכך, שלא יעברו עליה בשתיקה.
החוברת מחזיקה 29 עמודים, וזה תכנה: א) הרצל – ד“ר ש. פרלמן; ב) מפרק לפרק – העורך; ג) כבוד-התורה – ר.ס.; ד) ארץ-חם וארץ-כנען – ד”ר זגורודסקי; ה) פעמון-המות – דוד יודילוביץ; ו) הערות והארות – י.א.
במאמר “מפרק לפרק” דן הכותב בתקות יהודי רוסיה מהשחרור המדיני באותה ארץ (בשחרור שלפני ממשלת-הבולשביקים ידובר שם, כמובן) והעלה ש“מצבנו בתור עם משועבד בגולה לא ישתנה על-ידי המהפכה ברוסיה במאומה”. היהודים יִכָּנסו לפנים-רוסיה, אבל אזרחים ממדרגה ראשונה לא יהיה שׁם לעולם. הרבה יהודים פרטיים יֵהָנו הנאות שׁונות מן המצב החדש, אבל ההתפגרות הכלכלית של המוני-היהודים וההרגשׁה הרעה מצד השׂנאה השׁופעת מכל צד – כל זה יִשָׁאר בעינו כמקדם.
בפרק ב' מאותו מאמר הוא עובר לתביעותינו הציוניות. אף פרק זה, כקודם, נכתב בהבנה רבה, שמקורה בהרגשה אמיתית, אלא שעם זה לא ניקה מדברי אידיאולוגיה. “תביעתנו ההיסטורית יכולה וצריכה, לדעתנו, להתבסס בעיקר על יסוד מוסרי”. ומהו? שמא תאמרו, מה שאין לנו מקום בעולם, והרי נחוץ שיהא לנו מקום? – לא, לא זה. “כל הנביאים והחוזים שקמו להם (כלומר, לגויים) מיום היותם לעמים קולטוריים, כל הערכים המוסריים שיצרו – כולם, כולם, בלי יוצא מן הכלל, בשדות-יהודה רעו ומשדיה ינקו. זהו השטר שבו אנחנו באים”. –
זהו השטר… שטר עלוב, צריך להודות, כעלבון “הערכים המוסריים שיצרו” הם, ה“יונקים”.
אבל זה לא חשוב כל כך. חשוב מה שאהרונוביץ מטעים ומדגיש באותו מאמר, ש“התנועה הציונית צריכה תמיד להשתמש במומנטים פוליטיים לטובתה. ואולם האידיאל הציוני אינו מותנה בשום אופן ממומנטים פוליטיים”. גאולת-ישראל תבוא רק מתוך עבודה מיגעת של דורות (ומתוך אבדן של אלפי-פרטים – צריך היה להוסיף) ו“חוטאים הם אלה שבאים להפיח תקוות מוגזמות ולהכניס בכוח התקוות הבלתי-מיוסדות האלה גֵרים תחת כנפי-השׁכינה” גֵרים לרגע….
מתוך נקודת-השקפה נכונה זו יובן היטב גם היחס שמביע י. א. בהערותיו והארותיו (השקפה על חיי-היהודים בפולין, באמריקה וכו') לתעמולה בשביל יסוד גדודי מתנדבים יהודים. ראויים הדברים למי שאמרם, וצריך היה להוסיף עליהם כהנה וכהנה.
וכשמַשוים את הדברים האלה לכל מה שנכתב אצלנו על הסַיִף והספר, ועל התקופה החדשה שתבוא לספר העברי מן הגדודים (כבודם וערכם ונחיצותם של גדודים יהודים להגן על חיינו מובנים מאליהם ובמקומם מונחים!), רואים מה בין אדם פנימי, המשקיף על חיינו ממעמקים ומדבר פשוטות ובין אַגיטאטוֹרים מודרניים ופיליטוניסטים מסולסלים. –
השורות המעטות שי. א. מקדיש באותו מקום לגיטו היהודי במצרים, דיין לבאר, מפני מה נשארה החוברת הסימפאטית הזאת, שיצאה שם, “בנכר”, א' בלי ב' אחריה –
[“הוצאת הפועל הצעיר”, ניסן תרע"ט; החתימה: ב. – י.]
-
אחרי שנכתבו הטּורים האלה נתקבל ספר שני של “התקופה”, ושם נמצאת הערה ביבליוגרפית על “בנכר”. ↩
מִשּׂדֵה הַסִּפְרוּת ["בלימה" לא. ביילין]
מאתיוסף חיים ברנר
נתקבל סיפור חדש: א. ביילין, בלימה. לונדון תרע"ח.
חדש הוא הסיפור הזה לנו, אבל המוטיב שבו אינו חדש אצל המחבר. הוא כבר השתמש בו ב“עוד יום אחד” במאסף “שלכת”: גם שם אדם יהודי ממזרח-אירופה תלוש נודד נפגש ביהודי מערבי, שאינו מכיר ביהדותו, ובבת-ישראל שנשבתה בין הגויים ושאינה עוד בת-ישראל. פה, בבלי-מה“, האטמוספירה היא יותר נעימה, יותר ג’נטלמנית, ואתה גם ההרצאה יותר שירית, לכאורה, יותר נאה. תחת זאת יש ב”עוד יום אחד" יותר אמיתיות ויותר טבעיות.
[“הוצאת הפועל הצעיר”, ניסן תרע"ט; החתימה ב. –י.]
מִשּׂדֵה הַסִּפְרוּת ["הגליל"]
מאתיוסף חיים ברנר
התאחדות מושבות הגליל התחתון הוציאה בשנה זו קובץ א' בשם “הגליל”, נערך על-ידי א. ז. רבינוביץ. אנשי-הקמח נתנו לבם לטרוח מעט גם בשביל תורה. ברוכים יהיו לקהל-קוראינו!
אחר תיאוּר התנאים, שבהם הוכן הקובץ ויצא לאור (ניגשו אליו עוד בקיץ תרע"ח הידוע) ואחר מאמר קטן מאת רזיאל בשם “הגליל בימי התלמוד”, ללמדך “מה יפה היה אז המרכז הרוחני שבגליל”, מתחיל הקובץ במאמר מדעי מתורגם: “צפת במאה הט”ז – מהספר “חקירות ביהדות”, שנכתב באנגלית על-ידי הפרופיסור שֶׁכטֶר. המאמר הקל והפּוֹפּוּלארי נותן לנו ציור היסטורי שלם מן הנדון, ורק חבל, שהציטאטות מספרים עבריים, שליקט הפרופיסור, הובאו פה לפנינו לא כצורתן וכלשונן אלא בתרגום מן התרגום האנגלי. מובן, שסגנון התקופה שבהן אובד על ידי כך לגמרי. רבי לוי ן' חביב, למשל, שואל: “האם בגלל הכמות המרובה של בגדים אשר מכינה צפת רוצה היא לקחת לה את הזכות לעמוד בראש היהדות?” – היתכן, כי זהו סגנון מהר“ל ן' חביב ב”תשובותיו"?
בחלק זה, הביקורתי-המדעי, של הקובץ מתנוסס לעיון ולתועלת-הקוראים מאמרו-הרצאתו של ש. שילר על אחד-העם. יחד עם כאראקטריסטיקה של צדדיו החיוביים, השלמים, של אחד-העם, עומד המרצה גם על אחדים מניגוּדיו של הנושא וביניהם הניגוד שבין אחד-העם האריסטוקראט. המעמיד הכל על הערצת-האישיות, על כוח-הרצון של הגיבור (“הנביא”) ובין אחד-העם החברתי, תלמידם של מורי רעיון ההתפתחות האיטית בחיים החברתיים ובהתגלותם ההמונית בעל כרחם. בצד זה, אמנם, כבר נגעו לא אחת כל אלה שכתבו על אחד-העם (עיין, למשל, גם מחברתו של פ. לחובר: “אחד-העם”, וארשה, תרע"א), אבל מר שילר מסביר טוב ומפיץ אור על הענין מתוך ניתוּח יסודי ומקיף, שקידה ספרותית ושימוש רצוי בטרמינוֹלוֹגיה הפילוסופית והסוציולוגית. ורק דבר אחד יש להעיר: אחרי שגמרנו לקרוא את הפירכות ואחרי זכרנו, בדרך אסוֹציאַציה, גם את הפירכות המרובות, שהכותב לא עמד עליהן כל צרכו (ובעיקר זה, שהיהדות אצל אחד-העם הריאלי ובעל ההשקפה ההיסטורית עומדת לפעמים כאילו מחוץ לחיי היהודים הממשיים, היינו, כמעט בבחינת אידיאה ולא חזיון היסטורי: היהדות תהיה בעיניו תמיד לאידיאה של נבואה וצדק מוחלט וקיצוני, גם אם “בני-משה” בארץ-ישראל יבנו את בנין-העם בעבודת-פרך של אחרים…. ואין כאן מקום להאריך) – אחרי כל זה לא יובן לנו היטב הקומפלימנט המוחלט שבע' 112: “נפשו – של אחד-העם – מיוחדת בזה, ששלושת כוחותיה הראשיים: השכל, הרגש והרצון, התמזגו בה להרמוניה נפלאה”. הא-כיצד?! ניגודים וסתירות כאלה בדעות ובהשקפות ו – “הרמוניה נפלאה " בנפש?! אחד-העם בעצמו, בדברו על “שלטון-השכל” של הרמב”ם, למשל, דוקא לא בוש להודות, שלא תמיד היתה “הרמוניה נפלאה” אצל הרב בין עיקר-שיטתו ובין מסקנות ידועות בענינים שונים, שהיו תוצאות “גורמים פסיכולוגיים”, שיד-השכל קצרה להכניעם. –
באופן-כתיבה אחר לגמרי מזה של בעל המאמר על אחד-העם משתמש ר' ב. ברשימת-הביקורת הענוגה, העדינה ויפת-השירה, אשר נתן לנו בקובץ זה על המספר האוסטרי פֶּטר רוֹזֶגֶר, שמת באותה שנה זקן ושׂבע-ימים. פה כבר אנו יוצאים לגמרי מעולם ההפשט והסכימתיקה שבפובליציסטיקה ובביקורת המדעיות. רשימות כאלו מובילות אותנו ישר לעולם-הבלטריסטיקה.
בבלטריסטיקה של קובץ “הגליל” נוטל העורך בעצמו חלק נכבד. גם סיפורו האֶתנוגרפי כמעט: “מחרבנות החלוקה” שבצפת, גם זכרונותיו, ההיסטוריים כמעט, מחיינו בחמש השנים האחרונות, כתובים בטוֹן המיוחד לאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ: בלי סערות, בלי פראזות; נוח, לבבי, אמיתי. ואולם במקומות אחדים, כגון בתיאור האברך ר' יוסף, חתנו של הריב"ז, ובמה שעבר עליו, המספר הישיש מתרומם לגובה דרמתי ולחדירה בנפשו של אותו צדיק. כל מן דין הבו לנו.
פינה מיוחדת (ולא מארץ-ישראל, כי אם מליטא) בחר לו רבינוביץ השני, יעקב רבינוביץ, לספר מתוכה (“טוחנים”). ואולם לא בה, בפינה, כל עצמוּתו של הסיפור, כי אם בתפיסת-החיים המיוחדה של המספר. ציורי-נוף עוברים לפנינו; אנשים יהודים פועלים, ממציאים המצאות, עושים קוֹמבינאציות, מסתבכים, נופלים, ניתָּרים; הצלחות, מפלות אסונות – והמעניין הוא לא ההכללה שבדברים, לא הכאראקטרולוגיה של הגיבורים, ואף לא תיאוּר-ההווי, כי אם ההסתר, המוחשי כמעט, המרפרף מאחורי כל זה. אמצעיו של יעקב רבינוביץ בהשגת מטרותיו האמנותיות הגיעו בסיפור זה, בעל השם הבלתי-מוצלח, לידי מדרגה חשובה של שלימות ריאלית.
דברים לא-גרועים למקרא נתנו לקובץ זה גם המספרים א. ברש ומ. סמילנסקי. הרשימה “בגליל” של בן-פורת – יש בה, אולי, איזה רושם לשבח, אם נדון עליה מנקודת-ההשקפה של חומר-קריאה טוב לבני-הנעורים, אבל בגדר היצירה המגַלה לא תעמוד.
[“הוצאת הפועל הצעיר”, ניסן תרע"ט; החתימה: ב. – י.]
מִשּׂדֵה הַסִּפְרוּת [“ההלכה והאגדה” של ביאליק]
מאתיוסף חיים ברנר
על “ההלכה והאגדה” של ביאליק
“מעריצי-ההלכה” בירושלים (מי הם?) נזדרזו והוציאו את מאמרו של ביאליק “ההלכה והאגדה”, שנדפס ב“כנסת” וגם ב“חדשות מהארץ”. על “מעריצים” אין להקשות קושיות, כמובן. מעריצים יכלו שלא לשים לב, כי ביאליק הנערץ בעצמו דוקא אינו “תמים” כל כך כמוהם, ובמאמרו הוא אינו שוכח להוסיף אל המלה “הלכה”, בכל פעם שהוא מקלסה, את המלה “חיה” או “בריאה”; הוא דוקא יודע, שיש “הלכות עקרות” ויש “דומות לכלי ריקן מוחלט”. הוא רק “שף ומבעבע”, הוא רק מאפיל קצת, שלא לעשות חשבונות מדוייקים, כמה עשרות חיות ובריאות אפשר למצוא, אחרי החיפוש המרובה, בין עשרות אלפי העקרות והריקות בהחלט; הוא, כדרך התיאוריטיקנים, מדבר בהפשט ובכללא: ההלכה, להטותך לחשוב, שיש מציאות של הלכה “אַן זיך”, מחוץ לארבעת חלקי ה“שולחן ערוך”, שאת טיבם אנו יודעים היטב, והיא, אותה הלכה “אַן זיך”, חשובה, כביכול, מאד מאד; היא “גיבושה, תמציתה האחרונה והמוכרחת של האגדה, היא היתוכה של ההלכה” (בהוצאת ה“מעריצים” כתוב במקום “היתּוּכה” – “התוכֶן”, כלומר, האגדה היא התוכן של ההלכה… בתיאוריה אפשר לומר הכל!). אבל כך היא דרכם של כל אלה המתכוונים ל“כסות” על איזה דבר ב“לשון”: האנושיות, הצדק, האשה, היהדות, הישוב… וביאליק רוצה עכשיו, כנראה, להוסיף ללכת בדרך זו. מה לעשות? לא אנחנו נראה לו את הדרך. ואולם, יחד אתו יש, כנראה, סוג בני-אדם בישראל, שיש להם אינטרס, כמו שאומרים היום, להיאחז בקרנות ידיעותיהם את ההלכה התלמודית ול“העריצה” – והם נתלים באילן גדול, יִתָּלו ויעריצו. לא מפיהם אנו חיים.
ונקדיש מלים אחדות גם לגופא דענינא.
בכתבי-הקודש שלנו יש חלק-החוקים וחלק-החזון; בתלמוד יש הלכה ואגדה; בספרות-הרומאים, למשל, כללים יוּרידיים ושירי-וירגיל. האם לכל זה ערך אחד? מה שנוגע ל“כוח-יצירה”, ודאי שהוא הושקע גם בזה וגם בזה; מה שנוגע להשפעות, ודאי שהיו השפעות חוזרות: "האֶפּוֹס שבתורה, למשל, מלמד שצריך לשמוע בקול ה' ולשמור את חוקיו; האגדה התלמודית ברובה היא, כידוע וכידוע כלי-שרת להלכה, וכו'. ובכל זאת ברור, שערכם של חלקי-הספרות הלו הוא כל כךְ שׁונה עד שׁישׁ שׁיראו כאילו הם קטיגוריות שׁונות לחלוטין.
הי עדיף? מה חשוב יותר? הקריטריון של ההרגשה האנושית הטובה והטהורה, של השאיפות האנושיות השלמות לבריאות ולאושר, אומר: החוק, הזירה, ההלכה, יש שהוא טוב ויש שהוא רע בשעתו; אכן בדרך-כלל וברוב המכריע הוא אינו “משער כוחו ודעתו של אדם”, ואם גם יש לו, לחוק, סיבה וטעם בהיווצרו, הנה זה דרכו הרע, שגם אחר כך, כחלוף הסיבה והטעם, הוא נשאר, בכל זאת, מעיק כאבן על חיי-האדם ונלחם בכל חוק חדש, צורך החיים המתחדשים. החוק הרומאי, שכל כך רבו משבחיו ומעריציו, אכן היה מעשה-יצירה – אבל איזה? מעשה-יצירה של “רויבער, די וואללטען איהרען אויב זיכער שטעללען אונד וואס זיע מיט דעם שווערטע ערבויטעט, זוכען זיע דורך געזעטצע צו שיטצען” 1(דברי היינה). ולעומתו, שירת-רומא, למשל, אף על פי שגם עליה מכביד הברזל של יוצריה ואינה דומה לשירת יוון ויהודה, אף על פי כן, על פי עצם מהותה, הרי היא יותר קרובה לאורחא דאינשא, וכוח היצירה שבה לעולם יהיה אהוב יותר על חובבי-האדם ורוצים בטובתו.
אותנו, בני דורם של ביאליק וה“מעריצים”, חניכי החדרים והישיבות, לימדו, בעיקר, הלכה: התחלנו ב“ויקרא” ולא ב“בראשית”, ובהיותנו בני ה’–ט' הולעטנו כל הימים בָּבוֹת, שבת, כתובות, חולין, גטין, ואת “אמר ר' יוחנן” שבפרק הנזקין ידענו רק בערב תשעה-באב. ההמשׁכים של “זאת חוקת התורה” ושל פרשת “ואתחנן” עלו בערבוביה; אך ספר ויקרא ומסכת גטין לא הִפרו את רוחנו אף במשׁהו. ולעומת זאת מלחמות יהושע, קורות השופטים ומאורעות החורבן נתנו מזון לנפש. כשעזבנו את הספסל, נכנסנו לפרדס המלה העברית החדשה: צלצולה של החוליה האחרונה בשרשרת. קראנו את מנדלי, פרץ, אחד-העם, ואחר כך את פייארברג וברדיצ’בסקי, קראנו את שירי ביאליק – ודרכנו היתה לפנינו. מה שנוגע לשתי הצורות העתיקות, הנה מן האגדה נשארו איזו ליקוטי פרחים בזכרוננו, וכשהדפיס ביאליק את השיר “אל האגדה” ב“פרדס” הבינונו אותו (ויאמין ביאליק, שאז השיג לבו השגות נכונות לא פחות משל עכשיו, אף-על-פי שעדיין לא קרא את כל הפרופיסורים העוסקים בתורת-הספרות, שהוא קורא ויודע עכשיו), ולהלכה גם כן נקבע אצלנו יחס ברור: תורת “שודדים”, במקום שאינה מושפעת מחוקי רומא, כגון ב“חייבי מיתות” וכו', איננה ההלכה שלנו; אבל תורת כוהנים, פרושים ומבלי עולם, העושים כל היום סייגים לסייגים ודורשים תלי-תלי-הבל על כל תג ותג שבפקודה ארכאית, מתוך צרות-מבט, התאבנות-הלב, סכסוכי-ופניות-מפלגות וטמטום-הרוח – הנָה והנָה, ובכל משמעות המלים הללו! כך הרגשנו. ובינתים למדנו קצת מפי ספרים לועזים ומתורגמים לעברית גם תולדות האמונות והדתות האחרות, וראינו שיש כמותה לרוב בדתותיהם של ההודים, הסינים, הפרסים, הערבים, (קרבנות, ענייני נשים, טומאה וטהרה, תרומות ומעשרות, דיני תפילה, טקסים של מועדים וכו' וכו'), דתות של עמים עתיקים, שאור התרבות המערבית לא נגה עליהם; ואף שם עסקים ועניינים בלי קץ ותכלה, ואף שם ממליצים ומעריצים כשהשקפות חדשות מתחילות לחדור. סדנא דארעא חד.
אנחנו באפּוֹלוֹגיטיקה לא חפצנו. ידענו שכשרוצים, יכולים להעריץ גם את ההלכה שלנו, ואפילו מתוך ק"ן טעמים, ומי מחברינו בחורי-הישיבה לא נתברך בחריפות אסכולסטית, ומי מאתנו לא ימצאם ולא ימציאם? אבל בדרשנות מאסנו וכל אפולוגיה לא סגי לה בלאו הכי. כל כתבי הקודש מצילין מפני הדליקה, כלומר מותר להצילם בשבת, והמחלל שבת באופן זה לא סקול יִסָקל…. זהו פשׁוטה שׁל משׁנה, אבל הממליץ-הדרשן יבוא לידי התפעלות: אי, משנה חשובה, שמתוכה אנו לומדים את יחס-העם לכתבי-קדשו, לפרי-רוחו הנעלה, ועיין התפעלות רֵינאן מאותו הכוהן שׁהציל וכו' וכו' (אגב, התפעלותו זו של רינאן כבר מרבים יותר מדי להזכיר אצלנו, ולא ישאלו המזכירים את עצמם, אם הם נכונים להתפעל גם משאר הפרזיאולגיה הצרפתית של רינאן ביחס לתולדות-ישראל?). ואולם, אם כן הרי גם “ביצה שנולדה ביום-טוב” היא משנה חשובה, שהרי מתוכה למדים, כי היהודים גידלו תרנגולות בימים ההם (וכי לא למדים מאיזו רשימה של שמות, שנמצאה באיזו גניזה, שמכיון שבשמות יש ההברה “יה”, שמע מינה שבעלי השמות היו “לאומיים” ולא “מתבוללים”?). ומה ממה אי-אפשר ללמוד? ובמה אי-אפשר למצוא חשיבות?
בדרשנות לא חפצנו, כי היא תעוור עיני פיקחים ותסלף דרכי חכמים. מי לנו חכם בספרותנו מאחד-העם, ואף על-פי כן גם הוא, כנוח עליו רוח-הדרוש, ילך וידרוש את המשנה “המהלך בדרך” כמין חומר (עיין במחברת שלפנינו מה ששמע ביאליק מפי אחד-העם), למרות מה שברור הוא, כי משנה קדומה זו נאמרה על המהלך בדרך בארץ-ישראל, ולא “באחת מארצות-מגוריו” –
אנחנו בעיוורון לא חפצנו. לא מתוך שכליות וראציונאליסמוס ביטלנו את כל אלה. כי האנושי הפשוט שבנו הכיר, כי גם ההתחייבות בנפש על הפסקת-הלימוד מפני נוי האילן והניר, גם העבירה החמורה של הצלת איזה ספר שלא מכתבי-הקודש בשבת, גם הסכנה הגדולה שבאכילת ביצה שנולדה ביום-טוב עם עמודי הפלפול והשקלות וטריות על אודות כל זה בגמרא – שכל זה לא חשוב, שכל זה בנוי על גזרות בטלות, על עמודי-הבל, ושעלבון הוא לאדם, הראוי לשם אדם, להתפלפל בעניינים כעין: מה מותר להציל בשבת מפני הדליקה ומה אסור, איזו ביצה מותר לאכול ביום-טוב ואיזו אסור 2.
ובעודנו עושים כה וכה – זה בתור מורה לעברית, זה בתור עתונאי, עברי או עסקן עממי וכדומה – והנה עלה קול באזנינו. זה היה בערך לפני עשר שנים. אז נשמעה “המלה החדשׁה”: שׁובו אל האגדה!… מה? היה מי שׁתָּמַה – אל האגדה התלמודית?…כן! – הדגישו והשמיעו לנו – אלא מה? ה“פיוט”, כביכול, של הדור הזה הוא איזה דבר של ממש?! וכי אינכם רואים, שהדור עני? האגדה – רק היא היצירה הקלאסית של רוח-עמנו, ומי שאומר ליצור עכשיו איזה דבר, רק היא היא הבאר אשר ממנה ישאב.
הקול היה קולו של… ביאליק.
אנו ה“ראציונאליסטים”, המוגבלים, לא הבינונו. האגדה – כן, כבודה במקומה מונח. זכרנו לה את חסד-נעורינו. אבל מה זאת אומרת ליצור מתוכה? כגון הקליר ור' שמעון הגדול? או כגון “שיחות מני קדם” ו“נגינות מני קדם” של יעבץ? או כגון הפואימות של פרוג – “על פי מוֹטיב”? ואולי “מגילת האש – מאגדות החורבן”? והשירה של דורנו, אם כוחה אתה להיות שירת-החיים שלנו, ולא זיוף וסטיליזאציה – האם אינה צריכה להקיר מקרקע-חיינו עתה, להתאים אל השקפות-חיינו עתה ולהתבטא בצירופי-הלשון האומרים דבר-מה ללבנו עתה? ומה לה, איפוא, ולאגדה, שנוצרה לפני שנות אלפים מתוך יחוסים אחרים לגמרי משלנו אל העולם ובלשון, שאם יבואו לחקות אותה, יהיה זה רק פסידו-אגדתיוּת – ולא יותר?!
אבל צער אי-ההבנה לא נמשך אז הרבה. ידענו, כי הרב, רבו של המשורר, מחמיר עוד יותר: מבטל את כל נסיונות הספרות החדשה, ורק ב“מורה-נבוכים” וב“דור דור ודורשיו” הוא רואה חזות הכל. מילא, יהיה להם את אשר להם.
מהרה שכחנו את כל הענין ועשינו זה בכה וזה בכה, כאשר יכולנו. המורים שבנו השתמשו ב“ספר-האגדה” של ביאליק, שיצא בינתים, עד כמה שידם הגיעה, בבית-הספר, במחלקות הבינוניות – כן, ודאי.
והנה עכשיו – מזמור חדש. התלמיד-חכם שבביאליק, תלמיד אחד-העם, עשה עוד צעד… (בעל-הצעד בעצמו חושב או אומר, שאין זה חס וחלילה צעד לאחור… מי שיאמר כך “לא הבין כלום”). מה? משורר, מה מלילה? אמר משורר: ההלכה! המשורר התעורר כארי והתחיל קושר כתרים… להלכה. לאיזו? לא להלכה זו או אחרת, כי אם להלכה סתם, ממנה פינה וממנה יתד. ואם יש איזו תקוה לספרותנו הריקה, הרי כבר לא מהאגדה היא נשקפת לה, כי אם רק אם תשכיל לשאוב ממקורותיה של זו, של ההלכה.
“ההלכה היא אמנוּת אוֹמנת”; ההלכה היא כיבוּש-הרגש (המשל הוא ממיתת-בית-דין בעד לקיטת-עצים בשבת, והציטאטות הן מן… האגדה). “ההלכה ניתנה ברוח-הקודש”; יצירת-השבת – “יום שכולו אגדה” – היא יצירת ההלכה החמורה (כלומר, של האיסור לחלוב פרה ולהרתיח מעט חלב לתינוק, אם לא על-ידי גויה!). שבוע-הפסח שלנו עם כל מנעמיו להפסד-ממון ולצבות בטן אף הוא מכוּון ברוח-הקודש ו“בהרגשה זכה מאד”; החומרות, אמנם הן קצת מרובות יותר מדי, אבל כלום בשביל זה תתמעט “דמות היופי והשלימות של האידיאה”?
אה, ובכן אידיאה, האידיאה של ההלכה!… אבל האם לא סימן רע הוא למשורר, כשהוא יגע כל מיני יגיעות להסב את עיניו מעצם הדברים, כפי שהם מתגלים במציאות, והוא – בעל “שירתי”! – מתחיל לדבר באזנינו על האידיאה. שיש אידיאות רמות ושאפשר לדבר עליהן – את זאת אנו יודעים גם בלעדיך, מר ביאליק! ממך מצפה הספרות לגילויים בעולם השפל, הקוֹנקרטי! עצותיך הטובות, שתיווצר אֶפּיקה מן ההלכה, לא יועילו לה הרבה, ושוב מפני שזו היא רק “אידיאה”.
ואמנם, עצה זו ראויה היא שיעמדו עליה קצת. ה“תיאוריה” היא כזו: האגדה היא" ליריקה" שוטפת (תודה בעד המרכאות!); ההלכה – “אֶפּיקה” שליווה, מסמר קבוע (האפּיקה אינה “מסמר קבוע”, אדוננו המורה!) הפרקים התיאוּריים של ההלכה הרי הם “אפּיקה גמורה, במובנה התיאורי ומן הסוג המעולה” (אם-כן, כל פרקים תיאוריים שבגיאוגרפיה או בהיסטוריה, למשל, או בכלל בספרי לימוד, הם אֶפּיקה גמורה, ומן הסוג המעולה!), בקרוא איש בסדרי המשניות יראה עין בעין את הכל, ו“עוד מעט, בעוד רגע קטן, והנה אחד, איש-מופת, אמן גדול, יבוא ויגע במטה-אלוהים אשר בידו – בכוח-הכשרון – אל החיים המאובנים האלה ושבו והחיו חיים שניים כאחת מן היצירות הנפלאות. רק משהו קטן, קורטוב ‘רוח-הקודש’ – וההלכה תיהפך תחת ידי ל”אֶפּיקה".
חד וחלק? לא, מן ההרצאה שלהלן רואים, שביאליק בעצמו – סוף-סוף – כמו בענין הערצת-ההלכה – איננו תמים כל כך. בהלכה ובאגדה של התלמוד אין האֶפּוס התנ“כי. זה הוא יודע. “גדולות אין לא בזו ולא בזו” – הוא אומר בפירוש, אלא מה לעשות, כך היו החיים העבריים, והאמן הכל-יכול, למה אינו אורג טלית של תכלת מקליפת השום? – למה אינו הופך את ההלכה לאפּוס לאומי, אם רק אמן הוא ולא פסול שבפסולים? וכאן, ב”משהו קטן" זה יש משהו של… לא, לא תמימות, כי אם משהו קמט של צורבא מדרבנן, שהסתבך בנפתולי הדרשנות והחריפות נשמר לרעתו!
כי אמנם, “בקרוא איש ישראל”, או, יותר נכון, בלמוד איש ישראל בסדר-זרעים, בהלוך איש ישראל על חדודי-החרשׂ שבמשניות, הוא יראה באופן מופשט, סכימתי, כלומר, מה שהוא רואה ויודע גם בלי זה, שלפנים היו יהודים, שחיו כך וכך, אבל לראִיה השירית המוחשית – עדיין רחוק הדבר, עדיין כל המרחק לפניו. ואם משורר-אמן הוא, ועמד לפניו בין זה ובין היצירה השירית משהו, כלומר אותו “משהו” העומד גם בין שיר אֶפּי טוב חי, ובין שיר אפּי גמור, שנכתב כבר, בן דורנו או בן דורות קדומים, עם כל התגין, אלא מת, כלומר, בלי ה“משהו”, בלי ה“קורטוב”. כי זה-זה הדבר, שכל השירה כוחה באותו משהו. ומהי, אם כן, הטענה: חומר ניתן לכם, המשוררים, הרי ההלכה לפניכם – והמשהו שלכם איהו?
“חומר ניתן לכם”. אבל כלום המחסור הוא בחומר? וכי לא הכל חומר לאמנות – לא רק אותם הכלים הידועים הנזכרים במשנה? וכי כל השאלה של בנין-היכל-שירתנו הוא בחוסר-אבנים? וכי גם באפּיקה לא העיקר הוא ההסתכלות הנפשית שהמשורר מפיח בתיאורו? ומשל למה טענתו של ביאליק דומה: למי שרואה אבני-גיר מנופצות של חומה רעועה ועתיקת-יומין, והוא אומר: כמה ריקים אדריכלים-אמנים אלה, שאבני-גיר לפניהם, הכל מוכן לפניהם, והיכל-לאמנות חדש אף על פי כן אינם בונים! חסים על ה“משהו”, אין זאת כי לא אמנים הם ונפשם פסולה!
שירת-העם היא מרום-פסגת-החיוניות של העם. אם שירתנו היא ריקה – הרי זה לא מפני חוסר-יחס להלכה הקדומה, אלא שחיוניותנו תלויה בנס (ואגב, שירתנו לא רק שאינה ריקה, אלא שהיא ממש מפליאה. חיי-כלבים כחיינו – ושירה כזאת?!).
מפי אחד-העם במאמרו “הלשון וספרותה”, שנכתב לפני כ“ה שנים, מדבר ביאליק היום על תרמיל-הקבצנות של הספרות העברית, שאין לה אלא “יופי” וש”אי-אפשר ללמוד ממנה באמת ובתמים איזה דבר“, מפני שכולה אגדה ולא הלכה. כאן כבר משמשת המלה “הלכה” אצל בעל-המאמר שם נרדף למדע 3וה”אגדה" – ל“נובילות” ול“חרוזים” (מיסכנים!). ההתפתלות והתיפלוּת עוברות כאן כל גבול. כאילו מה שהשירה יכולה לגלות בנפש-האדם הוא כאין וכאפס לעומת מה שהמדע מלמד וכאילו לא במלה השירית החיה עיקר-הספרות, כי אם בשיעורים על התלמוד ובחקירות בתולדות ר' שרירא גאון… הוי, גאונים ולמדנים!
סוף-דבר! מסתו זו של ביאליק, היא מעשה-צעצוע נפלא מצד ההרצאה הנמלצה והאפוריסמין המבהיקים. אבל תוכה ניחר. הכותב מדבר כאן כמי שאומר לחדור לפנימיות-פנימיותו של הנדון, ובאמת גם הפנימיות שבדבריו שלפנינו אינה אלא חיצונית, תורת סיני ועוקר הרים בהרצאה מתובלה ומפוייטה. שבעצם ההלכות שלנו, בעצם ענייניהן, יש מן הנצחי ושבאוויר יצירתו יש מן הרוח האנושי המעולה – על זה לא יכול להביא ראיה. אף חשיבות אקטואלית אין למאמר זה: תוכחת-מוסרו לחרזנים, לנוביליסטים, לבעלי-החיבה,בניגוד לבעלי-החובה, הנה מסוג דברים בעלמא. טובי-העם, בשירה ובחיים, שואלים ברעדה: הנצלח? הנצליח? היש כוח חיוני בנו, בעם? העוד יש לו, לנו, תקנה? היבוא מי שצריך לבוא? היִוָצר העובד העברי? היהיו לו אדמה וכשרון לעבוד? היחדלו צעירינו מהיות נכדיהם של דתן ואבירם? האם לא יציפו את רחובותינו עכשיו פרצופים ידועים מכל הגיטאות, חלאת המין האנושי? האם לא יביאונו לכלָיה בעלי הדיסקוסיות שלנו, להבדיל? – כאלה וכאלה ישאלו, ישאלו ויוסיפו לאמץ את כוחותיהם המעטים. מה זאת: חיבה? חובה? בכל אופן, מהו ערכה היצירתי של המחלוקת התלמודית, אם מותר לטלטל סַיף בשבת או לא – זה לא נוגע להם. ואם מעירים אותם על זה – הם, למרות כל ה“מעריצים” רואים בשקלות וטריות קדומות אלו רק “פרוּשיוּת”, קהות נפשית, רקבון רוחני וקטנות-אופי.
“להלכה – פנים זועפות, לאגדה פנים שוחקות” – פותח ביאליק ברוב ברק, ממשיך בחילופי-כינוים רבים, וכשהוא גומר, הוא אומר, שיש להוסיף עוד. כן, יש להוסיף: להלכה פנים קהים, פני ר' ופסי הכוזרי, ולאגדה פנים אנושיים, פני בת-שוע עם ילדיה האוחזים בסינרה; להלכה – פני עמודים רבים שבמחברת זו, ולאגדה – פני אמו לשת-הבצק של חיים נחמן ביאליק, אשר ממנה נחל את שירו.
[“הוצאת הפועל הצעיר”, אייר תרע"ט; החתימה: בר-יוחאי]
-
[“שודדים, שרצו להבטיח את שללם, והם מבקשים להגן בכוח החוק על אשר השיגו בחרבם”.] ↩
-
הנסיון של ביאליק לסגנן, כדומה למשל, הלכה חדשה, מתוך אגדת–החיים של עכשיו: “אין מלמדין אלא בעברית דברי חכמים” וכו' היא, במחילה מכבודו, “מעשה–קונדס”. כלום אינו יודע, שבמה מלמדין ובמה אין מלמדין אינה שאלה של במה מדליקין ובמה אין מדליקין? שההבדל אינו רק הבדל של “צרכים אחרים”, אלא הבדל יסודי, ששאלת שפת–ההוראה היא שאלה אנושית, בעוד ששאלת במה מדליקין בשבת היא שאלת–לא–אנוש?! ובושה היא להאריך בזה. ↩
-
ואמנם, למַה אין מלה זו שם נרדף אצל ביאליק? אחרי איזו שורות פירוש המלה “הלכה” היא כבר חובה, והמחברת נגמרת בפתיטיות של “אנו כופפים את צוארנו – איה עול–הברזל?” – יש, מר ביאליק, ואתה נושא אותו! ואנו כופפים את צוארנו לפניך ולפני עוּלך! ↩
מִתּוֹךְ הַפִּנְקָס [א. ליֶסין]
מאתיוסף חיים ברנר
[א. ליֶסין]
וואַלט. בהוֹמאֶל שבפלך מוהיליוב, לפני יותר מעשרים שנה, שמעתי לראשונה את השם הזה – ואת המשמיע אזכיר היום. בחוג הפרוליטריון הרוחני, שאליו הייתי שייך (ותהילה לאדון-התהילות, עד היום!), הופיע באחד הימים בחור אחד מסביבות מינסק, אֶכסטרן לרוסית, מורה לעברית, כבד-תנועות ככולנו, אבל באיזו זכות מיוחדה לזה: הוא היה לא קטן ביותר ולא רזה ביותר, לא “עוֹר בלי עצמות”, ככל החבריא שלנו, אלא דוקא גַרְמִי, ואפילו – ביחס, כמובן – בעל-קומה ובעל-גוף. אך העיקר, שבכיס מעיל-הארג השחור המעוך שלו נמצאה תמיד מחברת-שירים בלשון היהודית המדוברת, שממנה היה קורא לנו, חבריו המסורים, יום-יום את החצי (בלי הגזמה!), ושמעשרות שיריה נשאר בזכרוני עד היום – במשך יותר מעשרים שנה – דוקא בית אחד לא חזק כל כך:
און פון טיפן הארצן
רייסט זיך אויס א קללה;
אויף דער וועלט און מענשן
בעט זיך א מפלה – 1
אוּן-פוּן" – היה מטעים הקורא את המשקל הטוֹני – “בעט-זיך” – היה מדגיש הדגשה רבה – והשומעים היו מסכימים לו בכל לבם, שהקללה אכן “מתפרצת”… מתפרצת מאליה… (ש“מעומק-הלב” – זה לא היה צריך להגיד!…) ושתפילת ה“מַפּלה” על “עולם ובריוֹת” יוצאת מאליה… מאליה…מבלי משים, מבלי כוונה – בהכרח… “בעט-זיך אַ מַפּלה”.
פּארטאן היה שם-משפחתו של הבחור מגבולות ליטא – שם משפחתו האמיתי או שם-משפחה “קוֹנספּיראטיבי”, כפי שכבר התחיל להיות נוהג בחוגנו בימים ההם – את זה אינני יודע עד היום, כשם שאיני יודע דבר וחצי-דבר, מה קרה בכלל לחבר זה לאחר שנעלם משָׁמינוּ אז במשך ימים מועטים, ומה היה גורל מחברת שיריו ההם, העממיים, הלבביים והטובים, לפי טעמנו אז. ואולם מפי המינסקאי הזה שמעתי כמה וכמה פעמים יוצא השם וואַלט. אברהם וואלט, מַהלכו של וואלט, שיטת וואלט, כשרונותיו וידיעותיו של וואלט.“התבינו?! ארבע שעות רצופות יכול וואלט לדבר על איזה מוֹמנט מדברי ימינו! יש לוואלט השקפות היסטוריות משלו על כל אֶפּוֹכה ואֶפּוֹכה! והיה מעשה, שסוציאל-דימוקראט נוצרי אחד הזמין את וואלט לדיסקוּסיה – והכה אותו וואלט שוק על ירך… לא תאמינו? וואלט – זה אדם!” – כך היה אותו פּארטאן מדבר בדחילוּ ורחימוּ על “וואלט שלנו”, הבוּנדאי הצעיר וואלט, מי שאינו רק גָליַת, כי אם גם דויד, מפני שהוא מנעים זמירות-ישראל, כלומר כותב שירים בשפת-האם, שירים שעוד לא באו כמוהם בשום מקום… עד שלבסוף, כאשר היה השליח-המבשר הלז מתחיל לקרוא בהתלהבות את השירים שלו, מתוך מחברתו הוא, היה מתעורר רעיון נוקב: כוח גדול יותר מדי בשירים אלה… האם אין כל שייכות לאותו וואלט גם למחברת זו? האין איזו שירים משיריו הוא גם במקום הזה, בין החזקים שבמקום הזה? – אך זה, כמובן, אי-אפשר היה לדעת, ואולם לימים, כשקראנו ב“יוּד” שיר גדול אחד על ליל-לבנה אחד, שלקח כל כך את הלב בקסמיו:
זיי פאלן
אויף בערג און אויף טהאלן,
אויף פעלדער
און וועלדער
און הילען זיי איין
אין צארטער פארקלערטקייט,
אין טוי-לייכטן טרויער,
אין ווייכן,
אין בלייכן,
אין בלאהליכן שיין 2 –
כבר היה ידוע לנו – איני זוכר איך היה חתום שם: וואלט או ליֶסִין – אבל רז זה למצער, כבר היה גלוי לכולנו, שוואַלט וליֶסין – היינו הך.
גורמים נפשיים ידועים, בקשר עם פינות-חיים ודרך-התפתחות ידועה, הרחיקו אותי מעולם הליריקה האינטימית ביהודית המדוּברת, ולא קראתי בכל ימי חיי משל וואלט-ליֶסין אפילו עשרה שירים. אבל יחס אליו כבר נשאר לי לעולם, יחס פנימי חי, שאילו הייתי שואל את עצמי עליו, אולי לא הייתי מוצא לו טעם ברור. יש משורר הקונה עולמו בלב קוראו בשיר אחד. אבל השם “ליסין” ליבבני תמיד, לא רק כשמו של משורר – ומפני מה לא ידעתי. עד שבאו עכשיו דברים אחדים בחוברת-אפריל של ה“צוּקוּנפט” היוצא לאור בניוּ-יוֹרק והמוקדשת כולה ליובל-הכ"ה שלו, של ליסין, והראוּ לי שליחס זה זכאי הוא.
אברהם ליסין הוא בן-בניהם של רבנים וגאונים בישראל שבליטא. אבל הוא בעצמו אינו רבן ואינו גאון. הוא רק עד צנוע על כוח-החיים של גזע-יעקב בליטא המדינה, ההוא בן נאמן להמון היהודי הליטאי, ההמון של בעלי-מלאכה, סנדלרים, נפחים, שואבי-מים. את ההמון הזה הוא אוהב אהבת-נפש – ולו כל חושיו לצמיתות מכוּרים. גם באמריקה, למקום שעבר לפני עשרים ושתים שנים, הוא אינו נואם ב“מַס-מיטינגים”, אינו שואב התלהבות מצלצול קול עצמו, אלא מקירבתו אל אֶחיו בני-עמו, וכשהוא נמצא ביניהם, יהיה עליו הרוח להגיד להם איזו מלים חמות ונוגעות. המשורר ליסין הוא, בעצם, אדם פשוט, במובן הטוב והנעלה של התואר הזה. הוא נוצר מן האֶלמנטים הטובים שבאותו החומר הוילקוֹמירי, שאנשים כליליינבלום בספרות העברית נוצרו הימנו; אלא שדמותו היא עוד יותר רכה, יותר לבבית, ולפיכך יותר חיונית ויותר מאירה. מה שהפרוֹזה של ליסין על עניינים שונים, כפי מה שאפשר ללמוד מן הציטאטות המובאות בחוברת-היובל ממאמריו, היא דוקא מליצית, לא טובה, לא פשוטה – זה יבואר, אולי, במקום עבודתו ובמדרגת התפתחותה של הספרות האידישסטית. מקור “הדברים המפוֹצצים” של ליסין אינו מליצי כל עיקר; הרוח המדבר בו הוא ריאליסטי-נלהב, אותו הרוח הדרוש; אלא שלומר כל מה שליסין מתכוון לומר בפרוזה פשוטה, בשפת-אם פשוטה – קשה, כנראה, למעלה מן הכוחות. יש לחשוש, כשקוראים את הציטאטות הנ“ל, שאחרי כ”ה שנות עבודה ספרותית, אין ליסין, בכל זאת, מרגיש עצמו חפשי לגמרי בין קהל-קוראיו. הסופר הכותב עברית, למשל, רואה לפניו, אמנם, קהל מצומצם מאוד-מאוד, אבל הקהל הזה, משעה שהוא קורא אותו, הרי הוא אתו, בפנים, עם הקהל הזה, יהיה כמה שיהיה במספרו, אפשר לדבר הכל, למַצוֹת את עומק-הדין; ל“גייר” אותו, לדבר אתו “נכבדות” – אין צורך! לא כן ליסין, זה האדם, שיש לו כל ימי חייו חיבה גדולה לרחוב היהודי מלפני שלושים שנה, וכמעט כל ימי התבגרותו הספרותית הוא נמצא באמריקה, בין גויים גמורים, או גויים למחצה, לשליש ולרביע, ועם אלה עליו לדבר על אודות אָפני החיים של הרחוב ההוא, היהודי בפועל ממש: על אודות אידיאליו, מידותיו הטובות, “חגיו ומועדיו”… יש איזו זרות בדבר, ועל כרחו הוא בוחר במלה המרוממת, המעופפת… אושרו הוא, שהוא, ליסין, מאמין, לכל הפחות, באמיתו ואינו עושה שקר בעצמו; על חשבון אושרו יצוּיין עוד, שהוא בעצמו כבר זוכר אך מעט מגירסא דינקותא: המציאוּת הנכספה והנראית בחזון כמיוסדה על מה שהיה, על מה שיש שם, אינה מתבטלת על ידי נסיונות-המציאות המתחדשים בכל רגע לעיניו מסביביו ואינה נפגעת גם מחדירה יותר עמוקה למהות החיים שם (חדירה שאנו מוצאים אצל יל"ג, למשל, שעד יום מותו לא שכח את משנתו). געגועיו של ליסין, שהסביבה הזרה מזינה ומגדלת אותם, יכולים, על כן, להוליך אותו למקום שהוא רוצה ולראות כל מה שהוא רוצה, בלי מפריע – על מנת לנחם, לעודד, לחזק את הרוח, להשׂתער ברוב כוח על כל מה שטעון הרס וביטול כיום ולהיות נביא להמונו האהוב. אבל פשטות של ספרות – סמי מכאן.
איך מעריך ליֶסין את העבר וההווה של עם-ישראל, מה הוא אומר בנוגע לחזיון זה או אחר – בכל זה אפשר לחלוֹק עליו, בכל זה אפשר למצוא הפרזות, טעויות, אבל חשוב הוא מצב-הרוח, שעל ידיו נאמרים כל הדברים הללו. לישראל אין תעודה היסטורית בשביל אחרים, להיות אור לגוֹיים – זה מובן מאליו, זה מובן גם לו. אבל יש לו לישראל, אליבא דליסין, תעודה היסטורית בשביל עצמו. עליו להיות עם הנבחר במובן המוסרי, עליו לקדש את השם בריבוֹלוּציות,עליו להוציא מקרבו “קדושים ומעוּנים”. לבקי בפרות העברית אין צורך לומר, שהרעיון הזה בעיקרו הוא היסוד לספרו של יוסף קלוזנר: “יהדות ואנושיות”. ומבלי להיכנס בפולימיקה מפורטת, ברור לנו, לעומדים בפנים, שהרעיון הזה מופרך הוא מכל הצדדים: תעודתנו אינה השום אופן להראות גדולות במוסריות, כי אם לחזק את קיומנו על יסוד של בניית-חיים ממשית. אבל כמה מלבב הוא, כמה מפליא הוא, אם מצב-רוח אמיתי כזה (באמיתיוּתוֹ אין כל ספק!) נשמר אצל סופר, העובד כל ימיו ב“פוֹרואֶרטס” של אַבּא קאהאן!
האדם ליסין הוא מסוג בני האדם הנבונים ובלי ערמה; בעלי הרוח התמימה והסוערה כאחד; אמיצי-הלב וטובי-הלב, הניצוץ הטוב שבלבו – זהו מורה דרכו, למן שירי הנוער העבריים שלו, שכתב אַ-לָה-דוֹליצקי ועד שיריו הז’ארגוֹניים הבשלים, שדוגמאות נהדרות מהם יש בחוברת שלפנינו ושאַקוֹרדים אחדים מהם מזכירים לנו, קוראי עברית, קת קולו של ליטאי נלבב אחר בשיריו הראשונים: דויד שמעונוביץ; 3 למן השתתפותו באספות-הפועלים הראשונות במינסק ואגפיה ועד עריכתו את ה“צוקונפט” בניו-יורק, גם בשירה, גם בעבוד ציבורית לטובת העמלים אין ליסין לא “פריץ” ולא “משרת”, כי אם אדם, כמו שאמר אותו פּארטאן על וואלט, אדם העומד ברשות עצמו, מן ה“ישיבה” נכנס ל“מפלגה” – וגם שם וגם פה עשה תמיד כפי אשר הורתהו רוח מבינתו-רגשו. לא פחות מאשר לדרישות הישיבה הווֹלוֹז’ינית לא נכנע – בלי חשבון-הנפש – גם לדרישות המפלגה הבּונדאית, כי דוֹגמַטיקן איננו! חבריו היו “קוסמופוליטים” – והוא לאומי-אנוש; חבריו היו שלומי-אמוּני המַטריאליזמוס ההיסטורי ומלחמת-ה“מעמדות” בין היהודים – והוא סוציאליסט הוּמאני: חבריו עשו אַגיטאציה לשוליי דנגרי וחייטי בסמוֹרגוֹן, ש“יתקוממו” נגד בעלי-הבית שלהם, שיכריזו שביתות נגד “מוצצי הדם”, שיילחמו מלחמה אֶקוֹנוֹמית “מעמדית” – והוא הבין, שבעל-הבית היהודי בליטא, נותן-העבודה, המחזיק איזו פועלים בבית-מלאכתו, הוא לרוב קבצן בעצמו, שיושב עם פועליו כל היום ואשמורה בלילה ועובד כמוהם, ושהשביתות נגדו אינן מלחמה ב“קאפטאליטזמוס”, שאיננו פה, אלא מעשי-הרס בעלמא, לרוֹעץ ל“ענף-המלאכה” כולו, לרועץ ל“מנצל” ול“מנוצלים” גם יחד. הוא הבין, שבכל השאלות שכעין אלו לא הדוֹגמה צריכה להכריע, אלא שיקול-הדעת האנושי, על יסוד של נסיונות-חיים ודרישת-טובה לאדם העובד. במקום השביתות האקונומיות דרושה פוליטיקה יהודית-המונית, יהודית-עממית, זו היתה תורת ה“אוֹפּוֹזיציה” הוואַלטאית שלו.
חובת הפועלים היהודים –היה מלמד – אינה רק לדאוג לצרכי עצמם. העם היהודי, עַמָם, סובל, ובגלל הריבוֹלוּציה יסבול עוד יותר; ידאגו איפוא פועלינו הריבולוציונרים, שעַמם המעונה יֵצא לחופש. והדברים היו דברי יחיד, דברי יחיד בעד הכלל ונגד דעת הרבים!
תכנית-העבודה הפוליטית של פועלי כל עם ועם – הוסיף ללמד – צריכה לנבוע מקרקע-המציאות שלהם. הדרישות הלקוחות ממה שנאמר לפועלי עמים אחרים אינן מתאימות בשבילנו. ה“קאפיטאליסט” שלנו, שנגדו נלחם ה“בּונד” הרשמי, איננו “קאפיטאליסט” במובנם של האחרים. הסביבה שלנו היא אחרת והפרובלימות אחרות. על הריבולוציונר היהודי מוטלות חובות כלפי עמו. הפסיכולוגיה הפרוליטארית – זאת אומרת, הוויתוּר על הקוֹמפוֹרט, דרישת הצדק והיושר וכו' – צריכה להיות כוח דוחף בפוליטיקה הלאומית שלנו –
באַגיטאציה אֶקוֹנוֹמית לא סגי. צריכים ללמד את פועלינו לקרוא ולכתוב, לתת להם אפשרות להתפתח, להכיר את הטבע, את האדם, את העולם, את החברה; דרושה עבודה תרבותית: שיעורי ערב, ספרות – אז ימצא הפועל בעצמו את הדרך הנכונה.
וכל זה נדבר אז, לפני עשרים וחמש שנים, ב“ימים שלפני ההיסטוריה”, בחוגי האינטליגנציה הבּונדאית. כי ליסין לא ביקש, כאַגיטאטורים, הצלחה לרגע: לאַרגן את ה“מאַסע” לשני ימים על ידי שביתה, שסופה הרע והמר בטוח. לוֹ היו מטרות בנות-קיימא. “אבנים שלמות צלע זו נבנתה”.
ליסין, בכלל, – תעיד עליו חוברת-ה“צוּקוּנפט” – לא היה מעולם אַגיטאטוֹר נאה דורש. והשפעתו המוחשית על ההמונים היהודים גם ברוסיה וגם באמריקה, משעבר לשם – לעולם אך ברכה בה. הפועל ההמוני בעל-הנפש ובעל-ההכרה באמריקה חושב את ליסין לעצם מעצמו, לבשר מבשרו, וכאֶל עמוד-אש הוא מביט אליו, אשר יאיר לפניו את הדרך. דמות מלבבת!
ואף בשירה, עולמו של היחיד, אין ליסין מביט על עצמו אלא כעל משורר-ההמון, כעל אחד-מרבים. אמנם, אחד המחוֹנן בסגולות שאין לרבים, אחד שנשמתו עשירה מנשמות-הרבים, אבל – אדם כמותם ואִתּם. “כשליסין אומר ‘אני’ – פּירוּשו: אני, בן-עמי; חבר האנושיות הלוחמת; נפש הקשורה לאידיאלים הגדולים והנשׂגבים של דורי. אני – הבא לגלות לחברי את זה שמתרקם גם בלבו הוא” (חוברת-היובל, עמוד 247).
אברהם ליסין עובד זה חצי יובל שנים בשביל המוני עמנו העובדים בארצות-פּזוּרינו. מי מאנשי-העבודה המעטים אשר אתנו בארץ-ישראל לא יעלהו בזכרונו כיום הזה ולא ישלח לו ברכת-לב-ונפש מרחוק?
[“הוצאת הפועל הצעיר”, אייר תרע"ט; החתימה: בר-יוחאי]
-
[ וּמֵעֹמֶק הַלֵב / מִתְפָּרֶצֶת קְלָלָה; / עַל עוֹלָם וּבְרִיוֹת / מִתְבַּקְשָׁה מַפָּלָה.] ↩
-
הַקַרְנַיִם / צוֹנְחוֹת הֵן / עַל בְּקָעוֹת וְהָרִים,/ עַל כָּרִים וִיעָרִים, / וְהַכֹּל מְחֻתָּל / הַרְהֹרֶת נֶאְצֶלֶת, /תּוּגָה מְטֻלֶלֶת, / נְהָרָה נִגֶרֶת, / רַכָּה וְחִוֶרֶת /נֹגַהּ כְּחַלְחַל! ↩
-
למשל: און וואַרם זאַל פליסן אויך מיין בלוּט אַהִין אין די דיינע, אַהין אין די הייליגע בּלוטיגע ים'ן פון דיינע מיליאנען גיבורים און קדושים – און פליסן צוזאמען! השומע ישמע וְיִזְרוֹם–נָא גַם דָמִי שֶׁלִי חַם, וְיַחַד עִם דָמֶיךָ–אַתָּה בְּתּוֹךְ יַמֵי–הַדָמִים הַטְהוֹרִים, דְמֵי מִילְיוֹנים שֶׁל קְדוֹשִׁים וְגִבּוֹרִים, וְהָיוּ לְזֶרֶם אֶחָד!} ↩
מִשּׂדֵה הַסִּפְרוּת [רבעון "העבר"]
מאתיוסף חיים ברנר
רבעון “העבר”
גם באותן השנים ה“טובות”, השנים “כתיקונן”, היינו פותחים בלב הומה ובעינים קשובות כל מאסף ספרותי עברי, שהיה בא אלינו משם: “שלכת”, “העברי החדש”, “נתיבות” – – – ואולם במה תשוה אותה ההרגשה אל הרגשתנו כיום, אחרי חמש שנות פירוּד ואֵלם, כשיפול לידינו איזה ספר מ“תַּמָן”? האישׁ הבא הלום בדרךְ נס מאותם המקומות ומביא בילקוטו דבר-מה בשבילנו – האם לא יהיה בעינינו כאחד מאותם הפליטים בימי-הבינים שהעבירו כתבי-יד של פּירושים חדשים מארץ אחת ליהודי ארץ שניה, לאלה שעדיין לא זכו לטעום מיערות-הדבש? באכסמפלאר היחידי, שאין אנו מספיקים לקרוא בו כולנו די-שבענו, יש מצד המביא מפעל-חסד רוחני גדול ופריסת-שלום לבבית בחדא מחתא.
עבר אדם אחד ברחובנו והשאיר לנו אכסמפלאר אחד של “העבר”, ז’ורנאל להיסטוריה ישראלית בעברית (“העבר”, רבעון לדברי ימי היהודים והיהדות. העורך: ש. גינצבורג. המשתתפים בעריכה: ד“ר מ. א. אייזענשטאדט, ב”צ כץ, ש. ראזענפעלד. המו“ל: הוצאת “חיים”, לזכר המנוח ר' חיים כהן. כרךְ א', חשון – טבת תרע”ח. פֶּטרוֹגראד).
על ערך המפעל הזה, אם יתקיים ויתפתח, אין להרבות בדברים. גדולה נחיצותו וגדולה חשיבותו! לפי שעה אין לנו מן הרבעון אלא ספר אחד. הספר מחזיק כחמשה-עשר גליונות-דפוס והוא מלא וגדוש חומר-קריאה מעניין לא רק לאנשים שהיסטורייתם אומנותם. הרשימות ככתבן וכלשונן שפירסם ש. דוּבנוֹב מפנקסי קהילת מסטיסלאב על הפוגרומים של וואשצילא ועל עלילת-ה“מרד” בימי ניקולי הראשון יגידו לנו יותר ממאות “ציורים היסטוריים” על חיי-אבותינו בזמן ההוא, ארחם ורבעם, השקפות-עולמם ויחסיהם אל השכנים ואל הממלכה. “בכל יום ויום צרה וחשכה מתפשטת על עיר מסטיסלאוו, כי מענקע נשבע בספר תורת ד' לעיני הקאמיסיע כי ראה כי שברו בני ישורון כלי המלך (ביקסין)”. אבל “איש יהודי היה בעיר אמנאסטירשצינע ושמו יצחק והאיש ההוא נכבד מכל בן מלכים ושרים ורוזנים, כסאו הולך וגדול לשם בכל הארץ”… ולבסוף “אגרת הניחומים להקיר”ה", כפי שהיא נמסרת במגילה… כל פירושים למגילות כאלו הנם, באמת, אך למותר.
רבת-ענין היא גם הרשימה “מירושת משפחה פטריארכלית”. ושוב: נוסח-הצוואות מדבר בעדו. יחד עם הפרטים באותן הצוואות על “שני זוגות סכיני-כסף ומזלגות ושתי כפות, זוג כפות טאנזיר ושתי כוסות של כסף קדוש-בעכערליך” יש שם צוויים מוסריים ממדרגה ראשונה, שמעמידים אותנו על סוד כוחה של הפטריארכליות בכלל.
חשוב הוא המאמר מן העבר הרחוק: “ספר חסידים” מאת י. צינבערג. חבל רק, שהמחבר לא חקר די-הצורך את השפעת ה“פראמיגקייט” האשכנזית על החסידות העממית היהודית של הספר הזה (בחומר המוסרי המובא במאמר מן הספר יש רמזים לזה: המעשה, למשל, בטיפסר, שהיה שוכר את כל הזונות ביום השוק, בכדי להצילן מחרפה, ועוד). ולא פחות חשיבות יש למאמרו של בעל-מחשבות מהעבר הקרוב: על החינוך-החסידי-המוסרי של תלמידי ר' ישראל סאלאנטר בעיירה קורלאנדית אחת. בעל-מחשבות חושף את המצע האקונומי-הפסיכולוגי שמתחת לצורה החינוכית הזאת. לאותו פאנסיון “מוסרי” היו שולחים את ילדיהם בעלי-בתים סוחרים, אשר עברו עליהם השפעת ההשכלה החדשה, הדתית-ראציונאלית, מצד אחד ומן הצד השני השפעות בעלי החברה “מחזיקי-הדת”. ר' ישראל סאלאנטר היה דורש מתלמידיו, שבחוץ לא יִבָּדלו משאר אנשי-אירופה המנומסים בהליכותיהם ובגדיהם ושיהדותם תהיה “”חיזוק-הנפש“, כלומר דבר פנימי. ר' שמחה זיסל, תלמידו של ר' ישראל, בעל הפאנסיון ה”מוסרי" בגרובין היה דומה במלבושיו לכוהן פרוֹטסטאנטי. בקיצור: “ווי עם קריסטלט זיך” –
הרבה אפשר ללמוד מרשימותיו של ש. ראזענפעלד מהעבר הכי-קרוב: ממסעו אל ערי-פולין בשנת תרע“ה מטעם חברת-עזרה של יהודי רוסיה. “אנשים ומעשים” עוברים לפנינו: אנשׁים ככל האנשׁים: נושׂאים בעול-היסורים כשֶׁאֵלֶה באים, ומשתמשים לטובתם במצב הרע כשהאפשרות ניתנת להם. מעבר מזה משוגעים ומשוגעות מרוב הפורעניות, ומעבר מזה קוֹמנדאנטים גויים מן הטיפוס הידוע ואנשים יהודים גם כן מן הטיפוס הידוע, יהודים שעשו עושר מן המלחמה ורוצים שגם ל”מעות-חטים" יתנו הקופות הציבוריות מן החוץ ולא הם. אנשים ומעשים. מעשים בכל יום ובכל מקום…
אך גולת-הכותרת של המאסף הוא יומנו של י. ל. גורדון, שבו הוא פותח. היומן הוא משנת תרנ“ב, שנת-חייו האחרונה של המשורר הגדול. מן היומן הזה, עוד יותר מאשר מאיגרותיו, נראים לנו עניני חייו של יל”ג בכל גדלותם וקטנותם ונשקפים לנו פני המשורר מר-הרוח בכל קמטיהם העמוקים. השפה הטובה ובהירה וחזקה כל-כך: “האילנות הגדולים אשר לנו משילין פירותיהם… חוסה ד' על שארית עמך!”… או “אשתו מתה מעוצר רעה ויגון ובנו – נהפך אל הרודף” או “ידעתי כי שיחַתי את דברי על אוזן לא שומעת, כי הבארון גינזבורג מהתענג וממורך לב, פן יאמרו חטאת ה”קהל" דבקה בו, לא ישמע לי ולא יעשה דבר לטובת צאן אובדות ההן ואכן אנכי עשיתי את שלי והוא – אם ישמע ואם יחדל". אופי בעל-היומן חרוּת פה כמו בציפורן-שמיר עם כל אורותיו, ובמקומות אחדים – גם עם צלליו. עין חודרת, לב כואב, נפש פצועה, אבל גדולה, רבת-און – בכל שורה ושורה. הדברים על אודות בני הדור (חכמי-וארשה, חכמי-קיוב, חכמי-אודיסה) קולעים כולם אל המטרה, הדברים בשאלות-הזמן – יש לרובם עוד היום ערך לא רק היסטורי.
“לקחתי דברים עם יה”ס – הוא כותב בכ' כסלו – גם על אודות יעבץ המתחיל להרביץ תורה בקולוניות שבארץ-ישראל. עוד בהיותי בברלין קראתי את חוברות “הארץ” אשר הוציא וייטבו בעיני מאד. הסופר הזה שפתנו אתו כשפת הסופרים הגדולים ומאד שמחתי לראות כי בקרב הכפרים והמושבות הנוסדות באה“ק ואכרים ויוגבים מבני-ישראל נמצא איש כזה מרביץ חכמת ישראל ומרחיב שפתנו לבלי תשכח מפיהם ומפי זרעם, ויהי הסופר יעב”ץ בעיני כשמואל הרמתי בזמנו אשר יסד ברמה בית אולפנא לבני הנביאים, אפס כי שיטתו בסדר הליכוד ובחינוך הילדים אשר הוא שׂם לפני המורים והמלמדים שם לא ישרה בעיני. כי אומר הוא ללמד את הקטנים גם תלמוד ואגדה ולפרש להם ספרי-הקודש על דרך הדרוש ולדעתי דבר זה בגירסא דינקותא מזיק מאד, כי נוח הוא לעקם את השכל הישר אצל התינוקות שמוחם רופס“. “בתחילה היה עם לבבי לכתוב עליו להשתתף במלאכתו בחוברותיו אשר הוא מוציא במחלקות הטובות והישרות בעיני ולהתנגד לו במקצוע זה שאמרתי: אכן אחרי כן שבתי וראית גם משאר מקומות בספריו כי האיש הזה קאנסרוואטאר גמור הוא והעינים אצלו לאחור ולא לפנים. אז שבתי מדעתי ואמרתי בלבי: לא ידון רוחי באדם הזה עד אשמע על אודותיו דעת אחרים היודעים אותו אם בעל-נימוס הוא ותלמיד-חכם אמיתי המסוגל לשמוע גם דעות המתנגדות לדעתו. היום הצעתי כל הדברים האלו לפני יה”ס…שבתי בהחלט מדעתי לבוא עם האיש הזה בדברים וחשכתי את דברי לזמן אחר כשאמצא לפני מקום נאמן להגיח אליו משם ולערוך עליו מלחמת סופרים שלא ברשותו. ואולי אעשה זאת מהמאסף אשר אנחנו אומרים להוציא אם יקום ויהיה הדבר”.
מסוג זה דברי יל"ג על החכמה והבינה של תורת-משה ש–
“היתה מספקת כל זמן שהיתה האומה במעמד תינוק בין שאר העמים, שהיו גם הם תינוקות”, “אבל אותן התינוקות גדלו והיו לאנשים ובה במידה שהתפתחו כחות גופם התפתחו והשתלמו גם כוחות נפשם וחסרון הכשרונות שהיה בהם מתחילת בריאתם נתמלא ע”י שקידה והתמדה בלימודים שלמדו מקצתם מאותו תינוק ומקצתם מעצמם; ואותו תינוק נשאר תינוק גם בגדלו"….
ובנוגע לתלמוד:
“התלמוד הוא המלח אשר בו המלחה כנסת ישראל, כדי שתתקיים, כמו שמולחין וכובשין בשר שמן לקיימו לימות החורף; וכשהגיע זמן הסעודה, מי פתי יעלה את הבשר המלוח כמו שהוא בלתי אם מירֵק ושטף במים תחילה, והעבירו את המלח מעליו והשאירו בו רק כדי נתינת טעם לשבח. התלמוד הוא החיתולים וזני המרקחיים אשר בם חנטו את ישראל בשעת גסיסתו להעמידו לדורות; אבל משיגיע זמן תחית המתים (שרישומו ניכר מעט בזמננו) איכה יקום המת ויחיה בלתי אם הסירכם מעליו את חיתוליו ומוסרותיו ותמרקו את מעיו מכל מעשה מרקחת והבאתם בו רוח ויחיה?”
ושם:
“האף אמנם יכולים אנחנו להתנהג על נהרות אירופא ושאר ארצות הישוב עלפי המנהגים שנקבעו על נהרות בבל, ואם באמת תוצאות החכמות והלימודים בימי עולם ובשנים קדמוניות ההן מספיקות לזמן שאנחנו עומדים בו ומתאימות עם מעמד החכמות עתה? יקר לנו התלמוד כספר עתיק יומין, כאוצר נחמד לקורות ימינו ולהרחבת שפתנו (מובן מאליו, אחרי הבירור והנפוי בי"ג נפות) נכבד ומאד נעלה הוא לנו כאספלנית שהיתה מונחת על גב המכה והועילה הרבה לשמור את בריאות החולה – אבל אם שוֹם נשים לנו את התלמוד וכל דקדוקי העניות אשר בו וכל מה שהוסיפו וגיבבו עליו הפוסקים האחרונים ממיעוט ידיעה או מריבוי אמונה – למורה דרך לאומתנו בכל פינות שהיא פונה לבלי סור ממנו ימין ושמאל, כי אז נהיה כהולכים אחר עמוד הענן לילה ונהיה נבוכים בארץ, המדבר יסגור בעדנו בריחיו לעולם ואין לנו תקוה לשוב לעולם עלי אדמות, לחיים של חילוץ עצמות”.
סוף דבר: אם נאמר להעתיק ולעמוד על כל הדברים, שאפשר ללמוד מן היומן הזה, שרק חלק בא ממנו כאן – אין אנו מספיקים.
שאיפת-העורכים כנאמר בפתח-דברם: “תעודת ‘העבר’”, היא לא להעביר לפנינו “בית-עלמין”, כי אם לתת לנו ז’ורנאל חי, ועל זה יודום הקוראים. ואולם מסתפינא, שדוקא שאיפה רצויה זו הביאה אותם לתת במאסף מאמרים בלתי-רצויים, מאמרים, שאין בהם כל חידוש, שלא די שאין בהם כל מקורות חדשים, אלא שכל הנאמר בהם ידוע לכל בר-בי-רב. כאלה הם המאמרים: “הסאלונים היהודיים בסוף המאה הי”ח ותחילת המאה הי“ט” מאת י. לעווין ו“אברהם מאפו” מאת ש. גינצבורג; חסר-ענין הוא גם מאמרו של ז. עפשטיין על מנדלי.
למכתבי קצנלסון (בוקי בן יגלי), שבאו בסוף הספר בסימנים מיוחדים, היה, כמובן, מקום בז’ורנאל כזה, אילו היה איזה ערך למכתבים מצד עצמם. ואולם, לצערנו, אין הדבר כך. העורך ש. גינצבורג אומר, אמנם, ש“פרסום מכתבי י. ל. קצנלסון איננו צריך להתנצלות”. ואולם, לדעתנו, לא תועיל פה כל התנצלות. אישיותו של בוקי בן יגלי – אמנם, אפשר מאד, שהיתה מלאה “אצילות, יופי וקסם”, אבל אגרותיו הארוכות והשדופות שניתנו פה אינן בשום אופן “כלי חמדה לאוצר ספרותנו”. ריקים הם מכל; ו“היסטוריה” – הס מלהזכיר.
[“הוצאת הפועל הצעיר” אייר תרע"ט; החתימה: ב. – י.]
מִתּוֹךְ הַפִּנְקָס [א.י. שטיבל]
מאתיוסף חיים ברנר
באחד מלוחות “אחיאסף” הראשונים, מאותם שהיו נדפסים כולם בפטיט ובעמודים צרים, כפולים, נדפס שיר־פיליטון מאת פרישמן בשם “רפואה בדוקה”. מעשה בבתולה עבריה (הנמשל: השירה העברית), שחלתה במחלת החיוורון וקראו לכל מיני רופאים: אידיאליסטים, ריאליסטים ונאטוּראליסטים – ולא ידעו להעלות לה ארוכה. ולא הועילו גם שירי־הגיון, ולא הועילה אפילו דרמה. אז ניגש אל מיטת החולה רופא צעיר לימים, אחז בדופק, מישש בזפק ומצא את החידה מהר־חיש:
לֹא חָסֵר לָהּ דָבָר בִּלְתִּי אִם אִישׁ –
העיקר לשירה הוא האישיות, בעל הכשרון, הסופר העובד (כי מה היא השירה, אם לא צורה מיוחדת של עבודת־הרוח?)
…דויד פרישמן בעצמו, בכמה בחינות, היה כל ימיו האיש הזה, וכעין גמול על כל מעשיו נשלח לו בשתי השנים האחרונות עזר כנגדו, איש־עוזר. דורש־רשומות היה אומר: אי"ש – ראשי תיבות: אברהם יוסף שטיבל.
––––––––
לפני ימים אחדים נזדמן במקרה לידי גליון אחד של הטאָג" הניו־יורקי מ־5 לאפריל ומצאתי בו דברים מעניינים בנדון. בעמוד אחד של אותו הגליון התנפלות מעוררת־בחילה על ה“העברעער” בארץ־ישראל, הרוצים, שלאסיפה הלאומית הארצי־ישראלית, אם תיקרא באיזה זמן מן הזמנים, יִבָּחרו לא בּוּרים גמורים, כי אם דוקא אנשים שמבינים משהו בספר או בעתון עברי. (ה“בחינות”, צריך לשער, לא יהיו, בכל אופן, קשות ביותר!…) ושלא תהא רשות לכל “אלרייטניק” ארצי־ישראלי או חוץ־לארצי להיות שליח הציבור העברי במועצה הלאומית של עם־ישראל… (מובן, שעצם נחיצותה ואפשרותה של אסיפה כזאת עתה – זוהי שאלה אחרת לגמרי והנה ענין למקום אחר). ובצד אותו המאמר, שנכתב ע“י איזה אדון נבער ומחוצף, היושב בניו־יורק ורואה חלומות בירושלים, מאמר ז’ארגוני המלא דימגוגיה קהה, כלומר, חוסר ידיעת המצב וחוסר התעמקות במצב, סמוך לו בעמוד השני – אינטרביו עם “הנדבן העברי” (“העברעאישער מעצענאַט”) שטיבל. ופה מתגלה מה שאפילו האינטרביואֶר בעצמו מבין, סוף־סוף, אם כי לא כל צרכו, שבא־כוח העברית אינו כלל וכלל “בּוּרז’וּי”” המתנגד לעם, איננו כלל וכלל עגל־הזהב, שה“העברעער” מרקדים מסביביו, איננו כלל… “מֶצֶנאט”, כלומר נדבן ובעל־טובה, כי כלום אפשר לקרוא כך לאדם עשיר הדואג לכבודה ולרווחתה של אמו־יולדתו? שטיבל, הקורא העברי הוותיק, איננו נדבן ובעל־טובה, כשם שאנו כולנו, הסופרים העברים המעטים, איננו מעצנאטים, איננו עושים “טובות” למי שהוא, אלא עושים מה שאנו יכולים, מה שאנו מוכרחים לעשות, מה שאנו מוכרחים לרצות ולעשות.
ושוב, כמו בענין בחירת צירים יודעי עברית לאסיפה הארצי־ישראלית העלובה, מרקד באינטרביו שטן־הקנאה הקטן. למה? – טוען האינטרביואֶר – למה נותן שטיבל ל“העברעער”? – “למה לא לתרבות היהודית היותר רחבה לתרבות המכילה בתוכה גם העברעאיש וגם אידיש?”
אבל אם לקנאה, הנני מודה על האמת: אני הנני בעל־מקנא; מקנא אני בנורבגים, ולפעמים גם באידישיסטים; ואולם הפעם הייתי מוותר להם, לאידישיסטים, ברצון על כל הסכומים והפוֹנדים בעד איזו מאות של קוראי־עברית אמיתים חדשים, כמר שטיבל מלפני עשר שנים, בשעה שלא היה עדיין “מצנאט”. כי איזו מאות של אנשים לא בעלי־רכוש, אבל קוראי־עברית מובהקים, כלומר חותמים על תוצאה עברית וקונים בקביעות ובמזומן כל ספר יוצא, נוסף על כל הקהל העברי הארעי, היו מעמידים את ספרותנו על רגליה יותר מכל הפוֹנדים שבעולם. וה“טאָג” הרי ישנם לו לא מאות ולא אלפים, כי אם עשרות־אלפים – ולקנאה מה זו עושה? מה מעכב בעד תרבות אידישיסטית רחבה, שמכילה בתוכה וכו'? – – –
––––––––
אין אני מכיר את אברהם יוסף שטיבל פנים. לא ראיתי אותו מעולם ולא שמעתי את קולו. לפיכך אין אני יכול לעמוד בבטחה על שורש־נשמתו. ותיתי לו לבעל־האינטרביו שבאותו “טאג”, שאינו מעקם בכוונה את פני המצנאט ומעיד עליו כמסיח לפי תומו, ששטיבל הוא איש פשוט, רגשני, נוח לבריות, עם בת־צחוק מושכת, מלאת־חן; מדבר יהודית; בן־עם.
ובאמת, אם יש איזו מעשי־נסים בחזיון שטיבל, כלומר בצירוף המשונה של בעל־כסף ומוקיר ספרות עברית, הנה במעשיו של שטיבל אין כל חידות: הוא, סוחר־העורות הפשוט, מתוך שנפשו היא נאצלה, הרי הוא, כר' שמואל הנגיד בשעתו, מקדיש את אונו והונו להרמת קרן הספרות, שהוא קורא, הספרות הנוגעת לנפשו. “עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו”. מה קשה פה להבין ומה יש כאן לדבר?
ולא רק שאין הרבה מה לדבר – לנו, הנוגעים בדבר, גם קשה הדיבור. כי יהיה מה שיהיה, ופה, מאידך גיסא, יש לנו עסק, סוף־סוף, עם איש החוסה בצל הכסף – צל, שרבים שואפים אותו ושאינו נעים ומשיב נפש מכל וכל. האיש הלז כסף בידו – חרב־פיפיות – ועמו ועליו, אם הוא קרוב ללבך, קשה לדבר כאשר עם הלב, כל אשר בלב. לרגלי אדם כזה מצודות וחרמים, ואם הנך ידידו הפשוט ודורש טובתו – רק זה: לא נביא בן נביא – קשה למצוא את הטון הנכון. אתה מוקירו, אתה אוהבהו, למרות עשרו – אבל אין בטחון: סכנות אורבות לרגשך ופחדים מפני אי־הפשטות, מפני הסבך. קשה לך מצד אחד להתאפק מהביע מעט מרגשות־השמחה, אבל לא קל גם לעמוד ולהביע כמו שצריך. לא קל ללחוץ את ידיו ברבים וכמו שצריך. אוזן־האדם לא תמיד מלים תבחן, ועין־האדם – ודאי אך בשר היא. ביחוד אזניהם ועיניהם של העומדים מסביב.
––––––––
לשטיבל ניתנה יכולת. יכולת זו לאו זכותו היא. אפילו היכולת מסוג אחר, יכלתו של חברו הסופר אין לזקוף לזכותו של בעליה. בעלי הנפש מוקירים את היכולת, את האוצרות, את הכשרונות, שמחים עליהם, כי לטובת החיים הם, לטובת חיי העם, אבל אוהבים הם לא אותם, שהם נחלת־כוחות עיוורים, כי אם את האופי החשוב של בעלי־היכולת, בעלי־האוצרות, בעלי־הכשרונות, את הכוונה הטובה, את הרצון החזק, את המסירות שלהם.
…שטיבל יעשה איזה דבר בשביל ספרותנו – בזה כמעט שאנו בטוחים. לפי ההתחלה רואים, שהוא עשה יעשה, בכל אופן! אבל לנו אין זה מספיק. אנחנו היינו רוצים, שהוא יעמוד על מרום־תעודתו, שהוא לא יהיה רק בעל־פקדון סתם, נותן־כסף, כי אם מבסס בכספו הוצאת־ספרים עברית יסודית. אנחנו היינו רוצים, שהוא ידע להיזהר מפני פיזור־הנפש והפזרנות, שהוא יהיה למו“ל, למו”ל עברי רחב ומקיף, לפי יכלתו, אבל לא לבעל־תעשיה של ספרות על ידי חוג של מקורבים. כשיוסיף שטיבל להוציא ספרים הגונים, מקוריים ומתורגמים, ולתמוך בידי מוציאים נאמנים, שהוחזקו לאנשי־מעשה בעולם־הרוח, ידע ויזכור, כי במצב־ספרותנו אין מקום לדירקטורים בעלי־שם מצד אחד ולפועלים ספרותיים פשוטים מצד שני. הוצאתו צריכה לתת את האפשרות לאנשי־הרוח שבנו, כקטן כגדול, לעבוד, לקיים “דרכה של תורה”, אבל חלילה ממנה לעשות את הפוֹנדים שלה לפרה חולבת. תנהיג ההוצאה קימוץ גדול, תקבע מחירים מינימאליים, לפי מצב־השוק של הספרות העברית, ואל תשלם בעד השמות הנודעים לתהילה, כי אם אך ורק בעד העבודה.
“הוצאת־שטיבל”, אחריותך גדולה!
וגדולה גם אחריותנו אנו בשעה זו. בימי “הוצאת־שטיבל”. כי דוקא עכשיו, כשיש שטיבל, יש סכנה בדבר, שהתאמצותנו אנו תחלש, שהאיניציאטיבה הציבורית־הספרותית שלנו תחלש. לפתח חטאת העצלות רובצת, וסכנה נשקפת, שלכל התעוררות מצדנו לעשות איזה דבר, יבוא קול מחוץ וגם מבפנים: יעשה שטיבל, שטיבל יעשה…
חס ושלום! לא תהא כזאת בשדה־ספרותנו הכחוש והעזוב. שטיבל יכול להיות גורם חשוב – וכל לבנו רועד לקראת התקוה הזאת! – אבל עם זה עלינו לזכור, שמעשים כעין אלה העומדים לפנינו להיעשות – בשעה שאנו דלים וריקים כל כך! – אפשריים רק בהתאמצות־הכוחות של כולנו, הקטנים עם הגדולים, החמריים־הרוחניים יחד. אל נשכח, כי למעשיו של שטיבל יהיה ערך, רק אם כל אחד מאתנו, לפי כוחותיו, יהיה שטיבל בזעיר־אנפין (במובן כמות־היכולת); אל נשכח, כי במה ששייך לגידול טבעי כיום יש לנו, העבריים, הרבה לקנא באחותנו היהודית, שחוג קוראיה הם פועלים… ובנוגע לעתיד – הנה אם עתידה היא מכוסה בערפל, עתידנו אנו בהיר הוא, בהיר כאויר ארץ־ישראל: בלי מסירות־נפש יוצאת מן הכלל לא תהי לנו תקומה.
[“הוצאת הפועלי הצעיר”, סיון תרע"ט; החתימה: בר־יוחאי]
מִשּׂדֵה הַסִּפְרוּת (חוברת היובל של טשרניחובסקי)
מאתיוסף חיים ברנר
צרור-חוברות של “השילוח” הגיע, סוף-סוף, גם אלינו. לא כל החוברות שיצאו במשך שנות-הפּירוּד, כי אם רק אחדות מהן. בנערינו ובזקנינו עטנו אל השלל. עוד לא הספקנו לקרוא את הכל. ויש דוקא מה לקרוא (לא במקצוע-הבלטריסטיקה!), יש ממה ללמוד, ובפרט מאמריו של יוסף קלוזנר, וביחוד מאמרו “לא ברעש” ו“שכרון” (אולי היו עוד דברים בנדון זה, אלא שלא הגיעו לידינו; אגב, חבריו לדעה כתבו גם פה מאמרים ברוח זה, אלא שנדונו בגניזה). לפי שעה נשים מעיננו בחוברת-היובל של טשרניחובסקי. הנושא יקר מאד ומושך את הלב תחילה. כי כל מה שהם מדברים שם על הזָרות שׁל טשׁ. בתָכנו אינו, באמת, אלא ענין לפתיחה שׁל מאמר – לא יותר. גדולה מזו: גם כשטש. בעצמו כתב לפני עשרים שנה על שירתו, שהיא נטע זר לעמה, ודאי לא היתה זו הרגשה, שכך הוא הדבר, אלא רק אופן-של-דיבור, מין ביטוי של מרד, מרד לאומי, נגד העם הזה, ששירת-טשרניחובסקי הלאומית הכבירה היא לו נטע זר. מצד ידוע, אמנם, אמת היא ששירת-טשרניחובסקי היא שירת-עוז, שירה לעוז, והקהל העברי הוא בן לאומה, שהיא ההפך מֵעוז, בכל הזמנים ובכל המקומות, ובהכרח. ואולם כלום זה יכול להיות מקור מספיק ל“זרוּת”? וכי אין הגיבור נערץ בקהל-חלשים? וכי אין מתפעלים אצלנו כל הזמן דוקא מן “הבחור הזה”, שבא אלינו “מן ההר”, משריריו, בלוריתו וכו' וכו'.
וחידה היא, שיוסף קלוזנר, בעל המאמר “החידה “טשרניחובסקי”, לא עמד על זה. אגב, מאמר זה, מלבד מקום התיאור היפה והנכון של תקופת ראשית חיבת-ציון, שבה חלה התחלת-עבודתו של המשורר, אין בו כל חידוש נוסף על כל מה שכתב קלוזנר כבר לא פעם בדבר טשרניחובסקי, מלבד השׁם… ובנוגע לשֵׁם… יקר לי כבודו שׁל בעל-המאמר, הסופר-המחנך החשוב, שגם לעבודתו מרובת-הצדדים ורבת-העניינים כבר מלאו כ”ה שנים, אבל אי-אפשר שלא לומר, שהשם גרר אחריו את ההקדמה על זרוּתו של טשרניחובסקי; שכל ההקדמה כאילו לא נכתבה אלא בכדי לזַכּוֹת את השׁם שניתן למאמר; ושבכלל אי-אפשר שלא למצוא זרות בה, שבכל מאמריו האחרונים ב“השילוח” רואה קלוזנר זרוּת בכל סופרינו הגדולים: ה“פליאה” מאפו, ה“אגדה” מנדלי, ה“חידה” טשרניחובסקי… והקורא שואל: אם הכל פליאות וחידות, הרי אין כל פליאה ואין כל חידה? –
ונראה, ששכנו של קלוזנר בחוברת, המבקר הצעיר נתן ביסטריצקי, חושב באמת כך. הוא, במסתו הספרותית: “שאול טשרניחובסקי”, אינו חד חידות, כי אם משמיענו את כל מה שהוא יודע (מאין?) בוודאות פרופיסורית. וכך הוא אומר:
“העולם נולד בדמיון-היוצר ובשביל ההסתכּלות. עולם זה לא ידע ואינו יודע את הדיסהרמוניה, את הרע והצער. ירדה הפעולה לעולם, פעולת-האדם, והתחילה להעריך את ההוויה, יצרה יחס חדש, יחס מוסרי, לעובדות של המציאות העולמית. ועל ידי הפעולה האנושית, שמערכת את הכל הערכה מוסרית, ירדו הדיסהרמוניה והצער לתוך העולם ההרמוני והשלם. בא האמן וגואל את העולם מן הפעולה ומן ההערכה המוסרית. באה השירה וממיתה בנשיקה את עולם-הקיים. מפרדת את העולם של המציאות ליסודותיו המורכבים ויוצרת מהם עולם חדש. השירה היא מיתת-נשיקה של המציאות. אולם פרחי-המציאות נובלים על מפתן-האמנות – וחוזרים לפרוח בהיכלה הנהדר. העולם מת על מפתן-השירה כדי לקום לתחיה שנית, להיטהר מחלאת-הפעולה(!), להשתחרר מכבלי המוסריות – ולגאול על ידי זה את ההרמוניה הקדמונית והנצחית של העולם”.
אלה הם דברים ברורים – בלי חידות ובלי תעלומות! הפרוצס הוא כל כך פשוט, כל כך אלמנטרי: נולד עולם בדמיון, יורדת הפעולה ומעריכה, באים דיסהרמוניה וצער, מופיע האמן וגואל, באה השירה וממיתה, חוזרים פרחי המציאות ופורחים – והכל כה נהדר וכה חלק!
ואת טשרניחובסקי, אם יש את נפשכם לדעת – גם זה לא קשה, טשרניחובסקי זר ונכרי לציבור העברי ולפרט העברי. מפני מה? פשוט מאד, מפני שהשקפת-העולם העברית היא לירית-אנושית-מוסרית-נוצרית-רומאנטית-תכליתי-פסימיסטית, בעוד שהשקפת-העולם החדשה של טשרניחובסקי היא אֶפּית-טבעית-הרמונית-אלילית-קלאסית-הסתכלותית-אופטימיסטית.
"לא על פרט זה או אחר.ולא על כלל זה או שני יש לנו לדון כשאנו באים לערוך את ערכו של טשרניחובסקי " –אומר מר ביסטריצקי. “לא על הסגנון החיצוני(?) של יצירותיו ולא על המוטיבים העיקריים של שירתו אנו מחוייבים לעמוד (לא!): אנו דנים על השקפת-עולמו של המשורר. כי אין שירה בלי השקפת-עולם מסויימת” וכו' וכו'.
מובן, שבהמשך-הדברים עומד ביסטריצקי דוקא על סגנונו של טש. ועל פרט זה או אחר – אלא מה יעשה? הוא מוצא שטשרניחובסקי הוא אֶפּיקן, ורק אֶפּיקן, במזגו, אפּיקן ופנתיאיסטן, ולכן הוא זר. ומכאן גם לשונו האפּית הזרה – “התקופה הקדומה האפּית של הלשון העברית” (אף זה, כנראה, יודע ביסטריצקי, שהיתה תקופה קדומה כזאת ללשון, להיותה כולה אפּית, לבלי דעת כלום מ“ליריות”. אגב, חוקרי הלשונות והספרויות אינם בטוחים כל כך בכלל בקדמות האפּיות לליריות, אבל בעל-המסה שלפנינו בטוח!); מכאן סגנונו “הרחב כמדבר וקשה כאבן” (אגב, סגנון סיפורי נביאים ראשונים אינו רחב כמדבר ואינו קשה כאבן. קשיות יש דוקא ב“ליריות” של ישעיהו הראשון וב“דרמתיות” של דברי איוב המאוחר!); מכאן יחסו של טשרניחובסקי אל הטבע הדומם(כי אליבא דביסטריצקי כל האפּיוּת ואפשרות-האפּיוּת היא בטבע, וחיי האדם עם הערכתו המוסרית הם מחוץ לאפּיקה!; מכאן – הכל מכאן.
ובכן טשרניחובסקי הוא אפּיקן ופנתיאסטן – טוב מאד. אבל הרי אֶפּיוּת ופנתיאיסמוס וכל הדברים הטובים הללו היו בעולם גם לפני טשרניחובסקי – ומה זה מעלה או מוריד מעצם-הענין? טשרניחובסקי מאי עבידתיה? במה הוא – הוא ולא אחר? מה הם המניעים המיוחדים ליצירתו? מה היא דרך-יצירתו? מה גילה הוא מתוך נסיון-עצמו? והנה מנדלי ב“חיי-שלמה” – האם איננו לכל-הדעות, אֶפּי ופנתיאסטי – ומפני מה אנו רואים שם סוג של יצירה אחר מאשר בשירי טש.? ומפני מה לא נשארה היציאה האפית הזאת “זרה” לנו?
בכדי להראות על כוחו האפּי המיוחד של טשרניחובסקי מקדיש המבקר הרבה תשומת לב לבּאלאדות שלו ולא לאידיליות. וזה מובן: הרי שם יש יסוד “מנדלאי”, שם, יחד עם הטבע, פועלים בני-אדם חיים… וכל התיאוריה מתמוטטת! לעומת זאת בבאלאדות “המלים ואופן-צירופן הוא כעין עולם החי בפני עצמו” (סימן לאֶפּיוּת מצורפה!), וביחוד מצטיינת, לפי עדותו של ביסטריצקי, הבאלאדה האחרונה של טשרניחובסקי : “ויהי בישרון מלך”, שבה הגיע המשורר למרום-קץ-שלימותו. רעיונה של הבאלאדה הזאת היא, כי האהבה היא הכל (“רעיון” זה ידע, כמדומה, אפילו איבסן, כשכתב את “כשאנו, המתים, מקיצים”…), שהפילגש הצעירה אשר “עיניה נוטפות אור” (מבטא מ“דירה חדשה” שלפני עשרים שנה) מנצחת גם את המות,
כי זקן באהבתו,
די צעיר ימת בה–
המבקר מרבה כל כך להתפעל משתי השורות העלובות ומחוסרות-החיים הללו ורואה בהן את כל “הגַדלות”. מי יתַכּן רוח-מבקר! ובפרט מבקר מעמיק, שכשהוא מתעמק בשאלותיו יש לו רשות לשער כל מימי השערות מחוכמות (ראה ע' 140, דיבור-המתחיל “וכשנתעמק”).
ואולם עם ביסטריצקי עוד אפשר היה להתפשר. סוף-סוף, “מתחיל” הוא, ועדיין אינו יודע לכתוב, עדיין הוא חוזר וחוזר על הנחה אחת שלו ישר והפוך, עדיין הוא משתמש ב“כמו שנוכיח להלן” וב“עוד נשוב לזה להלן”, עדיין הוא מצטט“: “Da stch ich nun,ich armer Tor”… ועדיין יש לו תקוה… צרה עוד יותר גדולה לענין היא זו, שבאה אחריו בחוברת, המבקרת בעלת-הזכרונות ד”ר חוה שפירא, המעידה על טשרניחובסקי, כי ראתה אותו בבאזל וכי כך ציירה אותו לה בדמיונה, הנשבעת, כי “לא מליצות סתמיות הן חרוזיו” (של טשרניחובסקי!), המוסרת שת תכנם של שירים אחדים מאת בלע-היובל בלשונה שלה, ומעלה, כי השיר:
"נגילה, נתעלסה באהבים,
נריע, נזמרה-נא, דוד" –
לא בא כבושם הזה. – יהא כך!
ושָׁם אתם מנחם ריבולוב. שֵׁם מאמרו דוקא: “הליריקה של טשרניחובסקי”. בפרק ד' ממאמרו הוא, אמנם, מנסה לנגוע גם באפּיקה של בעל “ברית-מילה”, “לביבות מבושלות” ו“כחום היום”, אבל בקוצר-רוח בלתי-אֶפּי כלל וכלל. ובאמת למה לו האפּיקה, אם גם בליריקה ירד טש., לפי דעת ריבולוב, ל“עומק-הקוסמוס ומצא את דפקו”. וראה זה פלא, שהיורדת לעומק-הקוסמוס ומוצאת-הדופק היא “נסיכה-עדינה”, ש“מקום-מכורתה היכל-השיש הנהדר והגא”. ו“לכשתבוא – מתוך צניעות מרובה היא באה ומתוך תהלוכה חיננית מיוחדת נשמע רשרוש קל של כנפי הפורפוריה שעליה”. זוהי ההתחלה, התחלת מאמר לא על מיכ“ל ולא על מאנה ולא על מי שהוא אחר, כי אם על טשרניחובסקי! ואולם מי שלא ישט מפני המַנירות והאֶפּיטטים הבאנאליים ויקרא הלאה, ימצא, כי שירת-טשרניחובסקי היא גם בת-מלכה צנועה וגם יש באהבתה “מיסוד-המשובה” וגם “זרם מים חיים”, ואם “מן הצד העולמי הכללי אין בה כל חידוש” הנה השורה “אף כל מענה רך אין יש” היא “עמוקה ורכה” לאין שיעור. “המשורר הטה את אזנו הקשובה ללבו של העולם, מתאַוה לגנוב שמץ מסודו ורזו, והוא, העולם, מחשה: דומיה ואילמוּת בכל. אין כל מענה רך”. מכאן אתה למד, שכל מבטא ברברי מעלה גדולה היא לליריות ושה”רכות" אינה ההפך של קשיות, אלא של דומיה ואילמות. – החיים והמות בלשון-המבקר! –
על “הבדידות” של טשרניחובסקי בעולם-שירתנו עומד, כקלוזנר, גם י.אלשריף במאמר שאחר ריבולוב, אבל ביחס של קורא טוב, ובדיבורים, אמנם פרימיטיביים קצת, שאפשר לאמרם. הצעיר הכותב אינו ידע, ש“כאילו לא היה כלל בן לאותה אומה”, מלבד שאין בזה שום מעלה למשורר, הנה בנוגע לטשרניחובסקי בכל היקפו אין זה נכון אף במקצת (יקרא, למשל, את המאמר המצויין שבאותה חוברת: “שירי הילדים של טשרניחובסקי” מאת פדגוג ארעי). אגב, אלשריף מתאונן: “אל התפארת הרומזת לנו מכל אילן-סרק ומכל ציץ צנוע שׁבכר אין שָׂם לב”. ולראיה על זרותם שׁל משׁוררינו לחיי הטבע הוא מזכיר את שירו של שמעונוביץ: “לא אתחייב בנפשי”… הבנה מיוחדה במינה!
ואף אליהו מיטוס מתחבט בשאלה: למה לא נעשה טשרניחובסקי משורר פופולארי בתוכנו (טוב, כנראה, להיות משורר פופולארי!); אף הוא מעיד, שטשרניחובסקי התרומם בהשקפתו על העולם לידי גובה קוסמי ואף הוא מטביע את כל מה שהוא רוצה לומר במבול של השוואות יתרות ובערימות של ציורים (מעין: “חורשה עזובה מגדלת קוצים”, “צפצפות בעלות זלזלים נטויים ארצה” ועוד ועוד, לאין סוף). מתנועת-התחיה הוא מקשה על השירה, שאינה שירת-תחיה כל צרכה (כאילו אין די אצלנו שירי-“דרור”, “יצירה”, “נקמה”, “מולדת” וכו' וכו'!) ואין דעתו מתקררת עד שהוא מביא את הפיליטון הרע כל כך של טשרניחובסקי על “השושנים” הידועות. הידד,בעל-השושנים! ולעדות על עומק-הבנתו בשירי-טשרניחובסקי, מזכיר מיטוס את “האחים הקטנים” (האיתנים!) מ“שיח-קדומים” ונותנם ענין לאהבת ה“דוויים” וה“נענים”… והמאמר ארוך.
לפואימה “ברוך ממגנצה” של טשרניחובסקי הוקדש מאמר מיוחד בחוברת. כבחיבור של תלמיד-בית-ספר מרצה איזה יעקב שייניס על הפואימה הזאת. מנסה למסור את תכנה, מצטט ממנה איזו בתים, עושה קומפלימנטים, ואף על דעתו לא יעלה לשאול, אם באמת היצירה הזאת של טש. מפליאה כל כך, אם באמת מתאימות שורות קצרות בצורת-מונולוג למסירת טרגדיה של נפש, שדוקא אינה מסתפקת באלגיוּת, אלא עינוייה מביאים אותה, סוף-סוף, לפעולות; אם באמת טבעי הוא, שבהרצאה של טרגדיית-חיים יבואו בעיקר תיאורים ממושכים של בוא-הלילה או התפרצות-התבערה? ישים מר יעקב שייניס בכל מקום שהוא את ידיו על לבו ויאמר: כשקרא ב“חזיונות ומנגינות” את הקטע: “התזכרי? והלילה רד”, במקום שלא היה מסומן, שאלה הם דברי ברוך ממגנצה – העלה אז על דעתו, שזהו מונולוג של יהודי בעל נקמה מימי הבינים? – – –
משהו קורת-רוח ימצא הקורא היגע במאמרו הקטן של י.קרני, שאף שיש בין הערותיו גם מפוקפקות וצריכות-עיון, הנה בכללן הן קולעות אל המטרה וראויות להישמע. “יש בשיריו של ביאליק טון מיוחד, חיים טמירים מיוחדים, שאין אנו מוצאים אותם אל אחרים”. הנה! הנה! זהו מה שלא שמענו עד כה בחוברת שלפנינו! רק הזכרת “העברי הקדמון” שאחר כך ביחס לביאליק פוגמת קצת. צריכה עיון גם האמירה, ש“פחות משאר הסופרים עתיד מנדלי להיות בן-אלמוות בארץ העם המשוחרר”. וביחוד הטעם מ פני ש“הוא כולו גלותי מכף רגלו ועד קדקדו”. האומנם תתרחק כל כך “הפסיכיקה הישראלית המשוחררת בארץ-ישראל” – גם אם נתאר לנו בדמיוננו ארץ-ישראל משוחררת – מיחסו של מנדלי אל החיים, עד לחוסר-הבנה גמור? ואילו אמר קרני, שלשונו של מנדלי המדרשית-מליצית לא תובן כל צרכה בלי פירוש לדורות הבאים, עוד היינו מבינים אותו. אבל הדעה, ש“נשמתו של מנדלי כאילו עומדת ומכרזת תמיד: מה טוב ומה נעים שבת בתוך בצת יהודי ויהודיותי” – מתמיהה. אולי כך היה הרושם של מנדלי שבעל-פה בשנות-חייו האחרונות, אבל בעל שלושת הכרכים לא כן ידבר.
בטשרניחובסקי מוצא קרני את הריתמוס המזרחי – ושמח. קרני, כפי הנראה, אוהב את טשרניחובסקי ואוהב את הריתמוס המזרחי – ומה לא תמצא האהבה? לי נדמה, שכולנו אוהבים את טשרניחובסקי כערכו, אוהבים את בריאותו, את רום-מעופו, אוהבים את כשרונו הגדול, אוהבים את תכונתו המלבבת, אוהבים את עבודתו בעדֵנו, אבל מזרח – מי יודע… ואלה בתוכנו, שאינם אוהבים את המזרח – יש כאלה בתוכנו! חושבים: אולי לא קדם, כי אם נגב… וחבל! צפון וים עדיפי טפי…
אך כל זה אינו עיקר במאמרו של קרני. העיקר, שכתיבתו מעידה על אישיות שירית, ודברי אישיות, שירית תמיד ראויים הם להישמע.
ולבסוף בא גם מאמר מדעי: “סגנונו של טשרניחובסקי " מאת א.ליטאי, עם התחלה: “התפתחותה, התרחבותה והתעשרותה של כל לשון” ועם דוגמאות מתחת לקו, כמו שעשה, להבדיל, א. מ. ליפשיץ במאמרו: “סגנונו של ביאליק”. א. ליטאי בא לידי שׁבחו של טשׁרניחובסקי מתוך גנותו, הַיינו: אדם שלא למד עברית כראוי, ואף על פי כן כתב שירים כאלה! רובינזון קרוּזוֹ: חיי ציביליזציה בלי מכשירים! מובן, שבלי כל מעבר ניכר מוכרח הכותב הנכבד להבליע בנעימה, שהתיאורים האֶפּיים שבאידיליות של טשרניחובסקי נכתבו בלשון המשנה והאגדה, שטשרניחובסקי למד, סוף-סוף, ויודע על בוריה, ואם כן כל הבנין הרי מתמוטט! – שהרבה משיריו הליריים של טשרניחובסקי הם ארכאיים בצירופי-לשונם – זה, כמובן, אמת, ומי לא ידָעָה? אבל הסיבה לחסרון זה ודאי פסיכולוגית-יצירתית; המסקנה ממנו – שטשרניחובסקי אולי אינו ליריקן עברי גדול, כלומר, שלא נתגלו לו כל סודותיה של הליריות העברית. אבל הטעם ה”מלמדי", שטשרניחובסקי לא למד בחדר משניות כביאליק ולפיכך… – סמי מכאן. כמעט כל משוררינו שאחרי ביאליק וטשרניחובסקי אינם בני-ישיבה, ואף כל-פי כן חסרה כל הפרובלימה הזאת בשירתם.
כן, כן, ביאליק וטשרניחובסקי… זה למד משניות וזה לא למד… אבל ירשוני-נא – ואמשיך עוד מעט את השיחה.
כן, ביאליק וטשרניחובסקי. מכל החוברת עולה התלונה, אם כי אינה מובעת בפירוש: טשרניחובסקי איינו מקובל באומה כביאליק, מאי טעמא? מדוע ביאליק הוא בעיניכם ביאליק וטשרניחובסקי וטשרניחובסקי רק טשרניחובסקי? האם לא מפני שהראשון הוא ליריקן והשני פּנתיאיסאן, הראשון בעד המסורה והשני נגד המסורה, הראשון בעד המוסר והשני נגד המוסר, הראשון גיטואי והשני עולמי, הראשון דבר רגיל והשני “חידה”, את הראשון אתם משיגים ואת השני לא וכו' וכו'.
לא! אמנם, ביאליק הוא משורר גדול לנו, משוררנו הגדול וטשרניחובסקי גם כן משורר, ולא קטן; ביאליק הוא המשורר הלאומי, משורר-האומה, אחד ואין שני וטשרניחובסקי גם כן משורר עברי. אבל כל זה רק מפני שביאליק הוא המשורר-האמן וטשרניחובסקי – גם כן משורר אמן…
“אמן” באיזה מובן? “לאומי” באיזה מובן?
“אמן” – בזה המובן: בני-האדם חיים, סובלים, נענים ומוקירים את חייהם. האמנים שביניהם חיים גם כן, סובלים, נענים – ומוקירים את חייהם. בזה אין הבדל הכל מתרשמים מן החיים ולכל ילודי-אשה יש צורך להביע. אלא שלאמנים ניתן, מלבד הצורך, גם הכוח לבטא את זה, להביע, ברב או במעט, במלים בצלילים, בצבעים. בביטויו ממלא האמן, קודם כל, צורך-עצמו, הוא מוצא בזה סיפוק לנפשו. אבל חבריו, בני האדם, העומדים במחיצת-החיים שלו, רואים כאילו הוא עושה בשבילם מה שהם בעצמם אינם יכולים. והנה מי שנפשו מוקה ומרכבה ביותר, לתפוס הרבה בחיים, וכוחו, כוח-הביטוי, גדול ביותר, פעולתו האמנותית על בני אדם היא יותר גדולה, יותר רחבה, יותר מקיפה – בכמות ובאיכות ובזמן. ומי שכוחותיו, כוח-התפיסה או כוח-הביטוי, קטנים, האי הוא אמן קטן ואינו פועל אלא על חוג מצומצם, ובמשך זמן מצומצם: אבל מכיון שהוא פועל, עושה רושם אמיתי, ואם גם מצומצם, הרי הוא בגדר של אמן. (ואל יאמר: אם לאַמת-המידה ישמש הרושם, הרי רומנים בּולוואריים, קינומאטוגרפיים וכו' עושים את הרושם הכי-גדול והכי-רחב. זאת לא זאת. הרושם של אלה אינו רושם פועל, שבכוחו להכניס את הקורא או הרואה לעולם הפנימי של המראות, אלא רושם של דגדוג, עישון-נרגילה וכיוצא מן הרשמים הקלושים, הבלתי-רוחניים, שאין מהם ראיה לאמנות). יש, איפוא דרגות, ואף אמן אחד – יש מיצירותיו שבהן הוא מופיע בכל גודל-כוחו וחיוניותן עומדת לאורך-ימים, ויש כאלו, שהוא נכשל בהן, ואף על פי שאינן חסרות ערך אמנותי, באשר הן מספקות באיזו מידה את צורך-ההבעה, מכל מקום חייהן פגומים ומיתתן קרובה לבוא.
ו“לאומי” –בזה המובן: הלאום הוא קיבוץ מיוחד של אנשים, חוגים, שדרות, סביבות, תקופות, עלילות, – מאוחד על-ידי הרצון להגביר את כוחות-היצירה הכלליים, להרבות פירותיהם ולשמור ולהגן עליהם. הלאום כולל בתוכו את הכל: כל המעמדות, כל התקופות, כל העלילות שבהמשך-חייו. אבל, בכל זאת, לגבי תגבורת חיי-היצירה של הלאום לא כל התקופות, לא כל המעמדות ולא כל המעשים שוים, ישנן תקופות של עליה וירידה, וכמו כן חוגים וענייני-חיים הנושאים בתוכם בתקופה ידועה יותר גרעינים לעליה ויצירה בשביל האומה מאשר אחרים. והמשורר הנותן ביטוי לענייני-החיים של החוג, הנמצא במצב של עליה במובן ההגנה והשמירה על קיום-הלאום, ערכו הלאומי גדול מזה, שענייני-החיים שלו הנם מחוץ להיקף הלז.
… תקופת כ“ה השנים האחרונות היא, בלי ספק, תקופה יותר נכבדה לחיי עמנו מזו שקדמה לה (אם גם לא נפריז על מידת-תקוותינו ואם גם לא נשלה את נפשנו לראות אופקים רחבים במקום שאינם). והחוג, שהצעיר ביאליק התחיל לפני כ”ה שנים לבטא צערו, געגועיו ותקוותיו – קהילות-ישראל המרובות באוכלוסין בליטא-ווֹלין – הוא, בלי ספק, יותר עיקרי, יותר חשוב, יותר מושך בעול חיי-האומה, מאותו החוג הלקוי של בעל-ביתיות דרומית, מרוססה למחצה, שמגזעה יצא החוטר הנאה טשרניחובסקי.
…ביאליק וטשרניחובסקי הצעירים שבו פעם שניהם הביתה: זה, היתום, אל בית זקניו בז’יטוֹמיר, וזה – אל בית הוריו במיכאילוֹבקה. ושניהם כתבו “שיר” מן המאורע. ביאליק, כאלפי בחורים מבני-גילו ומבני-חוגו, עמד על הסף ופסח, רצה לצאת ל“מרחב” ונשאר לזמן-מה בתוקף-ההכרח דבוק אל רוח-הבאשה אשר בבית. “יחד נרקב”. השיר “בתשובתי” נעשה, אם כן, לשיר נפשם הקרועה של אלפי-יהודים בעונת-חיים ידועה בתקופה ההיא. כי על מי לא היתה אותה היד הקשה בתשובתו הביתה? הבית ריק ואין מה לעשות בו. עם החתול הזקן התרועע – וּרְקַב! למי מאתנו, קוראי, לא היה אותו שיר, המחוסר כל צעקה, המלא ויתור, לשיר-נפשו, לשיר עממי, לאומי ואנושי-עולמי כאחד? ולעומת זה, “הן שבתי בית-אבותי” של טשרניחובסקי – שיר נחמד… אין מה לדבר… כולנו חייכנו כשקראנוהו… כולנו השתתפנו בפרובלימה הקשה של השב הצעיר, בעת שכל ה“קוּזינוֹת” סביב שתו עליו, והוא לא ידע את מי לבכּר, לאן להפנות את לבו, והן כולן לא נתנו לו מנוחה… אבל…ה“תימה” לא נגעה כל כך עד הנפש!
– ודאי! – יריעו מבקרינו הצעירים – הוא אשר אמרנו: ספרות של בחורי-ישיבה… רחוקים מן החיים… קבורים בארבע אמות של הגיטו… וכשבא משורר חדש עם תימות חדשות, היה להם כ“נטע זר”…
תימות חדשות! אבל כלום בתימות העיקר? כלום לתימות חדשות אנו צריכים? כל התימות כשרות לומר שירה עליהן. העיקר הוא השירה, תפיסת החיים השירתית, הקרובה, הלבבית. משורר-החיים אינו זה ששר דוקא על משתאות וחגיגות, הרים וגבעות, סערות ונאוות, כי אם זה ששירתו היא שירת-חיים. ואולם אם גם לתימות, תימות כשלעצמן, הרי גם הן בשיריו של ביאליק לאין ערוך יותר חשובות, במובן-החידוש, החיוניות המתחדשת, מאלה שב“חזיונות ומנגינות”. נושא-שירתו של ביאליק הוא חיי-נפשם של בחירי בני ההמון היהודי בתחום-המושב, זה ההמון הגדול, החלש ומראה גבורה, המתפלל לעבודה והולך בטל, המלא צדקות ואפסות כאחד, החריף ברוח ועקום המחשבה והרגש כאחד. בני ההמון הזה, אחר קפאון רוחני של יובלות, התחילו להתנער ולחשוב על שינוי ערכי-חייהם– חיי עמם – מתוך הכרח ורצון: לעבור לארצות-הברית ולחדור שם לענפי-התעשיה, לחדש עבודת אדמה עברית בארץ-ישראל, להחיות תרבות חיים יהודית בכל מקום, ובא-כוחם של כל אלה, של כל הפסיכיקה המורכבה האת, היה בעל-הנפש המגוּונה והמורכבה ביאליק. בשיריו היה הד-קולם של כל האוכלוסין האלה, העומדים בראש חיי-הלאום ושהם-הם הלאום; בשיריו היו כל עניני-חייהם; בשיריו נתפסו הענינים האלה על-ידי בעל תפיסה גאונית, ומתוך שהתפיסה היתה פנימית שבפנימית, והשפה – האמצעי היחידי לביטוי-המשורר – היתה שפתנו, שפת-נפשנו, שרק הוא, המשורר הגדול, ידע לצרפה ככה, להיות אתה ואתנו חזק ואינטימי כל כך בחדא מחתא, לכן היה הוא למשורר-האמן ולמשורר הלאומי שלנו, הוא ולא אחר.. “חרס-אריאל אוויתי ומאור-היום בגבורתו” – לא! צירופים זרים, בלתי-שיריים כ“חרס-אריאל”, היו מן הנמנע אצל ביאליק. שפתו הפשוטה והטבעית של זה, למרות כל כבירותה, היתה איתנה, מבלי שיחזור, כטשרניחובסקי, על המלה “איתן” שבע ביום. כל מלה של ביאליק היתה אמת לאמיתה; מלאכותיות לא ידעה; כל שאון לא ליוה אותה.
אמנם טשרניחובסקי לא עמד על מקום אחד. רוחו התעלה וחרג ממסגרותיו. “קצתי בקריה”, “חרבות”, “לא תמות בת-השיר”, “עת כנור תחת יד רוגשת יתיפח” – הוי, כמה חרותים בנפשנו גם השירים האלה, על יד “וכי ישאל המלאך”, “לבדי” ו“נטוף נטפה הדמעה”. הבן הבינונו גם את תפילתו “לנוכח פסל-אפולו”, ומשורר עברי היה בעינינו אפילו בתפילתו לכוח פרא, ש“ימלא מלוא תבל אך מוֹטה ופרץ” (בשׁיר" בין קברות דור נֵכר"). הסתכלות אֶפּית ממדרגה ראשונה, אמנם, לא ראינו ב“עזוז הצמאון” האמוֹרלי, הכאוֹטי, התועה הלז; 1על פנתיאיסמוס לא דרשנו כשקראנו את שירו “ואת”, במקום שהוא מטיף לאהובתו, כי “אסור לו לאדם להיות האָבל בחתונת-הטבע; חייב הוא להשתתף באהבתו של היקום” (אסור וחובה – ואי-המוסריות המוכרחת של האפיקה והפנתיאיסמוס מה תהא עליה?…); אבל ביטוי חדש, עצמי, חזק לרעיונות ולמצבי-רוח חשובים מצאנו. אפילו ב“לעשׁתורת ולבֵּל”, שצירופי-הלשׁון שׁם הנם שׁוב קשׁים, ברבריים, בולטים עד כדי יציאת-דופן, לא ראינו “השקפת-עולם” כללית, ידועה סתם, כי אם שאיפת חיים מיוחדה, פרי תכונה מיוחדה של משורר משלנו. יבינו, איפוא, כל אותם הקובלים על שטשרניחובסקי אינו מובן אצלנו, כי השירים הטובים של טש. אינם זרים כלל וכלל לקורא העברי. והזרים הנם זרים לא מפני שהרעיונות שבהם נשגבים מבינתנו, אלא מפני ששירים אשר כל כוחם ברעיונם הנשגב, הגלום בשפה ברברית, אינם שירים טובים ואינם יכולים שלא להיות זרים ורחוקים. אם אנו רוצים בפנתיאיסמוס ובכל החכמות, אם כל הענין הוא בהשקפת-עולם חדשה, לא בביטוי של תכונה חיה גדולה, לא בצירופי-שירה מיוחדים של אמת עצמית – למה לנו טשרניחובסקי? נקרא את מבקריו הזקנים עם הצעירים!
וזהו ההבדל אשר בין שני ספרי-השירים אשר לביאליק וטשרניחובסקי. מלבד בחלק-האידיליות שבזה האחרון, אלה היצירות השלמות שנשאבו מן המקור הברוך של שירתנו הלאומית בכוח-איתנים של משורר נערץ, אין כוח ביטויו האמנותי של טשרניחובסקי יכול להשתוות אל זה של חברו הגדול ממנו בשום אופן. כי בעוד שאצל ביאליק קשה למצוא שיר, אשר כוח-קיומו לעולם לא יהיה גלוי לעינינו, הנה בספר-שיריו של טשרניחובסקי רב הוא הגמגום. סממנים שונים, גדלות-מחשבה, מעוף-רעיון, הרמוניה – כן, כן, והרמוניה אין. הרגשת-ההרמוניה אצל ביאליק ישנה גם כשידובּר על “מתמיד” מבלה ימיו בקלויז או גולגולת שמילאוה נוצות; השורות רוחצות באור גם כשידובר על החשכה; כולן עזות ובהירות ומוצקות; כולן – אמנות עליזה גם בשעה של מרה שחורה משחור!
זהו סוד ה“פופולאריות”, ההשפעה, רבותי!
ביאליק וטשרניחובסקי – שניהם גיבורי שירתנו הצעירה, שניהם בני-כוכב, אבל הנה, למשל, בפנותם לגיבורי-האומה, בשימם דברים בפי בני-דורם של המכבים ובר-כוכבא, אומר ביאליק:
הַכּוֹס מְלֵאָה! וּזְרוֹעֵנוּ
אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם: "פֵּרַקְנוּהָ! –
נֶאְדְרָה שֵׁנִית בַּחֲרוֹנֵנוּ –
אִזַרְתְנוּ עֹז – וְלַאֲדֹנָי הַתְּשׁועהָ!
וטשרניחובסקי גומר את שירו באותו ענין כך:
שְׂאוּ נֵס צִיוֹנָה, גִבּוֹרֵי יְהוּדָה!
אֵל-עֹז לָנוּ, אַחַי, וּמִשְׂגָב וָצוּר.
אִם חוֹמָה אֵין לָנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְצוּדָה,
פִּגְרֵנוּ – הַדָיֵק, לִבֵּנוּ – הַשׁוּר!
היכן הטוֹן הלאומי האמיתי, וזאת אומרת, גם האמנותי-האנושי האמיתי; היכן התחושה המוסיקלית של העבריה, ומי הוא, איפוא, יותר בעל ריתמוס יהודי מקורי, ולפיכך גם יותר אוניברסלי, יותר עולמי; שירו של מי נותן לאדם גוָן נפשי יותר עצמי, וזאת אומרת, מי נותן יותר ומי מעשיר יותר בכלל; מי תפס יותר את מהות-הדבר, את מהות הגבורה ההיסטורית: בן-הקלויז, חניך-הצער, בעל התימות הישנות, או תלמיד בית-הספר-למסחר העליז, בעל התימות החדשות – אמרו אתם, המבקרים!
ולבסוף עוד כעין הערה. נפלטה זה עתה המלה “צער” מפי עטי – בנוגע לביאליק – ואני איני מוחק אותה. אף על פי שכל אלה המבקרים חושבים, שבשללם מאת טשרניחובסקי את הצער, הם עושים לו טובה גדולה, הם מעלים אותו עליה גדולה על ידי כך. האפיקן הרי זה סמל השלימות, בלי ניגודים, בלי יסורים, בלי התחבטות והתלבטות, בלי סערות-קרב. “חסר הוא את הרגשת הצער שבאהבה” – מטעים ביסטריצקי, ראש-המדברים, בפירוש ובפיזור-אותיות. אם כן, טשרניחובסקי הוא אוהב ומשורר – ובלי צער…
דומני, שעל בעל “הרמן ודורותיאה” – אף הוא בבחינת אפּיקן ופנתיאיסטן – לא יעז איש בימינו לכתוב כך.
[“הוצאת הפועל הצעיר”, ביון תרע"ט; החתימה: בר-יוחאי]
-
עמדתי יותר על זה בהרצאה, אשר אתי בכתובים, בשם: "רעיון העבודה בשירי טשרניחובסקי.{במהדורה זו– להלן] ↩
רעיון העבודה בשירי טשרניחובסקי
מאתיוסף חיים ברנר
ההטפה לעבודה – בזה החילה ספרותנו החדשה (ריב“ל ב”תעודת בישראל" על פי דרכו ומאפו בתיאורי חיי-הכפר שב“אהבת ציון” על פי דרכו) – ובה כוחה. ספרותנו הלאומית – הלאומית גם בתקופת-ההשכלה שלה – תפסה אל נכון, ששאלת קיומנו הלאומי היא שאלת תגבוֹרת-העבודה בין בני עמנו. ראשית עבודתה של ספרותנו במאה האחרונה היתה לגרש מתוכנו את קוּלטוּס-הבטלה, שהספרות הרבנית במשך מאות בשנים וספרות-החסידוּת במשך דורות היו לו לפה, ולהעמיד את רעיון נחיצות-העבודה במרכז שאלות-חיינו. רעיון העבודה של משכילינו היה, שהעבודה היא יסוד החברה, שמי שרוצה ליהנות ממנה צריך לשרת לה. הם פנו בהטפתם לפרט, וכאילו דאגו אך להצלחת הפרט, אבל לנגד עיניהם היתה עם זה תועלת החברה. עבודה קראו לסכום כל הפעולות המכוּונות ליצירת הדברים הנחוצים לחיי החברה. לכתיבת ספרי פלפוּל ולאמירת “תורות” חסידיות אי-אפשר היה לצרף את שם-הכבוד הזה. כמובן.
ליליינבלום, שהעולם האידיאלי נראה לו כבית-חרושת גדול, הכניס, כידוע, לרעיון זה, לרעיון-העבודה, את המומנט של יושר סוציאלי. זהו הסוד לספרו “מסכת ישוב-עולם”. אבל ההשקפה, כמו אצל גורדון בן-דורו, היתה בעיקרה מדינית ציביליזאטורית. אמנם, בפואימה האידילית “דוד וברזלי” מעלה יל“ג את ערך חיי-הכפר, אבל לא בגלל עבודתם, כי אם בגלל הפוֹאזיה של מנוחה אשר בהם (המשך מ“לינו בכפרים” של מאפו). לעומת זאת במעלותיו העיקריות של פאבי בונה-המסלה (“קוצו של יוד”) נחשב לא מה שהוא בונה טוב, אדריכל הגון, אלא מה שאינו מסתפק בעבודה “פשוּטה”, כי אם גם קורא בספרים, מנגן וכו'. מקריאת בת-שוע: “בזיעת אפי אוכל לחם כל עוד בי כוח” אנו שומעים הד קול-הקללה, קללת האדם, עבד העבודה; ובחסרונותיה של אשת המשכיל ה”אסיר" (בשיר “אנקת אסיר” למל"ל) נחשב בעיקר מה שאינה יודעת להתווכח על ספרים, על קונצרטים, כי אם עושה מה ש“משרתת פשוטה” יכולה לעשות: מבשלת, אופה, מטפלת בילדים….. בפרוצס העבודה הגופנית, שהיא, אמנם, נחוצה מאוד, רואה האברך הפרוגרסיסט, כיהל“ל ב”כשרון-המעשה“,,, אך מיכאניוּת, ומ”מבטו הגשמי" (“נחוץ לתת לבני ישראל מבט גשמי על החיים”) נעלם היסוד הפסיכי שבחזיון. ליליינבלום כאילו אלא עמד על הענין הפשוט הזה, שמלבד שאין שום עבודת-גוף יוצרת בלי השתתפות-נפש, הנה בכלל אין גוף בלי נפש. גוף בלי נפש – זוהי פיקציה, דבר שלא בא לעולם. גוף-האדם עם שריריו ועם עצביו הוא הוא הנפש. נפש, “נשמה”, חוץ מזה, אין.
לכאורה, פּוֹזיטיביסט שכמוֹתוֹ ולא ידע זאת? ואף על פי כן… אך זהו ענין למקום אחר: להרצאה על חיי ליליינבלום ודעות-חייו. נמשיך את דברינו.
ניוּאַנסים חדשים ברעיון-העבודה נכנסו לספרותנו על ידי בני דורנו, הדור שנתחנך על “איגרת קטנה” ו“בשדה” לח.נ.ביאליק ועל “חיי שלמה” של מנדלי, ואשר המעוּלים שבו לא הסתפקו ברעיון בלבד ועשו אותו למצע הממשי של קיום-עצמם. העבודה, אליבא דאלה, היא יסוד-העולם, יסוד-החיים ובלעדיה אין עולם ואין חיים. הקלקול היותר גדול, שיש להתריע עליו, הוא לא בעבודת הציביליזאציה, כאשר יחשבו, למשל, טולסטוי ומרעיו, כי אם בבטלה של הטיילים על חשבון הציביליזאציה. רעיון-העבודה אצל אלה משמש קריטריון יסודי לטוב ולרע. טוב – עבודה בקיבוץ ולשם הקיבוץ, באופן שהיא לא תזיק לאישיוּת, אלא, להיפך, תתן מוצא לכל כוחותיה; רע – שלילת הקיבוציות, אי-השלמוּת, בטלה, זאת אומרת, אַטרוֹפיה, תליה בדעת אחרים. בקנה אחד עם הערך החברתי של העבודה, ערך נחיצותה, תוצאותיה ופריה, עולה ומתבלט הערך החיוני שלה, כיסוד ההשתלמות העצמית והתעלוּת ההוויה האישית. ומכאן ההבדל העצום ביחסים לא רק בין ההולך-בטל והעסוק, אלא גם בין העסוק סתם ובין העסוק בעבודה יוצרת, בין העסוק בתעשיית-פוך או בביוּרוֹ ובין העסוק בחרישה, בהוראה או בעשיית-מכונות. ואף גם זאת: בין העובד בכדי לרכוֹש, להרוויח, לצבּור, ובין זה שעבודתו באה לשם חיי הקיבוץ; ולא רק מתוך הכרח מדיני, אלא גם מתוך רצון, מתוך דרישת כוחותיו האנושיים לקיום ולאחדות קיבוצית בד' אמותיו.
כי רעיון-העבודה במובן בני דורנו הוא, שהאדם השלם והמעולה אינו זה שמוכשר ליהנות הנאות אסתיטיות ממאכל דיליקאַטי, מכלי-בית נאים, משיר יפה, ממוסיקה ומשיחה חדה, אלא זה שנותן פירות ומרבה את רכוש-החיים על יד עבודתו; שהשלימות הנפשית אינה נקנית על-ידי הסתכלות פילוסופית סתם בעולם ובחיים (“התבוננות” בספרות-החסידים), כי אם על-ידי מפעלים, על-ידי פעולה. על-ידי השתתפות בפועל ביצירת קנייני-החיים (ברשות החברה ועל דעת עצמו, לא בבית חרושת של אדון מנצל).
וזאת להעיר, שהרעיון הזה לכל עמקו אינו מושג על-ידי הוכחות הגיוניות ונסיונות, שכך הוא, אלא מוחש על-ידי הרגשה פנימית, מוסרית, דתית, שירית: העולם חשוב, החיים חשובים – וחשובה עבודת-העולם, עבודת-החיים.
וחלק גדול משירי טשרניחובסקי מביע בכוח-איתנים את רעיון-החיים הזה.
טשרניחובסקי הוא– לא רק על פי תוכן שיריו, כי אם עוד יותר על פי סגולותיו העיקריות, על תכונתו וסגנונו – משורר קרקעי. הוא אינו ירא-שמים ואינו מבקש רחמים מן השמים. בין “ילדי האדמה” גדלה שירתו, והיא מאמינה, כי הדור הבא “יחיה, יאהב, יפעל, יעשׂ” ויהיה חי בארץ, בארץ – באמת; לא בשמים – בלא אמת. כי הארץ היא מקור היחס המסתורי, העמוק, היסודי, אל החיים; השמים – מקור המיסטיות הרעיונית, החשבונית, המחוסרת ליח ודם.
ולוֹ “חיי רוח אין די”. בעל “ואֶת שמך אני אשא” יודע להוקיר את הרוח. אבל את הרוח האמיתי. רוח-האדם, רוח-היקום, רוח-החיים, האהבה, הפעולה, המעשה. לא כל מה שרגילים לסמן אצלנו במלה “רוחניות”. זו לא דיה לו. דורות חדשים לא תתן לו. אֵם הדורות החדשים היא הארץ אין עתיד לשמים.
והוא בעצמו התחיל דווקא בשירי-עונג קלושים, שאת השמים אתה נפגש בהם על כל צעד ושעל. המשורר הצעיר כבר לא שר, כמובן, שירי תהילה להשכלה בת-השמים; על כיסא-כבוֹדה של זקנה בלה זו הושיב את ה“התעלסות בגנים” הצעירה. “גיל ועונג בנאות דשא ורקיע” – וזה הכל. בזה ממלא האדם את תפקידו. השורה האחרונה: “שירת נמלט מבּוֹר-כּלא” נופלת כפתקא משמיא. מה לזו כאן? הרי רעננים לו שמי-שנאנים ב“אביב-עולמים” ו“שׂשׂים לו שמי התכלת” בשיר בשם זה. וה“כלא” מאין יימצא?
ואולם רוח-הארץ אשר במשורר, רוח-הכּלא העומד להיפתח, עמוק משירת השמים הצעירה הזאת, עמוק, אולי, מאשר חשב הוא בעצמו. בשירים: “הערב”, “הרהורי-ערב”, “בגן”, בפרק ה' מ“על המים” ועוד מזדקק ומזדכך העונג הלז על ידי ההסתכלות. בדרגה זו, שעליה עמד טשרניחובסקי מיד, כבר לא הנאָה סתם שלטת, כי אם עונג של הסתכלות, זו מובילה אותו תחילה ליפעת עולם-הפראים, עולם-הקדומים:
יְהִי הַיַעַר עֵר וָאֶהְיֶה מַקְשִׁיב אָנִי – – –
ומשם עד ההֶלניוּת – עולם המסתכלים המושבעים – הן רק צעד אחד: “דֶיַנִירָה”, “שרטוטים”. אבל יושם-נא לב: מכיון שהשירים האלה כבר אינם חיים רק מפי הפרימיטיביות של עונג והנאָה, לכן יש על ידם ב“יש עצים, עצי גן”, זה השיר ההסתכלותי-הטשרניחובסקאי הטיפוסי – דאגה לעץ העלוב (היאומן?!), אשר “לשוא שמימה יפרושׂ כפיו”, אשר “לא עליו ניתך שיר, ודממה בין פוארותיו, ודמות העָקר לו”…
בַּגִיל וּבְהָאִיר יוֹם אוֹ סַעֲרוֹת-יָם יָמֵרוּ,
אֵינֶנוּ שָׂם עַל לֵב, כִּי מַה לַיְקוּם וְלָעֵץ?
כן, שמחת היקום כבר אינה חובה לעץ העלוב; החוחים מצד אחד כבר מתחילים לבלי להתבטל מפני השושנים מצד שני. היקום בשֶׁלו והעלוב בשלו: איננו מסתכל. “איננו שם על לב” – ועל ברך לא יכרע!
גדולה מזו: בשיר-אהבה אחד מאותו הזמן – “למרים” – מתגלים חשבונות נפשיים עדינים מאוד ורחוקים מאוד-מאוד מהטענות התמימות של “ואַת”. “שכוּרת האורה התפתחה הזמוֹרה – “בגיל ובהאיר יום” – ואַת אהבה לך זרה, יונתי?”
בתמיהה?! – כך מקשה הסטוּדנט ההיידלברגי. אבל אותו סטודנט בעצמו בפעם אחרת פונה למרים ואמר:
נָא אַל תְּקַלְלִינִי אַתְּ!
– – – – –
שִׁלַמְתִּי לָךְ בִּדְמֵי לִבָּתִי נוּגָה,
בְּיֵאוּשׁ וְנֹחַם לְאַחַר זְמָן,
בְּכִלְיוֹן-נֶפֶשׁ – נַפְשִׁי הֲרַת-תּוּגָה…
ולעוּמת הגסוּת הדוּבּית של חברוֹ הגדול בצפון, לעומת הגסות של “מה רב המחיר (כלומר, התוֹם וכו'), אשר נתתי בבשרך!” כאן דברים אחרים לגמרי:
שִׁלַמְתִּי לָךְ! שִׁלַמְתִּי בְטַל-נְעוּרַי,
בִנְשִׁיקַת-תֹּם, שֶׁאַת מָצִית,
וּבְרֶטֶט – רִאשׁוֹן הוּא לִיצוּרָי –
נתגרשו מגן-העדן! כבר לא “יֵצאו-יגוּרוּ בוֹ שאננים”. אפילו ההסתכלות הכי-עליונה כבר אינה מספיקה. נמשכים החשבונות, הקושיות, הניגודים, ההשתתפות בצער. לכאורה הכל טוב “בגן”, שיפי-פלאים לו, אשר טרם נקרא לו שם עלי אדמות; ועם זה:
בַּשָׁעוֹת הַחוֹלְמוֹת שֶׁל לַיְלָה,
בַּדְמָמָה הֲרַת הַגַעְגוּעִים,
הַנֶפֶשׁ בְּחֵיק נֶפֶשׁ מִשְׁתַּפְּכָה
בְּרַחֲמִים, בְּשִׁפְעַת וִדוּיִים…
ההסתכלות ה“טהורה” עכורה. הומות הסערות, רועשות ב“בין הרים”: – “לאן? לאן? – אל אשר יש קול קורא לך: עלה ורֵש!.. ולֵך ולך בשם אדוני… והמוות מלא הוד כל-כך”… ו“מתוך עב הענן” זונקת ההתקוממות, הגבורה:
הִנֵנִי! מִי קוֹרֵא לַקְרָב בֵּין צֶאֱלִים?
שׁוֹכְנֵי בָתֵּי-חֹמֶר אוֹ מְצוּקִים וְאֶרְאֶלִים?
– – – – – –
קוּם, עַיִן אֶל עָין! זְרוֹעוֹתַי חֲשׂוּפוֹת,
שְׁרִירַי שׂרָגוּ, כָּל גִידַי חֲסוֹנִים…
ו“בין קברות דור-נכר” מתגברת הסערה ומגיעה לידי התבלבלות כבירה מחזון הדור ה“כביר באשמות”, מרצונו הנמרץ ובוער ומכוחו הסוער, ש“מילאו מלוא-תבל אך מוטה ופרץ”. וכל חפץ המשורר הוא, ש“שריריו יהיו מתוחים ורועדים ביגיע”. – לשם מה? הוא “איננו שם על לב”. הפקר!
החרוז – “חסון”; מגן נחושת וברזל. אבל נקודת מגמה ארצית לו אין. התבוננות סתם? – חלילה! בלבול ויגיע-המעבר.
והמעבר בא. אחר הדברים האלה קמה הסערה לדממה. ו“אחר” זה אינו במובן כרונולוגי. כי כלום דרך-השירה היא דרך-הכרונולוגיה? הן המלה הרכה של המשורר יש אשר תצלצל לאחר שבתוכו שָׁבתה רינה; ובעת שבתוכו אש אדירים – דווקא אז קורות המלים. אין מוקדם ומאוחר. הכרונולוגיה יכולה לבדוק ולמצוא, למשל, שהשירים שנכתבו מאת טשרניחובסקי בשנת 1907 הם “על דרך ביאליק” יותר מן הקודמים וגם יותר מן הליריים-המאוחרים. אבל כלום תוכל גם לעמוד על נימוקי החזיון הזה? כלום יש בכוחה גם לבארוִ? במה? אכן דרך ה“התפתחות” של המשורר אינה כל כך ישרה וחלקה וגלויה, ולא בכרונולוגיה הענין, אלא במצבי הרוח השונים של המשורר, שהולידו את שיריו בזמן זה או אחר; ואנו, הקוראים, אין לאל ידנו בלתי אם לציין, שאותם ואותם השירים, מסוג פלוני ופלוני, נולדו, כפי הנראה, על ידי מצב רוח יותר מזוקק, יותר צלול, יותר עילאי.
מה שבנוגע לעניינו, הרי אנו יכולים לומר, שבעמודים אשר בספרו של טשרניחובסקי מאחרי שירי-הסערה יש יסודות חדשים, יותר אדמתיים, יותר פוריים מאלה, שעליהם נוסדה התפילה “לנוכח פסל אַפּוֹלוֹ”. בהם כבר נשתחרר מן התוהו-ובוהו של “זרמי בני אדם” קדומים, נתרומם עליהם, עלה מן הסערה ויצא למרחב של “האם-האדמה” הגדולה אשר ב“שדה”-ביאליק. נפסק הבלבול של הבלי בל ועשתורת, חדלה ערבוביית הגילולים. כאן כבר לא רק גיל-חיים ושכרון-חיים, לא רק ספירת-התבוננות ליופי שבגבורה עיוורת גבורת-הפקר, כי אם ביטוי הרוח הגדולה, שפעמיה נשמעו כבר בשירים הראשונים, כעין “לא תמות בת-השיר” או “לא רגעי שנת, טבע”. עוד באודיסה, בשנת 1896, סיפר לנו המשורר על אבל-נפשו וזעקת-פצעיו, אשר מתוכם הוא נודד “למקום שם משבָּרים ינאקו, למקום צוקיו ירים צור אדיר ושב”. ולא כתייר-מתפעל סתם הוא מופיע במקום ההוא, כי אם כאדם, המביא את עצמו בקשר עם הטבע. המשורר מתבייש מפני “הגלים הרָבים בסלעים, המתמוללים ושבים לרגעים”. הוא נכלם מפני גאונם, עקשנותם, מסירות-נפשם… וכשאחד ממשוררי-הנדודים של דורנו, דויד שמעונוביץ, אומר באחד משירי האחרונים: “אך אם גל לסלע נופץ, שנית עליז ירוץ שבילו” והוא רוצה להיות כמוהו, הרי אך הד קול השיר הטשרניחובסקאי ההוא אנו שומעים.
בוחנת, גלוּיית-עין, בת-חורין היא “שירת האיכר” בהשתפּכה אצל טשרניחובסקי “אל חיק-המרחביה, על מענית-השׂדמה, בנגוהות-הבוקר ובצאלי-ערבים”. אמנם, ב“שירת הנפח”, “שיר –הגבורה באופל בית-חרושת ועב-פיח ניצבת, שיר איתן מריע בקול איום, קול נורא, בים-הניצוצות, בשאון-המקבת” עוד נשמעה החריקה האיומה והנוראה:
לֻטַשׁ הַסַיִף, מֹרְטָה הֲחֲנִית –
כלומר, האנטיתיזה הגמורה של רעיון-העבודה, שרואה את יוצר-העולם בצורת חורֵש ולא בעל-סַיף. ואמנם, שם עוד החיה תהלך עלינו אימים; אין עוד העליזות האנושיות האמיתית. את זה צריך לחפש ב“שיר-המזמור לבני תוּבל-קין”, ביחוד ב“זרם השלישי” אשר בחזיון השני של “נביא-השקר” אשר:
כִּרְבִיבִים לָאָחוּ וּכִסְפִיחַ-הַיְאוֹר מִפְּנֵי קַיִץ,
אֲשֶׁר אִם שָׁטַף, וְחָלַף וְהֵעִיר
שְׁתִילֵי הַכֶּרֶם וּנְטַע יַעֲרוֹת-חַיִץ,
צֶמַח וָצֶמַח וּפְרָחָיו וּפִרְיוֹ.
שֶׁבֶט וָשֶׁבֶט בְּנֵי-חוֹרִים יִפְרָחוּ,
יְשַׂגְשְׂגוּ כֻלָם בְּרִבְבוֹת-צִבְעֵיהֶם,
חוֹנִים שַׁאֲנָנִים עַל אַלְפֵי דִגְלֵיהֶם,
אִישׁ אִישׁ בְּתוֹךְ עַמוֹ חָפְשִׁי כְּלָבִיא,
כּעֵץ עַל אַדְמָתוֹ וּכִפְרוּדָה עַל תַּלְמָהּ –
בקצרה: העבודה מסדרת; איש-העבודה על מחנהו ועל דגלו. “צמח וצמח ופרחיו ופריו”, העבודה מוציאה מן הערבוב; בה החופש האמיתי: “שבט ושבט בני חורים יפרחו”. היא מצילה.
וכאן עומדות רגלינו כבר בגבולות האידיליה של טשרניחובסקי – גולת הכותרת של שירתו. כי כאן, בכל החלק הזה – עולם פועל ועליז. “העץ על אדמתו” לעולם אינו עלוב עד אפס תנחוּמין, ווֶלוֶלה -שוטה המיסכן מטהר את כל האוויר מסביביו. בזכותו חיים, כי גם דיכויו בא בעקב רוחו היתירה, בעקב הדתיות העמוקה של ילד-האדמה, בעקב הבסיס אשר מצא לדמיונותיו באֶפּוֹס המקראי. כאותו גל, מסגיר הילד התמים והחלש לבו לנקודת מגמתו ו“ראשו אל על”. הוא רץ אחרי המבשר מארץ-ישראל, אחרי המשוּלח. הילדים הבריאים אוהבים מרוצה, תנועה ופעולה. ודומים בזה זקנים לילדים באידיליות הללו. רוחו של ליליינבלום אילו היה רואה את מעשה-הלביבות של גיטל, היה אומר: “בנאמנות, פועלת טובה!” אילו עשתה משרתת שׂכוּרה בשבילה כך, היתה גיטל חייבת על פי דין ועל פי יושר לשלם לה שכר הגון. רוחו של טשרניחובסקי תופס את הענין אחרת, קצת יותר עמוק. לו נוגעת, בעיקר, החיוּניות הנעלה שבכל זה, הגאולה מן המאסר של נפתולי היחסים הבלתי-ארציים. ב“הכף השבורה” מַרבּה האסיר האחר" לדבּר על “עוֹל מסורות-אבות”. “מוסרות חוקי-התהווּת”, “גזר קיבה שואלת ופריה ורביה”, “יכולת דווּיה”, חכמה משועבדת, יופי בתור משרת, לאומיות תלויה באקלים, רצון חפשי שאינו חפשי, אמונה כרוכה במדרגות של התפתחות ואמת ונתונה בשלשלאות של מעמדות וצורות-תעשיה ועוד ועוד, בשעה שהאסיר השלישי מתיחס באירוניה לעומק כל העניינים הללו ויושב ומתקן את הכף. וכשהושלמה המלאכה, יצק מים בכף – ולא נשפך ארצה אף נטף.
אוֹרוּ פְנֵי כָל הַמְסֻבִּים.
כאן אנו עולים. אנו עולים עם המשורר. אנו עולים ומתרחקים משירת “נמלט מבור-כלא”. אין כלל להימלט! אנו מקבלים את הכלא: הוא פתוח לרווחה. כאן אנו נשארים, נשארים לשבת ישיבת-קבע. כאן – דממה ושיר-אסירים מן המדור העליון. “בגיל ובהאיר יום”, “אור וגיל” – אותם המוטיבים – אבל מן המדור העליון. ממדור-הגאולה שבבית-האסורים גופא. “קומה, ניבדל מתוך העולם הישן”. למה לנו אַפּוֹלוֹ? אלוהי האסיר מתקן הכף השבורה מעולה ממנו. ואף אלוהי אברהם יצחק ויעקב, אלוהי גיטל, אליקום השוחט ור' שמחה אבי-ולולה, הוא אב-למשפחה מצויין, מנהיג נאמן ופועל חרוּץ שבחרוּצים.
[קובץ “אחדות-העבודה”, תרע"ט. החתימה: י. ח. ברנר]
מ"שְׁתֵּי אֲחָיוֹת" (של א. שטיפטר)
מאתיוסף חיים ברנר
שלד הסיפור הזה, עד כמה שאפשר לציינו במלים אחדות, זהו:
אדם אחד, בעל-נפש והוא מספר הסיפור כמדבר בעדו, נפגש באכסניה בוינה עם אדם תמוה, לבוש שחורים, שכבר נסע אתו פעם בצותא בעגלה, מבלי להכירו. שני האנשים התקרבו והתרועעו. שניהם שהו בוינה לרגלי עסקים בלתי-מוצלחים – ועל ידידותם, כמו על הליכותיהם, שרויה איזו עצבת עדינה. פעם ביום-ערפל הלכו לקונצרט, מבלי דעת מראש את תכניתו. המנגנות היו שתי אחיות, שהפליאו באמונתן. הבכירה היתה רצינית מאד, והצעירה – עוד ילדה כמעט; הבכירה ניגנה רוב כשרון, והצעירה – בבטחה ותום-ילדים. לבוש-השחורים היה, כהלום-רעם ובכה מרוב התרגשות. הוא גם קרא על עצמו: "הוי, אב אומלל!. והיתה בזה רמיזה רבה, אבל חברו המספר לא הרהיב בנפשו לנגוע באיזו שאלה בסוד שבדבר, אם יש סוד. בינתים חלה האיש, והמספר עשה בשבילו כל מה שידיד צריך ומוכשר לעשות. אחר כך נסע האיש התמוה והחולה – וסודו עמו. הוא נפרד מעל ידידו המספר ברוב רגש והבטיח לכתוב לו מאיטליה, כי שם ביתו. אבל עבר זמן רב, והמספר לא קיבל שום ידיעה מידידו זה. בינתים עברו על האיש, מסַפּר-הדברים, הרבה הרפתקאות, שהשפיעו על תכונתו, לעשותה יפה ביותר. ועל דרך-חייו – להתמכר לחקלאות, וכאשר הונח לו מכל דאגותיו החיצוניות מסביב, נסע לאיטליה, ושם, אחרי עמל רב, מצא את האיש, אשר כבר נסע ממקומו. האציל המספר חיפש את האיש החולה בכוונה להיטיב לו ולקחתו לאחוזתו. אבל הוא מצא אותו בריא ומאושר בקרב משפחתו, בפינה רחוקה מן הישוב, שהיתה עוד לפני שנים אחדות שוממה, והמשפחה הזאת, שירדה מנכסיה, התישבה בה והפכה אותה לעדן. ופה אנחנו מתוודעים למשפחה אצילית, שכולה מנהגי-חיים יפים, הליכות טהורות; שכל חייה – עבודת-אדמה, ספרות, ציור ומוסיקה. ביחוד מצטיינת בישובו של עולם ובבנין-החיים האחות הבכירה, אותה שניגנה בקונצרט ברוב כשרון; הצעירה, אותה הילדה התמימה מלפנים, גדולה עכשיו בעולם הצלילים המקסימים. לב המספר האציל הוגה בה, אבל זו נטתה בסתר לבה אחרי שכן בעל-אחוזה אחר, איש חרוץ וטוב-לב. האיש הזה בא ומבקש את ידה של הבכירה, הטובה בעיניו. אבל הבכירה, בדעתה, כי אחותה שואפת אליו, אל השכן הטוב, אינה מקבלת את הצעתו, לבלתי הכאיב את לב אחותה. לבסוף, אמנם, מצאה המנגנת הצעירה את אשרה בבית אהובה השכן, ועל הבכירה, מריה, הוגה המספר כך:
“למריה לא הגדתי כלום. איך יכולתי להגיד לה זאת? הנערה הזאת רגליה עמדו הכן על הארץ, אולם רוחה היה נישא לשמי-מעלה. את תמונתה חקקתי בלבי. אולם מה לה ולי? היא טובה וחביבה עלי, אולם למרות רצונה שמור בלבה זכר איש אחר”.
על זה מעיד שטיפטר, מחבר-הסיפור, ב“חתימה”:
“מעולם עוד לא היו שני אנשים אשר יתאימו אחד אל השני כמו הוא ומריה. ועל כן לא יעמוד בדיבורו. הוא יאָלץ לשוב ולבוא אל הבית העומד בערבה. מריה תהיה לו לאשה. הם יחיו יחדיו, עדת ילדים פורחים תעטרם, והם יאושרו באושר קיים ונכון יפה. – זה נכון כנכון-היום, כאשר יעלה השמש במזרח וישקע במערב, וכאשר יוסיף עוד לעלות ולשקוע הרבה ימים ושנים”.
––––––––
שטיפטר, הוא סופר אוסטרי. הטוֹן של סיפורו כולו אצילי, כולו בן מרום-אנשי-הרוח. הוא מתהלך מסביב ליצורי-דמיונו כמו על בהונות-רגליו. איזה אוויר של קדושה וטהרה מרחף על הכל. גם כשהוא מוסר לנו את היחוסים האידיליים שבין פועלי האחוזה הקטנה ובין בעליהם, יחוסים שאינם תמיד כן בחיי יום-יום. אין אנו מרגישים בזה כל נטיה מן האמת, מפני שרוח הסיפור כולו מכניס אותנו לעולם אחר, לעולם שכולו אנושיות עליונה.
[“מולדת”, תרע"ט; החתימה: ח. ב. צלאל]
זִכְרוֹנוֹת גֵּרְשׁוּנִי
מאתיוסף חיים ברנר
גרגורי גרשוני היה אחד מגדולי הלוחמים נגד שלטון הצאריות ברוסיה, בתקופה שלפני המהפכה הראשונה, שלא הצליחה, של שנת 1905. בספרו זה הוא מספר, איך נתפס, נאסר במבצר-פּטרופאבל, נדון לתליה; איך שהממשלה הציעה לפניו להשאירו בחיים, אם רק יודה על “חטאו” – והוא בחר במות מאשר בקבלת חיים מידי הממשלה הצארית. ביחוד עמד על דעתו מפני שהיה יהודי, ואם יקבל את ההצעה, יאמרו עליו התליינים: היהודי פחדן הוא; הוא מוכשר לעורר מרד בלב אחרים, לקומם את ההמונים – להתחבא. בבית-הכלא בקור ובחושך, בטחב ודממת-קבר, עברו עליו ימים רבים בצפיה למות. אבל מפני נימוקים פוליטיים ביטלה הממשלה בעצמה את גזר-דינו, לא המיתה אותו והחליפה את עונש-המות בעבודת-פרך עולמית. בשליסלבורג, שלשם הועבר, נפגש גרשוני באסירים זקנים ממפלגת “חופש-העם”. בינתים באה מלחמת יפן ואחריה התחילו “ימי האביב” הידועים ברוסיה – נתעוררה התקוה אצל כל אלה להשתחרר. ואולם התקוה לא באה. המשטר החדש ביטל את הכלא השליסלבורגי, ואסיריו העברו לכלא אחר. בתיאור היחסים שבין האסירים והז’אנדרמים – שמידת האנושיות מבצבצת בהם למרות הכל – נגמר הספר הזה, שנכתב לאחר שגרשוני ברח מסיביריה בחבית של כרוב כבוש והתגורר בארצות-החופש.
גרשוני היה בעל תכונה אנושית נמרצה, גיבור במלוא-המובן של המלה הזאת. ואולם כשרונו הספרותי היה קטן, והוא מתאר את המאורעות, את האנשים הנפגשים לו ואת גבורת-נפשו בקוים רפים וחיוורים. הספר הזה אינו מעמיד לפני הקורא את דמות-דיוקנו של הרבולוציונר הגדול בכל גדלותה. שיעור קומתו של גרשוני הוא גדול לאין ערוך מספרו אשר כתב.
הוא בעצמו הרגיש זאת, ובפתיחת הספר הוא אומר, שאין לפניו מטרה ספרותית וכי הוא רושם מה שהוא רושם רק לתועלת החלוצים הצעירים בריבולוציה, שידעו אל מה הם צפויים ושהיסורים שיבואו עליהם, בהיתפסם, לא יהיו כל כך פתאומיים.
הספר נקרא בקלות, והוא ראוי למקרא.
[“מולדת”, תרע"ט; החתימה: ח. ב. צלאל]
בִּמְקוֹם רֶצֶנְזִיָּה (“לשאלות הישוב החקלאי”)
מאתיוסף חיים ברנר
“לשאלות הישוב החקלאי” – זה שם מאמרו של האגרונום מאירוביץ מראשון-לציון. המאמר שנדפס ב“האזרח”, כרך א‘, חו’ ב‘, ושבא גם ב“העברי” הניו-יורקי. המלה “לשאלות” הָעמדה, כפי הנראה, רק מתוךְ ענווה של אגרונום “זקן”, “היושב בתוך עמו”. כי באמת, אליבא דאגרונום, אין כל שאלות בעולם הישוב הזה, שכולו טוב. הישוב קיים, הנסיון הצליח, הערבים עובדים, היהודי עושה הלוואות ומוציא רווחים, ומה נחוץ עוד? נחוץ, שארץ-ישראל תהיה פתוחה לכל העם כלומר, שלא יעשו בה, חס ושלום, שדה-נסיון סוציאליסטי, אלא שיבואו אנשים אמידים בעלי הון ידוע ויעסיקו את אזרחי הארץ בעבודה פרודוקטיבית. היסוד הוא יסוד. המושבות הקיימות הן גאוננו כלפי פנים וכלפי חוץ. “עבודה עצמית” – זהו ענין לעורך-“האזרח”, גאון העקיצות הארסיות, להרבות עליו מרכאות ונקודות. אמנם, יש צרה בדמות “מהלך חדש” המטיף לעבודה עברית ו“משליך שיקוצים”. אבל כמה הם בעלי המהלך הזה? איזו מאות עלובות, בעוד שהערבים העובדים אצלנו מגיעים, ברוך השם, להרבה אלפים… והרי דרישות ה“סטרא אחרא” מצחיקות ובלתי טאקטיות, בלתי פוליטית… ורק מחוסרי הנסיון מדברים על “נסיונות חדשים”, כקבוצות וכו’, ומעוררים שאלת העתיד… ה“קבוצות” פשטו את הרגל, והדרך, דרך ראשון-לציון וגדרה, סלולה.
ובכן, האגרונומיה הראשונית, כאזרחית גמורה, מרוצה מעצמה, מ“דרכה”, מ“עבודתה”, ורק דבר אחד מפריע את האידיליה הנחמדה: ההתנפלות של עתונות-הפועלים, “המהלך החדש”. ואמנם, מנקודת-השקפה אזרחית, אינדיבידואלית-מסחרית, לא חברתית-ישובית, אין מה “להשליך שיקוצים”. כי פושע-ישראלאיננו האזרח שלנו. אדם הוא, וכל פניות של אדם אינן זרות לו. רוצה הוא בטובת עצמו, רוצה להתייגע עד כמה שאפשר פחות ולחיות ברווחה עד כמה שאפשר יותר. שאלת האמצעים למטרה זו אינה, כמובן, שאלה. עבודת הנכרי “קאָנווינירט” יותר – ותחי עבודת הנכרי! אילו היה מסביביו די פועלים מאחיו, שיעבדו בשבילו ובשביל משקו באותם התנאים שאחמד עובד (הוי, גם אחמד אינו עובד כבר על פי תנאים רצויים לגמרי!), כי אז היה מעסיק בשבילו ובשביל משקו פועלים מאחיו. האם יש הבדל, מי הוא הגורם לרווחים? לא, לא, רשע איננו. לא האגרונום שלנו ולא חברו, האיכר החדרתי, ולא פלוני ולא אלמוני. אבל עכשיו, כשפועלים יהודים בארץ יש רק איזו מאות, וגם אלה קשה להם העבודה וקשה לראות בצערם, איך הם עומדים תחת קרני השמש הלוהטות, ומלבד זאת הם דורשים אפשרות של קיום, זאת אומרת, איזו גרושים ליום יותר, ומלבד זאת הם “משליכים שיקוצים” – לא, לא, עכשיו ל“אזרח” הצדקה ולמתנגדיו בושת-הפנים. הקאפיטאל הרי הוא נושא הפרוגרס, והאזרח נלחם לדרישות-הקאפיטאל, להוציא רווחים מכל דבר עד כמה שאפשר יותר, לתת לפועלים שכר עד כמה שאפשר פחות, לשעבד את הפועל עד כמה שאפשר יותר, לתת לו רשות להרים קול עד כמה שאפשר פחות – – –
כן, כן, להתנפל אין מה. בגבולותיהם וברשויותיהם יצדקו הכורמים והפרדסנים שלנו. ואולם, יחד עם זה, כשהללו באים ואומרים, שהם בונים את הישוב (ולהם נחוץ לומר כך: אבטוריטט פוליטי, כבוד תרבותי, הלוואות וכו' וכו'), אז צודקים, כמדומה, האומרים להם: “לא, באל”ף רבתי! זה – לא! בונים אינכם! דרככם, בועזים, דרך-ההריסה, דרך ההתנגדות לרעיון ישוב-ארץ-ישראל, זאת אומרת: לרעיון הצורךְ בהתרַבּוּת, התגברות והתבצרות שׁל חיים עבריים בארץ-ישראל" – – –
אז יהפוך “האזרח” את פניו אלינו ויאמר: מה? אני לא? אלא מי? מי הוא הבונה? אתם, ה“פועלים”? “הברִיה שׁשׁמה קבוצה”? אותה הבריה, שבן-בית שלי מעיד עליה, כי כל החטאים והעווֹנות דבקו בה? הקבוצה עם הדיפיציטים שלה, עם חוסר ידיעת העבודה שבה, עם ההשתמשות לרעה בפועליה השכירים, עם חולצות-המשי שבתוכה, עם פיות-המשפחה האוכלים אותה “בעמידה – חסרות צלחות – ואוכלים שנים מצלחת אחת; חסרות כפות – וגומאים את המרק בלי כף” (“האזרח”, ע' 307,עיין שם).
והתמונה החיה, אמנם, מחרידה. כן, התמונה, עורך-“האזרח”, נוראה היא, באמת, נוראה. מובטחני, שאתה וחבריך פ. מאירי והאיכר החדרתי אינכם גומאים מרק בלי כף. הקבוצות אכן אינן יודעות אקונומיה; באמת, אינן יודעות, שאפשר היה, למשל, למכור את חולצות-המשי, אשר הלביש אותן בן-בית שלך, ולקנות צלחות וכפות, בכדי שלא יהיו לזוועה לאסתטיקנים מתל-אביב… עוצו עצה! מה לעשות לאנשים בלתי אקונומיים ובלתי אסתטיים? התקוה היא רק, שירכשו גם זה וגם זה מן הקריאה במאמר “חבלי-בצלאל”, במקום שבא-כוח היופי והאמנות העילאית מספר על החבלים אשר הפיל לו לא בנעימים אויבו הידוע, “איש בעל חטוטרת גדולה, חטוטרת הנישאת על רגלים דקות וחלשות”. “בעל מום”, שפועלות-“בצלאל”, פועלות “המתנה היקרה אשר הגשתי אני הפרופיסור לעמי בחדוות קודש”, היו מלגלגות לו – – –
אבל נניח לתמונות. הן רק עורך-“האזרח” יש לו ענין לתמונות בּלטריסטיות; “האזרח” כולו הרי אינו בלטריסטי כלל וכלל, נדבר לגוף-הענין.
ולגוף-הענין, מר אזרח, לעצם שאלת הישוב החקלאי – כן, גם הקבוצה שלנו אינה שלימוּת במובן הישובי. גם היא מלאה מגרעות על מגרעות. למדרגת אנשי-אדמה יוצרים עוד לא הגענו גם אנו. הרוח הרעה יש שהיא אוכלת גם אותנו, מחנה-הפועלים. בונים אידיאליים איננו עדיין גם אנו (שְׂמַח לאֵיד, מר אזרח! קרא לנחשי-הארס שלך ויעבירו את “זעמך” לכל תפוצות-ישראל!), אבל דע לך ושים אל לבך: הריסה אין בדרכינו, בחיפושי-דרכינו ובמעשינו, הריסה אין, בשום אופן. תהי הקבוצה היום מה שתהיה (בכל אופן, איננה מה שאנשי-הכזבים בני-בית-“האזרח” מספרים ל“תולדותיה”!) – השאיפות המונחות ביסודה נכונות הן, הנשמה שבה טהורה היא. ספיקולאציות באדמת-ישראל אינה עושה, את לחמו ומימיו אוכל העובד בה בזיעת-אפו, בעוד ששאיפת-“האזרח” היא לכסף ציבורי ולעבודה זרה, או לגדודי עבודה עבריים. שהעם ישלם בעדם והרווחים יהיו לבעלי-האדמה, בכדי שהם ומשקם יוכלו להתקיים… הפורמולה הרחבה הזאת של “תנו אפשרות לי ולמשק שלי להתקיים” אינה בקבוצה. קבוצת-העבודה שואפת להתקיים על-ידי עבודתה במשק הציבורי, שהציבור עוזר לקיומו, מפני שהוא שלו. ואף לפי שעה, הנה עם כל ה“דיפיציטים” שלה, הבאים על-ידי אסונות בידי שמים ובידי אדם, עם כל ליקוייה ומכאוביה (מכאובי הגוף שהכל רואים, ומכאובי הנפש, ש“האזרח”, למצער, אינו מסוגל לראות!), הרי היא מַרבּה ומחַזקת את הישוב היהודי; ההלוואות, שהיא מקבלת מקופת-הציבור, מוּצאות כולן לצרכי ישוב יהודי; בכל קבוצה האויר מלא חיים יהודיים, עבודה יהודית, אם טובה אם רעה (ברוב הקבוצות הספורות – טובה!), חסר רק שובע-רצון “אזרחי”; בעוד שנסיון הישוב הקיים, האזרחי, כאשר יורנו האגרונום המאיר, הוא אחר לגמרי; הכנסת כספים בעסקים, המפרנסים את הישוב הנכרי ואת בני-הבית היהודיים שאינם בעבודה: “אזרח” אחד משלנו – כמה אזרחים אמיתיים, בלי מרכאות, לא משלנו הוא מחזק בארץ, מנצל ומחזק?! ואחרי כל אלה, הקבוצה מתלבטת, מתענית ואומרת: אולי? כשאין דרך אחרת, אולי זו הדרך? ו“האזרח” מוסיף להתבסס בשביל עצמו ולומר: בעל-נסיון אני ודרכי בדוקה ומנוסה. עשרות יהודים מסתובבים ועושים קומבינאציות ואלפי בני-המקום עובדים – הנה האידיאל, הנה כבוד-הישוב ותפארתו. הבו לנו כבוד והלוואות! אנחנו הבונים המנוסים, המייסדים, העמודים. מלח-הארץ – – – ולא יתבוששו.
* * *
“אחריות המאמרים הבאים בחוברות אלו של קובץ זה חלה על שם כותביהם בלבד” – מודיע הוועד המרכזי של הסתדרות “האזרח” בשער כלי-מבטאו. והכותבים הנאמנים, שכל האחריות חלה על שמם הידוע בלבד, הם: איתן האזרחי, בן-ציפור, האזרח הצעיר, לוקס, פנימון ועוד ידועים…
ידוע הוא, למשל, א. חדרתי, הדורש השתתפות-הציבור בתשלומים לפועלים יהודים העסוקים במשקים של איכרים פרטיים. הארגומנט שלו הוא: למה נסבול רק אנחנו מפועלים יהודים? אנחנו נכונים לתת נדבות לקרן הקיימת כמוכם, בני האינטליגנציה העירונית, הדורשת עבודה עברית, אבל למה יפול הפועל העברי כולו למעמסה רק עלינו ועל משקנו בלבד? אגב מתרעם החדרתי על המשכורת המרובה שהאינטליגנציה העירונית מקבלת, משכורת שהיתה מספיקה לאיכרים לחיות בריווח ולהחזיק פועלים עבריים, ומוכיח את בני העיר על חיי-המותרת שלהם. ודא עקא. דא עקא, שברבים מעמודי “האזרח” יש גם דברי אמת, ומי שאינו יודע להבחין, מאמין בזכותם גם ליתר הדברים, שאינם אמת. מהלך-החיים של האינטליגנציה העירונית שלנו, אמנם, מראה על חוסר-אידיאליות גם בחוג זה, ובוודאי אופן-חיים שכזה לא תוכל ארץ עניה כארצנו לכלכל, והתליה בתמיכות מן החוץ תגדל. ואולם אמת זו אינה שייכת לעצם השאלה, שהחדרתי עסוק בה. כי יהיה מה שיהיה, וניצול עבודת אחרים, זרים, אין בחוג האינטליגנציה, הדורשת עבודה עברית מתוך הכרה במצבנו ומתוך שאיפה להתגשמות תקוָתנו. חוגי האינטליגנציה, בני-בלי-משק חדרתי, עסוקים כל אחד בשלו, מקבלים משכורת לפי ערך עבודתם, ובאיזו מקרים, אמנם, גם יותר מכפי ערך עבודתם, ומוציאים את משכורתם לחיים. אבל “עודף-ערך” על-ידי עבודת אחרים אינם מקבלים ורווחים של קאפיטאלים אין אתם; נחלאות אינן גדלות אצלם על חשבון אחרים; ואף השאיפה הזאת, שהציבור ישכור להם פועלים לנחלותיהם, בכדי שיתקיימו ויפרחו המשקים הפרטיים שלהם, לכבוד ולתפארת-הישוב – שאיפה זו אין לאינטליגנציה ה“דורשת”.
ואולם עוד יותר ידוע גם מְא. חדרתי הוא הפובליציסט של “האזרח”, שאינו רוצה בעילום שמו, מר דיזנגוף (אותו דיזנגוף שהטיף ב“העומר” להטיית זרם ההגירה לכל רחבי תורכיה, ולאו דוקא לארץ-ישראל). במאמר “אל המטרה” (חו' א' של “האזרח”) הוא מקדים את מר מאירוביץ בהכרת ה“מציאות”, ה“ריאליות”, ובהגנה על “הסדר הרכושני”, שממנו צריך לינוק בנין-הישוב לעתיד – “ואיך תמשכו אנשים וכספים בדרישות סוציאליות קיצוניות?” (ע' (56
ושוב אותו הדבר, אותה מקצת האמת שב“אזרח”. דרישות סוציאליות קיצוניות – באמת, מי קיצוני בינינו ויעמיד אותן עתה, לאלתר, בכל תוקף? “הלאמת הקרקע “– זהו ודאי אידיאל נשגב בכל העולם, אבל במה דברים אמורים? כשיש קרקע ועם עובד. אבל בעת שאין לא הא ולא הא, בעת שעם עובד קרקעי צריךְ עוד להיברא (ואלוהים יודע, איךְ יבָּרא!) וקרקע אף היא אינה, אלא שאולי אפשר להשיגה על-ידי קאפיטאלים גדולים ועצומים, שנותניהם יהיו, כמובן, נגד ההלאמה – כמה קשה לדבר על “הלאמת הקרקע”, אם לא כעל אידיאל לעתיד. ואולם, זה דרך “הסדר הבורגני” להתחיל להוכיח את אי-האפשרות של דרישות סוציאליות קיצוניות ולגמור, שאין מקום בכלל לתיקונים אקונומיים. וכך עושה גם הפובליציסט המובהק של “האזרח” בהמשך מאמרו ההוא. ה”בורגני”, שמר ד. מתיימר בכבודו, צריך רק לאצבע – את היד כולה יבלע כבר בדרך-אגב…
“חופש-התנועה” – זוהי האידיאולוגיה של מר דיזנגוף. על ידי הקאפיטאל הפרטי, שיבוא ויעשה בארץ הכל כרצונו, “תתגשם האמרה(!): ארץ-ישראל לעם ישראל”. הלאה כל הגבלות מצד איזו אידיאלים ושאיפות חברתיות. הלאה אבא-שלטון ואמא-אפיטרופסות, כמו שאומר ש. בן-ציון. הנסיון של מאירוביץ מעיד כמאה עדים, שהאיניציאטיבה הפרטית, אם רק יתן לה הציבור פועלים יהודים זולים, תבנה הכל. ואם לא יתן – אז גם כן לא רע: אין מחסור בלא-יהודים. “שום בן-דעת לא יאמר, שהישוב בתחילתו צריך להיעשות על ידינו ממש”. הכסף כסף-יעקב והידים ידי-עשו. מה זה עסקכם, אתם בעלי האפיטרופסות? יחי חופש-התנועה!
מובן, שלא באפיטרופסות בכל צורה שהיא נלחמים בעלי “האזרח”. האפיטרופסות הציבורית על “גדודי עבודה” בשביל המשקים הפרטיים טובה היא ונחוצה; רעה ובלתי נחוצה היא רק האפיטרופסות מסוג ידוע, המגבילה את חופש-התנועה של “הסדר הבורגני”.
צריך למהר, מלמדים אותנו בעלי “האזרח”; אם לא נמהר לא נשיג כלום. ולמהר אפשר רק על-ידי מסילת-הברזל, ומסילת-הברזל היא פרי-הרכושנות, ולרכושנות יש פסיכיקה בורגנית. והפסיכיקה הבורגנית מפחדת מפי כל דרישות סוציאליות ולא תרצה לבוא הנה. אם כן, אם תדרשו שמונה שעות-עבודה במקום שהערבים עובדים תשע, לא נגיע אל המטרה הנכספה.
* * *
ויש גם ספרות ב“אזרח”. כי הרוח החיה בו הוא סופר, אשר כתב לפנים: “לכבוד שבת”, “על קצה גבול הילדות”, פרקי “נפש רצוצה”, “הטַבַּקנים” ועוד ועוד. עכשׁיו, אמנם, עסוק הסופר הלז להכניס הוספות, כוונות, להטים, נקודות לתוך התרגומים מכתבי-היד הז’ארגוניים של הפרופיסור שץ, בן-בית וכו' והשקפות מקוריות: “חפץ ומעשה”, “נעשה ונשמע”, “לקט ופרט” וכו'. אבל גם מספרות אמיתית, של אחרים, אינו מניח את ידו.
כן, יש ספרות, אם כי לא הרבה.. בארבע החוברות, זאת אומרת, בכל הכרך, יש ארבעה שירים מקוריים טובים (של ברשׁ, פיכמן, קופליביץ ורַבּין) ושׁירים אחדים מהַינה ומרילקה, מתורגמים ע“י ש. בן-ציון. מן “הקלאסיקן” ז. ברכות מתורגם סיפור ארוך, בן יותר מעשרים עמודים, על אודות נערה גלילית אחת, שנתפתתה “בצל החרמון” לפועל הערבי של אביה “האזרח”; וממ. סטבסקי מתורגם סיפור קטן בשם-של שטימוּנג: “כי טוב”, שהשטימונג שבו הוא… תשאלו על זה את סטבסקי בעצמו, אם תפגשו בו בדרך בין קבוצת קוסטינה והאכסניה ביפו. הקורא, בלי עזרת המחבר, לא ידע בשום אופן לעמוד על כל עומקו של אותו “שטימונג!”. מצורף לזה סיפור אחד, ודוקא גרעיני, מחיי יהודי המזרח מאת י. בורלא (“לוּנה”), שנפל, כנראה, לחברה זו בשגגה, ועוד “דרמה” בשם “הבונים” מאת בעל “פלגש בגבעה”, שגיבוריה הם פועל חולה אחד ובת אזרח… אף זה בשגגה, כנראה! בקורת-ספרותית וביבליוגרפיה אין. במקומן יש חלק ספרותי-מדעי, או “מחקר”, בו מעלה הד”ר צפרוני, ש“שיר-השירים” היא מגילת-אהבה, אוסף של שירי-עם בענין-האהבה (זהו תוכן הפרק הראשון; חבל, שביתר הפרקים, ובשלישי ביחוד, הוא מאריך ומרבה במדרש הכתובים הפשוטים והמובנים ומגבב עליהם “ציוריות” פופולארית יותר מדי). והד“ר חכם מוכיח בחלק ה”מחקר" ברוב חכמה, שאת מקור-הדרמה צריך לחפש בספרות העברית הקדומה, ודלא כאומרים, שכולה יצירה יוונית, שהרי היצירה הדרמטית נוצרה, כידוע, מתוך שירי-מקהלה דתיים לכבוד האליל בּכּכוּס, ובכּכוּס הוא אליל-היין, והיין נזכר בפירוש בתורה, ויש בתנ"ך זכר לשירי-מקהלה בכלל, ועכשיו הדיאלוגים שבין ה' ועבדיו הנביאים – כלום אינם חזיונות דרמטיים?
אכן, לא רבה היא הספרות בשלוש מאות וארבעים העמודים של הכרך הזה, הכרך הראשון של “האזרח”. כי – איך אומרים שם, בעלי-“בעבודה”– “לא לשם ספרות נתכנסנו הנה – לשם חיים”. לא לשם ספרות.
[“הוצאת הפועל הצעיר”, תמוז תרע"ט; החתימה: בר-יוחאי]
בְּעִנְיָנִים שׁוֹנִים [הערות]
מאתיוסף חיים ברנר
[הערות]
לעם היושב בציון נחוץ עתון יומי. ולנו, המשכילים בעם ודורשי-טובתו, נחוץ, שהעתון הזה יהיה טוב.
דיקדקתי והשתמשתי ביחס שאליו: לעם. כי ביחס שממנו, מן העם היושב בציון, אין עוד, כמדומה, עד כדי יצירת עתון יומי חשוב. “ציבור” של עשרות אלפי משפחות ברחבי כל הארץ הבלתי-רחבה, ובשעה שהמשפחות ברובן המכריע אינן חיות על עבודה ממשית – ציבור כזה אינו יכול להחיות באמת הוצאה ספרותית יומית הגונה, שׁרוח-יצירה תהא שׁופעת מתוכה. ואולם איךְ יאמר משַׁל-העם? “עין אחת – אף היא צריכה לשינה”. ציבור כזה – אף הוא צריך ליומן; וצריך, כאמור, שהיומן יהיה טוב.
טוב – מה זאת אומרת? זאת אומרת, שהעתון היומי הטוב, אשר תפקידו להיות לא רק עתון מארץ-ישראל בשביל חוץ-לארץ, כי אם, בעיקר, עתון בשביל יושבי-ארץ-ישראל, צריך שיתן ליושבים האלה ידיעות ומאמרים-הערות, מאמרים קצרים, תמציתיים, נוספות עליהן, מאמרים השופכים אור על הידיעות הבאות בעתון. לא חדשות מדגדגות מארבע כנפות-העולם, שעל חסרונן בעתון “חדשות-הארץ” כיום אולי קובלים כל המתרעמים המושבעים שלנו, כל בני ה“עולם” הבטל המתרוצץ בחוצותינו. ה“עולם” הזה ודאי היה רוצה בעתון “מעניין”, כלומר, בעתון של חדשות “פיקאנטיות”, אינטריגות, מאורעות-פלאים, מה שאינם מוצאים ב“הארץ”. ברם, מומא דא לדידהו – לדידן לא הוה מומא. העתון היומי הטוב בעברית אינו צריך ללכת בדרכי העתונות הז’ארגונית שלנו בווארשה ובניו-יורק. מעֵז-האסון שׁל אי-החשׁבון לעתון עברי להיות צהוב, הואיל ואינו לרבבות, יֵצא המתוק הזה, שלעולם לא יהיה מפעל קאפיטאליסטי ודרכו לא תהא סוגה לעולם בכל הפרחים הנחמדים המלַווים כל עגלה של מפעל המוני-קאפיטליסטי.
העתון הטוב צריך לציין את כל חזיונות-החיים, את כל העובדות הבודדות, המהוות את מהלך-החיים, ולהאיר אותם מתוך נקודת-השקפה בריאה, בהירה, אנושית; בלי הגזמות, בלי הפרזות בלי כוונות צדדיות, בלי הטיית פני הדברים מתוך פניות שונות. ואם “מצב-העניינים בעולם בכלל ובארצנו בפרט” מכריח את העתון לעבור בשתיקה על חזיונות שראוי לדבר עליהם – אין הרע עוד גדול כל כך (לבעלי-הטענות מצד הקהל אין לשים לב ביותר; קהלנו יבוא תמיד בטענות). רע באמת הוא, כשאין העתון מסתפק ונותן הארות, שהאופל מרובה בהן על האור. עתון טוב אסור, כמובן, שיחסיר איזו ידיעה פוליטית חשובה, אבל בשעת הדחק כשעתנו, טוב שיתן אותה בלי כל הארות, מאשר לעקם בהכרה את הכתובים, מאשר לתת בהכרח הארות בעלות-צד-אחד, בלתי אובייקטיביות. אולי טוב לעתון טוב בימינו למעט בכלל ב“על המדינות בו יאָמר”. מאמרים פוליטיים-חיצוניים בעתון עברי תמיד מיעוטם יפה, וריבויָם קשׁה, ועכשׁיו – על אחת כמה וכמה. ממאמרים אחדים, למשל, של גליונות-“הארץ” הראשונים, (“גורל תורכיה ופייר לוֹטי”, “אפגאניסטאן” וכו') נודף ריח “החרות”, כלומר, אותו הריח העתונאי בטעם שלפני שלוש-ארבע שנים: אותו הטון, ורק הצד נתחלף, ושומר כבודו ירחק מזה.
ועוד תפקיד יש לעתון עברי בארץ-ישראל, ותפקיד גדול ביותר. העתון העברי אצלנו אינו רק בין מחנכי-העם היותר חשובים במובן הבנת-העולם וטהרת-המידות, כי אם גם בין מַקנֵי השׂפה לעם היותר בטוחים – השׂפה, השׂפה העברית, פשוטה כמשמעה, במובן הטכני, שפת העתון. כי ספרות עברית-עממית עומדת ברשות עצמה, שהיא תעשה את הדבר הזה, הרי אין לנו עדיין. עם “מולדת”, השבה לתחיה, עוד לא נעורה גם הוצאת “לעם” המועילה, ועוד רב הדרך.
– – – – – – – –
מנין הגליונות אשר בידינו מן העתון היומי החדש “חדשות-הארץ” היוצא לאור על ידי העסקן הישובי החרוץ יצחק גולדברג מוילנה ונערך על-ידי ד“ר נ. טורוב, הנם, לשמחתנו, בדרך כלל, גליונות טובים, או, יותר נכון, לא רעים. מרע, משלילה עתונית, רחוקים הם – לפי שעה, למצער – מרחק רב. מלבד איזו שורות, זעיר-פה, זעיר-שם, נקיים הם, כל הגליונות שיצאו עד עכשיו, מכל המידות הרעות של הצהיבוּת השלטת כמעט בכל עתונות-העולם. כל האמוּר שם נאמר במידה, בטאקט, בלי צעקנות, בלי שקרנות, במחילה. השפה בלתי משובשת, טהורה מן הקוּריוֹזים, שאנו זוכרים עוד כל כך מימי “האור” ו”החרות“, זכרונם לא לברכה. (פליטות-קולמוס כגון: “לא ירדתי לסוף דעתו של המושג” או “בעולמנו המדעי” (?), הנפגשות גם פה לפעמים, אינן באות בחשבון). העתון אינו גדול, ובעלי טענת-ה”אין" (“אין אינפורמאציה”, “אין ספרות” אין דבר פלוני וחסר דבר אלמוני) מוצאים מקום להתגדר בו. אבל מי שיודע, בכמה עמל עולה אצלנו כל עשיה קטנה, לא יתחיל מן האין ויוקיר את היש. אמנם, אמת היא שמעלות מרובות שבחיוב עדיין אין למצוא בגליונות האחדים שלפנינו. קול אמיץ (כלפי פנים) לא נשמע מתוכם, חדירה גדולה לתוך המאורעות לא נראתה, להעריץ אין מה. רובם של המאמרים והפיליטונים הנם קלושים, לא גמורים, ודיבוריהם “כלליים” יותר מדי. בהשקפותיו המדיניות של בן-אב"י, למשל, פותח העתון ומתאר את המעמד המדיני באירופה (אף-על-פי שיש לשמוח, כמובן, על שבינתים למד בנו של בן-יהודה עברית, חדל לטרטר ואפשר לקרוא מה שהוא כותב… קידמה לא קטנה כל עיקר!); לא פחות שטחיים, אם כי יותר מבריקים, הם דברי ז’בוטינסקי על מצב אחינו בפולין (מן המאמר יוצא, שאשמה גדולה מוטלת על העתונאים והעסקנים היהודים, שלא עשו תעמולה רחבה בשעתם נגד חופש-פולין; אילו היו עושים כך, אילו היו מרבים בצעקה, אילו היו מראים לאירופה את כל צורתה הפושעת של הממלכה הרשעה הזאת, לא היו הדברים מגיעים עד כאן… כאילו העולם האירופי הצדיק חי מפיהם של עסקנים ועתונאים ותלוי ומסתדר על פי ה“מאניברות” של אלו!). אבל הנה משה סמילנסקי, ראש-המדברים בעתון, מדבר נכונות על השם “האספה המייסדת”, על המפלגות, על מבקשי-ההלוואות וכו'. והנה גם א. בן-יהודה – אותו בן-יהודה, כלומר, בעל “שאלה נכבדה”, הפובליציסט בעל הכשרון, וחבל, שרק בגליון הראשון השמיע את קולו ולא יסף.
– – – – – – – –
הקהל אינו שבע רצון מ“חדשות-הארץ”. אבל, כאמור, מפני הדנים תמיד על מה שאין ואינם שמים לב ליש – אין לפחד. קשה מזה מה של“הארץ” אין עדיין מתי-מספר של מעריצים. כל אורגן ספרותי עברי צריך למינימום של מסורים, וכאלה ספק בידי, אם ישנם ל“חדשות-הארץ”. קונים, למרות הכל, יש לעתון – זה אנו יודעים. אבל אני הייתי רוצה לדעת, כמה יש לו שומרים, כלומר, אנשים אשר יניחו את גליונותיו למשמרת, למען כרכם בספר, כאשר עשה ב“ברית-מילה” של טשרניחובסקי, ר' אליקים השו"ב בשעתו לגליונות עתונו הוא, אחרי “קפלו, החליקו וגהצו את שוליהם”. היגיע עתוננו העברי היחידי בארץ למדרגה זו? – לעתיד פתרונים.
– – – – – – – –
והואיל ועסקי היום בעתונות, ירשוני-נא ואצרף לפרקי זה עוד הערה קטנה אחת בענין אחר, אף הוא ענין של עתונות, אמנם, אבל באוויר אחר ובשייכות אחרת.
והערתי השניה – זוהי:
החזיון של “מלאך-המות שוחט – והוא הצודק” – ובדומה לו: “העשיר מנצל – והוא בעל הטובה”, – חזיון זה, כנראה, אינו מצוי רק ב“עולם השפל”, אלא ישנו לפעמים גם בעולם-הרוח, בין ה“אינטלקטואליים”.
כידוע, יש בעתונות היהודית בלועזית הרבה כאלה, שמבצרים להם מקום – בעיקר, על-ידי השתמשות במקורותינו – ישר, או גם מכלי שני, שלישי, רביעי. מובן, שאצלנו מביטים אליהם ממטה למעלה: הרי הם סופרים לועזים? מובן, שאצלנו נכונים תמיד לתרגם את דבריהם, לשמוע מה בפיהם: עולם אחר, יותר עשיר משלנו!… ואולם מה שמעניין ביותר, כי גם הם בעצמם כאילו אינם יודעים דברי-מי הם משמיעים, מביטים עלינו ממעלה למטה וחושבים, כי חסד גדול הם עושים לנו, כשהם שותים את מימינו, כשהם מתרגמים לפעמים דבר משלנו וקוראים את שמנו עליו, – הם, סופרים בלשונות-אירופה!….
ה“אינטלקטואליים” הללו תרגמו, למשל, לגרמנית את “והיה העקוב למישור” של ש"י עגנון. כל תרגום הספר לא הגיע לידינו, אך תרגום-השער, שראינו במודעות שלהם, מוכיח כמאה עדים, שיתרון למקור על התרגום כיתרון האור על החושך, כיתרון השיר “הכניסני” של ביאליק על תרגום השיר הזה לרוסית. ואף על פי כן הם – הם בעצמם! – כותבים “בקורת”, מהללים, כמובן, בגודל-לב ועושים ריקלאמה… לעצמם. שהתרגום הטוב שלהם – הוא ודאי שהשביח את היצירה של הסופר העברי!…
מובן, בלי ה“בּייטראַג” של תרגום משובח שלהם, איך תוכל יצירה עברית עלובה להתקיים?
ושוב הלכו אנשים מאותו החוג ותירגמו איזו מכתבים מא. ד. גורדון. ועוד פעם: גאווה וגודל-לבב. “הפועל הארץ-ישראלי גורדון… אין בו ואין בו ואין בו… אבל אנשי-שלומנו מצאו, כי הוא ראוי, בכל זאת, שיתורגם אצלנו – ויתורגם!” – – –
זהו כל מה שחפצתי להעיר הפעם על גסות-הרוח מצד יפי-הרוח.
ואמנם, לא יפָּלא: האנשׁים מרבים כל כך לעסוק ברוח, ואיך לא יהיה לבם גס בו?
[“הוצאת הפועל הצעיר”, תמוז תרע"ט; החתימה: ב. – י.]
מִשּׂדֵה הַסִּפְרוּת ("מורים" מאת אפטושו)
מאתיוסף חיים ברנר
“מורים” מאת י. אפטושו
בדרך הריאליסמוס היבש, הכבד, הפסיכולוגי-רפּוֹרטירי סיפר לנו בּרשאדסקי לפני עשרים שנה ויותר על סביבת המורים העברים, או יותר נכון, המורים לעברית בעיר גדולה אחת שבתחום-המושב הרוסי (“באין מטרה”); ובריאליסמוס מהיר, שוטף, מרפרף, קינומאטוגראפי-עתונאי-אמריקני, זאת אומרת, עוד בפחות נפשיות ובלי כל לחלוחית של שירה, מספר על אותה סביבה בניו-יורק י.אפטושו עכשיו: מורים, רומאן, תרגום (מיודית?) מ. ליפסוֹן. הוצאת “העברי”, 1918. 263 ע.
התרגום, כפי הנראה, נעשה כהלכה, ויש גם מקומות מוצלחים במסירת החיוניות של הדיאלוג; כגון: “ריב אחרים אל תריבי” – “פשט שולץ את רגליו על גבי כיסא והחל לעיין בעתון”. וכאלה למכביר. ואולם יש, כמובן, גם שיבושים, כגון: "אל תקלקלו את השורה! (ע' 6) במובן, אל תפריעו; או: “לא העיפה עין ממנו” (ע' 7) במובן, לא הסירה, לא גרעה. ויש שם גם: עינים תותבות (ע' 8), פשתן לָתות (ע' 12), לטרטן את גופו (ע' 155).
ברם, כל זה לא חשוב כל כך, כמובן, חשוב הוא מה שאחינו שם באמריקה טרחו ויגעו ותירגמו והוציאו רומאן בלתי חשוב, רומאן, שבאופן היותר טוב הוא מזכיר לנו את פני גרין, “הצעיר הגבוה, בעל הפנים השזופים, שחוט של חן (?) ושל הפקרות(!) מתוח עליהם, הקופץ בקפיצה אחת מעל שלוש המדרגות האחרונות ונדחק לתוך חבורת המורים”, ואשר, כשעל פי רצון-המחבר, תוקף אותו בבית שולץ “רגש מעיק” על שהוא גונב את דעתם ומועל באמון שהם נותנים בו – אין הקורא חש כל מועקה.
כי אך מופקת היא מן כתיבה זו, גם במקומות שמבצבצים מתוכה סימני-כשרון ויכולת-התרשמות מן הקאריקאטוריוּת שבחיים, ואינה יכולה בשום אופן להניח את הדעת. תיאורי הסופרים, המשוררים, הליכותיהם בבתי-הקפה, שיחותיהם, תיאורי הנשים, קלותן, תאוותָנוּתן – כמה בּאנאלי כל זה, כמה בּאנאלי הכיעור, הטמטום! כמה שטחי! כמה לא מעניין!
וכל הענין… מעשה במורה אחד, פרידקין שמו, גס ומטומטם, שהיה מנהל תלמוד-תורה ומכה את הילדים ומתנהג בגסות של כיעור עם כל נפגש, והוא בא בדברים, כנהוג בכל הנובילות האמריקאיות, עם ה“מיסיס” שלו, כלומר בעלת-מעונו, ומשתדך לבת נשיא-הת“ת, ובועט בכלה אחרת, ומרמה איזו צעירה מארץ-ישראל, ששושנה שמה, וביחד עם זה ובלי כל שייכות לזה פוּטר ממשרתו; ומעשה בעוד מורה, גרין שמו, אותו בעל החן וההפקרות, כותב שירים ז’ארגוניים ו”אידישיסט“, שבת נשיא-הת”ת העשיר נוהה אחריו, והעשיר לא יסכים להשיאה לו, והוא בעצמו – ושוב בלי כל שייכות אל יתר העניינים – נתפטר ממשרתו, ורעב, והשיג מעט כסף בדרך-נס, ונתן את זה לחברו, ובת-העשיר הלכה והיתה לאחר, ובא בדברים עם “מיסיס” אחת ו“מיסיס” שניה – ולא כלום; ומעשה בעוד מורים, ארץ-ישראליים, מחזיקי בשיטת עברית בעברית, שבשעת האספה הם מביעים את דעתם בעד עברית בעברית ואחר-כך הם עושים איזו שביתה ושוכרים בריון להכות את פרידקין מפר-השביתה; ומעשה בעוד מורה, שנהיה לרוכל, ובעוד אחד שנהיה למיסיונר – ובכן? ומעשה, סוף-סוף, בשביתה שאיש אינו יודע, איך צמחה פתאום, איך התחילה, ומה היא מגלה, ומה היא מוסיפה לכל ענין ה“מורים”, מלבד זה שפרידקין המנוול חוזר על ידיה למשרתו בת"ת, עוזב את הנערה אשר הרתה לו ושב להשתדך אל בת-הנשיא, אלא שזו סוטרת לו על לחיו, והוא, מפר-השביתה, מקבל מכות-רצח מידי הבריון השכוּר וחוזר לנערה אשתו.
ולזה יִקָרא כיום – “רומאן”! רומאן בשׁם “מורים”!
כל המורים האל, הם ובני-מסיבתם הסופרים,המשוררים, בעלות-הבית וכו' אינם רק בריות מגוחכות סתם, אלא חזירים בצורת אדם. ולכולם הצורה האחת הזאת. הטמטום הבהמי שבפני החייט סאשה, בעל מעונו של פרידקין, קבוע בפני כולם – ואין הבדל. ומה להם ולקורא? מה לקורא ולאפטושו מספרם?
התמונה של גסיסת היהדות העממית באמריקה, של חוסר-הבסיס אשר ל“היברו” ול“אידיש” גם יחד, בולטת היטב. אבל לא הרומאן מבליט את זה. בכל אופן אין הרומאן מבליט את זה יותר משנים-שלושה עמודים של איזו “רפּוֹרט ב”לוח-אחיעבר" או בכיוצא בזה.
כי השרטוטים, שבם משתמש אפטושו ברומאן זה (את יתר סיפוריו איני יודע, ואולי הם עולים על זה, אם לשפוט על פי היחס החיובי אליהם מצד העומדים בראש “הוצאת שטיבל” באמריקה, שניגשו לתרגומם ולהוצאתם בעברית) הם לפעמים כאותה העניבה “הקטנה והמגוונת” של פרידקין, ש“כנפה האחת נשמטה מתחת הצוארון ומראה היה כגופת-צפור חנוטה”; ולפעמים הם מפתיעים משהו ופורחים כאותן הריבות המשחקות בטניס על האפרים הירוקים: “מרחוק נראה לעין כאילו כל העופות הותרו מן הביבר”. אבל תמיד כל כוחם של אותם השרטוטים הוא לא בקליעה בטוחה אל המטרה, כאשׁר יִדָרשׁ ממסַפר ריאלי בעל-כשׁרון, כי אם בריבוי-היריה. אפטושו אינו עומד ומצרף שרטוט לשרטוט מתוך אינטואיציה וכיווּן-דעת מתעמק, אלא מפיל בזה אחר זה שרטוטים, צללי-פרצופים, קטעי-שיחות, עובדות כרוניקליות – מפיל יריות אחר יריות – בלי הפסקה, בלי ברירה, בלי כיווּן. " Пуля – Дура "1– אומר הרוסי, ויש שאפטושו לא יחטיא, אבל “כידון בן-החיל” אין בידו לעולם.
ומכיון שכך, מכיון שאופן-הכתיבה של הרומאן הזה הוא פגום-המוני, מחוסר-דקות, מחוסר-שירה וזול-זול, אין לעמוד ביחוד על התּיפלות המרובה שבו: כעין שיחות-המורים בע' 59 והלאה בדבר ברדיצ’בסקי וזליקוֹביץ, שיחות-להג, שיאן בהן שום הד, שאין בהן כל קו לתיאור אופיו של האומר כך או אחרת; או ה“המציא תבלין כנגד הסוציאליות” בע' 63; או תמונת רפסקי בע' 131 (כמה דל כוח-ההמצאה של רומאניסטן דידן, שלא ידע להחליף בשם ידוע אלא מקום הפ' והר'!). ואין לדקדק עמו כחוט-השערה ולשאלו, למשל: מפני מה ווייס בע' 93 הוא “”הגדול שבגדולי המבקרים" ובע' 133 ובשאר מקומות הוא כבר “כותב הרומאנים” ו“הרומאניסט” ווייס? כי מה
איכפת לו לכותב-הרומאנים אפטושו? הוא יורה מתוך מכונת-צילום, ומהר-מהר, כמנהג אמריקה, הורי-אפ!
[“הוצאת הפועל הצעיר”, תמוז תרע"ט; החתימה: בר-יוחאי]
-
[“הכדור הוא שוטה, ואילו הכידון בן–חיל”, פתגם צבאי רוסי נושן]. ↩
מִשּׂדֵה הַסִּפְרוּת ("מקרן זוית")
מאתיוסף חיים ברנר
“מקרן זוית”
ועוד ספר אחד, לא בלטריסטי, הובא לנו בימים האלה מאמריקה, והוא: מקרן זוית, קובץ מאמרים על עניינים פילוסופיים, ספרותיים וזמניים, מאת דר. דוד ניימרק, כרך ראשון, חוברת ראשונה, ניו-יורק, תרע"ז. 96 ע'.
החוברת מכילה שלושה מאמרות: יופיותו של יפת באהלי שם; הלאומיים והריפורמיים; יהדותו של אחד-העם.
הראשון הוא מאמר-זכרון למלאת אלפיים ושלוש מאות שנה ליסוד האקדמיה של אפלטון באתונא שביון (“הזמן המדוייק הוא בספק”, מעיר בעל-המאמר בחצי-עיגול, כלומר, הזמן המדוייק הוא בספק), והוא יחידי בין השלושה שבחוברת שנכתב כמעט בלי “טמפרמנט”, בלי פולמוס של גדלות (צריך להוסיף: גם בלי אותה ההסברה הנעימה, שבּרנפלד וקלוֹזנר כותבים בה מאמרים שכאלה. ד"ר ניימרק אינו יודע לכתוב, סגנונו מגומגם, ואת זה הוא חושב לו, כנראה, לצדקה; ואולי גם מי-שהוא בין קוראיו באמריקה יקבל את זה כסימן לעמקות יתירה). ד“ר ניימרק הוא בעל-השקפה דתית-פילוסופית-אחדותית, וכשהוא מקדיש מאמר ליסוד האקדמיה של אפלטון, מובן, שהוא מדבר, בעיקר, בהשפעת היוונות על היהדות. “בארץ-ישראל מפסיקה פירצה גדולה בין נושאי-היהדות המיופים והיהדות ההמונית” וגם “ביוון היתה פירצה בין הרעיונות הפילוסופיים הנשגבים ובין הדת ההמונית” (חידושי-תורה!), אמנם, כמובן, היה איזה הבדל, והוא, ש”בארץ-ישראל היה הרעיון הטהור המבטא המיופה של רוח-האומה" וכו' וביוון היה “יפוי-כוח מדיני לדת ההמונית” וכו‘, אבל “הפירצה היתה פתוחה פה ושם בין מועט של בעלי-צורה ונקיי-הדעת ובין העם בהמוניו”. וגם זאת: האידיאל של היהדות המיופה והאידיאל המיופה של היהדות הוא בשר רוחני או רוח שבבשר לעומת האידיאל הפילוסופי המוגזם היווני על רוח בלי בשר, בניגוד לאידיאל של בשר בלי רוח. והנה המתיוונים שלנו “אין לנו דרך ישרה לבוא להשקפה אובייקטיבית עליהם”, אבל הם בחרו בבשר, בהוללות, בניגוד לחסידים, שהחזיקו בדעה, כי “רק יסודות הפילוסופיה האפלטונית מסוגלים המה להעשיר את היהדות ולהפריאה”. ושוב דיבורים על צד ההשפעה המזיקה שבפילוסופיית יון לטהרתה של היהדות המיופה. “תורת האידיאות הובאה לתוך גבולה של היהדות דוקא על-ידי אותה הכיתה של מאמיני האחדות המוחלטת, אשר דחתה את האמונה במלאכים ממקומה המיופה (תפסה המלה “המיופה” להאי גברא!)ואשר סיגננה את תורת הבריאה המונותיאיסטית”. אחר זה – קווים כלליים, ידועים לכל יודע-ספר, בדבר הקשר שבין תורת-האידיאות ובין מה שקוראים בתלמוד: מעשה-בראשית ומעשה-מרכבה; הזכרת פילון, הנצרות וגם… ר’ יוחנן בן זכאי, ובא כוח היהדות המיופה, ויתר חכמי-התלמוד, נושאי היהדות המיופים, עד רב, אשר “תחת השפעתו חיים המה אחינו בני ישראל האורתודוכסים עד היום הזה את חייהם הדתיים בתוך גבול המצוות המעשיות התשמישיות הרבות ודיני איסור והיתר בדקדוקיהם ובדקדוקי-דקדוקיהם עד אין קץ” – – –
דברים על “עניות הדעת ומזמוז המוחות המשתרעות (צ"ל המשתרעים) לרווחה בספרות העברית בימינו אלה” אין במאמר הזה, כי, כאמור, כולו, עד “האמורא רב”, ובין האמורא רב עד עמודו האחרון, הוא כתוב בלי טמפרמנט מיוחד. הטמפרמנט הדתי-ריפורמי מתחיל מכאן ואילך. “יהדות של שולחנים וחלפנים ותגרנים, גם אם מבוסמה היא ברוחניותה של אורגיזאציה דתית נכונה ומסודרה, אין בה כדי לשמור על זכותה של האומה הישראלית למקומה החשוב בהיסטוריה. צריכים אנחנו להתחדשות עלומינו הרוחניים, צריכים אנחנו לקבל עלינו חובות רוחניות חדשות, צריכים אנחנו לחדש את נעוריו בקיבול עול מלכות שמים חדשה”.
בפיסקה מפתיעה זו, מפתיעה ביחוד בהתרסה הבלתי מובנה כלפי “השולחנים והחלפנים” (מן “הברית החדשה”?) נגמר המאמר הראשון": “יופיותו של יפת באהלי שם”. מה רצונו לומר?
רצונו לומר: “הכוונה הדתית שהוא (הריפורמי) מכניס לתוך העניינים היהודיים שהוא עוסק בהם (ביקור בית-הכנסת בשבתות ומועדים וכדומה, כדמוכח להלן) עושה היא את היהודי הריפורמי, הנוטל לעצמו את השם אי-הלאומי, ליהודי לאומי ויותר אמיתי ויותר מקורי מאשר הוא היהודי הלאומי הקיצוני”. הריפורמי אינו מאמין בביאת משיח ובגאולה מדינית של עם-ישראל, אלא שעם זה הוא יהודי לאומי אמיתי, שהרי הרצל בעצמו היה יהודי ריפורמי. והראיה: הוא כעס על הרבנים הריפורמיים, המתנגדים לציונות, יותר מאשר על הרבנים האורתודוכסים. שמע מינה שהיה קרוב. ולא יעלה על הדעת לומר, שהללו העירו את חמתו בהתבוללותם, המעורה מהם יותר. לא, פּירוש כזה נניח לאלה שהד“ר ניימרק פליג עליהם, “המערבבים דבר בדבר, מתעקשים בלשון” ו”במלים מצלצלים" (אחזו לנו את המערבבים!"). בעל המאמר “הלאומיים והריפורמיים”, שנכתב אנגלית ונדפס בגליון ראש-השנה תרע“ז של השבועון “אמריקן דז’ויז כרוניקל” (עוד יש מקומות של עשירות-דעת ואי-מזמוז-מוחות, שבהם עוסקים בפרובלימות חשובות שכאלו!), אינו “מערבב” ומחזיק בשלו, שאין מחלוקת עיקרית בין היהדות הריפורמית והלאומיות היהודית. ו”אחד-העם בעצמו יהודי ריפורמי כשר הוא". ברוכים אפלטון והריפורמה!
ואולם ל“יהדותו של אחד העם” מוקדש המאמר השלישי והכי גדול בכמותו שבחוברת. במאמר הזה מנתח הד"ר ניימרק את דברי אחד-העם, מביא הרבה ציטאטות ממנו ומעלה, שאחד-העם מצד אחד הוא בעל רוח יתירה נלהבה ובעל רגש דתי, ומצד שני סוציולוג טועה, מחזיק ברעיון-ההתפתחות, משעבד את החזיון הדתי לתנאי-חיים ולגורמים חברתיים. אחד-העם מדבר על התאבנות-התורה, קובל על שאין ערך לקול האלוהים שבלב האדם, הרי שהוא דתי ואינו דתי-אורתודוכסי; הוה אומר, שהוא “רב ריפורמי כשר”.
אמנם, יש שאחד-העם מבאר דברי ה“ריפורמה” שלו, כלומר את צורך-ה“תיקונים” במובן שיפור הדת מאליה על-ידי התפתחות חיי-העם ושיפורם, ולא על-ידי ריפורמה בכוונת מכוון. אבל כאן שׁדא ביה ניימרק נרגא, מגלה את כל הניגודים שבפירושי אחד-העם לדברי עצמו ומבטל תכלית ביטול את כל הסוציולוגיה שלו בין כל אחיו הסוציולוגים. זאת אומרת, עושה מה שאחד-העם עשה בעצמו כשליגלג על המחפשים “אקונומיקה” “בתוך ערמות-האפר של אבותינו שנשרפו חיים על קידוש-השם דור אחר דור” (במאמרו הידוע “הגיעה השעה!” שב“העומר”).
אמנם, יֵאָמר בדרך-אגב, הלגלוג אינו חותך כל כך, ההיסטוריה שלנו, באמת, הרי אינה יום ארוך אחד של קידוש-השם,, אבותינו חיו בין העמים והיו להם, באמת, אינטרסים אקונומיים מיוחדים, כלומר, תפסו מקום מיוחד בחיי-הכלכלה של המדינה, ותמיד לא מקום עיקרי, תמיד לא ממדרגה ראשונה. המוני-העם היו תמיד במצור ובמצוק, כזרים, ומתוכם יש שעלו לגדולה במובן רכישת-ממון והשפעה ב“חצרות”. אבל תמיד היה גם סופם של אלה לבז, תמיד נהפך הגלגל גם עליהם אחר איזו תקופה של “פריחה”. ומה שחשוב: ההתבוללות בכל שעת-פריחה היתה תמיד גדולה, ושבא השמד היו פרטים רבים שניתקו את כל הקשרים ועברו לצד השני (כשניתנה להם האפשרות) והמוני-העם נשארו במצבם, כדרך ההמונים תמיד, והיו לטבח, או כמו שקוראים לזה: מתו על קידוש-השם. הרי גם בימינו ולעינינו נהרגים המוני בני עמנו – כלים אין כל “אקונומיקה” בחזיון הזה, ויש רק קידוש-השם? ואל יאמרו: עכשיו נשתנו הזמנים, עכשיו אין הדת הגורם הראשון בחיי בני האדם. עכשיו– ודאי לא! אבל היא לא היתה כזאת מעולם. גם בימי-הבינים היו עיקר-חיי-האדם מחוץ לדת; זו היתה רק בחינת צבע לחיים. אז רק הרבו המתנשאים על העם לדבר בשמה, לדרוש את שלטונה; עכשיו נהוג לדבר פחות עליה. אבל תפקיד, כמובן, יש לה גם עכשיו, ולא בניגוד ל“אינטרסים האקונומיים”, כשם שמעולם לא עמדה הדת בניגוד לאינטרסים האלה. רק הסוציולוג הגרוע ביותר יחשוב, כי החזיונות של מסירת-נפש וקידוש-השם, שאנו מוצאים בחיי כל העמים, הם אות ומופת לכזבה של “ההשקפה הריאלית” על ההיסטוריה. וראוי היה להאריך בזה.
איך שיהיה, וד“ר ניימרק כותש את יהדותו של אחד-העם במכתשת, מכה את כל שיטתה מכות נאמנות, עד שהוא מוציא ממנה את שמן המסקנה הנכספה, כי “אין שום חילוק מהותי בינו ובין ריפורמים אחרים”. וזה מובן: יסודו של אחד-העם, מזגו המיוחד, סביבת-חייו – כל זה הרי אינו נוגע לבוזה-סוציולוגיה כד”ר ניימרק. ד“ר ניימרק בעצמו מתפאר בסוף-דבריו, שלו יש עסק רק עם דברי-תורה, כלומר עם דברי-הסופר הכתובים, שמכיון שנכתבו הרי יצאו מרשותו של הסופר ואין להם נגיעה לשינויי-מצב-רוחו, תכונתו ונסיונות-חייו. בעל-המחברת, אמנם, שולח אותנו בע' 82 למאמרו “הלאומיים והריפורמיים”, ששם הוא מזכיר גם כן “מעשים” ו”חיים" – אבל עולמו העיוני בפולמוס זה ברור. בעולם זה אין הבדל בין אנשים החיים חיי-עמם בפועל, שקיומם בסיס להמשך חיי-העם, יהיו מחשבותיהם בשירה ובפילוסופיה מה שיהיו, ובין מוכסנים מתיוונים בימים ההם, שעצם-קיומם, כלומר, אופן-קיומם העמיד בסכנה את קיום-העם, או “רֶבֶרֶנדים” ריפורמיים בארצות-המערב בימינו, שתנאי-חייהם בשכבם ובקומם ובלכתם בדרך הם מנגד לחיי-העם, לקיום חטיבה עממית יהודית, ואפילו אם יִשָׁבעו – אותם אברים מדולדלים – כל היום להשׁקפה המונותיאיסטית וישׁמעו את החזן ביום-כיפּור בטֶמפל מסלסל ב“אחד”. בעולם זה הרעיון הפילוסופי הוא הכל, ולכן יהדותו של הרמב“ם עולה על זו של ירמיהו הנביא (ע' 96), שהרי רעיונו של זה היה יותר עמוק וטהור (שם: כלומר" יותר חיור, פחות בשר ודם) ויהדותו הוא (של ניימרק) עולה על יהדותו של אחד-העם, שהרי הוא פחות סוציולוגי ויותר דתי-מיתפיסי ממנו. כך, למצער, יוצא מן הטון של המאמר “יהדותו של אחד-העם”, שהוא “הרצאה וביקורת” ו”מנחת-ידידות לחג-הששים שלו" (של אחה"ע) מאת בן-החמשים (ד"ר ניימרק), ש“דרכיו שונות מדרכיו” (שם), כלומר, דרכו של הפרופיסור ב“היברו יוניון קולידז'”, שכתב איזו מאמרים, לרוב מהבילים, בעברית, שונות מדרכיו של בעל “על פרשת דרכים”, ד' חלקים!
לא, ד"ר ניימרק, טעות גדולה טעה מר. לא בדברי תורתו של אחד-העם צריך לחפש את דרכו של הפובליציסט העברי אחד-העם! בהיכל-התורה אולי יש להוכיח, כי כגייגר כאחד-העם, אבל בדרך-החיים מרגיש אחד-העם, כי תלמיד-חכם אַנָס תפסו הפעם בבגדו ומושׁךְ אותו לריפורמיים, בעוד שכל עצמותיו תאמרנה, כי אין לזה כל שייכות לעצם-יסודו, כי לא זו הנקודה ולא זה מרכז-רוחו.
ואולם האם יכול זה להיות מוחש ומורגש לדורש-מהות ובעל-עיקרים כד“ר ניימרק? לוֹ נתברר, שאחד-העם העומד אתו בשורה אחת, אין הבדל מהותי בינו ובין הריפורמיים, והרי “מנחת-ידידות”! “את והב בסופה” – בני היהדות הצרופה הם כולם, זה מבין יותר, זה פחות – לזה רוח דתית יותר עמוקה, אף-על-פי שמעולם לא היה בארץ-הבחירה, ולזה, עד שיתישב בארץ-ישראל ישיבת-קבע, פחות עמוקה – וכולם ב”קרן-זוית".
אגב, “בקרן-זוית”, “מקרן-זוית” – מדוע? מדוע לא “בדרך-המלך”? מדוע לא “בראש-הומיות”? היהדות הגייגרית, שבשמה דוגל בעל-המחברת, כמדומה שאינה נתונה כלל בקרן-זוית! “ונהפוך הוא”: מקרן-זוית מדבר דוקא האַנטיפּוֹד שלה: יוצר היהדות העממית בפועל, בן העם החי חיי יהדות ממש. מה? הגם את ה“פריבליגה” הזאת שלו, את “קרן-הזוית”, תאמרו לכבוש לכם, רבני “הריפורמה הכשרה”?
[“הוצאת הפועל הצעיר”, תמוז תרע"ט; החתימה: בר-יוחאי]
מִשְּׂדֵה הַסִּפְרוּת ("גבולות")
מאתיוסף חיים ברנר
יונה שלוחה ממבול-ההפכה אשר בבירת מה שהיתה אוסטריה.
הקלו המים? אחות היא ל“סנונית”, אשר היתה באה אלינו מלבוב. ושולחה: ג. שופמן 1.
הוא בעצמו נתן לירחון הקטן הזה ארבע מיניאטורות בלטריסטיות: “בין לילה ויום” “צער בעלי חיים”. “על שדה התעופה”, “הקטנים”, ושתי רשימות ביקורתיות על ה“כנסת” ועל פטר אלטנברג – הכל כיד החדירה השופמנית.
כיוצא בזה המעשיה “מעלות ומורדות” של ש"י עגנון מצטיינת בכל חן-כשרונו האגדי של בעל “והיה העקוב למישור”.
אגב: אם יש מקום בשפה בלתי-מדוברת כשפתנו לאֶפּוֹס עממי-אמנותי, הרי ש"י עגנון הוא אחד מגדולי יוצריו.
אלא שבכל זאת בנוגע לסיפור שב“גבולות”, אפשר, גם על פי החלק שניתן, לנחש, כי לא יגיע למעלת “והיה העקוב”. אמת, פשטות יש כאן אולי עוד יותר,וחיקוי מכוּון לסגנון סיפורי-מעשיות שבלשון-הקודש – פחות. ואף על פי כן אין ב“מעלות ומורדות” אותה החיוניות המרובה שב“והיה העקוב למישור”, חיוניות המבצבצת מתוך מחשבת-העם העמוקה: “ופירש רש”י ז“ל” וכיפרו עוונותיהם ביסוריהם". כאן אין כל מחשבות מסוג זה ואין גם השתלשלות-חזיונות אמנותית-הכרחית. החלקים אינם מכוּונים לנקודה מרכזית. דרך-משל: ענין איבּוד-הכסף ודבר הימצאו, הרי הוא אפיזוֹד נאה כשהוא לעצמו, אבל אינו חוליה רתוקה בשרשרת.
על שאר דבר הספרות שב“גבולות” אפשר היה לוותר בנקל.
––––––
“מגמה? דברים הראויים להישמע ותו לא”.
פסוק זה הוא “מאת המערכת”.
ואמנם, באו ב“גבולות” דברים הראויים וראויים להישמע – מאת הוּגוֹ ברגמאן.
“אין אנו חפצים להילחם בדרכי העבודה של הקאפיטאליות – אומר הוא במאמר “החופש האמיתי”, חוברת א' – אלא נגד הרוח הקאפיטאליסטי. לא בתי-החרושת ולא המכונות הם כשלעצמם אופיה המיוחד של הקאפיטאליות, אלא הרוח הממלא את הפועל ואת בעל החרושת וגם את יושבי הארץ הנהנים מפרי עבודתם. גם הפועל יוכל להיות קאפיטאליסט, כשאין לו כל קשר פנימי עם עבודתו, אם אחת היא לו, מה הוא עושה, מכונות חקלאיות או כלי תותח. קאפיטאליסט הוא אותו הפועל הנכון, למשל, להקריב את תועלת האיכרות בארצו בכדי להשיג לחם בזול מחוץ לארץ”.
הכותב מדגישׁ בצדק, שׁ“קופמֶנישׁ” לא תוכל ארץ-ישׂראל להיבנות. המעשיות המסחרית היא כאן אי-מעשית. בלי רוח כלכלי חדש לא תוכל האידיאה של הציוניות לצאת לפועל בשום אופן. בלי תפקידים סוציאליים גבוהים לא יִמָשׁכו לעבודת ארץ-ישראל טובי-העם. ארץ-ישראל אינה צריכה להיות גשר לדרכים קאפיטאליסטיות, כי אם בריאת ישוב, שיספיק לעצמו את אכלו ומלבושיו, שיוכל לחיות על ידי סיפוק צרכיו העיקריים בעבודתו הוא.
“טעות היא לחשוב – הוא אומר – כי הקאפיטאליות היא גזר-דין מוטל על האנושיות, שאין להימלט ממנו. גם הסדר הקאפיטליסטי הוא מעשה בני-אדם, של אותם בני-האדם שהקריבו את ערכי חייהם לערכי התועלת ושלגביהם אין הכסף נקודת מעבר בפרוצס-הכלכלה, אלא מטרתו. טיפוס זה בבני-האדם אפשר שהיה מאז, אבל רק הזמן הקאפיטאליסטי הוא שעשהו לאדון המין האנושי; מה שהיום “מובן מאליו” נחשב בעתים אחרות לעוון או לשגעון. – – – והקאפיטאליות תוכל להיות מנוצחת רק על-ידי אנשים שהם ראשית מסתפקים במועט, ושנית רואים בעבודתם מלבד מקור פרנסה גם חלק של יצירת-עמם. עבודתם תהא להם יצירה וביצרם בעצמם ישיגו יחד עם זה גם את האמצעים – הפנאי והמנוחה – ליהנות מיצירותיהם של אחרים”.
ועוד:
“היש תקוה כי נזכה בארץ-ישראל לטיפוס חדש של פועלים? של פועלים שיסרבו להתנועע בזה מעגל הקסם: ליצור דברים שאין בהם תועלת ולמכרם באמצעים מלאכותיים (מודה, רקלאמה וכו') באופן, שחלק גדול של האנושיות עובד עבודה מיכנית ללא-מגמה וללא תועלת”?
אכן זוהי שאלת-השאלות.
בחוברת ג' של ה“גבולות” עומד מר ברגמאן על תפקידם של יהודי-צ’יכיה בזמן האחרון. כיהודים יוצאי-רוסיה, שהיו בשעתם רוּסיפיקאטוֹרים בפולניה, באונס וברצון, כך היו בצ’יכיה גרמניזטורים: נושאי ההשכלה והשפה הגרמנית ומלחכי הפינכה של השלטון הגרמני. עכשיו שצ’יכיה היא צ’יכיה, על היהודים להיהפך בין-לילה למדברי צ’יכית ולנושאי הקולטורה הצ’יכית-הלאומית. והיהודים, כמובן, עושים את זאת – ובכל החריצות המיוחדה לאומה זו. אלא מה יעשו? אבל החזיון הוא מצער ומעורר גועל-נפש כאחד.
לא חסר-ענין הוא מאמרו של אברהם שבדרון: “על הטכניות”. רוח טובה נסוכה על מגמת-הכותב. ולעומתו רעים הם העמודים שהעניק לירחון חברו-לעריכה של שופמן. דיזנדרוק זה, שנבון הוא, למה לימד את לשונו לדבר נפתלות? ב“אנחנו המעט”, למשל, הרי הוא תופס את הדברים כמו שצריךְ, אבל האַקרוֹבּאטיות לכתוב פֶּריוֹדה אחת על יותר מעמוד – והכל בסגנון של ישר והפוך – הורגת. האומנם הוא חושב, שבאופן-קפיצה כזה "על פני גלידין מתנדנדים יש קימוץ ותמציתיות?
ברורים, אבל משונים הם דברי הד“ר טרטקובר (בחוברת ב') על הפולנים, על מצבם ועל עתידם. לוּ שאלוֹ איש, את הד”ר טרטקובר, ההיה רוצה, שׁהיהודים יִמָצאו במצב-הפולנים, הוא היה עונה שאינו רוצה. כך מעיד הכותב על עצמו. והכל משום מה? משום שהאינטליגנציה המנוּולת של הגוי החנף והטמא הזה (זה ודאי נכון!) עושה בפוליטיקה את מעשי-תעתועיה. ואולם אם כך, לא היה צריך הד“ר לרצות שהיהודים יִמָצאו גם במצב-הצרפתים. כי הפוליטיקה של הצרפתים בכלל, וביחס לפולניה שלה, בתור תריס מפני כמה וכמה דברים, בפרט, הרי היא לא פחות מנוולת מזו של פולניה עצמה, אלא מה? אלא הוא הדבר שאצל הצרפתים – ובאותה המידה גם אצל הפולנים ימח שמם – יחד עם הפוליטיקה המנוולת של פאנים, שׁליַאכצ’ים, פקידים גבוהים וז’ורנאליסטים, ישׁ ארץ-מולדת ויש המון-עם עובד, אשר כל כלי יוּצר עליהם לא יצלחו. בעוד שאצלנו, הד”ר, אצלנו… אמנם, פוליטיקה מנוולת כמעט שאין אצלנו, אבל לא מפני שאיננו מוכשרים למלאכה זו… חס ושלום! אלא מפני… שבכלל אין אצלנו. בדליכא – שאני. אין ארץ ואין עם עובד ואין חשבון לאינטליגנציה שלנו להיות שלנו ולעשות פוליטיקה לנו. היא עושה את שלה בכשרון אצל אחרים – גם אצל כל אלה, שהד"ר טרטקובר ודאי לא היה רוצה להתחלף אתם.
מה הבטחון אשר אתם בוטחים? גאולת-ארץ ועבודה לקיום העממי. זהו העיקר. שוא הפוליטיקה.
[“הוצאת הפועל הצעיר”, אב תרע"ט; החתימה ב. – י.]
-
גבולות. דברי ספרות, יוצאים בכל חודש על–ידי ג.שופמן, צ.דיזנדרוק. הוצאת מ. היקל, וינה, ארבע חוברות: טבת, שבט, אדר א‘ ואדר ב’, תרע"ט. סך–הכל 128 ע'. ↩
מִשְּׂדֵה הַסִּפְרוּת ("מחברות הקק"ל")
מאתיוסף חיים ברנר
הצעד של מנהלי הקרן הקימת לישראל להוציא לאור את ספרות-התעמולה של הקה“ק גם בעברית ראוי בלי ספק לברכה. עד הנה יצאו לאור שלוש מחברות: “מצבת-זכרון ליחיאל טשלינוב” “קנין-היחיד וקנין-הציבור בקרקעות”, מאת ד”ר מ. אופנהיימר; “החכירה בירושה ויתרונותיה למעשה” מאת אג' י. אטינגר (חוברת כפולה, מתורגמת על-ידי ד“ר א. רובינזון ז”ל); “ראשית היעור הלאומי”.
לכל המחברות הללו מצורפת הוספה על הקרן הקימת לישראל ומפעליה הישוביים בארץ, כמו שמצינו בתוצאות של הקרן הקימת בשאר לשונות. ואולם זכות של ארץ-ישראל ושל השפה העברית ודאי תעמוד להם, לדינים וחשבונות שכמות אלה, להיות זהירים ומדוייקים. בהוספה של חוברת-צ’לינוב עוד אנו קוראים, למשל, על יער הרצל (?), על חות הלימוד החקלאית לנערות שבכנרת (?), על מושב של בעלי מלאכה ע“י מרחביה (?), על המושבה באר טוביה השייכת לקה”ק (?) – הכל כמו בחוברת הז’ארגונית שנדפסה בחוץ. בחוברות העבריות הבאות אין כבר בהוספה “יער הרצל ההולך וניטע”, אלא “ראשית היעור הלאומי”; ואין גם יתר הטעויות הנ"ל.
בהקדמה לחוברת הכפולה נאמר, שהיא ראשונה לשורת מונוגרפיות המטפלות בשאלות העבודה הישובית בארץ-ישראל. ועל זה ודאי יש לשמוח, כי יחד עם הענין הישובי האקטואלי שיש בחוברות כמו אלו, הרי הן גם כלי מחזיק השכלה ודעת בתורת-החברה, דבר שחסרונו גדול מאד בקהל-צעירינו, ויש להן ערך מחנך ברוחנו. כי אימתי נשמעו בספרותנו דברים כדברי אופנהיימר בסוף מאמרו המעולה? הלא כה דבריו כאש:
“אהבת-רעים ומשפט אחד – נחזיק במצוות הללו, שתורת משה ותורה שבלב מצווה אותנו בבואנו לכונן את ארצנו… נישמר-נא לנפשותינו מעבוד את אלוהי-הנכר ומלכרוע ברך לפני עגל-הזה, פן תבוא עלינו קללת ה' לתת אותנו לתעות במדבר עד עידן ועידנים. זכות-הקנין הרומית זהו יצירו של עם מלחמה. כידוניי-הרומים גירשו אותנו מעל אדמתנו. אל-נא נלך בחוקותיהם בשובנו אליה. לא לאדנות עלינו לתת מהלכים בארצנו, כי אם להיפוכה הנצחי, ושיתוף-הכוחות – זה דגלנו”.
עיין שם.
[הוצאת הפועל הצעיר“, אב תרע”ט; החתימה: ב. –י.]
מִשְּׂדֵה הַסִּפְרוּת ("ר' שלמה נגיד" לשלום אש)
מאתיוסף חיים ברנר
[ר' שלמה נגיד. פואימה מחיי היהודים (!) מאת שלום אש. תרגום מנחם שפירא. הוצאת שטיבל, וארשה, תרע"ט].
בשעה שפוֹגרוֹמי-הכליון בכל מזרח-אירופה מצד המוני האזרחים הפראים על הגֵרים היהודים, הנחשׁבים ל“נגידים”. מראים בפועל, עוד יותר מאשר לפני מאתים ושבעים שנה, בשנות ת“ח ות”ט, את כל פשיטת הרגל ההיסטורית של האידיאולוגיה ה“נגידית” הישראלית, יצאה לאור בעברית ה“פואימה” הזאת “מחיי היהודים” (יֵדע זאת המתרגם ללועזית!), שכולה מזמור-תהילה ל“יהדות-פולין” אשר ר' שלמה נגיד הוא בא-כוחה.
"הוא מביט אל השולחן, המכוסה לבנים, אל מנורות-הכסף, ונותן שבח והודיה על כל הטוב שגמלהו. ואיזו גאוה, גאות-הוד, ממלאה את כל לבו. הוא מתגאה ביהדותו, באלוהיו ובתורתו שנתן לעמו ישראל. הוא רואה את עצמו כמלך בביתו, לא הגלה אלוהים את ישראל אל בין הגויים, ירושלים לא נחרבה מעולם, בבל ורומי לא היו מעולם, וכשירת-נצחון על כל שונאיו תמיד, כאילו שב זה עתה מבית-המקדש, וזאת היא ירושלים הקדושה שלו, הוא שר שירת “שלום עליכם, מלאכי השרת”.
וזו אינה הרגשה סובייקטיבית בלבד. הטבע בעצמו, כביכול, מעיד על זה. כשהסוחר ר' שלמה נגיד נוסע מעסקיו הביתה ליום-השבת.
“מתלחשות שיבלי-הדגן בדממה וכופפות את ראשיהן השעירים לארץ מרוב פחד (!) מפני הסוחר ועגלתו. בגאוה ובגודל עוזבת אותן העגלה מאחריה בתוך ענן האבק…… חרוד יחרדו עצי היער… את ענפיהם יורידו לארץ וישתחוו לפני כבוד עגלת הסוחר, העוברת על פניהם… מפניו נוע ינועו העצים ביער ושיבלי הקמה תלבשנה חרדות. הוא קנה אותם בכספו ונושא את שטרי המכירה בכיס בגדו. לוֹ גדל היער, צומחות שיבלי הקמה, ברצונו יגדל אותם ויקצור אותם לפי חסדו”.
בקיצור, אין נגיד מבלעדי הנגיד, ושלום אַש הוא משוררו!
ומה פלא, שבעמוד עגלתו של ר' שלמה בכפר, החלו נשי האיכרים…
“להוציא אליו מבתיהן מכל אשר אתן: למי תרנגולת מפוטמה, עשיריה ביצים – את הכל הביאו. דייגים מבין הגויים רצו אחרי העגלה ושקים מלאים דגים חיים, שזה עתה הוציאו מן הנהר, בידיהם. הוא לא עמד אתם על המקח, רק הטיל אותם אל תוך העגלה ויעש את דרכו הלאה”.
מלך-העולם!
הוא בא הביתה, מוסר את תכשיטי-המַתנה, שהביא מן הדרך לאשתו הצעירה ויושב לאכול. באים הילדים של אשתו הראשונה מן החדר, החומשים בידיהם והניגון של “מהפך פשטא” על שפתותיהם – ואין קץ לאידיליה של קפּוֹטוֹת-משי, שרשרות-זהב, פאות-תלתלים, זלילה וסביאה, שריצה ורמישה, הכנסת-אורחות, נדבות לעניים, “ברוגז”ים, שידוּכים, ועוד פעם שידוכים, נדוניה ויחוס, ועוד פעם נדוניה ויחוס, שבתות נאות בבית ואצל הרבי, סעודות-מצוה, “ברית-מילה”.
גם טשרניחובסקי כתב לנו אידיליות. אבל, נראה, שבכדי שהאידיליה תעשה את רושם-החיים הדרוש ותחבב עלינו את תמצית החיים המלאים, צריך שיצירתה תצוֹרף ברוח גדולה שׁל אישׁ-הרים, שׁיִשָׁמע מתוכה קול הוּמוֹר אנושׁי עמוק, ולא סגי בצבעים גסים, פרימיטיביים, עם-הארציים, כצבעי-התמונות אשר על כתלי אותם הבתים, שמשם הוציאו לר' שלמה את התרנגולות והביצים; ואין אֵמון ב“פסיכולוגיה” שאוּבה מספרי-מוסר בעברי-טייטש ושמועות-הגדה מתהלכות בעיירות של פולניה; ואין סיפוק בהערצת-ארץ ונבואת-חיים סתם. חיים! חיים מלאים!… הרי גם הדגים, שקנה ר' שלמה נגיד לכבוד שבת ונצלו על המחבת היו, לפי עדות בעל-ה“פואימה”, מלאים חיים.
ר' שלמה, הנגיד לעמו ישראל, מוכתר בכל שלימות-המידות.
“אותו בעצמו לא זיכּה הקב”ה, שיוכל לחוות דעת בעניינים כאלה (ב“ראיות מרש”י, תוספות ושאר מפרשים"…), רבים מהם גם אינם מובנים לו והוא אינו יודע את פירושם, אולם בנו, חיימ’ל שלו… הוא רואה, איך אלוהים מחזיר לו “אור התורה”, מדליק מחדש את נר-הקודש שלו במשפחתו. עם בנו יבוא דור חדש, דור אדירי-התורה. בעיני רוחו הוא רואה עתה את אבותיו הגדולים, הרבנים המפורסמים, וחיימ’ל ימשוך הלאה את חוט-התורה שנפסק. במה זכה לכל אלה? מדוע בחר בו ה', כי יזכה לתורה וגדולה במקום אחד? במה טוב הוא מאחרים?"
איזו ענוותנות מתוקה! כמה פסיכולוגיה עמוקה! הלב ימס ממש אצל קורא אשכנזי תמים, כשיתרגמו לו את זה, מרגשנותו של סוחר יהודי, שהפלפול התלמודי משכיח אותו את כל המון-עסקיו. לא לחינם הוא מיצר על גויי-העיירה השיכורים-למחצה שׁלא עָשָׂם הקב"ה יהודים; לא לחינם הוא “מתפלל בכל לבו לאלוהים, כי במהרה יבוא המשיח לגאול את כל באי-עולם מעבודתם(?), וכל העמים יקראו בשם ה' צבאות”.
שוו בנפשכם, מה מאושרים היו אותם הגויים האומללים, אלמלי גם להם היה “בכל בית יושב אברך כזה ועוסק בתורה. חותנו, חותנתו, בניהם ובנותיהם עובדים למענו; הנשים נוסעות לימי השוק, מתקוטטות בגויים ונלחמות עמהם לפעמים (מובן, שאלמלי היו הכל יהודים, לא היה במי להתקוטט), ושם בבית יושב האברך על התורה ועל העבודה. לו מבשלים מאכלים טובים וערבים (זה, כנראה, עיקר גדול ביהדות הפולנית!) והוגים לו כבוד”; או אלמלי גם להם היה רבי בגוֹסטינין, שמיד אחר התפילה מפנים האנשים דרך לפני נשי חצרו, “והנה הרבנית הזקנה, כלתה ובנותיה, חרוזי מרגליות גדולות תלויים בצואריהן, וכל מרגלית ומרגלית כאגלי-שבת כשרים וטהורים”.
התיצבו, הגויים המיסכנים, ויזל הריר מפיכם! הלא תראו, שאחר פחדו מפניכם היהודים אימת-מות מפני מעשה-שהיה (אולי עוד יותר מפחד שיבלי-הדגן ועצי-היער לפני הנגיד ר' שלמה…) ואחרי שעשיתם שלום ביניכם, לא הסכימו לכם היהודים בשום אופן, שגם לאלוהיכם יש איזה חלק בישועתם, ורק מפני דרכי שלום החרישו, “כי הלא מכם הם יונקים את פרנסתם”.
ואתם, הגויים המשכילים, אמנם, גם לכם יש משוררים לאומיים, המספרים לכם גדולות ונצורות על גיבוריכם האצילים, האמיצים, מלאי ההוד והכבוד. אבל האם יש לכם גיבור כר' שלמה הנגיד היהודי? התוכלו גם אותם לספר על איזה “פּאן”, פּאן משלכם, שהוא עוזב ביום-אידכם את שולחנו המסודר יפה ועובר לסעוד אל חדר-המבשלים, במקום שערכו השולחן לקבצנים האורחים? בדותא היא, תאמרו? לא, לא בדותא! שלום אַש שמע את זה ודאי באזניו בין סיפורי-הצדיקים המתהלכים בפולניה!… כשם שקרא ודאי באיזה ספר על איזה צדיק, שעזב הון רב בידי מי שהוא מפני שלא רצה להישבע גם על דבר-אמת, ועמד וטפל את זה על ר' שלמה; כשם שקרא גם באיזו צוואת-חסידים, שהאדם צריך לראות את כל רכושו כפקדון בידו מהשם יתברך, ועמד וסיפר את זה על גיבורו ר' שלמה כליל-השלימות. והראיה: “את שטרי הכסף היה סוגר בארגז” ואת “המטבעות הקטנות”, מטבעות הנחושת, מחלק לעניים.
הִכשׁיל, הכשׁיל ה“ריאליזם” לרגע את בעל-הפואימה של יהדות-פולין, ואולם, בכלל, אוי-אוי לה לאותה יהדות, אם זוהי הפואימה שלה. –
שקילי, ר' שלמה, מטבעותיך ושדיא אחיזרי.
[הוצאת הפועל הצעיר“, אול תרע”ט; החתימה: ב. –י.]
בִּדְבַר "הָאֲדָמָה"
מאתיוסף חיים ברנר
"תכניתה של בימתנו – כשמה: האדמה.
“האדמה” – זאת אומרת, לא רק קרקע (חקלאות) ולא רק ארץ (מדיניות), כי אם עוד דבר-מה. “האדמה” – היינו, השאיפה לבסיסיות בכל צדדי-החיים, חזון דברים כהווייתם, הכרת יסודי-המציאות; “האדמה” – היינוּ, המשיכה למקור החיים והגידול, למקור ההתחדשות, למקור האמת האנושית.
…ולילד-האדמה, לאדם העובד, לרגשיו ולרעיוניו, לדרכיו לחיפושי-דרכיו, לאידיאות ולאידיאלים שלו, לשאיפותיו ולתקוותיו, להשתלמותו ולביקורת-עצמו, למלחמתו בעד מקומו בעולם ובעד גאוּלתו – לכל זה ישמשוּ גליוני-ירחוננוּ.
לא אמצעי לתכסיסי-מפלגה; לא מפלגתיות; לא! אבל, כמובן, גם לא כלי-שרת ליפיפיות עתונית. לא להגדיל ולהאדיר את נוסח המליצות העבריות החדשות, בכדי להראות למשנאים את כל עשרנו, כי אם ביטוי לחיים, לחיינו, לחיי-העבודה ולמחשבת-העבודה, אנו צריכים להיות בבימתנו. כל דיבור חי, המעיד על יחס אדם לשאלת-חיים זו או אחרת, לחזיון חשוב זה או אחר, באיזו צורה שהיא. צריך להישמע אצלנו במלואו, בלי טשטוש. כל מגילת-ספרוּת, שפני אדם נשקפים מתוכה, תמצא לה את מקומה אצלנו, ומקום-מרחב – לא מיטת-סדום.
הנה התכנית אשר לפני “האדמה”.
––––––––
ובפרוטרוט:
ב“האדמה” יבואו: מכתבי-חברים, המביעים הלך-נפש, המוסרים איזו ידיעה, שצריכה להישמע, המעירים על דבר-מה, או מאירים דבר-מה מסביבותינו, להלכה או למעשה; מאמרים לשאלות-הזמן, השקפות, פעמים ארוכות ופעמים קצרות, על חזיונות חיי האנושיות וחיי תפוצות-ישראל. בכל אלה תשוֹר השאיפה לאמת, להרחקת כל פניות של תכסיס ונימוקי-רגע. השקפה לִבּא בָּעֵי, וטוב מעט ובכוונה טובה. והעיקר, שעלינו לבלי התאמץ לגלות תמיד, ביחוד במחלקה זו, דווקא חדשות ונצורות, לבוא ערב ובוקר, ב“מלים חדשות”, להפליא באִמרי-סנסַציה. מאמרים פובליציסטיים, שייכתבו בלשון ברורה, לא ממעוף-הציפור, ושקוראינו יוכלו ללמוד מהם דבר-מה – ולברר לעצמם מתוכם דבר-מה – את זאת אנו מבקשים. רוצים אנו לדעת מה נעשה בעולם, בחיי הכלכלה ובמוסדות-התרבות שבעולם; רוצים אנו בדרך, בהוראת-דרך, אבל לא נדאג – נאמר בדרך-אגב – אם מי שהוא מן הכותבים אצלנו יטה לפעמים לצדדין ויבוא לפעמים למסקנות אחרות מן המקובל באווירנו. מפני הליכה בצדי-דרכים אל נפחד. הליכה זו, אם מקורה אינה בכוונה לעורר תשומת-לב, כי אם בנסיונות-נפש ועובדות-חיים מיוחדים – הברכה בה.
לבלטריסטיקה, מקורית וגם מתורגמת, נקדיש חלק גדול של הוצאתנו. ואולם ראוי, שחלק זה אצלנו לא יהא נעשה על פי רצפט של פייטנות מצועצעת פרופסיונלית. ראוי, שהפרוֹזה שלנו תהיה – תמונות-חיים – שחרדת-התרשמות של אישיות בעלת-ערך מולידתן. בין זקנה ובחרות, בין צורות ישנות וחדשות, אל נבדיל, אחרי שירה של “מודרניזם” אל נרדוף, אבל גם לא אחרי סיפורים וציורים, שטנדנציות חברתיות קבועות בהם מראש. הספרות העברית, ככל ספרות, היא קודם-כל פרי-החברה, פרי רוח-העם, מן העם ולשם העם. אבל אַל נשכח, שהחיים תמיד יתרים על כל פוֹרמוּלה, גם הפורמולות החברתיות במשמע, ואל נשכח, שהחברתיוּת האמיתית, זאת אומרת, יחס האדם החי אל שכניו ואל קיבוצו, ישנה בכל מה שכותב משורר בעל-יחס, גם אם אין לו כוונות מסוּימות מן הכוונות הנכבדות עלינו ביותר.
בביקורת הספרותית נבחין, עד כמה שיעלה בידינו, בין אלה המאמרים הנוצרים על ידי מבקרים-קוראים, שיחסם אל השירה הוא נלבב ונאדר, כיחס המשורר אל החיים, ובין אלה הנכתבים על ידי מעלעלים-חטפנים, שהביקורת אצלם אינה אלא קרדום לחפור בו. עד כמה שניתנה אפשרות, נרחיק ממקצוע זה בבימתנו כל משפטים “אולימפיים” זרים, הבאים בתביעות בשם “חוקי-האמנות” – חוקים ולא יעבורו! – ואִתּם כל אותם המודדים את יצירות-עולמנו בקנה-המידה של אסכולות לועזיות דהאידנא, שאינן הולמות אותנו (ולא תמיד בפני חסרוננו ודלותנו אנו). אם השירה עיקר-תפקידה לגלות את עומק-הווייתנו אנו, הנה על ביקורת-השירה לחשוף את מידת-החיים והחיוניות שבשירה שלנו. ואיזוהי הביקורת הטובה בשבילנו? זו שמדברת מבפנים וכלפי פנים. כי כשם שבשירה הטון הפנימי הוא הכל, הוא המעיד על טיבו של המשורר, כן גם בביקורת-השירה אין המוסיקה שלה נעשית אלא על ידי אותו טוֹן. לא חשוב כל כך, אם המבקר דן חזיון שירי פלוני שלנו לשבט או לחסד; חשוב מפני מה ואיך הוא דן. בזאת ייבחן המבקר האמיתי.
ואשר למאמרי-מדע פוֹפוּלאריים – כאן עלינו לדעת מראש, שהדבר הזה הוא הקשה לנו ביותר. למאמרי-מדע מחדשים הן לא נועדה בימתנו, ואם יבואו במשך השנה שניים-שלושה כאלה, מקוריים או מתורגמים – בטבע, בחקלאות, בסוציולוגיה, בלשון – הרי לא יהיו אלא כאורחים, ורישומם לא יהא ניכּר ביותר. אנו מתכּוונים, בעיקר, למאמרי-מדע מפַתחים, מחנכים, נוחים לקריאה – ובזה עלינו עוד למצוא את ראשית הדרך. כי במקצוע זה עוד לא נוּסינו. הנוסח המצוי של הכתיבה הזאת, הנוסח ה“בדוק ומנוסה” של פופולאריזציה בשביל קוראים בני עמים אחרים, לא יסכון לקורא העברי, ואפילו זה שאין תורתו אומנותו. מזון רוחני זה – אף הוא כשירה – צריך שייווצר מתוך השראה מיוחדה, הבאה בעקב ידיעת-העם ואהבת-העם, העם המיוחד, שאליו מדברים. ואנחנו רק מתחילים לדבר…
––––––––
וזאת למודעי, כי כל עמלי הפעם כאילו לענות על השאלה: מהי התכנית? הוא לא מפני שאני חושב, כי חובה היא לכל בימה ספרותית לקבוע תכנית, פרוגראמה, אלא מפני שאני יודע, כי “בלי פרוגראמה!” אף היא כעין פרוגראמה. ובזאת אין אני רוצה. אדרבא, יש ויש, בלי ספק, צדדי-חיוב בכל סידוּר-תכנית, בכל שרטוט של קווי-מגמה, אם רק הקווים אינם נהפכים אחר כך למסמרות נטועים. ואלה – מסמרות – אין אתי, אבל מגמה יֶשנה! אין הירחון מקבל עליו לתרץ כל קוּשיות ואיבעיות, כל פירכות וטענות. אפשר מאוד, כי למרות כל מגמותיו, הנה למעשה לא ימנע מאת קוראיו דברים הראויים להינתן להם, לפי דעתי, מאיזה טעם שהוא, אעפ“י שטעם הדברים הוא לא כולו כטעמי, והכשרון, שבכוחו נכתבו, הוא לא מן הסוג החביב עלי ביותר, והמגמה – לא מגמתי. רק בזאת אבטח, כי בחוברות “האדמה” לא יהיו דברי-תפל, ושכל מה שיודפס בהן יהיה ראוי למקרא. וזאת אחפוץ, ש”האדמה" תגַדל לנו כוחות נאורים, תטפח אותם, תחבב עליהם את העבודה הספרותית-העממית. וזאת אקווה, שהכוחות הטובים שישנם כבר בסביבותינו יעבדו כולם אתנו. כי מקום חופש ורצון יהיה גבולנו.
[“קונטרס” ו', תמוז תרע"ט; החתימה: י. ח.ברנר]
אוּטוֹפִּיוֹת וְאוּטוֹפִּיסְטִים
מאתיוסף חיים ברנר
א
יסוד ושורש האוטופיה הוא, שבני-האדם תמיד ותדיר מרגישים צורך ליצור תכניות של סדר ממלכתי וסוציאלי השלם בתכלית השלימות, סדר שיבטיח לאנושות אושר מלא ונצחי בעולם הזה. השאיפה החיה תמיד בלב האדם, למרות הכל, לאושר, חופש, יושר, שלום, סדר, – במובן ידוע, שאיפת השלימות, – מבצבצת ועולה מכל אוטופיה. אבל האם יש לה על מה שתסמוך, לשאיפה הזאת בכלל, ואם יש לה תקוה להימלא על ידי אותם האמצעים, שהאוטופיסטים מציעים לנו? באיזה יחס עומדים השקפת-עולמם ואורח-חייהם של המתיאשים, או על הדתיים, או של הנכנעים, הנזירים? ומה מסיבת הדבר, שאדם פלוני-אלמוני זורה הלאה כל אידיאה של אוטופיה, בשעה שחברו חייו אינם חיים, אם לא יחלום על טיב העתיד לבוא ולא יטיף לימים הבאים לקראתנו, אשר יהיו טובים מאלה? והאוטופיסטים בעצמם – הלכולם מטרה אחת, או הם מפלגות, מפלגות? האם אחד הוא אידיאל של סדר ממלכתי וציבורי ידוע, או שונים הם האידיאלים האלה ואיש לאורו יתנגדו? מסופקני, אם שיחתנו הנוכחית תתן תשובה מספיקה על כל השאלות הללו. כי אכן רק האוטופיסט אמונתו אתו, שהוא השכיל להבין את כל טיב העולם הזה ושמצא פתרון לכל השאלות הקשות. העולם והשקפות העולם אין ללמוד לדעת כתיאורימה גיאומטרית ואין להרצות עליהם כעל כללי הדקדוק. אנו חושבים כך ולא אחרת, מפני שתכונתנו הרוחנית היא כזאת ולא אחרת, ולדון בפרובלימות אין אנו יכולים אלא עם דומים לנו בתכונה רוחנית. יחדיו נקרב לחקור ולדרוש, יחדיו נשאל וננסה לבקש פתרון.
––––––
אוטופיה – זוהי דמות אידיאלית של עולמות אחרים, שאפשרות מציאותם היא בגדר אמונת-הלב, טבל לא בגדר ההוכחה המדעית. עם זה נולדות האוטופיות מפקידה לפקידה ותמיד בפרטנזיה עצומה על מדעיות גמורה. האמונה בהתגשמותו של אותו העולם האידיאלי היא כל כך חזקה, עד שהיא מסוגלה להקיף אנשים רבים ולהתוות נתיבה לפעולתם המדינית. מכאן הערך הריאלי של האוטופיות שממלאות תפקיד גדול בפוליטיקה, ויש שעל פיהן ניתן צביון מיוחד לתקופה שלמה. היו חלומות אוטופיים, שבשעתם התמסרו להם כמעט כל בני הדור המחוננים במזג חם ובדמיון. עם השתנות הרצון הציבורי הכללי, ישתנו גם החלומות אצל הפרט יש אשר צורת-האוטופיה תתחלף עם התחלפות הגיל. בחיי העמים יש תקופות של שכרון ותקופות של פיכחות. בכל התנועות הריפורמאטוריות יש קורטוב של אוטופיות; בלעדיה אין להן צמיחה ועליה. בני אדם המתלהבים לשם מטרה מדינית מחוץ לגבולות תנאי המציאות שבהווה. כוח-האינרציה אשר מחוץ לגבולות תנאי המציאות שבהווה. כוח האינרציה של בעלי-הבתים, אהבת הקפאון והרגשת “אל תגע בי” – כל אלה לא ינוצחו על ידי הקרוב, היוצא לפועל, כי אם רק על ידי חזון גדול לימים רחוקים. כך מונח בטבע האדם.
האוטופיה עוסקת בשאלת-השאלות: מה עתידו של האדם? אבל עסקה אינה בעתיד התפתחותו הגופנית של האדם עם ההתפתחות הרוּחנית התלויה בה, במובנו של המדע הטבעי – ההיסטורי; מטרה קיצונית זו ממנה והלאה, אין היא יורדת גם לסוף השתלמותו הנפשית של האדם, כאשר תעשה השקפת – העולם הרליגיוזית, מפני שזהו ענין לממלכת המתפיזיקה וללא עולם זה. האוטופיות הסוציאליות יש להן עסק אל עתיד לבוא – ותוּ לא. האוטופיות ממאנות, לחלוטין, לשער השערות לעתיד על אפשרות השתלמות נפשו ורוחו של האדם במובן, המוסרי והריליגיוזי, שעל יסודה ובעזרתה, בעזרת השתלמות זו, יתוקן גם הסדר הממלכתי והכלכלי. לא יאבו האוטופיסטים לשמוע גם אל הוכחות מתנגדיהם, שלא יתואר גן-עדן-התחתון, בעולם אם לא יהיו בני-האדם מקודם למלאכי-השרת. כלל לא! בעולם,האדם יישאר מה שהוא, שום כשרונות מיוחדים ושום סגולות חדשות לא יתגלו בו, ורק תנאי-חייו צריכים להשתנות והסביבה צריכה להיות אחרת. ואז, עד כמה שזה יהיה נחוץ, ישתנה גם האדם בעצמו. שהרי בעצם אין האדם מרכז הבריאה, יצור התלוי רק בעצמו. ובנטיותיו הפנימיות, כי אם, בראש וראשונה חיה חברתית, ובכן תלוי ביחסים החברתיים, אשר הוא נמצא ועומד בהם. דעה זו הכרחית היא לכל אוטופיסט, באשר אין את נפשו לחכות למסתרי העתיד, באשר רוחו קצרה לחכות, והוא אומר לגשת לשנות את הסדר מיד. לכל היותר הוא מניח, שיש צורך בזמן-מעבר ידוע להכנה והכשרה. אבל השינוי עומד מאחרי כותלנו. אמונת האוטופיסט כך היא לעולם.
אמנם, יש דמויות אידיאליות של העתיד, שנוצרו על-ידי פילוסופים ושאין עליהן חותם של רדיקליות פוליטית. אלה אינן אוטופיות במובן שנתנו למלה הזאת. ואולם יש אשר הדמויות האידיאליות-המוסריות הללו, אם לא על ידי יוצריהן בעצמם, הנה על ידי תלמידיהם, מתקבלות כפרוגראמה לאוטופיות, ביחוד מתוך הכרח לעמוד כנגד הריאליזם הסוציאלי, אויב-האוטופיה.
הריאליזם הסוציאלי – צורות שונות לו. קודם כל יש ריאליזם “תמים”, שיסודו בהשקפה המצויה אצל בני-האדם, כי תנאי-החברה שמסביב, אם טובים הם או רעים, מיד העליון באו, וכך הם קיימים ועומדים מששת ימי בראשית, ואין התמורה והשינוי חלים בהם, כאשר לא ישתנו סדרי הטבע, חוקות שמים וארץ, יום ולילה, קיץ וחורף, שאף הם טובים ורעים לאדם חליפות. הרגשת חולשת האדם הגמורה בפני הגורל העיור אינה מניחה לדמיונו לצייר לו, שיש בכוחו לשנות או להיטיב דבר-מה בעצם ידיו.
ויש גם מין אחד בבני האדם, שאין לו כלל טעם לרצות באיזו שינוּיים שהם. “ישליו אהליהם” ולא יחסר להם כל. אלה השבעים נוטים, כמובן, באופן הכי-טבעי לחשוב את סדר-העולם לטוב שבסדרים בכלליות ובפרטיות, כרגיל אין הם מרגישים ויודעים כלל, שיש אנשים אשר מצבם אינו כמצבם, [הם], ואם הם רואים זאת, הם מוצאים שכך נאה ויאה, באשר אותם הסובלים אינם יודעים “להסתדר”. צריך לדעת לחיות, והידיעה הזאת נתונה רק למתי-מספר נבחרים, ומי שאין לו הכשרון והדעת – אל יתרעם אלא על עצמו. כשם שאי אפשר לדרוש, שהכל יהיו בעלי-כשרון לאמנות, כך אין ליצור תנאים לאושר-החיים של הכל. ומה בצע באוטופיות?
ואולם יש גם סובלי מחסור, המואסים בכל אוטופיה ובוחרים להיכנע לגורלם ולוותר בדלית ברירה על טוב העולם. “אל תשא עיניך למצליחים ממך – יורו בני-הסוג הזה – סוף ראשך לראות את הנמצאים בשפל”. לסוג זה של ריאליסטים סוציאליים שייכים גם אותם ענווי-ארץ, שאינם מאמינים בשינויים, לא מתוך שובע-רצון ולא מתוך קלות-דעת וחוסר-השתתפות במצב זולתם, כי אם מתוך התעמקות נפשית, מתוך נסיונות נפשיים פנימיים. לא אחד מן הענווים ובעלי-הוויתור הללו הקשיב בשעתו בהתלהבות לכל הבטחותיו של האוטופיזם, ואולי חלם בעצמו חלומות וסידר בעצמו תכניות אוטופיות שונות… אבל סוף-סוף ראה ונוכח, כי כל מה שמצטייר בדמיונו כל כך קל ויפה אין לו תקומה במציאות, באשר חיי האדם אינם פרי רצונו, כאשר חשב תחילה, כי אם תלויים בתנאים ובכוחות, שאיננו שליט בהם. ריאליסט סוציאלי כזה מוותר על הגדולות, בוחל בחלומות ונכון תמיד לעשות מעשים קטנים שונים לטובת זה או אחר, הואיל ואין גאולה לכל.
הריאליזם של ויתור והכנעה, אינו מצוי רק בחיי היחידים, אלא הוא חזיון התופס מקום גדול גם בחיי קיבוצים ועמים. אחרי תקופות מתאימות לאוטופיזם, תקופות, שבהן האוטופיזם מושך בכוחו את שדרות ההמונים, ש“בשנים כתיקונן” דרכן להתלונן בצל הריאליזם התמים, יבואו תקופות של מצב-רוח מדוכא, של שפלות ברך; הריבוֹלוּציוֹניוּת תפַנה מקום לריאקציוניות; השכרון יפוג, הפיכחות תשתרר, ויש אשר רסן השלטון יעבור לאותם הכוחות, העוינים לא רק כל חלום-עתיד אידיאלי, אלא כל התקדמות איזו שהיא.
הדת יש לה יחס ריאלי אל השאלות הסוציאליות. ממלכתה היא לא מעולם זה, וההצלחה הכלכלית, הרכוּש והשימוש בו, כל זה אינו ענין לעולמה האידיאלי. השאיפה לתיקונים סוציאליים, ככל דבר בעולם, יכולה להשפיע לטוב על הנשמה, ואז היא טובה; אבל יש גם שהיא מוטלת כקוץ על דרך ההשתלמות הנפשית, בעוררה באדם מידות לא טובות, קנאה, שנאה וכו', ואז דינה לחובה.
האידיאליזם הדתי, באופן הזה, הוא ריאליסטי בשאלות חברותיות. המוסדות הממלכתיים והכלכליים אינם נכנסים בחוג דאגותיו הישרות, ובכלל אינו רואה רע מוחלט באי-שלימותם (הדברים אמורים בדת עצמה: השלטונות הדתיים הנם פרק מיוחד בנדון זה). הרע העיקרי, אליבא דריליגיה, הוא באי-שלימותו של האדם, מה שמביא, בלי ספק, לאי שלימותם של המוסדות הציבוריים. יתר על כן: במידה שמגרעות המוסדות מוכיחות ברור על חולשת האדם יש בהן צד טוב ומועיל, באשר הן מסייעות לנו להיווכח עד כמה שוא והבל הן כל תאוות העולם הזה. החיים החיצוניים הרי אינם אלא בית-חינוך לפנימיים, העמדת הנפש בנסיונות-העולם. ומה החלומות על שינויים? השקפת העולם הדתית מתיחסת בקרירות אפילו ללחץ המדיני, “נותנת לקיסר את אשר לקיסר”, מבלי להעמיק שאלות בדבר זכותו על זה, מפני שזה לא עסקה, ואשר לאי-השויון הכלכלי – נסתרים דרכי ההשגחה, ובכל אופן, “לא יחדל אביון מקרב הארץ”, כך צריך להיות, ואין לשנות. שלימות הנפש דורשת רק להיטיב לאביונים, לגמול אתם חסדים שונים, “ויהיו עניים בני-ביתך”; והעשירות – העשירות הלא אך רעה היא ואסון, ו“נקל לגמל לעבור דרך נקב המחט מאשר לעשיר לבוא למלכות-האלוהים”.
על-פי זה יתעו בשוא כל אלה המתפעלים, למשל, מחוקי הקרקע שבתורת-משה ורואים בחוקי-היובל, למשל, סוציאליזמוס גמור, רעיון הלאמת הקרקע וכו‘. עניני השמיטה והיובל שבתורה והפסוק הנפלא “ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ” מקורם ודאי בקומוניסמוס הקדום הפרי מיטיבי של חיי השבטים; השאיפה הטובה, שהוודאי לא יצאה מעולם לפועל, של: “ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו… וקראתם דרור בארץ לכל יושביה…” ודאי נעלה היא; אבל כשאומרים: “והארץ לא תימכר לצמיתות”, בין כל הפסוקים של תורת-כוהנים מפנים ומאחור, – פירוש הדברים הוא: לא תימכר לצמיתות, אלא תשוב לבעליה בשנת-היובל, אף אם לא יעַבּד אותה בידיו הוא, ואף שהיא פי מאה ממה שהוא צריך, כי אדמתו היא, ואף שהיא פי מאה ממה שהוא צריך, כי אדמתו היא, קנינו הפרטי! " כי לי הארץ", “כי גרים ותושבים אתם עמדי” – ולכן אל יתנגד האיש להשיב את האדמה אשר קנה לבעליה הראשון! " ושבתה הארץ שבת לה’… שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה‘… שנת שבתון יהיה לארץ, שבת לה’… והיתה שבת הארץ לכם לאכלה… לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך… ולבהמתך ולחיה אשר בארצך… והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים… וקידשתי את שנת החמישים שנה" וכו' וכו' (ויקרא כ"ה). לא! להגשמת הרעיון של קנין-הציבור בקרקעות, בניגוד לקנין היחיד, עוד רחוקה הדרך.
ועוד יותר יֶהבלו כל אלה הרואים במיסד הנצרות ריפורמטור סוציאלי, שאילו היה חי בדורנו היה חבר לאגודה פלונית-אלמונית. – יחסו של הנוצרי לעניות ועשירות היה שונה לגמרי מן היחס הרבולוציוני. הוא לא שאף כלל להרים את המצב החברתי של העניים; הוא לא דרש כלל מאת החוק הטבות לזכות העמלים; הוא לא אָיַב את העשירים ולא חתר תחת זכויותיהם. הוא היה עם העניים וגינה לפעמים את העשירים, רק כדי להראות למעשה, כמה בלתי חשוב הוא ההבדל הסוציאלי, כמה הצלחת העולם הזה אינה עיקר.
כל ריליגיה הראויה לשם זה מחשיבה ביותר את ערכה של כל אישיות, כמו שהיא, ואינה בודקת לראות מה יש לה. לכן היא שמה פדוּת והבדל גם בין היחסים השומים שבין אדם לחברו: רק היחס האישי, הבלתי אמצעי של האיש לרעהו יקר לה; יתר היחסים, הבלתי-אישיים, הכלכליים או המדיניים, אינם חשובים בעיניה. רק מה שהאדם עושה או נותן לחברו מתוך החלטה עצמית, חפשית,מתוך נטיה פנימית, רק זה, עם הרגשות המלווים אותו והכוונות המצטרפות לו – רק זה מרומם את שניהם, את הנותן והמקבל, את הפודה ומציל עם הנפדה ומוצל. ומכאן שיש ערך רק לאותם שינויי-החברה, שמקורם בשינויים פנימיים. לא כן הטבות חיצוניות גרידא, העלולות לקלקל יותר מאשר לתקן, באשר מרמות הן את האדם ומסירות אותו מדרך הישר, דרך התשובה והדביקות.
האוטופיזם הסוציאלי חדור כולו שאיפה לאושר ארצי. הוא מסור כולו לרעיון של עונג-החיים, אבל לא העונג ברשות היחיד, כי אם ברשות כל האנושות ויחד אתה. ואמנם, באהבה זו לשיתוף, אהבה החובקת זרועות עולם, בהכנה זו למסירת נפש, מתקרב האוטופיסט שוב אל הרליגיוזיות.
מובן שהאושר הכללי אינו יכול להיות מושג בהתאמצות של יחידים, כי אם בכוח הרבים. האוטופיסט, על כן, מקווה להבעיר באש-התלהבותו את ליבות הכל, למען ישאפו כולם למטרתו. האוטופיסט לא יירתע לאחור גם מפני כפיית הר-תורתו כגיגית של אחרים. לעולם לא יפנה אל לב האדם בהטפה להיטיב את דרכיו, כי האדם, אליבא דידיה, אינו פרי דעת עצמו, אלא פרי התנאים, הסביבה. משינויים בתנאים ובסביבת מצפה, על כן, האוטופיסט לנסים ולנפלאות.
נמצא: האוטופיסט מכיר בחסרונות הנוראים של הסדרים הממלכתיים והסוציאליים כיום הזה, לבו מלא אי-רצון ומשטמה למדכאים ורחמים רבים למדוכאים. הוא רואה את חוסר-התועלת שבהטפה לפרטים, ליחידים: שהרי האנושוּת הנה בת-ראשים לאין ספורות, בכל יום ויום נולדים ומתים ריבואות, ריבואות של יחידים, – האפשר לסמוך על ההשתלמות העצמית האיטית של כל אחד ואחד? ובהיות לבו, עם כל זה, מלא שאיפה לוהטת לתשועה, הוא מגיע לידי הזיה ובונה בעתיד עליותיו: ההשתלמות הכללית תבוא על יסוד הסידורים החדשים. ואז יש אשר הוא מצייר לנו בפרטי-הפרטיות את כל חלומו הנהדר; ויש אשר הוא משרטט את תכניתו רק בקוים כוללים ומורה באצבע על נקודת-המשען, שבה אפשר להיאחז בכדי להפוך את העולם.
האוטופיה מופיעה בצורת תכנית של חוקים או לבושה בטלית שכולה מדע; ואולם אובייקטיביות מדעית לא תמצא גם בתכניות היבשות, גם ברומאנים האוטופיים. כי לא הידיעה מביאה את האוטופיסט לידי חלומותיו, אלא הרצון. אמנם, זאת לא אומרת, כי כל האוטופיסטים הנם בעלי רצון חזק, בעלי כוח-רצון; אבל גם החלשים חוזים מתוך רצון לגבורה.
שונה הוא התפקיד, שהאוטופיסט רואה לעצמו בחזון-עתידו. יש חולם על סדר ממלכתי, שהכל עומדים שם ברשות עצמם, ואין שעבוד; ויש שמנבא חופש-הפעולה לאנשים מסוגו, והכנעה לכל האזרחים. האידיאל: ממלכה בעלת שלטון מרכזי חזק מקיף-הכל, המסדר בכל חומר הדין את יחסי-האזרחים זה לזה ומחזיק בהם ביד-ברזל. אמנם, האוטופיות הטיפוסיות ביותר הן אנארכיות, זאת אומרת: אי-אַרכיות, בלי ממשלה. חופש היחיד הוא בלתי מוגבל ע"י שום שלטון, חופש מוחלט. אין משטרה ואין בית דין. ויש ששוללות כל אוטוריטט אפילו במקצוע הרוח, בעולם המידות.
הרצון הרבולוציוני הקיצוני הזה יש שייפגש בחיים דווקא אצל חוזה שקט ומנומס, אצל אדם בלתי מוכשר לשום התקוממות. ודווקא מפני שאדם זה הוא נכנע וסובל מהכנעתו, לכן הוא דורש חופש לכל, גם לאחרים: הוא אינו רוצה ואינו מקבל על עצמו לשלוט בהם. אלה תולדות ה“אנארכיסטים” המתונים, בניגוד לאוטופיסטים “אַרכיסטים”, אם אפשר לומר כך, הינו, הוזים על ממשלת-צדק מסודרת, חזקה, של פילוסופים, למשל, וכדומה – לטובת ההמונים הנכנעים והאנושות.
בספרוּת אנוּ נפגשים גם במין מיוּחד של אוּטופיות – אוטופיות-סאטירות. מחבר אוטופיה כזאת יכול להיות אדם,שאין לו אמונה קדושה בחלום-העתיד ושאין לו יחס רציני אל תכנית- השינויים שהוא מציע. הוא אינו מתכוון בתיאור הסדר העתידי אלא כבאמצעי לבקר הסדרים הנוכחים ולשימם ללעג ולקלס. ומכאן צעד אחד אל האוטופיות-הסאטירות, לומר, תיאור אוטופיה מתוך כוונה לשים לשחוק את האוטופיזם. יותר רצינית במובן הסאטירי היא האוטופיה הידוּעה בשם “La monarchie es solipses” (“ממלכת יחידים”), שמחברה הוא הישועי מֵלכיאור אינגופר ושמגמתה להראות את כל הגיחוך שבברית הישועים. מבדחת עוד יותר היא האוטופיה “מסעו של נילס קְלים בשאול תחתית” " Nicolai Klimii iter subtera neum" מאת לודויג חולברג.
בלי כל חשש להפרזה רשאים לומר, שמקצוע האוטופיה בספרות נוגע בכל מיתרי רוח האדם וחיי האדם, ושהאוטופיות הנן, במידה ידועה, ראי לחיי האדם ושאיפותיו. כל דבר אנושי אינו זר להן.
במה שיבוא נגע באחדות מן התופעות החשובות שבנדון דנא.
ב
ההנחה, שהשקפת-העולם הריליגיוזית עומדת בניגוד לאוטופיות, יש עליה עוררין, נזכרים בסיפורים על גן-העדן האבוד שבכתבי-הדת העתיקים, מזכירים את " והיה באחרית הימים" של הנביאים. אבל מי שטוען כך, סימן, שלא בירר לעצמו את פירוש-המלה “אוטופיה” במובנה כיום. כי כל אותן ההזיות על “תור-הזהב” שבעבר, בניגוד לאוטופיות של היום לעתיד, יסודן באמונה, כי טבע האדם היה אז אחר: תמים, טהור. האדם ואשתו בגן-עדן היו ערומים, לא התבוששו והיו מאושרים. ורק לאחר שאכלו מעץ-הדעת ונשתנה טבעם, אבד להם גן-העדן; הא בהא תליא: גן-העדן החיצוני בפנימי. " תור הזהב, אשר בלי אונס, בלי חוק, מאליו, יצר צדקות ושמר אמונים", בתיאורו של אובידיוס הרומי בספר “מטמורפוזות”, התור הזה נעשה לנמנע משעה שהאדם נעשה לאחר. ואף הנביא, אשר עיניו היו לפנים ולא לאחור, נשען בחזון-העתיד שלו על שינוי טבעו של הזאב, שמתוך כך יוכל לגור עם הכבש, על שינוי טבעו של המושל, אשר לא יהיה עוד זאב, כי אם איש, אשר ינוח עליו רוח ה', רוח בינה והשכל, ולכן ישֹור לצדק ולאמת, לגמרי לא בדרך המושלים בימיו ובימינו.
גם ספר-הוויכוח של אפלטון על “הממלכה”,2 שמצא לו מחַקים רבים והנחשב לפרוטיפוס לכל מה שנוצר אחר כך בסוג זה, אינו “אוטופיה” במובן המודרני. כי מלבד, שהאסמכתא העיקרית שלו היא שוב שינוי טבע האדם (אם לא של כל ההמונים, תושבי ממלכת העתיד, הרי, בכל אופן, של השליטים-הפילוסופים), הנה גם נקודת-מוצאו אינה כלל החסרון של הסידור הכלכלי, כמו שמצינו אצל מחברי-האוטופיות של הדורות האחרונים. האידיאליזם הפילוסופי של אפלטון מתיחס בכלל בבוז לכל עניני העולם העכור, ומה הוא כי ידאג למשק? העבדים יעשו הכל כאשר יצֻווּ. ולא רק לאקונומיקה, כי אם גם לפוליטיקה, כלומר, להשתתפות בעניני סידור הממלכה, יש לו יחס כזה. מובן, שאין הכתוב המבטל מדבר אחד בממלכה, כפי שהיא לעינינו. בפוליטיקה של עכשיו, לדעת אפלטון, אין על האדם המשכיל להשתתף כלל, ולא רק שאין חובה עליו לקחת בה חלק, אלא אשרי הבלתי משתתף, כי העסק בפוליטיקה של צורת-הממלכה ההווית משפיע לרעה על האדם, משפיל את נפשו ומגביל את אופקי-רוחו. כל הדואג ליושר, הוא אומר, אל יתוודע לרשות ויתרחק מן העניינים הרשמיים. יתר על כן: אפילו ממלכתו האוטופית, אשר מלכיה פילוסופים, אינה אידיאל בעיניו, באשר גם בה יוכרחו האנשים הכי-חשובים, הפילוסופים, לרדת ממרומי הפילוסופיה, כדי לעסוק, אהה, בעניני העולם השפל.
המדינה כשהיא לעצמה היתה בעיני אפלטון, היווני, מוסד מוסרי, שאין למעלה הימנו, מכון הכולל הכל ומקיף הכל, אשר לו חייבים הכל להישמע. תעודת החיים המדיניים היא התגשמות כל מידה טובה ונכונה. לחיות כחוק – זהו כל אשר יידרש מן האזרח הישר. על מזבח הדרישה הזאת עלה לקרבן גם סוקראטאֶס רבו. ואמנם, אותו הניגוד הנורא שבין סוקראטאֶס והסדר הממלכתי הוא הוא שהביא את אפלטון לביקורת המדינה המובעה בוויכוחו.
האם צדק סוקראטאֶס בהיכנעו לחוק המדינה, עד כי לתת את נפשו להורגים? בני-הדור, וסוקראטאֶס בעצמו בתוכם, אמרו כולם: הן, אין למעלה מהאוטוריטט של המדינה, ואולם מצד אחר נתעוררה השאלה: ההיתה הנהלת המדינה בעלת תכונה וערך כאלה, שתהא רשאית לדרוש הכנעה עיוורת כזאת? מי נתן רשות לממלכה לדרוש מסוקראטאֶס הכנעה אחרונה? וכאן עלה הניגוד בין המצוי ובין מה שצריך להיות. הממלכה אשר לה דרישות כאלו עליה להיות אחרת לגמרי מזה השלטון אשר לעם-אתונא “העיוור לנצח”. המשפט של איש כסוקראטאֶס אינו יכולח להיות נתון בידי מי-שהוא, אלא רק בידי ממלכה אידיאלית, רק בממלכה כזו לא תתנגד החוּקיות למוסריותם של האזרחים, אבל לא בממלכת-אתונא, שהשקתה את סוקראטאֶס רעל. נמצאנו למדים: האידיאה של הממלכה האפּלטונית קשורה במאורע היותר גדול של חיי-הרוח בעולם העתיק: מות סוקראטאֶס בשנת 399 לפני ספירת-הנוצרים. הפרובלימה של הספר היתה: כיצד צריכה הממלכה להתיסד, שמאורעות כאלה לא ימצאו בה מקום? כיצד צריך העם להתחנך, שלא יהרוג את נביאיו? במלים אחרות: כיצד מדינה של יושר? באיזה אופן יוכל רעיון היושר להתגשם בחיי-המדינה ועל ידי חיי-המדינה?
לכאורה התשובה היתה פשוטה מאוד: כדי שהמדינה תהיה צדיקה, צריכים כל אזרחיה להיות צדיקים. ואולם אפלטון, תלמידו של סוקרטאֶס, לשיתטיה אזיל, שאין המידות הטובות פרי הרצון, אחא פרי התבונה והידיעה הנכונה. הנבון, המכיר, הוא גם מוסרי בהכרח, זאת אומרת צדיק וישר. והנה, שכל בני המדינה יהיו חכמים ונבונים ויודעים את התורה, מן הנמנע הוא. רק יחידי-סגולה יכולים להיות כאלה, ואם השלטון יימצא בידי החכמים בחירי-המין הללו, וכל המון העם יציית להם ולחוקיהם בלי כל שקלא וטריא, תאופשר על ידי כך ממלכת היושר. “כל עוד – אומר הוא בספר ה' פרק י”ח – הפילוסופים לא ייעשו למושלים, או המושלים דהאידנא לא יאהבו אל נכון ובמידה הראויה את האמת… עד אז לא יחדל הרע מקרב המדינות והמין האנושי". אין תשועה בדמוקראטיות, אלא בזה, שהחכמים המושלים או המושלים החכמים ימשלו ביד חזקה ויכפו את היושר על העם בגיגית. אין ממלכת-יושר בלי אונס, בלי גיגית, ולא עוד אלא שבמידה שהממלכה היא יותר טובה, יותר גדול הצורך שלה באונס, קודם כל, בכדי ליסדה ולכוננה, ואחר כך בכדי לפעול כראוי, על אף כל המכשולים והמפריעים מצד המוני השוטים. האונס הוא תנאי קודם למעשי-האונס. בלי צדק מוחלט אצל המושל אינו רשאי לכוף איש על שום דבר. כשהשליטים אינם חכמים, וזאת אומרת, שאינם צדיקים (כי אם אין דעה, הבדלה מנין), אז הצדק דורש להוציא את השלטון מידם. ממלכת אתונא היתה צודקת יותר, אילו נשלל ממנה הכוח להמית את סוקראטאֶס.
האוטופיה של אפלטון, אם כן, כולה אַרכית. הממלכה כשהיא לעצמה היא סמל-היושר, אם היא דוחקת בצדק את רגלי-האישים הבודדים עם פניותיהם-האגואיסטיות (שלא לטובת הכלל). מחוץ לממלכה לא ראה כל אפשרוּת של קיום ושל טוב. ההכרה הדמוקראטית של היום על החופש האזרחי. הַיינו על הגנת האזרח בפני הממלכה בחייו הפרטיים, הכרה שמצאה את ביטויה המלא בפתגם האנגלי: “ביתי – מבצרי”, היתה זרה לגמרי לאוטופיה האפלטונית. יסוד מוסד להשקפת היווני בנדון זה היה: רק הרשע יכול לעמוד בניגוד לרפובליקה; האישיות של הצדיק ושל הרפובליקה חד הוא, ואין מקום לשום קונפליקטים ביניהם.
אפלטון, אריסטוקראט-הרוח, עמד על זה, שהפילוסופים יקשה להם לרדת ממרומם, בכדי לעסוק בעניני העולם השפל, אבל לא התענין בשאלה: היאבה העם, שאינו חכם, לתת את צוארו בעול החכמים? האוטופיה חושבת את שניהם לדברים, שהם בגדר האפשרות: תחילתם באונס וסופם ברצון, הממלכה, על פי זה, יהיה בית-חינוך גדול, אשר יהפוך את לב ההמון הנבער וקל-הדעת להגיע לשלימות הכי-אפשרית. מוסדות-השלטון יגנו על הפילוסופים, השלמים מאליהם, בפני בערוּת ההמונים, ויחזיקו בהם לבל ימוטו מֵעָקת הסביבה השפלה, למען תפיק כל החברה תועלת מבינתם ושלימות מידותיהם. חינוך בני הנעורים בכלל נחשב אצת היוונים כחלק חשוב של העבודה המדינית. גם ב“פוליטיקה” של אריסטו תופסת הפדגוגיה מקום חשוב. לפי השקפת בני דורנו, מטרת החינוך העממי היא יותר כלכלית מאשר פוליטית. תפקיד החינוך הוא להכשיר את האדם למצוא את מקומו בעולם ולעבוד בשביל המשק הלאומי; להכנה האזרחית לא יושם לב ביותר. לא כן החינוך הציבורי של היוונים, שאך המגמה האזרחית היתה לנגד עיניו. מקצועות הלימוד היו רק התעמלות ומוזיקה – מוזיקה במובן הרחב של המלה, כלומר, לא רק נגינה, אלא כל עניני המוזות (בנות השיר). ואפלטון דורש מן הממלכה, שתעביר תחילה תחת שבט הביקורת הכי-חמורה את כל יצירות-השירה, בטרם יינתנו לידי בני-הנעורים, מי שעתידים להיות שומרי-הממלכה, הואיל והמשוררים עלולים להוציא מפיהם דברים, אשר לא יסכנו לבני הנעורים, שומרי משמרת הממלכה. הדבר מגיע אפילו לידי כך, שבראשית הספר השלישי של הוויכוח על “הממלכה” השתער הפילוסוף האלוהי אפלטון על המשורר האלוהי הומירוס ודרש בכל תוקף שימחקו משירותיו האלוהיות כל המקומות, שהחיים והמות מתוארים בהם לא בצבעי-הקשת, או שהאלים דומים בהם לילודי-אשה, או שבני-האלוהים אינם מתנהגים כדרישת יחוסם הגדול, או שהתאוה והחשק והרדיפה אחר שוחד ומתנות אינם מוצאים את שוברם בצדם. אף הפסילים והתמונות, שיש בהם משום תעורת-התאוות או ריכוך הרגשות אצל בני הנעורים, לא יבואו בקהל. – ככה זעם יווני-היוונים הזה את כל היופי, שסכנת ההתרופפות, חס וחלילה, נשקפת ממנו לעמודי המדינה!
המדינה, אליבא דאפלטון, בבואה היא לנפש האדם. (אפלטון אהב מאד השוואות שכאלו!). כשם שהנפש מורכבה משלושה חלקים: הנפש העליונה החושבת (לוֹגיסטיקון) ושני חלקים פחותים במעלה: תימוס, כוח הגבורה, הכעס האציל, השאיפה לכבוד וכל המידות המעולות, ואפימטיקן או פילוהרמטון, היינו התאוות השפלות וכל המידות הרעות, כך גם במדינה יש בחינת ראש, המנהיגים החכמים; בחינת ידים, אנשי הצבא, באי-כוח החריצות והאומץ; ובחינת רגלים או טלפים, כל ההמונים, העושים במלאכה, הדואגים להבלי העולם החומרי, השפל, החולף. בחילוק הזה משתמש הפילוסוף גם ביחס לעמים שונים, שהוא רואה בהם שלוש מדרגות, לפי יתרון האבר הפועל באותו עם: הראש, היד והרגל (הלב אינו בא בחשבון!). היווני הם עם הנבחר – בחינת ראש; בני תראקיה והסקיתים – בחינת ידים, ובני צור וצידון והמצרים, הרודפים אחרי הממון – בחינת טלפים, המחילה.
בספרו של אפלטון על הממלכה ידובר נכבדות רק בשני המעמדות הראשונים: המושלים ואנשי-הצבא. המעמד השלישי, העם, הרי אינו ענין לפוליטיקה, כי אם לאקונומיקה, מין קארטופאֶל, רחמנא ליצלן, ומה יש לדבר על אודותיו? רק שתי המחלקות הראשונות חשובות ברכבת המדינה; רק שני המעמדים הראשונים נושאים עליהם את עול הממלכה, ובזכות זה פטורים הם לגמרי מעול כלכלה ודרך ארץ, שאותו מושך העם לבדו. חלוקת-עבודה גמורה!
ברם, אפלטון עוד מרחיק ללכת. בחלוקה זו לא סגי ליה. הוא מעביר קווים בין שני המעמדות העליונים לבין המעמד התחתון, עד כדי להבדיל ביניהם הבדל מוחלט, הבדל שבין טומאה לטהרה, ברוח הכיתות ההודיות, והכל לשם היושר והצדק! ובאמת, כלום אין היושר-הצדק דורש תשלום-שכר לכל אחד כפעלו? אפלטון חשב, כי רק באופן כזה תינתן האפשרות לחנך ולהכשיר את אנשי הצבא והשלטון למילוי תפקידיהם המיוחדים. מתוך שלא יהיו להם דאגות העולם השפל, לא יהיו להם כל אינטרסים, שיוכלו לבוא בניגוד עם אינטרסי הממלכה. זאת ראשית. והשנית: החלוקה המעמדית החמורה תגרום לטוּב במובן הברירה הטבעית. הממלכה משגיחה שלא ידבק ארור בברוך, למען יגיע הברוך לברכה הכי-קיצונית. לתכלית השבחת המין הכל מותר, לרבות אונס [מצד] הממלכה בדברים שבינו לבינה. אם התערבות מן החוץ בדברים כמו אלה, הנתונים ללבו של כל אדם ואדם, טובה להשבחת הגזע – זוהי שאלה אחרת. האדם בן דורנו ודאי יאמר: טוב אוהב חפשי טועה בבחירתו מהולך בדרך הנכונה בעל כורחו. אבל אפלטון לא כן חשב. הוא הלך לשיטתו, שהפילוסוף לעולם אינו טועה ושאיש-ההמון אין לו רשות לבחור ולעשות דבר לפי רצונו, כי אם חייב הוא בכל לקבל עליו את גזירת הפילוסוף-המחוקק. הממלכה גוזרת: בת פלוני לפלוני! ורק כדי להקל על ההרגשה העצמית של הנשואים, הוא מתיר לרמות ולהשיא אותם, שלא מפי המושלים כי אם מפי הגורל יצר הדבר. מה שנוגע לאנשי-הצבא, הנה אין נישואיהם נישואין קיימים לעולם, וביד הממלכה לחבר את הזוגות ולהפריד ביניהם כרצונה, לשם האינטרסים של הברירה הטבעית המכוּונת ולשם השמירה על אנשי-הצבא מפני פניות ונטיות פרטיות, העלולות לצמוח על קרקע חיי הנישואין הממושכים, חיי-הזיווג הקצרים, האפלטוניים, ניתנים לאנשי-הצבא כגמול בעד הצטיינות מיוחדה במלחמה או בעד מעשים טובים אחרים ומשמשים לאינטרסים של ממלכת-העתיד.
המשפחה נעדרת בין שומרי ממלכת אפלטון. כמו הקשר בין איש ואשתו, כן גם הקשר בין ההורים והילדים אשור שיעמוד לאורך ימים. מיד אחרי הלידה יינתק הילוד מעל שרועות הורתו ויימסר למיניקות אשר בבתי-הגידול הציבוריים. ההורים לא רק שאינם דואגים לילדיהם ואינם מחנכים אותם, אלא גם אינם יודעים ומכירים אותם. במקום יחסי ההורים הנהוגים מתהווה צורה חדשה של קורבה: כל הילודים בהמשך זמן ידוע נחשבים לאחים ולאחיות, וכל הגדולים, זכרים ונקבות, שיש להם בנים בקבוצה זו, נחשבים לאבות ולאמות לכולה. את החלשים, בעלי-המום, הבלתי-מוצלחים בכלל, וכמו כן הממזרים, היינו שנולדו שלא ברשות הממלכה, לא יחַיו. מספר הילדים הנחוצים יסודר על פי הממלכה, בהתאם לצורך באנשי-צבא.
מעמד אנשי הצבא, הם ונשיהם, אין להם כל דאגות פרנסה: העם מפרנס אותם על חשבונו ביד רחבה. והואיל ולנשים לא תהי גם דאגת הטיפול בילדים, מתעוררת השאלה: מה תעשינה כל הימים? על זה מקדים אפלטון ועונה בשיווי-זכויות גמור לאשה: גם נשי אנשי-הצבא תלמדנה התעמלות ומוזיקה ותהיינה לחיילים טובים ונאמנים, ואם תשאל: המסוגלות הן לזה? על זה עונה אפלטון, המאמין אמונה שלמה בכוח הבלתי מוגבל של החינוך: וכי אין הכלבה מצליחה להתחנך ולהתאמן למעשה-הציד כמו הכלב?
מה שנוגע לרכוש, הנה כמון לכוהנים וללויים, על פי תורת משה, כך גם למושלים ולאנשי הצבא בממלכת אפלטון אין חלק ונחלה בקנין הפרטי, כי הממלכה היא אחוזתם ונחלתם. אנשי-הצבא חיים חיים “קולוניאליים” גמורים: בדירה, באוכל, בחיי המין – סמוכים הם על שולחן הממלכה, יותר נכון, על שולחן העם, הדומה לחמור והעובד בשבילם כחמור. – אכן גם זה "מוסר, ואידיאליזם! גם זו “אוטופיה” של אדם רליגיוזי ומאמין בהשארת-הנפש!
אפלטון כתב גם מילואים ונוספות לספרו על “הממלכה” והוא ספר הוויכוח על “החוקים”, זאת אומרת, החוקים בדבר משק-המדינה, שהמושלים מחוקקים לטובת העם. כאן רגליו עומדות על קרקע יותר מוצק. ב“פרינציפ”, אמנם, יאמר, כי הממלכה, שהכל משותף בה, היא הכי-טובה, אבל ממלכה כזאת אינה יכולה להיווסד אלא על ידי אלים וילדים. בממלכת בני אדם אין הדבר כך. שם האדמה נחלקת לבעלי אחוזות, אלא שזכות הכל עליה מתבטאת בזה, שכל בעל אחוזה צריך לחשוב את חלקתו בדבר שניתן לו מאת הממלכה ושהוא חייב לעבדה לטובת הכלל. זה מזכיר את זכות-המלך על הקרקע בימי הביניים, לו היתה כל האדמה, על פי השקפתו והשקפת נתיניו; הוא היה בעל-הקנין הראשון; ובעלי האחוזות כאילו קיבלו הכל מידו.
בשאיפתו לגשם צורת ממלכתו בפועל, תומך אפלטון הפעם את יסודות ספר “החוקים” ביחסים הריאליים של תקופתו. הוא משַׁוה לפנינו תמונה, הדומה לרפובליקה היוונית, אלא בצורה יותר מוגבלה. הממלכה מורכבה משנים עשר גלילים, ובה בסך-הכל 5040 משקים עם אחוזות-קרקע מתאימות, שכל אחת מהן דיה לפרנס משפחה שלמה (ייזכר עם זה, שמשפחה יוונית היתה גדולה משל עכשיו, באשר כללה בתוכה גם את העבדים). אחוזות-הנחלה האלה אינן נמכרות ואינן נחלקות והן עוברות בירושה לבכור, ואם בן עין, ועברה הנחלה לבת. על מספר הנחלות אין להוסיף וממנו אין לגרוע. בשעת הדחק מיסדים מושבות בחוץ או מזמינים גרים מן החוץ. העבודה באחוזות הללו הוא העסק היחידי היאה לאזרח יווני. כל המלאכות והמסחרים צריכים להימסר לידי העבדים, העבדים המשוחררים והזרים.
למרות הוויתורים שאפלטון עושה באוטופיה זו, שאמנם אינה אידיאלית בהחלט, אבל קרובה לאידיאלו, – ויתורים לעצמיות האזרחים ולחופש פעולתם בגבולות י“ב הגלילים, – הנה האופי האַרכי של הממלכה נשאר בכל תקפו. הסתדרות שלמה של פקידים דואגת לשמירת הסדר בממלכה. החתונות אמנם נעשות על פי בחירת החתן והכלה עצמם, אבל הנשים החכמות של הממלכה משגיחות, בכל זאת, שלא תארע שום תקלה בנדון זה ושיימלא צורך הממלכה בילדים בריאים ויפים. נישואין שאינם מביאים פרי מופרעים על ידי הממלכה, אחרי עבור זמן ידוע (המנהג של דורות הראשונים בין היהודים לכוף את הזוג להיפרד ע"י גט, כעבור עשר שנים והאשה לא ילדה אינו מוזר ואינו מופרך כל-כך על פי מה שאנו שומעים כאן בחוקי הפילוסוף). החינוך במידה ידועה אף הוא עוד בידי הממלכה; סעודות משותפות רצויות. סידור המלאכות ומשלח-היד נעשה ע”י הממלכה בכל חומר הדין, הרבה יותר מאשר בחברות-בעלי-המלאכה של ימים-הביניים. המסחר אף הוא אינו חפשי: רק הזרים רשאים לעסוק בו ותחת השגחה מעוּלה וחמוּרה. אסור להכריז על הסחורה בשוק, והעובר על זה חייב מלקות. אסור להכניס מן החוץ דברים שבמותרות ואסור להוציא לחוץ צרכי אוכל נפש. אזרח שלא הגיע לגיל ארבעים שנה אסור לו לצאת חוצה לארץ, אם לא בשליחות של טובת הכלל. הדת אינה ענין לכל פרט ופרט, אלא הכל חייבים להיות בני דת-הממלכה.
אלה תולדות האוטופיזם של אפלטון, האוטופיזם ממדרגה שניה כבר, היותר “קרובה” אל המציאות. לא טובת-החיים של בני האדם, לא אינטרסי-החיים שלהם, היא המטרה, כי אם קיום הממלכה על יסודות “היושר” – היושר של פילוסוף קדמון. כמובן, היושר של מרחף בעולמות העליונים, בן המוזות ו“האידיאות”, עם כל הגאווה הבלתי אנושית, הנלעגה והנתעבה אשר לחרטומי המדע הפילוסופי.
ג
כבר העירונו, שמי שרואה בקהילת הנוצרים הראשונים שייכות אל האוטופיזם הסוציאלי אינו אלא טועה. כל מה שאנו יודעים על “הקומונות” האלה שאוב מן ה“ברית החדשה”: “וקהל המאמינים היה להם לב אחד ונפש אחת ולא אמר איש מהם על שלו כי לו הוא כי אם את אשר היה להם היה לנחלת כולם. ולא נמצא בהם איש חסר מאומה כי כל בעלי שדות ובתים מכרו אותם ויביאו את כסף מחירם אשר שמו לרגלי השליחים להיחלק לאיש איש כדי מחסורו” (מפעלות השליחים, פרק ד', לב, לד, ולה). לכאורה, קומוניזם גמור. אבל מי שיודע, כי כל עיקרו של הקומוניזם הוא בפרודוקציה המשותפת, במכשירי העבודה המשותפים, ולא בחלוקה של כסף עשירים לעניים בטלים, אם גם ייעשה זה “בלב אחד ונפש אחת” ואם גם לוקחים מבין הרגלים ומחלקים ל“איש איש כדי מחסורו”, הוא יֵדע להעריך את הקומוניזם הנוצרי כמו שהוא. ומי שרוצה לקבל תמונה בהירה מן הקומוניזם ההוא יקרא שם הלאה את המעשה בבעל-הצדקה חנניה ושם חנניה ושם אשתו שפירא, שמכר את אחוזתו והסתיר חלק מן המחיר ואשתו יודעת וחלק אחד הביא וישם לרגלי השליחים. "ויאמר פטרוס: למה זה חנניה מילא השטן את לבך לכחש ברוח הקודש ולהסתיר מן מחיר השדה? " כשמוע הקומוניסט חנניה את דברי החבר פטרוס “ויפול ארצה ותצא נשמתו”. “ויהי כמשלוש שעות(!) ותבוא אשתו ולא ידעה את אשר נעשה. ויען פטרוס ויאמר אליה: הגידי לי, הבעד כסף זה מכרתם את השדה? ותאמר הן, בעד כסף זה. ויאמר אליה פטרוס: למה זה קשרתם יחד לנסות את רוח ה'? הנה רגלי המקברים את אישך בפתח ונשאוך גם אותך החוצה. ותפול פתאום לרגליו ותצא נשמתה, ותהי יראה גדולה על הקהל”.
ובאמת, נורא הוא קומוניזם כזה ומי יכילנו!
עוד יותר רחוקים מאוטופיזם סוציאלי הם מורי הכנסיה הנוצרית בימי הבינים. אלה רחוקים, בעצם. הקדוש הרשמי תומאס מאקווינא, בפירושו ל“פוליטיקה” של אריסטו, מצייר מדינה אידיאלית, שאינה אלא התאמת ההשקפות האינדיווידואליות והאריסטוקראטיות של היוונים הקדמונים לתנאי ימי הביניים באי-אלו שינוּיים. בעוד שאריסטו רואה לנגד עיניו את המשק הטבעי של העולם העתיק, שיסודו עבודת-עבד על אדמת האדון ובבית האדון, ובדומה לאפלטון הרי הוא חושב, שרק עבודת האדמה היא מלאכה נכבדה, וכל משק הבנוי על כסף מָשחָתו בו ושומר כבודו ירחק ממנו, הנה תומאס מאקווינא עומד כבר על נקודת ההשקפה של המשק הממוני אשר לערי ימי הביניים ומודה ברבים שהגורם הממוני אשר לערי ימי הביניים ומודה ברבים שהגורם הממוני במשק הוא הכרח אשר לא יגונה. הצד השוה שבאריסטו ובמפָרשו, שהמשק הפרטי הוא יסוד מוסד בחיים הכלכליים, ולא עוד אלא שהקדוש הנוצרי מורה, כי אין נתינת צדקה חובה לאדם אלא כשהכנסותיו מרובות על הוצאותיו. הוא אפילו קורא חוטא לזה שנותן צדקה ואינו ממלא קודם את כל דרישות בני ביתו, לפי ערכם בחברה. גם רמז לא יימצא אצלו על הצורך להרים את המעמדות התחתונים. ודווקא הגנוסטיקון-הכופר קארפּוקראט (במאה השניה לפיה"נ) מטיף לאושר, בתור התעודה היחידה בחיים, ומחייב את שיתוף הרכוש ודורש את ביטול הנישואין, אמנם, הצרפתי פּיאֶר דיבּוּאָה חיבר אחרי מסעות הצלב אוטופיה בשם “כיבוש הארץ הקדושה מחדש”, אבל זוהי אוטופיה פוליטית גרידא, ואין בה כלום מן החלומות לשינוּיים כלכליים.
הא למדנו, שבכל ימי הביניים הנוצריים לא נוצרו אוטופיות סוציאליות, ורק בסוף תקופת-התחיה, במאה השש עשרה, כשההשקפות והדעות הישנות נתרופפו למדי, יצא לאור ספרו של האנגלי תוֹמאס מוֹר: " על אודות בנין יותר טוב של הממלכה ועל אודות האי החדש אוטופיה". עד כמה גדל הרושם של הספר הזה על האנושות ההוגה אפשר ללמוד מזה, שהמסופר על סדרי האי אוטופיה נעשה שם כולל לכל ממלכה מתוקנת, אידיאלית. (מוציא הספר גם כן לא היה קטלא קניא באגמא; הלא הוא אֶראזמוּס איש רוֹטרדאם).
תוֹמאס מוֹר לא היה רק איש-המדע, כי אם חכם-מדינה, הוא היה נצר ממשפחה מיוחסה, שכל בניה אחזו בתורת המשפטים, ואף הוא הלך בעקבותיהם. בעודנו צעיר נבחר לבית-המוּרשים, בימי המלך הנרי השמיני, אשר כיבדהו מאוד, נשלח מוֹר בתור ציר לצרפת ולארץ השפלה, עד שלבסוף הגיע למעלת לורד-קנצלר בבריטניה הגדולה. אולם נפל דבר בינו ובין המלך, והוא הודח ממשרתו. בשנת 1534 דרש ממנו המלך, שיודה, כי על פי החוק רשאי הוא, הנרי השמיני, לתת ספר-כריתות לאשתו ולקחת אחרת במקומה. תוֹמאס מוֹר השיב את פני המלך ריקם. אז ניתן בבית-הסוהר. בעת ההיא ביצרה לה מקום באנגליה הריפורמאציה הדתית של לוּתר, ודוקא מוֹר, למרות השקפותיו הליברליות, לא היתה דעתו נוחה הימנה. וכשבאו אליו ודרשו ממנו בשם הפרלמנט, כי יכיר את המלך בתור ראש הכנסיה של אנגליה, מיאן לתת את הסכמתו, בעד זה נידון למיתה.
זהו האיש, אשר בשנת הל"ח לימי חייו פירסם את האוטופיה שלו. רובה היא בצורת סיפור של נוסע, רפאל היטלוֹדאוס שמו. אוטופיה – פירוש המלה: בשום מקום לא; היטלוֹדאוס – משורש יווני – דברי בדים. בסופה מגלה המחבר את דעתו במין “גם אלה לחכמים יבינו מדעתם”, כי איננו מסכים לכל דברי הנוסע המספר, אלא שבכל-זאת דבר-מה כדומה לזה היה רוצה לראות באנגליה.
ספרו של תומאס מוֹר הוא האוטופיה הראשונה במובן המודרני, באשר נכתב בהשפעת הדוחק הכלכלי, שבו נמצא אז העם האנגלי. זוהי אוטופיה סוציאלית, כלומר, עוסקת, בעיקר, בסידור הכלכלי של החברה, וכאגב-גררא ביתר שאלות הזמן, בפרט השאלות הדתיות.
הממלכה האוטופית של תוֹמאס מוֹר, בממלכתו של אפלטון ב“וויכוח על החוקים”, נחלקת לגלילים ולאחוזות. אצל אפלטון מצינו שנים עשר גלילים וחמש אלפים וארבע אחוזות; אצל מוֹר חמשים וארבע קהילות וששת אלפים משפחות. ואולם האַרכיזם של אפלטון אינו חמוּר כל-כך בממלכה הזאת של תומאס מור. ניצני החופש נראו בארץ זו.
הקנין הפרטי אינו יושב על כיסא רם ונישא. המשק הוא של כל העם, של כל המדינה. הכל משותף, אבל ביטול הקנין הפרטי אינו זה של אפלטון, בספרו על הממלכה. היסוד לשיתוף אחר הוא.
במבוא הספק תתנהל שיחה בין המחבר, תוֹמאס מוֹר, ידידו פטר היל מאנטוורפן והמספר-הנוסע רפאל היטלוֹדאוס הנקוב למעלה, תוכן השיחה – אחת המשלחות הדיפלומאטיות של תומאס מור. ייזכר בדרך אגב דבר התרַבות מקרי הגניבות באנגליה ואיך שקצרה יד הדין למנוע בעד הרעה הזאת. מוֹר רואה את סיבת הדבר בעניות השוררת בעם. סיבת העניות – המלחמות התכופות, המספר הגדול של אנשי הצבא המפוטרים, הפזרנות של העשירים, ריבוי המשרתים והמשרתות, המתרגלים לחיי בטלה, והממלאים את הארץ משוּלחים ופורעי-חוק. ואולם יסוד ושורש הרעה: השינוי הפתאומי במצב עובדי-האדמה. מכאן תוצאות לקלקול המידות והפרעת המוסר. גידול-מקנה, למטרת השגת הצמר, היה לעסק מרבה- הכנסות, ועל כן עמדו בעלי האחוזות הגדולות, מן הכנסיה ושלא מן הכנסיה, וגירשו את האיכרים הזעירים מחלקותיהם, למען הפוך את שדות-הזרע לשדות-מרעה. ובעוד שעבודת-האדמה העסיקה ידים מרובות, הנה גידול-המקנה צריך היה רק למספר מצומצם של רועים. באופן הזה נושלו המוני איכרים מעל האדמה ונשארו תלויים באויר. בבכי ובדמעות עזבו החלכאים את מקומות-מושבותיהם, את נופי-מכורותיהם, למען נדוד העירה או שוט בארץ, בתור קבצנים החוזרים על פתחי בתי-המחסה-לעניים או בתור גנבים שסופם לתליה. הכבשים נחשבות לתמימות, לבעלי-חיים בלתי מזיקים – מעיר תומאס מור – והנה באנגליה לא היו להן רחמים, ועל בני האדם התאכזרו לבלי תת להם חנינה ולהשמידם מעל פני האדמה. –
אחרי הדברים האלה פותח הנוסע היטלוֹדאוס בסיפורו ומרצה על האי המאושר, שבו אין מקום לכיוצא בזה, באשר אין שם קנין פרטי. אין שם הרדיפה אחר הבצע של בעל-הבצע, אשר על מזבחו יעלו כל האחרים לקרבן, ואין שם מעשי-גניבה של מחוסרי-כל, באשר אין דברים הנגנבים ואין מחוסרים.
הקנין הפרטי, אליבא דב על-האוטופיה, הוא מקור פשעים רבים, ובהיכחדו יתמו חטאים מן הארץ. כל אזרח אשר ימלא את חובותיו יקבל מפירות העבודה הכללית. כי בהיכחד הקנין הפרטי, הכל חייבים לעבוד. מוֹר מזכיר אמנם גם גורמים פסיכולוגיים לקבלת עול העבודה: רגש האחדות, אהבת הכבוד. אבל הוא אינו סומך עליהם בהרבה, והוא מטיל את חובת העבודה על הכל מטעם המדינה. העבודה נעשית בכל מקום בשעות קבועות ונמצאת תחת ההשגחה החמורה של פקידי-המשק. מלבד זאת, חייב כל אזרח לעסוק במשך שנתים בעבודת-האדמה. ומכיוון שהכל עובדין, לרבות הנשים, השוות בכל לגברים; מכיוון שאין הולכי-בטל, אין רשות להיות הולך-בטל; ומכיוון, לבסוף, שהעבודה מסודרת היטב, הכל לפי הצורך, ואין עושים במקרה פעם זה ופעם אחרת, וההשגחה היא מעולה שבמעולות, הרי כל טוב באוטופיה זו שכולה טוב: דַיה עבודה על שש שעות כדי לספק לכל את כל הנחוץ, כדי למלא בהרחבה את כל צרכי הכל. ואי-הנעימות של קשי העבודה יוצאת בשכר ובקלות של מיעוט השעות.
עם ריבוי הפירות נפתרת בנקל גם שאלת החלוקה, יותר נכון: עם זה השאלה עוד אינה. במדינתו של הנוסע המאושר, פרי דמיונו של תוֹמאס מוֹר, מקבלת כל משפחה את כל הנחוץ לה, יען שפירות המשק העממי יתירים על הצרכים. על פי רשימות סטאטיסטיות של כל צרכי האוטופיה, הצרכים מתמלאים על פי החלטות הממשלה. הממשלה נותנת לכל משפחה את מנתה, כחלוקת המנות בין אנשי-הצבא בזמננו.
הממשלה היא אַרכיאית גם במובן אחר: בחלוקת התפקידים הכלכליים. משפחה שהוטל עליה לעשות דבר פלוני, להתעסק בעבודה פלונית, אינה רשאית על פי רצונה להחליף באחרת. הבנים והבנות מחזיקים באומנות אבותיהם. חילוף האומנות אינו אפשרי אלא על-ידי מעבר ממשפחה למשפחה, ואולם גם מעבר זה אינו חפשי, כי חלוקת העבודה בין המשפחות אינה יכולה להשתנות כל זמן שלא באו שינויים בצרכים או באפני התעשיה. אמנם, מוֹר אינו מתעכב על זה, באשר ההמצאות הטכניות בזמנו לא היתה להן כמעט כל השפעה.
מסיבה זו, מסיבת הדרגה הנמוכה של הטכניקה בימיו, לא יכול היה מוֹר לפתור את השאלה הקשה: מי יעשה את המלאכות המזיקות והמזוהמות, כגון ניקוי בתי במחראות? האוטופיסטים שבאו אחריו אמרו: המכונה תעשה! ואולם למוֹר היה נחוץ בשביל כל זה פועל בשר-ודם, והוא מטיל את המלאכות השפלות על שבויי-המלחמה והפושעים האסירים. אבל אינו מסתפק באלה ומוסיף, שישכרו פועלים עניים מן המדינות השכנות, מבלי להקשות מניה וביה: למה ילכו אותם הפועלים העניים לנקות בתי-מחראות באוטופיה, תחת להנהיג את כל סדרי האוטופיה הטובים במדינתם הם?
מה שנוגע למשפחה, הרי תומאס מוֹר, האנגלי, אינו מוחק אותה בשום אופן מן האוטופיה שלו! שיתוף הנשים של האידיאליסט אפלטון לא ייזכר ולא ייפקד. מוֹר בעצמו היה מאושר בחיי משפחתו, ולמה ימנע את הטוב הזה מבעלי האוטופיה שלו? את ההרמוניה הוא רואה בהרגשת החובה של צד אחד להיכנע – והצד הוא צד האשה, לפי מסורת הימים הראשונים הטובים – ורק כשיש חילוקי-דעות בין האיש ואשתו, חילוקי השקפות, אז ייפרֵדוּ, –
ורק בדבר אחד מסכים מוֹר לאפלטון, שהאשה נושאת בעול חובת-הצבא. אלא שחובה זו, אליבא דמוֹר, תלויה ברצון חפשי ובהתנדבות גם אצל הגברים, גם את אלה אין לשלוח למלחמה בעל כרחם, כלום אפשר לצוות לפחדן: היה אמיץ!? אמנם, הנוסע היטלודאוס סותם ואינו מגלה, כמה נשי חיל חגורות הרב באוטופיה המאושרה… אלא שגם את מספר אנשי-הקבע לא סימן בדיוק…
וחופש-דתות גמור שורר באוטופיה! אמנם יש גם דת של הממלכה, אלא שהסבלנות הדתית היא למעלה מכל אומר! כל הרליגיות וכל הקוּלטים מוּתרים, לרבות עבודת כוכבים ומזלות ואישים. ישוער, אמנם, שהמשכילים עזבו כל אמונת-הבל ודתם איזו דת טבעית. איזו עיקרים, כגון האמונה במציאות השם והשארת הנפש, הם כל כך יסודיים ולמעלה מכל ספק, עד שהכופר בהם אינו נחשב לאדם, אינו ראוי לשום כבוד ואינו נאמן לשום התמנות ציבורית. אבל אין עונשין על הכפירה. ולמה? להרבות שלום בין בני דתות השונות, אומר גיבור האוטופיה: ועוד: מפני שנוכחו, שבמקום שאין כפיה על הדת, פורחת הדת הכי-טובה והכי-צרופה.
כעבור מאה שנה כמעט אחרי תומאס מוֹר יצא רומאן מדיני אחד, שנכתב בתנאים אחרים לגמרי מאותם, שבהם נוצרה ה“אוטופיה”, ועל ידי איש בעל תכונה אחרת לגמרי. הנזיר הדומיניקני תומאס קאמפּאנאֶלה חיבר בשנת 1611, בשבתו במאסר בניאפול, את ספרו “עיר-השמש”. הספר הזה יצא לאור כעבור שתים עשרה שנה בגרמניה, בפראנקפורט על נהר מיין, שלשם התגלגל כתב-היד בארחות עקלקלות.
קאמפּאנאֶלה היה איטלקי נלהב, בעל רצון חזק וסגולות רוחניות כבירות, אלא שהיה יותר בבחינת מקבל ונושא כלי יצירה מאשר יוצר אמיתי. " אדם שקרא הכל, שזוכר הכל, בעל רוח כביר, אבל עיקש" – אמר עליו אחד מבני דורו. ועיקשות זו התבלטה גם בחייו, גם בספרו. השכלתו היתה תערובת של קלאסיות-הומאניות עם תורות-הכנסיה של הזמן ההוא.
עוד בהיותו עלם נכנס לברית הדומיניקנים, אותה הברית שגם תומאס מאקווינה היה בנה בשעתו. וכי מה היה יכול לעשות פילוסוף באיטליה בזמן ההוא, אם לא להיות לנזיר? אבל נזירותו לא הכבידה עליו. חכמתו עמדה לו לבלי להיחנק בין ארבעת הכתלים של חדרו. מטעם הברית, ואחרי-כן גם מטעם עצמו, כאדם חפשי לגמרי, עשה את מסעותיו בכל ארץ איטליה, הוסיף דעת, הרבה דברי ויכוח עם חכמי זמנו והפליא את הכל בידיעותיו המרובות.
-אלא שאופיו הסוער לא מצא את סיפוקו במדע בלבד; הוא שם גם אל הפוליטיקה את פניו. הוא רוצה בממשלת-כוהנים תחת ממשלה ארצית. ואולם ממשלת-כוהנים שלו היא ארצית שבארצית. האוטופיה שלו לא ניבאה לימים רחוקים, כי אם ליום. הוא קשר קשר נגד השלטון ההישפאני בניאפול, והקושרים כמעט כולם היו כוהנים לאל עליון: דומיניקנים, אבגוסטינים, פרנציסקאנים, מלבד ישועים, שקאמפּאנאֶלה אומר עליהם, כי יותר מדי עבדי-הנסיכים הם. הקשר נגלה, וקאמפּאנאֶלה הושם במאסר לעשרים ושש שנים ומחצה. שבע פעמים עינוהו בעינויים קשים, שיודה על פשעו, שיגלה את תכניתו, שיקרא בשם חבריו ועוזריו, אבל ה“עיקש” עמד בעיקשותו (עמידתו זו הגדולה בנסיון שימשה לו אח"כ להוכחה על חופש הרצון של האדם). אומץ לבו וגדלותו עשו רושם גם על מעניו והשפיעו עליהם, שיקלו מעליו את תנאי מאסרו. ניתנה לו האפשרות לקרוא, לכתוב, לקבל אורחים, ושם כתב את כל ספריו, ביניהם האוטופיה “עיר השמש”. בצאתו מן המאסר, בשנת 1826, הלך לרומא. האפיפיור נטה אליו חסד בצד מלחמתו לרעיון של ממלכת-כוהנים מוחלטה, אבל כדי להגן עליו ולהסתירו מחמת רודפיו, שם אותו למראית העין במאסר האינקוויזיציה. אולם הנה אויבי קאמפּאנאֶלה מאשימים אותו, כי דברי-סתר לו עם ממשלת צרפת – והאב הקדוש לא יכול עוד הצפינו. לבסוף נמלט קאמפאנאֶלה לצרפת עם מכתבי-מליצה לרישאֶליה. באַוויניון ערכו לו קבלת-פנים נהדרה. שנה וחצי בילה בפאריז – עד יום מותו. בעת ההיא, זמן מועט לפני מותו, נולד לואי הי“ד, מי שעתיד היה להיקרא “מלך השמש”, ומחבר הספר “עיר השמש” ניבא לו באחד משיריו, כי עתיד זה לקומם אחדות הממלכה והכנסיה… לואי הי”ד ונבואות שמש – יש דברים נלעגים בהיסטוריה!
האוטופיה של קאמפּאנאֶלה היא צעד רחב לאחור – אחר זו של תוֹמאס מוֹר. קאמפּאנאֶלה הכוהן עומד יותר קרוב לאפלטון הפילוסוף, ולא למתקן המדיני – למצער, בחזון-לבו. – תוֹמאס מוֹר. קאמפּאנאֶלה הסוער, אוהב החופש בשביל עצמו, מאס בו בשביל אחרים. האוטופיה שלו היא אַרכית שבאַרכית. סבלנות – מאן דכר שמה! ב“עיר השמש” הכל מתנהג לפי פקודות מגבוה, האזרחים אינם מתערבים בשום דבר, אינם בוחרים אפילו פקיד קטן – הכל יוצא מן המתפיזיקן, הכוהן ראש הממלכה, ומשלושת שריו: סין, פוֹן, מוֹר. הידיעה היא הכל. אבל לא הידיעה הבאה מתוך עבודה רוחנית חפשית, כי אם הידיעה הדוגמאטית. האיטלקי הגאה היה בטוח, שהוא יודע הכל: גם תיאולוגיה ופילוסופיה, גם אסטרולוגיה וחכמת הכישוף, מה עוד יוכל מישהו להוסיף על זה ב“עיר השמש”?
כמו אצל אפלטון, מתחלקת “עיר השמש” ההנהלה הממשלתית לשלושה ראשים. השר פוֹן עומד בראש הצבא, הוא שר המלחמה (הנשים, כמובן יוצאות בצבא, כמו הגברים! ); השר סין עומד בראש המדע, זאת אומרת, הוא הכוהן הראשי, והוא ממונה לא רק על עבודת-ההשכלה, כמיניסטר להשכלה בימינו, כי אם גם דעתו היא הדנה היחידה לקבל או לזרות הלאה תוצאות ידועה של המדע; הוא מחוקק המדע; והשר מוֹר דואג ל“גשמיות”: לכלכּלה, לפריה ורביה וכו'.
שיטת החינוך ב“עיר השמש” היא פשוטה מאוד: “שיעורי-הסתכלות”. שבעת כתלי החומה המרובעים אשר לעיר, המחלקים אותה למרכז ולשש טבעות מקיפות את המרכז, טבעת בתוך טבעת, כלם מכוסים ציורים מציורים שונים, מכל ענפי המדע. “מורים אחדים – כותב קאמפּאנאֶלה – מתהלכים ומסבירים את תוכן הציורים, והילדים בכוח חוש הראות לומדים הכל על נקלה עד מלאת להם עשר שנים”. ביחוד “על נקלה”…
ישב לו אדם בעל-אידיאות בבית האסורים, קרוע מעל העולם, לא נפגש עם אדם, עם ילד, רחוק מכל נסיון-חיים, – ויצר לו “הזיות” “על נקלה”!
“יושבי עיר השמש – כתוב בספרו – יודעים רק ספר אחד, ו”חכמה" שמו, שבו כלולים כל המדעים ומתוכו הם נלמדים בקלות מרובה. את הספר הזה יקריאו המורים לעם כדרך הפיתגוריים בימי קדם". ספר החכמה הזה כולל, כמובן, קודם כל את השיטה הפילוסופית של קאמפּאנאֶלה, שלא תוחלף ולא תוּמֶר; החקירה החפשית אסורה.
הראש השלישי, מוֹר, ממונה על המזונות, הבריאות, קיום המין וחינוך הדור הצעיר. הכל מפורט באוטופיה של קאמפּאנאֶלה בפרטי-פרטיות. ושוב אנו נפגשים במוסדות האפלטוניים. בן עיר השמש אין לו בית ואין לו משפחה ואין לו ילדים – הכל “משותף”. ההשגחה על היחוסים שבין האיש והאשה חמורה מדאפלטון. הרופא והאסטרולוג כאחד דואגים ב“עיר השמש”, שבענייני הזיווּג לא יינתן מכשול לפני שום אדם, ושבכל על מקומו יסודר בשלום.
קאמפּאנאֶלה דואג אפילו לצורת המלבושים של בני “עירו”. זכר ונקבה – כלם לבושים מין combination בקיץ ובחורף. הלבנים נתפרים מבד ונכבסים בכל חודש בסבון ובנתר. לגבי זמנו היתה גם זו – כביסה בכל חודש – “אוטופיה”!
ומענין הדבר: אדם שהתענה כל-כך על חופש דעותיו הוא, לא סבל כל כך חופש-דעות אצל אחרים. בספר שכתב אחר כך בשם “המונרכיה ההיספאנית” הוא שופך את כל חמתו על הגרמנים עם שאיפותיהם ה“ריפורמאטוריות”. שם הוא מביע בפירוש את האידיאל המדיני שלו: ספרד כובשת את כל העולם הנוצרי בחרבה ובקשתה ומהפכת אותו לכנסיה ממלכתית אחת, שבראשה עומד האפיפיור בתור “מתפיזיקן”, ומלך ספרד בתור “פון”, וקרניים יוצאות לתבל כולה משמש הממלכה הזאת…
[“האדמה” תר"ף, החתימה: י. מחבר.]
צִיּוּנִים א' (מות בוסל; בנגב; מרחוק; יובל נורדוי)
מאתיוסף חיים ברנר
א
מות בּוּסל – רגילים אנו באסונות ובפצעים; אבל הנה עברו ארבעים יום ופצע זה אינו נגלד.
לאסון כזה לא פיללנו.
איש, אשר היה סמל-החיוב, סמל-הבניה, יסוד שביסוד.
מעוּלה בין מעוּלים.
איש הרצון וההכרח.
איש המשעבד ומכוון רצונו להכרח העליון.
הביד המקרה ימות יוסף בוסל?
ידיו הצנומות, הרפות-מוצקות, אשר כוננו את דגניה, ועיניו, עיני-העשת הרכות-כמהות, אשר צפו הליכותיה –
איכה!
איכה נפל היקר והשלם בין אנשי-משמרנו המעטים, המעטים כל כך – – –
– – – – – – – –
בנגב – נאורי-שכנינו, בני-גזענו, זוממים לסגור בעדנו את השערים.
שׁערי-הארץ, שׁהנשַׁמות שׁבה רבות.
זאת אומרת: הנשַׁמות שׁאינן דרושות להם, שׁאין להם צורך ואמצעים לישבן, אל יהיו לנו, כמו שאינן להם.
“גם לי גם לך לא יהיה” – קריאת אותה האם, שעמדה לפני שלמה.
ועולה על הזכרון “משא-ערב”, אשר כתב אחד מנאורינו אנו לפני י"ג שנה, ושזעיר שם עולה הקול גם במאמריו הוא בשנים האחרונות וגם מאנשים אחרים (הוגו ברגמן, למשל, במאמרו ב“גבולות”: “החופש האמיתי”, בו הוא מעמיד למבחן את מוסריותנו ביחסנו לבני-הארץ).
בין “משא-ערב” ובין “לאן?” (ב“מעברות”) יש רק ההבדל, שׁלפני י“ג שׁנה רצה ר' בנימין לבוא אל הארץ כפַּן-שׁמי בה”א הידיעה: לילידי הארץ נבנה אנו בתי-ספר, נרַפּא אותם, נתחתן בהם, ניטיב להם; כקולוניזאטור באנפין רברבין, שהוּמאניות פנשמיוּת ופילאנטרופּיה מיסיונרית חונות מסביביו כדור; בעוד שעכשיו, עכשיו במקום כל זה הוא קורא רק: “בלי שוביניזם; הלאה השוביניזם!”
כן, כן, דרושה צודקת. הרי השוביניות שלנו יכולה להתבטא לכל היותר בסידור פלוגות להגנה מפני מעשי-איבה – ושוביניות כזו – למה היא?
אבל – יאָמר בדרך-אגב – אם לשוביניות אין מקום, הנה גם לפילאנטרופיה אין. לריב – ודאי שלא צריך. בפולניה אנו רבים? “החלשים צריכים לפוליטיקה של חלשים” – יאמר כל מי שחוש-המציאות אינו לקוי בו. אבן גם “אוויר של יחסים עליונים” – לא פה המקום. לא מצדם ולא מצדנו. גם הם גם אנו איננו בגדר זה. הטפת מוסר עליון מרעימה, במקום שכל התנאים הם מנגד לזה.
איך שיהיה, אנשים מקרוב (על הרחוקים – לא קשיא) המטיפים לנו לפילאנטרופיה ביחס לשכנים המאושרים ממנו בכל המובנים, לשכנים שכל מה שאין לנו יש בידם: קרקע, לשון מדוברת, המון עובד, ושבעל כרחנו אנו מביטים עליהם בקנאה ובפחד – איך לא יחילו ולא ירגישו האנשים הטובים הללו, כמה זה מכאיב –
מכאיב. ככל שטחיות וכלעג לרש.
– – – – – – – –
מרחוק – ב“עברי” הניו-יורקי פרסם י. היערי רשמי-פּועל משדוֹת-דאקוטה. “בא אני בחברתם של איכרי-דאקוֹטה – כותב הסופר – עומד על אפיָם ועל טיב-חייהם… איכרי-דאקוטה (יהודים – המעתיק) מרטיבים בזעת-אפם אדמת ארץ רחוקה, נידחה, אוכלים לכם מתבואת-שדותיהם, ירקות מגניהם ועופות מלוליהם. עבודתם אינה נעשית על ידי אחרים”.
האומנם יש גם “נקודה” כזאת בכדור-העולם? ואנחנו לא ידענו.
– – – – – – – –
יובל-נורדוי – למאכס נורדוי מלאו שבעים שנה. ההסתדרות הציונית עושה תעמולה ליסד מושבה על שמו. כמדומה, שיחד עם זה, היה כדאי, שהדואגים למחלקת-התרבות בהסתדרות, יוציאו את הקיים שבכתבי-נורדוי הכלליים בתרגום עברי. בצירוף מונוגרפיה מקיפה על חייו וכל ספריו.
כי ערך מחנך גדול יש למיטב-כתבי-נורדוי ולהרצאת-חייו.
נורדוי, כהרצל, הוא בן הבורגניות היהודית המתבוללת אשר במערב יקר מזולל. בבודפשט, עיר הבירה של ארץ הונגריה, נולד. אביו היה יליד-פוזן ואמו – מריגה, שניהם יראי-אלוהים; אביו היה בר-אוריין, מורה לילדים, מדבר בשבח היהדות ותעודתה, אבל תלמידיו אשר הקים התבוללו והמירו את דתם. הנער שמחה-מאכס גם הוא נמסר על-ידי הוריו החרדים-המשכילים לגימנסיון נוצרי. את מעט העברית שכח מהר. באוניברסיטה אחר כך למד מדיצינה, גמר חוק-לימודיו, אבל לא נהיה לרופא-גופים, כי אם לרופא-נפשות, למחבר-ספרים. השנאה ליהודים מסביב וההתוודעות להרצל העירו בו את הכרת-הקשר הנרדמה לגזעו, ומאז הוא נורדוי שלנו.
ספרי-הבקורת של נורדוי עושים רושם כביר על קורא צעיר. להבנת ההקדמות המדעיות כל צרכן, אמנם, אין לו ההכנה הדרושה, אבל הדברים בפנים, הדברים הברורים, השנונים, ההגיוניים, חריפוּת השכל הישר, שבהם הוא מנתח את זרמי-המחשבות ואת נפתולי-הלבבות של גדולי-הרוח – מצודדים את הנפש. איך הוא מבטל! איך הוא מגיח! איך הוא משתער! איזו פיכחות פיקחית! איך הוא מגלה את הפּוֹזה, את הזיוף ואת החולניות שמתחת להרבה בני-אירופה נערצים! קסמים בכל אלה. הקורא הצעיר, שלבו עוד קרקע בתולה, לא תעלה בו המחשבה לראות בזה שביעת-רוח בורגנית, בינוניוּת וכו'. הוא ירגיש את הצער הנסתר של דורש-טוב לאנושיות, הנלווה לכל אלה הדפים; הוא יבחין את הכוונות החשובות, את ההיגיינה הנפשית, שבשמה נעשים כל הניתוחים המדיציניים הללו.
ואות ומופת חותך לחיובו ולחיוניותו של כשרון-נורדוי היא ציוניותו, קריאתו להצלת-ישראל. במומנט של שיבתו לעמו מתחילה הגדלוּת האמיתית שלו. המומנט הזה מעלה אותו, כמו שהעלה את הרצל (שגם אצלו בעטוֹ בלבד לא היה בכדי להנחילהו אַלמוות). מי שאחרי כל עשרות כרכי הרומאנים ומאמרי העתונים הבלתי-חשובים אשר פירסם, על יד ספרי-מחשבה בעלי ערך הגון, כותב בהיותו בן שבעים מכתב כעין זה שנדפס בזמנו ב“חדשות-הארץ”, הוא אדם יהודי גדול.
יאריך ימים!
[“האדמה”, תשרי תר"ף; החתימה: י.ח.ב.]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה ("חלומו של מאקאר" לקורולנקו)
מאתיוסף חיים ברנר
חלומו של מאקאר. מאת ול. קורולנקו. תרגום א.ז רבינוביץ. הוצ' הספריה “בכפר”. יפו, תרע"ט.
בימי ממשׁלת ניקולאי הראשון “הפֶלְדְפֶבֶּל הגדול”, כאשׁר קרא לו הֶרְצֶן, נחשׁב במדינת-רוסיה ובחברת-רוסיה האיכר המשועבד לצאן-אדם, אשר כל אוכלו לא יאשם. משפט העבד הכפרי הרוסי בספרות הרוסית התחיל רק בשנות השלושים למאה שעברה, כחצי-יובל שנה לפני ה“שחרור”, שחרור-האיכרים משיעבוד-הגוף על-ידי ממשלת “מלך-החסד” אלכסנדר השני. הרעיון שהונח ביסוד ציוּרי-טורגניב הראשונים (“כתבי-הצייד”), כי גם האיכר אדם הוא ולא בהמה – נחשב לרעיון ריבולוציוני שאין דוגמתו. חמלתו של גריגוֹרוֹביץ על ההמון הכפרי נחשבה למלה חדשה בספרות. אחרי ה“שחרור”, כשראש המדברים באותה ספרות נהיה בן מעמד-הבינים, בן הגלח, המורה, הרופא, לעתים, הסוחר, ועל ידם האציל ה“יורד” בתור “אציל”, “האציל בעל-התשובה”, נשתנה היחס אל האיכר עד כדי הערצה. אפילו טולסטוי, שבתור אמן מי ידמה לו בבהירות ובתפיסת-המציאות, לא ניקה מאותה הטנדנציה לראות באיכר חזות-הכל. “ממנו נלמד וכן נעשה”, דיברה אז הספרות. “הכפר הוא ינחמנו”. מן הכפר הרוסי תבוא הגאולה לעולם.–
בשנות השבעים היו, אמנם, בספרות הרוסית אנשים כגלֶבּ אוספֶּנסקי, שׁיצא באמצע ימיו מדעתו, אשׁר רחקו מאד מאידיאליזציה של הכפר. הם ראו את כל הבערוּת, הפראות, השכרון, את כל “ממשלת-החושך” שבחיי האיכרים ה“משוחררים”, ונפשם יצאה בדברם ובספרם על כל זה. אבל לא הם היו נותני-הטוֹן. השפעת המספר העממי זלאטוֹבראטסקי וחבריו שלטה שלטון גמור. –
בממשלת אלכסנדר השלישי ואחריו, בשנות הריאקציה הנוראות, היתה שוב למוֹדה בספרות הרוסית להשחיר את פני ההמון הרוסי עד כמה שאפשר. הממשלה אהבה לראות את ההמון הזה כפני חיתו-טרף, שאין תריס בפניו אלא ברבבות-שוטרים וז’אנדארמים. והאֶסתטיזם הספרותי, שדרכו להתגבר עם כל ריאקציה מדינית, הליט אף הוא את פני בפחד מפני הכיעור של הכפר הנמק בשכרונו, באמונותיו התפלות ובקלקולו. ורק מספר בעל נפש נאורה באמת כולאדימיר קוֹרוֹלֶנקו יכול היה להגיד את המלה הנכונה בנדון זה.
ב“חלומו של אוֹבּלוֹמוב” (אותה "ספריה:, תרגום מ. פוזננסקי) משתמש גונצ’ארוב כבאמצעי סיפורי למסור את מציאות-חייו של האציל; ו“חלומו של מאקאר” – זהו סיפור על חלום-חייו של איכר רוסי בסיביריה, שאבותיו כבשו רצועת-אדמה קפואה ביער והפכוה לישוב. האיכר הנידח שתה בליל חג הלידה לשכרה מן היי“ש הנמכר לאיכרים על-ידי הטאטארים, שכדי להגדיל מרירותו, יוּשם בו הרבה טבק. ובחלומו רואה מאקאר את עצמו גונב-שועלים ממלכודתו של רעהו, מוכה על-ידי בעל-המלכודת, מת ונדון בפמליה של מעלה. שם, בפמליה העליונה, היה חם, ו”מאקאר רצה לעמוד פה לנצח ולהתחמם". אך הנה הביאו מאזנים גדולים לשקול את הטוב והרע שעשה בחייו. פחד נופל על מאקאר, אך הוא מתחזק. אז הניחו על כף אחת את כל עבודתו, והיתה כבדה מאד, אך כבדים מאד היו גם פשעיו ועוונותיו, ונגזר עליו להתגלגל בסוס. ונפתח פיו של מאקאר, ודיבר על חייו וסבל-חייו – והכריע את הכף לזכותו.
* * *
ולנו, שפינו פתוח תמיד לקבול על אחרים ולהאשים אחרים, אבל ידינו רפות לתקן את קלקול-חיינו אף במשהו; לנו, שספרי-מוסר יש לנו די והותר, אבל אנשי-מוסר כל כך מעט; אשר הכרות טובות ונכונות הנן נחלת-הכלל, כללנו, אבל חסר כלל, כלל בעל-כוח, כלל עובד; לנו, שהמבטאים “אנחנו היינו אור לגויים”, “אומה בת ארבעת אלפים שנים”, “אומה של מתמידים, קדושים” נפגשים לנו על כל צעד, בשׁעה שׁמסביבינו מִדבּר של מקק-אדם; לנו, שׁהדיבורים על מידותינו הנעלות ו“רעיון-הצדק” שלנו נשמעים בכל עת ובכל שעה וש“ראו מה ביני לבין חמי” ו“בין ישראל לעמים” הנם פסוקים שגורים על פינו, מבלי להכיר, שכל עוונותיו ופשעיו של איש-האדמה לא יוכלו להורידו ירידה אחרונה,ולעומת זאת כל מידותיו הנעלות של איש-האוויר, אם יש אפילו מקום לכאלה אצל איש-האוויר, לא יעמדו לו ביום-דין – לנו נחוץ הספר הזה.
[“האדמה”, תשרי תר"ף; החתימה: ח.ב.צלאל]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָה (אבות ובנים לטורגניב)
מאתיוסף חיים ברנר
אבות ובנים. רומאן מאת א. טוּרגנב, תרגום מ. פוזננסקי, הוצ' “ועד־החינוך”. יפו, תרע״ט.
ה״אבות׳ הם שני אחים בעלי־אחוזה מדור שנות־הארבעים למאה שׁעברה: ניקולאי פֶּטרוביץ ופּאבל פּטרוביץ לבית־קירסאנוֹב. הראשון הוא רך־המזג, מלא חיבה לבני סביבתו, לא־חרוץ, איש־געגועים וטוב־לב. הרוסיות הטיפוסית נתנה בו אותותיה אותות. השני — אף הוא יוּנקר רוסי, אלא מן "העולם הגדול״: פראנט אַנגלוֹמַן, איש בעל יחסים חיצוניים, קפדן וריקני.
אל האחוזה לימי־החופש באים ה״בנים״, בני דור־הששים למאה שעברה: אַרקאדי, בן לאותו ניקולאי פּטרוביץ, ובּאזארוֹב, רבו וחברו של ארקאדי, בנו של מי שהיה רופא צבאי. ארקאדי קירסאנוב במזגו הוא ברא כרעא דאבוה, אלא מתימר באידיאות החדשות של פוֹזיטיביזם וניהיליזם (אגב, גם האב שואף מאד ללכת עם הדור החדש ולוותּר לו עד כמה שאפשר באופן הנהלת־האחוזה, בסדרי החיים ובדעות). אחר לגמרי הוא באזארוב, שהחדש הוא לא בפיו, כי אם בדמו. זהו פוזיטיביסט על פי תכונתו: קר, גאה, איש־עבודה, הולך ישר למטרותיו, אינו מתרגש על נקלה, אינו מסלסל בעצמו, אינו מתפנק בנפשיותו, ואיזו טראגיות של רוח עליונה קשה, למרות משהו הגיחוך של עזות־פנים דצעירוּת כלפי השירה, האמנות וכו׳ נסוכה על כל הליכותיו.
שני העולמות מתנגשים. פאבל פטרוביץ, היחסן, עוין את באזארוב, בן אחד־העם, שאין לו עיקרים (או "פרינסיפים״ בלשונו), ובאזארוב בז בגלוי לאציל הרומאנטיקן ועוסק כל הזמן בשלו: בחקירת־הטבע. פאבל פטרוביץ מוכיח את ״הד״ר הצעיר", שהוא הורס את התרבות, שדרכו מתנגדת לרוח-העם. ובאזארוב עונה לו בגדלות, שזקנו הוא חָרש אדמה, ושאף על־פי שהוא, באזארוב, אמנם, בז לעם, מפני שהוא ראוי לבוז, אבל אין מזה ראיה, ששיטת הניהיליזם של הדור החדש אף היא אינה פרי רוח אותו העם, ממש כמו שיטת הרומאנטיקה של הדור הישן.
ברם, ה״רומאנטיקה" בכבודה ובעצמה מתנקמת בבאזארוב. הוא מתאהב באשה אלמנה, גדולה, עשירה, יחסנית, יפיפיה, בעלת־שכל, הדואגת יותר למנוחתה ולקוֹמפוֹרט שלה, ובאזארוב אינו לפי כבודה כל עיקר. ולכאורה, על פי שיטתו, צריך היה באזארוב, מכיון שאינו יכול להגיע ל“מטרתו”, לעקור את הכל מלבו — וחסל. והוא, אמנם, עוקר ומשכיח את רגשו בעבודה, אבל הרגש ה“רומאנטי” אינו נותן דמי לו.
ארקאדי עמיתו מתחיל אף הוא מאותה האשה וגומר באחותה הביתית, המתאימה לו — ובונה לו קן. לא כן באזארוב, שאחרי דין ודברים שנפלו בינו ובין פאבל פטרוביץ, בגלל אשר נגע בפילגשו של אחיו, אבי־ארקאדי, ואחרי מלחמת־השנַים, שבאזארוב מופיע בה כוותּרן, אמיץ־לב וגדל־נפש, הוא שב לבית־אבותיו, עוזר לאביו בריפוי האיכרים החולים (למרות אי־אמונתו בחכמת־הרפואה), מידבּק בחולה־טיפוס ומת מיתה הראויה לו.
———
הרומאן הזה נכתב לפני ששים שנה, בערך, אבל עד היום עמד בו טעמו. הויכוחים פה ושם על המקוריות הרוסית ועל המערביות, על יתרון המדע על השירה או להפך, אולי נתיישנו קצת, אבל בעלי־הויכוחים, פרצופי המתווכחים עוד יש להם חיים וקיום. המסקנות החברתיות, שאפשר להוציא מן הרומאן הזה, אינן ברורות, אבל מי מאתנו שירצה לעבור בדמיונו אל פינות־החיים הרוסיות ההן על הגבול שבין שנות־החמשים לשנות הששים, לפני ביטול זכות שעבוד־האיכרים ונשיבת רוחות חדשות באותה הארץ הרחבה והאדירה — אין טוב לו מקריאה בספר הזה. כמו חי יעמדו לפניו גם ״האבות והבנים״ הצדדיים: אביהו ואמו הנפלאים של באזארוב, בני הדור הישן, הנאמנים, העמלים, האוהבים, היסודיים, המעורים בתרבות־החיים שלהם, ובאי־כוח הדור ה״חדש״, כסיטניקוב וקוקשינה, העצלים, הרופפים, התלושים, המלהגים, בעלי־ההנאה ונבובי־הרוח. אבל ביחוד, ביחוד יֵחָרת בזכרון באזארוב בעצמו, זה שעדיין אינו נלחם בפועל בממשלת־היחיד הרעה בארץ־מולדתו, אבל אב הוא לכל אלה, שמתוך עמידה על דעת עצמם, מתוך השקפת־עולם פוזיטיבית נאמנה ומתוך תכונה אנושית אמיצה וחרוצה, נלחמו יובל־שנים לטובת העם ולעתים נכתרו גם בזר־הנצחון. ועדיין הם לוחמים…
[״האדמה״, תשרי תר״ף; החתימה: ח.ב. צלאל]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה ("הגט" לש. בן-ציון)
מאתיוסף חיים ברנר
[הגט]1
הגט, משמועותיו דר' אלטר קונדס איש כל-הכוללים מאת ש. בן-ציון (קובץ “שי”, יפו-קהירה, תרע“ה-תרע”ט).
יש אומרים: סיפור ההווי עבר ובטל; פשט את הרגל; אין בו ענין. אבל ההנחה הזאת עדיין מוטלת בספק. אמנם, בהווי לשם הווי, כלומר במסירת פרטי-חיים לשם ידיעת הפרטים בלבד, ודאי שאין ענין. ואם יבוא עכשיו מי שהוא ויתאר לנו בדיוק את יהודי ירושלים ויהודיותיה, למשל, עם פרצופיהם, מלבושיהם, כליהם אפני-דיבורם, מנהגיהם, מאכלם ומשקם, ארחם ורבעם, מבלי שיגלה ויראה מאחורי כל זה דבר-מה חשוב, עמוק במובן הנפשי, יהיה לזה רק ערך אֶתנוֹגרפי, אבל לא אמנותי. כל עיקר-תפקידה של האמנות – היום, כמו אתמול, ואף למחר – הוא לעמוד על עומק חיי נפש-האדם באתמוספירה ידועה. ומכאן, שתיאורי סביבה וצורות-חיים לתכלית זו עדיין חשובים במאד מאד; והווה אומר: לא סיפור-ההווי אינו ענין לאמנות, אלא הסיפור הריק.
ברם, בנוגע לסיפור-ההווי העברי – דא עקא: הסיבה וצורות-החיים של רחוב-היהודים הנן כבר יותר מדי אוויריות, מרפרפות, שוטפות, בלתי-נתפסות. מנדלי, מסַפּרן של בטלון וקבציאל, עיירות ששקטו על שמריהן מאות בשנים, עוד העמיד איזו תלמידים, אבל לתלמידים האלה אין כבר כל תקוה להעמיד תלמידים, ולא רק מפני שאינם מגיעים בגדלות-הכוח למדלי – זהו ענין לחוד – אלא גם מפני שבינתים פסק מקור-היניקה, חלף אותו ההווי הקבוע ואחֵר לא נוצר במקומו. סביבה וצורות-חיים קבועות אינן נוצרות בעשרות שנים, ובפרט שכל שנה מאלו העשרות מבטלת ומשנה את הקודמת. וזוהי אולי אחת הסיבות, מפני מה בני-נעורינו, גם אלה שלמדו עברית, אין להם יחס אל הסיפור העברי; וזוהי גם-כן אולי אחת הסיבות, מפני מה נתפשטה אצלנו בשנים האחרונות הרשימה הלירית-פסיכולוגית, רשימה השרה בפרוזה ומחטטת בפסיכולוגיה על חשבון תיאור האתמוספירה המוחשית והרצאת מאורעות חיים ותנאי-חיים.
היטיב, על כן, אשר עשה ש. בן-ציון, אחד מטובי בית-מדרשו של מנדלי, שפנה, למצער, בסיפורו זה אל ההווי הירושלמי, זו עיר-האלוהים, שכביכול על תלה בנויה וצורות-חייה הספיציפיות עודן מחכות למסַפּרן-גואלן, ש. בן-ציון נותן לאלטר קונדס, איש כל-הכוללים, לספר על שידוּך ירושלמי ולשלב כל הדרוש לכאן: נישואי-בוסר, דרשות, חתונות, תכשיטין, גטין, עקרה אהובה על בעלה, וההורים דורשים גט: עשר שנים בלי בנים. “הווי” כמו שנאמר! ויש גם חידוש במעשיה הישנה, שהזוג בורח ליפו ומשם לפתח-תקוה ונהפך לבן הישוב החדש…. יש סצינות נחמדות, כגון נסיעת הזוג ליפו או קודם לזה מעשה-טיפוסו של האברך לשילוּח הקן לשם סגולה, ועוד ועוד.
זאת לא אומרת, שאפשר לגמור את ההלל על הסיפור הזה. יש בו גם ליקויים והם גלויים; אחדוּת הטון בהרצאת הדברים אינה שלמה. ש. בן-ציון מתקן את לשונו של הקונדס ומכניס לפיו מבטאים מן המליצה הספרותית כמו:“לימים הן (המחותנות) חוזרות ונפגשות בספר פנים יפות וחינניות”… “השערה רופסת במוחו, שתיק נאה כזה ודאי של ריבה נאה הוא”… "חקקי-לבו של בחור בר-מצוה – מי ידעם? “לחשׁ ברחש דשאים מפני רוח יעבור”… או פיסקה עגנונית-לירית כעין:
“קורין בציבור וה' פקד את שרה – זכרונות קדומים בתומת-ישרים עם נעימותה של קריאה זו יבואו, נעימה חסודה וחנוּנה ללבבות תשׂבּר באפשרות של נחמה, וכעדר צאן על מרעה דשן, שכל אחת השקט לנפש תרעה, בשעה שחליל הרועה עליהן ירון”.
וכו' וכו' – המשך משמעותיו דר' אלטר קונדס, שפתיחתו היא, לכאורה, בלישנא דחוכמתא. הא כיצד?
ומובן, שאלה אינם ליקויים טכניים גרידא. הטכניקה – על זו פעמים שׁהשׁירה אומרת: תקחֶהָ הדַנטיסטיקה! אבל סגנון-נפשו של כל יצור כמו שהנהו – על זה אין לוותר. התחכמות וליריות הנן תרתי דסתרי. אבל, בכל זאת, כאמור, הסיפור הוא – סיפור, זהו, כמו “יקותיאל” שבקובץ “מזמרת הארץ”, שוב פרי-עטו של בן-ציון המספר. היסוד בריא, איתן ובטוח.
[“האדמה”, תשרי תר"ף; החתימה: ח.ב. צלאל]
-
היצירה המדוברת זמינה במאגר פרויקט בן–יהודה בכתובת הבאה: http://benyehuda.org/gutman/ben–zion_prose04.html ↩
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה (יהואש)
מאתיוסף חיים ברנר
פון ניו-יארק בין רחובות און צוריק (מניו-יורק לרחובות וחזרה). מאת יהואש. 1917. ג' כרכים.
לצעירינו בכל העולם דרוש עכשיו לדעת את האמת על ארץ-ישראל. דרוש, שהם ידעו, כי המקום איננו מרופד שושנים, כי הארץ היא עניה, מעטת-קסמם, מיושבה מאחרים בכל מקום שׁאפשׁר לעשות איזה דבר וחרֵרָה וקשׁה לישׁוב במקום שהיא עדיין לא נושבה; כי יושבי-הארץ מחזיקים במשקיהם בכל תוקף ומתאחזים בפועל גם במשקים המעטים, שהנם, כביכול, בידינו; כי שכר-האדם בה קטן, המזונות דלים וביוקר, הצרכים למעלה מן היכולת, האוויריות בכל פינה, והקדחת על כל אלה אוכלת מבשר ועד נפש; כי כל צעירי הארץ שלנו הנם קנדידטים למשרדים וללשכות, לגימנסיות ולאוניברסיטאות, והכל מנבאים לימות-המשיח, על אף הגלוי והברור, ואדם שינקוף באצבע לעשות את העבודה הכי-קטנה הנחוצה – אין. דרוש, שכל זה יִוָדע בתפוצות-ישראל ושיוָלד בלב צעירינו ה“אף-על-פי-כן!”, אותו האעפי“כ, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים… אף על פי כן! בפרט, מכיוון שבמזרח-אירופה העתיד אפור מאוד, וההוֹוה אפל מאד, מכיוון שלהפסיד אין מה, מכיון שהשאיפה קוראת להתחיל הכל מבראשית, ויהא מה!… ורק אותו החלוץ, שה”אף על פי כן" הזה נעשה לחלק מעצמותו, אותו החלוץ המוכן לכל – ולא רק בפה – הוא רשאי לבוא. הוא ולא אחר.
מנקודת-השקפה זו כל רשמי-המסע מליציים מארץ-ישראל, כל רשמי-מסע העלולים להליט את ארץ-הבחירה הנכספה בצעיפים – מזיקים.
בשלושת הכרכרים של יהואש יש צעיפים לא מעטים: הנה החגיגה ברחובות; והנה הגעגועים לכותל המערבי, הקובל על המשורר מרחוק: “למה תכלימני ולא תבוא לבקרני?”… (כרך שני, ע' 148); והנה קברה של רחל בכרך שלישי; והנה הכרמים והילדים והאנשים היקרים והפואיזיה בלי קץ – בכל הכרכים… ובכל זאת – אין סכנה. הקורא הנבון הרי יבין, שיש לו עסק כאן עם משורר מושבע, פרופיסיונלי, שאין סומכין עליו ואין מביאין ראיה ממנו.
ואגב: יהואש הוא, בעצם, משורר רעיוני, זאת לא אומרת, שלבו קר ואינו משתתף ביצירתו, במה שהוא רואה; אדרבה, סנטימנטאלי הוא מכף רגל ועד ראש, סנטימנטאלי ככל המשוררים מחוגו, שמביטים על עצמם כעל כוהנים במקדש-היופי ועל כל העולם כאילו לא נברא אלא בשביל שירתם, ושלכל מקום הם נושאים אתם את תואר-המשורר שלהם, ושהטוֹן שלהם הוא תמיד: “אני, המשורר, והם, סתם-בני-אדם”… אלא שעם זה, יחד עם הסנטימנטאליות והחמימות הלבבית, ראייתו הראשׁונה היא רָאשׁית (“משׁורר מן הראשׁ”, כמבטאו של יל"ג), רעיונית, לא לבבית-פיוטית אמיתית. שום דבר הסמוי מעיני הראש אינו נראה לו. אבל גם ראיית-הגלוי היא אצלו תמיד קומבינציה של איזה רעיון, של התחכמות, באנשים שהוא פוגש אינו תופס כלום (בכל האנשים בארץ-ישראל, שהוא מזכירם בשלושת הכרכים בשמם מפורש ושאנו מכירים אותם, אין אף קו אמיתי חודר אחד); אבל גם בטבע ובצורות-החיים הוא רואה קודם כל רק את הצד המפליא, האֶכסוֹטי. רק הדבר בהיפוכו קורע את עיניו, נאחז ברעיונו ומעורר בו רגשנות יבשה ומתפלספת, תמימות נלבבה סמי מכאן.
היופי, היופי לשמו – הנה נחלת משוררים-סטיליסטים כיהואש. מיטב-כתביו סקוּל באבנים טובות ומרגליות ובכל מיני-סדקית נוצצים. המלים והביטויים שבשורותיו אינם מצטרפים מתוך ההתפרצות הפיוטית לומר דבר-מה נחוץ, אלא, להפך: לפעמים מתוך הכוונה הפּייטנית לצרף צירופים מצלצלים, יש ששורה זו או אחרת גם אומרת דבר-מה.
"סאמע אונז אנטקעגען, אַן ערך אַ מייל פון דער שיף, האט זיך געשאָטענט דער סילועט פון אַ בארג-אינזעל דורכ-געקעסטעלט פון רייהען און רייהען בלישטשענדיגע פינטעלעך(כרך ראשון, ע' 46).1
לגבי שפה כיהודית המדוברת, שעל פי דרכי התפתחותה אצל המון עירוני עני ודל, היא מסוגלה, בעיקר, לז’אנר פקחי, חריף וגם לבבי, אבל לא כל כך לאֶסתיטיות נשגבה, ודאי “לשון” שכזו היא נצחון גדול. ואולם זיווּגה של המליציות כעין “געשאָטענט”,, עם הטוֹן הפמילארי שבכל הפרקים; “ווערט געווען אבער כל הגעלטען”…2 “עס האט זיך געלויענט צוליב דעם אליין מאכען די נסיעה”3 (ע' 57); ועם ה“רעיונות” על קוצר-ימיהם של הפרחים (ע' 27); ועם ההתפלספות על אודות קולו של החמור מהו, במקום שמובאה גם דעת הפוסק ז’יטלובסקי (ע' 75) וכדומה וכדומה – עם כל זה, כמדומה, אין זיווּגה של אותה סטיליסטיקה בעלת “הנקודות הנוצצות” עולה יפה ביותר.
במקום אחד מוצא יהואש, שבעוד שכסף המשחק האריסטוקראט במונטה-קארלו הוא גילגול של סאת-דגן, עמל-האיכר, הנה כספו הוא, של המשורר, הוא גילגול של “רעיון יפה, שנולד בבית-השמשות, אשר עינו כעין הצדף” (“פערלמוטענער בין-השמשות”, ע' 101). ואולם לחלק גדול של הספר הזה, בן שלושת-הכרכים, הזרוע נקודות-פואיזיה, בפרוזה ובשיר, אין אותו הצבע הפיוטי-הצדפי. הרבה והרבה פרקים – הרצאתם, כחוֹלה במחלת הים, חגה ונעה, בין טון-הנשגב וטון-הנקלה, והתאמה אין, ובמקום שהקורא, יראה את העולמות שהמשורר עבר בהם, הוא שומע רק את חידודיו הדלים בצירוף עם השתפכות נפשו הסיפורית על דבר פלוני ואלמוני ומקבל ידיעות פחות או יותר קלושות על הרוכל, למשל, שהוא מרמה את הקונים ומבקש מחירים נוראים, או הבנקיר וסוחר-העצים, שהמשורר ראה ב“חכמת-הפרצוף” שלו והכיר, כי זה – דוקא – בנקיר וזה סוחר בעצים (ע' 105). – גדולה “חכמת הפרצוף”!
והוא הדבר. הצד הזה הוא המקל את סכנת-הצעיפים של הספר, התהילות והתשבחות שבו אינן, על כן, מסוכנות, באשר לקורא מתברר מן הפרק השני ואילך (הפרק הראשון שבכרך הראשון הוא יוצא מן הכלל, הוא מצויין באמת; ואף הפיליטוניות של ביקור-האבטומוביל – שם אינה פוגמת אף במשהו, מפני שהיא במקומה ובמידה הראויה), כי למרות כל שבועות-האהבה המיוחדות לארץ-ישראל הרחוקה, ואחר כך גם לקרובה, אין הטרגדיה איומה כל כך ארץ-ישראל היא, אמנם, בת-מלכה נהדרה, לא תשבע העין מראותה, אבל הנה גם מאדיירה אינה פחות מעניינת, ואולי עוד יותר. “אלערליי פארביגע טראפישע צמחים האבן געשריען (במאדיירה) צום אויג און געבעטעלט א קוק”4 (ע' 54). ואפילו חלומותיו ברחובות בחברת שלום אַש על מושבה מיוחדת למשוררים ולאמנים יהודים בכספי מיליונר בארץ-ישראל (כרך ב', פרק “קווי שמש”) אפשר היה לחלום במקום אחר ועל מקום אחר. ואפילו חתונת התימנים בעצמה אינה מציאה גדולה. כי כשם שהיה יהואש “טשיקאווע” ללכת ולראות אותה בהיותו ברחובות, הרי ממש כך היה “טשיקאווע” בהיותו במצרים, ללכת ולראות חתונה של ערביים. ואותה ההתפעלות שקיבל מן הגמנסיה ומלימודי-התנ"ך שבה, היה יכול לקבל בחזירתו (בכרך ג') מן אל-זהר ומן הפירמידות. הכל מעניין! כלומר, כל מה שצבעיו משונים קצת וכל מה שאינו בחיי-יום-יום המשעממים.
לא, לא, אין דבר. לא נורא, חס ושלום.
אגב, המשורר אוהב בספרו זה להראות “לומדוּת” ובקיאות מרובה בידיעות אנציקלופדיות בנוגע למקום מפליא זה או אחר. ופלא הוא, שכשהיה בחזירתו מרחובות בהליאופוליס ונזכר בכל מה שכתוב בלכסיקון של עיר-השמש הזאת (מלבד זה, כמובן, ששם היה לפנים מקדש-חוניו…). שכח לגמר את התנ"ך, אשר שמע בגמנסיה ואשר “תירגם” ממנו ספרים שלמים, ואשר בו, בספר ישעיהו, נזכרה בפירוש העיר המצרית הזאת: עיר ההרס (עיר החרס) יאָמר לאחת – היכא-תמצי?
אבל, כמובן, גם זה לא נורא.
[“האדמה”, תשרי תר"ף; החתימה: ח.ב.צלאל]
מִחוּץ וּמִבַּיִת
מאתיוסף חיים ברנר
״חזקו ידים רפות וברכים כושלות אַמצו״.
אבל בהבטחת "והיו מלכים אומניך״ אין משום
חיזוק. האם לא אמיצה ונכונה ממנה הקריאה:
״אין משיח לישראל; ולעבודה!"
(מכת״י אחד).
א
עברו כ״ה שנים למן היום אשר כתב הרצל את ״מדינת־היהודים״. ועכשיו כבר אין הדבר צריך להיאמר: אחרי י׳׳א הקונגרסים והסאון הסואן ברעש של שנתים האחרונות רחוקים אנו ממדינה יהודית ממש כמו לפני חצי־יובל שנים. רחוקים אנו — מפני שבכל השנים האלה לא עשינו ישובים (לא עשינו, מפני שכנראה לא היה מי שיעשה!), כי אם דיברנו על המדינות, על ״מקלט בטוח״. ולגבי האידיאל של מקלט בטוח, קטן או גדול, לעמנו — עשיית ישוב על ידי הכוחות העממיים, ואפילו במידה מצעָרה, ודיבור על פּוליטיקה, שאינה עומדת בקשר עמהם, הנם, במובן ידוע, תרתי דסתרי.
בימי הרצל תיארו תלמידיו לעצמם את השגת המדינה באופן הזה: ראשי־הציוניות באים בדברים עם ראשי־הממשלות; הרעיון מנצח; בוחרים ארץ; מקבלים הסכמה; מאספים כסף; שולחים את היהודים לאותה ארץ — והנה ״מדינת־יהודים״!
אהה, גם עכשיו יש שאינם רחוקים מציורי־דמיון כאלה, גם עכשיו יש ״חכמים״ שבאים בטענות: מדוע לא דרשו מדינה? כאילו ב״דרישה״ תליא מילתא! אבל מן המדינה רחוקים אנו, רחוקים כמו אז! כי לא בהסכמת ראשי־ממשלות של מקום פלוני ואלמוני ולא בפוליטיקה גבוהה תלוי עיקר-הדבר, גם לוּ היתה זו נאמנה לענינינו. הפוליטיקה הגבוהה, בדרך־כלל, היא רק ביטוי למה שהתחולל, הנעת־ראש ליחסי־הכוחות, אבל לא סלילת־דרך ויצירת־יש. ולא בהסכמת חילק ובילק יתחוללו מעשים אדירים, כמעט קוסמיים, כתחיית ישראל על אדמה. אכן, לוּ באה הסכמתם של אותם ראשים אחרי שהיו נעשים המעשים האדירים — נעשים לאט־לאט, בכל כוחות־העם, יום־יום, בלי־הפסק, במשך עשר, עשרים, שלושים שנה — כי אז היה מקלטנו, הקטן או הגדול, בטוח. אבל הסכמתם בשעה ידועה לדרישה סתמית, ״אהדתם״ לרעיון — האם היא מעלה או מורידה?
כי ב״רעיון״ יכולים לומר: מן היהודים טוב להיפטר — וילכו להם לשם. מישוב יהודי שם יכולים להפיק תועלת זו או אחרת — והדבר הוא ראוי ל״אהדה״. מן השפה ולחוץ יכולים הם גם להוסיף: שם יש כך וכך קילומטרים פנויים, ואפשר, על כן, לכך וכך אנשים, שיבואו בספינות וישבו עליהם. אלה הם, בערך, פני החשבונות בחוץ. אבל בפנים, במציאות — הוי, במציאות צריך כל אחד ואחד מן המאה, או מן העשרה או מן האלף, הוא ובני ביתו והטף אשר ברגליו, הוא עם ילקוטו ומזוודתו ונטיותיו וחולשותיו וקאַפריסיו, לבוא ולהסתגל ולחיות ולעשות יום־יום אלפי דברים, שאינם קלים כלל וכלל ושהצלחתם תלויה בספיקות, הוי, בכמה ספיקות — גם לולא המפריעים הנוראים —
לא! לא על פי תכנית חיצונית נעשים דברים כאלה!
הרי: יש לנו מנין של ״קבוצות״ בארץ — וכמה טורח של ״סידור״, ״שׁמָשׁות״, ״ישׁיבות״, ריצות, נסיעות, מהומות! כמה קושי, משא ומתן, יגיעת רוח ונפש! וכמה חוסר־תוצאות! מאה משתחררים רוצים ליישב (ליותר מזה אין פיננסים!) וראו ב״קונטרס״, י״ד, מה עלה לרצון זה! מה עלה בראשית הצעדים, בטרם כל!
ובינתים — והאויב נכון! ולמפריעים מחוץ אין קץ והקרקע גדר לה מסביב לגדר! ואפשרות של רכישה אין באופק! ופועלים אין! והזמן עובר באפס־מעשה! והשעה מאוחרה!
מזמן לזמן, בכל עשרים וחמש השנים האלה, הרי היה מתעורר מי שהוא מכותבי־המאמרים וצועק: ״תאחרו את השעה!״ והנה השעה מאוחרה!
חצי יובל רודף יובל — ומספר הקילומטרים הפנויים מתמעט, מתמעט… והמרחק בין המספר המסויים, שצריך היה להתישב בכל שנה, ובין מספר המתישבים בפועל־ממש מתרבה, מתרבה… והמרחק בין הריבוי הטבעי של בני הארץ הבלתי־יהודים שנה שנה ובין כמות היהודים הנכנסת לארץ שנה שנה נשאר גדול, גדול…
למן התקוות של תקופת־טיוֹמקין עד הנה…
ב
האמונה בדיפלומאטיה, אף על פי כן, לא פסקה מרחובנו. פלוני בן פלוני יתראה עם פלוני ופלוני — יגיש תזכיר — והדבר יִגָמר! אָה, אילו היה הרצל!… הרצל היה משיג…
מדוע? מדוע היה הוא משיג? מדוע לא השיג הוא כלום בימיו? מה נשתנה? איזו כוחות חדשים נתגלו בעמנו ובעולם, שהיו נותנים להרצל ל״השיג״ היום מה שאחרים אינם ״משיגים״ ומה שהוא צמו לא השיג לפני עשרים שנה?
לא, רבותי! לא רק הדיפלומאטיה הנסתרת, הגבוהה שבגבוהות, אלא גם הפוליטיקה הגלויה אינה יוצרת ואינה מסדרת, אם לא הוכן ולא הוכשר הדבר על־ידי החיים, כלומר, על־ידי הכוחות האמיתיים הפועלים בחיים!
ואם עוד מובנה ההתלהבות ה״יוּדנשטאַטית״ מלפני שנתים, בעת שהמלחמה היתה בעצם תקפה, ״חבלי־משיח״ בעצם עוזם, ובחוגים ידועים ריפרפה אמונה חזקה בימות־המשיח, בשלום שׁיֵעשׂה לטובת העמים הקטנים — והרי גם אנו עם קטן, ולדעת מי שהוא גם גדול! — — — חבר־העמים של וילסון ימסור את המנדט על ארץ־ישראל לממלכת־אנגליה לטובת עם־ישראל… והוי, אלמלי היה הרצל!… —
כן, אם עוד מובן מצב־הרוח של אז, הנה עכשיו, כשכל התקוות הללו נתבדו, כשאין חבר־עמים, כשאין שלום קיים, כשהבטחון נתמעט עוד יותר מאשר לפני חמש שנים, כשהעולם נשאר נוהג כמנהגו ומוסיף להסתדר על פי הגורמים והחשבונות והאינטרסים הישנים־נושנים, — כשעמים קטנים הנם רק כדורי־משחק קטנים לשׂחק בהם, להשׁתמשׁ בהם ולשַׁטות בהם — עכשיו — מה לנו לפוליטיקה גבוהה ולדיפלומאטיה? רגשותינו? — ודאי! ודאי אנו ברגשותינו על צד הממלכה המראה לנו ברגע זה משהו ידידות, מאיזו סיבה שהיא, ותהא אימפריאלית שבאימפריאלית, ולא על צד אויבותיה, שהנן אימפריאליות לא פחות ממנה ולנו הן מראות שנאה והתנגדות בגלוי. אבל מה יתנו ומה יוסיפו רגשותינו למי שהוא? במסחר המדיני הגדול — איזה ״שותף״ אנו? איזו דאגות יכולים אנו להסיר מלב מי שהוא? ומי ימריץ את מי שהוא להתמיד ולריב לנו, להתחשב אתנו לאורך ימים, זאת אומרת, להוסיף עוד דאגות על דאגותיו? יתר על כן: מי שמתוך איזה חשבון יִכּנס לזמן-מה ב״יחוסים דיפלומאטיים״ עם באי־כוחנו — האם לא יעמוד תיכף על טעותו? האם לא יראה מיד, כי אלה הם באי־כוחנו, אבל לא באי־כוח, וכי אין בצע… מה בצע?
דיפלומאטיה יהודית — שם נרדף הוא, בהכרח, לעלבון וקלון. הֲבה נשׂים מבטחנו? העָלֶיה נישׁען?
לא! אין אני מבקר את מי שהוא. לבי, לב־כולנו, לבאי- כוחנו שם, ל״פרקליטינו״ המסורים, המסורים בלי כל ספק. כשלונם ושברונם — כשלון-ושברון-כולנו הוא. הם: זה ברור, אנשים יותר רציניים מן הזנגבילים הפטפטנים העומדים באופוזיציה להם ובאים בטענות על צמצום־מעופם. אבל שאלה אחת נשארת, בכל זאת, במקומה: אם לא ״מעוף״, אם לא ״מדינה״, ואם אפילו בישוב סתם אין הכוחות מספיקים אלא עד כדי מחשבה ליישב מאה — למה איבוד־הכוחות להחזקת מכונה גדולה, כאילו ליישב עשרת אלפים? האם עוד לא נוכחו, שהמכונה הגדולה רק מרבה מהומה ולא כוחות, שהכוחות המעטים מוּצאים לסיבוב־המכונה ולא לאיזה דבר ממשי?
ובכן?
ובכן… ובכן… אולי נוריד את הדגלים? למה ינקרו עינים?
למה יתנפנפו לשוא למעלה מעשרה טפחים? אולי נחדל לגמרי מהזכיר את ״מדינת־היהודים״? אולי נשכיח מלבנו את התקוה לבטחון-המקלט? הבטחון מאין יִמָצא? אולי לא נרבה להזות גם על ״כשנהיה לרוב״? אולי תחת כל זה נאסף את כל פליטת כוחותינו — המעטים! המעטים! המעטים! — להיות, לכל הפחות, למיעוט, להיות בכלל?
כי לתכלית בהירה זו כבר כל האמצעים רצויים, ואפילו פוליטיקה — פוליטיקה נמוכה, כמובן, לא־גבוהה, בלי דיפלומאטיה נסתרה, בלי העמדת פנים, בלי שתיקה סודית, בלי נפנוף דגלים והבטחות והפרזות, המביאות לידי מפח־נפש, — דיפלומאטיה, הכרוכה אצלנו תמיד באי־הבנת יסודות־המציאות, בהגברת ביוּרוֹקראטיזם, בביכוּר הטפל על העיקר ובציווּי של הערָמה: תְּפוֹס מרובה, למען יצא לךָ, למצער, מועט.
ג
— ובכן לשוב ל״חיבת־ציון"?
— לשוב ממה? וכי לאן הרחקנו ללכת, שאנו צריכים, כביכול, ל״שוב״?
מובן, בן-יהודה המגיד וחוזר ומגיד, כי מן ההצהרה לא נפל צרור ארצה, צדק: היפול צרור מצרור? אבל לשוב ל״חיבת־ציון" — חייכם, שהדרך אינה ארוכה!
אף המטבעות של ועד־הצירים הן אפסו בין כה וכה — והן לא יכבידו ביותר עלינו את דרך-השיבה.
אבל נדבר ברצינות. ״חיבת־ציון"! הצלצול מעורר אי־אמון. ואולם לא באידיאל, שהשם הזה מביע, האַשמה. האידיאל הזה — תקומת החלקים הבריאים שבעם על־ידי עבודת־אדמה — אורו גדול כיום לא פחות מאשר לפני ארבעים שנה. יכולים להוסיף עליו: עבודת־תעשיה, מלאכה בכלל; אבל אין לגרוע ממנו ומערכו.
״חובבי־ציון" — כאן מקור אי־האמון. הם שהעכירו את השם הזה, הם, ״בעלי־הבתים״, בבנייניהם הנעשים על ידי אחרים, הם שגרמו כי נרגיש ב״חיבה״ כמעט אנטיתיזה לעבודה וב״ציוֹן" איזה דבר של ״מעלה״, כמעט ביגוד לישוב ממש.
ואולם ה״ציוניסטים״, במובן ההרצלי, הן הנם מופרכים עוד יותר. ולעבודת־ישוב לאומית, להרחבת הישוב ולתיקונו על־ידי עבודת פועלים יהודים, כלומר, ל״חיבת־ציון״ אמיתית, ראוי וראוי לנו לשוב!
חיבת־ציון זו תהיה תנועה של חלקי־האומה, המסוגלים קודם כל לחזור בתשובה על כל פשעי־הגלות ולקבל עליהם תשובת־העבודה. אלה יבואו לארץ־ישראל, ירכשו חלקות־אדמה, יוציאו מהן פירות, ישלחו ידיהם בכל עבודה נחוצה ויחיו חיי בני־אדם.
קאפיטאלים נחוצים לזה. כן, קאפיטאלים גדולים. לא קאפיטאליסטים, כי אם קאפיטאלים. הקאפיטאליסטים עם נשותיהם רחבות־התביעות וילדיהם המפונקים יכולים להישאר לעת־עתה באשר הם שם. אווירנו פה קשה כל־כך ומקולקל כל־כך, ואל יבואו הם להוסיף עליו. לוּ ידענו, בכל זאת, כי מציאותם פה תגרום להעסקת פועלים יהודים, היינו מתפללים גם לבואם של אלה. אבל הם לא יעשו כך לעולם. הפועל היהודי החלש ובעל־הצרכים המרובים, בערך, אינו בשבילם. לנו נחוצים קאפיטאלים לא־אישיים, אמנם לא לשם צדקה, כי אם לשם כוח־דחיפה לעבודה של בנין, לסידור־העבודה ואיפשור־הבנין.
עלינו לדעת את האמת: היהודי החוזר בתשובה, הבא לארץ־ישראל על מנת לעבוד בה, אינו נעשה בן-לילה לאיש־עבודה ממדרגה ראשונה ולגיבור. טובי־פועלינו כיום הנם אנשים חלשים ומוכשרים לעבודה לא־מרובה. בעל־האחוזה הפרטי ובעל הפאבריקה הפרטית, שעיניהם רק לריווחיהם, לא יוכלו לשלם לפועל היהודי הרבה יותר מאשר לאחר, שכיום כל־כך קל להשיגו, בשעה שהאחר כוחו גדול יותר ועבודתו מרובה יותר. על כן נחוצים קאפיטאלים חברתיים, לאומיים, שיתנו לפועל את המינימום למחייתו — והיהודי הרעב, החוזר בתשובה ורוצה לחיות בעבודתו על אדמת־ישראל, יחיה במינימום! — והיהודי הפועל יתן תמורת זה לקופה הלאומית את המכסימום של עבודה, שהוא יכול לתת.
שחלק מצרכי העובד ימלאו על חשבון־הכלל, והוא יעבוד אצל נותן־עבודה פרטי, כהצעת מי שהוא — לא, זו אינה דרך! עד כמה שאפשר להגביר עבודת־יהודים אצל נותני־עבודה פרטיים, בלי ערבוב חשבונות עם טובת־הכלל — ברוכים המגבירים! ואולם ״איש־צבא״ יכול הפועל היהודי להיות רק אצל אומתו, איש־צבא גמור, לא לשליש ולרביע, איש־צבא החי על חשבון-עמו ונותן לו כל עמלו.
— אבל העם טובע… ריבוא־ריבואות רוצים לבוא… ואתם, במקום לדבר על הגירה רחבה, במקום להשקיף השקפה פוֹליטיקוֹ־אקונומית גראנדיוזית, הנכם מטיפים לחיבת־ציון… לאלפי עולים… בושה!
— בלי ספק, גדול הכאב וגדולה הבושה. לא כך צריך היה לפתור את שאלת־היהודים. שאלת־היהודים בכל רחבותה תישאר, כפי הנראה, שאלה לעולמים. ואולם טעות תהי בידכם, אם תחשבו, כי, אם כן, חיבת־ציון שלנו עיניה למרכז, ליהדות. מטרתנו: תיקון חיי בני־אדם יהודים, אם מעט ואם הרבה, על ידי חיי־עבודה ממש בישוב יהודי, קטן או גדול, בארץ־ישראל. ב״נקודות״ כאלו שנקדו חובבי־ציון אין אנו מסתפקים, אבל הצלת־הכלל, אמנם, אין גם בידי הנקודות האחרות, החדשׁות, שאנו רוצים כי יבָּראו. ובינינו לבין עצמנו: מצב־כלָלֵנו נורא מאד, הוא נכון להימלט לאיזה מקום שׁיהיה, להימלט מצרותיו, אבל הוא לא ירצה בצרות וביסורים בארץ־ישראל. ואף לא בשום מקום אחר. הוא יאמר תיכף: נתנה ראש ונשובה. אדעתא דהכי לא באנו. הוא יבעט ויתאונן — ולא יבנה, ולא יעשה כלום. לנו, תושבי ארץ־ישראל, יש כבר קצת נסיון בענין זה. הרבה עוברים שבים, הרבה אורחים־פורחים כבר ראינו בעינינו בחצי־היובל הזה. מבלי לנקוף באצבע קטנה הם חוזרים. באותה האניה…
כן, היהודים נתונים לכליה. אבל בעל־תשובה לא נעשה עדיין, בכל זאת, הכלל שלנו. על חיים קלים אין חלקים ידועים מבני עמנו מוכנים עדיין לוותר. עדיין יש בינינו הרבה יחסנים, הרבה ״בני־מלכים״. ולכן נדבר רק על חלקים, על אנשים, על ספוּרים, על בעלי־אופי, המוכנים ומוכשרים לחיות חיים קשים. לאלה יאיר האידיאל של חיבת־ציון, של הרחבת הישוב היהודי בארץ־ישראל, שבראשו יעמוד עם־ישראל כולו.
כי הנה ימים באים וההסתדרות היהודית העולמית תיווצר. להסתדרות זו יהיו שייכים כל הכוחות הפוריים שבין ארבעה־עשר המיליונים אשר לנו, ויהודי־ארץ־ישראל ביניהם. הסתדרות זו תדאג לכל עניני־האומה, לביצור עמדות עבודתם של המוני־היהודים בכל המקומות, להגירה, לחינוך, ללשונות־היהודים, לתרבות־היהודים. והיא היא שתכניס לתכניתה גם את ישוב־ארץ־ישראל ותפקח עליו.
עכשיו, כשאנו עומדים על נקודה מתה בעבודת־הישוב, אין ״ארגון־יהודי־ארץ־ישראל״ בפני עצמם עיקר גדול. אספה מיסדת, אספה לאומית או אספת־נבחרים; פרוגראמה זו או אחרת — אף דונם אחד לא יוסיפו לנו, אף פועל אחד לא יבססו בעבודה. אבל הלא אין זה הסוף…
ד
ואשר לשאלת-החוץ שבפנים, ל״שאלה הערבית״ — אף בזה הא בהא תליא. ״חכמי־המדינה״, הבאים בטענות כל היום: מדוע דרשו כך ולא דרשו אחרת? כאילו הענין הוא משא ומתן מסחרי, שעומדים על המקח ודורשים יותר, בכדי ל״קבל״ יותר, — הם גם מדברים בגאוה וגודל־לבב, כביכול, על הענין הזה. שש מאות אלף תושבים מתנגדים — בינינו ובין החכמים מה הם? ואולם מנקודת־השקפת־הישוב ועתידו הענין הוא קצת אחר.
אהה, ״שאלה בעלמה״ זו אינה שאלת ״אירופה״ ו״אסיה״ ואינה גם שאלת היושר המדיני המופשט. אילו היה כל הדבר תלוי בזה, כי אז אנו היינו הצודקים. היכחישו, כי המון העם הערבי היושב בארץ הרוויח מן הישוב היהודי? לא לשבחנו יאָמר כך, כשם שלא לשבחנו הוא מה שבאמת חלקים ידועים ממושבותינו הולכים ונעשים אַסיים, אבל הדבר הוא כך. ונאורי־הסוּרים המעוררים עכשיו את דעת־הקהל נגדנו בצעקות ובאיומים — כמה צרוּת־עין ליבנטאית בצעקות ובאיומים האלה! כי אליבא דאמת: הכפוֹלניה ערב? המעט לה לאומה הערבית כל מרחבי־ארצותיה השוממים למחצה, כי לא תוכל סבול אשר יבואו יהודים להתישב בארץ, שהיתה לפנים ארץ־אבותיהם ושההתישבות הזאת בשביל חלקים ידועים מהם היא שאלת החיים והמוות? ומי עומד לקחת דבר־מה מאשר להם, הסוּרים? הערבים הם הרוב הגדול בין יושבי הארץ הזאת, הרוב המכריע, ואנחנו מיעוטא דמיעוטא — מי מכחיש זאת? מי מכחיש, שהמקומות המיושבים בידיהם? אבל מה טעמם ומה צדקתם לדרוש סגירת־שערים, להתריע על כל מהגר יהודי חדש, שהם רואים בחלום?
היושר הישובי אתנו הוא, ואנחנו נעשה בשבילנו בארץ זו כל מה שאפשר. כל אחד ואחד מאתנו יעשה באמונה את המוטל עליו. ולא נוסיף עוד לשאול על כל מעשה קטן או גדול, אם יש בו מן המדיניות הגדולה ומזיו־שכינתה. מתוך עצבות וחוסר פּרספּקטיבות גראנדיוזיות אין השכינה שורה, אמנם, אבל את העבודה עושים תמיד אנשי־הרצון העצובים, ולא הרוקדים לפני השכינה הגראנדיוזיים. ולאנשים מן הישוב, עובדי־אדמתם ועושים במלאכה, מסתפקים במועט, ולא זוללים וסובאים, לא פראנטים ורעשנים, כי אם צנועים וענווים, כשרים וסגורים בתוך עצמם, המוכנים לכל מצב ומוכנים ליסורים, לא יוכל כל אויב, יהיה ערבי או ישמעאלי, או גם לא־ערבי ולא־ ישמעאלי.
[“האדמה”, חשוון תר"ף; החתימה: בר-יוחאי]
צִיּוּנִים ב' (בשבחה של ארץ ישראל; משלחת; עבודה או צבאיות?; חיקוי או עצמיות; יפו או ירושלים?; דמעות פייטן; יעקב דינזון)
מאתיוסף חיים ברנר
ב
בשבחה של ארץ-ישראל. – הציוני העליון למד בילדותו – אמנם, ככל הילדים – מפי מורים וספרים, שארץ-הבחירה היא ארץ-צבי. כשגדל והתחיל עוסק בדברים העומדים ברומו של עולם, כיאות לבן המעמד הרם, וכחוט-השערה גם בפוליטיקה ישראלית, כיאות למי שאבות-אבותיו יצאו ירך העברים, שמע, שבאותה ארץ קדושה יש קולוניסטים יהודים בני-גזעו, שצריכים לתמיכה. פעם נסע הציוני העליון לארץ-ישראל ל“נוח”, ושלישו – לכל ציוני עליון יש שליש – כתב לציוני התחתון, שהיות שהציוני העליון נוסע, מן הראוי היה להמציא לו למכוּבּד איזו סכומים בשביל הקולוניסטים, מפני שכך הוא המנהג משנים קדמוניות לחלק כסף בין איכרי ארץ-ישראל. אם קיבל הציוני העליון כספים בשביל איכרינו, שקידמו את פניו, כנהוג, בכל כך התלהבות, ואם חוּלקו ביניהם כספים על ידו, לא נודע (צריך לשאול את הציוני התחתון!), ורק זאת ידוע, שכשבא הציוני העליון לארץ-ישראל נודע לו במשך שבוע וחצי (שלישו היה עסוק כל הזמן בצילום!), שנורא המקום הזה האוכל את יושביו בקדחת שבו, ועמד וטלגרף: “ההגירה לארץ-ישראל מאכל-בוסר הוא ושומר קיבתו ירחק… וד”ל!…. לא להתרחץ בים עד שילמדו לשחות… וד"ל! – – ומלבד זאת ראה ונוכח, שצדקה הגיאוגרפיה: שמי-התכלת בארץ-הצבי הנם יפים.
ובשובו, כשערך לו הציוני התחתון את קבלת הפנים, הודיע בקול רם:
– פלשתינה היא ארץ יפה.
עמד הציוני התחתון על רגליו ושאלהו:
– ואין סכנה… שאחר ההכשרה ואחר ההכנה ואחר ההבראה… אה-אה… יסגרו בעד מהגרינו את שערי הארץ היפה הזאת, אדוננו הגדול?
על זה ענה הגדול ברמיזה רבה:
– ארץ-ישראל נפלאה היא ביפיה!
הוסיף הקטן לשאול:
– ומה דעתו של אדוננו העליון על… על מתנגדינו?
– המ… ילידי ארץ יפה! – היתה התשובה.
– אה-אה ותימצא שם, לדעתו העליונה, מעט קרקע… בשביל סידור עבודות עלֶיה לעניי-ישׂראל? – – –
– עם-ישראל הוא נפלא וארץ-ישראל יפה.
– ולקניה? לקניה פרטית?…
– בכסף רב מאד אפשר יהיה לעשות… ול… קניות קטנות, אבל יפות.
– ולמה יש עוד בלתי-ציונים ביהדות?!
– בלתי-ציונים!… מי שעומד מרחוק אינו ראוי לשם ציוני!
אז נתמלא הציוני התחתון עוז ושאל:
– ו… הגדוד שם… מה תכליתו?
– הגדוד… –ענה העליון עמוקות – עד שיתפזר… בינתים – הוא בארץ-הצבי… ליפיה אין חקר.
– – – – – – – –
משלחת. – פועלי-ציון מחוץ-לארץ אומרים לשלוח הנה משלחת.
לשם מה? – לא פוֹרש.
יש כמה מיני משלחות: לבדיקת מה שנעשה, לחקירת מה שאפשר לעשות ולסידור מה שצריך לעשות.
והנה לבדוק – אין מה. המעט שנעשה – עתונותנו מודיעה עליו; גם בודקת ומבקרת. לחקור מה שאפשר לעשות – אף בשביל זה יש אנשים בארץ-ישראל, פועלי-ציון ולא פועלי ציון, שחיים בה זה עשרות בשנים ויודעים לא פחות מאלה שיבואו הנה לאיזו שבועות או חדשים, מה אפשר לעשות. הכאוּגנדה ארץ-ישראל? ולמה ההוצאות היתירות? למה הרעש של משלוח “אכספדיציה” חדשה?
אלא מה? לחשוב, שפועלי-ציון רוצים, סוף-סוף, לחדול מתיאוריטיזציה של הבל ולהתחיל לעשות בארץ-ישראל דבר מה ממשי, דבר שהחוגים האחרים אינם עושים, והם שולחים מומחים טכניים ואנשים בעלי כשרון סידורי בכדי להשתקע פה ולסדר קבוצות, קואופראטיבים, עבודות ציבוריות? לוּ היה כדבר הזה!… אבל לא, שמות-המועמדים למשלחת הנם של תיאוריטיקנים ועתונאים, אנשים שיכולים להתבונן, להתאונן, לקבל רשמים, ללמוד, ללמד – ממש כמונו – אבל לא לברוא יתוש אחד. ובכאלה – מה הצורך?
ישוב ארץ-ישראל אינו מחכה לתיאוריות. כל סלסולי-המוחות וכל סלסולי-העטים מעוררים בחילה. מה צריך להוכיח? שטובים החיים מן המוות? שאי-אפשר לחיות על הבטלה? שׁהניצול מָשׁחתוֹ בו? רבותי! תינוקות שׁל בית-רבן יודעים זאת!
לא! לא מרצים ודיסקוּטאנטים ולא לידֶרים שׁל מפלגות דרושים לנו ברחובות-היהודים בכלל, ובארץ-ישראל בפרט, מסדרי עבודה דרושים. התם והכא.
הכזאת תהיה המשלחת של פועלי-ציון?
– – – – – – – –
“עבודה או צבאיות”? – לא למעשׂה הָעמדה שׁאלה זו על הפרק בעתונותנו. כי למעשה היה צריך לשאול: העבודה ועבודת-הצבא, או העבודה ועבודת-השׁמירה, מאין ימָצאו לנו? ואם ימָצאו – היאָמנו?
כך היה צריך לנסח.
להלכה נשאלת השאלה: עבודה וצבאיות – מה מהן דרוש לנו יותר? ויש גם ששאל: צבאיוּת אסורה היא או מותרת?
“עבודה או צבאיות”? – כן, כן, קוּלט-העבודה וקוּלט-הצבאיות – תהום. אבל, כאמור, השאלה ה“אַקטוּאלית” אצלנו אינה זאת, אף על פי כן. כי בין תפקיד העבודה הממשית ותפקיד עבודת-הצבא לקיום-העם – אין ניגוד. עם כתיקונו אי-אפשר לו בלי עובדים, וכל זמן שאין “זאב גם עם כבש”, גם בלי שומרים ומגינים – בכל האמצעים – על פרי-עובדיו וחיי נשיו וילדיו. לנו, עם שאינו כתיקונו, אין לא זה ולא זה, ואנו צריכים לשניהם כאחד (כמובן, בגבולות אפשרותנו אנו). אמנם, מי שבא לפַתח בין בני-נעורינו את רעיון-הצבאיות, מי שרוצה לעשות אצלנו קוּלט דוקא מן השליליות שבחזיון זה, מן הפך לעבודה, מן צדדי-הבטלה, ההתראות, ההתהדרות, הריקניות, האכזריות לשם אכזריות, הדיסציפלינה הקהה והמטומטמת עם עקמומיות-הרגש שבה והרדיפה אחר כבוד מדומה לשם כבוד – כל אלו תוצאות הצבאיות הפרופסיונאלית של כל הממלכות האימפריאליסטיות, (אמנם אין ממלכות בלתי-אימפריאליסטיות!), הרי הוא – אצלנו! – מגוחך וארור גם יחד. מדינה אין לנו, עבודה אין לנו, וצבאיות הוא אומר לנו: “עשו?!” אבל מצד שני, מי שרוצה לאסור עלינו את עבודת-הצבא, את השימוש בנשק, אסור ולא יעבור. מפני הראדיקאליזמוס והפּאציפיזמוס, כביכול; מי שרואה ביצירת צבא עברי קטן לא רק קאריקאטוּריוּת בלבד (קאריקאטוריות – מפני דלות-הכמות ומפני שעם אלפי החיילים אין אלפי פועלים בעין!), כי אם “חורבן אנושי ואסון לאומי” (ביטוי של נתן חפשי ב“הפועל הצעיר”; ראה שם הערת המערכת); מי שבא להכניס תבן לעפרינו ולהטיף לנו את אידיאל-ה“כבשה”, הנותנת את עצמה לטרף מרוב חסידות, את ה“לא בכוח, כי אם ברוח”, בתור מידה טובה שאין למעלה הימנה – אף הוא טועה טעות מכאיבה. אדם כזה אינו מבין, שיש בחינה שהיא למעלה מצבאיוּת, ויש גם למטה ממנה. ואי-הצבאיות שלנו עכשיו היא לא מעלה-עליונה, כי אם דיוטה תחתונה שבתחתונות. אנו לא התרוממנו מעל לצבאיות, כי אם עוד לא הגענו לזה. אין לנו כוחות טכניים עצמיים, אין לנו “מוּכנים ומזוּמנים”, אין לנו מגינים לאומיים היוצאים מתוכנו ועובדים בשבילנו, אין לנו בחורים מוכשרים להתמסר כולם לעבודת-העם. הנתפאר, כי אין לנו אגרוף? ודאי: הזכרת “האגרוף הקטן” שׁל מוֹנטֶנֶגרוֹ, כמו שׁעשׂה אותו ד“ר, ללמדנו שגם אנו צריכים ל”אגרוף קטן", הוא ציניזם ושטות. באפקנו אין אידיאל מדיני-אגרופי ואין לנו ענין לצבא במובן המדיני-האגרופי. ומי שבא ואומר: “הצבא יצר את צ’כוסלובאקיה” ודאי שמערבב הוא את היוצרות, מחליף מסוֹבב במסוּבב ואינו יודע מה הוא סח. אבל זאת אמת היא, שערך כל עם ומבחן כל עם הוא בטיב צבא-בחוריו, שהוא בכוח להעמיד בארצו ועל גבולותיה (איזו תלבושת הוא מלבישם: של פועלים חקלאים ופועלי בתי-חרושת או של חיילים – זה אינו עיקר בשאלה: כולם נחוצים).
רק אַל פרוּשׁיוּת! אַל דוקטרינות! לא בחֲרבות בונים חֳרבות וישׁוב טבעי נעשׂה רק על-ידי עבודה תמה. זאת אמת. אבל אם התנאים אינם טבעיים, ולשם מושבה של עשרה עושי-במלאכה תידרש פלוגה של חמישה מחזיקי-בשלח – ברוכות לנו גם שתיהן. כי יצירת גדודי-צבא בקשר עם מחנות-עבדוה אינה “עוולה” כל עיקר, חברים ראדיקאלים! ובצ’כוסלובאקיה יש ויש לנו לקנא – וקודם כל על שיש לה טריטוריה, כפרים, עבודת-אדמה, משקים לאומיים, תעשיה, לשון וכל מה שנחוץ, וכתוצאה מכל זה וכמובן, גם צבא, פלוגות-צבא ממש, כלומר, פלוגות של בחורים, העובדים כל ימי חייהם עבודה ממש, וכשהשעה צריכה לכך הם יוצאים להרוג וליהרג. שאנו עוד נתגאה עליה, על אותה צ’כוסלובאקיה עלובה, ונאמר: “ראו, לה יש צבאות, עם “רכבות-מוות”, בעוד שׁאנו, כמה נעלֵינו עליה, כמה נקיים וחפשים אנו מחטאיה” – לא, כזה לא יתכן. ודאי! אנו מתקדמים גדולים, לנו אין צבא ואין חטאים – ודאי!
היחטאו אברכי-משי? הירשעו פרושים?
– – – – – – – –
“חיקוי או עצמיות”? – פראים, פראי-אדם ממש, שאך תמול נולדו, או פראים שלא תמול נולדו, כי אם יצרו לפנים דוקא את התנ"ך ואחר כך נהיו לפראים – הי עדיף?
רבנינו והעומדים בראש החרדים בארץ-ישראל עונים על השאלה הזאת; עונים לא בפה, כי אם בכל עצם מהותם.
לפראי-האדם, שאך תמול נולדו, אין, בכל אופן, פרטנזיות על תרבות בת ארבעת אלפים שנה; סרחון של תרבות רוחנית מופסדת אינו עולה מהם; מה שאין כן –
פראי-אדם ממש יודעים, למשל, שהגבר חזק מן האשה, וכל דאַלים גבר – וחסל; כל העבודות הקשות שאפשר להטיל על האשה, בכדי להתענג על הבטלה הנעימה, צריך להטיל – וחסל. לא כן הרב המתפלסף שלנו, שיודע דוקא, שהאשה נקראה אדם, ושגם היא נבראה בצלם אלוהי, ושדבורה וחולדה היו נביאות ועוד ועוד הרבה דברים יפים; אלא שבכל זאת מצד הדין ומצד האידיאל (גם מלה זו לא נכחדה כבר ממנו!) ומצד טובת-הכלל אין לבוא במגע ומשא עם אשה בפרהסיה ואסורה האשה לכל התמנות ציבורית וכו'
וב“הדביר”, קובץ ג-ד, יצא איש ישראלי במאמר “היקף ועצמיות” כלפי אלה שאינם רוצים לסמוך בעניני בית-דין על “יצירת המשפט הגאונית שלנו ממדרגה ראשונה”. האם לא טובה העצמיות מן החיקוי? האין לנו חוקים ומשפטים? – הוא טוען – האם תמול נולדנו? הלבעלי-בתים פשוטים נמסור את המשפט? האם הוֹטנטוֹטים פראים אנחנו ואין לנו מומחים מ“חושן-המשפט”?
“תורת-המשפט של גאונינו מיוסדת על הצדק והיושר בלבד” – כן, כן, נניח; נניח שזה כך. בתלמוד ובדברי הגאונים והפוסקים יש ודאי הרבה מלים יפות על חובת-הדין (ראה מאמר “עניני בית דין” מאת נחום ברודסקי בחוברת-תשרי של “האדמה”). אפילו אצל יקירי-ירושלים כיום, השואפים לשלטון, אין מחסור ב“אידיאל” ו“טובת הכלל” וכל המלים היפות. ואולם ישַׁוה בנפשׁו האישׁ הישׂראלי: אישׁ ואשה באיזו מושבה יש להם איזו נחלה, שעמלו עליה שניהם במשך שנים. לימים הם נפרדים מאיזו סיבה שהיא. נתאר לנו, שבעלך-הדין הוא איש קשה ורוצה לקחת הכל לעצמו. משפט “בעלי-הבתים הפשוטים” מה יאמר על זה? לא! באל"ף! ככה לא יֵעשה! ומשפט “המומחים התורניים” מה יאמר? הן! “כל מה שקנתה אשה קנה בעלה”.
לא כן?
ובכלל, למסור ענייני-חיים לידי אנשים המתפלפלים באותו מעמד על קרבנות וטומאה וטהרה ומקוואות ונגעים, לאנשים שאינם הוטנטוטים, כי אם בני-תרבות, המוכשרים לעסוק בכל אותם דברי-ההבל, כאלה הנדפסים ב“הדביר”, מחלקה ראשונה וש“תורה” יִקָרא להם – לא! שׁומר ישׂראל, שׁמור שׁארית-ישראל!
– – – – – – – –
יפו או ירושלים? – בירושלים אומרים" “לנו הבכורה; עלינו יניחו המשרדים הציוניים את ראשיהם”. וביפו יש אומרים: “לא כן; סכנה נשקפת מירושלים. ירושלים מקלקלת את יושביה”.
והאמת היא: ירושלים אינה גרועה מיפו, ביחס להשפעה על אנשים, ויפו אינה טובה מירושלים. וענין העברת המשרדים יש בו בכדי לעורר שאלה, אבל אחרת לגמרי –
השאלה היא: רבותינו המעבירים! יש לפניכם תכנית של עבודה ממשית או אין? ניגשים אתם להרבות ולחזק נקודות ישובנו, או חושבים אתם לבטל לאט-לאט או בפעם אחת גם את ההתחלות שנעשו (את שמונה קבוצות-הפועלות הרי ביטלו בפעם אחת!)?
ועם שאלתנו נוסיף:
– אם לא, אם, חס וחלילה, לא, אם בשעה זו אין לכם אמצעים וכוח לעשות איזה דבר – למי הרשות לבוא בטרוניה? אך אחת נבקש: אַל תטילו, למצער, עפר בעינינו על ידי הוצאות יתירות להעברת-משרדים. “ריכוז” וכו' וכו'. אמנם, גם הטלטולים מעסיקים, אבל לא לזמן מרובה, וסוף-הפרץ להיראות. הכבוד כבוד לירושלים, אבל אם גם שם, לאחר שיסתדרו במקום החדש, לא יהיה לפקידים מה לעשות, מלבד להעתיק מזמן לזמן מכתבים וחשבונות מעשרה פנקסים לעשרה פנקסים אחרים על כל הוצאה שהוּצאה לא לעבודה, ישתעממו גם שם. קדושת-ירושלים, אמנם, אינה נוראה מנאוֹרוּתה של יפו, אבל תריס בפי השעמום אף היא אינה. לא תציל.
– – – – – – – –
דמעות פייטן. – בעתון הבונדאי-הוורשאי “לעבענס-פראַגן” פירסם משורר המשי דויד איינהורן מאמר בשם: “פאַרפּייניגטע קינדער”.
מעינויים אין מתפעלים עתה, כידוע, בימי קולצ’אק וטרוצקי. קצת עינויים פחות, קצת יותר. אבל ילדים קטנים, ילדי יהודים, פאַרפּייניגטע, כלומר, מעונים עד למוות – הלב זע, בכל זאת, וחרדה באה. “מעוּנים קטנים!”… ודאי על-ידי הפולנים או על-ידי ההאידאמאקים או על-ידי המולדאבאנים… במערות של אינקביזיציה בת המאה העשרים… השערות מתחילות לסמר…
אבל לא! לא על אלה נושׂא פייטננו קינה. מעַני ילדי היהודים הם… “הציונים-המתבוללים” בווארשה, הרוצים ללמד את הפעוטים… עברית, “שפה המרחיקה אותם מאבותיהם, הכורה תהום ביניהם ובין אבותיהם, הקורעה אותם מעל סביבתם האידיאלית, העושה אותם ליתומים רוחניים, לאומללים לכל ימי חייהם”… “נשמות צעירות, עמוסות משא לעיפה”, נעביך… “נשמה’לאך באלאסטעט מיט אַ שווערע משא, פערסמט מיט אַ שרעקליכען געפיהל פון ערנידערונג און אַ הינטישע פיעטעט, אַ שקלאפישע פיעטעט צו די לעהרער, וועלכע רעדען עפיס אויף אַן אומגעוועהנליכע פרעמדע און הייליגע שפראך” 1– – –
ובוודאי! לולא הרוצחים הללו, “הציונים-המתבוללים”, הלא היו הילדים ההם גדלים לאנשים שלמים, גומרים את בית-הספר הז’ארגוני השלם, מתפתחים על מליצת דויד איינהורן, מבלי תערובת של שפה אחרת – פולנית או רוסית או גרמנית, חס ושלום – ולא היו שום שאלות ושום קלקולים… ובאים ההֶבריאיסטים ומבלבלים ומקלקלים ומשׁפילים ומעַנים – ומעַנים עד מוות – את ילדי היהודים בשׂפה הקדושׁה, בלימוד: “ויאמר ה' אל נוח, בוא אל התיבה” וכיוצא בזה.
ראה ה' והביטה!
– – – – – – – –
יעקב דינזון. – לא האהבה הגדולה המזוקקה בכור-התלאה שׁל החיים ולא השׂנאה העזה לרָע שׁל נלחם-לטוב היו הכוח הדוחף ליצירת סיפוריו העממיים על יוסף הנאהב והנעים, על הרשלי בחור-הישיבה ויוסלי היתום, קרבן העלילה וההאשמה בגניבה, – אותם הסיפורים הנאהבים והנעימים שהזילו דמעות-רחמנות כל כך רבות וכל כך חמות ונאמנות מעיני קוראיהם – כי אם מידת-החמלה הקיצונית אשר ללבב הרך של אם יהודית ליטאית. אותה מידה של אהבת-חמלה תמימה וישרה, שאינה מעבירה על הדעת, כאהבה עילאה או שנאה עמוקה, היתה אור לנתיבת-חייו גם כשעזב את עבודת-הספרות והעמיס על עצמו את טורח-הסופרים וטורח-יתומי-המלחמה.
הוא היה סופר-צדיק וספריו (ביחוד “הרשלי” ו“יוסלי”) מעשי-צדיקים – גם מוגבלים ככל מעשי-צדיקים – להרבות רחמנות בעולם, לעורר את בני-האדם לצדקה ורחמים, שירחמו את היתומים העזובים, את “נשמות-הילדים” בכלל. המטרה היתה: דאגה לילדים, והאמצעים – כשרים-ילדותיים. מוזר היה, אילו יכול דינזון לראות בצרות של ילד נידח חומר ל“יצירה אמנותית”. צרות הילד הטוב, שהאנשים הרשעים גורמים לו, היו בשביל המספר דבר, שמוכרחים להתריע עליו, על מציאותו – והוא התריע בסיפור פשוט וארוך, בלי כל “חכמות”! אבל האמיתיות, החמימות הלבבית הטבעית הרעישה את הלבבות. סיפוריו לא פינקו את ההרגשות, לא גילו עולמות, אבל נתנו מזון משביע לקורא מן העם! המוננו השקה את כתביו דמעות ושתה אותם בצמא אולי לא פחות מאשר את ה“שוּנד-ראָמאנען” החביבים עליו; ובעוד שה“שוּנד-ראָמאנען” נתנו לו חלף דמעותיו אלכּוֹהוֹל ומים מרים ומאַררים, הנה ספרי דינזון האכילוהו לחם ומי-דבש טובים ומבריאים. אפילו הטפת-המוסר שבהם היא כל כך טבעית, כל כך אִמית, כל כך רחוקה מזיוף! יסודו לא ב“ראשית-חכמה” הזועם שבלשון-הקודש, כי אם בתחינות הטהורות שב“עברי-טייטש”.
[“האדמה”, חשוון תר"ף; החתימה: י.ח.ב.]
-
[“נשמות רכות עמוסות לעיפה, מורעלות מחמת רגש–נחיתות נורא והערצה כּלבּית, יראת–כבוד של עבדים כלפי המורים, המדברים במין שפשה בלתי–רגילה, זרה וקדושה”] – – – ↩
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה ("מקלט")
מאתיוסף חיים ברנר
יהיה העתיד הטריטוריאלי של היהודים בארץ-ישראל מה שיהיה, הנה אחת ברור: קיבוצי-היהודים בכל הארצות יִשָׁארו גם להבא כמו שהם. והיוצא מזה בנוגע לספרותנו: לספרות העברית ברחוב-היהודים שבארץ-ישראל אין ערך, אולי גם אין תקומה, אם בכל רחובות-היהודים שבכל הארצות לא תהיה, על יד ספרות היהודית המדוברת, גם ביטוי ספרותי עברי לחייהם. יקוּדם על כן בברכה מעשה אברהם יוסף שטיבל, מו"ל “התקופה” במוסקבה-וארשה, לכונן גם בניו-יורק בית-מועד לאנשי הרוח העבריים במערב.–
הפואימה “וילנה”, שבה פותח ה“מקלט”, נותנת מהוֹדה על כל החוברת. ואמנם, ביצירה חדשה זו יש מכל הוד-החיוב של שניאור, ואך מעט מאד מברק-השלילה של אישיותו השירית. כי אכן ברק של “דרבן מצלצל” יש לחלק גדול משירי שניאור, וזה עוד לא כבר ראינוהו בשיר “בין כוורות”, שהדפיס ב“הפועל הצעיר”, שנה זו, במקום שהוא מביע את כל בחילתו לזיעה, צדקה ועמל עַם-הדבורים ביום, מברךְ את הלילה ואת האוּד העשן המבריח את עם-הדבורים מעמלו, וכז’וּרנאליסט מיליטאריסטי, שראה את אחוריו של ניטשה ואת פניו לא ראה, הוא מקלט את הרשע-היחיד הצובר את כל הדבש וזוללו בפעם אחת… בקיצור, אליגוריה של רשע-כסל, המבריחה כאוד עשן כל תומת-חיים וכל מיתוס-אמת? ומה ירחב הלב אחרי זה לקראת “וילנה”, פואימה זו, המתחילה בהוּמוֹר נלבב כל כך וממשיכה… אמנם, לא בחרדת-קודש – עד לידי כך לא הגיע הדבר גם הפעם! – אבל בנקודה רמה, בכל אופן. הנקודה הולכת ומתרוממת, הולכת ועולה מפרק א' לב' ומב' לג'… אך גם בשאר הפרקים יש מקומות פתיטיים אדירים ששורות שנונות של ריטוריקה כבירה מנצנצות בהם.
בחלק השירה המנוקדת יש בחוברת עוד שני דברים: “מגילת-מנוח” של פ. גינזבורג וליריקה של דוד פוגל. “מגילת מנוח” כתובה בסגנון-קדומים, ויש בה פסוקים נאים הרבה (“ובת שכנתו כי אהבה את הסַבּל העובר לפני החלון – ויפחד לבבו וירחב”); יש גם רמזים רבי-ערך; אבל, כמובן, אין כאן הכוח הראשון של הסגנון הקדום, ולפיכך אין גם יצירה שלמה של חיי אדם יהודי או אפילו של אפיזודה אחת מקיפה מחיי אדם יהודי. וסוף-סוף אין דבר יפה ומוצלח זה אלא חיקוי שנעשה בכשרון ספרותי ובהשגות דקות של אדם-משורר מודרני.
פוגל הוא, כנראה, פנים חדשות באוהל-שירתנו. ראשונה פגשנוהו ב“גבולות” של שופמן. גנוחי גניח גם ב“מקלט”. אבל יש קצב – וקצב עדין – לגניחותיו. בצורה הוא מזכיר קצת את שיריו הקצרים-המובחרים של אברהם בן-יצחק, אלא שהוא פחות תרבותי ויותר בלתי-אמצעי. שני האחרונים (החמישי והששי) שבציקלוס מהנים ביותר.
עשיר הוא חלק הסיפורים. בראש וראשון עומד “כרת” של ברקוביץ, אחת מיצירות-העליה של המספר: צמצום, בהירות, פרצופי-אנשים בשנים-שלושה שרטוטים. התהום שבין העולם הפנימי המלא של העיירה הליטאית העניה, עולם שריחו נשתמר בדבורה הזקנה, ובין העולם החיצוני הריק של בנה האמיד באמריקה ובני לוייתו, נחשף לעינינו על ידי אמצעים אמנותיים פשוטים, חזקים וחשובים.
כזאת לא יאָמר, לצערנו, על הפרק הראשון של הרומאן בשני חלקים על בלימה" מאת ד. קמחי, שאופן-תיאורו הוא מורכב, ריאלי-לירי, וצירוף-הקווים הוא מלאכותי לפעמים ותלוי על בלימה. ההרצאה מעידה על כשרון, על טעם, אבל הפסיכולוגיזמין השונים הם מעשי ידי אנוש קוֹמבּינאטור, אינם הולכים ישר למטרתם, אלא מסתובבים סחור-סחור ורושמם אתם.
גיבּוֹרת-הרומאן היא עלמה יהודית דיקַדנטית, יפה, חלשׁה, עצבנית ובעלת-נפש, שאין לה כל מעמד. הסביבה – עיירה אוקריינית-פולנית ושדה-אחוזה של יהודי אמיד-מגושם. נצפה להמשך.
ומאַפּאטושו תירגמו סיפור-מעשה ביהודיה באמריקה, שנישאה לראדיקאל פולני ושאחר-כך חדל מהיות ראדיאקאל, כנהוג, ובבוא נחשול-הפוגרומים הוא מתיחס אליהם ככל הפולנים, הראדיקאלים והבלתי-ראדיקאלים. אך ה“ז’ידוּבקה” אינה יכולה לשאת את הירידה הזאת שׁל בעלה ורָבָה בו בחזקה. הסיפור הוא “ישר מן החיים”, אך שטף-דבריו מיכני, ושרטוטיו – “כעבות-העגלה”.
יתר חלקי החוברת נופלים מחלק-השירה. בביקורת, אמנם, בא מאמר יקר מאת שמעון גינזבורג על משוררנו היקר טשרניחובסקי, מאמר העומד בעיקר על הצד האנושי הטוב והבריא שבבעל “חזיונות ומנגינות” (הכותב קורא לו: “אירופיות”… “האירופי הראשון בשירתנו”) והנקרא בעונג, באשר הוא גופו כתוב ברוח של אנושיות טובה ובריאה; – אבל זה הכל. יתר רשימות-הביקורת אינן עומדות על הגובה של הירחון. ואגב: בחלק זה אין כלום על ספרות היהודית המדוברת, בעוד שמתוך גליונות העתונים הבודדים המגיעים אלינו מ“התם” אנו רואים, כי ספרים ומאספים ספרותיים נכבדים יוצאים אצלם, והחזיונות האלה דורשים הערכה. שתיקה זו, אם תתמיד גם להלן, לא ליתרון תיחשב ל“מקלט”.
קמחא טחינא מעלה הד“ר קלאצקין במאמרו הפובליציסטי-המחקרי “גלות וארץ”. הוא מתווכח עם ה”משנה" (הכל “משניות!”), ששאלת-היהודים אינה יכולה למצוא פתרון על-ידי ההתבוללות (שמעתם ביטוי: “פתרון”! משל כאילו היו אומרים: פתרון לשאלת-הפועלים על ידי המתה כללית!). ד“ר קלאצקין סובר, שהדת היא הסיבה היחידה לקיומנו עד היום, סיבה ולא מסובב, והכל היא צורת-הדת, ואם הצורה הזאת אובדת, הבסיס העיקרי נשמט – וסופנו טמיעה. החבית היא עיקר גדול לשמירת יין, וככל מין-האדם גם היהודים אינם חיים באוויר, כי אם על הארץ ואם הם אינם בארץ שלהם, לינוק ממנה ולחיות עליה חיים ממש, כי אם בארצות-זרים, במצב של שכנים, מועט בין מרובים, הרי אין תקוה לחייהם הפגומים, וכל זמן שלא תהיה להם ארץ ונכסים עצמיים ממשיים, כלשון וכו' וכו' –אבוד יאבדו. ברם ד”ר קלאצקין אינו משמיע את דפיקת-לבו. הוא מופיע לפנינו כחוקר אובייקטיבי, היודע רק חוקים סוציולוגיים, או כרופא מומחה, העומד מרחוק וגוזר: החולה צריך לקבל רפואה פלונית. ואם אינה? ואם החולה מקיאה? אז יבוא המות. כך גוזרת המדיצינה של הרופא. והחולה? החולה, בתוקף רצון-החיים, נלחם על קיומו עד הרגע האחרון בכל האמצעים שבידיו. ומידת חזוק-רצונו באה אפילו בחשבון המדע המדיציני, ולא כל שכן הסוציולוגי, ש“חוקיו” הם עדיין מפוקפקים כל כך.
בסכנת הטמיעה אין איש מטיל ספק. אפילו בארץ-ישראל ניכר טשטוש בצורתנו, בין בחוגים ה“גבוהים”, הבאים במגע ומשא עם צרפתים ואנגלים, ובין בשדרות התחתונות, הבאות בדברים עם ילידי-הארץ. הפרוצס ה“טבעי” הזה הוא גלוי לעין ובשביל הפובליציסטיקה העברית בשאלת-השאלות הזאת עבר זמן הוויכוחים והמחקרים! מי שיש לו להעיר את אזנינו על תיקונים לחיינו הקיבוציים ועל אמצעים ממשיים לתגבורת רצוננו הלאומי, בכדי להוסיף להתקיים, למרות הכל, אזנינו קשובות וכפינו פרושות אליו. ואולם מי שרוצה לפקוח עינינו לסכנה הנשקפת לנו, על-ידי חזרה על דרשותיהם של גדולים וקטנים – אין אנו צריכים לו. עינינו פקוחות גם בלעדיו.
גם בר-טוביה, המסתכל, הדן, כדרכו, לא בעניינינו, כי אם בעינייני-העולם, שוקע באמרות. בציוריות קצרה וארוכה הוא דורש על חזיונות שונים בחיי התרבות והעמים, מפליט לפעמים, כמו במקרה, איזו הערה הראויה להישמע – וחוזר לאמרותיו, שאינן שופכות אור על שום דבר.
וברנפלד כותב ב“מקלט” על שיר-השירים. ספר זה מהו? שירי-ארוטיקה עממיים, זמירות לחתונה, ואולי גם איזה סיפור נשלב ביניהם, ואולי הכל ביחד? יש לחשוב כך ויש לחשוב גם אחרת. לא ידוע. אימתי נתחבר או נערך? יש מקום לדעה כזו ויש מקום גם לאחרת. לא ידוע. ובינתים הערות טובות אחדות, ציוּנים נכונים אחדים, פירוש איזו מלה והסברה טאקטית, נוחה, ברנפלדית.
בחלק זה בא גם מאמר, שעוד לא נגמר, מאת יקותיאל גינזבורג על “חכמת ישראל והמדע העברי”.
מלבד ההשקפה החדשית, שנכתבה על-ידי ד“ר א. גינזבורג, יש בירחון גם מחלקה מיוחדת; “בחיים ובספרות”. בחוברת זו, הראשונה, היא כוללת: פיליטון מאת שמעון גינזבורג בשם “הכא והתם”, במקום שהכותב מלגלג בצדק על הקובעים תחומים בין סופרי אמריקה וארץ-ישראל (אלא שאת ההערה הצודקת הזאת אפשר היה להביע בלי ההתווכחות, הנותנת בהכרח טעם לפגם: “יחוסו” של מי גדול יותר ו“מי גיבור יותר”), ורשימות של יהודי סוחר פולני, החותם איש-מלכה, בעל-הרשימות אינו מתיאש מעתיד-היהודים בפולניה, באשר הפולנים, לפי נסיונו, אינם סוחרים טובים, וגם להבא, אם לא ירצו לאבד את טובת המסחר מידם, לא יתקיימו בלי יהודים. אבל הכותב כאילו אינו רואה, ש”חצי-נחמה" זה הוא רק בשביל חוג ידוע, חוג הסוחרים הגדולים, המעטים, סוחרי-חוץ, שבמובן החמרי ודאי עוד עתידם לפניהם אפילו בפולניה. אבל המון התגרנים הקטנים, שהם הסובלים בעיקר מן הבּוֹיקוֹט, לא ינוחמו בזה. הכותב רואה גם לפניהם מקלט: רוסיה; הגירה לרוסיה. אבל מי נביא וינבא על גורל הדרך הזאת?
[“האדמה”, חשון תר"ף; החתימה: ח.ב.צלאל.]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה ("חיי הרצל" לבריינין)
מאתיוסף חיים ברנר
[חיי הרצל (בשלושה חלקים) מאת ראובן בן-מרדכי בריינין, הוצאת “אסף”, ניו-יורק, תרע"ט.]
ספר נחוץ ומועיל, לפי תכנו ולפי הידיעות החשובות שהוא מלמדנו, אבל – האמת חובה לאמרה – נפוח במקצת בצורתו ומלא דברנות. החלק הראשון כולל תולדותיו של תיאודור הרצל מילדותו עד הקונגרס הציוני הראשון. ועוד לנו שני חלקים, בשעה שכל הנאמר כאן על הרצל יכול היה להיאמר בשליש מזה, ואז לא היה לנו אלא ספר בחלק אחד – והיה יותר טוב.
בהקדמה, על פני שלושה-עשר עמודים, מאריך המחבר לספר על כל העבודה המרובה אשר עבד לחיבור הספר במשך חמש-עשרה שנה; הולך וחוזר על דבר אחד עמוד אחרי עמוד; אבל דעתו עוד אינה מתקררת בזה, ובפנים-הספר הוא עומד שוב, פעם בפעם, ומתחיל: “בגשתי לכתוב”… “הבאתי את הדברים האלה”… והרי פרק שלם (הרביעי), שאינו ענין כלל לספר אלא לפנקסו של ביוגרף בכלל. – בריינין, שהוא בעצמו עורך, מן “ממזרח וממערב” עד הנה, איך הוציא מתחת ידו ספר בלי עריכה?
על כל פנים, העבודה כשהיא לעצמה יפה נעשתה ברובה – בזה אין כל ספק – ועליה יודוהו רבים. זעיר-שם עולה מן הדפים אפילו אותו הריח המלבב, שנשתמר אצלנו מימי קריאת הביוגרפיה של סמולנסקין וגם של מאפו מאת ראובן בן מרדכי בריינין. לקוראים הצעירים בארץ-ישראל, ששם הרצל נישא על שפתיהם ללא דעתו, יהיה הספר הזה, הקל והרווח, מתנה טובה, ובשאיפת-לב יחכו לשני החלקים הבאים.
[“האדמה”, חשון תר"ף; החתימה: ח.ב.צלאל.]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה ("מארכס והיהדות" לז. רובשוב)
מאתיוסף חיים ברנר
[מארכס ויחוסו אל היהדות והיהדות שבתוך מארכס, מאת זלמן רובאשוב (ביהודית המדוברת), הוצאת "פועלי ציון", ברלין, 1919.]
מארכס, תקיף-המוח ובעל המזג הסוער, הנוקם ונוטר כנחש בפולימיקה ושוטם ובז לכל המערער על שיטתו, שטם את היהדות משטמה עזה. אבל, איזה ערך יש לשנאתו זו? מה ידע הוא מן היהדות, כלומר, מן הסכום הרוחני העולה מכל מעשי היהודים, החיים בקיבוצים חיי-עם? הוא ראה לפניו בוּרגנים יהודים אשכנזים ומתאשכנזים, עצם מעצמיו, וקרא איזו ספרים על מושגי היהדות המופשטת – ומצא לו. ובהיותו נוטה מטבעו לשנאה יותר מאשר לאהבה, ובמצאו מקום כאן לגבות את חוב-שיטתו מבעל-דינו הקאפיטאליסמוס, השליך נעל על היהדות, שהיא, כביכול, האידיאה של הקאפיטאליסמוס, ומצוה להילחם בה.
בעל-המחברת העלה את כל זה מבלי משים באופן די ברור, אם, כי תיאורו בפתיחתו על היהדות בגרמניה באותה שעה, שלא ידעה מה לעשות: “יהדות בלי חופש רע, חופש בלי יהדות גם כן רע” – אינו נכון. להד"ם! לא כך עמדה השאלה לפני יהודי גרמניה, שבהשתנות תנאי החיים מחוץ, יצאו מעורם בכל הכוחות להינצל מאסון-יהדותם באיזה אופן שהוא, כדי שלא יגיע נזק לעסקיהם, לכבודם ולמצבם בחברה. חזיון ידוע לנו בברלין כבמוסקבה, ובמוסקבה כבווארשה, ואי-הבהירות הזאת בהגדרת היהדות בכלל (אהה, בנוגע לזו גם מארכס גם רובאשוב חדלים להיות מארכסיסטים!) גרמה לו לבעל-המחברת בחלקה השני להכניס “יהדות” לתוך… מארכס גופא: אמונה באושר, צדק, אופטימיזם – ומה לא? ויצא דבר מגוחך: מארכס הורה: היהדות היא וֶכסל, והוֶכּסל הוא דבר שנאוי; רובאשוב אוהב את מארכס ואוהב את היהדות וטוען: היהדות היא אמונה בגאולת-העולם, היהדות היא צדק, ומארכס בעצמו הוא חתיכה של יהדות. והאמת אומרת: היהדות היא חיי היהודים בפועל, ומארכס בפועל היה מוח רחב כפתחו של אולם בחכמת-הכלכלה ובן-משומדים. גורלו אינו בגורלנו וחלקו אינו עמנו.
[“האדמה”, חשון תר"ף; החתימה: ח.ב.צלאל.]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה ("באש ובחרב" לסנקביץ)
מאתיוסף חיים ברנר
[באשׁ ובחרב, רומאן מאת ה. סֶנקֶביץ, תרגום ע. נ. פרענק, הוצאת שטיבל, וארשה, תרע"ט.]
הספריה “ספרות-העולם” של הוצאת שטיבל הציגה לה, כנראה, למטרה לתת לנו ספרים, לאו דוקא ספרי-מופת, כי אם ספרים מכל הבא ביד, למען לא יאמר הקורא העברי: צר לי המקום! אין לי מה לקרוא! – ואת זה לעומת זה עשה הסניף הווארשאי של הוצאה זו: הוא שזיכּה אותנו בספר כספרו של קַרלייל על “הגיבורים ועבודת הגיבורים”, הוציא גם כוחות להגיש לנו את הספר החיצון והמטמטם, את הרומאן הנבוב הזה של משורר השליאכטה הפולנית. אכן, בשביל צעירי וארשה מן המחלקות השלישית והרביעית של הגמנסיה הפולנית אין קריאה מתאימה מזו; אבל לקהל קוראי-עברית, המבקשים מזון לנפשם – לא.
[“האדמה”, חשון תר"ף; החתימה: ח.ב.צלאל.]ׂ
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה (אינגבּוֹרג לקלרמן)
מאתיוסף חיים ברנר
אינגבּוֹרג, רומאן מאת ב. קֶלֶרמן, תרגום ד. צמח, הוצאת הנ״ל.
לא כל הנוצץ הוא זהב, ולא כל מי שמספר על מרחבי שדות ויער, על אנשי שדה ויער, על גברים מוזרים, נסיכים מאניאקים ופייטנים רחבי־התכונות, והעיקר, על אהבה פלאית יערית־קוסמית לאשה פלאית־קוסמית — הוא האמסוּן. נוצצת היא אינגבורג למדי, וברוח הרומאן הזה והרצאתו יש ודאי נקודות־דימוי עם שירת האימפרסיוניסטן הנוֹרבגי, אבל יש גם הבדל, והוא ההבדל שבין אמת ולא־אמת, שבין הפנינה הדלויה מעמקי־הים ופנינת־הזכוכית הנעשית בידי בעל־מלאכה. האמסון בעל ההתרשמות המרפרפת, לכאורה, נותן, מבלי משים, טיפוסים ריאליים של אנשים וחייהם. וקלרמן — בכוונה מוטעמת ומודגשׁת — רק עמודים, שׁאומרים: דַקְלמוּנוּ. שאיפת משוררים כהאמסון היא להוליך שבי את נשמת האדם בקסמים הידועים להם לבדם, ושאיפת רומאניסטים כקלרמן (בעל ה״מנהרה״!) היא להוציא לשוק סחורה, שירבו הקופצים עליה. ולשניהם ניתן מה שביקשו.
[״האדמה״, חשוון תר״ף: החתימה: ח.ב. צלאל]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָה (״מעברות״)
מאתיוסף חיים ברנר
״מעברות״, ירחון ערוך על־ידי יעקב פיכמן, חוב׳ א', תרע״ט.
בחוברת באו הרבה דברים חמודים: השירים, רשימות־הביקורת של העורך וגם של ר׳ בנימין, העמודים הראשונים היפים של ״בין לבני הכסף״ (כל הסיפור איננו יפה!), רשימותיו הטובות, כמו תמיד, של מנחם פוזננסקי, ובראש וראשונה — סיפורה של דבורה בארון, מספרת זו, שקולה לא נשמע זה שנים אחדות. דרך המספרת הזאת במסירת רשמיה מן החיים, בהעלאת אורותיהם וצלליהם, היא נכונה ומשובחה, ביחוד בסיפוריה האחרונים. ובגלים בהירים ואנוֹשיים יִשָׁטף הלב גם למקרא האֶפּוס הקטן הזה על סנדר העלוב! אמנם, המחפשים דוקא ״פרובלימות עמוקות״, ״רעיונות חדשים״ ו״אופקים רחבים״ בשירה (פרובלימות, רעיונות ואופקים, שאליבא דאמת אפשר למסרם ולגלותם תמיד בשתים־שלוש מלים קולעות) יאמרו על סיפור כ״קצו של סנדר זיו״: לא הוא. מעשה באֶכסטרן לא יוצלח — איזה חידוש יש בדבר? מה סנדר המדולדל כי נפקדנו ופיינברג חבֶרתו כי נזכרנה? אבל מי שׁזכה לעמוד כבר במחיצתו של פיוט זה, הוא יודע, שעל מדרגה זו אין צורך כבר בפתיטיקה ובחידושים מרעישים, ושעיקר־העיקרים ונקודת־הנקודות בפיוט בכלל הם דוקא בקַווים לקווים פשׁוטים, מצוֹרפים צירוּף נפשי ומוּארים באור העצמיות, המזוקקה בכור־הסבל.
במסה ״סגנון־היחיד וסגנון־הרבים״ עומד יעקב פיכמן — בנעימה המיוחדה ל״מפרש הלבן״ הזה של סירת־שירתנו — על המצב הירוד בספרותנו. יש לנו בעלי סגנון-יחיד, יש מתנבאים הגונים — ואין סגנון כללי לנבואת ספרותנו! מפני מה אין? — לא צוּין. איך אומר הרוסי? ״על אין — אין משפט״. מה צריך לעשות? — לא יוּעץ. ומה, באמת, אפשר לעשות? שיוותר כל אחד קצת על סגנון-היחיד שלו לשם סגנון-הרבים? אבל כלום סגנון-רבים הוא דבר שיכול להיעשות בכוונת מכוון? כלום אינו נוצר מאליו בחיי־הספרות כשישנו תחילה בחיי־החיים? אין עצה! בכל אופן, על אמיתת הערתו של בעל־המסה, על אמיתת ההערה כשהיא לעצמה, תעיד גם החוברת שנערכה על ידיו: הלא כמעט לכל המשתתפים בה יש, פחות או יותר, סגנון-יחיד, וסגנון־רבים לכולה — אין.
[״האדמה", חשוון תר״ף: החתימה: ח.ב. צלאל]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה ("מזרח ומערב״)
מאתיוסף חיים ברנר
״מזרח ומערב״, מאסף היסטורי־ספרותי לחקירת היהדות הספרדית והמזרחית בתפוצות־הגולה. יוצא־לאור לעת־עתה שש פעמים בשנה. לדעת ולתור ובקש חכמה וחשבון (קהלת, ז', כ״ה). העורך אברהם אלמליאח, כרך א', חוב׳ א׳. אב־אלול תרע״ט, יפו.
מלבד המאמר המטומטם של ז. ד. ליבונטין: ״עבודה ישובית בארץ־ישראל בעבר ובעתיד״, שמגמתו להוכיח, כי רק בעלי־כסף שמתכוונים לטובת עצמם ברכה בהם לישוב, ושאינו ענין כלל לתפקידו של המאסף ההיסטורי הספרותי הזה, באו בחוברת, על יד עבודתו המדעית של אידלזון ועוד שתים־שלוש הערות מדעיות לחקירת היהדות הספרדית והמזרחית, הרבה פיליטונים פובליציסטיים ומכתבים אל המו״ל ודברים מאת המו״ל על החלום הטוב אשר חלמו (״חלום טוב חלמנו!״) ליסד ירחון כזה ולהוציא אותו לעת־עתה שש פעמים בשנה. הדוברים מאריכים על הצורך במדור מיוחד לספרות ספרדית־מזרחית, ולא ישימו אל לב, כי אך מציאותה של ספרות כזאת בעין היתה זכות־קיומה; ואולם בחוברת שנתנו לא די שלא ניכּרו עקבותיה של ספרות ספרדית מיוחדת, אשר ברכה בה, אלא שרובם של הדברים מעיד על בעליהם, כי לא יחפצו כלל בתבונה כי אם בהתגלות־לבם.
[“האדמה”, חשוון תר"ף; החתימה: ח.ב. צלאל]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה ("פירכוסים" לי. הר־אבן)
מאתיוסף חיים ברנר
פירכוסים, סיפור מאת י. הר־אבן (״הפועל הצעיר״, תרע״ט).
בֶּנִי, גיבור־הסיפור, הוא עלם רךְ ומפרכס. תמים הוא וישר וקשה־רוח כאחד. ברז כי יראה בכותל, שׁער כי יחרוק, עַיִר כי יראה בחצר — מכל הוא מתרשם, והתרשמות־אמת, אבל כל הרשמים אינם מצטרפים לדבר־מה ונפשו ריקה. מכאן ״מהירותו וחפזונו״ ו״קולו המתחנן, הרופס״. עניינו אל בת־דירתו, שיחותיהם והגיגיהם ביחידות, שילוּב סיפורי רשמי העבר ברשמי ההווה — כל זה נוגע עד הלב. אבל גם זה אינו מצטרף למאורעות־חיים של ממש ואינו יוצא מסוג של פירכוסים.
במספר המתחיל נראים סימני־כשרון. אבל ניכר גם מיעוט נסיונות־החיים, במובן החיצוני, והגבלת כוח־המחשבה, הנקנה על ידי עבודת־התפתחות. מכאן איזו ״פרובינציאליות״, אם אפשר לומר כך, בהשקפות וביחסים. גם השפה הבלתי־מתוקנה, שיש בה כעין איזו השתדלות ״מהירה ונחפזת", ויחד עם זה קושי וחריקת־שער, עושה את הסיפור ללקוי, מרבה את המונוטוניות שבו ושוללת את עונג־הקריאה.
מכל מקום יש בדיבּיוּט־בוסר זה פיסקאות שלמות, שבאוויר העצמי המיוחד להן, הן עומדות, בלי שום ספק, בגדר יצירה.
[“האדמה”, חשוון תר"ף; החתימה: ח.ב. צלאל]
צִיּוּנִים ג' (מפי איש-העתון; התפעלות ומוסר-השכל; חזון הימים והעתים; על יד מיטת הגוסס; בפנים; אי-נורמליות; כרוז לאיחוד; נחמן סירקין)
מאתיוסף חיים ברנר
מפי איש-העיתון
בשעתו כתב: צבאות בריטניה הגדולה כבשו את כל הארץ, מבאר-שבע עד דן. שמש גאולתנו בוקעת ועולה.
בשעת הישיבות הידועות של ועידת-השלום החניף: אספת הגדולים תוציא לאור משפטנו. אנו בטוחים בזה. אירופה הנאורה לא תאטום אזניה משמוע בקול עם דל.
אחר כך, כל זמן שהמצב היה לוּט בערפל, ניסה גם לפנות כלפי פנים: טוב; אנגליה תתן; אבל כלום אנחנו מוכשרים לקבל? ושׁל מי תהיה ארץ-ישראל: שׁלנו או שׁל ההֶבּריאיסטים?
ופתאום התחצף: לא מידי ממשלות אימפריאליסטיות אנחנו יכולים לקבל טובות. אין אנו רוצים להיות קלף בידי הדיפלומאטיה, המשחקת בקלפים…
ומיד נעשה גם מומחה לסטרטגיקה וכתב: לאנגליה נחוצה רק רצועה צרה בין אפריקה והודו.
ובתור בקי בחכמת הכלכלה טייל פעם גם ארוכות: המסחר האנגלי צריך, שפלשתינה תהיה בחוג-השפעתו. ואילו היינו אנו הרוב בארץ… אבל עכשיו, כשהפוזיציה שלנו היא כל כך דלה…
אבל סוף-סוף תקפתהו היסטריקה והוא עשה עצמו כצועק: אנחנו לא נרשה שירמו אותנו! אנחנו לא נחשה! הישליכו אותנו ככלי אין חפץ בו? היכן ההבטחה? אין משַׁטים ברגשׁותיו שׁל עם מלומד ביסורים! אין משַׁטים בחלומותיו של עם שלם! וכו' וכו'.
החגיגה של ב' לנובמבר הרגיעתהו לגמרי.
– – – – – – – –
התפעלות ומוסר-השכל
– שני אנשים ממקומותינו איקלעו ל“אחת מהבירות שלנו”, בלשונו של “דואר-היום”, כלומר… ללונדון, והם (הד“ר נ. טורוב ב”חדשות-הארץ" וא. צ. ב“הפועל הצעיר”) מביעים את התפעלותם מאי-התפעלותו של יושב-הסיטי. שביתת פועלי הרכבות היתה בימים ההם, ויושב-הסיטי נשאר שליו, תקיף בהכרתו העצמית. “אף שריר אחד מהפנים לא זע”..במקום שרירי-הפנים נעו ונדו כשעירים אוטומובילים וטראקטוֹרים ודו-אופנים וכו' וכו'.
ההתפעלות מובנה, ביחוד כשמסתפקים ביחס המיכני-החיצוני של תרבות-הסיטי; ביחוד כשאין הלב שואל: לאן כל האוטומובילים הללו מובילים?
מה שאינו מובן, זהו – המוסר-השכל. ששים רבוא בני אדם תקיפים ובעלי הכרה עצמית משתכרים תרפ“ט אלפים לי”ש ואוכלים קציצות מטוגנות היטב וקוראים את ה“טיימס” בשלוה ובתקיפות ובהכרה עצמית – אשריהם וטוב חלקם. אבל למי עוד טוב על ידי כך? לנו – מאי-רבותא?
– – – – – – – –
חזון הימים והעתים
– ר' אברהם לוח (לוינסקי) היה כותב ב“לוחות-אחיאסף”: “חזון-הרוחות”; ש. בן-ציון סימן את הפואימה שלו “רחל” כ“חזון-הימים”; אליעזר שטיינמן קרא להשקפותיו ב“התקופה” “הד-הימים”; ויוסף אהרונוביץ.קורא להשקפתו החדשית ב“מעברות”, ג-ד: “חזון-הימים”.
אבל זה, כמובן, לא חשוב; לאו בשמא מילתא; חשוב הוא החזון בעצמו.
מהו החזון?
מר אהרונוביץ, אחרי הזכירו את “השפעתו האישית הגדולה של ויצמן, את כשרון-הדיבור שלו ואת אמונתו הכבירה בכוחות-עצמו(!)”, הוא שואל – וכמובן, בצדק –: “איזו כוחות נגלו בעם בשביל העבודה הזאת (עבודת-התחיה)? מה עשתה ההנהגה הציונית למען עורר את הכוחות בעם? הטוב והרצוי לעבודתנו לשבת לעת-עתה באפס-מעשה ולחכות לתנאים פוליטיים וכו‘, או אולי יותר בשבילנו לאמץ את הכוחות ולהתחיל באיזו עבודה תיכף וכו’ – על כל השאלות האלה לא מצאנו מענה ישר בפי הד”ר ויצמן“. אלא – מוסיף המשקיף – שמצב-נפשו של הד”ר ויצמן מובן הוא: הוא נתון כולו לנקודה אחת. לנקודה השניה נתון אוסישקין. עיין שם.
ויצמן ואוסישקין. לא לחינם, כנראה, מושיב ר' בנימין בחזון-ה“עתים” באותה חוברת את הד“ר ויצמן “על כס-הרצל”. נאומו של המנהיג, שמר אהרונוביץ לא מצא בו כל מענה על השאלות הנ”ל, הוא פלא-הפלאים וקסם-הקסמים, לדעת ר' בנימין. “הגמר האחרון, החתימה הטובה, יבוא בעוד שבועות(?) או חדשים”.
ומנהיג אחר, הרברט סמואל, מה הוא אומר? “שנתיִם”.
אבל אם גם שנתיִם – יוצא מדברי ה“עתים” – מה בכך? אחרי עבור שנתים, ממחרת לאותו היום נקבל את ראשית מבוקשנו ונתחיל לשוב לתחיה. האם אין אלה “נסים ונפלאות”? עם כעמנו, שהוא בעל כשרון גדול כל כך לחכות, עם שחיכה אלפים שנה – ו… ולא כלום… – אומרים לו: חכה רק עוד איזה שבועות או חדשים או שנים, ואז תראה מה שיהיה – והוא לא ישמע? והוא יפריע את המשמעת?!
מובן, את המשמעת לא יפריע איש. כי איזו אי-משמעת אנחנו יכולים להראות כלפי מנהיג משלנו, שכוחו רק מוסרי? כל אשר ימרה את פי בעל ה“כוח” הזה, יהיה רק פורע-מוסר, אבל לא מפיר-משמעת –
ובכלל, למה להפריע? היש קלה מדרישה כזו של “משמעת לאומית” כזו? רק לבלי לדחוק את הקץ – בפה; במעשה הן לא יעלה על דעת מי שהוא לדחוק – לתלות לראווה דגלי-ילדים בני פרוטה על כל השערים – ולחכות…
“על כס-הרצל”. כן. לפי שעה יכול ויצמן לשבת על אותו כיסא. אבל בין חולמי-החלומות שבעם-ישראל בימים האחרונים הלא היו גם כאלה, אשר התאוו, כי ויצמן יעביר עולים ויסדר גולים; זאת אומרת, כי יגדל כיסאו מ“כס-הרצל”…
והיה גם מי שאמר: יוותר מנהיגינו על אספות-נבחרים – זה לא איכפת לנו. לאנשים שלא בגרו במובן הכלכלי, לאנשים שאינם מפרנסים את עצמם – וכזה הוא רוב-מנין ורוב-בנין של היהדות הארצי-ישראלית – אולי אין גם זכות-בחירה, אולי לא צריך כלל, שיבחרו אלה באי-כוחם לאיזו אספה; אבל מהבראת והגדלת הישוב העושה-פירות אל-נא יניחו את ידם.
עכשיו אנו שומעים רק: “אשרי המחכה”! וזה קשה לשמוע. גם הרצל בשעתו חיכה, וגם היושבים על כיסאו, היודעים כמונו, שאסור לחכות, מחכים; מחכים, אם כן, בעל כרחם, ה“גמר”, אם כן, יבוא…
– – – – – – – –
על יד מיטת-הגוסס
– בשם זה נתפרסם מאמר באחד מן הגליונות של ה“לעבענספראַגען” (מס' 206), שהגיעו עדינו זה עתה. הגוסס הוא הציוניזם, והכותב מלגלג על נוטה-למוּת זה, שלמרות “שמונה(!) מאות אלף הערבים” הוא עוד חושב על ספינות, אוניברסיטאות, ועל “פּלאַנטאַציעס פון גן-עדן עפּלאך” –
הציניזם במאמר זה כלפי הציוניזם עובר כל גבול. עד היכן מגיע כוחה של ההתנוונות ה“פאָלקיסטית” – קשה לשער למי שלא ראה פנינה זו. והכותב הוא דוקא נער ליטאי חולני, שיש לו כבר ספר-שירים מלפני עשר שנים, ספר, שבו מררתו נשפכת באֶלגיוּת על מחלת-וגסיסת-עצמו. ואף זה החולה המסוכן רוקד היום לגסיסתה של אחת ההתאמצויות האחרונות של ההוויה הישראלית –
…קראו לנחשים".
– – – – – – – –
בפנים
– במאמר “על הפרק” בחוברת זו1 נאמר במקום אחד: “וצריך חומר אנושי כזה שבמקום שצריך לעשות מאה בורות ביום יעשה מאה ולא חמשים”. פסוק זה מרמז, אולי, לענין ידוע, שיצויין במה שיבוא; אבל, אם כן, פורתא לא דק. הדרישה מאת הפועל, שיתן מכסימום של עבודה לשם ריבוי-התוצרת של העם, כמו שכותב גם סופר אחר (מר לודוויפול) ב“חדשות-הארץ”, ודאי שהיא צודקת. במה דברים אמורים? כשהפועל עומד בקשר ישר עם האומה, זאת אומרת, כשהוא עסוק במשק לאומי, על קרקע-הלאום. ואולם כשהאומה מופיעה לפניו בצורת בעל-בית, שבפרדסו או בבית-דפוסו הוא עובד וש“ריבוי-התוצרת” נוגע לרווחיו של בעל-הכסף בתור פרט יותר מאשר לאומה, אז ידאַג ל“מאה הבּוֹרות” או ל“עבודה בחול-המועד” המנהל והמשגיח, ואולי גם מי שהוא מן הסופרים, אבל לא הפועל ולא יעקב רבינוביץ. זה האחרון, אמנם, יודע זאת, ובכל מאמרו הנ“ל מוּבּע היחס הזה, ומובע כיאות. אבל עם סופר המתיחס בכבוד לזיעת-האדם ולטבעו יש לדקדק גם על מבטא אחד. אַל לסופר משלנו לדון את הפועל שלנו עד שיגיע למקומו. גם על חמשים בורות מזיעים די, ביחוד אחר הליכה ברגל במשך שתי שעות, וכלום בטבע-האדם הוא, ויהא האידיאליסט היותר גדול, לעבוד בעד סכום ידוע של משכורת, שאינה מספיקה למחיה אחרי הכל, דוקא למעלה מן הכוחות, בכדי שהכנסות-בעל-הבית תרבינה? זהו הצדק? אלא מאי? בעל-הבית הטוב והמיטיב אומר: אם לא מאה בורות, אז עבודתכם אינה שווה כלום, לחם-חסד אתם אוכלים, ואין לי חשבון להחזיקכם, והוא שולל את מקום-העבודה מן הפועלים? כן, זוהי כבר שאלה אחרת. על זה יש מנהל ומשגיח ופנקסים וחשבונות, ועם צד זה ודאי מתחשבים הפועלים בדלית ברירה גם בלעדינו; אבל אנו, האינטליגנטים, שסעודת-הצהרים שלנו בלבד עולה ככל משכורת-הפועל ליום, לא יאה לנו לקבול על ה”דימורליזציה" של הפועל. אנו הקוראים: “עבודה ולא בטלה” – אסור לנו להסיח דעת אף רגע מן הצד השני: עבודה ולא עבדות.
– – – – – – – –
אי-נורמאליות
– בפרדסו של העסקן הציוני ג. פּוּטרו רוב הפועלים (יהודים). הדבר ירָאה כמקרה אי-נורמאלי. ואולם הפּיטורין באו לרגל שביתה אחת, אף היא לא-נורמאלית ביותר. וכשמעיינים בדבר רואים, כי אי-הנורמאליות היא מעיקרא דדינא –
כי בנוהג שבעולם ה“נורמאלי”, שנותן-העבודה, בעל הכסף, רוצה לתת לפועלים שכר-עבודה עד כמה שאפשר פחות. רק עד כדי שלא ימותו ברעב ממש ולא יהיה מי שיעבוד, ולקבל פרי-עבודה עד כמה שאפשר יותר, בכדי ש“העסק יגדל”. הפועלים מצדם רוצים להתייגע עד כמה שאפשר פחות ולקבל שכר עד כמה שאפשר יותר, ובכל שעת-כושר מוכנים אלה האחרונים לשבות ממלאכתם, האמצעי היחידי להשגת מילוי דרישותיהם. בעל-הבית בשעת אסון כזו לעסקו מוכן לטעון: בתנאים כאלה אי-אפשר בכם; אם להוסיף על משכורתכם או לגרוע משעות-עבודתכם אין לי חשבון להחזיק את בית-מלאכתי; לכו, איפוא, לסבלותיכם בתנאים הקודמים, ואם לא – לכו מסבלותיכם והימַקו ברעב ובבטלה. לזה האופן האחרון קוראים: לוֹקאוּט. הציבור בעולם הנורמאלי נוהג להתערב בסכסוכים כאלה – בצורת ממשלה, דעת-קהל, עזרה לצד זה או.לצד אחר. ואף זה ביסודו של סדר-העולם הנורמאלי.
בישובנו הדל, הבלתי נורמאלי – היחסים שונים קצת ושונים לא בטבע-הדברים ובטבע-האנשים. גם בארץ-ישראל הבעלים הם בעלים והפועלים פועלים וכל דבר “נורמאלי” לא זר להם. אי-הנורמאליות כאן הוא בזה, שהציוניסט המעסיק פועלים יהודים חושב את עצמו לאיש-חסד, לבלתי-נוֹרמאלי. ובאמת, עובדים עשרות אנשים ומקבלים ארבעה שילינגים ליום, ואחדים מהם משום-מה גם חמישה, סך-הכל כך וכך; בעוד שאפשר היה לעשות אותה העבודה על-ידי פועלים שלא מבני-ברית בשלושה שקלים ליום, ואז היה הסך-הכל עולה כך וכך. אי-הנורמאליות ניכרת.
היוצא מזה: אני, הציוניסט פלוני בן פלוני, מעסיק אתכם, פועלים יהודים; חברי בעלי-בכסף לועגים לי בגלל זה, מתקלסים בי, מוכיחים את משוגתי על פני. לכן אתם למצער, הכירו בגודל-מעשי, אַל תפצו פה, היו מסורים בלב ונפש, אַל תשימו לב לכל עלבון מצד ההנהלה וההשגחה, אתם אוכלי לחם-חסד!
הפועלים מצדם משכימים לעבודה, הולכים ברגל שעה או שעתים עד מקום-העבודה, באים, עושים את המוטל, וכשהמשגיח “מביט בין האצבעות” (אף הוא “פילאַנטרוֹפּ”, כלומר, יש לו חשבון שלו להביט לפעמים בין האצבעות, בכדי שאחר כך… וד"ל) עושים רק בכדי להיפּטר… לעזאזל! השד לא יקח את בעל-הבית!
עד כאן – נורמאלי. אי-הנורמאליות מצד הפועלים מתחילה, כשהם “מתיחסים” ביותר ובאים בדרישות של תנאים מיוחדים, שאינם נהוגים בשוק-העבודה. מה שנוגע להנהלה, החושבת את עצמה לקרבן עולה על מזבח-הישוב, הרי היא מתמלאה חמה על כל דרישה מצד הפועלים, תהיה מה שתהיה. היאך! “דימוֹראליזאציה” כזו! פועלים הסמוכים על שולחן-בעל-הבית, העושים אותו ללעג ולקלס בעיני כל חבריו הפרדסנים, עוד מעיזים לבוא בדרישות!
ההנהלה מתרגזת ומֵרוֹגז, כידוע, לא יצא דבר טוב.
בפרדס-ג. יצא אפילו דבר רע.
ומעשה שהיה כך היה. הפועלים התימנים, והם רוב-מנין של העובדים בפרדס, התמרמרו על שהם מקבלים רק ארבעה שילינגים ליום, בעוד שחבריהם הפועלים האשכנזים האחדים מקבלים חמישה. הפועלים האשכנזים הכירו, כמובן, מעצמם, בצדקת-הדרישה, ולא עוד אלא שהם טענו בפני ההנהלה, כי אי-השוויון במשכורת הוא גם גורם לרעת-העבודה. ההנהלה, כדרכה, מתרגזת: אלה תולדות פועלים יהודים! עבודתם אינה שווה כלום, מקבלים נדבות, והללו עוד מתחצפים לבוא בדרישות אל המנדב: למה הוא נותן לעני אשכנזי גרוש ולתימני רק חצי-גרוש?
הפועלים שבתו והציעו למסור את הדבר למשפט-בוררים. המעוניינים בציבור הארצי-ישראלי, שבישוב יהיו פועלים יהודים (מפני שאז סכנת החיים אינה כל כך גלויה) ושהפועל היהודי יוקיר את מקום-עבודתו ולא יהיה מוכן ומזומן לעזבו בכל שעה, התערבו בדבר, שגם ההנהלה תסכים למשפטי בוררים. משפט-הבוררים הוציא פסק-דין לטובת הפועלים, כלומר, להשוות את המשכורת, אלא בכדי שלא לעבור את גבולות-התקציב, רשאית ההנהלה להמעיט את מספר הפועלים. ההנהלה – מתוך רוגז או מתוך חשבון, מי יודע מסתרי-הנהלה? – עמדה ופיטרה את רובם. הפועלים ידעו, כי ככה לא יֵעָשׂה ביחוסי העולם הנורמאלי, כי אין מפטרין פועלים על שביתה ששבתו, אם הם זכו בדין, לא צייתו להנהלה והמשיכו את העבודה. אז הופיע על הבמה שוטר, הופיעו גם פועלים נכרים – וסוף דבר, שהשובתים, אשר רצו לעבוד, לבלי לעזוב את מקומם, גוֹרשו. אין פועל עובד בעל כרחו של נותן-העבודה!
את המוסר היוצא מכל ה“שביתה” הזאת וה“לוֹקאוּט” הזה – אני מניח לקולוניזטורים שלנו בעתיד הקרוב.
– – – – – – – –
כרוז לאיחוד
– עכשיו, בנקודה המתה, שאנו עומדים עליה, אין ההבדל שבחוגי הישוב השונים בולט ביותר אלא, אולי, בקול-הדברים ובמידת-הצער. ואולם כשתבוא השעה, שעת עליית-חלוצים והתחלת-עבודה – והשעה הזאת צריכה לבוא: בלעדיה אנו שוקעים באפלה – אז יתגלה בכל תוקף ובכל בהירות, מה בין החתירה להרחיב עסקים איזו שיהיו ולהעשיר על ידי איזו אמצעים שהם, לבין השאיפה לאכול להם ולחזק את כוחות-החיים של הישוב היהודי; מה בין ה“בניה”, שרק סנפיריה וקשקשותיה דומים לציוניות, ותוכה צרעת ממארת, לבין מטרת ההתישבות הלאומית-החלוצית, כפי שהיא מוצאת לה ביטוי בכרוז שנתפרסם ב“הפועל הצעיר”, גליון 6, ושחתומים עליו: הוגו ברגמן, קפלן ושפרינצק.
כן, על כל האמור בכרוז יכולים אנו כולנו לחתום בשתי ידים. וכמה מצער מה שהוא נחתם רק בידי השלושה. ל“צעירי-ציון” ולחברי “הפועל הצעיר” בחו"ל הן יש ערך רק במידה שהם מסוגלים להיות היום או מחר פועלים-חלוצים בארץ, ומי צריך לפנות אליהם, אם לא באי-כוח הרוב המכריע של הפועלים, שהנם כבר בארץ?
בממשלה של הדאגה הגדולה לקיומנו העממי אין מקום לכל אותה השלילה הנוראה של סכסוכי-מפלגות – בתוך ציבור-הפועלים גופא – ועוורון מכוּון; אין מקום להתנשאות ולעקמומיות של “נקודת ההשקפה שלנו היא כך וכך, בעוד שנקודת ההשקפה שלהם היא זו וזו” – – – אחת היא נקודת-ההשקפה לכל צעיר יהודי היורד מעל הספינה בחופי ארץ-ישראל, בין אם לשונו תביע אותה כך או אחרת. אחת היא המטרה ואחדים גם האינטרסים, כמובן, אין פרצופי בני-האדם דומים, ויש הבדלים פרטיים בתכונות, בכוונות, בהעוויות, בסגולות. אבל כל אלה הלא אינם ענין אלא לכאראקטרולוגים וליפי-רוח, אבל לא להולכי-דרך…
מסדרי הוועידה, כמונו, ודאי לא ה“אידיאולוגיה” של הפועל קדושה בעיניהם, כי אם האינטרסים של העובד והעבודה, והם, כמונו, ודאי נושאים נפשם לא לוועידת-צעירים, שיתאספו לעסוק ימים אחדים בפלפולי הסוציולוגיה ולהראות בקיאות וחריפות ב“ציוניזמוס וסוציאליזמוס”, כי אם לכנסיית-צעירים, הרואים בעיניהם בכל שעה את התהום הפתוחה לרגלינו, ומן השעה הראשונה יגשו לגישור-הגשרים, לחיזוק המוסדות החלוציים…
ומוסדות חלוציים אינם יכולים להיות “חציים לכם וחציים לנו”. עמנו אחד וציבור-הפועלים – ציבור אחד בארץ. על הוועידה לתקן את המעוּות של פירוד, שאין לו יסוד. עליה לדרוש הרחקת כל המחיצות המיותרות, הנטויות בין הדבקים.
הוי, כמה אין הדברים נעשים אצלנו כמו שהיו צריכים להיעשות! הוי, כמה מתייגעים אנו בדיבורים על איחוד לשם מעשה, עד שלידי מעשה ממש אין אנו זוכים להגיע כלל;
– – – – – – – –
נחמן סירקין
– ביושר-לב, בהכרה אינטואיטיבית נכונה ובשקידה ספרותית רבה עומד האדם החשוב הזה על משמר הציוניות העממית למן חוברות-הז’ורנאל “השחר” ו“דער המון” בימי הקונגרסים הראשונים; שׂבע-מחשבה, רענן-הרגשה, פקוּח-עינים ומחוֹנן בעט סופר מהיר הוא מופיע בכל אשר הוא כותב לנו בימים האחרונים.
לקראת בואו אל הארץ ישמח לב חברינו כולם.
[“האדמה”, כסלו תר"ף; החתימה: י.ח.ב.]
-
[חוברת ג' בירחון “האדמה”]. ↩
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה ("ערכים")
מאתיוסף חיים ברנר
“ערכים”, קבצים לשאלות-החיים ולספרות, ערוכים על ידי פ. לחובר. א. וארשה, תרע"ט.
הרי לנו דרישת שלום ראשונה גם מן העברים אשר בפולניה. פ. לחובר יסד בימה קטנה ל“הערכה חפשית של חיינו והחיים אשר מסביב, הערכה לשמה, לא לשם מגמה מן המגמות או לכבוד אחת המפלגות”. שם הבימה הקטנה – “ערכים”. ערכים אלה, מוסיף העורך, יתעלו בעינינו, אם נצליח לתת בהם גם דברים של ערך.
והצליח. “אגדת-הסופר” מאת ש“י עגנון הוא דבר של ערך. משורר זה מוסיף לשתות ממעינו, וגם לטבול ולהתקדש בו. מעכשׁיו לא יחורו פנינו מול כל הנֶחרים בנו: אין יסוד לשירה העברית, שהיא בשפת משכילים ומלומדים, ומקורה אכזב. ש”י עגנון עמנו.
לא מחוסרי-ערך הם גם דברי העורך על הריקניות הנפשית של “מתקני-העולם” שלנו, היודעים רק להתרעם, לשאת “חזון” ולהפליט ריזולוציות של ביקורת על הכל, אבל אין להם יחס אל החיים ואל יצירת-החיים (“על שערי הגן” בראש החוברת); ולא פחות קולעת הערכתו את ההמון הציוני. “כשמדברים אליהם על דבר יסוד-המעלה של שלושים-ארבעים אלף איש לשנה, אין זה משביע את רצונם. אלה הן פסיעות קטנות, ונפשם תהלך בגדולות (למנחם מנדיל יש עסק רק במיליונים). גדולות! לוּ עלה בידינו לנטוע על אדמת-האבות אפילו פחות הרבה מכדי שלושים אלף איש בשנה נטיעה שיש בה ממש, כי אז היה אחד מפלאי-הפלאים, כמעט שינוי מעשי-בראשית” (“מדינת-היהודים והיהודים” בסוף החוברת).
באמצע החוברת באו “דברים נושנים” מאת בן-גוריון “בעניני שירה”. הדברים הנושנים אינם רק מזכירים את ברדיצ’בסקי: הם הם ברדיצ’בסקי. כל יסודות הים הרי ישנם גם בנטפים אחדים ממנו. ודבריו אלה של המשורר בענייני השיר, שירתנו – שירה הם, וכזו, שאין למעלה הימנה.
על גבול דברי בן-גוריון יהמו ציוּני צייטלין לעיירתו “הנה הם לפנַי כל יהודי העיירה כפי שהם מתפללים, לומדים, נושאים ונותנים בענייני תורה, יהודים עטופים בטליותיהם, בוכים, צועקים, מתחננים, מנגנים, מזמרים, מתדפקים באין-סוף על ידי ניגוני-החב”ד שלהם, עוסקים במצוות, עולים, יורדים, פונים לעסקיהם, עובדים, סוחרים, ולפעמים גומלים חסד, ולפעמים מונים ומרמים. יהודים טרודים, בהולים, דחופים, נחפזים, אצים ודוחקים איש את רעהו, אוכלים את לחמם בבהלה ורצים לתורה או לסחורה –והנה יהודים אלה לפני" –
לפניו, לפני הכותב, אבל לא לפנינו. –
והמבקר פרידמן כותב מכתב על אודות טשרניחובסקי. מכתב נעים. ואמנם, על נושא זה הן אי-אפשר לכתוב מכתבים בלתי-נעימים.
מלבד כל אלה יש בחוברת שיר (הגון) מאת יעקב כהן, שני שירים (גרועים) מאת יצחק קצנלסון, ועוד אחד מאת אהרן צייטלין (“תוחלת”) ושיר מתורגם משל בודליר (ע"י יוסף הפטמן); שיר בפרוזה (“חזון”) מאת צ. ז. וינברג ומַגידוּת מודרנית (“לב אירופה החולה”) מתורגמת משל סוין בּוֹרברג, שהחוברת, כמובן, לא היתה מפסידה כלום בהעדרה.
[“האדמה”, כסלו תר"ף; החתימה: ח.ב.צלאל]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה ("מושבי עובדים" לא.ל. יפה)
מאתיוסף חיים ברנר
יסוד מושבי עובדים. מאת א. ל.יפה, הוצאת “הפועל הצעיר”, יפו, תרע"ט.
אין אנו יודעים את הרוח השורר אצל המוני החקלאים האחרים, ואף אין זה עיקר לנו לדעת. איך אומר א. ל. יפה בנוגע ל“שאלות” בכלל: “השאלות אצלם מוסבות רק על-דבר הטבת חייהם ושיפורם, אבל את חייהם הם חיים בכל אופן”. וכך גם בנוגע לרוחם ולמצב-רוחם: הפסיכולוגיה אצלם אינה עיקר. מה שאין כן אצלנו, ששאלת-שאלתנו היא, פשוט, חיים או לא-חיים ושהפסיכולוגיה שלנו היא אחד הגורמים הראשיים להתחלת הבניה ולאופן הבניה. רוח מתחכמת, עקצנית, מתחפשת, צבועית, דברנית, ואפילו “חסידית” יתר על מידה, אינה יכולה לכונן צורת-חיים של קבוצה ישובית בשום אופן. ומכאן קציצת הכנפים, אי הרצון וההרגשה העצמית הרעה לרוב הגדול של קבוצותינו הישוביות, שמספרן, אהה, אינו גדול כלל, שמספר כולן, אהה, יכתוב ילד ממכינה א'. ויש גם אשר יהגה ההוגה במרי-רוחו ב“שאלה האגרארית” שלנו ויבוא לידי מסקנה, כי להמון-עובדינו אנו עם הנטיה הנפשית-טבעית שלנו למאכסימאליזם – במובנים שונים – ועם הנטיה העירונית-טבעית שלנו למותרות – גם כן במובנים שונים–; לנו, עם חוסר-הטאקט הנפשי בכל דבר ועם הרגשנות העצבנית, אין אפשרות של סידור בכמות ניכרת אלא דוקא בתור שכירים במשקים ציבוריים (ציבוריים, מפני שלפרטים אין עצה במובן העבודה העברית); מינימום ידוע של עבודה ומינימום ידוע של משכורת – ומשמעת של פאבריקה. לצורה מעולה מזו, דומה שעוד איננו כדאים, על פי הפסיכולוגיה שלנו.
א. ל. יפה – לא כן עִמָדו. הוא רואה את כל מומי צורות-הישוב הקיימות (לא רק של ראשון-לציון וראש-פינה) והוא מבארם במקרה ובפזיזות ובפיזור-הנפש, שבהם נבנו, אבל הוא מאמין בכוח “הכוונה הקודמת והתבנית והתכנית המסויימות”. הוא מאמין, כי “את הכל יוכל האדם לעשות לרצונו”; הוא מאמין, יחד עם כל הערותיו הנוקבות ביחס לשותפנות, לחיי המשפחה בקבוצה ועוד ועוד.
מחברתו של א. ל. יפה – פרי-נסיונה של נפש פועלת, אצילית-מעשית כאחת – אינה ענין לביקורת ולניצוח, כי אם ללימוד ולשימת-לב. המציאות הגלויה אומרת: “מושבי-עובדים” אינם שיטה של ישוב רחב. לוּ גם דיבר הכתוב לא בנו ולא בפלשתינה, כי אם באיכרים רוסים או גרמנים ובמרחבי-שדות של אמריקה, במקום שאפשר לעשות דבר-מה, גם אז אי-אפשר היה ליישב, על-פי שיטה זו, אלא רק איזו אלפים לשנה. החשבונות של קלוריות-החום אינם כלל חשבון, ובפרט בשבילנו ובארץ-ישראל, שלא על קלוריות בלבד יחיה המתישב בה משלנו, ושהפגעים הבלתי-נראים מראש מרובים בשבילו מן הנראים. ואולם אם שיטה לישוב אין זו, אם הישוב צריך ללכת וילך, אם ילך, בדרך האינדוסטריה החקלאית והעירונית, הנה מושב-עובדים של א. ל. יפה וחבריו הנהו אידיאל גדול בשׁבילנו, גם אם יִשָׁאר אחד, גם אם לא יהיו לו מחקים, שאיפה זו לישוב של איכרות זעירה ובעיקר נימוקי השאיפה כפי שהם מתגלים במחברת, נעלים ויקרים הם עד אין קץ. אם התנאים והחומר האנושי שלנו, הבא בחשבון, יִמָצאו אפילו למושׁב אחד בצורה זו, בצורה שׁל חיים דחוקים ומצומצמים (על פי היחס המקובל), קשה לדעת. אם המושב הזה, כשיִוָצר, ישמש דוגמא לאחרים – קשה להאמין. ואולם שבצורת-מופת זו של חמשים איש, החיים במקום אחד חיים מתוקנים, יש משום הבראת גופנו הקטן בארץ-ישראל, החולה כל כך – אין ספק. המורים מסביב יביאו את ילדים למושב הזה בימי-החופש, למען יראו ויתבוננו. כי לא בחיל ולא בספסרות ולא ברוחניות, כי אם בכוח עמל מפרך וברוח האדם העובד – כה יאמר מושב-העובדים של א. ל. יפה וחבריו.
[“האדמה”, כסלו תר"ף; החתימה: ח.ב. צלאל]
בִּבְּלִיוֹגְרַפִיָּה (“אוטופיה יהודית” מאת מ. מייער)
מאתיוסף חיים ברנר
(אַ אידישע אוטאפּיע, מאת מאריס מייער, הוצאת “די צייט”, לונדון)
לא כל התכניות של הספר הזה הנן אוּטוֹפיות ביותר, זאת אומרת בלי מוּצאות לפועל. אדרבה בכל הפרקים על קונגרס לאומי, על בנק לאומי, על סידור אמיגרציה, על עבודת־אדמה, על חינוך, לשון ודת, על עתונות, תיאטרון ואמנות – בכולם ישׁ הצעות, שׁאף על־פי שׁספק גדול הוא, אם יחמָצאו בעמנו המנוּון הכוחות הדרושים להוציאן אל הפועל בזמן מן הזמנים, אעפ"י שלא מובן, מפני מה, למשל, עד עכשיו נוסדו כל ישובי היהודים על־ידי בהלה ומרוצה, ופתאום ײוָסדו על פי סדר, ובמובן זה הנן עושות רושם של אוטופיה, הנה כשהן לעצמן נכונות הן מאד, מתקבלות על כל דעת ישרה ואינן אוטופיות כל עיקר. גם בהרצאתן אין כל ציורי־דמיון, כל פנטסטיקה מיוחדה. איש־החלומות אשר לפנינו אינו בוחר אפילו בלשון דיאלקטית לאמור: מכיון שהדברים יתפתחו באופן זה וזה, לכן יהיה בעוד חצי־יובל או יובל כך וכך. לא! בלשון ברורה והגיונית של עתונאי זקן ורגיל הוא עומד ואומר: העם היהודי אינו נוטה עכשיו להטות אוזן להצעות ממשיות ועוד פחות הוא מסוגל להגשימן במעשה. אבל כך לא טוב. יש צורך בחיים נורמאליים־לאומיים במובן האחדות הכלכלית־המדינית, ולא רק הרוחנית־פסיכית; חובה מוטלת על כל העם, הפועלים היהודים במשמע, לקחת חלק בתקנת־מצבו. ולתקן אפשר על־פי תכנית זו, שהיא, אמנם, אוטופית, אבל רק אם לא ישמעו.
האוּטוֹפיזם הגמור מתבלט ביותר רק בחלק־התכנית על דבר צורת הממשלה העתידה וביחוד על דבר יצירת הסטרוּקטוּרה הכלכלית־יהודית־עולמית, זאת אומרת, שלכל היהודים הרוצים להיות יהודים תהיה מין חברת־מניות כבירה, אשר לה ימסור כל יהודי הרוצה בקיום־עמו את כל רכושו, למען עבוד בה בתור בעל־מניה; חברה ליצירת הפירות הנחוצים לחיים ולחלוקת־הפירות, שכל יהודי באשר הוא יהודי יהיה שייך לה, ישתתף בה וכל אחד יקבל כפי חלקו. כאן לא נתן לעצמו ההוזה דין וחשבון לאיזו ימים ולאיזו תקופה הוא מנבא, אימתי יתרחש הנס הזה. רגע נחשוב, שהכתוב מדבר בשעה, שמסביב לישלוט עוד המסחר החפשי (והראיה: ידובר שׁם על זה, שהיהודים העשׁירים ביותר לא יכָּנסו לתוךְ החברה: הם יבחרו בהתבוללות); ואולם בהקדמה נאמר, שכל היסוד לבנין הוא מה שהעולם בכלל הולך לקראת ההלאמה… ואם כן, בתקופת ההלאמה אצל כל העמים, שיש להם מה להלאים, ילאימו היהודים על ידם את המסחרים הקטנים, החנויות בנות־הפרוטה וסלי־הסחורה הקטנים שגידי נשים תגרניות? העמים העיקריים יתגברו על הקושי הנורא להלאים את התעשיה הגדולה, מה שאפשר, ואנו נלך לאַחד מיליוני חנוונים קטנים פרטיים, בעלי אינטרסים שונים ותנגדים, בעלי השגות ואגואיזם של חנוונים קטנים? ועל סמך מה? על יסוד הרצון החפשי, בכוח־המוסר? ואם גם נניח לשאלת־החוץ, כלומר ליחסם של בעלי־הארצות, שהיהודים יושבים בתוכן, אל החברה הזאת; אם גם נניח לשאלת האפשרות האובייקטיבית של הסתדרות כלכלית מאנשים הנמצאים במדינות שונות ומסתגלים לתנאים המיוחדים שבכל מדינה ומדינה; אם גם לא נשאל את המציע: איך יוכל המשק היהודי המיוחד, מחוסר הבסיס הקרקעי הרחב, להתקיים ולחיות לבדד בתוך גבולות של משק כלכלי־לאומי טבעי, לא־יהודי? – הנה אי אפשׁר שׁלא לשׁאול: מאין יִמָצאו בינינו אז כל כךְ הרבה מסדרים נאמנים לדבר הגדול הזה שלא היה לעולמים? כשרון הסידור שלנו כיום, בערב האוטופיה, אינו, כמדומה, ממדרגה ראשונה… ומה תעשה החברה לכל חבר וחבר שלה, שבתור יהודי ירצה הוא ודאי להיות המסדר, הוא ולא אחר? כי אם לא – מה ימריץ את היהודי, כל יהודי ויהודי, להיות שייך לה? במלים אחרות: מה יכול להיות הכוח הדוחף, הגורם העיקרי, ליצירת סטרוקטורה כלכלית כזו? האומנם רצון הקיום הלאומי? והרי עד עתה ידענו, כי הדחיפה הכלכלית היא גורם גדול לתגבורת הרצון הלאומי והאידיאולוגיה הלאומית; אבל ששאיפות לאומיות של יחידי־סגולה תיצורנה שותפויות כלכליות המוניות, שעוד לא היו דוגמתן מעולם, הסתדרויות בלי טריטוריה מאוחדת לחמרים טריים וליסודות־היסודות, בלי הכרח ובלי מסורה – איך יאמין בהן גם הדמיון?!
האפשר לומר, כי המחבר בעצמו מאמין בהזייתו, כי כוח־הגיונו הוא אינו יודע כל מה שאפשר להקשות על תכניותיו? לא, ישׁ עדות נאמֶנת, כי יודע הוא. הכי קרא את שׁם ספרו: אוטופיה. הוא רק חושב, שתכניתו האוטופית (מצד העם ומצד העולם גם יחד) יכולה להועיל לעסקני העם בעבודתם היום־יומית, במעשיהם הקטנים. המטרה הרחוקה תאיר את נתיבותינו הצרות. ומבחינה זו יפה עשה שכתב את מחברתו. השקפותיו על הצריך נכוחות הן, ולהרבה פרקים, בפרט במה שנוגע לשאלות־התרבות, היה יכול להיות ערך חינוכי, אלמלא המבטאים המגוחכים זעיר־שם, כגון: “העידותי בעמי” (“איך האב געגעבין אַ ווארנונג צו מיין פאלק”), מבטאים המעידים על חוסר טאקט ספרותי, ובמקום שאין טאקט, אין חינוך, כידוע.
המחברת נכתבה עוד לפני הצהרת־בלפור, שמר מייער נותן לה ערך גדול ורואה בה אתחלתא דגאולה. אם נכונה דעתו, כי הצהרה זו מקרבת אותנו אל התגשמות המטרה האוטופית שלו, יש לפקפק. ואולם שפוגרומי־הכליון, אשר קמו עלינו במזרח־אירופה (אמנם, בלי כל שייכות אל ההצהרה,), מרחיקים אותנו מכל חלום של בניה, מכל חזון־עתידות – זה ודאי.
[“האדמה”, כסלו תר"ף; החתימה: ח.ב. צלאל]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה (תחיית עם ישראל לרוטנברג)
מאתיוסף חיים ברנר
תחיית עם ישראל מאת פנחס רוטנברג
די נאציאצאלע ווידערבעלעבונג פון דעם אידישען פאלק, מאת פינחס בן-עמי (פ. רוטענבערג). מתורגם מן הכתב-יד הרוסי על-ידי ב. ריבקין. ניו-יורק 1915.
אהבת-העם, כאהבת-האשה, היא כוח של אינסטינקט יוצר אצל אנשים בריאים בגופם ובנפשם. וכוח כזה מורגש במחברת הקטנה הזאת, בת 32 העמודים, שנכתבה לפני חמש שנים.
לא לשם גילויים בפרובלימה היהודית נכתבה המחברת הזאת. “בזה – חושב בעל-המחברת, ובצדק – יש אַבטוריטטים יותר גדולים ממנו”: הוא, כמסופר שם, הלא אדם שהיה נתון כל ימיו בעולמות אחרים; לשם מפעל נכתבה: לעורר את כל היהודים הרוצים בתחית-עמם להשתתף במלחמה בתור בעל-ברית מיוחד של ההסכמה.
הממשיות שבקומבינאציה זו – לא עכשיו הזמן לדון בה. יותר נכון: עכשיו כבר לאחר זמן. חמש השנים שעברו מזמן היכתב המחברת נתנו לנו גם איזה נסיון להכיר את מידת כשרוננו אנו להיות בעל-ברית וגם את סגולותיה של ההסכמה לקבל בעל-ברית. ואולם הרוח שבמחברת זו בכללה – הרוח שאין עוד לדבר על תחית-ישראל; שצריך לעשות כל מה שאפשר לתחיה זו – רוח-הפעולה שלה – צריך שעוד יחיה אתנו.
המחברת – דוֹקוּמנט היא: וידוּיו של אדם נבון ובעל-כוח, אשר נטר כל ימיו כרמי-זרים, והוא רוצה מעתה לנטור את כרמו. ולא רק לנטור; כי הכרם עזוב, וצריך לעזקהו ולסקלהו ולנטוע בו שורק. והאיש הוא בונה על פי אומנותו, ומלאכתו בכך.
לא.“תחית עם ישׂראל” יִקָרא, איפוא, למחברת זו, כי אם תחית פינחס בן-עמי.
אדם תמים ובלי רפלכסיות נשקף מן המחברת. ומי יודע? אולי נתכּנו לו עלילות.
[“האדמה”, כסלו תר"ף; החתימה: ח.ב.צלאל]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה ("קובצים סוציאליסטיים יהודיים")
מאתיוסף חיים ברנר
קובצים סוציאליסטיים יהודיים
אידיש-סאציאליסטישע זעמעל-ביכער".1 נומער 1. סעפטעמבער 1919, ניו-יורק.
בדין וחשבון אחד שבעל-פה של אדם המצוי אצל בתי-מלאכה יהודיים, שהיסוד הקואופראטיבי הוא משען להם, יסופר על ריבוי הטענות והתביעות של בחורי בני-ישראל, כשמנהל-העבודה, למשל, מעיר לעצלים שבין החברים, כי צריך לעבוד, שהרי הכל חברים, ובטלתו של אחד גורמת הפסד לכל המשק, עומדים ומקהילים קהילות על “גסות-יחוסיו”: הוא מאיים בפיטורים, בהוצאה מן הקואופראטיב? הכך יעשה אדם המתאמר לסוציאליסט? הזהו הסוציליסמוס?
אופיי הדבר לאופיו של בעל-המלאכה ההמוני שלנו, יסוד קיומנו הלאומי; ומשותף הוא גם לאינטליגנט ההמוני שלנו. ולא יִפָּלא, שׁבגודל-כשׁרונו שׁל זה לתבוע, לנאום נאום ולשפוך אש וגפרית על ראש המתנגד, הרי הוא חומר-סגולה להוציא מתוכו שמשים ופקידים לסוציאליזם, אבל לא ליצור חיים קולקטיביים, מלאים איזה תוכן.
מוציאי ה“זאמעל-בוך” האידיש-הסוציאליסטי הנ“ל, הנם מאותם האנשים – אנשים אשר הסוציאליזם היהודי הוא להם לא שדה-פעולה, כי אם לולב כשר עם אתרוג מהודר (על פי הכשרות הסוציאליסטית, כמובן) לנענע בהם בידים כלפי עצמם וכלפי חוץ. “דער רעוואליוציאנערער בעוואוסטזיניגער טייל פון דעם אינטרנאצניאנאלען רעוואליוציאנערען פראלעטאריאט” 2– זהו מין מבטא חוזר,איסתרא בלגינא קיש קיש קריא. הכל כל כך “ריבולוציוני”, כל כך קיצוני, שבט-הביקורת כל כך מצליף, ההשקפה ה”ריבולוציונית" היא כל כך כוללת, מקיפה, אדומה, רחבה, כביכול, עד שפשוט תענוג ואושר לחיות בעולם הריבולוציוני הזה!… חזיז ורעם! מה חסר לאלה ומה נחוץ להם?
היתכן? – צועקת ה“דערקלערונג” 3“אידיש אין פאלעסטינא אונטערדריקט… (כידוע!) והמפלגה שלנו הסוציאליסטית העומדת על ההשקפה של קלאסען-קאמפף, תשתתף בקופה הלאומית ותתמוך במוסדות הציונים הבורגניים?!” – בשעה שאפשר להיקרא סאציאל-דעמאקראטישער פועלי-ציון פראפאגאנדא-קאמיטעט ולבלי לנקוף אף באצבע קטנה בשביל בניית הארץ העתידה, בשביל כניסת חברים לעבודה ממשית, כי אם לבלבל את המוחות על-דבר “פאליטישען קאמפף” באמריקה ולהיות בעת הצורך גם סוציאל-לא-דימוקרטים וגם קומוניסטים-ריבולוציונרים ממדרגה ראשונה ולשבוע רצון ולמצוא חן בעיני אלוהים ואדם –
באמת, לא יתכן!
אחר ה“דערקלערונג” בא אחד ומוכיח, שמלחמת-המעמדות אינה רק מלחמה על לחם. זה “לא נכון ולא מארכסיסטי”. החייט אינו רק חייט, כי אם גם אדם ובן ללאום ידוע, וכל דבר אנושי ולאומי לא זר לו. (כמה צרוף הוא “מארכסיזם” זה, שמתוכו מועמד החייט כבא-כוח המעמד הפרוליטארי וכנושא על כתפותיו את משא-העתיד!) “די בעסטע(!) מארקסיסטישע טעארעטיקער האבן דעם קלאסענקאמפף אנדערש ניט פערשטאנען. קאאוטסקי וואס רעכענט זיך פאר דען בעסטען מארקסיסטישען טעארעטיקער” 4 – – –
והואיל וכך, הואיל שכל מה שמעניין את כל העם, מעניין גם את הפועל, ורק שיש לו על זה השקפתו המעמדית המיוחדה, הרי… הרי מוכח, שלא טוב לקחת חלק בקופה הלאומית ובקונגרסים…
וקוֹמיס של קאוטסקי ובוּר דברוֹשוּרות זה עוד קובל במאמרו על “חוסר ההכנה התיאוריטית” של חבריו!…
אחר המאמר התכסיסי שאחר כך בשאלת השתתפות פועלי-ציון בקונגרס (הפתרון הוא, מובן, שלילי: לא להשתתף!) בא מאמר על ההגמוניה הגמורה של אידיש בכל תפוצות-ישראל. תרבות, אומר בעל המאמר, אינה דבר, שאפשר להחליפו לעת-מצוא. לעם בתקופה ידועה יכולה להיות רק תרבות אחת ולא שתים; התרבות העברית פסקה; עכשיו היא אינה תרבותו של העם היהודי. וזאת אומרת, שהתרבות העברית עכשיו אינה כלל במציאות בשביל העם היהודי.
כה אמר שטיינבוים (שם בעל-המאמר)! מסתמא יודע הוא מה שהוא מדבר!
ואף ניר-רפלקס יודע. הוא יודע “ברור את הסיבות של האמיגרציה בעולם הקאפיטאליסטי בכלל, ובקשר עמה את האמיגראציה היהודית בפרט”, ומתוך כך “ברור לו (מה לא ברור לו?), שבמשטר הסוציאליסטי תחדל האמיגראציה”. אבל לעת-עתה, בתקופת-המעבר… הקאפיטאל הקטן… הקאפיטאל הגדול…
“תורה” “תורה”! בלי “תורה” על “הקאפיטאליסמוס בכלל” – אף לא צעד! וכל זה בכדי ל“כַשֵר” את האמיגראציה היהודית לארץ-ישראל!…
אבל מי שרוצה לקבל מושג מקהות שבקהות, מריקניות שבריקניות, יקרא את הריפאֶראטים ואת הריזולוציות בחלק “מפלגותינו בחוץ-לארץ”. צריך היה לבדוק את מוחותיהם של הריפֶרֶנטים והריזולוציונרים ההם. את לבותיהם – אין לבדוק: אף משהו של הרגשת-חיים-ומציאות את בהם.
ואלה הגולמים, שאינם מבינים שמה ששקול ומלא תוכן בפי לֶנין, יכול להיות שׁפל ונהבל בפי קנדז’רסקי, עוד מדברים בשעת-הכושר על יצירת כלכלה יהודית, על העברת-המונים, על יסודות חדשים, על חיים ועבודה!
לבסוף נספחו על ה“מאסף” שני מכתבים מאנשים פרטיים מארץ-ישראל: עדים חיים. ואמנם, לשונם של הכותבים מעידה על “הבנתם” הפועל-ציונית למדי. האחד, אורתודוכס מארכסיסטי, מתחנן בכל כוחו, שלא יתנו לקאפיטאל להיכנס אל הארץ. יִבָּנה הכל בלי קאפיטאל! כי למה להכניס את ה“צרה” הזאת, ואחר כך לבקש אמצעים להיפטר ממנה?! הרי אדם הראשון חי בגן-עדן בלי קאפיטאלים… והשני, לגיונר, מוכן ומזומן להפקיר בעד התעמולה היודישיסטית את הכל: “את זמנו, את משכורתו, ואפילו(!) את בריאותו”. לעת עתה הביא לקרבן על מזבח-האידיאל את… ה“בענדלאך” שלו. ללמדכם, שהיו לו “בענלדאך”.
[“האדמה”, כסלו תר"ף; החתימה:.ח.ב.צלאל]
צִיּוּנִים ד' (אחרי מות; האבדה המוחזרה; "המחנה הנשאר"; דאגה ותקלה; "שפע"?; מפ.ס.ס.א.פ.פ.צ.; על עסקי טרמינולוגיה; הטוב והרע)
מאתיוסף חיים ברנר
ד
אחרי מות. – נידח ועובר-בטל נשתחרר הוא מכיעור-החיים בבית-החולים בצפת. בזכרון-בני-הישוב ודאי יחיה עוד זמן-מה בהדרת-פניו, בתוכחת-קולו, בתכניותיו, בגבורותיו… אבל הוא לא היה גיבור. הוא היה ילד קאפריסי, העלול לוותר על כל חללי דעלמא בשביל הקאפריסה שלו. הקאפריסה שלו, של המנוח, היתה דבר חשוב, ואילו נלווה לזה גם איזה כוח, גם איזה כשרון, כי אז היה ודאי גם מוריש דבר-מה אחריו. ואולם הוא לא הוריש כלום. כי היה רק ילד. אמנם, בעל-קומה, עם בלורית-רעמה לבנה, עם זקן שׁל “שֵׁיךְ”, עם עבאיה, רובה, כדורים, עם מאנירות של מאַיוֹר שדחוהו ממשמרתו, עם חלומות משיחיים, שאין בהם כל צדדי-קיום וכל אור של רעיון בהיר, עם “מחשבות” של אדם אשר אור-ההשכלה לא נגה עליו, בדבר היהדות העתידה לנצח את כל העולם הנוצרי; חלש כילד, מתהדר בחיצוניותם של דברים כילד ולוקח-לב, גם כשהוא מגוחך, כילד.
… לפני עשר שנים ראיתיו בפעם הראשונה. שכבתי אז מוטל בקדחת בבית-החולים ביפו. ובאחד-הלילות הביאו שמה אדם זקן פצוע. שומר היה הזקן, שומר את דירת הגימנסיה העברית שביפו על יד המושבה הגרמנית (תל-אביב עוד לא היתה אז), והתנפלו עליו ערביאים באופל-הלילה וגזלו ממנו את אקדוחו וחגורת-כדוריו ופצעוהו בסכינים. הזקן הפצוע גנח וצעק בקולי-קולות מעצמת-מכאוביו, בלי כל בושה, בלי כל יופי. וברגעים אשר הוקל לו, דיבר הרבה והתפאר: הם רצו לקחת ממנו את הברונינג… לא, ממנו אין לוקחים ברונינג!…
האם באמת היה כל כך מבולבל, עד שלא ידע, כי את האקדוח לקחו ממנו? או שידוֹע ידע, ואף על פי כן דיבר מה שדיבר?
חצי-תשובה על השאלה הזאת קיבלתי בפגישתי האחרונה אתו, בימי גירוש-יפו, בעין-גנים. הוא היה שומר-הירקות בקבוצת “אחוה”. חברי הקבוצה “החזיקו” אותו והתיחסו אליו… אהה, לא באחוה. אהה, בחיי יום-יום מתנדפת הרומאנטיות של חגי-יובל ושל נאומי-עסקנים ושל תשבחות העתונות הציונית שבחוץ-לארץ לגיבור, לדון-קישוט וכו' וכו'. בשעה ההיא, כשהגריסים במטבח-הקבוצה היו כל כך מעטים, וזה הזקן לא היה אובייקט לתעמולה, כי אם בשר-ודם מתהלך מסביב ומבקש אוכל, בערה השאלה: האם מביא הזקן לקבוצה את התועלת בערך כמות-המזון שהוא מקבל ממנה? הטובה שמירתו? הנחוץ הוא? האם לא היה יכול אלמוני או פלוני הצעיר לקחת את מקומו ביתר הצלחה? אבל מה עושים בו? לפטרו? כיצד מפטרים בזמן כזה? ואדם כזה… הוי, המציאות מרה היא, רבותי!
ומר-מר היה גם לזקן, ממש כמו לפני שמונה-תשע שנים, כשניחתו בו סכיני הערביאים. ואולם מאַיור-אינבאליד זה ניסה להתהלך עדיין זקוף ומלא חשיבות. דרבונות לא היו בסנדליו הקרועים, אבל צעדו היה עדיין כמעט בטוח. ההוא יבגוד בתפקידו? לא כלום.. אכסמפלר משונה, אֶכסוֹטי… ופעם אחת אחז בי, הוציאני אל השדה, בדרך ל“מיר”,1 וגולל לפני תכנית מוזרה מאד, איך להפוך את לב ג’מל פשה לטובה על היהודים – – –
ושוב: הוי, הוי! אילו היה “שגעון” בדברים ההם! וי, וי, בדברים ההם לא היה שגעון! אללי! הדברים ההם היו למטה מ“שגעון”!
ואולם – נאמן עליו הדיין! – גם באותה שעה נשאר הוא הילד המגודל. הילד התמים וטהר-הלבב.
– מ’דאַרף א קרבן… מ’דארף א קרבן… ניט אַנדערש… וואָס מיינסטו?… וואָס שוויגסטו?…2
שלום לעפרך, מיכאל הלפרן! עכשיו גם אתה כבר שותק. שוכב אתה שם בעפרך בחורשה ושותק טוב כך. יפה השתיקה.
–––––
האבדה המוחזרה. – בחורף שנת תרע“ה בזמן הזה באה אניה וגזלה ממנו את חמש מאות הראשונים; עכשיו, בשנת תר”ף, באה אניה והחזירה לנו – ברבית – שש מאות ראשונים.
והשמחה היתה שלמה, אילו ידענו כי הפליטים-הבאים ימצאו בתוך עצמם את הכוח ובתוך הסביבה את התנאים להתחיל בחיים חדשים, בחיים של תושבים ממדרגה ראשונה, זאת אומרת, של תושבים המכלכלים את עצמם, ולא של פורטי-שטרות, לא של פורחים-ברוח, אשר שוט שוטף כי יעבור והיו לו למרמס.
ואולם יהיה מה שיהיה… עשרות הילדים אשר הוצלו מידי התליינים והובאו הנה – אלה הלא בודאי אגלי-תנחומין הם בכוס-התרעלה… בנוגע לאלה הלא ודאי יש הרגשה: טוב, כי הובא המחנה הנשאר הקטן הזה לחוף-מבטחים…
ובשמחתנו גם לא נשאל: “מבטחים?”…
–––––
"המחנה הנשאר"– עם מחנה זה בא גם בעל אותו המאמר הקטן בשם זה. בא יוסף קלוזנר.
יוסף קלוזנר עובר בארץ לפני שמונה שנים. צעיר היה אז בפניו כבשנותיו. עכשיו הוא בא לקבוע פה את מקומו. פניו כפני זקן מן התלאה האחרונה אשר מצאתנו בגלות-אוּקריינה. ובדברו לפני עם-יפו על הכליון הנשקף לנו שם – ונבך כולנו עמו.
ואולם – המתים לקבר, והחיים – לעבודה! וכוחותיו של קלוזנר לעבודתו עודם אתו כבימי-עלומיו. אף הרבה דברי-תורה חדשים בכתב-יד הביא אתו.
הקורא העברי המובהק, השומר בלבו מאז – משנות תר"ן, מימי “רוחות מנשבות” – את רחשי-תודתו לסופר המורה ישׁר-ההסברה, אשׁר בהרבה מקצועות, בחקר-הלשׁון כִבְבִקורת ספרותית, בפובליציסטיקה כבהיסטוריה, הוא לו לעינים, ישמח ודאי שמחה גדולה על הידיעה-הבשורה המובאת לו היום.
–––––
דאגה ותקלה. – הילדים אשר באו ילדי-יהודים הם: אם רק לא ירעבו ללחם וירוו את צמאונם לדבר-תורה, ויד-אויב לא תשיגם – הושגה המטרה! ואולם גם הגדולים אשר באו יהודים הם, יהודים גמורים, ומי כיהודים מעוררים דאגה בכל מקום-בואם…
רבות הן הדאגות, מרובות וגדולות. צרת-הלשונות האיומה אינה עומדת בראש. ואולם גם היא אינה קטנה, ובה עוד נתקלים מיד, בפסיעה ראשונה, והיא כל כך מעליבה! הצלצול הדקלאמאציוני של השפה הרוסית בפי בחורים ובחורות יהודים, פליטי-שחיטות, בטיילם בתל-אביב וב“חברה חדשה”3 – צלצול זה אינו מַרפא לנפש!
ויותר רע הדבר, שבעקב הדאגה להם כרוכה גם לחוגים ידועים משלנו, הדואגים, תקלה, תקלת-הצביעות. וביחוד גדול חלקה של זו במתרעמים על דוברי-יהודית (ז’ארגון).
כי נאמר-נא בפעם המאה ואחת: גם הפסימיסט היותר קודר בנוגע לתחיית-שפת-עבר בדיבור בפי-העם, יוכרח, בכל זאת, להודות, כי השפה העברית, בכל מצבה הטרגי, יש בה כוחות חיוניים, והיא – מדוברת או לא-מדוברת – עמוד תעמוד על נפשה! שפה אשר ביאליק לה לעת-זקנתה ואשר עשרות-אלפי-ילדים – ואיזו ילדים! ילדי-יהודים! – מתחנכים בה לעת-זקנתה, לא מות תמות. העיקר הוא, שאלה שהשפה העברית היא נשמת-חייהם לא יסתפקו ב“נצח-העברית לא ישקר”, לא ישליכו יהבם על ההיסטוריה ויעשו את הדרוש לעשות בפועל: ידפיסו ספרים בעברית, יחברו ספרי-לימוד בעברית, יוציאום לאור וילַמדו את הילדים – וגם את הגדולים, עד כמה שאפשר, עד כמה שהתנאים מרשים – עברית. ואם את אלה יעשו לה – סוף התחיה הניכּרת לבוא ולהיגלות.
והנה ידוע ליודעים, שהאהבה לעברית אצל רבים מאפיטרופסיה דוקא אינה כל כך מרובה. אם כן מה מרובה? הווה אומר: הקנאות של פה; הצביעות.
כי אכן לאינטליגנטים-יוּדישיסטים בעלי-“להכעיס” בוז נבוז כולנו, כקנאים כבלתי-קנאים. אבל אל הדיבור היהודי הז’ארגוני של המוננו אין מקום ליחס אחר מאשר יחס של כבוד, של אנושיות. ובכל אופן, בתביעות של פה לדיבור העברי אין צורך ואין תועלת. יותר מזה: יש מגרעת וקלקול. ולא מפני שהתביעה תרגיז, תדחה, תעורר משטמה והתנגדות – במובן זה אין לנו כבר מה להפסיד (מתנגדינו יעשו כבר הכל להוותנו בהיות לאל ידם) – אלא מפני שהכרוזים והתביעות האווריריים, הבלתי-טבעיים, לדָבָר, שׁחיי יום-יום אינם אתו, מרבים בהכרח את תקלת-הצביעות אצל התובעים והמכריזים. ומי מאתנו לא שמע, איך רבים מן הגיבורים, המביעים את פחדם מפני “התפרצות המונית ז’ארגונית”, והנכונים תמיד לדרושׁ בלשׁון מדברת גדולות אפילו “צֶנז לעברית”, מדברים ביניהם לבין עצמם – וגם בפרהסיה – לא ז’ארגון, כמובן, אבל גם לא עברית!… לא!…
מן ההמון ידרושו, כלפי הבאים שאינם יודעים עברית יתנפחו, את שאלת השפה בפוליטיקה יערבבו, אבל הם בעצמם – הם אינם, חס ושלום, ההמון, והם פטורים מן המצוה.
והעם, יושב-ציון – לא ה“מהגרים”, – מדבר ז’ארגון, אספניולית, ערבית, צרפתית, רוסית, אנגלית, פולנית – ומה לא? אפילו בולגרית. וזעיר-זעיר שם גם עברית. אבל אל תשמחו, אויבים! הילדים, ילדי-בתי-הספר העבריים, מרבים לדבר עברית. וזאת משענתנו. וזאת גם שאיפתנו, כי לא רק ידברו, כי אם גם ירבו ללמוד, לקרוא ולהבין עברית. כי זה העיקר.
ועכשיו יבואו מכל המינים ויצעקו כלפי פלוני ואלמוני מן הפנים החדשות: ז’ארגוניסט! עוכר-ישראל! רוצה לדבר ז’ארגון בפרהסיה! (מנהיג אחד יודע דיבר ז’ארגון מגורמן באחת מישיבות הוועד הזמני – ואיש לא פצה פה: פרתו של רב מותרת!) ישתמשו בזה גם לפולמוס מפלגתי. “פועלי-ציון”… “אחדות-העבודה”… “חופש-השפות”… הצביעות, אשר חושך סתרה, לא תוכל, כמובן, לגלות, ש“אחדות-עבודה” זו, אשר “תרבותה צולעת על ירכה”, לפי עדותו של סופר אחד, עושה בשביל הפצת ידיעת העברית הרבה יותר מכל הצועקים. הצביעות הן דרכה לכסות בטליתות-אופל ולא לגלות. וכך תטייל לה מרת צביעות ברחובותינו נטויית-גרון, ובעקבות מצלצלי הרוסית תהלך, אך פגיעתה הרעה לא תהיה באלה. היא על דוברי-ז’ארגון תתנפל. זכרה לה, אלוהיה, לטובה!
–––––
“שפע”? – בשנים האחרונות יצאו ביהודית המדוברת אלפי ספרים (ביניהם גם יקרי-ערך, כגון האוטוביוגרפיה של ישראל איסר קאצוֹביץ: “ששים שנות-חיים”), ובעברית אפילו לא מאות. בעתונות יש עכשיו בניו-יורק ארבעה יומנים (ובקרוב חמישי: של “פועלי-ציון”); בווארשה ארבעה (ובקרוב חמישי: של “פועלי-ציון”); בירושלים דליטא המדולדלת: שנים, יומיים (באחד, בציוני, עובד ש. רוזנפלד); בערים רבות בתפוצות-ישראל שבמדינות שונות – – עתונים יומיים, עתון לעיר, מלבד שבועונים, ירחונים, ותוצאות שונות מזמן לזמן לספרות, לעסקי-ציבור, לחינוך הדור הצעיר. כן ירבו! בעברית, לעומת כל זה, יש רק שני יומנים (לכל העולם!) ששניהם יוצאים בירושלים שלנו; האחד אין לו כל מחלקה לספרות או למדע, ומוקדש כולו לכרוניקה מזרחית ולמאמרים… מילא, לא נוסיף שום תואר למאמרים ההם, למאמרי “דואר-היום”. (כשאומרים: “מאמרי ‘דואר-היום’” – כבר נאמר הכל!). השני, “חדשות-הארץ”, התחיל עתה לצאת בשם “הארץ”, אבל שינוי-שמו לא השביח את מזלו, ואדרבה, המנה הקטנה של “פיליטון”, שהיה רגיל בה, אף היא הופחתה עד לאפס. מלבד אלה מוציאות שלוש המפלגות: “האזרח”, “הפועל-הצעיר” ו“אחדות-העבודה” את “השעה” – “האזרח” (מפקידה לפקידה), את “הפועל-הצעיר” – “מעברות” ואת “קונטרס” – “האדמה”. כל זה ביחד בכמות – אם גם נכניס את “המולדת” – מעט יותר מחוברת אחת של ה“רוּסקוֹיה בּוֹגטסבוֹ” בשׁעתו. וזהו כל ה“שׁפע”, שׁד. שׁשׁר מתריע עליו ב“מקלט”, ב‘, כעל קלקול גדול. מובן, שלגבי יתר ענפי החיים בארץ: חקלאות, תעשיה, עבודה עברית, הרי גם זה ריבוי אחר ריבוי. אבל גם זה צריך להיות מובן לכל רואה ישר, שקלקול אין כאן, שמקצעות-החיים האחרים, העיקריים אינם נכבשים על ידינו לא מפני שאנו “מרבים” לעסוק בספרות; שהדבר הוא הרבה יותר פשוט: בחקלאות, בתעשיה יהודית וכו’ אנו צריכים לעשות את הצעד הראשון, להיאחז בשיניים ובציפרניים – מה שׁלא על נקלה יֵעָשׂה ומה שׁלא כולנו גם מוכשׁרים לו – בעוד שבעבודת הספרות העברית אנו רק ממשיכים, ממשיכים כמו באודיסה, בווארשה ובניו-יורק. ואם גם ממשיכים באינטנסיבויות ידועה, מה העוון?
העוון היה אילו זייפנו, אילו התפארנו, אילו המשכנו את הז’אנר הארץ-ישראלי הספציפי מלפני עשר שנים (ושגם אז ביצר לו מקום יותר דוקא באורגנים ציוניים בחוץ-לארץ). ואולם מזה הן נקיים אנו כולנו כיום הזה, הממשיכים… ומה הלעג-הרוגז?
אמנם, טוֹן לועג-רוגז זה של ד. ששר נפגם בסוף-מאמרו על ידי שפעה של תוכחת-אמת, כביכול, שכל כך אינה הולמת את בעל-דברנו. – אתה, “הפועל-הצעיר” – מתלהב המוכיח – אתה העתון היקר והטהור, אשר נשאת תמיד את דגלך בחרף-נפש… הגם אתה בשופעים המתחרים? היכָּלם! – – –
ורושם הפיקחות והפאתטיות המוצלחת של בעל-המאמר מתנדף מיד. מתנדף על ידי לשון-נוכח זו. כן, כן… – יהגה הקורא – אתה… חרף-נפש… התחרות… ד. ששר… טהרה?
–––––
מ. פ. ס. ס. א. פ. פ. צ.– הועד הזמני של מפלגת הפועלים הסוציאליסטים בארץ-ישראל (“פועלי-ציון”), או “סאָציאַליסטישע אַרבייטער-פּאַרטיי אין פּאַליסטינא, פועלי-ציון” הוציא בעברי וביוּדיש דין וחשבון מהאספה הכללית (כ“א-כ”ג תשרי תר"פ). שום פרטים על מספר-המשתתפים ומהלך-האספה אין בדין וחשבון זה. מפני מה? המפרסמים אומרים: לא מפני שאין כל פרטים, כי אם “מפני סיבות בלתי צפויות מראש”. והמאמין יאמין. יאמין, שיש סיבות ושהיתה גם אספה, שנפתחה ע“י חלדי בפני מאירזון, והפותח הביע את תקוָתו, ש”מפלגתנו (?) תתפוס מהר (!) את המקום הראוי לה גם (גם!) בארצנו“; ושאחר כך הרצה בה – בה, באותה אספה כללית שהיתה – מאירזון לפני חלדי: “לריאורגניזציה של המפלגה הסוציאליסטית בארץ-ישראל”, ואמר, כי האפשרות היחידה (!) של התגשמות האידיאל הציוני היא על ידי ריבולוציה סוציאלית שתקדים לה בכל העולם. ואם תתגברו על הפחד מפני הריבולוציה המקדימה בכל העולם (לרבות צרפת וארץ-הסינים!) ותשאלו את הדין וחשבון: ולעת עתה, עד בוא הריבולוציה הסוציאלית בכל העולם, מה יעשו חלדי ומאירזון? לעת-עתה – יענה לכם “הועד הזמני” (לבלי להחליף ב“ועד זמני” אחר, אף הוא יקר וחביב!) – לעת עתה ידברו דברי-בלע על כל ענין ועל כל מעשה, יבטלו את האינטרנציונל השני (צער-בעלי-חיים!) ויודיעו לחוץ-לארץ למי שצריך על-ידי מכתב אל המערכת מודפס ב”הפועל-הצעיר" או על-ידי דין וחשבון מקוצר “מפני סיבות בלתי צפויות”, שכולל חדש יש בארץ ומפלגת “פועלי-ציון סוציאליסטים” (לא דימוקראטים!) שמו.
–––––
על עסקי טרמינולוגיה. – הפועל העברי בארץ-ישראל יודע את העצב, את הצער, את השממון, את הירידה, את הבטלה מאונס וגם מרצון, את מסירת-הגוף, את רוח-הקודש, את היאוש, הכל, הכל – אבל לא את הכוח. ואל זה הוא חותר. ובחתירתו זאת הוא רואה את עצמו – ובצדק, חי-העבודה! – כיסוד-העם; בצדק הוא מוצא, שכשהוגים בעתידות עם-ישראל, זאת אומרת, בעתידות מעמד העובד שבעם-ישראל, בהתרחבותו, תיקונו וחיזוק-כוחו של המעמד הזה, להכניס לתוכו את כל פינות-העם.
“המעמד”? – מתעורר מיד בן המפלגה האחרת. וכי יש בנו “מעמדות”? ואם יש, אתם רוצים להכניס “מלחמת-מעמדות” בעבודתנו הציונית-הלאומית? לכרוך ציוניות בבולשביזם, סוביטיזם?
“לא – אפשר היה לענות לבן המפלגה האחרת. – מי אשׁם בדבר, שׁאת אשׁר קראו לפנים סוציאליזם, פשׁוט, יגַנו היום בשם “בולשביזם” ו”סוביטיזם“? ואולם לנו לא גנאי הדבר, שאנו כופרים במפלגתיות סתמית, אידיאולוגית, מלאכותית, וחושבים, שההסתדרות שלנו צריכה להיווסד אך ורק על יסוד ממשי, מקצועי, מלאכתי – – – לנו לא גנאי הדבר, שיחד עם הודאתנו בערכו של כל מיעוט, גם אם אינו עתיד להיות לרוב, אין אנו רוצים לבטל את זכות-הרוב, שלא היה כמות מבוטלת גם אילו היה מיעוט – – – לנו לא גנאי הדבר, שהצענו אחדות המעמד העובד, למען לא יוטל על כל עובד הבא לארץ-ישראל לשבר ראשו תחילה, אל איזו מפלגה ממפלגות-העובדים עליו להיכנס (כאילו בכל יתר הצרות והתלאות לא סגי ליה)!” – – –
כאלה וכאלה אפשר היה לענות. אבל מראש ידוע, כי ללא הועיל. הנסיון של שנה שלמה הוכיח. ומי לנו גדול ויסודי מא. ד. גורדון, ואף הוא משיגיע לנקודה זו, הרי הוא נעשה סגור ומסוגר בפני כל הטענות. כגזירה לגזירה הוא רודף לא רק את ההשקפה המעמדית, אלא גם – היאומן! – את הפוֹלקסוֹציאליזמוס המהולל. הוא עוין, פשוט, את המלה “סוציאליזם” – ודי. ובאותה שעה יודעים כל תלמידיו, כל אחיו-ברוח ה“מנוצחים”, והוא עצמו יודע, שאם הוא, העובד והכותב את מאמריו “מקוצר-רוח”, איננו סוציאליסט, אזי… אזי אין כלל סוציאליזם בעולם. הגיעו בעצמכם: אדם קיצוני במשטמתו לפאראזיטיוּת בכל צור שהיא, אדם המטיל את חובת-העבודה על כל ילוד-אשה, אדם הדואג והמטיף לתרבות-העבודה, לנצחון החברתיות הטבעית באנושיות, אדם המנבא ודורש הלאמת הקרקע ומכשירי עבודתה – אלא שמשום-מה הוא אינו רוצה לקרוא לכל זה “סוציאליזם”, כי אם דוקא “נאציונליזם” (לאומיות). ולא עוד אלא שבהבדל טרמינולוגי זה הוא רואה חזות-הכל. כי הלאומיות, אליבא דידיה, היא השקפת עולם אורגאנית, ובתורת-החיים הלאומית-האורגאנית שלו נאמר, כי לי הארץ, בעוד שהסוציאליסטים העולמיים אך מיכניים הם, אצלם לא נאמר כלום ושומר אורגאניותו ירחק מהם – – –
והמסקנות? המסקנות רבות הן. ביניהן, קודם-כל, שמעכשיו יש תפקיד גדול ל“הפועל הצעיר”: להיות מיעוט “מנוצח” ואורגאני. ביניהן, ודאי, גם זו, שׁתקיפי וֶרסאיל, שׁאינם סוציאליסטים, אין שום חטא לבוא לפניהם בבקשות ובהצעות; אבל אמשטרדאם אסורה, זאת אומרת “קלאסען-קאמפף” וכל מה שאסור להזכיר. לקשר קשרים עם האינטרנאציונאל – בת-יתרו המיכאנית, מי התיר לכם?
וטוענים לפניו כל אלה שהתאבקו בעפר-רגליו: ובכן… יהא בלי אינטרנאציונל! מי בתוכנו בכלל דואג כל-כך לפוליטיקה הגבוהה? גם הקלאסען-קאַמפף אינו כלל עיקר בשבילנו. הלא רק לאיחוד המעמד העובד – בלי כל תנאי דבני גד ובני ראובן, בלי כל מסמרות פרוגרמתיים – חותר הפועל הארץ-ישראל הנאמן. “הדברים פתוחים ועומדים להמשך-בירור, למילואים ולהשגות”. (לשון ההצעה לוועידה הכללית של פועלי ארץ-ישראל, יפו שבט, תרע"ט). כמוך כמונו. ומה יִראָה זו מפני מלה כמלחמת המעמד העובד בעד חיזוק-כוחו ונצחון-רעיון-העבודה נגד כל אויביו העומדים לפניו וקמים עליו? מה כל ההתפנקות הרוחנית-הבטלנית הזאת. הנאוה לאידיאליסטים בני בעלי-בתים באיזה “פעראיין”, אבל לא לנו, נושאי הסבל היהודי?
אילו היו אבות-אבותינו מן הדורות שאחרי גזירות ת“ח הולכים לארץ-ישראל והיו פוגשים יהודים באים אחריהם, ודאי שהיו בוחנים אותם באמירת “הודו” ו”ברוך שאמר“: מה קודם? והבחינה היתה מובנה: הן צריך לדעת, הלאנשי-שלומנו אתם אם לקלויז של צרינו? אבל אנו, בני בניהם, בדור של גזירות תרע”ט, אנו שאיננו אומרים לא “הודו” ולא “ברוך שאמר”, האם נקדם פני כל ציוני צעיר בא בשאלת “בן איזו השקפה אתה? מיכנית או אורגאנית”?
אבל מה לי הסוציאליזים? למה לי זמורת-זר זו – מדגיש א. ד. גורדון – הלאה! אין לי צורך בזה. זה יקלקל. זה יטה אותי לצדדים בלתי-רצויים. איש כמוני ילך ישר לתעודת-חייו.
כן, המורה! אין כתלמידיך ב“אחדות-העבודה” יודעים עד כמה גדול החטא לקשקש במלין חסרות-תוכן ולקרוא ב“שמות שנתרוקנו מתכנם”. ואולם דומה, שמאידך גיסא, להיאחז בכל נימי-הנפש בתוכן ידוע ולזרוק הלאה בכל תוקף ובחרי-אף את המלה המביעה אותו תוכן – אף זוהי מין עקשנות משונה, שאולי גם אינה רחוקה מחטא.
–––––
הטוב והרע. – לרגל הוועידה של “הפועל הצעיר” ו“צעירי-ציון”, העתידה להיות בקרוב בחו“ל, החל העתון של מפלגת “הפועל הצעיר” לטפל הרבה ב”אחדות-העבודה“. כל אינטריגן מסטרא דקיצוניות או מסטרא דניצול, הרוצה לקלוע חץ ב”אחדות-העבודה" – חצרו של “הפועל הצעיר” פתוחה לפניו, שׁיִכָּנס לשׁם, ומשׁם יעשׂה את מעשׂהו. גם, להבדיל, הסופרים יוסף אהרונוביץ ויעקב רבינוביץ נמנו עליה, על מהותה, ערכה, וכו' של “אחדות-העבודה”, ולא רק שפסקו את דינה לחומרה, אלא שחרצו עליה משפט שלילי שבשלילי (דעתו של רבינוביץ לא נתקררה עליו עד שסתם עליה פעם אפילו את הגולל: “אחדות-העבודה”… עליה השלום!"). שני הסופרים מדברים הרבה על מוסריות, מעשיות, רצון טוב, הבנה הדדית, אלא שעם כל זה באה הבעיטה והופכת את כדי החלב הטוב אשר מילאו לנו. היוצא מן הדברים, שבעוד ש“הפועל הצעיר” הוא הסולת, המיעוט המובחר, הנה “אחדות-העבודה” פסולה היא ומלאה מומים: “חוטאת במקרים רבים לפרינציפים של המפלגה, במקום שעין-זר לא תשלוט, ומודה בדברים שהמפלגה כופרת בהם, מתנפחת בלי גבול, מתפארת עד כדי לעורר בחילה, רוצה להיות באת-הכוח היחידה של הפרוליטריון, מתרוצצת תמיד בין קיום בתור סניף של מפלגה פוליטית ובין הצורך להיראות בעיני אחרים כבלתי-מפלגתיים, ממציאה פירמות מדומות” וכו' וכו', בקיצור, מוסריות ומעשיות אין בה, מידותיה גרועות שבגרועות והכל מופרך בה מלכתחילה.
ו“כותב הטורים האלה”, כמו שרגיל יעקב רבינוביץ לומר, כלומר, אני, איני חבר ל“הפועל הצעיר”, ואף לא ל“אחדות העבודה”, אבל כאיש שהיה יכול להיות חבר גם לזה וגם לזו, אלמלי הרגיש צורך לרכוש לו כרטיס של חבר, מכיר אני את שני הצדדים ולא אוכל להבליג מהביע גלוי את דעתי, כי כשם ש“הפועל הצעיר” אינו בשום אופן כולו טוב, כך “אחדות העבודה” רחוקה מאד מאד מהיות כולה רעה. אני בכלל איני יודע ואיני מבין, מה הוא הקריטריון, אשר בידי ה“ה אהרונוביץ ורבינוביץ למבחן הטוב והרע בהסתדרויות-הפועלים האלה. אם נאמר: חלוציות, אידיאליות, נאמנות לרוח-האומה, שאיפות, אז הייתי מיעץ להשאיר נסתרות שכאלה לה' אלוהינו: יחלק הוא את התארים והכיבודים, יכתוב הוא רצנזיות על הדברים-שבדפוס של “אחדות-העבודה”… ואם לנגלות, לתכניות ממשיות קרובות: עבודה עצמית, קבוצות, הגנה – הנה במאמריהם של אהרונוביץ ורבינוביץ לא מצאתי שום עוּבדות, שיוכיחו במה נופלת ההתאחדות הציונית-הסוציאלית של האגודות המקצועיות אשר לפועלי ארץ-ישראל בכפר ובעיר, “אחדות-העבודה”, מן החוג המצומצם של פועלים ואנשי-רוח המסודר במפלגת “הפועל הצעיר” ומסתפינא, שכל פשעם של ראשי “אחדות-העבודה” הוא רק מה שלא התחשבו עם חוק-ההתפרדות השורר בחיי המפלגות בכלל ובחיי מפלגותינו אנו בפרט וחלמו – האוטופיסטים! – על האפשרות, שמאות הפועלים בארץ-ישראל שישנם בעין והאלפים שצריכים לבוא יהיו לברית-פועלים אחת. אמנם, הקיבוץ הנבחר בעיניו, “הפועל-הצעיר”, נשמר עד היום מפני ה”חתירה" הזאת ועשה את הנסיון לבלתי-מוצלח. אבל חתירה זו מה פירושה? חתירה תחת קיומו של מי? מי רצה לבטל, חלילה, אף אות אחת מתורתו של “הפועל-הצעיר” ומי רצה לטשטש אף פעולה אחת מפעולותיו? ומי היה סובל מן ההתאחדות-ההתמזגות הגמורה, מלבד “רעיון-הבחירה”, רעיון ההתבצרות של שומרי משמרת-הקודש? ואולם, טוב, “הפועל הצעיר” לא רצה להתמזג, להיטשטש, להתבטל – הוא פחד להאמין להסתדרות החדשה, הוא בחר להישאר קיים כמו שהוא (בין “אחדות-העבודה” יש דוקא כאלה, המוכנים עוד היום לוותר, בהסכמת רוב החברים, על השם היפה “אחדות-העבודה” ולהיות לגמרי לאחד עם “הפועל הצעיר”, בכדי להינצל מסכסוכי-מפלגות, לקיים במובן הזה את ברית הפועלים הארץ-ישראליים, עם “אחדות-הפעולה”, שלא תהיה עוד, כמוכח מן הנסיון, מלה אגיטאציונית ריקה). אבל נתאר-נא רגע לעצמנו דבר שהיה מן הנמנע, על פי דרך-הטבע: “הפועל הצעיר” “כן” התאחד עם כל הפועלים – מה היה נפתח ממנו על ידי כך? מה הוא מכניס בחיים עכשיו ממה שאז לא היה יכול להכניס? והפועלים? הם הרי ודאי לא היו מפסידים כלום על ידי כך. לא רק כל הצעירים הציוניים בכל תפוצות-ישראל, הפועלים והמוכנים להיות לפועלים, שהיו רואים לפניהם קיבוץ של עובדים אחד בארץ והיו נפטרים מתעיות וסכסוכים, אלא גם הפועלים ומנהיגיהם שהנם כבר בארץ-ישראל, שמלבד אי-אלה אנשי-מפלגה ממש, במובן המקובל של המלה, הנמצאים בשני המחנות, ומוצאים, אולי, איזה ענין בכל המצב הרע שנתהווה אצלנו, הרי כולם סובלים מזה יסורים גדולים, יסורים ממשיים (וה“מאחדים” בפרט וביחוד, באשר הרגשת האחריות והכוונות הטובות – דווקא הטובות, חבר אהרונוביץ! – מפותחות בהם בשיעור עליון!). עוד יותר: מה שנוגע להמון-הפועלים, הנה עכשיו, למשל, אין חברי “הפועל הצעיר” שבמקום ידוע יכולים לקבל לקח מפי המורה שנשלח מטעם הוועדה התרבותית של “אחדות- העבודה”; לא כן אז – לוּ קרה הבלתי-אפשרי והיו “מתאחדים” – היתה גם הפרה מיניקה, גם העגל יונק… ואף לחתומים על שני שבועונים מיוחדים ושני ירחונים מיוחדים לא היו מוכרחים להתחלק… והתרבות לא היתה “צולעת על ירכה”, כפי שקובל י. רבינוביץ על…“אחדות- העבודה”!
ויעקב רבינוביץ קובל. נסיון האיחוד הרצוי לא עלה רק מפני שהמאחדים לא לקחו את עצתו: איחוד הטובים עם טובים. אבל יסלח לי הסופר – אומַר בלשונו – ועצה זו אינה מובנת לי, איש מן הצד, גם כיום. טובים עם טובים – להוציא את מי? מי הם הרעים? העושים מעשי פילון והרמב“ם ביהדות, לפי התיאוריה של אהרונוביץ, ומרכיבים סוציאליזם בציוניזם? והרי דעתו של אהרונוביץ, בעל ההשוואה התיאוריטית הזאת בעצמו, היא דוקא, כי לא התיאוריה עיקר, אלא תכנית-העבודה בארץ-ישראל ובשביל ארץ-ישראל. לא המדרש הרע עיקר אלא התכנית המעשית. ובתכנית זו – מי הוא עיקר ומי טפל? האומים אלה החושבים, כי התכנית הציונית-הסוציאלית היא כל כך טבעית, כל כך נובעת מעצם-החיים עד שכל פועל בארץ-ישראל יכול לקבל אותה ולהתאחד על ידה עם אחיו הפועלים פה ובכל העולם לברית אחת, באשר הפועל בארץ-ישראל הוא ציוני-סוציאלי, גם אם יצעק משום-מה שאיננו כזה – האומנם אלה החושבים כך הם כל כך “טפלים”, עד שלא יוכלו לעמוד במחיצתם של ה”עיקרים"?
אין טפל חבר לעיקר ואין טוב מידבק ברע – מלמדים אותנו סופרי “הפועל הצעיר”. וכל זה בזמן, שאליבא דאמת אין כלל מקום לטובים ממש, זאת אומרת, ללוחמים אמיצים, שלווים, מאושרים ובטוחים בעצמם ובנצחונם, כי אם לנפשות קרועות, רעות, מרוגזות, טראגיות; בזמן שבאמת אין המון גיבורים וטובים מסביב, כי אם קומץ של סֶרז’אנטים, פחות או יותר מוכשרים, ובלי כל שורות של חיילים בצדם; בזמן שבכל מקום נסגרו עלינו ולפנינו השערים ואנו צפויים לכליה ממש, במובן הכי-פשוט, והשאנסים בארץ-ישראל הם הרבה יותר פחותים גם ממה ששונאינו היותר אכזרים מנבאים לנו (נסיונות העבודה שלנו בשנה האחרונה מדברים דברים ברורים, אם אבן מקיר לא תזעק); בזמן שבשמענו את הקולות החזיריים נגד קרקע לאומית, לא יעמוד בנו לבנו לענות לחזירים מענה היאות להם, באשר כלימת הכרתנו לנגד עינינו, כי אין אנו עומדים על שום קרקע; בזמן שכשאנו עומדים עם כוהנינו ומברכים את העם: “יהי חלקו עמנו!” לא תסור מאתנו אף לרגע ההרגשה המדאיבה: איזה חלק? הלא אין לנו כל נחלה וכל חלק… ובזמן כזה הביטחה מאין תימצא לאנשים, הקוראים, למרות הכל, לצעירים יהודים לבוא הנה, באשר אין אף צל של מוצא אחר, באשר רק קפיצת-נחשון נשארה לנו, הביטחה מאין תימצא לסַמן בודאות מי טוב ומי רע, מי הוא חלק ראשון ומי שניף מי ישפל ומי ירום? – וגם תשובה, תפילה וצדקה לא יעבירו את רוע-הגזירה.
[“האדמה”, טבת תר"ף; החתימה: י.ח.ב.]
לְפָנִים וּלְאָחוֹר (דפים מכתבי סופר)
מאתיוסף חיים ברנר
דפים מכתבי סופר1
דף א'
לבולשׁביזם לא תהי תקומה. נפול יפול. מן המלחמה יָצא ובמלחמה יסוף. מן הרעב נולד וברעב ימות. בגרמניה לא החזיק מעמד. גם בהונגריה נתבטל עכשיו השלטון הקומוניסטי. בסיוען של ממלכות-ההסכם, מוּסעים גייסות נוראים מול רוסיה הסוביטית. הייטב לרוסיה ממפלת הבולשביקים? ודאי לא, ודאי לא. אבל לבולשׁביזם אין תקומה. הוא יכלֶה.
–––––
בעתונות באו דברים על המעשים החשובים, שלוּנאצ’ארסקי ועוזריו עושים בשביל הילדים ברוסיה הסוביטית. חשובים המעשים, אם כי לא יאומן שאפשר לסדר לימודים בבתי-ספר במצב כזה. אבל מי יודע, אם גם צדיקים אלה יצילו את הבולשביזם. הם עובדים בשביל ילדי פטרוגראד. אבל כמה ילדים נשארו שם? הן הללו מתים שם כזבובים. מרעב וממחלות.
–––––
הקומוניזם בהונגריה נתבטל. נראה, שבסדר של קנין פרטי מעוניינים רבים, רבים – מי יודע כמה אחוזים. אין בני האדם רוצים בקומונה – ומי יאנסם לסבול בשבילה? בשעת ערעורי-יסודות, בשעת מלחמה, כשסבלון-הרבבות עובר כל גבול ואפשר להראות להם: הנה אתם סובלים בלי גבול לשם הצלחתם ואשרם של יחידים – המחאה מתפרצת; אבל כשבעלי-המחאה, יותר נכון, באי-כוחם, באים לסדר אחרת בשם האידיאל, וימים עוברים, מבלי שסבלון-הרבבות ימעט, ובפרט אם, כנהוג, גם המסדרים והמחלקים החדשים עושים כמעשי הישנים, אז מתגלה, שאין איש רוצה בביטול “הסדר הקיים”. כל הפועלים שיש להם עבודה ולחם בחמאה, או תקוָה לזה, כל החנוונים, המשרתים,הפקידים,בעלי הפרופסיות החפשיות, בעלי המלאכות הקלות, בעלי-הרכוש הקטנים, הם וכל החיים על חשבונם וכל המשמשים להם, בקיצור כל ההמונים הגדולים חושבים על שובע בשעת רעבון-למחצה ועל קומפורט בשעת שובע, אבל אינם רוצים, אינם חושבים ואינם מעוניינים בהפיכת הקערה כולה.
–––––
איך נשתרר הבולשביזם ברוסיה, איזו תנאים הכשירוהו – זה ידוע ומובן, אף על פי שמלבד ידיעות בעתונים לא הגיע אלינו מאומה. אבל להמשכו – דרוש נס. העתונות מודיעה שוב על נצחונות מצדם. אבל נסיונות השנים האחרונות הן הורונו, שהצלחה במלחמה בשדה אינה בטוחה ולעולם זמנית היא. העיקר הם יחוסי-הכוחות. והבולשביזם חלש הוא. הצלחתו הצבאית – גלגל חוזר. הגלגל עומד להיהפך מדי פעם. אויבי הקומוניזם, אוהבי הקנין הפרטי, הנם ודאי תשעים ותשעה אחוזים בעולם, והם לא ינוחו ולא ישקוטו עד הכותם את זעומי נפשם מכה ניצחת. ובפרט, שהבולשביקים במעשיהם… אמנם, עדות נאמנה אין לנו על מעשיהם. אך, בכל אופן, קומוניסטים טהורים אינם. מסתפינא, שמה שעשו הנוצרים מן הנצרות, זה עשו הקומניסטים-הבולשביקים מן הקומוניזם.
–––––
שמעתי “טענה”: רוסיה אינה מוכנה. וצריך לשער, שכן הוא. ואולם אם רוסיה אינה מוכנה, כלומר, אם ברוסיה אין תקוָה שיתהווה שם סדר סוציאליסטי מיד או גם בעתיד הקרוב, הרי זה לא מפני שהעם הרוסי איננו בן-תרבות ולא מפני שהתעשיה הרוסית עומדת במדרגה פלונית ולא באלמונית (הרי אלה הארצות, שעמיהן הם כבר בני-תרבות, כביכול, הצרפתים, האמריקאים וכו' ושגם התעשיה עומדת שם כבר במדרגה אלמונית, האם הנן מוכנות יותר מרוסיה להתחדשות על-ידי הסוציאליזם? אלוהים יודע, כי לא!), אלא מפני שרחוקה היא רוסיה אמנו מסדר בכלל, מפני שאין בשום כוח שבעולם להנהיג סדרים בין מאות המיליונים האלה, אחרי כל מה שעבר עליהם, ולהניח את דעתם, להשקיטם, אם לא על-ידי אמצעים מסוכנים, שׁהם בבחינת חרב-פיפיות. הדַבּרים שׁל רוסיה כעת משתמשים, כפי הנראה, באמצעים כאלה, אינם מפחדים – מה יש להפסיד? אבל בהיותם גם הם לא אנשים חדשים ומחודשים, כי אם המשך-הישן, הרי שימושם נהפך על פניהם, ותחת לקרב את בני ארצם אל הסדר הכי-סוציאלי, הם מרחיקים אותו מכל סדר-עולם.
ועוד: אם אמת היא מה שצועקים שונאינו, כי בין פקידי הבולשביזם יש אחוז גדול יותר מדי מ“זרע-היהודים”, אז האבדון בטוח. מלבד מה שאנו הרי יודעים את כשרון-הסידור של בחורינו, הרי לא טבעי הוא, לא מן הראוי וקלקול גדול, שיהודים יהיו פקידיה של ממשלת רוסיה…
אבל מי יודע… אולי לא כן הדבר באמת… אולי המציאות טובה היא ממה שאנו מתארים לנו פה… הרעב והמחסור של המוני-העיר ודאי גדולים וקשים הם שם ממה שאנו מוכשרים לתאר לנו, אבל מצב-הדברים, מצב-המהפכה, אולי יותר טוב… הוי, מי יגלה לנו את האמת!
–––––
חוסר-הידיעה ימנעני גם מדַבּר על הצד הכי-נורא שבממשלת-הבולשביקים: הטירור. הרשאים אנו, אנשי-המנוחה פה, לדון אנשים בטרם הגענו למקומם? אבל דבר אחד מתברר, על כל פנים: שמן המהפכה עד סידור-החיים שאחר המהפכה – ת“ק פרסה. במהפכה נעשה מה שנעשה – לית דין ולית דיין. “חוקי”-מלחמה. אבל עד מתי? עד מתי תארך המלחמה? עד מתי תימשך המהפכה? להתחיל במהפכה, כפי הנראה, לא קשה; אבל לסיימה בכי-טוב ולהתחיל במשק של שלום – זה למעלה מן הכוחות. ומה התקוָה? העולם? הוא, העולם, עדיין אינו מוכן למהפכה קומוניסטית, לסדר קומוניסטי לא כל שכן. אלא, כמדומה, שלסדר כזה אינם מוכנים גם האדונים הבולשביקים בעצמם. הטאקטיקה שלהם – אין אנו יודעים: אולי היא מביעה באמת את רצון-העם, כפי שהוא, או כפי שהיה צריך להיות, על פי אורחא דמהימנותא. אבל מה אם זו היא טאקטיקה של ברוֹשוּריזם, של מפלגה, של סיקריקין – מה אז? צריך להיות אחרת. זה ברור. אבל איך תבוא האחרת? על-ידי דיקטאטורה בלתי-פוסקת? והרי הבולשביקים בעצמם מראים פנים, בשעת הצורך, שאינם דיקטאטורים. בא-כוחם באמריקה, כשהוא מדבר שם, למשל, על קשרי-מסחר – הן דבש ונופת-צופים תחת לשונו. גם על דבר הכנה מצדם לשם חובות להסכמה קראנו היום בטלגרמה. ועדיין יאמרו, כי רוסיה אינה “מוכנה”! אכן אי-אפשר, כפי הנראה, להיות גזלנים שנ”ה ימים בשנה.
דף ב'
ב“הפועל הצעיר” הולכים ונדפסים איזו דברים על הבולשביזם. “חומר להיסטוריה”. הדברים מקוטעים וזהירים מאד – ודאי מחשש הצנזורה המקומית. אבל לנו, שלא הגיע עדינו אף ספר אחד מרוסיה על הנסיון הבולשביסטי, גם הפרקים הדלים האלה אומרים דבר-מה.
אין ספק: הנסיון הבולשביסטי הוא ממאורעות-העולם הראשונים במעלה. ואם נעשהו שם נרדף למפלצת בלבד, עוד לא אמרנו כלום, ובקריאת “מעשי תעתועים!” לא ניפטר.
אין ספק" הבולשביזם ביסודו, בתחילתו, בהופיעו לפני כשנתים, בהבטיחו לעם שלום – בכל התנאים – ולחם– על-ידי מסירת אחוזות-האצילים ליושבי-הכפרים – עשה את הדרוש; בהפקיעו את בתי-החרושת הגדולים מידי בעליהם, למסרם לעובדים בהם, עשה ודאי את הנחוץ. הטענות שעוד לא בא המועד, שאין לדלג על כל מדרגות-ההתפתחות, שהקערה נהפכת בטרם הוגדשה (דלא כתורת מארכס!), שהפרוליטריון האינדוסטריאלי הוא מיעוט דמועט ברוסיה, ואין עדיין מקום למהפכה סוציאלית – לכל אלו אכן יכלו הבולשביסטים להתיחס במנוד-ראש. מארכס ניבא לשלטון-הפרוליטריון – ניבא או לא ניבא? ניבא! והרי אנו לוקחים את השלטון לידינו. כל השלטון למועצות-הפועלים! בהדי כבשי דמארכסיזם למה לן?
הטענות כי הבולשביסטים נמהרו, שלא צריך היה לדחוק את קץ המהפכה הסוציאלית, כי אם להשאיר לפי שעה הכל בידי מיליוּקוב ולעבוד את עבודת ההכנה וההכשרה, לארגן את הפרוליטריון וכו' וכו' יכולות להזכיר לנו את התורה של “ארגון-היהדות” ו“הכשרת-הלבבות” אצלנו. כן, צריך לארגן ולהכשיר, אבל על-ידי מה אפשר לארגן את היהדות ולהכשיר את הלבבות ליסוד מרכז חדש, אם לא על ידי מפעלים להקמת המרכז? נחוץ לחנך את הפרוליטריון, לארגנו ולהכשירו לסוציאליזם, אבל על-ידי מה מחנכים, מארגנים ומכשירים המוני-עם, אם לא על-ידי מפעלים ריבולוציוניים?
כן, הריבולוציונר הפשטן מבין כי ריבולוציות נעשות גם על ידי מצב-הדברים האובייקטיבי, זאת אומרת, מדרגת-ההתפתחות האקונומית, מצב-הטכניקה וכוח-העבודה של ההמונים, וגם על ידי “הרצון ההיסטורי” של אנשים העומדים בראש או המועמדים בראש על ידי התנאים. ואחרי שהקערה התנערה בכוח-הטבע, אחרי שהמונים עצומים עמדו ודרשו לחם וחופש מצד אחד, ומצד שני עמדו בעלי פריבילגיות גדולות וקטנות ורצו לעכב בעד הקץ – האם לא טבעי היה, שבעלי הרצון הריבולוציוני לא רצו לחכות יותר, לא רצו להשאיר את המדינה בידי הבורז’ואיה, שׁהיא תפַתח את הקאפיטאליזם ותכשיר את הלבבות ברוחה, ודחופים מן ההמון הסוער, הרעימו קול חזק: “הקץ לפריבילגיות! לכל מיני פריבילגיות! ומיד!”
כן, מה שנוגע לתנאים האובייקטיביים לאלתר, אמנם הבין בוודאי כל בר-דעת, בין מי שבילה ימים ולילות על ה“קאפיטאל” (של מארכס) ובין מי שלא ראה אותו מימיו, כי תנאי רוסיה של שנת 1917, רוסיה המוּכּה, הרעבה, ההרוסה והמרוסקה, מוכשרים להריסת שרידי-בניינים, לערעור-יסודות, לאנדרלמוסיה, אבל אינם רצויים כלל וכלל לסידור-של-חיים. העם טובע בדמו, בלתי-מוכשר להילחם עוד מלחמת-חוץ, והוא דורש שלום, כי עיף, אבל עבודת היצירה הסוציאלית, שלא היתה דוגמתה, מאין תימצא לו גם אחרי השלום? ואולם “ארגומנט” זה מה היה יכול להוכיח להם, לבולשביסטים? בלי שלום הרי עוד יותר רע! והרי צריך לנסות לעמוד על דרך חדשה… היסורים אין להכילם עוד! ומה יעשה שלטון אחר, לא בולשביסטי? יוסיף להילחם? לא יתן את האדמה לאיכרים? ימשיך את סדרי-בתי-החרושת שעד עכשיו? אדרבא, ינסה-נא!
שלטון אחר לא ניסה כלום. כל מעשה-הנסיון נפל לידי הבולשביסטים. והם אחזו באמצעיהם. גירשו את האספה המיסדת, ביטלו את ה“חירות” המדינית, שללו את כל הזכויות הפוליטיות מאלו שהיו בורגנים לפנים, יסדו את הוועדים המיוחדים למלחמה בקונטר-ריבולוציונרים וספיקולאנטים. הפועל הוא העיקר, ומעמדו צריך לבדו לשלוט במדינה. בעלי האינטרסים המתנגדים אַל ישמיעו את קולם, אַל יחוו את דעתם! וכך נמשך הטירור!
הטירור… אמנם, צריך לשער, שכמה שנורא ואיום היה הטירור הבולשביסטי נגד כל מי שאינו בולשביק, שאינו מודה בקומוניזם, כמה שנשפכו גם דמי-נקיים במלחמת-אזרחים איומה זו, ודאי שאינו דומה הטירור האדום לטירור הלבן של הסטוליפינים והקולצ’אקים. זה הורג המונים ומכסה; וזה הורג יחידים – ומגלה. ואם העמידו מצבה לרוצח סטיֶנקה ראזין, הרי העמידו מצבה גם לרוסי אמיתי אחר, לדוסטויבסקי, אויבם הרוחני, שׁקרא “שֵׁדים” לאבות-אבותיהם ברומן ה“נבואי” שׁלו בשם זה.
כיוצא בה היא גם הצעקה: הבולשביקים שִׁיכּלו את ילדי רוסיה! הם הרסו את התעשיה והמיתו את ילדיהם ברעב. הם? ולא ההסגר של בעלי הפריבילגיות מחוץ? לא הטמטום והקהות של בעלי-האגרופין, של חיות-הכפר מבפנים? ועוד: במדינות הרחוקות מבולשביות, במקום שהתעשיה הקאפיטאליסטית לא נהרסה, אבל המלחמה עשׂתה בהן שַׁמות. אין התינוקות גוועים עד היום מרעב וממגפות משונות? וברוסיה גופא, במקומות שהבולשביסטים גורשו משם, האם אכלו ההמונים לחם (שם היה לחם, הובא מכל צד, אבל האם גם נאכל על ידי הכל?)? ההבדל, סוף-סוף, הרי הוא רק בזה, שבכל אלה המדינות הקאפיטאליסטיות בעלי הפריבילגיות מתענגים על החיים בריש-גליה (בגרמניה פחות, בצרפת ובפולין יותר), וברוסיה סובלים בעלי-הפריבילגיות בתוך שאר כל אחיהם –
–––––
בשולי הדף:
אם עתידים הבולשביקים ליתן את הדין בפני עתידות-רוסיה, הרי לא על מה שלא קמו על נדיבות בפוליטיקה, על שלא דרשו נאה על הדימוקראטיוּת, כי אם על שלא הקימו את דרישותיהם האקונומיות הבלתי-נאות, על שלא הזניחו את אמצעיהם הפוליטיים הקשים, גם כשראו, שהאמצעים הקשים הללו אינם מובילים לשינויים-לטובה בעיקר, בכלכלת-העם. אם כבדת-עוון היא הדיקטאטורה שלהם, הרי לא מפני שזו היתה דיקטאטורה של המון עובד, כי אם של המון אנארכי, של ערב-רב חרש, שוטה וקטן, ושל רועי המון אשר לא את המונם ירעו, כי אם את עצמם.
רועי-ההמונים הגדולים, האובדים בעָניים, אמרו הבולשׁביקים להיות; אותם ההמונים, ששלוש שנים רצופות – מ-1914 עד 1917, נשאו על גבם כל פגעי מלחמת-חוץ איומה, פגעים שהם למעלה מן הכוחות האנושיים, ואחר כך, כאשר אבדה האמונה בנצחון, כאשר כשלה שארית כוח-הסבל והרובה המקולקל נפל מן היד, האשימו אותם האינטליגנטים ויפי-הרוח מכל המינים, שאין פאטריוטיות באדם הרוסי. הבולשביות – דוקא היא שהבינה ללבו, ללב האדם ההמוני הרוסי, הבטיחה לו שלום ולחם ועָמדה בראשׁו. וכאן החל הקושׁי הגדול.
–––––
הקושי הגדול! נכרַת שׁלום עם ממלכת-יוּנקרים שלדדה; הובאה הארץ בעול. “שלום” בהאי גיסא ואויבים חדשים לאין ספורות בהאי ובהאי גיסא. ובאותה שעה להמציא אוכל ומלבוש ודירה לעשרות-מיליונים ולסדר את החיים והיחוסים בשנים כאלה ובמצב כזה, בשעה שאין אמצעי-טראנספורט ואין חמרים חיים עיקריים ואין משפט ואין כשרון-עבודה, גם זה שלפני הריסות-המלחמה והריסות-הריבולוציה. לסדר את רוסיה בת ק"ע המיליונים, כי חרגה ממסגרותיה, את רוסיה עם כל התוהו והבוהו והדם הטטרי שבעממיה (על יד הכוחות הענקיים והקדוּשה הגדולה, הקרקעית). מה לעשות לאיכרים העשירים, שקיבלו את אדמת-האצילים, ואת עודף-לחמם לא יתנו לנצרכים לו? מה לעשות לאינטליגנטים, שאינם רוצים לשמש לעם שלא על מנת לקבל פריבילגיות? מה לעשות לעניי-הרוח ולמחוסרי-הכשרון, שגורל-השלטון נמסר לידם? מה לעשות לאֶמיסארים ולקומיסארים, שמתוך חלאת המין האנושי צפו למעלה, כנהוג בכל שעת-חירות? מה לעשות לאנסים, לעצלים, לאנרכיים? מה לעשות לרבבות-מחוסרי-העבודה, בעל-כרחם, מחוֹסר חומר, מכונות, כלי-עבודה, שנפלו למשא על המדינה? במה אפשר לכלכלם? בכסף-נייר? בכסף-נייר – בסדר קומוניסטי!
סדר קומוניסטי! כמה ימָשׁךְ הלב אחר האידיאל הזה! ואולם איך יכול להתהוות סדר כזה? מי יעמוד לו בפני בעלי הפריביליגיות?אלה, בעלי הפריביליגיות הגדולות, שמועטים הם, יוכלו, אמנם להיסגר על מסגר, אם יתעקשו יותר מדי להעמיד על שלהם, אבל מה יעשו למלחכי-הפינכה של טובת-ההנאה, שהם מרובים, מרובים מאד; מה לעשות לרודפי-שררה ותענוגות שבשליטי הקומוניזם עצמם? ואהבת-הרכוש, החרדה על הקנין הפרטי, יותר נכון, על השֶׁלִי, המרובה והיותר משׁל חברי; אינסטינקט זה הן חזק הוא אצל הכל, ומי יעקרנו? גדולה מזו? בהיבטל שכר-העבודה, כאילו ניטל טעם-החיים מהמוני-הפועלים, כך הוא טבע המין האנושי (בחירי המין האנושי אינם באים בחשבון). כך מלמד אותנו כל נסיון-חיי-האנושיות עד כה. העלה נסיונם של הבולשביקים לצעוד בפועל על דרך אחרת? לפי שעה, אף לא במשהו. המוכשרים והחרוצים במשהו, שלא יגמלו אותם בזכויות מיוחדות, יראו תמיד את עצמם במדינה קומוניסטית, כאילו הם עובדים בשביל אחרים – וימרדו בו, בסדר-עולם “בלתי-צודק” זה!
דף ג'
ב“חדשות-הארץ” באו דברי-טעם אחדים נגד “הגן-העדן הקומוניסטי”, לקוחים מן… ה“פראבדה”, אורגן-הבולשביקים במוסקבה.
כל בתי-החורשת ומחסני-הסחורות של היחידים, של בעלי-הרכוש, נתפסו במוסקבה על-ידי הבולשביקים, הפועלים ראו בזה ריוח והצלה. ינָצלו מן הניצול. אבל למעשׂה… סכומים עצומים מוציא השלטון הבולשביסטי על החזקת פקידיו ומשרדיו. שש מאות מיליון רובל לשנה עולה החזקת פקידי ה“סוביט” במוסקבה בלבד. כל פועל משלם שבעים וחמשה רובלים לחודש לטובת החזקת הפקידות. ובעוד שלפנים היה בעל-בית-החרושת מסתפק בריוח של שלושה-חמישה למאה על סחורתו, הנה היום מוכרחים הבולשביסטים לקחת שלושים למאה, כדי לכסות את ההוצאות של הפקידים מחלקי-המזון.
כל סחורות-מוסקבה נכנסו לרשות חברה בולשביסטית אחת, “גוֹרפּרוֹדוּקט”. נכנסו חינם אין כסף. חברה זו אינה משלמת לשלטון שום מסים. היא מוכרת את הסחורות במחיר רב ועצום יותר ממה שהיה קודם, לפני השלטון הבולשביסטי, ואין כל הכנסותיה מספיקות להחזקת הפקידים.
הגן-עדן הקומוניסטי! ה“עדן” שב“גן” זה גלוי. אבל כמה גדולה היא הקהוּת מאידך גיסא, לעקוץ בחוסר “עדן” לממשלה שהוקמה על כתפותיהם של רבבות אומללים ואבדי-דרך, ובזמן של חוסר-כל. רבבות מחוסרי-הכל, אנשים שאין להם מה להפסיד בכל המובנים, דחפו אלפי עומדים בראש, לאמור: קצינים תהיו עלינו ונתפוס מרובה. ובזמן שעל-יד התפיסה בזמן של תוהו ובוהו, של חוסר-אפשרות ליצור דברים חדשים ולסדר הכל כראוי, עוברים רק חפצים ידועים, שארית-הפליטה, מרשות לרשות וקומוניזם עוד אינו.
קומוניזם! סדר קומוניסטי! מילתא זוטרתא – הנהגת סדר קומוניסטי במדינה חרובה עד היסוד ושכל העולם הוא כנגדה, שֶׁכּאִי בודד אחרי רעידת-הארץ היא סגורה ומסוגרת! אדרבה, איך אפשר אפילו להתחיל באל"ף ולהשוות את הכל לפני חוק-העבודה, אם גם אין אפשרות של העסקת הכל בעבודה? הן בהכרח ירדוף נסיון “קומוניסטי” כזה את האויב, את הבורז’ואזיה, אבל ישאיר אותה, לא יבטל אותה; בהכרח ילאים דברים מדברים שונים, יעבירם מרשות לרשות, אבל את הקנין הפרטי לא יבטל; בהכרח ימלא את המשרדים פקידי-ממשלה ומשרתי-ממשלה, ובהכרח תימצאנה הרבה, שפחות, שבעזרת מאהביהן הבולשביקים, תגזולנה את גרבי-המשי של גבירותיהן ותלבשנה אותם על רגליהן העבות –
לא! לא בהרס הפשע. זה מחוייב-המציאות. הוא בא והוא עוד יבוא, אם נאבה ואם נמאן. אנו ודאי לא נאבה, אנו ודאי נמאן, באשר לא נאמין בו, לא נאמין בצדדי הבניה שבו. אנו, לוּ היה הדבר בידינו, אולי היינו מעכבים לגמרי בעד כל מהפכה, למרות ראותנו את כל ההרס שב“סדר” הבלתי-הרוס. אבל ההרס יבוא. ולא בו הפשע, לא בפרינציפ שבו הפשע. הפרינציפ שבו הוא: צדק ואושר לכל. שנים שהיו מהלכים בדרך ויש רק טיפת מים אחת – ימותו שניהם, ואל יראה האחד במיתתו של חברו. הרס-התעשיה! אדרבה, תעשיה, שעושה שמלות-משי לרבקה ואף לא כתונת-בד אחת ללאה, תעשׂיה כזו הרוס תיהרס, גם אם לא יבָּנה דבר במקומה! שממה! תל-עולם!
–––––
אגב, הציטאטה מן ה“פראבדה” מעניינת גם מצד אחר, מצד הצנזורה שבממשלת-הבולשביקים. בולשביקים אלו, המתערבים גם במה שלא היו צריכים להתערב, במה שהיו יכולים שלא להתערב, האוסרים את הדיבור על מתנגדיהם, השוללים את זכות הדעה המתנגדת, המענישים על הבקורת, הצועקים על הכל “קונטר-ריבולוציה!” – בולשביקים אלה מרשים בכל זאת לאוֹפיציוז שׁלהם מה שׁה“פראוויטֶלסטבֶני וֶסטניק” בשׁעתו לא היה מרשה. יש, בכל זאת, איזה הבדל בין הצנזורה של ניקולאי רוֹמאנוֹב לזו של ניקולאי לנין. אותה היתה רע תמידי לשם הרע המוחלט, בעוד שזו הוא אולי רק רע זמני, הכרחי, לשם הטוב הנצחי?
אך מי יתן טהור מטמא? מי יתן חופש מעבדות? מי יתן חסד ונדיבות מאלימות, מאכזריות?
אמנם, מי שׁמבקשׁ טובת המוני-העם באמת, לא יעַנהנו מצפונו, אם הסיר מעל הדרך אויב ומתנקם לעם באיזו אמצעים שהם. הן לא נדרוש מלנין את מצוות-המוסר של איזה גבאי בבית-הכנסת-אורחים, ואולם אי הגבול? אי הבטחון?
ודאי, עד כמה שהבולשביקים באו להמעיט את יסורי העם הרעב, המנוצל, מחוּסר-הקרקע, הנבער, השיכור, יכופר להם הכל, הכל. ואולם אֵי הבטחון, שׁהם לא יהָפכו לשׁליטים לשׁם שלטון? אי הבטחון, שכל הפרינציפים הנכונים, הקדושים לא יהָפכו בתוךְ התוהו-וּבוהו שׁל המהפכה לכסוּת-עינים בשׁביל האבאנטוּריסטים, להתנשא, לעשות עוול ולתת חופש לאינסטינקטים השפלים שלהם, יסודות המשטר שלפני המהפכה?
וזהו הפחד שבטרור. לא אי-הנעימות המגיעה ממנו לפלוני ולאלמוני. המלחמה אינה נעימה לשום צד, והסוציאליזם בלי מלחמת-אזרחים לא יבוא לעולם. בעלי הפריבילגיות לא יוותרו בנקל על תענוגיהם, רווחתם ושׁלטונם! ובמלחמה יִסָפה צדיק עם רשע. על ראש מי תחול האַשמה? למי מאתנו, הרחוקים ממקום-המעשה, השוקטים על שמריהם, יש רשות להאשים, לבוא אליהם בדרישות הצידקוּת המוחלטת? שאלת-המלחמה אינה שאלת-הצידקוּת. השאלה אחרת היא: נצחון הסדר החדש הרי אינו בנצחון המוֹמנטאלי על אויביו מסביב. אויביו של החדש הלא הם גם בין אנשי ביתו, בין המנצחים, הנצחון על קוֹלצ’אק ועל דניקין ועל מרעיהם – אם יבוא – עוד לא יהיה נצחון על מהלך-החיים ונטיות האדם, זה המהלך ואלו הנטיות, שהסדר הקומוניסטי האמיתי הוא להם לזרא. ולמה, אפוא, טירור מבפנים? מה יועיל? האם הגושפנקה האדומה תחדש פני תבל, תחתום ברית חדשה לאדם ולעמים?
–––––
בשולי הדף:
רק אנשים כווילהלם-מי-שהיה-קיסר בטוחים, שנצחון-חילם – זהו נצחון ה“אידיאה” שלהם. אבל הבולשביקים הרי תלמידי המאטריאליזם ההיסטורי הנה הנם. אם הם מנצחים את יוּדֶניטשׁ, הרי זה לא מפני שׁאלוהי-הסוציאליזם נלחם להם. נצחון הטיפוס המעולה, היותר מוכשר? – אבל מדוע לא ניצח זה בימי סטוֹליפין? ואף עכשיו – אלה מאות אלפי הרוסים הנמצאים בצבא האדום היו יכולים להימצא גם בצבא הלבן, ובתור בני אדם, יש לשער, היו אותם הרוסים, לא טובים ולא רעים משל עכשיו. גדודי-צבא על צד זה או אחר – זהו רק ענין של סיבוכי-מאורעות וכשרון סידורי. אותו בן-מוסקבה שבימי ממשלת הצאר יצא בצבאות-הצאר, יוצא עכשיו, בימי ממשלת-לנין, בצבאות-לנין. אם לנין דואג לו יותר ונעליו שלמות יותר – אדרבא! ומה שהבולשביקים, שכל הממשלה בידם, יודעים לארגן גדודי-צבא בשטחים שלהם ולפברק כלי-משחית ואינם נופלים בזה ממשלה לא-בולשביסטית, אין זה מעיד כלל על הכשרתם ויכלתם לחדש פני רוסיה, או אפילו גם להחזיק מעמד, כתום המלחמה. גם נפוליון ה“גדול” ידע את המלאכה הזאת, גם לוֹרד קיצ’נר.
דף ד'
הבולשביזם מחזיק מעמד, מראה גבורות ותעצומות. עם זה יש סימנים לדבר, שהוא יותר נוח, מתפשר. אולי הוא חס על הרֶסן שׁבידו? אולי הוא מקובל יותר, מפני שׁהוא סוציאליסטי פחות?
שליח-ממשלתו של לנין בא ביחסים דיפלומאטיים עם שליחה של מלכות-אנגליה. לא לחינם נשתנה קצת הטוֹן של הנובחים…חטאות-הבולשביזם החרותות בצפורן-שמיר, החקוקות על כל לוחות ה“טיימסים” בעולם הישן והחדש, כאילו מתחילות להיטשטש קמעא, להימחק משהו.. (ואוי ליום אשר אודם-התולע כצמר יהיה!…)
כן. הבולשביזם אינו נופל. הוא מנצח. ונצחונות רוסיה הסוביטית הם, יש לחשוב. נצחונות על הרע, על החושך, על הכיעור. ואולם אם הם גם נצחונות-הטוב, האור והחסד? – הוי, לוּ ידענו מה נושא הבולשביזם בכנפיו… מה נעשה שם עכשיו ברוסיה… מה נעשה באמת – לא מה שמספרים העתונים למטרה זו או אחרת…
מה שהאסתיזם העתוני, הפוליטי, עדיין אינו מרוצה לגמרי במהפכה הבולשביסטית – עם זה היינו יכולים להשלים בנקל. מה שהז’ורנאליסטים הזוללים בריסטוראנים עד לגועל, אינם יכולים לסבול ריבולוציה, שביסודה תביעות-הקיבה ללחם: “תביעות של קיבה” – כמה בלתי אסתטי! – לא איכפת; לא מפי אלה חי היופי האמיתי. מה שיפי-המחשבה כאילו אינם יכולים לסלוח לבולשביזם זה, שאין בו הנוי של המהפכה הצרפתית ה“גדולה”, זו שהוכשרה כבר בספרי-הלימוד להיסטוריה ונקראת גדולה בריש-גליה – גם על זה היה אפשר לוותר בלי קושי יתיר. יפי-המחשבה שוכחים, אגב, מתוך התלהבות ז’ורנאליסטית, איך תוארה גם הריבולוציה ההיא אצל אנשׁים כהיפוֹליט טֶן, ומה מצא בה אפילו אנאטול פראנס בכבודו ובעצמו; ואם במהפכה ההיא, במהפכה מצד המעמד הבורגני העולה כלפי מעמד הפיאודאלים היורד כך, במהפכה זו, במהפכת הפרוליטריון האובד, הבלתי-נהדר כלל כלפי בעלי-הכסף הנהדרים פחות או יותר, וכלפי בעלי הפריביליגיות מכל המינים – לא כל שכן, שאין מקום לצבעי-הקשת.
כן, לגראנדיוזיות יתירה, שתמצא חן בעיני אסתטיקנים, לא היה מקום בשעת הריבולוציה ההמונית. ואולם זה הדבר, שעכשיו, אחר הנצחונות, בראשית התקופה שאַחר מעשה-הריבולוציה הראשון, יש מקום לאיזה דבר, דבר נחוץ מאד, והוא – הישנו? היבוא?
–––––
לא בהמונים צריך לחפש את הגסות ההמונית, אדוני האסתטיקה! ההמונים העובדים, הסובלים – כבוד יפיָם וערכם תמיד במקומו עומד. דרך ההמונים העובדים – וההמונים בתור גופים הם תמיד גופים עובדים; גם ה“לוּמפים” בפועל הנם פרוליטרים עובדים בכוח –דרך הצדק והאמת היא. בכל אשר ינהגו – וככל אשר יעשו – “צדקו ממנו!” יאמרו כל המעמדות האחרים תמיד. רק תפקיד ההמונים היהודים במהפכה הבולשביסטית קשה הוא, קשה ועלוב ורע. בנצחון הגמור של הבולשביסטים, לוּ נתחדש העולם באמת במלכות-הסוציאליזם כפי שהוא מתואר בדמיוננו, כי אז היו גם היהודים אולי מוצאים להם את מקומם. חוק-השויון כלפי העבודה הן היה חל גם עליהם. אלה שיכולים ורוצים לשאת את החוק הזה יחיו, ואלה שעומדים בניגוד לו – יאבדו. אמנם, אם ישאל השואל: היאך יתקיים המון בעל צורה תרבותית מיוחדת בתוך המשק הכללי של המדינה הזרה, המַשווה הכל, ואיזה סוציאליזם חיוני יכול להיות אצלנו מחוץ למשק מיוחד משלנו – לא ימצא, כמובן, מענה. אלא שזוהי דאגה לאחר זמן. עכשיו הדאגה היא הרבה יותר אלמנטרית. עכשיו, בהמשך-הפרוצס, בשעה שמעט הקנין הפרטי אשר להם והוא כל חיותם, כל היקום אשר ברגליהם, נשדד מהם, והם מביטים על הגזלנים בעיני-זוועה, ובאותה שעה רבים מבניהם וממשכיליהם רצים במרכבת-הבולשביזם, מושחים את הגלגלים, מקבלים משרות במשרדים, נעשים לקומיסארים וצועקים “הידד” – בהמשך הפרוצס הזה מצב-המונינו הוא למטה מכל מצב. אמנם, דבר אחד יבוא בחשבון-הפּלוּס: מפלגת הבולשביקים, הנושאת עכשיו את דגל המהפכה הסוציאלית, אינה עושה עכשיו פוגרומים בנו. אבל אין זה פלא: אין להם צורך בפוגרומים יהודיים, ספיציפיים, ובפרט בשעה שאויביהם הפוליטיים משתמשים באמצעי זה. ואולם בהסתובב הגלגל ובשעת-הצורך – מדוע לא? האדומים בטבע, צריך לשער, יודעים את המלאכה הזאת ודאי לא הרבה גרוע מן הלבנים. ואפילו האמתלה תהיה אותה ממש" אויבים… כלומר: מוטלים בדרך… מבקשים: “רמסונו”!…
–––––
כן, תפקיד ההמונים היהודיים, כמו תמיד – אוי ואבוי לנו. ואולם ההמונים העיקריים – הם נושאים עליהם את כל הסבל והם מנערים אותו מעליהם כאשר יכשל כוחם, על מנת לשאת צווארם בעול-חיים אשׁר יִנָשׂא. ההמונים רוצים להיות אדונים לחייהם, לאכול את פרי עמלם ולקבל את הברכה מֵעָל על ידי כוהנם. כי אוהבים ההמונים גם את ההתלהבות הקדושה – וכוהנים נחוצים להם. בלי כוהנים קשה להם. והכוהנים האמיתיים, הרועים האמיתיים, בני-העם (לא בני-נכר!), עצם מעצמו, אשר ירעו את צאן-הקדשים, צאן-האדם – אלה מאין ימָצאו לה, לאמנו רוסיה הסוביטית?
שאלת-עולם היא, שאלת האלופים העומדים בראש, ובז’ארגון העתונאי: שאלת האינטליגנציה.
מושלי רוסיה החדשה עוד לא פתרו את השאלה הזאת. לפי כל המסוּפר – אף אם נאמין רק בחלק-המאה ממה שמסופר – נראה, שמלבד יחידי סגולה, הורכבו שם אלופים לעם מן היותר פחותים, ריקים, מופקרים, אם רק כוחם בגרונם להסות את האסיפות ולקרוא בקול חוצב להבות: “חברים!”
העם הפרוליטרי עושה הכל. במלחמה ובשלום. הוא העיקר. הוא מלח-הארץ. זוהי אמת קדושה. “האינסטינקטים המעמדיים” של הפרוליטריון הם הצודקים בכל מהפכה. הם למעלה מכל משפט, הם לא יאשמו. מי בעל-המוסר, אשר יאמר להם: “מה תעשו?” – והם החיים, הם חוק-החיים, הם עצם-המוסר. גם ההרגשות של נגזלי-דורות כלפי גוזלי-דורות טבעיות הן, חיוניות, חשובות, ואולם אחרי ההריסה, כשצריכה להתחיל הבניה, כשצריך לקומם עולם חדש, כשדרושה דיסציפלינה של עבודה, סידור-העבודה, יושר-העבודה ויושר-חלוקת-הפירות, אז, כנראה, לא סגי בלי שליחים, בלי נושאים חיים, בולטים, של מוסר-החברה המוגדר. ואם בשביל ה“משרות” האלה של הוצאת הסוציאליזם לפועל אין בני-אדם הגונים – נדבר פשוטות – אם כל בני האינטליגנציה, הקאנדידאטים למשרות אלו, רודפים אחרי הרווחה, ההנאה, ההתכבדות, אם לכולם יש רק פניות פרטיות, חשבונות, “עסקים”, ולא גזירת-ה“כלל” – אז רע.
כי הכל צריך להיות גזירת-הכלל. כל השלטון על החיים צריך להיות בידי הכלל, כלל-עושי-החיים, העובדים. הם תמיד הרוב, אם גם אינם רוב-קולות, ואת אשר ינהיגו אלוף לראש-המועצה הוא האלוף. את פי מי ישאלו? פי “אספה מיסדת”? אם ההכנעה לגזירת הרוב של הפועלים הוא מעוּות, הרי זה מעוּות שאין לתקנו. כי כל “תיקון” למעוות זה הוא קלקול יותר גדול. קלקול ואי-צדק.
אבל דא עקא, שאלופי הקומוניסטים הרוסים דבכל אתר ואתר, בדרכם אל הסוציאליזם (הוי, מי יודע?) לוקחים שוחד ועושים ספיקולאציות. הכל מעידים על זה. ואף באופן רשמי יש פקידים העושים בנייר, המקבלים ח“י רובלים ויש המקבלים ב' פעמים ח”י וג' וה' וו' – והעולם הישן כמנהגו נוהג.
דף ה'
בשבועון “התורן” החל צביון לפרסם שורה של מאמרים על הבולשביקים והבולשביזם ברוסיה. את הנסיון הזה – כמעט הראשון בעתונות העברית – אפשר היה לקדם בברכה, לולא הקלוּת היתרה המלָווה את הרצאתו של ד"ר ב. הופמן. צביון מוכיח (הוא אומר: ב“אובייקטיביות”… כאילו יש מקום לאובייקטיביות בפרובלימות כאלה), כי הבולשביזם אינו תורה סוציאלית חדשה, כי אם מיתודה חדשה, ומיתודה נכונה: דחיקת-הקץ, שלא לדחות את הנהגת הסדר הסוציאליסטי לימות-המשיח. זה אולי יספיק בשביל אלה הרחוקים, שאינם מפחדים כבר מפני המלה סוציאליזם, שכבר הורגלו בה, ומפחדים עדיין מפני המלה החדשה, הנוראה: בולשביזם. ואולם בשביל הקוראים הקרובים, בשביל אלה הנמצאים, לצערם, בריחוק-מקום מהבולשביזם, אבל קרובים ברוח, בשביל אלה הרוצים לדעת, מהו החזיון הגדול הזה: רוסיה הסוביטית – צורה ידועה של שלטון מפלגה פוליטית, שלמרות כל האימות אשר סביב שתו עליה, מבית ומחוץ, למרות הרעב והקור, היא מתגברת על אויביה בתוקף אמצעי הסידור והאלימוּת שברשותה ומוסיפה לשלוט; או אולי אלה הם באמת הצעדים הראשונים הנכונים לתיקון המדינה הרוסית ברוח הסוציאליות האמיתית, החיפושים הקדושים לחידוש-האנושיות על-ידי עבודת-יצירה משותפת וחלוקה צודקת של פירות-היצירה; בקצרה, בשביל הרוצים לדעת מה שם: דיקטאטורה של הפרוליטריון או דיקטאטורה של ביוּרוֹקראטים המדברים בשם הפרוליטריון, והוא לא שלָחם, לא יכול לשלחם – בשביל אלה אין הרבה במאמרו של צביון.
צביון, כמונו, לא היה ברוסיה בשנים האחרונות ולא ראה בעיניו את כל הנעשה שם. מאמרו אינו פרי הנסיון העצמי, כי אם פרי ידיעות, אשר קרא בעתונים ובספרים, ככל יושבי אמריקה. והוא מתאר את המהפכה כדבר התלוי בבחירה: רוצים, מתאמצים ועושים מהפכה. הבולשביקים רצו, התאמצו ועשו. דחפו את העגלה ההיסטורית בשעה שאחרים לא רצו לדחוף! ואולם הרי זהו עיקר-השאלה: מה עלה ביד הבולשביקים במקצוע-הדחיפה? איך נעשתה התחלת הדחיפה – זה מובן מאד: אזרחי רוסיה רצו שלום, לחם, דירות חמות, חפצים טובים, מה שקוראים “אושר” – בתפילה על השפתים או בבוז, כרצונכם – והבולשביקים הבטיחו להם את כל זה ובזכות-ההבטחה אחזו ברסן. עד עתה לא נתנו את האושר, לא יכלו לתת – הסיבות ידועות ומובנות, ולא זה העיקר. עיקר-השאלה הוא באמת: המיתודה שלהם בשדה החיים הכלכליים מהי? ומה הלאה? כשיונח להם מנוראות-הבּלוֹקאדה – מה יעשו? במלים אחרות: שגיאות-המיתודה של הבולשביקים, כגון קוֹמוּניזציה של כלי-בית, התפשרות עם “אגרופי”-הכפר, ביוּרוֹקראטיזציה של כל עניני-העיר, צנזורה קשה על דברי הסוציאליסטים ממפלגות אחרות, “טעויות” תכופות בהמתת אנשים נקיים – מהן? רק “שגיאות”, או מעשי-מעוּות, המונחים ביסודו של דבר ואין להם תקנה? – או אולי חושב הד“ר הופמן, שלא נעשו כלל שם שגיאות, עוולות, שזוהי המיתודה – בה”א הידיעה?
“הבולשביקים מי הם?” כן, מי הם? סוציאליסטים, שחטאו מתוך הכרח של מצב-מלחמה, שחטאו, אמנם, חטאים נוראים, אבל בכדי למנוע בעד חטאים יותר נוראים, או פוליטיקנים, הרודפים אחרי השררה, שהסוציאליזם האמיתי הוא להם רק סיסמה והחטא לחם-חוקם?
הבולשביקים – מעלה צביון – דיברו לעם רק מה שהעם יכול להבין, ולכן הבינם העם והלך אחריהם. אם כן, מה היא הערובה, שביום אשר נקודת-מרכזם לא תהיה עוד השלטון המשרדי, כי אם הסידור האיקונומי, ביום אשר הבולשביקים יתחילו להתאמץ לעשות מהפכה סוציאלית אמיתית, להסיר באמת את הבדל-המעמדות, והעם לא יראה אותם באותה שעה כעושי-דברו, אם לא תתהפך גם עליהם העגלה הנדחפת?
הבולשביקים “הרשו” לאיכרים לקחת את האדמה ולפועלים את בתי-החרושת. זה אנחנו יודעים גם בלי צביון. אבל בזה לא די. צריך היה לדעת, איך עלה הנסיון הזה? ואם לא עלה, אם הארץ הגיעה עד משבר, עד כמה יד הנסיון הזה באמצע ומה הן התקוות לאחר שׁיסורו לזמן-מה אויבי-חוץ ויכָּנעו אויבי-פנים?
על כל זה לא יאַלפנו מאמרו של צביון בינה. באשר תפקידו, כנראה, הוא להמליץ על מי שהוא, להגן על הבולשביקים… שַׁאלו אותו: בפני מי? שׁמא בפני קוראי “התורן”? – – – – –
בשולי הדף האחרון.
על שלושה פשעי הבולשביקים – אי-מארכסיזם, אי-דימוקראטיזם ואי-פאטריוטיזם – ועל ארבעה לא אשיבנו: על הפכם עליונים למטה ותחתונים למעלה ואת אליל-הפריבילגיות לא הסירו. הקומיסארים המרובים שלהם שוב אינם אלא “צ’ינוֹבניקים”. אמנם, אין צריך לומר, שבין צ’ינובניקים של קולצ’אק וצ’ינובניקים של טרוצקי יש הבדל, אבל הוא אינו מספיק. ההבדל היה צריך להיות בין צ’ינובניקים לשליחי-דת-הסוציאליזם. והבדל זה, כנראה, עדיין אינו גם ברוסיה החדשה, הסובלת, הנלחמת על חופשתה. היום אשר העולם יבושר בו במעשי שליחים כאלה, גדול יהיה מיום שניתן בו ספר “מפעלות-השליחים”. אבל אם יש יום כזה – האמונה בו מאין תימצא?
[“האדמה”, שבט תר"ף; החתימה: בר-יוחאי]
-
למרות מה שהדפים הללו, שנכתבו, כנראה מתוכם, בזמנים שונים, מלאים חזרות וגם יש שאחד סותר במקצת את השני, הרי הם ניתנים כאן כמו שהם, מפני שהיחס אל הנדון, בין לחיוב ובין לשלילה, יוצא ממקור אחד. ↩
צִיוּנִים ה' (ה"תכלית" בלי "תכלית"; "השגות"; סמיכת הפרשה; פרובלימה; המשך; נוספות; קיצוניות; שיתוף הפעולה; טעות-סופר או טעות-הנהלה; אנקיטה)
מאתיוסף חיים ברנר
ה"תכלית".– אחינו בני ישראל בניו-יורק סידרו יום-אבל, יום-לוויה, לחללי-הפוגרומים במזרח-אירופה. התיצבה גם דפוטאציה לפני מזכיר-הממלכה לאנסינג. השר אמר להם: מה לעשות?… אין שם סדרים… כשאין סדר… – והעתונים היהודים באמריקה נחלקו: אלה כועסים על הדפוטאציה: מי שלח אותה? מי בחר אותה? אלה כועסים על לאנסינג: זהו יחס הממלכה הדימוקראטית אלינו!… ויש גם שמוֹדים ואומרים: באמת, מה לעשות…
הפוליטיקה החיצונית שלנו לא הצליחה, איפוא, כמו תמיד. תחת זאת הצליח יום-האבל. אלא שלימי-אבל – לא ליום אחד – צריך היה לקרוא לא בניו-יורק ולא באמריקה בלבד, כי אם גם בכל מקום שאחי-הנרצחים נחיתים שם. אפילו ברחוב היהודי בארץ-ישראל לא היה מזיק כלל אילו עוררו קצת את העם לתשׁובה. שׁהרי כךְ כמעט לבֵיתָר דָמִינו: בהאי גיסא נהרי-נחלי דמי-תינוקות ובהאי גיסא מוכנים ומזומנים כל רגע להילולא וחינגא –
לתשובה וגם – לאגרא דתעניתא. זאת אומרת, אותה המטרה של ימי הצומות וזעקתם במשך כל אלפי שנות-פוגרומינו. אלא שעכשיו צריכה גם התשובה להיות קצת אחרת וגם הצדקה – “אגרא דתעניתא” – אחרת.
התשובה צריכה להיות בשאיפה לחדול מהיות גוף קטן שוכן בתוך גוף גדול – מין “יונה במעי הדגה” – ואוכל משל הגוף הגדול. והעיקר בסיפא קאי. שאם אין לנו כבר תקוָה למצוא מקום-מנוחה בודד לעצמנו, אם נגזר עלינו להיות גוף בתוך גוף, גוף קטן בתוך גוף גדול, נהיה לפחות, אוכלים משל עצמנו, עומדים, עד כמה שאפשר, במובן הכלכלי על רגלינו. החנוונות פשטה את הרגל! נלך ונכריז בכל תפוצות-ישראל: החנוונות פשטה את הרגל! החנויות הקטנות שנהרסו – אַל תוּקמנה! תהיינה לנו חנויות, אבל לממכר פרי-מלאכתנו ולחילוף פרי-מלאכתנו אנו –
והצדקה אף היא צריכה להיות קדושה למטרה זו: להרבות את השותפויות הפרודוקטיביות במושבי-בני-ישראל, בכל מקום שהם. יהודי-אמריקה צריכים להוסיף לתת צדקה. כן, הם צריכים. הן רק זה הם יכולים לעשות. הצדקה הזאת מעלה אותם. היא גם אינה קשה כל כך: פעם אחת בשבוע פחות “מוּוינג פּיקטשורס”. פעם אחת בחודש פחות רביד חדש – והרי מקור למס תמידי, ל“אגרא דתעניתא”. (וצריךְ שׁימָצא גם אחוז, אשר יגרע לפעמים מנה אחת מסעודתו ויחשׂכה לשרידי אחיו החרובים!) אבל בזה עוד לא די. הנתינה הלבבית צריכה להצטרף לחלוקה רציונלית. כסף-ה“אגרא” אינו צריך לנפול ל“בירא עמיקתא”: להקים מחדש את ה“קרעמעלאך”, שהסחורה שבהם קוראה לרוצח, לקחת אותה ואת נפש-בעליה. הכסף צריך להיות לפתיחת בתי-ספר למלאכה לילדי-היהודים, ליסוד קואופראציות פרודוקטיביות, לפיתוח הגננוּת ותעשיית הפירות והירקות בליטא ובכל מקום דאפשר, לחיזוק אגודות פרופסיונליות…
אלמלי היו אלה תוצאות-ימי-האבל, כי אז היה להם טעם ותכלית. גם על לאנסינג – על חלק ממנו, בכל אופן – היינו יכולים לוותר אז.
––––––––
בלי "תכלית". – ואולם יש אשר יחשוב החושב, כי לסידור עבודה ממשית, קונסטרוקטיבית אין אנו מוכשרים כלל. וכל כשרוננו, סוף-סוף, הוא לקבל נדבות כשנוררים ולכעוס על לאנסינג.
ואספת הפֶרמרים היהודים באותה שׁעה ובאותה אמריקה תוכיח.
תנאי עבודת-האדמה שבאמריקה אינם כאלו שבארץ-ישראל. לפלח הערבי לא יוכל האיכר היהודי בארץ-ישראל להידמות; לא אלה ההרגלים ולא אלה הכוחות. וגם אדמה חפשית הרי אין, סוף-סוף; בכל אופן, יוצאת הנשמה עד שמשיגים אַמה ממנה. ואולם שם – הלא באמת – כר נרחב. חלק גדול ממה שאינו לפי כוחנו הגופני תוכל שם לעשות המכונה. ועל ידי כשרון-הסידור וקאפיטאלים יכולים שם באמת לעשות דבר-מה בנדון זה.
והשׁנה היתה שׁם דוקא שׁנת רווחים. רבות מן הפֶרמות עמדו על רגליהן. אילו היינו אנשי “תכלית” באמת, היינו צריכים לגשת לפיתוח המקצוע הזה בכל תוקף, לראות בזה מקור-הצלה לשאלת-השאלות שלנו. זו היתה צריכה להיות תנועת-ה“תנועות” שלנו.
ולבסוף… נתאספו האיכרים היהודים באמריקה, שמעו והשׁמיעו איזו “ספּיטשֶׁס”. ריקים שׁבריקים, קיבלו וחילקו איזו “כיבודים” של גבאות – ונתפזרו.
ורק דבר אחד נתברר, שגם הצלחת-השנה אינה הצלחת משׁק, הצלחת-יבול, מפני שׁפֶרמרים אלו אינם פרוֹדוּצנטים כלל! יודעים אתם מה עושׂים הפֶרמרים ההם? הם קונים הכל מניו-יורק ומוכרים לאכסנאים, הבאים אליהם, אל הפֶרמות, לבלות את עונת-הקיץ… “בעלנים” לבלות את ימי-הקיץ באיזו פֶרמה רבים עתה באמריה, ומכאן ה“עשׁירות” והשׁנה הטובה.
וההשגחה הפרטית מכריזה: אינכם מסדרים מושבות באמריקה, בארץ-ישראל, בכל מקום שאפשר, מושבות אמיתיות, מושבות עושות-פירות? סדרו, אפוא, ימי-אבל ולוויות לחללים! עשר, עשרים, מאות שנים יעברו – ואתם לא תחדלו מקרוא לאבל, ל“צדק”, ללאנסינג… לחפש צדק בהיסטוריה.
מי יודע, אולי, באמת, יש צדק בהיסטוריה…
––––––––
"השגות" – יש דברים רבים בעולם, בחיי-החברה, שטובים הם כשהם לעצמם וברכה בם, אלא שלנו, מפאת מצבנו המיוחד, הם נהפכים לקללה. ההשתלמות הטכנית במקצוע-האריגה, המעבר ממכונת-היד למכונה המיכנית, הוציאה אלפי פועלים משלנו מעולם-העבודה לצרת-הבטלה; התנועה הקואופראטיבית הכריתה אוכל מפי אלפי רוכלים יהודים; עמידת פולין ברשות עצמה המיטה עלינו אסון. האם יוצא מזה, שעלינו לצעוק נגד ההשתלמות הטכנית של תעשיית שכנינו העיקריים, נגד התפתחות של תנועה קואופראטיבית בתוכם, נגד הכשרתם לעמוד ברשׁות עצמם? לא, לא יִתָּכן. כל מה שׁעלינו לעשׂות הוא לחזק את עמדותינו אנו בכל מה דאפשר, בכדי שנוכל להחזיק מעמד, איזה מעמד שׁהוא, גם בהָמִיר ארץ.
מה אנו פה? איזו אלפים אנשים יהודים העוסקים בעבודה, בעבודת ממש, בעבודה המעמידה את האדם על רגלי עצמו. מה אנו רוצים? להיות להרבה עשרות-אלפים כאלה, ואולי – ברבות הימים והשנים, לאט-לאט – גם למאות-אלפים. מה נחוץ בשביל זה? קודם כל, פתיחת שערי-פלשתינה לרווחה לפני האמיגרנטים שלנו, בכדי שיבוא אליה מי שצריך לבוא, בכדי שׁיִשָׁאר בה מי שׁצריךְ להישׁאר, בכדי שׁיִנָתן מקום בה לברירה הטבעית. אין רשות למי שהוא, בין מחוץ ובין מפנים, לומר: אלה צריכים לבוא ואלה לא! ודאי, לאנשי-בטלה וללא חלוצים אין מקום פה, ואם לא יחזיקו בהם באמצעים מלאכותיים, יתענו ויעזבו את המקום. דרך צלחה! אבל לנעול דלת בפני מי שהוא אין רשאי. עד כדי כך אפשר לתבוע חופש מהכל ובשביל הכל!
היש לכל זה ענין אל הפוליטיקה? כן, באיזו מידה: במידה ששכנינו האסיאטים, אילו היו הם המושלים היחידים בארץ, היו הם עושים לנו מה שארבעים שנות-נסיון הוכיחו לנו. לא נתאונן. ההתאוננות לא תועיל. שכנינו אלה עושים כדרך שכנים עיקריים בכל מקום. אך דבר אחד מגביר פה את כוחנו: הרגשת צדקתנו. נגד מיאוּן הערבים במדינה יהודית לעתיד לבוא אין לנו כל זיין. פה אנו זורים הלאה כל פוליטיקה. אבל בדבר מיאוּנם לתת לנו ליסד חברת-עובדים במקום שהשטח פנוי ולהם אין צורך בו – כאן אנו הצדיקים. עד כדי כך אין קנין פרטי במקומות אפילו לעם עומד ברשות עצמו! שטחים, שאין להם צורך בהם,יען אשר יש להם רב, רב – מדינות שלמות, ודי אדם אין – בעוד שלנו יש כל כך הרבה נודדים-גולים, ומעמד לרגליהם אין – את זה לא יוכלו למנוע מאתנו על פי הצדק. איך יֵצא למעשה – ימים יגידו. אבל במלחמה נגד מניעה זו אין אמצעי, שאין לקבלו. ביחס זה לא נוכל להיות אַפּוליטיים, לא נוכל שלא להתפלל לשלטון אירופי בארץ, שאולי לא יעשה לנו מה שעשו הפחות התורכים והפקידים הערבים.
עד כאן כולנו בדעה אחת; מכאן ואילך – יש מקום לפולימיקה.
––––––––
סמיכת הפרשה. – ב“הארץ”, זה העתון אשר לא זכה להיקרא “ארץ-ישראל” – לא הורשה לו – עובד סופר חרוץ אחד, החותם בשמו, בראשי-תיבות וגם בראשי-תיבות של פסידונים, והוא דוקא מרבה להכריז על הצורך ב“השגות” גדולות, מיליארדיות: פוליטיקה חיצונית גראנדיוזית, דרישת מדינה עם גבולות רחבים, צעדים קולוניזציוניים בטעם הלקוח ממקום אחר, יצירת צבא עם כל האטריבוטים, עם חלומות על שפיכת-דם בעד ארץ-המולדת העתידה וכו' וכו'.
שיטה היא, כנראה, אצל אותו עתונאי. הגברת השאיפה למעשים מיכניים ולנצחונות חיצוניים על החפירה הפנימית, היום-יומית, בקרקע-החיים. בספרות - הספר המופתי לגבי דידיה הוא “באשׁ ובחרב” שׁל סֶנקֶביטשׁ, ולא שׁירת הַמסוּן. בישוב – עמי-הארץ העובדים עבודת-פרך, מתוך משמעת צבאית חזקה, מתקיימים בלחם צר ובמים לחץ, רק כדי שלא תצא נשמתם, ותופקע, חס ושלום, תועלתם ה“מדינית”… במדיניות – פרוגראמות עם הזדקפות קומה והשפעה אישית ודיבורים מפוצצים בעתונות וצלצול-חרבות (של ברזל או של נייר?). בקצרה, המשורר והגיבור הפַרסאי עם הווֹדיביל שׁלו בפיוּמֶה. כזה – בערךְ – ראה וקדשׁ!
ואגב: כשרון עתונאי לאותו הסופר. ודבריו נאמרים בחריצות ובטעם. ולא עוד אלא שיש אצלו אפילו איזוֹ נימה חיובית, שמלבבת גם את בעלי-דבביה הספרותיים. ובכל זאת יֵאָמר, שׁאין דבריו אל הענין כלל וכלל כשׁהוא מספר לנו על “שׁכנתנו צרפת” בסוריה ועל “מתולה ודֶשׁאנאֶל”. "בבקשׁה – אוֹמַר בלשונו של אותו סופר חרוץ – אַל-נא נהא צפרדעים מתנפחות! הן המרחק בינינו ובין השוורים כל כך רב וניכר! הרגשת המידה היכן? הן ההשגות של הקבצנים: “אילו הייתי רוטשילד”! והשגות של גבירים אלו – במציאות בד בבד יִשָׂאוּ. ולמה הקרקור?1
לוּ גם מדינה יהודית היתה קץ-שאיפותינו (באמת, הציוניות המדינית ממנו היא והלאה: לא היא ולא השגותיה ולא שכרה!) – היש לנו ענין אל “שכנתנו צרפת” בסוריה? ואם גם יש לנו ענין אל צורת-הממשלה בסוריה הקרובה – הנוכל להודות אף רגע בטבעיותה של “שכנות צרפתית” זו? אנו שה פזורה ישראל, העומדים הרחק מן השער של פלשתינה ומתחננים על רשות-הכניסה, כי חפצי-חיים אנו, ו“שכנתנו צרפת” השולחת אֶכספדיציות שׁל מָרוֹקָנים לסוריה, בכדי לרכושׁ בצע והשׁפעה למעמדותיה השליטים (אמנם, בהסכם כל אזרחיה המתהוללים עכשיו מתוך קיאם הפטריוטי) – אילו היה גוי, ולא סופר-“הארץ”, מסמיך את הפרשיות הללו, כי אז היינו בטוחים, שרק להסתולל בנו הוא בא, להסתולל ביהודים, האומרים גם הם להתארח לתקיפי עלמא הדין – – –
ומחשבות-עבירה גוררות מחשבות-עבירה. סופר-“הארץ” בדברו, מתוך השקפתו הנ“ל, על העניינים הפנימיים של צרפת, עוד הגדיל לעשות. – היש לנו אל הפוליטיקה הפנימית של צרפת? כן, מעניין מאד לראות את ניני בעלי המהפכה הגדולה והקומונות, איך נעשו מיני בוּרז’וּיים קטנים וגדולים ושׁפלים שׁכאלה, איךְ חרדים הם על הרֶנטות ועל תכשיטי פילגשׁיהם. עד שׁגם קלימאַנסו “נמֵרם” חשׁוד בעיניהם על ההתקדמות היתירה… ואולם, שׁאנו נתפלל ל”דֶשׁאנאֶל“, כלומר, לצרפת פושעת ביותר, בכדי שלא תהיה “מתוּלה” בסכנה? שׁאנו נראה את יסוד קיומה שׁל מתולה ב”דֶשׁאנאֶל"?! אוי ואבוי היה לשארית-תקוָתנו, לראות כלל עברי עובד בארץ-ישראל, אילו היה זה תלוי בזה.
––––––––
פרובלימה. – בימים האחרונים מרבים אצלנו לדבר על הפרובלימה של החינוך, יותר נכון, מרבים להתלונן על החינוך. והקובלנות, רובן ככולן, אינן באות לשם הוראות מעשיות, שזה וזה צריך היה לתקן, בבתי-ספרנו העבריים, שמקצוע-לימוד זה או אחר צריך היה להפחית, שאותו דבר צריך היה להכניס, שאת שעות-הלימוד היה צריך להמעיט או להרבות, שאת המחלקות צריך היה להעמיד על פחות אוכלוסין מפני שאז היה אולי יותר סדר, נוחוּת והצלחה, שאת ימי החופש היה צריך לקבוע באופן אחר, וכדומה. לא, מלבד צעקה אחת של מ. שטיין ב“קונטרס” על הקלקול הגדול של “הרשימות”, הבא בעקב חוסר ספרי-לימוד, ושעל כן ראשית-חובה היא חיבור ספרי-לימוד, הרי כל הדיבורים.על החינוך הם דיבורים סתם: הטוב חינוכנו אם רע, היש רוח-הקודש למורים אם אין, היש אלוהים במקום הזה אם אין, העולים הם מחנכינו, אם יורדים וכו' וכו'.
מובן, שראשית כל מתחילים מן ה“חדר”. בשעה שהחדר ז“ל הקים לנו אנשים שלמים בתורה, למדנים ב”מקצוע התלמוּדי", הנה חניכי בית-הספר כולם בּורים, שטחיים, מסכת “דמאי” אינה ידועה להם, על תגרי לוד לא חידדו את מוחם והאמונות והדעות של רבי סעדיה גאון זרו למו…אהה, לדור אשר גידלנו…
והדור החדש בארץ-ישראל הוא, באמת, דור… דור של ילדי-אמיגרנטים. עוד אין לו צורה מסויימה ועוד לא נמצא בו דבר טוב יוצא מן הכלל, אשר עליו יֵאָמר: זה ינחמנו. ואולם בגבולות-הכלל – כל הקובלנות (יֵאָמר-נא הדבר פעם אחת!) הנן שיחות פורחות באוויר, שיחות על כוס-טה. מה יודע בן-ספר מעם אחר, אשר לא ידע אותו בן-ספרנו?.ומה היא שטחיותו המיוחדה של זה? ומה היתה עמקותם המיוחדה של תשעים ותשעה אחוזים מחניכי-החדר? במה התבטאה? מה אותותיה? החדר במשך מאות בשנים נתן לנו את פלוני הסופר ואת אלמוני הלמדן, ובית-הספר החדש במשך שלושים שנה לא נתן לנו סופרים ולמדנים. נניח שזה כך, נעלים עין מן הסופרים (אם גם לא הלמדנים), שנתן לנו כבר בית-הספר הארצי-ישראלי (יבוא יום ונפרש בשמותיהם!). אבל לעומת כל אלה היוצאים מבית-ספרנו החדש ויודעים קרוא וכתוב מי ימנה את כל בני הדורות החולפים, שמלבד אמירת “אשרי” משובשת לא נתן להם החדר כל ידיעה, כל לימוד, לא בלשון ולא בהוויות-העולם? ולמה לחזק את הקובלנות הרופפות, הבלתי-מיוסדות, על-ידי געגועים סתמיים, תפלים, אל מה שאינו נכון?
בורוּת, שטחיוּת, עצבניוּת – כל תקלה תולים בבית-הספר. הנכון הדבר? היש בכוח בית-ספרנו לתת לנו ילדי-מופת? היש למוסד זה, שבית-ספר שמו, אמצעים בכלל לגדל יודעי-בינה, עמקי-רוח וחזקי-עצבים? ואפילו אם היו לנו מורים כאלה במידה מספיקה, היכלו לשנות פני הדור, לשנות את החיים? אבל מאין יבואו פתאום אנשים כאלה לנו? ומורינו הצעירים, שברובם המכריע הם עושים באמונה את כל המוטל עליהם, האם לא עצם מעצמם ובשר מבשר אותם השטחיים והעצבניים הנם? היכולים הם לצאת מעוֹרם, אם גם יפגשו התנפלות של הדרכה מכל צד? ולמה, אפוא, ההדרכה? מאי תקנתא?
––––––––
המשך. – לפנים היו אומרים: ספרות-עם היא ראי חיי-העם. משל כאילו היו אומרים: דירות-העם, או אופן-מלבושי-העם, או בתי-משפט-העם, או חקלאותו, תעשייתו, הנם ראי לחייו. יותר נכון היה, אפוא, לומר: לא ראי, כי אם קומבינציה מן הקומבינציות של החיים. לא הספרות והחיים כי אם הספרות-החיים. כי הכל חיים והכל צרכי חיים, ביניהם הדירות, המלבושים, בתי-המשפט, החקלאות, התעשיה, הספרות. ועל כן לא רק שאפשר לדון על פי מצבם של כל אלה בדבר חיי עם ידוע, כי אם הם הם שנותנים את הסכום, את התוצאה.
מי שאינו שבע-רצון, למשל, מספרותנו, לא רק במובן הטכני, מי שׁמוצא בא ליקויים יסודיים, הַיינו, שׁאינו מוצא בה חיים, יוסיף לבדוק וימצא, שאינו שבע-רצון מחיינו בכלל, שאינו מוצא את חיינו לחיים אמיתיים; חיים שאין להם, נגיד, שפה אחת שלמה, אינם חיים, ולחיים כאלה אין גם מקום לספרות שלמה, לספרות שהיא צורך-חיים גמור. מי שרואה, למשל, שספרותנו אינה לוקחת את הלב, אינה טבעית, אינה תוֹכנית, בהכרח שיקשר את זה עם כל מהלך-חיינו שאינו טבעי ואינו תוכני, מטעמים ידועים, ויתיחס לזה – נאמר בקירוב, כדי לשׂבר את האוזן – כאל פרט אחד מן הכלל.
והנה גם החינוך, ככל הנ“ל, אינו רק ראי-החיים, כי אם יותר: צורך-החיים, עצם של חיים. לא החינוך והחיים, כי אם החינוך-החיים. חיי ה”אוּצ’ילישצ’ה" 2ביצרו להם מקום אצלנו בתקופת השאיפה לזכות-אזרח ולרוּסיפיקאציה; ניצני ה“חדר המתוקן” נראו עם התחזקות תנועת חיבת-ציון; ועכשיו – בארץ-ישראל – התחילו להזכיר לנו מזמן לזמן: בית-ספר של עבודה…
בית-ספר של עבודה… אין אנו יודעים איך יֵעָשׂה עכשׁיו הנסיון של חינוך-העבודה בארץ הנסיונות הגדולים, כשם שאין אתנו יודע עד מה מכל המעשים הפנימיים של אותה ארץ בשתי השנים האחרונות, איך בכלל נעשים שם כל הדרים ואם הם נעשׂים. אבל זה ברור: שׁינוי-החיים כָּלל בתוכו את שינוי-בית-הספר, את שינוי-החינוך. “האינסטיטוט לנערות אצילות” נתבטל מאליו עם הכחדת המעמד האצילי. ובמידה ששינוי-החיים בא שם באופן יסודי, אם בא, – באותה מידה, ודאי, נשתנה החינוך באופן יסודי. תיקון בחינוך בלי ריבולוציה קודמת בחיים לא יתואר בכלל.
ובמה שנוגע, אפוא, לקולות-אי-הרצון ביחס לבית-ספרנו אנו, קולות הנשמעים אצלנו השכם והערב: סר רוח-הקדושה, אין מצב-רוח טוב אצל המורה, המורה הוא פקיד וכו' וכו' – אין ספק שבמובן פורמאלי, יוּרידי, אין להן כל יסוד, להאשמות, לאנחות ולתאניות הללו. המורה עושה את מלאכתו, מי ביתר מסירות והכשרה, ומי בפחות, הכל כמו לפני חמש ולפני עשרים שנה. הימים הראשונים לא היו טובים מאלה. מעולם לא ניתנו חיי-בית-הספר, דבר יום ביומו, למלאכי-השרת. אין מלאכי-השרת לשש או לשמונה שעות בכל יום ויום! אלא מה? שהמורה, כמו אז, לעולם אין בו התרוממות-הרוח, תמיד הוא פקיד, ורק פקיד, ועל כן הדור החדש אינו מתחנך לעבודה? אף “על כן” זה אינו שלוח על פי אדריסה נכונה כל צרכה. כי מה ראיתם ללכת בקובלנה אל המורה דוקא, אל פקיד-החינוך, אל הפרט? לכו אל כל הפקידים, אל כל פקידי-חיינו. מהלך-חיי-רחובנו בארץ-ישראל אינו מהלך של חיי ריקניות, רעשנות, התרוצצות, פטפטנות, אי-עבודה? אתם שבעים רצון? אתם רוצים אחרת? כשתבוא האחרת, כשתבוא באמת, אז יבוא גם החינוך המתוקן באמת, חינוך-העבודה. עכשיו טלו את עשרות-אלפי-היהודים שבארץ-ישראל, הורי הילדים מבקרי בית-הספר – כמה מהם מוכשרים ונכונים להחזיק את בית-חינוך-ילדיהם על חשבונם, כלומר, על-ידי מס קבוע לקופת-הציבור בשביל החינוך? בתי-ספרנו הלא כולם תלויים בתקציבים מקריים של נדבני-חוץ, יהיו מי שיהיו, טובים או רעים, מבינים, או בלתי מבינים, נוטים לאידיאל-העבודה או לאידיאלים אחרים, ובתי-ספר אוויריים כאלה אתם רוצים לראות עומדים על מרום-פסגות-השלימות? הלא מעט הטוב שישנו בהם – אף הוא נס גדול, לא יאומן!
בית-ספר של עבודה… בית-ספר זה שלנו, העממי והתיכוני, שכל יסודו הוא נדבת-חוץ, ששאלת אישור-התקציב הוא ראש-שאלותיו, שמוריו מקבלים פחות מכפי צרכיהם המינימליים בעיר, ההוא יהיה לבית-ספר של עבודה? איזו עבודה? וכיצד? הלא לבית-ספר של עבודה מעשית נחוצים מורים אחרים ובניינים אחרים. הרי הכל צריך לשנות מן המסד עד הטפחות. ואפילו נחליט בפרינציפ, שצריך לזרות הלאה את כל הפרוגראמות של בית-ספרנו בהווה, שדי לילדינו בידיעת הקריאה והכתיבה והמלאכה, ושלזה ורק לזה צריך לשאוף מוסדנו החינוכי – מי יקים בתי-ספר כאלה, שהנם בניגוד לכל אשר מסביב, ומי יבנה את אלה?
רואים אתם, במושבי-עובדים, יש לקוות, יחונכו הילדים מאליהם באופן אחר: ידברו שפה אחת, שפת-המושב, יבואו ביחוסים בלתי-אמצעיים אל האדמה, אל פרי-האדמה, אל בעלי-החיים, אל יגיע-הכפים. בהתעמלות יתירה ובטיולים מיוחדים לא יהיה צורך. אבל בשביל בנו של היהודי העירוני, הטראדיציוני, לעולם לא יהיו בתי-ספר אחרים וחינוך אחר מאשר ישנו כיום. אלה יכולים להיתקן במובן הטכני, יכולים להכניס לתוכם עוד שפה או להפחית שפה, ללמד ערבית הרבה או ללמד מעט , להכניס תפילות בציבור או לא להכניס, לשתף את ההורים בוועד המפקח או לא לשׁתף – אבל העיקר יִשָׁאר כמו שהוא, אינו יכול להיות אחר. ההטפה – ערכה אפס גמור. בחינוך כבכל מקצעות -החיים. גם האנחות ואי-שביעת-הרצון. החינוך והחיים חד הוא. למה לא תשבעו רצון?
––––––––
נוספות. – אחר הדברים האלה קראתי בחוברת-“מעברות” האחרונה את המַסה בעִתּה שׁל פיכמן על אותו ענין, “על החינוךְ”. למי שׁקרא את המַסה הנקובה – ואיני מאמין שׁימָצא מי שלא קראה – אין צריך לומר, שהיא רפודה כולה אידיאות חשובות, ביחוד בענין המורה וקשי-תפקידו, בענין הצניעות בחינוך, שלא לעורר את רגשות-החניך הנרדמים על-ידי צעקנות וחוסר-טאקט אמנותי, ורובי האפוריזמין שלה, בפרט בדבר הקריאה של הילדים, נחקקים בלב. יש בה גם הערות נכבדות למעשה, כגון על הנחיצות לרכז את הלימוד ושלא להתפזר להרבה מקצועות בעת ובעונה אחת, או לתת מוצא לאנרגיה של הילד בעבודה עצמית. אגב, בלתי-מעשית היא, כמדומה,. עצתו בדבר לימוד התנ“ך. שמוזר הוא להטיל על נערים בני ארבע-עשרה את המדעיות של ביקורת-המקרא – על זה העיר כבר אחד-העם בשעתו ב”סך-הכל“. שלא צריך להרבות בפירושים ולא צריך ללעוס כל פסוק עד לזרא – זה יודע כל מורה משכיל. ואולם אם ירחיקו לגמרי, כדרישתו של פיכמן, את השיטה האנאליטית ויתנו לנערים רק ש”השירה תרד עליהם כטל“, “תנוח על נפשם בקסמיה”, לא יֵצא מזה כלום. הנערים שלנו ירגישו ויאמרו לעצמם ואיש לרעהו, כי ב”שעה" זו לא למדו כלום ויתיחסו אליה בביטול. ובאמת, הן אי-אפשר לקריאה במחלקה שלא תהא פאתטית, אם על-ידי המורה או על-ידי התלמידים, ומה תהא קריאה פאתטית של איזה פרק בישעיהו או באיוב בלי כל ניתוחים וביאורים? מה תתן להמון-התלמידים?
גם הצד הטכני בדבר תיקון הסידור החיצוני של בית הספר לא הואר כל צרכו: איך יתאספו למעשה הרבה עשרות-תלמידים ויעבדו כל אחד במה שהוא רוצה ובהשגחת מורם?
ואולם ביותר לא ניקתה המסה מדברי אַבסטראקציה בחלק שבו תואר כל עומק-השלילה של בית-ספרנו הנוכחי. כאן חוזר פיכמן כמעט על כל האחרים: “אין קודש, גבר יסוד-החול” (כאילו יש מקום לקדושה ולהתעלות בלתי-פוסקות בתוך השאון והטורח של חמש מאות ילדים יום אחר יום, שעה אחר שׁעה!); “לא נוצרו אותם האפָקים החדשׁים שׁאליהם פיללנו” (ובשאר מקצעות-העבודה בארץ נוצרו? ובכלל, אימתי מפללים לאפָקים חדשים והם נוצרים מיד?). “כל אותו הפרוצס שׁל גידול, של יצירה כאילו נפסק” (והראיה?), “החינוך העברי החדש לא יצר לנו את האיש הבריא, ההרמוני, אשר כוחות הגוף והרוח נתמזגו בו מזיגה שלמה, אורגנית” (רק זה! מילתא זוטרתא! ומה בית-הספר הגרמני, האנגלי, האמריקני, ששנותיו אינן שני דורות ושאינו בית-ספר על אדמת-נכר ובשפה מתה מסביב– הוא נותן מזיגה ושלמות ואורגניות כזאת?).
לא! לא טוב לאדם היותו קובל בלי חשבון! ותיתי לו, לפחות, לה' פיכמן, שעל המורים אינו מתנפל, כיתר עם-המתאוננים. נוּסה האיש, סוף-סוף, במסות, ויודע, כי הרוב המכריע של המורים עושה את מלאכתו באמונה, ככל אשר לאל ידו; כי אחרי כל דברי הקנטור מכל הצדדים, לא נופל המורה שלנו בארץ-ישראל מכל חבריו בעולם. ויש לחשוב, שגם עולה עליו. הצריח, שמורנו העברי עומד עליו, הוא קשה ומסוכן למדי. צריחות-הקלסה על “ירידתו” אַל יגיעו אליו.
––––––––
קיצוניות. – צרור קטן של כתבים בלתי מודפסים, מעשי ידי עלמים צעירים, תלמידי בית-ספר תיכוני, בא לידי בימים האלה. שוועת היאוש על הנעשה לרחוב-היהודים וברחוב-היהודים ואנקת-העריגה לעבודה, לעבודה ממש, לעבודה חקלאית בקבוצת פועלים חלוצים – זוהי הנקודה, אשר מסביב לה יבואו כל דברי הכותבים הצעירים רבי-הרגש. סערת-הנפש מגיעה עד לידי כך, שהתלמיד רואה את המשך-לימודיו בבית-הספר כמעשׂה אשׁר לא יֵעָשׂה. הוא בעצמו ומוריו כחַטאים בעיניו. הוא בעצמו – זהו החידוש שבדבר. כי אין זה אי-רצון של בני-עדר, הבוחלים בעול-הלימודים ומתרעמים: אלה דרכם להפריע את הסדר במחלקה ולהתהולל בבית, אבל אינם מבקרים בכאב-לב ואינם עוסקים בכתבי-יד; אין זו גם אותה הטרוניה הנהוגה גם מצד הטובים שבבני-הספר ביחס למוריהם, שהיו רוצים לראות אותם כמלאכים, והם רק בני-אדם, ולפיכך תולים בהם את כל הקלקלות, וללא צדק, כמובן (שהרי הם, התלמידים בעצמם, כלום מלאכים הנם? והרי גם המורים היו תלמידים לפנים). לא, הקובלים המעולים הללו משוועים על עצמם כעל מי שעתידים להיות מורים, ועל מוריהם כיום גם יחד; ועל מוריהם בעיקר, על שאינם מורים אותם, על שאינם מדריכים, על שאינם מראים את הדרך. לוּ אמרתם – הם טוענים – שבית-הספר התיכוני תעודתו להכין לבית-ספר עליון ודי, היינו מבינים; אבל אתם מדברים גבוהות על העם, על התחיה וחו' ובשעה שהעם טובע, בשעה שהעם הולך וכלה בשלילת-הווייתו, והצלתו האחת, האחרונה, היא: חדול מהיות עם פאראזיטי והיהפך לעובד פרודוקטיבי – מה העניין הזה ללמוד כרונולוגיה או נוסחאות של מַתמטיקה? ולשם מה? בכדי להיות “פקיד”? האם זה נחוץ?
יקרים החיפושים האלה ומובנים מצד רגשות-הכותבים., ואמנם, מי שעל פי תכונתו שאלת “עבודה גופנית או ספסל-הלימודים?” היא אצלו שאלה נפשית מוסרית, מי שהגיע לידי כך, שבוּשה בנפשו על שהוא עסוק בעניני-לימוד, ובעיקר על שהוא נתון בסביבה העירונית-הבורגנית, בעת שאחרים עוסקים שם, בשדה, בעבודה ממש – לזה אין דרך אחרת מאשר ללכת, במוקדם או במאוחר, הכל כפי יכלתו וכפי תנאי-חייו, בדרך אשר יורהו רוחו הוא. ואולם בנוגע לכל אלה מהם המדברים מצד תועלת העם, בנוגע לכל אלה ששאלתם היא שאלת “תועלתו של מי קודמת?”, צריך היה שיבוא מי שהוא ויגיד להם, למתלמדינו הצעירים, כי שאלת-הלימוד בבית-הספר התיכוני היא רק שאלת אופן-הלימוד, גובה הלימוד, אבל לא ספק-התועלת שבעצם-הלימוד, לא! העלם הצעיר, הממשיך את לימודיו בבית-הספר התיכוני באמונה, לא כ“חוטא” לעם יֵחָשׁב, כלל וכלל לא! צער התלמיד הטוב על שהלימוד אינו עומד על הגובה הדרוש, על שהוא מתנהל באופן בלתי-רציני – צער חיובי הוא, גם במובן המוסרי, לא פחות מן הצער על שאין עמנו עוסק בעבודת-האדמה ועל שאין לעמנו אדמה; והשאיפה האמיתית לקנות דעת, הנחוצה לחיי האדם ולהטבת חיי האדם – שאיפה קדושה היא, לא פחות מן השאיפה להיות חבר בקבוצה על אדמת-הלאום. העם ודאי צריך, עכשיו ובכל הימים, לאנשי עבודה גופנית, פשוטה, בשורה ראשונה – עבודה בשדה, בבניה, במילוי צרכים נחוצים, בעשיית-מכונות – אבל הוא צריך, על יד הפועלים הפשוטים והמומחים הטכניים, עכשיו ובעתיד, גם למורים מוכנים ומסורים וגם לפקידים משכילים נאמנים, סדרנים, עוסקי בצרכי-ציבור באמונה, שיחיו את חיי-העם, עִם העם ובשׁביל העם, שׁלא יעשׂו את עבודת ההכשׁרה הטכנית או ההוראה או הפקידות קרדום להפוך בו פריביליגיות לעצמם ותנאים של חיי מותרות והבל, אלא שרוחם וידיעותיהם יכשירום לתיקון חיי עמם המעוּנה. כי לא לאלף פקידים-פילוסופים למעלה ורבבות-עמי-הארץ למטה, השקועים במחסור ובאופל-הבהמיות, צריכה להיות שאיפתנו, אלא להמון עובד נאור, שׁהוא הפילוסוף שׁל עצמו. (וביחס לעמנו, אם ימָצאו לו מורי-עם, מורים-עובדים, אין זו אוּטוֹפיה!). מה שעיני האינטליגנציה שלנו כעת נשואות, כנהוג, לא לערך העבודה המועילה, כי אם להתכבדות, לשלטון ציבורי ולמשכורת, שתנשא אותם על מעמד-החיים של כל בני-העם ותתן להם פריביליגיות ממה שאין לאחרים – עובדה זו מעציבה היא, אמנם, מאד, מעציבה עד כדי למאס את החיים על עלם לאומי בן שמונה-עשרה. אבל היא אינה צריכה למאס על הצעיר המעוּלה את הלימודים השימושיים, או לימודי שפות חיות, או מדעי-רוח אנושיים, המרחיבים את הדעת ומפקחים את העינים להכיר בהליכות עולם ואדם. כל אלה יגבירו את כוחו של העלם הישראלי להיות עבד נאמן, טוב ומועיל להוד-רוממותו המון-בית-ישראל השכול.
הקיצוניות של מרידה בסדרי בית-הספר והזלזול במורים, שמי יודע אם תלמידינו כשיגדלו יהיו טובים וגבוהים מהם, עוד אינה אותה הקיצוניות של גבוּרה הדרושה. זהו רק המשך, המשך הסכסוכים הבטלים של רובע-היהודים, שהקיצוניים הטובים שלנו ממאסים אותם כל כך וחושבים אותם למארה בחיים.
––––––––
שיתוף-הפעולה. – בין שתי מפלגות-הפועלים שבארץ מתנהל משא ומתן לשיתוף-הפעולה. כי שתי מפלגות-פועלים ישנן בארץ – למרות מיעוט-הפועלים; ואף “אחדות-העבודה”, אהה, מפלגה היא. אמנם, יש סימנם מוכיחים, כי זו האחרונה מפלגה היא בעל כרחה: מתנגדיה עושים אותה לכזו, למפלגה פוליטית במובן המקובל. שהרי בעצם אין שפופרת מפלגתית ל“אחדות-העבודה”, בעצם הרי נכונה היא לבוא בברית אחת עם “צעירי-ציון”, עם “פועלי-ציון”, ימניים, שמאליים, ובלבד שיכירו בעיקר העבודה הפועלית בארץ-ישראל. לא לחינם מתגעש על צרוּת-מבטה ועל חולשת ההכרה המעמדית שלה אותו הטמטום הפועל-ציוני שבחוץ-לארץ שארץ-ישראל אינה נחוצה לו, שכל עיקרו בשביל הפוליטיקה הלוֹקאלית ושכל עסקו הלוֹזוּנג של קלאסען-קאמפף, ולא הפעולה הסוציאליסטית-האנושית. שאיפתה האמיתית של “אחדות-העבודה” הרי היא להיות הסתדרות של כל אגודות-הפועלים המקצועיות בארץ-ישראל. אגודות מקצועיות בלתי-מפלגתיות בארץ-ישראל – בלתי-מפלגתיות במובן הבעל-ביתי, כלומר, אגודות שאין להן שום ענין ושם שאלות, לא פוליטיות ולא תרבותיות, מלבד אינטרסי-הפרופסיה – הן לא יִתָּכנו. הן אפילו היוּניוֹנס של החייטים היהודים בוַייטשׁפּל אינם בלתי-מפלגתיים גם יום אחד: רוח יהודי-עממי-סוציאלי מחיה אותם, עד כמה שהם חיים. ועל אחת כמה וכמה פה, בארץ-ישראל, במקום שכל עובד-אמת הוא יוצר יהודי-סוציאלי בהכרה. ואיך יוכל להיות פרופסיונאליסט “טהור” באגודה וציוני-סוציאלי במפלגה – הא לחוד והא לחוד? ואין מקום ואין סבלנות להאריך בזה.
והנה אדם יקר וחלוץ אמיתי אחד – י. ט.3 – הציע לשתי המפלגות, שתי מפלגות-הפועלים, דבר, ששתיהן רוצות בו, ששתיהן מודות כי אחרת אי-אפשר, ששתיהן טוענות, כי הן הן המציעות אותו ראשונה, והוא: שיתוף-הפעולה. מה זאת אומרת? זאת אומרת, ששתי המפלגות נשארות בעינן, אינן מיטשטשות, אינן מתבטלות, – לזה עוד לא הגיעה השעה – שתיהן שומרות על הרוחני הקיים שלהן ועל פרצופן המיוחד – אנשי המפלגות אומרים, שיש כזה! – אלא שאין להן שתי לשכות-עבודה מיוחדות, שתי קופות-חולים, שתי ועדות חקלאיות וכו' – שאחת מזיקה לשניה בהכרח – כי אם אחת. הפועלים, כל פועלי-הארץ, המפלגתיים והבלתי-מפלגתיים, בוחרים להם אנשים לכל מוסדותיהם החלוציים-הנחוצים האלה, ובבחירתם אינם מתחשבים, לאיזו מפלגה שייך הנבחר, כי אם מה תכונותיו האישיות ומה סגולותיו הציבוריות (והיות שלא אלמן “הפועל הצעיר” מבעלי תכונות אישיות חשובות ובעלי כשׁרון-עבודה, צריךְ לקוות, שׁבמוסדות לא יפָּקד מקומם!)?.
י. ט. הציע – ו“אחדות-העבודה” מקבלת את ההצעה הזאת. בלי טענות ומענות. ו“הפועל הצעיר”? כן, אף הוא מקבל, אלא בתנאי קודם, שכל האגודות המקצועיות תיעשנה תחילה דוקא בלתי-מפלגתיות. וכאן תמוה? מה ענין שמיטת האגודות המקצועיות ממפלגתיות אל הר-סיני של מוסדות חלוצים משותפים? אמנם, היה טוב, טוב ביותר – ונפשנו יודעת זאת מאד – אלמלא לא היו מפלגות בארץ, ובמקומן רק אגודות מקצועיות – ציוניות-סוציאליות, כמובן מאליו; וחייכם, שגם הפועלים מן הישוב הישן יכולים להיות שייכים לברית כזאת! – אך מכיון שלא זכינו, ועדיין הדבר הוא כמו שהוא – שפה לא אחת ודברים לא אחדים! – איך אפשר לגזור גזירה על כל האגודות המקצועיות, שלא תהיינה מפלגתיות? ואף איזו תועלת בזה, שלא תהיינה מפלגתיות בשמן, אם המפלגות הפוליטיות לא יוכלו שלא למשוך אותן, כל אחת לצדה, ועל ידי כך להפריע בעד כשרון העבודה הכלכלית-הציבוריות שלהן (כפי שראינו במשך שנים בהסתדרות-הפועלים החקלאית, הבלתי-מפלגתית, שהמפלגות “פועלי-ציון” ו“הפועל הצעיר” היו “מתנפחות” עליה חליפות ומפריעות!).
ואילו היה כוחי אתי, הייתי קורא: אחים! אל נתפוס מרובה בפעם אחת! תפיסת מרובה לא תוביל אותנו למטרתנו. קודם כל, לשם העבודה היום-יומית, לשם העבודה מיד, גם בהיקף הצר והפעוט, שאנו נתונים בו, דרושים מוסדות משותפים; הַיינו, איחוד-הפעולה בגבולות ידועים. ונניח בנוגע לזה למעמקי הפוליטיקה ולשאלת האגודות המקצועיות, ש“אחדות העבודה”, כפי שאנו יודעים, רואה בהן את הבסיס העיקרי לקיומה. ימי “אחדות-העבודה” הם, אמנם, רק כשנה, אבל – מי יודע – נראה, שגם היא אינה רוצה כבר להיטשטש, אינה רוצה לוותר על הגרעין הבריא שהיא רואה בעצמה. תלך לה, אפוא, כל “מפלגה” בדרכה, תהיינה האגודות המקצועיות שייכות לזו או לזו, תהיינה גם אגודות מקצועיות מקבילות (רע! רע מאוד! אבל מה אפשר לעשות!) ולפי שעה תקובל, למצער, בלי כל דיחוי הצעתו של י. ט.: יתחילו האנשים להיפגש, לעבוד ביחד, לבלי להביט איש על רעהו כעל מתחרים “נוראים”, וסוף האיחוד של האגודות המקצועיות, של המפלגות, של הכל – לבוא.
––––––––
טעות-סופר או טעות-הנהלה? – בירושלים קרה לפני זמן-מה מעין מעשה סדום. אשה הרה שבאה לבית-החולים ללדת, לא נתקבלה שם, ויצאה וילדה ברחוב, ביום-טבת, ביום-גשם.
בחברה מתוקנה, בחברה שהזיק האנושי חי בה, היה מעשה כזה – לוּ קרה באשמת מי שהוא – מחריד לבבות. אשה בזמן שהיא נושאה אתה את הסוד הגדול והקדוש של לידת-אדם, ראויה היא לזכויות קצת אחרות. בפרוגראמות כתוב: פטורה היא אז מכל עבודה קשה והחובה להקיפה בתנאי-חיים נוחים, היגיינים. ועל אחת כמה וכמה ביום דינה הגדול, ביום חבליה, חבלי יצירתה-לידתה!
דומה, שאחיות רחמניות נוצריות באיזה בית-חולים גרמני או אנגלי יודעות את הדבר הזה. ואולם פקידוֹת-“הדסה” היהודיות, שבאו מכּוּר-ההיתּוך וקהות-החיים שבאמריקה, להן אולי אין יחסים מיוחדים לשום דבר.
ואמנם, מובן הוא, שלא תמיד צריך להאשים; שגם אנשי המוסדות הרפואיים בעיר כירושלים, המלאה קצירי ומריעי וחשוכי-עזרה, נתונים בתוך תנאים מיוחדים. לא תמיד אפשר לצאת ידי חובת התביעה האנושית. לפעמים באמת אין מקום לקבל, לפעמים באמת מתעייפים ומתיגעים הממונים והממוּנוֹת עד כדי התרשלות. אבל לכל גבול. והמעשה הנ"ל מעיד כבר על רוח ביורוקראטיזם וקהות יוצא מן הכלל.
ונמצא סופר בירושלים, – א. ראובני – שהתריע על הדבר ב“קונטרס”. התריע, בעיקר, על העתונות הירושלמית, שמוסרת דברים כאלה בתור קוריוז או עוברת עליהם בשתיקה. אמנם, בהמשך סיפור-המעשה קרא הסופר בשם הד“ר ויצמן, שהיא היא אשר לא קיבלה את האשה. ונראה שבזה טעה, והבלתי מקבלת היא אחרת. אם כן, הסופר צריך לבקש סליחה מן הנאשמה! אבל המעשה בכללו נכון הוא, שבאה אשה לבית-החולים של “הדסה” ללדת, וקבלת-הפנים היתה כזו, שהאשה ילדה ברחוב! ונכון הוא גם כן, שאותה ד”ר ויצמן, שלא היא היתה המסרבת לקבל ושצריך לבקש סליחה ממנה, סירבה אחר כך להכניס את היולדת ואת התינוקת הערומה מן החוץ אל בית-החולים פנימה. הללו היו מוטלות באכסדרה של בית קרוב. והגשם ירד…
והנה הנהלת “הדסה” מאיימת לקרוא את הסופר בעד זה לדין. בהערה עתונית, שהדבר לא היה כך בפרטיו – אם לא היה כך – לא סגי לה. היא בוודאי חושבת, שבאמריקה היא, ואם פלוני הסופר מטיח איזו דברים כלפי מעלת כבודה, ודאי מתוך איזו חשבונות פרטיים הוא מטיח, וצריך ללמד בינה את האדם העלול להזיק! אבל זוהי טעות, הנהלה נכבדה! בעתונות-הפועלים שבארץ-ישראל, הנהלה נכבדה, שוררים יחוסים אחרים להופעות-החיים. עוד לפני יובל-שנים היה לנו ליברמן אחד, שהוציא עתון בוינה בעברית (בעברית, שומעת היא, הנהלת “הדסה” הנכבדה?) ואמת היה שמו. כן, “אמת”. לאו בעלת-דברים דידן אַת…
––––––––
אנקיטה. – בחודש-ז’ורנאל “אלטניילאנד”, היוצא בוארשה והמוקדש לידיעת ארץ-ישראל, בחוברת הראשונה שהגיעה לידינו, באה אנקיטה בשאלת-השפות בארץ-ישראל. והנה מלבד ההֶבריאיסט הלוחם שׁל“ג, שׁבסערת-המלחמה שׁכח היכן הוא בעולם והציג דרישה, שיבדילו בין הרוצים לנסוע לארץ-ישראל ויתנו דין-קדימה לאלה היודעים עברית (עד היכן מגיעים מושׂגיו שׁל הֶבּריאיסט לוחם!), מחייבים כמעט כל ה”גדולים" המשתתפים באנקיטה את שיווי-הזכויות הגמור של עברית ויוּדית. לא רק הסוציולוגים בחסד עליון מסטרא דשמאלא, ששאלת-השפות היא להם “פרי הגלות והסדר הקאפיטאליסטי”, ושבאמרם שיווי-זכויות, פירוש-האמירה הוא: לפי שעה קצת סבלנות גם בנוגע לעברית… אלא גם ה“בורגנים”, אפיטרופסי הקואליציה והעברית, מוצאים, שהיוּדית צריכה להיות שוה בזכויותיה ללשון-הקודש לא רק בזכות-בחירה (מה שנכון ומובן מאליו!), כי אם גם בבתי-הספר של הממלכה (של איזו ממלכה?).
מילא, מילא. בנוגע לזכות-בחירה פאסיבית הדבר הוא כך: אין צריך לחוק חוקים מגבילים. אבל גם אם לא יהיה חוק, שהבּוּר שאינו יודע את שפתנו לא יִבּחר, הנה, בכל זאת לא יבחר בו כל מי שיתיחס ברצינות לזכות-בחירתו האקטיבית. אין חוק שהסומא בשתי עיניו אינו נבחר, ובכל זאת לא נשלח לבית המורשים סומא בשתי עיניו, ובנוגע לבתי ספר – מובן שׁאם יִמָצא כאן מי שׁיפתח בתי-ספר יוּדיִים – מה נוכל לעשׂוֹת לו? אנחנו איננו דימאנטשׁטינם וראפֶסים, והשׁלטון אינו בידינו (נסיונות העתונים היוּדיים בארץ-ישראל הן “נרדפו” רק בדמיונם הלוהט של ז’ארגוניסטים, שביקשו להם עטרת של קוצים). אבל לעצם השאלה של עברית ויוּדית בבתי-הספר בארץ-ישראל יִוָדע-נא, שלא מפי אדוני-האנקיטה הנ"ל אנו חיים. לעברית בבית-הספר הארץ-ישראלי הקיים, לקטנים וגם לגדולים, יש שרשים כאלה, שגדולי וארשה אינם מסוגלים אפילו לראות אותם בחלומותיהם הקאפיטאליסטיים והבלתי-קאפיטאליסטיים.
[“האדמה”, שבט תר"ף; החתימה: י.ח.ב.]
בִּמְקוֹם בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה
מאתיוסף חיים ברנר
מן הספרים, שהגיעו אלינו מאודיסה על־ידי אלה שבאו באניה בחודש שעבר, הכי מעניין שביניהם, אבל גם הכי־נורא, הוא ספר ה“כתבים לתולדות חיבת ציון וישוב ארץ־ישראל”, ערוך על־ידי א. דרויאנוב (לפי שעה יצא רק חלק ראשון). חמש מאות הדוקומנטים שבאו בכרך הזה (שמונה מאות וחמשׁים עמודים) משׁנות תרמ“א־תרמ”ו, הַיינו מלפני שׁני דורות כמעט, מגוללים לפנינו תמונה מחרידה מתנועת־חופש רומאנטית ויפה זו, אשר “חיבת־ציון” שמה, שנולדה אצלנו מתוך חרפה כזו וגדלה בחרפה כזו, עד כדי לסמר שערות ראש איש. –
המצב אז היה כזה: היתה בהמון התעוררות למנוסת־בהל ה, כנהוג בזמן של פוגרומים. ואולם לא היה חופש־היציאה ו“עת לעשות להמו”ל ולכל תופשי עט בעמנו להריץ מכתבי בקשה להאספה הזאת ולהכביד עליה אכפנו כי תשתדל בכל האמצעים להוציא דבר מלכות להתרת העמיגרציה, או כאשר יחליטו משכילי ווילנא ברוח דיפלומאטי, לבלי לתת להתנועה שם “עמיגרציה”, פן לא תשאר עוד תקוה להנשארים – שהם הרוב – לשיווי זכויות, כי יֵחָשבו כלם כאורחים עומדים לנוע. רק “שׁינוי מקום” (Переселение) תקָרא" (ע' 2).
והרבה כוחות מתבזבזים והרבה רצונות מתפוצצים אל סלע זה! ובאותה שעה, שאין כמעט שום הגירה מארץ־הפוגרומים – מאיסור, מבלבול־הדעת, מפחד וגם מדאגה ל“שיווי־זכויות” – “השלטון הצדיק יר”ה“, כפי שהוא מסומן בחלק המכתבים שבלשון הקודש, מפחד, כביכול, מפני הגירת־יהודים ושערי־ארץ־הקודש סגורים ונסגרים – מטעם ממשלת־הארץ – בפני העומדים לנדוד. בראש הנקודה הישובית מקוה־ישראל עומד הפקיד הירש, השונא לישראל, בפועל ממש, אחד מאותם הפקידים הטיפוסיים, חלאת המין האנושי, ושאחר כך, אחר מות מויאל, נעשה אפילו לראש ה”ישוב"; בירושלים יש סכסוכים בין האשכנזים והספרדים, הצוררים אלו לאלו, ובפרט שאלה האחרונים, הקבועים, האזרחים, רואים בראשונים, האמיגראנטים, הזרים, שהם מבאישים ריחם בעיני מושלי־הארץ התורכים והערבים (דוקומנט 143). והרי מלשינות, מלשינות פה ולמשׁינות שׁם… “האיסור על הישׁוב – כותב לֶבַנדה בע' 183 – יד־ישראל באמצע, ורק יד־ישראל. יותר מדי יודע אני את יצר לב אחינו בני־ישראל, שאפקפק בזה אף רגע”.
ובאידיאות אין מחסור. האידיאה היא נכונה, ברורה, עליה אין כמעט להוסיף. במכתב הראשון של הספר הזה, במכתב, אשר כתב א“ש פרידברג (בעל “זכרונות לבית דוד”) ליהל”ל (בעל “כשרון המעשה”), היא כבר כלולה כולה, והפובליציסטיקה שלנו במשך ארבעים הזנה שעברו מאז, באמת, לא חידשה בה כלום. כי אם נשתנה משהו סגנון הדורות, הנה לא באו כל שינויים בסגנון־הדברים. מצד אחד: “אחדים מראשי משכילינו בווילנא התעסקו ושקלו וטרו עם הרבנים עד בואם לידי גמר, לחבר מאמר מלא ציטאטען כרמון, המראה מכל פינות התורה כתובה והמסורה, כי המעשים האלה (“עניני רבית והונאה ביחס היהודי אל הנוצרי”; בימינו יקראו לזה שונאינו: ספיקולציה) אסורים לכל איש ישראל על־פ תורתו ודתו בחומרא יתירה, והעושה אותם הוא עבריין גמור, ואיננו שוה לשאת עליו שם יהודי כלל. ונמצא כי לא יהודים כי אם אנשים רעים וחטאים, שישנם בכל אומה ולשון, מתעסקים בזה, ואחריותם עליהם ולא על עמם חלילה”. זהו כלפי חוץ: אַפּוֹלוֹגיה, כמובן, (אלא שבימינו יש ש“ראשי משכילינו עם רבנינו” משתמשים בטעה זו גם לאידך גיסא: כלפי הלוחמים בכל הארצות בעניני רבית ואונאה, שהם, “הרעים והחטאים”, אחריותם עליהם ולא על עמם, חלילה), ואולם כלפי פנים הכרת המוצא אחת היא: מריה־השדה בארץ־ישראל יפרח עם דל, “תחת ינקו לשד זרים יינקו עמים שפע ברכתו” (שם). “הזכויות גם אם יתנו אותן לנו, עוד רב הדרך בין הכתב והחיים” (שם). “תנו לנו ראשונה כברת ארץ קטנה כעב קל, רק יִקָרא שׁמה עלינו לאסוף חרפתנו, ולא נהיה עוד עם נדח ונודד, יֵאָחזו בה רק מאה משׁפחות למושׁב עולם, ובהן עולם ניושע” (שם).
מאה משפחות… ואולם בעלי החברה “קבוץ נדחי ישראל”, שנוסדה במינסק בשנת תרמ“ב, ידעו כבר את “הסוד הגדול” של “כשנהיה לרוב”, ולא עוד אלא שהביעו בפירוש: “רק אז תהיה הנהגת המדינה בידי בני ישראל, אם יהיו המה לכל הפחות הרוב בכל יושבי הארץ ההיא במספר, אם כל מיני המלאכות וכל יגיע כפים, מעבודת האדמה עד המסחר, אם כל אלה תהיינה על־פי רוב בידי היהודים” (ע' 7). הללו ידעו כבר גם מה צריך לעשות: “להעביר את הגולים שיירות, שיירות” (שם); לתמוך בראשונה את עובדי האדמה, “יען כי רק בעבודת האדמה יוכל עם להכות שורש בארץ” (שם); בקיצור, הם ידעו, כפי הנראה, הכל לא פחות ממנו כיום… אפילו נחיצות־האחדות ו”ביטול הדעה הפרטית מפני דעת הקהל, אשר יקריב את השאלה הנכבדה לפני האספה הגדולה" – אפילו זו לא נכחדה מהם. ברעיונות אמיתיים ובידיעת הנחוץ לא היה, איפוא, מחסור מעולם; לא היה מחסור גם בהרגשת הנחוץ: “רבנינו, גבורינו ומשכילינו יקומו כולם ויתעודדו להיות יחד חברים אל המון העם המדוכא והמעונה” (ע' 8). אלא שאחרי הכל היתה התנועה, במעשה, במשך אבעים שנה, תנועה של наместе Бег1. מי שהיה פעם בימי חייו טירון בצבא יודע, כמה חרפה מדכאה בתרגיל הזה.
להלכה ולהרגשה ידעו הכל, כי “אך שוא תקותנו למצוא מעמד בין ערל בשר, ערלי הלב באשר הם שם. כי הנה אויבינו הסופרים ובעלי אסופות יושבים ודורשים לגנאי במעשי היהודים האוכלים ואינם עושים, ועם הארץ דורס ואוכל יגיע אחינו העמלים ללחם צר בזיעת אפם. ובתעות רוחו גם על האוּמנים וראשי המעשה עברה רעתו, גם עובדי האדמה לא ניקו רע, ובכל מקום אשר היתה ידם בנו, הננו רואים החשכים עושים והנאורים רודים על ידיהם, ההמונים משתוללים והאצילים מחאו כף. ולא רק פה בארץ עיפתה כמו אופל, כי גם באשכנז, ארץ החקר וההגיון, אין לנו תקומה, גם בארץ הגר וגליציה לא נדע שליו, וגם בארץ צרפת ובריטניה לא מצאנו מרגע, לוּ רב מספרנו בתוך העמים היושבים שם – כי קשה כשאול שנאת הדת (בימינו היו אומרים: השנאה הלאומית, השוביניות), עד עולם תוקד ובכל אפסי ארץ לא תכבה. ואף כי לעם עני ודל המתגורר בארצות לא לו, התועה זה שנות אלפים במרחבי תבל, כרוח איש מת אשר בלא עתו גוע” (ע"ע 2–3).
והיוצא מן הדברים? היוצא הוא, כמדובר גם עכשיו, כעבור ארבעים שנה:
“בשם ארץ־ישראל קראו נא לעם ישראל! אז תראו את אשר יעשה עם הזה כולו: כקטן כגדול, כעני כעשרי, מכל חמשת חלקי העולם, מכל מקום אשר דבר היהודי ודתו מגיע, כולם יחדיו ברינה וחדוה ובדמעות גיל יריקו מבחר אוצרותיהם או האגורה האחרונה אשר באמתחותיהם – נעביר נודדינו בחוצן, על כפים נשאם. מבשרנו נשביעם וממֵח עצמותינו נשקם עד השיבם אדמתנו לאיתנה לעשותה לארץ נושבת לברכה בקרב העמים” (ע' 4).
אבל למעשה נקרא בפטרבורג צום “מסיבת גזירות חדשות שנשמעו מאחורי הפרגוד” או “כעין מחאה מן החלש שלא יוכל לדון עם התקיף”; צום שהיה, כנראה, אבי־אבות תהלוכת האבל הגדולה בניו־יורק אחרי עבור שלושים ושמונה שנים. זהו מכתב ב‘. המכתב הג’ הוא ברוסית מווארשה, בירת פולין, במקום שהכותב קובל מרה על האינדיפרנטיות של יהודי פולין, “ואנחנו היהודים הליטאים, שעלינו החובה” וכו'. במכתב שאחר זה ידובר בענין “הנֶחֱלים על שׁבר עמם”, משׁוללי הכוח לעשׂות דבר־מה, לעומת “הפריצים בקרב עמנו”, רבי הכוח להניח מכשׁולים “בעד בצעם והַוות נפשׁם” על “הדרךְ האחד והמיוחד”.
מכשולים והוות־נפש. משנות תר“ם עד שנות תר”ף. הנה “עם־עולם” ודברים על תיקונים אגראריים ויסודות קואופרטיביים ונתינת הבכורה לאנשים משכילים מחוסרי־אמצעים על בעלי־כסף (דוֹק. 8), יחד עם בקשת פרוטות איש מרעהו, והנה בעלי “המגיד” ו“הכרמל”, העומדים בראש דעת הקהל ושכל יהבם הוא “אדוננו הצדיק יסוד עולם (!) השר רבנא משה מונטיפיורי שליט”א" (ע' 155), ששלח 25 לירות לבני ביל“ו לפסח התרמ”ד (ע' 166). “גדולינו הם מעולם המעשה (!) והם יתמכו בסאמארין ובראש־פינה וגם בעלי הקולוניה פתח־תקוה ראויים לעזר, לתמיכה ולשפע (!) נדיבינו, אבל לא בני ביל”ו“, משמיע ר' דוד גורדון במקום אחד, ממש כעצתו של “המלאך ויסוצקי”, “הציר הנאמן לשולחיו”, לתת את התמיכה של צעירי גדרהלאיכרי פתח־תקוה, כדי שאלה, איכרי פתח־תקוה, יעסיקו אותם בשכר זה בתור פועלים ולא יחכירו את אדמתם לערבים (ב’וקומנטים רבים). הנה התנגדותם של מיסדי ראשון־לציון להתנחלות הביל”ויים לתוכם מפני החשד בענינ דת (ע' 74), והנה הגנתו הדעתנית והמחוכמת של ר' יחיאל מיכל פינס עליהם בכמה מן המכתכים… הנה סערת־הגבורה בפי הועד המרכזי של חברת ביל“ו, היושב בקושטא, והנה הצלוחית הקטנה, הדלה והמלוכלכה שבארץ־ישראל… הנה הגישוש־באופל של “השער העליון”, הגישוש הטרגי והקומי כל כך, והנה הגואל האנגלי, הסיר אוליפאנט, עם כל תרמית העינים והקומדיה שבקומדיה אשר בענין זה. הנה קריאה ריבולוציונית בפי איוב ממינסק על “גבירינו פרי הבשן”, ותפילה ל”תבוסתם", “למען יכנע לבם הערל וידעו שדון” (ע' 12), ואחריו מכתב מלא מליצה מסובכה לגביר האדיר הבארון גינצבורג מאת “קטני ארץ סופרי בני־ישראל” (שפ“ר, ליליינבלום, יהל”ל וכו') על אודות העבודה להניח את “אבני האופל והצלמות” (כלומר, מאורעות הפוגרומים וההרס) “בבית גנזה של ההיסטוריא” (מה שנעשה כיום, ברוך השם, בהרבה כרכים!) ועל כל ענין־העזרה המסובך לאובדים, עם כל סכסוכיו התלויים בו ועם כל אי־הַמוצא שבו. –
והעגלה אינה זזה ממקומה. יחד עם פינסקר הטהור, היקר והעלוב, יחד עם סופרו ליליינבלום, המתמיד, הפשטן, הטרוד, שאין לו פנאי, מרוב עסקי חיבת־ציון, אפילו לקרוא בספר, יחד עם עוד אחדים יחידי־סגולה, מעטים, מעטים, עולים בה, בארץ ובחוץ־לארץ, שארלאטאנים, מזוהמים, קהים, מטומטמים, צבועים, הדיוטים, רודפי אחר הכבוד, אינטריגנטים, בטלנים, עצלים, ובפרט קוראי הב־הב כל היום (“התלונות של אנשי ראשון־לציון עתה עינן אלא טרחנוּת וסרבנוּת של אחינו בני־ישראל”; מעולם לא בו הצרכים בפתח־תקוה כמו בשנה זו", כותב ליליינבלום). למקרא הרפּוֹרטים והפרוטוקולים מן הארץ ודברי האינטריגות והפאסקבילים שבין וארשה לביאליסטוק, שאינן יכולות לחלק את הכבוד ביניהן (להבדיל, לונדון וניו־יורק בימינו!) עולה רק מחשבה אחת: אלמלי אבד השיר “אכן חציר העם” כלום לא היו הדוקומנטים האלה יכולים למלא את מקומו באמונה?
קשה לצטט הרבה מכתבי־הכיעוּר, אבל כמה קשה גם לקרוא אותם! כמה קלקול! כמה אבדון! פה מתנפלים מביאליסטוק על הד“ר פינסקר, על שהוא תומך בגדרה, בשעה שבפתח־תקוה יש יהודי בר־אורין, פלוני בן פלוני, שצריך לתמוך בו, אף על פי שאינו עובד על אדמתו, כי אם מחכירה לאחרים, אבל מה יאמרו היראים והשלמים, אם הועד תומך באפיקורסים ואינו תומך בירא ושלם! שם מוסרים פרוטוקול על דבר הבקשׁה שׁביקשׁו את בֶּלקינד מגדרה, שׁישׁגיח על הביל”ויים לבל ירבו לנסוע ליפו ללא־צורך – – – ומכתבי הביל"ויים עצמם – – איזו “לשון”! –
והתחל התחילה “תנועת־החופש” שלנו באי־אמון בעם, בעתיד, ביראה, שהתקוה המדינית תעורר חס־ושלום את האמיגראנטים לבוא לארץ־ישראל, “וזה יכול להשחית כל תקותנו, אם לא יצליח לנו לעצור בעד העם האומלל המתחרה לשוב למקור מחצבתו” (ע' 32). השערים, כאמור, היו נעולים משני הצדדים, וצירקולאר אחד של המיניסטר, במקום שהיה איזה רמז נגד הפוגרומים, דיו היה שההתלהבות לארץ־ישראל תתקרר (דוק. 28) והדאגה העיקרית, עם זה, היתה, איך לעצור! ממש כמו בימינו! ונמשכה היא, התנועה, בהתרוצצות בין האגודות, בין המרכזים, בין מזרח ומערב (מה שהגיע עד מכתבו האופיי של גרץ, דוק. 199!), בהתרפסות ובפסיעה על הראש, בדרישת אספה כללית מצד אנשי התנועה וסירוב ודחיה מצד ההנהגה (שוב כמו בימינו!), בהטלת חשדים על הגזברים, בקיבוץ נדבות קטנות ובסתימה פתאומית של כל מקורות־הכסף – מחוץ־לארץ; ובהכזבת תקוות ובמפלות אחר מפלות – עד משפט־הפוגרום שבפתח תקוה חעד בכלל – בארץ־ישׂראל. היַפַָלא שׁבמשׁךְ ארבעים שׁנה לא צץ ולא קם בארץ־ישראל אלא זה שלעינינו? אדרבה, הן פלא גדול הוא, חידה סתומה, איך צץ וקם גם זה?
“למען להחזיק את רוח העם במצב ההתעוררות, – כותב פינסקר בשנת תרמ”ו לרש“י פין (איזו תמימות!), וזו היתה אחת מן הסיבות שבעבורן קראתי לעם בקול הקורא להרחיב את גבול גדרה בשַנוֹת שמה לשם “מונטיפיורי” (תיזכר מרחביה – “בלפוריה” שלאחר שלושים וארבע שנים!), אך לגשת כעת לקניית מקומות חדשים כבד מאד משני טעמים: א) בכל עמלנו להעמיד את הקולוניות הנמצאות (שתים במספר!) על מעמד איתן, עוד רחוקים אנו, כפי הנראה, מן המטרה. אחרי שקצבנו לבני פתח תקוה סכום שלושה עשר אלף רו”כ עוד רבה הזעקה משם, רבים דורשים להוסיף להם, רבים דורשים ללחם וכו‘. בגדרה אי אפשר לבנות עתה בתים מחמת המציקים המושלים, וכל זמן שלא יהיו בתים בגדרה אי אפשר להעובדים לעסוק במלאכתם וצריך לנהלם, לפחות, בלחם צר ומים לחץ; ב) עושי דבר הנדיב מזהירים אותי כפעם בפעם מקניית מקומות חדשים מפני הממשלה דשם, ובחשאי הנני מודיע לכבודו הרם, שגם הנדיב הידוע אין לו עוד שטרי מכירה וכו’. ואם הוא צר כוחו להשיג שטרי מכירה, מה יעשו אזובי קיר כמונו? האמנם איזו מגדולי אחינו בקונסטנטינופול הבטיחו להשתדל לפני כבוד וכו' וכו'" (ע' 605).
ועדיין נמצאים חכמים בקרבנו כיום, שבהוקיעם לעיני השמש את הדיפיציטים של ה“קבוצות”, למען נקר את עיני ה“עובדים” במרכאות, הם מעלים על נס את הצלחת “הרכוש הפרטי” של המושבות הקיימות. כן, כן, רכוש “פרטי”… יאמרו הכְּתבים שׁלפנינו.
ואולם לא רק בענין זה. כל ה“פרובלימות”, שאנו מתחבטים בהן היום: חקלאות ותרבות רוחנית, אינטליגנציה ופועל פשוט, פוליטיקה ואקונומיקה, אי־האפשרות להשיג אדמה במקום הזה ועמידתה הדלה של העבודה העברית הפרובלימתית מול עבודת־הערבי הטבעית על חלקות־האדמה, שיש לנו כבר שטר־מכירה עליהן; חלוציות על קרקע־הלאום ותמיכה לאיניציאטיבה פרטית; רשינות ועל אף הרשינות – מכל זה ימצא הקורא הד בספר הזה למן הדף הראשון, כלומר למן הימים הראשונים של ה“תנועה”. וביחוד בשאלת־השאלות, במפריע־המפריעים, בשאלת האפנדים והפלחים, רואים אנו למדי מן הספר, עד כמה מן היום הראשון אין יושבי־הארץ הערבים כולם נותנים לנו לעשות דבר־מה. זאת אומרת, גם בימים, שאיש לא הוציא מפיו את המלה מדינה יהודית או שאיפה לרוב יהודי; גם בימים שהיהודים התחננו: במאותינו נבוא אל הארץ, רק זה – גם בימים ההם אמרו הערבים: לא! אפילו לא שלושים! גם לשלושים לא ניתן להיכנס, ממש כמו שהעתון “נגב־סוריה” אומר היום. ולמרבה הרעה: הד אנו מוצאים לכל, אבל לא הוראת דרך ופתרון. כי אז לא היו פתרונים לשום שאלה, ואף עתה אנו עומדים לפני קיר חלק – ללא פתרון. אז היינו מה שאנו היום, והיום מה שהיינו אז. ואף העולם הוא אותו העולם. לא נשתנה. אותה העמדה – עמדתנו. מעשי אבות – מעשי־בנים.
[“האדמה”, שבט תר"ף; החתימה: ח.ב.צ.]
-
ריצה על מקום אחד – תרגיל צבאי ידוע. ↩
צִיּוּנִים ו (אהרון שֶר)
מאתיוסף חיים ברנר
אהרון שֶר. – פעם אחת ראיתיו בימי חיי: בבואו ליפו בענין ההגנה ובהיכנסו בפעם האחרונה למערכת ה“קונטרס” למסור את דבריו, דברי עומד “על המשמר”.
לא ידעתיו ולא החלפתי אתו אף מלה. לא ידעתי אפילו את שמו.
עכשיו כשאמרו לי: זהו, אני נזכר בו והוא עומד, מיום בוא השמועה ועד עתה, כמו חי לפני. סמל התוגה השוקטה, סמל הצניעות הטהורה, סמל־המסירות.
שכנינו הפראים, כמו תמיד, אינם יודעים את אשר הם עושים, את מי הם רוצחים: את מיטב־האנושות.
[שבט תר"ף. מתוך העזבון]
תֵּל-חַי
מאתיוסף חיים ברנר
באספת-האזכרה לשֶׁר, בבית-הפועלים, כשׁהורצה לפני הנאספים מצב העומדים שם על המשמר בלי עזרה, קם אז"ר 1 על רגליו והביע את פקפוקו, אם יש בכלל לעמוד שם. “יקרה נפש אחת מישראל, יקרה מהכל, שלושים אלף פוּנטים לא ישוו בה, ואסור לסכן נפשות!”
כך נשמע קול המדבר החביב, קול-הישיש הרוטט.
לו, לישיש, היה האומץ להביע פחד ופקפוק.
והחשבון היה, אמנם, ברור לכל – הוי, חשבון בלתי-קר כל עיקר, לא חשׁבון שׁל אינוֶנטאר ופוּנטים ותקציבים כלל וכלל.
החשבון היה ברור, שעשרות-הפועלים לא יוכלו להחזיק מעמד בפני אלפי הערבים שבסביבה, המזויינים בנשק אירופי למכביר; שגם מאות משלנו לא יועילו; שלהבטחות ראשי הערבים ה“מורדים”, כי אין חרבם נטויה על הנקודות הישוביות של ה“יהוּד”, אין כל ערך, באשר לעולם אין להאמין בדיבורו של הערבי – החשבון הגיד ברורות. ואולם הלב, הלב המסור, הוא האמין בנסים, האמין, כי ישתנו סדרי-בראשית לטובה עלינו, כי המסירות כל יכולה, כי האהבה לשעל-אדמתנו תעתיק הרים; וחפץ-האמונה העלה גם חשבונות משלו, חשבונות-חלומות: אין כאן עמידה בפני צבא מסודר… יש כאן רק הגנה מפני שודדים… ומפני אלה נוכל להגן, אם נהיה שׁם רבים… לוּ היינו שׁם רבים, לא היה נופל שֶׁר…
כן, שֶׁר – זה מחייב אותנו לדבר-מה…
ומלבד זאת, אם למהר ולעזוב כל מקום שסכנה בו, הרי שעלינו לעזוב הכל, להיסוג מכל הנקודות – ולאן?
“ובכלל – ענו והודיעו לבסוף – אם תבוא עזרה מן הדרום לצפון או לא תבוא, הנמצאים שם יעמדו על המשמר עד הרגע האחרון. ואין מה לדבר על עזיבה”.
– – – – – – – –
והם עמדו. עמדו בפני אויב חזק מהם פי עשרה, פי עשרים. וביום המר והנמהר הֵגֵנו על מקומם במשׁךְ כל הזמן כשׁלושׁה מניינים פועלים יהודים מפני מאות בחוץ, מעבר לשער, ומפני ה“אופיצרים”, ראשי האויב, שחדרו פנימה מזויינים בפצצות – חדרו בערמה, בהיראותם כשליטי המקום ובדברם שלום בפיהם – שלום ורתת –
אפס ההכרה הזאת, ההכרה, כי עוד לא פסה גבורת-נואשים מישראל, ההכרה שהקנתה לנו תל-חי מחדש, עלתה לנו באבדות, שאינן לפי כוחותינו בגבולות “דן ובאר-שבע” –
יוסף טרומפלדור, הנאהב והנעים, העז והנבחר, סמל הגבורה הטהורה, על במותיו חלל. לפני בני-עוולה נשפך דמו. ואתו עוד חמש נפשות: בנימין מוּנטר, שרה צ’יזיק, דבורה דרַכלר, שַׁרף, אשׁר בחייהם ובמותם לא נפרדו.
מיטב-דמינו. לפני בני-עוולה נשפך מיטב-דמינו.
אשר יגורנו ואשר לא יגורנו – בא עלינו. מכה אנושה הוכינו.
– – – – – – – –
ונשאלת השאלה: הזכאים אנו, הנשארים, לקרבנות כאלה? אנו, אשר טומאת החיים והריקניות והאפסות מסביבינו ובתוכנו – הרשאים אנו לשאת עין ולהביט אל הטהורים והאמיצים האלה, אשר השליכו את נפשם הם מנגד, אשר הלכו בעצמם ונדקרו? אנו הרואים מרחוק, מעל עמודי העתונים, את מאות הצעירים החלוצים, אחי-יוסף, מתפרצים לעלות, ממזרח וממערב, והם מוּשבים אחור, מחוֹסר כסף, מחוֹסר רשיון, ואנו יושבים שקטים על שמרינו ואיננו נוקפים אצבע להקל עליהם את האפשרות לבוא; אנו, אשר מחלונות-בתינו ראינו את אנשי הגדודים הל“ח והל”ט שבים למקומם, אינם משתחררים בארץ, והחשינו, כאילו אין זה עניננו כלל – היש לנו רשות להעלות את “תל-חי” על דל-שפתנו?
– – – – – – – –
ומה הלאה? קשת אנשי-החזית בלי “עורף”, בני מחנה החלוץ בלי מאסף, קשת זו הן חתה, חתה במשך ימים מועטים – כמובן מאליו, ואם היה שם נס – הרי הוא זה, כי לא נשמדו שם כולם, כי נשארו מהם לפליטה. ועכשיו – מה הלאה? הן הרעה פתוחה מכל עבר. וכשתגיע אלינו מחר, מחרתים, בצורה זו או אחרת, – הנדע, למצער, כולנו, כי אין מנוס? התהי בנו הכרה זו, הכרת-ההכרח, להימצא על הגובה הדרוש? כשתבוא שעת-הנסיון הקשה – הקשה אולי מאשר לפני חמש שנים, באשר אז היה לנו עסק עם ממשלה אויבת ועכשיו עם שכנים אויבים – היעמוד כל אחד ואחד מאתנו – ושם יוסף טרומפלדור וחבריו על שפתיו – במקום אשר יעד לו גורלו?
– – – – – – – –
תל-חי נשרפה. אבל לב-ישראל חי. אחינו ואחיותינו שם, בין אלה שהומתו, ובין אלה שנשארו בחיים והגיעו עדינו, הראו לנו, כי חי הלב הזה, כי מזוקק הוא באש – הראו גם היכן הלב הזה. ואנחנו? אנחנו המפוזרים, החלשים – היאמר מעתה כל חלש בנו: גיבור אני! – ויהיה לגיבור?
תל-חי. לב-ישראל חי. אבל יתר אבריו? היחיו גם הם? הנכונים אנו כולנו לחיות עִם דופק הלב הזה עד הנשׁימה האחרונה? הבָאנו כולנו בחדרי-לבנו בימי הזעם האלה, אשׁר לא מהר יעבורו, השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית-הרוממה של הגיבור כרוּת-הזרוע:
– “טוב למות בעד ארצנו” –?
טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל-חי למראשותיו.
[“האדמה”, אדר תר"ף; החתימה: ב.]
-
[הסופר א.ז. רבינוביץ] ↩
יוֹסֵף טְרוּמְפֶּלְדּוֹר
מאתיוסף חיים ברנר
לא זכיתי להכיר את יוסף טרומפלדור מקרוב; אבל הקריאה במכתביו, יחד עם הידיעה על מעשיו (בשבי-יאפּאן, במגדל, בגליפולי, ב“החלוץ” בתל-חי) – מעמידה על אופיו האנושי. זה היה אנוֹש שלם בתכלית: בפשטות של תמימות, בהבנה שׁל יושׁר, ברֵעות שׁל טהרה, בהוּמור, ביחסי-אמת אל עצמו ואל קיבוצו. –
הוא היה תמיד אוּטוֹפּי, הוא חי תמיד עם העולם, עם זרועות-העולם, ויחד עם זה היה נתון כולו – לד' אמות, שהוא נמצא בהן באותה שעה, לאנשים המסובבים אותו באותה שעה. –
הוא היה איש-פעלים, איש-סדרים. הוא הבין והוקיר את ערך הפרטים שבמציאות, שבחיים. הוא הבין, שהכל חשוב. הוא אהב את דומן-האדם, ועם זה לא פחד ללוש אותו, לגבּש אותו לגבעה נישאה. את עצמו ראה באחרית-הימים עומד על הגבעה והוא גם אז איש-צבא. רק איש-צבא.
אשרי מי שעמד בד' אמותיו. –
[“קונטרס”, אדר ב' תרפ"א, למלאת שנה למאורעות תל-חי; החתימה: י. ח. ברנר]
מִפִּנְקָס (שני גליונות "התורן" האחרונים)
מאתיוסף חיים ברנר
…את “יגוננו הגדול” בל יעכיר “השקר הנורא”, פן "כוכב אל כוכב יחרד – (מדברי אחד)
בשני גליונות “התורן” האחרונים (צ“ו־מ”ז), יחד עם המודעות בנות העמוד השלם, בעלות האצבעות הגדולות המורות: “נקום ונבנה!”, על יד המאמרים הראשיים, הברַיניניים, נתפרסמו גם מאמרים שׁנים מ“עזרת־סופרים” “לקראת התקופה החדשה”. ושם כתוב:
“דורנו זכה כי בשעתו ניתנה האפשרות לעם העברי לגשם את תקוותו, תקוות אלפים שנה. יש מקום בארצנו בשבילנו להתפשט ולהכות בה שורש. לעת עתה יש שם רק כשש מאות אל, ערבים, וכידוע יכולה הארץ לקלוט אל תוכה יותר מששה מיליונים נפש. הכל צריך להיעשות בתבנית רחבה ובמידה גדולה. צריך לקנות שטחי אדמה גדולים בבת אחת”. “עם שכנינו הערבים רוצים אנו לחיות בשלום ואהבה. הלא אחים הם לנו לגזע ותרבותם קרובה לתרבותנו. ומלבד זאת אין אנו רוצים כלל וכלל לרדות בעמים אחרים ולהכניעם אפילו במקצת. כשאנו באים ליצור ישוב חדש, כוונתו היא לא רק לברוא ישוב יהודי סתם, כי אם ישוב מבוסס על צדק חברתי ומשפט לאומי. אולם אין לכסות על האמת. אנחנו שואפים לעשות את ארצנו לארץ־ישראל לא רק על פי השם, כי אם על פי כל מהותה. זו היא משאת נפשנו ועליה לא נוותר אף כחוט השערה. את זה לא נרשה, ומן הדין ומן היושר הוא שלא נרשה, כי אין עם משים את עצמו עבד כפות”.
הלאה:
“לאשרנו לא שמע הרצל לעצתם המחוכמת של יועציו, חסידי האיבולוציה (שדרשו להתמיד במעשים קטנים, בעבודת־נמלים בארץ – המעתיק). הוא היה ריבולוציונר מטבעו, בשניוּת לא האמין וחצאיוּת לא השביעתהו רצון. הוא הלך בדרכו שהתווה לו מראש, דרך המלך. והציוניות הרוויחה מזה הרבה, שהמנהיג הלך יש למטרתו ולא נטה לצדדים. עכשיו הכל מודים שאתו היה הצדק ולא עם יועציו”. עוד לפני עשרים שנה ראה את העתידות בעינו הבהירה, מה שהראתה המלחמה בעליל, “מה אפשר להשיג בעזרת הטכניקה שבכוחה לעקור הרים משרשיהם ולבנות ערים חדשים ובצורות, ושבידה לכבוש את הזמן והמקום. אמריקה העבירה ממדינה למדינה דרך האוקיינוס יותר מרבע מיליון אנשי חיל עם כלי נשקם ועם כל מכשיריהם במשך חודש אחד. זו היתה נדידת עמים, שנסדרה במחשבה תחילה, לא הביאה אחריה שום בהלה ומבוכה ולא גרמה כל משבר”.
הנמשל הוא, כמובן, שגם ההסתדרות הציונית, כמו אמריקה, יכולה להעביר על נקלה רבע־מיליון נשים וטף ליפו, “בלי כל בּהלה ומבוכה”. – – –
אכן, אי עיוור כציוניות הגדולה, וחֵרֵשׁ – כמלאכיה וכעתונאיה אשר תשלח.
בימי האפלה האלה, כשמחוץ נמקים וכלים בדרכים שרידי העשרות ומאות הצעירים־המעפילים, ללא כניסה, ובפנים מחניקה האיבה־המשטמה האירופית־הערבית, כשעל כל שׁב מאיימים עלינו ב“אי־אחריות בעד התוצאות”; כשנקודותינו נחרבות בקרבנות־אדם או בלי קרבנות־אדם, והנקודות הנשארות אינן קיימות על עבודת־עצמן וכוח־עצמן, כשרבים מתהלכים כמו במלכודת, בשאיפה לצאת, להימלט, ללכת לכל ארבע הרוחות, ופשיטת־הרגל של כל “הדיבור הגבוה” זה עשרים שנה גלויה לכל – בימים אלה איך לא יחוורו פניהם לדבר על האפשרות ה“נתונה” לנו, על “מיליונים” מ־כּי שורש בארץ, על גדלות־הנבואה של “אַלטנַיילאנד”, על ש“אנחנו לא נוותר ולא נרשה בשום אופן” וכו' וכו'. איך לא יסירו, לאחרונה, את דברי־הנכר האלה ממחננו, אשר תחת לחזקנו הם רק מרַפּים אותנו, כאשׁר הרפונו וקלקלונו עד כה?
אנו מבינים. דברים כאלה נראים לנחוצים שם בשעת ה“דרייוו” הגדול לעשרת מיליונים דולרים. חיפוש־האמצעים מכשיר את כל האמצעים. אבל מה בדבר המטרה? ההיא תישכח לגמרי? ואם בלי אגיטאציה כזו לא יתנו יהודי־אמריקה דולרים למטרתנו – אַל יתנו. אם לפעולה העממית שלנו (חיזוק ישוב יהודי עובד בארץ־ישראל בגבולות האפשריים, כמו חיזוק הישוב היהודי העובד בליטה וכו') אין כל ערך בלי ההונאה העצמית הריקה, אשׁר ציוניות מדינית תכוּנֶה – יחדלו־נא ממנו! די לנו להיות מחותנים כאלה בחתונה מחפירה זו של אינטריגות פוליטיות ונבואות פוליטיות.
[“קונטרס”, ניסן, תר"ף; החתימה: בר־יוחאי]
לְעִנְיָנֵנוּ
מאתיוסף חיים ברנר
אם חטא חטאה הציוניות הדיקלאראציונית במבטחה ובהבטחותיה, אנחנו, יהודי ארץ-ישראל, עומדים הכן לשאת את עווֹנה. –
והציוניות חטאה. את האמת מארץ-ישראל מן העם העלימה. את כוחות-העם לא חיזקה, את עבודת-הישוב לא הרבתה, לסגירת השערים הרכינה ראש; אפילו מאה חלוצים, אשר יעבדו פה לרווחת צרכיהם ההכרחיים במשקים חקלאיים או עירוניים בנויים בכספי-הלאום, וממילא יהיו משען והגנה לעוללינו ביום אשר יקום עליהם צר, לא העבירה במשך כל הזמן; ולעומת כל זאת ותחת כל זאת הרבתה בהטלת אבק בעינים, בדימונסטראציות עתונאיות, בקשקוש-קופסאות ובאגיטאציה לבעלי-כסף, בשיחות חשאיות עם פוליטיקנים, בנענוע במנדט שתקבל אנגליה בעוד יום, בעוד שבוע, בעוד חודש… ובינתים והמנדט לאנגליה כובשת העולם נתקבל מאליו – והסימפאטיה של ישרי-הלב בעם האנגלי לרעיון שיבת חלק מישראל לארצו, עד כמה שזה לא יזיק לתושבים האחרים, נשארה רק סימפאטיה לוקאלית, המעוררת יחס אחר לגמרי אצל השליטים העיקריים – הסוחרים הגראנדיוזיים, היודעים לעשות כל מיני קומבינאציות. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
בפרטיות עוד נעמוד, ודאי, על כל הערפל הזה של איגרת-בלפור לפנים וכיום. עכשיו, כשבירושלים קרה כל מה שקרה, ועוד היד נטויה, ואימת-הפרעות ואפשרות-הפרעות, בכל הארץ, בכל הנקודות; עכשיו כשבלהת-לילה זו הכתה אותנו בתמהון, נוכל רק לומר: יהיו פשעי הציוניות הדיקלאראציונית מה שיהיו, אנחנו, יהודי ארץ-ישראל, עומדים הכן לשאתם.
את זה נוכל לומר. ולעשות? לעשות לא נדע מה. הידעו יהודי פולין, אוקראינה וכו' מה לעשות? (ומי יודע, אם גם שם נקיות ידי “גואלינו” מן הדם השפוך!). רק זאת נדע: להתחבא – לא. אל הרחוב נצא להגן על נפשנו כמה שאפשר. אין דבר, את כולנו לא ישמידו. מחר אולי תידקר היד היהודית הכותבת את המלים האלה, איזה “שֵׁיך” או “חג'” ינעץ בה את פגיונו לעיני המושל האנגלי, כאשר נעשה לאגרונום שמואל הרמתי, והיא, היד הזאת, לא תוכל לעשות לשיך ולחג' דבר, כי לא תדע להחזיק חרב. ואולם שארית-ישראל לא תאבד. גזע-ישי לא יכלה. ועל אויבינו לבניו יספר – לנשארים יסופר. יסופר, כי קרבנות-הרֶשׁע אנחנו, קרבנות השׁאיפה הזדונית להרבות שלטון ונכסים, קרבנות-האימפריאליזם. לא שלנו. לנו לא היו שאיפות אימפריאליסטיות. אנחנו לא רצינו לעשות פה ממשלות. אנחנו רצינו להושיב אדמות-בור במהגרים יהודים, להקים ישוב יהודי עובד נוסף על הערבי. האדם הערבי העובד אח הוא לנו. לא מצרוּת-עין בו התרעמנו על שהוא ממלא את הנקודות הישוביות היהודיות, כי אם מכאב עליו, על שהוא מוכרח להישׂכר בבישליק, 1ועל אחינו השׂוכרוֹ, על אחינו שאינו עומד ברשות עצמו ועל שהניצול הוא כתנאי הכרחי לקיומו. עוד יבוא יום וקשר אמיץ יקום בינינו, עובדי-ישראל, וביניהם, פועלי-ערָב.
ואולם רחוק, רחוק היום ההוא. וכיום הזה אויבינו מקַצים בנו, אינם יודעים מה שהם עושים, שופכים את מיטב-דם-האנושׁיות. יֵרָצו קרבנותינו! –
ואשׁר למושׁלים, לנציבים, לפילַטוסים – הם לעולם ישׁאלו אותנו בבוז ובלעג: מה היא האמת? – ואנחנו תמיד נדע אותה וניצלב. זוהי הפריבילגיה שלנו: לדעת את האמת ולהיצלב. אלוהי-אמת. תבוא מלכותך!
[“קונטרס”, ניסן תר"ף; החתימה: ב.]
-
[מטבע תורכי]. ↩
צִיּוּנִים ז' (מספר "שופטים"; "בין שני אריות"; מ"ספר האגדה"; ושוב אין הנדון דומה לציטטה; עולם כמנהגו; גילוי וכיסוי; מתל-חי לירושלים; צידוק הדין; שלהי-ניסן; אחרית-דבר)
מאתיוסף חיים ברנר
ז'
מספר “שופטים”. – “ויהי כי טוב לבם ויאמרו: קראו לשמשון וישחק לנו… ויקראו לשמשון מבית-האסורים… ויעמידו אותו בין העמודים… ויאמר שמשון (העיוור): הניחה אותי והמישני את העמודים אשר הבית נכון עליהם… ויקרא שמשון: ה' אלוהים, זכרני-נא וחזקני-נא אך הפעם הזה… וילפות שמשון את שני עמודי התוך אשר הבית נכון עליהם… ויט בכח…ויפול הבית”.
––––
“בין שני אריות”. – לשוא. לשוא נזכיר בלבנו בימים האלה את החזיון ההוא. לשוא נקרא: “אלוהי שמשון! חיה בלבנו!” רחוקים אנו מספר-שופטים, התרחקנו. אך עבר שבוע-שבועים מאחר הפוגרום בירושלים – ולא רק שאין זכר לשרירי-שמשון, שאינם, כי אם חסר גם חוסן-לבו, שהיה יכול להיות. ובכלל אין שום “אנלוגיה”. כי אכן גם לא “בטוב-לבם” בשנת 1917 קראו לנו מבית-האסורים לשחק לפניהם, כי אם במומנט מעורפל מאד, בעת שגרמניה הלכה מחיל אל חיל, ועתיד תורכיה ונפותיה לא היה מחוּור כלל. בעת שאחזו בכל האמצעים המעורפלים, אז אחזו גם באמצעי זה: שליחת לחם-הבטחה לציוניות על פני המים. למַה זה מחייב אותם? והסוף הוכיח על התחילה. עכשיו, כשהמצב נתברר, כבר אין תורך בשום ערפל ובשום שמירת-חובה. וכוח לנו לחייב, “להטות את הבית” – אין. לנו אין. והבית עומד. גם יעמוד.
––––
מ“ספר-האגדה”. – “בימי ריב”ח גזרה מלכות הרשעה (פירוש: רומא של אדריינוס) שׁיִבָּנה בית-המקדשׁ… הושׁיבו טרַפזין (פּירושׁ: מיני בנקים) והיו מספקים לעולי-גולה כל צרכם… (הלכו הכותים הללו וקיטרגו על היהודים… אמר להם המלך (פירוש: הנציב שעל אסיה הקטנה, כי לקיסר רומא היה רחוק): מה אעשה והרי כבר גזרתי… אמרו לו: שלח ואמור להם (ראה האמתלה בגוף-הספר, עיין שם) ומאליהם יחזרו בהם. בינתים היה כל העם (היהודי) כנוּס בבקעה… כיון שהגיע כתב-המלך התחילו בוכים… ביקשו למרוד… נכנס ריב“ה ודרשׁ: ארי טָרף טֶרף ונכנס עצם בגרונו. אמר: כל מי שיבוא ויוציאו, אתן לו שכרו. בא קורא מצרי (נוסח אחר: קורא סתם, לאו דוקא מצרי), שמקורו ארוך, נתן מַקורו לתוך פיו והוציא את העצם. אמר לו: תן לי שכרי. אמר לו הארי: אין לך שכר גדול מזה, שנכנסת לפי ארי בשלום ויצאת בשלום”
… הנמשל אינו זקוק לפירושים יתרים.
––––
ושוב אין הנדון דומה לציטַטה. – כי כאן אחרת, אחרת לגמרי. העם איננו כנוּס. על בנין בתי-מקדשות, אוניברסיטאות וכו' היינו יכולים לוותר, כמובן. העיקר הוא, שׁהעם יִכָּנס, יִכָּנס ויעשׂה פה חיים. ואולם עם-ישראל בימינו לא רק גלה מעל ארצו, כמו אז, בימי ריב“ח, אלא גם התרחק ריחוק גמור מעל אדמתו. תהום של אלפיִם שנה. הקשר רופף. רק אצל יחידי-סגולה חי הנהו. ודוקא אלה אינם בעלי ה”טרַפּזין". דעה בלי מאה. הסכומים שׁנאספו בשלוש השנים האחרונות – וסכומים הגונים, בערך – הלכו לאיבוד, נתבזבזו למשרדיוּת, לצדקה שנוֹררית, לחיצוניות – ואף מאה אנשים עובדים לא הוכנסו ולא נתבססו על ידיהם. העצם המוּצאה מגרון-הארי היא, אפוא, פרובלימטית מאד. באמת, פרובלימטית. האינטרסים שלו בהתגשמות תקוָתנו מוטלים בספק גדול. והכותים האויבים אינם הפעם רק מתי מספר של מקטרגים ומלשינים, כי אם רוב-תושבים מכריע, מאוחז, חזק. ולא רק שהוא מלשין ומקטרג, אלא שמלשינים בפניו, מקטרגים בפניו, מסיתים אותו, משתמשים ברגש-שנאתו הוא לזרים. הפקידים הם פקידי-מצרים. הכותים אחים הם להם לזלילה, סביאה וכו' ובכלל לשלטון באדם לרע לו. (גדולה לגימה!) והפוליטיקה של המלכות הגוזרת – אף היא עכשיו יותר מורכבה ויותר מסובכה מאשר בימי אדריינוס. כי גדול היקפה לאין שיעור ובמחשך מעשיה.
––––
עולם כמנהגו. – ההבטחות וההרגעות, אף על פי כן, אינן פוסקות מבוא גם עתה. כמובן, לא מצד הממשלה. הממשלה, ממשלת הוד-מלכותו, כבר אינה מוסיפה להבטיח כלום. זה עידן ועידנים, שׁהבית הלאומי ליהודים לא יִזָכר ולא יִפָּקד, אינו עולה על דל-שפתיים. מה היא הפוליטיקה במזרח – אין פותר ואין מגיד. רק לקורספונדנטים תינתן לפעמים האפשרות להוכיח את הממשלה על מעשי-הפוליטיקה שלה בנוסח: היות שׁמשׁם באה הידיעה, שׁהממשׁלה חושׁבת לעשׂות כךְ – היתָּכן? והכל בכדי להשלים לאט-לאט – על-ידי הכנה מוקדמת – בין דעת-הקהל ובין המעשים העתידים להיעשות. מה הם המעשים העתידים להיעשות? כמובן, לפי יחוסי-הכוחות ברגע הזה על חופי ים-התיכון, הנילוס ונהר-פרת. זה ברור: ברור לתינוקות; ורק לא לאנשים מן בעלי-ה“פוליטיקה” שלנו, המוסיפים עדיין להבטיח, להרגיע, לסמוך על כוח הצעקה היהודית (כאילו הזדים לא ילעגו על משבּתּנו ולא ימלאו צחוק-פתנים פיהם על צעקה זו; כאילו לא להם גם הצעקה האמיתית, בעלת-הכוח, הסוכנויות הטלגרפיות והעתונות הצהובה; כאילו לא להם הכסף והחרב הנקנית בכסף וקול שופר-התרועה המלווה את החרב). רק ה“ציוֹניים” שלנו עודם מוסיפים לשמוח – אוי לאותה שמחה! – על הנכבדות שידובר בעתונים בדבר גבולות-ארץ-ישראל ונחיצות מי-הליטאני לבעלת-המנדט. אכן, מנצחים פוליטיים, בעלת-המנדט תשתמש במי-הליטאני? אבל למה תוסיפו להכות אותנו בסנוורים. לנחם אותנו הבל? לנו האם לא די, אם לא נישמד" לנו האם לא נס, אם רק מאתים נפצעו, ששה נהרגו וכך וכך בתים נהיו למשיסה – ולא יותר? הן דמי חללינו ופצועינו הפעם אינם צועקים אפילו מן האדמה. הן עינויי אסירינו על לא חמס בכפם, בשעה שהרוצחים מתהלכים בקומה זקופה – אין להם ניחומים; נחמת ריב“ח – ודאי לא, כי אנו הן איננו “יוצאים בשלום” מן החרטה: באשר ה”גזירה" לבנות בית לאומי אינה מוּשבה על-ידי “כתב-המלך” על-ידי התחרטות גלויה. אלא כנתינתה בדיפלומאטיה, בדיפולומאטיה של “חיבה”, בלי צל של צעד ממשי לטובתה, כך חזרתה בדיפלומאטיה, בדיפלומאטיה של שנאה – בלי הירתע לאחור מפני שום צעד ממשי.
––––
גילוי וכיסוי. – עוד לפני שלוש שנים נכנס כובש-ירושלים אל העיר הקדושׁה בראשׁ מגולה: מרוב פיאֶטֶט, מאימה ופחד והדרת-כבוד לעיר-האלוהים. עכשיו, כשבמקום הראש, נתגלו שִׁני הפוליטיקה שׁל “אֵלַי כתיב”, כשׁנסתרו ונתכרכמו פני הידידות לרוב יושבי-ירושלים ונתכסה ראשו של אחר בעטרת-מלכות במקום אחר (באמת או באופן פיקטיבי, בעצה קודמת או בהסכמה אחר כך – מי יודע, מי יוכל לדעת את הנעשה מאחורי הקלעים!), נפלו האימה והפחד עלינו, הנתונים להרג.
עוד לפני פחות משנתים נענה “ועד-הצירים” על ברכתנו לכובשׁ: “שׂמחתי לכבושׁ לכם את ארצכם” (בפירושׁ: “יוּר לֶנד”), ולא אופיצר אחד הטעים והדגיש את דבר שחרור העם העברי הזקן על-ידי העם האוסטרלי-הבריטי הצעיר. והיום? היום נעשו חיפושים באותו “ועד-הצירים”, כבבית החשוד במרד במלכות (“ועד-הצירים” – ומרד!), ואחד האופיצרים האנגלים, מן העומדים על המשמר, שאשה ירושלמית באה לפניו בבכי לקבול על החמס שנעשה לה, ענה ברורות: “לכי לך, איני אוהב אתכם (“אַי דוֹנ’ט לַיק יוּ”)”.
ירושלמית עלובה! לא חשדת כלל, שאופיצר אנגלי יוכל לבלתי אהוב אותך! לא קראת כלל את הרכילות והדיבות, את דברי השנאה הארסית, שלא פסקו מן העתונות האנגלית שם ופה בכל שנות-ההצהרה!
ירושׁלמית עלובה! את שׁמע הקוֹלוֹנל פֶּטֶרסוֹן אולי שׁמעת, וחשבת כי רבים כמותו בין האנגלים…
ירושלמית עלובה וחצופה! יתר אחיותיך אינן הולכות לקבול. מפחדות הן. מפחדות מפני השכנים, מפני הממשלה. ואַת העזת והלכת…
ירושלמית עלובה. תולעת-יעקב.
––––
מתל-חי לירושלים. – אחרי התנפלות הערבים והבידואים, המזויינים בנשק אירופי למכביר, על לא נקודותינו הישוביות בגליל, התנפלות שעלתה לנו בדמם של תפארת-בנינו ובחורבנן של פינות יהודיות שלמות (ועוד יד-עַוול נטויה! עוד דגניה, מלחמיה וכו' בסכנה גדולה!) חשׁבנו: סוף-סוף, לא בשטח הנכבש על ידי האנגלים נפלו חללינו, תכסיסי-צרפת בעוכרינו. לוּ היה המקום באיזור האנגלי, לא קרה לנו האסון הזה. ואז – באותם ימי הפוּרים הקשים – הביע פלוני הגנרל גם השתתפות על-ידי פתקה ורמז באצבע כלפי קהיר –
עכשיו – בימי הפסח האלה שבירושלים (בירושלים! שטח אנגלי נכבשׁ אליבא דכולא עלמא!) הָעמדו מכונות-יריה כלפי אנשי ההגנה שלנו, ואנו לא הורשינו אפילו ללוות את חללינו-קדושינו שנפלו על-ידי השוטרים מבני-הארץ, שוטרי ממשלת הוד-מלכותו, וההמון הפראי המוּסת בריש-גלי. ואותו הגנרל? הוא, היודע שבימי שלטון-התורכים לא נפל דבר במושבותינו ועל דעת ההמון הערבי לא עלה אפילו לפרוע פרעות בנו, באשר, מלבד הרוצחים הפרופסיונליים שבו, הוא, העם הזה, אינו מתנקשׁ כלל לאַבּדנו, כל זמן שׁלא יִמָצא מי שיוכיח לו, כי אנו מתנכלים לגזול את רכושו ואת נשיו ממנו; הוא, הגנרל, שקרא ודאי בעתונות הערבית עוד לפני חדשים אחדים את בשורות-השמחה על שש מאות ציונים שנהרגו בירושלים; הוא, אותו הגנרל, קורא אליו אחר הפוגרום את ראשי העדות ומצהיר, שגם היהודים אשמים בפרעות, שנעשו בהם – (חסר היה רק שיוסיף, כאותם “נכבדי הערבים”, שאנו הרגנו בעצמנו, עשינו פצעים בעצמנו, בכדי להתגולל עליהם).
ודאי, ממשלה אמיתית אינה צריכה לדעת משום משוא-פנים. אינה צריכה לנטות לשום צד. ולפיכך עשרה גזלנים משוּסים ככלבים, שהתנפלו על איש אחד הולך לתומו והכוהו נפש, ואחר-כך הם באים ומספרים, שהוא התנפל עליהם תחילה – הרי לפני הממשלה שני צדדים כביכול; וכשיש שני צדדים – הרי שניהם שווים לאשמה בפני הדיין האובייקטיבי, שאינו רוצה ואינו יכול להתיצב על צד אחד. כי דעו, נערים, שאסור לריב, אסור לפרוע ואסור גם להיות פרוע! אתה, המוקף עשרה פורעים, אסור לך שיעשו בך פרעות, ואם נעשו הרי אתה חייב ממש כמותם. הכל שווים לפני הדין!
––––
צידוק-הדין. – לפי שעה הצליח הנסיון. אימתי פוליטיקה פוגרומית אינה מצליחה? החשבון הוא ברור: שתים כפול שתים. שתי הארנבות נצודות על ידי היריה האחת. היהודים המוּכּים נפחדים, שׁוכחים את חוצפתם, פוסקים מִבַּלבל את הראש לחינם. אולי ימים אחדים של טלגרמות ומחאות, קצת “טרובל” – ונגמר. והמַכּים? אלה לבם מתרכך ונקנה על ידי הרשות שניתנה להם להכות. (כי תורה זו, תורת-הפוגרומים, קלה היא ונעימה, והעולם המזרחי, העומד על השלבים הראשונים של ההתפתחות, לומד אותה על נקלה לא פחות מן העולם המערבי ה“ממודן”). ואחר כך, אם יהיה צורך, אפשר יהיה גם להכלימם: פורעים! פראים! ושקט ושלווה ישתררו במדינת-ערב הגדולה (עיין פולין הגדולה, רומיניה הגדולה), ומלךְ יֵשׁב בה על כיסא למראית העין, להשׁקטת העם ולסיפוק הרגשות הלאומיים והדתיים של המשפחות המיוחסות והאינטליגנציה. ובפרלמנט שם ישאלו: מה קרה? ויענו מתוך טירדה: ריב שתי כיתות, שהצבא הבריטי השקיט מיד ובהצלחה. הודו לבריטניה כי טובה!
––––
שלהי-ניסן. – ועתה? בחוץ אין לנו מה לעשות. העם יושב-ציון אינו מצדיק עליו את הדין. אבל הוא מוכרח לקבל עליו את הדין. כי הסכנה גדולה. כולנו עומדים על עברי פי פחת – ומפלט אין. אין מליץ יושר מול מגיד פשע. במושבות אין מתפשטים בלילות, בערים נופל פחד של פוגרום בעצם היום. והמון-העם אינו יכול להתמיד בהתרוממות-רוח וזעזוע-נפש של קפיצה לתוך האש. מה יהיה בעוד חודש? מה יהיה בימי החג הבא? קצרה ידנו להושיע. נתאסף נמחה, נקבול בפה, נצום, אבל אין שום כוח בנו להכריח את הרישעות, שתתחשב אתנו, כמו שהיא מתחשבנת עם כל אלה שהיא מפחדת מהם או צריכה להם. כל איום מצדנו אינו עלול לעורר אלא לעג וקלסה. אין לנו במה לאַיים. כי מתי מספר אנו. הפעם אנו מתי המספר, ולא “הכוּתים הללו”.
ואולם אם דל וריק כוחנו אל מול פני משנאינו, המתקלסים בנו – והם כל העולם: ברוסיה, בפולין, בגרמניה, באנגליה, במפלגת-השלטון, במפלגת-הפועלים, אי-נקי! – הנה בפנים עוד לא תמנו לגווע. ותניענו האש הבוערת בתוכנו למעשים פנימיים בשבילנו, בשביל קיומנו, על אף אויבינו. ותהי זאת נקמתנו בהם. כי לנקמה אחרת עוד לא הגיע היום.– – – – – – – –
––––
אחרית-דבר. – ובסוף בעשותנו עתה את חשבון-הפנים, אי-אפשר שלא להוסיף מלים אחדות – לא כל-כך פולימיות – גם בנוגע לצד אחר, לצד גיבורי-הפה שבין בחורי-הגיטאות היהודים בכל הארצות. הללו, בבוא אליהם השמועה על מצב-הפרעות בכל הארץ, ודאי יאמר: אהה, אנחנו ניבאנו. נביאים בני נביאים אנו. אתם, יהודי ארץ-ישראל, טענתם, שרק אינטרסי האפנדים הם נגדכם, ואולם העם הערבי לבו שלם עמכם. והנה! האם אין המאורעות מוכיחים, שאתם עומדים שם כעצם בגרון של הריבולוציה הערבית-הלאומית נגד האימפריאליזמוס? האם לא על היותכם שבט בידי השלטון הזר, מתנקמים הערבים בכם?
ולגיבורי-הפה הללו, הבּוֹערים וחכמים בעיניהם, שההמלכה של הכנסיה הסוּרית היא להם אַקט ריבולוציוני רצוי ושהתפשטות השודדים הפראים על מושבותינו וכפרי הפרסים והערבים היא בשביל “חכמתם” טאקטיקה ריבולוציונית, להם כדאי לגלות ולספר, שעולם-המזרח הגדול, הרחב, האפל, המיוחד, המאמין לכל דבר ורוצה להאמין, שעולם זה – עוד הרבה, הרבה שנים ישלוט בו סוחר-המערב, בצורה זו או אחרת. מריבולוציות אמיתיות עוד רחוק כאן הדבר, ממש כמו אצלכם, גענאסען! ראשי-השבטים אוחזים פה במושכות, ובעזרתם ובחברתם ימוץ דמי-ההמונים סוחר-המערב. ולזה – קוֹנסוּלים ופרוֹקונסולים וכל מיני חיילים שולפי-כידון. הזהב יענה את הכל. קנוניות על גבי קנוניות. האדם, העם לא נחשב למאומה. הזר הקרֵב יומת. הכל – אמצעי (לא כמו אצלכם?). דם לא נחשב למאומה (ואצלכם? ה“נארוֹדנאיה ווֹליה” והפרעות ביהודים – התזכורו? דם-קישינוב ו“השמן על גלגלי המכונה” – התזכורו?).
ובכן? ובכן… אולי תאמרו אתם, אולי תוציאו אתם מסקנות. אנחנו – ה“קריסטלאך-סאציאלע”, כמו שהואיל לקרוא לנו כל-יודע אחד מכם, החבר צביון – אנחנו את שלנו אמרנו. קומיסיונרים של סוחר-המערב איננו. ואולם לנו נחוצים מקומות-עבודה בשביל נעדרי-עבודה בישראל, ולרכישת המקומות האלה אנו מוכנים לכל, לכל הקרבנות. לכם אולי יש טריטוריות אחרות, קלות – ניו-יורק, מוסקבה, וארשה – שאינן דורשות שום קרבנות? אם כן, עלו הצליחו, אנחנו נשארים במקומנו, בסביבות ירושלים, ולא עוד אלא שאנו עוד קוראים לכל “הבחורים הטובים” – לא לכם – לבוא הנה ולברוא מקומות של עבודה פרודוקטיביות: בתי-חרושת, קבוצות חקלאיות. וכשתבוא שעת-המהפכה האמיתית לעובדי-הארץ – אל תחששו: לא נזיק להם, לערבים המיסכנים הללו, אשר אתם דואגים כל-כך להם ולמהפכה שלהם במתולה, בתל-חי, בדגניה, במלחמיה ובירושלים –
ולפי שעה – אם טוב או לא טוב לו למזרח היות לבדו, אם תאבו או תמאנו אתם – היה יהיה לו אפיטרופוס. וממנו נוסיף לבקש רשות-כניסה לארץ-ישראל, מבלי להתחשב כלל עם כל מה שנגלה לנו בחדשים האחרונים, חדשי-הפרעות… מלונדון, מדמשק, מכל מי שישלוט בארץ נבקש רשות-כניסה… כי רוצים אנו להיות פה, לעבוד פה, למות פה –
קנצי למלין.
[“האדמה”, ניסן תר"ף; החתימה: י. ח. ב.]
מִפִּנְקָס [ההתעללות]
מאתיוסף חיים ברנר
ההתעללות נמשׁכת. בעינינו המנוקרות מַשׁחירה הבְּעתה. ז’בוטינסקי וחבריו נידונו להרבה שנים של עבודת פרך בעד נסיון של הגנה עצמית. הזדים יודעים, כי האנשים הנידונים לא נגעו באיש לרעה, אינם מסוגלים לנגוע באיש לרעה, אם לא להפריע את הפורע; המעַנים יודעים, כי מעוּניהם טהורי-כוונה וטהורי-מפעל הנה הנם – ועל כן יעַנום!
מצאו אצלם שנים-שלושה כלי-נשק, מצאו אצלם איזו בגדים של אנשי-צבא – והם מודים, שנכונים היו להשתמש בנשק כלפי הרוצחים – העל זאת לא יאבדו חייהם של הנקיים והחפים האלה בבתי-כלָאים?
“התַּליין! – – לךָ זרוע עם קרדום וכל הארץ לי גרדום” –
[“קונטרס”, אייר תר"ף; החתימה: י. ח. ב. ]
צִיּוּנִים (לז'בוטינסקי וחבריו)
מאתיוסף חיים ברנר
לז’בוטינסקי וחבריו. – נעניתם לתחינתנו, אחינו, וחדלתם מהחלטתכם הנוראה להרעיב את נפשכם עד מוות לעיני מעַוולים.
גדול קרבנכם האחרון מן הראשון, ועד נשימתנו האחרונה נזכרהו.
וגם את המעַוולים המעַנים נזכורה. לא נשׁכח את אשׁר עוללו לנו.
[מתוך העזבון]
צִיּוּנִים ח (טקט; הסכנה האמיתית; אניקדוטה; סקאנדאל; מתעלפים ופרחים; ובמחנה צעירינו?; קו-אור?; עזרת-אחים ואבק פוליטיקה; ועוד קצת “ביני לבין חמי”)
מאתיוסף חיים ברנר
טאקט. – בקטעים “מהפכה ותרבות” של מ. גוֹרקי, שנדפסו ב“האדמה” (חוברות ה' וו'), נוגע הסופר הרוסי בנחיצות הטאקט הנפשי מצד היהודים ביחס להופעות החדשות של החיים הרוסיים. ואף שמ. גורקי תובע טאקט כזה גם מיחס הרוסים אל היהודים, ואף שהוא מביע בזה את בטחונו, כי איש לא יאשימו באנטישמיות על דבריו אלה, ואף שבנוגע לבני־עמו הוא מדבר בטוֹן קשה הרבה יותר מאשר ליהודים, לא החריש לו, לפי זכרוני, סופר ה“טאָג” היו־יורקי, שגם שם נדפס אותו קטע בשם “המלכה החולה”, וכדרך סופר יהודי באמריקה, הבטוח בעטו, בא אל הרוסי המוכיח בתוכחות־שכנגד ובטענות גדולות. היתכן? – טען סופ־ה“טאָג” – המלכה הרוסית חולה, ואסור ללגלג לה, אבל הרי גם אנו אומה חולה, ומי התיר לך לנגוע בנו?
יש לנו דאגות אחרות וצרות מרובות ואין לבנו פנוי לתוכחות עלי עוון ולקוֹנטר־תוכחות. ובכל זאת נצטערתי על שׁלא נמצא ברֵיסה היהודית באמריקה – עד כמה שׁאני בקי בה ועד כמה שהגיעה לידינו – מי שיבוא ויאמר לאותו סופר־ה“טאָג”: כן, לנגוע בגופנו החולה עד כדי להכאיב – ודאי לא יתכן. פוגרומים – לא, לא, לזה אין אנו מסכימים. ישישינו ועוללינו מה חטאו? אבל ללגלג לאינטליגנציה החולה והבלתי־טאקטית שלנו לגלוג ספרותי, להוכיח אותה לאמור: ראו, עד כמה טרחנית ושטחית ובלתי־נעימה זו – שלא לומר: כעוּרה ומאוסה ומתועבה – אם גם זה תאסרו על הגויים הטובים – הרי באמת אתם שוללים חופש־הדעה מבני־אדם. וצנזורה זו מי התיר לכם?
– אבל התוכחה, הלגלוג ליהודים, האנטישמיות הרוחנית, מביאה לידי פוגרומים, – צועק הז’ורנאליסט היהודי.
האומנם? האם גם זה כל כך ודאי? השחיטות באוקראינה כלום לא היו גדולות מאשר בפולניה, אף על פי שמי גדול יותר באנטישמיות רוחנית? הווה אומר: המצב, ההרגל, האופי, ניגודי־האינטרסים, סיבוכי־המאורעות – כל אלה גורמים, בעיקר, לפוגרומים, לפוגרומים ממש, ולא אנטישמיות רוחנית.
ובאמת, אין מפלט מפני הקאפריסיוּת החולנית של החולה, אם דברים זהירים, סנטימנטאליים, כדברי דורש־הטוב הזה, מ. גורקי, בוטים אותו כמדקרות־חרב.
גורקי מוכיח… אבל כלום הוא מוכיח אותנו בשקר, כרבים מן האוהבים המושבעים והאויבים המושבעים, על שיש בינינו בולשביסטים יותר מדי או פחות מדי? וכי על זה הוא דן? וכי הוא אינו יודע, שההמון היהודי הוא המון בעל־ביתי – (כם בית או בלי בית – עד כדי כך לא התעמק!) ורחוק מסוציאליזם, ככל המון מסוג זה, ושרק “ששה” או “שבעה” בולשׁביסיטים בשׁלטון הֵקים ההמון הזה (ואף זה לא מתוכו, כי מה לטרוֹצקי ולהמון היהודי?), ואלה טובים הם או רעים כחבריהם הרוסים… וכי מסתיר הוא את כל זה? אלא על מה הוא דן? על ההמון האינטליגנטי היהודי הוא דן, על זה שהוא נפגש בו בעתונות, על אי־הרצינות, גסות־הנפש ופעיטוּת־התכונה של כפּוֹת־המבשלים היהודים־רוסים האלה. וכלום גם זה אסור, תאמרו? הס מלהזכיר?
ואולם באמת הרי אין הדבר כך. בשום אופן אינו כך. ללעוג לפצעיו, למכאוביו, למומיו של החולה ודאי לא יתכן. לעג כזה עווֹנו בו. אבל להתרגז על העוויותיו, גסותו, פרטנזיותיו, צעקותיו המזוייפות, זיהום־נפשו, – אם כאלה אתו – רשאי כל נברא בצלם. לרבות הרופא הנכרי.
החולה המקיא – האחות הרחמניה תשא אותו ותסבול. (אמנם, מעטות הן האחיות הרחמניות!). אבל החולה המלכלך בכוונה את משׁכבו – אַלתשׂימו אשׁם בנפשׁ השַׁמָשׁ הדואג לנקיון־הבית, אם יקללהו קללה נמרצת.
חולה פטור מן המצוות. אבל אם הוא מתערב בכל מצוה, והתערבות בלתי־טאקטית, התערבות של הסתגלות לרוח־היום, של חנופה לשליט – הגם אז הוא למעלה מדין של דעת־הקהל?
––––––––
הסכנה האמיתית. – לא, רבותי הז’ורנאליסטים, לא ממאמרי גורקי נשקפת לנו הסכנה; כשם שלא במינויו של ה“אנטישמי” גורקי לוועדה שתעודתה להילחם באנטישמיות ההולכת וגוברת ברוסיה הסוביטית – שמועה שעברה בעתונים – הצלתנו. הסכנה היא אפילו לא בריבוים של אלה, שגורקי מוכיח אותם במאמרו. יהיו אלה מרובים או מועטים – לא הם המון־בית ידראל. ולא רק שייכותם אלינו, אל המון־בית־ישראל, היא פרובלימטית מאד, אלא גם שייכותם לרוסיה היא רק אֶפּיזוֹדה. היא יכולה להתקיים בלעדיהם – והיא תתקיים!
רוסיה התתקיים – בולשביסטית או לא־בולשביסטית. הארץ, ארץ־רוסיה, תעמוד לעולם, והעם, עם־רוסיה, היושב עליה, יעבוד בה לעולם – בצורת־משק זו או אחרת. ודאי יש הבדל, ודאי אנו מברכים את רוסיה בסדר החברתי היותר טוב, היותר אנושי, היותר צודק, יהי שמו מה שיהיה. אבל שאלתנו אנו ברוסיה, שאלת מילוני היהודים הנמצאים במדינת־רוסיה, שאלה היא בכל סדר שהוא.
בשביל גורקי וחבריו בוועדה להילחם באנטישמיות – זוהי שאלה אינטליגנטית, שאלת יחס, יחס בין חזק וחלש, או בין שכנים. צריך להוכיח, שהיהודים אינם מזיקים לרוסיה, שיש מקום ליהודים ברוסיה. זהו כל התפקיד! לנו השאלה אחרת היא והסכנה אחרת.
ליהודים ברוסיה, כמו בכל הארצות, אין עתיד, כלומר, עתיד של קיום אנושי, עתיד טוב של חיי־חופש עצמיים־אנושיים. סכנת הקלקול והרקבון הכלכלי, הלאומי, האנושי, צפויה בכל אימתה. אלא שאין עצה. אין לאן להוציא את היהודים מארצות־הגולה. יש, אמנם, שטחים פנויים בעולם, אבל העם היהודי לא יוכל ליישבם. העם היהודי עוד יכול להיות עם בעל עבודה מועילה, אבל כבר אינו מסוגל למעשי־בראשית: מפונק הוא ומרוכך. מכל מקום שומם יברח. ובכן יִשָׁאר. ישׁאר בכל מקום שׁהוא. ותישׁאר גם האיבה הטבעית, השרשית, מצד כל העמים להמון היהודי. איבה זו לא תיעקר לעולם. ולעשות אין אנו יכולים ואין אנו צריכים דבר אלא לשם זה, שמעשי־האיבה (יחסי האיבה למדנו לנשוא, וככל אשׁר תגבר תרבותנו העצמית, המקורית, נשׂוא נִשׂא אותם בקלות ובכבוד!) יזיקו לנו עד כמה שאפשר פחות. ומעשי־האיבה יזיקו לנו עד כמה שאפשר פחות, במידה שאנו נהיה יותר ישות חיובית במובן הכלכלי בכל ארצות־פיזורנו.
רוסיה הצארית אָיבה את היהודים; רוסיה החפשית – במידה שרוסיה מסוגלה להיות חפשית – תשטום אותנו עוד יותר (מה שהפוליטיקה הבולשביסטית מנעה עד כה מפוגרומים – אין מזה כל ראיה, כמובן!). ואוי לנו, אם מנהיגי־ההמון החיוביים שלנו, יהיו קומוניסטים או לא־קומוניסטים, יסתפקו במלחמה בקהילה ובעברית, כמו עד עכשיו, ולא יאמצו את כל הכוחות להקל על המונינו את המעבר הנורא והקשה מחיי אבק פורח לחיי עבודה מועילה בכל צורה שהיא.
נתאר לנו שיקרה נס גדול (ומי יתן ויקרה) והמהפכה הסוציאלית ברוסיה – מחר, בעתיד הקרוב או ביותר רחוק – תביא באמת לידי תוצאות חיוביות. מה יהיה אז? האם לא תהי רוסיה החדשה תוצאה מתוך חיתולי רוסיה הישנה? והאם לא ימשיכו ההמונים הרוסים את עבודתם – ורק בתנאים אחרים? ואז – מה ימשיכו המונינו אנו שם: את חיי החנויות הקטנות, המסחר הקטן, הספסרות הקטנה או הגדולה? – הנה הסכנה.
––––––––
אניקדוטה. – ומן הסכנות עד האניקדוטות לפעמים רק צעד אחד. ותצויין פה אניקדוטה אחת מהרבה מימי־האיבה בפסח זה בירושלים.
…אותו בחור בא הנה מחבל דֶנקין. הוא – פרי שׁנות־המלחמה הנחמדות. לבוש כמעט פראנטית. פניו אינם פני יהודי; עברית, כמובן, אינו יודע; מדבר רק רוסית. ציוני איננו. לעבוד אינו יודע, ובפרט בתנאי־העבודה שבארץ. למה בא הנה – אינו יודע. מקרה היה בדבר. הוא נישא בקילח הרגעי שקלח מסביביו.
כארבעה חדשים כבר עברו עליו בארץ. למד איזו מלים ערביות, יותר מזה אנגלית, וכבר חבל תחבולות, איך לנסוע לאמריקה. תקוָתו לזה גדולה.
ונזדמן בימי הפסח בירושלים, וסבל מן הפוגרום. סבל באמת. כאחד מבני הישוב הישן. התנפלו עליו, הכוהו, פצעוהו, הפילוהו לארץ, רמסוהו.
…ומהי האניקדוטה? האניקדוטה היא בזה, שכאשר הפחידהו קילוח־דמו, נפל על ה“המצאה”, ובאופן אינסטינקטיבי, התחיל – לשם הצלת חייו – לצעוק כאוֹב מארץ:
– אַנא אנגליז… אנא אנגליז… (אנגלי אנכי).
…לא מענין מה שהיה אחר כך. יש אומרים, שדוקא אחר כך נדקר במאכלת. נדקר על־ידי הפורעים המתלהבים. לא בפרטיו מעניין המאורע. ובכלל, הן לא לשם לימוד דבר־מה מובא כאן מאורע זה. כלום מה הוא יכול ללמדנו? סתם. אסוציאציה של המחשבה. הרצאה מעין המאורע. מעשה־שהיה טיפוסי. פיליטון.
––––––––
סקאנדאל. – ועוד “קשרי וזכרי־מחשבה”, עוד פיליטון. מן הפרעות הטרגיות, בסיבותיהן ובתוצאותיהן ובהמשכיהן, בראשון לחול־המועד של פסח, אל הסקאדאל הקטן, הקוֹמי, מחוסר־התוצאות – בראשון למאי.
ודאי, ידעתי: יש איזה חילול בהזכרת שתי העובדות האלה בעמוד אחד. אבל האסוציאציות קאפריסיות הן ומי יאמר להן: מה תבאנה?
ביום הראשון למאי עשו “פועלי־ציון המחודשים”, בעלי “האמת שלהם” (מ.פ.ס.) חגיגת יום טוב באחד האולמים שמחוץ לתחום (במובן ידוע). ובאו אחדים מצעירי יפו, מקנאי ההֶבראיזם, וחוללו להם שׁערוריה בזעיר אנפין בשׁעת האומים הז’ארגוניים.
ומעשה זה – אכן סקאנדאל הוא מצד המוחים, מצד ה“הבריאיסטים”.
כי אם הקהל שנתאסף באולם “אחדות־העבודה” לפני חדשים אחדים, בראשית בוא ה“משלחת”, דרש במפגיע מאת אחד מחבריה, שידבר עברית, ואם לא – אַל ידבר, אפשר היה להתיחס לזה ברצון או שלא ברצון, אבל אי־אפשר היה למצוא בעובדה זו כל סקאנדאל. רשאי הקהל, כל קהל, להיות פרטנציוזי ביחס לבא לדרוש לפניו. “ז’ארגון”? אדעתא דהכי אינו רוצה לשׁמוע, ולֵךְ ודבר לפניו בעל־כרחו!…
אבל הפעם הן לא היה כך. מ. פ. ס. סידרה חגיגה פרוליטרית בשביל פרוליטריה והקרובים להם. למי יש רשות להתפרץ לתום דלתיה ולהפריע לה בביתה לדבר כחפצה ובלשון שהיא רוצה בו? מי שלא רצה לשמוע יכול היה ללכת לדרכו, מאחר שרוב הנאספים (שלושה־ארבעה מנינים) אולי באו דוקא ולהכעיס לשם זה, לשם “אונזער אמת” ו“אונזער לשון” –
אגב: ערכה של מ. פ. ס. בדרך כלל (לא בשאלת השפות) במקומו מונח. הוא, אותו ערך, גם ידוע לכל. ואין להאריך. אבל מי שהלך אליהם לעשות להם סקאנדאל בביתם, העמיד את עצמו במדרגה אחת אתם.
וראוי היה, שיוסבר פעם לצעירינו ההבריאיסטים והבלתי־הבריאיסטים, שלעולם אין להשתמש בשום מחאות־יד ומעשי־כפיה איזו שהם בנוגע לכל עסקי־תרבות. ואם בשעת הצורך וההכרח, אשרי החברה המתנגדת בכל כוחותיה ובכל האמצעים שבידה למעשים שליליים בכלכלה ובפוליטיקה – הנה בנוגע לדברים שבגבולות האמונה והתרבות – יגש הלאה כל כופה! תיאסף כל יד בלתי־אמונה ובלתי־תרבותית!
––––––––
מתעלפים ופרחים. – פיליטונים הכא ופיליטונים התם. אי־רציניות פושעת באץ־התקוה ואי רציניות – אם לא למעלה מזה – בחוגי ה“דואגים” שם לארץ־התקוה.
כי הנה השמש זרחה, האקאציה פרחה, ויהודים פחדו, הומתו, הוכו ונאסרו (עד היום הזה!), וכל הישוב הדל הועמד פתאום בסכנה (ועדיין הוא עומד!), והנקודות נהרסו או נעזבו או נשאר צפויות לחרבן… ובעצם שעת־האבל – פה על ז’בוטינסקי ושם על טרומפלדור – הגיעה ה“בשורה” מסאן־רימו, וכהרף־עין נתחלפה הדיקוראציה (לא פה!). מיד התעלפו שם רברנדים ציוניים מרוב גיל, ואיטשפּל רוּפדה פרחים, פלוני מצא פתאום, שיש לו ארץ־מולדת (סאן־רימו נתנה אותה לו!) ואלמוני מצא, שכבר עין צורך לשיר: “עוד לא אבדה תקוָתנו לשוב”, כי כבר נמצאה התקוה, נמצאה האבדה – – –
פיליטון? כן! ורע! כי כלום לא פיליטונים רעים הם האנשים הללו, שמעולם לא הראו כשרון אלא לפתוח לשכות בערים שונות ולהושיב בהן פקידים משתעממים, אבל לא להוסיף לנו אף נקודה אחת של ממש – ופתאום נהיו למנצחים? האם לא קלות־דעת שׁל “בּארישְׁנְיה” בנשׁף־חג־תנאיה במתעלפי־גיל הללו, שהבשורה השכיחתם כרגע את כל אשר עבר עלינו, את כל העלבונות הצורבים, את כל שלוש השנים האחרונות עם האפילוג הפסחי, את ההגירה מן הארץ, את אסירינו, את חוסר־האפשרות להתחיל אפילו צעד ראשון, את מצב־המושבות… הכל נשכח! הלשכות “טבלו בדגלים פרחים” והרגל המתעלפת רקעה כעגל צוהל. הידד! מזל טוב! התנאים נכתבו! הקדרה נשברה!…
אכן, הד קבלת סאן־רימו מעיד למדי, עד כמה בלתי־רציני הוא הציוני שם; עד כמה הציוני שם אינו מתחיל אפילו להשיג את כל קשי־הענין!
שמוח ישמח אלי־גיל כעמים הציוני הלז, ולא יבין, כי אם הבשורות לעמים הן אישור – טוב או רע – על הקיים, הנה בשורה זו אינה אלא הבטחה ניירית־דיפלומאטית, שבתנאים ידועים וידועים – עד כמה ובמידה שזה לא וכו' – לא יפריעו בעד ההסתדרות הציונית… להיות הסתדרות ציונית.
התעלפי, הסתדרות! מהרי! פן תאחרי את המועד. פן בינתים יאָסר לעתנוי ארץ־התקוָה להודיע על מעשי־גבורה ציוניים שכאלה. יש סימנים לדבר!
––––––––
ובמחנה־צעירינו? – שם עוסקים עדיין (עבודה לדורות!) בהגדרת היחס, ממש כמו בימי הס. ס. הראשונים. “אונזער שטעלונג צו סאוועט־רוסלאנד”! אונזער שטעלונג למלחמה, לשלום לאימפריאליזם, לאינטרנציונל, לוועלט־פערבאנד, לארגאניזאציאנס־ביורא, לקונגרס, להלאמת הקרקע (של מי ועל ידי מי?). הכל תלוי ב“שטעלונג”!
בהגדרת אונזער שטעלונג – לא יותר! – עסקו, כפי הנראה, גם בוועידת פּראג. כמטטרון וכסנדלפון לריבונם קשרו גדולי־הוועידה כתרים לפלוני ולאלמוני, מבית ומחוץ, נהנו מזיו שכינתו של פלוני או של אלמוני, המערבי או הארץ־ישראלי, או לא נהנו, כי אם, אדרבה, ביקרו, ביקרו קשה – לא זו ה“שטעלונג” הנכונה! – ושבו איש לאהלו.
אמנם, דין וחשבון מפורט ומלא מן הוועידה הזאת לא בא עדיין ב“הפועל הצעיר”, מרא דעובדא. הכל עדיין בבחינת קטעים ותרגומים מביוליטינים זרים. ואין לדעת. אפשר שדווקא הומצאו שם איזו אמצעי־בניה, אפשר שנראו שם איזו כוחות חלוציים חדשים, אפשר שהונח שם איזה יסוד להעברת אנשים צעירים לארץ, שיכו בה שורש, אפשר… – ואנחנו לא ידענו.
ואולם אם יש דבר־מה – יופיע! יופע מיד! הן עמידת ט"ו שנים רצופות על מקום אחד משתקת את האברים. הן עוד מעט ויפול אחרון־החיץ בין זקני־ציון וצעירי־ציון.
––––––––
קו־אור? – כוחו המספרי וביחוד הכלכלי של הישוב הקיים בארץ־אבות – ידוע הוא למדי; קטן הוא, קטן עד לאין פחות הימנו. ועלוב הוא, עלוב עד לאין מטה ממנו. ולפיכך לא גדול כלל וכלל ערכה של אספת־הנבחרים שלו, לוּ גם נפתחה, לוּ גם הורשה לה להיפתח, ולא רק להיבחר. ואולם מחוסרות כל ערך מעשי לא היו הבחירות כשהן לעצמן. קטן הקנקן, ויינו לא מן המשובח, אבל ריק לגברי איננו. ובדליכא…
על הבחירות בירושלים מתאוננים, מתאוננים גם אלה שבאמת לא היו צריכים, לא היו רשאים להתאונן. ברם, יחד הקהל היפואי אל הבחירות – אשר עינינו ראו ולא זר – הרבה היה בו מן החיוב. כה לחי!
…הנה פועל תימני זקן, מסולסל־פאות, המזכיר בחלוקו, בזריזותו, בברק־החריפות ובאור הפשטות שבכל פרצופו את אבא חלקיהו מן האגדה, רץ אל הקלפי – ומחפש דוקא רשימת המועמדים של “אחדות־העבודה”. עומד אחד מן “המזרחי” ותמיה: יהודי חרד – ו“אחדות־העבודה”, שמאל שבשמאל?
– כולנו יהודים! – עונה הבוחר בהטעמה.
והטעמה זו – פשוטה כמשמעה: נאמנה עלי יהדותם של באי כוח הפועלים לא פחות מזו של אחרים. וביתר המובנים הרי ודאי נאמנים הם אלה, הרי ודאי אפשר לסמוך עליהם –
…הנאַשר במעשינו את האמון הזה?
––––––––
עזרת־אחים ואבק־פוליטיקה. – יהודי־צפת קיימו מצוַת־צדקה והכנסת־אורחים בערבים הנוצרים, פליטי הכפרים, שנעשו בהם הרציחות הנוראות על־ידי הערבים האחרים. שמעה זאת קהילת יהודי חיפה ומיהרה לשלוח עזרה. אבל העזרה הושבה אחור על־ידי עושי־הפוליטיקה הערבים. עזרת ה“יהוד” הם דוחים!
אי־אפשר לומר, שאת יחסנו האנושי לאומללים, יחס אומללים לאומללים, מלַוה הצניעות הגמורה. איני יודע, אם זה גם אפשר בנתינת־צדקה־בהמון; אבל עתונותנו, בכל אופן, יכלה להריע על זה פחות וגם שלא לערבב שאלות האסונות ושפך־דם־אדם בחוסר־ההסכמה שבין המעצמות. גם קהילת־היהודים בחיפה היתה צריכה, כמדומה, לשלוח את כספה ישר ליהודי־צפת בשביל שכניהם, ולא דרך הערבים בני־עירם. ואולם, על כל פנים, לידי ירידה כזו של עושי־הפוליטיקה הערבים הלוקאליים עוד לא הגענו: לדחות עזרת־שכנים – בשעה שהעזרה נחוצה כל כך – מתוך נימוקים של אינטריגה.
איך אומר א. ז. רבינוביץ? “בפוליטיקה איני מאמין,. לא שלהם ולא שלנו”. גם שלנו. נכון מאס. ובכל זאת – צאו וראו: מה ביני לבין חמי. יש, בכל זאת, הבדל בין עשיית־טוב – ויהא לא־כל־כך לשמה, יהא לא על טהרת־האנושיות, יהא בה גם שׁמץ הִתראוּת – ובין קשׁי־לב ורישׁעות גלויה של דיקאדנטים מזרחיים.
––––––––
ועוד קצת “ביני לבין חמי”. – א. ד. גורדון ואיזה מיליונר אמריקני – שניהם מדברים על נחיצות־העבודה. ועם זה יש איזה הבדל ביניהם. האף אין זאת? א. ד. גורדון מדבר על העבודה בשם החיים, צורך־החיים, הכרח־החיים, קדושת־החיים. והמיליונר האמריקני – בשם הרכוש, גידול־הרכוש, שלטון־הרכוש. זה אומר: אחי בני האדם, הבה ונעבוד במקדש־החיים, למילוּי צרכינו ההכרחיים ולהאדרת שם האדם! וזה אומר: עבדים, הולכי־בטל, לכו לסבלותיכם, כי המכונה אינה אוהבת שתעמוד שעה ולא תכניס! לכו ועבדו, פן אמיתכם ברעב!
א. ז. רבינוביץ והגנרל הממונה על איזה שטח נכבש – שניהם נגד פוליטיקה. ועם זה יש הבדל ביניהם. א. ז. רבינוביץ מוצא, שהפוליטיקה היא בסוף־הכל ולא בראש־הכל; שהפוליטיקה אינה מעלה ואינה מורידה הרבה לסידור־החיים; שהעיקר הוא, שבני האדם יסואו, יסתדרו באיזה מעשה, לא יסבלו דחקות ויחיו חיים כשרים. והגנרל, לעומתו, דוקא רוצה בפוליטיקה, דוקא עוזה פוליטיקה, בראש וראשונה פוליטיקה, אי־אפשר לו בלי פוליטיקה, אלא שהוא מתנגד לזה, שגם אחרים יעשוה. האחרים צריכים לציית, להיכנע ולהשאיר את הפוליטיקה לתקיף, כלומר, לו, לגנרל. – “לכו לסבלותיכם!” –
וכאן הוא גם מקור הבדל־היחס לפתיחת אספת־הנבחרים שלנו. כוחנו בארץ הוא קטן מאד, בכמות ובאיכות; שאלות־סידור־חיינו מרובות מאד. הננו רוצים להיפגש, להידבר, לתקן איזו תקנות, למַנות איזו אנשים נחוצים שיעשו מה שנחוץ לסידור־העליה, לסידור־העבודה, לסידור חינוך־הילדים, לסידור היחסים עם אנשי־הארץ, לסידור היחסים עם יהודי חוץ־לארץ, השולחים כספים אלינו… אלה כהולכים לתפילה ואלה כהולכים להגנה – כך היו רוצים נבחרינו ללכת אל אולם האספה.
ואולם הגנרל אינו יכול לראות את הדברים כך. הוא חושב: פרלמנט… פוליטיקה… גם הערבים רוצים בכנסיה משלהם… גם הם מוחים… והשטח הוא שטח נכבש… ריב־כיתות"… אסור!
ולמעשה… למעשה גדול הכאב מאד, כמובן. אבל – יחשבו אחרים מה שיחשבו, ואני את דעתי אגלה – למעשה עלינו לוותר. עלינו לחכות. כי במקום שאנו רוצים להתחיל באיזו מפעל־חיים ממשיים, חיוביים, ואויבינו מסביב כל כך רבים, כל כך מסוכנים, אסור לנו לבזבז אף קורט של כוחנו המועט – המועט כל כך – לדין עם התקיף ממנו. עלינו לעשות כל מה שאפשר להגברת כוח־העבודה הפנימי שלנו ולהשלים עם הרעיון, שאספת־הנבחרים שלנו תיפתח בימים טובים מאל (היבואו כאלה? ־ זוהי שאלה אחרת).
יודע אני ועד, כי יחידים בנו נכונים לכל סבל, נכונים ללכת למאסר, גם לעבודת־פרך, על קידוש־דעותיהם. אבל לא זו הדרך הפעם! צריך לחשוב על התכלית. ושום תהפרצות במצבנו אינה יכולה להוביל אותנו אל הרצוי. רצויים לנו חיי־שלום, ובפרט להמון־העם – לא אנחנו, היחידים – שאינו מסוגל לסבול קשה ואינו צריך לסבול קשה על שום “דגשים” מדיניים, על שום דימונסטראציות. ואפילו נחוצות.
אלוהים יודע, מה היתה אספה זו פועלת בתנאים אחרים. אלוהים יודע, מהו תוצאותיה, מלבד איזו דיבורים נאים. ההיתה ממציאה עבודה אף לפועל בטל אחד משלנו? ההיתה מרבה את כוחנו? מי יודע! אבל היא נחוצה. הן צריך להתחיל בדבר־מה. אספת־נבחרים בכל מקום היא, אמנם, המשך של עבודה ולא ראשית־עבודה, לא התחלה. אבל אצלנו הרי הכל הפוך. אצלנו יתחילו גם מאוניברסיטה – ולא יאשמו. נחוצה אספת־הנבחרים, וגדול הכאב על דחיית פתיחתה. ברם, בתנאים אלה שהוצגה בהם אספה עכשיו – ודאי שתועלתה מוגבלת מאד. ולחינוך פוליטי בלבד – לא כדאי. לזה צריכים להימצא דרכים אחרים.
[“האדמה”, אייר תר"ף; החתימה: י.ח.ב.]
צִיוּנִים [שיירים] (מאמריסטיקה; רזיגנציה; ועידת "אחדות העבודה"; קרן הגאולה; על דאטפת; טאקט; רעיונות)
מאתיוסף חיים ברנר
מאמריסטיקה. – סוּבלסקי, אַטלס, שאלתיאל אייזיק גראבער ופוקס-גינציג בשעתם ודאי לא יכלו לתאר לעצמם, שאפשר להוציא את “כנסת הגדולה”, “הכרם”, “אוצר-הספרות” או “האשכול” בלי מאמר ראשי מאת העורך: ההוציא ארז את ה“מגדנות” ו“מליץ אחד מני אלף” בלי מאמר ראשי? העשה כך, חלילה, רבינוביץ חתנו ב“האסם” וב“הגת”? וסוקולוב ב“האסיף”? ושפ“ר ב”כנסת-ישראל“? אפילו רבניצקי ראה חובה לעצמו להעניק ל”פרדס" את מאמריו הראשיים, “חוט המשולש” וכו' (“המכתבים אל העורך” של אחה"ע, שהיו קודמים להם, הן למעלה מן החשבון הנם). באו לפני איזו שנים “העברי החדש”, ה“נתיבות” וכו' והשכיחו את המנהג הזה מ“ספרותנו העבה”; בא עכשיו הד"ר מ. גליקסון והחזירו ליוֹשנה.
ה“משואות”, המאסף העבה שנערך ע“י הד”ר גליקסון, פותח במאמר “חלוף-משמרות” על… על שעת המשבר ושעת-המעבר שהגיעה, כמובן, לישראל. נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי ד“ר לפובליציסטיקה שלא ידבר – באיזו שנה שהיא – על “שעת המעבר”, ה”משבר" ו“הרת-עולם”. ופלא, שעכשיו, במשבר האמיתי, אין המאמר ארוך ביותר – סך הכל גליון של דפוס מלא. אלא שתחת זאת, בתכנו – יש בו מכל טוב הסנטנציות המתהלכות. לא יחסר בו, כמובן, גם מזג-“התעודה”. אבל לא – חס וחלילה – התעודה שהיתה לצחוק. לא, ד"ר גליקסון הוא אדם הקורא בספרים חדשים, ותעודתו הוא אינה כך, סתם, בעלמא, אלא בתכלית החידוש, כאשר תשמעו:
“תיקון סדרי החברה בתנאי חיים חדשים ובהסכם לרוחנו הלאומי – זהו תעודתנו הלאומית והאנושית” (ע' 14). הא למדת, שהד“ר גליקסון יודע ברור, מה הוא רוחנו הלאומי ומה הוא “בהסכם” עמו. ומהו? כמובן, התרחקות מן “החטא הסוציאלי, המזעזע מוסדותיה של אירופה”, מצד אחד, והתרחקות מן… מן הסוציאליזם מצד שני, שלילת רוח “הסוציאליזמוס החמרי”, המייעץ לשלוח את כל בעלי הפריביליגיות לעזאזל, עד כמה שאין בהם צורך לחיי המדינה. כי לזאת הן ייקרא “מלחמת האדם באדם”. וזה אסור. “אין גאולה – כבר הורו כל ה”פוֹלקסוציאליסטים” למיניהם, וד“ר גליקסון, כמובן, בתוכם – אלא גאולת רצון וחירות, גאולת מפעל ואחריות מוסרית”. והתנועה הסוציאלית עד הנה, עד הד“ר גליקסון עם תעודתו ועם רוחו הלאומי, החלישה את רצונו המוסרי של האדם, עשתה את רוחו “טפל לקיבתו” והרבתה את המבוכה. והתעודה הלאומית-האנושית, על פי רוחנו הלאומי, היא “לכוון את כוח הפירוד לרוח התנועה לפנים, לשעבדו למגמה של גידול ועליה ולעשותו כלי שרת להרמוניה העתידה”. כי “רוח תקיפה של רוח מוסרי מנשבת עתה בעולם”. ולכן ינהג עולם זה כמנהגו, יישארו התקיפים בתקיפותם, ואל יבליטו את הניגודים והקרעים, ואל יארגנו מעמד מול מעמד, כי אם יגבירו את ההכרה המוסרית. השאלה היא רק: אצל מי? אצל התקיפים? אצל בעלי “החטא הסוציאלי, המזעזע מוסדותיה של אירופה” וש”רוחנו הלאומי" מתנגד לו, כביכול? – – –
ברם, מי שיעלה על לבו, כי אין דברי-הבל, למצער, באותם מאמרי ה“משואות” הפחותים מגליון-דפוס, לא יהא אלא טועה. באותו המאסף הגדול יש גם רשימות קטנות, וביניהן “סנוורים” מאת מ. ג., במקום שהכותב מוכיח לקלימַאנסוֹ וחבריו, כמה מוכת-סנוורים היא הפוליטיקה שלהם ביחס לגרמניה, שהיתה יכולה לשמש “תריס וסכר בפני הנחשול הבא מן המזרח” (כלומר: הבולשביזם). והנה, שקלימאנסוֹ וחבריו טעונים רחמים על שאינם יודעים ומבינים מה שמבין בעל-המאמר מ. ג. – זה דוקא לא איכפת; שאין להם, הגויים, הכרתו המוסרית של הסופר העברי בעל רוחו הלאומי – זה מובן; ואולם אם הם יבואו ויראו לו על הפוליטיקה שלהם בפולניה ובשאר מקומות, לאות ולמופת, שהם דווקא אינם מוכים כל-כך בסנוורים ויודעים “תריס וסכר בפני הנחשול” מה טיבו – חוששנו, שלא ימצא בעל-מאמרינו מענה אלא, אולי, בזה, שאין מקשין על מאמריסטיקה.
–––––––
ריזיגנציה. – בחוב' ו' של ה“מעברות” כותב אהרונוביץ: “לא הערבים הם מתנגדינו, הם בנדון זה יותר נפעלים מפועלים”.
לא ידוע, מהיכן הוא בטוח כל כך. אבל אם זה באמת כך: אם פקידי בעלת-המַאנדאט, כלומר, הפקידים האנגלים והערבים אשר בארץ, הם הפועלים האמיתיים נגדנו, ולא העם הערבי פה ולא הפוליטיקה בלונדון שם, שאֵלו הנם רק נפעלים, כלומר נשמעים לעצות, המתקבלות על לבותיהם, מפני שהן מתאימות לרווחיהם, אז מה תועלת בהקמת דעת-הקהל לטובתנו “כל עוד שלא נחתך גורלה של ארצנו”? אם אהרונוביץ חושב, ש“אחרי שייחתם השלום, אחרי שישתמש בנו מי שצריך לצרכיו, יזרקו אותנו כקליפה ונהיה מהצועקים ואינם נענים”, אזי במה עכשיו עדיין לא מאוחר, במה כוחנו עכשיו “לצעוק ולהיענות”? וכי מה המה הבעלים עכשיו וחותכי גורל-הארץ, אם לא אותם שיהיו גם אחר כך, כלומר, אותם המשתמשים במי שצריך לצרכיהם, מצהירים הצהרות להנאתו ואחר כך הם זורקים אותו כקליפה? הבאמת חושב אהרונוביץ, שארץ-ישראל זהו “ענין יהודי-אינטרנציונלי” ולא ענין של אוחזי-ביד מבטיחים ומצהירים, כל זמן שההבטחות וההצהרות הנן בהתאם לאינטרסיהם, באמת או בטעות, והם הם חותמי-השלום וחותכי-הגורל היחידים? אם כל הענין הוא “הבטחות מלים, שאין להן לא פרי ולא פרחים”, אז מה היא העצה היעוצה? אם הכל מסתובב על תאות השלטון והנכסים, על הרמאות המסחרית ועל ההתחשבות עם הכוחות הגלויים – אז מה תקותנו המדינית כאן עתה ומה לאחר זמן? הכרת-סוחר, רמאות-סוחר, או טעות-סוחר – מה לה עכשיו, בטרם נמסר המאנדאט באופן רשמי, או לאחר שיימסר וייחתם ה“שלום”? האם ב“כתיבה וחתימה” תלויים דברים כאלה? האם גם ב“דעת-הקהל”? האין גם דעת-הקהל נעשית על ידי הכותבים והחותמים, אשר אין אומר להם: מה תעשו?
אין עצה ואין מוצא ל“פוליטיקה היהודית” החיצונית: לא ברומיניה ולא באוקריינה, לא בפולין ולא ב“נגב-סוריה”. האוהלה, ישראל! אם לא נס ליחנו, ייעצר בנו פנימה. יחד עם קללתנו.
–––––––
ועידת “אחדות-העבודה”. – במעשיות יתרה לא הצטיינה אף היא. הרבו לדבר, להתוודות. כובד-המצב הגיש כל החלטה לנחושתים. עייפות נוראה ליוותה כל ישיבה. אף-על-פי-כן הביאה תועלת, הביאה לידי בירור את היחסים, הביאה לידי גילוי, כי “אחדות-העבודה”, למרות דעתה את כל חטאי ההסתדרות הציונית ולמרות שאיפתה להית מאוחדה עם פועלי-ציון, כמו עם יתר האלמנטים הצעירים והסוציאליים בציונות, אחת החליטה לבלי לוותר על ההשתתפות בקונגרס, שהיא רואה בו מוסד עממי כלל-ישראלי לבניית-הארץ.
לידי גובה אנושי גדול התרוממה הוועידה בשעות שהוקדשו לשאלת ההגנה. בישיבה זו נשמעו קולותיהם של שנים מראשי אנשי-ההגנה [– – –] כל מלה שלהם – פשטות שבעומק, מפעל ונוי שבמסירות-אמת, הרוחניות בעצם תומה כי תאחז ברוֹבה. הורגש, כי עם אלה, הזקופים, הפשוטים, השלמים, שבנו לתחיה, כולנו, כולנו, אשרי מי שזכה להיות באותו מעמד.
–––––––
קרן-הגאולה – ארץ-ישראל קטנה היא וחלקיה העיקריים כבר מיושבים על-ידי לא-יהודים. מאלה אין, אפוא, תקוה לישובים יהודיים. הארץ לעובדיה, ומעובדיה לא תיקנה. האפנדים הנם רק בעלים לשעה, ולו גם ניאותו למכור לנו קרקעות, לא מהם ניבּנה. ה“מאנדאט” – אינו עיקר.
אם יש לנו איזו תקוה טריטוריאלית בארץ – (תקוות אחרות: רוחניות, מוסריות, תקוות למספר של קבוצות-פועלים, שתראינה מופת לצורות חדשות של חיים וקיום, יש לנו בכל אופן) – הרי היא רק מן הנקודות המועטות, העירוניות והכפריות, שישנן כבר בידינו ושכוחן אתן למשוך אליהן – בגבולות ידועים, מצומצמים – זרמי-הגירה; ועוד יותר – מן המקומות השוממים בארץ-ישראל ובשכנותה, שאין להם יושב, ושאחרי ההכשרה יוכלו לכלכל רבבות…
המקומות האלה הנם אדמות-זיבורית, גבעות-חול, הרי-סלעים ושטחי-מדבר. ליישוב נשַׁמות שכאלה דרושים נִשְׁמות-חלוצים, המוני ידים ונפשות בונים מסורים, מיליוני-נדבה עוזרים ושלטון דורש-טוב. אם שלש אלה יהיו לנו – חלוצים, קאפיטאלים ושלטון מסדר – סוף-נצחוננו לבוא.
היש בנו מוכשרים לישב נשַׁמות? ההיסטוריה שלנו עד כה אומרת: לא. ואולם מי יודע… בחיים יש שהנמנעות נעשים לדבר שבהכרח…
בכל אופן, גדול ועולמי הנסיון, זה נסיוננו האחרון.
בכל אופן, במה שנוגע לצד אחד, לנדבות-כסף, הנה היחס של הישוב בארץ-ישראל במשך השבוע הזה לצורה זו של עזרה עצמית – לאסוף כספים לקרן-הגאולה, ההתעוררות המרובה, ההתנדבות הלבבית, מסירות-הילדים – יש בכל זה משום לנחם בני הדור ההולך, אכולי הספק הממית, ולרמז להם, שלא… עוד לא אבד הכל. עוד יש יהודים ועוד יש רגש יהודי… ומתחנך דור חדש יהודי, הגדל ובא.
–––––––
על דאטפת. – אנשי-ה“בּוּנד” מספידים ערב ובוקר את הציוניות המתה. מובן, את הציוניות יש מה להספיד, גם עכשיו, גם “בימים הגדולים” האלה, גם אחרי שהפוליטיקה הגדולה קשרה אותנו באופן רשמי אל מרכבתה. לבּנו, כמובן, מפזז מרוב שמחה ותודה. ויש על מה. בלי קשר זה אל המרכבה עומדים אנו לגווע לגמרי בציה.
אבל הבטחון אינו מרובה: המרכבה גדולה, אדירה ורצה במהירות מבהילה, ואנו קטנים ורפים ועלוּלים להינתק בכל רגע.
את הציוניות יש מה להספיד. אבל מטומטמים, אם לא מנוולים, הם אלה המדברים השכם והערב על מותה של תנועה חיה, של תנועת אנשי-חיים, אשר, יחד עם מקימי הרעש שבהם, יש גם אמיתיים, מתנדבים, חלוצים, ואשר לבם דופק באמת לבוא גאולת-העם.
מי שהיה משורר, הבּונדאי אַינהוֹרן, אינו פוסק מרקוד על קברינו. ואת זה לעומת זה עשה העתון “הארץ”. איזה ש. שווארץ מפרסם (בגליון רע"ט) מאמר בשם “מיתתה של מפלגה”. מי? ה“בּוּנד”! ה“בּוּנד”, שנכנס למפלגה הקומוניסטית הרוסית, מת, חדל להתקיים. והשחורים ממהרים לסתום את הגולל ולקרוא בקול של יראת-שמים לאומית: ברוּך דיין-האמת!
וכאַינהורנים ה“אדומים”, כן לא ישימו אל לב הכחולים-השחורים, כי עתידו של ה“בּוּנד” אינו בשטימונג הלאומי או האסימילאטורי של הוועד המרכזי שלו, שעשה קומבינציה מפלגתית זו או אחרת, כי אם בכשרון-הפעולה של עסקני-ה“בונד” החיים והקיימים להיות בעצה אחת עם יתר מפלגות-הפועלים היהודיות ולהפוך את ההמון היהודי הקלוקל לעוסקים בעבודה פרודוקטיבית ומחוברים לעובדי-העולם. אם כזאת יעשו עסקני ה“בונד” החיים, גם אחרי כניסתם לחברת הקומוניסטים הנוראים – ברוכים יהיו וחיה יחיו!
–––––––
טאַקט. – בממשלה הרומאנובית נלחמנו. בממשלות דיספוטיות תמיד נילחם. תמיד ישאל אותנו פילטוּס בבוז: מה היא האמת? ותמיד אנחנו נדע אותה. תמיד יצלוב אותנו – ואנחנו נחיה. אבל ביחס למסתרי חיי העמים, שבצִלם אנו חיים, דרוש טאַקט מצדנו. וברוך גורקי וכל אלה המזכירים לנו את זאת. תמיד דרוש לנו לדעת, שאנו לא הם, שמה שיש לנו אין להם ומה שיש להם אין לנו. תמיד דרוש לדעת שלא ככל הגויים בית-ישראל, שהם בלעדינו יכולים להתקיים, ושאנו גֵרים אצלם, גרים בהכרח, אבל אצלם. ולפיכך – טאַקט מעוּלה בכל פסיעותינו, מוסר מיוחד. המנהגים המקובלים, מושגי-ה“כבוד” המקובלים – לא לנו הם. ממנו יידרש אחרת. זכות-קיומנו בשביל עצמנו היא בעצמנו, כמו שהננו, כזכות-קיומו של כל אורגניסמוס; אבל זכות-קיומנו בשבילם היא, באמת, רק אם נהיה “עם נבחר”. זהו גורלנו.
–––––––
רעיונות. – מלחמת-מעמדות… כן… אבל המעמדות אינם רק שנַים. תכנה של ההיסטוריה אינו המלחמה של המעמדות בשביל האינטרסים החמריים, כי אם המלחמה בעד החיים, הכוללים כל מיני אינטרסים: חמריים, שכליים, מוסריים, אמנותיים וכו'. ומזה יובן, שבמלחמה לשחרור הכלכלי של מעמד-העובדים, זאת אומרת של האדם, יש מקום לאנשים בעלי אינטרסים חמריים שונים ולנימוקים רוחניים שברוחניים.
“הרוח המהפכני”. ואולם במקום שהסביבה החברתית אינה מוכנה למעשים, מחוסרת הכרת האמת, תחוחה, מה יעלה זה או מה יוריד? אפילו “המפעל המהפכני” אינו יכול אלא להמהיר את המחשבה והרגש אל דרך-המעשה, אבל לא להבטיח את אפשרות-המעשים.
טעותו העיקרית של האוטופיסט היא, שהוא חושב, כי יודע הוא את האדם. האדם הוא כך וכך, “שיטה” כזו וכזו, ולפיכך אם יהיה זה וזה, יֵצא כך וכך. ועל כן לכו ועשו כך וכך. דווקא כך וכך. בדיוק. אבל כשם שאין פרצופיהם של בני האדם שוים, כך אין האדם בעצמו שוה לעצמו. לשיטת-עצבים זו רצויה השיטה של מושב-עובדים ולזה – קבוצה. אבל יש שהקבוצה דרושה דווקא לבעל-השיטה של מושב-עובדים; ויש שבעל-הקבוצה היה רוצה לברוח לחודש ימים לאיזה מושב-עובדים, או אולי לעבוד לגמרי בבית-חרושת ולהיות בערב לבדד. ובכן? ובכן, באמת, כל השיטות טובות, כל התנאים רצויים, ובלבד שהאדם יכול לאכול את לחמו ביגיע-כפיו ולהיות את אשר הוא. ואולם האוטופיסט לא יסכים לזה לעולם. להכניס ערבוביה בשיטה?
[מתוך העזבון]
שְׁאִיפָה
מאתיוסף חיים ברנר
התפקיד העיקרי של הסוציאליזם היהודי בזמן הזה הוא לחזק את הכוחות הפרודוקטיביים והאפשרויות הפרודוקטיביות של הפרוליטריון היהודי, כלומר, של החלק הבלתי-מנצל שבעם היהודי, שהוא הלוז שבשדרת האומה היהודית; להעביר את האלמנטים הבלתי-עובדים שבו, מפני חוסר מקום ותנאים או מחוֹסר הרגל ויכולת, לחיי-עבודה; לסדר את ההגירה של ההמון היהודי מן המקומות המקיאים אותו אל המקומות, שיתחדשו על ידו ושיחדשו אותו –
לתכלית זו עתידות כל מפלגות-הפועלים היהודיות בכל מקום – אם רק כוח-חיים אמיתי בהן – להתאחד. ההגירה לארץ-ישראל תהיה אחד מסעיפי-העבודה של ההתאחדות הזאת.
בארץ-ישראל יש עוד מקומות פנויים שהפועל היהודי יוכל להתבצר בהם. מפרי-עבודתו לא יוכל להתקיים מיד. ולכן יִדָרשו קאפיטאלים, שיכלכלוהו כל עת עבודתו הפיונרית. יִדָרשו גם מסדרים טכניים ורוחניים. באיחודם של אלה האחרונים יהיה צורך; במפלגות של עכשיו – לא.
פועלי ארץ-ישראל צריכים להסתדר בהסתדרות-פועלים אחת, שתעשה כל הנחוץ לחיזוק כוחו של הפועל היהודי בארץ. אין ההסתדרות הזאת צריכה להיקרא דוקא ציונית-סוציאלית: השׁם “הסתדרות פועלי-ארץ-ישׂראל” דַיוֹ. רוח הציונות הפרוליטרית, כלומר, רוח הסוציאליזם היהודי האמיתי יחַיה את ההסתדרות הזאת מאליו. יהיה גוף של פועלים יהודים בארץ-ישראל; נשמת-הסוציאליזם תוּפּח בו מאליה. אי-אפשר בלי נשמה זו. ואולם בכדי להימלט מפלפולים מפרידים, מתיאוריות טראדיציוניות מקלקלות, מן המסורות המפלגתיות, מן הקשרים לוועד מרכזי זה או אחר; בכדי שהפועל לא יאמר: “פועל צעיר” אני, “צעיר-ציון” אני, “פועל ציון” אני וכו' וכו'; בכדי שוועידת-הפועלים הכללית תוכל לבחור מתוכה את היותר מוכשׁרים, מבלי שים לב לעבָרָם המפלגתי; בכדי שמוסדות הפועלים הנחוצים יִוָצרו בלי חיכוכים קשים – לשם כל זה צריכה הסתדרות-פועלים פנימית ארצי-ישראלית זו לבלי להוסיף על עצמה כל שם-לואי. הסתדרות פועלי-ארץ-ישראל – בזה נאמר הכל. על כורחה תהיה מה שהיא על פי עצם מהותה. וגם שדה-פעולתה של ההסתדרות יהיה – הכל. לעבודת-השלום ולעבודת-המלחמה. אין הגבלות ואיסורים.
נקווה, כי החלוץ, כשיתחזק בארץ ימלא גם את התפקיד הגדול הזה של יצירת הסתדרות אחת של פועלי ארץ-ישראל, שהיא תסדר את עבודת הקבוצות החקלאיות, שהיא תארגן את גדודי העבודה הציבורית (אשׁר בלעדיהם לא יבָּרא דבר), שהיא תפקח על האגודות המקצועיות בעיר.
תיבּרא הסתדרות כזו – אם נעים לכם ביותר, קראו לה “בלתי-מפלגתית” – סוף הקשר עם הסתדרות-הפועלים בגולה ועם ההסתדרות הבין-לאומית של פועלי-העולם (הערבים בכלל) – לבוא: בעלי-הברית הטבעיים יחפשו זה את זה.
עם ההסתדרות של לא-פועלים תבוא הסתדרות זו בקשר ארעי או בריב, – הכל לפי צורך-השעה של ההמונים היהודים העובדים והרוצים לעבוד, המבקשים עבודה ולחם ונושאים בנפשם את חלום הגאולה העולמית.
[“קונטרס”, סיון תר"ף: בתוך “מכתבי חברים”, החתימה: בר-יוחאי]
מִן הָעִתּוֹנוּת הַיְהוּדִית
מאתיוסף חיים ברנר
ב“טאֶג” הניו-יורקי מה' אייר כותב על עמוד המאמרים הראשיים ד"ר ק. פארענבערג:
“הפוגרום בירושלים הכזיב את תוחלתנו בכפליִם: נכזבה תקוָתנו בעתיד-הישוב בפלשתינה ונכזבה תוחלתנו מידידותה של אנגליה. ההכזבה השניה היא הכי מכאיבה והכי מסוכנה בשבילנו. להביע זה בגלוי – הנה חובתה של דעת-הקהל”.
ישמור אלהים את דעת הקהל העברי מאנשי-פרוגרס ומאנשי “חובה” כאלה, שאי-ידידות-אנגליה קשה להם מחורבן-עולמים של הישוב.
– – – – –
באותו ה“טאֶג” מכ' אייר ובאותו העמוד החשוב של המאמרים הראשיים כותב מנהל אחר של דעת-הקהל – וא. וואהלינער שמו – לאמור:
“די איצטיגע ציוניסטישע פיהרער ווילען א מרכז רוחני, א העברעאיסטישען קולטור-צענטר, א העברעאישען אוניווערזיטעט – – לאמיר קלאר ווערען, אז צוליב דעם העברעאיזם און צוליב א העברעאישען אוניווערזיטעט קאנען מיר ניט מקריב זיין דאס פאלק און די אידישע היים. – – – א מרכז קאנען מיר איבערלאזען צום הייפעלע העברעער און זיך פערנעהמען מיט וויכטיגערע זאכען. און אויב עס זאלען ניט זיין קיין בעגרינדעטע האפנונגען (מצד הממשלות) אויף א אידישער נאציאנאלער היים, וועט עס זיך אפשר גאר לוינען ארויספיהרען דאס ביסעל אידען פון די געפעהרליכע פאלעסטינער חורבות” –1
הנה בעל-טובה ובעל-רחמים – עפרא לפומיה!
– – – – –
בעתון פרובינציאלי-ליטאי-ציוני ביודיש אני קורא: “יהי יחסנו להחלטת סאן-רימו מה שיהיה, אבל אין ספק, כי עומדים אנו לקראת עבודה רבה, ולכן צריכים קודם כל להגביר את כוח-עתוננו. נחוץ לעורר תעמולה גדולה לטובת הפרעסע-אַקציע של עתוננו, וכו' וכו'”.
פרעסע-אקציע לשם עבודת-הציוניות והציוניות לשם הפרעסע-אקציע…
אבל המצב אינו רק שם2 כך. כל האַפּאַראט הציוני הוא לשם קיבוץ-כספים, וכל הכספים המקובצים מתבזבזים לאפאראט הציוני.
מעגל-קסמים.
– – – – –
על הפרנסות של האינטליגנציה-למחצה שלנו, מחוסרת הפרנסה, נוספה אחת חדשה: יצירת מפלגות שמאליות. מתחברים שנים-שלושה הולכי בטל, מחברים ריזולוציה, שולחים אותה לחוץ-לארץ לשנים-השלושה המחזיקים גם כן באותה ריזולוציה – והריבולוציה השמאלית הולכת ונעשית – לטובת הפרוליטריון!
ב“אוואנגארד” הוינאי אנחנו מוצאים “בעריכט” מפלשתינה על “המועצה המפלגתית שלנו” (של המ.פ.ס., פועלי-ציון מחודשים) בפסח, שבה השתתפו בתור באי-כוח המשלחת ניר ונתן. החליטו: לארגן את ההמונים הערבים בכפר ובעיר (המחליטים לא דיברו אף פעם מימיהם עם ערבי אחד!); לבלי להתאחד עם “אחדות-העבודה” (ה“בעריכט” מוסיף" “למרות כל הכרכורים הדיפלומאטיים של חברי-המשלחת הפועל-ציוניים, השמאליים, כביכול”; כלומר ניר ונתן, סופרי ה“אונזער אמת”, שדבריהם נעתקו משם ל“אוואנגארד” גופא, הם בשעת הצורך המכרכרים הדיפלומאטיים וה“שמאליים, כביכול”… השמאליות האמתית היא רק באולם-לוֹרנץ!).
ולבסוף: “נאך לאנגע אנשטריינגונגען (!) און נאכ’ן גובר זיין פון די פארשידינסטע העברעאיסטיש-שאוויניסטישע מניעות (??) איז אונז געלינגען צו פארווירקליכען דעם הייסען וואונש”3 ולהוציא את ה“אונזער אמת” –
כך עושה ה“אוואנגארד” הריבולוציוני ריבולוציות פרוליטריות קומוניסטיות ושאר דברים גדולים בעולם –
ריקנים!
[“גליון קונטרס, סיון תר”ף; החתימה: יוסף חבר]
-
[“המנהיגים הציונים של עכשיו רוצים מרכז רוחני, מרכז–תרבות הברייאיסטי, אוניברסיטה עברית – – יהא–נא ברור לנו, כי לשם ההברייאיזם ולשם אוניברסיטה עברית אין אנו יכולים להקריב את העם ואת בית–המכורה היהודי – – – אשר למרכז יכולים אנו להניחו לקומץ ההברייאֶר ולתת דעתנו על עניינים חשובים יותר. ואם לא תהיינה תקוות מבוססות (מצד הממשלות) לבית לאומי יהודי, אפשר שיהא כדאי אפילו להוציא את מעט היהודים מן החורבות הפלשתינאיות המסוכנות”. –] ↩
-
“שם” – כך במקור – הערת פב"י. ↩
-
[לאחר מאמצים מרובים (!) ולאחר התגברות על המעצורים (??) ההברייאיסטים השוביניסטים השונים ביותר, הצלחנו להגשים את שאיפתנו הלוהטת] ↩
בִּמְקוֹם נְאוּם
מאתיוסף חיים ברנר
– באספת-החברים של “אחדות-העבודה” בשבת זו בענין הוועידה הבאה שמעתי דברים קשים – ויותר מִקָשׁים – נגד “הפועל הצעיר”. שׁמעתי ושתקתי, כי לא תמיד קל הדיבור בציבור. ואולם אחר כך, אחר סגירת האספה, הכני לבי על ששתקתי, והנני רוצה לממלא בזה את חסרוני.
מי הוא “הפועל הצעיר”? ועד מרכזי של חלק ידוע מפועלי ארץ-ישראל. פועלים אלה אינם נבדלים במאומה מאלה הפועלים, שבחרו בוועד המרכזי של “אחדות-העבודה”. כאלה כן אלה נושאים את הדגל האחד. כאלה כן אלה אין ביניהם אף אחד, שלא ירצה, למשל, בהלאמת הקרקע (זה שכאלה כן אלה אין ביניהם אף אחד שיראה דרך ישרה וברורה, איך מלאימים קרקע שאינה לנו – זהו ענין לחוד). כאלה כן אלה מתחבטים ללא-פתרון בשאלה העיקרית: איך לעשות, שהחלוץ העברי הבא לארץ-ישראל, המוכרח לבוא לארץ-ישראל, ימצא פה עבודה פוריה ומשכורת מספקת למחיה. כי המצב בארץ הוא כזה, שעבודת-האדם, גם כשהוא מוצא אותה, אינה נותנת לו לחם לאכול, כי אם רק איזו גרושים, שאינם מספיקים.
אין בנין-ארץ מופשט. יש אנשים חיים הבאים הנה ורוצים לחיות. אם תיווצר האפשרות לאנשים לחיות פה, תיבנה הארץ על ידיהם לעם. אם לא – לא.
יש פה מקומות שוממים. להחיותם ולחיות עליהם דרושים אנשים, קאפיטאלים ומסַדרים טכניים (וגם רוחניים). המעמד הספיקולאנטי שבעמנו לא יתן הרבה – לא זה ולא זה ולא זה. עד עכשיו רק קילקל, רק הרס. התקוָה היא רק במעמד העובד והרוצה לעבוד. אמנם, אם יִמָצאו במעמד הבוּרגני – כְּנֵס, כיוצא מן הכלל – כוחות, שיבואו לעזור לבנין-עתידנו, לא יִדָחו, כמובן, משׁום צד. כלום נדחו הלֶנינים, כשׁבאו ממעמד-האצילים? כלום נדחו המארכסים, כשבאו ממעמד-הבורגנים? יִכשרו לנו גם הרוטשילדים, להבדיל, אם יהיו בבונים.
הכל יֵרָצוּ. ואם מלחמה לנו בבורז’ואזיה היהודית, הן עוד לא בראה פה בורז’ואזיה זו את השדה, שעליו נילחם אתה בפועל. לפי שעה זוהי, לעתים קרובות, רק מלחמה אידיאולוגית בפסיכולוגיה הבורגנית, בהרגלים הבורגניים ובהשקפת-העולם הממונית.
אין ספק: הפרוליטריון היהודי צריך להיות מאוחד. גם בוארשה, למשל, איני רואה, למה לא יעבדו ביחד ה“בונד”, “פועלי-ציון” וה“פאראייניגטע”? איזו אינטרסים מתנגדים מפרידים ביניהם? השאיפות הלא אחדות הן: ביצור ותיקון כלכלי, תנועה חפשית פוליטית, סידור-האמיגרציה, חינוך-העם ברוח-הסוציאליזם. ואם “פועלי-ציון” מוסיפים: פלשתינה, עבודה קואופראטיבית בפלשתינה, וה“פאראייניגטע” אומרים: פלשתינה לא תוכשר ודרושה טריטוריה אחרת להציל את ההמונים היהודים – על כל פנים, לולא הוועדים המרכזיים של המפלגות, המעכבים – וכי לא יכלו המוני הפועלים היהודים בפולין להיות למפלגה אחת, שאמנם זרמים שונים זורמים בה בנוגע לצדדים ולחזיונות שונים, אבל הפעולה היהודית-פרוליטרית העיקרית אחת היא ומאוחדה?!
איני בקי במצב-העניינים שם, אבל פה, בארץ-ישראל, ברי לי, שאין מקום לשלוש מפלגות: “הפועל הצעיר”, “אחדות-העבודה” ו“מ.פ.ס.” – כל פועלי-ישראל צריכים ויכולים להיוועד ולבחור מתוכם ועד מרכזי מן האנשים היותר מוכשרים שבהם, מבלי שים לב ליחסים המפלגתיים שבעבר, כי הן אפילו חילוקי-דעות ממש אין בינינו – חילוקי-דרכים על אחת כמה וכמה שאינם. אמת, יש טונים שונים, יש טמפרמנטים שונים, אבל הבדלים כאלה הן ישנם בין כל אדם ואדם ואף על פי כן אין כל אדם ואדם עושה מפלגה לעצמו. יש, למשל, מתלהבים יותר למעשי הגנה ויש פחות – אבל בצורך ההגנה הכל מודים. יש נמשכים יותר לאינטרנציונל, ודוקא לשלישי, ויש פחות, ולא איכפת להם גם השני, ויש שאין להם צורך כלל באינטרנציונל – אבל מה זה מעכב? יש נוטים יותר לצורה של מושב-עובדים ויש שנוהים אחרי הקבוצה, הקומונה – אבל מי קובע מסמרים? יש מוצאים, ששביתה פלונית היתה במקומה ויש אומרים, שאך למחסור היתה באותה שעה – אבל כלום יש מתנגדים לאמצעי השביתה בכל זמן ובכל מקום? יש קנאים יותר לשפה העברית ויש (כמוני, למשל) החושבים, כי זוהי הדאגה האחרונה, ולא עוד אלא שאילו שאלו אותי: במה היית בוחר, בישוב תעשייתי-חקלאי מבוסס המדבר יידיש, או בישוב קטן תל-אביבי המדבר עברית? לא הייתי מפקפק בתשובתי אף רגע. אבל מה כל זה שייך לפעולה הקשה, האמיתית? מה כל אלה החילוקים לגבי יצירת מפלגת-פועלים חזקה, משפיעה, אחת, בעתיד הקרוב וסידור מוסדות-פועלים נחוצים מאוחדים מיד?
אין מי שלא יודה, כי קיום שלוש מפלגות בקרב איזו מאות פועלים עלובים – זהו חטא. וּועידה כללית של באי-כוח כל פועלי-הארץ היתה צריכה לשים קץ למצב הזה.
ואולם החיים אינם נענים בכהרף-עין לרצוננו. יש גורמים וסיבות ומסורות וסבלי-ירושה, ו“מוכרחים להתחשב עם המציאות”.
ומציאותו של “הפועל הצעיר” היא כלל לא ככאראקטריסטיקה שניתנה לה על-ידי חברינו. אמנם, אי-אפשר שלא להסכים, כי לא כ“פועל הצעיר” מלפני ט“ו שנים “הפועל הצעיר” היום. היום ניכרת בו איזו גאוותנות, איזו התרברבות של “מפלגת כוהנים”. הן שמו הטוב כל-כך הולך לפניו. הן כמה וכמה אינטליגנטים יהודים במערב מלקקים ממנו ממש את האצבעות. בוועידת פראג, זו שהחליטה על “איחוד”, לא נזכרה “אחדות-העבודה” כלל, כי הן רק “הפועל הצעיר” חי וקיים בארץ-ישראל! מכאן טוֹן-הביטול של העתון “הפועל הצעיר” על ימין ועל שמאל; מכאן הפסיעה על ראשי אנשים, שעבדו באותו עתון באמונה ובתום ובשעות קשות מאוד; מכאן אומץ-ההטפה ל”פת במלח ומים במשורה“; מכאן הצידקוּת הרבה ביחס למוסריות של הבחירות, בשעה שהמעשים היו כמעשי הכל; מכאן הפיליטוניות למחאות-ה”קונטרס“, ה”איגרת" ו“החוברת” בשעה זו… אבל כלום זוהי כל המציאות של “הפועל הצעיר”? וכי יצדק מי שידון על המציאות של “אחדות-העבודה” לפי המכתב בענין “פועלי הרכבת”, שבא ב“קונטרס” לפני איזו חדשים? וכלום איזו שורות בלתי-רצויות בעתון “הפועל הצעיר” נותנות את הזכות לדבר על איבת-עם? “הפועל הצעיר” יכול להיות סימפאטי לנו או בלתי-סימפאטי, אבל איבת-עם סמי מכאן. ואם גם נכון הוא, כי רחוק רוח “הפועל הצעיר” מהרעיון של שלטון-עם, באשר גירסתו היא: הכוהנים והעם, הנה מעשיותו בדרך יצירת היש הפועלי מאין, במעבר מִלֹא-עם לעם, נעלה הוא מעל כל ספק ואין לשכחה אף רגע. ולפיכך, אם גם “מהרהר” פלוני או אלמוני מן הוועד המרכזי של “הפועל הצעיר” אינו חביב עלינו; אם גם כל הוועד לא צדק, לדעתנו, בתיאוריה שלו, שלשם מוסדות-פועלים משותפים דרוש ליצור אגודות פרופסיונליות בלתי-מפלגתיות דוקא; אם גם חושבים אנו את תכניתנו, תכנית “אחדות-העבודה”, דרך אחדות-הפעולה ואחדות-הפועלים בחדא מחתא (ולא פרופסיונליוּת לחוד ופוליטיקה לחוד!) – הנה למעשה צריכה “אחדות-העבודה” להיות עם “הפועל הצעיר”. ואם אין דרך אחרת לצאת מן המבוכה אלא בהסכמה להצעת “הפועל הצעיר” בדבר אגודות פרופיסיונליות בלתי-מפלגתיות – עלינו, לדעתי, לוותר. נצחון ענין-הפועלים צריך להיות קודם לכל. וסכנה אין בדבר. גם אגודות-פועלים בלתי-מפלגתיות יהיו בימינו בהכרח מה שהן צריכות להיות. סוף כבוד “אחדות-העבודה” לבוא.
הנה בוועידת פראג התאחד “הפועל הצעיר” עם “צעירי-ציון”; הנה אל מפלגת “הפועל הצעיר” הולך עכשיו ובא גם “החלוץ” – כל אלה עצם מעצמנו, כל אלה בני “אחדות-העבודה” בעצם, ואל תהא “טאקטיקה” מפרידה בינינו. ועד שאנו מתאחדים עם “פועלי-ציון” – דבר שנחוץ לעשותו, אם רק הם יסכימו, כי גם “פועלי-ציון” הנכונים להתאחד אתנו הם בעלי-בריתנו הטבעיים, והלואי שהיינו מאוחדים עם כל מפלגות-הפועלים היהודיות בחוץ-לארץ! – אל נרחיב את הפרץ שבינינו ובין חברי “הפועל הצעיר” הקרובים לנו במקום ובנסיונות-החיים, אם גם המבטא “ציבור-הפועלים” מובא אצלם בסימני-הבאה של לעג וקלס ודוקא במאמר הראשי, המרכזי, של “הפועל הצעיר”.
כי הנה תפקיד הפועלים היהודים בכל מקום הוא ליצור מפלגת-פועלים אחת, שתעזור למעבר הקשה של ההמון היהודי לחיי עבודה פרודוקטיבית. בין כל אמצעי המפלגה הזאת ותעודותיה לא תחסר גם העמידה בברית עם האינטרנציונל הסוציאליסטי של כל פועלי-העולם. גם בארץ-ישראל לא תהא שום מניעה ליצור מפלגה ארצית של מפלגת-הפועלים היהודית העולמית. שאלת-השפה לא תעכב, כי קנאי-העברית יוכלו להיות חברים ב“שפתנו”1 וקנאי-ה“יידיש” יוכלו ליסד להם סֶקציה בדומה לזו. בלי הפרעה! בנוגע לעצם השׁאלה של ישוב-הארץ על-ידי המון פועלים יהודים אין לזה ענין רב.
ברם מפלגת פועלי ארץ-ישראל, שצריכה להיווצר פה מיד, במצבה ובכוחה כיום הזה, אין לה גם לחשוב על התבדלות מן ההסתדרות הציונית, למרות הרוח הרעה השולטת בזו כל הימים כשם שמפלגת-הפועלים היהודית-העולמית – אילו היתה כזאת – אסור היה לה להיבדל מן הקונגרס היהודי הכללי.
זמן מעבר לנו. ובזמן המעבר אי-אפשר לאסור על ההליכה עם הבורז’ואזיה – או הדומה לבורז’ואזיה – במידה שהליכה זו מסייעת לבנִיה ולחיזוק – איךְ שׁהוא – עמדתו הכלכלית של ההמון המסוער המתפלל לעבודה וללחם.
[מתוך העזבון. החתימה: “אחד המשתתפים”]
-
[אגודה להשלטת השפה העברית] ↩
בְּשׁוּלֵי גִלְיוֹנוֹת הַפּוֹאֵמָה
מאתיוסף חיים ברנר
הפוליטיקה המפלגתית של הבולשיביסטים ודאי שאינה ענין לפואימה1. אבל התנועה הבולשביסטית, המעוף הבולשיבי, רוסיה הבולשיבית – הרי “שנים-העשר” של אלכסנדר בּלוֹק לפנינו.
– – –
אלכסנדר בלוק, מחבר-הפואימה, או ה“גרוֹטסקה”, כמו שקוראים אחרים לצורה שירית זו, הוא משורר רוסי מודרני מובהק. אחד-הגדולים. שירה זו נאמרה בראשית ימי המהפכה הלֶנינית ברוסיה. המשׁורר מעביר לפנינו בציורים ריאליים-סמליים את המצב בעיר-הבירה, את מצב נפש התושבים בשעת ערעור-יסודות ואנדרלמוסיה, ובעיקר את ההפקרות, האנרכיה, האינסטינקטים העיוורים, הדעות המתהלכות והצצות, ועל אלה – הריליגיוזיוּת החייתית-המהפכנית של הפאטרוּל הפרוליטארי-הריבולוציוני. זהו תכנה, כמעט. וצורתה? מין הרכבה פיוטית, רוסית-עמוקה, של ציוריות דיקדנטית, פתּוֹס קלאסי, ליריוּת רכה, פיליטוניוּת חריפה, שארז' של עתונים מצויירים להוּמוֹר ולסאטירה, גסות שׁל פועל “פיטֶרי” וחיקויים דקים לשירי-עם רוסיים עם כל הדיהם האיתנים והנוגים.
– – –
ואַרשה לי הערה צדדית מעבר לשער: למסירת פואימה רוּסית-סלאווית, עממית-מודרנית וקלה-עדינה זו לעברית השמית, הבלתי-המונית, הבלתי-מודרנית, הבלתי-קלה, המחוסרת הרבה סגולות של שפה עממית-מדוברת, לא סגי בידיעת שתי השפות – ואפילו ידיעה הוגנת! – וכשרון-מתרגם. לכגון דא דרושה – סיעתא דשמיא. אם היתה זו עם המתרגם העברי ברוב המקומות של תרגומו – מסתפינא לדון. אני רק מַשלה את נפשי – אחר קריאה של כמה וכמה פעמים במקור ובתרגום – כי מושג-מה, על כל פנים, מיצירתו החזקה, הנוגה ורבת הענין של בלוק יתקבל על ידי התרגום העברי הנתון פה.
– – –
“שנים-עשר”. לאו דוקא. כי לא שתים-עשרה תכונות אישׁיות לפנינו. ונָקַט מספר זה שׁל שׁבטי ישׂראל ושׁל השליחים הראשונים. (אף מספר הפרקים – י"ב). ואולי היה נהוג בפטרוֹגראד לשלוח י"ב אנשים מזויינים בפאטרול אחד. – ונקרא הלאה.
– – –
“ערב שחור – שלג צחור”. אור וצל. דבר והיפוכו. וכבר העיר על זה, כמדומה, ש. צמח במאמרו על “שנים-העשר” בקובץ הספרותי “ארץ”, שיצא באודיסה.
– – –
“על רגליו לא יכּוֹן אנוש”, כלומר אין עמדה לרגלי האדם. הכל מתמוטט. ובמקור: На ногах не стоит человек מי יתרגם לנו לעברית פסוק שכזה, שהוא כל כך פשוט וכל כך ציורי. –
– – –
“ההלך אך ימעד. הוי, הלך!” המשורר נד לנכשל בצוק העתים, אבל גם מלווהו באירוניה. הרי שנים-העשר האלה הולכים – ואינם נמעדים! אינם מפונקים ואינם מפחדים מפני הסכנה.
– – –
“הזקנה תיבב”. הזקנה דורשת “לחם בחמאה” מן הפוליטיקה העולמית. למה איבּוּד בד למודעה גדולה על אסיפה מיסדת, אם מבד-המודעה אפשר היה לעשות חיתולים לרגלים, לתועלת הבריות, למען יחם להם?!
אמנם, לא יבוז המשורר האמיתי לרעב הסובל, באשר יודע הוא, כי האדם הרעב יצדק מצדו בבוזו לפוליטיקה, לכל הפוליטיקה. ואולם הפוליטיקן המנוסה, הסוחר, הפרופיסיונלי, המדבר בשם הרעב והעירום ובעצמו הוא שבע ולבוש, העושה סחורה בצרכיה של בהמת-האדם להרבות שומן על שומנו הוא ומלבושי-כבוד על מלבושי-כבודו הוא – יבבת הזקנה בפיו, הזקנה המפחדת אימת מות מפני ה“בולשיביקים”, אשר “יורידוה שאולה”.
– – –
ואחריה בא האינטליגנט. זה בעל השערות הארוכות, שהשתתף בודאי לפני שנים אחדות במאסף “Вехи”, תלמידם-חברם של הבּוּלגאקוֹבים והבֶּרדיאיובים, המֶרֶז’קובסקים והפילוסופובים. זה מפחד היום לדבר בהברות שלמות והוא “נוהם” על בגידת הבולשביקים, כפירתם והחרבתם את רוסיה. במובן האנושי שוה הוא לגמרי אל הכומר הנוטה הצדה, הגלח עב-הכרס והצלב לפנים, שעכשיו נפלו פניו, ואל הגברת באדרת הבוֹכה לגורלה – ונופלת על הקרח החלק בצעקה.
– – –
“הרוח יריע והֵנה יגיע”. התנועה הקיפה את הכל. גם לזונות “אספה היתה בזה הביתה” (ביתן), שהרי גם הן פועלות, פרוליטאריות, והן סידרו חוק לקבל בעד שעה לא פחות מעשרה רובלים ובעד לילה שלם – לא פחות מעשרים וחמשה. “ופחות מזה לקחת לא-יש – – – כבו האש!” מחרידה הסאטירה הדרמתית הזאת ומי יכילנה!
– – –
לבסוף מופיע על הבימה גם הריקן, ה“יחף”, ה“בּוֹסיאק” הרוסי, ילד-שעשועיו של יצירת גוֹרקי בתקופתה הראשונה.
– נתנשק!
– לחם!
קדושה האיבה ושחורה – כאחת. גם קדושה, גם שחורה. “שוּר, חבר, בעין חודרת”. תהיינה, הריבולוציונר, עיניך בראשך!
כי מסוכן הוא האויב מבחוץ ונורא גם האורב בפנים, באוהל; האויב היושב במארב-הבערוּת, היחפות והאינסטינקטים הפראים הנחנקים מדור-דור.
“קדושה האיבה, האיבה משחררת” – מי לא יחוש כל עומק השירה האנושית-החברתית-העולמית הזאת?
– – –
פרק ב' הוא כולו ריאלי שבריאלי. בתיאור דמות הי"ב אין אף קו רומאנטי, פתיטי אחד. לבושם, הילוכם ותנועותיהם – בחורים רוסים-עירוניים משפל-המדרגה, פאפירוסה בין השיניים – ובאלכסון בוודאי; – קארטוּז מעוך על הפדחת עם מצחון נוצץ.
ולבחורה הרוסית-העירונית, בת בלי משׁפחה, “קֶרֶנקות בפוזמק”, כלומר, שטרות-קרנסקי, שמחירם גדול ממחיר כסף-הנייר, שׁהתריסר מקבל מאת הממשׁלה החדשׁה, הלֶנינית, שלו.
אכן, כל המאורע בפֶטקה-קאטקה-ואנקה הוא אופיי עד לאין חקר. קאטקה היתה מיודעתו של פטר-פטקה, אחד ההולכים בין שנים-העשר. היא “בגדה” בו והלכה אל ואנקה, שלפנים היה גם הוא משלהם, ומשעשה עושר נהפך לבו ויהי עָרָם. הבאמת או רק בדמיון הרותח של ה“אוהב” הקנא והקנאי – אין הבדל. לגורל אחת היא. קנאת הפרט לואנקה ה“כלב”, “המנסה לנשק את יפתו”, משתלבת וגם מסתתרת בכנפי הריבולוציוניוּת. התחומין נתבלבלו בבלבול הכללי. קול יריות-רובה. איש אינו שומע שפת-רעהו. דם נקיים.
– – –
פרק ג' כולו הוא הד לשירת קסרקטין מימי הצאר בנעימה, ורק המלים אחרות. “הלוך הלכו חיילינו לעבוד”. בין הצבא הלבן והאדום נתחלף להם. מחר אולי ישובו יעבדו לדֶניקין, לפֶּטלורה, לִוראנגל. אבל היום הם “על אף הבורגנים” מוכנים להעלות שריפת-יה, כי כועסים הם על הואנקות, על הבורגנים, וצלָב אין. הוגלה ירד מעל הבימה. הסיום, בכל זאת, הוא:
– אֵל-נא, הושע, אֵל-נקם…
כפירה ערומה, חייתית, ואמונה סתמית, יערית – בערבוביה.
– – –
כל פרק ד' מוסר, איך מתרשמת נסיעת-ההפקרות והתאוה של ואנקה וקאטקה בנפשות תריסר הבחורים הרוסיים שלפנינו. נזכרים במסע סטיֶנקה ראזין עם בת הנסיכים על פני הווֹלגה… נזכרים בדמיטרי קאראמאזוֹב וגרוּשֶׁנקה…
– – –
“עוד הפצע, פצע שכין” – נאום פטר בפרק ה'. בטוי של אהבת זכר פרא לנקבה. אבל יש גם צלילים נפשיים-אנושיים, שאינם נפגשים בשירת האירוטיקה האירופית. – לא עלה בידי המתרגם למסור ככל הצורך את הריתמוס הפרימיטיבי, ההמוני, החודר, שבמקור, ואמנם, למעלה הוא מכוחות השפה העברית.
– – –
פרק ו'. תכנו: ה“נואף”, הבוּרז’וּי, נמלט מהתנפלות הפאטרול הבולשביסטי. הוא יוסיף לו לעשות ספיקולאציות, לאסוף קֶרֶנקות ולקנות קאטקות. לקרבן נפלה קאטיה האהובה, החפה מפשׁע. ברגע הראשׁון מתפרצת הבעיטה: “שׁכבי, נבֵלה, בשלג!” – ואחריה הפקודה למהפכנים לדרוך לבלי חת (במקור: Революционный держите шаг), כי גדולה האחריות והצר הצורר לא יתן לעיניו שנת.
– – –
אולם בפרק ז' ניחם פטר אל לבו על אשר הרג את קאטיה. רגש-האהבה תוקף. וידוי מר מתפרץ. החברים מלגלגים לו. וכי נאה לריבולוציונר לעת כזאת להיות בטלן ולשים לב לעסקים כאלה? הן ימים רעים וקשים באים על המהפכה: קוֹרנילוֹב, קוֹלטשאק ומרעיהם. פטר מתנער ומתמזג עם ההרגשה הכללית לבוז ולשוד את “דיוטות-הרוֹם”. יחי יֶמֶלקה פּוגאצ’וב!
– – –
תחת זאת פרק ח' – כולו נעימה רוסית, אשר אין גבול לעומק האנושי שבה. אחרי ההתהוללות באה החרטה, עולה ממעמקים, ואתה העצבות, “העצב עד מות”. ההשגה היא: לפצח הרבה זרעונים לבלות את העת בנעימים ולגזור בשכין את הבורז’וי. ופתאום – “סלח, אלוהים, לנפש עבדך החוטא”. שממון ועצב לרמוֹנטוֹבי…Скука скучная, смертная.
– – –
בפרקים ט‘, י’, י“א וי”ב מתגבר הטמפּו השירי לאין ערוך. נצרפה הנפש בכור-הסבל, דרך תשובה נסגרה, אין הצלה, שבורה הנפש – ולא מיין. על יד הבורז’וי מתלבט הכלב המצורע – סמל העולם הישן, שקיפל לכאורה את זנבו. אבל האם אין הבורז’וי יושב גם בפטקה וחבריו? והנה הסער התחולל. עמוד-שלג רם מתנשא. שנים-העשר הולכים. באבוֹד האיקונין וקאטיה גם יחד – “אל הכל מוכנים הם, מאום להם לא צר”. הרחק ילכו. אֵש מצָרֶפת. את כל האויבים המסתתרים בתעלות הקרות ישמידו. הכלב הרעב, המצורע, “ללא-מכורה”, יחרוק-שן. אך הכלב הוא כבר מאחוריהם. לפניהם, לפני הרוצחים והמופקרים האלה, אנשׁי הצבא האדום – יהַלֵךְ גואל-האדם, גואל-האנושיות.
כך מעלה שירת “שנים-העשר”, שירת בלוק החדשה.
[“האדמה”, תמוז-אב תר"ף; החתימה: ב.צלאל]
-
[“שנים–העשר” לא. בלוק, בתרגומו של טל. “האדמה”, חוברת י'–י"א.] ↩
צִיּוּנִים י'-י"א (שתי שאלות; הפועלים עצלים – ובעל הבית דוחק; וזאת – מלים אחדות – לבן־יהודה; חג בדוי; ינָתן דבר פועלי ארץ־ישראל בידי פועלי ארץ־ישראל)
מאתיוסף חיים ברנר
שתי שאלות. – ב“ימי-השביתות” האחרונים הגיעה לאזני פעם במקום-ציבור אחד שיחה קטועה בענייני “היזמה הפרטית” ושאלותיה; והנני למסור אותה בקירוב:
– שאלה אחת יש לי לשאול אתכם, רבותי – דיבר קול עבה של אדם עבה – מאמריקה אנכי, ויש לי מעט קאפיטאלים. והנה גם זייאָניסט אנכי, בפרט עכשיו, שגרייט-בריטיין הבטיחה לבנות לנו בית לאומי. והנה עלה בדעתי לבוא אל הארץ ולהשקיע גם בה חלק מן הקאפיטאלים שלי. ואין דעתי כדעת אחרים בזה! דעתי אני בזה, שצריך לפרנס עניי-ישראל, צריך! לא כך? אבל מה לעשות? את שחומי-העור אני יכול להשיג פה כמה שאני רוצה, ובזיל-הזול; האחוזים מעסקי, הַיינו, שאוכל לקבל מן הקאפיטאל שׁלי, יו נאו, ישׂביעו רצון… לא כמו במקום אחר, פחות מבמקום אחר, מפאת תנאי-המקום הקשים ושיטת-המסים, אבל, כמו שאמרתי, אני איני כמו שותפי: אני נכון גם לקרבן, כי זייאניסט אנכי! אבל דא עקא: רוצה הייתי שגם יהודים יעבדו אצלי. דעתי, שבציון אי-אפשר בלי יהודים. בלי יהודים מסביב אין בטחון… ואף אם לא אביא הנה את משפחתי, בכל זאת… בלי יהודים לא אסכים! אבל, רבותי, היהודי דורש יותר, אין קץ לתביעותיו, והיאך אני יכול לתת לפועל שכר גבוה בשעה שאני יכול להשיג בשכר נמוך? לא כך דרך הקאפיטאל! הן עומד אני בהתחרות, הן אין עסק בלי חשבון, ואם המצב יהיה כך, לא ירצה שום קאפיטאליסט לבוא אל הארץ, ומה יהיה בסופו של הזייאניזם? לא כך?
– וגם לי, יהודים, יש שאלה, – דיבר אחריו קול דק של בר-נש דק, – עם ה“רוּסלאן” עליתי, וחנני אלוהים באשה אחת ובשלושה ילדים. בבניינים אני עובד, אף כי איני בנאי על פי המקצוע; טַבַּקן הייתי בבסאראביה. צריכים אתם לדעת: בשׂר אינו בא אל ביתנו, לא יזָכר ולא יפָּקד. ואפילו דג מלוח, שאשתי היא “בעלנית” גדולה לזה – וגם אני והילדים לא היינו נזורים מן המאכל – לא תמיד אנו קונים. בית-אוכל צמחוני הוא ביתנו, ברוך השם: אוכלים לחם ותמרים ותפוחי-זהב. אמת, תפוחי-זהב אינם עכשיו ביוקר. (אמנם הם עודם בלתי טובים, בלתי בשלים). אבל הלחם – שמע ישראל! יותר מרוטל לחם דרוש לנו ליום, בפרט ביום שאני עובד צריך אני לבדי כמעט לארבע אוקיות לחם. חמישה-עשר גרושים ללחם בלבד! ועכשיו שכר-דירה (חדר אחד ב“נוה-שלום” – לירה וחצי ובעד ארבעה חדשים מראש!), מעט פחמים, מעט נפט, חתיכת-סבון, מעט טה, סוכר – על בגדים איני מדבר – הילדים לומדים בבית-הספר ודורשים ספרים, מחברות… אמת, הערבי עובד גם בשנים וגם בשלושה שילינגים ליום. איך הוא מתקיים – איני יודע. אך לך ושאל קושיות על אדם, שאינו צריך לשום דבר! אמת, דירת-חינם יש לו, יש לו גם מעט ירקות, ואולי אין לו… אולי הוא שולח יד קצת בשל אחרים… ואולי אינו שולח… איני יודע! אבל אנכי – וַי – איני יכול להתקיים גם בחמישה שילינגים ליום… בשום אופן… כשם שאני יהודי! גם לוּ היתה לי עבודה בכל יום, וגם לולא היו ימי שבתות וימי מחלה וימי בטלה… והנה חושבים, שאסור לי לדרוש יותר ממה שמשלמים לערבי… שחטא הוא – איך אומרים הם? – נגד העבודה העברית לדרוש “מחירים גבוהים”… ואני גם בששה שילינגים קשה לי כקריעת ים-סוף… וזאת אומרת, שנגזרה עלי לגווע פה, בארץ-ישראל, אני וילדי… אינני חקרן, כמו שאתם רואים אותי, איני יודע מפוליטיקה… ציוניזם – מילא… אבל שייך לומר… בכל זאת… כמו שאני יהודי!
– – – – – – – – – –
בזה כמובן, לא תמה השיחה.
– – –
הפועלים עצלים – ובעל-הבית דוחק. – גם בימינו אלה, כתמול שלשום, בעלות-בית אמידות, כשהן מתכנשות על כוס-טה ומאפה-נופת, שולחות לשון ומהלכות רכיל במשרתות שלהן; ואולם בעלי-הבתים אינטליגנטים כשהם נפגשים כיום בציבור או בעתונות – המוֹדה דורשת מהם לעשות לנושא-שיחתם את פועלי “הקבוצות שלהם”.
“כי האמת צריכה להיאמר: חדלה העבודה בארץ. אותה העבודה האינטנסיבית לשמה, שהצטיין (?) בה הפועל העברי, אינה עוד לא בחוות העבריות ולא בקבוצות. מינימום של עבודה נותן כיום הפועל העברי במכסימום של הוצאות. רפיון-ידים ועצלות. הפועל העברי מתיחס לרכוש הפרטי של האיכר על פי תורתה האחרונה של הבולשביות. רק לפני חמש-עשרה, עשרים שנים, וגם לפני עשר שנים, עוד היו פועלים עברים בבית כל איכר במושבות-יהודה, ובעיקר במושבות-הגליל. והפועלים עבדו וחיו בבית האיכר כבני משפחה (!). מין אכספדיציה לחקירת המצב צריכה הההסתדרות הציונית לשלוח אל המושבות” –
אלה הם הדברים, דברי-האמת, אשר יצהיר ויודיע במכתבו האחרון מארץ-ישראל ב“מקלט” ד. קמחי.
והאמת, באמת, צריכה לא רק להיאמר, כי אם גם להישאל: איזה עוף משרדי הוליך את כל הקולות האלה ליושב-ירושלים, הרחוק מן המושבות והקבוצות גם יחד, הכותב מר קמחי? ומי הוא בעל-הכנפים אשר הגיד את הדברים הפורחים האלה לבעל מכתבי-הכנפים הלז, ואשר יגידם ודאי מלה במלה גם לאורחים-פורחים מן ה“אכספדיציה לחקירת המצב מטעם ההסתדרות הציונית”, שהאוטומובילים המקשקשים בחוצות מעידים, שאלה, הנָכרים המיותרים, כבר “נשׁלחו” ובאו? – ועוד: המבלי תֵימות בישראל, רשׁאי כל כותב, אשׁר לא יוציא כף-רגלו מקיר-העיר וחוצה, אשר ודאי לא לן לינת-לילה בקבוצה מעודו, לשמוע שמועה ולבוא ולהעיד נאמנה על עצלות-הפועלים (אגב, העובדים, אמנם “שלא לשמה”, כי אם בשעת הצורך – משלוש בלילה!) ועל מינימום של עבודה במכסימום של הוצאות? היודע מר קמחי, שבשכר-הסופרים אשר קיבל בעד המכתב האחד הזה – עבודת איזו שעות – מתכלכל פועל בקבוצה במשך חודש וחצי?
כן, האמת, אמיתו של מר קמחי, צריכה להיאמר… אבל גם העצה, העצה למר קמחי, צריכה להיות יעוצה: יוסיפה-נא מר קמחי לכתוב רומנים (ששם כל המרבה בדמיונות אימפרסיוניסטיים הרי זה משובח!); יוסיפה-נא גם מאמרי-בקורת (כעין אלה שׁפירסם על המאסף “שׁריפטען”, במקום שׁלשֵׁם קלות-המלאכה הרחיב לשים ללעג את הפואזיה הנלעגה מאליה והתעצל לעמוד על הפרוזה של מילר וגלאזמאן, הדורשת קריאה והבנה!); ימשיכה גם את מכתביו מארץ-ישראל; אבל באלה – הנה לו עצת-אמת – באלה – ירחיק עדותו; באלה טוב לו שירחיק עדותו. לבנינו ובנותינו, אם כן, הפועלים והפועלות המעטים שבכאן, המחוללים מפשעינו והמדוכאים ממומינו והקרובים יותר מדי – יַנַח, איפוא! הללו, לפחות, אַל ישמשו לו ענין לליגנדות-תפל ולשורות סתם.
– – –
וזאת – מלים אחדות – לבן-יהודה. – “יוחנן כוהן גדול שימש פ' שנים בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי”. אליעזר בן-יהודה לא שימש מעולם בכהונה גדולה, אמיתית – לא לבעלי תכונות שכמותו הכהונה הגדולה, האמיתית! – ובכל זאת… הן היו ימים…
היו ימים, שכתב את “שאלה נכבדה”; שבא לארץ-ישראל וסבל; שכתב את המאמר לכבוד-חנוכה, שבגללו הושיבו אותו החרדים-המלשינים הירושלמיים במאסר התורכי –
ועכשיו… עכשיו מוציא בנו הנקלה “דיילי-מייל” עברי בירושלים, עתון שכל מהותו כתיבת-שטנה והטלת-זוהמה, והוא, האפיקורס הזקן בן-יהודה, הנהו ראש וראשון לסופרי העתון הזה, “דואר-היום”, והחרדים הירושלמים מוצאים בו, בשׁותפו של המשׁומד פינגוֹלד לפנים, מֵגן נלהב!
החידה!… ואי פתרונה? –
בן-יהודה, כנראה, לשׁיטתיה אזיל, לשׁיטתיה מימי אוגַנדה: מדינה, מדינה, לא רוחניות, לא ישיבה! מדינה בנוסח אמריקה ובטעם אמריקה – יוסיף כיום בעל “החידה ופתרונה”. וגם אלה לחכמים יבינו מדעתם, שאין מדינה אמיתית יכולה להתקיים בלי אנשים כחרדי ירושלים, בלי דיני שמיטה וקרבנות, עם חליבת פרות בשבת שלא על ידי גוי, עם מטבחים ציבוריים, שאין נוהגים שם בבשר המבושל כל הלכות-מליחה; שאין מדינה יכולה להתקיים בלי אדונים, שכל חכמת-הקימוץ המסחרית שלהם היא בפיטורי-פועלים, ששיקעו את כל כוחם בבית-חרשתם, והמכים את פועליהם השובתים, השובתים על שפיטרו את חבריהם שלא כדין; שאין מדינה יכולה להתקיים בלי נכלי גנראלים צרפתים (כגוּרוֹ!) הנכונים בשעת כושר – חן-חן להם! – גם להעמיד אנשים מישראל על דף-השחמט שלהם, בגיא-ההרגה…
אגב, דברי גוּרוֹ ביחס ליהודים הם בוודאי המצאה של “דואר-היום” כדרכו בעתונות, אבל בן-יהודה הזקן עושה חיל בחכמת הפוליטיקה!
אכן “זקני תלמידי-חכמים – כל מה שמזקינין דעתם מתיישבת עליהם”.
אכן “במקום שבעלי-תשובה עומדין, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד”.
הנה “החידה ופתרונה”, חידת זקן לא-אשמאי, הזוכר את יום-מיתתו ושָׁב – בתשׁובה שלמה – לבל החריד יותר את החרדים ואת האוחזים ביד; לבל יִסָקל ארונו…
חס ושלום! לא תהא כזאת בישראל, מר בן-יהודה! איש לא יסקול את ארונו.
– – –
חג בדוּי. – ברוסיה דוקא לא חַגוּ השנה את “החג הריבולוציוני הגדול, יום שביעי לנובמבר”, שחברי מ.פ.ס. בארץ-ישראל – אלה ה“חברים” שלא רק שאין להם מה להפסיד, אלא גם מוכנים ומזומנים, כנראה, להרוויח… ובכל האמצעים שהם – נאחזו בו בהתלהבות ריבולוציונית, כביכול. השלטון הבולשביסטי של ליאון טרוצקי התיאטרלי אוהב דוקא חגיגות ופאראדים, כאשר יספר ראסל, האנגלי הנאמן, אבל אחרי המפלה הגלויה בשערי וארשה, אחרי שלום-ריגה, אין הלב פנוי, סוף-סוף, לחגיגות. ריקלמות-הכזב של העתונות המכורה – העתונות יכולה להית מכורה גם מסטרא אחרא – לא יועילו: אין זה סוד, לא לאויבים ולא לאוהבים, כי המוני עמי רוסיה הבולשביסטית גוועים במלחמות-אזרחים, במלחמות חוץ וברעב. השלטון של הבולשביקים – זה שלוש שנים – עשה באותה שעה מעשי-תעתועים, מעלה ומרים ספיקולאנטים-גנבים ובטלנים-ביורוקראטים ומוציא עם זה להורג אנשים בעד רבע ליטרה חמאה, מושיב בראש בורגנים מנוולים וז’אנדארמים רוצחים (אם רק הם שמים עליהם מסוה של קומוניזמוס-בפה) ומביא את המוני העם עד דכא ושם חבל על צואר אנשי-רוח טהורי-לב, מזיין באונס את פועלי רוסיה לא רק להכות את הצוררים וראנגל וסיעתו, כי אם גם להבקיע אל פנים-פולין מעבר מזה ולעשות יד אחת עם השליטים הפראים שבין בעלי האחוזות התורכים – התורכים הלאומיים – מעבר מזה (ובעוד הלאומיים התורכים הנם בעלי-ברית יקרים, להחזיר להם ארצות-זרים, שהיו משועבדים להם לפני המלחמה, הוּצאו הבונדאים מן המפלגה הקומוניסטית בעוון… לאומיותם היהודית!) – – – בקצרה, פוליטיקניות וזדון ומכירת-הכל בעד נזיד-השלטון לאורך כל החזית!
ומה נאמר ומה נדבר, שבשעה שרוסיה, למרות או בגלל כל הדֶקְרֶטים האידיוטיים והבּרוֹשׁוּריזם הלניני, רחוקה מסוציאליזם, ואפילו ממהפכה סוציאלית, כרחוק לונדון מהודו; בשעה שפועלי רוסיה הם עבדי-עבדים ומכורים בגוף ונפש, באים בחורים משלנו, בני ה“אוואנגארד”, עם פזמונות “קאזיוֹניים” על “נצחונות הפרוליטאריון הרוסי” ועל ש“החברים הפועלים העברים צריכים גם כן לדעת, כי רק (!) על-ידי נצחוננו במלחמת-המעמדות (!) יש ערבון לפתרון השאלות הספציפיות הפרוליטאריות שׁלנו”. הַיינו? איךְ? שכל אנשׁי-האוויר והולכי-הבטל שלנו יהיו ל“קוֹמיסַארצ’יקים” בממלכת הבולשביזמוס העולמי לעתיד לבוא, ובעד עבודתם זו יקבלו מנות של אוכל וחליפות-שלמות ורכבות של דלגאטים – וקרנם תרום בכבוד?
מניחים אנו למליצות הריקות על “כוחות-הריאקציה” ו“גמר (!) החשבונות עם אלה שנדונו להשמדה”. מליצות כאלו פה נותנות מקום לחשוב שהכותבים אינם ריבולוציונרים יהודים כל עיקר, זאת אומרת, קודם-כל אנשי-אמת ודורשי-טוב, כי אם בחינת אגנטים, רחמנא ליצלן, של ריבולוציות, המתכוונים אך לסכסך, לעכור, להביא לידי יאוש, וממנו, אולי, לבולשביזם. ואולם העלילה והדיבה שבכרוז על “רוב הפועלים העברים בארץ-ישראל”, המקווה “עדיין לנדבות-העשירים” – זו ראויה לציוּן. החלוצים האמיתים שבישוב, הנושאים עיניהם לעבודה ולחם, שֶׁאֵלה, אמנם – אם נאבה ואם נמאן – לא יוכלו לבוא בלי כניסת הון פרטי וקיבוצי לארץ – לחלוצים אלה יקראו בעלי ה“אוואנגארד”: נושאי-עין ל“נדבות-עשירים”! – זה מלבב!
ואם היו פועלי ארץ-ישראל עוד זקוקים לראיה, הרי יש בענין זה של הפרוקלמציה לז' לנובמבר בכדי להוכיח להם ברור, שמפלגת-פועלים בארץ-ישראל, שהיא סוציאליסטית (על הנייר!) ולא ציונית (בפועל! בחיים!) אין לה מה לעשות בתוכנו, אין לה בהכרח כל תכנית של מעשה יוצר בארץ-ישראל, לא מעשה סוציאליסטי ולא לא-סוציאליסטי, כי אם רק לאסוף בתוכה את כל הקלים, את כל הצעקנים, ולפעמים גם מן ה“זרע-מרעים” ו“בנים משחיתים” (ששום אספסוף, ואפילו ארץ-ישראלי, אינו נקי מהם!) ולהילחם באידיאה הישובית- הציונית, להשחיר את הבניה הציונית, להרעיל את האויר ולהרבות נאצה וכיעור. מפני אפסותה הכמותית אין מ.פ.ס. כיום ממלאה גם את ה“תפקיד” הזה באופן ניכר; אבל נסיונות לזה היא עושה. וכל עלם תמים וכל בעל-נפש, אשר אולי תעה לתוכה, מפני טהרת-השאיפה לסוציאליזם ריבולוציוני, ירחק ממנה.
– – –
יִנָתן דבר פועלי ארץ-ישראל בידי פועלי ארץ-ישראל. – זוהי תעודת ועידתנו הכללית בחיפה. על הוועידה הזאת ליצור את ההסתדרות של כל העובדים בארץ-ישראל לשם בנין העם והארץ; הסתדרות הבאה ביחסים עם נותני העבודה, הבאה בדברים עם הוועד הלאומי, הבאה בקשר עם חוץ-לארץ, היוצרת מוסדות נחוצים לחיי-הפועלים, ללימוד-עבודה, לחינוך-עבודה, להטבת תנאי-העבודה, לסידור-העליה, לכל הדרוש; הסתדרות הנשענת ישר על כתפי הפועלים, וכאשר ירבו כן תחזק; ולא סידור מפלגתי, הנשען על סגולות ראשי-המפלגה, וכאשר יטו כן ילך. התהא צורתה של הסתדרות זו פרופיסיונלית גרידא, דוגמת טרייד-יוּניוֹנים; המתאימה הצורה הטרייד-יוּניוֹנית לתנאי חיי-הפועלים בארץ, למצב-המעבר של אימיגרנטים הנעשים לפועלים, לפועלים סתם, ובארץ בלתי-מסודרה כלל במובן הכלכלי; האם לא מתאימה יותר למצבנו ולצרכינו ולשאיפותינו הסתדרות כלכלית-תרבותית-מדינית, המאחדת את כל הפעולות הציוניות-סוציאליות, דוגמת “אחדות-העבודה”, כפי שעלתה במחשבת ה“מאחדים” בוועידת פתח-תקוה? – על זה וכיוצא בזה – לוועידה פתרונים. ואולם – עד הוועידה – יתברר לנו, מכל מקום, כי אך שוא יזהירו המזהירים מפני “מעשי-העגל” שלפני שנתים, מפני חזרה – חס ושלום! – על תכנית ועידת פתח-תקוה. כאילו השנתים שעברו מאותה ועידה הוכיחו באמת, כסברת המזהירים, שאותה תכנית היתה מקולקלת ביותר והרבתה להרע. כאילו אותה התביעה של כצנלסון ורמז, יבנאלי וטבּנקין, שאין מקום בארץ-ישראל אלא להסתדרות-פועלים אחת, שתכלול את הכל, מאחר שבעצם ובהכרח אין פועלי ארץ-ישראל חקלאים, בנאים, סנדלרים ועושי-כבישים סתם, אלא עובדי עבודת-העם, נושאי המהפכה העברית האמיתית – כאילו אותה התביעה התקיפה, והמסקנה הברורה היוצאת ממנה, נעשתה פלסתר במשך השנתים האלה, נתבדתה, הובררה כ“תיאוריה” פסולה. והרי, באמת, רבותינו המזהירים, דוקא שנתים אלה הוכיחו, שׁאין זו תיאוריה כלל, ופסולה לא כל שׁכן שׁלא, ורק סֶלף-החיים הוא שׁלא יתן לעשׂות מה שׁצריךְ. אין התעַלוּת, אין עֵרוּת, אין פשטות-יחס – ולכן צדקתם, לכן באמת אין אמונה, כי בידי הוועידה בחיפה יעלה מה שלא עלה בפתח-תקוה; ובהכרח גם שם שוב יעשו ודאי מה שיוכלו, רק מה שיוכלו. ואולם איך שיהיה ואיך שיצא בוועידת חיפה – לאזהרה הגדולה הנ“ל הן אין מקום! כי אם בוועידת פתח-תקוה עוד היו המזהירים מובנים מאיזה צד: באשר עוד לא ידוע היה מה שנעשה בחוץ לארץ, עוד לא ידוע היה מה שיעָשׂה בארץ בעתיד הקרוב, והיה, אולי, אי-אמון ביחס ל”מאחדים“, ופחד מפני ה”מַכּסימליזמוס" של איחוד, וגזירה, שמא יאבד העגור שבידים מתוך נשיאת-עין אל הנשר בשמים – הנה עכשיו, אחרי פראג, לונדון, וינה – מאי סכנתא?
לא! איש לא יאמר, כי המזהירים-המפרידים הפעם יזהירו כזוהר-הרקיע.
[“האדמה”, תמוז-אב תר“ף – כסלו תרפ”א; כחתימה: י.ח. ב.]
מֵאֵת הָעוֹרֵך
מאתיוסף חיים ברנר
*
על שער החוברת הזאת כתוב: תמוז-אב תר“ף. למעשה הרי היא יוצאת בכסלו תרפ”א. הסיבה: חוסר-אמצעים. משפחת-האנשים הנושאת את עול הוצאת-“האדמה” קטנה היא יותר מדי, דלה יותר מדי. עם התרבּוּת-מספּרנו והתעצמות-כוחנו אולי יתחדש גם כלי מבטאנו זה. בכל אופן, חוברת י"ב (אלול תר"פ) – לגמר כרך ב' – נערכת לדפוס.
[“האדמה”, חוברת י-יא.]
צִיּוּנִים יב (רישעוּת)
מאתיוסף חיים ברנר
רישעוּת — נסעתי ברכבת. מחיפה לסמך. אל הרכבת, כידוע, אין נותנים להיכנס בלי כרטיס. הכרטיסים נבדקו במשך הזמן שלוש פעמים. בתחנה האחרונה נלקחו הכרטיסים מהכל. נלקח גם מאותו הצעיר. בעיני ראיתי. ראיתי גם, איך שמתוך הצפיפות נחלץ הצעיר ועבר לפני הקונדוקטור צעדים אחדים. הקונדוקטור ניגש אליו ודרש ממנו כרטיס. הצעיר ענה: הן כרגע מסרתי לך. כל הניצבים היהודים העידו כי כן הדבר, ובפרט שבכל הזמן, בכל שלוש הבדיקות היה לצעיר כרטיס. הקונדוקטור הוריד את הצעיר בסמך, מסרהו לשוטרים, לקחו ממנו בחזקה דמי הכרטיס שנית, וכשניסו שנים־שלושה להעיד על הדבר כמו שהוא, מיד נתאסף המון גדול סוער של ערבים, קמה מהומה. ואיזה ערבי, בלש גבוה ועבה, לבוש אירופית, מיהר והוציא חלילו וציפצף כקורא לעזרה…
נסעתי מחיפה לראש־אל־עין. בדרך הקצרה הייתי עד־ראיה לשלושה מאורעות:
א) אחד מפקידי הרכבת, מבושם, דחף לרצונו ולהנאתו עלמה־מכרה בחזה ובאופן מעליב עד מאד, ולית דין ולית דיין.
ב) אחד שלא מצא חן בעיני הקונדוקטור בגלל התרגזותו על המעשה הנ״ל צווה לשבת. הצפיפות בעגלה, כרגיל, היתה נוראה, ואיש עמד על כתף רעהו. האיש אינו מבין אף מלה ערבית, ולא ידע את פירוש הפקודה הגסה. הוא לא הוציא הגה מפיו, וגם ישב באיזה אופן שהוא, כשפירשו לו מה רוצה הקונדוקטור ממנו. ובכל זאת הובא הדבר לפני השוטר בתוספת קובלנה, שהאיש, שאינו יודע אף מלה ערבית, קילל את הקונדוקטור. השוטר רשם את שם האיש בפנקסו.
ג) הקונדוקטור התגולל פתאום על פועלים שנסעו לחדדה, כי ילקוטיהם גדולים יותר מדי. עשה להם סקאנדאלים והציק להם. וכשפקיד־התחנה הורה, כי הילקוטים אינם גדולים מכפי החוק, מצא הקונדוקטור עוונם, כי צבע מכנסיהם של הפועלים הוא כצבע מכנסי אנשי־הצבא.
לולא הפחד מפני שודדי־דרכים צריך היה לחדש את הנסיעה בעגלות.
[מתוך העזבון]
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה (התנועה הערבית לי. בן־צבי)
מאתיוסף חיים ברנר
״התנועה הערבית״ של י. בן־צבי (הוצאת ״עבודה״, על־ידי צ. בן־כהן) מפיצה מעט אור על שורש התנועה האנטי־יהודית האקטיבית, שנתגלתה בשנים האחרונות. האלמנטים הפאראזיטיים שבגוף הקיבוץ הפלשתינאי כועסים על השלטון הבריטי, שאינו מחלק משרות לכולם ואינו מעלה אותם כחפצם. בציוניות רואים האלמנטים הללו את המקום הכי־קל להכאה, ולפיכך הם מכוונים את כל חציהם כלפי הציוניות. אגב, הם גם רגילים במלאכה זו זה שלושים שנה, עוד בהיות התורכים בארץ.
הצד הסוציאלי שב״שאלה הנעלמה״ מוסבר יפה ונכון בברוֹשוּרה.
מה שנוגע לצד האתנוגרפי שבה — נאמנה עלינו, כמובן, עדותו של בן־צבי, עד כמה שיכולה להיות נאמנה בכלל אתנוגרפיה הכתובה בידי בן קיבוץ זר. אילו בא, למשל, איזה אתנוגרף ערבי והיה כותב עלינו: ״היהודים נחלקים לשלוש כיתות נבדלות: כוהנים, לויים וישראלים. יודע אני עברית ובעצמי הייתי בבית־הכנסת בשעת קריאת התורה, והנה לעיני חילקו את סדרת השבוע לאחד מבאי־כוח כת הכוהנים, אחר־כך לאחד מבאי־כוח הלויים ואחר־כך לאחד מבאי־כוח כת הישראלים״ — מה היינו אומרים?
— אתנוגרף למדן, אבל מה שנעשה אצלנו איננו יודע.
––––––
באותה הוצאה יצאה עוד מחברת אחת: ״ליקוטי תורת הסוציאליות״ מאת אלחנן קלמנסון. וכשמה כן היא. בה באו ליקוטים מתורגמים מאת מארכם, קרוֹפּוֹטקין, בֶּבֶּל וכו' בפרובלימות המדינה והחברה, הבורז׳ואזיה והפרוליטאריון. דעות עצמיות לא הביע המלקט (מלבד בשאלת הפרוליטאריון והלאומיות ובשאלת צורת המהפכה העתידה, אם האונס הכרח בה או לא); גם את הדעות הסוציאליסטיות של הקלאסיקים הסוציאליסטיים, שהוא מביא, ביחס לאקונומיקה היהודית המיוחדת לא בירר. אף על פי כן, בני־הנעורים הבאים ללמוד את תורת הסוציאליות יפיקו תועלת מקריאת המחברת הזאת.
[מתוך העזבון]
רִשְׁמֵי שָׁעָה (חילול־שבת, אזהרה מפני הבולשביקים היהודים ועניינים אחרים)
מאתיוסף חיים ברנר
בגליון ערב־פסח של ״דואר־היום״ ו״הארץ״ פירסם ״ועד הצירים״1, בחתימת ד״ר אידר וד״ר רופין, את מכתבו לחברי הקבוצות דילב2 וקלנדיה3, על דבר אשר אחדים מחברי הקבוצות האלה באו לירושלים ביום השבת ר״ח ניסן ״בסוסים ובפרדות ובעגלות רתומות לשם העברת אהלים וחפצים ממקום אחד לשני״. אחרי דברי־התוכחה על המעשה הזה, ״העלול לחלל את כבוד־ישראל״ ולהטיל דופי בהנהלת הקרן הקיימת ש״בכספיה נקנה כל אותו הרכוש, שממנו מתפרנסים חברי הקבוצות הנ״ל", על ״חוסר האחריות הגמורה״ ועל חוסר ״הרגש האלמנטרי של טאקט והנהגה ציבורית״ — אחרי דברי התוכחה באה האזהרה, שב״הישנות מקרה כזה של חילול־שבת בפרהסיה יהיו מוכרחים להפסיק את כל התקציבים והתמיכות(?) הניתנות מכספי הלאום לקבוצה״.
זהו ה״דוקומנט״, לכבוד שבת ופסח, אשר קיבלו אנשי ״הסוסים והפרדות והעגלות הרתומות״ שבדילב וקלנדיה מאת ״ועד־הצירים״ שבירושלים עיה״ק!
הרבנית מבריסק, מלכת־ישראל, חיה וקיימה אפוא, בתוככי ירושלים תובב״א!
והנה הציבור היהודי בארץ־ישראל, הנרתם יותר ויותר בעגלת ה״בית־דין־שטיבל״; זה שראה את ההתערבות המחפירה במטבח־הפועלים בירושלים ולא מחה כנגדה? שראה את בא־כוח הפועלים מוכה על־ידי איזה רב’ל אמריקני סוֹלה־די־פוֹל ושתק — ציבור זה ודאי יקבל בלי תשומת־לב גם את המכתב החשוב הזה.
ואולם לוּ אני הייתי פועל בקבוצה, הייתי תיכף אחרי קריאת דוקומנט כזה, מריץ אל שולחיו שורות אחדות מעין אלו:
״אדונים! פקידי ״ועד־הצירים״! מבלי להיכנס אתכם בויכוח, אם העברת אהלים וחפצים ממקום אחד לשני ביום השבת הוא מעשה שעלול לחלל את כבוד־ישראל (בזה, בענין כבוד־ישׂראל, אני, בכל אופן, קוֹמפֶּטֶנטי יותר מכם (!), הנני להעיר את אזנכם על הטעות העיקרית שבעמדתכם: לא אני העובד בקבוצה ואוכל את לחמי הצר בזעת־אפי, מתפרנס מכספי־העם, כי אם אתם, הנכבדים, אתם, הסמוכים על שולחן־העם, ולכן לא לכם להורות אותי, למי יש אחריות ציבורית ולמי היא חסרה. בכלל, בשום דבר, מלבד בהשגחה מצדכם על הוצאות המשק, אין לי שום עסק עמכם. מה שנוגע לאיומכם להפסיק את התקציב ולגרשני ממקום־עבודתי, הרי, אילו גם היה הדבר בידכם, אילו גם העזתם לעשות כזאת, אין אתם יכולים למנוע בעד חופש־התנועה שלי גם להבא, בין בחול ובין בשבת. זה אינכם יכולים! ועל עצם כתיבת מכתב כזה אלי בכלל — לא אדון. את הצד הציבורי שבמעשכם המפואר הזה אני יודע להעריך כערכו״.
מדברים אחרים אל הד״ר רופין והד״ר אידר הייתי מתאפק לפי שעה.
––––––
אחד מסופרי ה״טריבונע״, העתון ה״אופוזיציוני״ היוצא־לאור בלונדון במחיצתו של ז׳בוטינסקי, בחוברת ב׳, מוצא לנכון להזהיר את פועלי ארץ־ישראל (הזהרות על הזהרות בחלקנו!) ש… ש״הממלכה בסכנה״, מפני… מפני הבולשביקים היהודים בארץ־ישראל (מפ״ם, רחמנא ליצלן)! בפוֹמפה רבה, כראוי לאותו אורגן, הוא מלמדנו שהבולשביזם הרוסי הוא ממוצא ה״סקיתים״, הרוכבים הערוּמים, הבאים להחריב — אוי לנו! — את כל הציביליזציה!
ובאמת, הסכנה גדולה, גדולה מאד! אם תחרב — לא יעלה ולא יבוא! — על־ידי התפשטות הריבולוציה הרוסית — הציביליזציה של מכירת אופּיוּם לסינים ושל ריטוש עוללי יהודים על־ידי ראנטיירים צרפתים ופּאנים פולנים ורוסים, הציביליזציה של ורסאיל ושל אוטומובילי־פוֹרד, של ה״מוֹרנינגפּוסט״ עם ה״טיימס״ ועם בּוּרצֶב ושׁותפיו ביחד — אנה אנחנו, פועלי ארץ־ישראל, באים? ו״מלכותנו" ה״קינגדום״ שלנו, מה תהא עליה?
ברם, סופר ה״טריבונע״, סופר ה״ציביליזציה״, טועה קצת, במחילה מכבוד הציביליזציה שלו. ״מלכותנו״, פועלי ארץ־ישראל, היא לא מעולם־הציביליזציה הזה. ולא לממלכות ולעסקי־ממלכות אנו נושאים את עינינו פה בכלל. את הציביליזציה והדיפלומאטיה אנו מניחים להנהגה הציונית המחוכמת, שעכשיו גם ה״אופוזיציה" שוכנת כבוד בתוכה. הנה אחד מהם עשה בימים האחרונים, כמעט בזמן עבודתו הדיפלומאטית הגדולה של סוקולוֹב אצל שר־המושבות החדש האנגלי, משלחת דיפלומאטית לממשלה הבולשביסטית ומצא, שברוסיה אך טוב לישראל סלה! גן־עדן! ליהודים! וכמובן, מי שאין לו עין לראות מה נעשה שם בתוך חיי היהודים, מה כח־היהודים שם ומה הם יחסי הכוחות הכלכליים והרוחניים של הקיבוץ היהודי הזר, הקטן והנחשל, כלפי הקיבוץ הענקי, הנמצא בתוך ביתו, מי שאינו יודע ואולי גם אינו מוכשר לדעת כל זה, אלא מסתפק באיסוף אינפורמאציה דיפלומאטית מפי רבנים ודוקטורים על הצד היוּרידי ועל היחס החיצוני הרגעי של המוּשלים אל היהודים — אשריהו וטוב לו. ואולם מי שאינו דיפלומאט, מי שיודע בכלל את מהות המשלחות הדיפלומאטיות, איך הן מסתדרות ואיך הן פועלות ואיך הן מצליחות (גם נסיעותיו הדיפלומאטיות של הרצל לווילהלם־קיסר ולפלֶוֶה־תליין בשעתן הצליחו מאד!); מי שיודע, נוסף על זה, את האמת על חיי היהודים ברוסיה, את משלח־יד־היהודים שם ואת ערך השפעתם על סדרי־המדינה — הוא יוותר, יוותר לחלוטין, על הדיפלומאטים והדיפלומאטיה שלנו; הוא יבין, שלא הצלחות במשרדים ממלכתיים נחוצות לנו, כי אם אפשרות — אפשרות צנועה ופשוטה מאד, שאיש לא יוכל לשלול אותה ממנו, אם רק עמנו ירצה בזה! — אפשרות, שאלפי־חברינו החלוצים הנמצאים בדרכים (ודוקא חלוצים! דוקא פועלים ובני־נעורים! האֶמיגרנטים סתם ילכו באשר ילכו!) יבואו הנה מדי שנה בשנה ויהיו עסוקים בעבודה פרודוקטיבית איזו שהיא. זה הכל! ודוקא מפני שאנו מאמינים, כי בעלת־המנדט עכשיו, שבתור אימפריה היא טובה ככל האימפריות, אלא שמטעם זה או אחר, לא תפריע להגירתנו, מפני זה אנחנו לוֹיאליים ביחס אליה. והרי שלא ״מלכותיות״, ואפילו לא פרנסה רבה אנו מחפשים פה, כי אם מעט לחם ומידה מספיקה של חופש יהודי־אנושי, שאין לנו בשום מקום. לא ל״קינגדוֹם״ אנו שואפים — אתם שומעים, העומדים על ה״טריבונע״י?! — כי אם לישוב צנוע, שכל יהודי צעיר, אשר לא יוכל לסבול את תעלולי הגויים בנו, יוכל למצוא בו מקום ; ישוב, שיגיע־כפים והתרבות ההוּמאנית, הסוציאליסטית — לא הציביליזציה! — הנם נר לרגלו. ואם לֶנין אינו מוצא חן בעינינו, אם אנו זוכרים לו עד היום את מלחמתו הקהה ב״לאומיותו" של ה״בוּנד״ עוד לפני עשרים שנה ב״איסקרה״, אין זאת אומרת, שאנו משתחווים למתנגדיו, שאנו שונאים לבולשביות. כי לא מפני הסכנה שיש בבולשביות לממלכות אנו איננו שלה, כי אם מפני הממלכתיות הגמורה שׁבבולשׁביות עצמה. ״התליות למרֵעים באמצע הרחוב״ שברוסיה ה״בולשבית״ אינן כמעשי ״הסקיתים הערומים״ כלל, אלא מעשׂי מתנגדי־לֶנין, ילדי ה״שׂטן״, הטירוריסטים הלבנים שבכל הארצות. ואם, מאידך גיסא, איננו מתפעלים כל־כך מחוסר הפוגרומים שׁבוֶליקוֹרוֹסיה, במקום שׁהיהודים הם פחות מאחוז למאה, זהו מפני שאנו יודעים, שהממשלה הבולשביסטית, הנלחמת עכשיו בפוגרומים כבקונטר־ריבולוציה, אילו היה דרוש לה, למשל, דמם של כל יהודי־המזרח לשם גירוש האימפריאליזם האנגלי, לא היתה מנידה עפעף. ודאי, אנו אין אנו מוצאים בבולשביות פתרון לשאלת חיינו אנו, לחיי־הכלכלה הבלתי סוציאליים שלנו, ועל כן, רק על כן, איננו בולשביקים, ובכל אופן, אין אנו רותמים עצמנו במרכבת האינטרנציונל השלישי, לא מפני שאנו דואגים פן על־ידי האינטרנציונל הזה תפול שערה, חלילה, מן המשטר הקיים ומן הציביליזציה שלו, כי אם מפני שבו, באותו אינטרנציונל בולשביסטי, המתנגד לציוניות, אנו מוצאים המשך גמור של המשטר הקיים: טמטום, פוֹרמוּלות מוכנות, הוכחת־הכידון, זלזול בנפש־האדם. לא מקרה הוא, שפקידי הבולשביזם הטוב הנם רעים כל כך. אמנם, יוכל היות, שאחרת אי־אפשר עכשיו, שלמהפכה סוציאלית אמיתית אין מקום עתה, שהטבע האנושי של בן הדור והחינוך הבורגני עומדים כצר לה. יוכל היות, שהסוציאליסטים האמיתיים המעטים שבין הבולשביקים רוצים באמת בתיקון־העולם — ואינם יכולים להוציאו לפועל. אבל פשע הממשלה הבולשביסטית, על כל פנים, הוא גדול. פשעה — בכזבם של ראשיה, ברמאותם, באבאנטוּריזם שלהם בדרכם, דרך־הפוליטיקה, שבה אין כוחם יפה מכוח אויביהם בנפש, בעלי הציביליזציה. אך במה שנוגע לאלה, לאחרונים, לאנטי־הבולשביקים — אל תבוא ה״טריבונע״ לבלבלנו בחלומותיה הציביליזציוניים ובהרהוריה הסאלוניים. אנו יודעים את אשר לפנינו.
––––––
ואנו יודעים, אגב, גם מי הם המפ״ס בארץ־ישראל. גם זה אנו יודעים. בלעדי ה״טריבונע״! מהותם הריקה, הרעה, השקרנית, הצעקנית — באופן פרופסיונלי — של בעלי החברה הזאת גלויה לפנינו מן היום הראשון. בשביל לגלות זאת גם לא דרוש הרבה. אנו רואים את יסודות קיומם, את שרשיהם, אנו קוראים את מכתביהם לחוץ־לארץ. הנה נתפרסם באופיציוזים שלהם ״מכתב מיפו״. והמכתב מספר על מלחמתנו אנו כנגדם. ובו כתוב: ״היֶזוּאיטים (כלומר, אנו, פועלי ארץ־ישראל) מקדשים ומטהרים במלחמתם נגדם (נגד מפ״ס!) כל האמצעים העכורים והבזויים… מלחמה ובויקוט נוראים כאלה, שלא נשמע כמוהם בתקופות הכי־פראיות של הריאקציה הצאריסטית״ (״פרייהייט" צ’רנוביץ, 31 מרץ 1921).
ושם:
״מפלצת הסכנה האדומה במזרח אינה נותנת מנוחה לכל בעלי הגבורה היהודית שלנו עם משרתיהם ה״סוציאליסטיים״ (כלומר, אנו, ״אחדות־העבודה״!) והם (כלומר, אנו!) הכריזו על־ידי העתונות ואגיטציה בעל פה מלחמה קדושה נגד הפועלים (כלומר, נגדם, מפ״ס!) — — — ועבודתם האי־נקיה (כלומר, עבודתנו שלנו) הוכתרה בהצלחה כזו, שאין דומה לה בתולדות מלחמת־האידיאות״.
ועוד:
״משוסים באופן סיסטמטי מצד יד שחורה נעלמה (!) החלו המורים (בארץ־ישראל) לזרוע שנאה ומשטמה לתנועה ריבולוציונית, והשיסויים הבזויים הביאו תוצאות כאלה, שבהן יוכלו להתבייש כל גיבורי הפוגרומים נגד פועלים, מפוּרישקביטש עד אחרון האנטישמיים הפולנים״.
כן, זוהי לשונם, זהו סגנונם. יד נעלמה…
––––––
וה״צייט״ הניו־יורקית, — להבדיל בין אנטי־ציוניים וציוניים, — ה״צייט" עתונם של פועלי־ציון הימניים באמריקה, לה יש סגנון שלה. במאמר ראשי בה בשם ״נוסעים לארץ־ישראל!״ כתוב לאמור:
״הולכים לארץ־ישראל!… זורם הזרם… ומזמן לזמן מתרומם הגל ומשחק הקצף הלבן… בשבת, ב־26, וביום ב', ב־28 במארס, יצאו לארץ־ישראל שתי חבורות צעירים וצעירות (והם הם ״הקצף הלבן״? — ב.). חבורה אחת תסע באניה ״פאנוניה״, והשניה באניה ״פּאטריה״. חברות־הספינות הבטיחו להם פריביליגיות ידועות, שולחן־אוכל מיוחד, שירות מיוחד (בלי זה — כלום אפשר לחברי פועלי־ציון, לסוציאליסטים? — ב.). הם יהיו ביחד, בזמרה ובצחוק יסעו לארץ־ישראל (כמו לפיקניק!). הם יבואו שמה לפסח, יערכו שם את הסדר הראשון (!). באביב יבואו, והארץ תקבל את פניהם בשטיח־פרחים הפרוש על שדות וגבעות… כמה יפה כל זה!״ —
כן, יפה מאוד! הפואיזיה, כלומר. פואיזיה, שבה מלוּוה המעשה היותר גדול בחיי הצעיר — עזיבת חיי הקלוקל האמריקניים לשם חיי־עבודה קשים בארץ־הבנים!
…ומתעורר רעיון ״פסמיסיטי״: מי שנוסע כך לארץ־ישראל, מלוּוה בפואיזיה כזו — האם לא טוב לו שׁיִכָּבד וישב בניו־יורק?
––––––
אבל כך כותבים אצלם, על יד אלף נשי פינסקי של שלמה המלך. ואצלנו? אצלנו אחרת. הנה ״דואר־היום״ (בגליון קע״ה) תובע את עלבונו של משוררנו… ח. נ. ביאליק! הנה ״משוררנו הגדול נמצא בארץ נכריה מעבר לים השחור״ — (ועל המחאה כנגד ״דואר־היום״ לא חתם, איפוא! — וכי זכות קטנה היא זו? — ב.) והנה נמלאו למשוררנו שמונה וארבעים שנה (אתם שומעים, שמונה וארבעים! בדיוק!) ואיש בארץ־ישראל — מלבד בעל־זכרון, אחי־עזמות מ״דואר־היום״, שמצא בתיקו ודאי איזה כתב־יד ישן על ביאליק — לא נזכר לחוג את חג־היובל הזה שלא בעתו, ״בעוד שאומות־העולם חוגגות את יובלי גדוליהן בעתם ולפעמים(!) אף שלא בעתם״. עד כאן לשונו.
אמנם, פועלי צריפין חגגו השנה את חג יובל ביאליק למלאות שלשים שנה לעבודתו הספרותית — אבל בעל זכרון, שאינו יודע מחגיגה זו, אינו רוצה, כנראה, למנות לעבודתו הספרותית של ביאליק, ודורש דוקא יובל שלא בעתו, יובל־החמשים, למשל, ״למלאת שמונה וארבעים שנה״!
למה נתאווה פתאום ״דואר־היום״ ליובל ביאליק ״שלא בעתו״? למה אינו מוציא את הנייר חלק או במודעות ומקדיש מאמר ראשי לביאליק, אותו המקום שהוקדש לפני ימים אחדים למוצטאפה קמל? למַה הוא "קולע״ בזה? למה הוא מתכּוון? את מי הוא רוצה להרגיז בזה? — איך שיהיה, והקוּריוֹז שלם הוא מכל צדדיו:
״דואר־היום״, ה״דיילי מייל״ הירושלמי, נושא את שם ח. נ. ביאליק…
— לשוא!…
––––––
וב״העולם“, גליון כ״ה, עמוד 10, כותב א. א. בר־נתן במכתביו מארץ־ישראל על ״מעמדי הנפש הריליגיוזיים” שנתגלו במועצת פועלי־הכבישים בחיפה, על ״התגלותם הפתאומית שׁל אפקי־הגאולה בכל יפעתם המעַוורת״. ״פה בארץ־אבות הם עיצבו את נפשם מחדש, שלא מדעת הולכת ונבראת בין אהלי הפועלים רליגיה חדשה, קדושה ונצחית״.
לא קוריספונדנט, כי אם משורר!
ומעבר לדף, בעמוד 9, כותב א. על אותה המועצה, שבה נתגלה, כי לפועלי־הכביש יש ״יחס רע לעבודה, לפעמים קרובות התמעטות הפרודוקטיביות ושאיפה לעזוב את העבודה אם רק מזדמנת האפשרות״… היחס בין ההנהלה ובין הפועלים הוא רע כמעט בלי יוצא מן הכלל. הפועלים רואים בהנהלה, על פי רוב, כעין קבלן, שצריך להילחם בו ולהגן על אינטרסיהם הם. המועצה הראתה שאין היא מסוגלת כלל לפתור שאלות מעשיות, כי ביררה ״השקפות׳׳ (!)… נתקבלו החלטות ״עיקריות״ שאינן מעלות ואינן מורידות, לא רק במקצוע־העבודה, כי אם אפילו בשאלה שאין לה שום שייכות (שום שייכות!) לעבודת הקבוצות על הכביש: התחדשות העליה והגברתה…״
לא קוריספונדנט, כי אם שארלאטאן!
והי מיבייהו עדיף לעתון הציוניסטי ״העולם״?
[״קונטרס", ניסן תרפ״א: החתימה: בר־יוחאי]
רִשְׁמֵי שָׁעָה (ידיעה מכתב־העת "פוֹרוואֶרטס")
מאתיוסף חיים ברנר
״החדשה, שה״פוֹרוואֶרטס״, כלי מבטאם של הפועלים היהודים באמריקה, שלח מיליון עפרונות לילדי רוסיה הסוביטית, עוררה שמחה רבה בין הפועלים הרוסים; וביחוד בין בני־הנוער, שסבלו מאד ממחסור חמרי־כתיבה בבתי־הספר״.
כך אנו קוראים בראש הגליון של אותו ה״פורוואֶרטס" משבת, 26 למארס, 1921. ואף בנו מתעוררת שמחה רבה; ראשית, על המעשה הטוב כשהוא לעצמו, הבאת־התועלת לילדי־רוסיה היקרים, ושנית, על הרושם הטוב, שמעשה הפועלים היהודים באמריקה עשה על הילדים הרוסים. וכי יש עבודה אינטרנאציונאלית יפה מזו? וכי אין מעשים כאלה — האמצעים היחידים להשרות זכרונות־חיבה בין עם לעם?
ובעצם רגשי־הנוער ממרחק אנו ממשיכים לקרוא: ״המשרד להשכלה ברוסיה שלח טלגרמה של תודה לפועלים היהודים בעד מתנתם… הטלגרמה נתקבלה במערכת העתון 'סוביט־רוסיה׳ וזו לשונה״ —
כן, כן, מה לשונה? —
״לילדים הרוסים נודע, כי ילדי הפועלים האמריקנים שלחו להם וכו' והרי הם מודים מעומק־לב לילדים האמריקנים בעד המתנה היפה, שבה באה לידי ביטוי האחדות הנפלאה של פועלי העולם״.
מִרמה, אם כן, מצד עתונם שׁל הגענאסען! ברוסים ובאמריקנים בלבד מדברת הטלגרמה. ליהודים במעשׂה זה אין זֵכר.
———
עתון־המרמה של הגענאסען. כן. של ה״פוֹרוֶרטסיסטים״, היוצאים מכליהם לגזול את הקונים מן ה״טאגבלאט״ וה״מ1רגן־ז׳ורנאל״. כי בקראנו את ה״פורווארטס״ עתה – בראותנו בו את הפנגיריקות הבזויות ליהודים שנתעשרו, את התהילות והתשבחות למילודראמות הכי־גסות שבתיאטרונות היהודיים, את הקטעים הכי־מאוסים, מתורגמים מעתוני אמריקה, על התכשיטים של דמי־המעלה, המיליונרים האמריקנים, את ההלצות, הבדיחות וכו' וכו' — הרי אנו רואים בזה את ה״איבולוציה״ של הבונדיסט היהודי באיסט־סייד שבניו־יורק, את הליכתו הישרה מן ה״פורוואֶרטס׳׳ אל ה״מורגן־ז׳ורנאל״, מבית־המלאכה על־פי שיטת־ההזעה אל החנות ואל הביזנס ומן הפרוליטריות הקוסמופוליטית — אוי ואבוי! — מלפני עשרים שנה אל הפאטריוטיות הבורגנית־השוקית, הנאלחה, המשקיעה ביוון־מצולה של כיעור וירידה…
לכאורה, ה״פורוואָרטס״ וה״מוֹרגן־ז׳ורנאל״ — תרתי דסתרי, אש ומים, אדום וכחול. זה מדבר על הבולשביקים כעל קיסרים גדולים וזה היה מטביע אותם בכף־מים, זה מטמא את הישוב בארץ־ישראל ואת הציוניות במגע־שפתיו וזה מקדיש הרבה ״קוֹלוּמס״ למאמריו הציוניים של אב. גולדברג… אבל באמת — אחים הם ה״פורוואָרטס״ וה״מוֹרגן־ז׳ורנאל״ של ברכות ואב. כהן, תאומים אהובים.
די, לדוגמה, לקרוא באותו גליון גופא של ה״פורוואֶרטס״, בגליון־מעשה־העפרונות, את ה״שטיפעריי״ של ב. קאוונער: ״מענדל איז אָלל־רייט״ (תהום של חלאה!), או אפילו את הפיליטון של ליבין, זה שהיה כל כך נלבב בשעתו, ועכשיו נודף מכל שורה של פיליטונו ריח של בעל־חי שבע… ועוד יותר את המכתב שבא שם מאת הכּתּב המיוחד הבונדיסטי של ה״פורוואָרטס״ מווארשה על ״כוח־היהודים בפולין שנשאר כמקודם״ (זאת אומרת: איתן!) ועל "חברות־בוֹיקוט פולניות גדולות, שנופלות תחת השפעתם של היהודים ולא יהודי אחד נתעשר על ידיהן״.
בשׂמחה שׁל שׁוליה־דגַלָב הוא מוסר מה שׁהתפארו לפניו סוחרים חסידים, פעם במוצאי־שבת על כוס־טה, איך שהם עושים עסקים עם המרכזים המסחריים האנטישמיים ו״מאספים מיליונים״ והוא גומר:
"דבר אחד הוברר לי: בלעדינו לא יחזיקו הפולנים מעמד. ירידתנו — זאת אומרת: ידידת הממלכה. בלעדינו יפשטו את הרגל״.
וכותב המכתב הירוד שבירורים הלז, הכּתּב־הסוציאליסט, שרוח האתה־בחרתנו הספקולאנטי מרנן מתוך גרונו, הוא בונדיסט מובהק, זולל־ציונים מומחה ומשורר פרוליטרי מן ה״גדולים״. נמאס להזכיר את שמו.
זרוק חוטרא באוירא — אעיקרא קאי. אליאנס, בוגד, אגודת־ישׂראל. כַּחַש, מלשׁינות, גאות של צביעות. בירזה! ־־ של נוטאבלים, של חסידים ספקולאנטים, או של באי־כוח ה״פרוליטריון״.
וכשאתה עובר מן ה״פורוואֶרטס״ אל ה״צייט״ —
כן, כשאתה קורא את ה״צייט״ בפני עצמה, בתור עתון לעם — הצער גדול. המידה הגדולה של הצהיבות באדמימותה. מי שמושך את הציבור לדעתו הטהורה על ידי אפני־ביטוי המוניים מטמאים — הרי הוא כטובל ושרץ בידו. אבל בעברך אל ה״צייט״ מן ה״פורוואָרטס״, הרי אתה כאילו עלית מעמק־רפאים אל תלפיות.
ברם, יש חלקים ב״צייט״, שאין בהם כל נפתל ועיקש.
הנה מאמרו של ב. צוקרמן בשאלת הקונגרס היהודי. כמה מאירים דברי ויכוחו עם אלה, שאינם רוצים לשבת עם הבורז׳ואזיה על יד שולחן אחד, כי כך היא הגזירה של הסעיף על אודות הדיקטאטורה של הפרוליטריון. הוא אומר:
[ — — — ]
הדברים מאירים וצודקים מן הצד הפרינציפיוני, אף שלמעשה מרגיש תמיד בא־כוח הפועלים היושב עם בעלי־בתים באספה אחת, כי כל עמלו עולה בתוהו. מן הצד הפסיכולוגי לא מרובים הם בין טובי עסקני הפועלים המוכשרים להקריב את הקרבן הכי־קשה הזה: להתאסף יחד עם הבורז’ואזיה שלנו ולהילחם בה מלחמה בשלום… זהו למעלה מן הכוחות.
בצד זה לא נגע ב. צוקרמן.
[מתוך העזבון]
מִפִּנְקָס (שני מפגשים עם בני הארץ)
מאתיוסף חיים ברנר
עם חשכה תעיתי באבק משעולי הפרדסים שבקצות העיר. כולם של בני הארץ, של הערבים. שלהם. —
הָעמדתי לעבור על פני בעל־בית אחד, מין אפנדי קטן, יושב בפתח שער־חצרו במסיבת שני שכנים באים־בימים, ואף עלם אחד, כבן עשרים, הדור בכפייתו, ביניהם. ברכתים לשלום. לא ענו לי. עברתי, הפניתי את ראשי לאחור וראיתי, שאי־המענה היה מכוּון, רשעי. העלם הזדקף עוד יותר בישיבתו, הביט לפניו כאילו באבק של נצחון: התאפקנו מלענות שלום ליַהוּד:
״ככה יֵעשׂה״.
הגיתי במרי־רוח: אם גם נכונה ההשערה, שיושבי־הארץ הם בני גזענו ושׁבפלחי ארץ־ישׂראל ישׁ אפילו מדָמָהּ של שארית־ישראל — לא הם ולא שכרם! לי אין דרך אחרת, אני מוכרח לעבור עליהם, אם יאבו או ימאנו, אבל טוב להיפגש בוֶליקוֹרוֹס בטאמבּוֹב — ואין צורך לומר בליטוויני בסביבות קובנה — מאשר בפולני־המזרח הללו.
״לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים".
בעוד צעדים אחדים, במשעול שאחר זה, זינק אחרי מאחד הפרדסים איש ערבי אחד בסחבות של טוּז׳וּרקה אירופית ומעדר ישן על כתפו. ״חאואג׳ה" — הדביקני. וראיתי, שאין זה ערבי מגודל, כאשר נדמה לי משום־מה ברגע הראשון, כי אם נער־פועל כבן שלוש־עשרה או ארבע־עשרה. הוא שאלני דבר־מה בקול צלול, צעקני קצת, ובהברה ברוּרה, דגושה. אני, לצערי, לא ידעתי לענות לו, כי לא לימדתי לשׁוני דַבּר ערבית. שׁאלתיו אני מצדי במלה אחת: מסֶלימה? (כלומר, מכפר־סֶלימה הסמוךְ הנך?) וענני: לא, מִנְהָן, מכאן הוא, מן הבּוֹיארה, והוסיף לדבר ולספר. אז שאלתיו ברמיזת־אצבע: אפנדי? (כלומר, בויארה זו, שאתה הולך ממנה ושאתה, כמשמע מדבריך, עובד בה, של האפנדי ההוא היא, היושב שם בפתח־חצרו?). הוא ענה בחיוב והוסיף להאריך דבר דבור על אפניו, כי לו, לנער, אין לא אב ולא אם, מתו בשנות־המלחמה, יתום הוא… את זאת הבינותי ממלים בודדות שלו, ועוד יותר מתנועותיו והעוויות־פניו. והוא גם הוא הבין את שאלתי: ״קַדֵישׁ״? (כלומר, כמה הוא מקבל ליום?) וענה בהכרת ערךְ עצמו: ״תּמניא גרש" היינו, שמונה גרושים. — ״לא טוב״ — אמרתי, והוא תהה רגע והתקשה להבין: מה פּירוש ״לא טוב״:
הרבה פחות מדי או רב יותר מדי? אז הסביר לי בארוכה ובהטעמה יתירה, שיש גם שמקבלים חמישה־עשר גרוש ליום וגם עשרים… פועלים גדולים… ולו אחיות קטנות… וצריך לאכול, להתפרנס… והוא מקבל שמונה… הכל מן אללה!…
אותה שעה לימדתי חובה לעצמי, חובה קשה, על שלא לימדתי לשוני לדבר ערבית. אילו ניתן פה… יתום עובד! אח צעיר! נכונה היא השערת המלומדים או לא, קרוב אתה לי לדם או לא, אך אחריותך הן עלי מוטלת היא. הן עלי היה להאיר את עיניך, להטעימך יחסי־אנוש!… לא, לא עשיית־ ריבולוציה במזרח על רגל אחת בפקודת ועד ידוע ובטעם שליחים של פוליטיקה סוציאליסטית ידועה — לא, לא פוליטיקיה! זה, אולי דוקא לא תפקידנו, ובזה אולי דוקא נעסוק בעל־כרחנו, מתוך יאוש, בדלית ברירה! — לא, לא זה!… כי אם מגע נפש בנפש… מהיום… ובמשך דורות… במשך ימים רבים… וללא שום מטרה… ללא שום כוונה… מלבד כוונת אח, ידיד ורֵעַ…
— שלומי, אדון! — נפטר ממגי הנער במוקדם, בראותו, כנראה, שטרוד אני ושהשיחה נפסקה. אבל בברכת־פרידתו נשמעה, בכל זאת, קורת־רוח מרובה על שעלה לו בהיסח־הדעת לחטוף שיחה הגונה עם אדם מגודל, ולדבר בטעם, כזקן ורגיל.
— שלומי לך, חביבי, — לחשו שפתי ולבי המה לו ולי.
המשכתי את תעייתי בחשכת־ערב.
[״קונטרס" כ׳ ניסן תרפ״א; החתימה: י.ח.ב.)
איגרות
מאתיוסף חיים ברנר
מִשְּׁנוֹת הַבַּחֲרוּת
מאתיוסף חיים ברנר
לנוחות הקריאה, המרנו את התאריכים שסומנו במקור כמקובל באימפריה הרוסית – בשילוב של ספרות רומיות – בצורה המקובלת כיום. [הערת פרויקט בן־יהודה].
מִשְּׁנוֹת הַבַּחֲרוּת
1. לאורי־ניסן גנסין
אור ליום ב‘, פ’ מצורע, התרנ"ז, בּיליסטוק [ג' בניסן – 23.3.1897]
אחי ורעי, ידידי וחביבי… לא אדע אכנך… אנ"ג היקר.
אנ"ג שלי! 1
מכתבך היקר קיבלתי. כל אומר, כל מלה היו2 מרפא לנפשי, שיקוי לעצמותי. אין אומר ואין דברים בפי לתאר ולספר… ואודות מצבי אודיעך: כי מטרתי אך מעט השגתי… כי משכילים פה אך מעט מזעיר. לא אוכל להחליט, כי במקום ש“הבוקר אור” י“ל3 לא יימצאו אנשי בינה. זאת לא זאת! אך הם נחבאים אל הכלים. צריך אתה לחפשם בנרות, למען תמצאם. וזה קשה לי מאוד, כקריעת ים סוף… כמוּבן. אך מתלמד אנכי. מחר אי”ה4 אָחל את “מורה הלשון”5 בלי שוּם עיכוב. חומש אלמד וכתבי הקודש. בלילה הזה קניתי שתי חוברות “הויז־לעהרער”6 – ומחר אי“ה אָחל להתלמד. מיום א' לפני שבוע הנני קורא בכל יום שתי שעות רוסית, מעט בפרהסיא ומעט בצנעא. ואת ה”הו“ל7 בל תשלח לי, ואחשוב כי תמצא קונים לו, ובפרט אם תפחית עשרה ק”פ,8 ותשלח לי רק 40 ק“פ, כי לא אוכל התאפק, לחכות עד כי יבוא, “וגם לא במהרה” – כדבריך. אם תשלח את אנדרסן9 ומכתב סגור, בל תשלח До востребования10 כי קשה מאד לקבל פּה, יען שבּיאליסטוק לא דמי מעט לפוֹטשפּ. רק שלח בפי'11 על שם דודי, דוידוּ נוֹרוֹצקימו,12 ובז’רגון13 תכתוב למטה, כי את אנדרסן שלח לך שבתי14 מסטארוֹדוּב15 לי לדורון, וכתוב בזה”ל:16 “איך האב גימיינט, ער וועט דיר שיקען ארעכטען ספר, ווי עס איז אפגירעט געווארען, נעמט ער און שיקט דיר אביכעל, נאר אדאגה, דו וועסט דאס קענען פערקויפין, וועסטו נעמען 50 ק”פ“… התבין לרעי? איש מזימות אנוכי, האף אין זאת?! – וסודות ודעות חפשיות תוכל לכתוב כאַוות נפשך על שם דודי. אקוה, כי מצבי יוטב מיום ליום. מעט אתלמד בפרהסיא, תחת שם: “גם זה צריך”… ומעט במסתרים… תחת הגמרא, להתכסות ב”אמר רבא", והכל על מקומו יבוא בשלום. אם שלחת אנדרסן – הנעשה אין להשיב!
פרוס בעדי בשלום כל ידידינו, ג“ג ודבריו הבטלים, ש”ד ומחשבותיו, יענקלי והלצותיו, אי“ב וחקירותיו, של”ם ושירו. לכולמו תפרוס בעדי.17 דא עקא, כי אין לי מקום שאכתוב למען “הפרח”18 וכבר הציקתני רוח בטני, אך בביהמ“ד19 לא אוכל, ובבית דודי פשיטא! עאכו”כ…20
באיגרתך הפתוּחה כתבת לי, כי אכתוב מעט ל“קש”ה“. אך מה אומר לך, אחי? הן בעל נפש אתה ותבין, כי לא מענוותנוּתי, אך מגאוותי, אתבייש לכתוב לו, הן עם ר' יענקלי, אחי וחברי, עמו אדבר ולא אדקדק כ”כ,21 אך עם איש אשר תורה והשכלה בו פָגָשו, קושט ובינה נָשָקו – לפני איש כזה “יראתי בפצוֹתי”… כי יצחק – או ייכמרו רחמיו – על שגיאותי הגסות(!). ועוד: מה אכתוב? ציוּרים מחיי? מוטב לי שלא ישמע את צביעותי ושקרי (אוי לי ואוי לנפשי! מה אעשה וההכרח לא יגונה!..), אשר לא אוכל להביעם בלי שגיאות. ואם אכתוב לו ציוּרים, אשר שם הוּתרה הרצועה – למשל, ציוּרים מעלמא דקשוט, מהג“ע22 והגיהנום – הנה לא צריכא ליה, לדידי. יקח את ה”ראשית חכמה“23 וידע הכל… ועל כן, לפע”נ,24 יפה שתיקותי מדיבורי, ואמור לו רק, כי אוקירו25 כערכו. ואם ירחיב לי ד' כמאוויי, אז “לא אחסום את פי עטי”, כאשר יאמרו המליצים. ובזה אשאר ידידך בכל לבבי ובכל נפשי ממש. כן ימלא ד' משאלות־לבבי, כאשר היא נתונה לך, חביבי ויקירי, ועד עולם לא אשכחך, עד יום שובי לעפרי. זאת אודיעך, כי בב.26 קוראים עברית מעט מן המעט. כמדומה לי שאין בביליותיקה פה שיתנו לי לקרוא בחינם, אך לוּ יתנו לי בשכר, ואוכל להחיות רגשותי למען לא אחלל את שמי.
י. ח. ב–ר.
2. לאורי ניסן גנסין ולגרשון גינזבורג
[א' באייר תרנ"ז, ביאליסטוק, 20.4.1897]
אחי, ידידי ויקירי, בבת עיני, אהובי א. נ. גנסין! את מכתבך הגלוי קיבלתי זה רגעים מספר, אך לא אוכל להתאפק שלא לכתוב לך; אך סלח, אחי, סלח, כי לא אשלח לך מכתב סגוּר כאשר הבטחתיך, כי האמן לי אשר הפרוטות האלו שאלתין… (התבין?..) וגם בעד “הפרח” החילותי לכתוב. שני סיפורים ורשימה ושני שירים, אך כולם לא נסתיימו, כי ראשי סובב עלי כגלגל, ועוד כי אפס מקום.27 כאשר אשאל לדודי: “האין מכתב מפוֹצ’אֶפ?” יענני: “למה לך מכתבם, האם תורה ועבודה ילמדוּך?” “ומה הם חיי האדם, אם לא אחווה ורעוּת?” “הנח את התפלספותך! – יענני ברוגז – אנוכי שונא איש מתפלסף… לוּ לא היית כעת… והיית לומד בהתמדה כרצוני, כי אז היה28 טוב לך בזה ובבא. ועתה… אוי לך… ואבוי לנפשך בעלמא דקשוט”… – אמנם, דברים אלו כמתלהמים יבואו ללב יחב“ר,29 אך הוא יצחק מזה, ויבוא אל ביהמ”ד, אך גם שם לא הונח לו… ללמוד שפה המוזרה לו תחת הגמרא. לא בסימא מילתא! 30 ובכן מה עשיתי? – שכרתי לי מלון31 בעד שני רובל, ולקחתי לי בעד פרוטותי האחרונות 5 חוברות “הויז־לעהרער”. אולם שלוש סיימתי בכי טוב. וגם הרביעית החילותי, אך ראיתי ונוכחתי, כי אין שווה הדבר באיבּוּד הזמן. רע ומר! – ניסיתי להראות שירי לפני המשכילים האחדים אשר הכרתי, אולי… אך אחרי קריאתם ענו ואמרו: “אמנם טוב… מדוע לא תשלח זה אל ‘הצפירה’… אך מי לידינו יתקע כי שלך הם…” אנוכי הראיתי להם את הצַרנָאוֹת32… והם כמעט יאמינו לי… אך לענין “טובה” מי ידבר? קר לבם ככפור… האם אנ“ג וג”ג33 הם? – אדרבה, אחד העיר למוסר אזני, מדוע בישבי אצל הגמרא, לא אתנענע בנעימה. רק כבעל מחשבות נדמיתי… ובכן ראיתי כי לא כל מוחא סביל דא, החילותי לדאוג לעצמי, ללחום מלחמת החיים, כיאוּת לאיש־אובד כמוני… חפצתי לעזוב את ה“ימים”34 המעופשים… את לחם הדמים… את הבוז, השפלות והעבדות, חפצתי לקחת שני תלמידים ולהיות אדון לעצמי, ואז אדע מה לעשות… אך הזמן אמר לי: “חכה מעט, ידידי, עד יעבור הזמן הזה…” ולא נתן לי רק תלמיד אחד בעד 15 רובל לשתי שעות ביום. שעה גמרא ושעה קריאה בספרים עברים.35∗ לכן הוּכרחתי לחיות כמקודם, מחסרון כיס… אולם אבי־תלמידי שכר מורה36 לתלמידי וגמרתי אומר להשתתף בפרוטה, וגם אנוכי אשלם חצי רובל לירח, למען ילמדני, ואי"ה כאשר אלמד רק אצלו חמישה ירחים והוא יביאני השערה… בשפת רוסית ואשכנזית, הנה המוֹתר אתלמד בעצמי; אך רק ההתחלות קשות… יהיה האל בעזרי!
ומעתה יהיה סדר יומי כן ואיש לא יפריעני: 14 שעות אעבוד דבר יום ביומו. 4 שעות אעשה את האוּרוֹקוֹת37 בבית מלוני, בלילה… 2 ש' אלמד עם תלמידי. 1 שעה אתלמד שם בביתו עם המורה. 2 ש' אלמד בביהמ“ד, כמעט בצנעא, תנ”ך ודקדוק, כי קניתי לי את “תורת הלשון” לפרידמן, וגם “מורה הלשון” יש אצל תלמידי. אמנם, יש פה בחורי הישיבה נעלמים, אשר השיגוּ להם מורים בחינם, אולם אנוכי לא אמצא… וע“כ גמרתי אומר, יהיה כמו שיהיה. והמותר אלמד גמרא, מסכת בבא בתרא… וכה אסיים אי”ה את הזמן… בספרותנו יראתי, כי אקרא מעט… ולע“ע38 קראתי את ה”כנסת“, III,39 התרמ”ח. וכמעט את כל ה“הויז־פריינד”40 הז’ארגוני, בלשונו של ספּקטור… היום יביאו לי את ה“כינור ישורון” לש. ל. גורדון. אבקש לשלוח לי את המַרקות41 הדרושות, כי נחוצות הנה לי, אך אם חסרון בכיסך, לא אכפה עליך, חביבי ויקירי, את ההר כגיגית.
לאהובי, ידידי וחביבי, הטוב ומיטיב עמי, מר ג. גינצבורג, אתן תודה לך מקירות לבבי על מכתבך הפתוח… אך קצר הגליון מלדבר עמך ביחידות, על־כן הסתפק־נא בהמעט שכתבתי לאחי אנ“ג. פרוס בעדי בשלום משוררנו של"ם. הוא שלח לי איגרת פתוחה, ותודה לו על זה. אם תראה את זלמן לבית הריצ’יצ’ים תאמר לו, כי מאוד חפצתי לכתוב לו עוד הפּעם, אך מחסרון פנאי חדלתי. ואמור לש”ד פה א“פ42 או במכתב, כי אהבתי שמורה אליו, אך יחכה־נא מעט והיה כאשר ירחיב לי ד', נכון הנני לכתוב לו כחפצו. ולקש”ה תאמר: יען וביען, כי לא גבהו דרכיו ולא רמו עיניו ולא יצרור על אהבתי את הדומיה אויבתה בנפש, הנני נשבע לו בימיני, כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה ומוצא שפתי לא ימוט, כי כאשר יניח לי האל מסביב, לא איאלם דומיה, ואת ידי אמשוך בשבט סופר ואל חכי שופר, כנשר ארים קולי, להגיד ולספר את הקורות אותי43 ולהביע את רחשי תודתי לפניו, אולם פה קצר המצע מהשתרע ואתו הסליחה.44 נאום “בעל המליצה”.
י. ח. ב–ר.
P. S. שלח־נא לי את “הפרחים”, כי של“ם כתב לי, כי גנב את “הפרח” משטק”ר,45 אעפ“י ששמעת ממני את הנ”ל, תכתוב ע"ש דודי, אך הנוסח תכתוב שאמכור, כפי מה שהוריתיך במכתב העבר. יוכל היות, כי אכתוב לך גם בעד “הפרחים”. תקוותי לימים הבאים אכתוב לך במכתב השני.
יחב"ר
יום א' פ' קדושים, ר"ח אייר, בעזרת השם! ביאליסטוק.
3. לגרשון גינזבורג
בע“ה, היום יום א' לסדר נשא, התרנ”ז לפ“ק, פה ק”ק פּוֹצ’אפ, יצ"ו46 [ו' בסיון. 25.5.1897]
שלום ורב טוב לידידי המופלג, הרבני הנגיד, חו“ע47 וכו' מוהר”ר48 גרשון, הי"ו,49 עצמותיו יחליץ, אמן סלה.
אחדשה“ט,50 ראשית הידיעה, היא הקריאה שאני ב”ה בחו“ש.51 ושנית, כגון דא צריכנא למודעי, כי ע”י המוכ“ז,52 ייטיב נא לשלוח לי את אפיקורסותו של שטינברג53 ימ”ש,54 כי בעוה“ר,55 שהפירצה נתגברה, וקורים כמעט כולי עלמא בספרי הגויים, ומרגלא בפומיהו,56 שאין ביכלתם לקרוא בלעדיו, ומפיך ג”כ, כמדומה לי, שמעתי כן, לכן אמרתי קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא,57 ותהיה אתה מחזיק ידי ע"ע,58 וכו'.
ואפריון נמטיה59 להבחור המושלם וכו' כמר יחזקאל נכד אפרים ה',60 שנתן לי את הטומאה שנתלבשה בתמונת “ווסכוד”61 וקראתי אותו (לא עליכם) בזמן מתן תורתנו, להוי ידוע למר, שרובא הבנתי, ולא כמו שהעלה כת“ר,62 יצ”ו.63 וד"ל.64
ידידך הדושו"ט65 כל הימים לרבות הלילות
עיקר שכחתי, כנהוּג: כי למעה“ש,68 תשלח לי אחד מספרי הגויים, כאשר הבטחת לי, כי הטומאה הנ”ל גזלה ממני הקליפה הגדולה שיצאה מהקדושה (אנ"ג69 ), ואני נשארתי כ“שקץ בלי חליל” וכרב, להבדיל, בלי תורה, ושלום לו ולתורתו ולפלפולו.
הכותב, גדיא מסנקא,70 שוטה שלא ראה מאורות מימיו
הנ"ל.
4. לאורי־ניסן גנסין ולגרשון גינזבורג
[ביאליסטוק, חורף תרנ"ח, 1898]
הפותח שער
(שיר קטן)
באותיות השחורות, רעי, הסתכל!
מַזה האודם המהול שם?
הביטה־נא, את דעתך לא אסַכל,
רואה אתה, האין זה דם?
*
כן, כן, דם! לא מים הרעים…
דם לבּתי, הטבועה ברפש,
דם יצורי גוי, הנטבעים,
דם־חללים… דם־הנפש!!!
י. ח. בּרֵנֶר.71
לאהובי וידידי אנ"ג!
מכתבך הארוך, אשר בו הראיתני את עוצם אהבתך אלי ואת דבריך וסגנונך הלוקח לבבות, קראתי. ואמנם לא ידעתי מה אענה לך, ידידי, על כל דבריך. הנה הם נאמרו לפי מחשבתך רק להוציא את הטינא אשר בלבי עליך, אך באמת למותר הי[תה} כל הטרחה הרבה הזאת. כי מדוע אתלונן עליך? הן נפשי יודעת מאוד, כי אנוכי האשם, אנוכי התנהגתי רע, גם לעצמי גם לכם, רעים אהובים. והגם עוד לי הצדקה לצעוק, אמנם, על מניעת־מכתבך, היה72 לי להתאונן באזניך, אך בזאת הנחת את דעתי רק במלים הראשונות ממכתבך “הטבול מכל עבריו”…
אולם, בדידי, ידידי, רע ומר! אנוכי לא אדע, איך אוציא ממך את רגשי־הבוז אשר ירגיש לבך עלי. ברגע הראשון אחרי קראי מכתבך, בעת נתמלא לבי דם־חללים, דם־נכאים, נתעבים ונאלחים, אז אמרתי בחפזי: לא! אנוכי אשנס את מתני, את עטי אקח בידי, ואראהו לדעת, כי אמנם לו הצדקה אשר יחשבני ל“איש־תהפוכות”, לאיש, “אשר חפצו רק לתור את הארץ”. כי הלא מעשי מעידים על זה! אך אנוכי אתחזק, ובכוח עטי אוכיח, כי לא צדיק גמור הנני, אך גם איני חייב כולו. דברי ימי חיי הטבוּלים בדם, היסטוֹרייתי המלאה רישומים לא־טובים ומכאובים נוראים, חיי התלוּיים בדעת אחרים, הם המה עזרוּ לא מעט למצבי הפרוע כעת. חשבתי להתחיל דברי ימי חיי מירחים אחדים לפני בואי פּוֹצ’אֶפה, להפיץ אור על תשוקתי לנסוע, לספר גם את החיצים אשר יוריתי פה. אולי אסיר מעט את הדברים השנונים, המבצבצים מתוך מכתבי. מסופקני עוד, אם הצלחתי את דרכי בזה, כי כתמים כאלה אשר נכתמה נשמתי מלפניכם לא בקל ירוּחצו, אך בבואי עם הספר והנה – אהה! –
… עטי יכעס, אפי חרה,
"לא! – יתקצף – לא אכתוב, מחמדי!
לא אחפוץ לשפוך טפי־מרה!"…
ולרגעים יפול מידי.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
אנא, עטי, אל תעזבני,
כתב־נא, כתוב זכרונותי,
הן אתה יודע, כי אומלל הנני,
ראה־נא, הביטה דמעותי…
אנא, לך אל רעי הנאהבים,
אמור להם, – מהרה חושה! –
כי שמי הטהורים הקדירו העבים
ואנוכי לא אדע אנה אנוסה.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
התחלתי לכתוב… וברגש כביר, פני נתלהבו, לחיי נתאדמו והחילותי לתאר את הכל, עד כי בצדק אוכל לאמור, כי לא בדיו כתבתי, אך בדם… אולם עטי חדל עוד פעם מלכתוב… ובפיו הקטן והשחור החל לצפצף אמרתו:
למה זה הבל תיגע, בַּער?
הרֵעֶיך לדבריך יאמינו, יקשיבו?
הבאותיות מתות תשקיט את הצער?
הן ל“פרַזות ריקות” אותם יחשובו!
הבכתיבתך את פניהם תכפר?
תגיד למו צרותיך, אסונך –
אפונה, אם הכל תוכל לספר,
כי הלא דל מאוד הוא סגנונך!..
ואמנם כן, ידידי ורעי, בזה צדק עטי, כי זכור ואל תשכח, כי זה כמעט שנה אשר רחוק הנני מספרות… ואיך אוכל לתאר את כל רגשי לבבי גם פה גם שם?.. איך אוכל להניע את לבבכם? ובכן בבושת הפנים שבתי מעבודתי ואחל לכתוב פשוט, בלי כל צרמוניות, מליצות והרצאת דברים, כי לשוא אתייפּה (וגומר…) ודי לי, כי אנוכי יודע בעצמי, כי אינני רשע גמור בכל אשר עבר עלי. עלי לדעת, כי הרבה סבלתי, נלחמתי, פירפרתי בין החיים הרוחניים ובין המוות, בין האור והחושך. ומה אעשה, כי לא יכולתי להחזיק מעמד… לנַצח? חיי תלואים בדעת אחרים… זה צרתי בעיתות העבר וגם בהווה.
כן, כן, זה כל שגעוני. בעל־דמיון הנני! איך לא ידעתי, כי גם בביאליסטוק אוכרח לחיות על חשבון־אחרים. גם שם לא אעשה כל מה שלבי חפץ, גם שם אהיה אסור בעבותות הפאנאטיזמוס, גם שם אוכרח להסתיר את אידיאלַי ולחיות חיי צביעוּת… איך לא ידעתי זאת?
אמנם זכרתי, זכרתי. אנוכי דימיתי, כי בבואי ביאליסטוקה, בלי ספק אמצא לי רֵעים אשר יבינו לרעי ואשר לא יעזבוני בעת צרה… אני דנתי ק“ו73 מעצמי. ומה בערי אוקריינה, ערי החושך, מצאתי אנשים בעלי־לב, בעלי־רגש, אנשי תבונה, מגיבורי ישראל – בעיר ואם בישראל כביאליסטוק, אשר שם יש משכילים (ככלבים…) לרוב, שם ראה אור וכו' (לשונך במכתבך)74 – על אחת כו”כ! 75
טרם הייתי בצפצפה76 לא ידעתי ולא הכרתי את כשרוני (אשר בעוונותי איבדתיו בזמן הזה). לא עלה על לבי, כי המוּזה משחקת עמדי והפּואזיה היא חבֶרתי ואשת בריתי, לא הכרתי ולא התבוננתי, כי לב־משורר לי. ואמנם גם ב“טינופתקה”77 היה לבי מלא מאהבת ההשכלה, ואחרת לא חשבתי בלתי אם לנסוע הוֹמֶלה להשתלם בלימודים. אך אחרי היותי ירח בבית אבי, איבדה ההשכלה אין חין ערכה בעיני. בדבּר אלי אבי יום־יום: “מוח מעוקם… השדים יודעים, מה הוא מדבר… קֶנטשַׁפט…78 קֶנטשַׁפט… מה? מה? מה תתן ומה תוסיף לך ה”השכלה" שלך?.. הידעתי? לעזוב את תורת ה', אשר מלבד המצוה הגדולה של לימוּד־התורה עוד תתן עושר וכבוד ומעמד טוב בחיים, ולהיות “קֶנֶריל”79 – פטפוּ! בושה וחרפה! חילוּף טוב! חי–חא–חי!" ובדַברו ירק פעמים אחדות וינע בכתפיו. הדברים האלה, אם כי לא מחכמה נאמרו, בכ“ז80 ירדו חדרי בטני, יען כי יצאו מפי אב יקר ואהוב. ואנוכי לא ידעתי עוד מ”השכלה לשמה" כיום… רק חפצתי להיות משכיל שלא לשמה, כלומר: “בעבור תכלית”. ובכן, כאשר הראה לי אבי את הפך־הדברים, נרפה רוחי, נאבדו רגשותי, וגם ה“חופ”ק“,81 החסיד ה”צבועאלי" (לוּבּאַויץ) דעירנו, הטיף עלי מלתו, עד כי גמרתי אומר לנסוע צפצפתה82 ללמוד, אך ורק ללמוד… מה טוב ומה נעים לשבת ולנגן “איפּכא מסתברא”! 83… והכל ברגש ובחפץ. ומה נעשה עמדי בצפצפה? – זאת ידעת גם אתה!
שם… שם… רבותי! החילותי לחוש… להרגיש, שם החילותי לשיר… ולחוש חסרון־ההשׂכּלה באופן אחר. שם התעורר בי החפץ ל“השׂכּלה לשמה”, לשם ההשׂכּלה הרוממה, המעשרת רוח־האדם!…
*
חמתי עליך, אנ"ג, על כי תישפט עמדי אל אשר לא חפצתי להישאר בעירך. היכולתי להישאר ולהראות את “חומצי”, את “אפּיקורסותי” ואנוכי תלוי בדעת אחרים?
ידוע תדע, ידידי יקירי, כי גם “עת חרסים יניחו על עיני” לא אסלח לך על אשר נתת לי – בדמיונך – את “החפץ לתור את הארץ”. אמנם, חוטא אנכי, חוטא גדול, פושע ומעוול, אֶגוֹאיסט מנוּול, מוג־לבב ורואה צל־הרים כהרים – אמור הכל עלי, לא אכעס, יקירי, כי לא תשקר כל כך. יותר84: מעט הנני חייב בצעידתי אחורנית… לאיש ראוי, כי אידיאליו יכריעו את חומרו; לאיש ראוי, כי ימות באוהל על קידוש־הדעה; לאיש ראוי לזכור, כי “גדולה דעה שניתנה בין שתי אזכרות!”85 ואני יודע ששווה אנוכי את כל הבא עלי עתה. כי אמנם חיצי הזמן ירו בי מאוד, מאוד, בכל זאת אנוכי באיוולתי האדבתי את נפשכם, רעים אהובים (לא פה המקום להאריך; אקווה כי נבונים כמוכם יבינו דבר מתוך דבר ומלה מתוך מלה… אקווה, כי תבינו את לבבי המלא כיום הזה רגש־קודש…), ובכן הרשות לך לחשבני לאיש־תהפוכות ול“כל בו”… אך לא להוציא עלי שם רע כזה, חפץ אווילי ושטותי כזה!… צררתני, ידידי, צררתני!.. וגם ראייתך אינה מכרעת, על כי סבבתי כבר עיירות רבות… הגידה לי, שאהבה נפשי, איפה זה הייתי? אחרי “הלוּסק”,86 ששם נפקחו עיני לראות את האור כי טוב, הייתי בטינופתקה,87 אשר שם נמרטתי לחי וכמעט שלא נקברתי ב“קבורת חמור”…88 ואין מקום לצעקתך!
ואלה מאי? – מדוע ברחתי מפוצ’אֶפּ? מדוע עזבתי רֵעים אהובים, רעים חביבים, ידידים נחמדים? ה“מעשה שתק”ר" גרם?89 לא! פטפוּ! אפילו רושם קל לא רשם בקרב נפשי פנימה, אף פּעוּלה קטנה לא פעל עלי… ובכן מדוע?
הדבר כן הוא: התבוננתי בפני הרב שיחיה והנה אינם עמדי כתמול שלשום… המשגיח – הוא לא יבוש מלאמור, כי לא טוב יהיה ממני בקרב הימים… מדוע זה? הידעת? יען כי עמדתי לימין ה“בּיכלך” – גם הרב, גם המשגיח, גם כל העדה הקדושה אנשי פוצ’אֶפּ יצ“ו,90 יודעים כי אינני יין, רק חומץ, כי נתפשתי כבר ברשת המינות ר”ל.91
אז החילותי לחשוב מחשבות, אז באו חלומות רעים והרהורים רעים ויבלבלו את מוחי: "לא טוב… לא טוב… לא אוכל להישאר פה, לא אוכל לכנוס גם בשערי הדעת והתבונה בעיר הזאת. ומה בסיבה קטנה כזאת נבאשתי – בהחילי להשתלם וללמוד מעט – מה ייעשה עמי?… הטוב לי גם להיפרד מפה בשם רע? הטוב לי גם פה להימרט לחי? לא! לא זו הדרך! (בסוד אגיד לך, כי לא חפצתי מאוד ללמוד רובא דיומא, כי לימודי התלמוד איבדו ערכם בעיני אז כמו עתה…) אלכה! אלכה! אנה? – החילותי להתייעץ בנפשי – אנה אשׂים פעמי? לעיר קטנה? לא טוב! פן לא אמצא מבוקשי – אלכה אל עיר גדולה, אל ביאליסטוק. שם… שם…
שמה, הכלל, הדעת, ההשכלה,
* * * * * * * * * * * * * * * * * *
והמשכילים כוּלָהַם, הטובים והנאורים,
* * * * * * * * * * * * * * * * * *
יבינו בודאי כשרונך בשיר… (משירי במכתבי אליכם).
עתה, כשאני פה, עתה כשנפלתי ארצה, עתה כשמתו כל אברי, עתה כשאני פצוע, מדווה לבוש קרעים, הולך שחוח, נדחה אחורנית, נבזה, נמאס, עתה אשוב ואשאל את נפשי:
ואיך לא הבנתי, שוגה ובער,
כי מי יתן לב לעלם כמוֹכָה? (שם).
אבל אז דאיתי בכנפי דמיוני, רגשותי הרתיחו את דמי, ובאמת החילותי להאמין בעצמי ולא ביקשתי חשבונות רבים. קיוויתי, כי אמצא לי רֵעים אשר יציגוני לפני משכילים אמיתיים, יתמכוני בימין־צדקם, ואז אסיר המעטפה מעלי, ויבואו ימים – קיוויתי – כי
מהפטרן92 הקטן, הזבוב, התולעת,
יהיה פוֹאֶט, במלוא־מובן־המלה!… (שם).
ובכן ויהי בלילה ההוא… הוי, אלי!… מה נעשה עמדי בלילה ההוא?! “הלילה ההוא יהי גלמוד”93 וכו'… כי בלילה ההוא קברתי את כל רגשותי, בלילה ההוא נפרדתי מרעים אהובים, רעים אשר השפילו את כבודם להתחבר עמדי. היש לי גם פה רעים כאלה, אשר יחשבוני לאיש? הנה פה הנני שפל עד כי לא אאמין שהיו לי אז בימים ההם רעים… רעים של מי?… שלי? עמדי התחברו רעים?… אין זאת, כי חלמא טבא חזאי94 והדבר לא היה במציאות. אמנם, זכרון נשאר לי מהלילה ההוא… הן, אנ"ג, כתבת, כי גם אתה תזכור מה שהיה אצל השולחן הקטן באַתיק95 вагон מסילת הברזל… כן־כן, תזכור…
ועת גֵוִי יֵחַת מקולות וברקים
ויעזוב את נפשי מקול המולה…
אז נפשי תעופה, תרקיע לשחקים,
ושמה בעבים תשתפך כולה.
ומשם על ראשי ירד הגשם
מנפשי הנמקה, הנמוגה,
ובמטר גם אמצא ניצוצי־לשם
מנשיקת־אהובי, שאליו אערוגה.
אל תיוואשי, נפשי האומללה,
כי תטבע ביון כעס וחמה:
הן נפשי בך עוד לא בחלה
וגנסין, גם גינצבורג, לך עוד המה!…
(משירִי “עולמי”, שכתבתי בימים האחרונים ואם תדרשהו ממני אשלחו לך).96
*
והנני בביאליסטוק…
ובב. יש לי דוד, מלאכתו היא הספרות הסת"מית. לבלקר97 הוא. כמובן, ביקרתי את ביתו בתור “בחור שבא הנה ללמוד ולאכול ‘ימים’” –
ומה בכך? חזון נפרץ הוא! דודי קיבלני בסבר פנים יפות, דאג למעני בנדון ה“ימים”, עשה כל מה שהיה בכוחו, מבשרו לא התעלם, ובפרט, כי עוד “ישכור מצווה” בזה, להחזיק ידי לומדי תורה.
עבר חג הפסח… ואני ככלב הרחתי אחר כל בחור, אולי אמצא מבוקשי? אולי? פישפשתי, ולא מצאתי…
בתוך הימים חקרתי לדעת את הכל והנה: ביאליס' היא עיר־מלאכה. הריאליזם הוא השׂורר פה. בחור! מה אתה? בעל־מלאכה? תוכל לשׂכור?98 טוב! קרב הנה! אבל האידיאליזם – מאן דכר שמיה? בחורי־העיר אנשים סוחרים המה. ישנם מעט הלומדים גם תלמוד, אבל מדעת הֵמה נעוּרים. ובחור שמרגיש… בחור בעל־לב, עוד לא ראיתי!…
משכילים גדולים אין פה. חנ“ב99 המשורר לא היה פה מעודו. אב”ג100 הכוהן – כאילו כבר עבר ובטל מן העולם. מידד – לא אדע מי הוא. ניסנבוים101 יש פה, אולם הוא איש טרוד. ושנית, בתור מה אתייצב לפניו? הן נבער מדעת אנוכי. על חסרון־ההשכלה פה יעיד הדבר הזה, כי אין פה כ"א102 ביבליותיקה אחת, אשר פחות משלושים אגורות לירח, לא יינתן מאומה ושני רובל ערבון (задог) – וגם הדורשים אותה מעטים המה!
אמנם, מצאתי שני בחורים, אשר נודעתי אליהם. הראיתי להם את שירַי… הם הרכינו בראשם באין מבינוּת, אך מורם העברי אמר, כי השירים טובים המה ויקרי־הערך. ובכן לא האמינו, כי בעל קאפוטה ארוכה ובעל־פאות יכתבם… לא אחפוץ להאריך ולתאר את כל אשר עבר עלי, כי הן קיבלתי עלי לדבר בקיצור. וגם כמעט הארכתי יותר מדי והיום קצר. אך ההכרח אספר. ובכן ראיתי, כי לא טוב עשיתי שנסעתי הלום, אך הנעשה אין להשיב. ומה יענה אבי, השמח כי נסעתי ביאליסטוקה, אם אעזבה? מה יאמר דודי על זה? הלא להם לא אמרתי את לבבי!
ובכן הוכרחתי להישאר פה. גם זאת אל תשכחו, כי ירח ימים לא באה מלה עברית אל פי. החילותי להרגיש, כי רוחי ירפה מיום ליום. חשתי, כי קרירות גדולה נכנסה בלבבי ותעש שם שַׁמות…
דודִי החל לראות עצבוני, את אי־התמדתי, ויחל לשחר את אזני למוסר… אולם לא [כל] כך במהרה נכבתה גחלתי… רגשותי לא נתנו דמי לרוחי… קניתי את ההו“ל,103 החילותי להתלמד שפת רוסיא בצנעא. מעט ביום תחת הגמרא, וכמה שעות בלילה, אחרי אשר ישנו הבחורים “בעלי־הקלויז”. למדתי תנ”ך הרבה… כתבתי עברית. שירים. החילותי לכתוב סיפורים ורשימות גם בעד “הפרח”…104
אמנם שגיתי, כי נסעתי ביאליסטוקה – חשבתי אז – אך אלחום ואנצח… אולם לא כן! דודי החל לספור את צעדי, הוא הריח, כי תמיד אתהלך קודר בלחץ־לבבי, הוא בא כמה פעמים אל הקלויז והנה – אני כותב!
– מה תכתוב?
– מכתב! – עניתי ומוג־לב כמוני נתאדם מיד, ונתלבּן, וחזר ונתאדם…
– מכתב? – הלא אתמול אמרת לי, כי תכתוב מכתב אל אביך. ואיזה תכתוב היום?
– אל רעי אשר בפוצ’אֶפּ! – עניתי מעט בעוז־רוח.
– אה! – קרא הוא – כל היום הנך כותב. אנכי לא אבין מה לך ולרעיך?
– ומה הם חיי־האדם, אם לא אהבה ורעוּת? – קראתי מעט בכעס.
פילו[– –] – קרא דודי בלעג – אנוכי אשׂנא פילוסופים כאלה!
לוּ היה אחר במקומי, כי אז ירוק ירק בפניו ושלא לשמוע לו. אך אנוכי זכרתי מיד, כי חיי תלויים בדעת אחרים…
כל בני הקלויז הביטו עלי כעל משוגע… בחור עבה… בעל חוטם גדול… בא הנה והוא חצי־משוגע… כותב כל היום וכל הלילה… ואוכל ימים… בעד מה? לומד מעט… וכל היום הנהו כותב… הראיתם משוגע כזה?
בשמעי את הדברים… וכי הקלויז הוא כמרקחה… יראתי פן יגרשוני. לכן, בראותי, כי ניבעו מצפוני, חשתי להקדים פני הרעה, ושיניתי את מקומי לקלויז אחרת. אכן, גם נבאשתי בעיני דודי!
זה היה הרעם הראשון שקיבלתי פה. אולם עוד לא חתי מפניו. ברוב יסורים השׂגתי לי “תלמיד” ושׂכרתי לי משכן או מעון. ושם למדתי בליל כמה שעות רוסית, ביום לא יכולתי ללכת מהקלויז, כי הגבאי דשם הביט על כל צעדי… תנ"ך למדתי, אך בעד “הפרח” חדלתי מכתוב, כי לא הספיקה לי השעה.
_________
רעי הנחמדים! אקווה, כי בעוד ימים אחל לכתוב זכרונותי לעצמי. ושם יהיה מפורש הכל באריכות. אך פה אאולץ לדלג על דברים רבים. כי לא אוכל להניח גליונות הרבה, פּן לא יחפוץ הבי־דואר לקבל ויאבד המכתב. וגם העת קצרה, והאות, כי גם צארנֶה105 לא כתבתי. רק היום התחלתי כך לכתוב, ובכן סלחו לי על אשר לא ציירתי היטב, וגם הדקדוק יחסר באיז[ו מקומות], אם כי [?] לא זר לי ת"ל106 עתה, אך בחפזי לא דייקתי. את מצבי בעת ההיא כתבתי לך במכתבַי…
וכה עבר עוד ירח ימים עד חג השבוּעות. העצבון אכל את לשד־חיי. רֵעַ לא היה לי, כי אשפוך לפניו שיחי ודאגתי לפניו אשיח, ספר עברי ג"כ לא היה לי, אשר יחזק את רוחי. מיום ליום נפלתי. הכרח אילצני להצטבע, לרומם את הסמרטוטים ולגנות את ההשכלה, אידיאלי איבדתי אחד, אחד. דודי הֵמר את חיי, זכרונותי כי נפרדתי לשוא מרֵעים אהובים לא נתנו דמי לנפשי, לשבת כל היום וּלהתנענע אצל הגמרא היה הגיהנום שלי, ללכת לשוּלחן־אחרים נחלשה גווייתי. התלמיד שלי היה פרא, ורבת שׂבעה לה נפשי ממנוּ, הוא הֵמק את לבי. ובכן, ויהי ביום הראשון לחג השבועות נחליתי – לא עליכם – עד כי לא האמנתי בחיים!
בקומי ממחלתי הגדולה מצאתי את זה: מכתב גדול ארוך ומלא על כל גדותיו מאבי שי',107 בו יתאר את החורבן אשר עשה מכתב דודי בביתו, כי דודי כתב אשר לא אלמד אף מלה אחת, ואת הטפל שׂמתי לעיקר, כל היום הנני כותב… אבי יכתוב לי, כי קיווה לעשות ענבים ויעשׂ באוּשים. ואמי וזקנתי בוכות כל היום על אשר נגזרה תקוותם. המכתב הזה – אשר אנ“ג לא נתן אמון בו, וגם זאת לא אשכח – הביאני לדמעות, וכל היום הלכתי כמשוגע. אתפלא באמת, איך לא נשתגעתי? גם מהחופ”ק108 דעירנו, גם מדודי אשר בטינופתקה קיבלתי מכתבי־מוסר, ממש נעתקים מה“ראשית חכמה”109 (לפי נוסחי: “ראשית סכלות”). וגם את התלמיד איבדתי מסיבת מחלתי. כל אלה נקרו ויאתיו ביום אחד. והרוח שאינו מצוי הזה אחזני בציצית ראשי ויאחזני ויפרפרני ויעשני – גל של עצמות!
*
ואז החלו לי ימי היאוש ושממון־הנפש. מני אז אספור לי לילות־עמל, מאז היה לאבל כינורי, מני אז איבדתי את הכל… את כל תקוותי בחיים! אולם אז מוכרח הייתי.110 “מעון” (станция) לא היה לי, החילותי ללון בבית־המדרש, וגם מה אועיל, אם גם לא אלמד, אחרי שבין כה וכה ההשכלה בורחת ממני. לכן התחלתי ללמוד דווקא בהתמדה גדולה, ודווקא גמרא…
ומעט־מעט התרגלתי בחיי האלה. החילותי ללעוג בקרב נפשי פנימה על חלומותי, חדלתי להאמין בכשרוני, כי הן הלא הכל צחקו ממני וימלאו שחוק פיהם, כאשר אמרתי, כי “בעל־לשון־קודש” הנוכי והיום הכל מדברים עמדי ידידות, מקשים ומפלפלים עמדי. החילותי לשיר בהפך… ראיתי, כי רק בד' אמות של הלכה חלקי. החילותי להיות “מדקדק במצוות וחסיד נלהב”, יגעתי באמת לשכוח את כל מחשבותי… נעשיתי אחר, ממש אחר. נהפכתי מן הקצה אל הקצה ומאיש – נהייתי מלך־בלהות… ומי אשם בזה? אמנם אנוכי! אך גם הזמן היה בעוכרי!
ידידי אהובי! – הרשני־נא להיאנח עתה, כי כבר מלא לבבי דם והציקתני רוח־בטני. אבטיחך, כי האנחה הזאת היא דומה ממש לאותן האנחות הכבדות, העמוקות, החמות, שהוצאתי בהיותי “יחב”ר"111 – ואמנם נפש טמאה היא נפשי עד עתה, אך הלא בעל־תשובה אנוכי! התרשני, ידידי? – אשאל עוד פעם – התקבלני בתשובה שלמה לפניך, כי יסורים רבים הנני סובל כעת בעד פשעי…
“אחי אתה, יוסף חיים ידידי! הנני מוחל וסולח לך!” – אשמע קול רעי החביב מדבר. “א”כ?112 מאוּשר הנני! והנה לפניך אנחתי: אללי לי! אי־אי־אוה־אוה־אי!!! ואמרת: “על מה תיאנח?”
הנני נאנח, על כי לא יכולתי אז לתאר לפניכם את כל אשר עמדי, ועל כן לא הבנתם את מצבי. וחילוף־מכתבינו לא היה כל כך טוב, כידוע. ואתם, אשר קיבלתם תמיד מכתבי, פעם כך ופעם כך, תחשבו אותי ל“הפכפך ואשר יעשה זר מעשהו” – כן, כן, אגואיסט אנוכי, גם מהמיית־זבובים ושריקות־דבורים נבהלתי פן ירֵעו לי… הנעשה אין להשיב… הכלל: אומלל אנוכי!
*
אולם אחרי אשר נתתי ספר־כריתות לַדעת עוד לא נדַמה נפשי. כל זמן שהדעת היתה שעשועי, יכולתי לסבול את היסורים מ“אכילת ימים” – אך כיון שנשארתי תלמודיסט לבד, חפצתי גם לאכול את שלי.
ובכן השלמתי את דוֹדי… עשיתי את כל חפצו ותביעותיו ממני. והוא החל ללמדני מלאכת הספרות,113 ובעוד שבוע החילותי לשׂכוֹר114 בעד שתי שעות שבע או שמונה אגורות, וזה היה לחמי. כמובן, גם זאת לא יפה היה בעיניכם. ואנוכי לא חפצתי להודות לכם על זה ועשיתי את שלי…
ובין כה וכה נהייתי אורתודוכס נלהג,115 קנאי, בעל דעות משונות!… ד' ירחם! ומה הפלא?
ספר, מעין אותם הספרים המאירים את העינים, לא ראיתי. ורוחי, אשר שואף הוא לספרים ולספרות, התרחץ בספרים ממין אחר, אשר השקוני מי־ראש בתוך שארי־חולי־ישראל… וכמובן, לא נהניתם ממכתבי שכתבתי לכם בימים ההם…
זאת שכחתי לספר, כי אבי, המקווה ממני גדולות, לא נתיישבה דעתו ממלאכתי, אולם אנוכי לא שמעתיו, אך אחרי החג קיבלתי ממנו מכתב, שבו ישפוך עביט של חרפות על ראש דודי, על אשר יטני מדרך הישר ויניאני מלימודי… גם יבקש שם אותי כי אלמד בהתמדה, ואי“ה,116 על חג הפסח אסע לביתו. אנוכי, אשר כבד היה בעיני לעזוב את הספרות ולהתחיל לאכול ימים כבתחילה, ביקשתי את דודי, כי לא ישמע לקול אבי, אך הוא לא שמע בקולי, ואני נאלץ הייתי לעזוב את הספרות ולבוא אל הקלויז הקטנה הזאת – הרחוקה מדודי בערך “כנס”117 וע”כ לא יֵדע ממעשי – שאני יושב בה. כל היום לא יבוא אף ילוד־אשה. ורק אני וחברי (אשר תיארתיו במכתבי הקודם) נשב פה. ולא חסר לי פה בלתי “שני ימים בשבוע” – כל כי האי ריתחא!…118 לרעוב שני ימים מילתא זוטרתא119 היא עתה בעיני… כבר הורגלתי!
*
זה כמעט ארבעה ירחים שהנני יושב פה ויותר משני ירחים ישבתי בשלווה. הייתי מאושר מדומה. אבי כתב לי מכתבי־אהבה, ואחרת לא חשב, כי אבוא על חג הפסח. ואני למדתי באמת בהתמדה גדולה ואחרת לא חשבתי. אבי ביקש ממני, כי אכתוב להרב דפ.120 לגול מעלי את העלילה שהעלילו עלי, כי עזבתי את התורה ואלך חושך ולא אור… ואני קיימתי את דבריו. אנ"ג רֵעי ראה זאת ויחר אפּו. ואז מֵעָקת־לב נפלתי עליו במכתב מלא חרפות, אשר עליו לא ענני עד המכתב הגדול הזה…
“מעקת לב” אמרתי. “מעקת לב” כתב גם אנ"ג, ולבו ניבא ולא ידע מה ניבא, כי באמת בכתבי המכתב ההוא כבר החילותי להרגיש “ימים מקדם”…
שמע, ידידי: דרשות ניסנבוים על דבר תחיית־ישראל, הטפת קנטור121 ורובינשטין, “תולדות היהודים” – לגראֶטץ, וחוברות אחדות “השחר” שקראתי פה, ספרי ז’ארגון: “דער יודישער ערב פסח” לר' מנדלי זקננו, וספרי ספקטור ובלושטין, הם העירוני משנתי, הם הזכירוני זכרונות, הם השיבו לי את לבבי, הם תיקנו את כנורי, הם העמידוני, ובקול נאדר בקודש, בקול חוצב להבות קראו כולם (שלא בכוונתם):
“עורה, בטלן, למה תישן? הקיצה משנתך!”
ואחרי השֵׁנה הארוכה הזאת, שנת שבעת ירחים, הקיצותי כאותם הדבוֹרים אחרי שנתם כל החורף, ולפני שבעה שבוּעות היה הדבר, כי חידשתי את ימי כקדם.
אל תאמר, אנ“ג: “הבל־הבלים! עתה לא תעשה חיל! כבר נתקרר קדרך!” לא, ידידי! עתה ארגיש, כי הנני איש אחר, עתה הנני ערוך למלחמה… ולעת־עתה, בשני הירחים האלה, עשיתי את זאת: למדתי חלק גדול מה”מורה הלשון“, למדתי איוב ותהילים, עברתי על פני החלק השני של “שׂפת רוסיא” לווֹלפּאֶר, וגם חלק קטן מהחלק השלישי (Русская речь II, III, М. Вольпер), וגם עברתי על כריסטוֹמאַטיה רוּסית־ז’ארגונית קטנה ליונה טרובניץ, הסופר הידוע, וגם למדתי מהמתוֹדה לצ’אצקין את החלק הראשון וחוקים אחדים מחלק השני. כי הנני עוסק כל היום בידיעות הנחוּצות. כבר ישנתי די צרכי, ועתה נתעוררתי ובשבוע הזה לוויתי שני רוּ”כ ושלושים ק“פּ122 והלכתי אל הביבליותיקה לקחת ספרים. לעת עתה הנני קורא את “קורות היהוּדים בספרד” לא”ש פרידברג, הוצאת “אחיאסף”. אחרי כך אקח את ה“דברי ימי ישראל” לגראֶטץ ז"ל –
הנה כי כן, בכבדוּת וּבלי סדרים הפצתי אור על חיי בביאליסטוק. זאת עבר ועתה עלי להתייעץ על העתיד…
*
לפני שני ירחים, כשקראתי: “אחדש ימי כקדם!” אז לא עלה על לבי רעיון אחר, בלתי אם להיוותר פּה גם על ימי הזמיר,123 וכשהתבוננתי היטב בדבר הזה, לא מצאתי “חסרונות” ומפריעים בלתי את זה: לעבור “מלחמת־פנים”, כלומר כי אבי לא יחשוב אחרת, רק כי אבוא לביתי על חג הפסח, וכמובן, הנסיעה הזאת היא מסוכנת לרוחי, אך יצר לבי, כמובן, לא יתנני לעבור על הבטחתי ולעבור את מצוות ובקשת אבי. לכן עלי להתגבר בזה ולא להיכנע, כאשר עשיתי עד כה, אך המלחמה הזאת כאַיִן היא בעיני, כי לבבי חזק עתה מאשר היה… ועוד היו לי בזה דברים קטנים, פּרטים, אשר יחסר לי שני ימים… וכדומה, ומחשבות, איפה אקח על הוצאותי בימות־הקיץ, הוצאות גשמיות, 30 ק“פּ לירח על קריאת ספרים וגם רובּלים אחדים על קניית ספרים – הכל “חשבונות בעלי־בתיות”, אשר בעד זה לא חפצתי להניע את רגלי מזה, כי באמת אין חפצי “לתור את הארץ”, כאשר גזר אנ”ג; אולם עתה התבוננתי וראיתי, כי טעיתי בחשבון… הבה אבאר את דברי:
שאיפותי ותשוקתי עתה אך – הדעת! שתי ההברות האלה המה אך המה חיי, בלעדיהם אמאס בכל, ולמטרתי הזאת, ידעתי, כי אין דבר אשר יעצור אותי. מוכן ומזומן אני למות באהלה. כי אמנם אתה תספק124 בזה, אם ההשׂכּלה תכשיר את מידות האדם, ותרחיב את שאלתך במכתבך כפּוּבּליציסט מלידה… אבל אנוכי, אם כי הנסיון הורני לדעת, כי ישנם משׂכּילים, אשר אין בהם לא אהבת־הבריות ולא כל המידות שמנוּ חכמים, בכ"ז ארגיש, כי אך ההשׂכּלה היא תכלית־האדם, ושלמוּת האדם רק בדעת ימצא, ולכן, אנוכי, אשר אחפוץ לשׂאת עלי את התואר “אדם” לא לשם כבוד־הבריות, התפארות מגונה, רק כשאני לעצמי אמצא בזה את אשרי; לכן אדמה, כי הדעת שארכוש לי בגניבת־דעת תחת מכסה “בן־תורה” תוכל להזיק לרוחי יותר מאשר להיטיב…
זאת ועוד אחרת: כיון שהנני פה תלוּי בדעת אחרים, אוכרח לדבר את אשר לא יהגה לבבי, לא אוכל למצוא לי חבר, אשר עמו אדבר את כל אשר מעדי, דעותי, מחשבותי, כי כֻסָה פני.125 רוּחִי ירפה מאוד בזכרי, כי הנני פה נבזה ונמאס, נאלח וחדל־אישים, איש שלא נברא אלא ללקק קערות־אחרים… הבמצב כזה אוכל להתפּתח? הן זה כבר הורני הנסיון!
ובאמת, איך אוכל לבטוח, כי שליו אשב פה, פן יבוא רוח ויעקרני ויהפכני על פני, פן יתבונן השַׁמש דפה ולא יחפוץ להחזיק ידי עוברי־עבירה… פן איתפש ביד… פן יימצאו ספרי? הבחיי־פחד כאלה אוכל להשתלם? טוב היה – אחשוב לפעמים – לוּ יכולתי לבוא למקום, אשר אוכל למצוא שם מחייתי ביגיעי, בהשׂיגי לי הוראת־שעות על “מעון” ושמונה אגורות ליום למזונות, וזה בערך רובּל לשבוע… מה מאושר הייתי אז. אחרי אשר פטרתי את “שעותי” הייתי יושב, משתלם, הוגה בספרים. וחיי היו אז חיים. אז התנחמתי על שנותי הרבות שעברוּ עלי בלי צעד אחד קדימה. מרגיש אנוכי עתה לכה"פּ,126 כי רוחי חזק127∗∗∗ עתה, וכנגד מכשולים רבים הייתי יכול לעמוד. Вот־то было־бы житье128
יש אשר יעלה רעיון על לבבי בימים האלה: מדוע לא אסע פוצ’אֶפּה? הלא שם רעי האהובים, אשר ידאגו בעדי, כי אשׂיג הוראות־שעות. הם יודעים, כי הנני יכול ללמד, גם תלמוד, גם שׂפת עֵבר, ורובּל לשבוע מה זה? הלא זה רק שתיים או שלוש שעות. כן, כן, עצה טובה, אסע פוצ’אֶפּה…
ואז יעלה עלי רגש־הבושה וילחש באזני: איך לא תבוש לדבּר ואף לחשוב דברים כאלה? איך תוכל להביט ישר בפניהם?… שנה עברה ואתה על עמדך תעמוד, ומה תענה לכל מכיריך שמה? הלא שם “תיקבר חיים”…
ואז רוחי יעמוד ויהדוף את הרגש האחרון: הן זה הַראֵה את כוחך, כי למען בוא אל מטרתך לא תביט על כל המכשולים, ורגשותיך הפנימיים, אך זה התבונן, אם יחפצו רעיך דבר־ביאתך, איך ייעצו לך על זה, אם יסלחו לך על פשעיך, אם יקבלו יסוריך ושבר־לבך בתור “שילוּם”, ולא יזכרו לך ראשונות. אך אַל תבּט אחריך – פּן תהיה נציב־מלח!..
*
כן גמרתי אומר, ידידי אנ"ג, לשאול את פיך ואת עצתך בדבר הזה, ואם אוכל לשׂאת את כל “המבטים הקשים”, אשר יביטו עלי רעי ומכירי. הנה כן, שלושה רובּל יש לי להוצאות־הדרך, וגם זה הוא לקרבן על כל חטאותי, אשר אפקיר את נפשי בעבור הדעת, מַשׂאַת־נפשי. אמנם כן, העבר אין להשיב, אך בעתיד עלי להיטיב את דרכי. במלה אחת: כיון שלא אהיה תלוי בדעת־אחרים – יהיה הכל טוב!
*
וגם אם תמנעני מבוא אליכם, הגידה לי, אהובי, מה אעשה: אם להישאר פה במקומי ולאמור כאשר יאמר הרוסי: “מה שיהיה הוא שיהיה” что будет, то будет, או כי אתהווה ל“מלמד כפרי” על זמן אחד, למען אשר בכספּי אוכל לנסוע וילנאה. בוודאי עשיתי זאת, אולם יראתי פן לא ישלמוּ לי – מעשים בכל יום – ואז אבדתי!
וקודם היפּרדי ממך אשירה לך החרוזים האחרונים משירי “עולמי!”:
את צרותי – נפשי יודעת:
כי על כן לא אמצא נחת,
כי עולמי הלא הוא הדעת,
והדעת ממני בורחת…
אקווה, כי המכתב הזה, אמנם איננו נכתב בסגנון טוב ובשׂפה מדוייקת,129∗∗∗∗ ובכ"ז תיוָכחוּ ממנו את כל רגשי לבבי כעת… ותדעו, כי יוסף חיים כעת הוא יוסף חיים שהיה, אך נחלד… ותקווה נשקפה, כי בעוד ימים תסור החלודה ויתראה הכסף. היה שלום!
י. ח. בּרֵנֶר.
הנני פורס בשלום ידידי אהובי, “של”ם".130 תודה לו על איגרתו הפתוחה ואותך, אורי ניסן, אגלה אזניך, כי הוא מתאונן עליך, כי בידיעתך לא יתנו לו ספרים למקרא. אתמהה!
“גרשון גינזבורג! ידידי יקירי וחביבי!”
ממכתבך בעל שני הגליונות, בין הדברים הארוכים המליציים, ראיתי, כי מצד אחד תצטדק, ומצד השני תדקרני – אגב־אורחא – על אשר באיגרתי הפתוחה לא דרשתי בשלומך. אמנם, דקירתך היא משׂורגת היטב בדבריך – מעשה־אדם! – ולא עליה אני דן, כי הלא איגרתי לא דורשת־שלום היא, כ“א131 מקוננת, ועל מכתב כזה אין מתרעמים, ועל אשר תישפט עמדי, “מדוע דרשתי ספר־כריתות?” – שמע מינה – אמרת בסברת הר”ן ותעלה ותוריד את אצבעך העבה (אגודל), שלהיפטר אתה אומר כן! לא, חביבי! איש, אשר ילך לאור הציביליזאציה כמוך, לא יאתה לו ללמוד שמע־מינוֹת כאלה, הלא בפירוש אמרת שם:
* * * * * * * * * * * * * * * * * * *
"אף אם ישנאני ידידי ורעי,
אנוכי אוהבו עד רגעי האחרונים".
ועל החרוז: “אך איה ספר־הכריתות” – הן לא היתה כוונתי לבקש ספר־כריתות, רק לדרוש גזל־משפטי… התבין?
לולא היה מכתבך כתוב בעט סופר מהיר,132∗∗∗∗∗ כי אז לא סלחתי לך על כי הכנסת כוונה זרה בדברי, אבל עכשיו, שיפה כתבת, ואני הנני אשם נגדך, יותר מאשר אתה לפני… בשתי הסיבות האלה שׂמתי יד לפה.
*
עוד תרחיב את פיך על אשר אינני שליט ברוחי, ובשביל שלא עניתם לי שישה שבועות, גזרתי אומר, כי בגדתם באהבתי. הקושיה יפה היא! אמנם, בקראך תחילה מכתבי לאנ"ג, תבין, כי האיגרת הפתוחה כתבתי בעת אשר נהפך לבבי, אשר אז יראתי פן אאבד את ידידי אלה, ומי יתן לי אחרים תמורתם? ועל־כן הרימותי קו־בוכים. ורק בקראי המלים: “לידידי וכו'”, והנה נתיישבה ונתקררה דעתי!
*
אבקש, ידידי, לקרוא בשׂים לב מכתבי לאנ"ג ולהגיד דעתך על דבר מצבי. יוכל היות, כי רק ביניכם החייתי, רק באופן אחר.
שיעוּר־לימוּדך – אחווה דעי, אם כי לא תשאל את פי – לא ישר בעיני. חצי שעה תנ"ך – מעט… וגם חצי שעה “מורה הלשון” – מה היא? ואם, אמנם, גמרא תלמד שתי שעות שלמות, על זה לא אדוּן עמך, אבל “שולחן־ערוך”… מַזה?
התזכור את פלוני הרב, ומאמרו הארוך:
“על דבר יפיותו של יפת על פי השולחן ערוך” (ביאליק), ואני אדמה, כי “אור הציויליזאציון”, אשר בו תתפאר במכתבך, לא יתאים עם ה“שוּלחן ערוך” – ומי ידחה את מי? דעת לנבון נקל, כי האור ידחה את החושך… אקנא בך, כי קראת כל הני מילי מעליותא,133 ואנכי נפשי ריקה, אין כל.
ונשמת גינזבורג לפני תרחפה,
בדעת ספר ורגש עדוּיה,
יחד תתנגש עם נשמתי היחפה…
שבין אור וחושך תמיד היא תלוּיה…
ולמעלה תעופנה שתיהן יחד:
נשמתו תהל מאור־תורה –
ונשמתי?.. הוי, אימה ופחד!!
משוּחה וטבוּלה ב“מרה־שחורה”…
ובזה איפרד ממך, רעי אהובי! היה שלום!
י. ח. בּרֵנֶר.
5. לאורי־ניסן גנסין
[ביאליסטוק, חורף תרנ"ח]
החיים והספרות בעולמי הקטן
(זכרונות ומחשבות)
האדם אשר יאתה לו שם “אדם” הוא רק אם יש לו אידיאלים, שאיפות, תקוות, אהבה אל היקר והמועיל, רגשי־כבוד אל כל הנחמד בלאומו, אוהב את עמו אהבה בלי מצָרים, מכבּד את – –134 ארצו שיושב בה, ובכל זאת תקועה בלבו אהבת ארץ אבותיו… ארץ אשר כאֵם יולדת דאגה למענו, השפיעה על עמו ועל אבותיו טל־תחיה,135 ולא כאֵם חורגת, שהיום תאמר לו כך ולמחר – בהפך…
אולם עם כל האהבה הגדולה הזאת לא נוכל לכחד, כי קודם כל דבר האדם אוהב את עצמו. זרם טבעי136∗7 הוא, חוק ולא יעבור. האהבה הזאת לא ישרשוה כל ספרי־מוּסר שבעולם וכל ספרי פילוסופיה. אהבה־נולדת היא, אש, כנודע, לא תעמוד לפני התנגדוּת מלאכוּתית…
אמנם כן, אהבה־עצמית שנולדת עם האדם היא “אהבת הנועם”. הנועם המָרגשי. חפץ כביר וגדול יתעורר לכל אדם לפי טבעוֹ: יש אוהב תהילה וכבוד במידה נפרזה, ישנו אוהב לקנות שם טוב, יש מתאווה כל היום להתעשר, להתלבש, להתהדר… יש אשר התשוקה גוברת בו רק, פשוט, “לחיות יום טוב”, גשמי, בלי שום תשוקה רוחנית, הבאה מן המוח ולא מן הלב…
אבל האין תקנה לתשוקות האלה, המביאין נזק רב לבעליהן?
על זה נשיב בחיוּב: יש ויש!
“בראתי יצר הרע, בראתי לו תליין – תורה!!!”.137
לא אומַר כהרמח“ל138 ז”ל בספרו “מסילת ישרים”, כי חובת האדם לשבר את טבעותיו. לא ולא! – הטבע לא תישבר בנקל, אף לא במלחמת כבדה. ובכל זאת הספרות (התורה, במובן אחד…), היא תטהר את הטבע. ותחת כי האהבה העצמית הנולדת עמו תצווהו רק לאהוב את הנועם, הנה הספרות תתן לו לב אחר, לאהוב את המועיל, לבלי להביט על מכשולים, וללחום בעד הדעת והדעות באומץ ובגבורה, מבלי לסגת־אחור, מבלי לפסוע כסרטן אחורנית, לצעוד צעדים רחבים קדימה ולא לקַנוֹסָה, להדוף באף את רוח הריאקציה, לבל תגע בו לרעה…
זאת פעולת הספרות על האדם!
*
ובכתבי הדברים האלה, בהכרח אשוב אל ימי ילדותי…
לא באתי להאיר פה על כל ימי חיי־שחרותי, על התפּתחותי בספרות הישנה, כי אין פה המקום, רק ארמוז ראשי פרקים, למען אוכל למצוא לי נתיב בחיי כעת ולמען אסיר מלב ידידַי “קושיות חזקות”, או כאשר ייאמר בפי המחודדים: “קושיות עֵציות” ("קלאָץ־קשיות).
אורי־ניסן בא במכתבו הראשון (מההמשך) וישאלני: “מי האמין אז, כי יוסף־חיים יודה בעצמו, כי הנהו אֶגוֹאִיסט גס וכו' וכו'? ומדוע לא הרגשתי אני את אֶגוֹאִיזמוּסוֹ? האומנם בלב ולב דיבר?”…
על השאלה העצומה הזאת עברתי במכתבי הראשון בשתיקה, כי מלבד זה מכתבי הקודם נכתב בלי ישוב־הדעת רק ברגש בלבד, אף כי גם צַרנֶה139 לא כתבתי לי, כי אחרי קראי מכתבך הארוך ואביט על “הדמעה החמה, הקדושה, הטהורה” והנה… היא תתנשׂא, תתרומם ותהיה לנחל שוטף גליה כאילו לטרוף את אנייתי, ורגשותי, דמעותי ואנחותי, שנפלו בה, כולם יגיחו אל ליבתי, שמה יבקשו אוהל לשבת מדאגה בדבר פן יקרעו את לבי לגזרים, פן לא תוכל להכיל ים־דמעות ועולם־אנחות כזה – –140 בחפזה. שינסתי את מתני ואשב ואכתוב. וגם אל תשכח, כי שמונה ירחים לא כתבתי ולא קראתי מאומה. ובכן ידעתי, כי המכתב ההוא מלא חסרונות, ומסופקני, אם לא יחטיא את המטרה ואם לא ימעל בשליחותו. וגם על שאלותיך לא עניתי. אמנם, היום בקבלי מכתבך השני (ההמשך) אשוב ואדבר עוד… פן משניהם יצא משפטי לאור. תקוותי תאמצני, כי משניהם גם יחד תבין מקרי־העבר, רגשות־ההווה ומחשבות־העתיד בעולמי הקטן. אמנם, גם בדברי האמורים לעיל אשיב גם לנפשי על שאלות רבות. והאחת מהן אכתוב לך, בתארי לפניך את מצבי מראשית ימי החורף הזה, עד לפני תשעה שבועות למפרע…
אחרי המלחמות הרבות והעצומות, אחרי הדמעות הגדולות והאיומות, אחרי האנחות רבי־רבבות, משברות הגוף ומחרידות לבבות, אחרי הצעקות הגדולות, הנוראות, אחרי החיצים ואבני־בליסטראות, אחרי המכתבים, רבּי־המלים, אחרי האיגרות ופתקי־אווילים, אחרי אשר נדודים שׂבעתי ומלחמות גדולות ידעתי, אחרי אשר שבוּעות הלכתי קדורנית – פסעתי כסרטן אחורנית!!!
ואמנם כמעט החילותי להאמין, כי כבר שבה נפשי לדממה, כבר אינפש מהמכות אשר הוּכיתי במלחמת שתי שנים, כבר אינצל מהשאלה הגדולה המנקרת במוחי זה כמה והיא: “מה לעשות?”… ואשר היא רק היא ניתקתני מֵרעים אהובים, חביבים, נכבדים ונחמדים. השאלה הזאת, אשר עד כה הרֵעה לי יותר מאשר היטיבה, תסור ממני, ויוסף חיים זה נהיה לחסיד גמור, לאוֹרתוֹדוֹכּס היותר נלהב. נתהפך ממש מהקצה אל הקצה, ברח מעולמו המלא ספיקות ואי־אמונה… אמנם, גם אידיאלים קדושים וטהורים. ברח מהיכל־שירתו הקטן ויבוא לעולם אחר… פה, במדרשי הקטן, אשר באתי בו אחר החג, החילותי לחיות באופן אחר, הייתי לומד הוויות דאביי ורבא כל היום וחלק גדול מהלילה… זמן תורה היה לי לחוד וזמן תפילה לחוד. משיכיר בין תכלת לכרתי141 הייתי מכוון את לבי למקום ומדבר הרבה עם אבי שבשמים. לאבי כתבתי מכתבי־ז’ארגון מלאי אהבה ותקוות טובות, כי גם אנוכי הייתי מלא מהגיונות מעוממים ותקוות נבערות… אז שכחתי את הכל… נהניתי מאוד ממנהגי… בזיתי – או, יותר נכון: כעסתי – על דעותי הקודמות…
כמובן, גם אבי לא החריש לעת מצוֹא, או, כאשר יאמרוּ הפוּריסטים: לא טמן את ידיו בצלחת, ולא נאנק דום ויכתוב לי מכתבי[ם] מלאי־אהבה ויבטיחני, כי אסע לביתי על חג הפסח, וכל מחשבותי בשעות הפנויות היו, כי מהרה… מהרה… אנוכי אלמד… ואני בביתי… אֵם אהובה… אב יקר… אחיות נחמדות ואחים אהוּבים. אנכי אלמד הרבה, הרבה… ובאמת החל קרום לעלות על פצעי, אשר לא נרפאו, כי אם נקברו. השלווה, השקט קיננו בקרבי. דעות אחרות, כי אם להישאר “לומד”, לא חשבתי… ולבי היה ריק כקיבת סופר עברי מהמצויינים… אנוכי חשבתי, כי עברתי המעברה…
אולם…
ראה! מה זה היה לי? אנוכי חפצתי לספר מעט מילדותי, ואיך הסחתי את דברי לענין אחר? אך כן, כן! חפצתי לתרץ גם לעצמי: “היתכן, יחב”ר, שהוא, הוא… ישכח את הכל… וברגשות־ילד יבלה את עיתותיו? היאומן כי יסופר? איכה היה הדבר, איך נהפך לבו פתאום?…"
לכן, גם לתרץ לנפשי גם לך, אבקש להפיץ אור על שאיפותי ונטיותי הטבעיות. להוציא מחקירתך שלא נחקרה רק כסומא בארובה, ואשר על כן הוצאת משפט מעוקל. כאשר תיוָכח לדעת גם מעט ממכתבי הקודם…
ובהכרח אשוב לימי קטנותי, ובבואי עם הספר לדבר, אבין, כי בהכרח עלי לדבר אמת, וכל אשר מצאתי בי – לומר בפומבי, ואף כי יוכל היות, כי תתרעם עלי ותחשוב דברים אחדים לדברי גאווה, אך אנוכי לא אביט על זה. אדבּרה ויעבור עלי מה!
הטבע לא אצלה עלי מהודה, לא נתנה לי: “קווצות תלתלים, יפה עינים, וטוב רואי”,142 לא שפכה עלי נועם וחן… אולם במקום זה נתנה לי מוח ישר, מתבונן ושופט מישרים, לב מבין ורַגש. ובכן, היש לי הצדקה להתלונן עליה, על מעלה בי באחרות?…
מילדותי, כלומר מטבעי, אהבתי תמיד תהילה ושם טוב. כל מגמתי היתה, כי על פני כל העם איכבד. לא אדע, אם השאיפה הזאת שווה היא בכל החיים על פני האדמה, או רק בי בחרה לכבדני בארסה במידה מרובה…
השאיפה הזאת היטיבה לי גם מעט, כי על ידיה הייתי תמיד המתמיד בחדרי. ובאמת השׂגתי מבוקשי, כי תמיד אמרו עלי כמעט כל שבחי בפני. עתה ארגיש, כי לרגלי התהילה ביקרה אותי אז הגאווה ואז החילותי למצוא בי יתרונות מעל כל בני גילי. אנוכי – מחומר אחר קורצתי… ואמנם, פישפשתי ומצאתי: אנכי אשמור ואדקדק בברכה על כל דבר, אנכי לא אפסיק בק“ש.143 בשבת לא אשב בטל, רק אהגה בספרי־מוּסר (מהספרות החסידית־הדרשנית). מתחילה עשיתי זאת “למען יראו…”, אך מתוך שלא לשמה באתי לשמה, ונעשיתי ל”מדקדק במצוות" גדול, ל“אדוק משונה”…
לא אחפוץ להאריך, אדלג גם על היותי בשנת השתים־עשרה לשנותי בהומֶל, אשר ההוויה ההיא השפיעה עלי לטוב ולרע, אך אזכור רק היותי בהלוּסק (עיר קטנה במחוז בּוֹבּרוּיסק, ששם היה גוֹנטה144 כמבואר ב“קורות הדורות” לשנת תקכ"ח). שם שוּנה רוחי תכלית שינוי. שם החילותי לקרות ה“קבורת חמור” ו“אהבת ציון” וכו'. שם באתי מעט בעולם־הספרות; שם נחמצתי מעט, החילותי ללמוד את ה“מסלול”, לכפור ב“יהודים טובים”,145 לאהוב מעט את המדעים. זכיתי גם־כן בשׂיחי, לשמוע תהילתי, הוא שם־התואר: “משוגע”. שם נפקחו עיני מעט. אמנם, בגזרת אבי עזבתי את הלוּסק ובאתי לביתי. בביתי לא שׂבע ממני אבי עונג רב, זקנתי התאוננה באזניו, כי בלילה אחד, אחרי קראי את הבּיכל146 (זה היה “הנלכד בשחיתות־אנשי־הרע”,147 מקורו רוּסית לבוגרוב ונעתק לעברית, וברוב עמל השׂגתיו בעירי הקטנה וקראתיו בלילה אחד…), שכבתי כ“גוי” בלי ק“ש,148 ועוד כמה עוונות גדולים כאלה… ר”ל.149 ובכן, שירשה ממני מעט הספרות את אהבת התהילה ותטע150 בקרבי אהבת המועיל ותעמידני על רגלי. החילותי להרגיש אהבת ההשתלמות, במידה גדולה או קטנה. שם חשך מעט אור תקוותי; שם הוּבא בלבול־טוב במוחי וצער נעים בלבי. מן העת ההיא החלו להתפרץ מלבי אנחות. ועד כה לא ידעתי מה טיבן. אז החלה לפעום בקרבי שאלת: מה לעשות? מאז אשירה:
למה קודר אתהלך ואין קֵצֶה לתוגתי?
מדוע לא אדע מנוח?..
מדוע־זה תתפּלץ, תשתפּך מררתי,
ותמיד אתעלף באין כוח?.. (משירי “עולמי!”)
*
אמנם כן, מטבעי אינני “חביב ונחמד”, טבעותי מאוד לא טובות הנה. אמנם, עלי תפעל לטוב הספרות, כי בעת קריאתי וגם ימים רבים אחרי כן אש תוקד בלבבי: להיטיב, להשׂכּיל; אז אחלום גם על דבר עמי, אז אתנשׂא מחומרי המזוהם והמגושם, אז אבוא לעולם־האצילות, לעולם שכולו טוב, ואז בדבּרך עמדי תדמה, כי מטבעי הנני ברוח־טוב. בשום אופן לא תכיר את אֶגוֹאִיזמוּסי…
אבל אנוכי יודע את צרתי…
ולוּ, לכל הפחות, לא הייתי מוג־לב, לוּ לא חַתי מגערה, כי אז לא כתבתי זכרונות מרים כאלה. כי אילו הייתי עשׂוּי לבלי־חת, כי אז מיד, כשבוערת בי אהבת הטוב, הייתי עושה… אבל לא כן עמדי, כי להתגבר על כל סביבי לא היה בי כוח ואייל (עד עתה…); כל כך לא פעלה עוד עלי הספרות. ובכן, כעבור שניים או שלושה ירחים, והספרות לא תשפיע עלי, אז אשכח את הכל, ואשוב להיות “אֶגוֹאִיסט גס”, כבתחילה…
אנ"ג, ידידי חביבי, ידעתי, כי בזה יתורצו לך קושיות רבות, ועל־כן סלח לי על כי אתעצל לתאר גם את חיי בטינופתקה,151 איך גם שם עברוּ עלי תקופות, כאלה וכאלה, כי אין מקומם במכתב…
והשתא לא אתפלא גם כן, איך חייתי כך משך שני ירחים בחורף הזה, כי הן הספרות רחוקה ממני. ובכן, בכתוֹב לי אבי, כי אתייצב לפני הרב בצפצפה152 בעור־כבשׂ, עשיתי את דברו. ואתה, כאשר הוכחת את דרָכי על פני, ואשר בעת ההיא כבר נקרע הקרום מעל פצעי וייראו החוצה, כי שמעתי מלים ישרות מניסנבוים, מקנטור ומרובינשטין, ועשיתי ביני לבין עצמי חשבון־הנפש ולא מצאתי את ידי ורגלי… ואחרי אשר קראתי את ה“תולדות היהודים” ועוד וספרי־ז’ארגון רבים… וכבר החילותי להרגיש, כי פצעי לא יחפצו עוד לשכב דומם בקבר אשר כריתי להם, מובן מאליו, כי איגרתך הפתוחה קרעה היטב את לבבי, נפשי החלה להמות כגלי הים: “איפה אתה בעולם?”. מקול הקורא הזה קמתי משנתי, התעוררתי, והנה אורי־ניסן עומד וחרבו שלופה בידו, ומעקת־לב ומשממון־הנפש התנפלתי עליו בחמת שפוכה, ומפי יֵז קצף (לכבוד חברנו החדש החילותי לדבר פוריסטית), ואקרא עליו: “הוי, מעורר פצעים ישנים!” (במחילת כבודי, דימיתי, כי כבר נתיישנו הפצעים…) ואם אשאל: מדוע זה עשיתי הרע? הא?… (החילותי לגרד את פדחתי…) הא? כן, כן, הצדק עמך… אולם… אבל… אבי… פלוני, אלמוני… מה אומר… מה אדבר… לא טוב… סוף דבר: “אֶגוֹאִיסט גס אנוכי?” – – –
– חה־חה־חה! – קרא אורי־ניסן בשחוק־תוגה – אֶגוֹאִיסט? מדוע לא הכרתי את אֶגוֹאִיזמוּסךָ" – האל עמך, ידידי! – אענה מרה – בפוצ’אֶפ הייתי קרוב אל הספרות… ועתה? נפשי ריקה אין כל!"…
*
הא לך האמת על הקערה!!???"
ומאז – התעוררתי, קמתי…
אולם, ידידי, באופן אחר. לא הנחתי את הדבר עד עת קץ, עד כי יניח לי המקום מכל אויבי מסביב… רק באותו יום לוויתי רובּל וחצי, מעט כספי שהיה עמי לא חסתי עליו, כיחשתי בקיבתי, כי שאלה ממני את תפקידה, לא הבטתי על ר' יקותיאל הגבאי הקנאי דפה, על השַׁמש, פן ימרוט את לחיי. עתה השׂגתי לי גם “רוח עשוי לבלי חת” – דבר שלא היה לעולמים…
ובו בלילה קיבלתי על עצמי ללחום בעד הדעת ודעותי. די לישון. כבר ישנתי את חלקי. “עת לעשות” – קראתי ברגש. מהר קניתי המתוֹדה לצ’אצקין, כי, כנודע לכם, לא יכולתי גם לקרות שׂפת רוּסיה, קניתי גם ספר דקדוק רוסיה לבלוּשטין, קניתי גם עוד ספרי־לימוּד, השגתי את ה“מורה הלשון”, ואת “תורת הלשון” לפרידמן, וכל הלילה למדתי את הלימודים החדשים האלה, והם באו כשמן בעצמותי… ביום למדתי שתי שעות מקרא, ישנתי כמה שעות, ובלילה השני עשיתי את הסדר כדאתמול…
אחרי אשר עברו שבועות אחדים וראיתי, כי הנני עושה חיל, אז בלילה ההוא שרתי את השירה הזאת:
"רוחי, מה עז, מה חזק הנך!
מיום ליום חילים תגבר,
בכוחך תהדוף פתי הקרך153
וצורי־מכשול תשבר – ".
6. לגרשון גינזבורג
[ביאליסטוק, י“ד באדר תרנ”ח – 23.2.1898]
פוליטון: רעיונות מבולבלים
(בתור מענה לדברי ג"ג)
… הנה כי כן הקדיש “הוא” עלי מלחמת־תנופה. הוא חשׂף את זרוע־עוזו, קיבץ את כל פתגמיו, חידודיו וכל כלי־זינו ויתייצב הכן לנגדי, ערוך בכל למלחמה, ובזכות שלושה אבות התחיל לירות עלי משלושה זמנים מיוחדים. למשפט אדַמה, כי לוּ לחמוּ התוגרמים154 – במלחמה האחרונה – ברוח־גבורה כמוהו, כי אז לא עלה ביד נשר־רוסיה לצאת בעטרת־הנצחון! הן הוא בפועל ממש הפליא לעשות… בכוחו כי עז ובאַוותו ללחום הוציא גם נשקי ספרי־המוסר מרפשם הנורא… ויקרא בגרון: “אנחנו אנשי־קודש… ולעשות סייג לתורה… גדר לגדר, צו לצו, למען שנכבוש את תאוותינו…” הכלל, נפלאתי נוראות, איך יכול איש לעשות גדולות כאלה, אך ורק להשקיט בולמוס כתיבתו?..
אכן רוח הוא באנוש!
… ואמנם, עלי לא לחטוא נגד האמת ולאמור (כלומר: לחשוב), כי לא נהניתי ממכתבו. הן אמנם נהפוך הוא! ממנו ראיתי, כי איש־אמת הוא, שונא־רמיה, הוציא את כל לבו, ואהבתו הנשׂגבה לי אהבה אמיתית היא, אהבה חשבונית, לא אהבת־קוף (ידוע) – האמת ניתנה להיאָמר! אך מה שגה במשפּטו, הוי, הוראות! 155
…חדשות השמיעני הפעם ו… חדשות ונצורות. אם, אמנם, כי לא עניו גדול הנני, בכ“ז לא דימיתי מעודי, “כי אנוכי הראיתיו את האור כי טוב… החילותי ללמדו מעט… אנכי הראיתיו והוריתיו” וכו' וכו' (דבריו ממש). האומנם? אנוכי? אנוכי, אשר תמיד בין תועים אחשבה את עצמי? אנוכי, אשר בעצמי לא אדע מאומה, איך להתיר את עצמי מבית־האסורים? אנוכי, התועה בדרכי החיים, היכולתי ליישר הדורים בחיי אחרים? היאומן כי יסופר? ובאמת, הלאיש חנף אחשוב את ג”ג? הלוא ידעתי את האיש ואת שיחו, הלוא הוא יסרַני (ולא למשפט…) על חניפותי, ההוא לא יקשוט את עצמו וידאג למען אחרים? אין זאת כי אין מירמה בו, ובאמת, למה זה יחנפני? ההוא צריך לי? אנא צריכנא לו! הנה כי כן, מעז יצא מתוק. ואגב, השמיעני היום דבר אשר לא פיללתי… בתקופה הראשונה…
אך מה שגה, בקומו למשפט על דבר חיי בביאליסטוק… ובאמת אתפלא, אחרי כי קרא את מכתבי. האומנם לא מצא מענה לכל קושיותיו? אמנם, הכל במזל תליא! המהרש“א, בכתבו “ויש ליישב” על דבר “פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי”, אשר, כמובן, אין הדבר שייך לחיי האדם בכלל ולחיי בן־יעקב בפרט, ובכל זאת אלפי מוחות “ישוּברו” לדעת מה כיוון “הגאון ז”ל”, ואני, העני ממעש, שכתבתי על הכל תירוצים מספיקים ובכ“ז ג”ג ה“מופלג” לא יחפוץ להבין. ויקרא עוד פעם כאילו לא כתבתי מאומה. הגידה לי, עטי, עמך אתווכחה, במה גדול כוח ה“יש ליישב” ממכתבִי “החיים והספרות”,156 אשר לא חפץ ג"ג להבינו. כי לולא זאת לא שב אל…
אכן גדול כוח “הפוסקים והגאונים”! לזכרם תסמר שערת בן־יעקוב! וגם אותי תאחז פלצות. אך באופן אחר… לא אוסיף עוד לכתוב אודות מצבי בב. – מוטב שאשתוק. אחרי כי מכתבַי החטיאו המטרה, למה זה הבל איגע? אי"ה,157 כאשר אתראה עמם, אוכיח את צדקתי בפי, כי אין לאל עטי לדבר ולהסביר הדבר. לכן אחריש!
ג"ג שואל: מדוע לא סבבתי ערים רבות לבקש את ההשכלה?
ג"ג שואל: מדוע לא חפצתי לנסוע פוצ’אֶפה?
ג“ג שואל ושואל… ובאמת, לוּ חפץ למצוא מענה, כי אז מצא במכתבי לפני שבעה ירחים ובמכתבי עתה. אך האם “מהר”ם־שיף” אנוכי, כי יחזור אחרי דברי? לכן אכין א“ע158 לתת דין וחשבון לפניו, אי”ה159 בעגלא160 ובזמן קריב, על התקופה השניה.
ועל התקופה השלישית התעורר ג“ג ביתר שאת, וביתר עוז גיבר חיילים על חיי עתה. בנה דייק וישפוך סוללה. עד כי בעצמו ירא, פן לא אוכל לסבול המוסר ו”אשיר את פזמוני" ו“אחבר שיר לדקרו” (כה הֵמה דבריו). וזאת שכח, כי שירים לא יחוברו ברצון כותבם, רק שלא ברצונו, ובקחתו עטו, אז תפרח ליבתו ותשתפך על הגליון. ואין בכוחי לחבּר שירים, אך מכתמים אחבּר. אך בכל זאת לא ארעימו. כי הן כּוָנתו רצויה ונאמנים פצעי אוהב…
מתחילה יסב ג"ג את כלי נשקו מעֵבר התלמוד. שם מצא בעל־חוב לפרוע את חובו. באמת, לא אזכור מה כתבתי אודות התלמוד, כי לא אכתוב קוֹפּיה161 לפני מכתבי, ולא אוכל להאמין, כי כתבתי דברים “הפולחים כליות לב איש מישראל”. הן ידעתי, כי התלמוד הוא עזר לא מעט לנצחיות ישראל, ללאומיותו, וכי רק ברוחו יָכלוּ ישראל להישגב ולהתבצר מפני אויביהם הרבים והעצומים. אך בכל זאת הואיל ואתא לידן אימא מילתא.162 כי הן עתה, בימים האחרונים, רק אמת יהגה חִכי וחלילה לי מִדַבר אחת בפה ואחת בלב. ואנוכי לא אוסיף לתת מעצור לרוחי ולרסנו לבל יתפרץ. הן אחת אגיד, כי בכל אהבתי להתלמוד, אהבתי הנוראה, בכל זאת לא אכסה על מגרעותיו… (כאשר אהיה אצלכם, ארחיב הדברים), ולא אוכל לאמור, כי הוא למעלה מכל ביקורת… לא, טעות בפי האומרים כן! מומי התלמוּד יתבטלו באלף, אך מומים יש בו, אחרי כי מחַבּריו היו אנשים ולא בני־אלים! ומי ידבר אודות מפָרשיו המפלפלים ומקצריו (הפוסקים). הם השחיתוהו, חיללו את יפעתו… והדברים ארוכים! – – – –
…בצר לו, לאג“ג,163 על כי אוהבו הנאמן נפל ברשת האפיקורסות וידבר תועה על הרמ”א וחבריו, נתנחם כי,הדת והחיים“164 ידבר מתוך גרוני. ובאמת מה אכחד? הוא אישר את דעתי, הוא הראה לי בעליל, כי “האריות והנמרים, הדובים והזאבים – הם יתושים, פרעושים, נמלים, אשר צחנתם עולה באף כל מבין”. הוא הראה לי את זה בעליל, אך כלל הדבר ידעתי, כי הפוסקים גם בוש לא יבושו, גם הַכלִים לא ידעו, לאמור על כל דין: “ומפני שאין אנו בקיאים יש להחמיר”. האמינה לי, כי גם רעי הליטאי יבין הדבר, אחרי אשר עמלתי לילות רבים עליו, ואקווה, כי אם יהיה לרב, אז לא יטריף “בועה בגבשושית” (תר"ל),165 ור' גרשון נר”י,166 היודע היטב את היו"ד167 וגם את התלמוד, ידבר דברים זרים ומתועבים… ולא ינקרו באזניו דברי משוררנו, רוח אפנו:
"מפני שאין בקיאים, ולמה נמנעתם,
רבותי, מללמוד את אשר לא ידעתם?" (יל"ג)
המופלג ר' גרשון יצ“ו168 יאַיים עלי… אך ממי אירא? היוכל היות, כי “מלאך־הדומה” לא למד יו”ד,169 לא ראה “שולחן ערוך”? מסתמא גם שם יש חברות לומדי “חיי־אדם”, “משנה ברורה”, ובכן, בודאי ידע, כי הצדק עמדי ולא ייסרני… ומה אענה ומה אדבר על מלחמת־אג“ג170 בדבר חניפותי וענוותנותי? אמנם, לא נעים לי לשמוע, כי הבריות יאמרו עלי, כי הנני נוכל, צבוע, איש־תככים ורע־מעללים, אשר כל אלו כוללת המלה “חָנף”… ג”ג יסיים: “למה לך זה?” – לא טוב ולא במשפט כתב שלוש המלים האלה. עליו היה לשפוך עלי – לפי דעתי – עביט של שופכין, לצעוק חמס על מעשים נוראים כאלה. אך ג"ג לא אשם בזה, כי לבו ניבא לו, כי זך אנוכי מעוון, חף מפשע… ולצדקתי אעתיק פה כל השיר “עולמי”, אשר כתבתיו רק למעני. ובכן לא יוכל לחשדני, כי מֵחניפה כתבתיו. ואך זאת הנני מודה, כי נסכלתי עשה בהעתיקי החרוזים, שריח חניפות נודף מהם…
ואחרי כל הדברים ראיתי, כי אסיר־תורה הנני לג"ג על כי לא כיחד תחת לשונו האמת ואבקש, כי גם דברי יקבל כראוי לאוהב נאמן כמוהו, ל…
י. ח. ב–ר.
“עולמי”!
(שיר)
מתי זה יתרפא מַחץ-
מכתי, מתי אדע מנוח?…
מדוע זה אתהלך בלחץ-
ליבתי, אומלל, נדכה ושחוח?…
אם על חליי מחלה נוראה –
הלא היא מחלת “חסרונות” –
ואין לי, בעוונותי, צרכי־שעה –
האָנוכי אדאג ל“דיני־ממונות”?…
הן כעשיר אל אבותי איאָסף,
אם גם אני אחיה עד מותי,
עד קצי לא אשתחווה לאליל הכסף,
כי ירחם ויאהב אותי…
כי בכבוד מדומה, “כבוד־נגידים”,
זה מכבר נפשי בּחָלָה –
כי איד ונכר למו עתידים,
וגם בליל שנתם נגזלָה…
האדאג על אשר בדד הנני?
כל היום אשבע נדודים?
כי אוהבי ורעי1718 לא יבינני
ורואַי יביטו עלי כעתודים?…
מי אשם בזה, אם לא אנכי,
על אשר לא אמצא לי חבר –
כי מי יודע לבבי ומוחי?
הלא רק לעינים יביט גבר!
ועל איש כמוני, לבוש קרעים,
עיני־בשר בבוז יביטו;
הן שמלתי איננה בשלל צבעים,
ואיך טוב עלי ימיטו?…
ומה גם כי יפה־תואר אינני,
אינני אדמוני ויפה־עינים –
ובכן, בלי־שפק יאמר רואני,
כי לא אוכל לספר גם שנים!
אולם אני את עצמי יודע,
כי לבבי טהור וכליותי נקיות;
אנכי בעצמי אמצא מרגוע –
ומה לי ולכבוד־הבריות?
הן חיים פשוטים לי בחרתי,
חיים של אושר־הנפש –
מאמונות כוזבות נפשי שמרתי,
לבל אטבעה ברפש…
לא מסחר וכסף, רק אור תורה
יבחר איש כמוני;
עט ודיו, שולחן ומנורה –
זה כל עולמי, רכושי והוני.
ובכן, מדוע לא אדע מנוח,
נדכה הנני ושחוח?
* * *
פני הנזעמים, מתי תאירו?
(תקותי עוד לא תמה)
רגשותי, הלנצח לא תשירו
שירי־נצחון במלחמה?
יפה אַת, דמעתי; יפה, נעימה;
עוד לא ספית מן בלהות…
תביטי, כי רעי יצעדו קדימה,
ואני ארד… נוראות!
מחרכי בת עיני תביטי, תשקיפי,
תשטפי לחיי, לא תמצאי מנוח –
מה תתני לי, רעיתי, ומה תוסיפי,
ואני אומלל ורפה־רוח…
מה עוד אדבר, למה אָהימה,
ואת הן ידעת, ליבתי –
את הן ראית: את עיני ארימה
ואביט על גנסין… ועל נשמתי.
את הן אית – האומנם שכחת,
דמעה יקרה, חמה, עיומה? –
הלא את לחברה עמדי אָרחת,
ואז נשבעתי כי לא אוסיף
אנומה…
וגם נשמת גינזבורג172…..
………………….
(עד הסוף)
*
עתה, דמעתי, הנך יודעת,
מדוע לא אדע נחת?
כי הלא עולמי – הדעת,
והדעת ממני בורחת…
העתקתי משירי “עולמי” למען לגול מעלי אשמתך, עוד שני שירים כתבתי והם “עצבוני” ו“מחזיונות־ליל”. והם אתי בכתובים. אבקש, ידידי החביב הנאמן, אג“ג173 ענני. מחיי הפרטיים תקרא במכתבי לאנ”ג174 ושלום. אוהבך, המתרפּק עליך באהבה,
י. ח. ב–ר.
אור ליום הפורים. התרנ"ח.
7. לאורי ניסן גנסין
[ביאליסטוק, אדר תרנ"ח]
וזאת לאנ"ג ואומר:175 שמע קולי, ידידי, האזינה אמרתי! הנה פתחתי פי, דבר לשוני בחכי, אמרתי אדברה וירוח לי, אריד בשיחי ואהימה, אך אוי ואבוי! פתע לפתאום קצרו שפתי, עָרלוּ מלי, ומרוב רגשותי הסוערות בחוּבּי לא אוכל אדבר, נאנקתי דום ונאלמתי דומיה…
אך איככה אוכל לשים מחסום לפי? הן גם אלי קורא קול מעטי,1769 כי הציקה רוח בטנה, ותתן קולה בבכי, וינועו אמות הסיפים מקול הקורא (אדַמה, כי לא למותר יהיה פה לכתוב: ובכל מקום השליך הס… האין זאת?): “מה החרדה אשר חרדת? המבלי אין דברים שמת מועקה במתני? הרכבת דומיה לראשי, ולא הבאתני במים (כלומר: בדיו…), גם בוש לא תבוש, גם הַכלִים לא תדע, על כן…” ומעוצר רעה ויגון לא יָכלה דבר עוד וקול מליה נחבאו…
לכן קמתי ואתעודד, שינסתי את מתני ונתתי בָּמוֹ קסת הסופר, ואקום ואכתוב מפורש, באֵר על הלוחות, למען ירוץ קורא בו…
ואען ואומר: מכתבך הגלוי הגיע על ידי לנכון; ומכתב ג"ג177 המלא מרורות גם כן קיבלתי, ולוֹ הקדשתי “פוליטון”,178 ואתה דבר אליו בשמי, כי מאוד שמח לבי ותעלוזנה כליותי על תוכחתו הגלויה מאהבתו המסותרת…
חדשות ונצורות אין עמדי, הנני קורא את “דברי־ימי־עולם” לק. שולמַן וסיפורים קטנים בשפת רוסיה. הנני לומד “דקדוק שפת רוסיה” לבלושטין, הפדגוג הנודע והמהולל, ובעד קריאתי הנני משלם במיטב כספי…
בדברים הכתובים לעיל שילמתי לך בעד פּוּריסטוּתך. כאשר עשית לי כן עשיתי לך. מצבי לא אוכל לתאר לך, הנני עָצֵב, וכתבתי בימים האלה שיר המתאר עצבוני, ו[ה]אם אבוא לתת דין וחשבון לפניך על עָצבי? חי נפשי, כי גַם אנוכי לא אדע, הן ת"ל179 נמלאו כל משאלות לבבי לטובה, והחרוזים האחדים שכתבתי: “אל תיוואשי, נפשי האומללה!” הנה קמו ונהיו, כי אתה, ידיד נכבד, אוהב דבק מאָח, פקחת עלי עיניך. ומה לי עוד? וגם אחט[י]א את האמת, אם אומר, כי סיבת עצבוני היא “מלחמת־אבי”, אשר, אמנם, ניצחתי, דבר שלא היה לעולמים, ובכל זאת הן אזכור מי הוא המנוצח?… אך לא כן! גם על זה לא ידווה לבי. ואם אומר, כי עצבוני הוא על אשר עברה שנה ואני לא עשיתי מאומה לנפשי, כמובן גם זה יהיה ללא אמת… כי הן מה לי לדאוג? עוד לא עבר המועד, עוד יש לי ימי־עבודה, ועל רוחי האידיאלי הן פעלה השנה הזאת הרבה. זכרונותי מהשנה הזאת יקרים בעיני ואשר כוח בהם להוציא מעיני “אותו דבר”… ואיך שיהיה, תלמוד למדתי וגם שלושה ירחים הן ראיתי את המוטל עלי. הן שפת־רוסיה היתה זרה לי, ועתה, אמנם, איננה עוד מדוברת בפי, וגם ספרותה עוד לא ידעתי, אך כבר באתי בשעריה… את “מורה הלשון” סיימתי, גם אקווה כי בימים הבאים לקראתי אשלם בריבית את חובותי…
וסיבת עצבוני עוד לא ידעתי.
אך זאת עלי להשמיע, כי בזכרי, שאוהב נאמן ויקר־רוח כמוך ידבר אהבה באזני, ינוסו מעטי צללי היגון, אך כמעט קט ישובו לאיתנם…
אי"ה,180 ביום א' פ'181 צו, אשים לדרך פעמי. כמדומה לי שלהוצאות־הדרך לא יחסר לי וגם לבוש קרעים לא אבוא. מובן מאליו, כי לא אהיה לבוש אריסטוקראטית, מוֹדית, אך גם לא פאנאטית, כבן־ישיבה, רק בגדים שלמים ונקיים…
אבקש לכתוב לי עוד איגרת פתוחה, ללמדני איך להתנהג בבואי אליכם. אי“ה182 על שאר העניינים נתייעץ פנים אל פנים… הוי, אורי ניסן, חביבי… מה… אבקש מאת מ”ץ183 לכתוב לי מלים אחדות.
אבקש לבלתי הללני בפני מכירי החדשים (כדרכך), פן לא ימצאו בי, ושנינו נהיה לבוז. עם של“ם לא תדבר בלעג, רק הבינהו את ערכו בשפתי־נאמנים, ואנכי אבוא ואמלא אחריך. ת”ל,184 ראיתי כי הנני מוכשר לזה, כי גם על רעי נסכתי מעט מרוח העבריים. עליך להבין מצבו הרוחני, כי בזכרו את שם ס–ן,185 יאמר בפה מלא: “זכרונו לברכה”, תחת אשר מתחילה היה רק גידופים בפיו. עוד נפש עבריה!… עולם מלא!
שירי “עולמי” שלחתי אליכם על פי ההכרח. שני שירים אתי בכתובים. יוכל היות, כי אכתוב עוד. אשמח, כי לא שלחת מודעה ל“המליץ”, כי בחינם היית מאבד עשרים אגורות, כי הן עתון עברי לא יראו עיני. חפצתי לכתוב עוד, אך הקור גדול וידי נקפ[א]ו ובכובד אכתוב. חביבי יקירי, מחמדי, אהובי, בבת־עיני… היה שלום! הנני אסיר־תודה לך עד נצח, כי לולא אתה הייתי טבוע עתה ביוון החסידות המעלה צחנה… ואתה, רק אתה הצלת נשמתי. אקווה, כי גם לבך ישמח על זה, ברזל בברזל יחד ואיש את פני רעהו, יחדיו נעשה כל המוטל עלינו. משירי “עולמי” תבין מעט יותר מצבי בזה. די לכתוב, לא אוכל, היה שלום.
י. ח. ברנר.
ע. ז.186 – מסור המכתב לג. ג.187 וקראו פוליטוני יחדו.
8. לאורי ניסן גנסין
[ביאליסטוק, אדר תרנ"ח]
אנ"ג! 188 השירים השניים האלה, אשר זכרם בא במכתבי האחרון, הנה הנם לפניך. חווה דעתך עליהם. אם תחפוץ, העתיקם והחזירם לידי. אך השיר ∴ נתון לך לנצח, ככתבו. אקווה, כי תהיה189 לרצון לפניך תשורתי הדלה. וגם מכתב־אבי יראך לדעת, כי לא בנקל יצאתי בתפארת־הנצחון. ולבי עודנו מתבוסס בדם… אין מלה בלשוני, הבינה!
ברגשות, אשר לא יתוארו באומר ודברים,
יחב"ר.
(שיר)
(מוגש לאהובי־נצח א. נ. גנסין)190
I
בכל אשר נביט אין בית, אין מעון,
שדממת מאושרים תשׂוֹרר שמה;
בשווקים, ברחובות, נשמע אך שאון:
זקנים עם נערים כולם – למלחמה!
II
וַתגעש ותרעש הארץ, ורִבּי־רבבות
אבני קלע מסביב אותה אפָפוּ;
אזניך תחרשנה מצלצול חרבות,
ועמודי מרום מבּרקים שָׁפו.
III
רעם, המולה, קול שופר מסביב:
פה סופקי ירך ובזה מוחאֵי־כפים –
בת קמה באמה, בן באביו,
כי אין רחמים וחנינה במלחמת החיים!
IV
“מלחמת החיים” – מה איומים, מה נוראים
שתי המלות! אשרי איש מהם יסתר;
אך מי גבר יחיה תחת השמים,
ולעבודת המלחמה הזאת לא ימָסר?
V
מלחמה איומה, דם ואש לוהטת
נוראה על סביבה – מה רבו חלליה!
זה ראש ישָׁבר, זה ישָׂרט שרטת –
ומפקדה – הזמן – הוא עומד עליה.
VI
אהה לנופלים! – קרבינו יחמרו –
אך לא לאשר מֵחוסר־יד נפלו חללים;
רק לאלה, שראשם שברו,
ובנוסם כָּשלו בנבכי מי־הבלים…
VII
לַחמו, אחי! בחופשכם אל תבגודו!
למדו את ידיכם ואצבעותיכם לקרב!
נטפי דמיכם הקריבו, עבדו, עבודו!
לא נוסיף עוד היות מוגי־לבב!
VIII
זמירות ננגן, לא תשמע אנחה,
לא ירך לבנו, מאבחת־חרב,
אל נָכוֹפה ראשנו, ננוס מהמערכה –
נגבר, נצריח, ידנו לא תרף!
IX
אך לא בקצף, בקשת וכעס
נבריח את אויבנו קדמה וימה,
רק באמת ותום, ביושר ודעת,
באלה נוכל להם – נלחֹם, נלחָמה!!!
י“ד אדר, התרנ”ח, ביאליסטוק.
**
גם אנכי רבות יזמתי,
בכל כוחי רבות נלחמתי –
בעד רוחי ונשמתי,
בעד לבי ואהבתי.
ואמנם בדם־מלחמה אגאָלתי,
אך הן נצחתי, יכלתי,
וכיאות לבן עם חכם
רוּחי עוד יֶחִי, יֵחַם.
ולא אלך עוד בגי־צלמָוֶת,
ולאהובי, חביבי, רעי
אוכל להגיד את דעי,
כי בינינו יפריד רק המות!!!
ברית־עולם כרותה בין א. נ. גנסין ובין יוסף חיים ברנר.
9. לא. נ. גנסין ולג. גינזבורג
[ביאליסטוק, אדר תרנ"ח]
אהובי וידידי אנ"ג.
בקשתך מילאתי, ראיתי את שירך ולא מצא חן בעיני, על־כן נתתי עליו ביקורת בתור פוליטון. אקווה, כי תשמח על זה, כי הן ניתחתי את שיריך לנתחים כראוי ובנקל תמצא גם אתה בעצמך את חסרונותיו.
אהובי וידידי ג"ג.
במכתבי הקודם כתבתי לך ועתה אין לי מה להוסיף, כי אם לבקש גם ממך, כי תמהר להשיב לי על המכתב הזה, כי עיני כלות ומיחלות למכתבכם.
אחיכם יחב"ר.
סילוק
יחב"ר עוד ישב, ינסה את כוחו
לכתוב עוד מעט אל נחמדוֹ,
אולם עיניו סוּגרו, נתבלבל מוחו,
ועטו ברעש יפּול מידו.
ומראש המגדול תישמע השעה,
הפעמון מצלצל פעמים ארבעה,
וכבר נחלש הלב, נרפה הרוח –
כן, כן, עת לישון, עת לנוח! 191
10. לא. נ. גנסין
עַד רְאִיָה192
אוהבַי ורעַי, אחַי וידידַי!
מכתביכם קיבלתי היום, אף כי זה ימים אחדים הם בב. בארגז־השולחן אשר לדודי. ריבות־שפתכם על דבר חניפוּתי הן שמעתי, אולם ידעתי כי לי הצדקה. ובאמת למה נטעה בחשבון? האומנם כשל“ם לא אדע את ערכי?193 עלי לא לכחד – אם לא אובה לחטוא נגד האמת – כי תקוותי היא, כי בקרב הימים אהיה איש במלוא־המוּבן, אחרי כי ר' אנ”ג, ומורנו ר' ג“ג,194 והמ”ץ195 וכל הנהו196 האדונים הנכבדים מעידים, כי בעל כשרון אנוכי. יוכל היות – לעתיד לבוא, אבל עתה, הוי, עתה… עתה איש בער אנוכי (דווקא). שׂפה, מבלעדי עברית, זרה לי (רוסית עוד לא נשלמתי בה היטב ומסופקני, אם אבין רעיונות טורגניוב), וגם דרכי־העולם, טבעי־אנשים, הנהגה נאורית, עוד לא ידעתי, ואם אכבד את אשר אחשוב למעוּלה ממני, לא אמצא בזה עוון, וזאת עליכם שלא לשכוח, כי שם “משורר” – שם המשאל הוא לי…
לא אחפוץ עוד להתווכח, אשר על כן לא אענה על תלונות אנ"ג על איחור־מכתבי. כי ידעתי, כי הצדק עמדי, ולא מאכזריות עשיתי זאת, רק יען, כי כחמישה ימים קיבלתים (מכתבו ומכתב ג"ג) אחרי בואם ביאליסטוקה!
מאבי קיבלתי מכתב, אשר מתוכו הָראיתי, כי לא אבן ולא ברזל אנוכי, כי אלמלי אבן הייתי, הייתי נימוק ואם ברזל – מתפוצץ. רק כי דורש טוב אנוכי ואוהב… וכוח האהבה הלוא נודע…
כתבתי שי “הצפרדע” (лягушка) ממשלי קרילוב שקראתי, ושיר קטן “העתיד”, ש[ה]דבקתיו על התשורה הקטנה, שאביא לך, אנ"ג, חותם לבי, ושיר “מלחמת החיים”,197 ביום קבלי את מכתב־אבי הנורא… (בשׂפתי אמת אומַר, כי השירים האלה ארגיש מגרעותיהם, ואין לאל ידי לתקן…).
התשורה היא מספרי לוינסקה198 (ז’ארגון), הסופר המהולל והציוני הנלהב. אקווה, כי ישׂביע רצון.
ביום א' בבוקר אשׂים לדרך פעמַי; בפוצ’אֶפ אהיה, ברצות ד‘, או ביום ב’ בלילה, או ביום ג' בבוקר. אבטח, כי אנ"ג יחכה לי בבית־הנתיבות.
למ"ץ אין לי מה להשיב, ומתארַי “עניו, משכיל, נאור”, לא אחזור. “מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי” – בזה התפאר התנא ר' יוסי (“שבת”), ואיך אומַר להפך, אם דרישת־אהבתי ממני בעיני תורה על זה. אקווה, כי לא אחזור גם בימים הבאים.
מצבי הביאליסטוקי לא ימוש מלבבי עד נצח…
“מגילת” של"ם קראתי ושחוק קל, מהוּל בחרון דק, נראה על שׂפתי… מריה דאברהם! אֵלי! אֵלי! מה זה נהיה לילד? – אך די! עוונותי רבוּ ועל פני אחרים איך אוכיח?
הבל הכל, אתה לא אדם, והמה לא דבורים –
ולך נא קשוט עצמך… ואחר – אחרים (אנ"ג).
בשלום ג"ג, נפש היפה והזכה (קוֹמפּלימנט, למרות רצוני), אדרוש ברגשי
י. ח. ברֵנר.
יום ד' פּ' ויקרא, ביאליסטוק.
11. לשמעון ביכובסקי
[פּוֹצ’אֶפּ, כ“ב באייר תרנ”ח, 1.5.1898]
שמעון אחי!
"המכתב הראשון לשמעון ביחובסקי! 199
המולה בקרב נפשי פנימה, כל רגשותי יצאו חוצץ, כמו למערכות־קרב, להשתפך על הגליון… כל רגשותי יסערו, יסערו… דמי נקבצו ובאו יחדיו; מוחי מלא מרעיונות אין קץ, מדברים אין סוף… ידי רועדת ולבי הומה… ותנוע עטי, ותבוא בדיו, ותירא, פן לא תוכל למלא את כל שאיפותי ותביעותי ממנה, פן לא תדמה ותשוה ל“עט סופר מהיר” ותיאלם ותעמוד מרחוק…
אולם הן בפראזות ריקות לא אצא ידי חובתי; במשפּטים בודדים לא תימלא נפש אחי, ועלי באמת לתאר היטב את כל רחשי נפשי בשפתי נאמנים, עלי לדבר בשפה ברורה, כיאות לאיש בעל־צורה, שאף על־פי שהתפילה אצלו איננה שמורה, בכל זאת היהדות בפיו מנויה וגמורה. ואם כי מפני “מלאך הדומה” לא יָגוּרה, והקליפה בקרבו יושבת… אך הסברה, להפך, מחייבת, כי ה“חדשים” ועזי־הפנים, ידברו נכון בשׂפת־נאמנים, והיראים והקדושים, שתרפ"ט מצוות הם מקיימים ועושים, והכל בהתלהבות, בדיצה ושׂשׂוֹן, והם כבדי פה ונלעגי לשון.
ושמעון יודע, כי כל הידידים, שלכתוב לו המה עתידים, אינם כלל צדיקים וחסידים. ובכן יחפוץ, מסתמא, כי לוילנה שָׁמה, יכתבו לו בלי רעש ומהומות, לא פראזות בעלמא, שיבלים צנומות, רק לוילנה הָתָם, יכתבו לו דברים כהווייתם.
ובכן חביבי, עטי נמעדה, נפשי חָרָדה, שנתי שֻׁדְדה…
מי זה הוא שמעון? מה כל החרדה? – – –
שמעון הוא רעי, מוקיר את דעי, יודע את לבבי, ומבין את מצבי, ובאהבה טהורה, פשוטה ונאורה, אהבה כוללת, נשׂגבה ונאצלת, אני אוהב אותו, כאח את אחותו, וכבן לאביו הוא נעים לי וחביב.
*
הס! קול עולה מקרב נפשי, הקול בוקע ועולה למעלה, למעלה. הקול לא יישמע בחוץ, אך אזני תשמענה, רק הן לבדן, קול דברים:
"אל הימים שעברו נפשי ריחֵפה,
ואני נרעד, משתומם, אתבונן, אביטה –
לאן זה, לבבי, אנה תשאפה?
לשמעון אהובי בירושלים שבליטא!
כדרור אשאף רוח, וביתי־כלובי,
לילה, עת אנוח ביגון, במיטה,
כלתה נפשי, הה, לשמעון אהובי,
לשמעון המתגורר בירושלים שבליטא.
לשמעון, לשמעון נפשי כָּלָתָה,
לליבתו הטהורה, שאַהבה אִתה,
שזה לא כביר בפּוֹצ’אֶפּ הָיָתָה,
ואיה עתה? – בירושלים שבליטה!
שמה ליבתו מתגוררת, מתנודדת,
תאחר שבת, אף שחר תעיר –
ולבי מִמוּלהּ אוהבת, נרעדת,
לירושלים שבליטא, לוילנה העיר!
בבית־מדרש קטן, שם מצא מרגוע,
המנורה הקטנה מפיצה אור בהיר –
והוא שם יושב, אט יתנענע…
בירושלים שבליטא, בוילנה העיר.
ואני פה יושב, ולבבי לא ינוח,
נרי הקטן, הגם הוא יאיר?
היעלה, היתרומם, אם יפול הרוח,
כי מִצעָר מושבי, קטנה העיר…"
ולבבי ישתבר, הן די לדבר, פן אומַר מלה, ואבוא חלילה, לידי אחת מאלה, או לידי שׂיחה בטלה, או לידי ליצנות, ואז באמת רחמנות, על נשמתי האומללה, שיעשו עמה כלה, בעלמא דאתי.200 ובכן החלטָתי, כי יהיו דברי מועטים וגֵוִי לא יהי נכון לשבטים…
ובכן אדבר דברי הפרטים.
בעוונותי הרבים, הנני יושב אל עקרבים, האפיקורסים המופלגים, הציידים הדייגים (כלומר: לנער, שהוא בער, יעשו בלבבו רגש וסער… יתנו לו ספרים, כלענה מרים, שכופרים בצדיקים ובנפלאות, ופיהם חלק מחמאות. וגם על עצמי אעידה, והאמת לך, ידידי, אגידה, כי ח"ו201 מאלו ספרי־טריפה, אמונתי רופֵפה…) שבפוצ’אֶפ חונים, והם גם ציונים (שוכן מעונים, שמע ישראל!) ובעברית ממללים ואינם מתפללים. ובביכלאַך202 מתהללים, ואמונתם הולכת תמס, כי אינם לומדים חכמת האמת – –203 ומרגלא בפומם אידיאלים, לכן אינם יודעים מעולם הגלגלים.204 למצות ד' אינם חרדים, ואינם מאמינים גם בשדים, בעולם הבּיכלאך (ימח שמם!) הנם אזרחים, אך בקבלה, בעולם המלאכים, אינם יודעים מאומה, ולכן בודאי לא יהיה להם תקומה, ומלאך הדומה, תהי ידו רוממה!
היוצא מהנ"ל, שאינם חסידים כלל, אדרבה רשעים, שהם מלאים פשעים, ואם בין אדם לחברו דרכיהם ישרים, אך במילי דשמיא מאוד מכוערים, ובהקדוּשה יעשו חבּורות ופצעים…
וגם אני למדתי דרכיהם הרעים – –
ואף־על־פי שהקלפיה איננה מולכת אצלי בכיפה, כי עוד לא ניגשה אלי כולה, כי אינני יושב בראש מגולה, ובגדי ארוכים, על הארץ סרוחים, וק“ש205 אקרא מדי לילה, עת נשמתי תעלה למעלה, לתת דין על מצוות ועוונות, לפני סורה־בּורה206 רואה־חשבונות, אך בזה לא דמיתי להני בני עליה, ועל זה עיני בוכיה, כי הנני תלמיד שפת־רַסִיה, ואני יודע את העוון הנורא, כי מזה נשמתי איננה טהורה, ובכ”ז לא אתרפה מהשפה הזאת, ובכל יום הנני קובע לה עת, ואיך אמצא מרגוע, אם הנני יודע, שאינני שומע, לדברי הרב, הגאון… יצ"ו,207 שהעלה בספרו לחומרא לדינא ועל דא קא בכינא!
וגם בזה הנני נופל לתהום (תהום האפיקורסות), כי שפת אשכנז אלמוד בכל יום,20811 השפה הפסולה לכל הדעות, כי עיני היראים בה כהות, כי בה כתב מנדלסון מברלין, את ספרו, ספר־מין, וגם ראֵה, כי לא תהי לו תקומה, ומה גדול כוח הטומאה! רשע, מה הוא עושה? הוא מתרגם אשכנזית תורתנו הקדושה, וזאת תבין מבלעדי אעירה, כי יש בזה מעין מינות וכפירה…
ועתה באתי, להודיעך מפרנסתי, כי הנני משׂתכּר שמונה רובל לירח, וכל החדשות האלה הן כפתור ופרח
*
ועתה אבקשך, אנא הודיעני־נא מכל אשר אִתך, כי לא רב מספר אוהבים ונאמנים כמוך יש לי, ידידי אהובי. ספּר לי מכל המוצאות אותך בווילנא ומצב המשׂכּילים בירושלים שבליטא. ומה ייעשה ברחובותיה, בבתי מדרשיה, בישיבותיה, ואם ראית את זקן־ספרותנו “שוּלמַן”, יאריך ימים. כי מי כמוך יודע את חיבתי לספרותנו ולסופריה, וביחוד הגאונים, כסופר מדעי ק. שוּלמַן. ותאר לי את מנהגי חייו, האמת נכון הדבר, כי הוא מתנהג אוֹרתוֹדוֹכּסית, ובכלל אַל תעצור במלין במכתביך אלי, ומהר ענני, ואם מצאת לך אוהבים נאמנים ונכבדים, כי ידעתי, חביבי, ששווה אתה להיאהב…
_______
וגם להווי ידוע להאי גברא, שחפץ אנוכי לדעת, מה ילמוד ומה יעשׂ. אם נפשו חשקה בתורה ושׂכרה, או יחפוץ לבקר את הארורה, כלומר את ההשׂכּלה המרה. וגם מאי הווה בדעתיה הבּרה, על דבר תכליתו, מה שבלשון אפיקורסית קוראים לזה מַטָרה, וגם יהי־נא מטובו, להודיע לאהובו, כמה שטיבּלך209 יש בק“ק210 וילנא יצ”ו,211 המעט מספּרם או רב? והיש שם יהודים טובים?212 והבריאים הם, אם בעלי מכאובים, ומה מספר תכשיטיהם היקרים (כלומר: אלו ה“שברים”…) של בני האלים, והיש שם חסידים צבועאלים? ואם יש הבלבים,213 שקרנים וגומר, הכל תודיעני ותאמר.
גם סלח לי, שבקשתך לא שמרתי, ובמקום שהיה לי להאריך קיצרתי. מה אדבר ומה אומַר, יום פנה כצל תומר, וערב שבת יומא דנא שהוא בבחינת מלעיל ולא מלרע, פירוּש לדברי העמוקים, שהיהודים אוהבים מצוה נכונה, ולהיות בבית הרחצה על האיצטבה העליונה, ולכבוד שבת הם מזיעים, ואגב אורחא צועקים ומריעים, וגם אני דבק במידותיהם, וחפץ לחקות את מעשיהם. וזה כוונתי במלת “מלעיל”, להזיע על האצטבע, ולא מלרע במקום הרפש, ודו"ק214 כי זה מתוק מזפת…
*
הירגע ודוֹמה, אל תנוע, תסתער,
הוא יחזיק רוחך, מוילנה ידבר,
אגרות לך יכתוב, נא אל תצטער,
אל תחיל, אל תמריא… על כסאך
יְ. חַ. בֵּ – ר!..
יום ו', כ“ב אייר, התרנ”ח. פוצ’אֶפּ.
12. לגרשון גינזבורג
[פוֹצ’אֶפ, י“ז בתמוז, תרנ”ח – 25.6.1898]
אדוני המבקר הנורא על כל סביביו ה' ג. גינצבורג.
צר לי, כי לא קראת היטב את שירי…215 אך אחרי אשר קראתו רק ידיעה216 שטחית, טובה היא ביקרתך שאין למעלה הימנה. הסגנון טוב, קל ונוקב…
על דבר הערותיך הניקוד צדקת רק במקום אחד, כי “שממריאה… מרקיעה” כוונתי על האנחה ולא על ההבל… ובמקום השני צדקת וצריך לתקן.
ובוכים, והומים… ודמעות כספירים
על שדמותיך, אחותי, תפולנה.
וגבעולי הדגן – נוצצים מאירים
והשיבלות המלאות תגלנה, תחולנה.
אחרי כל אלה, תודה לך על כי טרחת לכתוב ביקורת על שירי, וביקורת לא פשוטה לשם השיר, רק ביקורת לשמה… ובכן, לא אתפלא על כי לא ירדת לעומקו של שירי, ביקורת לשמה שאני!
ואמנם, מה שחפצת עלתה בידך באופן היותר נעלה. בשׂפתי אמת אומַר, כי לכתוב לשה"ק217 – תוכל…
ואם לא תבין את שירי – מה איכפּת לי? ולאמור “פירוּש” על שיר לא אוכל…
צום הרביעי, צום לאומי, התרנ"ח.
י. ח. ברֵינֶר.
13. לשמעון ביכובסקי
[פּוֹצ’אֶפּ, כ“ח בתמוז תרנ”ח – 6.7.1898]
חביבי ויקירי כנפשי, גבר מצוין, עברי בכל לבבו ובכל נפשו ה' ש. ביחובסקי.
איגרתך הפתוחה, אשר אנוכי ואחי א. נ. גנסין רבות חיכינו לה – קיבלנו; ותוכל להבין את גילת־לבבנו בראותנו את שמך אשר נוקיר מאוד חרות עליה, וביותר גדלה שמחתנו, כי השׂגת את מטרתך ומשׂאת־נפשך נמלאה. תתן ההשגחה את כל משאלותיך!
ואני?…
אין כל חדש; לומד מעט וקורא הרבה, וכותב לא־מעט. עני אנוכי, ברוך השם, על צד היותר טוב, ובמקצוע זה הנני גברא רבא. תקוותי לא ספו תמו, אף כי לא לעתים רחוקות אומר על לבי וחיי:
…אזוב עולה בגל
גפן בוקק, ציץ מק – היחַינו הטָל?
היתעורר המת? היזדעזע המת? (ביאליק)
אך במלה אחת: ספרותנו נותנת הרבה אומץ וכוח לי…
חיה בטוב! פקדני במכתביך והודיעני בפרוטרוט מכל אשר אתך. והנני ממספר אוהביך הנאמנים לך נצח, מכבדך ומוקירך בכל לבבו, כערכך הרם לעמנו ולספרותנו, אשר אוהבם סלה.
י. ח. ברֵינֶר.
יום ב' לדברים.
הציסלוֹ218 אינני יודע – סלח לי!…
14. לשמעון ביכובסקי
[תחילת תרנ"ט, פוֹצ’אֶפ; סתיו 1898]
ש. ביחובסקי, אחי האהוב לי!
ראה, הנני כותב לך, יושב אל השולחן, משתוקק לכתוב ולדבר הרבה, “לשפוך את רחשי לבבי בטנא הגליון” – כאשר יאמרו המליצים, לספר לך את כל אשר אתי, לתאר את חיי, חיי צעיר עברי אובד ונדכה, כפוף ושפל, בעל לב כואב ומלא מרירות איומה, משולל אהבה וחסר אמונה ותקוה, מביט על ידיעותיו שרכש בנדודי־שנה וזיעת־אף רק בעיני־חמלה, ומשתוקק [ל]חיי הנפש אחרים – ואינו מוצא, לוחם באומץ, מרה219 – ונופל… מתעודד, מתאמץ – ונכשל, עובד ויגע – ואינו מוצא סימן ברכה… תועה בדרכי החיים!
ובבואי לכתוב – קשה עלי הדבר, כבד ממני, לבי מתפלץ ונמס, מוחי מנוקר מיתושים רבים… אולם בכל זאת אבליגה, אספר כל מה שאוכל…
לעשות רצונך חפצתי.
לומד הנני לא־הרבה; חצי היום יאכלו שיעורי, אשר לי ללמד, ובבואי לבית־מלוני, מאוּכל־קור (בגד־חורף אין לי), הגרון ניחר, העינים עששות, הלב דַווי, המוח משועמם, חסר־אנרגיה ומלא קלון וריש, עיף ויגע (וכו') – ואז אתגבר כארי ללמוד מעט חשבון, גיאוגרפיה פורתא, היסטוריה כזית, רוסית, אשר אף כי אדע את דקדוקה, לא אוכל להוציא מלה כהוגן…
חסל סידור־השכלה…
אנחה־איומה.
רק זאת נחמתי בעניי, כי קורא הנני עברית לשובע, ואז, בקראי הספרים החדשים מביבליותיקת “תושיה”, המאספים החדשים “אחיאסף”, “השלוח”, “האשכול”, אשכח את יגוני והנני מאושר במלוא־המובן.
התבין? התשמע?
חושי הספרותי התפּתח במידה מרובה, צעד קדימה, צעד רחב, אבל מה תסכון לי רוחנית דרוחנית בלי ידיעות שימושיות? מה תסכון לי רוחנית דרוחנית בלי ידיעות שימושיות? מה תסכון נשמה נאצלה בלי גוף כל שהוא?…
ובכן אדַמה, דעת לנכון נקל (גם “מליצה” אוכל לכתוב, האין זאת?!), כי לא אוכל “למשוך בעט סופר ולעגוב על בת־שירתי” (כמבטאך). אמנם, מוחי ולבי מלאים ציורים, ויש רגעים, כי אין קץ לחפצי לכתבם, אך עת אין, אחי! ועוד זאת, האמת מוכרחת להיאמר, כי שפל הנני בעיני כל־כך, עד כי אשׂחק על־עצמי בשבתי לכתוב…
סופר גדָל־דעה! לא ידע מאי דידעו תינוקות של בית־רבן!
על כל מה שכתבתי עד הנה הנני מביט בעין־לעג־מר, אף כי בלבי ארגיש שיש להם ערך ספרותי… ולוא התפתחתי… מילא, דברים בטלים!…
על שירי לא אחפוץ גם להביט (כמדומה לי, כי כולם נאבדו ממני). עתה ידעתי, מה הם שירים… משורר בוודאי אינני, וכשרון־מספר בוודאי יש לי…
אבל המעטים הכשרונות האובדים?!… ביחוד בינינו, עם אומלל…
______
פיטפטתי מעט יותר מכפי הצורך…
הנני רואה שחוק קל על שפתיך…
לא, חלילה, שחוק־בוז… חס ושלום! זה יוכל רק מי שאיננו מכירני, מי שאיננו מבין הגיגי, מי שאינו רואה רק גוי הכפוף האינו־טבעי (מהתגוללות בישיבות), עיני התרוטות ופני הגסים, אבל מי שיודע את לבי, כמוך, אהובי, מי שיודע כל הגיוני־לבי, לא יבוז לי. הנך שׂוחק, צחוק־רֵע, צחוק אח חביב, על פטפוטי היקר לו.
ואולם בת־צחוקך (אגלה את הסוד) מהולה בתוגה… גם היא מרה… בכל אני רואה מרירות, בכל אני שומע אנחות, גם בצחוק־רעַ… פיסימי איום אנכי!…
אחד־עשר רובל יש לי לירח משיעורי, ששה – להוצאותי, אכילה, נייר, וכו'. שני רובל – למורה (הנני מתלמד אצל פַדוֹלנר220; כנודע לך, הוא ידען קטן; רק מה אוכל עשות? הן תדע מה שיאמר הרוסי: באתרא דליכא דגים, גם הסרטן לדג ייחשב). שלושה רובל – ייוותרו לי.
הנני מקבץ, לימי־הקיץ אחשוב לנסוע לאיזה מקום, ועל־כן אדַמה, כי בחמישה־עשר הרובל אשר ייוותרו לי, אוּכל להתפרנס ארבעה ירחים. כי בימים הראשונים לבואי עירה חדשה, לא אמצא בוודאי הוראות־שעה (ביחוד לשפת־עבר), אחרי כי לפי בגדו יהולל איש בבואו, ואני גם היום “בחור־ישיבה”, בטלן, כלומר: אי־פראַנט, כידוע לך…
העיקר, כי לא אדע, אם אמצא לי מורה שיוֹרני. הן לא אוכל ללכת ולהתחנן לגימאנזיסט עשיר, כי יחנני בהוראה בלי שילוּם. טבעי לא יניחני, והטבע אי־אפשר להחליף, במובן ידוע, והשנית, הן לא נכחד ממני, באיזו עינים יביט עלי, על בן־שבע־עשרה שאיננו יודע רק ראשית־לימוּדים…
ביוגרפייתי עלי לספר לפניו, האין זאת?
עלי לספר גם, כי ראש חצי־עילוי היה לי בקטנותי, כי גם קרוב לאלף דף גמרא היו במוחי, כי עתה ראשי עלי כגלגל ואין רגע בלי כאב, כי לבי הוכה לרסיסים, חלף האהבה אשר היה מלא, כי גם כבוד ויקר ידעתי בישיבות, וגם מריטת־לחי, וגירוש בק.221 בעד מכתמי וציורי מחיי החסידים דשם…
הרבה, הרבה עלי לספר…
אבל בוֹריסֵינו (עיין “קרח מכאן ומכאן” למר גולדין) לא יבינוּ ללב אומלל כמוני. תקותי מאריסטוקראטים כאלו – לא תחפוץ להיבנות…
______
לוּ ידעתי, כי בווילנה אמצא הוראות־שעה לארבעה רובל לירח, כי אז לא דימיתי הרבה, ובוודאי נסעתי לשם, הן וילנה – הלא וילנה היא… ירושלים שבליטא…
הן כתבת, כי התוודעת אל העברי מר יעבץ, האוכל להתאפק מבלי התקנא בך, כי תכיר סופר מצויין ועברי נאור, כבעל דה"י וכו'.222
הספר הראשון היה “דברי הימים”, אשר קראתי בספרותנו העברית. זכרונות רבים, כהים, מטושטשים, אבל חודרים, מכאיבים – יתעוררו…
היה שלום, שמעון אהובי, מה רבה אהבתי וידידותי אליך!
מה תיעצני על דבר הוֹמל – האסע לשם? האמצא את אשר אבקש, האשתלם שמה? האעלה ברוחי? האתפתח בהומל? הן זאת…
די לדבר…
י. ח. ברעננער.
-
י. ח. ברנר וא. נ. גנסין נתקשרו בקשרי־ידידוּת בתקופה שב. למד בעיירה פּוֹצ‘אֶפ, פלך צ’רניגוב, רוסיה, בישיבת הרב י. נ. גנסין, אבי א. נ..; בסוף חורף תרנ“ז הלך ב. לביאליסטוק, כולו שאיפה לרכוש בעיר הגדולה ”השכלה"; הוא היה אז בן חמש־עשרה ומחצה, וחברו א. נ. ג. גדול ממנו בכשנתים. ↩
-
במקור: ה י' (שלא לכתוב שם אלוהים). ↩
-
יצא לאור. “הבוקר אור” – ירחון של המשורר א. ב. גוֹטלוֹבּר, תקס“א–תרנ”ט, שהתגורר בשנות־חייו האחרונות בביאליסטוק; הירחון יצא בשנות תרל“ט – תרמ”ו, תחילה בלבוב ואחר כך בוארשה. ↩
-
אם ירצה השם. ↩
-
ספר־דקדוק לח. צ. לרנר. ↩
-
“מורה בבית” – ספר־לימוּד לרוּסית מאת נפתלי הירץ נימַנוביץ (הנ"ץ). ↩
-
הספר המוּזכר. ↩
-
קוֹפיקוֹת (פרוטות רוסיות). ↩
-
במקור: האנדרסן. וכן להלן. כפי הנראה, “אגדות”־אנדרסן. ↩
-
רוסית: Poste Restante. ↩
-
בפירוּש. ↩
-
לדויד נוֹרוֹצקי. ↩
-
ביוּדית המדוּברת, כדי ל“עוור” את עיני הדוד ולהעלים ממנוּ את הנטיות ההשכלתיות־האפיקורסיות. ↩
-
ע' להלן, הערה 17. ↩
-
עיירה בפלך צ'רניגוב. ↩
-
בזו הלשון: “סבוּר הייתי, כי ישלח לך ספר הגון, כפי שדוּבר בינינו, והנה בא ושלח ‘בּיכל’, אבל אין דבר, תוכל למכור אותו ולקבל חמשים פרוטה” (בּיכל – חוברת לא־חשוּבה מן הספרוּת החילונית). ↩
-
ג“ג (גרשון גינזבורג), ש”ד (שבתי דוּלקין), יענקלי (“כל־בו'ניק”), אי“ב (א. י. ברוּשטין), של”ם (שלום־ליבה בן חיים – המלמד – שפירקין) וכן קש"ה, המוּזכר להלן (קרוּגליאקוֹב שמעון הלל) – כולם מחברי י.ח.ב. וא. נ. ג. לישיבת פּוֹצ'אֶפ. ↩
-
ירחון בכתב־יד, שי. ח. ב. וא. נ. ג. היו מוציאים בפוֹצ'אֶפ, בהשתתפוּת כמה מתלמידי הישיבה, שפרשו ל“השכלה”; ביניהם – מן המנויים לעיל. ↩
-
בבית־המדרש. ↩
-
על אחת כמה וכמה. ↩
-
כל־כך. ↩
-
מהגן־עדן. ↩
-
ספר מוסר ידוע. ↩
-
לפי עניוּת דעתי. ↩
-
∗ מעשה ברווק שאהב עלמה, ואיך להוציא אהבתו לפועל? הלך אל שדכן ויצווהו לדבר נכבדות עמו עם פלוני. השדכן התפלא: “פיקח אתה ואיך ראית לשטות זו לקחתה בלא נדוניא?” והבחור ענהו: “לאו בעל דברים דידי את. אני אוקיר את פלוני ועל כן אקח את בתו”. חפץ היה2 לאמור: “אני אוהב אותה”, אך בושת פניו כיסתהו. אין אדם מעז פניו… [הערת י. ח. ב. בשולי המכתב]. ↩
-
בביאליסטוק. ↩
-
כלומר, אין הוא יכול לכתוב, לא בבית הדוד ולא בבית־המדרש. ↩
-
ראה הערה 2 למכתב הקודם; וכן כמה פעמים להלן. ↩
-
י. ח. ברנר. ↩
-
אין זה דבר נעים. ↩
-
מקום־לינה בחדר שכוּר. ↩
-
הטיוטוֹת; ברוּסית: черновики. ↩
-
א. נ. גנסין וגרשון גינזבורג – ע' הערה 17 למכתב הקודם. ↩
-
אכילת “ימים” אצל בעלי־בתים בעיר. ↩
-
∗∗ המשרה הזאת קיבלתי, כמו שאומרים לאוהב, קבל שכרך ולך השתעשע עם אהובתך… או כמעשה דיוכבד… היניקה את בנה וקיבלה שכרה. [הערת י. ח. ב.] ↩
-
מורה – הכוונה למורה ללימוּדים חילוניים. ↩
-
רוּסית: שעוּרים. ↩
-
ולעת־עתה. ↩
-
“כנסת ישראל”, מאספים שנתיים של ש. פּ. רבינוביץ. ↩
-
מאספים ספרוּתיים של מרדכי ספּקטור. ↩
-
בולי־דואר. ↩
-
פּה אל פּה. ↩
-
במקור: אתי. ↩
-
של“ם, ש”ד וקש"ה – ראה הערה 17 למכתב הקודם. ↩
-
כינוּי לשלמה טוֹקארוֹב, מידידי י. ח. ב. וא. נ. ג., על שם צורר־היהודים הידוּע שטקר. ↩
-
ישמרנה צורה וגואלה. ↩
-
חכם ועניו. ↩
-
מורנו ורבנו הרב רבי. ↩
-
ה' ישמרהו ויצילהו. ↩
-
אחרי דרישת שלומו הטוב. ↩
-
ברוך השם, בחיים ושלום. ↩
-
המוציא כתב זה. ↩
-
מלונו הרוסי־העברי של יהושע שטינברג. ↩
-
ימח שמו. ↩
-
בעוונותינו הרבים. ↩
-
ורגילים הם לומר. ↩
-
קורא־האיגרת יהיה בעצמו השליח. ↩
-
עובר עבירה. ↩
-
אפריון נקים. ↩
-
הופנשנפר, מחבורת המשכילים בפוצ'אֶפ. ↩
-
« Восход» ירחון יהודי בלשון הרוּסית. ↩
-
כבוד תורתו. ↩
-
ישמרנה צורה וגואלה. ↩
-
ודי למבין. ↩
-
הדורש שלומך וטובך. ↩
-
בן לאדוני אבי. ↩
-
נרו יאיר. ↩
-
למען השם. ↩
-
א. נ. גנסין. ↩
-
גדי עיף (רש“י לפסחים ג, ע”ב). ↩
-
בגוף־המכתב, מעבר לדף, באות שמונה שורות כתובות רוסית משובשת, ביד בלתי־מאומנת לכתוב בלשון זרה, לאמור: “בכל בקשה אבקשכם, ידידי חביבי, לענות לי בלי דחוי, כי בכליון־עינים אחכה למכתבכם, ובעיקר תכתבו לי בענין שאני שואלכם עליו. סלחו לי את כל חטאַי, ואני תקותי בה', כי מעתה אהיה אדם אחר בתכלית. ידידכם הכותב בעצבות, יוסף חיים ברנר”. ↩
-
ראה מכתב 1, הערה 2. ↩
-
קל וחומר. ↩
-
ראה מכתב 1, הערה 3. ↩
-
כמה וכמה. ↩
-
כנוי לעיירה פוֹצ'פ. ↩
-
כנוי לעיירה קוֹנוֹטוֹפ. ↩
-
יודית: דעת, כמיהה לדעת. ↩
-
ידען, משׂכּיל, כביכול. ↩
-
בכל זאת. ↩
-
חונה פה קהילתנו. ↩
-
כנוי לעיירה פוֹצ'פ. ↩
-
∗∗∗ או “ויש נוהגין להחמיר” דהרמ"א על כל דין ודין… תורה יפה, תורה נחמדה, לוקחת לבבות… בררר! [הערת י. ח. ב.] ↩
-
במובן: זה אף זה. ↩
-
לפי “אֵל דעות ה'”, שמואל א, ב, ג (אַזכרה – שם ה'): מסכת ברכות, לג, נוסח ירושלמי. ↩
-
עיירה במחוז בּוֹבּרוּיסק, פּלך מינסק. ↩
-
כנוי לעיירה קוֹנוֹטוֹפ. ↩
-
בקוֹנוֹטוֹפּ כתב י. ח. ב. “משנת־חסידים” נגד החסידוּת; באחד הלילות “נתפּס” בשעת כתיבה ע"י השמש ונמסר לראש־הישיבה. זה סטר על לחיוֹ בפני רבים. כמה דפּים מכתב־היד נידונו לשריפה, והשאר, כשמונים במספר, נמסרו לשמירה לחברו של ב., יקותיאל ליטס (לאחר זמן בבזל). ↩
-
=שטק“ר; ראה מכתב 2, הערה 43; המכוּון לעלבון שהוּסב לי. ח. בּ. ע”י שלמה טוֹקארוֹב. ↩
-
ישמרנה צורה וגואלה. ↩
-
רחמנא ליצלן. ↩
-
בטלן, מבטל זמנו. כינוי לבחורי־ישיבה. ↩
-
איוב ג, ז. ↩
-
חלום טוב אני רואה. ↩
-
הכוונה לקרון־הרכבת. ↩
-
בשיר זה טיפל י. ח. ב. כמה חדשים והיה מכניס בו שינויים ותיקונים. נוסחה אחת מובאה להלן. ↩
-
לבלר, כתבן, סופר סת"ם (ספרים, תפילין, מזוזות). ↩
-
לשכור – להשׂתכר. ↩
-
ח. נ. ביאליק. ↩
-
א. ב. גוטלובר. ↩
-
הרב יצחק ניסנבוים. ↩
-
כי אם. ↩
-
“הוֹיזלערער” של הנ"ץ. ↩
-
ראה מכתב 1, הערה 18. ↩
-
טיוטה: ראה מכתב 2, הערה 31 ↩
-
תודה לאל. ↩
-
שיחיה. ↩
-
חונה פה קהילתנו. ↩
-
ספר־מוּסר ידוע. ↩
-
כך בגוּף־המכתב. ↩
-
כך היה ב. חותם בירחון “הפּרח”. ↩
-
אם כן. ↩
-
כתיבת ספרי תורה, מזוזות ותפילין. ↩
-
לשכור – להשׂתכר. ↩
-
פליטת קולמוס? נלהב? ↩
-
ואם ירצה השם. ↩
-
? ↩
-
במובן: מה יש להיבהל מזה! ↩
-
דבר קטן. ↩
-
דפוצ'פ, לאבי א. נ. ג. ↩
-
י. ל. קנטור. ↩
-
שני רוּבּלי־כסף ושלשים קופּיקות. ↩
-
ימי האביב. ↩
-
תטיל ספק. ↩
-
כלומר: לובש מסווה. ↩
-
לכל הפחות. ↩
-
∗∗∗∗ אם תדרוש ממני, אשלח לך שיר קטן בשם “רוחי!” [הערת י. ח. ב.] ↩
-
רוסית: או אז ראיתי חיים. ↩
-
∗∗∗∗∗ אקווה, כי תסלחו לי, הן זה שנה כי לא כתבתי עברית. [הערת י. ח. ב.] ↩
-
ראה מכתב 1, הערה 17. ↩
-
כי אם. ↩
-
∗∗∗∗∗∗ בכ"ה אעירך, כי זאת לא נראה לי על שהרגשת בעצמך, כי טוב כתבת!… [הערת י. ח. ב.] ↩
-
כל אלה הדברים המשובחים. ↩
-
בגוף־המכתב מלה לא־ברורה. ↩
-
במקור: כטל־תחי', וכן בכמה מקומות להלן. ראה מכתב 1, הערה 2. ↩
-
∗7 מלת “טבע” שימשתי פה בס"נ [בסימן נקבה] בכל המכתב ולא ידעתי אם קלעתי אל המטרה [הערת י. ח. ב.] ↩
-
על דרך הדרש: “…בראתי לו תורה תבלין” (קדושין ל', ע"ב). ↩
-
רבי משה חיים לוצאטו. ↩
-
ראה מכתב 2, הערה 31. ↩
-
בגוף־המכתב מלה לא־ברורה. ↩
-
על פי המשנה: “מאימתי קורין שמע בשחרית… משיכיר בין תכלת לכרתי.” כרתי – ירקרק. ↩
-
כאותו נזיר אגדי (נדרים ט‘, עמ’ ב'). ↩
-
בקריאת־שמע. ↩
-
גונטה – הצורר האוקראיני המפורסם. ↩
-
“יהודים טובים” אדמו"רים. ↩
-
יוּדית: כינוּי־זלזוּל לספר־חול. ↩
-
צריך להיות: “… אנשי הרשע”, תרגום י. אנדרס, ורשה, 1877. ↩
-
קריאת־שמע. ↩
-
רחמנא ליצלן. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: ותשרש. ↩
-
קוֹנוֹטוֹפ. ↩
-
פּוֹצ'פּ. ↩
-
כפי הנראה, במובן: אשר קרךָ. ↩
-
במקורה: התורגמים (התוּרכּים). ↩
-
נוראות? ↩
-
ראה המכתב הקודם. ↩
-
אם ירצה השם. ↩
-
את עצמי. ↩
-
אם ירצה השם. ↩
-
בעגלא – במהרה. ↩
-
העתק. ↩
-
הואיל ובא לידי אומַר דבר. ↩
-
אהובי גרשון גינזבורג. ↩
-
הרומן הידוע של ראובן אשר ברודס. ↩
-
תרתי לריעותא. ↩
-
נרו יאיר. ↩
-
“יורה דעה”. ↩
-
ישמרנו צורו וגואלו. ↩
-
“יורה דעה”. ↩
-
אהובי גרשון גינזבורג. ↩
-
∗8 ההתאוננות הזאת היא על רעי, אשר בכתבי השיר הזה, שׂחק מלוא פיהו ויקרא: “מוטב היה לו למדת!” [הערת י. ח. ב.] ↩
-
ראה סוף מכתב 4. ↩
-
אהובי גרשון גינזבורג. ↩
-
אורי ניסן גנסין. ↩
-
הדברים – תוספת ל“חזיונות־תוגה”, מעין מאמר־בקורת, שי. ח. ב. כתב כ“תשובה לה' של”ם“ על מכתב־מאמר מליצי – ספרותי, כביכול – של זה האחרון. של”ם – ראה מכתב 1, הערה 17. ↩
-
∗9 השתמשתי ב – – (במקור מלה לא ברורה) ללא אמת [הערת י. ח. ב.] ↩
-
גרשון גינזבורג. ↩
-
ראה מכתב קודם. ↩
-
תודה לאל. ↩
-
אם ירצה השם. ↩
-
פרשת. ↩
-
אם ירצה השם. ↩
-
מאיר צינברוב, מחברי י. ח. ב. וא. נ. ג. בפוצ'אֶפ; מת שנים אחדות לפני מלחמת 1914–1918. ↩
-
תודה לאל. ↩
-
פרץ סמולנסקין. ↩
-
עוד זאת. ↩
-
גרשון גינזבורג. ↩
-
השורות כתובות בשולי שירים “חזיונות־ליל”, ובראשם הפסוקים: “ראיתי הלילה”… (זכריה, א, ח); ו“בשעפים, מחזיונות־ליל, בנפוֹל תרדמה על אנשים” (איוב, ד, י"ג). ↩
-
במקור, כבכמה מקומות במכתבים הקודמים תהי'. ↩
-
*10 ביחד עם מכתב־היגון שקיבלתי, ואשר הוא – רק הוא – הוליד בי את שירי זה. [הערת י. ח. ב.] ↩
-
השורות כתוּבות בשוּלי “פוליטון: שירי ערבוב הדעת. יחב”ר“, דברי ביקורת, שכתב י. ח. ב. על שיר של א.נ.ג. בשם ”הידעתם את הארץ?" ↩
-
תרגום מרוסית, מלה במלה: до свидания (להתראות!) ↩
-
של"ם – ראה מכתב 1, הערה 17 – פרש מחבורת הבחורים המתמַשׂכּלים, חזר בתשובה והיה אחר־כך לרב באחת העיירות. ↩
-
גרשון גינזבורג. ↩
-
מאיר צינברוב. ↩
-
וכל אלה. ↩
-
ראה מכתב 8. ↩
-
א. ל. לוינסקי. ↩
-
שמעון ביכובסקי, חברם של א. נ. גנסין וי. ח. ברנר. ב־1906–7 עמל בלי לאוּת לקיוּם “המעורר” והפצתו ברוסיה. אחרי מות א. נ. גנסין הוציא לזכרו, בעריכת י. ח. ב., את הקובץ “הצדה” (בו, בין השאר, עשרים מכתב מאת א. נ. ג. אליו). פירסם מזמן לזמן רשימות־ביקורת. בשנות המלחמה של 1914 – 18 – במוסקבה. ב־1924 עלה לארץ־ישראל עם רעייתו המשוררת אלישבע. מת, כבן חמישים, בקישינוב, בקיץ 1932. חלק מאיגרות י. ח. ב. אליו פירסם ב“עין־הקורא”, “רשומות” ועוד. ↩
-
בעולם הבא. ↩
-
חס ושלום. ↩
-
ראה מכתב 1, הערה 16. ↩
-
במקור כתוב ומחוק: אינם יודעים מאומה. ↩
-
במקור: הגלגלגלים. ↩
-
וקריאת־שמע. ↩
-
שבוש־לשון מכוּון המוני. ↩
-
ישמרהו צוּרו וגואלו. ↩
-
*11 מספר האפּיקורס הידוע, שבגאזעטין היה פרוע, ושם היה בבחינת לץ, זהו הנ"ץ! (ה. נימוביץ – צריך להיות נימנוביץ – ז“ל, סופר ”הצפירה") [הערת י. ח. ב.] ↩
-
חדרי־תפילה ליד בתי־כנסת. ↩
-
קרתא קדישא. ↩
-
ישמרהו צוּרו וגואלו. ↩
-
יהודים טובים – תרגום מיודית: “גוטע אידן”, כלומר, “אדמו”רים". ↩
-
הכוונה, כנראה, לאנשי־הבל. ↩
-
=ודוק, במובן: דקדק ועיין היטב. ↩
-
“שתי דמעות”. ↩
-
פליטת קולמוס: קריאה. ↩
-
לשון־הקודש. ↩
-
רוּסית: מספר היום בחודש. התאריך. ↩
-
מכה? מורה (במובן יורה)? ↩
-
מורה רוסית בפוֹצ'אֶפ. ↩
-
בקונוטופ; ראה מכתב 4, הערות. ↩
-
זאב יעבץ, בעל “דברי ימי העמים” ו“ספר תולדות ישראל”. ↩
יְמֵי הוֹמֶל
מאתיוסף חיים ברנר
יְמֵי הוֹמֶל
15. לשמעון ביכובסקי
[חותמת־הדואר: הומל. 6.1.1899]
אחי, האמן, כי עוד לא הפרדתי בין מכתבך וה“לתשובה”,1 והנני ממהר לענותך, יען כי לבי דווי עלי על אשר המרתי את רוחך ולא כתבתי לך. ואמונה גוררת אמונה. ולכן האמן לי גם זאת, כי יען שמצבי ברע הוא לכן שכחתיך כרגע… מצבי ברע… לוּא האמנתי באלוהים, כי אז אמרתי שהוא מייסרני בעד אפיקורסותי, ולוּא הייתי אסטרולוג, כי אז אמרתי כהאבן־עזרא: “אויה לאיש עני נולד בלי כוכב!” אולם עכשיו שאינני לא הא ולא הא, אני אומר, כי אי־קלוּתי (неловкость) ואי־התערבותי בין הבריות היא שגרמה לי כי אובַד בעניי… הוראות־שעה – אין… (לעת־עתה לא ארעב, כי האיש הישר וטוב־הלב מ' כהן2 מחזיק בידי… יחוסוֹ – отношение – אלי בפרטיות אודיעך במכתבי הבאים. עם הר"ש ציטלין אין לי חליפת־עניינים כלל), ומורה יש לי, אלא שהוא, כנודע לך, מורה חנם. והשאר מובן מאליו… – – 3! Ну, довольно
אבקשך שלא למסור את דברי אלה להפוֹטשאֶפּי הידוע,4 כי לא אחפוץ להאדיבו, ובמכתבי אליו אגלה רק טפח, וטפחיים אני מכסה…
ואף על־פי כן אני מקווה… מצבי, יוכל היות, כי יוטב…
אחבקך, חביבי, כתוב לי, אני כולי שלך בכל לבבי. ה“אוּניז’וֹני והאוֹסקוֹרבּליוֹני”5
י. ח. ברעננער.
את רעי הירש לא מצאתי. לבית־העקד לא אלך. ספרים אקח אצל הכוהן.6 “מה יפעלו הציונים?” – לא כלום; כנהוג בכל תפוצות ישראל, תוב"ב.7
אדריסתי: фалку Энтину. אני מתפרנס בשבע קפות8 ליום… מה חפצתי לכתוב?
16. לשמעון ביכובסקי
השמיני לירח מאַי, י“א סיון התרנ”ט, הוֹמל. [1899]
אחי ברגשות ובדעות, מר ש. ל. ביחובסקי, שלום וברכה.
איגרתך קיבלתי ולא הבנתיה. פשוטו כמשמעו. אנחנו חיים כיום בדור שאין חפצים לדעת “פירוש המלות” היוצאות מהפה, כידוע. “מצבי הרוחני דל מאוד” – הנך כותב עם שלוש נקודות לרמיזה רבה. ומה חפצת להגיד בזה? אינני מבין, מה שייך “דל” לרוחניות. האין ספרים בירושלים שבליטא, כי לא תוכל להעשיר את רוחניותך. ובכלל, מדוע לא תכתוב מה אתה קורא. ההנך קורא ספרי הביבליותיקה של “תושיה”, תחיה, “השלוח” ו“היהודי”?9 וגם איזו ספרים תקרא בספרות־העמים? על הרבה משאלותיך אודותי כבר שמעת תשובתי במכתבי הקודמים, וחדשות אין. יש לי לחם ודג מלוח ולפעמים גם מעט חמאה (פֶה, מאטריאליזם!), אך כל אלה בצמצוּם. הנני קורא ספרי־המופת הרוסים ועברית הרבה, נהנה מעולמי ומלא אידיאלים ושאיפות לעבוד בעד תחיית עמנו וספרותנו. ואני מתפתח כפי יכלתי – להבין מה היא הקולטורה הכללית בכלל והעברית בפרט. שימושיוּת10 לא אלמד כמעט כלל, רק את השפה האשכנזית, שיעורים קטנים מדי יום.
היה שלום, אחי, וכתוב לי. אחיך העברי י. ח. ברינר.
שאלותיך, היש לי חליפות־עניינים עם משכילי עיר ה. וסופריה (?) ומה אמר הכוהן11 וכו' ייפּתרו: הראשונה בחיוב למחצה והשניה בחיוב בשלימוּת. אך אינני כותב מאומה.
17. לשמעון ביכובסקי.
הומל, 14 לירח יון, התרנ“ט. [י”ח בתמוז - 1899]
אחי, חביבי ויקירי, מר ש. ביחובסקי.
איחרתי קצת בתשובתי, לא – –12 מסיבה מעין “ד' היודע מה”, אלא, פשוט, משום עצלות, תלאות רבות וגם… חסרון־כיס. מדוע אינך כותב, אח יקר, את מצבך הגשמי, מאין אתה חי, וממה אתה מתפרנס, היש לך “שעות” ובכלל, כמה אתה משתכּר וכו‘. מכתבך קראתי, והנני שמח מאוד, באמת ובתמים, על עשרך הרוחני. אני, כנודע לך, לא הספקתי לקרוא בכמות הזאת. קראתי גם אני מספרי (ולא כל ספרי) טולסטוי, טורגניב, דוסטויבסקי וכו’. עתה אני קורא את הוֹהוֹל13 (Гоголь). קראתי את בּאֶלינסקי המבקר, והנה הרבה רעיונות נולדו אצלי אחרי המקרא, אך צר פה המקום, ובכלל אומר לך, כי הוא, ב., עשה עלי רושם כדברן יפה, כבעל־רגש עד הקצה שאין למעלה הימנו, אבל לא כהוגה דעות. כמובן, יש בביקרותיו הרבה רעיונות יפים, ואולי גם עמוקים (בספר העתקתי מרעיונותיו אודות הלירה14 ), אבל קשה לי הלסכים להתפעלותו האין־קצית במלאכת־מחשבת. למשל, הוא עושה את הוֹהוֹל בסיפוריו ממש לאלוה – ואני, אחרי קראי את “רחוב הנאֶבסקי” «Невский проспект » מרגיש, שיש פה אמת רבה, כשרון נעלה – אבל על דעתי עולה15 מאמרו של אבינו “אחד־העם” “הלשון והספרות” (הקראת אותו בכוונה?): “…טוב, טוב, אבל!…” במכתבך הבא תכתוב לי, מה דעתך ודעת העולם אודות “הרומן החדש” לטולסטוי16. אני קראתי בו רק עשרה נומרים, וגם זה השגתי בדוחק. אם תאבה לדעת את דעתי, אומר לך, כי “יצאתי מכלי”! כמה אמת! כמה כשרון! כמה מוסר! עתונים אינני קורא כלל – ועל דא קא בכינא!
כתוב לי מה תקוותיך ושאיפותיך. את אורי־ניסן17 דיברתי משפטים במכתבי האחרון על “מנעו ממך את פרי עטו ועל שימו מחסום לפיו”, אבל כבר עברו שלושה שבועות וגם לי אין תשובה. מי יתנך עתה לפני – כמה יש לי לדבר עמך! הקראת את הסיפור (צ"ל18 הרומן) “שמעון עציוני”19? הוא מצא חן בעיני למאוד. היה שלום, אח!
י. ח. בּרֶנֶר.
אמצא חובה לנפשי להעיר, כי בנדון “הרחוב הנאֶבסקי” עיקשתי את הישרה, כי באמת – –20 הוא מביא למחשבות רבות ועמוקות. אבל אני דן בכלל, כי אני דורש ממלאכת־מחשבת גם רעיון, ואם לא כן, אני שואל “מאי קמ”ל“.21 צר לי מאוד, כי לא אוכל לדבר פה כאוות נפשי, ובמכתבי השני אמלא, אך הנני חפץ לצטט לך את שני הפרקים מסיפור מַאלוֹרוּסי22 “בית־מרזח נורא”, בכרך ראשון, ופה מתגלם יותר הרעיון הנ”ל.
הלל ציטלין – כדבריך. אני יודע אותו ונכנס לפעמים לביתו. הוא איש מצויין. קרא ושנה הרבה והשקפתו רחבה.
אל תשכח לכתוב לי, אחי!
18. לשמעון ביכובסקי
Гомель 20־го июня 1899.
[הומל, 20 ביוני 1899. כ“ד בתמוז תרנ”ט].
אח יקר, אח חביב, אחי היושב בקירות לבבי, מר ש. ביכובסקי.
זה עתה קיבלתי מכתבך בעתון. ולוּ יכולתי להתאפק לבלתי כתוב לך עד הלילה, כי אז בוודאי פיטפטתי שם כדבעי למהווי, או, כדקא חזי, בלשון הזוה"ק,23 אבל עכשיו, שאינני יכול להתאפק, הנני כותב בחפזון. על־כן אולי יהיו דברי מעטים.
על ראשון – ראשון, ועל אחרון – אחרון.
הנך כותב (כלומר, מתרעם) על מצבך הרוחני. ואני אינני מבין זה כלל. דבריך הם, כי “קריאת רומנים בלי הכנה תיאוֹרית (теория) – לא כלום”. אבל מהי הכנה תיאוֹרית – האומנם תדמה, כי לוּ ידעת בבקיאות עצומה ובדיוק רב, מתי נולדה הקיסרית ההיא, באיזו שנה ובאיזה מקום, או כמה כלי־תותח נשבו במלחמה פלונית, כי אז הבנת יותר היטב את ה“אשמה ועונש”24 לדוסטויבסקי, או את “ממשלת החושך” לטולסטוי, או אז הביאו לך תועלת יותר רבה? אתה, אחי, כמדומני חפץ רק להיקרא אדם. ובכן, אין לך להתאונן. קרא!! קרא את ספרי “תולדות הקולטורא”, לך מן הקל אל הכבד. קרא ספרי־ביקורת, התלמד לחשוב ולהתעמק, ואחרי כן תוכל לקרוא גם את דארווין ואת ספנסר ואת בוֹקל וכל המלאכים הגדולים, שאך את שמם יזכירו כל משכילינו ו“בפצח מפצחים”, ואתה תוכל גם להבין. אני מדבר בזה, יען שגם אני חפץ לעשות כן. הלום באתי להשתלם בלימודי־הגמנאסיה. ועתה, אחרי שאני רואה שזה לאו דווקא; שפת לאטין – לאו דווקא; היסתוריא מצומצמת – לא דווקא; גיאוגרפיא מדוקדקת – לאו דווקא! מעשיות ב“הזקנה יַגַא” – לא דווקא – אז החילותי לחיות באופן אחר ואינני מתאונן על מצבי הרוחני. אמנם, יש צורך לדעת גם היסתוריא, גם גיאוגרפיא, גם פיזיקא וכו', אבל כל אלה יש היכולת להתלמד מעצמו. צריך לקרות! – וסוף הדעת לבוא. בזמננו יש ספרים פופולאריים לכל ענפי־המדע. ואם תקרא – תדע. אמנם, הידיעה הזאת לא תהי נישומת בשוק בערך הידיעה שקונים בבתי־ספר, אבל מה איכפת לך? הלא אתה מתאנח רק על הרוחניות ולא על ה“קאריאֶרה”. שמע לעצתי וקרא שש או שבע שנים – ואז תיווכח ותרגיש את עצמך…
שאלתך על דבר מצבי, קושיתך העצית (קלאָץ־קשיא) וה“ורמינהו” שלך ממכתבי על מכתבי – יתורץ באופן זה: רוחי שונה ממכתב למכתב. ויש שהנני אופטימיסט בזה – ופסימיסט בשני.25 ומזה יוצאים הניגודים. אך בכלל הנני עני גדול, וזה חצי שנה כי לא טעמתי כף תבשיל וכו' וכו' וכו'. מ. כהן26 איננו עתה בהומל, כי אם בנאות־דשא, ובכן פטרתי את עצמי מלהאריך אודות הדבר הזה.
עתה הנני קורא את באֶלינסקי. ביקורתו על הספר “תלאה מדעת” («горе от ума») לגריבּוֹיאֶדוֹב, הביאה לי עונג ותועלת אין־קץ. כמה רעיונות! כמה רגש! אחי, הריני מיעצך לקרוא אותו (את באֶלינסקי). הוא מרחיב את הלב ומשפר את הטעם.
אתה שואלני: הקראתי את ה“אשמה ועונש” לדוסטויבסקי ואת ה“נדכאים והנעלבים” שלו. אענך בחיוב. ועל דבר הראשון אין מלים בפי להוציא לך את התפעלותי בנדון הפסיכולוגיה שבספר היקר והנשגב הזה! 27 השערתך שלמ. ז. פיארברג ז“ל היה כשרון מעין דוס28 – השערתך קרובה לאמת היא, ואני בעצמי חשבתי זאת בשעה שקראתי את ה”לאן?" ב“השלוח”. חבל, אחי, חבל על אדם גדול כזה שאבד לספרותנו. “מי יהיה הכינור להשמיע את רגשותינו?” אומַר בסגנונו של משוררנו הלאומי ח. נ. ביאליק בהספּדו ליל“ג ז”ל. – אתה מזכיר את טשרניחובסקי – אמנם, הוא משורר בעל כשרון, אבל הוא איננו משוררנו. בשעה שהעולם שרוי כל כך בצער, בשעה שמעשי ידי הקב“ה טובעים בים צרה, בשעה שאלפים גוועים ברעב וריבֵּי רבבות בני הנעורים צמאים לדעת, לפתרונות השאלות המרות והאיומות, בשעה שעמנו – הוי, אח! – פה עבדים, עבדי עולם, עקרי־רוח, ופה פראים אומללים, מתים ברעב, – בשעה איומה כזו יושב מר טשרניחובסקי ואומר שירה “ליפהפיה”, “ירתחון דמיך, יהמיו כסיר וכו' אניע”29 וכו' (שכחתי את הלשון) – התבין את האידיאל? הוא מתעסק עם איזו יפהפיה ש”נפשה עיפה מתענוג וגיל" והוא חפץ לעוררה, להוציא להב על לחיה… הנח לו! ביאליק, בעל השירים “הרהורי לילה”, “המתמיד” (!!!), “בשדה”, “אכן חציר העם”, “משה מת” וכו‘, “אם יש את נפשך לדעת”, “התיקון”30 וכו’ וכו‘, י. דוידוביץ ז“ל, בעל השיר “בין תקוה ויאוש” וכאלה – כל מן דין הבו לנו! הם מביעים את רגשותינו, את הלמות לבבנו, את שאיפותינו. אבל טשרניחובסקים – אמנם, יש כמה שירים טובים באמת, יש כשרון גדול, ובכל זאת איננו מה שאנו, כגון אנא ודכוותי31, דורשים ממשוררנו. חפצתי לדבר הרבה בכלל על מלאכת־מחשבת בספרותנו ו”המהלך החדש". אבל, אחי היקר, האמינה, כי אין עת ועלי להתאפק ולחדול מדברי, ואל תדמה שזה רק תירוץ יפה, אלא שהאמת כן. קרא־נא את “דברי זמר”, מאמרו של הח’ ליליינבלום ב“אחיאסף”, תרנ“ח, אבל בכוונה ובדיוק! ועוד נדבר בענין זה במכתבינו הבאים. אתה כותב, ששירי פרוג לא תורגמו היטב.32 אמנם, כזה השמיע גם המבקר הנכבד והחרוץ ב”השלוח", מר רבניצקי (ב"ק), ואנוכי לא אדין בזה, יען שאני מבין עברית יותר מרוסית, ובכן נעים לי התרגום כשירי פרוג במקורם. אך זאת אוכל להגיד, כי חייבים אנו תודה למר קפלן בעד עבודתו, וראה שגם הסופר החכם והפובליציסט מר בריינין מהלל גם הוא את התרגום… כמה יש לי לדבר עמך! כי… האמינה: אין – עת!
אם תאבה לברר לך את דעותיך על דבר “אנה קארנינה” ו“בְלאסט טמִי”33 לטולסטוי, קרא את הביקורת לסקאביצ’בסקי, כרך ב'. אני נהניתי מאוד.
“שאיפותי”, שאתה חפץ לדעת, הנה הנן: אני חפץ להשתלם עוד כעשר שנים – ואם ארגיש אז צורך ויכולת – אכתוב ואהיה לסופר בישראל.
מאנ"ג34 לא קיבלתי שום דבר. גם אני לא אדע מה זה היה לו. אתה מבקש דבר־מה מכתבי־ידי – אינני כותב מאומה עתה, בלתי אעתיק לפעמים איזה רעיון מאשר אקרא רוסית.
אתה שואל על־דבר הרושם שעשתה עלי עיר הוֹמל, משכיליה וכו'. הנה, כמדומני, לא נכחד ממך שיש לי תמיד רק מכירים מעטים (ביחוד, שאני הנני גם עתה בחיצוניותי בחור־ישיבה בכל פרטיו. ועוד יותר: בחור־ישיבה משחת־המראה, ממש כגיבור ב“כתבי המשוגע” להוֹהוֹל35 (Гоголь) ומי זה יארח לחברה עמדי? ישנם רגעים שלבי דווי בדבר הזה, אך בכלל ינוח רוחי. אני יושב וקורא – ותו לא. (יוכל היות, כי כתבתי הטורים האחרונים שלא כנימוס, אך אתה תסלח).
ב“השלוח” יודפס בקרוב מאמרו השני של מרדכי בן הלל “ישראל וארצו בחזון הסיפורים”. כן הגיד לי הוא. מאמרו של ציטלין36 הוא בודאי טוב ומועיל, ירבו מאמרים כאלו בספרותנו!
כמדומה, עניתי לך בקיצור על כל שאלותיך (אה! שאלת, הקראתי את פושקין ולרמונטוב? – אענך: רק מעט. ביחוד קראתי את “גיבור הזמן” ללרמונטוב בכוונה. והיום אקרא את ביקורתו של באֶלינסקי עליו). סלח, אחי, כי קיצרתי. היה שלום! “עבוד וסבול, אחי, בשם אדוני!” (ביאליק)
אחיך י. ח. ברנר.
אל תוסף לשלוח לי מרקאות.37 אני אכתוב לך בעצמי, אם גם לא רצוף. כלימה תכסה פני לקבל ממך ה“נדבה” הזאת.
יש לי להעיר, שגם י. ל. פרץ הוא מהכשרונות הגדולים מבית־מדרשו של טש.,38 אבל הוא – – 39 מרגיש גם את צרת העולם ושואל את תשובת החברה מהשאלות הנוראות – מה שאין כן שט. כמובן, יש יוצא מן הכלל גם בשיריו. ויש לי להוסיף עוד דברים רבים. במכתבי השני אשוב לדבר.
(הנני מקווה, שתסלח לי בעד פראזות אי־מדוקדקות, המשחיתות את הכוונה, ובכלל אחרי עברי לקרוא את המכתב לא מצא חן בעיני כלל, אך אתעצל לשוב ולכתבו מחדש).
19. למאיר צינברוב40 ולא. נ. גנסין
[חותמת־הדואר: הומל, 3.12.1899]
לאחַי אשר בפוֹצ’אֶפ! קיבלתי מכתביכם ואקראם כולם, וגם את מכתבך, אורי־ניסן, קראתי כולו. יהודי הוא סבלן! הנני נכון לענות.
חשבת לבוא ולא באת – טוב מאוד; כי למה היא הסנטימנטאליוּת? כבר באה העת, כי נבין את החיים. לא ימצא חן בעיני גם סוף מכתבך: “אֵלִי, הרמוניה נפלאה”, כי כבר באה העת להבין, שבחיינו אי־אפשרית “הרמוניה”, כי חיינו הם ימי מלחמה ארוכה וּכבדה ונוראה! צר לי, כי לא הבנת את מכתבי ההוא. שם היו, אמנם, פראזות שטוּתיות אחדות שנאמרו לא ברצוני, אך בכלל היה שם הרבה אמת. קצר המקום להאריך, לכן שמע, אורי־ניסן: “היעדרנו פה ומציאותנו שמה” אינה תועלת כלל וכלל. אדרבה, עמנו צריך, כי אנשים כמונו יהיו גם פה בגלות, גם שם, וכי גם פה גם שם לא נסתפּק ב“שאיפה ובסבלנוּת”, כי אם בעבודה, ללמוד וללמד. וזו היא כוונתי באמרי השליחות הגדולה־הגדולה הזאת. ולסעת בעלמא, “הוּליע קבּצן, – – איז וואלוויל”41 אין את נפשי. אני נשאר פה ללמוד! ואם ארגיש את עצמי מוכשר – אזי אני רץ!
אני אינני מברר היטב את דעותי, אבל אתה בעצמך חשוב־חשוב – ותבין. אני סומך על המעַיין. צריך הייתי לכתוב מכתב גדול, אבל אין לי שבע קופּיקות.42
סיפורי הוא – “בדרך”. הטיפּוּס43 שבּוֹ סובל הרבה מתנאי החיים, ולדעתי הוּא תופס מקום הגון בחיינו, אבל הוא עודנו בדרך. ומצד זה הסיפּוּר איננו במדרגת השלימות הגמורה, אבל יש בו הרבה־הרבה אמת. כי תקראהו – אי־אפשר, יען שאני צריך להעתיק בכתב נקי, לתקן ולשלוח ל“תוּשיה”; אולי תקראהו בקרוב בדפוס. אני חשבתי לשלחו ל“אחד העם”, אך הוא הלא איננו בביתו.44
את בוֹקל קרא.
אני שואל עוד פעם: הכותב אתה דבר? השיבני בקירוב היותר אפשרי.
אינני מבין, מאיר אחי, מדוע באת לכלל… במחילה, כזו והנך כותב, כי אין לי חפץ במכתביך. האומנם אתה מדַמה, כי “רגעי” הם רגעי “סופר” במוּבן האירופּי של המלה? אם תכתשני במכתש, לא תסור ממני הקלוֹיזיוּת ואין לך לדבר עמי בטוֹן משוּגע כזה שכתבת.
לאחי ביחובסקי כתוֹב, אורי־ניסן, בשמי. להשתפּך במליצות אין את דעתי, כי קורא אני את פּיסאראֶב בימים האלה. על השאלות הספרוּתיות שהעמיס עלי אין להשיב, כמובן, באוטקריטקה,45 ועל “מלמדוּתו” אין לו מה להתאונן: “רבים שתו ורבים ישתו”, הכי בני הגלות אנחנו ולא נהיה “מלמדים”! בזה שהוא שואל “הארה” ממני – הוא פתי; ראשית, אני “תועה בדרך” ולא מומחה בה. ושנית: הבאמנם יאֶלאֶנוֹת ונאטאליות אנחנו? האומנם לנו לחכות לרוּדינים ולאינסארוֹבים?46 נחוץ לקרוא ולקרוא ולקרוא, לחשוב ולחשוב ולחשוב, ואם אפשר – לכתוב…
– – – 47.
באהבת אח, תחת דגל “תחיית עם ישראל”,
יוסף חיים.
מה שלום אחי? מה זה נבדל ממנו גרשון גינצבורג? מדוע לא יכתוב – – – הזה? דרוֹש בשלומו.
20. לשמעון ביכובסקי
[חותמת־הדואר: הומל, 27.7.1899]
אחי ביחובסקי,
מכתבך ההוא אין עתה לפני ולא אדע, האענה לך על כל שאלותיך; אך על אלה שאני זוכר אשיב. במלה “מליצות” השתמשתי לא לזכר מכתבך, כי אם בכלל: אני אין את נפשי ל“מליצות”. שם, כמדומני, שאלתני על אודות ה. ציטלין – הנה תשובתי: הוא, ברוך השם, בקו־הבריאה, כותב מעט, מורה עברית לילדים, מדבר עמי לפעמים ו– – –. דעתי על דבר “באין מטרה”48 הנה הנה: הרבה חדשות יש בספר הזה, הרבה קרני־זווית מחיינו – כביכול – הוא מאיר, כשרון יש לסופר החדש הזה, הטכניקה טובה, השׂפה מדוייקה וכמעט עשירה, אבל הגיבור בעצמו מר אדמוביץ הוא – סמרטוט סובל. הוא, אמנם, סובל עינוּיים מפּסימיוּת(?), אבל הוא סמרטוט, נשחת וריק! יש בו הרבה ממידותיו של פּאֶטשוֹרין (“גיבור זמננו” ללרמונטוב), אבל בזה שגה המחבּר בדַמוֹתוֹ, כי על “שׂדנו” יוכלו לגדול גיבורים כאלה. בין תבין מעצמך, שאין אני מדַמה לאמור, כי בזה פטרתי את עצמי מלכתוב את דעתי. הרבה יש לדבר אודות זה ואני מתעצל עתה. מה שאלתני אז עוד? חי־נפשי, כי לא אזכור. “מה מצבך הגשמי?” – הנך שואל; תשובתי: הנני אביון ברוחב המובן של המלה, הנני סובל עינוּיי־נפש נוראים, הנני מתלמד ראשית־לימוּדים וקורא את טולסטוי. ראה כמה גדול כוחו של “יהודי סבלן”! אתה שאלתני על אודות גשמיות, ואני מחיתי בחדא מחתא49 גם את הרוחניות, ללמד שהיהודים הם עם־הרוח. מאוּרי ניסן50 שלנו קיבלתי אתמול מכתב. הוא – פייטן… מעט הוא מפטפּט שם, אבל בכלל הוא добрый малый 51 אני מקנא מעט בשלימוּתו. אני, עבדך, הנני שבוּר לרסיסים, אף עצם אחת שלמה אין אצלי. הוי, אחי שמעון! הוי, אחי, אחי! – – –
היה שלום.
אחיך י. ח. ברנר.
21. לגרשון גינזבורג ולא. נ. גנסין
[חותמת־הדואר: הומל, 12.1.1900]
גינצבורג ידידי, קראתי איגרתך ולא הבנתיה כלל; בפעם הראשונה אני שומע איש המשליך שיקוּצים על חייו באופן כזה, ואם באמת נורא הוא מצבך – למה אינך חושב מחשבות לצאת ממנו? אם רוחך באמת ימריא לעולם אחר – נוּ, הרי צריך להילחם ולנַצח!
אתה שואלני על דבר חיי – אין מה להאירך: קורא אני מכל הבא לידי, חי בדחקוּת – –.52 עוד קווים אחדים תיוודע ממכתבי אל אנ"ג53 פה. אין אני מכחד: יש לך הרשות לכעוס עלי על תשובה קצרה כזאת, אבל מה אעשה ואני מוכרח לכתוב לכם ביחד. ידידך אשר לא ישכחך לנצח.
י. ח. ברנר.
גרשון, אַל תאחר ממסור את המכתב לידי אנ"ג.
______
אורי־ניסן, לא אדַמה להצטדק על אשר לא עניתי לך תיכף ומיד, מסתמא לא יכולתי! מכתבך ההוא, אמנם, שווה בתשובה יותר ארוכה, אך אבד ממני ממחרת בסיבת צלחותי הקרועות (ממש!), ואולם, באמת, דומה שבין כה וכה לא הייתי מוציא את כל רוחי באיגרת, כי אם על פה! להתיאוֹריה שלך במכתבך ההוא על דבר “הספרות למען הספרות”, תכלית האדם וכו' אין אני מסכים כלל. השקפתי על החיים היא שונה לגמרי; ובקיצור: עלינו להקריב את נפשותינו ולהמעיט את הרע שבעולם, רעה של רעבון, עבדוּת, ביטוּל, צביעוּת וכדומה. נחוץ להבין הכל, להבין ולהתרחק ממיסטיוּת ומדמיונות; נחוץ להגביר הריאליוּת והקדושה בעולם; נחוץ לתקן את חיי עם ישראל כי יהיו נוֹרמַאליים. ויסורי־נפשי הנוראים הם תולדות ספיקותי בכלל: היש תיקוּן? ההולכים אנחנו קדימה? זהו בכלל, ובפרט: איך בין ניט צופריעדין פוּן זיך אליין.54 אני מסוּפק בכוחותי אני וכו' וכו'.
זה ימים אחדים נהייתי לאוכל־צמחים.
אתה כותב פּואימה היסטורית – ודבר זה אינני מבין. האומנם אנחנו יכולים להסיח דעתנו אף רגע מההווה? היודע אתה מצב־צעירינו? היודע אתה, כי הננו המוהיקנים האחרונים? היודע אתה, כי עמנו הולך למות? היודע אתה, כי העולם חולה? היודע אתה, כי היאוּש מכלה נפשות? היש לך עיניים?!
אורי־ניסן!!!
______
שואל אני לשלום מאיר.55
הוא, על פי התנאים אשר כתב, יכול לבוא הנה בלי שום פקפּוּק. כתוב לי ואענה לך באריכוּת, כי בשום אופן לא אוכל לזכור מה שכתבת לי אז עוד.
22. לגרשון גינזבורג
[“Hacefirah”
Redakcya I Administracya
Warszwa, Marjańska 2]
[Warszawa d.] 25 Abrycta [1] 900 r.
[ורשה, 25.8.1900]
לידידי גרשון גינצבורג!
אני כותב לך מוַארשה. הנני פה זה ימים אחדים.56 באתי מבּיאליסטוק. בדעתי לשהות פה ירחים אחדים; אחר כן אשוב, כמדומה, להומל. לעת עתה אני מתגורר ביחד עם אורי־ניסן ועם המשורר ז. י. יפה57 (ב“לוּח־אחיאסף”, תרס"א, שיצא לאור). האחרון, קרוב הדבר מאוד, כי יבוא לפוטשאֶפ.
אני לא כתבתי לך עד הנה מפני שלא הרגשתי צורך פנימי לכתוב. עתה, אחרי קראִי מכתבך, אני חפץ לכתוב לך, רֵעי, דברים אחדים.
אתה מתאונן, גרשון, על מחלת־נעורינו הכללית, על הניגוּדים שבנפשך, על השממון שאתה מרגיש וכו'. חפץ אני להאמין, כי כל אלה התאוננויותיך יוצאות מלב טהור (אף שמצאתי ביניהן איזו פראזות נפוּחות), כי באמנה צר לך המקום…
אתה שואל את אנ“ג58: מדוע, כשהאני המגוּשם והאני הרוּחני שבנפשך נלחמים – הרוּחני נופל שדוּד? ואת הדבר הזה אתה שואל מאת אנ”ג?! לא, לא חוק הוא בטבע, שהרע יתגבר על הטוב. אלף פעמים לא! ואולם, האנ"ג יוכל להשיבך מדוע הנך, לדבריך, יתוש, חדל־אונים וכו'?
שמעני, גרשון גינצבורג! אם, אמנם, מכתבך הראני שאתה מהרהר גם הרהוּרים רצינותיים, בכל זאת ארהיב בנפשי עוז לשער, כי רק לתפארת המליצה אתה מכנה את עצמך אֶפּיטטים כעין אותם שהבאתי לעיל. באמת אתה מרגיש את עצמך לא ליתוש (וזאת תהילתך!) והודעתך: “בימים האחרונים הנני עובד ברעיון הציוני בלי הרף” תוכיח! ועל כן שמעני, אחי! חדל מכל אלה התאניות, שאינן מעלות כלוּם למעלתו של האדם, וצא לפעולות! התעודד, אחי, התעודד בשם רוח עמך אשר תאהב ואשר תוקיר, התעורר בשם קול האלוהים המתהלך בלבבך ופוקח את עיניך להביט על כל סביבותיך, לבקר אחר מעשי חבריך! התעודד! הרבה הרבה יש לפעול לצעירינו, הרבה הרבה יש לתקן, הרבה הרבה יש ליסד! הסר מקרבך פעוטיות וקטנות! התגדל והיה איש! אתה יכול לכונן חדר59 טוב אחד בעיר־מולדתך וכבר בזה קנית את עולמך. אַל תאמר, כי רק בגדולות להתהלך לאיש – מעשים קטנים טובים של יחידים מצטרפים לחשבון גדול!
אני מקווה, כי לא תשׂים אל לבך את הניגוּן הגדלותי, שבּוֹ כתוּבים דברי האחרונים. יוכל היות, כי נלעג אני עליו, אבל דברי אלה יוצאים מן הלב הינמו.
“שמעתי אומרים, – אתה כותב – כי שם מעל לרקיע(?) ישנם חיים אחרים, יותר טובים, יותר יפים, יותר נעימים, יותר שקטים וּשלווים” – לא, אחי, חיים שקטים וּשלווים – – 60 יוכל היות הנם נעימים ויפים במובן ידוע, אבל אינם טובים ואחרים. חיים טובים הם אלה שיש בהם עבודה ומלחמה. רק בזה אנחנו ניצולים מהשממון הנפשי הבא מחוסר־שאיפה, מחוסר־השתתפות בחיי עמנו, בחיי חברינו, בחיי עובדינו הנדכּאים, בחיי בריותינו החלשות, בחיי ילדינו הנרקבים בחדרים61 – קברים. לכל אלה צריך להושיע!! תחי עבודה כבירה ומועילה לאושר בני האדם!!!
ואני מוסיף להרהר. אני מוסיף לעוף על כנפי דמיוני לימים הבאים. אתה תוכל להיות לנו לעזר, בבואנו אנו הצעירים לבנות במה בספרותנו, דבר המעניֵני ולוקח את לבבי וממלאני תקווה… אנחנו, כלומר אני ואורי־ניסן, הירהרנו היום בדבר הזה… אך עתה אני חושב, כי עוד לא באה העת לדבר בזה. נראה מה תענני בימים הבאים!
שלום לך
ברגשי־תקוה
י. ח. ברנר.
23 לשמעון ביכובסקי
י“ט אוקטובר, תרס”א, הומל. [ט' במרחשון – 19.10.1900]
לידידי ש. ל. ביחובסקי.
את בקשתך לא אוּכל למלאות, יען שאין בידי אֶכּסמפלרים נותרים.62
מה שלומך? מדוע מכתבך אוֹפיציאַלי כּכה? מה אתה עושה, מהרהר ומרגיש?
בחיי אין כל חדש. אני קורא מכל הבא לידי. בחיי־החברה איני לוקח כל חלק. חיבּוּרים חדשים כמעט איני כותב כלל.
והנני ידידך י. ח. ברֶנר.
אנא דרוש בשמי לשלום גרשון גינצבורג.
אדריסתי: – – –
-
ברוסיה היו נהוגות גלויות־דואר כפולות, למכתב ולתשובה. ↩
-
הסופר מרדכי בן הלל הכהן. ↩
-
רוסית: אבל דיי! ↩
-
א. נ. גנסין. ↩
-
רוסית: “המושפל והנעלב”, על פי שם הרומן הידוע של דוסטויבסקי. ↩
-
הסופר מרדכי בן הלל הכהן. ↩
-
תיבנינה ותיכוננה במהרה בימינו. ↩
-
קופיקות, פרוטות. ↩
-
שבועון בלשון היודית, “דער יוד”. ↩
-
מקצועות־לימוד שימושיים. ↩
-
מרדכי בן הלל הכהן. ↩
-
במקור כתוב ומחוק: משום. ↩
-
גוגול. ↩
-
הליריקה. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: זוכר את. ↩
-
הרומן “התחיה”, שהיה מתפרסם פרק־פרק בשבועון רוסי. ↩
-
גנסין. ↩
-
צריך לומר. ↩
-
לחושי הארכי (יחיאל־יוסף ליבונטין). ↩
-
במקור כתוב ומחוק: יש בו. ↩
-
מאי קא משמע לן? ↩
-
בלשון רוסיה הקטנה, אוקראינית. ↩
-
ה“זוהר” הקדוש. ↩
-
“החטא וענשו”. ↩
-
לפי סימני המחיקה במקור נכתב תחילה ובשעה (נמחק ותוקן: וכשם) שהנני אופטימיסט בזה – הנני פּסימיסט בשני. ↩
-
מרדכי בן הלל הכהן. ↩
-
לאחר שנים, בתרע“א, תרגם י. ח. ב. את הספר בשם ”החטא וענשו“; יצא אחרי מותו ע”י א. י. שטיבל, ורשה, תרפ“ד. תרגום חדש (של מ. ז. ולפובסקי) יצא לאור בהוצ' הקיבוץ המאוחד, בשנת תשכ”ב; “חלכאים ונדכאים”, בתרגומו של א. שטיינמן יצא לאור בהוצאת שטיבל בתל־אביב. ↩
-
דוסטויבסקי. ↩
-
לשון השיר של ש. טשרניחובסקי (“חזיונות ומנגינות”, תרס"א): “ירתחו דמיך, יחמרו כסיר – – – ואש־חשק החזה תניע”. ↩
-
“תיקון־חצות”. ↩
-
אני ושכמותי. ↩
-
תרגום יעקב קפלן, הוצאת “תושיה”, תרנ"ח. ↩
-
« Власть тьмы » (“שלטון־החושך”). ↩
-
א. נ. גנסין. ↩
-
גוגול. ↩
-
“הטוב והרע” להלל ציטלין ב“השלוח”. ↩
-
מרקאות – בולי־דואר. ↩
-
טשרניחובסקי. ↩
-
מלה לא ברורה. ↩
-
ראה מכתב 7, הערות. ↩
-
בטוּי יוּי המוני, במוּבן: סתם, מתוך הפקרוּת. ↩
-
פרוּטות, דמי משלוח מכתב, ולא גלוּיה. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: הגיבור. ↩
-
ארבעה־חמישה חדשים קודם לכן שלח י. ח. ב. לאחד־העם, עורך “השלוח”, את סיפוּרו “פת־לחם”, ולא נמצא ראוי לפרסוּם: “אגרות אחד־העם”, ספר ב‘, ע’ 91 (אודיסה, 23.8.1899). ↩
-
רוסית: בגלוּיה. ↩
-
גיבּורות וגיבּורים ברומַאני טוּרגניב. ↩
-
משפט מחוק: מי הוא המסתתר, השוטה? ↩
-
רומן ידוע של י. בּרשאדסקי. ↩
-
במחי אחד. ↩
-
גנסין. ↩
-
רוסית: בחוּר חביב. ↩
-
במקור כתוּב ומחוּק: נוראה. ↩
-
גנסין. ↩
-
יוּדית: אין אני מרוצה בי בעצמי. ↩
-
צינברוב; ראה מכתב 19. ↩
-
בעניני הוצאת הספר “מעמק עכור” ע“י ”תוּשיה“, וַרשה, תרס”א. ↩
-
אח"כ ישב בארץ־ישראל. ↩
-
א. נ. גנסין. ↩
-
“חדר” במובן “חדר מתוקן” – בית־ספר. ↩
-
במקור כתוב ומחוק: אמנם. ↩
-
“חדרים” – של “מלמדים”. ↩
-
מ“מעמק עכור”, ספרו הראשון של י. ח. ב.; ראה מכתב קודם. ↩
בַּצָּבָא הָרוּסִי
מאתיוסף חיים ברנר
בַּצָּבָא הָרוּסִי
24. לאורי־ניסן גנסין
[חותמת־הדואר: אוריול, 1.2.1902]
ליבער ברודער!
די טעג געהען. איך שטעה אויף פינף אזייגער פארטאג און ביז ניין אזייגער ביינאכט שווים איך ארום אין מאטערניש, אין שפרינגעניש, אין שווערע אָבּידעס און אָסקאָרבּליעניעס. איך פערנעם אַ אָרט פון אשלעכט חדר־יונגעל און לייד שרעקליך. דעביי פערגעס איך ניט אויף א מינוּט אויך יענע וועלט, וואס חוצ’ן קאַזאַרמע, און כ’ווייס דייטליך, אז ניט דא איז פאר אזא זשאַלקען נפש, ווי איך, אויך ניטא קיין אֶרט. זונטאג זיטץ איך א גאנצען טאג אין געהאקטע וואונדען. די קראנקע פיס און הענד רוהען א ביסעל אָבּ, אבער דער נשמה איז שווערער. ארום און ארום איז קאזארמע… עס טראכט־זיך… און דער עיקר טראכט זיך וועגען די אייגענע אָבּידעס פון מיין געבארענס־טאג אָן… פון מיין נאטורליכע און סאציאַלע אוראָדסטוואָ, עלענדקייט, אונגליקליכקייט… איך וייס קלאר, אז דיר איז אונגענעהם צו לייענען די ווערטער, נאר מיך – –1 טרערען – און איך וואלט, דוכט מיר, שרייבען אַ סך, אַ סך… אויסער דיעזען בריוועל שרייב איך גאר נישט. קיין ביכעל זעה איך ניט אין די אויגען. קיין עטוואס לעבעדיגען מענשען אוודאי ניט. איבעריגענס, איז די מעשה פערקעהרט: קיין פערשטארבענע מענשען (ד. ה. סאָזנאטעלנע) זעה איך ניט; לעבעדיגע זענען אלע, אויסער די קראנקליכע און – – –2 קאליקעס. מען זינגט און מען טאַנצט, ווען מען גיט נור די ערלויבענעס. די ערשיינונגען, וועלכע גיבען דא, רעקאמענדירען דאס לעבען אין כלל אקוּראט ווי עס איז. און מיר, אפיזישען קאליקע, אַנ־’ערענסטען און פיעהלענדען אַנאַליטיק און רעפלעקטאָר, איז דא שווער, שווער, זעהר שווער! און אז איך וועל שוין איבערקומען די פיער יאהר3 - וואס וועט זיין דענסטמאל?…
נאר, נאך אלעמען, טאקי “ארורים החיים”, גוואלד “ארורים”, אָבער… אין פסוק שטעהט דאך אויך “ארור המות”…
און אין פֶרק שטעהט: “על כרחך אתה חי…”
און נאך אלעמען, ברודער לעבען, וואלט איך גערן געלייענט פון דיר עטליכע ווערטער, א בריוועלע… דו פערשטעהסט?
דו שרייבסט ניט – איך האב צו דיר קיין טענות ניט. אָבער פאר וואס זאלסטו טאקע ניט שרייבען?
און פאר וואס זאלסטו זיך פוילען טאקי מחיה זיין מיך מיט א ביבליאגראפישען מיש־מאַש, וועגען דאס, וועגען יענץ? וואס דרוקט “תושיה”, וועגען וואס רעדט די וועלט, וואס הערט זיך אין דער רוסישער ליטעראטור?
דו פערשטעהסט איך מוז זיך לעגען שלאפען נייען, ניט שפעטער, און זונטאג זיטץ איך אין געהאקטע וואונדען. ארויס געהן פון חצר־הקאזארמע האב איך קיין רשות ניט, און געשפייזט ווערען פון פרעמדע הענד, האט אפילו נוחַ’ס ראָב געוואוסט, אז עס איז ניט גוט…
דו פערשטעהסט, אז איך בין אניזשנער טשין, אז איך ווער געלערנט צו פערהיטען דעם ארדענונג און איך האב אויף זיך גבוה מעל גבוה…
דו פערשטעהסט, אז איך בין איצט פעהיג צו פלוידערען נאך א סך, ווען עס זאל זיין אָרט,4 און נאך מעהר פעהיג צו אראב פון זינען… געריס דוד’ן.5
תרגום:
אחי אהובי!
הימים עוברים. אני קם בחמש לפנות בוקר ועד תשע בערב אני מתשוטט בתוך תלאות, בתוך קפיצות, עוולות קשות ועלבונות. דומה מצבי לשל ילד לא־טוב ב“חדר” וסבלי איום. יחד עם זה אין אני שוכח לרגע גם את העולם ההוא, שמחוץ לקסרקטין, ויודע ברור, כי גם לא כאן אין מקום לנפש עלובה שכמוני. ביום א' בשבוע אני כלוּא כל היום, ללא מעשים ולמרבה יסורים. הרגלים והידים הדווֹת נחות, אמנם, מעט. אבל הנשמה – לה קשה יותר. בכל צד מסביב – קסרקטין… באות מחשבות… וביחוד באות מחשבות על עלבונותי שלי למן יום צאתי לאויר־עולם… על היותי בריה משונה ופגומה, יתומה ואומללה מצד הטבע ומצד החברה… אני יודע ברור, כי לא־נעים לך לקרוא את הדברים האלה, אבל אני נחנק1 מדמעות ונדמה לי, שהייתי כותב הרבה־הרבה… מלבד מכתב קטן זה אין אני כותב כלום. ספר אין עיני רואות. אדם חי, פחות או יותר – ודאי שלא. ועל צד האמת, נהפוך הוא: אדם מת (זאת אומרת: אדם בעל־הכרה) אין אני רואה; חיים הם כל האנשים, מלבד חולנים ובעלי־מומים.2 פה שרים ורוקדים, בשעה שנותנים רשות לכך. מה שעובר ומתרחש כאן מחַיב את החיים, בדרך כלל, בדיוק כמו שהם. ולאיש כמוני, נכה בגוף, מתרשם ומנתח רציני ורַגש, רע פה, רע, רע מאוד! וגם לאחר שיעברו עלי איך שהוא ארבע השנים – מה יהיה בי אז?…3
ואולם, אחרי הכל, הן “ארורים החיים”, הוי “ארורים”, אלא ש… במקרא כתוב גם “ארור המוות”…
ובפרקי אבות נאמר: “על כרחך אתה חי”…
ואחרי הכל, אח יקר לי, משתוקק אני לקרוא ממך שורות אחדות, איגרת לא־גדולה… מבין אתה לי?
אין אתה כותב לי – אין לי טענות עליך. ואולם למה־זה, באמת, לא תכתוב לי?
ולמה תתעצל אף להחיות נפשי במין צליף־צלף ביבליוגרפי, על דא ועל הא? מה מדפיסה “תושיה”, מה מנסר בעולם, מה חדש בספרות הרוסית?
מבין אתה, אנוס אני לשכב לישון בתשע בערב, לא יאוחר מכך, וביום ראשון בשבוע אני כלוּא, ללא מעשים ולמרבה יסורים. לצאת מחצר־הקסרקטין אין לי רשות, ולהיות נזון מידי זרים – גם עורבו של נוח ידע, שאין זה טוב…
מבין אתה, חַייל פשוט אני, נמוך־דרגה, ומלמדים אותי להגן על הסדר הקיים וממונים עלי גבוה מעל גבוה…
מבין אתה, מסוגל אני עתה לפטפט הרבה־הרבה, לוּ היה מקום לכך,4 ויותר מזה מסוגל אני – לצאת מדעתי… אמור שלום לדוד.5
25. לז. י. אנכי
[חותמת הדואר: אוריול, 28.4.1902]
לאהרנסון6
אחי היקר!
אחרי אשר גמרתי אתמול לכתוב מכתב ארוך לך ולאורי־ניסן נכנס אלי הַקַזַרמָתָה7 פראדקין ידידנו8 ויגד לי, כי אורי־ניסן נוסע לבוֹריסוֹגלאֶבּסק ואתה נסעת לטרוּבּטשאֶבסק – והחבילה נתפרדה. אז דנתי את מכתבי ההוא לגניזה. היום בבואי העירה מצאתי את… אורי־ניסן יושב בבית הרב9 ומכין את עצמו ללכת אלי. שמחתי היתה ממש כשמחתי ביום ההוא, בצאתי החוּצה – ואראך! 10 אורי־ניסן כבר נסע עתה מפּה – ואני כותב אליך. במכתבי אשר כתבתי אתמול היתה בקשה, כי תוסיפו תחדשו את חליפת מכתבינו! מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר – תבין מעצמך. שוב היו שם דברים מרים, תרעומת ופילוסופיה, כנהוּג. ואתה הן תדע את הדברים האלה בעל פּה. אגב־אורחא: היום קראתי את מכתבך להלל ציטלין. אבקש לכתוב לי בעת שיעלה על דעתך. איני מחכה ממך השקפה עולמית חדשה, אך רשמים חדשים הן יוכל היות כי יהיו לך. אדריסתי היא על שם יעקב קצנלסון.
והנני אחיך י. ח. בּרֶנר.
26. לא. נ. גנסין
[אוֹריוֹל, איר־סיון תרס"ב / מאי־יוּני 1902]
– – – האמנם, הוא (כלומר אהרנסון11) בוודאי ימס מרב נחת למקרא מכתבי. שם היו בוודאי חמש עשרות סימני קריאה ומאה נקודות ו – חכמה בלי שיעור! קטעים מהשקפתי העולמית, הגיונות, שׂרטוטים, רשמים, שגעון… וכל הנחמד והנעים – – –12
27. לז. י. אנכי
[לפי חותמת־הדואר: אוריול, 3.8.1902 / י“ג באב תרס”ב]
אחי היקר, היקר!
קיבלתי את מכתבך. אתמול קיבלתי מפּוצ’אֶפּ על־ידי איש אחד שני ספרים. היום אני כותב לאורי־ניסן. קבלתי מקוֹטיק13 שלושה רובל, אך מכתב על־דבר כתבַי שאצלו לא קיבלתי.14 העתון החדשי “הקשת”, שנוסד בברלין ע"י הסופרים העברים דהתם,15 שלח לי, בתוך יתר הסופרים, הצעה לתמכם תמיכה רוחנית בפרי־עטי. נורא הכאב, אחי, ומי יביענו!
היה שלום. אחיך י. ח. ברֶנר.
תשעה באב.
כן, עיקר שכחתי: אתה מזכירני איזה דברים על־דבר פראדקין. הטובע אוחז בראש שיבולת. אבל דע לך, כי כל זה עורבא פרח בפועל ממש, ואין הדבר הזה צריך לתפּוס אף המקום היותר קטן בלבך.16
28. לז. י. אנכי
י"ד אבגוסט [1902]. בשובי מן המשמר ובשבתי באוהל יחף.
אחי היקר לי, האהוב!
קיבלתי איגרתך, בעל־התפּעלוּת חביב! אוי, אהרנסון, אתה שואל: מדוע “עורבא פרח”; אתה מדמה, כי אני “נמהר לחתוך את גזר־דיני”, אבל גזר־דיני הן נחתך ועומד הוא. אברייטע אריין; אשמאלע – ארויס.17 פראדקין אינו כותב; חופשה מוגבלת אין נותנים, ולוּ גם יתנו – נוּ, מה? עורבא פרח!
אתה תהיה עוד ירח ימים בטרובּצ’אֶבסק, וכו' ו“בכן עוד פעם אנא התבונן, התחשב בדבר הזה היטב”.18 ו“בכן” זה אינו מובן לי. מה ענין שמיטה אצל הר סיני? או אולי אתה מביע בזה שיהיו בידך שקלים אחדים לישועה, אבל כמה תם וחביב, חביב ותם, אתה, אחי היקר!
ועל־דבר קוֹטיק – גם פה הנך בעל־התפּעלות יותר מן המידה (הנני מַכּס נורדוי אמיתי בהאי שעתא!).18א אין עוד אותות חותכים, כי הכתבים יאבדו אצלו. הוא ענה, לאחרונה. ואף שגם במכתבו זה אין כלום על דבר הכתבים, ואולם פה הוא מציע לפנַי לבקש לי חופשה מוגבלת ולנסוע אליו לביאליסטוק לעבוד עבודתו הספרותית. ואף שגם זה “עורבא פרח”, אבל מה אתה חפץ?
שוב הצעתי לפני אורי־ניסן שישתדל להדפיס את סיפּוּרי, אחרי אשר אתקנו. “מַניה” זו קמה עלי לענותני זה שבועות אחדים. עתה קיבלתי מכתב מאורי־ניסן – “יש תקוה… ואם אמנם… אולי… אבל” – נו…★ אבל איני יודע, היעלה בידי לתקן, יען שתקוותי, כי תהי לנו עת חפשית אחרי ימי המחנה, עולה בתוהו, יען שעלינו ללכת שתים שלוש מאות פּרסה עד בואנו ועד התיצבנו לפני המלך בסביבות קוּרסק, ובשובנו משם…
אחי היקר! עורבא פרח, חא־חא־חא! – האקטיוֹר צוחק והמסך נופל.
אחיך.
29. לז. י. אנכי
[אוריול, חורף תרס"ג / סוף 1902 – תחילת 1903]
אחי היקר אהרנסון!
קיבלתי את איגרתך. ב“חיי” אין כל חדש.
אתה שואלני, כיצד אני חושב ע"ד השינוי שנהיה בבאם?19
אני חושב, כי כך צריך להיות: הפילוסופיה דורשת להיות רך ולבלי לדחות כלום. אמנם, בנוגע לבאם, בתור “איש חי”, אני תמים־דעים עמך.
אתה כותב על דבר קברים. גם לבי אני עתה קבר גדול אחרי האבדון שהיה לי.20 יש אמנם רגעים, שהמתים קמים לתחיה, ואז נחוץ רק לקרום עליהם עור ועצמות וקמו על רגליהם,21 אבל שעה פנוּיה אין לי לעשות את הדבר הזה: דרוש לי לשמור את עגלות־הגדוּד ולקלוף תפוּחי־אדמה.
ולקרוא אני יכול, בכל זאת, ואני קורא מכל הבא לידי. לרוב ספרי־פילוסופיה.
אני הייתי חפץ לדעת יותר מפורט ע"ד שוֹפמן. על איזו תנאים הוא עובד בצבא?22 כמוני? אתה כותב, שלדעתך “עוד הרבה חסר לו”, ואוּלם גם “הרבה יש בו”? או אולי דיבּרה תורה כלשון בני אדם? בכלל, איזה רושם הוא משאיר? חיצוֹניוּתוֹ אירופּית או יהודית? בעניני עולמנו גם זה ענין.
וספרוֹ לא מצא חן בעיני. אם חפץ אתה, כי אהיה כסופרינו הגדולים, האוהבים לצטט משיריהם או מספריהם, אשר אִתם בכתוּבים, אצטט גם אנוכי מרשימותי, לאמור:
“עברתי במקרה על פני סיפוּרי שוֹפמן ואַש החדשים,23 והם מילאו בקרבי הרהוּרי־ספק ביחס אל התפּתחוּת הספרות העברית. אין לסופרינו הצעירים החדשים מדגרמיהם24 כלום. אי־אפשר לאמור ששוֹפמן מבּיט על הכל בעיניו הוא (מידה מיוחדת, לדעתי, לכל הציירים), אלא: הוא אינו יודע כלום מלבד את עצמו, וגם דעתו את אי־בהירוּת נפשו – אינה בהירה. לא די שאין מלה חדשה (דבר יקר־המציאוּת בכלל), אלא גם אין מלה חזקה. הסופר נחפּז ללדת. “הערדל”, “הקרדום”, “בבית זר”, “רפאל” – זהו ציוּר אחד במלים שונות (האחרון חלש ביותר); “כחום היום” - 25безсмыслица; “יונה” – עוד פעם אותו דבר, מעט דקדנטיוּת, מעט רשמי־הקריאה של כתבי איפוליט החולה ב”אידיוט" לדוסטויֶבסקי הגדול וּמעט פרטנזיה להצטיין באוֹריגינַליוּת בספרותנו העלובה – והרושם, אם ישנו, אינו טוב מאוד. הטוב שבקובץ הוא הסיפור “מחיצה”. פּה אנו רואים כשרונו של המחבּר, אף שגם בסיפורים הנ“ל יש מקומות רציניים ומגלים את לבב הכותב, שהוא אחד מאתנו, במובן ידוע. כשרונו של אַש גדול משל שוֹפמן, אך גם בו אין דבר אף מעֵין גדול. הכל מרפרף ממעל וכתוב על רגל אחת, והעיקר – גוָן אחד, מצב אחד וּפסיכולוגיה אחת לכל. גדול מהם נומבּרג, ואולם…”
פה הפסיקוני אז, בכתבי, להביא שקים מבית אוסף החפצים, ולא הוספתי לכתוב את דברי־הביקורת שלי, ועתה ראשי כואב.
לשוא אתה ירא להדאיב את נפשי ואינך שופך את רוחך הסוער לפני. ידוע תדע, כי נפשי מודאבה עד הקצה האחרון – ואין מה לירוא. אמנם, גם ב“התאפקך מדבר הרבה אודותיך” אני יודע הכל למדי, ובכל זאת כתוב לי מה אתה עושה; לא, איך אתה חי.
אם חפץ אתה לקרוא איזה דבר – קרא את “הכתבים מתחת הקרקע” (Заниски из ноднолъя) לדוסטויֶבסקי הגדול.
ו“השלוח” העומד לאט לא הדפיס את “הינוקא” שלך. Еще־бы! 26 מתפּלא אנוכי רק שמצא בך אחד־העם סימני כשרון.27
לגנסין ולבאם לא כתבתי עוד. אבקשך לכתוב להם ולהזכירני, כלומר, לבקש סליחה בעדי. אמנם, אדריסתו של בּאם אינה ידועה לי, ולולא זאת, יש רגעים שאני חפץ לכתוב לו מאוד.
אינך מאמין, יש בקרבי תשוקה עתה להמשיך שיחתי אתך עד אין סוף, אבל על מה אדבר, אחי היקר? אמנם דקה, עמוקה אנחתי, אך סוף־סוף רק אנחה. וגם מי יודע, אם דקה ואם עמוּקה!
אחיך עד אין קץ
יח"ב.
כן, עיקר שכחתי: למות אין חפץ כלל. ודאי מפּני שהחי חפץ לחיות – רצון עיוור – ואולם לי נדמה שאצלי הוא הדבר כך: כּכה סבלתי, כּכה עוּניתי, יסורים כאלה, וסוף־הסופות – חושך נצחי, אפס נצחי, כאילו לא הייתי… נורא הדבר! אמנם, הלא סוף כל סוף, איך שיהיה, יהיה כדבר הזה, ובכל זאת… חא־חא־חא! (השֹחוק הזה אינו טבעי).
30. לז. י. אנכי
[חותמת־הדואר: אוריול, 27.4.1903]
אחי, אחי אהובי, יקירי, אחי עד הקבר!
בכי של שמחה בכיתי בקבלי את איגרתך הקטנה, כי מאוד־מאוד דאגתי לשתיקתך מאז גוֹרשת מקיוב.28
ובכן הנך שוכן בעיר־מולדתך.29 אויה, אחי, לבי מתפּלץ. שתי בכיות אני בוכה: לוּלא הייתי אני בבור־שבי לא הייתי מניחך להיות “ככה בודד, ככה גלמוד מכל ומהכל”…
רעד עובר בכל עצמותי.
ושם לך “דירה מיוחדה לעצמך”, אבל עד מתי יהיה כדבר הזה? “שעות”30 יש לך או לא? וספרים, עתונים – הגם זה אין לך?
כתוב על זה, אחי.
צייטלין31 ברוֹסלאבל, כמדומה. מאמרו האחרון “לחשבונו של עולם” בחוברת ג' של “השלוח” הוא מאמר מצוּין עד מאוד. גם סיפוּרי אני32 החל להידפס בחוברת ההיא. וצר לי מאוד, שגם אתה גם אורי־ניסן דווקא אינכם קוראים את “השלוח” –
אורי־ניסן עתה בתחנה קטנה: מאֶנה, ל. ר. ז'. ד.,33 פלך צ’אֶרניגוב, בבית הירשה בּאסין – זוהי כתובתו. היום קיבלתי מכתב ממנו: לוֹ ניתן שטר־שחרור לדורות מעבודת־הצבא. התשמע? הוא חפשי!
ו“נשמתי הכואבה” מרגשת כאב ורחמים. הרעה גדולה מכפי שידברו ויכתבו אודותה. והצלה אָיִן…
ובעולם יש חדשות: קישינוב! 34 אם נעמוד ונצעק כל הימים וכל הלילות – אין אנו מספיקים. הקללות מתנדפות!..
ובנוגע לדידך, צריך אתה, אחי, להתחזק ו“לבלי לירוא מפניך”. אם אני חי – מוּתר לך לחיות בוודאי. ארורים החיים, אך גם ארור המוות. ומי יודע, אם לחיים טובים אין לנו לחכות, אבל לחיים של ענין, לחיים של אהבה ורעוּת בעיר אחת ואפשר גם בחדר אחד – אפשר שיש לנו לקוות. הן רק שנתיים ומחצה נשאר לי לשכב חי בקבר, ואח"כ – נחיה ביחד, נגור ביחד, ואולי גם נדוֹד ביחד. מצא תנחומין בגדלותך, בהבנתך העמוקה והגדולה את העולם והחיים, ולכשתחפּוץ – גם באהבתי הגדולה והעמוקה אליך. קרא את הקריאה: “ובכל זאת!”
אחיך לנצח י. ח. בּרֶנר.
את מכתבך, כמו כל המכתבים הבאים אלי, אני מוכרח לקרוע.35
31. לז. י. אנכי
[חותמת־הדואר: אוֹריוֹל, 20.5.1903]
אחי היקר!
קיבלתי את איגרתך. אדריסתו של קלויזנר היא: ואַרשה, חברת “אחיאסף”, ד“ר י. קלויזנר. על שם זה תוכל לשלוח כתבים ל”השלוח". ואדריסתו של ה. צ.36 ברוסלאבל הלא בוודאי ידועה לך: “בית־המסחר של י. ס. גינצבורג ובנו”, אלא שסופרנו הוא עתה (אם עודנו שם) בתחנה קטנה של המסילה ריגה–אוֹריוֹל,《Снежетская》ואתה יכול לשלוח אליו מכתבים על שם מ. י. גינצבורג בשביל צייטלין.
ובדבר “עבודתי החדשה” – הנה זוהי שקראת שם אז, רק מקוצרה ולא באותה השלימוּת, אבל קלויזנר הרשה לעצמו ושלא בידיעתי כינה ל“רשימותי ושׂרטוטי” אלה “רומן”37 – ומה אעשה לו?
אתה מבקש לכתוב הרבה, אבל לי אין מה לכתוב אף מעט. כבר הננו באהלי־המחנה38 ושם אנו מושכים בעולנו. קורא אני רק קריאת־ארעי.
ב“לוּח־אחיאסף” הבא יודפסו ממני שלושה דברים לא־גדולים: “בחצר”, “שמה” ו“פעמיים”.39
אורי־ניסן חולה קצת (אוי, בני־הרבנים!). הוא עודנו בפ.40 על מכתבו לא עניתי לו עוד. אין מה לכתוב.
אחיך – –41 עד מותי
י. ח. ברנר.
32. לז. י. אנכי
ח' יולי, תרס"ג [1903, אוֹריוֹל]
הידד, אחי היקר, הטוב, החביב, הידד!
ורגשי שמחתי אלה42 הבעתי זה כרגע גם במכתבי לקלוזנר. ובכן נזדמן בפונדק אחד – ב“השלוח”.
ואני – כלתה נפשי בימים האחרונים. וגם מגנסין קיבלתי מכתב־פלצות: מדוּע אין מכתב מאהרנסון?43 מדוע? מה אתו? –
מה אתך – אנו יודעים, אנו יודעים… ואולם בכל זאת, טוב הדבר: חי אתה, דעתך צלולה, וכתביך רואים אור!
ועל אודותי אין מה לכתוב. אתה בדידך ואנא – בדידי44. עינויי בקיץ האחרון, הגופניים והרוחניים, כבדים מכל אלה שידענו שם…45 התזכור?
ואולם – הידד! הידד! חי־נפשי, אין אני חפץ לדבּר עתה דברי־קינה. עוד נעשה חיל, אחי היקר!
“אַל יפּול רוחכם, עליזים, מתרוננים…”
ועתה, אחי, בשעת־חדוָה הייתי חפץ דווקא לפטפּט מעט, אבל בי נשבעתי, כבר איחרתי המועד משוב אל המחנה. את המכתב הזה אני כותב בעיר.
בקרוב תקבל ממני מכתב ארוך.
והנני אחיך־נצח
יוסף חיים.
33. לז. י. אנכי
י אבגוסט תרס"ג. אוֹריוֹל [1903]
אחי אהובי,
קיבלתי איגרתך, ובמקום המכתב הארוך שהבטחתי הנני כותב עוד פעם מכתב קצר, ואתה הלא לא תכעס עלי.
הנה על אודותי: הקיץ עבר עלי במצב נורא וכבד מנשֹוֹא. לא כתבתי אף מלה אחת. ובכל זאת קראתי קצת. בכלל הנני קורא לפרקים ספרים רצינים. עתה יש לי שהוּת הרבה. אני משלם בכסף בעד עתי.46 מצב רוחי לא ברע, ויש בתוכי אֶנרגיה ואהבת־החיים וגם, במובן ידוע, מחשבות חיוביות (במוחי יש תוכן לסיפּוּר “ההוא גברא”),47 ובכל זאת, כפי הנראה, לא אכתוב כלוּם. צר לי שמסרתי את ה“בחורף” ל“השלוח”. קלוזנר נאנס לחלק את הסיפּוּר הזה להמשכים קטנים, ותחת שדימיתי, כי ישלַם הסיפּוּר עד סוף הקיץ – יימשך עד סוף השנה. הרושם נמחה. וגם ציורי הקטנים האחרונים לא נדפסו, ואני עומד בדרך, ואיני יודע מה כתבתי כבר ומה יש עלי עוד לכתוב. בכלל אני מהרהר הרבה על דבר העתיד. מחשבתי על דבר ערך העולם ומהוּת החיים, בכלל ובעומק, לא נשתנתה, ואולם, בכל זאת, אני חש אפשרות רגעים מעניינים ועבודה אנושית, ויש שאאמין, כי אדם תקיף אני וראוי לחיות. סוף־סוף, חבל, שלא למדתי דבר ואיני יודע לשונות ומדעים, אך עד כמה שאפשר עוד אמלא את החסרון, ומה שאי־אפשר – מה לעשות? ומקץ שנתיים, כשאשתחרר מזה – אתחזק לחיות כראוי, לברוא חיים לי…
ועתה על אודותיך: עליך לנסוע ממקום־מושבך. לאודיסה טוב לך, לעת־עתה, מאשר לואַרשה, אך איך שיהיה, חבל שאין בידך כסף. השתדל להשתלם. עוד יבוא יום ונעבוד ביחד. אַל תתן לעצבים למשול בך. אתה קורא: “הסופרים… העתונים… ריח הספרות…” – אַל תרגז! לנו אין עוד ספרוּת ועלינו ליצרה. “כשזוכר אתה את כל אלה תרגיש בקרבך דבר לא־נעים במאוד”… “– –48 אתה ירא קצת”… מה לעשות, אחא? לאנשים לא־שלמים כמותנו בוודאי לא נקל לחיות, אבל מה לעשות, גדולה שלנו משלהם! ובכלל – ילדוּת… אמנם ילדוּת טבעית, מוּבנת ובמידה ידועה גם טרגית… אבל מה לעשות? אם גיבורים אין אנו, הלא גם חלשים איננו! נעימוּת בל נבקש, נבקש תוכן!
ועל דבר הבדידוּת – זה חלק האדם!
ביני וּבין צייטלין אין חליפת־מכתבים. כך. איננו כותבים איש לרעהו. הוא בחיים וגם בשלום בוודאי, עד כמה שאפשר הדבר.
מגנסין לא קיבלתי כלום, ואיני יודע מדוע. אם תכתוב לו הזכירהו, כי יודיעני למצער את אדריסתו בואַרשה.
אחיך עד עולם י. ח.
ל“הינוקא” שלך אני מחכה בכלות־הנפש. הן אני עוד לא קראתי.
34. לז. י. אנכי
[חותמת הדואר: אוֹריוֹל, 10.9.1903]
“ודומה שאני צולל בתוך נבכי ים שחור וגדול ועמוק כנצח”…49
וקורא אני דברי־שירה, דברי־שירה אמיתיים על ההוא ינוקא, ש“עזב את מקומו והלך לו למעמקי־היער”; ושומע אני את קולו על “חילוּל־החיים, על לבו הגועש והסוער, על נפשו המשתוקקת לראות אנשים אלוהים”; ומאזין אני לנבואתו ש“עם ישראל ברא את האלוהים ועתה עליו לברוא את האדם”; ומבין אני איך שהוא נוצר “בשביל העולם החדש, אך לא לברוא אותו”; ורואה אני איך “הוא עושה שלום את אויבו היותר נורא והיותר שֹנוּא לו”…
ופּוֹאימה כזו אני רואה בפעם הראשונה בעברית.
ואין אני חפץ לעשות ניתוּח, אין אני חפץ להשתמש באיזמל, אין אני חפץ להוציא מפּי המלות של “הקוֹמדיאנטים השונים, האוכלים ושותים בנחת ובהנאה, היודעים כביכול את הכל והמתפּלפּלים על הכל”, אין אני חפץ לאמור: זוהי רוֹמאנטיוּת, לא־ריאליוּת, דברי הפילוסופיה שפה סותרים זה את זה, פסוק זה על פי הטכניקה המקוּבלה מיוּתר הוא, פסוק אלמוני אין מקומו בכאן, או שכבר נשנה, מלה זו (“נצח”, למשל) ממלאה את התיאורים מעט יותר מן המידה… אין, אין אני חפץ בכגון דא של המבקרים המושבעים; איני חפץ לחלל את הקודש.
אני קורא: “רבקה נתנה את קולה בבכי תמרורים, בכי של נפש מעוּנה מאהבה שהשתפך במלוא רוחב הנצח” וכו' וכו' ונדמה לי, שמוּתר היה למחוק המלות “בכי של נפש מעוּנה מאהבה”… פשיטא! (ומזה תקיש על השאר), אבל עדיין אני אסור בחבלי הקסם ששמו עלי “הקרניים המופזות, המשתטחות ומתפּזרות ורובצות בנעימות על הכר הנרחב” וכו' וכו' עד סוף הפּואימה; עדיין אני מסתכל בזה פּינחס השיכּור, זה בעל השֹפתים העבות, אשר “תמיד לא ידעו מנוחה”, ש“אינו אוהב את המלמדים לאדם דרך־החיים”; עדיין מצלצל קולו באזני:
– לכאורה מה יפה עולמו של הקדוש ברוך הוא…
ואור חביב ממלא את כל היקוּם – ושֹוֹחק.
ואחרי העיוּן?
קצנלסון50 עוד לא קרא את הפּואימה: לכשיקראנה אכתוב לך את דעתו.
ואתה, אחי, לך בכוחך זה ועשה חיל. התרכז, עבוד… תחזקנה ידיך! 51
35. לד"ר יוסף קלוזנר
כ“ד דצמבר. תרס”ד [אוֹריוֹל, 24.12.1903]
לאישי יוסף קלוזנר.
אתמול קיבלתי את הכסף (סך 100 רובל),52 גם את הספר “עפּ”ד, II, ו“חרמון”53 קיבלתי, שמחירם עולה לי 1,66. עד עתה נשלח לי מ“אחיאסף”54 65 ר' (50 לאבותי ו־15 הלום). הס"ה, אפוא, 166 p. 66 k.. כמה מגיע לי עוד על פי החשבון?
במכתבך שלפני האחרון, מיום ד' נובמבר,55 אתה כותב, שלעשות תיקונים בהפּלאטין של ב“חורף” קשה, ועל־כן טוב שאעשה “לוח הטעויות” ותדפיסו בסוף הסיפוּר, אבל אני הלא איני יודע את מספרי־העמודים, ובכלל להוראתך בזה אני צריך, איך לעשות.56
מפּני סיבות חיצוניות ופנימיות לא כתבתי דבר בכל העת, אף שמוחי מלא ציורים ולבי – הרגשות. אך בשבוע האחרון כתבתי דבר – –57 שיש לו ערך, כמדומה: “גלוּת” (משׂרטוטי נכה־רוח). כמוּת הדבר מעט גדולה מ“הנדיל”58 ואחרי שיעלה בידי להכשירו לדפוס אשלחהו אליך. ועוד ציור אחד אכתוב, כמדומה, בימים אלה.
בברכת “חזק ואמץ!”
י.ח.ב.
36. לח. נ. ביאליק
[אוֹריוֹל, 6.1.1904]
לח. נ. ביאליק.
מכתבך קיבלתי. מטעם אחד59 אני מבקשך להדפיס את “הנדיל” בפסידונים.60
ציורים חדשים תקבל ממני לא קרוב מבעוד שבועות מספר.
לעתה עתה אַל תוסיף לשלוח לי הלום דבר־מה.
המוקיר שמך
י. ח. ב.
ו' יאנואר.
-
מלה לא־ברורה, מעין: שטיקען. ↩
-
במקור כתוב ומחוק: בעלי־מ. ↩
-
לפני מהפכת 1905 היה נמשך השרוּת בצבא הרוסי, הרגלי, ארבע שנים. ↩
-
בגלויה. ↩
-
ש. ביכובסקי מעיר ב“רשומות”, ספר ששי: “חברנו דוד חייקין”. – למכתב אין חתימה. ↩
-
שם משפחתו של הסופר ז. י. אנכי. ↩
-
לקסרקטין. ↩
-
מן החבורה הפּוצ'אֶפּית. ↩
-
הוא הסופר חיים־יעקב קצנלסון, תרכ“ה – תרצ”ו, ששימש אז רב מטעם הממשלה באוֹריוֹל; לביתו היה סר י. ח. ב. בשעות־הפּנאי שלו לשם קריאה בספרים, כתיבת מכתבים וכו'. ↩
-
זמן מה קודם לכן שהה ז. י. אנכי – בדרכו מחארקוב לעיר־מגוריו – שעות אחדות באוריול והתראה עם י. ח. ב. ↩
-
ז. י. אנכי. ↩
-
השורות הן מתוך מכתב י. ח. ב. לא. נ. ג. והובאו כציטטה במכתבו של האחרון לז. י. אנכי (פּוצ'פּ, 14.6.1902). ↩
-
הסופר היוּדי אברהם־צבי קוֹטיק; הוציא בביאליסטוק חוברות־מדע פּופּוּלאריות ביוּדית – “בּילדוּנג” (“השׂכּלה”); י. ח. ב. היה זמן־מה מעוזריו, כמתרגם־מעבּד. ↩
-
כשעזב י. ח. ב. את ביאליסטוק הניח בידי חברו הסופר אברהם ריזין חבילת מכתבים וכתבי־יד; בין האחרונים – כתב־יד “בחורף”; מידי ריזין עברה החבילה לא. צ. קוטיק, וזה דן אותה – מיראת חיפּוּשֹ וחקירות מצד הבולשת הרוסית – לשׂריפה. ↩
-
יוסף ליאון ויהושע רדלר (ר' בנימין). ↩
-
ענין־השורות – תכניות לשחרור י. ח. ב. מעול־הצבא; ראה מכתב להלן. ↩
-
יוּדית, במובן: “רחב הפתח לכניסה וצר ליציאה”, כלומר קשה להשתחרר מן השירות בצבא. ↩
-
בתכנית לשחרור וכו'.
18א בשעה זו.
★ גוף־המכתב כאן קרוע. מכאן יש בטקסט המקורי בעיה בסימון ההערות. הסימן בהערה לא חופף לסימון ההערה בטקסט, וההערות הבאות – המופיעות מתחת לתחילת מכתב 29 – לא חופפות לטקסט 29:
פה אני מרגיש צורך ל – –
איני שוטה – –
ואין צריך להצטחק פה… התבין? [הערת י.ח.ב] ↩
-
שלום־סנדר בּאוּם – אישיוּת בולטת, רבּת־השפּעה, ממכּירי י. ח. ב. בתקוּפת הומל; מורה; הוגה־דעות דק־נפש, ניטשיאני, פּסימי; חי בנזירוּת ואיבּד עצמו לדעת בקרמנצ'וּג, בסתיו 1903. דמוּתו הוּגשמה ע“י י. ח. ב. באוריאל דוידובסקי שב”מסביב לנקודה“. עליו: הלל ציטלין במאמרו על י. ח. ב. ב”התקוּפה“, ספר י”ד־ט“ו, וַארשה, תרפ”ב, ובירחון היוּדי “צוּקוּנפט”, ניוּ־יורק, יוּלי 1938. ↩
-
אבדן הכתבים שהניח בביאליסטוק. ↩
-
י. ח. ב. כתב מחדש, לפי הזכרון, את “בחורף” ואת יתר דברי־הספרות שהלכו לאִיבּוּד. ↩
-
בהומל. ↩
-
של ג. שופמן: “סיפּוּרים וציוּרים”, הוצאת “תושיה”, וַארשה, תרס“ב; של שלום אַש: ”סיפּוּרים“, כנ”ל. ↩
-
23א משל עצמם. ↩
-
רוּסית, במובן: דבר נבוב, חסר־טעם. ↩
-
אלא מה! ↩
-
לאחר זמן מועט, כשעריכת “השלוח” עברה לידי ד“ר י. קלוזנר, נתקבל הסיפּוּר ובא בכרך י”ד. ↩
-
ז. י. א. וא. נ. גנסין גרו חדשים אחדים בקיוב, בלי זכוּת־ישיבה בה; לבסוף נתפסו וגוֹרשוּ. ↩
-
עיירה קרוּצ'ה, פּלך מוהילוב. ↩
-
שיעורי־הוראה פרטיים. ↩
-
הלל ציטלין. ↩
-
“בחורף”. ↩
-
מסילת־הברזל ליבוי־רומני. ↩
-
פרעות־קישינוב בפסח תרס"ג. ↩
-
משום חומרות־המשטר בקסרקטין. ↩
-
הלל ציטלין. ↩
-
“בחורף”. ↩
-
מחנה־קיץ של צבא. ↩
-
רק שני האחרונים נדפסו ב“לוח־אחיאסף”, שנה אחת־עשרה, תרס“ד; ”בחצר“ בא ב”השלוח“, כרך י”ב, תשרי תרס"ד. ↩
-
פּוצ'אֶפּ. ↩
-
במקור כתוב ומחוק: לנצח. ↩
-
לפירסוּם סיפוּרו של ז. י. אנכי “הינוקא” ב“השלוח”, כרך י“ב, תשרי תרס”ד. ↩
-
ז. י. אנכי. ↩
-
אתה בשלך ואני בשלי. ↩
-
בהומל. ↩
-
לפני מהפכת 1905 היה נהוג בצבא הרוסי, כי בסוף־קיץ, לאחר ימי המחנה והתמרונים, היה מותר לחיילים לעבוד עבודות־חוץ – כפועלים־סבלים, חופרי־תעלות וכו‘ – בעיר ובכפר. חלק משכר־העבודה היה מוכנס לקופה כללית. י. ח. ב. היה משתמש בחופשה הניתנת – לשם קריאה בספרים, עבודה ספרותית וכו’ והיה משלם אף את חלקו הוא בשכר־העבודה, כביכול. ↩
-
המכוון – יש להניח – לסיפוּר, שהנפש העיקרית שלו צריך היה להיות ש. ס. באום, שמת בידי עצמו זמן־מה קודם לכן. ראה מכתב 29, לז. י. אנכי, חורף תרס"ג, הערות. ↩
-
במקור מלה לא־ברורה. ↩
-
מתוך “הינוקא” של ז. י. אנכי, שנדפס בפרק־זמן זה ב“השלוח”. ↩
-
ח. י. קצנלסון. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
שכר־סופרים. ↩
-
“על פרשת דרכים” לאחד־העם; “חרמון” – לוח לשנת תרס"ד, בעריכת גרשום בדר, לבוב. ↩
-
מו“ל ”השלוח“ ו”לוח־אחיאסף". ↩
-
במקור – בהיגוי הרוסי: נויאבּר. ↩
-
לאחר שנגמרה הדפסת “בחורף” ב“השלוח” הוציאה אותו חברת “אחיאסף” – עפ“י מאַטריצות – בספר מיוחד: קראקוב, תרס”ד; אלף אֶכּסמפּלארים. ↩
-
במקור כתוב ומחוק: יפה. ↩
-
15 עמודים ב“השלוח” כרך י"ג, ינואר 1904. ↩
-
י. ח. ב. היה מיועד להישלח לחזית־המלחמה – בין רוסיה ויאפאן – והתכּוֹנן לברוח מן הצבא ולצאת אל מחוץ לרוסיה. ↩
-
הסיפּוּר נדפס ב“השלוח”, כרך י"ג. והחתימה: י. ח. ברנר. ↩
תְּקוּפַת לוֹנְדוֹן
מאתיוסף חיים ברנר
תְּקוּפַת לוֹנְדוֹן
37. לח. נ. ביאליק
כ"ח מרץ [1904]1, איידקונן, על גבול פרוסיה.
אישי ומשוררי!
באלה שלושת הירחים שעברו מיום כתבי אליך מכתבי האחרון כבר לא אחת ולא שתים אמרתי: נגזרתי! אך הנה אני כותב אליך. וזה לך האות, כי עוד אוסיף לעבוד את “השלוח”, ופה אני מביע תודתי בעד מאה הכסף שנשלח בשבילי בעתו להצלתי ולפדות־נפשי, ותקוותי חזקה, כי יהיה אלוהים עמדי לעבוד את אדמת ספרוּתנו המקורית באותו המקצוע שאתה עורכו.2
במכתבי הקצר האחרון הבטחתי בשביל “השלוח” את סיפורי “גלוּת”, שכבר היה בכתובים, אך יקום נא הלל צייטלין ויעיד שזה ועוד כתבים הרבה (“לא כלום”, ציור, “מכתבי נכה־רוח” “עוד מכתבי נכה־רוח”, ציורים מחיי אנשי הצבא, חומר רב לרומן מחיי האינטליגנציה העברית בשם “האחרונים”)3 – כל זה אבד עולמית, הודות לאסון אשר קרני,4 ולא עוד אלא שאף שמונת הפרקים מהרומן הנ"ל שכתבתי מחדש בהיותי נחבא בעיירה אחת5 ברוסיה (א. נ. גנסין ידידי קראם בהיותו אתי שם) ואשר לקחתי אתי לדרך – גם הם אינם אתי עתה. דרכי היתה קשה ומלאה חתחתים וממוות ממש ניצלתי במקרה.
רציתי לנסוע לניוּ־יוֹרק, אך אין כסף בידי. אמרת לנסוע לבּאֶרן אשר בשווייץ – ואין מניחים פה לנסוע להתם מכאן. מוּכרח אני לנסוע ללונדון. מקום אחר אין. קניתי כרטיס ונשארו בידי שני מארקים וחצי – – –.6 משם אכתוב לך. עתה מצאתי לנכון להזכירך עלי ועל מצבי למען תדע ותזכור, אולי תימצא בידך איזו עבודה ספרוּתית בעדי, כי צר לי מאוד, אם אוכרח למהר בכתיבת ציורַי כדי להחיות את נפשי. אני בקי היטב בספרות הרוסית, ואולי יש צורך ל“השלוח” בסקירות מעין זה. קצר המקום ועוד אשוב לדבר.
מעריצך
י.ח. ברנר.
מעומק לבי הנני דורש בשלום קלוזנר.
38. לח. נ. ביאליק
ג' דחוהמ“פ, לונדון [י”ט בניסן תרס"ד / 4.4.1904]
אישי!
מאיידקונן כתבתי לך. שלשום באתי עד הלום. אמרתי, כי אגור ברחוב, אך הנה נמצא לי איש מאחי ורעי יוצאי־רוסיה ואתו אשכונה. עתה אני קורא ספרים ועתונים ומתאמץ להתרכּז ולקבּץ את נדחי־רוחי. בקרוב אחל לעבוד.
אבקש להשיב לי תיכף. אם תוכל לשלוח לי כעשרים רובל – שלח. את השורה האחרונה של חשבונותי7 עם “אחיאסף” איני יודע. בכל העת קיבלתי 266p.8 ונדפסו בהוצאתו: “בחורף”, “בחצר”, “שמה”, “פעמיים”, “הנדיל”.9 מי חייב למי? בכל אופן, השתדל לשלוח לי עשרים רובל. וגם חשבון תשלח לי “אחיאסף”.10
יחד את כל כתבי נאבדו, כמובן, גם כל ספרי. ובכן אין אתי כלום מכל חיבורי. אם יש קומפּ [לקט] של [ם]11 של “השלוח”, שנת תרס“ג, שלח לי, כי עוד לא קראתי את סוף סיפוּרי.12 טוב היה לוּ נשלח לי שנית גם ה”לוח“,13 תרס”ד. כן תשלח לי את חוברות “השלוח” דהשתא.
לתשובתך אחכה, שלך
י.ח. ברנר.
אדריסתי: London E. 66 Jubilee str. Mr. Brener.
מעומק־לבי אני דורש בשלום יוסף קלוזנר.
39. לח. נ. ביאליק
[לונדון, 23.4.1904]
לח. נ. ביאליק.
הנני שולח בזה בשביל “השלוח” את שברַי: “מן הזווית”.
בשמונה לירח החולף ענה לי מר קפלן14 על שני מכתבי באותה העת שאתה היית באודיסה. שם נאמר, כי אחרי שובך תענני; עוד יש שם הבטחה לשלוח לי “חשבון” וספרים ועשרים רובל, על חשבון עבודתי העתידה. –
כתבתי: London E. 66 Jubilee str. Mr. Brener.
מה שלום הד"ר קלוזנר?15
40. לח. נ. ביאליק
[1904] 27/4
אישי המשורר!
ביום השבת העבר הריצותי לך את שברַי “מן הזווית” בשביל “השלוח”, ואולם מבלי דעת כלל את שׂפת הארץ ומאי־בקיאוּת יתרה בחוקי־המשלוח נדמה לי שעשיתי איזה משגה ולבי נוקפי מאוד, שמא יאבד גם הכתב־יד הזה. ואני הלא כבר מיוּסר ככה בנדון זה כל ימי חיי (על כתבי שאבדו זה לא כבר לא אובה הינחם), ולכן אבקש להשיב לי תיכף על דבר הקבלה, אם רק תהא – את “לוח־אחיאסף” ושתי חוברות “השלוח”, שנשלחו לי מ“אחיאסף”, קיבלתי. כן קיבלתי גם את החשבון, אף־על־פי שאת הכסף אקבל, כפי הנראה, רק בעוד ימים מספר: המוכר־ספרים ענה, כי עוד לא קיבל כלום מ“אחיאסף” על דבר נתינת הכסף. וזאת לי להעיר: בחשבון לא עלה כלל ציורי “בחצר” – שגיאה היא שיצאה מלפני המחַשב. ובכלל נותן החשבון מקום לבעל־דין לחלוק ולאמור: נמצא שפּוּבליציסט נשׂכּר ובלטריסט, המוכרח להתנהל בכבדוּת, להעתיק פעמים מספר כל עמוּד ולהמעיט בכתיבה – נפסד…
אך נפשי קצה בהתרעמות, וביחוד בנוגע לשׂכר שמשלמים מו“ל ספרים עברים… דבר לי אליך, ח. נ., וזהו: בדעתי לכתוב עתה סיפּוּר גדול מחיי האינטליגנציה העברית,16 ואם רק יהיה אלוהים עמדי – ייצא דבר הגוּן לספרוּת העברית. ואולם בהיותי מצד אחד בעירום ובחוסר כל,ומהצד השני לא אוכל להתעסק בהוראות־שעה וכדומה, ועל־כן בשביל שלא למות ברעב, בשביל להשׂתכּר כעשרים רוּבּל לחודש, יהיה ניטל עלי לתת את כוחי לעבודה ממיתה באחד העתונים הז’ארגוניים היוצאים פה לאור, ואני חס מאוד על נשמתי… ולכן אני פונה אליך, משוררי: עוּצה!… ואמנם, הצעה קטנה יש לי: הד”ר קלוזנר כתב לי לא פעם במכתביו, כי הוא משאיר פלאטים מסיפּוּרי “בחורף”, כן אפשר שהיה “אחיאסף” מתרצה לקנות את זכות סיפּוּרי הנשארים (“פת־לחם”, “בחצר”, “הנדיל”, “שמה”, “פעמיים”, “מן הזווית”) ולהוציאם. בכסף הזה הייתי יכול להתקיים עד כתבי את סיפורי הגדול. וטוב היה גם לי, גם ל“השלוח”, שנת תרס"ה. מה דעתך?
ענני בהקדם האפשרי. מוקירך.
י.ח. ברנר.
41. לח. נ. ביאליק
8.5.04
אישי!
שמחתי מאוד על מכתבך ומבקש הנני להודיעני, אם נתקבל הציור17 בלי כל עיכּוב, למען אדע איך להתנהג בעתיד. ובנוגע לציוּר עצמו אוכל להגיד לך, שהרבה עבדתי בכתיבתו, העתקתי פעמים אחדות, קיצרתי עד כדי חציוֹ18 ויותר טוב לא יצא מתחת ידי. סוף סוף, גדול רצוני מיכולתי…
הייתי היום בפעם הששית בבית המוכר־ספרים והשיב את פּנַי ריקם. לדבריו לא קיבל מ“אחיאסף” כל ידיעה. ובין כך – – –19 נשׂכּרתי בכאן לעתון ז’ארגוני20 ולעבודה בלתי ספרותית. נשמתי, אמנם, אינה נפגמת, חלילה, כי אף שנשׂכּרתי בלחם, אך הן לא עטי אני נותן להם אלא את ידי, ואולם רוחי ועתי נפגמות ונפגעות, כמובן, אבל – מה לעשות?
אני כותב לך את זה בשעה מאוחרת מאוד, ועל כן תסלח לי על אשר דברי לעו.
עוד אשמח לבשרך, כי החילותי, סוף־סוף, לכתוב את סיפורי הגדול21 וּכבר יש לי בכתובים שלושה פרקים!
למכתבך אחכה.
מוקירך
י.ח. ברנר.
42. לח. נ. ביאליק
13.5.04
אישי!
קיבלתי היום מכתבך. אני קראתי לשברַי “מן הזווית” ולא “הירושלמי”,22 כאשר חשבתי מראש בעצמי, מפני שאין הוא כולו ממלא את כל הכתוב. עכשיו, שמצאת כי השם “מן הזווית” כבר היה לעולמים, בוודאי אי־אפשר היה להשאירו. ואולם מדוע מחקת את האקדשה? ובנוגע להאות א' – אינה מובנה הערתך כלל. הן הא' לא היה פירושו סיפור א‘, כי אם קפיטל א’. וּכפי הנראה, מחקת23 את כל ציוּני הפרקים. נוּ…
בשביל ה“לוח”24 אין לי לעת־עתה כלום. כל עתי אוכלת עבודתי לעתון הז’ארגוני (כותב אני שם חדשות, מעתיק מכל מה שהפּה יכול לדבּר, מגיה את עלי־ההדפסה ומקבל י' שילינג לשבוע). כשיש לי שעה חפשיה, אני כותב את סיפוּרי הגדול.
מ“אחיאסף” קיבלתי את ה“לוח” תרס“ד, שתי חוברות “השלוח” האחרונות של השנה שחלפה, אף כי ביקשתי את כל החוברות, כי יחד את כל כתבי וחפצי אבדו לי גם כל ספרי, ואין עתה “בחורף” ו”בחצר" לנגד עיני. וההמחאה על עשרים רו"כ25 היתה לבטלה. הייתי בבית ה' – –26 כבר עשרים פעמים, ואין הוא אומר לשלם. יותר לא אלך אליו. והנני מסור לך בכל לבי ונפשי.
י.ח. ברנר.
43. לח. נ. ביאליק
שבת, ד' לחודש יוני [1904], לונדון.
לְפַיטָנָה שֶׁל נַפְשִׁי!
זה כרגע קיבלתי את איגרתך הפתוחה, שמתוכה אני רואה, כי איגרתי שלי הפתוחה האחרונה לא קיבלת, כי על כן אתה שואל, הקיבלתי כסף מ“אחיאסף”. לא. מ“אחיאסף” קיבלתי רק את ההמחאה על עשרים רוּבּלים, ואולם ה' מאזין27 אינו רוצה לשלם. אומר הוא, כי יש לו דין ודברים את “אחיאסף” וכאלה אמתלאות. ונעלי, כנהוג, קרועות גם בלי אשר אבוא אליו צהריים ובוקר וערב, ואילו לא מצאתי את העבודה הקשה והמדכּאה בעתון הז’ארגוני היוצא פה – כבר הייתי מת מרעב. אותה העבודה (מקבל אני כעשרה שילינג) אוכלת את כל עתי, ולוּ היתה תמיד רק מלאכה – החרשתי, אבל לאט־לאט היא גוזלת גם את רוח־הקודש שבּי ומשעבּדתני יותר ויותר.28 צריך אני לאמור לך, כי בהוראת־שעות לא אוכל להתעסק, ואם אמנם ידעתי, כי הספרות העברית לא תוכל לזון את עבדיה, אבל אמרתי: האומנם לא תתן לי אפילו ט“ו – כ' רוּבּל לירח? האומנם לא תתן לי מעון צר ולחם־לחץ? תוֹחַלתי היתה גם להוצאת סיפּוּרי בתוצאה מיוּחדת, ובשעת ההכרח לעבוד גם במקצוע אחר, אף שאיני יודע עד כמה הנני מוכשר לזה. במלה אחת, נכון אני לתת את כל עתי וכוחי – ורק לקבל ט”ו – כ' רוּבּל לירח, בשביל שלא למות ברעב. והנה, כפי שאני רואה, צריכה השכינה לסלוח לי על חטאת תקוותי. הכתב־יד של סיפורי הגדול, “האחרון”,29 מונח בקרן־זווית. הגרעין כבר יש; אבל להצמיחו ולע[בּדוֹ] אין עת. ואילו לא היה כן, הלא אפשר שבעוד שלושה או ארבעה ירחים היה יכול לבוא בשערי “השלוח”. אבל אין צועקין. בשביל ה“לוח” כבר רשמתי רשימות אחדות, ובעוד שבועות מספר אפשר שתקבלן ממני. מ“אחיאסף” ביקשתי גם את “השלוח” של כל השנה שעברה, כי איננו עתה [בידי], ואני חפצתי לקרוא את סיפּוּרי “בחורף”, והנה נשלחו לי רק החוברות האחרונות. כן עדיין לא נשלחו לי החוברות של השנה הזאת. על אשר החל גם שוֹפמן לעבוד ב“השלוח” אני שמח מאוד. ואליהו מיידאניק?30 תהא נשמתו צרוּרה בצרור־החיים! מיתתו הוסיפה עוד חלל בלבי…31
44 לח. נ. ביאליק
ט' יוני [1904]. לונדון.
היום קיבלתי שתי לירות שטרלינג מה' מאזין32 ואני שולח ל“אחיאסף” את תודתי. ואולם להבּא מבקש אני לבלי לשלוח לי את שׂכרי על הנ“ל מפני שנודעתי אח”כ, לבָשְׁתִּי כי התנהג עמדי שלא כדרך התגרים, כלומר נתן לי [תחת] כ“ב שילינג רק כ'. אני, אמנם, העירותי על זה בשעת קבלת המעות, אלא שהוא ענני, כי מצב הרוּבּל הרוסי הוּרד כיום והאמנתי לו. אח”כ בדקתי – ואין הדבר כן.
ועתה, ביאליק, הנה מה שעלה בדעתי להציע לפני “אחיאסף”. אילו היה זה האחרון מרוצה לשלוח לי מדי חודש בחדשו עשרים רוּבּל', הייתי אני מתחייב לבלי להדפיס מכּתבי שום דבר באיזו תוצאה שתהיה מלבד “אחיאסף”. ונדמה לי, שטוב היה הדבר גם לי, בהיות היכולת בידי לעסוק בספרות כחפצי, וגם “אחיאסף” לא היה מפסיד, כי סיפּוּרי “האחרון” בלבד הלא שווה יהיה יותר משׂכר של חצי שנה. והן גם מבלעדיו – מוחי מלא ציוּרים.
בטוח אני, ידיד נפשי, כי תציע את הדבר לפני בעלי “אחיאסף” ותענני בהקדם האפשרי. כי דברַי את העתון הז’ארגוני יגעים, וירא אני פן אחטא לכשרוני על פת־לחם.33
המסור לך
י.ח. ברנר.
45. להלל ציטלין
[לונדון, יולי 1904]
לא נשלח.34
שלום להלל!
הדרמה שאמרתי35 אינה יחידה במינה (היא נתבּקרה גם ב“הזמן” ע“ה36 גם ב”הדור" נ"י37 ), ואולם היא יהודית־אנושית במובן המלא. ועל דבר מה שכתבת בכלל בנדון “האדם”38 לא אקצר בשׂפתי מלהביע לך את חששי,39 כי סוף־סוף הרצון הגדול והצורך הגדול הן אינם מולידים את היכולת הגדולה. הנה אני רציתי לתת ב“הירושלמי” איזה דבר חדש – ומה עלה בידי? (אגב־אורחא מוקדש היה חיבּוּר זה לך, והמשורר העורך מחק את “האַקדשה, מפני שבכל אַקדשה יש שמץ דבר פרטי ולא נאֶה ל’השלוח'”40 וגם עתה אני כותב סיפור גדול “מסביב לנקודה” (גלגול “האחרונים”), כותב וּמתלבּט ומזיע, וד' הטוב יודע מה יֵצא מזה. – –41 חלומותיך שלך ותוכן עבודתך לעתיד בדבר מורי־האנושיות וכו' נראים מאוד בעיני, כי לכך נוצרת וזה ודאי יעלה בידך, ואולם בדבר הל“ו צדיקים… חלילה לי מללעוג לזה, מבין אני את מקור החפץ הזה, ואולם מה אעשה וכוח השופט שבּי פשוט הוא יותר מדי. צריך אני לגלות לך, אחי היקר (ואם תמצא לאמור: מורי היקר), שגם “דבריך כהווייתם” ב”הדור" רחוקים ממני. מרא דאברהם! בוודאי ובוודאי טוב היה לישראל למצוא איזו פינה, בוודאי ובוודאי דרוש איזה מקלט לעמנו הגוסס והכלה, אלא… ויותר מה“אֶלא” הזה לא אוסיף להגיד לך כלום. ה“אֶלא” הזה בוודאי ידוע לך יותר ממני. לומד אתה פשטוּת מליב טולסטוי, אבל האומנם תדַמה, כי זקן פשטן זה חכם גדול הוא?… אמנם, מוותר הייתי על חכמה, אילו היו מועילים דברי־אווילים שלנו, אבל הלא לא יועילו. כי אם גם יקומו אנשים יהודים ויסדו42 להם “טריטוריה” באיזה מקום נידח על פי דרכם (אוגאנדה – עורבא פרח) – כלום יוּסרוּ אף מעט המכאובים הנוראים וכלום תיעצר הגסיסה?
אתה מעירני על מה ש“הירושלמי” מעורר לעג, אבל מה אעשה – ועינַי פּקוּחוֹת. התשמע? עינַי פקוּחות… וחיי קשים מנשׂוֹא גם מצדדים כאלה, שאתה בוודאי אינך מעלה אותם גם על לב (אפס קצותם תראה ברשימתי “בימות החמה”, שתודפס ב“לוח” הבא). לגאולה כבר איני מחכה וגם על המוות איני חושב…
אתה שואל, מדוע איני מחזיק בידי “הדור”? ראשית, הנה אף שפרישמן הוא באמת הסופר היותר מצויין שבּין סופרינו ויהודינו, בכל זאת גם הוא לא יברא לעולם יש מאַין, וב“הדור”, אמנם, אין כלום… והשנית, הלא אני ממעיט כל כך לכתוב, וכל אשר אכתוב אני מחוייב לשלוח ל“אחיאסף”, כי לא יכולתי עוד להוסיף לעבוד43 בעתונים הז’ארגוניים היו“ל44 בכאן, ובשביל שלא למות ברעב הצעתי לפני45 “אחיאסף”, כי אשלח להם את כל פירותי והם ישלחו לי 20 רוּ”כ46 מדי חודש בחדשו, למען אהיה בטוח, וסוף־סוף נתרצו וקיבלו את הצעתי. וגם סיפּוּרי “מסביב לנקודה” אדפיס ב“השלוֹח”.
דבריך על דבר הרצל אמיתים הם ונכונים לאין שיעור, אבל צדק גם פרישמן: אגדה יפה.
נוּ, היה שלום, אַיה עתה מקום כבודך ומה שלומו של אֶרליק47 שלך?
והנני אחיך
אחד האחרונים48
46. לח. נ. ביאליק
ערב שבת בין השמשות [חותמת הדואר: לונדון, 22.7.04]
לביאליק.
היום קיבלתי את “השלוח”, חו' ו', אשר בו יש שירך “אַיך?”, שכבר אני יודעו כמעט בע“פ, וגם סיפוריהם של שוֹפמן ומייד אניק (עה"ש49 ) ומאמריהם של מל”ל50 ובורוכוב.51
מחוברות “השלוח” של זה הכרך (כרך י"ג) לא נשלחו לי עוד החוב' א‘, ב’, ג‘, ה’, ובא‘, ובה’ הלא יש גם ציוּרַי.52 מתי יישלח לי גם הספר של צ’יריקוב53 הנחוץ לי מאוד, כמו שאמרתי עם מכתבי ההולך לפני זה?54
כל היום החולף עבדתי בסיפּוּרי, אשר הסיבותי את שמו מ“אחרון” לכזה: “מסביב לנקודה”. הפרקים המעוּבּדים מוצאים חן בעיני מאוד. גם הוא יהיה בערך ששה גליונות של דפוּס. את הפרקים הראשונים דומה שאוכל לשלוח בשביל החו' השמינית. שלח לי את ברכתך.
שירך “אַיך?” הוא, לדעתי, עוד יותר עמוק מ“מכתב קטן לי כתבה”. זה האחרון, אמנם, נחמד לאין גבול, ואולם “אַיך?” מביע את כל געגועיו ואת כל צערו של הצעיר55 העברי בן־דורנו ביחסו ל“יחידת חייו ושכינת מאווייו”. ואולם, ראה והביטה את אשר אני עולל: באתי להיות לך תנא דמסייעא! מכדי לא ידעת, שכל חרוז היוצא מנביא־ה“מַשׂא” הוא נצחון גדול לשירת־ישראל?
באהבה רבה
י. ח. ברֶנר.
47. לח. נ. ביאליק
[1904] 1/8. לונדון.
לביאליק.
הסיפּוּר “מסביב לנקודה” נגמר לכל פרקיו ועמודיו. כולו חמישה בּוֹיגן56 של דפוס בערך, אולי יותר מעט, בעל עשרים פרק57 ויוכל לבוא בחמש החוברות של השנה הזאת. התפאר עלי, למתי58 עליך (הודע את המועד שאין כבר מאוחר ממנו) לקבל את הכתב־יד בשביל לתת את הפרקים הראשונים בחו' ח', כי אני הייתי מתחיל תיכף להעתיק בכתב נקי ועל צד אחד, כנהוג בשביל הדפוס, אלא שמקננת59 במוחי אידיאה־פיקס, שמתחילה דרוּש לקרוא את “היהודים”60 ויהי מה. ירא אנוכי, שאני יוצא מדעתי יחד את אבּרמזון גיבורי. ועל כן, אם רק אפשר שתשלח לי את הספר הזה, שלח ואַל תשׂים לב למחירו: בוודאי ישנו בוַארשה באיזה מקום. השתדל־נא, ביאליק, ועשה לי החסד הגדול הזה.
____________
ה“בחורף”61 נתקבל בבית מערכת “השלוח”, כפי שאני רואה מרשימת הספרים שבחו' ו', ומדוע אין אני זוכה לראותו? ובכלל חפצתי לדעת על אודותיו יותר מפורט. עבדתי כל היום. ראשי כואב מאוד.
י. ח. ברֶנר.
במכתבי הקודם היו, כמדומה, עוד איזו בקשות.
48. לח. נ. ביאליק
י"ד אויגוסט [1904], יום ב', לונדון.
לביאליק.
שמעתי לקולך, ומיד, כשקיבלתי את איגרתך הפתוחה, ניגשתי להעתקת הסיפּוּר אל הנקי, אך תקותי, כי יעלה בידי לכלות את המלאכה בימים אחדים נכזבה. מלבד שבעצמי אינני בקו־הבריאה מחוסר־אוויר וממיעוּט־מזון, ואיני יכול לעבוד בלי הפסקות, חלה גם שכני המתגורר אִתּי בחדרי, ואם כי, בתתי אל לבי את התנאים שבהם העתקתי את “בחורף”,62 תכסה כלימה פני להזכיר לך מפריעים כאלה, ובכל זאת, איך שיהיה, ושבוע שלם עוד דרוש לי בשביל להעתיק את כל הסיפּוּר “מעבר לנקוּדה”.63 לעת־עתה העתקתי רק חמישה פרקים. במכתבך כתוּב שבעוד שבוע אתה ניגש לסידוּר החוברת התשיעית… האין זו טעות סופר?64 בטוח אני, כי ביום ב' הבא אשלח לך את כל הסיפּוּר, ואתה תן למעה"ש65 את לבך לתת את ראשיתו בשמינית. עשרים הרוּבּל‘, שקיבלתי בראשית יולי,66 כבר אפסו זה כשבועיים, ועתה, כששכני חולה ואינו משׂתכּר, אנו סובלים מחסור מצויין. יתן ד’ ולא יעכב זה את משלוח הסיפּוּר.
המסור לך בלב ונפש
י. ח. בּרֶנר.
49. לח. נ. ביאליק
לביאליק
לבי נוקפי מאוד. ביום ה' העבר שלחתי לך באחריות את סיפורי “מסביב לנקודה” בשלימוּתו, והיום, כעבור שבוע, אני מקבל את מכתבך מיום ב' העבר, הדואג לבריאותי…
אבקש להשיב מיד.
המסור לך עד נצח,
י. ח. ברֶנר.
[1904] 19/8.67 לונדון
50. לח. נ. ביאליק
[1904] 6/9. לונדון
לביאליק.
זה כרגע קיבלתי את איגרתך. תודה. שרוּי הייתי עד כה בצער גדול.68 אתה מזכיר לי את “שכלול־הלשון”, ובוודאי צדקת: בעצמי הייתי רוצה מאוד להעתיק את הסיפור בשלישית, ואולם, כמדומני, שצריך להניח מילוי־רצון זה עד שייבנה בית המקדש. אני יושב בלונדון ואתה בוארשה ו“השלוח” נדפס בקראקא, ועד סוף השנה נשארו רק ארבע חוברות, ואני מתעתד לכתוב בשביל השנה הבאה את דברַי שיש לי עוד לכתוב.
– “בידי הגויים” –
אגב אורחא: האויל ווֹרטסמאן הלך ונגע בידיו ביחוס שביני ובין “אחיאסף”, שכולו על ידיך, ועל כן אין לידים כידי הנ"ל לנגוע בו, והערתך במכתבך הקודם הכאיבה לי מאוד. חוץ מהשנתיים הידועות בחיי שנשתעבדתי בהן “לידי הגוים”69 לא הייתי מעולם “עבד” ומעולם לא היו לי “בעלים”…70
ובנוגע לעניינא הנה צר לי שאין להשיג פה שום עבודה. עתה, ככלות סיפורי, הייתי מרוצה לשוב גם אל העתונות הז’ארגונית שבפה, אך כבר אין מקבלים. “אחיאסף”, כנראה, אינו יכול לשלוח את השכר בזמנו, ואני חַיָה בהלוואות: חיה – מלמד שתש כוחו כנקבה…
עתה, ועוד לא פעם, אבקשך לדקדק ולהיעָבר מאוד מאוד71 כשתתקן איזו דברים בסיפורי, וכמו שהארכתי בזה במ“א.72 ביחוד, שכל מה שכתבתי ב”מסביב לנקודה" לא כתבתי אלא מתוך ידיעה ברורה.
ביאליק: מדוע אתה נותן לסנדלרים אשר ב“חי העברים”73 לעשות תועבה בשיריך?
אבקש לשלוח לי מ“בחורף” עשרה אכסמ"פ74
51. לח. נ. ביאליק
22 אוקטובר [1904], תרס"ה, לונדון.
לביאליק.
הנהגת “אחיאסף” אתי נפלאת בעיני עד מאוד. זה יותר מארבעה ירחים מעת אשר עשינו את החוזה בינינו, ועדיין לא נשלח לי שכרי אלא רק שתי פעמים.
לא אבוא פה באיזה אִיוּם, כי באמת אין לי במה לאַיים. כוחותי הולכים הלוך והתמעט, ואם יש בי חֵפץ לספרות העברית, שאולי כבר אינה בעולם – ספק הוא… ברם, איך שיהיה, ולא ככה עושים אנשים סוחרים!
__________
את החו' התשיעית של “השלוח” קיבלתי אתמול. תיקוני המלים והמשפטים ששעשית פה ושם הנם טובים ונכוחים, ואין בהם נפתל ועקש.
י. ח. ב.
52. לח. נ. ביאליק
[1904] 24/10, תרס"ה, לונדון.
לביאליק
לפני ימים אחדים שלחתי לך מכתב־תמרורים בנוגע להנהגת “אחיאסף” אתי, ועתה באתי לא לחזוֹר בי, כי אם להוסיף את העיקר ששכחתי: בימים האלה אני מוכרח לעזוב את דירתי זו, ועל כן, עד אשר אמצא לי דירה אחרת, תואל־נא לכתוב לי ע“ש מערכת “הדגל” דפה; כן, אם יעלה על לב “אחיאסף” לשלוח לי איזה סך, ישלח לי ע”ש המערכת הנ"ל, ותברכך נפשי.
בכל אופן אבקש להשיב במוקדם האפשרי ע“ש הנ”ל, אם לא נשלח לי הלום כלום עד אשר נתקבל מכתבי זה.
וכאן אמצא לי מקום להביע גם את הרושם75 המיוחד שעשה עלי ה“דבר”76 אשר יצא מפיך.
והנני
י. ח. ברנר.
53. לח. נ. ביאליק
[חותמת־הדואר: לונדון, 12.11.1904]
לביאליק
קיבלתי עשרים רובל מ“אחיאסף” ותהי לי הרווחה, כי הימים רעים גם פה ושכר־האדם לא נהיה.77 כמו שאמרתי עם מכתבי אין אני בא בטרוניה, כי מבין אני את המַצב כמו שהוא, אלא שאין אדם נתפס על צערו וכו'.
אתה שואל, מה שלומי, ועל זאת אענך: בימים האחרונים לא כתבתי כלום, כי לא גרמה לי השעה. ואולם בימים הבאים אני מתעתד לשוב אל הספרות.
איגרתך האחרונה78 גרמה לי צער גדול כבראשיתה כבאחריתה, אלא שאין כאן מקום להאריך…
בכליון־עינים אני מחכה לדעת אחריתן של כל אותן ההרפתקאות…
ובנוגגע לטכניקה של סיפורי – בוודאי צדקת, אלא שמ“מ79 הייתי מבקשך ללאוט עד כמה שאפשר לכל “אותם הדברים שאינם צריכים לגופם”. בוודאי אין אני מביע בקוצר־רוחי את כל מה שבדעתי, בוודאי יש בי נטיה80 לא־אוביקטיבית ל”ספר הכל בנשימה אחת“, אך הטרם תדע שבכדי איני כותב דבר… ואמנם כלתה נפשי לראות את החוברות הבאות,81 כי מורא עולה על ראשי… בוודאי לא נכחד ממך, עד כמה אני מוקירך ועד כמה יקשה לי להתריע נגדך… אבקש לשלוח לי את ה”לוח" החדש.82
י. ח. בּרֶנר.
54. ל – – –83
[לונדון. קיץ תרס"ה]
אחי היקר והאהוב!
אחרי הצפיה הארוכה קיבלתי את איגרתך הפתוחה ואגיד לך את האמת – למכתב כזה חיכיתי.
ומזה ש“למכתב כזה חיכיתי” תבין גם את כל אשר אתי.
ומזה אל תאמר שמצבי רע הוא עד מאוד. אדרבה, מצבי הולך הלוך וטוב, ואין כל ספק שלא אמות ברעב, וגם עובד אני לפי כוחותי וגם רוח הלאומיות נוססה בי, וגם יש שאדרוש ברבים וגם סיפורים וציורים הנני כותב…
ואחרי כל אלה – למכתב כזה חיכיתי… חפץ הייתי מאוד להתראות אתך. אבל היש תקוה?
אדריסתי היא:
Mr. Marmor,84 for Brenner 82 a Rutland Street, Stepney E.,
55. לשמעון ביכובסקי
[1905]. 8/8. תרס"ה, לונדון.
ידידי היקר,
בקשות רבות לי אליך, ואיני יודע, אם הנך עדיין בפוצ’אֶפ, ולפיכך יהיו דברי מעטים. כן אמרתי לשלוח לך במכתב סגור את מחברתי הקטנטנה החדשה: “הוא אמר לה”,85 שמחירה קודש לטובת ההגנה העצמית, אלא שאיני עושה זאת מפני הטעם הנ"ל.
בקשותי הנן: א) מתכוננים אנו פה להוציא עתון בשם “האבוּקה”,86 ואמרתי לדבר עמך על דבר עזרה וכו'. ב) רוצה אני לחַלות את פניך שתודיעני, אם יודע אתה דבר על מכרתי חיה וולפסון,87 אַיה בימים האחרונים ובדומה לזה. ג) דרוש לי מאוד מאוד המאסף הרביעי של “בּוּדוּשצ’נוֹסט”,88 וכבר ביקשתיהו לא פעם מן הגדולים, אחדים לא נענו כלל ואחרים הבטיחו ולא מילאו הבטחתם, כנהוג, ואמרתי אלכה לי אל הקטנים, ואני מקווה, אחי, כי אם יהיה הדבר בידך תמלא את כל בקשותי בהקדם האפשרי.
ידידך י. ח. ברנר.
אדריסתי:
I. Ch. Brenner c/o I. Narodizky 48 Mile End Rd. London E.
56. לשמעון ביכובסקי
[תחילת ספטמבר 1905, לונדון]
אחי היקר,
תודה עמוקה בעד מכתבך הטוב ורצונך הטוב לעזור לי, אף על־פי שלעת־עתה, כפי הנראה, גם החלום הזה ע“ד “האבוקה”, כבעל־החלום בעצמו, עולה בתוהו… עב־החושך89 לועג ל”אבוקתו"90 –
אחי, אם לבך טוב עלי כל־כך אפשר שתגדיל את חסדך עמדי ותשלח לי ביחד את מאסף “העתיד” הרביעי91 גם אוּסטאוו92 לעבודת־הצבא (מחירו 25 קוֹפ', ואם בפ.93 קשה להשיגו, הנה בעיר גדולה כהומל או סימפרוֹפול,94 למשל, ובכלל במקום שאנ"ח95 נחיתים שמה. נקל מאוד להשיג) וגם – ירא אני להרבות בבקשות כל־כך – את המאסף הששי של « «96 Знаниеששָׁם סיפורו של קוּפּרין « Поединок » 97. כל הספרים האלה אוכל להשיב בחזרה תיכף לאחר שאעבור עליהם.
ואורי־ניסן?98 מה אורי ניסן? מה אתו? ור' אבא?99 – אהה, כפי הנראה, כולנו אודים עשנים. יכתוב־נא לי חצי מלה.
ה“מחברת”100 שלוחה לך. אם התוכן לא ימצא חן בעיניך, אפשר שתתענג על יפי ההדפסה, שגם בזה יש לי חלק. ככה הוא הדבר. למדתי את מלאכת סידוּר האותיות, ואולם עבודה אין לי ומצבי הוא בלי כל תקוה ובלי כל מוצא. כתוב.101
57. לשמעון ביכובסקי
כ“ז ספטמבר, התרס”ה, לונדון [1905].
אחי וידידי שמעון.
איגרתך האחרונה קיבלתי באיחור־זמן קצת, מפני שאני מתגורר במקום אחר וה“פוסטה שלי” מתקבלת במקום אחר, והיות שאחת מאצבעות רגלי כאבה בעת האחרונה (יד נעלי היתה במעל הזה) ולא יצאתי מפתח חדרי, לא ראיתי את איגרתך עד ימים אחדים לפני זה. והיות שבמכתבך כתוב, כי אתה נוסע “בעוד איזה ימים” לה.,102 חששתי לכתוב לך לפ.103 פן לא ימצאך מכתבי. וגם עתה לא עבר החשש הזה, ועל־כן יהיו דברי מעטים, ורק שכותב אני לך בבחי' « авось » 104 את מחברתי105 הייתי יכול לשלוח, כי עוד יותר מחמש מאות אכסמפלארים נשארו לי מן האלף אשר הדפסתי, ורק שאיני יודע, אם תרשה הצנזורה. – א“נ106 לא כתב לי עדיין כלום. – שלוש השורות הרוסיות שבמכתבך היו לי לחידה נפלאה, והרבה “שברתי עליהן את ראשי”. כתה”י107 של שתי השורות הראשונות נראה לי לידוע, אלא שאיני יודע פירושה של המלה Соня » «. ונ.ב., החתום בסוף השורה השלישית, מי הוא? לא ניבילוב?108 אבקשך לבלי להחמיץ את תשובתך, אם ימצאך מכתבי זה, וגם… אֶ – אֶ… בנוגע להבטחתך…109 אם לא תוכל להשיג את כל שלושת הספרים אל נא תימנע בעבור זה לשלוח לי את מה שיהיה לאל ידך. והנני אחיך הדורש בשלום הכל.
י"ח ברנר.
58. לשמעון ביכובסקי
London, 3/10/05
אחי היקר ביחובסקי.
קיבלתי איגרתך האחרונה מן הדרך. ביום הרביעי העבר שלחתי לך מכתב פתוח לפוצ’אֶפ. התקבלהו? שאלתיך שם, מי כתב לי את השורות הרוסיות במכתבך שלפני האחרון. השתדל נא, אחי, למלאות את הבטחתך. נפלא בעיני, מדוע אינך מזכיר גם את הספר השלישי שביקשתיך והוא המאסף “דעת”, שבו ראה אור סיפורו החדש של קוּפרין: “פּוֹיֶדינוֹק”.110 כתבתי לך גם שנכון אני לשלוח לך מחברתי “הוא אמר לה”, כי עוד הרבה אכסמפלארים נשארו לי, אלא שאני חושב, כי הצנזורה לא תתן לה לבוא לרוסיה. אתה שואל לחיי – אני סובל מחסור רב. כשתסע לארץ־ישראל, רשום את רשמיך בכתב, אפשר שיימצא בהם חפץ.
אחיך יוסף חיים ברנר.
אתה שואלני מדוע איני עושה כר.111 – למה?
59. לשמעון ביכובסקי
כ“ו אוקטובר התרס”ו [1905], לונדון.
אחי ביחובסקי,
לאחר שקיבלתי את מכתבך האחרון שלחתי לך שני אֶכס. מ“הוא אמר לה” במכתב סגוּר, וגם אכסמפלארים אחדים בבאַנדרוֹל למסה, אולי לא תעכבם הצנזורה. אל הבּאנדרול הדבקתי במתכּוון רק תו של חצי הפֶּני, בכדי שיהא הדבר בטוח יותר. והנה אתמול קיבלתי את המכתב בחזרה, מפני ששלא היתה עליו מיכסת התווים הדרושה, ובעל מוענך מיאן למלאות את החסר, ובדבר יתר האכסמפלארים עדיין איני יודע דבר. אנא להודיעני על זה במוקדם האפשרי.
שלך י. ח. ב.
הספרים המובטחים לא קיבלתי. על־דבר התרגום של “מסביב לנקודה” איני יודע דבר.112 ע"ד יתר הדברים שכתבתי לך במכתבי המוּשב – בפעם אחרת.
60. לש. אנ–סקי (ש. רפופורט)
[תחילת נובמבר 1905, לונדון]
טשייקאווסקי האט מיר געזאגט, אז איהר, אנ – סקי, ווילט וויסן פון מיין סגנון הלשון אין זשארגאן, כדי צו מזכּה זיין מיך א. מָאל, ווען ס’וועט זיך מאכן, מיט עפּעס א שטיקל ארבעט. טהוענדיק אייער רצון און צושיקענדיק אייך דא אן “ארטיקל” פון מיינע אמאליקע שרייבעניש אין דער היגער “נייער צייט”, בעט איך אייך צוויי זאכן, ערשטענס, איהר זאלט ניט פערגעסן, אז באשטעלטע ארטיקלן פאר א צייטונג איז מען זיך נוהג צו שרייבן אויף איין פוס… און אבוואהל איך בין נישט קיין “זשארגאניסט” – דאך מיט געוויסע אנשטרענגונג פיר אן איבערזעצונג פון עפעס רעכטס, למשל, קען בא מיר די שפראך ארויס פיעל בעסער; און צווייטענס – איהר זאלט אזוי גוט זיין צו אבשיקן מיר צוריק דיזעס בלעטיל, וייל קיין צווייטען עקזעמפלאר פון איהר האב איך נישט.
תרגוּם:
טשאיקובסקי113 אמר לי, כי לך, אנ – סקי,114 יש רצון לדעת מה טיבו של סגנון־הלשון שלי בז’ארגון, כדי לזכּוֹת אותי מזמן לזמן, בהזדמנות, באיזו עבודה שהיא. עושה אני את רצונך ושולח לך בזה “מאמר” מתוך כתיבתי לשעבר ב“נייע צייט”115 אשר כאן, ועם זה אבקש ממך שני דברים: ראשית, שלא תשכח, כי מאמרים מוזמנים ע"י עתון נוהגים לכתוב על רגל אחת… ואף על פי שאינני “זארגוניסט”, הרי בקצת התאמצות – לשם תרגום דבר־מה מהוגן, למשל – תוכל לשוני להיות טובה הרבה יותר. ושנית, שתואיל בטובך להחזיר לי עלון זה, כי טופס שני אין לי ממנו. 116
61. לשמעון ביכובסקי
[חותמת־הדואר: לונדון, 23.11.1905].
שמעון, היום התחלתי להתעורר קצת מן התמהון אשר הוכיתי בו בימים האחרונים,117 וביחוד משעה שקיבלתי את ידיעתך.118 גיא ההרגה רחב יותר ועמוק יותר גם מאשר פיללתי תמיד. נוּדה לי, אחי.119
62. לשמעון ביכובסקי
כ"ג דצמבר [1905, לונדון]
ביחובסקי אחי.
מכתבך האחרון מוארשה קיבלתי. לפני ימים אחדים שלחתי לך את החוברת הראשונה של “המעורר”. הקיבלת אותה? התוכל להיות לנו לעזר בהשׂגת חותמים? איני יודע מתי תקבל מכתבי זה, אך כשתקבלו, ענה לי תיכף ואשלח לך גם מעט פרוספקטים להפיצם. גם לגנסין שלחתי, וגם מכתב אני כותב לו היום. מה אתו? את “הצדה”120 שלו קראתי פעמיים. בפעם השניה נוכחתי, כי כתב דבר גדול. לצערי, אין לי כשרון ההסברה הביקורתית, חוץ מזה שצרותינו אינן מסגלות אותנו לאמנות עברית. את הביבליוגרפיה ב“המעורר”, כפי שתבין מעצמך, כתב לא אני. השתדל לבלי להחמיץ תשובתך.
אחיך י. ח. ב.
כמדומני, שלא הייתם עושים אַ נארעשקייט121 אלמלי הייתם באים שניכם לונדונה.
63. לא. נ. גנסין ולש. ביכובסקי
י' ינואר, 06, לונדון.
אַחַי,
אעפ“י שאין לי פנאי, הרי אני עונה תיכף. הודעתכם ע”ד ה“נסיונות”122 שימחתני, כמובן, עד לאין קץ, אלא שמכתבך, שמעון, הפרטי וסגנון123 המודעה הוכיחו לי שאינכם אלא מנסים. במקום אחד אתה אומר, שגנסין יכתוב לי על הפרטים (ומשורר זה לא כתב אלא כבן־עליה…) ובמקום שני אתה כותב שאתה בעצמך תודיע בפעם אחרת. מה אות? ושוּב: אדריסה לפוצ’אֶפ (כרך ידוע) ושני שמות, או זה או זה. ובכלל היימצאו משלחי רֻבל (דווקא בלי ואו) מראש? עכשיו ש… וכו' ואח“כ יקבלו “לערך”. אנשי מעשה אינם עושים כך. את המודעות, באיזו תיקונים,* אשלח לך למועד המוגבל. בכמה יעלו איני יודע עוד, כי בבית־הדפוס הזה אין אותיות רוסיות וקשה יהיה להשיג את האותיות בשביל האדריסה וכיוצא בזה. איך שיהיה, והכל ייעשה עצהיו”ט.124 ובנוגע להדפסת הקונטרסים בכלל, ספק הוא אם טוב יהיה לעשותה פה. תנאי ההדפסה בלונדון יקרים125 מאוד. וחוץ מזה אין נקודות ואין מסדרים טובים לעברית. אמנם, על זה עוד נדבר. דיברתי עם המדפיס נארודיצקי ולא יכול “לתת תשובה” על רגל אחת. ואתם ענו תיכף ומכל דבר שורש. העיקר, אם יש לכם מה להפסיד, כי בלי זה לא צריך לנסות. כן, המשלוח… המשלוח מלונדון לחו"ל עולה בדמים מרובים.
ובנוגע ל“המעורר” “הנכם משתדלים כפי האפשר להפיץ” – חא־חא!… מה אתם מפיצים! היש לכם אכסמפלארים? ודעו, כי לדעתי, בעת הזאת קשה להשיג חתומים, והעיקר הוא ממכר לאחדים.126 המודעה ע"ד “נסיונות” תבוא בחו' ב'. כמה עלינו לשלוח לכם אכסמפלארים? מינימוּם.
את “הכתבים מתחתיות” הייתי מתרגם ברצון רב, אלא שאת הספר הזה אי־אפשר להשיג בלונדון (הביבליותיקה הרוסית נסגרה מאפס אמצעים), ולפיכך, אם רוצים אתם בזה, שלחו לי את הכרך הזה של דוֹסטוֹיֶבסקי,127 ואולי, שמעונ’קה, גם את יתר הספרים, אשר אני מבקש ממך זה כשנה…
ובנוגע ל“מסדה”128 – אל תהיו כבני כפר היוצרים להם דמיונות על “הריאקציה של ‘הצפירה’”… “מַסַדה”129 זו אינה אלא מיסטער ברעננער, הערר ראדלער130 ועוד שנים או אחד וחצי (ה־½1 הנשארים אינם סופרים ח"ו,131 אלא מלמדים…).
ושלום, המנסים! יהיה רוחכם עמכם! והעיקר – תשובה תיכף.
י. ח. ברנר.
* אך אל תחשוש: רק את הסגנון ולא את הפרטים [הערת י.ח.ב.].
64. לשמעון ביכובסקי
13/1/06, לונדון.
אחי, הני שולח היום שתי חבילות לפוצ’אֶפ: לך ולאורי־ניסן. בחי‘132 שתי מחנות, והיה כי יבוא עשׂו וכו’, כי הלא רואה אני שאתה לא קיבלת את האכסמפלאר ששלחתי לך.133 בכל חבילה וחבילה: חמישה אכסמפלארים של “המעורר” ו־25 פרוספקטים. מכתב־קבלה מצדך – תיכף. אתמול כתבתי ביחוד לאורי־ניסן. את המודעות ע"ד “נסיונות” אשלח לך לא יאוחר מיום ג' הבא (היום שבת).134
דיברתי היום בפרוטרוט את נארודיצקי ע"ד תנאי ההדפסה, והנה:
16 עמודים, הרוחב קצת פחות מרחבו של הקונטרס “הוא אמר לה”; האורך – 27 שורות ושולי הגליון; האותיות – פיקה קטנה (כעין המאמר: “מרומא לירושלים”135 ). נייר משוּבח ומעטפה נהדרה (חוץ מ־16 העמודים) –
סכום 3000 – 40 רובל
לכל אלף נוסף – עוד 8p. 25k..136
65. לקוראי “המעורר”
[אמצע ינואר 1906; לונדון]
“לכהאי גוונא137 – אומר פ. מ. זיידמן במאמרו “מי ומי החלוצים?” (חו' א' של “המעורר”) – לבנין בניננוּ החדש, נחוצים אנשים בעלי אינדיבידואליות חזקה, ואני חושב, כי קרובים יותר מהפועלים אל מחנה־החלוץ המה המשכילים שבעם”. והנה מניח אני לו את ה“פועלים”, שבזה ודאי שכיוון אל האמת, ואולם “המשכילים שבעם” – כלפי לייא138?! המשכילים, כלומר אינטליגנטינו הידועים, העושים כל ימיהם דיסקוסיות, ושכל עסקיהם היא איזה ורמינהו מתורה שלמה זו של מאַרכּס – ההם הנם “בעלי האינדיבידואליות החזקה”? אמת, מר זיידמן מסיים את מאמרו בסימן־השאלה, אך בכל זאת, כמדומני, שבמקום “מי ומי החלוצים?” צריך היה לעמוד על שאלת “מי ומי האנשים?”, מי ומי בתוכנו אנשים, אנשים ממש, אנשים היודעים לבוז לתיאוריות של מה בכך, אנשים שאינם זקוקים לכל תורות שבכתב ואינם נתלים באילנות יבשים, אנשים זריזים, נאמנים, חיים, מרגישים, אוהבי־עבודה ומוכשרים־לעבודה… כי במקום שאנשים כאלה עומדים – שם גם חלוצים – –.
66. לשמעון ביכובסקי
20.1.06, לונדון.
ביחובסקי היקר,
את המכתב הזה אני שולח לך באחריות, מפני שחושש אני, כי לא קיבלת את כל מכתבי, כשם שאולי לא קיבלת גם את החוברות ששלחתי, חמש, חמש, לך ולאורי־ניסן.139
אתמול, רק אתמול, קיבלתי את הרשימה הראשונה140 ואת 9 הרובל, במה איכּ, ואקדם? ביום השלישי הבא נשלח לך את המודעות של “נסיונות” ביחד עם 15 אכסמפלארים של “המעורר” בטוח. על מה שקיבלתי ע"ע141 להדפיס פה את המודעות142 אני מתחרט מאוד. קשה מאוד להשיג את האותיות הרוסיות וגם אסון־מכונה קרה פה בשבוע הזה, עד שלא עמדתי בדיבורי.
החוברת השניה תצא בעוד שבוע. סוכן ברוסיה עד עתה אין לנו בלעדיך, ובשער החוברת השניה נכתוב את שמך (בצירוף שם “נסיונות”) בתור סוכננו היחידי ברוסיה, וכבר שלחתי היום מכתב לאחד ששאל על שם מי אפשר לשלוח כסף ברוסיה וקראתי בשמך.
ומה שלום בעל “הצדה”? מה שלום אורי ניסנק’ה?143 היֵרד אלינו?…
ושלום לך ולעוזריך
י. ח. ברנר.
את האכסמפלאר לקלימוביצ’י תיטיב לשלוח אתה, כשתקבל את האכסמפלארים.
באחד ממכתבי, שאולי לא נתקבל, כתבתי לך, כי תנאי ההדפסה של נארודיצקי הנם: 3000 אכסמפלארים של חוברת כעין הוצאת “חברים” – 40 רובל.
67. לשמעון ביכובסקי
יום ה' 25.1.06, לונדון.
ביחובסקי,
ממך הכל קיבלנו, גם את המכתבים היקרים, גם את כספם של י“ב החותמים. בדבר מודעות של “המעורר”, הנה די לנו הפרוספקטים האלה. סוכן ברוסיה מבלעדיך אין לנו. במודעה שתבוא ב”הזמן" יבוא גם שמך. הנוסח ישתנה. בדבר עניותנו, אמנם כך הוא הדבר. בשוברות אין לנו צורך. עשה כחפצך. חותמים ברוסיה אין לנו. אבגערופען האבען זיך144:
ביהמ"ס הלפרין, מינסק.
אהרן נירנברג, בריסק דליטא.
יקיר וארשאבסקי, מלאווה.
אברהם יוסף שטיבל, וארשה (בּוֹניפראטאֶרסקה, 6).
איך מתייחסת אלינו הצנזורה איננו יודעים. שלחנו לשטיבל הנ“ל חוברת אחת באחריות וקיבל. שלחנו למרדכי זיידמאן, קאמאֶנאֶץ פּוֹדוֹלסק (עפ"י רקומנדציית אחיו בבאֶרן) 10 חוברות שלב”א145 ואבדו. מעתה לא נשלח כל חוברת לרוסיה אלא על ידיך. לעת־עתה אני שולח לך עשרים חוברות ופרוספקטים ומודעות של “נסיונות” בשתי חבילות, באחת 17 ומעט פו“ם146 ובשניה 3 והרבה פו”ם. המודעות רק היום עלה בידי להדפיסן מפני האסון שבבית־הדפוס ומפני שקשה היה להשיג את האותיות הרוסיות. מחיר המודעות שני רובלים וחצי. כתב“י147 של חוברות “נסיונות” יכול אתה לשלוח אלי ויודפסו בפטיט חדש, שקונים אֶכּסטרה לשם זה, אלא שצריך אתה לשלוח כסף, כי אני איני כאן אלא בחור זעטצער148 המשתכר פרוטות ידועות לשבוע ולא בעה”ב ח“ו.149 בפטיט יהיו 33 שורות בעמוד. אכסמפלארים מ”המעורר" נשארו מעט מזעיר, כי הדפסנו מעט מזעיר. ידענו מתחילה, כי לָעולם אין צורך בסחורה זו. החוברת השניה תצא לאור בשבוע הבא. בה יבוא הרומאנס הנפלא של…150 חושד אנוכי, כי של גנסין הוא, אלא שלעת־עתה כתבתי לשניאור כמצוותך וביקשתיו להרשות להדפיסו [ונראה איך יפול דבר. בכלל, הגעשעפט151 (לא של הרומאנס) אינו טוב מאשר פיללתי. נוּ, אבל הלא כן פיללתי. טוב הדבר, כי לא היתה פה ראַזאָטשאַראָוואַניע.152 חוברות “המעורר” תופענה בדיוק].153 כתבתי לשופמן וכו' וכו' ולא נעניתי עדיין. גם הלל צייטלין הבטיח לכתוב ולא מילא הבטחתו. היה שלום…
י. ח. ברנר.
68. לשמעון ביכובסקי
1/2/06. לונדון.
ביחובסקי,
הנני משתדל למלאות כל בקשותיך והנני שולח לך היום בשלוש חבילות ובאחריות עם ההוספות של “הוא אמר לה” לחוב' ראשונה ו“מכתב ארוך”154 לחוברת שניה, 20 אכסמפלארים ינואר ו־60 פברואר עם מודעות מ“נסיונות” ומודעות של “המעורר”, שבהן שמך בתור מוּרשה יחידי. להרשאה פורמאלית אין לי חותמת. הקיבלת את כל מה ששלחנו לך? המודעה ב“הזמן” נדפסה שלא בנוסחתי, והקלקול יתוקן בקרוב. ובזה הנני שולח לך אדריסות אחדות:155
Д. Мировский, Виштынец Сувал. губ.
(רוצה לקבל את ה“ירחון”, אלא שאין לו היכולת לשלוח הכסף מרוסיה לאנגליה).
M. I. Paikin, Prüdrusk. Witeb. gub.
(רוצה להיות סוכן של “המעורר” בפרס).
בית מסחר הספרים של מ. האלפרן במינסק (הריקומנדציה של הלל צייטלין) רוצה לעשות לטובתנו, אלא שאינו מאמין לנו לשלוח כסף; מבקש להודיעו את המקח של כל חוברת למכירה בודדת.
Вильно, (ח"י מגידס) Изр. И. Магидс – מבקש חוברת למבחן. שלח לו פרוספקטים.
שלח אכסמפלאר־אכסמפלאר מחו' ב' לשטיבל בוארשה ולוארשאבסקי במלאווה.
שני אכסמפלארים של החוברת השניה עפ"י האדריסה הזאת:
Г. Сквира, Киев. губ. (Дфинковыx) П. Максимовскому
המחיר קיבלתי פה.
איני יודע מה לי לעשות את התרגומים הנפלאים מצ’יכוב,156 שיתקלקלו בבית־הדפוס הזה מחוסר נקודות. מתי תשלחו כסף להדפסת הקונטרס? בלי זה לא יודפס. אם רוצים אתם בתמונה, עליכם לשלוח הלום פרצופו של צ’יכוֹב, שיהא נקי וברור, ונעשה מזה בלוֹק ויעלה הדבר בעשרה שילינג.
מהרובל שלכם אנו מקבלים שני שילינגים ופֶני.
*
במגילתו הנפלאה של גנסין157 חייתי יום תמים. “אם ברנר זוכר אותה”… את כולכן, את כולכן אני זוכר, החביבות, והכל, הכל מטושטש במוחו של היהודי הזקן, שנבל בטרם היות לו פרח. – כן, אתם, ביחובסקי וגנסין, חושבים על דבר לונדון. וכאן – שבועה, שאין פה אף זכר ליוּליוֹת, לדינוֹת, ולרוּחמוֹת. חי־נפשי, אין זכר, היוּ שלום, אַחַי.
יוסף חיים.
69. לש. פרלמן
2/2.06, לונדון.
ש. פרלמן הנכבד והיקר,
קיבלתי מכתבך. ואף על־פי שכל מה שכתבת לי בנוגע ל“המעורר” גלוי וידוע לפני למן השעה הראשונה, הרי אני מכיר לך תודה רבה בעד דבריך הגלויים, שמתוכם אני רואה, עד כמה יקר לך הדבר הזה, מה שגורם לי לקוות, כי אמנם תמלא בקשתי ותכתוב איזה דבר חשוב בשביל החוברת השלישית של “המעורר”, שתצא לאור בראשון למרץ.
ובטרם אחתום את מכתבי אני רוצה בכל זאת להעיר חצי דבר על אומר אחד158 שבמכתבך והוא: “צריך אתה (כלומר, אני) להתייחס באופן יותר רציני אל הירחון היוצא על ידך” – הוי חברי הנכבד! הגם לך צריך אני לספר את מצב הענין כמו שהוא? הגם לך צריך אני לומר, כי מוכרח אני לעבוד כל היום עבודת כפיים, ורק כשעה אחת במעל“ע159 יכול אני להקדיש ל”המעורר"? הגם לך צריך אני להגיד את הקושט על דבר אופיים של חברינו הסופרים העברים האומללים, שנדרשים ואינם נענים? ובכלל, רצינות הכא, רצינות התם – אם גם אלה 32 העמודים נדפסים בפרוטותיהם של מנדבים עניים. והדברים עתיקים.
המחכה לתשובתך
בחיבה וכבוד י. ח. ב.
70. לג. שופמן
ג' פברואר, תרס"ו (1906), לונדון.
שופמן
כל עומק לבי מלא תודה. “תלוי” – זהו דבר שופמני באמת. צר רק, שאין נקודות בבית־הדפוס ולהרבה מלים יאבד קול־המחט אשר להן…
הדבר יראה אור בחוברת השלישית, שתופיע בראשון למרץ.
טענותיך צודקות,160 אלא… הלא יודע אתה שלכל דבר יש אלא…
“עוד לא הא” – ומהיכן יהא “הא”? רצון ודאי שיש, ורצון עז, ל“הא”, הדבר היה צריך בוודאי להיות באופן אחר, אלא… עוד פעם אלא…
חוברות “המעורר” נשלחות היום לך ולברקוביץ161 (לו על שמו). שלום, שלום רב לזה היקר וההגוּן. תודה, תודה רבה לך, ברקוביץ, על דבריך ועל הבטחתך. קראתי את ה“בכפר” שלך. קורא אני את כל היוצא מתחת עטך. בלעתי גם את פיליטוניו של ברק162 ב“הזמן”. יפה, יפה. כך צריך לכתוב. בעיקר הדבר, בתור כתבן, הרי אני קרוב לך יותר מלשופמן. אלא שאת שופמן אני מבין. הרבה אני מבין.
י. ח. ברֶנר.
שלום מיהושע רדלר.
71. לשמעון ביכובסקי
3.2.06, לונדון.
ביחובסקי,
קיבלתי את מכתבך ומכתבו של גנסין. שלשום שלחתי לך מכתב גדול, ובשלוש חבילות עוד 20 חוברות מיאנואר וששים מפברואר. מחוברות יאנואר אני יכול לשלוח לך עוד כשלושים, אם תהא נחיצות בדבר. מחוברת פברואר כמה שצריך. שלח לשניאור חו' א' וב‘. נפשי מרה לי על הקלקול שיצא בדבר שירו.163 הרביתי עליו בדברי פיוס. היסלח? יקר הוא לי מאוד. בשורה טובה! קיבלתי היום דבר משופמן. הוא מזכיר לי בשם ניבילוב.164 באמת, איהו? איהו? הודיעוני את אדריסתו. למען “המעורר”. את שירו של שניאור165 עם הנוֹטין ששלח לנו אדפיס בתור הוספה מיוחדת לחו’ ג' עם עוד איזו דברים קטנים. קיבלתי היום אגרת מ: מ. בלאֶכמאן, סטארוֹ־קוֹנסטאַנטינוֹב, ווֹל. גוּבּ; רוצה להיות סוכן “המעורר” ומבקש להודיעו את ה“פּרוֹצנטים שינכו בשבילו”. כתוב לו ככל אשר יעלה על דעתך. לכל העתונים ברוסיה שלחתי בעצמי חוברות, והנני מתחרט על זה. אמור לאורי־ניסן, כי ב“בּוּדוּשצ’נוֹסט” נחוצים לי רק ציוריו של ווֹלין: “נאַ וואָיענאָי סלוּזשבּע” – ותו לא.166 אם יזכני גנסין באיזה דבר בשביל החו' הג' תצא זו אתרוג’ל ממש. שלום מרדלר.
אחיכם
יוסף חיים.
בכל חוברת וחוב' היוצאת עתה מת“י167 אני מוסיף בכת”י168 מתחת לרומאנס את שם המשורר.169 היש לכם פנאי לעשות גם אתם כמוני?
אחרי כתבי את המכתב ואמרתי לשלחו נתקבל בחזרה כל מה ששלחתי לך בפעם ההיא בעטיה של הצנזורה. או לי, מה לעשות?
72. לש. ביכובסקי
10/2 יום השבת [לונדון, 1906]
קיבלתי היום את עשרים הרובל ואת איגרתכם הגלויה מיום 6/11. מסתמא קיבלתם כבר את גלויתי, ששלחתי לכם ביום השבת העבר, ושבסופה באה הידיעה המחרידה על הצנזורה הוארשאית, שהשיבה לי את פרוספקטי “נסיונות” ועשרים חוברות א' “המעורר בחזרה. את יתר החבילות לא קיבלנו. וחושב אנוכי, כי קודם כל לא הניחו ל”מעורר“, מפני שהוא חדשי ודורש כסף־חתימה ולזה דרוש רשיון מיוחד. מובן מאליו, שאילו היו לי קפיטאלים, כי אז אפשר היה לנסות להשיג רשיון, ואולם מכיוון שאין לי אף פרוטה, ולא עוד אלא שגם פרנסתי בבית־הדפוס נקטנה מסיבות שונות, ו”המעורר" מתאבק עם מר־המוות, איני יודע מה לעשות. בכל אופן את החוברת השלישית אוציא באופן הזה: אני מדפיס את “המעורר” ב־500 אכסמפלארים, ובכן אדפיס את החו' ג' בשלוש מאות אכס. “כדאתמול”, היינו בשביל לונדון וארצות־הברית ושאר ארצות, ועל ב' המאות בשביל רוסיה לא אציג את שם “המעורר”, והמעטפה תהיה: “מסדה, קונטרס ספרותי”, ולא יותר. ואת שתי מאות אלו אשלח לך דרך פּטרבּוּרג, ששם הסכנה יותר קלה. מה לעשות? נוספו שני חתומים מרוסיה. מאוריול ומרוּז’אני. שלחו כסף לחצי־שנה. שלישי שלח המחאת־פוסטה מקאֶרטש (Керчь) ולא הודיע את שמו במכתב מיוחד, ואין אנו יודעים, מי הוא השולח ואין אנו מקבלים את הכסף. להדפיס חו' “נסיונות” איני מתחיל, מפני התקלה ומפני שעדיין אין הפרוספקטים בידיכם. חשבתי אתמול לשוב ולשלחם אליכם וחזרתי בי. כבר קצה נפשי לאַבד דמי פוֹרטוֹ. עשרים הרובלים יהיו מונחים לעת־עתה עד שיבוא אליהו. בנוגע לתמונה170 דרושה דוקא פוטוגרפית, אבל שתהא ברורה ולא כאותה ששלחתם לי. נוּ, ענו מיד, מה לעשות. אחיכם המלא יאוש.
נקודות, כלומר קמץ, פתח, חיריק במקום הדרוש. בתרגומיך ישנן, אבל אינן בבית־הדפוס.171 למנחם172 אני כותב ושולח היום.173
73. לש. ביכובסקי ולי. קאמסקי
12/2.06, לונדון.
זה עתה קיבלתי מכתבכם. כתבתי לכם ביום השבת העבר. את החבילות האחרונות – – – לא קיבלתי עדיין בחזרה. את החבילות הראשונות השיבה הצנזורה הוארשאית בלי כל פירוש וביאור: ריפיוזד – ותו לא. ביום השבת העבר פניתי גם לצנזור בפטרבּוּרג ודרשתי עצה מפיו. נראה. לעת־עתה איני שולח לכם מודעות “המעורר”, כי יוכל היות שצריך יהיה להדפיס אחרות ובשם אחר. פרוספקטי “נסיונות” אני שולח לכם חבילה שלמה היום ובלי אחריות. מחוברת ב' אני שולח לכם שלושה אכסמפלארים: גנסין, ביחובסקי, קאמסקי174. לביחובסקי איני מדביק תו־פוסטה בכוונה. חוץ מזה איני שולח דבר לכם עד עבור זמן־מה. ע“י שטיבל קיבלתי היום עוד ארבעה חתומים עם כסף ושלחתי לכולם חוב' א' וב‘. כן שלחתי לרוּז’אני, פלך גרוֹדנוֹ, מ – ללה שיינה חייקין (חותמת) ולאוֹריוֹל, בית־התפילה העברי (חותם); כן שלחתי לשניאור קונטרס א’ וב‘, מכיוון שאני רואה וכו’. וארשאבסקי עוד לא שילם, אבל את החו' תשלח לו. יוצא מן הכלל הוא. מקאֶרטש קיבלתי מכתבים מסוֹכנים, וכפי הנראה, סוֹכנים ישרים: אליעזר ליבאֶרזוֹן, בּרדיטשוב, שלח את אלה האדריסאות: א) חצקל מאנזוֹן, ב) ש. א. הוֹרוֹדצקי, ג) ס. קלפיק, ד) הרצל צוקרמאן, ומבקש לשלוח לו ולארבעה אלה את ה”ירחון", ותיכף לאחר קבלת החו' הראשונה ישלח כסף. כתבו לו. אלתר גולדשטיין, זבאַניץ – פּוֹדוֹל, רוצה להיות סוכן “והיה זה שכרי לקבל אכס' אחד חינם”. לנירנברג, בריסק־דליטא, שלחתי בעצמי. לרבניצקי באודיסה שלחתי.
רחמו עלי ובקשו את ניבילוב עבור.175 חי נפשי, אני מת מרוב עבודה וגם הרבה פרוטות אין לי לכתוב כ"כ.
אתה שואל לונדון – בּלאָטע176
74. לשמעון ביכובסקי
13/2 [לונדון, 1906]
מכתביך מ־8 ומ־9 נתקבלו בבת אחת. הודעתך ע“ד קבלת המשלוח השני שימחתני והממתני. אם כן אין לדבר סוף, והכל תלוי במקרה. על שתי החבילות שהושבו לי היו סימנים אדומים וחותם בלשון צרפתית: “ריפיוז פאר לא סענזיור עטראנז’ער דע ווארשוויע”.177 ותו לו. אתמול שלחתי לך פרוספקטי “נסיונות”. משלוח־החבילה עלה בשילינג ופֶני. 24 חוברות “המעורר” בחבילה ובאחריות אולה לי בשילינג ו־6 פינס (יותר מ־70 ק"פ). החוברות לזיידמן לא עבדו. שים לב למכתבי של אתמול ודקדק לבלי לשלוח עוד לאשר שלחתי כבר. היום קיבלתי כסף 4 חתומים מסוּבאלקי ע”י ח. סוּכוֹבוֹלסקי, רחוב אוספּאֶנסקי, וכבר שלחתי להם ח' א' וב‘, עוד פעם מכיון שאני רואה וכו’. בנוגע לשאלותיך: כמה אני מדפיס, כתבתי לך במכתבי של יום השבת: חמש מאות אכסמפלארים. חתומים מכל הארצות – בלאָטע.178 המשלוח של כל חוברת בודדה עולה לי בפאֶני (4 ק"פ.), שתי חוברות בפאֶני וחצי (6 ק"פּ.), כל ליטרה – 4 פאֶני (16 ק"פּ.) יותר מארבע ליטרה אי־אפשר לשלוח בחבילה אחת. באחריות – הוספה של 2 פאֶני וחצי. ובנוגע לאדריסה טלגרפית179 היֹה היה לי הדבר לשחוק. כלומר: הבה ונשחק במשחק־הסוחרים. הוי, הוי, הטרם תדעו, כי ספרי לשון קודש אינם סחורה, והעוסקים בהם אינם סוחרים? מחו' א' כמעט שלא נשארו לי כל אכסמפלארים, ושלושים ישלחו לכם מגאליציה, ועל דא קא בכינא. כי הממכר היה ברובו בהקפה, ואת החוברת השלישית כבר איני יודע במה להדפיס. ואולם כל זאת איני אומר לך לרַפות את ידיך. אם אני עומד ב“קשרי־המלחמה” – אתה לא כל שכן! ירחם־נא עלי גנסין וישלח לי את אשר הבטיח וחזר והבטיח. בימים האלה עברתי עוד פעם על “צללי החיים”.180 לא רע. חוסו עלי וכתבו בעדי גם לניבילוב. נוּ, ומה אתם חושבים ע“ד “נסיונות”, הא? האמת הדבר, ש”השלוח" מתחיל להופיע? הלואי, רבוש"ע! 181
היה שלום.
יוסף חיים.
מה אתה אומר לה- Пальма»» האורקולית,182 שהדפיסה את שמי בין סופריה, מבלי להודיעני ע"ז כלל?
75. למר – –, וילנה
[אמצע פברואר 1906, לונדון].
ציורך “שכר־לימוד” אינו דורש תיקונים: הסגנון לא רע, ההרצאה ספרותית, ובכל זאת הרי “רפה” הוא גם לפי דעתך; רפיונו בהיקפו השטחי ובתוכנו הבלתי־חשוב, אף על־פי שהוא “מן החיים”.183
76. לש. ביכובסקי, לי. קאמסקי ולא. נ. גנסין
23/2.06, לונדון.
ביחובסקי, קאמסקי, אורי ניסן,
הידד! זה עתה נתקבל מכתב מישראל לנדא, הצנזור הראשי בפטרבורג, וזה לשונו:
"שתי חוברות ‘המעורר’ נתקבלו לי לשמי ונתבקרו [ונכתבו] בספרן של צדיקים. בדבר הערבון וכו' הוא שקר מוחלט. ועל דבר ההשבה בחזרה פליאה דעת ממני ולא אוכל לה.
ויקבל החוה“ש מאדה”ש וכו'184 "
(הקוּרסיבים שלו, כמובן).
_____
שלחו לכם שלושים חוברות א' מגליציה. הקיבלתם? שלחתי לכם שלשום מכתב שטוּתי בז’ארגון ובאחריות. הקיבלתם?
_____
אשתמש בהגעלעגענהייט185 והנני שולח לכם שתי אדריסאות של חובבי שפת עבר ברוסיה, שנודעתי פה ע"י בני־עירם: א) טביה ליב יוּדין, קריסלאבל, ויט. גוּבּ. ב) בית מסחר ספרים של גרציג, דריסה, ויט. גוב.
מחכה אני לתשובתכם. – – –
77. לשמריהו לוין
לונדון, 06. 23/2
לשמריהו הלוי, וילנה.
אדוני,
זה עתה קראתי ב“החיים העברים”,186 5 №, שבאספת ה[חבר]ים בני רוסיה של הועד הפועל הציוני דנו ע"ד התחדשותו והוצאתו של “השלוח” בפלשתינה. אי לזאת, הריני פונה אליך היום בדבר הזה.
אני, הח"מ,187 הנני אדם בריא ומוכשר לעבוד שש עשרה שעות במעת־לעת. פה בלונדון למדתי מלאכת סידוּר־אותיות, שמזה אני מוצא את לחמי, ויש ביכולתי לסדר ביום יותר משני עמודים של “השלוח” בזה הפורמט שהיה יוצא עד כה (היינו כשמונת אלפים188 ). נוסף לזה, בנני גם בעל־מגיה לא רע. חוז מזה, אני כותב בשעות הפנויות סיפורים ושאר דברים בלשון־הקודש, ויש שהם עולים יפה. צרכי – קב חרובין ממש.
לנסוע לפלשתינה ולחיות שם חיים שיש בהם עבודה הגונה – זוהי, מפני טעמים שונים שאין פה מקומם, משאת־נפשי מאז, מאז…
כמדומני, לפיכך, שאלה העמלים עכשיו עם התחדשות “השלוח” יכולים להשתמש בי.
אקווה, כי אתה וחבריך תשימו להצעתי זו לב.
תנאי:
לתת לי את האפשרות לנסוע שמה, להיכנס אליה ולחיות בה חיים שאין בהם רעב וחשש חזרה לרוסיה (אני הייתי בורח לפני שנתיים מעבודת־הצבא, בשעה שכבר הזמינוני להישלח למזרח הרחוק וענשי חמוּר).
בכבוד
המחכה לתשובתך, הלוי,
י. ח. בְּרֶנֶר.189
48 Mile End Rd. E. London
78. לשמעון ביכובסקי
9/3.06, לונדון.
ביחובסקי,
שולח אני לך, סוף סוף, דרך פטרבורג ובאחריות קונטרס ג' של “המעורר” במספר מאה בארבע חבילות (אחת קטנה, שלא באחריות, ע"ש גנסין) בצירוף ה“תוספתאות”, כביכול, פרוספקטים ומודעות ע“ד “המעורר” ו”נסיונות“. מסור לאורי־ניסן, כי שלחתי גם לו שלוש חוברות של קונטרס ג' בצירוף פו”ם190 ובאחריות. כן אני שולח לקאמסקי חבילה של שלושים אכסמפלארים קונטרס ג‘, באחריות. כשאקבל מכתב חוזר מכם, כי קיבלתם את כל אלה, אשלח לכם עוד מה שיידרש. לאחרונה, הנני מודיעכם, כי היום בא שינוי נכבד במצבו של “המעורר”: “מפיצי שפת עבר” באמריקה רוצים לבוא לעזרתו. אחים! תיכף כשתקבלו את הכל ענו וכתבו מה לעשות בנוגע ל“נסיונות”. השאלה היא רק בדבר המשלוח. הנני שולח לך, ביחובסקי, רשימה קטנה למי לשלוח ברוסיה. הודיעני את דעתך ע"ד קונטרס ג’. אנא כתבו לניבילוב. אורי־ניסן, הושיעני ושלח איזה דבר בשביל קונטרס ד'. אני, שלכם.
יוסף חיים.
ומה את השלושים, קונטרס א‘, ששלחו לכם מגאליציה? מתחילה חשבתי לשלוח בארגז ובמסילת הברזל ונמלכתי. אינני יודע כיצד עושים זה וגם ישהה הרבה, וקונטרס ג’ איחר גם בלי זה.
79. ליעקב כהן
15/3.06, לונדון.
למתהלך על במתי נשף.
יעקב כהן,
שלח איזה דבר בשביל “המעורר”.
קוראך המובהק,
י. ח. ברֶנר.
P.S. מר ש. פרלמן, ששלח לי ברב טובו את כתבתך, כתב לי, כי מתגורר אתה בבית אחד את בעל “היהודי הנצחי באגדה ובפואזיה” – י. ל. ברוכוביץ. יקבל־נא משורר זה את דרישתי בשלומו מעמקא דלבא וישים־נא גם לב לבקשתי. ומה היא בקשתי? שלא יסיר פניו191 מ“המעורר”. חברים! מצווה, מצווה חשובה והוגנת, להחזיק ב“מעורר”! –
הנ"ל.
80. ל – – –
[אמצע מרץ 1906, לונדון].
הטכניקה של שירך “בר־כוכבא” אינה גרועה, ואולם בכללו ובתוכנו עודנו בוסר. אינך דואג לצמצם במלים. ביחוד עושה רושם לא טוב הקריאה: “על הסוסים!”, הנשנית פעמים אחדות. כלום פרשים היו בני המרד?192
81. ל“מתאונן”
[אמצע מרץ 1906, לונדון].
האמן לנו, שכמונו כמוך רוצים אנו בתקנתו של “המעורר”, אלא שלא בידינו טובנו. אין לקונטרסים אלו כל פרטנסיה למלאות בצורתן של עכשיו את מקום הירחון, שחסרונו, אמנם, אוי, מורגש ומורגש, אם כי לא “מֵרַבּים”. שהרי אלמלא שכך לא היה מקום להתאוננות. ה“רבים” הרי הם, סוף־סוף – אנו ואתה. בנוגע לחותם שלך שלא קיבל עד עתה את החו' א' ודאי שצדקת, אלא ששוב אין האשם לא בנו ולא בסוכננו. אנחנו שלחנו והממונים על הכניסה לא הכניסו. צערנו גדול משלך.193
82. לשמעון ביכובסקי
17/3.06, לונדון.
ביחובסקי,
כל מה ששלחתי אליכם ביום השבת העבר דרך פטרבוּרג (133 אכס. ופרוספ. ומודעות) הושב לי היום מוארשה.
הכל הולך לאבדון.
יוסף חיים.
83. לקלמן מרמר
22/3.06, לאנדאן.
ליעבער מרמר,
אייער לאנג־ערווארטעטער בריעף האט מיר דערשאַפט אייניגע ערמונטערענדע מינוטען. איך דאנק אייך.
פאר צווי־וואכן שבת האב איך אייך געשיקט דאס דריטע העפט “המעורר”. האט איהר עס ערהאלטען? און וואס איז מכוח די 15 עקז. קונטרס א', וואס איך האב געשיקט צו פריינד אדע לשטיין? –
איהר פרעגט: וואס מאכט דער “המעורר”? וואס זאל ער מאַכען? קיין פערזאנען, וועלכע זאלען זיך אין איהם נויטיגען, האט ער ניט. פון רוסלאנד האב איך אפילו יא אַ הונדערט אבאנענטען, איז אַ צרה מיט דער צענזור. דאך איז עוד לא אבדה כל תקותי. א. ש. וואלרשטיין האט מיר געזריבען: “הננו לעזרתכם!” – הלוואי שלאַפענקער גאטוניו!
מרמר, נעמט ניט אין אַכט מיין טאַן. איך בין שרעקליך מיעד, פיזיש, או מיר איז שווער צו שרייבען.
זאל איך שיקען פיר’ן “אידישען קעמפפער” אן איבער־זעטצוּנג פון “הוא אמר לה”? אבוואהל, איהר וויסט דאך, די זאך איז געשריבען נאך זשיטאמיר, ניט איצט… אויסער דעם וואלט איך וועלען איבערזעטצען פון רוסיש: “די פאמיליע שפיגעלמאן” אַ 2־אקטיגע דראמע, געדרוקט אין נייעם “יעוורעייסקאיא זשיזן”, 50 זייטן. וויכטיג סיי קינסטלעריש, סיי פראפאגאנדיסטיש. שרייבט מכוח דעם. פון אנדרעיעוו’ן, וואס כ’האב צוגעזאגט, האב איך ניט געקראגען. געוואלט איבער־זעטצען: “אונדזערער אַ סוחר” פון ביאליק. האב איך דערזעהן, אז “דאס פאלק” וכו' ושלא יאמרו. עלתה במחשבה אַ סעריא ארטיקלען איבער העברעאישער ליטעראטור, איהר פאזיציע, שטראמען א. ז. וו. זייט געזונד, מרמר.
י. ח. ברנר.
איך וועל אויך פיעלייכט שרייבען אַ סעריע פעליעטאנען פון לאנדאנער געטא. א גערוס עובדיה’ן. אין וואס איז ער מגולגל געווארען? א. ציוניסט? האָט אויף דער הוצאה? סערען און שמואל’ן בעזוך איך אָפט.
תרגום:
22/3.06, לונדון.
מרמר חביב,194
מכתבך, לוֹ חכיתי זמן רב, הסב לי רגעים מעודדים. אני מודה לך.
בשבת שלפני שבועים שלחתי לך את החוברת השלישית של “המעורר”. האם קיבלת? ומה בדבר 15 האכס' של קונטרס א', ששלחתי לידידנו אדלשטין?195
אתה שואל: מה בענין “המעורר”? וכי מה? אנשים, שצורך להם בו, אין לו. ברוסיה, אמנם, יש לי כמאה חתומים, אבל צרות לנו מן הצנזורה. אף על פי כן עוד לא אבדה כל תקותי. א. ש. ואלדשטין196 כתב לי: “הננו לעזרתכם!”, הוי מי יתן, אלוהים חלשים!
מרמר, אַל יַטעך הטון שלי. עייף אני עד מאוד, עייפות גופנית, וקשה לי לכתוב.
האשלח ל“אידישער קעמפפער” תרגום “הוא אמר לה”? אף על פי שדבר זה נכתב, כידוע לך, אחרי ז’יטומיר,197 לא עכשיו… מלבד זאת רצוי לי לתרגם מרוסית את “משפחת שפיגלמן”, דראמה בת שתי מערכות,198 שנדפסה ב“יבריסקאיה ז’יזן”199 החדשה, 50 עמוד. חשובה גם מבחינה אמנותית, גם מבחינת הרעיונות המוטפים. כתוב לי על זה. משל אנדרייב לא מצאתי את אשר הבטחתי. חפצתי לתרגם את “משלנו” של ביאליק, והנה ראיתי ב“דאס פאלק” וכו' ושלא יאמרו. עלה במחשבתי לכתוב שורה של מאמרים על הספרות העברית, עמדתה, זרמיה וכו'. היה שלום, מרמר.
י. ח. ברנר.
אולי אכתוב גם שורת פיליטונים מחיי הגיטו בלונדון.
ברכת שלום לעובדיה, באיזה “גלגול” נתגלגל? ציוני הוא? ולקיום יש לו? את שֶׂרה ושמואל200 אני מבקר לעתים קרובות.
84. לשמעון ביכובסקי
26/3.06, לונדון.
ביחובסקי, קיבלתי זה עתה את מכתבך מן הדרך. אוכל להודיעך, שהיום קיבלתי שני מכתבים: מאידלסון, עורך ה“יבר. ז’יזן”, שפניתי אליו, והוא מייעצני לשלוח את החו' ע“ש “עזרה”201 בפטרבורג והם ישתדלו שלא תעכבם הצנזורה. התבין? כששולחים לפוצ’אֶפ דרך פטרבורג, החבילה עוברת דרך וארשה ומוּשבה; לא כן, אם ישר לפטרבורג. בתור נסיון שלחתי היום שלושים ל”עזרה“, ואם יתקבלו ימציאו לך. כך ציוויתי עליהם. כן קיבלתי מכתב משטיבל, שגם אליו פניתי, ובו הוא מבטיחני לבוא בדברים עם הצנזורה הוורשאית. בקיצור, עוד לא אבדה התקוה. אוי, קשה! אוי, קשה! שמע־נא, בנוגע ל”נסיונות" הנני לעת־עתה אובד עצות. שלחתי בשבוע העבר מכתב באחריות לגנסין עם שירים של משורר אחד,202 ומתיירא אני שילך לאיבוד, לאחר שעזב גנסין את פוצ’אֶפ.203 אל הפרוספקטים “בשלוש שפות” אין נפשי נוטה כל עיקר.204 למה זאת? אכתוב מודעה גדולה בז’ארגון, ואשלח לה“אידישען קעמפפער” וחסל.
הוי, אתם, הישמרו לכם מזריקת עפר. לא זה הדרך! עתה אני כותב גם לגנסין.
אני המבולבל.
כן, תקבל שלושים מגאליציה; קונטרס ג'.
בעוד ימים אחדים אשלח לכם תמונתי ותמונת רדלר.
85. לשמעון ביכובסקי
4/4.06, לונדון.
ביחובסקי אחי!
מגאליציה שלחו לך שלושים אכס. קונטרס ג'. הקיבלת? לפטרבורג, בימה"ס “עזרה”, שלחתי 30 דיטא, בכדי שישלחו לך. הקיבלת? לברלין שלחתי 30 דיטא, שימסרו משם לשטיבל בוארשה. כך ציווה עלי, והיום קיבלתי מכתב ממנו, שהתראה את הצנזור הוארשאי ומעתה יהיה הכל “בכי טוב”. ובכן אני שולח לך שוב 30 אכסמפלארים, 10 קונטרס ב' ו־20 קונטרס ג'. הודע תיכף, אם יתקבלו. אוי, אחי, כמה איבוד כסף וכמה צרות!
החוברת הראשונה של “נסיונות” תודפס בהקדם האפשרי. בחול־המועד פסח תהיינה חוברות. באמריקה על תבטח הרבה. צריך לעשות, צריך לטרוח, אך אל לבטוח. אם אפשר לעשות דבר באמריקה – יעשוהו אלה היושבים שמה. “המעורר” נמכר שמה במספר חמישים אכסמפלארים. פרוספקטים בז’ארגון ובאנגלית לא אדפיס. כך כתבתי גם במכתבי שבאחריות ששלחתי לגנסין יחד עם השירים.205 אולי אתה יודע דבר ע"ד גורל המכתב הזה. בנפשי הוא!
להדפיס את “המעורר” ברוסיה אי־אפשר. לזה דרוש כסף, וכסף אין לי אף פרוטה אחת, בדיוק. אח. כן, נירנברג206 שלח לי 4 רובל, אך עוד לא החלפתים. הקיבלת את כל מכתבי?
ענה תיכף!
שלך יוסף חיים
רדלר נסע כבר.
86. לשמעון ביכובסקי
5/4.06, לונדון.
אחי,
קיבלתי זה עתה את איגרתך מיום 1/IV. הנני משנס את מתני, וביום הראשון לפסח אשלח לך שתי מאות אכסמפלארים מ“נסיונות” (אם לא יתקבלו, דמך בראשך ואני נקי) ושתי מאות להאפט207 בשיקאגוֹ. אך מודפסים יהיו כבר כל שלושת האלפים. אי־אפשר להדפיס קמעא־קמעא. היום שלחתי מודעה ל“יוּדישען קעמפפער”. האדריסה:
אמריקה – 725 S. 2nd Str. Philadelphia Pa.
פרוספקטים בז’ארגון לא אדפיס. איני יכול. כל מה שאני יכול לעשות אני עושה.
הקיבלת את איגרתי מיום אתמול?
ענה תיכף.
אנוכי, מי שישב ניע וו’סוואָאי סַאני.208
87. לקלמן מרמר
[“המעורר” פעם בחודש הוצאת “מסדה”]
האדריסא: I. Ch. Brenner,] 48 Mile End Road, London E]
לונדון, 5/4.06
מרמר,
איך ערוואַרט אונגעדולדיג דעם “אידישען קעמפפער”. אויף מיין בריעף האב איך נאך פון אייך קיין ענטפער געהאַט שאפירא איז טאקי אוועקגעפאהרען, אבער עסו ואלט קיין אונגליק געווען, ווען איהר וואלט איהם שיקען די עטליכע דאלאר אויף מיין נאמען, ווייל איך האב ביי עֶני’ן (די, וואס ארבייט ביי סערא’ן) געליהען 3 פונט פיר איהם אויף’ן וועג און איך האב ניט מיט וואס אבצוגעבען. דאס 4־טע העפט “המעורר” האט זיך אויך פערשפעטיגע. איך ווייס ניט, ווארום האב איך עד היום פון חבר אדלשטיין קיין ענטפער מכוח די 15 העפטע “המעורר”, א‘, וואס איך האב צו איהם געשיקט? האט איהר ערהאלטען קונטרס ג’? “יעוורעסקאיא זשיזן” האט מיר אריינגעשריבען א בריעף צוזמען מיט’ן אנפאנג פון מיין ניט־גוט איבערזעטצטען “מסביב לנקודה”, אין וועלכאן זי איז מבטיח, אז זי וועט מיר צאהלען. גלויבט זיך אייך? וויפיעל און ווען – איז מיט געזאגט געווארען. פון דער רוסישער צענזור ליידט דער רעאקציאנערער “המעורר” גרויסע צרות. פון ווארשא ווערען אבגעשיקט אלע העפטע, וואס איך שיק געזיכערט; ניט געזיכערט – געהט פערלוירען אין גאנצען. איך בין זעהר פערביטערט. דער גאנצער ענין איז ניט נאך מיינע כוחות. יא, זעהט איהר פילייכט וואלדשטיינען? ווארום ענטפערט ער ניט?
איצט האב איך צו אייך א בקשה: געבען זאפארט 2 מודעות אין “אידישען קעמפפער” מכוח “המעורר” און “נסיונות”. דער עיקר “נסיונות”. דעם נוסח שיק איך אייך. וצריכנא למודעי: איך מיין ניט אומזיסט. סערא’ס ברידערלעך זיינען גאנץ וויילע יונגען. זי אליין האט האפנונגען, און איהר דארפט זעהן, אז זיי זאלען ניט זיין קיין תוחלת נכזבה. איהר דארפט זי אריבערנעהמען צו זיך וואס פריהער. ס’לעבט זיך איהר שווער אהן אייך.
אייער ברענער.
שמואליק איז א דבר־פלא.
תרגום:
מרמר,
אני מחכה בקוצר־רוח ל“אידישער קעמפפער”. על מכתבי עוד לא קיבלתי מענה ממך. שפירא,209 אמנם, נסע מכאן, אבל לא יהיה כל רע בדבר, אם תשלח לו את הדולארים האחדים על שמי אני, כי לָוֹה לוויתי מאת האֶניה (העובדת אצל סאֶרה210 ) שלושה פונטים להוצאות־הנסיעה שלו, ועתה אין בידי להשיב. “המעורר”, קונטרס ד‘, התאחר אף הוא. תמוה בעיני, משום מה לא קיבלתי עד היום תשובה מאת החבר אדלשטיין בענין 15 חוברות “המעורר”, ששלחתי לו. האם קיבלת קונטרס ג’? מאת ה“יאֶברייסקאיא ז’יזן” קיבלתי מכתב – בצירוף התחלת תרגום לא־טוב של “מסביב לנקודה” שלי211 – ובו הבטחה ממנה, כי תשלם לי. התאמין בזה? כמה ואימתי – לא נאמר. מן הצנזורה הרוסית יש לו ל“מעורר” הריאקציוני צרות צרורות. מוארשה מוחזרות כל החוברות הנשלחות על יָדי באחריות; שלא באחריות – הולכות לאיבוד לחלוטין. מאוד מרה נפשי עלי. כל הענין כולו שלא לפי כוחותי. כן, אולי רואה אתה את ואלדשטין? מדוע אין הוא עונה לי?
עכשיו בקשה לי אליך: תן מיד שתי מודעות ב“אידישער קעמפפער”: על “המעורר” ועל “נסיונות”. בעיקר על “נסיונות”. את הנוסח אני שולח לך. וצריכנא למודעי212: לא חינם אין כסף. אחיה של סאֶרה בחורים טובים הם. אשר לה – תקוות לה, ועליך הדאגה, כי לא תהיה זו תוחלת נכזבה. צריך אתה להביאה אליך בהקדם ככל האפשר. חייה כאן בלעדיך קשים הם.
שלך ברנר.
שמואליק213 – דבר־פלא!
88. לקלמן מרמר
13/4.06, לאנדאן.
מרמר,
איך האב נעכטען ערהאלטען דעם “אידישען קעמפפער”. ער איז ריין (רויסער: “די קאלאניזאציאן אין פאלעסטינא אויף סאציאליסטישע יסודות”), פול מיט אינטערעסאנטען מאַטעריאַל, אבער דאָך פעהלט איהם עפעס. איך ווייס ניט וואס. פילייכט איז שולדיג דער ניט־שענער דרוק, בעזאנדערס די “פיקטשערס”: דאס קעפיל און ר' מענדעלע.
מכוח עפעס שרייבען פירן “קעמפפער” וואָלט איך גרייליך געוואָלט, האב איך זיך אבער געחאַפט, אז, אין אמת ריידענדיג, האב איך דאך טאקי קיין צייט ניט. בעארבייטען דאס ארטיקעל, וואס איך האב אייך געשריעבען, דארף געדויערן א פאָר שענע עטליכא טעג. נו, און מיין זעטצעריי – מה תהא עליה? ווען איך זאל וויסען, אז איהר זייט ניט קיין קבצנים, וואָלט איך געבעטען אַן אַוואַנסיק", דאמאלס פילייכט וואלט איך געקענט פערבויגן מיין ארבייט, פון וועלכער איך לעב.
איך האב נייעס: וואלדשיין האט געענטפערט. דער “המעורר” איז כמעט ווי געזיכערט. ראדלער איז אוועק פון לאנדאן. ווא מאכט ביי אייך שאפירא? – – –
יא, פון דער איבערזעטצונג פון מיין “בחצר” בין איך ניט גאר צופריעדען. נאר, ווי ס’ווזייט אויס, איז דאס שוין ביי מיר אזא חולאט צו ניט־צופריעדען זיין פון תרגומים. מיר, למשל, גיעט זיך אויס, אז “יהודי שתקן” זאגט עפעס מעהר פון א “שטילער איד”. שתקן איז עפעס א זכר לדבר צו ר' יוסי שותק וכו' ובכלל…
נו, זייט מיר געזונד, מרמר, און פוילט זיך ניט צו שרייבען וואס עפטער.
אייער ברענער
דא איז אבא גאלדבערג (אבגד"ר). ער האט מיר געזאגט, אז די “ווארהייט” האט איבערגעזעצט מיינע עפעס אן ערצעהלונג. קענט איהר עס מיר פילייכט צושיקען?
תרגום:
מרמר, אתמול קיבלתי את ה“אידישער קעמפפער”. נקי הוא (מלבד: “ההתישבות בארץ־ישראל על יסודות סוציאליסטיים”), מלא חומר מעניין, ואף על פי כן חסר הוא דבר־מה. אינני יודע מה. אולי גורמת לכך ההדפסה שאינה יפה, וביחוד ה“פיקטשורס” (התמונות): הכותרת ור' מנדלי.
אשר לכתיבה בשביל ה“קעמפפער”, הרי ודאי שרצוי לי הדבר, אלא שנוכחתי וראיתי, כי בעצם הדבר אין לי פנאי לכך. כדי לעבּד את המאמר, שעליו כתבתי לך,214 דרושים לי כמה וכמה ימים. ומלאכת סידוּר־האותיות שלי215 – מה תהא עליה? אילו ידעתי, כי לא קבצנים אתם, הייתי מבקש מכם “אַוַנס” קטן, והייתי יכול לוותר קצת על עבודה זו שלי, שליה קיומי.
חדשה לי: ואלדשטין השיב תשובה. “המעורר” מובטח כמעט. ראדלר עזב את לונדון. מה שלום שפירא216 אצלכם?
כן, בתרגום “בחצר”217 שלי אין אני מרוצה ביותר. ואולם, כפי הנראה, ליקוי הוא בי, שאין אני מרוצה בתרגומים.218 אני, למשל, סבור, כי “יהודי שתקן” אומר קצת יותר מאשר “אַ שטילער איד”.219 ב“שתקן” יש מעין זכר לר' יוסי שותק וכו' ובכלל…
היה לי, אפוא, שלום, מרמר, ואל תתעצל לכתוב לעתים קרובות, ככל האפשר.
שלך ברנר.
נמצא כאן אבא גולדברג (אבגד"ר). הוא אמר לי, כי ה“ווארהייט”220 תירגם איזה סיפור משלי. אולי יכול אתה להמציאו לי?
89. לא. קלמנסון
15/4.06, לונדון.
למר ח. מ. קלמנסון,221 קיוב.
אדוני הנכבד,
על־פי בקשת ידידי מר שמעון ביחובסקי מעיר פוצ’אֶפ, הריני מתכבד לבוא אליך היום ולהעיד עליו, על ידידי זה, שהוא ידוע לי למומחה ומצויין במקצוע ההוראה, לבעל מידות ישרות וטובות ולחובב בכל נפשו את ספרותנו הלאומית וכל קנייני ישראל. ומובטחני שישביע רצון בכל איש אשר כמוך.
בכבוד וברכה,
י. ח. ברֶנר.
90. לשמעון ביכובסקי
[1906] 16/4, לונדון.
אחי היקר ביחובסקי,
הנני שולח לך בשלוש חבילות:
60 אכסמפלארים מקונטרס ג'
25 מקונטרס ב'.
איני שולח לך יותר מפני שאין לי להוצאות הפוסטה. מחו' א' לא אוכל לשלוח לך אפילו אחד. אין. בעצמי לא שלחתי אלא לשטיבל וליקיר וארשאבסקי, מלאווה. לכן אל תשלח להם וגם אל תשלח ליתר החתומים בוארשה. שלח לשני חתומיו החדשים של נירנברג וגם לו בעצמו, וזה אדריסתם:
ז. מ. לובאֶטקין, בראֶסט־ליטוֹבסק.
מ. שטיינברג, שירוֹקוֹ־סלוֹבּוֹדסקאיה.
כתוב לשטיבל, למי ימסור את האכסמפלארים ששלחתי לו דרך ברלין, לאחר שיקח לו כמה שצריך. אני כותב לו היום גם בדבר “נסיונות”. בדבר “נסיונות” אירעו עוד פעם מעצורים. וצריך אני להגיד לך, שנואלנו מאוד מה שאנו מדפיסים אותם כאן. ואולם פערפאלען.222 בעוד שבוע יהיו נגמרים בוודאי ואז אשלח לך. מודעה ל“יודישען קעמפפער” שלחתי, ובוודאי תודפס. הראית את המודעה בדבר “המעורר ב”יב. ז’יזן" 12 №? לקלמנסון כתבתי.223 רבוש“ע! 224 ע”ד 10 הרובל הלא כתבתי וכתבתי. לאן הולכים מכתבי? היה שלום וענה תיכף.
יוסף חיים.
התמונה של צ’יכוב225 יצאה משוכללה, חאָץ איין טרייסט.226
ראלדר נסע מזה.
91. לר' בנימין
אסרו חג של פסח, תרס"ו, לונדון. [17.4.06]
ליעבער יהושע,
דיין קארטיל האב איך נאך ערהאלטען אין דער פריה, האב איך אבער ביז איצט, 1 אַזייגער אין דער נאַכט, קיין צייט געהאַט צו ענפערן דיר. איך האב היינט מיט מזל אנגעהויבען צו זעטצען דאס פיערטא העפט, אבוואהל לאנדאן, כמובן, האט שוין לאַנג פערגעסען אויפ’ן “המעורר” לחלוּטין, ובתוכם גם הד"ר י. שחלה סוף סוף גם הואבמחלה המתהלכת בלונדון (מובן, שלא חדל להיות מה שהוא, אלא שכאן הגיבור יאמר חלש אני וד"ל). וואס איז די רייד, ברודערקע, האחד בשדה־קרב – התעשינה ידיו תושיה? אלא שבכל־זאת עוד לא אבדה תקותי לגמרי. קבלתי מכתב מבטיח מאמריקה ומכתב מבטיח מרוסיה – נחכה ונראה. לעת־עתה אני עובד. מה שיעשה הזמן וכו'.
מילא,אז דו קענסט שרייבען בריעף און איך ניט – בעדארף איך דאך דירניט זאָגען. בפרט שאני עייף ויגע ולא ירא־אלוהים. אגב אורחא: אחותו של מאיר מחייבת את הריוולוציונרקות, כשם שאחיה את הריוולוציונרים. אדם מעניין, מעניין במעלותיו ובמגרעותיו. מובן שאינה אידיאל של האשה במובנך אתה, ואולי גם במובני אני, ואף על־פי כן, כשאני מוכשר לזה וכשהשעה כתיקונה, הריני אוהבה מאוד. זי פארט אַב אין גיכען און וועט זיין אויך אין ברלין. ד"ר ב. האב איך דיין גרוס איבערגעגעבען. פון דיינעט וועגען קיינע געלד און קיינא בריעף. א. ציוני – י. וילקנסקי? אינטערעסאַנט. טאמער וואלט ער עפעס שרייבען פיר’ן “המעורר”? קודש צום אביב צוגעשטעלט.227 אץ הערצליכסטאן גרוס מאיר’ן
דיינער בלב ונפש יוסף חיים.
תרגום:
יהושע חביבי,
את גלוייתך קיבלתי בבוקר, ואולם עד עתה, שעה אחת לאחר חצות לילה, לא היה לי פנאי לענות לך. היום, למזל, התחלתי לסדר את הקונטרס הרביעי, אם כי לונדון שכחה, כמובן, זה כבר את מציאותו של “המעורר” לחלוטין, ובתוכם גם ד“ר י. שחלה, סוף־סוף, גם הוא במחלה המתהלכת בלונדון (מובן, שלא חדל להיות מה שהוא, אלא שכאן גם הגיבור יאמר חלש אני וד"ל228). מה נאמר ומה נדבר, אחא, האחד בשדה־הקרב – התעשינה ידיו תושיה? אלא שבכ”ז עוד לא אבדה תקוותי לגמרי. קיבלתי מכתב מבטיח מאמריקה ומכתב מבטיח מרוסיה – נחכה ונראה. לעת־עתה אני עובד. מה שיעשה הזמן וכו'.
שאתה יודע לכתוב מכתבים ואני לא – אין אני צריך לאמור לך זאת. בפרט שאני עייף ויגע ולא ירא־אלוהים.229 אגב־אורחא: אחותו של מאיר מחייבת את הריבולוצונריות, כשם שאחיה את הרבולוציונרים. אדם מעניין, מעניין במעלותיו ובמגרעותיו. מובן שאינה אידיאל של האשה במובנך אתה, ואולי גם במובני אני, ואעפי“כ כשאני מוכשר לכך וכשהשעה כתיקוּנה, הריני אוהבה מאוד. היא עוזבת בקרוב את לונדון ותהיה גם בברלין. לד”ר ב. מסרתי את ברכתך. בשבילך לא בא לא כסף ולא מכתב. א. ציוני – י. וילקנסקי? מעניין. אולי יכתוב מה בשביל “המעורר”? ימציא־נא לימי אביב־קודש230.
ברכה מלב למאיר, שלך בלב ונפש
יוסף חיים.231
92. לשמעון ביכובסקי
24/4.06 לונדון.
אחי היקר, מכתבך מיום 20 י“ז232 קיבלתי. ל”עזרה" כתבתי. אתפלא, מדוע לא קיבלת מגאליציה. את כל מצוותיך אעשה. ל“נסיונות” גם אני מחכה בכליון־עינים. האמן לי, כי כל מה שאני יכול לעשות אני עושה. הישַׁלמו לי “החיים העברים”233 בעד תרגום סיפורי234 איני יודע. התרגום רע. זה אני יודע. אורי־ניסן אינו כותב. את השירים235 לא שלח, ואינני יודע מה לעשות. החוברת הרביעית הולכת ונדפסת. צירים וחבלים מכל הצדדים. את מספר החותמים, חוץ מאלה שבידך, אני יודע “בדיוק”: נער יכתבם. אם תשלח כסף יהיה טוב. מודעה לה“פאלמה”236 שלחתי זה כשני חדשים. הבטיחה להדפיס. קיבלתי ממנה רק שתי חוברות ושם לא היה כלום. את התוספתאות237 אשלח. לקלמנסון כתבתי בקיצור, אך אוּבדעדיטעלנא.238 לשטיבל כתבתי בדבר “נסיונות”.
אחיך וכו'.
אם תקרא באיזה מקום דבר הנוגע ל“המעורר”, כתוב־נא לי, כי אני איני רואה כמעט כל עתונים. חוץ מה שאין לי פנאי לקרוא. פשוט.
93. לשמעון ביכובסקי
1/5.06, לונדון.
אחי היקר,
קיבלתי איגרתך. “נסיונות” כמעט שהם מוכנים למשלוח, אלא לאן ואיך? ביום השבת העבר קיבלתי בחזרה את שלוש החבילות של “המעורר”, ששלחתי לך ביום IV/16 ע"י הצנזור הוארשאי. השומע אתה? אין לסמוך על איש.239 מרטתי את שערותי, מה לעשות? לכן שמע, קצתי בחיי. אם אי־אפשר יהיה לשלוח ישר לעיר, שיש בה צנזור ושיהא אדם שיקבל שם את החבילות מידו, לא אשלח. לפצ’אֶפ לא אשלח עוד בשום אופן. לכן דע לך. החוברת הרביעית נסדרה חציה בדפוס, אך אין בידי אפילו פרוטה אחת ואיני יודע, מאין יבוא עזרי. מילא, “המעורר” הולך וגוסס. הנשימה האחרונה. אורי־ניסן אינו עונה על כל מכתבי. קאַטעגאריטשעסקי.240 גם את השירים לא החזיר לי - - -241.
נו, היה שלום, בריא וחזק ושכח אותי ואת “המעורר”. כי במזל לא אדע מה שמו נולדנו242 גם שנינו.
יוסף חיים.
94. לקלמן מרמר
ערשטער מאַי 1906, לאנדאן.
מרמר,
איך האב אייך זעהר פיעל צו שרייבען, אייך פערזענליך. איך האב אבער קיין צייט ניט. עס איז שפעט און איך הייל זיך צו טראגען דאס בריוועל אויף פאסט: איך וויל איהר זאלט דיעזען ערשטען פעליעטאן, וועלכען איך האב היינט אנגע שריבען ניט ארבייטענדיג אין דרוק, קענען אבדרוקען וואס פריהער. וועל איך קענען שרייבען ווייטער. נומער 2 און 4 NO האב איך ניט ערהאלטען. איך האב זיי אבער געזעהן ביי פרעמדע. נומער 4 איז גאר ניט שלעכט. ראדלער איז אוועק. דער “המעורר” האלט ביי אונטערגעהן. וואלדשטיין האט מבטיח געווען צו שיקען א פאר פונט, איך האב אבער עד היום ניט מקבל געווען און ווייסניט וואס איך זאל טהון. דאס פיערטע העפט איז האלב אויסגעזעצט. מכוח דעם וואס איהר שרייבט, איך זאל אייך ערלויבּען צו שרייבען אויף דער איבערזעצונג פון “מסביב לנקודה” מיט די ערלויבניס פון מחבר. וואלט איך דאס געקענט טאהן, ווען איך וואלט געזעהן די איבערזעצונג. איצט אבער לאז בעסער זיין אָהן מיין ערלויבניס. דעם נאמען גלויב איך, אז מ’קען איבערזעצן: “ארום דאס פינטעלע”, אדער גאר “אבראמזאהן”. איך וואַרט אויף איין ענטפער. מיט דעם פעליעטאן זאלט איהר ניט מדקדק זיין. אין די קומענדע וועל איך פערבעסערען. - - -
תרגום:
אחד במאי, 1906, לונדון,
מרמר,
יש לי הרבה מאוד לכתוב לך, לך אישית. אבל אין לי פנאי. השעה מאוחרת ואני ממהר להביא את המכתב אל הדואר: רוצה אני, כי פיליטון ראשון זה,243 שכתבתי היום – בהיבטלי מבית־הדפוס – תוכל להדפיס בהקדם ככל האפשר. או אז אוכל לכתוב עוד. נומר 2 ו־4№ 244 לא קיבלתי, אבל ראיתים בידי אחרים. נומר 4 אינו רע כלל וכלל. ראדלר יצא מכאן. “המעורר” עומד להיפסק. ואלדשטיין הבטיח לשלוח פונטים אחדים, אבל עד היום לא קיבלתי ואיני יודע מה לעשות. קונטרס ד' מסודר חציו לדפוס. אשר לבקשתך, כי ארשה לך לציין בתרגום של “מסביב לנקודה”,245 כי זהו תרגום ברשיון המחבר, יכול הייתי לעשות זאת אילו ראיתי את התרגום. עכשיו, שלא ראיתי, מוטב שלא יהיה ברשיוני. את השם אפשר, לדעתי, לתרגם: “ארום דאס פינטעלע”, או, פשוט: “אברמזון”.246 אני מחכה לתשובה. בפיליטון אין אתה צריך לדקדק. בבאים איטיב.247 - - -
95. לר' בנימין
[לונדון] 2/5.06
אחי היקר כל־כך.
מצבו של “המעורר” ברע. ספק בידי, אם תצא גם החוברת הרביעית. מרוסיה החזירו עוד פעם. מרטתי את שערותי – ונתייאשתי. מאמריקה הבטיחו ולא קיימו. ד“ר יוסף קלוזנר שלח מאמר קטן ומצויין248 בשביל “המעורר”. היחס של החברים הווילנאים (גנסין, צייטלין וכו') מַרעים: אינם עונים על כל מכתבַי. אפילו שיריו של דוֹמניץ עוד לא הוחזרו לי עד היום. על־דבר “ספר־התעִיה”249 חשבתי הרבה. הטכניקה שלו מקולקלה עד לקיצוניות. ובכל זאת הלואי שיראה אור. את ג. איני יודע אם אראה עוד; יוכל היות שכבר נסע מזה. לא מצאתי בו מאומה. קראתי עוד פעם את מכתבך. כמה מיטיב אתה לכתוב! במה אני מצטער? – באותו הצער. הכרת האבדון וחיים ללא חיים. את תמונתך אתן היום לד”ר ב. הנני שולח לך מכתבו של באדר ושלושה קטעים: מביחובסקי, מקלוזנר, משפירא.250 אדריסתו של שפירא: New-York. Mr.Gubich, 197. Eldridge str איש אחד וק. שמו, בן עיר־מולדתך, לפי דבריו, היה פה ודרש לך.
אני הנני עייף מאוד. עצבי נחלשו ובימים האחרונים הנני גם חולה קצת ואולי לא קצת. נוּ היה שלום. הלא מבין אתה, כי אותך לא אשכך גם בשכבי גוסס על מיטתי האחרונה. אדם גדול אתה גם בעיר, גם בכפר.
שלך יוסף חיים בן־שלמה.
96. לשמעון ביכובסקי
3/5.06, לונדון.
אחי,
אתמול כתבתי לך מכתב מדכא. המצב הוטב. שלחו לי מעט כסף מאמריקה. החוברת הרביעית תצא לאור בוודאי, תגדל בכמותה ובאיכותה.
ועתה אל תרפינה ידיך. התחזק והבא סדר בכל חשבונותיך אתי. אדע כמה יש לי חתומים ברוסיה אחרי ככלות הכל. שלח לי מעט כסף, אם יש תחת ידך. והעיקר: ראה בדבר הצנזורה. נחוץ ש“המעורר” יתקבל ע“ש251 איש היושב בעיר שצנזור בה. תבין, כי לא טוב שכל חוברת תישלח ארבע פעמים: מכאן לפטרבורג, מפטרבורג לפוצ’אֶפ, מפוצ’אֶפ לקיוב ומקיוב לחותם. כתוב לי גם מה אעשה בנוגע252 ל”נסיונות". לאן אשלח?
אחיך
יוסף חיים.
לגנסין הנני כותב עתה. אם לא יענני גם על מכתבי זה – יהיה הוא האחרון.
97. לר' בנימין
3/5.06 לונדון.
אחי היקר ראדלר.
אתמול כתבתי לך מכתב מדכּא. היום הוטב המצב. החוברת הרביעית תצא לאור בוודאי. אחי! עברתי עוד פעם על “ספר־התעיה” שלך, והייתי מייעצך לשנות את השם לאמור:
“איגרת־התעיה או במקום ביקורת”.
“ספר־התעיה” – זה מבטיח הרבה יותר מדי. וביחוד שיש מן הטיפשים, הבלתי־מבינים, שילמדו את הפשט, שאתה קורא לספרו של קלוזנר “ספר־התעיה”. מובן, שזה לא חשוב ובשביל שאין לנו קוראים מבינים אין לשַׁנות אפילו כחוט השערה, אבל, לדעתי, השינוי הזה צריך לגופו. השתדל לענות לי תיכף ומיד, למען לא יהא הפסק בהדפסת הדבר. ובכלל, יאה לר' בנימין בעל ה“איגרת־תימן” לכתוב גם “איגרות־תעיה”.
המחכה לתשובתך, אחיך
יוסף חיים.
98. לא. נ. גנסין ולהלל ציטלין
9/5.06 לונדון
אחים, קיבלתי את מכתבכם בבוקר וכבשתי את פני בכר ונוכחתי, שאבדנו. ולא רק מפני שכולכם יוצאים מדעתכם253 - גם אני יוצא מדעתי בכל יום ויום – אלא גם מפני… בקיצור, הנני עייף מאוד מעבודתי ואיני יכול לכתוב. מה חפצתי לאמור? כן, אתם, כנראה, אינכם מקבלים את כל מכתבי ואני את מכתביכם. מתי כתבת לי, גנסין, שאין שירי דומניץ ראויים לדפוס? ובנוגע לעצם הדבר, עברתי היום עליהם עוד עשר פעמים ונוכחתי, שלמרות צורתם הגרועה, הנם ראויים וראויים לדפוס; הרבה הם מגידים לנפשי.254 השירים השניאוריים255 יודפסו בקונטרס ה‘, שיצא לאור בעוד שבועות אחדים. קונטרס ד’ יֵצא לאחר השבת. תודה בעד הטובה שאתם רוצים להשפיע עלי על־ידי מאמריהם של חן וציוני256 (היום עוד לא קיבלתים), אף שהשם יודע, אם אעצור כוח להמשיך את חיי קונטרסי. הריני, אמנם, בעל מום משונה ומוכשר לעבוד יותר מכפי יכולתי, ואולם, סוף־סוף, יש גבול, ומעשי שלושה לא יוכל לעשות אחד. את “קנייני הרוח”257 בשביל “נסיונות” אל תשלחו לי, כי אין כל חשבון ולהדפיס פה את “נסיונות”, מפאת יוקר ההדפסה, צרות המשלוח (ביחובסקי יכתוב לכם מה שעולה לי עם “המעורר”) וכו' וכו'. סיפורי צ’כוב מוכנים למשלוח, אבל יותר לא אדפיס פה. בשום אופן. יחוסַי אל המדפיס - - 258 טובים. הנני עיף וחולה. הנחמה האחת שהיתה לי, כי תוציאו לאור קובץ עברי הגון, גם היא אבדה עם מכתבכם של היום. יהי אלוהי הז’ארגון הוילנאי עמכם. איך ווינשע אייך גראָמאַדנע אוספעחען. דער נאַראֶד ווט אייך פריזנאַיען.259
יוסף חיים
99. לדניאל פרסקי
9/5.06, לונדון.
ידידי היקר, מר דניאל פרסקי, שלום.
רב תודות לך בעד מכתבך החשוב אלי. בעד עבודתך לטובת “המעורר” לא אודה לך, שהרי כמוני כמוך עובדים לטובת משאת נפשנו זו. לעת־עתה מצבו של “המעורר” רופף מאוד, ובכל זאת אקווה, שיאריך ימים. ביחוד הרֵעה לעשות לו הצנזורה הרוסית, שהחזירה לי את חבילות “המעורר” ארבע פעמים וגרמה לי הפסד עצום, ועדיין הדברים יגעים. החוברת הרביעית תצא לאור לאחר השבת ותהיה רבַּת־האיכות מאוד; החוברת החמישית תצא לאור בעוד שלושה שבועות וגם היא לא תבייש את אחיותיה הבכירות.
לדאבוני, לא אוכל להדפיס את שירך “עם האביב”, למרות מה שבצורתו אינו רע כל עיקר: אין בו רשמים חדשים; באַנאַלי הוא; מי לא שורר ככה על דבר האביב? חיבוריך בפרוזה שלח. סלח לי, ידידי, על קיצורי. הנני עיף מאוד מעבודת כל היום. דרוש בשמי לשלום א. ש. ואלדשטיין וגם אב. גודלברג (אבגד"ר). למכתביך אחכה.
יוסף חיים ברנר.
ראדלר נסע מזה זה כבר.
100. לקלמן מרמר
11/5.06 לאָנָן.
מרמר,
אייער “קעמפפער” געהט בארג ארויף. דער 5־טער נומער איז שוין גאָר נישקשה’דיג. געוויינליך,אויסער די אגיטאציע, וואס איהר מאַכט פיר מיר… כ’לאַך. די אנאָנסע אויסגעצייכענט, אויסער אונטען איז איבערגעביטאן די שורות, און ביין תוכן פון “המעורר”, ד', דארף זיין פון אנהייב:
א)“המחנה הנשאר”. – ד“ר יוסף קלוזנר. שירים פון א. דומניץ דארף זיין נאך “נאקה”. און אנשטאט “ספר התעיה” דארף זיין “מגילת שגיון”. געוויינליך איז די שולד ניט אין אייך. איך בעט צו פערריכטען. דאס העפט וועל איך שיקען נאך שבת. געלד פון מפיש”ע ערהאלטען. וואס מכוח מיין פעליעטאן? א גערוס פון סערא’ן. געווען היינט ביי איהר מיט אַ וויזיט. פערנומען מיט די ברידערלאך. נו, ווער וואלט אנדערש געווען?… וואס מאַכט ביי אייך ל. שאפּירא?
איך: ברענער.
עיקר שכחתי: איך האב אייך היינט געשיקט געזיכערט א ביסעל260 ליטעראדעט פון די ארבייטער טעריטאריאליסטען (פועלי־ציון). ס’שאדעט ניט, איהר זאלט אויפמערקזאם זיין אויף דעם. דאס זיינען וואהלע אידען.
תרגום:
מרמר,
ה“קעמפפער” שלך הולך ועולה. נומר 5 אינו רע כבר כלל וכלל. מלבד כמובן, הפרסום, שאתה עושה לי… צוחק אני. המודעה מצויינת, אלא שלמטה נתחלפו השורות, ובתוכן “המעורר” צריך להיות בראש:
א)“המחנה הנשאר” – ד“ר יוסף קלוזנר. שירים מאת א. דומיניץ – צריך להיות אחרי “נאקה”. ובמקום “ספר־התעיה” צריך להיות “מגילת שגיון”. האשם, כמובן, לא בך. אני מבקש לתקן. את החוברת אשלח אחרי שבת. כסף ממפיש”ע261 קיבלתי. מה בנוגע לפיליטון שלי? שלום מאת שֶׂרה.262 היום ביקרתי אצלה. טרודה באחיה. ומי היה נוהג אחרת? מה שלום ל. שפירא אצלכם?
אני: ברנר.
עיקר שכחתי: היום שלחתי לך באחריות מעט263 ספרות של הפועלים הטאֶריטוריאליסטים (פועלי־ציון). מן הראוי, שתשים לב לזה. יהודים טובים הם.
101. לשמעון ביכובסקי
[לונדון, 106] 12/5 264
אחי היקר,
כתבתי אתמול והיום ל“עזרה”, שתקבל [עליה את] הסוכנות הראשית של “המעורר” ברוסיה. על שטיבל איני יודע, אם אפשר לסמוך. הלא הוא הבטיח, שדיבר את הצנזור, וגם נתן לו מה שצריך, ולבסוף לא יצא כלום מזה. גם על השלושים ששלחתי לו דרך ברלין על־פי פקוּדתו לא קיבלתי מענה עדיין. צר לי שהנך מוכרח לעזוב את קיוב. הלא גם שם יש צנזור ולא רע כמו שאומרים בפטרבורג ובוארשה לא אוכל להיות לך לעזר, שהרי אתה רואה; גם לקלמנסון כתבתי,265 וכנראה… בדבר החותמים המחכים266 כתוב “מכתב אל המערכת” ל“הזמן” ול“יאָב. ז’יזן” בשמך בתור סוכן “המעורר”. הם יקבלו. סַפּר דברים כהווייתם וירפו ממך החותמים לרגע. גם אני מקבל מכתבי –התאוננות. מה לעשות. גם בלי זה אני קורע את בשרי לשנים־עשר גזרים. “נסיונות” אני שולח היום לאמריקה. לך לא אשלח בספק אפילו אחד. מתבייש אני מפני הפוסטה, היודעת כבר, שאני הנני השולח, שמחזירים לו. מא"נ267 קיבלתי, סוף־סוף, מכתב, שאחרי שעברתי עליו האב איך אויף זיך געריסען די האר פון קאפּ:268 הקובץ העברי נהפך לקובצים ז’ארגוניים! אבדנו.269 בעל־מחשבות270 במכתב לראדלר מבקש רחמים שימציאו לו את “המעורר” כל שלוש החוברות. האין בידך, שמעונ’קה, לעשות כזאת? אני שלחתי לו והחזירו לי. הוא מבטיח לכתוב עליו. כן, קיבלתי מכתב מ־(רשוֹם בפנקסך את האדריסה) ש. שיפרין, נוֹבי־בּוּג, פלך חאָרסון, שמבקש לשלוח לו עתון “השבועי” “המעורר” לדוגמה ולהודיע לו, את המחיר בכסף רוסיה. כן קיבלתי מכתב מ־(כנ"ל) ג. סאלגאניק, Чечельник פלך פוֹדוֹליה, שבמבקש להודיע לו, אם “המעורר” עודנו יוצא לאור ויחתום עליו. עניתי לו והודעתיו את אדריסתך. כן קיבלתי מכתב חשוב ממ. גינצבורג (הרוֹסלאבלי271) היושב באודיסה, קאנאטנאיה, 84/6, הרוצה מאוד לראות את “המעורר” ולהיות בא־כוחו ברוסיה. החוברת הראשונה של “נסיונות” [עלתה] יפה מאוד. קיבלתי “קנייני־הרוח”,272 אבל לא אדפיסם, אין כל חשבון להדפיס פה את “נסיונות”.273
102. לש. ביכובסקי
[1906] 19/5, שבת, לונדון.
היום שלחתי לך אכסמפלאר אחד של “המעורר”, קונטרס ד', בלי אחריות. לכשתקבל תודיעני.
אתמול קיבלתי מכתב מ“עזרה” (קאזאנסקאיה, 35, ספ"ט274), שהיא מקבלת עליה את הסוכנות של “המעורר”. ובכן אשלח מחר לשם שתי מאות מקונטרס ד' ואיזו עשרות מן הקונטרסים הקודמים, ואתה מהר־נא ושלח לי תומ“י275 רשימה מפורטת מכל החותמים אשר תחת ידך, למען אשלחה תיכף ל”עזרה". נגמר הדבר.
שים את זה אל לבך ושלח את הרשימה באחריות והאדריסאות בכתב נקי. ומהר־נא!
בנוגע ל“נסיונות” הלא כתבתי לך. לך שלחתי רק אכסמפלאר אחד. להאפט276 ע“י שליח 500 אכסמפלארים. את המודעה בוודאי יראה. ל”אידישען קעמפפער" יש מהלכים בכל אמריקה. לך אשלח. כמה יימכרו מ“נסיונות” בלונדון איני יודע.
שים אל לבך לכל מה שכתבתי לך במכתבי האחרון לפני ימים אחדים.
שיריו של שניאור יודפסו בקונטרס ה'. אם תכתוב לגנסין, האץ בו שישלח לי את החומר שהבטיח. את הרצנזיה ב“הזמן”277 לא ראיתי. בריאותי אינה עצהי"ט278. שלום!
יוסף חיים
את ג. שלך ראיתי פה. לא כלום.
את תמונתי אשלח לך, אז ס’וועט זיין בעסער אויפ’ן הארצען.279
103. לר' בנימין
06 19/5, לונדון.
אחי היקר,
סוף סוף, עלה בידי לשלוח לך קונטרס ד' של “המעורר”. היתה שביתה בדפוסו של נארודיצקי והצרות אין לשעֵר. צריך אני לכתוב לך הרבה, אלא שאין לי פנאי וגם חולה הנני. לבעל־מחשבות כתבתי. במצבו החמרי של “המעורר” לא בא כל שינוי, חוץ מזה שקיבלתי 5 פונט מאגודת “מפיצי ש”ע"280 בניו־יורק. את “מגילת השגיון” שלך הוכרחתי לחלק לשנים מפני שאין לי חומר לקונטרס ה', שכבר הנהו מסתדר בדפוס. הנני שולח לך מכתבו של שפירא וגם מכתב טוען מגאליציה על שאין שולחים לו את “המעורר”, והאיש אינו בספר החתומים.
סלח, איני יכול לכתוב יותר, הנני חולה.
יוסף חיים.
בן־אליעזר281 דורש בשלומך מפאריז.
חוברת לאחיך שלחתי. עוֹל הסוכנות הוסר ממנו. השלושים ששלחנו דרך גאליציה לא נתקבלו עד היום.
104. לא. ציוני (יצחק וילקנסקי)
06 24/5, לונדון,
ליצחק וילקנסקי.
אדוני,
לא עניתיך זה יותר משבוע ימים על מכתבך הגלוי, מפני שחיכיתי כל העת בקוצר־רוח ובכליון־עינים למאמרך “זרמים שבספר. א.”, שהלל צייטלין הבטיח לשלחו אלי בשביל “המעורר” ואמרתי להחמיץ קצת את תשובתי אליך בכדי שאוכל להודיעך דבר. והנה, לרוב צערי, לא שלח לי ה. צ. את המאמר עד היום; למצער, אני לא קיבלתיו עוד; ואני אמרתי לתתו עוד בקונטרס ה', שכבר נמצא בדפוס. אשמח מאוד, אם אקבלו עוד בימים האלה ואספיק לסדרו בדפוס. בטוח אנוכי, שהיד שכתבה “פעמוני אביב” ו“מחפשי הֶכשרים”282 לא הוציאה גם הפעם דבר שאינו מתוקן. באמת אגיד לך, שכשקראנו, אני וראדלר, בהיות זה האחרון פה, את מאמרי א. ציוני שמחנו שמחה גדולה ואמרנו: מי הוא זה ואיזהו הכותב ככה? האומנם עלה כשרון חדש באופקה של הפובליציסטיקה שלנו? והנה בהיות ראדלר בברלין, לאחר שנסע מפה, כתב לי שא. ציוני הוא י. וילקנסקי. אז מיהרתי לשאול ולחקור על אדריסתך, מפני שרציתי לבוא לפניך ולבקשך שתשתתף ב“המעורר”, שבעד אופן יציאתו לאור ראוי הוא שיבואו לעזרתו כל האחרונים הנותרים. בקיצור, אין כאן מקום להאריך ובוודאי עוד אשוב ואכתוב לך בקרוב. את אדריסתך שלחתי לראדלר היום.
כולי שלך
י. ח. ברֶנֶר
105. לש. ביכובסקי
06 25/5, לונדון.
שמעון, שמָעֵני:
אתמול שלחתי ל“עזרה” בארגז: 50 “המעורר”, א‘, 50 ב’, 100 ג‘, 200 ד’, “סיפורי צ’כוב”283 300, וכותב אני לו, שאת הסיפורים יכול הוא למכור כמה שהוא חפץ, ואִתה, ביחובסקי, אם תדרוש ממנו מספר אכסמפלארים מזה, ישלח לך.
לך אני שולח כבקשתך חבילה של מאה “נסיונות”. עושה אני את רצונך ולבי בל עמי.
את “המעורר” לא אשלח לך עד שאראה, איך יפול דבר עם ה“דוגמא”. הקיבלת קונטרס ד'?
בודאי קיבלת כבר את מכתבי, שבו דרשתי מאתך לשלוח לי תיכף רשימה מפורטת מכל חתומינו. כי צריך אני לשלוח את הרשימה ל“עזרה”. כן תרשום גם מי קיבל את כל החוברות ומי לא. את הדבר הזה עשה תיכף בלי כל טענה ומענה!
על הצנזור הוארשאי ירא אני לסמוך. הן שטיבל כתב, כי כבר ריצה את פניו, ולבסוף לא עלה כלום מזה. על דבר השלושים שלחתי לשטיבל דרך ברלין איני יודע דבר עד היום. כמו כן אלה ששלחתי דרך גאליציה.
להאפט284 כתוב ע“ד 500 האכסמפלארים מ”נסיונות" ששלחתי לו. מדוע אין האיש הזה כותב לי דבר?
בלונדון והסביבה, חושב אני, לא יימכרו מ“נסיונות” יותר ממאה אכסמפלארים. מה אתם חושבים ע"ד קונטרס ב' של “נסיונות”? מה את גנסין? פון די ווילנער חברה ווער איך צוּלאָפעט.285
לבן־אליעזר שלחתי את “נסיונות”. הוא רוצה להשתתף, לתרגם מפולנית. הוא יודע פולנית היטב. אני כותב לו את כתבתך.286
106. לא. ציוני
06 27/5, לונדון.
יצחק וילקנסקי היקר,
מאמרך יבוא בחוברת ה‘. קיבלתי גם מציטלין ואעשה כמצוותך: אוסיף בהאחד מה שראוי להוסיף מהשני. בדבר ה“בטלנות” הייתי מוחק, אלמלא חסתי על הסגנון הנאה.287 חוץ מזה לא יבואו כל שינויים. בדבר מאמריך שהזכרת – אנא ואנא. הבה לי גם את “רוחות הקיץ”, גם את “הקרע”. ליעקב כהן פניתי בגלויה288 עוד לפני ירחים אחדים ולא זכיתי להיענות. נו, יהא כך! את ד’ חוברות “המעורר” הריני שולח לך.
שלך בחיבה רבה ותודה רבה
י. ח. ברֶנר.
107. לשמעון ביכובסקי
06 27/5, לונדון.
שמעון,
את הרשימה289 קיבלתי, העתקתיה ושלחתיה ל“עזרה”. כתבתי לו גם למי וכמה ישלח. לך, איפוא, אין עסק כלל מעתה עם הרשימה הזאת. “עזרה תשלח לך רק מ”נסיונות“, אם תדרוש, ולא מן “המעורר”. מן “המעורר” אשלח לך בעצמי. לעת־עתה אני שולח לך 5 5 מחוב' ב‘, ג’, ‘ד’, בלי אחריות כבקשתך, ונראה. מ”נסיונות" שלחתי לך מאה לפני ימים אחדים וגם מכתב. את תמונתי אשלח לך כשאצטלם לבדי. עם ראדלר “יצאתי” לא טוב. יפה יותר מדי. את תמונותיו של צ’כוב וכמו כן את “ציורי” ווֹלין290 אני שולח לך באחריות.
בריאותי הוטבה. למצב־רוחי כבר אין כל תקוה אחרי כל אשר קרני.
מהאפט לא קיבלתי דבר; אמנם, גם אני עוד לא כתבתי לו.
מה את “נסיונות”?
שלך יוסף חיים.
באחת האדריסות של וארשה מצאתי שגיאה. כן לא הבנתי באחד ליקטרינוסלב כתוב npocnekt.291 “התראיתי עם הצנזור – גאר נישט”.292 מה פירוש גאר נישט?293
108. לר' בנימין
[לונדון] 06 29/5
אחי יקירי, יקירי,
אני חוטף וכותב. אינך יודע איזו רגשות גרמת לי ב“ישתבח? שלך לחוברת ד‘, שהרהורי עליה היו כל כך עצובים. ואוכל לשמחך גם אני, שביחובסקי, קורא עברי מובהק, מתפעל מאוד מכתביך וחביב אתה עליו, והחוברת הזאת, הוא אומר,עושה “רושם מפליא עד מאוד”. סופה של “מגילת שגיון” (שם מוצלח!) יבוא כולו, כמובן וכמובן, בראש חוברת ה’. הוא כבר נסדר. חוץ מזה יש כבר בשביל חוברת זו שירים משניאור ומאמרו של וילקנסקי “זרמים שבספר”. לא רע, לגמרי לא רע. את ד' החוברות שלחתי לו אתמול. את מכתבו אליך אני מחזיר לך, כי לי יש רב, אחי. כן אני שולח לך את הביבליוגרפיה על חוברת ג', שנדפסה ב”הזמן". בן־אליעזר דורש בשלומך בכל מכתב ומכתב. צבי שרפשטיין, איני יודע מי הוא, אלא שכתב לי מכתב וביקש שאמנהו לסוכן בגאליציה ועשיתי את בקשתו. איני מבין את שאלתך, אם שלחתי לכל החותמים בגאליציה – ומאי סלקא דעתך?! לאותו הסטודנט אני שלוח תיכף. אני מפסיק ממכתבי ושולח לו. – שלחתי. בדבר מטלטליך אעשה חקירה ודרישה. לא הביאו לי כלום.
בוודאי ראית שבימה"ס “עזרה” נתמנה לסוכן “המעורר” ברוסיה. שלחתי לו ארגז של “מעוררים” ועלה לי ב־18 שילינג. קיבלתי כארבעה פונטים ממערכת “החיים העברים” בעד סיפורי “מסביב לנקודה”, ההולך ומתרגם שם, ויש לי במה לשלוח. חותמים ברוסיה עד היום יש לנו – תשעים. אם תהיה הכניסה באופן ישר, אז לא נאבד. בחיי אני הפרטיים לא בא כל שינוי. אני הנני אותו האיש, שלו אין כבר כלום בעולמו.
גם ב“החיים העברים” היתה רצנזיה על “המעורר” והזכירו מאמריך לשבח.
ושלום לך וברכה!
שלך באהבה רבה, יוסף חיים בן־שלמה
109. למשה קלינמן
06 5/6, לונדון.
למר משה קליינמאן, לבוב.
חבר נכבד ויקר!
לא קראנו לך, פשוט, מפני שלא היה למַה לקרוא. ה“במה” שלנו אינה בנויה עד היום, ולא כל שכן לפני חדשים אחדים, בצאת קונטרס “המעורר”הראשון לאור. הבמה שלנו מתקיימת עד היום בנס, ככל מה שיש לעמנו, ולפיכך לא הרהבנו בנפשנו עוז לבוא ולקרוא אלא את אלה שהיו מכרינו־בפועל (חוץ מג. שופמן, שפניתי אליו, אף על־פי שלא נתראינו פנים מעודנו, מפני שבתור כותב סיפורים קרוב הוא אלי קירבת נפש ביותר). ולא עוד אלא שרוב “אחינו הסופרים”, אשר פנינו אליהם, לא נענו כל עיקר… ואתה, משה קליינמאן, הנה באת ותבא את דבריך אל “המעורר”. ברוך תהיה לאלוהי ישראל, המפרפר בין החיים והמוות! האנחה אשר הוצאת ברשימתך זו294 עולה, כמדומני, עם קולו של “המעורר” כולו… היא תבוא בקונטרס ו‘. קונטרס ה’, שכבר נסדר כולו בדפוס, יישלח לך אחר השבת הבאה עם יתר קונטרסי “המעורר”.
ושלום שלום לך!
בכבוד ובתודה מעומק הלב, י. ח. ברנר
110. לקלמן מרמר
06 5/6, לאנדאן.
ליעבער מרמר.
דעם “קעמפפער”ערהאלט איך ניט. 9 № האב איך אפילו יא ערהאלטען, דארף איך אבער נאך אן עקזעמפלאר. שיקט מיר, איך בעט אייך. דרוק־פעהלער פעהלט ניט, קיין עין־הרע. ס’פעהלען אפילו גאנצע ווערטער, נאר, אז איך וועל אֶנשרייבען עפעס בעסערס, וועט מיך דאמאלס פערדריסען. דערווייל האב איך נאך גארנישט, חאטץ צורייס זיך. פיר “עבריה” האב איך שוין בעארבייט מיינע צוויי קליינע נייע סיפורים, נאך מיין מינונג – זעהר וויכטיגע. ל. שפירא’ן האב איךגעשיקט א לאנגען בריעף. קונטרס ה' פון “המעורר” כמעט פערטיג.
תוכן:
מגילת שגיון. (סוף) ר' בנימין.
שירים ז. שניאור.
“בטרם אלך” י. הורוויץ.
זרמים־זבספר. א. א. ציוני
מא. עד מ. (המשך) י. ח. ברנר.
מכתב גלוי מאת הועד המרכזי של “עבריה”.
פיר קונטרס ו' האב איך גוטען מאטעריאַל. דער “קעמפפער” איז ליטעראריש זעהר גוט. דער אמעריקאנער לעבן איז אבער אין איהם ווייניג. דאס געלד דורך שרה’ן ערהאלטען. פיר די מודעות רעכענט זיך מיט “מפיצי שפת עבר” אין נויאָרק. אגב בעט איך אייך, אז איהר וועט ערהאלטען דאס קארטיל, זייטמודיע וואלדשטיינען פון דעם וואס איך האב אייך געשריבען. - - -
תרגום:
06 5/6, לאנדאן.
מרמר חביב.
את ה“קעמפפער” אין אני מקבל. 9№, אמנם, קיבלתי, אבל יש לי צורך באכסמפלאר נוסף295. אנא שלח לי. טעויות־דפוס אינן חסרות, ברוך השם. חסרות גם מלים שלמות, אלא, לכשאכתוב משהו הגון יותר, או אז ירגיזני הדבר. לפי שעה אין עמי כלום. שב והתפקע. בשביל “עבריה”296 עיבּדתי כבר את שני סיפורי הקטנים החדשים, שהם, לדעתי, חשובים מאד.297 לל. שפירא שלחתי מכתב ארוך. קונטרס ה' של “המעורר” מוכן כמעט.
תוכן - - -298
לקונטרס ו' יש לי חומר טוב. ה“קעמפפער” טוב מאוד מבחינה ספרותית. ואולם מחיי אמריקה יש בו מעט. את הכסף, ע"י שרה,299 קיבלתי. את חשבון המודעות300 עליך לסדר עם “מפיצי שפת עבר” בניו־יורק. אגב אבקשך, כשתקבל גלויה זו, תודיע לואלדשטין את אשר כתבתי לך. - - -301
111. לא. ציוני
06 5/6, לונדון
יצחק וילקנסקי, היקר לי כל־כך!
הוספתך נוספה, אף על־פי שכבר היה כל המאמר מסודר והדבר עלה בקושי רב. בנוגע להבטחתי שלא יבואו במאמר כל שינויים, לא נתקיימה במלואה. מכיוון שניתנה לי רשות להשוות את שתי המהדורות ולהחסיר ולמחוק ולהוסיף בהן מאחת אל השניה, והוכרחתי להעמיק בכל המאמר, נוכחתי, שאף על־פי שכולו יצא מיד א. ציוני, ויש בו מחשבות חדשות ומקוריות, הנה התוכן שלו כל כך נדוש, כל כך ידים מישמשו בו, עד שלא היתה לכותבו אפשרות להימלט גם מחיזור אחרי דברים שכבר נאמרו… (והנה אפילו אני, למשל, טיפלתי בזה ב“רשמי שעה” ב“הצופה”302 וב“דפים”, ח. ב. צלאל, “המעורר”, קונטרס א'303 עיין שם). זאת ועוד אחרת: בפוזיציה, שהספרות העברית נמצאת בה במלחמתה את הז’ארגון, אסור לנו, הלוחמים בעדה, להשתמש ביריות מבטלות: “כתבנים ז’ארגוניים”, “חכם ז’ארגוני” וכיוצא בזה. אסור לנו גם להביא את הארגומנטאציה של עניותה של הספרות הז’ארגונית. סוף־סוף, הספרות הזאת גדֵלה לעינינו בכל הגיטות שבני ישראל נדחו שמה (באמריקה: “דאס פאלק” ו“דער יודשער קעמפפער” (עתונים ספרותיים), ברוסיה: “דאס יודישע פאלק” וכו' וכו' ואפילו בלונדון כבר נראים נצנוצים)… סוף־סוף קוראי עברית – אם ישנם עוד בכלל – הנם גם קוראי־ז’ארגון, בעוד שמקוראיהם אין לנו כלל. כמובן, כל זה לא יחשיך את הכרתנו הפנימית, אך, בכל אופן, בנוגע למאמרך, הוכרחתי בצער רב להשמיט שורות שלמות במקומות אחדים. ואולם מבטיח אני לך, כי גם זאת לא הייתי עושה, אלמלא היו שתי המהדורות לפני עיני. יקרים לי הסופרים התומכים את “המעורר” וביחוד אתה, שאני מחכה ממך הרבה, הרבה, ואני ירא מפניהם לבל אעלה עלי את חמתם… ולפיכך אני נזהר מאוד. את “המעורר”, ה' תקבל איה“ש304 אחר השבת ואז תשלח לי את כל אשר בלבבך לשלוח. יקירי! אינך יודע את מצבו החומרי של “המעורר” האומלל, וספק בידי, אם יהא אפשר להדפיס מאמריך בתוצאה מיוחדה. (“מסדה” - פיקציה305). ואולם אתה, אם מצאתי חן בעיניך, שלח הכל ואני אעשה כל מה שיהא אפשר. אם צריך יהיה למלאות באחד ממאמריך חצי החוברת – אעשה גם את זאת. פיליטוני אחיך306 ב”הצפירה" נזדמן לי לקרוא, אך אני לא ידעתי אז שאתה א. ציוני וחשבתי שדא חדא אחד הוא.
ה“ראָיה” שלך מהעם השווייצארי רפה מאוד, אך מקום זה השארתי כמו שהוא.
לסאמבורסקי לא שלחתי עוד. בימים האחרונים איני שולח את “המעורר” לשום חותם בטרם קבלי כסף ממנו. נידלדלתי מאוד.
י. ח. ברנר
112. לש. ביכובסקי
06 6/6, לונדון.
אחי, מצטער אני על שאינך מקבל את “נסיונות”. מ“עזרה” עוד לא קיבלתי כלום ואיני יודע, אם נתקבל הטראנספורט שלי. כלום חסר אלא זה. עתה אני שולח לך, כבקשתך, 15 אכסמפלארים: 5 חוב' ב‘, 5 חוב’ ג‘, 5 חוברת ד’ עם ה“הוספות”. מאמרו של אַיירוב (בקצת שינויים ותיקונים) יבוא בקונטרס ו‘307. מאמרו של א. ציוני – בחוברת זו, ה’, שתצא לאור בשבוע זה. את מאמרו של א. חן איני יודע מה לעשות. ארוך הוא יותר מדי ו“המעורר” קטן. לגינזבורג באודיסה לא שלחתי. קיבלתי אתמול מכתב ממנו, שבאם ימצא “המעורר” חן בעיניו, ימצא לנו הוא שותף עם כסף. מה אתה מושך בכתפותיך? גם אני מושך.
שלום, אורי־ניסנ’קה.308 כנראה, לא הספקת לראות את מכתבי האחרון ששלחתי לווילנה. מה אתה מסתובב בעיירות? “לחשוב ע”ד עזיבת לונדון" – כלומר? בשביל מה? להחליף קומבינאציה אחת בשניה? אני אינני כסיל.
שלום למַכרת־מַכּרַי רחל. בוודאי עלמה טובה, אם יש לה אינטרס לדעת אותי.309
אחיכם שלכם יוסף חיים
113. לג. שופמן
06 9/6, לונדון.
זה עתה קיבלתי איגרתך. היאך? הלא מיד אחרי צאת קונטרס ד' לאור שלחתיהו לך ולברקוביץ’. הגם הוא לא קיבל? אתמהה! בשבוע הבא יֵצא הקונטרס החמישי ואשלח לך את שני הקונטרסים באחריות. קונטרס ד' לא עלה יפה. מה לעשות, אין עֵזר משום מקום! חביבי, שלח את רשימתך, שלח, שלח, שלח, שלח! 310 מה שאתה מתעצל לזוז ממקומך אני מבין. גם אני מתעצל. ובכל זאת, אילו היית יכול לבוא לונדונה – אַה, מה שמחתי על זה!! 311 מצב “המעורר” החמרי לא הוטב במשהו. אך כל זמן שהנשמה בקרבי… הלל צייטלין כותב לי: “והנני מבקש סליחה מאת שופמן על שלא הבנתי לפנים את העומק שבו”. גנסין וכו' נתפזרו לארבע רוחות. צעירי בני ישראל אובדים… פוּ, התחלתי שוב. נו, שלום ושלום לך.
את תמונתו של ברקוביץ ראיתי בחדרו של שלום עליכם. גם את אסתר ראיתי. קלסתר פניה נאה.312
ענני, גרשון,
שלך י. ח. ברנר.
הקיבלת את מכתבי האחרון ששלחתי לך באחריות לפני ירחים אחדים?
114. לא. נ. כהנוביץ
06 9/6, לונדון.
- נ. כהנוביץ יקירי,
קיבלתי היום את ה“סתיו” שלך ועברתי עליו בעיון, כמובן, והנה משפטי: מדעתי איני חוזר, שיש לך כשרון, וכשרון הגון, ואולם חושש אני, שנחפז אתה להוליד. הנה המוֹטיב היסודי של “סתיו” הוא אותו ממש שב“נאקה”,313 ואפילו פעמים אחדות נשנית אותה הפראזה: “וכבר אין תקוה לחיות חיים אחרים” (בכלל יש בך חסרון להחזיק באיזו מלה, כמו “ופתאום” וכיוצא בה. ב“נאקה” היה ה“פתאום” הזה בכל שורה ושורה), והאם יש די מוֹטיב אחד לפרנס “מחזה בשלוש מערכות”? דוק ותשכח,314 שכל זה, כלומר, העיקר מה שניסן מספר מעבָרו, אינו מספיק אלא לסקיצה קצרה. מובן, שהסצינות האחרות, שהן לעצמן, אינן רעות (למרות התרשלות בשימוש־הלשון), אבל פּרימיטיביות הן יותר מדי, נדושות, באַנאַליות. בכלל אין זו דראמה, שיהיה הגיבור חולה ומספר מה שקרה לו. למשל, אותה העובדה עם “הנשמה הטהורה והתמימה, החזקה כאלון צעיר”, שדחה אותה מעליו – הלא בזה יש חומר עשיר לניתוח דרמתי (לניתוח אני אומר, ולא לאֶפקטים זולים!), והנה אנחנו איננו רואים את זה אלא שומעים שתים שלוש שורות מסיפורו של ניסן לחיים, שלא נברא, זה האחרון, אלא בכדי שיספרו לו (גם הרופא, גם רייזיל, גם שלום – הכל חולפים כצל, מבלי כל צורך לגופא דעובדא ומבלי קביעת חשיבות לעצמם). בקיצור: ה“סתיו” שלך טוב הוא לאין ערך מהרבה דברים נדפסים, אבל רע הוא לגבי דידך, שיש לנו הרשות “לחכות ממך”. אל תחמיץ בתשובתך. את הכתב־יד נכון אני להשיב לך. הפראזה שלך במכתבך, שאינך יודע, אם יש לי זמן לענות לך ושעל־כן אינך כותב לי בפרטיות, גרמה לי צער ונשמע לי מתוכה גם מעין צל של עקיצה. לא כתבתי לך עד עתה בפרטיות מפני שאמנם הנני עסוק מאוד, אבל עליך לבלי לכבוש את כל דבריך אלי, ואני נכון, כמובן, תמיד ותדיר לענות על דבר הטעון תשובה.
שלך י. ח. ברנר.
**115. לשמעון ביכובסקי
06 11/6, לונדון.**
ביחובסקי אחי,
קיבלתי את 15 הרובל. בוודאי קיבלת כבר את ה־15 “המעורר”, ששלחתי לך. איני יודע, מה זה את “נסיונות”, מדוע אינך מקבל. מ“עזרה” לא קיבלתי עד היום שום ידיעה על־דבר הטראנספורט. מה לעשות? כתבתי היום עוד פעם לשם וציוויתי לשלוח לך כל אשר תדרוש מאתם. קונטרס ה' של “המעורר” איני יודע מה לעשות אתו. איך לשלוח ולאן? אם יעלה הדבר בידכם להמשיך את חיי “נסיונות” (ריבוש"ע! 315…) תדפיסו אותם ברוסיה. את המכתב בנוגע לקאַמסקי אני מחזיר לך. חולה אנוכי מהכניס את ראשי בדבר זה. עשה כטוב בעיניך. אוריניסנקה,316 אני מנשק אותך שלום לרחל.317
אחיכם יוסף חיים.
משטיבל קיבלתי לפני שבוע מכתב מבטיח להתראות “מחר” עם הצנזור ולכתוב. עד עתה לא קיבלתי את המכתב המובטח.
מדוע לא נדפס גם ב“הזמן” ה“מכתב אל המערכת” שנדפס ב“יאָב. ז’יזן”?318 בשביל קונטרס ו' יש כבר חומר מן המוּבחר.
116 לדבורה בארון
06 11/6, לונדון.
לדבורה בארון.
אחותי,
זה עתה נזדמן לי לקרוא את רשימתך “מיחוש” ב“הזמן”, ואיני יכול להבליג על רגשותי בקרבי ולבלי לבוא לפניך ולאמור לך: קבלי תודה וברכה, אחות יקרה!
יודעת את לכתוב, אחותי, ואם יש עוד תחת ידך מכיוצא בה, אנא זכּי את “המעורר” בו ותברכך נפשי.
על־פי הצעת יקירי בן־אליעזר שלחתי לך את “המעורר”, אך ספק בידי, אם קיבלת אותו. התעניני?
בברכת־אח
יוסף חיים ברֶנֶר
48 Mile Wnd. Rd. E. London
117. לא. ציוני
06 14/6, לונדון.
יצחק וילקנסקי,
הריני שולח לך את “המעורר”, ה‘, עם מאמרך “זרמים שבספר. א.” ונפשי בתקותי, כי ה“א” לא יהיה א’ לבטלה..
את הכתב־יד “רוחות קיץ” ו“הקרע” קיבלתי. “רוחות־הקיץ” יבואו בקונטרס ו'. בדבר “הקרע” עוד נתיישב.
על־דבר הז’ארגון עוד, כנראה, יארך ויכּוּחנוּ, ועכשיו אין לי פנאי. בקרוב ודאי שאכתוב לך בארוכה.
את הפּיֶסה319 שלך שלח – ואשים עליה את עיני. מארץ־ישראל דורשים ממני בחזקה את הסחורה הזאת.
לס.320 הנני שולח, אבל רק ארבע חוברות. הראשונה אין ת"י.321
שלך בלב ונפש
י.ח. ברנר.
הפָנו אליך מן “העומר”, קובץ שנתי בארץ־ישראל, בבקשה להשתתף?
118. לג. שופמן
[לונדון. אין תאריך. בערך, מחצית יוני]322
שופמנ’קה,
בוא הלום, ללונדון. פה לא תמצא דבר, אלא שני “עיפים”:323 אני וביילין, שהאחד, אני, רגע אחד אינו עובר עליו מבלי שיחשוב על הכותל החלק. ובכל זאת, בוא הלום. מאי נפקא מינה? –
את תמונתך קיבלתי על־ידי ביילין, אלא שרוצה אני לראות דווקא אותך. מן הנסיון אני יודע שפוטוגרפיה אינה אומרת כלום. קמט אחד, חריץ אחד, בוּעה אחת אומרים הרבה יותר. ובכן, תבוא?
אני,
י. ח. ברנר.
119. לשמעון ביכובסקי
06 15/6, לונדון.
ביכובסקי,
הריני שולח לך בלי אחריות בחבילה אחת מאה “נסיונות” ובשנית חמש חמש חוברות מקונטרסי ב‘, ג’, ד‘, ה’. מחר אשלח לך עוד עשרים באופן הזה, כפקודתך.
קיבלתי זה עתה מכתב משטיבל ובו הוא מודיעני, שהצנזור הוארשאי נשבע, כי לא קיבל שום ספרות עברית זה ירחים אחדים. מה אתה אומר לזה? אני שולח עתה לשטיבל חתיכה אחת ממעטפה, שעליה חותם הצנזורה הוארשאית להחזיר. שטיבל כותב שיעץ לך לקבוע מושבך בוארשה, והוא נכון לעזור לך בכל יכלתו. כמדומני, שהדבר הזה נכון הוא. בוארשה עליכם להדפיס גם “נסיונות”. אין כל חשבון להדפיסם פה. אינכם יודעים את הוצאות המשלוח “המציגות אותי בדיל־הדל”. אילו היתה סוכנות “המעורר” ברוסיה כתיקונה, כי אז כבר באה עת לתקוע ולהריע על דבר החתימה למחצית השנה השניה ולספר לעולם דברים כהווייתם324 עוד נתישב בדבר. – מהאפט לא קיבלתי שום ידיעה. – מ“עזרה” לא קיבלתי עדיין שום ידיעה. – על גינצבורג איני סומך כלל: “המעורר” ודאי שלא ימצא חן בעיניו. לש. לא שלחתי: אראה מתחילה מה יעשה בשביל “המעורר” ואם איננו גם הוא איש־דברים ככל אחיו בני ישראל. – שלום!
גנסין, אדריסתו של ראדלר:
Kl. Eichholz. Postamt Prieros bei Berlin.
מכתבך הגדול עדיין לא נתקבל. את “נסיונות” ודאי שצריך לגמור, אם רק אפשר. ומקובציכם – האומנם לא נשאר כל רושם?325 “להכעיס” אני מחכה ממך [ל]יצירה חדשה וגדולה. שומע אתה?
120. לשמעון ביכובסקי
06 20/6, לונדון. מיטוואָך.326
שמעון,
קיבלתי זה עתה את הכסף (60 רובל). ביום ו' וז' העבר שלחתי לך שתי חבילות של “המעורר” ב‘, ג’, ד‘, ה’, ( 5 5 החבילה) וגם מאה “נסיונות” סוף סוף, קיבלתי גם אני מכתב מ“עזרה”. הטראנספורט לא נתקבל עדיין. השדים השיאוני לשלוח על־ידי ספינה. אתמול שלחתי ל“עזרה” ע"י הפוסטה מאה חוברות “המעורר”, ה‘. את הרשימה של חותמי קיוב אשלח לה. מה אני צריך לכתוב לך עוד? ראשי כואב עלי והנני מבולבל קצת. כן, להורוויץ אני שולח. לגנסין אני כותב על שם הופנשטיין להומל. האומנם לא קיבלת את מכתבי החתום, ששם היתה האטקריטקה327 של באַסין? הלא כתבתי לך שם שלענין קאמסקי־באסין וכו’ לא אכניס את ראשי. אין בי כוח לזה. החותמים מתאוננים על דלותו של “המעורר” – גם אני מתאונן. –
ושלום לך, אחי היקר, העמל והעסקן. ברוך תהיה!
יוסף חיים.
121. לא. ציוני
06 22/6, לונדון.
וילקנסקי היקר, מ. בן־אליעזר, סופר צעיר ונלבב (הוא מ. לזרסון, מ. ג. וכו') כותב לי ארוכות על מאמרך “זרמים שבספר, א'”. כל־כך הוא מוצא חן בעיניו, ביחוד על אשר אין בו “דברי־קנטור לשוא”. ומכאן תשובה להערתך על אשר השמטתי מבטאים כעין “חכם ז’ארגוני” וכיוצא בזה. הלא גם הם, החכמים הז’ארגוניים, מאמינים, כמונו, בישרתם ובקרבתם לאורחא דמהימנותא,328 והראיה, סופרים כז. י. אנכי, י.ד. נאמר “Япошки” 329 בשעה שהם אינם בזויים כל עיקר?! בנוגע למאמרו של רייזין בפרט כבר דיברו עליו הרבה. “הטון הפרוקלאמאציוני” – והם אומרים, כי הטון שלנו הוא פרוקלאמאציוני. אך די. מאמרך “רוחות־קיץ” הולך ומסתדר בדפוס. הוא, לדעתי, טוב עד מאוד, וכמדומני שאין בו כלום מה לתקן, אם לא לחשוב את הפראזה “נלחמו החיים נגד החיים בעד החיים”, שהיא בּאנאלית במאוד ושיש לי יצר־הרע גדול להשמיטה, וכמו כן “הכל מתפרק מחוליותיו”, שמרבה אתה להשתמש בפסוק זה. אחרי ישוב־דעת ארוך עם עצמי החלטתי לבלי להעניק לו כל הערת “מערכת”. “מנגינות אוקטובר”330 מדברות בפני עצמן. וביחוד, שאין בו אף מלה אחת שעבר עליה זמנה והרי הוא כאילו נכתב היום. ולהיסטוריון איני חושש. יכול אתה להוסיף בסופו את היום שבו נגמר המאמר. את “הקרע” קראתי וקראתי וקראתי – ומצאתי שאינו ראוי ל“המעורר”,
- כמובן, לא מפּני שדעותיו של “עורך” “המעורר” שונות מדעותיך, שהרי ניתן מקום לקלוזנר, למרמר, לראדלר וכו', שדעותי, או, יותר נכון, שמצב־רוחי, הן כל־כך רחוק מדבריהם, אלא מפּני שצורת ההשקפה הזאת מתאימה יותר לז’וּרנאל, לספר שנתי, אבל לא לקונטרסַי הדלים. תדע, שאפילו את “מכתב ארוך”331 לא הדפסתי ב“המעורר” גופא. אילו היה כסף בידי, כי עתה הוצאתי את “הקרע” בתוצאה מיוחדת. ועוד נתישב בדבר.332
122. לשמעון ביכובסקי
06 23/6, פרייטאג'333 לונדון.
ביחובסקי.
קיבלתי את איגרתך מיום 20 יוני. שלשום כתבתי לך לפוצ’אָפ, אתמול – להומל. עתה עוד פעם להומל, והא לך תשובה על כל שאלותיך: א) אם קיבלתי את הששים רובל – קיבלתי. ב) אם קיבלתי דבר־מה מ“עזרה” ומה כותבים – קיבלתי, וכותבים, שהקביטאנציה334 ששלחתי להם מכאן פסולה היא עפ“י טעות הקוֹנטוֹרה של פה, ואי־אפשר לקבל את הסחורה, ולפיכך רצתי אתמול בכל כוחי אל הקוֹנטוֹרה וקיבלתי קביטאנציה אחרת ושלחתי ל”עזרה“. השדים השיאוני לשלוח ע”י קונטורה. את הרשימה לשם שלחתי. הכל מילאתי. ג) אם שלחתי כל מה שביקשת – שלחתי ושלחתי ושלחתי, אלא ש־100 “נסיונות” לשלוח על שם זלאטופולסקי335 לא ביקשת ולא שלחתי. עתה כשאתה מבקש אני שולח.
אתמול שלחתי גם חו' אחת מן “המעורר”, ה', להומל. כן כתוב לי דבר מדוייק על דבר חותמי פוצ’אֶפ (עיין מכתבי מדאתמול). ואתה תחזה את אורי־ניסן336 ותאיצהו לשלוח את הכתב־יד337 בשביל “נסיונות”. ושוו בנפשכם, שאין ימי אוקטובר338 חדשים בתוככם ושהכל עולה בשלום. “המעורר”, כמדומני, שיתקיים; אם יתפתח – זה כבר תלוי בכם ולא ב“ראֵה, יוסף חיים”, כי יוסף חיים רואה ורואה, אלא שעיניו כהו מראות.
“וכבר מילאתי את המכתב בעסקנות גמורה”,339 אלא שאני לא “נמלאיתי” ומחכה ל“המשך יבוא”.
י. ח
25 "נסיונות לפוצ’אֶפ שלחתי.
י. ח.
123. לר' בנימין
לונדון, 06 24/6,
ראדלר, חיכיתי למכתבך בכליון־עינים, וכשבא, שמחתי עד כמה שאני מוכשר לשמוח, ביחוד עכשיו, כשאנו תמים לגווע.340-
מה שלומי? – קראתי היום את הכרוניקה של ה“יאָבריסקאיה ז’יזן” ובכיתי. נתכווץ הלב. ונתכווץ, כמובן, לא רק מצרות הכלל. הכל ביחד. אבדנו כולנו…
מקום בשבילך יש “תמיד ותדיר”, למרות מה שכתביך אינם מוצאים חן כל־כך בעיני הדוקטור - - -וכו' ולמרות מה שלפרקים קרובים הם מצלצלים גם באזני כאַקוֹרד מוזר. היינה וברנה קילקלו את הספרות הגרמנית?! –
קונטרס ו' יצא בעוד שבוע לערך. מה יהא להלן – איני יודע. שלום לליאן.341 הלא כתבת לי, שהוא כותב איזה דבר בשביל “המעורר”. נוּ? אני שולח לבית־העקד שלו קונטרסי ה‘, ו’.
הטכניקה של החלק הראשון של “מגילת שגיון” היתה באמת גרועה עד לקיצוניות. מחכה אני למכתבך הארוך־הערוך.
באהבה רבה, אחיך יוסף חיים.
124. לא. ציוני
06, 26/6, לונדון.
וילקנסקי היקר!
זה עתה קיבלתי איגרתך. אם להדפיס את “הקרע” בקונטרס מיוחד, למשל כזה של “מכתב ארוך” שלי, יעלו 32 עמודים, ומחיר ההדפסה של אלף אכּסמפּ. כאלה - יותר ממאה מארק. עצתי, אם אפשר לך להדפיסו ב“העומר” – מוּטב. כתוב לי ואשלחהו לשם. ובנוגע לדעתי עליו, כשהוא לעצמו, כלומר, לערכו הספרותי – חושש אנוכי, שהנני קצת חשוד בדבר זה. אני אוהב את אופן כתיבתך, אבל הכרתי342 הציונית יונקת מצינורות אחרים. בכלל, אין למדין ממני ומהכרתי הציונית גם יחד, שהרי כבר לא הכל חי בי… קשה עלי עתה הכתיבה והנני מתחרט על שהתחלתי.
את כסף החתימה מסאמבורסקי קיבלתי. תודה לו. בנוגע למחזות הנה אני כתבתי רק קומדיה אחת במערכה אחת: “לעת עתה” (“הזמן”, ג'), שיצאה על־פי טעויות־דפוס כתותה ורצוצה וחסרת המחזה האחרון.343 – כמדומני, ש“הגיטו החדש” של הרצל בתרגומו של בריינין יאה לעניינך מכל מה שאפשר לי להזכירך. אם מאיזו טעמים לא תוכל להשתמש ב“הגיטו החדש”, אז שלוש דראמותיו של הירשביין הנן הקאנדידאטות הראשונות. מובן, שבערכן הספרותי אפשר להמליץ עליהן: אחרונה אחרונה חביבה.
ב.
אם לא יוכל “הקרע” להידפס ב“העומר”, הנני נכון להדפיסו על חשבוני (בצירוף ה־20 מארק, שאתה רוצה לשלוח), אך בכדי להחזיר את ההוצאות אי־אפשר יהיה בשום אופן להמעיט את מחיר החוברת משמונה ק"פ.344 השומע אתה?
125. לג. שופמן
06 29/6, לונדון.
שופמן, יקחך אופל! כמה דק הוא מכחולך, כמה חדים צבעיך!
לצערי, נמסר כבר קונטרס ו' של “המעורר” כולו לדפוס וה“עיפים” שלך צריכים יהיו להמתין עד קונטרס ז'.
קובצו של גנסין כבר נהפך במחשבה לז’ארגוני – וגם מזה לא יָצא כלום. אין קובצים, כנראה! בדבר “נסיונות” עדיין אומר הוא לנסות. הוא לנסות ואני לעורר – בד בבד! את “דברך”,345 כמדומני, שאומר הוא להוציא בקונטרס מיוחד ב“נסיונות”.
שופמן! בשעה זו (אַל תתירא! אינני מתחיל: “בשעה זו, שהדם וכו'”; אני אומר להתחיל בפסוק פחות נורא – ) בשעה שסופרינו כולם עוזבים את הספרות בלשון עברית, אני מהרהר ברטט, שאתה לא תהיה בתוכם, ואולם מפני מה – איני יודע. יש שאני חושב, כי אתה לא תעזוב את הספרות הגוֹועת מפּני שלא תמצא כל ענין לעבור ממקום למקום, ויש – מפּני שלא תחפּוץ לעבור בסך. המַרשירוֹבקה346 הלא היתה בוודאי – תועבת נפשך. ואולם, בכל זאת: אם לא קשה לך, הודיעני־נא את יחוסך ל“שאלה” הזאת. הן ברקוביץ, ז. י. אנכי וכו' הנם יותר עברים ממך, ואף־על־פי־כן –
אבקשך להודיעני על קבלת איגרתי זו מפני שלבי נוקפי, שמא אין האדריסה נכונה, מאחר שהחלפת את מעונך ובמכתב לא נזכר ע“ז ואיכמ”ל.347
126. לד"ר יוסף קלוזנר
שבת, 30/6 06, לונדון.
יוסף קלוזנר,
הנני כותב בבית־הפּוסטה וממהר לכתוב בכדי שלא אאחרה. קיבלתי את מכתבך. תודה. קונטרס ו' נמסר כולו לדפוס. קונטרס ז' יֵצא בעתו בוודאי, ולכן אַל־נא תימנע משלוח איזה דבר בשבילו. במטותא…
במחברתך הרוסית עדיין יש לי צורך ונא לשלחה אלי.
שלך. י. ח. ברֶנר.
להיכן עלי לשלוח לך קונטרס ו'?
127. לר' בנימין
[לונדון,] 06 2/7.
יהושע אחי,
חיכיתי לאיגרתך בכליון־עינים. לא ידעתי מפני מה אינך כותב. בא המכתב ושמחתי. מתי תשיב לי את ה“אוצר” ומתי תשלח לי את ה“טלטולים”? בהווייתי אין כל חדש, כמובן. דחיקא לי שעתא348 ואיני שולח לך אלא שלושה רובלים שקיבלתי היום מרוסיה. מה אתה חושב לעשות בימות החורף הבאים? אפשר שיבואו הלום גנסין ובן־אליעזר. לכשיהיה לך דבר אלי – כתוב גלויה.
אוהבך בלב ונפש.
יוסף־חיים.349
128. לא. ציוני
06 3/7 לונדון.
וילקנסקי,
התחלתי היום לסדר את “הקרע” שלך וכרצונך: בתבנית “המעורר” ובאתיות של “מגילת־שגיון”. בכמוּתו של הדבר טעיתי קצת. הוא לא יחזיק כל־כך הרבה כמו שאמרתי מתחילה, ואפשר יהיה לקבוע את מחירו ברוסיה 5 ק“פּ עם המשלוח, היינו באנגליה: 1 פֶּני. במכתבך הבא אל תשכח להוסיף להכתב־יד את השורות האחדות הצריכות לבוא עוד בסוף ה”קרע“. את “זרמים שבספר. ב.” שלח למען השם בהקדם ואתנהו עוד בחו' ז‘. אל תדאג לקורא העיף והנלאה מפרי עטו של כותב אחד. הלא אנו איננו כותבים בשביל קוראים, אלא בשבילנו בעצמנו, ולמה נחשוש? קונטרס ו’ יֶצא בשבוע הבא. ה”רוחות" שלך תפסו 6 עמודים. לא הבנתי את מה שכתבת, כי מאמרך ששלחת ל“העומר” נכתב לאחר כ"ה שנה. כלומר?
שלך בצפיה לתשובה
י. ח. ברנר.
129. לר' בנימין
06 6/7, ערב שבת.
ליהושע בן־ישראל
אחי יקירי,
לברלין שלחתי לך איגרת פתוחה. אתמול קיבלתי את מכתבך הארוך־הערוך. ב“טלטולים” שלך אני רוצה, בכלל אני רוצה בכל, אלא שמכתביך איני רוצה להשיב: שלי המה. ברם, אם תתעקש – אשיב. למכתבים ארוכים ממני אַל תחכה: הלא יודע אתה שלא איש־דברים אנוכי, ובכלל, “אינך חולה” להבין הכל ברמיזה. בנוגע לה' השילינגים – בכל לבי ובכל נפשי, אלא שאיני יודע כיצד לשלוח. היצלח אצלך מוֹני אוֹרדר“?350 בכפרך גופא הלא אין פּוסטה? קונטרס ו' אפשר שאשלח לך ביום השבת הבאה (לא מחר, כמובן). על־דבר הסוף של “מגילת שגיון” כותב קלוזנר ש”יש בו דברים של טעם“, אבל מה זה שייך לאחה”ע?351 להפך, הלא הוא הטיף לעבודה צנועה וכו'. אדריסתו של גנסין:
С.Л. Быховскому, Почеп, губ. для Н. Гнесина
מצבו של “המעורר” – כמעט בטוח. ביחוד בצד הספרותי. מאחיך קיבלתי מכתב. אדם הגון ומיושב.
שלך אחיך יוסף־חיים.352
130. לי. ד. ברקוביץ
06 6/7, לונדון.
ברקוביץ
בוודאי אתה יודע, שאני אוהב אותך. כזאת הגדתי גם לשלום־עליכם, אבי אסתר שלך, שבחדרו ראיתי את שניכם ושניכם מצאתם כל־כך חן בעיני. ואלא מפני מה נתאפקתי לבוא לפניך ולהודיעך את זאת עד היום? פשוט: יראתי. שלום־עליכם התפאר, כי תחת השפעתו נהיית לז’ערגוניסט גמור, והרהרתי: מרא דאברהם! אם בעל “ממרחקים”, “פֹרא־אדם”, “בכפר”, “אמיגרציה”, “וידוי” וכו' וכו' נהיה לז’ארגוניסט גמור – למה זה אנכי?… מובן, שלאהוב אותך לא חדלתי גם אז – אי־אפשר! – אבל לבוא ולבלבל את הראש… והנה מקבל אני היום מכתב מבן־אליעזר שבפאריז, שבו הוא מודיעני, כי ברצונך לשלוח לי איזה סיפור בשביל “המעורר”… האומנם? אחי!!…
בן־אליעזר כותב: “ברקוביץ שאלני ע”ד אדריסתך". מה פירוש? הלא אני שלחתי לך ללמברג כל חמשת קונטרסי “המעורר” שיצאו עד עכשיו, ושם הלא רשומה אדריסתי. אבקש להשיבני דבר ובהקדם.
י. ח. בּרֶנר.
131. לדבורה בארון
06. 7/7, לונדון.
אחותי היקרה־היקרה,
קיבלתי את רשימתך “רוצח” ועברתי עליה. היי ברוכה, אחותי!
אמנם, “מצוּדתך” היצירתית – עד כמה שאני יכול לשפּוט משלוש רשימותיך “בקרן חשכה”, “מיחוש” ו“רוצח”, אשר נזדמן לי לקרוא – פּרושה רק על רצועה קצרה משדה־החיים; ואולם ברצועה הזאת יש לך משלך: יש לך סגנונך, צבעיך ונפשך העברית הנאה. עדינה היא רחמנותך הסובלת…
לצערי, תהא רשימתך זו מוכרחת להמתין עד קונטרס ח' של “המ.”: קונטרס ו' יישלח לך לאחר השבת; ובשביל קונטרס ז' יש לי כבר רשימה משל שופמן.353
את הבכיה שבסוף חושבני שצריך יהא להסיר. די, כמדומני, בשורה: “אי חברברת” וכו' ובשורה של מַקפים רחבים (тире) שאוסיף אחריה. כמו כן, כשאַת כותבת מתחילה: “נתבלבל מוחו של מנדיל ולבו התחיל דופק־דופק. נעשו עיניו בולטות” וסוף־פסוק – הרי זה חזק כל־כך, אבל כשאַת מוסיפה לזה קו באנאלי כמו “ושפתו התחתונה רעדה”, הרי אַת מקלקלת בידים, והרושם הולך ונפגם. ולפיכך, הרשיתי לעצמי למחוק גם את שלוש המלים האלה.
נוּ, היי שלום, אחותי, וקבלי־נא את כל הרגשים הטובים אשר בלבי אליך.
י. ח. ברֶנר
132. לא. ציוני
[לונדון, 10.7.1906].
עברתי שתי פעמים על חזונך, וזה מה שיש לי להעיר:354
התוכן – הדראמה בנפשו של הרב – ישן. כבר דשו בו רבים. ואולם בידך עלה להעלות איזו קווים חדשים. בשביל כך יש לדבר זה ערך ספרותי לא פחות מבינוני, ובכל אופן, ראוי וראוי הוא להיקבע בדפוס.
אין זו פּיֶסה355 במובן הרגיל, מפני שאין כאן נפשות פועלות, והרי זה רק ציור מן החיים, מוּרצה באופן חזיוני. הכל פשוטים ובולטים, אבל אין הם גדֵלים, אין הם עושים. התעלפות לאו כלום היא.
המחזות נחמדים כולם. לא היה לי לציין דבר, אלא בשניים שלושה מקומות, מה שעשיתי, ברם כל זה לא חשוב כל־כך. המחזות נחמדים.
השם. “לפני שואה” – מדוע “לפני”? “השואה” הלא לפנינו היא.
“מחזות בשלוש מערכות”.356 המערכות הנן פה שלוש לכל הדעות, ואַל תפקפק בדבר, ואַל תעיין בפוסקים.
עצתי: העתק ולא בחפזון את יצירתך זו אל הנקי (וממילא יֵצא העיבּוד הנחוץ) ושלחה אלי, ואני כבר אשתדל שלא תישאר בכתובים. באופן היותר רע, הריני מפשיל את שרווּלי ומסדר את אותיותיה ומוסרן אל מכונת ההדפסה.357
133. לשמעון ביכובסקי
06 10/7, לונדון.
ביחובסקי,
קיבלתי אתמול את מכתבך הסגור עם שירי י“ש358 והיום את גלויתך מי”ז3596. בוודאי קיבלת כבר את גלוייתי ששלחתי לך ביום השבת העבר. חדש אֲין. עם “עזרה” אני אובד את ראשי – מה לעשות, מה לעשות, אין ידיעה, כתבתי, כתוב גם אתה לשם. קונטרס ו' יוצא בשבוע זה. פּרוספּקטים חדשים אני מדפיס במספר שני אלפים. קונטרס ז' יצא בן חמישים עמודים. באמריקה הוא נמכר במכירה לאחדים והם שולחים לי מיד את הכסף – וזוהי התשועה היחידה. מקונטרס ו' וגם מן הפֹרוספקט תיהנה. חוברות “המעורר” ו“נסיונות” שלחתי לך כבקשתך במכתבך שלפני האחרון. יותר לא אשלח לך עד שתקבל אלה. על־דבר וארשה לא אוכל להגיד דבר. ודאי שטוב היה אלמלי ישבת שמה. שטיבל כתב לי לפני שבועות אחדים, כי הוא נכון לעשות למענך כל אשר יוכל. קיבלתי היום מכתב תלונה מצבי כהן (קאָלמי, גרשוביץ), ששלח לך דמי חתימה לחצי־שנה ולא קיבל כלום. מפּני מה לא קיבל אני כותב לו, אבל עליך להשיב בתנאים כאלה לכל חותם. הלא כתבתי לך, כי גם “תושיה” נתמנתה לסוכנת ל“מעורר”. אבל מה לעשות, והדבר בכלל אינו הולך למישרים עם חוברות “המעורר”. הוֹוה על הוֹוה ושבר על שבר. עיקר שכחתי: “בינתים”360 קיבלתי היום, והתאמין לי, אין לי פנאי למקרא. מיד, כצאת קונטרס ו' לאור, הריני ניגש להדפסת הסיפור הזה.361 נוּ, היה שלום, וכתוב ל“עזרה”. המשלוח של “נסיונות” להאפט היה בידים אמונות, ואני בטוח, כי כבר הגיעו למחוז־חפצם.
מר גרשוביץ כותב, כי לא ענית לו על כל מכתביו הכפולים.
134. לצ. ז. וינברג
06 10/7, לונדון.
למר צ. ז. וינבּרג, אַבגוּסטוֹב.
אדוני,
קיבלתי מכתבך. את ציוריך יכול אתה לשלוח לי ואשים את עיני עליהם. אם יסכנו ל“המעורר” – אשמח מאוד. לצערי, אין מערכת “הזמן” שולחת לי את עתונה ואין אני קורא את העתון הזה אלא באקראי, ואף־על־פי שנזדמן לי פעמים אחדות לעבור שם על איזו מכּתביך ולמצוא בהם זעיר־שם קו הגון, לא אוכל עכשיו לדון עליהם לפניך בבירור. –
על יתר דבריך הנכוחים אין לי מה להשיב לך. לך ושווע “שמע ישראל!” לא אוכל לומר ש“משתתף אני בצערך”, מאחר שהוא הוא צערי וצערם של כל סופרי ישראל בזמן הזה. מה לעשות… בכל אופן, לא “להשליך את העט מיד”. אלא להישאר אחרונים על החומה…
הצעותיך טובות. צדקת גם בה, שטוב היה אלמלי יסדו במה אחת גדולה במקום לבנות במות במות קטנות, איש לעצמו. אולם הלא עכשיו אין לנו לא במות גדולות ולא במות קטנות. אורבאניזאציה – ודאי דבר גדול הוא. אבל כלום לא ניסו גם את זה? כלום לא - - -362 “יבנה”363 סוכנים ספרותיים וכו'? הא למדת, שעתה - -
- 364 ליחידים־השׂרידים אלא לעשות בעצמם כל מה שהיו צריכים לעשות מאות ואלפים…
בכבוד
י. י. בּרנר
P. S. מַרקאות365 לתשובה אַל תוסף לשלוח לי, מאחר שלא אוכל להשתמש בהן כאן. בקרוב אשלח לך פֹרוספּקטים של “המעורר” למחצית שנתו השניה.
135. לאפרים א. ליסיצקי
06 10/7, לונדון.
למר א. א. ליסיצקי
אדוני, שירך “לפני הרעם” יבוא בקונטרס הבא, ז‘, של “המעורר”. קונטרס ו’ אני שולח לך בשבוע הזה. –
נעים לי להודיעך, כי על־פי שירך זה מוצא אני בך סימנים של כשרון פיוטי הגון.
תודה בעד דברי מכתביך הנוכחים.
בכבוד
י. ח. בּרֶנר.
136. לצבי כהן
06 10/7, לונדון.
למר צבי כהן
נצטערתי מאוד למקרא מכתבך. מר ביחוּבסקי הוא איש ישר, אלא שבשבועות האחרונים היה בקיוב ובהוֹמל, ואולי לא הגיעו לידו מכתביך. אתה שואל “במי האשם?” אבל דע לך, אדוני, כי עד אשר יעלה בידי להמציא את חוברות “המעורר” לרוסיה – עוברים שבועות וירחים, וצערי והפסד־ממוני עולים על זו של חותמיו. בכל אופן היה בטוח, כי תקבל על־ידי הסוכן הנ“ל את שש החוברות של מחצית השנה הראשונה. מקווה אני, כי להבא תקל הכניסה ויבואו איזו סדרים בנוגע לחותמי רוסיה, כי “תושיה” מקבלת עליה מעכשיו את הסוכנות של “המעורר”, ו”המעורר" יגדל בכמותו ויוטב באיכותו, למרות המצב הנורא שכולנו נמצאים בו.
בברכת־שלום ובכבוד
י. ח. ברֶנר.
לדאבוני לא נזדמן לי לקרוא את ציורך “תכלית” ב“הזמן”. אולי תוכל להמציאהו לי על־ידי פוֹסטה ואני אשיבהו אליך לאחר שאעבור עליו?
137 לר' בנימין
[לונדון] 12/7 06.
ראדלר,
הריני שולח לך באחריות כל היקר לי בצרור מכתבַי, ואתה עבוֹר עליהם והשיבם לי גם כן באחריות.366
דברי צייטלין ב“הזמן”, שגנבתי במסירות־נפש מבית־העקד בשבילך, תשאיר אצלך. קיבלתי היום מאמר מ- -, שבדוחק גדול אפשר יהיה להדפיסו. איגרתי אליך לברלין נתקבלה על ידיו. כך הוא כותב לי. חבל.
שילינגים אחדים (יותר מה') אשלח לך באלה הימים. עתה אני לווה פרוטות אחדות בכדי לשלוח לך את הצרור הזה.
ב“ששוני” מן“המעורר” אל תקנא. קונטרס ו' עם פּרוספּקט חדש אשלח לך ביום השבת הבא.
קשים עלי החיים.
יוסף חיים.
138. לשמעון ביכובסקי
[אמצע יולי, 1906, לונדון]
יודע אני, שמצפה אתה למכתב ממני, אבל מה אעשה לך. מ“עזרה קיבלתי גלויה מ־25/6 (למספר הרוסים, כנראה) ש”מחר יתקבל הטרנספורט ולא יאוחר מיום ה' אשלח לכולם“. נוּ, ואתה לא קיבלת דבר עד היום! כמו כן משטיבל איני מקבל שום דבר. חו' ד־ה: שלחתי לו בעצמי. הקיבלת ו', ששלחתי לך (אכס. א') זה כשני שבועות? א”נ367 כותב לי. מתיישבים אנו על־דבר ביאתו ללונדון. אני רוצה בזה. אני כותב לו היום להומל גלויה שניה בזה. – ראה נא, מאיש־הורוויץ לא נעניתי עד היום. – ע"י “תושיה” יש לי כבר שלושה חותמים לשנה. שלחתי לשם. כסף לא קיבלתי עוד. ראבּט 25%. קונטרס ז' נמצא כבר בדפוס (בן יותר מ־50 עמודים). כל תשועתי היא אמריקה, שמוכרת מספר אכסמפּלרים ומשיבה לי את הכסף. חוץ מזה – הכל הבל. גם גאליציה, גם לונדון, גם רוסיה האומללה שלך. אוי! “בינתיים”368 יוצא מתחת מכבש־הדפוס. מה לעשות אתו ולאן לשלוח – איני יודע. יגעים הדברים.
שלך יו"ח.
139. לצבי כהן
06 19/7. לונדון.
למר צבי כהן.
אדוני,
את ציורך “תכלית” קראתי. לציור כזה לא הייתי נמנע מתת מקום גם ב“מעורר”. הואל, אפוא, ושלח איזה דבר מהני מילי מעליותא369 שיש בילקוטך.
בכבוד,
י. ח. ברֶנר.
140. לא. ציוני
06 19/7, לונדון.
יצחק,
הנני להשמיעך חדשות. מפני סיבות טכניות (כלומר, זה שהמדפיס אינו רוצה להקיף) הנני מוכרח לתת את “הקרע” שלך, שנסדר כבר כולו ונמצא במכונה370 - בקונטרס ז' של “המעורר”. הקונטרס יהיה בן 38 עמודים ומאמרך זה עם “השורות האחדות” המוּספות יחזיק 18 (37 שורות העמוד). ואולם בעד ה־20 מארק שלך ציוויתי להדפיס ביחוד ובמעטפה מיוחדת 500 אכסמפּלארים, ואתה תעשה בהם מה שתחפוץ. ב“המעורר” אכתוב גם אני איזה עמוד ע"ד הקרע הזה. מובן, שבספּאראטים לא אתן את העמוד הזה. הספּאראטים יהיו עם שמך על כל עמוד ובהָדר, כיאוּת. מה לעשות…
החוברת תצא במועדה. כלומר, בעוד שבועות אחדים. הספאראטים יהיו, כמובן, עוד קודם ואשלחם לך. את ה“בקיץ” שלח ואראה. ד“ר קלוזנר הזמין כבר מקום בקונטרס זה בשבילו (16 עמודים) לדבר “ע”ד המאורעות” האחרונים. אבל ספק בידי אם יעלה לו הדבר. הוא חולה. בכל אופן אשתדל לעשות מה שביכלתי.
לחתומיך שלחתי. לאחותך גם את הקונטרס הראשון ובאחריות. אך האלוהים הרעים יודעים אם תקבל. בכלל, עם רוסיא הדברים יגעים. ודא עקא,371 שהכל תלוי במקרה.
ראדלר מתאונן לחינם. אני שולח וכותב לו כסדר. מה את “השואה”372 שלך. מארץ־ישראל דורשים ודורשים את המין הזה. בדבר הפעולות והדברים בפּיאֶסה – לא הבנת קצת. אין אני אומר שהגיבורים צריכים לחטוב עצים בחזיון. ודאי שצריכים הם לדבר. אבל המומנט העיקרי, המומנט שבו מתגלה אופיים, - צריך להיות מומנט של עשִׂיה ודיבור כאחד; לאמור: איזה צעד… ואין כמ"ל.373
קיבלתי דבר מאחיך (חתם: א. זרחי) בשביל “המעורר” ויבוא בראש איזו חוברת. הודיעהו נא על זה. ע"ד “רוחות הקיץ” שנדפסו לחינם, הצטערתי מאוד.
שלום
יוסף חיים.
140א. ליקיר וַרשבסקי
06 20/7, לונדון.
למר יקיר ורשבסקי, וארשה.
הריני מחזיר לך את מאמר־הביקורת של פ. לחובר ע“ד אָש, ולא מפני שאינו ראוי לדפוס, אלא מפני שיש כבר בשביל “המעורר” מאמר־ביקורת על הסופר הזה מאת מ. לזרסון,374 שכבר הבטחתיו להדפיסו, ומובן מאליו שאין אני יכול לתת ב”מעורר" הקטן שני מאמרים רצופים על מסַפר אחד.
בנוגע למאמרו של מר לחובר כשהוא לעצמו, אני מוצא, כי יש בו חוש של מבקר הגון לעתיד, וגם את המאמר הזה, שהטכניקה שלו עדיין רפויה היא, אפשר היה להדפיס באיזו תיקונים. ביחוד בסוג מאמרים הבנויים באופן כזה צריך להתרחק מציטאטות ארוכות. אפשר וצריך לכתוב, למשל: “כשאתה קורא את ציורי־הנוף של אַש אתה נזכר באגדה הילדותית וכו' (עיין אַ שלעכטער צייט", 57)”. השוה לזה, כיצד הדבר יוצא אצל מר לחובר בעמוד 3. הציטאטה הארוכה מ“יצא וחזר” הובאה גם ב“הדור” במאמר־ביקורת על אַש. כמו כן סופו של המאמר, עם ה“אמנם שומעים אנחנו כבר את הד־פעמיהם”, מזכיר את בריינין… וכיוצא בזה.
רוצה הייתי מאוד שיתוקן המאמר הזה ויישלח ל“הזמן”, אך שלא יישאר בכתובים. אולם אם יש את נפש מר לחובר לכתוב סריה של מאמרים על ברדיצ’בסקי, נומברג, ברקוביץ, שופמן, שניאור, אזי בתוך הסריה הייתי יכול להדפיס גם את המאמר הזה בפרק השני או השלישי. מובן?375
תמיה אני, אדוני, על שלא הודעתי במכתבך, אם קיבלת את “המעורר”, ד‘, ששלחתי לך על־פי האדריסה של הגבול376 וגם את יתר הקונטרסים עד ו’, שציוויתי על בית־מסחר־הספרים “עזרה” בפטרבורג לשלחם אליך. לתשובתך אחכה.
י. ח. בּרנר.
ומה את הבטחותיך אתה בנוגע ל“מעורר”?
141. לצ. ז. וינברג
06 22/7, לונדון.
למר צ. ז. וינברג.
אדוני,
רשימתך“חשד” נתקבלה לדפוס. “המעורר”, קונטרס ז‘, יֵצא לאור בעוד שבועיים ורשימתך תבוא, דומה אני, בקונטרס ח’.- - -377
הקיבלת את הפּרוספּקטים ששלחתי לך במעטפה פתוחה?
את סיפּורך ב“צייט”378 לא קראתי, ולכן איני יודע מה להשיב לך. בכלל, אני מתפלל לכל הסופרים הכותבים גם ז’ארגונית לתת את פּרי־רוחם בעברית מתחילה או לאחר כך- אחת היא.
ואתה עבוד ושים את לבך לכל הצדדים שבחיים ועבוד. לדעתי, הגון הוא כשרונך הסיפורי.
שלך בחיבה
י. ח. בּרנר.
142. ליצחק קצנלסון
06 23/7, לונדון.
לקרוב ל“גבולות ליטא”379 ואוהב כוכבים.
ועלמות וכותב שירים כה יפים – שלום ושלום!
קיבלתי את איגרתך, יצחק קצנלסון היקר, והנני אומר לך: “תודה!” –
שאלה היא, “אם יש לי צורך בשירים ובפרוזה” – ובמה יש לי צורך, אם לא בשירים ובפרוזה?
צר רק, שלא ידעתי את זאת לפני ימים אחדים, כשהדפסתי את הפּרוספּקט בדבר “המעורר” למחצית שנתו השניה –
אכסמפלארים מועטים מן הפּרוספּקט הזה הריני שולח לך במעטפה מיוחדה ופתוחה. אם תקבלם, תודיעני על זה.
וברכתי וחיבתי רבות־רבות אליך,
י. ח.ברֶנר
48 Mile End. Rd. E.
143. לא. ציוני
26/7 06, לונדון.
את ה“בקיץ” שלך שלח. בודאי כבר ראית, שהד“ר קלוזנר מדפיס את מאמרו המובטח ב”הזמן“. אני לא קראתי אלא את ההתחלה, וכנראה מצא בעצמו שמאמרו ראוי יותר ליומן מאשר ל”מעורר", אף על־פי שגם “המעורר” אינו “ז’ורנאל סריוֹזי”. אמת, מקום אין לי גם בלי מאמרו (את ה“דראמה”, מאמרו של אחיך,380 אני מדפיס בחו' זו), אבל לכשתשלח לי, אמצא עצה גם בשביל מאמרך. –
ובדבר השמטת האברך מה“שואה”381 – מה אתה מדבר! לא צריך! אם רצונך בכך – שלח את המחזה לארץ־ישראל תחילה. לגנסין זה382 (אחי א. נ. גנסין) כבר כתבתי שיש מחזה כזה, אף על־פי שלא מצאתי לנכון להזכיר את שם המחבר. ולכן שלח ומשם ישלחו לי את הכתב־יד ואתן את ההתחלה ב“מעורר”, ט'.
את הליטרא טורה הס“סית383 אמציא לך. את ה”נייער וועג"384 שלהם הלא אתה רואה בוודאי.
מאמרו של קליינמן הלא אינו ע"ד הרצל אלא “ליום פטירתו”. בכאראקטריסטיקה מקפת – אדרבה ואדרבה. קיבלתי, אמנם, בימים האלה כזו מסופר מפורסם, אך לא אוכל להדפיסה. מקווה אני, כי שלך תהיה יותר הגונה. – מזכיר אתה “זרמים. ג'” – וב'? ואת המארקים שלך שלח. אני נצרך. מה לעשות את הספּאראטים385 נתיישב.386
144. לשמעון ביכובסקי
06 26/7, לונדון.
P. S.387 אחרי כתבי את שתי הגלויות קיבלתי את גלויתך, שמעון. בימים האחרונים לא שלחתי לך דבר ולא אשלח. קצרה נפשי בשליחות האלה. מן החוברת הששית לא שלחתי ל“עזרה” כלוּם. גם בשבילך לא אשלח לוַארשה, עד אשר תהיה שם ממש. דע לך, כי לאחר המשלוח ל“עזרה” נשארו לי מחוברות א‘, ב’, ג' – מ־30 עד 40 אכס. מחוברת ד' – כמאה ומחוברת ה' – כשתי מאות. מחוברת ו', שלא שלחתי לרוסיה, יש לי משלוש עד ארבע מאות. כל זה הייתי יכול לשלוח לך, אילו הייתי יודע שזה יביא לאיזו תכלית. כמו כן בדבר המודעות ברוסיה עליך בעצמך להודיע בשמך הכל על “נסיונות” ו“המעורר” ביחד. אנחנו צריכים לעשות כל מה שביכולתנו.
145. לשמען ביכובסקי
06 30/7, לונדון.
קיבלתי את עשרת הרובלים. כמו כן קיבלתי מכתב מודיע מ“עזרה”, ששלחה לך 200 “נסיונות”, כמו כן 25 אכס. מקונטרס ה‘. קונטרס ו’ הוחרם מפני המאמר “זכור!”.388 מה אתה אומר לזה? נוּ, עתה כך. עד שלא תסע לוַארשה לא אשלח לך דבר: היום קיבלתי בחזרה חבילה קטנה של “המעורר”, ששלחתי באחריות לאיישישוק, לאחותו של א. ציוני. ולכן, ראה למען השם לנסוע לוארשה וּמשם להודיע בשם עצמך בעתונים על “המעורר” ו“נסיונות”, שיפנו אליך לשם, ולספר במודעה דברים כהווייתם. המודעות תעלינה לך בכסף, אבל כך צריך להיות. אני לא אוכל לפנות אל “הזמן” בבקשת מודעה, מפני שיש איזו סכסוכים בינינו. – אם שלחה “עזרה” לכל החותמים, אז ודאי ששלחה גם לחותמי קיוב, כי הרשימה שלחתי. בדבר המשלוח האחרון – כמדומני, ששלחתי בשתי חבילות. מובן, שאני איני רושם את כל מה שאני שולח, ולכן בדוק במכתבַי. סוף־סוף, לא קיבלת את כל מה ששלחתי לך. ומה את זה ששלחתי לך לקיוב? מש“י הורוויץ קיבלתי מענה. הקיבלת את מכתבי הסגור עם האטרקה389 וזאת לגנסין. ואומַר: מדוע אין כל אינסטרוּקציה בנוגע למודעה ע”ד “נסיונות” על המעטפה? מה “מוכן לדפוס” וכו‘? ואם בכלל – היש איזו תקוה להוצאה זו? – אשתדל ליפּות קצת את השער, אף שגם לי אין צורה מסויימה וכו’. החוברת מחזיקה 32 עמודים אותיות חוץ מהמעטפה. הפוֹרמַאט ממש כזה של סיפורי צ’יכוב. קטעי השירים הרוסים אני מדפיס באותיות לאטיניות. משופמן יש לי בשביל קונטרס ז' ציור בשם “עיפים”. היש תחת ידך ממנו דברים חדשים? ומה אתה מחשה? הנני שומע לקולך ומדפיס 3000 אכסמפּלרים מ“בינתיים”, אף על־פי שלדעתי זה קצת יותר מעל המידה. הלא אין קוראים ללשון־קודש. לחלוטין. – ומה עם בואך לכאן? בוודאי קיבלת את האטקריטקה390 שלי בתוך מכתבי לביחובסקי. גם בן־אליעזר מתעתד לבוא הלום מפּריז. הוא הנהו שם בבחינת גנסין בהומל… האמת, כי ברוסיה מתחיל לצאת לאור עתון חדש בלה"ק391 בשם “היום”? וחוץ מכל אלה אין כל חדש, כמובן, והכל כדאתמול. מילא.
יוסף חיים.
“המעורר”, ז', יֵצא בעוד שבועיים. בדבר “בינתיים” אני מחכה לתשובה על מכתבי זה.
146. לא. ציוני
י“א אב, תרס”ו, לונדון [2.8.1906].
יצחק יקירי,
בכדי לתת מקום לה“בקיץ” (ובאותיות לא קטנות) מוכרח אני להוציא קונטרסי ז' וח' של“המעורר” ביחד, שאם לא כן, אז תמלא אתה ואני כל החוברת, ומה אעשה לשאר החומר שאינו סובל דיחוי? וככה אני עושה. החוברת הכפולה תכיל כשמונים עמודים. בדבר הספּאראטים כברנעשה מעשה, 500 אכ., וישוב־הדעת שהזכרתי אינו אלא בנוגע לזה: אם אשאירם אצלי ואם אשלחם לך. ובהיות שהחוברת יוצאה כפולה וגם מחירה יהיה כפול, אין להתחרט על שהשקפתך תהיה מצויה ב“שוק” לבדה ובמחיר מצער. חוץ מזה, “המעורר”, כפי שאתה רואה מן המעטפה של החבילה ששלחתי לאחותך והוחזרה לי, בא לרוסיה באקראי (תוכל לשער מזה את מצבי החמרי). המארקים שלך בוודאי יתקבלו היום או מחר. ממאמלל קיבלתי ידיעה ע“י איש שבא מהתם להכא – שהאיש, ששלחנו לו, דחיקא ליה שעתא השתא.392 את ה”לפני שואה" שלח אלי מתחילה, אם רצונך בכך, אף שספק בידי, אם יוכל לבוא בחוברת הבאה. בסופו אל תכתוב: “ומתעלף”, וגם לא “מים!”, די בכך: "(ראשו צונח מעל הכר).
רחל: אבא!… (לקול קריאתה נכנסים חיים וכו')".
הזכירני במכתבך הבא על הליטראטורה של ס. ס., ובדיוק מה נחוץ לך ואשלח לך.
רוחי מדוכא וקשה עלי הכתיבה.
שלך בלב ובנפש
יוסף חיים.
החוברת תצא לאור בעוד שבועיים לערך. מן הפובליציסטיקה ש“בקיץ” שבעתי רצון.
147. לג. שופמן
06 3/7, לונדון.
שופמן,
באקראי נמצאו בידי היום 6 שילינגים ושלחתים לך. יש, אמנם, קצת בושה בדבר לשלוח סכום כה, אבל כבר אמר החכם: "ההכרח וכו'.
בדבר בואך הלום – מדוע לא? אם רק תמצא לך להוצאות־הדרך וגם 5 ליטראות שטרלינג להראות לממונים על הכניסה שבכאן (את זה אפשר ללוות). מובן, שלצפות לאיזה דבר מיוחד בלונדון – אָין. פה, כבכל מקום, אין כלום. לחלוטין. Смысл393 - אבל היכן ישנו? כמדומני, שכבר באה העת לנו להתרגל לשכוח את המלה הזאת…
מתעתדים לבוא הלום גנסין, בן־אליעזר (זה האחרון הנהו בפאריז). לימות־החורף אפשר שישוב הלום גם ראדלר. רוצים היו לבוא הלום גם הלל צייטלין, אהרנסון (ז. י. אנכי). דעתי על זה? איני חושב, כי נמות פה ברעב. אנשים, שאינם שומרים את מיטתם, לא ישׂתכּרו ללחם וטה? בִתמִיָה?~
לפני ימים אחדים קראתי שנית את “כחום היום”, “בבית זר” “יונה”394 וכו'.
ובנוגע ל“כתפי” (הרוחניות וקצת גם הגופניות) לא טעית לגמרי,395 אבל מה בכך, ואני הנני איש שאינו מחכה כבר אף לאיזה צל של דבר. החשבון ברור והרי כבר כאילו איני. מה שאני עדיין מתקשה396 ומטפּל ב“מעורר” – אי משום הא לא איריא397: אין בכוח ילוד־אשה לקבור את עצמו לגמרי.
קונטרס ז’־ח' של “המעורר”, שבו יבואו “עיפיך” (מפני סיבות טכניות הנני מוכרח להוציא קונטרס כפול, בן 70–80 ע'), יֵצא בעוד שבועיים.
מצבו החומרי – בלונדון יש קונים מארבעים עד חמישים. ברוסיה הדברים יגעים לגמרי. התשועה היחידית – אמריקה, אך עד כמה תארך ועד כמה אפשר לסמוך עליה – איני יודע.
כי אין כבר ספרות עברית בעולם, בזה אין לי שום ספק. קוראים – איני יודע, אם יש כמאה בכל העולם. פה בלונדון יש משניים ועד שלושה. אולי.
גלויתך האחרונה קיבלתי וגם שלחתיה לראדלר שיקראה גם הוא.
את ה“כסף” שלחתי ישר על שמך (אצל א. ביילין).398 האדריסה כמו מעל"ד.399
148. ליעקב פיכמן
06 9/8, לונדון.
ליעקב פיכמאן,
יקירי,
קיבלתי את ה“מנגוהות לנגוהות” (דבר נפלא!) ויבוא בקונטרס ט' של “המעורר”. ז’־ח' (חוברת בת 76 עמודים) יוצאים בשבוע הבא. ההרפתקאות והיסורים של כל צעד קטן שבקטנים – אין לשער ואין לתאר.
מדוע לא פניתי ליהודה שטיינברג? ולמי, שלא ממכרי הסופרים, אפילו אלה שידעתי את אדריסותיהם, פניתי? ואיך יכולתי לפנות, אם לא הייתי בטוּח, שהדברים שאקבל יזכו לראות אור?400 עד היום הכל נעשה במקרה. וכלום יש הזמנות בדבר? הנה שלחת דבר – תבוא עליך ברכה! ישלח יהודה דבר – תבוא גם עליו ברכה!
ומכרי הסופרים, שפניתי אליהם, אמנם, לא נענו זמן מרובה, וגם אותם איני מאשים. המצב ידוּע ומובן. עתה החלו להתעורר קצת. הלוואי!
השקפותי על הז’ארגון הנן, כמדומני, דווקא השקפותיך אתה. על עתידות איני מדבר, אך רוצה הייתי, שתהא היצירה העברית בלשון־הקודש. רחוק הדבר גם־כן שתהא בז’ארגון. ברם, תמיה401 אני, אם יש בכלל - - -402 עוד כוח־יצירה ליהודים.
אומר אתה: ארץ־ישראל. אני, אדם לא – חולה וידוע מלאכת סידור האותיות (זעטצעריי), מוכן לנסוע לשם בכל שעה.403 אך, מי יודע מה יהיה שם? ליהודי ארץ־ישראל הלא אין צורך בזה, ובכן שוב בשביל יהודי הגולה, שגם להם אין צורך בזה, ומה לי לונדון, מה לי ירושלים?
“מדוע אין הודעות מפורטות וסוכנות כללית וכו?”… “יודע אני את מצב־הנפש שלכם”… וחוץ מזה הנני, אמנם, אדמיניסטראטור לא חרוץ… וכסף להוצאות אין… ואיש, אשר יעזור לי במקצת, אין… ומה אני יכול לעשות?
ב“הירדן”,404 ד', נדפסה כאראקטריסטיקה קצרה ולא גרועה עליך מאת צבי שרפשטיין: “פייטן צנוע”.
כתוב לי, כי גורם אתה לי רגעי עונג גדול במכתביך, ואני הרי אני כל־כך צמא לזה.
שלך
י. ח. ברֶנר.
את ג' הקונטרסים עוד לא קיבלת?
149. לשמעון ביכובסקי
10/8 06, לונדון.
ביחובסקי,
קיבלתי זה עתה את גלויתך מיום ב' (5/8). אתמול שלחתי באחריות ובמכתב סגור לאורי־ניסן405 אכסמפלארשלם של “בינתיים”. את האדריסה406 אחליף ב“מעורר” ז’־ח'. ב“נסיונות” אי־אפשר כבר. ובכן, באותו היום שתבוא וארשאה, תודיעני אדריסתך החדשה. כמו כן תשלח מודעות בשמך ל“הזמן” ולה“וועג”.407 “היום”408 (עתון חדש) אולי יקח מודעה, בתנאי שנתחלף עמו במודעות. ל“יאֶב. ז’יזן” שלח מודעה ארוכה ע“ד “נסיונות” ו”המעורר" בשמי. הם ידפיסו. לשטיבל איני כותב, מפני שהוא צריך לכתוב לי. ל“עזרה” כתוב אתה גלויה ושאל, מה היא הסיבה שאינך מקבל. – והתעורר ועשה חיל ביהודה!
מאורי־ניסן אני מחכה למכתב.
יוסף חיים.
150
[אבגוסט 1906, לונדון]
מעין גילוי־דעת
ב“יידישע גאַזטען”409, היו“ל410 באמריקה, מזהיר מר תשר”ק באזהרה חמוּרה את “אחת האגודות הספרותיות שבלונדון” לבל תתמוך, חס וחלילה, ב“המעורר”, מפני ספרות־הזנות הנמצאת בו (קטני־רשימותי “מא. עד מ.” ושירי ז. שניאור). ומפני שהרושם של ה“אזהרה” הוא, כי “המעורר” מקבל תמיכה מכל צד וסכנה גדולה נשקפת לעולם־היהדות ממנו, לפיכך הריני מוצא לנכון להרגיע את הכותב והדומים לו ולהודיעם, כי מו“ל “המעורר” לא פנה מעודו בשביל שום תמיכה לשום אגודה ספרותית בלונדון, והמציע באותה אגודה (כפי שנזכר ב“דז’וּאיש וורלד”411) עשה זאת על דעת עצמו. “המעורר” נוסד בראשיתו ע”י אגודת “מסדה” (סניף לאגודת “דוברי עברית”). שאספה בשביל הקונטרס הראשון למחצית הוצאת הדפסתו, ומני אז אין “המעורר” יוצא אלא על ידי הח“מ412 (חבר אגודת “מסדה” הנשאר) ולמן הקונטרס הרביעי גם ע”י אגודת “מפיצי שפת עבר” באמריקה, שקיבלה על עצמה להפיץ ממנו מספר מסויים של אכסמפלארים. כפי שרואה הקורא, לחינם, איפוא, היה כל הצלצול מצד סופרו של ה“טאַגעבלאַט”413 ואולי לשוא הוא גם פחדו, כי במהרה יהיו ילדים קטנים מתים בעוונו של “המעורר”.
י. ח. ברנר.414
151. לפ. לחובר
14/8 06, לונדון.
למר פ. לחובר, צ’יכנוב.
אדוני,
קיבלתי את מכתבך מיום כ' אב. ע"ד הצעתך קיבלתי אתמול מכתב גם ממר וארשאבסקי, והנה תשובתי.
שמח אני מאוד מאוד עליה, אך לא אוכל לקבלה בשלימותה. בתנאים שספרותנו נמצאת בם, שסופרינו אין להם, פשוט, מקום להדפיס בו את דבריהם, איני מוצא לנכון לשוב ולהדפיס מאמר, שכבר ראה אור בהוספה ל“הצפירה” (לצערי, לא קראתי את מאמרך זה על טשרניחובסקי; אולי תוכל להמציאהו לי? אגב אורחה415: איני מסכים להגדרתך את טש. במכתבך בתור עומד כולו מחוץ. בעל “בין המצָרים”, “ברית־מילה”, “כחום היום” ועשרות השירים הציוניים הנפלאים אינו עומד מן החוץ כל עיקר, אך אין כאן מקום להאריך). כמו כן לא אוכל לקבל את מאמרך על תקופת המעבר, שבו אתה משלב גם אותי. הַסכּם, שאיני יכול להדפיס מאמרים ב“מעורר”, שבהם ידובר על אודותי, אם לטובה ואם לרעה. ולפיכך, זה הדבר אשר אני דובר אליך כעת: גמור את מאמרך על ביאליק ושלחהו אלי, ואני אדפיסהו בהקדם האפשרי. אחר כך תכתוב על פייארברג וברדיצ’בסקי – ורק! – ותשוב ותשלח אלי ואני וגו'. ואת מאמרך על אַש הַדפס ב“היום”, כי ראוי וראוי הוא לראות אור. ואם יהיה אלוהי ספרותנו עמנו, אז אפשר שאוכל לחבר בקרוב את מאמריך אלה ולהוציאם במחברת מיוחדת. טוב?
לצערי, לא ראיתי עוד את “היום”. לא ראיתי גם כל מודעה על אודותיו. עתון הגון? ויש לו עתיד?
את החוברות של מחצית השנה השניה תקבל, קונטרס ו' לא קיבלת מ“עזרה”, מפני שהצנזור הפטרבורגאי החרים אותה בעד המאמר “זכור!”. טענותיך נגד האדמיניסטראציה של “המעורר”, שאינה בטוב, ודאי צודקות, אבל מה אעשה, ואני איני אדמיניסטראטור מטבעי ומחזיק אני מהכרח באומנות שאינה שלי, והדברים ארוכים. – שלום וברכה!
י. ח. ברֶנר.
152. ליעקב לרנר
06 15/08, לונדון.
למר יעקב לרנר,
קוסטופול.
שירך “ולבכות אחפוצה” נתקבל לדפוס ויבוא באחת החוברות הקרובות של “המעורר”416
חוברת ז’־ח' כבר יצאה לאור.
רוצה אתה לדעת את דעתי על שירך זה. הנה היא. ראוי הוא לדפוס בכללו, ביחוד מפני הבית הרביעי שבו, אך לא נקי הוא מחסרונות בטכניקה: “כאילו אבנים נשאתי”, “לחינם ביקשתי לי מקלט בטוח”, ובכלל – אריכות־דברים, שזו מזקת מאד לליריקה. –
ברגשי תודה וברכה,
י. ח. ברֶנר.
153. לצבי כהן
18/8 06, לונדון.
למר צבי כהן קֶלמי.
אדוני,
לבלי לקבל את “תרעומות”417 אי־אפשר. כבשני ציוריך הקודמים, שנדפסו ב“הזמן”, יש גם בזה איזה דבר משלך. וזה יקר מאוד. אבל צריך אני להעיר את אזנך, כי מתרשל אתה מאוד בטכניקה של כתביך. אמנם, יש בה גם מקוריות, אבל ההתרשלות עולה עליה… לוקח אני לי את הרשות להעיר לך זאת, מפני שאני בעצמי כותב סיפורים ונגוע במחלה הזאת… בציורך זה אוכרח לתקן קצת פה ושם (בסגנון), ואתה השתדל ושלח לי בשכר זה את “המתבודד”, המעורר תקוות בלבי…
שלך י. ח. ברֶנר.
בשבוע זה יצאה לאור חוברת ז’־ח' של “המעורר”, חוברת רבת האיכות.
154. למנחם גנסין
[לונדון] 06 20/8.
מנחם יקירי,
שתי גלוּיותיך קיבלתי. לכסף418 הנני מחכה בכליון־עינים, כי דחיקא לי שעתא מאוד.419 הנני שולח לך חוברת ז’־ח' של “המעורר” עם שני אכסמפלארים מ“בינתיים”, אחד בשבילך ואחד בשביל העלמה דונדיקוף (קונטרסו של צ’יכוב שלחתי לה) ומחכה להזמנות חדשות. כמו כן אני שולח לחמשת החותמים (לשנים כל ח' הקונטרסים). ועתה על כל שאלותיך:
מחיר הספרים הוא באמת כאשר קצבתם. “בינתים”, שאשלח לך, 12 ק"פ.420 כמה לשלוח ממנו?
ל“שערי ציון”421 לא אשלח את החוברות הבאות, עד שאקבל כסף בעד השש שנשלחו ובעד אלה שיישלחו.
את הקונטרסים א‘, ב’, ג' מן “המעורר”, שלא נשארו מהם אלא אכסמפלארים אחדים, איני שולח אלא לחותמים לשנה שלמה.
קונטרסי ד‘, ה’, ו', אפשר להשיג גם בקניה לאחדים.
ה) את ה“לעת־עתה”422 עליכם להשתדל להשיג בארץ- ישראל. האומנם לא היה אף חותם אחד על “הזמן” בכל פלשתינה? איזו הערות וההשמטה תמצא בגוף המכתב הזה.
ו) הערותיו של ש. בן־ציון בנוגע ל“נסיונות” ודאי שצדקו. אלא – כלום אינכם יודעים עד היום את התנאים שבהם יוצאה לאור מלה עברית נדפסת? ועל־כן אין להקשות כל קושיות. “הסופרים המקוריים” אינם “זקוקים לכסף”, מפני שאינם מקבלים בעד עבודתם אף פרוטה אחת. ולוואי שהיינו מוציאים הוצאות־הדפוס.השמעתם?!
ז) מה עם “העומר”?423
ח) הקיבלתם את ה“לפני שואה”424 מאת מ. וילקנסקי? ומה את ה“סתיו” של כהנוביץ?425
ט) “המזמר בליל”426 – דבר מגוחך ונבאש, שאינו כדאי לשלחו.
י) את המכתב ע"ד “עבריה” שבארץ־ישראל שלחו ואדפיס.
י"א) ר' בנימין זהו ש. פלדמאן – י. ראדלר.
י“ב) ע”ד הגדלת כמותו של “המעורר” הדברים יגעים. השאלה היא לא בסופרים, אלא בקוראים. ובכל זאת אני מגדילו. חוברת ז־ח בת 72 עמודים ומחירה פראנק שלם. חוברת ט' בת 40 עמודים. חוץ מזה עיין ההודעה ע"ד “כתבים”.427
שלום לך ולחבריך, וכתוב וחתום
ח. ח. ברֶנר.
בנוגע ל“לעת־עה” (ירחון “הזמן”, חו' ג):
אחרי ע' 337 – ע' 342; ואחרי 345 – 338; ואחרי 341 -246.428
אך כל זה – מובן מאליו. קשה מזה השגיאות שבפנים, המקלקלות, לפעמים, את הכוונה, ובזה צריך הריז’יסור לדקדק היטב.
בסוף נשמט מחזה שלם קטן - - -429
155. לא. ציוני
06 20/8, לונדון.
יצחק יקירי,
הריני שולח לך “המעורר”, ז’־ח‘, “בינתים” ועשרה אכסמפלארים מ“הקרע”. את השאר אני שולח קצת לארץ־ישראל, קצת לאמריקה וכיוצא בזה. בוודאי קיבלת את האכסמפלאר, ששלחתי לך לפני ימים אחדים על אדריסתך הקודמת. מהר־נא להודיעני ע"ד קבלת המשלוח הזה וגם לשלוח כל מה שאתה אומר לתת בשביל קונטרס ט’, כי כבר ניגשתי להדפסתו (יחזיק 40 עמודים). התבונן־נא אל ההודעה ע"ד “כתבים”. חוגר אני את מתני. אולי אצליח430. שלום! אין לי פנאי להאריך.
שלך י. ח. ב.
156. לשמעון ביכובסקי
06 23/8, לונדון.
ביחובסקי,
לאחרונה קיבלתי את גלויתך. שלחתי - - - 431 עתה, החובה עליך לקחת את כל ענייני “המעורר” ברוסיה עליך. כתוב ל“עזרה”. הודע בעתוניםבשמך. מַלא את פקודותי במכתבי הקודמים. כל אשר תצווני אתה אעשה. שלח את מותר הכסף בעד “בינתיים”. רשום בפנקסך שמו של ישעיה טשרניחובסקי, נובוהרודאֶק, פלך מינסק. האיש הזה שלח לי 3 רובלים ושלחתי לו את 6 חוברות “המעורר” והוחזרו לי. צריך יהיה לשלוח לו מחדש. ד“ר קלוזנר כותב לי: “פנה אלי קורא מובהק, מר חיים נתן גינצבורג (“אלמנזר”) בשאלה, איך לחתום על “המעורר”. כתבתו” וארשה, מוראנוֹבסקאיה, 15. שים, איפוא, לבך לזה. ודע לך, כי אני חולה גמור (בגופי) ועל־כן מהר לעשות כל מה שבכוחך ואפילו כל מה שלא בכוחך. – ל”היום“, ל”ציון“, לד”ר אלישוב שלחתי את “המעורר”, ז’־ח'. הקיבלו? למכתבך אחכה.
יוסף חיים ברֶנר.
157. ליעקב האפט
06 23/8, לונדון.
למר י. האפט,
חבר יקר,
מפאת הטון העצב של שתי גלויותיך איני שולח לך מ“בינתיים”, התוצאה החדשה של “נסיונות”, אלא 350 אכסמפלארים ע“י Davies Terner et Co. Limited. את תשלומי המשלוח שילמתי פה. את החבילה יביאו לביתך. 150 אכסמ פלארים אני שולח ל”מפיצי שפת עבר", אולי יוכלו הם לעשות איזה דבר. מדוע אינך כותב כלוּם לביחובסקי? אל יפול רוחך.- - -432 ועשה כל מה שביכולתך. את קונטרסֵי “הנביא”433 וכו' שמוּ בוודאי בשגגה לתוך החבילה. מכרים בשיקאגוֹ אין לי, אבל הנה יש שם מכר־מכרִי, שעל שמו הנני שולח גם קונטרסים אחדים מן “המעורר”, ומכָּרו של אותו האיש, מקסימובסקי,434 המתגורר פה, כתב לו כבר, כי יהיה לך לעֵזר. אדריסתו: D. Resnik, 93 Newberry avenue, c/o Lewy.
שלום לך וענני תיכף
י. ח. ברֶנר.
158. לשמעון ביכובסקי
שבת, 25/8 06, לונדון.
ביחובסקי,
ראשית, למה אתה שולח מכתבים בלי התווים435 הדרושים, ואני, העני, מחוייב לשלם פה כפליים. – ועתה אל הענין. אתמול כתבתי לך, אך מאשר לא היה בגלויתך לא שם חברך ולא שם הווילה, מתיירא אני שלא קיבלת אותה הגלויה, ובכן שמע. חדשות אין, כנהוג. יצאה לאור חוברת ז’־ח' (ט' בדפוס). ל“תושיה” שלחתי ממנה 15 אכסמפּ., 3 לחותמיה, לך – אחת. כמו כן שלחתי לך על שם “תושיה” 15 “בינתיים”. עתה לא אשלח לך דבר עד שתסדר את הענין עד כדי שאוכל לשלוח לך טראנספורט שלם. דע לך כי מחוברות א‘, ב’, ג' אין לי אלאעשרות אכסמפלארים; מן השאר מאות אחדות. ולכן דע את אשר לפניך, בהודיעך בעתונים. ועתה איני יודע גם מה לעשות עם “עזרה”. ע“ד קונטרס ו' המוחרם ע”י הצנזורה הפּטרבורגית בעד המאמר “זכוֹר!” כתבה לי היא. בכלל, כפי הנראה, אין שווה לעשות עמה משא ומתן. לא כדאי. ולפיכך התאזר עוז ועשה כל מה שאפשר. הבא סדרים ברשימת החותמים ונחדל לאחרונה צוּ טוּמלען זיך.436 – להאפט,437 כמו שכתבתי לך בגלויתי, שלחתי 350 “בינתיים”, ל“מפיצי שפת עבר”438 – 150, לשרפשטיין,439 למנחם440 וכו' שלחתי ושלחתי. ע“ד הגלויה שקיבלתי מהאפט הלא כתבתי לך. ובכן עדיין אני במצב של צפיה בכל. בגלויתי של אתמול כתבתי לך גם ע”ד שני חותמים. – עם מכתבך הבא תשלח לי את שלושת הספרים האלה הנחוצים לי: “אוצר היהדוּת” (חוברת לדוגמה), חוברת “השלוח” המשולשת, “ספר השנה” האחרון. כל זה תקנה בכסף ותשלח לי.
ע“ד “הביבליותיקה”441 שכתבת לא הבנתי. הלא לא יצאו אלא קפ”ה ספרים. בכלל לא זכיתי לראות את התוצאות האחרונות. אולי תשלחן לי?
והיה חרוץ ובריא בעבודתך כשם שאני בעבודתי (לא האדמיניסטראטורית…).442
159. לב. קרֶמֶר
06 25/8, לונדון.
למר ב. קרמר,443
וארשה.
אדוני,
עברתי פעמים אחדות על שני שרטוטיך: “סבא” וּ“וידוי”. – אי אפשר לומר, שרעים הם ואינם ראויים לדפוס, אלא שבכל זאת, גם על פי היקפם, גם על פי הרצאתם, יאים הם יותר לעתון יומי מאשר לתוצאה חדשית.
צר לי, כי לא אוכל למלא את בקשתך ולשלוח לך את “המעורר” בתור “תשורה” ומן הקונטרס הראשון. על־ידי האבדות הרבות שחלו במשלוח החבילות לרוסיה, שגרמו לי הפסד מרובה וכמעט שעשו כָלה בכל הענין, לא נשארו בידי אלא אכסמפלארים מועטים, שאני חרד עליהם ממש כמו על ספרים יקרי המציאות. –
בכבוד,
י. ח. ברֶנר.
159.א לא. ציוני
06 28/8, לונדון.
יצחק יקירי,
בשמחה רבה מסרתי לדפוס את הפרק הב' של “זרמים שבספר” וגם את המילואים.
סובבתי אתמול כל הנשף להשיג את הספרים שביקשת ממני ולא השגתי אלא את “ההמון” וגליונות אחדים מ“דער נייער וועג”. מקווה אני להשיג עוד את “הדקלראציה” ואולי גם את החוברת “הדור”, אבל ה“וואזראזשדעניע” אינה בוודאי בנמצא בכל לונדון. גם את “השחר” כביכול לא אשיג בוודאי פה. בדבר “השחר” יכול אני לפנות לפאריז, ששם ודאי ישנו. כתוב לי מה לי לעשות.
את האותיות הקטנות אל תירא. רק את המילואים אתן בפטיט. ומעכשיו אדפיס כל דבריך הבאים רק באותיות גדולות, אם הנך שונא כה לפטיט. ואני הריני דווקא ההיפך ממך בזה. – מה את ה“לפני שואה”?444 מה דעתך ע"ד ההודעה על “כתבים”?
שלך
ברנר.
160. לי. ד. ברקוביץ
06 1/9, לונדון.
ברקוביץ, חבר יקר!
הייתי אצל שלום־עליכם וקראתי את ה“אוגערקעס”445 שלך. טוב. יש מקומות שמגיעים לידי קלאסיוּת. רק במקום אחד, כשהיא עומדת על הגשר וחושבת מה ידברו אודותיה אחריה ביבליותיקה, אין היא צריכה לחשוב בדיוק, שהוא יאמר: “חבל שאין לי על מי להשאיר את הביבליותיקה”… זה придумано446 הלא היא אינה כותבת סיפורים.447
מַלא, אפוא, את דבריך בנוגע ל“מעורר”.
יש לי עוד לכתוב אליך, אלא שממהר אני אל הפּוסטה וגם אין לי פנאי. ותו, קיבלתי זה עתה ידיעה מוארשה, שמר ביחובסקי, סוכן “המעורר”, שבא לשם לסַדר את העניינים היגעים של עתון זה – נאסר. אין מזל.
ובכלל…
שלך. י. ח. ברֶנר.
אל תשגיח ב“טוֹן” ובסגנון של גלויתי. הנני עיף מאוד.
161. לשמעון ביכובסקי
[חותמת־הדואר: לונדון, 4.9.06]
אחי שמעון,
נוּ, מה אכתוב לך? דברי נחמה אין בפי. שלחתי היום מכתב אל ה“מערכות” העבריות והודעתי על־ידיהן לחתומינו את מצב הענין. קצה נפשי בעמל זה.448 ל“תושיה” לא אוכל למסור את כל הדבר, מפּני שהנהו מסוּבך יותר מדי. הם לא יֵדעו וואו איין, וואו אויס.449 עתה איני דואג אלא שתשתחרר. “המעורר”, כנראה, אינו יכול450 לצפות מרוסיה כלום. חוברת ט' תצא באלה הימים ואראה: אם אפשר להוציא עוד, אוציא. –
מר פ־ן,451 תודה רבה בעד מכתבך. האדריסים וכו' יהיו מונחים בידך עד שישתחרר האסיר שלנו. מה לעשות. לי אין צורך בהם. –
קשה עלי הכתיבה, כי איני בקו־הבריאה.
י. ח. ברֶנר.
162. לחתומי “המעורר” ברוסיה
[תחילת ספטמבר 1906, לונדון]
לפי הידיעות המגיעות אלי הנני למֵד, כי לידי רוב חתומי “המעורר” ברוסיה, לא הגיעו כל החוברות של מכהע"ע הזה,452 ויש גם שלא קיבלו אפילו חוברת אחת. בכדי להסיר לזות־שפתים מעלי ומעל מוֹרשה “המעורר” ברוסיה מר ש. ביחובסקי (פוצ’אֶפּ, פלך טשאֶרניגוב) הנני עומד ומודיע, כי סיבת הדבר הזה היא לא בנו.
…אלמלי היתה הנהגתם של הצנזורים הרוסים קבועה ומוצקה, והיתה חותכת גזר־דינו של “המעורר” בפעם אחת לשבט או לחסד, להיתרא או לאיסורא, כי אז, בכל אופן, לא היה מצבו של זה כיום מבולבל ומסובך כמו שהוא עכשיו. אם להיתֵרא – הרי טוב; ואם לאיסורא – לא היינו, למצער, מודיעים על החתימה ומביאים אחרים לידי טעות. אבל הדבר לא היה כן. הכל היה תלוי במקרה ובשרירות־לב. פעם נתעכבו החבילות הנשלחות ופעם לא נתעכבו, פעם הוחזרו ופעם הוחרמו, הלה אסר והלה התיר. צריך היה, אפוא, לבקש תחבולות, לעשות קפנדריות, עד שחוברת אחת נשלחה לחתומיה פעמים אחדות ובאופנים שונים, ורוב האכסמפלארים, ביחוד משלושת הקונטרסים הראשונים, הלכו לאיבוד. אף על־פי כן לא אבדה התקוה כל העת, כי “המכשולים יוסרו בקרוב”. אולם, לאחרונה, בראותנו, כי כל העמל אינו מוביל, סוף־סוף, אל המטרה הרצויה והדברים נעשים יגעים מאוד, החלטנו, שמר ביחובסקי יקבע מושבו בוארשה, ומשם, ממקום אחד, יסדר את המשלוח וכל עניני האדמיניסטראציה של “המעורר” כראוי. רק באופן הזה היה הדבר יכול לבוא לידי תיקונו. אבל – אהה! – גם הפעם מצאתנו יד המקרה ושרירות הלב: היה חיפּוּש במעון, שלָן בו מר ב. בבואו לוארשה, נמצאו שם איזו גליונות שיש להם איזו שייכוּת להגנה עצמית – והוא הוּשם במאסר.
הנה הדברים כהווייתם. דומה אני, שהם, הדברים המעטים הללו המסוּפרים כאן, הקיצור הנמרץ מכל ההרפתקאות הרבות ובזבוז הכוחות שבענין זה, יוכלו לשמש לנו, לי ולמר ב., לקצת התנצלות לפני טענותיהם הצודקות של חתומינו. –
י. ח. ברֶנר.
אלול, התרס"ו, לונדון.453
163. ליעקב פיכמן
06 4/9, לונדון.
יקירי,
אתמול קיבלתי גלויתך ושלחתי לך על שם מערכת ה“וועג”454 ובאחריוּת מקונטרס ראשון עד חוברת ז’־ח' בצירוף “הוא אמר לה” ו“מכתב ארוך”. צר לי, כי שכחתי לשלוח לך גם את “בינתיים”, סיפור חדש מאת גנסין. כתבתי היום איגרת ל“היום”, שיריצו אליך. ה“קטעים”455 שלך כבר נסדרו בדפוס ויבואו בראש חוברת ט'. דבר יפה. לכשתקבל את הקונטרסים תודיעני. את “היום” אני מקבל והנני שמח עליו. מצבו של “המעורר” החומרי הולך הלוך ורע; האֶנרגיה שלי מתחילה לבגוד בי. שלך באהבה,
י. ח. ברֶנר.
ב. פלדמן ור' בנימין ב“המעורר” – י. ראדלר; ח. ב. צלאל, בר־יוחאי, לא־עלוני וכו' וכו' – אני.
בדבר ארץ־ישראל, כמדומני, שדברי ברורים: אילו הייתי יודע שיעלה בידי לעשות שם איזה דבר הגון, הייתי נוסע לשם.
164. לר' בנימין
06 4/9, לונדון.
ראדלר,
מדוע אינך מודיע דבר על אודותיך? מדוע אינך עונה על כל מכתבי? מה בעיניך חוברת ז’־ח'? “בינתיים”?
אחיך יוסף חיים.
165. לא. ל. ביסקא
[לונדון, תחילת ספטמבר 1906].
למר א. ל. ביסקא. –
הנני נותן מקום למכתביך, מפני שאיני מוצא לנכון לבלי לתת את האפשרות לכל טוען להשמיע את טענותיו, אך איני משיב ואיני מעיר עליהם,מפני שאין לי מה להשיב ומה להעיר. ראה: בעצמך אתה אומר במכתבך הראשון, ש“העורך נותן בוודאי מה שהוא יכול”. מובן מזה, שאלמלי היה מתעורר איזה איש משכיל ובעל הרצאה ספרותית לתת ל“מעורר” השקפות על חיי היהודים באנגליה – היינו שנינו שמחים על זה. אבל בדליכא456 - מה מקום לשאול “מדוע”?457
166. לפ. לחובר
06 10/9, לונדון.
למר פישל לחובר.
יקירי,
היום קיבלתי את מאמרך ע"ד ביאליק458 ושמחתי עליו. מאמרך זה, מצדו הטכני, אמנם, דורש עיבּוּד מרובה, אבל ראוי הוא לכך. בכלל, לולא דמסתפינא459 הייתי אומר, שמשתדל אתה להאריך, וזה לא טוב. יש לך הרבה רעיונות הגונים, אבל אפשר היה להגידם בחצי מזה שכתבת. כמו כן, למה כל אלה הציטאטות הארוכות, השירים השלמים? בכיוצא בזה צריך רק לציין – ודי.
נצטערתי למקרא דבריך על דבר התנאים, שבהם אתה עובד את עבודתך הספרותית, אבל, מה לעשות, חבר יקר, כולנו נתונים בתוך תנאים כאלה. צרת־רבים. השתדל, אפוא, ושלח לי גם את מאמרך השני.
חוברת ז’־ח' הריני שולח לך עכשיו. אם תקבלה, אשלח לך ישר מכאן כל הקונטרסים החסרים לך.
יש לי עוד הרבה מה לכתוב לך, וביחוד בנוגע למאמרך, אבל עכשיו אין לי פנאי וגם איני בקו־הבריאה, ואני הרי אני ממהר לענות לך, כבקשתך.
ברחימו,
י. ח. בֹרֶנֶר.
167. לי. ד. ברקוביץ
[לונדון, אמצע ספטמבר 1906]
ברקוביץ יקירי,
הריני עכשיו במעונו של שלום־עליכם ורואה שהוא שולח אליך מכתב, וַאוֹמַר: אען אף אני חלקי. – מסתמא קיבלת כבר במועדה את גלויתי ע“ד הקישואים”460 שלך, ומאז הרי גם אני מחכה לתשובה ממך… ולא לתשובה גרידא, אלא גם – ובעיקר – להכת"י461… נוּ, מה?
ביום ד' הבא אשלח לך “המעורר” קונטרס ט'.
ושמע נא עוד: היום קיבלתי בחזרה מכתב ששלחתי לפאריז לגלאֶמבּוצקי462 על שם דירתו החדשה: 16 rue de la Pitiē, האינך יודע סיבת הדבר: או אולי יכול אחר מבני משפחתך, הבא עמו בחליפת מכתבים, לפתור את החזון?
נוּ, שלום רב ולהנלווים אליך, וכתוב.
י. ח. ברֶנר.
168. לדבורה בארון
ערב ראש השנה תרס"ז. לונדון. [19.9.06].
לדבורה בארון.
אחותי,
הריני שולח לך קונטרס ט' של “המעורר”, שבו בא ה“רוצח” שלך. מה בעיניך חוברת ח’־ט'?463
הראית מכתבי464 ב“היום”, 44 №?
שנה טובה!
באחווה,
י. ח. ברֶנר.
169. ליצחק קצנלסון
ראש השנה. תרס"ז. לונדון [20.9.06]
יצחק קצנלסון.
הריני שולח לך קונטרס ט' של “המעורר”, שבו באה “שקיעתך”. אם תקבלו, אנא להודיעני.
מסתמא קראת את “מכתבי אל המערכת” ב“היום”, 44 №.465
איני בקו הבריאה ומוכרח אני לקצר.
שלך
י. ח. ברֶנר.
170. לר' בנימין
[לונדון, 25 בספטמבר 1906].
אחי, לא עניתיך עד הנה מפני שלא היה לי מה לכתוב לך. אני חולה בגופי ובנפשי – וכבר הושרה השירה. קשה מזה, שאני הולך ונובל כציץ יבש. –
הנני שולח לך ספרות; יש בכל אלה גם דברים הגונים, אבל מה בכך…
אם תהא אפשרות, שלח את ה“טילטולים”. החזר גם את צרור המכתבים. בכל אופן, הודע ע"ד קבלת המשלוח הזה. –
“צל אשה” – הרי זה אחד הדברים הקדושים והגדולים, הנשארים לאדם באשר הוא אדם. ואם אינך מקווה לאושר ולהמשכת המצב – אשריך! 466
ובנוגע לעמך שאתה מבקש – איני יודע מה לאמור לך. לי, למשל, אין עם.
אחיך
י. ח. ב.
171. לא. בֵּילין
[סוף קיץ 1906, לונדון]
אשר,
מכתבו של שרפשטיין467 נתקבל עוד אתמול בבוקר. הייתי כבר פעמיים בביתך למסרו, והנה התריסין מוגפין.
איך געריס יענקעלען און צי די אלע, וואס קושען איהם אין - - -
ברענער
[תרגום: שלום ליענקלה468 ולכל אלה שמנשקים לו ב - - - ברנר].469
172. לר' בנימין
06 2/10, לונדון
יהושע,
אדרבה, אותו העוז והיופי שבשאר כתבי ר' בנימין. וגדולה מזו: על־ידי המאמר הזה470 וע“י הקורספונדנציה הזאת471 יקבל הקונטרס העשירי בעיני צורה אחרת. אלה שלושת הקונטרסים האחרונים, י', י”א, י“ב, יהיו כולם רק בני 32 עמודים. חומר הגון אין לי לעת־עתה בשבילם, אך הלא צריך להוציא את השנה מפני הכבוד. גורלו של ביחובסקי לא נשתנה: יושב עד עת קץ.472 מרוסיה הנני גָדוּר לגמרי. הנני שולח רק אכסמפלארים אחדים ל”תושיה“. לנארוֹדיצקי473 אני כבר חייב יותר מעשרה פוּנטים, אלא שיש תקוה, כי אשלם לו הכל עד סוף השנה. הנני משתכר. נבלות אני פושט בשוק ומשתכר.474 ל”מעורר" אין אפשרת־הקיום מכל צד. זכות־הקיום בתור אורגן של אריסטוקראטי־הרוח והיהודים האחרונים יש לוֹ, אבל לא אפשרות־הקיום. אני עיף, עיף, עיף. בעיני אין הקונטרס התשיעי מוצא חן כלל וכלל. מכתבי475 הדפסתי ב“היום”, 44 №. קליינמאן476 ביקש ממני פרוספקטים ושלחתי לו. חוברות למבחן אין כל חשבון לשלוח. את תמונתו של אימבר לא אתן. אין כסף ואין מקום. את הפיליטון ע“ד שופמן קראתי בשעתו. ע”ד בריאותי: הנני בריא בכל אברי, אלא שכאב־לב נורא תוסס בי כל היום וכל הלילה ואינו פוסק אף לרגע. מקורו: אימת החיים והמוות. חרבן האומה, געגועי חשק קשים, חלומות רעים והרהורים רעים. - - -.477
דרוש־נא בשמי לשלום אחיך הד"ר ש. ב. פ. וגיסתך היקרה ק. פ. איך בין איהר זעהר דאַנקבאַר פיר איהר גערוס.478
הראית את שופמן כשהיית בלבוב? אם ראית, כתוב לי. את המלון האנגלי־ז’ארגוני של הרכבי אשלח לאחיך מחר. היום אין לי כסף.
שלכם באהבה, יוסף חיים.
מקסימובסקי479 נשאר בלי “חדר”.480 אילו היה יודע ברור, כי ימצא בגליציה את מחייתו, היה נוסע אליכם בנפש חפצה.
173. לאשר בילין
יום ג' בערב [לונדון, 2.10.06].
ביילין יקירי,
צריך אני לך. בוא נא אלי בכל עת שתיפּנה. מחר, ערב סוכות, אחר הצהרים אחכה לך בביתי.
שלך
י. ח. ב.
גוט מאָרגען אייך, ציפה, און אויך דיר, יענקעלי, יענקעלי, יענקעלי, יענקעלי, יענקעלי, יענקעלי - - - [שלום־בוקר לך ‘ציפה’481, וגם לך יַעַנקלי,482 יענקעלי, יענקעלי, יענקעלי, יענקעלי - - -483].
174. לצ. ז. וינברג
06 4/10, לונדון.
למר צ. ז. וינברג.
יקירי,
בקרוב תקבל מוַארשה ע"י “תושיה” כל קונטרסי “המעורר” שיצאו לאור עד כאן. דַפי ציורך “חשׁד”, שנדפס בקונטרס ט', שלחתי לך במכתב סגור עוד לפני שבועות אחדים. האומנם לא קיבלת גם את המכתב ההוא? השמועה, כי אני נוסע לארץ־ישראל ליסד שם שבועון לא אמת היא. לא התנאים ולא כוחותי מכשירים לזה. – דבר אחד בעברית עוד יכול אתה לשלוח לי בלי פקפוקים, כי את שנתו יוציא “המעורר” בוודאי. וכשתקבל את הקונטרסים והשעה לא תהיה לך דחוקה ביותר, תיטב־נא לשלוח דמי החתימה (יכול אתה לשלוח את זה גם בתוי־הפוסטה).484 על יתר הדברים הרבה יש לדבר ואין מה לומר. נשמתי באה עד דכא ולבי היה לאבן.
שלך י. ח. ברֶנר.
175. לש. ב. מקסימובסקי
06 4/10, לונדון.
מקסימובסקי חביבי,
דבר לי אליך בנוגע ל“מעורר”. בַּקרני בביתי. ושלום לך ולאחיך היקר, שאני אוהבו זה מכבר.
י. ח. ב.
176. לג. שופמן.
06 5/10, לונדון.
שופמן,
איני יודע, מה יהיה יחוסך לזה, ואולם לבי אומר לי לבלי להדפיס את ה“שלג” – ואיני מדפיס.
מה יהיה עם ה“טיול” שלך?485 עד מתי יהא מונח אצל גנסין?
שלך י. ח. ברֶנר.
- -486
- בודאי אתה, מבין, שבשבילי הרי זו כמעט יצירה, אלא – למה להדפיס? ברם, אם רצונך דווקא בכך – אבטל את רצוני פעם.487 מה לא יעשה האדם בשביל זה שבא אליו לילה לילה בחזיונותיו וקוֹשמאריו?488 ועל המאמר של - - - ירוק! צחוק עשה לך ביילין שלנו.489 החַנדרה (хандра)490 שלי ברגע זה הוא ממין אחר לגמרי.
177. לח. נ. ביאליק
06 6/10, לונדון.
ביאליק,
לא קראתי לך, מפני שעם צאת כל קונטרס וקונטרס של “המעורר” לאור לא האמנתי בחברו שיבוא אחריו, והקפדתי שלא להטריחך לחינם…
כמו שכתבתי לך בגלויתי האחרונה, שלחתי לך את הקונטרסים הראשונים של “המעורר” בשעתם, אלא שאתה, כנראה, לא קיבלתם. לפני ימים אחדים שלחתי בשבילך במעטפה ע"ש “תושיה” מקונטרס א' עד ט', וביקשתי את בעלי “תושיה” שימציאו לך את הקונטרסים מוַארשה. לכשתקבלם אנא להודיעני.
“שקיעתך במ”ט שערי טומאה" אינה מובנה לי. מה פירוש?! שעמלך להביא לחם לביתך מרחיקה אותך מן הספרות – נוּ, ואת מי אין כמו אלה?
כנוּיך “האמיץ” בנוגע לי העיר בי כאב. אוי, אוי! 491
בראש קונטרס י' של “המעורר” שיֵצא בעוד ימים אחדים, יבוא מאמר אודותיך מאת סופר טירון, פישל לחוֹבר. מסה ספרותית לא רעה.492 שלום, שלום רב!
והנני י. ח. ברֶנר.
לנארודיצקי שלום. הוא מתכונן לכתוב לך בארוכה על הציפרים שפרחו להן. פרחו, פרחו הציפרים…493
178. למאיר וילקנסקי
06 11/10, לונדון.
למאיר וילקונסקי, יפו.
חמסי עליך, יחיד־היחידים, על אשר מנעת ממני את טובך עד כה. את רשימותיך, כמעט בלי תיקונים, אתחיל להדפיס מקונטרס י"א ואילך בשם “כתבים מארץ־ישראל”. קונטרס י' כבר נגמר כולו בדפוס, ובקושי רב אולי יעלה בידי להבקיע אליו את ההתחלה של “לפני שואה”494 למען תוכל “השואה” לעבור495 עד סוף השנה.
ובנוגע לרשימותיך – אתה הוא הביטוּי היחידי והעז496 של אותה “דראמה”497. סגנונך מקורי וחי. שמח אני עליך.
י. ח. בּרֶנר.
179. לר' בנימין
06 11/10, לונדון.
יהושע,
רוצה אתה, שאודיעך את “החלטתי במוקדם האפשרי”. אבל החלטה זו מהיכן תבוא? האומנם יכול אני ל“החליט” שיעבור וייבטל “המעורר” והיה כלא היה? אפיסת הכוחות מורגשת, אפיסת הכוחות בדמי ההדפסה, ומה שרע מזה אפיסת כוחות בחומר ספרותי (דאילו היו לי דברים הגונים, שצריך היה להדפיסם ויהי מה, הייתי מדפיסם ויהי מה!). ואולם אם יתעוררו חברינו לשלוח לי איזו דברי יצירה, ואם יתעוררו אחרים לעזור לי בהוצאות – אז לא מַתּי גם אני עדיין. בכל אופן החלטה עוד אינה. אני כתבתי לך רק את המצב: מרוסיה הנני גדור, כל חותם עולה לי בהפסד מרובה. בלונדון אין כל איש. מגאליציה לא גדולה התקוה (לפני חדשים אחדים שלחתי לא. רובינזון בבאָרן498 חוברות למבחן שיפיצן ולא עלה מזה כלום. עתה הוא מבקש פרוספקטים, אבל המבלי אין פרוספקטים בגאליציה אין סכום החותמים משם עולה על מנין? הסיבה היא יותר עמוקה, - -,499 הסיבה היא מה שהעבריה היא שפה נשכחה ובלתי נחוצה ליהודים). מבטיחים עזרה מאמריקה. אם תתקיים ההבטחה – טוב, אך לך והיה למאמין! הנה א. ציוני כותב לי, למשל, שאתה כתבת לו ע“ד איזו חמישים חתומים וב”עורבא פרח" כזה הננו מרמים איש את רעהו. סוף דבר: כתוב את “ביניהם” ושלחהו אלי במוקדם האפשרי – וד' הטוב בעיניו יעשה. אחיך
י. ח. ברנר.
שלום לאחיך היקר. הקיבל את המלון ששלחתי לו?
180. לשמעון ביכובסקי
לונדון, 06 11/10.
לשמעון ביחובסקי
אחי יקירי,
אין לי מה לכתוב לך, אלא שעלה בדעתי לשלוח לך תמונתי. עד עכשיו לא רציתי לשלחה אליך מפני שיצאה לא טוב, לפי טעמי (פשוטה יותר מדי ואין בה האצילות שיש בי לפרקים),500 ואולם מרצון לגרום לך הנאה פורתא הנני עובר על החלטתי. תודיעני על קבלתה. –
מתפלא אתה על ה., שאינו כותב מאומה. אבל ראשית אינו כותב, מפני שהדברים יגעים, ושנית – למה ייבּדל מכל צעירינו גיבורי־הפה, שמבטיחים הרים וגבעות ומסיימים ב“אָרעמע גויות”.501
מן “המעורר” יוצא קונטרס י' באלה הימים.
שלך י. ח.
שלום רב לחבריך היקרים.
181. למנחם גנסין
לונדון, 06 13/10.
מנחם אחי,
קיבלתי שתי גלויותיך, ולאות כי הריני כבר בקו־הבריאה הנני שולח לך את תמונתי, אף על־פי שכשהיא לעצמה לא עלתה יפה, לפי טעמי, ואינה ראויה למשלוח. אם יש לך תמונה משלך – שלח לי מידה כנגד מידה.
מן “המעורר” לא אוכל לשלוח, אחי, את הקומפלאֶקטים שביקשת, מפני שמחוברות א' וג‘, מסיבות שונות, לא נשאר אלא אכסמפלאר אחד. תחת זאת יש לי מאות אחדות מ־ד’, ה‘, ו’, ז’־ח‘, ט’ וי' (זו, העשירית, תצא בעוד שבוע ותהיה רבת הערך מאוד), ולפיכך כתבתי לך והנני כותב שוב ע"ד ממכר לאחדים. והיות, שמערך החוברות הנזכרות צריך לנכות את ההמשך של סיפורי “מא. עד מ.”, מאחר שלקוניו לא תהא ההתחלה, לכן כתבתי לך גם על הוזלת המחיר עד כדי חציו. ואתה כעסת לחינם. כתוב לי על זה, האשלח לך טרנספורט בשביל ממכר לאחדים?
שלחתי לך בשתי חבילות מאה אכסמפלארים של “בינתיים”. הריני מוזיל מחירו ב־25%, ואם יהא צורך אפשר יהיה להוזיל עוד אך היזהר לבלי לבקש לשלוח בעלמא, כלומר מבלי תקוה למכור: משלוח ספרים מאנגליה עולה ביוקר גדול. הודיעני ע"ד הקבלה.
ועתה אל העיקר: ע"ד נסיעתי לארץ־ישראל. החלטתי לבוא אליכם בכל אופן, אך מתחילה צריך אני להוציא את שנתו של “המעורר” פה בלונדון מפני הכבוד. ולכן אני חושב, כי בירחי ינואר־פברואר אבוא אליכם. להוצאות־הדרך אולי יהיה לי, אך אם לא, עליך יוטל ללוות בעדי את מאה הפראנק שאמרת. ולעת־עתה השתדל לענות לי במוקדם על השאלות האלו:
היש בית־דפוס עברי הגון ביפו, שאוכל למצוא בו עבודה?
הקשים ביחוד תנאי הצנזורה בארץ־ישראל?
הרבים הם היסורים שסובלים מן הפקידים הטורקים והשכנים הערבים (ע"ד היסורים שסובלים מאחינו העברים אני יודע).
היש, למצער, במחנכם “מנין” של אנשים שכמותך?
האם לא מתביישות בנות־ישראל שבפלשתינה בשם יהודי?
אם מדברים ביניכם רק עברית ובאיזו הברה?
את השאלות האלה אני מציע לפניך, כמובן, רק מסקרנוּת לאומית ולא בנוגע לנסיעתי לארץ־ישראל, כי איך שיהיה והדבר הזה הוחלט בתוכי.
ויוכל היות, כי עוד נעשה חיל. אם רק יימצא חומר ולבנים, נבנה בנין גדול ורם וראשו יגיע השמימה. ועל דגלנו נחרות502: והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אלהי אומתנו.
שלך יוסף חיים.
דרוש בשמי לשלום כל אחינו.
ע"ד סיפורים לילדים נכל לדבר רק אז, כשאהיה בארץ־ישראל.
ע“ד ה”כתבים" אין מה להודיע. מי יתן ואוכל להוציא את החוברות של “המעורר” עד סוף השנה. הבריקה התקוה והודעתי; עפה לה – ונאלמתי.503
182. לעקב כהן
[לונדון, אמצע אוקטובר 1906]
יעקב כהן,
הנני מחזיר את הכ“י.504 בנוגע למחיר, הגדול באמת, יש לי להעיר שלושה דברים: א) המדפיס שכח לומר לי, כי חשב בתוך הסכום גם את המשלוח מלונדון לבאָרן, וזה בערך שלושים שילינגים. ב) הוא חשב לתת נייר משובח ביותר, ואם להדפיס על נייר מעין של “עם הזרם”505 ינכה עוד כשלושים שילינגים. ג) למה לכם להדפיס באמת באופן משונה, כאלה הברושוּרוּת האשכנזיות? אם להדפיס באופן פשוט, באופן של מחברים עניים העושים חשבון, היינו כזה של “דער יודישער נאציאנאל פאנד”,506 הרצוף בזה, יעלו שלושת אלפים רק במחיר שמונה לי”ש (בלי משלוח). ושלום רב לך וליוסף קלוזנר ולכל חברינו. השיר קיבלתי,507 שייך לומר, קיבלתי!…
י. ח. ברנר.
183. לא. ציוני
17/10 06, לונדון.
יצחק אביגדור יקירי,
“בין הערביים” שלך נשאר לקונטרס י"א. קונטרס י' כבר נמצא כולו תחת מכבש הדפוס ויֵצא ויישלח בעוד ימים אחדים. בו באה המערכה הראשונה של “לפני שואה”, שקיבלתיה לפני ימים אחדים מיפו, ביחד עם עוד איזו דברים הגונים מאחיך, שלא הספיקו להיכנס לתוך החוברת הזאת.
9 המארקים קיבלתי. מִמאָמל קיבלתי.
ע“ד התוצאות הספרותיות בארץ־ישראל ובברלין, שאתה כותב לי – חלומות שוא. אני יודע זאת ממקורות נאמנים. תחת זאת אוכל להודיעך, שאני החלטתי לנסוע לארץ־ישראל בראשית שנת 1907, היינו בעוד שלושה־ארבעה ירחים. מה אעשה שם איני יודע, כמובן, אבל אני נוסע. מפני רעב איני ירא. באופן הזה יצאו מן “המעורר” בלונדון רק עוד שתי חוברות, י”א וי"ב.
שלך י"ח.
בהוספות התלושות יש צורך.
184. לשמעון ביכובסקי
20/10 06, לונדון.
לאחי שמעון
את הרשימה הביבליוגרפית שלך508 אתן בקונטרס י“א, אך בתנאי שתצרף לה את רשימתך השניה ע”ד שניאור. בלי זו אי־אפשר. גם “מודעתך” תבוא בקונטרס הבא, כי קונטרס י' נמצא כבר כולו תחת מכבש הדפוס ולאחר השבת אשלחהו אליך.
ע“ד “המעורר” ו”נסיונות" אין מה לשאול כלום. הלא כתבתי לך: יוציא את שנתו. ולאחר זה – הנני נוסע לפלשתינה. אולי יש באפשרותך גם אתה לנסוע לשמה? התישב בדבר וענני.
מאו"נ509 איני מקבל כל ידיעות. איני יודע גם, אם נתקבל כל מה ששלחתי לקיוב.
הנני שומע בקולך ומאבד פרוטות אחדות ושולח ללוריא לפינסק קונטרס ט'. דע לך, כי אפילו הלל צייטלין לא קיבל את “בינתיים” ששלחתי לו. תלך רוסיה שלך לאבדון.
לך אני שולח עתה קונטרס ו', כבקשתך. מילא.
מהאפט מאמריקה עדיין לא קיבלתי כלום. שלחתי לסוכני בניו־יורק 150 “בינתיים” ומונחים שם כאבן.
עם “עזרה” אין לי כבר שום מגע ומשא. ילד הכל לאבדון. וו’פּראָטשעם,510 הכל, אמנם, הולך לאבדון.
אחיך וכו'
שלום לשארית.
185. לשמעון ביכובסקי
22/10 06, לונדון.
נוּ, מזל טוב, שימעונ’קה. ודאי שתודיעני, מה בדעתך או באפשרותך לעשות מכאן ואילך.511
בוודאי קיבלת כבר את גלויתי, שבה הודעתיך ע“ד נסיעתי לארץ־ישראל. עתה אני ממהר להודיעך, כי נולדה אפשרות בלתי־צפויה להמשיך את קיוּמו של “המעורר” גם לשנה החדשה. הדבר, אמנם, מוּטל בספק גדול, ואני איני רוצה בשום אופן להאמין בזה, אלא שמ”מ,512 אם ייאָמת הדבר, אני אוכרח להישאר בלונדון על אַפּי ועל חמתי.
השערים של חו' ט' שביקשת, לא אוכל לשלוח לך, מפני שעלי לקרעם מעל החוברות ולקלקל בזה את אלו.
לפני שבוּעות אחדים קיבלתי מכתב מאַיירוב,513 שיש איש אחד הרוצה לשקול על ידי מאות רובלים אחדות להוציא “מעורר” ז’ארגוני. לכאורה, צריך הייתי לענות לו, כי איני רוצה בזה, אך אני לא עניתיו כלל. לכשתכתוב לו, תודיעהו, כי אני לא עניתיו.
מסיפורי צ’יכוב514 יש עוד כאלף אכסמפלארים. מ“בינתיים” יותר משני אלפים. תוכל לשער מזה, בכמה עלה לי המשלוח כל פוּנט - 16 ק"פ515). שלחתי לאמריקה, לגאליציה, לארץ־ישראל – ומשום מקום לא קיבלתי עדיין אף פרוטה אחת. פֶ’ה!
ועוד פעם מז"ט. אלמלי היית נערה הייתי גם נושק אותך… במחשבה, כמובן.
שלך
י. ח. ב.
קונטרס י' אשלח לך מחר.
186. לשמעון ביכובסקי
06 27/10, לונדון.
שלוש גלויותיך קיבלתי. מה שכתבתי לך פעם, כי אני שולח 20 אכסמ. ל“תושיה” – היינו זה שאני שולח להם (15 להם ו־5 לחותמיהם) ושהם מקבלים. מ“בינתיים” לא שלחתי להם אלא 15 בשבילך.
הנני מתאזר עוז, לוֹוה להוצאות ושולח לך – ע"ש “תושיה” – ביום ב' הבא טרנספורט גדול ושלם. שם יהיו:
סיפורי צ’יכוב - 500 (נשארים עוד בידי כשתי מאות)
“בינתיים” 1200 (נשארים עוד בידי יותר מאלף)
“הקרע” 200 (נשארים בידי מאות אחדות, המחיר 5 ק"פ516
וגם מ“בינתיים צריך להוזיל הרבה, לפ”ד517).
“המעורר” קונטרס ה' 100 נשארים בידי כשתי מאות. השתדל בממכר לאחדים
המעורר קונטרס ו' 150 " " " " " " "
"המעורר קונטרס ז־ח 150 " " " " " " "
“המעורר” קונטרס ט' 200 (לפי שאין בו המשכים)
“המעורר” קונטרס י' 50 (לפי שביאושי הדפסתי ממנו שוב מספר מצומצם אך אפשר יהיה
להשיג עוד 50).
פרוספקטים
- - 518
ואתה ראה לבלי לעזוב את וארשה עד שיהיו הספרים בידיך. והיזהר. ואל תחשוש להיראות כפחדן. גם עבודתנו נחוצה היא. ואל תתנודד בחוצות ללא צורך. אצל שטיבל צריך להיות שלושים אכסמפּלארים מחו' ג‘. גם אצל קאמסקי. השי“ת519 הצליח את דרכנו בכל אשר פנינו. במודעות אַל תמהר. אפשר שנוכל להודיע ע”ד השנה השניה… חו’ י' שלחתי לך. חוברת יפה, הלא?… בארץ־ישראל אפשר שהייתי יכול להתמכר כולי להוצאת “נסיונות”, להדפיס קונטרס בן ט"ז עמודים בכל שבוע. ועוד נדבר בזה.
וכתוב לאו“נ,520 כי ימהר במשלוח “טיול”.521 גם שופמן בעצמו כתב לו כבר על זה. ושלח את הביבליוגרפיה ע”ד שירי שניאור.522 וקרא את מכתבי זה פעמים אחדות.
הטרנספורט יעלה בעשרים רובל, לערך.523
187. לשמעון ביכובסקי
06 29/10, לונדון.
אחי יקירי,
קיבלתי את גלויתך מיום ו‘. בוודאי כבר קיבלת גם אתה את גלויתי מיום ו’ עם ההודעה ע"ד המשלוח והעצות. עתה אני מודיעך, כי כבר מסרתי את הארגז עם הספרים - - -524 ל-American Exress Conpany, אך עדיין אין לי ידיעה, מתי תוכלו לקבל את הטראנספורט וכמה יהיה עליכם לשלם דמי המשלוח, כי בשביל שימהרו בעלי הטראנספורט להמציאו אליכם החלטתי שתשלמו אתם את ההוצאות בוארשה. מחר איוודע הכל ואכתוב לך בפרוטרוט.
מ“עזרה” אין לי כל רשימה, למי ומה שלחה היא, אבל יש לי רשימה מה ששלחתי לה, והנה ברשימתי היו 131 שמות לשלוח להם “המעורר” - - -525 קונטרס ו' הוחרם. ומפני זה ומפני חוסר תשובה נפסק המו"מ526 בינינו. ואתה התחל לשלוח מקונטרס ו' ואילך, כמו שכתבתי לך בגלויתי הקודמת.
ממחברתי, הוצאת “עבריה”,527 אין בידי לע"ע528 ולא כלום. האמריקנים אינם דייקנים ביותר לעניני ספרות עברית. כתוב גם לה. שלך. ודבר אתו משפטים. שלך
יוסף חיים.
188. לר' בנימין
06 31/10, לונדון.
יהושע, קיבלתי.529 גאליציה שלך נותנת קולות. בכלל מתרקמת שם השירה העברית בחשאי, בעומק הלבבות.530 וחן להם לבנימינים האלה, לשֶׁנֶרים531 האלה, ליאמפולסקים532 האלה. הכל יבוא בקונטרס י"א.
“החלוץ” –איזה “חלוץ”?
פניתם ל“שופמן”. מי ביקש מידכם? עם שופמן אני עומד בעצמי בקשר נפשי מאז. הֱיוּ גיבורים ופנו לרדיצ’בסקי (אני איני יודע את כתבתו) וכיוצא בו (לביאליק כתבתי בעצמי).
לארץ־ישראל החלטתי לנסוע מראשית השנה, אלא שמתרקמת פה אפשרות חדשה להוציא את “המעורר” ודווקא בלונדון. אראה.
עתון חדש בארץ־ישראל – לא יהיה.
וכך הוא הדבר.
אחיך יוסף חיים.
ו“ביניהם”533 היכן “ביניהם”?
קיבלתי זה עתה “יודישעס וואכענבלאט”.534
189. לצ. ז. וינברג
06 31/10, לונדון.
צ. ז. אחי ויקירי,
קיבלתי זה עתה את שני ציוריך: “כשאהבתי” ו“בלילה”. יש לך אופן־כתיבה משלך ואיני רוצה לנגוע בו, אף על־פי שיש שהצבעים מוֹנוֹטוֹניים. הם. איך שיהיה, עם כל ציור וציור חדש, שאני קורא משלך, הריני מכבד יותר ויותר את כשרונך. “כשאהבתי” יבוא בקונטרס י“א הנמצא בדפוס ו”בלילה" (התּימה של שני הציורים נפלאה!) בקונטרס י“ב.535 קונטרס י' יצא זה כשבועיים ואמרתי לשלחו לך, אלא שנמלכתי, מאחר שגם מכתבים פשוטים אינכם מקבלים שם ברוסיה שלכם. בוודאי אשתדל להמציאו לך ע”י “תושיה”. כסף־החתימה אל תשלח. די בזה שאינך מקבל כל שכר. “המעורר” יופיע גם מראשית השנה הבאה.
היו, אמנם, מחשבות זרות בלבי (כי הייתי עיף מאוד..), אך עתה החלפתי כוח ועוד ידי נטויה. תוכל, אפוא, לשלוח לי בשביל “המעורר” כל מה שתמצא לנכון. ובכל אופן אראה, כי כתבים עברים לא יישארו בטמיון. ע"ד נדודיך בימים האחרונים למדתי לדעת מתוך מודעות בעתונים שבשביל “צווייג”. קבל את כל רגשי תודתי וחיבתי.
שלך י. ח. ברֶנר.
תשתדל להביא יותר סדר בסימני־ההפסק שבכתביך. הכתבים האלו, אמנם, נכתבים בלהט ובשלהבתיה, אך הקורא אינו רוצה לדעת מזה. הוא צריך לטאָטשקות.536 שלום לשארית הפּליטה.
190. לג. שופמן
[לונדון, 2.11.1906]
לבעל “הצחוק הפּנימי.”537
שופמן,
אני כתבתי לראדלר לאמור (לשוני ממש אז איני זוכר): “הלא יודע אתה שכמעט אין בכוחי להוציא את “המעורר”, אבל אילו היה לי חומר הגון, כי אז היו נמצאים כוחות לבעל ‘הכתפים הרחבות’,538 והנה אין חומר, אין חומר”…
ראדלר כותב, שאני איני פונה לשום סופר מכמה טעמים נפשיים(?), וזה לא אמת.539 חוץ מברדיצ’בסקי, שאיני יודע את כתבתו, פניתי כמעט לכּל (אפילו לביאליק!), אלא שהללו הבטיחו ולא קיימו (אָנכי, גנסין, ציטלין, פּרץ הירשביין, פרלמן, בריינין וכו' וכו'), והרבה נדרשו ולא נענו.
ברם, דע לך, מחמד־נפשי, ש“המעורר” יופיע להלן. יופיע, יופיע.
ומגנסין, אמנם, “אין קול ואין קשב”. אי, חלשים אנו ביותר ואומללים ביותר. שלח, שלח רשימותיך הקטנטנות, ידלוף מטר, יפּול שלג…540
וביילין שלנו סובל יסורים. לא לו לונדון, לא לו…
שלך עד אותו הרגע
י. ח. ברֶנר.
191. ליעקב כהן
5/11 06, לונדון
לחבר יקר יעקב כהן, באֶרן.
שלחתי היום בשתי חבילות את 500 האכס. של המכתב־חוזר ב.541 המשלוח עולה לשני שילינגים חסר חצי פּני, ההדפסה – 6; ביחד – 8 שילינגים.
נצטערתי צער עמוק על הקלקולים שבשירך.542 האמן לי, כי לא בזדוני או באי־זהירותי האשמה, וכי דבר כזה לא יישנה עוד לעולם. המדפיס והמגיה של “המעורר” אני אני הוא, כשם שאני הנני גם ה“אדמיניסטראטור” וכו', ואי־אפשר לומר, ש“המעורר” יוצא בשגיאות מרובות, אלא שדווקא – מעשה־שטן! – בהגהה השניה של אותו הדף, שבו בא “רוח־הבוקר”, הוכרחתי על־פי מקרה יוצא מן הכלל (הובהלתי באותה שעה לרֵעַ שחלה) לסמוך על איש אחר, ואותו האיש הוא מדקדק גדול בעיניו ר“ל,543 ולא עצר ברוחו מעשות תיקונים ואת פי לא שאל. – מה שאתה מעיר בנוגע ל”תבנית השורות" לא הבינותי. אם כוונתך על הרוַח המקולקל שבין השורות: “בצחוק טוב־לב” ו“בלי מקום לו” – הקולר תלוי בהחול“מ שב”הכּל“, שהוא שורה בפני עצמה, ודבר זה יבינוּ הבקיאים (בדפוסו של פישר בקראקוב בנין־הנקודות הוא אחר) ואיכמ”ל.544 שלך בבקשת סליחה ושירים,
י. ח. בּרנר.
שלום לרובינזון ולפרלמן.
192. לר' בנימין
06 6/11, לונדון.
לאחי יהנושע.
כתבתי לך לפני ימים אחדים ובוודאי קיבלת. עתה אני בא להוסיף: קיבלתי דמי חתימה לשנה הבאה מרוסיה 35 רובלים. עברתי אתמול בלילה שנית על ה“יזכור” שלך ומצאתי, כי עולה הוא הרבה הרבה על הראשון והחלטתי לשׂימו בחוברת י"ב (ודחיתי דבר אחר), אך שיניתי את השם שאינו נאה: “יזכור” גם לחי וגם למתים. “יזכור”, II. פֶ’ה! אלא:
אזכרה
מילקוטו של
ר' בנימין.
(מוקדש למרת (L. V. M.
האוּרווה אורווה545 - - -
אחיך יוסף־חיים.546
193. לא. ציוני
06 6/11, לונדון.
יצחק יקירי,
החוברת הבאה תצא בעוד שבועות אחדים. המצב דחוק. מאמרך “בין ערבים” יהיה מוקדש לימי הזכרון.547 מ“לפני שואה” – מערכה ב'. מאחיך: “כתבים מארץ־ישראל”.
בנוגע ל“בכלל” הנה הדבר כך הוא: המדפיס של “המעורר” רוצה להדפיס את “המעורר” על חשבונו כל השנה הבאה ובלבד שאמסור לו את האדמיניסטרציה וקבלת החתימה. באופן הזה יכולתי להכריז על החתימה בבטחה. והנה אלמלי הייתי נוטה להאמין, כי גם בארץ־ישראל אוכל לעבוד לטובת ספרותנו, לא הייתי פוסח על שום סעיפים, כי ישיבת לונדון נוטלת את חיי ופלשתינה מושכת. אבל, כשאני מעיין בדבר, הנה האפשרות בא“י מוטלת בספק נורא: צנזורה, ובלי כסף, ומקום חדש ואוירא דארץ־ישראל של עכשיו, ויהודי א”י וכו' וכו' וכאן – אפשרות קשה, עבודה למעלה מן הכוחות, אבל סוף־סוף איזו אפשרות, והדבר צ"ע.548 רוצה הייתי לשמוע את עצתך בזה.
שלך י. ח. ברֶנר.
לרוזנצווייג שלחתי.
194. לנ. י. מָרֶק
06 6/11, מייל אֶנד.
יקירי,
את הקונטרס עם המכתב קיבלתי אתמול, ביום ב‘, ולא יכולתי, איפוא, לבוא אל המיטינג היטא"י549 שביום א’. יום אתמול אין אנו יכולים להחזיר בשום אופן. רעה חולה היא.
תודה בעד מכתבך. כשאני לעצמי אין אני חושב את ה“בינו־לבינו”550 לדבר גרוע. יש שם קווים הגונים. ברם,בטעמא תליא מלתא.551
טענותיך נגד קליינמאן552 יכול אתה לכתוב, אם רצונך בכך, אף על־פי שאני חוכך בדבר זה משני טעמים: א) כבר קצה הנפש להתפלפל על גסיסת ספרותנו. ממה נפשך: אם יכולים אנו לעצור בגסיסה זו הרי טוב ואין מה לדבר, אלא מאי, איננו יכולים? – פשיטא שאין מה לדבר. מכל אופן, מוטב שנעשה ספרות משנדבר ע"ד ספרות. – ב) מסופקני מאוד, אם יעלה בידך לתת לרעיונותיך ההגונים צורה ספרותית.
שלך י. ח. בּרֶנר.
שלום לאביך היקר.553
195. לשמעון ביכובסקי
06 6/11, לונדון
אחי חביבי,
כתבתי ל“תושיה” ול“עזרה” ע“ד כל מה שביקשתני. מה שלחתי לזלאטופולסקי554 איני זוכר בדיוק. אך זה ברור, שכל מה שביקשו ממני שלחתי. “המעוררים” ו”נסיונות".
כשתקבל את הטראנספורט555 (הקונטורה בעצמה תודיע מתחילה ל“תושיה”), תעשה איזה סדר בנוגע לחתומים הישנים ותשלח מודעות לכל העתונים ע"ד החתימה לשנה הבאה. אך מתחילה צריך יהיה לברר היטב את מצב ההתקבלות של “המעורר” ברוסיה. “המעורר” יתרחב קצת בשנה הבאה, ויש לנו הרשות להתחלף במודעות עם העתונים, שיחפצו להתחלף אתנו.
ע“ד פרוגראמות לא צריך להאריך, אך תחת זאת צריך להודיע בבירור את הבּיטחה שיתקבל “המעורר” להבא. ע”ד ארץ־ישראל נחדל לחשוב לפי שעה. מה את א"נ?556 הביבליוג. שלך איני מדפיס.
הנכנס אתה לבעל־מחשבות? דרוש בשמי לשלומו. חביב הוא עלי ביותר.557
196. ליעקב לרנר
06 8/11, לונדון.
לפייטן יעקב לרנר, קוסטופול.
יקירי,
קיבלתי זה עתה את שירך “מנגינות התוהו” ו“אי־שנה”. לא עניתיך מיד על מכתבך האחרון עם שירך “הגידה” מפּני טעמים פרטיים, מקריים (כאי־בריאות וכו'), וגם מפני שאחרי קבלי את גלויתך מיום הושענא רבה, שבה אתה מרשה לי לשלוח את שירך “ולבכות אחפוצה” ל“הירדן”558 (והיאוש בנוגע ל“מעורר” תקפני ביאותו יום ביותר…), עשיתי כדבריך ושלחתיו לשם. עתה אני מתחרט על זה, כי “המעורר” יֵצא בוודאי לשנה הבאה (אם רק לא יארע דבר יוצא מגדר־הרגיל) ויכולתי להשתמש בו. עוד נדמה לי, ש“הירדן”, אמנם, פסק מצאת לאור, ולכן כתבתי לשם, שישיבו לך את השיר הזה, ועדיין לא קיבלתי מענה. אם תקבל את השיר בחזרה, אז תקן בו קצת בבית אחד שדורש תיקון בלי ספק, ושלחהו אלי שוב ואני אדפיסהו. ב“ביום סגריר” ניכרו סימני בוסר. העצבות, אמנם, נוראה ועמוקה מאוד, אבל יש בתים מקולקלים, וגם ענין “העדר” מצלצל כלא־יהודי… אם אין לך טופס ממנו, אחזירהו לך ותשירהו מחדש. כלומר, תתקנו… תחת זאת טובים מאוד שיריך “הגידה” ו“מנגינות־התוהו” ויבואו שניהם בקונטרס י"א הנמצא כבר בדפוס. בכשרונך הפיוטי איני מטיל ספק, אף שכנראה עוד הרבה עליך להצטער ו- переживать559 עד שתקבל560 המוּזה שלך צורה רבּת־גוונים. “אי־שנה” הוא דבר בכל אופן לא למעלה מבינוני, אפשר להשתמש בו, אבל לא ביחוד.
בחיבה רבה י. ח. בּרֶנר.
מחיר “המעורר” לשנה עם המשלוח – 3 רובלים. בערך הזה לחצי שנה. עם קונטרס י"א יצורף פּרוספּקט חדש.
197. לש. ב. מקסימובסקי
[לונדון, 10.11.1906]
יקירי,
מפני הטעמים הידועים לך: א) שההקדמה כבר עבר זמנה קצת; ב) שהכרקטריסטיקה של משפחת הצנועים הנפלאה אינה נפלאה ביחס לנושא־המאמר561
- מצאתי לנכון לרשום בראש מתחת לשם: “(מהרצאה שעלתה לפני אגודת “דוברי עברית” בלונדון)”, ובסוף562 “שלהי - -”, ובזה אני פוטר את המערכת מכל הערות ומוציא אותה מכל התנפלות. הלא לא תתנגד לזה?
שלך ברנר.
198. לשמעון ביכובסקי
13/11 06, לונדון.
אחא ביחובסקי,
קיבלתי את מכתבך עם השירים. מכתבך עשה עלי רושם לא טוב. רואה אני מתוכו, כי אינך בעל עסק כלל. הנה התראית עם אדם אחד, שעד עתה לא מילא כל דבר וכל הבטחה בנוגע ל“מעורר” וגם לא השיב על מכתבַי, ועליך כבר עשה רושם של “אוהב ספרות בכל לב”, וכבר יש לך הצעה להדפיס את “המעורר” ברוסיה, ואתה שוכח, כי, ראשית, אין איש ברוסיה שאוכל לסמוך עליו (שלושים האכסמפלארים של ג' הלא מונחים עדיין בברלין, ובכלל, כל מה שעשיתי ברוסיה גרם לי הפסד!) והשנית, הלא יודע אתה, כיצד אני מתחבט ומתלבט עם חומר לחוברות וכי סופרים קבועים אין לי וכי כל האפשרות של הוצאת “המעורר” אינה אלא מה שהא גברא טרסקא,563 כלומר, מה שאני נמצא במקום הדפוס. מה שידוע לקליינמאן,564 שלא כתבתי לו מעולם על זה דבר וחצי דבר, לא ידוע לך, ועודך שואל: “היש איזה פוֹהד ל’מעורר'?” ובכלל – הבטחות והבטחות, ומדוע אין איזה מעשה מוחש, מוחש, התבין? מילא, אם אין – אין, אבל ההבטחות למה?
שמע־נא: “המעורר” יֵצא בשנה החדשה בכל אופן. כבר נתחבב עלי ולא ארפה ממנו. לצנזור שבפטרבורג כתבתי ומקווה אני גם לקבל תשובה ממנו. ב“המעורר”, י“א, כבר יהיה פרוספקט חדש, וממנו תוכל לעשות מודעה בשביל העתונים הרוסים. בכלל, טוב היה שתהא ל”מעורר" ברוסיה סוכנות כללית, כי סוף סוף אין אפשרות לסמוך בחוברות בודדות ובחתומים בודדים על רוסיה המבולבלה. הנה, למשל, שלחתי להומל “המעורר”, י', ולא נתקבל. צריך להתקשר עם “תושיה”.
כשתקבל את הטראנספורט תשלח ליעקב פיכמאן (לֵיאוֹבוֹ, פלך בסרביה) קונטרס י' ו“בינתיים”. הוא יכתוב ביקורת על זה. ואת שטיבל תבקש, שישתדל, כי יוחזרו אלי השלושים ג'. יש לי צורך בהם. ע"ד השירים עוד אכתוב לך. כשרונו הפיוטי של אפשטיין אינו מוטל בספק, אך ניכּרה בו יותר מן המידה השפעתם של כתבי שניאור וגנסין.
שלח את מודעות־החליפין בהקדם. ושלח לי אדריסתו של גנסין. מארץ־ישראל קיבלתי שקלים אחדים בעד סיפורי צ’כוב. היש לך למחייתך? ועבוד וכתוב והיה לאיש.
אחיך י. ח. ב.
199. למ. ריז’ין
14/11–06 לונדון.
ידידי ריזשין565 היקר!
האתה הוא הדובר בי? הוי, הוי! אלמלא נברא “המעורר” אלא בשביל זה שאקבל ממך מכתב לאחר שלא שמעתי על אודותיך זה שנים שש – דייני.
מה שלומך? מה שלום זוגתך? מה שלום בנך בעל העינים הגדולות? מדוע לא כתבת על כל זה? והעיקר: בריאותך, בריאותך…
העודך מַזיר עצמך מן הבשר?566
בחוברת י"א של “המעורר”, שתצא לאור בעוד שבועיים, אתן את שמך בתור סוכן למוהילב. אם אינך רוצה בזה, עוד תספיק להודיעני. בענייני כספים וחוברות תוכל לפנות אל ביחובסקי שלי, וארשה, נוֹבוֹליפיה, 25, מעון 6 (עיין מודעות ב“היום”).
והנני שלך ושלך
י. ח. ברֶנר.
200. לשמעון ביכובסקי
06 14/11, לונדון.
אחי, אתמול כתבתי לך ודיברתי באזניך דבריך קשים, כי קשה־רוח אני, והיום קיבלתי את שתי גלויותיך מיום י“א וי”ב לח“ז וגם מענה מ”תושיה" עם “תנאיהם”(!) והחלטתי לבלי למסור להם את הסוכנות, ובחוברת י"א הייתי כבר רושם את שמך בתור סוכן כללי לשנה החדשה, לוּ קיבלתי מכתב מבטיח ממך, כי לא תעזוב את וארשה כל השנה הבאה. כתוב, אפוא, והבטח.
ושוב דברים קשים: אל תוסף לכתוב לי ע"ד “איזו נימוקים”. אין צורך ברמזים. כשיש לך לדבר איזה דבר – אל תבוא בסודות.
ובדבר הטראנספורט – היזהר נא שתקבלוֹ! בהחזרתו אין לי צורך.
הופנשטיין567 וניבילוב568 מבקשים את “בינתיים”. לנַאנסי אני שולח. קיבלתי מכתב מריזשין ממוהילב569 (אחד מידידי בהומל), המבטיח לעשות הכל בשביל “המעורר” ומבקש אדריסה לשלוח כסף. שלחתי לו אדריסתך. כתובתו: מוהילב, בראגינסקי, בשביל מ. ריזשין.
ומ“עזרה” אין עוד ידיעה? לצנזור הפטרבורגי כתבתי מכתב.
והעיקר: אל תנא בהול, אל תהא בהול. היה לסוחר לא־יהודי! 570
201. לשמעון ביכובסקי
15/11 06, לונדון.
אחי,
אתמול כתבתי לך גלויה והיום הנני בא להוסיף, כי עברתי עוד פעם על מכתבך וראיתי שכותב אתה, כי תקבל את הטראנספורט “בלי אמצעות ‘תושיה’”. היאך! הטראנספורט הלא נשלח על שמם לכתחילה!
דבר צדדי, אבל חשוב: השתדל להשיג (לקנות) אוסטאוו571 של חיי אנשי הצבא ושלחהו אלי. הספר הזה נחוץ לי לרגל עבודתי".572
ואגב אורחא “נאסטאוולעניע”:573 אל תחשוב את מאן־דהוא לחָתוּם עד שאתה מקבל ממנו דמי־החתימה.
ואת החוברת י', ששלחתי לך על אדריסתך, הלא לא קיבלת?
אחיך
יוסף חיים.
סוכן “המעורר” שבאמריקה כותב לי, כי ה־150 “בינתיים”, ששלחתי לו, אי־אפשר למכור, מפני שהאחדים הקונים “מתאוננים על כי דברים כאלה מוצאים להם מקום בספרותנו”. על “לא כלום” שלי כתב ה“טגעבלאט”,574 כי דברים הרבה יותר טובים הם משליכים אל הסל, וכי אין המחברת שווה בנייר שנדפסה עליו. חבל! חבל!
202. לנאמני “המעורר”
[אמצע נובמבר 1906, לונדון].
לאחי ורעי ולכל הבאים עמי בחליפת מכתבים
הנני מודיע, כי ההחלטה שלי לנסוע לארץ־ישראל נדחתה, לפחות, למשך של שנה שלמה; השנה הזאת הנני נשאר בלונדון לערוך ולהוציא את “המעורר”575
203. לד. ב.
[אמצע נובמבר 1906, לונדון].
לסופר ד. ב. בל.
“נסיונותיך” (למה קראת להם גם “בחלום ובהקיץ”?) אנקדוטיים הם ביותר בשביל “המעורר”. מה שנוגע ל“חירות־הדיבור”, הנה, אמנם, נכון אני לתת מקום גם למאמינים בגאולה ועובדים אותה וגם למטילים ספק, למתיאשים או לבלתי מאמינים בשום בניה בכלל, אבל בשום אופן לא למתיחסים בזרות או בקלות־ראש ל“אותו הדבר הנקרא ציונות”. “המעורר”, כידוע לך, אינו כלי־מבטאו של המחנה הציוני (שלאסוננו כמעט שאינו), אבל בהכרח הוא צריך להביע ומתאמץ להביע, ובכל תוקף, את הכאב הציוני; ומי אשר באיזו מידה זר לו הכאב הלז, הוא לא יבוא אלינו ולא יגש אל הקיר הנטוי, שלפניו אנו, סופרי “המעורר”, שופכים את לבותינו.576
204. לר' בנימין
[אמצע נובמבר 1906, לונדון].
אחא,
לא עניתי לך מיד מפני שהיה עלי מתחילה למצוא שעות אחדות פנויות בכדי לחטט בגל מכתבי ולהוציא משם את מכתביך בשביל “ביניהם”. הנה הם לפניך: שלושה וחצי במספר. הנה גם של ברדיצ’בסקי בתוכם. תודה רבה.
בדבר שירו של שאֶנאֶר עוד אתיישב בדבר. “הסעודה השלישית” של יאמפולסקי הוא דבר נאה. פרוספקטים לשאֶנאֶר שלחתי.
מ“לא כלום” (דבר חשוב!) לא קיבלתי עדיין אפילו אכסמפלאר אחד. לכשאקבל אשלח.
את “דבר”577 לא אדפיס מפני שכבר הדפסתי ב“המעורר”, י"א מין פרוספקט משלי. חבל!
תמיהני שעלה בדעתך לשלוח לי את “האדם” לגוֹרקי, זה הדבר הטריביאלי והבלתי־יפה. אולי בגרמנית הוא עושה רושם טוב. לא, חדל לך מזה! הנח את גוֹרקי לי!
הייתי אצל ד"ר ב. לקבל את המלון שלך, והנה הוא קשה וכבד כל־כך עד שמחירו אינו שווה דמי־המשלוח, ולמה אעשה כזאת?
ובנוגע ל“הרותחין” שלי – כלום אינך רגיל עדַין אצל האי קשה־רוחא? כלום אינך יודע את מר־נפשי?
ושלום לך, יהושע,
יוסף – חיים.578
205. לשמעון ביכובסקי
06 19/11, לונדון.
אחי.
- -579 ע“ד “נסיונות” איני מדפיס מודעה חדשה (מה שיש ע"ד “בינתיים”, בחילוף־האדריסה, אני משאיר), יען שלפי דעתי צריך יהא לשוב ולהודיע כשתתבררנה ה”תקוות" ולא לסמוך על נסים ולתקוע: מוכנים לדפוס, נמצאים בדפוס. מנַאנסי, שציווית לשלוח אכס' אחד מצ’יכוב ו“בינתיים”, שלחתי וקיבלתי תשובת־תרעומת על אשר לא שלחתי אכסמ. אחדים. “איך אפשר לי לעשות דבר לטובת ‘נסיונות’, אם שָׁמה, בהבּירה, אין סדר?” – כותב האיש. שמע־נא: סטודנטית אחת יודעת עברית שבנאנסי הבטיחה לי לשלוח תרגומים, והיום קיבלתי ממנה תרגום ממוֹפּאסאן: “חרטה”. ב“המעורר” לא אוכל להשתמש בו, וטוב היה להדפיסו (בצירוף עוד ציורים מתורגמים אחדים ממופּאסאן) באחד הקונטרסים של “נסיונות”. היא מתרגמת מצרפתית. – היכנס אל מערכת “היום” ומסור להם את הבטחתי להשיג חתומים אחדים בשבילו. תן שם על חשבוני 90 ק"פ580 וישלחו לעת־עתה לחודש אחד – ג' פעמים בשבוע – מראשית דצמבר למנין חוץ על־פי האדריסה הרשומה לעיל. במכתבי הסגור הבא אשלח לך מרקאות581 רוסיות. מכתב אל “המעורר” בדבר “נסיונות” אבד לי. אחיך
יוסף חיים.
טוב היה אלמלי הדפסת את הביב.582 שלך ע“ד “בינתיים” ב”היום".
ע"ד שירי אפשטיין במכתבי הבא.
206. לש. פרלמן
06 19/11, לונדון.
לפרלמן,
חבר חביב ויקר,
קיבלתי. קונטרס י“א של “המעורר” יישלח ל”חותמים" בשבוע זה, ובכן לא אוכל כמובן, לתת את ההתחלה של “שלומית” בקונטרס י“א הבא. בשביל הקונטרסים הראשונים של השנה החדשה כבר היה בידי תרגום טוב מדבר היותר עמוק של מטרלינק: “מופתו של אנטוניוס הקדוש”, ב' מערכות, אלא מפני שתרגומה של “שלומית” עולה על כל שבח ותהילה, הריני דוחה את אותו הדבר לחוברת ג' של השנה הבע”ל,583 ובשתי החוברות הראשונות אתן את “שלומית”.584 נוּ, נוּ, זהו תרגום! ספרותנו - - 585 מתעשרת על־ידי זה כמעט ביצירה מקורית, למצער ביצירה, שהיתה צריכה להיכתב בה, אלמלי היה לנו ואילד. איך שיהיה, ועכשיו הדבר לנו הוא.
ספק בידי, אם תהא לי היכולת להוציא את “שלומית” גם בחוברת מיוחדה. עסקי רעים המה מאוד.
טוב כי נזכרתי. איני יודע, מפני מה השיבה לי הפוסטה את הקונטרסים ו’־י' ששלחתי למשניבסקי. הגם החותם השני לא קיבל? האוסיף לשלוח? הכתובת היתה: סַידנווג, 40.
שלום למשוררנו.586 שירו “מרחוק”, בלי כל שגיאות, נמצא כבר תחת מכבש הדפוס.587
והנני שלכם, שארית־ישראל,
י. ח. בּרנר.
207. לשמעון ביכובסקי
06 20/11, לונדון.
אחי,
ואני איני יודע מה לעשות. קיבלתי היום עוד שני חותמים מרוסיה, לשנה וחצי שנה, וכיצד אשלח להם, כיצד? על זה כבר כתבתי לך גם אתמול. הודע תיכף, אם יכול אני לשלוח בחבילה על שמך.
לנַאנסי שלחתי עוד 4 צ’יכוב, 3 “בינתיים”.
לחתום על “היום” יראים, פן לא ימשיך את קיומו, מאחר שהוא פונה לעזרה. ובכל־זאת השגתי לע"ע עוד שני חתומים לחודש. - - -588
לשלוח לשלושת חותמֹי גם את קובץ המאמרים “אחד־העם”.589 כולם אחד־העמיים.
היום אפנה במכתב לקונטורה ואדרוש מהם תשובה, מפני מה לא נתקבל עדיין הטראנספורט בוארשה.
אחיך
יוסף חיים.
קיבלתי זה עתה את ה“טיול”. ממנו בעצמו590 לא כל דבר. אתמול כתבתי לו והיום שוב.
שלח את המודעות. במכתבי הבא אשיב לך את השיר “וידוי”, עם מכתב אל המשורר.591 שני השירים האחרים אדפיס בקונטרס א' של השנה הבע"ל.592
208. לג. שופמן
20/11 06, לונדון.
שופמן,
לפני שעה קיבלתי, סוף־סוף, מגנסין את ה“טיול” הממועך שלך. תוכל לשער את התפעלותי. עדיין לא קראתיו אלא שתי פעמים ומסתמא עוד נדבר בזה. עתה הנני מודיעך, כי חס אני לתת את הדבר הזה בחוברות “המעורר” האחרונות של השנה האומללה הזאת, והנני רוצה להשאירו לחוברת הראשונה של השנה הבאה. אולי תשלח בשביל קונטרס י“ב את קטנותיך שהבטחת? ב”טיול“, עמוד 4, כתוב: “איזו בתולות נכריות, בנות גזע מעוּלה, שיוֹפיין היהיר, הזר, הבלתי נתפס, מעביר רוח בכל חלל האולם השומם וחולף כברק את הטלטול ופיזור־הנפש”. מה פירושן של המלים “וחולף כברק את”? – כתוב! קונטרס י”א של “המעורר” אשלח לך בשבוע זה. שלח לי בהקדם את כתובתו של ברדיצ’בסקי. קראתי בימים האלה ברביעית או בחמישית את סיפוריו. גדול האיש מאוד!
שלך ושלך ושלך
י. ח. בּרנר.
209. להלל צייטלין
21/11 06, לונדון.
להלל צייטלין,
קיבלתי את גלויתך, והנני נכון להשתתף בעבודת ה“וואָכענבלאט”,593 והנני רוצה באַוַאנס, אך האוואנס צריך שיהא לא 25 סמאַרבאָווינצעס,594 אלא מאמר בעברית מאת הלל צייטלין בשביל “המעורר”, מעין “לחשבונו של עולם”, “הרהורים”, “מכתבי אחד הצעירים”, “קנייני הרוח”, “די בענקשאפט נאך שענהייט”595 (כמובן, פחות פופולארי ויותר עמוק) וכיוצא בזה עניינים פיוטיים־פילוסופיים או פובליציסטיים־צייטליניים. כתוב על ל. שאֶסטוב,596 כתוב על שניאור, כתוב על מה שאתה רוצה. כשאקבל תשובה ממך על דרישתי זאת, אשלח לך מיד מה שביקשת, היינו איזה דבר מן הגיטו היהודי שבלונדון, ואם זה לא יעלה בידי או שלא אחפוץ לפגום את דברי הגדול, אשר אני אומר לכתוב “במעבר לגבולין”, אתרגם בעצמי, לפחות, מציורי העבריים (מעין “מצוה”, “פעמיים”, “רשמי־דרך” וכו') ואשלחם אליך. אידיש אני יודע לכתוב היטב, וגם כל נדרים אין אתי, וגם מכל “קדושה” איני מתיירא. אני הנני אדם חזק, טוב וחפשי, חי חיים פילוסופיים ובמובן ידוע גם מאושרים במקצת, יודע תאוות “רעות”, אך ריחיים אין על צוארי. ראשי כואב ונוטה קצת למיסטיקה.
יוסף חיים.
“המעורר”, י"א, אשלח לך בשבוע זה. הנני רוצה לקבל שתים־שלוש מלים מאנכי.597
210. לשמעון ביכובסקי
21/11 06, מיטוואָך598, לונדון.
אחי, קיבלתי את גלויתך מיום 5/18. בוודאי קיבלת גם גלויותי מיום אתמול ומשלשום ע“ד שלושת החתומים בשביל “היום” וע”ד השאלה המרה, איך לעשות, סוף־סוף, עם החותמים הבודדים שאני מקבל מרוסיה. פרוספקטים שלחתי לך. בכלל, אחי, עליך להתפשר עם הרעיון, כי זו השנה כבר אבדה לנו ונחוץ להתאמץ בכל הכוחות ולאַרגן את ענייני “המעורר” ברוסיה לשנה הבאה599 (חתימה ומכירה לאחדים), אך העיקר: למעט בהקפה, למעט בהקפה! כמו שכתבתי לך אתמול, כתבתי גם לקונטור הדפה ובוודאי עוד היום אקבל תשובה. “המעורר” לשנה הבאה יוגדל בכמותו (40 עמודים וחלק הגון מהם פטיט) ויוטב גם באיכותו, לפי הנראה. הסופרים יתעוררו, סוף־סוף, וגם הלל צייטלין יכתוב. היום קיבלתי ממנו מכתב־בקשה להשתתף ב“וואכענבלאט” ועניתיו, שאם ישלח איזה דבר בשביל “המעורר”, אשלח גם אני, ואם לא – לא. את ה“טיול” קיבלתי. גנסין מעצמו לא כתב כלום. רבוש“ע,600 מה גדולים יסוריו של אדם זה! מ”בינתיים" יש 350 בשיקאגו ו־150 בניו־יורק. ע“ד האוסטאוו.601 הוא נקרא “אוסטאַוו וונוטרעננאָי פּעחאָטנאָי וואָיעננאָי סלוּזשבּי”,602 או בדומה לזה. מחירו בקסרקטין 25 ק”פ.603 אבל בוודאי ישנו גם בבתי מה“ס.604 השיגהו ע”י “תושיה” ואל תכניס את עצמך בקניה זו, כדאי שלא לעורר חשדים עליך. מי יודע. היה זהיר ביותר, אחי. הלל605 כותב לי שה“לא כלום” לא מצא חן בעיני אנשי שלומנו. “המעורר”, י"א, אשלח לך ביום ו' הבא.606
211. ליעקב לרנר
06 23/11, לונדון.
יקירי,
שלחתי לך היום קונטרס י“א של “המעורר”, שבו באו “מנגינות התוהו” שלך, אבל רק “אשקיפה בחלון” ולא “הגידה”, כי ניחמתי מתת גם את זו ב”המעורר" מפני אריכותה היתרה ומפני חוסר־המוסיקה שבה ברובה. אולי תוכל לעבדה יותר?
הנני נמהר עתה בכתיבתי יותר מדי ודברי לעו. הודיעני ע“ד קבלת החוברת. לחותמך שלחתי חוברות ז’־י”א ע"י ביחובסקי שבוארשה (נוֹבוֹליפיה, 26/6).
ע"ד תרגומים אדבר עמך במכתבי הבא. אם אתה מרגיש את עצמך למתרגם הגון, טוב שתעסוק רק בדברים חשובים, כעין “הפעמון השקוע” או “מיכאל קרמר” להופטמן.607
ושלום לך מאת
י. ח. ברנֶר.
212. לר' בנימין
24/11 06, לונדון.
יהושע,
שלחתי לך היום “דז’וּאיש ווֹרלד”,608 “המעורר”, י“א, ומחברתי “לא כלום”. שלחתי גם לתשעת חותמיך כל הדרוש. מ”המעורר“, א‘, ב’, ג', אין לי כל אכספלרים, ולאה שחתמו לשנה ישולחו גם קונטרסי “המעורר” של השנה הבאה. אגב־אורחא: אַי הנך בעל חשבון! 24 כתרים של ארבעה שנתיים, ½4 של אחד לרבע שנה וי”ב כתרים של ארבעה לחצי שנה עולים אצלךלשלושים כתרים וחמשים הלר609! והא קיימא לן: 40=24+4+12, אבל, מילא. סלח לי על שהוגעתיך. מה אפשר לעשות?
מה היא האפשרות, אתה שואל. האפשרות היא שאחרי קונטרס ט', כשתקף עלי היאוש וגם החלטתי לנסוע לארץ־ישראל, אמר לי נארוֹדינצקי: מאי איכפת לך? הדפס, ואם יהא הפסד, אסבול גם אני. אולם, כנראה, לא אצטרך לו. ברוסיה ניכרת איזו התעוררות לטובתו של “המעורר”. אפשר יארע נס ויהיו חתומים. איך שיהיה ואני נכון שוב לעבוד בכל כוחי ש“המעורר” לא יופסק. מה דעתך על דבר הפרוספקט?
ציורו של יאמפוֹלסקי הוא מסודר כבר בדפוס (בשעת סידור תיקנתי בו קצת והדבר הוא, סוף־סוף, לא רע לגמרי!) ולא בא בקונטרס זה מאפס מקום. “השובר”: מ. ה. להוצאת הדפוס – יבוא בקונטרס י"ב.
ד“ר ב. ואישה מתגוררים בסטוק־ניואינגטון. הנסיעה לשם עולה בארבעה פנסים. כשאהיה שם אזכיר שנית ע”ד המלון. מהר ושלח “יזכור” II.
חומר יש כבר. בשנה הבאה יבואו תרגומים נפלאים מ“שלומית” לאוסקאר וַאילד ו“מופתו של אנטוניוס הקדוש” למוריס מטרלינק. קראתי בימים האלה את סיפורי ברדיצ’בסקי. אמן גדול ויהודי גדול האיש הזה.
חותמים בארץ־ישראל – 15. בדבר “ביניהם”, אם הדבר פרטי הוא ביותר, אל תכתבהו בשביל הציבור. הנני עסוק ועיף ביותר מלכתוב לך יותר מזה. הודע ע"ד הקבלה.
שלך ושלך
י. ח. ברנֶר.
213. לדבורה בארון
24/11 [1906, לונדון].
לאָחות דבורה,
שלחתי לך גם קונטרס י' וי"א ויהי רצון שתקבלים.
מדוע “אחרו כה פעמי” החו' התשיעית לבוא אליך – לא אבין. האם בבית הצנזורה היתה מונחת כל העת?
מראשית השנה – יש תקוה – לא יישנו הפחדים האלה.
באהבה רבה,
י. ח. ב.
אדוננו יוסף קלוזנר כותב לי באחד ממכתביו: “בחוברת ט' מצאו חן בעיני דברי ח. בצלאל,610 “זרמים שבספר”611 וציורה של דבורה בארוֹן”.612 הנה!
214. לג. שופמן
06 25/11, לונדון.
לשופמן היקר והנערץ.
קיבלתי הכל בבוקר השכם. הנני כותב לך ומניח את המכתב עד שיבוא ביילין.
יפה עשית שהטלת את שמך בראש.613 ציורים כאלה, איני יודעת מתי אקרא עוד.614 אחרון אחרון חזק וגדול מחברו.
רוצה היית לסלקו615 – מבין אני, מבין, אבל מה לעשות ומידותיו של שמאי בי להניח את הפרה הנאה על יום השבת ולבלי לומר “ברוך ד' יום יום”. סוף־סוף, הרי שנה זו של “המעורר” מקולקלת היא, והתקוה הלא מנצנצת בלב, שהשנה הבאה, בנוגע לזה, תהא טובה מההולכת לפניה.
ע"ד “חלפה רקתו” ידעתי. אך בכל זאת טוב הוא תיקונך.616
ע"ד מעשי הנערות של ראדלר וציוני שלנו אני יודע. מאי איכפת לי?617 לברדיצ’קבסקי אני כותב בעצמי. לכל כתבתי כבר, ואפשר שאכתוב עוד. ביאליק הבטיח, אלא שעכשיו הרי “השלוח” יופיע, ואיני מאמין, כי ישלח לי את שיריו שיכתוב.
בנוגע לשניאור וכו’– מה לעשות והם צריכים לשכר־סופרים. אני יודע, שהם רשאים לזה. דלדולו של ביילין – גוזמא קתני. – “המעורר”, י“א, ו”לא כלום" שלחתי שלשום.
ברגשות מיוחדים
י. ח. ב.
תחת “טיול” הייתי רוצה לרשום: 1904. – – –618
215. לצ. ז. וַינברג
[לונדון, נובמבר 1906]
יקירי,
כשהתחלתי לסדר את ציורך זה619 בשביל קונטרס י"ב, כהבטחתי, נוכחתי, לדאבוני, שהציור הזה פגום הוא על־ידי אריכותו היתירה ומונוטוניותו. אמנם, על זה הערתיך גם במכתבי הראשון, אך אז לא היה הרושם הלז כל־כך בולט כמו עכשיו, בקראי אותו בשנית. הנה, למשל, אילו נסיר את כל העמודים הראשונים לא תפסיד על־ידי זה שלימוּת הציור כלום, מפני שמלא הוא הכפלת הצבעים והכפלת הדברים. לפיכך, הואילה־נא, חביבי, לעבּד את הציור הזה, וביחוד להקציעו ולקצרו, ואז אדפיסהו באחת מחוברות “המעורר” של שנה הבאה. ענני.
בחיבה
י. ח. בּרנר.
216. למ. י. ברדיצ’בסקי
06 26/11, לונדון.
למיכה יוסף ברדיצ’בסקי.
סוף־סוף נודעתי (ע"י ג. שופמן) הכתובת שלך, והנני כותב לך. וכותב אני לך באותם הרגשות שביחס למחמד־נפשי ולמרכז־געגועי־הרוח. כי הנה דווקא בימים האלה קראתי – ברביעית או בחמישית – את כל סיפוריך ושיריך, וחזיתי עוד פעם פני גודל השגה ועומק השגה בנוגע ליהודי “מחניים”, “עורבא פרח” ו“מדרך אל דרך”, וחייתי עוד פעם את אותו העצב ואת אותו הצער – – –620 דווקא בימים האלה.
* * *
שלחתי לך היום את הקונטרס י"א (נובמבר) של “המעורר”, שיצא לפני ימים אחדים. הבע את רצונך ואשלח לך גם את הקודמים ואשיג בשבילך את את שלושת הראשונים, שלא נשארו לי מהם (בסיבות שונות) כל אכסמפלארים.
והנני המחכה לתשובתך ברעד־לב
י. ח. ברֶנר.
כתבתי מעל"ד.621
217. ליעקב לֶרנר
26/11, 06, לונדון.
ליעקב לרנר.
קיבלתי זה עתה שני שיריך הטובים והמתוקנים ויבואו בחוברת ינואר של השנה הבאה. שלשום כתבתי לך ושלחתי לך את “המעורר”, י“א. תקן גם את “הגידה” ושלחהו אלי.622 “המעורר” י' אשלח לך שנית ביחד עם י”ב. אין לי פנאי לכתוב יותר. סלח.
והנני שלך, יקירי,
י. ח. בּרֶנר.
218. לשמעון ביכובסקי
26/11 06, לונדון.
ביחובסקי,
קיבלתי את מכתבך מיום 22 ואת גלויתך מן השבת. ביום השבת שלחתי לך חבילה באחריות וגם מכתב באחריות. משם תלמד מה שצריך לך לדעת. בנוגע למודעה בקאטאלוג צדקה “תושיה” ממני. זה היה עוד קודם יציאת חו' ט' לאור, כשאתה “ישבת”623 ובלבי היה היאוש. אז חפצתי להיפטר לכל הפחות מהאכסמפלארים שיש לי ומסרתי להם את המודעה המודפסת. ואולם אתה אל תדאג לזה. עשה מה שאתה יכול והפונה ל“תושיה” יפנה אליה. אל תהי עינך צרה בה. ותן אל לבך בעיקר ענייני “המעורר” לשנה הבאה. השנה הזאת כבר אבדה לנו. אני לא נשארתי בע“ח,624 כי השתכרתי כל העת בדברים אחרים ו”תן לי 300 חותמים" ואכל עמוד. גם ב“השלוח”, אל תקנא. ל“מעורר” יש זכות־הקיום גם כשׁיֵצא “השלוח”, והלואי שיֵצא. משופמן קיבלתי דברים חדשים וחשובים מאוד. לשלוח לך את התרגום לא כדאי, דורש הוא תיקונים, אבל אני מקבל את זה על עצמי. יש לי דאגות רבות ותהא עוד אחת.625 איני יודע מה לעשות עם המודעה הרוסית: אין לי אותיות. משלוח הארגז626 עלה לי לערך ב־12 רובל. ענייני “המעורר” הולכים וטובים בחו“ל. “יאֶבר. נַאר”. ו”היום" אני מקבל; “יודישע פאלק” לא. ועוד נאסטאוולעניע627: הווה דייקן במספרים. ועשה הכל בישוב הדעת ובמנוחה.
יוסף חיים.
219. לפ. לחובר
06 28/11, לונדון.
לפישל לחובר,
יקירי,
איני זוכר מתי שמחתי שמחה כזו שבשעת קבלת מכתבך. בראותי מרחוק את הגלויה בידי נושא־האגרות והכרתי את הכתב והבנתי שזו ידיעה היא ע"ד שחרור,628 חטפתיה מידו ומבלי קרוא מתחילה נשקתיה. בפועל ממש. נוּ, מזל־טוב לך, אחי!
את מאמרך ע“ד ביאליק בוודאי קראת כבר בדפוס. לפני שבוע שלחתי אליך גם קונטרס י”א ובוודאי קיבלתו כבר. עכשיו הריני מחכה להבטחתך. התאזר עוז והזדרז!
באהבה,
י. ח. בּרֶנר.
קיבלתי זה עתה ידיעה ע"ד שחרורך גם מיקיר וארשבסקי חברנו. עתה נבוֹאה לעזרת ספרותנו, אחים! אגב אורחא: שכלל את סגנונך, יקירי, שכללהו.
220. לג. שופמן
[לונדון, תחילת דצמבר 1906].
שופמן,
התיקון ב“לא” נראה ונראה בעיני. עוד אלך היום לביילין ואמסור לו את מכתבך. שואל אתה אותו, איזו העוויה עשיתי אני בקראי את ה“לא”. אתמהא! כלום איני “מבין” בפנינים, ודווקא לא ככל היהודים?! אני כבר קראתי את הקטנות כשמונה פעמים, ובכל פעם אני מתפעל. בסוף “האשמורת התיכונה” הייתי מוחק את המלים: “את השריקה הידועה”. די ב“פיוּט! – שרק קאראבלניקוב בשפתיו”. ה“טיול” יבוא עוד בחו' דצמבר. ניחמתי מלדחותו. ביילין נתן בשביל “המעורר” דבר אחד, שאלמלי לא היה “המעורר” יוצא אלא בשבילו בלבד – דיו.629 בו אפתח את השנה החדשה. בשוֹרה: קיבלתי מברדיצ’בסקי מענה על מכתבי. כולו שלנו. – יש לנו עוד בר־טוביה אחד. – יהיו דבריו גם בקונטרס י“ב, גם בשנה החדשה. בנוגע ל”שאלת היצירה" איני חולק, אלא… ספק בידי, אם אני כבר אהיה לאחר.630 דבר גדול בכמות, ואולי גם באיכות, מתרקם בלב, והוא, אם אכתבו, יהיה שחור מסמאל בעצמו.631 אה, עוד ידי נטויה. “יפרפרו לבותיכם, יפרפרו!”632 – חוץ מכל זה אני חי חיים לא רעים לגמרי בימים האחרונים: סופרי “המעורר” נותנים איזה תוכם לחיי: שופמן, ראדלר, בר־טוביה… לא רע!
האוהבך מאוד
י. ח. בּרנר.
221. לר' בנימין
3/12 06, לונדון.
יהושוע. את “יזכור” אקבע בדפוס בחוברת ינואר הבאה. חו' דצמבר תצא בעוד שני שבועות, לא יאוחר, ואין בה מקום. בעיני מצא גם ה“יזכור” הזה חן. בנוגע לשירו של ל. – בוסר עדיין ולא יצלח לי. החתיכה מוַאסרמאן ראויה וראויה היא להתכבד בה.633 את “היהודים מצירנדורף”634 (בהעתקה רוסית) ניסיתי לפני שנה לקרוא – ולא קראתי. מברדיצ’בסקי קיבלתי מענה על מכתבי אליו. שלנו הוא. קיבלתי דברים חשובים משופמן בשביל “המעורר”. נתוסף חבר אחד לנו והוא א. ביילין, המתגורר עכשיו בלונדון, ובחוברות “המעורר” הבאות יבואו ממנו דברים הגונים. לונדונה בא הוא מלֶמבֶּרג, והוא אינו נותן לי לשלוח לש. כפקודתך. אני שומע בקולו, כי בעניינים כאלה יודע הוא יותר ממך, יהושוע שלי! ל“המצפה” אני נכון לשלוח רשימה ביבליוגרפית על “בינתיים”, אך בלי חתימת שמי. שלח לי את אדריסת “המצפה”, כי אינה בידי. קיבלתי מכתב־בקשה מקלארה קלינגר לשלוח לה גם את ג' הקונטרסים הראשונים. מה לעשות ואין לי. עניתי לה מכתב של כבוד. קיבלתי זה עתה מכתב־התאוננות מאת אחד – – –.635 מבקש אתה 5 אכסמפלארים מחו' י‘, ולי אין ממנה אלא אכסמפלאר אחד. אסון הוא, אחי, שנתיאשתי בשעה שהדפסתי את החו’ הזאת ומיעטתי להדפיס. כתוב לי מה לעשות. בכלל, אחי, עתה צריך לקבל חתימה ולסדר חתימה ולארגן חתימה מראשית השנה הבאה. – השנה הזאת כבר אבדה לנו גם בחומר וגם ברוח. בשנה הבאה יבואו דברים חשובים וגם האסונות לא יישנו. הצנזורה ברוסיה לא תעכב עוד, כבר התראו אתם פנים. – – –.636 בנוגע לשאלה של שליחת חומר ל“המצפה” – כבר נכוויתי ב“הירדן”. נו, נשאר עוד מקום פנוי קטן לדבר דברי אהבה באזניך, אך אין עתותי בידי, אַי, עסקים!
אחיך יוסף חיים.
222. ליעקב לרנר
3/12 06. לונדון.
יקירי,
מה לעשות, והאדם עלול לטעות. בשל התוכן הנמרץ, שרציתי מאוד, כי יתבטא בספרותנו; בשל התשוקה לראותך כותב דברים מקיפים; בשל המקומות היפים מאוד מעין: “ואשר לו חרב וזרוע ואגרוף בגידים משורג, ממותת ושוחט והורג” וכיוצא בזה מסרתי את הדבר לדפוס – ואחר־כך נמלכתי. ונמלכתי מפני זה: מתחיל אני: “הגידה אם תדע, חביבי, מה פתרון הזדונות סביבי” – מה קשה ובלתי־מצלצל! אח"כ: “ששיקצו טהרת היופי בכל מיני חלאה ודופי”, “מעשים כה טמאים”, “לא הראה גאונו”, “לא כולם השמידם בחרונו” – במלה אחת, חכך הטועם צריך להגיד לך עצמך, שהשיר דורש התרכזות, מרץ הקיצור וחיזוק־המבטא. זה הכל. הן רואה אתה שתיקנת את “ולבכות אחפוצה” ועלה637 יפה, כמו שכתבתי לך כבר מיד אחרי קבלתו. גם השיר “לאחר זמן” נאה הוא, אלא שהשם הוא למותר, וכל יתר בשירה עושה רושם כבד.
שלך י. ח. ברֶנר.
223. לש. ביכובסקי
3/12 06. לונדון.
אחי שמעון היקר. קיבלתי את גלויתך האחרונה מיום ה' בערב וגם את מכתבך מיום ד' בערב. מעבר לדף תמצא מודעה, אשר רק אותה עליך להדפיס בכל העתונים. היא קצרה ומגדרת הכל. והעיקר שהיא מיישבת את אסוננו בנוגע לחתימה על השנה שעברה, כי עליך לדעת שמחוברת י', מפני שהדפסתי ממנה ביאושי (אתה היית במאסר ואני התעתדתי לנסוע לפלשתינה) מספר קטן מאוד של אכסמפלארים, אין לי אף אכסמפלאר אחד. שים זאת אל לבך, ובכלל גם עם שאר החוברות אל תהא בהול למכור. מי“א ומי”ב אוכל לשלוח לך עוד מחמשים עד מאה – וחסל. חוברת י“ב תצא לא יאוחר מביום 15 דצמבר למספר חו”ל, ועד שתיקבע המודעה בעתונים, כבר יהיה “יצאה”. אגב: ב“יאֶברייסקי גוֹלוֹס”,638 5 No, יש מודעה ע“ד “המעורר”. האתה שמת אותה שם, וצריך, אפוא, לתת מודעת־חליפין. דוק ושים לב לכל דברי. שלח את רשימת הסוכנים והמודעות (של “יאֶבר. נארוֹד”639 ביהודית, כי אין לי אותיות רוסיות) בהקדם האפשרי. מעיר ז’וואניאֶץ, פלך פודוליה, פנה אלי איש ישר וסופר־לעתיד בבקשה למסור לו את הסוכנות לחבל פודוליה שלעמלק”פ.640 כתבתי אלין שיפנה אליך. כתובתו:
М. Жванец, Подол. губ. Учителю мест. (II) Тал־Торы (g) А. Л. Ягольницеру.641
אילו הייתי יודע שבאמת תוכל להוציא את “נסיונות”, הייתי משאיר את הזאַץ642 של “טיול” לשופמן ושל הדברים שלו, אשר אדפיס בחוברת ינואר הבאה, והיית מרוויח את דמי הסידור, כי אז לא היה צורך בשביל הרשימות אלא בנייר ובהדפסה. כתוב לי על זה. – בדבר “תושיה” – מה איכפת לך? תקבל חתומים. מאמריקה אני פודה כמעט בעד 300 אכסמפלארים בנכיון של 25 פרוצנט ודמי המשלוח (כי הם מזילים שם את המחיר). אך למה לך לדעת ע“ד אמריקה? זוהי מידה יהודית! מה היא אמריקה – תוכל לשפוט ממכתבו של – – הרצוף אליך בזה. דוק בו היטב ותראה, איזו נבלה מבצבצת בו. ע”ד 500 של צ’יכוב אינו מזכיר כלום, ע“ד ה”בינתיים" שלא נתקבל (??? מלונדון לאמריקה אינם הולכים לאיבוד חבילות אחדות בעלמא!!!) נתיישב לכתוב לי מקץ חמישה חדשים. “לחקור אחרי החבילה”!, אבל כיצד אחקור, אם המכתב נכתב ביהודית, ומה אם אבוא לפוסטה ואשאל: “אדוני! לפני חמישה ירחים שלחתי שלא באחריות חבילות אחדות של ספרים ולא נתקבלו. מה אִתם?” – הלא ילעגו לי! רב לי! אני מסלק את ידי מ – – זה לגמרי.643 בנוגע ל“עזרה” חשוב בדבר! איזו 50 p 12? הלא רציחה היא! בעד מה? ישלחו לך חשבון וגם רשימת הספרים שתקבל. פֶ’ה, עסקים יהודיים! בנוגע ל“לא־כלום” פנה בעצמך ל“עבריה”644 ובקש. נמאסו עלי העסקים האלה. האדריסה היא: A. S. Waldstein, 155 Clinton Str., New-York. השיר “וידוי” של אפשטיין אני מחזיר. ארוך הוא יותר מדי, לקוי במקומות רבים ופרוזאי בסגנונו בהרבה מקומות. יתוקן־נא. כתוב. ראה מעל"ד.
יוסף חיים.
קונ' י"א לריאקציות שלחתי. מה צייטלין? שלחתי לו גם את “לא כלום”. הקיבל?
[מעבר לדף]
יצאה לאור חוברת י“ב (דצמבר) של “המעורר” הנערך ויו”ל אחת בחודש ע"י י. ח. ברֶנר בלונדון.
תכנה: א) לפני שואה (סוף) י. אבויה. ב) טיול (רשימה) ג. שופמן. ג) מילודיות־בציר (שיר) יעקב פיכמאן. ד) חיים. יקיר ורשבסקי. ה) מחשבות. בר־טוביה. ו) אז… (שיר) ש. פינסקי. ז) הסעודה השלישית (ציור) יצחק יאמפּוֹלסקי. ח) מרשמי עתונאי. משה קליינמאן. ט) ביבליוגרפיה, מודעות ודברים שונים.
מתקבלת החתימה על “המעורר” לשנת 1907.
כתובת המערכת:
J. Ch. Brenner, 48 Mile End Rd. London E.
הסוכנות הראשית ברוסיה: 25/6,С. Л. Быховский, Варшава, Новолипье
מחיר “המעורר” עם המשלוח: לשנה 3 רובלים, ובערך הזה לחצי שנה ולרבע שנה.
*
* *
מפני האסונות הקשים והשונים, אשר מצאו את שנת “המעורר” הראשונה (ואשר – ישימו־נא לב – לא יישנו עוד בשום אופן ואופן), אין להשיג ממנה כל קומפלקט שלם, אלא רק חוברות שונות ובודדות במחיר 25 ק"פּ החוברת, וכל אלה, אשר שלחו או ישלחו דמי חתימה, יואילו לקבל תמורתם מן השנה החדשה חוברת חוברת כסדרה. חוברות־למבחן חינם אינן נשלחות; פרוספקטים לכל דורש.
224. לא. ציוני
4/12 06, לונדון.
יקירי,
רק היום אוכל לשלוח לך את עלי־ההגהה מ“לפני שואה” (7 עמודים); אך אם תחפוץ להשתמש בהם, עליך יהיה להגיהם בעצמך מתחילה, כי אני אשלח לך בלתי־מוגהים. אך אולי לא כדאי כל עיקר?645 “המעורר”, י"ב יֵצא לא יאוחר מביום 15 דצמבר.
לבלומנפלד אשלח את כל שלוש החוברות ביחד.
להציג את “לפי שואה” – כדאי וכדאי, לפי דעתי.
כבר באה העת לאסוף חתומים לשנה הבאה.
לחו' ינואר אני מחכה ממך לאיזה דבר פובליציסטי, כי בבלטריסטיקה עשיר אני – –646 ופובליציסטיקה אין לי כלל. כתוב “מעין־השקפה”.
“ימות־המשיח” של אַש אין לי.
“אחרי בחינותיך” – אימתי?
שלך
יוסף חיים בּרֶנר.
ומה אתה אומר ע“ד “השלוח”? הידד! ואולי אתה יודע איזה דבר ע”ד “העומר”. הודיעני.
ברדיצ’בסקי ישתתף ב“המעורר”!
225. לאפרים א. ליסיצקי
06 4/12, לונדון.
לאפרים א. ליסיצקי.
חברי היקר,
שירך “בשובי” גרם לי הרבה שמחה והרבה צער. שמחה – על אשר נבואתי בנוגע לכשרונך הפייטני הולכת ומתקיימת ומתחזקת, וצער – על אשר למרות האיתן הפיוטי שבשירך זה, בסגנונו הנמרץ וברגשו הנערץ, אין לי היכולת להדפיסו מפני המוטיב הכוזב שביסודו. בוודאי אתה זוכר, שגם ביאליק עמד על סף־בית־מדרשו, מקדש־אל־נעוריו, בעת שסיפּו אשר רקב וכתליו הנמלחים בעשן ופיח התקרה שנית עליו נקרו, – – –647 והוא שופך שם את כל געגועיו, את כל מרירותו, אבל הוא אינו שב. מפני מה? מפני שאי־אפשר לשוב, מפני אין לאן לשוב, מפני שבית־המדרש כבר הוֹרס וכבר הוּדש, מפני שבו בשבילנו כבר אין דבר, אין דבר בהחלט, והמשורר שלך, מפני שלא מצא בעולם כלום, או מפני שהעולם “דחו, צררו”, הוא מבטיח: “אשכח את העולם מעבר לחללך!” לא! לא! צריך לתקן פה איזה דבר, שעדיין איני יודע להגבילו בדיוק, ורק אז אפשר יהיה להוציאו לאור. יהא מונח, אפוא, לדעתי, עוד איזה זמן – ואז נתיישב בדבר. ענני על מכתבי זה.
בוודאי קיבלת כבר את “המעורר”, י"א, עם שירך שבדפוס ועם שירך שבהגהה. כתוב לי גם על זה.
שלך י. ח. ברֶנר.
אולי תוכל וכתבת לי על חייך הפרטיים, מה מעשיך וכמה ימי שני חייך וכיוצא בזה. סלח לי על סקרנותי, שאינה, כמובן, סקרנוּת בעלמא.
ו“איוב” מה?
226. לצ. ז. וינברג
לונדון, 4/12 06.
לצ.ז. וינברג.
יקירי,
“ביום השבת” עולה על “בלילה”. לפי דעתי, בכלל, כשיש לך איזה תוכן מסויים אתה מאריך בו יותר מדי, וזה מקלקל לרוב את ציוריך, אולם ב“ביום השבת” אין תוכן כזה אלא מומנטים בודדים, ועלה לך גם מפאת זה, שבצד הלז אשר “ביום השבת” לא נגעו עדיין כל מציירי־השבת שבספרותנו, משלום אַש עד חבריו. הרשימה הזאת תבוא באחת מהחוברות הראשונות של “המעורר” למן השנה החדשה. –
בוודאי קיבלת כבר את “בלילה”, אשר שלחתי לך לעבּדו, עם ההערה הקצרה שבצדו. סלח לי, יקירי, שגרמתי לך בוודאי שלא במתכוון איזו עגמת־נפש. וכדי לפייסך ולגרום לך גם הנאה פורתא הריני ממלא בקשתך התמימה בנוגע לפוטוגרפיה משלי. הפוטוגרפיה הרצופה פה היא באנאלית ביותר ולא־648 удачная, אלא שאחרת אין לי לפי שעה, ומאי נפקא־מינה?649
שלך בחיבה רבה
י. ח. ברֶנר.
227. לש. ביכובסקי
06 6/12650, לונדון.
אחי שמעון היקר.
קיבלתי את ה־35 רובלים. ביום ב' העבר שלחתי לך מכתב באחריות. מחכה אני לתשובה עליו. מחו' י“א וי”ב אוכל לשלוח לך כמאה. חו' י“ב עודני יכול להדפיס יותר, אבל חושב אני שלא כדאי, מאחר שאין השתיים הקודמות. בשביל “היום” אשתדל לשלוח דברים מתורגמים, כי דברים מקוריים איני כותב בימים האחרונים.651 כתבתי היום לאו”נ,652 שרוצה אני כי יבוא ללונדון. יכול אני לשלוח לו כחמישים רובלים להוצאות. במודעה, ששלחתי לך ע“ד חו' י”ב, צריך להוסיף, אם אפשר, בתוכן, אחרי “מרשמי עתונאי” של קליינמאן: “אזכרה, מילקוטו של ר' בנימין”. בנוגע לאותו סופר, הלא יודע אתה, שאין ל“המעורר” הונוראר לשלם.
והנני המחבקך
יוסף חיים.
פרוספקטים אדפיס ואשלח בהקדם האפשרי.
שלח רשימות הסוכנים הפרטיים.
228.לד"ר יוסף קלוזנר
[לונדון, 10.12.1906]
מפני המודעה הזאת653 לא שלחתי לך את המחברת654 עד עתה, כי אמרתי: מאחר שהם עומדים עמך בחליפת מכתבים, ודאי ששלחו לך בעצמם. לצערי, איני יכול לשלוח אכסמפלארים אחרים מקונטרסי י' וי“א של “המעורר”, מפני שבעת שהדפסתי קונטרס י' היתה החלטתי לנסוע לפלשתינה, ובמתכוון צימצמתי כל־כך במספר האכסמפלארים, לבל אצטרך להובילם אתי להתם (ומובן שלא יכולתי להרבות את מספר הי"א על הי'), עד שעכשיו אין לי מהם אלא אכסמפלאר אחד בשבילי. מקונטרס ט' יש לי עוד – –655 וע”כ הנני שולח לך אכסמפלאר שני. על “עם הזרם”656 לא היה לי מה להעיר, מפני שדעותי דעותיך בנדון זה, וכלום אבוא להיות לך תנא דמסייעא? הקור גדול בחדרי, ואצבעותי רועדות, וקשה עלי הכתיבה. “מה שלומי הגופני והרוחני?” בריא אני בגופי, וברוחי – ישועות בל נעשו, ולפיכך הרי אני מצמצם בדברים. הידיעה ע“ד התחדשות “השלוח”657 היתה לי למַעין של עליצות נפשית, אלא שממני אין לכם לקוות הרבה. יש, אמנם, פלאַנים,658 אבל מצבי הנפשי אינו נותן לי לכתוב. גם בשביל “המעורר” לשנה הבאה אין לי משלי אפילו שורה אחת. משל אחרים (שופמן וכו') יש דווקא דברים הגונים. הודיעני, אם אשלח לך ללוֹזאנה את הקונטרס הי”ב שיֵצא בעוד שבוע?
בנוגע ל“מאמרי התהילה הרבים”659 ידי נקיות מהם לחלוטין. “מצבו של המעורר” – הוא יתקיים. יעוין בפרוספקט שבקונטרס י"א.
229. לצ. ז. וינברג
06 – 10/12, לונדון.
לצ. ז. וינברג.
חביבי,
קיבלתי את ה“בלילה” המתוקן. קונטרס י"ב נמצא כבר תחת מכבש הדפוס, ועליך, אפוא, להמתין על חוברות השנה הבאה. בוודאי קיבלת כבר את מכתבי הסגור עם התמונה הפוטוגרפית, ששלחתי לך בקבלי את “יום השבת”. גדול הקור בחדר וקשה לכתוב יותר. רועדות האצבעות. שלום רב.
שלך
י. ח. ברֶנר.
הווה זהיר בבריאותך ואל תתרגש כל־כך מכל דבר קל. בעיקר הדבר, חכמים המה הבורג’ואים. לא?
230. לשמעון ביכובסקי
11/12 06, לונדון.
אחי יקירי,
קיבלתי זה עתה את ה־15 רוּב. אתמול כתבתי לך. שלחתי לך חשבון מדוייק, כמה ספרים צריכים להיות אצל “עזרה”. מן החשבון, שאתה שולח לי מ“עזרה” וממך גופא, אני נוכח, כי עם כל קונה וקונה מרוסיה אני מפסיד. ההוצאות הצדדיות הן נוראות. ע"ד חוברת י' כתבתי לך אתמול, שפקדתי על אמריקה לשלוח לך. ביום השבת הבא (ובשום אופן לא יאוחר מיום ב' הבא, 17 לירח דנא) אשלח לך: – – –660
לעת־עתה אני שולח לך חבילה קטנה של פרוספקטים ובלי אחריות. מעניין, אם תקבלה.
בנוגע ל־300 אכסמפלארים אני חושב, כי זה מעט. אני כתבתי לך 300 חתומים. אבל הלא צריכה להיות גם מכירה בודדת. חה־חה, הרואה אתה, שמכיוון שהראו לי אצבע אני כבר משתוקק לרכוש את כל רוסיה. נֵאטוּרה יהודית.661
“המעורר” בשנה הבאה יהיה רב האיכות.
על בימה“ס – – יש לי מעין איזו טינא ואין כמ”ל.662 אך היה זהיר.663
231. לצ. ז. וינברג
06 12/12, לונדון.
יקירי,
לא. המכתב המוּשב לא היה ממני. אני, אמנם, עניתי לך מיד כשקיבלתי את ה“בלילה” המתוקן, כי הציור יבוא בחוברות “המעורר” של השנה הבאה, יען כי קונטרס י"ב נמצא כבר כולו תחת מכבש־הדפוס (מחר יצא לאור),664 אך אל הגלויה ההיא הדבקתי את המארקה665 הדרושה, ובוודאי כבר קיבלת אותה. – שלום!
שלך י. ח. ברֶנר.
232. לשמעון ביכובסקי
יום השבת, 15 דצמבר [1906].
אחי,
קבל את איגרתי זו והודיעני תיכף על קבלתה. היון שלחתי לך 13 חבילות באחריות ע"י הפוסטה ועלו לי בעשרה רובלים. שם היו:
“המעורר”, ב' – 20 (השגתי בחזרה)
“לא כלום” – 15
פלאקאטים יפים 150
“המעורר”, י"א 150
“המעורר”, י"ב – 225 (25 בשביל “תושיה”)
פרוספקטים הרבה על כל חבילה.
אחיך וכו'
קיבלתי מכתב מגנסין. הוא רוצה לבוא. אשלח לו כסף. הרואה אתה את שיטבל?666 מה עם השלושים?667 לחתומיך מחול [מחו"ל] שלחתי הכל, לבד מי'. החותם מקאֶרטש היה רק לחצי שנה. הווה דייקן בחשבונות. מראשית השנה אשלח לך רק בטראנספורטים, ואתה תשלח לכל. חוץ מִלךָ לא אשלח לשום איש. כתוב תיכף.
233. לשמעון ביכובסקי
06 16/12, לונדון.
אחי יקירי,
כתבתי לאמריקה שישלחו לך משם חמישים אכסמפלארים מן “המעורר” י'. אם לא ישלחו משם אין פערפאלען.668 בידי אין אף חוברת אחת.
– – –669
כל תנאים לא היו ביני ובין עזרא. הוא כתב לי “לא נלך אל הרב”, ואמנם כל פרוצנטים לא נוכל לתת לו, מאחר שהחתומים היו חתומינו, שפנו אלינו. במכתב אליו כתבתי שינכה שכר טירחה ומשלוח. הוא שלח, אם שלח… (רק פעם אחת ובחדא מחתא)670 “המעורר” א' – 8; ב' – 50; ג' – 70 (נשארו בידו 28 אכסמפלארים), ד' – 130 (נשארו 67); – –671
קיבלתי זה עתה את ה“אידישעס ואכענבלאט”. צייטלין קען שרייבען.672 כתוב.
– –673
אחיך
יוסף חיים
234. לר' בנימין
17/12, 06, לונדון. יהושע, הנני שולח לך קונטרס י“ב של “המעורר”. סוף סוף, הוצאנו שנה אחת. מכתבך האחרון הגיעני כשכבר היה הכל מודפס, מלבד צד עליון של השער, ותיקנתי שם את השם.674 למודעות לא היה כבר מקום. עייפותי מגיעה עתה עד מרום קצה ולא אוכל לכתוב. שלחתי לכל חתומיך, שלחתי לנַאגלר (שמו בתור “סוכן”) 5 י”ב. שלחתי לד“ר טוֹן ב‘, ד’, ה‘, ו’, ז’־ח‘, ט’, י”א, י"ב. קיבלתי היום מכתב מ – – ולא מצאתי בו אלא שיר, שאי־אפשר לי להשתמש בו, ודברי־משפט אחדים על אשר לא הצגתי את שמור בתור סופר. היכן נפלאותיו של זה בתור סוכן אשר התפארת בו? לתרגומך של “הוא סיפר לעצמו” אני מתייחס בשוויון־נפש. ברצונך לתרגם – תרגם. מה יועילו לנו הגויים? לנו נחוצים עברים קוראים עברית, והם אינם ולא יהיו. והרי לך פירוש המלות,675 אף על־פי שלא נעים לי לטפל בזה. “טושטשה הנקודה הקטנה”. היינו שהיא היתה נקודה קטנה בעולם וטושטשה; “הבּריא”, כלומר, הנוֹרמאלי בפסיכיקה שלו; “הרעילו את דמיך אותן התמונות (של נשים אחרות), כי רעב אתה” לאשה; “המרַמה, המַתעה”, כלומר הכוח העיוור של סוד־החיים וההוויה, המכה באדם להקים דורות, שלא מדעת, ומרמה ומתעה אותו; “לא הבוז” ולא “לא, הבוז” שהרי מפני מה עוד [נ]בוז לזה שחייו אינם חיים שלא באשמתו? “ונִצְרָה” – מלשון “נצר נתעב”; “בקרבת הגל התשיעי” – מבטא רוסי, כלומר הגל האחרון שלפני הגאולה. “עצבים עצביך” – לשון נופל על לשון עברי, ולא תתרגמהו ז’ארגונית. פֶ’ה, עבודה לא נעימה העמסת עלי!
א. ביילין מתפרנס מעבודה יומית ב“אידישען זשורנאל”. “המצפה” לא קיבלתי. סמכתי עליך ונתתי מודעה עליו. שלחתי לו את החוברת. שלח אדריסתו של יאַמפוֹלסקי. – איך אשפיע אני שישלחו לך את “היום”? כלום גבאי אני שם? – התחזק, יהושע, והיה לאיש יזכור676 “מגילת שגיון”. אחיך.
י. ח. בּרנר.
235. לשמעון ביכובסקי
06 17/12, לונדון.
אחי, בוודאי קיבלת את מכתבי ששלחתי לך שלשום ע"ד 13 החבילות. והרי לך עכשיו עוד מכתב עם 6 דיבּרות:
א) ע“ד האוסטאוו.677 נחוץ הוא לי במאוד מאוד. אולי יש לאיש מכם סוֹלדאט מַכּר, והוא יוכל לקנות את זה ברוֹטה678 בעד 25 ק”פּ. בכל אופן – השג.
ב) אם יהיה לך כסף־חתימה עד 100 (מאה) רובל, אל תשלחהו אלי אלא לגנסין, כי אני הבטחתי לשלוח לו כסכום הזה, בכדי שיבוא לכאן, וספק בידי, אם אוכל להשיג פה מעות כאלו!
ג) שלח אכסמפלאר ל“יודישע פאָלק”, ובקש סליחה בעדי על שמרוב חפזון לא באה האדריסה שלהם במודעה. הקלקול יתוקן בחו' הבאה.
ד) שלח לד“ר ס. גוטמאן, רוֹסטוֹב־דוֹן, סטאראיה פּוֹצ’טוֹ־באיה, 156, – – את הח' ו‘, ז’־ח’, י”ב וכתוב לו, שאתה שולח לו זה בפקודת ד"ר פ. פרנקל (בר־טוביה) מבּאֶרן ובקש ממנו שישלח לך את מחירם.
ה) תמסור לפרישמאן אכסמפלאר מכל חוברת שתקבל.
ו) מראשית השנה – בכדי שלא יהא כל בלבול וטומלעניש679 – אני רוצה שלא יהא לי לשלוח מכאן אף חוברת אחת שלא על ידיך ואפילו לרידקציות. אני אשלח לך בטראנספורטים,וכל האדמיניסטראציה תהיה בידך. אך על זה עוד נדבר. כתוב קבלה גם על כרטיס זה.
בלונדון אֵד ואויר נורא, וראשי כואב עלי זה היום הרביעי בלי הפסק ועיפותי אין לשער.
לצייטלין שלחתי כתב־יד בשביל עתונו.680 עוררהו שישלח לי גם הוא את כת"י.681
236. לא. ציוני
25/12 06, לונדון.
יקירי,
את תשעת המארקים קיבלתי. “נשארת חייב” עוד בעד בלומנפלד (י', י“א, י”ב). מאמר בשביל חו' הא' כתוב על כל מה שאתה רוצה והגד כל אשר יהיה עם לבך. החו' האחרונה ודאי שקיבלת כבר. בשבועות האחרונים עסקתי בדבר חדש וגדול בכמותו, שאמנם כתבתיו ועלה יפה,682 אך תחת זאת הנני עיף עתה עד לאין שיעור. וכתבי אחיך683 המונחים אצלי (נופלים קצת מהפרק הראשון) דורשים, לפי הודאת בעל הדין עצמו, תיקונים בהרצאה, ואני טרוד ועסוק ועיף. זהו החסרון העיקרי של אחיך, שהוא סומך את עצמו על האדון הרידאקטור, ומי הוא האדון הרידאקטור, אם לא בחור פועל שכמותו? אכתוב לו את זאת מחר. בדבר “אויב העם”684 – אולי. בכלל, רפים העסקים. שלך יקירי,
י. ח. ברנר.
יש לך עוד שהות של שני שבועות.
237. לשמעון ביכובסקי
26/12 06, לונדון.
אחי יקירי,
גלויתך מיום ו' קיבלתי. מה הלאה? במודעות ע"ד “המעורר” תוכל להוסיף:
“בתיק המערכת נמצא חזיון חדש בארבע מערכות מחיי היהודים הגולים במזרח־לונדון בשם מעבר לגבולין” מאת י. ח. ברנר. החזיון יבוא כולו בארבע החוברות הראשונות של השנה הזאת".
היכן אורי־ניסן?! 685
את הידיעה ע"ד החזיון מסור־נא בטובך ביחוד גם להלל686 שלי. אמור לו, כי נולד דבר עמוק מאוד, אך ייזהר לשפוט עד כלותו לקרוא את המערכה הרביעית.
אלה שחתמו פה על “היום” לחודש על־ידי מתאוננים על שלא קיבלו את ההוספות ע"ד אחד־העם. מסור־נא את זה ברידאקציה.
מה“וועלט”687 קיבלתי מכתב, שמודעה ע“ד “המעורר” תבוא ב”העולם“.688 ב”וועלט" אין אותיות עבריות. כן קיבלתי מודעות־חילוף מ“די יודישע ווירקליכקייט”689 וגם שלחתי להם כבר מודעה משלנו. כתוב והודע.
אחיך יוסף חיים.
הקיבל צייטלין את כתב־ידי? גליון ב' של ה“וואכענבלאט” לא נתקבל. גליון ג' קיבלתי זה עתה. המאמר הראשי שלו עשה עלי רושם לא־טוב, אף על־פי שרעיוניו נכונים.
238. לשמעון ביכובסקי
28/12 [1906, לונדון]
אחי, שלשום שלחתי לך גלויה, שבוודאי קיבלת. ועתה:
א) הנה לך ידיעות אחדות בנוגע לאדמיניסטראציה של “המעורר”. מעבר לדף זה תמצא אדריסה לקיוב. שלח פרוספקטים לזה עם איגרת. הוא ענה לאחד מחברי פה, כי יעשה כל מה שביכולתו בשביל “המעורר”.
ב) איה גנסין? לבסוף, אשלח לו אני כסף, אם בידך לא יהיו. אך איהו? הקיבל את איגרתי? הבחיים הוא?
ג) הלא קיבלת את הגלויה של – –, ששלחתי לך לפני שבועות אחדים. והנה מתגלה הדבר, שאת החבילה ההיא לא שלחתי לו ע“י הפוסטה אלא ע”י קוֹמפּאניה להובלה וכמובן כתבתי לו עוד בירח אוגוסט על זה. היום קיבלתי מכתב מהקוֹמפּאניה, שהם פנו לאותו האיש ולא קיבלו כל מענה ועל־ידי זה עדיין החבילה מונחת אצלם. ואם לא יקבלוה בקרוב תחרימה הממשלה האמריקנית. כמובן, כתבתי תיכף ל – – באחריות מכתב בעברית ובאנגלית, שילך לשם ויקבל. אבל, כמדומני, שבגלויתו כבר היתה כתובת חדשה (אני כתבתי לו ע"ש – –) ולכן מהר גם אתה וכתוב לו על פי הכתובת החדשה את דברי אלה תיכף ובמכתב באחריות. לא יאבדו הקונטרסים, לכה"פ. פֶ’ה, עם אנשים כאלה לא צריך לבוא במשא וּמתן!
ד) מה עם צייטלין? הישלח מה שהבטיח? תשובה על זה!
יוסף חיים.
239. למערכת “העולם”
06 28/12, לונדון.
חברים יקרים,
הנני חושב למותר להביע לכם את רגשי שמחתי הרבה בקבלי את הודעתכם ע"ד הופעת “העולם”. דבר שאתם צריכים לעשותו אתם עושים בזה, ואלוהי אומתנו ישלח לכם את הברכה.
בנוגע להשתתפותי ב“העולם”, הנה, בכל חפצי הטוב, ספק הוא בידי, אם אוכל לתת לכם את הבטחתי. הנני כל־כך ממעט לכתוב, וכפי הידוע לכם, אני מוציא בעצמי אורגאן עברי ספרותי בשם “המעורר”, ואם יהיה ד' בעזרי ויעלה בידי לכתוב איזה דבר טוב – הלא אדם קרוב אצל עצמו.
בברכת־שלום חמה
י. ח. ברֶנר.
P.S. תמיהני מה שלא צירפתם למכתבכם את המודעה שלכם על “העולם”, בכדי שאוכל לתתה בחו' יאנואר של “המעורר”, שתצא בעוד שלושה שבועות?690
240. לפ. לחובר
07 3/1, לונדון.
לפישל לחובר.
יקירי,
בדבריך על אחד־העם אשתמש בחו' הראשונה, אף־על־פי שאיני יודע, אם תכירם: כל כך דרשו עיבוד ותיקון.
מאמרך על אַש אדפיס ברצון, אלא תנאי אחד: צריך אתה להקדים לו, לכל הפחות, מאמר אחד על אחד מאותם שהזכרת במכתבך.691
חו' י"א שלחתי לך, ואתה לא קיבלתיה. ולכן פנה אל ביחובסקי שישלח לך הוא. גם את דמי החתימה תשלח לו. “לא כלום” אני שולח לך.
בחיבה רבה
י. ח. ברֶנר.
היטיבה־נא לי וכתוב לחברנו יקיר ורשבסקי, ש“צלליו” החדשים (“ילד מת” הוא החלש שבהם) נתקבלו. יסלח לי על אשר לא עניתיו תיכף, וגם עתה איני כותב לו אלא ע"י שליח. הנני “מת” מרוב עבודה.
הנ"ל.
241. לר' בנימין
07 4/1, לונדון.
יהושע.
“הצורך הנפשי692 התמעט” – הא מנין לך? “אצלך הושרה השירה” – הא מנין לך? (שירתי, אמנם, הושרה זה כבר, או, יותר נכון, לא היתה לי שירה בחיי מעולם, אבל כתיבתי עדיין לא נפסקה, ובימים האחרונים כתבתי דבר בן חמישה בויגן693 דפוס ויותר, העולה באיכותו על כל מה שכתבתי עד הנה).694 אם ליאוש, אז רק מפני המצוקה החמרית, אבל במה הורעה השתא מאשתקד? ברנר עודנו חי וגופו בריא. כתוב, אפוא, את מאמרך “האדם בתור אלוהות”695 ושלח לי את ההתחלה במוקדם האפשרי, ואל תהא שוטה, במחילה. – לחתומים מגאליציה ולישועה מה – – וה – – איני מקוה. הגליציאנים שלך משונים המה, בעלי־תרעומת, אינם מקבלים מעולם את החוברות הנשלחות להם, אינם משלמים את המובטח ורוצים תמיד שתכתוב להם מכתבים בלי סוף ובלי תכלה. – – לא שילם עדיין בעד חתומיו, וכשביקשתי ממנו כסף, חרה אפו והתפטר מסוכנותו. אף על־פי כן הנני שולח ל – – כמצוותך עוד חמש חוברות י“ב. שאֶנאֶר בא בדברים עם לוּבצקי. התדע, מה? “שאקח את ‘המעורר’ אתי ואבוא לווינה” ושם יפלו גוזלים לתוך פינו. פֶה! מוחות מעוקמים ומבלי כל צורך נפשי אמיתי! בעוד שבועיים תקבל את “המעורר” החדש, בן ארבעים עמודים, ותראה, כי עוד יש צורך ב”המעורר“! אני מחכה להתחלת מאמרך בכליון־עינים, אני מקוה ממנו לגדולות. הגיעה השעה לדבר ע”ד האדם, על דבר הגיבור, על דבר היוצר. יותר מדי שולטות בעולמנו הדעות ההמוניות. כתוב. אלוהים עמי, אלוהי הזעם והצער.696 שלך, הסולח לך על מכתבך והמחכה ל“עכו”ם",
יוסף חיים ברנר.
ענה על מכתבי זה. מכל אלה שפניתי אליהם והזמנתים וביקשתים לא קיבלתי כלום עדיין. עליך ועלי תקוותי.
י. ח. ברנר.
242. לח. נ. ביאליק
07 5/1, לונדון.
לביאליק. את הזמנותיך697 לשופמן ולגנסין שלחתי בו ביום. אולם לכתוב לך, הן תאמין לי, לא היתה לי שעה פנויה עד עכשיו.
אדריסתו של שופמן:
G. Schoffman, bei Max Donn, 21 Sonnengasse, Lemberg, Galizien.
אדריסתו של גנסין לפי שעה (מפני שהוא יוצא בקרוב אלי ללונדון:.губ .Чернигов,ПоЧен,Гнесину.Н
ובנוגע אלי… אין לי דבר, ביאליק, אין לי דבר! 698
אמנם, מבלי כל צפיה לזה, היה אלוהי בעזרי וכתבתי בשבועות האחרונים דבר גדול (בכמות) בשם “מעבר לגבולין”, אך איך אוכל לשלחו לך, כש“המעורר” שלי עומד ותובע גם הוא מזונות רוחניים; לגשמיים אינו רגיל, אבל רוחניות הוא אוהב דווקא, דווקא…
וברכה חמה אני שולח בזה לאחד היחידים והמיוחדים – ליוסף קלוזנר. באותו היום שקיבלתי את קריאתו: “התיאש – וכתוב!” התחלתי לכתוב את דברי החדש, ועכשיו כשגמרתי, איני מתחרט על שהתחלתי.
שלום!
באותם הרגשות שלמחַיה699 “מתי מדבר”,
י. ח. ברֶנר.
243. לא. ציוני
07 7/1, לונדון.
אחי ויקירי,
ה־34 עמודים700 כבר מסודרים בדפוס ומחכים לאותם העמודים, אשר תשלח אתה למען יהיו לאחדים עד 40. יש, אמנם, גם חומר אחר, אבל רוצה אני בפובליציסטיקה שלך. אולי תוכל להקדים מן המועד אשר יעדת? אם לא, אנא הודע את זאת תיכף. אולי תוכל לשלוח לעת־עתה את החצי והמשך יבוא אי"ה?701
דברי החדש יבוא ב“המעורר”. מערכה ראשונה תבוא בחוברת זו.
מן “השלוח” קיבלתי הזמנות והזמנות. “אם אין אתה לי – כותב ביאליק אלי – מי לי?” אבל מה לעשות, אדם קרוב אצל עצמו, ויודע מי שאמר והיה העולם, שאין אני מתכוון ב“המעורר” אלא לתועלת ספרותנו. קלוזנר מתפאר שיש להם הרבה יותר מאלף חותמים וכי אקבל שכרי מידם וירווח לי וכו', אך מה לעשות?
באהבה
שלך י. ח. ברנר.
244. לג. שופמן
[לונדון. אין תאריך. לפי הענין תחילת יאנואר 1907]
לאחי ליקירי לשופמן,
את הקונטרס הי“ב702 בוודאי קיבלת בעתו. אני וביילין אחינו חייבים לך מכתב, אלא שהאמֵן, אחי, שלונדון היא עיר־טריפה – סלח על האֶפּיטאֶט המגושם – ואנו, אחיך, מושכים בעוּלה. היסורים הנם מכל צד ואין לשערם ולתארם. לאחרונה, הגיע הדבר לידי כך, עד שכתבתי אפילו דבר חדש וגדול בכמות “מחיי לונדון” בשם “מעבר לגבולין” (השם בוודאי ימצא חן בעיניך) ויודפס ב”המעורר". ענייני “המעורר” כמקודם – לא הוטבו ולא הורעו. גנסין יבוא הלום. הנני אוזר שארית כוחותי, שיבוא. מרגליותיך (בעיקר “לא” ו“בליל תשעה באב”) נסדרו כבר בדפוס. הרשיתי לעצמי לסדר במקום “חניכי־צבא צעירים” – “חניכי צבא טירונים”. במקום “ראש הרוֹטה”703 (בנוגע ל“רוֹטני קומאנדיר”704) – “שר הרוֹטה”. הקונטרס יֵצא בעוד שניים־שלושה שבועות. הכותב אתה איזה דבר חדש בשבילנו? כתוב, אח. אני אוהב דווקא את כתב־ידך המעוּקל. מגריס הוא רק שיניו של ביילין שלנו, אבל אני כבר רגיל אצלו. – רצופה בזה הזמנתו של ביאליק.705
שלך
יוסף חיים
שתיים אחר חצות. הנני בדד בחדרי. הערה נחוצה:
ב“בליל תשעה באב” יש כל הצער הישראלי שבגלות רוסיה הלבנה.
245. לשמעון ביכובסקי
07,706 7/1, לונדון. קיבלתי את שלוש גלויותיך מיום 30, 1, 4. עם “תושיה” השוויתי חשבונותי ונשארתי אני חייב לה שבעה רובלים. “המעורר”, א', יֵצא בעוד שבועיים, ואשלחהו לך במספר 300. לגנסין שלחתי היום כתשעים רובלים. עתה יספיק לו ויבוא. חבל ששלחת לו את ה־20, אבל, מילא, יביאם הוא הלום. לאפשטיין אמור, כי את שיריו לא אדפיס עד שיבוא גנסין. מתיירא אני לסמוך על מבינוּתי ולהדפיס משירי משורר חדש. – לש. פרידמאן מסור, כי את כתב־ידו הקטן לא יכולתי למצוא. שלח את “המעורר”, י“א וי”ב, לריגה (נירנברג, נאבּאֶראֶז’נאיה, 5, מעון 14). האיש הזה הוא מַכרי מלונדון והבטיח “לעשות” בשביל “המעורר”. כל החוברות הקודמות נתתי לו בהיותו בלונדון. קיבלתי מכתב מבלכמאן (סטארוֹ־קוֹנסטאנט.), המתאונן עליך על שאינך ממלא את דרישותיו. עם יהודים טוב לאכול ביחד קוּגל ותו לא מידי.707 התאוננות והתאוננות על אחרים. ממנחם708 מא"י קיבלתי מכתב בלתי־משמח. לשוא אתה כותב לו בכל יום שישתדל. צריכים לסמוך על עצמנו. “הלל709 הוא נגד נסיעתו של גנסין בכל עוז”. העוז של הלל… בכל אופן הלא טוב בלונדון, שאין שומעים בה לכל הפחות קול נוגש, וחפשי אתה לנפשך להכות קדקוד אל קיר. חתומַי על “היום” לא קיבלו את ההוספה,710 ועל כן אין הם רוצים לחתום גם על להבא. כתוב תיכף לגנסין, כי שלחתי לו את הכסף על שם אביו711. – בכל אופן אל תתייאש מן “המעורר” ואל תרפינה ידיך. גרוע מן השנה העברה הלא לא יהיה. בכמות ובאיכות יוטב “המעורר” בכל אופן. כתוב. היום אינני בקו הבריאה. הנני כותב לך את זה בעלמא.
יוסף חיים
שלח “לא כלום” ליעקב פיכמאן. לא ישונה.712 עם החו' הראשונה תקבל ממני רשימת סופרים רוסים,713 שצריך יהיה לשלוח להם את “המעורר” חינם.
246. לא. ז. רבינוביץ
07 9/1, לונדון.
לחביב וליקר, לא. ז. רבינוביץ ביפו.
הנני רוצה להשתמש בשעת־כושר זו ולהביע לך את רגשי החיבה אשר לבי רוחש אליך תמיד, מאז קראתי עוד את סיפוריך הראשונים, “באפס תקוה” וכו'.
בנוגע להזמנתך, שאשתתף בהוצאת “יזרעאל” – מה אומר לך, ואני רחוק כל־כך מעולם־הילדים, ואני לא ידעתי מעולם את עולם־הילדים. זקנים הם גם חברי הצעירים. זקן העם אשר אתי!
את כתובתו של מר צ. לוין איני יודע. כתבתו של יצחק קצנלסון: 79 oN.ул Петроковская,Лодзь
שלום רב
ברחשי אהבה וכבוד,
י. ח. בּרֶנר.
247. למ. י. ברדיצ’בסקי
07 9/1, לונדון.
למיכה יוסף ברדיצ’בסקי.
אתה כתבת:714 “אתך אני בכל אשר תעשה”. על סמך זה צהלתי לפני חברי: “ברדיצ’בסקי אתנו הוא!” ועל סמך זה רשמתי את שמך במחנה המבטיחים להשתתף ב“המעורר”, ואמנם חכיתי בכל יום ויום לאיזה דבר ממך, ולבסוף תמיה אתה…715 גם אני תמיה. –
באותה הערצה,
“נכבדך”716
יוסף חיים ברנר.
248. לר' בנימין
07 10/1, לונדון.
לאחי ליהושע,
ברוכה השעה קיבלתי את תורתך – תורתו של קארלייל.717 אוסיף עוד עמודים אחדים718 ויבוא עוד בחוברת זו. ושמע־נא: הן בעזרתו של איש אחד יודע אנגלית תירגמתי כבר בעצמי את חצי הפרק הראשון מהספר: “על הגיבורים, הערצת הגיבורים וענין הגיבורים במהלך ההיסטוריה”719 ואמרתי לתתו בחו' ב'. ברם עכשיו – הרצאתך הלא נפלאה היא כל־כך! כתוב את הפרק השני, כתוב את הפרק השני!
בנוגע לתרגומים, דעתי כדעתך. אבל לא מדברים קלאסיים כּגיטה ושכספיר. לזה לא יספיק “המעורר”. יש באמתחתי כבר שני תרגומים נפלאים מ“שלומית” של אוסקאר ואילד ו“מופתו של אנטוניוס הקדוש” מאת מוריס מטרלינק.
בוודאי קיבלת את איגרתי האחרונה. לנאגלר שלחתי ה' י“א וי' י”ב. הסטאטיסטיקה – עצה של שטות, במחילה. על לובצקי720 – איני יודע, אם אפשר לסמוך באיזה דבר. רחוק האיש מאתנו. “המעורר” א' תקבל בקרוב.
הנני שרוי בצער גדול וקשה. קיבלתי מאמר מציוני ואי־אפשר להדפיסו.721
אחיך יוסף־חיים.
ביילין, אדם הגון מאוד, צריך לשוב לגאליציה. מבקש לו משרה של מורה עברית. מה לעשות?
249. לא. ציוני
07 11/1, לונדון.
לא. ציוני
אחי,
הנני שרוי בצער גדול. בכליון־נפש חיכיתי למאמרך, ממש בכליון־נפש, קיבלתיו, עברתי עליו וסידרתי ממנו כחצי־עמוד – ונוכחתי, כי אי־אפשר לי להדפיסו! ההתנפלות על הריבולוציונרים שלנו, שכבר הבעת אותה פעמים רבות וממש בסגנון זה, ואימתי? – בשעה שכולם נופלים חללים מעל החומה… והנה ההשקפה על האספה ההלסינגפורסית,722 שאין בה שום נקודת־מבט עליונה, שתתפוס את כל האסון – –723 שבחזיון הזה כמו שהוא. בקיצור, לא עלה, לא עלה המאמר בידך. כתוב לי מה לעשות. הלהחזירהו לך? על הכל במכתבי השני. הנני נרעש ונסער וראשי כואב. שלום לך, היקר! כתוב אלי, אחיך
י. ח. ברנר.
250. למ. י. ברדיצ’בסקי
07 14/1, לונדון.
למיכה יוסף ברדיצ’בסקי.
סלח. האמן לי, כי לא לכבודי ולא לכבוד בית אבא מניתי את שמך במספר אלה שהבטיחו להשתתף ב“המעורר”. אין אני נהנה מ“המעורר” אפילו באצבע קטנה, ויש אשר אני חושך בשבילו מלחמי. תוכל להתייחס לזה כמו שאתה רוצה. אנא, סלח לאיש מבולבל ובלתי מיושב כמוני. אין אלפא־ביתות724 ביני ובין הבאים עמי בכתובים. הכל נדמה לי, שמובן הוא מאליו. תוכל להתייחס לזה כמו שאתה רוצה. בכל אופן, אנא סלח לאיש מבוהל725 על שדפק על־פי טעות בדלת אשר לא לו.
בכבוד גמור
י. ח. ברנר.
251. לשמעון ביכובסקי
07 15/1
שמעון, איני יודע, אם חלית, או העסקים הנם רעים כל כך, עד שאינך מוצא לנכון לכתוב אפילו גלויה.
בוודאי קיבלת כבר את גלויתי, שבה הודעתיך ע“ד הכסף (90 רו"כ),726 ששלחתי לגנסין. תשובה עדיין לא קיבלתי ממנו. את 20 הרו”כ, ששלחת לו, זקפתי על החשבון. אם יהיה לך עוד כסף, שלח 17 רובל (בנכיון דמי המשלוח) אל מערכת “די יודישע ווירקליכקייט”, וילנה, ותודיעם שהנך שולח להם משלי, וגם תודיע אותי על זה. אני חייב להם 17 רוב' אָהן קאָפּיקעס.727 את רשימתך הביבליוגרפית ע“ד “בינתיים” שלחתי היום ל”הזמן" בחתימת אות ב.728 – שלח פּרוספּקט, שנדרש במכתב, לרב הרוחני שלום שיין, עיר ראֶני, פלך בסאראביה, והעבר שם קו על הסוכנות שברוסיה, בכדי שיפנה ישר אליך.
ענה על איגרתי זו. “המעורר”, א‘, בן 44 עמודים, כמעט החצי פּטיט, ובעל איכות רבה, יוצא בעוד שבוע. אם רוצה אתה, הודע על זה בעתונים. כבר באה עת להשמיט את שמות המשתתפים, שאינם מעלים ואינם מורידים. וזה תוכן “המעורר”, א’, כפי שהוא כבר כולו תחת מכבש הדפוס:
- באותם הימים השחורים. א. ביילין. ב) מנדלי (ליובל השבעים שלו). ח. ב. צלאל. ג) צערו של עולם. בר־טוביה. ד) בליל־חשק (שיר). ז. שניאור. ה) רשימות. ג. שופמן. ו) מרגוע (שיר). יעקב כהן. ז) מעבר לגבולין. מערכה ראשונה. י. ח. ברנר. ח) עכו"ם. האדם בתור אלוהות. ר' בנימין. ט) עוד קצת על אחד־העם (ממכתב פּרטי). פ. לחובר. י) שונות.
אחרי כתיבתי קיבלתי את ה־50 רובל. לחינם אנו מאַבדים הוצאות־המשלוח. הלל729 לא שלח דבר. מי היא הכותבת? מוחי מבולבל מאוד ולא אוכל לזכור. – – –.730
אתן מודעת חליפין.731
252 [אמצע ינואר 1907, לונדון].
ל“מתכּוון לטובה”
האמן לנו, ששמחתנו על התחדשותו של “השלוח” היא אולי לא קטנה משלך, ובכל־זאת אין דעתנו כדעתך, שבשביל שלא יתחלקו הכוחות המעטים וכו' על “המ.” לפַנות מקומו ולהיכחד. ל“המ.”, ואפילו מצד כמותו הדלה בלבד, לא היתה מעולם פרטנזיה למלאות מקום ירחון כ“השלוח”. “המעורר” לא התחיל לצאת כל עיקרו אלא מפני שנמצא בו צורך מחשבתי לקומץ קטן של יהודי־המשבר מאתנו, אשר בהיותם מצד אחד מלאים מגעגועי כל הדורות שבעבר הישראלי, שאין דוגמתו, ולפיכך נשמתם עברית כולה ועטם עברי כולו, ומאידך גיסא הם חפשים מכל שעבוד רוחני ודיסציפּלינה מפלגתית מוגבלה ומבינים את המשבר ואת שלאחר המשבר, – רצו ועמלו בבניינה של במה זו, שתתן להם את האפשרות המלאה להיות בני־חורין בעטם ונאמנים לעצמם, להבנתם־תוגתם ולרוחני שבהם; והאנשים האלה עוד לא מתו – הננו. ילך לו, אפוא, “השלוח” בדרכו הכבושה והמיושבה, יורה, ידין, יעלה מעלה־מעלה ויהיה לרב טוב לך, לנו ולכל בית ישראל, ואנו, הקלים והבלתי־מיושבים, לא ניעף ולא ניגע לבוא אל הבקעות והעמקים, ומשם נשמיע את כל הדבר, אשר יהיה עם לבנו לאמרו. בקונטרסינו הקטנים, כל זמן שיהיה לאל ידינו להוציאם, נגלם את עצמוּתנו, את נשמת־נשמתנו ואף את זה אשר לא יבין זר; בהם נשיר ונתפלל, נאהב ונשנא, נטיף ונקלל, נתלהב ונבנה, נתגדל ונתרומם, נתריע ונתַנה את תוקף מכאובינו, נברך ונשווע מעצמת יסורינו, נכפור ונערוך, נפקפק ונחפש – כי לא אל השלוה־המרגעה ולא אל הנתיב הסלול עינינו נשואות.732
253. לא. ציוני
07 16/1, לונדון.
יצחק יקירי,
“האסון שבחזיון” מִשְׁנֶה הוא: אין הכרה ציונית אצל המוני היהודים ואין דרך גם בשביל אלה שיש להם הכרה. עבודה ריאלית, עבודה ריאלית733 – ובהכרח עומדים על מקום אחד. ולפיכךשיחקו ברזולוציות ע“ד שאלת א”י, ובכדי לרכוש את לב ההמונים שאין לבם לציוניות מצאו לנכון גם “לחרוש בעגלה הכללית”,734 אף על־פי שאיזו שייכות יש בין קונסטיטוציה ברוסיה ובין הציונות?!! בנוגע למאמרך – הוא לא עלה לך. בוא וראה, שקלוזנר אמר כמעט זה וביתר קיצור, וביתר בירור, ובלי חיטוט בפרטים מפלגתיים, שלא לבן־המפלגה, הבקי בכל העניינים והשמות שלפני הפרגוד ושמאחורי הפרגוד, יהיו כמעט כספר חתום. ע"ד הדיקטאטורה735 כבר דיברו ודיברו בזה, ולמה נבוא בעתון לא־מפלגתי להעלות גרה? בכלל, מאמרך הוא לא של איש העומד מעל כל הענינים האלה, אלא של זה העומד בתוך אלה. להדפיס את המחצה השניה אי־אפשר, כי כבר מלאה החו' וגדושה (בת 44 עמודים), אבל רוצה אני להחזיר לך את המאמר, כדי שתציל ממנו את הניצוצות ותעשה ממנו כלי בשביל החוברת השניה. אם אתה עומד על דעתך שאשלחהו לראדלר736 – אמלא פקודתך. מה עם החזיון שעלה בדעתך?
התשלח לי מה שהבטחת: את תמונתך?
כשתקבל את החו' הראשונה, אל תחמיץ מהביע737 את דעתך עליה.
שלך בלב ונפש
י. ח. ברנר.
254. לשמעון ביכובסקי
07 16/1, לונדון.
שמעון,
אתמול כתבתי לך גלויה, שבה בא תוכן־העניינים של “המעורר”, א'. לאחר שכתבתי קיבלתי את ה־50 רובל. היום קיבלתי מכתב מגנסין שכספי (85 רובל) קיבל, אבל את העשרים ששלחת לו לא קיבל, ואין לו במה לנסוע, יען שעשרים צריך לשלם בעד פאספורט. אני כותב לו, שישיג בהלוואה כ־25 רובל, ואתה תשיב לאותו האיש מיד כשיהיו לך.
כתוב לי, אם לתת מודעת־“הזמן”. על איזו תנאים ביקשת מהם להדפיס את מודעתנו?
– – –738
מ“תושיה” קיבלתי 7 חותמים, מהם בוארשה ומהם בערי השדה. מה דעתך? כיצד צריך אני לשלוח להם? ובכלל, עדיין לא הוּתרה השאלה בנוגע למשלוח פרטי, היהא הכל על ידיך או לא? בכלל – “צרה” עם רוסיה. כששולחים לשם, אין אמונה שיקובל והעצבים מזדעזעים. גם בלי זה טויגען שוין די נערווען אויף כפרות.739 אם אתה רוצה לקנא בי – אל תקנא.
אחיך יוסף חיים.
למעה"ש,740 אל תרפינה ידיך מן “המעורר”. עבוד וכתוב.
255. לשמעון ביכובסקי
07 21/1. אחי, קיבלתי את הכל: את ה־40 רובל ואת שלושת המכתבים ואת האוּסטאוו. החוברת הראשונה יוצאת היום ואשלח לך ממנה אכסמפּלאר אחד באחריות741 ולצנזורים שבוארשה ובפטרבורג. גם לכל החותמים אשלח ישר מכאן. אל תוסף לתת את המודעות הגדולות עם שמות המשתתפים, אלא מודעות קצרות נדפיס מכאן ואילך. “המעורר”. יצא לאור קונטרס פלוני. תכנו: – המחיר. האדריסה. בשביל מודעת “הזמן” לא היה לי מקום. האוּסטאוו, ששלחת לי, אינו זה. לי דרוש: “אוּסטאוו ונוטרעננאָי סלוּזשבּי”.742 את “הזמן” הנני מקבל. – – –743 ע“י “תושיה” יש לי 11 חתומים עד היום. – –744 מ – – אין מענה. – – שילם בדוחק בעד צ’יכוב, אבל לא בעד “בינתיים”. – –745 ל”תושיה" אכתוב כפקודתך. שלום. הנ"ל.746
מי היא פאָרט747 הכותבת ו“שולחת את ברכתה”? מאו"נ748 קיבלתי מכתב. אין בו חשק לנסוע ללונדון.
256. לא. ציוני
07 21/1.
יקירי,
קיבלתי את גלויתך. הנני שולח לך בתור תשובה את החו' א. אם מוצא אתה לנכון לשלוח את מאמרך בשביל חו' ב‘, שתצא בעוד חודש, שלח. את “בממלכת הגלגלים” שלחתי לראדלר כפקודתך. לז’ חתומיך שלחתי. את “הקרע”749 ל“העולם” הנני שולח. 50 שלחתי ממנו לגאליציה, 50 לאמריקה, 200 לרוסיה וכ־200 או יותר מונחים עדיין אצלי. כמובן, לא נתקבלה עדיין אף פרוטה אחת בעד כל זה והפסדתי רק דמי המשלוח וגם כן, כמובן, לא בשביל שזוהי מחברת גרועה. היה שלום וברכני, כי אעצור כוח לעבוד להבא.
שלך
הנ"ל.
257. לצ. ז. וינברג
07 23/1, לונדון.
לצ. ז. וינברג.
אחי,
החוברת הראשונה של “המעורר” כבר יצאה לאור. מסיבות טכניות לא בא בו אף אחד מציוריך. הם יבואו (מתחילה “ביום השבת” ואח"כ “בלילה”750) בחוברות הבאות. לעת־עתה אל תשלח לי עוד.
מפני מה לא קיבלת חוב' י"ב איני יודע. אני פקדתי על סוכני ברוסיה לשלוח לך. בכל אופן עם החו' הראשונה תקבלה.
על “נסיונות” אין לע"י מה לדבר. השקעתי בזה קצת כסף והרבה עמל – ועדיין אין דבר.
הנני מודה לך מעומק לבי על החיבה הרבה, שאתה מראה לי במכתביך.
שלך באהבת עולם
י. ח. בּרֶנר.
258. לר' בנימין
[לונדון], 1907 23/1.
יהושע,
ה“גדולות” שקיוויתי להן באו, אפוא, סוף־סוף. ה“קומפוזיציה”751 של מאמר ראשון752 היתה של קארלייל, וזו שלך היא. תוכל לשער, מה רב צערי, כשאני צריך לסדר753 את ביסמארק, שאני מתעב אותו ואת נפּוליון כל־כך, סמוך לגיטה, אבל מה לעשות – הענין עלה לך באופן היותר טוב. יישר כוחך!
בוודאי קיבלת כבר את “המעורר”, א‘, עם מאמרו של ציוני במכתבים. שלחתים לך באחריות, ואתה שלח כסף שלא באחריות. ככל שאשר ציווית שלחתי. שלחתי לנאגלר ה’ חוב' א‘. שתיים־שתיים הנני יכול לשלוח לו רק מד’, ה‘, ו’, ז’־ח‘, ט’ ולא יותר. האשלח?
למה ציווית להעתיק את ה“רוחות”?754 על מה אתה מכלה כוחן של ישראל? יש תרגום מזה כבר בידי אחד במאֶמאֶל, ובוודאי תרגום לא רע, והיכן ידפיסו?
“ידיעות א”י"755 אין לי. פנה למ. שיינקין, יפו. בשביל לקנות ספרו של קארלייל נתתי לבוגדן שילינג אחד (אני איני יוצא מפתח ביתי וחיי קשים מאוד), אבל עדיין לא קנה. יישלח לך באלה הימים. התחל את המאמר השלישי. יהא אלוהים עמך! רק אתך אין תוחלתי נכזבה. ברוך תהיה.
לא־משולם.756
שתין פולסי דנורא757 ויותר משתין צריך להכותך על שאתה נותן לאחרים להעתיק מכת“י. הוי, מה מרעים זה אותי, ובפרט שכת”י המעתיק גרוע כל־כך.
259. לשמעון ביכובסקי
[1907] 25/1, אור ליום השבת.
אחי, רק היום בבוקר קיבלתי את הרשימה758 וכל היום שלחתי עד שעתה, השעה התשיעית בערב, גמרתי הכל. על־פי רשימתך שלחתי ל־181. עוד הוספתי: “די יודישע ווירקליכקייט”; הופנשטיין בהומל; צ. ז. וינברג; יצחק קצנלסון בלודז; לרנר, קוסטופול; דבורה בארון, קובנה; יאגולניצר; לחובר; יקיר ורשבסקי. עוד שלחתי לי“א חתומי “תושיה”. לך שלחתי חוברת אחת “כך” (תודיעני את קיבלתה, כי את הֶעָברה שלחתי לך במארקה759 בת פֶּני, ואת זו לכתחילה במארקה בת חצי הפּני). כיצד נתגלגל לרשימתך ח. נ. גינצבורג, שחתם ישר על ידי? ל”תושיה" אני כותב. כן, לך שלחתי בשלוש חבילות ובאחריות 75 חוברות. יותר אי־אפשר היה. בכלל, אם תקבל חתוּמים חדשים, אל תשלח להם מאלו, אלא הודיעני תיכף את האדריסות ואשלח אני בעצמי. בכלל, אל תזלזל חס ושלום בדמי משלוח ובחוברות. בעלמא לא צריך לשלוח לשום מקום. וחוץ מזה אני חושב, כי מכירה לאחדים אינה כדאית בירחון כ“המעורר”, שדמי חתימתו כל כך מועטים. מה אתה אומר לסקאנדאליסטים בעלי “הזמן”? אני כתבתי להם בפירוש לבלי לחתום את שמי על הביבליוגרפיה שלך, אלא אות ב., והם עשו להכעיס. פֶ’ה760 אולי תוכל להודיעני אדריסתו של בעל מחשבות. תוכל לשער את עיפותי.
יוסף חיים.
שלח מודעה על יציאת החוברת ל“יודישע פאלק”. לגנסין לא שלחתי, כי איני יודע איהו. להלל צייטלין תאמר בשמי שלוש מלים: ככה לא ייעשה.761 – מה נשמע עם “השלוח”?
260. ליעקב כהן
[26 בינואר 1907, לונדון].
ליעקב כהן. חבר יקר, היה לי לעזר. לאחר שגמרתי את האכספדיציה ניגשתי לעריכת החוברת השניה של “המעורר”. והנה צרור שירים בידי. זרקתי הלאה762 את הגרועים ביותר, אבל גם אלה שיש בהם איזה דבר, מסופקני מאוד, אם ראויים הם לדפוס. ואולם מתיירא אני להדפיסם ומתיירא אני לפסלם. ולפיכך הנני פונה אליך. אתה הן תתייחס לזה בכובד־לב של פייטן. עבור על השירים וברוֹר מהם, לפי טעמך, מי ומי מהם ראויים. ואם תמצא בראויים איזה תיקון דרוּש, אנא אל תתעצל לתקן ותברכך נפש “המעורר”. העברה והחזרה763 בעוד יום אחד. כי החוברת השניה, כאמור, הולכת ומסתדרת.
“עורך המעורר”.764
261. למ. י. ברדיצ’בסקי
07 28/1 [לונדון].
למיכה יוסף ברדיצ’בסקי.
כל מורשי לבבי מלאים תודה אין קץ.
והנני מתחטא לפניך כילד,
יוסף חיים ברֶנר765.
262. לשמעון ביכובסקי
07 28/1 [לונדון]
אחי, ברגע זה קיבלתי את ה־25 רובל ואת רשימת החותמים החדשים. ביום ו' העבר שלחתי הכל וכתבתי לך. אח“כ היו לי סכסוכים עם הפּוסטה, כי הדבקתי רק מרקאות766 בנות חצי הפֶּני, בשעה שמפני הכובד הנוסף צריך להדביק בנות פּני (4 ק"פּ).767 שילמתי, אפוא, את הסכום החסר, לבל ישלמו החתומים קנס. היום אשלח גם לשאר. את “המעורר” אני מדפיס במספר 1200. לפולוצקי אכתוב בעצמי דברים אחדים. שלח לי את המודעה של ה”פאלקסשטימע“,768 כי לא מצאתיה במכתב. כשתדפיס מודעות אל תכתוב לעולם: “ובקרוב תישלח”, כי באופן הזה ידפיסו גם בעוד שבועיים, בשעה שתצא חוב' ב‘, "ובקרוב תישלח חו’ א'”. מ“הזמן” קיבלתי מודעת חליפין ותבוא בחוב' הבאה. ל“היום” שלחתי פוליטון קטן,769 מתנה בעד מודעותיהם. בנוגע ל – – איך "האומנם לא קיבל לא את צ’יכוב ולא את “בינתיים”? “את צ’יכוב הלא קיבל בוודאי. כתב לי שקיבל! איני מבין כלום. את “הזמן” התניתי ברחבה”ק,770 ומה אעשה שנתנו לי להכעיס את לאה הגדולה?! בעד זה לא אכתוב להם דבר. עוד אכתוב לך בפרטיות על הכל. האמן, שאין לי פנאי. ובכל זאת יש לי פנאי לומר שלום לרחק הצוחקת.771 אשריה ואשרי מכריה. הרואה אתה את הלל?772 מה אתו? קיבלתי בשביל חו' ב' דבר מאת ברדיצ’בסקי. שלום ונשיקה, נשיקה ממש.
אחיך הנ"ל.
כתוב בכמה עולה המשלוח של חו' א' ברוסיה?
263. לשמעון ביכובסקי
יום ה' בשבוע [חותמת הדואר: לונדון, 31.1.07].
אחי, איגרתך מיום 28 קיבלתי. בוודאי קיבלת גם מה שכתבתי לך קבלה על ה־25 רוב' וכו‘. מאטריצות אי־אפשר להשאיר. הזדרז בדבר שירו של פרישמאן, בכדי שיבוא עוד בחו’ ב‘, שתצא בדיוק בעוד שלושה שבועות. מאו"נ773 קיבלתי זה עתה מכתב. הוא יסע דרך וארשה ללונדון. קוים אַ מאָל.774 רוצה אני מאוד שיבוא הלום. כתבתי לו מתחילה, שהחיים רעים פה. אבל אין לפחד. איני כותב לו מפני שאיני יודע, אם ימצאהו מכתבי בפוצ’אֶפ. לבעל־הטענות מסלוֹנים כתבתי היום מכתב וזה לשונו: "’בעת קשה כזו לספרותנו העברית' (לשונו במכתבו) הנך מתפלא עלי, אדוני הנכבד, על שאיני שולח לך לסלונים את ‘המעורר’ מן השנה הזאת, 1907, בעד דמי חתימתך שחתמת ברוּז’אני למחצית הראשונה של 1906 ואשר בעדם שלחתי לך חוברות א‘, ב’, ג' ישר ואח“כ ג‘, ד’, ה', ע”י ביהמ“ס “עזרה” בפטרבורג וגם ו' שלחתי וכו'. ה־1,25, ששלחת, עלה לי, אפוא, בהפסד־משנה מסיבות שלא היו תלויות בי, ועתה, כשדמי החתימה בעד “המעורר” לחצי שנה הנם כבר 1,50, ועתה, לאחרי שעברה מחצית השנה השניה, ואתה לא היית בין החותמים, הנך בא אלי ואל סוכני בטענות ותביעות לשלוח לך מן השנה הזאת בעד אותן הפרוטות. חוצה היא, אדוני!”
את החותם ניידיטש במוסקבה, ארמיאנסקי פֶּר, ד. קונסטנטינוֹבה, מצאתי גם ברשימה נו' 1 וגם בשניה, אלא שבראשונה יש איזה “בשביל”. שלחתי ב' פעמים.
קיבלתי מכתב מהצנזור שבפטרבורג. מהלל מאוד את “המעורר” ומבטיח שלא יאונה לו כל רע. למה שלחת לי את ה־25 רו'? מדוע לא חשׂכת אותם לבוא גנסין?775 מצייטלין נתיאשתי. כתוב.
אחיך הנ"ל.
לפוֹלוֹצקי בריגה כתבתי והבטחתיו לשלוח מפה קונטרס א' וד'. ה“יודישע פאלק” קיבלתי. מה אתה אומר לד. פינסקי?776 נפלא!
264. לשמעון ביכובסקי
07 2/2, יום השבת [לונדון].
קיבלתי את ה־50 רובל. ושלחתי לכל. כתוב לי בכמה עולה משלוח של חוברת בודדת ברוסיה. ל“השלוח” שְׁלח,777 אם אתה רוצה. חוברות א' תהיינה בשבילך עוד במסר מאה. את מכתבי בוודאי קיבלת. לאגודת הסטודנטים בקאזאן כתבתי עוד לפני חודש ימים, כי אין “ראבאטים”778 כאלה נוגים אצלנו. אשלח להם רק רבע שנה. מ“תושיה” קיבלתי מענה, כי אם לא 25%, הם מסתלקים מקבלת החתימה. “ומדוע אני נותן לך 25%” (? מה זה? מי אמר להם כאלה?). כתוב לי תיכף, מה לענות להם. אני ממהר, אבל את הפּוסטה איחרתי כבר, כמדומני. מחו' ד' יש לי עוד כחמישים. כל מה שפּקדת מילאתי. – למה אתה שולח כסף ואינך מחכה לביאת גנסין? כתוב.779
265. לפ. לחובר
07 4/2 [לונדון].
לפישל לחובר, צ’יכאנוב.
חבר חביב,
מאמריך על כהן ואש קיבלתי. לתתם בתור ההמשך של המסות הספרותיות איני יכול, מפני שנופלים הם מפני הפרק הא' שעל ביאליק. אולם חושב אני להדפיסם באיזו תיקונים, כמובן, בח' ג' בשם “הגיונות ספרותיים”: א. על יעקב כהן. ב. על שלום אַש.780 – צר לי מאוד, כי כשרונך אינו מתעמק. אַש, בעצם, אינו כלל בציוריו “משורר הצער והעצב”, אלא ילד אופטימיסט, שלא יצא מקליפתו. כמובן, יש אצלו גם “טרויעריגע מעשיות”,781 אבל הלא לדון צריך על אופיו הכללי וסגולות־כשרונו העצמיות. הכאראקטריסטיקה של כהן יצאה קלושה, רפויה ובלתי־שלמה. – הקיבלת את החוברת א'? מה דעתך עליה?
שלך הנ"ל.
את הקונטרס י"א, אם לא תקבל מביחובסקי, אשלח לך ביחד עם קונטרס ב', כי השגתי ממנו אכסמפלארים אחדים.
266. לר' בנימין
07 4/2, לונדון.
יהושע.
לפני ימים אחדים שלחתי לך את קארלייל, והיום קיבלתי את שגעונותיך. “ספרא דשבילין” יפה מאד בחיצוניותו, אבל להדפיסו ב“המעורר” לא אדפיסו, מפני שתכנו אינו כלום בעיני782.783 כן, מלחמה בינינו, אחי הקרוב־הרחוק, וגם ב“המעורר” זה784 הנני יוצא לנגדך ב“הערה”.785 בדבר ביסמארק,786 אם רוצה אתה להדפיסו על חשבונך בתור קונטרס מיוחד, הנני לעזרתך. את “גאליציה” אקבל ואדפיסו בחלק ה“שונות”, בקונטרס ב‘, כי רפה הוא וגם לא אמיתי.787 “חזון ויש”788 במובן “דיכטונג אונד ווארהייט”?789 לא ברור. – – –790 בתרגומיו של – – אין לי צורך. ההערה מר’ נחמן מברסלב לא תבוא, לצערי, כי כבר נדפסו אותם העמודים. ל“המעורר” כבר יש חותמים ברוסיה לערך 250 ועוד יהיו.
שלום לך וברכה, ומחכה לתשובתך
אחיך.
267. לשמעון ביכובסקי
07 4/2 [לונדון].
קיבלתי רשימת החותמים ד' ושלחתי תיכף לכל. ביום השבת כתבתי לך. כתוב לי, מה אענה ל“תושיה”. במכירה לאחדים אין למהר כלל וכלל. דמי המשלוח מעבירים אותי על דעתי. ע“ד אמריקה איני יודע עוד דבר ברור, כי אין עדיין מענה על החוב' א' ששלחתי להם. בשאר מקומות לא חשוב, אך מכיוון שברוסיה יהיו, כנראה, 300 חתומים, מצבו של “המעורר” בטוח. – – –.791 אם תראה את הלל792 אמור לו, כי מפני שהם שולחים בבאנדרוֹל גרוע כזה אין אני מקבל את ה”יודישע וואכענבלאט“.793 היום קיבלתי בדרך נס את הנ'794 9 והיכן 6, 7, 8? בנוגע לפולמוס עם גורליק795 אני מבינו, אבל צייטלין לא צדק. למשל, גורליק כתב: “דער מבולבלער פאעט און מיסטיקער”796 כלפי הס”ס797 וכו' ובדרך לעג להם ולא לצייטלין. אילו היו אומרים עלי, למשל, “מיסטיקער”798 לא הייתי חושב את זה לפגיעה בכבודי. אם תראהו, אמור לו, יכתוב איזה דבר בשביל “המעורר” ויקבל תיכף את שכרו במזוּמנים.799
מה עם אורי־ניסן? פקודותיך תמולאנה בדיוק. שלום,
אחיך יוסף.
הנני שולח לך שלא באחריוּת 10 חוברות ד'.
268. ליעקב כהן
07 6/2 [לונדון].
ליעקב כהן.
חברי,
היום שלחתי לך – באותו האופן ששלחתי את הקו“ק800 “אל המורים” – את מאת חוברות השקלים.801 צירפתי גם את ה”המחאה“. התיקון בנוגע לרווח וההוספה “מטרת ‘עבריה’ וכו'” נעשה. ל”יפּוֹתוֹ" לא רציתי מדאגה בדבר, פן מה שייראה לי כיפה ייראה בעיניך כמכוער. הלא כן קרה לנו גם בנוגע לכתבי בר־טוביה…
בנוגע לשירים – הנני שומע בקולך.
מחיר השקלים החדשים עם המשלוח 6 פאֶנס 25 שילינג. הסידור מן הקודמים לא נשאר, וההבדל הוא רק במשלוח. היום קיבלתי 15 שיל. 10 פּאֶנס מבּאֶרן. ומסתמא מחברנו רובינזון802 בעד חותמי “המעורר”.
כשתקבל את החוברות תודיעני.
רובינזון התפאר, כי יש לך שירים חדשים. אנא להודיעני, אם לא היתה זו התפארוּת־שוא…803
269. לשמעון ביכובסקי
07 12/2 [לונדון].
אחי שמעון, קיבלתי את ה־30 רובל. על אורי־ניסן804 כמעט שנלאיתי לחכות. לרשימה 5 שלחתי באותו יום, לרשימה 6 אשלח ביחד עם קונטרס ב‘, שיֵצא בעוד שבוע, לא יאוחר. לאלישוב805 שלחתי. לחותם פוזננסקי אני זוכר בבירור, כי שלחתי, ובכלל איני יודע איך לנהוג, כשחותם מתאונן כי לא קיבל, ואתה יודע ברור ששלחת. מציורי שופמן השארתי את הסידור, אך אח“כ דרושות היו האותיות ביחוד ופיזרתין. אם רוצה אתה ויכול אתה להדפיס איזה קונטרס מ”נסיונות“, הדפיסו ברוסיה. אני איני יכול עוד. מ”תושיה" קיבלתי עוד שני חותמים, אך דווקא ב־25 פּרוצנט. לא שלחתי. כתבתי להם שיפנו רק אליך. שירי פרישמאן806 קיבלתי וגם הודעתיו על זה. מכתבו של צייטלין קיבלתי וגם עניתיו על זה. שקוע הוא בבִיצה גאזֵיטית. – קנה ושלח לי “כה דיבר צרתוסטרא” של ניטשה בתרגום רוסי משובח. שאל על זה את צייטלין. הספר נחוץ לי. – אם יש לך איזה דבר בנוגע לחו’ ב‘, הודע תיכף; – בכלל עלה המשלוח בכי טוב ובאופן הזה אשלח גם את החו’ הבאות. הונוראר התחלתי לשלם קמעא־קמעא. איני מתיירא: החלק היותר גדול הלא אמלא אני או תרגומים. עם “הדגל”807 אין לי כל מגע ומשא ואיני רוצה שיהא לי עמו מגע ומשא. – את ה“ראזסבאֶט”808 אני מקבל וגם אתן את מודעתו בחו' ב‘. מ“פאלקסשטימע”809 (פארזוֹרים נאלחים!) קיבלתי רק את הג’. “פראלעטארישער געדאנק”810 קיבלתי. הרבה עתונים אני מקבל. מילא. ההגון מכולם הוא “די יודישע ווירקליכקייט”.811
אחיך הנ"ל.
270. לשמעון ביכובסקי
07 15/2, [ונדון].
אחי שמעון,
קיבלתי אתמול את גלויתך, שבה אתה מודיעני על נסיעתך לקיוב. מילא, אם נסעת, מסתמא צריך היה לנסוע. הקיבלת את גלויתי, שבה הודעתיך על הכל? ביום ב' הבא אשלח לצנזורים ולך את “המעורר”, וביום ג' לכל החתומים. חו' ב' כבר נדפסה באותו המספר של חו' א‘. “תושיה” נאותה ב"ה812 על 15%. שלחה עוד 4 חתומים. הלל813 מיעץ לך לכתוב; נוּ, ומי מעכב בידיך? אדרבה. חוברות ד’ שלחתי לך 10, אני יודע זאת בבירור. מדוע לא קיבלת אלא 6, איני יודע. הודיעני, שבאה הגלויה הזאת לידיך. את החוב' ב' (ג"כ בת 44 עמודים) אשלח לך גם לוארשה וגם לקיוב.
אחיך
יוסף חיים.
271.לג. שופמן
16.2.07 [לונדון].
באתי ומצאתי את המכתב כתוב.814 צריך, אפוא, לרשום גם אני שתים שלוש מלים, כדי שלא תגדל הטינא. האוויר היום הוא לא רע, ובכ"ז איני יוצא מתוך האמבטי של ריקנות. על מי יש לך טינא?…
י. ח. בּרֶנר.
את “המעורר” תקבל בשבוע זה.
272. לשמעון ביכובסקי
07 18/2, [לונדון].
אחי, קיבלתי את מכתבך מן הדרך. כתבתי לך לפני שבוע לוארשה ולפני ימים אחדים לקיוב. שלחתי לצנזורים ולך היום 3 אכסמפלארים “המעורר”, ב‘, לוארשה, וּ־2 לקיוב. להלל815 כתבתי שאעשה לו “אָבצוגען”816 כדרישתו ובלבד שלא יפרנסני בהבטחות. מה שכתבתי לו חוץ מזה – דברים עתיקים. ב-No 4 “יודישע פאָלק” יש מודעה ע"ד “המעורר”. את המודעות הפרוליטאריות817 לא נתתי עד שיתנו הם מקודם את מודעתנו. שירי פרישמאן יבואו בקונטרס ג’. מהאפט קיבלתי עתה 15 דולארים. 14 דמי חתימה על “נסיונות” ודולאר אחד מכירה פרטית. רשמתים על חשבונך. אל תמהר במשלוח כסף. כשיש כסף בידי, הוא מתמזמז. טוב שתהיה לי לעזר עם החוברות האחרונות. עתה כבר שילמתי למדפיס בעד שתי חוברות מראש. אם יש בך התעוררות לכתוב על ענייני־החודש בחיים ובספרות, כתוב! כתוב והודע על זה, למען אדע לפנות מקום בקונטרס ג'. – בכלל, לא רע מצב “המעורר”. “רע” הוא רק מה שזקנה קפצה עלי, וקשה לעבוד. נוּ… מה יהיה, סוף־סוף, עם אורי ניסן.818 – לכל החתומים אשלח היום בערב. כתוב.
יוסף חיים.
273. ליעקב הפט
07 18/2, [לונדון].
למר י. האַפט.
קיבלתי את הט“ו דולארים ורשמתים על חשבון ש. ביחובסקי. נומרים חדשים מ”נסיונות" עוד לא יצאו. בחו' ב' של “המעורר”, שנה זו, במודעה הקצרה ע“ד “בינתיים”, רשמתי את כתבתך בתור סוכן לאמריקה. החוברות החדשות של “נסיונות” יודפסו ברוסיה ולא פה. לביחובסקי ע”ד הכסף הזה הודעתי.
שלום וברכה!
הנ"ל.
274. ליעקב פיכמן
07 18/2, [לונדון].
יעקב פיכמאן, יקירי!
שלחתי לך היום קונטרס ב' של “המעורר”, והנה גם הוא יצא בלי כל שייכות אל החודש. מה לעשות? יאושי המוחלט אינו נותן לי לכתוב על שאלות־השעה, ובנוגע לספרות אולי – –819 תוכל אתה לקבל על עצמך לתת לכל חוברת “ביקורת קצרה ויפה על החדשות הספרותיות”. יש באמתחתי מעין זה, אך איני שבע־רצון ממנו ואיני רוצה לתתו. מוּטב שיהא כך. אם מסכים אתה להצעתי הנ“ל, הזדרז ושלח פרק א' בשביל קונטרס ג'. אולי יהיה ב”השלוח" איזה דבר, שראוי יהיה לעמוד עליו. הלואי, רבונו של עולם! כמו כן דע לך, שעם האפשרות הראשונה תקבל גם איזה שכר בעד עבודתך זו. רובל בעד עמוד הנני יכול להבטיח (וגם לקיים, כמובן) בכל אופן. ברוסיה יש לי כבר כשלוש מאות חתומים, ובשביל פועל כמוני זה לא מעט.
מכתבך נתקבל כשכבר היה שירו של פינסקי820 מודפס. כנראה, אין אני מבין בשירים, שהרי אני מוצא בו מה שדרוש לי. צריך, אפוא, להיות זהיר להלן. בשביל ג' יש לי כבר שירים נפלאים משניאור ומקצנלסון.
ענה על מכתבי.
י. ח. ב.
275. לר' בנימין
[לונדון,] 07 18/2.
אחי, הדפסת ה“שבילין” עם עוד דף קטן (באיזה פורמאַט?) יעלה, לערך, 15 שילינג. לעתונו של לודוויפול אל תחכה.821 המבטא “דברים בטלים” שכתבתי הוא מפני שבשבילי אין כבר ציונות בעולם. יש הונאה עצמית ותו לא מידי.
“דברים שמאיש לאיש” אין לי מה לכתוב לך. נתקשו החיים עוד יותר. הזקנה קפצה. איני יוצא מפתח ביתי. גם אלי אין איש בא. אילו היה איזה איש ואילו היה בא – הייתי מגרשו. זולת זאת אין דבר.
שלחתי לך היום את “המעורר”, ב' – האכסמפלאר הראשון שהוצאתי מבית הכורך. לכל החתומים אשלח בערב. משטרייט כבר קיבלתי מכתב, ש“עננה שחורה שוכנת על מצחו” בגלל שלא קיבל את החוברת.
מצבו של “המעורר” אינו ברע. ברוסיה כבר יותר מ־300 חתומים. נסיתי כבר לשלם פוּנטים אחדים פשיטי דספרי822: לבר־טוביה, לשניאור, לבן־אליעזר, לגנסין (אַוַאנס). לי אין צורך בפרוטות. ידי חזקות. אך לרוחי אין כבר מרפא.
אחיך לא־משולם.823
הקורא אתה את “מעבר לגבולין”?
כשתכתוב דרוש בשלום ביילין. אדם נאה ודק.
P..S כותב אתה, שב“שבילין” יש מה ש“לא יבין זר”. אבל כלום בעולם הפוליטיקה כשאלת הערבים ושאלת הישוב כותבים דברים שלא יבין זר? הן אין זו חסידות ואין זה “יחבק לה בעלה”824 ואין זה “בהיר וטמיר”825 – – –
276. לנ. י. מרק
07 19/2, [לונדון].
חביבי, צר לי, כי אין לי פנאי לפטפט קצת אתך בדבר הערותיך הנכוחות.826 לכשנתראה נמלא את החסרון.
שלך
י. ח. בּרֶנר.
277. למ. י. ברדיצ’בסקי
07 21/2, [לונדון].
למיכה יוסף ברדיצ’בסקי.
אם תיאות לקבל שני שילינגים בעד עמוד – שלח; יותר הוא מן הנמנע.
על הטעות “והנהרות” נצטערתי גם אני וגם תיקנתיה על השער (ע' ב'). “החת” תחת “חתת” לא מצאתי בספרי “המעורר” אשר לפני. בכולם כתוב “חתת”.
בעשיית איזה דבר לספרותנו כבר אין אפשרות להאמין. אין מקום בתוכנו לשום ספרות ואצ"ל827 לספרות בלשון עברית. אלא שמזה אין להוכיח, כי עלינו לכלוא את הכתבים הנכתבים ברצוננו־בעל־כרחנו.
והנני המסור לך
י. ח. בּרֶנר.
278. לשמעון גינזבורג
07 22/2, [לונדון].
למר ש. גינצבורג.
א.נ.
הטוב שבקבוצה הוא השיר VI, “זכרון־עולם”. אולם בכלל – אריכות יתרה והרבה פרוֹזה. עוד זאת: דוק ותשכח, שכמעט הכל כבר נאמר אצל ביאליק (או שנאמר באופן מהופך – אחת היא): כוונתי – המוֹטיבים היסודיים. I (“פּזמון” ב“הדור”), II – התוכן יש כל־כך, III – מיכתּמיי יותר מידי וגם מעין קוֹנטרה־שיר ל“על סף בית־המדרש”. VI828 – פּרוקלאמאציוני, וגם “חגרו־נא עוז, לבשו־נא עוז” – הזוכר אתה את שירו הראשון של ביאליק ב“הדור”, שנה א'? בכלל קשה לסמן ביחוד, מפני מה לא יוכשר עוד, מפני מה בוסר עדיין. תעבורנה עוד שנה, שנתיים – ותבין מעצמך.829
בכבוד
הנ"ל.
279. להלל צייטלין
[חותמת הדואר: לונדון, 22.2.07].
הלל, נעכטען האב איך דיר געשיקט דעם “המעורר”, ב'. דיין בריף האב איך מקבל געווען. צו וואס רעדסט דו אזויפיעל פון אַקאָלנער? אַ קאָלנער איז ניט מער ווי אַ קאָלנער. ער דארף ניט זיין “אַ שטיק פון דער נשמה”.
בנוגע צו די עניני אישות – וואס זאל מען טהון, אז די עניינים זיינען נוגע לעומק העומק שביש, און ווען מיר דריקען אויס אונזער בעציהונג צו דער וועלט, צו גאָט, צום לעבען, צום טוידט, צו דער אומה הישראלית, על אחת כמה וכמה אז עס דארף זיין דער אויסדרוק פון זה הענין. דער חילוק פון ריינע הענד און ניט ריינע ביחס לזה פערשטעה איך ניט. אגב, די “ריינקייט” פון ר' אבא, גנעסין, ברענער עט קאמפּ. איז ביי מיר ווערט אַ שמעק טאבאק. די יוָנים האבען בעסער געווסט ווי צו לעבּען אויף דער וועלט, אָדער ריכטיגער, די יוָנים האבען בעסער געקענט. ומאידך גיסא: שניאורס שיר איז מיר טאקי אויך ניט געפעלען: עס איז צו פּראָסט, צו בעל־הבתיש. נוּ איזו ואס? האב איך איהם ניט געדארפט דרוקען? – זיי געזונד און שיק אָב די כתב־יד’ן מיינעם און ביילין’ס. יוסף חיים.
לכשתשיב את כתבי היד תצרף איזה דבר בשביל “המעורר”, ג'.
תרגום:
הלל, אתמול שלחתי לך “המעורר”, ב'. את מכתבך קיבלתי. למה זה תרבה כל כך דברים על צווארון? צווארון הוא צווארון ותו לא. אין הוא צריך להיות “חלק מן הנשמה”.
בנוגע לעניני האישות830 – מה לעשות והענינים האלה נוגעים לעומק העומק שביש, ואם אנו מביעים את יחסנו לעולם, לאלוהים, לחיים, למוות, לאומה הישראלית, על אחת כמה וכמה שצריך להיות ביטוי לענין זה. ההבדל בין ידים טהורות ובין לא־טהורות ביחס לזה – אינו מחוּור לי. אגב, “טהרתם” של ר' אבא,831 גנסין, ברנר ושכמותם ערכה בעיני כקליפת־השום. היוונים הבינו יותר איך לחיות בעולם, או ביתר דיוק, היוונים ידעו יותר איך לחיות בעולם. ומאידך גיסא: שירו של שניאור832 לא מצא חן גם בעיני אני: פשוט הוא יותר מדי, בעל־בתיי יותר מדי. ובכן? האם לא הייתי צריך להדפיסו? – היה שלום והשב את כתבי היד שלי ושל ביילין. יוסף חיים.
לכשתשיב את כתבי־היד תצרף איזה דבר בשביל “המעורר”, ג'.
279א. לא. ציוני
07 23/2, [לונדון].
יקירי,
קיבלתי את הכסף זה עתה.
לפני ימים אחדים נשלח לך ולחתומיך “המעורר” חו' ב'. “על שילשים ועל ריבעים” קיבלתי וגם אוכל להשתמש בזה, אבל מקודם צריך ליתן את התרגומים שיש באמתחתי, של אוסקר וואילד ומוריס מטרלינק.
מ“נסיונות” יצאה לאור רק חוברת מקורית אחת, “בינתים”, סיפור מאת גנסין. מחירה 12 ק"פ. האשלחה לך במספר עשרים?
עסקי “המעורר” הולכים וטובים קצת. מכיסי כבר איני מפסיד כלום. – מה עם עבודתך הספרותית? מה עם הדבר הגדול?
שלך
ברנר.
280. למ. י. ברדיצ’בסקי
26/2, [1907, לונדון].
למיכה יוסף ברדיצ’בסקי.
קיבלתי.833 הכל ייעשה כרצונך. עלי־ההגהה תקבל.
המסור לך
יח"ב.
281. לד"ר יוסף קלוזנר
07 26/2, [לונדון].
קלוזנר,
שלחתי לך את “המעורר”, א־ב. לביאליק שלחתי ב' לפני שבוע.
את “השלוח” לא קיבלתי, אך היום נזדמן לי לראותו אצל חותם אחד ואיני זוכר שעת – –834 כזו בשנותי האחרונות. ברדיצ’בסקי הולך ועולה, בר־טוביה הוא בר־טוביה וביאליק – מה אתה אומר למשוררנו! איזה מאמר! 835 גם השירים טובים, כמובן (לי נראה שירו של פיכמאן יותר משל כהן). גם על דבריך בעיקרם אין לי מה להעיר. בקונטרס השלישי של “המעורר” כתבתי “פנקס קטן” והנני רואה, כי בעיקר הבנת המצב לא רחוקים אנו, אף על־פי שדברי “הפנקס קטן” במקומות אחדים יגרמו,836 כמדומני, לך (לא בתור פרט) דווקא אי־נעימות.837
מצבו של “המעורר” הוטב קצת. כבר איני מפסיד עליו כלום. על שלומי והלך־רוחי וכו' אין מה לכתוב. מה שאפשר להביע אני מביע ב“המעורר” ומה שימות עמי – הן לא אבוא לכתוב במכתב אפילו לידי נאמן838 שכמותך. – את המודעה קיבלתי ותבוא, כמובן.
ושלום לך מאת
י. ח. ברנר.
הדפסת “השלוח” יפה מאוד. אלמלי הייתי יכול לשוב לרוסיה הייתי מתענג לעבוד בבית־דפוסם של ביאליק־בורישקין.
282. לשמעון ביכובסקי
07 27/2 ]לונדון].
אחי,
את ה־30 רובל קיבלתי אתמול. פרוספקטים אין לי. ובכלל, די בפרוספקטים – איבּוּד דמי משלוח. שלח מודעה ל“הזמן” על צאת חו' ב‘. צריכים הם לקבלה. את המודעה של “מפיצי השכלה” הלא כבר אין כדאי לתת בא’ מאַרט.839 – מדוע “טוב שלא לשלוח לחותמים בפעם אחת”? כתוב. בכלל אובדים אכסמפלארים אחדים בדרך, שלא באשמתי. כך אני נוכח מהמכתבים שאני מקבל. החותם יעקב רבינוביץ בז’וַנץ, פ.840 פוֹדוֹליה, לא קיבל. מה אתה רוצה מ – –? מניו־יורק מקבלים ממני בעד כל אמריקה 400 אכסמפלארים ומשלמים קרוב ל־60 רובל לכל חודש. בשאר ארצות כדאשתקד. – – –841 לדעתי, לא טוב לקבל חתומים על “נסיונות”, כשאין תקוה להוציאם. זה לא יפה. כתוב תיכף בדיוק כמה לשלוח לך? חו' ג' תעלה באיכותה על חברותיה.
אחיך י"ח.
אחרי כתבי קיבלתי את גלויתך מוארשה: הנני שולח לך 75 ב' בשלוש חבילות ובאחריות. בנוגע לחתומים שלא קיבלו אני פוסק כך: לחתומים על שנה צריך לחזור ולשלוח, לחתומים על פחות מזה לא צריך. קיבלתי שני גליונות “ז’יצ’יֶה ז’ידובסקיֶה”,842 ובהם מודעה ע"ד “המעורר”; כמו כן מכתב בבקשה להחליף במודעות ובאכסמפלארים. היכנס, אפוא, לשם ומסור להם שתי חוברות “המעורר” עם תשובתי, שבעתונם אין לי צורך, יען שאיני מבין פולנית, אבל את “המעורר” הבאים אשלח להם, גם את המודעה אתן; בעד זה תיכף מודעה לכל חוברת “המעורר” בצאתה.
283. לשמעון ביכובסקי
07 4/3 [לונדון].
שלחתי לכל חתומיך עפ“י רשימה 8. – – –843 עם החוברות הנאבדות לא טוב. אני שולח בוודאי. קיבלתי תלונה מאחד – – –844 כמה לשלוח לך מכתבי יש”ק?845 אשלח לך בחבילה של חו' ג‘, שתצא בעוד שבועיים. למה אתה שואל וחוזר ושואל, מה מצב “המעורר”? נאדאָיאֶדאיאֶט. אָט!…846 הולך ונדפס. אם עוד לא החזרת לחותם על “הדגל” את 4 הרובלים, כתוב לי שנית את האדריסה ואחתום. את “השלוח” לא קיבלתי אבל קראתיו. מודעתנו, הבטיח קלוזנר, תבוא בח’ ב‘, אם יהיה מקום. אם תוכל להשיג בוארשה ח’ ג' מן הכרך האחרון של “השלוח”, קנה ושלח לי בשביל אחד ממכרי והמחיר זקוֹף על חשבוננו. שלח לברלין, “יידישע לעזעהאַללע”,847 אוֹראַניאֶנבּוּרגר שטראססה, 28, את “המעורר”, ב', מן השנה שעברה והודיעני ע"ז. – – – 848
שלום, אחיך יוסף חיים.
מנחם גנסין מיפו כותב לי ששלח אליך בימים האחרונים (מסתמא בהיותך בקיוב) שני מכתבים וקיבלם בחזרה ואינו יודע אַיֶךָ.
284. למ. י. ברדיצ’בסקי
[לונדון, 5.3.1907].
רצוף בזה חמישה רובלים כנגד חמישה עמודים. כתבי יש"ק849 אשלח לך עם החו' ג'. המחברת השניה של “עבריה” בניו־יורק,850 איני יודע אם יצאה, כי לא קיבלתיה. את הקונטרס “תנאים אחרונים”851 לא שמע פה איש את שמעו. אנא לבלי להשהות אצלך את העלים הללו.852
285. לר' בנימין
07 5/3 [לונדון].
אחי, ה“דיסקוסיה”853 תבוא, כמובן, אף על־פי שהיא מוכיחה לי, כי אמנם רחוקים אנו איש מרעהו מרחק־יה. כיצד אינך מבין, שהחוק נגד הסוציאליסטים לא היה איזה יוצא־דופן בפוליטיקה של ביסמארק, אלא ממש היא היא; ובנוגע לאחדות־גרמניה… אבל מה אומר ומה אדבר? היה אתה האחרון בדיסקוסיה זו.
את “המעורר” ל“המצפה” שלחתי. לכתוב בשבילו? והנה “העולם” הבטיח תשלומין טובים וגם לו איני נותן דבר. מה ליתן?
ה“דיסקוסיה” דחתה את “גאליציה”. צר לנו המקום!
להדפיס, שאתה לא תצטער, אם – – – אני חושב לאי־טאַקטיות בשביל “המעורר”. בנוגע ל“על ערבים” יכול אני להדפיסו ואח"כ נתחשב. פרוטות.
על הטבת מצבו של “המעורר” לא הצטערתי. מיצער היא. ובנוגע ל“השלוח” – מה בכך, אם סבבו על פתחי נדיבים וקיבצו דמי חתימתם? לא בכל שנה יתרחש ניסא דנא.
האגדה שלך על פלשתינה ואחיותיו של ציוני ו“בצלאל” העירה את מכאובי. הנך גם לץ לכשתרצה. נוּ, נוּ! אחיך מכל־מקום.
יוסף חיים.
על־דבר הרהוריך בנוגע לספר הגדול.854 לא צחקתי כלל וכלל. אלא: מנין לך ש“כוחותי פי אלף המה”? טועה אתה. הנני הולך וזקן מיום ליום ומשעה לשעה.855
286. לנ. י. מרק
[חותמת־הדואר: לונדון, 6.3.1907].
– –856
צעקתך הגיעתני. למה אתה מתאכזר כל כך אל עצמך? מה אתה רוצה מעצמך? את מי אין כמו אלה הצעקות, אבל אתה מגדיש את הסאה. מבין אני, מבין, אבל הוא הדבר: מנוחה, מנוחה! – זוהי הקריאה האחת, אשר עלינו לקרוא לעצמנו. – את מאקסימובסקי857 – איני יודע מתי אראהו.
והנני המברכך במנוחת הנפש
י. ח. ברנר.
287. לשמעון ביכובסקי
7/3 07, לונדון. דאנערשטאָג858.
אחי, גלויתך האחרונה קיבלתי וגם עניתיך עליה. לחותמים אני שולח בדיוק, ומה לעשות. מתיירא אני עוד שבמקומות הנידחים אין מקבלים ואין מודיעים על זה. קיבלתי היום עוד מכתב מהצנזור הפטרבורגי עם תהילות ותשבחות ל“המעורר”. לרשימה 9 No שלחתי. לחותם אַלברט (157) שלחתי גם א' וגם ב‘. “כתבי יש”ק" יישלחו לך היום. “מה לעשות?”859 בוודאי ישלחו ג"כ, אבל מדוע לבלי לפנות ישר לבאֶרן? שתי פעמים הוצאות המִשלוח. מחו’ ד' ואילך תבוא השקפה תמידית מאת יעקב פיכמאן על הספרות. בח' ג' אני נותן מאמר משלי ע“ד “חיינו”, סיפור (בשכר־סופרים) מאת ברדיצ’בסקי ו”הגיונות ספרותיים" מפ. לחובר.860 אך לי אסור לכתוב על זה, כלומר על ענייני השעה. את “העת”861 איני רואה. – חו' ג' תופיע לא יאוחר מיום 20 למרץ (בחשבון חוץ).862 כל החוברות תופענה בצ’יסלוֹ863 הזה בדיוק. תוכן עניינים מדוייק אשלח לך ביום ב' הבא. עם אמריקה קרני כמעט אסון. יוכל היות שהאסון יהיה גדול ביותר. וזה הדבר: שלחתי מיד לצאת החו' הא' 400 אכסמפלארים לשם ע“י קוֹמפאני אחת – ועד היום לא נתקבל הארגז. שלחתי בלי אחריות. ההפסד מאי־הקבלה גדול כבר, אך אם יאבד הארגז – בין איך פערפאלען.864 כלומר: “המעורר” אבד. עורכו אבד865 בין כך ובין כך. ראה את הלל866 וכתוב לי מה אתו. במאמרי אני מדבר קצת עליו, כלומר לא עליו אלא על גידופיו האחרונים ב”וואכענבלאט".
לתיקונים ולהערות שמתי לב. שלום!
יוסף חיים.
אם יהיה לך כסף אל תשלחו ואל תבזבזו. יהיה שמור עמדך. יהיה בו צורך מסתמא.
288. לא. ציוני
07 13/3 [לונדון].
חביבי ויקירי,
הנני שולח לך כבקשתך 20 “ליל חורף”, 20 “לא כלום”, 10 “בינתים”. ע איני כותב? – ואני הלא איני איש־דברים מתמול שלשום, וביחוד בעת שהחרב החדה אינה יורדת מעל הצוואר.
הנני רוצה מאוד לראות את יצירתך החדשה. שלחנה אלי. יוכל היות, כי מצבך החומרי (ואולי לא החומרי בלבד) יאלצך לתתה ל“השלוח”, אזי הריני מבקשך בכל אופן לשלחה אלי מקודם. יוכל היות, שאהיה לך לעזר באיזו הערה.
“שלומית” מתורגמה באופן כזה, שאין התרגום נופל בשום אופן מפני המקור. מעשה ש. פרלמן וא. רובינזון בבאֶרן.
שלום לך,
ברנר.
אם תרצה לתת את הדראמה ל“המעורר”, אפשר יהיה להתחיל את הדפסתה מקונארס ה' ואילך.
289. לשמעון ביכובסקי
07 14/3, לונדון.
אחי,
הרצנזיה של א. אפשטיין כתובה יפה, אבל אין לה מקום ב“המעורר”. “המעורר” נמצא בעולמות אחרים. –
רשימת החותמים 10 קיבלתי ואשלח לכולם א’־ב’־ג' ביחד ובאחריות. הנני חולה מן התלונות, ומה יהיה הסוף?
– – –867
תוכן “המעורר”, ג': א) חזון־ערב – ז. שניאור. ב) קיץ וחורף (ציור כפרי) – מ. י. ברדיצ’בסקי. ג) שירים – יצחק קצנלסון. ד) ביום השבת – צ. ז. ויינברג. ה) ** (שיר) ד. פרישמאן. ו) יהודה, יון ורומא. בר־טוביה. ז) מעבר לגבולין, מערכה שלישית –י. ח. ברנר. ח) הוי, הדיסקוסיה! – ר' בנימין. ט) קטע ממכתב – בר־יוחאי.868
ועם אורי־ניסן869 – מה נפשך? אם יבוא יבוא. טיפש הוא לחשוב, שאני מתרגז. בעד מה? ומדוע איני כותב? מה אכתוב?
בחוברת ג' הנני נותן מודעה של ה“פר. געדאנק” ו“פאלקסשטימע”. בזה האחרון, נו' 4, נדפסה מודעה יפה מאוד משלנו עם תוכן החו' הראשונה.
להציע לחותמים לשלוח להם באחריות אי־אפשר. גדולה הטירחה יותר מדי וכך אין נוהגין.
שים לבך לרצוף בזה בשביל אפשטיין ובשביל – – (להבדיל).
שלום רב ועמוק ליעקב שטיינברג. מקובץ שיריו, שאינו עתה לפני, מנקר במוחי תמיד אותו השיר הגדול, הנפלא כל־כך: “וכאשר יצאה הנערה”. הודיעני את כתובתו.
– – –870
עם אמריקה איני יודע עוד מה יהיה. חו' ב' שלחתי להם במועדה.
כבר היה המכתב חתום וקיבלתי את גלויתך האחרונה. מי אמר לך, כי פיכמאן יכתוב בשביל “המעורר” מה שהוא כותב בשביל “הזמן”? בשביל “המעורר” יכתוב כמו שראוי לכתוב בשביל “המעורר”.
פליאתך, איפה המה כוהני הספרות? – נאיבית היא יותר מדי. כלום אינך יודע, שאין ספרותואין כוהניםואין צריכים עבריתואין “תחיה” ואין יצירה אף מקצת, אף כל שהיא? כבר באה העת לדעת את זאת. אלא מאי? גאר נישט.871 יושבים אנו על אִי.
קיבלתי מכתב משטיבל בבקשה לשלוח לו “ליל־חורף” ו“מה לעשות?”. מסור לו. את האדריסה של פוּכס איני יודע. לכשאדע אודיעהו.872
290. לר' בנימין
[לונדון, 07] 19/3
אחי, מחר יוצא “המעורר”, ג'', לאור. עבודותי עוברות ראשי ולא אוכל להאריך. הכסף קיבלתי. ע“ד ארץ־ישראל לא אוכל לכתוב לך עתה למטוב ועד רע. הלא חייב אני חוברות “המעורר” לאיזו מאות של חותמים. לתקופת השנה נתיישב בדבר. גם לי אין אמונה אחרת חוץ מבשמש, אבל ירא אני את הארץ, ירא אני את חורבננו הנצחי, ירא אני לראות גם שם רק חנוונים ולא עובדי אדמה. – מצב־רוחי הולך ורע מיום ליום. כתבתי מעין “פנקס קטן” בנוגע לשאלות היום ולא נתתיו. אין כבר מה להגיד. ה”דיסקוסיה" שלך באה כולה בחלק הקורספונדנציה. – את גיטה אני יודע היטב, אף על־פי שקראתיו רק בתרגום. לציוני873 ע"ד הדראמה שלו כתבתי וביקשתיו שישלחנה אלי לקריאה, בכל אופן.
מחקתי ב“דיסקוסיה” שלך את “קרקפתא בלי נשיקה” ו“לא ראשית הטרגדיה”, שכבר באו הדברים האלה ב“המעורר”, ב', שנה עברה, במאמר “ניצנים”. עיין שם.
שלום לך! יוסף חיים.
בן־אליעזר יבוא הלום מחר או למחרתים.
“העולם” הולך ומתנוונה מגליון לגליון. אוי, אין לנו ספרות!
291. ליצחק קצנלסון
07 22/3 [לונדון].
יצחק יקירי,
היום שלחתי לך את “המעורר”, קונטרס ג‘, שבו בא שירך “מאום לא הגידה לי”, וכאן עלי לבקש סליחתך על א) שמסיבות טכניות הוכרחתי לדחות את “עירבוביה” עד קונטרס ד’, ועל ב) שמסיבות טכניות הוכרחתי לתת את “מאום לא הגידה לי” בשני טורים ובעמוד אחד, לא כרצונך שאשים רווח גדול. הסולח אתה? אראה בנחמה, אם לא יודע אני את שני שיריך אלה בעל־פה, כשם שידעתי את “שקיעה” במועדה. וכשאתה מכפר – כפר גם על שמֵרוב עיפותי ומגוֹדל הבלבול שבראשי והקהות שבלבי מִכתיבת אדריסות וכו' וכו' אין לאל ידי לכתוב, למיצער, גלויה כהלכה און עס קלעפט זיך ניט אַ וואָרט צו אַ וואָרט.874
שלך באהבה רבה
י. ח. בּרֶנר.
292. לפ. לחובר
07 22/3 [לונדון]
יקירי,
היום שלחתי לך “המעורר”, ג', דהשתא וי“א ש”ע.875 חושב אני, כי עוד ימצאוך ברוסטוב.
בנוגע לתלונותיך – אמנם, צדקת. לתת את מאמרך876 כמו שהוא לא יכולתי ועיבּדתיו על־פי דרכי. נכשלתי – ואין להשיב.
“קטעיך” החדשים ע“ד כהן ואַש אולי ימצאו להם מקום ב”המעורר", ד'. אני אתקן בהם רק הסגנון. לסגנונך עדיין אין שום חיטוּב אמנותי.
בכבוד גמור שלך,
י. ח. בּרֶנר.
293. למ. י. ברדיצ’בסקי
07 25/3, [לונדון]
למיכה יוסף ברדיצ’בסקי.
“את קרבני” יבוא בקונטרס הבא – קונטרס ד'.
אקווה, כי עם הקונטרס הנזכר יעלה בידי לשלוח לך מחברתו של קלוזנר, הוצאת “עבריה” באמריקה. היא כבר יצאה מבית־הדפוס וכבר הזמנתי אצלם שני אכסמפלארים, אחד בשבילי ואחד בשבילך.
המסור לך
יוסף חיים ברנר.
294. לד"ר יוסף קלוזנר
07 25/3 [לונדון].
ליוסף קלוזנר.
קיבלתי איגרתך. תודה מעומק־הלב. קונטרס ג' של “המעורר” שלחתי לך לפני ימים אחדים מיד לצאתה [ו]. אם אפשר יהיה לתת מודעה עליה [ו] – אנא! את “השלוח” קיבלתי, גם א' וגם ב‘. רצון גמור אינו משביע. אין קול של תחיה אמיתית בו ואין קול חזק של אידך גיסא. כמובן, איני מדבר על כל פרט ופרט שבו (כגון “קראו לנחשים”877 וכו'), אלא על הטוֹן הכללי. ואגב: היכן כל סופרינו? היכן ברקוביץ, פרץ, הירשביין, אֶרנפרייז, יהושע טהון, ד"ר ניימאַרק וכו’. אם ביאליק ואתה אינכם יכולים לקבצם ולעוררם לעבודה – מי, אפוא? אני – עובר ובטל. כתבתי מאמר נורא בשביל קונטרס ג' והשמטתיו. אסור לי לדבר על שאלות־היום – איש שאינו רואה אף צל של תקוה. לתקופת השנה אסע לפלשתינה, אבל לא בתור ציוני מאמין ומקווה, אלא בתור אדם המתגעגע על השמש.878 רוצה אני לעבוד שם בתור פועל בשדה. – את מחברתך “הזרמים” הדפיסו כבר באמריקה, אבל לא נתקבלה עדיין פה. הזמנתי אכסמפלארים אחדים. שלום!
י. ח. בּרֶנר.
295. לשמעון ביכובסקי
07 4/4 [לונדון].
אחי, קיבלתי ביחד (מפני אידיהן)879 את איגרתך הפתוחה עם אדריסתו של שטיינברג,880 את מכתבך הסגור עם “שירי” ל. ורשימת החותמים (שלחתי לכולם) ואת “הדי נפשך”, ששילמתי בעדם קנס של 5 פּאֶנס. מדוע לא שלחת כל אלה ביחד?
לשטיינברג כתבתי. שירי ל. לא אדפיס. הנני, אמנם, דחוק מאוד בחומר ספרותי, אך את זה לא אדפיס. גם אלה שירים! 881
ה“וואכענבלאט” אינו מתקבל בלונדון. אפילו ד"ר וורטסמאן אינו מקבלו. שלח לי, אם רוצה אתה, מ- 15 ואילך.
ב“הדי נפשך” נראית נפשך, נפש רכה וטובה, אבל שירה אין בהם. לראשונה יושב אתה על “תל קטן נחבא בירקרק רב ובצל אילנות”. עוברות שורות אחדות ואתה יושב כבר ב“צל האלון הזקן עם ענפיו המרובים”. ושוב: “את התל הקטן שישבנו עליו הכתירו משלושת עבריו עצים רבים, כבדי צל וענף”. כ’מיין עפּעס! 882…
הנני דחוק בחומר ספרותי ונפשי מרה עלי. קיבלתי מכתב מאו“נ. 883לאחר הפסח הוא יוצא לונדונה. יעבור דרך וארשה ותמסור לו את הכסף שיש בידך ואת “דברי צרתוסטרא” ואוסטאוו.884 אם תראה את הלל885 אמור לו, שמותר היה לו, לכל הפחות, להשיב לי את כת”י.886 מנהגיו עם הבריות היו באמת יכולים להיות קצת יותר ראויים לו!
תוכל למסור למר שטיבל, ששאל ממני אדריסתו של עורך “המגיד” לפנים: – – –
הזדרז בהשבה לביסקא887 מה שאתה חייב לו בעד “ליל חורף”.888
296. לר' בנימין
[לונדון, 07] 4/4
יהושע! חדשות אין. את “המעורר”, ד', אין במה למלאות, אין חומר – ונפשי מרה עלי. מאמרך “גאליציה” יבוא. מכתבכם לי. ל. פרץ שטותי הוא. הוא לא יענה אפילו.889 כמעט שאין כל ספק אצלי, כי לתקופת השנה אסע לפלשתינה, אבל דווקא בתור פועל עובד־אדמה. – את הכת“י של מאמרי המושמט890 לא כדאי לשלוח. – מצבי החומרי דחוק. בליל של פסח הייתי אצל היקרה ד”ר תמרה ב. – קראתי לפניה בתרגום ז’ארגוני מקולקל את “מעבר לגבולין”. אני אוהב את האשה הפשוטה הזאת.
שלום לך, אחי!
יוסף חיים.
אולי תוכל לשלוח לי עוד איזו קטעים כעין זה שנתת לי מואסרמאן בשביל קונטרס י“ב ש”ע891? ובכלל עבּד איזה דבר מגרמנית בשביל “המעורר”! ענה בהקדם.
297. לר' בנימין
07 11/4 [לונדון]
יהושע,
קיבלתי את מאמרך892 ודברו של הירשביין.893 לוֹ אכתוב תיכף ביחוד. בדברו אשתמש, בתיקוני הלשון, כמובן, בקונטרס ה‘. קונטרס ד’ של “המעורר” שלנו יֵצא בעוד ימים אחדים. אספתי איזה חומר. “מוחמד” יבוא בקונטרס ה‘. “מוחמד” הוא דבר טוב מאוד, אבל רק מה שנכתב בו. ואולם כמה ממה שהיה צריך להיכתב לא נכתב בו?! שמא אציג “א”. ושאר יבוא? – “המעורר”, ד’, יצא לא יאוחר מבעוד שבוע, ואשלחו לך לברלין. – מפינסקי קיבלתי רשימה של י"א (11) חותמים וגם כספם ואני שולח לכולם. אם אינם מקבלים, לא בי האשם. הנני רוצה מאוד לראות את מאמריך מן “הקשת”894 – שלחם אלי. בחיי אין כל חדש. ימי מחלה וימי בריאות מתחלפים והולכים. אלמלא היה בג. ול. איזה ממש, היה אפשר למסור להם את “המעורר” מן השנה הבאה. אני – עובר ובטל.
באהבה רבה שלך יוסף חיים.
המאמר “הציוניות האקונומית” של ציוני ב“השלוח”, ג', עשה עלי רושם רע עד לקיצוניות. – – –
298. לר' בנימין
15/4 07 [לונדון].
יהושע,
בשבוע הזה אשלח לך את “המעורר”. אדמה, כי עוד ימצאך בברלין.
דברי בריינין895 לא נכונים. אשתקד, אמנם, שלח לי מכתב (לא כפול), ואני שלחתי לו את כל חוברות “המעורר” מן הש"ע896 וגם דברים אחדים ומספיקים בשולי היריעה. להשתתפותו הספרותית איני מצפה עכשיו ביותר. איני יודע עוד, אם אפשר יהיה להדפיס מה שישלח. למסירה לו את “המעורר” לשנה הבאה אני מתייחס בשלילה. ובעיקר הדבר – מה למסור? את השם?
אין לי צורך בשילינגים מאתך, המטולטל בדרך. אפשר שיהא צורך ללוות ממך כשאצטרך לקנות כרטיס־נסיעה.897
י.ח.
גנסין יבוא הלום בעוד ימים אחדים.
299. לרב י. נ. גנסין
[חותמת־הדואר: לונדון, 15.4.1907].
למורי ורבי898 הרה“ג899 חסיד ותמים באמת כש”ת900 מוהר“ר901 יהושע נתן אב”ד902 בעיר פאָטשעפ יצ"ו. 903
את קולך, מורי ורבי, שמעתי מתהלך בתוך גן מכתבך ואומר אניח דעתך ואענה על דבריך, דברי חכמים בנחת נשמעים, אלא שמאהבת הקיצור לא ארבה בדברים ואגיד רק אחת, כי כל מאוויי ומאוויי בנך, אחי וחברי אורי־ניסן, הוא למרבה הטוב והצדק ויודעים אנו לכבד ולהעריץ סטרא דקדושה בכל מקום שהיא מתגלית, ואל יכך לבך, כי אין אנו ח“ו904 חשודים על דרכים נלוזים לא תהא כזאת בישראל כי מזרעא דאבא קאתינא,905 ואם כי יש מדרגות מדרגות בתורה ובעבודה ולא הרי זה כהרי זה מ”מ906 יהא לבך סמוך ובטוח שלא לחנם הלכה יונה אצל נוח אלא מפני שהיתה מינו וד"ל.907 ושלָמא עלך כל הימים.
דברי החותם ברגשי כבוד ובאהבה רבה
יוסף חיים ב"ר שלמה ברענער.
300. לדניאל פּרסקי
07 23/4 [לונדון].
ידיד יקר, מר דניאל פרסקי.
סלח על שלא עניתיך תיכף: טרוד אני מאוד. אבל היום שלחתי ב"ה908 לאמריקה את “המעורר”, ד' (אפריל), והנני נפנה לענות לקורספּונדנטַי. משיריו של ר. א. – הנה שני הראשונים רפים מאוד. השלישי – –909 קצת יותר טוב, אבל השפה קלה ביותר,910 כלומר, לא איתנה. הנה: “לדעת הסוד שבלבבי”, “ומרים אנוכי את ראשך” – פרוזה, פרוזה!
ראדלר911 אינו בלונדון. היה כבר בגאליציה, בגרמניה; עתה הוא בווינה ומשם הוא נוסע לפלשתינה.
שלום לך ורב טוב סלה
בחיבה וברעוּת
י. ח. ברנר.
301. למ. י. ברדיצ’בסקי
[לונדון, 24.4.1907]
ברדיצ’בסקי!
שלח מאמרי־המחקר שלך, אף על־פי שבינתיים נתקבל חומר אחר מעין זה, שכבר הבטחתי לבעליו לתתו בחוברת הקרובה וספק בידי, אם אוכל לתת גם את שלך בקונטרס ה‘. בכל אופן יהא מונח עד קונטרס ו’.
הנני שולח לך את תמונתי מן הימים האלה בחפץ ובתקוה, כי תואיל אתה לזכותני גם אני בתואר־פניך, דבר אשר נכספה אליו נפשי זה כמה.
סלח על שלא שלחתי לך את עלי־ההגהה של “את קרבני”: לא גרמה השעה. בעתיד תקבל תמיד את עלי־ההגהה מדבריך הנדפסים.
והנני שלך ושלך
הנ"ל.
302. לשמעון ביכובסקי
פרייטאג912 3/5. [1907, לונדון].
לקיוב לז' החותמים שלחתי ג' וד‘. לבּוֹבּרוּיסק ובכלל לרשימה ג’ שלחתי במו ידי א’–ד' ואיני יודע, וואס איז דאס פאר אנ' אומגליק913 מה שאינם מקבלים. אורי־ניסן בא; אצל יוּליה914 היה. להלל915 כתבתי היום. “הדי נפשך” פסלנו. די לך בכתר של אדמיניסטראטור. מה שאתה נוסע לפוצ’אֶפ – יפה אתה עושה, אף על־פי שהשם יודע, אם לא יסבול “המעורר” מזה. שלח את תמונתך. הנוֹטים916 לרומאנס של שניאור917 לא היו מעולם תחת ידי. הבטיחו לשלוח, אבל לא שלחו. שלום לרחל.918
[הוספה מאת א. נ. גנסין: “ביחובסקי, באתי והריני כותב ג”כ. כשתבוא לפוצ’אֶפּ – תאמר שלום לכל הקברים הרעננים והנושנים בשמי. כשתבכה עליהן (או בחיקן), הורד דמעה אחת גם בשבילי.]
303. לדניאל פרסקי
07 10/5 [לונדון].
ידידי היקר מר דניאל פרסקי.
לפני שבועות אחדים כתבתי לך (ע"ד שיריו של א.) והנני שמח עתה על המקרה לחזור ולכתוב לך שוב. כי הנה ידידי המוכ“ז919 מר זאיאנץ, אשר עבד אתי יחדיו בבית־הדפוס עת לא מעטה, נוסע לניו־יורק, ואומר: אברכך בשלום על ידיו ואבקשך להיות לו לעזר באיזה דבר, אם יהיה צורך בזה. ראוי הוא האיש מכל צד, שתהיה לו אתה, בתור “אזרח” ניו־יורקי, משען ומשענה, וכאמרם ז”ל: “משען לחם אלו דברי אגדה” וכו'.
דברי הכותב לשם הידידות
שלך
הנ"ל.
304. למ. י. ברדיצ’בסקי
07 13/5 [לונדון].
חוברות “המעורר” יוצאות בעשרים לחודש, כשאין מעצורים בלתי־צפויים.
רצוף בזה שטר בן חמש רוסי.
חליתי בנפשי כל הימים האלה (ואף היום בכלל) ולפיכך לא מצאתי און לכתוב לך.
שלך בלי ונפשי
הנ"ל.
305. לצ. ז. וינברג
07 14/5, לונדון.
יקירי,
מכתבך הארוך הגיעני במועדו, אלא שמדכדוך־הנפש לא היה לאל ידי לענות על המכתבים שקיבלתי בימים האחרונים. מילא.
את גלויתך מסרתי לטיפּש. מובן, שאני איני אשם אף במקצת בדבר הזה, וצר לי על כבוד־האדם החביב. מסור לו שלום רב בשמי.
מ“מעבר לגבולין” עדיין אין סאֶפּאראטים מיוחדים. אפשר מאוד שאדפיס כאלה. ואז אשלח לך אכסמפלארים אחדים. בנוגע ל“הצגה” אין אני חושב את זה לכדאי. שברי המחזות שלי לא נכתבו לשם זה. העולם לא יבין ואי־אפשר לו שיבין.
וה“בלילה” שלך עדיין מונח בארגזי. צר לי לבלי הדפיסו (מפני תכנו המעניין מאוד) ומפקפק אני להדפיסו (מפני הטכניקה שלו), כלומר, מפני אריכוּתו היתרה. עוד נתיישב בדבר.
שלך באהבה
י. ח. בּרֶנר.
306. למ. י. ברדיצ’בסקי
[יום] 17 [לחודש] מאי [שנת] 1907 [לונדון].
למי"ב.
קיבלתי את המאמר920 ויבוא בקונטרס ו‘. קונטרס ה’ יוצא כבר כולו מתחת מכבש הדפוס בימים האלו ויישלח אליך לאחר חג השבועות.
יום־הסגר קבוע לעריכת החוברת אין, ותלוי הוא במקרה, ולפיכך הודעתיך רק את יום צאת החוברת בכל חודש.
ושלום לך, המתהלך בעולמות הטרגדיה –
י. ח. ב.
307. לג. שופמן
[חותמת הדואר הלונדוני: 20.5.1907].
____921
ואני מחכה לסיפוריך: “פוזמק”, “עורב”, “ליד הבִּצה”, “חנוק”, “שבעים” ו“כחום הלילה”.922
*
ולי נשאר עתה אָדנאָ איז דווּך: אִילי לכתוב, צו שרייבען און צו שרייבען נארעשקייטען, או, אדער, לשתוק, צו שווייגען, וגמרתי אומר לשתוק, צו שווייגען. וד"ל.923
___924
308. לר' בנימין
07 23/5, לונדון.
יהושע,
הריני שולח לך קונטרס ה' של “המעורר”. את דברי לוּתר אתן בקונרטס ו‘. את הערתך על “העומר” אתן ג"כ – אם רוצה אתה – בקונטרס ו’.
לָה925 כתבתי שתיים שלוש מלים באנגלית משובשת מאוד. לאמור: “תודה לִבּית ועמוקה, אלא שמצטער אני על שאי־ידיעתי לא את השפה האנגלית ולא את השפה הגרמנית לא תתנני לדבר אליך כאל אדם קרוב ליהושע שלנו”. זה הכל. אם תבוא אלי בהיותה בלונדון, יהיה לי לא־נעים, כמובן, מאוד מהטעם הנ"ל. ובכלל – לא־נעים, כמו שלא נעים תדיר ובכלל לאדם היושב כל ימין במרתף. אני הרי עדיין לא זזתי מאותה הנקודה. לא רק “בלהות הצפון” גרידא. מתחתיות אין עולים ואין גם רצון לעלות. למה אני כותב זאת? אלא – מאי איכפת לי שאני כותב? לך מותר לדעת. לכּל מותר לדעת. עדיפה האמת ועדיפה הצעקה.
שלך.
308א. לא. ציוני
יום 23 לחודש 5, שנת 07, לונדון.
יצחק,
איֶכּה? הנני שולח לך את “המעורר” ה' על אדריסתך זאת, אבל כמדומני שהחלפת את מעונך – ואין אני יודע עד מה.
אם ישיגך מכתבי זה, ענה תיכף ואשלח אליך מה שאני חייב לך: תמונה פוטוגרפית. כתוב. מה את “ברזל בברזל”?926 מאמרך ב“השלוח” עשה עלי רושם לא טוב.
שלך
הנ"ל927.
309. למ. י. ברדיצ’בסקי
[יום] 28 [לחודש] 5 [שנת] 07 [לונדון].
למי"ב
כתבתו של דוד שמעונוביץ, בעל השיר “אחרון”928: Бобруйск, Минск. Губ. ,меновичуШи Довиду
את מאמרך ע“ד הרצל שלח ויבוא בקונטרס ז'. יום מותו של הרצל ז”ל הוא, כמדומה, בכ' תמוז.
את עלי־ההגהה מדבריך על “הספרות היפה” אשלח לך בעוד ימים אחדים, כי כבר התחלתי לסדרם.
הערתך ל“תתהלך” במכתבך לא הבנתי. אני, אם לא יטעני זכרוני, כתבתי לך: “המתהלך בעולמות הטרגדיה” – ותו?
ואת דיוקנך, אם לא קשה לך ביותר, שלח, כי נכספה וגם כלתה נפשי לראותו. – רעי א. נ. גנסין מתגורר אצלי זה שבועות אחדים והוא דורש בשלומך, בשלום ברדיצ’בסקי.
יח"ב.
310. למ. י. ברדיצ’בסקי
[לונדון, 3.6.1907].
התמונה אמרה לי הרבה מאוד. תודה רבה לך.
תעבור על עלי־ההגהה אשר בזה ותשיבם.
אם מאמרך ע"ד הרצל ערוך כבר בידך, שלחהו מיד, כי קרוב הדבר מאוד שאתנהו בחוברת זו הששית, שתצא ב- 15 לחודש יוני.929
311. לשמעון ביכובסקי
13/6 [1907, לונדון]
. ביחובסקי,
חוברת של יוני תצא בעוד שבוע. בדבר שובך לוארשה עשה כפי שיורך רוח־מבּינתך והודיעני תיכף בכדי שאדע מה לעשות בדבר האדריסה.
במודעה מיוחדת אין צורך. הנה המודעה:
יצא לאור קונטרס ו' (יוני) של “המעורר”. התוכן: א) בספרות היפה – מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. ב) המופת של אנטוניוס הקדוש (דראמה) – מוריס מטרלינק. ג) קוף (שיר) – דוד שמעונוביץ. ד) פּרחי־שדה־הקברים (סוף) – פרץ הירשביין. ה) אגדות –יעקב שטיינברג. ו) ** (שיר) ישעיה לינדנפלד. ז) ע"ד תיאודור הרצל – מ. י. ב. ח) רשימה ביבליוגרפית – ש. ביחובסקי. ט) תו־ביבליוגרפיה –ר' בנימין.
מתקבלת החתימה מחודש יולי עד סוף השנה.
המחיר לחצי שנה: 1.50 ר‘. האדריסה וכו’. – – –
בדבר “כתבים מתחתיות”930 – הזדרז! הלל931 לא שלח עדיין את מאמרו.932
312. למ. י. ברדיצ’בסקי
[חותמת־הדואר: לונדון, 14.6.1907]
למי"ב.
החוברות כמו כן “שכרך” תקבל בעוד ימים אחדים.
את קטעך “ע”ד תיאודור הרצל" אני נותן בחוברת זו הששית, אף על־פי שבמקומות רבים לא עלה לך, לפ"ד,933 וביחוד לא הבנתי מפני מה אתה טוען עליו מצד אחד שבמקום934 בקשת הארץ האחרת נשא עליו את התרמיל הציוני ומצד שני אתה טוען עליו, שלא היה לו שורש ברוחו של העם, וכי על כן לא ידע לחזק את הציונות בהשקפת־עולם ציונית. אם יהיה את נפשך – תענני.
אבקש אותך מאוד מאוד לסלוח לי בטובך על שלא אשלח לך עלי ההגהה מן המאמר הזה. דחוקה עלי השעה של הוצאת החוברת ורבות הרפתקאותי.
בכלל עיף אני מכל הענין הזה935 ומכל הענינים וד"ל.936
ושלום רב לך
יח"ב.
313. למ. י. ברדיצ’בסקי
07 V21/6, לונדון.
למי"ב.
לאחרונה עולה בידי לשלוח לך את החוברות. 15 השילינגים, ש“המעורר” כבר חייב לך, יישלחו אליך בצירוף הבאות. דחיקא לי שעתא עכשיו.
בנוגע להערת־עורך לדבריך – חס ושלום! לא תהא כזאת ב“המעורר” לעולם, אלא שהערתי היתה, כי מצד אחד אתה עומד על השקפתך ולוחם בתרמיל הציוני ומצד שני אתה כעין עושה פסיעה לצד אחה"ע937 ואמר: “אבל, התאמינו שלביסמארק לא היתה שייכות בנפשו לרוח האשכנזי”. מובן, שאין זו סתירה, אלא תהִייה… מה לעשות…
טעון אני בעבודה אדמיניסטרטיבית ולא אוכל לכתוב אליך כהוגן.
“לעזוב את הכתיבה לגמרי” – הוא הדבר. ברי לי, שאין לי מה לומר עוד ועל מה לצעוק עוד. ובכלל – למה? למה? שׁבתֵּנו בתוך בִּצה מעוּפשה. נשב בדד ונדום.
איך שיהיה, את שש חוברות “המעורר”, שקיבלתי עלי לתת – אתן. ולפיכך תברכך נפשי, אם לא תעמוד מרחוק ותתן לי, כהבטחתך, דבר או דברים בשביל כל חוברת. הן רק מאפס חומר אני ממלא את מחצית החוברות בגבבא ובקש.
אוהבך מאוד
י. ח. ברנר.
314. לר' בנימין
07 21/6 [לונדון].
אחי יהושע,
הנני שולח לך “המעורר”, ו'. דברי לוּתר נשארו בעד הקונטרס הבא. שלח איזה דבר בשבילי בהקדם. אל תשליכני לעת זקנה.
חדשות טובות אין ולא גם רעות. “המעורר” יוציא את שנתו, גם אם לא יהיו חתומים למחצית השניה. יהיו הקונטרסים יותר קטנים. גרועים לא יהיו, מאחר שאינם טובים גם עכשיו. מאפס חומר.
נסיעתי לארץ־ישראל כמעט שהוחלטה. רוצה אני לברוח מכל ענייני הקודש והספרות. רוצה אני לעבוד עבודת ידים ולאכול ולשתות ולישון ולמות בשדה בבוא חליפתי. זהו “אידיאלי” האחד. רוצה אני באיזו מנוחת־נפש, אם אפשר יהיה. כתוב: מה דעתך? האמצע מעין זה באחת הקולוניות?
השב את הכת“י938 הזה ליקירנו, למאיר וילקנסקי. ניחמתי מתתו ב”המעורר". הוא יכול לכתוב יותר יפה, אם רוצה הוא. יש ברשימה זו על המושבה מקומות יפים, אבל לא עוּבדו כל עיקר.
הצטלמתי לפני ירחים אחדים, והתמונה עלתה במובן ידוע. הנני שולח לך אכסמפלאר אחד.
גנסין רוצה לכתוב לך דברים אחדים. אדרבה.
והנני אחיך באמת יוסף חיים.
315. לא. ציוני
[יום] 21 [לחודש] 6 [שנת] 07 [לונדון].
ליצחק וילקנסקי.
היום שלחתי לך ולחתומיך את “המעורר”, ו'. נשלמה, איפוא, מחצית השנה הראשונה. האשלים גם את השניה? מילא, נראה.
הודיעני־נא, אם עלי לשלוח לחתומיך גם להלן. זאת אומרת: שאל את פיהם. ותו: לבלומנפלד שבברלין־שרלוטנבורג אני שולח. המקבל הוא? לשלוח גם להלן?
ומה עם הקונטרסים “בינתיים”, “לא כלום” ו“ליל חורף”, ששלחתי לך בפעם השנית? הנמכרו?
ומה אתך בכלל? מתי יותחל “ברזל בברזל”?939 ומה אמר ביאליק על זה? כתוב.
את גלויתי־תמונתי בוודאי קיבלת.
שלך
ברנר.
מאמרים פובליציסטיים אל תוסף לשלוח ל“השלוח”. הם מאבדים שם את עצמיותם.
316. לא. א. ריש
[יום] ב' בשבוע [24.6.1907, לונדון].
למר ריש בליברפול.
ח. י.
קיבלתי את חמשת השילינגים ותודה רבה. עתה באתי לבקשך, שאם תראה את חברנו מר בּאדאש, אנא הזכירהו ע“ד ה־5/6, שהוא חייב ל”המעורר" בשביל 11 החוברות של ד'. קשה לי לטפל בחובות אלה, אבל ההכרח מאלצני לזה. כשאיפּטר מהוצאה זו לגמרי איפּטר אי"ה940 גם מן התביעות. ושלום לו ושלום לך. המכבדך והמברכך
י. ח. ברנר941.
317. לא. ציוני
[יום] 28 ]לחודש[942 6 [שנת] 07 [לונדון].
יקירי!
לנַאנסי אשלח. נשאר לך לשאול עוד את ה“פעראיין פיר יודישע געשיכטע אונד ליטעראטור”943 ואת המ־ללה דוֹרה קפלן, – – –.
אם תסע להאַג תודיעני ואשלח לך את הכרטיס הדרוש.944 ואולם – אגב־אורחא – אם תכתוב השקפה על הקונגרס945 בשביל “המעורר”, אל תכתוב כשם שהיית כותב בשביל ה“יאֶברייסקי נארוֹד”.946 אל תיכנס בחיטוטים ובפרטיות של איש־המפלגה, אלא תהא עומד ומשקיף בעין בהירה ונישאה למעלה. העיקר הוא הרוח הכללי, השטימונג,947 השכינה… ובכל אופן – אַל התנפלות מצד אחד ואַל אופטימיזם מצד שני, בקיצור: אַל ראיה קהה וטיפשית בשעה שצריך להביט בעוז אל פני המציאות וד"ל.948
שלך
י. ח. ב.
318. ליעקב פיכמן
[יום] 28 [לחודש] 6 [שנת] 07 [לונדון]. ליעקב פיכמאן.
איני יודע מפני מה עזבתני. הודע.
י. ח. בּרֶנר.
[הוספת א. נ. ג.: “שלום לך. גנסין”.]
כלומר: א. נ. גנֶסין.
319. למ. י. ברדיצ’בסקי
[יום] 1 [לחודש] יולי [שנת] 07 [לונדון].
למי"ב,
הריני שולח לך את הקונטרס המבוקש.
את ה“עובדות” קיבלתי בזמנן והנני מדפיסן, אף על־פי שזמנם של הדברים האלה היה לכל הפחות לפני חמש שנים, ובכל אופן לא אמרו949 לי לנפשי מעין זה שאמר לי המאמר “בספרות היפה”.
עלי ההגהה תקבל.
חומר בשביל הקונטרס העתידי אין לי כלל והנני שרוי בצער.
באהבה
י. ח. ב.
320. לר' בנימין
[יום] 2 [לחודש] 7 [שנת] 07 [לונדון].
אחי יהושע,
החלטתי לתת בקונטרס השביעי הבא, שהוא לפני הקונגרס, קיצור950 מ“ספר־השבילין” שלך בשם “משא־ערב”. פרק א‘, מן “אלה הדברים” עד “ואל תשט מדרכך בחרת”; פרק ב’, “ראה קראתי” עד “ואין סוגר”; פרק ג', מן “כי תבנה חרושת־בד” עד “אשורנו, אם לא קרוב”. את ההתנפלות על “חובבי ציון”, שאין עניינה לכאן ואת הפסוקים ללמוד מאנגליה, שאינה לוחצת – השמטתי.951
כתוב תיכף וענה על מכתבי החתום אליך.952
יוסף־חיים.
321. לצבי כהן
[יום] 3 [לחודש] 7 [שנת] 07 [לונדון].
למר צבי כהן.
אדוני!
זה עתה קיבלתי גלויתך. תשובה מפורטת לא אוכל לכתוב לך, מאחר שלא ראיתי את הסיפור ואיני יודע מה טיבו. שלח את הכתב־יד, ואם יהיה הדבר כאשר עם לבבי לא אאחר מהודיעך ע"ד התנאים, ואם לא – לא אאחר גם כן מהשיבו לך בחזרה – בכבוד גמור,
י. ח. בּרֶנר.
בוודאי יודע אתה איך שולחים כתבי־יד. יש ששולחים את סיפוריהם וכו' במכתבים חתומים ומעשירים את הפוסטה. שלח במעטפה פתוחה ובאחריות.
322. לג. שופמן
07 16/7, לונדון.
שופמן. – באתי מן המקום שאני עובד שם, והנה מכתב כתוב מהני חבריא (והם אינם!),953 שעלי להוסיף עליו. ו“זה הדבר”: “המעורר” קרוב להיפסק מפני – בעיקר שאין מה להדפיס. ובכדי לפייס את ה“חותמים”, יש בדעתי – אם רק יהיה לאל ידי – להוציא את סיפוריך בקובץ מיוחד ולומר: נאט אייך! ווערגט זיך! 954 חולם אני על־דבר תוצאה יפה עם תמונה ועם מאמר־כאראקטיריסתיקה – מברדיצ’בסקי או מאת הח"מ.955
כתוב איפוא:
א) אם נותן אתה את הרשאתך לזה (כי כסף ודאי שלא תקבל בעד זה)
ב) הטוב, לדעתך, לחזור ולהדפיס גם מה שהדפיסה “תושיה” או לא, מכיוון שזה יש כבר במהדורה מיוחדת?
ג) היש את נפשך להגיה את ציוריך, ואם ישנם כולם תחת ידך, וכמה יחזיקו לערך
ד) אולי שתים־שלוש מלים ביוגרפיות –
ובכלל מה אתה חושב אודות הפלאן956 הזה.
חי נפשי, הנני עיף (כי הנני עובד כבר בבית־דפוס אחר בתור שכיר יום) ואיני תופס מה שאני כותב.
ובנוגע לבריאות – צדקת. זהו העיקר. כי מות נמות, ואלוהים אין, והכל אחת, וכל הענין הוא תמוה מעיקרו, כי אין סופנו אלא רקב, אולם כשאתה בריא ויש לך מה לאכול ולשתות ומקום לעבוד ולישון ואשה נאה – עדיין אפשר קצת לחיות, במובן ידוע. ואולם כל זה – דברים בטלים. מחלות שונות עומדות ומצפות לנו, והזקנה קופצת, והכוחות כלים. כתוב גלויה ואל תתעצל.
בקורבה נפשית
ברנר.
323.לג. שופמן
[יום] החפשי שלי – שבת [לחודש] לא נוגע [שנת] לא נוגע, [לונדון] ימ"ש! 957 [ביוּלי 1907].
שופמנקה,
שלח את החתיכות,
שלח את החתיכות,
שלח את החתיכות.958
ובנוגע להפלאן959 – הואילה־נא навс якийслуч ай960 לרשום את שמותיהן של כל יצירותיך. צריך אני לדעת זאת.
הלצים961 אינם בכאן עכשיו, ואני קמתי משינה־בשבת־תענוג והנני שבע־רצון. חֶה־חֶה!
י. ח.
324. למ. י. ברדיצ’בסקי
[יום] 20 [לחודש] 7 [שנת] 07 [לונדון].
למי"ב,
אל תדונני לכף חובה. בא מעין משבר בחיי החיצוניים והוכרחתי לעזוב את בית־הדפוס הזה ולנוע על אחר, ששם אני עובד קשה מאוד, וכשאני בא הביתה בערב הריני עיף ביותר ולא אוכל להיענות לכשכמותך כרצוני. הדבר הזה נמשך זה כשבועיים וענייני “המעורר” נעשים בשעה שלא יום ולא לילה. בנוגע לספרים הנה בכלל אין כאן חוג עברי אפילו במשהו ואין ספרים עברים אפילו אם תחפשם בנרות.962 “המעורר” היה עלול לחדול מצאת, ובעיקר מחסרון חומר ספרותי, שיהא כדאי לי למסור את כוחותי עליו, אלא שתקפה עלי העקשנות והפחד מפני מה שיאמרו ה“בריות”, כי הכרזתי על החתימה ולא נתתי מה שהבטחתי. הקונטרס השביעי יצא בעוד ימים אחדים. באו בו כל דבריך, אעפ“י שמה”עוּבדוֹת" ומהקטע “בזה ובבא” איני שבע רצון כל עיקר. – מפני הטרדות הנ"ל שאפפוני ומפני ההרפתקאות הטכניות הנני נאלץ להשיב אחור את הבטחתי ולבלי לשלוח לך את עלי ההגהה. אגב: מהקונטרס הזה בכלל וכן מהבאים איני שבע רצון כלל, אבל מה לעשות. ארורים החיים הטיפשיים!
בבקשת סליחה
הנ"ל.
325.לר' בנימין
[יום] 20 [לחודש] 7 [שנת] 07, [לונדון].
נאַרעלע ראַדלער,
ערהאלטען היידע קארטלעך. “המעורר” האט געהאלטען ביי אונטערגעהן: ניטא וואס צו דרוקען – האב איך זיך פער’עקשנט און דרוק אלס – אבי מע זאל ניט זאגען, אז איך האב אָנגעזעצט אבאנעמענט’ס געלד. דעם יאָהר וועל איך זיך דערמאַטערען. וואס מאכסטו, נאַרעלע איינער, פון מיר א פּאָמפּע? און אפשר מאכסטו דאס העוויות? און פאַר וואס שרייבסטו ניט יענער אשה, אז איך וועל זיך מיט איר ניט זעהן און האב זיך מיט איהר ניט וואס צו זעהען און קען מיט איהר ניט ריידען? שרייב דאס! אגב, איך ארבייט שוין ניט ביי נאראדיצקי, נאר אין אַן אנדער דרוקעריי (דער “המעורר” דרוקט זיך דא; איך האב אבער דא ניט גענוג ארבייט אויף צו לעבען) און אז זי וועט קומען וועט זי מיך גאר אין דערהיים ניט טרעפען. – אין פאלעסטינא פאָהר איך שוין ניט, איך האב פיינד דעם עם הנבחר און האב פיינד דאס געפגרטע כלומרש’טע “ארץ־ישראל”. פע!
זיי מיר געזונד און אז דו וועסט זעהן – – – מעגסטו טראַכטען, אז ער איז אַ שוטה – און גארנישט. איך, דיינער,
יוסף חיים.
איך האָף צו אנטלויפען, סוף כל סוף, פון דער העברעאישער און בכלל ליטערארישער וועלט. איך האף צו פערגראָבען זיך ערגעץ אין א לאנדאנער וינקעל, ארבייטען אין א דרוקעריי און שווייגען. –
תרגום:
ראדלר חד שטיא,
קיבלתי את שתי גלויותיך. “המעורר” עמד להיבטל: אין מה להדפיס – בכן התעקשתי והנני מדפיס את הכל – ובלבד שלא יאמרו, כי מעלתי בכסף־החתימה. את השנה אסיים איך שהוא ביסורים. ולמה, חד־שטיא, אתה מקיפני תרועה גדולה? או אולי רק העוויות תעשה? ומדוע לא תכתוב לאותה אשה, כי לא אתראה אתה ואין לי ענין לראותה ואינני יכול לדבר אתה?963 כתוב לה זאת! אגב, אינני עובד עוד אצל נארודיצקי, כי אם בבית־דפוס אחר (“המעורר” נדפס פה; ואולם אין לי כאן עבודה די מחיתי), וכשהיא תבוא, לא תמצאני כלל בבית. לארץ־ישראל שוב איני נוסע; שונא אני את העם הנבחר ושונא אני את הארץ המתה, את “ארץ־ישראל”, כביכול. פֶה!
היה לי שלום וכשתראה את – – – רשאי אתה לחשוב, כי שוטה הוא – ותו לא. אני שלך,
יוסף־חיים.
אני מקווה לברוח, סוף־כל־סוף, מן העולם העברי ומן העולם הספרותי בכלל. מקווה אני לקבור את עצמי באיזו פינה חבויה בלונדון, לעבוד בבית־דפוס ולשתוק.964 965
326. לדבורה בארון
[יום] 27 [לחודש] יולי [שנת] 07 [לונדון].
היקרה!
רשימתך “שותפות” תבוא בקונטרס ח'. היא עלתה לך בכלל, וביחוד הסגנון, אלא שבעמוד האחרון היית כבר עיפה ובלתי זהירה ונחפזה. שרא לך מרא.966
מוקירך
י. ח. ברנר.
מלזרסון967 קיבלתי, לאחרונה, מכתבים. שלום לו והנהו שוב אותו לזרסון הרך וטוב־הלבב.
327. לשרה מרמר
[2.8.1907, לונדון]
צו פרישטיק וועל איך ניט קענען קומען, ווייל איך פאָר בעגלייטען בערקאוויצען צו וואָטערלאָ סטיישען. איך וועל קומען פארנאַכט אָדער אין אווענד לעזען דיקענסען.
תרגום:
לארוחת הבוקר לא אוכל לבוא, כי נוסע אני ללוות את ברקוביץ לתחנת ואטאֶרלוֹ.968 אבוא לפנות ערב או בערב לקרוא בדיקאֶנס.
328. ליעקב פיכמן
[חותמת־הדואר: לונדון, 6.8.1907].
פיכמאן היקר,
בקטעך “צהרי־קיץ” אשתמש בקונטרס הבא. קונטרס ז' ודאי קיבלת, כי נשלח לך בעתו.
על מכתבך הארוך כמעט שאין לי מה להעיר, ולא מפני “אותה ההרגשה הלא־טובה”,969 שלא היתה מעולם (היא לא היתה מפני שאני מבין כמעט הכל ומפני שבעיקר גם לי כבר все равно970), אלא מפני שסוף סוף איני מבין: איש שכתב “מנגוהות לנגוהות” וכו' מתפעל, כגימנאזיסט מן המחלקה הששית, מהיסטוריה ופילוסופיה.971 – שלום לך, יקירי!
הנ"ל.
329. לדניאל פרסקי
[יום] 7 [לחודש] 7 [שנת] 07 [לונדון].
ידידי היקר דניאל פרסקי.
תמיה אני עליך, חביבי, שאתה מטרידני בהבלים כאותם הרומאנסים, כביכול, של הרב הריפורמי.
שואל אתה מה שלום “המעורר”, ואולם הלא אתה יודע את הדבר יותר ממני, כי בוודאי היית באותה אספה של “מפיצי־שפת־עבר”, שגברו בה אומרי לאו על אומרי הן ונחתך גזר דינו של “המעורר” שלא יהא נפוץ. “המעורר”, בכל אופן, יוציא את שנתו. היום שלחתי לד"ר אפשטיין את החוברת ז‘. אם תידרש אצלכם ג’ ח' – איני יודע. – בדבר נסיעתי לפלשתינה – מי יודע. ר' בנימין־ראדלר כותב משם מכתבים שונים – הכל לפי מצב־רוחו. ושלום לך. מה אתה עושה באמריקה? מורה עברית? שלום לך מאת ידידך
ברנר.
330. לא. ציוני
[חותמת־הדואר: לונדון: 16.8.1907].
החביב!
מה שאלה היא, אם לשלוח: אימתי איני עני בחומר? אם הדבר יהיה ראוי, ודאי שיבוא בקונטרס הבא.
ובנוגע למצב “המעורר” בכלל הוא כמו שהיה צריך לצפות. הקונטרסים עד סוף השנה יֵצאו.
ובנוגע אלי – הנני עיף מהכל.
שלך הנ"ל.
331. לג. שופמן
[לונדון, 17.9.1907].
שלחתי לך אז גלויה ולא קיבלתה, כנראה. בקונטרס ח’–ט' תבוא מודעה, כי מדפיס אני את כתביך כנ“ל.972 שלח תמונה. שלוש חוברות, שבהן באו “עיפים”, “טיול”, “שלג נפל”, אשלחן לך, אך זו שבה היה ה”תלוי" אין ת"י.973. הזדרז לשלוח את כתביך מוגהים, כי תיכף ניגש להדפסתם.
ב.
332. לר' בנימין
ערב יו“כ [תרס”ח – 17.9.1907, לונדון].
יהושע, מכיוון שאיני כותב ואיני עונה, שמע מינה שאין מה לכתוב ואין מה לענות. תמו כל הדברים – און זאל דאס געהן אין טאר־טא־ראם. אַ סוף! 974 מידידתך קיבלתי גלויה־תמונה זה ימים רבים ולא עניתי. מה יש לכתוב לה?
חוברת ח’–ט' תצא בקרוב ע“י גנסין, ובה תבוא מודעה, כי במקום י', י”א, י“ב יקבלו ה”חותמים" כל כתבי שופמן.
20 הפרנקים יתקבלו והחוברות יישלחו, אם גנסין לא ישכח. הוא המוציא, הוא המביא. אני עובד במקום אחר975 ואין נפשי לכל זה. אין נפשי גם לא לכל זה. היה שלום. – – –976
333. לחותמי “המעורר”
[סוף ספטמבר 19.7, לונדון]
לעשרות חותמי “המעורר”
אני מודיע בזה, כי במקום הקונטרסים י' וי“א וי”ב, שאין לאל ידי להוציאם מחוסר חומר ספרותי, יקבלו לא יאוחר מבחודש דצמבר את קובץ־כתביו של ג. שופמן.
ותו: העוּבדה הנ"ל היא גם אחת הסיבות הראשיות, שגרמו לאיחוּר החוברת הזאת.
ויקבלו־נא אותה ואת התנצלותי בסליחה. נפשי בתקוותי, כי לא אוסיף עוד הטרידם.
המו"ל.977
334. לג. שופמן
[חותמת הדואר: לונדון, 30 בספטמבר 1907].
הושענא רבא.
שופמן, הנני מזדרז לך. יחד עם מכתבי זה הרי אתה מקבל את הח' האחרונה של “המעורר”, שבה באה המודעה המשובשת (תחת “ויקבלו אותה”, כלומר, את החוברת, בסליחה, כתוב “ויקבלו אותי”, כלומר אותי… כך סידר גנסין!) ע"ד קובץ כתביך, שצריך להופיע לא יאוחר מבחודש דצמבר. ובכן שלח את מה שאפשר כבר לשלוח ונגש אל המלאכה. תמונת978 הספר תהיה כתמונת “המעורר” (טעמים טכניים, אחא!), אלא שהנייר יהיה משובח, וניקוד בהרבה מקומות, בכל מקום שצריך. יאַ פּוֹסטאראיוּס.979 ובנוגע לבדרך כלל, שתיתי זה עתה תה אצל גיסתו של ביילין ואכלתי פרפרת. זה הכל. בהחלט. – המחכה לתשובתך,
לא הנ"ל.980
335. למ. קלינמן
כ“ו דצמבר [1907], תרס”ח, לונדון.
לידיד יקר מאוד משה קליינמאן,
קיבלתי מכתבך ע"י ידידנו ביילין ושא ברכה על ידידותך ועל הטון שלך. בנוגע לגאליציה – הרי אני מתחיל משבוע זה לקמץ מפרנסתי להוצאות־הדרך, כי רק בעוד חודש ימים אוכל “לשים פעמי”, יען כי רק אז יוגמר בדפוס ספרו של שופמן, שבו איפּטר מחותמי. הספר היה צריך לצאת “לא יאוחר מבחודש דצמבר”, אבל לא בי האשם: נארודיצקי מתרשל בהדפסה, ואני עובד בבית־דפוס אחר וטירדותי רבו כמו רבו. בקושי רב עולה בידי אָברייסען זיך981 לשעה לקרוא את עלי־ההגהה.
בנוגע לנסיעתי לגאליציה בכלל – צריך אני להגיד לך את האמת: קצת אני מפקפק בזה; חושש אני קצת שלא איעשה שם קצת בעל כרחי לאיש־הקהל במובן ידוע, שלא יטרידוני אותם בני גאליציה הטובים והפנויים בביקורים של כבוד ובלשון־טובה שלא בפני, ואני אדם נכה־רוח ומתבודד לרצונו־על־כרחו ואינו זהיר שלא לאכול פירות בשוק (לא להכעיס, חס ושלום!). אלא – מה יש לי להפסיד? רוצה אני לשנות מקום. לפנים הירהרתי על פלשתינה. עתה החלטתי לנסוע לגאליציה. בניו־יורק איני רוצה שום אופן.
כן, לפי מצב הפועלים בבתי־דפוס שכתבת אין חשש שאמות ברעב או שאהיה למשא על אחרים, אבל “טוב” היה אלמלי מצאתי לי מקום שאוכל לעבוד בו שעות קצרות, שש־שמונה שעות ביום, לא יותר. מילא, את זה נראה. אם לא תימצא האפשרות הזאת – צריך יהיה להיכנע.
בנוגע לפלאַן של התחדשות “המעורר” שכתבת – אין אני יכול לענות אלא: אני בתור עורך? לא! מוכן אני לעזור על ידך בכל כוחי, אם תיאות אתה לקבל עליך מין עסק כזה, ובלבד שלא ייקרא שמי על שום דבר בשום אופן. אני, כלומר, מי שהיה עורך “המעורר” לפנים, אינו שייך עכשיו כבר לשום הצעה בדומה לזו. בכלל, אמונה באפשרותה ובנחיצותה של ספרות עברית – לא תתן עתה בלבי בשום אופן, ואיכמ“ל.982 אלא שלעבוד אני מוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה. חושב אני, כי אוכל להיות לך לעזר ברב או במעט גם ב”טאגבלאט".983
וזאת לשופמן, וָאומַר: שופמנק’ה, וואס מאכסטו?984 ידוע תדע, כי את השטותים שלך985 אני מדפיס ב־500 אכסמפלארים: כ־200 (שתי מאות!) נחוצים לי ושלוש מאות אכסמפלארים תהיינה מונחות בידו של נארודיצקי עד… עד שירבו עליהם הקופצים, כלומר, עד שיבוא אליהו! אכסמפלארים אחדים (עם תמונתך!) אביא אתי בבואי למבּרגה.986
ושוב למ. קליינמאן: בבקשה, ידיד, להודיעני דבר בנוגע לפאספורט: אני ברחתי מרוסיה בשעה שנשלחתי אל מול פני המלחמה, והרי יש בי באופן זה חשש סכנה וצריך להיזהר.
יותר אין מה לכתוב. ממני, המחכה ממך עוד למכתב – –987 אחד,
י. ח. ברענער.
336. לא. א. ריש
[חותמת־הדואר: לונדון, 31.12.1907]
ידיד יקר מר ריש!
זה עתה קיבלתי את ה־–/6. תודה רבה ותודה עוד יותר רבה בעד השתתפותך החמה בענייני הספרות שלנו. מה לעשות. כך נגזרה גזירה.988. מובן, שדברי ה“סופר”989 ההוא, כי אני וגנסין “החלטנו” לבלי לכתוב עברית – שקר גמור הוא. אלא…
שלום וברכה לך, למר באדאש ולכל שארית הנמצאה. שלכם,
י. ח. ברנר.990
337. לג. שופמן
[חותמת הדואר הלונדוני: 11.1.08].
שופמן,
אתמול שלחתי לך לע"ע991 שני אכסמפלארים מספרך992 באחריות. אחד תן לקליינמאן. כתוב, מה לשלוח לך עוד.
רואה אתה, שכבר אין מה לדבר על אלפים. הספר נדפס כבר והסידור נפזר. מה אתה מצטער על שזה נראה כ“שחוק־ילדים” – אדרבה. אני, להפך, איני יודע, מהיכן בא לך הבטחון של מגודלים. גאליציה? בימים היותר טובים היו לי שם כעשרה חותמים משלמים. “תושיה”? בימים היותר טובים היו לי אצלה י"א חותמים, ולא כולם סילקו עדיין חובותיהם. מילא, אני מדבר מה שלא נוגע. ביילין אומר, שבוודאי באותו היום באה מהפרובינציה בעלת שתי קווצות שחורות, ולפיכך נכנסה בך אותה רוח… חכמה. אוי, שופמניונקה!
המשלוח של ספרים מהכא להתם עולה ביוקר רב, ועל כן לא תדרוש יותר ממה שצריך. ראה, הזהרתיך!
בנוגע לגאליציה – הריני קצת בבחינת מרדכי שלך מן “ליד הדרך”. אין רצון לזוז. אלא שבוודאי אסע, אם תהיינה ההוצאות. שלום לקליינמאן. מה ע"ד פספורט?
מו"לו של שופמן.
338. לר' בנימין
08 13/1, לונדון.
יהושע,
כפי שהנך רואה – עודני חי, וזה האות, שאני שולח לך, כבקשתך מלפני שניים־שלושה חדשים, 4 חו' ז‘, 3 חוברות ח’־ט’ ו־4 כתבי שופמן. עתה חסל עם “המעורר” באמת. “חובות”, אתה שואל – ישנם! וביחוד שהמחצית ממה ששלח גנסין לאמריקה לא נתקבלה, וזה הפסד גדול, ואולם אין דבר. ואני חולם עתה ע“ד הוצאה חדשה בשם “מחשבות” ולהוציא בספרים לא־גדולים תכופים כתבי ר' בנימין (ראשונה), בר־טוביה, הלל צייטלין, בר־יוחאי993 ועוד, אפשר גם של א. ציוני, את ה”מוות" של שניאור שנדפס ב“הזמן”, את “מא. עד מ.” של י. ח. ב. ואת דבריו החדשים, שהוא מתעתד לכתוב בקרוב, ואולי גם קובץ ספרותי, אם יהיה חומר הגון. מה את מאמרך ע“ד גיטה? ענה תיכף, אם יהא את נפשך לענות. כי אם לא תעלה מחשבתי הנ”ל בלונדון, הנני נכון לנסוע לגאליציה (ללמברג) ולעשות שם את הדבר. אתה מבקש “לא כלום” – והקונטרס אינו בידי. שלום למ. וילקנסקי ולאחים גנסין.994 לא באמת! מן “השלוח” ומ“סיני” ומ“העולם” לא ניבּנה. לעזאזל ה“יהדות”! “נשמה עברית טרגית” – זהו המוֹטוֹ שלנו.
אנכי.
-
אור ליום זה עבר י. ח. ב. את הגבול הרוסי־הגרמני; ראה מכתב קודם, הערות. את מעבר־הגבול תיאר י. ח. ב. בציור “רשמי דרך”, “השלוח”, כרך ט“ו, תרס”ה (כל כתבי, כרך א', הוצאת הקיבוץ המאוחד). ↩
-
ספרוּת יפה. ↩
-
עוּבד אחר כך ל“מסביב לנקודה”. ↩
-
כתבי־היד של ב. נפלו בידי הרשות הרוסית ולא הוחזרו לו; ראה להלן, למ. גינצבורג, סוף יולי 1909. ↩
-
סטארוֹדוּב, פלך צ'אֶרניגוב. ↩
-
במקור כתוב ומחוק: כל הכסף אשר בידי. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: את מצב חשבונותי. ↩
-
רובלים. ↩
-
שני הראשונים והאחרון – ב“השלוח”: “שמה” ו“פעמיים” – ב“לוח־אחיאסף” לתרס"ד. ↩
-
“הוצאת אחיאסף”. ↩
-
במקור: קומפיליציה שלמה. ↩
-
“בחורף”. ↩
-
“לוח־אחיאסף”. ↩
-
אלעזר קפלן, מנהל “אחיאסף”. ↩
-
השורות האחדות באו – בלי חתימה – בפתקה, שהיתה, כפי הנראה, מצורפת לכתב־היד של “מן הזווית”. ↩
-
“מסביב לנקודה”. ↩
-
“מן הזווית”. ↩
-
שני המשפטים האחרונים – כהוספה בין השיטין. ↩
-
במקור כתוב ומחוק: לבלי למות ברעב. ↩
-
לשבועון “די נייע צייט”. ↩
-
“האחרון” (“מסביב לנקודה”). ↩
-
בענין זה כתב ח. נ. ביאליק לי. ח. ב.: “סיפורך האחרון טוב בעיני, והוא הולך ונדפס עתה בחוברת ד'. את השם ”מן הזווית“, את האַקדשה לצייטלין ואת האות ”א“ שבראש – מחקתי: ”מן הזווית“ – מפני שכבר נדפסה בשם כזה שורת ציורים קטנים מאת ש. בן־ציון ב”הדור“, שנה ראשונה, ולא נאה לך להשתמש בשם של אחרים; ”את האַקדשה“ – מפני שכל אַקדשה יש בה שמץ ענין פרטי ולא נאה ל”השלוח“, ו”את האות “א” שבראש“ – גזרה שמא יחרב בינתיים העולם ולא תכתוב ב' ומיחזי ”השלוח“ כמשקר. הציור קרוּי, איפוא, עכשיו בשם נושׂאו – ”הירושלמי“. (אגרות ח. נ. ביאליק, תל־אביב, תרצ"ח, כרך ראשון). לאחר שנים אחדות, כשי. ח. ב. הוציא ספר ראשון של ”כתביו“, יפו, תר”ע, החזיר לציור את שמו הראשון: “מן הזווית”, וכן נקרא במהדוּרות “כל כתבי י. ח. ב.”. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: הסירות לגמרי. ↩
-
“לוח־אחיאסף”. ↩
-
רוּבּל־כסף. ↩
-
מוכר־ספרים בלונדון. ↩
-
ראה מכתב קודם, הערה 5. ↩
-
באותו חודש יוני הדפיס י. ח. ב. ב“די נייע צייט” מאמרים על ניקולאי מיכאילוֹבסקי וי. ל. פרץ – שניהם חתוּמים ח. פ–ן, כלומר חיים פיאֶרמן, לפי שם הנפש העיקרית (ירמיה פיאֶרמן = י. ח. ב. בעצמו) ב“חורף”. ↩
-
נקרא אחר כך “מסביב לנקודה”. ↩
-
מספר עברי צעיר, שאיבּד עצמו לדעת באותו פרק־זמן באודיסה. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
ראה שני מכתבים קודמים. ↩
-
בתשובה למכתב זה הודיע ח. נ. ב. לב., כי דיבר עם מנהל “אחיאסף” וזה ניאות ל“הצעה הטובה לשנינו” (אגרות ח. נ. ב., 10/24.6.04). ↩
-
גוף המכתב נמצא בין ניירות־העזבון של י. ח. ב. ולאורך שני עמודיו קוי־מחיקה: המלים “לא נשלח” – של ב. ↩
-
“גאט, מענש און טייוועל” (“האלוהים, האדם והשטן”) ליעקב גורדין. ↩
-
עליו השלום. ↩
-
נרו יאיר ↩
-
שם קובץ ספרותי, שה. צ. וחבריו חלמו להוציא; ראה להלן, לש. ביכובסקי, 26.3.06 ולא. נ. גנסין וה. צ., 9.5.06. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: דעתי. ↩
-
ראה לעיל, לח.נ. ביאליק, 13.5.04, הערות. ↩
-
במקור כתוב ומחוק: ואגב. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: ובנו. ↩
-
כנ"ל: לכתוב. ↩
-
היוצאים לאור. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: ביקשתי את… ↩
-
רובל־כסף. ↩
-
בנו של הלל צ. – הסופר אהרן צייטלין. ↩
-
לפי שם הסיפּוּר “האחרונים” = “מסביב לנקודה”. ↩
-
עליו השלום. ↩
-
מ. ל. לילינבלום. ↩
-
א. מ. בורוכוב. ↩
-
“הנדיל” ו“הירושלמי” (“מן הזווית”). ↩
-
הדרמה “יהודים”, בלשון רוסית. ↩
-
המכתב לא נמצא בארכיונו של ח. נ. ביאליק. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: האוהב. ↩
-
גליונות. ↩
-
ב“מסביב לנקודה” עשרים וחמישה פרקים. ↩
-
בלשון הכתוב בספר שמות ח, ה. ↩
-
לשון י. ח. ב.: שקוננה. ↩
-
של י. צ'יריקוב. ↩
-
בצורת ספר, הוצאת “אחיאסף”. ↩
-
בהיותו איש־צבא ברוסיה. ↩
-
במקום “מסביב לנקודה” – פליטת־קולמוס או מתן שם חדש במכוּון? ↩
-
בתשובתו כתב ח. נ. ביאליק לב.: “במכתבי לא נפלה טעות. החוברת השמינית כבר הולכת ונדפסת ובעוד ימים – שמונה, תשעה – אגש לסידור התשיעית; ובתתי את סיפּוּרך בשיעורים גדולים – יבוא כולו בכרך אחד, בתוך 4 חוברות” (אגרות ח. נ. ב., 7/20.8.04). ואמנם נדפס “מסביב לנקודה” בארבע חוברות אחרונות, תשיעית–שתים־עשרה, של “השלוח”, שנת 1904 (כרך י"ד). ↩
-
למען השם. ↩
-
מחברת “אחיאסף”, וַרשה. ↩
-
לפי חותמת הדואר הלונדוני: 29.8.04. ↩
-
ראה מכתב קודם. ↩
-
כששירת בצבא הרוסי. ↩
-
השורות האחרונות הן תשובה לדברי ח. נ. ביאליק במכתבו לב. מיום 16/29.8.04: “מפי ד”ר וורטסמן נודע לי, כי כסבור אתה שנמכרת בעד העשרים רו“כ ל”אחיאסף“ לעבד, שכל מעשי ידיו לבעליו. טעית, חביבי, העשרים רו”כ שאתה מקבל הם על“ח ואינך חייב אלא לתת עבודה כנגדם ולא יותר”. ד“ר יחזקאל וורטסמאן, עתונאי, בא באותו פרק־זמן מלונדון לוארשה. על”ח – עד לחשבון. ↩
-
הכוונה, כנראה: sich überlegen, לשקול היטב, להתיישב בדבר. ↩
-
במקום אחר. ↩
-
הירחון « Еврейская жизнь», שפירסם משירי ח.נ.ב. בתרגוּם רוּסי. ↩
-
ללא גמר. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: הרגשות. ↩
-
שיר של ח. נ. ב. ב“השלוח”, כרך י"ד. ↩
-
על פי הכתוב: זכריה ח' י. ↩
-
לא נשתמרה בין הניירות של י. ח. ב. ↩
-
מכל מקום. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: רצון. ↩
-
של “השלוח”, בו היו מתפרסמים פרקי “מסביב לנקודה”. ↩
-
“לוח־אחיאסף” לשנת תרס“ה; י. ח. ב. פירסם בו ”בימות־החמה“ ו”עוללות" (“ניחומים” ו“חידושים”). ↩
-
הומצא ע"י ש. ביכובסקי: נכתב אליו או אל א. נ. גנסין. ↩
-
הסופר קלמן מרמר. ↩
-
קונטרס קטן, דפוס י. נרודיצקי, לונדון [“כל כתבי י. ח. ב.”, כרך שני, בהוצאת הקיבוּץ המאוּחד]. באחד מניירותיו מציין ב.: “נכתב ממחרת לפוגרום שהיה בז'יטוֹמיר”. ↩
-
פרי התכניות היה הירחון “המעורר”, לונדון, ינואר 1906 – ספטמבר 1907. ↩
-
לחיה וולפסון, נערה צעירה, תלמידת גימנסיה, היה י. ח. ב. קרוב באוֹריוֹל, בימי שירותו בצבא הרוסי. לקחה חלק בהכנות לבריחתו של ב. לחוץ־לארץ. בפרעות אוקטובר 1905 נהרגה בגן־העיר בסימפרופול (ראה להלן, מכתב לש. ביכובסקי מיום 23.11.1905). דמותה שורטטה על ידי י. ח. ב. ב“מסביב לנקודה”: יוָה – חוה – איסאקוֹבנה בלוּמין. ↩
-
במאסף יהודי־רוסי זה – « Будущность»(“העתיד”) – באו ציורים מחיי הצבא מאת י. ווֹלין. ראה להלן, לש. ביכובסקי, מיום 3.2.06. ↩
-
ימי־הפרעות ברוסיה. ↩
-
ראה מכתב קודם. ↩
-
כנ"ל ↩
-
רוּסית: ספר־תקנות. ↩
-
בפוֹצ'אֶפ. ↩
-
שם התגוררה אז מכירתו של ב., חיה וולפסון: מכתב קודם, הערות. ↩
-
אנשי־חיל. ↩
-
קובץ ספרותי רוסי: “דעת”. ↩
-
“דו־קרב”, מחיי קציני־הצבא. ↩
-
א. נ. גנסין. ↩
-
ז. י. אנכי, על שם סיפורו “ר' אבא”. ↩
-
“הוא אמר לה”; ראה מכתב קודם. ↩
-
חתימה אין; נראה, שהיו שורות־סיום ולא נשתמרו. ↩
-
להומל. ↩
-
לפוצ'אֶפ. ↩
-
בבחינת “אולי” (יגיע). ↩
-
“הוא אמר לה”. ↩
-
א. נ. גנסין. ↩
-
כתב־היד. ↩
-
שתי השורות נכתבו ע“י סוניה ק., שהתגוררה בלונדון בחורף תרס”ד והכירה שם את י. ח. ב.; השורה השלישית – של נחום ב., מידידי ס. ק. הנ"ל; א. ש. ניבילוב – מחברי י. ח. ב. (ראה להלן, לש. ביכובסקי, 3.2.06, הערות). ↩
-
לשלוח לי. ח. ב. ספרים מבוקשים. ↩
-
“דו־קרב”. ראה לעיל, מכתב 56, הערה 8. ↩
-
כר – קי, מן המכרים באוֹריוֹל, שברח אף הוא מן השירות בצבא וחזר אחר כך לרוסיה בשינוי־שם (לפי הערת ש. ב. ב“רשומות”). ↩
-
בי“א בתשרי תרס”ו כתב ש. ביכובסקי לי. ח. ב. בין השאר: “הייתי אתמול אצל הד”ר אלישוב (בעל־מחשבות) ונתגלגלה השיחה אודותיך. הוא אחד ממוקירי כשרונך ואמר לי, כי עוד יכתוב אודותיך (פעם כתב ב“הזמן” אודות “מסביב לנקודה”). הוא סיפר לי זאת: בהיותו בקונגרס ביקשהו אידלסון, עורך « Ев.ж.», כי ימצא לו מתרגם לסיפורך “מסביב לנקודה”. ובאותו מעמד מסר את התרגום לשטיף אחד (ממייסדי “ווֹזרוֹז'דניה”). מחיר התרגום 20 רובל עבור בוגן נדפס. החצי לך והחצי למתרגם. ובכן – יעלה בחלקך קרוב לשתי מאות רובל. היודע אתה מזה? התרגום יודפס בהוספה חדשית ל“חיי־העברית” ויחל לצאת בקרוב, יען כי התרגום נגמר כבר. – – – כתוב לי, אם הודיעוך מ“יב. ז'יזן” אודות הדבר הזה“. התרגום הרוסי ל”מסביב לנקודה" נדפס בחוברות פברואר – יולי שנת 1906 בירחון « Еврейская жизнь » (“חיי־היהודים”), בלי ציון שם המתרגם. ↩
-
ניקולאי טשאיקובסקי, 1850–1926, מחשוּבי המהפכנים ברוסיה; התגורר הרבה שנים, כגולה פוליטי, בלונדון. בעזבונו של י. ח. ב. נשתמרו כמה מכתבים מאת טשאיקובסקי אליו ונושאם העיקרי – ענייני תרגום של דברי־ספרות רוסיים, שי. ח. ב. מתבקש לתרגמם ליוּדית בשביל ההוצאות של הסוציאליסטים־הריבולוציונרים בחוץ־לרוסיה. ↩
-
הסופר ש. אנ–סקי היה חבר למפלגת ס"ר; בפרק־הזמן המדובר התגורר בּבּאֶרן. ↩
-
שורות אלה של י. ח. ב. כתובות בשולי מאמר – בשם “ניקולי מיכאילובסקי” – גזוּר נצטל השבוּעון הסוציאל־דימוקראטי “די נייע צייט”, לונדון 3.VI.1904. וחתימתו של ב. במאמר: ח. פ – ן (=פייאֶרמן ב“בחורף”). ↩
-
שורות אלה של י. ח. ב. כתובות בשולי מאמר – בשם “ניקולי מיכאילובסקי” – גזוּר נצטל השבוּעון הסוציאל־דימוקראטי “די נייע צייט”, לונדון 3.VI.1904. וחתימתו של ב. במאמר: ח. פ – ן (=פייאֶרמן ב“בחורף”). ↩
-
ימי אימי פרעות ביהודים ברוסיה, פרעות אוקטובר 1905; ↩
-
כי בסימפרופול נהרגה חיה וולפסון, ידידתו של י. ח. ב. באוריול; ראה לש. ביכובסקי, 8.8.1905. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
נתפרסם בירחון “הזמן”, אבגוסט 1905. ↩
-
מעשה־שטות. ↩
-
הוצאת־ספרים, שנוסדה ע"י א. נ. גנסין, ש. ביכובסקי וידידים ספוּרים, והתכוונה לתת בעברית תרגומים ממבחר הספרות העולמית בחוברות קטנות וזולות. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: ולשון. ↩
-
על הצד היותר טוב. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: קשים. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: פרטי. ↩
-
על יחסו של י. ח. ב. לדוסטויבסקי ולספר הנדון – במכתב לז. י. אנכי מאוריול, סוף 1902 – תחילת 1903. ↩
-
בחוברות־“המעורר” הראשונות היה רשוּם, כי הוא יוצא לאור ע“י אגודת ”מסדה" בלונדון. ↩
-
הניקוּד – של י.ח.ב. ↩
-
הסופר יהושע רדלר־פלדמן (ר' בנימין). ↩
-
חס ושלום. ↩
-
בחינת. ↩
-
הימים ימי הזעזועים של המהפכה הרוסית הראשונה (1905) – הדואר לא תמיד פעל כתיקונו והרבה הכבידה הצנזורה. ↩
-
חוברות “נסיונות” היו מודפסות בלונדון בטיפולו ובפיקוחו של י. ח. ברנר. ↩
-
של י. רדלר (ר' בנימין) ב“המעורר”, שנה ראשונה, חוברות א‘ – ג’. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
בשולי חוברות “המעורר” היה קבוע מדור “חברינו כותבים”, בו היו מובאים קטעים מתוך מכתביהם הפרטיים של בני החבורה הקרובה לירחון. השורות המובאות כאן נדפסו בחוברת פברואר 1906, במדור הנקוב, בצורת: ח. ב. צ. כותב: (ח. ב. צלאל = י. ח. ב.). ↩
-
כלפי מי? ↩
-
גנסין. ↩
-
של חתומים על “המעורר”; הרשימה הכילה ששה בעיירה פוצ‘אֶפ ואחד בעיירה קלימוביצ’י. ↩
-
על עצמי. ↩
-
של הוצאת “נסיונות”. ↩
-
גנסין. ↩
-
יוּדית: נענו. ↩
-
שלא באחריות. ↩
-
פרוספקטים. ↩
-
כתבי־יד. ↩
-
יוּדית: סַדר. ↩
-
בעל־הבית, חס ושלום. ↩
-
הרומאנס “יד ענוּגה היתה לה” של ז. שניאור, שהומצא ללונדון ע“י ש. ביכובסקי, אגב הצעה, כי ”המעורר“ יפנה למשורר בקשת רשות לפרסמו. השיר נדפס בחוברת פברואר 1906 בלי חתימת שם מחבר, ורק בחוברת הבאה, של מרץ, הוער בשולי המעטפה, כי מתחת לשיר ‘יד ענוגה’ נשמט שמו של מחברו: ז. שניאור”. ↩
-
יוּדית: העסק. ↩
-
רוסית: אכזבה. ↩
-
המובא כאן בסוגריים מרובעים אינו בגוף המכתב, כי אם בנוסח־הטיוטה שלו שנשתמר בין כתבי־העזבון של י. ח. ב. ↩
-
מאמר של י. ח. ב. (“כל כתבי”, הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך שני). נדפס בקונטרס מיוחד בשם “מכתב ארוך שלח לו – ובמכתב כתוב לאמור:, לונדון, תרס”ו, דפוס י. נארודיצקי. באחת מרשימותיו מציין ב.: “נכתב אחר מתן הקונסטיטוציה ברוסיה”. ↩
-
של חתומי “המעורר” ברוסיה. ↩
-
שלושה סיפורים של א. צ'כוב: “טאלאנט”, “אשה מספּרת” ו“באביב”, תרגוּם א. נ. גנסין בשביל הוצאת “ניסיונות”. ↩
-
מכתב בלטריסטי, בו תיאר א. נ. ג., בדקוּת ובהוּמור, ערב אחד בפוצ'אֶפ, במחיצת מכירות־ידידות שלו ושל י. ח. ב. ↩
-
מתחלה נכתב ונמחק: על פרזה אחת. ↩
-
במעת לעת. מתחילה נכתב ונמחק: ביום. ↩
-
ג. ש. טען, כי “המעורר” אינו מניח את הדעת, “עוד לא הא!” ↩
-
שהתגורר באותו פרק־זמן בלבוב. ↩
-
כנוי־שמו של י. ד. ברקוביץ. ↩
-
“יד ענוגה היתה לה”, שנדפס ב“המעורר” בלי חתימת שם המחבר. ↩
-
אהרן שאול ניבילוב, מחברי גנסין, ברנר ושופמן בתקופת הומל; חולה־שחפת; כתב שירים, שניכרו בהם סימני כשרון; מת בשנת תרס“ז. דמותו – ובשמו: ניבליוב – שורטטה ע”י ג. שופמן בסיפור “אהבה”; מכתבים אליו מאת א. נ. גנסין – בקובץ “הצדה”. ↩
-
הרומאנס הנ"ל. ↩
-
ראה מכתב לביכובסקי, 8.8.05. ↩
-
מתחת ידי. ↩
-
בכתב־ידי. ↩
-
ראה לביכובסקי, 25.1.06, הערות. ↩
-
של א. צ'כוב; ראה לש. ב. 1.2.06. ↩
-
לא. נ. גנסין, ששאל את י. ח. ב., מה ענין חוסר־נקודות בבית־הדפוס; ראה המכתב הנ"ל. ↩
-
אחי א. נ. גנסין. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
יעקב קאמסקי, ממכירי א. נ. גנסין בפוצ'אֶפ, אף הוא סוכן ל“מעורר” ברוסיה. ↩
-
כי ישתתף ב“המעורר”. ↩
-
יוּדית, במובן: הבל־הבלים, אין חשיבוּת. למכתב אין חתימה. ↩
-
“נדחה ע”י הצנזורה לדברי חוץ־לארץ, וארשה". ↩
-
יוּדית, במובן: הבל־הבלים, משוּל לאפס. ↩
-
ש. ביכובסקי הציע לי. ח. ב., כי יבוא בדברים עם הנהלת־הדואר בלונדון ויקבע בשביל “המעורר” כתובת טלגרפית בת מלה אחת או שתים, כמנהג סוחרים. ↩
-
הקובץ הראשון של סיפורי א. נ. גנסין, הוצאת “תושיה”, וארשה, תרס"ד. ↩
-
ריבונו של עולם. ↩
-
“פאלמה” (“תמר”), דו־שבועון מצוייר לנוער היהודי בלשון רוסית, בעריכתו של ח. י. קצנלסון, ששימש אז רב מטעם הממשלה בעיר אוריול. ק. הכיר את ב. משנות 1902–1904, כשי. ח. ב. שירת בצבא הרוסי, באותה עיר. ↩
-
מתוך “קורספּונדנציה” בשולי קונטרס ג‘ של “המעורר”, שנה א’. ↩
-
החיים והשלום מאדון־השלום וכולא. ↩
-
יוּדית: בהזדמנות. ↩
-
עתון ציוני בלשון רוסית: « Евр. жизнь» ↩
-
החתום מטה. ↩
-
כשמונת אלפים אות. ↩
-
גוף המכתב נשתמר בארכיון ההסתדרות הציונית ברוסיה ופורסם ע“י מר נ. סברדלין ב”זרמים“, עתון לספרות, וילנה, י”א בסיון תרצ"ב. ↩
-
פרוספקטים. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: שלא יעזוב את. ↩
-
מתוך דברי ה“קורספונדנציה” שבמעטפת “המעורר”, שנה ראשונה, 1906, חוברת אפריל. ↩
-
ראה הערה למכתב הקודם. ↩
-
הסופר ק. מרמר – מידידי י.ח.ב. בלונדון. מתחילת 1906 – בארצות־הברית; ערך את ה“אידישער קעמפפער” (“הלוחם היהודי”), שבוּעון מפלגת פועלי־ציון. ↩
-
מנהל עניני ה“אידישער קעמפפער”. ↩
-
הסופר המנוח א. ש. ואלדשטין, גר אז בניוּ־יורק. ↩
-
אחרי הפרעות ביהודי־ז'יטומיר ב־1905. ↩
-
מאת דוד בן־אריה. ↩
-
“חיי היהודים”, יאנואר 1906. ↩
-
אשתו ובנו של ק. מרמר, שהוסיפו לגור בלונדון. ↩
-
שם של בית־מסחר־ספרים. ↩
-
של א. דוּמניץ. ↩
-
א. נ. ג. הלך לוילנה בעניני הקובץ הספרותי “האדם”; ראה להלן, לא. נ. גנסין וה. ציטלין 9.5.06. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: אין את נפשי כלל. ↩
-
ראה מכתב קודם. ↩
-
חותם “המעורר” בבריסק דליטא. ↩
-
יעקב האפט, מחבורת הצעירים ה“עבריים” בפוצ'אֶפ; יצא באותו פרק־זמן לארצות־הברית וקיבל עליו להיות בין מפיצי חוברות “נסיונות” (ישב אח“כ עד סוף ימיו בא”י). ↩
-
רוסית בכתיב יוּדי: “בתוך עגלה לא לו”. ↩
-
הסופר היוּדי ל. שפירא, שהתגורר זמן מסויים בלונדון והיה קרוב לי. ח. ב. ↩
-
אשתו של ק. מרמר. ↩
-
ראה לש. ביכובסקי, 26.10.05. ↩
-
ועלי להודיע; ↩
-
בנו של ק. מרמר. ↩
-
“הוא אמר לה”. ↩
-
י. ח. ב. עבד כמסדר־אותיות בבית־הדפוס של י. נארודיצקי. ↩
-
ראה מכתב קודם. ↩
-
ע“י ז. ישראל (י. ז. פרישברג) ב”אידישער קעמפפער". ↩
-
ראה מכתב קודם. ↩
-
“יהודי שקט”. ↩
-
עתון יוּדי בניו־יורק. ↩
-
הסופר העברי אלחנן קלמנסון (ראשי התבות – ח. מ. – לפי שמו ושם אביו ברוסית). ↩
-
יוּדית: אין להשיב. ↩
-
ראה מכתב קודם. ↩
-
ריבונו של עולם! ↩
-
לחוברת סיפוריו, תרגום א. נ. גנסין, הוצאת “נסיונות”. ↩
-
יוּדית: נחמה פורתא, לפחות. ↩
-
ראה הערה 2א לתרגוּם־המכתב. ↩
-
ודי למבין. ↩
-
על פי “דברים” כ"ה, יח. ↩
-
בסגנונו של ר' ב. (“ומכיוון שהאביב־קודש מבשר את בואו”) ב“מגילת־שגיון או במקום־ביקורת”, “המעורר”, אפריל 1906, ↩
-
המכתב – מתוך אוסף הפּורטרטים והאוטוגרפים של ד"ר אברהם שבדרון בבית־הספרים הלאומי בירושלים. ↩
-
ירח זה. ↩
-
הירחון “יאָברייסקאיה ז'יזן”. ↩
-
“מסביב לנקודה” ↩
-
שירי א. דומניץ, שי. ח. ב. שלח לא. נ. גנסין לחות־דעת. ↩
-
ראה לש. ביכובסקי, 13.2.06, הערות. ↩
-
תוספות ל“המעורר”: “הוא אמר לה”, מכתב ארוך". ↩
-
רוסית בכתיב יוּדי: בצורה משכנעת ↩
-
ראה לש. ביכובסקי, 4.4.06. ↩
-
רוסית בכתיב יוּדי: לחלוטין, בשום אופן. ↩
-
במקור כתוב ומחוק: נוּ, רבוש"ע עלי היו כולנה! ↩
-
על פי התחלת שירו של ח. נ. ביאליק “לאחד העם”.פערשיעדענע שמועסען מכוח פערשיעדענע עניינים“ (“שיחות שונות על עניינים שונים”); נדפס ב”דער אידישער קעמפּפער", שנה ראשונה, גליון 9. ↩
-
“של ”איד. קעמפּפער". ↩
-
בתרגומו של י. ז. פרישברג; נדפס ב“קעמפּפער”, אותה שנה, גליונות 13 – 51. ↩
-
על שם הנפש העיקרית בסיפור, דמות י. ח. ב. בעצמו. ↩
-
רק עוד פיליטון אחד פירסם י. ח. ב. ב“קעמפפער” (גליון 12): “די געלע פרעסע” (“העתונות הצהובה”). ↩
-
ההמשך הושמט ברצון מקבל המכתב. ↩
-
“המחנה הנשאר” (“המעורר”, אפריל 1906). ↩
-
מאמר של ר. ב.; בא ב“המעורר”, אפריל ומאי 06, בשם “מגילת שגיון”. ↩
-
הסופר ל. שפירא. ↩
-
על שם. ↩
-
מתחלה נכתב ונמחק: עם. ↩
-
צער ורוגז הסב לי. ח. ב. ףמכתבכם של א. נ. גנסין וה. ציטלין, שכבתו לו מוילנה, כי הקובץ העברי “האדם” – עליו חלמה ולהוצאתו התכוננה חבורתו של גנסין יותר משלוש שנים – יציאתו רחוקה מהתגשמות; במקומו יבואו – כך היתה התכנית של הקרובים לדבר – מאספים יוּדיים, שיצאו מזמן לזמן. ↩
-
ואמנם פירסם אותם ב. ב“המעורר”, חוברת ד'. ↩
-
שלושה שירים: “לה'”, “וידוּי” ו“כך נושקים אצלנו”, שא. נ. גנסין המציא לי. ח. ב. ↩
-
ה. ציטלין הודיע לי. ח. ב., כי ישלח לו בשביל “המעורר” מאמרים של אברהם חן וא. ציוני (יצחק וילקנסקי). ↩
-
שורת מאמרים, שה. ציטלין פירסם ב“הזמן” ומסרם אחר כך לא. נ. ג. לשם הוצאה בחוברת “נסיונות”. ↩
-
במקור – קרוע. ↩
-
יוּדית, גדושה רוסית, בלגלוג מר: “אני מאחל לכם הצלחות גדולות; הערך יעריככם העם”. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: כמעט די גאנצע. ↩
-
מ“מפיצי שפת־עבר”. ↩
-
אשתו של ק. מ. ↩
-
מתחלה נכתב ונמחק: כמעט את כל. ↩
-
כך במקור; כנראה צריך להיות: 06 (הערת פרויקט בן־יהודה). ↩
-
מכתב המלצהעל ש. ב. ↩
-
לחוברות “המעורר”, שאינן באות ↩
-
אורי־ניסן גנסין. ↩
-
יוּדית: “מרטתי שערות־ראשי”. ↩
-
ראה לעיל, לא. נ. גנסין ולה. ציטלין, 9.5.06. ↩
-
הסופר־המבקר א. אלישוב. ↩
-
ראה לז. י. אנכי, 20.5.03 ולהלן, למ. גינצבורג, סוף יולי 09. ↩
-
של ה. ציטלין. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
בית־מסחר־ספרים “עזרה” בסנקט־פטרבורג. ↩
-
תיכף ומיד. ↩
-
בארצות־הברית. ↩
-
על “המעורר” ↩
-
על הצד היותר טוב. ↩
-
יודית: לכשרוחי תהיה טובה עלי יותר. ↩
-
“מפיצי שפת־עבר”. ↩
-
הסופר מ. בן־אליעזר (גלמבוצקי). ↩
-
מאמרים של א. ציוני בירחון “הזמן”, אפריל ויולי 1905. ↩
-
הוצאת “נסיונות”. ↩
-
סוכן “נסיונות” בארצות־הברית. ↩
-
יוּדית: מאנשינו בווילנה צער לי כדי להתפקע. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: “היפה”. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: “באיגרת פתוחה”. ↩
-
של חתומי “המעורר” ברוסיה. ↩
-
ציורים מחיי הצבא ברוסיה בקובץ "בוּדוּשצ'נוסט. ↩
-
רוסית: פרוספקט, במובן רחוב, שדרה; לי. ח. ב. נדמה, כנראה, כי לחותם יש לשלוח פרוספקט של “המעורר”. ↩
-
יודית: לא כלום ↩
-
יודית: לא כלום. ↩
-
“באין מנהיג” (ליום פטירתו של הרצל)". ↩
-
בגליון זה, 25.5.06, נדפסו ה“שיחות שונות על עניינים שונים” של י. ח. ב. ↩
-
אגודה בניו־יורק; פנתה לי. ח. ב. בבקשת חומר כדי חוברת קטנה. ↩
-
“לא כלום” ו“הוא סיפר לעצמו”, (כל כתבי י. ח. ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך א'); פורסמו ע“י ”עבריה“ בחוברת קטנה בשם ”לא כלום“, ניו־יורק, תרס”ז. “לא כלום” נקרא תחילה “בינו לבינו”. ↩
-
ראה בגוף־המכתב לעיל; למעשה נוספה לתוכן־החוברת “ביבליוגרפיה” מאת ח. ב. צלאל (י. ח. ב.). ↩
-
אשתו של ק. מ. ↩
-
על “המעורר” ב“קעמפפר”. ↩
-
ההמשך הושמט ע"י מקבל־המכתב. ↩
-
כל כתבי י. ח. ב., הוצ‘ הקיבוץ המאוחד, כרך ב’. ↩
-
שם. ↩
-
אם ירצה השם. ↩
-
השווה: לא. נ. גנסין וש. ביכובסקי 10.1.06. ↩
-
מאיר וילקנסקי. ↩
-
לא בקונטרס ו' ולא בחוברות אחרות של “המעורר” לא בא מאמר מאת מ. אירוב. ↩
-
א. נ. גנסין. ↩
-
בשולי גלויה של ש. ביכובסקי וא. נ. גנסין אל י. ח. ב. באו שורות־ברכה אחדות, חתומות על־ידי “מכרת־מכריך”. ↩
-
בתשובה לכך בא הסיפור “עיפים”: “המעורר” שנה א‘ קונטרס ז’־ח'. ↩
-
ב־7.7.06 כתב ג. ףשופמן לב., בין השאר: “ברקוביץ נסע לשווייץ, ובדעתו לצאת משם ללונדון ולמשוך גם אותי אליכם ברבות הימים. כשאני לעצמי הריני מתעצל מאוד לזוז ממקומי”. ↩
-
שלום־עליכם עשה אז כמה חדשים בלונדון; אסתר – בת שלום עליכם, רעיית י. ד. ברקוביץ. ↩
-
“מרשימות פועל בארץ־ישראל”, “המעורר”, שנה א‘, ד’. – א.נ. כהנוביץ – באותו פרק־זמן פועל במושבה רחובות; בן “העליה השניה”; פירסם דברי בלטריסטיקה גם ב“העומר”, “הפועל־הצעיר” ועוד; באביב תר“ע יצא לאוסטרליה; שנים רבות – מורה עברי; מת במלבּורן, בן ארבעים ושמונה, בשנת תרצ”ה. ↩
-
ארמית – עיין ותמצא. ↩
-
ריבונו של עולם! ↩
-
א. נ. גנסין. ↩
-
ראה לש. ב., 6.6.06. ↩
-
ש. ב. פּירסם ב“כרוניקה יאֶבר. ז‘יז’ני”, 17.5.06, מכתב הסברה לחתומי “המעורר” ברוסיה, שהתאוננו על אי־קבלת חוברות הירחון; חומרות הצנזורה הרוסית הן שגורמות לכך; אלה תסולקנה בקרוב והחתומים יקבלו את חוברות “המעורר” כסדרן. ↩
-
המחזה. ↩
-
חותם־“המעורר” בקניגסברג, עיר מגורי א. צ. ↩
-
תחת ידי. ↩
-
עיין הערות 1–2 במכתב 113 מיום 9/6.06. ↩
-
כשם של הסיפור שהובטח על־ידי שופמן ל“המעורר”, ונדפס אחרי־כן שם, שנה א‘, קונטרס ז’־ח'. ועיין להלן במכתב לשופמן מיום 06.IV/29. ↩
-
דברים “לתקוע ולהריע” לא פורסמו ב“המעורר”; גם “דברים כהווייתם” לא סופרו בו. עם גמר מחצית השנה הראשונה נתן ב. בסוף קונטרס ו', יוּני 1906, את “על הפרק” (בכרך זה, להלן, מדור “שיירים”?), מעין תכנית ל“המעורר”, שנתפרסמה על ידיו בשבוּעון העברי הלונדוני “היהודי” כחמישה שבועות לפני צאת החוברת הראשונה (ט' בכסלו תרס"ו – 7.11.05). לכתחילה הוקדשה הרשימה – ב“היהודי” – להלל ציטלין. ↩
-
מאספים ספרותיים בלשון יוּדית: ראה לא. נ. גנסין ולה. ציטלין, 9.5.06 ולש. ב., 12.5.06. ↩
-
יוּדית: יום ד'. ↩
-
רוסית בכתיב יוּדי: “הגלויה”. ↩
-
דרך האמת. ↩
-
רוסית, בזלזול ומנוד־ראש: “יאפּוֹנים”, במובן: דלי־אוֹן, עלובים – ביטוּי מקוּבל בקרב חלק ממן הציבור הרוסי בתקופת המלחמה עם יאפוֹניה,05–04. ↩
-
שם־המשנה של המאמר “רוחות־קיץ”. ↩
-
של י. ח. ב. עצמו. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
יוּדית: יום ששי. ↩
-
קביטאנציה – תעודת־משלוח. ↩
-
ה. זלאטופּולסקי בקיוב. ↩
-
א. נ גנסין. ↩
-
של הסיפור “בינתיים” לא. נ. גנסין. ↩
-
ימי פרעות ביהודים ברוסיה, אוקיטובר 1905. ↩
-
ביטוי מתוך מכתב של א.נ. גנסין לי. ח. ב. וכן “נלאיתי” להלן. ↩
-
הימים ימי טבח ביהודי ביאליסטוק. ↩
-
הסופר יוסף ליאן, שי.ח.ב. הכיר אותו שנה קודם לכן בלונדון. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: “דעתי היא”. ↩
-
ב“כל כתבי י. ח. ב.”, הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך א', ניתן “לעת עתה” בנוסח מלא ומתוקן. ↩
-
קופּיקות (פּרוטות). ↩
-
הציור “טיול”; ראה להלן, לג. ש., 5.10.06 ו־27.10.06. ↩
-
רוסית: שעורי הליכה וצעידה קצובה בצבא. ↩
-
על זה ואין כאן מקום להאריך. – למכתב אין חתימה. ↩
-
דחוקה לי השעה. ↩
-
מתוך אוסף הפּורטרטים והאוטוגרפים של ד"ר אברהם שבדרון. ↩
-
אנגלית: המחאת־כסף. ↩
-
לאחד־העם. ↩
-
מתוך האוסף של ד"ר א. שבדרון. ↩
-
ז‘ וח’ חוברו לקונטרס אחד; סיפורה של ד. ב. נדפס בקונטרס ט'. ↩
-
הדברים כתובים מעבר לעמודי כתב־היד של ע. צ. ↩
-
מחזה תיאטרוני. ↩
-
כך מציע י. ח. ב. במקום “חזון במערכה אחת” של המחבר. ↩
-
“לפני שואה”, בחתימת י. אבויה, בא ב“המעורר”, שנה א‘, קונטרסים י’, י“א וי”ב. ↩
-
יעקב שטינברג. ↩
-
מיום ששי, ירח זה. ↩
-
סיפור של א. נ. גנסין. ↩
-
הוצאת “נסיונות”, חוברת ב‘־ג’. ↩
-
גוף=המכתב קרוע כאן. ↩
-
הוצאת ספרים בוַארשה. ↩
-
גוף־המכתב קרוע כאן. ↩
-
בולי־דואר ↩
-
י. ח. ב. שלח לר‘ ב. מן המכתבים שקיבל ממנו: ר’ ב. אמר לעבּד קטעים מהם לדפוס. ראה לר' ב., 6.7.06. ↩
-
גנסין ↩
-
סיפורו של א. נ. גנסין. ↩
-
ארמית: מאלה הדברים המשובחים. ↩
-
במכונת ההדפסה. ↩
-
ארמית: וזוהי הצרה. ↩
-
“לפני שואה” מחזה של א. ציוני בחתימת י. בן־אבויה. ↩
-
ראשי תיבות: ואין כאן מקום להאריך. ↩
-
“חיי היהודים”, “המעורר” שנה א', ז־ח (מ. לזרסון+מ. בן־אליעזר). ↩
-
מאמרו של פ. לחובר נדפס ב“העולם”, 1907. ↩
-
י. ו. גר תחילה, לפני צאתו לוַארשה, בסמוך לגבול גרמניה. ↩
-
כתוב ומחוק בהעברת קולמוס: “שכנתך באותו הקונטרס תהיה סופרת צעירה דבורה בארון”. ↩
-
שם עתון יוּדי (הזמן") בוילנה. ↩
-
פואימה של י. ק. “בגבולות ליטא”, יצאה בצורתספר, אחרי שנדפסה תחילה פרקים־פרקים בז'ורנאלים. ↩
-
מאיר וילקנסקי; “דראמה” (רשמי צעיר אחד): “המעורר”; שנה א', ז־ח, בחתימת א. זרחי. ↩
-
מ“לפני שואה”. ↩
-
מנחם גנסין. ↩
-
מפלגת הציונים־הסוציאליסטים. ↩
-
יוּדית: “הדרך החדשה”. ↩
-
של “הקרע” לא. ציוני. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
המכתב עצמו אבד. ↩
-
מאת א. מ. גונצר; נכתב “אחרי הטבח בביאליסטוק” והכיל דברי הטחה כלפי רוסיה והעמים הנוצריים בכלל. ↩
-
רוסית, בכתיב עברי: גלויה ↩
-
רוסית, בכתיב עברי: גלויה ↩
-
בלשון הקודש. ↩
-
ארמית – דחוקה עליו השעה. ↩
-
רוסית, במובן: ענין, רעיון מחייב, טעם מצדיק; הדברים – תשובה לשאלתו של ג. ש. “היהיה איזה —– אם אסע ללונדון?” ↩
-
מסיפורי ג. ש. ↩
-
כתשובה להערת ג. ש.: “הנני מציירך בדמיוני רחב־כתפיים ביותר”. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק. משתטה. ↩
-
ארמית: אין בכך משום סתירה. ↩
-
הסופר אשר ביילין, שהתגורר אז בלבוב. ↩
-
מעבר לדף. – אין חתימה. ↩
-
בענין זה: מכתב למ. קלינמן, 5.6.06 ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: מסופק. ↩
-
נכתב ונמחק: יצירה עברית בזמן הזה. ↩
-
בענין זה: מכתבלשמריהו לוין; 23.2.06 ↩
-
ירחון עברי בגאליציה. ↩
-
גנסין. ↩
-
של ש. ב., שעמד לעבור לוארשה בענייני “המעורר” ו“נסיונות”. ↩
-
עתון יוּדי (“הדרך”). ↩
-
עתון עברי, קטן־פורמאט, שהתחיל אז לצאת בוארשה, בעריכת צבי פרילוּצקי וי. ח. זגורודסקי; התקיים חדשים מספר. ↩
-
שבועון יוּדי (“העתונות היהודית”) ↩
-
היוצא לאור. ↩
-
שבועון אנגלי־יהודי (“העולם היהודי”) בלונדון. ↩
-
החתום מטה. ↩
-
עתון יוּדי בניו־יורק. ↩
-
נתפרסם בשולי “המעורר”, חוברת ז‘־ח’, שנה ראשונה. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: בכלל. ↩
-
שיר זה של י. ל. לא נתפרסם ב“המעורר”. ↩
-
“המעורר”, שנה א‘, ט’. ↩
-
דמי חתומי “המעורר” בא"י. ↩
-
ארמית: השעה דחוקה לי. ↩
-
קופיקות (פרוטות). ↩
-
שם הספריה העברית ביפו (עכשיו הספריה העירונית בתל־אביב). ↩
-
מ. ג. ביקש חומר בשביל “חובבי הבמה העברית” ביפו; “לעת־עתה” – של י. ח. ב. (“כל כתבי”, הוצ‘ הקיבוץ המאוחד, כרך א’). ↩
-
מאסף ספרותי שיצא לאור בארץ־ישראל בעריכת ש. בן־ציון. ↩
-
של א. ציוני; בכתב־יד; ראה מכתב לא. ציוני, 26.7.06. ↩
-
א. נ. כהנוביץ; מכתב אליו בענין “סתיו”: 9.6.06. ↩
-
אוסף “שירי ציון ושירי עם מאת המשורר הונדע אברהם בן מאיר לוריא”, ניו־יורק, תרס"ו. ↩
-
במעטפת “המעורר”, שנה א‘ ז’־ח' נדפסה “הודעה” ע“ד ”מאסף ספרותי שנתי להתרס“ז (1907)” בשם “כתבים”; עשרים גליונות־דפוס, תבנית “המעורר”; מטרתו: לתת את האפשרות לסופרים העברים, אשר כוח היצירה הישראלי, לא פסק מהם, להשמיע את דבריהם על חיי העולם והחברה, האדם והאומה; – – – יֵצא בסוף ימות החורף הבאים עם תמונותיהם של הרבה מסופרי ישראל. – – בתקוה ובאמונה,כי אחינו המעטים שבכל תפוצות הגולה, בהכירם את ערך השעה הקשה שאנו חיים בה, השעה הדורשת מאתנו לדרוך עוז ולאזור שארית כוחותינו במלחמתנו בעד קיומנו הרוחני, יבואו לנו לעזרה במפעלנו זה, הננו חותמים העורך: יוסף חיים ברנר, המו“ל: ישראל נארודיצקי.” הקובץ לא יצא לאור; גם ההודעה עליו לא חזרה בחוברות “המעורר” אחר כך; ראה להלן, מכתב למ. גנסין, 13.10.06, בסוף. ↩
-
בחוברת “הזמן” נפלו טעויות במספרי העמודים של “לעת עתה”. ↩
-
י. ח. ב. נותן את המחזה המושמט; ראה לא. ציוני, 26.6.06. ↩
-
ראה לעיל, למנחם גנסין, הערות. ↩
-
בעניני “המעורר” ו“בינתיים”: למי נשלחו אכסמפּלרים, כמה וכו'. ↩
-
נכתב ונמחק בהעברת־קולמוס: לעת עתה עלינו לאמור: חלשים אנו… ↩
-
חוברת פעוטה – ספּוּר מאת י. י. פרידמן, תרגום ליאון שפילקה;הוצאת “התקוה”, דפוס י. נארודיצקי, לונדון, תרס"ו ↩
-
ש. ב. מקסימו בסקי – הסופר ש. ב. מקסימון. ↩
-
בלי בולים. ↩
-
יוּדית, במובן: להיות מבולבלים, להרבות תוהו ובוהו. ↩
-
בשיקגו. ↩
-
בניוּ־יורק. ↩
-
צבי שרפשטין בגאליציה. ↩
-
מ. גנסין ביפו. ↩
-
“ביבליותיקה עברית”, הוצאת “תושיה”, וארשה. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
בנימין קרמר (תרמ“ז־תרצ”ט) – סופר ועתונאי. ↩
-
“לפני שואה” מחזה של א. ציוני בחתימת י. בן־אוביה. ↩
-
בשבועון “דאס יודישע פאלק”, וילנה, 1906; בנוסח העברי, במהדורה אחרונה של כתבי י. ד. ברקוביץ – “מלפפונים”. ↩
-
רוסית, במובן: לא־טבעי, המצאת־מוח. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: “בלטריסטית”. ↩
-
עשרה ימים לאחר שש. ביכובסקי בא לוארשה בעניני “המעורר” ו“נסיונות”, נאסר במקרה והוּשם באחד מבתי־הסוהר ה“מפורסמים” בימים ההם בוארשה (“פֹאביאק”); שוחרר לאחר שמונה־תשעה שבועות; פּרטים להלן, במכתב לחתומי “המעורר” ברוסיה. ↩
-
יוּדית, במובן: למצוא ידיהם ורגליהם. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: צריך. ↩
-
ממכרי ש. ב.; בידיו היו, לפי שעה, רשימות חתומי “המעורר” וכו'. ↩
-
מכתב־העת. ↩
-
נוסח־המכתב נתון כאן כפי שנדפס ב“המעורר”, שנה א‘, קונטרס ט’ (ספטמבר 1906), בדברי הקדמה מאת י. ח. ב.: “לפני שבועות אחדים שלחתי למערכות העתונים העברים ברוסיה את המכתב דלקמן בבקשה להדפיסו. כתבתי שם, לאמור….” – ב“היום”, וארשה, כ“ז באלול תרס”ו, נדפס המכתב בשינוי ביטוי אחד (במקום “יד המקרה ושרירות־הלב” – “יד המקרה הרע”); בתחילתו פניה מאת י. ח. ב.: בֹקשתי שטוחה לפניך, אדוני העורך, לתת לי את האפשרות להביע ע“י עתונך הנכבד את הדברים המעטים האלה:” ובסוף: “בברכה ושלום,” ↩
-
עתון יוּדי יומי בוארשה (“הדרך”). ↩
-
“מנגוהות לנגוהות (קטעים של פואימה)”. ↩
-
ארמית – אם אין. ↩
-
מתוך “קורספּונדנציה” ב“המעורר”, שנה א‘ קונטרס ט’, והדברים – תשובה לשני “מכתבים אל העורך” מאת א. ל. ב. (שנת א‘ קונטרס ה’, וקונטרס ט'), שטען כלפי “המעורר” שאין בו “כל זכר, כל רושם מחיי היהודים באנגליה”.
ל. ביסקא – סופר־מחבר עברי; נולד 1859 – בפטרבורג, לאב ששירת בזמנו בצבאו של ניקולאי הראשון; התגורר הרבה שנים באנגליה; מת בידי עצמו בעיירה דולהינוב, סביבת וילנה, בשנת 1929. ↩
-
“המעורר”, שנה א', חוברת אוקטובר. ↩
-
ארמית – לולא יראתי. ↩
-
עיין לעיל, מכתב 160 אל י. ד. ב. ובהערות שם. ↩
-
לכתב־היד. ↩
-
מ. בן־אליעזר. ↩
-
פליטת קולמוס" ז'־ח. ↩
-
לחתומי “המעורר” ברוסיה, לעיל. ↩
-
מכתב לחתומי “המעורר” ברוסיה, לעיל. ↩
-
בתשובה לדברי ר. ב., כי אינו מקוה וכו' וכי טובים חיי־שעה. ↩
-
צבי שרפשטין, שהתגורר אז בגאליציה. ↩
-
בנו של א. ב. ↩
-
מתוך צרור איגרות י. ח. ב., שפורסמו ע“י א. בילין בקובץ ”איין“, לונדון, תרפ”ח. ↩
-
“יזכור (מכתבי אל ח. ב. צלאל)” – על אודות נ. ה. אימבר, למלאת חמשים שנה להולדתו; ח. ב. צלאל – כינוי ספרותי של י. ח. ב. ↩
-
קטע מתוך מכתב פרטי, במדור ה“קורספונדנציה” של “המעורר”, שנה א' חוברת אוקטובר. ↩
-
בבית־הסוהר בוארשה; ראה לעיל, לחתומי “המעורר” ברוסיה. ↩
-
ישראל נארודיצקי, בעל בית הדפוס, בו עבד י. ח. ב. כמסדר־אותיות; החוב – על חשבון הדפסת “המעורר”. ↩
-
בעבודת־סופרים “שחורה” בעתוני־לונדון היוּדיים. ↩
-
לחתומים ברוסיה, כמוזכר לעיל. ↩
-
לרגל מלאות יובל שנים להולדתו; ראה הערה 1. ↩
-
הקווים – של י. ח. ב. ↩
-
יוּדית: “אני מודה לך מאוד על ברכת־השלום שלה”. ↩
-
ש. ב. בקסימון. ↩
-
כלומר, בלי תלמידים. ↩
-
אשתו של א. ב. ↩
-
ילדם. ↩
-
הקווים של י. ח. ב. ↩
-
בולי־דואר. ↩
-
בא ב“מעורר”, שנה א', חוברת דצמבר. ↩
-
שורות אחדות מאת א. בילין. ↩
-
“שלג נפל” נתפרסם יחד עם שלושה ציורים אחרים של ג. ש. בחוברת ינואר של “המעוררר” שנה שניה. ↩
-
וקוֹשמאריו – וסיוּטיו. ↩
-
א. ב. העיר בשורותיו, כי “קוצר־מכתבו” של י. ח. ב. וה“טון” שלו הנם תוצאה מקריאת מאמר של סופר עברי ידוע ↩
-
רוסית, כמובן: קשי־רוח, דכאון. ↩
-
ח.נ. ב. כתב לב.: “השלום־שלום לך, החביב והאמיץ”. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: מאמר לא… ↩
-
י. נארוֹצקי, בעל בית־דפוס בלונדון – ראה לר‘ בנימין, 2.10.06, הערות – היה ידיד־נעורים לח. נ. ביאליק בתקופת ז’יטומיר. ח. נ. ב. כתב אליו בשולי גלויתו לברנר: “שלום לנארודיצקי. אַיֶכּה? הזוכר אתה? היכן עלומינו, נארודיצקי? פרחו להן ציפרים! אוי, נארודיצקי, היכן נעורינו?” ↩
-
של י. אבויה (יצחק וילקנסקי, אחי מ. ו.). ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: להיגמר. ↩
-
כנ"ל: אתה הוא הסופר המבטא את.. ↩
-
“המעורר”, שנה א‘, קונטרס ז’־ח'; אף היא של מ. ו. ↩
-
ראה להלן, לש. פרלמן, 19.11.06. ↩
-
כתוב ומחוק: כמדומני. ↩
-
בענין זה: לש. ב., 27.5.06. ↩
-
לשון נופל על לשון (“אָרעמע גוֹיוֹת – ”גויות עניות, עלובות"). ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: “נכתוב”. ↩
-
ראה למנחם גנסין, 20.8.06, הערות. ↩
-
כתב־ד של חוברת בשם “מה לעשות?” מאת ד“ר י. קלוזנר, שלשכת מרכז ”עבריה" בבּאֶרן אמרה להספיס בלונדון; י. כ. היה מזכיר־הלשכה. ↩
-
מאת ד“ר י. קלוזנר, וארשה, תרס”ז, הוצאת “הספר”. ↩
-
“הקרן הקימת לישראל”. ↩
-
“רוח־בוקר על הבקעות”: “המעורר”, שנה א', חוברת אוקטובר. ↩
-
ע“ד בינתיים” של א. נ. גנסין. ↩
-
אורי־ניסן גנסין. ↩
-
רוסית, בכתיב־יוּדי, במובן: ואכן… ובעצם… ↩
-
ב־19.10.06 שוחרר ש. ב. ממאסרו בוארשה. ↩
-
שמכל מקום. ↩
-
ממכּרי י. ח. ב. וא. גנסין. ↩
-
חוברת ראשונה של הוצאת “נסיונות”. ↩
-
קופיקות (פרוטות). ↩
-
קופיקות (פרוטות). ↩
-
לפי דעתי. ↩
-
עוד פרטים על משלוח “המעורר” וסיפורי צ‘יכוב ל“עזרה” בפטרבורג, מספרי אכסמפלרים וכו’. ↩
-
השם יתברך. ↩
-
א. נ. גנסין. ↩
-
ציור של ג. שופמן, שהיה בידי א.נ. ג. לשם הוצאה ע“י ”נסיונות“; בא ב”המעורר", שנה ראשונה חוברת דצמבר ↩
-
רשימה של ש. ב. עצמו; לא בא ב“המעורר”. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
פּירוּט, מנין אכסמפּלארים. ↩
-
פּירוּט, מנין אכסמפּלארים. ↩
-
המשא ומתן. ↩
-
“לא כלום” ו“הוא סיפר לעצמו”. ↩
-
לעת עתה. ↩
-
ר' ב. המציא לי. ח. ב. בשביל “המעורר”, דברי ספרות משל המוזכרים להלן ומשלו עצמו. ↩
-
י. ח. ב. מתכוון לכתוב בסגנונו של ר' בנימין; וכן במשפט הבא; ראה שורות של י. ר. (יהושע רדלר – ר' בנימין) ב“המערר”, אוקטובר 1906, “קורספונדנציה”. ↩
-
יצחק שנר (“מכתב” בחוברת י"א). ↩
-
יצחק יאמפולסקי (“הסעודה השלישית” בחוברת י"ב). ↩
-
רשימה שר' ב. התכונן לכתוב בשביל “המעורר” ↩
-
שבועון יוּדי בצ'רנוביץ ↩
-
בנוגע לציור השני – להלן, לצ. ז. ו., 4.12.06. ↩
-
רוסית, בכתיב יוּדי: נקודות. ↩
-
לפי ביטוי בציור “שלג נפל” של ג. ש. ↩
-
ראה לג. ש. 3.8.06. ↩
-
בענין זה: למ.קלינמן, 5.6.06; לי. פיכמן, 9.8.06 ולח.נ. ביאליק, 6.10.06. ↩
-
רמז ל“שלג נפל” של ג. ש.; ראה מכתב אליו, 5.10.06 ↩
-
של מרכז אגודת “עבריה”, בּאֶרן. ↩
-
“רוח בוקר על הבקעות”, “המעורר”, אוקטובר 1906. ↩
-
רחמנא ליצלן. ↩
-
ואין כאן מקום להאריך. ↩
-
המלים הראשונות של רשימת ר' בנימין המדוּברת; הקווים שלאחריהן – של י. ח. ב. ↩
-
מתוך אוסף הפּורטרטים והאוטוגרפים של ד"ר א. שבדרון. ↩
-
של פרעות אוקטובר 1905 ברוסיה. ↩
-
צריך עיון. ↩
-
של ההסתדרות הטריטוריאלי סטית היהוּדית. ↩
-
כך נקרא תחילה הסיפור “לא־כלום” של י. ח. ב.; הוּצא יחד עם “הוא סיפר לעצמו”, בחוברת מיוחדת בשם “לא כלום” ע“י ”עבריה“, ניו־יורק, תרס”ז. ↩
-
ארמית – הדבר תלוי בטעם. ↩
-
משה קלינמן: “מתוך פּנקסו של עברי”, “המעורר”, אוקטובר 1906. ↩
-
מקבל־המכתב, נ. י. מרק, יליד טאָלז שבליטה וידיד־נעורים של הףסופר י. ל. פופס (בן־ישראל), התגורר אז בלונדון והיה מנאמני “המעורר”. אחרי מלחמת 1918–1914 עלה לארץ־ישראל. עבד במחלקה לחקלאות של הממשלה. מת בשנת תרצ"ו. ↩
-
הלל זלאטופולסקי, קיוב. ↩
-
של חוברות “המעורר”, “נסיונות” וכו'. ↩
-
א. נ. גנסין. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
ירחוק בגליציה. ↩
-
רוסית, במובן: להתנסות בחוויות. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: עד שתתעמק. ↩
-
“לדיוקנו של אחד־העם” מאת ש. ב. מ. ב“המעורר”,נובמבר 1906. ↩
-
כתוב ומחוק: “אוקטובר”; ב“המעורר” מודפס: “שלהי תשרי”. ↩
-
סירוס ז'ארגוני, דרך היתול, למאמר התלמודי “הא גברא והא טסקא”. טרסקא – במובן “טראסק”, רעש, המולה. ↩
-
משה קלינמן הדפיס ב“היום”, וארשה, 4–5.XI.06, מאמר על “המעורר” בשם “שיור מעט”, בו סיפר, בין השאר, על המצב, בו נתון הירחון הלונדוני ועל מסירותו ותנאי־עבודתו של י. ח. ב., כמו"ל, עורך, אדמיניסטראטור, אכספדיטור ומסדר־אותיות. ↩
-
ידיד של י. ח. ב. בתקופת הומל; אחרי־כן – מ. אפטיקר, לונדון. ↩
-
גם י.ח. ב. היה זמן־מה, בתקופת הומל, צמחוני וחודש אחד סעד בצהרים על שולחנו של מ. ר. ↩
-
אליעזר הופנשטין, ממכרי י. ח. ב. בתקופת הומל; “סוניטות” שלו – ב“המעורר”, אוקטובר 1906. ↩
-
ראה לעיל: לש. ב., 3.2.06. ↩
-
ראה מכתב קודם. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
רוסית, בכתיב יוּדי: ספר־תקנות. ↩
-
כפי הנראה: בכתיבת פרקים ל“שנה אחת” (כל כתבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך א'). ↩
-
רוסית, בכתיב יוּדי: הוראה, כלל. ↩
-
עתון יומי יוּדי. ↩
-
מתוך שורות ה“קורספונדנציה” של “המעורר”, שנה א', חוברת נובמבר. ↩
-
מתוך שורות ה“קורספונדנציה” ב“המעורר”, שנה א', חוברת נובמבר. ↩
-
רשימה של ר' ב. ↩
-
מתוך אוסף הד"ר א. שבדרון. ↩
-
בדבר מודעות על “המעורר”, סוכנים וכו'. ↩
-
קופיקות (פרוטות). ↩
-
בולי־דואר ↩
-
רשימה ביבליוגרפית. ↩
-
הבאה עלינו לטובה. ↩
-
“שלומית” של אוסקר וַילד, תרגום א. שפר, נדפסה בחוברות ד‘־ה’ של שנה שניה; שפר־ש. פרלמן; א.־רמז לשמו של אברהם רובינזון, וחברו של פרלמן לתרגום; ראה להלן, לא. ציוני, 13.3.07. “המופת של אנטוניוס הקדוש” של מטרלינק, תרגום אשר ביילין, בא בחוברות ו‘־ז’ אותה שנה. ↩
-
נכתב ונמחק: העברית. ↩
-
יעקב כהן. ↩
-
“המעורר” נובמבר 1906. ↩
-
שמות החתומים וכו'. ↩
-
חוברת לא־גדולה, תוספת ל“היום”. ↩
-
א. נ. גנסין, ששלח לי.ח.ב. את הציור “טיול” של ג. שופמן. ↩
-
א. אפשטין. ↩
-
הבאה עלינו לטובה. ↩
-
“אידישעס וואָכענבלאט” (“השבועון היהודי”), וארשה, בעריכת ה. צ. ↩
-
יוּדית המונית, לשון זלזול: רוּבלים. ↩
-
יוּדית: “הכמיהה ליופי”. ↩
-
סופר רוסי (יהודי), הוגה דעות ידוע. ↩
-
הסופר ז. י. אנכי. ↩
-
יוּדית: יום ד'. ↩
-
את זה תטעים גם במודעותיך שתשלח למערכות לאחר שתקבל קונטרס י"א [הערת י. ח. ב.] ↩
-
ריבונו של עולם. ↩
-
ראה לש. ב., 15.11.06, הערות. ↩
-
רוסית, בכתיב יוּדי: “ספר־תקנות לשירות הפנימי בצבא־הרגלים”. ↩
-
קופיקות (פרוטות) ↩
-
מסחר־הספרים. ↩
-
ה. ציטלין. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
“מיכאל קרמר” לג. הופטמן תורגם לאחר שנים ע“י י. ח. ב. בעצמו: ”יפת“, קובץ ראשון (בצירוף רשימה מאת יעקב רבינוביץ), יפו, תרע”א. ↩
-
שבועון אנגלי־יהודי. ↩
-
כתרים והלרים – מטבעות אוסטריים; מקום מגורי ר' ב. אז (גאליציה) היה חלק מאוסטריה. ↩
-
ח. ב. צלאל=י. ח. ב. ↩
-
לא. ציוני. ↩
-
“רוצח”. ↩
-
מבלי להוסיף כלום, “בכדי לצאת ידי חובת שם כללי”. ↩
-
“שלג נפל”, “באשמורת התיכונה”, “לא”, “בליל תשעה באב” – “המעורר”, ינואר 1907. ↩
-
לפרסם את הציור “טיול” של ג. ש., שהיה מונח זמן רב בידי א. נ. גנסין. ↩
-
ג. ש. ניסח: בוקע וחולף. ↩
-
י. רדלר (ר' בנימין) וא. ציוני (יצחק וילקנסקי) אמרו לפנות במכתב – בחתימותיהם הם ושל ג. שופמן ומ. קלינמאן – לסופרים העבריים, כי יבואו לעזרת “המעורר”. ↩
-
שורות מאת א. בילין. ↩
-
“בלילה”. / הדברים כתובים בשולי כתב־היד של צ. ז. ו. ↩
-
הקוים של י. ח. ב. ↩
-
מעבר לדף. ↩
-
השירים לא באו ב“המעורר”. ↩
-
בבית־הסוהר; ראה מכתב אל חתומי “המעורר” ברוסיה. תחילת ספטמבר 06. ↩
-
בעל חוב. ↩
-
בענין זה לעיל, לש. ב. 19.11.06. ↩
-
טראנספורט־“המעורר” וכו', המוזכר בכמה מן המכתבים האחרונים לש. ב. ↩
-
רוסית, בכתיב יוּדי: הוראה, כלל. ↩
-
מחובת השירות בצבא. ↩
-
“באותם הימים השחורים”, “המעורר”, ינואר 1907. ↩
-
הדברים – תשובה להערתו של ג. ש., כי “כבר זקוקים אנו, אחי, ליצירה, שתא בבחינת ‘מסלקת־רעם’. לא שתגביר את פחד ההוויה שבעתיים (כמו שעושה ה‘לא כלום’ בכוח אכזרי כל כך)”. ↩
-
“מעבר לגבולין”, שברי־מחזות, “המעורר”, שנה שניה (כל כתבי, הוצ' הקיבוץ המאוחד כרך ראשון). ↩
-
בלשון ג. ש. ב“תלוי” (“המעורר”, מרץ 1906). ↩
-
קטע מתוך “Die Geschichte der jungen Renate Fuchs”. “המעורר, דצמבר 1906, במדור ”שונות". ↩
-
של י. ואסרמן. ↩
-
בענין אי־קבלת “המעורר” ע"י אחד החתומים. ↩
-
בעניני “המעורר”. ↩
-
מתחילת נכתב ונמחק: ויצא. ↩
-
שבועון רוסי־יהודי (“הקול היהודי”). ↩
-
ירחון ושבועון רוסי־יהודי (“העם היהודי”). ↩
-
שלא על מנת לקבל פרס. ↩
-
א. יגולניצר; אחרי־כן – מורה בא"י. נפטר. ↩
-
יוּדית: ה“סְדָר”. ↩
-
ראה להלן, לש. ב., 28.12.06. ↩
-
בניו־יורק; היא שהוציאה “לא כלום” של י. ח. ב. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: לגמרי. ↩
-
כתוב ומחוק: מאוד. ↩
-
שתיים־שלש מלים מחוקות בידי י. ח. ב. ↩
-
רוסית: ולא־מוצלחת. ↩
-
הקבל: לש. ביכובסקי, 11.10.06 ולמ. גנסין, 13.10.06. ומאי נפקא מינה – ארמית: מה הבדל בדבר. ↩
-
באגרת זו, כבשש הקודמות לה, טועה י. ח. ב. ורושם: XI, כלומר נובמבר; התיקון – לפי חותמת־הדואר או הענין. ↩
-
להלן: לש. ב., 28.1.07. ↩
-
א. נ. גנסין. ↩
-
המכתב כתוב על גבי עמוד אחרון של החוברת “לא כלום” של י. ח. ב. (הוצאת “עבריה”, ניו־יורק, תרס"ז); בעמוד זה – מודעה מטעם “עבריה”, האומרת, כי החוברת הבאה אחרי “לא כלום” תהיה “הזרמים השונים בספרות העברית היותר חדשה” מאת י. קלוזנר. ↩
-
“לא כלום”. ↩
-
כתוב ומחוק: מאות אחדות. ↩
-
מאת י. ק., וארשה, תרס"ז. ↩
-
מתחיל שנת 1907. ↩
-
תכניות. ↩
-
על אודות “המעורר”, מעין “שיור מעט” מאת מ. קלינמן ב“היום”; ראה לש. ביכובסקי, 13.11.06, הערות. – למכתב אין חתימה. ↩
-
מספרי אכסמפלארים וכו'. ↩
-
טבע יהודי. בענין זה: לש. ב., 26.11.06. ↩
-
כאן מקום להאריך. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
הציור לא בא ב“המעורר”. ↩
-
הבוּל. ↩
-
א. י. שטיבל. ↩
-
שלושים אכסמפלארים של “המעורר”, מרץ 06, שהיו מונחים בידי מישהו בברלין. ↩
-
יוּדית: הרי אָבוּד. ↩
-
עניינים טכניים. ↩
-
ארמית: במחי אחד. ↩
-
עניינים טכניים. ↩
-
יוּדית: יודע לכתוב. ↩
-
עניינים טכניים. ↩
-
בתוך החוברת: “אזכּרה”, ובשער המודפס על גבי המעטפה: “בהיר וטמיר (אזכרה).” ↩
-
ב“הוא סיפר לעצמו” של י. ח. ב. ↩
-
רמז לרשימה “יזכור” של ר' ב. ↩
-
בענין זה: לש. ב. 15.11.06 וכן: 21.11.06. ↩
-
בפלוגת־הצבא. ↩
-
יוּדית, במובן: “מהומה” בהולה. ↩
-
כפי הנראה: “ליטערארישע שמועסען” בחתימת “פייערמאן” (“איד. וואכענבלאַט”, וארשה, 4.1.07). ↩
-
ראה לה. ציטלין, 21.11.06. – למכתב אין חתימה. ↩
-
“מעבר לגבולין”. ↩
-
מאיר וילקנסקי. ↩
-
לה. איבסן. ↩
-
גנסין. ↩
-
צייטלין. ↩
-
שבועונה הגרמני – “העולם” – של ההסתדרות הציונית העולמית, קלן. ↩
-
שבועונה העברי של הנ"ל; קלן. ↩
-
“המציאות היהודית”, שבועון יוּדי, פועלי־טריטוריאליסטי, וילנה. ↩
-
מתוך הארכיון הציוני המרכזי בירושלים. ↩
-
בענין זה: לפ. ל., 14.8.06. ↩
-
בהוצאת “המעורר”. ↩
-
גליונות. ↩
-
הדרמה “מעבר לגבולין”. ↩
-
“עכו”ם. האדם בתור אלוהות“: ”המעורר", ינואר־פברואר 1907. ↩
-
בסגנונו של ר' ב. שכתב לי. ח. ב.: “אפ אלוהים עמך, ענה לי”. ↩
-
להשתתף ב“השילוח”, שחודשה הוצאתו לאחר הפסקה בימי מהפכת־1905 ברוסיה. ↩
-
“אין לי דבר” – כסיום שירו של ח. נ. ב. “הכניסיני תחת כנפך”. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: שלבעל. ↩
-
של חוברת־ינואר ל“המעורר”, שנה שניה. ↩
-
אם ירצה השם. ↩
-
“המעורר”. ↩
-
“רוטה” – רוסית: פלוגת־צבא. ↩
-
רוֹטני קומנדיר – מפקד הפלוגה. ↩
-
הזמנה להשתתף ב“השלוח”. ↩
-
באיגרת זו, כברוב האיגרות מתחילת שנה זו, 1907, טועה י. ח. ב. ורושם מתוך פיזור נפש: 06. ראה לעיל, לש. ב. 6.12.06. ↩
-
ארמית: ולא יותר. ↩
-
מנחם גנסין. ↩
-
ה. צייטלין. ↩
-
חוברת מוקדשת לאחד־העם. ↩
-
הרב י. נ. גנסין בפוצ'אֶפ. ↩
-
תרגום מרוסית: непременно, במובן: בלי כל תירוצים. ↩
-
כלומר: הגרים ברוסיה. ↩
-
בתשובה למכתבו של ח. ח. ב., 26.11.06. ↩
-
מ. י. ב. כתב: “תמיה אני למצוא במודעות שמי בין עוזריך, ואנוכי לא ידעתי מזה”. ↩
-
סגנון פנייתו של מ. י. ב. בראש מכתביו: “נכבדי”. ↩
-
המאמר “עכו”ם. האדם בתור אלוהות". ↩
-
על מספר־העמודים הרגיל של חוברת “המעורר”. ↩
-
ל. קרלייל. ↩
-
הסופר י. א. לוּבצקי בוינה. ↩
-
בענין זה להלן: לא. ציוני 11.1.07. ↩
-
של ציוני רוסיה, כסלו תרס"ז. ↩
-
כתוב ומחוק: הקוֹמי. ↩
-
בסגנון מ. י. ב., שכתב לב.: “העסק בשירה לא יפטור אותנו כלל למקיים את האלפא־ביתא שבין איש לחברו” בענין רשות “להשתמש בשמו בתור עוזר למפעלו, בטרם ישאל את פיו”. ↩
-
נכתב ונמחק: המוני ↩
-
רובל־כסף. ↩
-
יוּדית: פּחות קופּיקות (פּרוטות). ↩
-
כלומר: ביכובסקי, ו“הזמן” פּירסם את הרשימה – 7/20.1.07 – בשם י. ח. ברנר. ↩
-
ה. צייטלין. ↩
-
כתוב ומחוק: על איזו תנאים מדפיס “הזמן” את מודעתנו? ↩
-
אין חתימה. ↩
-
מתוך “קורספּונדנציה” ב“המעורר”, שנה שניה, חוברת ינואר. על יחסו של י. ח. ב. להתחדשותו של “השלוח” ראה: לש. ביכובסקי, 26.11.06; לי. קלוזנר 10.12.06; לא. ציוני, 7.1.07. ↩
-
בארץ־ישראל. ↩
-
כלומר קיבלו החלטה ע"ד השתתפוּת הציונים בחיים הציבוריים שבארצות הגולה (“עבודת ההווה”). ↩
-
של מפלגת ה“בּוּנד” וכו' ב“רחוב היהודי” ברוסיה. ↩
-
ר' בנימין. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: מהודיעני. ↩
-
כתוב ומחוק: אולי יש עוד להעיר. ↩
-
יוּדית: לא יצלחו העצבים עוד לשום דבר. ↩
-
למען השם. ↩
-
המלה נמחקה ועל גביה נכתב: שלחתי בלי אחריות. ↩
-
רוסית בכתיב יוּדי: “ספר־תקנות לשירות הפנימי”; ראה לש. ב. 15.11.06 וכן 21.11.06. ↩
-
בעניני “המעורר”: מודעות, סוכנים וכו'. ↩
-
בעניני “המעורר”: מודעות, סוכנים וכו'. ↩
-
בעניני “המעורר”: מודעות, סוכנים וכו'. ↩
-
הנסמן למעלה (כך חתום י. ח. ב. בכמה מכתבים מתקופת לונדון, כשדבריו באים על הטופס המודפס של “המעורר” ובו מפורש שם העורך, י. ח. ברנר). ↩
-
יוּדית, במובן: סוף־סוף. ↩
-
א. נ. גנסין. ↩
-
של א. צ.; הדפס מיוחד מן “המעורר”, שנה א‘, ז’־ח'. ↩
-
ראה לעיל, לצ. ז. ו., 12.12.06. ↩
-
בסגנונו של ר' ב. במכתבו לי. ח. ב. ↩
-
של “עכו”ם. האדם בתור אלוהות". ↩
-
כעובד בבית־הדפוס. ↩
-
של ה. איבסן. ↩
-
חוברת של דוד טריטש. ↩
-
ר' ב. כתב לי. ח. ב., כי ברשימה מעין־בלטריסטית שעמו בכתובים באה דמותו של י. ח. ב. בשם “משולם”. ↩
-
ארמית. ששים שבטי אש. ↩
-
של כל חתומי “המעורר” ברוסיה. ↩
-
מארקה – בול דואר. ↩
-
בענין זה: לש. ביכובסקי, 15.1.07. ↩
-
ראה לה. צייטלין, 21.11.06; לש. ב., 17.12.06 ו־15.1.07. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: השלכתי. ↩
-
מתחילה נו"נ: ותשובה. ↩
-
המכתב נכתב מעבר לדף אחד השירים האמורים, הוחזר ע"י י. כ. – ביחד עם השירים – לי. ח. ב. ונמצא בתוך כתבי־העזבון שלו. ↩
-
המלים המעטות הנן תשובה למ. י. ב., שכתב לב.: “לאות, כי לא אטור לך, שולח אנוכי לך בעד ירחונך שני דברים”; שתי הרשימות של מ. י. ב. באו ב“המעורר”, שנה שניה, חוברת פברואר: “המשורר” ו“במצר האדם”. ↩
-
בולי־דואר. ↩
-
קופיקות (פרוטות). ↩
-
דו־שבועון יוּדי (“קול העם”), וילנה, הוצאת מפלגת ה“סימיים”. ↩
-
המכוון, כנראה, ל“תרעומת” (כל כתבי, הוצ' הקיבוץ המאוחד, כרך ראשון). ↩
-
“ברחל בתך הקטנה”; המכוון, כנראה, למעשה “הזמן” ברשימה הביבליוגרפית של ש. ב. על “בינתיים”. ↩
-
בענין זה: לש. ב., 21.1.07. ↩
-
ה. צייטלין. ↩
-
א. נ. גנסין. ↩
-
יודית, במובן: סוף־סוף. ↩
-
לוארשה, בדרכו ללונדון. ↩
-
המכוּון, בנרכה ל“דער וייביגער יוד” של ד. פ. שנדפס ב“דאס יוד. פאָלק”, ינואר 1907. ↩
-
מודעה על “המעורר”. ↩
-
הנחות לסוכנים. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
המאמרים לא באו ב“המעורר”. ↩
-
יודית: “סיפורים עצובים”. ↩
-
על דבר הערבים לא אמת – שונאינו המה בארץ, ובכלל, כל זה הוא בעיני, סלח לי, דברים בטלים; מאנגליה אין מה ללמוד, ולשוא אתה קושר לה כתרים. אנגליה היא מדינה מקוללה ככל המדינות, עם הרבה אכזריות ועם שנאה נוראה לגרים ועם קהות ורעבון ושנאה וכו‘ וכו’ וכו'. [הערת י..ח. ב.]. ↩
-
המאמר נדפס ב“המעורר”, יולי 07, בשם “משא־ערב”. ↩
-
פברואר 07. ↩
-
להלן, בכרך זה, “שיירים”. ↩
-
פרק שני של “עכו”ם“ וכו‘ לר’ ב., ”המעורר", פברואר 07. ↩
-
נדפס בחוברת אפריל 07. ↩
-
כותרת־משנה למאמר המוזכר של ר' ב. ↩
-
גרמנית, כתיב יוּדי: “חזון ומציאות” (לגיטה). ↩
-
עניני “המעורר”: חתומים, חשבונות וכו'. ↩
-
פרטים בענייני “המעורר”. ↩
-
ה. צייטלין. ↩
-
שבועונו היוּדי של ה. צ. ↩
-
נומר (גליון) ↩
-
הסופר ש. גורליק. ↩
-
יוּדית: “המשורר המבולבל ואיש־המיסטיקה”. ↩
-
ראשי תבות לשם הרוסי של מפלגת הציונים־הסוציאליסטים (טריטוריאליסטים). ↩
-
איש־המיסטיקה. ↩
-
יש ענין להקביל: לה. צייטלין 21.11.06 ולש. ב., 25.1.07. ↩
-
קול־קורא. ↩
-
שקלי אגודת “עבריה” בבאֶרן, שהיתה מדפסת את חוברותיה וכו' בלונדון. ↩
-
ראה לש. פרלמן, 19.11.06, הערות. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
גנסין. ↩
-
א. א. אלישוב (בעל־מחשבות). ↩
-
“לא אלך עמם, לא אלך”, “המעורר”, מרץ 07; “עוד נער, אלהים, היית”, אפריל 07. ↩
-
או “היהודי”, שבועון עברי, מליצי־שמרני, בלונדון. ↩
-
רוסית: “השחר”, שבועון התנועה הציונית ברוסיה. ↩
-
יודית: “קול־העם”, כלי־מבטא של מפלגת הסימיים. ↩
-
דוּ־שבועון יוּדי (“הרעיון הפרוליטרי”), הוצאת פּועלי־ציון ברוסיה. ↩
-
ראה לש. ב., 26.12.06, הערות. ↩
-
ברוך השם. ↩
-
Hvusv[/ ה. צייטלין. ↩
-
השורות של י. ח. ב. הן תוספת לדברי אשר בילין לג. ש. ↩
-
ה. צייטלין. ↩
-
יוּדית: הדפסים מיוחדים. ↩
-
כלומר של ה“פאלקסשטימע” ו“פראלעטארישער געדאנק”. ↩
-
א. נ. גנסין, שהתכונן לנסוע ללונדון. ↩
-
כתוב ומחוק: רוצה. ↩
-
ש. פינסקי. ↩
-
ר' ב. אמר להדפיס את מאמרו “ספרא דשבילין” (“משא־ערב”) – אם י. ח. ב. לא יקבל אותו ל“מעורר” – בעתון, שא. לודויפול התכונן להוציא בא"י. ↩
-
ארמית – שכר סופרים. ↩
-
ראה לר' ב., 23.1.07, הערות. ↩
-
כשם פרק ברשימותיו של בר־טוביה “צערו של עולם”: “המעורר”, ינואר 07. ↩
-
כשם מאמר של ר‘ ב’ בעצמו: ראה לר.‘ ב’, 17.12.06. ↩
-
על “מעבר לגבולין” של י. ח. ב. ועל חוברת־פברואר של “המעורר”, שנה ב'. ↩
-
ואין צורך לומר. ↩
-
“VI”: טעות במקור המודפס, צ"ל IV – [הערת פרויקט בן־יהודה]. ↩
-
המשורר ש. ג. היה באותו פרק־זמן כבן שבע־עשרה. ↩
-
לרגל תוכן שיר של שניאור שנדפס ב“המעורר”. ↩
-
ז. י. אנכי. ↩
-
“בליל־חשק”, “המעורר”, ינואר 07. ↩
-
“קיץ וחורף”, “ציור כפרי”: “המעורר”, מרץ 07. ↩
-
במקור מלה לא־ברורה. ↩
-
“שירתנו הצעירה”. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: יעוררו. ↩
-
המאמר לא בא ב“המעורר”; ראה להלן, לר' בנימין, 19.3.07 ולי. ק., 25.3.07. ↩
-
בסגנון י. ק. במכתבו לי. ח. ב. ↩
-
השם הרוסי לחודש מארס. ↩
-
פלך. ↩
-
פרטים בענייני “המעורר”. ↩
-
פולנית: “החיים היהודיים”, שבועון ציוני, וארשה. ↩
-
פרטים בעניני “המעורר”. ↩
-
פרטים בעניני “המעורר”. ↩
-
יעקב שלום קצנלבוגן: ליל חורף על פני רחובות מזרח־לונדון“, הוצאת ”דוברי עברית" בלונדון, 19.7 (חוברת קטנה, בת 35 עמוד). ↩
-
רוסית, כתיב יוּדי: “נמאס. הנה!…” ↩
-
גרמנית בכתיב יוּדי: “בית־קריאה יהודי”. ↩
-
פרטים בעניני “המעורר”. ↩
-
יעקב שלום קצנלבוגן. ↩
-
“הזרמים החדשים של הספרות העברית הצעירה” לד“ר י. קלוזנר. תרס”ז. ↩
-
לר‘ ישראל נג’ארה – שלוש חוברות: מ. י. ב. ביקש מאת ברנר לקנות אותן ולהמציאן לו. ↩
-
השורות המעטות כתובות – באותיות זעירות ובלי חתימה – על עמודי הגהה של “קיץ וחורף” למ. י. ב. (“המעורר”, מרץ 1907). ↩
-
דברי השגה של ר‘ ב. על ה“הערה” של י. ח. ב. ב“המעורר”, פברואר 07; ע’ לעיל, לר' ב., 4.2.07. ↩
-
ר' ב. לפני י. ח. ב. בהצעת תכנית להוצאת ספר גדול, מעין אנציקלופדיה. ↩
-
מתוך האוסף של ד"ר א. שבדרון. ↩
-
במקור מקום זה קרוע; כנראה: “ידידי”, או “אחי”. ↩
-
ש. ב. מקסימובסקי (ש. ב. מקסימון). ↩
-
יוּדית: יום ה'. ↩
-
חוברת של ד“ר י. קלוזנר, הוצאת ”עבריה", בּאֶרן. ↩
-
כל דברי־הספרות המנויים, מלבד סיפורו של מ. י. ברדיצ'בסקי, לא באו ב“המעורר”. ↩
-
של ג. בדר, לבוב. ↩
-
חשבון מערב־אירופה. ↩
-
רוּסית: בתאריך. ↩
-
יודית: אני אבוד. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: אני אבדתי. ↩
-
ה. צייטלין. ↩
-
פרטים בעניני “המעורר”. ↩
-
למעשה באו שינויים: מאמרו של ר‘ בנימין ניתן במדור “קורספונדנציה”, ו“קטע ממכתב” של בר־יוחאי (י. ח. ב.) לא בא כלל; ראה להלן, לר’ בנימין, 19.3.07 ולי. קלוזנר, 25.3.07. ↩
-
א. נ. גנסין. ↩
-
פרטים בעניני “המעורר”. ↩
-
יוּדית, במובן: כך סתם. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
ליצחק וילקנסקי – א. ציוני. ↩
-
יוּדית, במוּבן: ואין לדברי לא צורה ולא טעם. ↩
-
שנה שעברה. ↩
-
“עוד קצת על אחד העם”, “המעורר”, ינואר 07. ↩
-
של ח. נ. ביאליק. ↩
-
וכן לעיל, לר' בנימין, 19.3.07. ↩
-
אידיהן – חגי הנוצרים. ↩
-
המשורר יעקב שטיינברג. ↩
-
שיר של ל. בא ב“המעורר”, יוני 07. ↩
-
יוּדית, במובן: אתמהה! כולי האי! ↩
-
א. נ. גנסין. ↩
-
רוסית: ספר תקנות לשירות בצבא. ↩
-
ה. צייטלין. ↩
-
שי. ח. ב. שלח בשביל ה“וואכענבלאט”. ↩
-
א. ל. ביסקא, שטרח בהוצאת החוברת של י. ש. קצנלבוגן. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
ר' ב. ופרץ הירשבין – שניהם אז בברלין – פנו לי. ל. פרץ בבקשה להשתתף ב“המעורר”. ↩
-
מקונטרס ג‘ של “המעורר”; ע’ מכתב קודם לר' ב. ↩
-
שנה שעברה. ↩
-
“מוחמד”. ↩
-
“פרחי שדה־הקברים”: “המעורר”, שנה ב', מאי ויוני. ↩
-
ירחון עברי בעריכת יוסף ליאן וי. רדלר (ר' ב.), ברלין, תרס"ג. ↩
-
הסופר ראובן בריינין. ↩
-
השנה שעברה. ↩
-
לארץ־ישראל. ↩
-
הדברים הנם תשובה למכתב הרב י. נ. גנסין, שבא להזכיר לי. ח. ב., תלמידו לשעבר, ולבנו אורי־ניסן, שהיה בדרך מרוסיה ללונדון, את חובת קיום מצוות־הדת המעשיות. בין השאר כתב: “ובאתי במכתבי זה לבקשך ולהזהירך עליו ואותו עליך, אשר איש את רעהו יאמר חזק ונתחזק בעד עמנו – – – ובפרט האותו הגדולים, אשר בהם ישראל מצויינים: שבת, תפלין וציצית – – – תאמין לי תלמידי, כי מאוד הי‘ כבד עלי לכתוב מכ’ כזה אליך, כאילו אתם אצלי בחשד ח”ו, אבל מי יודע מעמקי לבבי – – –" ↩
-
הרב הגאון. ↩
-
כבוד שם תפארתו. ↩
-
מורנו ורבנו הרב רבי. ↩
-
אב בית דין. ↩
-
ישמרנה צורה וגואלה. ↩
-
חס ושלום. ↩
-
מזרע אבי אני בא. ↩
-
מכל מקום. ↩
-
ודי למבין. ↩
-
בעזרת השם. ↩
-
כתוב ומחוק: כבר. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: מאוד. ↩
-
י. רדלר־פלדמן (ר' בנימין). ↩
-
יוּדית: יום ו'. ↩
-
יוּדית: מה הצרה הזאת ש… ↩
-
טוקאריוֹב, שהתגוררה באותו פרק־זמן באנטוואֶרפּאֶן. ↩
-
ה. צייטלין. ↩
-
תוי־זמרה. ↩
-
“יד ענוגה היתה לה”: “המעורר”, פברואר 06. ↩
-
ראה לש. ב., 28.1.07. – אין חתימה. ↩
-
המוסר כתב זה. ↩
-
“בספרות היפה”: “המעורר”, יוני 07. ↩
-
השורות המובאות לקוחות מתוך גלויה כתובה במשותף ע"י החבורה הלונדונית לחברם בלבוב. פּותח א. נ. גנסין, ממשיך א. בילין, אחריו בא י. ח. ב. וחוזר חלילה. חתימות אין. ↩
-
י. ח. ב. נוקב שמות בדוּיים, על דרך סיפורי שופמן: “הערדל”, “יונה”, “ליד הדרך”, “תלוי”, “עיפים” ו“כחום היום”. ↩
-
עברית, רוסית ויוּדית: “ולי נשאר עתה אחת משתים: או לכתוב, כלומר לכתוב שטויות, או לשתוק, וגמרתי אומר לשתוק. וד”ל" (ודי למבין). ↩
-
בסיום הגלויה מעיר א. בילין: “סוף כל סוף: אַ זאָכען וויי איז אונז אלעמען!” (“אוי ואבוי לכולנו”); גנסין: “אפילו די וואס זיצען בלעמבערג!” (“אף ליושבים בלמברג!”, לאמור: לג. ש.; למברג – לבוב) וי. ח. ב.: “און אפילו הטובעים באמבטאות” (“ואף לטובעים באמבטאות”, לאמור: לו, לברנר עצמו, שכתב לג. ש. שלושה חדשים קודם לכן, ב– 16.2.07: “איני יוצא מתוך האמבטי של ריקנות”). ↩
-
לידיה של ר' ב. ↩
-
“ברזל בברזל”, מחזה של א. ציוני. ↩
-
הדברים כתובים על גבי גלויה, שבראשה מודפסים שמו של ברנר וכתבתו. ↩
-
ב“המעורר”, שנה שניה, חוברת־מאי. ↩
-
השורות רשומות בשולי אחד מ“עלי־ההגהה”. אין חתימה. ↩
-
לדוסטויבסקי; יח"ב אמר לתרגם אותם לעברית. ↩
-
ה. צייטלין. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
לפי דעתי. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: שבענין. ↩
-
בכ“ז יוציא ”המעורר" את שנתו [הערת י. ח. ב.] ↩
-
ודי למבין. ↩
-
אחד־העם. ↩
-
כתב־היד. ↩
-
דרמה של א. צ. נדפסה לאחר שנה ב“רביבים” ב', בחתימת י. אבויה. ↩
-
אם ירצה השם. ↩
-
החתימה אינה ברורה, כאילו מטושטשת במתכוון. ↩
-
שגיאה במקור “]לחודש[” – [הערת פרויקט בן־יהודה] ↩
-
“אגודה להיסטוריה ולספרות יהודית”. ↩
-
של עוזר “המעורר”. ↩
-
הקונגרס הציוני השמיני. ↩
-
“העם היהודי”, שבועון ציוני בלשון רוסית. ↩
-
הלך־הנפש. ↩
-
ודי למבין. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: הגידו. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: את. ↩
-
“משא־ערב” של ר‘ ב. ו“עובדות” של מ. י. ברדיצ’בסקי (ראה מכתב קודם) אוּחדו ע“י י. ח. ב. [שגיאה במקור – ח. ב.] בשם כללי: ”עלים ישנים לענייני דשעתא", א‘ וב’ (“המעורר”, יולי 07). ↩
-
מתוך אוסף האוטוגרפים והפורטרטים של ד"ר א. שבדרון. ↩
-
באותו מכתב כתבו שלושה: א. ביילין, א. נ. גנסין וי.ח. ברנר. ↩
-
יוּדית: הרי לכם! היחנקו! ↩
-
הח"מ – החתום מטה. ↩
-
התכנית. ↩
-
ימח שמה. ↩
-
ג. ש. כתב לי. ח. ב.: “ה‘מעורר’ גוסס? חבל! ואני כבר אמרתי לשלוח איזו ‘חתיכות’”. ↩
-
להוציא בלונדון קובץ סיפורי ג. ש. ↩
-
רוסית, במובן: בכל אופן, בין כך ובין כך. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: “השדים”: א. ביילין וא. נ. גנסין. ↩
-
מ. י. ב. שאל את ב., אם יוכל להמציא לו מלונדון ספרים אחדים מן הדרושים לו לרגל עבודתו. ↩
-
בענין זה: לר' ב., 23.5.07. ↩
-
כמה ביטויים מן הנוסח העברי של מכתב זה – ובין השאר הכינוי: “חד־שטיא” – לקוחים מן התרגום, שנעשה ע“י ר' ב. בעצמו, בצרור מכתבי י. ח. ב. אליו, שפירסם (ב“השלוח”, ירושלים, תרפ"ו) למלאת עשרים שנה ליסוד ”המעורר". ↩
-
בו ביום, בשולי גלויה של בילין לר' בנימין, באה תוספת מאת י. ח. ב.: "אחי! כתבתי לך היום גלויה מרירה, בוודאי קיבלתה. שלום ל. וילקנסקי ולמנחם גנסין. יוסף־חיים. ולאחר תוספת זו באו דברים אחדים של התבדחות גם מאת א. נ. גנסין. ↩
-
יסלח לך האלוהים; הסיפור לא בא ב“המעורר”. ↩
-
מ. בן־אליעזר. ↩
-
י. ד. ברקוביץ נסע אז מז'נבה דרך אנגליה לארצות־הברית. ↩
-
היחס לי. פ. ↩
-
רוסית: הכל אחת, אין הבדל. ↩
-
י. פ. כתב לב., כי הוא שוקד על לימוד ההיסטוריה וכו'. ↩
-
כנאמר למעלה: בדברי א. בילין, שכתב לג. ש., כי הוצאת “המעורר” נפסקת עם חוברת ח‘–ט’ וכי במקום שאר חוברות־השנה יקבלו החותמים קובץ סיפורי ג. ש. ↩
-
תחת ידי. ↩
-
יוּדית: וילך לו הכל לטאר־טא־ראם. סוף! ↩
-
בבית־דפוס של עתון יומי יוּדי. ↩
-
מלים אחדות מחוקות ע"י י. ח. ב.; חתימה אין. ↩
-
המודעה נדפסה בעמוד השני של מעטפת החוברת האחרונה של “המעורר” (אוגוסט–ספטמבר 1907). [שגיאה במקור – אבגוסט] בדבר “ויקבלו־נא אותה” וכן על־אודות נוסחה אחרת, קודמת בזמן, של המודעה – במכתב הבא – לשופמן, וכן ברשימה אורי־ניסן, במדור “אישים בספרוּת”, בכרך זה של כתבי י. ח. ב. ↩
-
כלומר, הפורמאט. ↩
-
רוסית. אני אשקוד על כך. ↩
-
לא הנ"ל – כך חתם משום השורות של אשר ביילין שבאו באותו מכתב. ↩
-
יוּדית, במובן: להיפנות. ↩
-
ואין כאן מקום להאריך. ↩
-
עתון יומי יוּדי בלבוב, בעריכת מ. ק. ↩
-
יודית: מה שלומך? ↩
-
קובץ־הסיפורים של ג. ש. ↩
-
לבובה. ↩
-
מלה מחוקה ע"י י. ח. ב. ↩
-
ש“המעורר” יחדל לצאת. ↩
-
א. ל. ביסקא בשבועון העברי הלונדוני “היהוּדי”. ↩
-
החתימה אינה ברורה, כאילוּ מטושטשת במתכוון. ↩
-
לעת עתה. ↩
-
ג. שופמן. רשימות. לונדון, דצמבר, תרס“ח. במבוא הספר באות שורות אחדות ”מאת המו“ל”: “הספר הזה, הכולל בתוכו כמעט כל מה שכתב ג. שופמן עד הימים האלו, נועד ונדפס בשביל אלה שחתמו על ‘המעורר’ עד סוף שנת 1907, והרי הוא נשלח להם תמורת הקונטרסים י', י”א, י“ב, אשר לא יכולתי להוציאם מטעם המבואר בקונטרס האחרון. י. ח. ב.” ↩
-
אחד מכינויי י. ח. ב. ↩
-
מנחם ואורי־ניסן, שבא לא"י מלונדון. ↩
בִּלְבוֹב
מאתיוסף חיים ברנר
בִּלְבוֹב
339 לא. בילין
08 4/2, למברג.
ביילין, יענקעלי, ציפע!
איך בין אייך מודיע, ליעבע פריינד, אז איך בין סוף כל סוף פאָרט אין לעמבערג. געווען אין בערלין אַ פאָר טעג, אין ברעסלוי, געהאט אביסעל צרות, דערפאַר געזעהן א וועלט. שאָפמאן איז אָלרייט. וואס ביי מיר וועט זיך “טהון” וועל איך מסתמא שרייבען. ביילין, אייך בעזונדער. איך געריס מיינע פריינד הערר שקאלינסקי, מאדאם שקאלינסקי און קרובים און קינדערלעך, בעזאנדערס טוניען און ראָזאַן.
איך.
א גערוס פון קליינמאן און פ. מ. זיידמאן, וועלכער איז דאָ.
תרגוּם:
ביילין, יענקלי, ציפה!
אני מודיע לכם, ידידים חביבים, כי, סוף כל סוף, הנני בכל זאת בלמברג. הייתי בברלין ימים אחדים, בברסלוי, סבלתי צרות מעט, אבל בשכר זה ראיתי עולם מלא.1 שופמן – אול־רייט. מה יהיה ו“יתרחש” אצלי – ודאי אכתוב לכם. לך, ביילין, במיוחד. אני דורש בשלום ידידי מר שקולינסקי ומרת שקולינסקי וקרוביהם ובניהם, ביחוד בשלום טוּניה ורוֹזה.2
אני.
שלום לכם מאת קליינמאן ופ. מ. זיידמאן,3 הנמצא כאן.
340. למ. י. ברדיצ’בסקי
[למברג, 6.2.08].
– “וידלוק נר נר במקומו עד שיכבה"4 – ודאי, שהדבר כך יהיה, אם ברצוננו ואם שלא ברצוננו, ואולם איזה צד “לטובה” אפשר לראות בזה?
בכלל, הלא הכל מסובך כל כך ומעורבב כל־כך, עד שאי־אפשר לומר: “כך יפה" בשום אופן –
מילא. בלמברג הכל כמו ששיערתי בנפשי. נִכבּה, נִכבּה – אל תירא!
ובכל זאת ואף על־פי כן – הכן את “הזר”, הכן.
לנומברג כתבתי. שחור־החרפה בלחיי. כבֵדה עלי נפשי בשעה זו וקשה הכתיבה. שחורים הנרות ההולכים וכבים –
י. ח. בּרֶנר.
שלום לעמנואל בנך היקר ולרעיתך.5
341 לב. בנדת
08 15/2, למברג
ליעבּער פריינד בנדת.
ערשטענס שרייב איך אייך פון מיין געזוּנד, וועלכער איז… אָט, נישקשה. צווייטענס, מכוח דאס טאקי וואס איך וויל וויסען וואס מאכט איהר, ד. ה. וואס הערט זיך עפּעס ביי אייך און אין לאנדאן בכלל? והשלישית – האב איך צו אייך אַ שטיקעל בקשה: היות ווי מיין “לאנדאנער פעליעטאן” האט זיך געדארפט דרוקען אין די “ווארלד”, און איך ווייס ניט צי ער האט זיך געדרוקט, בעט איך אייך למעה"ש צו שיקען מיר דעם נומער, און אויב עס איז געווען אַ פארזעטצונג, די צוויי נומערען. אגב טאקי דערמאנען אונזער פריינד הדס מכוח די עטליכע פעניס, ווייל איך בין דא לא עליכם בדחקות גדולה, ד.ה. איך ארבייט שוין אפילו אין אַ דרוקעראיי, אבער איך פערדין6 לעת־עתה במחילה גענץ ווייניק, קוים אויף ברויט ביט דירה־געלד. מיין אדרעס:7
J. Ch. Brenner, bei “Tagblatt”, Lemberg.
תרגום:
ידידי החביב בנדת.
ראשית אני כותב לך על בריאותי, שהיא… בכן, לא ברע. השנית, בענין זה, אמנם שרוצה אני לדעת מה שלומך, כלומר, מה נשמע אצלך ובלונדון בכלל? והשלישית – בקשה כלשהי לי אליך: היות ו“הפיליטון הלונדוני” שלי צריך היה להידפס ב“ווארלד”, ואיני יודע אם נדפס, הריני מבקש ממך, למען השם, לשלוח לי את הגליון. ואם היה המשך – את שני הגליונות. ואגב גם להזכיר לידידנו הדס בנוגע לפרוטות המעטות, לפי ששרוי אני כאן, לא עליכם, בדחקות גדולה, כלומר, אני, אמנם עובד כבר בבית־דפוס, אבל לעת עתה משתכר אני, במחילה, מעט מאוד, בצמצום ללחם ולשכר דירה.
כתבתי – – –
342. למ. י. ברדיצ’בסקי
08 15/2, לבוב.
לברדיצ’בסקי,
מצבי החיצוני כאן, שאתה שואל עליו, רע הוא מאשר בלונדון. נכנסתי לעבוד לבית־דפוסו של א. סאלאט,8 אבל מלבד שהשכר קטן הוא מאשר בשם, הנה הצד הטכני שבכאן זר לי קצת והנני משתכר רק ללחם ולמעון.
באפשרות הראשונה אוציא את הקובץ הספרותי הראשון בשם “מִפקידה לִפקידה”, ומאוד מאוד אודה לך, אם תשלח לי בעוד מועד את “הזר”. אדריסה משלי איני יכול לשלוח לך לעת־עתה, מפני שאין לי דירת קבע, אבל שלוח תשלח על שם קליינמאן. קווה אקווה, כי יעלה בידי להעמיד את הדבר על יסוד ארטאֶלי, היינו שהסופרים יקבלו את שכרם מן הפדיון לאחר שינכו דמי ההדפסה.
ובנוגע לבדרך כלל – עוד פעם: קשה הווייתי ביותר, קשה הווייתי –
ושלום לך ולזוגתך ולעמנואל הנחמד.
י. ח. ב.
כתבתי דבר יפה אחד בשם “ערב ובוקר”.9
עִמָנוּאֵל יְדִידִי, שָׁלוֹם!
יְדִידְךָ בְּרֶנֶר.
343. לא. ציוני
08 19/2, למברג.
וילקנסקי,
איזו רוח ואיזו רוח אחרת? פשוט, לא חשבתי לנכון להשיב, מאחר שהיית צריך לעזוב את ברלין. בנוגע לענין – אדרבה ואדרבה. בינתיים כתבתי דבר יפה באמת בן בויגן10 של דפוס, גם שופמן יתן דבר, גם ברדיצ’בסקי נכון לתת דבר אחד וכו' וכו' והנה גם “השלוח” לא הדפיס את “ברזל בברזל”11 – יבוא חֶלמר12 ויַראה כסף, ויבוא הכל על מקומו בשלום.
“מצבי הפרטי” – מה שאלה היא זו? כלום יש בלבוב להביא גאולה לי? הנני עובד בבית־דפוס, משתכר מעט, סובל דחקות, חולה בראשי וכו' וכו'.
ועכשיו אני מזכירך – – –13 להזכיר, כבקשתך, ושלום לך – – – ודרוש בשלום אותה הריבה – – – בלה“ק ושתמונתה מצאה חן – – שבא”י ובשלום חיים ונחמה. על – – –
שופמן דורש בשלומך. גם פ. מ. זיידמַן פה והוא דורש בשלומך.
344. לא. בילין
26/2 08, לעמבערג.
ביילין,
מן הצד נודע לי, שהודחת ממשמרתך אשר ב“זשורנאל”.14 מפני מה אינך כותב אפילו מלה?
עלי אין לי להודיעך דבר, זולת זאת שכתבתי לרידאקציות עבריות כ“השלוח” ו“הזמן” וביקשתי אַוואַנסיק15 קטן בכדי לנסוע מכאן. לאן – איני יודע עוד. זה תלוי במצב־הכספים. אפשר לפלשתינה ואפשר נאזאד.16
איך געריס ציפע’ן, יאנקעלען, מינדלען, מאיר’ן און די קינדער.17
י. ח. ברנר.
345. לב. בנדת
26/2 08, למברג.
ליעבער בנדת,
אַ גוטען פריינד זאל מען האבען – דאס איז דער איינדרוק, וואס איך האב געהאט פון אייער גאנצען בריעף. מילא, די –/30 מיט די 2 נומערן האב איך שוין ערהאלטען. ושלחתי את הרעסיט. ווער איז שולדיג, אז הדס שרייבט: “דא וועט איהר געפינען איינגעשלאסען" – נו, נו… “איינגעשלאסן"!
איר שרייבט, אז עס וואלט געווען גלייך איך זאל קומען צוריק – פילייכט… אבער איהר פערגעסט דעם אֶליענס אקט. מילא, די 3 פונט אויף פאהרען וואלט איך שוין געקראגען. דארף מען דאך נאך 5 פונט אויף ווייזען. מילא, מיר וועלען זיך נאך מישב זיין. עס קען זיין איך זאל בעקומען אַן אוואנס און זאל פאהרען. אבער וואס אנבעלאנגט די שטעלע ביי ווערטהיימער ענד לי, זאג איך טאקי נאך אַלץ לא. דען ווארום זאלען מיר זיך נארען? וואס וועט שוין זייך [אַז] איך וועל פערדיענען 2 גיניס א וואך? דער עיקר איז דאך ניט דאס פערדיענסט, נאר עס זאל זיך לעבען ווי מעגליך ניט שווער, און מיר, ארבייטענדיג אין אזא דיסציפלינירטע דרוקעריי, וועט זיך לעבען ניט גרינג. אלזא, אַ הערצליכען געריס דעלאוויטשען און אַ קלאָרא נעגאטיווע עקשנות’דיגע תשובה מכוח זיין פארשלאג. אז איהר פוילט זיך ניט, בנדת, שרייבט אַמאֶל אַ בריוועל. אייער גוטער פריינד, כ’לעבען,
י. ח. ברענער.
תרגום:
חביבי בנדת,
לעולם צריך שיהיה לו, לאדם, ידיד טוב – זהו הרושם שהיה לי מכל מכתבך. מילא, את ה־/30 עם שני הגליונות קיבלתי כבר. ושלחתי את ה“קבלה”. מי אשם בכך, אם הדס כותב: “בזה תמצא לוּט" – נו, נו… “לוּט"!
כותב אתה,כי היה זה מן הרצוי שאבוא חזרה – אולי… אולם אתה שוכח את ה“אֶליאֶנס אַקט”.18 מילא, את שלושת הפונטים לנסיעה הייתי משיג כבר. אך הלא נחוצים עוד חמישה פונטים – להראוֹת. מילא, עוד נימלך בדבר. אפשר שאקבל מיקדמה ואסע. אבל אשר למישרה אצל ווערטהיימער ענד לי, עדיין אומר אני: לא. כי למה נשלה את עצמנו? כי מה יהיה אם גם אשתכר שתי גיניות לשבוע? הלא העיקר אינו השכר, אלא שהחיים יהיו לא קשים ככל האפשר, ולי, אם אעבוד בבית דפוס ממושמע כזה, יהיו החיים לא קלים. הכלל, דרישת־שלום לבבית לדאֶלאוויטש ותשובה ברורה, עקשנית, שלילית בנוגע להצעתו. אם אינך מתעצל, בנדת, כתוב איגרת לפעמים.
ידידך הטוב, אפשר לומר,
י. ח. ברנר
346. לפ. מרגולין
08 2/3, למברג
למר מרגולין בוילנה.
אדון נכבד!
בתשובה על מכתבו הנני שולח בזה פוליטון בשביל “הד־הזמן” ומתפלל לחלוֹף החודש ולקבלת השכר.19 ואז אוסיף כהנה וכהנה.
בנוגע לעבודה תרגומית הנני מוכשר ומוכשר לזה; כבר עסקתי בזה הרבה והנני לקחת עלי עבודה כזו בחפץ לב. יכול אני לתרגם ללה"ק20 ולאידיש מרוסית ומאנגלית כל דברים: סיפורים, מאמרים, דברים מדעיים, חוץ מפואיזיה.21
(אגב: מתרגם טוב מאשכנזית ומצרפתית לעברית ויהודית הוא גם ידידי פ. מ. זיידמן. אדריסתו ע“ש רידאקציה של ה”טאגבלאט").
הכניסה לרוסיה אינה מותרת לי, ואילו היו תופשים בי היה עונשי22 באופן היותר טוב: עבודת־פרך.
הנה כי כן עניתי לך על כל דבריך, ושלום!
ברגשי כבוד י. ח. ברֶנר.
אבקש למסור שלום בשמי לסופר הנכבד מאוד מר בן־ציון כץ. בדבר אשר פנה אלי זה לפני שבועות אחדים עניתי במכתבי הקודם למר נומברג.
347. לא. בילין
08 8/3 [לבוב]
ליעבער־ליעבער און גאר ניט נאַרישער אשר’קע. נאַקאָנעץ טאָ פּאָלוּטשילאָס פּיסמאָ אָט וואַס… טפוּ, פון דיר, פון דיר. היינט מעגסטו צולאָפּעט ווערען, וועל איך דיר זאגען “דוּ”. דו ווילסט וויסען, וואס איז אין לעמבערג. אויסער שאָפמאנען – גאר נישט. פאר מיר אבסאָלוט גאר נישט. אַ רעכטע דירה ניט צו קריגען, פרנסה ניטא, בעקענטע ניטא, העברעאישע לעזער ניטא, סטודנטים ומאספים וכו' – פיקציה! רק השמש טובה פה מבלונדון. איך האָב געשיקט אן אלטע זאך אין “השלוח” און וועל מקבל זיין עטליכע רובעל, פאָהר איך אָב אין א פראָווינציאלע שטעדטיל טאַרנאָפאָל און וועל זיך משתדל זיין צו לעבען דארט שטיל כדרכי און עפעס שרייבען. – פאלעסטינא, כנראה, וועל איך ניט אויסמיידען, אבער איך בין עס דוחה. אין לאנדאן וועל איך נאך אויך זיין מסתמא מיט דער צייט. נאר ביי אייך איז דאך אן אונגליק מיט’ן עליענס אַקט און 5 פונט. נו, וואס נאך? קיין בעזונדערע וועג־איינדריקע זענען ניט געווען. קיין בעזונדערע לעמבערג־איינדריקע אויך ניט. שאָפמאן – פונקט ווי פארגעשטעלט זיך. גאנץ אָפט האב איך פון איהם גרויס הנאה. דוּכט זיך, ער פון מיר אויך דאס גלייכען. דאס גאָר. א גערוס יענקעלין און ציפה’לה און אלעמען.
ברענער.
כן, על הרצפה לא התמתחתי עדיין כל עת היותי בלמברג. ושופמן לא זכה לראות את זאת. – אתה לא נשכחת, אלא מה לעשות. כפי שאפשר היה לשער, האט זיך פון אַלע פאנטאזיעס אויגעלאזען אן אויסגעבלאזענע איי.
תרגום:
אשר’קה חביב־חביב ולא־פתי כלל וכלל. סוף־סוף בא מכתב מכבודו…23 טפוּ, ממך, ממך. היום, גם אם תתפקע, אומר לך “אתה”. רוצה אתה לדעת מה בלמברג. מלבד שופמן – לא כלום. בשבילי לחלוטין לא כלום. דירה הגונה אין למצוא, פרנסה אין, מכרים אין, קוראים עברים אין, סטודנטים ומאספים וכו' – פיקציה! רק השמש טובה פה מבלונדון.24 שלחתי דבר ישן25 ל“השלוח” ואקבל רובלים אחדים, או אז יוצא אני לעיירה פרובינציאלית טארנוֹפוֹל ושם אשתדל לחיות בשקט כדרכי ולכתוב דבר־מה. מנסיעה לפלשתינה לא אנצל, כנראה, אבל אני דוחה זאת. וגם בלונדון ודאי אהיה עוד לאחר זמן. אלא שאצלכם הלא צרה היא באֶליאֶנס־אַקט ובחמשת הפוּנטים.26 ומה עוד? רשמי־דרך מיוחדים לא היו. גם רשמי־למברג מיוחדים – לא. שופמן – כפי שתארתיו לי בדיוק. לעתים קרובות הנאה גדולה לי ממנו, גם לו ממני, כפי שנדמה לי. זה הכל. דרישת שלום ליענקלה, לציפה ולכל.
ברנר.
כן, על הרצפה לא התמתחתי עדיין כל עת היותי בלמברג. ושופמן לא זכה לראות את זאת. אתה לא נשכחת, אלא מה לעשות. כפי שאפשר היה לשער,27 נתבדוּ כל הפנטסיות28 והיו לעורבא פרח.
348. לש. ביכובסקי
תענית אסתר, תרס"ח, לבוב. [16.3.08].
שמעון יקר,
קיבלתי ברגע זה את ה־25 רובל. תודה רבה.29 מ“השלוח” אני מחכה לכסף זה שלושה שבועות (ביאליק הבטיח לשלוח איזה סכום מראש, ובינתיים שלחתי על אפּי ועל חמתי בשביל חו' ג' דבר בשם “ערב ובוקר”) ואין. עתה ניחָם אני על זה. לכשאקבל, אסע לפלשתינה. אם תכתוב לגנסין, אל תודיעהו על זה.30 אני רוצה לבוא לשם ולהתחמק מפני המכרים. מסתמא לא אשהה שם ימים רבים. נחיה ונראה. – את הקובץ31 ישלח לך שופמַן. שלום ליאנקובסקי.32
בנשיקת אח
י. ח. ברנר.
349. למ. י. ברדיצ’בסקי
[לבוב, 20.3.1908].
ברדיצ’בסקי, היה עלי ימים קשים מאוד, ולפיכך דחיתי את כתיבתי אליך מיום ליום. עתה אני כותב. סוף־סוף, אפשר שדברי לחַדש תוצאה קטנה יקויים, ודוקא חדשי, כדבריך, ואז אתן את מאמרך ע“ד שופמן, אבל רוצה הייתי שתעבור עליו בקולמוסך.33 ראשית, יש שם דברים ראויים לשעתם, כגון בנוגע להתחרות של “הצופה”,34 ושנית, הלא מאז כתב שופמן עוד דברים, ומן הראוי שתעיר עליהם. שכר־הסופרים יהיה קטן: שני כתרים לעמוד, אבל בטוח ובמוקדם. מלבד זאת תשלח לי את “הזר” ותעבּד, אם רוצה אתה בכך, את מאמרך שקראת לפנַי35 ע”ד קלוזנר. – התוצאה בכללה, כפי הנראה, לא תהיה בכּל כרצוני, אבל אין אני יכול להושיע. כאן צריך להתפשר: אם לבלי לעשות דבר או לעשות מה שאפשר. בכל אופן, אני שלי וטהרתי וכוחי שלי. לטובת הענין אני מדיר א"ע36 מהנאת־שכר בזה.
מנומברג שבוילנה קיבלתי מכתב וז"ל37:
“מברדיטשבסקי קיבלתי מכתב, שסגנונו העליב אותי עד אשר לא יכולתי עוד לענות. הוא מונח רצוף בזה. שפוט אתה בינינו. הייתי ב”הצופה" ולא קראתי לו! כלום הייתי אני שם הקורא לסופרים להשתתף? בעבודתי במערכת הייתי נחבא אל הכלים בכל הנוגע לחלק האופיציאלי. ומה אני פה ב“הזמן”? אפילו לא אחד־העוזרים. ומה אני יכול לענות על שאלה: “אם עוד לא מת לבך בקרבך”? את שאר דבריו איני מבין כל עיקר. יש לו איזו טענות עלי, כאילו הייתי אני איזה עורך מטומטם־הלב, מתנהג עם סופרים בגסות ובקשיות־רוח. – אם חפצך בזה תוכל למסור לו את דברי אלה".
היכן הלל צייטלין? – בוארשה וכותב רק יהודית המדוברת. – עורך המכ“ע38 “ראזסביאֶט” הוא ס. גאֶפשטיין ולא זלמן אֶפשטיין. – שופמן עוסק בשיעורים בעברית ומשתכר כדי פרנסתו. – את מה שכתבת ביהודית אין לי מקום להשיגם. – אדריסה שלי אודיעך כשתהיה לי דירת קבע. לע”ע39 אני נודד ממקום למקום וד"ל.40
ושלום לך ולקשורים בך.
י. ח. בּרֶנר.
350. לש. י. אימבר
פרייטאג [20.3.08, לבוב]
ליעבער שמואל יעקב’ל, טייערער יונגעלע, אזוי איד דאָס, קינד מיינס: איך בין, הייסט עס, אין לעמבערג, און אין טאַרנאפאל פאָהר איך דערווייל ניט. כ’ווייס… ס’טומעלט זיך דאָ איבער אַ קליין מאנאטסשריפט אין העברעאיש, קען מען אָהן מיר ניט אויסקאמען! נו… נו, און איהר? וואס מאַכט איהר? שרייבט. מיין אדרעס: “רעדאקציע טאַגבלאט, פיר ברענער".
זעהט איהר אַבראמזאהנען מיט זיינע וואוילע קינדערלעך? אַ גערוס, אַ הארצליכען גערוס פון מיר.
אויך דעם וואוילען פלעמיאַניק חאַרטינערס, דעם יצחק קראה… אזוי, דאכ’ט מיר. –
אבער דאס אלעס איז נאך ניט דער עיקר. דער עיקר איז, אז איהר שרייבט אייער טאטען, זאגט איהם, אז איך האב איהם ליעב אהבת נפש. און ווען איך זאל ניט קומען נאך גאליציען אלא צוליעב בעקאָנען זיך מיט אזא אידען, וואלט פאר מיר געווען דיינוּ – בכלל, בענק איך נאָך טארנאפאל און איך וועל דארט נאך געוויס ניט איינמאָל זיין. דאמאלס וועל איך זיך אויך זעהן מיט איהם, ד. ה. מיט אייער טאַטען. –
פון מיר י. ח. ברענער.
שאדע, שאַפמאן איז ניט דאָ, ער וואָלט דאָך אויך געשריבען אַ גערוס.
תרגום:
יום ו'.
שמואל־יעקב חביבי, נערי יקירי, כך הוא, בני:41 בלבוב העיר אני ולטאַרנופּול אין אני נוסע לפי שעה. ענין יש, כביכול… משׂיחים כאן על אודות ירחון עברי קטן, ואי־אפשר, כנראה, בלעדי! בכן… בכן, מה בגבולך? מה שלומך אתה? כתוב. אדריסתי: “מערכת ‘טגבלט’, לברנר”.
האם תראה את אברמזון42 עם שני ילדיו החביבים?43 שלום להם, שלום מקרב לבי.
וכן לבן־אחותו החביב של חארטינר,44 ליצחק קרא… כך, נדמה לי.
ואולם כל זה אינו העיקר. העיקר, שבשעה שתכתוב לאביך,45 אמור תאמר לו, כי אהבת נפש אוהבנו. ולולא באתי לגאליציה בלתי אם כדי להכיר יהודי שכמותו – דיי. בכלל, מתגעגע אני על טאַרנוֹפוֹל וודאי עוד אהיה בה לא אחת. אז גם ראה אראה אותו, את אביך שלך.
ממני י. ח. ברנר.
חבל, ששופמן איננו כאן עכשיו. הן גם הוא היה רושם שלום משלו.
350א. לפ. לחובר
08 25/3
למר פישל לחובר, שלום וברכה!
איגרתך קיבלתי, ולצערי אין לי במה להשתתף במאספך. יוכל היות שאשלח איזה דבר בשביל קובץ שני.
שלום לי. ורשבסקי.
שלכם
י. ח. ברנר.
351. לא. בילין
[לבוב, סוף מרץ 08]
ביילין,
ניחיי חאָטץ אַ וואָרט, חאָטץ אַ שורה! וואו זענט איהר? וואו געפינט איהר זיך? וואס מאכט מען ביי אייך?46 ואני בלמברג ועוד אשהה פה קצת. חושבים פה על הוצאת איזו “רביבים” – וניאותי להישאר. אם יש בידך איזה כת"י47 שלח בשביל החוברת הראשונה. יהיה גם הונוראר קטן. בכל אופן כתוב גלויה, אם אין לך חומר לכתיבת מכתב. אַ גערוס די קינדער, יענקעלין, טוניען, ראזאן, ציפה’ן, מאיר’ן, מינדלען.48
ברענער.
352. למ. י. ברדיצ’בסקי
שלהי מרץ [1908, לבוב].
ברדיצ’בסקי,
לאחרונה הנני שולח לך אדריסה שלי:
I. Ch. Brenner, bei Gelles. 3-tte Majgasse No. 2/III, Lemberg, Galizien.
שלח לע“ע 49 את “הזר” ואת המאמר ע”ד שופמן. יבואו שני הדברים בחו' א'. שם הירחון הקטן יהיה “רביבים”. ושלום לך!
י. ח. ברֶנר
שלום לבני ביתך.
ההונוראר לע"ע 50ׂ) יהיה רק שני כתרים בעד עמוד.
353. למ. י. ברדיצ’בסקי
08 6/4, לבוב
לברדיצ’בסקי,
את ה“ליטער. מאנאטשריפטען” 51 השגתי על מנת להחזיר ושלחתים לך. ה“שטעדטיל” של אַש אין אתי.
בנוגע להוצאת ה“רביבים” – יודע אני כמוך את כל הדברים, ובכל זאת דעתי לנסות גם באופנים אלה. באופנים אחרים אין כל אפשרוּת להתחיל. ובפרובינציה של גאליציה יש עוד מקום לדבר מן הלב. כמו שכתבתי לך אין אני נוטל שכר־עריכה, ותנאִי המיוחד הוא: שאהיה הדן יחידי. אורגן “ציוני” לא יהיה זה, אלא יוקצע בו רק קצת מקום לעניינים הלאומיים של הסטודנטים המוציאים. ודאי היה טוב להוציא [את] הדבר על יסוד קאפיטאליסטי, אבל בוד[אי־]אפשר שאני. את דבריך שלח, ואף על־פי שיהיו זרים לרוב העולם – אין בכך כלום. בשם “המעורר” בחלה נפשי: אין אנו רוצים לעורר ישנים, אלא לשיר ולברר איזו דברים לעצמנו ולאחרים. זה הכל.
לדבריך אחכה ושלום לך ולביתך
י. ח. ברנר.
ע“ד אותו ד”ר מילנר בפאריס אין אתי יודע עד מה.
354. לש. ביכובסקי
[לבוב 7.4.08]
שמעונקה,
תודה בעד התודה. תודה בעד הקריאה.
לא“י אסע, כמובן, אבל בעוד חדשים אחדים. לע”ע 52) טומעלט מען 53) זיך קצת פה על איזו תוצאה בשם “רביבים” – גלגולו של “המעורר”.
במאספו של נומברג הייתי רוצה להשתתף, אבל איני יודע, אם יהיה במה. כותב אני דבר ארוך.54 חוץ מזה יש לי גם דבר קצר אחד בלתי חשוב ביותר,55 והנני “אוחז” זה בשביל ה“רביבים”.
חיי פה – נישקשה! 56 דירה מרוּוחה ומאכלי ירק וחלב. מין דממת־הנפש באיזה מובן.
הקראת את “ערב ובוקר”?
והנה גם שופמן. יכתוב, השֵׁגץ! 57
בלבי ובנפשי שלך
י. ח. ברנר.
אדריסתי: – – –
355. למנחם פוֹזננסקי
[לבוב, 10.4.08]
למר מ. פוזננסקי.
ברגע זה קיבלתי גלויתך. בלמברג אפשר להשיג עבודה בבית־דפוס, אבל השכר קטן עד מאוד. לכל היותר תוכל להשתכר בעבודה של לא פחות מעשר שעות ליום עשרה ריינש 58 לשבוע, היינו שמונה רובלים.59 ההוצאות (שכר דירה, אוכל וכו') הנן רבות; הכל ביוקר רב. אם מוכרח אתה לנסוע מרוסיה – אז הלא אין ברירה. אפשר גם שתשיג פה איזו הוראות בעברית. זה כל מה שאני יכול לענותך, ושלום!
י. ח. ברֶנר
356. לא. ציוני
יום שלפני ערב פסח. [14.4.08, לבוב].
וילקנסקי,
היה פה חֶלמֶר. הוא יהיה פה שוב בעוד איזה זמן. ע"ד תוצאתנו איני יכול להודיעך עוד דבר ברור. אולם את הדראמה שלך 60 שלח בכל אופן, כי הדפס אדפיסה.
הדבר, שהתחלתי הראיתי לך בברלין, עוד לא נגמר. איני בקו הבריאה (לא ביותר, חס ושלום!) ולכן אקצר. שלום לקרובים.
י. ח. ברֶנר
אדריסתי כמקודם: – – –
המחשבות ע"ד תוצאה עברית בגאליציה אינן סותרות להחלטתי לנסוע לפלשתינה בעוד ירחים אחדים.
357. לפ. לחובר
ערב פסח [15.4.08, לבוב].
נכבדי וחביבי מר לחובר,
שמעתי שמאספך,61 בו השתתפו צייטלין, פרישמן וכו', כבר יצא לאור. אל תשכח לשלוח לי אכסמפלאר אחד, וזו אדריסתי: – – –
שלום למר וארשאבסקי.
שלכם
י. ח. ברֶנר
358. ליצחק קצנלסון
ערב פסח [15.4.08, לבוב]
החביב והיקר יצחק קצנלסון!
להפך: אני חושב: דווקא: “היא שמעה, שמעה לי – ולא האמינה“, וכמו: “היא סקרה, סקרה בי – ואין אני יודע”.62 בכל אופן, עוד יש שהות להודיע את החלטתך האחרונה. הוי, משוררים!
ובעד כל דבריך הטובים, הוי, הוי, הטובים, הטובים כל כך – מה אומר לך? תודה? פֶה, מלה באנאלית יותר מדי אפילו בשבילנו, “דיקדנטים".63 פֶה: שוב שַׁבּלון!
ואת “בגבולות ליטא” קראתי. את זה קראתי באמת.
Hochachtungsvoll.64)
י. ח. ברֶנר
359. למשפחת אימבר
זונטאג, האַלב אַכט אַזייגער אין דער פריה. [19.4.08, לבוב].
צו די אימבערס!
ערשט געקומען בשלום קיין לעמבערג. עס גיסט אַ רעגען. אַ גוואַלד!… אַ גוואַלד – אין אלגעמיין, ניט נוּר פונ’ם רעגען. – וואָס זשע מאַכען עפעס די טייערע אויגען פון די ציפורה’ס, חנה’ס, איזשעס און אַדעל’ס? ווי האבען זיי געשלאָפען נאָך אונזער אַוועקגעהן, און וואס האָבען זיי געחלומ’ט? און וואָס מאַכט ביילה, די מאַמע? אַי, איהרע חרעמזעלעך, אַי איהרע חרעמזעלעך – דאָס זענען דאך געווען וואונדער פון דער נאטוּר, וואונדער – ווי איך בין אַ איד.
י. ח. ברענער.
[אַי אַ נאכט!…
ג. שופמאן.]
עס לאזט אייך הארצליך געריסען אונזער שעמענדיגער, שוויגענדיגער און טיעפער אבראמזאָהן, ער אליין שרייבען אַ גערוס – שעֶמט זיך.
תרגום:
יום א', שבע וחצי בבוקר.
אל האימברים!
זה עתה באנו בשלום ללמברג.65 גשם ניתך. אכן “איום”!… “איום” – בכלל, לא רק משום הגשם. – ועתה, מה שלום העינים היקרות של הצפורות, החַנות, האיז’ות והאַדלות? איכה ישנו לאחר לכתנו ומה חלונות חלמו אז? ומה שלום ביילה, אמא? הוי, הקנובקאות שלה, הקנובקאות שלה – הן פלאי־עולם היו אלה, פלאי־עולם – ביהדותי שלי.
י. ח. ברנר.
[הוי, לילה!…
ג. שופמן]
שלום מעומק לבו אומר לכם זה אברמזון שלנו הביישן, השתקן והעמקן.66 הוא בעצמו מתבייש לכתוב לכם שלום.
360. לא. בילין
[לבוב, 19.4.08]
ביילין, אח יקר! היינו, אני ושופמן, קצת בפרובינציה, והיום באנו ומצאנו אצל קליינמאן את מכתבתך ואת הכת“י.67 את הכת”י הספקתי אני לקרוא (טוב, כמובן, טוב מאוד! אף על־פי שבמקומות אחדים מזכיר את “Припадок” 68 של צ’כוב) ושופמן עוד לא קרא. על זה עוד נכתוב לך. מהיום והלאה תכתוב ע“פ אדריסתי הנ”ל.
ה“רביבים” – קרוב שיֵצאו לאור. אפשר – טאַקי 69 “המעורר”, שנה שלישית. החיים… בשעה זו אני מרגיש עצמי לא בקו הבריאה, אבל בכלל – לא רע. אני מוצא איזו תנחומין בשופמן ושופמן בי. יש כאן איזו ניצוצות של אורה. ודוקא כאלה שלא פיללתי להם. בכלל טוב לי פה מאשר בלונדון. הימים הראשונים היו קשים ביותר, ברם עכשיו – הוקל קצת. הפרנסה דחוקה קצת, כמובן, אבל וועמען אַרט עס? וואָלט מען נור געזונד זיין און קענען עפעס שרייבען און עפעס ארויסגעבען און בעגענען זיך מיט וועמען מ’בעגעגענט זיך – דיֵנו. אויף “גדולות” ווארטען מיר דאך שוין לאַנג ניט. אַ גערוס פון מיר אלע ווייטע און נאהענטע.70
ברענער.
361. למ. י. ברדיצ’בסקי
ד' דחוהמ"פ, לבוב. [21.4.08]
ברדיצ’בסקי,
ממחשבותי הספרותיות לא סילקתי את עצמי, ואני משתדל שהכל ייעשה כדברי עצתך בגלויתך האחרונה. קול־הקורא שב“טאגבלאט” נדפס בלי ידיעתי ואין אני אחראי בעדו.71 עתה אני עוסק בחיפוש כוחות אחרים, ואם יעלה הדבר בידי יהיה בירחוננו בעתיד אותו הרוח ממש שב“מעורר” הלונדוני, חופש גמור ומוחלט. הדבר יתברר בעוד ימים אחדים. לע“ע,72 אם יש לך איזה דבר מן המוכן – שלח ושלח. סמוך עלי, כי לא תצא ח”ו 73 כל תקלה לך על ידי. הוצאת הדבר בחיוב היא כמעט בטוחה, ואני מאסף כבר חומר. רוצה אני שיהיה לי כבר איזה דבר משלך בתיקי. זה יהיה לי לתועלת מכל צד. בכל אופן, אם לא – אז אכתוב לנומברג, שישלח לך כסף בהקדם ואני אשלח לו את הדבר בשביל המאסף שהוא מוציא לאור בנדבת איש אמיד אחד מרוסיה ושיֵצא בסוף הקיץ הבא.74
לתשובתך אחכה
י. ח. ברֶנר
362. לש. ביכובסקי
[לבוב, 30.4.08]
ביחובסקי,
הנני יוצא מחר לגור באיזה כפר.75 אדריסתי כמקודם.
אם לא קשה לך, שלח לי איזה מלון רוסי־עברי, אם יש כזה.
גמרתי סיפורי הארוך מחיי אנשי הצבא.76 צריך עוד לעבּדו ולהעתיקו.
מרגיש אני עצמי לא בטוב.
מהתוצאה בגאליציה לא יצא דבר. לחנם ביזבזתי קצת כוחות.
לפלשתינה איני יכול לנסוע, מפני שאין לי כסף. בכלל, אם כדאי לנסוע – איני יודע.
ע"ד “רשימותיו” של שופמן פנֵה לנארודיצקי בלונדון.77 אדריסתו: 48, Mile End 78
363. למ. י. ברדיצ’בסקי
[ז’ולקוב, 19.5.08]
לברדיצ’בסקי.
אל תתמה. הדבר לא יצא לפועל. ואני מתגורר עתה ביער אחד, הסמוך לז’ולקוב.
פ. לחובר אחד, אדם ישר וגם סופר קצת, מוציא איזו דברים בוארשה. כתבתי לו שיפנה אליך ושלחתי לו את אדריסתך.79
באותם הרגשות
י. ח. ברֶנר
אם תאמר לכתוב לי, אדריסתי בלבוב כמקודם. שלום לרעיתך ולבנך.
364. לפ. לחובר
[ז’ולקוב, 19.5.08].
לפ. לחובר,
יקירי, היום הנני נוסע ללמברג ומשם אשלח לך: א) סיפור ממני;80 ב) מאמר־ביקורת מאת שופמן,81 שצריך להדפיסו מפני ערכו הספרותי וצריך להשגיח ביותר על ההגהה מפני שכ“י82 מעוקל (הוא ישלח לך בשביל המאסף השלישי גם דברי בלטריסטיקה שהוא כותב). ג) סיפור מאת א. ביילין,83 לונדון, אדריסתו: שמו, 30, Commercial Rd. E. ד) שיר מאת י. קצנלסון. ה) שיר מאת משורר חדש ש. י. אימבר, בן אחיו של בעל “התקוה”. ו) “חולחליות” מאת מתחיל א. בַּרַש. כמדומה שאפשר להדפיס. זה הכל, לע“ע.84 חזק והתאמץ. כסף אתה יכול לשלוח לי על [פי] האדריסה ששלחת לי את מכתבך לז’ולקוב. ודווקא: הנריק מֶלר, פיר ברנר. שלום לוארשאבסקי. את פיליטוני ל”הזמן“85 שלחתי עוד לפני שלושה שבועות. אם לא ידפיס – לא אוסיף לכתוב עוד אליו! עוד זאת: מאחר שאתה מוציא לאור גם ספרים, אולי תדפיס את סיפורי החדש “שנה אחת” מחיי אנשי הצבא, ערך של חמישה־שישה בויגן של דפוס, וכמה תוכל לשלם לי בעד הבויגן? “השלוח” משלם לי שני רובלים בעד עמוד. ענה, יקירי, כי הנני מקווה שתעשה ותוכל איזה דבר בשביל ספרותנו. אולי מה שלא יעלה בידי יעלה בידך.
שלך
י. ח. ברנר.
בשביל המאסף הבא אתן גם רשימות ביבליוגרפיות.
כתוב ליעקב פיכמאן בשמי שישתתף במאספך.
365. לא. בילין
[ז’ולקוב, 19.5.08]
ליעבער ברודער ביילין. מיט די “רביבים” איז גאר נישט. דיין סיפור (ניין, קיין השפעת טשעחאוו!) האָב איך געשיקט היינט צו לאַחאָווערען פיר “ספרות”. ער צאָהלט געלד. אויב דו ווילסט נאך עפעס מוסיף זיין, ווענדע זיך צו איהם.
F. Lachover, Ptasia 4/19, Warschau Russ. Pol.
מיט מיר איז געוועהנליך גארנישט. איך וואָהן אין אַ וואַלד, און שאָפמן קומט צו מיר צו געסט. אָרימעלייט זענען מיר ביידע גרויסע. ל“ידידנו קליינמאן” האב איך שוין טויזענד מאָל געזאָגט, מ’זאל דיר שיקען “טאגבלאַט”. תמונתו של יענקעלי אין הויזען וויל איך זעהר זעהן. “הריווח של ה’פרורים' מוקדש להוצאת מאסף קטן בז’ארגון או בעברית”. וואס הייסט?! איזה מאסף? מילא, קיין ריווח וועט דאך ניט זיין, אבער ווער האט עס דאס רעכט פיר מיינע פרורים ארויסגעבען מאספים בז’ארגון או בעברית? אויב נאראדיצקי האט ביי “תושיה” גענומען געלד, זאל ער שיקען אהער אַ פּאָר שילינג. מיר זענען זעהר בקבצנו. “ערב ובוקר” נעמסט דו זיך צופיעל צום הארצען. אז דו ווילסט איז לא היו דברים מעולם. באותו האופן בוודאי ובוודאי לא. על נסיעתך לגאליציה, וואלט געווען זעהר גוט, אבער מיר וועלען דאך דא הונגערען! א גערוס אלעמען.
ברענער.
תרגום:
ביילין, אחא חביב. ענין “רביבים” – שוא. את סיפורך86 (לא, אין כל השפעת צ’כוב!) שלחתי היום ללחובר בשביל “ספרות”. הוא משלם כסף. אם יש ברצונך להוסיף מה, פנה אליו. אצלי אין כל, כרגיל. אני מתגורר ביער, ושופמן בא לעתים אלי להתארח. קבצנים אנו שנינו – גדולים. ל“ידידנו קליינמאן” כבר אמרתי אלף פעמים, כי ישלחו לך את ה“טאגבלאט”. את תמונתו של יענק’לי87 במכנסיים אני רוצה מאד לראות. “הריווח של ה’פירורים' מוקדש להוצאת מאסף קטן בז’ארגון או בעברית”.88 מה פירוש? איזה מאסף? מילא, ריווח הן לא יהיה, אבל למי זה ישנה רשות להוציא ב“פירורים” שלי מאספים בז’ארגון או בעברית? אם נארודיצקי קיבל מ“תושיה” כסף,89 ישלח־נא לכאן שילינגים אחדים. אנו כאן קבצנים גדולים. “ערב ובוקר” – יותר מדי אתה נותן לבך עליהם. בעצם הרי לא היו דברים מעולם. באותו האופן בוודאי ובוודאי לא. אשר לנסיעתך לגאליציה, הרי טוב ויפה מאוד, אלא הן רעוֹב נרעב כאן! דרישת שלום לכל.
ברנר.
366. לש. ביכובסקי
[ז’ולקוב, 19.5.08].
פון וואנען לעב איך, פרעגסטו, נאַרישער שמעונ’קה. פון שורות. 2 קאָפ. אַ שורה. בין איך ניט קיין גביר! געהונגערט האב נאך דא ניט.90
את המלון אַל תשלח, ואולם אם רוצה ויכול אתה לשלוח את קובצי סיפוריהם של סאֶרגאֶיאֶב־צאֶנסקי, ארציבּשאֶב91 (את “סאַנין” קראתי) וכיוצא בזה – שלח!
סיפורי הגדול 92 – אפשר ב“השלוח” ואפשר אצל לחובר (מאספי “ספרות”). היום שלחתי אליו קצת חומר משלי ומשל אחרים.
זיי געזונד, ברודערקע, ברודער! 93
י. ח. ברענער.
367. ליעקב פיכמן
[ז’ולקוב, 27.5.08].
פיכמאן היקר!
מכל ענין ה“רביבים” יצא רק זה לעת עתה: הוצאת קובץ בן מאה עמודים בתבנית “המעורר”,94 מוקדש לספרות ולשאלות התרבות. שלח איפוא את כל מה שאתה רוצה בשבילו. אם כתבת בז’ארגון את מאמרך על שטיינברג ועלה לך – העתיקהו 95 ושלח גם אותו. את השכר המיצער של שתי קרוֹנוֹת העמוד תקבל מיד לכשאקבל את כתבי־היד. חלק מן המאסף נמצא בדפוס, ולכן הזדרז לשלוח. גם לפּופּס96 הנני כותב היום. בכל אופן, ענה תיכף.
אדריסתי לפי שעה: – – –97
368. לא. בילין
[ז’ולקוב, 27.5.08]
יונגער בחור! די “רביבים” ערשיינען ניט איבער געלד – איבער וואס דען? “ס’איז דא 300 רובעל”. וואס? ווער? וועמען? אם יש ממש בדבר, כתוב. און מכוח קומען – שרעק ניט. מיר, אלטע, זענען ניט קיין שרעקענדיגע. און מכוח די “פירורים” – ווער האט זיי געבעטען? איך ווייס פריהער, אז עס איז איבוד זמן ופרוטות לבטלה. נור, אז דו שרייבסט “הוצאת מאסף בז’ארגון או בעברית” – פרעג איך: וואס עפעס, ואת פי לא שאלו? ווייטער, שיק עפעס אַ גוטע זאך פאר א קובץ ספרותי, וואס איך וועל דא בכל אופן ארויסגעבען אין אַ חודש ארום. פערשטעהסטו מיך, אַ ירחון ניט, ווין אֵין כסף, אבער אויף א שטיקעל קובץ איז יא דא. שיק עפעס, און ניט קיין ערגערס פון “הלילה הראשון”. בעצאהלט וועסטו קריגען שוין דא. און יענקעליס הויזען אַהער – גוואַלד, יענקעליס הויזען! און נאך עפעס א קלייניגקייט: אין “דזשואיש וואָרלט” האט זיך געדרוקט מיינס א קלייניגקייט “אַ טרייסט” (“קליינע סקיצען") – איך מוז דעם נומער האבען. איך האב צו הדס’ן געשריבען שוין אייניגע מאָל, ענטפערט ער ניט. שיק מיר, ביילין, דעם נומער. שיק! און געריס פון מיינט וועגען אַלעמען. וואס מאַכט עפעס אונזער ראָזאַ? ווערט זי שענער אדער מיאוס’ר דורך דעם פריהלינג און זומער? אַ גערוס אייך, ציפעניו!
י. ח. ברענער.
תרגום:
בחור צעיר! 98 ה“רביבים” אינם יוצאים מחסרון־כסף – אלא מה? “ישנן שלוש מאות רובלים”. מי? מה? היכן? אם יש ממש בדבר, כתוב! ואשר לבואך לכאן – אַל־נא באיומים! אנו, הזקנים,99 לא פחדנים אנו. ואשר ל“פירורים” – מי ביקש זאת מידם? ידעתי מלכתחילה, כי אין זה אלא איבוד זמן ופרוטות לבטלה, ואולם מאחר שאתה כותב “הוצאת מאסף בז’ארגון או בעברית”, שואל אני: מה ראו, ואת פי לא שאלו? – ועתה, שלח איזה דבר הגון בשביל קובץ ספרותי, שהוֹצא אוציא כאן בכל אופן בעוד חודש ימים. מבין אתה, ירחון – לא, כי אין כסף; אבל קובץ קטן – כן, לזה יש. שלח איזה דבר, ולא גרוע מן “הלילה הראשון”. שכר־סופרים תקבל כבר כאן. ואת מכנסיו של יענקעלי הבוּ הנה – הוי־הוי, את מכנסיו של יענקעלי! ועוד דבר קטן אחד: ב“דז’ואיש ווֹרלד”100 נדפס דבר קטן שלי “אַ טרייסט”101 (“קליינע סקיצען"102 – הגליון נחוץ לי מאוד. כבר כתבתי להדס103 פעמים אחדות, ואינו עונה. שלח לי, ביילין, את הגליון הזה. שלח! אני אומר שלום לכל. מה שלומר של רוֹזה שלנו? האם האביב והקיץ מוסיפים לה יופי או מכערים אותה? שלום לך, ציפּה’ניו!
י. ח. ברנר.
369. למ. י. ברדיצ’בסקי
08 27/5, ז’ולקוב
לברדיצ’בסקי.
מכל ענין ה“רביבים” יָצא זה: יש ביד משתי עד שלוש מאות זהובים,104 וזה יספיק להוצאת קובץ105 ספרותי בן מאה עמודים, מוקדש לספרות ולשאלות התרבות. להתחיל בירחון אין כוח, אבל המאסף יצא בוודאי, וכבר ניגשתי לסידורו. שלח איפוא, מה שאתה רוצה לשלוח בשבילו. שלח את “הזר”, שלח את המאמר ע"ד ברנפלד. הסכום המיצער (שתי קרונות בעד עמוד לא־גדול) שיש בידנו לשלם, אשלח מיד, כמובן. ענה ושלח.
המסור לך
י. ח. ברֶנר
יכול אתה לכתוב ולשלוח עפ"י האדריסה הזאת:
H. Meller, für Brenner, Zolkiew, Galiezien.
370. לצ. ז. וינברג
08 27/5, ז’ולקוב
ויינברג יקירי,
מיד לצאת “ספרות” לאור שלחתי פיליטון ל“הזמן” עליו והזכרתי שם, כמובן, גם אותך בפרטיות. עתה קיבלתי ממערכת “הזמן” ידיעה, כי כת“י 106 לא נתקבל (כך הם אומרים!) ושלחתי את הכ”י שנית ובאחריות. –
עתה בקשה לי אליך: שלח לי איזה דבר יפה בשביל קובץ ספרותי, שאני מוציא פה לאור. הקובץ יופיע בעוד זמן קצר ובוודאי. השכר מיצער, אבל בטוח ומידי.
לתשובתך, בכל אופן, אחכה.
שלך
י. ח. ברֶנר
כתובתי לפי שעה: – – –
371. לפ. לחובר
[ז’ולקוב, 30.5.08].
יקירי!
החזר לי במטותא את השירים ששלחתי לך, כי יש לי בהם צורך.
מ“הזמן” קיבלתי מכתב־התנצלות, כי פיליטוני ע"ד “ספרות” לא נתקבל. ביום השבת העבר שלחתיו שנית. נשארה אצלי העתקה ושלחתיה. במכתבי אליהם כתבתי יותר מזה, שלא אוסיף לעבוד אצלם, אם לא ידפיסו את רצנזייתי.
כתובתו של ברש:
A. Barasch, Heb. Schule, Boryslaw Galizien.
של שופמן מעל"ד.107
.ajgasse, 2/III Lemberg.
בדבר הסוכנות בגאליציה להוצאתך – אוכל ליעצך רק לפנות אל משה קליינמאן:
M. Kleinmann, Zamarstynowska 12a, Lemberg.
שלום לפרישמאן. אבטח, כי בי לא ינהג מנהג עורכינו לפנים, ולא ימצא לנכון ל“תקן” ולשנות בדברי אפילו כמלוא נימא.108
את הפרוטות תשלח לי עפ“י אדריסתי לז’ולקוב כרשום מעל”ד.109
372. למ. י. ברדיצ’בסקי
[תחילת יוני 1908].
לברדיצ’בסקי
“הזר” הוא כפי אשר פיללתי. בשביל מסדר האותיות, שלא ימצא בכת“י 110 את ידיו, צריך יהיה להעתיק. את עלי ההגהה אשלח בעוד שבועות אחדים, לערך. ל”נשכחות"111 צריך היה להוסיף מעין זה. “לשאלות התרבות” לא יהיה רשום על גבי הספר, וכוונתי בזה במכתבי אליך: לא “לשאלת היהדות”, שאינה בנמצא, שהרי אין שואלין על המתים, אלא לשאלת תרבותנו, לאן אנו הולכים, אם אנו הולכים ואם אנו יכולים להלוך. –
בדבר גאולה לדברי שירתך – מה כוחי?112
המברכך בבריות גופא113
י. ח. ברֶנר
רצוּף בזה שמונה רובלים בכסף רוסיה (עד ל“חשבון”).
373. לצ. ז. וינברג
[חותמת־הדואר: ז’ולקוב, 10.6.08].
יקירי,
ע“ד בקשת משרה בשבילך אכתוב לאגודת המורים ברוהאטין, אבל איני יודע, אם יֵצא איזה דבר מזה: כתוב בסוף־הזמן ולא באמצע. אתה מדבר ע”ד “השפעתי” – ואינך צוחק?
שלח דברים מתוקנים. יעבור עוד שבוע – אין סכנה! אני אחכה.
במכתבך אתה חושד בי, שטינא פרטית בלבי לחרמוני וחבריא.114 הס מלהזכיר! הם התיחסו אלי תמיד – אדרבה ואדרבה. כל מה שאני כותב איני כותב בשביל איזו חשבונות! בדברַי ע“ד “העתיד”, שהרבה מהם נתקלקלו ע”י המערכת,115 דיברתו קשות בהורוויץ,116 בעוד שזה מתייחס אלי באופן מיוחד בכל אשר פּגשני. כמדומני, שאני כבר למעלה מחשדים כאלה.
והנני מברכך בקצת מנוחת־הרוח, מה שאיני מוצא במכתביך.
שלך
י. ח. ברֶנר
למד, בעיקר, לבלי להיות מאריך!
374. ליצחק ולמאיר וילקנסקי
[חותמת־הדואר: ז’ולקוב, 15.6.08].
לוילקנסקים.
קיבלתי זה עתה גלויה מר' בנימין, שבה הוא מודיעני, כי א. ציוני כבר בא אל המקום117 וכי הוא רוצה לשלוח לי את דראמתו בשביל הקובץ, אם אינו “לבני הנעורים”. לא, הקובץ אינו לבני הנעורים, אבל הוא יהיה לכל היותר בן מאה עמודים בתבנית “המעורר”. והדראמה בעצמה הלא תחזיק כארבעים – ואין לי מקום! צר, צר! דבר קטן מאת אחד מן האחים אקבל עוד. מה אתה אומר, וילקנסקי הגדול,118 על חֶלמר? בהיותו פה הבטיח הרים וגבעות, ועתה אינו משיב על כל מכתבי! הקובץ יוצא ע“י צעירי גאליציה אחדים, שאספו ביניהם סכום קטן לתוצאת ירחון בשם “רביבים”, אך הלוואי שיספיק הסכום של 200 זהובים119 להוצאת הקובץ הנ”ל. מזה מוּכח, שדברינו בברלין ע“ד התבנית של ה”רוּנדשוֹי“120 היו דברים בטלים. – סיפורי הארוך “שנה אחת” נגמר, ומתיירא אני שאהיה מוכרח להדפיסו ב”השלוח". – ענו לי על גלויתי זו וגם כתבו־נא עליה לפלדמן.121 לוֹ כתבתי שלשום גלויה לטבריה, בטרם קיבלתי את גלויתו האחרונה.
שלום שלום! אדריסתי לפי שעה מעל"ד.122
י. ח. בּרֶנר.
375. למ. י. ברדיצ’בסקי
[חותמת־הדואר: ז’ולקוב, 15.6.08].
ברדיצ’בסקי.
מה שאלה היא, אם תשלח: שלח את כל מה שאתה מוצא לנכון. תכתוב ותשלח נא לז’ולקוב.
בשלום מעומק הלב לך ולביתך
י. ח. ברֶנר
376. ליצחק קצנלסון
[חותמת־הדואר: ז’ולקוב, 22.6.08].
יצחק’ל,
קיבלתי את השירים. “תודה”. להדפיסם מפוזרים לא יפה; אדפיסם ביחד: “הזיה”, “בדיקה”, “חולשה”,123 “אביבית”, עמוד עמוד לכל שיר, ותחת כל שיר – חתום יצחק קצנלסון, בכדי להביע בזה, שכל שיר ושיר קובע ברכה לעצמו.
שלח גם את ה“דיקדנט”. אחכה לו שני שבועות. הקובץ יֵצא בעוד שלושה שבועות.
בהמתנה י. ח. ברנר.
אתה מקנא בי ששופמן אצלי, בעוד שאני הוא אצל שופמן. “זה האחרון” הוא בגאליציה זה כחמש שנים. ע' מעל"ד.124
377. למ. י. ברדיצ’בסקי
[חותמת־הדואר: ז’ולקוב, 23.6.08].
לברדיצ’בסקי
מסרתי לדפוס את מאמרך “בדבר הלשון” וסיפורך ובעוד ימים אחדים תקבל את עלי ההגהה.
בדבר “המגע האישי”, אשר תאמר שיש לי בנוגע ל“העולם” – לא אבין דבר. איזה מגע אישי? כלום פגע אותו חרמוני בכבודי הפרטי? אדרבה ואדרבה. אני כתבתי רק מה שמצאתי לנכון ולא משום איזה מגע אישי.125 ׂׂ) אגב, דברי ב“הזמן” מתקלקלים תמיד ולא אוסיף לכתוב שם.
בסוף הקיץ הנני עוזב את גאליציה ויוצא לעבוד במושבה.126 סוף־סוף, עולם־הספרות – מה לי פה ומי לי פה!
ושלום לך
י. ח. ברֶנר
בנוגע ל“בן היחיד” נסתרה עצה ממני. אולי להוצאת “ספרות” שבוארשה?127
378. לצ. ז. וינברג
[ז’ולקוב, 23.6.08].
יקירי ויינברג,
הדברים נתקבלו. מהם אדפיס רק את “הביעו” (בתיקונים קלים), את השאר צריך להדפיס בעתון יומי. כך היא גם דעת שופמן.
ע“ד משרה כתבתי ג”כ128 לאגודת־המורים, אבל עדיין אין תשובה.
“לימים הבאים” – אני נוסע בקרוב מגאליציה.
ושלום לך מעומק הלב, חבר,
י. ח. ברֶנר.
הפרטנזיוּת מקלקלת הרבה מדבריך. השתדל להיות פשוט, פשוט עד כדי המדרגה היותר קיצונית. “לכל אלה שאני אוהב" – מחקתי. איך אינך מרגיש, איזה רושם הקדשה כזו עושה על הנפש הדקה?
379. ליעקב פיכמן
[חותמת־הדואר: ז’ולקוב, 29.6.08].
פיכמאן,
“מאספי יקר עליך יותר מדי”, ולפיכך אתה רוצה שלא יהא מאסף כלל!… אם לא תשלח דבר – לא יהא מאסף, לאחר שפופס129 לא שלח, צייטלין לא ענה, פלוני מתעצל, פלוני לא קיבל הזמנתי, פלוני שלח ואי־אפשר להדפיס וכיוצא בזה וכיוצא בזה.
שלח איזה דבר! אם המאמר ע“ד ביאליק – בוודאי טוב. אם לא – איזו השקפה ספרותית; אם לא – מאמרך ע”ד שטיינברג בקיצור ובהוספות.130 שלח גם את השיר! יש לך עוד שהות של שבוע שלם. אני אחכה, אני אצפה, אני אמתין!
אתה עיף – ואני? למד אל דרכי! שלח וכתוב.
י. ח. ברֶנר.
אדריסתי: – – –
גם אני ביקשתי מביאליק קובץ־שיריו בכדי לכתוב איזה דבר עליו, אך הוא לא ענה.131
380. לא. בילין
[חותמת־הדואר: לבוב, 7.7.08].
בּיילין!
אדריסתנו132 היא כמבואר מעל"ד,133 ומפני מה אתה מוסיף לכתוב על [פי] האדריסה של רחוב־השמש,134 שאינו כבר בנמצא?
ובנוגע לגלויתך המלאה אָטצ’אַיאַניע135 – מפני מה איננו כותבים? מילא אתה הנך מה שהנך, אבל אנו? – שתי תשובות בדבר. ראשית, מהיכן אתה יודע, שאנו איננו “דערהרגעט”?136 אם מפני שאתה נושא בעול משפחה ואנו לא – זה אמת; אבל בכלל… כולנו “דערהרגעט” ולא זה מקרוב, כי אם זה רבות בשנים. והשנית, אם תמצא לומר, שאנו באמת איננו “דערהרגעט”, גם אז אין הקושיא מפני מה איננו כותבים, קושיא כלל, מפני שעל צד האמת כתבנו וכתבנו וביקשנו ממך איזה דבר בשביל הקובץ “רביבים” הקטן, שניטל עלינו להוציאו, אף על־פי שהצער הוא מרובה מן הנחת, ולתשובה על אותו מכתב חכינו וחכינו. ופתאום – “דערהרגעט”! אי, ביילין, ביילין!
ממני אני יכול להודיעך, שגמרתי את סיפורי מחיי אנשי הצבא ובוודאי אשלחו ל“השלוח” ואקבל קצת כסף ואסע לארץ־ישראל בעוד ששה שבועות בערך.
ושלום־אחים לך י. ח. ברנר.
שלום לנארודיצקי. את הספר קיבלתי וגם את דבריו המעטים. בבקשה, נארודיצקי, למסור את הגלויה לביילין.
381. לצ. ז. וינברג
[לבוב, יולי 1908].
רצוף בזה גם “בלילה”.137 אמרתי “פרטנציוֹזיות” וכוונתי בזה לא למכתביך גרידא, אלא גם, ובעיקר, לסיפורך. פרטנציוֹזיוּת, כלומר, אי־פשטות, אי־קיצור, תמיד בקול למעלה מן הכוחות.
החסרונות של הסיפורים המוּשבים: דברים יתר על המידה, משעממים מאוד, שורות קצרות, פסוקים מקוטעים, רושם קלוש. “כשבאה אל בנה” – הטכניקה לא רעה כל־כך, אבל התוכן ישן ובנאלי.
“הביעו” נמצא בדפוס. כשיסודר אשלח לך את השקלים האחדים המגיעים לך בעדו. שני כתרים לעמוד. הכתר הוא בערך 40 ק"פ.138
הקובץ “רביבים” קטן ומקרי, דבר שבדיעבד. לבמה ספרותית אין מקום פה. מה כתבו לך מאגודת המורים שברוֹהאטין?139
382. למ. י. ברדיצ’בסקי
[חותמת־הדואר: לבוב, 8.7.08].
לברדיצ’בסקי
העתקתי מושבי ללבוב,140 ואדריסתי כמעל"ד.141
עלי ההגהה מ“הזר” ומ“בדבר הלשון” יישלחו לך היום מבית־הדפוס. אבקש להחזיר במוקדם על־פי אדריסתי.
כתביך נדפסים בהוצאת “צעירים” – הכן הוא הדבר? מגלוּיתך לא למדתי דבר ברור.
שלום לבני ביתך היקרים.
י. ח. ברנר.
383. לצ. ז. וינברג
[חותמת־הדואר: לבוב, 18.7.08].
יקירי.
גלויתך קיבלתי. ציורך עדיין לא נסדר בדפוס, אך, כמדומני, שיחזיק כתשעה עמודים ושלחתי לך היום ע"י הפוסטה תשעה רייניש.142 יותר אין לי.
ובדבר משרה – מה יכול אני לעשות לך, אחי? אגודת המורים כתבה לי שכתבה לך. אך מי היא אגודת המורים – כלום אינך יודע?
בכלל, אל תפלל אל גאליציה. אחינו הרוסים פה רייסען זיך אַ היים143 – כוּלם כאיש אחד.
בנוגע לציוריך שהחזרתי לך – יהיו מונחים בידיך, תקצרם ותשתמש בהם. אולי יתחיל לצאת לאור השבועון הציוני מראשית השנה ותשלח להם. אפשר שהעורך יהיה אדם, שיש לי השפעה עליו. בנוגע למורה הנצרך אצל “המזרחי”, – לצערי, איני יכול להיות לך לעזר בזה ברב או במעט.
ושלום לך
י. ח. ברנר.
384. לפ. לחובר
[חותמת־הדואר: לבוב, 19.7.08].
ידידי,
מרוב טירדה אל־נא תשכח לשלוח לי את קובצך השני של “ספרות”.
ועוד בקשה לי אליך: התרָאֵה את הלל צייטלין ושאל את פיו, אם קיבל את גלויתי אשר שלחתי לו לפני יותר מחודש ימים על פי האדריסה כלוֹדנה, 8 (אדריסה אחרת איני יודע), ואשר בה הזמנתיו לשלוח לי דבר־מה בשביל הקובץ הקטן “רביבים”, אשר אני עסוק בהדפסתו. על תוצאת השׂיחה הודיעני, ואסיר תודה אהיה לך בעד זה.
שלך
י. ח. ברֶנר
שלום ליקיר וארשאבסקי ולכל חברינו.
אדריסתי מעבר לדף.
385. לג. שופמן
[לבוב, 19.7.08].
שופמן,
הספרים קיבלתי.144
ע“י איצקוביץ145 שלחתי לך את ה”נייע צייט" השלישי.146 כתוב, אפוא, הערה על החוברות שיש בידך, אם רוצה אתה.
משמעונוביץ קיבלתי תשובה, הוא דורש בשלומך.
היום בבוקר קיבלתי מכתב מטארנופול לבוא; בצהריים קיבלתי מכתב לחכות. מילא.147
געריס אלע אונזערע גוטע פריינד.148
י. ח. ברענער.
אם יתקבלו איזו כת"י149 בשבילי אל תאחר מהריצם.
ב“הזמן” יש כבר התוכן של “ספרות”150: שירים מאת קצנלסון, ספורי,151 מאמר מאת צייטלין, פואימה של שניאור, ציורו של ביילין, מאמרך על ה“תולעים”, “חולחליות” של ברש, דברים מאת פרישמן, מאמר מבעל־מחשבות על אודותיך. – זה הכל.
386. לג. שופמן
[לבוב, 28.7.1908—25]
שופמן, איצקוביץ לא נסע לז’ולקוב, ולפיכך שלח ע“י הפוסטה את אשר בידך לשלוח: ה”שלולית" (“צפרדעים” לא צריך. כמדומני: “תולעים, צפרדעים”…) ואת הביבליוגרפיה.152 בינתיים, קיבלתי “קונסט און לעבען”, א',153 וכתבתי גם כן רשימה ביבליוגרפית. מלחובר קיבלתי מכתב. מחכים לאיזה דבר ממך בשביל המאסף השלישי.154
מיט א הערצליכען גרוס מיינע טייערע זשאלקעווער פריינד155 –
י. ח. ברענער.
זה עתה קיבלתי סוף מאמרו של שילר. אבל הסוף אינו סוף.156
387. לג. שופמן
[חותמת־הדואר: טארנופּול 31.7.08]
שופמן,
קיבלתי את כתה"י157 בטארנופול. טאקי קוּנציג.158 בשביל מאמרו של ראדלאֶר אין מקום. צר מאוד.
מתי ייגמר ה“רביבים” – השדים יודעים.
אשהה בטארנוֹפּוֹל שבועות אחדים, לכל הפחות. שכרתי דירה. ואתה? על־דבר שילום ל – צריך יהיה לפנות לאיצקוביץ. גם אני לוויתי קצת ממנו. בקרוב יתקבלו פרוטות ממקומות שונים ונשלם.
אם תחזור לבוֹבה בקרוב, אסמוך עליך בסיום הדפסת הספר ואקצץ בנסיעה אחת ללמברג. אם לא כך – צריך יהיה לנסוע לימים אחדים בחזרה, ואני חס על ההוצאות.
בדרישת שלום ידידינו. ברנר.
388. לג. שופמן
[חותמת־הדואר: טארנופול, 3.8.08]
שופמן,
גלויתו של ביחובסקי קיבלתי. “החברותא הטארנופולית” – האשה פּוֹליה נוסעת כבר מזה לוארשה; נשארו: היילפרין, חארטינר ושני העלמים.159
הנך בלבוב, ושים, אפוא, לבך להדפסת ה“רביבים”.160 מ“מעולם ספרותנו” צריך יהיה להחסיר כל מה שכתבתי על ההופעות הגאליציות. לא כדאי. והעיקר, שאין מקום. איני יודע גם, היכן נדפיס את “געגועים ו”נשמה".161
מביילין קיבלתי מכתב. הוא נוסע לא"י, אחר הסוכות.
משניאור קיבלתי מכתב. עודנו בפאריז. סיפורי “שלושה פרקים” מצא חן בעיניו.
ועוד זאת: אם אינך מתעצל תשנה בכל יום ויום את האדריסה שעל מעטפת ה“פריינד”162 ותשימו בארגז. יתקבל כאן ויקראוהו. וכתוב מה אתך.
י. ח. ברנר.
האדריסה מעל"ד.
389. למ. י. ברדיצ’בסקי
[חותמת־הדואר: לבוב, 12.8.08]
לברדיצ’בסקי,
חייתי קשה וגם לא הייתי בלבוב, ולפיכך לא באה תשובתי. המודעה תבוא, כמובן – מה יש לשאול על זה. הקובץ אולי יֵצא בעוד ימים אחדים.
ושלום לך ממעמקים, י. ח. ברֶנר
390. לפ. לחובר
08 13/8, לבוב.
יקירי לחובר, לא עניתי עד היום, בעיקר, מפני ששלחתי את ה“שנה אחת” לביאליק זה כחודש ימים והמתנתי לתשובה, אולי לא יאבה להדפיס, ושלחתיו אליך, אבל ביאליק אינו זהיר להיענות לסופריו ועד היום אין מענה.163 בינתים שבתי ללבוב164 וקיבלתי את איגרתך ושלחתי לך את סיפורי שהיה מיועד בשביל ה“רביבים”, “אל המטרה“, (הוא כתוב באותו הרוח של “שלושה פרקים”)165 ועוד רשימה ביבליוגרפית.166 אבקשך לשלוח לי כעשרים רובלים עד לחשבון, מיד כשתקבל את הכת”י, כי זה הרבה ימים שאיני רואה צורת פרוטה בעיני והנני סובל דחקות רבה. ב“הזמן” איני כותב כבר, אבל ב“רביבים” שיֵצאו בעוד שבוע ימים ידוּבּר ע“ד ה”ספרות" קובץ שני.167 – בדבר ה“רביבים” הוא כך: ראיתי, שאם לא אקח את הדבר בידי לא יֵצא הקובץ לעולם, והוכרחתי ליטול הכל על עצמי. הקובץ, בן ששה גליונות בתבנית שמינית, יצא בעוד שבוע ומחירו ברוסיה 40 ק“פ168 עם המשלוח, למו”ס 30 ק“פ. בעתונים אודיע שהמכירה הראשית אצלך היא, ואתה כתוב לי תיכף, כמה עלי לשלוח לך בקירוב. להפיץ את ה”רביבים" ו“ספרות” יעזרו לך ביחובסקי ועוד אדם אחד, שפנה אלי זה כבר במכתב, שנכון הוא לעזור בכל מה דאפשר, ואני לא השיבותיו עד הנה מפני שחשבתי את כל הענין ל“יריד על השמים”. אדריסתו: Аарону Менделеву Локшину, Вербовая ул. Г. г. Могилев н/д.169 כתוב אליו, כי ממכתבו ניכר, שהספרות העברית צורך היא לו והוא אחד מ“השרידים היחידים”. – ע“ד נומברג – אין לי ספריו.170 את שופמן לא ראיתי זה כבר, אבל כפי שידוע לי הוא כותב איזה דבר בשביל “ספרות” ב'.171 בנוגע אלי אל תתמה ששלחתי אליך את ה”אל המטרה“,172 החשוב מאוד בעיני, ולא חשׂכתיו בשביל “רביבים”. זהו מפני ש”ספרות" הוא כבר מיוסד ו“רביבים” – מי יודע. ולי הלא הכל אחת, ובלבד שיודפסו דברי ספרות טובים. על “רביבים” יהיה כתוב בכל אופן “א’”. ואמור ליקיר וארשאבסקי, שיכין איזה דבר הגון בשביל הקובץ השני. אמור לו עוד, כי ענין ה”פירורים“173 נעשה שלא בידיעתי לגמרי ונודע לי על זה רק מעתונים. לצייטלין אכתוב מחר, כי דבר קטן לי אליו (לא בנוגע אלי). – בקרוב אקבל כתבי וַייסנברג, ואפשר שאכתוב עליו איזה דבר בשביל ה”ספרות“. אני, על פי המעט שקראתי ממנו, איני מכבדו כלל, אבל “מבין” אחד מידידי אמר לי, שאסור לי לשפוט עליו עד שאקרא את ה”שטֶטיל" שלו. – הנני משביעך, לחובר, לענות לי בפוסטה החוזרת.
י. ח. ברֶנר.
כפי שאתה רואה לא יהיה לך לבוא בענין ה“רביבים” אלא עמי. אני אשלח לך את האכסמפלארים הדרושים ואתה תשלח לי כסף.
391. לדניאל פרסקי
13/8 08, למברג.
ידידי ד. פֶרסקי.
בטח עוד לא שכחתני, והנני כותב אליך בזה:174 הנני בגאליציה ומתחיל להוציא לאור קובצים ספרותיים בשם “רביבים”. הקובץ הראשון בן מאה עמודים במחיר 40 ק“פ (זה, כמדומני, 20 סנט?) יָצא כבר לאור (בעתונים, וגם ב“יודישע צוקונפט”175 תמצא מודעה על אודותיו). אחד מידידי, בן־דוד,176, כתב כבר למר דרוקרמן177 על אודות זה. אולם עתה, כפי שאני רואה, עלי לקחת שוב את כל העבודה עלי. דבר, אפוא, אתה עם מר דרוקרמר על זה והתייעץ אתו, כמה אכסמפּ. עליו להזמין אצלי מ”רביבים". הראבאט הוא 25% והמשלוח עלי. – אבקשך לענות לי תיכף על גלויתי זו וגם תכתוב לי מה שלומך ומצבך במקום מושבך.
שלך
י. ח. ברֶנר
אדריסתי הפרטית מעל"ד.
392. לג. שופמן
דינסאָג178 [חותמת־הדואר: 18.8.08, לבוב]
שופמן,
אם אינך משטה בי וכתבת דבר בשם “מבקרים” – שלח אלי תומ"י179 ואֶתנו ב“רביבים”: יש מקום של 7 עמודים.180
להערתך בדבר ו“רעוֹ” שמתי לב. “ההנאה החריפה” – מה אתה שח? כלום אפשר עוד לשנות?181
טהייערע רוזשא מעללער!
איך בעך זעהר, איבערגעבען דיעזע קארטעל שאפמאנ’ן וואס פריהער.
איך געריס אלעמען און בעזאנדערס נעחען גער הארצליך.
ברענער.182
393. לא. בילין
21/8 08, לבוב
ביילין!
היום שלחתי לך, לאחרונה, קובץ “רביבים”. אפשר שאוציא פה עוד קובץ ב'. הכן איזה דבר. לא“י לא אסע בוודאי עד אחר חג הסוכות. ראה את האַרט183 ואמור לו, כי שלחתי אליו 50 אכסמפלארים מ”רביבים" כהזמנתו בגלויתו לבן־דוד, ואבקשו לבלי לאחר במשלוח לי כסף־הפדיון. המשלוח עולה בדמים מרובים, ויותר מנכיון של 20 פרוצנט איני יכול לתת. כל הענין הוא בהכרח שוב בידי. כמו כן ישלח־נא לי אכסמפלאר אחד מ“פירורים”. ממקומות שונים מדברים בי משפטים על הצ’וּצ’לוֹ184 הזאת שהוצאתי, וחפץ הייתי לראות עגל זה כיצד יצא באמת.185 ושלום לנארודיצקי, ושלום לכל הנלווים אליך. שופמן עודנו בנאות־קיץ. מה יענקעלי?
שלך
ברנר.
שלום למקסימובסקי. אולי תוכל להודיעני את אדריסתו?
394. למ. י. ברדיצ’בסקי
[חותמת־הדואר: לבוב, 23.8.08]
ברדיצ’בסקי,
לצערי הרב הנני נזכר פתאום אתמול בחצות הלילה, כי מודעתך לא ניתנה ב“רביבים”! תולכ לשער את צערי! תוכל לשער גם את הטירדה הרבה והחפזון שבהם נדפס הספר, עד כי דבר כזה נשכח באיזה אופן פאטאלי מזכרוני! אבל נחמתי האחת, כי המעטפה לא נדפסה עד עתה אלא במאה אכסמפלארים ועוד צריכים להידפס 1400 ועל כולן עוד תבוא המודעה שלך, כמו שתיווכח מן האכסמפלאר שאשלח לך. רק צר לי, כי על כל אלה ששלחתי לסופרים ולמערכות, היינו המאה הראשונה, לא באה המודעה שלך. עוד חייב אני לך כתרים אחדים ונבוא על החשבון בקובץ ב', שאוציא אי“ה.186 הכן למעני את ה”בן־יחיד" שלך.
ושלום לך ולביתך מעמקא דלבא.
י. ח. ברֶנר.
395. לפ. לחובר
26/8 08, לבוב.
לחובר,
סכסוכים עם המדפיס, עם הכורך – ולכן לא באה תשובתי. מילא, היום בערב יהיו כל האכסמפלארים ואשלחם לך ע“י מסילת־הברזל, כי ע”י הפוסטה עולה המשלוח ביוקר נורא. עוד אכתוב לך. התנאים בנוגע למוס“ים187 הוא כך. לסוכנות הראשית, כלומר לך, איני יכול לתת יותר מ־25%, ואתה תתן הנחה למו”ס כפי ראות עיניך. אשלח לך 500.
אמרו לי, כי ע“י הפוסטה עוד יארך זמן המשלוח, ואולם אני אשלח לך לא ע”י באגאז', אלא ע"י פאַסאַז’יר ודרך ראדזיוויל. לשלם תוכרח אתה שם. כך נוהגין.
היה אצלי אותו א. ברש והתאונן שלא שילמו לו בעד ה“חולחליות”. – הקיבלת דברי שופמן? כתוב.
י. ח. ברֶנר
למה חדלת לכתוב דברי־ביקורת, שכוחך בהם? מתי יֵצא ספר ג'?
יש פה בגאליציה מו"ס אחד ממכרי. אדם ישר עד מאוד. אדריסתו: Uscher Buchbinder in Gliniany. Oester, Galizien188 )
ודיברתי עמו ע"ד מכירה ראשית של “ספרות”. כתוב אליו את תנאיך.
396. לפ. לחובר
מוצאי שבת [29.8.08, לבוב]
לחובר,
500 אכסמפלארים מ“רביבים” נשלחו לך אתמול. תשלם הוצאת המשלוח ותגש אל המלאכה. כתבתי לביחובסקי שיהיה לך לעזר, והוא יהיה לך לעזר רב, כמובן שלעמלק"פ.189
בנוגע למו“ס, הוא כך: אני קצבתי 40 ק”פ עם המשלוח ברוסיה בטעות, מבלי חשבון, כי באופן הזה לא ארוויח כלום, אפילו אם אמכור את כל האכסמפלארים. אולם העשוי עשוי. בכל אופן יותר מ־25 פרוצנט איני יכול לנכות. באופן הזה צריך אני לקבל ממך 27 ק“פ בעד כל אכסמפלאר, היינו ניכוי של משלוח 4 ק”פ פוֹרטוֹ ועוד 9 ק“פ פרוצנט. ואתה לא תתן למו”ס אלא 15–10 פרוצנט. ואם קשה יהיה להפיץ באופן הזה – מה לעשות. אם אדפיס קובץ ב', אדפיס ביתר אכסמפלארים ואפשר יהיה לתת פרוצנט יותר גדול. –
לשניאור שלחתי אכסמפלאר על־פי אדריסתו בפאריז עוד ביום השבת העבר, וייפלא בעיני שלא קיבל. כתוב לו, במטותא, שאדריסתי היא כמקודם. אמנם, את השיר שלו, לפני שבועות אחדים, שלחתי לו מעיר אחרת, מטארנופול, אבל כבר שבתי משם. – חפצתי לשמוע ממך יותר פרטים בנוגע לקובץ שלישי של “ספרות”. – הקיבלת כתבי שופמן? השלחת לו מעט פשיטי דספרא?190 ובאיזו ספרים אחדים אתה עסוק?
לתשובתך אחכה.
י. ח. ברנר.
הבאת בדברים עם בוכבינדר? בכלל, מי יודע, אפשר שאתה מעבר מזה ואני מעבר מזה נכניס איזה דבר לספרותנו…
397. לפ. לחובר
[08] 12/9, שבת.
לחובר,
ביום ג' העבר כתבתי לך גלויה, ומפני מה לא קיבלתה לא אבין. לאחרונה נמצא הקביטאנציה.191 הרי שלך לפניך. דרוש אחרי הספרים, קבלם וענה תיכף.
באמריקה יש לי איזה משא־ומתן עם דרוקרמן. שלחתי לו מאה אכסמפלארים. אם רזניק את קפלן דורש ממך 50 אכסמפלארים ויש איזה חשבון לשלוח לו (חשוב: שתי פעמים משלוח!) מוארשה – שלח. אלי לא פנו.
בוכבינדר, כפי הידוע לי, הוא אדם ישר, ואם הוא קונה אצלך192 ולא לוקח בקומיסיון, אז יכול אני לקבל על עצמי מהסכום שתהיה חייב לי בעד ה“רביבים” (עד 50 רובל בערך); אולם אם אתה שולח לו בקומיסיון, איני רוצה, משום שאם לא ימכור, אישאר אני קרח מכאן ומכאן.
בצפיה לתשובה ולעסקים טובים
י. ח. ברנר.
398. לא. בילין
[לבוב, 18.9.08]
לאחי לביילין.193
בנוגע לערך האמנותי שב“רביבים” ודאי שצדקת, אלא שבכל זאת אנסה להוציא עוד קובץ אחד, אם רק יעלה בידי לצבוֹר כסף־הפדיון של הראשון, ואקווה כי בשבילו, בשביל השני, תתן אותו הדבר היפה שיש בדעתך לכתוב זה כמה.
השתדל נא לראות את – – – והזכירוֹ – – – כי הנוגשים, בעלי חובותי, אצים.
אתה נוסע לפלשתינה. אבל מה תעשה שמה? במה תתעסק? אני הייתי נוסע לניו־יורק, אלמלי הייתי יודע שאמצא שם עבודה ספרותית, לשון־קודש וז’ארגון, ואהיה מרוויח כסף.
ושלום ליענקעלי שלנו. עד מתי יהיה זה “בן יחיד”?
ושופמן כבר בא מן הדאטשע.194 הנני נפגש אתו לא לעתים תכופות. לחכות במכתבי זה עד שיבוא איני רוצה.
מה מקסימובסקי? ההחכים קצת? מדוע לא הודעתני את אדריסתו, כמו שביקשתיך.
קו הבריאה שלי לא עצהיו"ט.195 והייתי אפילו אצל רופא בשבוע זה. בחור שכמותי צריך לישא אשה.
וכתוב, ביילין, אל תחמיץ בגלויה.
י. ח. ברנר.
כ’געריס ציפען און אַלעמען.196 הרואה אתה את נארודיצקי? מהו?
399. למערכת “לעמבערגער טאגבלאט”.
[20.9.08, לבוב]
געעהרטע רעדאַקציע!
אין דעם נומער 36 פונ’ם “המצפה”, וואָס ערשיינט אין קראַקוֹי, געפין איך אַ נאָטיץ איבער’ן זאַמעל־ביכעל “רביבים”, וואס איך האָב נישט לאנג ארויסגעגעבען, אויף וועלכען כ’געפין פאר נויטיג צו רעאַגירען, נישט אַכט־געבענדיג אויף דער אנטיפאטיע, וואס עס דערוועקט אין מיר די פאָלעמיק מיט’ן “המצפה”. א ליגען טאָר יעדענפאַלס נישט פערשוויגען ווערען. דער האָכגעשעצטער ה' לאַזאַר, דער רעדאַקטאָר פונ’ם “המצפה”, האַלט זיך אַ פנים פאַר דעם צענטר פון דער וועלט און זעהט אומעדום זיינע פערזענליכע שונאים, וואס זענען אויסען איהם שלעכטס צו טהון – אומעדום: אפילו צווישען די, וועלכע ווילען קיינמאָל נישט א טראַכט טהון, אז עס איז עפיס דאָ אַ מענש מיט’ן נאָמען לאַזאַר אין קראַקוי. אַז איך גיב ארויס א זאמעל־ביכעל, וואס זיין צוועק איז ליטעראטור און נוּר ליטעראטור, קומט צוגעהן יענער בעריהמטער הער און שרייבט אזוי צוזאָגען: “דיעזער נייער בוך, די ‘רביבים’, איז בעשאַפען געוואָרען אַלס פראָטעסט געגען דעם ‘המצפה’ אין די טעג פון הוּרוויצעס געשיכטע. דיזער לעצטער האָט צוגעזאָגט מיטצוהעלפען מיט זיין גוּטס אוּם צו קאָנקוּרירען מיט’ן ‘המצפה’”. אַלץ די “המצפה”! די גאַנצע וועלט שטעהט אויפ’ן “המצפה”! דער גרויזאמער הוּרוויץ גיט געלד, אום צוּ ברעכען דעם “המצפה”; אַי, איז דאָך די קשיא: עס שטעהט דאָך בפירוש אויפ’ן שער־בלעטיל פון די “רביבים”, אז עס האָט בשום אופן נישט צו טוהן מיט הוּרוויצ’ס אונגליקליכע 100 קראָנען?! איז אבער אין מקשין על לאַזאַר! אויף הערן לאַזאַר איז נישטא קיין קשיות צו פרעגען. שטעכט איהם די אויגען – זאָגט ער, אז אַ רעגען געהט. אויפ’ן שטעל צעשרייט ער זיך: “סטייטש! אין די ‘רביבים’ איז נישטא אפילו איין זאך פון גאַליצישע שרייבער, אָבוואהל עס ווערט געשפייזט פון געליציש געלד”. זעהר שען! דער “המצפה”־רעדאקטאר האַלט אַ פנים, אַז אַ ליטערארישע זאַמלונג איז א מין עליות־פערטיילונג, און אַ פעטע בכבוד’ע עליה דאַרף מען געבען דעם, פון וועמען מ’ווערט “געשפייזט”… נוּר דאָס וואָלט איך שוין, זעלבסטפערשטענדליך, איהם מוחל געווען. מעגליך, אַז אַנדערש קען דער “המצפה” נישט אויפפאסען אַ זאַך. אַלעס איז די ביטערע פרנסה… איך וואָלט איהם מוחל געווען אויך דעם פאַקטישען שקר, אַז עס איז נישטא “קיין איין זאך אין די ‘רביבים’ פון געליצישע שרייבער”, וועהרענד דריי זאַכען זענען יאָ דאָ, נעמליך: א שיר פון דעם יונגען אימבער און צוויי ארטיקלען איבער מיסטעריום און קונסט פון שלמה שילער און ר' בנימין! איך וויל נאר בעמערקען איינמאל פאר אלע מאל, אז די עצם המעשה פון “געשפייזט מיט געליצישע געלד” איז נישט מעהר ווי א שענע לאַזאַרישע “לעגענדע”. אין די “רביבים”, וואס איך האב הערויסגעגעבען, איז נישטא אפילו איין העלער פון געליציש קהל’ס געלד! די “רביבים”, וועלכע וועלען ערשיינען פון צייט צו צייט, זענען א פריוואַט אונטערנעהמונג. אמת, די “קוֹמיסיה לתחית שפת עבר”, וועלכע האָט געזאמעלט מיט א האַלב יאהר צוריק אַבאָנענטען און נדבות אויף אַ מאָנאַטס־שריפט, האָט אויסגעבאָרגט אויך פיר דיעזען זאַמעל־בוך א געוויסע סומע; דאָס געלד אבער (116 קראָנען; די הוצאות פונ’ם גאנצען שטייגען איבער 600 קראָנען) ווערט איהר פון מיר אומגעקערט ביז איין פרוטה. דאָס קען בעשטעטיגט ווערען פון דער קאָמיסיע גופא – און נאָך אלעס דעם, אז מ’לעזט אין “המצפה” איבער הוּרוויצ’ס מטמון געלד פאר די “רביבים”, איבער גאַליציש געזאַמעלט געלד פאר די “רביבים”, פרעגט מען זיך במילא: רבונו של עולם! וואָס איז דאָס דער מעהר מיט דעם ה' לאַזאַר? איז ער טאַקי אַזאַ בריה משונה, אָדער מאכט ער זיך נור פאר אַ זעלכען, נישט צו זעהן דאס, וואָס יעדער שטיקעל בר־דעת מוז עס זעהען?!
לעמבערג.
י. ח. ברענער.
תרגום:
מערכת נכבדה!
בגליון 36 של “המצפה”, היוצא בקראקוב, אני מוצא רשימת־ביקורת על הקובץ “רביבים”, שהוצאתי זה לא כבר לאור, והיא מאלצת אותי להעיר משהו עליה, תוך כדי הבלגה על רגש־התיעוב, שכל פולמוס עם “המצפה” מעיר בי מעיקרו. מכל מקום אסור לתת לשקר שיעשה לו כנפיים. מר לאַזאַר המכובד מאוד, הוא עורך “המצפה”, רואה את עצמו, כפי הנראה, כמרכז־העולם ובכל מקום יראה לפניו שונאים אישיים, שכל חפצם להרע לו. בכל מקום: אפילו בין אלה, שלעולם גם לא יעלו על דעתם, כי יש בעולם מין בן־אדם ששמו לאזאר בקראקוב. בעוד שאני מוציא לאור קובץ, שכל תכליתו ספרות ורק ספרות, בא אותו אדון מכובד וכותב לאמור: “ספר חדש זה, ‘רביבים’, נברא כמחאה כנגד ‘המצפה’ בימי ענין הורוויץ.197 זה האחרון הבטיח לתמוך בו בכספו לשם התחרות עם ‘המצפה’”. הכל “המצפה”. כל העולם כולו עומד על “המצפה”! הורוויץ הנורא נותן כסף כדי לרעוץ את “המצפה”! ואם יקשה אדם וישאל: הן אמור במפורש בשער “רביבים”, כי אין כל קשר ביניהם ובין מאת הכתרים האומללים של הורוויץ?? אלא שאין מקשין על לאזאר! 198 גם אם את עיניו תנקר, יאמר לך: גשם יורד. מיד יקום ויצווח: “הנשמע כדבר הזה?! אין בהם, ב’רביבים’, אף דבר אחד מפרי רוחם של ספרי גאליציה, בה בשעה שהם מתפרנסים מכסף־גאליציה“. נאה להפליא! עורך־”המצפה" סבור, כנראה, כי קובץ ספרותי הוא מין כיבוּד ב“עליות”, וב“עליה” שמנה והגונה צריך לכבד את מי ש“מפרנס”… אלא שאת זה הייתי, כמובן, מוחל לו מחילה גמורה. יתכן, שאחרת אי־אפשר לו, ל“המצפה”, לתפוס איזה דבר. בכל מקום הפרנסה העלובה… הייתי מוחל לו גם את דבר השקר המפוֹרש, ש“אין בהם, ב’רביבים‘, שום דבר משל סופרי גאליציה, בשעה ששלושה דברים באו ונדפסו בהם, והם: שיר מאת אימבער הצעיר199 ושני מאמרים על אודות המסתורין והאמנות מאת שלמה שילר ור’ בנימין! אני רוצה רק לאמור ולהודיע כאן, כי כל עצם־הסיפור על “פרנסה מכסף־גאליציה” אינו אלא “אגדה” לאזארית יפה. ב”רביבים“, שהוצאתי לאור, אין גם הֶלֶר אחד מכסף גליצאי ציבורי! ה”רביבים“, שיֵצאו לאור מזמן לזמן, אינם אלא עסק פרטי. אמנם, ה”קומיסיה לתחיית שפת־עבר“, שאספה לפני חצי־שנה חתומים ותרומות להוצאת ירחון, הלוותה גם לקובץ זה סכום מסויים, ואולם כסף זה (116 כתרים; כל ההשקעה כולם עולה על 600 כתרים) מוחזר לה על ידי עד הפרוטה האחרונה. דבר זה יכולה לאַשר הקומיסיה בעצמה. ואחרי כל אלה, בשעה שאתה קורא ב”המצפה" על המטמון שהעניק הורוויץ ל“רביבים”, על כסף־גאליציה שנאסף לטובת “רביבים”, אתה שואל את עצמך: רבונו של עולם! מה טעם הגדוּלה, שמר לאזאר נוטל לעצמו? האם באמת בריה משונה הוא, או עושה הוא את עצמו בריה משונה, שאינה רואה דברים, שכל בר־דעת שהוא רואה אותם בהחלט?!
י. ח. ברנר.
למברג
400. לפ. לחובר
יום ג' בשבוע [29.9.08]
לחובר,
תמיה אני, שאינך מודיעני כלום על קבלת “רביבים”. רציתי לשלוח מודעות ל“ראזסוואֶט”, “הזמן" ו“העולם”, שלא הדפיסו מודעותי הראשונות, למרות מה שהבטיחו ואני נתתי את שלהם. ואיני יודע, אם הספרים כבר בידך הם ואם יש צורך בזה. – מה עם “ספרות”? בנוגע ל“רביבים”, ב', הדבר תלוי באיסוּף כסף הפדיון. לע"ע,200 הדברים יגעים. –
שלום לשלנו.
י. ח. ברנר.
בבקשה לענות בפוסטה החוזרת.
401. למ. י. ברדיצ’בסקי
[לבוב, 30.9.08]
לברדיצ’בסקי,
קיבלתי את שני הספרים ועברתי עליהם. אין סדר למשנה. –
קרוב הדבר, שבעוד שבועות מספר אגש לאסוף חומר בשביל קונטרס “רביבים”, ב'. האוכל לקוות ממך לאיזה דבר שירתי, מעין אותם הדברים? –
נסיעתי מכאן נדחתה. בינתים למדתי קצת גרמנית, כפקודתך עלי בהיותי בברסלוי. הנני מבין כבר מה שאני קורא. היכן יכול אני להשיג ספריך שלך בזו השפה, כי משתוקק אני לעיין בהם. אולי יעלה בידי להעיר עליהם בספרותנו, כשתגרום השעה.
בשלום לך ולביתך ובצפיה לתשובה
י. ח. ברנר.
מה עמנואל בפרטיות?
402. לש. ב. מקסימובסקי
1 אוקטובר, תרס"ט, לבוב [1908]
מקסימובסקי,
פניתי לביילין פעמים אחדות בבקשה שישלח לי אדריסתך ולא נעניתי. היום פישפשתי בצרור מכתבי ומצאתי במקרה אדריסה זו שמעל"ד. איני יודע, אם נכונה היא ואם יגיעוך דברי, ולכן יהיו מעטים.
זה הדבר: הנני ניגש להוצאת קובץ “רביבים”, ב', ואם יש בידך דבר נאה בשבילו – שלח.
כתבתי מעל"ד.
מה משפחתך בלונדון?
שלך
י. ח. ברֶנר.
אבקש לענות מיד בכל אופן.
403. למ. י. ברדיצ’בסקי
[לבוב, 7.10.08]
לברדיצ’בסקי,
דבריך באוני. קצת צדקת וקצת הנך מפריז. בעד המודעה201 בחו' א' ובחו' ב' שתבוא הנני חושב לך חמישה זהובים.202 הסכום הזה הנני חייב לך בעד יתר העמודים בחוב' א' שלא העליתי לך בחשבון.
ולדברך בעד חו' ב' הנני מחכה. מה שאין המשך קבוע לדבר – לא בידי טובי. והנני ההוגה לך רגשי הוקרה רבה. י. ח. ברֶנר
404. ליעקב פיכמן
[לבוב, 9.10.08]
פיכמאן שלי,
הונוראר “גדול”, כמו שכתבתי לך מכבר, אין שום יכולת לשלם. משלם אני לכּל שני כתרים בעד העמוד (ארבעה כתרים אני חייב לך בעד “עזובים”203 ושכר זה אשלם גם לך. תחת זאת אין עליך כל עול של עורך, לא כמו ב“השלוח”, ויכול אתה לכתוב כל מה שעולם על רוחך. יותר נכון: רוצה הייתי שתתן לי מה שב“השלוח” יהיה לא “קאָ דוואָרוּ”.204 אם תסכים לתנאי ותחליט לשלוח לי איזה דבר, שלח במוקדם האפשרי. הקובץ הייתי רוצה שיצא בעוד ששה שבועות. לכת"י205 אחכה
י. ח. ברֶנר.
405. למ. י. ברדיצ’בסקי
[לבוב, 11.10.1908]
לברדיצ’בסקי,
נגשתי לעריכת קובץ ב' והנני מחכה לדברך. אם יהיה איזה ריווח מקובץ א', אעלה לך את שכרך לשלושה כתרים העמוד, ואם לאו – יישאר כמקודם. שלום, שלום!
י. ח. ברנר.
אדריסתי מעל"ד.206
406. לצ. ז. וינברג
[לבוב, אוקטובר 08]
ויינברג היקר!
שמחתי מאוד על מכתבך, אך מהיותי לא בקו־הבריאה לא מיהרתי לענותך.
שלח לי בשביל הקובץ “רביבים”, ב', את הדבר היותר חשוב בין כתביך.
שלך
י. ח. ברֶנר.
ראה אדריסתי מעל"ד.
407. למ. י. ברדיצ’בסקי
[לבוב, 20.10.08]
לברדיצ’בסקי,
בוודאי קיבלת כבר “ספרות”, ג', וראית, שלחובר מתחיל להוציא בעצמו “רשפים”.207 לבנות במה פה אין לאל ידי, אבל עוד קובץ צריך אני להוציא לע“ע.208 מקום בשביל דבריך יש כמה שתחפוץ – ושלח מה שתחפוץ: כרקטריסטיקה של סופר, הערות בקרית־ספר שלנו – אם סיפור אין לך. “ספר האגדה”209 אין ת”י.210
408. לפ. לחובר
[לבוב, 20.10.08]
לחובר,
“ספרות“, ג', קיבלתי. ראיתי ע”ד ה“רשפים”. אדרבה. את ה“ביבליוגרפיה”211 שלי ודאי נתת לשם. בקבלת איגרתך שלחתי ע"י הפוסטה עוד 84 אכסמפ. “רביבים” בשתי חבילות. תכתוב בכמה עלתה לך קבלת הארגז. השתדל לשלוח כסף. בוכבינדר כתב לי, שעדיין לא קיבל ממך דבר ושתנאי הותנה עמך לשלם כעבור שלושה חדשים – ולא יתן עתה. “הזמן” הבטיח לתת עוד חמש פעמים מודעת “רביבים” בעד דבר ספרותי קטן ששלחתי לו.212 “רשפים”, קובץ א‘, יֵצא מיד אחר הסוכות – שלח לי ואראה מה טיבו. מה מצב עסקיך? היש לך תקוה לשלם שכר־סופרים גם להבא? הנני ניגש לעריכת “רביבים”, קובץ ב’ – והנני מחכה לעזרת הכנופיא הספרותית שלכם. מסור את זאת לחברינו. כתבתי בימים האלה סיפור בשם “מן המיצר”. בן ארבעה גליונות של דפוס.213 אם תרצה בו – עליך יהיה לשלוח לי איזה אַוַנס, כי אין לי ממש במה לשלם שכר־דירה.
אדריסתי מעל"ד. שלום! י. ח. ברנר.
408א. לא. ציוני
(08?) 3.11 למברג [חותמת הדואר]
וילקנסקי,
לאחר ישוב־דעת מרובה החלטתי לתת את דרמתך כולה214 כמו שהיא בקובץ “רביבים” ב' למרות מגרעותיה הרבות בפסיכולוגיה של בלומה (ואחרים215, למרות ההמצאות של “אגדות” וכדומה לזה, שעושות רושם של דבר מלאכותי, למרות היצור הבלתי־מוצלח יוסף, למרות סוף המערכה הרביעית, המזכירה את סוף “לפני שואה”.216 כי למרות כל אלה הדבר הוא ספרותי וראוי לדפוס, וחבל אם דבר כזה ילך לאיבוד.
ה“רביבים” יֵצאו בעוד ירח ימים. אתן מודעתו של “העומר”. אבקש לשלוח לי אכסמפלאר אחד ולקבל בשביל המערכת אכסמ. “רביבים" מאת קרוגליקוב.
שים לב לאדריסתי מעל"ד.
שלום לאחיך
י. ח. ברנר.
409. לפ. לחובר
[לבוב, 4.11.08]
לחובר,
אין קול ואין קשב. מסתמא לא הכל הולך אצלך למישרים. “רשפים” עוד לא נתקבלו. “רביבים”, ב‘, יצאו בעוד שלושה שבועות. הכמות של הראשון והמחיר של הראשון. שלח מודעה גדולה על הוצאת “ספרות”. ראיתי את בוכבינדר. הוא לא קיבל ממך עדיין כלום. הוא אמר לי, שיתן לי כסף בשבילך בעוד חודש ימים, ואני ניאות לזה. – היופיעו ה“רשפים”? האשלח לך מודעה בשבילך ע“ד “רביבים”? אם לא תבוא עם בוכבינדר לעמק השווה, שלח לי 25 אכסמפלארים מכל ספרי תוצאתך ואשתדל להפיצם. אבל צריך אני לדעת זאת מתחילה בכדי להודיע על זה ב”רביבים", ב’. שלח חשבון וכסף־הפדיון של “רביבים”, א‘. בכמה עלתה הקבלה, ואם כדאי לשלוח גם להלן בפוסטה או ע"י מסילת הברזל. – מקובצי “ספרות” כבר משכת, כנראה, את ידך. – הקובץ השלישי לא עלה לך, לפי טעמי. את – – – של – – – אסור היה להדפיס, כמו כן דבריהם של ברדיצ’בסקי, נומברג, וארשאבסקי וכו’ – רפים, רפים. אבל מה לעשות… לאחרונה מחשבה אחת: אולי נוכל להתאחד שנינו בתוצאה אחת, מאחר שלבנו לדבר אחד וכוחותינו נטויים כלפי עבר אחר? התישב בדבר.217 צריך אני לדעת תנאי ההדפסה אצלכם. בכמה, למשל, היתה עולה אצלכם הדפסת קונטרס של “רביבים”, 2000 אכס'? השתדל לענות מיד.
י. ח. ברנר.
410. לפ. לחובר
[לבוב, 10.11.08]
לחובר,
קיבלתי מכתבך עם המודעה. הכל טוב, חוץ משורה אחת: “עוד כסף, מלבד של בוכבינדר, אשלח לך בקרב הימים”. היאך! בעד ה“סחורה” שלי, ששלחתי לך זה כשלושה חדשים, צריך תהיה לשלוח לי לאחר הניכויים קרוב ל־180 רובלים. על זה יתן לי בוכבינדר בעוד חודש ימים 35 רובלים – ו“עוד כסף” תשלח לי אתה “בקרב הימים”! ואפילו אם נניח, שעוד לא הוצבר כל כסף־הפדיון – אבל חלק ממנו הלא הוא ודאי כבר בידך – ולמה תעכבנו? צריך אני לשלם לסופרים ולמדפיס בעד ב' – ואין פרוטה.
“רשפים", ב', עוד לא קיבלתי. את המודעה שלי אשלח לך באלו הימים.
שלך י. ח. ברֶנר.
411. למ. י. ברדיצ’בסקי
[לבוב, 13.11.08]
ברדיצ’בסקי,
את הדברים קיבלתי במועדם, אבל מחלת עצבים ההולכת ונמשכת עיכבתני מלענות תיכף.
חלק מ“רביבים”, ב', כבר בדפוס, אבל מצבי הוא עוד פעם עלול להשתנות. מכרַי באמריקה רוצים לשלוח לי כרטיס־נסיעה, וכאן אין לי מקום ואין אפשרות להשתכר.
לפי מצב הדברים והחומר נתגלה, שלא אוכל לתת בקונטרס השני אלא את “השמועה”. “ליקוטי החזון" הריני משיב לך בזה.
האם כבר הדפסת את “הזר” באיזה מקום מתחילה, שאחד־המבקרים העיר עליו שנדפס ב“רביבים” שנית?218
את ההגהה מ“השמועה” אשלח לך, כמובן. גם “מחיי הקראים”219 אשיג ואשלח.
דייק לכתוב אדריסתי דווקא כך:
Ch. Ickowicz, für Brenner. Ul. Rzeznicka 9, Lemberg.
בריאותי לא בטוב.
שלום לך
י. ח. ברנר.
412. לפ. לחובר
[לבוב, 14.11.08]
לחובר,
קיבלתי “רשפים”, ב‘. על מכתבך עניתי לך. הנני שונה דברי: צריך אני לכסף. בחומר ספרותי בשביל “רשפים” אבוא לך לעזר. אבקשך לתת ב“רשפים”, ג’. או ד', מודעה זו:
בעוד ימים אחדים יֵצא הקובץ הספרותי השני של “רביבים”. נערך ע"י י. ח. ברנר. הכתובת של כל ענייני “רביבים”, הן בנוגע לאדמיניסטראציה והן בנוגע לעריכה:
Ch. Ickowicz für I. Ch. Brenner, Rzeznicka 9. Lemberg (Galizien)
גם אתה פנה נא אלי רק 220
י. ח. ברנר.
413. לצ. ז. וינברג
[לבוב, 16.11.08]
לצ. ז. ויינברג,
מכתבך וציורך קיבלתי. “רביבים”, ב', יוצאים בשבוע זה לאור ולא היה מקום בשביל ציורך, אף אם היה עושה עלי רושם טוב, אבל הלא לא עשה עלי רושם טוב. פסיכולוגיה מלאכותית, סנטימנטאליוּת. נכון הנני לשלחו לחברנו לחובר, אם תסכים לזה.
על שאלותיך לא אדע לענותך דבר ברור.
שלך י. ח. ברֶנר.
אדריסתי מעל"ד.
414. למ. י. ברדיצ’בסקי
[לבוב, 17.11.08].
לברדיצ’בסקי
אם המרתי את רוחך באיזה דבר – סלח. הנני בעל־יסורים, ולבעל־יסורים צריך לסלוח הכל.
עלי־ההגהה, “מחיי הקראים”, “העומר”221 (אם אשיגו; החוברת של רובין אין לי להשיג, אלא אם אזמינו מאת המחבר בכסף) וכמו כן עשרים כתרים בעד סיפורך “השמועה” תקבל בשבוע הבא או לאחריו.
את המודעה של ע"ד “מימין ומשמאל”222 שלח.
ללחובר ע"ד “דור דור” הנני נכון לכתוב (הנני מחכה רק לאישור שני ממך על זה), אף על־פי שספק בידי, אם בר־הכי הוא לזה מצד מצבו הכספי. לי אין הוא שולח כסף בעד “רביבים”, ובוודאי מפני שאין לו. ושלום לך מאתי
י. ח. ברנר.
415. לפ. לחובר
[לבוב, 24.11.08]
לחובר,
מחר אני שולח לך בשביל “רשפים” פרק ראשון “מתוך הפנקס”.223 ברדיצ’בסקי פנה אלי שאמצא בשבילו מו"ל להוצאת ספר “דור דור”: הֶס, לילינבלום, פרישמן, בריינין, קלוזנר, ברנפלד. אפשר לראות בזה ברכה, לפי דבריו. כתבתי לו שיפנה אליך ושאני אכתוב לך בדבר זה. התיישב בזה וכתוב אליו.
ואחרון, אחרון – עיקר. למה אינך עונה? למה אינך שולח חשבון? למה הנך משתמט משלוח כסף? בינתיים – וכבר עברו יותר משלושה חדשים. ועתה קובץ שני מונח בדפוס – ועליך תקוותי. לסופרים שילמתי (הנני משלם מעט, אבל במוקדם) מיתר כסף־הפדיון, אבל למדפיס…
הנני צריך לשלוח מודעות לעתונים – ואיני יודע מה לעשות. כתוב לי תיכף, היכן אני בעולם בנוגע ל“רביבים”?
“רשפים”, ג' עוד לא קיבלתי. – מה אתה חושב ע“ד סיפורי “מן המיצר”? מתיירא אני, שאהיה מוכרח לשלחו, סוף־סוף, ל”השלוח".
לתשובתך התכופה אחכה
י. ח. ברנר.
דייק באדריסתי מעל"ד.
את הסכום של בוכבינדר אקווה להשיג במועדו.
416. למ. י. ברדיצ’בסקי
[לבוב, תחילת דצנבר 1908]
לברדיצ’בסקי,
ההודעה הספרותית הקטנה224 אתן בשמחה רבה. את מכתבך למערכת הנני מחזיר לך בזה: הירחון “ירושלים” נפסק, ואין להילחם במתים; “קוהלת" היה שם בדוי.
שלום לך!
י. ח. ברנר.
417. לפ. לחובר
[לבוב, תחילת דצמבר 1908]
לחובר,
בינתים נתקבלו 30 הרובלים והחשבון. להבטחתך בשבוע הבא הנני מחכה. “רשפים", ג', אינם.
אדריסתו של מר ברש: שמו, Brody, Podwaly Gôrne.
שלום למר שאף,225 אשר דרש בשלומי.
קנאתך ב“היינט” היא לחינם.226 אמנם, עניותי העבירתני על דעתי וגם, אמנם, לא ידעתי מתחילה את טיב העתון וסמכתי על זה שצייטלין עובד שם. אבל עתה, בעת שהרשו לעצמם לעשות שַׁמות בפיליטוני השני “שטילע ווערטער” אני מושך מהם את ידי. הקלריקליות שבעתון זה גוברת אצלי על דחקותי. כזאת תוכל לומר גם לצייטלין.
קבל את פרקי זה227ׂ) ותנהו במוקדם האפשרי. אוסיף כהנה וכהנה. הציעו לפני לעבוד ב“העולם”, אבל “ספרות” ו“רשפים” – אייגענע מענשען.228 כמה אתה משלם בעד עמוד של “רשפים”?
הנני נהנה מתרגומו של פרישמן ב“רשפים”.229 שלום, שלום!
י. ח. ברנר.
418. ליעקב פיכמן
[לבוב, 8.12.08]
פיכמאן,
מפני ששלחת מכתבך על־פי אדריסתי הישנה, אות הוא, כי לא קיבלת איגרתי האחרונה, שבה ביקשתיך שתכתוב ותשלח לי איזה דבר בשביל “רביבים” על האדריסה:
זוהי גם אדריסתו של שופמן.
בנוגע להשתתפות ב“העולם”.230 דברים קטנים אין לי. יש לי סיפור חדש231 בכמותו של “מא. עד מ.”. אם נכון אתה לתת דברים בהמשכים, אשלח לך את הפּרקים הראשונים בשביל הגליונות הראשונים. שכר־סופרים לא אדרוש יותר מאחרים, אבל לי דרוש לשלוח במוקדם, מפני שאני חי בזמן האחרון רק על עטי, ולעתים קרובות מאוד אין במה לשלם שכר מעון ואוכל. – “רביבים”, ב', יֵצאו מחר. לפני ימים אחדים שלחתי מודעה ל”העולם“. מודעת “העולם” נתתי. הנני משאיר מקום פנוי קטן לשופמן. וע”כ אקצר.
י. ח. ברנר.
419. לפ. לחובר
יום הרביעי [9.12.08]
לחובר,
“רשפים“, ד' וה', אינם. תשובה על כל מכתבי אין. “רביבים” יָצאו היום. איני יודע, כמה לשלוח ואיך. ההוצאות 16 רובל ל־500 קונטרסים 232 הוא מחיר אגדי. עכשיו מחיר ה“רביבים” הוא 40 ק“פ 233 בלי המשלוח, ולכן אחשוב על חשבוני רק את הפּורטו, מכיוון ו־25 הפּרוצנט ינוּכוּ מ־40 ק”פּ. הראשון נתייקר וברוסיה עם המשלוח 50 ק"פּ. שים לזה לבך.
מבּוּכבּינדר 35 רובלים קיבלתי. בכל זאת שלח לי גם אתה כסף. שלח. אין לי במה לפדות מבית־הדפוס אלא מאות אחדות של אכסמפלארים.
הקיבלת “מתוך הפנקס”, ב'? הקיבלת מודעתי?
אגודת “השחר”, אשר כתבתי עליה ב“פנקסי”, א‘, פנתה אלי בבקשה להשתדל אצלך להתחלף עמך במודעות (ב“טאגבלאט” הלבובי כתבתי בשבוע העבר רצנזיה על הוצאתך). ענה, אם מסכים אתה ותתן את מודעתך ב“השחר”, ב’, ותשלח לך את מודעתה.
בצפיה לתשובה בפוסטה החוזרת
י. ח. ברנר.
420. לפ. לחובר
שבת [12.12.08]
לחובר,
איגרתך מיום 6/XII קיבלתי. היום שלחתי לך לע“ע234) ׂ ׂחבילה קטנה של “רביבים”, ב' (42 אכסמפלארים). ליותר אין לי כסף־המשלוח. במסה”ב235 לא אשלח לך עוד יען שעולה ביוקר. “רשפים”, ד' וה‘, קיבלתי. ע"ד הפּרוצנטים (רק 25 מ־40, המשלוח לרוסיה שלי) כתבתי לך באיגרתי הקודמת. מן הראשון אולי אוכל לשלוח לך עד מאה אכסמפלארים, אבל כפי שראית העליתי על מחירו, יען כי עד עתה עוד לא הרווחתי ממנו אפילו פרוטה אחת. כתוב, אם לשלוח. בנוגע לכתבַי עלי להדפיסם פה, למען יראום עינַי בשעת הדפסתם. לקצת כסף ממך אחכה. “מתוך הפנקס”, ג’ (ע"ד נומברג), תקבל באלה הימים.236
שלך י. ח. ברנר.
421. למ. י. ברדיצ’בסקי
[לבוב, 24.12.08]
ברדיצ’בסקי,
המודעה שניתנה ב“טאגבלאט”237 לא באשמתי ניתנה, אלא באשמת המנהל, שרצה לעשות לי נחת־רוח וזכה לי שלא בפני. דיברתי אתו קשות על שסידר את השורות בשביל ה“רביבים” לא בפטיט. מה עשה? נטל וסידר את זה בפטיט (ובשיבוּשים נוראים!) ונתן ב“טאגבלאט”.
שואל אתה, “מדוע לא שלחתי לך מה שביקשתני” – ואני מחפש במכתביך הקודמים ואיני מוצא שם שום בקשה. אולי “העומר”? אבל זה אינו ת"י.238
מה ענתה לך “ספרות” בדבר “דור־דור”?
שלום וברכה,
י. ח. ברֶנר.
422. לא. בילין
[לבוב, 25.11.1908]
ביילין,
את ה“רביבים”, ב', לא שלחתי במתכוון. חפצתי לקבל ממך איזו ידיעה. עתה שלחתי.
את שופמן אינני נפגש זה שבועות אחדים. – – –.239 סוף־כל־סוף – סוף.
ואני זקנתי ושׂבתי וחפצתי לנסוע לאמריקה וחפצתי לנסוע לפלשתינה וחפצתי לנסוע לעיר קטנה. ונשארתי פאָרט240) לע"ע241 בלבוב והנני כותב איזו דברים ומדפיס דברי הישנים ומקלל את יום הוּלדתי וטובל את עצמי במנוחה – וחי.
בנוגע ל“געשעפט”242 – אדרבא ואדרבא. מדוע לא? הלא צריך להשתכר. אלא שדבר זה תלוי בעם מי יש לנו עסק כאן?
ואתה רוצה לבוא לבובה – נוּ, נוּ. אבל מה תעשה פה? כך? בעלמא? שופמן לא השתכר פה כלום זה יותר מחצי שנה, ואני… השתכרתי, אמנם, אבל פרוטה לפורטה אין, ובמה תתעסק?
בשלום ליענקעלי ולציפה,
יוסף חיים.
25.12.08
את ה“נקמה” שלך243 לא הבנתי. איזו באלאדה מימי הביניים!
קליינמאן מתגורר כבר ברוסיה.
423. למי. י. ברדיצ’בסקי
[לבוב, 28.12.08]
לברדיצ’בסקי,
שלחתי “רביבים”, א'.
בנוגע ל“טאגבלאט” – לא. אין לי כל עסק עמו. מלבד מה שנתתי לו פיליטונים אחדים בשכר של חמישה כתרים הפיליטון, ועדיין לא קיבלתי שכרי.
“רביבים“, ג', אוציא אם יהיה חומר הגון. לע”ע אין לי אפילו שורה אחת.
שלום לך
יח"ב.
424. למ. י. ברדיצ’בסקי
[לבוב, 5.1.09]
לברדיצ’בסקי,
לצערי אין לאל ידי244 למלא בקשתך בדבר הספרים אשר תבקש.
בשלום
י. ח. ברנר.
425. לא. בילין
[לבוב, 6.1.09]
ביילין,
אויף דיין בריף זאג איך דאס: אויב דו האסט אין לאָנדאָן גאָרניט צו טהון און אַ פאָר רוּבעל האָסטו יאָ (מסתמא אַ צוויי הונדערט!), נעהם דאָס פּעקעל און קום אַהער. לעקציאָנען – גאָט ווייסט, שאָפמאַן האָט אויך ניט קיין לקעציאָנען, נאר עפּעס אַ שטיקעל געשעפט וועלין מיר דוקא אפשר מאכען. וואס דען? מיר וועלען זעהען, אז דא קען מען גאט נישט אָנפאַנגען – פאהרען מיר ביידע נאָך פּאלעסטינא באַשטימט. פאר זיך אויף הוצאות האָב איך, זעלבסט פערשטענדליך, די והותר. נו, און ציפה מיט יענקעלין בלייבען ביי מאיר’ן? ווי קלערסטו? שרייב און מאַך ניט קיין איבעריגע שהיות – – – איך גערעס אלעמען.
פּ. ס. – – –
ברענער.
תרגוּם:
בילין,245
על מכתבך אני משיב כך: אם בלונדון אין לך מה לעשות וכמה רובלים ישנם דווקא בידיך (ודאי כמאתים!), צור, איפוא, את צרורך ובוא לכאן. שיעורים – אלהים יודע, גם לשופמן אין שיעורים, ואולם איזה עסק שהוא – זה דווקא אולי נעשה יחדיו. אלא מה? אם נראה, כי כאן אי־אפשר לנו לעשות שום מעשה שהוא, הרי אנו נוסעים שנינו לארץ־ישראל בהחלט. להוצאות־נסיעתי אני יש לי, כמובן, די והותר. וציפה ויענקעלי יישארו בביתו של מאיר? מה דעתך אתה? כתוב ואל תרבה שהיות – – – אני אומר שלום לכל.
פ. ס. – – –
ברנר.
426. לדבורה בארון
[לבוב, 19.1.09]
לדבורה בארון בקובנה.
היקרה!
רשימתך “לייזר־יוֹסל”, אשר שלחת אלי, דבר הגון הוא, לפי טעמי, ובוודאי אשתמש בה, אם אוציא בגאליציה עוד איזה דבר. –
הנני שולח לך “רביבים”, קובץ א' וקובץ ב'.
ושלום לך. מדוע אינך שמה לך לעבוד עבודה קבועה בספרותנו? אסור לזלזל בכשרון.
והנני ההוגה לך חיבה וכבוד,
י. ח. ברֶנר.
427. ליעקב פיכמן
[לבוב, 24.1.09]
ליעקב פיכמאן,
את מכתבך קיבלתי ומכתבך לשופמן מסרתי. מחברתו כבר נדפסה.246 את “העולם”, ד‘, לא קיבלתי, ובוודאי יש כבר גם ה’ שלא נתקבל. בכלל, אי־סדרים באדמיניסטראציה של “העולם”. שואל אתה לרשימה של עבודותי, והנָה, בקירוב: (חוץ מעבודותי העיקריות: “בחורף”, “מסביב לנקודה”, “מא' עד מ'”, “מעבר לגבולין”, “שנה אחת”, “מן המיצר”): “פת לחם” (“המליץ”), “מעמק עכור” (“ביבליותיקה עברית”, “תושיה”, אין לך שורה שאין בה שגיאה!),,“בחצר”, “הנדיל”, “הירושלמי”, “רשמי דרך”, “ערב ובוקר” (בכרכי “השלוח”), “שמה”, “פעמיים”, “עוללות”, “בימות החמה” (“לוחות־אחיאסף”, תרס“ד–ס”ה), “לעת עתה” (ירחון “הזמן”, הסצינה האחרונה נשמטה לגמרי!), “לא כלום” (“עבריה”, ניו־יורק), פיליטונים וציורים קטנים ב“המעורר”, “הצופה”, “הזמן” וכו‘. – את ה“רביבים”, א’ וב', שלחתי לך שוב באחריות, ובוודאי תקבלם, סוף־סוף.
ושלום לך
י. ח. ברֶנר
דברי ביקורת תקבל ממני,247 אבל רק לאחר גמר הדפסת סיפורי248 ב“העולם”.
428. לפ. לחובר
27/1 09, לבוב.
לחובר,
היום אני נוסע מגאליציה, ולכן תפנה מהיום בכל ענייני “רביבים” רק להמו“ל שלי מר איצקוביץ הח”מ.249 גם אלי תוכל לכתוב לעת־עתה רק על פי האדריסה של איצקוביץ. חפצתי להעירך על ענייני הממונות שבינינו. על פי חשבוני הנך חייב לי בעד “רביבים”, א' וב‘, קרוב לשתי מאות רובלים, ועל זה קיבלתי מבוכבינדר רק כעשרים רובלים (היינו 50 כתרים). לכן שים זאת אל לבך ושלח כסף. “רשפים ו”ספרות, ד’, תשלח אלי ע“ש איצקוביץ כנ”ל וגם הודיעני, מה מצב המכירה של “רביבים”, ב'. ובכלל למה אינך עונה על מכתבים בעתם?
שלך י. ח. ברנר.
עבודתי הספרותית ב“רשפים” אחדש בבואי אל המנוחה. כל מה שתשלח לי יבוא לתעודתו.
-
י. ח. ב. עזב את לונדון באחרוני ימי ינואר 1908; לברסלוי סר כדי להתראות עם מ. י. ברדיצ'בסקי. ↩
-
כל המוזכרים – קרובי א. ב. מצד אשתו. ↩
-
הסופר העברי פ. מ. זידמן. ↩
-
מ. י. ב. כתב לי. ח. ב.: “למי אנו עמלים? ובעד מי? כמעט גם השרידים האחדים לא ידעו איש את אחיו, ואולי גם זה לטובה, לטובתם. לא ידעו איש מרעהו ולא יעוררו איש את רעהו וידלוק נר נר במקומו, עד שיכבה". ↩
-
ג. שופמן הוסיף: “אבל יפים הם הנרות, כשהם דולקים ‘נר נר במקומו’, ויפה גם הכּביה שלהם!” ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: בין נאך פרעמד (עודני זר). ↩
-
אין חתימה. ↩
-
ביתר־דיוק: לבית־דפוסה של א[סתר] סאלאט. ↩
-
כל כתבה י. ח. ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך ראשון. ↩
-
גליון. ↩
-
מאת א. צ. ↩
-
חובב־ספרות שהבטיח לתמוך בהוצאת קובץ. ↩
-
בגוף־המכתב מקום קרוע; כן בהשמטות להלן. ↩
-
עתון יוּדי בלונדון. ↩
-
מיקדמה. ↩
-
רוסית בכתיב יוּדי: בחזרה (ללונדון). ↩
-
יוּדית: אני דורש בשלום – – – והילדים. ↩
-
החוק בדבר הזרים, שחייב את כל הבא להראות שיש עמו חמש לירות. ↩
-
פ. מ., מו“ל ”הד־הזמן", כתב לי. ↩
-
ללשון־הקודש. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: משירה. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: דיני. ↩
-
משפט זה כותב י. ח. ב. רוסית (בכתיב יוּדי). ↩
-
מלים אחרונות במשפט (מן “סטודנטים”) – עברית. “פיקציה" – ביחס למיני תכניות וגילויי־רצון מצד נוער לומד בגאליציה לענין הוצאת דברי־ספרות בעברית. ↩
-
“ערב ובוקר" המוזכר. ↩
-
רשיון־כניסה ומתן ערבות. ↩
-
שורות־ההוספה עד כאן – בעברית. “לא התמתחתי“ – בכעין תשובה לא. ב., שכתב במכתבי לי. ח. ב.: “שופמן, הראית כבר את ברנר מתמתח על הרצפה ומתופף בידיו על…?” לקו זה בי. ח. ב. חוזר א. בילין בפרק ראשון של רשימותיו על ”י. ח. ברנר בלונדון" (“התקופה“, י”ד־ט"ו). ↩
-
למצוא עבודה לא. ב. בגליציה. ↩
-
ש. ב. התישב בפרק־זמן זה במוסקבה. ↩
-
א. נ. גנסין נסע מלונדון לארץ־ישראל באוקטובר 1907. ↩
-
“רשימות" ג. שופמן. ↩
-
מ. יאנקובסקי, ממכירי י. ח. ב. בתקופת הומל. ↩
-
זמן־מה לפני כן הדפיס בעל־מחשבות (י. אלישוב) מאמר־ביקורת חריף כנגד “הנומברגים, השופמנים והאנכי'ים”, ש“גיבוריהם” הם “כמצורעים, שהגורל הקשה גירש אותם מחוץ־למחנה” (“העולם“, 25.2.08, “מחוץ למחנה”), ולרגל זה אמר מ. י. ב. לפרסם שנית את מאמרו הוא על שופמן, שנדפס שנתיים קודם לכן ב“היום” הלבובי. ↩
-
התחרות ספרותית, שנערכה ע“י העתון היומי ”הצופה" בשנת 1903. ↩
-
בברסלוי, בהיות י. ח. ב. על דרכו מלונדון ללבוב. ↩
-
את עצמי. ↩
-
וזו לשונו. ↩
-
מכתב־העת. ↩
-
לעת־עתה. ↩
-
ודי למבין. ↩
-
המשורר היוּדי ש. י. אימבר, אז עלם, תלמיד־גימנסיה. ↩
-
המטיף אבא ראובן אברמזון, שהתגורר באותן השנים בגאליציה. ↩
-
חיים־שלום ומשה, אחר כך הסופרים העבריים ח. ש. בן־אברם ומ. חיוג. ↩
-
הסופר מאיר חארטינר. ↩
-
שמריהו אימבר, אחי המשורר נ. ה. אימבר, מחבר “התקוה”. ↩
-
יוּדית: “ולוּ, לפחות, מלה אחת, ולוּ שורה אחת! איכם? מה שלומכם?” ↩
-
כתב־יד. ↩
-
“שלום לילדים, ליענקלה, ל…”. ↩
-
לעת עתה. ↩
-
לעת עתה ↩
-
ירחון ספרותי יוּדי, בעריכת ש. גורליק, א. וייטר וש. ניגר, וילנה 1908; יצאו רק ארבע חוברות. ↩
-
לעת־עתה. ↩
-
יוּדית במובן: משיחים, מהמים. ↩
-
“שנה אחת": כל כתבי י. ח. ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך א'. ↩
-
כפי הנראה, “אל המטרה“, שנתפרסם ב”ספרות", קובץ ג' (כל כתבי י. ח. ב., הוצ‘ הקיבוץ המאוחד, כרך א’). ↩
-
יודית: לא־רעים. ↩
-
יודית: הבריון. ↩
-
ריניש – גוּלדן, שני כתרים אוסטריים. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: פחות מתשעה רובלים. ↩
-
“ברזל בברזל". ↩
-
“ספרות", קובץ א'. ↩
-
שורות בשיר “חולשות” של י. ק., “רביבים", א'. ↩
-
רמז לקומדיה בשם זה של י. ק. ↩
-
גרמנית: בכבוד רב. המלה לא נכתבה ע"י י. ח. ב., כי אם הושארה במתכוון בלתי מחוקה בסיום הנוסח המודפס של טופס– גלויה, שב. השתמש בה (של העתון היוּדי היומי “למברגר טאגבלאט”). ↩
-
י. ח. ב., ג. שופמן וידידם חיים הרץ עשו את ימי הפסח הראשונים בטרנופול, בבית א. ר. אברמזון; בחזרם ללבוב בילו בדרך ליל– נעימים בעיירה יאֶז'אֶרניה, בבית האימברים. ↩
-
הבן הבכור של א. ר. אברמזון, חיים־שלום – לאחר שנים: הסופר ח. ש. בן־אברם – שנלווה אל י. ח. ב. לשם ביקור בלבוב. ↩
-
כתב־הים של הסיפור “הלילה הראשון”. ↩
-
רוסית – התקף חולני. ↩
-
יוּדית, במובן: באמת. ↩
-
יוּדית: “אבל למי זה איכפת? לוּ רק היתה בריאות ואפשרות לכתוב מה ולהוציא מה ולהיפגש עם מי – דיינו. הן ל“גדולות” אין אנו מצפים זה כבר. ברכת שלום ממני לכל הקרובים והרחוקים". ↩
-
ב“לעמבערגער טאָגבלאַט” נתפּרסם – מרץ 1908 – כרוז “אל אחינו העברים” על דבר צאת חוברת ראשונה של “רביבים”, שאת “עריכת החלק הספרותי” שלה “לקח עליו הסופר המפורסם י. ח. ברנר, שהוציא לאור בלונדון את ‘המעורר’ וכבר יודע הקהל טיבו בתור עורך”. על הכרוז באו חתומים: “הקומיסיה לתחית שפת עבר“: משה קלינמן, ד”ר א. פ. ואַשיץ, ש. ז. יעב“ץ. למ. י. ברדיצ'בסקי לא נראה ”קול קורא באופל“ זה על רוחו ותכנו. גם בשבועון ”העולם“ – 1.4.08 – נדפסה רשימה מלאה עקיצות ולגלוג – מאת א. חרמוני – על כרוז־מודעה זה ועל י. ח. ב. (“עורך מצויין והנהו סופר מצויין"), שאינו צנוע וכו', ומ. קלינמן ראה צורך לפרסם שם – 8.4.08 – הערה, כי ”המודעה הזאת נכתבה ונדפסה שלא על דעת מר ברנר“ וכי ”הרבה הוצרכו החברים להעתיר על מר ברנר עד שהתרצה לקבל עליו את עריכה ה‘רביבים’ וגם עכשיו קיבלה רק לזמן ידוע". ↩
-
לעת־עתה ↩
-
חס ושלום. ↩
-
מאסף עברי זה של ה. ד. נומברג לא יצא לאור. ↩
-
כפר האָראַי ע"י ז'ולקוב. ↩
-
“שנה אחת". ↩
-
ש. ב. אמר למכור במוסקבה 10–15 אכסמפלארים של “רשימות” ג. שופמן, הוצאת לונדון. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
פ. לחובר, אז כבן כ"ג, עמד בראשית פעולתו הספרותית. ↩
-
“שלושה פרקים“ (כל כתבי י. ח. ב., הוצאת הקיבוץ המאוחר, כרך ראשון); נדפס ב”ספרות“, קובץ ב', וארשה, תרס”ח, כחלק ראשון של “קיסמים ושיורים”. ↩
-
“תולעים ספרותיים". ↩
-
שכתב־ידו. ↩
-
“הלילה הראשון". ↩
-
לעת־עתה. ↩
-
על דבר “ספרות”, א'. ↩
-
“הלילה הראשון". ↩
-
בנו של א. ב. ↩
-
א. ב. כתב לי. ח. ב., כי מוכר־הספרים ה. אסף את שארית חוברות “המעורר”, שהיו מונחות בבית־הדפוס של י. נארודיצקי בלונדון, סידר אותן והדביק עליהן “שער” חדש בשם “פירורים” על מנת למכרן; ההכנסה, אילו היתה, היתה צריכה להיות מוקדשת כנ"ל. ↩
-
חלף אכסמפלארים של “רשימות” ג. שופמן וחוברות “מעבר לגבולין” לי. ח. ב. ↩
-
יוּדית: “ממה אני חי אתה שלואל, שמעונ'קה שטיא. משורות. 2 קופיקות השורה. וכי אינני גביר בעמי! בכל אופן עוד לא רעבתי כאן“. שתי קופיקות לשורה – שכר מאמרים ב”הד־הזמן". ↩
-
סופרים רוסים; “סאנין" – רומאן של ארציבאשאֶב. ↩
-
“שנה אחת". ↩
-
יודית: “היה שלום, אחא, אחי". ↩
-
ה“רביבים” יצאו בתבנית אחרת. ↩
-
העתיקהו – בלשון הזמן ההוא פירושו: תרגמהו. ↩
-
הפובליציסט י. ל. פופס (בן־ישראל), בעל המאמרים "לשאלת ‘לאן?’”; איבד עצמו לדעת בשנת 1912. ↩
-
כתובתו של י. ח. ב. בז'ולקוב. ↩
-
בסגנון א. ב., שכתב לי. ח. ב. ולג. שופמן: “בחורים זקנים!” ↩
-
בסגנון א. ב., שכתב לי. ח. ב. ולג. שופמן: “בחורים זקנים!” ↩
-
“העולם היהודי“ – שבועון יהודי־אנגלי בלונדון, שהיה מוציא זמן־מה תוספת בלשון יודית בשם ”די אידישע וועלט" (כנ"ל). ↩
-
“ניחומים" כל כתבי י. ח. ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך ראשון. ↩
-
“עוללות". ↩
-
יעקב הדס, ממכירי י. ח. ב. בלונדון. ↩
-
גוּלדנים אוסטרים; כל גולדן – שתי קרונות (“כתרים"). ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: מאסף. ↩
-
כתב־ידי. ↩
-
מעבר לדף. ↩
-
פ. ל. הודיע לי. ח. ב., כי עריכת קובצי “ספרות” עברה לידי ד. פרישמן. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
בכתב־ידך. ↩
-
קטע שלישי, אחרון, במאמרו של מ. י. ב. “על אודות משורר" (ג. שופמן). ↩
-
מ. י. ב. כתב לי. ח. ב.: “האחת שתוכל לעשות עבורי, אם בכלל ביכולתך לעשות מה, היא למצוא גואל לאספת דברי שירתי, אם עברית או יהודית, ולא יהיו מתים בחייהם". ↩
-
ג. שופמן הוסיף: “ונהורא מעליא". ↩
-
א. חרמוני, אז בין עורכי “העולם”; ראה לעיל, למ. י. ברדיצ'בסקי, 21.4.08. ↩
-
של “הד־הזמן”, וילנה. ↩
-
ש. י. איש־הורוויץ, מו“ל ”העתיד" ועורכו. ↩
-
לארץ־ישראל. ↩
-
יצחק ו. – א. ציוני. ↩
-
גוּלדנים אוסטרים. ↩
-
ירחון גרמני ידוע. ↩
-
י. רדלר־פלדמן – ר' בנימין. ↩
-
מעבר לדף. ↩
-
צריך להיות: “חולשות". ↩
-
עיין מעבר לדף. ↩
-
מ. י. ב. כתב לי. ח. ב.: “מ‘העולם’ מנסים עתה לרכוש את עזרתי התמידית. בין יתר הדברים לא כיחדתי מהם, כי לא טוב בעיני יחוסם אליך; והם מצטדקים, כי בך האשם. חדל מהמגע ה‘אישי’ שבדבר". ↩
-
בארץ־ישראל. ↩
-
מ. י. ב. שאל את י. ח. ב., אם יודע הוא מקום להדפסת סיפור בשם הנ"ל. ↩
-
גם כן. ↩
-
עיין לעיל לפיכמן מיום 27.5.08, בהערות. ↩
-
המכוּון לתרגוּם מאמרו היוּדי של י. פ. ע“ד יהודה שטינברג בשבועון היוּדי ”דאס יודישע פאָלק". ↩
-
ב־5.7.08 כתב ח. נ. ביאליק לי. ח. ב.: “את שירי ואת קובץ ביידאניק אצוה מחר לשלוח ושלא ע“מ להחזיר”, ולאחר שבוע: “הייתי בבית ‘מוריה’ וראיתי שעדיין לא נשלחו אליך לא קובץ שירי ולא מיידאניק. מחר אשלחם בידי" (איגרות ח. נ. ב., כרך שני). ↩
-
של י. ח. ב. וג. שופמן. ↩
-
מעבר לדף: I. Ch. Brenner, bei Gelles, 3th Majgasse No. 2/III Lemberg. ↩
-
Sonnengasse (Sloneczna) בלבוב, בו התגורר שופמן קודם לכן. ↩
-
רוסית בכתיב יודי: יאוש. ↩
-
יוּדית: “הרוגים". ↩
-
הדברים כתובים בשולי כתב־יד של צ. ז. ו. ↩
-
קופיקות (פרוטות רוסיות). ↩
-
אין חתימה. ↩
-
מז'ולקוב. ↩
-
כמעבר לדף. ↩
-
תשעה גוּלדנים, שמונה־עשר כתרים אוסטרים. ↩
-
יוּדית: במובן: משתוקקים לשוב הביתה. ↩
-
שירי ח. נ. ביאליק וכתבי א. מיידאניק, שח. נ. ב. שלח לי. ח. ב. ↩
-
חיים איצקוביץ, מורה לעברית, מידידיו הקרובים ביותר של י. ח. ב. בתקופת־לבוב; מ־1934 – בארץ ישראל; מת בחבצלת־השרון ב־1940. ↩
-
מאספים ספרותיים ביוּדית (“העת החדשה"), וילנה, 1909. ↩
-
הקוראים לטאנופּול – בענין “רביבים” ובמעין הצעה של עבודה בבית־ספר – היו המורה יחיאל הלפּרין ורעיתו פּוֹליה, ממכּרי י. ח. ב. בתקוּפת־לבוב. ↩
-
יודית: שלום לכל ידידינו הטובים. ↩
-
כתב־יד. ↩
-
קובץ שני. ↩
-
“שלושה פרקים" (כל כתבי ב., הוצ' הקיבוץ המאוחד, כרך ראשון). ↩
-
שתי רשימות של ג. ש.; הראשונה נקראה אחר כך בשם: “‘געגועים’ ו‘נשמה’”; השניה – רשימה ביבליוגרפית– ביקרתית על “ספרות”, קובץ שני. ↩
-
קובצי־ספרות יוּדיים – “אמנות וחיים” – בעריכת אברהם רייזין, קראקוב. ↩
-
של “ספרות”. ↩
-
יוּדית: “שלום מקרב לב לידידי היקרים בז'ולקיב"; המכוּון למשפּחת ה. מלר, שעל פי כתבתם היה ג. ש. מקבל מכתבים. ↩
-
“על שרשי המסתורין" מאת שלמה שילר (“רביבים", קובץ א'). ↩
-
כתב־היד. ↩
-
יודית – במובן, הפלא ופלא. ↩
-
פוליה – מרת היילפרין; חארטינר – הסופר מאיר חארטינר; שני העלמים – ח. ש. אברמזון וי. קרא (ראה לעיל, לש. י. אימבר, 20.3.08, וביחוד להלן, ליצחק קרא, 20.5.09). ↩
-
ג. ש. לא היה אז בלבוב. ↩
-
הרשימות של י. ח. ב. – על “מאגדות־החיים” של י. פרנהוף ו“מחיי הקראים” של ר. פאן – נתפרסמו אחר כך ב“רשפים”, וארשה (כל כתבי י. ח. ב., הוצ' הקיבוץ המאוחד, כרך שני, “מעולם ספרותנו"); הרשימה של ג. ש. – “‘געגועים’ ו‘נשמה’” – באה ב“רביבים”, א'. ↩
-
עתון יומי יוּדי ברוסיה (“הידיד"). ↩
-
כלומר, אין אישור, ש“שנה אחת” תודפס ב“השלוח”, כי ב־12.7.08, עם התקבל כתב־היד, כתב ח. נ. ביאליק לי. ח. ב.: “אני קורא בו עתה, ולאחר הקריאה אכתוב לך עוד“. “שנה אחת” נדפסה ב“השלוח”, כרך י“ט, תרס”ח– תרס"ט. ↩
-
מטארנופּול, בה עשה זמן מה. ↩
-
שנדפסו בקובץ שני של “ספרות”. ↩
-
“מן הספרות הגליצאית“; נתפרסם לא ב”ספרות“, כי אם ב”רשפים“, תרס”ט, חוברות א‘ וב’ (כל כתבי י. ח. ב., הוצ' הקיבוץ המאוחד, כרך שני, “מעולם ספרותנו"). ↩
-
על “ספרות”, קובץ שני, באה ב“רביבים”, א', רשימת־ביקורת כתובה ע“י ג. שופמן, ללא חתימת שמו, וקבועה בין רשימות– ביקורת כתובות וחתומות ע”י B. (י. ח. ב.); רשימה זו של שופמן הוכנסה בטעות לכל כתבי י. ח. ב., כרך שמיני, מהדורה ראשונה (הוצ' שטיבל); במהדורה שניה – הושמטה. ↩
-
קופּיקות, פרוּטות. ↩
-
אהרון לוקשין, מוהילוב. ↩
-
פ. ל. כתב לי. ח. ב.: “עליך לקיים הבטחתך בדבר רשימות ביבליוגרפיות – אולי תכתוב ע"ד נומברג?” (בשביל “ספרות”, ג'). ↩
-
צריך להיות: ג'; בקובץ זה באה הרשימה “הניה” של ג. שופמן. ↩
-
כל כתבי י. ח. ב., הוצ‘ הקיבוץ המאוחד, כרך ראשון; נדפס ב“ספרות”, ג’, תרס“ט, כפרק שני של ”קיסמים ושיורים“; הסיפור נכתב עוד בלונדון, בשנת תרס”ז. ↩
-
ליקוטי־דברים מתוך “המעורר”, שהוצאו ע"י מוכר־ספרים בלונדון. ↩
-
ד. פ. הכיר את י. ח. ב. בלונדון, בדרכו מרוסיה לארצות־הברית (1907). ↩
-
ירחון יוּדי־ציוני, בעריכת ד"ר יחזקאל וורטסמן (ניו־יורק). ↩
-
ל. גרינשפן, מחבורת הצעירים, שאמרה לעזור להוצאת “רביבים”. ↩
-
מוכר־ספרים בניו־יורק. ↩
-
יוּדית: יום שלישי. ↩
-
תיכף ומיד. ↩
-
ה“דבר” של ג. ש. בא ב“רביבים”, קובץ שני, בשם “טרגדיה קטנה” ועל החתום: הלל סנפיר. ↩
-
ג. ש., שידע כי העמודים כבר נדפסו וכי אי־אפשר כבר לשנות, חמד לצון וביקש מאת י. ח. ב. להחליף את הבטוי “ההנאה החריפה” (בתחילת הציור “באמצע”, “רביבים", א') ב“עונג חד”. ↩
-
יוּדית: “רוּז'ה מלר היקרה! מאוד אבקש למדור לשופמן גלויה זו בהקדם ככל האפשר. שלום ממני לכל וביחוד, מקרב לב, לנחה. ברנר.”. ↩
-
מוכר־ספרים בלונדון. ↩
-
רוסית, במובן: דחליל. ↩
-
ע' לא. בילין, 19.5.08 ו־27.5.08. ↩
-
אם ירצה השם. ↩
-
למוכרי־ספרים. ↩
-
לאחר זמן בירושלים: אשר כורך. ↩
-
שלא על מנת לקבל פרס. ↩
-
ארמית – שכר־סופרים. ↩
-
תעודת־המשלוח. ↩
-
אכסמפלארים של קובצי “ספרות”. ↩
-
המכתב לקוח מתוך צרור איגרות י. ח. ב., שפורסמו ע“י א. ביילין בקובץ ”איים“, לונדון, תרפ”ח. ההשמטות – של מקבל המכתב. ↩
-
יודית: קיטנה. ↩
-
לא על צד היותר טוב. ↩
-
יוּדית: שלום לציפה ולכל. ↩
-
ענין המשפט בין הסופרים ש. י. איש־הורוויץ וד“ר ש. ברנפלד (לבוב, 9.5.08–15.5.08), בו נתבע האחרון ע”י הראשון על הוצאת דיבה וגרימה לכך שש. מ. לזר ציין בשבועונו את התובע כ“איש, שאומרים עליו, כי הוא נמכר למיסיונרים”. ↩
-
בעמוד השלישי של מעטפת “רביבים”, א‘, מודפס: “הערה צדדית מאת המו“ל: מפני שבעתונים שונים באה הידיעה כי מר ש”י הורוויץ מברלין נדב מאה קרונות לטובת ה’רביבים', הננו, המו“ל, מוצאים לנכון להעיר כאן, כי אין כל מגע ומשא בין התוצאה הלזו ואותה הנדבה”. ↩
-
המשורר ש. י. אימבר, בן אחי נ. ה. אימבר, מחבר “התקוה”. ↩
-
לעת־עתה. ↩
-
על דבר ספרי מ. י. ב. בהוצאת “צעירים”. ↩
-
גולדנים אוסטרים; ב־24.8.08 כתב מ. י. ב. לי. ח. ב.: “כאשר תשלח לי המעטפה עם מודעתי, הואל־נא לצרף חשבון כמה שמגיע בעדה, למען אציגה בחשבון ה“צעירים”; ולאחר שבועות אחדים ב־3.9, דרש שוב: “הודיעני־נא, כמה אחשוב בעד המודעה, ואל יהיה בעיניך זה לקטנות, כי עלי לרשום זה בחשבון ההוצאה". ↩
-
שירו של י. פ. ב“רביבים”, א': “עזובים נאות הקיץ". ↩
-
רוסית בכתיב יוּדי, במובן: בלתי־מתאים, בלתי־הולם. ↩
-
לכתב־ידך. ↩
-
מעבר לדף: Brenner, bei Gluchman. Kleparovska 6/II, Lemberg. ↩
-
מ. י. ב. כתב לי. ח. ב.: “האם לא אפשר, כי תתאחד יחד עם לחובר להוצאה קיימת?” “רשפים“ – שבועון, שיצא בוארשה בשנות תרס”ט־תר"ע, בעריכת ד. פרישמן. ↩
-
לעת־עתה. ↩
-
של ח. נ. ביאליק וי. ח. רבניצקי. ↩
-
תחת ידי. ↩
-
ראה לפ. לחובר, 13.8.08, הערות. ↩
-
ב“הזמן” של אותה תקופה לא נדפס שום דבר מאת י. ח. ב. ↩
-
נתפרסם ב“העולם”, וילנה, 1909 (כל כתבי י. ח. ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך ראשון). ↩
-
המחזה “ברזל בברזל”. ↩
-
מלה לא ברורה. ↩
-
מחזה אחר של א. ציוני. ↩
-
בענין זה: למ. י. ברדיצ'בסקי, 20.10.08. ↩
-
במכתבו מיום 15.11.08 משיב מ. י. ב.: “אשתומם מאוד, ולא אאמין למראה עיני, שאתה יכולת גם רגע לחשוד אותי בדבר, שרחוק הנני מלעשותו. התבייש!” ↩
-
חוברת מאת ראובן פאן, האליטש, תרס"ח. ↩
-
בגוף־המכתב מקום זה קרוע; סיום הפסוק ברור: “עפ“י הכתובת הזאת”. ↩
-
קובץ ספרותי ומדעי בעריכת ש. בן־ציון ודוד ילין. ירושלים תרס"ט. ↩
-
ארבעה מאמרים מאת מ. י. ב., ברסלוי, תרס"ט. ↩
-
על דבר חוברת “השחר”, מושצ'סקו־טארנוב, מוקדשת “לכל ענייני הבחורים התלמודיים” (כל כתבי י. ח. ב., הוצ‘ הקיבוץ המאוחד, כרך ב’, “מעולם ספרותנו"). ↩
-
ע“ד ”מימין ומשמאל" של מ. י. ב. ↩
-
הסופר ישראל שאף (1865–1938). ↩
-
בנובמבר 1908 השתתף י. ח. ב. – עפ“י הצעת ה. צייטלין – בעתון היומי ”היינט“, וארשה, ופירסם בו שלוש רשימות ”שטילע ווערטער“ (“בקול חרישי") ופרק אחד של ”ליטערארישע שמועסן" (“שיחות ספרותיות"). ↩
-
“מתוך הפנקס“, על דבר הקומדיות ”דיקדנט“ ו”בחורים" של יצחק קצנלסון (כל כתבי י. ח. ב., הוצ‘ הקיבוץ המאוחד כרך שני, “מעולם ספרותנו", פרק ג’). ↩
-
יוּדית: “אנשים משלנו". ↩
-
ל“כה אמר סרתוסטרה” של פ. ניטשה. ↩
-
בפרק־זמן זה הועבר השבועון “העולם” מקלן לוילנה וי. פ. קיבל עליו את עריכת מדור הספרות היפה והביקורת. ↩
-
“מן המיצר". ↩
-
של “רביבים”, קובץ ראשון. ↩
-
קופיקות, פרוטות. ↩
-
לעת־עתה. ↩
-
במסילת־הברזל. ↩
-
לה. ד. נומברג הקדיש י. ח. ב. פרק ב“מהרהורי־סופר”, “רביבים“, ב' (כל כתבי י. ח. ב. הוצ' הקיבוץ המאוחד, כרך שני) והמאמר המרומז כאן, שלא בא ב”רשפים“, הוא, כנראה, הפרק ששולב לאחר שנתים ומחצה ב”מצרור כתבים ישנים (“הרהורי קורא")”, “הפועל הצעיר“, אייר תרע”א (כל כתבי י. ח. ב., הוצ' הקיבוץ המאוחד, כרך שני, “הרהורי קורא"). ↩
-
בעתון היוּדי היומי “לעמבערגער טאגבלאט”. ↩
-
תחת ידי. ↩
-
מלים מחוקות ע"י י. ח. ב. ↩
-
יוּדית, במובן: אף על פי כן, אחרי הכן. ↩
-
לעת־עתה. ↩
-
יוּדית, בלשון א. ב. במכתבו לי. ח. ב.: עסק. א. ב. אמר לבוא לבובה וכתב, כי ישנה לו אפשרות להשיג סכום־מה לשם הוצאה ספרותית על מנת להחזיר את הכסף קמעא־קמעא. ↩
-
ב“רשפים”, חוברת ה'. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: לא אוכל. ↩
-
המכתב לקוח מתוך צרור אגרות י. ח. ב., שפורסמו ע“י א. ביילין בקובץ ”איים“, לונדון, תרפ”ח. ההשמטות – של מקבל־המכתב. ↩
-
“מאידך גיסא“, לבוב, תרס”ט. ↩
-
ב“העולם” לא באו דברי־ביקורת מאת י. ח. ב. ↩
-
“מן המצר". ↩
-
החתום מטה. ↩
בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל תרס“ט–תרע”ד
מאתיוסף חיים ברנר
בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל תרס“ט – תרע”ד
429. לאברהם לוּדוויפּוֹל
י“ז אדר, תרס”ט, ירושלים [10.3.1909]
למר לודוויפול ביפו.
ידידי!
להזכירך את שיחתנו במעונך באתי בזה. “אין מקום” אמרת, והנה “הפועל הצעיר” עכשיו לפניך! כתוב “רשמים”, “הרהורים”, “רעיונות”, הוצא משפט על שאלות היום! אדם סופר שלא כתב שנים אחדות רצופות, ודאי שנצבר בתוכו אבק־שרפה ספרותי למכביר. הוציאהו אלינו!
בברכת שלום י. ח. ברנר,
חבר ועד המערכת של “הפועל הצעיר”
430. לא. ביילין
[חותמת־הדואר: 21.3.1909, ירושלים]
ביילין!
כתָבתי פה:
“Hapoel Hazair”
Jerusalem
Palestine
בעד ברנר.
מה שלא כתבתי לך עד הנה, למרות שהנני מלבוֹב זה יותר משני חדשים – ודאי שלא תתפלא. 1
והנני ההוגה לך אותה האהבה הישנה
י. ח. ב.
431. לש. ז. סירַאטֶה
[חותמת־הדואר: ירושלים, 23.3.1909]
ידידי אהובי ש. ז. סיראטה.2
במכתבַי אשר כתבתי לאיצקוביץ דרשתי בשלומך, ובוודאי מסר לך, והרי לך גם “מלה” לבדך, כבקשתך – אם הדבר גורם לך עונג פורתא.
במכתבך לא הבנתי פירוש המלים: “לראדלאֶר על הודעתו ב’העולם'”– מַה? מָה?
כי תסע לפלשתינה – לא, איני מיעץ. עבודתך תוכל למצוא באוסטריה, ולא כאן. החיים פה קשים מאוד, מאוד. הכל ביוקר, הפרנסה לא מצויה, תחלואים וכו'.
ובנוגע לי – מה לי הכא מה לי התם? החמה זורחת; כפעם בפעם אני קונה שקדים ואוכל. טוב!
מה שלומו של בעל ה“מאידך גיסא”?3
מה חייו של חיים?4 הנוסע הוא לחג הפסח לאביו?
מה אניוטה ובעלה?5 עודך מתגורר שם בפוליכובסקה 10? כתוב גם אתה אלי.
ושלום לך מעומק הלב, סיראטה היקר!
י. ח. ברנר.
את גלויתך קיבלתי במקרה ורק היום. הנני בירושלים ולא ביפו וכתָבתי מעבר לדף.6
432. לצ. ז. ויינברג
ירושלים, ר“ח ניסן התרס”ט [23.3.1909]
למר צ. ז. ויינברג.
היום קיבלתי מכתביך, שנשלחו לי מלבוב. יקירי! סלח, אם חטאתי נגדך בהלנת־תשובה. איש איש – והסבל שלו.
את “נצחון” אשלח לך בחזרה, כשיהיו חפצי אתי. אולם ארגזי, שבו כתי"ך7 טמון, נמצא באחת המושבות הרחוקות,8 ואני בירושלים, והדרכים מקולקלים בארצנו החרובה, וזה יותר מחודש ימים שאני מצפה לארגזי – ואינו.
אדריסתי לע“ע מעל”ד.9
שלך בבקשת סליחה
י. ח. ברנר.
433. לאסתר לֶמפֶרט
[7.4.09, ירושלים]
איהר בעט מיך שרייבען אייך, ווי איך פיהל זיך. ניט אַלע מאָל קען אָבער אַ מענטש ארויסזאָגען, ווי ער פיהלט זיך; ווער רעדט שוין – ארויסשרייבען. בעזאָנדערס אויף אַזאַ פרעמדער שפּראַך, ווי זשאַרגאָן פאר אייך. דאַרום לאָמיר בעסער וואַרטען אויפ’ן צופאַל. צופעליג קענען מיר דאָך זיך אַ מאָל ווייטער בעגעגענען… דאן – וועלען מיר זעהן… איין זאך קען אָבּער פארקומען: דאס ביז דאַן זאָלען די געזיכטס־ציגע, וועלכע זענען מיר געווען אזוי נאהענט און טייער, אינגאנצען פארשווינדען פון מיין עראינערונג… דארום, אויב מעגליך, פילייכט שיקט איהר מיר אַ פאָטאגראפיש בילד פון זיך, קליינע אסתר!
י. ח. ב.
תרגום:
את מבקשת ממני לכתוב לך, איך אני מרגיש את עצמי. ואולם לא תמיד יכול אדם לאמור, איך הוא מרגיש עצמו; על אחת כמה וכמה – לכתוב זאת. ביחוד בלשון זרה כל כך, כז’ארגון לך. על כן מוטב לנו לחכות למקרה. הן יכול להיות, כי במקרה ניפגש שוב… אז – ראה נראה… ואולם ייתכן, כי עד אז יתרחש דבר אחר: כי רשמי־הפנים, שהיו כל כך קרובים לי ויקרים, ייעלמו כליל מתוך זכרוני… על כן, אם אפשר לך הדבר, אולי תשלחי לי תמוּנת־צילום ממך, אסתר הקטנה! 10
י. ח. ב.
434. לדבורה בארון
חוהמ“פ. ירושלים, תרס”ט [9.4.09]
לדבורה בּאַרוֹן.
מלבוב כתבתי לך שב“לייזל־יוסל” אשתמש באפשרות הראשונה. עכשיו אני מודיעך, כי בקחתי עלי חלק בעריכת העתון “הפועל הצעיר” היו“ל פה, אשתמש בשבילו גם ב”מתבדחים". את העתון ציוויתי לשלוח לך. אקווה, כי לא תעזביהו גם לימים הבאים, ועוד נשוב לדבר בזה.
בשלום וברכה רבה
י. ח. ברֶנר.
435. לא. ביילין
[1.5.09, ירושלים]
ביילין! 11
שתבוא הלום – ובמה תתפּרנס?
הפרנסה פה מרה, צרכי אוכל וכו' יקרים, מ’עסט12 קדחת, ומחלות מצויות… ציפה לא תרצה לשהות פה אפילו חודש ימים!
שאכתוב לך “כדאי לבוא לכאן” אתה רוצה – לא. את זה לא אכתוב לך!
שאכתוב לך “מתחרט אני שבאתי”? – לא! למה אתחרט? ולאן אסע כשאתחרט?
הריבולוציה?13 אָט! אין סכנות, כמדומני!
ובנות ישראל? להד“ם! 14 ואצ”ל15 ערביות!
ושלום להקעשעניס16 של יענקעלי.
לשנת השלושים נשארו גם לי רק שנתיים ומחצה. הדם אינו פוסק מלרתוח, וביחוד כאן, תחת קרני השמש, אלא שמזה – ודאי שצריך להתייאש! לא הגיע עוד זמנה של האהבה החפשית, ולישא לאשה כדת משה וישראל – אין את מי!
לפרקים צר לי על יצרי הרע הגדול והחזק, ההולך ונחנק באשמת איזו תנאים – אבל כלום אין דאגות אחרות מאלה?
בהתגשמות הציוניות איני מאמין, ולא רק אני.
וב“הפוה”צ"17 )– אין מה לתת לתוכו. אין חומר ספרותי! (אם תשלח איזה דבר – תקבל שכר). ובודאי לא אשהה אצלו הרבה! הלוואי עד סוף הקיץ!
והיה שלום, ביילין, ומצא איזו “בעשעפטיגונג”18 ומנוחה. אשרי אדם יושב על מקום אחד.
והנני שלך, ביילין!
י. ח. ברנר.
436. לדבורה בארון
[7.5.09, ירושלים]
לדבורה בארוֹן.
זה עתה נתקבלה גלויתך. תודה. מר סילמאן19 מסר לי את דבריך בשעתם. את “הפוה”צ" ציוויתי לשלוח לך. הקיבלת? ב“מתבדחים” אשתמש. לדבריך החדשים הנני מצפה.
בשלום רב ובהוקרת כשרונך
י. ח. ברנר.
437. לפ. לחובר
[ירושלים, 9.5.09]
לחובר,
טמקין20 מסר לי גלויתך. מדוע אין בה שום דבר על מה ששאלתיך לפני הרבה שבועות בדברי ע“ג 21 גלויתו של המו”ס קרוגליקוב22 מיפו?
אמת מארץ־ישראל23) לא כתבתי ולא אכתוב. יש לי אמת שלי, שהיא אחת גם ב“גולה” וגם ב“א”י“. – – –24 על האמת הזאת, שכבר טיפלתי בה הרבה, חזרתי25 בשני סיפורים חדשים, אחד קטן ושמו “אגב־אורחא”26 ואחד לא קטן ושמו “בין מים למים”.27 אם יהיה לך מקום בעבורם וגם יכולת לשלוח איזה אַוואַנס – הנני לשרתך. ב”השילוח" איני רוצה.
“מתוך הפנקס”28 לא אכתוב עוד, כנראה. יש לי לכתוב פה בשביל העתון הנ“ל.29 אמנם, יש לי פיליטון, שצריך להידפס בתוצאה כללית ולא ציונית (ע”ד משורר ז’ארגוני חדש30, אך זה הקדשתי ל“הבוקר”.31
שלח לי “רשפים” מי"ט ואילך. כי אין להשיגם פה.
וכתוב: הנכון אתה להשתתף בכסף בתוצאה של סיפורי הישנים שיהיה נדפסים פה? כתוב בפרינציפ. על התנאים נדבר אחר־כך.
ושלום לצייטלין. חבל, שאין אני קורא מה שהוא כותב בימים האחרונים. י. ח. ברנר.
ומה ה“געשעפטען”?32
438. למ. בן־אליעזר
[ירושלים, יום] כ“ה [לחודש] אייר [תר]ס”ט [16.5.09]
משה!
מכתבך לפני נסעך מניו־יורק קיבלתי. והריני כותב לך את גלויתי “לא למענך, כי אם למעני, כדי שאקבל מענה ממך”. נוּ, מה באמת?…
ובנוגע אלי ואת “אמונתי” – אגיד לך את האמת: כבר חדלתי לרדוף אחרי ריבה זו, שאמונה שמה. אפשר לחיות גם בלעדיה!
אלא מאי: “הפּועל הצעיר"? – משתתף ספרותי הנני בו. ולעתים רחוקות אהגה בו גם את נכאי – נכָאַי, ולא אמונתי. כלום לא ברור?
כן, טוב שנזכרתי: היכן איבדת את הקומדיה הז’ארגונית שלי “ביז וואנען וואס”?33 להווי ידוע, שאין לי כל העתקה ממנה, ואני עבדתי על זה שבועיים. אם אין לה מקום בניו־יורק בעתיד הקרוב, צריך להשתדל שתישלח אלי משם, כי יש כבר קופץ־מו"ל עליה ברוסיה.
ועם גמר מכתבי אני חש, לצערי, כי איזו יבושת נשמעת בו, איזו יבושת נשמתית… אבל מה בכך?
שלך, המחכה למענה י. ח. ב.
439. ליצחק קרא
[ירושלים, 20.5.1909]
יצחק יקירי,
קיבלתי שני גיליונות “הנוער” בתודה.34
לכתוב – יש הרבה, מה שקשה מאוד; ולכתוב מעט – מוטב לבלי לכתוב כלל.
חיי אני טובים פה מאוד; אולם שום מסקנות לא צריך להוציא מזה…
מן “הנוער” לא נודף כלל “ריח גלות” (אין ריח כזה!), אלא ריח־חיים. על מה שהם “אחרונים שבאחרונים” לא נצטערתי. כבר עת להתחיל לשכלל את השירים והסיפורים, להשהותם בתיק שתיים־שלוש שנים – ולהדפיסם!
ושלום לך ולאהובי נפשך (אם יש לך כאלו) מאת
י. ח. ברנר.
רואה אתה את מאיר?35 ברכה חמה לו ממני.
440. לצבי אַרם
[אמצע יוני 1909, ירושלים]
ליעבער פריינד צבי, איך דאַנק אייך פאר אייערע פריינדליכע פּאָר ווערטער. מכוח אַ שטעלע אין אַ בית־ספר אדער גן־ילדים, ווייס איך דאך פאַר וועמען איהר מיינט, שרייב איך אייך, אז פיעל בעסערע לעהרערינס (אין העברעאישע קענטניס) געהען דא ארום אָהן שטעלעס. – איך בין אויף ברוגז, וואס איהר האט מיט קיין ווארט ניט דערמאָנט וועגען אייער געזונד… מיינער איז כמעט גלענצענד. – ווייסט איהר פילייכט עפיס מכוח מיכאל’ן, דאָרען, ליאָווען? אז איך בין געווען אין וויען האב איך געשריבען איצקאוויטש’ן, ער זאל מיר תיכף דערגעהן זעהער אדרעס, האט ער, ווי ער שרייבט, מיין בריעף ניט ערהאַלטען. איך האב דערפון געהאט גרויס עגמת־נפש. – געהט איהר אריין צו נוח’ן מיט אניוטען? וואס מאכען זיי? וואס הייסט אין אייער בריעף “דורך הערצ’ן”? אין וואס איז דא בעשטאַנען הערצ’ס שולד? און וואו איז הערץ יעצט? אויב ער איז אין לעמבערג אוּן איהר זעהט איהם, געריסט איהם פון מיר הערצליך. זייט געזוּנד. איך וואלט אייך זעהר גערן שרייבען עפיס פרעהליכעס פון פאלעסטינא – האב איך צום בעדויערן ניט… מיר פערזענליך איז דא זעהר גוט.
אייער אמת’ער פריינד
י. ח. ברענער.
תרגום:
ידידי החביב צבי,36 אני מודה לך על דברי־ידידותך המעטים. אשר למישׂרה בבית־ספר או בגן־ילדים, הן מובן לי, למי הדברים מכוּונים, והנני להודיעך, כי מורות טובות הרבה יותר (בידיעת העברית) מתהלכות פה בלי מישׂרות. – אני מתרעם עליך, על שלא כתבת גם מלה אחת על שלומך ובריאותך… שלי נהדרים כמעט. – אולי ידוע לך מה על מיכאל, דוֹרה, ליוֹבה.37 בהיותי בוינה כתבתי לאיצקוביץ,38 שימציא לי מיד את כתבתם, והוא, כפי שהוא כותב לי, לא קיבל את מכתבי. הרבה צער הצטערתי על כך. – האם אתה בא לפעמים אל נוח ואניוטה?39 מה שלומם? לְמה התכוונת בכתבך במכתבך: “בגלל האֶרץ?40 מה היתה כאן אשמתו של האֶרץ? והיכן האֶרץ עכשיו? אם בלבוב הוא ואתה רואהו לעתים, מסור לו את ברכת־לבי הנאמנה. היה שלום. בחפץ־לב הייתי מודיעך אלו דברים שמחים מארץ־ישראל – והנה אינם לי, לדאבוני… אני עצמי טוב לי כאן עד מאוד.
ידידך באמת י. ח. ברנר.
441. לדוֹרה אַברַמוֹבסקיה
1.7. [1909, ירושלים]
Дорогая Дора! Очень благодарен за Ваше милое письмо. В моей последней открытке к хаверу Цеви я осведмился о Вашей семье, но, к моему крайнему сожалению, я, проезжая Вену, не имел Вашего адреса и не мог посетить Вас. – Живется мне здесь довольно сносно во всех отношениях. – Еще раз благодарю Вас и шлю Вам сердечнейший привет, также и Ноеху, жене, Анюте, Броне и всем славным людям. Кланяйтесь, пожалуйста, от меня дорогому другу41 Мише, а в особенности чудному Леве.
Ваш искреннй друг
I. Х. Бреннер
как живется там у вас нашему Хаиму?
תרגוּם:
דורה יקרה! 42 מאוד אודה לך על מכתבך החביב. בגלויתי האחרונה לחבר צבי43 שאלתי לשלום משפחתך, ואולם בעברי דרך וינה לא היתה לי, לצערי הרבה ביותר, כתובתך ולא יכולתי לבקרך. – חיי פה אינם רעים מכל הבחינות. – שוב אני מודה לך ושולח לך את ברכתי שלום מקרב לב, וכן לנוח, לאשתו, לאניוּטה, לברוֹניה ולכל האנשים יקרי־הלב. אמרי, בבקשה, שלום בשמי לידיד היקר מישה, וביחוד לליוֹבה הנפלא.
ידידך הנאמן י. ח. ברנר.
מה שלומו של חיים שלנו44 במקומותיכם?
422. לפ. לחובר
י“ד תמוז [תרס”ט. 3.7.09, ירושלים]
לחובר, 15 רובל קיבלתי. – לאחרונה עולה בידי לשלוח לך פיליטון “בפעם המאה” מאת בר־יוחאי45 בשביל “רשפים” וסיפור “אגב אורחא” בשביל “ספרות”. אם ל“ספרות” כבר איחרתי, יש לך הרשות לתת גם הסיפור ב“רשפים”, אבל מתחילה צריך לבוא הפיליטון. אם לא איחרתי – הנני נכון לשלוח גם בשביל “ספרות” איזו רשימות ביבליוגרפיות על נומברג, ש"י עגנון ועוד.
מ“רשפים” קיבלתי רק כ“א. היכן כ”ב, כ"ג ועוד?
שלח לי “בגבולות ליטא”.46 אולי אכתוב עליו ב“הפועל הצעיר”. בנוגע ל“הפּועל הצעיר”, קרוב לוודאי שמראשית תשרי לא אוסיף לעבוד בו. –
בדבר “בין מים למים” של[י] צריך להתיישב. אגיד לך האמת: ירא אני לתת לך את ההתחלה בשביל “ספרות”, ומה אעשה, אם “ספרות” לא ייצא להלן? גם “העומר” התחיל לצאת ארבע פעמים בשנה. כתוב לי בזה.
בדבר כתבַי אכן פנה אלי בן־אביגדור, און האָט געבּאָטען 13 רובעל אַ בויגען.47 אבל אני איני יכול למסור את כתבי ל“תושיה”, יען שמכיוון שאני איני בוארשה, ייצאו הכתבים ר“ל48 כתותים ורצוצים, ומה הועילו, איפוא, חכמים בתקנתם? אי לזאת ניגשתי כבר להדפיסם פה (המדפיס נתרצה להמתין לי חצי ההוצאות על משכון), ובעוד שני חדשים ייצא הספר הראשון בן י"ב גליונות של דפוס, מוגה ומתוקן הרבה, אם כי על נייר פשוט (המחיר יהיה 75 ק"פּ). ספרים כאלה יכול אני להוציא, אם תהיה האפשרות החמרית, שמונה. – את המכירה הראשית ברוסיה הייתי מוסר לך ברצון, אלא שלך צריך להמתין הרבה בכסף־הפדיון, וזה אי־אפשר אצלי על פי מצב הדברים כנ”ל.
ומכאן תשובה גם לידידנו ישראל שאַף. שני מכתביו בפקודת שימין ובפקודת “השחר”49 קיבלתי, אבל אי־אפשי בהוצאות אלה. גם להוציא קובץ מסיפורי ביהודית המדוברת איני רוצה – ודי. בנוגע ל“הפועל־הצעיר” – הלא כתבה לו האדמיניסטראציה. בנוגע לאדריסתו של ש. גוטמאַן (ש. בן־ציון) ביפו – כשמו; של טשרניחובסקי – איני יודע, לצערי.
ושלום להלל צייטלין. היכן ההמשכים של עבודותיו ב“רשפים”? ומה הוא כותב עכשיו ב“טאגבלאט”. אינו מטיף לדת? לא צריך! מזלי גרם לזה, שדוקא מה שזה כותב אין לי האפשרות לקרוא. ומה שברנפלד וקלוזנר כותבים ובימים האחרונים גם ברדיצ’בסקי ב“הבוקר” – את זה דוקא קְרָא!
ושלום לך, לחובר. טמקין שלנו רצה לשלוח לך השיר “לחולם”, אלא שהוא חולם עכשיו בבית־החולים. אווירא דארץ־ישראל!
שלכם י. ח. ברנר.
את ה“פיליטון” הזה 50 כתבתי ארבע פעמים. בראשונה היה כפליים בכמותו. דיקדקתי בכל מלה. כי כתוב הוא בשארית מוח עצמותי – איני צריך לומר לך. אם רק תקרא בעיון תרגיש זה בעצמך. ומכאן51 אזהרה למערכת לבלי להשמיט אפילו מלה אחת. מובן, שלבלי להדפיסו יש לה רשות, ואז צריכה היא להחזירו לי במוקדם.
443. לא. ביילין
[ירושלים, יום] י“ח [לחודש] תמוז תרס”ט [7.7.09]
ביילין!
אתה רוצה שאכתוב לך ב“כובד־ראש”, כי תבוא, אולם אני איני יכול לכתוב לך זאת אפילו בקלות־ראש. אקלימה של הארץ קשה, אוכלים פה קדחת, להשׂתכּר אין במה, אין! אלא שאם רוצה אתה לבוא ויהי מה – אז אין לדבר. אני, למשל, אחת ידיעתי הנוכחית, אלמלי הייתי נמצא באיזה אורח־פלא בלונדון – לא הייתי יוצא משם. ועליך לדעת, מתקוות ה“גאולה” צריך להתייאש לחלוטין. איש לאהליך!… וא"כ,52 גם בשביל יענקעלי צריך אתה להישאר בלונדון… בא הנה דוד שמעונוביץ ונעשה שומר ברחובות, משתכר אולי 40 פרנק לחודש (ליטרא וחצי לחודש!).
מרמר53) אומר: גרוע לא יהיה; אבל, ראשית, יהיה גרוע וגרוע; והשנית, בשביל לא גרוע לא נוסעים מעבר להרי־חושך, לא מאבדים את הפרוטות הנותרות. לא גרוע!… ומדוע עוזב הוא את הארץ, אם לא גרוע? מדוע עוזבים הכל, אם לא גרוע? הנה, מלונדון לכהפ“ח 54 אתה שולח איזה מכתב מזמן לזמן ל”הבוקר"; מפה לא תכתוב מכתבים – בזה בטוח אני.
ביילין! אתה יודע, כי אני אוהב אותך; אתה יודע, כי הייתי רוצה להתראות אתך, אבל אני אומר לך באופן קטיגורי: אל תסע!… וגם אני, אלמלא היה לי הכל אחת ואלמלי היה איזה מקום, שימשוך אותי – הייתי נוסע מפה היום הזה!
אחי! החיים כבדים מנשוא! כבדים בכל מקום. אין מוצא ואין מפלט. שב במקום שאתה יושב בו. זהו הכובד־ראש שלי.
שלך בכל לב,
י. ח. ברנר.
444. למ. גינצבורג
[סוף יולי 1909, ירושלים]
ידידי! 55
הייתי במושבות שבועות אחדים, ובשובי לירושלים מצאתי את מכתבך, אשר שאלת ממני דבר היוצא מגדר יכולתי. לעשות רצונך חפצתי, אבל, פשוט, איני יכול לשבת ולכתוב “אבטוביוגרפיות”! וביחוד:56 הן הקווים העיקריים מחיי ומהווייתי העליתי בסיפורי: “בחורף”, “מסביב לנקודה”, “מא. עד מ.”, “מעבר לגבולין”, “שנה אחת”, “מן המיצר”, “רשמי דרך”, –57 “לא כלום”, “ערב ובוקר” ועוד ועוד, ואם כי לא בדייקנות ביוגרפית, אלא דווקא – בהכרח ובכוונה – בשינויים חיצוניים – –58 בפרטיות; וכל אלה הדברים מחיי אשר אינם כדאים שאתחלק בהם עם ידידים ומכרים, שבשבילם אני כותב, או שסוֹדי הם ולא אַעלם על דל שפתי לנגד זר59 – באלה הלא לא אוכל להשתמש גם בביוגרפיה.
לפי זה רואה אתה ש“בקשתך השטוחה לפני לתת לך בארוכה תולדות ימי חיי” עליה בהכרח “לשוב ריקם”. – –60
החושב אתה, ידידי, להישאר זמן רב בגאליציה? ומה מעשיך שם? ומה שלום צייטלין? הנפגש אתה בלבוב את ג. שופמן? השתדל להיוודע אליו,61 אם עוד נשמר בך החשק62 לטעום נפש מעניינת.
P. S. יחד עם מכתבך מצאתי גם מכתב מהד"ר צינברג והנני עונה לו שכבר כתבתי לך.63
בחודש אלול שנה זו התרס“ט, בי”ז בו, תמלאנה לי עשרים ושמונה שנה. נולדתי במאֶסטאֶצ’קוֹ Новые Млины64, פלך צ’רניגוב, מחוז סוֹסניצה. שם אבי ר' שלמה בר' שמואל, שם אמי חי' רייזה בר' יוסף־חיים.65 בעיר מולדתי הייתי רק עד השנה העשירית לימי חיי.66) מאז ואילך עד החמש־עשרה השש־עשרה ביליתי ימי בבתי מדרש במקומות שונים.67 אח“כ באתי להומל ושם למדתי רוסית וקראתי בספרותי ובספרויות האירופּאיות. מהאנשים החיים,68 אשר השפיעו עלי – –69 אז חושב אני לנכון לציין את הלל צייטלין. בסוף הקיץ שנת תר”ס70 הדפסתי את ספרי “מעמק עכור” בהוצאת “תושיה”, ובחורף שלפני זה את ציורי הראשון “פת לחם” ב“המליץ”.71 בצבא עבדתי שתי שנים ורבע השנה. אח“כ באתי ללונדון72 ועבדתי שם בבית דפוס שנים אחדות. שם הוצאתי את “המעורר” כמעט שתי שנים. בגאליציה הוצאתי שני קובצי “רביבים”. עכשיו הנני בירושלים73 ומשתתף74 ב”הפועל הצעיר“. – – –75 שלוש פעמים אבדו לי כל צרור כתבי. בפעם הראשונה, בלמדי עוד בישיבה, החבאתים בחוֹר תחת מפתן פרוזדור בית המדרש מבחוץ, ובבוקר אחד השכמתי וראיתי שנכרים עובדים שם ומתקנים את המפתן וכתבי אינם. לעשות חקירה ודרישה יראתי, ביחוד שהדבר לא היה מועיל. בפעם השניה: כשנמסרתי לעבודת הצבא השארתי את כל כתבי והרבה מִכְתבי רעים מעניינים אצל איש אחד בביאליסטוק, ופעם ביראוֹ מפני חיפוש של פּוֹליציה במעונו, שרף את כל כתבי המונחים אצלו.76 כל הכתבים והמכתבים שנצברו בידי מאז עד ברחי מרוסיה – מלבד אלה שראו אור – אבדו ממני בפעם השלישית ע”י היתפשׂי ושבתי במאסר תחת שם אחר עד ברחי גם משם.77
445. לפ. לחובר
[ירושלים, תחילת אבגוסט 1909]
לחובר.78
המודעה של “רשפים” נמסרה.79 המודעה של “הפוה”צ" ישלחו לך בקרוב.
ושלום, רב שלום, לשותפך בהוצאה, לסופר – –80 דוד צמח (מתרגמו של “רומא וירושלים”?). בדבר תמונתו של שאץ, אמר לי הפרופיסור, שתמונתו כבר נשלחה לפני י“ג יום באחריות ובוודאי קיבלתם. כן, שמו הוא בֶּריל. בנוגע לתמונתי, צר לי על שנעשה מעשה. תמונתי שאצל צייטלין (ביחד עם ראדלר ושפירא?81 היא, ראשית, לא מוצלחה, והשנית, נעשתה לפני ארבע שנים. עכשיו פני הנם הרבה יותר נוחים והרבה יותר עיפים. בנוגע ליום הוּלדתי, קבלה אצלי מפי הורי, שבשנה זו, התרס”ט, בי"ז אלול, תמלאנה לי עשרים ושמונה שנה – ועתה צא וחשוֹב. נולדתי במאֶסטאֶצ’קוֹ נוֹבימלינאֶה, פלך טשרניגוֹב, מחוז סוֹסניצה82.
בנוגע להוצאת אורגן ספרותי בארץ־ישראל – הנה דעתי:
א) להוצאה ספרותית אמיתית יש מקום דווקא במרכז קוּלטוּרי ולא כאן, שספר חדש באיזו שפה הוא חזון לא נראה. לצד הציבורי שבדבר אין לתת ערך מיוחד.83 אפילו “הפועל הצעיר”, שכולו ציבורי, אין לו כל השפעה לא בפנים הארץ ולא מחוּצה לה. זהו, בדרך כלל, מן הצד האוביאֶקטיבי שבדבר;
ב) אולם בדרך פרט, סוביאֶקטיבי בלע“ז,84 מכיוון שאני הנני פה, ויש גם פה ידידי המשורר דוד שמעונוביץ, וגם המספרים ש”י עגנון ול. אורלוף85 (שניהם מתחילים בעלי כשרון ומסורים לי בכל נפשם), וגם האחים וילקנסקי, שני בעלי־עט, וגם ר' בנימין־ראדלר ישוב הלום בקרוב, ולהוצאה ספרותית פה נכספה וכלתה נפשי מכבר (ושמטעם זה אני עוזב גם את “הפוה”צ" בכל אופן), הריני שמח על הצעתך, אם תצא אל הפועל, ומקבלה בשתי ידים. שכר עריכה, הגהה אחרונה וכו' – – –86 30 רובלים לחודש. – – –87
ג) הערה נחוצה. לטובת הענין החומרי אני חושב, כי לא טוב להעמיד את שמי בתוך עורך על אורגן היוצא בארץ־ישראל, יען שאותם הקוראים, שהיו חותמים על זה מצד ה“ארץ־ישראל” שבדבר, בצפייתם לשמוע “מלה משם”, ינערו את כפיהם מאורגן, ששמי, “הבכיין הידוע" ומו“ל “המעורר”, ניט היינט געדאכט,88 ייקרא עליו. ולפיכך עצתי היא להודיע מעין כך: “האמת” (למשל),89 ירחון יוצא לאור בארץ־ישראל ע“י הוצאת “ספרות”, בעזרתם של בחירי הסופרים שבארץ ובחוצה לה ובהשתתפותם התכופה של: ר' בנימין, י”ח ברנר, פ. לחובר, יעקב פיכמאן והלל צייטלין. לכל אלה, כמובן, צריך לפנות, שהשתתפותם תהיה באמת תכופה. מובן, שעי"ז90 ששמי לא יהיה על זה בפירוש לא תקטן אחריותי, אחריות של עורך, בעיני בנוגע להכשרת כתבי־היד לדפוס וכו' –
ד) חותמים ומכירה פרטית יש ל“הפוה”צ" בכל אר"י91 ) עד חמש מאות. לירחון כשלנו, אני משער, יהיה הרבה פחות, אבל כמה פחות אי־אפשר לדעת.
ד)92 ד' גליונות דפוס (סידור, הדפסה, הגהה ראשונה, נייר וכריכה) יעלו בערך ב־250 פרנקים. הייתי רוצה, שהדבר ייצא ביפו ולא בירושלים (נמאסה עלי ישיבתי בירושלים), אך זהו, כמובן, לא בהחלט. אולי אפשר יהיה לעשות גם קומבינאציה, שהדבר יודפס אצלכם, בואַרשה, היינו ירושלים־וארשה. והרידקציה תהיה פה אצלי. בקיצור, התיעצו והודיעו. – – –93
ולצייטלין שלום, שלום. יודע אני, כי לא יעשה זאת, אבל אלמלי היה שולח לי מזמן לזמן את הפיליטונים המודפסים שלו, כי אז הייתי מודע לו מקרב לב.94
446. לא. ביילין
[ירושלים, 18.8.09]
ר"ח אלול. כתבתי ליוחלמן,95 שאף־על־פי שלגאליציה אין לי חשק כלל לשוב, אבל אם יש לו באמת שם בעדי עבודה מתאימה (אינך יודע איזו?),96 הריני מוכן ומזומן. מה שלום יענקלי וציפה?97
447. לדניאל פרסקי
[ירושלים, 8.9.1909]
שלום לך, פרסקי היקר, שלום לך!
ושלום לך גם מנחמה קאטינסקי, שאני גם אצלם, ושלום לך גם מאחיה, שכבר גמר חוק לימודיו והנהו מורה בבית ספר למלאכה ביפו.
פרסקי חביבי! בקשות אחדות לי אליך:
א) מו“ל ה”רביבים" בלבוב, מר איצקוביץ, מתאונן לי במכתב, שדרוקרמן98 ) לא שילם עדיין בעד האכסמפלארים “רביבים” ב', ששלח לו. אנא הזכר את זה למר דרוקרמן הנכבד.
ב) אולי תוכל להשיג ולשלוח לי את התרגום הז’ארגוני של ציורי “בחצר” ע“י פרישברג,99 שנדפס בה”יודישען קעמפפער“, ש”א,100 וכמו כן, אם רואה אתה את רייזין,101 קח ממנו אכסמפלאר אחד מה“קונסט און לעבען”,102 ששם נדפס ציורי “דערוויילע”.103 הייתי קונה את זה ואיני יודע לאן לפנות.
ג) אולי יודע אתה, היכן עזב לזרסון,104 שנסע מניו־יורק, את דברי “ביז וואנען וואס”,105 שאין לי אפילו העתקה מזה.
אוכל להודיעך, חביבי, שהנני ניגש להדפסת כל כתבי בשמונה ספרים גדולים ובמחיר מצער. האוכל לסמוך על – – עד כדי למסור לו את המכירה הראשית לאמריקה ובכמה אכסמפלארים אתה חושב אפשר היה להפיצם? הספרים יהיו כל אחד בני 200 עמודים גדולים ומחירם 2 פרנק.
אקווה, כי תשיב לי על בקשותי אלה והנני ידידך עוז, הזוכרך בחיבה אמיתית
י. ח. ברנר.
אולי רואה אתה את אב. גולדברג? הנני לוחץ את ידו. מה שלומו?
448. למערכת “הפועל הצעיר”
[13.9.1909]
מכתב אל המערכת.106)
מפני סיבות פרטיות סילקתי את עצמי מקחת חלק בעריכת “הפועל הצעיר” מראשית שנת תר"ע ואילך, מה שלא ימנעני להשתתף בו גם להבא בעבודה ספרותית, כפי אפשרותי.107
בשלום וברכה
י. ח. ברנר.
שלהי אלול התרס"ט, ירושלים.
נ"ב.108 אדריסתי מעכשיו לכל דבר היא:
בשבילי, Büchhändler Krugliakoff, Jaffa
449. לפ. לחובר
19/9 [1909, יפו]
לחובר,
קיבלתי שתי הגלויות, אבל לא את הטלגראמה שאמרת109 ולא את הספר ולא את הכסף. בנוגע למחיר: אם הפורמאט הוא באמת כפי שאתה כותב, אז איני דורש יותר מ־25 רובל בעל כל 16 עמוד, אבל גם לא פחות. בעד “רשפים” אשלח בקרוב פיליטונים אחדים בבת אחת. בדבר ה־25 רובל של קרוגליאקוב, אמר לי, שאף־על־פי שאינו חייב עדיין, יתן לי לכשיקבל ממך פקודה לתת. לדבריך, אפוא, אחכה.
שלך י. ח. ברנר.
שים לב, אם לא נדפס עוד, לתקן: בסוף פרק V 110 כתוב: “היה שקט אלם”. צ"ל:111 “היה שקט; קפאון אילם”.112
450. לצבי אַרם
[ספטמבר 1909, יפו]
ליעבער פריינד צבי,
איך האב ערהאלטען אייער ביטערע מגילה. ליעבער פריינד! איהר קענט פערשטעהן, ווי גוט עס איז מיר געווען צו לעזען, נאר וואס קען מען העלפען. איך וואָהן אין א קאָלאָניע ארום יפו, און בין טאקי אויך ניט בקו הבריאה; מיין אדרעס איז אבער קיין יפו, ווייל איך קום אהער פון צייט צו צייט. זעהט איהר דארען? וואס מאכט זי? זעהט איהר אונזער פריינד סיראטע? פון אייער קארטיל זעה איך, אז איהר זעהט אמאָל די פרוי און אסתר לעמפערט. געריסט זיי אין מיין נאמען.
אייער איבערגעגעבענער פריינד
י. ח. ברענער.
תרגום:
ידידי החביב צבי,
קיבלתי את מגילתך המרה. ידיד חביב! מעצמך תבין, כמה נעים היה לי לקרוא זאת, אבל מה נוכל לעשות? אני מתגורר במושבה סמוכה ליפו 113 ואכן גם אני אינני בקו־הבריאות; ואולם כתובתי היא לא יפו, כי לכאן אני בא מזמן לזמן. האם תראה לפעמים את דורה? מה שלומה? האם תראה לפעמים את ידידנו סיראטה? מתוך גלויתך אראה, כי אתה רואה לפעמים את מרת ואת אסתר לאֶמפּאֶרט. אמור להן שלום בשמי.114
ידידך המסור לך
י. ח. ברנר.
451. לפ. לחובר
[יפו 11.10.1909]
לחובר,
קרוגליאקוב קיבל ה־30 אכסמפלארים 115 ולקחתי אצלו אכסמפלאר אחד. מובן, שיש שגיאות מרעימות בסימני ההפסק ועוד, ובעיקר מכאיב מה שלא נוּקדוּ מלים אחדות, שעי“ז 116 מתקלקלת כל הכוונה, ויש גם שלא מובן כלל כמו “שמה היו הם?” (שֶׁמַה), “כמה וכמה ונשמה” (נשַׁמה) וכו' וכו‘. גם מה שדווקא בסוף כתוב ברוסית “бейн” 117 וכו’ גם הנייר הכהה. אבקש לבלי להחמיץ במשלוח ה־50 רובל הנשארים, מאחר שהלא תישאר עוד חייב לי בעד “אגב- אורחא”. 118 ואני חולה ורק אל השכר הזה עיני נשואות. בנוגע לחומר בשביל “רשפים” הנני מתעצל לשלוח מחמת מצב רוחי המדוכא ובעיקר מחמת מחלתי זה כשני שבועות. כשתשלח לקרוגליאקוב עוד אכסמפלארים אחדים מספרי תצרף גם בשבילי ארבעה־חמישה. – בעוד חדשים אחדים אפשר שיהיה אצלי עוד סיפור אחד בשביל הביבליותיקה שלך.119 – אצל ד. שמעונוביץ, הגר במחיצתי, יש קובץ שירים, שאף־על־פי ששלחוֹ כבר ל”תושיה“, היה יכול לקחתוֹ משם ולמסרו לביבליותיקה שלך בתנאים נאותים. כמו כן יש אצלו שורה של שירים חדשים ויפים ועליך רק להזמינו. תוכל לכתוב לו על ידי. את שאר הסופרים דיברתי. אפס חזון. – אבקש לתקן את המודעה שלי ע”ד כתבי כמו שביקשתיך. במקום “יותר ממאתים” – “כמאתים”. 120
בשלום לך ולחברינו,
י. ח. ב.
452. לדניאל פרסקי
ערב ראש השנה, תר"ע, יפו. [15.10.1909]
חביבי פֶּרסקי,
שמעתי לעצתך והנני שולח לך לע“ע121 ארבעים וחמישה אכסמפלארים מספרי 122 בשתי חבילות; לך ממש, היינו, שאתה תמסרם ל”מפיצי שפת עבר“, או ל”אחיעבר" ומידך אדרוש את הכסף או האכסמפלארים הבלתי נמכרים. מובן, שהאגודה אינה צריכה לעסוק בזה רק לש“ש,123 אלא תוכל לקבל מעשרה עד חמישה־עשר פרוצנט. העיקר, לבלי לחלק בהקפה, אלא לקבל מחיר הספר במזומנים. המחיר – שני פרנקים – בעד יותר משנים־עשר גליונות של דפוס – הוא, כמדומני, לא יקר כלל. עליך גם לא לשכוח, שהמשלוח מפה לאמריקה עולה בהרבה מאוד, עיין מעל”ד,124 והמחיר שני פרנקים הוא בלי פּוֹרטוֹ, אבל אני חושב זה לאגודה עם פּוֹרטוֹ, היינו הפּוֹרטוֹ עלי. בכל אופן, אבקשך, יקירי, להודיעני בלי איחור על קבלת הספרים וגורלם. עוד זאת: אם האגודות הנכבדות לא יאותו לקבל, הרשות בידך למסור למר דרוקרמן, ואחשוב לו כ"ה 125 הנחה והמשלוח עליו. ואם יקנה מאה ניתן לו שלושים וחמישה.
כפי שאתה רואה, הנני ביפו, אבל מכתבך – בצירוף המכתב ל“הפוה”צ" – קיבלתי עוד בירושלים, ואני זוכר שאלות אחדות שלך משם. בדבר התרגום הז’ארגוני של “מסביב לנקודה” 126 לא ראיתי כולו, אבל המקומות האחדים שראיתי היו רעים מאוד, לפי טעמי, אבל לא רע מהרוסי.127 מ“בחצר” שלח־נא לי. כמו כן “קונסט און לעבען”. כמו כן שלח־נא לי גליונות אחדים של “היום”. 128 מהשיבלים" 129 לא ראיתי אלא שלושה קונטרסים שנשלחו לי מגאליציה – ולא היה להם, כמעט, כל ערך ספרותי.
עוד זאת: איצקוביץ כתב לי בימים האלה, שמדרוקרמן לא קיבל עדיין את המגיע לו, ואיני יודע מה זאת.
שלום לך ממשפחת קאטינסקי. שלום לה.
כתובתי לכל דבר ע“ש בימה”ס של קרוגליאקוב.
שלום לך ואל תחמיץ בתשובה
שלך י. ח. ברנר.
הפּוֹרטוֹ משתי החבילות עלה בששה פרנק וחצי. למען תדע. תשובה בלי איחור.
453. לש. ז. סיראטה
[יפו, 11.11.1909]
אהובי סיראטה,
נתגלגלו הדברים, שהנני עונה לך על מכתבך רק היום. את ספרי שלחתי לך ע"י הפוסטה. הנני גר במושבה אחת ובא ליפו מזמן לזמן. הנני דורש בשלום ידידַי מישה, דורה וליוֹבה; הנני דורש בשלום ברוֹניה ופוֹליה, ואם אתה רואה את אסתר ואמה – גם בשלומן.130 שלום לך, יקירי!
י. ח. ברנר.
כתוֹב לי, אם אתה עובד עוד באותה הקונטורה ומה בריאותך. זה הדבר האחרון הוא העיקר. 131
454. למ. בן־אליעזר
[יפו, 22.11.1909]
יקירי משה,
היום באתי מעין־גנים (מושבה קטנה, שהתישבתי בה לכל ימות־החורף: שם מעון ואכילה לא ביוקר!) ליפו ומצאתי את גלויתך. הנני עונה לך סמוך לקריאה (מכתבך מחכה לי פה זה כשבוע), ועדיין איני יודע את אשר ישימו האלוהים בפי. קרוב לודאי, שאלוהים אין כלל… ואתה סע לאמריקה (ואולי לפלשתינה? פה אפשר לחיות חיים שקטים!) וצערך הגדול יפוג מעט, מעט… זה בדוק ומנוסה!
מה שנוגע ל“איגרת חמה וטובה” – אוי, לא אותם הימים! “הוקשה הלב”. חמץ נוקשה. הוקשה לכל. למה תהיה אתה יוצא מן הכלל?
אגב! כמו שהודעתיך בגלויתי ששלחתי לך לוארשה בזמנה, שלחתי לך את כתבי בזמנם לאבותיך לשצ’וּצ’ין ובאחריות.
פרנסתי – רק על הספרות. אבל מה היא פרנסתי? חמישים פרנק לחודש. זה די! והאמן לי, שלא נכונה היא ההאשמה, כי כותב אני את דברי הרפים האחרונים רק מפני שהמו"לים דוחקים אותי. פשוט, כותב אני כמו שאני יכול – כל זמן שלא בא הזמן לחדול מכתיבה לגמרי. אימתי יבוא זמן זה – אינני יודע! אגב, את דברי אינני חושב לרפים כלל (ממש ככל הסופרים!). חסר בהם רק הפּאתוס השירתי והתרוממות־הרוח – זה איני מכחיש!
כפי שאתה רואה, אם איני דומה לך ב“תקווֹת”, דומה אני ב“מעשים” וב“מחשבות”. ושלום לך מידיד מסור בכל לבו
י. ח. ברנר.
455. לדניאל פרסקי
באמצע כסלו [תר"ע. חותמת־הדואר: 22.11.1909. יפו]
ידידי דניאל פרסקי,
אני ומו“לי מר קרוגליאקוב מתפלאים על שעד היום לא הודעתנו על אודות הספרים מ”כתבַי", ששלחנו לך לפני שני חדשים ויותר. הלא תבין, כי נכספים אנו לדעת, אם קבלתם לנכון ומה גורלם.
כמו בן ביקשתיך לשלוח לי גליונות אחדים של “היום” (מן הראשונים) לשים עיני עליהם.
ומה נשמע בכלל? אינך נוסע אל הקונגרס?
לי – אם מתעניין אתה לדעת – שלום. אני גר במושבה וחי חיים טובים מאוד.
ושלום לך
מאת ידידך
י. ח. ברנר.
בוודאי יודע אתה, שמדרוקרמן קיבל מר קרוגליאקוב כסף מראש בעד 28 אכסמפלארים ושלח לו. חושב אני, כי בניו־יורק אפשר יהיה להפיץ גם את הכ“ח וגם את המ”ה,132 שנשלחו לך.
456. לש. ב. מקסימובסקי
יפו [31.1.1910]
לש. ב. מקסימובסקי,
ידיד ישן!
בשם מערכת “הפועל הצעיר”, שעדיין יש לי איזו יד בה, ואם לא באופן רשמי, הריני פונה אליך לשלוח בשביל עתוננו איזו מסה ספרותית כיד הכשרון הטובה עליך. יכול אתה לכתוב על כל ענין אנושי כללי – מכל הקרוב אל לבך ביותר. יכול הדבר להיות גם מעולמנו – –133. ההונוראר שלנו, אף על־פי שהוא קטן – חמישים פרנק הבויגן 134 – הרי הוא משתלם בדיוק ובמועדו.
ואחיך? ואחותך?
בשלום מקרב
י. ח. ברֶנר.
457. למנחם פּוֹזנַנסקי
[יפו, פברואר 1910]
“מובטחני שלא שכחתני”…
לא.
וסימנך: דברי י. ל. גורדון ז"ל:
נפשי בחלה באיגרת בוקה ומבוקה;
אך לא שכחתיך, אחי, ומי ישכחך?
כמה מ. פוזננסקי איכא בשוקא?!
“מה אצלי”? כל מה שאתה יכול לשער. בכלל – טוב; וסימנך, שאין רצון למות.
עכשיו, ברגע זה, – לילה; מנורה; דממה; גלויה.
ואצלך ברגע זה? “דניוואַלני”?135 ישן?
שלום, שלום!
י. ח. ב.
458. לח. ש. בן־אברם
[יפו, סוף מרץ 1910]
העמודים הראשונים של “כשחזר” 136 מבטיחים דבר־מה; אבל מ“בגן” ואילך חטוף ולא ידוע מי ומה. “בירחי האביב” (1) עושה רושם. מה ש“העולם” נזדרז והדפיס קטע אחד עשה שלא כהוגן; אבל להצטער אין מה. כשתהיה פה ותבקש להדפיס את הסיפור כמו שהוא – נדפיס גם את הקטע ההוא שנית. הנסיעה לפה בלבד מאודיסה – אם לא לחשוב הוצאות תעודת־המסע – צריכה לעלות בסכום של כעשרים רובל, אבל התעודה ושאר הוצאות תדרושנה בוודאי פי שלושה. בחלק מן הסכום אני יכול להיות לך לעזר. טוב לבוא לימות החורף, אבל אם דחוקה עליך השעה – שאני. כתוב, אם יכול אתה להשיג תעודה. אני עובד רק עבודה – – 137 של תרגום והגהה. מתיאורך את א"י: “מדבר”… וכו' צחקתי. מה פה – תראה לכשתבוא. ענה מיד וכתוב דברים ברורים. –
בכל אופן, טוב היה אלמלי למדת לקרוא ולהבין גרמנית היטב. פה נחוצים עובדים ספרותיים יודעי־שפות. 138
(אין חתימה)
459. לד"ר יוסף קלוזנר
כ“ג לאד”ש, יפו, התר"ע [3.4.1910]
ליוסף קלוזנר.
מכתבך נתקבל וקראתיו באותו רגש הכבוד וההוקרה, אשר בלבי אליך מאז, למרות מה שהמלה “יהדות”, אשר אתה דוגל בה, שנוּאה עלי, כשאר מלים ריקות, עד מוות.
אם אכתוב איזה דבר בלטריסטי, שלבי יאמר לי לשלחו ל“השלוח” – ודאי שלא אמנעהו ממך. אבל – בדרך כלל – לפי שעה אין כל חזון בנפשי.
את דרישת שלומך לאהרונוביץ 139 מסרתי בעונג רב.
ושלום לך מעומק הלב
י. ח. ברנר.
כתובתי המדוייקת היא: שמי, אצל בימה"ס של קרוגליאקוב, יפו.
460. לניסן ולמלכה שמעונוביץ
[תחילת אפריל 1910]
טרם שנסע בנם היקר דוד 140 הגלילה ביקש ממני שאשלח להם את התמונה הזאת, לכשאקבלה מאת הצלָם. שני מכתביכם ששלחתם לדוד מונחים אצלי, ולכשישוב יקבלם.
בשלום ובברכה,
י. ח. ברֶנר.
461. לש. ב. מקסימובסקי
[יום] ד' [לחודש] ניסן [תר"]ע [13.4.1910, יפו]
לש. ב. מקסימובסקי,
מזכיר “דוברי עברית” בלונדון.
אתמול שלחנו לכם 50 חוברות מהקונטרס השני שלנו, “עזרת בעלי החיים זה לזה”, ובעוד שבוע נשלח גם 50 מ“חיי הפראים”. תבינו, כי מצב הוצאתנו הוא מצב הוצאה עברית ותשתדלו לשלוח לנו דמי פדיון במוקדם.
בברכת ציון 141
שלום מקסימובסקי! אולי יודע אתה דבר על 24 האכסמפלארים מכתבי י. ח. ברנר, ששלח לך המו“ס142 קרוגליאקוב? האומנם לא נמכר אפילו מספר כזה מכתבי הסופר הנ”ל בכל ממלכות ענגלאנד?143
ידידך
ב. זעירא.144
מאמרך ב“השלוח”, א',145 יפה, אלא שיותר מדי הנדסה בדברים נפשיים…
462. לדניאל פּרסקי
[יפו, אפריל 1910]
חביבי ד. פּרסקי,
תודה רבה לך בעד ב“צוקונפט” והקא“ל 146 ששלחת לי בטובך. אקווה, כי תשים לב גם לבקשתי אשר ביקשתיך בדבר ההונוראר שלי אצל ה”צוקונפט", שאותם האדונים אינם חושבים אפילו לנכון לענות לי.
חביבי! הגד־נא לי פשר דבר! מי שהיה מו"ל “רביבים”, ה' איצקוביץ מלבוב, מתאונן בכל מכתב ומכתב, כי ה' דרוקרמן הנכבד לא השיב לו מה שמגיע בעד 84 אכס. “רביבים”, ב‘. כמדומני, שכבר פניתי אליך פעם בזה, ואתה ענית לי, כי ד. כבר שלח הכסף, ומה זה אפוא? שאל, אפוא, במטותא, עוד פעם את ה’ דרוקרמן והודיעני דבר ברור, ובזכות זה נשב שלשתנו אצל שולחן אחד בעלמא דאתי.
ידידך עוז
י. ח. ברנר. 147
463. למערכת “המבשׂר”
[מאי 1910, יפו]
בעתונכם הנכבד, 148 גליון 16–17, כותב מר יעקב רבינוביץ בפיליטון “על אחד היובלים”, שאנכי הח“מ 149 אמרתי על ביאליק, שביאליק אינו כלום. מובן שאמירה כזו אינה קלה כל עיקר, והנני מוצא, אפוא, לנכון לפנות לכותב בבקשה, שיואל־נא לציין את המקום, שבו אמרתי כנ”ל. 150
י. ח. ברנר.
464. לדניאל פּרסקי
ערב ל“ג בעומר. יפו. תר”ע. [26.5.1910]
ידידי ה' פרסקי,
קיבלתי גלויתך מיום כ“ח ניסן והנני מודה לך מקרב לב. הנני רוצה לבקשך, שתכתוב לי מה טיבו של “אסף”? 151 בוודאי תקרא ב”הפוה“צ”, מס' 15, על הוצאת “יפת” שלנו. 152 המטרה, כפי הנראה, אחת היא, והכוחות, כפי הנראה, לא רבים גם אצלנו, גם אצלכם. למה לא נתאחד? על פי חשבוננו אפשר להוציא את הקרן (הדפסה ושכר־מתרגמים) ע"י מכירת אלף אכסמפלארים בארבע עשיריות 153 (חמישית הפרנק) הבויגן. (3א) ומה הבודג’ט (3ב) שלכם?
בדבר ה“צוקונפט” אני מודה לך ומודה. אני כותב אליהם שנית, כעצתך, ואתה עשה כחכמתך – ופדה את הדולארים מידם, 154 ולמצווה רבה ייחשב.
עוד חלק מכתבי לא אדפיס כ“כ 155 במהרה, כפי הנראה. עוד לא פדיתי הוצאות ההדפסה מזה. בדבר העיתונים ההיתוּליים 156 אשתדל לשלוח לך את ה”ליהודים" וה“ויזתא” לכשאשיגם, כי אינם בבמה"ס. “המדגדג” אי־אפשר להשיג יותר לא יָצא.
“החינוך” 157 ייצא בסוף סיון. הכתובת: מערכת “החינוך”, יפו, פוסטה אוסטרית.
בברכה לרֵעים, וביחוד לאב. גולדברג.
שלך
י.ח. ברנר.
465. לדניאל פּרסקי
[יפו, 30.5.1910]
חביבי מר פּרסקי,
לפני ימים אחדים כתבתי לך בדבר ענייני הפרטיים, והיום אני כותב לך ולאבא גולדברג 158 בדבר ענין לא שלי, אבל חשוב. קרא נא, אפוא, את המכתב הרצוף בזה לחברנו אבא גולדברג והתיישבו בדבר – וענוני.
שלכם י. ח. ברנר.
במכתבך כתוב: “קיבלתי את מאת האכסמפלארים של חוברת 2. טוב אתם עושים שאתם שולחים רק מאה”. אולם הוא הדבר שעשינו לא טוב ושלחנו לך 200 גם מחו' ב' וגם מחו' ג' (ע"ש מזיא), ורק מחוברת ד' נשלח לך רק מאה. פלא, אפוא, שלא קיבלת אלא מאה מחו' ב'. 159
בנוגע למניות.160 אף על־פי שכמובן וכמובן אנחנו יודעים מי אתם, אבל מניות ממש (בחתימת כל הוועד ובהזכרת שם בעל המניה) הן איננו יכולים לשלוח מראש. ולכן אנו שולחים לכם פנקס־קבלות וכשתשלחו לנו שמות בעלי המניות נשלח לכם מניות.
466. לאב. גולדברג
[יפו, 30.5.1910]
לאבא 161גולדברג, בניו־יורק.
ידיד יקר!
הנני פונה אליך כיום כמו לאיש המקבל חלק בחיים החברותיים־הלאומיים של עיר ניו־יורק והיודע ליעץ בנדון כמו זה שאני נכון לדון לפניך. וזה הדבר: נתגלתה פה ביפו נערה אחת ספרדית כבת כ‘, שיש לה, בלי שום ספק, כשרון משחקת דרמתית לא־קטן. הנערה הזאת היתה כבר בקאהירה ושיחקה שם באגודה של חובבים בז’ארגון (עברית אינה יודעת, וז’ארגון למדה מעט בירושלים ומעט בקאהירה) בדרמותיו של גורדין162: “סאַפוּ”, “חַאשה היתומה” וכו’. לפני זמן־מה באה אל אבותיה העניים ליפו ולקחה חלק ב“יחוס” של אש, שהציגו פה לפני שבוע. מילאה תפקידה של רוֹזה – והעובדה, שמישחק טבעי ואמנותי כזה הוא חזון בלתי נפרץ! כאמור, היא אינה יודעת עברית, ואת מהותו של התפקיד למדה בז’ארגון, אבל העברית שהיתה בפיה על הבמה – למרות אי־דעתה את השפה – היתה עברית מצלצלת, חיה ויפה! והעיקר – התנועות והמימיקה! היא לקחה לבבות! הנערה חִייתה את נפשה עד כה בתפירה; אינה יודעת שום שפה על בוריה; ככל בנות הקדם היא יודעת צרפתית, ערבית, תוּרכּית, בולגרית, ארמנית וכו' וכו', אבל לא אף אחת מהן; מובן, שאף למוד לקרוא לא למדה ולא קראה מאומה. עכשיו השאלה עומדת: למה יאבד כשרון? הרבים כשרונותינו? לע“ע 163 היא נשארת פה לאיזה זמן ותלמד. אבל פה הן לא תוכל להתפתח, פה הלא אין במה ואין ראֶז’יסור ואין רפּרטואר ואין כלום. אולי טוב היה לה, בכל זאת, שתסע לניו־יורק? אמנם, כסף לנסיעה אין לה – אבל זוהי כבר שאלה אחרת; אמנם, ניו־יורק והתיאטרונות – – 164 היהודיים שלה גם כן ידועים, אבל בכל זאת הן יש שם תיאטרון יהודי – ושם היתה יכולה, בכל זאת, לפתח את “מתנת הטבע” שלה. – הנני מעיר, אפוא, על זה את אזניכם וחושב לנכון שתתייעצו בזה, תוכלו לצרף גם את הד”ר אפשטיין 165 וכיוצא בו, וכתוב לי: הצריכה היא לפי דעתכם לנסוע אליכם, אם לא? 166
ושלום לכם מאת חברכם היושב על חוף ים התכלת ביפו עיר־הרפש ודואג לכשרונותיהם של אחרים
י. ח. ברנר.
467. למערכת “הפועל הצעיר”
[יפו, כ“ה באייר תר”ע – תחילת יוני 1910]
בעתון “המבשׂר”, היו"ל 167 בקושטא, גליון 16–15,168 כתב מר יעקב רבינוביץ בפיליטון “על אחד היובלים”, שאנוכי אמרתי באיזה מקום, כי “ביאליק אינו כלום” (לא פחות ולא יותר!). מפנה שאמירה כגון זו, כמובן מאליו, אינה קלה בעיני ומפני שאנוכי אינני יודע את המקום, שבו אמרתי אפילו מעין זה, מצאתי לנכון להעיר על זה במכתב למערכת “המבשׂר”. אוּלם הנה נתקבל ביפו גליון “המבשר” העשרים – היינו ארבעה נומרים אחרי אותו גליון כפול – ומכתבי לא נתפרסם. מדוע? 169
בתקוה, כי מערכת “הפוה”צ" תתן מקום לשורותי אלו, 170 הנני חותם
בתודה ובברכת שלום
י. ח. ברנר.
468. לד"ר יוסף קלוזנר
י' סיון, התר"ע, יפו [17.6.1910]
ליוסף קלוזנר.
הנני שרוי בצער: לפני שלושה־ארבעה שבועות נסע מפה דוד שמעונוביץ לביתו בבוֹברוּיסק ועד היום לא קיבלתי ממנו שום ידיעה. אמרתי, שהתרשלותו גורמת לזה ולא דאגתי, אבל הנה היום קיבלתי מכתב מאבותיו, שבו הם שואלים אותי על אודותיו. –
בדעתי, שהוא היה צריך לעבור דרך אודיסה, (שם הספינה שבה נסע איני יודע) אבקשך להודיעני, אם יודע אתה דבר על אודותיו – ותברכך נפשי.
שלך
י. ח. ברנר.
את הגלויה קיבלתי. לע"ע 171 אין, לצערי, בידי כלום. 172
469. לפ. לחובר
ט“ו סיון, התר”ע. יפו [22.6.1910]
למר פ. לחובר בואַרשה.
ידיד נכבד!
סלח לי שאני כותב לך על גלויה מחוקה כזו: אין לי אחרת לפ“ש. 173 – אני מתפלא על שעד היום לא ענית לי על כתה”י 174 ששלחתי לך באחריות בשביל “רשפים”: “רשמי שעה” (פיליטון משלי)175 ו“בחשאי”, רשימות מאיש אחד ויצחק שווייגר שמו. כמו כן איני יודע עד היום, מה גורל שירי שמעונוביץ ששלחתי לך. מובן, שבאופן כזה לא אוסיף לשלוח לך משל אחרים, מה שעשיתי, כמובן, עד כה בכוונה טובה. אולם הנני מבקשך, לחובר, להשיב לי את כה"י הנקובים, כי יש לי צורך בהם.
שלך בכל לב,
י. ח. ברנר.
470. לדניאל פרסקי
[יום] י' [לחודש] תמוז [שנת התר"ע, יפו – 17.7.1910]
פֶּרסקי ידידי,
קיבלתי את מכתבך הגדול והמקיף והנני אומר לך תודה. על־דבר “אסף” ידעתי גם בלעדיך את האמת, ובכל זאת מצאתי לנכון לשאול, כשם שאני מוצא לנכון לשמוע עתה לעצתך ולפנות ל“אסף” כמו “למוסד ספרותי קיים, בטוח ומתמיד”, שיתאחד עם “יפת”. אבל זה כבר יעשה ר' בנימין.
מה שלא פנינו ל“אחיעבר” 176 בדבר “יפת” הוא, פשוט, מפני שאנחנו הרוצים באמת לעשות דבר־מה ושכבר נגשנו לעבודה (במשך החדשים האחדים אספנו כעשרים מניות בנות 100 פראנק וכששה ספרים תרגמנו), אין אנו יכולים, מחמת גועל־נפש, לפנות שוב אל האגודות הספרותיות בקריאה הסטיריאוטיפּית “הגיעה השעה!” 177 ובכל אותן המליצות הסטיריאוֹטיפּיות של חברינו המוסדים, שכבר היו לזרא… אנחנו היינו רוצים לעשות מתחילה דבר־מה ניכר ושאחר כך יבואו יחידי־הסגולה שבכל מקום לעזרתנו מאליהם… כי זוהי הצרה, שמוסדים שאינם עושים כלום ולא יעשו כלום (בשמות איני רוצה לקרוא) באים ומבלבלים את המוחות – ואנשים שכמותך באים ומחלקים את כוחותיהם לכל דבר, לכל שם חדש, לכל קריאה היוצאת מארץ־אבות.
חביבי! איני רוצה לרפות את ידיך (וביחוד אחרי אשר אני מכיר ומוקיר כל כך עבודתך בשביל “הפוה”צ", זה המוסד הספרותי העני, אבל הממשי, היוצא בחבלי־לידה קשים ויש גם במסירות־נפש), אבל אני אומר לך: אל תתפורר! * אל תתפעל מכל קריאה מצלצלת, מכל שם מרפרף בעתונים, כמו “מולדת” 178 וכו‘, כי אין בהם ממש… קצת ממש, לפי דעתי, יש ב“הפוה”צ“, ב”לעם" וב“יפת”, שאינם יוצרים להם תכניות במרומים, כי אם עושים מעשה קטן. כלומר, כל מה שאפשר. אם תחזיקו בהם – על־ידי מניות בנות 20 ובנות 2 דולארים, ובעיקר על־ידי הפצת החוברות – תעשו דבר טוב. מי קודם? – השאלה הזאת תוסר בקרוב מעל הפרק, יען שאנו שואפים לאחד את כל אלה שלושת הדברים למוסד אחד. אבל על כל זה יכתוב לך ר’ בנימין.
את הפּואימה של סילקינר179 לא ראיתי עוד. כשתצא אכתוב לך את דעתי עליה.
הערותיך בנוגע לאורתוגרפיה וכו' נכונות מאוד ובוודאי נשים אליהן לב. מ“לעם” לא קשיא. כאן הכל כמעט נעשה שלא עמלק“פּ 180 וע”י שני אנשים, ששעתם נתונה לדברים אחרים להשׂתכּר את הפראנקים האחדים למחייתם. את מילר 181 התראיתי לא פעם. ודאי שהוא איש חביב ומצויין. בדבר תרגומים באנו עמו בדברים – אך מי יודע, אם יֵצא מזה איזה דבר. יש לו סגנון עברי, אבל אינו מעובד עדיין כלל וכלל. יותר נכון לומר: לע“ע182 יש לו רק צורך בסגנון, וגם אומר הוא לתרגם יותר משהוא מתרגם. – אגב, ודאי יודע אתה שהוא אירס לו אשה וש”הַיאַואתה" תירגם טשרניחובסקי זה מכבר.
חשבת שורה שלמה של מתרגמים: אדרבא, אדרבא! אנו איננו עשירים כל כך. הציעו מה לתרגם! בחרו ועד! עשו! אֵי, אלמלי היו נמצאים בתוככם אנשים, שהיו לוקחים על עצמם לתת לנו את “האמלט”, את “טשאַילד־האַרולד”, “דוֹן־ז’וּאַן”, “מאַנפראֶד”, או קובץ משירי שאֶלי.
במכתב אחד לקרוגליאקוב כותב סילקינר, שיש ל“אסף” הספר “איינזאמע מענשען” של הויפטמאן מתורגם. כתוב לי, אם נכון הדבר. כי אם לא – הרי נעשיתי למתורגמנו של הויפטמאן והספר הזה עומד אצלי בשורה הראשונה.183
מהי “שלכת”? – קובץ ספרותי, שהיה צריך לצאת לפני הפסח, אלא שהשַׁלכת – כלומר, השד – יודעת, אם תצא גם אחר הסוכות.184 בתיק ה“שלכת” יש גם סיפור קטן משלי.185
בדבר “החינוך” אכתוב לך בפוסט־סקריפטום.
בדבר “לעם” יכתוב לך המזכיר שלנו חברנו החביב ורשבסקי.186
- והא מה שיעצתי להזקן א. ז. רבינוביץ לשלוח לך את ספריו למכירה – לא קושיא. חביבה עלי פרוטה אחת שתפול למנה להאדם והסופר היקר ו – – הזה מריבוא רבבות קולות־קריאה, שמתחילים: הגיעה השעה!" [הערת י. ח. ב.].
בדבר ה“צוקונפט” – אני לא אכתוב יותר. ילכו לעזאזל! (נתקשיתי באורתוגרפיה של המלה!).
העתון לילדים של “מרכז־המורים” – אפשר שיֵצא, אבל לא כל כך בקרוב. לע"ע (7) מבקשים אמצעים.
את המאמר “האדם והטבע” ב“הפוה”צ" כתב פועל זקן אחד וא“ד גורדון שמו. גיליתי לך את זה, אעפ”י שאיני יודע, אם היתה187 לי הרשות, וביחוד שאני הלא אינני אפילו חבר המערכת.
מאמריך ב“המבשׂר” וב“אידישע פאלק” קראתי. איזו שאלה!
על חיי הפרטיים, מה שקורין, אין לי מה להודיעך. וכלום כל זה שכתבתי לך אינו חיי הפרטיים? חיים אחרים אין לי. רק כשיֵמַר עלי רוחי אני חושב שצריך היה לנסוע לאוסטראליה או לגאלוואֶסטון.
יהיה די הפעם.
שלך י. ח. ברנר.
דרישת שלום חמה לא. גולדברג.
471. לא. ביילין
שלהי תמוז, התר"ע, יפו. [2.8.1910]
ביילין!
– – – – – – – –188
קראתי ב־29 No. של ה“ואֶלט”189 הקאֶלני, שבלונדון נוסדה אגודה עם סכום של י"ד אלף ליטרא לכונן תיאטרון יהודי. והנה כאן יש עלמה אחת, ספרדיה על פי מולדתה, שראיתיה על הבמה בתפקידה של רוזה (“יחוס” של אַש) ולה יש, בלי פסק, כשרון מצויין. הטבעיות שבמשחקה עולה על כל תהילה. העלמה היא עניה וגם לא – – ביותר (אני אומר לך זה מראש, לבל יתעוררו בך רגשות רומאנטיים, כשתענה לי!), אבל ראויה היא וראויה שיסַייעוּ בידה. העלמה יודעת מעט תפירה ונכונה לעבוד בעת הראשונה, עד שתוכל להשׂתכּר ממשחקה. פה אין לה כל עתיד, יען שאין במה ואין משׂחקים ואין ממי ללמוד, ומחזות מציגים פעמַיים בשנה. העלמה הזאת, ככל הספרדיות הבאות פה בדברים עם האשכנזים, יודעת ז’ארגון – ועברית לא. הנני מבקשך, אפוא, לענות לי במוקדם:
א) היש ממש בשמועה אם ייפתח התיאטרון הנ"ל ומתי ייפתח;
ב) אם כן, היש, לפי שיקול־דעתך, איזו תקוה, כי תוכל אותה ריבה להתקבל באותו תיאטרון? כאמור, יש לזו, לפי דעתי, כשרון הגוּן מאוד מאוד וצר שיילך לאיבוד.190
באותה האהבה הישנה, שאינה פוסקת,
י. ח. ברנר.
472. לפ. לחובר
כ“ט תמוז, התר”ע, יפו. [5.8.1910]
לחובר, שלום!
ה“רשפים”, שבהם היה צריך לבוא פיליטוני “רשמי־שעה”, עדיין אינם. אולי לא נדפס הפיליטון הזה, כי אז היה טוב מאוד לבלי להדפיסו. זה נכתב לפני יותר מחצי שנה ואין לבי אליו עכשיו כלל. ביחוד עוד בתור “רשמי שעה”. אולי אפשר עוד, לכה“פ,191 לשנות את השם” במקום “רשמי שעה (מכתבי סופר)” לקרוא: “מצרור כתבים ישנים”. בכל אופן, למעה“ש,192 לבלי להשמיט את הדאַטוּם שבסוף הפיליטון.193 אני מרגיש איזה רגש לא־נעים לקרוא עכשיו דברים, שעכשיו לא הייתי מדבר עליהם בשום אופן. כוונתי, כמובן, לא ביחס לדת והאמונה, שאיני חוזר בי, אלא ל”השדות והכרמים והפועלים היהודים",194 שאין זה אלא ניבול־פה…195
473. לצ. ז. וינברג
[יפו, 24.8.1910].
ידידי צ. ז. וינברג.
גלויתך קיבלתי. אם תגמור את הקורסים הגרוֹדניים, לא תצטרך לעמוד למבחן פה לפני מרכז אגודת המורים, אבל בנוגע להשגת196 משׂרה – זה תלוי במקרה. בכלל, ההתישבות פה קשה. המחלות מצויות, צרכי החיים יקרים ושכר של מאה פראנק לחודש (פחות מארבעים רו"כ197) הוא שכר נכבד.
על יתר הדברים שנגעת בגלויתך קשה לי לדבר.198
שלום לך מאת ידידך
י. ח. ברֶנר.
474. לש. ב. מקסימובסקי
[יפו, 28.8.1910]
ידידי מקסימובסקי,
שינוי־השם, או, יותר נכון, קלקול־השם, של “אזכרתך”199 ב“הפוה”צ" – לא אשמתי היא. ועוד דבר: בלונדון יצא לאור ספר “תורת עבודת האדמה” מאת איינהורן.200 מי עוסק במכירתו? צריך היה לשלוח לפה להמו“ס קרוגליאקוב לע”ע לכה“פ201 5 אכסמפלארים. פניתי אודות זה לנארודיצקי פעמַים ולא נעניתי. אולי תקח אתה עליך את הטוֹרח לשלוח את הנ”ל? (בעד הכסף אני ערב). כי מי יותר קרוב לנו שם ממך?
את ספרך202 קיבלתי ותודה.
בידידות ישנה
י. ח. ברנר.
אכסמפלאר לאמך בוויניצה שלחתי.
לך שלחה המערכת. שבעת האחרונה אני עומד מרחוק לה.
475. לדוד שמעונוביץ
סוף אב. [תר"ע. יפו, 28.8.1910]
דויד,
מחלת האפאטיה, שאינה פוסקת, אינה נותנת לכתוב. מה לעשות. תרגומיך203 נתקבלו בעתם. הקובץ נמסר לדפוס, אבל אין נייר – ומחכים עד שיתקבל נייר מאוסטריה.
את בֶּרֶלה204 ראיתי והראיתי לו את גלויתך. מצבו אינו מזהיר. הוא עכשיו בעין־גנים. משתדל לעבוד.
בכלל הכל כרגיל: אין שלום. סוף־קיץ. הכל קשה מנשוא.
אחיך וכו'.
המרכז205 – שהיום אני עוזבו מאי־אפשרות לעבוד מפני המחלה הנ“ל – קיבל מכתב מ”תושיה" וחתום עליו פיכמאן. אם לא תתעצל, תדרוש בשלומו.
אם מצב־רוחי יימשך ככה – יהיה לא טוב במובן הרגיל. הן לא טוב לצאת מן הדעת. ואני, כמדומה, עושה כל מה שאני יכול. אני נלחם במחלתי…
בחיי מכרינו אין חדשות. זה בכה וזה בכה.
מכתבך עם התרגומים מונח אצל ראדלר,206 והוא נסע הגלילה. לכן אפשר שיש שם איזו שאלות, שאין אני עונה עליהן מחמת השכחה, ואתה תסלח.
לפני עיני רק גלויתך מג' מנ"א.207
כן, בדבר הפיליטונים עם “תושיה” אל תדבר. תחת זה בדבר “בחורף” – טוב אם תציל דבר־אמת מפי “אחיאסף”: כמה נדפסו, כמה נמכרו והיכן מונחין המאטריצין.
כן, לביאליק לא עניתי. – – –
הן תבין באיזה מובן אני אומר זה. אין אני טוען דוקא, שאותו דבר208 הוא יצירה אמנותית. אבל – – – ודרך־ארץ לפני הסבלון האמיתי, סבלון האדם און א מעשה מיט א סוף.209
מזלך, דוד, גורם לך, שלך אני צריך לכתוב גלויות כאלו.
476. לג. שופמן
כ“ז אב. בוקר. [יפו, תר”ע. 1.9.1910]
אתחיל ב“חכמה”: ה“שַׁלֶכֶת” עודה בשַׁלָכֶת. מה יהא הסוף? הקובץ היה צריך לצאת באמצע החורף; עכשיו – שלהי דקיטא, דקשים מקיטא, ועלי ה“שלכת” אינם נושרים עדיין מחיקנו, כדין ספרי מינים!… הא כיצד?210 [שתיתי מעט קוניאק אליבא ריקנא, ולכן אל נא יהא הטוֹן שלי באזניך בבחינת “שוֹקירוּיוּשצ’י”.211 –
כך, שופמן, אני שותה מעט קוניאק מעת לעת. בבישליק אחד (בערך 20 קופ')212 נותנים כאן צלוחית חריפה. אבל אל תפחד: בפעם אחת אני שותה רק את החצי.
בלי זה צריך היה – –213 מכבר. זה מרכך פורתא, אַז אָך און אַז וויי! 214
וחוץ מזה – הכל כדאתמול.
וגם השתיה אינה, בוודאי, אלא לימים אחדים].
לא, באמת, אולי היינו גומרים כאן את הקובץ, האַ? מכיוון שהושקע בו כבר עמל – האם טוב הוא למשוך את הידים ממנו לגמרי? אולי חסר קצת כסף – היינו יכולים להשיג פה; אולי קצת חומר – גם כן אפשר היה למצוא פה. וכך היה יוצא קובץ, סוף־סוף. אצלך – מי יודע.
ואם לא יֵצא – בבקשה להחזיר לי את הכת"י.215 עם עוד שניים שלושה ציורים, שישנם בילקוטי, הייתי עושה ממנו ספר קטן אצל הוצאת “ספרות”. שלום!
בינתיים216 שכחתי לשים את המכתב בתיבת־הפוסטה והיה מונח אצלי עד היום, ד' אלול, ומחקתי מה שצריך. סלח.217
477. לג. שופמן
כחצי אלול, התר"ע, יפו [חותמת־הדואר: 11.9.1910]
שופמן,
אם נואשת מהוצאת הקובץ, אנא החזר לי את רשימתי “עצבים” המונחת אצלך זה כמה. אולי אצרף אותה לעוד שתי רשימות דומות לה ואדפיס בקונטרס מיוחד.
וחוץ מזה – הכל כדאתמול.
והנני שלך באהבה
י. ח. ברנר.
478. ליעקב פיכמן
[יפו, ספטמבר 18910]
ליעקב פיכמאן.
ידיד ישן!
במערכת “החינוך” ראיתי לפני זמן־מה גלויה מ“תושיה”, שאתה חתום עליה. ממנה נודע לי, שאתה בוארשה ועובד ב“תושיה”. ואעפי“כ218 לא כתבתי לך מפני מחלת־האפאטיה האוכלת בי זה מכבר עד דכּא. אולם הנה לפני ימים אחדים קיבלתי גלויה משמעונוביץ עם מלותיך האחדות על המטמונים השׂפונים בשבילי באוצרות “אחיאסף”. והנני רואה צורך לעצמי להעמידך על מצב־הדבר. לא על החמישים או המאה רובלים, המגיעים לי על־פי הבטחת “אחיאסף” בשעה שהדפיסו את “בחורף” אני מיצר (אף על־פי שבמאה רובלים אני מתפרנס219 במשך של יותר מרבע שנה, ומקורות אחרים אין לי), ולא על זה שאינם משיבים לי על מכתבַי אני דואג – כך הוא בנוהג שבעולם ביחס לאדם שאין בו צורך עוד, וביחוד שמצבו של “אחיאסף” ידוע לי, וידוע לי גם זה, שלמרות ש”בחורף" נמצא למכירה בכל מקום וגם נמכר, כפי ששמעתי מפי מו“ס,220 לא התעשרו הם על ידיו… מה שמצער אותי בכל הענין זהו: “בחורף” נדפס אצלם בקלקולים רבים, קצת מאלה שעשה בו עורך “השלוח” שיחי', קצת על פי המאטריצין וקצת ממה שיש לי עכשיו לתקן, לאחר עבוֹר שמונה שנים. ואלמלא עשו לי הם את החסד אז ולא היו מוציאים את “בחורף” בתוצאה מיוחדה – מה שלא ביקשתים כלל וכלל – הייתי יכול עכשיו להדפיס את “בחורף” ו”מסביב לנקודה" בספר אחד בתור ספר שני מכּתבַי. בעוד שעכשיו הריני קרח מכאן ומכאן. להדפיס בתור ספר שני את “מסביב לנקודה”, שהוא כעין המשך מ“בחורף”, ולהשאיר את “בחורף” מחוץ לכתבי, שיקנה אותו הקורא בצורתו המקולקלה אצל “אחיאסף” – קשה לי; ולדלג גם על “מסביב לנקודה” ולהדפיס ספר שני מתוך כתבי שב“מעורר” ואילך – גם כן לא ייתכן. עליך הן לדעת, כי ההונוראר שלי מכל כתבי הוא, סוף־סוף, זה, שאני מכנס למקום אחד את נפוצותי ועל פי סדר פנימי, נפשי – ואם גם זה לא אשיג, מה העבודה הזאת לי? ולא בסוד אגלה לך, שזה כבר הרבה פעמים – מובן, בשעות של לא־אפאטיה – החלטתי להדפיס מחדש את “בחורף” ו“מסביב לנקודה” ויהי מה. אבל אני מעכב בעצמי עד שאדע את חשבוני האחרון עם “אחיאסף”, כמה הדפיסו, כמה מכרו, היכן מונחים המאטריצין, ואם אי־אפשר להשתמש בהם, או, יותר נכון, בחלק מהם, כי עמודים שלמים עיבּדתי מחדש. – ועוד זאת: מבן־אביגדור221 קיבלתי עוד בראשית בואי לארץ־ישראל הצעה לתת את כתבי ל“ביבליותיקה הגדולה” בעד 13 רובל הבויגן.222 והנה אף שאני מוקיר את האיש ואת עבודתו לטובת ספרותנו (– –223 ה“ביבליותיקה” החדשה ברובה המכריע אינה מכובדה עלי), בכל זאת לא נעתרתי לבקשתו, מפני שבחרתי להדפיס את כתבי במקום שאני נמצא בו ולא למסרם בידי זרים… אולם עכשיו, מכיוון שיש איש לא זר ב“תושיה” (אתה), שהוא היה נאמן עלי על הגהה אחרונה וכו‘, אולי נכון הדבר, שאתקשר עם “הביבליותיקה הגדולה” בדבר כתַבי. מבין אתה, אין אני מציע על ידיך, אלא, פשוט, שואל בעצתך. בהתקשרות זו הייתי נכון למסור את כל מה שנשאר מהתוצאה (1200 אכסמפלארים) של ספרי הראשון ל“תושיה” במחיר מצער, שהיא, “תושיה”, תהיה בעלת־הספר היחידה. אח“כ להדפיס בשנה זו “בחורף” ו”מסביב לנקודה" בספר משולש; בשנה הבאה: “לעת עתה”, “מא. עד מ.”, “בינו לבינו”, “הוא סיפר לעצמו” ו“ערב ובוקר” בספר כפול, ואח"כ קובץ רשימות פיליטוניות, ישנות גםחדשות, בספר כפול. לאחר ארבעת הספרים האלה (עם זה שהוצאתי כאן) הייתי יכול לגשת לעיבּוּד כתבי האחרים: “מעבר לגבולין”, “שנה אחת”, וכו’. על־דבר המחיר הייתי משתווה. בעד הפיליטונים הנני נכון להסכים למחיר הנ"ל, אבל בעד הסיפורים הנני רוצה 15 רובל הבויגן; תחת זאת הנני נכון לתת את “בחורף” בלי הונוראר כלל, בשים אל לב את מצב־הדבר. מילא, הלא תכתוב לי את חוות־דעתך?
אם אצא מן האפאטיה שלי, אכתוב בקרוב ציורים קטנים אחדים, שיהיו לא רעים, כמדומה.
ומה בדבר “באהלי השקט”, שאני מחכה לו בכליון־עיניים?
תדרוש־נא בשמי לשלום רייזין, נומברג, ל. שפירא ויתר האנשים החביבים – אם ישנם.
שלך
י. ח. ברנר.
כתָבתי על המעטפה.
479. לדניאל פרסקי
[יפו, 1.10.1910]
חביבי ד. פרסקי,
הישיש א. ז. רבינוביץ ביקש ממני, שאבקשך, שתודיע אותו או אותי, מה על אודות ספריו, ששלח לך, אם נמכרו וכו'. אמנם, זוכר אני מה שכתבת לי במכתבך האחרון, אבל חייך, שכדאי זקן זה שיעמדו לו.
הוא שלח, על־פי עצתי, לדרוקרמן אכסמפלאר אחד ממחברתו החדשה “תולדות הספרות העברית”. זָרֵז את דרוקרמן להזמין אצלו מספר אכסמפלארים, כי הספר יפה וטוב.
את “מול אוהל תימורה”224 קראתי. ודאי יש בפואימה זו איזה דבר, ודאי יש למחברה איזה כשרון – אבל, לצערי, לא עשתה עלי רושם בלתי־אמצעי. אולי המקום והזמן הזרים גרמו לזה ואולי השפה הקשה אפילו מזו של טשרניחובסקי בתקופת יצירתו הראשונה? לא אדע, אבל כך הוא הדבר.
מכירתה בארץ־ישראל אינה מוצלחה כלל, וכמדומני שלא בקרוגליאקוב המו"ס האשם. ראיתי, הרבה נכנסו לחנוּתו, פתחו, התחילו לקרוא – ולא רצו לקנות. “איננו מבינים מה הוא שח!”
שלום לך
ידידך י. ח. ברנר
שלום לאב. גולדברג, לה“יודישע פאלק”225 בכלל ול“אחיעבר” בפרט.
480. לדניאל פרסקי
יפו, חשון התרע"א [נובמבר 1910]
חביבי פרסקי,
מן הספר “הזרע למינהו”226 איני יכול לשלוח לך, פשוט מפני שהקונטרס הזה נדון בגניזה ע“י המחבר. פניתי אליו כמה פעמים לירושלים (ירושלים ויפו – אלו שתי ערים בארץ־ישראל) שישלח לי – ואינו שולח. “מגילת שמיטה”227 נשלחה לך ב־25 אכסמפלארים ע”י קרוגליאקוב וצירף לזה גם “שירי עם”,228 הוצאת “סנונית”. ע“ד “מול אוהל תימורה” כתבתי לך בגלויתי האחרונה. – את דבריך בנוגע ל”החינוך" מסרתי לתעודתם (אני נתפטרתי מ“משׂרתי” שם). על הצלחת “החינוך” בניו־יורק שמחתי מאוד. – א. ז. רבינוביץ קיבל את הכסף ותודה. – כפי הנראה, “אחיעבר” הבורגנית־הלשון־קודשית בטוחה יותר מה“צוקונפט” היודישיסטית־הסוציאליסטית. – לא. בארון תודה על שכיבדני בהשתתפות בעדו באסיפת “קוהלת”. – מן האסיפה נשארתי שבע־רצון. “קוהלת” עבדה (יש לה ספרים בדפוס) וגם ניגשת היא להוצאת ירחון לבני הנעורים229 בעריכתו של ש. בן־ציון. – בכלל, חיינו הולכים ונמשכים, ואתה אל תדאג על שלא תשא אשה ותיקבר בתכריכים זרים – והמשך את העבודה החביבה לטובת ספרותנו. אין דבר! גם אני לא אשא אשה ואולי איקבר בלי כל תכריכים, ואיני דואג, ואני ממשיך את העבודה החביבה לטובת ספרותנו.
אֶה, אין דבר! איו דבר!…
שלום לא"ב גולדברג. ה' פרייאֶר230 מסר לי בשמו, שהוא מבקשני לכתוב איזה דבר בשביל “דאס יודישע פאלק”. תודה בעד הזמנתו, אבל אין לבי משום־מה נתון למלאותה.
קרוגליאקוב יוציא לאור בעוד ימים אחדים, על־פי הצעתי, סיפור חדש מאת א. ז. רבינוביץ בשם “מעולם היצירה”. הסיפור יחזיק 64 עמודים קטנים והוא מענייני הארץ. מחירוֹ 10 סנט. לפי דעתי, ראוי הסיפור הזה להפצה, ביחוד בין הקוראים מסוג בני הנעורים.
אני, אפשר מאוד שאתחיל בקרוב להו“ל231 שורה שלמה של קונטרסים ספרותיים מקוריים. כל קונטרס – דבר שלם אחד. אני דומה, ש”אחיעבר“, כלומר אתה, יהיה לי לעזר בזה. כלומר: בהפצת הקונטרסים שלעמלק”פ.232
אגב, בכתובים יש לי סיפור חדש בן גליונות אחדים של דפוס בשם “מכאן ומכאן”.
נוּ, המכתב נתארך. היה שלום, שלום.
שלך י. ח. ברנר
481. לליאו קֶניג
[יפו, 14.11.1910]
ליעבער מענדעלי,
איך האב טאקי געוואָלט טהון אייך דעם “צו להכעיס” און שרייבען “א גרויסע בריף” (ס’דארף זיין א גרויסען בריף, אדער נאך בעסער, א לאנגען), נאר “אינטערעסאַנט וואלט זי (סד"ז233 ער) געוויס [ניט]234 געווען”. ווארום איהר זעהט דאך, וואס אנ’אַלטער זיידע איז: ער “פּאָפּראַוועט אָשיבּקעס”235 אין אונזער הייליגען יודיש, מיט וועלכע אייער ליעבער בריף צייכענט זיך אויס! נאר ענטפערן דארף מען דאך. ווארום אין אייר בריף – לעבט איהר דאך, איהר, מיט אלע פישטשעווקעס, איהר, סקעפטיקער, ציניקער – און שדים ווייסען וואס נאך, – יעדענפאלס, אַ דאַנק, וואָס ניט פערגעסן.
נוּ, האב איך וועגען אייך, הייסט עס, שוין געשריבען, מקיים געווען אייער בקשה, און מכוח מיר? נאר, ווי איהר שטויסט זיך שוין מסתמא אָן פון מיין “איגריווען”236 טאָן, בין איך די לעצטע צייט ניט אזוי מרה־שחורה’דיג, ווי איהר האט מיך געלאָזען. אדרבה, איך שרייב עפּעס, און בכלל – אהער, אהין, דאס, יענס, דיזען־דאַזען…
ניין, אויף אנ’אמת – בעסער, א סך בעסער. געוועהנליך, בין איך ניט זיכער, אז מארגען זאָל ווייטער ניט ווערען דאס זעלביגע, וואס מיט אַ פאר וואכען צוריק. נאר, מילא – וואס איז דער פחד? אָט איז עס דאך געווען – און איך בין איך – ביז א צייט, געוועהנליך…
און ווייטער איהר. פּאלעסטינא – “געזעהן אראבער, פרענקען, כותל מערבי, א מין שצעגאלסטווא”237; “מיונכען” – “מ’קען” גאנץ פיין פערברענגען מיט געלד"; אפשר קונסט? – “שוין מיט מזל געצייכענט נאַקעטע פרויען” – און ניט פערגעסען בשעת’ן צייכנען, אז דאס זיינען נאַקעטע?…
איך בין, אפשר, אין אייערע אויגען נאַאיוו… ניין, צום אונגליק בין איך ניט נאַאיוו… נאר עפעס וואָלט איך וועלען, עפיס געהויבענעס – צייטענווייז… מסתמא איז דאס אויך אַ מין שצעגאלסטווא (5)… און איהר אליין, מסתמא, ווילט דאך אויך צייטענווייז עפעס… עפעס זאגט זיך ניט, וואס מ’דארף.
זייט געזונט!
אייער י. ח. ברענער.
טאמער מיינט איהר, יפה, אז איך האב מיט אייך עטוואס געקאָקעטירט אין דיעזער קארטעל – האט איהר אַ טעות. פשוט, עס האט זיך ניט געשריבען ווי ס’דארף צו זיין. זאל זיין אזוי!
– – –238
תרגוּם:
מנדלי חביבי,239
היֹה היָה לי רצון לעשות לך את ה“להכעיס” ולכתוב “איגרת גדולה” (צריך להיות: ארוכה), ואולם “מעניינת [לא]240 היתה נכתבת בעל אופן”. כי הנה ראה, מה סבא זקן עושה: הוא מתקן טעויות בלשון־יודיש הקדושה שלנו, שאיגרתך החביבה מצויינת בהן.241 ואולם להשיב תשובה הן צריך לכל הדעות. כי איגרת זו שלך – הן אתה חי בה, אתה, על כל תנועותיך וקמטיך, אתה, הספקני, הציני, ו–השדים יודעים עוד מה. בכל אופן תודה לך, כי לא שכחתני.
ובכן, על אודותיך כבר כתבתי ועשיתי את בקשתך. ואשר לי? מתוך הטוֹן שלי, ה“קל־משעשע”, כביכול, אתה ודאי עומד מאליך, כי בזמן האחרון אין בי אותה מידה גדולה של מרה שחורה, שהיתה בי בשעה שעזבתני. ונהפוך הוא, אני כותב משהו,242 ובכלל – דא, הא, לכאן ולכאן, אחת הנה ואחת שמה…
באמונה, בלי הגזמה – טוב יותר, הרבה יותר טוב. מאליו מובן, שאין אני בטוח כלל, שמחר לא ישוב להיות בי אותו דבר עצמו שהיה כמה שבועות קודם לכן. ואולם, מילא – מה הפחד? הנה היֹה היה – ואני הנני מה שהנני – עד ליום מן הימים, כמובן…
ושוב אתה. פלשתינה – “ערבים ראיתי, ספרדים, כותל מערבי, מין התגנדרות”; “מינכן” – “אפשר כאן לראות ימים בנעימים, כשישנה פרוטה בכיס”; אולי אמנות? – “כבר ציירתי, ברוך השם, נשים ערומות” – ולא שכחת בשעת ציור, כי ערומות הן?…
אני הנני אולי תמים בעיניך… לא, לאסוני אין אני תמים… אלא שלעתים רוצה לבי משהו עילאי… גם זה ודאי מין התגנדרות… ואתה בעצמך הן ודאי רוצה גם אתה משהו לעתים… אין העיקר הנחוץ נאמר משום־מה.
היה שלום!
שלך י. ח. ברנר.
אפשר אומר אתה, יפה, כי התגנדרתי קצת לפניך בגלויה זו – טועה אתה, פשוט, לא עלתה לי הכתיבה כפי שראוי היה. יהי כן!
– – –243
482. לב. י. גליניק
סוף חשון [תר"ע]א [יפו, 1.12.1910]
ידידי גליניק,244 שלום וברכה!
את מכתבך קיבלתי. את הכסף245 תשלח או ישר לבנק בשבילי, או בית־מסחר־ספרים קרוגליאקוב, בשבילי. לא הבנתי מה כוונתך באמרך: “עזר קרדיטי לרעייתי עוד פעם”. היינו, שאֶלווה את הסכום הזה עוד פעם? אני נכון לעשות זה, אם רק יסכים גם הערֵב, כי, כידוע לך, בלי ערבותו של קרוֹל246 ובקשתו של מבהה"כ247 לא היו מַלווים לנו.
על־דבר הספרים ודאי שאראה את – – ואדבר אתו, אך אין לי תקוה, שאביא לך תועלת בזה. האיש הזה ודאי שידחני בקש, כמנהגו: הן בזמננו אין מכבדים תלמידי חכמים.
אוכל לכתוב לך מחיי, שהנני מביא אלי מביתי ברוסיה אחות ואח, כי יגורו אתי ביפו. אך אל תלמד מזה, כי נתעשרתי ח"ו.248 הָפכּי.
שלום לך מעומקא דלבא, ושב ברוסיה וכתוב
שלך י. ח. ברנר.
483. ליעקב פיכמן
[יפו, יום לחודש] כסלו, כמדומני [תרע]"א [תחילת דצמבר 1910]
פיכמאן יקר,
את המאַטריצין מקפלן249 צריך יהיה לקחת, לבל תשוב “אחיאסף” להדפיס את הספר עוד, אבל לי, איני יודע אם יסכנו, יען שכמעט בכל עמוד ועמוד יש לי לעשות תיקונים, גדולים וקטנים, ואם אזכה להוציא את “בחורף” במהדורה חדשה, צריך יהיה לסדר הכל מחדש.
עם “תושיה” לא אעשה, כנראה, שום עסקים. אני חשבתי, ש“הביבליותיקה הגדולה” תוכל לקבל ממני במשך שנתיים כארבעים גליונות־דפוס. ואז הייתי נותן בזה “בחורף” ו“מסביב לנקודה”, מוגהים ומתוקנים, “לעת־עתה”, “מא' עד מ'”, “בינו לבינו”, “הוא סיפר לעצמו”, “ערב ובוקר” וגם מספר פיליטונים נבחרים, שאני בורר וכותב מחדש בפנקס. אולם הבטחה על עשרה בויגן250 בשנה הבאה – מה תושיעני זאת? אף חשבתי ש“תושיה” תקבל את התוצאה מספרי שהדפסתי בירושלים ותחלצני מעט על־ידי זה מחובותי. ועל זה לא דבר. מילא, אחכה ל“ימים טובים מאלה”!
אתה מזכיר את “שלכת”. גם אני הייתי יכול להוציא קובץ כזה (יש לי כמעט חומר מלא), אלמלי היה נמצא מו"ל, שיאבה להשקיע במין עסק כזה כחמש מאות רובלים. אבל בזה אין לי מזל.
הנני הולך וגומר את סיפוּרי “מכאן ומכאן” (כמעט פי שניים מ“בין מים למים”) וגם את זה איני יודע היכן אדפיס. ללכת ל“השלוח” אין חפץ, למרות הפצרותיו של קלוזנר בי במכתביו אלי. ו“ספרות”, כפי הנראה, הלכה למנוחות. חבל! 251
מה נשמע ב“אהלך השקט”? מתי, מתי כבר נזכה? אני משום־מה מצפה לספר זה.
איך יוצאת “הצפירה”?252 מעניינת?
כתָבתי כמקודם: בוכהאנדלונג253 קרוגליאקוב.
שלך
י. ח. ברנר.
484. לא. ביילין
[יפו, 9.12.1910]
ביילין ידידי!
רשימתך254 ב“שלכת” עשתה עלי רושם. רק פיזור־הכסף הוא האמסוּני יותר מדי. אבל בכלל נגעה הרשימה עד לבי. כתובה בכשרון.
להשתתף ב“הדור החדש שלכם255 איני יודע אם אשתתף. בבלטריסטיקה הלא אין מה לדבר, ובפיליטון – למה לכם פיליטונים מיושב־ארץ־ישראל בשביל עתון היו”ל בלונדון, ואפילו אם יהיה “ערנסט”256 אלף פעמים.
אַ בעגריסונגס־בריעף257 – האם אין זה הבל? בכל אופן לא אוּכל לעשות זאת עד שאראה את הגליון הראשון, שבוודאי יישלח לי.
כתובתי היא לא “הפועל הצעיר”, כי אם “בוכהאנדלונג קרוגליאקוב”.
הקראת את מאמרו של מקסימובסקי עלי?258 מה הוא רוצה ללמדני בו? שאחוּס על כבודי ולא אכתוב, ולא “אַפּיל”? שלא אוסיף אדבר על היופי, בעת שבכל כתבי אני באמת שורק על היופי? שלא אעסוק ב“בני־עליה”, שאני נכווה מחופתם? שלא אדרוש שכר רוחני בעד עבודתי הספרותית? שלא אחקה, כמו שחיקיתי (את מי?) ב“רשמי דרך”? מהו מגלה, שאני מכסה, ומהו רוצה בכלל? אינני “ברוגז” – אבל רוצה הייתי להבין מה הוא הדבר, שהוא, הפילוסוף והכאראקטירולוג, מבין אותו, ואני, העלוב, לא?
אֶט, גלוּפּאַיאַ סטאַטיאַ! 259
בכלל, חיי לא רעים. אין לי מגע ומשא עם שום איש. רק פרנסה אין.
הייתי רוצה להוציא קובץ ספרותי. יש קצת חומר, אבל אין מו"ל. – ובתיקך היה נמצא איזה דבר בשביל קובצי, אלמלי הייתי מוציאו?
כתוב לי מה עושה יענקעלי.
ידידך הנאמן
י. ח. ברנר.
485. לדניאל פרסקי
[יפו, 30.12.1910]
פרסקי,
אמרתי לכתוב לך באלה הימים, לכשאקום ממיטתי, והנה הביא לי יהושע260 את מכתבו אליך – ואיך אתאפק? לפני איזו שבועות כתבתי לך איזו דברים מן הלב, אך המכתב ההוא,261 כפי הנראה, אבד במכתבו של “הפוה”צ“.262 עתה – “ביזנס”. “קוהלת”, כפי שכתבתי לך במכתבי ההוא, עובדת ואין להצטער על עבודתך בשבילה. כך תמסור גם לה' בארון, שעשני שליחו. – “איינזאמע מענשען”263 תירגמתי כבר. – בתרגומיהם של פרידלנד ואפרת264 יש, כמדומה, ברכה, אף שרחוקים הם, כמדומה, מן השכלוּל. סילקינר – טוב היה שיתרגם את “האמלאֶט”. מתרגם “על החרות”265 יודע קצת עברית, אבל גם הספר לא נחוץ לנו וגם סגנון התרגום אינו סגנון. – מכתבך ל”הפוה“צ” ול“לעם” לא קראתי עוד מסיבת מחלתי. – “הזרע למינהו” אינו למכירה. פניתי פעמים אחדות אל המחבר – ואינו שולח לי. – לרבינוביץ266 אמסור שישלח לך. – ל“החינוך” אמסור. אך למה אתה פונה אלי בדבר “החינוך” לאחר שהודעתיך זה חדשים אחדים, שעכשיו אני רחוק מהם וקשה לי ללכת ל“תל־אביב”267 (מערכת “החינוך”) ולמסור את דבריך אליהם? הלא תוכל לכתוב גלויה ישר אל המערכת. – עשיתי רצונך והבעתי את דעתי על “מול אוהל תימורה” ב“הפוה”צ“.268 – מה עוד? כן, על העיקר. ומהו? הנה הזכיר ר' בנימין באקראי: צריך להוציא את כתבי, ספר שני. ואמנם, צריך היה מכמה טעמים. ואתה יכול לעשות בשביל זה דבר זה: להשיג לי הלוואה של חמישים דולארים, שאני הייתי מחזירה לך (או לכם)במאה אכסמפלארים של ספרי, שיחזיק ששה עשר גליונות של דפוס ויעלה מששים עד שבעים סנט כל אכסמפלאר (היינו גם באיזו רבית ל“אחיעבר”). ואכן רוצה אני, שתשים לב להצעתי זו – ותעשנה. כמדומני, שהדבר נקל – ולי היתה בזה טובה גדולה בכמה צדדים. אך התנאי היחידי הוא: לבלי תהיה ההלוואה הזאת שיחה בפי העתונות. אבקשך למהר לענות לי, ואתה שלום ו”אחיעבר" שלך שלום ואב. גולדברג שלום וכו' וכו'.
ידידך י. ח. ברנר.
486. לפ. לחובר
טבת, התרע"א, יפו [חותמת־הדואר: 10.1.1911]
לפ. לחובר,
הנני כותב לך גלויתי זאת בשם הוצאת “לעם”. מבקשים אנו אותך לחתום בשבילנו על ה“ואֶסטניק זנאַניאַ”,269 או על תוצאה פריודית־פופולארית אחרת, כפי ראות עיניך. אנחנו רחוקים פה מעולם זה ואין אנו יודעים במה לבחוֹר. את הכסף תקבל, כמובן, בתודה. – אולי היית מקבל עליך להפיץ קצת גם מחוברותינו ברוסיה?
שלך י. ח. ברנר.
הביאו לי אתמול גליון־“הצפירה”, שבו בא הפיליטון שלך על כתבי270 (אני אומר הביאו, מפני שזה יותר מחודש אני שוכב במיטה). הדברים, כמדומני, נכונים, ובכלל שא תודה עליו. ואין מקום להאריך.
הנ"ל
הכתובת של הוצאת “לעם”:c/o “Hapoel Hazair”. Jaffa.
487. לב. י. גליניק
עשרה בטבת [תר"ע]א [יפו, 10.1.1911]
גליניק ידידי,
את הגלויה הזאת אני כותב לך במיטה. היום אני נוסע לטבריה. אולי שם אירפא. אני חולה כל החורף הזה. באו והודיעו לי על־דבר כסף שנתקבל בפוסטה. אח“כ הביאו לי גם את מכתבך. מה אומר ומה אדבר, ידידי? אני משאיר שליח, שיקח את הכסף מן הפוסטה וישלם בבנק ואת הנותר ישלח לאשתך. לאשתך אני כותב גם מכתב. ללכת איני יכול, ובפרט לנסוע לפ”ת.271 הלוואי שאבוא בשלום לטבריה. לבי דוי על אי־יכולתי לעשות את מבוקשך. יסר יסרני המייסר.
שלום לך וכל טוב
י. ח. ברנר.
שומר את המיטה הנני זה כחודש ימים, לפיכך לא עלה בידי לראות גם את – – – בדבר הפרס.
488. לא. ביילין
טבת, התרע"א, יפו [ינואר 1911]
ביילין.
אַ גרויסען דאַנק פאַר די בילדער. יענקעלי איז דאָך עפּעס אַי־אַי. ציפה ווערט גאָר ניט משוגע פאר נחת?
און מיט מיר איז גאָר ניט אזוי פויגעלדיג. איך קריינק היינטיגען ווינטער אויף וואס די וועלט שטעהט! פערשטעהט זיך, אז באופן זה איז ביי מיר אויך “לבי כואב מאוד”.
מכוח דיר איז אזוי. פאָהרען קיין פאלעסטינא איז ריזיקאַל. איך האַב דיר שוין געשריבען עטליכע מאל. נאר אויב דו האָסט אַ 1,000 פראנק, מיט וועלעכע דו וואָלסט קענען לעבען א האַלב יאָהר, גלויב איך, אַז במשך זמן זה קען זיך מאַכען עפּעס אַ שטעלע. אקושערקעס זיינען דאָ אָהן אַ צאָהל. אגב, ב"ה צווי קינדערליך. נאר דו וועסט אפשר יאָ קריגען א שטעלע מיט דער צייט. ראדלערס מיינונג איז אויך אַזוי. זיי געזונד. דעם בריף שרייב איך דיר אין בעט.
י. ח. ב.
תרגוּם:
ביילין.
תודה רבה על התמונות. יענקלי הרי הוא באמת אַי־אַי! וציפּה – האם אין דעתה מיטרפת עליה מרוב נחת?
ואִתי אין הדברים יפים כלל וכלל. חוֹלה אני חורף זה עד בלי די! ומכאן שגם “לבי כואב מאוד”.
אשר לנסיעתך לארץ־ישראל, הרי זה ענין של הסתכנות. כבר כתבתי לך זאת פעמים אחדות. אך אם יש בידיך כ־1000 פראנקים למחייתך פה כחצי שנה, הרי מניח אני, כי במשך זמן זה יכולה להזדמן איזו מישרה. מיילדוֹת ישנן כאן ללא מספר. אגב הלא, ב"ה,272 ילדים שניים. אלא שבמשך הזמן אתה אולי תמצא, סוף־סוף, משרה. גם ראדלר273 דעתו כך. שלום לך. את המכתב אני כותב במיטה.
י. ח. ב.274
489. למ. בן־אליעזר
י“א שבט, התרע”א, טבריה [9.2.1911]
לזרסון, שלחו לי מיפו את מכתבך אלי מיום 5.1. – אני יושב בטבריה ומתרפא בחמֶיה ממחלותי. חולה אני, חולה! זוהי תשובה אחת על כל שאלותיך.
בנוגע ל“חיי היחיד בארץ־ישראל”, הם אינם טובים ואינם יכולים להיות טובים מאשר בכל מקום. האילוּזיה של א"י צריכה להיבטל לגמרי. טעות מעיקרא.
את הג' – – ראיתי רק פעם אחת באקראי. הרושם שהיא עושה: פיקחנות, חוסר אינטימיות אמיתית. חוץ מזה – היא אומללה כמו כולנו!
והיה שלום
י. ח. ב.
490. לפ. לחובר
סוף שבט, התרע"א, יפו [חותמת־הדואר: 27.2.11]
לפ. לחובר,
ששה שבועות לא הייתי ביפו, וכששבתי מצאתי אצל קרוגליאקוב את הספר “גלות”,275 שעל המעטפה שלו יש מודעה בדבר ה“ביבליותיקה”276 לשנה הבאה. ובכן, לא מתה ה“ביבליותיקה”, ותמיה אני, למה אינך כותב לי על־דבר סיפורי “מכאן ומכאן”, הנמצא אתי בכתובים זה כחמישה חדשים. ע“ד זה שהסיפור מחזיק פי שניים מ”בין מים למים" וכו' וכו' מסרתי לך בעל פה לפני שלושה־ארבעה חדשים ע"י מר ש. צמח,277 שנסע מפה לוארשה. והנה, היות שאת הסיפור הזה צריך, סוף־סוף להדפיס, מאחר שהוא ראוי לדפוס, ומאחר שמצבי החמרי הדחוק (הדחוק מאוד!) אינו מרשה לי להשהות עוד בתיקי את הכתבים האלה, שכבר העתקתים שלוש פעמים. לכן תענה לי תיכף:
א) אם יש לך עוד מקום בשביל סיפורי ב“ביבליותיקה”; ב) אם תוכל לשלוח לי מחצית השכר עד ההדפסה. – – –278
והיה שלום
י. ח. ברנר.
סיפוּרי הוא בעיני ספר לאומי. בצורתו הוא, אמנם, מעין “בחורף” לאחר עשר שנים, אבל המנגינה הלאומית, או, יותר נכון, הצעקה הלאומית, נשמעת מתוכו ביתר שאת, ואין מקום להאריך.
אם ב“ספרות” אין מקום לסיפורי, אבקשך לדבר עם בן־אביגדור. אולי יאות הוא להדפיסו – אבל לא ב“ביבליותיקה הגדולה!”
491. לפ. לחובר
[יפו, יום] ג' [לחודש] אדר [תר“ע]”א [3.3.1911]
לחובר,
מתפּלא אני על שלא שמת כל לב אל אשר כתבתי לך לפני שניים־שלושה חדשים בשם “לעם”: ע“ד הזמנת ז’ורנאל פופולארי בשביל ההוצאה הזאת וע”ד הסוכנות של ההוצאה הזאת. עכשיו שבתי ליפו ומספרים לי, שכתבו לך גם בלעדי – ואף על פי כן אין כל תשובה, וכן, חביבי, לא ייעשה!
לתשובתך נחכה
י. ח. ברנר.
נ"ב279 לפני שבוע כתבתי לך גלויה פרטית, וגם עליה אני מבקש שתשיב לי.
הנ"ל
492.לג. שופמן
[יפו, 7.3.1911]
שופמן,
הייתי בטבריה – ועכשיו שוב ביפו. מה נתפעלת כל כך ממחלתי? הן צריך אדם לחלות, ואחר כך גם למות. מה “מהיכן ומאימתי?” – כאילו אין חכמת דוקטוריה בעולם!
ועל אירושיך שמעתי. לא צריך היה להכריז על זה. אבל אם היא נערה טובה – אז גם ההכרזה הבל. מדוע לא להכריז?
אם תצטלם אִתה, תשלח לי את התמונה. רוצה הייתי, שאוהב אותה גם אני.
כתבתי איזה סיפור “מכאן ומכאן” (פי שניים מ“בין מים למים”), קצת דברים ישנים, קצת חדשים, בכל אופן צריך היה להדפיסו – ואין מקום.
מצבי החמרי רע – רע מאשר בגאליציה.
בחיבה עמוקה
י. ח. ברנר.
כתובתי כמקודם.280
493. לב. נ. סילקינר
ז' אדר התרע"א, יפו. [7.3.1911 – חותמת: “הוצאת ‘יפת’, יפו”]
אדוני הנכבד מאוד מר סילקינר!
דבריך, בעיקרם, טובים ונכוחים, אלא שהנסיון המעט שלנו הוכיח כבר לנו, כי לשתף בעבודה זו של הוצאת שכּספיר בעברית את כל הסופרים וההוצאות אשר אמרת – אין לאל ידינו. אפשר, שהדבר יהיה לך לפלא, אבל כך הוא: העולם מתייחס למפעל הנעשה בארץ־ישראל באי־אמון, ובמחילה מכבודנו – גם בקצת ביטול. אי לזאת שׂמנוּ לנו לקו: תפסת מועט. היינו: להוציא רק את אשר יקר לנו ביותר. והיות שמשכּספּיר יקר לנו “האמלאֶט” ביותר, והיות ש“האמלאֶט” זה אינו כלל בעברית (הן לא תשלח אותנו לתרגומו של בורנשטיין281 ב“הצפירה” לפני עשר שנים!), לכן אמרנו: אפשר אתה תתן לנו את הדבר. ובדעה זו עדיין אנו מחזיקים. העלינו להוסיף לקוות? – אמור אתה!
שלך,
שלום!
י. ח. ברנר.
494. למערכת “הד־הזמן”
[יפו, 23.3.1911]
מכתב אל המערכת.282
בבקשה לתת מקום ב“הד־הזמן”283 לשוּרותי הבאות.
ב“הפריינד”, ש. ז.,284 גליון 47, אני קורא את דברי המחלוקת שבין מר נומברג ובין מר R. בנוגע לוועד האודיסאי, אם טוב עשה אשר שלל את התמיכה מ“הפוה”צ" בעד פיליטוני “בעתונות ובספרות” או לא. שני הסופרים האלה לא פליגי, שאני לא טוב עשיתי, שהרי לשם מה אני מכריז בקהל על הראדיקאליוּת שלי ולמי זה נוגע, מהו ה“אני מאמין” שלי, ואיזה צורך יש בדבר להילחם ב“רוחניים” שלנו בהתלהבות וכו' וכו'.– –285.
במאי פליגי? מר נ. אומר, שבכל זאת צריך היה לרחם עלי, “הנחמד והנלבב”, ולבלי לעשותני ל“נרדף”, ומר R. טוען, שאסור ואסור לרחם על בעל “פראזות ריקות” ולוועד האודיסאי יש רשות למנוע את התמיכה מ“עתונו של מר ברנר”, אם זה אינו מוצא חן בעיניו. והנה בנוגע ל“אַטאַקה286 הבלתי מוצלחה” שלי אין לי מה להעיר למר נ.: מי שיקרא את הפיליטונים, שאני כותב מזמן לזמן ב“הפוה”צ“, ולא רק איזו ציטאטה מהם, הוא יוכל לחשוב על ערכם הספרותי מה שהוא רוצה, אבל זה יהיה ברור לו, כי המשפטים הראדיקאליים הנמצאים שם אינם נאמרים אלא בקשר עם הדברים האחרים, העיקריים, הנכתבים כלל לא בשביל להראות את ראדיקאליותי, אף כי אני – למה אכחד? – חושב שהמלה הראדיקאלית בספרות – – –287, גם כשהיא לעצמה, אינה בכלל למותר אפילו בזמננו, הזמן של “מבקשי אלוהים” ו”מחזיקי הדת“288 מכל המינים. גם בנוגע לרשותו של הוועד האודיסאי לעשות מה שהוא רוצה בכספו – אין אני חולק על מר R. אני איני חבר לוועד האודיסאי ומי שאינו חבר לאגודה ידועה, ברי, שאין לו רשות לחוות דעה על מעשי האגודה. כזאת אמרתי גם לסופרי־יפו שיצאו ב”מחאה" וגם למוציאי “הפוה”צ“, שאגב־אורחא: רוב חבריו דרשו מאז להיפּטר מהתמיכה הזאת. רק על אחת לא אוּכל לעבור בשתיקה: מהיכן יודע מר R. שה”ז’וּרנאל" הוא שלי? אני – – –289 אינני לא במערכת “הפוה”צ" ולא בין עוזריו הקבועים של העתון. כותב אני בעתון הזה מזמן לזמן ומקבל את השניים־שלושה סנטימים שׂ“ס290 בעד השורה, לא פחות ולא יותר מכל סופריו. אמנם, מובן מאליו, שאם לא יהיה לאל יד האדמיניסטראציה של העתון הזה, היקר לי, לשלם שכר סופרים291 מסיבת הפסקת התמיכה, או מסיבת חוסר חתומים, ודאי שאני לא אהיה האחרון בין סופריו לוותר גם על זה, אבל ל”קרבן" לא אחשוב את הדבר, כי אני וחברי איננו לא “חובבי ציון” ולא “חובבי שפת עבר”…
ובכן, מי נתן את הרשות לאדונים מן ה“פריינד” לדון אותי (שכּל הענין העלוב הזה אינו נוגע בי יותר מאשר בכל אחד מן הקהל) בתור “נרדף” ע“י ה”רבי“292 או ה”וועד"? מי ביקש מידם לשים זר־קוצים על ראשי, לעשות ממני קרבן־עולה של “אינצידנט” ולשפוך עלי עביט של ארס ושנאת־חינם?
בתקוה, כי מערכת “הד־הזמן” תפרסם בטובה את דברי אלה כמו שהם, הנני חותם293
בברכה ושלום
י. ח. ברנר.
כ“ג אדר, התרע”א, יפו
495. לדניאל פרסקי
[יפו, 24.3.1911]
דניאל פרסקי, החותם “שלכם”, כלומר, שלנו!
מפני שבמכתבך ע“ד הנשף לטובת “הפוה”צ” ונסיעת אהרונוביץ294 כתבת, שבעוד שבוע תשלח לי את ההלוואה להוצאת כתבי, לכן לא נענית עוד על המכתב ההוא, כי חכה חיכיתי עד שיתקבל הסכום והמכתב המפורט, למען אוּכל לענות על הכל ביחד. וכך עברו שלושה־ארבעה שבועות. אולם בראותי, כי זה נתאחר מאיזו סיבה, הרי אני מוכרח כבר לכתוב, וגם ר' בנימין אינו נותן מנוחה: לכתוב, לכתוב! ובכן, ראשית כל, הרי שתי קבלות על שתי המניות295 של היהודי (היקר בוודאי!) אהרן בארון, שאינו חס, פשוט, על כספו ומניח אותו על קרן צבי ספרותנו. ואחרי גמר ה“ביזנס”, כלומר ה“מוֹני”296 (זוהי בוודאי מלה עברית" “יש לו מנה”… מה אתה אומר על הפילולוגיה שלי?) נדבר גם מעט דברים בטלים. מה? טולסטוי? כיצד ניתן מטולסטוי,297 אם כבר אותם הגדולים298 מוציאים וכו' וכו‘. גם אנו עמדנו על הדבר וביקשנו מאת הגדולים, שיוותרוּ בהוצאתם על שני הדברים שאנו נותנים, בכדי לא לאַבד כוחות לבטלה, וענו הם: קבצנים! אנחנו משלמים 100 פראנק הגליון שכר־תרגום, ותרגומינו יהיו נפלאים – שאנו נוותר בשבילכם? לא ולא! מה עשינו אנחנו? מילא, “איוואן איליץ” כבר נדפס – ואין להושיע. ועל “בעל הבית ומשרתו” אנו, באמת, מוותרים, ומשכנו את ידנו מטולסטוי, ובמקומו ניתן את דוסטויבסקי: “כתבים מבית המוות”, “החטא וענשו”299 וכו’…
עכשיו הקושיה השניה: קובצים לבני הנעורים – והרי “תורגמן”… אדרבה! אדרבה! יהא “תורגמן”, יהא “הירדן”, יהא “השחר”, יהא “מולדת” – ואנו מוותרים! מוותרים! 300
רואה אתה, פרסקי, שלפטפט, כלומר, להאריך בדרוש, אני יודע לא פחות ממך; ומכיוון שהָראית לדעת בזה, יש לי כבר הרשות לקצר בשאלות אחרות.
“אסף”. מה אנו יכולים להציע ל“אסף”?301 “אסף” יודע אותנו. יודע, שאנו מתכוונים לטובה, שאנו נכונים לעבוד. יודע, שאין לנו כסף. אם הוא רוצה להציע לנו איזה דבר – יציע. אגב, לסילקינר כתבנו על הצעתנו בדבר שכּספּיר. תקח את הדברים משם.
בנוגע לכתב־יושר,302 מבואות, תמונות, משקל שירי וכו' אני מניח לר' בנימין להתגדר. ואתה היה שלום!
אנחנו שלך
י. ח. ברנר.
שלום לבריינין. בימים האלה אשלח לו את האיגרת,303 שהייתי צריך לכתוב לו זה כבר.
– י. ח. ב.304.
496. לפ. לחובר
[סוף מרץ 1911, יפו]
תנאים דבני גד ובני ראובן עם לחובר:305
א) שיקרא את כל הדברים כסדרם, ואם לא יבין איזו מלה או איזה פסוק – לשאלני במכתב.
ב) לבלי לשנות אפילו כקוצו של יו"ד.
ג) להדפיס בספר אחד (שני נומרים – –306).
ד) לדקדק מאוד בהגהה. לדקדק שיהא מנוקד בכל מקום שדרוש.
ה) לשלוח לי סמוּך להדפסה שני אכסמפלארים מכל גליון נדפס.
ו) אין רשות להוציא את הספר לשוק עד שיסופח אליו על יָדִי לוח הטעויות.
ז) לוח־הטעויות צריך לבוא מחוּבּר לספר – ולא על המעטפה.
ח) לשלם את המגיע.307
497. לראובן ברינין
[מרץ–אפריל 1911, יפו]
לר. בריינין,
קיבלתי את דבריך המעטים, והנני מודה לך עליהם. עוד שמור בי הזכרון הנעים על היום אשר ביליתי בביתך בברלין לפני שלוש שנים.308 על הוצאת “הדרור”309 באמריקה שמחתי מאוד, ובחפץ־לב אעבוד אתך, אם יהיו איזו דברים בפי להגיד לקוראיך. הייתי שולח לך את הסיפור הארוך שיש לי בכת"י,310 אבל הוא מר311 ביותר בתכנו ואַנאַרכי בצוּרתו.
בצפיה לגליונות “הדרור” הראשונים,
המכבדך ומוקירך י. ח. ברנר.312
498. לפ. לחובר
[תחילת אפריל 1911, יפו]
לחובר,
ידידי יצחק שווייגר נוסע לווארשה, ועלה בדעתי לכתוב לך איזו דברי “עסק” על ידיו.
רוצה אני להוציא ספר שני מכּתבַי. רוצה אני שלַספר ייכנסו “בחורף” ו“מסביב לנקודה” (בשינויים ותיקונים). רוצה אני להדפיס במספר מצומצם של אכסמפלארים ולהציג מחיר של 20 p 1313 ורוצה אני שאתה תהיה הסוכן היחידי שלי ברוסיה ושתקבל ממני לא פחות משתי מאות אכסמפלארים בשביל כל רוסיה ושעד שתמכור את המספר הזה אין לי רשות לשלוח לשום מו"ס314 אחר. אבל במה דברים אמורים? אם תשלח לי עוד קודם ההדפסה לתכלית זו מאה ועשרים רובל. כל ספר יעלה לך, אפוא, בששים קופּ.315 המשלוח עלי.
התיישב בדבר וענה תיכף – למען אדע את אשר לפני. לשׂ“ס316 אין אני מקווה. אני רוצה רק להדפיס. מין תאווה, ר”ל.317 ועיין בספר חכמת הפּאתולוגיה לפרופיסור ריינפאֶרנוּנפט… אין לך פנאי?
ובנוגע לשווייגר – אין מה להרבות בדברים. יהודי משלנו. אָבער גאָר משלנו! 318 הלא תראה. וגם הוא בוודאי יראה, שכֵּנים דברי, אשר אמרתי לו היום: לחובר הוא בוודאי אחד משלנו. מיוחסים!
והנני שלך
אחד המיוחסים י. ח. ברנר.
499. לפ. לחובר
[יפו, ימי פסח תרע"א, 20.4.1911]
לחובר, הלא תצחק, אם אומר לך, כי מכתבך עם השטר הופיע לי הפעם כמלאך מושיע, אבל הדבר כך הוא: בריאותי לא טובה (דקירות בחזה וכו'), שאר הדברים למטה מכל ביקורת, ונוסף על זה הנני מתכונן בימים האלה להיות לבעל־משפחה: היינו, אחותי ואחי באים אלי מרוסיה (ובביתי שם אב חולה, אם עיפה ועוד אחות ועוד אח). מאין יבוא עזרי? חשבתי כל אלה הימים ביאוש גמור והרגשתי את עצמי, לא עליך, באנקרוט, באנקרוט גמור, בכל המובנים… והנה מאה רובלים! אוצר של כסף כזה! 319… במה אִכּף ואקדם? רק בזה: לכשירווח לי (במצב־הרוח הכתוב מדבר) אתחיל לכתוב את הדבר החדש שעלה במחשבה320 – ו“ספרות” בשנה הבאה היא בעלת־מיצר לאותו דבר… יהיה, כמדומה, דבר לא רע… – – –321
בדבר ההגהה אני מוכרח לוותר, אבל העגמת־נפש גדולה. ראה, אפוא, לחובר, אני סומך עליך כעל אח, ולא כעל אחיו של הבל…
בשטר הפסדתי כארבעה רובלים (לקחו רבית, קומיסיון ומפני שזה שטר, חשבו גם את הקורס נמוך מהרגיל), ולכן רצוי מאוד, שאת הכסף שלאחר ההדפסה, תשלח לי במזומנים.
ל“לעם” ול“יפת” ולקרוגליאקוב נמסרו כל הדברים.
עכשיו בדבר כל כתבי. מלבד הספר הראשון, שנדפס באמת לא טוב, קצת באשמתי וקצת באשמת תנאי־הדפוס בארץ (יש לי עוד ממנו 1200 ונפוצו 700), יכול אני לתת עוד שמונה ספרים בצלמו כדמותו (היינו כ־12 בויגן בכל ספר). ואלו הם: ספר ב‘: “לעת עתה”, “בחורף”, “בינו לבינו”. – ספר ג’: “מסביב לנקודה”. – ספר ד‘: "מא’ עד מ‘", “הוא סיפר לעצמו”. – ספר ה’: “מעבר לגבולין”, “ערב ובוקר”. – ספר ו‘: “שנה אחת”. – ספר ז’: “שלושה פרקים”, “מן המצר”. – ספר ח‘: “עוללות” (עשר סקיצות), “רשמי סופר”, “מתוך הפנקס” (פרקים נבחרים). ספר ט’: סיפורים אחרונים. כגון: “אל המטרה”, “אגב־אורחא”, “עצבים” ועוד.
אני רוצה הייתי כך: שהספרים יידפסו פה, הוצאה פשוטה, לא מהודרה (רק נייר אחר, יותר מתאים). בכל ספר 12 בויגן במחיר 2 פראנק. על השער יהיה כתוב: בהוצאת “ספרות”. סכום כל האכסמפלארים: 1500. מאטריצין קשה לעשות פה (תנאי הדפוס!). “ספרות” משלמת לי מראש (קצת במזומנים וקצת בשטרות) 800 פראנק, כמעט כל הוצאות ההדפסה, ומקבלת 1000 אכסמפלארים (המשלוח עליה). שאר האכסמפלארים במספר 500 נשארים ברשותי, לעשות בהם כרצוני בתור שׂ"ס.322 מן הספר הראשון, שיצא לפני שנה וחצי, היא קונה אצלי אלף אכסמפלארים בנכיון של 70% (שבעים אחוזים). המשלוח עליה.
אולם אם “ספרות” רוצה דוקא להדפיס בוארשה, הנני נכון (מפני הטעם הנזכר בראש מכתבי) להסכים גם להצעה אחרת: אני מוכר ל“ספרות” את זכות ההוצאה של שמונה ספרים (מ־80 עד 100 בויגן), שעליה להוציאם לא יאוחר מבמשך ארבע שנים מראשית שנת תרע“ב, שני ספרים לכל שנה, ולשלם לי (החצי קודם ההדפסה, עם קבלת החומר, והחצי מיד לאחר הדפסת כל ספר) לא פחות מחמישה עשר רובלים בעד כל בויגן (“תושיה” רצתה לשלם לי כסכום הזה, אבל אני לא רציתי; עם “ספרות” שאני!), מאה רובל אוואנס אני מקבל בראשית כל שנה. (האוואנס ינוּכה מהשכר). ובדבר הספר הראשון, שיצא בירושלים, עליה לקנות ממני את כל התוצאה (קצת יותר מ־1200 אכסמפלארים). על זה אני נותן לה, באופן הזה, 75 אחוזים (שבעים וחמישה). המשלוח כנ”ל.323
הרי לפניכם שתי הצעותי! והנני חותם ברגשות היותר טובים שבעולם
י. ח. ברנר.
שלום לשווייגר, לצמח324 ולכל הקולוניה ה“ארצי־ישראלית”. – –325
קבק326 מבקש לכתוב לך, שהרומן שלו “דניאל שפרנוב” הולך ונגמר, וכי בעוד שני שבועות יהיה מוכן למשלוח. הוא התאחר בתשובתו מפני טרדות־החגים. אגב: מהדורה אחת, קודמת, מן הרומן הזה קראתי. דבר ספרותי למדי.
500. לד. פרסקי
[יפו, 25.4.1911]
קיבלתי 255 פראנק.327 1 ורבע לקח הבנק. בנוגע להדפסה עוד יש עיכובים. לאהרן בארון אני מודה מקרב לב, אבל את העשרה דולארים אין אני יכול לקבל בתור מתנה, אלא דווקא בתור תשלום בעד סכום ידוע של אכסמפלארים, שאפיצם בין מי שירצה הוא. אני הייתי מציע, תלמידי הגמנסיה הירושלמית. על יתר הדברים אכתוב לך לעת מצוא. רבינוביץ הזקן328 ביקשני להזכירך על ספריו. אם נמכרו, הזדרז במשלוח המגיע לו, כי וכו'.
בברכה ושלום לך ול“אחיעבר” מקרב לב
י. ח. ברנר.
501. למ. י. ברדיצ’בסקי
[יפו, 12.5.1911]
הנני משתמש בהזדמנות לומר לך שלום מקרב, מקרב לב.329 לעתים קרובות הנני זוכר את חצי־היום אשר ביליתי בחברתך בברסלוי לפני שנים אחדות.330 מה שלומו של עמנואל?331 הנני שולח לו אלבום קטן ממראות הארץ, ואבקשך להזכירו, אם אפשר, מי הוא השולח. צרפתי לזה את החוברת “תולדות הספרות לבני הנעורים” (ב') מאת א. ז. רבינוביץ, שלקחתי מאת המחבר. – ב“הפוה”צ", 16 No, הדפסתי רשימה ישנה* על “מהעבר הקרוב” שלך.332
שלך לעולם
י. ח. ברֶנר.
* כלומר, שנכתבה לפני שנתיים [הערת י. ח. ב.]
502. לפ. לחובר
ל“ג בעומר, התרע”א, יפו [16.5.1911]
לחובר,
קיבלתי את מכתבך עם החוזה. בינתיים נתקבל ספרו של סמילנסקי (ח' א')333 עם השיבושים המרובים שבו ועם ההדפסה הרעה – ונקפני לבי, אם לא כמקרהו יקרני גם אני. נראה!
את החוזה הנני מחזיר. על פיו יוצא, שאני מוכר את כל כתבי לצמיתות להוצאת “ספרות” במחיר 15 רובל בעד הגליון (מה שאחרי עשרים שנה יוכלו יורשי ג"כ334 להוציא, בשעה שאצל “ספרות” יהיו מטריצין וזכות־ההוצאה – כלצמיתות דומה), וזה לא ייתכן. וגם בנוגע לספרי הראשון, הן אם יימכרו ע“י “ספרות” כל האכסמפלארים, תרוויח היא מהוצאה זו יותר ממני, שעמלתי בה והוצאתי אותה ולא נהניתי ממנה כלום, ובכן למה תהא לה הרשות להוציא הלאה בלי תשלום שכר־סופרים. ו”הצדק המוחלט" מה יהא עליו? אל תשכחו: אני נותן לכם הנחה של שבעים וחמישה, כלומר, מוכר לכם כל אכסמפלאר בכמה שההדפסה עולה לי, והפרעון הוא בשטרות לזמן ששה חדשים ולזמן שנה וחצי. ויוצא, שבעד 600 הפראנקים שאקבל מכם בעד האלף ומאתיים אכסמפלארים במשך שתי שנים אני מוכר יחד עם זה גם את הזכות של 12 בויגן לצמיתות – חינם! מה יאמר על זה אחד־העם?
הנני מציע, אפוא, שני תיקונים עיקריים:
א) אם תחפצו להדפיס ספרי הראשון, לשלם לי שׂ"ס.335
ב) זכות־ההוצאה רק לחמש־עשרה שנה. אח"כ336 הזכות חוזרת ליורשי.
אם תסכימו – טוב. אז אני שולח לכם את הספר הראשון, המונח אצלי מוכן לדפוס, ואת סיפורי־ירושלים337 1200 ביחד, ואתם תשלחו לי החצי בעד הספר הראשון והחצי בעד סיפורי־ירושלים בשטר לזמן ששה חדשים ואת החצי השני בעד סיפורי־ירושלים בשטר לזמן שנה וחצי. (המשלוח עליכם).
ואולי נשאיר, לחובר, את כל הענין עד שתהיה פה?
כשתהיה פה, אקווה להשיאך לפתוח פה מחלקה של “ספרות”, היינו שהספרים יידפסו פה (הוי, כמה איני רוצה שהספרים שלי, למשל, יידפסו בוארשה וייצאו כמו שיָצאו פיליטוני “הבוקר” של פרישמן! 338). הסופרים: ר' בנימין, א. ציוני, א. ז. רבינוביץ ועוד מילאו את ידי לבוא אתך בדברים בדבר הוצאת כתביהם (שני הראשונים נכונים להמתין, ואולי גם לוותר, על שכר סופרים, ובלבד שספריהם יודפסו פה) ויימצאו עוד: מ. וילקנסקי, עגנון ועוד. ואולי אפשר יהיה גם להוציא מעין קובצי “ספרות” או קובצי “רשפים” פה (דברים מקוריים ותרגומים). הכלל, אפשר להפוך את העולם! מתי תבוא, אפוא?
כתבי ר' בנימין (נבחרים) יחזיקו כשמונה בויגן; כתבי א. ציוני – עשרה בויגן; כתבי א. ז. רבינוביץ – כרך שלם.
בכל אופן, ענה: אם ר' בנימין וציוני ידפיסו את כתביהם פה על ידי, כמה, למשל, אתה נכון לקבל להפיץ ברוסיה? ראבּאט תקבל הגון.
תכתוב לי את דעתך על תרגוּמִי ב“יפת”.339 בתיק המערכת של “יפת” מונחות כבר עוד שתי דרמות של הופטמן, מתורגמות על ידי: “אנשים בודדים” ו“פוּרמן האֶנשאֶל”. עכשיו אני עסוק ב“העווֹן והעונש” של דוסטויבסקי.340
ושלום לך וברכה,
שלך,
בשמי,341 י. ח. ברנר.
אולי תוכל לקנות בשבילי בוארשה ולשלוח לי שלושת הספרים החדשים האלה ברוסית:
ספרו של ואֶראֶסאיאֶב על דבר דוסטויבסקי וטולסטוי.
ספרו של אייכנוואלד על הסופרים המודרניים באירופה.
ספרו של אַנינקוב (או אננסקי?), גם כן אֶטיוּדים על הספרוּת המודרנית האירופית.
זה צריך לעלות בשלושה־ארבעה רובלים ותזקפם על חשבוני. ואם יָצא איזה ספר חדש בשתי השנים האחרונות מאת ל. שאֶסטוֹב, גם כן תקנה בשבילי.
אולי תוכל לשלוח לי את גליון ה“מומנט”, שבו כתב צייטלין את הפיליטון שכתבת לי על אודותיו.342
503. לדניאל פרסקי
[כ“ו באייר תרע”א, יפו, 24.5.1911]
פרסקי הנפלא!
א) בגלויתו של טייטלמן343 לפני שבועות אחדים כתבתי כבר, שאת הכסף 255 פראנק קיבלתי, אלא שבנוגע להוצאת הספר עוד יש עיכובים. בכל אופן, הכסף שמור.
ב) כן, דברים ברורים: “יפת” משכה ידה מקובצים לבני־הנעורים.
ג) בדבר הצד הלשוני שב“יפת”, קרי וכתיב, משקל שירי וכו' וכו' – אין אנו בלשנים יושבים בקתדראות, שעושים הכל בכוונת מכַוון. אם המתרגם שמעונוביץ ומתרגמי שאֶלי תירגמו במשקל השירי שבפיהם – אנו מה נעשה להם? משקל שירי ואורתוגרפיה, והכל בחיים, צריך להעשות על־פי האינסטינקט ולא על פי “שָׁנוּ רבותינו”. מה שיש פה איזה ועד בלשני (באמריקה מספרים כדבר הזה?), [מ]זה לא יֵחַם לנו. מתחילה צריך ליצור איזו שפה עברית – ואחר־כך ינהיגו בה כללים. המתרגם לעברית משפה חיה יודע צרות יותר גדולות מצרת האורתוגרפיה והמשקל השירי. ויש מקום, אבל אין חפץ להאריך.
ד) במכתבך לקרוגליאקוב וכו' אתה מדגיש, שהעבודה המוּטלה עליך בהפצת הספרים אינה נותנת לך344 לעסוק באיסוף ממון לטובת הספרות. – יודע אני, יודע. – אבל ראיתי להעירך, שאמנם גדולה הפצת הספרות מאיסוף ממון לטובתה. – וכשאתה מפיץ מין קונטרס לא חשוב, לכאורה, כ“מעולם היצירה”345 – יש ויש שכר לפעולתך.
ה) נחמה קאטינסקי גם עכשיו בירושלים, יש לה ארוס, מ. טיומקין,346 אבל עדיין לא נישאה. לא ראיתיה זה כשנתיים. את המשפחה הראשונית347 איני יודע.
והנני ידידך מוקירך
י. ח. ברנר.
הנני מבקש לאמור שלום רב בשמי לאהרן בארון.
הנ"ל.
אתמול גמרתי לתרגם את החלק הראשון מן “העָווֹן והעונש” של דוסטויבסקי. הישיש רבינוביץ מתרגם את “כתבים מבית המות”.348
504. למ. י. ברדיצ’בסקי
[סוף מאי 1911, יפו]
תודה רבה בעד המכתב והגלויה. ה“מאורע” שלי אינו כדאי. – בקרוב אשלח לך את רשימותי “מכאן ומכאן”, לאחר שייצאו מבית־הדפוס, ושם גם תמצא, אולי, מענה על מה שאתה שואל לשלומי. מובן, רק בדברים שהדיבוּר חל בהם ויכול הייתי גם לכתבם אליך במכתב. –
ספריך אתה מ“תושיה” ו“צעירים” קראתי כולם. רשימתי זו על “מהעבר הקרוב” עוד אינה זו, שהיתה צריכה להיכתב. ולכן גם לא הדפסתיה עד עכשיו.349
505. לעורכי “הפועל הצעיר”
[יפו, 6.7.1911]
לידידַי עורכי “הפועל הצעיר” ביפו.
במחברתי האחרונה “מכאן ומכאן” הבעתי על פי דרכי את אשר בלבי בדבר העתונות350 הארצי־ישראלית, ש“יסודה”: דלות חמרית ורוחנית, חוסר עניינים ממשיים וסביבה של שנוֹררות. אמנם, אין בעתונות זו אותה השארלאטאניות שבעתונות הצהובה האירופית, אבל תחת זאת הלא אין בה גם כשרון־המעשה וגודל־ההשפעה של זו החוטאת והנשכרת, של זו המיועדת למאות אלפי קוראים; ואם זו מעוררת בלב כל איש ישר באמת שנאה וכאב, הנה העתונות שלנו, הארצי־ישראלית, החוטאת ואינה נשׂכרת, המיועדה לעשרות ולמאות קוראים וכולה סמל־הדלדול, אינה יכולה להעיר, כמובן, אלא מה שהבעתי: בוז. ידעתי, אמנם, כי יש לנו עתון־ז’וּרנאל אחד בארץ־ישראל, כלי מבטאם של החלוצים הפועלים העברים המעטים, – – –351 שעם כל צדדיו השליליים המוכרחים, בסיבת כוחותיו המצומצמים, יש בו בעצם הרבה צדדים חיוביים אמיתיים, ובכל אופן, קווים טראגיים עמוקים, בנשאו בידו דגל האמת המציאותית, ולא ידבר אך טוב, ועליו – סבל הגורל העממי; ידעתי, כי העתון הזה – “הפועל הצעיר” – הוא יוצא מן הכלל, הראוי לבוז (“האחדות”352 עוד לא היתה בשעה שרשמתי את הדברים – – –353), אבל לא עלה גם על דעתי, שהבנתי וידיעתי זו בנוגע ל“הפועל הצעיר”, היוצא מן הכלל, יש בהן בכדי למנוע אותי מתאר, כפי יכולתי וכפי השגתי, את האתמוספירה הכללית, הריקנית והשקרנית, המדברת אך טוב, של עתונותנו העברית הצעירה, שהבלטתי בעתון בדוי, אשר אין כדוגמתו בין כל עתונינו, ואיך היה צריך להרגיש עצמו באתמוספירה שכזו אותו בעל־הרשימות הזר והמגוחך… – – –354
מכל זה תוכלו להבין, ידידי, מה נשתוממתי ומה נחמץ לבבי כאשר הוגד לי היום בשמכם, שאתם, עורכי “הפועל הצעיר”, – – –355, מוצאים את עצמכם נעלבים על־ידי “הקאריקאטורה הצינית”, אשר כתבתי עליכם!… מרא דאברהם!…
מובן שלא על זה שכתבתי במחברתי הנקובה מה שכתבתי אני מצטער (כך מצאתי לנכון, ואחרת לא יכולתי, ויהיה הרושם מה שהוא!), כי אם עליכם! רשות היתה לי, לכאורה, לקוות, שאתם תעמדו על מרום תעודתכם גם בנדון שכזה, לא תדאגו למה שיאמרו הבריות, שאינם יודעים את מערכתכם ואת מהותה וכשידפדפו במחברתי356 יחשבו שלה אני מתכוון בשרטטי את “העתון הציוני” של עובדיה תומרקין! 357
ועוד:358 הן אתם יודעים, כי בגמרי את מחברתי רציתי להדפיסה אצלכם, אלא שתנאים טכניים עיכבו ושבּעת שכתבתי את דברי ה“קאריקאטורה” הייתי אני העוזר היחידי359 של “הפועל הצעיר” ואם יש כאן איזו כוונת־קאריקאטורה לעתון זה ולעורכיו (מה שאינו עולה על הדעת!) אז – – למה אתם נעלבים יותר ממני? – – –360.
ידידכם
י' תמוז, התרע"א. י. ח. ברנר.
הנני שולח לכם את המכתב הזה, ואם אתם רוצים, פרסמוהו, אבל, כמובן, בלי כל שינויים, נתתי אל לבי, שאולי באמת הסיבותי לכם כאב שלא במתכוון. ורוצה אני להמעיטו במה דאפשר. אתם יודעים, עד כמה רחוק אני מכוונה להרע לכם. ואת זה אין אני אומר בכדי להתנצל לפניכם ולהשיב לי את יחוסכם הידידותי אלי… זה הדבר האחרון לא איכפת לי כלל וכלל, כי אני, ברוך השם, יכול לחיות גם בלי רגשי ידידות אלי משום צד. אדרבה, כך הרבה יותר טוב. והיו שלום!
ידידכם מרחוק הנ"ל.361
506. לפ. לחובר
י' אלול, התרע"א, יפו [3.9.1911]
לפ. לחובר, וארשה.
תעשה עמדי חסד, אם תודיעני: אם נוסע אתה באמת הלום לימי החגים ואם חושב אתה על איזו “אונטערנעהמונגען”362 ספרותיים בכאן. צריך אני לדעת זאת בנוגע למצבי הפרטי בעתיד הקרוב.
אגב אודיעך, שגמרתי את תרגום כל הספר “החטא וענשו” של דוסטויבסקי. “יפת” חדלת־אונים היא להוציא את הספר הזה (בן 25–30 בויגן של דפוס) בעצמה, אף שאני הייתי נכון לקחת רק שמונה רובל בעד הגליון. אולי תשתתף אִתה “ספרות” בהוצאת הספר הזה? הודע.
את השטר בן 70 הרובלים לא קיבלו ממני בבנק, מפני שהטאֶרמין שלו ארוך יותר מדי. אך בעוד שבועות אחדים יקבלו ממני גם אותו. כך הבטיחו לי.
בשלום וברכה
י. ח. ברנר.
507. לא. ציוני
[יפו, 4.9.1911]
נתקבלה החלטה בלבי בימים האלה להוציא את הקובץ.363 אי לזאת אני מחכה לשני הפרקים של “גלגול תעודה”. טוב היה לשנות את השם, כי הליצנים דהאידנא (1א) כבר אינם חוששים למלה “תעודה” ואומרים: טאַקי364 תעודה, טאַקי תעודה, בלי תעודה לאומית לא כדאי לחיות, צריכים אנו לדעת על מה אנו סובלים יסורים כל כך הרבה… הלא אילו הייתי אני, – – –365, משתמד הייתי נעשה לפריבאַט־דוֹצנט ב“מדעי־הרוח”… – צריך לשנות גם את ההתחלה, שנתישנה. – הודע.
ליצחק וילקנסקי – מאת י. ח. ברנר.366
שבוע וחצי באלול התרע"א. יפו–כנרת.
אקבל גם מאמרים אחרים: “זרמים שבספר”, “ליליינבלום”, “הרצל” וכו'.
508. לאברהם רייזין
חצי אלול תרע"א, יפו [8.9.1911]
צו אַ גוטען פריינד, א. רייזען.
איהר געדענקט מסתמא, אז מיט אַ צייט צוריק האָט איהר ביי מיר אָנגעפרעגט אין אַ בריף, צי זאלט איהר פאהרען367 קיין פּאַלעסטינא. איך האב אייך געענטפערט וואס איך האב אייך געענטפערט. איצט איז געקומען מייו אָטשערעד. איך דארף אוועקפאהרען פון פּאלעסטינא. ערשטענס, ווייל עס האט מיר דערעסען. און צווייטענס – אפילו איך זאל שוין מיט דעם שלום מאַכען, ווארום וואו דערעסט ניט? – האב איך דא פשוט ניט פון ואַנען צום לעבען. בעזאָנדערס איצט, אז איך בין דא ניט אליין, נאר מיט אַ ברודער און שוועסטער פון דער היים. וואוהין זשע זאל איך פאהרען? צוריק קיין ענגלאנד אדער קיין גאַליציע ווילט זיך ניט. בלייבט טאקי פאָרט נאר אמעריקא. נאָך אלעמען קלער איך, אז אַ איד ווי איך, וואס קאן מאכען קאָרעקטור, איבערזעצונגען, שרייבען ביבליאגראפישע נאטיצען און אז מ’וועט דארפען, אפילו מאכען “קעפליך” צו נייעס, וועט אין ניו־יאָרק פערדינען אויף לחם לאכול ובגד ללבוש. וואס? ניין? נו, מילא, קיין אַנדער ברירה האב איך נישט און מ’מוז פרובען. איז וואס וויל איך פון אייך, ליבער רייזען? פאָלגענדעס: קיין געלד פאר מיר מיט מיין פאמיליע, מיר זאלען קענען פאהרען צוזאמען, האב איך ניט און וועל ניט האבען. אלזא וועל איך זיי מוזען לעת־עתה לאזען דא. פיר זיך אליין אויף הוצאות הדרך וועל איך שוין מסתמא צונויפקראַצען. נאר דא בלייבט דאך די צרה פון אראבגעהן פון שיף. מ’דארף דאך ווייזען עפיס אַ סומע (וויפיעל?) און איך וועל דאך ניט האבען. באשר בכן דאַרף איך אָנקומען צו אייך, ווי צו אַ מענשען וואס זיצט שוין אינוועניג, איהר זאלט מיר אַנ’עצה געבען. אפשר איז אַ סברא, אז איינע פון די רעדאקציעס (“די פרייע ארבייטער שטימע”, די “צוקונפט” - - -368) זאל מיר שיקען אַ מכלומרשט איינלאדונגס־בריף אויף מיטצוארבייטען, בכדי איך זאל מיט איהם קענען שטעכען די אויגען פון די רשעים, די אריינלאָזער. פערשטעהט זיך, אז איך וועל נאכדעם אויף יענער רעדאקציע ניט אנגעבען חלילה אין “קאורט”,369 וואס זי האט זיך “מתחייב” געווען צו געבען מיר ארבייט, און צום סוף זאגט זי: אֵין לי איז דער בעסטער תירוץ. אויף אזויפיעל האב איך נאך יושר און גערעכטיגקייט, חאטץ אפילו אין דעם “הצדק המוחלט” פון אונזער הייליגער “יהדות” גלויב איך ניט. – אלזא, דערווייל איז דאס גאָר. בעקומענדיג דיעזען בריף, וועט איהר מיר, אויב מעגליך, איינאָרדנען וואס איך בעט אייך, לויט אייער פערשטאנד, און צושיקען מיר אין אַ בריף אויף דיזען אַדרעס: (3א)
און אהן איבריגע שהיות,, ווייל איך וואלט וועלען פאהרען ווען ס’איז נאך וארימליך. נאך אַ זאַך: מיט דיעזען בריף און מיט דיזער בקשה ווענד איך זיך צו אייך און נאר צו אייך. אין ניו־יאָרק האב איך אַ סך בעקאַנטע, נאר אזוי ווי קומענדיג אַהין וואָלט איך וועלען זיין פון זיי פון דערווייטענס, וויל איך ניט, אז זיי זאלען וויסען פון מיין קומען פריהער, און וויל ניט ווענדען זיך צו זיי מיט בקשות. איהר פערשטעט די “פסיכאלאגיע”?
זייט מיר הערצליך געגריסט
פון מיר, אייער אמת’ער פערעהרער און גוטער פריינד
י. ח. ברענער.
תרגום:
לידיד נאמן א. רייזין.
אתה ודאי זוכר, כי לפני כמה זמן שאלתני במכתב, אם נכון וטוב הוא שתסע370 לפלשתינה. עניתי לך מה שעניתי. עכשיו בא תורי אני. צריך אני לעזוב את פלשתינה. ראשית, כי נמאס עלי. ושנית – גם אם אשלים עם זאת, כי היכן לא יימאס? – אין לי כאן, פשוט, ממה להתקיים. ביחוד עכשיו, כשאינני כאן יחידי, כי אם עם אח ואחות מן הבית. ולאן, אפוא, אסע? לחזור לאנגליה או לגאליציה אין רצון. נשארת, אפוא, לאחר כל, רק אמריקה. סוף־סוף, אומרת לי דעתי, כי יהודי כמוני, היודע לעשות הגהה, תרגומים, לכתוב רשימות ביבליוגרפיות, וכשיהיה צורך בכך, אף לחבּר “כותרות” לחדשות – יכול יוכל להשׂתכּר בניו־יורק זו כדי לחם לאכול ובגד ללבוש.371 לא כך? לא? מילא, ברירה אחרת אין לי וצריך לנסות. ובכן, מה בקשתי ממך, רייזין חביב? זו בקשתי: כסף די נסיעה לי ולבני משפחתי יחד – אין לי ולא יהיה לי. אצטרך, אפוא, להשאיר אותם לפי שעה כאן. להוצאות דרכי אני בלבד – אפשפש וּודאי אצרף איך שהוא. הצרה היא – בירידה מן האניה. הלא צריך להראות איזה סכום־כסף (כמה?), וזה הן לא יהיה בידי. על כן צריך אני לעזרתך אתה, עזרת איש היושב כבר פנימה, שיאמר לי מה אעשה. אולי אפשר הוא, כי מערכת מן המערכות (של “די פרייע ארבייטער שטימע”,372 “די צוקונפט”373 – – –374) תשלח לי למראית־עין כתב־הזמנה לעבודה בה, ויהיה לי במה לנקר את עיניהם של הרשעים הללו הממוּנים על ההכנסה. מובן מאליו, כי אחר כך לא אתבע, חלילה, אותה מערכת לדין על ש“התחייבה” לתת לי עבודה ולמעשה היא טוענת טענת אין לי. כדי כך עוד נאמן אני על יושר וצדק, אף על פי שאינני נמנה על מאמיני “הצדק המוחלט” (2) של ה“יהדות” הקדושה שלנו. ובכן, זאת היא לפי שעה כל בקשתי. כשתקבל מכתב זה תיטיב לסדר, אם אפשר, את אשר אני מבקש ממך, הכל לפי הבנתך, ותשלח לי על פי כתובת זו: – –
ואל־נא תרבה בשהיות, כי חפץ אני לצאת לדרך לפני בוא הימים הקרים. ועוד דבר: במכתב זה ובבקשה זו אני פונה אליך ורק אליך. בניו־יורק יש לי הרבה מכרים, אבל הואיל ואני רוצה, בבואי שמה, להיות רחוק מהם, לא ניחא לי שידעו על דבר בואי תחילה ואינני רוצה לפנות אליהם בבקשות. האם מבין אתה את ה“פסיכולוגיה”?
רב שלום לך מקרב לב
ממני, מכבדך באמת וידידך הנאמן
י. ח. ברנר.375
509. לפ. לחובר
[ירושלים, אמצע תשרי תרע"ב – תחילת אוקטובר 1911]
לפ. לחובר, וארשה.
את המכתב הזה הנני כותב לך מירושלים. עברתי הנה להשתתף מראשית השנה הזאת בשבוּעון “האחדות” היו“ל ע”י376 מפלגת פועלי־ציון. העתון הזה כמעט שאינו נודע כלל ברוסיה, אף על פי שכניסתו מוּתרת. והיות שמשָׁנה זו, בעזרתי, יוקבע בעתון מקום חשוב לספרות ולשאלות־הספרות, הצעתי לפני המוציאים, שימסרו לך את הסוכנות הראשית בעד כל רוסיה, לקבל חותמים. חושב אני, כי ע“י מודעות, שתתן בעתונים ובספרי הוצאותיך, [וע”י] פרוספקטים, שנשלח לך בעוד ימים אחדים, לא יקשה עליך לאסוף מאות אחדות חתומים בכל רוסיה. ואז תקבל ראבּאט הגון בשביל קבלת חתומים: שלושים פּרוצנט. את כסף החתימה תשלח במזומן ובשטרות, וכשתהיה פה תעשה חשבון. רצוף כאן שתי מודעות ישנות וגם הגליון האחרון של השנה החולפת. בפּרוספקטים החדשים יהיה תוכן־העניינים של הגליון הכפול הראשון של שנת תרע“ב. בגליון זה יש גם רצנזיה ממני על מחברתך “אחה”ע”,377 שדנתיה לחובה. רשימותיך ב“הצפירה” אני קורא.
לתשובתך אחכה
שלך י. ח. ברנר.
שולחים אנו לך גם פנקסי־חתומים.
הכתובת: Redaction “Haachduth” Jerusalem
510. לק. י. סילמאן
[ירושלים, 16.10.1911]
ידידי מר סילמאן,
בבקשה לשלוח לי את גליונות “הצפירה” האחרונים אשר אמרת (מגליון קי"ב ואילך), כי אין לי כוח עדיין ללכת לבית־הספרים. צרף גם את ה“לוח” של לוּנץ. צריך לראות מה כותב הזקן על קוק.378
שלך
כ"ד תשרי. י. ח. ברנר.
511. לפ. לחובר
ר“ח כסלו, התרע”ב, ירושלים [22.11.1911]
לפ. לחובר,
שלחתי לך ע"י הפוסטה חמישים אכסמפלארים מן “הגדת המות” אשר הוצאתי.379 חושב אני, שבשביל כל רוסיה זה לא הרבה. ראבּאט אני קוצב לך 25%. יותר איני יכול.
עם זה אמרו לי באדמיניסטראציה של “האחדות”, כי שלחו לך מן חמשת הגליונות שיצאו בשנה זו וגם פנקסים לקבלת חתומים.
מרשימתי על ספרך, שנדפסה בגליון 4, עשו פה פוליטיקה גמורה.380 למה הדפסתיה דווקא בעת שהיה אחה“ע381 פה? רק להינקם באחה”ע נתכוונתי. כך אומרים מקצת הבריות. והם לא ידעו, שהרשימה נכתבה באותו השבוע לקבלת ספרך, היינו לפני חדשים אחדים. הבריות בכלל אינם יודעים כלום.
ומה על בואך לפלשתינה?
בידידות
י. ח. ברנר.
512. לדניאל פרסקי
ר“ח כסלו התרע”ב, ירושלים [22.11.1911]
פרסקי,
שלחתי לך חמישים אכסמפלארים מהמחברת “הגדת המות” אשר הוצאתי.382 בוודאי תראה שמחברת זו ראויה להפצה על־פי גודל ערכה הספרותי. בזה אני מתחיל לסלק את החוב של הכסף שנשלח לי להוצאת כתבי. מה אעשה – ומזומן אין לי. מחלות וכיוצא במחלות אכלו את הכסף. במשך החורף אוציא עוד מחברות כאלו, ואני מקוה, כי באופן הזה “יכוסה” החוב.
הקורא אתה את “האחדות” בשנה זו?
ואת “הדרור” עוד לא ראיתי. אולי תוכל ותשלח לי גליונות אחדים?
כתובתי על המחברת.
ידידך
י. ח. ברנר.
513. לד"ר יוסף קלוזנר
י“ב383 כסלו התרע”ב, ירושלים 2.12.1911]
לד"ר יוסף קלוזנר באודיסה.
אדוני הנכבד!
הנה זה עתה קיבלה מערכת “האחדות” מן הפוסטה את חוברת כסלו של “השלוח”, שבה אני מוצא את סוף מאמרך גדול־החשיבות על שאול טשרניחובסקי. והנה לפני שני שבועות הרציתי אני פה בירושלים הרצאה על טש., שקטעים ממנה נדפסו בגליונות “האחדות” 7–6 (הגליון 7 יצא שלשום).384 בקטעים הללו יש מבטאים שלמים העולים בד בבד עם אלה שבסוף מאמרך. מחשש, שמא יזדמנו אותם הגליונות לפניך ותוכל להתעורר בך מחשבת־חשד, כי השתמשתי בדבריך ממש ולא הזכרתי את שם אומרם (להשתוות385־הרעיונות ושיתוף־היחס שלנו אל טש. איני חושש), הנני מוצא לנכון להעמידך על האמת הכרונולוגית.
ברגשי כבוד
י. ח. ברנר.
514. לשמעון ביכובסקי
חצי טבת, התרע"ב, ירושלים [5.1.1912]
ביחובסקי,
מכתבך נשלח לי מיפו. מראשית תשרי הנני פה. ציוויתי לאדמיניסטראציה של “האחדות” לשלוח לך את כל הגליונות בעד רבע השנה (12–1) והבטחתי, שאתה תסלק את דמי החתימה – בעד חצי שנה, כי יוסיפו לשלוח לך – ואולי תמציא עוד חתומים אחדים ממוסקבה. כמו כן הנחתי שני אכסמפלארים מ“בצה”,386 אחד בשבילך ואחד בשביל המתרגם, שאיני יודע היכן הוא. לאחי המתרגם387 שילמתי בעד התרגוּם 40 פראנק. אם תחפוץ להפיץ את החוברות, אשלחן לך, אך בתנאי שלא תפיצן בהקפה, כי דחוק אני בכלל ובפרט.
מה עושה שווייגר388 במוסקבה? שלום לו.
ממני י. ח. ברנר.
משפחת קאטינקה יצאה לגור לחיפה.
515. לפ. לחובר
י“ט טבת, התרע”ב, ירושלים [9.1.1912]
לפ. לחובר, בוארשה.
מכתבך מיום כ“ח כסלו קיבלתי. אתה כותב שמחיר “הגדת המות”389 גדול הוא והראבּאט (30%) קטן. אבל אתה שוכח, ששלחתי לך בעד כל רוסיה חמישים אכסמפלארים. אם אתה בא בדברים עם חמישים מו”ס ואתה שולח לכל אחד – אחד – הרי נגמר! והאומנם לא יימצאוּ חמישים אנשים תמוהים בין קהל קוראי עברית, שיאַבדו ח"י קופּיקות390 על קונטרס, ששמו “הגדת המות”? אתמהה! מהמחברת השניה “בצה” של א. צ’כוב (תרגום גנסין), שהיא גדולה מהקודמת ואף מחירה חצי פראנק, שלחתי לך 100 אכסמפלארים, ובעדה אני קוצב לך 50% ראבּאט. והרי גם המשלוח עלי.
על שאר הדברים – אחה"ע, טשרניחובסקי וכו' – נדבר כשתהיה כאן. את דבריך על זה האחרון לא קראתי.
ושלום! י. ח. ברנר.
516. לי. יערי־פּוֹלֶסקין
י“ט טבת התרע”ב, ירושלים [9.1.1912]
ידידי פוליסקין,
קיבלתי את גלויתך. הרי ידעת מראש את אשר יקרך בניו־יורק – והן לשם זה נסעת. אך אקווה, כי תמצא עבודה, תתרגל – ותעשה חיים. תחי אמריקה! 391
את אשר כתב רייזין עלי ב“הארץ החדשה”392 לא ראיתי, כי מגליון י' ואילך לא נתקבל פה. אולי תשלח את הגליון?
מה שנוגע לנסיעתי אני – הנה כל זמן שלא יהיה הכרח לעזוב את מקום מגוּרי עתה, לא אעזבהו.
אולי אתה חבר ל“אחיעבר” ואולי יודע אתה את פרסקי – אמור־נא לו, כי שלחתי לו 100 אכסמפלארים מ“בצה”, שהוצאתי. הכל על חשבון חובי ל“אחיעבר”, או יותר נכון, לוֹ. אקווה לסלק עד הפרוטה האחרונה בספרים או במזומנים.
בברכת אחים לך ולכהנוביץ
י. ח. ברנר.
517. למ. י. ברדיצ’בסקי
[ירושלים, ינואר 1912]
לברדיצ’בסקי,
מכתבך נתקבל ליפו בעת שאני הייתי בירושלים. כשנשלח לכאן, מצאני חולה. עכשיו שאני יכול לכתוב אני כותב. פניתי לר' בנימין בשאלת “הייתכן?” וענה לי, שכבר החזיר לך הכת“י,393 כי “הפוה”צ” לא מצא לנכון לתת התנפלות חדשה על קלוזנר. –
בדבר “מכאן ומכאן” צדקת. – כאן, בירושלים, אני עובד ב“האחדות” ובקרוב אשלח לך גליונות אחדים מן השבועון הזה. – אני עיף עד למות. –
המסור לך
י. ח. ברנר.
אפשר שבעוד חדשים אחדים, כשאשיג להוצאת הדרך, אסע לאמריקה.
518. לשמעון ביכובסקי
כ“א שבט, התרע”ב, ירושלים [9.2.1912]
ביחובסקי,
לפני ימים אחדים קיבלתי את גלויתך מיום 24.1 והיום קיבלתי מיפו גם את זו שעל שם “הפוה”צ“. בקרוב אוציא ספר חשוב “והיה העקוב למישור” מאת ש”י עגנון, שמחירו יהיה ברוסיה 35 ק“פ394, ואז אשלח לך 25 – 25 מכל ספר בשביל מוסקבה. בנוגע לדוסטויבסקי395 לא יכולתי להציל מפיך דבר ברור, מי רוצה להוציא ובאיזו תנאים. אני הייתי רוצה להוציא את הספר בירושלים תחת השגחתי. הספר צריך להחזיק כעשרים וחמישה בויגן של דפוס בפורמאט של ספרי “תושיה” (16 עמודים הבויגן). אם להדפיס זה פה באלף אכסמפלארים, היה זה עולה בארבע מאות וחמישים רובל בערך, ש”ס396 200 רובל, ס“ה397 נחוץ לזה כשש – –398 מאות רובל. אם יש איש הרוצה להשתתף בזה, כמו שאתה כותב, אז היה אפשר לבוא בדברים גם עם “הפועל הצעיר” ולמכור את הספר בתור פרס לאותו עתון (בחצי המחיר, למשל) באופן שהיינו יכולים – אמנם, בקושי – להוציא את הכסף ולגשת להדפסת ה”אידיוט“, שאני מתחיל לתרגם.399 בנוגע למשלוח הכת”י400 למוסקבה, אני מוצא זאת לפי שעה למותר. אותו האיש יוכל להיות בטוח, כי כל הכת"י מסודר לדפוס כהלכה, וכי יש לי רגש אחריות בדברים כמו אלה.
שלך י. ח. ברנר.
519. לש. בן־ציון
[תחילת אפריל 1912(?), יפו]
אלופי וידידי גוטמאן,
מפני שספק בידי, אם תספיק לי השעה להתראות עוד אתך היום, ובינתיים לבי מהסס לטלטל את הכת"י401 אתי בכיסי ממקום למקום, לכן הנני ממהר להחזירהו לך על־ידי אחי.
קראתי את הפואימה הזאת402 – ושמחתי עליה מאוד. רק בשוּרות אחדות יש טון של סיפור לבני־הנעורים (החזרה הרבה על ההטעמה “יםםם” וכדומה), אבל בכלל נפלאה היא בעיני הן מצד הצירופים שבתכנה והן מצד הפשטות והנוי שבצורתה. יישר כוחך בעד העונג האמיתי שגרמת לי.
שלך י. ח. ברנר.
אם לא הבטחת את “מסעותיך” ל“השלוח”, ואם אתה רוצה להדפיסם בארץ־ישראל, הייתי מבקשך שתתנם לי בשביל הקובץ הספרותי, שר' בנימין ואני ניגשים להוציא בימים האלה.403 אנחנו היינו נותנים לדברך מדור נאה והיינו משׂביעים אותך רצון מכל צד.
הנ"ל.
520. לפ. לחובר
ד' דחוהמ"פּ,404 יפו. אחרי כתוב יהושע פלדמן405 את מכתבו הוא.
[כ' בניסן תרע"ב – 7.4.1912]
כי לא יֵדע האדם, לחובר, את עתו. לפיכך מן הראוי, שיעשה האדם בכל שעה כפי יכולתו וכפי האפשר – ומיד.406 יהושע חולם חלומות גדולים. עשרה גליונות. שופע חיים. הון יסודי של איזו י“ב אלפים פראנקים. אם נחיה – נראה. אני אשמח תמיד לחזור בי מאי־אמוני. בינתיים אני רואה אפשרות, אם אתם תעזרו לנו, להוציא קובצים לא־גדולים כעין קובצי “ספרות” ו”רביבים“. ולפיכך אני מבקש ממך ומפיכמאן לשלוח את דבריכם כמו שהם ובכמוּת שהם בשביל הקובץ הראשון, שאני ניגש כבר לסידורו. (מחרתיים אני שב לירושלים,407 ושם אגש באותו יום אל העניין; כתובתי לשם, כמקודם). אבקש גם לדבּר עם צייטלין בזה. ישלח איזה דבר, מעין מאמרו ב”וואוּהין": “די סאָכע”,408 או מסוג אחר.
בנוגע להצעה הרחוקה על דבר ירחון קבוע עוד נבוא בדברים. אני הנני מסכים לכל דבריכם על דבר משנֵה־מערכת בוארשה. גם הדרישה מצדי, שהזכיר יהושע, על “זכות של החלטה אחרונה” לאו אדעתא דידי כתב. להפך, דעתכם כדעתי לכל דבר. אלא שמקווה אני, שהואיל ובעיקר אנו בדעה אחת, והואיל והירחון יידפס פה ויסודר פה ויוּגה פה – יוטבע בו חותם ידוע מאליו. הייתי רוצה גם, שתציעו איזה שם: “המעורר” לא נהירא לי; אני הייתי מציע “התקוּמה”.
ושוב בנוגע לקובצים, או יותר נכון, לקובץ ראשון. הננו חושבים להדפיסו באלף אכסמפלארים. אך עוד יש שהוּת לשמוע גם לעצתכם בנדון זה. אולי מוצאים אתם, שכדאי עוד להוסיף חמש מאות?
הנני דורש בשלום מר אברהם יוסף שטיבל. מפני שקשה עלי קצת הכתיבה, וכתיבת מכתבים פרטיים ביחוד, הנני מבקש את סליחתו על בלתי כתבי אליו ביחוד. דברי מכתבינו הללו ודאי יימסרו לו בעתם.
ושלום לכם ולכל מאן דעסקין בספרותנו –
י. ח. ברנר.
521. לשמעון ביכובסקי
8 אפריל, ירושלים, התרע"ב [1912]
ביחובסקי,
תשובתי זוהי:
מפני שאיני יודע, מי הוא “אותו האיש”,409 לכן גמרתי, שביום קבלי את הכסף אשלח את הכת"י.410 הייתי רוצה מאוד להדפיס את הספר פה, אבל ההכרח לא יגונה.
שלום לך ולשווייגר.
י. ח. ברנר.
522. לא. ביילין
[ירושלים, 20.4.1912]
ביילין,
יעצתי לעורכו של “הפועל הצעיר”, שמראשית השנה יתחיל לצאת בתור שבועון, להזמין אותך בתור עוזר קבוע, ואמר לי, שיימלך בדבר עם חבריו. כתוב לי, מה דעתך אתה בדבר.
ואני בירושלים. לא תמיד בקו הבריאה, אלא שניגש אני להוציא קובץ “רביבים”, ג'. שלח איזה דבר. עוד יש שהוּת: חודש או חודש וחצי. ש“ס411 תקבל מיד לקבלתי את הכת”י.412
כתוב, בכל אופן.
בברכת שלום לב"ב.413
י. ח. ברנר.
כתובתי מעל"ד.414
523. למ. י. ברדיצ’בסקי
[ירושלים, 13.5.1912]
למ. י. ב.,
רק לפני ימים אחדים עלה בידי לשלוח לך את החוּמש עם פירוש גורדון, שביקשת ממני עוד לפני חדשים אחדים. חלי הגוף והנפש ועוד דברים שונים עיכבוּני מעשות את בקשתך המצערה הזאת עד עתה, ואתה תבין ותסלח.
אם לא תתעב נפשך לבוא בקובץ ספרותי לא־גדול (בשם “רביבים”, III, או “צרור עלים”), אשר אני הולך להוציא בימים האלה, שלח את אשר תשלח.
ושלום לך מאת
יח"ב.
524. ליוסף אהרונוביץ
כ“ו סיון [תרע”ב, ירושלים; 11.6.1912]
אהרונוביץ,
לי נדמה, שלא טוב אתה עושה בחַלקך בפרוספקט415 את הסופרים לארבע קבוצות. בזה אתה נועל דלת. הנך לוקח, למשל, את בר־טוביה ומעמיד אותו בתוך המשתתפים סתם ואת שמעונוביץ, למשל, בתוך המשתתפים הקבועים. בזה אתה נועל דלת בפני ב"ט, למשל, להשתתף ביתר תכיפות ועל ש. אתה מטיל אחריות מוסרית להשתתף בקביעות. לי, למשל, לא היה רצוי להיות בתוך “העוזרים הקבועים”, כי איני רוצה באחריות. כמדומה שטוב תעשה, אם תודיע רק על חברי המערכת ועל הסופרים ודי.
ר' בנימין שותק ואינו כותב. כשישאל בעצתי – –416 שאיעץ אותו לטוב. חבל, שאיני יודע שפה אירופית. אני – –417 לוקח עלי את המחלקה הזאת ברצון רב.
על “העברי החדש” אפשר שאכתוב, אבל עד ראשית השנה הבאה קשה יהיה לי למנוע תנובה כזו מ“האחדות”, שעם עורכיה אני נפגש יום־יום, והם אינם נותנים לי מנוחה שאכתוב.418 בגליון הבא, ל"ה419 (ל"ד יצא מחר), יהיו מלים אחדות ממני על כתבי ויתקין.420 ביחוד על מאמרך אתה. אני מדבר אתך משפטים.
בינתיים אני מצרף פיליטון בעד הגליון הבא של “הפוה”צ". טוב לתתו באותיות פטיט, אחר הבלטריסטיקה. אם לא יוכשר, בבקשה להחזיר באחריות.421
קרוגליאקוב כותב לי, שמספרי יש אצלו רק 1165. הוא – –422 שאמכור לו מאות אחדות. אולי ימכור לו “הפוה”צ"?423
בשלום לך ולד. ב.424 י. ח.
525. לאפרים א. ליסיצקי
[חותמת־הדואר: ירושלים, 10.7.1912]
לאפרים א. ליסיצקי.
אחרי גלגולים שונים נתקבלו שיריך. מהם לקחתי לקובצי את “בואי!” ואת הסוניטה. שני השירים “גדול המדבר” ו“שבילינו נפרדים” קלושים בעיני. ואת “אל הקטר” מסרתי למערכת “האחדוּת” בתורת נדבה. השיר יידפס בגליון 37. שם מקומו. הקובץ יֵצא לימות־החורף.
והיה שלום וברכה
מאת מכבדך מאוד י. ח. ברנר.
526. ליוסף אהרונוביץ
[חותמת־הדואר: ירושלים, 11.7.1912]
– –425 את הפיתקא לתת לו מאה פראנק על חשבון ספרי. טוב היה שתקבלו את הספרים מחנוּתו של ק.426 למה יכבידו עליו ויתפסו אצלו מקום?
חשבתי לשלוח איזו רשימות ביקורתיות בשביל הגליון הבא, אבל לא עלו לי.
סילמן אינו מודה ביחוסך אל הענין. הוא לא נגע ב“הפוה”צ“, אלא בהתנפלותך על מבה”ה.427 הוא נכון למסור את בירור הדבר לסופרים. דעתך?
את התרגום אני מבקש להחזיר לי, באחריות אם אפשר, עוד ביום קבלך את גלוּיתי, כי נחוץ הוא לי. בנוגע לשאלה, “מה המריצני”, אוּכל להגיד לך, כי ממאות סיפורים שקראתי ב“ביבליותיקה האוניברסאלית” מצאתי לנכון לתרגם את “הבונה”, שהדפסתי ב“אחדות” ואח“כ את זה, לא מפני האמנות המרובה שבהם (אמנות יש בשאר סיפורים עוד פחות!), אלא מפני ערכם החינוכי, מפני הרגשות החיוביים שסיפורים כאלה מפתחים בלב הקורא, והקורא הא”י נצרך לזה ביחוד. סיפורי ה“שטימונג” המזוייפים אינם נותנים כלום, וכאן יש רחמנות אנושית אמיתית, אהבה לחופש ולהשכלה – מידות הנצרכות לנו מאוד. ואיני רוצה להאריך.428
בהוצאת “בימי קדם”429 אי־אפשר לפי שעה.
בנוגע לפרסום שמי בין העוזרים הראשיים – כמו שכתבתי, לא לרצון לי הדבר.
המסור לך ולחבריך
י. ח. ברנר.
527. למ. י. ברדיצ’בסקי
ג' אב, התרע"ב, ירושלים [17.7.1912]
למי"ב,
נראה, שמכתבי לא בא לתעודתו. שם כתבתי לך על ההרצאה שארצה עליך לפני תלמידי הסמינר־למורים דפה. עתה אוּכל להודיעך, שההרצאה עלתה, וגם העירוּני רבים לכתוב את הדברים בספר. אני, אמנם, יודע, שחדשות ונצורות לא גיליתי, ובכל זאת אעשה את הדבר, כי אולי יש איזו תועלת בהסברת דברים כמו אלה.
איני צריך לכתוב לך, כמה אני שמח על הוצאת כתביך.430 אל הדבר הזה הלא התפללתי מאז. ואפשר שמאמרי עליך בדפוס יהיה דבר בעתו לעורר לבם של קהל־הקוראים, שסוף־סוף ישנם שנים־שלושה בעיר.
בקובץ, ששמו “בינתיים”, נשתתף לי ר' בנימין והוא בראש.431 דעתו, שבקובץ זה ניתן רק את הדבר הראשון משני הדברים ואת השני נשאיר לקובץ השני, שלא יאחר. את ההגהה אשלח לך. וכמו כן תקבל בעוד ימים אחדים העתקה בכתב, כאשר ביקשת.
והנני מסור לך בלב ונפש,
י. ח. ברנר.
528. לפ. לחובר
[ירושלים, 31.7.1912]
ידידי מר פ. לחובר,
אתמול היה פה ר' בנימין והתוודה לפני, שמרוב טרדותיו עדיין לא הודיע לך על קבלת מאמרך.432 הנני בא, אפוא, לתקן את עוותתו. הקובץ (“בינתיים”, יוצא ע"י ר' בנימין) כבר נמצא בדפוס פה בירושלים וייצא לאור בעוד זמן־מה. גם שיריהם של פיכמאן ושניאור ייכנסו לתוכו. בקובץ שני של “יפת” שייצא בשבוע זה, תהיה מודעה על הקובץ הזה.
בידידות גמורה
י. ח. ברנר.
529. לאפרים א. ליסיצקי
[חותמת־הדואר: ירושלים, 29.8.1912]
למר א. א. ליסיצקי
גלויתך האחרונה נשארה מונחה בלי תשובה עד היום, שבו קמתי מערשׂ־דוי.
בנוגע לשירים כבר הודעתיך את גורלם בשעתם. “אל הקטר” נדפס ב“האחדות” ושני השירים “בואי!” ו“סוניטה” נדפסו כבר בקובץ, שייצא בעוד שבועות אחדים.
הקובץ – שמו לא יהיה “רביבים”, כי אם “בינתיים”, ואף החלטתי לבלי לתת עליו את שמי בתור עורך מטעמים פרטיים.
שכר־השירים תקבל מאת המו"ל: י. פלדמן (ר' בנימין).
ושלום לך וברכה י. ח. ברנר.
530. למ. י. ברדיצ’בסקי
[חותמת־הדואר: ירושלים, 3.9.1912]
למיכה יוסף ברדיצ’בסקי,
היום קיבלתי מכתבך ועשיתי כמצוותך: החזרתי את הכת"י מבית־הדפוס.433 בנוגע לכתבים אחרים לא אוּכל להגיד לך דבר, אחרי שהענין נמסר עכשיו כולו לר' בנימין (אני רק משגיח על ההגהה וכו'), ושמי לא יבוא על הקובץ. אבל עוד היום כתבתי לו והעתקתי לו את דבריך.
מצבי בכלל לא בטוב. ביחוד הקדחת העושה בי שמות. עמידה־מלדת גמורה במובן הספרותי. גם חסרון־פרנסה. ולי פה קצת בני־בית, שבאו מרוסיה. הנני כותב לך זאת, אחרי ששאלת כמה פעמים במכתביך לשלומי.
את הרצאתי על אודותיך לפני תלמידי הסמינר למורים מסרתי ל“הפוה”צ, ותבוא בעשרה פרקים. אין בה עומק גדול, מלבד איזו הערות פה ושם.434
האם לא שלחתי לך את כתובתו של שופמן במכתבי העבר? היא: ג. שופמן, לאֶמברג, יאַקובא הרמאנא, 12.
531. לא. ז. רבינוביץ
כ“ד אלול, התרע”ב, ירושלים [6.9.1912]
ידידי א. ז. רבינוביץ!
ודאי צריכה להיות אסיפה,435 הואיל ועשו את הדבר לענין ציבורי ולקחו פרוטות מאנשים אחדים, ובוודאי שלפני האסיפה צריך ר' בנימין לתת דין וחשבון. אבל מה שנוגע למוסד ולקיומו איני מאמין, שמאסיפת עשרה אנשים, שנתנו עשרה פראנקים כ“א,436 תצמח ישועה. המוסד צריך היה להיות בידי אחד או שניים, או לוּ גם שלושה אנשים אנרגיים ומסורים העושים הכל על דעת עצמם, ומה תושיע האסיפה, אם אלה אינם? אני, למשל, הבטתי עד עתה על כל הענין כעל עניינו של ר' בנימין ולא מצאתי לנכון לבוא ולחוות לו דעות, אף שיש לי אותה מניה של מאה פראנק. בכלל, צריך אני להגיד לך, ש”העסק ביש“, אשר אתה מדבר, אינו כל כך “ביש” ונורא. בכלל לא הבנתי הרבה מבטאים437 בגלויתך… התרשלות זמנית היא מצד ר' בנימין, ועד האסיפה הכל יסודר בוודאי. מה שנוגע אלי, אין אני חושב לבוא אל האסיפה, כי קשה לי לנסוע ולשבת באסיפה. סוף דבר, “חרפּה לספרות ולא”י” וכו' עדיין אין אני רואה בכל הענין, ומה שנוגע להבא – כטוב בעיניכם עשו.
בשלום י. ח. ברנר.
532. לפ. לחובר
[חותמת־הדואר: ירושלים, 5.10.1912]
למר לחובר,
הייתי לפני ימים אחדים ביפו ושם – במקרה – השארתי את גלויתך הראשונה אצל פיכמאן, כי נדברנו לכתוב לך, אלא שבשעה האחרונה לפני נסיעתי, כשבאתי אליו, לא מצאתיו בביתו (הוא הבטיח להחזיר לך גם את כת“י438 של – –. בנוגע לערכו של הכת”י אין עדיין להגיד דבר ברור. מין זה של שירים בפרוזה עלול להטעות. בכל אופן, על הבן להשתחרר קודם כל מהשפעתו הדברנית של אביו…). עכשיו קיבלתי את גלויתך השניה בירושלים. בנוגע לדבר בשביל המאספים439 – אין לי וגם איני מבטיח, כי איני מאמין, שאכתוב איזה דבר בימים הקרובים. אדבר עם ש"י עגנון, אפשר יהיה לו דבר־מה בשבילך.
בשלום וברכה
י. ח. ב.
533. לעורך “הזמן”
[ירושלים, אוקטובר 1912]
לעורך,
מחלות ועבודות עמוסות אחדות לא נתנו לי למלא חובתי ל“הזמן” עד עתה, אם כי את הטלגרמה קיבלתי במועדה (הכסף עוד לא).440 פיליטונַי הבאים יהיו על ההופעות הספרותיות בא“י: “יפת”, “יזרעאל”, “בינתיים” ועוד דברים שונים.441 הנני מבקש לכתוב לי, מה החלטתם בדבר ספרו של רופין ואיה הכת”י?442 מהחלק השני, שהכת"י עודנו בידי, נשארו לתרגום רק שלושים עמודים. שלום!
י. ח. ב.
534. לחסיה פ – ד
[ירושלים, מרחשון תרע"ג – אוקטובר 1912]
מפני שבמשך שבוע זה לא אתראה אתך עוד, כפי הנראה, ואולי גם אחר כך אימנע מבקר אותך הרבה בביתך, לכן אני מוצא צורך בנפשי לכתוב לך המלים האחדות האלה. חסיה! רוצה אני, כי תהיי בטוחה ברגשותי הנאמנים אליך, יהיה מה שיהיה ובכל אופן שיהיה. אני, למרות כל החולשות השונות שבגופי והתהפוכות והרפלכסיות והכובד המשונה והמובן שבמזגי (במקצת דיברתי לך על זה גם אתמול), הנני מסור אליך בכל נפשי והנני אוהב אותך – איני מתבייש לכתוב את המשפט הזה – אהבת אח את אחותו ואהבת איש את אשתו. הנני יודע, כי גם לבך הטוב אַת טוב לי, ולכן אני רוצה שתדעי את יחסי האמיתי אליך. אין פה כל מטרות; ובאמת כל המטרות השונות (שהרבה מעצורים ומניעות עומדים על דרכן) אינן נוגעות לי כל כך והנן, בעצמו של דבר, בבחינת “לא איכפת” אצלי – הנני כותב פרזה ברברית זו לתוספת בירור – אך, כפי שאמרתי, יש בי כל היום הזה הצורך להגיד לך, כי משום־מה יקרה את לי, ולא אוּכל להבליג עליו. ואַת היי שלום והגי בי, בכל זמן שתיזכרי בי, ברגשות־אומן ובחנינה והאמיני תמיד בכוונותי הטובות תמיד.
שלך י. ח.
535. למנחם פּוֹזנַנסקי
איזו ימים בכסלו [תרע"ג, ירושלים. 17.11.1912]
מנחם,
המכתב, שאתה אומר עליו, או שלא נתקבל, או שנתקבל בשעת־חליי, או שלא מצאתי מה לענות – איני יודע ואיני זוכר.
את שני ראשוניך קראתי, ודאי קראתי. אך למה נדבר בענייני ספרות? כי כתבת שני ציורים קטנים מלאי ענין ואוריגינליות443 – מה הפּלא? צריך לראות, מה יהיה הלאה…
הצרה של סופרים שכמותנו היא, שאנו אי־אפשר לנו שלא לטפל באדם אחד… אך למה נדבר בדברי ספרות?
מהלבוביים כבר ניתקתי לגמרי. אפילו לשופמן לא כתבתי זה יותר מחצי־שנה. מסתמא צריך להיות כך.
“וכי שינויים גדולים יכולים לבוא?” ואח"כ444 – “מה אתך?” – ורמינהו! (2א) אך מה איכפת לך? יהא “ורמינהו” – אינך מתפעל גם מזה. גם אני איני מתפעל, ושינויים, אמנם, אין.445
536. ליוסף אהרונוביץ
יום ב' [חותמת־הדואר: ירושלים, 18.11.1912]
אהרונוביץ,
לאחר ששלחתי את ההגהה הצטערתי על שויתרתי ולא תיקנתי את החסר בנקודות בשוּרה האחרונה שלפני החתימה. צריך להיות, כמו שהיה בכת"י:
[העליהם ישוֹרָר? האִתָּם יֵעָשה שלום? לא נדבר עוד בזה].
בלי נקודות אפשר לטעות בכוונת המלים. לומר: ישורֵר, יֵעשה.
וכמו כן בסוף צריך להיות קצת לא כמו שתיקנתי. צריך להיות כך:
[הן כל הסיום עוד לא נעשה; פי המערה עוד לא נסתם. המסך עוד לא נפל].
אקווה כי תשים לב לתקן את זה ושלום! 446
יח"ב.
537. לחסיה פ – ד
[יפו, תל־אביב, כסלו תרע"ג – נובמבר 1912]
לא היתה לי הזדמנות למסור לך את הקבלה של הדואר מן המכתב שנשלח, והנני שולחה לך מיפו. השלום לך, חסיה? אני חי ימים טובים מאוד.
אף על־פי כן לא אעקור דירתי מירושלים. הנני מרגיש, שאם אתיישב במקום אחר, אתגעגע מאוד לימי־האושר שהיו לי בירושלים.
ההוּטבה בריאותך, היקרה? השלווה אַת בנפשך?
וקבלי כל רחשי־הלב מאת הדבק בך
י. ח.
538. לדניאל פרסקי
שלהי כסלו, התרע"ג, ירושלים [חותמת־הדואר: 15.12.1912]
למר ד. פרסקי,
שלחתי לך לפני ימים אחדים באחריות 11 חבילות קטנות, עשר חבילות “בינתיים” (10 אכסמפלארים בכל אחת, ס"ה 100) וחבילה אחת – 50 אכסמפלארים מהסיפור “בבית המרפא” שהוצאתי.447 מחיר ה“בינתיים”, לכשתמכור, תשלח למו"ל יהושע פלדמן (ר' בנימין) ביפו, ומחיר “בבית המרפא” תזקוף על חשבון החוב הישן שאני חייב לך, כמו שביקשתיך גם בדבר חמישים האכסמפלארים “הגדת המות” ומאת האכסמפלארים “בצה”, ששלחתי לך בזמן יציאתם.
והיה זה שלום
מאת המכבדך
י. ח. ברנר.
אבקש לאשר את קבלת הספרים.
539. לד"ר יעקב טהון
[ירושלים, דצמבר 1912]
לד"ר יעקב טהון, יפו.
אדוני הנכבד!
ד“ר רופין, בטרם נסע לברלין, מסר לי על־ידי ה' צ’צ’קס, כי החלק הראשון של ספרו המתורגם על ידי נמצא בידי כ‘, וגם ביקשני לשלוח לכ’ את החלק השני לכשאגמור. והנה היום גמרתי את כל התרגום, ובעוד ימים אחדים, לאחר שאעבור עליו, אשלחהו לכ' ליפו, כבקשת הד”ר ר. – עכשיו אבקשהו, שכשיקבל את התרגום, יואל־נא להודיע לד“ר רופין על קבלתו וגם לכתוב לי, אם יש כבר ידיעות ברורות מ”הזמן" על אופן הדפסת הספר ומאימתי תתחיל ההדפסה. – הנני מוצא לנכון להוסיף עם זה, כי על פי המדובר, הוקצב שכר למתרגם שני פראנקים בעד כל עמוד. על חשבון זה קיבלתי בזמנים שונים מאת ד“ר רופין ארבע מאות פראנק, ובהיות שהספר הוא בן שלוש מאות עמודים, יוצא, שמגיע לי עוד מאתים פראנק. אקווה, כי לכשיכתוב כ' לד”ר רופין על קבלת הכת"י, לא יימנע מלהזכיר לו גם את הפרט הזה.448
ברגשי כבוד ובברכת־שלום
י. ח. ברנר.449
540. לר' בנימין
כ“ד טבת [תרע”ג, 3.1.1913, ירושלים]
יהושע,
סילמן, כפי הנראה, מָעל קצת בשליחותו בנוגע למה שמסרתי לו על אודות הלוואתו של שטרייט. אני ביקשתיו בעיקר למסור לך את רגשי תודתי לידידנו ישעיהו על יחסו הטוב אלי, ואגב אמרתי, שכפי הנראה לא אצטרך לקבל הלוואה זו מטעמים שונים. ואולם,כפי שנראה ממכתבך, מסר, כי אני “בועט” בהלוואה זו. ומאחר שאתה כותב, כי החוב הזה ייפּרע ע"י הכסף שיתקבל מרופין450 (ואני יכול להוסיף: משכר “פוּרמן הֶנשל”451), לכן נגמר הענין, וכשאצטרך בכסף אקחהו מהבנק.
הנני שולח לך בהזדמנות 30 “בינתיים”, כפי שביקשת. נשארו, אפוא, בידי עוד רק 25 בעין. וזה החשבון: מבית־הדפוס נתקבלו רק 980 (ולא 985 כאשר אמרתי לך; טעוּת היתה במנִיה). מזה נתתי למדפיס, למסדרים ובעד הצנזורה – 7; למערכות בירושלים – 4; לעגנון, לסילמן, לאורלוף, לבריל כצנלסון, ל“בית־נאמן”,452 ל“בית־העם” – 6; לסילמן למכירה (הכסף בידי סילמן) – 45; מכרתי בעצמי (הכסף בידי) – 7; ל“הפוה”צ" (ע"י טברסקי) – 1; ל“הפוה”צ" למכירה (ע"י הפּוסטה) – 25; לבריל כצנלסון למכירה – 5 (אם מכר, הכסף בידו); לקרוגליאקוב שתי פעמים – 50; לך שתי פעמים (פעם ע"י שליח) – 50; לידך בהוטל קאמניץ – 50; לפרסקי בניו־יורק – 100; בארגז ע“י מסילת הברזל – 575; עכשיו 30; ס”ה – 955. נשארו בידי – בערך 25.
הֶאחרתי את המכתב הזה מפני שחיכיתי ל“אנגליה”.453 עכשיו אני כותב בחפזון נורא. את הרשימה קראתי רק פעם אחת. הרבה עבודה, הרבה רעיונות, הרבה חיים. ובכל זאת איני יודע, אם כך צריך לכתוב בשביל הקורא. אינטימי כבר יותר מדי. והקורא לא יעמוד על מהוּת הדברים, צריך להשתדל להיות פופולארי. אך מה אני אומר מוסר? ואני מה? אף על־פי כן אני משתדל, ואתה גם אינך משתדל.
ואם תראה את אהרונוביץ – אמור לו: לא אכתוב ולא אַרצה. אי־אפשי. בהחלט.
ולך בסוד אגלה: בימים האלה אגש לכתיבת הסיפור. התלבטתי דיי. צריך לכתוב, ומה שיתן ה' זה יהיה.454
ב“אנגליה”, בד"ה455: “ואולם העם” כתוב: “ידוע ידעו האנשיס” במקום “האנשים”.
וקבל כל רחשי לבי י. ח.
השלחת מה שמגיע לאורלוף?456 – – –.
541. לאפרים א. ליסיצקי
שלהי טבת, התרע"ג, ירושלים [6.1.1913]
ידידי המשורר א. א. ליסיצקי
גלויתך קיבלתי. את השירים ששלחת על שם “הפועל הצעיר” שלחו לי מיפו, ואני שבתי ושלחתים ל“הפוה”צ“, בבקשה להדפיסם או להחזירם אליך, כי לי אין דעה וחלק בעתון הנ”ל. ומקום אחר להדפיסם אין לי. בדבר “בינתיים” כתבתי לפלדמן, המו“ל הרשמי, שישלח את שכרך, ואכסמפלאר לא כ”ש,457 ולא עלי, חביבי, תלונתך. מה שנוגע לגינצלר,458 הנה את ה“טאגבלאט” לא ראיתי מיום עזבי את לונדון,459 ולא אוּכל לדעת את טיבו של האיש. אבל מכיוון שהוא אוהב עברית, שמע מינה שיש בו שמץ מנשמת האהבה האפלטונית, ואפשר לבוא עמו בדברים. את כתבי הייתי רוצה להוציא, ורק בארבעה כרכים, כל כרך משלושים עד ארבעים בויגן.460 בכרך הראשון ארבעה סיפורַי: “בחורף”, “מסביב לנקודה”, “שנה אחת” ו“מא' עד מ'”. וכך הלאה. אבל איני יודע אי־הדרך. את ההגהה האחרונה הן מוכרח אני לעשות. וגם אף אם יקח בזול נחוצים להוצאת מאה בויגן לכה“פ461 אלף דולאר. אולי היה כדאי שאבוא לאמריקה לשנה או לשנתיים לתכלית זו? אחר־כך הייתי שב. בכל אופן נחוץ היה למצוא גם איזה מו”ל אידיאלי, מלבד המדפיס האידיאלי, ואם יש ממש בהצעתך, אפשר היה לבוא בדברים עם לחובר, מי שהיה מו"ל “ספרות”, כי אף שהרע לי האיש להוציא את ספרי “מכאן ומכאן” באופן נורא מצד הדפוס וההגהה, הנה תיכנתי את רוחו, כי איש ישר הוא. היה שלום, ואם יהיה דבר־מה, שאיבּנה על ידיך, תודיעני.
שלך, י. ח. ברנר
542. לר' בנימין
[חותמת־הדואר: ירושלים, 2.2.1913]
ר' בנימין,
אם אתה חושב, שהקובץ נחוץ מפני שיש לך מאמר מענין ו“בחצר־המטרה” שמו, שאין מקום בשבילו, אז הנני מודיע לך, שאני הח“מ462 הנני מוכן להדפיסו ב”הוצאתי" בתור קונטרס מיוחד ולהפיצו ביעקב. ואולם אם אתה חושב, שבכלל נחוץ להוציא קובצים, ויש האפשרות החומרית לזה (האפשרות הרוחנית מוּטלת בספק, אלא שאפשר לנסות), אזי כתוֹב על זה עוד פעם ואפנה לסופרים. למה אהיה כמתעתע בעיניהם?
ועכשיו חשבונות. הוצאת הקובץ,463 אחרי שנתנה לי 300 פר‘, נשארה חייבת לי 162,75 פר’; אח“כ נתתי לאורלוף על חשבונה 37.50; ס”ה464 200,25. על זה קיבלתי 20 בהוטל־קאַמניץ, 100 מזומנים, 30 מזומנים, 10 פּדיתי מהספרים, ס"ה 160; הרי שההוצאה חייבת לי עוד 40 פראנק. ואני מבקש לזקוף את החוב הזה על חשבון 45 הפראנק שאני חייב לג' דבורה פלדמן,465 אם יעקב־אביגדור.
לסילמן מגיע עוד 28,50,466 אבל הוא מכר ספרים עוד יותר מהסכום הזה. כמה – עוד אי־אפשר לדעת, מפני שעוד לא כל ה־45 שברשותו מכר, ועוד חזון למועד. מה אתה בהוּל כל כך?
ועכשיו, השתדל לענות מיד, לא כמו שעשיתי אני, מטעמים שונים, שאין פה המקום לפורטם. מה בדבר הכתבים שלך? אין עוד מענה מלחובר? אולי היה שלום שטרייט כותב איזו רשימות־ביקורת בשביל קובצנו? ומה שלום הרך הנימול?467
י. ח.
אולי יזדמן לך לראות את אחי או אחותי או למסור ע“י שליח, ע”י ורשבסקי,468 למשל, להגיד רק: הביתה כתבתי מכתב מפורט.
543. למנחם פוזננסקי
[ירושלים, פברואר 1913]
יקירי,
דבר לי אליך. מטעמים חשובים מאוד לאנשים הנצרכים ומחכים לעזרתי, נחוץ מאוד להם, לאותם האנשים, לדעת מה טיבו של צעיר אחד – – מלודז, המתגורר פה בבית אחד ואומר לבת אותה בעלת־בית, העניה והאומללה, שהוא רוצה לישא אותה לכשיגדלו. הצעיר הוא שחרחר, כמעט יפה, כבן שמונה־עשרה, אינו עושה רושם של נָבל, אבל הולך בטל, ממש אינו עושה שום דבר כל הימים, זה יותר מחצי שנה לשבתו פה. הוא מתאמר לבן־עשירים וכתובת אביו או אחיו או מי שהוא מקרוביו בלודז היא: י. מ. כ., רחוב ווּלטשאַנסקא, נו' ארבעים ושלושה. – אבקשך מאוד לחקור לדעת על הצעיר הזה ומשפחתו ולהודיעני בהקדם, כי קשה לראות בצער האם העזובה, הדואגת לבתה בת הט"ז, ושמבלי דעת469 מה לעשות, גילתה לפני את כל לבה. ולי אין עצה אחרת אלא להטריח אותך.
כתובתי כידוע לך: מערכת “האחדות”, ירושלים, וכו'.
בשביל י. ח. ברנר
האוהבך ומוקירך.
544. לפ. לחובר
[ירושלים, מרץ 1913]
ידידי מר לחובר,
מאֵדגאר פּוֹ איני יודע אלא את השם בלבד, זאת אומרת, קראתי אמנם לפנים איזו דברים משלו, אבל איני זוכר כלום. ואם אתה רוצה, שאתרגם ממנו דבר־מה (כמדומני, שסגנוני אינו מתאים לו), עליך יהיה לשלוח לי אותו הדבר גם באנגלית וגם ברוסית (פה אין כמעט להשיג ספרים), כי ידיעותי באנגלית לא היו גדולות גם מקודם, ולא כל שכּן עכשיו, כשכבר עברו יותר מחמש שנים, שלא ראיתי תמונת אות אנגלית בעיני. – אבל אולי תקח ממני בשביל ה“נומרים”470 את “החטא וענשו”? ואם אינך רוצה בתרגום מרוסית, אולי את “פוּרמן הֶנשל”? ואולי, אם לא בשביל ה“נומרים”, יש לך איזו עצה אחרת, או, כמו שאומרים, איזה “מוֹדוּס” להדפסת־הספר? טוב היה, שׁיידפס “החטא וענשׁו” פה ויופץ, בעיקר, פה. תנָאַי נוחים, כמו שכבר כתבתי לך פעם. הן גם “צנטראל” הוציא את הספר בז’ארגון, ומוכר אותו בשני רובלים. פה אפשר היה להדפיס את כל הספר באלף וחמש מאות אכסמפלארים – באלפּיים פראנק (עם ההונוראר).
ועוד דבר: אולי היתה “תושיה” רוצה עכשיו להוציא בפורמאט גדול ובספר אחד את ארבעת סיפורי: “בחורף”, “מסביב לנקודה”, “שנה אחת” ו“מא' עד מ'”. “בחורף” הלא כבר כמעט שאינו למכירה, ובמאַטריצין אין רשות ל“אחיאסף” להשתמש מחדש, יען שמלבד שלא שלחה לי אף פרוטה אחת, הנה יש בלבי לעשות תיקונים רבים ב“בחורף”, עד שעמודים אחדים ישוּנוּ תכלית שינוי (כמו כן גם בסיפורים האחרים). לפי שעה הייתי מסתפק בכרך זה. אחר־כך, בהמשך הזמן, אפשר היה להוציא מיתר סיפורי ומבחר פיליטוני עוד שני כרכים כאלה, ס"ה,471 כמאה בויגן472 בערך. דבּר בזה עם בן־אביגדור, ואם השעה רצויה לזה נִקבו לי שכרי ואֶתֵּנה. “ספרות” הציעה לפנַי לפני שנתיים עשרים רובל, כמדומני, בעד זכות ההוצאה ל־15 שנה. לתנאים כאלה הייתי מסכים גם עתה.
אלה הדברים אשר מצאתי לנכון לכתוב לך כיום. הן ההכרח המדומה גם כן לא יגונה לפעמים.
ובדבר הרבעון – הוצא את הספר הראשון בלי השתתפותי. לשני אפשר שיהיה דבר־מה ארוך, ודוקא בלטריסטי, כלומר, מעין בלטריסטי.473
ואתה שלום
ידידך
י. ח. ברנר.
545. למ. י. ברדיצ’בסקי
[ירושלים, תחילת אפריל 1913]
למי"ב,
עלה בידי לשלוח לך בימים האלה חוברת חדשה “אוצר־מדרשים” – כתבי־יד,474 בדעתי שתמצא חפץ בכמו אלה.
יש לי האפשרות להו“ל475 קובץ “רביבים” (III) וחפצתי מאוד שתשלח לי דבר־מה בשביל הקובץ הזה, שיהיה גדול בכמוּת מהקודמים. את פשיטי דספרא המעטים תקבל מיד לכשאקבל את הכת”י. בכל אופן הודיעני.
ועוד הייתי מודה לך אילו הודעתני, אם לומד עמנואל476 מעט עברית ומה טיבו בתור אדם.
חיי טובים לפעמים, יש רגעי־אורה, אם כי בדרך כלל האופל רב מהאורות. בחיצוניות שבחיי אין כל שינויים, מלבד דאגת הפרנסה שנתרבתה, מאחר שיש לי פה מעין משפחה: אחים ואחיות. וברוסיה אב ואם זקנים וחולים.
ניסיתי לכתוב סיפור, אך עדיין הדבר אינו עולה. יש איזו פרקים, אבל העיקר חסר עדיין. בקובץ “רביבים” יבואו ממני רשימות־ביקורת על איזו חזיונות של ספרותנו בימים האחרונים.
ואני שלך עד היום האחרון
י. ח. ברנר.
546. לג. שופמן
[ירושלים, תחילת אפריל 1913]
שופמן,
מן הדין הוא, שבקובץ שלישי של “רביבים”, שאני ניגש להוציא, לא ייפקד מקומך. שלח מה שאתה רוצה, דבר גדול או קטן. בלטריסטיקה או לא בלטריסטיקה. מעין “באמצע”, או מעין “נקמה של תיבת־זמרה”, או מעין “געגועים ונשמה” (העודך זוכר?). ש“ס477 (לא גדול, כמובן: שלושה פראנקים העמוד) תקבל מיד לקבלתי את הכת”י. שהות יש עוד חודש או חמישה שבועות. בכל אופן, כתוב גלויה.
בידידות ישנה ומתחדשת תמיד
י. ח. ברנר
כתובתי: – – –
547. למנחם פוזננסקי
[ירושלים, תחילת אפריל 1913]
פוזננסקי היקר,
לפני שבועות רבים כתבתי לך גלויה נחוצה בדבר צעיר לוֹדזי אחד ו– – – שמו, ואתה לא עניתני. אפשר שאין לך מה לענות, אפשר שלא רצית לענות ואפשר גם שמכתבי לא בא לידך או מכתבך לא בא לידי.
עכשיו אני בא אליך בענין זה: הנני ניגש להוצאת קובץ “רביבים”, ג', אבל ניגש, היינו, שכבר מסרתי את הגליון הראשון לדפוס. אם יש בידך מה, שלח תיכף. ואם לא – אַל תפתח פה לשטן! – הודע, בכל זאת, כי אין ושלא אחכה. ואולי יהיה בשביל הקובץ הרביעי?
הנני רוצה לפנות על ידיך גם ליצחק קצנלסון. איני יודע את כתובתו. ישלח, ישלח דבר־מה הנער הנחמד הזה, שבינתיים ודאי כבר היה לאיש. האם לא כן? הקטע שלו מן ה“גילגל” ב“מולדת” היה נפלא.
ובכן: לא תחמיצו את התשובה,
שלכם
י. ח. ברנר
548. ליהודית אדלר
[ירושלים, אדר שני, תרע"ג – אפריל 1913]
איטקע,478
אַ מיידעל, וואס האט געארבייט אין מגדל, אייערע אַ בעקאַנטע מיט’ן נאמען ,479 איז דורכגעפאהרען פתח־תקוה און קומענדיג קיין ירושלים האט זי מיר אבגעגעבען אַ גערוּס פון אייך. איך דאנק אייך פאר דעם גערוס, און איך וועל אייך נאָך מער דאנקען, אז איהר וועט מיר, בעקומענדיק דיזען בריוועל, אנשרייבען עטליכע ווערטער פון זיך: וואס טהוט איהר אין פתח־תקוה, ווי פיהלט איהר זיך, צי פערדינט איהר אויף אייער אויסקומעניש, צי ליידעט איהר ניט פון פיבער, צי האט איהר נאהענטע בעקאנטע, צי קלערט איהר ניט אוועק פאהרען פון פּאַלעסטינע. איך קען זיך ניט מוחל זיין, וואס דעם לעצטען מאָל, וואס איך האב אייך געזעהן אין בית־העם אין ירושלים, ווען אוסישקין איז געווען, האב איך דאס אַלעס ניט פאַנאַנדערגעפרעגט. איך ווייס אפילו ניט, וואס האט איהר דאן געטהון אין ירושלים. מיר איז דאן געווען שווער אויפ’ן הארצען און האב זיך ניט אינטערעסירט מיט וואס מ’דארף זיך אינטערעסירען. איהר ווייסט, איך בין צו אָפט מרה’שחורה’דיק480 און מיין כאראקטער איז ניט גאר קיין לייכטער.481 אבער דאָך. מיר זיינען דאָך פאָרט אלטע גוטע פריינד. שרייבט אָן אַ פאר ווערטער ווי איהר קענט. און אויב איך וועל זיין אין יפו אויף פסח האף איך זיך מיט אייך צו זעהן. אויב זשע איהר וועט אַ מאָל זיין אין ירושלים, זאָלט איהר מיך אויפזוכען, למען־השם, איהר הערט?
אייער איבערגעגעבענער482 גוטער פריינד
תרגום:
איטקה,483
בחורה, שעבדה במגדל, מכירה שלך בשם,484 עברה את פתח־תקוה, וכשבאה לירושלים מסרה לי ברכת־שלום ממך. אני מודה לך על ברכת־השלום ואודה לך שוב, וביתר־תודה, אם תכתבי לי, לאחר שתקבלי מכתבי זה, כמה מלים על אודותיך: מה מעשיך בפתח־תקוה, איך את מרגישה עצמך, אם משתכרת את כדי מחיתך, ואם אין את סובלת מקדחת, אם קצת מכּרים קרובים לך שם ואם אין בדעתך לעזוב את פלשתינה. אין אני יכול לסלוח לי על שבשעת פגישתנו האחרונה בבית־העם בירושלים, בשעה שאוסישקין היה שם, לא שאלתיך ולא חקרתיך על כל אלה. לא ברור לי אפילו, לשם מה באת אז לירושלים. רוחי היתה אז קשה עלי ולא נתתי לב למה שצריך לתת לב. הן יודעת את, אני קודר לעתים קרובות יותר מדי485 ואופיי לא קל הוא ביותר.486 ואף על־פי כן. הן, סוף־סוף, ידידים טובים אנו משכבר. כתבי כמה מלים, ככל אשר תוכלי. ואם אבוא ליפו לימי הפסח, מקווה אני לראותך פנים. ואם אַת תיקלעי ביום מן הימים לירושלים, חפשׂיני ומצאיני, למען השם. התזכרי?
ידידך המסור487 לך
549. לדבורה בארון
[חותמת־הדואר: ירושלים, 5.4.1913]
לדבורה באַרון.
אודיעך, כי הנני ניגש להוציא־לאור “רביבים” ג', ומעצמך תביני, כי אשמח מאוד לקבל “דָבר” ממך. עורי, עורי, על כן דבורה, דבּרי “דָבר”, כי הבלטריסטיקה שלנו מחכה לך, היא – ואִתה גם מי שהיה בלטריסט,
י. ח. ברנר.
ולבסוף גם בקשה קטנה צדדית. נחוצה לי כתובתו של איש אחד ושמו אברמזון. הוא כבר הדפיס גם איזו שירים ב“הפוה”צ" וחתם ח. ש. בן־אברם. משכנו לפנים היה ביקטרינוסלב. שאלי את אהרונוביץ והוא ימציא לך, וכשתעניני, תצרפי את המבוקש.
הנ"ל.
550. ליעקב רבינוביץ
[חותמת־הדואר: ירושלים, 5.4.1913]
ליעקב רבינוביץ,
ובכן, יעקב’קא החביב, שלח דבר־מה בשביל קובץ ה“רביבים”, ג', שאני הולך להדפיס. “ציקלוס” קטן מאותם השירים גם כן יוכשר (תבחר!), ומלבד זאת גם איזה מאמר אמנותי יפה, כיד (יד מי?) הטובה עליך. –
ואל תתעצל, ואל תחמיץ את התשובה. שכר – לא גדול, כמובן – גם כן יהיה. “בענדזשע”,488 כמו שאומר איש־הצבא של שלום אַש.
ובדרך־אגב: שלום וברכה לשטרייטים החביבים.489 “רשמי־קורא” הייתי מקבל גם מאת שלומקא490 בשביל הקובץ. הוא לפעמים קולע אל המטרה. האם לא כן?
מסרתי לך שלום על־ידי דיזנדרוק491 שהיה בכאן. ודאי קיבלת.
והנני שלך בכל חום־הלב,
י. ח. ברנר.
551. למאיר וילקנסקי
[חותמת־הדואר: ירושלים, 5.4.1913]
למ. וילקנסקי,
הנני ניגש להו"ל קובץ “רביבים” ג', והנני מבקש אותך להודיע זאת ליצחק492 ולהזכיר אותו את אשר הבטיח לי בנסענו מלוד לחולדה לפני שני חדשים. אני אין לי אומץ־רוח לפנות אליו (אני מדבר ברצינות גמורה!) בענייני ספרות אחרי האסונות אשר קרו לו בחווה. –
ואתה?
ושלום לך מאת חובב־כשרונך
י. ח. ברנר
כתובתי מעל"ד.493
552. לדוד ז’וּכוֹביצקי
[ירושלים, 5.4.1913]
לד. בקי…494
סופר נכבד!
אתכבד להודיע לכבודו, כי בימים האלה הנני ניגש להוציא קובץ ספרותי בשם “רביבים”, ולכן…
לעזאזל, דוידקה! שמע: שלח איזה דבר בשיר או בפרוזה בשביל הסבּאָרניקל,495 שאני מתחיל להדפיס. אני אוהב את דבריך, ואקווה, כי תחפוץ לעשות לי נחת־רוח. ובכן, בלי כל תירוץ! איזו רשמי־ספרות, איזה שיר – –496… הלא מבין אתה…
ואני שלך, שלך, חי נפשי,
יח"ב.
553. ליעקב רבינוביץ
[ירושלים, 10.4.1913]
ליעקב רבינוביץ,
טוב עשית, כי שלחת לי את הדבר הזה, ואני כמעט ששכחתי אותו. אף על־פי כן הרשיתי לעצמי גם אני למחוק שורות אחדות זעיר־פה זעיר־שם, אבל לא כעורך, כי אם כקורא. תיארתי לעצמי: אילו הייתי קורא פה כקורא פשוט, ההיה זה עושה שרטת או לא? ובמקום שהרגשתי שהיה עושה – עמדתי ומחקתי. למשל: ליבל חושב: “אשה כיון שנועצת היא ציפרניה באדם, כמה שלא (?) תפרכס נשמתך לא תינצל הימנה, כזבוב שננעץ בקורי־עכביש”. מנין לליבל מחשבות גסות שכאלו?
בדבר השם הייתי מיעץ: “קוּרי־חלומות”. מה?497
שלך י.ח. ברנר.
554. ליעקב פיכמן
[ירושלים, 15.4.1913]
פיכמאן,
הקדחת עברה. צאתה לשלום. יש לי בקשה אליך: לגוטמן יש דבר אחד בשם “מן החלונות”. קראתי אותו כלפני שנה והוטב בעיני. פניתי אליו עתה, שישלחהו לי בשביל הקובץ, והנה הוא – הלא ידעת את גוטמן – “לא אוכל למסור לדפוס דבר שלא נתקררה דעתי בו”. בוא, אפוא, אליו, קרא את הדבר ודבּר על לבו, שיאוֹת לי בדבר הזה. הלא תעשה זאת, פיכמאן? ואת תוצאות הדבר תודיעני.498
שלך י. ח. ב.
555. לשמעון ביכובסקי
י“א במאי למנין חו”ל,499 התרע"ג, ירושלים [11.5.1913]
ביחובסקי,
קיבלתי מכתביך, וזוהי תשובתי.500 דעתי היא, שלהוציא קובץ לזכר אורי־ניסן צריך רק ברוחו של אורי־ניסן, ואם לא – לא צריך. שייאספו אנשים וידברו ויחזרו איש על דברי רעהו בשבחים וקילוסים סטריאוטיפיים למנוח – בזה ודאי אין צורך לזכרונו של א. נ. – ואתה הלא מדבר, שכדאי גם לאסוף לתוך הקובץ מה שכתבו והדפיסו כבר – – –, – – – וכו'. לא! לזכר אורי־ניסן צריך להוציא קובץ ספרותי־אמנותי, שיבואו בו דברי ספרות יפים בכלל, ואולי גם רפרודוקציות אחדות יפות (את המחלקה הזאת למסור לעריכתו של אמן), וגם איזו דברים על גנסין, שעוד לא נאמרו, ובעיקר מכתביו של אורי־ניסן בעצמו, שאפשר לאסוף (אצלי אין כלום, אך אצל ר' בנימין יש אחדים, ואולי יימצאו מאלו ששלח אלי אצל צעיר אחד בלבוב501 ). וכל זה צריך להיעשות בלי חפּזון, כי אם בישוב־הדעת, בטעם, בהתמכרות לדבר. ולקובץ כזה נחוצות גם מאות אחדות של רובלים, משלוש עד ארבע מאות בערך.
אם אתם, העוסקים בדבר, לא תסכימו להצעתי זו (שהיא, כפי שנתגלה לי היום, גם דעת ר' בנימין) ותעמדו על שלכם להוציא “מאמרים, רשמים, זכרונות, ביוגרפיה” וכו‘, השייכים רק לאורי־ניסן, אז לא אקבל עלי את העריכה. אבל גם אז אקבל עלי – אם תרצו להדפיס את הקובץ פה – את הטיפול בהדפסתו, הגהתו, סידורו וכו’. לתכלית זו עליכם בעצמכם יהיה לאסוף את החומר ולשלוח הכל הנה, יחד עם מאה רובל דמי־קדימה. התיישבו וענו.
בשלום למנחם502
י. ח.
הכתובות של אנוכי, קבק, שניאור, ברקוביץ, לרנר – אין לי.
556. למנחם פּוזנַנסקי
[ירושלים, 11.5.1913]
חביבי ויקירי,
שתי הגלויות נתקבלו, נתקבלו. אה, עוד כיצד נתקבלו! גלויות כאלו – ולא תתקבלנה?!
שלח, שלח איזה דבר. אני אחכה. מלבד זאת, כלומר, מלבד “רביבים”, אפשר שנדפיס פה איזה קובץ אמנותי־ספרותי יפה לזכר א. נ. גנסין (בסוד לפי שעה!), "והרי – בלי “והרי” אי־אפשר עכשיו – והרי אני רוצה, שלא ייפקד מקומך שם. שלח, אפוא, מיד כל מה שאתה יכול.
ומק.503 עוד לא קיבלתי שום ידיעה.
ושלום
יח"ב
557. לפ. לחובר
[ירושלים, 11.5.1913]
לחובר,
כתבי ר' בנימין מוכנים לדפוס, אלא מכיוון שהיה צריך לשנות מן המטבע ולסדר 5 במקום עשרה, לכן בא שוב איזה עיכוב. אך הספר יישלח לך באלה הימים.
עכשיו אני מבקש אותך להזדרז ולשלוח לי איזה דבר בעד הקובץ הספרותי בשם “רביבים” (קובץ ג'), שאני מכין לדפוס. הונוראר תקבבל מיד לקבלת הכת"י.504
בדבר הוצאת כתבַי רוצה הייתי לשמוע הצעה יותר מפורטת, אם ישנה. מה הם תנאי ברדיצ’בסקי505 איני יודע. אולי יש אפשרות, שההדפסה תהיה פה. כשם שהדפסת כתבי ב. אף היא במקום המחבר היא? אני הייתי ניאות אז לתנאים היותר נוחים בשבילכם. בכל אופן, אם הספרים צריכים להידפס דווקא אצלכם, אדרוש כתנאי עיקרי, שההגהות יישלחו לי, כי בכתבַי אני מכניס הרבה תיקונים, וכשאני זוכר את הגהת סיפורי האחרון בוארשה יאחזני רעד (כמעט; הרעד, באמת, הוא גם בלאו הכי: הנני קודח בעת האחרונה חצאי־שבועות).
והמאסף המקוּוה506 עוד אינו. הזדרז וכתוב, ולפי שעה שלום לך מעומק הלב.
י. ח. ב.
איזו תמיכה חומרית מצד כתבי הישנים נחוצה לי עכשיו כאויר לנשימה. אז הייתי נפטר מכל העבודות הקשות שאינן לפי רוחי והייתי אולי פאָרט507 כותב את הסיפור שאני מתלבט עליו בעת האחרונה.
558. למ. י. ברדיצ’בסקי
[ירושלים, 11.5.1913]
למ. י. ב.
קיבלתי את הכת“י, ואני אמנם נתכוונתי לדבר שירי, ולא ויכוחי, ובפרט שאחד מסופרַי בקובץ כבר דן ב”העתיד" (א. ציוני), וכבר דחיתי מפניו גם את מאמרי אני, שיש לי ע"א508 “העתיד”, כתוב מכבר. אך משיבין ומשיבין את האריות – ויהא גם זה.509 הקובץ יֵצא בעוד שניים־שלושה חדשים.
ר' בנימין הצטדק שלא ביקר אותך בביתך בהיותו בברלין, מפני שנודע לו שאתה נבדל ופרוש בעבודתך הרַבה ואין נפשך לקבלת עוברים ושבים. בכל אופן, דבריו דברי־אמת, והוא מצדו ודאי רצה לראותך.
הספרים שרשמת קשה להשיג. גרינהוט מת, מספרי ורטהיימר אין כבר “בתי מדרשות”, חו' ג', ובעד האכסמפלאר היחידי שלו הוא אינו בוש לבקש ששה פראנקים. גם ה“לוחות” ו“ירושלים”510 יש מהם שאינם ויש שישנם, אלא שהם מסוּלאים בפז. אף על־פי כן, אקנה איזו מהם ואשלח.
ותסלח על שאיחרתי קצת בתשובתי, כי מצב־בריאותי היה שוב רע בימים האחרונים.
י. ח. ב.
558א. לד"ר י. קלוזנר
[ירושלים, כ“ה אייר התרע”ג].
לידידי הד"ר קלוזנר, שלום וברכה!
נשלחה לי היום מיפו גלויתך אלי, ששלחת ע“ש “הפועל הצעיר”. “השלוח” עוד אינו ואת ה”מתנה" עוד לא ראיתי. “הנחת” ו“הצער”, שאתה כותב, תלוי בזה: אם אלמוד איזה דבר מדברי המבקר לתיאור אופיי הפנימי – אשמח, ואם לא – אצטער. דברי קילוּס או דברי גנאי – סמי מכאן. אלו לא יגעו בי כל כך.
ואשר לסיפורי – אוי לי אם אומר! הקדחת אוכלת אותי והדאגות וכו' וכו' אינן נותנות לכתוב. אעפי"כ יש כבר איזו רשימות. ואולם לא אאמין שתוכל להשתמש בכרך הבא במה שאכתוב, אם גם תחפוץ בכלל להשתמש. הדברים יגעים. וכל כך איני מאמין בסיפור זה עד שאפילו לא עלה על דעתי לבקש איזה אוואנס, מה שהיה נחוץ לי מאוד.
הנני אומר שלום לך ולהגברת מכָּרָתי
בכבוד
י. ח. ברנר
559. לשלום שטרייט
[חותמת הדואר: ירושלים, 17.6.1913]
לשלום שטרייט בפ"ת,511
הכינותי לדפוס את מאמרך הקטן בשם “מלים אחדות על ש”י עגנון (מתוך מכתב של קורא)".512 עכשיו אני מבקשך להודיעני, איך לחתום את השם. ואם יש לך עוד איזו דברי־תורה ואתה רוצה שאשים עין עליהם – שלח.
בשלום לך, לאחיך היקר,513 ליעקב רבינוביץ, לדיזנדרוק ולכל אנ"ש514
יח"ב
560. לשמעון ביכובסקי
חצי סיון, ירושלים, התרע"ג [20.6.1913]
ביחובסקי,
קמתי ממחלה ארוכה והנני יכול לגשת לעבודה.515
היום עוד אפנה לכל הסופרים שרשמת אתה ושרשמתי אני. רק לשניאור, שאיני יודע את כתובתו, תשלח את המכתב הרצוף בזה. ממנו תדע בכלל, בקירוּב, את נוסח ההזמנות שלי (להרבה סופרים כתבתי בנוסח אחר, לכל אחד כיאות לו). ואתה אסוף מיד את כל אשר תאסוף (ממך, משווייגר, ממייזל, שירי ומכתבי המנוח, קלישאות – הכל, הכל תשלח, ובמה שלא אשתמש אחזיר לך). כמו כן שלח מיד, לכה"פ,516 מאה רובל לקניית נייר והוצאות ראשונות.
תמיה אני, שאינך מזכיר כלום בכל מכתבך על־דבר הקומבינאציה עם קיוב. אם הכסף תלוי בהם, ואם אתם כולכם רוצים בקיוב, כתבתי להם, שאני לא אעמוד על דעתי, שהקובץ ייצא דווקא פה. אף על־פי שעכשיו, לאחר שפניתי לסופרים שישלחו לי, לירושלים, כבר קיבלתי עלי איזו אחריות.517
היה זריז ושלח הכל מיד. אל תשכח, כי ההולכה־וההחזרה לוקחת שבועות אחדים.
יוסף חיים.
שים לב לתנאים שאני מציג לסופרים. בוודאי תסכים להם. הנני דורש בשלום קאנאֶל ורעיתו.518
משופמן אין קול ואין קשב. אדריסתו: Kleparowska, 12 Lemberg., כתבתי לו עוד פעם.
561. למ. י. ברדיצ’בסקי
ט“ו סיון [תרע”ג, ירושלים, 20.6.1913]
למי"ב,
לבסוף, אחרי שבועות רצופים אחדים של תחלוּאי א“י, קמתי ממיטתי והנני שולח לך את הספרים אשר ביקשת. “בתי מדרשות” – 5 פר', “פרקי היכלות” – 3, “כפתור ופרח”519 – 7. צירפתי לזה “ספר־הזכרון” ומכ”ע520 ירושלמי יקר־המציאות,521 ואולי תמצא גם באלה חפץ. – הסכום מקרוגליאקוב קיבלתי.
את ההגהה “ממזרח וממערב”522 לא אדע אם אוכל לשלוח לך, כי בבית־הדפוס האותיות מעטות, ואין הסידור יכול לחכות חודש ימים. רק לאחר שיידפס אשלח לך קונטרס מיד, ואם יימצאו שגיאות נתקן בלוח־הטעויות.
אולי ראית ב“הזמן”, שמוקירי זכר המנוח א. נ. גנסין שׂמו עלי להוציא לאור קובץ ספרותי לזכרונו. בהזמנה לקחת חלק523 בקובץ זה הנני פונה לכל בעלי־הנפש שבספרותנו – ואליך בראש. אם רק יכול תוכל, תשלח לי איזו דברים, או על גנסין גופא, או איזה דבר ספרותי סתם מתאים לקובץ כגון זה. הריוח של הקובץ, אם יהיה, יוקדש להוצאה ספרותית בא"י. הלא תענני?
בדבר התרגומים מיהודית ומלועזית צדקת. אבל אי־אפשר לעשות כלל קיים לעולם. הרבה חבורה ספרותית עושה. יש לך, למשל, מכיר, שאתה חושב אותו לבעל־כשרון והוא נותן לך דבר ביהודית בשביל הקובץ העברי, שאתה מוציא, ואי־אפשר לדחותו,524 וד"ל.525
המסור לך
י. ח. ברנר.
562. לפ. לחובר ולה. ציטלין
[חותמת־הדואר: ירושלים, 21.6.13]
לחובר,
מאי־דעתי כתובתו של צייטלין הנני שולח לו את הדברים מעל“ד526 על שמך. אגב, מכוונים אותם דברים גם לך. שם הקובץ “הצדה”.527 מחכה אני לתשובה על גלויתי שכתבתי לך בדבר “רביבים” וכו'. ודע, שסיפורי (בערך עשרה בויגן) “אנוש כּי ידכֶּא”528 הוא כמעט דבר בטוח, אלא שצריך אני לאיזה אַוַאנס. תחלואי א”י והעניות עושים בי שַׁמות במובן הטכני ואינם נותנים לעבוד.
צייטלין! צייטלין!
אולי ראית ב“הזמן”, כי מוציאי הקובץ לזכר גנסין ז“ל שׂמו עלי את עבודת ההוצאה. מקווה אני, כי כל בעלי־הנפש המעטים שבספרותנו לא יימנעו מקחת חלק בקובץ שכזה. ואתה, צייטלין, שלח לי דברים אחדים על אודות גנסין, כי בידך לכתוב עליו.* אמרו לי, כי ב”מומנט“529 היה מאמר ממך על אודותיו, אבל, לצערי הרב, לא יכולתי להשיגו. בכלל צר לי על שאיני קורא מה שאתה כותב ב”מומנט". מרחק־מקום מהו! בכל אופן אבטח, כי תענני על מכתבי זה והיה שלום.
שלך בהרבה
י. ח. ברנר
* אולי יש בידך ממנו מכתבים, שלפי דעתך אפשר היה לתתם בשלמות בקובץ, ובכל אופן טוב היה להשתמש במכתביו הפרטיים, שאמת־חייו נשקפה מהם אולי יותר מאשר מיצירותיו.
[הערת י. ח. ב.]
563. למנחם פוזננסקי
[חותמת־הדואר: ירושלים, 21.6.1913]
פוזננסקי היקר,
הנני מודיעך, שהקובץ לזכר גנסין – “הצדה” – יֵצא על ידי, ובו יבואו לא רק דברים משל גנסין ועל אודות גנסין, כי אם גם דברי ספרות מעולים בכלל. הנני רוצה מאוד, ששמך לא ייפקד בקובץ נלבב זה.530 גם ה“רביבים” עודם מחכים לדבריך.
שלך
י. ח. ברנר.
שלום ליצחק קצנלסון. שניכם מחשים.
הסוף של “אחרי המחלה”531 עושה רושם גדול.
564. לי. ד. ברקוביץ
ט“ז סיון, התרע”ג, ירושלים [21.6.1913]
לברקוביץ היקר.
ודע, שמוקירי זכר המנוח א. נ. גנסין שׂמו עלי להוציא לאור קובץ ספרותי מוקדש לשמו, וכפי שאני מקווה ישתתפו בו כל בעלי־הנפש והנלבבים שבין סופרינו. בקובץ זה – בשם “הצדה” – ייכנסו דברים מעזבונו של גנסין (שירים שעוד לא נדפסו, מכתבים נבחרים), דברים על אודות גנסין (זכרונות והערכות ביקורתיות) וגם מעט דברי שירה מקודשים532 לשמו וברוחו. הנני מקווה, ברקוביץ, כי לא תימנע גם אתה מקחת חלק בקובץ זה בכל אשר תוכל, ולתשובתך הנני מחכה.
מוקירך וידידך
י. ח. ברנר.
הריוח מהקובץ, אם יהיה, יוקדש להוצאה ספרותית בא"י. כל המשתתפים יקבלו, אם ירצו, מכסת־אכסמפלארים, בכדי לחלקם חינם בין מקורביהם. הקובץ יֵֵצא בהידור עם תמונות שונות של המנוח ואולי גם איזו רפרודוקציות נאות.
כתובתי מעבר לדף.
565. לא. ז. רבינוביץ
[חותמת־הדואר: ירושלים, 29.6.1913]
ידידי היקר אז"ר!
בריאותי טובה, גם אחי הולך וטוב. את ההגהה קיבלתי אתמול לפנות ערב ושלחתי היום ישר לבית־הדפוס.
ראיתי, שהמחיר ש“יפת” משלמת – 25 פראנקים בעד 32 עמודים – קטן הוא מאוד. יודע אני זאת על פי כמות העבודה שהשקעתי ב“בעל־העגלה”.533
אפשר שבקרוב יֵצא פה קובץ ספרותי לזכר א. נ. גנסין. אם לא ידעת אותו ואם אין לך איזו זכרונות או קווים על אודותיו, בכל זאת תוכל לתת לי איזו עמודים סתם (אגדה קטנה וכדומה), כי גם ספרות סתם תבוא בקובץ. שכר־סופרים ישולם באכסמפלארים.
החושבים על קובץ ד' של “יפת”? אם לא קשה לך, תשלח לי אכסמפלאר שלם מ“בעל־העגלה”.
את הסכום מאת סילמן עוד לא קיבלתי, אבל הכנסתיו בחשבון.
ידידך
יח"ב
566. לא. ציוני
[חותמת בית־הדואר: ירושלים, 1.7.1913]
ליצחק וילקנסקי.
פרקך ב“הפוה”צ" האחרון הראה לי לדעת, כי עוד יש תקוה לפובליציסטיקה שלנו, כי עוד לא כלו כל קציה. השפה, התוכן, האֵש, ההיקף, האמת, – יישר כוחך! ואולם מה קצנו בכלל כי נייחל – לא אדע. הרגיזתני גם ההערה של המערכת המחוכמה. אנו אין אנו מסכימים!…
הנני מבקש ממך, שלח את “התיאולוגיה הלאומית”: אפשר, שלמרות החלט – – –534 עם פלדמן – מה שמסר לך בוודאי – –.535 זה בקובץ הראשון.536 – – – –.537
567. לר' בנימין ולי. שטרייט
[ירושלים, סוף סיון תרע"ג – תחילת יוּלי 1913]
לבעלי “השרון”538
סילמן הראה לי את ההזמנה לאסיפה (אני לא קיבלתי, אפשר מפני שבעלי “האחדות”, שעל שמם אני מקבל את מכתבי, אינם עכשיו בירושלים). אני איני מבין, אסיפה זו למה היא באה. אני איני מאמין, שאפשר ליסד הוצאה על יסודות שכאלה. אחת משתי אלה: אם שטרייט ור' בנימין רוצים לעסוק בדבר זה באופן מסחרי (בנדון דידן, לא להרוויח רווחים, כי אם רק להוציא את שכר־העבודה של הסופרים, הדפוס ושלהם), אז טוב: ננסה. ואם אינם רוצים או אינם יכולים – אז נזכור באסיפות “יפת” וכו' ולא נוסיף אסיפה על אסיפה, שלא תביא לידי כלום. ולראיה הנה ההזמנה לשילר, לאורלוף539 וכו' – שוו בנפשכם: אילו היו האנשים העסוקים האלה מוציאים הוצאות ובאים לאותו יום לאולם הגימנסיה540 לאסיפה – במה היו מועילים ל“השרון” ומה היו עושים שם? בקיצור, לדעתי, הגיעה השעה לחדול ממשחק־האסיפות. אם יש בכוחכם לעשות איזה דבר – עשו, ולא – לא צריך.
והנני בשלום,
י. ח. ברנר.
568. לר' בנימין
[חותמת־הדואר: ירושלים, 9.7.1913]
יהושע,
בקובץ היוצא על ידי אפשר היה להשתמש רק ב“אקדמות מלין”, אילו היה בא אחר זה דבר מעין, למצער, “בחצר־המטרה”. עכשיו – “בת ישראל” צריך לשלוח ל“התורן”541 אחרי התיקון שעשיתי בראשו; “בידואים” – לאיזה עתון יומי (הצורה יפה, אבל התוכן, כלומר הנושא, – – –, ענין קלוש יותר מדי) ו“ספרות” – לפרוספקט של “המרכז הספרותי”.542 הא? ולי, כלומר, לקובץ “רביבים”, שלח מה שנשאר: “השופט, הסופר והמשורר” וכו'. בפחות מזה איני רוצה.
עכשיו שמע. וילקנסקי בא והפך את כל ענין־הקובץ. מאמרו בן שני גליונות וחצי – מאמר חשוב! – אינו סובל דיחוי. הרי עם כל מה שנדפס (דיזנדרוק, י. ק., יעקב רבינוביץ, שטרייט, טמקין, א. ראובני, אברהם בן יצחק), שבעה גליונות וחצי. מלבד זאת אומר וילקנסקי, שההכרח לא יגונה להוציא בכלל קובץ הגון ועושה־רושם בכמות, ובפרט אחרי שקובץ בן חמישה־שישה אינו כבר בגדר האפשרות. על כן יש בדעתי להוסיף גם את סולודר, ברדיצ’בסקי, סילמן, אתה ושופמן (יתקבל באלה הימים) וביבליוגרפיה. אז יהיה קובץ בן עשרה גליונות. על קביעת המחיר נדבר. זה לא יעכב מלהודיע, שהקובץ השני נערך לדפוס ולאסוף חומר. בקובץ השני אפשר שאתן גם חלק מסיפורי.543 לכן דע לך זאת וחווה דעתך.
לקובצו של גנסין אני חושב לקרוא “הצדה” או “האוהל”.
כתוב במה יתחיל “המרכז הספרותי”. כלומר: מה תהא ראשית מעשהו. חפצתי, שיימלכוּ בי בצעדים היותר חשובים.
מקיוב אין כסף. לבי מהסס, שמא חזרו בהם.544 אז יהא צורך באיזו חמש מאות פראנק (מלבד מאה ושלושים שקיבלתי). כתוב את דעתך גם בזה. קרוגליאקוב רוצה לעשות אתי עסקים ולתת כסף, אך אם יש ממש ב“מרכז” – הלא אין אני יכול לעשות זאת בלי הסכמת ה“מרכז”, אם “יפת” חושבת על קובץ רביעי, תביא בחשבון סריה של שירי היינה, תרגום קופליביץ.545 חושב אני, שרבים מתרגומיו ראויים לפרסום. הוא מתרגם גם את הסיפור “עזה ממות” של מוֹפּאסאן. אני הייתי יכול לתרגם את הדרמה “ממשלת החושך” של טולסטוי. אך לא ב־25 פר' בעד 32 עמודים!
ומלחובר אין קול ואין קשב?
את הכת"י אני מחזיר לך בפוסטה זו.
בא סילמן והנה הוא רוצה להוסיף מלים אחדות.546
569. לא. ביילין
[ירושלים, 11.7.1913]
ביילין היקר!
הוצאת הקובץ לזכר גנסין נמסרה לידי. בקובץ – שמו “הצדה” – יבואו דברים משל גנסין (שירים, שעוד לא נדפסו בשום מקום, מכתבים נבחרים), על אודות גנסין (זכרונות, הערכות ביקורתיות) וגם קומץ של דברי שירה וספרות סתם – ברוחו של גנסין ומקודשים547 לשמו. מובן, שאתה אחד מן המועטים, היכולים לעזור לי בהוצאת הקובץ הזה, ואתה הלא כבר גם ניסית בזה ב“הצפירה”, אבל צריך להרחיב את הדברים, להעמיקם, להשתמש יותר במכתביו (אולי יש כאלה בידך, שכדאי לתתם בשלמות בתוך הקובץ?) ולהוציא מתוכם את יחסי אני לגנסין, שאינו מן הענין, אחרי שאני עדיין לא מַתּי. לתשובתך המהירה אחכה.
שלך, יוסף חיים.
קובצי “רביבים” יתחילו בקרוב לצאת תכופים. שלח בשבילם דברי ספרות ותקבל הונוראר.
ויענקעלי? וציפה?548
שלום לך, נארודיצקי. אבקש למסור הגלויה לביילין בהקדם. ואולי יש לך גם כן איזו זכרונות על גנסין, שהיית רוצה להביעם? אזי תכתוב ותשלח.549
570. למ. י. ברדיצ’בסקי
[ירושלים, 11.7.1913]
למי"ב,
הנני שולח לך את כתבי ספיר אשר ביקשת,550 וכן תוכל עוד לצוות עלי לשלוח לך איזו ספרים על חשבון שכר־הסופרים בעד מאמרך בקובץ. את הסכום שמונה וחצי מה' קרוגליאקוב קיבלתי. כתוב אצלך: “אעירך כי מעות מזומן מסרו לידי בעבורי” – ולא הבנתי. אולי צ"ל551 “לידו”, כלומר ליד ה' קרוגליאקוב?
צער גדול גורם לי ענין־ההגהה. הסכמתי, שהדבר יעלה לי אפילו בעשרה פראנקים – וגם זה אי־אפשר. בבית־הדפוס “אחדות”, שבו אני מדפיס את הקובץ, יש אותיות רק לחצי בויגן,552 שמסדרים ומדפיסים ומפזרים ושוב מסדרים; אין כאן מכונת־סידור ואין גם די אותיות לעתון ולקובץ. לכן גם אילו היה מאמרך מחזיק רק חצי בויגן, כי אז אי־אפשר היה להפסיק את העבודה לשלושה שבועות. אבל מאמרך יחזיק בוודאי כבויגן־דפוס ואי־אפשר לסדרו בבת אחת בשום אופן. הלכתי לבית־דפוס אחר והייתי נכון לשלם עשרה פראנק עודף, ובלבד שיסדרו ויחכו, אבל אין שם אותיות דומות לאלו שהקובץ נדפס בהן. אקווה, שתאמין לי, אם אומר לך, שלפי מצב־הדברים אין כל אפשרות טכנית לשלוח לך הגהה מפה. ואם אחרי כל אלה תחזיק בתנאי דבני גד ובני ראובן – לא אדע מה לעשות. רק זאת הייתי יכול לעשות: לשלוח לך קונטרס, קונטרס מיד אחר ההדפסה, למען נוכל לקבוע את תיקוני־הטעויות – אם יהיו כאלה – בסוף־הספר. דבר דברך ואשמעה. על ההגהה לפני ההדפסה הנני מבקשך לוותר, כי אין עצה.553
מה בדבר כתביך? אימתי יצאו?
בדבר התרגומים צדקת, אבל גם כוונתי לא היתה בשום אופן לתת תרגום ולבלי הודיע, שזהו תרגום. אני חשבתי, שאתה גוזר על התרגומים בכלל, ולזה אמרתי: לא שבקת חיי וכו'.
בשלום מלב
י. ח. ברנר.
571. לפ. לחובר
[ירושלים, 11.7.1913]
לחובר,
כתבתי לך גלויה לפני איזו שבועות, לך ולצייטלין. מאותה גלויה רואה אתה, שיש לי סיפור, אלא שמחזיק הוא לא 5, כי אם 10 בויגן (בערך). ובכן, אם תתן את כולו או מחציתו בספר שני554, אשלחו לך. ואתה שלח לי את האַוַאנס אשר אמרת.
את המכתב הארוך אשלח לך, אולי, אחרי קבלי את ה“נתיבות”. לפי שעה לא קיבלתי גם את ספרי “הביבליו תיקה הכללית” אשר אמרת. ומה בדבר כתבי ר' בנימין?
בדבר כתבַי – כן, יש לחכות. בכלל, מכיוון שירווח לי מעט מסיפורי, הרי אין מה להיחפז. הן כל הטירחה, שאני טורח ורוצה להוציא, היא רק מפני ההונוראר. והסיפור הרי יכניס לי מאות אחדות של פראנקים בשנה זו (אני רוצה באמת 40 רובל הבויגן ורק 40!), ויש שהות לחכות.
בדבר התכנית אשר אמרת בנוגע לחייך הפרטיים, עליך להתיישב הרבה. הן בעל אשה אתה, והישיבה בארץ־ישראל קשה יותר מכפי שמשערים אצלכם. במובן ידוע, “ארץ אוכלת יושביה” עד היום…
שופמן, ברגע כתבי המכתב הזה, הוא אולי כבר לא בלבוב, אך אפשר לכתוב לו ע"ש איצקוביץ, ז’ולקיבסקה, 45, לבוב. הוא נסע ללונדון או לניו־יורק. הוא רצה גם לבוא הנה, אלא שהעניות עיכבה.555
“רביבים” ג' שלי יֵצא בעוד חודש וחצי. יחזיק עשרה גליונות־דפוס. קובץ בינוני באיכותו. אני לא השתתפתי בו. רק ערכתי. נערך לדפוס גם קובץ רביעי, ואם יהיה לך דבר־מה, תשלח.556
את מאמרך ע"ד פרישמאן קראתי באקראי. הוא אינו נכון מראשיתו ועד סופו.
הביוגרפיה של גנסין – איני יודע. הן הוא לא היה איש־פעלים. צריך, אפוא, לדון על מהותו הפנימית, הנסתרה, ואין לי החומר לזה. אולי יסייע לי המאסף, אשר מוקירי שמו רוצים להוציא על ידי (ואשר על זה כתבתי לך ולצייטלין בגלויה). גם כתביו אינם ת“י,557 לא “הצדה” ולא “בינתיים” (“בטרם” קראתי בימים האלה; דבר כבד, והרושם אינו נמסר לאחרים). עוד נראה. מחכה אני ל”אצל".558
היה שלום ועוד נבוא בדברים, אם נחיה,
גם כן אוהבך בכל לב
י. ח. ברנר
שלום לצייטלין. צר, צר על אשר כ"כ נרחקנו במקום (ולכן גם ברוח). צר על שאיני קורא מה שהוא כותב, ובוודאי גם הוא אינו קורא מה שאני כותב לפעמים. צר. היענה לי על גלויתי?
572. לר' בנימין
[ירושלים, 11.7.1913]
1) אין אני מבין, למה אתם559 שואפים כל כך לירחון. מה תתן ומה תוסיף עוד בימה קטנה של שלושה גליונות לחודש? מה תחדש ואיזו כוחות תחַיה? סלח לי, אבל אני רואה בזה התקהלות של צעירים, מעין “התורן” בניו־יורק ו“שחרית” באודיסה.560 אבל אנו הלא כבר איננו צעירים, ברוך השם.
2) ספר בעד בישליק561 וספר כפול בעד שני בישליקים אי־אפשר, כי בבישליק יעלה לנו לעצמנו, וקרוגליאקוב, אם יתרצה לתת כסף מראש בעד 50%, יעשה לנו טובה. הספר של עשרה גליונות יעלה לנו באלף ומאתים פראנק. זה הוא החשבון הנכון. ואת הטיראז' צריך לחשוב לאלף. אלף בוודאי יישארו מונחים.
3) שירי היינה לשלוח “תומ"י”,562 כבקשתך, איני יכול. ראשית, איני יודע היכן גר ה' קופליביץ ואימתי אוכל לראותו. שנית, חושב אני, כי כל זה צריך להיעשות בישוב־הדעת ולא כאפּ־לאפּ.563 אגב, אני איני רוצה, שיסמכו עלי בבחירת השירים. אין זה ממקצועי! “עזה כמות” עוד לא תורגם. סיפור מופּאסאני. גליונות אחדים.
“שלטון־החושך” של טולסטוי, דרמה, קצת יותר גדולה מ“אנשים בודדים”.564 הספר אינו אצלי. בכמה זמן – בחדשים אחדים.
סיפור בן 2 – 1 גליונות – מתאים – יש, לדעתי, אצל הרמן בּאַנג בשם “פראַנץ פאנדר”, מעשה במשרת בהוטל שהיה אריסטוקראט במזגו וכו'. קראתי ברוסית. הסיפור אינו אצלי וגם לא אני המתרגם.
4) מלחובר קיבלתי מכתב ארוך. מבקש שאשלח לו סיפור בעד ספר שני של קובצו. 40 רובל הבויגן. הבטחתי לו. על דבר כתביך אינו מזכיר כלום. שאלתיו על זה במכתבי. הוצאת כתבַי עדיין רחוקה מ“ריאליזאציה”, כמו שהיה אומר – – – מפשמישלאַני.
5) כואבת לי עין שמאלית ואיני יכול לעבוד ורוחי סרה.
שלום!
573. ליעקב פיכמן
[ירושלים, 11.7.1913]
ליעקב פיכמאן,
לך ולשיריך אחכה. – לא עניתי, מפני שגלויתך ודאי השיגה אותי בעת שהייתי חולה קשה, ומכיוון דאידחי אידחי.
חו' ב‘565 עוד לא קיבלתי, חו’ א' קיבלתי ע"י ה' זוטא.566 רשימות איני מבטיח. קשה עלי הכתיבה. את “בימי שבתי צבי”567 לא ראיתי.
הסיפור הולך ונגמר.
בתרעומת על ה“אתה מתרעם” ובידידוּת
יח"ב.
הגלויה היתה מונחת אצלי שני ימים. אם לא תבוא כל כך מהר, שלח את אשר הכינות. אגב, החלפתי את מעוני, ועליך יהיה לשאול עליו את פי סילמן (מעוני הוא על יד מעונו של בן־יהודה, אצל ה' ראַדזיבילסקי).
ערב שבת לפנות ערב. הביאו את החוברת. עילעלתי. הרושם טוב. במאמרך ע"ד התרגומים עוד נדון.
574. לר' בנימין
מוצאי שבת [ז' בתמוז תרע"ג – 12.7.1913, ירושלים]
היום בבוקר שלחתי לך את הגלויה שכתבתי לך אתמול ע“ד ענין “רביבים”. היום קיבלתי את המודעה החדשה של לודוויפול (כבר תראה, שאין היא יכולה לבוא על המעטפה),.568 ממר אשור569 תקבל את שלושת האכס. הבלתי־מוגמרים הללו ותראה את הוותי־הוותנו. רצוי, שתבואו בדברים עם המוכ”ז570 ע“ד הזמנת נייר עבה וזול מוינה, שלשם הוא הולך. אני, כמו שכתבתי, מסיר מעלי כל אחריות להבא מצד זה. כמו כן למעה”ש571 לתת לו את הסכום שכתבתי, מאתים וחמשים פראנק, בלי שום תירוץ ואמתלה ולי לשלוח מאה פראנק.
היו שלום,
י. ח. ברנר.572
575. לר' בנימין לי. שטרייט
חצי תמוז [תרע"ג, ירושלים. 20.7.1913]
ל“השרון”.
את הפרוטוקול573 קיבלתי. ההבדל בבודז’ט574 הוא לפי שחשבתי נייר פשוט בעשרה פראנק הבויגן, ש"ס575 חשבתי רק 450 (מפני שיש איזו חינמיים), שכר־עריכה לא חשבתי, אדמיניסטראציה לא חשבתי, הוצאות שונות חשבתי רק 30 פראנק. על־פי זה יוצא:
נייר – 200 / הדפסה – 400 (אולי קצת יותר, הוא חושב 38 פר' בעד שני אלפים, מלבד המעטפה) / הגהה – 50 / נייר־מעטפה – 30 / כריכה – 40 / ש"ס576 450 / הוצאות שונות – 30 / 1200.
על פי הבודג’ט שלכם צריך להוסיף: 100 – עריכה577 / עוד 50 – ש"ס578 / עוד 70 – הוצאות שונות / 150 – אדמיניסטראציה / 1570.
למחירים (ברוסיה – 1 רובל) אני מסכים. כסף נחוץ חמש מאות פר'. היום קיבלתי מכתב מקרוגליאקוב, ששלח לי מאתיים, כמו שביקשתיו, אך לא אוכל להשתמש בכספו כל זמן ש“השרון” לא יבוא עמו לעמק השווה בדבר התנאים. תוכן הקובץ אשלח בשבוע הבא, כי מחכה אני לשירי פיכמאן ולסיפורו של שופמאן, וכל זמן שאלה עוד לא באו לא אוכל לתת את התוכן. אם לא יהיו עיכובים מצד הכסף ומצד שופמאן, יֵצא הקובץ בעוד חודש. לקיוב כתבתי. את מכתבו של לחובר לא אוכל לשלוח, מפני שיש שם דברים שנגלו רק לי ושהכותב מבקש לבלי לגלותם לשום אדם בעולם.
בשלום
י. ח. ברנר.
אבקש לקרוא ולמסור את הרצוף בזה לקרוגליאקוב.
576. לד"ר יוסף קלוזנר
חצי תמוז, תרע"ג [ירושלים, 20.7.1913]
ידידי ד"ר יוסף קלוזנר,
שאלת על הרושם שעשה עלי מאמרו של צמח.579 המאמר הוא מאמר הגון, כתוב בטוב־טעם, מבריק בהערות נכונות ומשפטיו צודקים. אך הוא נכתב בידי איש רחוק ממני, שבעולמי לא היה, שהעיקר שלי זר לו, ולכן מובן, שלא נגע בי ביותר. מן הצד הספרותי נלעג בו קצת לפעמים הטון של “סטודנט לספרות”. ההשוואה לסוויפט, למשל… עכשיו אין המאמר לנגדי ואני כותב רק על הרושם הראשון.
אתה מדבר על “חטאים ועבירות מן הצד הלאומי־החברותי ומן הצד האמנותי” שבסיפורי האחרונים. והנה מן הצד הלאומי־החברותי עודני מבין לכוונתך, כי כבר נדברנו בזה לא פעם, אבל מה הוא הקריטריון שלך בנוגע לצד האמנותי – איני יודע. הלא בנדון זה הקרקע הוא כל כך בלתי־מוצק… מה שלזה הווה מומא – לזה הווה מעלה, וכדומה. אין מקום להאריך. ובקיצור אומר: אני כותב כמו שאני יכול. שכשרוני אינו גדול – זה אני מרגיש בכל רגע. עד כמה קטן כוחי – זה אני מיטיב לדעת מאחרים, מפני שאני הלא בוודאי יודע מה אני רוצה להגיד ומה אני מגיד. אך הפסוקים והצדדים מכתבַי, שהמבקרים מונים אותי בהם, הם דווקא לפעמים המובחרים בעיני.
סיפור “אנוֹש כּי ידכֶּה” (ולא “על סף המרגעה”) הולך ונגמר, למרות הכל. אך החלטתי להדפיסו בוארשה. ראשית, שם לא יחולק לחלקים קטנים, כמו בירחון (הסיפור מחזיק בערך עשרה גליונות־דפוס), והשנית, איני יודע, אם יכירנו מקומו ב“השלוח”. יודע אני, שמפני אליליוּת אין “השלוח” ירא, אבל תּחתּיוּת, כלומר “האלמנטים המזיקים” שבתחתיתן של נפשות מסוג ידוע – ודאי לא לרצון תהיה לו. ושם, בסיפור, – זהו העיקר, והבלטריסטיקה טפל לזה.
שלום לך!
תואל־נא לדרוש לשלום אשתך הנכבדה בשמי. בברכה
י. ח. ברנר.
577. לדוד שמעונוביץ
תמוז התרע"ג, ירושלים [יולי 1913]
שמעונוביץ יקירי וידידי המובהק,
קיבלתי גלויתך אחרי צפיה מרובה. אם רק אפשר, אל תכחד ממני דבר, כי לי רשאי אתה לספר הכל.
לחומר ממך בשביל שני הקובצים אחכה. כל מה שתשלח יתקבל בשתי ידים, ובעד “רביבים” תקבל גם שכרך מיד.
“אנוש כי ידכּה” גמרתי היום. עשרה בויגן. לדעתי – עולה על כל מה שכתבתי עד הנה. ואולי זה נדמה לי רק היום, מפני שזה עתה גמרתי. אח, כמה הייתי רוצה שתהיה פה, היינו קוראים אותו בכת"י.580 עוד דרוש עיבוד.
שלך
י. ח. ברנר.
אל תחמיץ תשובתך, כי למכתביך אחכה בכליון־עינים.
578. לר' בנימין ולי. שטרייט
[ירושלים, סוף יולי 1913]
תוכן־הקובץ:581
א) חיוב ושלילה בביטוּי – צבי דיזנדרוק.
ב) שביבי אש לבן… (שיר) – י. ק.
ג) ביום אביב (רשימה) – יעקב רבינוביץ
ד) מלים אחדות על ש"י עגנון – שלום שטרייט
ה) * * * (משירי הערב) – מרדכי טֶמקין.
ו) כוחות (סיפור) – א. ראובני.
ז) שירים – אברהם בן יצחק.
ח) התיאולוגיה הלאומית – א. ציוני.
ט) אגדת החרמון (שיר) – א. סולודר.
י) נפתלי (סיפור) – ק. ל. סילמן
יא) ממזרח וממערב – מ. י. ב.
יב) מלכות (שיר) – אברהם בן יצחק.
יג) בקצווי־הכרך – ג. שופמן.
יד) רשימות שונות.582
את המאתים פראנק של קרוגליאקוב הוצאתי מהבנק. את המודעה שלו צריך ליתן חינם, אחרי שהיא מודעה של ספרים, ויש לה שייכות ל“השרון”. – –583
את הרשימה של שלום584 עוד לא קראתי.
אבקש למסור לעת מצוא את המכתב לקרוגליאקוב ולתת לו העתקה מהתוכן של הקובץ.585
579. למנחם פוזנַנסקי
[ירושלים, 1.8.1913]
מ. יקר
ה“אצבעות”586 יפות. אלמלא היה ספיר זה אותו ספיר שכבר סוּפר עליו ב“אחרי המחלה”, היה עוד יותר טוב. אבל גם עתה טוב.587
“הצדה”588 עוד לא ברור אימתי יֵצא, אבל לקובץ החדש (ה') של “רביבים” הנני ניגש מיד, ואם תרשה, אתן את ה“אצבעות” שם (ש"ס חמשים פראנק הבויגן ואכסמפלארים אחדים).
את ה“בצה”589 אשלח לך בעוד עשרה ימים יחד את הקובץ ג’־ד' של “רביבים”. לשופמן חכיתי וחכיתי, ולבסוף הנני מוציא את הקובץ בלעדיו, אף כי כבר הכרזתי במודעות על סיפורו שיבוא שם.
את גלויתך מלפני שבועיים או שלושה שבועות קיבלתי. ועוד אודיעך, שסיפורי, אשר כתבתי לך על אודותיו, כבר נגמר ויבוא, כנראה, ב“נתיבות”, ב'. לשירי יצחק קצנלסון אני מחכה.
שלך באהבה אמיתית
י. ח. ברנר.
580. לר' בנימין
[חותמת־הדואר: ירושלים, 2.8.1913]
יהושע,
1) לשלוח כל מה שנדפס590 – אשלח אחר השבת. הקונטרסים אצל הכורך ונתונים זה על גב זה, וקשה להוציא.
2) הפרוספקט591 יוכל לבוא כמו שהוא, בתוספת מה שתשלחו.
3) ספרך מוכן למשלוח. וגם צריך לשלוח. “כדי שלא יאמרו” – זה לא כלום. אבל בכלל, כוח ההוצאה שלהם גדול משלנו. צווה לשלוח – ואשלח592.
– – – 593
581. לר' בנימין
יום א' [כ“ט בתמוז תרע”ג – 3.8.1913, ירושלים]
אחרי שלחי אליך אתמול את הגלויה קיבלתי את המכתב עם החוזה והיום בבוקר את הגלויה. גם מברדיצ’בסקי רשימת כל כתביו,594 לתתה בקובץ. הוא מתרעם על השם “רביבים” ומתגעגע ל“המעורר”.
צר, שגְמר הקובץ נעשה בחפזון שכזה. אילו היה אפשר לחכות עוד מעט, היה מתקבל בינתיים “נתיבות” והיה אפשר לדבר עליו ברשימות; היה מתקבל סיפורו של שופמן. היום באה ממנו טלגרמה: “שיקֶה בֶּשטימט, וואַרטה”.595 עכשיו יֵצא הקובץ אפילו בלי זה (באמת איני מקווה מהקונגרס כלום להפצת הקובץ, ולחנם החפזון! 596 ).
דעתי על “מבוא הפילוסופיה” אין מה להביע. אדרבה! אלא שירא אני, ש“השרון” יסתכסך ולא יהא לו כמה להוציא את הקובץ החמישי של “רביבים”597.
מאת עגנון קיבלתי לפני זמן־מה גלויה. אצלו אין חדש.598
אני מסרתי לקובץ איזו עמודים רידקציונליים: “יזרעאל”, “בינתיים”, עגנון, אורלוף, “בראשית” של ר' בנימין. מחוֹסר מקום השמטתי מה שכתבתי על “יפת” וגמרתי בהספד על אריה רזניק599 (“הפוה”צ" לא זכר את המסכן הזה! המלחמה בבנק אכלה אותו כולו600 ) – – –.601 אתך אני מדבר קשות. בכלל – קשות.
ושוב אני מחכה לידיעה על אודות משלוח כתביך ללחובר.
ומחכה אני לכסף אשר אמרתי בגלויה דאתמול ולכל מה שדרוש לצרף לפרוספקט.
על זה שאתה אינך נוסע לקונגרס – אשמח מאוד.
תודה בעד הידיעה על אודות אחי!
במודעות שיישלחו לעתונים לתקן כך: “יָצא לאור ונמצא למכירה /….. / ט) אגדת החרמון (שיר) – א. סולודר / י) שעות (סיפור) – ק. ל. סילמן / יא) *** (שיר) – י. קופליביץ / יב) ממזרח וממערב – מ. י. ב. / יג) מלכות (שיר) – אברהם בן יצחק / יד) רשימות שונות: סגנון – ש. ש.; הנביא והשופט – ר. ב.; הסופר – ר. ב.; מתוך פנקסי – י. ח. ב. / הספר מחזיק יותר מעשרה גליונות־דפוס ומחירו…”
כבר כתבתי, שמקיוב נשלחו לי מאה רובלים, ועל זה אשלח להם מפה מאתים אכסמפלארים. תיכּתב להם זאת.602 את הכסף עוד לא קיבלתי.
לדעתי, צריך היה לקרוא לפרוספקט לא פרוספקט, כי אם מכתב־חוזר א‘. כלומר: “השרון” וכו’ – שורה אחת. שורה ב': מכתב חוזר. ולדעתי צריך זה להדפיס באותיות קצת יותר גדולות מאותיות הקובץ.
582. לאפרים א. ליסיצקי
ב' אב, התרע"ג, ירושלים [5.8.1913]
לא. א. ליסיצקי,
שני השירים טובים הם ויבואו בקובץ ה‘; קובץ ג’־ד’ כבר יצא בשבוע זה.
הנני מודה לך על השירים.
י. ח. ב.
ל“התורן” אין לי לפי שעה דבר־מה מתאים לשלוח. כשיהיה – אשלח.
583. לג. שופמן
[ירושלים, אב תרע"ג – אבגוסט 1913]
שופמן אחי הטוב,
לפני שבועיים, אחרי חיכּיות מרובות, יצא הקובץ, ולפני שבוע שלחתי לאיצקוביץ אכסמפלאר בעדך. היום שלחתי לאיצקוביץ ללבוב חמישים חוברות בשתי חבילות. היום קיבלתי את כתב־ידך, גלויתך וגלויה מאיצקוביץ. קבלות־הפּוסטה פה מעורבבות ואין מוקדם ומאוחר.
שופמן! את הסיפור603 קראתי. כנראה, חושב אתה אותי למבין קטן ביותר, אם נתגנב חשש ללבך, שדבר כזה לא יובן לי ו“לא ימצא חן בעיני”! אתה טועה! אחיך אני בהבנה, אם כי לא תמיד ביכולת. אני בכדי להגיד מה שאתה מגיד צריך לכתוב גליונות, גליונות, ולבסוף לא הא! אבל מה לעשות!
הקובצים הבאים יעלו על זה בחיצוניות ובפנימיות. דע זאת. הקובץ הבא יֵצא לא יאוחר מבחודש חשון, וזה שלך יהיה, כמובן, הדבר היותר חזק, אם אפילו אתן אני בו מסיפורי החדש.604
לשגיאות אל תתיירא. רק בע' 5 כתוב: “ואחרי הצהריים נפה את פניה בשרק”. מה זאת “נפה”?605
שלום לדיזנדרוק. אם רוצה הוא, אשלח לו קונטרסים אחדים ממאמרו. חוברת ושכרו בוודאי קיבל מה' שטרייט. שלום לו עוד פעם, לזה הנער הפילוסוף החביב!
שופמן, אם לא תוכל לנסוע לאמריקה וגם לא להישאר בוינה, אל תשוב ללבוב ובוא הנה.
י"ח
שירי גרינברג יבואו, אם אתה מוצא אותם ראויים לכך.606
584. למ. י. ברדיצ’בסקי
[חותמת־הדואר: ירושלים, 18.8.1913]
למי"ב
שלחתי לך שני אכסמפלארים מהקובץ “רביבים”. לא עלתה החיצוניות מפאת העניות וחוסר ברירה בנייר וכו'. בפנימיות דיקדקתי לתת דברים ראויים למקרא ולא הלכתי בגדולות.
“נתיבות” עוד אינו במחיצתי.
הקונטרסים של בראוור אינם למכירה ואפשר להשיגם רק מידי המחבר, אבל הוא נסע מירושלים לחו"ל, וכשישוב, אשיגם.607
גם “ירושלים” העשירי עוד לא יצא מביהד"פ608 וכשיֵצא אמהר לשלחו. עוד כעשרה פראנק משלך שמורים בידי ותוכל להשתמש בהם לספרים נחוצים.
וברכני בבריות־גופא
י. ח. ב.
ראיתי את ה“נתיבות”. לולא דמסתפינא הייתי אומר, שהדברים קשים יותר מדי. טיפשות ודלות יש כאן, אבל זדון ורישעוּת – הא מנלן?609 – ואני הנני ניגש להוצאת הקובץ לזכר גנסין. למילוי הבטחתך אפלל.
585. לא. ביילין
[ירושלים, אב תרע"ג – אבגוסט 1913]
ביילין ידידי היקר.
קיבלתי גלויתך. היום שלחתי לך את הקובץ “רביבים” החדש. הבא יעלה עליו בחיצוניות ובפנימיות. אבקש לשלוח את אשר אמרת בשביל קובץ־גנסין ובשביל קובץ “רביבים”, ה', שיֵצא מיד אחר חגי תשרי. בעד זה תקבל ש“ס מיד לקבלת הכת”י610 על ידי.
ושלום לך ולבני משפחתך היקרים.
י. ח.
לי אין שלום וד"ל.611
586. לי. שטרייט
יום ד' [י“ז באב תרע”ג – 20.8.1913, ירושלים]
ידידי מר שטרייט,
היום שלחתי לך בתיבה ע"י הרכבת את מותר הספרים (1190 אכסמפלארים).612 אבקש לקבל ולספור ולמנות, אם לא טעיתי.
חשבון ספרים והכספים מעל"ד.613
חוץ מזה צריך להכניס לחשבון 50 כתרים, ששילם איצקוביץ לשופמן בעד הסיפור שלו, שכבר קיבלתי אתמול ושתמורתם שלחתי לו חמישים אכסמפלארים.
לבלי לאחר לשלוח למערכות העבריות (וגם ל“פריינד”614 ול“יודישע וועלט”615 ) וללחובר.
את המאה פר'616 צויתי על הבנק להחזיר לכם.
חשבון האכסמפלארים
קיבלתי מאת הכורך 1943 / נתתי: לפועלים בבית הסדור והדפוס 6 / – – –617 / לסילמן למכירה 100 / – – –618 / לרוסיה 200 / לאיצקוביץ בלבוב 50 / לסופרים (בהם בחשבון ש"ס619 ) 20 / בתיבה הגדולה 1190 / בידי 17 / / 1943.
חשבון הכספים
קיבלתי: / מכסף “בינתיים” 131620 / מקרוגליאקוב 200 / מסילמן (של ג–ג) 50 / ממייזל621 261,50 // ס"ה 642,50.
הוצאתי: / לה' אשור622 315 / למסדרים 7 / טלגרמה 5 / לכורך 56 / משלוח לרוסיה, ליפו, לגליציה, בד, חבלים, תיבה, שכר לאכספּדיטור 44,40 / הוצאת המשלוח לסופרים, נסיעות 10 / עריכה והגהה623 150 / לטמקין 10 / לראובני 100 / לסולודר 10 / לברדיצ’בסקי 30 / לי. ח. ב. 30 // ס"ה 767,40 / 642,50 /מגיע לי עד עתה 124,90.
587. לי. ד. ברקוביץ
ירושלים, [יום] י“ט [לחודש] אב [תרע”] ג [22.8.1913]
ברקוביץ היקר,
תודה מקרב לב על תשובתך. איני זוכר בדיוק מה שכתבתי לך, אבל כמדומה שפירטתי לך שם בפירוש, שאפשר לכתוב גם על גנסין וגם “דברי ספרות ושירה סתם”. מה שנוגע לרוחו של המנוח, לא אמרתי זאת אלא כלפי רוחו של הקובץ בכלל, היינו שיהיה יפה ועדין וכו' (ובזה אתחשב לפעמים לא עם טעמי, אלא אתכוון לשמו של מי שלכבודו הקובץ יצא), אבל לא כלפי כל אחד ואחד ממשתתפיו, ובוודאי ש“כל אדם כותב ברוחו שלו”, ובוודאי שאיש לא ירצה, כי ברקוביץ יכתוב ברוחו של גנסין. אתמהה, שכך פירשת את דברי!
ובכן, ברקוביץ, שלח את אשר תשלח. אל הדפסת הקובץ אגש בעוד חודש. שניאור, שופמן, ברדיצ’בסקי, פרישמן וכו' הבטיחו. ואגב: בשבוע זה שלחתי לך קובץ “רביבים”, שחידשתי כאן את הוצאתו. איני יודע, אם ימצא הקובץ הזה חן בעיניך, אבל אני מקווה, שאם סופרים שכמותך לא יעמדו מרחוק לבימה ארעית זו, יהיו הקובצים הבאים טובים מזה (בחיצוניות ודאי שיהיו טובים). ולכן אבקשך לשלוח לי איזה דבר – כל מה שאתה רוצה – בשביל הקובץ הבא, שיֵצא בעוד שני חדשים – לא יאוחר – וש“ס תקבל מיד לכשאקבל את הכת”י ממך.
והנני שלך באהבה.
י. ח. ברנר.
בוודאי אתה נפגש באודיסה עם קלוזנר, ואבקשך לעשות לי טובה ולומר לו, שאת בקשתו ממני (בגלויתו מיום ה' לחודש אב) לא אוכל למלאות, מפני שאין הדבר מתוקן עוד למשלוח.
588. לי. שטרייט
יום ד' [כ“ד באב תרע”ג – 27.8.1913, ירושלים]
רק עתה עולה בידי לשלוח לך – – –.624 הנני מבקש עוד פעם למנות מיד את הספרים ולהודיעני, כמה נכנסו לארגז.
פה בירושלים מוכר סילמן בפראנק וחצי ולתלמידי הסמינר625 מכרתי עשרים גם בפראנק. הם באו ודרשו. אבל ביפו ובמושבות, שיש כבר הוצאות־המשלוח ועסק־המשלוח, אסור למכור בפחות משני פראנקים.
אבקש לשלוח לי חמישה־חמישה אכס. מא' ומב',626 כי יש דורשים.
מכרתי פה במזומן להמו"ס ויינטרוב מאה אכסמפלארים בשביל רוסיה במאה פראנק.
י. ח. ב.
לשלום! 627 איני אשם. בכת“י628 היה הקמץ תחת הי', וקראתי “יָגוּז” והוספתי פסיק אחר ה”יגוז" לצורך המאמר.
589. לי. שטרייט
[ירושלים, 28.8.1913]
לידידי מר שטרייט.
את הכת“י של ה' ברזלי629 קיבלתי, אך עדיין לא קראתי. לסולודר630 שלחתי אכסמפלאר ליסוד־המעלה, אכסמפלאר ליפו וגם עשרה פראנקים ע”י סילמן. גם לטמקין שלחתי אכסמפלאר לבן־שמן. בנוגע לה־18 פר' של סילמן ע"ח631 “בינתיים” – כפי הנראה, צדק הוא ממני. ונַכּוּ את זה מהמאה עשרים וארבעה וחצי שאתם חייבים לי. גם נַכּוּ מזה את העשרה פראנק של טמקין, שאתם שילמתם ולא אני. – – –.632 כשאבוא נעשה חשבון מדוייק.
שלום ליהושע.633 את מאמרו ב“ירושלים”634 לא קראתי, שהרי סילמן לקח את האכסמפלאר היחידי באותו יום.
שלכם י. ח. ברנר
מ“בינתיים” יש לי רק אכסמפלארים אחדים (פחות מעשרה) ואשלח בהזדמנות.
היהודי ששלח את הארגז יש לו טענות, שהארגז היה כבד מכפי שאמרתי לו ורוצה עוד פראנק.
590. לפ. לחובר
[ירושלים, סוף אב תרע"ג – סוף אבגוסט 1913]
חביבי לחובר,
שלחתי לך את ספרו של ר' בנימין, מתוקן ומסודר לדפוס ואתה תודיעני על קבלתו.
את קובצי “רביבים” בוודאי שלחו לך מיפו (מן האכסמפלארים הראשונים שיצאו מבית־הכורך), ואתה היה טוב ושלח לי איזה דבר בשביל הקובץ הבא הנערך לדפוס. יש לך זמן של חודש ימים מיום קבלך את המכתב הזה.
סוף־סוף, קיבלתי היום את “נתיבות”. הנני חולה (מכתב זה אני כותב במיטה) ולא הספּקתי אלא לרפרף. הרושם הראשון טוב מאוד. רק “בקיעי הספרות” קצת מפריזים. אין עוּבדות. המצב הוא כך, אבל הצבעים אינם נכונים.635
סיפורי נגמר זה שבועות אחדים, והנני נכון לשלחו אליך – אחרי ההעתקה – אימתי שתרצה. אך שני תנאים:
א) שהסיפור כולו עם כל עשרת גליונותיו יבוא בקובץ אחד.
ב) שתסכים להדפיס את הסיפור הזה בפסידונים. (כמובן, אז אסתפק בשכר שמשלמים לסופרים ששמם אינו מפורסם). אמנם, הקורא הנבון יראה מן השורה הראשונה עד האחרונה, שזה אני כתבתי, אבל אני, חביבי, יושב בחוג קטן וצר זה – ואיני רוצה להיות אלונטית, שהכל מתנגבים בה. “בין מים למים” ו“מכאן ומכאן” גרמו לי אי־נעימויות יתרות. כל אחד, בין זה שקרא ובין אלה שלא קראו (האחרונים, כמובן, עוד יותר) היו ניגשים אלי בלי שאלות ומעלות636 ומושיטים לי לשון ומתגרים בצחוק אידיוטי: “הֶהֶ… כך… כתבת”… (לא מהצד הישובי, כי אם מהצד הפרטי). קשה לי לבאר לך, אבל אם תרצה תבין הגיגי. ואני הלא הייתי רוצה כל כך לבלי היפגש עם איש ולבלי לשמוע דעות אנשים עלי, ואם לא יהיה חתום על הסיפור שמי מפורש, כי אם “ט. ז. קמקא”, למשל, אז תהיה לי הרשות לבלי לענות לקוראי המבקרים ולשלחם לקמקא, שהוא ידבר עמם, ואני, י. ח. ברנר (כמה מתעב לפעמים את הצלצול הזה!) נקי.637
ואַוַאנס, אם תסכים לתנאים הללו, תשלח, כי המחלה אוכלת, עם חלבי, דמי ועצבי, גם כסף.
ומה על השתתפותך והשתתפות צייטלין בקובץ המוקדש לגנסין?
והנני שלך
הנ"ל
שם הסיפור הוא “זבולא בתרייתא”.638
591. לשמעון ביכובסקי
ד' אלול [תרע"ג, ירושלים. 6.9.1913]
ביחובסקי,
מכתבך מי"א אב עם השירים639 קיבלתי היום. כמו כן קיבלתי מכתב ממרת דראוין,640 שהיא תשלח את המכתבים, אבל עדיין לא שלחה. לפי שעה יש בתיק המערכת בעַין מאמר מאת שניאור והבטחות מאת פרישמן, ברדיצ’בסקי, שופמן, ברקוביץ, ביילין, קבק, מייזל ועוד. על כל שאלותיך בנוגע לצד הטכני לא אוכל לכתוב לך כלוּם, אחרי שכסף אינך שולח, וכל זמן שאין המזומנים בידי לא אוכל לעשות כלום, לא לקנות נייר, לא לקבוע את הפורמַאט ולא לזרז את הסופרים. אחרי שהנסיון כבר הורני, ברוך השם, להיות מקטני־אמנה.
בדבר ה“רביבים” פנה ל“נסיונות” בקיוב.
בשלום
י. ח. ב.
592. למנחם פוזננסקי
ד' אלול [תרע"ג, ירושלים, 6.9.1913]
אגב חריפתא, יקירי מנחם, לא דקת פורתא וחשבת שאני נתכוונתי באמרי “מוטב היה” וכו', שכאן צריך היה לקרוא שם אחר לגיבור. ולא כך. תוכן סיפור זה ודאי שרק גיבור זה הולמהו, אותו הגיבור מ“אחרי המחלה”, ושמו צריך, כמובן, להיות מרגלית ודווקא מרגלית, כמו שם. אני רק העירותי – ובעלמא! – על זה שאנו חוזרים תמיד לבעלי נפש ממין ידוע, ושאי־אפשר שלא לראות בזה “צמצוּם” ולא “הרחבה”.641
הסיפור יבוא ב“רביבים”, ה‘. ג’–ד’ עם שתי “בצות”642 ודאי קיבלת. החיצוניות של קובץ ה' תהא יותר טובה, כלומר, פחות רעה.
התיקון יבוא, כמובן.
חבלי־הלידה של “הצדה” קשים מכל צד.
והנני הדווי והסחוף,
עבד ספרותנו,
י. ח. ב.
593. ל – – –
יום ב' [י“ג באלול תרע”ג – 15.9.1913, מוצא643 ]
– – – ועלי זעמתי על אשר איני שמח, על אשר איני יכול להיות שמח, על אשר איני מוכשר להיות שמח. והרי אני כל כך אוהב את השמחה ואת האנשים השמחים! –
594. ל – – –
[מוצא, 18.9.1913– 17]
– – – חוששני, כי מוצא לא תעלה לי ארוכה ולא תחלימני. הנני חולה פה כל הימים בקיבה (כמה שונא אני את המלה “חולה”!) ואיני יכול לאכול דבר, – – – והרפש וצעקות־הילדים אוכלים גם את עצבי. החלטתי להיות פה לכל היותר עד אחר השבת, ואחר כך ירושלימה – ויהיה מה שיהיה!
אל יחשוב האדם לאמור: טוב יהיה לי, כי ער טראַכט אוּן גאט לאַכט.644
595. לי. שטרייט ולר' בנימין
יום ב‘, בשובי ממוצא [כ’ באלול תרע"ג – 22.9.1913, ירושלים]
לידידַי ישעיהו שטרייט ויהושע פלדמן
אחדשה"ט645 הנני מודיעכם, שהנני ניגש לסידור “רביבים”, ה‘, שיחזיק בערך 6 בויגן.646 בדבר נייר, כפי שכתבתי לכם במכתבי העבר, חַכּוּ עוד ימים אחדים, כי אפשר שנייר זה של התקוואי יהיה פה ב־15 פר’, וגם ניפטר מדמי־משלוח מיפו לירושלים.
ה' אשור647 עשה חשבון ויצא שעוד מגיע לו 125 פר‘. חשבון מפורט במכתב הבא. את הכסף הזה אבקש לשלוח בלי איחור, וכמו כן אבקש את ידידי שטרייט לנכות מן הסכום המגיע לי מ“השרון” 50 פר’ על חשבון 150, שאני חייב לו באופן פרטי (50 פרע לו ה' פלדמן) ואת השאר לשלוח לי יחד עם המגיע לה' אשור, כי כבר יש לי הוצאות ראשונות לקובץ הבא, והנני דחוק.
שָׁמַעתי, שיָצא “יפת”, ג'. אבקש לשלוח אכסמפלאר.
והנני בידידות וברכה
י. ח. ברנר.
אם יש איזו חדשות תודיעוני.
תלונתו של ביחובסקי לשוא היא. לא קיבלתי ממנו כלום לפי שעה.
596. למ. י. ברדיצ’בסקי
כ“ה אלול, התרע”ג, ירושלים [27.9.1913]
למיכה יוסף ברדיצ’בסקי.
אודיעך שנשאתי אשה ולא הייתי בירושלים שבועות אחדים, ואתך הסליחה על שלא עניתי לך מיד.
הנני שולח לך עוד שני “רביבים” וקונטרסים ממה שמצאתי. הקונטרסים שאיני שולח, אינם בידי. וכמו כן קשה לי להשיג את גליון “הפוה”צ" שביקשת, אחרי שרחוק אני מהאדמיניסטראציה ומהעתון בכלל.
בציוּנך לזכר גנסין אפתח את הספר.648 לא על היאוש דנתי אתך כשנגעתי במאמרך “בקיעי־הספרות”, כי אם על אי פירוש ופירוט העוּבדות. דברים שכמו אלה דורשים ראיות מוחשיות, שגם הקורא יראה אותם בעיניו, ולא סגי ב“הרהורי־הלב” של הסופר, שבוודאי הנם מציאות כשהם לעצמם, אבל נותנים מקום לחלוק עליהם.649
הנני מצרף “ירושלים” כבקשתך. ה“רביבים” הבאים יצאו על נייר טוב. הרבה עניוּת עושה ואי־ברירה. היה רק מין זה, ורק מין זה ניתן בהקפה –
“ירושלים” של לונץ וכמו כן ה“לוח”650 עוד לא יצאו. ביום צאתם אשלחם לך.
והנני ההוגה בך כל הימים
י. ח. ברנר.
597. לשמעון ביכובסקי
כ“ו אלול, התרע”ג, ירושלים [28.9.1913]
לא כסף ואף לא מכתבים651 לא קיבלתי. ואתה עוד בא בטענות!
בתיק המערכת יש לפי שעה משניאור ומברדיצ’בסקי. ביום שאקבל איזה סכום־כסף אזרז את יתר הסופרים.
קובץ “רביבים”, ה', יֵצא בקרוב. הצעתי היא להוציא את הקובץ “רביבים”, ו' (על נייר טוב ובהידור), כולו מוקדש לזכר גנסין. הקובץ היה יכול לצאת ליום־הזכרון, למלאת שנה למותו. הטעם העיקרי: איני מאמין שהחומר שייאסף יספיק להוצאת קובץ קובע ברכה גדולה לעצמו ועושה רושם גדול. עכשיו, כשנוציא אחד מקובצי “רביבים” לזכר המנוח – ההבטחה מעטה והמצב יותר נעים. ההבנת לרעי? מובן שבלי הסכמתך לא אעשה כך. זרז את שווייגר ואת מייזל ואת עצמך.
י. ח. ברנר.
אולי אתה רואה במוסקבה את צבי קאַנל ורעיתו. תדרוש בשלומם. לוינה כתבתי להם. בענין הוצאת כתבי, כפי הנראה, לא עלה כלום בידם. אך אולי יכול קאַנל להיות לי לעזר בהוצאת תרגומי של “החטא וענשו” לדוסטויבסקי? עיינו בדבר. זה יותר משנתיים שהכת"י מתגלגל בידי. האומנם לא יהיה לו גואל בימים שהדואגים לספרותנו כל כך התרבו?…
598. לר' בנימין
כ“ו אלול התרע”ג [ירושלים, 28.9.1913]
א) את הכסף 46,50 בעדי ו־50 בעד ה' אשור קיבלתי.
ב) כל ה“בינתיים” והמודעות מ“רביבים”, שהיו בידי, שלחתי היום ע"י א. ז. רבינוביץ.
ג) החשבון של ה' אשור הוא זה: – – –652
ד) ועכשיו בנוגע לקובץ החדש. אתם מתחשבים רק עם המכירה. אבל עלי להתחשב גם עם צורת הקובץ וכבודו הספרותי. לכן הנני מציע להוציא עוד פעם ספר (לא לכתוב כפול) בן שמונה גליונות, ב־2 בשליק – 2 פר'. ואולם אם לא תסכימו, אז נכון אני לוותר, אבל אז אוכרח לתת דבר אחד בהמשכים. כלומר, יש לי סיפור בן שלושה גליונות, שלא אוכל לתתו כולו בקובץ שיחזיק ½4, ואז אוכרח לחלקו, מה שלא רצוי לקובצים שכאלה.
אם תסכימו לאיזה אופן שהוא ותמלאו את ידי להוציא עוד קובץ אחד, אז עליכם לשלוח לי מאה פראנק, כי יש סופרים שאני משלם להם מראש, ותצרפו לזה את השבעים של ה' אשור.
הנייר שאמרתי יהיה פה אחר הסוכות, ואז תצטרכו לשלוח סכום ידוע לקנייתו.
בשלום וברכה
י. ח. ב.
אבקש לענות מיד.
599. לשמעון ביכובסקי
ממחרת ליום הכפורים [תרע"ד, ירושלים. 12.10.1913]
שמעון, רק היום הייתי בפוסטה והרימותי קול־זוועות: איה הכסף? חיפשו וחיפשו ומצאו וקיבלתי 76,20.653 בכלל עליך לדעת, שבפוסטה הרוסית הולך כסף מרוסיה כשישה שבועות או כשני ירחים, והכסף שתשלח באוקטובר אקבל בדצמבר.
המכתבים אינם עוד בידי. ואת הקלישאות למה לא שלחת ישר? והמאמר הביוגרפי היכן הוא?
היום פניתי וזירזתי עוד פעם את הסופרים: שופמן, ביילין, קבק וכו‘. פרישמאן כתב, שאתן את דבריו שנכתבו ב“הצפירה”. פיליטונו של נומברג אתרגם בעצמי.654 מלבד זאת יש משניאור, ברדיצ’בסקי ושמעונוביץ. תרגום ארבעת המכתבים ע“י פיכמאן – לא לעיכובא. העיקר, שקשה לאסוף את הסופרים, והם אינם נענים או שמבטיחים ואינם מקיימים. עצתי היא להוציא, כמו שכתבתי לך, קובץ “רביבים”, שיהא מוקדש לגנסין, כשם ש”השלוח" הוציא חו’ אחת מוקדשת ללוינסקי.
זרז את נחמן מייזל ואת שווייגר ואת כל אשר אתה יודע.
השירים מ“הדור” ומ“הצפירה” אינם ת"י.655
צייטלין לא ענה לי כלל. גם לחובר לא ענה.
עשה בזריזות כל המוטל עליך וענה בדבר הצעתי. אני עושה את המוטל עלי.
ושלום וכתוב –
י"ח.
600. להלל בבלי
[ירושלים, תשרי תרע"ד – אוקטובר 1913]
למר ה"א ר[א]שגולסקי,
קיבלתי מכתבו מכ“ח אלול עם ארבעת השירים. “קברים ופרחים” וביחוד “פרידה” הייתי מדפיס בקובץ “רביבים”, אלמלא נמלאה זה כבר סאת־השירים שלו. אולי אדפיסם בקובץ שאחר ה' ואולי בקובץ שאני מוציא לזכר א. נ. גנסין ז”ל656 .
“ביחידות” (שני שירים) אדפיס ב“האחדות”, שבשנה זו קיבלתי עלי להמציא לו חלק ספרותי. אגב, מצאתי במקרה בתוך גל־ניירות657 גם את שיריו: “בין ערוגות גן”, “לבב, לבי” ו“היה”. והנה ו“היה” כבר נדפס ב“התורן”, ואת יתר השנים אדפיס ב“האחדות”.
הקלוּת שבשיריו ודאי שאינה חסרון. ובכל זאת אברכהו ביתר כובד.
בשלום
י. ח. ברֶנר.
601. לשמעון ביכובסקי
[ירושלים, סוף תשרי תרע"ד – סוף אוקטובר 1913]
לביחובסקי,
קיבלתי את ה’קלישאות',658 ולקרוגליאקוב היה עסק קשה בגללם, כי דרשו ממנו מכס רב. אימתי יבוא מאמרך, ואימתי המכתבים? אתם מעכבים ולא אני.
אולי תוכל לשלוח לי אכסמפלאר “בינתיים”, “הצדה”, “סיפורים וציורים”, הוצאת “תושיה”?659 כל זה נחוץ לי מאוד, ובירושלים אין להשיג. את כל זה אוכל להחזיר לך אח"כ.
את הסכום שנשלח מפוצ’אָפּ (76 רוב') קיבלתי כבר, אחרי הרפתקאות, כמו שכתבתי לך. עכשיו כתוב לי, מה דעתך בדבר ההצעה שכתבתי, היינו להוציא קובץ “רביבים” יפה, בן עשרה גליונות, שבו יבוא גם כל החומר על גנסין (שאולי לא יספיק לקובץ מיוחד) ויהא זה מה שרצינו להוציא. או אולי לקרוא לקובץ בשם אחר, לא “רביבים” ולא “שלכת”, כי אם “האוהל”, למשל, או “הצדה”, אלא שהעיקר, שזה יהיה קובץ סתם ומוקדש לזכר אורי־ניסן.
הזדרז, הזדרז, שמעון!
קאנאֶל היקר, השתדל למסור את הפתקה הזו לב. בהקדם האפשרי.
602. למ. י. ברדיצ’בסקי
[חותמת־הדואר: ירושלים 1.11.1913]
למי"ב,
חכיתי וחכיתי ל“ירושלים” של לונץ שיֵצא – ואינו (ה“לוח”660 שקניתי בעדך אינו כדאי לשלחו לבדו). ולכן נתאחרה תשובתי, ואתה תסלח. בדבר מאמר השומרוני ב“החרות” – אין איש יודע כלום, ואף אני לא שמעתי את הדבר בלתי היום.
– – –661
לספריך אחכה, ואתה שלום ותורתך שלום,
כברכת האיש ההוגה בך כל הימים
יח"ב.
לקובץ גנסין עוד לא ניגשתי, כי החומר אינו מספיק. באו אלי רק דבריך, דברי שניאור ושמעונוביץ מלבד אלה עוד איזו דברים מועטים, אבל בלתי חשובים.
603. למנחם פוזננסקי
[ירושלים, 1.11.1913]
למנחם היקר.
קיבלתי את מכתב־האהבה שלך. מובן, שהִנאני. אלא שטיפה מרה אחת יש גם בכוס זו: שמא מתוך איזו טעות נזונית – –662 אהבה זו. שמא לא אנוכי האיש…
מובן, שלא בקוקטיות אני אומר זאת, כי אם ברצינות היותר קשה והיותר נוראה.
קובץ חמישי יֵצא בחדשים האלה. שופמן שלח דבר כיד שופמן הדקה והשחורה עליו.663
לרעך הירשהורן664 אין אני רואה עתידות פה. כי המצב פה רע ביותר. ואין בלתי מיואשים. אבל אף על־פי כן, אם הוא נוסע, מסתמא צריך הוא לנסוע. “הכשרת־התנאים” – לא הבנתי באיזה מובן. הוא נוסע להיות פועל – ואני יושב בירושלים, רחוק ממקום־הפּועלים. עבודה ימצא בחוות, אם כוחו בידיו. כשיהיה בירושלים – מובן שאקבל את פני רעך כמו שהייתי מקבל את פניך, וד"ל.665.
והנני החתום על איזו סיפורים והרבה מאמרים
י. ח. ברנר.
604. לר' בנימין
[ירושלים, 3.11.1913]
יהושע,
ובכן נגמר: שמונה גליונות, אלף וחמש מאות אכסמפלארים. עכשיו אבקש לשלוח לי מיד כשלוש מאות פראנק: לחוב הישן של אַשוּר, לנייר ולשכר־סופרים ראשון. הקובץ,666 אם ניגש מיד, יצא בעוד שני חדשים, ואז תשלחו עוד כסף.
טוב עשית שפנית לדיזנדרוק. מאמרו של חאשין הוא מקורי.667 חומר יש לי לשמונה גליונות. אך יוכל לבוא גם דיזנדרוק וגם עגנון. כי אפשר יהיה להחסיר איזו דברים מן הרשימה, וביניהם גם מה שלא מניתי: מאמר גדול שאני מתכונן לכתוב.668
הייתי מבקשך שתמסור לפיכמאן ממני: שרטוטיו “ורוַח תשימו” ו“האמן והמבקר”669 הם מן המעולה שבחוברת האחרונה,670 וטוב היה עושה אילו שלח בכיוצא באלה בשביל “רביבים”.
לכסף אחכה ושלום
יח"ב
605. ליוסף אהרונוביץ
[ירושלים, נובמבר 1913]
אהרונוביץ,
שמח אני לשלוח לך, לכל הפחות, פיליטון זה שנכתב עוד באב.671 סחורה טובה מזו אין לי לפי שעה. אבל מיגרֶן יש לי היום, מיגרן גדול, ולא אוכל להעתיק עוד פעם, ומחיקות בהעתק זה יָצאו הרבה, לכן אם לא קשה לשלוח לי את ההגהה, תעשה – –672 דבר טוב. לא איכפת לי, אם תתן זה לא בגליון הקרוב. ויש, אפוא, שהות.
“שומן” של דבורה בארון673 קראתי פעמַים. – – – ושתי הפעמים בקבלת רושם אמנותי אמיתי. תבורכנה הידים הכותבות כך!
י. ח. ב.
606. ללוין קיפניס
[ירושלים, אמצע נובמבר 1913]
למר ל. קפניס
שירך “הגץ האחרון” יפה הוא וברצון הייתי מדפיסו ב“האחדות”, אלמלי היתה זו משלמת בעד שירים. עכשיו, שאין היא משלמת, עלי לחכות להסכמתך.674
ע"ד עבודה במערכת – לא אוכל, לצערי, להגיד לך כל דבר מסויים. בחלק שאני עורך אין כל עבודה – –675 לאנשים מן החוץ. בשאר החלקים – עד כמה שאני יודע – גם כן אין עבודה קבועה. עבודה ארעית, לפעמים ובשכר מצער מאוד, אולי תימצא. תפנה לה' זרובבל676 לעת מצוא. בכלל היה יותר טוב שתפנה, בכל אופן, בעל־פה מאשר בכתב. ביחוד בכל אשר לך אֵלַי.
בכבוד ובשלום
י. ח. ברֶנר.
606א. לה. אינגברמן677
יום ב' [בערך, סוף 1913] [ירושלים?]
קיבלתי את עשרה הפראנקים, ובכל אופן אבוא ליום השבת ליפו, להרצות, ואח"כ נראה בנוגע להסיבוב, כדבריך. אבקש להדפיס במודעות שההרצאה תהיה על מנדלי מו"ס (כי רק הרצאה זו מוכנה אצלי לפי שעה) ולהוסיף:עם ויכוּחים. כי כך אהבתי.
בשלום גם לוואלדשטיין678
י. ח. ברנר.
607. לשמעון ביכובסקי
כ“ג חשון, ירושלים, התרע”ד [23.11.1913]
ביחובסקי,
אחרי שקיבלתי את המכתבים והביוגרפיה679 הנני ניגש להדפסת הקובץ (את המכתבים לא אתן כולם ואת הביוגרפיה אתקן קצת, ביחוד בסופה). החומר (לא המכתבים, כמובן!) אינו משׂבּיע אותי רצון לגמרי, אבל בדליכא… אולי עוד יתקנו שופמן, מייזל ופרידמאן, שלמאמריהם אני מחכה. את השירים680 אדפיס. קלישאות אין להכין בכל א“י, ושולחים לברלין או לוינה, ולכן לא אעשה קלישה מ”אצל" (וגם לא צריך, אחרי שזה כת"י681 מועתק, ולא נוסח ראשון). תחת זאת הנני שולח לך בזה תמונה ישנה משנת 1903, ממה שהשגתי אצל האפט,682 ומהר ועשה ממנה קלישה (כי אורי־ניסן פה בכל יפיו שבימי עלומיו). את התמונה צריך להחזיר לבעליה וגם את שתי הגלויות אשר לקחתי ממנו והנן רצופות בזה. מכתבה של ח. ד.683 גם־כן רצוף בזה.
ושלום ושלח כסף
שלך
יח"ב.
608. לק. י. סילמן
[ירושלים, 4.12.1913]
סילמן היקר
הנני נוסע מחר ליפו ולמושבות לשבועות אחדים.684 מסיבות טכניות הפסקתי את ה“רביבים” הה' באמצע ונתתי חומר ל“רביבים”, ו', הוא הקובץ המוקדש לזכר גנסין.685 השארתי חומר לשניים־שלושה גליונות־דפוס הראשונים, הלא הם “משירי־הנוער של א. נ.” ו“ממכתבי א. נ.”. את ההגהה הראשונה תעשה חיה686 ואת האחרונה, האחראית, הנני מבקש אותך לעשותה. מבית־הדפוס יביאו לך שמונה־שמונה עמודים עם הכת“י, ואתה תגיה ותחתום את שמך על עלי־ההגהה. בלי זה לא תהא רשות לדפוס להדפיס. אם מאיזו סיבה שהיא לא תוכל להבטיח למלא בקשתי וגם לא תיפנה להתראות אתי מחר, תיטיב לכתוב על זה בו ביום אלי ליפו ע”ש קרוגליאקוב, למען {אדע} את אשר לפני.
והיה שלום
י. ח. ב.
609. ל – – –
[יפו, ח' בכסלו תרע"ד – 7.12.1913]
ההרצאות נסתדרו כך: ביום השני וביום החמישי בשבוע זה פה, אח“כ אסע לפ”ת,687 לחדרה, לזכרון־יעקב, לחיפה, למרחביה, לימה688 ולכנרת; בימי החנוכה אשוב הנה ובדרכי לירושלים אהיה בר"ל,689 ברחובות, בבן־שמן ובחולדה.690
610. ל – – –
[יפו, ט' בכסלו תרע"ד – 8.12.1013]
– – – להודיעך, שהרצאתי תהיה הערב באולם בית־הספר לבנות, כי בריא אני ובולע חינין בכל יום, כי לן אני אצל קרוגליאקוב ואוכל אצל אחותי,691 כי עובד אני כל הימים – – –
611. ל – – –
יום ו' בבוקר [י“ג בכסלו תרע”ד – 12.12.1913, יפו]
היום אני נוסע לפ"ת. שם ארצה שתי הרצאות:
א) שלוש תקופות בספרותנו, ב) דוד פרישמאן.
משם לראשון: הרצאה אחת – אחד־העם ולילינבלום. ברחובות ארצה שתי הרצאות: האינטליגנט העברי בספרותנו. בגדרה אחת: ביאליק וטשרניחובסקי. בקוסטינה692 אחת: שירת־העבודה בספרותנו. ברוחמה, חולדה ולוד693 – שיחות ספרותיות. לגליל אסע אולי אחרי החנוכה. עכשיו, מפאת המקרים הנוראים, אין השעה מוכשרה לזה.694
612. ל – – –
יום ג', בחנותו של קרוגליאקוב [יפו, י“ז בכסלו תרע”ע – 16.12.13]
זה עתה באתי מפ"ת. אם אסע היום לראשון עדיין איני יודע, צריך אני להתראות עם המסדרים. הבריאות – בינונית.
זה שאני מרצה בכל פעם על ענין אחר שולל את כל זמני ואיני מתראה עם איש. אמנם, עבודת ההכנות תועיל לי למאמרים ספרותיים, אבל בשום דבר אחר איני יכול לעסוק לפי שעה, והזמן עובר.
– – לאלכסנדר:695 כשיציעו לפניו לעשות סיבוּב, לא יסכים696 אלא דווקא בתנאים נאותים ביותר, כי הענין קשה הרבה יותר מכפי שאנו שיערנו לנו בירושלים.
613. ל – – –
ראשון־לציון [כ' בכסלו תרע"ד – 19.12.1013]
בעוד חצי שעה אלך לנס־ציונה. אַרצה שם הערב ומחר אלך לרחובות. – – –
– – – היום הייתי בנחלת־יהודה.697 ידידַי, חברי הועד של – –698 החדש, דיברו על לבי, שאתיישב פה. בעד שני אלפים פראנק אפשר להיות – –699 ושני דונמים אדמה לגינה. המקום יפה, האנשים טובים – – –700
בשעת ההרצאה אתמול701 היו רגעים טובים. יחס הפּועלים – –702
מצב הפּועלים מדכא. האוכל נורא. מעונות לשֶׁבת אין. – –703
614. לשמעון ביכובסקי
[ירושלים, יום] ה' [לחודש] טבת תרע"[ד – 3.1.1914]
237 פר' קיבלתי. לסידור הקובץ704 ולהדפסתו ניגשתי. בדבר השם עוד לא החלטתי. ברדיצ’בסקי דרש את מאמרו בחזרה (מצב־רוח!). קיבלתי מאמר ממייזל.705 יבוא. מפרידמאן706 לא קיבלתי. מלחובר גם כן לא. הקובץ יחזיק עד שמונה גליונות. מדפיס אני 1500 אכס. בכדי שנוכל לקבוע מחיר לא גדול (שני פראנקים). עם התמונות תעלה בערך עד שבע מאות פראנק ההדפסה. – שני מכתביך מחודש תשרי קיבלתי בשבוע העבר. – כתבתי לך, שקלישה אין להכין פה. – מן המכתבים707 השמטתי רק שישה. – את מאמרך708 אערוך כראוי היה בטוח. – לכתוב לך באריכות קשה לי מצד הבריאות וכו'.
שלום לשווייגר, לקאַנאֶל ורעיתו.
י"ח.
615. לר' בנימין
יום א' [ו' בטבת תרע"ד ירושלים. 4.1.1914]
ר"ב,
אל־נא תוסיף להשהות אצלך את סיפורו של עגנון, כי צריך אני לראותו. וכמו כן תשלח את המכתבים709 מתי תהיה בירושלים? שלום!
יח"ב
בתוכן העניינים, שנמסר לך, בשביל שטרייט, אין סיפורו של ע. מפני שלא ידעתי כלל, שיש סיפור כזה בגבולנו. מהר לשלחו. אולי עוד נוכל לתקן.710
בוודאי ראית בקטלוג של “מוריה”711 הודעה ע"ד ספרו של רופין. שוב בא שמי שלא כדת! אבל על זה אני מוותר. היש לך עוד יד בזה? היש תקוה, שאקבל מוֹתר שׂכרי?712
616. לפ. לחובר
[ירושלים, 6.1.1914]
לחובר,
הרבה מַים עברו מיָם אל ים – ומכתבך המובטח עדיין לא בא. מסתמא לא היה מה לכתוב, מסתמא הענינים יגעים – ודאי העניינים יגעים. לא יהיה עוד כרך של “נתיבות”, לא יהיה, לא יֵצאו עוד ספרי “הביבליותיקה הכללית”, לא יצאו. כך, כך…
עכשיו בקשה לי אליך, בקשה גדולה – האומנם לא תמלאה? הנה מכתבי ל – –. אם אשלח כך – לא יענה. אבל אם אתה תכניסו אליו וגם תגיד, שיודע אתה את תכנו, יתבייש, ואולי יענה.
בדבר המו“ל, אמנם, ישנו מעֵין זה, ולא מָשל היה. ואני נצרך גדול עתה, וענין הוצאת הכתבים יכול להביא לי תועלת חומרית מעטה, למען אבנה לי בית קטן באיזו מושבה ואגור שם אני וביתי.713 הפרנסות לקויות בעוה”ר714 ובעוון אבותינו, שלא שיננו עברית לבניהם.
והיה שלום, לחובר.
ממני החובבך על־פי ההרגשה ועל־פי השמועה
י. ח. ברנר.
ביחובסקי כתב לי פעמים אחדות, שאתה הבטחת לשלוח דבר־מה בשביל הקובץ לזכר גנסין, שהם מוציאים על יָדי בירושלים. התשלח? הקובץ הולך ונדפס.
“רביבים”, קובץ ה', יצא בעוד חודש. רשימה לא־גדולה משלך על כל מה שאתה רוצה היתה עוד יכולה להיכנס, אילו שלחתיה מיד.
617. ליעקב פיכמן
9/1. 1914 [ירושלים]
“יחיו המשוררים!” – קראתי היום בלבי, כשראיתי את “איש־העבודה” שלך – של דימל.715
ועל דבר “בארץ”716 רשמתי דבר־מה. אך מי יודע, אם יסכון. לא נכתבה הרשימה לבני־הנעורים,717 כשם שלא נכתבה בשבילם – להבדיל! – המסה “קוהלת”.718
לבני־הנעורים ולהמון־הקוראים צריך ליתן בשרא וכוורי.719 המסה “קוהלת” – במקומות אחדים – היא למעלה מזה!
ואם יש לך הרשימה בשביל “רביבים” – שלח. התנאי שלך לא יצדק: הרי יודע אתה, עד כמה רוצה אני לעבוד אתך. וכלום אין כוונה טובה מצטרפת למעשה?
שלך, בכל הריחוק שבינינו,
י. ח. ב.
618. לנחמן מייזל
[ירושלים, 12.1.1914]
לנ. מייזיל,
אתמול כתבתי לך גלויה מפורטת, ובלילה העבר נולד אצלי פּלאַן שלם, שהנני כותב לך, אבל בבקשה שתשמור על הדבר בסוד, אם תראה, שמזה לא יֵצא כלום. וזה הדבר: זה יותר משנה, שמוּנח אצלי סיפור גדול בארבעה חלקים (בערך שנים־עשר או שלושה־עשר גליונות־דפוס) בעברית, והוא, כמדומה, הטוב שכתבתי עד הנה, אלא שלא חפצתי להדפיסו עד כה מסיבות פרטיות שונות. עכשיו עלה בדעתי: אולי יקנה אותו ממני ה“קוּנסט־פערלאג”? כלומר: שאני אכתוב אותו ז’ארגון720 (שם הסיפור “ליידען”721 ) וה“קוּנסט־פערלאג” יוציאו בספר מיוחד? אם כן, אז כמה יוכל ה“קוּנסט־פערלאג” לשלם לי הגליון? ואם יוכל לשלוח לי אַוואַנס עד להדפסה (לאחר שיקבל ממני הפרקים הראשונים של הכת"י). אמרתי לפנות לקלאָצקין לה“יודישע וועלט”,722 אבל פחד יש בלבי לפנות לאנשים זרים. ובכן בבקשה לענות במוקדם.723
י. ח. ברנר.
619. לי. שטרייט
יום ד' בשבוע [ט“ז בטבת תרע”ד – 14.1.1914, ירושלים]
תוכן העניינים724 אפשר לתת בלי סיפורו של עגנון, כי אין סיפור כזה. לא נשלח.
מאה פראנק לסיפורו של י. ר.725 – מדוע לא? אלא שאין לשכוח, כי הקובץ ה' יצא בעוד שבועות אחדים, ונצטרך לשלוש מאות פראנק.
לסילמן איכנס ואשלח את הספר או שאעתיק את השיר.726
ברב שלום
יח"ב
620. למ. י. ברדיצ’בסקי
[ירושלים, טבת תרע"ד – ינואר 1914]
למי"ב
שלחתי לך את “ירושלים”, אשר ביקשת, והיום קיבלתי את מכתבך. “רביבים” חמישי וגם קובצו של גנסין מסתדרים בדפוס, ועוד יש לך שבועות אחדים פנאי לשלוח. מה שכתבת, שרומסים ברגלים את החיים – אלה שמכבדים את המת גנסין אינם רומסים…
הנני מחכה, אפוא, לכת"י, ביחוד בשביל “רביבים”, כאשר כתבת.727
כתובתי הפרטית: שמי, פוסטה אוסטרית, פוסט ריסטאנט.
המסור לך
י. ח. ברנר.
621. לג. שופמן
[ירושלים, אמצע טבת תרע"ד – אמצע ינואר 1914]
זה עתה קיבלתי.728 אם למחוק את הפסיק שבין “לנו, המשוררים”, אז צריך למחוק גם את הקוּרסיב שב“לנו”. האין זאת?
הלא אי־אפשר לכתוב: “לנו המשוררים”?729
תיקוני הטעויות ש“בקצווי הכרך”730 יבואו. לא אתנצל. – – –731
“בקצווי הכרך” יֵצא לפני קובצו של גנסין. הראשון יצא בעוד חודש בערך, השני – בעוד שני חדשים.
ואת “האחדות” אין האדמיניסטראציה רוצה לשלוח חינם. לא חשבתי, כי כ"כ732 אתה רוצה לקבלה. עכשיו, שאתה רוצה, אשלם וישלחו לך.
והיה שלום.
נמלכתי והנני מוסיף: על הרשימה “גנסין” כולה אין מה לדבר: יד אמן! אבל הסוף אינו שופמני, כי אם נפילה ברנרית. דע לך זאת, ואם עוד תימלך למחוק את השורות או לתת אחרות תחתיהן – עוד יש שהות.733
622. לי. שטרייט
יום ג' [כ“ב בטבת תרע”ד, ירושלים. 20.1.1914]
ידידי שטרייט,
ה“רביבים”, ה', אם לא יהיו עיכובים מצד הכסף, יצאו בעוד שניים, לכל היותר שלושה שבועות. התוכן הוא מה ששלחתי. עכשיו:
א) אם יהיו מכתב חוזר734 ומודעות – צריך כל זה להישלח לי לכל המאוחר בסוף השבוע הבא.
ב) הקובץ, לפי החשבון, יעלה באלף פראנק (החצי, בערך, הדפסה, והחצי שכר־סופרים ועריכה). על זה קיבלתי רק 230 פר' (אמנם, ½37 של סילמן עוד לא קיבלתי), ולכן אבקש לשלוח לי לכה"פ735 עוד 270 פר'.
אבקש להשיב לי על זה במוקדם.
לשלום736 שלום. הייתי אצל ס. פעמים אחדות בדבר גולדפאדן, ויבוּקש ולא נמצא. כשיהיה אשלח.
בברכה
י. ח. ברנר.
דעתי היא, שמחיר ה“רביבים” צריך לקצוב שני פראנקים, ולא להפחית לקונים יחידים בשני בישליק, כי זה פשוט אי־אפשר. בשני בישליק עולה לנו כל אכסמפלאר!
623. לפ. לחובר
[ירושלים, 20.1.1914]
לחובר,
קיבלתי את המכתב מיום 28737 ושמחתי על שה“נתיבות” יופיעו. אבל את סיפורי738 איני יכול לשלוח לך. הוא דורש עוד עיבוד מרובה, ואין זמני ואין לבי לזה. סביב שתוּ עלי טרדות אחרות. מהן קשות ורעות ביותר, ועבודת־היום גוזלת את האפשרות להתמכר לעבודה בלטריסטית שכזו. יהא מונח עד… עד… מילא, עד שיהא מונח.
במכתב ששלחתי לך לפני שבועיים (ע"ש “צנטראל”739 ) וששם ביקשתיך לעשות לי טובה אחת, כתבתי לך, שהקובץ לזכר גנסין הולך ומסתדר בדפוס. שמו “הצדה”. יחזיק שמונה־תשעה גליונות־דפוס, ולמאמרך אחכה עוד חודש.
ה“רביבים”, ה', יצאו בעוד שלושה שבועות – וכפי הנראה, חסל. אין כסף.
הערתי ב“האחדות”740 לא היתה צריכה להכאיב לך. אני, אמנם, מחלק בין מבקר־משורר, השר על הספרים, כמו שהמשורר שר על הטבע, ובין מבקר־קורא, המוסר רשמי־קריאתו, מפרש, מסביר וכו'. אני את מאמרי אני, למשל, על ברדיצ’בסקי איני חושב למאמר של משורר, כי אם של קורא.
ומה עם כתביו של ר' בנימין?
שלך
י. ח. ברנר.
624. לשמעון ביכובסקי
כ“ב טבת [תרע”ד, ירושלים. 20.1.1914]
קיבלתי גלויתך האחרונה מבריאנסק. אני כתבתי לך למוסקבה. מחוה דראוין קיבלתי קטע,741 שאתנהו (השירים המודפסים לא אתן) ואחזיר לה את הכת"י. תדרוש בשמי בשלום נפש יקרה זו, כשתכתוב לה.
הדפסת הספר הולכת ומתקדמת. שמו “הצדה”. גם אני מתחיל להאמין, כי יהיה קובץ לא רע.
אולי תוכל ללוות מאיזה מקום – מבימה"ס742 “ליטרא טורה”, למשל – מעט כסף ולשלוח לי מעט יותר להדפסת הספר. הלא הסכומים ששלחת הם בוודאי כסף־נדבה ואפשר היה, אפוא, לסלק כסף־החוב ממכירת האכסמפלארים הראשונים.
מפרידמאן743 קיבלתי, גם משופמן, וגם לחובר מבטיח לשלוח.
שלום לך ולשלומי אל תשאל.
י. ח.
625. לנ. טברסקי ולי. אהרונוביץ
[חותמת־הדואר: ירושלים, 21.1.1914]
לטברסקי,
בנשפים לא אוכל להשתתף בשום אופן, ושלום! אפשר תבוא אחותי לבקש נפוליון עד לחשבון – אבקש לתת לה.744
לאהרונוביץ,
רשימות אשלח, ורק יוקל לי מעט מעצבִּי ומרגזִי ומרוחי הקשה. גם אני, אחי, איני יכול לעבוד, ובהתאמצות אחרונה אני כותב מה שאני כותב.
מצטער אני מאוד על שלא נתתי את מנדלי745 ל“הפוה”צ". “רביבים” – הלא זוהי ברכה לבטלה לגמרי.
מז’וכוביצקי746 קיבלתי רשימה. אבל הלא אני מוציא קובץ מיוחד לזכר גנסין, ונחוצות לי הרבה רשימות. מפיכמאן ביקשתי לא רק רשימה על גנסין, כי אם גם זו שהבטיח לי בעד “רביבים”.
שלום עד כמה שאפשר
יח"ב
626. להלל בבלי
[ירושלים, 24.1.1914]
להלל בבלי,
שיריך “ביחידות” נדפסו ב“האחדות”, גליון י' – י“א (הגליונות הלא נשלחים לך?); שירך “פרידה” נדפס ב”רביבים", ה'. “קברים ופרחים” מונח: בקובצו של גנסין איני יכול לתתו.747 לתרגומיך מאנגלית אחכה.
ברגשי כבוד
י. ח. ברנר.
627. לנחמן מַייזיל
[ירושלים, 15.2.1914]
צו נ. מייזעל,
אָפּארבייטענדיג אַ פּאר טעג אויף מיינע “עצבים”, בין איך געקומען צו דער איבערצייגונג, אז שרייבען אידיש איז מיר – טעכניש – פיעל שווערער ווי העברעאיש, און עס איז איצט איבער מיינע כוחות.
מכוח מיין גרויסען סיפור, פאַלט שוין מילא אַראפ דער גאנצער פארשלאג (חאטש איין גאט איז מיין עדות, אז איך האב עס געדארפט טהון). וואס אנבעלאנגט די “עצבים”, אדער עפיס אנ’אנדער זאך פאר דער “קליינער ביבליאטהעק”, איז, אויב איהר ווילט, זאל אנ’אנדערער איבערזעטצען (אפשר איהר אליין?) און מיר עס צושיקען; וועל איך עס א ביסעל דורכזעהען748 – און אַ סוף. האנאראר בין איך גרייט זיך טהיילען מיט’ן איבערזעצער.
ראובני האט זיין “דול־הויז” אייך געשיקט. אין “צוקונפט” וועט עס ניט געדרוקט זיין.
אייער
י. ח. ברענער
תרגוּם:
לנ. מַייזל,
עבדתי ימים אחדים בתרגום ה“עצבים”749 שלי ובאתי לידי הכרה, כי הכתיבה ביוּדית קשה עלי הרבה יותר – מן הצד הטכני – מן הכתיבה בעברית, והדבר עתה למעלה מכוחותי.
בנוגע לסיפורי הגדול, הרי ממילא מתבטלת כל ההצעה (אם כי עדי בשמַים, שהייתי צריך לעשות זאת).750 אשר ל“עצבים”, או דבר־מה אחר בשביל “הספריה הקטנה”, אם רוצה אתה בכך, יתורגם־נא על־ידי מישהו (אולי על ידיך אתה?) ויישלח אלי; אעבור751 קצת על זה – וסוף לדבר. את שכר־הסופרים הנני מוכן לחלק עם המתרגם.
ראובני שלח לך את ה“דול־הויז” שלו.752 ב“צוקונפט”753 לא יודפס.
שלך
י. ח. ברנר.
628. למנחם פוזננסקי
[חותמת־הדואר: ירושלים, 15.2.1914]
ידיד נפשי.
שלחתי לך שלושים פראנק.754 עסקי “רביבים” אינם מרשים לשלוח יותר.
הקובץ, וכמו כן זה שלזכר גנסין, ייצא באלה השבועות. ואת גלויתך קראתי וקראתי: כן, כן…
והרי לך המכתב הגדול, אשר ביקשת –
תודיעני, אם כבר מצאת דבר־מה באודיסה. במובן של ללו"ל755 אני שואל.
והיה שלום
יח"ב
ללודז לא כתבתי לך. וכי כל כך קל לכתוב?
629. לי. שטרייט
[ירושלים, יום] כ“ד [לחודש] שבט, [תרע”]ד [20.2.1914]
לידידי ישעיהו שטרייט,
בתשובה על גלויתו מכ“ב שבט הנני מודיעהו, שעליו לשלוח לי מיד 100 פר‘756, וכשקרוגליאקוב יקבל את הספרים ישלח לי גם הוא 100 פר’, ואז יהיה החשבון כך: – – –757 ס”ה 639.
הקובץ כולו, נייר ונייר־מעטפה, הדפסה, הגהה, כריכה, עריכה, הוצאות שונות, הובלה, הובאה ומשלוח, ש“ס758 לפיכמאן, לטמקין, לגרינברג, לפוזננסקי, לצ. אוירבך וליח”ב יעלה בקירוב ל- 850 (יישאר עוד ש“ס ליעקב רבינוביץ ולשלום שטרייט, שישלם “השרון” בפ”ת759 ).
זהו החשבון בקירוב, ושלום לאח הצעיר והיקר760
יח"ב
– – – – – –
השלחת מודעות לעתוני רוסיה? לאן לשלוח את הספרים, כשייצאו מבית־הדפוס?
630. לשמעון ביכובסקי
[ירושלים, יום] כ“ח [לחודש] שבט, [תרע”]ד [24.2.1914]
ביחובסקי,
היום קיבלתי 23,80.761 הקלישאות לא קיבלתי. ובכלל יש לי יסורים עם הקלישאות. הדפסתי בדפוס אחד ולא עלו יפה, והוכרחתי ללכת לדפוס גרמני ועדיין איני יודע איך יעלו שם. עכשיו כבר אני מחכה לקלישאות הנותרות ואדפיסן יחדיו בדפוס הגרמני. נייר לא השגתי יותר טוב מזה של ה“רביבים” הה', ששלחתי לך באחריות. – הקובץ יחזיק מתשעה עד עשרה גליונות. ששה כבר נדפסו.
בנוגע להכנסת הקובץ, הנה דעתי היא, שאין צורך להקים מצבת־אבן. ובנוגע למכתבים – צריך למצוא מו"ל, והוא יימצא, שישקיע כסף־ההדפסה. ההכנסה צריכה להיות לטובת דבר ספרותי חדש, תרגומים או “רביבים”. אבל על זה עוד נדבר.762
כמה לשלוח לך מן הקובץ, שייצא בעוד שלושה שבועות? את המכירה פה מסרתי לקרוגליאקוב וגם לקחתי ע"ח763 זה מעט כסף.
בשלום
י. ח.
631. לחיים איצקוביץ
[ירושלים, 24.2.1914]
איצקוביץ,
שלחתי לך בשתי חבילות 44 אכסמפלארים מן ה“רביבים” החדש תמורת הישנים,764 ששלחת לשטרייט. אחד מאלה תתן לא. צ. גרינברג, וכמו כן תתן לו 10 כתרים בעד שיריו ב“רביבים”, ואני אחזירם לך בעשרה אכסמפלארים מקובצו של גנסין. בעד שיריו ב“האחדות” לא יכולתי לשלוח לו ש"ס, לדאבוני.
תודיעני על קבלת הספרים ועל מילוי בקשתי.
שלך
י. ח. ברנר.
632. למ. י. ברדיצ’בסקי
[חותמת־הדואר: ירושלים, 1.3.1914]
למי"ב
לפני ימים אחדים שלחתי לך “רביבים”, ה‘, “מירכתי תבל”765 וקונטרסי בראוור, שהשגתי בקושי. והיום קיבלתי את שני דבריך. אימתי ייצא “רביבים”, ו’, לא אדע, ולא אוכל להשהות את הדברים עד אז. לכן תרשני־נא לשים את הדברים בחלק הספרותי של “האחדות”. בפרט שהעתון נשלח לך, ואני שילמתי בעד משלוח העתון אליך. לתשובתך אחכה.766
הדורש בשלומך
י. ח. ב.
633. לי. שטרייט
[ירושלים, יום] ב' [ד' באדר תרע"ד. 2.3.1914]
ידידי שטרייט,
לקרוגליאקוב שלחתי שלשום, כמו כן שלחתי לך ארגז עם ספרים, שבו נכנסו 555.767 – – –768 חשבון מדוייק אשלח בשבוע הבא. לסופרים שלחתי, גם ש“ס769 שילמתי. צריך עוד לשלם לשטרייט770 וליעקב רבינוביץ עפ”י חשבון של 50 פראנק לגליון. כמו כן צריך לשלם עשרה פראנק לפיכמאן ועשרה פראנק לטמקין בבן־שמן. צריך לשלוח למערכות: “הצפירה”, “הזמן”, “השלוח”, “די יודישע וועלט” בוילנה, “המצפה”, “התורן” וכו'.
שלום וברכה
י. ח. ברנר.
– – – 771 לאיצקוביץ ולפרסקי שלחתי.772
634. לד"ר מ. ברכיהו
[חותמת־הדואר: ירושלים, 10.3.1914]
לידידי מ. ברוכוב
קיבלתי את הספרים, קראתים ואחר השבת אשלח לך את “העבדות”, כרצונך. מה שנוגע לשני הספרים האחרים, אין לי חשק לתרגמם. “הדבורים” יש של מטרלינק בעברית ב“מולדת”, ואפשר היה להוציא חוברת. בכלל, מדעי־הטבע – לזה נחוצה טרמינולוגיה קבועה, ואיני בר־הכי. צריך לפנות לד"רים שלנו למקצוע זה, שאיך שיהיה למדו מה. אך אם תרצה דווקא, שאתרגם, אקח עלי את העבודה, כי הנני נצרך לשכרה.
יש לי הצעה בשביל “לעם”. יש רומן מדעי של יוֹהאנאֶס ב. יאֶנסאֶן: “Der Gletscher”, הוצאת פישר, שאת רובו המכריע תירגמתי לפני שנים אחדות והדפסתי ב“הפוה”צ" בשם “בימי קדם”. עכשיו הייתי רוצה לתת מזה תרגום מלא, שלם ומדוייק. עשרה לגיונות־דפוס. הספר חשוב לאין ערוך. הימלך עם אהרונוביץ.773
שלך
י. ח. ברנר.
תמסור לאהרונוביץ: לעבודה ע"ד לילינבלום נגשתי, אך דרושים לי לזה עוד לא פחות משני חדשים.
635. לפ. לחובר
[ירושלים, אדר תרע"ד – מרץ 1914]
לחובר, ידידי הטוב,
תודה רבה לך בעד הדבר אשר עשית לי אצל “אחיאסף”. קיבלתי מהם מאה ושלושה־עשר רובל.774 הסכום הזה הציל אותי מנושַׁי לחדשים אחדים!
לצערי הרב איני יכול לעשות בקשתך ולתת לך את סיפורי מיד. צריך לחכות חדשים אחדים. טעמים פנימיים בדבר. ואתה אל תחכה לי והוצא את “נתיבות” השני בלעדי.
יש אצלי תרגום של “ויקטוריה” להאמסון. לא שלי. תרגום בינוני, אך אפשר להשתמש בו. האינך יודע ממו"ל?775
מֵענין הוצאת כתבַי בירושלים לא יָצא כלום.
את “רביבים” ששלחתי לך לפני שבועיים בוודאי קיבלת. בשבוע זה אשלח לך גם את קובץ־גנסין.
ושלום ותודה לך מקרב לב,
י. ח. ברנר.
636. לד"ר מ. ברכיהו
[חותמת־הדואר: ירושלים, 15.3.1914]
לידידי הד"ר מ. ברוכוב
תמיהני על שלא קיבל גלויתי, ששלחתי לו בדבר הספרים שקיבלתי לעיבּוּד. אמנם, הגלויה ההיא לא היתה ע"ש776 “לעם”, כי אם ישר אליו. שם כתבתי לו (בתוך יתר הדברים):
א) שאת “העבדות” אשלח לו אחר השבת (כבר שלחתי היום, לפני קבלי את גלויתו).
ב) שאת הספרים ממדעי־הטבע לא הייתי רוצה לעבּד, מפני שאיני בר־הכי, אך אם אין טוב ממני וכו'.
ג) הצעתי לפני “לעם” להדפיס את הרומן המדעי “Der Gletscher” מאת יוֹהאנאֶס ב. יאֶנסאֶן, שאת רובו המכריע הדפסתי פרקים־פרקים ב“הפוה”צ" לפני ארבע שנים, ועתה אני רוצה לתת מכולו תרגום ברור, מדוייק ומלא. לחשיבות הספר אין ערוך, לפי דעתי.
ועכשיו אבקש מצדי לענות לי על כל זה. כמו כן אבקש להדפיס על המחברת “מאת י. מ.” ולא שום שם אחר.777
ושלום רב, בידידות
י. ח. ברנר
637. ליעקב פיכמאן
[חותמת הדואר: ירושלים, 16.3.1914]
פיכמן,
הראו לי ב“החרות” מודעה על “מולדת” ותרגז בטני. על “חבלי ביטוי” חתום בפירוש י. ח. ברנר! הייתכן? שאתה תעשה כדבר הזה?! ורק באחת אתנחם, שרק טעות כותב המודעה היא, ובפנים הספר חתום כמו שחתמתי. בכליון־עינים אני מחכה לחוברת.
הנוסע אתה לרוסיה? תדרוש בשלום לחובר. תודה רבה לו על טרחו בשבילי אצל “אחיאסף”. קיבלתי על־ידי כך יותר ממאה רובל – ותאורנה עיני! את סיפורי איני יכול לתת לו עוד חדשים אחדים. יוציא את “נתיבות” בלעדיו. אולי תוכל להשיג ביפו באיזה מקום בשבילי את ספרי נ. ק. מיכיילובסקי, הנחוצים לי מאוד. אם לא תוכל להשיגם ביפו ותסע לרוסיה, תשתדל לקנותם בעדי על חשבוני. ישנים אפשר להשיג בחמישה – עשרה רובל. ואם לא, תקנה גם חדשים. כי נחוץ לי, תצא מזה גם תועלת ל“מולדת”.778
638. לשמעון ביכובסקי
ד' ניסן, התרע"ד [ירושלים, 31.3.1914]
תלאות ומחלות, שהשתיקה יפה להן, עיכבוני משלוח לך את “הצדה” זה שבועיים, וכמו־כן לא נתנו לי להשגיח כראוי על גמר [הדפסת] הספר ועל הכריכה. עכשיו שלחתי לך ע"י הפּוסטה באחריות ב־16 חבילות 125 “הצדה” וכמו כן 150 “בצה”.779 מלבד זאת שלחתי לכל המערכות ולסופרים (מלבד לשניאור, שאיני יודע כתובתו, ותשלח לו משלך; גם לפרידמאן תתן אתה). בדבר משלוח כל האכסמפלארים חס אני על הכסף לשלוח לך ושאתה תשלח שוב למקום שצריך, ולכן טוב שתודיעני לאן לשלוח ואשלח ישר מפה.780 לקיוב שלחתי 16 אכסמ. “הצדה”. עם “מוריה” וכו' בוא אתה בדברים.781 המכירה בארץ־ישראל מסרתי לקרוגליאקוב, אך לפי שעה אין קונה. השתדל בדבר מודעות בעתוני חוץ.
בעד הקלישאות ביקשו שנים־עשר רובל דמי פדיון. שלחתי ליפו ושם פדוּן בחצי מזה, אך בקושי רב ובהרפתקאות עצומות. את הספרים והכתבים של גנסין אשלח לך באחריות באלה הימים.
639. למערכת “החרות”
[ירושלים, תחילת אפריל 1914]
לכ' מערכת “החרות”, שלום!
רצוף בזה “כתב־התקשרות”, שהופקד בידי בראשית המלחמה, נגד המצב האנטי־עברי בבה"ס של “עזרה” ושעל פיהו חובה מוּטלת עלי עכשיו לפרסם, לצערי, לגנאי את שם אחד החתומים, – – – – – –, יליד־סלוניקי, שכפי שהוגד לי, חילל את שבועתו.
ברגשי כבוד
י. ח. ברנר.782
640. למנחם פוזננסקי
[ירושלים, ניסן תרע"ד – אפריל 1914]
מנחם,
את “הצדה” ודאי קיבלת, וגם את ה“רביבים” ודאי תקבל, סוף־סוף, כי את אלה שלחתי באחריות, והם מונחים בצנזורה. ל“העולם” נשלח ע"י “השרון”, ולא על ידי, וגם ודאי שלא באחריות, ולכן נתקבל קודם. לך שלחתי ביום צאת הספר, לפני יותר מחדשיים.
ע"ד מאמרו של ר' בנימין783 דווקא לא שמעתי ולא ידעתי דבר. אותו גליון “העולם” עוד לא נתקבל.
בעד ראשית ה“זהרורים”784 – יישר ויישר.
שלך
י. ח.
641. לשמעון ביכובסקי
אח' של פסח [תרע"ד, ירושלים, 18.4.1914]
קיבלתי את גלויתך מ־29 מארס. מה פירוש, ראית ב“האחדות”? וב“רביבים” ששלחתי לך כלום אין מודעה?785 עכשיו בוודאי קיבלת את ה־125 ששלחתי לך למוסקוה ע"י הפוסטה (לשניאור אל תשלח, בינתיים נודעה לי כתובתו בוַארשה ושלחתי לו 5), ואיך לשלוח את השאר – איני יודע. הוצאות הפוסטה פה הן נוראות. כבר כתבתי לך בגלויתי הקודמת, שאם יש לך לשלוח אשלח ישר מכאן. לגיטלין786 בוַארשה שלחתי 50 (עפ"י נ. מייזל מקיוב). עם “מוריה” בוא אַתה בדברים, ואם תצווה לשלוח – אשלח. לאמריקה איני יודע למי לשלוח. עלי אין “אחיעבר” בטוח ביותר, ואיני רוצה לקבל את האחריות, אך אם תצווה לשלוח (כמה?) אשלח.
היה שלום
י"ח
השתדל בדבר מודעות ב“השלוח”, “הזמן” ו“הצפירה”.
642. למ. י. ברדיצ’בסקי
[ירושלים, 21.4.1914]
למי"ב
שלוש שורותיך במכתבך האחרון מחצו את לבי המחוּץ. אין מלה בלשוני, וגם אין צורך בה.787
643. לי. ולש. שטרייט
[ירושלים, אפריל 1914]
ידידי השטרייטים,
שולח אני לכם ע"י בַרש788 עוד חמשה “הצדה”ות (אחד לצרף עם ה“רביבים”, ג־ד־ה, שיישלחו למר גינצבורג789 ) וספר גרמני בשביל שלום.790
את ו.791 הוכחתי על פניו. הוא אמר, שאת המאה שקנה, אמנם, שלח לרוסיה, ולי.792 פנה, מפני שרצה לקנות ממני עוד מאה. אמרתי לו, שבשביל א"י אין אני נותן הנחה כזו.
בדבר המחירים – עשו כחפצכם. לי, סוף־סוף, הלא אין זה נוגע.
שלכם
יח"ב
הכתובת של גינצבורג: – – –
שלום ליעקב רבינוביץ
644. ליוסף אהרונוביץ
[ירושלים, איר תרע"ד – מאי 1914]
אהרונוביץ,
הנני מבקש לעשות לי את הטובה, הנחוצה לי לא בשבילי, ולהדפיס בגליון הבא של “הפועה”צ":
מערכת “הפועל הצעיר” מביעה את השתתפותה
בצערו של י. ח. ברנר על מות אמו.
שום תנחומין לבלי להוסיף, כי, אמנם, אין לי מנחם.
_________
בשבוע הבא אגמור את תרגום “בעל־הבית ושׂכירו”, שאני עובד עליו עוד מלפני הפורים. לא הכל יֵדעו את העבודה הרבה שהושקעה מצד המתרגם ביצירה גאונית זו, שנכתבה בשפה רוסית־עממית פשוטה ורחוקה כל כך מן העברית!
מצד התשלומין – הנני בקש חמשים פראנק לגליון. כשני חדשים נתלבטתי בשני הגליונות של הסיפור הזה, ואילו ידעתי את כל קשי־העבודה, לא הייתי ניגש אליה.793
מה מצבו החומרי של “הפוה”צ"? ודאי רע וקשה. הנני לָמד זה מאותה העובדה, שאין החשבון נשלח לי, כבקשתי אמנם, הרבה ודאי לא מגיע לי. ואף־על־פי־כן חפצתי לדעת כמה.
את שכר “בעל הבית ושכירו” אבקש למסור קמעא־קמעא לאחי בנימין ביפו. כי מהכנסותי פה אין לי לשלוח לו.
היודעים אתם מן השבועון, שמשה סמיליאנסקי רוצה להוציא? אם הדבר יֵצא לפעולות, עצתי להפוך את “הפוה”צ" לירחון או ליומן (קטן).
בשנה הבאה לא אעבוד ב“האחדות”. כבר נלאיתי. אני מבקש לי איזו עבודה של הוראה, או של מזכירות, ואם לא אמצא – איאָלץ לנסוע מפה לבקש פרנסה בעולם הגדול.
את “הפוה”צ" כבר לא ראיתי שבועיים. הוא חד־גוני ביותר בעת האחרונה. כמדומה, שאין כבר מה לחדש בשאלת הנחיצות של עבודה עברית, ויש רק להזכיר אותה בחלק האינפורמאציוני, אבל לא במאמרים ראשיים ושניים ושלישיים. תמיה אני על סבלנות הקוראים.
אולי תהיה לך ההערה הזאת בלתי נעימה, ואולי באמת לא הייתי צריך לכתבה לך, ש“הפוה”צ" הוא כל חייך, אבל מכיוון שנכתבה – הנני מתעצל למחקה. לא מפני שאני חושב, כי אם לא אמחקה, יכולה היא או צריכה היא לעשות רושם, אלא כך. בכלל, ממני אין ראיה. אני איני מאמין בעתידות הישוב – ודווקא מפני שאינני רואה אפשרות של עבודה עברית, לא מצד האומרים לעבוד ולא מצד נותני העבודה.
והיה שלום, אם אפשר,
י. ח. ברנר.
הראיתם את “הצדה”? ההייתם נכונים לקבל ממנו מאות אחדות של אכסמפלארים בהנחה גדולה בכדי לתתו בתור פרס לחותמיכם לשנה החדשה?794
645. לשמעון ביכובסקי
א' סיון [תרע"ד, יפו. 26.5.1914]
אחרי רוב הרפתקאות וישובי־דעת שלחתי ל“מוריה” ארגז עם 480 אכסמפלארים,795 ואתה תעשה בהם מה שתעשה.
ל“צנטראל” ולגיטלין לא שלחתי מפני המחיר הרב של המשלוח מכאן לוַארשה.
לאמריקה איני יכול לשלוח, מפני שכל הספרים ששולחים ל“אחיעבר” – לחינם נשלחים. אין הם משיבים כסף!
שלום
י. ח. ב.796
646. ל – – –
יום ג‘. צהרים. [א’ בסיון תרע"ד, יפו. 26.5.1914]
אש“ש, קכ”ה… ראשי־תיבות: אכילה, שתיה, שינה – קריאה, כתיבה, הגהה –
בזה ביליתי יום אתמול והיום. זהו סדר־הימים. הכל, אפוא, בשלום ובמישור. כה לחי.
אמנם, יודע אני: האדם797 המאושר הוא גם האדם הטוב, ומי שאינו מאושר לא יכול להיות גם טוב… היסורים אינם מעלים את האדם…
ובכל זאת… אם אינם מעלים, הרי הם מלמדים… – – – הרי אני בעצמי האיש, שהוא ההפך מאוֹשר בכל אשר יפנה. – – –
647. לד"ר יעקב טהון
[ירושלים, ח' בסיון תרע"ד – 2.6.1914]
לכבוד ד"ר י. טהון,
אמנם, פנתה אלי מערכת ה“ואֶלט” בהצעה לכתוב מאמר על הרצל, אבל אני לא הבטחתי כלל, אחרי שאין בידי לכתוב מאמר כזה.798
בשלום
י. ח. ברנר.
648. ליוסף אהרונוביץ
יום א' [ד' בתמוז תרע"ד, ירושלים, 28.6.1914]
אהרונוביץ
יסור יסרני יה. הביבליותקה “בית נאמן”, ששם אני מעבּד “אישיות ותרבות” מתוך מאמר ארוך אחד, סגורה זה שני שבועות, ואיני יכול להמשיך. מלבד זאת – – – ולא יכולתי לכתוב גם את פרקי “מפקידה לפקידה” או “בעולמנו”. אף על פי כן – – – אשלח מחר לפנות ערב ותקבל ביום השלישי, ואולי עוד תספיק לשים בגליון ל"ו.799
מתוך צרות ויסורים גדולים
י. ח. ב.
649. לל. הירשהורן
[ירושלים, תחילת תמוז תרע"ד – סוף יוני 1914]
ידידי מר הירשהורן,
קיבלתי את התרגומים ועוד לא קראתי אותם. בכל אופן לא יהיה בשבילם מקום ב“האחדות” כל כך מהר, כי יש מתרגמים שקדמו לך. בכל אופן, עבודתך לא תאבד. מה שנוגע ל“מן החיים” – הנה כל השכר הוא עשרה פראנק, כאשר אמרתי לך, ואת זה תקבל מיד ה' גולדברג, סוכן “האחדות”. כתבתי לו על זה.800
היה שלום ובריא
ידידך י. ח. ברֶנר.
650. לי. יערי־פוליסקין
[ירושלים, 30.6.1914]
ידידי פוליסקין
תודה רבה לך בעד שני כרכי801 שאֶסטוֹב.802 היה בטוח, כי ישובו לידך שלמים ונקיים, כערכם. – בדבר ענין אהרונוביץ וּכתבַי עשה איזה דבר, אם יש לאל ידך.
עוד פעם תודה בעד הספרים.
ושלום לך מאת ידידך
י. ח. ברֶנר.
651. לדוד ז’וכוביצקי
ט“ז תמוז, התרע”ד [ירושלים, 10.7.1914]
דוד רחימאי,
קיבלתי גלויתך. לא רק שלושת אלפים רובל, כי אם גם שלושת אלפים פראנק היו מספיקים לי להוצאת כל כתבי. והחשבון פשוט: להדפיס חמשה־עשר בּויגן803 (כרך אחד: “בחורף” ו“מסביב לנקודה”, למשל) נחוצים אלף וחמש מאות פראנק. כשיש, אפוא, שלושת אלפים אפשר להוציא בפחות משנה שני כרכים (בכרך אחד: “בחורף” ו“מ”ל“; בכרך שני, נגיד: “מא' עד מ'” ו”שנה אחת"). איך לא יימכרו במשך שנה כאלף ספרים משני הכרכים יחד, 500 מאות804 מכל כרך? והרי כסף לכרך שלישי (נגיד: “מעבר לגבולין” ו“מן המצר”) וכן הלאה עד תום כל עשרת הכרכים, שאפשר להוציא.
זוהי ה“תכנית”. מילא. תנסה. אם לא תועיל – תזיק בוודאי שלא. בכלל, כמדומה, שאין אנו, יקירי, מוכשרים להזיק.
והיה שלום. למה הדיבורים היתרים?805
באהבה תחת אהבה
י.ח.
651א. לח. ז’יטלובסקי
[יפו, 7.7.1914]
געעהרטער פריינד, ד"ר זשיטלאווסקי.
מיט אפּאֶר וואכען צוריק האב איך אייך געשיקט אויף בלומענפעלדס אדרעס איין ערצעהלונג “צום ציעל”, ווי פארשפראכען. דארט האב איך אייך געבעטען מיר מודיע זיין אז איר האט עס ערהאלטען. דיעזע ידיעה האב איך אבער ביז היינט ניט באקומען. פארוואס?
אייער י. ח. ברענער.
תרגום:
ידידי הנכבד, ד"ר ז’יטלובסקי.
לפני כשבועיים שלחתי לך על פי כתובתו של בלומנפלד סיפור “אל המטרה”, כמובטח. שם ביקשתי ממך להודיעני על הקבלה. אולם עד היום לא קיבלתי ידיעה זו. מדוע?
שלך י. ח. ברנר.
652. למ. י. ברדיצ’בסקי
[ירושלים, 19.7.1914]
למי"ב
הודעתך על המשכת הדפסת כתביך היתה לי לששון ולמשיב־נפש בים הפגעים והמכאובים, שאני טובע בו לאין מוצא.
היה שלום
יח"ב
653. למ. י. ברדיצ’בסקי
[ירושלים, כ“ו בתמוז תרע”ד – 20.7.1914]
למי"ב,
אתמול כתבתי לך, ובלילה ילדה אשתי בן.806 הנני מודיעך מן הדבר הזה, אשר עשו לי האלוהים. כי יש גם אשר יִרווח לאדם במשהו.
ושלום לך, מאת
יח"ב
654. לא. ז. רבינוביץ
[ירושלים, 20.7.1914]
לידיד־נפשי אז"ר
חיה ילדה למז“ט ב”ז807 אמש אחרי מעריב. הברית יהיה ביום השני.
יהי רצון, שיהיה הילד לא גרוע מהמסדר־קידושין בחתונת הוריו,808 אמן וכי"ר.809
היה שלום וברוך כעתירת ידידך עוז
י. ח. ברנר.
655. לי. שטרייט
[ירושלים, 28.7.1914]
ישעיהו,
תודה־תודה בעד רחשי־הלבב.
_______
בבקשה לשלוח לי כעשרה אכסמפלארים מ“רביבים”, ג’־ד'. יש דורשים.
_______
שלום וברכה לשלום810 המבורך.
_______
חיה תצא מחר מבית־החולים ותכתוב בעצמה.
שלכם
י. ח. ב.
656. לי. יערי־פוליסקין
תשעה באב, ירושלים, התרע"ד [1.8.1914]
ידידי פוליסקין,
יש לי בקשה אליך:
רוצה אני לעבור בחודש תשרי הבא מירושלים לראשון־לציון. מטרת המעבר היא לשבת בקרבת נחלת־יהודה, שלפני חצי שנה נתקבלתי לחבר שם, למען אוכל מעט־מעט לקמץ איזה סכום לשלם בעד שני הדונמים ולבנות בית לשבתי. עכשיו, כשחַיה ילדה בשלום, שאיפתי האחת היא, שהילד יגדל במושבה ולא בעיר, ואם גם לא בבית איכר גמור. –811
דרוּש, אפוא, שאתה, ידידי, תבקש דירה בעדי בראשון־לציון. הדירה צריכה להיות בת שלושה חדרים ומטבח. לא קרוב ליקב ולא בית נבדל לגמרי משכנים. בכמה בערך צריכה דירה כזאת לעלות לשנה?
בכל אופן, אבקש לענות לי על זה בקרוב.
שלום ליעקב כהן מנחלת־יהודה. מה עבודתו? מה הרגשתו העצמית? האם עודנו מיעץ לי לשאוף להתישב בנחלת־יהודה? אם לא קשה לו, יכתוב לי גם הוא בזה שתים שלוש מלים.812
ובכן, פוליסקין, אני מחכה למכתבך
ושלום לך ולביתך
מאת ידידך הנאמן י. ח. ברֶנר
-
י. ח. ב. יצא מלבוב באחרוני ימי ינואר 1909 והגיע לארץ־ישראל, לחיפה, ב־10–12 בפברואר; בדרך לטריאֶסט שהה כיומיים בוינה. ↩
-
שבח־זאב סירטה – מידידי י. ח. ב. בלבוב; מת בחורף תרפ"א. ↩
-
ג. שופמן. “מאידך גיסא" – שם סיפור של ג. ש. ↩
-
חיים הרץ, מידידיו הצעירים של י. ח. ב. בלבוב. ↩
-
ממכרי ב. בלבוב. ↩
-
המכתב לקוח מתוך אוסף הפורטרטים והאבטוגרפים של א. שבאדרון ע"י בית־הספרים הלאומי בירושלים. ↩
-
כתב־ידך. ↩
-
כפי הנראה, בחדרה, בה עשה י. ח. ב. את ימיו הראשונים בא"י. ↩
-
לעת־עתה מעבר לדף. ↩
-
א. לאֶמפּאֶרט (לאחר הנישואים – א. טאבאק) – ידידה קרובה לי. ח. ב. בחדשים האחרונים להיותו בלבוב; אז – תלמידת– גימנסיה. / כ“ז'ארגון לך” – כיוּדית; לשונ של א. ל. היתה (ייוו"א) בוילנה. ↩
-
המכתב לקוח מתוך צרור אגרות י. ח. ב., שפורסמו ע“י א. ביילין בקובץ ”איים". ↩
-
יוּדית: אוכלים. ↩
-
הימים ימי המהפכה של “התורכים הצעירים”, טביחות בארמנים וכו', וא. ב. אמר לדחות את נסיעתו לא"י מטעם זה. ↩
-
לא היו דברים מעולם. ↩
-
ואין צריך לומר. ↩
-
יודית: כיסי מכנסיים. ↩
-
“הפועל הצעיר". ↩
-
יוּדית: עבודה, עיסוק. ↩
-
הסופר ק. י. סילמאן (תרמ“א – תרצ”ח). ↩
-
המשורר מרדכי טמקין, שבא אז לא"י מפולניה. ↩
-
על גבי. ↩
-
מוכר־הספרים הלל ק. ↩
-
כשם מאמריו המפורסמים של אחד־העם. ↩
-
נכתב ונמחק: והבדל עיקרי אין בה. ↩
-
מתחילה נוסח: “את האמת הזאת כתבתי". ↩
-
נתפּרסם ב“ספרות”, קובץ ד', וארשה 1909 (כל כתבי י. ח. ב., הוצ' הקיבוץ המאוחד, כרך ראשון). ↩
-
נתפּרסם בספר מיוחד, הוצאת “ספרות”, וארשה, תר"ע (כל כתבי י. ח. ב., הוצ' הקיבוץ המאוחד, כרך ראשון). ↩
-
שם מאמרים של י. ח. ב. ב“רשפים”. ↩
-
הדברים כתובים על טופס־גלויה של “הפועל הצעיר”. ↩
-
על שמואל־יעקב אימבר: “מהרהורי קורא“, “הבוקר”, תרס"ט (כל כתבי י. ח. ב., הוצ‘ הקיבוץ המאוחד, כרך שני, פרק ד’ של “מעולם ספרותנו”). ↩
-
עתון יומי, וארשה, בעריכת ד. פרישמן. ↩
-
יוּדית: עסקים. ↩
-
תרגום “לעת עתה” (כל כתבי י. ח. ב., הוצ' הקיבוץ המאוחד, כרך ראשון); נדפס בירחוק “צוּקוּנפט”, ספטמבר 1909. ↩
-
י. קרא, טארנופול – מידידיו הצעירים של י. ח. ב. בתקופת לבוב;ראה לג. שופמן, 20.3.08; מת בדמי־ימיו. “הנוער“ – דוּ־ירחון, כתוּב הקטוגראפית, של י. ק. וח. ש. בן־אברם (מתחילה בשם “הדגל”); י. ח. ב. גילה יחס מיוחד לנסיון־נעורים זה של ”חבריו הקטנים הנפלאים“ והקדיש לו פיליטון חם ב”הד־הזמן“, סיון תרס”ח (כל כתבי י. ח. ב., הוצ‘ הקיבוץ המאוחד, כרך ב’, דפים מפנקס ספרותי, ה'). ↩
-
הסופר מאיר חארטינר, דודו של מקבל־המכתב (אחרי־כן בארץ ישראל). ↩
-
צבי ארם (בא"י: צבי ארמון) – ממכרי י. ח. ב. בלבוב; עבד בבית־דפוס; מסוף 1909 בארץ־ישראל. ↩
-
ראה להלן, לדורה אברמובסקיה, 1.7.09. ↩
-
חיים איצקוביץ; ראה לג. שופמן, 19.7.08, הערות. ↩
-
ממכירי י. ח. ב. בלבוב. ↩
-
האֶרץ: ראה לש. ז. סיראטה, 23.3.09. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: славному ↩
-
דורה אברמובסקיה (בא"י: ד. אברהמית) – מידידותיו של י. ח. ב. בלבוב; בביתה התגורר בחדשים האחרונים לפני עזבו את גאליציה; מישה (מיכאל גלוּכמן) המוּזכר להלן – מי שהיה בעלה; ליוֹבה (לוי) – בנה; השאר – מכרים– ידידים. / בספר האבטוביוגרפי שלה – "חיים…”, תל־אביב, תרפ"ט – שירטטה ד. א., בין השאר, גם את דמותו של י. ח. ב. באותה תקופת לבוב. ↩
-
צבי אַרם; ראה מכתב אליו, אמצע יוני 09. ↩
-
חיים האֶרץ; ראה לש. ז. סירטה, 23.3.09. ↩
-
כינוי ספרותי של י. ח. ב. ↩
-
ליצחן קצנלסון. ↩
-
יוּדית: והציע 13 רובל לגליון. ↩
-
רחמנא ליצלן – השם ישמרנו. ↩
-
בתי הוצאת ספרים בואַרשה. ↩
-
“בפעם המאה", כל כתבי י. ח. ב., הוצ' הקיבוץ המאוחד, כרך שני. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: ולפיכך. ↩
-
ואם כן. ↩
-
קלמן מרמר; ע' מכתב אליו, 22.3.06; בפרק־זמן זה שהה בלונדון ויעץ לא. ב. לעלות לא"י. ↩
-
לכל הפחות. ↩
-
מ. גינצבורג – ממכרי י. ח. ב. בתקופת הוֹמל ואוֹריוֹל (ראה לז. י. אַנכי, 20.5.03 ולש. ביכובסקי, 12.5.06 וגם 6.6.06 ); לאחר שנים – פובליציסט ומרצה בהיסטוריה. ברשימה, שמ. ג. פירסם לזכר ברוך כהן – וירגילי (בתוך חוברת־הזכרון, שהוּצאה ע“י המכון המדעי היהודי – ”ייוו“א” – למלאת שנה אחת למותו, וילנה, 1937) סיפר בקוים כלליים גם על י. ח. ב. בתקופה האמורה ועל מקצת יחדיו לתנועת ה“בוּנד”. – המכתב מובא כאן לפי טיוטה שנשתמרה בין ניירות־העזבון של י. ח. ב.; מ. גינצבורג התגורר אז בלבוב והפרטים הביוגרפיים, שביקש מאת י. ח. ב., היו דרושים לו לכתיבת “ערך” בשביל האנציקלופדיה היהודית־הרוסית; אחד מעובדיה העיקריים של זו היהי חוקר־הספרות י. צינברג, המוזכר בסוף המכתב. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: “יודע אני, שרוב הסופרים עושים זאת והעיקר:”. ↩
-
נכתב ונמחק: “הוא סיפר לעצמו". ↩
-
נכתב ונמחק: “– גם עיקריים –". ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: “הקהל". ↩
-
כתוב ומחוק: “אולם אם מתכוון אתה לשניים שלושה פרטים חיצוניים, הדרושים לך לרגל מלאכתך, הנה הנם:”. ↩
-
כתוב ומחוק: “אדם גדול". ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: “אם יש את נפשך". ↩
-
בטיוטה הנתונה ישנה נוסחה אחרת, קצרה, מעין התחלה של הנ“ל, כתובה בעפרון ומחוקה. לשונה: “אדוני! למרות אי– הנעימות, שאני מרגיש בכתיבת השורות האלה, איני יכול לבלי לענות לך על מכתבך”. ↩
-
רוסית: בעיירה נוֹביאֶה מליני. ↩
-
בשולי הטיוטה רשום בעפּרון, אגב תיקונים בדיו: “שניהם אנשים עניים, פשוטים, אנשי־עבודה“; והוספה מחוקה: “ביחוד אמי”. ↩
-
בין ניירות העזבון של י. ח. ב. נשתמרה פיתקה ובה מעין הוספה או ראשי פרקים למסופר עד כאן, או ציוּנים חטופים לעבודה בלטריסטית בנושא זה. לשונה: “מימי חיי. / על החומש במדבר: בני יוסף חיים, בני שמואל נוח. / הסיפור של אמי בשכן הגנב הצועני שנכנס לבית באישון לילה וצבטה אותי שאצעק. הימים היו ימי מהומות… / הפּוגרומים של שנות תרמ“א–תרמ”ב? או מהומות סתם. / בהיותי בן תשע הגליתי למקום־אי־תורה. / בדרך ברכבת־הברזל". ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: “שבליטא". ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: “ממכרי". ↩
-
כתוב ומחוק: “הרבה". ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: “בהיותי בן תשע־עשרה". ↩
-
תיקוני עפרון בין השורות: “ציור אחד בשם ‘פת־לחם’ ב‘המליץ’”. ↩
-
הוספה בעפרון: “למדתי עבודת סידור אותיות ו…” ↩
-
מחוק ומתוקן בעפרון: “בפלשתינה". ↩
-
כנ“ל: “לפי שעה”. ↩
-
כתוב ומחוק: “הנטיה לכתיבה התפתחה בי בשחרות ימי חיי, ושלוש… ↩
-
הקבל: לז. י. אנכי, 3.8.02. ↩
-
ראה לח. נ. ביאליק, 28.3.04. ↩
-
המכתב – טיוטה שנשתמרה בין נירות־העזבון של י. ח. ב. ↩
-
ל“הפועל הצעיר”. ↩
-
כתוב ומחוק: “הנכבד". ↩
-
ר' בנימין ול. שפירא. ↩
-
הקבל למ. גינצבורג, סוף יולי 1909. דוד צמח ניגש אז להוציא גליונות־תמונות של סופרים, ציירים וכו'. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: “אין אני נותן כל ערך". ↩
-
בלשון עם זר. ↩
-
ל. א. אריאלי; בסוף ימיו בארצות־הברית. ↩
-
כתוב ומחוק: “כמה שאני מקבל אצל ‘הפוה"צ’”. ↩
-
כתוב ומחוק: “אולם אצל ‘הפוה"צ’ כלול בזה גם שכר־הסופרים שלי. ופה אבקש בעד השתתפותי הונוראר מיוחד, כמה שישלמו לכל הסופרים". ↩
-
מאמר מוסגר ביוּדית, מעין: אל תחזור עלינו שעה כזאת! ↩
-
בשולי הטיוטה רשום עוד שם, למשל: “המחשבה החפשיה". ↩
-
שעל ידי זה. ↩
-
ארץ־ישראל. ↩
-
הסעיף הקודם הוכנס ע"י י. ח. ב. לאחר שכתב את כל הטיוטה ולא דיקדק במספּרי הסעיפים. ↩
-
כתוב ומחוק: “בכלל צריך אני להעיר, שאם האדם שבי, אולי, כבר עשה את כל חשבונותיו, הסופר שבי עוד נכון לעבוד קצת – וכדאי לעשות בזה אֶכּספּלואטציה". ↩
-
ההוספה לה. צ. נוסחה מתחילה אחרת ונמחקה: “ולצייטלין שלום. אשריהו, שמאמין הוא, כי ספרו עדיין לא נכתב. יהי אלוהים עמך, הלל צייטלין!” ↩
-
ד"ר ד. ש. יוחלמן, אז בקיוב, מעסקני האמיגראציה היהודית והתנועה הטריטוריאליסטית; הכיר את י. ח. ב. בלונדון. ↩
-
הכוונה היתה: טיפול באמיגראנטים יוצאי רוסיה דרך גאליציה. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
ש. ד. – מוכר־ספרים בניו־יורק. ↩
-
הסופר י. ז. פרישברג, ניו־יורק. ↩
-
שנה ראשונה; ראה לקלמן מרמר, 13.4.06. ↩
-
אברהם ריזין. ↩
-
ירחון יוּדי (“אמנות וחיים") בעריכת א. ר. קראקוב, 1908. ↩
-
תרגום “לא כלום” (כל כתבי י. ח. ב., הוצ' הקיבוץ המאוחד, כרך ראשון). ↩
-
מ. בן־אליעזר. ↩
-
תרגום “לעת עתה”; ראה למ. בן־אליעזר 16.5.09. ↩
-
המכתב מובא כאן לפי טיוטה, שנשתמרה בין ניירות־העזבון של י. ח. ב.; בדפוס לא נתפרסם. ↩
-
מתוך המחיקות והתיקונים נראית לעין נוסחה קודמת של המכתב, שנמחקה. לשונה: “חברי היקרים! / אבקש לפרסם בעתוננו, שמפני סיבות שונות סילקתי את עצמי מקחת חלק בעריכת ‘הפועל הצעיר’ מראשית שנת תר“ע ואילך, מה שלא ימנעני לעבוד בו בתוך סופר משתתף, ככל אשר יהיה לאל ידי”. / ↩
-
Nota Bene (או: “נכתב בצדו"). ↩
-
בקשה לשלוח “בין מים למים” בשביל הוצאת “ספרות”. ↩
-
של “בין מים למים”, הוצאת “ספרות” (ובסידורו של י. ח. ב. לכל כתביו: סוף קטע ה' של “פרק ראשון”). ↩
-
צריך להיות. ↩
-
בקשתו של י. ח. ב. איחרה, כנראה, לבוא ונדפס: “ושוב שקט אילם”; הנוסח האחרון, בעריכת י. ח. ב. לכל כתביו: “ושוב שקט; קפאון חם ואילם”. ↩
-
בעין גנים, על יד פתח־תקוה. ↩
-
על כל המוזכרים – בהערות למכתבי י. ח. ב. לאיש איש מהם לעיל, מרץ – יולי 1909. ↩
-
של “בין מים למים”. ↩
-
שעל ידי זה. ↩
-
בעמוד האחרון של הספר, בריוח קטן מן השורות האחרונות, ניתן שם הספר, וכן שם בית־הדפוס וכו', בכתיב רוסי. ↩
-
שנדפס ב“ספרות”, קובץ רביעי. ↩
-
הכוונה ל“מכאן ומכאן”. ↩
-
כמאתים עמודים. ↩
-
לעת עתה. ↩
-
“כתבי י. ח. ברנר. ספר ראשון. ירושלים. תר”ע. בהוצאת בימה“ס קרוגליאקוב ביפו, בהשתתפות ח. איצקוביץ בלבוב”. ↩
-
לשם שמים. ↩
-
מעבר לדף, בשורות־הוספה של ה. קרוגליאקוב. ↩
-
עשרים וחמישה אחוזים. ↩
-
ראה לק. מרמר, 1.5.06. ↩
-
ראה לש. ביכובסקי 26.10.05. ↩
-
עתון יומי עברי בניו־יורק. ↩
-
דו־שבועון בעריכת מ. בן־אליעזר. ↩
-
המנויים – ממכרי י. ח. ב. וידידיו בלבוב; ראה לעיל, מכתבים לאסתר לאֶמפּאֶרט, דורה אברמובסקיה וצבי אַרם. ↩
-
המכתב לא הגיע לידי ש. ז. ס., הוחזר מלבוב לי. ח. ב. ונמצא בין ניירות־עזבונו. ↩
-
עשרים ושמונה וארבעים וחמישה אכסמפלארים (של כתבי י. ח. ב., ספר א'). ↩
-
כתוב ומחוק: “הקטן”. ↩
-
יוּדית: הגליון. ↩
-
רוסית: תורן, שומר־לילה בצבא. ↩
-
סיפור של ח. ש. בן־אברם. ↩
-
כתוב ומחוק: ספרותית. ↩
-
השורות כתובות על דף של “כתבי י. ח. ב., ”ספר ראשון", שי. ח. ב. שלח לבן־אברם למתנה. / חתימה אין. ↩
-
יוסף אהרונוביץ, עורך “הפועל הצעיר”. ↩
-
המשורר דוד שמעונוביץ.
2 השורות כתובות על גבי תמונה פוטוגרפית, שבצדה השני ציין י. ח. ב.: “דוד, ברנר, א. ז. רבינוביץ, ש”י עגנון, אדר ש' תר“ע”. ↩
-
חותמת: “הוצאת ‘לעם’ (חוברות־מדע פופולריות) בארץ־ישראל”; השורות עד כאן כתובות אפוא, ע“י י. ח. ב. בשם ”לעם". ↩
-
מוכר־ספרים. ↩
-
בכתיב יוּדי: אֶנגלנד. ↩
-
החוברת הראשונה של הוצאת “לעם” היתה “האדם והטבע”, מעובד ע"י ב. זעירא (= י. ח. ב.). ↩
-
“שלילה וסתירה” (“השלוח”, ינואר ומרץ 1910). ↩
-
וה“קונסט און לעבען”; ראה לד. פ., 8.9.09, הערות. ↩
-
המכתב הוא ניסוח מורחב של פתקה, שי. ח. ב. שלח, כפי הנראה לד. פ. ימים אחדים קודם לכן, ולשונה: “ידידי היקר ד. פרסקי. / רב תודות. החוברות ”צוקונפט“ ו”קונסט“ קיבלתי. מהוצאת ”לעם“ שלחנו לך רק מאה אכסמפלארים. מהחוברת השניה נשלח מאתים. שלום לא”ב גולדברג. ה“אידישעס וואכענבלאט” אין המערכת מקבלת משום מה. משום מה? אבקש עוד פעם לבלי לשכוח את הש“ס שלי [השכר־סופרים] מה”צוקונפט“. ותברכם נפש ספרותנו. / שלכם י. ח. ברנר.” [“איד. וואכנב.” – שבועון יוּדי בעריכת דוד פינסקי ויוסף שלוסברג]. ↩
-
“המבשר” – שבועון עברי בעריכת ז. ז'בוטינסקי (קושטא). מכתבו של י. ח. ב. נתפרסם בגליון כ"א מיום 31.5.1910. ↩
-
החתום מטה. ↩
-
כנאמר למעלה. / י. רבינוביץ כתב: “הנה ברנר אומר שביאליק אינו כלום והז'ארגוני רייזין הוא משורר־הלאום”. ↩
-
הוצאת ספרים בניו־יורק, נוסדה ע“י המשורר ב. נ. סילקינר ז”ל. ↩
-
לקובצי תרגומים מן הספרות העולמית; הוציאה שלושה כרכים (תרע“א–תרע”ג). ↩
-
כך קראו בא“י למטבע התורכי ”מטליק". 3א – הגליון. 3ב – התקציב. ↩
-
שכר־סופרים ל“ביז וואנען וואָס” (“לעת עתה”). ↩
-
כל כך. ↩
-
הוצאת ק. י. סילמן. ↩
-
ירחון של אגודת־המורים בארץ־ישראל. ↩
-
טעות י. ח. ב.: אברהם ג. ↩
-
המדובר בחוברות־המדע, הוצאת “לעם”. ↩
-
של ההוצאה הנ"ל. ↩
-
טעות י. ח. ב.: לאברהם ג. ↩
-
יעקב גורדין, 1853–1909. ↩
-
לעת עתה. ↩
-
כתוב ומחוק: העבריים. ↩
-
דר ח. י. אפשטיין. ↩
-
כל האמור מכוּון לליזה וָרון, אחר כך שחקנית ידועה בתיאטרון היוּדי בארצות־הברית; לגילויי כשרונה בארץ־ישראל הקדיש י. ח. ב. כמה הערות במאמר “יענק'ל הנפּח”, “הפועל הצעיר”, אב תר"ע (כל כתבי י. ח. ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך ב'). ↩
-
היוצא לאור. ↩
-
צריך להיות: 17–16. ↩
-
הקבל מכתב ב. ל“מבשר”, לעיל, מאי 1910. ↩
-
המכתב נתפרסם ב“הפועל הצעיר”, שנה שלישית, גליון 16, כ“ט באייר תר”ע. ↩
-
לעת־עתה. ↩
-
סיפור בשביל “השלוח”. ↩
-
לפי שעה. ↩
-
כתבי־היד. ↩
-
כל כתבי י. ח. ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך ב'. ↩
-
אגודה לחובבי ספרות עברית בניו־יורק, שנות תרס“ט – תרפ”ד; נוסדה ע“י ד. פרסקי; עמלה גם בהפצת ספרות ארץ־ישראל; ע”ד “אסף” ו“יפת” ראה לד. פ., 26.5.10. ↩
-
רמז לקול־קריאה, שיצא בפרק־זמן זה בחתימת הסופרים ש. בן־ציון, מרדכי בן הלל הכהן וד“ר יוסף לוריא בדבר הוצאת־הספרים ”ברקאי", שלא הגיעה לשום פעולה שהיא. ↩
-
ירחון לבני־הנעורים, הוצאת אגודת המורים בא“י וחברת ”קוהלת". ↩
-
“מול אוהל תימורה”, נדפסה בארץ־ישראל; ראה להלן, לד. פ., 1.10.1910. ↩
-
שלא על מנת לקבל פרס. ↩
-
ט. ז. מילר. ↩
-
לעת־עתה. ↩
-
תרגום י. ח. ב. לדרמה המוזכרת של ג. הופטמן – “אנשים בודדים” – אמנם, נדפס ב“יפת”, קובץ שני. ↩
-
הקובץ יצא בלבוב, בעריכת ג. שופמן, בתחילת תרע"א. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: לא־גדול; הסיפור של י. ח. ב.: “עצבים” (כל כתבי י. ח. ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך א'.). ↩
-
שמואל ורשבסקי (יבנאלי). ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: יש. ↩
-
שורת הקווים וכן זו שבסוף המכתב – של י. ח. ב.. ↩
-
שבועונה של התנועה הציונית העולמית. ↩
-
הקבּל למכתבו של ב. בענין זה לאב. גולדברג, לעיל, 30.5.10. ↩
-
לכל הפחות. ↩
-
למען השם. ↩
-
פברואר 1910. ↩
-
שהמאמר המדובר של י. ח. ב. רואה בהם, ורק בהם, חיוב רב. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק:: אם תשיג. ↩
-
רובל כסף. ↩
-
במכתבו לי. ח. ב. נגע צ.ז. ו. בעניינים, שעליהם עמד י. ח. ב. במאמרו “רשמי שעה” ב“רשפים” (ראה לעיל, מכתב לפ. לחובר): חיי העם היהודי, אמונה וכו'. ↩
-
מאמר־אזכרה לד“ר שלמה רוּבין ש”הפועל הצעיר“ פירסם אותו בשם ”הכל תלוי במזל". ↩
-
א. י. אינהורן, אגרונום וסופר עברי (1866–1925. ↩
-
לעת עתה, לכל הפחות. ↩
-
“שלילה וסתירה”, הוצאת “דוברי עברית”, לונדון, תר"ע (ראה לעיל, לש. ב. מ., 13.4.10). ↩
-
תרגום שירים משל לרמונטוב בשביל הקובץ “יפת”. ↩
-
ב. כצנלסון, שאמו בבוברויסק לא קיבלה ממנו זמן־מה מכתבים ודאגה לשלומו. ↩
-
“מרכז אגודת־המורים בא”י"; בקיץ המדובר עבד בו י. ח. ב. עבודת מזכיר. ↩
-
י. ראדלר־פלדמן (ר' בנימין). ↩
-
מנחם־אב. ↩
-
“בין מים למים”. ↩
-
יוּדית, במובן: וסוף לדבר. ↩
-
הקבֵל לשורות י. ח. ב. לד. פּרסקי, 8.7.10. ↩
-
רוסית, במובן צורם, פוגע. ↩
-
בישליק – מטבע תורכי; קופיקה – פרוטה רוסית. ↩
-
מחוק: למות. ↩
-
יוּדית: אוי ואבוי! ↩
-
כתב־היד (של הסיפור “עצבים”). ↩
-
שורות־סיום אלה – כהוספה בשוּלי הגלויה. ↩
-
גוף־הגלויה נשתמר בין ניירות־העזבון ורשום עליה בידו של י. ח. ב., בעפרון: לא נשלח כלל. על גבי השורות הסגורות בחצאי־ריבוּע – קווי־מחיקה אחדים, מבטלים; חתימה אין. הקבל – מכתב סמוּך. ↩
-
ואף על־פי כן. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק ח י. ↩
-
מוכרי־ספרים. ↩
-
הסופר והמו“ל א. ל. שאלקוביץ, 1866–1921, בעל הוצאת־הספרים ”תושיה". ↩
-
גליון־דפוס. ↩
-
מחוק: אעפ"י ש… ↩
-
למשורר ב. נ. סילקינר. ↩
-
“העם היהודי” – שבועון יוּדי של התנועה הציונית בארצות־הברית, בעריכת א. ג. ↩
-
חוברת־הסברה לבני־הנעורים בשאלות־המין מאת ח. א. זוטא; עוררה מחאות וכו'. ↩
-
סאטירה מאת ק. י. סילמן. ↩
-
מאת הנ"ל. ↩
-
“מולדת”. ↩
-
הסופר א. ד. פרייאֶר (בר־דרורא). ↩
-
להוציא לאור. ↩
-
שלא על מנת לקבל פרס. ↩
-
ס'דארף זיין. ↩
-
חצאי־הרבוע – של י. ח. ב. ↩
-
רוּסית־יוּדית: מתקן שגיאות. ↩
-
רוסית: משעשע, קל. ↩
-
רוסית, במובן: מין התגנדרות. ↩
-
בשולי הגלויה כתוב ומחוק: “עס געפעלט עפּעס ניט דאס (מלה לא־ברורה)”. ↩
-
מקבל המכתב, הסופר ליאו קניג (אריה יפה), בשעתו תלמיד בית־הספר “בצלאל” בירושלים, שהה בפרק־הזמן המדובר במינכן. ↩
-
חצאי־הריבוע, כבמקור היוּדי – של י. ח. ב. ↩
-
במקור היוּדי חומד י. ח. ב. לצון ומתקן טעויות־דקדוק – לשון־זכר ולשון־נקבה – במכתבו של ל. ק. אליו. ↩
-
“מכאן ומכאן”. ↩
-
בשוּלי הגלויה כתוב ומחוק: "אין זה נראה לי ש… (מלה לא־ברורה). ↩
-
חבר של י.ח.ב. מתקופת הומל; בערב מלחמת העולם של 1939 – איכר זעיר בא"י; בפרק־הזמן המדובר שהה בעיירה ברוסיה. ↩
-
למחית בני משפחת ב. י. ג., שישבה בא"י. ↩
-
יעקב קרול, איכר בא"י. ↩
-
הסופר מרדכי בן הלל הכוהן. ↩
-
חס ושלום. ↩
-
אליעזר קפלן, מנהל חברת “אחיאסף”. ↩
-
גליונות־דפוס. ↩
-
“מכאן ומכאן”, יצא, כ“בין מים למים”, בהוצאת “ספרות”, וארשה. ↩
-
שיציאתה התחדשה בפרק־זמן זה. ↩
-
בית־מסחר־ספרים.. ↩
-
“עוד יום אחד”. ↩
-
שבועון יוּדי, שא. ב. וד"ר ש. מלמד אמרו להוציא בלונדון. ↩
-
יוּדית: ערוך בכובד־ראש. ↩
-
יוּדית: איגרת־ברכה. ↩
-
בשבועון “העולם”, אוקטובר 1910: י. ח. ברנר (לעשר שנות עבודתו)". ↩
-
רוּסית: אי, מאמר טפשי! ↩
-
י. ראדלר־פלדמן (ר' בנימין). ↩
-
הוא המכתב לד. פ. מן החודש הקודם. ↩
-
“הפועל הצעיר”. ↩
-
“אנשים בודדים” לג. הופטמן. ↩
-
הסופרים ח. א. פרידלנד וישראל אפרת תרגמו בשביל “יפת” קטעי־שירה משל שאֶלי. ↩
-
על יסודות־הליברליות מאת ג'. סט. מיל. ↩
-
א. ז. רבינוביץ. ↩
-
תל־אביב הקטנה מנתה אז שנה אחת לקיומה; י. ח. ב. גר באחת השכונות היהודיות של יפו. ↩
-
שנה רביעית, גליון ד', (“דפים מפנקס ספרותי”, ז‘, כל כתבי י. ח. ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך ב’). ↩
-
ירחון רוסי מדעי־פופולארי (“מבשר־הדעת”). ↩
-
“רשימות של ספרות”: “הצפירה”, י' בכסלו תרע"א. ↩
-
לפתח־תקוה. ↩
-
ברוך השם. ↩
-
ר' בנימין. ↩
-
המכתב לקוח מתוך צרור איגרות י. ח. ב., שפורסמו ע“י א. ביילין בקובץ ”איים". ↩
-
פואימה של יצחק קמצנלסון. ↩
-
של הוצאת “ספרות”. ↩
-
הסופר שלמה צמח. ↩
-
מחוק: כי עוד פעם – מצבי דחוק. ↩
-
Nota Bene (או: “נכתב בצדו”). ↩
-
מתוך אוסף הפורטרטים והאבטוגרפים של א. שבאדרון ע"י בית־הספרים הלאומי בירושלים. ↩
-
של החוקר ח. י. בורנשטיין (1845–1928); תרגומו ל“האמלאֶט” יצא גם בספר מיוחד, וארשה, תרפ"ו. ↩
-
סמוּך לזמן המדובר עמד י. ח. ב. באחד מפרקי “בעתונות ובספרות” שלו ב“הפועל־הצעיר” (שנה רביעית, גליון שלישי, 24.11.1910) על ענין המרת־הדת בין היהודים, ש“תלי־תלים של מאמרים ופיליטונים נכתבו ונדרשו” עליו בעתונות של התקופה ההיא. תוך כדי דיון בכך קבע את עמדתו, עמדת “איש עברי חפשי בדעותיו” לאמונה ולדת, ליהדות ולנצרות, לספר התנ“ך ולספר הברית החדשה וכו‘. הדברים חוללוּ תגובה עצומה בעתונות ובציבוריות היהודית בארץ־ישראל ובגולה. על י. ח. ב. ניתכו דברי ביקורת קשים, האשמות וכו’. בין ראשי המתנגדים לדעות י. ח. ב. היה אחד־העם, שפירסם ב”השלוח“ מאמר בענין הנדון (“תורה מציון”, “על פרשת־דרכים”, ד') וגם פנה בהצעה להנהגת ”חובבי ציון“ ברוסיה – ”הוועד האודיסאי“ – להפסיק את מתן תמיכתה (מאה פראנקים לחודש) לשבועון ”הפועל־הצעיר". במחיצת האחרון קמה תנועה של התגוננות וצידוד בזכות חופש הדיבור. חברי המפלגה התנדבו לתמוך בעתונם. ביפו נקראה אסיפת סופרים, שגינתה את החלטת הוועד האודיסאי, הגנה על י. ח. ב. וכו'.
שני המאמרים בעתון היומי “דער פריינד” (“הידיד”), וארשה 9.3.1911, שי. ח. ב. דן עליהם במכתב שלפנינו, הם: “דער רבי, וואס האט אויפגעהויבען דעם שטעקן / דער אינצידענט ברענער – אחד־העם” (“הרבי שהרים מקלו / לענין ברנר – אחד־העם”) מאת ה. ד. נומברג ו“שטורם און דראַנג” (“סער והסתערוּת”) מאת ש. רוזנפלד (R.). לדברי ה. ד. נומברג ערך י. ח. ב. “הסתערות בלתי מוצלחה” על “רוח־היהדות”, שאינה שוב מבצר, שצריך להרעישו. ש. רוזנפלד לא ראה בדברי י. ח. ב. בלתי אם “פראזות היסטאֶריות” וראדיקאליוּת מכרזת על עצמה ללא כל צורך.
המכתב מובא כאן לפי המודפס ב“הד־הזמן”, 3.4.1911, גליון 67, בהקבלה לנוסח הטיוטה שנשתמרה בין ניירות־העזבון של י. ח. ב. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: בעתונכם הנכבד. ↩
-
שנה זו. ↩
-
מחוק: עד סוף כל הטענות. הטענות עשו עלי רושם, ששני הסופרים הנ"ל לא קראו את פיליטוני. ↩
-
(4א) אטאקה – התקפה. ↩
-
מחוק: בשאלת הדת והאמונה. ↩
-
מחוק: ו“רודפי אלהים”. ↩
-
מחוק: זה שנה וחצי. ↩
-
שכר־סופרים. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: גם את השכר הזה. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: ע“י אחה”ע (אחד־העם). ↩
-
הפסוק האחרון איננו ב“הד־הזמן”. ↩
-
חברי אגודת “אחיעבר” בניו־יורק אמרו להביא את יוסף אהרונוביץ, עורך “הפועל הצעיר”, לארצות־הברית לשם פעולה למען השבועון; הדבר לא יצא אל הפועל. ↩
-
של הוצאת “יפת”; י. ח. ב. היה בפרק־זמן זה מזכירה של הוצאה זו. ↩
-
אנגלית: כסף. ↩
-
תרגומים מטולסטוי בקובצי “יפת”. ↩
-
המכוון לחבורת אישים ברוסיה, שהניחה יסוד להוצאת־ספרים רחבת־מידות בשם “מזרח ומערב”; מסיבות שונות לא הגשימה את תכניותיה ולא הוציאה בלתי־אם ספר אחד: “ילדות” לל. טולסטוי בתרגומו של י. ד. ברקוביץ (וילנה, תרע"ב).. ↩
-
“מות איואַן איליץ” תרגום א. ז. רבינוביץ, בא ב“יפת”, קובץ ראשון; “בעל־הבית ומשרתו”, תרגום י. ח. ברנר, צריך היה לבוא ב“יפת” קובץ שני; חלק ממנו, פרקים א–ה, נתפרסם ב“הפועל הצעיר”, קיץ 1914, בשם “בעל הבית ופועלו”, וכולו בחוברת מיוחדת של הוצאת “בכפר”, יפו, תרע“ט; ה”רשימות מבית־המוות“ בתרגום א. ז. רבינוביץ, באו ב”יפת“, קובץ שני ושלישי; ”החטא וענשו“ יצא אחרי מות המתרגם, י. ח. ברנר, ב”הוצאת א. י. שטיבל“, וארשה, תרפ”ד (פרקים ממנו – “סיפורו של מארמאֶלאדוב” ו“בלהות הכרך” – נדפסו קודם לכן בשבועון “האחדות”, ירוּשלים, תרע“ג ותרע”ד. “רשימות מבית־המוות” ו“החטא וענשו” יצאו אח“כ בתרגום חדש (של מ. ז. ולפובסקי) בהוצאת הקיבוץ המאוחד; הראשון בתשי”ט; השני – בתשכ"ב. ↩
-
“תורגמן” – הוצאת ספרי תרגום לבני־הנעורים על יד “מוריה” באודיסה; “הירדן”, “השחר” ו“מולדת” – שבועונים (בוארשה) וירחון (בארץ־ישראל) לבני־הנעורים. ↩
-
היתה הצעה לאחד את הפעולה של “אסף” בניו־יורק עם זו של “יפת” בארץ־ישראל. ↩
-
במובן: אורתוגרפיה, כתיב, בקובצי “יפת”. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: המכתב. ↩
-
שורה נוספת זו – בשוּלי מכתב ר' בנימין לד. פּ. ↩
-
בנוגע להוצאת “מכאן ומכאן” ע“י ”ספרות", וארשה; מכתבו של י. ח. ב. לפ. ל. בענין זה אבד. ↩
-
מחוק: ואולי שלושה? ↩
-
“ספרות” הסכימה לכל הסעיפים, מלבד ה‘, ו’, ז', כבלתי מתאימים לתנאי־ההדפסה הטכניים. ↩
-
בתחילת 1908, בדרך מלונדון ללבוב. ↩
-
שבוּעון עברי, ניו־יורק, תרע“א–תרע”ב, בעריכת ר. ב. ↩
-
בכתב־יד; הכּוונה ל“מכאן ומכאן”. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: עצוב. ↩
-
המכתב נמצא בין ניירות־העזבון של י. ח. ב. – גלויה, טופס של הוצאת “יפת” – ולא הוברר, אם נשלח העתק ממנו לר. ב. ↩
-
1,20 רובל. ↩
-
מוכר־ספרים. ↩
-
קופּיקות (פּרוּטות). ↩
-
לשׂכר־סופרים. ↩
-
רחמנא ליצלן. ↩
-
יוּדית, במובן: משלנו שבמשלנו. ↩
-
על חשבון שכר־הסופרים ל“מכאן ומכאן”, הוצאת “ספרות”. ↩
-
המכוּון, יש לשער, ל“שכול וכשלון”. ↩
-
מחוק: לא “מכאן ומכאן”… ↩
-
שכר־סופרים. ↩
-
כנאמר למעלה. ↩
-
ליצחק שווייגר, לשלמה צמח. ↩
-
מחוק: נו, נו! ↩
-
א. א. קבק. ↩
-
הלוואה לשם הוצאת ספר שני של הכתבים; ראה לעיל, מכתבים לד. פ. ↩
-
א. ז. רבינוביץ. ↩
-
השורות כתובות על גבי גלויה, בשוּלי דברי א. ז. רבינוביץ למ. י. ב. ↩
-
בחורף תרס"ח, בדרך מלונדון ללבוב. ↩
-
בן מ. י. ב. ↩
-
הרשימה של י. ח. ב. – פרק רביעי מ“הרהורי־קורא”, כל כתבי י. ח. ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך שני. ↩
-
“תולדות אהבה אחת” למשה סמילנסקי, חלק א'. ↩
-
גם כן. ↩
-
שבר־סופרים. ↩
-
אחר כך. ↩
-
כלומר, “כתבי י. ח. ב.”, ספר ראשון, יפו, תר"ע, שנדפסו בירושלים. ↩
-
פיליטוני ד. פרישמן, שנדפסו תחילה בעתון “הבוקר” ויצאו בספר מיוחד ע“י הוצאת ”ספרות“ בשם ”פרצופים". ↩
-
ל“מיכאל קראמר” של הופטמאן. ↩
-
“אנשים בודדים” באו ב“יפת”, ב‘; “פוּרמאן האֶנשאֶל” – בשם “בעל־העגלה הנשל” – ב“יפת”, ג’; את הרומן של דוסטויבסקי קרא י. ח. ב. אחר כך בשם “החטא וענשו” (הוצאת א. י. שטיבל, תרפ"ד). ↩
-
לשון הלצה, בסגנון פ. ל., שחתם על החוזה המדובר: “בשם הוצאת ‘ספרות’”. ↩
-
המכוּון, כנראה, למאמרו של ה. צייטלין על י. ח. ב.: “אינהאלט, פארמען או לעבענס־ארטען” (“תוכן, צורות וארחות־חיים”) ב“מומנט”, שבט תרע"א. ↩
-
מ. טייטלמן, מנהל עניני השבועון “הפועל הצעיר”. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: נוטלת. ↩
-
סיפור של א. ז. רבינוביץ. ↩
-
הסופר והרופא ד"ר משה טמקין, אחי המשורר מרדכי ט.; נחמה ק. – ממכירות ד. פּ. ↩
-
המכוּון: המתגוררת בראשון־לציון. ↩
-
המכתב נשלח יחד עם של ר' בנימין ובשולי מכתב זה רשם י. ח. ב.: “כד ניים ושכיב ר' בנימין כתב להאי איגרתא! / המתלוצץ.” ↩
-
השוּרות כתובות בשולי עמוד של “הפועל הצעיר”, תרע“א, גליון 16, בו בא מאמר של י. ח. ב. על ”מהעבר הקרוב“ של מ. י. ב., הוצאת ”הספר“, וארשה, תרס”ט. – ה“מאורע” המוזכר – כל אשר נאמר וסער בעתונות ובציבוריות לרגל מאמרו של י. ח. ב. על יהדות ונצרות וכו' ב“הפועל הצעיר” (ראה מכתב ל“הד הזמן”, 23.3.11); מ. י. ב. ביקש מאת י. ח. ב. להמציא לו את דברי־הדפוס הנוגעים בענין. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: את הבוז אשר בלבי להעתונות – ↩
-
מוסף על גבי השורה ומחוק: (לא עסק ציוני פרטי של איזה עובדיה תומרקין). ↩
-
שבועון “פועלי־ציון” בארץ־ישראל, תר:ע – תרע"ה. ↩
-
מחוק: בערך לפני יותר משנה. ↩
-
מחוק: שכתב את – ↩
-
מחוק: זה העתון, אשר אני וחברי (כגון ר' בנימין וא. ציוני) עובדים בו כמעט כל ימי מגורינו בפלשתינה בחיבה ובכבוד. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: וכשיקראו את מחברתי.: ↩
-
שם עורך “המחרשה” ב“מכאן ומכאן”. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק זה אחר זה: ולאחרונה:/ ולבסוף: ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: הראשי. ↩
-
מחוק: אזי הרי גם אני לכם אח־לקאריקאטורה… ↩
-
המכתב לא נתפרסם ב“הפועל הצעיר” ומובא כאן על־פי טיוטה שנשתמרה בין ניירות־העזבון של י. ח. ב.; בשוליים רשומות שתי הוספות. אחת: “אני בציורי הא”י: ‘אגב־אורחא’, ‘בין מים למים’, ‘עצבים’, רשימותי ב‘הפוה"צ’, וגם ב‘מכאן ומכאן’ אין אני מתכוון לתאר את החיים הארצי־ישראליים, אלא – אומר ישר – מכתבים אני כותב לחברי הקרובים על חיי אדם שכמותני [מתחילה נכתב ונמחק: על חיי אני] בארץ־ישראל. ולכן כשבאים ואומרים לי, שאת החיים האלה איני יודע ואני רואה רק מהרהורי־לבי – אין לי לערער על הטענה הזאת“. והשניה: ”אח"כ נמלכתי, שכל הענין הוא טיפשי יותר מדי. כתבתי מה שכתבתי ו– наплевать [רוסית, במובן: שטוּת, יורק אני על כל זה].
כחודש ימים לאחר היכתב המכתב פירסם י. ח. ב. ב“הפועל הצעיר”, שנה רביעית, גליון 21, 10.8.1911, את מאמרו “הז'אנר הארצי־ישראלי ואביזריהו” (כל כתבי ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך שני), בו עמד בהרחבה על ענין “מקומו של הישוב הארץ־ישראלי הנוכחי בספרותנו היפה”, ושילב בו, במחצית השניה, הרבה מאוד מן האמוּר במכתב שלפנינו; בגליון הסמוך של “הפועל הצעיר” בא מאמר מאת ר‘ בנימין בשם "הז’אנר הארץ־ישראלי“, והוא מעין תשובה לדברי י. ח. ב.; שני המאמרים מאוחדים על־ידי כותרת־משנה: ”ממכתבים פרטיים", ראשון ושני. ↩
-
גרמנית, כתיב יוּדי, במובן: מפעלים. ↩
-
לפי פיסות־נייר שנשתמרו בעזבונו של י. ח. ב., ושעניינן רשימות של תוכני־עניינים לקובצי־ספרות, יש לראות, כי בפרק־זמן זה אמר להוציא “קובץ ספרותי” – או “קונטרס ספרותי” – בשם “בדרך־היחיד”, או “דברים שבכתב”. משל י. ח. ב. בעצמו היה צריך לבוא כאן המאמר “על העיקר שאיננו” (כל כתבי ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך שני), שנתפרסם בנובמבר 1911 ב“הזמן”.
1א הליצנים שבימינו ↩
-
יודית, במובן: אמנם… ↩
-
שם סופר ידוע. ↩
-
השורות כתובות על גבי כרטיס קטן. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: קומ – ↩
-
מחוק: אדער אפילו טאקע אייער “דאס נייע לאנד”. ↩
-
אנגלית: בית־משפט
3א במקור ניתנה הכתובת של י. ח. ב. ביפו. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: שתבוא. ↩
-
ביטוי זה בא במקור עברית. ↩
-
“קול הפועלים החפשי” (שבועון יוּדי אנארכיסטי). ↩
-
הירחון היוּדי הידוע: “העתיד” (סוציאליסטי). ↩
-
מחוק: ואולי “הארץ החדשה” שלך שעצמה. ↩
-
המכתב נתון כאן לפי טיוטה שנשתמרה בין ניירות־העזבון של י. ח. ב. ↩
-
יוצא לאור על ידי. ↩
-
“אחד־העם”, הוצאת “ספרות”, תרע“א; רשימתו של י. ח. ב. נדפסה בגליון הרביעי של ”האחדות“, תרע”ב (כל כתבי י. ח. ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד כרך שני, “רשימות ביבליוגרפיות”, י"א). ↩
-
א. ז. רבינוביץ על הרב א. י. קוק (ב“לוח ארץ־ישראל” של א. מ. לוּנץ לשנת תרע"ב); את יחסו לדברי א. ז. ר. גילה י. ח. ב. ברשימתו “ריקודין”: “מפנקס קטן”, “הזמן”, דצמבר 1911 (כל כתבי ב., הוצ' הקיבוץ המאוחד, כרך שני). ↩
-
של ל. א. אורלוף (ל. א. אריאלי), ירושלים, תרע"ב. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: שלמה. ↩
-
אחד־העם. ↩
-
ראה מכתב קודם. ↩
-
צריך להיות: י"א כסלו. ↩
-
“קצת על טשרניחובסקי”, עיין לעיל, כרך זה. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: לשויון־. ↩
-
סיפור של א. צ'כוב – “ Тина” – בתרגומו של א. נ. גנסין, הוצאת י. ח. ברנר, ירושלים, תרע"ב. ↩
-
מנחם גנסין, שגר אז בארץ־ישראל. ↩
-
יצחק שווייגר; ראה לעיל, לפ. לחובר, תחילת אפריל 1911. ↩
-
לל. א. אורלוף (אריאלי). ↩
-
פרוטות רוסיות; מתחילה נכתב ונמחק: חצי פראנק. ↩
-
י. י. פ. יצא באותו פרק־זמן לארצות־הברית לאחר ששהה בארץ־ישראל שנתיים; חזר עם גמר מלחמת 1914–1918; למלאת שנה אחת למות י. ח. ב. פירסם ביוגרפיה שלו בצירוף רשימות ביבליוגרפיות: “י. יערי (פּולסקין). מחיי יוסף חיים ברנר”. תל־אביב, תרפ"ב ↩
-
“דאס נייע לאַנד”. ↩
-
כתב־היד. ↩
-
קופיקות, פרוטות. ↩
-
המכוון לתרגום י. ח. ב. ל“החטא וענשו” של דוסטויבסקי. ↩
-
שכר־סופרים. ↩
-
סך־הכל. ↩
-
מחוק: –שבע. ↩
-
רומן זה של דוסטויבסקי, תורגם לאחר שנים ע“י ש. הרברג (הוצאת ”מצפה“, תל־אביב, תרפ”ט; מהדורה שניה של התרגום הזה – בהוצ' “עם עובד”, שנת תשט"ז. ↩
-
כתב־היד (של תרגום “החטא וענשו”). ↩
-
כתב־היד. ↩
-
ראה להלן, לי. פיכמאן, 15.4.1913. ↩
-
ראה מכתב סמוך, הערות. ↩
-
דחול המועד פסח. ↩
-
ר' בנימין. ↩
-
בפרק־זמן זה טיפלו סופרים, מן הקרובים לי. ח. ב. בארץ־ישראל, וביחוד ר‘ בנימין, בתכנית של הוצאת ירחון מעין “המעורר”, ולפחות קובצים ספרותיים ברוח “המעורר”, “רביבים” וכו’. פ. לחובר ועמו י. פיכמאן וא. י. שטיבל הודיעו מוארשה על נכונותם לעזור בדבר והציעו תנאי־השתתפות בביסוס החומרי, במעשה־העריכה וכו‘. התכניות לא התגשמו ומעין המשך לחפץ־הפעולה האמור היתה הוצאת הקובץ “בינתיים” (שסוּמן כמוּצא ע"י י. פלדמן). ואחרי כן – עם יסוּד הוצאת “השרון” – קובצי “רביבים”, ג’–ד‘ וה’. ↩
-
י. ח. ב. עשה כמה ימים ביפו ובמושבות הסמוכות והרצה בהן הרצאות. ↩
-
“וואוּהין?” – “לאן”? – ירחון יוּדי לענייני הגירה והתישבות, בעריכת ד“ר ד. ש. יוחלמן בקיוב; ”די סאָכע“ – ”המחרשה". ↩
-
המוכן להוציא לאור את תרגום “החטא וענשו”. ↩
-
כתב־היד. ↩
-
שכר־סופרים. ↩
-
כתב־היד. ↩
-
לבני־ביתך. ↩
-
מעבר לדף. ↩
-
על דבר “הפועל הצעיר”. ↩
-
בגוף המכתב מקום זה קרוע; הלשון, כנראה: ודאי שאיעץ… ↩
-
כנ"ל: הייתי לוקח… ↩
-
מאמרו של י. ח. ב. על “העברי החדש”,מאסף ערוך ע“י ד:ר יעקב כהן, בא ב”הפועל הצעיר“, שנה חמישית: ”רשמי קורא", א' (כל כתבי ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד. כרך שני, “דפים מפנקס ספרותי”, פרק י"ב.) ↩
-
של השבועון “האחדות”. ↩
-
יוסף ויתקין, ממניחי היסוד של תנועת “הפועל הצעיר”; לאחר מותו, בשנת תרע“ב, הוציא ”הפועל הצעיר“ ”מבחר־כתביו" (כל כתבי ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך שני, “רשימות ביבליוגרפיות”, י"ח). ↩
-
“גם אלה אנחות סופר”: כל כתבי ב., הוצ' הקיבוץ המאוחד, כרך שני. ↩
-
בגוף המכתב מקום זה קרוע; הלשון, כנראה: דורש שאמכור לו… ↩
-
“הפועל הצעיר” קנה את המהדורה של “כתבי י. ח. ב.”, ספר ראשון, הוצאת קרוגליאקוב, תר"ע, על מנת לתתה פרס לחותמים. ↩
-
דבורה בארון. ↩
-
בגוף־המכתב מקום זה קרוע. ↩
-
הלל קרוגליאקוב. ↩
-
הסופר מרדכי בן הלל הכהן. ↩
-
שם הסיפור המתורגם, שעליו מוסבים דברי י. ח. ב., לא הוברר. “הבונה” – סיפור של ב. פון־פולנץ; התרגום של י. ח. ב. בא ב“האחדות”, שנה שלישית, גליונות 28–30 (שנת תרע"ב). “ביבליותיקה אוניברסאלית” – הוצאת־ספרים רוסית, עממית, לתרגומים מן הספרות העולמית; “שטימונג” – הלך־רוח, חוויות־חלוף. ↩
-
סיפור מאת י. ב. ינסן, תרגום י. ח. ב., שפרקים ממנו נדפסו ב“הפועל הצעיר”, שנת תר“ע, בשם ”מסיפורי הקדם“; י. א. שאל את י. ח. ב., אם הוא נוטה להוציא את התרגום בהוצאת ”לעם“; לאחר שנתיים, אמנם יצאה בהוצאה זו חוברת אחת של סיפור זה בשם הר־הקרח”. ↩
-
על ידי “אחיספר”, ורשה–ברלין. ↩
-
מתחילה ראה י. ח. ב. את הקובץ המדובר כהמשך ל“רביבים” שהוציא בלבוב בשנת תרס“ח; אחרי כן הוחלט לקרוא לו ”בינתיים“, לאמור: עד שתיווסד במה ספרותית קבועה, ירחון מעין ”המעורר“; על שער ”בינתיים“ נרשם: ”הוצא ע“י יהושע פלדמן, יפו”. ↩
-
“תיאודור הרצל (דברים אחדים למהותו האנושית והספרותית)”. ↩
-
כתב־יד של שתי רשימות, שהיו מיועדות לקובץ “בינתיים”. ↩
-
ההרצאה־המאמר באה ב“הפועל הצעיר”, תחילת שנה ששית, תרע"ג (עיין לעיל, בכרך זה). ↩
-
של חברת “יפת”. ↩
-
כל אחד. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: דברים. ↩
-
כתב־יד. ↩
-
פ. ל. טיפל בהכנות להוצאת רבעון; מאסף ראשון ויחיד, “נתיבות”, יצא בקיץ תרע"ג. ↩
-
בפרק־זמן זה נענה י. ח. ב. לבקשת מר בן־ציון כץ, עורך “הזמן”, והבטיח להשתתף בעתון בתנאי שתיקבע לו משכורת חדשית, משתלמת מראש, בסך 20 רובלים. הסכמת “הזמן” באה בטלגרמה, בחתימת ב. צ. כץ ופ. מרגולין, וכן גם נשלח לי. ח. ב. סכום השכר לחודש הראשון. ↩
-
למעשה פירסם י. ח. ב. ב“הזמן” מאמר פובליציסטי גדול בשם: “למה רגזו? / מכתב מא”י" (כל כתבי ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך שני). ↩
-
כתב־היד; בענין ספרו של ד“ר א. רופין ראה להלן, לד”ר י. טהון, דצמבר 1912. ↩
-
“שלוש פעמים” ו“לוגוס”: “השלוח”, 1912, כרך כ“ו, כ”ז. ↩
-
ואחר כך.
2א ארמית: הרי סתירה כאן. ↩
-
חתימה אין. ↩
-
התיקונים – למאמרו של י. ח. ב. על מ. י. ברדיצ'בסקי ב“הפועל הצעיר” (תרע"ג); “שלפני החתימה” – לפני הפרק האחרון, המסומן בשם: “חתימה”. ↩
-
סיפור של א. ראובני, ירושלים, תרע"ג, הוצאת י. ח. ברנר. ↩
-
ענין־המכתב – תרגום י. ח. ב. לספרו הגרמני של ד“ר א. רופין: ”Die Juden der Gegenwart“. / על הוצאת התרגום התנהל משא ומתן עם ”הזמן“ בוילנה, וכן גם עם ”הפועל הצעיר“; פורסם אחר כך ע”י הוצאת “מוריה”, אודיסה, תרע“ד: ”היהודים בזמן הזה. מחקר סוציאלי־מדעי מאת ד“ר ארתור רופין. תירגם ממהדורה שניה י. ח. ברנר.” צ‘צ’קס – הסופר ש. י. עגנון. ↩
-
לפי טיוטה, שנשתמרה בין ניירות־העזבון של י. ח. ב.; מטעמים ענייניים לא נשלח המכתב לד"ר י. ט. ↩
-
על חשבון שכר התרגום של “היהודים בזמן הזה”. ↩
-
דרמה של ג. הופטמן, שי. ח. ב. תרגם בשביל “יפת”. ↩
-
בית־הספרים הלאומי בירושלים. ↩
-
מאמר של ר' ב., שנדפס אחר כך ב“הפועל הצעיר”. ↩
-
המכוּון לסיפור הגדול, שבעיבודו האחרון נקרא “שכול וכשלון”. ↩
-
בדיבור המתחיל. ↩
-
שכר־סופרים לסיפור “הנער בוניא” בקובץ “בינתיים”. ↩
-
לא כן שכן. ↩
-
(צ. ה.?) גינצלר, מדפיס בבוּפאַלו, פנה ע"י א. א. ל. לי. ח. ב בהצעה להדפיס בבית־דפוסו את כתבי ב. בתנאי תשלום נוחים. ↩
-
טעות: לבוב; בארץ מוצאו, בגליציה, היה גינצלר מפרסם רשימות ב“טאגבלאט” הלבובי. ↩
-
גליון־דפוס. ↩
-
לכל הפחות.. ↩
-
החתום מטה. ↩
-
“בינתיים”. ↩
-
סך־הכל. ↩
-
רעייתו של ר. ב. ↩
-
על חשבון שכר־סופרים לסיפור “הגברת פינקל”. ↩
-
יעקב־אביגדור המוזכר, בן ר' ב. ↩
-
ש. ורשבסקי – יבנאלי. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: שאינה יודעת – ↩
-
של ה“ביבליותיקה כללית”, הוצאת “אחיספר”, וארשה. ↩
-
סך־הכל. ↩
-
גליונות־דפוס. ↩
-
הכוון ל“שכול וכשלון”. ↩
-
מאת שלמה ורטהיימר, ירושלים, תרע"ג. ↩
-
להוציא לאור. ↩
-
בנו של מ. י. ב. ↩
-
שכר־סופרים. ↩
-
על גבי השם מועבר קו־מחיקה. ↩
-
כך גם במקור. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: “איך בין אַ מרה־שחורה'דיק”, ובנוסח שני: “איך בין זעהר אָפט מרה– שחורה'דיק”. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: “אַ שווערער”. ↩
-
מתחילה: “טרייער”. ↩
-
על גבי השם מועבר קו־מחיקה. – / יהודית אדלר (אחר כך: י. אדלר־מנדלסון) – מן הפועלות הוותיקות, בנות “העליה השנייה”, בארץ־ישראל; המכתב נתון כאן לפי טיוטה שנשתמרה בין ניירות– העזבון של י. ח. ב.; על פני השורות – שני קווי מחיקה מבטלים. ↩
-
כך גם במקור. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: “איש קודר אני”, ובנוסח שני: “אני קודר לעתים קרובות מאוד”. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: קשה הוא. ↩
-
מתחילה: הנאמן. ↩
-
פולנית בכתיב יוּדי: היה יהיה. ↩
-
האחים ישעיה ושלום ש. בפתח־תקוה. ↩
-
הסופר שלום שטריט. ↩
-
הסופר צבי דיזנדרוק (1890–1940); שימש אז מורה בפתח־תקוה. ↩
-
יצחק וילקנסקי (א. ציוני), אחי מ. ו.; שימש אז אגרונום בחוות לוד (בן־שמן) ↩
-
מעבר לדף. ↩
-
דוד ז'וכוביצקי – זכאי, אז מורה במושבה קוסטינה (באר־טוביה). ↩
-
רוסית בכתיב יוּדי: קובץ קטן. ↩
-
בגוף־המכתב מחוק. ↩
-
לפי הצעת י. ר. נקרא הסיפור בשם “ביום אביב” (“רביבים”, ג‘־ד’). ↩
-
בתשובתו לי. ח. ב. מעיר י. פ., כי שם הסיפור של א. גוטמן (ש. בן־ציון) הוא: “שלושת החלונות”. בקובצי “רביבים” לא נתפרסם. ↩
-
למנין חוץ־לארץ (בהדגשה, שלא למנין שהיה נהוג אז ברוסיה). ↩
-
כשני חדשים קודם לכן, ביום חמישי, כ“ז באדר א' תרע”ג, 6.3.1913, מת בוארשה אורי־ניסן גנסין, חבר־נעוריו של י. ח. ב. – “שבועות אחדים אחרי מות א. נ. גנסין, בחודש ניסן תרע”ג – כותב ש. ביכובסקי ברשימת־הלווי שלו לשלושה־עשר מכתבים של י. ח. ב. אליו, שהוא, ש. ב., פירסם ברבעון “עין־הקורא”, ב‘־ג’, ברלין, תרפ“ג – היתה בפוצ'אֶפּ (פלך צ'אֶרניגוב), עיר־מולדתו של ג., אסיפה קטנה של ידידי ומוקירי המנוח. האסיפה דנה בשאלה, במה לכבד את זכרונו של המנוח בן־עירם בתור אדם וסופר. על־פי הצעתי אני הוחלט להקים לו זכרון בספרותנו, שלה הקדיש את כל כוחו ואונו, על־ידי הוצאת קובץ ספרותי מיוחד, מוקדש לזכרונות ומאמרים על אודותיו, ואת עריכת הקובץ הזה למסור לי. ח. ברנר בירושלים, ידיד־נעוריו של המנוח. על יסוד החלטה זו פניתי לברנר בבקשה לקחת עליו את הטיפול ואת העריכה של הקובץ”. ↩
-
חיים איצקוביץ, ידיד י. ח. ב. בתקופת־לבוב, שבידיו הניח ב. צרור מכתבים, כתבים וכו', בשעה שיצא לארץ־ישראל. ↩
-
מ. גנסין, אחי א. נ. ג. ↩
-
יצחק קצנלסון. ↩
-
כתב־היד. ↩
-
לגבי הוצאת כתביו ע“י ”אחיספר", וארשה־ברלין. ↩
-
“נתיבות”. ↩
-
יוּדית, במובן: על אף הכל, סוף־סוף. ↩
-
על אודות. ↩
-
“העתיד” – “מאסף לבירור ענייני היהדות והיהודים”, בעריכת ש“י איש הורוויץ; ב”העתיד“, ספר רביעי (ברלין, תרע"ב), נתפרסמה שורה של מאמרים ”על היהדות ועל עתידותיה“, ובדיון השתתפו רבים מן הסופרים־ה”אריות“: מ. י. ברדיצ'בסקי, א. בן־יהודה, בר־טוביה, ש. דובנוב, ד. פרישמן, שלמה שילר ועוד; שם מאמרו של מ. י. ב. ב”רביבים“ (ג‘־ד’) הוא: ”על היהדות ועל עתידותיה“ (של א. ציוני: ”התיאולוגיה הלאומית“. / ”משיבין ומשיבין את האריות“ – על פי גטין פ”ג, עמוד ב'. ↩
-
ספרי “לוח־ארץ־ישראל” וקובצי “ירושלים” של א. מ. לונץ. ↩
-
בפתח־תקוה. ↩
-
“רביבים”, קובץ ג‘־ד’. ↩
-
ישעיהו ש. ↩
-
אנשי־שלומנו. ↩
-
להכנת הקובץ לזכר א. נ. גנסין. ↩
-
לכל הפחות. ↩
-
החבורה המצומצמת, שניגשה להוציא את הקובץ לזכר א. נ. גנסין וגם עמלה בכך מן הצד המעשי – ש. ביכובסקי במוסקבה, האחים י. ונחמן מייזל ועוד ספוּרים מאנשי הוצאת “נסיונות” בקיוב – אמרה תחילה להוציא את הספר בקיוב. ↩
-
צ. וח. ק., ממחנה ה“עבריים” במוסקבה, שהיו ידועים לי. ח. ב. מזמן ביקורם בא"י בשנה המדוברת. ↩
-
לר' אישתורי הפרחי. ↩
-
מכתב עתי. ↩
-
“האריאל”. ↩
-
השם הכולל של שתי רשימות מ. י. ב. ב“רביבים”, ג‘־ד’. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: בבקשה להשתתף. ↩
-
מ. י. ב. ביקש מאת י. ח. ב. שלא לפרסם ב“רביבים” דברים מתורגמים מיוּדית; לכל הפחות, יש לציין, כי הדברים הנם תרגום; הערתו של ב. מתכוונת לסיפור “כוחות” של א. ראובני – שבאותו פרק־זמן כתב עדיין יוּדית – ב“רביבים”, ג‘־ד’, וזה, אמנם, צוּיין כ“תרגוּם מכתב־יד”. ↩
-
ודי למבין. ↩
-
מעבר לדף. ↩
-
על שם סיפור של א. נ. גנסין. ↩
-
הוּא “שכול וכשלון”. ↩
-
עתון יומי יוּדי בוארשה. ↩
-
עם העשיה שוּנתה התכנית וב“הצדה” באו “רק דברים משל גנסין ועל אודות גנסין”. ↩
-
סיפור של מקבל־המכתב, שנדפס בפרק־זמן זה ב“העולם”. ↩
-
במתכוון, כנראה, כך (ולא “מוקדשים”): ראה להלן, לא. בילין, 11.7.13. ↩
-
תרגום י. ח. ב. ל“בעל־העגלה האֶנשאֶל” של ג. הופטמן, שנתפרסם ב“יפת”, קובץ שלישי. ↩
-
בגוף־המכתב מקום זה קרוע. ↩
-
בגוף־המכתב מקום זה קרוע. ↩
-
המאמר “התיאולוגיה הלאומית” בא ב“רביבים”, ג‘־ד’. ↩
-
בגוף־המכתב מקום זה קרוע. ↩
-
בפרק־זמן זה, לאחר צאת הקובץ “בינתיים” ותוך כדי הדפסת “רביבים”, קובץ ג‘־ד’, כוננו ר' ב. וישעיהו ש. “מרכז עממי להפצת הספרות העברית בארץ־ישראל ובגולה” בשם “השרון”; סיסמתו היתה: “הספר העברי לכל בית עברי”. ↩
-
הסופרים שלמה שילר ול. א. אורלוף־אריאלי. ↩
-
“הרצליה” בתל־אביב. ↩
-
ירחון, שהתחיל לצאת בפרק־זמן זה ע“י ”אחיעבר" בניו־יורק. ↩
-
המכוּון ל“שרון”, “מרכז עממי” וכו'. ↩
-
“אנוש כי ידכה” (“שכול וכשלון”). ↩
-
חבורת “נסיונות” בקיוב קיבלה עליה להמציא – וגם המציאה – סכום מסויים חלף אכסמפלארים של הקובץ “רביבים”, שיימכרו על ידיה ברוסיה. ↩
-
המשורר יעקב קופלביץ. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
ראה לעיל, לי. ד. ברקוביץ, 21.6.13, הערה. ↩
-
בנו ורעיתו של א. ב. ↩
-
מתוך צרור איגרות י. ח. ב., שפורסמו ע“י א. ב. בקובץ ”איים“, לונדון, תרפ”ח. ↩
-
“קובץ מכּתבי אליהו ספיר ז”ל, יפו תרע"ג. ↩
-
צריך להיות. ↩
-
גיליון־דפוס. ↩
-
מ. י. ב. השיב: “שוב לא אובה להכביד עליך ואני סומך בכּל עליך בזה”. ↩
-
של “נתיבות”. ↩
-
ג. שופמן יצא בפרק־זמן זה מלבוב לוינה. ↩
-
“רביבים” ג‘ וד’ אוחדו לקובץ ג‘־ד’, וי. ח. ב. השתתף בו ברשימות “מתוך פנקסי” (כל כתבי ב., והצאת הקיבוץ המאוחד, כרך שני, “דפים מפנקס ספרותי”, י"ז). ↩
-
תחת ידי. ↩
-
סיפור של א. נ. ג. ב“נתיבות”, ספר ראשון. ↩
-
המכוּון לר. ב. ולי. שטריט, מיסדי “השרון”. ↩
-
“התורן” – ראה לעיל, לר' ב., 9.7.13; “שחרית” – כלי־מבטא, שאמר לרכז את כוחות־הספרות הצעירים; יצא לאור באודיסה, בעריכת ד"ר ש. אַייזנשטאדט. ↩
-
מטבע תורכי, קצת יותר מחצי־פראנק. ↩
-
תיכף ומיד, ↩
-
– יוּדית: בחפזון ובבהלה. ↩
-
דרמה של ג. הופטמן, תורגמה ע“י י. ח. ב. ובאה ב”יפת", קובץ שני. ↩
-
של הירחון “מולדת”, בעריכת י. פ. ↩
-
המורה־הסופר ח. א. זוטא. ↩
-
של יעקב וסרמן, תרגום א. נ. גנסין, הוצאת “אחיספר”, וארשה, תרע"ג. ↩
-
מודעה על דבר חברת ביטוח, שהסופר אברהם לודויפול היה בא־כוחה בארץ־ישראל. ↩
-
זאב אשור, מנהל בית־הדפוס “אחדות” בירושלים. ↩
-
מוסר כתב זה. ↩
-
למען השם. ↩
-
מעבר לדף רשומה בידי י. ח. ב. כתובת מקבל המכתב, לאמור: “ליהושע פלדמן / המכוּנה ר' בנימין / בנחלת בנימין / הסמוכה לתל־אביב”. ↩
-
של אסיפת “השרון”. ↩
-
בתקציב להוצאת “רביבים”, ג‘־ד’. ↩
-
שכר־סופרים. ↩
-
שכר־סופרים. ↩
-
לי. ח. ב. ↩
-
שכר־סופרים. ↩
-
ש. צמח: “י. ח. ברנר (מסה ספרותית)”, “השלוח”, כרך כ"ח. ↩
-
בכתב־יד. ↩
-
“רביבים”, ג‘־ד’. ↩
-
בתוכן הקובץ באו אחר כך שינויים: ראה להלן, למ. פוזננסקי, 1.8.13 ולר' בנימין, 3.8.13. ↩
-
מחוק: תתפרסם הרשימה של “ספרות א”י". ↩
-
שלום שטרייט. ↩
-
חתימה אין. ↩
-
סיפור של מקבל המכתב (“רביבים”, קובץ ה'). ↩
-
בענין זה: להלן, למ. פ., 6.9.13. ↩
-
שם הקובץ לזכרו של א. נ. גנסין. ↩
-
של א. צ'יכוב, בתרגום א. נ. גנסין. ↩
-
מ“רביבים”, ג‘־ד’. ↩
-
של “השרון”. ↩
-
להוצאת “אחיספר”, וארשה. ↩
-
שורות אחדות – פרטים חיצוניים בהדפסת קובצי “רביבים” ו“הצדה”. ↩
-
כפי שצריכים היו להתפרסם על ידי חברת “אחיספר”, ברלין־וארשה. ↩
-
גרמנית, בכתיב עברי: “אני שולח בהחלט, חכה”. ↩
-
מוציאי “רביבים”, ר' ב. וי. שטרייט (“השרון”), ביקשו מאת י. ח. ב. להחיש את הדפסת הקובץ כדי שאכסמפלארים ממנו יספיקו להגיע לוינה לזמן הקונגרס הציוני האחד־עשר. ↩
-
“השרון” עמד להוציא “מבוא לפילוסופיה” של מלומד גרמני, בתרגום צבי דיזנדרוק. ↩
-
ש. י. ע. התגורר אז בגרמניה. ↩
-
משורר צעיר, שמת באותו פרק־זמן. ↩
-
ב“הפועל הצעיר” באו דברי ביקורת על דרך־הפעולות של בנק “חברת אנגליה־פלשתינה”. ↩
-
מחוק: נורא! ↩
-
על המעטפה של “רביבים”, קובץ ג‘־ד’, באה, בין השאר, שורה לאמור: “הקובץ הזה נמצא למכירה ברוסיה אצל הוצאת ‘נסיונות’ בקיוב (שסייעה להוצאתו)”. ↩
-
“בקצווי הכרך”: “רביבים”, קובץ חמישי. ↩
-
“אנוש כי ידכה” = “שכול וכשלון”. ↩
-
ביטויו של ג. ש. מיוסד על “נפתי משכבי מור” (משלי, ז, י"ז). ↩
-
ג. ש. שלח לי. ח. ב. שירים מאת א. צ. גרינברג, אז משורר צעיר, וכתב: “רוצה הייתי שתתן להם איזה מקום ב‘רביבים’”. ↩
-
מ. י. ב. ביקש להמציא לו את “המסעות והנוסעים היהודים בימי הביניים” ו“ארץ־ישראל לפי אגדות חז”ל" לא.י. בראוור. ↩
-
מבית־הדפוס. ↩
-
המכוון – לדברי מ. י. ב. במאמר “בקיעי־הספרות” בראש הקובץ “נתיבות”. לנושא זה חוזר י. ח. ב. במכתבו לפ. לחובר, סוף אבגוסט אותה שנה, ובתשובתו למ. י. ב., ב– 27.9.1913. ↩
-
שכר־סופרים; כתב־היד. ↩
-
ודי למבין. – המכתב לקוח מתוך צרור אגרות י. ח. ב., שפורסמו ע“י א. ב. בקובץ ”איים“, לונדון, תרפ”ח. ↩
-
של “רביבים”, קובץ ג‘־ד’. ↩
-
מעבר לדף. ↩
-
עתון יוּדי יומי (“הידיד”), וארשה. ↩
-
ירחון יוּדי (“העולם היהודי”), וילנה. ↩
-
פראנקים. ↩
-
שורות־פרטים. ↩
-
שורות־פרטים. ↩
-
שכר־סופרים. ↩
-
פראנקים ↩
-
יחיאל ונחמן מייזל: הוצאת “נסיונות”, קיוב. ↩
-
ז. אשור, מנהל בית־הדפוס “אחדות” בירושלים. ↩
-
לי. ח. ב. ↩
-
בענייני “רביבים”, ג‘–ד’: משלוח אכסמפלארים וכו'. ↩
-
סמינר למורים, מיסודה של חברת “עזרה” בברלין. ↩
-
של “רביבים”, הוצאת לבוב. ↩
-
ש. שטרייט, אחי י. ש. ↩
-
בכתב־ידך. ↩
-
הסופר יהושע ברזלי. ↩
-
המשורר אברהם סולודר. ↩
-
על חשבון. ↩
-
פרטי־חשבונות. ↩
-
פלדמן־רדלר (ר' בנימין). ↩
-
קובץ ספרותי, הוצאת “חובבי ירושלים”, תרע"ג. ↩
-
ראה לעיל, למ. י. ב., 18.8.13, ולהלן, למ. י. ב., 27.9.13. ↩
-
על דרך “בלי טענות ומענות” ↩
-
ט. ז. קמקא – במקום כל אות של י. ח. ברנר נתן את האות הקודמת לה באלפא־ביתא ובשם־המשפחה גם הפך את סדר־האותיות. ↩
-
בניסוח אחרון: “שכול וכשלון”. ↩
-
שירי־נעורים של א. נ. גנסין. ↩
-
חוה ד., בת אחותו של א. נ. ג. ↩
-
בענין זה לעיל: למ. פ., תחילת אבגוסט 1913. ↩
-
שני אכסמפלארים של “בצה” לא. צ'יכוב, בתרגום א. נ. גנסין. ↩
-
מושבה קטנה ע"י ירושלים, בה שהה י. ח. ב. כשבוע ימים לשם חילוף־אויר והחלמה ממחלת־הקדחת. ↩
-
פתגם יוּדי עממי, מעין: רבות מחשבות בלב איש וכו'. ↩
-
אחרי דרישת שלומכם הטוב. ↩
-
גליונות־דפוס. ↩
-
מנהל בית־הדפוס “אחדות” בירושלים, בו נדפסו “רביבים”. ↩
-
מ. י. ב. דרש אחר כך את מאמרו בחזרה: ראה לש. ביכובסקי, 3.1.14. ↩
-
בענין זה: למ. י. ב., 18.8.13 וגם לפ. לחובר, סוף אבגוסט 1913. ↩
-
“לוח ארץ־ישראל”, קובץ, הוצאת א. מ. לונץ. ↩
-
בשביל הקובץ לזכר א. נ. גנסין. ↩
-
פרטים. ↩
-
רובלים. ↩
-
בקובץ־גנסין לא בא דבר משל ה. ד. נומברג. ↩
-
תחת ידי. ↩
-
את השיר הראשון (“קברים חביבים, קברים יקרים”) פירסם י. ח. ב. ב“האחדות”, י“ד באדר תרע”ד, במדור שהוקדש לזכר א. נ. ג. למלאת שנה למותו, ואת “פרידה” ב“רביבים”, ה'. ↩
-
של מערכת “האחדות”. ↩
-
לתמונות ולאוטוגרפים של א. נ. גנסין. ↩
-
מיצירותיו של א. נ. ג.; הסיפור “בינתיים” נתפרסם בחוברת מיוחדת, הוצאת “נסיונות”, לונדון, 1906; “הצדה” – בירחון “הזמן”, וילנה, אבגוסט 1905. ↩
-
“לוח ארץ־ישראל” לשנת תרע"ד, אף הוא לא. לוּנץ. ↩
-
שתי שורות מחוּקות ע"י י. ח. ב. ↩
-
כתוב ומחוק: גם. ↩
-
“בקצוי הכרך”, "רביבים, ה'. ↩
-
ל. הירשהורן (=אריה צבי, עכשיו בירושלים) – ראה להלן, מכתב אליו, סוף יוני 1914. ↩
-
ודי למבין. ↩
-
“רביבים”, קובץ חמישי. ↩
-
כלומר: כתוב עברית; המכוון למאמר “דוד פרישמאן” מאת צ. אוירבך (אלכסנדר חאשין), “רביבים”, ה'. ↩
-
“הערכת עצמנו בשלושת הכרכים”, שם, שם (עיין לעיל, בכרך זה). ↩
-
צריך להיות: “האמנות והביקורת”. ↩
-
של “מולדת”, אלול תרע"ג (כרך ד'). ↩
-
“קטנות גם גדולות”, “הפועל הצעיר”, שנה שביעית, 21.11.1913 (כל כתבי י. ח. ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך שני, “קטנות גם גדולות”, ג'). ↩
-
כתוב ומחוק: לי. ↩
-
“הפועל הצעיר”, שנה שביעית, 7.11.1913. ↩
-
השיר נדפס ב“האחדות”, שנה ה', 21.11.1913. ↩
-
כתוב ומחוק: לאח[ר]. ↩
-
יעקב ויתקין, הוא יעקב זרובבל כיום, היה עורך “האחדות” באותו זמן. ↩
-
הפתקה, שנמצאת בארכיון העבודה, היא בלי תאריך ובלי ציון מקום ישיבתו של ב. מעבר לפתקה חותמת: “לשכת־העבודה של קופת הפועלים הארץ־ישראלי”. מקבל הפתק, איש קופא"י, כנראה, סידר אז לב. סיבוב של הרצאות במקומות שונים בארץ. ↩
-
ד"ר א. ש. ואלד שטיין – מורה ועסקן. מחבר מלון אנגלי־עברי. ↩
-
של א. נ. גנסין, כתובה בידי ש. ב. ↩
-
של א. נ. ג. ↩
-
כתב־יד. ↩
-
יעקב ה., חבר־נעורים של א. נ. ג. ↩
-
חוה דראווין, בת אחותו של א. נ. ג. ↩
-
לשורה של שיחות־הרצאות בספרות העברית החדשה. ↩
-
אחר כך בא שינוי והקובץ לזכר א. נ. גנסין נקרא בשם “הצדה”, בלי קשר עם “רביבים”; קובץ ששי ל“רביבים” יצא בשנת תרע"ט. ↩
-
מרת ח. ברוידא־ברנר. ↩
-
לפתח־תקוה. ↩
-
למושבה יבנאל. ↩
-
בראשון־לציון. ↩
-
ההרצאות של י. ח. ב. סודרו מטעם “ועדה משותפת להרצאות” של הסתדרויות הפועלים העברים בארץ־ישראל: “הפועל הצעיר”, “פועלי ציון”, “הסתדרות פועלי יהודה” ו“השומר” (ראה כרוניקה שבועית ב“הפועל הצעיר”, שנה שביעית, 11.12.1913). ↩
-
אהובה ברנר. ↩
-
במושבה באר־טוביה. ↩
-
המכוון – חוות בן־שמן. ↩
-
בפרק־זמן זה נפלו מידי ערבים בדגניה משה ברסקי, בכנרת יוסף זלצמן ובסג'רה השומר יעקב פלדמן. ↩
-
לאלכסנדר חאשין. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: לא יעשה. ↩
-
מושב־פועלים ע"י ראשון־לציון. ↩
-
בגוף־המכתב מקום זה קרוע. חסרה, כנראה, המלה: המושב. ↩
-
קרוע. ↩
-
בענין זה להלן: לפ. לחובר, 6.1.14 וביחוד בשלושה מכתבים לי. יערי־פולסקין, אבגוסט 1914. ↩
-
במושבה נס־ציונה, במטבח־הפּועלים. ↩
-
קרוע. ↩
-
קרוע. ↩
-
לזכר א. נ. גנסין. ↩
-
נחמן מייזל. ↩
-
ד. א. פרידמן. ↩
-
של א. נ. ג. ↩
-
ציור ביוגרפי של א. נ. ג. ↩
-
כפי הנראה: מכתבי א. נ. גנסין לר' ב. בשביל הקובץ לזכר ג. ↩
-
ב“רביבים”, קובץ ה', לא בא סיפור מאת ש. י. עגנון. ↩
-
הוצאת־הספרים הידועה – של ח. נ. ביאליק וי. ח. רבניצקי – באודיסה. ↩
-
מוֹתר שכר התרגום לספרו של ד“ר א. רופין ”היהודים בזמן הזה". ↩
-
ראה לעיל, ל – – – 19.12.13 ↩
-
בעוונותינו הרבים. ↩
-
בשבועון “האחדות”, טבת תרע"ד. ↩
-
מאת ד. פרישמאן (“רשמי מסע בא”י"), הוצאת “אחיספר”, וארשה, תרע"ג. ↩
-
רשימה זו של י. ח. ב. לא באה לא ב“מולדת” ולא במקום אחר. ↩
-
של י. פ. ב“מולדת”, חשון־כסלו תרע"ד. ↩
-
ארמית: בשר ודגים. ↩
-
יוּדית. ↩
-
יוּדית: “יסוּרים”, וכוונתו של י. ח. ב. ל“אנוש כי ידכה”, הוא “שכול וכשלון”; “קוּנסט־פערלאג” (“הוצאת־אמנות”) – בית־הוצאה לספרים יוּדיים בקיוב. ↩
-
ב. קלאָצקין – מו“ל ידוע לספרות יוּדית (וילנה); ”יוּד. וועלט“ (“העולם היהודי”) – ירחון יוּדי שיצא ע”י הנ"ל. ↩
-
בענין זה להלן: לנ. מ., 15.2.14. ↩
-
של “רביבים”, קובץ ה'. ↩
-
“וכשחלתה הזקנה” של יעקב רבינוביץ. ↩
-
ראה להלן, לי. ש., 20.1.14. ↩
-
בקובץ לזכר א. נ. גנסין (“הצדה”) וב“רביבים”, קובץ ה', לא בא דבר מאת מ. י. ב. ↩
-
את הרשימה הקטנה “גנסין” בשביל הקובץ המוּקדש לזכרו. ↩
-
ג. ש. כותב, בין השאר, ברשימה האמורה: “כן, כן. יש אושר שמור רק לנו המשוררים!” ↩
-
סיפורו של ג. ש. ב“רביבים”, ה'. ↩
-
כתוב ומחוק: “אלוהים גילה את עווני, אלא שהמחלות ופגעי־הזמן –” ↩
-
כל כך. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
מטעם הוצאת “השרון”. ↩
-
לכל הפחות. ↩
-
שלום שטרייט, אחי י. ש., ביקש מאת י. ח. ב. לקבל בשבילו מידי ק. י. סילמן את “שולמית” לאברהם גולדפאדן. ↩
-
28.12.1913, למנין רוסיה אז. ↩
-
“אנוש כי ידכה”, הוא “שכול וכשלון”. ↩
-
על שם הוצאת־הספרים “צנטראל” (“מרכז”), וארשה. ↩
-
ב“רשימה הביבליוגרפית” על הקובץ “נתיבות” (כל כתבי י. ח. ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך שני, “רשימות ביבליוגרפיות”, כ"ד). ↩
-
מתוך סיפור של א. נ. ג., שלא נתפרסם בחייו. ↩
-
מבית־מסחר־הספרים. ↩
-
ד. א. פרידמאן. ↩
-
נ. טברסקי – אז מנהל השבועון “הפועל הצעיר”; נפוליון – עשרים פראנק. ↩
-
המאמר “הערכת עצמנו בשלושת הכרכים”, שנדפס ב“רביבים”, קובץ חמישי. ↩
-
דוד ז' (ד. זכאי) – אז מורה במושבה באר־טוביה. ↩
-
ראה לעיל, לה. ב., תשרי תרע"ד הערות. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: פערריכטען. ↩
-
סיפור של י. ח. ב., שנדפס בשנת תרע“א בקובץ ”שלכת" (כל כתבי ב. הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך ראשון). ↩
-
ראה לעיל: לנ. מ., 12.1.14. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: אתקן. ↩
-
סיפור של א. ראובני (“בבית־משוגעים”); י. ח. ב. תירגם אותו לעברית ופירסם – בשם “בבית־המרפא” – בשבועון “האחדות” לשנת תרע"ג, ואחר כך בחוברת מיוחדת (הוצאת י. ח. ברנר, ירושלים, תרע"ג). ↩
-
ירחון יוּדי (“העתיד”) בעריכתו של א. ליסין, ניו־יורק. ↩
-
שכר־סופרים לסיפור “אצבעות” (“רביבים”, קובץ חמישי). ↩
-
“לחם לאכול ובגד ללבוש”. ↩
-
לשם הוצאת “רביבים”, קובץ ה'. ↩
-
פרטים. ↩
-
שכר־סופרים. ↩
-
בפתח־תקוה. ↩
-
שלום שטרייט. ↩
-
רובלים – להדפסת הקובץ לזכר א. נ. גנסין. ↩
-
הדברים – תשובה לש. ב., ששאל את י. ח. ב.: “היש צורך להדפיס על השער (האחרון), כי הכנסת הקובץ תוקדש להקמת מצבה על קברו ולהוצאת קובץ מכתביו?” ↩
-
על חשבון. ↩
-
“רביבים”, קובץ א‘ וב’, שנדפסו בשנות תרס“ח־תרס”ט בלבוב. ↩
-
לצבי כשדאי. ↩
-
מ. י. ב. ענה בבקשה להשיב לו את כתבי־היד. ↩
-
אכסמפלארים של “רביבים”, קובץ ה'. ↩
-
פרטים. ↩
-
שכר־סופרים. ↩
-
לסופר שלום שטרייט, אחיו של מקבל המכתב. ↩
-
פרטים. ↩
-
לחיים איצקוביץ בלבוב ולדניאל פרסקי בניו־יורק – להפצה. ↩
-
ראה להלן, לד"ר מ. ב., 15.3.14. ↩
-
שארית שכר־הסופרים לי. ח. ב. במשך שש השנים תרס“ב – תרס”ח חלף סיפוריו ב“השלוח” וב“לוח־אחיאסף” ולחשבון ההוצאה המיוחדת של “בחורף”, קראקוב, תרס"ד. ↩
-
ממוציא לאור. ↩
-
על שם. ↩
-
“העבדות” – חוברת בהוצאת “לעם”, מספר 85: “העבדות ברומי העתיקה (פרק בהיסטוריה), מעובד ע”י י. מ.“; יפו, תרע”ד (י.מ. = יוסף מחבר, מכינויי י. ח. ב.); פרקי “Der Gletscher” (“הקרחון”) נדפסו ב“הפועל הצעיר” שנה שלישית ורביעית, תר“ע – תרע”א, בשם “בימי קדם”, בלי חתימת שם המתרגם ובהערה ממנו לאמור: “י. ב. יאֶנסאֶן הוא סופר דני, והסיפורים המדעיים־האמנותיים האלה – מימים שלפני ההיסטוריה – המה ממבחר ילדי רוחו. למרות זה, או אולי דווקא בשביל זה, שגם הסופר הנקוב וגם יצירותיו הללו אינם ידועים לקהל העברי, הרי אני, ברשות מערכת ”הפועל הצעיר“, חושב לנכון לתתן – באיזו השמטות קלות – בתרגום לשפתנו. אבטח, כי הקורא המעיין, לאחר שיקרא את כל אלה הסיפורים על הסדר, ייווכח, שיחד עם ערכם האמנותי ההגון, יש להם גם ערך ציבורי־חינוכי: ללמד בני יהודה אהבת־העבודה ובניית־החיים”; ההצעה של י. ח. ב. להדפיס את התרגום מחדש נתקבלה על ידי “לעם” וגם הוּצאוּ פרקים ראשונים שלו: “הר־הקרח” (סיפורי־מדע מימים קדמונים) מאת יוֹהאנאֶס ב. יאֶנסאֶן, תירגם י. ח. ברנר; חוברת ראשונה; יפו, התרע“ד (מספר 89); ההמשך לא בא משום הפסקת פעולות ”לעם" בתחילת מלחמת־העולם ב־1914. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
סיפורו של א. צ'כוב בתרגום א. נ. גנסין. ↩
-
הקובץ “הצדה” נדפס ב־1500 אכסמפלרים. ↩
-
ש. ב. דרש בשביל רוסיה 500 אכסמפלארים והציע לי. ח. ב., שישלח אותם להוצאת “מוריה” באודיסה ויבקש מזו להמציא אותם במסילת הברזל לידי ש. ב. במוסקבה. ↩
-
המכתב לקוח מתוך העתון הירושלמי “החרות”, י“א בניסן תרע”ד, 7.4.1914, גליון ק“ן, ועניינו קשור בתנועת־המחאה, שקמה אותה שנה בישוב היהודי בארץ־ישראל, וביחוד בקרב הנוער הלומד וציבור־המורים, כנגד ”חברת העזרה של יהודי־גרמניה“. זו האחרונה, שקיימה בארץ זה מכבר כמה בתי־ספר, אמרה לפתוח בחיפה בית־ספר טכני גבוה, שלשון־הלימודים שלו גרמנית. ”כתב־ההתקשרות“, שי. ח. ב. צירף למכתבו, נפתח בהודעה לאמור: ”אנחנו, החתומים מטה, תלמידי בית־הספר למורים ובית־הספר למסחר מיסוד ה“עזרה” בירושלים, באים בקשר של התארגנות ובברית של שבועה למטרת מלחמה נגד המצב ההווה בבתי־הספר, ובעיקר נגד השפה הגרמנית בתור שפת לימוד המדעים“; בהמשך באים סעיפים הקובעים את תנאי הערבות בין שלושים וחמישה חתומי ה”כתב“, ולבסוף: ”כתב ההתקשרות הזה נמסר בהסכם כולנו ובחתימת כולנו לידי הסופר י. ח. ברנר למשמרת, וחובה על זה האחרון להעמיד לעמוד־הקלון לפני הציבור העברי את שמות אותם החברים מן החתומים מטה, שיבגדו, חלילה, בשבועתם זאת. ירושלים, אור ליום א‘ ט’ מרחשון שנת תרע“ד.” ↩
-
“הערכה עצמית”: בדבר מאמרו של י. ח. ב. “הערכת עצמנו בשלושת הכרכים” ב“רביבים”, ה'. ↩
-
סיפור של מקבל־המכתב ב“השלוח”, כרך שלושים (1914). ↩
-
ע“ד הקובץ ”הצדה". ↩
-
בעל בית־מסחר־ספרים. ↩
-
גוף־המכתב של מ. י. ב., שי. ח. ב. השיב עליו בשורה יחידה, נשתמר בין ניירות־העזבון של האחרון, כשהוא קרוע קצת וכל שורה מן השלוש המוזכרות חסרה מלים. מ. י. ב. כתב: “10.4.14 / Friedenau / נכבדי. / הנני מביע לך בזה תודתי בעד ”הצדה“, שאני רואה בו [קרוע] תדדע אותי, גם תדע, כי רגש־התחייבי נגדך היה לי בקבלו ושהך לבי. אבל מה א[קרוע] ספוד למתים, כל עוד אדע מה נעשה עם החיים… ברנר, לא אוכל לשאת בעמלי, אבל אל [נא ת]גד מזה בגת”. בקבלו = בקבלי אותו; ושהך לבי = ושהכה לבי. ↩
-
הסופר אשר ברש, שבא בפרק־זמן זה לארץ־ישראל. ↩
-
מ. גינצבורג; ראה מכתב אליו, סוף יולי 1909. ↩
-
שלום ש. ↩
-
מוכר־ספרים. ↩
-
מוכר־ספרים. ↩
-
“בעל־הבית ושכירו” – סיפור של ל. נ. טולסטוי; חלק מן התרגום – חמישה פרקים – נדפס ב“הפועל הצעיר”, שנה רביעית, תרע“ד, גליונות 32 – 40, בשם ”בעל־הבית ופועלו“; בשנת תרע”ט הוציא י. ח. ב. את כולו בחוברת מיוחדת (ספריה “בכפר”, יפו). ↩
-
גוף־המכתב נשתמר בין ניירות־העזבון של י. ח. ב. ולא הוברר, אם נשלח לי. א. / נוסחת־ההשתתפות בצערו של ב. לא באה ב“הפועל הצעיר”. ↩
-
של הקובץ “הצדה”. ↩
-
המכתב כתוב ביפו, אליה בא י. ח. ב. לימים אחדים לשם הרצאות־שיחות ספרותיות בה ובמושבות־הדרום. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: האיש. ↩
-
ד“ר י. ט. כתב לי. ח. ב. בשם ”המשרד הארץ־ישראלי“ ביפו: ”מערכת ה“ולט” דורשת ממנו תשובה טלגרפית, אם כ' שלח כבר את המאמר, אשר הבטיח לה“. ה”ולט“, השבועון הגרמני של התנועה הציונית (“העולם”), התכוון לשתף את י. ח. ב. בגליון המיוחד לזכר הד”ר ת. הרצל במלאת עשר שנים למותו. / המכתב נתון כאן לפי העתק מן המקור השמור בארכיון הציוני המרכזי בירושלים. ↩
-
“בית נאמן” – בית־הספרים הלאומי בירושלים. “אישיות ותרבות” – שם מאמר מדעי־פופולרי במאסף רוסי; י. ח. ב. מסר את תמציתו ב“הפועל הצעיר”, שנה שביעית, תרע“ד, גליונות 36 – 41, בחתימת י. מ. (יוסף מחבר); לכל כתבי י. ח. ב. לא הוכנס. פרק ”מפקידה לפקידה“, בחתימת יוסף חבר, ב”הפועל הצעיר“, אותה שנה, גליון 33–34 (כל כתבי י. ח. ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך שני, “מתוך הפנקס”, ה'); המשך לא בא. ”בעולמנו“ – שני פרקים, בחתימת ב. חיצוני, באו ב”הפועל הצעיר", אותה שנה, גליונות 33–34 ו־37 (כל כתבי, שם, שם, ו־ז). ↩
-
“מן החיים” – סיפור של א. צ'כוב, בתרגום ל. ה., אז פועל ברחובות, נדפס ב“האחדות”, שנה רביעית, תרע"ד / על ל. ה. (אריה צבי): לעיל, למ. פוזנסקי, 1.11.1913. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: ספרי –. ↩
-
ל. שסטוב, הוגה־דעות רוסי (יהודי) ידוע. ↩
-
גליונות־דפוס. ↩
-
פליטת־קולמוס: המלה מיותרת. ↩
-
ד. ז'. – דוד זכאי – התכונן לנסוע לרוסיה ואמר למצוא שם מו"ל לכתבי י. ח. ב. ↩
-
אורי־ניסן ברנר (על שם א. נ. גנסין). ↩
-
למזל טוב בן־זכר. ↩
-
כלומר: א. ז. ר. ↩
-
וכן יהי רצון. ↩
-
שלום שטרייט. ↩
-
ראה לעיל, ל – – –, 19.12.1913. ↩
-
יעקב כהן, איכר בנחלת־יהודה. בא לארץ־ישראל יחד עם י. ח. ב. באניה אחת. ↩
בִּשְנוֹת־מִלְחָמָה: 1914–1918
מאתיוסף חיים ברנר
בִּשְנוֹת־מִלְחָמָה: 1914–1918
657. לד"ר מ. ברכיהו
יום א' [י“ז באב תרע”ד, ירושלים. 9.8.1914]
ידידי הד"ר ברוכוב
שלחתי לך את ההגהה של “הר הקרח”, ויש לי בקשה אליך: יודע אני, שבימים כמו אלה אין כותבים על כסף, ובכל זאת אולי יש איזו אפשרות ל“לעם” לשלוח לי בהזדמנות איזה סכום שהוא (גם עשרה וגם חמישה פראנק במשמע) על חשבון עבודתי “הולאנדיה” ו“הר הקרח” (אגב, מ“הולאנדיה” לא נשלחה לי גם חוברת אחת).
טוב היה אילו עשית זאת על דעת עצמך על־ידי אחיך א.מ. שבכאן. הטעם להפצרתי זו מובן.1
בשלום לך ולביתך, י. ח. ברֶנר.
658. לי. יערי- פולסקין
[ירושלים, אב תרע"ד – אבגוסט 1914] ידידי פוליסקין, תודה על מכתבך. ואולם עתה, כשאיש אינו יודע מה יֵלד יום – האם אפשר לחשוב על העברה ממקום למקום? מה שנוגע לדירה, הרי זו, בכל אופן, דירה יקרה יותר מדי בשבילנו.
– – –
את שאֶסטוב עם “יודישע וועלט” אשלח לך בהזדמנות. והיה שלום, אתה וביתך כחפץ ידידך י. ח. ברנר
– – –
659. לי. יערי- פולסקין [ירושלים, אב תרע"ד – אבגוסט 1914]
ידידי פוליסקין, הנני מחזיר לך בתודה את שני ספרי שאֶסטוב וגם שולח לך את שתי החוברות האחרונות של ה“יודישע וועלט”. יותר לא נתקבלו, ובוודאי גם לא יתקבלו. על מכתבך האחרון לא עניתיך מפני שלא היה מה לענות. על נחלת־יהודה אין מה לחשוב עתה, בשעה שאיני משׂתכּר כלום ואיני רואה גם שום אפשרות להשתכר בעתיד הקרוב. – – – בד"ש2 ממני ומחַיה י. ח. ב.
660. לד"ר מ. ברכיהו [ירושלים, אלול תרע"ד – ספטמבר 1914]
לד"ר מ. ברוכוב ביפו. ידידי, המונוגרפיה – מן הנמנע שאכתבה עתה. בקושי רב הכינותי את הפרק הזה, שאני שולח כאן. רפו הידים ואי- אפשר לעשות איזה מעשה שהוא.
כ"ה הפראנקים קיבלתי אז בזמנם ובאופן בלתי צפוי. מבין אני, שלא ההוצאה שלחה אותם, כי אם אתה מכיסך, בתקוה לקבלם בזמן מן הזמנים מקופת “לעם”. אבל איני מודה על זה. בימים כאלה אין אומרים תודה על שליחת כספים. הגדלת חסדך.
שלך י. ח. ברנר
661. למשרד הא"י
י“ט אלול, התרע”ד, ירושלים [10.9.1914]
לכבוד המשרד הא“י ביפו בתשובה על מכתבכם בדבר המיליציה הנני להוסיף על מה שכתבו לכם בזה מן ה”אחדות“3: צעירים אחדים מנתיני רוסיה– – – 4 אל הקומנדנט בהצעה להתנדב. הק. קיבלם בראשונה בסבר פנים יפות ואמר, שאין נחיצות במתנדבים למלחמה, כי אם לעבודה פנימית בעיר. והועיד זמן להתייצב לפניו. כשבאו בפעם השנית (במספר ארבעים איש) התנצל ואמר, שאחרי שהתייעץ עם חבריו, ראה ונוכח, שקשה לסדר את הדבר. הוא אמר: אין לנו די בגדים וכו' גם בשביל צבאנו (כלומר: ואתם הלא אינכם נתינינו). אח”כ רמז על הנחיצות לחיות בשלום עם יתר האלמנטים… ומזה אפשר היה ללמוד, שהדחיה באה מטעם מה יאמרו על זה הערבים. מה שנוגע לצד שלנו גם כן אי־אפשר לומר, כי היתה מגמה רצינית לסדר מיליציה ממש. בין הצעירים היו הרבה נערים ונמשכים בעלמא. בכלל היה רושם של חוסר- כוח משני הצדדים (ביחס, כמובן) ובמידה ידועה אפשר כאן להמליץ: כששני מתים יוצאים במחול…
בכבוד ובבקשת סליחה על ה“המלצה” בר- יוחאי5
662. לא. ז. רבינוביץ
[חותמת- הדואר: ירושלים, 14.9.1914]
לידידי היקר א. ז. רבינוביץ, אמרתי בצוק העתים האלה לגשת לתרגם לאט־לאט את “מלחמה ושלום” של טולסטוי. אבל נזכרתי, שאתה, כמדומה, אמרת לי לפני חצי־שנה, שאתה מתעתד לכך. אבקשך, אפוא, להודיעני, אם יטעני זכרוני בזה ואם לא. ועוד: אם אתה מוותר לפי שעה על העבודה הזאת, אולי תוכל להשאיל לי לאיזה זמן את הספר הזה – “מלחמה ושלום” ברוסית – ועשית עמדי חסד־אמת. בירושלים קשה להשיגו. ומה אצלך בכלל? מה הבריאות? – ימים קשים באו, ימים קשים ומרים! ושלום לך מאת ידידך עוז י. ח. ברֶנר.
663. לא. ציוני
[ירושלים, 20.9.1914]
– – –6 רֵעים, כנראה. עוד אין העולם חרב, אפוא, כולו. – – –7 אכן הוא אינו מהודר. גם בי– – –8!… “הפוה”צ" לא שילם בעד תמוז, – – –9 בעד סיון, ובאב ובאלול מובן שלא השתכרתי אף פרוטה אחת, ומה שיותר רע – שאיני יודע ממה אשתכר גם בתשרי ובחשון וגם אחר כך. אם ישוב העולם לתוהו ובוהו ואם לא ישוב – הספרות העלובה, שממנה אני נזון, ודאי לא תתנער עוד שנים הרבה. ואלמלא חוב ישן שגבתה חיה משלה ואלמלא כ“ה פראנקים, ששלחה לי הוצאת “לעם”, לא היה לי כל מוצא למחיה. על פי זה מובן, שאני נכון למפרע לקבל כל הצעת עבודה־בשכר שתוצע לפני. “בדבר התקיימותו של 'הפוה”צ'” – עתון זה שעמד בנסים אפשר שיתרחש לו נס גם הפעם?! ואולם, לדעתי, צריך הוא לצאת עתה רק פעם בחודש, ארבעה־חמישה10 גליונות חומר לקריאה ובצורת חוברות. מובן, שגם בנוגע לזה הנני נכון לקבל כל הצעה, אם תוצע. ושלום לך ולאשר אתך יח"ב שלום ה"ש! 11 תראה את וילקנסקי12 ותמסור לו את הגלויה.
664. ליעקב רבינוביץ
[תל־אביב, אב תרע"ה – יולי 1915]
רבינוביץ יעקב היקר, אני ממהר (לשטרייט אין פנאי) ולכן יהיו דברי מעטים, אם כי יש להאריך. שמע! אי הרצון שלך מ– –, או מה שיהא שם, אל־נא יהא למכשול ולפוקה לעתון “הפועל הצעיר”, העתון היחידי בא"י ואולי העתון העברי היחידי בעולם, שאתה, אחד מעמודיו, תסלק את ידך הימנו. זה אסור ואסור! הגליון יֵצא השבוע, ועליך למהר ולשלוח בשבילו כל אשר תשלח, כי לא טוב להוציא גליון פעם בשלושה שבועות ושגם זה לא יהיה כמו שצריך! בשם ידידותנו, לכתב־ידך אחכה! והנני שלך י. ח. ברֶנר.
665. ליעקב רבינוביץ
[תל־אביב, אב תרע"ה – יולי 1915]
יעקב, את הציור, שעוד לא נמסר לי מהמערכת, לא אחזיר לך, כי מה שיש בידי – יש, ואדפיסו בגליון קרוב. מה שנוגע לעבודה בכלל – איני מסכים לך. לא רק בשביל “הפוה”צ" כי אם גם בשבילך יותר טוב, שלא יעלה עטך חלודה. יעקב! אם נזכה, נוציא עתון הגון ביפו או בירושלים. ולפי שעה – אל תעזוב את הגחלת העוממת! שלח את רשמיך מן הגליל, אם הפוליטיקה נמאסה עליך ואם הפובליציסטיקה, כדבריך, אינה יכולה עכשיו להיות אמיתית כל צרכה. כתוב רשימת ביקורת על “תמול” של ברש13 וכיוצא בזה. אולי קראת איזה ספר לועזי, שכדאי לדבר עליו בשביל קוראינו? מתי תהיה ביפו? הייתי רוצה לדבר אתך פה אל פה. שלך יח"ב
666. לק. י. סילמן
[תל־אביב, אב תרע"ה – יולי 1915]
סילמן היקר,
הייתי רוצה שתפקוד עתה את “הפוה”צ" בתנובת עטך לעתים קרובות. אני לוקח חלק בעריכתו, ובי, כידוע לך, תמצא קורא נאמן, המכבד את כשרונך. כתוב פיליטונים, שלח איזו רשימה סיפורית, אם יֶשנה, וגם מביקורת אל תנח לפעמים את ידך. אל תדאג להשכלתך הספרותית, שאינה רבה (לספרות־אירופה אני מתכוון). הן תחת זאת נאמן אתה בכל בית ספרותנו העברית, וטעמך עברי, ולכן יש שתיטיב, אולי, לראות מאלה שאַמת־המידה האירופאית תמיד לנגד עיניהם. בזה אני שולח לך ספר חדש: “תמול” של ברש, אולי יעיר בך את החפץ להוציא עליו משפט, ואז תכתוב את משפטך זה בשביל “הפוה”צ". (אם תכתוב ואם לא תכתוב – אנא שמור את הספר להחזירו לי, אחרי שהוא נתון לי למזכרת מאת המחבר).
והנני ידידך בלונ“ש14, המחכה לתשובתך ובעיקר לכת”י.15 י. ח. ברֶנר.
667. לח. ד. שבַארץ
[תל־אביב, כסלו תרע"ו – נובמבר 1915]
למר שואַרץ.16 המעשה של זווין17 יפה הוא, בלי ספק. בתוכן – ודאי. וגם בצורה. אם כי לא תמיד אופן־הסיפור הוא יהודי־עממי. ויש גם שהטוֹן הוא לא מ“עוֹר אחד”. למשל, בתיאור הפרדס: “אגס קיצי תוכו בלה” וכו' – זה לא “מפי העם”! זוהי חתיכה של שיר מודרני. וד“ל.18 מה שמפקפק אני ביותר הוא, אם השפה של המעשה מתאימה לקריאה לילדים. לבני הנעורים – אולי. בשפה זו יש מעשה־אומנות, במקומות אחדים – לא רבים, בכל אופן – גם רוח עממי נאה, אך לגבי ספרות של ילדים19 – נוּ, היא מלאכותית קצת, לא די טבעית. איני יודע, אבל כך נדמה לי. ודאי גורמים לזה בהרבה החרוזים (אגב, לא תמיד מוצלחים). החרוזים כשהם לעצמם נחוצים הם כאן, הסיפור מתעלה על ידיהם, אבל הם צריכים להיות קלים ומצלצלים. “חיה בטוב ורש אַשֵׁר”, למשל – מבטא מעושה. ונעשה, כמובן, לשמו של “כשר” שבשורה הקודמת. אבל “כשר” ו”אשר" – איזו מוזיקה יש בחרוז שכזה? ויש גם מבטאים חסרי־טעם, כגון:
הבין עשיר ויבעת,
כי אין רוחו (ברוחו?) נכונה כעת (!).
בכל אופן, היצירה הזאת (יצירה היא, על כל פנים!) דורשת עוד קצת ליטוש, וזה צריך לעשות המחבר בעצמו (כוחו אתו!), ולא אחר. אגב: בהתחלה נהירא בעיני דווקא הנ"א:20 “היה היה לפני דורות”. אמנם, “היה היה בימי סבא” יפה יותר,21 אבל תחת זאת, ראשית, לא יפה השורה השניה “יהודי עשיר הונו רָבָה”. ושנית, יש בסוף הפיסקא: “צואר- סב” – סבא – סב ובפיסקה קטנה אחת! 22 לצערי, לא תרשני השעה להאריך בהערות.23 אך נדמה לי, שבסוף המעשה היה צריך בעל־המעשה לעשות דבר־מה, שהאפקט הגדול והחשוב לא יהיה חטוף! 24 ועוד זאת: אין פרופורציה בין הפרולוג המפורט, הנמשך עד פרק ד', ובין עצם המעשה שאחר זה עד הסוף. את השורה שעל השער “מפי השמועה וכו” – צריך למחוק.
את הסיפור “הערדלים”25 לא קיבלתי. והנני בכבוד גמור26 יח"ב.
668. ליעקב רבינוביץ
[תל אביב, שבט תרע"ו – ינואר 1916]
כן, כן, “יענקלי”, כמו שקורא לך האיכר הידוע ממוצא, הזדרז ועשה את אשר ישים אלוהים בידך לעשות. גם על השירים הנ"ל – אני כשאני לעצמי הייתי רוצה מאוד, שתקיים, סוף־סוף, את הבטחתך! ומלבד זאת – שלום! שלך יח"ב27
669. לא. מ. ברוכוב
[תל אביב, ניסן תרע"ו– אפריל 1916]
לא. מ. ברוכוב בירושלים.
ידידי! אחר הפסח הננו ניגשים להדפסת קובץ מוקדש לחג חצי יובלו של ביאליק.28 רצוי היה, שהשתתפותך בקובץ זה תהיה ישר אל הענין. ואולם אם קשה עליך ביותר לכתוב כחפצך על הנושא הזה, בוא אלינו עם29 מסה בענין אחר העומד קרוב לגבולי השירה ורומם של אדם ועולם. בשמי ובשם המחכים למאמרך י. ח. ברֶנר.30
670. לק. י. סילמן
ר“ח ניסן, התרע”ו, יפו [4.4.1916]
סילמן! ה“כרפס” יפה לגליון של עתון יומי בערב חג־הפסח, אבל לא לגליון כפול של עתון שבועי, שנושא עליו שם “קובץ”.
תחת זאת אנו מחכים בכליון־עינים למאמרך המובטח בשביל קובץ־ביאליק. ראה נא, הזדרז! כי לקובץ זה נגש מיד לכשייאסף החומר. ושלום לך מאת ידידך י. ח. ברֶנר
671. ליעקב רבינוביץ
[תל אביב, ניסן תרע"ו – אפריל 1916]
ובכן – גש אל המאמר או המאמרים ע“ד ביאליק, יעקב רבינוביץ! ומי עוד, לפי דעתך, בא”י צריך להיקרא לומר “מלה” על ביאליק? בירושלים פנינו לכל המשכילים; גם ביפו. קרא, בבקשה, את מאמרו של שטרייט “ריאליות קלאסית” ואמור, אם לא יתאים לקובץ כגון זה. שלך יח"ב31
672. ליעקב רבינוביץ
[תל אביב, כ“ט באב תרע”ו – 28.8.1916]
שלום לך! “אַם וועגע” לא קראתי, אבל דעתי היא, שנחוצה לנו עתה ספרות תרגומית בריאה ויסודית. הסקנדינאביים הצעירים אינם מתאימים לנו. מה שבעת שדיברנו על תרגומים לא מצאת לנכון להביע לי חפצך לתרגם איזה דבר ותבחר בב–ש לשליח – זה נשגב מבינתי. ועוד פעם שלום! יח"ב32
673. לצ. בוכמן (צמחוני)
[תל אביב, 1916]
בוכמן, בקשה לי אליך. שמעתי, כי באחת משנות “הצבי” (“השקפה”? “האור”?) נדפס חלק מן הרומן “ירושלם” של סאָלמה לאגאָרלאָף. זה היה בערך לפני עשר – חמש־עשרה שנה. וזה נחוץ לי לדעת, אם נדפס, כמה נדפס, ואם אפשר – גם לקבל דוגמה, לכל הפחות, מן ההתחלה. אולי תוכל לעשות בגיני את הדבר הזה? אולי תוכל למצוא בירושלים את הצבי – ההשקפה – האור של אותה השנה ולשלוח לי את הגליונות? ואם לא את הגליונות – אולי לתת לי במכתב מושג מן התרגום ההוא, כמה פרקים ניתרגמו ובכמה גליונות? אסיר־תודה אהיה לך אם תעשה לי את הדבר הזה. ושלום לך וברכה יח"ב בעבודת החיפוש וכו' יוכל גם אחי להיות לך לעֵזר.
674. לד"ר יעקב טהון
[תל- אביב, 26.11.1916]
להד"ר יעקב טון, בבקשה לשלם לי לירה וחצי, המגיע לי בעד תרגום “אַנה קאראֶנינה” (בחשבון עד סוף דצמבר: העבודה כבר נעשתה). ברגשי כבוד, י. ח. ברנר33 26 נובמבר, 1916. יפו.
675. לא. יבלוֹנקין
[תל אביב, טבת תרע"ז, ינואר 1917]
למר יבלונקין במרחביה ההזמנה (עם הלירה) באה אלי לא לפני החנוכה, כי אם בימים האחרונים של חנוכה, כשכבר לא יכולתי לנסוע. את הבטחתי אקיים, אך אימתי – איני יודע. אפשר מאוד, שלפני ימי החופש של ניסן הבא לא אמצא לי מועד לעזוב את בית־הספר לשניים־שלושה ימים. בכל אופן, אם תהיינה פה עגלות יום או יומים לפני יום חמישה עשר בשבט, מסרו לבעלי־העגלות, שיקחוני. לנסוע ברכבת – קשה.34 בשלום י. ח. ברנר.
676. למנחם פוֹזנַנסקי
י“ג שבט [תרע”ז, תל אביב. 5.2.1917]
– – – הפתקאות נתקבלו. אבל קשה היה לכתוב אפילו מילה אחת. וגם עתה לא אענה אלא לענין. הייתי במשרד. התקציב מראשית יאנואר לא נתחדש. מה שמגיע לי בעד דצמבר – יישלח. לא היה א. ציוני. הוא בבן שמן.35 ענין ליפשיץ – צדיק אני בריבי. אלא שענין – – – מכיון שזה לא לפי טבעי, לא הייתי צריך להרשותו לעצמי.36 – שלום לסילמן. יח"ב בימי ניסן, אם רק לא תהיינה מניעות, אבוא לגליל להרצות הרצאות ספרותיות באיזו מקומות. אפשר שבחזירתי אסור גם לחיפה, בכדי להתראות. –
677. למנחם פוֹזנַנסקי
[שפיה, אייר תרע"ז – מאי 1917]
הפתקאות שלכם נתקבלו כולן. גם האחרונה, מד' אייר. מצבנו לפי שעה לא נורא. אנו חיים ולא מתים.37 יח"ב
678. למנחם פוֹזנַנסקי
[זכרון־יעקב, סיון תרע"ז – יוני 1917]
– – – תתפלא על השתיקה. ואני מתפלא על הפליאה. רשמים מן העולם החיצון אין. ועל העולם הפנימי לא ידובר. האמת לא תיאָמר. והשקר למה? – והכתיבה מאין תימצא?
אם תוכל לשלוח לי איזו גליונות־עתונים ישנים – שלח.
ובנוגע ל– –. עוד בהיותו ביפו לא נתתי לו מנוחה, שישלח את המגיע. אבל עד שנסעתי לא נשלח. “ואם בעודני חי… ואף כי אחרי מותי…” מובן, שלא להאשימו אני כותב כך, כי אם לגופא דעובדא. והיה שלום, יח"ב
679. למנחם פוֹזנֶנסקי
[זכרון יעקב, סיון תרע"ז – יוני 1917]
ל – – – לכתוב אין מה, אלא שבנוגע לבקשתך לשלוח לך את המחברת בענין ליפשיץ, שכחתי לכתוב לך במכתבי הקודם, שהמחברת הזאת נדונה בגניזה. –38 שלך יח"ב
680. לד"ר אריה פיגנבוים
[זכרון־יעקב, תמוז תרע"ז – יולי 1917]
הסיפורים, אשר שלח לי כ' למקרא, הנם, לפי הרושם שעשו עלי, פּרי תרבות, אבל כוח שירי גדול לא הולידם. לפיכך, יש להם ערך בשביל חוג ידוע של הקוראים הלועזים ואין בהם ענין רב, לדעתי, בשביל הקורא העברי שלנו. אף על־פי כן, אם המחבר (אדם חשוב, כפי שהוא נשקף לי מהכתבים, וצר שאי־ידיעתי לכתוב ולדבר גרמנית מונעת ממני את האפשרות להתוודע אליו בזמן מן הזמנים באופן יותר קרוב) רוצה בתרגום עברי של סיפוריו אלה או אחדים מהם, נכון אני לקבל עלי את העבודה הזאת בתנאישלא ייקרא שמי עליה. יתר תנאי הם נוחים לגמרי: שלושים פראנק (כמובן, לא בנייר) בעד גליון של דפוס (16 עמודים נדפסים בתבנית שמינית). עם זה אני מבקש מאדוני, שאם הדבר יבוא לידי הסכם, אז יואל־נא להודיעני בהקדם, למען אגש מיד אל העבודה, וכמו־כן ישלח לי ע"י המשרד איזה סכום בתור אַוֵאנס, שיקל עלי מעט את אפשרות העבודה.39
681. לאלמוני
[עין גנים (?), תחילת תרע"ח, – 1917]
– – –, סיפורך זה נוח לו שנברא משלא נברא, ועכשיו שנברא, אם יִישר חילי בעוד שנה או שנתיים ואוציא איזו דפים ספרותיים – ואתה תרצה – אדפיסנו. ובכן… עוד סיפור בינוני. אלא שהעונג מהול בצער. והצער אינו רק על זה שהנפשות העוברות לפנינו תלוית על בלימה, אלא עוד יותר על זה, שהרומן בעצמו הוא בבחינת בלימה. אין עיקר חשוב, אין נקודה יסודית. הכל רק ליריזמוס סיפורי מסוג ידוע, או יותר נכון, מסוגים.40 ולעומת המקומות היפים באמת (פרק ב' של חלק ב' הוא נקודת־הגובה שבהם) יש גם הרבה והרבה מקומות מלאכותיים ובכלל מעשי ידי אנוש מספר. ויש גם אמצעי טכניקה, שאינם נותנים טעם לשבח. אותה המרוצה של – – – עם כל הדיבורים המלווים אותה בסוף חלק ראשון – כל זה, ודאי, מאיזה רומן פולני… בחיי! ו – – – – זה כולו – איזה ריח לא טוב עולה לא רק ממנו, כי אם גם מאופן תיאורו. לא ניחא! ההתחלה בכלל של הרומן אינה טובה, עשויה, מזויפת, מכבידה – –41 והשיחה של – – היא – –.42 ואף הסוף הוא רע מאוד. ברי, המגרעות לא מעטות הן, וקשה להאריך. ועוד חזון למועד. – – –43 יח"ב הקווים הריאליים־הליריים אינם הולכים ישר למטרתם, אלא מסתובבים סחור־סחור, ולפיכך גם הרושם אינו בלתי־אמצעי44.
682. ליעקב רבינוביץ
[עין־גנים, תחילת תרע"ח – 1917]
יעקב, הודיעני־נא על ידי הנער, האם עוד יש לך תקוה להשיג בשבילי מקום ללינה באיזה בית פרטי במושבה? אם המקום מתאים ואם אי־אפשר בלאו־הכי45 הייתי נכון גם לשלם איזו תשלומין מועטים. אילו אפשר היה לשבת שם כל היום ולעבוד את עבודתי, כי אז היה עוד יותר טוב42. בשלום י. ח. ב.
683. למנחם פוֹזנַנסקי
[חדרה, ניסן תרע"ח – מרץ 1918]
לידידי – – – מ.פ.
מכתביך – – אבל לכתוב לך “איזו שורות” קשה, בכל זאת. ימַי עוברים באפס עבודה ובאפס בריאות. הידים בטלות, הגוף מקולקל, והנפש – כל עניינה – מכאובי התלבטות, שאין להם כל פרי (על פרחים ודאי שאין לדבר). הילד הטוב והיקר (למרות כל סבל הירושה הכבד), אשר אתי בבית, – – – והיחסים אל העם היהודי והספרות היהודית אף הם, כמובן, לא נשתנו. אלה הם ה“מקורות”. למה “מפתח”?46
משכורתי אני מקבל (כשבעים פר' לחודש).47 מלבד זאת היו עוד שרידים מהכסף שקיבלתי מאמריקה לפני חצי שנה. מלבד זאת אני “עושה הלוואות”. למרות כל הפחד מפני העיר (בהרבה מובנים, וביחוד במובן הידוע48), הייתי נכון לעבור לחיפה, אילו היתה האפשרות לזה. הישיבה בחדרה גם בקיץ אינה מנבאה לי כל “טוב”.
את רשימותיך החדשות הייתי רוצה מאוד לקרוא. אני, מתוך בטלה וכאב־שיניים, העתקתי לפני חודש את סיפורי הישן “שכוֹל וכשלוֹן” (העתקה פשוטה, בלי עיבוד וליטוש), וגם כן הייתי רוצה מאוד שתקראהו. היה שלום יח"ב קרן- צבי כתב לך, אלא שאתה, כנראה לא קיבלת. הוא בריא ועובד ביער. גם לבת־שבע שלום.49
684. לג. חנוך
[גן שמואל (?), ניסן תרע"ח – מרץ 1918]
כעבור שעה אחר כתיבת הפיתקה. – בינתיים קראתי. הסגנון אינו רע, אם כי ישנן בו איזו שגיאות. אבל כל הדבר אינו דרוש לנו אף במקצת. דיה לצרה זו בשעתה, במקומה ובשפתה.–50
תְּקוּפָה אַחֲרוֹנָה
685. למנחם פוֹזנַננסקי
[תל־אביב, תחילת מרחשון תרע"ט – אוקטובר 1918]
מנחם, פיתקאותיך קיבלתי, אבל אני שלחתי לך מכתב ביום בואי,51 וכנראה לא קיבלת. – – – בכלל אין פה כל חדש; תל־אביב על תלה, וסדנא דארעא חד. בשוק־הסופרים – כדאתמול. לי אין שלום. בני הבית חולים. את אורי לא היית מכיר. בוקה וצרות.
עשה לי טובה גדולה והבא או שלח בהזדמנות בטוחה את המאזניים שהשארתי אצל קאטינקא. היהודי כבר שב מז"י52 ודורש – בצדק! – את מאזניו. שלך יח"ב
686. ליעקב רבינוביץ
[תל־אביב, מרחשון תרע"ט – אוקטובר 1918]
רבינוביץ יקירנו! עליך לעמוד לנו בשעת דחקנו ולהתאמץ לכתוב איזו רשימה על ברזלי,53 או על מה שהוא. פרקי הספרות – בקובצים הבאים.54 בשירים אין לנו צורך. התיק מלא שירים. מצב נפשך מובן, כמוך כמוני, אבל מה לעשות. הרי צריך לחיות (לא רק להתפרנס), ולשבת בטל לגמרי – כלום אפשר? אם, אף על־פי כן, לא יעלה בידך לכתוב רשימה, שלח איזה סיפור מסיפוריך בשבילנו. – – – אורי מבריא, רק פניו כולם – פצע וחבורה ומכות טריות. אתמול, לפני קבלת מכתבך, שלחתי לך את “בדרך”55 מכורך הדר. שלח בהזדמנות בטוחה את התרגום “ירוּשלים”.56 עכשיו יש לי פנאי לקראו. – ד"ש57 לשטרייטים. שלכם י.ח. ברנר
687. ליעקב רבינוביץ
[תל־אביב, מרחשון תרע"ט – אוקטובר 1918]
יעקב, הנני ניגש להוצאת קובץ “רביבים”, ו'. ואני מבקש ממך, שתתן לי בשבילו את רשמיך מהגליל ורצנזיה על ספרו של ברש.58 זה – לכל הפחות. אם תוסיף עוד איזו דברים יפים – ודאי טוב.
ובכן, יעקב – אל שולחן הכתיבה. אל תבט לחוֹם! תודיע את זה גם לשלום שטרייט. אולי ימצא גם הוא איזו דברים בשביל הקובץ. אולי יכתוב מחדש את הרשימה “קפיצת נחשון” ואת השיחה על סמולנסקין? יעקב! יעקב! הנני משביעך לתת לי את אשר ביקשתיך. לו ידעת, איזו פינה נחמדה אתה תופס בתוך לבי. בקיצור, שטות, סנטימנטאליות – ואין זה מן הענין. ובכן – לתשובתך אני מחכה. יח"ב
688. לא. ד. גורדון
[תל־אביב, מרחשון תרע"ט – אוקטובר 1918]
רא"ד גורדון,
הוּגֵד הוּגֵד לנו, לי ולאנשי “הפוה”צ“, כי נמצא אצלך מאמר גדול בנדון הערך היהודי (שנכתב לרגלי קריאה במאמרי “הערכת עצמנו” ב“רביבים”59) ונכספנו כולנו לקראו. אולי יכול אתה לשלחו לנו לאחר שתשאיר אצלך העתקה שלמה ממנו (אפשר לשלם ע“ח60 “הפוה”צ” חמישה פראנק לאחד הפועלים ויעתיק) – ותברכך נפשנו. אם לא יוכל המאמר מאיזו סיבה שהיא לבוא כולו ב”הפוה“צ”, הנני נכון להדפיסו ב“רביבים”, ו', שלעריכתו ניגשתי בשבוע זה. – ובכן? התשלח? בברכת בריות־גופא ונהורא מעליא י. ח. ברֶנר
689. לאבא גולדברג, לדניאל פרסקי ועוד
ט“ו חשון התרע”ט, יפו [21.10.1918]
לאבא גולדברג, לדניאל פרסקי, לבעלי “אחיעבר”, “קדימה” ולראשי יתר האגודות העבריות ששמן לא נודע לנו, ולכן מאן דעסקין בהפצת ספרותנו באמריקה שלום רב וברכה!
חברים יקרים! עם התכניות הספרותיות הנעשות עתה בארץ־ישראל להוצאת תרגומים לבני־הנעורים ולגדולים, אנו, חבריכם הח“מ,61 באים אליכם בהצעה על־דבר הביבליותיקה של ספרים מקוריים, אשר ניגשנו להוציא. מטרתנו משולשת היא: א) להגביר את כוח הפרוזה העברית המקורית ע”י הוצאת סיפורים ומאמרים פובליציסטיים, שיש בהם ביטוי שירי, בצורת ספרים שקוּלי הכּמוּת; ב) לתת לחבר־הסופרים הנמצא בארץ- ישראל את האפשרות להדפיס את חיבוריו העבריים, חדשים גם ישנים, פה, ולא יצטרך לנוע מעבר לים; ג) לכנס במקום אחד את הבלטריסטיקה שנוצרה על־ידי מספרינו, גם אלה שאינם אתנו עכשיו בארץ, אם הד החיים הארץ־ישראליים בה.
בתכניתנו לפי שעה להוציא: א) א. ל. אריאלי: סיפורים; ב) ש. בן־ציון: סיפורים; ג) דבורה ברוֹן: סיפורים; ד) א. ברש: סיפורים; ה) י. ח. ברנר: “שכול וכשלון או ספר ההתלבטות”; ו) הנ"ל: כתבים; ז) ר' בנימין: “בין השבילין” (קובץ מאמרים); ח)יצחק וילקנסקי: “לדרך” (קובץ מאמרים); ט) מאיר וילקנסקי: סיפורים; י) משה סמילנסקי: סיפורים; יא) מנחם פוזננסקי: סיפורים; יב) ש. צמח: סיפורים; יג) יעקב רבינוביץ: “מהגדות החיים” (סיפורים); יד)יעקב שטיינברג: סיפורים; טו) דוד שמענוביץ: כתבים. טז) ש"י עגנון: סיפורים. יז) א.ד גורדון: קובץ מאמרים.
מלבד זה אנו אומרים להמשיך, בגבול האפשרות, את הוצאת קבצי “רביבים”, שישמשו בית־כינוס לדברים חדשים שבכתב. במשך השנה אנו מקוום להוציא שניים־שלושה קובצים.
לפי אמצעינו הכספיים המצומצמים ותנאי־הדפוס הקשים, לא נוכל להדפיס אלא רק ספר אחד מהנ"ל62 בכל חודש. כל ספר יהיה לא פחות מעשרה גליונות־דפוס ומחירו עם המשלוח חמישה שילינגים. ועכשיו חברים יקרים, אנו פונים לעזרתכם! אם תעשו את אשר אנו מציעים לפניכם – ויכולנו עמוד.
אנו מציעים לפניכם לסדר סוכנות כללית להוצאה הזאת בעד כל קוראי־עברית שבאמריקה. על הסוכנות להתחייב חובה מוסרית לקבל מאתנו, למצער, מאתיים אכסמפלארים מכל ספר אשר נוציא ולשלם בעדו את מחירו המלא סמוך לקבלתו. זאת תהא התמיכה אשר תתמכו אותנו! הספר הראשון של הוצאתנו יֵצא לחנוכה.
לתשובתכם הקרובה נחכה. בברכת חברים י.ח. ברנר63
690. למנחם פוֹזנַנסקי
[תל אביב, כ' מרחשון תרע"ט – 26.10.1918]
מ.פ., “מה יש לי להודיע לך עוד”? שתרגומיך מגוגול וגונצ’ארוב64 הולכים ונדפסים בהוצאת וילקנסקי,65 ואני הנני לפי שעה הבעל־מגיה שלהם. לולא חיכיתי לך בכל יום פה, הייתי שולח לך את ההגהה האחרונה. כמה לירות קיבלת בעד התרגומים האלה? לא מגיע לך עוד? אורי הבריא – – – גם מצב בריאותי טוב, אבל מצב־הרוח שלי רע, לא פחות מאשר ברוב ימי השנה האחרונה. הנני יושב בבית, וכמעט שאיני נפגש עם איש. אף על־פי כן הרשמים הקלוטים מן האויר יש בהם בכדי ליאש. תיעוב ובחילה – זוהי ההרגשה השלטת. לא טוב! יש בידי פיתקה בשבילך מקרן־צבי. תבוא ותקבל.
שלך י.ח.ב.
691. למנחם פוֹזנַנסקי
[תל אביב, סוף מרחשון תרע"ט – תחילת נובמבר 1918]
פוזננסקי, הרי אתה נוסע הנה: אל תשכח את המאזניים (שאצל קאטינקא), אל תשכח! היהודי דורש – ובצדק. כבר כתבתי לך. בכל אופן השתדל להמציאם לי באיזה אופן שהוא.
אנו בדירתנו הישנה, ועד שתמצאו דירה, תוכלו, כמובן, להיות אצלנו. לא הייתי צריך לכתוב דבר המובן מאליו, ובכל זאת, ליתר בהירות.
בריאותו של אורי הוטבה. רק הפצעים והמכות שבפניו. ופרפר?66 – שלכם י.ח.ב.692. ליעקב רבינוביץ
[תל־אביב, י' כסלו תרע"ט – 14.11.1918]
שלום. אין לי קול ממך ואין לי קשב. איך אתה חי שם במאורתך?67 שלך יח"ב
693. לד. קמחי
א' דחנוכה התרע"ט [תל אביב, 29.11.1918]
לדב קמחי, קראתי את הפרק אשר שלחת. לצערי, אין המאנירה הזאת של סחור־סחור לפי טעמי. הייתי רוצה לקרוא איזה דבר ריאַלי־קלאסי, כמו שאומר ש. ש.,68 – לא אימפרסיוניסטי. מובן, שלהדפסה אין זה נוגע. הפרק עומד על גובה ידוע. אבל איפה? ב“הפועל הצעיר” אין אני חבר־המערכת, אלא רק עוזר קבוע.
את הסיפור “אחרית” אני זוכר. גם את הבטחתי, שאין אני חוזר ממנה. יפסול מי שיפסול – אני מחזיק בדעתי: אם לא להדפיס דברים כאלה – לא שבקת חיי לכל ספרות! אלא, עוד פעם, היכן? בימים הראשונים לשובי ליפו חלמתי על המשך לקובצי־“רביבים”, אבל החלום אינו מתאמת. ושלום לך י. ח. ברֶנר
כמדומני, שנמצא בידך תרגום הסיפור “ארנה”.69 מדוע לא תפנה לי. וילקנסקי, שיוציאו בספרית “בכפר” שלו? הנ"ל רצוף פה מכתב קטן ל“חובבי הבימה” בירושלים ואבקש למסרו לתעודתו.
694. לי. ל. גולדברג
[תל־אביב, טבת תרע"ט – דצמבר 1918]
לכ' י. ל. גולדברג, פה אדוני היקר והנכבד!
כהמשך משיחתנו אמש הנני פונה אליך בהצעה זו: יש לי בשביל “הוצאת שטיבל” שני כתבי־יד למכירה: א) תרגום “החטא ועונשו” של דוסטוייבסקי, רומן של יותר משלושים גליונות־דפוס; ב) “שכוֹל וכשלון או ספר־ההתלבטות”, סיפור מקורי בן 11– 12 גליונות דפוס. מלבד אלה הנני נכון למכור למר שטיבל גם איזו קובצים נבחרים מכתבי הישנים (מאלה יש לי כמאה גליונות־דפוס).70 על פי כל זה אני מבקש מכ', אם רק אפשר, לתת לי לפי שעה על חשבון כל הסחורה הספרותית הזאת שישים לי"מ71 (בפעם אחת או גם במשך שני חדשים), משך זמן הדפסת קובץ של 7–6 גליונות־דפוס, כי רוצה אני להשתמש בסכום זה72 להמשכת ההוצאה של קובצי “רביבים”, אשר עד המלחמה הדפסתי מהם חמישה.73 הקובצים האלה מוקדשים לספרות יפה ולביקורת, ואני רואה נחיצות בהוצאתם דווקא עכשיו, כשכל קהלנו כאילו שקוע בפוליטיקה. מטרת הקובצים היא לתת לקהל העברי מלה עברית מקורית חיה ויוצאת מן הלב בצורה סיפור, שיר או מאמר. והנני אומר לך שלום ומחכה לתשובתך ברגשי כבוד וברכה74
695. ליעקב רבינוביץ
[תל־אביב, טבת תרע"ט – דצמבר 1918]
יעקב רבינוביץ, מכרתי כת“י,75 השגתי מעט כסף ואני ניגש להוצאת קובץ “רביבים”, ו‘. לתכלית זו אבוא ביום ד’ לפ”ת,76 כי צריך אני להתראות אתך ועם שלום שטרייט. על פרקיו של זה עברתי, ואני אומר לתתם,77 אלא שמקודם אני צריך להתראות אתו. ממך הייתי רוצה לקבל סיפור אחד מאלה שקראתי בחיפה (שמו שכחתי, או אולי גם אין לו שם), ואולי גם בדבר המורה, מן החדשים. מלבד זה אני מקווה, שתכתבו לי רשימות ספרותיות על ההופעות החדשות, לפי בחירתכם. להתראות! שלכם י. ח. ב. אביא את “גמול ישרים”. תודה בעד המשלוח!
696. לק. י. סילמן
[תל־אביב, טבת תרע"ט – דצמבר 1918]
סילמן, במשרד78 אמרו לי, שבעד תרגומך79 מגיע לך רק עוד שבע וחצי לירות, ושעכשיו אתה יכול לקבל לא תורכיות, כי אם מצריות – כך אמרו לי.
מן “הספריה החקלאית”80 יָצאו שישה ספרים, ועכשיו יישלחו לך מהם אחד אחד, כל שבוע (30 אכסמפלארים).81
חיפשתי את ד. ומצאתיו. את הכת"י מסר, ועליך, אפוא, לפנות ישר למערכת “האזרח”.82 אני איני מן “המתרחקים” (בויקוטיסטים, מלבד יעקב רבינוביץ, אין!) ובכלל אין גם מתרחקים, וכל הדיבורים הבל. “האזרח”, כפי ששמעתי, יופיע בקובצים (אני אין לי מה לתת ל“האזרח”, ולפיכך אין לי משא ומתן אתו).
בימים היותר אחרונים, לפני שבוע, קיבלתי מספר של לירות מאת י. ל. גולדברג מוילנה בעד כתבי־יד שונים שלי בעד “הוצאת שטיבל” וניגשתי להוציא קובץ “רביבים” שישי. הקובץ יהיה בן שישה גליונות, והחומר כולו כבר יש ת"י83. אף על־פי כן הייתי אולי עוד מוצא מקום בעד ציור לא גדול משלך. היש תחת ידך? אם לא, שלח דבר־מה בשביל הקובץ השביעי.
את כל הפיתקאות מסרתי לידי בעליהן בידי עצמי. ותודה לי.
ושלום לך, לבני ביתך ובפרט לימימה.84 שלכם י. ח. ב.
697. לק. י. סילמן
א' שבט, בערך [תרע"ט, תל־אביב. – תחילת ינואר 1919]
סילמן, המכתב ע“י הד”ר רפפורט נתקבל. מיד הלכתי לש. בן־ציון וקיבלתי את הכת“י, אבל לא מצאתי בו, לצערי הגדול, מה שקיוויתי. השיחות אינן דרמטיות, כי אם שיחות טובות סתם, והמצב הדרמתי נובע לא מתוך תכונות- הגיבורים, כי אם מצד ה”מוראטוריום" וה“ויסיקה”.85 ממחרת קיבלתי את המכתב השני ע“י כספי, ומיד מסרתי את הכת”י לידידנו ר' ב. – הפיתקה לל. נמסרה על ידי. ה־7 וחצי לי“מ הועברו לחשבון הספריה “בכפר”. הספרים, לדברי השולח, נשלחו. הערתך בענין זה נכונה מאוד. ה”רביבים" מתעכבים מסיבות טכניות (מחלת המכונן בבית־הדפוס “אחדות”, ששם אני מדפיס את הקובץ). היה שלום ושלח את סיפורך הקטן, לכשייגמר. שלך י.ח. ברנר
698. ליעקב רבינוביץ
[תל־אביב, תחילת שבט תרע"ט – תחילת ינואר 1919]
י.ר. קיבלתי את הרשימה “קובצינו”. היא תבוא, כמובן. אבל בעמוד האחרון שלה יש דברים על העבודה הספרותית של האגף הימני, עבודה שלא באה עוד לעולם, ואלה הדברים אין ברצוני לתת. אם אינך סומך עלי במחיקת הדברים האלה, הוֹדע, כי הרשימה עוד לא נמסרה לדפוס.
מחלת המכונן בדפוס מעכבת את יציאת הקובץ.86
רצוני, שתמהר לכתוב גם על יתר הדברים. ושלום87 – השלום לו? הכותב הוא?88 שלכם י. ח. ב.
699. לאלמוני89
[1919]
יא, נאמבערגס נבואות טאקי אין דעם בירנבוים’ס וואכענבלאט, אז די טשערנאוויצער שטאלצע רעזאליוציע וועט מאכען אן איבערקערעניש אין אידישען לעבען, איז הפנים ווייניג מקוים געווארען. טראץ דעם, וואס דער טשערנאוויצער ארגאן האט אויפן ענגליש אמעריקאנעם שטייגער געהייסען “ד”ר בירנבוים’ס וואכענבלאט" (ד"ר בירנבוים איז, כידוע, ניט לאנג געווען אין אמריקא און האט זיך – – 90 פון אנפאנג ממש געשמאלצען פון דעם “אייגענארטיגען יודישען לעבען” דארט); טראץ דעם וואס עס איז געוואן אין ליטערארישען הינזיכט אַ קאליקע שבקאליקע, אַ גאליציאנער שמאטע – האט עס דאך אזוי ווייניג מאריך ימים געווען. וואו זשע איז פלוצלונג ענטרונען געווארען די גאנצע העלדישקייט פון די “יודישיסטען”? וואו זיינען זייערע העלישע־פלאם־פייער־פראזען איבער דעם “דרינגענדען ענטוויקלונגס־גאנג”, איבער די “היסטאריש־אנגעזאמעלטע קרעפטען”, איבער די “נויטווענדיג־קייט פון איבערדיכטונג פון אונזערע נאציונאלע גיטער”… און וויטער טאקי: דאס אהנמאכט פון א גוסס איז נאר פערדראסיג, בעשולדיגען קען מען איהם ניט. ווי לעכערליך איז אבער אז ער איז דערצו ניט ערנסט אויף א האָר, און ער וויל ניט וויסען פון זיין לאגא, אז ער קאקעטירט מיט שיינע העוויות’לעך און מאכט מיאוסע שטיק… דיין91 פערווארפענער פריינד האט פלוצלונג אויפגעהערט צו שמייכלען. י. ח. ברענער
תרגום: כן, נבואותיו של נומברג באותו שבועון של בירנבוים, כי הריזולוציה הצ’רנוביצית הגאה תחולל מהפכה בחיים היהודיים, לא נתקיימו ביותר, כפי הנראה. למרות מה שכלי־המבטא הצ’רנוביצי נקרא על פי הנוסח האנגלי־אמריקני “שבועונו של הד”ר בירנבוים" (הד"ר בירנבוים, כידוע, היה זה לא כבר באמריקה, ובתחילה התמוגג ממש מן “החיים היהודיים המיוחדים־במינם” שם); למרות מה שמבחינה ספרותית היה זה קלוקל שבקלוקל, סמרטוט גליצאי – לא זכה אלא לאריכות ימים מועטת כל־כך. לאן נעלמה איפוא פתאום כל אותה רוח־הגבורה של “היודישאים”? היכן הן מליצותיהם החוצבות להבות־אש על אודות “מהלך ההתפתחות ההכרחי” על “הכוחות שנאגרו באורח היסטורי”, על “הנחיצות לשוב ולפייט מחדש את נכסינו הלאומיים”… ושוב: תשישותו של גוסס רק מצערת, אבל להאשימו אי־אפשר. ואולם מה מגוחך הנהו, אם נוסף לכך חסר הנהו שמץ של רצינות, ואינו רוצה לדעת על מצבו, והוא מתיפייף בהעוויות־חן ועושה בלהטוטים מגוּנים… ידידך הנידח פסק פתאום לחייך. י. ח. ברנר
700. לא. י. שטיבל
[תל־אביב, שבט תרע"ט – ינואר 1919]
למר אברהם יוסף שטיבל בקופנהגן, שלום! אדוני היקר! קיבלתי את מכתבך מיום 3/1. ואולם ר' בנימין לא קיבל עדיין שום מכתב ממך, ואין אנו יודעים באיזה אופן אתה חושב להעביר את הוצאת “ספרות־העולם” לא"י. מובן, שאנו נכונים לעמוד לימינך בכל כוחותינו ולעזור לך בכל מה שיהא באפשרותנו.
לפי שעה אין אני מקבל עלי כל תרגום עוד, כי עמוס אני בעבודות ספרותיות־טכניות ב“הפועל הצעיר” וב“משרד הא”י“,92 מלבד שחצי יום אני עסוק בהוראה.93 תרגום “החטא ועונשו” הוא ברשותך וכמו כן סיפורי “שכול וכשלון (כעשרה גליונות), שהעתקה ממנו מסרתי כבר לה' גולדברג. יותר אין בידי שום כתבי־יד חדשים. את הסיפור “שכול וכשלון”, שכתבתי מיד לאחר “מכאן ומכאן”, היינו לפני שבע־שמונה שנים, הייתי רוצה להדפיס בהשגחתי (וזהו גם תנאי ראשי אצלי), כי שגיאות־הדפוס הנוראות שנפלו ב”מכאן ומכאן” הורוּני לבלי למסור כתבי־יד שלי להגהת אחרים.
בשבוע הבא יצא על־ידי קובץ ספרותי “רביבים” (ו'). שישה גליונות־דפוס. כולו מוקדש לספרות. מחירו 4 שילינגים. ביום יציאתו אשלח לך אכסמפלאר. את הספר הוצאתי על חשבוני. עלה לי ב־140 לי“מ.94 חלק מהכסף השגתי בהלוואה (על מנת להחזיר), ואף השקעתי בהוצאות אלו את שלושים הלי”מ, שקבלתי מאת ה' גולדברג על חשבון עבודותי הספרותיות אצלך. עתיד אני לקבל ממנו על חשבון זה עוד 30 לי“מ, וגם הבטיח לקנות מאה אכסמפלארים מן הספר. הדפסת אלף אכסמפלארים, גליון־דפוס של 16 עמודים (בתבנית “בדרך”95 ) עולה – נייר ודפוס וכריכה – 16 לי”מ. ש“ס96 בעד דברים מקוריים נהוג כאן ועכשיו לשלם 8 לי”מ; מתורגמים – 4 לי“מ. אלה הם גם תנאַי בעד סיפורי ותרגומי הנ”ל.
לתשומת לב: כשהיה פה א. קבק לפני שנים אחדות התחיל לתרגם את “האחים קאראמאזוב”. אולי אפשר להיוודע גורל תרגום זה, שלא יקרה לקבק מה שקרה לי, שאחרי שתירגמתי שליש מן הספר “אנה קארנינה” נודע לי, שהספר עתיד לצאת בהוצאתך בתרגומו של י''א טריווש, והפסדתי עבודה של חודשים רבּים!
– – –97
ועוד לתשומת לבך: יש בא"י כתבי־יד חדשים, שלא נדפסו עוד בשום מקום:
יעקב רבינוביץ: סיפורים (מ־10 עד 15 ג"ד.98)
דב קמחי: “אחרית” (סיפור); “על בלימה” (רומן); “מעברות” (רומן).
יעקב קופליביץ: מאות של שירים.
כל הדברים האלו היו יכולים לבוא ב“התקופה” לפי דעתי.
גם את סיפורי לא היה איכפת לי להדפיס ב“התקופה”, אלא, כפי שאמרתי, בלי הגהה אחרונה שלי אינני מסכים להדפיסו בשום תנאים שבעולם99
701. ל– – –?
[תל־אביב, שבט תרע"ט – ינואר 1919?]
לא היתה הזדמנות, אבל אני הייתי מזומן לענות בו ביום. הנוספות שהושמו לחזיון (דברי הזקן ברמן, הפרויאֶקט של מרעה אצל מאירסון), אינן רעות. אבל בכל זאת החזיון עדיין אינו חזיון. אין תפקיד לגיבוריו. מה תפקידם של יעקב, של ציפורה, למשל? והדרמה של הגיבור הראשי היא דרמה: הוא נמשך אחרי ילדה, והילדה אינה הולכת אחריו, אבל כמה רפה וחיוור התיאור של כל זה! אין כל התפתחות דרמטית, אין כל מצבים שייחרתו בלב הקורא או הרואה. (אגב, בע' 28 תיקנתי לך: “מוציא פנקסו וקורא” ודו"ק100 ). ועד כמה חסר פה דמיון חי תוכל ללמוד מאותה העובדה, שלא עלה כלל על דעתך לתת לברמן הזקן – למשל, במערכה האחרונה – תפקיד של אב ומנחם בנוגע לשמעון אחרי היאוש שתקף אותו בלכת ציפורה ממנו. הלא יכולת לתאר, שציפורה הולכת ושמעון, עתה או לאחר זמן, חושב על דבר איבוד עצמי וכדומה לזה (עזיבת הארץ), והנה מופיע אותו הזקן, שבנו איננו, ומאמץ את שמעון לו לבן (ברוח) ומעודד אותו וכו' וכו'. הבינות? ברם, בצורה זו – עדיין ילדוּתי הוא כל הענין! 101
702. לד. קמחי
[תל־אביב, סוף שבט תרע"ט – סוף ינואר 1919]
ידידי קמחי, אַל ייפלא בעיניך, שנתאחרה תשובתי. קודם חיכיתי לוילקנסקי, שיַשווה. אבל הוא היה טרוד ביותר לפני נסיעתו לחו''ל ולא הספיק. כשנסע, לקחתי אני והשוויתי, אבל מיד חליתי בקדחת (לא מן ההשוואה!) ולא יכולתי לענות. עכשיו קמתי ממיטתי ואני מחזיר לך את התרגום הגרמני והעברי גם יחד. דעתי? יש לי דעה על זה, אבל היא אינה חשובה, באשר להזמין אצלך את העבודה אין לי רשות בלי וילקנסקי, ועד שישוב ירבו הימים. גם בעבודתי המו“לית בירושלים – נכזב מבטחי אשר שמתי באחד ה”מצנאטים", וכל הענין נדחה לימים יותר טובים (אני קיוויתי להשיג כסף להוצאת קובצי־כתביהם של הסופרים־הבלטריסטים הגרים בא"י, ולא הצלחתי, כאמור!).
את “מעברות”102 אני נכון לקרוא. היש לך הזדמנות בטוחה למשלוח?
את הקטע “מתוך הרשת” אני מקבל ברצון בשביל קובץ “רביבים” הבא. הנני מבקש לאשר את קבלת כה"י. ידידך י. ח. ברנר
הנכון הנך לקבל עליך לתרגם מזמן לזמן מגרמנית לעברית מאמרים ישוביים? (ש“ס ג”כ 4 לי"מ103). הגליון של “הספריה החקלאית” הוא 32 ולא 16.
703. לד. קמחי
[תל־אביב, תחילת אדר א' תרע"ט – תחילת פברואר 1919]
מלר,104 אני קורא את הרומן “מעברות”. בריאותי ומצב־ביתי לא ירשו לי לכתוב לך כהוגן. ואף עוד לא גמרתי. אבל משפטי כבר עומד מוכן: יש הרבה עמודים משעממים. והחסרון העיקרי, שב“פסיכולוגיה” שלהם105 כל הגיבורים חדורים סגנון מאֶלאֶרי (מכתבה של רוזה לטשאַרנה מַרעים אפילו באי־טבעיוּתו מצד המציאות). אבל אין ספק, שיש כאן יכולת של רומניסטן, ויכולת לא כל כך קטנה, כמדומה. כל מהלך־הדברים, ועם זה הפרצופים: בלאס, פודקובה, טשאַרנה, גדליה וכו' – יש בזה חיוניות לא מעטה, אם כי תרבותית בעיקר. העיקר, שהרומן הוא רומן וצריך לחשוב על הדפסתו כמו שהוא. את הגיבורים לא“י לא צריך להעביר. סלקא אדעתך? למה? ובפרט, שעשית זה ב”על בלימה" (אגב, מדוע אינך מנסה דבר אל פרישמן־שטיבל בשביל “התקופה”?). את הכת“י “מעברות” לכשאגמור אמסור לר' בנימין לקריאה. טוב? ואת תרגום המאמר הישובי אשלח מהר. שכר תרגום תקבל מיד, ולא תצטרך לחכות עד ההדפסה. שלום לע”ע106 יח"ב
אולי יש במכתבך עוד דברים הטעונים תשובה, המהפכה שבבית איני מוצאו, כמו להכעיס.
704. ליעקב רבינוביץ
[תל־אביב, תחילת אדר א' תרע"ט – תחילת פברואר 1919]
רבינוביץ, ברגע זה קיבלתי את רשימותיך. עוד לא קראתי. את “פיקלסקי”107 מסרתי ל“הפוה”צ“, אבל איני בטוח, שירצו להדפיסו. ה”רביבים" כבר נגמרו בסידור־הדפוס ואינם יוצאים מפני שאני והמכונן חולים. הכנסתי רק את הרשימה של קלמנסון.108 “עניני לשון” – אף אלה אני משאיר בשביל “רביבים” הבא (יחד עם “הבריכה”109). “הרמן ודורותיאה” של שלום110 נתתי לר' בנימין לקריאה. המתרגם שטרייט את המאמר של אטינגר?111 נחוץ. יקרע־נא מן הספר את המאמר של י. סימון: “הקאפיטאל, החכירה בירושה והקרן הקיימת” וישלח לי בהזדמנות בטוחה, כי צריך אני לשלוח את המאמר הזה למלר112 בירושלים לתרגום. הקרא שטרייט את הרומן של מלר: “מעברות”? איזה רושם עושה הגליון של “הפוה”צ"? שלום לכם י. ח. ב.
705. לד. קמחי
[תל־אביב, אמצע אדר א' תרע"ט – אמצע פברואר 1919]
מלר, כת“י113 הרומן “מעברות” הוא כבר אצל ר' בנימין. אני גמרתיו לקרוא. הפרק האחרון אינו מוסיף כלום. המקומות המועטים הטובים שבו אפשר היה להכניס לביקוריו הראשונים בבית־המשוגעים. טשארנה גמרה את ענייניה בשגעונה. מותה אינו מעלה ואינו מוריד. הסיפור נגמר באברמטשיק. “שם השמש מחממת”. את יתר הגיבורים אין לסחוב לא”י. די שעלו מהעיירה לכרך. בזה נגמר תפקידם. את מארקוס עם הדרמה שלו אפשר היה לפתח, אבל באותם הגבולים. הדרמה שלו אינה מתקבלת על הקהל – או מעין זו. אחרי כל אלה, אילו עלה בידך לעשות מזה נובילה בת שמונה־תשעה גליונות ולהוציא את הפסיכולוגיזם המיותר, את החזרות ואת הליריוּת הפיליטונית, ולהשאיר רק את הסצינות, התמונות החיות עם הקשר שיש כבר ביניהן, כי אז היה זה סיפור חשוב מאוד (לדעתי). שבתי פטאַק – אין אנו עומדים על אמיתותו. מודרני הוא יותר מדי, כיתר הגיבורים. תחת זאת הפיגוּרה של אריה בלאס – חיה. ועוד פעם: מא“י הרחק את הסיפור עד כמה שאפשר. יהי הפעם בלי א”י! – קיצורים לא יזיקו, אבל לא בתמונות, כי אם בתעתועי הפסיכולוגיה האינטליגנטית, שמיעוּטם יפה וריבוים קשה כספחת. כת“י ראשון של פרק אחרון מוחזר לך בזה. רצוף עוד קונטרס “רביבים” החדש. המאמר הישובי מגרמנית, שעלי לשלוח לך לתרגום, עדיין אינו ת”י114. בנוגע לפרישמן־שטיבל צריך עוד לחכות. – בוודאי יפנה שטיבל אלינו, אם ירצה פה לעשות איזה דבר, ואז נדפיס מה שנוכל. בנוגע ל“הפוה”צ“. אם להדפיס פרק מרומן זה, אז דווקא השני מתאים לזה יותר. הפרק הראשון אינו מוצלח, קשה לקריאה ומשאיר תוהו בלב. ברם, כי אין הדבר תלוי. וחוברת זו של ה”רביבים“, ביחוד יִתְדָהּ,– ה”תקופה"115 – מה בעיניך? ושלום יח"ב
706. לד"ר מ. קריגר
כ“ג אדר, התרע”ט, יפו [23.2.1919]
לידידי ד“ר קריגר, שלום! בוודאי קיבלת את האכסמפלאר של “רביבים”, קובץ שישי, ששלחתי לך סמוּך ליציאתו. גולדברג קנה ממנו 100 אכסמפלארים בנכיון של 25%. הוא נכון לעשות כך גם ל”רביבים" הבא. אבל להוציא כסף ליסוד ההוצאה, כתקוות יצחק116, אינו רוצה. רוצה אני לגשת להוצאת קובץ ז' שוב על אחריותי. אפשר שאדפיס רק 500 (ולא אלף). אילו עמדת לי ב־50 לי"מ (מן הסכום שיש בידך לתכלית זו, כדברי מכתבך) הייתי מגדיל את הכמוּת בגליון מוקדש להשקפות פובליציסטיות. לתשובתך אחכה. בברכה רבה י. ח. ב.117
707. ליעקב רבינוביץ
[תל־אביב, אדר ב' תרע"ט – מרץ 1919]
יקירי, כל מה שביקשת אמציא לך. לשטיבל כתבתי על אודות סיפוריך. ש. כבר קיבל כסף בעד סיפוריו. מ“רביבים” הבא משכתי את ידי. לעומת זאת אני חושב להשתתף בעתונות הגליל.118 שמור בשבילו את “הבריכה” ובעיקר מאמרך החשוּב בעיני על טשרניחובסקי. שלום לך ולאנ"ש.119 י. ח. ברנר.
708. לשלום שטרייט
[תל־אביב, י' באדר ב' תרע"ט – 12.3.1919]
שלום, קיבלתי ע“י ש. 4 לי”מ. ה“רביבים” נמכרים לאט לאט, לא פחות מכפי שפיללתי, אלא שההפסד יהיה הרבה גדול מכפי שפיללתי: הכסף אינו נכנס, חוברות בודדות אובדות וכו'. והרי גם אילו נמכרו כולן בשלושה שילינגים האכסמפלאר, היה הפסד של 20–15 לי“מ. עכשיו, שהחצי מונח כאבן עד עת קץ. – בקיצור, לא נמהר להוציא את השביעי; ואולי גם אוציא – אחת היא. בתרגום עוד לא הספקתי לעיין. יש עכשיו שני ספרים שלמים לתרגום משל אטינגר, מלבד מחברות ומאמרים – ואין מתרגם! כוונתי בפיתקה זאת להודיעך, ש”הפועה“צ” רוצה לה' סיון120 להוציא קובץ בשם “זכר ליציאה” (גירוש יפו).121 אתה אמרת פעם, שהיית רוצה לרשום איזו דברי־זכרון למנחם שטרייפלר, מרינג ועוד אחד.122 בשביל הדברים האלה היה המקום הזה מתאים. התכתוב? התשלח? בגליון זה של ה“פוה”צ" שיֵצא מחרתיים, באו שני פרקים מ“לתולדות ספרותנו” של יעקב.123 גם הסיפור לא הוחזר לי, כי רוצים להדפיסו באפשרות הראשונה. רשימתו הישנה, בימי הכיבוש הראשון,124 בגליון “הפוה”צ" הנדפס, נמצאת כבר ת"י125 ואשלחה לו בהזדמנות הבטוחה הראשונה. בשלום לך ולבני הבית יח"ב
709. לדניאל פרסקי
[תל־אביב, אדר ב' תרע"ט – מרץ 1919]
ולראיה, פרסקי, גם אני בא על החתום126 ומבקשך לענות. וכשתענה כתוב מה שלומך ושלום שטיבל. לשטיבל כתבתי מכתב ארוך לקופנהגן, אבל מי יודע, אם קיבלו, הואיל ובינתיים עזב את המקום. צריך היה, שלשטיבל יהיה איזה בא־כוח בא“י, ודווקא אדם שיש לו יחס לענייני ספרות. אני, למשל, מסרתי להוצאתו שני ספרים (תרגום “החטא ועונשו” ו“שכול וכשלון”) ונניח, שהוא נכון לשלם לי בכל רגע. אבל בתשלומין בלבד לא סגי. צריך גם לנסות להוציא אותם. ולמי אפנה? אמנם, יש פה בא־כוח, י. ל. גולדברג, אבל היהודי הטוב הזה הרי אינו יכול לעשות דבר, שאין לו כל ידיעה בו. ועל כן הוא “קונה” בלי ברירה וכו' ומעורר פירכות על ה”מחירים“… סלח על שאני כותב בעניינים חשובים כאלה בעפרון. קצת חולה אני ושוכב במיטה, ולכתחילה נתכוונתי לכתוב רק ד”ש,127 והנה מלה גררה מלה ויצא המכתב הזה. שלום לכם, יקרים, י. ח. ברנר128
710. לד. קמחי
[תל־אביב, ניסן תרע"ט – אפריל 1919]
לדב קמחי, צדקת, זהו המשך (דינה לפידות, למשל, זוהי אותה לילי), אבל יש ענין בדבר. הנך יודע לספר. הנך בעל־כשרון. בנוגע למאנירה – מפחד אני, שאתה אינך צריך כלל להשתחרר ממנה, כי היא היא התבלין. אתה אינך עממי, שרשי, לבבי, כי אם אינטליגנטי, אירוטי, מודרני, משהו שניצלרי – ומה יועיל לך ה“ז’ארגון”129 וכו'?
בפנים הכת“י ציינתי איזו מקומות. בכל אופן, אין חשיבות גדולה בשינויים. רק בנוגע לחאלאטניק צריך לרכך קצת. אסור שיבואו מבטאים כעין: “חאלאטניק היה ידוע בשנאתו לאשתו”… וד”ל.130 אני אמסור את הכת“י ל”פוה“צ”; כי לדעתי סיפור זה באיזו מקומות מראה על יכולתך, שהיא הולכת ומוסיפה כוח. ובכללו הוא סיפור חי ומעניין. שלום לך י. ח. ברנר
הנני מרשה לעצמי להזכירך עוד פעם על אודות התרגום של סימון. אני נוסע היום לעין־גנים131 לאיזו שבועות. ואני אבקש את המערכת, שתענה לך בעצמה.132
711. ל– – –
[עין גנים, תחילת אייר תרע"ט – תחילת מאי 1919] – – – – יש לי ענייני כתבי־יד לסדר ביפו (מ“הפוה”צ" אין לי כל ידיעה), ואני חושב לבוא ביום הראשון ליום או ליומיים.– – את הסיפור גמרתי. מחזיק כשלושה גליונות. עוד לא הועתק כולו. אני חושב לנסוע לירושלים ולהדפיס אותו על חשבוני. אני מקווה שלא אפסיד בו.133 הבריאות – לא טובה. איני יודע, מה יהיה אתי. חולשה שאין לשער. בכי בכל רגע. – – –
712. לשלום שטרייט
יום ו' [ט' באיר תרע"ט, תל־אביב – 9.5.1919]
לידיד נפשי ש. ש. היום חשבתי לשוב ולהביא לך לקריאה את סוף “ההתחלה”134 וגם את “שכול וכשלון”. אבל מצב־בריאותי, שהורע כל כך הלילה, מכריח אותי לחשוב על נסיעה לירושלים, לבדוק את הדם. פוזננסקי מוצא שאת ה“התחלה” אי־אפשר להדפיס: השפעת הסיפור על בני־הנעורים תהיה רעה. בחיוניותו של הסיפור, בתור סיפור, הוא מודה, אם כי אינו שבע־רצון מאיזו פרקים. בשעת ההעתקה הרגשתי, כי החלק שעוד לא קראת עולה על זה שקראת. עכשיו גם בקשה קטנה: להכניס את שני השטרות הללו לפרידלנד בע“ג135 ולדרוש בשמי בשלומם. “הפוה”צ” מבקש את “התקופה”. שלום לישעיהו136 וביתו ולי. ר.137
713. לא. י שטיבל
[תל־אביב, סוף איר תרע"ט – סוף מאי 1919]
הקיבלת את כל מכתבי? (אחד לקופנהגן ושנים לפילדלפיה). עכשיו, שפיכמן פה, ראוי לך, לפי דעתי, להתחיל בעבודה ממשית בא“י. הדבר הראשון – להוציא אלמנך גדול מקורי (בן שלושים־ארבעים ג"ד138. חומר יש, לפי ראות עיני). בחשבון נכנסים: כתבים חדשים של אורלוף139, ר' בנימין, דבורה בארון, ברנר, ברש, סמילנסקי, פוזננסקי, פיכמן, קופליביץ, ד. קמחי, ראובני, יעקב רבינוביץ, יעקב שטיינברג, שלום שטרייט ומתחילים. גם ספרי־התרגומים שנעשו פה, צריכים, כמדומה, להידפס פה. אין שום טעם להדפיס הכול באמריקה. אמנם, הדפוס הוא פה ביוקר, אבל מה אינו פה ביוקר? והרי אי־אפשר לעזוב את א”י לגמרי. מלבד זאת הנני רוצה לעורר את תשומת לבך:
יעקב רבינוביץ. יש לו כעשרים גליונות־דפוס של כתבים פרוזאיים, שעוד לא נדפסו ושאסור לוותר עליהם.
א. ראובני. כשרון חשוב. יש לו רומן בשלושה חלקים בשם “פיין”.140 כותב הוא רומן בשישה חלקים מימי המלחמה בא“י. שני חלקים כבר כתב וכבר קיבלתי141. ע”י אמצעים ידועים אפשר לסייע, שיכתוב את זה בעברית, כלומר, שיתרגם בעצמו, כי לאט־לאט הוא מסגל לו את העברית. האמצעי היותר בטוח הוא להדפיס לפי שעה קובץ־סיפוריו מאלה שישנם כבר בעברית (מתורגמים בקובצים שונים) – – –142. זה יחזק את ידיו. והיה שלום וענה מהר143
714. לי. בן־צבי
[אייר תרע"ט – מאי 1919]
ידידי היקר בן־צבי, בוודאי ובוודאי התראתי עם פיכמאן ודיברתי אתו על הענין, כמו כן דיברתי קודם על זה עם גולדברג144. אבל תוצאות אין עוד. גולדברג נסע, ופיכמאן הוא עדיין בעולם התוהו. יחוסים קבועים לשטיבל אין לו, וכל אלה צריכים עדיין להתהוות. העתון היומי145 יתחיל להופיע מ־10 ליוני. כך אמר לי הד“ר טורוב142. מלבד זה אפשר שיוציא פיכמאן ביפו ירחון ספרותי. המוציא: הציבור הא”י. אולי אתה נפגש באחַי?146 אם תראה את בנימין תאמר לו, שהסיפור אשר אמרתי לו, כי עומד אני לכתבו – כבר נכתב147. ומלבד זאת – הכל כדאתמול. והנני שלך ידידך עוז י. ח. ברנר כן, אני בעצמי כתבתי אתמול מכתב לשטיבל, ובו הרצאתי לפניו את כל הענין, שדיברנו על אודותיו.
715. לא. י. שטיבל
ט“ו סיון התרע”ט [תל־אביב- 13.6.1919]
לשטיבל בא־כוחו של י. ל. גולדברג ביפו, מר י. ק., דורש ממני בשביל “הוצאת שטיבל” באמריקה את הכת“י של תרגום “החטא ועונשו”. אני מסרב. וטעמי ונימוקי עמי. התנאים במכירת הכת”י הזה עדיין לא נקבעו בינינו ויש לי הרשות לעמוד על התנאי, שהספר יודפס בא“י ב”הוצאת שטיבל". ואם “הוצאת שטיבל” לא תיאות לתנאי זה, הנני חוזר בי ומבטל את המכירה (הסכום 80 לי"מ שקיבלתי ממר גולדברג על חשבון שכר סופרים יוחזר, כמובן, למר גולדברג בשלמותו)148.
716. לי. ד. ברקוביץ
כ' סיון התרע"ט, יפו [תל־אביב, 18.6.1919]
לי"ד ברקוביץ, שלום!
חבר יקר, קיבלתי היום את הזמנתך להשתתף ב“המקלט”149 ובחפץ לב הייתי עושה את רצונך, לולא “התעשיה הספרוּתית” שלנו, הארצי־ישראלית, כאשר אתה אומר עם מכתבך. התחיל להופיע אצלנו עתון יומי בירושלים150, “הפוה”צ" ניגש להוצאת קובצים ספרותיים על יד השבועון, ואף מפלגת “אחדות־העבודה” עורכת קובץ גדול וגם מסרה לי להוציא ירחון מראשית שנת תר“פ בשם “האדמה”, וכל אלה דורשים חומר, והכוחות מועטים! אף על־פי כן אקווה לשלוח לך פיליטונים ספרותיים מזמן לזמן, אם רק תוטב קצת בריאותי הרעה. סיפורים יש לי רק שניים,151 והם נחוצים פה. את מכירת תרגומי לשטיבל שלנו היקר ביטלתי, כי איני רוצה לשלוח את הכת”י מפה לאמריקה. אני חשבתי, שיודפס פה. את דמי־הקדימה אחזיר למר גולדברג. התנאים עוד לא נקבעו בינינו, והיתה לי, אפוא, הרשות לחזור [בי]. לשטיבל כתבתי על זה. מה שלומו של שטיבל? מה בריאותו? שלחתי לו מכתבי־ידידות לקופנהגן ולפילדלפיה ולא נעניתי. מתפלל אני לשלומו, כי ברכה בלתי־צפויה באיש הזה לספרותנו. והנני שלך בכל לב
י. ח. ברנר
717. לב. כצנלסון
[תל־אביב, סיון תרע"ט – יוני 1919]
הייתי בבהד“ס152. הנייר עוד איננו. 1300 של הקובץ153 על הנייר שמדפיסים עליו את ה”קונטרס“154, אי־אפשר להדפיס, כפי שנדברנו, מפני שהפורמאט הוא אחר. באותו הפורמאט יש נייר עוד יותר גרוע. אבל לדעתי כדאי להדפיס גם על הנייר הגרוע, כי גם זה ה”טוב" אינו טוב. – חצי האכסמפלארים ודאי יישאר מונח לכמה וכמה שנים, ולכן כדאי שיהא מונח נייר יותר זול. ואימתי תמציא לי את הפרוטוקול155 ואת מאמרו של ראובני?156
718. לי. הר־אבן
[תל־אביב, סיון תרע"ט – יוני 1919]
כבסיפור הקודם יש התרשמות157. אוויר מיוחד158. סימן מובהק לכשרון. האוויר הוא אמנם לירי ולא אֶפּי.
– – – 159
א) סימני בוסר, אי־בהירות בכמה מקומות. למשל, למה עשתה עליו הידיעה בדבר אחותו שילדה רושם כזה?
ב) שגיאות – – – חוסר מידה וקצב. רדיפה אחר מילים מאַיימות. אי־ביטחון, שהדבר יעשה רושם. ולחינם! במידה שיפחתו המלים המשונות־המיוחדות, באותה מידה יגבר הרושם (ביחוד מוסבה הערה זו לאור “אולם- האסיפות”). דברי הרריה אליו– גוּלת הכותרת של הסיפור. נראה הלאה! בכל אופן, גם את הסיפור הזה נצטרך לקרוא יחדיו לפני ההעתקה האחרונה160.
719. לישראל איתן
[תל־אביב, 27.6.1919]
למר איתן בירושלים, בתשובה על מכתבך: “רביבים” לא יצאו. תחת זאת לקחתי עלי עריכת ירחון בשם “האדמה” (המו"ל: “אחדות־העבודה”). אם תרשני, אקח חלק מן האפוריסמים לתוך אחת החוברות של הירחון161. היש לך כתבי־יד אחרים? – ברגשי ידידות וכבוד י. ח. ברנר
סוף סיון, התרע"ט, יפו.
720. לב. כצנלסון
יום ו' [כ“ט בסיון תרע”ט; תל־אביב – 27.6.19]
בֶּריל, עברתי כמעט על כל מה שהשארת אצלי162. מאמרו של ואלדשטיין לא רע. יש אמרות מגוחכות אחדות. הרשות למחקן? אטינגר – כאשר פיללתי. נורמן – מקומו בעתון. הרשימה על ישראל גלעדי ניתנת לתיקון. במאמרו של – – אין כלום: פרזות איטלקיות – צרפתיות. מ“לשאלת עתידנו בארץ”
של צפרוני אפשר יהיה להוציא עמוד או שניים לחיוב. רמז163 עוד לא היה. הייתי בדפוס. ענין הנייר עוד לא סוּדר. לקחתי גליונות־ההגהה של מאמרך164 והנני קורא אותו. פרוזה חזקה.165 אילו נערך כל הקובץ ברוח זה!… ההגהה רעה. האורתוגרפיה רעה (בלי ווין ויודין!). האותיות גדולות יותר מדי. וזה אין לתקן, אף על־פי שעוד לא נדפס. מובן שמה שאפשר לתקן –סימני־ההפסק, למשל – והאין־חתין, גימלין, נונין, צריך לתקן. אחר השבת אצטרך לנסוע לגליל התחתון להרצות. רוצה אני, שלכל הפחות הגליון הראשון יודפס עד נסיעתי, והשני יהיה מוכן להדפסה ביום שובי. מכונת־העבודה של “אחדות־העבודה” אינה משוחה בשמן.
לולא כאב־הראש החזק, הייתי הולך היום למקוה166. אולי אבוא מחר. שלך י. ח. ב.
721. ליעקב רבינוביץ
יום א', שלהי סיון.167 תרע"ט [תל־אביב – 29.6.1919]
ליעקב רבינוביץ אתה מתפלא על ששטיבל, לפי דברי פרסקי168, מוציא את “רביבים”? והרי הוא, לפי דברי אותו פרסקי, קנה מניות גם בשביל הוצאת “המעורר” בירושלים. להד"ם?169 מילא. לכתוב “הכחשות”? לי לא איכפת!
בוודאי ראית ב“הפוה”צ" מודעה על הוצאת ירחונם170. וזה בעת שנודע להם, כי אני כבר התקשרתי עם “אחדות־העבודה” להוצאת ירחון171. אבל מה לעשות! אני, לשם אי־מפלגתיות, מוכרח אפילו לתת ל“הפוה”צ", למרות אי־רצוני, את “שכול וכשלון”.172 אבל את “האדמה”, ירחון הוצאת הספרים של “אחדות העבודה”, נוציא אנחנו, בכל זאת! 173 אתה תתן לי בעד החוברות הראשונות: א) שירים אחדים של מ. זטורי174; ב) הסיפור הטירולי על השחופים175; ג) המאמר על טשרניחובסקי; ד) מאמרים פובליציסטיים על כל מה שאתה רוצה ואיך שאתה רוצה; ה) מלבד כל זאת, אם כשר לפניך, לתת מאמר מקורי ומקיף על היינה. בידי יש מאמר גדול, בן מאה עמודים, מאת הפרופ. אובסיאניקו־קוּליקוֹבסקי על היינה. ואף שהמאמר כולו וכמו שהוא אינו ראוי לתרגום בשביל קוראינו, אבל הוא יכול להיות לעזר למי שהוא מאתנו, שיבוא לכתוב על היינה. את הספר אשלח לך, אם תרצה. אלה ההצעות הן מצדי. אתה מצדך יכול להציע כל מה שאתה רוצה.
תזרז את שטרייט לכתוב בשביל “האדמה” את “קלאסיות בת־חורין”. הונוראר תקבלו במוקדם! בדבר עתונו של טוּרוֹב176 אין דעתי כדעתך. אני רואה בו חיוב, למרות כל השגיאות (ביחוד בפוליטיקה של חוץ). בשבוע הבא אתן רשימה על העתון. בשבוע זה נתתי רשימה על “האזרח”177. המחיקות שמצאת בסיפורו של הצעיר178 אינן מעידות על מה שאתה אומר: המחיקות הן כולן שלי. עם זה, כמובן, אני מחזיק בדעתי, שהוא בעל כשרון. לולא שכן, לא הייתי טורח למחוק לו. פיכמאן שוכן כבוד ברחובות זה כשבוע. אתם, בני־הכפר, אינכם יודעים כלום! לאורי המסכן179 יש חום זה ארבעה ימים. אעפי"כ הביע רצונו לכתוב דרישת שלום ליעקב רבינוביץ. ואולם היצירה, כפי שאתה רואה, לא עלתה לו לגמרי. שלך וענה, י. ח.
722. ליעקב רבינוביץ
ב' תמוז [תרע"ט, תל־אביב – 30.6.1919]
ליעקב רבינוביץ הנני שולח לך עשר לי“מ שכר־סופרים בעד עבודתך ב”האדמה" עד לחשבון. היכן מאמרך על טשרניחובסקי? ועל טמקין? פוזננסקי כתב סיפור חדש. הייתי רוצה שתקראו. ואף הוא רוצה. אולי תבוא לשבת? – – – והבית פנוי. אף אני עבדך שכבתי עד היום, חמישה ימים, ואיני בטוח, שלא אשוב היום אל המיטה. ושלום?180 מה מעשהו? שלכם י. ח. ברנר
723. למרדכי טֶמקין
ב' תמוז, התרע"ט, יפו [30.6.1919]
טמקין, אולי יש לך איזו שירים לבביים חדשים בשביל ירחוני? (בוודאי שמעת, שמוציא אני מראשית שנת תר"פ ירחון הגון בשם “האדמה”). ועוד זאת: חושב אני לקחת את שני תרגומיך: “שני שבויים”181 ו“המקנה”,182 המתגוללים במשרד183 ללא תועלת ולתת להם מקום בירחון (אחרי שאקראם מחדש, ואם יינתנו לי). מובן, לא בחוברות הראשונות: בשביל אלו לי בלטריסטיקה די והותר. אבל אתה, המתרגם – לא תתרעם על זה? נדברתי עם יעקב רבינוביץ, שיכתוב עליך רשימה ביקורתית בחוברת הראשונה של “האדמה”. אך חסר לו כל החומר הדרוש לזה. האם כבר פנה אליך, כאשר יעצתיו, שתהיה לו לעזר בהמצאת החומר?
ושלום לך מאת המסור לך י. ח. ברנר
אולי יש לך איזו הצעות ספרותיות אלי (בפרוזה ובתרגום־פרוזה) – דַבר ותמצא אזנים קשובות. אולי אתה רוצה באיזה אַואַנס לא־גדול – תקבל.
724. לד. קמחי
ב' תמוז, התרע"ט, יפו [30.6.1919]
קמחי, הנני מזמין אותך לעבוד אתי בירחון “האדמה”. ש“ס – הנהוג עכשיו בא”י – 8 לי“מ הגליון. רוצה אני להדפיס את “פגישות”, אבל לא בחוברות הראשונות: בשביל אלו יש לי בלטריסטיקה. טוב בשבילי, שתכתוב לי איזו רשימות־ביקורת אמיתיות, צלולות, לבביות (מעין זו שכתבת על “בעבודה”184, ב“חדשות מהארץ”, אבל עוד יותר פנימיות). אולי יש את נפשך לכתוב על סיפורו החשוב של יעקב שטיינברג: “על גבול אוקראינה”, שהתחלתו באה מ”הפוה“צ” לפני חמש שנים וסופו בשנה זו. ודווקא למסור את התוכן, לדבר על הסגנון ולהעיר מה שיש להעיר. אפשר גם להמשיך את השיחה על כתיבתו בזמן האחרון (“רביד הפלאים”, “מות הזקנה”, “בחצר האצילים”, רשימות־ביקורת וכו') ואפשר גם לא. כרצונך. בכל אופן לתשובתך אחכה ולכל הצעה מצדך נטויה אזני, ושלום וגש לעבודה. שלך י.ח. ברנר
725. לב. כצנלסון
ב' תמוז תרע"ט, יפו [30.6.1919]
בריל, א) לולא חליתי, הייתי מבקר אותך במקוה. עכשיו אני מוכרח להסתפק במכתב. ב) בדבר כתב ידו של קלמנסון185. אולי, אחרי תיקונים, יכולים גם אנו להשתמש בזה ולהוציא כעין “ליקוטי־תורה”186 – או באיזה שם אחר? ג) כת"י187 של הפועל מעיד עליו, שראה עוני (ואיזה פועל לא ראה עוני?), אבל להשתמש בזה לא נוכל, כמדומה. עוד לא קראתי בעיון. ד) הקובץ.188 מחר יידפס הגליון השלישי. אחרי יבנאלי בא אטינגר, ואם לא יספיק בן־גוריון, אתן את ואלדשטיין ולא אעכב (מאמרו של – – – א ליימענער גולם189). אטינגר דרש, שלא נחתום את שמו במלואו.
ה) בדבר מאמרו של א. ר.190 הוא מסכים להדפיס רק את הפרק הראשון. אבל לא בקובץ, כי אם בירחון.
ו) מאה פונט קיבלתי, וכבר חילקתי לסופרים 56 .191 ז) “רשימות של רבולוציונר”192 רצוי לנו להוציא, אבל הספר יאכל את כל כספנו. צריך לחכות. אולי, בכל זאת, יוציאו ועד־החינוך, העשיר ממנו, ונמצאנו מרוויחים. ח) צריך לסדר תכנית של הוצאת ספרים,193 לכל הפחות, בשביל “הקונטרס”194 השביעי. לא יאוחר! וצריך לחשוב על נייר, דפוס ואדמיניסטרציה לירחון. ט) את הפרק “על חיינו” בירחון, אני מקווה, תכתוב אתה. קושניר195 גם כן יוכל לעזור בפרק זה. י) לרובינוביץ196 בירושלים הודעתי, שישלח את מאמרו המדעי בשביל הירחון. לפי שעה לא נתקבל. בכלל צריכים היינו להתראות בדבר: אל מי לפנות? מפני מילולו של – – – אני ירא אימת- מוות.
יא) את רמז החולה ומשפחתו צריך היה לשלוח לחודש לזכרון־יעקב, למען ישובו קצת אל עצמם. כל אמצעים לא ייקרו בדבר הזה. יב) עורך הירחון של “הפוה”צ" יהיה פיכמאן. מי תהיה הוועדה הספרותית שלנו?197 יג) הייתי רוצה שמכתבי “בדבר ‘האדמה’” יעורר חילופי דעות198 ומכתבים קצרים. צריך לתת אותו אחרי סוף מכתבו של ואלדשטיין199.
היה שלום יח"ב סדר את הפרוטוקול לדפוס זוהי עבודה ראשונה!
726. לב. כצנלסון
[תמוז תרע"ט – יולי 1919] יפו, יום ו'
בריל סובייקטיביזם ו“שטימונג”200 – מעלה גדולה. אבל הכל במידה. כל הפרוטוקול201 הוא סובייקטיביזם ושטימונג. יבואו אחר־כך עוד המכתבים. שפה אחת ודברים אחרים. לא! די!! נשאיר את המכתבים לירחון.202 מאמרו של ראובני אינו יכול לבוא, מפני שהמחבר אינו מסכים. מאמרו של בן־גוריון צריך לבוא. אבל לי לא איכפת, אם יצא הקובץ בלי כל פוליטיקא. גם אז יהיה הקובץ – קובץ ההתאחדות203. שניים- שלושת הדברים שבאו מסביב: טשרטר, רעיון העבודה בשירי ט.204 וברזילי אינם מפריעים.
א.מ קולר הבטיח דבר־מה פנימי בשביל החוברת הראשונה. אם הקובץ צריך לחכות למאמרו של בן גוריון, אז אין חשבון למנוע השבוע את הקונטרס. נעשה את זה כשהמאמר יהיה בידנו.
בקונסטיטוציה האוקראינית אין לי חפץ, לפי שעה.
איך אתם מתארים לכם את יציאת הקונטרס כשאתה תוחזר אל הגדוד?205 בדפוס עומדים ומסדרים את “הציר”206! הרימותי קול צעקה. ואמר לי אשור,207 שהמפלגה אינה משלמת כסף ושיפסידו בעבודות המפלגה ושמוכרחים לחפש עבודות וכו' וכו'.
הלכתי לבלומנפלד. הוא מכזיב את כל זה.
התראיתי עם שטיינפלד. כבר אפשר להדפיס אצלו. אולי אפשר לעשות נסיון ולהדפיס אצלו את הקונטרס הבא?
חזירתך לגדוד היא מכה אשר לא פיללתי לה ואשר לא הכנסתיה בחשבון. אני הייתי בטוח בקרבתך ליפו, אם לא בשחרורך הגמור.
בגליון הששי שהדפיסו היום נכנסו: סוף מאמרו של סמילנסקי, גלעדי ושבעה עמודים (נדפסים) מן הפרוטוקול (16 מן הכת"י) עד אמצע דברי טבנקין הראשונים.208
727. לב. כצנלסון
[תמוז תרע"ט – יולי 1919] יפו, יום ד' בערב
קיבלתי על־ידי לוי את כתבי־היד (המכתבים). לפני שעה הובאו לי גם יתר דברי הפרוטוקולים,209 שמתחילים מדברי יבנאלי: “שמחתי לשמוע את ביאורי ט” (ע' כח) וביאורי ט. אינם. את הפרוטוקולים עד הסוף (ההצבעה בעד הכניסה210, חוץ מהפוה"צ) הכנסתי כבר לדפוס, אף על־פי שהם אינם מתחילים להדפיס. גם הקונטרס יצא כחוש. מאמרו של יבנאלי לוקח ממני.
אני עוזר לך השבוע בסידור הקונטרס ואתה חשוב על דברך לחו' “האדמה” הראשונה. מחר אכתוב לך! כל מה שיש לך בשביל הקונטרס – שלח.
728. לב. כצנלסון
ג' תמוז לפנות ערב [תרע"ט, תל־אביב. 1.7.1919]
בריל, למעשה: קיצרתי את המכתב211, הוצאתי את החלק הפובליציסטי ממנו ומסרתיו ל“קונטרס”.
הקוראים- החברים, אם ירצו להעיר עליו, יעירו ב“קונטרס”. להלכה: “כשמסרנו לך את עריכת ‘האדמה’, לא שאלנו לתוכנית”. אתה לא. אבל הקורא שואל ורוצה לדעת. ובשבילו ובשביל הקהל הארצי־ישראלי, הקוראים והסופרים יחדיו, כתבתי מה שכתבתי.
“דמות פניו האמיתית של הירחון אינה תלויה בתכנית.” זהו מה שאני מביע שם. יותר מזה: דמות פני הירחון ודאי לא תהיה כולה לפי טעמך או לפי טעמי, כי אם לפי הטעם שיכול להיות על פי רצונותינו והתנאים האוביאֶקטיביים. ועל זה רמזתי. זה צריך לדעת מראש. ל“חזיונות־החיים הממשיים” ודאי וודאי יש לי יחסים. אבל על היחסים האלה איני יכול לדבר בציבור, ובפרט במכתב זה, כרצוני. יחסַי הם של התמרמרות,212 אבל לא של רבולוציוניות. כי אני איני רואה שום כוחות לבניה ושום אפשרות של בניה.213 אני רואה לפני אנשים פועלים, שאם לא יסודרו, הננו אבודים, אבל מתוך זה איני יכול לדבר בדביקות על אידיאולוגיה של פועלים (אפילו במובן היותר טוב). אני ניגש אל עריכת הירחון רק כמו למפעל תרבותי הנחוץ לעולמנו.214 אני רוצה לעבוד מתוך הדראַנג215 שבי לעבוד. תו לא. למלחמה אין פני מועדות. ומה אתה מתפלא, אפוא, על ה“סתמיוּת”? בצד הפראַקטי שבדבר יש מקום במכתבי רק לסתמיוּת, לכוונות רצויות סתם. “מדוע אינך מזכיר שאלות ההתישבות, שאלת בנין־הארץ, שאלת חיי העובד שבארץ”? – למה דווקא אני? אני הזכרתי כל מה שנמצא בפי עטי. הזכּר אתה במכתבך־הערתך כל מה שאתה מוצא לנכון. יזכירו אחרים. אדרבה, הרי נדברנו, שאתה תבוא ותעיר ותמלא. אם אני לא הזכרתי, ודאי היה טעם נפשי־פנימי־סגנוני, שלא נתן להזכיר.216
ועוד פעם אני אומר לך: אני איני מאמין, ש“האדמה”, עד כמה שתהא תלויה בכוחותי, תהא קאמפפס־ארגאן.217 אני כשלעצמי אוכל רק להכניס אוויר טוב של עבודה תרבותית ברוחנו.218 ליותר מזה איני מקווה. וליותר מזה, לדעתי, אין גם מקום מצדי. אם יימצאו פובליציסטים לוחמים, אז תהיה מלחמה. ובכלל אני חושב את כל הדברים האלה למותר (כלומר, הדברים שאני מדבר עכשיו). הירחון יהיה מה שהוא יוכל להיות. הבנה אינה חסרה גם לך, גם לי. העיקר, מה יֵצא לפועל, איך יצא לפועל. זוהי דאגתי. דווקא זו. לבירור “המגמה היסודית” לא הגעתי במכתב הזה. ב“תכניתי” אין דברים נמרצים. באמת, אינם. וזהו כל הסוד, זוהי כל התכנית: מי שאין לו דברים נמרצים, אל ישתמש בהם. יבואו אלה שישנם להם וישמיעום – ואני אקבע להם מקום בראש. זוהי תעודתי.
בין־השמשות.
ושוב למעשה: “יכולת כתיבתך מוגבלת מאוד”. נניח. נמחוק רק את ה“מאוד”. אבל יש לך “מרכז פנימי”, מה שלאחרים אין. “להכניס חוטמך בכל” אין איש מכריח אותך. אני איני חושב כלל, שההשקפה החדשית בכבודה ובעצמה מחוייבת להכניס את חוטמה בכל. “ה’קונטרס' אוכל את כוחך”. אין דבר. אני אהיה לך לעזר ב“קונטרס”, ואתה תשכב עמי ב“אדמה”. אתה רואה, אני שוב מוכשר לליצנות. תקות המעשה משמחת!
וחוזר חלילה אל הפולמוס: “הפועל העברי לא יקנה אחוזות לסופריו”. ביטוי בלתי־מוצלח. ובכלל, למה אתה עושה אותי לסופר־הפועל? אולי רק באותו המובן, שכמוני כמוהו יודע את העצב ואינו יודע את הכוח? הירחון יעבוד לטובת־העם, והעם – זהו החלק העובד שבו. אבל אין אני בטוח כלל, שמנהיגי הפועלים ישבעו רצון ממנו. בכלל אין אני רוצה להשביע רצון את מי שהוא. אני לעולם לא אדבר מה שמחכים ממני לשמוע. אני אדבר את אשר עם לבבי. ורק יש שלא אדבר כלל, אם אדע מראש, שהדברים הם בלתי נשמעים219.
להשלמת דברי י.ח.ב.– במכתב זה ובמכתבים אחרים – בנוגע לירחון “האדמה”, מן הענין להביא את הקטעים הבאים מ“זכרון־הדברים” בין ‘אחדות־העבודה’ והסופר י. ח. ברנר" (נחתם בי“ח בסיון תרע”ט ע"י י. ח. ברנר, ד. בן גוריון, א. בלומנפלד וב. כצנלסון): סעיף ב) הירחון יוקדש, בעיקר, לענייני חיי העבודה. בו יבואו, מלבד סיפורים, שירים – – – מאמרי מדע פופולאריים בסוציולוגיה, טבע וישוב־ארצות, מאמרים לשאלות הזמן ולהשקפות על תנועת העבודה בארץ ובחו“ל, עלונים ומכתבי־חברים, המביעים הלך־נפש. ג) “אחדות העבודה” מוסרת למר ברנר בראש כל חודש, מלבד שכרו, שכר־עריכה, בסך חמש־עשרה לי”מ [לירות מצריות] לחודש, עוד ששים וארבע ל“ימ לשכר־סופרים, בחשבון שמונה לי”מ בעד הגליון, באופן שמר ברנר ישלם בעצמו לסופריו ולעוזריו בעריכת מאמרי־המדע וכו'. ה) אחר חתימת החוזה הזה מקבל מר ברנר בשבילו ובשביל סופריו מאה לי“מ בתור אוַאנס, שינוּכּה בזמנו מן התקציב, בכדי שיוכל להימסר לעבודת־ההכנה. ז) “אחדות העבודה” ממַנה ועדה ספרותית על יד העורך, שתפקידה: לעזור להמציא חומר ספרותי בשאלות־הפועלים ושאר שאלות ציבוריות, בכדי שבירור ענייני החיים והעבודה ימצאו בירחון את מקומם הראוי. לשם זה היא מחליטה על אודות השאלות, שצריך לבררן בירחון. ח) מר ברנר בא בדברים עם בא־כוחה של הוועדה הספרותית, שם לב להערות החברים, משתמש בעזרתם להמצאת החומר הנחוץ, אבל זכות ההכרעה בקבלת ובפיסול כת”י נתונה לו למר ברנר לבדו. ט) הירחון נערך ברוח “אחדות העבודה”, שהיא רוח העורך, אבל מר ברנר חפשי, עם זה, להדפיס ב“האדמה” כל מה שימצא לנכון, מאיזה טעם שהוא, משלו או משל אחרים. בפרק־זמן זה עשה גם “הפועל הצעיר” הכנות להוצאת הירחון, או קובצים ספרותיים, וכשבועיים לפני חתימת “זכרון־הדברים” המוזכר נערך – ולא נחתם – “זכרון־דברים בין מפלגת ‘הפועל הצעיר’ והסופר י. ח. ברנר בדבר הוצאת ‘הארץ והעבודה’ מתמוז תרע”ט“. פרטי “זכרון־הדברים” זה דומים בדרך כלל לאלה שבנוגע ל”האדמה“, ומן הסעיפים שלו יש לציין: ב) “הפועל הצעיר” מתחייב למסור בראש כל חודש לידי העורך מר ברנר עשרים ושמונה לי”מ לשכר־סופרים, ומר ברנר משלם בעצמו לסופריו. ג) מר ברנר מתחייב לערוך את הקובצים במשך השנה בלי קבלת שכר, דואג לחלקי הבלטריסטיקה, הביקורת הספרותית והפובליציסטיקה שלהם, והוא האחראי בעד החומר הנדפס. ד) קובצי “הארץ והעבודה” נערכים ברוח המפלגה, שהיא רוחו של העורך, אבל אינם אורגן פוליטי ואינם מחויבים לדבר על כל שאלות־היום, וכמו כן אין הטאקטיקה של המפלגה מכריעה בשקלות וטריות השונות. העורך חפשי לתת מקום להשקפות, אם גם אינן לפי הטאקטיקה של המפלגה, רק אם בעיקרן אינן מתנגדות לרוח “הפועל הצעיר”. מר אהרונוביץ, בתור בא־כוח המפלגה, קורא את מאמרי הפובליציסטיקה לפני הידפסם, ועל מר ברנר להתחשב עם הערותיו [טופסי “זכרון־דברים” זה נשתמרו בין ניירות־העזבון של י. ח. ב. ושל י. אהרונוביץ].
729. ליהודה בורלא
ג' תמוז התרע"ט, יפו
ידידי מר בורלא, שלום! קיבלתי בתודה את 28 השיל. “מה חדש אצלי?” יש. הנני מוציא מראשית שנת תר“פ ירחון בשם “האדמה” וכשיהיו לו כת”י, ימציאם לי, ואני אשמח מאוד אם יסכנו להוצאתי. חשבתי בין כה וכה לכתוב לו על זה באלה הימים. ועכשיו יעשה מכתבי שתי שליחויות בבת אחת. ושלום לו מקרב לב י. ח. ברֶנר
729א. לשלום שטרייט
[תל־אביב, ד' בתמוז תרע"ט– 2.7.1919]
שלום שטרייט, את הכת“י220 “חוה שטרן” אני מחזיר לך. משפטי עליו קשה. מלבד תיאור היחוסים שבין הגב' וה' קלינגהופר ומלבד איזו מקומות בודדים, זעיר פה זעיר שם, הרי כל הדבר, מתחילתו ועד סופו, מת. אין סגנון- נפש ליצורי הסיפור, אין חיוּת. חוות־דעתו של ברש, במסרו לי את הכת”י, היא דווקא חיובית. אין דנין על דברים שבטעם. וחבל. מבקר בעל־טעם יכול שלא לדעת לכתוב סיפורים. אבל מבקר בעל־טעם, אם הוא כותב, צריך שסיפוריו יהיו טובים, שיספקו את דרישת טעמו221. בדבר מחברתך “עם עלות השחר” חושב אני שלברקוביץ תתאים יותר222. הרי ראינו, איך התיחס “הפוה”צ" לרשימותיו הספרותיות־היסטוריות של י. ר.223 – לאהרונוביץ224 תתן דברים אחרים. ובכלל אני מפקפק בקיום ירחונו של “הפוה”צ“. אני מחכה להמשך המאמר “לענייני סגנון”225, כי מקווה אני שיהיה חשוב. סגנונך ב”חוה שטרן" הוא בהיר ומכוון לתכליתו (מה שהסיפור אינו סיפור מעיקרא – זהו ענין אחר. “ביקורתיות”, לא גרועה כל עיקר, יש ויש בו, כאשר אמרתי לך עוד בפ"ת226 אחרי קריאת הפרק הראשון).
– – –
מה דעתו של י. ר.227 על הסיפור? בשלום לב"ב228 י. ח. ב.
נמלכתי והשארתי אצלי את הכת"י עוד לאיזו ימים. ודאי ירצה פוזננסקי לקראו. היש רשות להראות? ולמי עוד? לדבורה בארון?
730. לד"ר מ. ברכיהו
ז' תמוז התרע"ט, יפו [תל־אביב, 5.7.1919]
לד“ר מ. ברוכוב בראש־פינה, שלום! ידידי! בוודאי הגיעה לאזניך השמועה, כי ניגשתי להוציא לאור ירחון בשם “האדמה”. בירחון הזה אני רוצה להקדיש מקום רחב למדע עממי. והנה שיחות מדעיות כשיחותיך ב”המולדת" הישנה229 היו מתאימות מאוד לירחוני זה. הנני מבקשך, אפוא, לעבוד אתי ולשלוח לי איזו דברים מיד, אם יש לך מן המוכן. ש“ס – 8 לי”מ בעד גליון־דפוס. לתשובתך, בכל אופן, אחכה. שלך י. ח. ברנר
731. לק. י. סילמן
ח' תמוז התרע"ט [תל־אביב, 6.7.1919]
לק. ל. סילמן,
את “היהודי הנצחי”230 יודע אני. עכשיו – לא. אולי אחר כך, לכשירחיב. תחת זאת הנני נכון להדפיס משלך איזו דברים מקוריים: עלון קצר, אינטימי, רשימה ביבליוגרפית, ציור. חשוֹב בדבר, ולכשיהיה דבר־מה מתאים, תשלח. הונוראר תקבל תיכף. שלך י. ח. ברנר
732. לב. כצנלסון
ט' תמוז, התרע"ט [תל־אביב – 7.7.1919]
בריל, הייתי בבית־הדפוס. אתמול היו שם צרות מרובות. היום בבוקר התחילו להמשיך את סידור־הקובץ – והביאו להם כתבי־יד ל“קונטרס” גדול, שהלוואי שייגמר בשבוע הזה. בכלל עכשיו אין להם שום אפשרות לסדר בשבילנו יותר מן ה“קונטרס” (כל זמן שיש המלון231 ועוד). ומה יהיה? הקובץ, באופן הזה לא יֵצא עולמית. סוקולובסקי232 דיבר אתי על הצורך במכונת־סידור, שבמשך שני חדשים אפשר להביא מאמריקה. אם אנו חושבים ברצינות על ירחון גדול וספרים, עלינו לעיין בהצעה זו.
רשימתי הקטנה כל כך קלושה וכל כך אינה קובעת חשיבות לעצמה עד שצירפתי אותה לעוד רשימה קטנה233 ומסרתי ל“הפוה”צ" (שהרי חייב אני לתת חומר ל“הפוה”צ", ודברים אחרים לא נכתבו אצלי בשבוע העבר). מלבד זאת, אני פשוט חס על ה“קונטרס”, שאין לו מקום ושהוא צריך, לדעתי, להיות מוקדש רק לאינפורמציה ושיחות־חברים. על טורגניב כבר דיברתי עם רחל234. היא תתן למי שהוא להעתיק את המאמר. אח"כ אקראו ואמסרו לתרגום לפוזננסקי. ש – – – יתן עכשיו איזו שורות חשובות על הרצל – איני מאמין. בכל זאת אזכירו. מישראל איתן מירושלים יש לי הבטחה על מאמר בלשני מקורי. מסמילנסקי235 – מאמר על236 וילקומיץ237 בשם “העובד”, מלבד סיפורים אחדים. מקלוגאי238 – על לאווּאַזיאֶה. חומר, אקווה, לא יחסר. הלוואי שלא יהיו עיכובים אחרים. שלך י. ח. ב.
733. לד. קמחי
[תל־אביב, אמצע תמוז תרע"ט– אמצע יולי 1919]
מאֶלאֶר,239 קיבלתי את מכתבך. תודה. בחוברות הראשונות של “האדמה” אין מקום ל“פגישות”, כאשר כתבתי. את ה“דפים” קראתי, ואם תרשני להוציא משם בשביל “האדמה” מה שאפשר – אוציא. שלח עוד איזו רשימות, אם יזדמן. ושלום וברכה לך ולעבודתך החדשה בימות־החופש240. י. ח. ברנר
734. לב. כצנלסון
[תל־אביב, כ“א בתמוז תרע”ט – 19.7.1911]
בריל, א) רצוף בזה מכתבו של הד“ר ברוכוב. אני משער שהספר241 טוב הוא. אבל לי לא רצוי להדפיס ספרים שלמים בירחון. מה תאמר על זה הוצאת הספרים?242 ב) בעוד שניים־שלושה ימים צריכים להיות הפרוטוקולים מוכנים לדפוס. היהיו? כמו כן, מה יש עוד בידך לקובץ? הדפוס מצידו התחייב לתת את הקובץ במשך שבועיים. ג) רוחי מדוכא ממצב־הדברים. כפי הנראה, אין רצון טוב ושאיפות טהורות (שלך, של יבניאלי243 וכדומה לכם) מספיקים לאַחד כל פועלי א”י. הפניות השונות חזקות מרצונכם. ומה תעשו לפניות? ע“י הכרח ואונס (וגם רוחניים) אין לעשות דבר. מפחד אני, שאם הצעדים הראשונים שלכם לאַחד היו טובים ורצויים, הנה הטאקטיקה בשעת הוועידה244 בגדה בכם. איני יודע, אבל מפחד אני, כי כשראיתם, שאין “הפוה”צ” רוצה להתאחד, לא הייתם צריכים לומר: ובכן אנחנו “הסתדרות־הפועלים”! כי למעשה: לאן ילכו חברי “הפוה”צ“, שאינם רוצים להיכנס ל”א“ה”?! 245 ואין זאת טענה: אנחנו נכונים לסדר גם אותם, כי הם אינם רוצים להסתדר על ידכם! ונניח אפילו, שאין טעמיהם מספיקים, אבל להתחשב מוכרחים עם הכל! והכוחות המסדרים של “הפוה”צ" הרי נחוצים לפועלים! אמנם, בענין המועצה על יד אטינגר246 הנכם צודקים, לפי דעתי, אבל מה תועלת? מה תועלת בצדק? צריך לסדר כך, שתיעשה איזו עבודה. בצדק ובמוסר לא די. בריל! לא לשם פולמוס אני כותב, אלא מתוך שבר־לב. מי זה “אחד מהמחנה”? – – שב – – ו“הפוה”צ" מדפיס. זוהי ירידה! אבל שוב אותו הדבר: המצב מכריח. יש “זרם” כזה במחנה – ואיך לא ישתמש בו “הפוה”צ“? האין שום אפשרויות לשים קץ למצב הזה? אולי תניחו באמת את ה”מפלגות" ותבנו את בנין ההסתדרות הפרופיסיונאלית והתרבותית של פועלי א"י? אולי באמת “אֶכסקוטיבה”? אמנם, אני יודע, שזוהי צרה. אבל האם עכשיו לא יותר רע?
ואין מוצא. אפילו מזה אין מוצא. מר עד לדמעות.247
735. לד"ר י. נורמן
כ“ד תמוז התרע”ט [תל־אביב, 22.7.1919]
לכ' הד"ר י. נורמן, ירושלים.
ח.נ.! קיבלתי בתודה את המאמר על האינטליגנציה248. מאמרים כאלה רצויים ל“האדמה”, ואם לא יהיה עיכוב מצד המקום, יבוא עוד בחוברת הראשונה. בין כתבי־היד של הקובץ “אחדות העבודה” מצאתי את הכת"י הזה של כ', המתחיל “דער מאדערנע דעמאק. שטאַט”249. גם המאמר הזה אחרי קיצור, תיקון, עיבוד ותרגום250 יירצה לירחוננו. והנני שולח אותו בזה. ויקבל את רגשי־ידידותי, בברכה ובשלום י. ח. ברנר
את המאמר על האינטליגנציה קיבלתי בלי כל מכתב רצוף לו251.
736. ליעקב רבינוביץ
[תל־אביב, תמוז תרע"ט – יולי 1919]
י. ר. שלח את המאמר על טשר.252 ואת שני השירים “על חתונות זרות” ו“ארצנו”. לחוברת הראשונה אין צורך יותר. – את המאמר על טשר. אגיה כראוי בכתב ובדפוס. י. ח. ב. גוֹבּינוֹ – ר' בנימין. כן253.
737. לב. כצנלסון
יום ה', בצהרים [כ“ו בתמוז תרע”ט, תל־אביב – 24.7.1919]
בריל, סוף־סוף יש בידי כל הפרוטוקול עד דברי טבנקין254 האחרונים מע'255 ל“ד. הפרוטוקול של “ועידת האיחוד” מעייף פחות מזה של האסיפה הכללית. אבל ביחד – מתקבלת תמונה. לטובת הקובץ הייתי מיעץ לגמור בהחלטות, אם לא יהיה מאמרו של בן־גוריון. את שני המכתבים לגורדון256, את המכתב לד”ר הלל יפה (?) ואת דברי הצעירה – לבלי לתת בקובץ, פן יהיה בו אוויר מסוג זה יותר מדי. דברים שנאמרו באסיפה אין למנעם, אבל דברים מן הצד – כל יתר כנטול דומה. במכתבים, שיש בהם ענין מצד עצמם, הנני נכון (אחרי הקיצור המרובה) להשתמש בירחון, כדי שלא ילכו לאיבוד. דברי הצעירה חשובים, אלא שצריך לכתבם מחדש, כי אינה יודעת את השפה. ככה הם עסקינו!
סידרתי לי תוכן־עניינים לחוברת הראשונה של “האדמה”. חושב אני להתאמץ ולבקרך מחר או מחרתיים. הוי, הכוח מאין יימצא? חוששני, שצריך להחסיר “קונטרס” בשבוע הזה ולגמור את הקובץ, כי אם לא – לא יהיה לדבר סוף. הדפוס קיבל את “הציר”257. מה נעשה פה! האם לא צריך להזכיר כלל את דברי יעקב רבינוביץ בוועידה? ושלום י. ח. ב. אחרי כתבי קיבלתי את מכתבך. ה“קונטרס” יָצא כחוש מצד הדפוס ופגעיו. הלא נשאר הרבה חומר!
738. ליעקב רבינוביץ,
[תל־אביב, תמוז תרע"ט – יולי 1919]
יעקב רבינוביץ, עבדתי על הפרקים הראשונים של ההרצאה258 וגם העתקתי חלק מהם בשביל הדפוס, אבל ברגע האחרון נתעוררו בי פקפוקים, כי איני שבע רצון מ“תיקוני” ומחיקותי, והחלטתי לבלי לעשות כך! לפי שעה נתתי את זה לפוזננסקי לקריאה, ואני נוטה לחכות לכת"י259 זה עד שימעט החום וירד עליך הרוח ותעתיק בעצמך את המאמר, ואני אדפיסהו כמו שהוא על אחריותך! כך הוא הדבר. קשה היא עבודת העריכה.
שלך יח"ב בעוד ימים אחדים יסעו בני ביתי לדאצ’ה260. יכולת לבוא ולגור בבית הריק איזה זמן. גם בנוגע לאוכל היינו מסתדרים איך שהוא.
739. לב. כצנלסון
[תל־אביב, כ“ז בתמוז התרע”ט – 25.7.1919]
בריל, קיבלתי את סוף הפרוטוקול. עלי הוא עושה רושם גדול. אם תישלח לגדוד261, דבר שאין הלב יכול להאמין לו, מה יהיה גורל ה“קונטרס”? ומה בדבר “האדמה”? אמור לי את האמת: אתה מאמין באפשרות יציאתה במשך שנה שלמה? אני מצדי בטוח, שהחוברות יהיו טובות. אבל מה, אם החברים לא ירצו לקנותן? בדפוס אין שלום. לקחתי מטורוב262 את פרקי־המדע של מ. ברוכוב. עד כמה שקראתי, הם טובים בשבילנו. אלא שצריך לשלם בעדם ל“ועד־החינוך” מיד 20 פונט. בידי אין כבר כל כסף. אם אתה יכול להמציא לי את עשרים הפונט, שיגיעו לי בעד עבודתי בקובץ, אשתמש בהם לתשלום זה. שלך יח"ב
740. לב. כצנלסון
[תל־אביב, תחילת אב תרע"ט– סוף יוּלי 1919]
מכתבו של – – על – – (שנכתב בלי צניעות: הנושא גרם) נתתי בעל כורחי ב“קונטרס” י‘. לדעתי, צריך על אנשים כ– –, שמי יודע מה בהם יותר: אלוהים או שטן, ושמצד מעשיו לא ראינו אף דבר אחד הגון, לדבר כמה שאפשר פחות. לי יש הרושם, שאדם זה הוא – –. בא“י אינו נחוץ. הוא לא יהיה פה, אם יבוא, אף שבוע אחד. גם מכתבו של נ. ג.263, להבדיל, אפשר היה שלא לתת. צריך להפסיק ב”קונטרס" כל דין ודברים עם “הפוה”צ“. יכולה “אחדות העבודה” בכוחותיה לעשות דבר־מה – תעשה; אינה יכולה – תשתוק. לידי איחוד עם “הפוה”צ”, באיזו צורה שהיא, לא יבוא הדבר. באוויר של רפיון־ידיים ויאוש פנימי השורר בארץ, באופן טבעי, אין מקום לדיבורים על אודות איחוד. והרי הדיבורים והכוונות הטובות שלפני חצי שנה באו אף הם בעקב תקוות ליום מחר. הרי אז לא ידענו מה שאנו יודעים עכשיו. אני, למשל, עד כמה שאני מכיר את זה שנקרא עם יהודי, איני מאמין, כי הוא יעשה ישוב ארץ־ישראל264. גם להבא יתקבלו איזו כספים לחלוקה (בישוב הישן והחדש) וגם להבא יבואו איזו פקידי־מעלה בצירוף מאות אנשים לארץ בכל שנה, שששים־שבעים אחוזים מהם ישובו על עקבם. חמישים אחוזים מן הצעירים הנמצאים כבר בארץ אף הם ילכו מפה בהזדמנות הראשונה. החומר ל“קונטרס” י“א (מכתבי סירקין265 וכו') נתקבל היום, אבל בוודאי אתה יודע את ענין העיכובים. שבוע־שבועיים יעברו בוודאי בלי “קונטרס”. אח”כ צריך למצוא איזו עצה. בענין הקובץ: הפרוטוקול ייגמר בע’266 140, בערך. את זה אפשר לעשות השבוע. לפי המצב שנתהווה עכשיו, עצתי לגמור בזה את הקובץ, ויהא זה קובץ־ההתאחדות. אם להוסיף את מאמרו של יבניאלי, הרי זה עוד יותר משני גליונות־דפוס. מאמרו של ב“ג267 אינו עוד. אם יבוא בזמן מן הזמנים ויינתן גם הוא, יחזיק הקובץ שנים־עשר גליונות־דפוס וייגמר בסוף אב. ע”ד המכתבים אין כלל מה לדבר. גם הם גם הקובץ לא יפסידו, אם יבואו במקום אחר. הפרוטוקול הארוך מוסר את מצב־הרוחות די והותר. אוי ואבוי, שיותר ממצב־רוחות אין לנו! להדפסת “אדמה” אינני יכול לגשת בטרם נגמר הקובץ ובטרם נתברר, כי יש יסוד למפעלנו. חומר יש. שלך המכתב שכתבתי לך ביום הששי שעבר ודאי קיבלת.
741. למ. בוגדנובסקי
ערב ת“ב268, התרע”ט [תל־אביב, 4.8.1919]
לידידי מ. בוגדנובסקי, המאמר על האינטליגנציה269 יידפס, לפי חשבוני, בחוברת השניה של “האדמה”. שכר־הסופרים יישלח לפי חשבון ששה פונטים הגליון, מפני שגם לעורך עוד נשארה הרבה עבודה לעשות בו. את המאמר על אחריות־הפּועלים, אם הוא רוצה לעסוק בו, הנני נכון לשלחו אליו לשם זה (התנאים של המאמר הנ"ל). ואולם יש עוד זמן. ולו לעצמו, מר בוגדנובסקי, אין כל הצעות ספרותיות, גדולות או קטנות? אני נכון לשרתו.
בשלום־ידידות י.ח ברנר מאמרו של מ. לשאלת־הלשון – דברים עתיקים בטון של מגלה חדשות. אך זה אינו פוטר אותו מנסות את כוחו בפובליציסטיקה גם להבא. מאמרו על הצעיר הא"י היה כתוב טוב.
742. לז. שפירא
יפו, ערב ת“ב התרע”ט [תל אביב, 4.8.1919]
ידידי מר ז. שפירא270, המודעה שנדפסה ב“הפוה”צ" על “הבנאי סולנאֶס”, שתרגומו נמסר לקצנלסון, היא לא מתמול. המודעה היתה מונחה אצל המערכת חדשים שלמים, עד שמצאו לה מקום. ולפי החשבון נמסר הספר לקצנלסון לפני הרבה חדשים. חוששני, שחלק הגון מן הספר ודאי כבר תורגם על ידו, כי הוא מהיר במלאכתו. בכל זאת, אם יש קומוניקאציה ישרה עם לוֹדז, אכתוב לו, אף על־פי שהרגשתי הוא, כי ללא הועיל271. עם פרישמן לא באתי בדברים272, וע“ד תרגומי יש כבר במודעות דאשתקד, שהגיעו דרך וינה (ב“גבולות”273, למשל), כי שטיבל ידע, שיש ספר כזה ת”י274.
בכבוד ובברכת שלום י.ח. ברנר275.
743. ליצחק קצנלסון
ת“ב276, התרע”ט [תל אביב, 5.8.1919]
למר יצחק קצנלסון בלודז. במודעה שהגיעה אלינו בעת האחרונה מצאתי כתוב, כי אתה ניגשת לתרגום “הבנאי סולנאֶס” של איבסן. אם עוד לא עשית הרבה בעבודה זו, רצוי היה שתימנע ממנה, מפני שדרמה זו ישנה בארץ־ישראל בתרגום ספרותי, כמו שנתפרסם ב“הפועל הצעיר” לפני חצי שנה277.
והנני אומר לך שלום
י. ח ברנר278
744. לב. כצנלסון
יום ב' [כ“ב באב תרע”ט, תל־אביב, 18.8.1919]
בריל, את הפרוטוקול קיבלתי אתמול אחר הצהריים. בינתיים דרשו הפועלים בבוקר חומר – ולא היה. אחר כך התחילו לסדר את ה“קונטרס”. שני פועלים אינם עובדים. בכל זאת, גמוֹר את הפרוטוקול ואת המכתבים ונדע את אשר לפנינו. גם כל מה שיש בידך בשביל “האדמה” (רשימות של צעירים, מכתבים) המצא לידי, כי כבר רוצה אני לסדר לי תכנית החוברת הראשונה. על המאמר “המלאכה בירושלים” עבדתי יום שלם, וחבל. יצאו רק 5–4 עמודים בשביל ה“קונטרס”. אתה היית מוציא אולי רק עמוד אחד, וזה היה יותר טוב. בעל מוח מעורבב כאותו כותב עוד לא ראיתי!
דברי טבנקין עוד לא באו לידי. ב“פוֹרואֶרטס”279 מלפני חודש יש מכתבי אַש280 מהולנד. יש בהם עניין. אתה לא ראיתם? אם אתה רוצה, אוציא משם את המעניין בשביל ה“קונטרס”281.
745. לב. כצנלסון
[תל־אביב, כ“ג באב תרע”ט – 19.8.1919]
בריל, אני מחזיר לך את ה“מתוך מכתב”. יכולים לתת איזו שורות מזה ב“קונטרס”, אבל בלי ציטאטות מדברַי ובלי הזכרת שמי. מסרתי למרדכי282 את המאמר “למצב המלאכה בירושלים” וקטע שהוצאתי משלושה מכתבים של אַש.
במאמרו של נורמן283 אוכל להשתמש ב“האדמה” (אחרי קיצור ותיקון). זה שיש נוּמרים הרבה של ה“פורוואֶרטס”, שאתה לא ראיתם, מראה, כי לא כל העיתונות המתקבלת מגיעה לידיך. ונגד זה אני מוחה! כל מה שמתקבל אינו צריך להתמזמז בלשכה ולהיסחב על ידי סוחבים שונים, כי אם צריך לבוא למקום מרכזי אחד, בכדי ששום ידיעה חשובה לא תתעלם מן העין. הוסף לשלוח את הפרוטוקולים. בן־גוריון פה. עוד לא נפגשתי בו. היתן את המאמר?284
746. לא. ציוני
כ“ד אב התרע”ט [תל־אביב 20.8.1919]
יצחק, במשך כל הזמן קיבלתי ממך גלויה מצויירת285. מה היה כתוב שם – שכחתי. רק אחת אזכור, כי שם נזכר שמו של ביילין286. הוא עדיין רוצה לבוא לא"י? ועוד, כמדומה: פינסקי287 שלח שירים. לא קיבלתי.
“כיתות ומפלגות”. להמשך השלישי נזכר “הפוה”צ“, שאי אפשר לתת כמו שהוא. שפרינצק רצה לתקן. אני הודעתי שאת זה לא ארשה בשום אופן! וכך נשאר הדבר תלוי ועומד. הכת”י, יותר נכון, הסידור, שהרי כל המאמר היה כבר מסודר בדפוס, אֶצלם. בֶּריל כצנלסון יספר לך על ירחון “האדמה”. אני מקווה, שתעזור לי בכל אשר תוכל. היכן ה“אוטופיה”? ומה אתה כותב בכלל? לחוברת השניה אני מקווה לקבל ממך איזה דבר. שלך י. ח. ברנר288
746.א ליהודה בורלא
[בלי תאריך, בערך סוף תרע"ט, יפו]
לי. בורלא שלום! ידידי יקירי, צר לי שלא שאלתי את פי המביא לשלומך ולמצבך בירושלים. לא הייתה דעתי צלולה עלי באותו רגע. עשר או ט“ו לי”מ289 אשלח לך בשבוע זה. היום אין לי. – שכר הסיפור תקבל בכל חודש. מפחד אני, שאצטרך לחלקו לארבע חוברות. צר לי המקום. השם “בלי כוכב”290 אני משאיר כבקשתך. בקשתך בדבר תוצאה מיוחדה לא אוכל למלאות. ושני טעמים בדבר: א) צריך להשקיע בזה כסף, לנייר, הדפסה, מעטפה (רק הסידור מרוויח, וזה לא הרבה), וכסף אין לי; ב) כמעט כל המחברים מבקשים ממני כעין זה, ואיני יכול להטיל קנאה. והנני ידידך עוז י.ח. ברנר.
747. לי. ד. ברקוביץ
[יפו, יום] ו' אלול התרע"ט [תל־אביב, 1.9.1919]
לי. ד. ברקוביץ מפני מכתביו הרבים של שטיבל, היקר לי באופן יוצא מן הכלל, הנני ניאות לשלוח לאמריקה את שני כתבי ידי: “החטא וענשו” ו“שכול וכשלון” (“מהתחלה” – על זה לא היה שום דיבור בינינו מעולם, ותמיה אני שנכנס במודעות). את זה אעשה מיד כשיסתדרו קצת ענייני־הפוסטה מהכא להתם. מה שנוגע ל“מקלט”, יש לי פיליטון אחד בשבילו (על אודות הגדודים291) וגם רצנזיה ישנה על ספרות פועלי־ציון בא“י במשך זמן המלחמה. ואולם את זה אוכל לשלוח רק לאחר שאראה את צורת החוברת הראשונה. אין אני רוצה להכניס דיסהארמוניה ל”מקלטך“292. ועכשיו עניין המוכ”ז293. המוכ"ז, מר זכריה פישמן, הוא איש־הספר במובן הטוב של המילה, כלומר, אוהב עבודת־הספר. אני מקווה, שתאבה להכירהו, ולהשתמש בו לטובת העבודה המרובה שבהוצאתך. יושרו ומסירותו הנם למעלה מכל פקפוק294. והנני אומר לך שלום ומברכך לעשות חיל, כאשר עשית עד כה. שלך י. ח ברֶנר.
748. לדניאל פרסקי
[יפו, יום] ו' אלול, התרע"ט [תל- אביב, 1.9.19]
לדניאל פרסקי, שלום!
ידידי! אחד מטובי צעירי א"י, מר ז. פישמן בא אליכם לניו־יורק. הנני מקווה, שתדעו להשתמש בו למטרות התרבותיות־הלאומיות וגם להיות לו לעזר לגשם את מטרותיו הפרטיות, שלשמן הוא הולך אליכם. מר פישמן הוא איש־עבודה, רוצה לעבוד ויכול לעבוד; חובתך, פרסקי, לשמור עליו שלא ילך בטל “מפני סיבות שאינן תלויות בו”. והנני משתמש בהזדמנות לומר לך שלום. מדוע עברו אצלכם בשתיקה גמורה על קובץ “רביבים” ו'? אף לא רצנזיה קלה, אף לא מלה. בכבוד י. ח ברנר.
749. לא. גוֹלדאמאֶר
[תל־אביב, אלול תרע"ט – ספטמבר 1919]
מר גוֹלדאמאֶר, קראתי את סיפורו “כשאין חשבון” בעונג. יש לו סימני כשרון הומוריסטי, אלא שידיעתו בשפה אינה מרובה. לוּ אמרתי להדפיס את זה, הייתי צריך לקצר, לתקן – וזה אין אני רוצה. אני רוצה, שיכתוב בעצמו הכול כמו שצריך. למשל, המכתבים שבין בן־דוד וזהבה שניהם כתוּבים בסגנון אחד. ויסכים־נא, שלזהבה צריך להיות סגנון אחר מאשר לבן־דוד, ואיוֹ? בכדי לחוות דעה בבטחון בשאלה, אם יש לו כשרון או אין, הייתי צריך לקרוא עוד איזו דברים משלו. אם יש לו, ישלח לי. והנני בכבוד י. ח. ברנר.
750. לי. ד. ברקוביץ
[יפו, יום] י“א אלול התרע”ט [6.9.1919]
לי. ד. ברקוביץ, מר מ. ברוכוב (מ. אסיא) ביקש אותי לפנות אליך בענין זה: יש לו, לד“ר ברוכוב, ספר בשם “ספר־ההיגיינה” והוא בן שני חלקים. – – –295. זהו ספר מדעי- פופולארי, וועד־החינוך קנה את הספר מידי המחבר בשביל ביבליותיקה להשתלמות־המורים. אלא שבינתיים נשאר הוועד בלי כסף ואין לו במה להדפיס. פרקים אחדים “קניתי” אני בשביל “האדמה”. השאלה היא: אם לא רצוי ל”הוצאת שטיבל" באמריקה להדפיס ספר כזה? – כל הספר הוא כ־15 גליונות־דפוס. כעשרים ציורים וטבלאות (ביניהם מא"י). עד שאקבל תשובתך לא אדפיס גם את פרָקַי ב“האדמה”, בכדי שלא לקלקל את הספר296. ע“ד עניינינו כתבתי לך ע”י ה' ז. פישמן ושלום. י. ח. ברנר
751. לי. ד. ברקוביץ
[תל־אביב, י“ט באלול תרע”ט – 14.9.1919]
ברקוביץ,
את תרגום “מעשה בז' תלויים”297 עוד לא קראתי, אבל תרגום הרומן “אין קעסעל־גרוב”298 קראתי לפני שנים אחדות וראיתי, ששפת המתרגם אתו. מובן, שבזה אין אני מביע שום יחס לעצם השאלה, אם יש צורך לתרגם לעברית רומנים מסוג זה. מה שנוגע לאנדרייאֶב, הרי המתרגם יודע אותו ומרגיש אותו היטב.
שלחתי לך לפני שבועות אחדים שני מכתבים ע“י ה' פישמאן. החוברת הראשונה של “האדמה” תצא לראש השנה. את שני כתבי־היד “החטא וענשו” ו”שכול וכשלון" אשלח לך בעוד שבוע.
שלך י. ח. ברנר299.
752. למרדכי בן הלל הכהן
[יפו, יום] ה' תשרי ה’תר"ף [תל־אביב, 28.9.19]
לידידי הנכבד מרדכי בן הלל, זה עתה גמרתי לקרוא את “בסבכי- היער”. ערך שירי־אמנותי אין לסיפור זה, ובכלל אין פה מסירת טיפוסי- חיים והרצאת מאורעות חיים, כי אם הזכרת דברים, אנשים, תנאים, מצבים – בקיצור, מימוארים, בעצם, ולא סיפור. בתור מימוארים הפרקים מעניינים ונקראים בעונג (ויש גם בעונג רב), לא פחות מאשר אותם י"ז הפרקים, שנתן לי למקרא לפני איזו שנים (מחיי החצר בעיר וגרי החצר). הסביבה והעניינים הם חדשים בספרותנו, השפה נוחה וטובה, עם צלילי הומור בריא, אלא שבכל זאת, נדמה לי, שבאותם הפרקים יש יותר ריכּוּז, באשר האישיות המספרת ומדברת שם בעדה, כלומר, בעלת־הזיכרונות, מרכּזת הכול מתוך זכרונה. לא כן פה, שאריכות הסיפור ורחבות התיאור, הנותנים טעם לשבח באֶפוס אמיתי, אך למותר הם, במקום שאין רוח שירי־אֶפי, כי אם מימוארי. בנוגע לפרטים כמעט שאין לי להעיר כלום, כי במשך כל הקריאה לא נתקלתי בשום דבר מיוּחד, שאומַר עליו, כי לא כך היה צריך להיעשות, אלא אחרת. רק בדרך כלל עצתי היא להכניס את כל החומר המעניין הזה למסגרת של זכרונות, כדרכו הטובה, ואז יחד עם אותם הפרקים ופרקים נוספים, שהוא מזכיר במכתבו, יהיה זה לספר מרובה־התועלת.300 ממני הדורש לו כל טוב בידידות נאמנה י. ח. ברנר.
753. לא. גולדאמאֶר
[יפו, יום] ה' תשרי, תר"ף [תל־אביב, 29.9.1919]
למר א. גולדאמאֶר, בנוגע למכתב זהבה, לא על התוכן דנתי, כי אם על הסגנון. יודע אני, כי טבעי הוא, שנערה כזאת תענה כך, אבל לשון מכתבה לא תהיה ממש כלשון מכתבו של הגיבור האוהב: הלשון שלה צריכה להיות אחרת. איך – זה צריך לדעת המספר בעל־הכישרון, ולא אני. את דבריו הבאים אקרא בעונג. בנוגע לשאלה, איך רוכשים את השפה העברית? ע"י קריאת הפרוזה של מנדלי מוכר־ספרים, ביאליק, שלום עליכם וברקוביץ. אחר כך יקרא גם את יתר הסטיליסטים הטובים בעברית: הסיפורים הקטנים של ג. שופמן, מ. פוזננסקי ואחרים. המכבדו י. ח ברנר האם לא עבד אדוני בבן- שמן בעת שגרתי שם בחורף הראשון למלחמה?
754. לד. קמחי
[תל־אביב, תחילת מרחשון תר"ף – אוקטובר 1919]
מאֶלאֶר301, הנה “אשכנז” שלך. מלוכלכה ומחוקה. סלח. כוונתי היתה טובה. והלכלוך והמחיקות באו מתוך כוונה להכשיר את זה בתוך מכתב־חבר. לבסוף לא נמצאו לי עוד מכתבים, ואף המקום היה דחוק, ואף העניין כבר כאילו עבר זמנו. והשארתי את ה“תיקונים” וה“מחיקות” באמצע עד היום הזה. ואין להאריך.
את הרשימה “בקרית־ספר” לא אוכל להחזיר לך, כי היא כבר בבית־הדפוס. ולהפך, עליך להוסיף עליה. ואת “מקלט” כבר קיבלתם בירושלים? אנו כבר ראינו. הרושם טוב. חו' ב' של ה“אדמה” תצא רק בחצי־חשון. אין לנו בית דפוס! ושלום וכט"ס302, יח"ב
755. לפועלים כותבים
[תל־אביב, אמצע מרחשון תר"ף – נובמבר 1919]
אחדים מן החברים הפועלים שולחים אל מערכת “האדמה” סיפורים וציורים מחייהם. כתבי־היד האלה בדרך כלל (יש גם יוצאים מן הכלל) אין בהם יכולת אמנותית ואינם מגיעים למעלת שירה, אבל יש בהן קווים ושרטוטים נכונים ותמונות מן המציאות, שמתוכם יכול כל קורא מעיין בארץ ובחו"ל לעמוד על טיב חיי הפועל הארץ־ישראלי כמו שהם. מעניינת גם השפה הפשוטה של הכותבים, שעם כל שיבושיה, הדורשים תיקון, יש בה, כמדומה, איזו חיוניות מיוחדת של שפה עתיקה קדושה ומתה לחצאין, המתעוררת לתקומה ונעשית לאט־לאט לשפת־חול. מפני כך דומה אני, שכדאי שלא לגנוז את כתבי־היד האלה ולתתם בחוברות־ירחוננו הבאות, עד כמה שירשה המקום. יֵדעו זאת, אפוא, החברים ששלחו את דבריהם אלו וגם אלה העומדים לשלוח. י. ח. ב.303
756. לא. גולדאמאֶר
[תל־אביב, מרחשון תר"ף – אמצע נובמבר 1919]
מר גולדאמאֶר קראתי את שלושת הסיפורים. הטוב שביניהם הוא הראשון, אף כי הסוס הוא כבר חכם יותר מדי ויודע אפילו להבדיל בצבעים (הוא יודע, למשל, שלאדוניו עיניים כחולות!), אבל גם בשני הנותרים יש קווים טובים. ואולם ההשפעה של סיפורי־המלחמה האנגליים ניכרת ביותר. ל“האדמה” לא יסכנו הסיפורים האלה, אבל סימני כשרון אני מוצא בהם שוב. והנני בכבוד ובידידות י. ח ברנר
757. למ. מבש"ן
[תל־אביב, ז' בכסלו תר"ף – 29.11.1919]
ידידי המכובד מר מבש"ן, הריתמוס הקלאסי של שפת־הסיפור304 הקסימני, אבל על פי רוחו ותוכנו אינו סיפור לקוראי הירחון, אשר אני מוציא, כי אם לקוראים מבני־הנעורים. צר יהיה, אם לא יימצא גואל לכתב־יד זה. המכבדו מאוד י. ח. ברֶנר
758. לק. י. סִילמן
[תל־אביב, כסלו תר"ף – סוף נובמבר 1919]
ידידי ק. ל. סילמן, שלום! מסירת דרישת השלום של ב.305 ע“י הראמ”ל306 נגעה בי עד נפש. קשה לי לזכור, שבין פשעי ימי חיי החטא כלפי אותו ראמ"ל, שלי לא עשה כל רעה, הוא ודאי מהכי־קשים. חטאתי אז קשה מתוך מרי־יאוש וסכסוך־עצבים. וככל חטא אין לו תקנה בהודאה ועזיבה. הוא מכביד ומכריע307. שורות הביקורת – על מה? שלח. שירים של בן־צור – רצוי שיקראו אותם קודם אחרים בעלי־טעם ויחרצו משפט. על עצמי איני סומך בכגון זה. בידידות י. ח. ב.
759. לישראל איתן
[תל־אביב, כסלו תר"ף – דצמבר 1919]
אדוני הנכבד מר איתן בירושלים. הביאורים למקראות איוב – לא, אבל המאמר על פעלים שמתו– כן וכן. בבקשה ובבקשה. חלק האפוריסמים, שלא יבוא308, יוחזר לו בכתב־ידו. והנני מוקירו ומכבדו י. ח. ברנר.
760. ליעקב רבינוביץ
[תל־אביב, כסלו תר"ף – דצמבר 1919]
י. ר. בהגהה השמטתי ממאמרך309 את השמות מ. ו– –. מ. מפני שרחוק הוא, ולא אמר – כאשר נודע לי בבירור – “תנו לי מיליארד”, כי אם “מיליון”, ובעד מיליון הרי גם אתה הנֶך. – – רחוק מאוואנטוריות, ואם הוא מדבר על מיליארדים הרי זה רק מגוחך (וכבר שקל למטרפסיה ב“חדשות־הארץ”) ואין לקלוע חצים באדם, שכוונותיו רצויות. כמו כן הוצאתי את הפסוק ע"ד הפוגרומים באוקראינה. שחיטות של עם שלם אין מפטרים בפסוק אחד של האשמה והצדקת הדין. מלבד זאת לא נגעתי לרעה אפילו במילה אחת. והנני שלך י. ח. ב.
761. לי. ד. ברקוביץ
[יפו,] א' דחנוכה תר"ף [תל־אביב, 17.12.1919]
י. ד. ברקוביץ, קודם כל, לא “עליכם” אסרתי. כי השורה “אסור להדפיס בלי הגהתי” כתבתי עוד בשנה שעברה, בעת שמסרתי את העמודים הראשונים של הדברים לגולדברג ועוד לא עלה על דעתי כלל, שאשלח את כתבי־היד לאמריקה. בכלל, שלם לבי אתך, וכל הדברים הנם למותר. כשתשלח את ההגהות אעשה כאשר אמרת עם מכתבך. לא יעלה על דעתי להוסיף טאֶכּסטים. אלא שיש מילים, שלא־המחבר אינו יכול לעמוד על שיבושן, ולמחבר בעצמו הן עיקר־העיקרים. עוד יותר, אתה תוכל גם להדפיס בטרם תקבל תשובה ממני, ואם יהיו טעויות כאלו בעלים שתשלח לי, אמהר להודיע לך, למען תצרף לוח־הטעויות לספרים.
ובדבר הרוגז – חס ושלום. לא תהא כזאת בינינו. פשוט, זהו סגנון־דיבורי. קשה לנו. מידי גולדברג קיבלתי במשך כל הזמן מאה לירות מצריות. כשתשלח לי את המותר בעד שני הספרים אבקשך להתחשב עם הבטחת שטיבל במכתבו אלי מיום 23/7 לשלם לי “על פי הסוג ממדרגה ראשונה”. שלוש חוברות “האדמה”, שיצאו, נשלחו לך כל אחת בזמנה. אני מצטער, שלא קיבלת. – ענין ר"ב וי. ר. – ודאי אך מקרה הוא310. והנני שלך י. ח. ב.
כן, בעד ה“מקלט” אין לי לפי שעה מה לשלוח. האמינה לי, שניים־שלושה ימים בשבוע אני מוטל על ערש דוי (מיגראֶן) ואיני מוכשר לשום מלאכה שלך הנ"ל.
762. ליעקב רבינוביץ
[תל־אביב, טבת תר"ף – ינואר 1920]
יעקב, קיבלתי את המאמר על גַבוּרין. טוב, אלא שמכיוון שבכל חוברת זמנו, איני יודע, אם אמצא לו מקום בחוברת הבאה311. רק עכשיו השגתי את חמש הלירות, שאני שולח לך בזה. ושלום שלך י"ח
763. לשלום שטרייט
[תל־אביב, שבט תר"ף – ינואר־פברואר 1920]
ב. ב.312 לא הודעתי על גורל הכת“י, מפני שחיכיתי עד שיתברר לי, אם יהיה לי מקום בעדו בחו' ה‘. עכשיו נתברר, שיבוא רק בחוב’ ו‘313. בזו, בה’, יינתן מאמרו של י.ר.: “משורר לאחר זמנו”.314 ואשר לערכו – אינו עולה על הפרקים הראשונים. אין בו הרבה חדש, ולישן אין הסברה מספיקה. “משואות”315 יהיה בידך עד כתבך רצנזיה עליו, כי אין זולתך. יש לי לימים אחדים גם “התקופה” ג', (האכסמפלאר היחידי בכל א"י, ושני לו בכל אמריקה), והייתי שולחו לך, אילו ידעתי כי תרשום דבר־מה גם עליו. שלך לגמרי י. ח. ב. מצוי בא”י הקובץ “ארץ”.316 הקראת?
764. לשלום שטרייט
[תל־אביב, כ“ה באדר תר”ף – 15.3.1920]
חביבי,
החוברת עוד לא יצאה מבית־הכריכה. מחר תצא. את המאמר על סמולנסקין אני שולח לך בזה. קראתיו, ובפרק השני יש הערות חשובות. הפרק הראשון, לדעתי, ארוך וסתום במקצת. ל“אדמה” לא יתאים. שלך בשלום לישעיהו317
י. ח. ברנר
765. למרדכי בן הלל הכהן
ט' ניסן תר"ף, יפו [תל־אביב, 28.3.1920]
הן ביקשתיך כמה פעמים לתת לי את המאמר318 לקריאה. מצד הכמות המרובה לא תהי כל מניעה.
המברכך י. ח. ברנר.319
766. לד"ר ד. א. פרידמן
י' שבט התר"ף, יפו [30.1.1920]
למר ד. א. פרידמן, שלום!
“פסוקי” ההיגיאֶנה אינם בשביל “האדמה”. הכת“י נשאר שמור אתי, וכשיוצא כאן איזה דבר בשביל התימנים, יינתנו שמה “שברי הדברים הקדמונים” עם ה”לוחות", כי להם נאה, כי להם יאה. הפועלים האשכנזים – או שהדברים כבר ידועים להם (מספר “שמירת הבריאות” של הד"ר יפה, שיצא מנוקד בהוצאת “לעם”), או שהסגנון לא יובן להם מאחר שאינם בקיאים גדולים במקרא והמשנה.
יש שם גם איזו מקומות סתומים, כגון: “מרבה ירק מרבה עצירות”. האומנם? אנו פה חושבים כי מאכלי ירק גורמים דווקא להפך מזה.
והנני בתודה על הכוונה הרצויה
י. ח. ברנר320
767. לי. ד. ברקוביץ
ט“ו אייר תר”ף [מאי 1920]
ברקוביץ,
הכת“י הזה של מ. חריזמן321 היה לנגד עיני והייתי מדפיסו ברצון ב”אדמה“, אילמלא היתה האירוטיקה בה כבת־חורגת, על פי מהותו של ירחוני. אבל ב”מקלט" טוב תעשה, לדעתי, אם תתן מקום ל“פחדים” הללו. וטוב תעשה אם תזדרז לשלוח לסופר את שכר־עבודתו, כי העניות אוכלת בנו בימים האלה בא"י. – ואגב: מה בדבר שני כתבי־ידי אני! הסיפור המקורי והמתורגם?322 מסדרים אותם? ואם לא – מדוע לא? ונשיכותיו החדשות של פרישמאן… בפיו אין כבר שיניים. אבל זה, כמובן, לא חשוב כלל.
והנני שלך י. ח. ברנר
768. לצבי שץ
[תל־אביב, איר־סיון תר"ף – מאי 1920]
מר שץ,
פרוזאיקון נולדתי ופרוזאיקון אמות. ואם לרגל מלאכתי – עריכת עתון – אני מדפיס לפעמים שיר – לא לזה לבי. ישלח לי דברים כ־“בלא־ניב” – ואשמח. הטובים שיריו? המוסיקליים הם? חי־נפשי, איני יודע. ויסלח לי. הנה הם חמשתם לפניו.
בכבוד גמור
י. ח. ברנר
את הכת"י של הנובילה מסרתי לפוזננסקי לפני ימים אחדים, על מנת להמציא לו.323
769. לפ. לחובר
[תל־אביב, סיון תר"ף – מאי 1920]
לחובר, הנני משתמש בהזדמנות זו לומר לך שלום. עודני חי. ממה שיצא במחיצתכם במשך כל חמש השנים האחרונות ראיתי רק את “ערכים”,324 ורוצה הייתי, כמובן, לראות את הכל. אולי תוכל להמציא לי את גליונות “הצפירה” השבועית, וביחוד את הגליונות שהיה בהם איזה ענין ספרותי; את “העוגן” שיצא ע“י יעקב כהן; את המאסף שהוציאו לכבוד בן־אביגדור; ואת כל מה שיצא, כקטנות כגדולות. אני נכון להמציא לך תמורת זה כל מה שיצא בא”י במשך השנים האלה (הרשימה – בתוך הקטלוג הקטן המודפס, שיישלח לך על ידינו, היינו ע"י ועדת התרבות של “אחדות־העבודה”). אין צריך לומר שתשים לב למכתבה של חברתנו רחל כצנלסון בדבר קשרים בינינו ובינך במשלוח־ספרים. שלח תיכף כל מה שהיא מבקשת ממך והודע, איך להמציא לך את הכספים. אולי אתה יודע דרך נכונה. בכל אופן, אפשר יהיה לסדר את זה; גם על חשבון מה שמגיע לי מ“הוצאת שטיבל”.
ומה בעולמך הספרותי? הכתבת דברי־ביקורת חשובים? המתכונן אתה לכתוב? ומה על א“י? החושב אתה לבוא בזמן מן הזמנים? היש לך ילדים? היודעים הם עברית? ומה שהדפסתם את “על גבול שני עולמות”325 ב”התקופה" ד' – זהו סקנדל. אולי תוכל לומר שלום בשמי לדוד פרישמן?
שלך
י. ח. ברנר
770. למושל מחוז יפו
[תל־אביב, תמוז תר"ף – סוף יוני 1921]
לכבוד המושל ביפו, בענין התעודות שעלי להגיש בדבר מצב השכלתי, אין לי, לצערי, כאלה, כי את השכלתי קיבלתי בישיבות שבליטא, שאינן נוהגות לתת תעודות. אבל על זה שאין אני מחוסר מידת ההשכלה הדרושה על פי החוק לעורך עתון, יעיד עלי מר י. לוריא, ראש ועד החינוך העברי בארץ.
ברגשי כבוד
י. ח. ברנר
עורך “האדמה”.326
771. לר' בנימין
[תל־אביב, 30.6.1920]
ליהושע פלדמן, נחלת בנימין, למוכ“ז327 מר טוביה לוין (טל)328 אני חייב שתי לי”מ. הוא צריך להן “עד מות” ולי אין פרוטה. אם יכול אתה, הלווני שתי לירות בעד ידידנו הצעיר ויברכוך נפשותינו.
בשלום
י. ח. ברנר
י“ד תמוז, התר”ף.
772. למ. י. ברדיצ’בסקי
[תל־אביב, תמוז תר"ף – יולי 1920]
למי“ב, התראיתי עם שארך וחותם־משפחתך עליו. הנה הפרטים בעצם ידו, וקשה הדיבור. ירחם עלינו, אם יש מרחם. רצוף כאן חמש תמונות: אביך הקדוש ז”ל, אחיך הקדוש ז"ל, האם הפצועה, אבי שארך הרב באודיסה, אם שארך המחזיקה ילד והוא בעצמו, העומד (בתמונה אחת). פה יש לו אשה מאוּמאן, והיא ילדה לפני שבועיים. מצבו אינו מזהיר. ראיתי את תכניותיו וציוריו. אמן ובעל־נשמה.329 עם המקומות ההם330 עדיין אין לנו קשר. כל שיחו ושיגו של שארך י. צ. הוא להביא את כל בני המשפחה הנה.
ממני המתאבל על חייו וחיי אחרים
יח"ב.
773. לשלום שטרייט
[תל־אביב, אב תר"ף – סוף יולי 1920]
ידידי שלום, קיבלתי את מלותיך המועטות. את חסדך ואמיתך אני זוכר בכל רגע, לפעמים בדמעות. ממני אין לי, לצערי, לכתוב לך כלום. שממה וריקנות מסביבי ובתוכי. לוּ היה מי־שהוא במרום, היה מרחם. שלך לעולם
יח"ב
774. לועד “קרן־הגאולה”
כ“ב אב, התר”ף, יפו [תל־אביב, 6.8.1920]
לכ' ועד “קרן־הגאולה”, פה.
לפני חדשיים וחצי מסרתי ל“קרן־הגאולה” המחאה לקבל מהנהלת “הפוה”צ“331 מה שמגיע לי מפדיון קובץ “רביבים” ו'. והנה בימים האלה קיבלתי חשבון מהנהלת “הפוה”צ”, שעל פיו יוצא, כי מגיע ממני כסף, ולא להפך. ההמחאה הנ“ל מתבטלת, אפוא, לצערי הרב, מאליה. ואולם בידי נמצאים מאתים ושלושים אכסמפלארים של הקובץ, שארית כל ההוצאה שנדפסה בתשע מאות וארבעים אכסמפלארים (בס"ה), ואני חושב, כי “הוצאת שטיבל” הקונה גם ספרים, או בית־מסחר־ספרים אחר בחו”ל, או גם בארץ, יקנה ברצון את השריד הזה, מאחר שבעוד שנה או שנתיים יהיה הקובץ כמעט יקר־המציאות כקודמים לו. הנני מבקש להודיע לי, אנה להמציא את 230 האכסמפלארים הנ"ל, שהנם רכושה של “קרן הגאולה”.
בר"כ332
775. למ.י. ברדיצ’בסקי
[תל־אביב, אלול תר"ף – סוף אבגוסט 1920]
למי"ב זוהי רשימתו של קוסוי, שהוצאתי מידו. ובעל פה: הפורעים היו תמיד פוסחים על בית־הרב, כי חשבוהו לצדיק, ובביתו היו מסתתרים תמיד עוד יהודים (כי הרבה פעמים היו פרעות בעיירה). אך ביום המר ההוא –
בינתיים קיבלתי את הגלויה מכ“ח לז'. בפנים הארץ הדברים יגעים, והכל יודעים, כי הציונות חלום־שוא היא. הארץ היא ככף־איש וכל העידית והבינונית שלה מיושבת ע”י בני־הארץ. יש מקומות, שעוד אפשר היה ליישבם בהתאמצות שלמעלה מן הכוחות, אבל בני ישראל אינם המיישבים. תועים ומתעים. מה שנוגע אלי, תקותי חזקה, כי הפעם תקוּים החלטתי לחדול לגמרי מעבודת־סופרים, עבודת שווא. את לחמי עד יום מותי אמצא ממלאכת־הגהה בבתי־דפוס ומשיעורים פרטיים. וליום מותי אחכה.333 יח"ב.
776. למערכת ה“קונטרס”
[תל־אביב, כ“ו־כ”ח באלול תר"ף – 11.9.1920– 9]
במודעות של ה“צייט”,334 היומן החדש של פועלי־ציון באמריקה, אני מוצא את שמי (י. ברענער) ברשימת סופרי העיתון. כמובן, אין זה עניין שראוי לעמוד עליו, אבל, בכל זאת, “למען האמת”, אני מבקש לתת מקום ב“קונטרס” להערתי, שפועלי־ציון מעולם לא פנו אלי בהצעה להשתתף בעתונם ואני מעולם לא הצעתי לפניהם שום השתתפות. בכבוד י. ח. ברנר.335
777. לד"ר הוּגוֹ ברגמן
[תל־אביב, 27.9.1920]
להוגו ברגמן היקר, מכתב זה של – – – נכתב עוד לפני חדשים אחדים, ועד היום לא נשלח לתעודתו. ולא רק מפני חוסר מעשיות וזריזות אלא בעיקר – כך נדמה לי – מפני מידת הבושה המרובה,336 שהיא נחלת כל בעל־נפש, ובפרט אם מזלו גרם לו לבלי לקבל בילדותו חינוך חיצוני “מסודר”. אמנם, ירא אני ודואג, שעכשיו המכתב נשלח באיחור זמן, ובכל זאת האצתי בכותבו לשלחו, וכמאמר הרוסי: טוב גם במאוחר מאשר לעולם לא.
והנני, בכל רגשי ההוקרה337 שאני הוגה לך, י. ח. ברֶנר ראשון לחג־הסוכות, תרפ"א, יפו.338
778. לשלום שטרייט
ט“ז תשרי, התרפ”א. יפו [תל־אביב, 28.9.1920]
ידידי שלום, ברגע זה קיבלתי את מכתבך מי“ט אלול. – – – אני שוכב כל הימים – – – לוֹ339 היתה שאלת הצדיק והרשע. לי אין כל שאלות, כל עניינים – – – שלך י. ח. על “האדמה” אין לדבר. הוצאת הספרים של א”ה340 פשטה רגל. גם אני. אין בשבילי לא עַם ולא עולם.
779. לג. שופמן
[תל־אביב, י“ז בתשרי תרפ”א – 29.9.1920]
שופמאן, במושב שמעונוביץ ובאראש. – שני מכתביך נתקבלו בעתם. לענות היה קשה. ההתאוננות היתה לזרא. ולהיות בדאי גם כן קשה. האיש כמוך לא יסלח? נהניתי מן התמונות שהראה לנו שמענוביץ ממך ומסביבתך. היה שלום. ברגע זה קל לי. האוהב אותך יח"ב
780. לי. ד. ברקוביץ
שבוע בחשון, תרפ"א, יפו [תל־אביב, אמצע אוקטובר 1920]
ידידי ברקוביץ, ההגהה של ספרי (“שכול וכשלון”), שנשלחה לי לפני שלושה חודשים, נמסרה לי בפוסטה הנהדרה שלנו רק היום. בֶּעלים חסרים העמודים: 140, 269, 278; מטושטשים: 22, 122, 147, 148, 162. כאן רצופה רשימה של 35 שיבושים, המקלקלים את הכוונה, וצריך להדפיס את הרשימה ולצרפה לכל אכסמפלאר. לשיבושים קלים, שיבושי־דפוס גרידא, לא שמתי לב, להכניסם ברשימה. הכותב ושולח בחפזון יח"ב
אם יוטב לי, אקווה בשנה זו להשתתף קצת ב“מקלטך”. שלום לך ולאשר אתך.
781. למ. י. ברדיצ’בסקי
י' כסלו, התרפ"א, יפו [תל־אביב, 21.11.1920]
למי“ב, שלום! לצערי, לא עשה מר א”י שטיבל כאשר ביקשת אותו לשלוח דולרים ישר מפילדלפיה לבית־אוצר־כספים פה, כי אם שלח את הסכום ו' אלפים מארקים ל“דויטשה באנק” שבברלין ומשם הודיעוני, שיכול אני לקבל את הכסף ואת הכסף לא שלחו. ובהיות שהמארק נופל מיום ליום, וההפסד של הקורס הוא כבר כחמש לי“ש, לא הייתה ברירה בידי אלא למסור את הסכום לאחד בברלין, שהייתי צריך לשלוח לו כסף, ואת הלי”ש תמורת זה (כעשרים ושלוש בערך) הנחתי פה למשמרת, עד בוא היתומים,341 שהם באודיסה, כפי שמסר אחד – גיסו של י. צ. טבצ’ניק, שבא הנה לפני ימים אחדים. – בעוד זמן־מה אעזוב את יפו, אך אם תכתוב לי עפ"י הכתובת: יפו, “אחדות־העבודה”, אקבל. אם תכתוב לי, הודיעני בטובך מה שלום עמנואל.342 יח"ב.
782. לדוד שמעונוביץ
[תל־אביב, י“ז בכסלו תרפ”א – 28.11.1920]
לדוד שַׁ…343 אחותך חיה שלחה לי בקשה להודיע לה על שלומך. מה אודיע? ביום הרביעי הזה אני הולך לחיפה לוועידת- הפועלים.344 אולי תארח לחברה? שלום לדינה.345 י. ח.
783. לסוֹניה וַינברג
ז' טבת תרפ“א [גדוד־העבודה ע”ש יוסף טרומפלדור, כביש טבריה־טבחה – 18.12.1920]
לידידתי סוניה,346 תודה לך בעד פיתקתך הטובה. חיי פה לא רעים. יש פה הרבה אנשים מעניינים. אני עסוק בהוראה כחמש־שש שעות ביום. ההיה אביך בחנוכה ביפו?347 מה שלום הליכטנבוימים?348 עכשיו בקשה: יש פה מכתב, שנשלח לי הנה בטעות. הוא בשביל לואידור.349 הכניסי אותו לפוזננסקי, והוא ימציא את המכתב לתעודתו. הודיעי אותי, מה שלום אהרן (הקטן, רמז)?350 בשלום מאת ידידך י. ח. ברֶנר
784. למנחם פוזננסקי
שלהי טבת, תרפ"א [כביש טבריה־טבחה, 7.1.1921]
למנחם פוזננסקי, במחנה העבודה שע“ש351 טרומפלדור (שבו אני נמצא) הוחלט להוציא־לאור קובץ־טרומפלדור.352 העריכה נמסרה לי. לפי שעה אני שולח לך י”א מכתבים מן הט“ו שהספקתי לעבור עליהם (בעזרת קורא כת"י רוסיים)353 ומבקש אותך לגשת לתרגומם. יחד עם זה אני שולח לך ארבעה מאותה הסריה, שלפי דעתי אין לתרגמם בשביל הקובץ, אבל אם תמצא בהם אתה איזו שורות נחוצות לשלמות־העניין,354 תתרגם אותם בתור קטעים. כמו כן, אם תמצא שצריך להשמיט דבר־מה מן המכתבים שאני שולח לך – תשמיט. אני סומך על טעמך ועל הטאקט הנפשי שלך. שני המכתבים מ- VIII/23 08 ו- X/12 08 הם בלי סוף, ולדאבוני עוד לא מצאתי בגל־המכתבים, שעוד לא הספקתי לקראם, סוף להם. אתה, בכל זאת יכול לתרגם מה שיש. השכר – שש לי”מ הגיליון. טופסי המכתבים יהיו שמורים אתך להחזירם ל“גרישה החביב”.355 את יתר המכתבים אשלח לך בהזדמנות בטוחה ובהקדם. אבקש לענות. שלך י. ח. ברנר
מכתבך קיבלתי. כזה קיבלתי גם מברלין. המכתב ש“היה מונח – – –” לא מאִתּי יצא. יעשה ד' את הטוב בעיניו.
785. למנחם פוזננסקי
[גדוד־עבודה ע“ש טרומפלדור / ארץ ישראל] [טבריה, מחנה־יוסף. יום] א' שבט [תרפ”]א. [10.1.1921]
למנחם פוזננסקי, הנני שולח לך שוב חבילה של מכתבים לתרגום. המכתבים נמסרו לי כולם בלי מעטפות, ואין לקיים את הצעתך הנכונה. הביוגרפיה אינה ביוגרפיה כלל,356 ואפשר יהיה להוציא ממנה רק קטעי־זכרונות. זה ייעשה פה. על יתר החומר עוד לא הספקתי לעבור. – – –357 להדפסה אי־אפשר עוד לגשת. ודאי נדפיס את זה ביפו בהשגחתך. פה, בתוך המכתבים לתרגום (בהשמטות) – 14 מכתבים – יש גם שני סוֹפים, כמדומה, של שני המכתבים בלי סוף, שנשלחו לך ע"י קופליביץ.358 מלבד זה יש חלק (3–4) במעטפה מיוחדת, שמהם צריך להוציא רק את החשוב, כי הדברים הולכים ונשנים. עליך לעבור גם על מה שאני שולח לך “לא לתרגם”, כי אולי תמצא שם שורות חשובות – ותתרגמן. והנני שלך יח"ב
מסור את המצורף בזה למרדכי קוּשניר בבית רֶמז.
786. למרדכי קושניר
[כביש טבריה–טבחה, א' בשבט תרפ"א – 10.1.1921]
מרדכי, לא רק ספר אחד, כי אם כל הספרים יכולתם לקחת ולי לשלוח רק אחד. אני קיבלתי שבעה.359 היו ארבע חבילות ובמכתבך כתוב: חמש. מכתב לדואר רצוף בזה. שלך י.ח. שלום לאהרון.360 לרמז תאמר: את החדר צריך להשכיר. אני, כפי הנראה, לא אשוב מהר ליפו.
787. למנחם פוזננסקי
[כביש טבריה־טבחה, סוף ינואר 1921]
למנחם פוזננסקי, אתמול נשלחו לך עוד מכתבים לתרגום – – –. באופן הזה נשלחו לך כבר שלוש פעמים. – – – במקרה נשלחו המכתבים בלי מכתב ממני. אחר זה מצאתי בתוך הגל עוד שני המכתבים האלה מן השנה 06 ומן השנה 12, וגם מכתב בלתי נגמר מדגניה. את המכתב הבלתי־נגמר אין לתרגם, כמדומה. ליומן מגאליפולי361 ניגשתי בעצמי, כי העבודה שם מרובה יותר מדי. תרגום קטעי־הביוגרפיה והדוקומנטים מסרתי לאחד המורים פה, ח. פרידמן. את היומן מתל־חי אמסור למי שהתחיל בו: כנעני מאילת־השחר.362 להדפסה אין עוד לגשת, מכמה טעמים. אבקשך לגשת באינטנסיביות אל העבודה ולגמור אותה במשך השבועות הקרובים. כסף יישלח לך בימים האלה. שלך י. ח. ברנר.
788. למנחם פוזננסקי
סוף שבט, התרפ"א, כביש טבריה–טבחה [7.2.1921]
למנחם פוזננסקי, א) מכתבים להעתקה363 לא אשלח לך יותר, כי את המכתבים מגאליפולי המרובים (יותר מעשרה גיליונות־דפוס) לקחתי לעצמי; הדוקומנטים והפובליציסטיקה מסרתי לפרידמן (מורה בכביש); יומן תל־חי לכנעני (מורה באילת־השחר). לפורים אבוא ליפו ואביא את כתה“י ואסדר יחד אתך את ענייני ההדפסה. שטיבל רוצה להדפיס פה את תרגום “החטא ועונשו”, ואת ההשגחה על ההדפסה גם של הספר הזה אני רוצה למסור לך. תיכף ומיד מצא את מרדכי קושניר ואמור לו, שלא ישלח לי הנה את הכת”י של התרגוּם שנתקבל מאמריקה,364 אלא ימסרהו לך.
ב) בנוגע לשמות אנשים פרטיים במכתבים מגאליפולי אני נוהג כך: כל השמות – בראשי תבות, מלבד שמות ההרוגים והפצועים.
ג) בנוגע ל“גרישה החביב” דעתי שלא להחליף בצבי, מפני שבמכתבים לא"י הוא כבר קורא לו “צבי החביב”. 365 ושינוי זה אינו צריך להיות מטושטש. ד) בנוגע ל“גיבוש הקטעים”. דעתי, שהדבר מותר במקומות רעיוניים, אבל לא בעובדות ובקווים בלטריסטיים, המציינים את תכונות הכותב. שם גם ה“מימיוּת” צריכה להישאר לזכרון. אין מוציאי הכתבים צריכים לעשות את המנוח היקר לחכם ולעמוק יותר משהיה. ושלום לך מאת ידידך הנאמן י. ח. ברנר הנני מבקשך למסור לא. ל. יפה את מכתבי אליו הרצוף בזה.
789. לדוד כנעני
[כביש טבריה–טבחה, אמצע פברואר 1921] להחלוֹפּאֶץ366 היקר דוד פריקוּפּאֶץ367 חצי הלי“מ שלקחתי מאילת־השחר להוצאת־הדרך נרשם על חשבון הקובץ,368 וכשיֵצא, יישלחו תמורת זה שני אכסמפלארים ממנו להקבוצה. אבקשך: כשתגמור את התרגום,369 אל תחוס על טרחה ויום־בטלה ותבוא לגדודנו ותביא עמך את הכת”י. אם לא תמצא פה חֶברה נאותה ממני (אני מקווה, שתמצא!), הנני נכון להילוות אליך ולטייל עמך קצת – לעוֹנגי. והנני באהבה נאמנה יח"ב.
790. לדוד בּאֶלוֹצאֶרקוֹבסקי
י"ג אדר, כביש טבריה־טבחה [21.2.1921]
לכבוד מר370 דוד בלוצרקובסקי, שלום! בקובץ־טרומפלדור לא יבואו כל דברים על אודות טרומפלדור, כי אם רק דברי טרומפלדור בעצמו. כיוצא מן הכלל, חשבנו לתת מקום לספרו של כ' בתוך הקובץ, אבל רק לאותם הפרקים, שיש בהם עוּבדות וסיפור־עוּבדות. לא כן המקומות שבהם כ' מעריך את חברו המנוח, לפי דעתו – אותם אמרנו להשמיט, לשם שלמות הרושם של הקובץ. אם כ' אינו מסכים לזה – אני מצטער מאוד. הח' קופליביץ מסר למערכת, שבידי כ' נמצא מכתב מפורט של המנוח ז"ל מתקופת אלכסנדריה- גאליפולי. החושב כ', שתרגום המכתב הזה, מקצתו או כולו, יכול היה לבוא בתוך הקובץ?371 בצפיה לתשובה ובכבוד רב בשם המערכת י. ח. ברנר
791. לאלמונית
[כביש טבריה־טבחה, אמצע אדר א' תרפ"א – פברואר 1921]
הדיאַלוֹגים הם פרימיטיביים ביותר, דַלי־אוֹפיוּת. – המִבנה של הסיפור ילדותי, כדבר הנעשה בידיים נמהרות, אך לא מהירות. – בתיאורי הטבע והמיליֶה בכלל ניכרים סימני כשרון של מסַפרת.372
792. לב. כצנלסון
[כביש טבריה־טבחה, אמצע אדר א' תרפ"א – פברואר 1921]
ב. כ., אני שולח לך את רשימתי ע“ד טרומפלדור373 בשביל ה”קונטרס“. בנוגע ליתר החומר אין עורכי־”הסולל“374 מסכימים למסור, שהרי “הסולל” הוא “בלתי מפלגתי”, ואם ימסרו את החומר ל”קונטרס“, יהא מקום ל”הפוה“צ” להתרעם. אני אין דעתי כך, אבל איני אוהב להעמיד על דעתי. בכל אופן, את הרשימה של ד. כהן אתה יכול לקחת ישר מידי המחבר. הרשימה שלי היא קטנה וטוב שלא יבואו בה שגיאות, גם בסימני־ההפסק. טעויות־הדפוס יכולות להאביד כל ערך ממנה. הרציתי בשבוע זה פה על טולסטוי, והיתה הרצאה טובה. ראוי להכניס ברשימת ה“שיחות והרצאות” שב“קונטרס”.
בעוד חודש אעבור ליפו בתור מו“ל375 ולמחנה פ”ת־ראש־אל־עין376 בתור עסקן תרבוּתי. את יהודה (שרתוק), מרדכי377 ולואידור378 אני מעלה בחשבון־המורים לשתי המחנות החדשות (אם ירצו, כמובן). מסור ע"י פוזננסקי ללואידור, שיגמור את תרגום המאמר. כשאבוא, אשלם לו. הנתת איזו פונטים ליבנאלי על חשבון שכר־סופרים? הכותב הוא את המאמר?379
793. לאַ. ולא. צייטלין
[כביש טבריה־טבחה, אמצע אדר א' תרפ"א – פברואר 1921]
לידידי הצעירים אהרן ואלחנן צייטלין, שלום! קיבלתי היום את מכתב אביכם380 והנני מצרף שורות אחדות לו בזה, אחרי שאתם כותבים, כי הוא עומד לבוא הנה לחג הפסח, ואיני יודע, אם כדאי לשלוח לו מכתב לוארשה. מה שנוגע אלינו, אני מקווה להתראות בקרוב. בעוד חודש אסע ליפו בעניין נחוץ אחד ואתאמץ381 להיפגש אתכם. והנני ידידכם י. ח. ב. רצופה פה פיתקה לשרה שכנתכם,382 ואבקש למסור לה.
794. למנחם פוזננסקי
כ' אדר [תרפ"א, כביש טבריה־טבחה. 28.2.1921]
למנחם פוזננסקי יהודה קופליביץ, המוסר מכתב זה (עם חמש לי"מ), יספר לך, שמאחרי הפורים אני מחליף את מקום מגורי. אהיה במחנה החדש פ“ת־ראש־אל־עין. מקירוב־מקום אוכל להיות לך לעזר בהשגחה על שני הספרים. עכשיו יש לך שתי שליחויות: א) להיכנס לדפוס “אחדות”, לגמור אתם בענין קובץ־טרומפלדור ולחתום על חוזה יחד עם קופליביץ. תוכל גם למסור לפי שעה את החומר שבידך, שהוא ראשון. “גאליפולי” בלבד יהיה כשישה גליונות־דפוס, תל־חי ודוקומנטים כשני גליונות, בידך כשני גליונות – סך הכל כעשרה גליונות. שם הספר צריך להיות, לדעתי: מחיי יוסף טרומפלדור (קובץ מכתבים וקטעי רשימות) הוצאת גדוד־העבודה שע”ש טרומפלדור.
לדעתי, צריך להדפיס אלף וחמש מאות אכסמפלארים (אותיות “תקופה”383 בתבנית “האדמה”). חמש מאות על נייר טוב לזכרון (בשביל חברי הגדודים) ואלף לקוראים סתם על נייר פשוט. מחיר הספר צריך להיות 5 שיל. והשליחות השנייה: להיכנס לי. ל. גולדברג מוילנה ולשאול אותו, אם קיבל הוא הוראות משטיבל בדבר נתינת כסף להוצאת תרגומי “החטא ועונשו”. לי כתב שטיבל לפני שני חדשים, שאקבל לזה כסף מי. ל. גולדברג. לפי שעה נדפיס רק רבע הספר בתבנית “שכול וכשלון” (כך כתב שטיבל) על ניר טוב ובהידור. לפי שיקול־דעתך אתה יכול למסור גם הספר הזה לדפוס ולחתום על חוזה עם הדפוס. תשובה אל תכתוב; כשאהיה קרוב ליפו, אבוא ליום או ליומיים ואקבל ראפורט שבעל פה.384 – – – להתראות יח"ב
795. לניר
[תל־אביב, אדר ב' תרפ"א – מרץ 1921]
חבר ניר, איינפערשטאנדען מיט’ן אינהאָלט; אבער אומגלומפערט די פאָרם. אויסערדעם ערשיינט טאקי מיין זשורנאל ניט מער. איך בין די גאנצע צייט ניט געווען אין יפו, דערפאַר האט זיך מיין ענטפער אביסעל פערשפעטיגט. סְלִיחָה. יח"ב
תרגוּם:
חבר ניר,385 תמים־דעה אני עם התוכן; אבל הצורה ללא כל טעם. מלבד זאת, אמנם, אין ירחוני מוסיף לצאת. כל הזמן לא הייתי ביפו, על כן התאחרה קצת תשובתי. סליחה. יח"ב
796. למרדכי קושניר
[שֹכנה, על יד יפו, ניסן תרפ"א – אפריל 1921]
מרדכי, אם לבך טוב עלי, המצא לי את העיתונים היומיים של השבוע (מיום א' עד היום). רוצה אני לדעת, מה נעשה באמריקה עם המשלחת של הסתדרות הציונית. את “הארץ” אתה יכול לקחת מפוזננסקי בעדי; את ה“דראון” הייתה מקבלת יהודית (מי עכשיו במקומה?) ועיתונים בכלל. היֵצא הקונטרס השבוע? (ו“הפוה”צ"?). איפה בֶּרל? רצוף פה כת"י קטן שלך, שמצאתי באחד הספרים.386 והנני וכו' יח"ב
– – –
797. ליוסף ליכטנבוים
[שֹכנה387, על יד יפו, י“ט או כ' בניסן תרפ”א – 27–28.4.1921]
יקירי ליכטנבוים, צר לי, כי מפאת חליי היום (כאב־ראש חזק כל הלילה) לא אוכל ללכת היום העירה ולהיכנס אליך, כאשר נדברתי עם דבורה.388 שלך י. ח. ברנר.
-
“בימים כמו אלה”– ראשית המלחמה הגדולה, 1914– 1918. על החוברת “הר הקרח”– במכתבים קודמים לד“ר מ.ב; ”הולאנדיה“– חוברת בהוצאת ”לעם“, מספר 84, יפו, תרע”ד, מעובד על ידי י.מ. (יוסף מחבר – י.ח.ב.); “אחיך א.מ”– הסופר א.מ ברוכוב. ↩
-
בדרישת שלום. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: “לספר לכם בקיצור גופא דעובדה:” ↩
-
בגוף המכתב מקום זה נקוּב; הלשון, כנראה: פנו אל… ↩
-
מכינוייו הספרותיים של י. ח. ב. / המכתב לקוח מן הארכיון הציוני המרכזי בירושלים. ↩
-
במקור מקום זה קרוע. ↩
-
במקור מקום זה קרוע. ↩
-
במקור מקום זה קרוע. ↩
-
במקור מקום זה קרוע. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: שבעה־שמונה. ↩
-
הלל שמעון (קרוגליאקוב), שעל פי כתבתו נשלח המכתב. ↩
-
יצחק ו. – א. ציוני. ↩
-
ספר השירים של אשר ברש, הוצאת “השרון”, יפו, 1915. ↩
-
בלב ובנפש. ↩
-
לכתב־יד. ↩
-
ח. ד. שבארץ (ח. ד. שחר) – אז תלמיד בית המדרש למורים בירושלים, ואחר כך, במשך שנים, מזכיר מחלקת־החינוך של הסוכנות היהודית: מת בשנת תר"ץ. ↩
-
“מעשה בעשיר עני”, אגדה עממית מאת נ. זוין (נ. טמיר) – אף הוא אז תלמיד בית־המדרש למורים בירושלים – נתפרסמה בחוברת ע“י הוצאת ”תלפיות“, ירושלים, תרע”ו. ↩
-
ודי למבין. ↩
-
לפי טיוטת המכתב שנשתמרה בין נירות־העזבון של י. ח. ב. נכתב תחילה: “גם רוח עממי נאה, אך לרוב”… ↩
-
הנוסח אחר. ↩
-
בטיוטה נכתב תחילה ונמחק: הוא יותר חדש ומקורי. ↩
-
כנ"ל: הקורא הצעיר צריך להיות בעל־טעם! ↩
-
כנ"ל: כגון אלה. ↩
-
כנ"ל: היה צריך בעל־המעשה (מחוק: המספר) להאריך שם קצת יותר: האפקט הוא גדול, וצריך שלא יהיה חטוף. ↩
-
מאת ח. ד. ש. הוצאת “תלפּיות”, ירושלים, תרע"ו. ↩
-
בטיוטה חסרה המלה “והנני”. ↩
-
השורות רשומות בשוּלי מכתב מטעם מערכת “בשעה זו…” – קובצים לספרות ולעניני הישוב, א‘, ב’ וג', שיצאו בשנת תרע“ו במקום השבועון ”הפועל הצעיר“; מוצא – מושבה קטנה ע”י ירושלים; “השירים הנזכרים למעלה” – “תמול” לא. ברש. ↩
-
“בשעה זו…”, קובץ ב', יפו, סיון תרע"ו. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: “הננו נכונים לקבל ממך”. ↩
-
לפי טיוטה שנשתמרה בין ניירות העזבון של י. ח. ב. ↩
-
השורות רשומות בשולי מכתב מטעם מערכת “בשעה זו…”. ↩
-
השורות רשומות בשולי מכתב מאת א. ציוני לי. ר: “אם וועגע” (גרמנית בכתיב אידי: "ליד הדרך) – רומאן של הרמן באנג: נתפרסמה אחר כך – בתרגום י. ר. – בהוצאת א.י, שטיבל, תרפ"ח. ↩
-
הימים – ימי מלחמת 1914– 1918. מטעם ועדה מיוחדת על יד “המשרד הארץ הישראלי” (אחרי־כן הנהלת ההסתדרות הציונית) נעשתה ע“י סופרים יושבי ארץ־ישראל עבודת־תרגום רחבה, לפי מידות הזמן והמקום, מן הספרות האירופית. מתרגומים אלה נתפרסמו אחר־כך בספריה ”בכפר“ ועוד. שכר־התרגום היה קבוע לפי גליון־דפוס: לירה תורכית ומחצה או לירה ורבע: לכל מתרגם – גליון דפוס אחד או שנים לחודש. י. ח. ב. היה בין חברי הוועדה האמורה; ד”ר י. ט. ניהל את עניני “המשרד הא”י“. / המכתב לקוח מן הארכיון הציוני המרכזי בירושלים. י. ח. ב. תירגם שליש ראשון של הרומן ”אַנה קרנינה“ לל. נ. טולסטוי; כתב־היד נמצא בין ניירות־העזבון של ברנר. התרגום לא ראה אור אחרי ש”הוצאת א. י. שטיבל", וארשה, הוציאה רומן זה בתרגומו של י. א. טריווש (ראה להלן, לא. י. שטיבל, ינואר 1919). ↩
-
ענין־המכתב – הרצאה במרחביה. “בית הספר” – הגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב, בה עבד י. ח. ב. כמורה ללשון העברית ולספרותה בשתים משנות המלחמה (תרע“ו ותרע”ז). אברהם יבלונקין – מותיקי הפועלים בני “העליה השניה”; נהרג באסון־דרכים בשנת תרצ"ה. ↩
-
הדברים מסובים על תרגום הרומן “אבות ובנים” לא. ס. טורגניב על ידי מ. פ. (ראה לעיל, לד"ר י. טהון, 26.11.16, הערות); א. ציוני – גם הוא חבר בועדה ועומד לימינה מצד “המשרד הא”י". ↩
-
בתחילת שנת תרע“ז נפל ”ענין“ בין י. ח. ב. ובין הסופר א. מ. ליפשיץ, אז מורה בבית המדרש למורים בירושלים (בו למד אחי י. ח. ב., בנימין); מעשה קשה מצד י. ח. ב. גרר אחריו בירורים, משפט וכו'; (ראה להלן, למ. פ., יוני 1917, ובעיקר לק. י. סילמן, סוף נובמבר 1919); הד ל”ענין“ – בקטעי הרשימות של מרדכי בן הלל הכהן: ”מלחמת העולם“, ספר שני ושלישי, ירושלים, תרפ”ט– תר"ץ. ↩
-
הימים – ימי נדודים וסבל בשל הפינוּי שנגזר על יפו ותל־אביב מטעם השלטונות התורכיים בחודש ניסן תרע"ז: י. ח. ב. ובני ביתו התגוררו בתחילת תקופה זו בעין־גנים (ע"י פתח־תקוה) ובשפיה (ע"י זכרון־יעקב). ↩
-
ראה לעיל, למ. פ., 5.12.1917. ↩
-
לפי טיוטה שנשתמרה בין ניירות־העזבון של י. ח. ב. – והדברים – תשובה למכתב הד“ר א. פ. מסוף יוני. בעל הסיפורים – סופר יהודי, בן– וינה, כותב גרמנית, ששהה בפרק– זמן זה בירושלים כקצין צעיר במשלחת הצבאית האוסטרית. ”כוח שירי גדול“ – מתחילה נכתב ונמחק: אלמנטארי; ”לא בנייר“ (כי אם בזהב) – משום מיעוּט־הערך של מטבעות־הנייר בשנות המלחמה: ”המשרד“ – ”המשרד הארץ־ישראלי". ↩
-
כך במקור. ↩
-
כתוב ומחוק: משעממת. ↩
-
במקור מלה לא־ברורה. ↩
-
כתוב ומחוק: “ואת ה ‘– –’ [שם קובץ ספרותי] שלכם נחפזתם לקבור. למה?” ↩
-
המכתב נתון כאן לפי טיוטה שנשתמרה בין ניירות העזבון של י. ח. ב. ↩
-
ענין־השורות – הסתתרות מעיני הרשות התורכית מחשש גיוס לצבא (ראה לעיל, למ. פוזננסקי, מאי 1917, הערות). “ואם אי אפשר בלאו הכי” – מתחילה נכתב ונמחק: “ואם לא יקר ביותר”. ↩
-
בסגנון מקבל־המכתב, שכתב לי ח. ב: “יש רצון לכתוב לך, וקשה לעשות זאת, כי אין מַפתח למקורותיך”. ↩
-
כמורה בבית־ספר לילדי תימנים מהגרים (מיפו). ↩
-
חשש גיוס לצבא התורכי. ↩
-
קרן־צבי (אריה צבי) – ראה לעיל, למ. פ., 1.11.1913; בת־שבע – מכירה של מקבל־המכתב. ↩
-
השורות רשומות בשולי כתב־יד של ג. ח., תרגום הסיפור (“אפלה”) של הסופר הרוסי ל. אנדראַיאָב. ↩
-
ביום שובו לתל־אביב לאחר שהאנגלים סיימו את כיבוש ארץ– ישראל מידי הצבא התורכי. ↩
-
מזכרון־יעקב. ↩
-
הסופר יהושע אייזנשטט– ברזלי, שמת אותה שנה. ↩
-
קובצי “הארץ והעבודה”, שיצאו בשנות תרע“ח־תרע”ט במקום השבועון “הפועל הצעיר”. ↩
-
קובץ מאמרים בשאלות הישוב מאת יצחק וילקנסקי (א.ציוני), יפו תרע"ח. ↩
-
של סלמה לאגרלף; חלק ראשון יצא בספריה “בכפר”, יפו, תרפ“א; שני – ע”י ועדת התרבות של הסתדרות– העובדים הכללית, תל אביב, תרפ"ח. ↩
-
דרישת שלום. ↩
-
על “סנבה סולבאקן” של ב. ביירנסון, תרגום א. ברש, בספריה “בכפר”, יפו, תרע"ט. ↩
-
“הערכת עצמנו בשלושה הכרכים” ב“רביבים”, קובץ חמישי (כל כתבי ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך זה). ↩
-
על חשבון. ↩
-
החתומים מטה. ↩
-
מהנזכרים למעלה. ↩
-
המכתב נתון כאן לפי טיוטה, כתובה בידי י. ח. ב., שנשתמרה בין ניירות־עזבונו; בצד החתימה של י. ח. ב. חתום גם י. וילקנסקי. ↩
-
נ. ו. גוגול: “בעלי אחוזה מן הדור הישן”; א. א. גונטשארוב: “חלומו של אוֹבּלוֹמוֹב”. ↩
-
המכוּון: בספריה “בכפר”, הוצאת “ספריה חקלאית”, יפו, תרע"ט. ↩
-
כינוי שהיה רגיל בפי י. ח. ב. לבנימין, בן מ.פ., אז בן שלוש. ↩
-
השורה – תוספת למכתב י. וילקנסקי לי. ר. ↩
-
שלום שטרייט. ↩
-
של ב. ביירנסון (התרגום יצא אחר כך בהוצאת “מצפה”). ↩
-
י. ל. ג. היה בפרק־זמן זה בא־כוחו של א. י. שטיבל בא"י. ↩
-
לירה מצרית (מטבע שהיה נהוג בא“י בשנים הראשונות לאחר כיבוש הארץ ע”י אנגליה). ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: כי רוצה אני להשקיע סכום זה. ↩
-
כתוב ומחוק: (כל קובץ 6–7 גליונות־דפוס). ↩
-
לפי טיוטה שנשתמרה בין ניירות־העזבון של י. ח. ב. ↩
-
כתבי־יד: ראה מכתב קודם. ↩
-
לפתח־תקווה. ↩
-
“לעניני סגנון” (“רביבים”, קובץ ו'). ↩
-
“המשרד הארץ־ישראלי” בתל אביב. ↩
-
של “דם דין” למ. ד. ריבקין; נתפרסם ע“י ”דביר“, תל־אביב, תרצ”ג. ↩
-
בה היתה כלולה גם הספריה “בכפר” לספרות יפה. ↩
-
לשם מכירה בחיפה. ↩
-
ירחון של הסתדרות “האזרח” (חוגים ימניים) בעריכת ש. בן־ציון. ↩
-
תחת ידי. ↩
-
בת ק. י. ס. ↩
-
תעודת שחרור מגיוס לצבא התורכי בימי מלחמת 1914– 1918. ↩
-
“רביבים”, ו'. ↩
-
שלום שטרייט. ↩
-
בין ניירות– העזבון של י. ח. ב. נשתמרה טיוטה של המכתב הנתון כאן, ויש ענין בשינויי הסגנון: / קיבלתי את הרשימה על הקובצים שלנו. היא תבוא, אף על־פי שכתובה היא כמו בשביל תוצאות פריודית ולא קובץ ספרותי, כלומר, היא פּובליציסטית יותר משהיא ספרותית. אבל יש בה דברים על קובצים שלא באו לעולם (“על האזרח” וכו'), ואלה הדברים (דברי נבואה!) אינם יכולים לבוא. אם אינך סומך עלי במחיקת הדברים על האגף הימני והבטחותיו בעמוד האחרון של מאמרך, הודע, כי הרשימה עוד לא נמסרה לדפוס. / רצוי שתכתוב גם את מליך על המחברת “הרהורים על שירתנו הצעירה” וכו' / ושלום – השלום לו? / / ראה להלן, לי. ר., תחילת פברואר 1919. ↩
-
קטע של מכתב זה בכתב־ידו של י. ח. ב., בעט ובעיפרון, נמצא במעטפה בעזבון המכתבים של י. ח. ב., כפי שסודר על ידי מנחם פוזננסקי, ועליה רשום בידו של מ. פ.: לאלמוני, ינואר 1919. ↩
-
– – מילה לא ברורה. ↩
-
בכתב־היד מטושטשת המלה. אפשר לקרוא גם “מיין”. אך אם כך, יש מקום לשער, שאין זה מכתב אלא קטע של פיליטון, שבתחילתו מופיע איזה “פריינד” ומשׂיח. ↩
-
בספריה “בכפר” ובחוברות ההסברה ממעט “הקרן הקיימת לישראל”. ↩
-
בבית המדרש למורות וגננות. ↩
-
לירות מצריות. ↩
-
קובץ־מאמרים של י. וילקנסקי (א. ציוני). ↩
-
שכר־סופרים. ↩
-
מחוק: “במכתבך נזכר ”התקופה“, ד'. ואנחנו לא ראינו פה אלא את הראשון, וגם כן באכסמפלר אחד לכל א”י." ↩
-
גליונות־דפוס. ↩
-
בשולי המכתב רשום: שירי טמרקין. / המכתב מובא כאן לפי טיוטה שנשתמרה בין ניירות־העזבון של י. ח. ב. ↩
-
ודוחק קצת. ↩
-
לפי טיוטה, שנשתמרה בין ניירות־העזבון של י. ח. ב.; מעל לשורות הרשומה מלה: הבונים. ↩
-
רומן של ד. ק. ↩
-
שכר־סופרים גם כן 4 לירות מצריות. ↩
-
שם משפחתו של ד. ק. בחוץ־לארץ. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: "שבחיי־נפשם. ↩
-
לעת־עתה. ↩
-
שם גיבור בסיפור “יחסים” של י. ר.; נדפס ב“הפועל הצעיר”, תרע"ט. ↩
-
על החוברת “הרהורים על שירתנו הצעירה” של אלחנן קלמנסון, יפו תרע"ט. ↩
-
סיפור של י. ר.; נדפס ב“התקופה”, ספר ששי. ↩
-
רשימה של שלום שטרייט על “הרמן ודורותיאה” בתרגומו של ש. בן־ציון. ↩
-
אגרונום ע. י. אטינגר. ↩
-
ד. קמחי. ↩
-
כתב־יד. ↩
-
תחת־ידי. ↩
-
סיפור של מ. פוזננסקי. ↩
-
י. וילקנסקי, גיסו של ד"ר מ. ק. ↩
-
לפי טיוטה שנשתמרה בין ניירות־העזבון של י. ח. ב. ↩
-
בפרק־זמן זה היתה מעין התעוררות מצד “המחלקה לתרבות” שעל יד “התאחדות המושבות בגליל התחתון” והיה משא ומתן עם י. ח. ב. על יציאה לטבריה לשם עריכת קובץ “הגליל” ועלוני ה“התאחדות”. ↩
-
ולאנשי שלומנו. ↩
-
טעות: לה' ניסן. ↩
-
פינוי יפו ותל־אביב בפקודת השלטונות התורכיים בניסן תרע"ז. ↩
-
שלושה מפועלי פתח־תקוה (ש. שטריפלר, א. א. מרינג ומנחם גרויליך), שמתו מתוך עינויים במאסר־התורכים בחורף שנת תרע"ח; על שמם – הקבוצה גבעת־השלושה, על יד פתח תקוה. ↩
-
י. רבינוביץ. ↩
-
כיבוש ראשון של פתח־תקוה ע"י הצבא האנגלי (מידי התורכים) בסוף שנת 1917. ↩
-
תחת ידי. ↩
-
דברי י. ח. ב. רשומים בשולי מכתב של ר' בנימין לד. פ. ↩
-
דרישת– שלום. ↩
-
המכתב הוחזר ע"י הדואר ונמצא בין ניירות־העזבון של י. ח. ב. ↩
-
ד. ק. כתב לי. ח. ב.: “ופעמים עולה בדעתי, שאילו הייתי כותב ז‘ארגון, הייתי כותב באופן אחר, פשוט – – – ויש עם דעתי לנסות לכתוב תחילה בז’ארגון ולתרגם”. ↩
-
ודי־למבין. ↩
-
מושב סמוך לפתח־תקוה. ↩
-
יש ענין בחלק מתוך נוסח מכתב זה לפי הטיוטה שנשתמרה בין ניירות העזבון של י. ח. ב.: “ומה שנוגע ל‘מאנירה’, הנה מפחד אני, שמה שאתה רוצה למסור אי־אפשר בלי מאנירה זו. לך לא יועיל גם הז‘ארגון. לי ולדכוותי ולמה שאנו רוצים לספּר, היה אולי מועיל, ולא פעם היתה לי הרגשה זו: אה, לו כתבתי ז’ארגון… אבל אתה אינך יונק מעולמות אלו, מעולמות־העממיות; אתה הנך המספּר המודרני של חוג האינטליגנציה. – – – אני משתומם, שאדם יכול לכתוב כך בכתב ראשון, בלי כל מחיקות וחבלי שוּרה (חבלי שירה, אני יודע, יש גם לך). אני כל שורה קשה עלי ונראית שלא במקומה”. ↩
-
הסיפור – “מהתחלה”, שנתפרסם אחרי מות י. ח. ב. ב“התקופה” ספר ט“ז, תרפ”ב, (כל כתבי ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך ראשון). ↩
-
הוא “מהתחלה” (ראה מכתב קודם). ↩
-
בעין־גנים. ↩
-
אחי ש. ש. ↩
-
וליעקב רבינוביץ / חתימה אין. ↩
-
גליונות־דפוס. ↩
-
ל. א. אריאלי. ↩
-
הוא “עצבון”, הוצאת א. י. שטיבל, תל־אביב, תר"ץ. ↩
-
שלושה מ“ששת־החלקים” הם הרומנים של א. ראובני: “בראשית המבוכה”, “האניות האחרונות” ו“שַמות”. ↩
-
מחוק: “ולשלם לו לכהפ”ח חמש לירות הגליון". ↩
-
לפי טיוטה שנשתמרה בין ניירות־העזבון של י. ח. ב. ↩
-
י. ל. גולדברג, העסקן הציוני, שהיה אז בא־כוחו של א. י. שטיבל בארץ־ישראל. הענין המדובר – הוצאת כתביו של המסַפר א. ראובני, אחיו של י. בן־צבי. ↩
-
“חדשות הארץ” (ששינה אחרי־כן את שמו ל“הארץ”.) בעריכת הד"ר ניסן טורוב. ↩
-
אחיו של י. ח. ב., בנימין ומאיר. ↩
-
הכוונה, כנראה, לסיפור “מהתחלה”. ↩
-
על פי טיוטה, שנשתמרה בין ניירות העזבון של י. ח. ב. / הכת"י – כתב־היד. ↩
-
ירחון בעריכת י. ד. ב., “הוצאת א. י. שטיבל”, ניו– יורק. ↩
-
“חדשות הארץ” (“הארץ”). ↩
-
“הגאולה והתמורה” ו“מהתחלה”. ↩
-
בבית־הדפוס. ↩
-
“אחדות־העבודה” ↩
-
שבועון קטן־פורמאט, הוצאת “התאחדות ציונית– סוציאל[יסט]ית של פועלי ארץ־ישראל, אחדות– העבודה”. ↩
-
של הוועידה הכללית הראשונה לפועלי ארץ– ישראל בפתח־תקוה, כ“ו– ל‘ אדר א’ תרע”ט. ↩
-
חתימה אין. ↩
-
ההערות מוסבות על סיפוּר – “כיסופים” – של י. הר־אבן, אז סופר מתחיל; על הסיפור ה“קודם” – “פּירכּוּסים”, “הפועל הצעיר” תרע“ט – ראה: כל כתבי י. ח. ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך שני, ”רשימות ביבליוגרפיות“, מ”ה. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: עצמי. ↩
-
מחוק: אבל. ↩
-
לפי טיוטה שנשתמרה בין ניירות־העזבון של י. ח. ב.: מעל לשורות רשום: “בנוגע להר־אבן”. ↩
-
“מן הצד”, “האדמה”, חוברת ה'. ↩
-
בשביל הקובץ “אחדות־העבודה”. ↩
-
דוד ר. ↩
-
“אחדות– העבודה” ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: טובה. ↩
-
מקוה־ישראל ע"י יפו, מקום בו התגורר אז ב. כ. ↩
-
טעות: א' בתמוז. ↩
-
בשבועון ניו– יורקי. ↩
-
לא היו דברים מעולם. ↩
-
“מעברות” בעריכת י. פיכמן. ↩
-
המכוון: לגבי ציבור־הקוראים המצומצם בארץ־ישראל אין מקום לשני ירחונים. ↩
-
“שכ. וכש”. לא ניתן ל“מעברות” והוצא אחר כך ב“הוצאת שטיבל”, ניו יורק. ↩
-
ראה להלן, לב. כצנלסון, 1.7.19, הערות. ↩
-
כינוי ספרותי של י. ר. ↩
-
“לאור המוות” (“התקופה”, ספר תשיעי). ↩
-
“חדשות־הארץ” (“הארץ”) שבשבועות הראשונים לקיומו היה ד"ר נ. טורוב אחד מעורכיו. ↩
-
ב“הפועל הצעיר” (כל כתבי י. ח. ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך שני, “מתוך הפנקס”, י“ב, י”ג). ↩
-
י. הר־אבן. ↩
-
בנו הקטן של י. ח. ב. ↩
-
ש. שטרייט. ↩
-
של פאול היזה. ↩
-
של מכס מאֶל. ↩
-
“המשרד הארץ ישראלי” ↩
-
קובץ של “הסתדרות הפועלים החקלאים”, יפו, תרע"ח. ↩
-
הסופר אלחנן ק. ↩
-
מחוק: במדע־החברה. ↩
-
כתב־ידו. ↩
-
“אחדות העבודה”. ↩
-
יודית, במובן: בול עץ. ↩
-
א. ראובני. ↩
-
ביאורים – להלן, בהערות למכתב 728. ↩
-
של פ. קרופוטקין: תורגם מרוסית על ידי מ. פוזננסקי בשביל “ועד־החינוך” והוצא אחר כך על־ידי ועדת־התרבות של הסתדרות־העובדים הכללית, תל־אביב, תרפ“ו; מהדורה שניה מורחבת – בהוצ' הקיבוץ המאוחד, תש”י. ↩
-
“אחדות־העבודה”. ↩
-
שבועון “אחדות־העבודה”. ↩
-
מרדכי ק. ↩
-
חוקר־הצמחים אפרים ר. ↩
-
ביאורים – להלן, בהערות למכתב 728. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: ויכוחים. “בדבר־‘האדמה’ ”, תכנית מוסברת של הירחון “האדמה”, נדפס במדור “מכתבי חברים” של ה“קונטרס”, ו' תמוז תרע"ט. (להלן, בכרך זה במדור “שיירים”.) ↩
-
“בדבר־‘האדמה’ ”, תכנית מוסברת של הירחון “האדמה”, נדפס במדור “מכתבי חברים” של ה“קונטרס”, ו' תמוז תרע"ט. (להלן, בכרך זה במדור “שיירים”.) ↩
-
הלך– רוח ↩
-
עיין במכתב 717 לב. כ. בהערה 4 שם. ↩
-
הירחון “האדמה”, שמפלגת “אחדות העבודה” החליטה להוציא מאז. ↩
-
"התאחדות ציונית סוציאל[יסט]ית וכו' – עיין במכתב 717, בהערות. ↩
-
המאמר של י. ח. ב. בשם זה מובא לעיל, בכרך זה של כל כתבי י. ח. ב. ↩
-
ב. כ. היה בין המתנדבים ל“גדוד העברי” שקם עם כיבוש ארץ־ישראל על־ידי האנגלים. ↩
-
שבועון של “המזרחי”. ↩
-
מנהל של דפוס “אחדות” אז. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
עיין לעיל, מכתב 717 לב. כצנלסון בהערות. ↩
-
בעד הצטרפות למפלגה החדשה “אחדות העבודה”. ↩
-
כלומר את הרשימה “בדבר ‘האדמה’”; ראה סוף מכתב 725 לב. כ. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: פסימיים קיצוניים. ↩
-
כנ"ל: ואיני מאמין בשום בניה. ↩
-
כנ"ל: למפעל תרבותי בשביל עולמנו. ↩
-
במובן: החפץ העז, היצר. ↩
-
מחוקות השורות: “ומה לך, כי נזעקת אלי במכתב פרטי? הרשות בידך לעמוד על זה ולגלות את זה במכתב תובע ברבים, במושב– חברים. ואגב: כלום בהזכרה תליא מילתא? אני –”. ↩
-
כלי־מבטא לוחם. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: אני חפץ רק באוויר טוב של… ↩
-
לפי טיוטה שנשתמרה בין ניירות־העזבון של י. ח. ב., ובשוליים הערה: “המכתב אינו מברר, כי אם מסבך, ולכן אין לשלוח אותו”. ↩
-
כתב־היד. ↩
-
סיפורו של ש. ש. נתפרסם ב“התקופה”, ספר עשירי. ↩
-
זאת אומרת: לירחון “מקלט”. ↩
-
יעקב רבינוביץ. ↩
-
יוסף אהרונוביץ, עורך “הפועל הצעיר”. ↩
-
ב“רביבים”, קובץ ששי. ↩
-
בפתח־תקוה. ↩
-
יעקב רבינוביץ. ↩
-
לבני ביתך. ↩
-
שלפני מלחמת 1918–1914. ↩
-
דרמה של דוד פינסקי, בתרגום ק. י. ס. ↩
-
מלון אנגלי־עברי של א. ש. ואלדשטין. ↩
-
מעובדי בית הדפוס “אחדות”. ↩
-
המכווּן ל“בעניינים שונים” ב“הוצאת הפועל הצעיר”, י“ב בתמוז תרע”ט (כל כתבי י. ח. ב. הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך שני, “מתוך הפנקס”, י"ג). ↩
-
ר. כצנלסון. ↩
-
הסופר משה ס. ↩
-
במקור, בטעות: של. ↩
-
המורה ש. ח. וילקומיץ, שמת שנה אחת קודם לכן. ↩
-
י. ק., מורה לפיסיקה ולכימיה. ↩
-
שמו של ד. ק. בחוץ־לארץ. ↩
-
מעבודת־הוראה בבית־הספר. ↩
-
בענייני שמירת־הבריאות. ↩
-
של “אחדות העבודה”. ↩
-
ש. יבניאלי. ↩
-
“ועידת־האיחוד” בפתח־תקוה, בסוף אדר א' תרע"ט. ↩
-
ל“אחדות העבודה”. ↩
-
מועצת פועלים חקלאים על ידי “המשרד הארץ־ישראלי”" בשיתוף עם האגרונום ע. א. אטינגר. ↩
-
אין חתימה. ↩
-
“האינטליגנציה העובדת”, ה“אדמה”, חוברת ב‘ וג’. ↩
-
יוּדית: “המדינה הדימוקוראטית בזמננו”. ↩
-
מיוּדית: ראה להלן, למ. בוגדנובסקי 4.8.19. ↩
-
המכתב נמצא בין ניירות־העזבון של י. ח. ב. ↩
-
ש. טשרניחובסקי. ↩
-
בתשובה לשאלת י. ר., אם ר' בנימין מתרגם בשביל “האדמה” פרקים מתוך הספר “רינסאנס” לא. א. גובינו (לא באו לירחון). ↩
-
יצחק ט. ↩
-
מעמוד. ↩
-
א. ד. ג. ↩
-
שבועון של “המזרחי”. ↩
-
על אודות ש. טשרניחובסקי. ↩
-
לכתב־יד. ↩
-
רוסית, בכתיב יוּדי: לקיטנה, לאחת המושבות. ↩
-
עיין לעיל, מכתב 726, אל ב. כ. הערה 6. ↩
-
ד“ר נ. ט., שהיה בפרק־זמן זה ראש ”ועד החינוך". ↩
-
נ. גולדברג: “לחברי החקלאים אשר ב‘הפועל הצעיר’ ”. ↩
-
מחוק: במאסשטאב. ↩
-
ד"ר נחמן סירקין. ↩
-
בעמוד. ↩
-
ד. בן– גוריון. ↩
-
תשעה באב. ↩
-
של ד"ר י. נורמן, תרגום מ. ב. (לעיל, לד"ר י. נ., 22.7.19) ↩
-
ענין המכתב: בשנות המלחמה 1918–1914 תירגמה מרת חנה שפירא (נפטרה, תש"ו), – בת המורה והבלשן זכריה ש. – את “הבנאי סולנאֶס” לה. איבסן; כשנתחדש הקשר בין ארץ־ישראל ובין אירופה נודע, כי דראמה זו עתידה להתפרסם ע“י ”הוצאת שטיבל" בתרגום המשורר יצחק קצנלסון. ↩
-
ראה להלן, מכתב לי. קצנלסון. ↩
-
בתשובה לז. ש. ששיער, כי י. ח. ב. בא בדברים עם ד. פרישמן, עורך התרגומים ב“הוצאת שטיבל” בדבר פרסום “החטא ועונשו” לדוסטויבסקי, תרגום י. ח. ב. ↩
-
ירחון בעריכת ג. שופמן וצ. דיזנדרוק, וינה, תרע"ט. ↩
-
תחת ידי. ↩
-
לפי העתק שהומצא ע"י ז. ש. ↩
-
תשעה באב. ↩
-
ראה מכתב קודם לז. שפירא. ↩
-
המכתב (טיוטה?) נמצא בין ניירות־העזבון של י. ח. ב. ↩
-
עיתון יומי יודי (“קדימה”), ניו־יורק. ↩
-
הסופר שלום אַש. ↩
-
חתימה אין. ↩
-
מ. קושניר. ↩
-
ד"ר י. נורמן. ↩
-
חתימה אין. ↩
-
י. וילינסקי (א. ציוני) שהה אז בלונדון. ↩
-
אשר ב. ↩
-
ש. פינסקי. ↩
-
המכתב (טיוטה?) נמצא בין ניירות– העזבון של י. ח. ב. ↩
-
לירות מצריות. ↩
-
בשם זה נדפס הסיפור ב“האדמה”. ↩
-
גדודי הצבא היהודיים במחנה האנגלי בזמן כיבוש א"י מידי התורכים. ↩
-
את הראשונה משתי הרשימות המוזכרות פרסם י. ח. ב. ב“האדמה”, כסלו תר“ף (“שרידי שיחות נושנות” – כל כתבי ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך שני); השנייה נדפסה ראשונה אחרי מות י. ח. ב. בכרך השמיני של כל כתביו בהוצ' שטיבל, ”מתןך הפנקס“, י”ח, ואחרי־כן בכרך שני של כל כתביו בהוצאת הקיבוץ המאוחד, “משדה הספרות” י"ט. ↩
-
המוסר כתב זה. ↩
-
זכריה פישמן (תרנ“א־תרפ”ו) – ספרן וביבליוגרף; פרסם מעבודותיו ב“עין הקורא” ועוד. ↩
-
שמות פרקי הספר. ↩
-
ראה לעיל, לב. כצנלסון, 19.7.19. חלק מספרו של ד“ר מ. ב. יצא אחר כך בהוצאת לוין־אפשטין ושו', וארשה, תרפ”ה. ↩
-
של הסופר הרוּסי ל. אַנדריאֶב, בתרגום ג. חנוך. ↩
-
של הסופר היוּדי דוד איגנאטוֹב. ↩
-
השורות רשומות בשולי מכתב מאת ג. ח. ל“הוצאת שטיבל” בניו־יורק. ↩
-
“בסבכי היער” של מ. ב. ה. ה. נתפרסם ב“השלוח”, תרפ“א, כרך ל”ט. ↩
-
שם– משפחתו של ד. ק. בחוץ– לארץ. ↩
-
וכל טוב סלה [בסגנון סיומי מכתביו של ד. ק.] ↩
-
מתוך “האדמה”, סוף חוברת ב': “מאת העורך”. ↩
-
“זרובבל” ↩
-
מ. י. ברדיצ'בסקי. ↩
-
א. מ. ליפשיץ. ↩
-
בענין זה: למ. פוזננסקי, 5.2.17. ↩
-
ב“האדמה”. ↩
-
“על הפרק” ב“האדמה”, חוברת ג', כסלו תר"ף. ↩
-
בתשובה להערת י. ד. ב., כי ר' בנימין ויעקב רבינוביץ לא ענו על ההזמנה להשתתף ב“מקלט”. ↩
-
מ. גבוּרין – משורר עברי; בשנת תרנ“ה פירסם ספר־שירים בשם ”אילת־השחר“; מאמרו של י.ר. – ”בין דמדומים“: ”האדמה“. חוברת ה', שבט תר”ף. ↩
-
כינוּי, צורת־חתימה של ש. ש. (בן יעקב). ↩
-
“אמנות בת־חורין”. ↩
-
על מ. גבורין: ראה לעיל, לי. רבינוביץ. ↩
-
מאסף בעריכת ד“ר מ. גליקסון, אודיסה, תרע”ט: מאמרו של ש. ש. על מאסף זה ב“האדמה”, חוברת ו'. ↩
-
מאסף לספרות יפה ולביקורת, אודיסה. תרע"ט. ↩
-
אחי ש. ש. ↩
-
על ח. נ. ביאליק. ↩
-
מתוך העזבון של י. ח. ב. ↩
-
מתוך אוסף יעקב שווארץ, תל־אביב. ↩
-
המכתב בא כתוספת למכתב של מ. חריזמן אל י. ד. ב., עורך “המקלט”. ↩
-
“שכול וכשלון” ו“החטא וענשו”. הראשון יצא אז בהוצאת שטיבל באמריקה, התרגום – בהוצאת שטיבל וארשה. ↩
-
על צבי שץ, שנספה יחד עם י.ח.ב. בכ‘ במאי 1921 – בקובץ כתביו “על גבול הדממה”, תל־אביב, תרע“ט, הוצאת ”דבר“. ”בלא־ניב – נובילה של צ.ש.: “האדמה”, חוברת ז’. ↩
-
על קובץ זה, וארשה, תרע“ט, ערוך ע”י פ.ל. – כל כתבי י.ח.ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך שני, “רשימות ביבליוגרפיות”, מ"ו. ↩
-
מאת הלל ציטלין. ↩
-
על פי טיוטה, שנשתמרה בין ניירות־העזבון של י. ח. ב. ↩
-
למוסר כתב זה. ↩
-
המשורר ט. ל.; התגורר אז בא“י; הדפיס ב”האדמה“ (חוברת י'–י"א) תרגום הפואימה ”שנים־העשר“ לאלכסנדר בלוֹק. / נחלת בנימין – שם רחוב בתל־אביב; לי”מ – לירות מצריות. ↩
-
ב־5.5.20 כתב מ.י.ב. לי.ח.ב.: “בקשה לי אליך במיצר נפשי וביום אבל גדול לי. אבי הרב הישיש נספה כבן שבעים וחמש בחרב זדים בימי הביניים שנתחדשו, ועל ידו נפל גם אחי הצעיר. – – – בשורה רעה זו המציא לי בן אחותי מצד אבי. – – – והוא גר זה איזה זמן ביפו. קשה עלי מאוד לכתוב אליו ישר. וכה אני פונה אליך בתור אחד אדעהו למרחוק. אולי תציל מפי קרובי את זמן המאורע ופרטי המעשים… שם שארי: צייר י. צ. טבצ'ניק מאודיסה”. ↩
-
עם אוקראינה. ↩
-
“הפועל הצעיר”. ↩
-
ברוב כבוד. / לפי טיוטה, שנשתמרה בין ניירות־העזבון של י.ח.ב.. ↩
-
ראה מכתב קודם למ. י. ב.: ב־20.7.20 כתב מ. י. ב. לב.: “תודה לך ולשארי בעד התמונות והרשימות. לפי הנאמר בשם, הנה צעיר אחד פליט מעיר־אבי שוכן אצלכם ושמו קוסוי, Косой, והוא ידע את כל פרטי החורבן. אודה לך ברב, אם תוכל להמציא לי גם ממנו רשימה מכל אשר ידע.” / יצחק קוֹסוי (בן– אריה) – מבני “העלייה השנייה” בארץ ישראל; בימי המלחמה של 1918–1914 גורש ע"י השלטונות התורכיים – כרבים מנתיני רוסיה – מן הארץ וחזר אליה מאוקראינה בפרק־הזמן המדובר. ↩
-
“דיי צייט” (“הזמן”). ↩
-
מתוך “קונטרס” מיום כ“ט באלול תר”ף. ↩
-
בטיוטה, שנשתמרה בין ניירות העיזבון של י. ח. ב, כתוב ומחוק: “…בפני בלתי־מכירים”. ↩
-
בנ“ל נכתב תחילה ונמחק: ”… החיבה והכבוד". ↩
-
מתוך אוסף הפורטרטים והאוטוגרפים של א. שבדרון על יד בית־הספרים הלאומי בירושלים. הדברים הנם תוספת למכתב לה. ב. בעניין קבלת עבודה בבית־הספרים האמור, שד"ר ה. ב. היה אז מנהלו. ↩
-
לאיוב. ↩
-
“אחדות העבודה”. ↩
-
בני אחי מ. י. ב. (ראה מכתבים קודמים למ. י. ב.). ↩
-
ע. בן– גוריון בן מ. י. ב. ↩
-
כלומר: לד. ש., השותק ואינו מודיע דבר זה זמן רב. ↩
-
בה נוסדה “ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא”י" (כ“ד־כ”ח כסלו תרפ"א). ↩
-
רעייתו של ד. ש. ↩
-
בת הסופר צ. ז. וינברג, אז כבת שבע־עשרה; זמן מה למדה עברית מפי י. ח. ב. (מתה בברלין בשנת תרצ"ב). ↩
-
צ. ז. ו. שימש אז מורה במושבה זכרון־יעקב. ↩
-
המשורר יוסף ל. ורעייתו. ↩
-
הסופר יוסף לואידור, שנספה יחד עם י. ח. ב. ב־2.5.1921. ↩
-
המכוון: אהרן, בן דוד רמז, אז בן שנה וחצי; בבית ד. ר. התגורר י. ח. ב. זמן־מה לפני צאתו לגליל. ↩
-
שעל שם. ↩
-
יוסף טרומפלדור, שנפל, עם ששה חברים, בתל־חי כשנה אחת קודם לכן (י“א אדר תר”ף). ↩
-
בשנות־חייו האחרונות היה י. ח. ב. מתקשה קצת בקריאת כתבי– יד רוסיים. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: התמונה. ↩
-
גרישה (צבי) שץ, שמידו באו אחד־עשר המכתבים המוזכרים. ↩
-
ראה להלן, מכתב לדוד בלוצרקובסקי. ↩
-
מחוק: בכל אופן אינו רב. ↩
-
יהודה ק., מחברי גדוד־העבודה ע“ש יוסף טרומפלדור, הוא, אח”כ – יהודה אלמוג. ↩
-
אכסמפלארים של “שכול וכשלון”, שאך זה יצא ב“הוצאת־שטיבל”, ניו־יורק. ↩
-
בן דוד רמז; ראה לעיל, לסוניה וינברג, הערות. ↩
-
כלומר לרשימות היומיות של י. ט., בשעה ששירת ב“גדוד נהגי הפרדות” בגאליפולי, על יד הדרדנלים, מאי 1915 – ינואר 1916. ↩
-
דוד כנעני; ראה להלן, מכתב אליו. ↩
-
לתרגום. ↩
-
כתב־היד של תרגום “החטא ועונשו” לדוסטויבסקי, שהוחזר לי. ח. ב., על פי בקשתו, על־ידי “הוצאת שטיבל”, ניו־יורק. ↩
-
צבי (גרישה) שץ. ↩
-
רוסית־אוקראינית, במובן: בחור יקר, בחור־חמד. ↩
-
שם משפחתו של ד. כ. ברוסיה. ↩
-
לזכר י. טרומפלדור. ↩
-
ראה לעיל, למ. פוזננסקי, סוף ינואר 1921. ↩
-
מתחילה נכתב “חבר” ותוקן ל“מר”. ↩
-
על פיסקה שנייה זו של המכתב – שני קווי מחיקה. / המכתב מובא כאן לפי טיוטה שנשתמרה בין ניירות־העיזבון של י. ח. ב. ד.ב – חבר קרוב של י. טרומפלדור במשך הרבה שנים; מת בתל־אביב בתרפ“ב. להצעות י. ח. ב. לא הסכים. ספרו הרוסי על י. ט. יצא אחרי מותו: ”ד. בלוצרקובסקי (אחי־יוסף) / חיי יוסף טרומפלדור" / ברלין, 1924. ↩
-
מתוך העזבון של י. ח. ב.: טיוטה של מכתב־תשובה, בכותרת לשורות רשום: “בנוגע לסיפור ‘– –’ מאת – –.” ↩
-
למלאת שנה למאורע תל חי; הרשימה של י. ח. ב. באה ב“קונטרס”, ע“ב, ח‘ אדר ב’ תרפ”א (כל כתבי י. ח. ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך שני, “יוסף טרומפלדור”). ↩
-
עלון הקטוגרפי של פלוגת גדוד־העבודה על שם י. ט. בכביש טבריה־טבחה. ↩
-
המכוון להדפסת “החטא ועונשו”. ↩
-
למחנה־העבודה (של פלוגת גדוד־העבודה) לבנין מסילת־ברזל מתחנת ראש־העין למושבה פתח־תקווה. ↩
-
מ. קושניר. ↩
-
הסופר יוסף לואידור. ↩
-
מתוך העיזבון של י. ח. ב. ↩
-
הלל צייטלין. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: ואשתדל. ↩
-
שרה (סוניה) וינברג; ראה לעיל, מכתב אליה. במכתב המוּזכר של הלל צייטלין אמוּר בין השאר: “יודע אנכי, שחי אתה עתה בעולמות אחרים לגמרי.”, ותשובת י. ח. ב. הייתה, לפי השמוּר בזיכרון־מקבלה “להלל, / טוב עשית ששלחת את בניך הנה. פה הוא המקום. אין אצלי עתה שום עולמות, כי אם יחוסים אנושיים./ יוסף חיים ברנר.” ↩
-
שם סיפור של מקבל־המכתב: “רביבים”, קובץ ו'. ↩
-
שני הספרים הוצאו לאחר מות י. ח. ב.: הראשון בתל־אביב, בסוף חורף תרפ“ב, הוצאת ההסתדרות הכללית של העובדים בא”י, והשני בתחילת שנת תרפ"ד, הוצאת א. י. שטיבל, וארשה. ↩
-
נ. י. רפאלקס, מוותיקי החברים במפלגת פועלי ציון. ↩
-
מימי שבתו של י. ח. ב. בשׂכנה, שכוּנה כפרית ערבית, סמוכה ליפו, בבית שהוּשכר למשפחת יאצקאר. כאן נרצח – יחד עם אברהם ויהודה יאצקאר, צבי שץ, יוסף לוּאידור וצבי גוגיג – ביום כ“ד ניסן תרפ”א – 2.5.1921 / “דראון” – לפי שם רשימה של מקבל־המכתב ב“קונטרס”: “דראון־היום” (העיתון היומי “דואר היום”); יהודית – י. אידלמן, שעבדה במזכירות “אחדות־העבודה”. ברל – ב. כצלנסון; כת"י – כתב־יד. ↩
-
ראה מכתב קודם, למ. קוּשניר. ↩
-
ד. לחובר־ליכטנבוים. ↩
אגרות כתובות על־ידי י. ח. ב. בשיתוף עם אחרים
מאתיוסף חיים ברנר
ליעקב רבינוביץ
[יפו, קיץ תרע"א – 1911]
ליעקב רבינוביץ בפתח־תקווה.
ידיד נכבד!
רוצים אנו להוציא לאור מזמן לזמן קובצים ספרותיים עברים לספרות היפה, פובליציסטיקה ובקורת. חומר בשביל הקובצים הראשונים יש. להתחלת המפעל דרושים לנו, לכל הפחות, חמש מאות פרנקים. למצוא בשביל זה מוציא־לאור פרטי קשה, אף שהדבר כשהוא לעצמו, אם כי הוא רחוק משכר גדול, הרי אינו קרוב ביותר גם להפסד. לכן החלטנו לפנות לעשרה אנשים מתוכנו, הקרובים אלינו, שכל אחד ואחד ילווה למפעל הזה חמישים פרנק. הננו מדגישים: הקרובים, יען שאין אנו רוצים בשום אופן ואופן לעשות מזה שוב עניין של נדבות, ואנחנו פונים רק אל אלה, שרצוי לנו, כי הם ילוו את הסכום הנ“ל למפעלנו. אנחנו מדברים על הלואה, יען שחושבים אנו, כי אפשר מאוד, שבהמשך הזמן, אם המפעל יצליח, ישוב הסכום לבעליו. אנחנו הח”מ, הננו, כמובן מאליו, ג"כ מן העשרה, ואנחנו מבקשים מאת כל הידידים הנאמנים, שאנו פונים אליהם, בין אם יענו בחיוב ובין בשלילה, לבלי לעשות מכל הדבר הזה שיחה בצבור.
– – – – – – – –
לתשובתך הקרובה נחכה.
הכתובת לתשובה: “הפועל הצעיר”, יפו, בשביל הקובצים.
בברכה מלב
י. ח. ברנר
י. אהרנוביץ
למערכת “החרות”
[ירושלים, א' בניסן תרע"ד– 28.3.1914]
גם אנחנו, הקרובים אל אסון הג' – – והיודעים את הדבר ידיעה נכונה, מעוררים את דעת הקהל הארצי־ישראלי על מאורע שפיכת־הדמים, שלא נשמע כמוהו בקרבנו, כי יארוב איש לשני כל הלילה ויכהו מות, ומזכירים לקהל את חובתו, לבל יהא דם־אדם הפקר בעיניו. ידע הקהל, כי – – – – רוצח הוא, שמתוך שנאה ישנה, מתוך נקמה ילדותית ומתוך רצון להתהדר לפני חבריו ב“גבורתו”, התנפל על אדם הולך לתומו מאחוריו ובכונה להמית ירה בו. אל־נא יימצא איש בקרבנו, שיכסה על הרוצח ושותפו, כשייגלו לו עקבותיהם, כי בנפשנו, בנפש הציבור הדבר.
י. ח. ברנר, א. חשין, א. ראובני.1
-
[לפי “החרות” הירושלמית, ב' בניסן תרע“ד. דברי החתומים הם שורות לוָי ואישוּר למכתבה של מרת – –, שפּנתה לציבור העברי בא”י בבקשה לעזור לה לגלות את עקבות המתנקשים בנפש בעלה]. ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.