בתשרי תרע“ט, אוקטובר 1918, חזר י”ח ברנר לתל-אביב.

במשך שנים אחרונות אלה יצאו לאור סיפוריו: “המוצא”, “גזלנים” “אסונות”, “צוואה”, “מזל”, “עוולה”, ואחרי מותו – “הגאולה והתמורה”, “מהתחלה”.

בתרע“ט היה עוזר קבוע למערכת עיתון “הפועל הצעיר” ובו פירסם רוב רשימותיו. כן ערך את “רביבים” ו' – שהופיע באדר תרע”ט.

מראשית שנת תר"פ ערך את ירחון “האדמה” של “אחדות העבודה”, ובו פירסם כמעט כל מאמריו ורשימותיו.

השתתף בוועידת הפועלים בחיפה, חנוכה תרפ“א שייסדה את “הסתדרות העובדים”. משם יצא למחנה “גדוד העבודה” בכביש טבריה-טבחה, ובו הורה עברית לחברים. באדר ב' תרפ”א חזר לתל-אביב.

בכ“ד ניסן תרפ”א, 2 במאי 1921, נרצח.

בעצם היום הזה בא הוא אלי, ישר, בלי עיקול-דרכים ומשעולי-מחבוא, ופתח ואמר בקול רם:

– ובכן אחא, למרות הכל עדיין חיים אנו! במצור ובדוחק, בדאגה וברעדה ליום מחרת, אבל חיים! והרי זה העיקר.

… במה זכינו? הא? מה זכותנו אנו לחיות בשעה שכל כך הרבה נהרגו, מתו, בתחלואים, בעוני, במצוק? מה זכותנו לשאוף רוח, ואולי מחר-מחרתים גם לרווחה, במחיר הרבה דמי-אדם, עינויי-אנוש, אסירי עוני וברזל? מה זכותנו לעמוד כמעט הכן, קוממיות, על גלי פגרים וציבורי נפוחי-כפן? – אין יודע, אין יודע, אין יודע! ואולם, איך שיהיה, ואנו חיים, אנו, המאושרים, המיוחסים, חיים. האם לא כן, אחא?

והרי כבר היו ימים בחדשים האחרונים שחשבנו, כי אין אנו חיים, כי כבר טולטלה נפשנו דוּמה; כבר היו רגעים בימים האלה, שהחיים נראו לנו רעים מן המוות, ואם גם חפצנו, בכל זאת, לחיות, חפצנו מאד, כדרך החולים המסוכנים מאד, לא האמַנו באפשרות-הדבר…

מי-זדונים הגיעו עד הנפש – התינצל?

חרב חדה מונחת על הצואר, על הצואר ממשׁ – הימָָלט?

יורדי בור – היראו חיים?

ואולם הנה אנו חיים, אחא; כן, חיים! יצאנו מבורנו, מקברנו – ועוד לא אבדה התקוה!

––––––

אחרי שתית מעט מים קרים הוסיף:

– ככה. אנו חיים, מאושרים – וכל החובות הגדולים והנוראים של החיים, ביחיד ובציבור, הנן, אפוא מעתה עלינו.

… החיים – חובה; ובמילוּיה – האושר. האושר מצדו מטיל חובות.

“במתים חפשי”. השוכב ונרקב בבוֹר פטור מן המצוות. אבל מיד לצאתו משם, מיד לשובו מאדמתו, חייב הוא לגלות את כוחותיו האנושיים, אם יש לו כאלה.

… אם יש לו! ואם אין– אם אין, אז אין כלל מה לדבר. עני מכוחות-יצירה חשוב כמת, בין בבור, בין על הגג, בין במרתף, בין בהיכל.

––––––

ובקול חותך המשיך:

יש או אין… יש כוחות-יצירה פנימיים, עצמיים, או אין – זוהי, באמת, השאלה העיקרית. בור או גג, מרתף או היכל – זוהי גם כן שאלה חשובה במאד מאד. אבל, על כל פנים, ממדרגה שניה. ממדרגה ראשונה, עיקרית שבעיקרית – מאז, תמיד, וגם עכשיו, ואולי ביחוד עכשיו – היא שאלת הכוח העצמי שלנו.

כי נגיע בעצמנו. הכוח החיצוני הקודם, העיוור, חסר המטרה והתכלית, חסר כשרון הסידור והאירגון, חסר השאיפות האירופיות-האנושיות הגבוהות, הכוח הזה יש שריצץ אותנו, הרע לנו, שלח עלינו יסורים קשים, הביא עלינו מלאכי-חבלה בדמות פקידי-קוּרבַּטש רודפי-שלמונים וגוזלי פרוטת העני האחרונה, ואולי גם ביקש להשמידנו (“אולי”… יושבי בור אינם יודעים הכל!). כל זה אמת. אבל האם אפשר לומר, שהוא, הכוח הלז, עיכב בעיקר בעד התפתחותנו בכל אותם הימים כתיקונם, שבאנו אתו במגע? מסופקני. מה ששייך לשנים האחרונות, שנות-המלחמה – מה יש לדבר על דיכוי בשנים, שכולו כיום-דיכוי אחד ארוך דומות, שכל החיים בהן אינם אלא דיכוי אחד ארוך? ואף גם בזה –– שמע ואומר לך: הכוח ההוא דיכאנו… ודאי… ביחוד בשנה האחרונה… אבל הנה דוקא מבעל-בריתו של אותו הכוח אנו למדים, אנו יכולים ללמוד, שכוח עצמי אמיתי לעולם אינו נדכא ואינו נעכב על-ידי החוץ.

––––––

כאן בא מאמר המוסגר:

– בכלל, אם אתה רוצה, אגיד לך, אחא, בדרך אגב, שבבית-ספרו של אותו בעל-ברית, שעכשיו נתרחק, אפשר וצריך ללמוד הרבה בנוגע לאיך חיים ומה הן חובות-החיים על האדם בעולם. כיצד אומר שם ר' בנימין? “עבודה מפרכת…פשטות-המחשבה ויגיעת-המחשבה”… יושר… יחס ישר לכל דבר… שכחתי את לשונו ממש, אלא שבלחישה אגלה לך, כי מפקפק אני מאד בכשרוננו להיות תלמידים הגונים בבי"ס קשה שכזה. הן בכדי להיות תלמידים הגונים בבית-ספר דיסציפלינארי לגבורה אמיתית דרושה גבורה מוסרית וכוחות נפשיים מיוחדים, ולמידה זו, מידת הגבורה – מי יודע, אם אנו מסוגלים כבר. לנו, כמו שהננו, הבלתי-גיבורים, קל ודאי ומתאים יותר, כמדומה, לחיות תחת חסותו של זה שלנו עכשיו, שנכנס.

– אחרי רגעי-מבוכה רבים חזר לענין:

– יודע אתה, אחא? עכשיו, עם התרחקות הכוח החיצוני הקודם וכניסת הכוח החדש, הכוח מסוג אחר לגמרי, הכוח הנאור, רב-העלילה ורב-התבונה, שכל סוף כיבושיו במחשבה אצלו תחילה, הכוח המכוּון לתועלת ציבליזאטורית עצמית-עולמית בכל – דוקא עכשיו אנו מתנסים בנסיון גדול.

ברעדה נגילה לקראת הכוח הברוך הזה, ברעדה. כי הוא, הברוך והנאור, הפועל והיוצר, כשהוא לעצמו, מעמיד באיזו מידה את מיטב-שאיפותינו בנסיון.

ומובן, שלא על אמוּן כתוב זה מדבר. הרי אפילו הכוח הישן אין לו כל סיבה להתאונן על איזה אי-אמון מצדנו. ועל אחת כמה וכמה… הוי, היש מה לדבר בזה?

הנסיון הקשה הוא לא במובן המדיני, כי אם בצד אחר לגמרי, ובכדי לעמוד בו, בנסיון זה, עלינו באמת לחפש ולהוציא כל ניצוצות-כוחנו – אם ישנם – לאמצם עד כמה שאפשר. רק אז לא תטושטש, חס וחלילה, שאיפת השאיפות של תנועת-תחייתנו.

––––––

הוא נאלץ להפסיק רגע, ואחר ניסה ל“באר את דבריו”:

– הכוח הקודם היה רק חיצוני, ואף לחיצוניותו לא היה ברק. שוט – ותו לא. אפילו לא קסמי שפה, אפילו לא צל של ספר אחד. נאמנים, – כן, יפה למצבנו האֵמוּן בלי כל טענות ומענות! – אבל יראת-כבוד ויראת-רוממות – סמי מכאן התבטל לא נתבטלנו מפניו, אף במקצת, אף כחוט-השערה, דעתנו עליו היתה ברורה. כי את בני-עמו מאַנאטוֹליה האהודים, התמימים והטובים, לא הכרנו כלל, לא ראינום מעולם (אותם, המעונים והמדוכאים, בכל ישרם וטוב-הליכותיהם ראינו רק עכשיו, בעת הנסיגה). ואת פקידיו-מושליו, בני השדרה העליונה, את עשרות ומאות העצלים והרמאים כבר הכרנו יותר מדי. ועל כן, גם אלמלא הוסרה ידו מעלינו, מאיזה טעם שהוא, כי אז, גם אז, עד כמה שכוחנו המעט אתנו לשאוף ולסדר לנו חיים כפי צרכינו, היינו הולכים לנו לעתיד בדרכנו ולא היינו משגיחים בו. להבליג – לא היה על מה.

… עכשיו, עם כניסת הכוח של עכשיו – הדברים אחרים הם במקצת. הכוח הכובש החדש הגדול הזה הוא לא רק חיצוני: הוא מלא פנימיות, תוֹכיוּת גם כשהוא לעצמו וגם לגבי אחרים. הכוח הזה – בצורתו האצילית – דרכו, אמנם, לתת מנוחה רוחנית גמורה לכל משועבדיו, לקרוא: “ילך כל איש וכל עם בשם אלוהיו ובשם דעותיו”; הוא את הנפש אינו מבקש. אבל דוקא ממנו – ביחוד בהתגלות השפעתו החילונית – אפשר שנשקפה סכנה לא מעטה לשאיפת-השאיפות של נפשות מיטב בני אומתנו.

ושוב: אל תחשוב, שבאמרי “השפעה חילונית” אתכוון לאותה הסכנה הנשקפה לנפשות הרבה מיהודינו מצד אותה הפרוטה המצויה, ברוך השם, בכיסו של הדוד החדש: פתיחת בתי-מרזח ועוד בתים וכו' (עמך ישראל, כידוע, צריכין פרנסה ויהודינו הרי יהודים הם, בעוונותינו הרבים והאמיתיים, ונכונים תניד לעוט אל השלל!). ודאי, הצד הזה אינו נעים ביותר, אבל מה יש לדבר על זה? אין אני ואתה מטיפי מוסר ולא זה נוגע לנו בעיקר. נשאל את האקונומיסטים והמטריאליסטים ההיסטוריים ויגידו לנו, שבני האדם – לאו דוקא יהודים – רדפו ורודפים תמיד אחר הרווחים הקלים…האסון הוא, שאצלנו נמצאים תמיד יותר מדי מסוגלים למצוא את הרווחים הקלים – ובכל האמצעים…

לא! בדברנו על הנסיון, שעלינו לעמוד בו, איני מתכוון כלל ליהודים בכלל, ליהודים סתם, כי אם דוקא לנו, אך ורק לנו, ציוֹני-הישוב, המעטים לפי שעה, השואפים בעיקר למהפכת חיים אצל המוני עמנו בכל מקום שהם, השואפים להניח יסודות חדשים תחת בנין אומתנו.

לנו, חלוצי העם, אין כל סכנה וכל צל-סכנה, כמובן, מצד השילינג של דודנו החדש; לנו אין גם פחד מפני כל האינסטינקטים השליליים הכרוכים בליטראות של זהב שטרלינג – אנו הרי בארץ-ישראל אנו, בארצם של עמוס וירמיה וחסידים ראשונים! – לנו, אבלי-ציון, העניים והאביונים, קשה בכלל עשירותו המופלגה של אותו כוח גדול, עשירותו ה“צרופה”, כמעט הרוחנית, המופשטה, המטפיזית, אם אתה רוצה, באשר יסודה אינו באיכרות ורוּחה אינו רוח היצירה הטבעית, השוקטה, הצנועה, המסתפקת במה שנחוץ לחיים באמת, קיצור, אינו רוח האיכרות, ואנו בשאיפת התחיה שלנו, הרי רק לרוח איכרי אמיתי אנו צריכים, רק לזה הרוח הטהור, שרק אפס קצהו נראה בתוכנו ושבכוחו לחדש את כל עבודותינו, גם אלו שאינן חקלאות בפועל ממש.

לא רק “תרבות” קהירה ואלכסנדריה של מצרים צריכה להפחיד אותנו בצפייתנו לעתידו של עמנו כאן, כי אם גם תרבות מנצ’סטר וה“סיטי” בכבודה ובעצמה אינה אצלנו, בעולמנו הקטן, המתחיל וצריך להיבנות על יסוד איתן, מן הדברים שבחיוב. כי כוח מתנגד גדול בה לשאיפת-שאיפתנו התמה: להיות בזמן מן הזמנים עובדי אדמה, פשוטו כמשמעו. אמנם, הבריטי הגדול, יוצר-המדינה ההיסטורי, פעל את כל אלה – ואנו הרי מודים וכורעים לאומה ענקית זו, אומת החופשׁ האישׁי והמדיני, אמם שׁל לוֹק ויוּם, מיל ודַרווין! – אבל תולעת-יעקב שלנו לא תתנער משפלותה ועבדותה ההיסטורית אלא דוקא על-ידי התאמצות איכרית מחדש – למרות האופי, למרות המסורה, למרות העירוניוּת המחלחלת בדם, למרות “חוקי-הברזל” של ההתפתחות האקונומית, למרות הכל. וכל מה שאינו בעד זה הוא נגד זה. כי אם זה העם היוצא ממצרים – עמנו – יוסיף לעבוד לאלוה-העושר, ובעבודה זו יוסיף לשכוח הכל ולהתבטל מכל וכל; אם גם הלאה יוסיף להיות אך קיסם דק וקלושׁ במקדשׁ-מֶרקוּר – אז לא כדאי ולא כדאי.

כי על כן אמרתי: הפוליטיקה – ערכה בשבילנו גם עכשיו מסוג שני ושלישי. הכל באמת, כל עתידנו, תלוי בכוחנו הפנימי, בערך-כוחנו, בכובד-שאיפתנו לתחיה אמיתית ולחיים על יסוד חדש. מה פוליטיקה? בכוונה ודאי שלא יפריעו בעדנו מעשות מה שנחוץ לנו, מעשות מה שביכלתנו. אבל השאלה היא: מהי יכלתנו ולאן יהיו פניה מועדות. השאלה היא, אם נמצא און בנפשנו לומר: אינהו, הענקים, בדידהו, ואנן, הננסים, בדידן; אינהו בביזנס גרנדיוזי, ואנן – בסדר-זרעים.

––––––

כאן באה שתיקה ארוכה. כשהתעורר, חזר וצהל:

–ובינתים – מבירא עמיקתא לאיגרא רמא!

… אמנם, איגרא רמא, לפי שעה, כאמור – לאו דוקא. אבל מבירא עמיקתא – שייך לומר: מבירא עמיקתא! שלוש שנים לא קיבלנו מכתב מאת הכי-יקרים לנו, שלוש שנים לא קראנו שורה ממה שהם כותבים, מדפיסים, לא ידענו, איך הם חיים… בפרטיות, בפרטיות, התבין?

ומלבד זאת, אמור מה שתאמר – באמת, איגרא רמא, איגרא רמא. אמור מה שתאמר: אופקים! “פלשתינה והארצות הסמוכות”… אופקים!

מה יש לדבר? לעם-ישראל, להמוני-ישראל, דרושה ארץ, טריטוריה בלע“ז! לא לבורז’ואזיה הגדולה או הקטנה שלנו שבמערב ואפילו במזרח. זו כבר תסתדר, זו גם הסתדרה כבר באיזה אופן שהוא. אבל המוני-ישראל, פועלי-ישראל, בעלי-המלאכה שלו, כל אותן החברות של “פועלי-צדק” ו”יגיע-כפים“, כל אותם הנכונים להביא בגופם – לא בנפשם – את חצי-הפֶּני לתוך ביתם, בכדי לפרנס בניהם ובנותיהם או אחיהם ואחיותיהם הקטנים – לכל אלה דרושה ארץ ו”פלשתינה והארצות הסמוכות" באות בחשבון – אוי, כמה הן באות בחשבון… תודה ושבח לאלוה-העולם!

––––––

אבל פתאום נחרש מצח הדובר בי קמטים-קמטים, והוא גנח:

–איגרא רמא, איגרא רמא – ובכל זאת?…

פתח-תקוה, ד' כסלו תרע“ח. [”הארץ והעבודה", חוברת א(ב); החתימה: בר-יוחאי]

אמונת-המשיח שלנו פרי-חולשתנו היא או גם סיבה לחולשתנו; בכל אופן, לא רוכב על סוס אביר יבוא הוא, משיחנו. (שם)

א

אשתקד, אחר כיבוש-הגליל, כששב הוא ליהודה מן הגירוש, היתה ראשית-שיחתנו, כמובן, על ההתנדבות.

לפנינו על השולחן התגוללו גליונות-עתונים עם מאמרים חוגגים על בלפור-כורש ועל החזיון, שזה אלפיִם שנה וכו', בסגנון של נפוליון: “ארבעים דורות”… על אחד מהם, שבא מאמריקה, התנוסס גם ציור, “קארטוּן” בלע"ז, עם קוֹנצפּציה נהדרה: יהודה המכבי מוסר חרבו ללגיונר העברי.

הוא נענע בראשו ואמר:

– כך… כך… בלי כל “להבדיל”…

– ומהו ההבדל? – דרש ממנו תשובה האיש השלישי, שהיה אתנו באותו מעמד.

– מובן: – סייעתי לו גם אני – הבדל-מרחק ישנו. אבל מי יודע אם בחנוכות שׁלעתיד לבוא לא יזָכרו כולם בנשׁימה אחת…

– בחנוכות שלעתיד לבוא, – ענה הוא – מי יתן… מי יתן והיו לנו חנוכות לעתיד לבוא. אבל ההבדל ישנו, והוא יסודי, הלגיונר של היום איננו חשמונאי.

– ואני לא הייתי מרהיב בנפשי עוז… – לא הבלגתי אני.

– להרהר אחרי המתנדב?

– כן, להרהר אחרי אנשים, שעזבו הכל והלכו למסור נפשם בעד עמם וארצם –

– יבורכו סלה, – הפסיקני הוא מבלי משים – אבל שלא להרהר אי-אפשר.

– החיטוט והניקור – לא נתן דמי לו איש-שיחתנו השׁלישׁי – ימצאו תמיד ובַכֹּל מקום להרהר ולעשׂות הבדלים וחילוקים. מה, מהו ההבדל?!

הוא ענה ענה:

–ההבדל העיקרי: החשׁמונאי הֵגן על קניני-העם שנרכשו כבר, עמד על העמדות הלאומיות לבל יפלו בידי צר, בעוד שהלגיונר שלנו הלך להיות האופן – אפילו לא החמישי – במרכבת חיל-כובשים של אדונים ועבדים. ולשם מה?

– החיִל האדיר הזה כבש בשבילנו את ארצנו! – התריס איש-שיחתנו.

– בשבילנו? – לחש הוא – מה שייך לומר: בשבילנו? למה יעשו זאת בשבילנו?

– למה? שוב ניקור וחיטוט! הן עינינו הרואות, שהם עושים עוּבדות!

הפעם כעס הוא, ומתוך כעס ענה גסות:

– עינינו אינן רואות כלום. עינינו רואות רק כיבוש עם שטח נכבש. רק אזנינו שומעות, שומעות רמזי-מתיקה של שליטים. מה אין שליטים מדברים, כשהם רואים איזה צורך בזה, מאיזה צד שהוא? כך דרך השלטון: להריץ טלגרמות, לקשׁר קשׁרים, לסדר ידיעות בפרֵיסה. אבל כשׁהענין מגיע לידי עובדות, אז מה אומר הפקיד המוציא לפועל? אין משגיחין בבת-קול של עתונות. מה אתם רוצים? זה וזה?אבל הרי זה וזה עומדים כנגד רצון זה, ועם מי עלי להתחשב?

–זה, אולי, כן – הסכמתי לדובר – אבל, בכל זאת, לשלטון המרכזי… שהכיר בנו… שמתייחס אלינו ב…

– עלינו להראות! עלינו להביע את רגשנו! – לא נתן לי להמשיך חברנו השלישי.

– רגש-התודה? – ענה הוא – בלי שום ספק. בכל אופן. ולוּ גם בעד ישועת-השעה, בעד שיבתנו לתל-אביב. אבל מי זה אומר, שרגש-התודה הזה דורש מאתנו השתתפות צבאית, שכשהיא לעצמה אינה דרושה?

–אבל הרי זאת בושה וחרפה: אחדים משחררים את ארץ-מולדתך, ואתה תעמוד מרחוק!

– כן, – הסכים הוא – ודאי בדרך כלל. בכל מקום שידוּבר בו על שחרור מדיני, על שחרוּרה של ארץ מיושבת מידי עול-זרים לטובת העם היושב בה. אבל פה… בארץ זו… עצם השחרור של ארץ כזו הרי אינו בהדיפה הצבאית. גאולת הארץ מן העזובה והמוות על ידי תוספת-התישבות של הרבה בני אדם חיים – זהו השחרור האמיתי. ולשחרור הזה, אם אנו שואפים שיעלה גם בחלקנו, ודאי שאנו כולנו צריכים להיות ללגיונרים. רצוני לומר: בשביל השחרור הזה ודאי שצריך לסדר מחנות של עובדים –

– אבל אני אינני מבין! – נכנסתי לתוך דבריו – כלום גם בארץ-ישראל לא הא בהא תליא? ובלי גאולה צבאית קודמת, כלום יכולה להתחיל ההתישבות?

– להתחיל? ההתישבות? – חזר הוא על מלותי האחרונות – אמת, לגאולה ישובית שלמה הארץ עודה צופה ומחכה. אבל ההתישבות התחילה עוד מלפני ההדיפה הצבאית. הישוב הזר הרי ודאי כבר ישנו. ואף אנו – כמעט שהתחלנו. במידה זעומה, בקלקולים וליקויים, כדרכנו, אבל התחלנו, השאלה לעתיד היא רק בטמפּוֹ של ההמשך. ואלף צעירים בעבודת-ישובנו עכשיו, בעבודה ממש, אינה כלל וכלל כמות מבוטלת, שנוכל לוותר עליה על נקלה. עד שנתכנסו אלה, שהלכו – אוי, אוי, כמה פגעים וכמה יסורים צללו בתהום-הצער. מתוך עשרות אלפים עוברים חולפים הונפו אלה. הם כל רכושנו בארץ, כל רכושנו בעין. ועד שיתכנסו אלף אחרים במקומם, במקום אלה שהלכו, אלף, לכל הפחות,

כמותם – מי יודע, אם לא תעבורנה הרבה שנים גם בטמפו המהיר, המקוּוה, כשתבוא שעתו.

– כן, – המשיך, בראותו אותנו מחרישים – הגאולה הצבאית בתור תנאי מוקדם… כן, את התורכים והגרמנים היה צריך לגרש מפה, וברוכים המגרשים! אבל זה הדבר, שכוח החרב שלנו ודאי שאינו נכנס ואינו יכול להיכנס בחשבונותיו של הגירוש הזה, בחשבונותיה של הממלכה הגדולה המגרשת. כוחותיה האיתנים של ממלכה כובשת זו לשבר ולמגר את הצד שכנגד באים ויבואו ממקומות אחרים, באים ויבואו בזרמי בני אדם איומים ושׁונים, שׁכל המאות והאלפים שניתֵּן אנחנו ושיכולים אנחנו לתת לזה הנם בתוכם כטיפות אחדות בים. האנרגיה הלאומית העצורה במתנדב שלנו אינה ענין ואינה יכולה להיות ענין לקומבינאציות של הכובשים.

– אם כן, הלגיונר שלנו הוא טראגי ביותר, – עמדתי על מחשבתו של הדובר.

– טראגי – ודאי. החשמונאי לא היה טראגי כלל. הוא והאוויר שמסביביו היה אחד, הוא עשה מה שהיה צריך לעשות בעד מולדתו ודתו. בעוד שהמתנדב שלנו לא פסק לשאול את עצמו: הצריך הוא? הרשאי הוא? אלפי עלוקות מצצו את דמו, והוא הלך. כי אמר: אתנסה בנסיון חדש, אהיה איש-צבא בגדוד יהודי, אתן נשמה חדשה ולב חדש לאנשי-הגדודים מניו-יורק ומלונדון, אאשר בדמי את זכותנו על הארץ. כי שמע: כך דורשת הקומבינאציה הפוליטית; על ידי כך תינתן לנו ארץ-ישראל. ולא ידע, כי ארץ לעם אינה ניתנת ואף גם אינה נלקחת על-ידי השתתפות מועטה במלחמה, כשאין בה המון גדול של בלתי-משתתפים. עבודת-האדמה ומלאכות-היד יורדות לעולם תחילה. וזכות-הסַיף היא רק להגן עליהן. ההשתתפות הצבאית, לפיכך, במצבנו כעת אינה מעלה ואינה מורידה. מעשיי-נסים אינם. נסים לא יתרחשו. עד כמה שארץ-ישראל, בתוקף תנאי הממש, תיפתח גם לפנינו, זאת אומרת, עד כמה שבאינטרסים של אדוני-הארץ יהיה ל“תתה” לנו, זאת אומרת, לבלי להפריע להתישבותנו, יקום הדבר ויהיה, גם לולא קם מתוכנו אף נושא-חרב אחד.

– פאטאליזם! – צווח איש-שיחנו השלישי.

–איפכא, – ענה לו הוא בכובד-ראש גדול – לאמונת-כורשׁ שׁלךָ יקָרא כן. לאמונה העיוורת, שׁיסוד הפוליטיקה הוא סימפאטיות ואידיאלים, ולא אינטרסי-שלטון ריאליים. פאטאליזם זה ודאי לא ירבה את השאנסים שלנו, שיתחשב אתנו בעל-החשבון. ולא רק “חרבּנו” לא תרבה את ערכנו בעיני מי שהוא, כי אם גם קרובה: זרם-זהב-הנדבות הניתך על ראשינו עכשיו ומתבזבז באופן כל כך רשעי – – –

…לא! – הוסיף אחרי הפסקת דממה ארוכה – הפוליטיקה שלנו יכולה להיות רק אחת: חברוֹת לאומיות לקניית קרקעות ולבניית בתי-מלאכה, וסידור נודדים-פועלים בהם. ולעת-עתה, עד שנוכל לעשות זאת, שמירה על שרירינו החלשים ודמנו המועט, שלא יתבזבז לצחצוח-כפתורים שבאהלי-הצבא.

…אין אני טולסטואי! ואף טולסטוי בעצמו, כשחזר פעם לביתו ומצא שעשו חיפוש בביתו שלא בפניו מטעם ממשלת הצאר, אמר, שאילו היה בבית באותה שעה, אין הוא בטוח, שלא היה בא לידי שפיכת-דמים. גם הוא, בעל-המאמרים “שב ואל תעשה – עדיף” ו“אל תתנגדו לרע” היה שומע בקול-לבו, היה מגן על עצמו בכל האמצעים והיה שופך דמי אנשים שבאו לעשות לו מעשי-אונס. והחשמונאי – דם מי שפך? דם יוונים-סוּרים צוררים. אבל המתנדב שלנו – כן, הוא טראגי, הוא פרובלימאטי, הוא יצא מוכן ומזומן להילחם לא באויבו, כי אם לשם חשבון פוליטי, וחשבון מפוקפק כל-כך…לא, כאן אחרת…

…אני בעצמי – הוסיף הוא להתוודות – כשהייתי בעֵבר ההוא, התפרצתי, חלמתי על אפשרות לנפול אל צבאות-אנגליה… ודוקא בעת שחשבתי את הצד שכנגד לתקיף, בעת שהאמנתי בנצחון-הגרמנים… שאפתי להיספות בהרג הרב הזה, ויקיץ הקץ… אבל עכשיו… הנה תמה המלחמה, ופועלי הגליל המשוחררים מוסיפים להתנדב – וגם אלה יורשי יהודה המכבי?! אני מבין, אני מבין את קשי-חייהם, אני יודע, כמה קשה להתמיד בעבודת-פועל, כמה מושך הלב להחליף, לנסות במקצוע אחר, אחרי כל המפלות והתלאות של נסיון-העבודה… אבל, אם כן, ביניהם ובין חייטינו הלונדונים מה הבדל? כאן כבר אני אינני רואה הבדל!

ב

לפני חדשים אחדים, כשעברה בארץ הרינה: “חסל סדר גדוד אמריקאי”, מצאתי אותו והנה שוב גליון עתון אמריקאי-יהודי לפניו. תמונה עם קונצפציה נהדרה כבר אין בו, ובמקומה דברים בוטים כמדקרות-מחט על ה“פערברעכערישע בעציהונג”… “הלגיון, גאוננו ותקוותנו, אשר הלך לתת את נפשו בעד ארץ-ישראל, והנה והא שב מר-נפש ומיואש”…

איש-שיחנו השלישי מאז לא היה אתנו, והוא פתח ואמר:

– בינינו לבין עצמנו… הגדוד האמריקני היה צריך להיות יותר קרוב אל לבנו מן הגדוד הארצי-ישראלי. זה האחרון ירד ממצב של אנשי-צבא ממשיים בארץ-ישראל – בתור פועלים, מורים, עסקנים נחוצים – למבלי ימים בתרגילים, במשמרות ובפארֵידים. ירידה טראגית, אבל ירידה. לא לפום צערא אגרא! לא כן הגדוד האמריקני, שהתנדבותו היתה, לכאורה, עליה גמורה, צעד לארץ-ישראל, התכוננות לחיי-קיבוץ עם אחים טובים. ולבסוף…

… הוי, כמה מרבים אנו לעשות תעמולה ל“החלוץ”! חלוצים! חלוצים! אנו קוראים לבנינו, לצעירינו, שיבואו… השער סגור – ואין בא. האם אין בא מפני שהשער סגור? הנה בשביל אלה האלף היה השער פתוח, הם היו כבר בפנים. ולבסוף…

…הלב נשבר, נשבר – כן. איך ימלָאנו לבנו עתה לקרוא לאחרים? ובכל זאת, גם בהישבר הלב, אַל נפליט פראזות בעלמא מפינו: “חטאת-הציבור הוא”…

… חטאת-הציבור! של איזה ציבור? מה יכול היה הציבור לעשׂות לאלה? לתת להם שׂדות וכרמים, שׁישָׁארו?

…חטאת-הציבור! ציבורנו פה הוא כולו חטאת. “משכני אחריך – נרוצה”. אבל סבלנות ועמידה על הדעת ואור-עבודה מאיר בהתמדה – סמי מכאן. הכל הוא עצבים ומצב-רוח. אבל כלפי ה“בּוֹיֶס” האמריקנים שלנו ביחוד לא חטא ציבורנו כלום. אף במשהו. כמוהו כבּוֹיֶס. ההבדל רק, שהבּוֹיֶס לא קיבלו כלום, וציבורנו מקבל. ומי שמקבל לשם בנין-ישוב – אחריותו גדולה. מי שאינו יודע, שכל זכות-קיומו היא רק בשביל לאפשׁר עבודה יהודית פה, מי שׁחושׁב שׁיתָּכן להוציא על חייו, על מותרותיו, על הבליו אלפי פונטים, מבלי להחיות עובדים בסכומים פי אלף מאלה – חטאתו גדולה. אבל החטאת הזאת אינה כלפי אנשי הגדוד האמריקני. כי האנשים הללו, אילו נמצאו להם משרות ואילו נשארו פה, היו גם הם, על פי מהותם, לוקחים חלק בה, בחטאת.

… הוי, האידאליזם הוא דבר יקר-המציאות, ובאמריקה, המקהה ביחוד, להוטים שוליי דחייטא לא פחות מן הבורז’ואזיה אחר, “גוּד- טיים”, ואם לפני שנתיִם, בשנות-מהפכה, נמצאו מאות של צעירים שלבשו בגדי-שרד והלכו “להילחם בעד ארצנו” – ודאי שלא היו מסוג נעלה אחד. מי יתן טהור מקהוּת? ידיעת ארץ- ישראל אינה נפוצה בין בחורי אמריקה, אפילו בין הלידֶרים של המפלגות, ועל אחת כמה וכמה בין אנשי-הרחוב. דמיון-הלגיונר היה יכול לעבוד כיד הדמיון הרותח, ואותו גם הרתיחו. לא כולם הלכו הנה מפני שחשבו, כי החזית הארצי-ישראלית היא יותר קלה ופחות מסוכנת; לא כולם הלכו מפני הקומבינאציות של “ניירות ראשונים” ו“ניירות שניים”; חלק גדול ודאי גם נמשך אחרי קול-שופרה של הציוניות המשיחית: מה לכל העמים יש צבא ולגיונרים אף אנו נשלח צבא ולגיונרים לארצנו"! ורבים גם חשבו, כי יושיבום פה על הקרקע… שאיפה זו האחרונה, אמנם, אינה רחוקה כלל מחלוציות אמיתית, ואילו היו פה תנאים לישוב ואמצעים לישוב, ואילו היו הם על פי סגולותיהם הגופניות והנפשיות מתאימים לזה, ודאי היתה ההתלהבות ההיא נושאת פרי-ברכה. בהתלהבות אין המון אנשים יכול להתמיד. אפילו התלהבות דתית אינה מאריכה ימים, אם אינה מוצאת מזון ממשי, לא מזון-אלים. וההתלהבות ההיא, אילו מצאה מצע להמשך, היתה יכולה לתת דחיפה, תחילה להביאם הנה, ואחר-כך – לברכה לישוב-הארץ.

… ברם, במציאות… הוי, במציאות!…

…הצעירים באו הנה, למדבר, ואחר כך לקרבת המושבות. סבלו, הזיעו. אמנם, אין להשוות סבלונם לסבלון-הפועלים, אבל החיים היו להם לזרא. שׁרב-המזרח, חול ותִפלות. סוף-סוף, לא כצעירי-הגויים צעירי-בני-ישראל, ואפילו אלה שבאו מאמריקה. מה דלגויים הוה כוח מאוחד ומסודר, לדידן הוה קוֹמיזם ובלבול של בית-כנסת. וכל אחד – גם זה המוכשר על פי תכונתו להתרוממות נפשית, במשך זמן ידוע, בין המון חבריו המתלהבים – ראה ונוכח, שלהישאר בארץ-ישראל… אין תכלית. גם אלה שבשעה ידועה יכלו להתרומם, לא יכלה זו להיות של מלאכי-השרת. מובן, אילו היו רואים נטיה או שׁומעים הבטחה מצד הממשׁלה היהודית ליַשׁב אותם על הקרקע, לדאוג להם וכו', לא היו נחפזים כל כך להתפשט מבגדי חליצותם. אבל הממשלה היהודית (אוי ואבוי!) לא שמה להם לב ולא תמכה אותם בכפיה, פשוט מפני שמעיקרא לא היה זֵכר לא ללב ולא לכפים. מה שׁה“ממשׁלה” הזאת עושׂה בשביל הפועלים, זאת עשתה גם בשביל החיילים. עמדו כולם ושבו כלעומת שבאו, שבו בעת שכל צעיר בארץ, וצעיר מזויין ביחוד, לא יסולא בפז לקיומנו יום-יום.

…. נתבדו החשבונות – לאו דוקא המדיניים! – נתגלתה הטעות; ואף האחדים השיכורים – נתפכחו, מה יכול היה לעכבם פה? לא זה האוכל ולא זה המלבוש, והמכונה הגדולה רועשת ואינה מסובבת אותם בין גלגליה. המקום אינו בשבילם.

…פערברעכערישע בעציהונג" – כן, אבל לא רק מצד אחד. מהלך-החיים בכלל כיום רע הוא, “פערברעכעריש”, רע מבכל הימים. בין בין דגי הרקק ובין בין הלויתנים. טומאה שופעת. עיוורון. מעשים אשר אין להם שחר. בינינו לבין עצמנו…

[“האדמה”, כסלו תר"ף; החתימה: בר-יוחאי]

א

עוד לפני ארבעים-חמישים שנה, בערך, בשנות תר“ך-תר”ל למספרנו, היתה העיירה בתחום המושב לבני ישראל במדינת-רוסיה, זו העיירה ששימשה בית-אוצר לנשמת חיי קהילת-יעקב במשך דורות, קופאת ושוקטת על שמריה. הקפאון והשקט היו עיקרה ומהותה. הרב, הרועה הרוחני, שָׁקַט, ככל עיירתו, על “שמריו”, שמרים ממש, שמכירתם ניתנה לו במונופולין ועל “אורח-החיים” ו“יורה-הדעה” שלו; יתר כלי-הקודש, עם הגבאים והרועים הגשמיים, אף הם עסקו בשלהם; בעלי-המלאכה הספורים מילאו, את צרכיהם של אלה בעיירה, יחד עם צרכי איזה “פריץ” או איכר מחוץ לעיירה; החנווניות, נשי חובשי בית המדרש, חיממו את אצבעותיהן הקופאות על סיר הגחלים העוממות; והסוחרים “הגדולים” ציפו לירידים. הפרנסה היתה בצמצום, במידה זעומה, לא תמיד בהיתר – עסקי-מזיגה בלי רשיון וכיוצא – אבל הדרישות מן החיים החמריים היו עוד יותר מצומצמות. וכמו כן ברוח. התפללו שלוש פעמים ביום תפילה בציבור, למדו “עין-יעקב” ו“חיי-אדם”, אמרו תהילים. השקלה וטריה בכתבי-העתים על השכלה ואחר כך על תיקונים בדת לא הגיעה אלא לאזני אברך אחד או שנים מעשר קהילות, ואף בהגיעה – לא תמיד נגעה. ואם נגעה – הרי היה זה לבני העיירה אך ענין לענות בו. כאילו היו שומעים, שפלוני בן פלוני התחיל לתת בכוס עינו ונעשה לשיכור, או כשינוי-טעמו של איזה “מטורף חדש”, שעדיין לא התרגלו אליו, ותעייתו הבלתי-מצויה ברחובות מסיבה עליה את תשומת הלב. השמעתם, חתנו של פלוני בן פלוני סר מן הדרך: התחיל לקרוא ב“ביכלעך”! לא יאָמן כי יסופר! – ענין של קלסה לנלהבים או לשונאים פרטיים וענין סתם לאנשים מן הצד ולנוחי-המזג. אבל מהלך-החיים, חיי-הנמלים, לא נטה ממסלולו על ידי כך אף כמלוא נימא.

“סגורה ומסוגרת” לא היתה העיירה. ועם זה, אם לא לחשוב את עובריה-ושביה המגידים והעניים המחזרים על הפתחים, היתה כמעט בבחינת “אין יוצא ואין בא”. רק לעתים רחוקות היתה נופלת עליה כמו מן השמים איזו משפחה מן המקומות הסמוכים, להתישב בה ישיבת קבע, ותהי לנס: משפחת “החנווני החדש”! אשתו של “החייט החדש”! ילדי “המלמד החדש”! והיוצא ממנה, היוצא על מנת שלא לחזור (על מנת לחזור היו יוצאים ההֶרשׁלים בכדי ללמוד באיזו ישׁיבה שׁבעיר אחרת, והבֵּילות – בכדי לשׁרת באיזה בית במקום שאין מכירין אותן), לא יצא – ולעתים עוד יותר רחוקות – אלא לעיר הגדולה הסמוכה: אם פרץ מסחרו בארץ ונתעשר “עושר רב”, עד כי לא יכלה עוד העיירה נשוא אותו ואת דרישות-ה“תרבות” שלו!

היציאה לחוץ-לארץ לא היתה שכיחה כלל. על נסיעת הסוחר הגדול מן המקום הסמוך פעם בשמיטה ללייפציג או לקניגסברג או על נסיעת איזו “גבירה חולה” לשאול בפרופיסורים-רופאים בברלין – על עובדות כאלו סוּפר כעל דברים שבאגדה. ואם אירע כדבר הזה, שאיש יצא מן המקום עולמית לארץ-נכר – מה לא יארע בחיים? – הרי היתה לו, ליוצא, משום-מה צורה של יוצא לתרבות רעה. אמריקה עדיין לא נתגלתה, לא עלתה על הדעת, ואילו היה נוסע מי-שהוא מבני העיירה אליה והיה שב משם, היו מביטים עליו כאן כעל מי שבא, “מתחת לאדמה”. וארץ-ישראל? “אצל תורני העיר היחידים, וגם בארונות של בית המדרש היו נמצאים ספרים שונים, ספרים גדולים וקטנים; ובספרים ההם היו כתובים דברים זרים ומשונים לגמרי מכל אלה הדברים הנוגעים לחיי טולנא העיר ומהלכה התמידי. שם כתוב על ארץ אחרת ועל החיים באדמת אבות בימים מקדם”; אבל אין איש שם לבו לזה, ואפילו אלה המטפלים בהם לפרקים. “ספר תורה, כי יגָלל בשבת, וקראו בו: ‘כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ונחלתם!’ היֹה היה הדבר, כ’דבר אל בני ישׂראל ועשׂו להם ציצית', וכי יאמר החזן בימות החול בקול רם: ‘ולירושלים עירך ברחמים תשוב’, לא יעלה על דעת מי שהוא לעזוב פתאום את טולנא העיר, הקרובה ללב, כל כך קרובה” (מ.י.ברדיצ’בסקי: “מהעבר הקרוב”, סיפור “לארץ אבות”).

“לעזוב פתאום”! ברם, עברו עוד שנים אחדות – והדבר התחיל לעלות על הדעת! ולא פתאום היה הדבר, אם כי ככה נראה בעיני רבים עוד ימים הרבה, ודוקא בעיני אותם, שהתרחקו מן העיירה ולא יכלו להשלים בשום אופן, כי חלום ההתאזרחות שלהם יבוטל פתאום ושבני-העיירה שלהם יבגדו פתאום במולדתם ויעזבוה לבקש להם מולדת אחרת. אפילו אחרי עשר שנים, בשנות תר"ם, אחרי הפרעות הראשונות, עדיין נאם בן-הגרי, בטרם בא המשבר בנפשו, כי “עתה עלינו החובה יותר מאז להראות כי בנים נאמנים הננו להארץ. כי הנה הפרעות האלה הנן אך כשלהבת פתילת השנאה אשר תעלה אל על בטרם תדעך לנצח. הפרעות האלה באו כתומן וכן תתוֹמנה ואחריהן יצא השמש בהדרו, כי יהיה לנו משפט אחד בארץ, וחלילה לנו להתקצף עד מהרה ולהשליך שיקוצים על כל הארץ ויושביה בגלל חטאת פורעים אחדים מפריעי חוק”… "לא אלך עמכם ואף אתם לא תלכו (הכתוב מדבר לעת-עתה לא על הליכה לציון, כי אם לכבד את הסופר המטיף לציון… – המעתיק), אם יש בלבבכם דעת ומשפט, כי בזה תעלו אף עם הארץ, כי תראו לכל את איבתכם ותאוותכם לנקום נקם. הנה ימי הבחינה באו, לנו לעמוד במשׁפט, אם יִמָצא לבנו תמים את העם והארץ ולא נשמיע את חרפתם בחוצות, או נראה לכל, כי גרים הננו בארץ ובחרפתה יגיל לבנו – " (פרץ סמולנסקין" “נקם-ברית”, פרק “חבוּר-עצבים”).

לפי שעה, לפני שנות תר“ם, לפני “ימי הרעש”, בטרם ניתכה על העיירה היהודית בפועל ובמעשׂי-פוגרומים החֵמה המשולשת: מצד המון עם-הארץ הפורע, חברת-המשכילים של עם-הארץ המסיתה והשלטון המרכזי של עם-הארץ. הגוזר, שכולם ראו בה, בעיירה היהודית האומללה, מטרה לחצים, מקום מיועד לפורעניות וחזיון שלילי, שחובה להצר את צעדיו ולרדפו עד חרמה; בטרם נידלדלה העיירה עד היסוד מחמת משקי הכלכלה החדשים בסביבה, שהונהגו ממטה או ממעלה, מחמת משטמת המשכיל הרוסי, שאינו יכול להביט בפני היהודי, ומחמת רדיפת הממשלה הצאַרית, שאין רחמים לפניה בדברה את אויביה “זרים” בפנים המדינה; בטרם באו בהמון הגזירות החדשות, הקיפוחים החדשים והגירושים החדשים – לפי שעה עמדו עזובה, מדמנה שַׁכּוּלה של סמולנסקין, פלַגות וסוכות של ברודס, כּסלון וקבציאל של מנדלי, דבשתא של שׂ. בן-ציון וטולנא של ברדיצ’בסקי על עָמדן, עם כל תרי”ג פרטי ה“הוָי וה”הוי" התלויים בהן, ולנסוע לאמריקה לא עלה על דעת שום יהודי יושב-העיירה; ולנסוע לארץ-ישראל – רק על דעת יהושע נתן השו"ב הזקן (גיבור הסיפור “לארץ אבות”).

מי היה יהושע נתן? – בכל אופן, יהודי מוזר קצת. “איש כבן שבעים קטן-קומה ועב הכרס והפנים. מצנפת-שער ישנה סבבה את ראשו בין בימות החמה ובין בימות הגשמים. ולעולם היה טרוד”, אם כי לכאורה לא היה מקום בחייו לטרדות מרובות, שהרי במובן החברתי היה כבר אינואליד במידה ידועה ודחוף-למחצה משדה ענייני העיירה: השו"ב הצעיר כבר ירש את כסאו ושחט את השוורים ושאר הגסות, ולו, ליהושע נתן, נשארו רק העופות והדקות. ברם, בן-שבעים משונה זה, שהמסַפר מעלה בו קווים של רשלנות גמורה, בריאה, ביחס לקוֹמפוֹרט וחוסר כל דאגה בענייני העולם הזה, היה טרוד בעבודתו את ה', בהוּל לומר מהשכמת הבוקר עד הצהרים כל התפילות החיצוניות מן הסידור העבה, שאין הציבור אומר אותן כלל. אחרים מוציאים ידי חובתם בפחות מזה, אבל הוא לא רצה “לדעת מכל חכמות”: מצוה היא מצוה, וצריך לקיימה, ולכל פרטיה ודקדוקיה. “מחמיר גדול היה ומטריף בכל נדנוד”. ולא מרוע המזג וקפדנות, אלא מרוב פשטות וישרות. אדרבה רע וקפדן לא היה כל עיקר, לא הוא ולא אשתו, וביתו היה הפקר לתפילת מניינים נוספים, ללינת עניים ולמשחקי ילדים זרים…

מה יעשה יהודי זקן ויסודי זה, שיחטא ולא יקיים מצווה אחת, מצות ישוב ארץ-ישראל, אף על-פי שהציבור נהג בה הלכה ואין עושין כך? במה תיגרע מצוה זו מאמירת התפילות החיצוניות מן הסידור העבה? ודי היה לו לעירוב-העיירה שהוּסר בדבר מלכות, לעורר את ר' יהושע נתן ולתת לו דחיפה אחרונה: קום ועשׂה כאשר צווית, עלֵה לארץ הקדושׁה. שׁם לא תראה בנשיאת מטפחות ביום השבת כשאין עירוב! שם תמשיך את קיומך במילוא כל הדינים – אחד לא נעדר.

ויהושע נתן נסע לארץ הקדושה להמשיך שם קיום של שמירת המצוות, בצירוף האחרונה, הבלתי-נהוגה – מצות הישיבה בארץ-ישראל. כשם ש“העשיר המופלג, כבוד הקצין ר' אחיעזר הי”ו (הודו ירום וישגה) מצדו “נתן את לבו לעלות מן הגולה לעיה”ק ירושלים ת“ו” להמשיך שם את אופן חייו הוא: “לתקן תקנות גדולות בתוך הקהילה, להרים קרן עמו שיתפרנס בכבוד, להגדיל תורה ולהאדירה בישראל ולהתקין קצת את הפרוזדור מחרבנו עד שנזכה ויהיה לטרקלין כשיחזיר הקב”ה שכינתו לציון במהרה בימינו" (ש“י עגנון: “עגונות”, “מעשה רב מאה”ק ת”ו“, “העומר”, ספר שלישי, יפו תרס”ט).

מר כדאתריה ומר כדאתריה; איש איש לפי מדרגתו. לקצין ר' אחיעזר יש כוונות ומטרות ציבוריות, בשביל הכלל. אבל ר' יהושע נתן, זה האופי היסוד, אופי-המשמעת, הנכנע לחוק ושומר לקיים את הפקודה המוחלטת במלואה ויהי מה – הוא נסע בלי כל כוונות ויחודים מיוחדים; הוא לא העמיד כל תנאים למעשהו: הוא הלך רק לקיים את הדין. זה היה מיטב-העולים של השנים ההן. עולה בלי כל צל של מליצות, עולה בשביל עצמו. זה היה אבי-אבות הצדדים הטובים, הבריאים, המעשיים – המעטים כל כך, לדאבוננו ולאסוננו – בישוב הישן שבערי הקודש. כאן היה מצע נפשי של יחיד, הנשמע לציווי המוחלט שלמעלה הימנו!

מה שנוגע ל“קיבוץ”, לעיירה, הנה זו הרגישה, שהעולה הלז, העולה בשביל עצמו, עולה מתוכה, והוא בא-כוחה שלא במתכוון. ולפיכך היה שם אותו מחזה-הפרידה המדהים, הראוי לעטו של ברדיצ’בסקי. אילו יצא השו"ב-למחצה של העיירה לוילנה, לירושלים שבליטא, ולא לירושלים ממש, ודאי שלא היה מקום לכל אותם צללי-הרשמים האוחזים אותנו בעמודים האחרונים של הסיפור “לארץ אבות”. נשמת העיירה לא היתה מזדעזעת כל כך…

ברם, כל זה בנוגע להרגשות ולזעזועי-נשמה. במעשה היו גם השו"ב, הירא-שמים, גם הקצין העושה-צדקות, הולכים-בודדים. לבדם הלכו, לבדם עלו. “האוּמנים ובעלי המלאכה, העגלונים והקצבים, נושאי-הסבל ועובדי-העורות” – כל החי והגרעיני שבאותו קיבוץ מדולדל – אמנם, יצאו ללוותם, ללוות את העולים היחידים, אבל גם לא עלה על דעתם ללכת עמהם. כל בני העיירה במקומם נשארו – להמשיך את קיומם שם. עליית ר' יהושע נתן היתה בשבילם חזון נפשי לזמן-מה, ענין ארעי – והישיבה בארץ-הגולה נשארה ישיבת-קבע בשבילם. ממחרת שבו החיים לקדמותם – ואין זכרון להולכים.

כך היה לפני ארבעים-חמשים שנה.

ב

“בימי הרעש” (מנדלי מו"ס: כרך שלישי מכתביו), שבאו אחר-כך, נשתנתה התמונה במקצת. “בישיבה של מעלה” (אותו כרך) נתקבלו החלטות אחרות וב“בישיבה של מטה” (שם) נשׁמעו דיבורים אחרים. אמנם, ההמון היהודי גם לאחר שֶׁזָע לעזוב את העיירה לא רץ אלא לאמריקה. ושוב חזיון בלתי-נפרץ היה, שיהודי חַייט או יגע-כפים אחר אף הוא יסע לארץ-ישראל: בשביל שואב-המים של העיירה לא היתה יציאתו של ר' מנדלי מו“ס לקולוניות שבארץ-ישראל אלא ענין – לקנות ממנו את הסוסה. ואולם ה”עולה" כבר לא היה בודד כל כך במעשהו: רק מנדלי מוכר-הספרים ור' ליב המלמד, שפרנסת שניהם לקתה בצוק-העתים, עולים, או יותר נכון, מוכנים ומזומנים לעלות בצוותא. אמנם, זאת אינה אומרת, כמובן, שלנסיעתם של האמיגראנטים הללו יש כבר צורה קיבוצית. אדרבה יהושע נתן השו“ב, בכל זרותו, יחידותו, יציאתו מן הכלל ולכתו לבדו, הרי הוא, אליבא דאמת, הרבה יותר בא כוח הקיבוץ מאשר הם. יהושע נתן משאיר את כל העיירה במקומה; הוא עולה על אחריות עצמו, אבל כמוּעָר לעיל, דבר-היפּרדו במשׁךְ שׁבוע שׁלם מכל שׁלושׁ מאות ועשרים הבתים, מבלי פסוח אפילו על בית אחד שבעיר, אופן-הפרידה ואופן-הלוויה – כל זה יעיד, כי גם בעיניו הוא, גם בעיני כל בני העיירה, בשעת התרוממות-נפשם, אין זו נסיעה סתם, עסק פרטי שׁלו, שׁל הנוסע, גרידא, אלא עֲלִיָה, שלכולם יש איזה חלק בה. ודאי, אילו נסע השו”ב לעת זקנתו לבניו בווילנה או בברדיטשוב או בפילדלפיה, על-מנת שלא לחזור, כי אז, גם כן, אמנם, היתה העיירה מתעניינת בזה ומשוחחת בזה הרבה, ואף גם מלוה אותו בכבוד ביום הנסיעה כיאות, אבל לא היתה קמה כולה כאיש אחד על רגליה להיפרד ממנו בבכי ובחרדת-קודש, ודבורה העניה לא היתה עושה אותו בערב הנסיעה לאיש-פלאות ולכוהן-גדול, אשר בידו הרפואה לכל מיני תחלואים, כאשר היתה עליה הרוח ביחס לנוסע ל“ארץ-אבות”. ולעומתו ר' מנדלי ור' ליב, גיבורי הסיפור “בימי הרעש”, שלכאורה אינם בודדים ואינם נוסעים מתוך התעוררות עצמית, אופיית, אלא דחופים ובהולים מן הרעש הכללי, ההמוני, הקיבוצי, הנם דוקא יחידים גמורים, אינדיבידואליסטים בלע“ז, שלא רק שאינם מתאחדים עם העיירה בשאיפות האמיגראציה שלה שעיניה לאמריקה, אלא שגם מעלימים על נסיעתם מפני חבריהם-לדרך, היוצאים לקולוניות, ומשתמטים ככל האפשר מן הפרסום, בכדי שלא יקדמום אחרים בקופת-הועד – – – הללו רחוקים מאד מן העליה, והרי הם בבחינת נוסעים, בחינת סוחרים, כביכול, הנוסעים ליום-השוק כבאי-כוח של מקצוע מסחרי ממשי, ש”אין בו אחוה ורעות“, שכל איש ואיש אך לעצמו ואך לריוח הפרטי שלו ישא עיניו. ואם מצד אחד יש להם, לר' ליב ולר' מנדלי, צורה של “חלוצים”, כביכול, יותר מאשר לר' יהושׁע נתן, באשׁר הם אינם רק משַׁנים מקום כמותו, משַׁני-מקום סתם, אלא גם שׁואפים לשׁינוי-קיום ולשינוי מזל, מתכּוונים להיות לעתיד בארץ-ישראל ב”קולוניות", זאת אומרת, לחיות שם חיים אחרים מאשר עד כה פה, בעיירתם, הנה מצד שני הם, ר' מנדלי ור' ליב, נופלים מן ההולך לפניהם, באשר, כידוע – לא הגיעו למחוז-חפצם כלל (ואף האידיאולוג שלהם בן-ציון נשאר ב“ישיבה של מטה” עזוב מר' ישראל!…). סיבת נסיעתם אחרת היא, ואף המטרה אחרת, יותר מעשית, לכאורה, יותר “ישובית”, אבל כשם שיהושע נתן, שקדם להם, למרות כל חוזק-אופיו ומסירות-תכונתו, לא סלל דרך לפניהם, כן גם הם, עם בקשת הפרנסה שלהם, על כל “הפסיכולוגיה האמיגראנטית” שבהם, עם כל דחיפת-ההכרח שבהליכתם, עם כל מליצי-היושר שעל ידם, כבן-ציון וחבריו לא היה בהם (אילו גם באה שאיפתם לעבור את הים ולא היו נשארים בק"ק שיחור כר' ליב או שבים לקבציאל כר' מנדלי) בכדי לסול דרך ליהודי כזלמן גוי (בסיפורו של בראנדשטטר, “השילוח”, תרנ"ז).

מ“ימי הרעש”, מהפרעות הראשונות שבשנות תר"ם ואילך, מתחילה העיירה היהודית לשלוח את אוכלוסיה מתוכה – ולהתפורר. כל מי שעוד קורט של מרץ מפעפע בו נושא את רגליו ללכת היום או מחר. עוד היה רחוק הדבר מן התמונה האחרונה, שתיארה אחת האחרונות שבין יוצאות-העיירה, דבורה בארוֹן, באחד מציוריה (“פֶדקה”), בעת שׁשׁם, בעיירתה, נשארו רק הנמושות והנשים, החיים על חשבון הכוחות הגבריים הפועלים באמריקה, אבל הפרוצס כבר התחיל… ועם התחלתו, התחיל גם יהושע נתן להימחק מן הלב; יותר נכון, החזון יהושע-נתן התחיל מתרחק יותר ויותר מן העיירה, זו התחילה לחדול מהיות חטיבה אחת; לשון-הקודש נשכחה יותר ויותר והיהודית נבללה ונתקלקלה יותר ויותר; הנשמה הקיבוצית שבה עמדה לפרוח – ואיזה מקום, אם כן, היה בה לחיי-נשמות, לאנשי-נשמות בכלל?

האמיגראציה החלה. אבל זו לא היתה נדידה של קיבוץ, של גוף ציבורי חי ואיתן, דביש ליה בהאי אתרא והוא אוזר כל מאמצי כוחותיו, עוקר רגליו ומחפש לו בכל האמצעים מקום אחר, לתקוע בו יתד,להכות בו שרשים וליצור בו תנאים-חיים אחרים יותר נוחים בשביל הכלל, אמנם במחיר הרבה פרטים, אהה, נופלים ונרמסים בהכרח, לרוב גם באין רואים… זו היתה מנוסת בלבול ובהלה של פרטים, של דואגים לשליש-הרגע, של בעלי שאיפה ל“הסתדר”, להיטיב קצת את המצב-הפרטי – ולרוב על חשבון-הכלל…

ביחוד היה צד זה אצל האמיגראנטים הרוחניים והרוחניים-למחצה, שנשאו עינים ל“ארץ התוגר”. רוב הנודדים, ודוקא המעולים שבהם, במובן היצירה החברתית, בעלי-המלאכה וגם מאנשי-האוויר, שכוחם היה עוד אתם לשאת בעול, שמו עיניהם לארץ החדשה, ודוקא בלי עזרה ציבורית, בלי סדר ומשטר, בלי כל תכנית, כיאות לאמיגראנטים יהודים מאותן העיירות, אבל גם – האמת צריכה להיזכר – בלי פרטנסיות יתרות ובלי טענות ומענות של מקריבי עצמם לטובת כלל-ישראל. הנדידה יש שקיבלה גם צורה של אמיגראציה-בהמון, אבל בכל אופן לא היתה זו, ביחוד הזרם הקטן שבה לארץ-ישראל, נדידה המונית, כלומר, התפרצות של כוחות המוניים אינסטינקטיביים לרכוש להם בסיס חדש ומרחב ליצירת החיים. גם הדמות החדשה (בן-ציון וחבריו), שנראתה אז בתוכה ושמקודם, בימי יהושע-נתן, לא יכלה גם לעלות על הדעת – דמותו של הסטודנט השב לעמו – לא יכלה למלא את החסר, לא יכלה להיחשב כבאת-כוח של זרם קיבוצי, אלא באופן היותר טוב כפרצוף של גיבור-מטיף, אשר “כנביא אלוהים הוא בדברו בעיני כל הנאספים, וכמו המלאך הגואל חזו עינים בו, כן הביטו אליו ונהרו, ועשרה מבני הנעורים מלובשים בבגדי בתי הספר נתנו ידם לוֹ באָלה ובשבועה ללכת אחריו ולהתענות בכל אשר יתענה” (סוף “נקם-ברית”).

אפרים בן-הגרי מדבר את כל דבריו הרמים והנישאים על תקומת ציון “בבית ה'”, כלומר, בבית-התפילה, וביום מיוחד, בתשעה באב של שנת הפרעות הראשונה. “קול בכיו היה כקול מפקד צבא-מלחמה להרעים נפלאות, כי אחריו הוסיפו כולם עצמה לילל ולהיאנח עד אפס כוח. סערת מאות לבבות נשברים התבוללו את סערת לב האחד”. לכאורה, עוד מעט ויופיע כאן חזיון “העם וגיבורו”. אבל נאמנה עדותו של פרץ בן משה – עדותו של הכרוניקר הפובליציסט העברי מן הימים ההם – כי “עשרה מבני הנעורים מלובשים בבגדי בתי הספר” התנדבו לעלות. אותם העשרה, שאנחנו כולנו מכירים אותם, אותם העשרה, שזולתם אין, אותם עשרת היחידים (ב“נקם-ברית” ו“בישיבה של מטה” ו“בימי המעשה” וכו'), שדרך לאחרים לא סללו, לא היה אפשר שיסולו, וכמעט שיורשים גם להם לעצמם אין.

“עשרה ציונים היינו” – – –

ולא יִפָּלא. אם היה איזה כוח לבן-הגרי ועשׂרת חבריו, הרי נתבזבז עוד לפני עשותם את הצעד הראשון בדרך לציון, נתבזבז על המלחמה עם האידיאולוגיה הקודמת שלהם, עם “רעיון”-ההתבוללות. “הנה הקדשתי חיי וכוחי וישרי ותומתי לעם הארץ – טוען גיבורנו באותו מעמד – וכל חפצי ומגמת פני היה לאחד אותנו עמהם באהבה ואחוה, לשכוח כל העבר ולשים עין ולב אך לעתיד אחד לכולנו. גם אנחנו קמנו להכרית שם ישראל, אך באהבה ורצון. והנה המה באו ואמרו להכרית אותנו באכזריות חמה וברצח מרצחים כאשר הסכינו מאז. לכן”… ועל מי הוא סומך? מי יקומם הריסות-ציון? האם כל אותם עשרות אלפי השדודים, שידיהם נשארו להם לשלל? לא, על קולוניאזאטורים עוד מוקדם לחשוב. לפי שעה “כל נדיב לב מבני הנעורים יחרה יחזק עמו, והיתה זאת נקמתם (של בני-הנעורים נדיבי-הלב)” כי יחַיו (הם) את אשר ימיתו (הגויים). מי לעמנו אלי! – הנה דלג הנקמה אשר בו נדגול – ירושלים שמו! נקם אֶחזה בצרינו". – – –

בני-לויתם הללו של ר' מנדלי ור' ליב לא הבטיחו לעלות לארץ-ישראל בשביל הנאתם הפרטית, כי אם אך ורק “בעד עמנו וארץ אבותינו”. אבל מה חסר לעמם, במה יוָשע, במה יתוקן, מהי שאלת היהודים ואיך תוכל ארץ-אבותינו להושיע ולתקן ועד כמה ובמה תפתור את שאלת היהודים – על זה עדיין לא יכלו לתת לעצמם דין וחשבון ברור. כלר' יהושע בעל-הנדר בשעתו, כן דיה היתה להם “האלה והשבועה” כי יעלו, למען יחשבו את עצמם למנצחים. בהבטחה זו בלבד הן כבר היתה נקירת עין-הצוררים, אשר יראו את צעירי ישראל דוֹגלים בשם ציון – ותתפקע מררתם. איזו “נקמה!” –

ג

בתום-לב, המובן לנו היטב בשעתו, יספר לנו המספר הפּתּיטי סמולנסקין על הפתּוֹס ועל ראשית-הגבורה של גיבורו בן-הגרי האידיאליסט הגדול. “בקראו כה קפץ כארי… בחזקה קרע את הדלת… כמשוגע ממראה עיניו קפץ לאחור… רגע עמד על עמדו כמשוגע ממראה עיניו… פתאם כמו אחזה בו יד מסתתרת ותרימהו למעלה ותורידהו עד עפר… כן התנפל פתאום על הארץ”…

ואמנם, כל הגיחוך והקוֹמיוּת, שנראים לכבדי-הראש ולמלומדי-החיים באידיאליסמוס הקלוש, הבלתי-נאמן, הבלתי-מנוסה והבלתי-פורה של “תלמידי בתי-הספר, בעיר הבירה”, האוּטוֹפיים בעצם, ההיסטריים לרוב והרואים תמיד אצל עצמם ואצל אחרים צל-הרים כהרים – זה מובלט בדרך-אגב בסיפורו הנקוב של סמולנסקין, כמובן, כלל וכלל שלא בכוונת המסַפּר להבליט צדדים אלה בכרתו עמו את ה“ברית” לחזות “נקם” בצוררים –

בן-הגרי אינו כאבן-ספיר (בסיפור “ימי המעשה” של חושי הארכי, “השילוח”, כרך א' וג'), שגם הוא סטודנט בעיר-הבירה, אלא שקיבל בעיר-מולדתו חינוך יהודי שלם. גם על אבן-ספיר ההולך בוכה אמו, אבל האֵם היא אחרת והדמעות אחרות. בן-הגרי אינו בן-עניים, שמהם תצא תורת חיבת-ציון למעשה, ואמו הבלתי-מרוצה ממנו הרי היא פרת-בשן סאלוֹנית מן הטיפוס הידוע – לא אמו של אבן-ספיר. מה הרעיון הלאומי עושה לו? את כל מה שרעיון סטודנטי יכול לעשות: עוד רעיון. והנה לאחר שהוּכה בעצמו, לאחר שהרעה נגעה עד גופו ונפשו, לאחר שהושלך מעל המדרגות של בית-ה“אצילים” הרוסי, הוא פונה אל העם; אבל במה? בזה שהוא חוזר מרעיונו הקודם, כי “על זאת הוכה העם הזה תמיד כי יִבָּדל משכניו ובעם הארץ לא יתחשב”; הוא בעצמו “שב על קיאו” להרחיב הפרץ ושובב “משובה נצחת” עד לקרוא בקול שם ציון ואדמת-יהודה. אבל האם גם “הקריב את נפשו” לקומם הריסות-ציון?… האם גם יצא, למצער, לדרך? – מי יודע!.. שינוי-הרעיון, כאשר אמרנו, היה לבני-הנעורים המתבוללים כל כך קשה, דרש מהם כל כך הרבה כוחות (ובעלי כוחות גדולים הן לא היו מעודם!) עד שאחרי השׂחיה העיונית הקשה נגד הזרם, לא נשאר להם, ברוב המכריע, כלום בכדי לעשות דבר-מה.

יתר על כן: אפילו הצעיר העברי הבלתי-מתבולל מעודו, שעמד אז על דרך הלאומיות, חשב את עצמו לגיבור גדול, בצאתו לדרך (לפי שעה לא לארץ-ישראל!), אם עלה בפיו להשמיע באתיק-מסילת-הברזל באזני צורר-בני-שם על אודות יתרון תורת-ישראל, להתענג על יפי הטבע והחיים והמאכלים הפשוטים ולהמליץ לפני בני הדור הישן על בני ביל"ו, אשר הרימו את הדגל וכו' וכו' (זאב יעבץ: “בדרך בצאתי”, סיפור ב“כנסת ישראל”, תרמ"ז).

הלל אבן-ספיר מ“ימי המעשה”, “”קטן הקומה ודל הבשר", אשר “מבין המשקפים תארנה שתי עיניו השחורות וגדולות מאד ואש בוערה בהן”, אשר “חטמו הגדול, רזון פניו וגופו, הברתו בשפת הארץ, התלהבותו התמידית ותנופות ידיו וגוו בדברו העידו בו, כי מליטא מוצָאו; ומלבושׁו כבני התלמידים השומעים לקח בבתי מדרש לחרושת המעשה” – הלל אבן-ספיר הולך, הולך בפועל ממש, כר' יהושע נתן בשעתו, ומרחיק ללכת. הוא אומר לצאת בראש ר' מנדלי ור' ליב, ללכת עם הנודדים (חלק שני, פרק XV), ואף שיחקה לו השעה ולא בגפו יצא, כי עֵזר כנגדו נמצאה לו בין בנות-היהודים. “ממחרת היום ההוא (יום-החופה) יצא הלל וכלתו היפה) את עיר מולדתם ויסעו במסילת הברזל עד חוף הים ללכת ארצה פלשת והוריהם נתנו להם כסף די הוצאותיהם וגם לקנות להם אחוזה בארץ ההיא”. “ורבים מבני עירם מכרו את כלי ביתם וחפציהם וילכו לראות טוב ועושר בארץ אבותיהם, ועליהם נלוו גם מבני הנעורים, אשר התלהבו והתפעלו מדברי אבן-ספיר ומדרשותיו”.

האברך מראשית תקופת חיבת-ציון הופיע! אברך טוב, אם כי לא חוקר ולא דורש לאן הוא הולך, אם כי חלש ועצוב – וירבּו כמותו בישראל! בכל אופן, ירבו כמותו! אבל לא רבו גם כמותו. ולא רבו גם הנודדים, שבראשם אמר לצאת. “ההמון הלך, הלך ונמוג” – מעיד המספר חושי הארכי – ומכל הקהל הגדול נשארו רק שיבּלים בודדות, “אשר בלא כסף ובלא עזר באו לארץ אשר לא ידעוה, לעבוד עבודה אשר לא הבינוה” (שם).

חושי הארכי מנסה לצאת בסיפור זה בעקבות סמולנסקין. אלכסנדר אנגילשטיין המוּמר (קרובו הרוחני של “שמעון עציוני”, גיבור הרומן בשם זה של י. י. ליבונטין, הוצאת “תושיה”, תרנ"ט) מדבר ממש כבן-הגרי בתקופתו הראשונה: “כל שאלת היהודים רק אחת היא: למהר להרוס את הקיר אשר בנו אבותיהם מסביב להם למען הבדילם מכל עמי הארץ” (חלק ראשון, סוף פרק III ) הסביבה כמו ב“נקם-ברית”, היא: מַלוי-ברבית עשירים, העומדים על סף-הטמיעה, עם הצאצאים והצפיעות אשר לרגליהם, ולעומתם, בני-נעורים מתלהבים על כל צעד ושעל, שראשיתם, כבן-הגרי, בעיר-הבירה, וסופם בעיירה היהודית, שמשם הם אומרים ללכת ולעלות (הלל אבן-ספיר), ששם הם מציצים ונפגעים (שוב), או נעשים ל“נארוֹדיניקים” בנוסח אחד-העם, (גוטין החולה, המחפש רפואה ביהדות, הנושא את דבורה רחלין, על מנת להקדיש את עצמם לחינוך לאומי ולהכשרת-הלבבות). התלהבות, דמעות, היסטריקה ו“דברים רמים” משמשים אף כאן, כמו אצל סמולנסקין, סימן מובהק למעלות-הנפש. ואולם בזה קטן כוח-התלמיד מכוח-הרב, שהפתיטיות היתה לו – לפרץ בן משה סמולנסקין! – אטמוספירה טבעית, וככל דבר טבעי,יהיה מה שיהיה, יש לו קסמו המיוחד (“סערת מאות לבבות נשברים התבוללו את סערת לב האחד”!); מה שאין כן ב“ימי-המעשה”. סיפור" זה לא נכתב, כ“נקם-ברית”, להבדיל, בשעת-מעשה, כי אם כבר מתוך מרחק ידוע, ויש בו אפילו מעין נסיון לספר מה שקרה לאבן-ספיר אחר כך, את התלאה אשר מצאתו בבואו לארץ ואת כל אי-הצלחת העליה החלוצית שלו‏,עד אשר מדי יזכיר חושי הארכי ב“סיפורו” ‏זה את המלה “חלוצים” והכניסה במרכאות. ואמנם, צדקה עשה י. י. ליבונטין ב“שמעון עציוני') שיעקב מלכין, אשר גם הוא, כאבן-ספיר, היה לבוש ‏בשעתו כ”בני התלמידים השומעים לקח בבתי המדרש לחרושת המעשה“, וד”ר מרים חנין, העזר כנגדו,רופאת-השנים הלאומית, לא נשלחו על ידיו לארץ-ישראל (מה שׁהמֶדיקן, ד“ר ולאדימיר בורשׁטיין מ”בין-הערפל" – אף זה רומאן של יחיאל יוסף ליבונטין – נשׁלַח נשׁלַח מסיביריה לארץ-ישראל, הרי זה רק בכדי שיהיה מי שיכתוב מכתבים נחוצים משם לחוץ-לארץ…ואין להביאו בחשבון!).דיים, שהם באים לראות במחזה “אסתר” לפורים, אשר “ערכו צעירי ישׂראל המתימרים בכבוד עַמם לכבד בו את אחד ממועדיו” (“שמעון עציוני”, ע' 151) – – –

––––––––––

וגם אלה לקוראים חכמים, יבינו מדעתם, שאילו היינו אומרים להשתמש בשביל הרצאה הנוכחית רק בחומר הלקוח מסיפורים בעלי ערד אמנותי-פסיכולוגי, כי אז היה עלינו לוותר לגמרי על עדותם של מספרים כחושי הארכי (י. י. ‏ליבונטין) וכיוצא בו. אבל אנו אין אנו יכולים לעשות כך: במצב הסיפור העברי אי-אפשר להתפנק כלל, כשרוצים לעמוד על פיו על דמות-דיוקנה של הופעה ידועה, ואין מדלגין בספרותנו.

––––––––––

קיצור-הדברים: יהושע נתן של ברדיצ’בסקי רחוק מרחק רב אף מצל של קוֹמיוּת - לא מצד עצמו ולא מצד אופן-התיאור העממי-האמנותי הגדול, פרי-כשרון ממדרגה ראשונה ותקופה ספרותית יותר מאוחרה; מנדלי ור' ליב של הסבא, המגוחכים עד לזוָעה מרעישים בגיחוכם את הנפש עד היסוד, כי יד פּייטן-פַּסל גדול ושׁופךְ-נפשׁו גדול היתה בהם להציגם לראוה; ברם, “עשרת בני-הנעורים הנלהבים” מ“נקם-ברית” מצחיקים ב“ימי-המעשה” ומ“בין-הערפל” – גם כשהם לעצמם וגם מצד יחסו של המספר ויכלתו של המספר שלהם. לא יצורים הוּמוֹריסטיים הם, “.בני-הרעש” ו“עולי-ציון” הללו, האידיאליסטים המושבעים באָלה ובברית והמביאים את עצמם ‏לקרבן עולה –‏ ומצחיקים.

“מזל” מיוחד!

אמנם, התנועות האידיאליסטיות של בני-הנעורים המתלמדים גם אצל עמים אחרים, אצל עמים‏ בריאים, טבעיים, מיוסדים, פחות נלהבים ופחות רעשנים ממנו, אינן מביאות, ‏כפי שיש לחשוב, הרבה פרי לבנין-האומה, ואין, ברובא דרובא, לכל ה“התלהבות” וח“קרבנות” שלהן, אלא ערך של משחק מקסים ומאחז עינים. ואולם שם, מתוך שזה נעשה בתוך העם, בשפת-העם וברוב-עם, יש לו, לענין, לכל הפחות, כמעט תמיד נוי של התפרצות כוחות עממיים, של דימונסטראציה לאומית נהדרה: “אנחנו הולכים! אנחנו באים! אנחנו נותנים את נפשנו!” לא כן, אהה, גימנזיסטים וסטודנטים יהודים. :. “גֵרי-פרעות וגֵרי-נורמה”, בהתלהבם ובהתנודדם התנודדות עברית-לאומית, כביכול, על אדמת-נכר ובשפת-נכר ובמיעוט-אוכלוסין – מה נקלה ועלוב זה המראה! …אמירת “לשם יחוד” לאומי בחצי-קול אינה מועילה כאן אף במשהו – וגיחוך מציף. –

‏'“עשרה לאומיים היינו” – – –

‏ד

‏ענין העירוב המקולקל יכול היה להניע איש תם וישר כיהושע נתן השו“ב בשעתו להוציא לפעולות את נדרן-מאז לעלות מן העיירה לארץ-הקדוֹשה; ההשלכה מעל המעלות שימשה גורם הגון להפוך לב צעירים בעלי השכלה לשוב מעיר-בירה אל העיירה ולשנות את הנוסח בנאומים ובפרוק-לאמאציות שלהם; ושידוך שנעשה בתוך ביתו שלא על פי רצונו נתן דחיפה לבעל-הבית העירוני המתמשכל, שעדו מקודם יסד לתכלית לאומית-דתית-נאורית חברה של מניות על מנת להתנחל בארץ-ישראל, לשלוח לפניו שליח, אלא שלשליח ‏לא הורשה לעלות על החוף בפלשתינה, והשולח נשאר צף ב”זרם"-הגלות.

‏איזראילסון (גיבור הרומאן “נגר הזרם” של ברשאדסקי, “תושיה”, תרס"א) ה“מתהלך אט בחדר האוכל”, הוא איש כבן ארבעים שנה. זקנו רחב, שחור בשרשו וצהוב-כהה בקצותיו. ‏לראשו חבושה ירמולקה של משי רבועה, מצחו צח ורחב ושתי פאות ראשו קצרות וגזוזות למטה בקו ישר. פניו חיוורים, בעיניו המפיקות רוח נדיבה נראית כעין לאוּת קלה,אך במבטיהן השוקטים והישרים נשקפת אנרגיה מיוחדה. הוא,

הסוחר היהודי העשיר, הנהו, שלא ככל בני מינו, אדם משכיל, ומה שמפליא וחשוב מזה, בעל-אופי, ואופי לא שלילי. ומכאן, לכאורה, המקור לחיבת-ציון שלו ולהתעוררותו להתנחל בארץ; אלא שחטרגדיה שלו לא רק שאינה מתחילה עם איסור-הכניסה, כאשר חשב ברשאדסקי, אלא שלא היתה מתמעטת אף במקצת גם בלי האיסור החיצוני הזה.

“האידיאה הלאומית – מעיד המספר על גיבורו – יקרה לו (לאיזראילסון) מראשית התעוררותה,והשאיפה לארץ הקדושה ממלאה את כל נפשו כאחד האידיאלים הכי-מרוממים. הוא אינו חפץ ואינו יכול להכריע בין הדעות השונות על דבר יחס תנועה הזאת לגאולה העתידה, שהיא אחד היא מעיקרי הדת הכי-נכבדים; בכל אופן רב מאד ערך התעוררות העם עצמו בתקופה, כזו, אשר בסקירה הראשונה היא נראית כמסוגלה לזאת פחות מכל התקופות הקודמות… אמנם כן, רוב המאמינים אינם מבינים כלל מה מסוכנה התקופה האחרונה לרוח היהדות.. הסכנה צפויה משאיפה פנימית הורסת.ומפרדת, הבאה כתולדה ישרה ומחוייבה מהשפעת קולטורה זרה ותנאי-חיים זרים לרוח היהדות ומסורותיה העתיקות. ויש רק הצלה אחת יחידה: התרכזות העם המפורד במקום אחד, ששם תהיה עצמיותו מתפתחת באופן טבעי, חפשיה מלחץ ההשפעות החיצוניות”.

הצורך בישוב ארץ-ישראל לאיזראילסון הוא, איפוא, לא צורך נפשי-פקודתי, כאצל יהושע נתן, לא מוצא מן המשבר של שאיפת-ההתבוללות, כאצל בן-הגרי, ולא בקשת-פרנסה, כאצל ר' ליב המלמד, כי אם אידיאה לאומית חיובית, אידיאל מרומם, דעה נשגבה ורעיון חדש. הוא בעצמו עושה עסקים לא גרועים גם בעיר-הפלך חרוסית, ואין לו צורך לנדוד; יכול הוא להיות גם שבע-רצון מאיחוד המצוה והנאוֹרוּת שבמוחו ובחיי עצמו, והוא אמנם שבע רצון מאד מאד מן ה“סינתיזה” הלזו, אצל עצמו; אלא שאינו שבע רצון מאחרים, אינו שבע רצון לא מן הדור החדש, ואף לא לגמרי מן הישן; אלא שסכנה צפויה ליהדות בכלל (לא אצלו!) ודעה נשגבה היא ואידיאל מרומם להציל את היהדות על-ידי שינוי המרכז… ¹

יש, אמנם, גם פקפוקים לאיזראילסון בנדון זה. “בתוך המחשבות האופטימיות האלה – מספר שם ברשאדסקי בארוכה בלשונו המאמרית-הריפורמית – הסתמן פתאום לפניו רעיון חדש”. והרעיון החדש הוא: מה אם השפעת החפשים תנצח? איך יתיחס אז הוא וחבריו המאמינים אל האידיאה הלאומית? אבל השאלה הזאת נשארת אצלו שאלה למשיחא ונדחית מיד מפני רעיון-הדאגה לבני-ביתו, אם גם בהם לא יעשה הזמן את שלו, שיתחילו להתנכר למסורת-האבות.

בזה כבר איזראילסון נוגע בדבר. פה כבר לא “אידיאה” סתם, כי אם דאגה ממשית: איך להציל את ילדיו מההתנכרות לדת ומן ההפקרות ושטף-הפריצות של עיר-הפלך ב“גלות”? אמנם, דאגה זו בראשיתה עדיין אינה מחייבת את העליה לציון. כי תריס יש לו לאיזראילסון כנגדה: שיטת-חינוך מתוקנה, דתית-מודרנית… לתכלית זו הוא שוכר תחילה את המורה טוֹבּוֹלסקי, ואחר כך, כשנכזבה תוחלתו מזה, הוא מכניס לביתו את המורה הלאומית-הדתית מן העיירה, את רוזה ליפשיץ… אבל לאחר שהזרם החפשי גורף גם את רוזה, זרם הפריצות העירונית את בנו יוסף, וזרם ההתפרצות המחוצפה את בתו לאה, הוא נוכח, – במאוחר|!… וזוהי, אהה, כל הטרגדיה! – כי “המוצא הנכון היחידי” הוא שיבת-ציון.

אבל כיצד? בתוך המחשבות האופטימיות צריך היה להסתמן רעיון אם גם לא חדש: איזו תרופה יש למכה זו בציון? מילא, כל זמן שאנו עומדים בתחום האידיאות הרוממות, די לנו לראות “השפעת קולטורה זרה” מצד אחד בגלות ו“עצמיות מתפתחת באופן טבעי” מצד שני בארץ-ישראל. אבל אם נדבר באופן קונקרטי, אם נבקש תיקון מוחשי לבני ביתו של איזראילסון – במה מצא כאן האב הטרגי את “המוצא הנכון היחידי”?

מה חשב איזראילסון הרוצה-לעלות לעשות מבניו בארץ-ישׂראל, בכדי שׁיִשָׁארו נאמנים לדת? – על זה, כנראה, דוקא לא נתן לעצמו דין וחשבון ברור. ואין צריך לומר, שלא הגיע לידי אותה ההשגה הפשוטה, שהחיים הריקים, הבטלים והמזוייפים שׁל בני המפלגה הבינונית בישׂראל יִשָׁארו ריקים, בטלים ומזוייפים גם אם ימָלאו כרימון תפילות, שׁמירת שׁבת ומועדי-ישראל, ואפילו בארץ-ישראל. עיונו של איזראילסון איש-העיון לא השיג, שהטיילים לעולם ישארו טיילים, בגרודנה או בתל-אביב, ואף גם בשידוכיהם יארעו תמיד אי-נעימויות, בין אם ישמרו על דיני עירובין ותחומין ובין אם לא ישמרו.

רוזה ליפשיץ, יד-ימינו של איזראילסון בחינוך-הבנים מתבוננת וחושבת, כי החסרונות היסודיים והעיקריים בלאה (בת איזראילסון הבכירה) הם ריקניותה המוסרית והעדר-ההתעניינות מצדה בכל דבר נאצל. אלה מצדם תולדות מחוייבות משיטת-חינוכה, שעל-פיה הושם לב רק ללימודיה, אבל לא להתפתחותה הרוחנית (ע' 93 – 94). ואולם ממעגל-קסמים רעיוני מגוחך זה לא ניקה גם איזראילסון בעצמו, האיש “המושל ברוחו ומכונן את מעשיו לא על פי נטיית רגשותיו, כי אם לפי אשר הורהו שכלו הקר ודעתו המתונה”(ע' 150). גם שכלו הקר לא היה מסוגל להשיג, שאם התכונה היא ריקה והחיים הם ריקים, אז אין מקום לדיבור על אודות שיטת-חינוך מתוקנה או בלתי-מתוקנה; ששיטת-חינוך מתוקנה אינה ממלאה את הריקנויות, ושהריקניות המוסרית אינה תולדת מחוייבה משיטת-חינוך בלתי-מתוקנה… שהרי מה יכולה שיטה – ואפילו השיטה של שיבת-ציון, לא רק של “חדרים מתוקנים” – לעשות לריקניות? –

“אמנם, בסקירה הראשונה נראה זר ומתמיה החזיון הזה, כי בבית אשר האב מסור כל כך לעניינים רוחניים שונים וכפעם בפעם נשמעים בו ויכוחים מופשטים, נשארה הבת זרה לכל אלה ובלתי מתעניינת כלל”. כך מוסיפה רוזה ליפשיץ לחשוב על פי ברשאדסקי באותו ע' 94. “אולם הפליאה הזאת התבארה על ידי השקפות איזראילסון על תעודת האשה וכוחות נפשה. בנקודה הזאת גבר היהודי שבו על הנאור, והאמונה, כי כשרונות האשה גרועים מכשרונות האיש המריצתו להגביל את תעודת האשה בחוג עניני הבית וגידול הבנים”.

לא נעמוד על הבלי-מחשבות אלה של ברשאדסקי ורוזה ליפשיץ. מצד אחד עניינים רוחניים וּויכוּחים מופשטיים, והבת נשארה זרה כל אלה – נורא ואיום! ומצד שני גבר היהודי על הנאור להגביל את תעודת האשה בעניני בית וגידול-בנים – פלצות וזועה! כל עמודי הפרוגרס והנאוֹרוּת מתמוטטים!… ואולם העיקר הוא, שאצל איזראילסון אין כלל תגבורת היהודי על הנאור בנקודה זו, ולא להיפך, והדבר הוא פשוט מאד: כל זמן שלא ימצא את בתו קוראת רומאנים אסורים, מחללת את השבת בדיני “מוקצה” וכיוצא בזה, לא ידאג כלל ליחוסיה אל “ענייני-בית וגידול-בנים”; המלה “ריקניות” לא תעלה כלל על דעתו. ואדרבא: הוא יכיר טובה לעצמו על שיטת-חינוכו המתוקנה, ואפילו החשק לארץ-ישראל יפוג ממנו. כי מה חסר לו?

כי לעלמה כזו, כלאָה, לא יועילו כל “ספרים רציניים וחינוך ביתי רוחני הגון”; כי לעלמה כזו, ולא רק כזו, לא תועיל גם הארץ הקדושה; כי לאה, ולא רק היא, כי אם גם אסתר, במחילה, המפחדת מפני הגעגועים שם למולדת (תיזכר השיחה בע' 5.- 136) צריכה – בארץ-ישראל ובכל מקום – להישלח לבשל אוכל, לכבס לבנים, לחלוב פרה ולעסוק בדברים חשובים כ“ענייני-בית”, כי אז תסור מאליה כל הסכנה של “ריקניותה” ושל מסירותה ל“ענייני תלבושת ורקמה וחדשות עירוניות” – את זאת לא הבינו לא רוזה ליפשיץ, לא איזראילסון וּודאי גם לא ברשאדסקי בעצמו, עם כל פילוסופיותם, דברי מוסרם ו“רעיונותיהם”, שהבאנאליות הבעל-הביתית ה“נאורית” בוקעת ועולה מהם ונודפת למרחוק –

והדרא קושיא לדוכתה שיבת ציון הכא – מאי עבידתה?

אווירו של בית-איזראילסון היה מלא, כביכול, עניינים רוחניים וּויכוחים מופשטים בשאלות הדת והחיים, וזה (איזראילסון וברשאדסקי אינם יודעים את זה!) היה הקלקול היותר גדול במקום ההוא. עירונים פשוטים צריכים לעמול – זהו צו-החיים היחידי! – ובשעת הפנאי יעשו מה שלבם חפץ: ירקמו, יצאו במחולות או ישמעו חדשות עירוניות. והלא זהו כל גיחוך-החיים אצלנו, שהכל ברחובנו כאילו שואפים לחיי-רוח ועסוקים בשאלות העומדות ברומו של הרוח. ההשגות, התכונות, השאיפות והנטיות מסביב הן של לאה, אסתר, יוסף סולומון, אלטר וכו', והעמדת הפנים והפרטנסיות וההעוויות הן של אזרחי ממלכת כוהנים וגוי קדוש. הידע איזראילסון ביסדו את האגודה להתנחלות בארץ-ישראל, שכאן לא יהיה כלל מנוס מלֵאוֹת וסולומונים ה“מתעניינים” בשׁאלות מופשׁטות? היכול היה גם לשים לב לפרטים בלתי-חשובים שכאלה לגבי דעתן ואיש-הרוח שכמותו?

והוא הרי אפילו שאלת-היהודים בכבודה ובעצמה (שאלת-היהודים במובן הכלכלי וביחסים ללא-יהודים) כאילו אינה כלל בשבילו במציאות, ולפניו רק שאלת האירופיות והיהדות, שאל החינוך הסינתיטי, שאלת חטאו של יוסף והפרת-שידוּכה של לאה –

אלא שהוא הדבר, שכל זמן שהשאלה היא שאלת הסכנה ליהדות סתם, הוא אינו ממהר כלל וכלל. באותה האספה (בפרק י"ד), שהוא מוצא את השעה ל“שעת כושר הכי-טובה למען בצר את עמדתנו בתוך הפועלים הלאומיים, אשר רובם באמת מן החפשים”, הוא גם מזהיר לבלי “לבצע את מעשנו תיכף ברגע אחד מפני החשש ומפני הסכנה…” ורק אחרי מעשה-יוסף הוא כאילו מתעורר לבלתי היות אטי כל כך: “למה הוא מסתפק בדמיונות? מי מניאהו מהפוך את הדמיונות המופשטים למעשים ממשיים? הן לו אין כל צורך לחכות ימים ושנים. בהיות לו גם עתה די אמצעים חמריים לבצע את חפצו. ומדוע הוא מבושש?” ושם מעבר לדף: “האם גם הוא מוקיר את הכסף ואת ההנאה החמרית מהאידיאה המופשטת? האם גם הוא איננו מסוגל להקריב כל קרבן חשוב בעד רעיונו?”

אכן, נקל לגמל לעבור דרך נקב-המחט מאשר לאנשים מסוגו של איזראילסון להיות עולה-ציון, כל זמן שהקרבן החשוב נדרש למזבח של אידיאה מופשטת. ורק אחרי ענין השידוך המר של לאה, כשזו נפלה קרבן ל“זרם”, למד איזראילסון להחיש צעדיו ולחשוב על העליה כעל דבר ממשי, אם כי לא פסק מרעיונותיו המופשטים על שיטתו, שיכולה להתגשם רק במקום שסדרי-החיים ותנאי-המצב אינם קבועים עוד כל כך. “פה אין כל יכולת לשחות נגד הזרם – סובב רעיון אחד במוחו בלי חשך – המפלט היחידי הוא שם. שם, במקום שאין עוד כל מגמה קודמת מסויימה, שם עלינו ליצור זרם חדש לפי מגמת עצמו”.

יהושע נתן השו"ב רואה בעלותו בחזון את כותל המערבי וקבר-רחל, שנתגלו לו מתוך הסידור העבה שלו; בן-הגרי רואה בדמיונו פינה אסיאטית הרוסה, שעל כן אפשר להראות שם גדולות לצוררים; אבן-ספיר נושא בתוכו בנסעו לארץ-ישראל איזו פסוקים מתעלמים מדברי-הנביאים, שנשארו לו מגירסא דינקותא; ר' ליב ור' מנדלי מציירים לעצמם נחלות ואחוזות, שנקנו בשבילם בממונם של ישראל, ושפועלים עובדים שם ומביאים תפוחים וחרובים להם, לאדונים;בני אגודתו של איזראילסון רואים בחשבונם: “פראנקים, נטעים דונאמים, ענבים, פועלים, שנה שלישית, שנה רביעית” והכנסות ודיבידנדים, מבלי היות כלל באותו מקום; ואיזראילסון בעצמו, בשעת עלייתו הרוחנית, רואה שבחיה של ארץ-ישראל בזה, שסדרי-החיים ותנאי-המצב אינם קבועים בה כל כך, והוא יוכל ליצור שם זרם עצמי ברוח היהדות המסורה…

איזראילסון בעל הדעות ההגיוניות והמוצקות אינו פוסק מהגות ומהשמיע משפטים על סדרי-החיים ותנאי-המצב, אבל הכל באופן סכימתי ובדרך כלל. תמיד הוא שופט ודן את תנאי-החיים ובני-סביבתו ובצדקת משפטיו ובזכותו לשפוט לא יעלה גם על דעתו לפקפק. הוא מאמין בשיטתו, בנקודת-השקפתו, והרפלכסיות שלו בפרק י‘, כמו בפרק כ’ ול“ב על ויתוריו לחפשים, על אי-נסיעתו לארץ-ישראל ועל מעשיו באגודה ו”גאות עשירים" שלו יזקוף הקורא בהכרח על חשבונו של ברשאדסקי המספר. איזראילסון, כפי שאנו מכירים אותו בחיים, הוא תמיד תובע מאחרים ולא מעצמו, תמיד צדיק בעיני עצמו – סמל השלימות האורתודוכסית-מודרנית. ואם אנו רוצים לעמוד על טיב הזרם העצמי, שהאורתודוכס המודרני רוצה בעלייתו להכניס לתוך המצב הבלתי-קבוע שבארץ הקדושה, די לנו לשמוע את דבריו של איזראילסון אשר הגיד לספירשטיין בשיחתו אתו בע' 197:

“תהי דעתנו על נחיצות האמונה ותועלתה בכלל איזו שתהיה, אולם להמון החשוך והנבער אין כל ספק, כי הכרחית היא כאוויר לנשימה… לא נדאג גם דאגת מחר, מה יהיה בעתיד, כאשר יגיע המוננו לאותה מדרגת-ההשכלה, שלא תהיה עוד לו כל אפשרות – כמו שנהוג להחליט בימינו – להתאים את מסורות האמונה אל יסודות המדע המדוייקים; לעת עתה עוד “מוחו” של ההמון הגס “יכול לסבול”, ברוך ה', את כל המושגים המוטעים ה”אלה" – ומדוע לא נשתמש בזאת לטובת ההמון ותיקונו?… מדוע לא נשתדל לחזק בקרבו את האמונה, ולו רק בגלל הכוח הנפלא.הצפון בה לעצור בעד משובת ההמון והשחתת מידותיו?

כקרדום קהה חותך ברשאדסקי למעלה מזה: “איזראילסון השמיע את המשפטים האחרונים בחום-נפש ובטחת-תמימות”. לא נחלוק על המספר. אבל מה רב הדרך ל“בטחת-תמימות” זו של החרד העירוני מאותה התמימות של יהושע-נתן השו“ב דק”ק טולנא!

[“הוצאת “הפועל הצעיר”, כסלו – אדר א' תרע”ט; החתימה: ח.ב. צלאל]

[על עתונות "פועלי ציון"]

בשנת רע“ח יצאו שני חלקי “בין המצָרים” בירושׁלים, ובשנת תרע”ו התחזקו פועלי ציון והוציאו את “בין הזמנים” בצפת.

בקובץ זה כבר לא היה זרובבל; את מקומו מילא אשון. המאמר “שנה של משבר”, שבו נפתח הקובץ, הוא שיר-תהילה להסתדרות הכלכלית של יהודי ארץ-ישראל, שמצד אחד הצילה את ארץ-ישראל מן החלוקה ומצד שני – “הרי אין הבור מתמלא מחולייתו, וארץ-ישראל, שהיתה תמיד תלויה בחוץ-לארץ במובן הכלכלי, בודאי שאי-אפשר היה לה להתקיים לולא העזרה החיצונית”.

מילא, אם השקפה סוציאלאית היא – נקבלה

רובּא דרוּבּא של הקובץ הוא קש וגבבא מסוג זה, אבל לא בצורת מאמרים, כי אם בצורת מכתבים מכל פינות-הישוב, כלומר, מכל אותם המרכזים הגדולים לחיים מדיניים ולחקלאות (כרכור, באר-יעקב, גדרה, חולדה, כפר-סבא וכו'), שעל כל קוץ וקוץ שבהם נוהגים הקוריספונדנטים בארץ-ישראל לטייל ארוכות וקצרות, לתת דין-וחשבון מפורט שבמפורט ולכתוב מכתבים מלאים דברים הידועים לכל יושב-קרנות, עם עקיצות, רמזים, תוכחות וסתם תּיפלוּת, כידוע למצויים אצל “יצירות נאות” אלו –

פרקי “ונרד מצרימה” של ראובני שבקובץ הזה כבר היו פחות חשובים מן הקודמים; תחת זאת אין ההרצאה של ר. ינאית על-דבר “העבודה והעובדת” מחוסרת ענין, מצד הנושא; הצורה, אמנם, אינה נקיה גם פה מקוּריוֹזים, ביחוד בפתיחה השׁירית: “האשה תמיד בחזקת העוזר – קובלת המַרצָה – מיום היולדה עד סוף ימיה”; כלומר, מיום היולדה…

בשביל הקוראים בחוץ-לארץ נדפס שם גם מאמר אחד קטן, לא בלי תוכן, על-דבר הקבוצות.

והיתה שם, באותו קובץ, גם פוליטיקה עם ה“מתיאשים”, הפוגעים בכבוד ה“אקטיביות”,(האקטיביות של שנת תרע"ו!). א. שלמון תיאר תמונה מחרידה כזאת: “יש שרעיון חדש מבריק ונולד בעולם (תחילה מבריק ואחר-כך נולד!), שלכאורה הוא נראה כקטן, אך הוא נושא בחובו ניצוצות של רעיונות גדולים ונהדרים; יש שמפעל אחד צץ ועולה, שלכאורה הוא נראה כפעוט (כבר לא כקטן!), אך הוא נושא בחובו גרעיני מפעלים כבירים. אולם הנשׁמות הבודדות האלה (רשָׁעות!) מתיחסות בספקנות, ביאוש לכל זה; מרכיבות את המשקפים הצרים שלהן ומתחילות לחטט, לנתח, לחתוך באיזמל” – – – נשמות, אפוא, שיש להן משקפים, והמשקפים צרים, והן, הנשמות, מרכיבות אותם – על מה? על החוטם בודאי… שמע מינה. שיש להן חוטם, לאותן נשמות… והרי נשמות בעלות משקפים ובעלות חוטם… האין בתמונה זו בכדי להחריד, ואפילו בזמן כ“בין הזמנים”?

חתימת הקובץ היתה בניקרולוג, כדרך הקובצים באותו זמן. החבר פלוני בן פלוני היה “לכתחילה (רצה לומר, מקודם) ס”ד רוסי וקוסמופוליט" (כידוע, הס"ד הרוסים כולם קוסמופוליטים!), אחר-כך בא לארץ-ישראל וביום זה וזה “פרחה נשמתו” (כלומר, מת).

כך כתבו עברית ב“מבעדה” (כלומר, במעבדה, ראה ע' 18 כמה פעמים) הקובצית של פועלי-ציון בארץ-ישראל בשנת תרע"ו.

––––––––

ומקץ שנתים, בשנת תרע"ח, “על הסף” של התקופה החדשה, הוציאה מפלגת פועלי-ציון שוב קובץ, וכתוב עליו: “לעניני החיים והספרות”.

הספרות שבקובץ זה מקרית היא ויכלה לבוא בכל מקום. מה שנוגע לחלק-החיים, הרי אין אנו פוגשים בו לא את זרובבל ולא את אשון. תחתיהם עומדת בראש המדברים – ינאית; ואִתה גם איזו פנים חדשות: יבנאלי ועוד.

ר. ינאית, הפותחת את הקובץ, כאילו למדה בינתים דבר-מה: הכל תלוי בכוח העם וברצונו. כל אותו דיבור המתחיל בע' 7 ומה שבא אחריו עד ע' 8. עם זה גם לא שכחה, כמובן, את הכל. עדיין יש לה כאראקטריסטיקה שלה מן הישוב הקיים, שברובו עדיין המשך-הגלות הוא, פרי-בוסר, חסר-מסורת וכו' וכוח-גידולו לא בא אלא מתוך הסתגלות עקשנית… (גם זה בחסרונות!). ומלבד זה סיגלה לה גם דברים חדשים ומתמיהים בפי סוציאל-דימוקראטית, כגון, ש“זכות על ארץ נקנית ראשית כל בדם”.

וכדעתה בזה כן דעת ש. יבנאלי. במאמר בשם “דברי המחייבים” הוא אומר, יחד עם הרעיונות על-דבר הצורך ליצור אגדות ואֶפּוֹס בכוונה ובידים (ע' 13), על-דבר הצורך ליצור כוח לאומי גלוי, מחנה וכו' (ע' 11 ועוד בהרבה מקומות) ואומר בפירוש, כי בזכות השתתפותנו במלחמה נהיה ראויים לקבל את ארצנו. –

זוהי הדרך מ“בין המצרים” ל“על הסף”.

אלא שבצד זה עוד לא הגיעה השעה לנגוע כראוי, ועוד חזון למועד.

מה שאני רוצה לנגוע בו מיד בנוספותי אלו, הרי הוא עניין-החיוניות של העתונות הפועל-ציונית בארץ-ישראל בכלל. רוצה אני להקדיש לזה מלים בלתי-נעימות אחדות.

הדבר הוא כך:

בזמן שבית-“האחדות” עוד היה קיים נמצאו, כידוע, גם בין אלה שלא היו מחוגו, אשר ראו לו זכות-קיום מיוחדת בזה, שהוא מכנס אידיאות סוציאליסטיות לספרות העברית ומעלה על ידי כך את הפּרֶסטיז' של זו. והנה לא יִפָּלא, שׁמתוךְ דאגה יתירה לכבוד ספרותנו לא ראו מליצי-היושר את החזיון מכל צדדיו; ואולם פלא הוא, בכל זאת, שלא עמדו, על כל פנים, על צד זה, שאם אצלם בלועזית, יש גם בני-בלי-כשרון, הכותבים לפעמים על הסוציאליזם כאילו בכשרון, הנה אצלנו ברור הוא, שגם אילו היו פועלי-ציון שלנו קצת בעלי-כשרון, כלומר בעלי כוח ספרותי, ואילו גם ידעו את שפנו יותר מזרובבל ודכוותיה, גם אז לא היו כותבים על ענין זה אצלנו, בעברית, כראוי, כמו שצריך לכתוב. –

מפני מה? פשוט: הפרוזה העברית החדשה, עם כל מליציותה השֵׁמית הקדומה, נאמנה היא תכלית נאמנות לשאיפות-האומה הפנימיות ואינה סובלת בהכרח את הסוציאליזם האינטרנציונלי בתוכה, כי זמורת-כָּזָב הוא לנו. מדע סוציולוגי – כן, אבל פובליציסטיקה יהודית סוציאליסטית – בזו אפשר לגמגם בעברית, אפשר גם לדבר ראמות ונשגבות, אבל לא לומר מלה פשוטה ונאמנה, המגלה וממצה את עומק-הדין. כל מה שכתבו והדפיסו פועלי-ציון עד כה בעברית יביע ויתַנה במיכניותו ובחוסר-טעמו את תוקף המשׁפט הזה.

לעִברי הנאמן לעצמותו ישׁ הכרה עמוקה, שׁהסוציאליזם האינטרנציונאלי, יהיה הוא כשהוא לעצמו מה שיהיה, אינו בשום אופן פתרון לשאלתנו הלאומית, כלומר, לשאלת המוני בני ישראל, שאין קרקע מתחת לרגליהם בכל המובנים. התכנית הסוציאליסטית אצלם, האינם-יהודים, אם גם אינה רפואה לכל מכאובי האנושיות, אם גם אינה רפואה שלמה אפילו לכל מכאובי התעשיה, חלוקת הפרודוקטים והפוליטיקה המיוסדה על כל זה, שהרי גם בסדר-העולם הסוציאליסטי אי-אפשר בלי מסדרים ומסודרים, ולמסודרים יהיה תמיד מקום לבלי לשבוע רצון מן המסדרים, הנה איך שיהיה, בכל אופן, שם התכנית יוצאת מתוך מצב ידוע בבנין-עולמם, והרי היא שאיפת-קידמה במהלך-רוחם, צעד אחר, חדש, במהלך-חייהם. אבל לנו, לנו הצריכים עוד להגיע לאיזה מעמד שהוא וליצור את טיפוס העובד העברי, שאינו; לנו, שעדיין אין לנו כלום ואנו צריכים להתחיל הכל מבראשית – מה לנו ולשינויים מדיניים-סוציאליים? אצלנו אם יעמוד מי-שהוא וידרוש: האח! אני בעד עבודה יהודית ובעד הלאמת-הקרקע, והרי שאני סוציאליסט ככל הסוציאליסטים ומקומי ב“אלוועלטליכע” ובאינטרנציונאל – האם לא יהיה כמבלבל את המוחות בעלמא? לנו הלא עדיין אין עבודה ואין קרקע, אין קאפיטאלים לאומיים ואין תעשיה! אנו הלא אין אנו יודעים עדיין מאין ואיך נקח את כל זה? האם אין הסוציאליזם, איפוא, לנו ובשבילנו מלה פרוגרמתית גרידא, מלה ריקה, ששום תוכן אין בה, קשקוש מגוחך של אסתרא בלגינא? –

וקשקוש מגוחך זה של כופים את עצמם ועושים את עצמם לסוציאליסטים או של מתנפחים ומתהדרים בנוצות-הטווס של “הסוציאליזם הטהור” יִשָׁמע מאז בעתונותם וספרותם של פועלי-ציון. רק מחוֹסר חומר וכמו שלא להוציא את הנייר חלק יש שהדפיסה “האחדות” בשעתה איזה מאמר ציוני פשוט, בלי הרכבות זרות, שונות, מכוּונות, שמתוכו נשמע הקול הישר:

הציוניות – כן. זוהי השאיפה הסוציאלית שלנו; לא הסוציאליסטית. הסוציאליזם עכשיו אינו נוגע לנו אלא כאיזו פרובלימה סוציולוגית אקדמית סתם. בסוציאליזם ממש אין לנו צורך עתה, או אין לנו צורך לעת עתה. עכשיו אנו רוצים בתקנתנו, בתקנת-עמנו; לשם זה צריך לקנות קרקע, אם אפשר לסדר קבוצות של עובדים, ללמד עברית את ילדינו. לשם זה רצוי גם כן, שכל פועלי ארץ-ישראל, הנמצאים כבר פה, בעיר ובכפר, יתאחדו בהסתדרות אחת, ולא יִפָּלגו עוד למפלגות קטנות, ולא יֵחָצו עוד לכיתות שׁונות. תתאחד חטיבה ציבורים זו לשם הגברת-כוחה, ויהא הדבר המאחדה: עבודת-העם, עבודת-הישוב, תיקון-החיים, תיקון-תנאי-העבודה, השתלמות בעבודה, הגברת-רוח-העבודה, עזרה לחברים חלשים, טיפול בחולים – כל מן דֵין –

כן, רק לעתים רחוקות נפגשו ב“אחדות” מאמרים ברוח זה. כי כפִיית ה“אלוועלטליכע” היתה תמיד חזקה על חבריהם היושבים בארץ-ישראל, שאין לבוא במגע ומשא עם הציוניות הבורגנית, חס וחלילה, אלא חייב פועל-ציוניסט לקרוא: יחי הציוניזם עד כמה שהוא סוציאליזם!… לדרוש: הציוניות היא היא הסוציאליות! ציונות וסוציאליות חד הוא!… לטעות ולהטעות: במקום חדש יכולים מלכתחילה להנהיג סדר סוציאליסטי! להוסיף: גם הרצל היה סוציאליסט…. (וגם משה רבנו….) לחזור: התרבות הרכושנית…. הטרגדיה הלאומית…שני צדדי של מטבע אחת… מן העמל אל העבודה… אתחלתא דגאולה…

ואי המקום למלה עברית-אנושית ברורה ופשוטה?

במקום שיש אידיאה סתם, לקוחה בהקפה, ולא אידיאל חיוני היונק באופן אורגני ישר מן המציאות, שם אין מנוס ומפלט מן הפרזיאולוגיה ואין מוצא מן התוהו ובוהו הלשוני. השקר הפנימי אין לו מסתור ומעוז אלא בפרזיאולוגיה. אם יֵאָמר, דרךְ משׁל, שׁהדור הצעיר היהודי צריךְ להיהפךְ לאנשׁי-עבודה – הרי זה ברור ופשוט; אבל אם ירצו לעשות מזה דוקא מטעמים סוציאליסטיים, אז יהא מן ההכרח להרבות בדברים צדדיים נפוחים על אודות מעמד הפרוליטריון השגיא, הכביר והנהדר, שהוא צריך להחזיק הכל בידו ולהכחיד את התרבות הרכושנית (מי? מה. איזה פרוליטריון? אלה הצעירים, שעודם צריכים להיעשות לפועלים, ללמוד לעשות דבר-מה? ואיזו תרבות רכושנית? “השילוח”? אַל תקשו קושיות! מעמקי-המעמקים, היקף וחריפות וכו'). כיוצא בזה: אם ידובר על הלאמת-הקרקע, הרי על דרך-הפשט זאת אומרת רק, שהקרקעות שיורכשו – אם יורכשו, אם יהיה מה ובמה לרכוֹש – בכספי-הלאום, יהיו לקנין-הלאום, הַיינו לעובדים יהודי, שהלאום יעמידם על קרקעו. ברור וקצר. אבל אם ירצו לעשות מזה דוקא “סוציאלאיוּת” ממדרגה ראשונה, אז החובה לערבב את זה עם טענות כלליות, סתמיות, שאין זכות של קנין פרטי לשום אדם על קרקע וכל מי שי לו ד' אמות אדמה – מן הדין שיקחו ממנו, שיוחרמו וכו' וכו'.

לעתונות העברית הפנימית ברור הוא: צעירי היהודים צריכים עכשיו להיות לפועלים אצל עמם, לעשות כל מה שחובת העבודה העממית מטילה עליהם, אבל לא לסוציאליסטים, כלומר, ללא-כלום. כי הפרוגרמה הסוציאליסטית אצלנו עכשיו היא לא כלום, אפס גמור. פרוגרמה זו אינה נובעת מצרכינו וממצבנו האמיתי בבית ובחוץ, ואידאה זו אינה צריכה ואינה יכולה להיות הדבק לשדרותינו העממיות. בת-יהודה השדודה צריכה לאיזו אפשרות של קיום, וליצור אפשרות זו, באיזה אופן שהוא – הנה התעודה, תעודתנו. התנועה הסוציאליסטית בכל מקום הורסת – ויהא שהריסה זו היא על מנת לבנות ויהא שהרבה מן הבנוי בכל מקום ראוי להריסה – אבל לנו אין מה להרוס, אין כלל. ובנוגע לבניה, אין אנחנו יכולים לומר: דוקא כך, ולא אחרת. לנו טובה כל תנועה של חיים. לנו אין מגרש רחב, אין לבֵנים הרבה, ובנאים אך מעט מן המעט – אל נדקדק, איפוא, יותר מדי בשרטוטי-התכנית. יעלו ויבואו החיים מכל מקום שיבואו.

ט“ו בשבט תרע”ט. [מתוך העזבון]

חוברת “בנכר”

אשתקד, בתשרי תרע“ח, הוציא יוסף אהרונוביץ באלכסנדריה של מצרים חוברת אחת מ”קובץ לעניני ספרות ולשאלות הזמן". החוברת לא צוינה עוד בשום מקום ¹, והיא ראויה לכך, שלא יעברו עליה בשתיקה.

החוברת מחזיקה 29 עמודים, וזה תכנה: א) הרצל – ד“ר ש. פרלמן; ב) מפרק לפרק – העורך; ג) כבוד-התורה – ר.ס.; ד) ארץ-חם וארץ-כנען – ד”ר זגורודסקי; ה) פעמון-המות – דוד יודילוביץ; ו) הערות והארות – י.א.

במאמר “מפרק לפרק” דן הכותב בתקות יהודי רוסיה מהשחרור המדיני באותה ארץ (בשחרור שלפני ממשלת-הבולשביקים ידובר שם, כמובן) והעלה ש“מצבנו בתור עם משועבד בגולה לא ישתנה על-ידי המהפכה ברוסיה במאומה”. היהודים יִכָּנסו לפנים-רוסיה, אבל אזרחים ממדרגה ראשונה לא יהיה שׁם לעולם. הרבה יהודים פרטיים יֵהָנו הנאות שׁונות מן המצב החדש, אבל ההתפגרות הכלכלית של המוני-היהודים וההרגשׁה הרעה מצד השׂנאה השׁופעת מכל צד – כל זה יִשָׁאר בעינו כמקדם.

בפרק ב' מאותו מאמר הוא עובר לתביעותינו הציוניות. אף פרק זה, כקודם, נכתב בהבנה רבה, שמקורה בהרגשה אמיתית, אלא שעם זה לא ניקה מדברי אידיאולוגיה. “תביעתנו ההיסטורית יכולה וצריכה, לדעתנו, להתבסס בעיקר על יסוד מוסרי”. ומהו? שמא תאמרו, מה שאין לנו מקום בעולם, והרי נחוץ שיהא לנו מקום? – לא, לא זה. “כל הנביאים והחוזים שקמו להם (כלומר, לגויים) מיום היותם לעמים קולטוריים, כל הערכים המוסריים שיצרו – כולם, כולם, בלי יוצא מן הכלל, בשדות-יהודה רעו ומשדיה ינקו. זהו השטר שבו אנחנו באים”. –

זהו השטר… שטר עלוב, צריך להודות, כעלבון “הערכים המוסריים שיצרו” הם, ה“יונקים”.

אבל זה לא חשוב כל כך. חשוב מה שאהרונוביץ מטעים ומדגיש באותו מאמר, ש“התנועה הציונית צריכה תמיד להשתמש במומנטים פוליטיים לטובתה. ואולם האידיאל הציוני אינו מותנה בשום אופן ממומנטים פוליטיים”. גאולת-ישראל תבוא רק מתוך עבודה מיגעת של דורות (ומתוך אבדן של אלפי-פרטים – צריך היה להוסיף) ו“חוטאים הם אלה שבאים להפיח תקוות מוגזמות ולהכניס בכוח התקוות הבלתי-מיוסדות האלה גֵרים תחת כנפי-השׁכינה” גֵרים לרגע….

מתוך נקודת-השקפה נכונה זו יובן היטב גם היחס שמביע י. א. בהערותיו והארותיו (השקפה על חיי-היהודים בפולין, באמריקה וכו') לתעמולה בשביל יסוד גדודי מתנדבים יהודים. ראויים הדברים למי שאמרם, וצריך היה להוסיף עליהם כהנה וכהנה.

וכשמַשוים את הדברים האלה לכל מה שנכתב אצלנו על הסַיִף והספר, ועל התקופה החדשה שתבוא לספר העברי מן הגדודים (כבודם וערכם ונחיצותם של גדודים יהודים להגן על חיינו מובנים מאליהם ובמקומם מונחים!), רואים מה בין אדם פנימי, המשקיף על חיינו ממעמקים ומדבר פשוטות ובין אַגיטאטוֹרים מודרניים ופיליטוניסטים מסולסלים. –

השורות המעטות שי. א. מקדיש באותו מקום לגיטו היהודי במצרים, דיין לבאר, מפני מה נשארה החוברת הסימפאטית הזאת, שיצאה שם, “בנכר”, א' בלי ב' אחריה –

[“הוצאת הפועל הצעיר”, ניסן תרע"ט; החתימה: ב. – י.]

נתקבל סיפור חדש: א. ביילין, בלימה. לונדון תרע"ח.

חדש הוא הסיפור הזה לנו, אבל המוטיב שבו אינו חדש אצל המחבר. הוא כבר השתמש בו ב“עוד יום אחד” במאסף “שלכת”: גם שם אדם יהודי ממזרח-אירופה תלוש נודד נפגש ביהודי מערבי, שאינו מכיר ביהדותו, ובבת-ישראל שנשבתה בין הגויים ושאינה עוד בת-ישראל. פה, בבלי-מה“, האטמוספירה היא יותר נעימה, יותר ג’נטלמנית, ואתה גם ההרצאה יותר שירית, לכאורה, יותר נאה. תחת זאת יש ב”עוד יום אחד" יותר אמיתיות ויותר טבעיות.

[“הוצאת הפועל הצעיר”, ניסן תרע"ט; החתימה ב. –י.]

התאחדות מושבות הגליל התחתון הוציאה בשנה זו קובץ א' בשם “הגליל”, נערך על-ידי א. ז. רבינוביץ. אנשי-הקמח נתנו לבם לטרוח מעט גם בשביל תורה. ברוכים יהיו לקהל-קוראינו!

אחר תיאוּר התנאים, שבהם הוכן הקובץ ויצא לאור (ניגשו אליו עוד בקיץ תרע"ח הידוע) ואחר מאמר קטן מאת רזיאל בשם “הגליל בימי התלמוד”, ללמדך “מה יפה היה אז המרכז הרוחני שבגליל”, מתחיל הקובץ במאמר מדעי מתורגם: “צפת במאה הט”ז – מהספר “חקירות ביהדות”, שנכתב באנגלית על-ידי הפרופיסור שֶׁכטֶר. המאמר הקל והפּוֹפּוּלארי נותן לנו ציור היסטורי שלם מן הנדון, ורק חבל, שהציטאטות מספרים עבריים, שליקט הפרופיסור, הובאו פה לפנינו לא כצורתן וכלשונן אלא בתרגום מן התרגום האנגלי. מובן, שסגנון התקופה שבהן אובד על ידי כך לגמרי. רבי לוי ן' חביב, למשל, שואל: “האם בגלל הכמות המרובה של בגדים אשר מכינה צפת רוצה היא לקחת לה את הזכות לעמוד בראש היהדות?” – היתכן, כי זהו סגנון מהר“ל ן' חביב ב”תשובותיו"?

בחלק זה, הביקורתי-המדעי, של הקובץ מתנוסס לעיון ולתועלת-הקוראים מאמרו-הרצאתו של ש. שילר על אחד-העם. יחד עם כאראקטריסטיקה של צדדיו החיוביים, השלמים, של אחד-העם, עומד המרצה גם על אחדים מניגוּדיו של הנושא וביניהם הניגוד שבין אחד-העם האריסטוקראט. המעמיד הכל על הערצת-האישיות, על כוח-הרצון של הגיבור (“הנביא”) ובין אחד-העם החברתי, תלמידם של מורי רעיון ההתפתחות האיטית בחיים החברתיים ובהתגלותם ההמונית בעל כרחם. בצד זה, אמנם, כבר נגעו לא אחת כל אלה שכתבו על אחד-העם (עיין, למשל, גם מחברתו של פ. לחובר: “אחד-העם”, וארשה, תרע"א), אבל מר שילר מסביר טוב ומפיץ אור על הענין מתוך ניתוּח יסודי ומקיף, שקידה ספרותית ושימוש רצוי בטרמינוֹלוֹגיה הפילוסופית והסוציולוגית. ורק דבר אחד יש להעיר: אחרי שגמרנו לקרוא את הפירכות ואחרי זכרנו, בדרך אסוֹציאַציה, גם את הפירכות המרובות, שהכותב לא עמד עליהן כל צרכו (ובעיקר זה, שהיהדות אצל אחד-העם הריאלי ובעל ההשקפה ההיסטורית עומדת לפעמים כאילו מחוץ לחיי היהודים הממשיים, היינו, כמעט בבחינת אידיאה ולא חזיון היסטורי: היהדות תהיה בעיניו תמיד לאידיאה של נבואה וצדק מוחלט וקיצוני, גם אם “בני-משה” בארץ-ישראל יבנו את בנין-העם בעבודת-פרך של אחרים…. ואין כאן מקום להאריך) – אחרי כל זה לא יובן לנו היטב הקומפלימנט המוחלט שבע' 112: “נפשו – של אחד-העם – מיוחדת בזה, ששלושת כוחותיה הראשיים: השכל, הרגש והרצון, התמזגו בה להרמוניה נפלאה”. הא-כיצד?! ניגודים וסתירות כאלה בדעות ובהשקפות ו – “הרמוניה נפלאה " בנפש?! אחד-העם בעצמו, בדברו על “שלטון-השכל” של הרמב”ם, למשל, דוקא לא בוש להודות, שלא תמיד היתה “הרמוניה נפלאה” אצל הרב בין עיקר-שיטתו ובין מסקנות ידועות בענינים שונים, שהיו תוצאות “גורמים פסיכולוגיים”, שיד-השכל קצרה להכניעם. –

באופן-כתיבה אחר לגמרי מזה של בעל המאמר על אחד-העם משתמש ר' ב. ברשימת-הביקורת הענוגה, העדינה ויפת-השירה, אשר נתן לנו בקובץ זה על המספר האוסטרי פֶּטר רוֹזֶגֶר, שמת באותה שנה זקן ושׂבע-ימים. פה כבר אנו יוצאים לגמרי מעולם ההפשט והסכימתיקה שבפובליציסטיקה ובביקורת המדעיות. רשימות כאלו מובילות אותנו ישר לעולם-הבלטריסטיקה.

בבלטריסטיקה של קובץ “הגליל” נוטל העורך בעצמו חלק נכבד. גם סיפורו האֶתנוגרפי כמעט: “מחרבנות החלוקה” שבצפת, גם זכרונותיו, ההיסטוריים כמעט, מחיינו בחמש השנים האחרונות, כתובים בטוֹן המיוחד לאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ: בלי סערות, בלי פראזות; נוח, לבבי, אמיתי. ואולם במקומות אחדים, כגון בתיאור האברך ר' יוסף, חתנו של הריב"ז, ובמה שעבר עליו, המספר הישיש מתרומם לגובה דרמתי ולחדירה בנפשו של אותו צדיק. כל מן דין הבו לנו.

פינה מיוחדת (ולא מארץ-ישראל, כי אם מליטא) בחר לו רבינוביץ השני, יעקב רבינוביץ, לספר מתוכה (“טוחנים”). ואולם לא בה, בפינה, כל עצמוּתו של הסיפור, כי אם בתפיסת-החיים המיוחדה של המספר. ציורי-נוף עוברים לפנינו; אנשים יהודים פועלים, ממציאים המצאות, עושים קוֹמבינאציות, מסתבכים, נופלים, ניתָּרים; הצלחות, מפלות אסונות – והמעניין הוא לא ההכללה שבדברים, לא הכאראקטרולוגיה של הגיבורים, ואף לא תיאוּר-ההווי, כי אם ההסתר, המוחשי כמעט, המרפרף מאחורי כל זה. אמצעיו של יעקב רבינוביץ בהשגת מטרותיו האמנותיות הגיעו בסיפור זה, בעל השם הבלתי-מוצלח, לידי מדרגה חשובה של שלימות ריאלית.

דברים לא-גרועים למקרא נתנו לקובץ זה גם המספרים א. ברש ומ. סמילנסקי. הרשימה “בגליל” של בן-פורת – יש בה, אולי, איזה רושם לשבח, אם נדון עליה מנקודת-ההשקפה של חומר-קריאה טוב לבני-הנעורים, אבל בגדר היצירה המגַלה לא תעמוד.

[“הוצאת הפועל הצעיר”, ניסן תרע"ט; החתימה: ב. – י.]

על “ההלכה והאגדה” של ביאליק

“מעריצי-ההלכה” בירושלים (מי הם?) נזדרזו והוציאו את מאמרו של ביאליק “ההלכה והאגדה”, שנדפס ב“כנסת” וגם ב“חדשות מהארץ”. על “מעריצים” אין להקשות קושיות, כמובן. מעריצים יכלו שלא לשים לב, כי ביאליק הנערץ בעצמו דוקא אינו “תמים” כל כך כמוהם, ובמאמרו הוא אינו שוכח להוסיף אל המלה “הלכה”, בכל פעם שהוא מקלסה, את המלה “חיה” או “בריאה”; הוא דוקא יודע, שיש “הלכות עקרות” ויש “דומות לכלי ריקן מוחלט”. הוא רק “שף ומבעבע”, הוא רק מאפיל קצת, שלא לעשות חשבונות מדוייקים, כמה עשרות חיות ובריאות אפשר למצוא, אחרי החיפוש המרובה, בין עשרות אלפי העקרות והריקות בהחלט; הוא, כדרך התיאוריטיקנים, מדבר בהפשט ובכללא: ההלכה, להטותך לחשוב, שיש מציאות של הלכה “אַן זיך”, מחוץ לארבעת חלקי ה“שולחן ערוך”, שאת טיבם אנו יודעים היטב, והיא, אותה הלכה “אַן זיך”, חשובה, כביכול, מאד מאד; היא “גיבושה, תמציתה האחרונה והמוכרחת של האגדה, היא היתוכה של ההלכה” (בהוצאת ה“מעריצים” כתוב במקום “היתּוּכה” – “התוכֶן”, כלומר, האגדה היא התוכן של ההלכה… בתיאוריה אפשר לומר הכל!). אבל כך היא דרכם של כל אלה המתכוונים ל“כסות” על איזה דבר ב“לשון”: האנושיות, הצדק, האשה, היהדות, הישוב… וביאליק רוצה עכשיו, כנראה, להוסיף ללכת בדרך זו. מה לעשות? לא אנחנו נראה לו את הדרך. ואולם, יחד אתו יש, כנראה, סוג בני-אדם בישראל, שיש להם אינטרס, כמו שאומרים היום, להיאחז בקרנות ידיעותיהם את ההלכה התלמודית ול“העריצה” – והם נתלים באילן גדול, יִתָּלו ויעריצו. לא מפיהם אנו חיים.

ונקדיש מלים אחדות גם לגופא דענינא.

בכתבי-הקודש שלנו יש חלק-החוקים וחלק-החזון; בתלמוד יש הלכה ואגדה; בספרות-הרומאים, למשל, כללים יוּרידיים ושירי-וירגיל. האם לכל זה ערך אחד? מה שנוגע ל“כוח-יצירה”, ודאי שהוא הושקע גם בזה וגם בזה; מה שנוגע להשפעות, ודאי שהיו השפעות חוזרות: "האֶפּוֹס שבתורה, למשל, מלמד שצריך לשמוע בקול ה' ולשמור את חוקיו; האגדה התלמודית ברובה היא, כידוע וכידוע כלי-שרת להלכה, וכו'. ובכל זאת ברור, שערכם של חלקי-הספרות הלו הוא כל כךְ שׁונה עד שׁישׁ שׁיראו כאילו הם קטיגוריות שׁונות לחלוטין.

הי עדיף? מה חשוב יותר? הקריטריון של ההרגשה האנושית הטובה והטהורה, של השאיפות האנושיות השלמות לבריאות ולאושר, אומר: החוק, הזירה, ההלכה, יש שהוא טוב ויש שהוא רע בשעתו; אכן בדרך-כלל וברוב המכריע הוא אינו “משער כוחו ודעתו של אדם”, ואם גם יש לו, לחוק, סיבה וטעם בהיווצרו, הנה זה דרכו הרע, שגם אחר כך, כחלוף הסיבה והטעם, הוא נשאר, בכל זאת, מעיק כאבן על חיי-האדם ונלחם בכל חוק חדש, צורך החיים המתחדשים. החוק הרומאי, שכל כך רבו משבחיו ומעריציו, אכן היה מעשה-יצירה – אבל איזה? מעשה-יצירה של “רויבער, די וואללטען איהרען אויב זיכער שטעללען אונד וואס זיע מיט דעם שווערטע ערבויטעט, זוכען זיע דורך געזעטצע צו שיטצען” ¹(דברי היינה). ולעומתו, שירת-רומא, למשל, אף על פי שגם עליה מכביד הברזל של יוצריה ואינה דומה לשירת יוון ויהודה, אף על פי כן, על פי עצם מהותה, הרי היא יותר קרובה לאורחא דאינשא, וכוח היצירה שבה לעולם יהיה אהוב יותר על חובבי-האדם ורוצים בטובתו.

אותנו, בני דורם של ביאליק וה“מעריצים”, חניכי החדרים והישיבות, לימדו, בעיקר, הלכה: התחלנו ב“ויקרא” ולא ב“בראשית”, ובהיותנו בני ה’–ט' הולעטנו כל הימים בָּבוֹת, שבת, כתובות, חולין, גטין, ואת “אמר ר' יוחנן” שבפרק הנזקין ידענו רק בערב תשעה-באב. ההמשׁכים של “זאת חוקת התורה” ושל פרשת “ואתחנן” עלו בערבוביה; אך ספר ויקרא ומסכת גטין לא הִפרו את רוחנו אף במשׁהו. ולעומת זאת מלחמות יהושע, קורות השופטים ומאורעות החורבן נתנו מזון לנפש. כשעזבנו את הספסל, נכנסנו לפרדס המלה העברית החדשה: צלצולה של החוליה האחרונה בשרשרת. קראנו את מנדלי, פרץ, אחד-העם, ואחר כך את פייארברג וברדיצ’בסקי, קראנו את שירי ביאליק – ודרכנו היתה לפנינו. מה שנוגע לשתי הצורות העתיקות, הנה מן האגדה נשארו איזו ליקוטי פרחים בזכרוננו, וכשהדפיס ביאליק את השיר “אל האגדה” ב“פרדס” הבינונו אותו (ויאמין ביאליק, שאז השיג לבו השגות נכונות לא פחות משל עכשיו, אף-על-פי שעדיין לא קרא את כל הפרופיסורים העוסקים בתורת-הספרות, שהוא קורא ויודע עכשיו), ולהלכה גם כן נקבע אצלנו יחס ברור: תורת “שודדים”, במקום שאינה מושפעת מחוקי רומא, כגון ב“חייבי מיתות” וכו', איננה ההלכה שלנו; אבל תורת כוהנים, פרושים ומבלי עולם, העושים כל היום סייגים לסייגים ודורשים תלי-תלי-הבל על כל תג ותג שבפקודה ארכאית, מתוך צרות-מבט, התאבנות-הלב, סכסוכי-ופניות-מפלגות וטמטום-הרוח – הנָה והנָה, ובכל משמעות המלים הללו! כך הרגשנו. ובינתים למדנו קצת מפי ספרים לועזים ומתורגמים לעברית גם תולדות האמונות והדתות האחרות, וראינו שיש כמותה לרוב בדתותיהם של ההודים, הסינים, הפרסים, הערבים, (קרבנות, ענייני נשים, טומאה וטהרה, תרומות ומעשרות, דיני תפילה, טקסים של מועדים וכו' וכו'), דתות של עמים עתיקים, שאור התרבות המערבית לא נגה עליהם; ואף שם עסקים ועניינים בלי קץ ותכלה, ואף שם ממליצים ומעריצים כשהשקפות חדשות מתחילות לחדור. סדנא דארעא חד.

אנחנו באפּוֹלוֹגיטיקה לא חפצנו. ידענו שכשרוצים, יכולים להעריץ גם את ההלכה שלנו, ואפילו מתוך ק"ן טעמים, ומי מחברינו בחורי-הישיבה לא נתברך בחריפות אסכולסטית, ומי מאתנו לא ימצאם ולא ימציאם? אבל בדרשנות מאסנו וכל אפולוגיה לא סגי לה בלאו הכי. כל כתבי הקודש מצילין מפני הדליקה, כלומר מותר להצילם בשבת, והמחלל שבת באופן זה לא סקול יִסָקל…. זהו פשׁוטה שׁל משׁנה, אבל הממליץ-הדרשן יבוא לידי התפעלות: אי, משנה חשובה, שמתוכה אנו לומדים את יחס-העם לכתבי-קדשו, לפרי-רוחו הנעלה, ועיין התפעלות רֵינאן מאותו הכוהן שׁהציל וכו' וכו' (אגב, התפעלותו זו של רינאן כבר מרבים יותר מדי להזכיר אצלנו, ולא ישאלו המזכירים את עצמם, אם הם נכונים להתפעל גם משאר הפרזיאולגיה הצרפתית של רינאן ביחס לתולדות-ישראל?). ואולם, אם כן הרי גם “ביצה שנולדה ביום-טוב” היא משנה חשובה, שהרי מתוכה למדים, כי היהודים גידלו תרנגולות בימים ההם (וכי לא למדים מאיזו רשימה של שמות, שנמצאה באיזו גניזה, שמכיון שבשמות יש ההברה “יה”, שמע מינה שבעלי השמות היו “לאומיים” ולא “מתבוללים”?). ומה ממה אי-אפשר ללמוד? ובמה אי-אפשר למצוא חשיבות?

בדרשנות לא חפצנו, כי היא תעוור עיני פיקחים ותסלף דרכי חכמים. מי לנו חכם בספרותנו מאחד-העם, ואף על-פי כן גם הוא, כנוח עליו רוח-הדרוש, ילך וידרוש את המשנה “המהלך בדרך” כמין חומר (עיין במחברת שלפנינו מה ששמע ביאליק מפי אחד-העם), למרות מה שברור הוא, כי משנה קדומה זו נאמרה על המהלך בדרך בארץ-ישראל, ולא “באחת מארצות-מגוריו” –

אנחנו בעיוורון לא חפצנו. לא מתוך שכליות וראציונאליסמוס ביטלנו את כל אלה. כי האנושי הפשוט שבנו הכיר, כי גם ההתחייבות בנפש על הפסקת-הלימוד מפני נוי האילן והניר, גם העבירה החמורה של הצלת איזה ספר שלא מכתבי-הקודש בשבת, גם הסכנה הגדולה שבאכילת ביצה שנולדה ביום-טוב עם עמודי הפלפול והשקלות וטריות על אודות כל זה בגמרא – שכל זה לא חשוב, שכל זה בנוי על גזרות בטלות, על עמודי-הבל, ושעלבון הוא לאדם, הראוי לשם אדם, להתפלפל בעניינים כעין: מה מותר להציל בשבת מפני הדליקה ומה אסור, איזו ביצה מותר לאכול ביום-טוב ואיזו אסור ².

ובעודנו עושים כה וכה – זה בתור מורה לעברית, זה בתור עתונאי, עברי או עסקן עממי וכדומה – והנה עלה קול באזנינו. זה היה בערך לפני עשר שנים. אז נשמעה “המלה החדשׁה”: שׁובו אל האגדה!… מה? היה מי שׁתָּמַה – אל האגדה התלמודית?…כן! – הדגישו והשמיעו לנו – אלא מה? ה“פיוט”, כביכול, של הדור הזה הוא איזה דבר של ממש?! וכי אינכם רואים, שהדור עני? האגדה – רק היא היצירה הקלאסית של רוח-עמנו, ומי שאומר ליצור עכשיו איזה דבר, רק היא היא הבאר אשר ממנה ישאב.

הקול היה קולו של… ביאליק.

אנו ה“ראציונאליסטים”, המוגבלים, לא הבינונו. האגדה – כן, כבודה במקומה מונח. זכרנו לה את חסד-נעורינו. אבל מה זאת אומרת ליצור מתוכה? כגון הקליר ור' שמעון הגדול? או כגון “שיחות מני קדם” ו“נגינות מני קדם” של יעבץ? או כגון הפואימות של פרוג – “על פי מוֹטיב”? ואולי “מגילת האש – מאגדות החורבן”? והשירה של דורנו, אם כוחה אתה להיות שירת-החיים שלנו, ולא זיוף וסטיליזאציה – האם אינה צריכה להקיר מקרקע-חיינו עתה, להתאים אל השקפות-חיינו עתה ולהתבטא בצירופי-הלשון האומרים דבר-מה ללבנו עתה? ומה לה, איפוא, ולאגדה, שנוצרה לפני שנות אלפים מתוך יחוסים אחרים לגמרי משלנו אל העולם ובלשון, שאם יבואו לחקות אותה, יהיה זה רק פסידו-אגדתיוּת – ולא יותר?!

אבל צער אי-ההבנה לא נמשך אז הרבה. ידענו, כי הרב, רבו של המשורר, מחמיר עוד יותר: מבטל את כל נסיונות הספרות החדשה, ורק ב“מורה-נבוכים” וב“דור דור ודורשיו” הוא רואה חזות הכל. מילא, יהיה להם את אשר להם.

מהרה שכחנו את כל הענין ועשינו זה בכה וזה בכה, כאשר יכולנו. המורים שבנו השתמשו ב“ספר-האגדה” של ביאליק, שיצא בינתים, עד כמה שידם הגיעה, בבית-הספר, במחלקות הבינוניות – כן, ודאי.

והנה עכשיו – מזמור חדש. התלמיד-חכם שבביאליק, תלמיד אחד-העם, עשה עוד צעד… (בעל-הצעד בעצמו חושב או אומר, שאין זה חס וחלילה צעד לאחור… מי שיאמר כך “לא הבין כלום”). מה? משורר, מה מלילה? אמר משורר: ההלכה! המשורר התעורר כארי והתחיל קושר כתרים… להלכה. לאיזו? לא להלכה זו או אחרת, כי אם להלכה סתם, ממנה פינה וממנה יתד. ואם יש איזו תקוה לספרותנו הריקה, הרי כבר לא מהאגדה היא נשקפת לה, כי אם רק אם תשכיל לשאוב ממקורותיה של זו, של ההלכה.

“ההלכה היא אמנוּת אוֹמנת”; ההלכה היא כיבוּש-הרגש (המשל הוא ממיתת-בית-דין בעד לקיטת-עצים בשבת, והציטאטות הן מן… האגדה). “ההלכה ניתנה ברוח-הקודש”; יצירת-השבת – “יום שכולו אגדה” – היא יצירת ההלכה החמורה (כלומר, של האיסור לחלוב פרה ולהרתיח מעט חלב לתינוק, אם לא על-ידי גויה!). שבוע-הפסח שלנו עם כל מנעמיו להפסד-ממון ולצבות בטן אף הוא מכוּון ברוח-הקודש ו“בהרגשה זכה מאד”; החומרות, אמנם הן קצת מרובות יותר מדי, אבל כלום בשביל זה תתמעט “דמות היופי והשלימות של האידיאה”?

אה, ובכן אידיאה, האידיאה של ההלכה!… אבל האם לא סימן רע הוא למשורר, כשהוא יגע כל מיני יגיעות להסב את עיניו מעצם הדברים, כפי שהם מתגלים במציאות, והוא – בעל “שירתי”! – מתחיל לדבר באזנינו על האידיאה. שיש אידיאות רמות ושאפשר לדבר עליהן – את זאת אנו יודעים גם בלעדיך, מר ביאליק! ממך מצפה הספרות לגילויים בעולם השפל, הקוֹנקרטי! עצותיך הטובות, שתיווצר אֶפּיקה מן ההלכה, לא יועילו לה הרבה, ושוב מפני שזו היא רק “אידיאה”.

ואמנם, עצה זו ראויה היא שיעמדו עליה קצת. ה“תיאוריה” היא כזו: האגדה היא" ליריקה" שוטפת (תודה בעד המרכאות!); ההלכה – “אֶפּיקה” שליווה, מסמר קבוע (האפּיקה אינה “מסמר קבוע”, אדוננו המורה!) הפרקים התיאוּריים של ההלכה הרי הם “אפּיקה גמורה, במובנה התיאורי ומן הסוג המעולה” (אם-כן, כל פרקים תיאוריים שבגיאוגרפיה או בהיסטוריה, למשל, או בכלל בספרי לימוד, הם אֶפּיקה גמורה, ומן הסוג המעולה!), בקרוא איש בסדרי המשניות יראה עין בעין את הכל, ו“עוד מעט, בעוד רגע קטן, והנה אחד, איש-מופת, אמן גדול, יבוא ויגע במטה-אלוהים אשר בידו – בכוח-הכשרון – אל החיים המאובנים האלה ושבו והחיו חיים שניים כאחת מן היצירות הנפלאות. רק משהו קטן, קורטוב ‘רוח-הקודש’ – וההלכה תיהפך תחת ידי ל”אֶפּיקה".

חד וחלק? לא, מן ההרצאה שלהלן רואים, שביאליק בעצמו – סוף-סוף – כמו בענין הערצת-ההלכה – איננו תמים כל כך. בהלכה ובאגדה של התלמוד אין האֶפּוס התנ“כי. זה הוא יודע. “גדולות אין לא בזו ולא בזו” – הוא אומר בפירוש, אלא מה לעשות, כך היו החיים העבריים, והאמן הכל-יכול, למה אינו אורג טלית של תכלת מקליפת השום? – למה אינו הופך את ההלכה לאפּוס לאומי, אם רק אמן הוא ולא פסול שבפסולים? וכאן, ב”משהו קטן" זה יש משהו של… לא, לא תמימות, כי אם משהו קמט של צורבא מדרבנן, שהסתבך בנפתולי הדרשנות והחריפות נשמר לרעתו!

כי אמנם, “בקרוא איש ישראל”, או, יותר נכון, בלמוד איש ישראל בסדר-זרעים, בהלוך איש ישראל על חדודי-החרשׂ שבמשניות, הוא יראה באופן מופשט, סכימתי, כלומר, מה שהוא רואה ויודע גם בלי זה, שלפנים היו יהודים, שחיו כך וכך, אבל לראִיה השירית המוחשית – עדיין רחוק הדבר, עדיין כל המרחק לפניו. ואם משורר-אמן הוא, ועמד לפניו בין זה ובין היצירה השירית משהו, כלומר אותו “משהו” העומד גם בין שיר אֶפּי טוב חי, ובין שיר אפּי גמור, שנכתב כבר, בן דורנו או בן דורות קדומים, עם כל התגין, אלא מת, כלומר, בלי ה“משהו”, בלי ה“קורטוב”. כי זה-זה הדבר, שכל השירה כוחה באותו משהו. ומהי, אם כן, הטענה: חומר ניתן לכם, המשוררים, הרי ההלכה לפניכם – והמשהו שלכם איהו?

“חומר ניתן לכם”. אבל כלום המחסור הוא בחומר? וכי לא הכל חומר לאמנות – לא רק אותם הכלים הידועים הנזכרים במשנה? וכי כל השאלה של בנין-היכל-שירתנו הוא בחוסר-אבנים? וכי גם באפּיקה לא העיקר הוא ההסתכלות הנפשית שהמשורר מפיח בתיאורו? ומשל למה טענתו של ביאליק דומה: למי שרואה אבני-גיר מנופצות של חומה רעועה ועתיקת-יומין, והוא אומר: כמה ריקים אדריכלים-אמנים אלה, שאבני-גיר לפניהם, הכל מוכן לפניהם, והיכל-לאמנות חדש אף על פי כן אינם בונים! חסים על ה“משהו”, אין זאת כי לא אמנים הם ונפשם פסולה!

שירת-העם היא מרום-פסגת-החיוניות של העם. אם שירתנו היא ריקה – הרי זה לא מפני חוסר-יחס להלכה הקדומה, אלא שחיוניותנו תלויה בנס (ואגב, שירתנו לא רק שאינה ריקה, אלא שהיא ממש מפליאה. חיי-כלבים כחיינו – ושירה כזאת?!).

מפי אחד-העם במאמרו “הלשון וספרותה”, שנכתב לפני כ“ה שנים, מדבר ביאליק היום על תרמיל-הקבצנות של הספרות העברית, שאין לה אלא “יופי” וש”אי-אפשר ללמוד ממנה באמת ובתמים איזה דבר“, מפני שכולה אגדה ולא הלכה. כאן כבר משמשת המלה “הלכה” אצל בעל-המאמר שם נרדף למדע ³וה”אגדה" – ל“נובילות” ול“חרוזים” (מיסכנים!). ההתפתלות והתיפלוּת עוברות כאן כל גבול. כאילו מה שהשירה יכולה לגלות בנפש-האדם הוא כאין וכאפס לעומת מה שהמדע מלמד וכאילו לא במלה השירית החיה עיקר-הספרות, כי אם בשיעורים על התלמוד ובחקירות בתולדות ר' שרירא גאון… הוי, גאונים ולמדנים!

סוף-דבר! מסתו זו של ביאליק, היא מעשה-צעצוע נפלא מצד ההרצאה הנמלצה והאפוריסמין המבהיקים. אבל תוכה ניחר. הכותב מדבר כאן כמי שאומר לחדור לפנימיות-פנימיותו של הנדון, ובאמת גם הפנימיות שבדבריו שלפנינו אינה אלא חיצונית, תורת סיני ועוקר הרים בהרצאה מתובלה ומפוייטה. שבעצם ההלכות שלנו, בעצם ענייניהן, יש מן הנצחי ושבאוויר יצירתו יש מן הרוח האנושי המעולה – על זה לא יכול להביא ראיה. אף חשיבות אקטואלית אין למאמר זה: תוכחת-מוסרו לחרזנים, לנוביליסטים, לבעלי-החיבה,בניגוד לבעלי-החובה, הנה מסוג דברים בעלמא. טובי-העם, בשירה ובחיים, שואלים ברעדה: הנצלח? הנצליח? היש כוח חיוני בנו, בעם? העוד יש לו, לנו, תקנה? היבוא מי שצריך לבוא? היִוָצר העובד העברי? היהיו לו אדמה וכשרון לעבוד? היחדלו צעירינו מהיות נכדיהם של דתן ואבירם? האם לא יציפו את רחובותינו עכשיו פרצופים ידועים מכל הגיטאות, חלאת המין האנושי? האם לא יביאונו לכלָיה בעלי הדיסקוסיות שלנו, להבדיל? – כאלה וכאלה ישאלו, ישאלו ויוסיפו לאמץ את כוחותיהם המעטים. מה זאת: חיבה? חובה? בכל אופן, מהו ערכה היצירתי של המחלוקת התלמודית, אם מותר לטלטל סַיף בשבת או לא – זה לא נוגע להם. ואם מעירים אותם על זה – הם, למרות כל ה“מעריצים” רואים בשקלות וטריות קדומות אלו רק “פרוּשיוּת”, קהות נפשית, רקבון רוחני וקטנות-אופי.

“להלכה – פנים זועפות, לאגדה פנים שוחקות” – פותח ביאליק ברוב ברק, ממשיך בחילופי-כינוים רבים, וכשהוא גומר, הוא אומר, שיש להוסיף עוד. כן, יש להוסיף: להלכה פנים קהים, פני ר' ופסי הכוזרי, ולאגדה פנים אנושיים, פני בת-שוע עם ילדיה האוחזים בסינרה; להלכה – פני עמודים רבים שבמחברת זו, ולאגדה – פני אמו לשת-הבצק של חיים נחמן ביאליק, אשר ממנה נחל את שירו.

[“הוצאת הפועל הצעיר”, אייר תרע"ט; החתימה: בר-יוחאי]

[א. ליֶסין]

וואַלט. בהוֹמאֶל שבפלך מוהיליוב, לפני יותר מעשרים שנה, שמעתי לראשונה את השם הזה – ואת המשמיע אזכיר היום. בחוג הפרוליטריון הרוחני, שאליו הייתי שייך (ותהילה לאדון-התהילות, עד היום!), הופיע באחד הימים בחור אחד מסביבות מינסק, אֶכסטרן לרוסית, מורה לעברית, כבד-תנועות ככולנו, אבל באיזו זכות מיוחדה לזה: הוא היה לא קטן ביותר ולא רזה ביותר, לא “עוֹר בלי עצמות”, ככל החבריא שלנו, אלא דוקא גַרְמִי, ואפילו – ביחס, כמובן – בעל-קומה ובעל-גוף. אך העיקר, שבכיס מעיל-הארג השחור המעוך שלו נמצאה תמיד מחברת-שירים בלשון היהודית המדוברת, שממנה היה קורא לנו, חבריו המסורים, יום-יום את החצי (בלי הגזמה!), ושמעשרות שיריה נשאר בזכרוני עד היום – במשך יותר מעשרים שנה – דוקא בית אחד לא חזק כל כך:

און פון טיפן הארצן

רייסט זיך אויס א קללה;

אויף דער וועלט און מענשן

בעט זיך א מפלה – ¹

אוּן-פוּן" – היה מטעים הקורא את המשקל הטוֹני – “בעט-זיך” – היה מדגיש הדגשה רבה – והשומעים היו מסכימים לו בכל לבם, שהקללה אכן “מתפרצת”… מתפרצת מאליה… (ש“מעומק-הלב” – זה לא היה צריך להגיד!…) ושתפילת ה“מַפּלה” על “עולם ובריוֹת” יוצאת מאליה… מאליה…מבלי משים, מבלי כוונה – בהכרח… “בעט-זיך אַ מַפּלה”.

פּארטאן היה שם-משפחתו של הבחור מגבולות ליטא – שם משפחתו האמיתי או שם-משפחה “קוֹנספּיראטיבי”, כפי שכבר התחיל להיות נוהג בחוגנו בימים ההם – את זה אינני יודע עד היום, כשם שאיני יודע דבר וחצי-דבר, מה קרה בכלל לחבר זה לאחר שנעלם משָׁמינוּ אז במשך ימים מועטים, ומה היה גורל מחברת שיריו ההם, העממיים, הלבביים והטובים, לפי טעמנו אז. ואולם מפי המינסקאי הזה שמעתי כמה וכמה פעמים יוצא השם וואַלט. אברהם וואלט, מַהלכו של וואלט, שיטת וואלט, כשרונותיו וידיעותיו של וואלט.“התבינו?! ארבע שעות רצופות יכול וואלט לדבר על איזה מוֹמנט מדברי ימינו! יש לוואלט השקפות היסטוריות משלו על כל אֶפּוֹכה ואֶפּוֹכה! והיה מעשה, שסוציאל-דימוקראט נוצרי אחד הזמין את וואלט לדיסקוּסיה – והכה אותו וואלט שוק על ירך… לא תאמינו? וואלט – זה אדם!” – כך היה אותו פּארטאן מדבר בדחילוּ ורחימוּ על “וואלט שלנו”, הבוּנדאי הצעיר וואלט, מי שאינו רק גָליַת, כי אם גם דויד, מפני שהוא מנעים זמירות-ישראל, כלומר כותב שירים בשפת-האם, שירים שעוד לא באו כמוהם בשום מקום… עד שלבסוף, כאשר היה השליח-המבשר הלז מתחיל לקרוא בהתלהבות את השירים שלו, מתוך מחברתו הוא, היה מתעורר רעיון נוקב: כוח גדול יותר מדי בשירים אלה… האם אין כל שייכות לאותו וואלט גם למחברת זו? האין איזו שירים משיריו הוא גם במקום הזה, בין החזקים שבמקום הזה? – אך זה, כמובן, אי-אפשר היה לדעת, ואולם לימים, כשקראנו ב“יוּד” שיר גדול אחד על ליל-לבנה אחד, שלקח כל כך את הלב בקסמיו:

זיי פאלן

אויף בערג און אויף טהאלן,

אויף פעלדער

און וועלדער

און הילען זיי איין

אין צארטער פארקלערטקייט,

אין טוי-לייכטן טרויער,

אין ווייכן,

אין בלייכן,

אין בלאהליכן שיין ² –

כבר היה ידוע לנו – איני זוכר איך היה חתום שם: וואלט או ליֶסִין – אבל רז זה למצער, כבר היה גלוי לכולנו, שוואַלט וליֶסין – היינו הך.

גורמים נפשיים ידועים, בקשר עם פינות-חיים ודרך-התפתחות ידועה, הרחיקו אותי מעולם הליריקה האינטימית ביהודית המדוּברת, ולא קראתי בכל ימי חיי משל וואלט-ליֶסין אפילו עשרה שירים. אבל יחס אליו כבר נשאר לי לעולם, יחס פנימי חי, שאילו הייתי שואל את עצמי עליו, אולי לא הייתי מוצא לו טעם ברור. יש משורר הקונה עולמו בלב קוראו בשיר אחד. אבל השם “ליסין” ליבבני תמיד, לא רק כשמו של משורר – ומפני מה לא ידעתי. עד שבאו עכשיו דברים אחדים בחוברת-אפריל של ה“צוּקוּנפט” היוצא לאור בניוּ-יוֹרק והמוקדשת כולה ליובל-הכ"ה שלו, של ליסין, והראוּ לי שליחס זה זכאי הוא.

אברהם ליסין הוא בן-בניהם של רבנים וגאונים בישראל שבליטא. אבל הוא בעצמו אינו רבן ואינו גאון. הוא רק עד צנוע על כוח-החיים של גזע-יעקב בליטא המדינה, ההוא בן נאמן להמון היהודי הליטאי, ההמון של בעלי-מלאכה, סנדלרים, נפחים, שואבי-מים. את ההמון הזה הוא אוהב אהבת-נפש – ולו כל חושיו לצמיתות מכוּרים. גם באמריקה, למקום שעבר לפני עשרים ושתים שנים, הוא אינו נואם ב“מַס-מיטינגים”, אינו שואב התלהבות מצלצול קול עצמו, אלא מקירבתו אל אֶחיו בני-עמו, וכשהוא נמצא ביניהם, יהיה עליו הרוח להגיד להם איזו מלים חמות ונוגעות. המשורר ליסין הוא, בעצם, אדם פשוט, במובן הטוב והנעלה של התואר הזה. הוא נוצר מן האֶלמנטים הטובים שבאותו החומר הוילקוֹמירי, שאנשים כליליינבלום בספרות העברית נוצרו הימנו; אלא שדמותו היא עוד יותר רכה, יותר לבבית, ולפיכך יותר חיונית ויותר מאירה. מה שהפרוֹזה של ליסין על עניינים שונים, כפי מה שאפשר ללמוד מן הציטאטות המובאות בחוברת-היובל ממאמריו, היא דוקא מליצית, לא טובה, לא פשוטה – זה יבואר, אולי, במקום עבודתו ובמדרגת התפתחותה של הספרות האידישסטית. מקור “הדברים המפוֹצצים” של ליסין אינו מליצי כל עיקר; הרוח המדבר בו הוא ריאליסטי-נלהב, אותו הרוח הדרוש; אלא שלומר כל מה שליסין מתכוון לומר בפרוזה פשוטה, בשפת-אם פשוטה – קשה, כנראה, למעלה מן הכוחות. יש לחשוש, כשקוראים את הציטאטות הנ“ל, שאחרי כ”ה שנות עבודה ספרותית, אין ליסין, בכל זאת, מרגיש עצמו חפשי לגמרי בין קהל-קוראיו. הסופר הכותב עברית, למשל, רואה לפניו, אמנם, קהל מצומצם מאוד-מאוד, אבל הקהל הזה, משעה שהוא קורא אותו, הרי הוא אתו, בפנים, עם הקהל הזה, יהיה כמה שיהיה במספרו, אפשר לדבר הכל, למַצוֹת את עומק-הדין; ל“גייר” אותו, לדבר אתו “נכבדות” – אין צורך! לא כן ליסין, זה האדם, שיש לו כל ימי חייו חיבה גדולה לרחוב היהודי מלפני שלושים שנה, וכמעט כל ימי התבגרותו הספרותית הוא נמצא באמריקה, בין גויים גמורים, או גויים למחצה, לשליש ולרביע, ועם אלה עליו לדבר על אודות אָפני החיים של הרחוב ההוא, היהודי בפועל ממש: על אודות אידיאליו, מידותיו הטובות, “חגיו ומועדיו”… יש איזו זרות בדבר, ועל כרחו הוא בוחר במלה המרוממת, המעופפת… אושרו הוא, שהוא, ליסין, מאמין, לכל הפחות, באמיתו ואינו עושה שקר בעצמו; על חשבון אושרו יצוּיין עוד, שהוא בעצמו כבר זוכר אך מעט מגירסא דינקותא: המציאוּת הנכספה והנראית בחזון כמיוסדה על מה שהיה, על מה שיש שם, אינה מתבטלת על ידי נסיונות-המציאות המתחדשים בכל רגע לעיניו מסביביו ואינה נפגעת גם מחדירה יותר עמוקה למהות החיים שם (חדירה שאנו מוצאים אצל יל"ג, למשל, שעד יום מותו לא שכח את משנתו). געגועיו של ליסין, שהסביבה הזרה מזינה ומגדלת אותם, יכולים, על כן, להוליך אותו למקום שהוא רוצה ולראות כל מה שהוא רוצה, בלי מפריע – על מנת לנחם, לעודד, לחזק את הרוח, להשׂתער ברוב כוח על כל מה שטעון הרס וביטול כיום ולהיות נביא להמונו האהוב. אבל פשטות של ספרות – סמי מכאן.

איך מעריך ליֶסין את העבר וההווה של עם-ישראל, מה הוא אומר בנוגע לחזיון זה או אחר – בכל זה אפשר לחלוֹק עליו, בכל זה אפשר למצוא הפרזות, טעויות, אבל חשוב הוא מצב-הרוח, שעל ידיו נאמרים כל הדברים הללו. לישראל אין תעודה היסטורית בשביל אחרים, להיות אור לגוֹיים – זה מובן מאליו, זה מובן גם לו. אבל יש לו לישראל, אליבא דליסין, תעודה היסטורית בשביל עצמו. עליו להיות עם הנבחר במובן המוסרי, עליו לקדש את השם בריבוֹלוּציות,עליו להוציא מקרבו “קדושים ומעוּנים”. לבקי בפרות העברית אין צורך לומר, שהרעיון הזה בעיקרו הוא היסוד לספרו של יוסף קלוזנר: “יהדות ואנושיות”. ומבלי להיכנס בפולימיקה מפורטת, ברור לנו, לעומדים בפנים, שהרעיון הזה מופרך הוא מכל הצדדים: תעודתנו אינה השום אופן להראות גדולות במוסריות, כי אם לחזק את קיומנו על יסוד של בניית-חיים ממשית. אבל כמה מלבב הוא, כמה מפליא הוא, אם מצב-רוח אמיתי כזה (באמיתיוּתוֹ אין כל ספק!) נשמר אצל סופר, העובד כל ימיו ב“פוֹרואֶרטס” של אַבּא קאהאן!

האדם ליסין הוא מסוג בני האדם הנבונים ובלי ערמה; בעלי הרוח התמימה והסוערה כאחד; אמיצי-הלב וטובי-הלב, הניצוץ הטוב שבלבו – זהו מורה דרכו, למן שירי הנוער העבריים שלו, שכתב אַ-לָה-דוֹליצקי ועד שיריו הז’ארגוֹניים הבשלים, שדוגמאות נהדרות מהם יש בחוברת שלפנינו ושאַקוֹרדים אחדים מהם מזכירים לנו, קוראי עברית, קת קולו של ליטאי נלבב אחר בשיריו הראשונים: דויד שמעונוביץ; ³ למן השתתפותו באספות-הפועלים הראשונות במינסק ואגפיה ועד עריכתו את ה“צוקונפט” בניו-יורק, גם בשירה, גם בעבוד ציבורית לטובת העמלים אין ליסין לא “פריץ” ולא “משרת”, כי אם אדם, כמו שאמר אותו פּארטאן על וואלט, אדם העומד ברשות עצמו, מן ה“ישיבה” נכנס ל“מפלגה” – וגם שם וגם פה עשה תמיד כפי אשר הורתהו רוח מבינתו-רגשו. לא פחות מאשר לדרישות הישיבה הווֹלוֹז’ינית לא נכנע – בלי חשבון-הנפש – גם לדרישות המפלגה הבּונדאית, כי דוֹגמַטיקן איננו! חבריו היו “קוסמופוליטים” – והוא לאומי-אנוש; חבריו היו שלומי-אמוּני המַטריאליזמוס ההיסטורי ומלחמת-ה“מעמדות” בין היהודים – והוא סוציאליסט הוּמאני: חבריו עשו אַגיטאציה לשוליי דנגרי וחייטי בסמוֹרגוֹן, ש“יתקוממו” נגד בעלי-הבית שלהם, שיכריזו שביתות נגד “מוצצי הדם”, שיילחמו מלחמה אֶקוֹנוֹמית “מעמדית” – והוא הבין, שבעל-הבית היהודי בליטא, נותן-העבודה, המחזיק איזו פועלים בבית-מלאכתו, הוא לרוב קבצן בעצמו, שיושב עם פועליו כל היום ואשמורה בלילה ועובד כמוהם, ושהשביתות נגדו אינן מלחמה ב“קאפטאליטזמוס”, שאיננו פה, אלא מעשי-הרס בעלמא, לרוֹעץ ל“ענף-המלאכה” כולו, לרועץ ל“מנצל” ול“מנוצלים” גם יחד. הוא הבין, שבכל השאלות שכעין אלו לא הדוֹגמה צריכה להכריע, אלא שיקול-הדעת האנושי, על יסוד של נסיונות-חיים ודרישת-טובה לאדם העובד. במקום השביתות האקונומיות דרושה פוליטיקה יהודית-המונית, יהודית-עממית, זו היתה תורת ה“אוֹפּוֹזיציה” הוואַלטאית שלו.

חובת הפועלים היהודים –היה מלמד – אינה רק לדאוג לצרכי עצמם. העם היהודי, עַמָם, סובל, ובגלל הריבוֹלוּציה יסבול עוד יותר; ידאגו איפוא פועלינו הריבולוציונרים, שעַמם המעונה יֵצא לחופש. והדברים היו דברי יחיד, דברי יחיד בעד הכלל ונגד דעת הרבים!

תכנית-העבודה הפוליטית של פועלי כל עם ועם – הוסיף ללמד – צריכה לנבוע מקרקע-המציאות שלהם. הדרישות הלקוחות ממה שנאמר לפועלי עמים אחרים אינן מתאימות בשבילנו. ה“קאפיטאליסט” שלנו, שנגדו נלחם ה“בּונד” הרשמי, איננו “קאפיטאליסט” במובנם של האחרים. הסביבה שלנו היא אחרת והפרובלימות אחרות. על הריבולוציונר היהודי מוטלות חובות כלפי עמו. הפסיכולוגיה הפרוליטארית – זאת אומרת, הוויתוּר על הקוֹמפוֹרט, דרישת הצדק והיושר וכו' – צריכה להיות כוח דוחף בפוליטיקה הלאומית שלנו –

באַגיטאציה אֶקוֹנוֹמית לא סגי. צריכים ללמד את פועלינו לקרוא ולכתוב, לתת להם אפשרות להתפתח, להכיר את הטבע, את האדם, את העולם, את החברה; דרושה עבודה תרבותית: שיעורי ערב, ספרות – אז ימצא הפועל בעצמו את הדרך הנכונה.

וכל זה נדבר אז, לפני עשרים וחמש שנים, ב“ימים שלפני ההיסטוריה”, בחוגי האינטליגנציה הבּונדאית. כי ליסין לא ביקש, כאַגיטאטורים, הצלחה לרגע: לאַרגן את ה“מאַסע” לשני ימים על ידי שביתה, שסופה הרע והמר בטוח. לוֹ היו מטרות בנות-קיימא. “אבנים שלמות צלע זו נבנתה”.

ליסין, בכלל, – תעיד עליו חוברת-ה“צוּקוּנפט” – לא היה מעולם אַגיטאטוֹר נאה דורש. והשפעתו המוחשית על ההמונים היהודים גם ברוסיה וגם באמריקה, משעבר לשם – לעולם אך ברכה בה. הפועל ההמוני בעל-הנפש ובעל-ההכרה באמריקה חושב את ליסין לעצם מעצמו, לבשר מבשרו, וכאֶל עמוד-אש הוא מביט אליו, אשר יאיר לפניו את הדרך. דמות מלבבת!

ואף בשירה, עולמו של היחיד, אין ליסין מביט על עצמו אלא כעל משורר-ההמון, כעל אחד-מרבים. אמנם, אחד המחוֹנן בסגולות שאין לרבים, אחד שנשמתו עשירה מנשמות-הרבים, אבל – אדם כמותם ואִתּם. “כשליסין אומר ‘אני’ – פּירוּשו: אני, בן-עמי; חבר האנושיות הלוחמת; נפש הקשורה לאידיאלים הגדולים והנשׂגבים של דורי. אני – הבא לגלות לחברי את זה שמתרקם גם בלבו הוא” (חוברת-היובל, עמוד 247).

אברהם ליסין עובד זה חצי יובל שנים בשביל המוני עמנו העובדים בארצות-פּזוּרינו. מי מאנשי-העבודה המעטים אשר אתנו בארץ-ישראל לא יעלהו בזכרונו כיום הזה ולא ישלח לו ברכת-לב-ונפש מרחוק?

[“הוצאת הפועל הצעיר”, אייר תרע"ט; החתימה: בר-יוחאי]

רבעון “העבר”

גם באותן השנים ה“טובות”, השנים “כתיקונן”, היינו פותחים בלב הומה ובעינים קשובות כל מאסף ספרותי עברי, שהיה בא אלינו משם: “שלכת”, “העברי החדש”, “נתיבות” – – – ואולם במה תשוה אותה ההרגשה אל הרגשתנו כיום, אחרי חמש שנות פירוּד ואֵלם, כשיפול לידינו איזה ספר מ“תַּמָן”? האישׁ הבא הלום בדרךְ נס מאותם המקומות ומביא בילקוטו דבר-מה בשבילנו – האם לא יהיה בעינינו כאחד מאותם הפליטים בימי-הבינים שהעבירו כתבי-יד של פּירושים חדשים מארץ אחת ליהודי ארץ שניה, לאלה שעדיין לא זכו לטעום מיערות-הדבש? באכסמפלאר היחידי, שאין אנו מספיקים לקרוא בו כולנו די-שבענו, יש מצד המביא מפעל-חסד רוחני גדול ופריסת-שלום לבבית בחדא מחתא.

עבר אדם אחד ברחובנו והשאיר לנו אכסמפלאר אחד של “העבר”, ז’ורנאל להיסטוריה ישראלית בעברית (“העבר”, רבעון לדברי ימי היהודים והיהדות. העורך: ש. גינצבורג. המשתתפים בעריכה: ד“ר מ. א. אייזענשטאדט, ב”צ כץ, ש. ראזענפעלד. המו“ל: הוצאת “חיים”, לזכר המנוח ר' חיים כהן. כרךְ א', חשון – טבת תרע”ח. פֶּטרוֹגראד).

על ערך המפעל הזה, אם יתקיים ויתפתח, אין להרבות בדברים. גדולה נחיצותו וגדולה חשיבותו! לפי שעה אין לנו מן הרבעון אלא ספר אחד. הספר מחזיק כחמשה-עשר גליונות-דפוס והוא מלא וגדוש חומר-קריאה מעניין לא רק לאנשים שהיסטורייתם אומנותם. הרשימות ככתבן וכלשונן שפירסם ש. דוּבנוֹב מפנקסי קהילת מסטיסלאב על הפוגרומים של וואשצילא ועל עלילת-ה“מרד” בימי ניקולי הראשון יגידו לנו יותר ממאות “ציורים היסטוריים” על חיי-אבותינו בזמן ההוא, ארחם ורבעם, השקפות-עולמם ויחסיהם אל השכנים ואל הממלכה. “בכל יום ויום צרה וחשכה מתפשטת על עיר מסטיסלאוו, כי מענקע נשבע בספר תורת ד' לעיני הקאמיסיע כי ראה כי שברו בני ישורון כלי המלך (ביקסין)”. אבל “איש יהודי היה בעיר אמנאסטירשצינע ושמו יצחק והאיש ההוא נכבד מכל בן מלכים ושרים ורוזנים, כסאו הולך וגדול לשם בכל הארץ”… ולבסוף “אגרת הניחומים להקיר”ה", כפי שהיא נמסרת במגילה… כל פירושים למגילות כאלו הנם, באמת, אך למותר.

רבת-ענין היא גם הרשימה “מירושת משפחה פטריארכלית”. ושוב: נוסח-הצוואות מדבר בעדו. יחד עם הפרטים באותן הצוואות על “שני זוגות סכיני-כסף ומזלגות ושתי כפות, זוג כפות טאנזיר ושתי כוסות של כסף קדוש-בעכערליך” יש שם צוויים מוסריים ממדרגה ראשונה, שמעמידים אותנו על סוד כוחה של הפטריארכליות בכלל.

חשוב הוא המאמר מן העבר הרחוק: “ספר חסידים” מאת י. צינבערג. חבל רק, שהמחבר לא חקר די-הצורך את השפעת ה“פראמיגקייט” האשכנזית על החסידות העממית היהודית של הספר הזה (בחומר המוסרי המובא במאמר מן הספר יש רמזים לזה: המעשה, למשל, בטיפסר, שהיה שוכר את כל הזונות ביום השוק, בכדי להצילן מחרפה, ועוד). ולא פחות חשיבות יש למאמרו של בעל-מחשבות מהעבר הקרוב: על החינוך-החסידי-המוסרי של תלמידי ר' ישראל סאלאנטר בעיירה קורלאנדית אחת. בעל-מחשבות חושף את המצע האקונומי-הפסיכולוגי שמתחת לצורה החינוכית הזאת. לאותו פאנסיון “מוסרי” היו שולחים את ילדיהם בעלי-בתים סוחרים, אשר עברו עליהם השפעת ההשכלה החדשה, הדתית-ראציונאלית, מצד אחד ומן הצד השני השפעות בעלי החברה “מחזיקי-הדת”. ר' ישראל סאלאנטר היה דורש מתלמידיו, שבחוץ לא יִבָּדלו משאר אנשי-אירופה המנומסים בהליכותיהם ובגדיהם ושיהדותם תהיה “”חיזוק-הנפש“, כלומר דבר פנימי. ר' שמחה זיסל, תלמידו של ר' ישראל, בעל הפאנסיון ה”מוסרי" בגרובין היה דומה במלבושיו לכוהן פרוֹטסטאנטי. בקיצור: “ווי עם קריסטלט זיך” –

הרבה אפשר ללמוד מרשימותיו של ש. ראזענפעלד מהעבר הכי-קרוב: ממסעו אל ערי-פולין בשנת תרע“ה מטעם חברת-עזרה של יהודי רוסיה. “אנשים ומעשים” עוברים לפנינו: אנשׁים ככל האנשׁים: נושׂאים בעול-היסורים כשֶׁאֵלֶה באים, ומשתמשים לטובתם במצב הרע כשהאפשרות ניתנת להם. מעבר מזה משוגעים ומשוגעות מרוב הפורעניות, ומעבר מזה קוֹמנדאנטים גויים מן הטיפוס הידוע ואנשים יהודים גם כן מן הטיפוס הידוע, יהודים שעשו עושר מן המלחמה ורוצים שגם ל”מעות-חטים" יתנו הקופות הציבוריות מן החוץ ולא הם. אנשים ומעשים. מעשים בכל יום ובכל מקום…

אך גולת-הכותרת של המאסף הוא יומנו של י. ל. גורדון, שבו הוא פותח. היומן הוא משנת תרנ“ב, שנת-חייו האחרונה של המשורר הגדול. מן היומן הזה, עוד יותר מאשר מאיגרותיו, נראים לנו עניני חייו של יל”ג בכל גדלותם וקטנותם ונשקפים לנו פני המשורר מר-הרוח בכל קמטיהם העמוקים. השפה הטובה ובהירה וחזקה כל-כך: “האילנות הגדולים אשר לנו משילין פירותיהם… חוסה ד' על שארית עמך!”… או “אשתו מתה מעוצר רעה ויגון ובנו – נהפך אל הרודף” או “ידעתי כי שיחַתי את דברי על אוזן לא שומעת, כי הבארון גינזבורג מהתענג וממורך לב, פן יאמרו חטאת ה”קהל" דבקה בו, לא ישמע לי ולא יעשה דבר לטובת צאן אובדות ההן ואכן אנכי עשיתי את שלי והוא – אם ישמע ואם יחדל". אופי בעל-היומן חרוּת פה כמו בציפורן-שמיר עם כל אורותיו, ובמקומות אחדים – גם עם צלליו. עין חודרת, לב כואב, נפש פצועה, אבל גדולה, רבת-און – בכל שורה ושורה. הדברים על אודות בני הדור (חכמי-וארשה, חכמי-קיוב, חכמי-אודיסה) קולעים כולם אל המטרה, הדברים בשאלות-הזמן – יש לרובם עוד היום ערך לא רק היסטורי.

“לקחתי דברים עם יה”ס – הוא כותב בכ' כסלו – גם על אודות יעבץ המתחיל להרביץ תורה בקולוניות שבארץ-ישראל. עוד בהיותי בברלין קראתי את חוברות “הארץ” אשר הוציא וייטבו בעיני מאד. הסופר הזה שפתנו אתו כשפת הסופרים הגדולים ומאד שמחתי לראות כי בקרב הכפרים והמושבות הנוסדות באה“ק ואכרים ויוגבים מבני-ישראל נמצא איש כזה מרביץ חכמת ישראל ומרחיב שפתנו לבלי תשכח מפיהם ומפי זרעם, ויהי הסופר יעב”ץ בעיני כשמואל הרמתי בזמנו אשר יסד ברמה בית אולפנא לבני הנביאים, אפס כי שיטתו בסדר הליכוד ובחינוך הילדים אשר הוא שׂם לפני המורים והמלמדים שם לא ישרה בעיני. כי אומר הוא ללמד את הקטנים גם תלמוד ואגדה ולפרש להם ספרי-הקודש על דרך הדרוש ולדעתי דבר זה בגירסא דינקותא מזיק מאד, כי נוח הוא לעקם את השכל הישר אצל התינוקות שמוחם רופס“. “בתחילה היה עם לבבי לכתוב עליו להשתתף במלאכתו בחוברותיו אשר הוא מוציא במחלקות הטובות והישרות בעיני ולהתנגד לו במקצוע זה שאמרתי: אכן אחרי כן שבתי וראית גם משאר מקומות בספריו כי האיש הזה קאנסרוואטאר גמור הוא והעינים אצלו לאחור ולא לפנים. אז שבתי מדעתי ואמרתי בלבי: לא ידון רוחי באדם הזה עד אשמע על אודותיו דעת אחרים היודעים אותו אם בעל-נימוס הוא ותלמיד-חכם אמיתי המסוגל לשמוע גם דעות המתנגדות לדעתו. היום הצעתי כל הדברים האלו לפני יה”ס…שבתי בהחלט מדעתי לבוא עם האיש הזה בדברים וחשכתי את דברי לזמן אחר כשאמצא לפני מקום נאמן להגיח אליו משם ולערוך עליו מלחמת סופרים שלא ברשותו. ואולי אעשה זאת מהמאסף אשר אנחנו אומרים להוציא אם יקום ויהיה הדבר”.

מסוג זה דברי יל"ג על החכמה והבינה של תורת-משה ש–

“היתה מספקת כל זמן שהיתה האומה במעמד תינוק בין שאר העמים, שהיו גם הם תינוקות”, “אבל אותן התינוקות גדלו והיו לאנשים ובה במידה שהתפתחו כחות גופם התפתחו והשתלמו גם כוחות נפשם וחסרון הכשרונות שהיה בהם מתחילת בריאתם נתמלא ע”י שקידה והתמדה בלימודים שלמדו מקצתם מאותו תינוק ומקצתם מעצמם; ואותו תינוק נשאר תינוק גם בגדלו"….

ובנוגע לתלמוד:

“התלמוד הוא המלח אשר בו המלחה כנסת ישראל, כדי שתתקיים, כמו שמולחין וכובשין בשר שמן לקיימו לימות החורף; וכשהגיע זמן הסעודה, מי פתי יעלה את הבשר המלוח כמו שהוא בלתי אם מירֵק ושטף במים תחילה, והעבירו את המלח מעליו והשאירו בו רק כדי נתינת טעם לשבח. התלמוד הוא החיתולים וזני המרקחיים אשר בם חנטו את ישראל בשעת גסיסתו להעמידו לדורות; אבל משיגיע זמן תחית המתים (שרישומו ניכר מעט בזמננו) איכה יקום המת ויחיה בלתי אם הסירכם מעליו את חיתוליו ומוסרותיו ותמרקו את מעיו מכל מעשה מרקחת והבאתם בו רוח ויחיה?”

ושם:

“האף אמנם יכולים אנחנו להתנהג על נהרות אירופא ושאר ארצות הישוב עלפי המנהגים שנקבעו על נהרות בבל, ואם באמת תוצאות החכמות והלימודים בימי עולם ובשנים קדמוניות ההן מספיקות לזמן שאנחנו עומדים בו ומתאימות עם מעמד החכמות עתה? יקר לנו התלמוד כספר עתיק יומין, כאוצר נחמד לקורות ימינו ולהרחבת שפתנו (מובן מאליו, אחרי הבירור והנפוי בי"ג נפות) נכבד ומאד נעלה הוא לנו כאספלנית שהיתה מונחת על גב המכה והועילה הרבה לשמור את בריאות החולה – אבל אם שוֹם נשים לנו את התלמוד וכל דקדוקי העניות אשר בו וכל מה שהוסיפו וגיבבו עליו הפוסקים האחרונים ממיעוט ידיעה או מריבוי אמונה – למורה דרך לאומתנו בכל פינות שהיא פונה לבלי סור ממנו ימין ושמאל, כי אז נהיה כהולכים אחר עמוד הענן לילה ונהיה נבוכים בארץ, המדבר יסגור בעדנו בריחיו לעולם ואין לנו תקוה לשוב לעולם עלי אדמות, לחיים של חילוץ עצמות”.

סוף דבר: אם נאמר להעתיק ולעמוד על כל הדברים, שאפשר ללמוד מן היומן הזה, שרק חלק בא ממנו כאן – אין אנו מספיקים.

שאיפת-העורכים כנאמר בפתח-דברם: “תעודת ‘העבר’”, היא לא להעביר לפנינו “בית-עלמין”, כי אם לתת לנו ז’ורנאל חי, ועל זה יודום הקוראים. ואולם מסתפינא, שדוקא שאיפה רצויה זו הביאה אותם לתת במאסף מאמרים בלתי-רצויים, מאמרים, שאין בהם כל חידוש, שלא די שאין בהם כל מקורות חדשים, אלא שכל הנאמר בהם ידוע לכל בר-בי-רב. כאלה הם המאמרים: “הסאלונים היהודיים בסוף המאה הי”ח ותחילת המאה הי“ט” מאת י. לעווין ו“אברהם מאפו” מאת ש. גינצבורג; חסר-ענין הוא גם מאמרו של ז. עפשטיין על מנדלי.

למכתבי קצנלסון (בוקי בן יגלי), שבאו בסוף הספר בסימנים מיוחדים, היה, כמובן, מקום בז’ורנאל כזה, אילו היה איזה ערך למכתבים מצד עצמם. ואולם, לצערנו, אין הדבר כך. העורך ש. גינצבורג אומר, אמנם, ש“פרסום מכתבי י. ל. קצנלסון איננו צריך להתנצלות”. ואולם, לדעתנו, לא תועיל פה כל התנצלות. אישיותו של בוקי בן יגלי – אמנם, אפשר מאד, שהיתה מלאה “אצילות, יופי וקסם”, אבל אגרותיו הארוכות והשדופות שניתנו פה אינן בשום אופן “כלי חמדה לאוצר ספרותנו”. ריקים הם מכל; ו“היסטוריה” – הס מלהזכיר.

[“הוצאת הפועל הצעיר” אייר תרע"ט; החתימה: ב. – י.]

באחד מלוחות “אחיאסף” הראשונים, מאותם שהיו נדפסים כולם בפטיט ובעמודים צרים, כפולים, נדפס שיר־פיליטון מאת פרישמן בשם “רפואה בדוקה”. מעשה בבתולה עבריה (הנמשל: השירה העברית), שחלתה במחלת החיוורון וקראו לכל מיני רופאים: אידיאליסטים, ריאליסטים ונאטוּראליסטים – ולא ידעו להעלות לה ארוכה. ולא הועילו גם שירי־הגיון, ולא הועילה אפילו דרמה. אז ניגש אל מיטת החולה רופא צעיר לימים, אחז בדופק, מישש בזפק ומצא את החידה מהר־חיש:

לֹא חָסֵר לָהּ דָבָר בִּלְתִּי אִם אִישׁ –

העיקר לשירה הוא האישיות, בעל הכשרון, הסופר העובד (כי מה היא השירה, אם לא צורה מיוחדת של עבודת־הרוח?)

…דויד פרישמן בעצמו, בכמה בחינות, היה כל ימיו האיש הזה, וכעין גמול על כל מעשיו נשלח לו בשתי השנים האחרונות עזר כנגדו, איש־עוזר. דורש־רשומות היה אומר: אי"ש – ראשי תיבות: אברהם יוסף שטיבל.

––––––––

לפני ימים אחדים נזדמן במקרה לידי גליון אחד של הטאָג" הניו־יורקי מ־5 לאפריל ומצאתי בו דברים מעניינים בנדון. בעמוד אחד של אותו הגליון התנפלות מעוררת־בחילה על ה“העברעער” בארץ־ישראל, הרוצים, שלאסיפה הלאומית הארצי־ישראלית, אם תיקרא באיזה זמן מן הזמנים, יִבָּחרו לא בּוּרים גמורים, כי אם דוקא אנשים שמבינים משהו בספר או בעתון עברי. (ה“בחינות”, צריך לשער, לא יהיו, בכל אופן, קשות ביותר!…) ושלא תהא רשות לכל “אלרייטניק” ארצי־ישראלי או חוץ־לארצי להיות שליח הציבור העברי במועצה הלאומית של עם־ישראל… (מובן, שעצם נחיצותה ואפשרותה של אסיפה כזאת עתה – זוהי שאלה אחרת לגמרי והנה ענין למקום אחר). ובצד אותו המאמר, שנכתב ע“י איזה אדון נבער ומחוצף, היושב בניו־יורק ורואה חלומות בירושלים, מאמר ז’ארגוני המלא דימגוגיה קהה, כלומר, חוסר ידיעת המצב וחוסר התעמקות במצב, סמוך לו בעמוד השני – אינטרביו עם “הנדבן העברי” (“העברעאישער מעצענאַט”) שטיבל. ופה מתגלה מה שאפילו האינטרביואֶר בעצמו מבין, סוף־סוף, אם כי לא כל צרכו, שבא־כוח העברית אינו כלל וכלל “בּוּרז’וּי”” המתנגד לעם, איננו כלל וכלל עגל־הזהב, שה“העברעער” מרקדים מסביביו, איננו כלל… “מֶצֶנאט”, כלומר נדבן ובעל־טובה, כי כלום אפשר לקרוא כך לאדם עשיר הדואג לכבודה ולרווחתה של אמו־יולדתו? שטיבל, הקורא העברי הוותיק, איננו נדבן ובעל־טובה, כשם שאנו כולנו, הסופרים העברים המעטים, איננו מעצנאטים, איננו עושים “טובות” למי שהוא, אלא עושים מה שאנו יכולים, מה שאנו מוכרחים לעשות, מה שאנו מוכרחים לרצות ולעשות.

ושוב, כמו בענין בחירת צירים יודעי עברית לאסיפה הארצי־ישראלית העלובה, מרקד באינטרביו שטן־הקנאה הקטן. למה? – טוען האינטרביואֶר – למה נותן שטיבל ל“העברעער”? – “למה לא לתרבות היהודית היותר רחבה לתרבות המכילה בתוכה גם העברעאיש וגם אידיש?”

אבל אם לקנאה, הנני מודה על האמת: אני הנני בעל־מקנא; מקנא אני בנורבגים, ולפעמים גם באידישיסטים; ואולם הפעם הייתי מוותר להם, לאידישיסטים, ברצון על כל הסכומים והפוֹנדים בעד איזו מאות של קוראי־עברית אמיתים חדשים, כמר שטיבל מלפני עשר שנים, בשעה שלא היה עדיין “מצנאט”. כי איזו מאות של אנשים לא בעלי־רכוש, אבל קוראי־עברית מובהקים, כלומר חותמים על תוצאה עברית וקונים בקביעות ובמזומן כל ספר יוצא, נוסף על כל הקהל העברי הארעי, היו מעמידים את ספרותנו על רגליה יותר מכל הפוֹנדים שבעולם. וה“טאָג” הרי ישנם לו לא מאות ולא אלפים, כי אם עשרות־אלפים – ולקנאה מה זו עושה? מה מעכב בעד תרבות אידישיסטית רחבה, שמכילה בתוכה וכו'? – – –

––––––––

אין אני מכיר את אברהם יוסף שטיבל פנים. לא ראיתי אותו מעולם ולא שמעתי את קולו. לפיכך אין אני יכול לעמוד בבטחה על שורש־נשמתו. ותיתי לו לבעל־האינטרביו שבאותו “טאג”, שאינו מעקם בכוונה את פני המצנאט ומעיד עליו כמסיח לפי תומו, ששטיבל הוא איש פשוט, רגשני, נוח לבריות, עם בת־צחוק מושכת, מלאת־חן; מדבר יהודית; בן־עם.

ובאמת, אם יש איזו מעשי־נסים בחזיון שטיבל, כלומר בצירוף המשונה של בעל־כסף ומוקיר ספרות עברית, הנה במעשיו של שטיבל אין כל חידות: הוא, סוחר־העורות הפשוט, מתוך שנפשו היא נאצלה, הרי הוא, כר' שמואל הנגיד בשעתו, מקדיש את אונו והונו להרמת קרן הספרות, שהוא קורא, הספרות הנוגעת לנפשו. “עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו”. מה קשה פה להבין ומה יש כאן לדבר?

ולא רק שאין הרבה מה לדבר – לנו, הנוגעים בדבר, גם קשה הדיבור. כי יהיה מה שיהיה, ופה, מאידך גיסא, יש לנו עסק, סוף־סוף, עם איש החוסה בצל הכסף – צל, שרבים שואפים אותו ושאינו נעים ומשיב נפש מכל וכל. האיש הלז כסף בידו – חרב־פיפיות – ועמו ועליו, אם הוא קרוב ללבך, קשה לדבר כאשר עם הלב, כל אשר בלב. לרגלי אדם כזה מצודות וחרמים, ואם הנך ידידו הפשוט ודורש טובתו – רק זה: לא נביא בן נביא – קשה למצוא את הטון הנכון. אתה מוקירו, אתה אוהבהו, למרות עשרו – אבל אין בטחון: סכנות אורבות לרגשך ופחדים מפני אי־הפשטות, מפני הסבך. קשה לך מצד אחד להתאפק מהביע מעט מרגשות־השמחה, אבל לא קל גם לעמוד ולהביע כמו שצריך. לא קל ללחוץ את ידיו ברבים וכמו שצריך. אוזן־האדם לא תמיד מלים תבחן, ועין־האדם – ודאי אך בשר היא. ביחוד אזניהם ועיניהם של העומדים מסביב.

––––––––

לשטיבל ניתנה יכולת. יכולת זו לאו זכותו היא. אפילו היכולת מסוג אחר, יכלתו של חברו הסופר אין לזקוף לזכותו של בעליה. בעלי הנפש מוקירים את היכולת, את האוצרות, את הכשרונות, שמחים עליהם, כי לטובת החיים הם, לטובת חיי העם, אבל אוהבים הם לא אותם, שהם נחלת־כוחות עיוורים, כי אם את האופי החשוב של בעלי־היכולת, בעלי־האוצרות, בעלי־הכשרונות, את הכוונה הטובה, את הרצון החזק, את המסירות שלהם.

…שטיבל יעשה איזה דבר בשביל ספרותנו – בזה כמעט שאנו בטוחים. לפי ההתחלה רואים, שהוא עשה יעשה, בכל אופן! אבל לנו אין זה מספיק. אנחנו היינו רוצים, שהוא יעמוד על מרום־תעודתו, שהוא לא יהיה רק בעל־פקדון סתם, נותן־כסף, כי אם מבסס בכספו הוצאת־ספרים עברית יסודית. אנחנו היינו רוצים, שהוא ידע להיזהר מפני פיזור־הנפש והפזרנות, שהוא יהיה למו“ל, למו”ל עברי רחב ומקיף, לפי יכלתו, אבל לא לבעל־תעשיה של ספרות על ידי חוג של מקורבים. כשיוסיף שטיבל להוציא ספרים הגונים, מקוריים ומתורגמים, ולתמוך בידי מוציאים נאמנים, שהוחזקו לאנשי־מעשה בעולם־הרוח, ידע ויזכור, כי במצב־ספרותנו אין מקום לדירקטורים בעלי־שם מצד אחד ולפועלים ספרותיים פשוטים מצד שני. הוצאתו צריכה לתת את האפשרות לאנשי־הרוח שבנו, כקטן כגדול, לעבוד, לקיים “דרכה של תורה”, אבל חלילה ממנה לעשות את הפוֹנדים שלה לפרה חולבת. תנהיג ההוצאה קימוץ גדול, תקבע מחירים מינימאליים, לפי מצב־השוק של הספרות העברית, ואל תשלם בעד השמות הנודעים לתהילה, כי אם אך ורק בעד העבודה.

“הוצאת־שטיבל”, אחריותך גדולה!

וגדולה גם אחריותנו אנו בשעה זו. בימי “הוצאת־שטיבל”. כי דוקא עכשיו, כשיש שטיבל, יש סכנה בדבר, שהתאמצותנו אנו תחלש, שהאיניציאטיבה הציבורית־הספרותית שלנו תחלש. לפתח חטאת העצלות רובצת, וסכנה נשקפת, שלכל התעוררות מצדנו לעשות איזה דבר, יבוא קול מחוץ וגם מבפנים: יעשה שטיבל, שטיבל יעשה…

חס ושלום! לא תהא כזאת בשדה־ספרותנו הכחוש והעזוב. שטיבל יכול להיות גורם חשוב – וכל לבנו רועד לקראת התקוה הזאת! – אבל עם זה עלינו לזכור, שמעשים כעין אלה העומדים לפנינו להיעשות – בשעה שאנו דלים וריקים כל כך! – אפשריים רק בהתאמצות־הכוחות של כולנו, הקטנים עם הגדולים, החמריים־הרוחניים יחד. אל נשכח, כי למעשיו של שטיבל יהיה ערך, רק אם כל אחד מאתנו, לפי כוחותיו, יהיה שטיבל בזעיר־אנפין (במובן כמות־היכולת); אל נשכח, כי במה ששייך לגידול טבעי כיום יש לנו, העבריים, הרבה לקנא באחותנו היהודית, שחוג קוראיה הם פועלים… ובנוגע לעתיד – הנה אם עתידה היא מכוסה בערפל, עתידנו אנו בהיר הוא, בהיר כאויר ארץ־ישראל: בלי מסירות־נפש יוצאת מן הכלל לא תהי לנו תקומה.

[“הוצאת הפועלי הצעיר”, סיון תרע"ט; החתימה: בר־יוחאי]

צרור-חוברות של “השילוח” הגיע, סוף-סוף, גם אלינו. לא כל החוברות שיצאו במשך שנות-הפּירוּד, כי אם רק אחדות מהן. בנערינו ובזקנינו עטנו אל השלל. עוד לא הספקנו לקרוא את הכל. ויש דוקא מה לקרוא (לא במקצוע-הבלטריסטיקה!), יש ממה ללמוד, ובפרט מאמריו של יוסף קלוזנר, וביחוד מאמרו “לא ברעש” ו“שכרון” (אולי היו עוד דברים בנדון זה, אלא שלא הגיעו לידינו; אגב, חבריו לדעה כתבו גם פה מאמרים ברוח זה, אלא שנדונו בגניזה). לפי שעה נשים מעיננו בחוברת-היובל של טשרניחובסקי. הנושא יקר מאד ומושך את הלב תחילה. כי כל מה שהם מדברים שם על הזָרות שׁל טשׁ. בתָכנו אינו, באמת, אלא ענין לפתיחה שׁל מאמר – לא יותר. גדולה מזו: גם כשטש. בעצמו כתב לפני עשרים שנה על שירתו, שהיא נטע זר לעמה, ודאי לא היתה זו הרגשה, שכך הוא הדבר, אלא רק אופן-של-דיבור, מין ביטוי של מרד, מרד לאומי, נגד העם הזה, ששירת-טשרניחובסקי הלאומית הכבירה היא לו נטע זר. מצד ידוע, אמנם, אמת היא ששירת-טשרניחובסקי היא שירת-עוז, שירה לעוז, והקהל העברי הוא בן לאומה, שהיא ההפך מֵעוז, בכל הזמנים ובכל המקומות, ובהכרח. ואולם כלום זה יכול להיות מקור מספיק ל“זרוּת”? וכי אין הגיבור נערץ בקהל-חלשים? וכי אין מתפעלים אצלנו כל הזמן דוקא מן “הבחור הזה”, שבא אלינו “מן ההר”, משריריו, בלוריתו וכו' וכו'.

וחידה היא, שיוסף קלוזנר, בעל המאמר “החידה “טשרניחובסקי”, לא עמד על זה. אגב, מאמר זה, מלבד מקום התיאור היפה והנכון של תקופת ראשית חיבת-ציון, שבה חלה התחלת-עבודתו של המשורר, אין בו כל חידוש נוסף על כל מה שכתב קלוזנר כבר לא פעם בדבר טשרניחובסקי, מלבד השׁם… ובנוגע לשֵׁם… יקר לי כבודו שׁל בעל-המאמר, הסופר-המחנך החשוב, שגם לעבודתו מרובת-הצדדים ורבת-העניינים כבר מלאו כ”ה שנים, אבל אי-אפשר שלא לומר, שהשם גרר אחריו את ההקדמה על זרוּתו של טשרניחובסקי; שכל ההקדמה כאילו לא נכתבה אלא בכדי לזַכּוֹת את השׁם שניתן למאמר; ושבכלל אי-אפשר שלא למצוא זרות בה, שבכל מאמריו האחרונים ב“השילוח” רואה קלוזנר זרוּת בכל סופרינו הגדולים: ה“פליאה” מאפו, ה“אגדה” מנדלי, ה“חידה” טשרניחובסקי… והקורא שואל: אם הכל פליאות וחידות, הרי אין כל פליאה ואין כל חידה? –

ונראה, ששכנו של קלוזנר בחוברת, המבקר הצעיר נתן ביסטריצקי, חושב באמת כך. הוא, במסתו הספרותית: “שאול טשרניחובסקי”, אינו חד חידות, כי אם משמיענו את כל מה שהוא יודע (מאין?) בוודאות פרופיסורית. וכך הוא אומר:

“העולם נולד בדמיון-היוצר ובשביל ההסתכּלות. עולם זה לא ידע ואינו יודע את הדיסהרמוניה, את הרע והצער. ירדה הפעולה לעולם, פעולת-האדם, והתחילה להעריך את ההוויה, יצרה יחס חדש, יחס מוסרי, לעובדות של המציאות העולמית. ועל ידי הפעולה האנושית, שמערכת את הכל הערכה מוסרית, ירדו הדיסהרמוניה והצער לתוך העולם ההרמוני והשלם. בא האמן וגואל את העולם מן הפעולה ומן ההערכה המוסרית. באה השירה וממיתה בנשיקה את עולם-הקיים. מפרדת את העולם של המציאות ליסודותיו המורכבים ויוצרת מהם עולם חדש. השירה היא מיתת-נשיקה של המציאות. אולם פרחי-המציאות נובלים על מפתן-האמנות – וחוזרים לפרוח בהיכלה הנהדר. העולם מת על מפתן-השירה כדי לקום לתחיה שנית, להיטהר מחלאת-הפעולה(!), להשתחרר מכבלי המוסריות – ולגאול על ידי זה את ההרמוניה הקדמונית והנצחית של העולם”.

אלה הם דברים ברורים – בלי חידות ובלי תעלומות! הפרוצס הוא כל כך פשוט, כל כך אלמנטרי: נולד עולם בדמיון, יורדת הפעולה ומעריכה, באים דיסהרמוניה וצער, מופיע האמן וגואל, באה השירה וממיתה, חוזרים פרחי המציאות ופורחים – והכל כה נהדר וכה חלק!

ואת טשרניחובסקי, אם יש את נפשכם לדעת – גם זה לא קשה, טשרניחובסקי זר ונכרי לציבור העברי ולפרט העברי. מפני מה? פשוט מאד, מפני שהשקפת-העולם העברית היא לירית-אנושית-מוסרית-נוצרית-רומאנטית-תכליתי-פסימיסטית, בעוד שהשקפת-העולם החדשה של טשרניחובסקי היא אֶפּית-טבעית-הרמונית-אלילית-קלאסית-הסתכלותית-אופטימיסטית.

"לא על פרט זה או אחר.ולא על כלל זה או שני יש לנו לדון כשאנו באים לערוך את ערכו של טשרניחובסקי " –אומר מר ביסטריצקי. “לא על הסגנון החיצוני(?) של יצירותיו ולא על המוטיבים העיקריים של שירתו אנו מחוייבים לעמוד (לא!): אנו דנים על השקפת-עולמו של המשורר. כי אין שירה בלי השקפת-עולם מסויימת” וכו' וכו'.

מובן, שבהמשך-הדברים עומד ביסטריצקי דוקא על סגנונו של טש. ועל פרט זה או אחר – אלא מה יעשה? הוא מוצא שטשרניחובסקי הוא אֶפּיקן, ורק אֶפּיקן, במזגו, אפּיקן ופנתיאיסטן, ולכן הוא זר. ומכאן גם לשונו האפּית הזרה – “התקופה הקדומה האפּית של הלשון העברית” (אף זה, כנראה, יודע ביסטריצקי, שהיתה תקופה קדומה כזאת ללשון, להיותה כולה אפּית, לבלי דעת כלום מ“ליריות”. אגב, חוקרי הלשונות והספרויות אינם בטוחים כל כך בכלל בקדמות האפּיות לליריות, אבל בעל-המסה שלפנינו בטוח!); מכאן סגנונו “הרחב כמדבר וקשה כאבן” (אגב, סגנון סיפורי נביאים ראשונים אינו רחב כמדבר ואינו קשה כאבן. קשיות יש דוקא ב“ליריות” של ישעיהו הראשון וב“דרמתיות” של דברי איוב המאוחר!); מכאן יחסו של טשרניחובסקי אל הטבע הדומם(כי אליבא דביסטריצקי כל האפּיוּת ואפשרות-האפּיוּת היא בטבע, וחיי האדם עם הערכתו המוסרית הם מחוץ לאפּיקה!; מכאן – הכל מכאן.

ובכן טשרניחובסקי הוא אפּיקן ופנתיאסטן – טוב מאד. אבל הרי אֶפּיוּת ופנתיאיסמוס וכל הדברים הטובים הללו היו בעולם גם לפני טשרניחובסקי – ומה זה מעלה או מוריד מעצם-הענין? טשרניחובסקי מאי עבידתיה? במה הוא – הוא ולא אחר? מה הם המניעים המיוחדים ליצירתו? מה היא דרך-יצירתו? מה גילה הוא מתוך נסיון-עצמו? והנה מנדלי ב“חיי-שלמה” – האם איננו לכל-הדעות, אֶפּי ופנתיאסטי – ומפני מה אנו רואים שם סוג של יצירה אחר מאשר בשירי טש.? ומפני מה לא נשארה היציאה האפית הזאת “זרה” לנו?

בכדי להראות על כוחו האפּי המיוחד של טשרניחובסקי מקדיש המבקר הרבה תשומת לב לבּאלאדות שלו ולא לאידיליות. וזה מובן: הרי שם יש יסוד “מנדלאי”, שם, יחד עם הטבע, פועלים בני-אדם חיים… וכל התיאוריה מתמוטטת! לעומת זאת בבאלאדות “המלים ואופן-צירופן הוא כעין עולם החי בפני עצמו” (סימן לאֶפּיוּת מצורפה!), וביחוד מצטיינת, לפי עדותו של ביסטריצקי, הבאלאדה האחרונה של טשרניחובסקי : “ויהי בישרון מלך”, שבה הגיע המשורר למרום-קץ-שלימותו. רעיונה של הבאלאדה הזאת היא, כי האהבה היא הכל (“רעיון” זה ידע, כמדומה, אפילו איבסן, כשכתב את “כשאנו, המתים, מקיצים”…), שהפילגש הצעירה אשר “עיניה נוטפות אור” (מבטא מ“דירה חדשה” שלפני עשרים שנה) מנצחת גם את המות,

כי זקן באהבתו,

די צעיר ימת בה–

המבקר מרבה כל כך להתפעל משתי השורות העלובות ומחוסרות-החיים הללו ורואה בהן את כל “הגַדלות”. מי יתַכּן רוח-מבקר! ובפרט מבקר מעמיק, שכשהוא מתעמק בשאלותיו יש לו רשות לשער כל מימי השערות מחוכמות (ראה ע' 140, דיבור-המתחיל “וכשנתעמק”).

ואולם עם ביסטריצקי עוד אפשר היה להתפשר. סוף-סוף, “מתחיל” הוא, ועדיין אינו יודע לכתוב, עדיין הוא חוזר וחוזר על הנחה אחת שלו ישר והפוך, עדיין הוא משתמש ב“כמו שנוכיח להלן” וב“עוד נשוב לזה להלן”, עדיין הוא מצטט“: “Da stch ich nun,ich armer Tor”… ועדיין יש לו תקוה… צרה עוד יותר גדולה לענין היא זו, שבאה אחריו בחוברת, המבקרת בעלת-הזכרונות ד”ר חוה שפירא, המעידה על טשרניחובסקי, כי ראתה אותו בבאזל וכי כך ציירה אותו לה בדמיונה, הנשבעת, כי “לא מליצות סתמיות הן חרוזיו” (של טשרניחובסקי!), המוסרת שת תכנם של שירים אחדים מאת בלע-היובל בלשונה שלה, ומעלה, כי השיר:

"נגילה, נתעלסה באהבים,

נריע, נזמרה-נא, דוד" –

לא בא כבושם הזה. – יהא כך!

ושָׁם אתם מנחם ריבולוב. שֵׁם מאמרו דוקא: “הליריקה של טשרניחובסקי”. בפרק ד' ממאמרו הוא, אמנם, מנסה לנגוע גם באפּיקה של בעל “ברית-מילה”, “לביבות מבושלות” ו“כחום היום”, אבל בקוצר-רוח בלתי-אֶפּי כלל וכלל. ובאמת למה לו האפּיקה, אם גם בליריקה ירד טש., לפי דעת ריבולוב, ל“עומק-הקוסמוס ומצא את דפקו”. וראה זה פלא, שהיורדת לעומק-הקוסמוס ומוצאת-הדופק היא “נסיכה-עדינה”, ש“מקום-מכורתה היכל-השיש הנהדר והגא”. ו“לכשתבוא – מתוך צניעות מרובה היא באה ומתוך תהלוכה חיננית מיוחדת נשמע רשרוש קל של כנפי הפורפוריה שעליה”. זוהי ההתחלה, התחלת מאמר לא על מיכ“ל ולא על מאנה ולא על מי שהוא אחר, כי אם על טשרניחובסקי! ואולם מי שלא ישט מפני המַנירות והאֶפּיטטים הבאנאליים ויקרא הלאה, ימצא, כי שירת-טשרניחובסקי היא גם בת-מלכה צנועה וגם יש באהבתה “מיסוד-המשובה” וגם “זרם מים חיים”, ואם “מן הצד העולמי הכללי אין בה כל חידוש” הנה השורה “אף כל מענה רך אין יש” היא “עמוקה ורכה” לאין שיעור. “המשורר הטה את אזנו הקשובה ללבו של העולם, מתאַוה לגנוב שמץ מסודו ורזו, והוא, העולם, מחשה: דומיה ואילמוּת בכל. אין כל מענה רך”. מכאן אתה למד, שכל מבטא ברברי מעלה גדולה היא לליריות ושה”רכות" אינה ההפך של קשיות, אלא של דומיה ואילמות. – החיים והמות בלשון-המבקר! –

על “הבדידות” של טשרניחובסקי בעולם-שירתנו עומד, כקלוזנר, גם י.אלשריף במאמר שאחר ריבולוב, אבל ביחס של קורא טוב, ובדיבורים, אמנם פרימיטיביים קצת, שאפשר לאמרם. הצעיר הכותב אינו ידע, ש“כאילו לא היה כלל בן לאותה אומה”, מלבד שאין בזה שום מעלה למשורר, הנה בנוגע לטשרניחובסקי בכל היקפו אין זה נכון אף במקצת (יקרא, למשל, את המאמר המצויין שבאותה חוברת: “שירי הילדים של טשרניחובסקי” מאת פדגוג ארעי). אגב, אלשריף מתאונן: “אל התפארת הרומזת לנו מכל אילן-סרק ומכל ציץ צנוע שׁבכר אין שָׂם לב”. ולראיה על זרותם שׁל משׁוררינו לחיי הטבע הוא מזכיר את שירו של שמעונוביץ: “לא אתחייב בנפשי”… הבנה מיוחדה במינה!

ואף אליהו מיטוס מתחבט בשאלה: למה לא נעשה טשרניחובסקי משורר פופולארי בתוכנו (טוב, כנראה, להיות משורר פופולארי!); אף הוא מעיד, שטשרניחובסקי התרומם בהשקפתו על העולם לידי גובה קוסמי ואף הוא מטביע את כל מה שהוא רוצה לומר במבול של השוואות יתרות ובערימות של ציורים (מעין: “חורשה עזובה מגדלת קוצים”, “צפצפות בעלות זלזלים נטויים ארצה” ועוד ועוד, לאין סוף). מתנועת-התחיה הוא מקשה על השירה, שאינה שירת-תחיה כל צרכה (כאילו אין די אצלנו שירי-“דרור”, “יצירה”, “נקמה”, “מולדת” וכו' וכו'!) ואין דעתו מתקררת עד שהוא מביא את הפיליטון הרע כל כך של טשרניחובסקי על “השושנים” הידועות. הידד,בעל-השושנים! ולעדות על עומק-הבנתו בשירי-טשרניחובסקי, מזכיר מיטוס את “האחים הקטנים” (האיתנים!) מ“שיח-קדומים” ונותנם ענין לאהבת ה“דוויים” וה“נענים”… והמאמר ארוך.

לפואימה “ברוך ממגנצה” של טשרניחובסקי הוקדש מאמר מיוחד בחוברת. כבחיבור של תלמיד-בית-ספר מרצה איזה יעקב שייניס על הפואימה הזאת. מנסה למסור את תכנה, מצטט ממנה איזו בתים, עושה קומפלימנטים, ואף על דעתו לא יעלה לשאול, אם באמת היצירה הזאת של טש. מפליאה כל כך, אם באמת מתאימות שורות קצרות בצורת-מונולוג למסירת טרגדיה של נפש, שדוקא אינה מסתפקת באלגיוּת, אלא עינוייה מביאים אותה, סוף-סוף, לפעולות; אם באמת טבעי הוא, שבהרצאה של טרגדיית-חיים יבואו בעיקר תיאורים ממושכים של בוא-הלילה או התפרצות-התבערה? ישים מר יעקב שייניס בכל מקום שהוא את ידיו על לבו ויאמר: כשקרא ב“חזיונות ומנגינות” את הקטע: “התזכרי? והלילה רד”, במקום שלא היה מסומן, שאלה הם דברי ברוך ממגנצה – העלה אז על דעתו, שזהו מונולוג של יהודי בעל נקמה מימי הבינים? – – –

משהו קורת-רוח ימצא הקורא היגע במאמרו הקטן של י.קרני, שאף שיש בין הערותיו גם מפוקפקות וצריכות-עיון, הנה בכללן הן קולעות אל המטרה וראויות להישמע. “יש בשיריו של ביאליק טון מיוחד, חיים טמירים מיוחדים, שאין אנו מוצאים אותם אל אחרים”. הנה! הנה! זהו מה שלא שמענו עד כה בחוברת שלפנינו! רק הזכרת “העברי הקדמון” שאחר כך ביחס לביאליק פוגמת קצת. צריכה עיון גם האמירה, ש“פחות משאר הסופרים עתיד מנדלי להיות בן-אלמוות בארץ העם המשוחרר”. וביחוד הטעם מ פני ש“הוא כולו גלותי מכף רגלו ועד קדקדו”. האומנם תתרחק כל כך “הפסיכיקה הישראלית המשוחררת בארץ-ישראל” – גם אם נתאר לנו בדמיוננו ארץ-ישראל משוחררת – מיחסו של מנדלי אל החיים, עד לחוסר-הבנה גמור? ואילו אמר קרני, שלשונו של מנדלי המדרשית-מליצית לא תובן כל צרכה בלי פירוש לדורות הבאים, עוד היינו מבינים אותו. אבל הדעה, ש“נשמתו של מנדלי כאילו עומדת ומכרזת תמיד: מה טוב ומה נעים שבת בתוך בצת יהודי ויהודיותי” – מתמיהה. אולי כך היה הרושם של מנדלי שבעל-פה בשנות-חייו האחרונות, אבל בעל שלושת הכרכים לא כן ידבר.

בטשרניחובסקי מוצא קרני את הריתמוס המזרחי – ושמח. קרני, כפי הנראה, אוהב את טשרניחובסקי ואוהב את הריתמוס המזרחי – ומה לא תמצא האהבה? לי נדמה, שכולנו אוהבים את טשרניחובסקי כערכו, אוהבים את בריאותו, את רום-מעופו, אוהבים את כשרונו הגדול, אוהבים את תכונתו המלבבת, אוהבים את עבודתו בעדֵנו, אבל מזרח – מי יודע… ואלה בתוכנו, שאינם אוהבים את המזרח – יש כאלה בתוכנו! חושבים: אולי לא קדם, כי אם נגב… וחבל! צפון וים עדיפי טפי…

אך כל זה אינו עיקר במאמרו של קרני. העיקר, שכתיבתו מעידה על אישיות שירית, ודברי אישיות, שירית תמיד ראויים הם להישמע.

ולבסוף בא גם מאמר מדעי: “סגנונו של טשרניחובסקי " מאת א.ליטאי, עם התחלה: “התפתחותה, התרחבותה והתעשרותה של כל לשון” ועם דוגמאות מתחת לקו, כמו שעשה, להבדיל, א. מ. ליפשיץ במאמרו: “סגנונו של ביאליק”. א. ליטאי בא לידי שׁבחו של טשׁרניחובסקי מתוך גנותו, הַיינו: אדם שלא למד עברית כראוי, ואף על פי כן כתב שירים כאלה! רובינזון קרוּזוֹ: חיי ציביליזציה בלי מכשירים! מובן, שבלי כל מעבר ניכר מוכרח הכותב הנכבד להבליע בנעימה, שהתיאורים האֶפּיים שבאידיליות של טשרניחובסקי נכתבו בלשון המשנה והאגדה, שטשרניחובסקי למד, סוף-סוף, ויודע על בוריה, ואם כן כל הבנין הרי מתמוטט! – שהרבה משיריו הליריים של טשרניחובסקי הם ארכאיים בצירופי-לשונם – זה, כמובן, אמת, ומי לא ידָעָה? אבל הסיבה לחסרון זה ודאי פסיכולוגית-יצירתית; המסקנה ממנו – שטשרניחובסקי אולי אינו ליריקן עברי גדול, כלומר, שלא נתגלו לו כל סודותיה של הליריות העברית. אבל הטעם ה”מלמדי", שטשרניחובסקי לא למד בחדר משניות כביאליק ולפיכך… – סמי מכאן. כמעט כל משוררינו שאחרי ביאליק וטשרניחובסקי אינם בני-ישיבה, ואף כל-פי כן חסרה כל הפרובלימה הזאת בשירתם.

כן, כן, ביאליק וטשרניחובסקי… זה למד משניות וזה לא למד… אבל ירשוני-נא – ואמשיך עוד מעט את השיחה.

---

כן, ביאליק וטשרניחובסקי. מכל החוברת עולה התלונה, אם כי אינה מובעת בפירוש: טשרניחובסקי איינו מקובל באומה כביאליק, מאי טעמא? מדוע ביאליק הוא בעיניכם ביאליק וטשרניחובסקי וטשרניחובסקי רק טשרניחובסקי? האם לא מפני שהראשון הוא ליריקן והשני פּנתיאיסאן, הראשון בעד המסורה והשני נגד המסורה, הראשון בעד המוסר והשני נגד המוסר, הראשון גיטואי והשני עולמי, הראשון דבר רגיל והשני “חידה”, את הראשון אתם משיגים ואת השני לא וכו' וכו'.

לא! אמנם, ביאליק הוא משורר גדול לנו, משוררנו הגדול וטשרניחובסקי גם כן משורר, ולא קטן; ביאליק הוא המשורר הלאומי, משורר-האומה, אחד ואין שני וטשרניחובסקי גם כן משורר עברי. אבל כל זה רק מפני שביאליק הוא המשורר-האמן וטשרניחובסקי – גם כן משורר אמן…

“אמן” באיזה מובן? “לאומי” באיזה מובן?

“אמן” – בזה המובן: בני-האדם חיים, סובלים, נענים ומוקירים את חייהם. האמנים שביניהם חיים גם כן, סובלים, נענים – ומוקירים את חייהם. בזה אין הבדל הכל מתרשמים מן החיים ולכל ילודי-אשה יש צורך להביע. אלא שלאמנים ניתן, מלבד הצורך, גם הכוח לבטא את זה, להביע, ברב או במעט, במלים בצלילים, בצבעים. בביטויו ממלא האמן, קודם כל, צורך-עצמו, הוא מוצא בזה סיפוק לנפשו. אבל חבריו, בני האדם, העומדים במחיצת-החיים שלו, רואים כאילו הוא עושה בשבילם מה שהם בעצמם אינם יכולים. והנה מי שנפשו מוקה ומרכבה ביותר, לתפוס הרבה בחיים, וכוחו, כוח-הביטוי, גדול ביותר, פעולתו האמנותית על בני אדם היא יותר גדולה, יותר רחבה, יותר מקיפה – בכמות ובאיכות ובזמן. ומי שכוחותיו, כוח-התפיסה או כוח-הביטוי, קטנים, האי הוא אמן קטן ואינו פועל אלא על חוג מצומצם, ובמשך זמן מצומצם: אבל מכיון שהוא פועל, עושה רושם אמיתי, ואם גם מצומצם, הרי הוא בגדר של אמן. (ואל יאמר: אם לאַמת-המידה ישמש הרושם, הרי רומנים בּולוואריים, קינומאטוגרפיים וכו' עושים את הרושם הכי-גדול והכי-רחב. זאת לא זאת. הרושם של אלה אינו רושם פועל, שבכוחו להכניס את הקורא או הרואה לעולם הפנימי של המראות, אלא רושם של דגדוג, עישון-נרגילה וכיוצא מן הרשמים הקלושים, הבלתי-רוחניים, שאין מהם ראיה לאמנות). יש, איפוא דרגות, ואף אמן אחד – יש מיצירותיו שבהן הוא מופיע בכל גודל-כוחו וחיוניותן עומדת לאורך-ימים, ויש כאלו, שהוא נכשל בהן, ואף על פי שאינן חסרות ערך אמנותי, באשר הן מספקות באיזו מידה את צורך-ההבעה, מכל מקום חייהן פגומים ומיתתן קרובה לבוא.

ו“לאומי” –בזה המובן: הלאום הוא קיבוץ מיוחד של אנשים, חוגים, שדרות, סביבות, תקופות, עלילות, – מאוחד על-ידי הרצון להגביר את כוחות-היצירה הכלליים, להרבות פירותיהם ולשמור ולהגן עליהם. הלאום כולל בתוכו את הכל: כל המעמדות, כל התקופות, כל העלילות שבהמשך-חייו. אבל, בכל זאת, לגבי תגבורת חיי-היצירה של הלאום לא כל התקופות, לא כל המעמדות ולא כל המעשים שוים, ישנן תקופות של עליה וירידה, וכמו כן חוגים וענייני-חיים הנושאים בתוכם בתקופה ידועה יותר גרעינים לעליה ויצירה בשביל האומה מאשר אחרים. והמשורר הנותן ביטוי לענייני-החיים של החוג, הנמצא במצב של עליה במובן ההגנה והשמירה על קיום-הלאום, ערכו הלאומי גדול מזה, שענייני-החיים שלו הנם מחוץ להיקף הלז.

… תקופת כ“ה השנים האחרונות היא, בלי ספק, תקופה יותר נכבדה לחיי עמנו מזו שקדמה לה (אם גם לא נפריז על מידת-תקוותינו ואם גם לא נשלה את נפשנו לראות אופקים רחבים במקום שאינם). והחוג, שהצעיר ביאליק התחיל לפני כ”ה שנים לבטא צערו, געגועיו ותקוותיו – קהילות-ישראל המרובות באוכלוסין בליטא-ווֹלין – הוא, בלי ספק, יותר עיקרי, יותר חשוב, יותר מושך בעול חיי-האומה, מאותו החוג הלקוי של בעל-ביתיות דרומית, מרוססה למחצה, שמגזעה יצא החוטר הנאה טשרניחובסקי.

…ביאליק וטשרניחובסקי הצעירים שבו פעם שניהם הביתה: זה, היתום, אל בית זקניו בז’יטוֹמיר, וזה – אל בית הוריו במיכאילוֹבקה. ושניהם כתבו “שיר” מן המאורע. ביאליק, כאלפי בחורים מבני-גילו ומבני-חוגו, עמד על הסף ופסח, רצה לצאת ל“מרחב” ונשאר לזמן-מה בתוקף-ההכרח דבוק אל רוח-הבאשה אשר בבית. “יחד נרקב”. השיר “בתשובתי” נעשה, אם כן, לשיר נפשם הקרועה של אלפי-יהודים בעונת-חיים ידועה בתקופה ההיא. כי על מי לא היתה אותה היד הקשה בתשובתו הביתה? הבית ריק ואין מה לעשות בו. עם החתול הזקן התרועע – וּרְקַב! למי מאתנו, קוראי, לא היה אותו שיר, המחוסר כל צעקה, המלא ויתור, לשיר-נפשו, לשיר עממי, לאומי ואנושי-עולמי כאחד? ולעומת זה, “הן שבתי בית-אבותי” של טשרניחובסקי – שיר נחמד… אין מה לדבר… כולנו חייכנו כשקראנוהו… כולנו השתתפנו בפרובלימה הקשה של השב הצעיר, בעת שכל ה“קוּזינוֹת” סביב שתו עליו, והוא לא ידע את מי לבכּר, לאן להפנות את לבו, והן כולן לא נתנו לו מנוחה… אבל…ה“תימה” לא נגעה כל כך עד הנפש!

– ודאי! – יריעו מבקרינו הצעירים – הוא אשר אמרנו: ספרות של בחורי-ישיבה… רחוקים מן החיים… קבורים בארבע אמות של הגיטו… וכשבא משורר חדש עם תימות חדשות, היה להם כ“נטע זר”…

תימות חדשות! אבל כלום בתימות העיקר? כלום לתימות חדשות אנו צריכים? כל התימות כשרות לומר שירה עליהן. העיקר הוא השירה, תפיסת החיים השירתית, הקרובה, הלבבית. משורר-החיים אינו זה ששר דוקא על משתאות וחגיגות, הרים וגבעות, סערות ונאוות, כי אם זה ששירתו היא שירת-חיים. ואולם אם גם לתימות, תימות כשלעצמן, הרי גם הן בשיריו של ביאליק לאין ערוך יותר חשובות, במובן-החידוש, החיוניות המתחדשת, מאלה שב“חזיונות ומנגינות”. נושא-שירתו של ביאליק הוא חיי-נפשם של בחירי בני ההמון היהודי בתחום-המושב, זה ההמון הגדול, החלש ומראה גבורה, המתפלל לעבודה והולך בטל, המלא צדקות ואפסות כאחד, החריף ברוח ועקום המחשבה והרגש כאחד. בני ההמון הזה, אחר קפאון רוחני של יובלות, התחילו להתנער ולחשוב על שינוי ערכי-חייהם– חיי עמם – מתוך הכרח ורצון: לעבור לארצות-הברית ולחדור שם לענפי-התעשיה, לחדש עבודת אדמה עברית בארץ-ישראל, להחיות תרבות חיים יהודית בכל מקום, ובא-כוחם של כל אלה, של כל הפסיכיקה המורכבה האת, היה בעל-הנפש המגוּונה והמורכבה ביאליק. בשיריו היה הד-קולם של כל האוכלוסין האלה, העומדים בראש חיי-הלאום ושהם-הם הלאום; בשיריו היו כל עניני-חייהם; בשיריו נתפסו הענינים האלה על-ידי בעל תפיסה גאונית, ומתוך שהתפיסה היתה פנימית שבפנימית, והשפה – האמצעי היחידי לביטוי-המשורר – היתה שפתנו, שפת-נפשנו, שרק הוא, המשורר הגדול, ידע לצרפה ככה, להיות אתה ואתנו חזק ואינטימי כל כך בחדא מחתא, לכן היה הוא למשורר-האמן ולמשורר הלאומי שלנו, הוא ולא אחר.. “חרס-אריאל אוויתי ומאור-היום בגבורתו” – לא! צירופים זרים, בלתי-שיריים כ“חרס-אריאל”, היו מן הנמנע אצל ביאליק. שפתו הפשוטה והטבעית של זה, למרות כל כבירותה, היתה איתנה, מבלי שיחזור, כטשרניחובסקי, על המלה “איתן” שבע ביום. כל מלה של ביאליק היתה אמת לאמיתה; מלאכותיות לא ידעה; כל שאון לא ליוה אותה.

אמנם טשרניחובסקי לא עמד על מקום אחד. רוחו התעלה וחרג ממסגרותיו. “קצתי בקריה”, “חרבות”, “לא תמות בת-השיר”, “עת כנור תחת יד רוגשת יתיפח” – הוי, כמה חרותים בנפשנו גם השירים האלה, על יד “וכי ישאל המלאך”, “לבדי” ו“נטוף נטפה הדמעה”. הבן הבינונו גם את תפילתו “לנוכח פסל-אפולו”, ומשורר עברי היה בעינינו אפילו בתפילתו לכוח פרא, ש“ימלא מלוא תבל אך מוֹטה ופרץ” (בשׁיר" בין קברות דור נֵכר"). הסתכלות אֶפּית ממדרגה ראשונה, אמנם, לא ראינו ב“עזוז הצמאון” האמוֹרלי, הכאוֹטי, התועה הלז; ¹על פנתיאיסמוס לא דרשנו כשקראנו את שירו “ואת”, במקום שהוא מטיף לאהובתו, כי “אסור לו לאדם להיות האָבל בחתונת-הטבע; חייב הוא להשתתף באהבתו של היקום” (אסור וחובה – ואי-המוסריות המוכרחת של האפיקה והפנתיאיסמוס מה תהא עליה?…); אבל ביטוי חדש, עצמי, חזק לרעיונות ולמצבי-רוח חשובים מצאנו. אפילו ב“לעשׁתורת ולבֵּל”, שצירופי-הלשׁון שׁם הנם שׁוב קשׁים, ברבריים, בולטים עד כדי יציאת-דופן, לא ראינו “השקפת-עולם” כללית, ידועה סתם, כי אם שאיפת חיים מיוחדה, פרי תכונה מיוחדה של משורר משלנו. יבינו, איפוא, כל אותם הקובלים על שטשרניחובסקי אינו מובן אצלנו, כי השירים הטובים של טש. אינם זרים כלל וכלל לקורא העברי. והזרים הנם זרים לא מפני שהרעיונות שבהם נשגבים מבינתנו, אלא מפני ששירים אשר כל כוחם ברעיונם הנשגב, הגלום בשפה ברברית, אינם שירים טובים ואינם יכולים שלא להיות זרים ורחוקים. אם אנו רוצים בפנתיאיסמוס ובכל החכמות, אם כל הענין הוא בהשקפת-עולם חדשה, לא בביטוי של תכונה חיה גדולה, לא בצירופי-שירה מיוחדים של אמת עצמית – למה לנו טשרניחובסקי? נקרא את מבקריו הזקנים עם הצעירים!

וזהו ההבדל אשר בין שני ספרי-השירים אשר לביאליק וטשרניחובסקי. מלבד בחלק-האידיליות שבזה האחרון, אלה היצירות השלמות שנשאבו מן המקור הברוך של שירתנו הלאומית בכוח-איתנים של משורר נערץ, אין כוח ביטויו האמנותי של טשרניחובסקי יכול להשתוות אל זה של חברו הגדול ממנו בשום אופן. כי בעוד שאצל ביאליק קשה למצוא שיר, אשר כוח-קיומו לעולם לא יהיה גלוי לעינינו, הנה בספר-שיריו של טשרניחובסקי רב הוא הגמגום. סממנים שונים, גדלות-מחשבה, מעוף-רעיון, הרמוניה – כן, כן, והרמוניה אין. הרגשת-ההרמוניה אצל ביאליק ישנה גם כשידובּר על “מתמיד” מבלה ימיו בקלויז או גולגולת שמילאוה נוצות; השורות רוחצות באור גם כשידובר על החשכה; כולן עזות ובהירות ומוצקות; כולן – אמנות עליזה גם בשעה של מרה שחורה משחור!

זהו סוד ה“פופולאריות”, ההשפעה, רבותי!

ביאליק וטשרניחובסקי – שניהם גיבורי שירתנו הצעירה, שניהם בני-כוכב, אבל הנה, למשל, בפנותם לגיבורי-האומה, בשימם דברים בפי בני-דורם של המכבים ובר-כוכבא, אומר ביאליק:

הַכּוֹס מְלֵאָה! וּזְרוֹעֵנוּ

אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם: "פֵּרַקְנוּהָ! –

נֶאְדְרָה שֵׁנִית בַּחֲרוֹנֵנוּ –

אִזַרְתְנוּ עֹז – וְלַאֲדֹנָי הַתְּשׁועהָ!

וטשרניחובסקי גומר את שירו באותו ענין כך:

שְׂאוּ נֵס צִיוֹנָה, גִבּוֹרֵי יְהוּדָה!

אֵל-עֹז לָנוּ, אַחַי, וּמִשְׂגָב וָצוּר.

אִם חוֹמָה אֵין לָנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְצוּדָה,

פִּגְרֵנוּ – הַדָיֵק, לִבֵּנוּ – הַשׁוּר!

היכן הטוֹן הלאומי האמיתי, וזאת אומרת, גם האמנותי-האנושי האמיתי; היכן התחושה המוסיקלית של העבריה, ומי הוא, איפוא, יותר בעל ריתמוס יהודי מקורי, ולפיכך גם יותר אוניברסלי, יותר עולמי; שירו של מי נותן לאדם גוָן נפשי יותר עצמי, וזאת אומרת, מי נותן יותר ומי מעשיר יותר בכלל; מי תפס יותר את מהות-הדבר, את מהות הגבורה ההיסטורית: בן-הקלויז, חניך-הצער, בעל התימות הישנות, או תלמיד בית-הספר-למסחר העליז, בעל התימות החדשות – אמרו אתם, המבקרים!

ולבסוף עוד כעין הערה. נפלטה זה עתה המלה “צער” מפי עטי – בנוגע לביאליק – ואני איני מוחק אותה. אף על פי שכל אלה המבקרים חושבים, שבשללם מאת טשרניחובסקי את הצער, הם עושים לו טובה גדולה, הם מעלים אותו עליה גדולה על ידי כך. האפיקן הרי זה סמל השלימות, בלי ניגודים, בלי יסורים, בלי התחבטות והתלבטות, בלי סערות-קרב. “חסר הוא את הרגשת הצער שבאהבה” – מטעים ביסטריצקי, ראש-המדברים, בפירוש ובפיזור-אותיות. אם כן, טשרניחובסקי הוא אוהב ומשורר – ובלי צער…

דומני, שעל בעל “הרמן ודורותיאה” – אף הוא בבחינת אפּיקן ופנתיאיסטן – לא יעז איש בימינו לכתוב כך.

[“הוצאת הפועל הצעיר”, ביון תרע"ט; החתימה: בר-יוחאי]

ההטפה לעבודה – בזה החילה ספרותנו החדשה (ריב“ל ב”תעודת בישראל" על פי דרכו ומאפו בתיאורי חיי-הכפר שב“אהבת ציון” על פי דרכו) – ובה כוחה. ספרותנו הלאומית – הלאומית גם בתקופת-ההשכלה שלה – תפסה אל נכון, ששאלת קיומנו הלאומי היא שאלת תגבוֹרת-העבודה בין בני עמנו. ראשית עבודתה של ספרותנו במאה האחרונה היתה לגרש מתוכנו את קוּלטוּס-הבטלה, שהספרות הרבנית במשך מאות בשנים וספרות-החסידוּת במשך דורות היו לו לפה, ולהעמיד את רעיון נחיצות-העבודה במרכז שאלות-חיינו. רעיון העבודה של משכילינו היה, שהעבודה היא יסוד החברה, שמי שרוצה ליהנות ממנה צריך לשרת לה. הם פנו בהטפתם לפרט, וכאילו דאגו אך להצלחת הפרט, אבל לנגד עיניהם היתה עם זה תועלת החברה. עבודה קראו לסכום כל הפעולות המכוּונות ליצירת הדברים הנחוצים לחיי החברה. לכתיבת ספרי פלפוּל ולאמירת “תורות” חסידיות אי-אפשר היה לצרף את שם-הכבוד הזה. כמובן.

ליליינבלום, שהעולם האידיאלי נראה לו כבית-חרושת גדול, הכניס, כידוע, לרעיון זה, לרעיון-העבודה, את המומנט של יושר סוציאלי. זהו הסוד לספרו “מסכת ישוב-עולם”. אבל ההשקפה, כמו אצל גורדון בן-דורו, היתה בעיקרה מדינית ציביליזאטורית. אמנם, בפואימה האידילית “דוד וברזלי” מעלה יל“ג את ערך חיי-הכפר, אבל לא בגלל עבודתם, כי אם בגלל הפוֹאזיה של מנוחה אשר בהם (המשך מ“לינו בכפרים” של מאפו). לעומת זאת במעלותיו העיקריות של פאבי בונה-המסלה (“קוצו של יוד”) נחשב לא מה שהוא בונה טוב, אדריכל הגון, אלא מה שאינו מסתפק בעבודה “פשוּטה”, כי אם גם קורא בספרים, מנגן וכו'. מקריאת בת-שוע: “בזיעת אפי אוכל לחם כל עוד בי כוח” אנו שומעים הד קול-הקללה, קללת האדם, עבד העבודה; ובחסרונותיה של אשת המשכיל ה”אסיר" (בשיר “אנקת אסיר” למל"ל) נחשב בעיקר מה שאינה יודעת להתווכח על ספרים, על קונצרטים, כי אם עושה מה ש“משרתת פשוטה” יכולה לעשות: מבשלת, אופה, מטפלת בילדים….. בפרוצס העבודה הגופנית, שהיא, אמנם, נחוצה מאוד, רואה האברך הפרוגרסיסט, כיהל“ל ב”כשרון-המעשה“,,, אך מיכאניוּת, ומ”מבטו הגשמי" (“נחוץ לתת לבני ישראל מבט גשמי על החיים”) נעלם היסוד הפסיכי שבחזיון. ליליינבלום כאילו אלא עמד על הענין הפשוט הזה, שמלבד שאין שום עבודת-גוף יוצרת בלי השתתפות-נפש, הנה בכלל אין גוף בלי נפש. גוף בלי נפש – זוהי פיקציה, דבר שלא בא לעולם. גוף-האדם עם שריריו ועם עצביו הוא הוא הנפש. נפש, “נשמה”, חוץ מזה, אין.

לכאורה, פּוֹזיטיביסט שכמוֹתוֹ ולא ידע זאת? ואף על פי כן… אך זהו ענין למקום אחר: להרצאה על חיי ליליינבלום ודעות-חייו. נמשיך את דברינו.

ניוּאַנסים חדשים ברעיון-העבודה נכנסו לספרותנו על ידי בני דורנו, הדור שנתחנך על “איגרת קטנה” ו“בשדה” לח.נ.ביאליק ועל “חיי שלמה” של מנדלי, ואשר המעוּלים שבו לא הסתפקו ברעיון בלבד ועשו אותו למצע הממשי של קיום-עצמם. העבודה, אליבא דאלה, היא יסוד-העולם, יסוד-החיים ובלעדיה אין עולם ואין חיים. הקלקול היותר גדול, שיש להתריע עליו, הוא לא בעבודת הציביליזאציה, כאשר יחשבו, למשל, טולסטוי ומרעיו, כי אם בבטלה של הטיילים על חשבון הציביליזאציה. רעיון-העבודה אצל אלה משמש קריטריון יסודי לטוב ולרע. טוב – עבודה בקיבוץ ולשם הקיבוץ, באופן שהיא לא תזיק לאישיוּת, אלא, להיפך, תתן מוצא לכל כוחותיה; רע – שלילת הקיבוציות, אי-השלמוּת, בטלה, זאת אומרת, אַטרוֹפיה, תליה בדעת אחרים. בקנה אחד עם הערך החברתי של העבודה, ערך נחיצותה, תוצאותיה ופריה, עולה ומתבלט הערך החיוני שלה, כיסוד ההשתלמות העצמית והתעלוּת ההוויה האישית. ומכאן ההבדל העצום ביחסים לא רק בין ההולך-בטל והעסוק, אלא גם בין העסוק סתם ובין העסוק בעבודה יוצרת, בין העסוק בתעשיית-פוך או בביוּרוֹ ובין העסוק בחרישה, בהוראה או בעשיית-מכונות. ואף גם זאת: בין העובד בכדי לרכוֹש, להרוויח, לצבּור, ובין זה שעבודתו באה לשם חיי הקיבוץ; ולא רק מתוך הכרח מדיני, אלא גם מתוך רצון, מתוך דרישת כוחותיו האנושיים לקיום ולאחדות קיבוצית בד' אמותיו.

כי רעיון-העבודה במובן בני דורנו הוא, שהאדם השלם והמעולה אינו זה שמוכשר ליהנות הנאות אסתיטיות ממאכל דיליקאַטי, מכלי-בית נאים, משיר יפה, ממוסיקה ומשיחה חדה, אלא זה שנותן פירות ומרבה את רכוש-החיים על יד עבודתו; שהשלימות הנפשית אינה נקנית על-ידי הסתכלות פילוסופית סתם בעולם ובחיים (“התבוננות” בספרות-החסידים), כי אם על-ידי מפעלים, על-ידי פעולה. על-ידי השתתפות בפועל ביצירת קנייני-החיים (ברשות החברה ועל דעת עצמו, לא בבית חרושת של אדון מנצל).

וזאת להעיר, שהרעיון הזה לכל עמקו אינו מושג על-ידי הוכחות הגיוניות ונסיונות, שכך הוא, אלא מוחש על-ידי הרגשה פנימית, מוסרית, דתית, שירית: העולם חשוב, החיים חשובים – וחשובה עבודת-העולם, עבודת-החיים.

וחלק גדול משירי טשרניחובסקי מביע בכוח-איתנים את רעיון-החיים הזה.

טשרניחובסקי הוא– לא רק על פי תוכן שיריו, כי אם עוד יותר על פי סגולותיו העיקריות, על תכונתו וסגנונו – משורר קרקעי. הוא אינו ירא-שמים ואינו מבקש רחמים מן השמים. בין “ילדי האדמה” גדלה שירתו, והיא מאמינה, כי הדור הבא “יחיה, יאהב, יפעל, יעשׂ” ויהיה חי בארץ, בארץ – באמת; לא בשמים – בלא אמת. כי הארץ היא מקור היחס המסתורי, העמוק, היסודי, אל החיים; השמים – מקור המיסטיות הרעיונית, החשבונית, המחוסרת ליח ודם.

ולוֹ “חיי רוח אין די”. בעל “ואֶת שמך אני אשא” יודע להוקיר את הרוח. אבל את הרוח האמיתי. רוח-האדם, רוח-היקום, רוח-החיים, האהבה, הפעולה, המעשה. לא כל מה שרגילים לסמן אצלנו במלה “רוחניות”. זו לא דיה לו. דורות חדשים לא תתן לו. אֵם הדורות החדשים היא הארץ אין עתיד לשמים.

והוא בעצמו התחיל דווקא בשירי-עונג קלושים, שאת השמים אתה נפגש בהם על כל צעד ושעל. המשורר הצעיר כבר לא שר, כמובן, שירי תהילה להשכלה בת-השמים; על כיסא-כבוֹדה של זקנה בלה זו הושיב את ה“התעלסות בגנים” הצעירה. “גיל ועונג בנאות דשא ורקיע” – וזה הכל. בזה ממלא האדם את תפקידו. השורה האחרונה: “שירת נמלט מבּוֹר-כּלא” נופלת כפתקא משמיא. מה לזו כאן? הרי רעננים לו שמי-שנאנים ב“אביב-עולמים” ו“שׂשׂים לו שמי התכלת” בשיר בשם זה. וה“כלא” מאין יימצא?

ואולם רוח-הארץ אשר במשורר, רוח-הכּלא העומד להיפתח, עמוק משירת השמים הצעירה הזאת, עמוק, אולי, מאשר חשב הוא בעצמו. בשירים: “הערב”, “הרהורי-ערב”, “בגן”, בפרק ה' מ“על המים” ועוד מזדקק ומזדכך העונג הלז על ידי ההסתכלות. בדרגה זו, שעליה עמד טשרניחובסקי מיד, כבר לא הנאָה סתם שלטת, כי אם עונג של הסתכלות, זו מובילה אותו תחילה ליפעת עולם-הפראים, עולם-הקדומים:

יְהִי הַיַעַר עֵר וָאֶהְיֶה מַקְשִׁיב אָנִי – – –

ומשם עד ההֶלניוּת – עולם המסתכלים המושבעים – הן רק צעד אחד: “דֶיַנִירָה”, “שרטוטים”. אבל יושם-נא לב: מכיון שהשירים האלה כבר אינם חיים רק מפי הפרימיטיביות של עונג והנאָה, לכן יש על ידם ב“יש עצים, עצי גן”, זה השיר ההסתכלותי-הטשרניחובסקאי הטיפוסי – דאגה לעץ העלוב (היאומן?!), אשר “לשוא שמימה יפרושׂ כפיו”, אשר “לא עליו ניתך שיר, ודממה בין פוארותיו, ודמות העָקר לו”…

בַּגִיל וּבְהָאִיר יוֹם אוֹ סַעֲרוֹת-יָם יָמֵרוּ,

אֵינֶנוּ שָׂם עַל לֵב, כִּי מַה לַיְקוּם וְלָעֵץ?

כן, שמחת היקום כבר אינה חובה לעץ העלוב; החוחים מצד אחד כבר מתחילים לבלי להתבטל מפני השושנים מצד שני. היקום בשֶׁלו והעלוב בשלו: איננו מסתכל. “איננו שם על לב” – ועל ברך לא יכרע!

גדולה מזו: בשיר-אהבה אחד מאותו הזמן – “למרים” – מתגלים חשבונות נפשיים עדינים מאוד ורחוקים מאוד-מאוד מהטענות התמימות של “ואַת”. “שכוּרת האורה התפתחה הזמוֹרה – “בגיל ובהאיר יום” – ואַת אהבה לך זרה, יונתי?”

בתמיהה?! – כך מקשה הסטוּדנט ההיידלברגי. אבל אותו סטודנט בעצמו בפעם אחרת פונה למרים ואמר:

נָא אַל תְּקַלְלִינִי אַתְּ!

– – – – –

שִׁלַמְתִּי לָךְ בִּדְמֵי לִבָּתִי נוּגָה,

בְּיֵאוּשׁ וְנֹחַם לְאַחַר זְמָן,

בְּכִלְיוֹן-נֶפֶשׁ – נַפְשִׁי הֲרַת-תּוּגָה…

ולעוּמת הגסוּת הדוּבּית של חברוֹ הגדול בצפון, לעומת הגסות של “מה רב המחיר (כלומר, התוֹם וכו'), אשר נתתי בבשרך!” כאן דברים אחרים לגמרי:

שִׁלַמְתִּי לָךְ! שִׁלַמְתִּי בְטַל-נְעוּרַי,

בִנְשִׁיקַת-תֹּם, שֶׁאַת מָצִית,

וּבְרֶטֶט – רִאשׁוֹן הוּא לִיצוּרָי –

נתגרשו מגן-העדן! כבר לא “יֵצאו-יגוּרוּ בוֹ שאננים”. אפילו ההסתכלות הכי-עליונה כבר אינה מספיקה. נמשכים החשבונות, הקושיות, הניגודים, ההשתתפות בצער. לכאורה הכל טוב “בגן”, שיפי-פלאים לו, אשר טרם נקרא לו שם עלי אדמות; ועם זה:

בַּשָׁעוֹת הַחוֹלְמוֹת שֶׁל לַיְלָה,

בַּדְמָמָה הֲרַת הַגַעְגוּעִים,

הַנֶפֶשׁ בְּחֵיק נֶפֶשׁ מִשְׁתַּפְּכָה

בְּרַחֲמִים, בְּשִׁפְעַת וִדוּיִים…

ההסתכלות ה“טהורה” עכורה. הומות הסערות, רועשות ב“בין הרים”: – “לאן? לאן? – אל אשר יש קול קורא לך: עלה ורֵש!.. ולֵך ולך בשם אדוני… והמוות מלא הוד כל-כך”… ו“מתוך עב הענן” זונקת ההתקוממות, הגבורה:

הִנֵנִי! מִי קוֹרֵא לַקְרָב בֵּין צֶאֱלִים?

שׁוֹכְנֵי בָתֵּי-חֹמֶר אוֹ מְצוּקִים וְאֶרְאֶלִים?

– – – – – –

קוּם, עַיִן אֶל עָין! זְרוֹעוֹתַי חֲשׂוּפוֹת,

שְׁרִירַי שׂרָגוּ, כָּל גִידַי חֲסוֹנִים…

ו“בין קברות דור-נכר” מתגברת הסערה ומגיעה לידי התבלבלות כבירה מחזון הדור ה“כביר באשמות”, מרצונו הנמרץ ובוער ומכוחו הסוער, ש“מילאו מלוא-תבל אך מוטה ופרץ”. וכל חפץ המשורר הוא, ש“שריריו יהיו מתוחים ורועדים ביגיע”. – לשם מה? הוא “איננו שם על לב”. הפקר!

החרוז – “חסון”; מגן נחושת וברזל. אבל נקודת מגמה ארצית לו אין. התבוננות סתם? – חלילה! בלבול ויגיע-המעבר.

והמעבר בא. אחר הדברים האלה קמה הסערה לדממה. ו“אחר” זה אינו במובן כרונולוגי. כי כלום דרך-השירה היא דרך-הכרונולוגיה? הן המלה הרכה של המשורר יש אשר תצלצל לאחר שבתוכו שָׁבתה רינה; ובעת שבתוכו אש אדירים – דווקא אז קורות המלים. אין מוקדם ומאוחר. הכרונולוגיה יכולה לבדוק ולמצוא, למשל, שהשירים שנכתבו מאת טשרניחובסקי בשנת 1907 הם “על דרך ביאליק” יותר מן הקודמים וגם יותר מן הליריים-המאוחרים. אבל כלום תוכל גם לעמוד על נימוקי החזיון הזה? כלום יש בכוחה גם לבארוִ? במה? אכן דרך ה“התפתחות” של המשורר אינה כל כך ישרה וחלקה וגלויה, ולא בכרונולוגיה הענין, אלא במצבי הרוח השונים של המשורר, שהולידו את שיריו בזמן זה או אחר; ואנו, הקוראים, אין לאל ידנו בלתי אם לציין, שאותם ואותם השירים, מסוג פלוני ופלוני, נולדו, כפי הנראה, על ידי מצב רוח יותר מזוקק, יותר צלול, יותר עילאי.

מה שבנוגע לעניינו, הרי אנו יכולים לומר, שבעמודים אשר בספרו של טשרניחובסקי מאחרי שירי-הסערה יש יסודות חדשים, יותר אדמתיים, יותר פוריים מאלה, שעליהם נוסדה התפילה “לנוכח פסל אַפּוֹלוֹ”. בהם כבר נשתחרר מן התוהו-ובוהו של “זרמי בני אדם” קדומים, נתרומם עליהם, עלה מן הסערה ויצא למרחב של “האם-האדמה” הגדולה אשר ב“שדה”-ביאליק. נפסק הבלבול של הבלי בל ועשתורת, חדלה ערבוביית הגילולים. כאן כבר לא רק גיל-חיים ושכרון-חיים, לא רק ספירת-התבוננות ליופי שבגבורה עיוורת גבורת-הפקר, כי אם ביטוי הרוח הגדולה, שפעמיה נשמעו כבר בשירים הראשונים, כעין “לא תמות בת-השיר” או “לא רגעי שנת, טבע”. עוד באודיסה, בשנת 1896, סיפר לנו המשורר על אבל-נפשו וזעקת-פצעיו, אשר מתוכם הוא נודד “למקום שם משבָּרים ינאקו, למקום צוקיו ירים צור אדיר ושב”. ולא כתייר-מתפעל סתם הוא מופיע במקום ההוא, כי אם כאדם, המביא את עצמו בקשר עם הטבע. המשורר מתבייש מפני “הגלים הרָבים בסלעים, המתמוללים ושבים לרגעים”. הוא נכלם מפני גאונם, עקשנותם, מסירות-נפשם… וכשאחד ממשוררי-הנדודים של דורנו, דויד שמעונוביץ, אומר באחד משירי האחרונים: “אך אם גל לסלע נופץ, שנית עליז ירוץ שבילו” והוא רוצה להיות כמוהו, הרי אך הד קול השיר הטשרניחובסקאי ההוא אנו שומעים.

בוחנת, גלוּיית-עין, בת-חורין היא “שירת האיכר” בהשתפּכה אצל טשרניחובסקי “אל חיק-המרחביה, על מענית-השׂדמה, בנגוהות-הבוקר ובצאלי-ערבים”. אמנם, ב“שירת הנפח”, “שיר –הגבורה באופל בית-חרושת ועב-פיח ניצבת, שיר איתן מריע בקול איום, קול נורא, בים-הניצוצות, בשאון-המקבת” עוד נשמעה החריקה האיומה והנוראה:

לֻטַשׁ הַסַיִף, מֹרְטָה הֲחֲנִית –

כלומר, האנטיתיזה הגמורה של רעיון-העבודה, שרואה את יוצר-העולם בצורת חורֵש ולא בעל-סַיף. ואמנם, שם עוד החיה תהלך עלינו אימים; אין עוד העליזות האנושיות האמיתית. את זה צריך לחפש ב“שיר-המזמור לבני תוּבל-קין”, ביחוד ב“זרם השלישי” אשר בחזיון השני של “נביא-השקר” אשר:

כִּרְבִיבִים לָאָחוּ וּכִסְפִיחַ-הַיְאוֹר מִפְּנֵי קַיִץ,

אֲשֶׁר אִם שָׁטַף, וְחָלַף וְהֵעִיר

שְׁתִילֵי הַכֶּרֶם וּנְטַע יַעֲרוֹת-חַיִץ,

צֶמַח וָצֶמַח וּפְרָחָיו וּפִרְיוֹ.

שֶׁבֶט וָשֶׁבֶט בְּנֵי-חוֹרִים יִפְרָחוּ,

יְשַׂגְשְׂגוּ כֻלָם בְּרִבְבוֹת-צִבְעֵיהֶם,

חוֹנִים שַׁאֲנָנִים עַל אַלְפֵי דִגְלֵיהֶם,

אִישׁ אִישׁ בְּתוֹךְ עַמוֹ חָפְשִׁי כְּלָבִיא,

כּעֵץ עַל אַדְמָתוֹ וּכִפְרוּדָה עַל תַּלְמָהּ –

בקצרה: העבודה מסדרת; איש-העבודה על מחנהו ועל דגלו. “צמח וצמח ופרחיו ופריו”, העבודה מוציאה מן הערבוב; בה החופש האמיתי: “שבט ושבט בני חורים יפרחו”. היא מצילה.

וכאן עומדות רגלינו כבר בגבולות האידיליה של טשרניחובסקי – גולת הכותרת של שירתו. כי כאן, בכל החלק הזה – עולם פועל ועליז. “העץ על אדמתו” לעולם אינו עלוב עד אפס תנחוּמין, ווֶלוֶלה -שוטה המיסכן מטהר את כל האוויר מסביביו. בזכותו חיים, כי גם דיכויו בא בעקב רוחו היתירה, בעקב הדתיות העמוקה של ילד-האדמה, בעקב הבסיס אשר מצא לדמיונותיו באֶפּוֹס המקראי. כאותו גל, מסגיר הילד התמים והחלש לבו לנקודת מגמתו ו“ראשו אל על”. הוא רץ אחרי המבשר מארץ-ישראל, אחרי המשוּלח. הילדים הבריאים אוהבים מרוצה, תנועה ופעולה. ודומים בזה זקנים לילדים באידיליות הללו. רוחו של ליליינבלום אילו היה רואה את מעשה-הלביבות של גיטל, היה אומר: “בנאמנות, פועלת טובה!” אילו עשתה משרתת שׂכוּרה בשבילה כך, היתה גיטל חייבת על פי דין ועל פי יושר לשלם לה שכר הגון. רוחו של טשרניחובסקי תופס את הענין אחרת, קצת יותר עמוק. לו נוגעת, בעיקר, החיוּניות הנעלה שבכל זה, הגאולה מן המאסר של נפתולי היחסים הבלתי-ארציים. ב“הכף השבורה” מַרבּה האסיר האחר" לדבּר על “עוֹל מסורות-אבות”. “מוסרות חוקי-התהווּת”, “גזר קיבה שואלת ופריה ורביה”, “יכולת דווּיה”, חכמה משועבדת, יופי בתור משרת, לאומיות תלויה באקלים, רצון חפשי שאינו חפשי, אמונה כרוכה במדרגות של התפתחות ואמת ונתונה בשלשלאות של מעמדות וצורות-תעשיה ועוד ועוד, בשעה שהאסיר השלישי מתיחס באירוניה לעומק כל העניינים הללו ויושב ומתקן את הכף. וכשהושלמה המלאכה, יצק מים בכף – ולא נשפך ארצה אף נטף.

אוֹרוּ פְנֵי כָל הַמְסֻבִּים.

כאן אנו עולים. אנו עולים עם המשורר. אנו עולים ומתרחקים משירת “נמלט מבור-כלא”. אין כלל להימלט! אנו מקבלים את הכלא: הוא פתוח לרווחה. כאן אנו נשארים, נשארים לשבת ישיבת-קבע. כאן – דממה ושיר-אסירים מן המדור העליון. “בגיל ובהאיר יום”, “אור וגיל” – אותם המוטיבים – אבל מן המדור העליון. ממדור-הגאולה שבבית-האסורים גופא. “קומה, ניבדל מתוך העולם הישן”. למה לנו אַפּוֹלוֹ? אלוהי האסיר מתקן הכף השבורה מעולה ממנו. ואף אלוהי אברהם יצחק ויעקב, אלוהי גיטל, אליקום השוחט ור' שמחה אבי-ולולה, הוא אב-למשפחה מצויין, מנהיג נאמן ופועל חרוּץ שבחרוּצים.

[קובץ “אחדות-העבודה”, תרע"ט. החתימה: י. ח. ברנר]

שלד הסיפור הזה, עד כמה שאפשר לציינו במלים אחדות, זהו:

אדם אחד, בעל-נפש והוא מספר הסיפור כמדבר בעדו, נפגש באכסניה בוינה עם אדם תמוה, לבוש שחורים, שכבר נסע אתו פעם בצותא בעגלה, מבלי להכירו. שני האנשים התקרבו והתרועעו. שניהם שהו בוינה לרגלי עסקים בלתי-מוצלחים – ועל ידידותם, כמו על הליכותיהם, שרויה איזו עצבת עדינה. פעם ביום-ערפל הלכו לקונצרט, מבלי דעת מראש את תכניתו. המנגנות היו שתי אחיות, שהפליאו באמונתן. הבכירה היתה רצינית מאד, והצעירה – עוד ילדה כמעט; הבכירה ניגנה רוב כשרון, והצעירה – בבטחה ותום-ילדים. לבוש-השחורים היה, כהלום-רעם ובכה מרוב התרגשות. הוא גם קרא על עצמו: "הוי, אב אומלל!. והיתה בזה רמיזה רבה, אבל חברו המספר לא הרהיב בנפשו לנגוע באיזו שאלה בסוד שבדבר, אם יש סוד. בינתים חלה האיש, והמספר עשה בשבילו כל מה שידיד צריך ומוכשר לעשות. אחר כך נסע האיש התמוה והחולה – וסודו עמו. הוא נפרד מעל ידידו המספר ברוב רגש והבטיח לכתוב לו מאיטליה, כי שם ביתו. אבל עבר זמן רב, והמספר לא קיבל שום ידיעה מידידו זה. בינתים עברו על האיש, מסַפּר-הדברים, הרבה הרפתקאות, שהשפיעו על תכונתו, לעשותה יפה ביותר. ועל דרך-חייו – להתמכר לחקלאות, וכאשר הונח לו מכל דאגותיו החיצוניות מסביב, נסע לאיטליה, ושם, אחרי עמל רב, מצא את האיש, אשר כבר נסע ממקומו. האציל המספר חיפש את האיש החולה בכוונה להיטיב לו ולקחתו לאחוזתו. אבל הוא מצא אותו בריא ומאושר בקרב משפחתו, בפינה רחוקה מן הישוב, שהיתה עוד לפני שנים אחדות שוממה, והמשפחה הזאת, שירדה מנכסיה, התישבה בה והפכה אותה לעדן. ופה אנחנו מתוודעים למשפחה אצילית, שכולה מנהגי-חיים יפים, הליכות טהורות; שכל חייה – עבודת-אדמה, ספרות, ציור ומוסיקה. ביחוד מצטיינת בישובו של עולם ובבנין-החיים האחות הבכירה, אותה שניגנה בקונצרט ברוב כשרון; הצעירה, אותה הילדה התמימה מלפנים, גדולה עכשיו בעולם הצלילים המקסימים. לב המספר האציל הוגה בה, אבל זו נטתה בסתר לבה אחרי שכן בעל-אחוזה אחר, איש חרוץ וטוב-לב. האיש הזה בא ומבקש את ידה של הבכירה, הטובה בעיניו. אבל הבכירה, בדעתה, כי אחותה שואפת אליו, אל השכן הטוב, אינה מקבלת את הצעתו, לבלתי הכאיב את לב אחותה. לבסוף, אמנם, מצאה המנגנת הצעירה את אשרה בבית אהובה השכן, ועל הבכירה, מריה, הוגה המספר כך:

“למריה לא הגדתי כלום. איך יכולתי להגיד לה זאת? הנערה הזאת רגליה עמדו הכן על הארץ, אולם רוחה היה נישא לשמי-מעלה. את תמונתה חקקתי בלבי. אולם מה לה ולי? היא טובה וחביבה עלי, אולם למרות רצונה שמור בלבה זכר איש אחר”.

על זה מעיד שטיפטר, מחבר-הסיפור, ב“חתימה”:

“מעולם עוד לא היו שני אנשים אשר יתאימו אחד אל השני כמו הוא ומריה. ועל כן לא יעמוד בדיבורו. הוא יאָלץ לשוב ולבוא אל הבית העומד בערבה. מריה תהיה לו לאשה. הם יחיו יחדיו, עדת ילדים פורחים תעטרם, והם יאושרו באושר קיים ונכון יפה. – זה נכון כנכון-היום, כאשר יעלה השמש במזרח וישקע במערב, וכאשר יוסיף עוד לעלות ולשקוע הרבה ימים ושנים”.

––––––––

שטיפטר, הוא סופר אוסטרי. הטוֹן של סיפורו כולו אצילי, כולו בן מרום-אנשי-הרוח. הוא מתהלך מסביב ליצורי-דמיונו כמו על בהונות-רגליו. איזה אוויר של קדושה וטהרה מרחף על הכל. גם כשהוא מוסר לנו את היחוסים האידיליים שבין פועלי האחוזה הקטנה ובין בעליהם, יחוסים שאינם תמיד כן בחיי יום-יום. אין אנו מרגישים בזה כל נטיה מן האמת, מפני שרוח הסיפור כולו מכניס אותנו לעולם אחר, לעולם שכולו אנושיות עליונה.

[“מולדת”, תרע"ט; החתימה: ח. ב. צלאל]

גרגורי גרשוני היה אחד מגדולי הלוחמים נגד שלטון הצאריות ברוסיה, בתקופה שלפני המהפכה הראשונה, שלא הצליחה, של שנת 1905. בספרו זה הוא מספר, איך נתפס, נאסר במבצר-פּטרופאבל, נדון לתליה; איך שהממשלה הציעה לפניו להשאירו בחיים, אם רק יודה על “חטאו” – והוא בחר במות מאשר בקבלת חיים מידי הממשלה הצארית. ביחוד עמד על דעתו מפני שהיה יהודי, ואם יקבל את ההצעה, יאמרו עליו התליינים: היהודי פחדן הוא; הוא מוכשר לעורר מרד בלב אחרים, לקומם את ההמונים – להתחבא. בבית-הכלא בקור ובחושך, בטחב ודממת-קבר, עברו עליו ימים רבים בצפיה למות. אבל מפני נימוקים פוליטיים ביטלה הממשלה בעצמה את גזר-דינו, לא המיתה אותו והחליפה את עונש-המות בעבודת-פרך עולמית. בשליסלבורג, שלשם הועבר, נפגש גרשוני באסירים זקנים ממפלגת “חופש-העם”. בינתים באה מלחמת יפן ואחריה התחילו “ימי האביב” הידועים ברוסיה – נתעוררה התקוה אצל כל אלה להשתחרר. ואולם התקוה לא באה. המשטר החדש ביטל את הכלא השליסלבורגי, ואסיריו העברו לכלא אחר. בתיאור היחסים שבין האסירים והז’אנדרמים – שמידת האנושיות מבצבצת בהם למרות הכל – נגמר הספר הזה, שנכתב לאחר שגרשוני ברח מסיביריה בחבית של כרוב כבוש והתגורר בארצות-החופש.

גרשוני היה בעל תכונה אנושית נמרצה, גיבור במלוא-המובן של המלה הזאת. ואולם כשרונו הספרותי היה קטן, והוא מתאר את המאורעות, את האנשים הנפגשים לו ואת גבורת-נפשו בקוים רפים וחיוורים. הספר הזה אינו מעמיד לפני הקורא את דמות-דיוקנו של הרבולוציונר הגדול בכל גדלותה. שיעור קומתו של גרשוני הוא גדול לאין ערוך מספרו אשר כתב.

הוא בעצמו הרגיש זאת, ובפתיחת הספר הוא אומר, שאין לפניו מטרה ספרותית וכי הוא רושם מה שהוא רושם רק לתועלת החלוצים הצעירים בריבולוציה, שידעו אל מה הם צפויים ושהיסורים שיבואו עליהם, בהיתפסם, לא יהיו כל כך פתאומיים.

הספר נקרא בקלות, והוא ראוי למקרא.

[“מולדת”, תרע"ט; החתימה: ח. ב. צלאל]

“לשאלות הישוב החקלאי” – זה שם מאמרו של האגרונום מאירוביץ מראשון-לציון. המאמר שנדפס ב“האזרח”, כרך א‘, חו’ ב‘, ושבא גם ב“העברי” הניו-יורקי. המלה “לשאלות” הָעמדה, כפי הנראה, רק מתוךְ ענווה של אגרונום “זקן”, “היושב בתוך עמו”. כי באמת, אליבא דאגרונום, אין כל שאלות בעולם הישוב הזה, שכולו טוב. הישוב קיים, הנסיון הצליח, הערבים עובדים, היהודי עושה הלוואות ומוציא רווחים, ומה נחוץ עוד? נחוץ, שארץ-ישראל תהיה פתוחה לכל העם כלומר, שלא יעשו בה, חס ושלום, שדה-נסיון סוציאליסטי, אלא שיבואו אנשים אמידים בעלי הון ידוע ויעסיקו את אזרחי הארץ בעבודה פרודוקטיבית. היסוד הוא יסוד. המושבות הקיימות הן גאוננו כלפי פנים וכלפי חוץ. “עבודה עצמית” – זהו ענין לעורך-“האזרח”, גאון העקיצות הארסיות, להרבות עליו מרכאות ונקודות. אמנם, יש צרה בדמות “מהלך חדש” המטיף לעבודה עברית ו“משליך שיקוצים”. אבל כמה הם בעלי המהלך הזה? איזו מאות עלובות, בעוד שהערבים העובדים אצלנו מגיעים, ברוך השם, להרבה אלפים… והרי דרישות ה“סטרא אחרא” מצחיקות ובלתי טאקטיות, בלתי פוליטית… ורק מחוסרי הנסיון מדברים על “נסיונות חדשים”, כקבוצות וכו’, ומעוררים שאלת העתיד… ה“קבוצות” פשטו את הרגל, והדרך, דרך ראשון-לציון וגדרה, סלולה.

ובכן, האגרונומיה הראשונית, כאזרחית גמורה, מרוצה מעצמה, מ“דרכה”, מ“עבודתה”, ורק דבר אחד מפריע את האידיליה הנחמדה: ההתנפלות של עתונות-הפועלים, “המהלך החדש”. ואמנם, מנקודת-השקפה אזרחית, אינדיבידואלית-מסחרית, לא חברתית-ישובית, אין מה “להשליך שיקוצים”. כי פושע-ישראלאיננו האזרח שלנו. אדם הוא, וכל פניות של אדם אינן זרות לו. רוצה הוא בטובת עצמו, רוצה להתייגע עד כמה שאפשר פחות ולחיות ברווחה עד כמה שאפשר יותר. שאלת האמצעים למטרה זו אינה, כמובן, שאלה. עבודת הנכרי “קאָנווינירט” יותר – ותחי עבודת הנכרי! אילו היה מסביביו די פועלים מאחיו, שיעבדו בשבילו ובשביל משקו באותם התנאים שאחמד עובד (הוי, גם אחמד אינו עובד כבר על פי תנאים רצויים לגמרי!), כי אז היה מעסיק בשבילו ובשביל משקו פועלים מאחיו. האם יש הבדל, מי הוא הגורם לרווחים? לא, לא, רשע איננו. לא האגרונום שלנו ולא חברו, האיכר החדרתי, ולא פלוני ולא אלמוני. אבל עכשיו, כשפועלים יהודים בארץ יש רק איזו מאות, וגם אלה קשה להם העבודה וקשה לראות בצערם, איך הם עומדים תחת קרני השמש הלוהטות, ומלבד זאת הם דורשים אפשרות של קיום, זאת אומרת, איזו גרושים ליום יותר, ומלבד זאת הם “משליכים שיקוצים” – לא, לא, עכשיו ל“אזרח” הצדקה ולמתנגדיו בושת-הפנים. הקאפיטאל הרי הוא נושא הפרוגרס, והאזרח נלחם לדרישות-הקאפיטאל, להוציא רווחים מכל דבר עד כמה שאפשר יותר, לתת לפועלים שכר עד כמה שאפשר פחות, לשעבד את הפועל עד כמה שאפשר יותר, לתת לו רשות להרים קול עד כמה שאפשר פחות – – –

כן, כן, להתנפל אין מה. בגבולותיהם וברשויותיהם יצדקו הכורמים והפרדסנים שלנו. ואולם, יחד עם זה, כשהללו באים ואומרים, שהם בונים את הישוב (ולהם נחוץ לומר כך: אבטוריטט פוליטי, כבוד תרבותי, הלוואות וכו' וכו'), אז צודקים, כמדומה, האומרים להם: “לא, באל”ף רבתי! זה – לא! בונים אינכם! דרככם, בועזים, דרך-ההריסה, דרך ההתנגדות לרעיון ישוב-ארץ-ישראל, זאת אומרת: לרעיון הצורךְ בהתרַבּוּת, התגברות והתבצרות שׁל חיים עבריים בארץ-ישראל" – – –

אז יהפוך “האזרח” את פניו אלינו ויאמר: מה? אני לא? אלא מי? מי הוא הבונה? אתם, ה“פועלים”? “הברִיה שׁשׁמה קבוצה”? אותה הבריה, שבן-בית שלי מעיד עליה, כי כל החטאים והעווֹנות דבקו בה? הקבוצה עם הדיפיציטים שלה, עם חוסר ידיעת העבודה שבה, עם ההשתמשות לרעה בפועליה השכירים, עם חולצות-המשי שבתוכה, עם פיות-המשפחה האוכלים אותה “בעמידה – חסרות צלחות – ואוכלים שנים מצלחת אחת; חסרות כפות – וגומאים את המרק בלי כף” (“האזרח”, ע' 307,עיין שם).

והתמונה החיה, אמנם, מחרידה. כן, התמונה, עורך-“האזרח”, נוראה היא, באמת, נוראה. מובטחני, שאתה וחבריך פ. מאירי והאיכר החדרתי אינכם גומאים מרק בלי כף. הקבוצות אכן אינן יודעות אקונומיה; באמת, אינן יודעות, שאפשר היה, למשל, למכור את חולצות-המשי, אשר הלביש אותן בן-בית שלך, ולקנות צלחות וכפות, בכדי שלא יהיו לזוועה לאסתטיקנים מתל-אביב… עוצו עצה! מה לעשות לאנשים בלתי אקונומיים ובלתי אסתטיים? התקוה היא רק, שירכשו גם זה וגם זה מן הקריאה במאמר “חבלי-בצלאל”, במקום שבא-כוח היופי והאמנות העילאית מספר על החבלים אשר הפיל לו לא בנעימים אויבו הידוע, “איש בעל חטוטרת גדולה, חטוטרת הנישאת על רגלים דקות וחלשות”. “בעל מום”, שפועלות-“בצלאל”, פועלות “המתנה היקרה אשר הגשתי אני הפרופיסור לעמי בחדוות קודש”, היו מלגלגות לו – – –

אבל נניח לתמונות. הן רק עורך-“האזרח” יש לו ענין לתמונות בּלטריסטיות; “האזרח” כולו הרי אינו בלטריסטי כלל וכלל, נדבר לגוף-הענין.

ולגוף-הענין, מר אזרח, לעצם שאלת הישוב החקלאי – כן, גם הקבוצה שלנו אינה שלימוּת במובן הישובי. גם היא מלאה מגרעות על מגרעות. למדרגת אנשי-אדמה יוצרים עוד לא הגענו גם אנו. הרוח הרעה יש שהיא אוכלת גם אותנו, מחנה-הפועלים. בונים אידיאליים איננו עדיין גם אנו (שְׂמַח לאֵיד, מר אזרח! קרא לנחשי-הארס שלך ויעבירו את “זעמך” לכל תפוצות-ישראל!), אבל דע לך ושים אל לבך: הריסה אין בדרכינו, בחיפושי-דרכינו ובמעשינו, הריסה אין, בשום אופן. תהי הקבוצה היום מה שתהיה (בכל אופן, איננה מה שאנשי-הכזבים בני-בית-“האזרח” מספרים ל“תולדותיה”!) – השאיפות המונחות ביסודה נכונות הן, הנשמה שבה טהורה היא. ספיקולאציות באדמת-ישראל אינה עושה, את לחמו ומימיו אוכל העובד בה בזיעת-אפו, בעוד ששאיפת-“האזרח” היא לכסף ציבורי ולעבודה זרה, או לגדודי עבודה עבריים. שהעם ישלם בעדם והרווחים יהיו לבעלי-האדמה, בכדי שהם ומשקם יוכלו להתקיים… הפורמולה הרחבה הזאת של “תנו אפשרות לי ולמשק שלי להתקיים” אינה בקבוצה. קבוצת-העבודה שואפת להתקיים על-ידי עבודתה במשק הציבורי, שהציבור עוזר לקיומו, מפני שהוא שלו. ואף לפי שעה, הנה עם כל ה“דיפיציטים” שלה, הבאים על-ידי אסונות בידי שמים ובידי אדם, עם כל ליקוייה ומכאוביה (מכאובי הגוף שהכל רואים, ומכאובי הנפש, ש“האזרח”, למצער, אינו מסוגל לראות!), הרי היא מַרבּה ומחַזקת את הישוב היהודי; ההלוואות, שהיא מקבלת מקופת-הציבור, מוּצאות כולן לצרכי ישוב יהודי; בכל קבוצה האויר מלא חיים יהודיים, עבודה יהודית, אם טובה אם רעה (ברוב הקבוצות הספורות – טובה!), חסר רק שובע-רצון “אזרחי”; בעוד שנסיון הישוב הקיים, האזרחי, כאשר יורנו האגרונום המאיר, הוא אחר לגמרי; הכנסת כספים בעסקים, המפרנסים את הישוב הנכרי ואת בני-הבית היהודיים שאינם בעבודה: “אזרח” אחד משלנו – כמה אזרחים אמיתיים, בלי מרכאות, לא משלנו הוא מחזק בארץ, מנצל ומחזק?! ואחרי כל אלה, הקבוצה מתלבטת, מתענית ואומרת: אולי? כשאין דרך אחרת, אולי זו הדרך? ו“האזרח” מוסיף להתבסס בשביל עצמו ולומר: בעל-נסיון אני ודרכי בדוקה ומנוסה. עשרות יהודים מסתובבים ועושים קומבינאציות ואלפי בני-המקום עובדים – הנה האידיאל, הנה כבוד-הישוב ותפארתו. הבו לנו כבוד והלוואות! אנחנו הבונים המנוסים, המייסדים, העמודים. מלח-הארץ – – – ולא יתבוששו.

* * *

“אחריות המאמרים הבאים בחוברות אלו של קובץ זה חלה על שם כותביהם בלבד” – מודיע הוועד המרכזי של הסתדרות “האזרח” בשער כלי-מבטאו. והכותבים הנאמנים, שכל האחריות חלה על שמם הידוע בלבד, הם: איתן האזרחי, בן-ציפור, האזרח הצעיר, לוקס, פנימון ועוד ידועים…

ידוע הוא, למשל, א. חדרתי, הדורש השתתפות-הציבור בתשלומים לפועלים יהודים העסוקים במשקים של איכרים פרטיים. הארגומנט שלו הוא: למה נסבול רק אנחנו מפועלים יהודים? אנחנו נכונים לתת נדבות לקרן הקיימת כמוכם, בני האינטליגנציה העירונית, הדורשת עבודה עברית, אבל למה יפול הפועל העברי כולו למעמסה רק עלינו ועל משקנו בלבד? אגב מתרעם החדרתי על המשכורת המרובה שהאינטליגנציה העירונית מקבלת, משכורת שהיתה מספיקה לאיכרים לחיות בריווח ולהחזיק פועלים עבריים, ומוכיח את בני העיר על חיי-המותרת שלהם. ודא עקא. דא עקא, שברבים מעמודי “האזרח” יש גם דברי אמת, ומי שאינו יודע להבחין, מאמין בזכותם גם ליתר הדברים, שאינם אמת. מהלך-החיים של האינטליגנציה העירונית שלנו, אמנם, מראה על חוסר-אידיאליות גם בחוג זה, ובוודאי אופן-חיים שכזה לא תוכל ארץ עניה כארצנו לכלכל, והתליה בתמיכות מן החוץ תגדל. ואולם אמת זו אינה שייכת לעצם השאלה, שהחדרתי עסוק בה. כי יהיה מה שיהיה, וניצול עבודת אחרים, זרים, אין בחוג האינטליגנציה, הדורשת עבודה עברית מתוך הכרה במצבנו ומתוך שאיפה להתגשמות תקוָתנו. חוגי האינטליגנציה, בני-בלי-משק חדרתי, עסוקים כל אחד בשלו, מקבלים משכורת לפי ערך עבודתם, ובאיזו מקרים, אמנם, גם יותר מכפי ערך עבודתם, ומוציאים את משכורתם לחיים. אבל “עודף-ערך” על-ידי עבודת אחרים אינם מקבלים ורווחים של קאפיטאלים אין אתם; נחלאות אינן גדלות אצלם על חשבון אחרים; ואף השאיפה הזאת, שהציבור ישכור להם פועלים לנחלותיהם, בכדי שיתקיימו ויפרחו המשקים הפרטיים שלהם, לכבוד ולתפארת-הישוב – שאיפה זו אין לאינטליגנציה ה“דורשת”.

ואולם עוד יותר ידוע גם מְא. חדרתי הוא הפובליציסט של “האזרח”, שאינו רוצה בעילום שמו, מר דיזנגוף (אותו דיזנגוף שהטיף ב“העומר” להטיית זרם ההגירה לכל רחבי תורכיה, ולאו דוקא לארץ-ישראל). במאמר “אל המטרה” (חו' א' של “האזרח”) הוא מקדים את מר מאירוביץ בהכרת ה“מציאות”, ה“ריאליות”, ובהגנה על “הסדר הרכושני”, שממנו צריך לינוק בנין-הישוב לעתיד – “ואיך תמשכו אנשים וכספים בדרישות סוציאליות קיצוניות?” (ע' (56

ושוב אותו הדבר, אותה מקצת האמת שב“אזרח”. דרישות סוציאליות קיצוניות – באמת, מי קיצוני בינינו ויעמיד אותן עתה, לאלתר, בכל תוקף? “הלאמת הקרקע “– זהו ודאי אידיאל נשגב בכל העולם, אבל במה דברים אמורים? כשיש קרקע ועם עובד. אבל בעת שאין לא הא ולא הא, בעת שעם עובד קרקעי צריךְ עוד להיברא (ואלוהים יודע, איךְ יבָּרא!) וקרקע אף היא אינה, אלא שאולי אפשר להשיגה על-ידי קאפיטאלים גדולים ועצומים, שנותניהם יהיו, כמובן, נגד ההלאמה – כמה קשה לדבר על “הלאמת הקרקע”, אם לא כעל אידיאל לעתיד. ואולם, זה דרך “הסדר הבורגני” להתחיל להוכיח את אי-האפשרות של דרישות סוציאליות קיצוניות ולגמור, שאין מקום בכלל לתיקונים אקונומיים. וכך עושה גם הפובליציסט המובהק של “האזרח” בהמשך מאמרו ההוא. ה”בורגני”, שמר ד. מתיימר בכבודו, צריך רק לאצבע – את היד כולה יבלע כבר בדרך-אגב…

“חופש-התנועה” – זוהי האידיאולוגיה של מר דיזנגוף. על ידי הקאפיטאל הפרטי, שיבוא ויעשה בארץ הכל כרצונו, “תתגשם האמרה(!): ארץ-ישראל לעם ישראל”. הלאה כל הגבלות מצד איזו אידיאלים ושאיפות חברתיות. הלאה אבא-שלטון ואמא-אפיטרופסות, כמו שאומר ש. בן-ציון. הנסיון של מאירוביץ מעיד כמאה עדים, שהאיניציאטיבה הפרטית, אם רק יתן לה הציבור פועלים יהודים זולים, תבנה הכל. ואם לא יתן – אז גם כן לא רע: אין מחסור בלא-יהודים. “שום בן-דעת לא יאמר, שהישוב בתחילתו צריך להיעשות על ידינו ממש”. הכסף כסף-יעקב והידים ידי-עשו. מה זה עסקכם, אתם בעלי האפיטרופסות? יחי חופש-התנועה!

מובן, שלא באפיטרופסות בכל צורה שהיא נלחמים בעלי “האזרח”. האפיטרופסות הציבורית על “גדודי עבודה” בשביל המשקים הפרטיים טובה היא ונחוצה; רעה ובלתי נחוצה היא רק האפיטרופסות מסוג ידוע, המגבילה את חופש-התנועה של “הסדר הבורגני”.

צריך למהר, מלמדים אותנו בעלי “האזרח”; אם לא נמהר לא נשיג כלום. ולמהר אפשר רק על-ידי מסילת-הברזל, ומסילת-הברזל היא פרי-הרכושנות, ולרכושנות יש פסיכיקה בורגנית. והפסיכיקה הבורגנית מפחדת מפי כל דרישות סוציאליות ולא תרצה לבוא הנה. אם כן, אם תדרשו שמונה שעות-עבודה במקום שהערבים עובדים תשע, לא נגיע אל המטרה הנכספה.

* * *

ויש גם ספרות ב“אזרח”. כי הרוח החיה בו הוא סופר, אשר כתב לפנים: “לכבוד שבת”, “על קצה גבול הילדות”, פרקי “נפש רצוצה”, “הטַבַּקנים” ועוד ועוד. עכשׁיו, אמנם, עסוק הסופר הלז להכניס הוספות, כוונות, להטים, נקודות לתוך התרגומים מכתבי-היד הז’ארגוניים של הפרופיסור שץ, בן-בית וכו' והשקפות מקוריות: “חפץ ומעשה”, “נעשה ונשמע”, “לקט ופרט” וכו'. אבל גם מספרות אמיתית, של אחרים, אינו מניח את ידו.

כן, יש ספרות, אם כי לא הרבה.. בארבע החוברות, זאת אומרת, בכל הכרך, יש ארבעה שירים מקוריים טובים (של ברשׁ, פיכמן, קופליביץ ורַבּין) ושׁירים אחדים מהַינה ומרילקה, מתורגמים ע“י ש. בן-ציון. מן “הקלאסיקן” ז. ברכות מתורגם סיפור ארוך, בן יותר מעשרים עמודים, על אודות נערה גלילית אחת, שנתפתתה “בצל החרמון” לפועל הערבי של אביה “האזרח”; וממ. סטבסקי מתורגם סיפור קטן בשם-של שטימוּנג: “כי טוב”, שהשטימונג שבו הוא… תשאלו על זה את סטבסקי בעצמו, אם תפגשו בו בדרך בין קבוצת קוסטינה והאכסניה ביפו. הקורא, בלי עזרת המחבר, לא ידע בשום אופן לעמוד על כל עומקו של אותו “שטימונג!”. מצורף לזה סיפור אחד, ודוקא גרעיני, מחיי יהודי המזרח מאת י. בורלא (“לוּנה”), שנפל, כנראה, לחברה זו בשגגה, ועוד “דרמה” בשם “הבונים” מאת בעל “פלגש בגבעה”, שגיבוריה הם פועל חולה אחד ובת אזרח… אף זה בשגגה, כנראה! בקורת-ספרותית וביבליוגרפיה אין. במקומן יש חלק ספרותי-מדעי, או “מחקר”, בו מעלה הד”ר צפרוני, ש“שיר-השירים” היא מגילת-אהבה, אוסף של שירי-עם בענין-האהבה (זהו תוכן הפרק הראשון; חבל, שביתר הפרקים, ובשלישי ביחוד, הוא מאריך ומרבה במדרש הכתובים הפשוטים והמובנים ומגבב עליהם “ציוריות” פופולארית יותר מדי). והד“ר חכם מוכיח בחלק ה”מחקר" ברוב חכמה, שאת מקור-הדרמה צריך לחפש בספרות העברית הקדומה, ודלא כאומרים, שכולה יצירה יוונית, שהרי היצירה הדרמטית נוצרה, כידוע, מתוך שירי-מקהלה דתיים לכבוד האליל בּכּכוּס, ובכּכוּס הוא אליל-היין, והיין נזכר בפירוש בתורה, ויש בתנ"ך זכר לשירי-מקהלה בכלל, ועכשיו הדיאלוגים שבין ה' ועבדיו הנביאים – כלום אינם חזיונות דרמטיים?

אכן, לא רבה היא הספרות בשלוש מאות וארבעים העמודים של הכרך הזה, הכרך הראשון של “האזרח”. כי – איך אומרים שם, בעלי-“בעבודה”– “לא לשם ספרות נתכנסנו הנה – לשם חיים”. לא לשם ספרות.

[“הוצאת הפועל הצעיר”, תמוז תרע"ט; החתימה: בר-יוחאי]

[הערות]

לעם היושב בציון נחוץ עתון יומי. ולנו, המשכילים בעם ודורשי-טובתו, נחוץ, שהעתון הזה יהיה טוב.

דיקדקתי והשתמשתי ביחס שאליו: לעם. כי ביחס שממנו, מן העם היושב בציון, אין עוד, כמדומה, עד כדי יצירת עתון יומי חשוב. “ציבור” של עשרות אלפי משפחות ברחבי כל הארץ הבלתי-רחבה, ובשעה שהמשפחות ברובן המכריע אינן חיות על עבודה ממשית – ציבור כזה אינו יכול להחיות באמת הוצאה ספרותית יומית הגונה, שׁרוח-יצירה תהא שׁופעת מתוכה. ואולם איךְ יאמר משַׁל-העם? “עין אחת – אף היא צריכה לשינה”. ציבור כזה – אף הוא צריך ליומן; וצריך, כאמור, שהיומן יהיה טוב.

טוב – מה זאת אומרת? זאת אומרת, שהעתון היומי הטוב, אשר תפקידו להיות לא רק עתון מארץ-ישראל בשביל חוץ-לארץ, כי אם, בעיקר, עתון בשביל יושבי-ארץ-ישראל, צריך שיתן ליושבים האלה ידיעות ומאמרים-הערות, מאמרים קצרים, תמציתיים, נוספות עליהן, מאמרים השופכים אור על הידיעות הבאות בעתון. לא חדשות מדגדגות מארבע כנפות-העולם, שעל חסרונן בעתון “חדשות-הארץ” כיום אולי קובלים כל המתרעמים המושבעים שלנו, כל בני ה“עולם” הבטל המתרוצץ בחוצותינו. ה“עולם” הזה ודאי היה רוצה בעתון “מעניין”, כלומר, בעתון של חדשות “פיקאנטיות”, אינטריגות, מאורעות-פלאים, מה שאינם מוצאים ב“הארץ”. ברם, מומא דא לדידהו – לדידן לא הוה מומא. העתון היומי הטוב בעברית אינו צריך ללכת בדרכי העתונות הז’ארגונית שלנו בווארשה ובניו-יורק. מעֵז-האסון שׁל אי-החשׁבון לעתון עברי להיות צהוב, הואיל ואינו לרבבות, יֵצא המתוק הזה, שלעולם לא יהיה מפעל קאפיטאליסטי ודרכו לא תהא סוגה לעולם בכל הפרחים הנחמדים המלַווים כל עגלה של מפעל המוני-קאפיטליסטי.

העתון הטוב צריך לציין את כל חזיונות-החיים, את כל העובדות הבודדות, המהוות את מהלך-החיים, ולהאיר אותם מתוך נקודת-השקפה בריאה, בהירה, אנושית; בלי הגזמות, בלי הפרזות בלי כוונות צדדיות, בלי הטיית פני הדברים מתוך פניות שונות. ואם “מצב-העניינים בעולם בכלל ובארצנו בפרט” מכריח את העתון לעבור בשתיקה על חזיונות שראוי לדבר עליהם – אין הרע עוד גדול כל כך (לבעלי-הטענות מצד הקהל אין לשים לב ביותר; קהלנו יבוא תמיד בטענות). רע באמת הוא, כשאין העתון מסתפק ונותן הארות, שהאופל מרובה בהן על האור. עתון טוב אסור, כמובן, שיחסיר איזו ידיעה פוליטית חשובה, אבל בשעת הדחק כשעתנו, טוב שיתן אותה בלי כל הארות, מאשר לעקם בהכרה את הכתובים, מאשר לתת בהכרח הארות בעלות-צד-אחד, בלתי אובייקטיביות. אולי טוב לעתון טוב בימינו למעט בכלל ב“על המדינות בו יאָמר”. מאמרים פוליטיים-חיצוניים בעתון עברי תמיד מיעוטם יפה, וריבויָם קשׁה, ועכשׁיו – על אחת כמה וכמה. ממאמרים אחדים, למשל, של גליונות-“הארץ” הראשונים, (“גורל תורכיה ופייר לוֹטי”, “אפגאניסטאן” וכו') נודף ריח “החרות”, כלומר, אותו הריח העתונאי בטעם שלפני שלוש-ארבע שנים: אותו הטון, ורק הצד נתחלף, ושומר כבודו ירחק מזה.

ועוד תפקיד יש לעתון עברי בארץ-ישראל, ותפקיד גדול ביותר. העתון העברי אצלנו אינו רק בין מחנכי-העם היותר חשובים במובן הבנת-העולם וטהרת-המידות, כי אם גם בין מַקנֵי השׂפה לעם היותר בטוחים – השׂפה, השׂפה העברית, פשוטה כמשמעה, במובן הטכני, שפת העתון. כי ספרות עברית-עממית עומדת ברשות עצמה, שהיא תעשה את הדבר הזה, הרי אין לנו עדיין. עם “מולדת”, השבה לתחיה, עוד לא נעורה גם הוצאת “לעם” המועילה, ועוד רב הדרך.

– – – – – – – –

מנין הגליונות אשר בידינו מן העתון היומי החדש “חדשות-הארץ” היוצא לאור על ידי העסקן הישובי החרוץ יצחק גולדברג מוילנה ונערך על-ידי ד“ר נ. טורוב, הנם, לשמחתנו, בדרך כלל, גליונות טובים, או, יותר נכון, לא רעים. מרע, משלילה עתונית, רחוקים הם – לפי שעה, למצער – מרחק רב. מלבד איזו שורות, זעיר-פה, זעיר-שם, נקיים הם, כל הגליונות שיצאו עד עכשיו, מכל המידות הרעות של הצהיבוּת השלטת כמעט בכל עתונות-העולם. כל האמוּר שם נאמר במידה, בטאקט, בלי צעקנות, בלי שקרנות, במחילה. השפה בלתי משובשת, טהורה מן הקוּריוֹזים, שאנו זוכרים עוד כל כך מימי “האור” ו”החרות“, זכרונם לא לברכה. (פליטות-קולמוס כגון: “לא ירדתי לסוף דעתו של המושג” או “בעולמנו המדעי” (?), הנפגשות גם פה לפעמים, אינן באות בחשבון). העתון אינו גדול, ובעלי טענת-ה”אין" (“אין אינפורמאציה”, “אין ספרות” אין דבר פלוני וחסר דבר אלמוני) מוצאים מקום להתגדר בו. אבל מי שיודע, בכמה עמל עולה אצלנו כל עשיה קטנה, לא יתחיל מן האין ויוקיר את היש. אמנם, אמת היא שמעלות מרובות שבחיוב עדיין אין למצוא בגליונות האחדים שלפנינו. קול אמיץ (כלפי פנים) לא נשמע מתוכם, חדירה גדולה לתוך המאורעות לא נראתה, להעריץ אין מה. רובם של המאמרים והפיליטונים הנם קלושים, לא גמורים, ודיבוריהם “כלליים” יותר מדי. בהשקפותיו המדיניות של בן-אב"י, למשל, פותח העתון ומתאר את המעמד המדיני באירופה (אף-על-פי שיש לשמוח, כמובן, על שבינתים למד בנו של בן-יהודה עברית, חדל לטרטר ואפשר לקרוא מה שהוא כותב… קידמה לא קטנה כל עיקר!); לא פחות שטחיים, אם כי יותר מבריקים, הם דברי ז’בוטינסקי על מצב אחינו בפולין (מן המאמר יוצא, שאשמה גדולה מוטלת על העתונאים והעסקנים היהודים, שלא עשו תעמולה רחבה בשעתם נגד חופש-פולין; אילו היו עושים כך, אילו היו מרבים בצעקה, אילו היו מראים לאירופה את כל צורתה הפושעת של הממלכה הרשעה הזאת, לא היו הדברים מגיעים עד כאן… כאילו העולם האירופי הצדיק חי מפיהם של עסקנים ועתונאים ותלוי ומסתדר על פי ה“מאניברות” של אלו!). אבל הנה משה סמילנסקי, ראש-המדברים בעתון, מדבר נכונות על השם “האספה המייסדת”, על המפלגות, על מבקשי-ההלוואות וכו'. והנה גם א. בן-יהודה – אותו בן-יהודה, כלומר, בעל “שאלה נכבדה”, הפובליציסט בעל הכשרון, וחבל, שרק בגליון הראשון השמיע את קולו ולא יסף.

– – – – – – – –

הקהל אינו שבע רצון מ“חדשות-הארץ”. אבל, כאמור, מפני הדנים תמיד על מה שאין ואינם שמים לב ליש – אין לפחד. קשה מזה מה של“הארץ” אין עדיין מתי-מספר של מעריצים. כל אורגן ספרותי עברי צריך למינימום של מסורים, וכאלה ספק בידי, אם ישנם ל“חדשות-הארץ”. קונים, למרות הכל, יש לעתון – זה אנו יודעים. אבל אני הייתי רוצה לדעת, כמה יש לו שומרים, כלומר, אנשים אשר יניחו את גליונותיו למשמרת, למען כרכם בספר, כאשר עשה ב“ברית-מילה” של טשרניחובסקי, ר' אליקים השו"ב בשעתו לגליונות עתונו הוא, אחרי “קפלו, החליקו וגהצו את שוליהם”. היגיע עתוננו העברי היחידי בארץ למדרגה זו? – לעתיד פתרונים.

– – – – – – – –

והואיל ועסקי היום בעתונות, ירשוני-נא ואצרף לפרקי זה עוד הערה קטנה אחת בענין אחר, אף הוא ענין של עתונות, אמנם, אבל באוויר אחר ובשייכות אחרת.

והערתי השניה – זוהי:

החזיון של “מלאך-המות שוחט – והוא הצודק” – ובדומה לו: “העשיר מנצל – והוא בעל הטובה”, – חזיון זה, כנראה, אינו מצוי רק ב“עולם השפל”, אלא ישנו לפעמים גם בעולם-הרוח, בין ה“אינטלקטואליים”.

כידוע, יש בעתונות היהודית בלועזית הרבה כאלה, שמבצרים להם מקום – בעיקר, על-ידי השתמשות במקורותינו – ישר, או גם מכלי שני, שלישי, רביעי. מובן, שאצלנו מביטים אליהם ממטה למעלה: הרי הם סופרים לועזים? מובן, שאצלנו נכונים תמיד לתרגם את דבריהם, לשמוע מה בפיהם: עולם אחר, יותר עשיר משלנו!… ואולם מה שמעניין ביותר, כי גם הם בעצמם כאילו אינם יודעים דברי-מי הם משמיעים, מביטים עלינו ממעלה למטה וחושבים, כי חסד גדול הם עושים לנו, כשהם שותים את מימינו, כשהם מתרגמים לפעמים דבר משלנו וקוראים את שמנו עליו, – הם, סופרים בלשונות-אירופה!….

ה“אינטלקטואליים” הללו תרגמו, למשל, לגרמנית את “והיה העקוב למישור” של ש"י עגנון. כל תרגום הספר לא הגיע לידינו, אך תרגום-השער, שראינו במודעות שלהם, מוכיח כמאה עדים, שיתרון למקור על התרגום כיתרון האור על החושך, כיתרון השיר “הכניסני” של ביאליק על תרגום השיר הזה לרוסית. ואף על פי כן הם – הם בעצמם! – כותבים “בקורת”, מהללים, כמובן, בגודל-לב ועושים ריקלאמה… לעצמם. שהתרגום הטוב שלהם – הוא ודאי שהשביח את היצירה של הסופר העברי!…

מובן, בלי ה“בּייטראַג” של תרגום משובח שלהם, איך תוכל יצירה עברית עלובה להתקיים?

ושוב הלכו אנשים מאותו החוג ותירגמו איזו מכתבים מא. ד. גורדון. ועוד פעם: גאווה וגודל-לבב. “הפועל הארץ-ישראלי גורדון… אין בו ואין בו ואין בו… אבל אנשי-שלומנו מצאו, כי הוא ראוי, בכל זאת, שיתורגם אצלנו – ויתורגם!” – – –

זהו כל מה שחפצתי להעיר הפעם על גסות-הרוח מצד יפי-הרוח.

ואמנם, לא יפָּלא: האנשׁים מרבים כל כך לעסוק ברוח, ואיך לא יהיה לבם גס בו?

[“הוצאת הפועל הצעיר”, תמוז תרע"ט; החתימה: ב. – י.]

“מורים” מאת י. אפטושו

בדרך הריאליסמוס היבש, הכבד, הפסיכולוגי-רפּוֹרטירי סיפר לנו בּרשאדסקי לפני עשרים שנה ויותר על סביבת המורים העברים, או יותר נכון, המורים לעברית בעיר גדולה אחת שבתחום-המושב הרוסי (“באין מטרה”); ובריאליסמוס מהיר, שוטף, מרפרף, קינומאטוגראפי-עתונאי-אמריקני, זאת אומרת, עוד בפחות נפשיות ובלי כל לחלוחית של שירה, מספר על אותה סביבה בניו-יורק י.אפטושו עכשיו: מורים, רומאן, תרגום (מיודית?) מ. ליפסוֹן. הוצאת “העברי”, 1918. 263 ע.

התרגום, כפי הנראה, נעשה כהלכה, ויש גם מקומות מוצלחים במסירת החיוניות של הדיאלוג; כגון: “ריב אחרים אל תריבי” – “פשט שולץ את רגליו על גבי כיסא והחל לעיין בעתון”. וכאלה למכביר. ואולם יש, כמובן, גם שיבושים, כגון: "אל תקלקלו את השורה! (ע' 6) במובן, אל תפריעו; או: “לא העיפה עין ממנו” (ע' 7) במובן, לא הסירה, לא גרעה. ויש שם גם: עינים תותבות (ע' 8), פשתן לָתות (ע' 12), לטרטן את גופו (ע' 155).

ברם, כל זה לא חשוב כל כך, כמובן, חשוב הוא מה שאחינו שם באמריקה טרחו ויגעו ותירגמו והוציאו רומאן בלתי חשוב, רומאן, שבאופן היותר טוב הוא מזכיר לנו את פני גרין, “הצעיר הגבוה, בעל הפנים השזופים, שחוט של חן (?) ושל הפקרות(!) מתוח עליהם, הקופץ בקפיצה אחת מעל שלוש המדרגות האחרונות ונדחק לתוך חבורת המורים”, ואשר, כשעל פי רצון-המחבר, תוקף אותו בבית שולץ “רגש מעיק” על שהוא גונב את דעתם ומועל באמון שהם נותנים בו – אין הקורא חש כל מועקה.

כי אך מופקת היא מן כתיבה זו, גם במקומות שמבצבצים מתוכה סימני-כשרון ויכולת-התרשמות מן הקאריקאטוריוּת שבחיים, ואינה יכולה בשום אופן להניח את הדעת. תיאורי הסופרים, המשוררים, הליכותיהם בבתי-הקפה, שיחותיהם, תיאורי הנשים, קלותן, תאוותָנוּתן – כמה בּאנאלי כל זה, כמה בּאנאלי הכיעור, הטמטום! כמה שטחי! כמה לא מעניין!

וכל הענין… מעשה במורה אחד, פרידקין שמו, גס ומטומטם, שהיה מנהל תלמוד-תורה ומכה את הילדים ומתנהג בגסות של כיעור עם כל נפגש, והוא בא בדברים, כנהוג בכל הנובילות האמריקאיות, עם ה“מיסיס” שלו, כלומר בעלת-מעונו, ומשתדך לבת נשיא-הת“ת, ובועט בכלה אחרת, ומרמה איזו צעירה מארץ-ישראל, ששושנה שמה, וביחד עם זה ובלי כל שייכות לזה פוּטר ממשרתו; ומעשה בעוד מורה, גרין שמו, אותו בעל החן וההפקרות, כותב שירים ז’ארגוניים ו”אידישיסט“, שבת נשיא-הת”ת העשיר נוהה אחריו, והעשיר לא יסכים להשיאה לו, והוא בעצמו – ושוב בלי כל שייכות אל יתר העניינים – נתפטר ממשרתו, ורעב, והשיג מעט כסף בדרך-נס, ונתן את זה לחברו, ובת-העשיר הלכה והיתה לאחר, ובא בדברים עם “מיסיס” אחת ו“מיסיס” שניה – ולא כלום; ומעשה בעוד מורים, ארץ-ישראליים, מחזיקי בשיטת עברית בעברית, שבשעת האספה הם מביעים את דעתם בעד עברית בעברית ואחר-כך הם עושים איזו שביתה ושוכרים בריון להכות את פרידקין מפר-השביתה; ומעשה בעוד מורה, שנהיה לרוכל, ובעוד אחד שנהיה למיסיונר – ובכן? ומעשה, סוף-סוף, בשביתה שאיש אינו יודע, איך צמחה פתאום, איך התחילה, ומה היא מגלה, ומה היא מוסיפה לכל ענין ה“מורים”, מלבד זה שפרידקין המנוול חוזר על ידיה למשרתו בת"ת, עוזב את הנערה אשר הרתה לו ושב להשתדך אל בת-הנשיא, אלא שזו סוטרת לו על לחיו, והוא, מפר-השביתה, מקבל מכות-רצח מידי הבריון השכוּר וחוזר לנערה אשתו.

ולזה יִקָרא כיום – “רומאן”! רומאן בשׁם “מורים”!

כל המורים האל, הם ובני-מסיבתם הסופרים,המשוררים, בעלות-הבית וכו' אינם רק בריות מגוחכות סתם, אלא חזירים בצורת אדם. ולכולם הצורה האחת הזאת. הטמטום הבהמי שבפני החייט סאשה, בעל מעונו של פרידקין, קבוע בפני כולם – ואין הבדל. ומה להם ולקורא? מה לקורא ולאפטושו מספרם?

התמונה של גסיסת היהדות העממית באמריקה, של חוסר-הבסיס אשר ל“היברו” ול“אידיש” גם יחד, בולטת היטב. אבל לא הרומאן מבליט את זה. בכל אופן אין הרומאן מבליט את זה יותר משנים-שלושה עמודים של איזו “רפּוֹרט ב”לוח-אחיעבר" או בכיוצא בזה.

כי השרטוטים, שבם משתמש אפטושו ברומאן זה (את יתר סיפוריו איני יודע, ואולי הם עולים על זה, אם לשפוט על פי היחס החיובי אליהם מצד העומדים בראש “הוצאת שטיבל” באמריקה, שניגשו לתרגומם ולהוצאתם בעברית) הם לפעמים כאותה העניבה “הקטנה והמגוונת” של פרידקין, ש“כנפה האחת נשמטה מתחת הצוארון ומראה היה כגופת-צפור חנוטה”; ולפעמים הם מפתיעים משהו ופורחים כאותן הריבות המשחקות בטניס על האפרים הירוקים: “מרחוק נראה לעין כאילו כל העופות הותרו מן הביבר”. אבל תמיד כל כוחם של אותם השרטוטים הוא לא בקליעה בטוחה אל המטרה, כאשׁר יִדָרשׁ ממסַפר ריאלי בעל-כשׁרון, כי אם בריבוי-היריה. אפטושו אינו עומד ומצרף שרטוט לשרטוט מתוך אינטואיציה וכיווּן-דעת מתעמק, אלא מפיל בזה אחר זה שרטוטים, צללי-פרצופים, קטעי-שיחות, עובדות כרוניקליות – מפיל יריות אחר יריות – בלי הפסקה, בלי ברירה, בלי כיווּן. " Пуля – Дура "¹– אומר הרוסי, ויש שאפטושו לא יחטיא, אבל “כידון בן-החיל” אין בידו לעולם.

ומכיון שכך, מכיון שאופן-הכתיבה של הרומאן הזה הוא פגום-המוני, מחוסר-דקות, מחוסר-שירה וזול-זול, אין לעמוד ביחוד על התּיפלות המרובה שבו: כעין שיחות-המורים בע' 59 והלאה בדבר ברדיצ’בסקי וזליקוֹביץ, שיחות-להג, שיאן בהן שום הד, שאין בהן כל קו לתיאור אופיו של האומר כך או אחרת; או ה“המציא תבלין כנגד הסוציאליות” בע' 63; או תמונת רפסקי בע' 131 (כמה דל כוח-ההמצאה של רומאניסטן דידן, שלא ידע להחליף בשם ידוע אלא מקום הפ' והר'!). ואין לדקדק עמו כחוט-השערה ולשאלו, למשל: מפני מה ווייס בע' 93 הוא “”הגדול שבגדולי המבקרים" ובע' 133 ובשאר מקומות הוא כבר “כותב הרומאנים” ו“הרומאניסט” ווייס? כי מה

איכפת לו לכותב-הרומאנים אפטושו? הוא יורה מתוך מכונת-צילום, ומהר-מהר, כמנהג אמריקה, הורי-אפ!

[“הוצאת הפועל הצעיר”, תמוז תרע"ט; החתימה: בר-יוחאי]

“מקרן זוית”

ועוד ספר אחד, לא בלטריסטי, הובא לנו בימים האלה מאמריקה, והוא: מקרן זוית, קובץ מאמרים על עניינים פילוסופיים, ספרותיים וזמניים, מאת דר. דוד ניימרק, כרך ראשון, חוברת ראשונה, ניו-יורק, תרע"ז. 96 ע'.

החוברת מכילה שלושה מאמרות: יופיותו של יפת באהלי שם; הלאומיים והריפורמיים; יהדותו של אחד-העם.

הראשון הוא מאמר-זכרון למלאת אלפיים ושלוש מאות שנה ליסוד האקדמיה של אפלטון באתונא שביון (“הזמן המדוייק הוא בספק”, מעיר בעל-המאמר בחצי-עיגול, כלומר, הזמן המדוייק הוא בספק), והוא יחידי בין השלושה שבחוברת שנכתב כמעט בלי “טמפרמנט”, בלי פולמוס של גדלות (צריך להוסיף: גם בלי אותה ההסברה הנעימה, שבּרנפלד וקלוֹזנר כותבים בה מאמרים שכאלה. ד"ר ניימרק אינו יודע לכתוב, סגנונו מגומגם, ואת זה הוא חושב לו, כנראה, לצדקה; ואולי גם מי-שהוא בין קוראיו באמריקה יקבל את זה כסימן לעמקות יתירה). ד“ר ניימרק הוא בעל-השקפה דתית-פילוסופית-אחדותית, וכשהוא מקדיש מאמר ליסוד האקדמיה של אפלטון, מובן, שהוא מדבר, בעיקר, בהשפעת היוונות על היהדות. “בארץ-ישראל מפסיקה פירצה גדולה בין נושאי-היהדות המיופים והיהדות ההמונית” וגם “ביוון היתה פירצה בין הרעיונות הפילוסופיים הנשגבים ובין הדת ההמונית” (חידושי-תורה!), אמנם, כמובן, היה איזה הבדל, והוא, ש”בארץ-ישראל היה הרעיון הטהור המבטא המיופה של רוח-האומה" וכו' וביוון היה “יפוי-כוח מדיני לדת ההמונית” וכו‘, אבל “הפירצה היתה פתוחה פה ושם בין מועט של בעלי-צורה ונקיי-הדעת ובין העם בהמוניו”. וגם זאת: האידיאל של היהדות המיופה והאידיאל המיופה של היהדות הוא בשר רוחני או רוח שבבשר לעומת האידיאל הפילוסופי המוגזם היווני על רוח בלי בשר, בניגוד לאידיאל של בשר בלי רוח. והנה המתיוונים שלנו “אין לנו דרך ישרה לבוא להשקפה אובייקטיבית עליהם”, אבל הם בחרו בבשר, בהוללות, בניגוד לחסידים, שהחזיקו בדעה, כי “רק יסודות הפילוסופיה האפלטונית מסוגלים המה להעשיר את היהדות ולהפריאה”. ושוב דיבורים על צד ההשפעה המזיקה שבפילוסופיית יון לטהרתה של היהדות המיופה. “תורת האידיאות הובאה לתוך גבולה של היהדות דוקא על-ידי אותה הכיתה של מאמיני האחדות המוחלטת, אשר דחתה את האמונה במלאכים ממקומה המיופה (תפסה המלה “המיופה” להאי גברא!)ואשר סיגננה את תורת הבריאה המונותיאיסטית”. אחר זה – קווים כלליים, ידועים לכל יודע-ספר, בדבר הקשר שבין תורת-האידיאות ובין מה שקוראים בתלמוד: מעשה-בראשית ומעשה-מרכבה; הזכרת פילון, הנצרות וגם… ר’ יוחנן בן זכאי, ובא כוח היהדות המיופה, ויתר חכמי-התלמוד, נושאי היהדות המיופים, עד רב, אשר “תחת השפעתו חיים המה אחינו בני ישראל האורתודוכסים עד היום הזה את חייהם הדתיים בתוך גבול המצוות המעשיות התשמישיות הרבות ודיני איסור והיתר בדקדוקיהם ובדקדוקי-דקדוקיהם עד אין קץ” – – –

דברים על “עניות הדעת ומזמוז המוחות המשתרעות (צ"ל המשתרעים) לרווחה בספרות העברית בימינו אלה” אין במאמר הזה, כי, כאמור, כולו, עד “האמורא רב”, ובין האמורא רב עד עמודו האחרון, הוא כתוב בלי טמפרמנט מיוחד. הטמפרמנט הדתי-ריפורמי מתחיל מכאן ואילך. “יהדות של שולחנים וחלפנים ותגרנים, גם אם מבוסמה היא ברוחניותה של אורגיזאציה דתית נכונה ומסודרה, אין בה כדי לשמור על זכותה של האומה הישראלית למקומה החשוב בהיסטוריה. צריכים אנחנו להתחדשות עלומינו הרוחניים, צריכים אנחנו לקבל עלינו חובות רוחניות חדשות, צריכים אנחנו לחדש את נעוריו בקיבול עול מלכות שמים חדשה”.

בפיסקה מפתיעה זו, מפתיעה ביחוד בהתרסה הבלתי מובנה כלפי “השולחנים והחלפנים” (מן “הברית החדשה”?) נגמר המאמר הראשון": “יופיותו של יפת באהלי שם”. מה רצונו לומר?

רצונו לומר: “הכוונה הדתית שהוא (הריפורמי) מכניס לתוך העניינים היהודיים שהוא עוסק בהם (ביקור בית-הכנסת בשבתות ומועדים וכדומה, כדמוכח להלן) עושה היא את היהודי הריפורמי, הנוטל לעצמו את השם אי-הלאומי, ליהודי לאומי ויותר אמיתי ויותר מקורי מאשר הוא היהודי הלאומי הקיצוני”. הריפורמי אינו מאמין בביאת משיח ובגאולה מדינית של עם-ישראל, אלא שעם זה הוא יהודי לאומי אמיתי, שהרי הרצל בעצמו היה יהודי ריפורמי. והראיה: הוא כעס על הרבנים הריפורמיים, המתנגדים לציונות, יותר מאשר על הרבנים האורתודוכסים. שמע מינה שהיה קרוב. ולא יעלה על הדעת לומר, שהללו העירו את חמתו בהתבוללותם, המעורה מהם יותר. לא, פּירוש כזה נניח לאלה שהד“ר ניימרק פליג עליהם, “המערבבים דבר בדבר, מתעקשים בלשון” ו”במלים מצלצלים" (אחזו לנו את המערבבים!"). בעל המאמר “הלאומיים והריפורמיים”, שנכתב אנגלית ונדפס בגליון ראש-השנה תרע“ז של השבועון “אמריקן דז’ויז כרוניקל” (עוד יש מקומות של עשירות-דעת ואי-מזמוז-מוחות, שבהם עוסקים בפרובלימות חשובות שכאלו!), אינו “מערבב” ומחזיק בשלו, שאין מחלוקת עיקרית בין היהדות הריפורמית והלאומיות היהודית. ו”אחד-העם בעצמו יהודי ריפורמי כשר הוא". ברוכים אפלטון והריפורמה!

ואולם ל“יהדותו של אחד העם” מוקדש המאמר השלישי והכי גדול בכמותו שבחוברת. במאמר הזה מנתח הד"ר ניימרק את דברי אחד-העם, מביא הרבה ציטאטות ממנו ומעלה, שאחד-העם מצד אחד הוא בעל רוח יתירה נלהבה ובעל רגש דתי, ומצד שני סוציולוג טועה, מחזיק ברעיון-ההתפתחות, משעבד את החזיון הדתי לתנאי-חיים ולגורמים חברתיים. אחד-העם מדבר על התאבנות-התורה, קובל על שאין ערך לקול האלוהים שבלב האדם, הרי שהוא דתי ואינו דתי-אורתודוכסי; הוה אומר, שהוא “רב ריפורמי כשר”.

אמנם, יש שאחד-העם מבאר דברי ה“ריפורמה” שלו, כלומר את צורך-ה“תיקונים” במובן שיפור הדת מאליה על-ידי התפתחות חיי-העם ושיפורם, ולא על-ידי ריפורמה בכוונת מכוון. אבל כאן שׁדא ביה ניימרק נרגא, מגלה את כל הניגודים שבפירושי אחד-העם לדברי עצמו ומבטל תכלית ביטול את כל הסוציולוגיה שלו בין כל אחיו הסוציולוגים. זאת אומרת, עושה מה שאחד-העם עשה בעצמו כשליגלג על המחפשים “אקונומיקה” “בתוך ערמות-האפר של אבותינו שנשרפו חיים על קידוש-השם דור אחר דור” (במאמרו הידוע “הגיעה השעה!” שב“העומר”).

אמנם, יֵאָמר בדרך-אגב, הלגלוג אינו חותך כל כך, ההיסטוריה שלנו, באמת, הרי אינה יום ארוך אחד של קידוש-השם,, אבותינו חיו בין העמים והיו להם, באמת, אינטרסים אקונומיים מיוחדים, כלומר, תפסו מקום מיוחד בחיי-הכלכלה של המדינה, ותמיד לא מקום עיקרי, תמיד לא ממדרגה ראשונה. המוני-העם היו תמיד במצור ובמצוק, כזרים, ומתוכם יש שעלו לגדולה במובן רכישת-ממון והשפעה ב“חצרות”. אבל תמיד היה גם סופם של אלה לבז, תמיד נהפך הגלגל גם עליהם אחר איזו תקופה של “פריחה”. ומה שחשוב: ההתבוללות בכל שעת-פריחה היתה תמיד גדולה, ושבא השמד היו פרטים רבים שניתקו את כל הקשרים ועברו לצד השני (כשניתנה להם האפשרות) והמוני-העם נשארו במצבם, כדרך ההמונים תמיד, והיו לטבח, או כמו שקוראים לזה: מתו על קידוש-השם. הרי גם בימינו ולעינינו נהרגים המוני בני עמנו – כלים אין כל “אקונומיקה” בחזיון הזה, ויש רק קידוש-השם? ואל יאמרו: עכשיו נשתנו הזמנים, עכשיו אין הדת הגורם הראשון בחיי בני האדם. עכשיו– ודאי לא! אבל היא לא היתה כזאת מעולם. גם בימי-הבינים היו עיקר-חיי-האדם מחוץ לדת; זו היתה רק בחינת צבע לחיים. אז רק הרבו המתנשאים על העם לדבר בשמה, לדרוש את שלטונה; עכשיו נהוג לדבר פחות עליה. אבל תפקיד, כמובן, יש לה גם עכשיו, ולא בניגוד ל“אינטרסים האקונומיים”, כשם שמעולם לא עמדה הדת בניגוד לאינטרסים האלה. רק הסוציולוג הגרוע ביותר יחשוב, כי החזיונות של מסירת-נפש וקידוש-השם, שאנו מוצאים בחיי כל העמים, הם אות ומופת לכזבה של “ההשקפה הריאלית” על ההיסטוריה. וראוי היה להאריך בזה.

איך שיהיה, וד“ר ניימרק כותש את יהדותו של אחד-העם במכתשת, מכה את כל שיטתה מכות נאמנות, עד שהוא מוציא ממנה את שמן המסקנה הנכספה, כי “אין שום חילוק מהותי בינו ובין ריפורמים אחרים”. וזה מובן: יסודו של אחד-העם, מזגו המיוחד, סביבת-חייו – כל זה הרי אינו נוגע לבוזה-סוציולוגיה כד”ר ניימרק. ד“ר ניימרק בעצמו מתפאר בסוף-דבריו, שלו יש עסק רק עם דברי-תורה, כלומר עם דברי-הסופר הכתובים, שמכיון שנכתבו הרי יצאו מרשותו של הסופר ואין להם נגיעה לשינויי-מצב-רוחו, תכונתו ונסיונות-חייו. בעל-המחברת, אמנם, שולח אותנו בע' 82 למאמרו “הלאומיים והריפורמיים”, ששם הוא מזכיר גם כן “מעשים” ו”חיים" – אבל עולמו העיוני בפולמוס זה ברור. בעולם זה אין הבדל בין אנשים החיים חיי-עמם בפועל, שקיומם בסיס להמשך חיי-העם, יהיו מחשבותיהם בשירה ובפילוסופיה מה שיהיו, ובין מוכסנים מתיוונים בימים ההם, שעצם-קיומם, כלומר, אופן-קיומם העמיד בסכנה את קיום-העם, או “רֶבֶרֶנדים” ריפורמיים בארצות-המערב בימינו, שתנאי-חייהם בשכבם ובקומם ובלכתם בדרך הם מנגד לחיי-העם, לקיום חטיבה עממית יהודית, ואפילו אם יִשָׁבעו – אותם אברים מדולדלים – כל היום להשׁקפה המונותיאיסטית וישׁמעו את החזן ביום-כיפּור בטֶמפל מסלסל ב“אחד”. בעולם זה הרעיון הפילוסופי הוא הכל, ולכן יהדותו של הרמב“ם עולה על זו של ירמיהו הנביא (ע' 96), שהרי רעיונו של זה היה יותר עמוק וטהור (שם: כלומר" יותר חיור, פחות בשר ודם) ויהדותו הוא (של ניימרק) עולה על יהדותו של אחד-העם, שהרי הוא פחות סוציולוגי ויותר דתי-מיתפיסי ממנו. כך, למצער, יוצא מן הטון של המאמר “יהדותו של אחד-העם”, שהוא “הרצאה וביקורת” ו”מנחת-ידידות לחג-הששים שלו" (של אחה"ע) מאת בן-החמשים (ד"ר ניימרק), ש“דרכיו שונות מדרכיו” (שם), כלומר, דרכו של הפרופיסור ב“היברו יוניון קולידז'”, שכתב איזו מאמרים, לרוב מהבילים, בעברית, שונות מדרכיו של בעל “על פרשת דרכים”, ד' חלקים!

לא, ד"ר ניימרק, טעות גדולה טעה מר. לא בדברי תורתו של אחד-העם צריך לחפש את דרכו של הפובליציסט העברי אחד-העם! בהיכל-התורה אולי יש להוכיח, כי כגייגר כאחד-העם, אבל בדרך-החיים מרגיש אחד-העם, כי תלמיד-חכם אַנָס תפסו הפעם בבגדו ומושׁךְ אותו לריפורמיים, בעוד שכל עצמותיו תאמרנה, כי אין לזה כל שייכות לעצם-יסודו, כי לא זו הנקודה ולא זה מרכז-רוחו.

ואולם האם יכול זה להיות מוחש ומורגש לדורש-מהות ובעל-עיקרים כד“ר ניימרק? לוֹ נתברר, שאחד-העם העומד אתו בשורה אחת, אין הבדל מהותי בינו ובין הריפורמיים, והרי “מנחת-ידידות”! “את והב בסופה” – בני היהדות הצרופה הם כולם, זה מבין יותר, זה פחות – לזה רוח דתית יותר עמוקה, אף-על-פי שמעולם לא היה בארץ-הבחירה, ולזה, עד שיתישב בארץ-ישראל ישיבת-קבע, פחות עמוקה – וכולם ב”קרן-זוית".

אגב, “בקרן-זוית”, “מקרן-זוית” – מדוע? מדוע לא “בדרך-המלך”? מדוע לא “בראש-הומיות”? היהדות הגייגרית, שבשמה דוגל בעל-המחברת, כמדומה שאינה נתונה כלל בקרן-זוית! “ונהפוך הוא”: מקרן-זוית מדבר דוקא האַנטיפּוֹד שלה: יוצר היהדות העממית בפועל, בן העם החי חיי יהדות ממש. מה? הגם את ה“פריבליגה” הזאת שלו, את “קרן-הזוית”, תאמרו לכבוש לכם, רבני “הריפורמה הכשרה”?

[“הוצאת הפועל הצעיר”, תמוז תרע"ט; החתימה: בר-יוחאי]

יונה שלוחה ממבול-ההפכה אשר בבירת מה שהיתה אוסטריה.

הקלו המים? אחות היא ל“סנונית”, אשר היתה באה אלינו מלבוב. ושולחה: ג. שופמן ¹.

הוא בעצמו נתן לירחון הקטן הזה ארבע מיניאטורות בלטריסטיות: “בין לילה ויום” “צער בעלי חיים”. “על שדה התעופה”, “הקטנים”, ושתי רשימות ביקורתיות על ה“כנסת” ועל פטר אלטנברג – הכל כיד החדירה השופמנית.

כיוצא בזה המעשיה “מעלות ומורדות” של ש"י עגנון מצטיינת בכל חן-כשרונו האגדי של בעל “והיה העקוב למישור”.

אגב: אם יש מקום בשפה בלתי-מדוברת כשפתנו לאֶפּוֹס עממי-אמנותי, הרי ש"י עגנון הוא אחד מגדולי יוצריו.

אלא שבכל זאת בנוגע לסיפור שב“גבולות”, אפשר, גם על פי החלק שניתן, לנחש, כי לא יגיע למעלת “והיה העקוב”. אמת, פשטות יש כאן אולי עוד יותר,וחיקוי מכוּון לסגנון סיפורי-מעשיות שבלשון-הקודש – פחות. ואף על פי כן אין ב“מעלות ומורדות” אותה החיוניות המרובה שב“והיה העקוב למישור”, חיוניות המבצבצת מתוך מחשבת-העם העמוקה: “ופירש רש”י ז“ל” וכיפרו עוונותיהם ביסוריהם". כאן אין כל מחשבות מסוג זה ואין גם השתלשלות-חזיונות אמנותית-הכרחית. החלקים אינם מכוּונים לנקודה מרכזית. דרך-משל: ענין איבּוד-הכסף ודבר הימצאו, הרי הוא אפיזוֹד נאה כשהוא לעצמו, אבל אינו חוליה רתוקה בשרשרת.

על שאר דבר הספרות שב“גבולות” אפשר היה לוותר בנקל.

––––––

“מגמה? דברים הראויים להישמע ותו לא”.

פסוק זה הוא “מאת המערכת”.

ואמנם, באו ב“גבולות” דברים הראויים וראויים להישמע – מאת הוּגוֹ ברגמאן.

“אין אנו חפצים להילחם בדרכי העבודה של הקאפיטאליות – אומר הוא במאמר “החופש האמיתי”, חוברת א' – אלא נגד הרוח הקאפיטאליסטי. לא בתי-החרושת ולא המכונות הם כשלעצמם אופיה המיוחד של הקאפיטאליות, אלא הרוח הממלא את הפועל ואת בעל החרושת וגם את יושבי הארץ הנהנים מפרי עבודתם. גם הפועל יוכל להיות קאפיטאליסט, כשאין לו כל קשר פנימי עם עבודתו, אם אחת היא לו, מה הוא עושה, מכונות חקלאיות או כלי תותח. קאפיטאליסט הוא אותו הפועל הנכון, למשל, להקריב את תועלת האיכרות בארצו בכדי להשיג לחם בזול מחוץ לארץ”.

הכותב מדגישׁ בצדק, שׁ“קופמֶנישׁ” לא תוכל ארץ-ישׂראל להיבנות. המעשיות המסחרית היא כאן אי-מעשית. בלי רוח כלכלי חדש לא תוכל האידיאה של הציוניות לצאת לפועל בשום אופן. בלי תפקידים סוציאליים גבוהים לא יִמָשׁכו לעבודת ארץ-ישראל טובי-העם. ארץ-ישראל אינה צריכה להיות גשר לדרכים קאפיטאליסטיות, כי אם בריאת ישוב, שיספיק לעצמו את אכלו ומלבושיו, שיוכל לחיות על ידי סיפוק צרכיו העיקריים בעבודתו הוא.

“טעות היא לחשוב – הוא אומר – כי הקאפיטאליות היא גזר-דין מוטל על האנושיות, שאין להימלט ממנו. גם הסדר הקאפיטליסטי הוא מעשה בני-אדם, של אותם בני-האדם שהקריבו את ערכי חייהם לערכי התועלת ושלגביהם אין הכסף נקודת מעבר בפרוצס-הכלכלה, אלא מטרתו. טיפוס זה בבני-האדם אפשר שהיה מאז, אבל רק הזמן הקאפיטאליסטי הוא שעשהו לאדון המין האנושי; מה שהיום “מובן מאליו” נחשב בעתים אחרות לעוון או לשגעון. – – – והקאפיטאליות תוכל להיות מנוצחת רק על-ידי אנשים שהם ראשית מסתפקים במועט, ושנית רואים בעבודתם מלבד מקור פרנסה גם חלק של יצירת-עמם. עבודתם תהא להם יצירה וביצרם בעצמם ישיגו יחד עם זה גם את האמצעים – הפנאי והמנוחה – ליהנות מיצירותיהם של אחרים”.

ועוד:

“היש תקוה כי נזכה בארץ-ישראל לטיפוס חדש של פועלים? של פועלים שיסרבו להתנועע בזה מעגל הקסם: ליצור דברים שאין בהם תועלת ולמכרם באמצעים מלאכותיים (מודה, רקלאמה וכו') באופן, שחלק גדול של האנושיות עובד עבודה מיכנית ללא-מגמה וללא תועלת”?

אכן זוהי שאלת-השאלות.

בחוברת ג' של ה“גבולות” עומד מר ברגמאן על תפקידם של יהודי-צ’יכיה בזמן האחרון. כיהודים יוצאי-רוסיה, שהיו בשעתם רוּסיפיקאטוֹרים בפולניה, באונס וברצון, כך היו בצ’יכיה גרמניזטורים: נושאי ההשכלה והשפה הגרמנית ומלחכי הפינכה של השלטון הגרמני. עכשיו שצ’יכיה היא צ’יכיה, על היהודים להיהפך בין-לילה למדברי צ’יכית ולנושאי הקולטורה הצ’יכית-הלאומית. והיהודים, כמובן, עושים את זאת – ובכל החריצות המיוחדה לאומה זו. אלא מה יעשו? אבל החזיון הוא מצער ומעורר גועל-נפש כאחד.

לא חסר-ענין הוא מאמרו של אברהם שבדרון: “על הטכניות”. רוח טובה נסוכה על מגמת-הכותב. ולעומתו רעים הם העמודים שהעניק לירחון חברו-לעריכה של שופמן. דיזנדרוק זה, שנבון הוא, למה לימד את לשונו לדבר נפתלות? ב“אנחנו המעט”, למשל, הרי הוא תופס את הדברים כמו שצריךְ, אבל האַקרוֹבּאטיות לכתוב פֶּריוֹדה אחת על יותר מעמוד – והכל בסגנון של ישר והפוך – הורגת. האומנם הוא חושב, שבאופן-קפיצה כזה "על פני גלידין מתנדנדים יש קימוץ ותמציתיות?

ברורים, אבל משונים הם דברי הד“ר טרטקובר (בחוברת ב') על הפולנים, על מצבם ועל עתידם. לוּ שאלוֹ איש, את הד”ר טרטקובר, ההיה רוצה, שׁהיהודים יִמָצאו במצב-הפולנים, הוא היה עונה שאינו רוצה. כך מעיד הכותב על עצמו. והכל משום מה? משום שהאינטליגנציה המנוּולת של הגוי החנף והטמא הזה (זה ודאי נכון!) עושה בפוליטיקה את מעשי-תעתועיה. ואולם אם כך, לא היה צריך הד“ר לרצות שהיהודים יִמָצאו גם במצב-הצרפתים. כי הפוליטיקה של הצרפתים בכלל, וביחס לפולניה שלה, בתור תריס מפני כמה וכמה דברים, בפרט, הרי היא לא פחות מנוולת מזו של פולניה עצמה, אלא מה? אלא הוא הדבר שאצל הצרפתים – ובאותה המידה גם אצל הפולנים ימח שמם – יחד עם הפוליטיקה המנוולת של פאנים, שׁליַאכצ’ים, פקידים גבוהים וז’ורנאליסטים, ישׁ ארץ-מולדת ויש המון-עם עובד, אשר כל כלי יוּצר עליהם לא יצלחו. בעוד שאצלנו, הד”ר, אצלנו… אמנם, פוליטיקה מנוולת כמעט שאין אצלנו, אבל לא מפני שאיננו מוכשרים למלאכה זו… חס ושלום! אלא מפני… שבכלל אין אצלנו. בדליכא – שאני. אין ארץ ואין עם עובד ואין חשבון לאינטליגנציה שלנו להיות שלנו ולעשות פוליטיקה לנו. היא עושה את שלה בכשרון אצל אחרים – גם אצל כל אלה, שהד"ר טרטקובר ודאי לא היה רוצה להתחלף אתם.

מה הבטחון אשר אתם בוטחים? גאולת-ארץ ועבודה לקיום העממי. זהו העיקר. שוא הפוליטיקה.

[“הוצאת הפועל הצעיר”, אב תרע"ט; החתימה ב. – י.]

הצעד של מנהלי הקרן הקימת לישראל להוציא לאור את ספרות-התעמולה של הקה“ק גם בעברית ראוי בלי ספק לברכה. עד הנה יצאו לאור שלוש מחברות: “מצבת-זכרון ליחיאל טשלינוב” “קנין-היחיד וקנין-הציבור בקרקעות”, מאת ד”ר מ. אופנהיימר; “החכירה בירושה ויתרונותיה למעשה” מאת אג' י. אטינגר (חוברת כפולה, מתורגמת על-ידי ד“ר א. רובינזון ז”ל); “ראשית היעור הלאומי”.

לכל המחברות הללו מצורפת הוספה על הקרן הקימת לישראל ומפעליה הישוביים בארץ, כמו שמצינו בתוצאות של הקרן הקימת בשאר לשונות. ואולם זכות של ארץ-ישראל ושל השפה העברית ודאי תעמוד להם, לדינים וחשבונות שכמות אלה, להיות זהירים ומדוייקים. בהוספה של חוברת-צ’לינוב עוד אנו קוראים, למשל, על יער הרצל (?), על חות הלימוד החקלאית לנערות שבכנרת (?), על מושב של בעלי מלאכה ע“י מרחביה (?), על המושבה באר טוביה השייכת לקה”ק (?) – הכל כמו בחוברת הז’ארגונית שנדפסה בחוץ. בחוברות העבריות הבאות אין כבר בהוספה “יער הרצל ההולך וניטע”, אלא “ראשית היעור הלאומי”; ואין גם יתר הטעויות הנ"ל.

בהקדמה לחוברת הכפולה נאמר, שהיא ראשונה לשורת מונוגרפיות המטפלות בשאלות העבודה הישובית בארץ-ישראל. ועל זה ודאי יש לשמוח, כי יחד עם הענין הישובי האקטואלי שיש בחוברות כמו אלו, הרי הן גם כלי מחזיק השכלה ודעת בתורת-החברה, דבר שחסרונו גדול מאד בקהל-צעירינו, ויש להן ערך מחנך ברוחנו. כי אימתי נשמעו בספרותנו דברים כדברי אופנהיימר בסוף מאמרו המעולה? הלא כה דבריו כאש:

“אהבת-רעים ומשפט אחד – נחזיק במצוות הללו, שתורת משה ותורה שבלב מצווה אותנו בבואנו לכונן את ארצנו… נישמר-נא לנפשותינו מעבוד את אלוהי-הנכר ומלכרוע ברך לפני עגל-הזה, פן תבוא עלינו קללת ה' לתת אותנו לתעות במדבר עד עידן ועידנים. זכות-הקנין הרומית זהו יצירו של עם מלחמה. כידוניי-הרומים גירשו אותנו מעל אדמתנו. אל-נא נלך בחוקותיהם בשובנו אליה. לא לאדנות עלינו לתת מהלכים בארצנו, כי אם להיפוכה הנצחי, ושיתוף-הכוחות – זה דגלנו”.

עיין שם.

[הוצאת הפועל הצעיר“, אב תרע”ט; החתימה: ב. –י.]

[ר' שלמה נגיד. פואימה מחיי היהודים (!) מאת שלום אש. תרגום מנחם שפירא. הוצאת שטיבל, וארשה, תרע"ט].

בשעה שפוֹגרוֹמי-הכליון בכל מזרח-אירופה מצד המוני האזרחים הפראים על הגֵרים היהודים, הנחשׁבים ל“נגידים”. מראים בפועל, עוד יותר מאשר לפני מאתים ושבעים שנה, בשנות ת“ח ות”ט, את כל פשיטת הרגל ההיסטורית של האידיאולוגיה ה“נגידית” הישראלית, יצאה לאור בעברית ה“פואימה” הזאת “מחיי היהודים” (יֵדע זאת המתרגם ללועזית!), שכולה מזמור-תהילה ל“יהדות-פולין” אשר ר' שלמה נגיד הוא בא-כוחה.

"הוא מביט אל השולחן, המכוסה לבנים, אל מנורות-הכסף, ונותן שבח והודיה על כל הטוב שגמלהו. ואיזו גאוה, גאות-הוד, ממלאה את כל לבו. הוא מתגאה ביהדותו, באלוהיו ובתורתו שנתן לעמו ישראל. הוא רואה את עצמו כמלך בביתו, לא הגלה אלוהים את ישראל אל בין הגויים, ירושלים לא נחרבה מעולם, בבל ורומי לא היו מעולם, וכשירת-נצחון על כל שונאיו תמיד, כאילו שב זה עתה מבית-המקדש, וזאת היא ירושלים הקדושה שלו, הוא שר שירת “שלום עליכם, מלאכי השרת”.

וזו אינה הרגשה סובייקטיבית בלבד. הטבע בעצמו, כביכול, מעיד על זה. כשהסוחר ר' שלמה נגיד נוסע מעסקיו הביתה ליום-השבת.

“מתלחשות שיבלי-הדגן בדממה וכופפות את ראשיהן השעירים לארץ מרוב פחד (!) מפני הסוחר ועגלתו. בגאוה ובגודל עוזבת אותן העגלה מאחריה בתוך ענן האבק…… חרוד יחרדו עצי היער… את ענפיהם יורידו לארץ וישתחוו לפני כבוד עגלת הסוחר, העוברת על פניהם… מפניו נוע ינועו העצים ביער ושיבלי הקמה תלבשנה חרדות. הוא קנה אותם בכספו ונושא את שטרי המכירה בכיס בגדו. לוֹ גדל היער, צומחות שיבלי הקמה, ברצונו יגדל אותם ויקצור אותם לפי חסדו”.

בקיצור, אין נגיד מבלעדי הנגיד, ושלום אַש הוא משוררו!

ומה פלא, שבעמוד עגלתו של ר' שלמה בכפר, החלו נשי האיכרים…

“להוציא אליו מבתיהן מכל אשר אתן: למי תרנגולת מפוטמה, עשיריה ביצים – את הכל הביאו. דייגים מבין הגויים רצו אחרי העגלה ושקים מלאים דגים חיים, שזה עתה הוציאו מן הנהר, בידיהם. הוא לא עמד אתם על המקח, רק הטיל אותם אל תוך העגלה ויעש את דרכו הלאה”.

מלך-העולם!

הוא בא הביתה, מוסר את תכשיטי-המַתנה, שהביא מן הדרך לאשתו הצעירה ויושב לאכול. באים הילדים של אשתו הראשונה מן החדר, החומשים בידיהם והניגון של “מהפך פשטא” על שפתותיהם – ואין קץ לאידיליה של קפּוֹטוֹת-משי, שרשרות-זהב, פאות-תלתלים, זלילה וסביאה, שריצה ורמישה, הכנסת-אורחות, נדבות לעניים, “ברוגז”ים, שידוּכים, ועוד פעם שידוכים, נדוניה ויחוס, ועוד פעם נדוניה ויחוס, שבתות נאות בבית ואצל הרבי, סעודות-מצוה, “ברית-מילה”.

גם טשרניחובסקי כתב לנו אידיליות. אבל, נראה, שבכדי שהאידיליה תעשה את רושם-החיים הדרוש ותחבב עלינו את תמצית החיים המלאים, צריך שיצירתה תצוֹרף ברוח גדולה שׁל אישׁ-הרים, שׁיִשָׁמע מתוכה קול הוּמוֹר אנושׁי עמוק, ולא סגי בצבעים גסים, פרימיטיביים, עם-הארציים, כצבעי-התמונות אשר על כתלי אותם הבתים, שמשם הוציאו לר' שלמה את התרנגולות והביצים; ואין אֵמון ב“פסיכולוגיה” שאוּבה מספרי-מוסר בעברי-טייטש ושמועות-הגדה מתהלכות בעיירות של פולניה; ואין סיפוק בהערצת-ארץ ונבואת-חיים סתם. חיים! חיים מלאים!… הרי גם הדגים, שקנה ר' שלמה נגיד לכבוד שבת ונצלו על המחבת היו, לפי עדות בעל-ה“פואימה”, מלאים חיים.

ר' שלמה, הנגיד לעמו ישראל, מוכתר בכל שלימות-המידות.

“אותו בעצמו לא זיכּה הקב”ה, שיוכל לחוות דעת בעניינים כאלה (ב“ראיות מרש”י, תוספות ושאר מפרשים"…), רבים מהם גם אינם מובנים לו והוא אינו יודע את פירושם, אולם בנו, חיימ’ל שלו… הוא רואה, איך אלוהים מחזיר לו “אור התורה”, מדליק מחדש את נר-הקודש שלו במשפחתו. עם בנו יבוא דור חדש, דור אדירי-התורה. בעיני רוחו הוא רואה עתה את אבותיו הגדולים, הרבנים המפורסמים, וחיימ’ל ימשוך הלאה את חוט-התורה שנפסק. במה זכה לכל אלה? מדוע בחר בו ה', כי יזכה לתורה וגדולה במקום אחד? במה טוב הוא מאחרים?"

איזו ענוותנות מתוקה! כמה פסיכולוגיה עמוקה! הלב ימס ממש אצל קורא אשכנזי תמים, כשיתרגמו לו את זה, מרגשנותו של סוחר יהודי, שהפלפול התלמודי משכיח אותו את כל המון-עסקיו. לא לחינם הוא מיצר על גויי-העיירה השיכורים-למחצה שׁלא עָשָׂם הקב"ה יהודים; לא לחינם הוא “מתפלל בכל לבו לאלוהים, כי במהרה יבוא המשיח לגאול את כל באי-עולם מעבודתם(?), וכל העמים יקראו בשם ה' צבאות”.

שוו בנפשכם, מה מאושרים היו אותם הגויים האומללים, אלמלי גם להם היה “בכל בית יושב אברך כזה ועוסק בתורה. חותנו, חותנתו, בניהם ובנותיהם עובדים למענו; הנשים נוסעות לימי השוק, מתקוטטות בגויים ונלחמות עמהם לפעמים (מובן, שאלמלי היו הכל יהודים, לא היה במי להתקוטט), ושם בבית יושב האברך על התורה ועל העבודה. לו מבשלים מאכלים טובים וערבים (זה, כנראה, עיקר גדול ביהדות הפולנית!) והוגים לו כבוד”; או אלמלי גם להם היה רבי בגוֹסטינין, שמיד אחר התפילה מפנים האנשים דרך לפני נשי חצרו, “והנה הרבנית הזקנה, כלתה ובנותיה, חרוזי מרגליות גדולות תלויים בצואריהן, וכל מרגלית ומרגלית כאגלי-שבת כשרים וטהורים”.

התיצבו, הגויים המיסכנים, ויזל הריר מפיכם! הלא תראו, שאחר פחדו מפניכם היהודים אימת-מות מפני מעשה-שהיה (אולי עוד יותר מפחד שיבלי-הדגן ועצי-היער לפני הנגיד ר' שלמה…) ואחרי שעשיתם שלום ביניכם, לא הסכימו לכם היהודים בשום אופן, שגם לאלוהיכם יש איזה חלק בישועתם, ורק מפני דרכי שלום החרישו, “כי הלא מכם הם יונקים את פרנסתם”.

ואתם, הגויים המשכילים, אמנם, גם לכם יש משוררים לאומיים, המספרים לכם גדולות ונצורות על גיבוריכם האצילים, האמיצים, מלאי ההוד והכבוד. אבל האם יש לכם גיבור כר' שלמה הנגיד היהודי? התוכלו גם אותם לספר על איזה “פּאן”, פּאן משלכם, שהוא עוזב ביום-אידכם את שולחנו המסודר יפה ועובר לסעוד אל חדר-המבשלים, במקום שערכו השולחן לקבצנים האורחים? בדותא היא, תאמרו? לא, לא בדותא! שלום אַש שמע את זה ודאי באזניו בין סיפורי-הצדיקים המתהלכים בפולניה!… כשם שקרא ודאי באיזה ספר על איזה צדיק, שעזב הון רב בידי מי שהוא מפני שלא רצה להישבע גם על דבר-אמת, ועמד וטפל את זה על ר' שלמה; כשם שקרא גם באיזו צוואת-חסידים, שהאדם צריך לראות את כל רכושו כפקדון בידו מהשם יתברך, ועמד וסיפר את זה על גיבורו ר' שלמה כליל-השלימות. והראיה: “את שטרי הכסף היה סוגר בארגז” ואת “המטבעות הקטנות”, מטבעות הנחושת, מחלק לעניים.

הִכשׁיל, הכשׁיל ה“ריאליזם” לרגע את בעל-הפואימה של יהדות-פולין, ואולם, בכלל, אוי-אוי לה לאותה יהדות, אם זוהי הפואימה שלה. –

שקילי, ר' שלמה, מטבעותיך ושדיא אחיזרי.

[הוצאת הפועל הצעיר“, אול תרע”ט; החתימה: ב. –י.]

"תכניתה של בימתנו – כשמה: האדמה.

“האדמה” – זאת אומרת, לא רק קרקע (חקלאות) ולא רק ארץ (מדיניות), כי אם עוד דבר-מה. “האדמה” – היינו, השאיפה לבסיסיות בכל צדדי-החיים, חזון דברים כהווייתם, הכרת יסודי-המציאות; “האדמה” – היינוּ, המשיכה למקור החיים והגידול, למקור ההתחדשות, למקור האמת האנושית.

…ולילד-האדמה, לאדם העובד, לרגשיו ולרעיוניו, לדרכיו לחיפושי-דרכיו, לאידיאות ולאידיאלים שלו, לשאיפותיו ולתקוותיו, להשתלמותו ולביקורת-עצמו, למלחמתו בעד מקומו בעולם ובעד גאוּלתו – לכל זה ישמשוּ גליוני-ירחוננוּ.

לא אמצעי לתכסיסי-מפלגה; לא מפלגתיות; לא! אבל, כמובן, גם לא כלי-שרת ליפיפיות עתונית. לא להגדיל ולהאדיר את נוסח המליצות העבריות החדשות, בכדי להראות למשנאים את כל עשרנו, כי אם ביטוי לחיים, לחיינו, לחיי-העבודה ולמחשבת-העבודה, אנו צריכים להיות בבימתנו. כל דיבור חי, המעיד על יחס אדם לשאלת-חיים זו או אחרת, לחזיון חשוב זה או אחר, באיזו צורה שהיא. צריך להישמע אצלנו במלואו, בלי טשטוש. כל מגילת-ספרוּת, שפני אדם נשקפים מתוכה, תמצא לה את מקומה אצלנו, ומקום-מרחב – לא מיטת-סדום.

הנה התכנית אשר לפני “האדמה”.

––––––––

ובפרוטרוט:

ב“האדמה” יבואו: מכתבי-חברים, המביעים הלך-נפש, המוסרים איזו ידיעה, שצריכה להישמע, המעירים על דבר-מה, או מאירים דבר-מה מסביבותינו, להלכה או למעשה; מאמרים לשאלות-הזמן, השקפות, פעמים ארוכות ופעמים קצרות, על חזיונות חיי האנושיות וחיי תפוצות-ישראל. בכל אלה תשוֹר השאיפה לאמת, להרחקת כל פניות של תכסיס ונימוקי-רגע. השקפה לִבּא בָּעֵי, וטוב מעט ובכוונה טובה. והעיקר, שעלינו לבלי התאמץ לגלות תמיד, ביחוד במחלקה זו, דווקא חדשות ונצורות, לבוא ערב ובוקר, ב“מלים חדשות”, להפליא באִמרי-סנסַציה. מאמרים פובליציסטיים, שייכתבו בלשון ברורה, לא ממעוף-הציפור, ושקוראינו יוכלו ללמוד מהם דבר-מה – ולברר לעצמם מתוכם דבר-מה – את זאת אנו מבקשים. רוצים אנו לדעת מה נעשה בעולם, בחיי הכלכלה ובמוסדות-התרבות שבעולם; רוצים אנו בדרך, בהוראת-דרך, אבל לא נדאג – נאמר בדרך-אגב – אם מי שהוא מן הכותבים אצלנו יטה לפעמים לצדדין ויבוא לפעמים למסקנות אחרות מן המקובל באווירנו. מפני הליכה בצדי-דרכים אל נפחד. הליכה זו, אם מקורה אינה בכוונה לעורר תשומת-לב, כי אם בנסיונות-נפש ועובדות-חיים מיוחדים – הברכה בה.

לבלטריסטיקה, מקורית וגם מתורגמת, נקדיש חלק גדול של הוצאתנו. ואולם ראוי, שחלק זה אצלנו לא יהא נעשה על פי רצפט של פייטנות מצועצעת פרופסיונלית. ראוי, שהפרוֹזה שלנו תהיה – תמונות-חיים – שחרדת-התרשמות של אישיות בעלת-ערך מולידתן. בין זקנה ובחרות, בין צורות ישנות וחדשות, אל נבדיל, אחרי שירה של “מודרניזם” אל נרדוף, אבל גם לא אחרי סיפורים וציורים, שטנדנציות חברתיות קבועות בהם מראש. הספרות העברית, ככל ספרות, היא קודם-כל פרי-החברה, פרי רוח-העם, מן העם ולשם העם. אבל אַל נשכח, שהחיים תמיד יתרים על כל פוֹרמוּלה, גם הפורמולות החברתיות במשמע, ואל נשכח, שהחברתיוּת האמיתית, זאת אומרת, יחס האדם החי אל שכניו ואל קיבוצו, ישנה בכל מה שכותב משורר בעל-יחס, גם אם אין לו כוונות מסוּימות מן הכוונות הנכבדות עלינו ביותר.

בביקורת הספרותית נבחין, עד כמה שיעלה בידינו, בין אלה המאמרים הנוצרים על ידי מבקרים-קוראים, שיחסם אל השירה הוא נלבב ונאדר, כיחס המשורר אל החיים, ובין אלה הנכתבים על ידי מעלעלים-חטפנים, שהביקורת אצלם אינה אלא קרדום לחפור בו. עד כמה שניתנה אפשרות, נרחיק ממקצוע זה בבימתנו כל משפטים “אולימפיים” זרים, הבאים בתביעות בשם “חוקי-האמנות” – חוקים ולא יעבורו! – ואִתּם כל אותם המודדים את יצירות-עולמנו בקנה-המידה של אסכולות לועזיות דהאידנא, שאינן הולמות אותנו (ולא תמיד בפני חסרוננו ודלותנו אנו). אם השירה עיקר-תפקידה לגלות את עומק-הווייתנו אנו, הנה על ביקורת-השירה לחשוף את מידת-החיים והחיוניות שבשירה שלנו. ואיזוהי הביקורת הטובה בשבילנו? זו שמדברת מבפנים וכלפי פנים. כי כשם שבשירה הטון הפנימי הוא הכל, הוא המעיד על טיבו של המשורר, כן גם בביקורת-השירה אין המוסיקה שלה נעשית אלא על ידי אותו טוֹן. לא חשוב כל כך, אם המבקר דן חזיון שירי פלוני שלנו לשבט או לחסד; חשוב מפני מה ואיך הוא דן. בזאת ייבחן המבקר האמיתי.

ואשר למאמרי-מדע פוֹפוּלאריים – כאן עלינו לדעת מראש, שהדבר הזה הוא הקשה לנו ביותר. למאמרי-מדע מחדשים הן לא נועדה בימתנו, ואם יבואו במשך השנה שניים-שלושה כאלה, מקוריים או מתורגמים – בטבע, בחקלאות, בסוציולוגיה, בלשון – הרי לא יהיו אלא כאורחים, ורישומם לא יהא ניכּר ביותר. אנו מתכּוונים, בעיקר, למאמרי-מדע מפַתחים, מחנכים, נוחים לקריאה – ובזה עלינו עוד למצוא את ראשית הדרך. כי במקצוע זה עוד לא נוּסינו. הנוסח המצוי של הכתיבה הזאת, הנוסח ה“בדוק ומנוסה” של פופולאריזציה בשביל קוראים בני עמים אחרים, לא יסכון לקורא העברי, ואפילו זה שאין תורתו אומנותו. מזון רוחני זה – אף הוא כשירה – צריך שייווצר מתוך השראה מיוחדה, הבאה בעקב ידיעת-העם ואהבת-העם, העם המיוחד, שאליו מדברים. ואנחנו רק מתחילים לדבר…

––––––––

וזאת למודעי, כי כל עמלי הפעם כאילו לענות על השאלה: מהי התכנית? הוא לא מפני שאני חושב, כי חובה היא לכל בימה ספרותית לקבוע תכנית, פרוגראמה, אלא מפני שאני יודע, כי “בלי פרוגראמה!” אף היא כעין פרוגראמה. ובזאת אין אני רוצה. אדרבא, יש ויש, בלי ספק, צדדי-חיוב בכל סידוּר-תכנית, בכל שרטוט של קווי-מגמה, אם רק הקווים אינם נהפכים אחר כך למסמרות נטועים. ואלה – מסמרות – אין אתי, אבל מגמה יֶשנה! אין הירחון מקבל עליו לתרץ כל קוּשיות ואיבעיות, כל פירכות וטענות. אפשר מאוד, כי למרות כל מגמותיו, הנה למעשה לא ימנע מאת קוראיו דברים הראויים להינתן להם, לפי דעתי, מאיזה טעם שהוא, אעפ“י שטעם הדברים הוא לא כולו כטעמי, והכשרון, שבכוחו נכתבו, הוא לא מן הסוג החביב עלי ביותר, והמגמה – לא מגמתי. רק בזאת אבטח, כי בחוברות “האדמה” לא יהיו דברי-תפל, ושכל מה שיודפס בהן יהיה ראוי למקרא. וזאת אחפוץ, ש”האדמה" תגַדל לנו כוחות נאורים, תטפח אותם, תחבב עליהם את העבודה הספרותית-העממית. וזאת אקווה, שהכוחות הטובים שישנם כבר בסביבותינו יעבדו כולם אתנו. כי מקום חופש ורצון יהיה גבולנו.

[“קונטרס” ו', תמוז תרע"ט; החתימה: י. ח.ברנר]

¹

א

יסוד ושורש האוטופיה הוא, שבני-האדם תמיד ותדיר מרגישים צורך ליצור תכניות של סדר ממלכתי וסוציאלי השלם בתכלית השלימות, סדר שיבטיח לאנושות אושר מלא ונצחי בעולם הזה. השאיפה החיה תמיד בלב האדם, למרות הכל, לאושר, חופש, יושר, שלום, סדר, – במובן ידוע, שאיפת השלימות, – מבצבצת ועולה מכל אוטופיה. אבל האם יש לה על מה שתסמוך, לשאיפה הזאת בכלל, ואם יש לה תקוה להימלא על ידי אותם האמצעים, שהאוטופיסטים מציעים לנו? באיזה יחס עומדים השקפת-עולמם ואורח-חייהם של המתיאשים, או על הדתיים, או של הנכנעים, הנזירים? ומה מסיבת הדבר, שאדם פלוני-אלמוני זורה הלאה כל אידיאה של אוטופיה, בשעה שחברו חייו אינם חיים, אם לא יחלום על טיב העתיד לבוא ולא יטיף לימים הבאים לקראתנו, אשר יהיו טובים מאלה? והאוטופיסטים בעצמם – הלכולם מטרה אחת, או הם מפלגות, מפלגות? האם אחד הוא אידיאל של סדר ממלכתי וציבורי ידוע, או שונים הם האידיאלים האלה ואיש לאורו יתנגדו? מסופקני, אם שיחתנו הנוכחית תתן תשובה מספיקה על כל השאלות הללו. כי אכן רק האוטופיסט אמונתו אתו, שהוא השכיל להבין את כל טיב העולם הזה ושמצא פתרון לכל השאלות הקשות. העולם והשקפות העולם אין ללמוד לדעת כתיאורימה גיאומטרית ואין להרצות עליהם כעל כללי הדקדוק. אנו חושבים כך ולא אחרת, מפני שתכונתנו הרוחנית היא כזאת ולא אחרת, ולדון בפרובלימות אין אנו יכולים אלא עם דומים לנו בתכונה רוחנית. יחדיו נקרב לחקור ולדרוש, יחדיו נשאל וננסה לבקש פתרון.

––––––

אוטופיה – זוהי דמות אידיאלית של עולמות אחרים, שאפשרות מציאותם היא בגדר אמונת-הלב, טבל לא בגדר ההוכחה המדעית. עם זה נולדות האוטופיות מפקידה לפקידה ותמיד בפרטנזיה עצומה על מדעיות גמורה. האמונה בהתגשמותו של אותו העולם האידיאלי היא כל כך חזקה, עד שהיא מסוגלה להקיף אנשים רבים ולהתוות נתיבה לפעולתם המדינית. מכאן הערך הריאלי של האוטופיות שממלאות תפקיד גדול בפוליטיקה, ויש שעל פיהן ניתן צביון מיוחד לתקופה שלמה. היו חלומות אוטופיים, שבשעתם התמסרו להם כמעט כל בני הדור המחוננים במזג חם ובדמיון. עם השתנות הרצון הציבורי הכללי, ישתנו גם החלומות אצל הפרט יש אשר צורת-האוטופיה תתחלף עם התחלפות הגיל. בחיי העמים יש תקופות של שכרון ותקופות של פיכחות. בכל התנועות הריפורמאטוריות יש קורטוב של אוטופיות; בלעדיה אין להן צמיחה ועליה. בני אדם המתלהבים לשם מטרה מדינית מחוץ לגבולות תנאי המציאות שבהווה. כוח-האינרציה אשר מחוץ לגבולות תנאי המציאות שבהווה. כוח האינרציה של בעלי-הבתים, אהבת הקפאון והרגשת “אל תגע בי” – כל אלה לא ינוצחו על ידי הקרוב, היוצא לפועל, כי אם רק על ידי חזון גדול לימים רחוקים. כך מונח בטבע האדם.

האוטופיה עוסקת בשאלת-השאלות: מה עתידו של האדם? אבל עסקה אינה בעתיד התפתחותו הגופנית של האדם עם ההתפתחות הרוּחנית התלויה בה, במובנו של המדע הטבעי – ההיסטורי; מטרה קיצונית זו ממנה והלאה, אין היא יורדת גם לסוף השתלמותו הנפשית של האדם, כאשר תעשה השקפת – העולם הרליגיוזית, מפני שזהו ענין לממלכת המתפיזיקה וללא עולם זה. האוטופיות הסוציאליות יש להן עסק אל עתיד לבוא – ותוּ לא. האוטופיות ממאנות, לחלוטין, לשער השערות לעתיד על אפשרות השתלמות נפשו ורוחו של האדם במובן, המוסרי והריליגיוזי, שעל יסודה ובעזרתה, בעזרת השתלמות זו, יתוקן גם הסדר הממלכתי והכלכלי. לא יאבו האוטופיסטים לשמוע גם אל הוכחות מתנגדיהם, שלא יתואר גן-עדן-התחתון, בעולם אם לא יהיו בני-האדם מקודם למלאכי-השרת. כלל לא! בעולם,האדם יישאר מה שהוא, שום כשרונות מיוחדים ושום סגולות חדשות לא יתגלו בו, ורק תנאי-חייו צריכים להשתנות והסביבה צריכה להיות אחרת. ואז, עד כמה שזה יהיה נחוץ, ישתנה גם האדם בעצמו. שהרי בעצם אין האדם מרכז הבריאה, יצור התלוי רק בעצמו. ובנטיותיו הפנימיות, כי אם, בראש וראשונה חיה חברתית, ובכן תלוי ביחסים החברתיים, אשר הוא נמצא ועומד בהם. דעה זו הכרחית היא לכל אוטופיסט, באשר אין את נפשו לחכות למסתרי העתיד, באשר רוחו קצרה לחכות, והוא אומר לגשת לשנות את הסדר מיד. לכל היותר הוא מניח, שיש צורך בזמן-מעבר ידוע להכנה והכשרה. אבל השינוי עומד מאחרי כותלנו. אמונת האוטופיסט כך היא לעולם.

אמנם, יש דמויות אידיאליות של העתיד, שנוצרו על-ידי פילוסופים ושאין עליהן חותם של רדיקליות פוליטית. אלה אינן אוטופיות במובן שנתנו למלה הזאת. ואולם יש אשר הדמויות האידיאליות-המוסריות הללו, אם לא על ידי יוצריהן בעצמם, הנה על ידי תלמידיהם, מתקבלות כפרוגראמה לאוטופיות, ביחוד מתוך הכרח לעמוד כנגד הריאליזם הסוציאלי, אויב-האוטופיה.

הריאליזם הסוציאלי – צורות שונות לו. קודם כל יש ריאליזם “תמים”, שיסודו בהשקפה המצויה אצל בני-האדם, כי תנאי-החברה שמסביב, אם טובים הם או רעים, מיד העליון באו, וכך הם קיימים ועומדים מששת ימי בראשית, ואין התמורה והשינוי חלים בהם, כאשר לא ישתנו סדרי הטבע, חוקות שמים וארץ, יום ולילה, קיץ וחורף, שאף הם טובים ורעים לאדם חליפות. הרגשת חולשת האדם הגמורה בפני הגורל העיור אינה מניחה לדמיונו לצייר לו, שיש בכוחו לשנות או להיטיב דבר-מה בעצם ידיו.

ויש גם מין אחד בבני האדם, שאין לו כלל טעם לרצות באיזו שינוּיים שהם. “ישליו אהליהם” ולא יחסר להם כל. אלה השבעים נוטים, כמובן, באופן הכי-טבעי לחשוב את סדר-העולם לטוב שבסדרים בכלליות ובפרטיות, כרגיל אין הם מרגישים ויודעים כלל, שיש אנשים אשר מצבם אינו כמצבם, [הם], ואם הם רואים זאת, הם מוצאים שכך נאה ויאה, באשר אותם הסובלים אינם יודעים “להסתדר”. צריך לדעת לחיות, והידיעה הזאת נתונה רק למתי-מספר נבחרים, ומי שאין לו הכשרון והדעת – אל יתרעם אלא על עצמו. כשם שאי אפשר לדרוש, שהכל יהיו בעלי-כשרון לאמנות, כך אין ליצור תנאים לאושר-החיים של הכל. ומה בצע באוטופיות?

ואולם יש גם סובלי מחסור, המואסים בכל אוטופיה ובוחרים להיכנע לגורלם ולוותר בדלית ברירה על טוב העולם. “אל תשא עיניך למצליחים ממך – יורו בני-הסוג הזה – סוף ראשך לראות את הנמצאים בשפל”. לסוג זה של ריאליסטים סוציאליים שייכים גם אותם ענווי-ארץ, שאינם מאמינים בשינויים, לא מתוך שובע-רצון ולא מתוך קלות-דעת וחוסר-השתתפות במצב זולתם, כי אם מתוך התעמקות נפשית, מתוך נסיונות נפשיים פנימיים. לא אחד מן הענווים ובעלי-הוויתור הללו הקשיב בשעתו בהתלהבות לכל הבטחותיו של האוטופיזם, ואולי חלם בעצמו חלומות וסידר בעצמו תכניות אוטופיות שונות… אבל סוף-סוף ראה ונוכח, כי כל מה שמצטייר בדמיונו כל כך קל ויפה אין לו תקומה במציאות, באשר חיי האדם אינם פרי רצונו, כאשר חשב תחילה, כי אם תלויים בתנאים ובכוחות, שאיננו שליט בהם. ריאליסט סוציאלי כזה מוותר על הגדולות, בוחל בחלומות ונכון תמיד לעשות מעשים קטנים שונים לטובת זה או אחר, הואיל ואין גאולה לכל.

הריאליזם של ויתור והכנעה, אינו מצוי רק בחיי היחידים, אלא הוא חזיון התופס מקום גדול גם בחיי קיבוצים ועמים. אחרי תקופות מתאימות לאוטופיזם, תקופות, שבהן האוטופיזם מושך בכוחו את שדרות ההמונים, ש“בשנים כתיקונן” דרכן להתלונן בצל הריאליזם התמים, יבואו תקופות של מצב-רוח מדוכא, של שפלות ברך; הריבוֹלוּציוֹניוּת תפַנה מקום לריאקציוניות; השכרון יפוג, הפיכחות תשתרר, ויש אשר רסן השלטון יעבור לאותם הכוחות, העוינים לא רק כל חלום-עתיד אידיאלי, אלא כל התקדמות איזו שהיא.

הדת יש לה יחס ריאלי אל השאלות הסוציאליות. ממלכתה היא לא מעולם זה, וההצלחה הכלכלית, הרכוּש והשימוש בו, כל זה אינו ענין לעולמה האידיאלי. השאיפה לתיקונים סוציאליים, ככל דבר בעולם, יכולה להשפיע לטוב על הנשמה, ואז היא טובה; אבל יש גם שהיא מוטלת כקוץ על דרך ההשתלמות הנפשית, בעוררה באדם מידות לא טובות, קנאה, שנאה וכו', ואז דינה לחובה.

האידיאליזם הדתי, באופן הזה, הוא ריאליסטי בשאלות חברותיות. המוסדות הממלכתיים והכלכליים אינם נכנסים בחוג דאגותיו הישרות, ובכלל אינו רואה רע מוחלט באי-שלימותם (הדברים אמורים בדת עצמה: השלטונות הדתיים הנם פרק מיוחד בנדון זה). הרע העיקרי, אליבא דריליגיה, הוא באי-שלימותו של האדם, מה שמביא, בלי ספק, לאי שלימותם של המוסדות הציבוריים. יתר על כן: במידה שמגרעות המוסדות מוכיחות ברור על חולשת האדם יש בהן צד טוב ומועיל, באשר הן מסייעות לנו להיווכח עד כמה שוא והבל הן כל תאוות העולם הזה. החיים החיצוניים הרי אינם אלא בית-חינוך לפנימיים, העמדת הנפש בנסיונות-העולם. ומה החלומות על שינויים? השקפת העולם הדתית מתיחסת בקרירות אפילו ללחץ המדיני, “נותנת לקיסר את אשר לקיסר”, מבלי להעמיק שאלות בדבר זכותו על זה, מפני שזה לא עסקה, ואשר לאי-השויון הכלכלי – נסתרים דרכי ההשגחה, ובכל אופן, “לא יחדל אביון מקרב הארץ”, כך צריך להיות, ואין לשנות. שלימות הנפש דורשת רק להיטיב לאביונים, לגמול אתם חסדים שונים, “ויהיו עניים בני-ביתך”; והעשירות – העשירות הלא אך רעה היא ואסון, ו“נקל לגמל לעבור דרך נקב המחט מאשר לעשיר לבוא למלכות-האלוהים”.

על-פי זה יתעו בשוא כל אלה המתפעלים, למשל, מחוקי הקרקע שבתורת-משה ורואים בחוקי-היובל, למשל, סוציאליזמוס גמור, רעיון הלאמת הקרקע וכו‘. עניני השמיטה והיובל שבתורה והפסוק הנפלא “ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ” מקורם ודאי בקומוניסמוס הקדום הפרי מיטיבי של חיי השבטים; השאיפה הטובה, שהוודאי לא יצאה מעולם לפועל, של: “ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו… וקראתם דרור בארץ לכל יושביה…” ודאי נעלה היא; אבל כשאומרים: “והארץ לא תימכר לצמיתות”, בין כל הפסוקים של תורת-כוהנים מפנים ומאחור, – פירוש הדברים הוא: לא תימכר לצמיתות, אלא תשוב לבעליה בשנת-היובל, אף אם לא יעַבּד אותה בידיו הוא, ואף שהיא פי מאה ממה שהוא צריך, כי אדמתו היא, ואף שהיא פי מאה ממה שהוא צריך, כי אדמתו היא, קנינו הפרטי! " כי לי הארץ", “כי גרים ותושבים אתם עמדי” – ולכן אל יתנגד האיש להשיב את האדמה אשר קנה לבעליה הראשון! " ושבתה הארץ שבת לה’… שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה‘… שנת שבתון יהיה לארץ, שבת לה’… והיתה שבת הארץ לכם לאכלה… לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך… ולבהמתך ולחיה אשר בארצך… והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים… וקידשתי את שנת החמישים שנה" וכו' וכו' (ויקרא כ"ה). לא! להגשמת הרעיון של קנין-הציבור בקרקעות, בניגוד לקנין היחיד, עוד רחוקה הדרך.

ועוד יותר יֶהבלו כל אלה הרואים במיסד הנצרות ריפורמטור סוציאלי, שאילו היה חי בדורנו היה חבר לאגודה פלונית-אלמונית. – יחסו של הנוצרי לעניות ועשירות היה שונה לגמרי מן היחס הרבולוציוני. הוא לא שאף כלל להרים את המצב החברתי של העניים; הוא לא דרש כלל מאת החוק הטבות לזכות העמלים; הוא לא אָיַב את העשירים ולא חתר תחת זכויותיהם. הוא היה עם העניים וגינה לפעמים את העשירים, רק כדי להראות למעשה, כמה בלתי חשוב הוא ההבדל הסוציאלי, כמה הצלחת העולם הזה אינה עיקר.

כל ריליגיה הראויה לשם זה מחשיבה ביותר את ערכה של כל אישיות, כמו שהיא, ואינה בודקת לראות מה יש לה. לכן היא שמה פדוּת והבדל גם בין היחסים השומים שבין אדם לחברו: רק היחס האישי, הבלתי אמצעי של האיש לרעהו יקר לה; יתר היחסים, הבלתי-אישיים, הכלכליים או המדיניים, אינם חשובים בעיניה. רק מה שהאדם עושה או נותן לחברו מתוך החלטה עצמית, חפשית,מתוך נטיה פנימית, רק זה, עם הרגשות המלווים אותו והכוונות המצטרפות לו – רק זה מרומם את שניהם, את הנותן והמקבל, את הפודה ומציל עם הנפדה ומוצל. ומכאן שיש ערך רק לאותם שינויי-החברה, שמקורם בשינויים פנימיים. לא כן הטבות חיצוניות גרידא, העלולות לקלקל יותר מאשר לתקן, באשר מרמות הן את האדם ומסירות אותו מדרך הישר, דרך התשובה והדביקות.

האוטופיזם הסוציאלי חדור כולו שאיפה לאושר ארצי. הוא מסור כולו לרעיון של עונג-החיים, אבל לא העונג ברשות היחיד, כי אם ברשות כל האנושות ויחד אתה. ואמנם, באהבה זו לשיתוף, אהבה החובקת זרועות עולם, בהכנה זו למסירת נפש, מתקרב האוטופיסט שוב אל הרליגיוזיות.

מובן שהאושר הכללי אינו יכול להיות מושג בהתאמצות של יחידים, כי אם בכוח הרבים. האוטופיסט, על כן, מקווה להבעיר באש-התלהבותו את ליבות הכל, למען ישאפו כולם למטרתו. האוטופיסט לא יירתע לאחור גם מפני כפיית הר-תורתו כגיגית של אחרים. לעולם לא יפנה אל לב האדם בהטפה להיטיב את דרכיו, כי האדם, אליבא דידיה, אינו פרי דעת עצמו, אלא פרי התנאים, הסביבה. משינויים בתנאים ובסביבת מצפה, על כן, האוטופיסט לנסים ולנפלאות.

נמצא: האוטופיסט מכיר בחסרונות הנוראים של הסדרים הממלכתיים והסוציאליים כיום הזה, לבו מלא אי-רצון ומשטמה למדכאים ורחמים רבים למדוכאים. הוא רואה את חוסר-התועלת שבהטפה לפרטים, ליחידים: שהרי האנושוּת הנה בת-ראשים לאין ספורות, בכל יום ויום נולדים ומתים ריבואות, ריבואות של יחידים, – האפשר לסמוך על ההשתלמות העצמית האיטית של כל אחד ואחד? ובהיות לבו, עם כל זה, מלא שאיפה לוהטת לתשועה, הוא מגיע לידי הזיה ובונה בעתיד עליותיו: ההשתלמות הכללית תבוא על יסוד הסידורים החדשים. ואז יש אשר הוא מצייר לנו בפרטי-הפרטיות את כל חלומו הנהדר; ויש אשר הוא משרטט את תכניתו רק בקוים כוללים ומורה באצבע על נקודת-המשען, שבה אפשר להיאחז בכדי להפוך את העולם.

האוטופיה מופיעה בצורת תכנית של חוקים או לבושה בטלית שכולה מדע; ואולם אובייקטיביות מדעית לא תמצא גם בתכניות היבשות, גם ברומאנים האוטופיים. כי לא הידיעה מביאה את האוטופיסט לידי חלומותיו, אלא הרצון. אמנם, זאת לא אומרת, כי כל האוטופיסטים הנם בעלי רצון חזק, בעלי כוח-רצון; אבל גם החלשים חוזים מתוך רצון לגבורה.

שונה הוא התפקיד, שהאוטופיסט רואה לעצמו בחזון-עתידו. יש חולם על סדר ממלכתי, שהכל עומדים שם ברשות עצמם, ואין שעבוד; ויש שמנבא חופש-הפעולה לאנשים מסוגו, והכנעה לכל האזרחים. האידיאל: ממלכה בעלת שלטון מרכזי חזק מקיף-הכל, המסדר בכל חומר הדין את יחסי-האזרחים זה לזה ומחזיק בהם ביד-ברזל. אמנם, האוטופיות הטיפוסיות ביותר הן אנארכיות, זאת אומרת: אי-אַרכיות, בלי ממשלה. חופש היחיד הוא בלתי מוגבל ע"י שום שלטון, חופש מוחלט. אין משטרה ואין בית דין. ויש ששוללות כל אוטוריטט אפילו במקצוע הרוח, בעולם המידות.

הרצון הרבולוציוני הקיצוני הזה יש שייפגש בחיים דווקא אצל חוזה שקט ומנומס, אצל אדם בלתי מוכשר לשום התקוממות. ודווקא מפני שאדם זה הוא נכנע וסובל מהכנעתו, לכן הוא דורש חופש לכל, גם לאחרים: הוא אינו רוצה ואינו מקבל על עצמו לשלוט בהם. אלה תולדות ה“אנארכיסטים” המתונים, בניגוד לאוטופיסטים “אַרכיסטים”, אם אפשר לומר כך, הינו, הוזים על ממשלת-צדק מסודרת, חזקה, של פילוסופים, למשל, וכדומה – לטובת ההמונים הנכנעים והאנושות.

בספרוּת אנוּ נפגשים גם במין מיוּחד של אוּטופיות – אוטופיות-סאטירות. מחבר אוטופיה כזאת יכול להיות אדם,שאין לו אמונה קדושה בחלום-העתיד ושאין לו יחס רציני אל תכנית- השינויים שהוא מציע. הוא אינו מתכוון בתיאור הסדר העתידי אלא כבאמצעי לבקר הסדרים הנוכחים ולשימם ללעג ולקלס. ומכאן צעד אחד אל האוטופיות-הסאטירות, לומר, תיאור אוטופיה מתוך כוונה לשים לשחוק את האוטופיזם. יותר רצינית במובן הסאטירי היא האוטופיה הידוּעה בשם “La monarchie es solipses” (“ממלכת יחידים”), שמחברה הוא הישועי מֵלכיאור אינגופר ושמגמתה להראות את כל הגיחוך שבברית הישועים. מבדחת עוד יותר היא האוטופיה “מסעו של נילס קְלים בשאול תחתית” " Nicolai Klimii iter subtera neum" מאת לודויג חולברג.

בלי כל חשש להפרזה רשאים לומר, שמקצוע האוטופיה בספרות נוגע בכל מיתרי רוח האדם וחיי האדם, ושהאוטופיות הנן, במידה ידועה, ראי לחיי האדם ושאיפותיו. כל דבר אנושי אינו זר להן.

במה שיבוא נגע באחדות מן התופעות החשובות שבנדון דנא.

ב

ההנחה, שהשקפת-העולם הריליגיוזית עומדת בניגוד לאוטופיות, יש עליה עוררין, נזכרים בסיפורים על גן-העדן האבוד שבכתבי-הדת העתיקים, מזכירים את " והיה באחרית הימים" של הנביאים. אבל מי שטוען כך, סימן, שלא בירר לעצמו את פירוש-המלה “אוטופיה” במובנה כיום. כי כל אותן ההזיות על “תור-הזהב” שבעבר, בניגוד לאוטופיות של היום לעתיד, יסודן באמונה, כי טבע האדם היה אז אחר: תמים, טהור. האדם ואשתו בגן-עדן היו ערומים, לא התבוששו והיו מאושרים. ורק לאחר שאכלו מעץ-הדעת ונשתנה טבעם, אבד להם גן-העדן; הא בהא תליא: גן-העדן החיצוני בפנימי. " תור הזהב, אשר בלי אונס, בלי חוק, מאליו, יצר צדקות ושמר אמונים", בתיאורו של אובידיוס הרומי בספר “מטמורפוזות”, התור הזה נעשה לנמנע משעה שהאדם נעשה לאחר. ואף הנביא, אשר עיניו היו לפנים ולא לאחור, נשען בחזון-העתיד שלו על שינוי טבעו של הזאב, שמתוך כך יוכל לגור עם הכבש, על שינוי טבעו של המושל, אשר לא יהיה עוד זאב, כי אם איש, אשר ינוח עליו רוח ה', רוח בינה והשכל, ולכן ישֹור לצדק ולאמת, לגמרי לא בדרך המושלים בימיו ובימינו.

גם ספר-הוויכוח של אפלטון על “הממלכה”,² שמצא לו מחַקים רבים והנחשב לפרוטיפוס לכל מה שנוצר אחר כך בסוג זה, אינו “אוטופיה” במובן המודרני. כי מלבד, שהאסמכתא העיקרית שלו היא שוב שינוי טבע האדם (אם לא של כל ההמונים, תושבי ממלכת העתיד, הרי, בכל אופן, של השליטים-הפילוסופים), הנה גם נקודת-מוצאו אינה כלל החסרון של הסידור הכלכלי, כמו שמצינו אצל מחברי-האוטופיות של הדורות האחרונים. האידיאליזם הפילוסופי של אפלטון מתיחס בכלל בבוז לכל עניני העולם העכור, ומה הוא כי ידאג למשק? העבדים יעשו הכל כאשר יצֻווּ. ולא רק לאקונומיקה, כי אם גם לפוליטיקה, כלומר, להשתתפות בעניני סידור הממלכה, יש לו יחס כזה. מובן, שאין הכתוב המבטל מדבר אחד בממלכה, כפי שהיא לעינינו. בפוליטיקה של עכשיו, לדעת אפלטון, אין על האדם המשכיל להשתתף כלל, ולא רק שאין חובה עליו לקחת בה חלק, אלא אשרי הבלתי משתתף, כי העסק בפוליטיקה של צורת-הממלכה ההווית משפיע לרעה על האדם, משפיל את נפשו ומגביל את אופקי-רוחו. כל הדואג ליושר, הוא אומר, אל יתוודע לרשות ויתרחק מן העניינים הרשמיים. יתר על כן: אפילו ממלכתו האוטופית, אשר מלכיה פילוסופים, אינה אידיאל בעיניו, באשר גם בה יוכרחו האנשים הכי-חשובים, הפילוסופים, לרדת ממרומי הפילוסופיה, כדי לעסוק, אהה, בעניני העולם השפל.

המדינה כשהיא לעצמה היתה בעיני אפלטון, היווני, מוסד מוסרי, שאין למעלה הימנו, מכון הכולל הכל ומקיף הכל, אשר לו חייבים הכל להישמע. תעודת החיים המדיניים היא התגשמות כל מידה טובה ונכונה. לחיות כחוק – זהו כל אשר יידרש מן האזרח הישר. על מזבח הדרישה הזאת עלה לקרבן גם סוקראטאֶס רבו. ואמנם, אותו הניגוד הנורא שבין סוקראטאֶס והסדר הממלכתי הוא הוא שהביא את אפלטון לביקורת המדינה המובעה בוויכוחו.

האם צדק סוקראטאֶס בהיכנעו לחוק המדינה, עד כי לתת את נפשו להורגים? בני-הדור, וסוקראטאֶס בעצמו בתוכם, אמרו כולם: הן, אין למעלה מהאוטוריטט של המדינה, ואולם מצד אחר נתעוררה השאלה: ההיתה הנהלת המדינה בעלת תכונה וערך כאלה, שתהא רשאית לדרוש הכנעה עיוורת כזאת? מי נתן רשות לממלכה לדרוש מסוקראטאֶס הכנעה אחרונה? וכאן עלה הניגוד בין המצוי ובין מה שצריך להיות. הממלכה אשר לה דרישות כאלו עליה להיות אחרת לגמרי מזה השלטון אשר לעם-אתונא “העיוור לנצח”. המשפט של איש כסוקראטאֶס אינו יכולח להיות נתון בידי מי-שהוא, אלא רק בידי ממלכה אידיאלית, רק בממלכה כזו לא תתנגד החוּקיות למוסריותם של האזרחים, אבל לא בממלכת-אתונא, שהשקתה את סוקראטאֶס רעל. נמצאנו למדים: האידיאה של הממלכה האפּלטונית קשורה במאורע היותר גדול של חיי-הרוח בעולם העתיק: מות סוקראטאֶס בשנת 399 לפני ספירת-הנוצרים. הפרובלימה של הספר היתה: כיצד צריכה הממלכה להתיסד, שמאורעות כאלה לא ימצאו בה מקום? כיצד צריך העם להתחנך, שלא יהרוג את נביאיו? במלים אחרות: כיצד מדינה של יושר? באיזה אופן יוכל רעיון היושר להתגשם בחיי-המדינה ועל ידי חיי-המדינה?

לכאורה התשובה היתה פשוטה מאוד: כדי שהמדינה תהיה צדיקה, צריכים כל אזרחיה להיות צדיקים. ואולם אפלטון, תלמידו של סוקרטאֶס, לשיתטיה אזיל, שאין המידות הטובות פרי הרצון, אחא פרי התבונה והידיעה הנכונה. הנבון, המכיר, הוא גם מוסרי בהכרח, זאת אומרת צדיק וישר. והנה, שכל בני המדינה יהיו חכמים ונבונים ויודעים את התורה, מן הנמנע הוא. רק יחידי-סגולה יכולים להיות כאלה, ואם השלטון יימצא בידי החכמים בחירי-המין הללו, וכל המון העם יציית להם ולחוקיהם בלי כל שקלא וטריא, תאופשר על ידי כך ממלכת היושר. “כל עוד – אומר הוא בספר ה' פרק י”ח – הפילוסופים לא ייעשו למושלים, או המושלים דהאידנא לא יאהבו אל נכון ובמידה הראויה את האמת… עד אז לא יחדל הרע מקרב המדינות והמין האנושי". אין תשועה בדמוקראטיות, אלא בזה, שהחכמים המושלים או המושלים החכמים ימשלו ביד חזקה ויכפו את היושר על העם בגיגית. אין ממלכת-יושר בלי אונס, בלי גיגית, ולא עוד אלא שבמידה שהממלכה היא יותר טובה, יותר גדול הצורך שלה באונס, קודם כל, בכדי ליסדה ולכוננה, ואחר כך בכדי לפעול כראוי, על אף כל המכשולים והמפריעים מצד המוני השוטים. האונס הוא תנאי קודם למעשי-האונס. בלי צדק מוחלט אצל המושל אינו רשאי לכוף איש על שום דבר. כשהשליטים אינם חכמים, וזאת אומרת, שאינם צדיקים (כי אם אין דעה, הבדלה מנין), אז הצדק דורש להוציא את השלטון מידם. ממלכת אתונא היתה צודקת יותר, אילו נשלל ממנה הכוח להמית את סוקראטאֶס.

האוטופיה של אפלטון, אם כן, כולה אַרכית. הממלכה כשהיא לעצמה היא סמל-היושר, אם היא דוחקת בצדק את רגלי-האישים הבודדים עם פניותיהם-האגואיסטיות (שלא לטובת הכלל). מחוץ לממלכה לא ראה כל אפשרוּת של קיום ושל טוב. ההכרה הדמוקראטית של היום על החופש האזרחי. הַיינו על הגנת האזרח בפני הממלכה בחייו הפרטיים, הכרה שמצאה את ביטויה המלא בפתגם האנגלי: “ביתי – מבצרי”, היתה זרה לגמרי לאוטופיה האפלטונית. יסוד מוסד להשקפת היווני בנדון זה היה: רק הרשע יכול לעמוד בניגוד לרפובליקה; האישיות של הצדיק ושל הרפובליקה חד הוא, ואין מקום לשום קונפליקטים ביניהם.

אפלטון, אריסטוקראט-הרוח, עמד על זה, שהפילוסופים יקשה להם לרדת ממרומם, בכדי לעסוק בעניני העולם השפל, אבל לא התענין בשאלה: היאבה העם, שאינו חכם, לתת את צוארו בעול החכמים? האוטופיה חושבת את שניהם לדברים, שהם בגדר האפשרות: תחילתם באונס וסופם ברצון, הממלכה, על פי זה, יהיה בית-חינוך גדול, אשר יהפוך את לב ההמון הנבער וקל-הדעת להגיע לשלימות הכי-אפשרית. מוסדות-השלטון יגנו על הפילוסופים, השלמים מאליהם, בפני בערוּת ההמונים, ויחזיקו בהם לבל ימוטו מֵעָקת הסביבה השפלה, למען תפיק כל החברה תועלת מבינתם ושלימות מידותיהם. חינוך בני הנעורים בכלל נחשב אצת היוונים כחלק חשוב של העבודה המדינית. גם ב“פוליטיקה” של אריסטו תופסת הפדגוגיה מקום חשוב. לפי השקפת בני דורנו, מטרת החינוך העממי היא יותר כלכלית מאשר פוליטית. תפקיד החינוך הוא להכשיר את האדם למצוא את מקומו בעולם ולעבוד בשביל המשק הלאומי; להכנה האזרחית לא יושם לב ביותר. לא כן החינוך הציבורי של היוונים, שאך המגמה האזרחית היתה לנגד עיניו. מקצועות הלימוד היו רק התעמלות ומוזיקה – מוזיקה במובן הרחב של המלה, כלומר, לא רק נגינה, אלא כל עניני המוזות (בנות השיר). ואפלטון דורש מן הממלכה, שתעביר תחילה תחת שבט הביקורת הכי-חמורה את כל יצירות-השירה, בטרם יינתנו לידי בני-הנעורים, מי שעתידים להיות שומרי-הממלכה, הואיל והמשוררים עלולים להוציא מפיהם דברים, אשר לא יסכנו לבני הנעורים, שומרי משמרת הממלכה. הדבר מגיע אפילו לידי כך, שבראשית הספר השלישי של הוויכוח על “הממלכה” השתער הפילוסוף האלוהי אפלטון על המשורר האלוהי הומירוס ודרש בכל תוקף שימחקו משירותיו האלוהיות כל המקומות, שהחיים והמות מתוארים בהם לא בצבעי-הקשת, או שהאלים דומים בהם לילודי-אשה, או שבני-האלוהים אינם מתנהגים כדרישת יחוסם הגדול, או שהתאוה והחשק והרדיפה אחר שוחד ומתנות אינם מוצאים את שוברם בצדם. אף הפסילים והתמונות, שיש בהם משום תעורת-התאוות או ריכוך הרגשות אצל בני הנעורים, לא יבואו בקהל. – ככה זעם יווני-היוונים הזה את כל היופי, שסכנת ההתרופפות, חס וחלילה, נשקפת ממנו לעמודי המדינה!

המדינה, אליבא דאפלטון, בבואה היא לנפש האדם. (אפלטון אהב מאד השוואות שכאלו!). כשם שהנפש מורכבה משלושה חלקים: הנפש העליונה החושבת (לוֹגיסטיקון) ושני חלקים פחותים במעלה: תימוס, כוח הגבורה, הכעס האציל, השאיפה לכבוד וכל המידות המעולות, ואפימטיקן או פילוהרמטון, היינו התאוות השפלות וכל המידות הרעות, כך גם במדינה יש בחינת ראש, המנהיגים החכמים; בחינת ידים, אנשי הצבא, באי-כוח החריצות והאומץ; ובחינת רגלים או טלפים, כל ההמונים, העושים במלאכה, הדואגים להבלי העולם החומרי, השפל, החולף. בחילוק הזה משתמש הפילוסוף גם ביחס לעמים שונים, שהוא רואה בהם שלוש מדרגות, לפי יתרון האבר הפועל באותו עם: הראש, היד והרגל (הלב אינו בא בחשבון!). היווני הם עם הנבחר – בחינת ראש; בני תראקיה והסקיתים – בחינת ידים, ובני צור וצידון והמצרים, הרודפים אחרי הממון – בחינת טלפים, המחילה.

בספרו של אפלטון על הממלכה ידובר נכבדות רק בשני המעמדות הראשונים: המושלים ואנשי-הצבא. המעמד השלישי, העם, הרי אינו ענין לפוליטיקה, כי אם לאקונומיקה, מין קארטופאֶל, רחמנא ליצלן, ומה יש לדבר על אודותיו? רק שתי המחלקות הראשונות חשובות ברכבת המדינה; רק שני המעמדים הראשונים נושאים עליהם את עול הממלכה, ובזכות זה פטורים הם לגמרי מעול כלכלה ודרך ארץ, שאותו מושך העם לבדו. חלוקת-עבודה גמורה!

ברם, אפלטון עוד מרחיק ללכת. בחלוקה זו לא סגי ליה. הוא מעביר קווים בין שני המעמדות העליונים לבין המעמד התחתון, עד כדי להבדיל ביניהם הבדל מוחלט, הבדל שבין טומאה לטהרה, ברוח הכיתות ההודיות, והכל לשם היושר והצדק! ובאמת, כלום אין היושר-הצדק דורש תשלום-שכר לכל אחד כפעלו? אפלטון חשב, כי רק באופן כזה תינתן האפשרות לחנך ולהכשיר את אנשי הצבא והשלטון למילוי תפקידיהם המיוחדים. מתוך שלא יהיו להם דאגות העולם השפל, לא יהיו להם כל אינטרסים, שיוכלו לבוא בניגוד עם אינטרסי הממלכה. זאת ראשית. והשנית: החלוקה המעמדית החמורה תגרום לטוּב במובן הברירה הטבעית. הממלכה משגיחה שלא ידבק ארור בברוך, למען יגיע הברוך לברכה הכי-קיצונית. לתכלית השבחת המין הכל מותר, לרבות אונס [מצד] הממלכה בדברים שבינו לבינה. אם התערבות מן החוץ בדברים כמו אלה, הנתונים ללבו של כל אדם ואדם, טובה להשבחת הגזע – זוהי שאלה אחרת. האדם בן דורנו ודאי יאמר: טוב אוהב חפשי טועה בבחירתו מהולך בדרך הנכונה בעל כורחו. אבל אפלטון לא כן חשב. הוא הלך לשיטתו, שהפילוסוף לעולם אינו טועה ושאיש-ההמון אין לו רשות לבחור ולעשות דבר לפי רצונו, כי אם חייב הוא בכל לקבל עליו את גזירת הפילוסוף-המחוקק. הממלכה גוזרת: בת פלוני לפלוני! ורק כדי להקל על ההרגשה העצמית של הנשואים, הוא מתיר לרמות ולהשיא אותם, שלא מפי המושלים כי אם מפי הגורל יצר הדבר. מה שנוגע לאנשי-הצבא, הנה אין נישואיהם נישואין קיימים לעולם, וביד הממלכה לחבר את הזוגות ולהפריד ביניהם כרצונה, לשם האינטרסים של הברירה הטבעית המכוּונת ולשם השמירה על אנשי-הצבא מפני פניות ונטיות פרטיות, העלולות לצמוח על קרקע חיי הנישואין הממושכים, חיי-הזיווג הקצרים, האפלטוניים, ניתנים לאנשי-הצבא כגמול בעד הצטיינות מיוחדה במלחמה או בעד מעשים טובים אחרים ומשמשים לאינטרסים של ממלכת-העתיד.

המשפחה נעדרת בין שומרי ממלכת אפלטון. כמו הקשר בין איש ואשתו, כן גם הקשר בין ההורים והילדים אשור שיעמוד לאורך ימים. מיד אחרי הלידה יינתק הילוד מעל שרועות הורתו ויימסר למיניקות אשר בבתי-הגידול הציבוריים. ההורים לא רק שאינם דואגים לילדיהם ואינם מחנכים אותם, אלא גם אינם יודעים ומכירים אותם. במקום יחסי ההורים הנהוגים מתהווה צורה חדשה של קורבה: כל הילודים בהמשך זמן ידוע נחשבים לאחים ולאחיות, וכל הגדולים, זכרים ונקבות, שיש להם בנים בקבוצה זו, נחשבים לאבות ולאמות לכולה. את החלשים, בעלי-המום, הבלתי-מוצלחים בכלל, וכמו כן הממזרים, היינו שנולדו שלא ברשות הממלכה, לא יחַיו. מספר הילדים הנחוצים יסודר על פי הממלכה, בהתאם לצורך באנשי-צבא.

מעמד אנשי הצבא, הם ונשיהם, אין להם כל דאגות פרנסה: העם מפרנס אותם על חשבונו ביד רחבה. והואיל ולנשים לא תהי גם דאגת הטיפול בילדים, מתעוררת השאלה: מה תעשינה כל הימים? על זה מקדים אפלטון ועונה בשיווי-זכויות גמור לאשה: גם נשי אנשי-הצבא תלמדנה התעמלות ומוזיקה ותהיינה לחיילים טובים ונאמנים, ואם תשאל: המסוגלות הן לזה? על זה עונה אפלטון, המאמין אמונה שלמה בכוח הבלתי מוגבל של החינוך: וכי אין הכלבה מצליחה להתחנך ולהתאמן למעשה-הציד כמו הכלב?

מה שנוגע לרכוש, הנה כמון לכוהנים וללויים, על פי תורת משה, כך גם למושלים ולאנשי הצבא בממלכת אפלטון אין חלק ונחלה בקנין הפרטי, כי הממלכה היא אחוזתם ונחלתם. אנשי-הצבא חיים חיים “קולוניאליים” גמורים: בדירה, באוכל, בחיי המין – סמוכים הם על שולחן הממלכה, יותר נכון, על שולחן העם, הדומה לחמור והעובד בשבילם כחמור. – אכן גם זה "מוסר, ואידיאליזם! גם זו “אוטופיה” של אדם רליגיוזי ומאמין בהשארת-הנפש!

אפלטון כתב גם מילואים ונוספות לספרו על “הממלכה” והוא ספר הוויכוח על “החוקים”, זאת אומרת, החוקים בדבר משק-המדינה, שהמושלים מחוקקים לטובת העם. כאן רגליו עומדות על קרקע יותר מוצק. ב“פרינציפ”, אמנם, יאמר, כי הממלכה, שהכל משותף בה, היא הכי-טובה, אבל ממלכה כזאת אינה יכולה להיווסד אלא על ידי אלים וילדים. בממלכת בני אדם אין הדבר כך. שם האדמה נחלקת לבעלי אחוזות, אלא שזכות הכל עליה מתבטאת בזה, שכל בעל אחוזה צריך לחשוב את חלקתו בדבר שניתן לו מאת הממלכה ושהוא חייב לעבדה לטובת הכלל. זה מזכיר את זכות-המלך על הקרקע בימי הביניים, לו היתה כל האדמה, על פי השקפתו והשקפת נתיניו; הוא היה בעל-הקנין הראשון; ובעלי האחוזות כאילו קיבלו הכל מידו.

בשאיפתו לגשם צורת ממלכתו בפועל, תומך אפלטון הפעם את יסודות ספר “החוקים” ביחסים הריאליים של תקופתו. הוא משַׁוה לפנינו תמונה, הדומה לרפובליקה היוונית, אלא בצורה יותר מוגבלה. הממלכה מורכבה משנים עשר גלילים, ובה בסך-הכל 5040 משקים עם אחוזות-קרקע מתאימות, שכל אחת מהן דיה לפרנס משפחה שלמה (ייזכר עם זה, שמשפחה יוונית היתה גדולה משל עכשיו, באשר כללה בתוכה גם את העבדים). אחוזות-הנחלה האלה אינן נמכרות ואינן נחלקות והן עוברות בירושה לבכור, ואם בן עין, ועברה הנחלה לבת. על מספר הנחלות אין להוסיף וממנו אין לגרוע. בשעת הדחק מיסדים מושבות בחוץ או מזמינים גרים מן החוץ. העבודה באחוזות הללו הוא העסק היחידי היאה לאזרח יווני. כל המלאכות והמסחרים צריכים להימסר לידי העבדים, העבדים המשוחררים והזרים.

למרות הוויתורים שאפלטון עושה באוטופיה זו, שאמנם אינה אידיאלית בהחלט, אבל קרובה לאידיאלו, – ויתורים לעצמיות האזרחים ולחופש פעולתם בגבולות י“ב הגלילים, – הנה האופי האַרכי של הממלכה נשאר בכל תקפו. הסתדרות שלמה של פקידים דואגת לשמירת הסדר בממלכה. החתונות אמנם נעשות על פי בחירת החתן והכלה עצמם, אבל הנשים החכמות של הממלכה משגיחות, בכל זאת, שלא תארע שום תקלה בנדון זה ושיימלא צורך הממלכה בילדים בריאים ויפים. נישואין שאינם מביאים פרי מופרעים על ידי הממלכה, אחרי עבור זמן ידוע (המנהג של דורות הראשונים בין היהודים לכוף את הזוג להיפרד ע"י גט, כעבור עשר שנים והאשה לא ילדה אינו מוזר ואינו מופרך כל-כך על פי מה שאנו שומעים כאן בחוקי הפילוסוף). החינוך במידה ידועה אף הוא עוד בידי הממלכה; סעודות משותפות רצויות. סידור המלאכות ומשלח-היד נעשה ע”י הממלכה בכל חומר הדין, הרבה יותר מאשר בחברות-בעלי-המלאכה של ימים-הביניים. המסחר אף הוא אינו חפשי: רק הזרים רשאים לעסוק בו ותחת השגחה מעוּלה וחמוּרה. אסור להכריז על הסחורה בשוק, והעובר על זה חייב מלקות. אסור להכניס מן החוץ דברים שבמותרות ואסור להוציא לחוץ צרכי אוכל נפש. אזרח שלא הגיע לגיל ארבעים שנה אסור לו לצאת חוצה לארץ, אם לא בשליחות של טובת הכלל. הדת אינה ענין לכל פרט ופרט, אלא הכל חייבים להיות בני דת-הממלכה.

אלה תולדות האוטופיזם של אפלטון, האוטופיזם ממדרגה שניה כבר, היותר “קרובה” אל המציאות. לא טובת-החיים של בני האדם, לא אינטרסי-החיים שלהם, היא המטרה, כי אם קיום הממלכה על יסודות “היושר” – היושר של פילוסוף קדמון. כמובן, היושר של מרחף בעולמות העליונים, בן המוזות ו“האידיאות”, עם כל הגאווה הבלתי אנושית, הנלעגה והנתעבה אשר לחרטומי המדע הפילוסופי.

ג

כבר העירונו, שמי שרואה בקהילת הנוצרים הראשונים שייכות אל האוטופיזם הסוציאלי אינו אלא טועה. כל מה שאנו יודעים על “הקומונות” האלה שאוב מן ה“ברית החדשה”: “וקהל המאמינים היה להם לב אחד ונפש אחת ולא אמר איש מהם על שלו כי לו הוא כי אם את אשר היה להם היה לנחלת כולם. ולא נמצא בהם איש חסר מאומה כי כל בעלי שדות ובתים מכרו אותם ויביאו את כסף מחירם אשר שמו לרגלי השליחים להיחלק לאיש איש כדי מחסורו” (מפעלות השליחים, פרק ד', לב, לד, ולה). לכאורה, קומוניזם גמור. אבל מי שיודע, כי כל עיקרו של הקומוניזם הוא בפרודוקציה המשותפת, במכשירי העבודה המשותפים, ולא בחלוקה של כסף עשירים לעניים בטלים, אם גם ייעשה זה “בלב אחד ונפש אחת” ואם גם לוקחים מבין הרגלים ומחלקים ל“איש איש כדי מחסורו”, הוא יֵדע להעריך את הקומוניזם הנוצרי כמו שהוא. ומי שרוצה לקבל תמונה בהירה מן הקומוניזם ההוא יקרא שם הלאה את המעשה בבעל-הצדקה חנניה ושם חנניה ושם אשתו שפירא, שמכר את אחוזתו והסתיר חלק מן המחיר ואשתו יודעת וחלק אחד הביא וישם לרגלי השליחים. "ויאמר פטרוס: למה זה חנניה מילא השטן את לבך לכחש ברוח הקודש ולהסתיר מן מחיר השדה? " כשמוע הקומוניסט חנניה את דברי החבר פטרוס “ויפול ארצה ותצא נשמתו”. “ויהי כמשלוש שעות(!) ותבוא אשתו ולא ידעה את אשר נעשה. ויען פטרוס ויאמר אליה: הגידי לי, הבעד כסף זה מכרתם את השדה? ותאמר הן, בעד כסף זה. ויאמר אליה פטרוס: למה זה קשרתם יחד לנסות את רוח ה'? הנה רגלי המקברים את אישך בפתח ונשאוך גם אותך החוצה. ותפול פתאום לרגליו ותצא נשמתה, ותהי יראה גדולה על הקהל”.

ובאמת, נורא הוא קומוניזם כזה ומי יכילנו!

עוד יותר רחוקים מאוטופיזם סוציאלי הם מורי הכנסיה הנוצרית בימי הבינים. אלה רחוקים, בעצם. הקדוש הרשמי תומאס מאקווינא, בפירושו ל“פוליטיקה” של אריסטו, מצייר מדינה אידיאלית, שאינה אלא התאמת ההשקפות האינדיווידואליות והאריסטוקראטיות של היוונים הקדמונים לתנאי ימי הביניים באי-אלו שינוּיים. בעוד שאריסטו רואה לנגד עיניו את המשק הטבעי של העולם העתיק, שיסודו עבודת-עבד על אדמת האדון ובבית האדון, ובדומה לאפלטון הרי הוא חושב, שרק עבודת האדמה היא מלאכה נכבדה, וכל משק הבנוי על כסף מָשחָתו בו ושומר כבודו ירחק ממנו, הנה תומאס מאקווינא עומד כבר על נקודת ההשקפה של המשק הממוני אשר לערי ימי הביניים ומודה ברבים שהגורם הממוני אשר לערי ימי הביניים ומודה ברבים שהגורם הממוני במשק הוא הכרח אשר לא יגונה. הצד השוה שבאריסטו ובמפָרשו, שהמשק הפרטי הוא יסוד מוסד בחיים הכלכליים, ולא עוד אלא שהקדוש הנוצרי מורה, כי אין נתינת צדקה חובה לאדם אלא כשהכנסותיו מרובות על הוצאותיו. הוא אפילו קורא חוטא לזה שנותן צדקה ואינו ממלא קודם את כל דרישות בני ביתו, לפי ערכם בחברה. גם רמז לא יימצא אצלו על הצורך להרים את המעמדות התחתונים. ודווקא הגנוסטיקון-הכופר קארפּוקראט (במאה השניה לפיה"נ) מטיף לאושר, בתור התעודה היחידה בחיים, ומחייב את שיתוף הרכוש ודורש את ביטול הנישואין, אמנם, הצרפתי פּיאֶר דיבּוּאָה חיבר אחרי מסעות הצלב אוטופיה בשם “כיבוש הארץ הקדושה מחדש”, אבל זוהי אוטופיה פוליטית גרידא, ואין בה כלום מן החלומות לשינוּיים כלכליים.

הא למדנו, שבכל ימי הביניים הנוצריים לא נוצרו אוטופיות סוציאליות, ורק בסוף תקופת-התחיה, במאה השש עשרה, כשההשקפות והדעות הישנות נתרופפו למדי, יצא לאור ספרו של האנגלי תוֹמאס מוֹר: " על אודות בנין יותר טוב של הממלכה ועל אודות האי החדש אוטופיה". עד כמה גדל הרושם של הספר הזה על האנושות ההוגה אפשר ללמוד מזה, שהמסופר על סדרי האי אוטופיה נעשה שם כולל לכל ממלכה מתוקנת, אידיאלית. (מוציא הספר גם כן לא היה קטלא קניא באגמא; הלא הוא אֶראזמוּס איש רוֹטרדאם).

תוֹמאס מוֹר לא היה רק איש-המדע, כי אם חכם-מדינה, הוא היה נצר ממשפחה מיוחסה, שכל בניה אחזו בתורת המשפטים, ואף הוא הלך בעקבותיהם. בעודנו צעיר נבחר לבית-המוּרשים, בימי המלך הנרי השמיני, אשר כיבדהו מאוד, נשלח מוֹר בתור ציר לצרפת ולארץ השפלה, עד שלבסוף הגיע למעלת לורד-קנצלר בבריטניה הגדולה. אולם נפל דבר בינו ובין המלך, והוא הודח ממשרתו. בשנת 1534 דרש ממנו המלך, שיודה, כי על פי החוק רשאי הוא, הנרי השמיני, לתת ספר-כריתות לאשתו ולקחת אחרת במקומה. תוֹמאס מוֹר השיב את פני המלך ריקם. אז ניתן בבית-הסוהר. בעת ההיא ביצרה לה מקום באנגליה הריפורמאציה הדתית של לוּתר, ודוקא מוֹר, למרות השקפותיו הליברליות, לא היתה דעתו נוחה הימנה. וכשבאו אליו ודרשו ממנו בשם הפרלמנט, כי יכיר את המלך בתור ראש הכנסיה של אנגליה, מיאן לתת את הסכמתו, בעד זה נידון למיתה.

זהו האיש, אשר בשנת הל"ח לימי חייו פירסם את האוטופיה שלו. רובה היא בצורת סיפור של נוסע, רפאל היטלוֹדאוס שמו. אוטופיה – פירוש המלה: בשום מקום לא; היטלוֹדאוס – משורש יווני – דברי בדים. בסופה מגלה המחבר את דעתו במין “גם אלה לחכמים יבינו מדעתם”, כי איננו מסכים לכל דברי הנוסע המספר, אלא שבכל-זאת דבר-מה כדומה לזה היה רוצה לראות באנגליה.

ספרו של תומאס מוֹר הוא האוטופיה הראשונה במובן המודרני, באשר נכתב בהשפעת הדוחק הכלכלי, שבו נמצא אז העם האנגלי. זוהי אוטופיה סוציאלית, כלומר, עוסקת, בעיקר, בסידור הכלכלי של החברה, וכאגב-גררא ביתר שאלות הזמן, בפרט השאלות הדתיות.

הממלכה האוטופית של תוֹמאס מוֹר, בממלכתו של אפלטון ב“וויכוח על החוקים”, נחלקת לגלילים ולאחוזות. אצל אפלטון מצינו שנים עשר גלילים וחמש אלפים וארבע אחוזות; אצל מוֹר חמשים וארבע קהילות וששת אלפים משפחות. ואולם האַרכיזם של אפלטון אינו חמוּר כל-כך בממלכה הזאת של תומאס מור. ניצני החופש נראו בארץ זו.

הקנין הפרטי אינו יושב על כיסא רם ונישא. המשק הוא של כל העם, של כל המדינה. הכל משותף, אבל ביטול הקנין הפרטי אינו זה של אפלטון, בספרו על הממלכה. היסוד לשיתוף אחר הוא.

במבוא הספק תתנהל שיחה בין המחבר, תוֹמאס מוֹר, ידידו פטר היל מאנטוורפן והמספר-הנוסע רפאל היטלוֹדאוס הנקוב למעלה, תוכן השיחה – אחת המשלחות הדיפלומאטיות של תומאס מור. ייזכר בדרך אגב דבר התרַבות מקרי הגניבות באנגליה ואיך שקצרה יד הדין למנוע בעד הרעה הזאת. מוֹר רואה את סיבת הדבר בעניות השוררת בעם. סיבת העניות – המלחמות התכופות, המספר הגדול של אנשי הצבא המפוטרים, הפזרנות של העשירים, ריבוי המשרתים והמשרתות, המתרגלים לחיי בטלה, והממלאים את הארץ משוּלחים ופורעי-חוק. ואולם יסוד ושורש הרעה: השינוי הפתאומי במצב עובדי-האדמה. מכאן תוצאות לקלקול המידות והפרעת המוסר. גידול-מקנה, למטרת השגת הצמר, היה לעסק מרבה- הכנסות, ועל כן עמדו בעלי האחוזות הגדולות, מן הכנסיה ושלא מן הכנסיה, וגירשו את האיכרים הזעירים מחלקותיהם, למען הפוך את שדות-הזרע לשדות-מרעה. ובעוד שעבודת-האדמה העסיקה ידים מרובות, הנה גידול-המקנה צריך היה רק למספר מצומצם של רועים. באופן הזה נושלו המוני איכרים מעל האדמה ונשארו תלויים באויר. בבכי ובדמעות עזבו החלכאים את מקומות-מושבותיהם, את נופי-מכורותיהם, למען נדוד העירה או שוט בארץ, בתור קבצנים החוזרים על פתחי בתי-המחסה-לעניים או בתור גנבים שסופם לתליה. הכבשים נחשבות לתמימות, לבעלי-חיים בלתי מזיקים – מעיר תומאס מור – והנה באנגליה לא היו להן רחמים, ועל בני האדם התאכזרו לבלי תת להם חנינה ולהשמידם מעל פני האדמה. –

אחרי הדברים האלה פותח הנוסע היטלוֹדאוס בסיפורו ומרצה על האי המאושר, שבו אין מקום לכיוצא בזה, באשר אין שם קנין פרטי. אין שם הרדיפה אחר הבצע של בעל-הבצע, אשר על מזבחו יעלו כל האחרים לקרבן, ואין שם מעשי-גניבה של מחוסרי-כל, באשר אין דברים הנגנבים ואין מחוסרים.

הקנין הפרטי, אליבא דב על-האוטופיה, הוא מקור פשעים רבים, ובהיכחדו יתמו חטאים מן הארץ. כל אזרח אשר ימלא את חובותיו יקבל מפירות העבודה הכללית. כי בהיכחד הקנין הפרטי, הכל חייבים לעבוד. מוֹר מזכיר אמנם גם גורמים פסיכולוגיים לקבלת עול העבודה: רגש האחדות, אהבת הכבוד. אבל הוא אינו סומך עליהם בהרבה, והוא מטיל את חובת העבודה על הכל מטעם המדינה. העבודה נעשית בכל מקום בשעות קבועות ונמצאת תחת ההשגחה החמורה של פקידי-המשק. מלבד זאת, חייב כל אזרח לעסוק במשך שנתים בעבודת-האדמה. ומכיוון שהכל עובדין, לרבות הנשים, השוות בכל לגברים; מכיוון שאין הולכי-בטל, אין רשות להיות הולך-בטל; ומכיוון, לבסוף, שהעבודה מסודרת היטב, הכל לפי הצורך, ואין עושים במקרה פעם זה ופעם אחרת, וההשגחה היא מעולה שבמעולות, הרי כל טוב באוטופיה זו שכולה טוב: דַיה עבודה על שש שעות כדי לספק לכל את כל הנחוץ, כדי למלא בהרחבה את כל צרכי הכל. ואי-הנעימות של קשי העבודה יוצאת בשכר ובקלות של מיעוט השעות.

עם ריבוי הפירות נפתרת בנקל גם שאלת החלוקה, יותר נכון: עם זה השאלה עוד אינה. במדינתו של הנוסע המאושר, פרי דמיונו של תוֹמאס מוֹר, מקבלת כל משפחה את כל הנחוץ לה, יען שפירות המשק העממי יתירים על הצרכים. על פי רשימות סטאטיסטיות של כל צרכי האוטופיה, הצרכים מתמלאים על פי החלטות הממשלה. הממשלה נותנת לכל משפחה את מנתה, כחלוקת המנות בין אנשי-הצבא בזמננו.

הממשלה היא אַרכיאית גם במובן אחר: בחלוקת התפקידים הכלכליים. משפחה שהוטל עליה לעשות דבר פלוני, להתעסק בעבודה פלונית, אינה רשאית על פי רצונה להחליף באחרת. הבנים והבנות מחזיקים באומנות אבותיהם. חילוף האומנות אינו אפשרי אלא על-ידי מעבר ממשפחה למשפחה, ואולם גם מעבר זה אינו חפשי, כי חלוקת העבודה בין המשפחות אינה יכולה להשתנות כל זמן שלא באו שינויים בצרכים או באפני התעשיה. אמנם, מוֹר אינו מתעכב על זה, באשר ההמצאות הטכניות בזמנו לא היתה להן כמעט כל השפעה.

מסיבה זו, מסיבת הדרגה הנמוכה של הטכניקה בימיו, לא יכול היה מוֹר לפתור את השאלה הקשה: מי יעשה את המלאכות המזיקות והמזוהמות, כגון ניקוי בתי במחראות? האוטופיסטים שבאו אחריו אמרו: המכונה תעשה! ואולם למוֹר היה נחוץ בשביל כל זה פועל בשר-ודם, והוא מטיל את המלאכות השפלות על שבויי-המלחמה והפושעים האסירים. אבל אינו מסתפק באלה ומוסיף, שישכרו פועלים עניים מן המדינות השכנות, מבלי להקשות מניה וביה: למה ילכו אותם הפועלים העניים לנקות בתי-מחראות באוטופיה, תחת להנהיג את כל סדרי האוטופיה הטובים במדינתם הם?

מה שנוגע למשפחה, הרי תומאס מוֹר, האנגלי, אינו מוחק אותה בשום אופן מן האוטופיה שלו! שיתוף הנשים של האידיאליסט אפלטון לא ייזכר ולא ייפקד. מוֹר בעצמו היה מאושר בחיי משפחתו, ולמה ימנע את הטוב הזה מבעלי האוטופיה שלו? את ההרמוניה הוא רואה בהרגשת החובה של צד אחד להיכנע – והצד הוא צד האשה, לפי מסורת הימים הראשונים הטובים – ורק כשיש חילוקי-דעות בין האיש ואשתו, חילוקי השקפות, אז ייפרֵדוּ, –

ורק בדבר אחד מסכים מוֹר לאפלטון, שהאשה נושאת בעול חובת-הצבא. אלא שחובה זו, אליבא דמוֹר, תלויה ברצון חפשי ובהתנדבות גם אצל הגברים, גם את אלה אין לשלוח למלחמה בעל כרחם, כלום אפשר לצוות לפחדן: היה אמיץ!? אמנם, הנוסע היטלודאוס סותם ואינו מגלה, כמה נשי חיל חגורות הרב באוטופיה המאושרה… אלא שגם את מספר אנשי-הקבע לא סימן בדיוק…

וחופש-דתות גמור שורר באוטופיה! אמנם יש גם דת של הממלכה, אלא שהסבלנות הדתית היא למעלה מכל אומר! כל הרליגיות וכל הקוּלטים מוּתרים, לרבות עבודת כוכבים ומזלות ואישים. ישוער, אמנם, שהמשכילים עזבו כל אמונת-הבל ודתם איזו דת טבעית. איזו עיקרים, כגון האמונה במציאות השם והשארת הנפש, הם כל כך יסודיים ולמעלה מכל ספק, עד שהכופר בהם אינו נחשב לאדם, אינו ראוי לשום כבוד ואינו נאמן לשום התמנות ציבורית. אבל אין עונשין על הכפירה. ולמה? להרבות שלום בין בני דתות השונות, אומר גיבור האוטופיה: ועוד: מפני שנוכחו, שבמקום שאין כפיה על הדת, פורחת הדת הכי-טובה והכי-צרופה.

כעבור מאה שנה כמעט אחרי תומאס מוֹר יצא רומאן מדיני אחד, שנכתב בתנאים אחרים לגמרי מאותם, שבהם נוצרה ה“אוטופיה”, ועל ידי איש בעל תכונה אחרת לגמרי. הנזיר הדומיניקני תומאס קאמפּאנאֶלה חיבר בשנת 1611, בשבתו במאסר בניאפול, את ספרו “עיר-השמש”. הספר הזה יצא לאור כעבור שתים עשרה שנה בגרמניה, בפראנקפורט על נהר מיין, שלשם התגלגל כתב-היד בארחות עקלקלות.

קאמפּאנאֶלה היה איטלקי נלהב, בעל רצון חזק וסגולות רוחניות כבירות, אלא שהיה יותר בבחינת מקבל ונושא כלי יצירה מאשר יוצר אמיתי. " אדם שקרא הכל, שזוכר הכל, בעל רוח כביר, אבל עיקש" – אמר עליו אחד מבני דורו. ועיקשות זו התבלטה גם בחייו, גם בספרו. השכלתו היתה תערובת של קלאסיות-הומאניות עם תורות-הכנסיה של הזמן ההוא.

עוד בהיותו עלם נכנס לברית הדומיניקנים, אותה הברית שגם תומאס מאקווינה היה בנה בשעתו. וכי מה היה יכול לעשות פילוסוף באיטליה בזמן ההוא, אם לא להיות לנזיר? אבל נזירותו לא הכבידה עליו. חכמתו עמדה לו לבלי להיחנק בין ארבעת הכתלים של חדרו. מטעם הברית, ואחרי-כן גם מטעם עצמו, כאדם חפשי לגמרי, עשה את מסעותיו בכל ארץ איטליה, הוסיף דעת, הרבה דברי ויכוח עם חכמי זמנו והפליא את הכל בידיעותיו המרובות.

-אלא שאופיו הסוער לא מצא את סיפוקו במדע בלבד; הוא שם גם אל הפוליטיקה את פניו. הוא רוצה בממשלת-כוהנים תחת ממשלה ארצית. ואולם ממשלת-כוהנים שלו היא ארצית שבארצית. האוטופיה שלו לא ניבאה לימים רחוקים, כי אם ליום. הוא קשר קשר נגד השלטון ההישפאני בניאפול, והקושרים כמעט כולם היו כוהנים לאל עליון: דומיניקנים, אבגוסטינים, פרנציסקאנים, מלבד ישועים, שקאמפּאנאֶלה אומר עליהם, כי יותר מדי עבדי-הנסיכים הם. הקשר נגלה, וקאמפּאנאֶלה הושם במאסר לעשרים ושש שנים ומחצה. שבע פעמים עינוהו בעינויים קשים, שיודה על פשעו, שיגלה את תכניתו, שיקרא בשם חבריו ועוזריו, אבל ה“עיקש” עמד בעיקשותו (עמידתו זו הגדולה בנסיון שימשה לו אח"כ להוכחה על חופש הרצון של האדם). אומץ לבו וגדלותו עשו רושם גם על מעניו והשפיעו עליהם, שיקלו מעליו את תנאי מאסרו. ניתנה לו האפשרות לקרוא, לכתוב, לקבל אורחים, ושם כתב את כל ספריו, ביניהם האוטופיה “עיר השמש”. בצאתו מן המאסר, בשנת 1826, הלך לרומא. האפיפיור נטה אליו חסד בצד מלחמתו לרעיון של ממלכת-כוהנים מוחלטה, אבל כדי להגן עליו ולהסתירו מחמת רודפיו, שם אותו למראית העין במאסר האינקוויזיציה. אולם הנה אויבי קאמפּאנאֶלה מאשימים אותו, כי דברי-סתר לו עם ממשלת צרפת – והאב הקדוש לא יכול עוד הצפינו. לבסוף נמלט קאמפאנאֶלה לצרפת עם מכתבי-מליצה לרישאֶליה. באַוויניון ערכו לו קבלת-פנים נהדרה. שנה וחצי בילה בפאריז – עד יום מותו. בעת ההיא, זמן מועט לפני מותו, נולד לואי הי“ד, מי שעתיד היה להיקרא “מלך השמש”, ומחבר הספר “עיר השמש” ניבא לו באחד משיריו, כי עתיד זה לקומם אחדות הממלכה והכנסיה… לואי הי”ד ונבואות שמש – יש דברים נלעגים בהיסטוריה!

האוטופיה של קאמפּאנאֶלה היא צעד רחב לאחור – אחר זו של תוֹמאס מוֹר. קאמפּאנאֶלה הכוהן עומד יותר קרוב לאפלטון הפילוסוף, ולא למתקן המדיני – למצער, בחזון-לבו. – תוֹמאס מוֹר. קאמפּאנאֶלה הסוער, אוהב החופש בשביל עצמו, מאס בו בשביל אחרים. האוטופיה שלו היא אַרכית שבאַרכית. סבלנות – מאן דכר שמה! ב“עיר השמש” הכל מתנהג לפי פקודות מגבוה, האזרחים אינם מתערבים בשום דבר, אינם בוחרים אפילו פקיד קטן – הכל יוצא מן המתפיזיקן, הכוהן ראש הממלכה, ומשלושת שריו: סין, פוֹן, מוֹר. הידיעה היא הכל. אבל לא הידיעה הבאה מתוך עבודה רוחנית חפשית, כי אם הידיעה הדוגמאטית. האיטלקי הגאה היה בטוח, שהוא יודע הכל: גם תיאולוגיה ופילוסופיה, גם אסטרולוגיה וחכמת הכישוף, מה עוד יוכל מישהו להוסיף על זה ב“עיר השמש”?

כמו אצל אפלטון, מתחלקת “עיר השמש” ההנהלה הממשלתית לשלושה ראשים. השר פוֹן עומד בראש הצבא, הוא שר המלחמה (הנשים, כמובן יוצאות בצבא, כמו הגברים! ); השר סין עומד בראש המדע, זאת אומרת, הוא הכוהן הראשי, והוא ממונה לא רק על עבודת-ההשכלה, כמיניסטר להשכלה בימינו, כי אם גם דעתו היא הדנה היחידה לקבל או לזרות הלאה תוצאות ידועה של המדע; הוא מחוקק המדע; והשר מוֹר דואג ל“גשמיות”: לכלכּלה, לפריה ורביה וכו'.

שיטת החינוך ב“עיר השמש” היא פשוטה מאוד: “שיעורי-הסתכלות”. שבעת כתלי החומה המרובעים אשר לעיר, המחלקים אותה למרכז ולשש טבעות מקיפות את המרכז, טבעת בתוך טבעת, כלם מכוסים ציורים מציורים שונים, מכל ענפי המדע. “מורים אחדים – כותב קאמפּאנאֶלה – מתהלכים ומסבירים את תוכן הציורים, והילדים בכוח חוש הראות לומדים הכל על נקלה עד מלאת להם עשר שנים”. ביחוד “על נקלה”…

ישב לו אדם בעל-אידיאות בבית האסורים, קרוע מעל העולם, לא נפגש עם אדם, עם ילד, רחוק מכל נסיון-חיים, – ויצר לו “הזיות” “על נקלה”!

“יושבי עיר השמש – כתוב בספרו – יודעים רק ספר אחד, ו”חכמה" שמו, שבו כלולים כל המדעים ומתוכו הם נלמדים בקלות מרובה. את הספר הזה יקריאו המורים לעם כדרך הפיתגוריים בימי קדם". ספר החכמה הזה כולל, כמובן, קודם כל את השיטה הפילוסופית של קאמפּאנאֶלה, שלא תוחלף ולא תוּמֶר; החקירה החפשית אסורה.

הראש השלישי, מוֹר, ממונה על המזונות, הבריאות, קיום המין וחינוך הדור הצעיר. הכל מפורט באוטופיה של קאמפּאנאֶלה בפרטי-פרטיות. ושוב אנו נפגשים במוסדות האפלטוניים. בן עיר השמש אין לו בית ואין לו משפחה ואין לו ילדים – הכל “משותף”. ההשגחה על היחוסים שבין האיש והאשה חמורה מדאפלטון. הרופא והאסטרולוג כאחד דואגים ב“עיר השמש”, שבענייני הזיווּג לא יינתן מכשול לפני שום אדם, ושבכל על מקומו יסודר בשלום.

קאמפּאנאֶלה דואג אפילו לצורת המלבושים של בני “עירו”. זכר ונקבה – כלם לבושים מין combination בקיץ ובחורף. הלבנים נתפרים מבד ונכבסים בכל חודש בסבון ובנתר. לגבי זמנו היתה גם זו – כביסה בכל חודש – “אוטופיה”!

ומענין הדבר: אדם שהתענה כל-כך על חופש דעותיו הוא, לא סבל כל כך חופש-דעות אצל אחרים. בספר שכתב אחר כך בשם “המונרכיה ההיספאנית” הוא שופך את כל חמתו על הגרמנים עם שאיפותיהם ה“ריפורמאטוריות”. שם הוא מביע בפירוש את האידיאל המדיני שלו: ספרד כובשת את כל העולם הנוצרי בחרבה ובקשתה ומהפכת אותו לכנסיה ממלכתית אחת, שבראשה עומד האפיפיור בתור “מתפיזיקן”, ומלך ספרד בתור “פון”, וקרניים יוצאות לתבל כולה משמש הממלכה הזאת…

[“האדמה” תר"ף, החתימה: י. מחבר.]

א

מות בּוּסל – רגילים אנו באסונות ובפצעים; אבל הנה עברו ארבעים יום ופצע זה אינו נגלד.

לאסון כזה לא פיללנו.

איש, אשר היה סמל-החיוב, סמל-הבניה, יסוד שביסוד.

מעוּלה בין מעוּלים.

איש הרצון וההכרח.

איש המשעבד ומכוון רצונו להכרח העליון.

הביד המקרה ימות יוסף בוסל?

ידיו הצנומות, הרפות-מוצקות, אשר כוננו את דגניה, ועיניו, עיני-העשת הרכות-כמהות, אשר צפו הליכותיה –

איכה!

איכה נפל היקר והשלם בין אנשי-משמרנו המעטים, המעטים כל כך – – –

– – – – – – – –

בנגב – נאורי-שכנינו, בני-גזענו, זוממים לסגור בעדנו את השערים.

שׁערי-הארץ, שׁהנשַׁמות שׁבה רבות.

זאת אומרת: הנשַׁמות שׁאינן דרושות להם, שׁאין להם צורך ואמצעים לישבן, אל יהיו לנו, כמו שאינן להם.

“גם לי גם לך לא יהיה” – קריאת אותה האם, שעמדה לפני שלמה.

ועולה על הזכרון “משא-ערב”, אשר כתב אחד מנאורינו אנו לפני י"ג שנה, ושזעיר שם עולה הקול גם במאמריו הוא בשנים האחרונות וגם מאנשים אחרים (הוגו ברגמן, למשל, במאמרו ב“גבולות”: “החופש האמיתי”, בו הוא מעמיד למבחן את מוסריותנו ביחסנו לבני-הארץ).

בין “משא-ערב” ובין “לאן?” (ב“מעברות”) יש רק ההבדל, שׁלפני י“ג שׁנה רצה ר' בנימין לבוא אל הארץ כפַּן-שׁמי בה”א הידיעה: לילידי הארץ נבנה אנו בתי-ספר, נרַפּא אותם, נתחתן בהם, ניטיב להם; כקולוניזאטור באנפין רברבין, שהוּמאניות פנשמיוּת ופילאנטרופּיה מיסיונרית חונות מסביביו כדור; בעוד שעכשיו, עכשיו במקום כל זה הוא קורא רק: “בלי שוביניזם; הלאה השוביניזם!”

כן, כן, דרושה צודקת. הרי השוביניות שלנו יכולה להתבטא לכל היותר בסידור פלוגות להגנה מפני מעשי-איבה – ושוביניות כזו – למה היא?

אבל – יאָמר בדרך-אגב – אם לשוביניות אין מקום, הנה גם לפילאנטרופיה אין. לריב – ודאי שלא צריך. בפולניה אנו רבים? “החלשים צריכים לפוליטיקה של חלשים” – יאמר כל מי שחוש-המציאות אינו לקוי בו. אבן גם “אוויר של יחסים עליונים” – לא פה המקום. לא מצדם ולא מצדנו. גם הם גם אנו איננו בגדר זה. הטפת מוסר עליון מרעימה, במקום שכל התנאים הם מנגד לזה.

איך שיהיה, אנשים מקרוב (על הרחוקים – לא קשיא) המטיפים לנו לפילאנטרופיה ביחס לשכנים המאושרים ממנו בכל המובנים, לשכנים שכל מה שאין לנו יש בידם: קרקע, לשון מדוברת, המון עובד, ושבעל כרחנו אנו מביטים עליהם בקנאה ובפחד – איך לא יחילו ולא ירגישו האנשים הטובים הללו, כמה זה מכאיב –

מכאיב. ככל שטחיות וכלעג לרש.

– – – – – – – –

מרחוק – ב“עברי” הניו-יורקי פרסם י. היערי רשמי-פּועל משדוֹת-דאקוטה. “בא אני בחברתם של איכרי-דאקוֹטה – כותב הסופר – עומד על אפיָם ועל טיב-חייהם… איכרי-דאקוטה (יהודים – המעתיק) מרטיבים בזעת-אפם אדמת ארץ רחוקה, נידחה, אוכלים לכם מתבואת-שדותיהם, ירקות מגניהם ועופות מלוליהם. עבודתם אינה נעשית על ידי אחרים”.

האומנם יש גם “נקודה” כזאת בכדור-העולם? ואנחנו לא ידענו.

– – – – – – – –

יובל-נורדוי – למאכס נורדוי מלאו שבעים שנה. ההסתדרות הציונית עושה תעמולה ליסד מושבה על שמו. כמדומה, שיחד עם זה, היה כדאי, שהדואגים למחלקת-התרבות בהסתדרות, יוציאו את הקיים שבכתבי-נורדוי הכלליים בתרגום עברי. בצירוף מונוגרפיה מקיפה על חייו וכל ספריו.

כי ערך מחנך גדול יש למיטב-כתבי-נורדוי ולהרצאת-חייו.

נורדוי, כהרצל, הוא בן הבורגניות היהודית המתבוללת אשר במערב יקר מזולל. בבודפשט, עיר הבירה של ארץ הונגריה, נולד. אביו היה יליד-פוזן ואמו – מריגה, שניהם יראי-אלוהים; אביו היה בר-אוריין, מורה לילדים, מדבר בשבח היהדות ותעודתה, אבל תלמידיו אשר הקים התבוללו והמירו את דתם. הנער שמחה-מאכס גם הוא נמסר על-ידי הוריו החרדים-המשכילים לגימנסיון נוצרי. את מעט העברית שכח מהר. באוניברסיטה אחר כך למד מדיצינה, גמר חוק-לימודיו, אבל לא נהיה לרופא-גופים, כי אם לרופא-נפשות, למחבר-ספרים. השנאה ליהודים מסביב וההתוודעות להרצל העירו בו את הכרת-הקשר הנרדמה לגזעו, ומאז הוא נורדוי שלנו.

ספרי-הבקורת של נורדוי עושים רושם כביר על קורא צעיר. להבנת ההקדמות המדעיות כל צרכן, אמנם, אין לו ההכנה הדרושה, אבל הדברים בפנים, הדברים הברורים, השנונים, ההגיוניים, חריפוּת השכל הישר, שבהם הוא מנתח את זרמי-המחשבות ואת נפתולי-הלבבות של גדולי-הרוח – מצודדים את הנפש. איך הוא מבטל! איך הוא מגיח! איך הוא משתער! איזו פיכחות פיקחית! איך הוא מגלה את הפּוֹזה, את הזיוף ואת החולניות שמתחת להרבה בני-אירופה נערצים! קסמים בכל אלה. הקורא הצעיר, שלבו עוד קרקע בתולה, לא תעלה בו המחשבה לראות בזה שביעת-רוח בורגנית, בינוניוּת וכו'. הוא ירגיש את הצער הנסתר של דורש-טוב לאנושיות, הנלווה לכל אלה הדפים; הוא יבחין את הכוונות החשובות, את ההיגיינה הנפשית, שבשמה נעשים כל הניתוחים המדיציניים הללו.

ואות ומופת חותך לחיובו ולחיוניותו של כשרון-נורדוי היא ציוניותו, קריאתו להצלת-ישראל. במומנט של שיבתו לעמו מתחילה הגדלוּת האמיתית שלו. המומנט הזה מעלה אותו, כמו שהעלה את הרצל (שגם אצלו בעטוֹ בלבד לא היה בכדי להנחילהו אַלמוות). מי שאחרי כל עשרות כרכי הרומאנים ומאמרי העתונים הבלתי-חשובים אשר פירסם, על יד ספרי-מחשבה בעלי ערך הגון, כותב בהיותו בן שבעים מכתב כעין זה שנדפס בזמנו ב“חדשות-הארץ”, הוא אדם יהודי גדול.

יאריך ימים!

[“האדמה”, תשרי תר"ף; החתימה: י.ח.ב.]

חלומו של מאקאר. מאת ול. קורולנקו. תרגום א.ז רבינוביץ. הוצ' הספריה “בכפר”. יפו, תרע"ט.

בימי ממשׁלת ניקולאי הראשון “הפֶלְדְפֶבֶּל הגדול”, כאשׁר קרא לו הֶרְצֶן, נחשׁב במדינת-רוסיה ובחברת-רוסיה האיכר המשועבד לצאן-אדם, אשר כל אוכלו לא יאשם. משפט העבד הכפרי הרוסי בספרות הרוסית התחיל רק בשנות השלושים למאה שעברה, כחצי-יובל שנה לפני ה“שחרור”, שחרור-האיכרים משיעבוד-הגוף על-ידי ממשלת “מלך-החסד” אלכסנדר השני. הרעיון שהונח ביסוד ציוּרי-טורגניב הראשונים (“כתבי-הצייד”), כי גם האיכר אדם הוא ולא בהמה – נחשב לרעיון ריבולוציוני שאין דוגמתו. חמלתו של גריגוֹרוֹביץ על ההמון הכפרי נחשבה למלה חדשה בספרות. אחרי ה“שחרור”, כשראש המדברים באותה ספרות נהיה בן מעמד-הבינים, בן הגלח, המורה, הרופא, לעתים, הסוחר, ועל ידם האציל ה“יורד” בתור “אציל”, “האציל בעל-התשובה”, נשתנה היחס אל האיכר עד כדי הערצה. אפילו טולסטוי, שבתור אמן מי ידמה לו בבהירות ובתפיסת-המציאות, לא ניקה מאותה הטנדנציה לראות באיכר חזות-הכל. “ממנו נלמד וכן נעשה”, דיברה אז הספרות. “הכפר הוא ינחמנו”. מן הכפר הרוסי תבוא הגאולה לעולם.–

בשנות השבעים היו, אמנם, בספרות הרוסית אנשים כגלֶבּ אוספֶּנסקי, שׁיצא באמצע ימיו מדעתו, אשׁר רחקו מאד מאידיאליזציה של הכפר. הם ראו את כל הבערוּת, הפראות, השכרון, את כל “ממשלת-החושך” שבחיי האיכרים ה“משוחררים”, ונפשם יצאה בדברם ובספרם על כל זה. אבל לא הם היו נותני-הטוֹן. השפעת המספר העממי זלאטוֹבראטסקי וחבריו שלטה שלטון גמור. –

בממשלת אלכסנדר השלישי ואחריו, בשנות הריאקציה הנוראות, היתה שוב למוֹדה בספרות הרוסית להשחיר את פני ההמון הרוסי עד כמה שאפשר. הממשלה אהבה לראות את ההמון הזה כפני חיתו-טרף, שאין תריס בפניו אלא ברבבות-שוטרים וז’אנדארמים. והאֶסתטיזם הספרותי, שדרכו להתגבר עם כל ריאקציה מדינית, הליט אף הוא את פני בפחד מפני הכיעור של הכפר הנמק בשכרונו, באמונותיו התפלות ובקלקולו. ורק מספר בעל נפש נאורה באמת כולאדימיר קוֹרוֹלֶנקו יכול היה להגיד את המלה הנכונה בנדון זה.

ב“חלומו של אוֹבּלוֹמוב” (אותה "ספריה:, תרגום מ. פוזננסקי) משתמש גונצ’ארוב כבאמצעי סיפורי למסור את מציאות-חייו של האציל; ו“חלומו של מאקאר” – זהו סיפור על חלום-חייו של איכר רוסי בסיביריה, שאבותיו כבשו רצועת-אדמה קפואה ביער והפכוה לישוב. האיכר הנידח שתה בליל חג הלידה לשכרה מן היי“ש הנמכר לאיכרים על-ידי הטאטארים, שכדי להגדיל מרירותו, יוּשם בו הרבה טבק. ובחלומו רואה מאקאר את עצמו גונב-שועלים ממלכודתו של רעהו, מוכה על-ידי בעל-המלכודת, מת ונדון בפמליה של מעלה. שם, בפמליה העליונה, היה חם, ו”מאקאר רצה לעמוד פה לנצח ולהתחמם". אך הנה הביאו מאזנים גדולים לשקול את הטוב והרע שעשה בחייו. פחד נופל על מאקאר, אך הוא מתחזק. אז הניחו על כף אחת את כל עבודתו, והיתה כבדה מאד, אך כבדים מאד היו גם פשעיו ועוונותיו, ונגזר עליו להתגלגל בסוס. ונפתח פיו של מאקאר, ודיבר על חייו וסבל-חייו – והכריע את הכף לזכותו.

* * *

ולנו, שפינו פתוח תמיד לקבול על אחרים ולהאשים אחרים, אבל ידינו רפות לתקן את קלקול-חיינו אף במשהו; לנו, שספרי-מוסר יש לנו די והותר, אבל אנשי-מוסר כל כך מעט; אשר הכרות טובות ונכונות הנן נחלת-הכלל, כללנו, אבל חסר כלל, כלל בעל-כוח, כלל עובד; לנו, שהמבטאים “אנחנו היינו אור לגויים”, “אומה בת ארבעת אלפים שנים”, “אומה של מתמידים, קדושים” נפגשים לנו על כל צעד, בשׁעה שׁמסביבינו מִדבּר של מקק-אדם; לנו, שׁהדיבורים על מידותינו הנעלות ו“רעיון-הצדק” שלנו נשמעים בכל עת ובכל שעה וש“ראו מה ביני לבין חמי” ו“בין ישראל לעמים” הנם פסוקים שגורים על פינו, מבלי להכיר, שכל עוונותיו ופשעיו של איש-האדמה לא יוכלו להורידו ירידה אחרונה,ולעומת זאת כל מידותיו הנעלות של איש-האוויר, אם יש אפילו מקום לכאלה אצל איש-האוויר, לא יעמדו לו ביום-דין – לנו נחוץ הספר הזה.

[“האדמה”, תשרי תר"ף; החתימה: ח.ב.צלאל]

אבות ובנים. רומאן מאת א. טוּרגנב, תרגום מ. פוזננסקי, הוצ' “ועד־החינוך”. יפו, תרע״ט.

ה״אבות׳ הם שני אחים בעלי־אחוזה מדור שנות־הארבעים למאה שׁעברה: ניקולאי פֶּטרוביץ ופּאבל פּטרוביץ לבית־קירסאנוֹב. הראשון הוא רך־המזג, מלא חיבה לבני סביבתו, לא־חרוץ, איש־געגועים וטוב־לב. הרוסיות הטיפוסית נתנה בו אותותיה אותות. השני — אף הוא יוּנקר רוסי, אלא מן "העולם הגדול״: פראנט אַנגלוֹמַן, איש בעל יחסים חיצוניים, קפדן וריקני.

אל האחוזה לימי־החופש באים ה״בנים״, בני דור־הששים למאה שעברה: אַרקאדי, בן לאותו ניקולאי פּטרוביץ, ובּאזארוֹב, רבו וחברו של ארקאדי, בנו של מי שהיה רופא צבאי. ארקאדי קירסאנוב במזגו הוא ברא כרעא דאבוה, אלא מתימר באידיאות החדשות של פוֹזיטיביזם וניהיליזם (אגב, גם האב שואף מאד ללכת עם הדור החדש ולוותּר לו עד כמה שאפשר באופן הנהלת־האחוזה, בסדרי החיים ובדעות). אחר לגמרי הוא באזארוב, שהחדש הוא לא בפיו, כי אם בדמו. זהו פוזיטיביסט על פי תכונתו: קר, גאה, איש־עבודה, הולך ישר למטרותיו, אינו מתרגש על נקלה, אינו מסלסל בעצמו, אינו מתפנק בנפשיותו, ואיזו טראגיות של רוח עליונה קשה, למרות משהו הגיחוך של עזות־פנים דצעירוּת כלפי השירה, האמנות וכו׳ נסוכה על כל הליכותיו.

שני העולמות מתנגשים. פאבל פטרוביץ, היחסן, עוין את באזארוב, בן אחד־העם, שאין לו עיקרים (או "פרינסיפים״ בלשונו), ובאזארוב בז בגלוי לאציל הרומאנטיקן ועוסק כל הזמן בשלו: בחקירת־הטבע. פאבל פטרוביץ מוכיח את ״הד״ר הצעיר", שהוא הורס את התרבות, שדרכו מתנגדת לרוח-העם. ובאזארוב עונה לו בגדלות, שזקנו הוא חָרש אדמה, ושאף על־פי שהוא, באזארוב, אמנם, בז לעם, מפני שהוא ראוי לבוז, אבל אין מזה ראיה, ששיטת הניהיליזם של הדור החדש אף היא אינה פרי רוח אותו העם, ממש כמו שיטת הרומאנטיקה של הדור הישן.

ברם, ה״רומאנטיקה" בכבודה ובעצמה מתנקמת בבאזארוב. הוא מתאהב באשה אלמנה, גדולה, עשירה, יחסנית, יפיפיה, בעלת־שכל, הדואגת יותר למנוחתה ולקוֹמפוֹרט שלה, ובאזארוב אינו לפי כבודה כל עיקר. ולכאורה, על פי שיטתו, צריך היה באזארוב, מכיון שאינו יכול להגיע ל“מטרתו”, לעקור את הכל מלבו — וחסל. והוא, אמנם, עוקר ומשכיח את רגשו בעבודה, אבל הרגש ה“רומאנטי” אינו נותן דמי לו.

ארקאדי עמיתו מתחיל אף הוא מאותה האשה וגומר באחותה הביתית, המתאימה לו — ובונה לו קן. לא כן באזארוב, שאחרי דין ודברים שנפלו בינו ובין פאבל פטרוביץ, בגלל אשר נגע בפילגשו של אחיו, אבי־ארקאדי, ואחרי מלחמת־השנַים, שבאזארוב מופיע בה כוותּרן, אמיץ־לב וגדל־נפש, הוא שב לבית־אבותיו, עוזר לאביו בריפוי האיכרים החולים (למרות אי־אמונתו בחכמת־הרפואה), מידבּק בחולה־טיפוס ומת מיתה הראויה לו.

———

הרומאן הזה נכתב לפני ששים שנה, בערך, אבל עד היום עמד בו טעמו. הויכוחים פה ושם על המקוריות הרוסית ועל המערביות, על יתרון המדע על השירה או להפך, אולי נתיישנו קצת, אבל בעלי־הויכוחים, פרצופי המתווכחים עוד יש להם חיים וקיום. המסקנות החברתיות, שאפשר להוציא מן הרומאן הזה, אינן ברורות, אבל מי מאתנו שירצה לעבור בדמיונו אל פינות־החיים הרוסיות ההן על הגבול שבין שנות־החמשים לשנות הששים, לפני ביטול זכות שעבוד־האיכרים ונשיבת רוחות חדשות באותה הארץ הרחבה והאדירה — אין טוב לו מקריאה בספר הזה. כמו חי יעמדו לפניו גם ״האבות והבנים״ הצדדיים: אביהו ואמו הנפלאים של באזארוב, בני הדור הישן, הנאמנים, העמלים, האוהבים, היסודיים, המעורים בתרבות־החיים שלהם, ובאי־כוח הדור ה״חדש״, כסיטניקוב וקוקשינה, העצלים, הרופפים, התלושים, המלהגים, בעלי־ההנאה ונבובי־הרוח. אבל ביחוד, ביחוד יֵחָרת בזכרון באזארוב בעצמו, זה שעדיין אינו נלחם בפועל בממשלת־היחיד הרעה בארץ־מולדתו, אבל אב הוא לכל אלה, שמתוך עמידה על דעת עצמם, מתוך השקפת־עולם פוזיטיבית נאמנה ומתוך תכונה אנושית אמיצה וחרוצה, נלחמו יובל־שנים לטובת העם ולעתים נכתרו גם בזר־הנצחון. ועדיין הם לוחמים…

[״האדמה״, תשרי תר״ף; החתימה: ח.ב. צלאל]

[הגט]¹

הגט, משמועותיו דר' אלטר קונדס איש כל-הכוללים מאת ש. בן-ציון (קובץ “שי”, יפו-קהירה, תרע“ה-תרע”ט).

יש אומרים: סיפור ההווי עבר ובטל; פשט את הרגל; אין בו ענין. אבל ההנחה הזאת עדיין מוטלת בספק. אמנם, בהווי לשם הווי, כלומר במסירת פרטי-חיים לשם ידיעת הפרטים בלבד, ודאי שאין ענין. ואם יבוא עכשיו מי שהוא ויתאר לנו בדיוק את יהודי ירושלים ויהודיותיה, למשל, עם פרצופיהם, מלבושיהם, כליהם אפני-דיבורם, מנהגיהם, מאכלם ומשקם, ארחם ורבעם, מבלי שיגלה ויראה מאחורי כל זה דבר-מה חשוב, עמוק במובן הנפשי, יהיה לזה רק ערך אֶתנוֹגרפי, אבל לא אמנותי. כל עיקר-תפקידה של האמנות – היום, כמו אתמול, ואף למחר – הוא לעמוד על עומק חיי נפש-האדם באתמוספירה ידועה. ומכאן, שתיאורי סביבה וצורות-חיים לתכלית זו עדיין חשובים במאד מאד; והווה אומר: לא סיפור-ההווי אינו ענין לאמנות, אלא הסיפור הריק.

ברם, בנוגע לסיפור-ההווי העברי – דא עקא: הסיבה וצורות-החיים של רחוב-היהודים הנן כבר יותר מדי אוויריות, מרפרפות, שוטפות, בלתי-נתפסות. מנדלי, מסַפּרן של בטלון וקבציאל, עיירות ששקטו על שמריהן מאות בשנים, עוד העמיד איזו תלמידים, אבל לתלמידים האלה אין כבר כל תקוה להעמיד תלמידים, ולא רק מפני שאינם מגיעים בגדלות-הכוח למדלי – זהו ענין לחוד – אלא גם מפני שבינתים פסק מקור-היניקה, חלף אותו ההווי הקבוע ואחֵר לא נוצר במקומו. סביבה וצורות-חיים קבועות אינן נוצרות בעשרות שנים, ובפרט שכל שנה מאלו העשרות מבטלת ומשנה את הקודמת. וזוהי אולי אחת הסיבות, מפני מה בני-נעורינו, גם אלה שלמדו עברית, אין להם יחס אל הסיפור העברי; וזוהי גם-כן אולי אחת הסיבות, מפני מה נתפשטה אצלנו בשנים האחרונות הרשימה הלירית-פסיכולוגית, רשימה השרה בפרוזה ומחטטת בפסיכולוגיה על חשבון תיאור האתמוספירה המוחשית והרצאת מאורעות חיים ותנאי-חיים.

היטיב, על כן, אשר עשה ש. בן-ציון, אחד מטובי בית-מדרשו של מנדלי, שפנה, למצער, בסיפורו זה אל ההווי הירושלמי, זו עיר-האלוהים, שכביכול על תלה בנויה וצורות-חייה הספיציפיות עודן מחכות למסַפּרן-גואלן, ש. בן-ציון נותן לאלטר קונדס, איש כל-הכוללים, לספר על שידוּך ירושלמי ולשלב כל הדרוש לכאן: נישואי-בוסר, דרשות, חתונות, תכשיטין, גטין, עקרה אהובה על בעלה, וההורים דורשים גט: עשר שנים בלי בנים. “הווי” כמו שנאמר! ויש גם חידוש במעשיה הישנה, שהזוג בורח ליפו ומשם לפתח-תקוה ונהפך לבן הישוב החדש…. יש סצינות נחמדות, כגון נסיעת הזוג ליפו או קודם לזה מעשה-טיפוסו של האברך לשילוּח הקן לשם סגולה, ועוד ועוד.

זאת לא אומרת, שאפשר לגמור את ההלל על הסיפור הזה. יש בו גם ליקויים והם גלויים; אחדוּת הטון בהרצאת הדברים אינה שלמה. ש. בן-ציון מתקן את לשונו של הקונדס ומכניס לפיו מבטאים מן המליצה הספרותית כמו:“לימים הן (המחותנות) חוזרות ונפגשות בספר פנים יפות וחינניות”… “השערה רופסת במוחו, שתיק נאה כזה ודאי של ריבה נאה הוא”… "חקקי-לבו של בחור בר-מצוה – מי ידעם? “לחשׁ ברחש דשאים מפני רוח יעבור”… או פיסקה עגנונית-לירית כעין:

“קורין בציבור וה' פקד את שרה – זכרונות קדומים בתומת-ישרים עם נעימותה של קריאה זו יבואו, נעימה חסודה וחנוּנה ללבבות תשׂבּר באפשרות של נחמה, וכעדר צאן על מרעה דשן, שכל אחת השקט לנפש תרעה, בשעה שחליל הרועה עליהן ירון”.

וכו' וכו' – המשך משמעותיו דר' אלטר קונדס, שפתיחתו היא, לכאורה, בלישנא דחוכמתא. הא כיצד?

ומובן, שאלה אינם ליקויים טכניים גרידא. הטכניקה – על זו פעמים שׁהשׁירה אומרת: תקחֶהָ הדַנטיסטיקה! אבל סגנון-נפשו של כל יצור כמו שהנהו – על זה אין לוותר. התחכמות וליריות הנן תרתי דסתרי. אבל, בכל זאת, כאמור, הסיפור הוא – סיפור, זהו, כמו “יקותיאל” שבקובץ “מזמרת הארץ”, שוב פרי-עטו של בן-ציון המספר. היסוד בריא, איתן ובטוח.

[“האדמה”, תשרי תר"ף; החתימה: ח.ב. צלאל]

פון ניו-יארק בין רחובות און צוריק (מניו-יורק לרחובות וחזרה). מאת יהואש. 1917. ג' כרכים.

לצעירינו בכל העולם דרוש עכשיו לדעת את האמת על ארץ-ישראל. דרוש, שהם ידעו, כי המקום איננו מרופד שושנים, כי הארץ היא עניה, מעטת-קסמם, מיושבה מאחרים בכל מקום שׁאפשׁר לעשות איזה דבר וחרֵרָה וקשׁה לישׁוב במקום שהיא עדיין לא נושבה; כי יושבי-הארץ מחזיקים במשקיהם בכל תוקף ומתאחזים בפועל גם במשקים המעטים, שהנם, כביכול, בידינו; כי שכר-האדם בה קטן, המזונות דלים וביוקר, הצרכים למעלה מן היכולת, האוויריות בכל פינה, והקדחת על כל אלה אוכלת מבשר ועד נפש; כי כל צעירי הארץ שלנו הנם קנדידטים למשרדים וללשכות, לגימנסיות ולאוניברסיטאות, והכל מנבאים לימות-המשיח, על אף הגלוי והברור, ואדם שינקוף באצבע לעשות את העבודה הכי-קטנה הנחוצה – אין. דרוש, שכל זה יִוָדע בתפוצות-ישראל ושיוָלד בלב צעירינו ה“אף-על-פי-כן!”, אותו האעפי“כ, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים… אף על פי כן! בפרט, מכיוון שבמזרח-אירופה העתיד אפור מאוד, וההוֹוה אפל מאד, מכיוון שלהפסיד אין מה, מכיון שהשאיפה קוראת להתחיל הכל מבראשית, ויהא מה!… ורק אותו החלוץ, שה”אף על פי כן" הזה נעשה לחלק מעצמותו, אותו החלוץ המוכן לכל – ולא רק בפה – הוא רשאי לבוא. הוא ולא אחר.

מנקודת-השקפה זו כל רשמי-המסע מליציים מארץ-ישראל, כל רשמי-מסע העלולים להליט את ארץ-הבחירה הנכספה בצעיפים – מזיקים.

בשלושת הכרכרים של יהואש יש צעיפים לא מעטים: הנה החגיגה ברחובות; והנה הגעגועים לכותל המערבי, הקובל על המשורר מרחוק: “למה תכלימני ולא תבוא לבקרני?”… (כרך שני, ע' 148); והנה קברה של רחל בכרך שלישי; והנה הכרמים והילדים והאנשים היקרים והפואיזיה בלי קץ – בכל הכרכים… ובכל זאת – אין סכנה. הקורא הנבון הרי יבין, שיש לו עסק כאן עם משורר מושבע, פרופיסיונלי, שאין סומכין עליו ואין מביאין ראיה ממנו.

ואגב: יהואש הוא, בעצם, משורר רעיוני, זאת לא אומרת, שלבו קר ואינו משתתף ביצירתו, במה שהוא רואה; אדרבה, סנטימנטאלי הוא מכף רגל ועד ראש, סנטימנטאלי ככל המשוררים מחוגו, שמביטים על עצמם כעל כוהנים במקדש-היופי ועל כל העולם כאילו לא נברא אלא בשביל שירתם, ושלכל מקום הם נושאים אתם את תואר-המשורר שלהם, ושהטוֹן שלהם הוא תמיד: “אני, המשורר, והם, סתם-בני-אדם”… אלא שעם זה, יחד עם הסנטימנטאליות והחמימות הלבבית, ראייתו הראשׁונה היא רָאשׁית (“משׁורר מן הראשׁ”, כמבטאו של יל"ג), רעיונית, לא לבבית-פיוטית אמיתית. שום דבר הסמוי מעיני הראש אינו נראה לו. אבל גם ראיית-הגלוי היא אצלו תמיד קומבינציה של איזה רעיון, של התחכמות, באנשים שהוא פוגש אינו תופס כלום (בכל האנשים בארץ-ישראל, שהוא מזכירם בשלושת הכרכים בשמם מפורש ושאנו מכירים אותם, אין אף קו אמיתי חודר אחד); אבל גם בטבע ובצורות-החיים הוא רואה קודם כל רק את הצד המפליא, האֶכסוֹטי. רק הדבר בהיפוכו קורע את עיניו, נאחז ברעיונו ומעורר בו רגשנות יבשה ומתפלספת, תמימות נלבבה סמי מכאן.

היופי, היופי לשמו – הנה נחלת משוררים-סטיליסטים כיהואש. מיטב-כתביו סקוּל באבנים טובות ומרגליות ובכל מיני-סדקית נוצצים. המלים והביטויים שבשורותיו אינם מצטרפים מתוך ההתפרצות הפיוטית לומר דבר-מה נחוץ, אלא, להפך: לפעמים מתוך הכוונה הפּייטנית לצרף צירופים מצלצלים, יש ששורה זו או אחרת גם אומרת דבר-מה.

"סאמע אונז אנטקעגען, אַן ערך אַ מייל פון דער שיף, האט זיך געשאָטענט דער סילועט פון אַ בארג-אינזעל דורכ-געקעסטעלט פון רייהען און רייהען בלישטשענדיגע פינטעלעך(כרך ראשון, ע' 46).¹

לגבי שפה כיהודית המדוברת, שעל פי דרכי התפתחותה אצל המון עירוני עני ודל, היא מסוגלה, בעיקר, לז’אנר פקחי, חריף וגם לבבי, אבל לא כל כך לאֶסתיטיות נשגבה, ודאי “לשון” שכזו היא נצחון גדול. ואולם זיווּגה של המליציות כעין “געשאָטענט”,, עם הטוֹן הפמילארי שבכל הפרקים; “ווערט געווען אבער כל הגעלטען”…² “עס האט זיך געלויענט צוליב דעם אליין מאכען די נסיעה”³ (ע' 57); ועם ה“רעיונות” על קוצר-ימיהם של הפרחים (ע' 27); ועם ההתפלספות על אודות קולו של החמור מהו, במקום שמובאה גם דעת הפוסק ז’יטלובסקי (ע' 75) וכדומה וכדומה – עם כל זה, כמדומה, אין זיווּגה של אותה סטיליסטיקה בעלת “הנקודות הנוצצות” עולה יפה ביותר.

במקום אחד מוצא יהואש, שבעוד שכסף המשחק האריסטוקראט במונטה-קארלו הוא גילגול של סאת-דגן, עמל-האיכר, הנה כספו הוא, של המשורר, הוא גילגול של “רעיון יפה, שנולד בבית-השמשות, אשר עינו כעין הצדף” (“פערלמוטענער בין-השמשות”, ע' 101). ואולם לחלק גדול של הספר הזה, בן שלושת-הכרכים, הזרוע נקודות-פואיזיה, בפרוזה ובשיר, אין אותו הצבע הפיוטי-הצדפי. הרבה והרבה פרקים – הרצאתם, כחוֹלה במחלת הים, חגה ונעה, בין טון-הנשגב וטון-הנקלה, והתאמה אין, ובמקום שהקורא, יראה את העולמות שהמשורר עבר בהם, הוא שומע רק את חידודיו הדלים בצירוף עם השתפכות נפשו הסיפורית על דבר פלוני ואלמוני ומקבל ידיעות פחות או יותר קלושות על הרוכל, למשל, שהוא מרמה את הקונים ומבקש מחירים נוראים, או הבנקיר וסוחר-העצים, שהמשורר ראה ב“חכמת-הפרצוף” שלו והכיר, כי זה – דוקא – בנקיר וזה סוחר בעצים (ע' 105). – גדולה “חכמת הפרצוף”!

והוא הדבר. הצד הזה הוא המקל את סכנת-הצעיפים של הספר, התהילות והתשבחות שבו אינן, על כן, מסוכנות, באשר לקורא מתברר מן הפרק השני ואילך (הפרק הראשון שבכרך הראשון הוא יוצא מן הכלל, הוא מצויין באמת; ואף הפיליטוניות של ביקור-האבטומוביל – שם אינה פוגמת אף במשהו, מפני שהיא במקומה ובמידה הראויה), כי למרות כל שבועות-האהבה המיוחדות לארץ-ישראל הרחוקה, ואחר כך גם לקרובה, אין הטרגדיה איומה כל כך ארץ-ישראל היא, אמנם, בת-מלכה נהדרה, לא תשבע העין מראותה, אבל הנה גם מאדיירה אינה פחות מעניינת, ואולי עוד יותר. “אלערליי פארביגע טראפישע צמחים האבן געשריען (במאדיירה) צום אויג און געבעטעלט א קוק”⁴ (ע' 54). ואפילו חלומותיו ברחובות בחברת שלום אַש על מושבה מיוחדת למשוררים ולאמנים יהודים בכספי מיליונר בארץ-ישראל (כרך ב', פרק “קווי שמש”) אפשר היה לחלום במקום אחר ועל מקום אחר. ואפילו חתונת התימנים בעצמה אינה מציאה גדולה. כי כשם שהיה יהואש “טשיקאווע” ללכת ולראות אותה בהיותו ברחובות, הרי ממש כך היה “טשיקאווע” בהיותו במצרים, ללכת ולראות חתונה של ערביים. ואותה ההתפעלות שקיבל מן הגמנסיה ומלימודי-התנ"ך שבה, היה יכול לקבל בחזירתו (בכרך ג') מן אל-זהר ומן הפירמידות. הכל מעניין! כלומר, כל מה שצבעיו משונים קצת וכל מה שאינו בחיי-יום-יום המשעממים.

לא, לא, אין דבר. לא נורא, חס ושלום.

אגב, המשורר אוהב בספרו זה להראות “לומדוּת” ובקיאות מרובה בידיעות אנציקלופדיות בנוגע למקום מפליא זה או אחר. ופלא הוא, שכשהיה בחזירתו מרחובות בהליאופוליס ונזכר בכל מה שכתוב בלכסיקון של עיר-השמש הזאת (מלבד זה, כמובן, ששם היה לפנים מקדש-חוניו…). שכח לגמר את התנ"ך, אשר שמע בגמנסיה ואשר “תירגם” ממנו ספרים שלמים, ואשר בו, בספר ישעיהו, נזכרה בפירוש העיר המצרית הזאת: עיר ההרס (עיר החרס) יאָמר לאחת – היכא-תמצי?

אבל, כמובן, גם זה לא נורא.

[“האדמה”, תשרי תר"ף; החתימה: ח.ב.צלאל]

״חזקו ידים רפות וברכים כושלות אַמצו״.

אבל בהבטחת "והיו מלכים אומניך״ אין משום

חיזוק. האם לא אמיצה ונכונה ממנה הקריאה:

״אין משיח לישראל; ולעבודה!"

(מכת״י אחד).

א

עברו כ״ה שנים למן היום אשר כתב הרצל את ״מדינת־היהודים״. ועכשיו כבר אין הדבר צריך להיאמר: אחרי י׳׳א הקונגרסים והסאון הסואן ברעש של שנתים האחרונות רחוקים אנו ממדינה יהודית ממש כמו לפני חצי־יובל שנים. רחוקים אנו — מפני שבכל השנים האלה לא עשינו ישובים (לא עשינו, מפני שכנראה לא היה מי שיעשה!), כי אם דיברנו על המדינות, על ״מקלט בטוח״. ולגבי האידיאל של מקלט בטוח, קטן או גדול, לעמנו — עשיית ישוב על ידי הכוחות העממיים, ואפילו במידה מצעָרה, ודיבור על פּוליטיקה, שאינה עומדת בקשר עמהם, הנם, במובן ידוע, תרתי דסתרי.

בימי הרצל תיארו תלמידיו לעצמם את השגת המדינה באופן הזה: ראשי־הציוניות באים בדברים עם ראשי־הממשלות; הרעיון מנצח; בוחרים ארץ; מקבלים הסכמה; מאספים כסף; שולחים את היהודים לאותה ארץ — והנה ״מדינת־יהודים״!

אהה, גם עכשיו יש שאינם רחוקים מציורי־דמיון כאלה, גם עכשיו יש ״חכמים״ שבאים בטענות: מדוע לא דרשו מדינה? כאילו ב״דרישה״ תליא מילתא! אבל מן המדינה רחוקים אנו, רחוקים כמו אז! כי לא בהסכמת ראשי־ממשלות של מקום פלוני ואלמוני ולא בפוליטיקה גבוהה תלוי עיקר-הדבר, גם לוּ היתה זו נאמנה לענינינו. הפוליטיקה הגבוהה, בדרך־כלל, היא רק ביטוי למה שהתחולל, הנעת־ראש ליחסי־הכוחות, אבל לא סלילת־דרך ויצירת־יש. ולא בהסכמת חילק ובילק יתחוללו מעשים אדירים, כמעט קוסמיים, כתחיית ישראל על אדמה. אכן, לוּ באה הסכמתם של אותם ראשים אחרי שהיו נעשים המעשים האדירים — נעשים לאט־לאט, בכל כוחות־העם, יום־יום, בלי־הפסק, במשך עשר, עשרים, שלושים שנה — כי אז היה מקלטנו, הקטן או הגדול, בטוח. אבל הסכמתם בשעה ידועה לדרישה סתמית, ״אהדתם״ לרעיון — האם היא מעלה או מורידה?

כי ב״רעיון״ יכולים לומר: מן היהודים טוב להיפטר — וילכו להם לשם. מישוב יהודי שם יכולים להפיק תועלת זו או אחרת — והדבר הוא ראוי ל״אהדה״. מן השפה ולחוץ יכולים הם גם להוסיף: שם יש כך וכך קילומטרים פנויים, ואפשר, על כן, לכך וכך אנשים, שיבואו בספינות וישבו עליהם. אלה הם, בערך, פני החשבונות בחוץ. אבל בפנים, במציאות — הוי, במציאות צריך כל אחד ואחד מן המאה, או מן העשרה או מן האלף, הוא ובני ביתו והטף אשר ברגליו, הוא עם ילקוטו ומזוודתו ונטיותיו וחולשותיו וקאַפריסיו, לבוא ולהסתגל ולחיות ולעשות יום־יום אלפי דברים, שאינם קלים כלל וכלל ושהצלחתם תלויה בספיקות, הוי, בכמה ספיקות — גם לולא המפריעים הנוראים —

לא! לא על פי תכנית חיצונית נעשים דברים כאלה!

הרי: יש לנו מנין של ״קבוצות״ בארץ — וכמה טורח של ״סידור״, ״שׁמָשׁות״, ״ישׁיבות״, ריצות, נסיעות, מהומות! כמה קושי, משא ומתן, יגיעת רוח ונפש! וכמה חוסר־תוצאות! מאה משתחררים רוצים ליישב (ליותר מזה אין פיננסים!) וראו ב״קונטרס״, י״ד, מה עלה לרצון זה! מה עלה בראשית הצעדים, בטרם כל!

ובינתים — והאויב נכון! ולמפריעים מחוץ אין קץ והקרקע גדר לה מסביב לגדר! ואפשרות של רכישה אין באופק! ופועלים אין! והזמן עובר באפס־מעשה! והשעה מאוחרה!

מזמן לזמן, בכל עשרים וחמש השנים האלה, הרי היה מתעורר מי שהוא מכותבי־המאמרים וצועק: ״תאחרו את השעה!״ והנה השעה מאוחרה!

חצי יובל רודף יובל — ומספר הקילומטרים הפנויים מתמעט, מתמעט… והמרחק בין המספר המסויים, שצריך היה להתישב בכל שנה, ובין מספר המתישבים בפועל־ממש מתרבה, מתרבה… והמרחק בין הריבוי הטבעי של בני הארץ הבלתי־יהודים שנה שנה ובין כמות היהודים הנכנסת לארץ שנה שנה נשאר גדול, גדול…

למן התקוות של תקופת־טיוֹמקין עד הנה…

ב

האמונה בדיפלומאטיה, אף על פי כן, לא פסקה מרחובנו. פלוני בן פלוני יתראה עם פלוני ופלוני — יגיש תזכיר — והדבר יִגָמר! אָה, אילו היה הרצל!… הרצל היה משיג…

מדוע? מדוע היה הוא משיג? מדוע לא השיג הוא כלום בימיו? מה נשתנה? איזו כוחות חדשים נתגלו בעמנו ובעולם, שהיו נותנים להרצל ל״השיג״ היום מה שאחרים אינם ״משיגים״ ומה שהוא צמו לא השיג לפני עשרים שנה?

לא, רבותי! לא רק הדיפלומאטיה הנסתרת, הגבוהה שבגבוהות, אלא גם הפוליטיקה הגלויה אינה יוצרת ואינה מסדרת, אם לא הוכן ולא הוכשר הדבר על־ידי החיים, כלומר, על־ידי הכוחות האמיתיים הפועלים בחיים!

ואם עוד מובנה ההתלהבות ה״יוּדנשטאַטית״ מלפני שנתים, בעת שהמלחמה היתה בעצם תקפה, ״חבלי־משיח״ בעצם עוזם, ובחוגים ידועים ריפרפה אמונה חזקה בימות־המשיח, בשלום שׁיֵעשׂה לטובת העמים הקטנים — והרי גם אנו עם קטן, ולדעת מי שהוא גם גדול! — — — חבר־העמים של וילסון ימסור את המנדט על ארץ־ישראל לממלכת־אנגליה לטובת עם־ישראל… והוי, אלמלי היה הרצל!… —

כן, אם עוד מובן מצב־הרוח של אז, הנה עכשיו, כשכל התקוות הללו נתבדו, כשאין חבר־עמים, כשאין שלום קיים, כשהבטחון נתמעט עוד יותר מאשר לפני חמש שנים, כשהעולם נשאר נוהג כמנהגו ומוסיף להסתדר על פי הגורמים והחשבונות והאינטרסים הישנים־נושנים, — כשעמים קטנים הנם רק כדורי־משחק קטנים לשׂחק בהם, להשׁתמשׁ בהם ולשַׁטות בהם — עכשיו — מה לנו לפוליטיקה גבוהה ולדיפלומאטיה? רגשותינו? — ודאי! ודאי אנו ברגשותינו על צד הממלכה המראה לנו ברגע זה משהו ידידות, מאיזו סיבה שהיא, ותהא אימפריאלית שבאימפריאלית, ולא על צד אויבותיה, שהנן אימפריאליות לא פחות ממנה ולנו הן מראות שנאה והתנגדות בגלוי. אבל מה יתנו ומה יוסיפו רגשותינו למי שהוא? במסחר המדיני הגדול — איזה ״שותף״ אנו? איזו דאגות יכולים אנו להסיר מלב מי שהוא? ומי ימריץ את מי שהוא להתמיד ולריב לנו, להתחשב אתנו לאורך ימים, זאת אומרת, להוסיף עוד דאגות על דאגותיו? יתר על כן: מי שמתוך איזה חשבון יִכּנס לזמן-מה ב״יחוסים דיפלומאטיים״ עם באי־כוחנו — האם לא יעמוד תיכף על טעותו? האם לא יראה מיד, כי אלה הם באי־כוחנו, אבל לא באי־כוח, וכי אין בצע… מה בצע?

דיפלומאטיה יהודית — שם נרדף הוא, בהכרח, לעלבון וקלון. הֲבה נשׂים מבטחנו? העָלֶיה נישׁען?

לא! אין אני מבקר את מי שהוא. לבי, לב־כולנו, לבאי- כוחנו שם, ל״פרקליטינו״ המסורים, המסורים בלי כל ספק. כשלונם ושברונם — כשלון-ושברון-כולנו הוא. הם: זה ברור, אנשים יותר רציניים מן הזנגבילים הפטפטנים העומדים באופוזיציה להם ובאים בטענות על צמצום־מעופם. אבל שאלה אחת נשארת, בכל זאת, במקומה: אם לא ״מעוף״, אם לא ״מדינה״, ואם אפילו בישוב סתם אין הכוחות מספיקים אלא עד כדי מחשבה ליישב מאה — למה איבוד־הכוחות להחזקת מכונה גדולה, כאילו ליישב עשרת אלפים? האם עוד לא נוכחו, שהמכונה הגדולה רק מרבה מהומה ולא כוחות, שהכוחות המעטים מוּצאים לסיבוב־המכונה ולא לאיזה דבר ממשי?

ובכן?

ובכן… ובכן… אולי נוריד את הדגלים? למה ינקרו עינים?

למה יתנפנפו לשוא למעלה מעשרה טפחים? אולי נחדל לגמרי מהזכיר את ״מדינת־היהודים״? אולי נשכיח מלבנו את התקוה לבטחון-המקלט? הבטחון מאין יִמָצא? אולי לא נרבה להזות גם על ״כשנהיה לרוב״? אולי תחת כל זה נאסף את כל פליטת כוחותינו — המעטים! המעטים! המעטים! — להיות, לכל הפחות, למיעוט, להיות בכלל?

כי לתכלית בהירה זו כבר כל האמצעים רצויים, ואפילו פוליטיקה — פוליטיקה נמוכה, כמובן, לא־גבוהה, בלי דיפלומאטיה נסתרה, בלי העמדת פנים, בלי שתיקה סודית, בלי נפנוף דגלים והבטחות והפרזות, המביאות לידי מפח־נפש, — דיפלומאטיה, הכרוכה אצלנו תמיד באי־הבנת יסודות־המציאות, בהגברת ביוּרוֹקראטיזם, בביכוּר הטפל על העיקר ובציווּי של הערָמה: תְּפוֹס מרובה, למען יצא לךָ, למצער, מועט.

ג

— ובכן לשוב ל״חיבת־ציון"?

— לשוב ממה? וכי לאן הרחקנו ללכת, שאנו צריכים, כביכול, ל״שוב״?

מובן, בן-יהודה המגיד וחוזר ומגיד, כי מן ההצהרה לא נפל צרור ארצה, צדק: היפול צרור מצרור? אבל לשוב ל״חיבת־ציון" — חייכם, שהדרך אינה ארוכה!

אף המטבעות של ועד־הצירים הן אפסו בין כה וכה — והן לא יכבידו ביותר עלינו את דרך-השיבה.

אבל נדבר ברצינות. ״חיבת־ציון"! הצלצול מעורר אי־אמון. ואולם לא באידיאל, שהשם הזה מביע, האַשמה. האידיאל הזה — תקומת החלקים הבריאים שבעם על־ידי עבודת־אדמה — אורו גדול כיום לא פחות מאשר לפני ארבעים שנה. יכולים להוסיף עליו: עבודת־תעשיה, מלאכה בכלל; אבל אין לגרוע ממנו ומערכו.

״חובבי־ציון" — כאן מקור אי־האמון. הם שהעכירו את השם הזה, הם, ״בעלי־הבתים״, בבנייניהם הנעשים על ידי אחרים, הם שגרמו כי נרגיש ב״חיבה״ כמעט אנטיתיזה לעבודה וב״ציוֹן" איזה דבר של ״מעלה״, כמעט ביגוד לישוב ממש.

ואולם ה״ציוניסטים״, במובן ההרצלי, הן הנם מופרכים עוד יותר. ולעבודת־ישוב לאומית, להרחבת הישוב ולתיקונו על־ידי עבודת פועלים יהודים, כלומר, ל״חיבת־ציון״ אמיתית, ראוי וראוי לנו לשוב!

חיבת־ציון זו תהיה תנועה של חלקי־האומה, המסוגלים קודם כל לחזור בתשובה על כל פשעי־הגלות ולקבל עליהם תשובת־העבודה. אלה יבואו לארץ־ישראל, ירכשו חלקות־אדמה, יוציאו מהן פירות, ישלחו ידיהם בכל עבודה נחוצה ויחיו חיי בני־אדם.

קאפיטאלים נחוצים לזה. כן, קאפיטאלים גדולים. לא קאפיטאליסטים, כי אם קאפיטאלים. הקאפיטאליסטים עם נשותיהם רחבות־התביעות וילדיהם המפונקים יכולים להישאר לעת־עתה באשר הם שם. אווירנו פה קשה כל־כך ומקולקל כל־כך, ואל יבואו הם להוסיף עליו. לוּ ידענו, בכל זאת, כי מציאותם פה תגרום להעסקת פועלים יהודים, היינו מתפללים גם לבואם של אלה. אבל הם לא יעשו כך לעולם. הפועל היהודי החלש ובעל־הצרכים המרובים, בערך, אינו בשבילם. לנו נחוצים קאפיטאלים לא־אישיים, אמנם לא לשם צדקה, כי אם לשם כוח־דחיפה לעבודה של בנין, לסידור־העבודה ואיפשור־הבנין.

עלינו לדעת את האמת: היהודי החוזר בתשובה, הבא לארץ־ישראל על מנת לעבוד בה, אינו נעשה בן-לילה לאיש־עבודה ממדרגה ראשונה ולגיבור. טובי־פועלינו כיום הנם אנשים חלשים ומוכשרים לעבודה לא־מרובה. בעל־האחוזה הפרטי ובעל הפאבריקה הפרטית, שעיניהם רק לריווחיהם, לא יוכלו לשלם לפועל היהודי הרבה יותר מאשר לאחר, שכיום כל־כך קל להשיגו, בשעה שהאחר כוחו גדול יותר ועבודתו מרובה יותר. על כן נחוצים קאפיטאלים חברתיים, לאומיים, שיתנו לפועל את המינימום למחייתו — והיהודי הרעב, החוזר בתשובה ורוצה לחיות בעבודתו על אדמת־ישראל, יחיה במינימום! — והיהודי הפועל יתן תמורת זה לקופה הלאומית את המכסימום של עבודה, שהוא יכול לתת.

שחלק מצרכי העובד ימלאו על חשבון־הכלל, והוא יעבוד אצל נותן־עבודה פרטי, כהצעת מי שהוא — לא, זו אינה דרך! עד כמה שאפשר להגביר עבודת־יהודים אצל נותני־עבודה פרטיים, בלי ערבוב חשבונות עם טובת־הכלל — ברוכים המגבירים! ואולם ״איש־צבא״ יכול הפועל היהודי להיות רק אצל אומתו, איש־צבא גמור, לא לשליש ולרביע, איש־צבא החי על חשבון-עמו ונותן לו כל עמלו.

— אבל העם טובע… ריבוא־ריבואות רוצים לבוא… ואתם, במקום לדבר על הגירה רחבה, במקום להשקיף השקפה פוֹליטיקוֹ־אקונומית גראנדיוזית, הנכם מטיפים לחיבת־ציון… לאלפי עולים… בושה!

— בלי ספק, גדול הכאב וגדולה הבושה. לא כך צריך היה לפתור את שאלת־היהודים. שאלת־היהודים בכל רחבותה תישאר, כפי הנראה, שאלה לעולמים. ואולם טעות תהי בידכם, אם תחשבו, כי, אם כן, חיבת־ציון שלנו עיניה למרכז, ליהדות. מטרתנו: תיקון חיי בני־אדם יהודים, אם מעט ואם הרבה, על ידי חיי־עבודה ממש בישוב יהודי, קטן או גדול, בארץ־ישראל. ב״נקודות״ כאלו שנקדו חובבי־ציון אין אנו מסתפקים, אבל הצלת־הכלל, אמנם, אין גם בידי הנקודות האחרות, החדשׁות, שאנו רוצים כי יבָּראו. ובינינו לבין עצמנו: מצב־כלָלֵנו נורא מאד, הוא נכון להימלט לאיזה מקום שׁיהיה, להימלט מצרותיו, אבל הוא לא ירצה בצרות וביסורים בארץ־ישראל. ואף לא בשום מקום אחר. הוא יאמר תיכף: נתנה ראש ונשובה. אדעתא דהכי לא באנו. הוא יבעט ויתאונן — ולא יבנה, ולא יעשה כלום. לנו, תושבי ארץ־ישראל, יש כבר קצת נסיון בענין זה. הרבה עוברים שבים, הרבה אורחים־פורחים כבר ראינו בעינינו בחצי־היובל הזה. מבלי לנקוף באצבע קטנה הם חוזרים. באותה האניה…

כן, היהודים נתונים לכליה. אבל בעל־תשובה לא נעשה עדיין, בכל זאת, הכלל שלנו. על חיים קלים אין חלקים ידועים מבני עמנו מוכנים עדיין לוותר. עדיין יש בינינו הרבה יחסנים, הרבה ״בני־מלכים״. ולכן נדבר רק על חלקים, על אנשים, על ספוּרים, על בעלי־אופי, המוכנים ומוכשרים לחיות חיים קשים. לאלה יאיר האידיאל של חיבת־ציון, של הרחבת הישוב היהודי בארץ־ישראל, שבראשו יעמוד עם־ישראל כולו.

כי הנה ימים באים וההסתדרות היהודית העולמית תיווצר. להסתדרות זו יהיו שייכים כל הכוחות הפוריים שבין ארבעה־עשר המיליונים אשר לנו, ויהודי־ארץ־ישראל ביניהם. הסתדרות זו תדאג לכל עניני־האומה, לביצור עמדות עבודתם של המוני־היהודים בכל המקומות, להגירה, לחינוך, ללשונות־היהודים, לתרבות־היהודים. והיא היא שתכניס לתכניתה גם את ישוב־ארץ־ישראל ותפקח עליו.

עכשיו, כשאנו עומדים על נקודה מתה בעבודת־הישוב, אין ״ארגון־יהודי־ארץ־ישראל״ בפני עצמם עיקר גדול. אספה מיסדת, אספה לאומית או אספת־נבחרים; פרוגראמה זו או אחרת — אף דונם אחד לא יוסיפו לנו, אף פועל אחד לא יבססו בעבודה. אבל הלא אין זה הסוף…

ד

ואשר לשאלת-החוץ שבפנים, ל״שאלה הערבית״ — אף בזה הא בהא תליא. ״חכמי־המדינה״, הבאים בטענות כל היום: מדוע דרשו כך ולא דרשו אחרת? כאילו הענין הוא משא ומתן מסחרי, שעומדים על המקח ודורשים יותר, בכדי ל״קבל״ יותר, — הם גם מדברים בגאוה וגודל־לבב, כביכול, על הענין הזה. שש מאות אלף תושבים מתנגדים — בינינו ובין החכמים מה הם? ואולם מנקודת־השקפת־הישוב ועתידו הענין הוא קצת אחר.

אהה, ״שאלה בעלמה״ זו אינה שאלת ״אירופה״ ו״אסיה״ ואינה גם שאלת היושר המדיני המופשט. אילו היה כל הדבר תלוי בזה, כי אז אנו היינו הצודקים. היכחישו, כי המון העם הערבי היושב בארץ הרוויח מן הישוב היהודי? לא לשבחנו יאָמר כך, כשם שלא לשבחנו הוא מה שבאמת חלקים ידועים ממושבותינו הולכים ונעשים אַסיים, אבל הדבר הוא כך. ונאורי־הסוּרים המעוררים עכשיו את דעת־הקהל נגדנו בצעקות ובאיומים — כמה צרוּת־עין ליבנטאית בצעקות ובאיומים האלה! כי אליבא דאמת: הכפוֹלניה ערב? המעט לה לאומה הערבית כל מרחבי־ארצותיה השוממים למחצה, כי לא תוכל סבול אשר יבואו יהודים להתישב בארץ, שהיתה לפנים ארץ־אבותיהם ושההתישבות הזאת בשביל חלקים ידועים מהם היא שאלת החיים והמוות? ומי עומד לקחת דבר־מה מאשר להם, הסוּרים? הערבים הם הרוב הגדול בין יושבי הארץ הזאת, הרוב המכריע, ואנחנו מיעוטא דמיעוטא — מי מכחיש זאת? מי מכחיש, שהמקומות המיושבים בידיהם? אבל מה טעמם ומה צדקתם לדרוש סגירת־שערים, להתריע על כל מהגר יהודי חדש, שהם רואים בחלום?

היושר הישובי אתנו הוא, ואנחנו נעשה בשבילנו בארץ זו כל מה שאפשר. כל אחד ואחד מאתנו יעשה באמונה את המוטל עליו. ולא נוסיף עוד לשאול על כל מעשה קטן או גדול, אם יש בו מן המדיניות הגדולה ומזיו־שכינתה. מתוך עצבות וחוסר פּרספּקטיבות גראנדיוזיות אין השכינה שורה, אמנם, אבל את העבודה עושים תמיד אנשי־הרצון העצובים, ולא הרוקדים לפני השכינה הגראנדיוזיים. ולאנשים מן הישוב, עובדי־אדמתם ועושים במלאכה, מסתפקים במועט, ולא זוללים וסובאים, לא פראנטים ורעשנים, כי אם צנועים וענווים, כשרים וסגורים בתוך עצמם, המוכנים לכל מצב ומוכנים ליסורים, לא יוכל כל אויב, יהיה ערבי או ישמעאלי, או גם לא־ערבי ולא־ ישמעאלי.

[“האדמה”, חשוון תר"ף; החתימה: בר-יוחאי]

ב

בשבחה של ארץ-ישראל. – הציוני העליון למד בילדותו – אמנם, ככל הילדים – מפי מורים וספרים, שארץ-הבחירה היא ארץ-צבי. כשגדל והתחיל עוסק בדברים העומדים ברומו של עולם, כיאות לבן המעמד הרם, וכחוט-השערה גם בפוליטיקה ישראלית, כיאות למי שאבות-אבותיו יצאו ירך העברים, שמע, שבאותה ארץ קדושה יש קולוניסטים יהודים בני-גזעו, שצריכים לתמיכה. פעם נסע הציוני העליון לארץ-ישראל ל“נוח”, ושלישו – לכל ציוני עליון יש שליש – כתב לציוני התחתון, שהיות שהציוני העליון נוסע, מן הראוי היה להמציא לו למכוּבּד איזו סכומים בשביל הקולוניסטים, מפני שכך הוא המנהג משנים קדמוניות לחלק כסף בין איכרי ארץ-ישראל. אם קיבל הציוני העליון כספים בשביל איכרינו, שקידמו את פניו, כנהוג, בכל כך התלהבות, ואם חוּלקו ביניהם כספים על ידו, לא נודע (צריך לשאול את הציוני התחתון!), ורק זאת ידוע, שכשבא הציוני העליון לארץ-ישראל נודע לו במשך שבוע וחצי (שלישו היה עסוק כל הזמן בצילום!), שנורא המקום הזה האוכל את יושביו בקדחת שבו, ועמד וטלגרף: “ההגירה לארץ-ישראל מאכל-בוסר הוא ושומר קיבתו ירחק… וד”ל!…. לא להתרחץ בים עד שילמדו לשחות… וד"ל! – – ומלבד זאת ראה ונוכח, שצדקה הגיאוגרפיה: שמי-התכלת בארץ-הצבי הנם יפים.

ובשובו, כשערך לו הציוני התחתון את קבלת הפנים, הודיע בקול רם:

– פלשתינה היא ארץ יפה.

עמד הציוני התחתון על רגליו ושאלהו:

– ואין סכנה… שאחר ההכשרה ואחר ההכנה ואחר ההבראה… אה-אה… יסגרו בעד מהגרינו את שערי הארץ היפה הזאת, אדוננו הגדול?

על זה ענה הגדול ברמיזה רבה:

– ארץ-ישראל נפלאה היא ביפיה!

הוסיף הקטן לשאול:

– ומה דעתו של אדוננו העליון על… על מתנגדינו?

– המ… ילידי ארץ יפה! – היתה התשובה.

– אה-אה ותימצא שם, לדעתו העליונה, מעט קרקע… בשביל סידור עבודות עלֶיה לעניי-ישׂראל? – – –

– עם-ישראל הוא נפלא וארץ-ישראל יפה.

– ולקניה? לקניה פרטית?…

– בכסף רב מאד אפשר יהיה לעשות… ול… קניות קטנות, אבל יפות.

– ולמה יש עוד בלתי-ציונים ביהדות?!

– בלתי-ציונים!… מי שעומד מרחוק אינו ראוי לשם ציוני!

אז נתמלא הציוני התחתון עוז ושאל:

– ו… הגדוד שם… מה תכליתו?

– הגדוד… –ענה העליון עמוקות – עד שיתפזר… בינתים – הוא בארץ-הצבי… ליפיה אין חקר.

– – – – – – – –

משלחת. – פועלי-ציון מחוץ-לארץ אומרים לשלוח הנה משלחת.

לשם מה? – לא פוֹרש.

יש כמה מיני משלחות: לבדיקת מה שנעשה, לחקירת מה שאפשר לעשות ולסידור מה שצריך לעשות.

והנה לבדוק – אין מה. המעט שנעשה – עתונותנו מודיעה עליו; גם בודקת ומבקרת. לחקור מה שאפשר לעשות – אף בשביל זה יש אנשים בארץ-ישראל, פועלי-ציון ולא פועלי ציון, שחיים בה זה עשרות בשנים ויודעים לא פחות מאלה שיבואו הנה לאיזו שבועות או חדשים, מה אפשר לעשות. הכאוּגנדה ארץ-ישראל? ולמה ההוצאות היתירות? למה הרעש של משלוח “אכספדיציה” חדשה?

אלא מה? לחשוב, שפועלי-ציון רוצים, סוף-סוף, לחדול מתיאוריטיזציה של הבל ולהתחיל לעשות בארץ-ישראל דבר מה ממשי, דבר שהחוגים האחרים אינם עושים, והם שולחים מומחים טכניים ואנשים בעלי כשרון סידורי בכדי להשתקע פה ולסדר קבוצות, קואופראטיבים, עבודות ציבוריות? לוּ היה כדבר הזה!… אבל לא, שמות-המועמדים למשלחת הנם של תיאוריטיקנים ועתונאים, אנשים שיכולים להתבונן, להתאונן, לקבל רשמים, ללמוד, ללמד – ממש כמונו – אבל לא לברוא יתוש אחד. ובכאלה – מה הצורך?

ישוב ארץ-ישראל אינו מחכה לתיאוריות. כל סלסולי-המוחות וכל סלסולי-העטים מעוררים בחילה. מה צריך להוכיח? שטובים החיים מן המוות? שאי-אפשר לחיות על הבטלה? שׁהניצול מָשׁחתוֹ בו? רבותי! תינוקות שׁל בית-רבן יודעים זאת!

לא! לא מרצים ודיסקוּטאנטים ולא לידֶרים שׁל מפלגות דרושים לנו ברחובות-היהודים בכלל, ובארץ-ישראל בפרט, מסדרי עבודה דרושים. התם והכא.

הכזאת תהיה המשלחת של פועלי-ציון?

– – – – – – – –

“עבודה או צבאיות”? – לא למעשׂה הָעמדה שׁאלה זו על הפרק בעתונותנו. כי למעשה היה צריך לשאול: העבודה ועבודת-הצבא, או העבודה ועבודת-השׁמירה, מאין ימָצאו לנו? ואם ימָצאו – היאָמנו?

כך היה צריך לנסח.

להלכה נשאלת השאלה: עבודה וצבאיות – מה מהן דרוש לנו יותר? ויש גם ששאל: צבאיוּת אסורה היא או מותרת?

“עבודה או צבאיות”? – כן, כן, קוּלט-העבודה וקוּלט-הצבאיות – תהום. אבל, כאמור, השאלה ה“אַקטוּאלית” אצלנו אינה זאת, אף על פי כן. כי בין תפקיד העבודה הממשית ותפקיד עבודת-הצבא לקיום-העם – אין ניגוד. עם כתיקונו אי-אפשר לו בלי עובדים, וכל זמן שאין “זאב גם עם כבש”, גם בלי שומרים ומגינים – בכל האמצעים – על פרי-עובדיו וחיי נשיו וילדיו. לנו, עם שאינו כתיקונו, אין לא זה ולא זה, ואנו צריכים לשניהם כאחד (כמובן, בגבולות אפשרותנו אנו). אמנם, מי שבא לפַתח בין בני-נעורינו את רעיון-הצבאיות, מי שרוצה לעשות אצלנו קוּלט דוקא מן השליליות שבחזיון זה, מן הפך לעבודה, מן צדדי-הבטלה, ההתראות, ההתהדרות, הריקניות, האכזריות לשם אכזריות, הדיסציפלינה הקהה והמטומטמת עם עקמומיות-הרגש שבה והרדיפה אחר כבוד מדומה לשם כבוד – כל אלו תוצאות הצבאיות הפרופסיונאלית של כל הממלכות האימפריאליסטיות, (אמנם אין ממלכות בלתי-אימפריאליסטיות!), הרי הוא – אצלנו! – מגוחך וארור גם יחד. מדינה אין לנו, עבודה אין לנו, וצבאיות הוא אומר לנו: “עשו?!” אבל מצד שני, מי שרוצה לאסור עלינו את עבודת-הצבא, את השימוש בנשק, אסור ולא יעבור. מפני הראדיקאליזמוס והפּאציפיזמוס, כביכול; מי שרואה ביצירת צבא עברי קטן לא רק קאריקאטוּריוּת בלבד (קאריקאטוריות – מפני דלות-הכמות ומפני שעם אלפי החיילים אין אלפי פועלים בעין!), כי אם “חורבן אנושי ואסון לאומי” (ביטוי של נתן חפשי ב“הפועל הצעיר”; ראה שם הערת המערכת); מי שבא להכניס תבן לעפרינו ולהטיף לנו את אידיאל-ה“כבשה”, הנותנת את עצמה לטרף מרוב חסידות, את ה“לא בכוח, כי אם ברוח”, בתור מידה טובה שאין למעלה הימנה – אף הוא טועה טעות מכאיבה. אדם כזה אינו מבין, שיש בחינה שהיא למעלה מצבאיוּת, ויש גם למטה ממנה. ואי-הצבאיות שלנו עכשיו היא לא מעלה-עליונה, כי אם דיוטה תחתונה שבתחתונות. אנו לא התרוממנו מעל לצבאיות, כי אם עוד לא הגענו לזה. אין לנו כוחות טכניים עצמיים, אין לנו “מוּכנים ומזוּמנים”, אין לנו מגינים לאומיים היוצאים מתוכנו ועובדים בשבילנו, אין לנו בחורים מוכשרים להתמסר כולם לעבודת-העם. הנתפאר, כי אין לנו אגרוף? ודאי: הזכרת “האגרוף הקטן” שׁל מוֹנטֶנֶגרוֹ, כמו שׁעשׂה אותו ד“ר, ללמדנו שגם אנו צריכים ל”אגרוף קטן", הוא ציניזם ושטות. באפקנו אין אידיאל מדיני-אגרופי ואין לנו ענין לצבא במובן המדיני-האגרופי. ומי שבא ואומר: “הצבא יצר את צ’כוסלובאקיה” ודאי שמערבב הוא את היוצרות, מחליף מסוֹבב במסוּבב ואינו יודע מה הוא סח. אבל זאת אמת היא, שערך כל עם ומבחן כל עם הוא בטיב צבא-בחוריו, שהוא בכוח להעמיד בארצו ועל גבולותיה (איזו תלבושת הוא מלבישם: של פועלים חקלאים ופועלי בתי-חרושת או של חיילים – זה אינו עיקר בשאלה: כולם נחוצים).

רק אַל פרוּשׁיוּת! אַל דוקטרינות! לא בחֲרבות בונים חֳרבות וישׁוב טבעי נעשׂה רק על-ידי עבודה תמה. זאת אמת. אבל אם התנאים אינם טבעיים, ולשם מושבה של עשרה עושי-במלאכה תידרש פלוגה של חמישה מחזיקי-בשלח – ברוכות לנו גם שתיהן. כי יצירת גדודי-צבא בקשר עם מחנות-עבדוה אינה “עוולה” כל עיקר, חברים ראדיקאלים! ובצ’כוסלובאקיה יש ויש לנו לקנא – וקודם כל על שיש לה טריטוריה, כפרים, עבודת-אדמה, משקים לאומיים, תעשיה, לשון וכל מה שנחוץ, וכתוצאה מכל זה וכמובן, גם צבא, פלוגות-צבא ממש, כלומר, פלוגות של בחורים, העובדים כל ימי חייהם עבודה ממש, וכשהשעה צריכה לכך הם יוצאים להרוג וליהרג. שאנו עוד נתגאה עליה, על אותה צ’כוסלובאקיה עלובה, ונאמר: “ראו, לה יש צבאות, עם “רכבות-מוות”, בעוד שׁאנו, כמה נעלֵינו עליה, כמה נקיים וחפשים אנו מחטאיה” – לא, כזה לא יתכן. ודאי! אנו מתקדמים גדולים, לנו אין צבא ואין חטאים – ודאי!

היחטאו אברכי-משי? הירשעו פרושים?

– – – – – – – –

“חיקוי או עצמיות”? – פראים, פראי-אדם ממש, שאך תמול נולדו, או פראים שלא תמול נולדו, כי אם יצרו לפנים דוקא את התנ"ך ואחר כך נהיו לפראים – הי עדיף?

רבנינו והעומדים בראש החרדים בארץ-ישראל עונים על השאלה הזאת; עונים לא בפה, כי אם בכל עצם מהותם.

לפראי-האדם, שאך תמול נולדו, אין, בכל אופן, פרטנזיות על תרבות בת ארבעת אלפים שנה; סרחון של תרבות רוחנית מופסדת אינו עולה מהם; מה שאין כן –

פראי-אדם ממש יודעים, למשל, שהגבר חזק מן האשה, וכל דאַלים גבר – וחסל; כל העבודות הקשות שאפשר להטיל על האשה, בכדי להתענג על הבטלה הנעימה, צריך להטיל – וחסל. לא כן הרב המתפלסף שלנו, שיודע דוקא, שהאשה נקראה אדם, ושגם היא נבראה בצלם אלוהי, ושדבורה וחולדה היו נביאות ועוד ועוד הרבה דברים יפים; אלא שבכל זאת מצד הדין ומצד האידיאל (גם מלה זו לא נכחדה כבר ממנו!) ומצד טובת-הכלל אין לבוא במגע ומשא עם אשה בפרהסיה ואסורה האשה לכל התמנות ציבורית וכו'

וב“הדביר”, קובץ ג-ד, יצא איש ישראלי במאמר “היקף ועצמיות” כלפי אלה שאינם רוצים לסמוך בעניני בית-דין על “יצירת המשפט הגאונית שלנו ממדרגה ראשונה”. האם לא טובה העצמיות מן החיקוי? האין לנו חוקים ומשפטים? – הוא טוען – האם תמול נולדנו? הלבעלי-בתים פשוטים נמסור את המשפט? האם הוֹטנטוֹטים פראים אנחנו ואין לנו מומחים מ“חושן-המשפט”?

“תורת-המשפט של גאונינו מיוסדת על הצדק והיושר בלבד” – כן, כן, נניח; נניח שזה כך. בתלמוד ובדברי הגאונים והפוסקים יש ודאי הרבה מלים יפות על חובת-הדין (ראה מאמר “עניני בית דין” מאת נחום ברודסקי בחוברת-תשרי של “האדמה”). אפילו אצל יקירי-ירושלים כיום, השואפים לשלטון, אין מחסור ב“אידיאל” ו“טובת הכלל” וכל המלים היפות. ואולם ישַׁוה בנפשׁו האישׁ הישׂראלי: אישׁ ואשה באיזו מושבה יש להם איזו נחלה, שעמלו עליה שניהם במשך שנים. לימים הם נפרדים מאיזו סיבה שהיא. נתאר לנו, שבעלך-הדין הוא איש קשה ורוצה לקחת הכל לעצמו. משפט “בעלי-הבתים הפשוטים” מה יאמר על זה? לא! באל"ף! ככה לא יֵעשה! ומשפט “המומחים התורניים” מה יאמר? הן! “כל מה שקנתה אשה קנה בעלה”.

לא כן?

ובכלל, למסור ענייני-חיים לידי אנשים המתפלפלים באותו מעמד על קרבנות וטומאה וטהרה ומקוואות ונגעים, לאנשים שאינם הוטנטוטים, כי אם בני-תרבות, המוכשרים לעסוק בכל אותם דברי-ההבל, כאלה הנדפסים ב“הדביר”, מחלקה ראשונה וש“תורה” יִקָרא להם – לא! שׁומר ישׂראל, שׁמור שׁארית-ישראל!

– – – – – – – –

יפו או ירושלים? – בירושלים אומרים" “לנו הבכורה; עלינו יניחו המשרדים הציוניים את ראשיהם”. וביפו יש אומרים: “לא כן; סכנה נשקפת מירושלים. ירושלים מקלקלת את יושביה”.

והאמת היא: ירושלים אינה גרועה מיפו, ביחס להשפעה על אנשים, ויפו אינה טובה מירושלים. וענין העברת המשרדים יש בו בכדי לעורר שאלה, אבל אחרת לגמרי –

השאלה היא: רבותינו המעבירים! יש לפניכם תכנית של עבודה ממשית או אין? ניגשים אתם להרבות ולחזק נקודות ישובנו, או חושבים אתם לבטל לאט-לאט או בפעם אחת גם את ההתחלות שנעשו (את שמונה קבוצות-הפועלות הרי ביטלו בפעם אחת!)?

ועם שאלתנו נוסיף:

– אם לא, אם, חס וחלילה, לא, אם בשעה זו אין לכם אמצעים וכוח לעשות איזה דבר – למי הרשות לבוא בטרוניה? אך אחת נבקש: אַל תטילו, למצער, עפר בעינינו על ידי הוצאות יתירות להעברת-משרדים. “ריכוז” וכו' וכו'. אמנם, גם הטלטולים מעסיקים, אבל לא לזמן מרובה, וסוף-הפרץ להיראות. הכבוד כבוד לירושלים, אבל אם גם שם, לאחר שיסתדרו במקום החדש, לא יהיה לפקידים מה לעשות, מלבד להעתיק מזמן לזמן מכתבים וחשבונות מעשרה פנקסים לעשרה פנקסים אחרים על כל הוצאה שהוּצאה לא לעבודה, ישתעממו גם שם. קדושת-ירושלים, אמנם, אינה נוראה מנאוֹרוּתה של יפו, אבל תריס בפי השעמום אף היא אינה. לא תציל.

– – – – – – – –

דמעות פייטן. – בעתון הבונדאי-הוורשאי “לעבענס-פראַגן” פירסם משורר המשי דויד איינהורן מאמר בשם: “פאַרפּייניגטע קינדער”.

מעינויים אין מתפעלים עתה, כידוע, בימי קולצ’אק וטרוצקי. קצת עינויים פחות, קצת יותר. אבל ילדים קטנים, ילדי יהודים, פאַרפּייניגטע, כלומר, מעונים עד למוות – הלב זע, בכל זאת, וחרדה באה. “מעוּנים קטנים!”… ודאי על-ידי הפולנים או על-ידי ההאידאמאקים או על-ידי המולדאבאנים… במערות של אינקביזיציה בת המאה העשרים… השערות מתחילות לסמר…

אבל לא! לא על אלה נושׂא פייטננו קינה. מעַני ילדי היהודים הם… “הציונים-המתבוללים” בווארשה, הרוצים ללמד את הפעוטים… עברית, “שפה המרחיקה אותם מאבותיהם, הכורה תהום ביניהם ובין אבותיהם, הקורעה אותם מעל סביבתם האידיאלית, העושה אותם ליתומים רוחניים, לאומללים לכל ימי חייהם”… “נשמות צעירות, עמוסות משא לעיפה”, נעביך… “נשמה’לאך באלאסטעט מיט אַ שווערע משא, פערסמט מיט אַ שרעקליכען געפיהל פון ערנידערונג און אַ הינטישע פיעטעט, אַ שקלאפישע פיעטעט צו די לעהרער, וועלכע רעדען עפיס אויף אַן אומגעוועהנליכע פרעמדע און הייליגע שפראך” ¹– – –

ובוודאי! לולא הרוצחים הללו, “הציונים-המתבוללים”, הלא היו הילדים ההם גדלים לאנשים שלמים, גומרים את בית-הספר הז’ארגוני השלם, מתפתחים על מליצת דויד איינהורן, מבלי תערובת של שפה אחרת – פולנית או רוסית או גרמנית, חס ושלום – ולא היו שום שאלות ושום קלקולים… ובאים ההֶבריאיסטים ומבלבלים ומקלקלים ומשׁפילים ומעַנים – ומעַנים עד מוות – את ילדי היהודים בשׂפה הקדושׁה, בלימוד: “ויאמר ה' אל נוח, בוא אל התיבה” וכיוצא בזה.

ראה ה' והביטה!

– – – – – – – –

יעקב דינזון. – לא האהבה הגדולה המזוקקה בכור-התלאה שׁל החיים ולא השׂנאה העזה לרָע שׁל נלחם-לטוב היו הכוח הדוחף ליצירת סיפוריו העממיים על יוסף הנאהב והנעים, על הרשלי בחור-הישיבה ויוסלי היתום, קרבן העלילה וההאשמה בגניבה, – אותם הסיפורים הנאהבים והנעימים שהזילו דמעות-רחמנות כל כך רבות וכל כך חמות ונאמנות מעיני קוראיהם – כי אם מידת-החמלה הקיצונית אשר ללבב הרך של אם יהודית ליטאית. אותה מידה של אהבת-חמלה תמימה וישרה, שאינה מעבירה על הדעת, כאהבה עילאה או שנאה עמוקה, היתה אור לנתיבת-חייו גם כשעזב את עבודת-הספרות והעמיס על עצמו את טורח-הסופרים וטורח-יתומי-המלחמה.

הוא היה סופר-צדיק וספריו (ביחוד “הרשלי” ו“יוסלי”) מעשי-צדיקים – גם מוגבלים ככל מעשי-צדיקים – להרבות רחמנות בעולם, לעורר את בני-האדם לצדקה ורחמים, שירחמו את היתומים העזובים, את “נשמות-הילדים” בכלל. המטרה היתה: דאגה לילדים, והאמצעים – כשרים-ילדותיים. מוזר היה, אילו יכול דינזון לראות בצרות של ילד נידח חומר ל“יצירה אמנותית”. צרות הילד הטוב, שהאנשים הרשעים גורמים לו, היו בשביל המספר דבר, שמוכרחים להתריע עליו, על מציאותו – והוא התריע בסיפור פשוט וארוך, בלי כל “חכמות”! אבל האמיתיות, החמימות הלבבית הטבעית הרעישה את הלבבות. סיפוריו לא פינקו את ההרגשות, לא גילו עולמות, אבל נתנו מזון משביע לקורא מן העם! המוננו השקה את כתביו דמעות ושתה אותם בצמא אולי לא פחות מאשר את ה“שוּנד-ראָמאנען” החביבים עליו; ובעוד שה“שוּנד-ראָמאנען” נתנו לו חלף דמעותיו אלכּוֹהוֹל ומים מרים ומאַררים, הנה ספרי דינזון האכילוהו לחם ומי-דבש טובים ומבריאים. אפילו הטפת-המוסר שבהם היא כל כך טבעית, כל כך אִמית, כל כך רחוקה מזיוף! יסודו לא ב“ראשית-חכמה” הזועם שבלשון-הקודש, כי אם בתחינות הטהורות שב“עברי-טייטש”.

[“האדמה”, חשוון תר"ף; החתימה: י.ח.ב.]

יהיה העתיד הטריטוריאלי של היהודים בארץ-ישראל מה שיהיה, הנה אחת ברור: קיבוצי-היהודים בכל הארצות יִשָׁארו גם להבא כמו שהם. והיוצא מזה בנוגע לספרותנו: לספרות העברית ברחוב-היהודים שבארץ-ישראל אין ערך, אולי גם אין תקומה, אם בכל רחובות-היהודים שבכל הארצות לא תהיה, על יד ספרות היהודית המדוברת, גם ביטוי ספרותי עברי לחייהם. יקוּדם על כן בברכה מעשה אברהם יוסף שטיבל, מו"ל “התקופה” במוסקבה-וארשה, לכונן גם בניו-יורק בית-מועד לאנשי הרוח העבריים במערב.–

הפואימה “וילנה”, שבה פותח ה“מקלט”, נותנת מהוֹדה על כל החוברת. ואמנם, ביצירה חדשה זו יש מכל הוד-החיוב של שניאור, ואך מעט מאד מברק-השלילה של אישיותו השירית. כי אכן ברק של “דרבן מצלצל” יש לחלק גדול משירי שניאור, וזה עוד לא כבר ראינוהו בשיר “בין כוורות”, שהדפיס ב“הפועל הצעיר”, שנה זו, במקום שהוא מביע את כל בחילתו לזיעה, צדקה ועמל עַם-הדבורים ביום, מברךְ את הלילה ואת האוּד העשן המבריח את עם-הדבורים מעמלו, וכז’וּרנאליסט מיליטאריסטי, שראה את אחוריו של ניטשה ואת פניו לא ראה, הוא מקלט את הרשע-היחיד הצובר את כל הדבש וזוללו בפעם אחת… בקיצור, אליגוריה של רשע-כסל, המבריחה כאוד עשן כל תומת-חיים וכל מיתוס-אמת? ומה ירחב הלב אחרי זה לקראת “וילנה”, פואימה זו, המתחילה בהוּמוֹר נלבב כל כך וממשיכה… אמנם, לא בחרדת-קודש – עד לידי כך לא הגיע הדבר גם הפעם! – אבל בנקודה רמה, בכל אופן. הנקודה הולכת ומתרוממת, הולכת ועולה מפרק א' לב' ומב' לג'… אך גם בשאר הפרקים יש מקומות פתיטיים אדירים ששורות שנונות של ריטוריקה כבירה מנצנצות בהם.

בחלק השירה המנוקדת יש בחוברת עוד שני דברים: “מגילת-מנוח” של פ. גינזבורג וליריקה של דוד פוגל. “מגילת מנוח” כתובה בסגנון-קדומים, ויש בה פסוקים נאים הרבה (“ובת שכנתו כי אהבה את הסַבּל העובר לפני החלון – ויפחד לבבו וירחב”); יש גם רמזים רבי-ערך; אבל, כמובן, אין כאן הכוח הראשון של הסגנון הקדום, ולפיכך אין גם יצירה שלמה של חיי אדם יהודי או אפילו של אפיזודה אחת מקיפה מחיי אדם יהודי. וסוף-סוף אין דבר יפה ומוצלח זה אלא חיקוי שנעשה בכשרון ספרותי ובהשגות דקות של אדם-משורר מודרני.

פוגל הוא, כנראה, פנים חדשות באוהל-שירתנו. ראשונה פגשנוהו ב“גבולות” של שופמן. גנוחי גניח גם ב“מקלט”. אבל יש קצב – וקצב עדין – לגניחותיו. בצורה הוא מזכיר קצת את שיריו הקצרים-המובחרים של אברהם בן-יצחק, אלא שהוא פחות תרבותי ויותר בלתי-אמצעי. שני האחרונים (החמישי והששי) שבציקלוס מהנים ביותר.

עשיר הוא חלק הסיפורים. בראש וראשון עומד “כרת” של ברקוביץ, אחת מיצירות-העליה של המספר: צמצום, בהירות, פרצופי-אנשים בשנים-שלושה שרטוטים. התהום שבין העולם הפנימי המלא של העיירה הליטאית העניה, עולם שריחו נשתמר בדבורה הזקנה, ובין העולם החיצוני הריק של בנה האמיד באמריקה ובני לוייתו, נחשף לעינינו על ידי אמצעים אמנותיים פשוטים, חזקים וחשובים.

כזאת לא יאָמר, לצערנו, על הפרק הראשון של הרומאן בשני חלקים על בלימה" מאת ד. קמחי, שאופן-תיאורו הוא מורכב, ריאלי-לירי, וצירוף-הקווים הוא מלאכותי לפעמים ותלוי על בלימה. ההרצאה מעידה על כשרון, על טעם, אבל הפסיכולוגיזמין השונים הם מעשי ידי אנוש קוֹמבּינאטור, אינם הולכים ישר למטרתם, אלא מסתובבים סחור-סחור ורושמם אתם.

גיבּוֹרת-הרומאן היא עלמה יהודית דיקַדנטית, יפה, חלשׁה, עצבנית ובעלת-נפש, שאין לה כל מעמד. הסביבה – עיירה אוקריינית-פולנית ושדה-אחוזה של יהודי אמיד-מגושם. נצפה להמשך.

ומאַפּאטושו תירגמו סיפור-מעשה ביהודיה באמריקה, שנישאה לראדיקאל פולני ושאחר-כך חדל מהיות ראדיאקאל, כנהוג, ובבוא נחשול-הפוגרומים הוא מתיחס אליהם ככל הפולנים, הראדיקאלים והבלתי-ראדיקאלים. אך ה“ז’ידוּבקה” אינה יכולה לשאת את הירידה הזאת שׁל בעלה ורָבָה בו בחזקה. הסיפור הוא “ישר מן החיים”, אך שטף-דבריו מיכני, ושרטוטיו – “כעבות-העגלה”.

יתר חלקי החוברת נופלים מחלק-השירה. בביקורת, אמנם, בא מאמר יקר מאת שמעון גינזבורג על משוררנו היקר טשרניחובסקי, מאמר העומד בעיקר על הצד האנושי הטוב והבריא שבבעל “חזיונות ומנגינות” (הכותב קורא לו: “אירופיות”… “האירופי הראשון בשירתנו”) והנקרא בעונג, באשר הוא גופו כתוב ברוח של אנושיות טובה ובריאה; – אבל זה הכל. יתר רשימות-הביקורת אינן עומדות על הגובה של הירחון. ואגב: בחלק זה אין כלום על ספרות היהודית המדוברת, בעוד שמתוך גליונות העתונים הבודדים המגיעים אלינו מ“התם” אנו רואים, כי ספרים ומאספים ספרותיים נכבדים יוצאים אצלם, והחזיונות האלה דורשים הערכה. שתיקה זו, אם תתמיד גם להלן, לא ליתרון תיחשב ל“מקלט”.

קמחא טחינא מעלה הד“ר קלאצקין במאמרו הפובליציסטי-המחקרי “גלות וארץ”. הוא מתווכח עם ה”משנה" (הכל “משניות!”), ששאלת-היהודים אינה יכולה למצוא פתרון על-ידי ההתבוללות (שמעתם ביטוי: “פתרון”! משל כאילו היו אומרים: פתרון לשאלת-הפועלים על ידי המתה כללית!). ד“ר קלאצקין סובר, שהדת היא הסיבה היחידה לקיומנו עד היום, סיבה ולא מסובב, והכל היא צורת-הדת, ואם הצורה הזאת אובדת, הבסיס העיקרי נשמט – וסופנו טמיעה. החבית היא עיקר גדול לשמירת יין, וככל מין-האדם גם היהודים אינם חיים באוויר, כי אם על הארץ ואם הם אינם בארץ שלהם, לינוק ממנה ולחיות עליה חיים ממש, כי אם בארצות-זרים, במצב של שכנים, מועט בין מרובים, הרי אין תקוה לחייהם הפגומים, וכל זמן שלא תהיה להם ארץ ונכסים עצמיים ממשיים, כלשון וכו' וכו' –אבוד יאבדו. ברם ד”ר קלאצקין אינו משמיע את דפיקת-לבו. הוא מופיע לפנינו כחוקר אובייקטיבי, היודע רק חוקים סוציולוגיים, או כרופא מומחה, העומד מרחוק וגוזר: החולה צריך לקבל רפואה פלונית. ואם אינה? ואם החולה מקיאה? אז יבוא המות. כך גוזרת המדיצינה של הרופא. והחולה? החולה, בתוקף רצון-החיים, נלחם על קיומו עד הרגע האחרון בכל האמצעים שבידיו. ומידת חזוק-רצונו באה אפילו בחשבון המדע המדיציני, ולא כל שכן הסוציולוגי, ש“חוקיו” הם עדיין מפוקפקים כל כך.

בסכנת הטמיעה אין איש מטיל ספק. אפילו בארץ-ישראל ניכר טשטוש בצורתנו, בין בחוגים ה“גבוהים”, הבאים במגע ומשא עם צרפתים ואנגלים, ובין בשדרות התחתונות, הבאות בדברים עם ילידי-הארץ. הפרוצס ה“טבעי” הזה הוא גלוי לעין ובשביל הפובליציסטיקה העברית בשאלת-השאלות הזאת עבר זמן הוויכוחים והמחקרים! מי שיש לו להעיר את אזנינו על תיקונים לחיינו הקיבוציים ועל אמצעים ממשיים לתגבורת רצוננו הלאומי, בכדי להוסיף להתקיים, למרות הכל, אזנינו קשובות וכפינו פרושות אליו. ואולם מי שרוצה לפקוח עינינו לסכנה הנשקפת לנו, על-ידי חזרה על דרשותיהם של גדולים וקטנים – אין אנו צריכים לו. עינינו פקוחות גם בלעדיו.

גם בר-טוביה, המסתכל, הדן, כדרכו, לא בעניינינו, כי אם בעינייני-העולם, שוקע באמרות. בציוריות קצרה וארוכה הוא דורש על חזיונות שונים בחיי התרבות והעמים, מפליט לפעמים, כמו במקרה, איזו הערה הראויה להישמע – וחוזר לאמרותיו, שאינן שופכות אור על שום דבר.

וברנפלד כותב ב“מקלט” על שיר-השירים. ספר זה מהו? שירי-ארוטיקה עממיים, זמירות לחתונה, ואולי גם איזה סיפור נשלב ביניהם, ואולי הכל ביחד? יש לחשוב כך ויש לחשוב גם אחרת. לא ידוע. אימתי נתחבר או נערך? יש מקום לדעה כזו ויש מקום גם לאחרת. לא ידוע. ובינתים הערות טובות אחדות, ציוּנים נכונים אחדים, פירוש איזו מלה והסברה טאקטית, נוחה, ברנפלדית.

בחלק זה בא גם מאמר, שעוד לא נגמר, מאת יקותיאל גינזבורג על “חכמת ישראל והמדע העברי”.

מלבד ההשקפה החדשית, שנכתבה על-ידי ד“ר א. גינזבורג, יש בירחון גם מחלקה מיוחדת; “בחיים ובספרות”. בחוברת זו, הראשונה, היא כוללת: פיליטון מאת שמעון גינזבורג בשם “הכא והתם”, במקום שהכותב מלגלג בצדק על הקובעים תחומים בין סופרי אמריקה וארץ-ישראל (אלא שאת ההערה הצודקת הזאת אפשר היה להביע בלי ההתווכחות, הנותנת בהכרח טעם לפגם: “יחוסו” של מי גדול יותר ו“מי גיבור יותר”), ורשימות של יהודי סוחר פולני, החותם איש-מלכה, בעל-הרשימות אינו מתיאש מעתיד-היהודים בפולניה, באשר הפולנים, לפי נסיונו, אינם סוחרים טובים, וגם להבא, אם לא ירצו לאבד את טובת המסחר מידם, לא יתקיימו בלי יהודים. אבל הכותב כאילו אינו רואה, ש”חצי-נחמה" זה הוא רק בשביל חוג ידוע, חוג הסוחרים הגדולים, המעטים, סוחרי-חוץ, שבמובן החמרי ודאי עוד עתידם לפניהם אפילו בפולניה. אבל המון התגרנים הקטנים, שהם הסובלים בעיקר מן הבּוֹיקוֹט, לא ינוחמו בזה. הכותב רואה גם לפניהם מקלט: רוסיה; הגירה לרוסיה. אבל מי נביא וינבא על גורל הדרך הזאת?

[“האדמה”, חשון תר"ף; החתימה: ח.ב.צלאל.]

[חיי הרצל (בשלושה חלקים) מאת ראובן בן-מרדכי בריינין, הוצאת “אסף”, ניו-יורק, תרע"ט.]

ספר נחוץ ומועיל, לפי תכנו ולפי הידיעות החשובות שהוא מלמדנו, אבל – האמת חובה לאמרה – נפוח במקצת בצורתו ומלא דברנות. החלק הראשון כולל תולדותיו של תיאודור הרצל מילדותו עד הקונגרס הציוני הראשון. ועוד לנו שני חלקים, בשעה שכל הנאמר כאן על הרצל יכול היה להיאמר בשליש מזה, ואז לא היה לנו אלא ספר בחלק אחד – והיה יותר טוב.

בהקדמה, על פני שלושה-עשר עמודים, מאריך המחבר לספר על כל העבודה המרובה אשר עבד לחיבור הספר במשך חמש-עשרה שנה; הולך וחוזר על דבר אחד עמוד אחרי עמוד; אבל דעתו עוד אינה מתקררת בזה, ובפנים-הספר הוא עומד שוב, פעם בפעם, ומתחיל: “בגשתי לכתוב”… “הבאתי את הדברים האלה”… והרי פרק שלם (הרביעי), שאינו ענין כלל לספר אלא לפנקסו של ביוגרף בכלל. – בריינין, שהוא בעצמו עורך, מן “ממזרח וממערב” עד הנה, איך הוציא מתחת ידו ספר בלי עריכה?

על כל פנים, העבודה כשהיא לעצמה יפה נעשתה ברובה – בזה אין כל ספק – ועליה יודוהו רבים. זעיר-שם עולה מן הדפים אפילו אותו הריח המלבב, שנשתמר אצלנו מימי קריאת הביוגרפיה של סמולנסקין וגם של מאפו מאת ראובן בן מרדכי בריינין. לקוראים הצעירים בארץ-ישראל, ששם הרצל נישא על שפתיהם ללא דעתו, יהיה הספר הזה, הקל והרווח, מתנה טובה, ובשאיפת-לב יחכו לשני החלקים הבאים.

[“האדמה”, חשון תר"ף; החתימה: ח.ב.צלאל.]

[מארכס ויחוסו אל היהדות והיהדות שבתוך מארכס, מאת זלמן רובאשוב (ביהודית המדוברת), הוצאת "פועלי ציון", ברלין, 1919.]

מארכס, תקיף-המוח ובעל המזג הסוער, הנוקם ונוטר כנחש בפולימיקה ושוטם ובז לכל המערער על שיטתו, שטם את היהדות משטמה עזה. אבל, איזה ערך יש לשנאתו זו? מה ידע הוא מן היהדות, כלומר, מן הסכום הרוחני העולה מכל מעשי היהודים, החיים בקיבוצים חיי-עם? הוא ראה לפניו בוּרגנים יהודים אשכנזים ומתאשכנזים, עצם מעצמיו, וקרא איזו ספרים על מושגי היהדות המופשטת – ומצא לו. ובהיותו נוטה מטבעו לשנאה יותר מאשר לאהבה, ובמצאו מקום כאן לגבות את חוב-שיטתו מבעל-דינו הקאפיטאליסמוס, השליך נעל על היהדות, שהיא, כביכול, האידיאה של הקאפיטאליסמוס, ומצוה להילחם בה.

בעל-המחברת העלה את כל זה מבלי משים באופן די ברור, אם, כי תיאורו בפתיחתו על היהדות בגרמניה באותה שעה, שלא ידעה מה לעשות: “יהדות בלי חופש רע, חופש בלי יהדות גם כן רע” – אינו נכון. להד"ם! לא כך עמדה השאלה לפני יהודי גרמניה, שבהשתנות תנאי החיים מחוץ, יצאו מעורם בכל הכוחות להינצל מאסון-יהדותם באיזה אופן שהוא, כדי שלא יגיע נזק לעסקיהם, לכבודם ולמצבם בחברה. חזיון ידוע לנו בברלין כבמוסקבה, ובמוסקבה כבווארשה, ואי-הבהירות הזאת בהגדרת היהדות בכלל (אהה, בנוגע לזו גם מארכס גם רובאשוב חדלים להיות מארכסיסטים!) גרמה לו לבעל-המחברת בחלקה השני להכניס “יהדות” לתוך… מארכס גופא: אמונה באושר, צדק, אופטימיזם – ומה לא? ויצא דבר מגוחך: מארכס הורה: היהדות היא וֶכסל, והוֶכּסל הוא דבר שנאוי; רובאשוב אוהב את מארכס ואוהב את היהדות וטוען: היהדות היא אמונה בגאולת-העולם, היהדות היא צדק, ומארכס בעצמו הוא חתיכה של יהדות. והאמת אומרת: היהדות היא חיי היהודים בפועל, ומארכס בפועל היה מוח רחב כפתחו של אולם בחכמת-הכלכלה ובן-משומדים. גורלו אינו בגורלנו וחלקו אינו עמנו.

[“האדמה”, חשון תר"ף; החתימה: ח.ב.צלאל.]

[באשׁ ובחרב, רומאן מאת ה. סֶנקֶביץ, תרגום ע. נ. פרענק, הוצאת שטיבל, וארשה, תרע"ט.]

הספריה “ספרות-העולם” של הוצאת שטיבל הציגה לה, כנראה, למטרה לתת לנו ספרים, לאו דוקא ספרי-מופת, כי אם ספרים מכל הבא ביד, למען לא יאמר הקורא העברי: צר לי המקום! אין לי מה לקרוא! – ואת זה לעומת זה עשה הסניף הווארשאי של הוצאה זו: הוא שזיכּה אותנו בספר כספרו של קַרלייל על “הגיבורים ועבודת הגיבורים”, הוציא גם כוחות להגיש לנו את הספר החיצון והמטמטם, את הרומאן הנבוב הזה של משורר השליאכטה הפולנית. אכן, בשביל צעירי וארשה מן המחלקות השלישית והרביעית של הגמנסיה הפולנית אין קריאה מתאימה מזו; אבל לקהל קוראי-עברית, המבקשים מזון לנפשם – לא.

[“האדמה”, חשון תר"ף; החתימה: ח.ב.צלאל.]ׂ

אינגבּוֹרג, רומאן מאת ב. קֶלֶרמן, תרגום ד. צמח, הוצאת הנ״ל.

לא כל הנוצץ הוא זהב, ולא כל מי שמספר על מרחבי שדות ויער, על אנשי שדה ויער, על גברים מוזרים, נסיכים מאניאקים ופייטנים רחבי־התכונות, והעיקר, על אהבה פלאית יערית־קוסמית לאשה פלאית־קוסמית — הוא האמסוּן. נוצצת היא אינגבורג למדי, וברוח הרומאן הזה והרצאתו יש ודאי נקודות־דימוי עם שירת האימפרסיוניסטן הנוֹרבגי, אבל יש גם הבדל, והוא ההבדל שבין אמת ולא־אמת, שבין הפנינה הדלויה מעמקי־הים ופנינת־הזכוכית הנעשית בידי בעל־מלאכה. האמסון בעל ההתרשמות המרפרפת, לכאורה, נותן, מבלי משים, טיפוסים ריאליים של אנשים וחייהם. וקלרמן — בכוונה מוטעמת ומודגשׁת — רק עמודים, שׁאומרים: דַקְלמוּנוּ. שאיפת משוררים כהאמסון היא להוליך שבי את נשמת האדם בקסמים הידועים להם לבדם, ושאיפת רומאניסטים כקלרמן (בעל ה״מנהרה״!) היא להוציא לשוק סחורה, שירבו הקופצים עליה. ולשניהם ניתן מה שביקשו.

[״האדמה״, חשוון תר״ף: החתימה: ח.ב. צלאל]

״מעברות״, ירחון ערוך על־ידי יעקב פיכמן, חוב׳ א', תרע״ט.

בחוברת באו הרבה דברים חמודים: השירים, רשימות־הביקורת של העורך וגם של ר׳ בנימין, העמודים הראשונים היפים של ״בין לבני הכסף״ (כל הסיפור איננו יפה!), רשימותיו הטובות, כמו תמיד, של מנחם פוזננסקי, ובראש וראשונה — סיפורה של דבורה בארון, מספרת זו, שקולה לא נשמע זה שנים אחדות. דרך המספרת הזאת במסירת רשמיה מן החיים, בהעלאת אורותיהם וצלליהם, היא נכונה ומשובחה, ביחוד בסיפוריה האחרונים. ובגלים בהירים ואנוֹשיים יִשָׁטף הלב גם למקרא האֶפּוס הקטן הזה על סנדר העלוב! אמנם, המחפשים דוקא ״פרובלימות עמוקות״, ״רעיונות חדשים״ ו״אופקים רחבים״ בשירה (פרובלימות, רעיונות ואופקים, שאליבא דאמת אפשר למסרם ולגלותם תמיד בשתים־שלוש מלים קולעות) יאמרו על סיפור כ״קצו של סנדר זיו״: לא הוא. מעשה באֶכסטרן לא יוצלח — איזה חידוש יש בדבר? מה סנדר המדולדל כי נפקדנו ופיינברג חבֶרתו כי נזכרנה? אבל מי שׁזכה לעמוד כבר במחיצתו של פיוט זה, הוא יודע, שעל מדרגה זו אין צורך כבר בפתיטיקה ובחידושים מרעישים, ושעיקר־העיקרים ונקודת־הנקודות בפיוט בכלל הם דוקא בקַווים לקווים פשׁוטים, מצוֹרפים צירוּף נפשי ומוּארים באור העצמיות, המזוקקה בכור־הסבל.

במסה ״סגנון־היחיד וסגנון־הרבים״ עומד יעקב פיכמן — בנעימה המיוחדה ל״מפרש הלבן״ הזה של סירת־שירתנו — על המצב הירוד בספרותנו. יש לנו בעלי סגנון-יחיד, יש מתנבאים הגונים — ואין סגנון כללי לנבואת ספרותנו! מפני מה אין? — לא צוּין. איך אומר הרוסי? ״על אין — אין משפט״. מה צריך לעשות? — לא יוּעץ. ומה, באמת, אפשר לעשות? שיוותר כל אחד קצת על סגנון-היחיד שלו לשם סגנון-הרבים? אבל כלום סגנון-רבים הוא דבר שיכול להיעשות בכוונת מכוון? כלום אינו נוצר מאליו בחיי־הספרות כשישנו תחילה בחיי־החיים? אין עצה! בכל אופן, על אמיתת הערתו של בעל־המסה, על אמיתת ההערה כשהיא לעצמה, תעיד גם החוברת שנערכה על ידיו: הלא כמעט לכל המשתתפים בה יש, פחות או יותר, סגנון-יחיד, וסגנון־רבים לכולה — אין.

[״האדמה", חשוון תר״ף: החתימה: ח.ב. צלאל]

״מזרח ומערב״, מאסף היסטורי־ספרותי לחקירת היהדות הספרדית והמזרחית בתפוצות־הגולה. יוצא־לאור לעת־עתה שש פעמים בשנה. לדעת ולתור ובקש חכמה וחשבון (קהלת, ז', כ״ה). העורך אברהם אלמליאח, כרך א', חוב׳ א׳. אב־אלול תרע״ט, יפו.

מלבד המאמר המטומטם של ז. ד. ליבונטין: ״עבודה ישובית בארץ־ישראל בעבר ובעתיד״, שמגמתו להוכיח, כי רק בעלי־כסף שמתכוונים לטובת עצמם ברכה בהם לישוב, ושאינו ענין כלל לתפקידו של המאסף ההיסטורי הספרותי הזה, באו בחוברת, על יד עבודתו המדעית של אידלזון ועוד שתים־שלוש הערות מדעיות לחקירת היהדות הספרדית והמזרחית, הרבה פיליטונים פובליציסטיים ומכתבים אל המו״ל ודברים מאת המו״ל על החלום הטוב אשר חלמו (״חלום טוב חלמנו!״) ליסד ירחון כזה ולהוציא אותו לעת־עתה שש פעמים בשנה. הדוברים מאריכים על הצורך במדור מיוחד לספרות ספרדית־מזרחית, ולא ישימו אל לב, כי אך מציאותה של ספרות כזאת בעין היתה זכות־קיומה; ואולם בחוברת שנתנו לא די שלא ניכּרו עקבותיה של ספרות ספרדית מיוחדת, אשר ברכה בה, אלא שרובם של הדברים מעיד על בעליהם, כי לא יחפצו כלל בתבונה כי אם בהתגלות־לבם.

[“האדמה”, חשוון תר"ף; החתימה: ח.ב. צלאל]

פירכוסים, סיפור מאת י. הר־אבן (״הפועל הצעיר״, תרע״ט).

בֶּנִי, גיבור־הסיפור, הוא עלם רךְ ומפרכס. תמים הוא וישר וקשה־רוח כאחד. ברז כי יראה בכותל, שׁער כי יחרוק, עַיִר כי יראה בחצר — מכל הוא מתרשם, והתרשמות־אמת, אבל כל הרשמים אינם מצטרפים לדבר־מה ונפשו ריקה. מכאן ״מהירותו וחפזונו״ ו״קולו המתחנן, הרופס״. עניינו אל בת־דירתו, שיחותיהם והגיגיהם ביחידות, שילוּב סיפורי רשמי העבר ברשמי ההווה — כל זה נוגע עד הלב. אבל גם זה אינו מצטרף למאורעות־חיים של ממש ואינו יוצא מסוג של פירכוסים.

במספר המתחיל נראים סימני־כשרון. אבל ניכר גם מיעוט נסיונות־החיים, במובן החיצוני, והגבלת כוח־המחשבה, הנקנה על ידי עבודת־התפתחות. מכאן איזו ״פרובינציאליות״, אם אפשר לומר כך, בהשקפות וביחסים. גם השפה הבלתי־מתוקנה, שיש בה כעין איזו השתדלות ״מהירה ונחפזת", ויחד עם זה קושי וחריקת־שער, עושה את הסיפור ללקוי, מרבה את המונוטוניות שבו ושוללת את עונג־הקריאה.

מכל מקום יש בדיבּיוּט־בוסר זה פיסקאות שלמות, שבאוויר העצמי המיוחד להן, הן עומדות, בלי שום ספק, בגדר יצירה.

[“האדמה”, חשוון תר"ף; החתימה: ח.ב. צלאל]

מפי איש-העיתון

בשעתו כתב: צבאות בריטניה הגדולה כבשו את כל הארץ, מבאר-שבע עד דן. שמש גאולתנו בוקעת ועולה.

בשעת הישיבות הידועות של ועידת-השלום החניף: אספת הגדולים תוציא לאור משפטנו. אנו בטוחים בזה. אירופה הנאורה לא תאטום אזניה משמוע בקול עם דל.

אחר כך, כל זמן שהמצב היה לוּט בערפל, ניסה גם לפנות כלפי פנים: טוב; אנגליה תתן; אבל כלום אנחנו מוכשרים לקבל? ושׁל מי תהיה ארץ-ישראל: שׁלנו או שׁל ההֶבּריאיסטים?

ופתאום התחצף: לא מידי ממשלות אימפריאליסטיות אנחנו יכולים לקבל טובות. אין אנו רוצים להיות קלף בידי הדיפלומאטיה, המשחקת בקלפים…

ומיד נעשה גם מומחה לסטרטגיקה וכתב: לאנגליה נחוצה רק רצועה צרה בין אפריקה והודו.

ובתור בקי בחכמת הכלכלה טייל פעם גם ארוכות: המסחר האנגלי צריך, שפלשתינה תהיה בחוג-השפעתו. ואילו היינו אנו הרוב בארץ… אבל עכשיו, כשהפוזיציה שלנו היא כל כך דלה…

אבל סוף-סוף תקפתהו היסטריקה והוא עשה עצמו כצועק: אנחנו לא נרשה שירמו אותנו! אנחנו לא נחשה! הישליכו אותנו ככלי אין חפץ בו? היכן ההבטחה? אין משַׁטים ברגשׁותיו שׁל עם מלומד ביסורים! אין משַׁטים בחלומותיו של עם שלם! וכו' וכו'.

החגיגה של ב' לנובמבר הרגיעתהו לגמרי.

– – – – – – – –

התפעלות ומוסר-השכל

– שני אנשים ממקומותינו איקלעו ל“אחת מהבירות שלנו”, בלשונו של “דואר-היום”, כלומר… ללונדון, והם (הד“ר נ. טורוב ב”חדשות-הארץ" וא. צ. ב“הפועל הצעיר”) מביעים את התפעלותם מאי-התפעלותו של יושב-הסיטי. שביתת פועלי הרכבות היתה בימים ההם, ויושב-הסיטי נשאר שליו, תקיף בהכרתו העצמית. “אף שריר אחד מהפנים לא זע”..במקום שרירי-הפנים נעו ונדו כשעירים אוטומובילים וטראקטוֹרים ודו-אופנים וכו' וכו'.

ההתפעלות מובנה, ביחוד כשמסתפקים ביחס המיכני-החיצוני של תרבות-הסיטי; ביחוד כשאין הלב שואל: לאן כל האוטומובילים הללו מובילים?

מה שאינו מובן, זהו – המוסר-השכל. ששים רבוא בני אדם תקיפים ובעלי הכרה עצמית משתכרים תרפ“ט אלפים לי”ש ואוכלים קציצות מטוגנות היטב וקוראים את ה“טיימס” בשלוה ובתקיפות ובהכרה עצמית – אשריהם וטוב חלקם. אבל למי עוד טוב על ידי כך? לנו – מאי-רבותא?

– – – – – – – –

חזון הימים והעתים

– ר' אברהם לוח (לוינסקי) היה כותב ב“לוחות-אחיאסף”: “חזון-הרוחות”; ש. בן-ציון סימן את הפואימה שלו “רחל” כ“חזון-הימים”; אליעזר שטיינמן קרא להשקפותיו ב“התקופה” “הד-הימים”; ויוסף אהרונוביץ.קורא להשקפתו החדשית ב“מעברות”, ג-ד: “חזון-הימים”.

אבל זה, כמובן, לא חשוב; לאו בשמא מילתא; חשוב הוא החזון בעצמו.

מהו החזון?

מר אהרונוביץ, אחרי הזכירו את “השפעתו האישית הגדולה של ויצמן, את כשרון-הדיבור שלו ואת אמונתו הכבירה בכוחות-עצמו(!)”, הוא שואל – וכמובן, בצדק –: “איזו כוחות נגלו בעם בשביל העבודה הזאת (עבודת-התחיה)? מה עשתה ההנהגה הציונית למען עורר את הכוחות בעם? הטוב והרצוי לעבודתנו לשבת לעת-עתה באפס-מעשה ולחכות לתנאים פוליטיים וכו‘, או אולי יותר בשבילנו לאמץ את הכוחות ולהתחיל באיזו עבודה תיכף וכו’ – על כל השאלות האלה לא מצאנו מענה ישר בפי הד”ר ויצמן“. אלא – מוסיף המשקיף – שמצב-נפשו של הד”ר ויצמן מובן הוא: הוא נתון כולו לנקודה אחת. לנקודה השניה נתון אוסישקין. עיין שם.

ויצמן ואוסישקין. לא לחינם, כנראה, מושיב ר' בנימין בחזון-ה“עתים” באותה חוברת את הד“ר ויצמן “על כס-הרצל”. נאומו של המנהיג, שמר אהרונוביץ לא מצא בו כל מענה על השאלות הנ”ל, הוא פלא-הפלאים וקסם-הקסמים, לדעת ר' בנימין. “הגמר האחרון, החתימה הטובה, יבוא בעוד שבועות(?) או חדשים”.

ומנהיג אחר, הרברט סמואל, מה הוא אומר? “שנתיִם”.

אבל אם גם שנתיִם – יוצא מדברי ה“עתים” – מה בכך? אחרי עבור שנתים, ממחרת לאותו היום נקבל את ראשית מבוקשנו ונתחיל לשוב לתחיה. האם אין אלה “נסים ונפלאות”? עם כעמנו, שהוא בעל כשרון גדול כל כך לחכות, עם שחיכה אלפים שנה – ו… ולא כלום… – אומרים לו: חכה רק עוד איזה שבועות או חדשים או שנים, ואז תראה מה שיהיה – והוא לא ישמע? והוא יפריע את המשמעת?!

מובן, את המשמעת לא יפריע איש. כי איזו אי-משמעת אנחנו יכולים להראות כלפי מנהיג משלנו, שכוחו רק מוסרי? כל אשר ימרה את פי בעל ה“כוח” הזה, יהיה רק פורע-מוסר, אבל לא מפיר-משמעת –

ובכלל, למה להפריע? היש קלה מדרישה כזו של “משמעת לאומית” כזו? רק לבלי לדחוק את הקץ – בפה; במעשה הן לא יעלה על דעת מי שהוא לדחוק – לתלות לראווה דגלי-ילדים בני פרוטה על כל השערים – ולחכות…

“על כס-הרצל”. כן. לפי שעה יכול ויצמן לשבת על אותו כיסא. אבל בין חולמי-החלומות שבעם-ישראל בימים האחרונים הלא היו גם כאלה, אשר התאוו, כי ויצמן יעביר עולים ויסדר גולים; זאת אומרת, כי יגדל כיסאו מ“כס-הרצל”…

והיה גם מי שאמר: יוותר מנהיגינו על אספות-נבחרים – זה לא איכפת לנו. לאנשים שלא בגרו במובן הכלכלי, לאנשים שאינם מפרנסים את עצמם – וכזה הוא רוב-מנין ורוב-בנין של היהדות הארצי-ישראלית – אולי אין גם זכות-בחירה, אולי לא צריך כלל, שיבחרו אלה באי-כוחם לאיזו אספה; אבל מהבראת והגדלת הישוב העושה-פירות אל-נא יניחו את ידם.

עכשיו אנו שומעים רק: “אשרי המחכה”! וזה קשה לשמוע. גם הרצל בשעתו חיכה, וגם היושבים על כיסאו, היודעים כמונו, שאסור לחכות, מחכים; מחכים, אם כן, בעל כרחם, ה“גמר”, אם כן, יבוא…

– – – – – – – –

על יד מיטת-הגוסס

– בשם זה נתפרסם מאמר באחד מן הגליונות של ה“לעבענספראַגען” (מס' 206), שהגיעו עדינו זה עתה. הגוסס הוא הציוניזם, והכותב מלגלג על נוטה-למוּת זה, שלמרות “שמונה(!) מאות אלף הערבים” הוא עוד חושב על ספינות, אוניברסיטאות, ועל “פּלאַנטאַציעס פון גן-עדן עפּלאך” –

הציניזם במאמר זה כלפי הציוניזם עובר כל גבול. עד היכן מגיע כוחה של ההתנוונות ה“פאָלקיסטית” – קשה לשער למי שלא ראה פנינה זו. והכותב הוא דוקא נער ליטאי חולני, שיש לו כבר ספר-שירים מלפני עשר שנים, ספר, שבו מררתו נשפכת באֶלגיוּת על מחלת-וגסיסת-עצמו. ואף זה החולה המסוכן רוקד היום לגסיסתה של אחת ההתאמצויות האחרונות של ההוויה הישראלית –

…קראו לנחשים".

– – – – – – – –

בפנים

– במאמר “על הפרק” בחוברת זו¹ נאמר במקום אחד: “וצריך חומר אנושי כזה שבמקום שצריך לעשות מאה בורות ביום יעשה מאה ולא חמשים”. פסוק זה מרמז, אולי, לענין ידוע, שיצויין במה שיבוא; אבל, אם כן, פורתא לא דק. הדרישה מאת הפועל, שיתן מכסימום של עבודה לשם ריבוי-התוצרת של העם, כמו שכותב גם סופר אחר (מר לודוויפול) ב“חדשות-הארץ”, ודאי שהיא צודקת. במה דברים אמורים? כשהפועל עומד בקשר ישר עם האומה, זאת אומרת, כשהוא עסוק במשק לאומי, על קרקע-הלאום. ואולם כשהאומה מופיעה לפניו בצורת בעל-בית, שבפרדסו או בבית-דפוסו הוא עובד וש“ריבוי-התוצרת” נוגע לרווחיו של בעל-הכסף בתור פרט יותר מאשר לאומה, אז ידאַג ל“מאה הבּוֹרות” או ל“עבודה בחול-המועד” המנהל והמשגיח, ואולי גם מי שהוא מן הסופרים, אבל לא הפועל ולא יעקב רבינוביץ. זה האחרון, אמנם, יודע זאת, ובכל מאמרו הנ“ל מוּבּע היחס הזה, ומובע כיאות. אבל עם סופר המתיחס בכבוד לזיעת-האדם ולטבעו יש לדקדק גם על מבטא אחד. אַל לסופר משלנו לדון את הפועל שלנו עד שיגיע למקומו. גם על חמשים בורות מזיעים די, ביחוד אחר הליכה ברגל במשך שתי שעות, וכלום בטבע-האדם הוא, ויהא האידיאליסט היותר גדול, לעבוד בעד סכום ידוע של משכורת, שאינה מספיקה למחיה אחרי הכל, דוקא למעלה מן הכוחות, בכדי שהכנסות-בעל-הבית תרבינה? זהו הצדק? אלא מאי? בעל-הבית הטוב והמיטיב אומר: אם לא מאה בורות, אז עבודתכם אינה שווה כלום, לחם-חסד אתם אוכלים, ואין לי חשבון להחזיקכם, והוא שולל את מקום-העבודה מן הפועלים? כן, זוהי כבר שאלה אחרת. על זה יש מנהל ומשגיח ופנקסים וחשבונות, ועם צד זה ודאי מתחשבים הפועלים בדלית ברירה גם בלעדינו; אבל אנו, האינטליגנטים, שסעודת-הצהרים שלנו בלבד עולה ככל משכורת-הפועל ליום, לא יאה לנו לקבול על ה”דימורליזציה" של הפועל. אנו הקוראים: “עבודה ולא בטלה” – אסור לנו להסיח דעת אף רגע מן הצד השני: עבודה ולא עבדות.

– – – – – – – –

אי-נורמאליות

– בפרדסו של העסקן הציוני ג. פּוּטרו רוב הפועלים (יהודים). הדבר ירָאה כמקרה אי-נורמאלי. ואולם הפּיטורין באו לרגל שביתה אחת, אף היא לא-נורמאלית ביותר. וכשמעיינים בדבר רואים, כי אי-הנורמאליות היא מעיקרא דדינא –

כי בנוהג שבעולם ה“נורמאלי”, שנותן-העבודה, בעל הכסף, רוצה לתת לפועלים שכר-עבודה עד כמה שאפשר פחות. רק עד כדי שלא ימותו ברעב ממש ולא יהיה מי שיעבוד, ולקבל פרי-עבודה עד כמה שאפשר יותר, בכדי ש“העסק יגדל”. הפועלים מצדם רוצים להתייגע עד כמה שאפשר פחות ולקבל שכר עד כמה שאפשר יותר, ובכל שעת-כושר מוכנים אלה האחרונים לשבות ממלאכתם, האמצעי היחידי להשגת מילוי דרישותיהם. בעל-הבית בשעת אסון כזו לעסקו מוכן לטעון: בתנאים כאלה אי-אפשר בכם; אם להוסיף על משכורתכם או לגרוע משעות-עבודתכם אין לי חשבון להחזיק את בית-מלאכתי; לכו, איפוא, לסבלותיכם בתנאים הקודמים, ואם לא – לכו מסבלותיכם והימַקו ברעב ובבטלה. לזה האופן האחרון קוראים: לוֹקאוּט. הציבור בעולם הנורמאלי נוהג להתערב בסכסוכים כאלה – בצורת ממשלה, דעת-קהל, עזרה לצד זה או.לצד אחר. ואף זה ביסודו של סדר-העולם הנורמאלי.

בישובנו הדל, הבלתי נורמאלי – היחסים שונים קצת ושונים לא בטבע-הדברים ובטבע-האנשים. גם בארץ-ישראל הבעלים הם בעלים והפועלים פועלים וכל דבר “נורמאלי” לא זר להם. אי-הנורמאליות כאן הוא בזה, שהציוניסט המעסיק פועלים יהודים חושב את עצמו לאיש-חסד, לבלתי-נוֹרמאלי. ובאמת, עובדים עשרות אנשים ומקבלים ארבעה שילינגים ליום, ואחדים מהם משום-מה גם חמישה, סך-הכל כך וכך; בעוד שאפשר היה לעשות אותה העבודה על-ידי פועלים שלא מבני-ברית בשלושה שקלים ליום, ואז היה הסך-הכל עולה כך וכך. אי-הנורמאליות ניכרת.

היוצא מזה: אני, הציוניסט פלוני בן פלוני, מעסיק אתכם, פועלים יהודים; חברי בעלי-בכסף לועגים לי בגלל זה, מתקלסים בי, מוכיחים את משוגתי על פני. לכן אתם למצער, הכירו בגודל-מעשי, אַל תפצו פה, היו מסורים בלב ונפש, אַל תשימו לב לכל עלבון מצד ההנהלה וההשגחה, אתם אוכלי לחם-חסד!

הפועלים מצדם משכימים לעבודה, הולכים ברגל שעה או שעתים עד מקום-העבודה, באים, עושים את המוטל, וכשהמשגיח “מביט בין האצבעות” (אף הוא “פילאַנטרוֹפּ”, כלומר, יש לו חשבון שלו להביט לפעמים בין האצבעות, בכדי שאחר כך… וד"ל) עושים רק בכדי להיפּטר… לעזאזל! השד לא יקח את בעל-הבית!

עד כאן – נורמאלי. אי-הנורמאליות מצד הפועלים מתחילה, כשהם “מתיחסים” ביותר ובאים בדרישות של תנאים מיוחדים, שאינם נהוגים בשוק-העבודה. מה שנוגע להנהלה, החושבת את עצמה לקרבן עולה על מזבח-הישוב, הרי היא מתמלאה חמה על כל דרישה מצד הפועלים, תהיה מה שתהיה. היאך! “דימוֹראליזאציה” כזו! פועלים הסמוכים על שולחן-בעל-הבית, העושים אותו ללעג ולקלס בעיני כל חבריו הפרדסנים, עוד מעיזים לבוא בדרישות!

ההנהלה מתרגזת ומֵרוֹגז, כידוע, לא יצא דבר טוב.

בפרדס-ג. יצא אפילו דבר רע.

ומעשה שהיה כך היה. הפועלים התימנים, והם רוב-מנין של העובדים בפרדס, התמרמרו על שהם מקבלים רק ארבעה שילינגים ליום, בעוד שחבריהם הפועלים האשכנזים האחדים מקבלים חמישה. הפועלים האשכנזים הכירו, כמובן, מעצמם, בצדקת-הדרישה, ולא עוד אלא שהם טענו בפני ההנהלה, כי אי-השוויון במשכורת הוא גם גורם לרעת-העבודה. ההנהלה, כדרכה, מתרגזת: אלה תולדות פועלים יהודים! עבודתם אינה שווה כלום, מקבלים נדבות, והללו עוד מתחצפים לבוא בדרישות אל המנדב: למה הוא נותן לעני אשכנזי גרוש ולתימני רק חצי-גרוש?

הפועלים שבתו והציעו למסור את הדבר למשפט-בוררים. המעוניינים בציבור הארצי-ישראלי, שבישוב יהיו פועלים יהודים (מפני שאז סכנת החיים אינה כל כך גלויה) ושהפועל היהודי יוקיר את מקום-עבודתו ולא יהיה מוכן ומזומן לעזבו בכל שעה, התערבו בדבר, שגם ההנהלה תסכים למשפטי בוררים. משפט-הבוררים הוציא פסק-דין לטובת הפועלים, כלומר, להשוות את המשכורת, אלא בכדי שלא לעבור את גבולות-התקציב, רשאית ההנהלה להמעיט את מספר הפועלים. ההנהלה – מתוך רוגז או מתוך חשבון, מי יודע מסתרי-הנהלה? – עמדה ופיטרה את רובם. הפועלים ידעו, כי ככה לא יֵעָשׂה ביחוסי העולם הנורמאלי, כי אין מפטרין פועלים על שביתה ששבתו, אם הם זכו בדין, לא צייתו להנהלה והמשיכו את העבודה. אז הופיע על הבמה שוטר, הופיעו גם פועלים נכרים – וסוף דבר, שהשובתים, אשר רצו לעבוד, לבלי לעזוב את מקומם, גוֹרשו. אין פועל עובד בעל כרחו של נותן-העבודה!

את המוסר היוצא מכל ה“שביתה” הזאת וה“לוֹקאוּט” הזה – אני מניח לקולוניזטורים שלנו בעתיד הקרוב.

– – – – – – – –

כרוז לאיחוד

– עכשיו, בנקודה המתה, שאנו עומדים עליה, אין ההבדל שבחוגי הישוב השונים בולט ביותר אלא, אולי, בקול-הדברים ובמידת-הצער. ואולם כשתבוא השעה, שעת עליית-חלוצים והתחלת-עבודה – והשעה הזאת צריכה לבוא: בלעדיה אנו שוקעים באפלה – אז יתגלה בכל תוקף ובכל בהירות, מה בין החתירה להרחיב עסקים איזו שיהיו ולהעשיר על ידי איזו אמצעים שהם, לבין השאיפה לאכול להם ולחזק את כוחות-החיים של הישוב היהודי; מה בין ה“בניה”, שרק סנפיריה וקשקשותיה דומים לציוניות, ותוכה צרעת ממארת, לבין מטרת ההתישבות הלאומית-החלוצית, כפי שהיא מוצאת לה ביטוי בכרוז שנתפרסם ב“הפועל הצעיר”, גליון 6, ושחתומים עליו: הוגו ברגמן, קפלן ושפרינצק.

כן, על כל האמור בכרוז יכולים אנו כולנו לחתום בשתי ידים. וכמה מצער מה שהוא נחתם רק בידי השלושה. ל“צעירי-ציון” ולחברי “הפועל הצעיר” בחו"ל הן יש ערך רק במידה שהם מסוגלים להיות היום או מחר פועלים-חלוצים בארץ, ומי צריך לפנות אליהם, אם לא באי-כוח הרוב המכריע של הפועלים, שהנם כבר בארץ?

בממשלה של הדאגה הגדולה לקיומנו העממי אין מקום לכל אותה השלילה הנוראה של סכסוכי-מפלגות – בתוך ציבור-הפועלים גופא – ועוורון מכוּון; אין מקום להתנשאות ולעקמומיות של “נקודת ההשקפה שלנו היא כך וכך, בעוד שנקודת ההשקפה שלהם היא זו וזו” – – – אחת היא נקודת-ההשקפה לכל צעיר יהודי היורד מעל הספינה בחופי ארץ-ישראל, בין אם לשונו תביע אותה כך או אחרת. אחת היא המטרה ואחדים גם האינטרסים, כמובן, אין פרצופי בני-האדם דומים, ויש הבדלים פרטיים בתכונות, בכוונות, בהעוויות, בסגולות. אבל כל אלה הלא אינם ענין אלא לכאראקטרולוגים וליפי-רוח, אבל לא להולכי-דרך…

מסדרי הוועידה, כמונו, ודאי לא ה“אידיאולוגיה” של הפועל קדושה בעיניהם, כי אם האינטרסים של העובד והעבודה, והם, כמונו, ודאי נושאים נפשם לא לוועידת-צעירים, שיתאספו לעסוק ימים אחדים בפלפולי הסוציולוגיה ולהראות בקיאות וחריפות ב“ציוניזמוס וסוציאליזמוס”, כי אם לכנסיית-צעירים, הרואים בעיניהם בכל שעה את התהום הפתוחה לרגלינו, ומן השעה הראשונה יגשו לגישור-הגשרים, לחיזוק המוסדות החלוציים…

ומוסדות חלוציים אינם יכולים להיות “חציים לכם וחציים לנו”. עמנו אחד וציבור-הפועלים – ציבור אחד בארץ. על הוועידה לתקן את המעוּות של פירוד, שאין לו יסוד. עליה לדרוש הרחקת כל המחיצות המיותרות, הנטויות בין הדבקים.

הוי, כמה אין הדברים נעשים אצלנו כמו שהיו צריכים להיעשות! הוי, כמה מתייגעים אנו בדיבורים על איחוד לשם מעשה, עד שלידי מעשה ממש אין אנו זוכים להגיע כלל;

– – – – – – – –

נחמן סירקין

– ביושר-לב, בהכרה אינטואיטיבית נכונה ובשקידה ספרותית רבה עומד האדם החשוב הזה על משמר הציוניות העממית למן חוברות-הז’ורנאל “השחר” ו“דער המון” בימי הקונגרסים הראשונים; שׂבע-מחשבה, רענן-הרגשה, פקוּח-עינים ומחוֹנן בעט סופר מהיר הוא מופיע בכל אשר הוא כותב לנו בימים האחרונים.

לקראת בואו אל הארץ ישמח לב חברינו כולם.

[“האדמה”, כסלו תר"ף; החתימה: י.ח.ב.]

“ערכים”, קבצים לשאלות-החיים ולספרות, ערוכים על ידי פ. לחובר. א. וארשה, תרע"ט.

הרי לנו דרישת שלום ראשונה גם מן העברים אשר בפולניה. פ. לחובר יסד בימה קטנה ל“הערכה חפשית של חיינו והחיים אשר מסביב, הערכה לשמה, לא לשם מגמה מן המגמות או לכבוד אחת המפלגות”. שם הבימה הקטנה – “ערכים”. ערכים אלה, מוסיף העורך, יתעלו בעינינו, אם נצליח לתת בהם גם דברים של ערך.

והצליח. “אגדת-הסופר” מאת ש“י עגנון הוא דבר של ערך. משורר זה מוסיף לשתות ממעינו, וגם לטבול ולהתקדש בו. מעכשׁיו לא יחורו פנינו מול כל הנֶחרים בנו: אין יסוד לשירה העברית, שהיא בשפת משכילים ומלומדים, ומקורה אכזב. ש”י עגנון עמנו.

לא מחוסרי-ערך הם גם דברי העורך על הריקניות הנפשית של “מתקני-העולם” שלנו, היודעים רק להתרעם, לשאת “חזון” ולהפליט ריזולוציות של ביקורת על הכל, אבל אין להם יחס אל החיים ואל יצירת-החיים (“על שערי הגן” בראש החוברת); ולא פחות קולעת הערכתו את ההמון הציוני. “כשמדברים אליהם על דבר יסוד-המעלה של שלושים-ארבעים אלף איש לשנה, אין זה משביע את רצונם. אלה הן פסיעות קטנות, ונפשם תהלך בגדולות (למנחם מנדיל יש עסק רק במיליונים). גדולות! לוּ עלה בידינו לנטוע על אדמת-האבות אפילו פחות הרבה מכדי שלושים אלף איש בשנה נטיעה שיש בה ממש, כי אז היה אחד מפלאי-הפלאים, כמעט שינוי מעשי-בראשית” (“מדינת-היהודים והיהודים” בסוף החוברת).

באמצע החוברת באו “דברים נושנים” מאת בן-גוריון “בעניני שירה”. הדברים הנושנים אינם רק מזכירים את ברדיצ’בסקי: הם הם ברדיצ’בסקי. כל יסודות הים הרי ישנם גם בנטפים אחדים ממנו. ודבריו אלה של המשורר בענייני השיר, שירתנו – שירה הם, וכזו, שאין למעלה הימנה.

על גבול דברי בן-גוריון יהמו ציוּני צייטלין לעיירתו “הנה הם לפנַי כל יהודי העיירה כפי שהם מתפללים, לומדים, נושאים ונותנים בענייני תורה, יהודים עטופים בטליותיהם, בוכים, צועקים, מתחננים, מנגנים, מזמרים, מתדפקים באין-סוף על ידי ניגוני-החב”ד שלהם, עוסקים במצוות, עולים, יורדים, פונים לעסקיהם, עובדים, סוחרים, ולפעמים גומלים חסד, ולפעמים מונים ומרמים. יהודים טרודים, בהולים, דחופים, נחפזים, אצים ודוחקים איש את רעהו, אוכלים את לחמם בבהלה ורצים לתורה או לסחורה –והנה יהודים אלה לפני" –

לפניו, לפני הכותב, אבל לא לפנינו. –

והמבקר פרידמן כותב מכתב על אודות טשרניחובסקי. מכתב נעים. ואמנם, על נושא זה הן אי-אפשר לכתוב מכתבים בלתי-נעימים.

מלבד כל אלה יש בחוברת שיר (הגון) מאת יעקב כהן, שני שירים (גרועים) מאת יצחק קצנלסון, ועוד אחד מאת אהרן צייטלין (“תוחלת”) ושיר מתורגם משל בודליר (ע"י יוסף הפטמן); שיר בפרוזה (“חזון”) מאת צ. ז. וינברג ומַגידוּת מודרנית (“לב אירופה החולה”) מתורגמת משל סוין בּוֹרברג, שהחוברת, כמובן, לא היתה מפסידה כלום בהעדרה.

[“האדמה”, כסלו תר"ף; החתימה: ח.ב.צלאל]

יסוד מושבי עובדים. מאת א. ל.יפה, הוצאת “הפועל הצעיר”, יפו, תרע"ט.

אין אנו יודעים את הרוח השורר אצל המוני החקלאים האחרים, ואף אין זה עיקר לנו לדעת. איך אומר א. ל. יפה בנוגע ל“שאלות” בכלל: “השאלות אצלם מוסבות רק על-דבר הטבת חייהם ושיפורם, אבל את חייהם הם חיים בכל אופן”. וכך גם בנוגע לרוחם ולמצב-רוחם: הפסיכולוגיה אצלם אינה עיקר. מה שאין כן אצלנו, ששאלת-שאלתנו היא, פשוט, חיים או לא-חיים ושהפסיכולוגיה שלנו היא אחד הגורמים הראשיים להתחלת הבניה ולאופן הבניה. רוח מתחכמת, עקצנית, מתחפשת, צבועית, דברנית, ואפילו “חסידית” יתר על מידה, אינה יכולה לכונן צורת-חיים של קבוצה ישובית בשום אופן. ומכאן קציצת הכנפים, אי הרצון וההרגשה העצמית הרעה לרוב הגדול של קבוצותינו הישוביות, שמספרן, אהה, אינו גדול כלל, שמספר כולן, אהה, יכתוב ילד ממכינה א'. ויש גם אשר יהגה ההוגה במרי-רוחו ב“שאלה האגרארית” שלנו ויבוא לידי מסקנה, כי להמון-עובדינו אנו עם הנטיה הנפשית-טבעית שלנו למאכסימאליזם – במובנים שונים – ועם הנטיה העירונית-טבעית שלנו למותרות – גם כן במובנים שונים–; לנו, עם חוסר-הטאקט הנפשי בכל דבר ועם הרגשנות העצבנית, אין אפשרות של סידור בכמות ניכרת אלא דוקא בתור שכירים במשקים ציבוריים (ציבוריים, מפני שלפרטים אין עצה במובן העבודה העברית); מינימום ידוע של עבודה ומינימום ידוע של משכורת – ומשמעת של פאבריקה. לצורה מעולה מזו, דומה שעוד איננו כדאים, על פי הפסיכולוגיה שלנו.

א. ל. יפה – לא כן עִמָדו. הוא רואה את כל מומי צורות-הישוב הקיימות (לא רק של ראשון-לציון וראש-פינה) והוא מבארם במקרה ובפזיזות ובפיזור-הנפש, שבהם נבנו, אבל הוא מאמין בכוח “הכוונה הקודמת והתבנית והתכנית המסויימות”. הוא מאמין, כי “את הכל יוכל האדם לעשות לרצונו”; הוא מאמין, יחד עם כל הערותיו הנוקבות ביחס לשותפנות, לחיי המשפחה בקבוצה ועוד ועוד.

מחברתו של א. ל. יפה – פרי-נסיונה של נפש פועלת, אצילית-מעשית כאחת – אינה ענין לביקורת ולניצוח, כי אם ללימוד ולשימת-לב. המציאות הגלויה אומרת: “מושבי-עובדים” אינם שיטה של ישוב רחב. לוּ גם דיבר הכתוב לא בנו ולא בפלשתינה, כי אם באיכרים רוסים או גרמנים ובמרחבי-שדות של אמריקה, במקום שאפשר לעשות דבר-מה, גם אז אי-אפשר היה ליישב, על-פי שיטה זו, אלא רק איזו אלפים לשנה. החשבונות של קלוריות-החום אינם כלל חשבון, ובפרט בשבילנו ובארץ-ישראל, שלא על קלוריות בלבד יחיה המתישב בה משלנו, ושהפגעים הבלתי-נראים מראש מרובים בשבילו מן הנראים. ואולם אם שיטה לישוב אין זו, אם הישוב צריך ללכת וילך, אם ילך, בדרך האינדוסטריה החקלאית והעירונית, הנה מושב-עובדים של א. ל. יפה וחבריו הנהו אידיאל גדול בשׁבילנו, גם אם יִשָׁאר אחד, גם אם לא יהיו לו מחקים, שאיפה זו לישוב של איכרות זעירה ובעיקר נימוקי השאיפה כפי שהם מתגלים במחברת, נעלים ויקרים הם עד אין קץ. אם התנאים והחומר האנושי שלנו, הבא בחשבון, יִמָצאו אפילו למושׁב אחד בצורה זו, בצורה שׁל חיים דחוקים ומצומצמים (על פי היחס המקובל), קשה לדעת. אם המושב הזה, כשיִוָצר, ישמש דוגמא לאחרים – קשה להאמין. ואולם שבצורת-מופת זו של חמשים איש, החיים במקום אחד חיים מתוקנים, יש משום הבראת גופנו הקטן בארץ-ישראל, החולה כל כך – אין ספק. המורים מסביב יביאו את ילדים למושב הזה בימי-החופש, למען יראו ויתבוננו. כי לא בחיל ולא בספסרות ולא ברוחניות, כי אם בכוח עמל מפרך וברוח האדם העובד – כה יאמר מושב-העובדים של א. ל. יפה וחבריו.

[“האדמה”, כסלו תר"ף; החתימה: ח.ב. צלאל]

(אַ אידישע אוטאפּיע, מאת מאריס מייער, הוצאת “די צייט”, לונדון)

לא כל התכניות של הספר הזה הנן אוּטוֹפיות ביותר, זאת אומרת בלי מוּצאות לפועל. אדרבה בכל הפרקים על קונגרס לאומי, על בנק לאומי, על סידור אמיגרציה, על עבודת־אדמה, על חינוך, לשון ודת, על עתונות, תיאטרון ואמנות – בכולם ישׁ הצעות, שׁאף על־פי שׁספק גדול הוא, אם יחמָצאו בעמנו המנוּון הכוחות הדרושים להוציאן אל הפועל בזמן מן הזמנים, אעפ"י שלא מובן, מפני מה, למשל, עד עכשיו נוסדו כל ישובי היהודים על־ידי בהלה ומרוצה, ופתאום ײוָסדו על פי סדר, ובמובן זה הנן עושות רושם של אוטופיה, הנה כשהן לעצמן נכונות הן מאד, מתקבלות על כל דעת ישרה ואינן אוטופיות כל עיקר. גם בהרצאתן אין כל ציורי־דמיון, כל פנטסטיקה מיוחדה. איש־החלומות אשר לפנינו אינו בוחר אפילו בלשון דיאלקטית לאמור: מכיון שהדברים יתפתחו באופן זה וזה, לכן יהיה בעוד חצי־יובל או יובל כך וכך. לא! בלשון ברורה והגיונית של עתונאי זקן ורגיל הוא עומד ואומר: העם היהודי אינו נוטה עכשיו להטות אוזן להצעות ממשיות ועוד פחות הוא מסוגל להגשימן במעשה. אבל כך לא טוב. יש צורך בחיים נורמאליים־לאומיים במובן האחדות הכלכלית־המדינית, ולא רק הרוחנית־פסיכית; חובה מוטלת על כל העם, הפועלים היהודים במשמע, לקחת חלק בתקנת־מצבו. ולתקן אפשר על־פי תכנית זו, שהיא, אמנם, אוטופית, אבל רק אם לא ישמעו.

האוּטוֹפיזם הגמור מתבלט ביותר רק בחלק־התכנית על דבר צורת הממשלה העתידה וביחוד על דבר יצירת הסטרוּקטוּרה הכלכלית־יהודית־עולמית, זאת אומרת, שלכל היהודים הרוצים להיות יהודים תהיה מין חברת־מניות כבירה, אשר לה ימסור כל יהודי הרוצה בקיום־עמו את כל רכושו, למען עבוד בה בתור בעל־מניה; חברה ליצירת הפירות הנחוצים לחיים ולחלוקת־הפירות, שכל יהודי באשר הוא יהודי יהיה שייך לה, ישתתף בה וכל אחד יקבל כפי חלקו. כאן לא נתן לעצמו ההוזה דין וחשבון לאיזו ימים ולאיזו תקופה הוא מנבא, אימתי יתרחש הנס הזה. רגע נחשוב, שהכתוב מדבר בשעה, שמסביב לישלוט עוד המסחר החפשי (והראיה: ידובר שׁם על זה, שהיהודים העשׁירים ביותר לא יכָּנסו לתוךְ החברה: הם יבחרו בהתבוללות); ואולם בהקדמה נאמר, שכל היסוד לבנין הוא מה שהעולם בכלל הולך לקראת ההלאמה… ואם כן, בתקופת ההלאמה אצל כל העמים, שיש להם מה להלאים, ילאימו היהודים על ידם את המסחרים הקטנים, החנויות בנות־הפרוטה וסלי־הסחורה הקטנים שגידי נשים תגרניות? העמים העיקריים יתגברו על הקושי הנורא להלאים את התעשיה הגדולה, מה שאפשר, ואנו נלך לאַחד מיליוני חנוונים קטנים פרטיים, בעלי אינטרסים שונים ותנגדים, בעלי השגות ואגואיזם של חנוונים קטנים? ועל סמך מה? על יסוד הרצון החפשי, בכוח־המוסר? ואם גם נניח לשאלת־החוץ, כלומר ליחסם של בעלי־הארצות, שהיהודים יושבים בתוכן, אל החברה הזאת; אם גם נניח לשאלת האפשרות האובייקטיבית של הסתדרות כלכלית מאנשים הנמצאים במדינות שונות ומסתגלים לתנאים המיוחדים שבכל מדינה ומדינה; אם גם לא נשאל את המציע: איך יוכל המשק היהודי המיוחד, מחוסר הבסיס הקרקעי הרחב, להתקיים ולחיות לבדד בתוך גבולות של משק כלכלי־לאומי טבעי, לא־יהודי? – הנה אי אפשׁר שׁלא לשׁאול: מאין יִמָצאו בינינו אז כל כךְ הרבה מסדרים נאמנים לדבר הגדול הזה שלא היה לעולמים? כשרון הסידור שלנו כיום, בערב האוטופיה, אינו, כמדומה, ממדרגה ראשונה… ומה תעשה החברה לכל חבר וחבר שלה, שבתור יהודי ירצה הוא ודאי להיות המסדר, הוא ולא אחר? כי אם לא – מה ימריץ את היהודי, כל יהודי ויהודי, להיות שייך לה? במלים אחרות: מה יכול להיות הכוח הדוחף, הגורם העיקרי, ליצירת סטרוקטורה כלכלית כזו? האומנם רצון הקיום הלאומי? והרי עד עתה ידענו, כי הדחיפה הכלכלית היא גורם גדול לתגבורת הרצון הלאומי והאידיאולוגיה הלאומית; אבל ששאיפות לאומיות של יחידי־סגולה תיצורנה שותפויות כלכליות המוניות, שעוד לא היו דוגמתן מעולם, הסתדרויות בלי טריטוריה מאוחדת לחמרים טריים וליסודות־היסודות, בלי הכרח ובלי מסורה – איך יאמין בהן גם הדמיון?!

האפשר לומר, כי המחבר בעצמו מאמין בהזייתו, כי כוח־הגיונו הוא אינו יודע כל מה שאפשר להקשות על תכניותיו? לא, ישׁ עדות נאמֶנת, כי יודע הוא. הכי קרא את שׁם ספרו: אוטופיה. הוא רק חושב, שתכניתו האוטופית (מצד העם ומצד העולם גם יחד) יכולה להועיל לעסקני העם בעבודתם היום־יומית, במעשיהם הקטנים. המטרה הרחוקה תאיר את נתיבותינו הצרות. ומבחינה זו יפה עשה שכתב את מחברתו. השקפותיו על הצריך נכוחות הן, ולהרבה פרקים, בפרט במה שנוגע לשאלות־התרבות, היה יכול להיות ערך חינוכי, אלמלא המבטאים המגוחכים זעיר־שם, כגון: “העידותי בעמי” (“איך האב געגעבין אַ ווארנונג צו מיין פאלק”), מבטאים המעידים על חוסר טאקט ספרותי, ובמקום שאין טאקט, אין חינוך, כידוע.

המחברת נכתבה עוד לפני הצהרת־בלפור, שמר מייער נותן לה ערך גדול ורואה בה אתחלתא דגאולה. אם נכונה דעתו, כי הצהרה זו מקרבת אותנו אל התגשמות המטרה האוטופית שלו, יש לפקפק. ואולם שפוגרומי־הכליון, אשר קמו עלינו במזרח־אירופה (אמנם, בלי כל שייכות אל ההצהרה,), מרחיקים אותנו מכל חלום של בניה, מכל חזון־עתידות – זה ודאי.

[“האדמה”, כסלו תר"ף; החתימה: ח.ב. צלאל]

תחיית עם ישראל מאת פנחס רוטנברג

די נאציאצאלע ווידערבעלעבונג פון דעם אידישען פאלק, מאת פינחס בן-עמי (פ. רוטענבערג). מתורגם מן הכתב-יד הרוסי על-ידי ב. ריבקין. ניו-יורק 1915.

אהבת-העם, כאהבת-האשה, היא כוח של אינסטינקט יוצר אצל אנשים בריאים בגופם ובנפשם. וכוח כזה מורגש במחברת הקטנה הזאת, בת 32 העמודים, שנכתבה לפני חמש שנים.

לא לשם גילויים בפרובלימה היהודית נכתבה המחברת הזאת. “בזה – חושב בעל-המחברת, ובצדק – יש אַבטוריטטים יותר גדולים ממנו”: הוא, כמסופר שם, הלא אדם שהיה נתון כל ימיו בעולמות אחרים; לשם מפעל נכתבה: לעורר את כל היהודים הרוצים בתחית-עמם להשתתף במלחמה בתור בעל-ברית מיוחד של ההסכמה.

הממשיות שבקומבינאציה זו – לא עכשיו הזמן לדון בה. יותר נכון: עכשיו כבר לאחר זמן. חמש השנים שעברו מזמן היכתב המחברת נתנו לנו גם איזה נסיון להכיר את מידת כשרוננו אנו להיות בעל-ברית וגם את סגולותיה של ההסכמה לקבל בעל-ברית. ואולם הרוח שבמחברת זו בכללה – הרוח שאין עוד לדבר על תחית-ישראל; שצריך לעשות כל מה שאפשר לתחיה זו – רוח-הפעולה שלה – צריך שעוד יחיה אתנו.

המחברת – דוֹקוּמנט היא: וידוּיו של אדם נבון ובעל-כוח, אשר נטר כל ימיו כרמי-זרים, והוא רוצה מעתה לנטור את כרמו. ולא רק לנטור; כי הכרם עזוב, וצריך לעזקהו ולסקלהו ולנטוע בו שורק. והאיש הוא בונה על פי אומנותו, ומלאכתו בכך.

לא.“תחית עם ישׂראל” יִקָרא, איפוא, למחברת זו, כי אם תחית פינחס בן-עמי.

אדם תמים ובלי רפלכסיות נשקף מן המחברת. ומי יודע? אולי נתכּנו לו עלילות.

[“האדמה”, כסלו תר"ף; החתימה: ח.ב.צלאל]

קובצים סוציאליסטיים יהודיים

אידיש-סאציאליסטישע זעמעל-ביכער".¹ נומער 1. סעפטעמבער 1919, ניו-יורק.

בדין וחשבון אחד שבעל-פה של אדם המצוי אצל בתי-מלאכה יהודיים, שהיסוד הקואופראטיבי הוא משען להם, יסופר על ריבוי הטענות והתביעות של בחורי בני-ישראל, כשמנהל-העבודה, למשל, מעיר לעצלים שבין החברים, כי צריך לעבוד, שהרי הכל חברים, ובטלתו של אחד גורמת הפסד לכל המשק, עומדים ומקהילים קהילות על “גסות-יחוסיו”: הוא מאיים בפיטורים, בהוצאה מן הקואופראטיב? הכך יעשה אדם המתאמר לסוציאליסט? הזהו הסוציליסמוס?

אופיי הדבר לאופיו של בעל-המלאכה ההמוני שלנו, יסוד קיומנו הלאומי; ומשותף הוא גם לאינטליגנט ההמוני שלנו. ולא יִפָּלא, שׁבגודל-כשׁרונו שׁל זה לתבוע, לנאום נאום ולשפוך אש וגפרית על ראש המתנגד, הרי הוא חומר-סגולה להוציא מתוכו שמשים ופקידים לסוציאליזם, אבל לא ליצור חיים קולקטיביים, מלאים איזה תוכן.

מוציאי ה“זאמעל-בוך” האידיש-הסוציאליסטי הנ“ל, הנם מאותם האנשים – אנשים אשר הסוציאליזם היהודי הוא להם לא שדה-פעולה, כי אם לולב כשר עם אתרוג מהודר (על פי הכשרות הסוציאליסטית, כמובן) לנענע בהם בידים כלפי עצמם וכלפי חוץ. “דער רעוואליוציאנערער בעוואוסטזיניגער טייל פון דעם אינטרנאצניאנאלען רעוואליוציאנערען פראלעטאריאט” ²– זהו מין מבטא חוזר,איסתרא בלגינא קיש קיש קריא. הכל כל כך “ריבולוציוני”, כל כך קיצוני, שבט-הביקורת כל כך מצליף, ההשקפה ה”ריבולוציונית" היא כל כך כוללת, מקיפה, אדומה, רחבה, כביכול, עד שפשוט תענוג ואושר לחיות בעולם הריבולוציוני הזה!… חזיז ורעם! מה חסר לאלה ומה נחוץ להם?

היתכן? – צועקת ה“דערקלערונג” ³“אידיש אין פאלעסטינא אונטערדריקט… (כידוע!) והמפלגה שלנו הסוציאליסטית העומדת על ההשקפה של קלאסען-קאמפף, תשתתף בקופה הלאומית ותתמוך במוסדות הציונים הבורגניים?!” – בשעה שאפשר להיקרא סאציאל-דעמאקראטישער פועלי-ציון פראפאגאנדא-קאמיטעט ולבלי לנקוף אף באצבע קטנה בשביל בניית הארץ העתידה, בשביל כניסת חברים לעבודה ממשית, כי אם לבלבל את המוחות על-דבר “פאליטישען קאמפף” באמריקה ולהיות בעת הצורך גם סוציאל-לא-דימוקרטים וגם קומוניסטים-ריבולוציונרים ממדרגה ראשונה ולשבוע רצון ולמצוא חן בעיני אלוהים ואדם –

באמת, לא יתכן!

אחר ה“דערקלערונג” בא אחד ומוכיח, שמלחמת-המעמדות אינה רק מלחמה על לחם. זה “לא נכון ולא מארכסיסטי”. החייט אינו רק חייט, כי אם גם אדם ובן ללאום ידוע, וכל דבר אנושי ולאומי לא זר לו. (כמה צרוף הוא “מארכסיזם” זה, שמתוכו מועמד החייט כבא-כוח המעמד הפרוליטארי וכנושא על כתפותיו את משא-העתיד!) “די בעסטע(!) מארקסיסטישע טעארעטיקער האבן דעם קלאסענקאמפף אנדערש ניט פערשטאנען. קאאוטסקי וואס רעכענט זיך פאר דען בעסטען מארקסיסטישען טעארעטיקער” ⁴ – – –

והואיל וכך, הואיל שכל מה שמעניין את כל העם, מעניין גם את הפועל, ורק שיש לו על זה השקפתו המעמדית המיוחדה, הרי… הרי מוכח, שלא טוב לקחת חלק בקופה הלאומית ובקונגרסים…

וקוֹמיס של קאוטסקי ובוּר דברוֹשוּרות זה עוד קובל במאמרו על “חוסר ההכנה התיאוריטית” של חבריו!…

אחר המאמר התכסיסי שאחר כך בשאלת השתתפות פועלי-ציון בקונגרס (הפתרון הוא, מובן, שלילי: לא להשתתף!) בא מאמר על ההגמוניה הגמורה של אידיש בכל תפוצות-ישראל. תרבות, אומר בעל המאמר, אינה דבר, שאפשר להחליפו לעת-מצוא. לעם בתקופה ידועה יכולה להיות רק תרבות אחת ולא שתים; התרבות העברית פסקה; עכשיו היא אינה תרבותו של העם היהודי. וזאת אומרת, שהתרבות העברית עכשיו אינה כלל במציאות בשביל העם היהודי.

כה אמר שטיינבוים (שם בעל-המאמר)! מסתמא יודע הוא מה שהוא מדבר!

ואף ניר-רפלקס יודע. הוא יודע “ברור את הסיבות של האמיגרציה בעולם הקאפיטאליסטי בכלל, ובקשר עמה את האמיגראציה היהודית בפרט”, ומתוך כך “ברור לו (מה לא ברור לו?), שבמשטר הסוציאליסטי תחדל האמיגראציה”. אבל לעת-עתה, בתקופת-המעבר… הקאפיטאל הקטן… הקאפיטאל הגדול…

“תורה” “תורה”! בלי “תורה” על “הקאפיטאליסמוס בכלל” – אף לא צעד! וכל זה בכדי ל“כַשֵר” את האמיגראציה היהודית לארץ-ישראל!…

אבל מי שרוצה לקבל מושג מקהות שבקהות, מריקניות שבריקניות, יקרא את הריפאֶראטים ואת הריזולוציות בחלק “מפלגותינו בחוץ-לארץ”. צריך היה לבדוק את מוחותיהם של הריפֶרֶנטים והריזולוציונרים ההם. את לבותיהם – אין לבדוק: אף משהו של הרגשת-חיים-ומציאות את בהם.

ואלה הגולמים, שאינם מבינים שמה ששקול ומלא תוכן בפי לֶנין, יכול להיות שׁפל ונהבל בפי קנדז’רסקי, עוד מדברים בשעת-הכושר על יצירת כלכלה יהודית, על העברת-המונים, על יסודות חדשים, על חיים ועבודה!

לבסוף נספחו על ה“מאסף” שני מכתבים מאנשים פרטיים מארץ-ישראל: עדים חיים. ואמנם, לשונם של הכותבים מעידה על “הבנתם” הפועל-ציונית למדי. האחד, אורתודוכס מארכסיסטי, מתחנן בכל כוחו, שלא יתנו לקאפיטאל להיכנס אל הארץ. יִבָּנה הכל בלי קאפיטאל! כי למה להכניס את ה“צרה” הזאת, ואחר כך לבקש אמצעים להיפטר ממנה?! הרי אדם הראשון חי בגן-עדן בלי קאפיטאלים… והשני, לגיונר, מוכן ומזומן להפקיר בעד התעמולה היודישיסטית את הכל: “את זמנו, את משכורתו, ואפילו(!) את בריאותו”. לעת עתה הביא לקרבן על מזבח-האידיאל את… ה“בענדלאך” שלו. ללמדכם, שהיו לו “בענלדאך”.

[“האדמה”, כסלו תר"ף; החתימה:.ח.ב.צלאל]

ד

אחרי מות. – נידח ועובר-בטל נשתחרר הוא מכיעור-החיים בבית-החולים בצפת. בזכרון-בני-הישוב ודאי יחיה עוד זמן-מה בהדרת-פניו, בתוכחת-קולו, בתכניותיו, בגבורותיו… אבל הוא לא היה גיבור. הוא היה ילד קאפריסי, העלול לוותר על כל חללי דעלמא בשביל הקאפריסה שלו. הקאפריסה שלו, של המנוח, היתה דבר חשוב, ואילו נלווה לזה גם איזה כוח, גם איזה כשרון, כי אז היה ודאי גם מוריש דבר-מה אחריו. ואולם הוא לא הוריש כלום. כי היה רק ילד. אמנם, בעל-קומה, עם בלורית-רעמה לבנה, עם זקן שׁל “שֵׁיךְ”, עם עבאיה, רובה, כדורים, עם מאנירות של מאַיוֹר שדחוהו ממשמרתו, עם חלומות משיחיים, שאין בהם כל צדדי-קיום וכל אור של רעיון בהיר, עם “מחשבות” של אדם אשר אור-ההשכלה לא נגה עליו, בדבר היהדות העתידה לנצח את כל העולם הנוצרי; חלש כילד, מתהדר בחיצוניותם של דברים כילד ולוקח-לב, גם כשהוא מגוחך, כילד.

… לפני עשר שנים ראיתיו בפעם הראשונה. שכבתי אז מוטל בקדחת בבית-החולים ביפו. ובאחד-הלילות הביאו שמה אדם זקן פצוע. שומר היה הזקן, שומר את דירת הגימנסיה העברית שביפו על יד המושבה הגרמנית (תל-אביב עוד לא היתה אז), והתנפלו עליו ערביאים באופל-הלילה וגזלו ממנו את אקדוחו וחגורת-כדוריו ופצעוהו בסכינים. הזקן הפצוע גנח וצעק בקולי-קולות מעצמת-מכאוביו, בלי כל בושה, בלי כל יופי. וברגעים אשר הוקל לו, דיבר הרבה והתפאר: הם רצו לקחת ממנו את הברונינג… לא, ממנו אין לוקחים ברונינג!…

האם באמת היה כל כך מבולבל, עד שלא ידע, כי את האקדוח לקחו ממנו? או שידוֹע ידע, ואף על פי כן דיבר מה שדיבר?

חצי-תשובה על השאלה הזאת קיבלתי בפגישתי האחרונה אתו, בימי גירוש-יפו, בעין-גנים. הוא היה שומר-הירקות בקבוצת “אחוה”. חברי הקבוצה “החזיקו” אותו והתיחסו אליו… אהה, לא באחוה. אהה, בחיי יום-יום מתנדפת הרומאנטיות של חגי-יובל ושל נאומי-עסקנים ושל תשבחות העתונות הציונית שבחוץ-לארץ לגיבור, לדון-קישוט וכו' וכו'. בשעה ההיא, כשהגריסים במטבח-הקבוצה היו כל כך מעטים, וזה הזקן לא היה אובייקט לתעמולה, כי אם בשר-ודם מתהלך מסביב ומבקש אוכל, בערה השאלה: האם מביא הזקן לקבוצה את התועלת בערך כמות-המזון שהוא מקבל ממנה? הטובה שמירתו? הנחוץ הוא? האם לא היה יכול אלמוני או פלוני הצעיר לקחת את מקומו ביתר הצלחה? אבל מה עושים בו? לפטרו? כיצד מפטרים בזמן כזה? ואדם כזה… הוי, המציאות מרה היא, רבותי!

ומר-מר היה גם לזקן, ממש כמו לפני שמונה-תשע שנים, כשניחתו בו סכיני הערביאים. ואולם מאַיור-אינבאליד זה ניסה להתהלך עדיין זקוף ומלא חשיבות. דרבונות לא היו בסנדליו הקרועים, אבל צעדו היה עדיין כמעט בטוח. ההוא יבגוד בתפקידו? לא כלום.. אכסמפלר משונה, אֶכסוֹטי… ופעם אחת אחז בי, הוציאני אל השדה, בדרך ל“מיר”,¹ וגולל לפני תכנית מוזרה מאד, איך להפוך את לב ג’מל פשה לטובה על היהודים – – –

ושוב: הוי, הוי! אילו היה “שגעון” בדברים ההם! וי, וי, בדברים ההם לא היה שגעון! אללי! הדברים ההם היו למטה מ“שגעון”!

ואולם – נאמן עליו הדיין! – גם באותה שעה נשאר הוא הילד המגודל. הילד התמים וטהר-הלבב.

– מ’דאַרף א קרבן… מ’דארף א קרבן… ניט אַנדערש… וואָס מיינסטו?… וואָס שוויגסטו?…²

שלום לעפרך, מיכאל הלפרן! עכשיו גם אתה כבר שותק. שוכב אתה שם בעפרך בחורשה ושותק טוב כך. יפה השתיקה.

–––––

האבדה המוחזרה. – בחורף שנת תרע“ה בזמן הזה באה אניה וגזלה ממנו את חמש מאות הראשונים; עכשיו, בשנת תר”ף, באה אניה והחזירה לנו – ברבית – שש מאות ראשונים.

והשמחה היתה שלמה, אילו ידענו כי הפליטים-הבאים ימצאו בתוך עצמם את הכוח ובתוך הסביבה את התנאים להתחיל בחיים חדשים, בחיים של תושבים ממדרגה ראשונה, זאת אומרת, של תושבים המכלכלים את עצמם, ולא של פורטי-שטרות, לא של פורחים-ברוח, אשר שוט שוטף כי יעבור והיו לו למרמס.

ואולם יהיה מה שיהיה… עשרות הילדים אשר הוצלו מידי התליינים והובאו הנה – אלה הלא בודאי אגלי-תנחומין הם בכוס-התרעלה… בנוגע לאלה הלא ודאי יש הרגשה: טוב, כי הובא המחנה הנשאר הקטן הזה לחוף-מבטחים…

ובשמחתנו גם לא נשאל: “מבטחים?”…

–––––

"המחנה הנשאר"– עם מחנה זה בא גם בעל אותו המאמר הקטן בשם זה. בא יוסף קלוזנר.

יוסף קלוזנר עובר בארץ לפני שמונה שנים. צעיר היה אז בפניו כבשנותיו. עכשיו הוא בא לקבוע פה את מקומו. פניו כפני זקן מן התלאה האחרונה אשר מצאתנו בגלות-אוּקריינה. ובדברו לפני עם-יפו על הכליון הנשקף לנו שם – ונבך כולנו עמו.

ואולם – המתים לקבר, והחיים – לעבודה! וכוחותיו של קלוזנר לעבודתו עודם אתו כבימי-עלומיו. אף הרבה דברי-תורה חדשים בכתב-יד הביא אתו.

הקורא העברי המובהק, השומר בלבו מאז – משנות תר"ן, מימי “רוחות מנשבות” – את רחשי-תודתו לסופר המורה ישׁר-ההסברה, אשׁר בהרבה מקצועות, בחקר-הלשׁון כִבְבִקורת ספרותית, בפובליציסטיקה כבהיסטוריה, הוא לו לעינים, ישמח ודאי שמחה גדולה על הידיעה-הבשורה המובאת לו היום.

–––––

דאגה ותקלה. – הילדים אשר באו ילדי-יהודים הם: אם רק לא ירעבו ללחם וירוו את צמאונם לדבר-תורה, ויד-אויב לא תשיגם – הושגה המטרה! ואולם גם הגדולים אשר באו יהודים הם, יהודים גמורים, ומי כיהודים מעוררים דאגה בכל מקום-בואם…

רבות הן הדאגות, מרובות וגדולות. צרת-הלשונות האיומה אינה עומדת בראש. ואולם גם היא אינה קטנה, ובה עוד נתקלים מיד, בפסיעה ראשונה, והיא כל כך מעליבה! הצלצול הדקלאמאציוני של השפה הרוסית בפי בחורים ובחורות יהודים, פליטי-שחיטות, בטיילם בתל-אביב וב“חברה חדשה”³ – צלצול זה אינו מַרפא לנפש!

ויותר רע הדבר, שבעקב הדאגה להם כרוכה גם לחוגים ידועים משלנו, הדואגים, תקלה, תקלת-הצביעות. וביחוד גדול חלקה של זו במתרעמים על דוברי-יהודית (ז’ארגון).

כי נאמר-נא בפעם המאה ואחת: גם הפסימיסט היותר קודר בנוגע לתחיית-שפת-עבר בדיבור בפי-העם, יוכרח, בכל זאת, להודות, כי השפה העברית, בכל מצבה הטרגי, יש בה כוחות חיוניים, והיא – מדוברת או לא-מדוברת – עמוד תעמוד על נפשה! שפה אשר ביאליק לה לעת-זקנתה ואשר עשרות-אלפי-ילדים – ואיזו ילדים! ילדי-יהודים! – מתחנכים בה לעת-זקנתה, לא מות תמות. העיקר הוא, שאלה שהשפה העברית היא נשמת-חייהם לא יסתפקו ב“נצח-העברית לא ישקר”, לא ישליכו יהבם על ההיסטוריה ויעשו את הדרוש לעשות בפועל: ידפיסו ספרים בעברית, יחברו ספרי-לימוד בעברית, יוציאום לאור וילַמדו את הילדים – וגם את הגדולים, עד כמה שאפשר, עד כמה שהתנאים מרשים – עברית. ואם את אלה יעשו לה – סוף התחיה הניכּרת לבוא ולהיגלות.

והנה ידוע ליודעים, שהאהבה לעברית אצל רבים מאפיטרופסיה דוקא אינה כל כך מרובה. אם כן מה מרובה? הווה אומר: הקנאות של פה; הצביעות.

כי אכן לאינטליגנטים-יוּדישיסטים בעלי-“להכעיס” בוז נבוז כולנו, כקנאים כבלתי-קנאים. אבל אל הדיבור היהודי הז’ארגוני של המוננו אין מקום ליחס אחר מאשר יחס של כבוד, של אנושיות. ובכל אופן, בתביעות של פה לדיבור העברי אין צורך ואין תועלת. יותר מזה: יש מגרעת וקלקול. ולא מפני שהתביעה תרגיז, תדחה, תעורר משטמה והתנגדות – במובן זה אין לנו כבר מה להפסיד (מתנגדינו יעשו כבר הכל להוותנו בהיות לאל ידם) – אלא מפני שהכרוזים והתביעות האווריריים, הבלתי-טבעיים, לדָבָר, שׁחיי יום-יום אינם אתו, מרבים בהכרח את תקלת-הצביעות אצל התובעים והמכריזים. ומי מאתנו לא שמע, איך רבים מן הגיבורים, המביעים את פחדם מפני “התפרצות המונית ז’ארגונית”, והנכונים תמיד לדרושׁ בלשׁון מדברת גדולות אפילו “צֶנז לעברית”, מדברים ביניהם לבין עצמם – וגם בפרהסיה – לא ז’ארגון, כמובן, אבל גם לא עברית!… לא!…

מן ההמון ידרושו, כלפי הבאים שאינם יודעים עברית יתנפחו, את שאלת השפה בפוליטיקה יערבבו, אבל הם בעצמם – הם אינם, חס ושלום, ההמון, והם פטורים מן המצוה.

והעם, יושב-ציון – לא ה“מהגרים”, – מדבר ז’ארגון, אספניולית, ערבית, צרפתית, רוסית, אנגלית, פולנית – ומה לא? אפילו בולגרית. וזעיר-זעיר שם גם עברית. אבל אל תשמחו, אויבים! הילדים, ילדי-בתי-הספר העבריים, מרבים לדבר עברית. וזאת משענתנו. וזאת גם שאיפתנו, כי לא רק ידברו, כי אם גם ירבו ללמוד, לקרוא ולהבין עברית. כי זה העיקר.

ועכשיו יבואו מכל המינים ויצעקו כלפי פלוני ואלמוני מן הפנים החדשות: ז’ארגוניסט! עוכר-ישראל! רוצה לדבר ז’ארגון בפרהסיה! (מנהיג אחד יודע דיבר ז’ארגון מגורמן באחת מישיבות הוועד הזמני – ואיש לא פצה פה: פרתו של רב מותרת!) ישתמשו בזה גם לפולמוס מפלגתי. “פועלי-ציון”… “אחדות-העבודה”… “חופש-השפות”… הצביעות, אשר חושך סתרה, לא תוכל, כמובן, לגלות, ש“אחדות-עבודה” זו, אשר “תרבותה צולעת על ירכה”, לפי עדותו של סופר אחד, עושה בשביל הפצת ידיעת העברית הרבה יותר מכל הצועקים. הצביעות הן דרכה לכסות בטליתות-אופל ולא לגלות. וכך תטייל לה מרת צביעות ברחובותינו נטויית-גרון, ובעקבות מצלצלי הרוסית תהלך, אך פגיעתה הרעה לא תהיה באלה. היא על דוברי-ז’ארגון תתנפל. זכרה לה, אלוהיה, לטובה!

–––––

“שפע”? – בשנים האחרונות יצאו ביהודית המדוברת אלפי ספרים (ביניהם גם יקרי-ערך, כגון האוטוביוגרפיה של ישראל איסר קאצוֹביץ: “ששים שנות-חיים”), ובעברית אפילו לא מאות. בעתונות יש עכשיו בניו-יורק ארבעה יומנים (ובקרוב חמישי: של “פועלי-ציון”); בווארשה ארבעה (ובקרוב חמישי: של “פועלי-ציון”); בירושלים דליטא המדולדלת: שנים, יומיים (באחד, בציוני, עובד ש. רוזנפלד); בערים רבות בתפוצות-ישראל שבמדינות שונות – – עתונים יומיים, עתון לעיר, מלבד שבועונים, ירחונים, ותוצאות שונות מזמן לזמן לספרות, לעסקי-ציבור, לחינוך הדור הצעיר. כן ירבו! בעברית, לעומת כל זה, יש רק שני יומנים (לכל העולם!) ששניהם יוצאים בירושלים שלנו; האחד אין לו כל מחלקה לספרות או למדע, ומוקדש כולו לכרוניקה מזרחית ולמאמרים… מילא, לא נוסיף שום תואר למאמרים ההם, למאמרי “דואר-היום”. (כשאומרים: “מאמרי ‘דואר-היום’” – כבר נאמר הכל!). השני, “חדשות-הארץ”, התחיל עתה לצאת בשם “הארץ”, אבל שינוי-שמו לא השביח את מזלו, ואדרבה, המנה הקטנה של “פיליטון”, שהיה רגיל בה, אף היא הופחתה עד לאפס. מלבד אלה מוציאות שלוש המפלגות: “האזרח”, “הפועל-הצעיר” ו“אחדות-העבודה” את “השעה” – “האזרח” (מפקידה לפקידה), את “הפועל-הצעיר” – “מעברות” ואת “קונטרס” – “האדמה”. כל זה ביחד בכמות – אם גם נכניס את “המולדת” – מעט יותר מחוברת אחת של ה“רוּסקוֹיה בּוֹגטסבוֹ” בשׁעתו. וזהו כל ה“שׁפע”, שׁד. שׁשׁר מתריע עליו ב“מקלט”, ב‘, כעל קלקול גדול. מובן, שלגבי יתר ענפי החיים בארץ: חקלאות, תעשיה, עבודה עברית, הרי גם זה ריבוי אחר ריבוי. אבל גם זה צריך להיות מובן לכל רואה ישר, שקלקול אין כאן, שמקצעות-החיים האחרים, העיקריים אינם נכבשים על ידינו לא מפני שאנו “מרבים” לעסוק בספרות; שהדבר הוא הרבה יותר פשוט: בחקלאות, בתעשיה יהודית וכו’ אנו צריכים לעשות את הצעד הראשון, להיאחז בשיניים ובציפרניים – מה שׁלא על נקלה יֵעָשׂה ומה שׁלא כולנו גם מוכשׁרים לו – בעוד שבעבודת הספרות העברית אנו רק ממשיכים, ממשיכים כמו באודיסה, בווארשה ובניו-יורק. ואם גם ממשיכים באינטנסיבויות ידועה, מה העוון?

העוון היה אילו זייפנו, אילו התפארנו, אילו המשכנו את הז’אנר הארץ-ישראלי הספציפי מלפני עשר שנים (ושגם אז ביצר לו מקום יותר דוקא באורגנים ציוניים בחוץ-לארץ). ואולם מזה הן נקיים אנו כולנו כיום הזה, הממשיכים… ומה הלעג-הרוגז?

אמנם, טוֹן לועג-רוגז זה של ד. ששר נפגם בסוף-מאמרו על ידי שפעה של תוכחת-אמת, כביכול, שכל כך אינה הולמת את בעל-דברנו. – אתה, “הפועל-הצעיר” – מתלהב המוכיח – אתה העתון היקר והטהור, אשר נשאת תמיד את דגלך בחרף-נפש… הגם אתה בשופעים המתחרים? היכָּלם! – – –

ורושם הפיקחות והפאתטיות המוצלחת של בעל-המאמר מתנדף מיד. מתנדף על ידי לשון-נוכח זו. כן, כן… – יהגה הקורא – אתה… חרף-נפש… התחרות… ד. ששר… טהרה?

–––––

מ. פ. ס. ס. א. פ. פ. צ.– הועד הזמני של מפלגת הפועלים הסוציאליסטים בארץ-ישראל (“פועלי-ציון”), או “סאָציאַליסטישע אַרבייטער-פּאַרטיי אין פּאַליסטינא, פועלי-ציון” הוציא בעברי וביוּדיש דין וחשבון מהאספה הכללית (כ“א-כ”ג תשרי תר"פ). שום פרטים על מספר-המשתתפים ומהלך-האספה אין בדין וחשבון זה. מפני מה? המפרסמים אומרים: לא מפני שאין כל פרטים, כי אם “מפני סיבות בלתי צפויות מראש”. והמאמין יאמין. יאמין, שיש סיבות ושהיתה גם אספה, שנפתחה ע“י חלדי בפני מאירזון, והפותח הביע את תקוָתו, ש”מפלגתנו (?) תתפוס מהר (!) את המקום הראוי לה גם (גם!) בארצנו“; ושאחר כך הרצה בה – בה, באותה אספה כללית שהיתה – מאירזון לפני חלדי: “לריאורגניזציה של המפלגה הסוציאליסטית בארץ-ישראל”, ואמר, כי האפשרות היחידה (!) של התגשמות האידיאל הציוני היא על ידי ריבולוציה סוציאלית שתקדים לה בכל העולם. ואם תתגברו על הפחד מפני הריבולוציה המקדימה בכל העולם (לרבות צרפת וארץ-הסינים!) ותשאלו את הדין וחשבון: ולעת עתה, עד בוא הריבולוציה הסוציאלית בכל העולם, מה יעשו חלדי ומאירזון? לעת-עתה – יענה לכם “הועד הזמני” (לבלי להחליף ב“ועד זמני” אחר, אף הוא יקר וחביב!) – לעת עתה ידברו דברי-בלע על כל ענין ועל כל מעשה, יבטלו את האינטרנציונל השני (צער-בעלי-חיים!) ויודיעו לחוץ-לארץ למי שצריך על-ידי מכתב אל המערכת מודפס ב”הפועל-הצעיר" או על-ידי דין וחשבון מקוצר “מפני סיבות בלתי צפויות”, שכולל חדש יש בארץ ומפלגת “פועלי-ציון סוציאליסטים” (לא דימוקראטים!) שמו.

–––––

על עסקי טרמינולוגיה. – הפועל העברי בארץ-ישראל יודע את העצב, את הצער, את השממון, את הירידה, את הבטלה מאונס וגם מרצון, את מסירת-הגוף, את רוח-הקודש, את היאוש, הכל, הכל – אבל לא את הכוח. ואל זה הוא חותר. ובחתירתו זאת הוא רואה את עצמו – ובצדק, חי-העבודה! – כיסוד-העם; בצדק הוא מוצא, שכשהוגים בעתידות עם-ישראל, זאת אומרת, בעתידות מעמד העובד שבעם-ישראל, בהתרחבותו, תיקונו וחיזוק-כוחו של המעמד הזה, להכניס לתוכו את כל פינות-העם.

“המעמד”? – מתעורר מיד בן המפלגה האחרת. וכי יש בנו “מעמדות”? ואם יש, אתם רוצים להכניס “מלחמת-מעמדות” בעבודתנו הציונית-הלאומית? לכרוך ציוניות בבולשביזם, סוביטיזם?

“לא – אפשר היה לענות לבן המפלגה האחרת. – מי אשׁם בדבר, שׁאת אשׁר קראו לפנים סוציאליזם, פשׁוט, יגַנו היום בשם “בולשביזם” ו”סוביטיזם“? ואולם לנו לא גנאי הדבר, שאנו כופרים במפלגתיות סתמית, אידיאולוגית, מלאכותית, וחושבים, שההסתדרות שלנו צריכה להיווסד אך ורק על יסוד ממשי, מקצועי, מלאכתי – – – לנו לא גנאי הדבר, שיחד עם הודאתנו בערכו של כל מיעוט, גם אם אינו עתיד להיות לרוב, אין אנו רוצים לבטל את זכות-הרוב, שלא היה כמות מבוטלת גם אילו היה מיעוט – – – לנו לא גנאי הדבר, שהצענו אחדות המעמד העובד, למען לא יוטל על כל עובד הבא לארץ-ישראל לשבר ראשו תחילה, אל איזו מפלגה ממפלגות-העובדים עליו להיכנס (כאילו בכל יתר הצרות והתלאות לא סגי ליה)!” – – –

כאלה וכאלה אפשר היה לענות. אבל מראש ידוע, כי ללא הועיל. הנסיון של שנה שלמה הוכיח. ומי לנו גדול ויסודי מא. ד. גורדון, ואף הוא משיגיע לנקודה זו, הרי הוא נעשה סגור ומסוגר בפני כל הטענות. כגזירה לגזירה הוא רודף לא רק את ההשקפה המעמדית, אלא גם – היאומן! – את הפוֹלקסוֹציאליזמוס המהולל. הוא עוין, פשוט, את המלה “סוציאליזם” – ודי. ובאותה שעה יודעים כל תלמידיו, כל אחיו-ברוח ה“מנוצחים”, והוא עצמו יודע, שאם הוא, העובד והכותב את מאמריו “מקוצר-רוח”, איננו סוציאליסט, אזי… אזי אין כלל סוציאליזם בעולם. הגיעו בעצמכם: אדם קיצוני במשטמתו לפאראזיטיוּת בכל צור שהיא, אדם המטיל את חובת-העבודה על כל ילוד-אשה, אדם הדואג והמטיף לתרבות-העבודה, לנצחון החברתיות הטבעית באנושיות, אדם המנבא ודורש הלאמת הקרקע ומכשירי עבודתה – אלא שמשום-מה הוא אינו רוצה לקרוא לכל זה “סוציאליזם”, כי אם דוקא “נאציונליזם” (לאומיות). ולא עוד אלא שבהבדל טרמינולוגי זה הוא רואה חזות-הכל. כי הלאומיות, אליבא דידיה, היא השקפת עולם אורגאנית, ובתורת-החיים הלאומית-האורגאנית שלו נאמר, כי לי הארץ, בעוד שהסוציאליסטים העולמיים אך מיכניים הם, אצלם לא נאמר כלום ושומר אורגאניותו ירחק מהם – – –

והמסקנות? המסקנות רבות הן. ביניהן, קודם-כל, שמעכשיו יש תפקיד גדול ל“הפועל הצעיר”: להיות מיעוט “מנוצח” ואורגאני. ביניהן, ודאי, גם זו, שׁתקיפי וֶרסאיל, שׁאינם סוציאליסטים, אין שום חטא לבוא לפניהם בבקשות ובהצעות; אבל אמשטרדאם אסורה, זאת אומרת “קלאסען-קאמפף” וכל מה שאסור להזכיר. לקשר קשרים עם האינטרנאציונאל – בת-יתרו המיכאנית, מי התיר לכם?

וטוענים לפניו כל אלה שהתאבקו בעפר-רגליו: ובכן… יהא בלי אינטרנאציונל! מי בתוכנו בכלל דואג כל-כך לפוליטיקה הגבוהה? גם הקלאסען-קאַמפף אינו כלל עיקר בשבילנו. הלא רק לאיחוד המעמד העובד – בלי כל תנאי דבני גד ובני ראובן, בלי כל מסמרות פרוגרמתיים – חותר הפועל הארץ-ישראל הנאמן. “הדברים פתוחים ועומדים להמשך-בירור, למילואים ולהשגות”. (לשון ההצעה לוועידה הכללית של פועלי ארץ-ישראל, יפו שבט, תרע"ט). כמוך כמונו. ומה יִראָה זו מפני מלה כמלחמת המעמד העובד בעד חיזוק-כוחו ונצחון-רעיון-העבודה נגד כל אויביו העומדים לפניו וקמים עליו? מה כל ההתפנקות הרוחנית-הבטלנית הזאת. הנאוה לאידיאליסטים בני בעלי-בתים באיזה “פעראיין”, אבל לא לנו, נושאי הסבל היהודי?

אילו היו אבות-אבותינו מן הדורות שאחרי גזירות ת“ח הולכים לארץ-ישראל והיו פוגשים יהודים באים אחריהם, ודאי שהיו בוחנים אותם באמירת “הודו” ו”ברוך שאמר“: מה קודם? והבחינה היתה מובנה: הן צריך לדעת, הלאנשי-שלומנו אתם אם לקלויז של צרינו? אבל אנו, בני בניהם, בדור של גזירות תרע”ט, אנו שאיננו אומרים לא “הודו” ולא “ברוך שאמר”, האם נקדם פני כל ציוני צעיר בא בשאלת “בן איזו השקפה אתה? מיכנית או אורגאנית”?

אבל מה לי הסוציאליזים? למה לי זמורת-זר זו – מדגיש א. ד. גורדון – הלאה! אין לי צורך בזה. זה יקלקל. זה יטה אותי לצדדים בלתי-רצויים. איש כמוני ילך ישר לתעודת-חייו.

כן, המורה! אין כתלמידיך ב“אחדות-העבודה” יודעים עד כמה גדול החטא לקשקש במלין חסרות-תוכן ולקרוא ב“שמות שנתרוקנו מתכנם”. ואולם דומה, שמאידך גיסא, להיאחז בכל נימי-הנפש בתוכן ידוע ולזרוק הלאה בכל תוקף ובחרי-אף את המלה המביעה אותו תוכן – אף זוהי מין עקשנות משונה, שאולי גם אינה רחוקה מחטא.

–––––

הטוב והרע. – לרגל הוועידה של “הפועל הצעיר” ו“צעירי-ציון”, העתידה להיות בקרוב בחו“ל, החל העתון של מפלגת “הפועל הצעיר” לטפל הרבה ב”אחדות-העבודה“. כל אינטריגן מסטרא דקיצוניות או מסטרא דניצול, הרוצה לקלוע חץ ב”אחדות-העבודה" – חצרו של “הפועל הצעיר” פתוחה לפניו, שׁיִכָּנס לשׁם, ומשׁם יעשׂה את מעשׂהו. גם, להבדיל, הסופרים יוסף אהרונוביץ ויעקב רבינוביץ נמנו עליה, על מהותה, ערכה, וכו' של “אחדות-העבודה”, ולא רק שפסקו את דינה לחומרה, אלא שחרצו עליה משפט שלילי שבשלילי (דעתו של רבינוביץ לא נתקררה עליו עד שסתם עליה פעם אפילו את הגולל: “אחדות-העבודה”… עליה השלום!"). שני הסופרים מדברים הרבה על מוסריות, מעשיות, רצון טוב, הבנה הדדית, אלא שעם כל זה באה הבעיטה והופכת את כדי החלב הטוב אשר מילאו לנו. היוצא מן הדברים, שבעוד ש“הפועל הצעיר” הוא הסולת, המיעוט המובחר, הנה “אחדות-העבודה” פסולה היא ומלאה מומים: “חוטאת במקרים רבים לפרינציפים של המפלגה, במקום שעין-זר לא תשלוט, ומודה בדברים שהמפלגה כופרת בהם, מתנפחת בלי גבול, מתפארת עד כדי לעורר בחילה, רוצה להיות באת-הכוח היחידה של הפרוליטריון, מתרוצצת תמיד בין קיום בתור סניף של מפלגה פוליטית ובין הצורך להיראות בעיני אחרים כבלתי-מפלגתיים, ממציאה פירמות מדומות” וכו' וכו', בקיצור, מוסריות ומעשיות אין בה, מידותיה גרועות שבגרועות והכל מופרך בה מלכתחילה.

ו“כותב הטורים האלה”, כמו שרגיל יעקב רבינוביץ לומר, כלומר, אני, איני חבר ל“הפועל הצעיר”, ואף לא ל“אחדות העבודה”, אבל כאיש שהיה יכול להיות חבר גם לזה וגם לזו, אלמלי הרגיש צורך לרכוש לו כרטיס של חבר, מכיר אני את שני הצדדים ולא אוכל להבליג מהביע גלוי את דעתי, כי כשם ש“הפועל הצעיר” אינו בשום אופן כולו טוב, כך “אחדות העבודה” רחוקה מאד מאד מהיות כולה רעה. אני בכלל איני יודע ואיני מבין, מה הוא הקריטריון, אשר בידי ה“ה אהרונוביץ ורבינוביץ למבחן הטוב והרע בהסתדרויות-הפועלים האלה. אם נאמר: חלוציות, אידיאליות, נאמנות לרוח-האומה, שאיפות, אז הייתי מיעץ להשאיר נסתרות שכאלה לה' אלוהינו: יחלק הוא את התארים והכיבודים, יכתוב הוא רצנזיות על הדברים-שבדפוס של “אחדות-העבודה”… ואם לנגלות, לתכניות ממשיות קרובות: עבודה עצמית, קבוצות, הגנה – הנה במאמריהם של אהרונוביץ ורבינוביץ לא מצאתי שום עוּבדות, שיוכיחו במה נופלת ההתאחדות הציונית-הסוציאלית של האגודות המקצועיות אשר לפועלי ארץ-ישראל בכפר ובעיר, “אחדות-העבודה”, מן החוג המצומצם של פועלים ואנשי-רוח המסודר במפלגת “הפועל הצעיר” ומסתפינא, שכל פשעם של ראשי “אחדות-העבודה” הוא רק מה שלא התחשבו עם חוק-ההתפרדות השורר בחיי המפלגות בכלל ובחיי מפלגותינו אנו בפרט וחלמו – האוטופיסטים! – על האפשרות, שמאות הפועלים בארץ-ישראל שישנם בעין והאלפים שצריכים לבוא יהיו לברית-פועלים אחת. אמנם, הקיבוץ הנבחר בעיניו, “הפועל-הצעיר”, נשמר עד היום מפני ה”חתירה" הזאת ועשה את הנסיון לבלתי-מוצלח. אבל חתירה זו מה פירושה? חתירה תחת קיומו של מי? מי רצה לבטל, חלילה, אף אות אחת מתורתו של “הפועל-הצעיר” ומי רצה לטשטש אף פעולה אחת מפעולותיו? ומי היה סובל מן ההתאחדות-ההתמזגות הגמורה, מלבד “רעיון-הבחירה”, רעיון ההתבצרות של שומרי משמרת-הקודש? ואולם, טוב, “הפועל הצעיר” לא רצה להתמזג, להיטשטש, להתבטל – הוא פחד להאמין להסתדרות החדשה, הוא בחר להישאר קיים כמו שהוא (בין “אחדות-העבודה” יש דוקא כאלה, המוכנים עוד היום לוותר, בהסכמת רוב החברים, על השם היפה “אחדות-העבודה” ולהיות לגמרי לאחד עם “הפועל הצעיר”, בכדי להינצל מסכסוכי-מפלגות, לקיים במובן הזה את ברית הפועלים הארץ-ישראליים, עם “אחדות-הפעולה”, שלא תהיה עוד, כמוכח מן הנסיון, מלה אגיטאציונית ריקה). אבל נתאר-נא רגע לעצמנו דבר שהיה מן הנמנע, על פי דרך-הטבע: “הפועל הצעיר” “כן” התאחד עם כל הפועלים – מה היה נפתח ממנו על ידי כך? מה הוא מכניס בחיים עכשיו ממה שאז לא היה יכול להכניס? והפועלים? הם הרי ודאי לא היו מפסידים כלום על ידי כך. לא רק כל הצעירים הציוניים בכל תפוצות-ישראל, הפועלים והמוכנים להיות לפועלים, שהיו רואים לפניהם קיבוץ של עובדים אחד בארץ והיו נפטרים מתעיות וסכסוכים, אלא גם הפועלים ומנהיגיהם שהנם כבר בארץ-ישראל, שמלבד אי-אלה אנשי-מפלגה ממש, במובן המקובל של המלה, הנמצאים בשני המחנות, ומוצאים, אולי, איזה ענין בכל המצב הרע שנתהווה אצלנו, הרי כולם סובלים מזה יסורים גדולים, יסורים ממשיים (וה“מאחדים” בפרט וביחוד, באשר הרגשת האחריות והכוונות הטובות – דווקא הטובות, חבר אהרונוביץ! – מפותחות בהם בשיעור עליון!). עוד יותר: מה שנוגע להמון-הפועלים, הנה עכשיו, למשל, אין חברי “הפועל הצעיר” שבמקום ידוע יכולים לקבל לקח מפי המורה שנשלח מטעם הוועדה התרבותית של “אחדות- העבודה”; לא כן אז – לוּ קרה הבלתי-אפשרי והיו “מתאחדים” – היתה גם הפרה מיניקה, גם העגל יונק… ואף לחתומים על שני שבועונים מיוחדים ושני ירחונים מיוחדים לא היו מוכרחים להתחלק… והתרבות לא היתה “צולעת על ירכה”, כפי שקובל י. רבינוביץ על…“אחדות- העבודה”!

ויעקב רבינוביץ קובל. נסיון האיחוד הרצוי לא עלה רק מפני שהמאחדים לא לקחו את עצתו: איחוד הטובים עם טובים. אבל יסלח לי הסופר – אומַר בלשונו – ועצה זו אינה מובנת לי, איש מן הצד, גם כיום. טובים עם טובים – להוציא את מי? מי הם הרעים? העושים מעשי פילון והרמב“ם ביהדות, לפי התיאוריה של אהרונוביץ, ומרכיבים סוציאליזם בציוניזם? והרי דעתו של אהרונוביץ, בעל ההשוואה התיאוריטית הזאת בעצמו, היא דוקא, כי לא התיאוריה עיקר, אלא תכנית-העבודה בארץ-ישראל ובשביל ארץ-ישראל. לא המדרש הרע עיקר אלא התכנית המעשית. ובתכנית זו – מי הוא עיקר ומי טפל? האומים אלה החושבים, כי התכנית הציונית-הסוציאלית היא כל כך טבעית, כל כך נובעת מעצם-החיים עד שכל פועל בארץ-ישראל יכול לקבל אותה ולהתאחד על ידה עם אחיו הפועלים פה ובכל העולם לברית אחת, באשר הפועל בארץ-ישראל הוא ציוני-סוציאלי, גם אם יצעק משום-מה שאיננו כזה – האומנם אלה החושבים כך הם כל כך “טפלים”, עד שלא יוכלו לעמוד במחיצתם של ה”עיקרים"?

אין טפל חבר לעיקר ואין טוב מידבק ברע – מלמדים אותנו סופרי “הפועל הצעיר”. וכל זה בזמן, שאליבא דאמת אין כלל מקום לטובים ממש, זאת אומרת, ללוחמים אמיצים, שלווים, מאושרים ובטוחים בעצמם ובנצחונם, כי אם לנפשות קרועות, רעות, מרוגזות, טראגיות; בזמן שבאמת אין המון גיבורים וטובים מסביב, כי אם קומץ של סֶרז’אנטים, פחות או יותר מוכשרים, ובלי כל שורות של חיילים בצדם; בזמן שבכל מקום נסגרו עלינו ולפנינו השערים ואנו צפויים לכליה ממש, במובן הכי-פשוט, והשאנסים בארץ-ישראל הם הרבה יותר פחותים גם ממה ששונאינו היותר אכזרים מנבאים לנו (נסיונות העבודה שלנו בשנה האחרונה מדברים דברים ברורים, אם אבן מקיר לא תזעק); בזמן שבשמענו את הקולות החזיריים נגד קרקע לאומית, לא יעמוד בנו לבנו לענות לחזירים מענה היאות להם, באשר כלימת הכרתנו לנגד עינינו, כי אין אנו עומדים על שום קרקע; בזמן שכשאנו עומדים עם כוהנינו ומברכים את העם: “יהי חלקו עמנו!” לא תסור מאתנו אף לרגע ההרגשה המדאיבה: איזה חלק? הלא אין לנו כל נחלה וכל חלק… ובזמן כזה הביטחה מאין תימצא לאנשים, הקוראים, למרות הכל, לצעירים יהודים לבוא הנה, באשר אין אף צל של מוצא אחר, באשר רק קפיצת-נחשון נשארה לנו, הביטחה מאין תימצא לסַמן בודאות מי טוב ומי רע, מי הוא חלק ראשון ומי שניף מי ישפל ומי ירום? – וגם תשובה, תפילה וצדקה לא יעבירו את רוע-הגזירה.

[“האדמה”, טבת תר"ף; החתימה: י.ח.ב.]

דפים מכתבי סופר¹

דף א'

לבולשׁביזם לא תהי תקומה. נפול יפול. מן המלחמה יָצא ובמלחמה יסוף. מן הרעב נולד וברעב ימות. בגרמניה לא החזיק מעמד. גם בהונגריה נתבטל עכשיו השלטון הקומוניסטי. בסיוען של ממלכות-ההסכם, מוּסעים גייסות נוראים מול רוסיה הסוביטית. הייטב לרוסיה ממפלת הבולשביקים? ודאי לא, ודאי לא. אבל לבולשׁביזם אין תקומה. הוא יכלֶה.

–––––

בעתונות באו דברים על המעשים החשובים, שלוּנאצ’ארסקי ועוזריו עושים בשביל הילדים ברוסיה הסוביטית. חשובים המעשים, אם כי לא יאומן שאפשר לסדר לימודים בבתי-ספר במצב כזה. אבל מי יודע, אם גם צדיקים אלה יצילו את הבולשביזם. הם עובדים בשביל ילדי פטרוגראד. אבל כמה ילדים נשארו שם? הן הללו מתים שם כזבובים. מרעב וממחלות.

–––––

הקומוניזם בהונגריה נתבטל. נראה, שבסדר של קנין פרטי מעוניינים רבים, רבים – מי יודע כמה אחוזים. אין בני האדם רוצים בקומונה – ומי יאנסם לסבול בשבילה? בשעת ערעורי-יסודות, בשעת מלחמה, כשסבלון-הרבבות עובר כל גבול ואפשר להראות להם: הנה אתם סובלים בלי גבול לשם הצלחתם ואשרם של יחידים – המחאה מתפרצת; אבל כשבעלי-המחאה, יותר נכון, באי-כוחם, באים לסדר אחרת בשם האידיאל, וימים עוברים, מבלי שסבלון-הרבבות ימעט, ובפרט אם, כנהוג, גם המסדרים והמחלקים החדשים עושים כמעשי הישנים, אז מתגלה, שאין איש רוצה בביטול “הסדר הקיים”. כל הפועלים שיש להם עבודה ולחם בחמאה, או תקוָה לזה, כל החנוונים, המשרתים,הפקידים,בעלי הפרופסיות החפשיות, בעלי המלאכות הקלות, בעלי-הרכוש הקטנים, הם וכל החיים על חשבונם וכל המשמשים להם, בקיצור כל ההמונים הגדולים חושבים על שובע בשעת רעבון-למחצה ועל קומפורט בשעת שובע, אבל אינם רוצים, אינם חושבים ואינם מעוניינים בהפיכת הקערה כולה.

–––––

איך נשתרר הבולשביזם ברוסיה, איזו תנאים הכשירוהו – זה ידוע ומובן, אף על פי שמלבד ידיעות בעתונים לא הגיע אלינו מאומה. אבל להמשכו – דרוש נס. העתונות מודיעה שוב על נצחונות מצדם. אבל נסיונות השנים האחרונות הן הורונו, שהצלחה במלחמה בשדה אינה בטוחה ולעולם זמנית היא. העיקר הם יחוסי-הכוחות. והבולשביזם חלש הוא. הצלחתו הצבאית – גלגל חוזר. הגלגל עומד להיהפך מדי פעם. אויבי הקומוניזם, אוהבי הקנין הפרטי, הנם ודאי תשעים ותשעה אחוזים בעולם, והם לא ינוחו ולא ישקוטו עד הכותם את זעומי נפשם מכה ניצחת. ובפרט, שהבולשביקים במעשיהם… אמנם, עדות נאמנה אין לנו על מעשיהם. אך, בכל אופן, קומוניסטים טהורים אינם. מסתפינא, שמה שעשו הנוצרים מן הנצרות, זה עשו הקומניסטים-הבולשביקים מן הקומוניזם.

–––––

שמעתי “טענה”: רוסיה אינה מוכנה. וצריך לשער, שכן הוא. ואולם אם רוסיה אינה מוכנה, כלומר, אם ברוסיה אין תקוָה שיתהווה שם סדר סוציאליסטי מיד או גם בעתיד הקרוב, הרי זה לא מפני שהעם הרוסי איננו בן-תרבות ולא מפני שהתעשיה הרוסית עומדת במדרגה פלונית ולא באלמונית (הרי אלה הארצות, שעמיהן הם כבר בני-תרבות, כביכול, הצרפתים, האמריקאים וכו' ושגם התעשיה עומדת שם כבר במדרגה אלמונית, האם הנן מוכנות יותר מרוסיה להתחדשות על-ידי הסוציאליזם? אלוהים יודע, כי לא!), אלא מפני שרחוקה היא רוסיה אמנו מסדר בכלל, מפני שאין בשום כוח שבעולם להנהיג סדרים בין מאות המיליונים האלה, אחרי כל מה שעבר עליהם, ולהניח את דעתם, להשקיטם, אם לא על-ידי אמצעים מסוכנים, שׁהם בבחינת חרב-פיפיות. הדַבּרים שׁל רוסיה כעת משתמשים, כפי הנראה, באמצעים כאלה, אינם מפחדים – מה יש להפסיד? אבל בהיותם גם הם לא אנשים חדשים ומחודשים, כי אם המשך-הישן, הרי שימושם נהפך על פניהם, ותחת לקרב את בני ארצם אל הסדר הכי-סוציאלי, הם מרחיקים אותו מכל סדר-עולם.

ועוד: אם אמת היא מה שצועקים שונאינו, כי בין פקידי הבולשביזם יש אחוז גדול יותר מדי מ“זרע-היהודים”, אז האבדון בטוח. מלבד מה שאנו הרי יודעים את כשרון-הסידור של בחורינו, הרי לא טבעי הוא, לא מן הראוי וקלקול גדול, שיהודים יהיו פקידיה של ממשלת רוסיה…

אבל מי יודע… אולי לא כן הדבר באמת… אולי המציאות טובה היא ממה שאנו מתארים לנו פה… הרעב והמחסור של המוני-העיר ודאי גדולים וקשים הם שם ממה שאנו מוכשרים לתאר לנו, אבל מצב-הדברים, מצב-המהפכה, אולי יותר טוב… הוי, מי יגלה לנו את האמת!

–––––

חוסר-הידיעה ימנעני גם מדַבּר על הצד הכי-נורא שבממשלת-הבולשביקים: הטירור. הרשאים אנו, אנשי-המנוחה פה, לדון אנשים בטרם הגענו למקומם? אבל דבר אחד מתברר, על כל פנים: שמן המהפכה עד סידור-החיים שאחר המהפכה – ת“ק פרסה. במהפכה נעשה מה שנעשה – לית דין ולית דיין. “חוקי”-מלחמה. אבל עד מתי? עד מתי תארך המלחמה? עד מתי תימשך המהפכה? להתחיל במהפכה, כפי הנראה, לא קשה; אבל לסיימה בכי-טוב ולהתחיל במשק של שלום – זה למעלה מן הכוחות. ומה התקוָה? העולם? הוא, העולם, עדיין אינו מוכן למהפכה קומוניסטית, לסדר קומוניסטי לא כל שכן. אלא, כמדומה, שלסדר כזה אינם מוכנים גם האדונים הבולשביקים בעצמם. הטאקטיקה שלהם – אין אנו יודעים: אולי היא מביעה באמת את רצון-העם, כפי שהוא, או כפי שהיה צריך להיות, על פי אורחא דמהימנותא. אבל מה אם זו היא טאקטיקה של ברוֹשוּריזם, של מפלגה, של סיקריקין – מה אז? צריך להיות אחרת. זה ברור. אבל איך תבוא האחרת? על-ידי דיקטאטורה בלתי-פוסקת? והרי הבולשביקים בעצמם מראים פנים, בשעת הצורך, שאינם דיקטאטורים. בא-כוחם באמריקה, כשהוא מדבר שם, למשל, על קשרי-מסחר – הן דבש ונופת-צופים תחת לשונו. גם על דבר הכנה מצדם לשם חובות להסכמה קראנו היום בטלגרמה. ועדיין יאמרו, כי רוסיה אינה “מוכנה”! אכן אי-אפשר, כפי הנראה, להיות גזלנים שנ”ה ימים בשנה.

דף ב'

ב“הפועל הצעיר” הולכים ונדפסים איזו דברים על הבולשביזם. “חומר להיסטוריה”. הדברים מקוטעים וזהירים מאד – ודאי מחשש הצנזורה המקומית. אבל לנו, שלא הגיע עדינו אף ספר אחד מרוסיה על הנסיון הבולשביסטי, גם הפרקים הדלים האלה אומרים דבר-מה.

אין ספק: הנסיון הבולשביסטי הוא ממאורעות-העולם הראשונים במעלה. ואם נעשהו שם נרדף למפלצת בלבד, עוד לא אמרנו כלום, ובקריאת “מעשי תעתועים!” לא ניפטר.

אין ספק" הבולשביזם ביסודו, בתחילתו, בהופיעו לפני כשנתים, בהבטיחו לעם שלום – בכל התנאים – ולחם– על-ידי מסירת אחוזות-האצילים ליושבי-הכפרים – עשה את הדרוש; בהפקיעו את בתי-החרושת הגדולים מידי בעליהם, למסרם לעובדים בהם, עשה ודאי את הנחוץ. הטענות שעוד לא בא המועד, שאין לדלג על כל מדרגות-ההתפתחות, שהקערה נהפכת בטרם הוגדשה (דלא כתורת מארכס!), שהפרוליטריון האינדוסטריאלי הוא מיעוט דמועט ברוסיה, ואין עדיין מקום למהפכה סוציאלית – לכל אלו אכן יכלו הבולשביסטים להתיחס במנוד-ראש. מארכס ניבא לשלטון-הפרוליטריון – ניבא או לא ניבא? ניבא! והרי אנו לוקחים את השלטון לידינו. כל השלטון למועצות-הפועלים! בהדי כבשי דמארכסיזם למה לן?

הטענות כי הבולשביסטים נמהרו, שלא צריך היה לדחוק את קץ המהפכה הסוציאלית, כי אם להשאיר לפי שעה הכל בידי מיליוּקוב ולעבוד את עבודת ההכנה וההכשרה, לארגן את הפרוליטריון וכו' וכו' יכולות להזכיר לנו את התורה של “ארגון-היהדות” ו“הכשרת-הלבבות” אצלנו. כן, צריך לארגן ולהכשיר, אבל על-ידי מה אפשר לארגן את היהדות ולהכשיר את הלבבות ליסוד מרכז חדש, אם לא על ידי מפעלים להקמת המרכז? נחוץ לחנך את הפרוליטריון, לארגנו ולהכשירו לסוציאליזם, אבל על-ידי מה מחנכים, מארגנים ומכשירים המוני-עם, אם לא על-ידי מפעלים ריבולוציוניים?

כן, הריבולוציונר הפשטן מבין כי ריבולוציות נעשות גם על ידי מצב-הדברים האובייקטיבי, זאת אומרת, מדרגת-ההתפתחות האקונומית, מצב-הטכניקה וכוח-העבודה של ההמונים, וגם על ידי “הרצון ההיסטורי” של אנשים העומדים בראש או המועמדים בראש על ידי התנאים. ואחרי שהקערה התנערה בכוח-הטבע, אחרי שהמונים עצומים עמדו ודרשו לחם וחופש מצד אחד, ומצד שני עמדו בעלי פריבילגיות גדולות וקטנות ורצו לעכב בעד הקץ – האם לא טבעי היה, שבעלי הרצון הריבולוציוני לא רצו לחכות יותר, לא רצו להשאיר את המדינה בידי הבורז’ואיה, שׁהיא תפַתח את הקאפיטאליזם ותכשיר את הלבבות ברוחה, ודחופים מן ההמון הסוער, הרעימו קול חזק: “הקץ לפריבילגיות! לכל מיני פריבילגיות! ומיד!”

כן, מה שנוגע לתנאים האובייקטיביים לאלתר, אמנם הבין בוודאי כל בר-דעת, בין מי שבילה ימים ולילות על ה“קאפיטאל” (של מארכס) ובין מי שלא ראה אותו מימיו, כי תנאי רוסיה של שנת 1917, רוסיה המוּכּה, הרעבה, ההרוסה והמרוסקה, מוכשרים להריסת שרידי-בניינים, לערעור-יסודות, לאנדרלמוסיה, אבל אינם רצויים כלל וכלל לסידור-של-חיים. העם טובע בדמו, בלתי-מוכשר להילחם עוד מלחמת-חוץ, והוא דורש שלום, כי עיף, אבל עבודת היצירה הסוציאלית, שלא היתה דוגמתה, מאין תימצא לו גם אחרי השלום? ואולם “ארגומנט” זה מה היה יכול להוכיח להם, לבולשביסטים? בלי שלום הרי עוד יותר רע! והרי צריך לנסות לעמוד על דרך חדשה… היסורים אין להכילם עוד! ומה יעשה שלטון אחר, לא בולשביסטי? יוסיף להילחם? לא יתן את האדמה לאיכרים? ימשיך את סדרי-בתי-החרושת שעד עכשיו? אדרבא, ינסה-נא!

שלטון אחר לא ניסה כלום. כל מעשה-הנסיון נפל לידי הבולשביסטים. והם אחזו באמצעיהם. גירשו את האספה המיסדת, ביטלו את ה“חירות” המדינית, שללו את כל הזכויות הפוליטיות מאלו שהיו בורגנים לפנים, יסדו את הוועדים המיוחדים למלחמה בקונטר-ריבולוציונרים וספיקולאנטים. הפועל הוא העיקר, ומעמדו צריך לבדו לשלוט במדינה. בעלי האינטרסים המתנגדים אַל ישמיעו את קולם, אַל יחוו את דעתם! וכך נמשך הטירור!

הטירור… אמנם, צריך לשער, שכמה שנורא ואיום היה הטירור הבולשביסטי נגד כל מי שאינו בולשביק, שאינו מודה בקומוניזם, כמה שנשפכו גם דמי-נקיים במלחמת-אזרחים איומה זו, ודאי שאינו דומה הטירור האדום לטירור הלבן של הסטוליפינים והקולצ’אקים. זה הורג המונים ומכסה; וזה הורג יחידים – ומגלה. ואם העמידו מצבה לרוצח סטיֶנקה ראזין, הרי העמידו מצבה גם לרוסי אמיתי אחר, לדוסטויבסקי, אויבם הרוחני, שׁקרא “שֵׁדים” לאבות-אבותיהם ברומן ה“נבואי” שׁלו בשם זה.

כיוצא בה היא גם הצעקה: הבולשביקים שִׁיכּלו את ילדי רוסיה! הם הרסו את התעשיה והמיתו את ילדיהם ברעב. הם? ולא ההסגר של בעלי הפריבילגיות מחוץ? לא הטמטום והקהות של בעלי-האגרופין, של חיות-הכפר מבפנים? ועוד: במדינות הרחוקות מבולשביות, במקום שהתעשיה הקאפיטאליסטית לא נהרסה, אבל המלחמה עשׂתה בהן שַׁמות. אין התינוקות גוועים עד היום מרעב וממגפות משונות? וברוסיה גופא, במקומות שהבולשביסטים גורשו משם, האם אכלו ההמונים לחם (שם היה לחם, הובא מכל צד, אבל האם גם נאכל על ידי הכל?)? ההבדל, סוף-סוף, הרי הוא רק בזה, שבכל אלה המדינות הקאפיטאליסטיות בעלי הפריבילגיות מתענגים על החיים בריש-גליה (בגרמניה פחות, בצרפת ובפולין יותר), וברוסיה סובלים בעלי-הפריבילגיות בתוך שאר כל אחיהם –

–––––

בשולי הדף:

אם עתידים הבולשביקים ליתן את הדין בפני עתידות-רוסיה, הרי לא על מה שלא קמו על נדיבות בפוליטיקה, על שלא דרשו נאה על הדימוקראטיוּת, כי אם על שלא הקימו את דרישותיהם האקונומיות הבלתי-נאות, על שלא הזניחו את אמצעיהם הפוליטיים הקשים, גם כשראו, שהאמצעים הקשים הללו אינם מובילים לשינויים-לטובה בעיקר, בכלכלת-העם. אם כבדת-עוון היא הדיקטאטורה שלהם, הרי לא מפני שזו היתה דיקטאטורה של המון עובד, כי אם של המון אנארכי, של ערב-רב חרש, שוטה וקטן, ושל רועי המון אשר לא את המונם ירעו, כי אם את עצמם.

רועי-ההמונים הגדולים, האובדים בעָניים, אמרו הבולשׁביקים להיות; אותם ההמונים, ששלוש שנים רצופות – מ-1914 עד 1917, נשאו על גבם כל פגעי מלחמת-חוץ איומה, פגעים שהם למעלה מן הכוחות האנושיים, ואחר כך, כאשר אבדה האמונה בנצחון, כאשר כשלה שארית כוח-הסבל והרובה המקולקל נפל מן היד, האשימו אותם האינטליגנטים ויפי-הרוח מכל המינים, שאין פאטריוטיות באדם הרוסי. הבולשביות – דוקא היא שהבינה ללבו, ללב האדם ההמוני הרוסי, הבטיחה לו שלום ולחם ועָמדה בראשׁו. וכאן החל הקושׁי הגדול.

–––––

הקושי הגדול! נכרַת שׁלום עם ממלכת-יוּנקרים שלדדה; הובאה הארץ בעול. “שלום” בהאי גיסא ואויבים חדשים לאין ספורות בהאי ובהאי גיסא. ובאותה שעה להמציא אוכל ומלבוש ודירה לעשרות-מיליונים ולסדר את החיים והיחוסים בשנים כאלה ובמצב כזה, בשעה שאין אמצעי-טראנספורט ואין חמרים חיים עיקריים ואין משפט ואין כשרון-עבודה, גם זה שלפני הריסות-המלחמה והריסות-הריבולוציה. לסדר את רוסיה בת ק"ע המיליונים, כי חרגה ממסגרותיה, את רוסיה עם כל התוהו והבוהו והדם הטטרי שבעממיה (על יד הכוחות הענקיים והקדוּשה הגדולה, הקרקעית). מה לעשות לאיכרים העשירים, שקיבלו את אדמת-האצילים, ואת עודף-לחמם לא יתנו לנצרכים לו? מה לעשות לאינטליגנטים, שאינם רוצים לשמש לעם שלא על מנת לקבל פריבילגיות? מה לעשות לעניי-הרוח ולמחוסרי-הכשרון, שגורל-השלטון נמסר לידם? מה לעשות לאֶמיסארים ולקומיסארים, שמתוך חלאת המין האנושי צפו למעלה, כנהוג בכל שעת-חירות? מה לעשות לאנסים, לעצלים, לאנרכיים? מה לעשות לרבבות-מחוסרי-העבודה, בעל-כרחם, מחוֹסר חומר, מכונות, כלי-עבודה, שנפלו למשא על המדינה? במה אפשר לכלכלם? בכסף-נייר? בכסף-נייר – בסדר קומוניסטי!

סדר קומוניסטי! כמה ימָשׁךְ הלב אחר האידיאל הזה! ואולם איך יכול להתהוות סדר כזה? מי יעמוד לו בפני בעלי הפריביליגיות?אלה, בעלי הפריביליגיות הגדולות, שמועטים הם, יוכלו, אמנם להיסגר על מסגר, אם יתעקשו יותר מדי להעמיד על שלהם, אבל מה יעשו למלחכי-הפינכה של טובת-ההנאה, שהם מרובים, מרובים מאד; מה לעשות לרודפי-שררה ותענוגות שבשליטי הקומוניזם עצמם? ואהבת-הרכוש, החרדה על הקנין הפרטי, יותר נכון, על השֶׁלִי, המרובה והיותר משׁל חברי; אינסטינקט זה הן חזק הוא אצל הכל, ומי יעקרנו? גדולה מזו? בהיבטל שכר-העבודה, כאילו ניטל טעם-החיים מהמוני-הפועלים, כך הוא טבע המין האנושי (בחירי המין האנושי אינם באים בחשבון). כך מלמד אותנו כל נסיון-חיי-האנושיות עד כה. העלה נסיונם של הבולשביקים לצעוד בפועל על דרך אחרת? לפי שעה, אף לא במשהו. המוכשרים והחרוצים במשהו, שלא יגמלו אותם בזכויות מיוחדות, יראו תמיד את עצמם במדינה קומוניסטית, כאילו הם עובדים בשביל אחרים – וימרדו בו, בסדר-עולם “בלתי-צודק” זה!

דף ג'

ב“חדשות-הארץ” באו דברי-טעם אחדים נגד “הגן-העדן הקומוניסטי”, לקוחים מן… ה“פראבדה”, אורגן-הבולשביקים במוסקבה.

כל בתי-החורשת ומחסני-הסחורות של היחידים, של בעלי-הרכוש, נתפסו במוסקבה על-ידי הבולשביקים, הפועלים ראו בזה ריוח והצלה. ינָצלו מן הניצול. אבל למעשׂה… סכומים עצומים מוציא השלטון הבולשביסטי על החזקת פקידיו ומשרדיו. שש מאות מיליון רובל לשנה עולה החזקת פקידי ה“סוביט” במוסקבה בלבד. כל פועל משלם שבעים וחמשה רובלים לחודש לטובת החזקת הפקידות. ובעוד שלפנים היה בעל-בית-החרושת מסתפק בריוח של שלושה-חמישה למאה על סחורתו, הנה היום מוכרחים הבולשביסטים לקחת שלושים למאה, כדי לכסות את ההוצאות של הפקידים מחלקי-המזון.

כל סחורות-מוסקבה נכנסו לרשות חברה בולשביסטית אחת, “גוֹרפּרוֹדוּקט”. נכנסו חינם אין כסף. חברה זו אינה משלמת לשלטון שום מסים. היא מוכרת את הסחורות במחיר רב ועצום יותר ממה שהיה קודם, לפני השלטון הבולשביסטי, ואין כל הכנסותיה מספיקות להחזקת הפקידים.

הגן-עדן הקומוניסטי! ה“עדן” שב“גן” זה גלוי. אבל כמה גדולה היא הקהוּת מאידך גיסא, לעקוץ בחוסר “עדן” לממשלה שהוקמה על כתפותיהם של רבבות אומללים ואבדי-דרך, ובזמן של חוסר-כל. רבבות מחוסרי-הכל, אנשים שאין להם מה להפסיד בכל המובנים, דחפו אלפי עומדים בראש, לאמור: קצינים תהיו עלינו ונתפוס מרובה. ובזמן שעל-יד התפיסה בזמן של תוהו ובוהו, של חוסר-אפשרות ליצור דברים חדשים ולסדר הכל כראוי, עוברים רק חפצים ידועים, שארית-הפליטה, מרשות לרשות וקומוניזם עוד אינו.

קומוניזם! סדר קומוניסטי! מילתא זוטרתא – הנהגת סדר קומוניסטי במדינה חרובה עד היסוד ושכל העולם הוא כנגדה, שֶׁכּאִי בודד אחרי רעידת-הארץ היא סגורה ומסוגרת! אדרבה, איך אפשר אפילו להתחיל באל"ף ולהשוות את הכל לפני חוק-העבודה, אם גם אין אפשרות של העסקת הכל בעבודה? הן בהכרח ירדוף נסיון “קומוניסטי” כזה את האויב, את הבורז’ואזיה, אבל ישאיר אותה, לא יבטל אותה; בהכרח ילאים דברים מדברים שונים, יעבירם מרשות לרשות, אבל את הקנין הפרטי לא יבטל; בהכרח ימלא את המשרדים פקידי-ממשלה ומשרתי-ממשלה, ובהכרח תימצאנה הרבה, שפחות, שבעזרת מאהביהן הבולשביקים, תגזולנה את גרבי-המשי של גבירותיהן ותלבשנה אותם על רגליהן העבות –

לא! לא בהרס הפשע. זה מחוייב-המציאות. הוא בא והוא עוד יבוא, אם נאבה ואם נמאן. אנו ודאי לא נאבה, אנו ודאי נמאן, באשר לא נאמין בו, לא נאמין בצדדי הבניה שבו. אנו, לוּ היה הדבר בידינו, אולי היינו מעכבים לגמרי בעד כל מהפכה, למרות ראותנו את כל ההרס שב“סדר” הבלתי-הרוס. אבל ההרס יבוא. ולא בו הפשע, לא בפרינציפ שבו הפשע. הפרינציפ שבו הוא: צדק ואושר לכל. שנים שהיו מהלכים בדרך ויש רק טיפת מים אחת – ימותו שניהם, ואל יראה האחד במיתתו של חברו. הרס-התעשיה! אדרבה, תעשיה, שעושה שמלות-משי לרבקה ואף לא כתונת-בד אחת ללאה, תעשׂיה כזו הרוס תיהרס, גם אם לא יבָּנה דבר במקומה! שממה! תל-עולם!

–––––

אגב, הציטאטה מן ה“פראבדה” מעניינת גם מצד אחר, מצד הצנזורה שבממשלת-הבולשביקים. בולשביקים אלו, המתערבים גם במה שלא היו צריכים להתערב, במה שהיו יכולים שלא להתערב, האוסרים את הדיבור על מתנגדיהם, השוללים את זכות הדעה המתנגדת, המענישים על הבקורת, הצועקים על הכל “קונטר-ריבולוציה!” – בולשביקים אלה מרשים בכל זאת לאוֹפיציוז שׁלהם מה שׁה“פראוויטֶלסטבֶני וֶסטניק” בשׁעתו לא היה מרשה. יש, בכל זאת, איזה הבדל בין הצנזורה של ניקולאי רוֹמאנוֹב לזו של ניקולאי לנין. אותה היתה רע תמידי לשם הרע המוחלט, בעוד שזו הוא אולי רק רע זמני, הכרחי, לשם הטוב הנצחי?

אך מי יתן טהור מטמא? מי יתן חופש מעבדות? מי יתן חסד ונדיבות מאלימות, מאכזריות?

אמנם, מי שׁמבקשׁ טובת המוני-העם באמת, לא יעַנהנו מצפונו, אם הסיר מעל הדרך אויב ומתנקם לעם באיזו אמצעים שהם. הן לא נדרוש מלנין את מצוות-המוסר של איזה גבאי בבית-הכנסת-אורחים, ואולם אי הגבול? אי הבטחון?

ודאי, עד כמה שהבולשביקים באו להמעיט את יסורי העם הרעב, המנוצל, מחוּסר-הקרקע, הנבער, השיכור, יכופר להם הכל, הכל. ואולם אֵי הבטחון, שׁהם לא יהָפכו לשׁליטים לשׁם שלטון? אי הבטחון, שכל הפרינציפים הנכונים, הקדושים לא יהָפכו בתוךְ התוהו-וּבוהו שׁל המהפכה לכסוּת-עינים בשׁביל האבאנטוּריסטים, להתנשא, לעשות עוול ולתת חופש לאינסטינקטים השפלים שלהם, יסודות המשטר שלפני המהפכה?

וזהו הפחד שבטרור. לא אי-הנעימות המגיעה ממנו לפלוני ולאלמוני. המלחמה אינה נעימה לשום צד, והסוציאליזם בלי מלחמת-אזרחים לא יבוא לעולם. בעלי הפריבילגיות לא יוותרו בנקל על תענוגיהם, רווחתם ושׁלטונם! ובמלחמה יִסָפה צדיק עם רשע. על ראש מי תחול האַשמה? למי מאתנו, הרחוקים ממקום-המעשה, השוקטים על שמריהם, יש רשות להאשים, לבוא אליהם בדרישות הצידקוּת המוחלטת? שאלת-המלחמה אינה שאלת-הצידקוּת. השאלה אחרת היא: נצחון הסדר החדש הרי אינו בנצחון המוֹמנטאלי על אויביו מסביב. אויביו של החדש הלא הם גם בין אנשי ביתו, בין המנצחים, הנצחון על קוֹלצ’אק ועל דניקין ועל מרעיהם – אם יבוא – עוד לא יהיה נצחון על מהלך-החיים ונטיות האדם, זה המהלך ואלו הנטיות, שהסדר הקומוניסטי האמיתי הוא להם לזרא. ולמה, אפוא, טירור מבפנים? מה יועיל? האם הגושפנקה האדומה תחדש פני תבל, תחתום ברית חדשה לאדם ולעמים?

–––––

בשולי הדף:

רק אנשים כווילהלם-מי-שהיה-קיסר בטוחים, שנצחון-חילם – זהו נצחון ה“אידיאה” שלהם. אבל הבולשביקים הרי תלמידי המאטריאליזם ההיסטורי הנה הנם. אם הם מנצחים את יוּדֶניטשׁ, הרי זה לא מפני שׁאלוהי-הסוציאליזם נלחם להם. נצחון הטיפוס המעולה, היותר מוכשר? – אבל מדוע לא ניצח זה בימי סטוֹליפין? ואף עכשיו – אלה מאות אלפי הרוסים הנמצאים בצבא האדום היו יכולים להימצא גם בצבא הלבן, ובתור בני אדם, יש לשער, היו אותם הרוסים, לא טובים ולא רעים משל עכשיו. גדודי-צבא על צד זה או אחר – זהו רק ענין של סיבוכי-מאורעות וכשרון סידורי. אותו בן-מוסקבה שבימי ממשלת הצאר יצא בצבאות-הצאר, יוצא עכשיו, בימי ממשלת-לנין, בצבאות-לנין. אם לנין דואג לו יותר ונעליו שלמות יותר – אדרבא! ומה שהבולשביקים, שכל הממשלה בידם, יודעים לארגן גדודי-צבא בשטחים שלהם ולפברק כלי-משחית ואינם נופלים בזה ממשלה לא-בולשביסטית, אין זה מעיד כלל על הכשרתם ויכלתם לחדש פני רוסיה, או אפילו גם להחזיק מעמד, כתום המלחמה. גם נפוליון ה“גדול” ידע את המלאכה הזאת, גם לוֹרד קיצ’נר.

דף ד'

הבולשביזם מחזיק מעמד, מראה גבורות ותעצומות. עם זה יש סימנים לדבר, שהוא יותר נוח, מתפשר. אולי הוא חס על הרֶסן שׁבידו? אולי הוא מקובל יותר, מפני שׁהוא סוציאליסטי פחות?

שליח-ממשלתו של לנין בא ביחסים דיפלומאטיים עם שליחה של מלכות-אנגליה. לא לחינם נשתנה קצת הטוֹן של הנובחים…חטאות-הבולשביזם החרותות בצפורן-שמיר, החקוקות על כל לוחות ה“טיימסים” בעולם הישן והחדש, כאילו מתחילות להיטשטש קמעא, להימחק משהו.. (ואוי ליום אשר אודם-התולע כצמר יהיה!…)

כן. הבולשביזם אינו נופל. הוא מנצח. ונצחונות רוסיה הסוביטית הם, יש לחשוב. נצחונות על הרע, על החושך, על הכיעור. ואולם אם הם גם נצחונות-הטוב, האור והחסד? – הוי, לוּ ידענו מה נושא הבולשביזם בכנפיו… מה נעשה שם עכשיו ברוסיה… מה נעשה באמת – לא מה שמספרים העתונים למטרה זו או אחרת…

מה שהאסתיזם העתוני, הפוליטי, עדיין אינו מרוצה לגמרי במהפכה הבולשביסטית – עם זה היינו יכולים להשלים בנקל. מה שהז’ורנאליסטים הזוללים בריסטוראנים עד לגועל, אינם יכולים לסבול ריבולוציה, שביסודה תביעות-הקיבה ללחם: “תביעות של קיבה” – כמה בלתי אסתטי! – לא איכפת; לא מפי אלה חי היופי האמיתי. מה שיפי-המחשבה כאילו אינם יכולים לסלוח לבולשביזם זה, שאין בו הנוי של המהפכה הצרפתית ה“גדולה”, זו שהוכשרה כבר בספרי-הלימוד להיסטוריה ונקראת גדולה בריש-גליה – גם על זה היה אפשר לוותר בלי קושי יתיר. יפי-המחשבה שוכחים, אגב, מתוך התלהבות ז’ורנאליסטית, איך תוארה גם הריבולוציה ההיא אצל אנשׁים כהיפוֹליט טֶן, ומה מצא בה אפילו אנאטול פראנס בכבודו ובעצמו; ואם במהפכה ההיא, במהפכה מצד המעמד הבורגני העולה כלפי מעמד הפיאודאלים היורד כך, במהפכה זו, במהפכת הפרוליטריון האובד, הבלתי-נהדר כלל כלפי בעלי-הכסף הנהדרים פחות או יותר, וכלפי בעלי הפריביליגיות מכל המינים – לא כל שכן, שאין מקום לצבעי-הקשת.

כן, לגראנדיוזיות יתירה, שתמצא חן בעיני אסתטיקנים, לא היה מקום בשעת הריבולוציה ההמונית. ואולם זה הדבר, שעכשיו, אחר הנצחונות, בראשית התקופה שאַחר מעשה-הריבולוציה הראשון, יש מקום לאיזה דבר, דבר נחוץ מאד, והוא – הישנו? היבוא?

–––––

לא בהמונים צריך לחפש את הגסות ההמונית, אדוני האסתטיקה! ההמונים העובדים, הסובלים – כבוד יפיָם וערכם תמיד במקומו עומד. דרך ההמונים העובדים – וההמונים בתור גופים הם תמיד גופים עובדים; גם ה“לוּמפים” בפועל הנם פרוליטרים עובדים בכוח –דרך הצדק והאמת היא. בכל אשר ינהגו – וככל אשר יעשו – “צדקו ממנו!” יאמרו כל המעמדות האחרים תמיד. רק תפקיד ההמונים היהודים במהפכה הבולשביסטית קשה הוא, קשה ועלוב ורע. בנצחון הגמור של הבולשביסטים, לוּ נתחדש העולם באמת במלכות-הסוציאליזם כפי שהוא מתואר בדמיוננו, כי אז היו גם היהודים אולי מוצאים להם את מקומם. חוק-השויון כלפי העבודה הן היה חל גם עליהם. אלה שיכולים ורוצים לשאת את החוק הזה יחיו, ואלה שעומדים בניגוד לו – יאבדו. אמנם, אם ישאל השואל: היאך יתקיים המון בעל צורה תרבותית מיוחדת בתוך המשק הכללי של המדינה הזרה, המַשווה הכל, ואיזה סוציאליזם חיוני יכול להיות אצלנו מחוץ למשק מיוחד משלנו – לא ימצא, כמובן, מענה. אלא שזוהי דאגה לאחר זמן. עכשיו הדאגה היא הרבה יותר אלמנטרית. עכשיו, בהמשך-הפרוצס, בשעה שמעט הקנין הפרטי אשר להם והוא כל חיותם, כל היקום אשר ברגליהם, נשדד מהם, והם מביטים על הגזלנים בעיני-זוועה, ובאותה שעה רבים מבניהם וממשכיליהם רצים במרכבת-הבולשביזם, מושחים את הגלגלים, מקבלים משרות במשרדים, נעשים לקומיסארים וצועקים “הידד” – בהמשך הפרוצס הזה מצב-המונינו הוא למטה מכל מצב. אמנם, דבר אחד יבוא בחשבון-הפּלוּס: מפלגת הבולשביקים, הנושאת עכשיו את דגל המהפכה הסוציאלית, אינה עושה עכשיו פוגרומים בנו. אבל אין זה פלא: אין להם צורך בפוגרומים יהודיים, ספיציפיים, ובפרט בשעה שאויביהם הפוליטיים משתמשים באמצעי זה. ואולם בהסתובב הגלגל ובשעת-הצורך – מדוע לא? האדומים בטבע, צריך לשער, יודעים את המלאכה הזאת ודאי לא הרבה גרוע מן הלבנים. ואפילו האמתלה תהיה אותה ממש" אויבים… כלומר: מוטלים בדרך… מבקשים: “רמסונו”!…

–––––

כן, תפקיד ההמונים היהודיים, כמו תמיד – אוי ואבוי לנו. ואולם ההמונים העיקריים – הם נושאים עליהם את כל הסבל והם מנערים אותו מעליהם כאשר יכשל כוחם, על מנת לשאת צווארם בעול-חיים אשׁר יִנָשׂא. ההמונים רוצים להיות אדונים לחייהם, לאכול את פרי עמלם ולקבל את הברכה מֵעָל על ידי כוהנם. כי אוהבים ההמונים גם את ההתלהבות הקדושה – וכוהנים נחוצים להם. בלי כוהנים קשה להם. והכוהנים האמיתיים, הרועים האמיתיים, בני-העם (לא בני-נכר!), עצם מעצמו, אשר ירעו את צאן-הקדשים, צאן-האדם – אלה מאין ימָצאו לה, לאמנו רוסיה הסוביטית?

שאלת-עולם היא, שאלת האלופים העומדים בראש, ובז’ארגון העתונאי: שאלת האינטליגנציה.

מושלי רוסיה החדשה עוד לא פתרו את השאלה הזאת. לפי כל המסוּפר – אף אם נאמין רק בחלק-המאה ממה שמסופר – נראה, שמלבד יחידי סגולה, הורכבו שם אלופים לעם מן היותר פחותים, ריקים, מופקרים, אם רק כוחם בגרונם להסות את האסיפות ולקרוא בקול חוצב להבות: “חברים!”

העם הפרוליטרי עושה הכל. במלחמה ובשלום. הוא העיקר. הוא מלח-הארץ. זוהי אמת קדושה. “האינסטינקטים המעמדיים” של הפרוליטריון הם הצודקים בכל מהפכה. הם למעלה מכל משפט, הם לא יאשמו. מי בעל-המוסר, אשר יאמר להם: “מה תעשו?” – והם החיים, הם חוק-החיים, הם עצם-המוסר. גם ההרגשות של נגזלי-דורות כלפי גוזלי-דורות טבעיות הן, חיוניות, חשובות, ואולם אחרי ההריסה, כשצריכה להתחיל הבניה, כשצריך לקומם עולם חדש, כשדרושה דיסציפלינה של עבודה, סידור-העבודה, יושר-העבודה ויושר-חלוקת-הפירות, אז, כנראה, לא סגי בלי שליחים, בלי נושאים חיים, בולטים, של מוסר-החברה המוגדר. ואם בשביל ה“משרות” האלה של הוצאת הסוציאליזם לפועל אין בני-אדם הגונים – נדבר פשוטות – אם כל בני האינטליגנציה, הקאנדידאטים למשרות אלו, רודפים אחרי הרווחה, ההנאה, ההתכבדות, אם לכולם יש רק פניות פרטיות, חשבונות, “עסקים”, ולא גזירת-ה“כלל” – אז רע.

כי הכל צריך להיות גזירת-הכלל. כל השלטון על החיים צריך להיות בידי הכלל, כלל-עושי-החיים, העובדים. הם תמיד הרוב, אם גם אינם רוב-קולות, ואת אשר ינהיגו אלוף לראש-המועצה הוא האלוף. את פי מי ישאלו? פי “אספה מיסדת”? אם ההכנעה לגזירת הרוב של הפועלים הוא מעוּות, הרי זה מעוּות שאין לתקנו. כי כל “תיקון” למעוות זה הוא קלקול יותר גדול. קלקול ואי-צדק.

אבל דא עקא, שאלופי הקומוניסטים הרוסים דבכל אתר ואתר, בדרכם אל הסוציאליזם (הוי, מי יודע?) לוקחים שוחד ועושים ספיקולאציות. הכל מעידים על זה. ואף באופן רשמי יש פקידים העושים בנייר, המקבלים ח“י רובלים ויש המקבלים ב' פעמים ח”י וג' וה' וו' – והעולם הישן כמנהגו נוהג.

דף ה'

בשבועון “התורן” החל צביון לפרסם שורה של מאמרים על הבולשביקים והבולשביזם ברוסיה. את הנסיון הזה – כמעט הראשון בעתונות העברית – אפשר היה לקדם בברכה, לולא הקלוּת היתרה המלָווה את הרצאתו של ד"ר ב. הופמן. צביון מוכיח (הוא אומר: ב“אובייקטיביות”… כאילו יש מקום לאובייקטיביות בפרובלימות כאלה), כי הבולשביזם אינו תורה סוציאלית חדשה, כי אם מיתודה חדשה, ומיתודה נכונה: דחיקת-הקץ, שלא לדחות את הנהגת הסדר הסוציאליסטי לימות-המשיח. זה אולי יספיק בשביל אלה הרחוקים, שאינם מפחדים כבר מפני המלה סוציאליזם, שכבר הורגלו בה, ומפחדים עדיין מפני המלה החדשה, הנוראה: בולשביזם. ואולם בשביל הקוראים הקרובים, בשביל אלה הנמצאים, לצערם, בריחוק-מקום מהבולשביזם, אבל קרובים ברוח, בשביל אלה הרוצים לדעת, מהו החזיון הגדול הזה: רוסיה הסוביטית – צורה ידועה של שלטון מפלגה פוליטית, שלמרות כל האימות אשר סביב שתו עליה, מבית ומחוץ, למרות הרעב והקור, היא מתגברת על אויביה בתוקף אמצעי הסידור והאלימוּת שברשותה ומוסיפה לשלוט; או אולי אלה הם באמת הצעדים הראשונים הנכונים לתיקון המדינה הרוסית ברוח הסוציאליות האמיתית, החיפושים הקדושים לחידוש-האנושיות על-ידי עבודת-יצירה משותפת וחלוקה צודקת של פירות-היצירה; בקצרה, בשביל הרוצים לדעת מה שם: דיקטאטורה של הפרוליטריון או דיקטאטורה של ביוּרוֹקראטים המדברים בשם הפרוליטריון, והוא לא שלָחם, לא יכול לשלחם – בשביל אלה אין הרבה במאמרו של צביון.

צביון, כמונו, לא היה ברוסיה בשנים האחרונות ולא ראה בעיניו את כל הנעשה שם. מאמרו אינו פרי הנסיון העצמי, כי אם פרי ידיעות, אשר קרא בעתונים ובספרים, ככל יושבי אמריקה. והוא מתאר את המהפכה כדבר התלוי בבחירה: רוצים, מתאמצים ועושים מהפכה. הבולשביקים רצו, התאמצו ועשו. דחפו את העגלה ההיסטורית בשעה שאחרים לא רצו לדחוף! ואולם הרי זהו עיקר-השאלה: מה עלה ביד הבולשביקים במקצוע-הדחיפה? איך נעשתה התחלת הדחיפה – זה מובן מאד: אזרחי רוסיה רצו שלום, לחם, דירות חמות, חפצים טובים, מה שקוראים “אושר” – בתפילה על השפתים או בבוז, כרצונכם – והבולשביקים הבטיחו להם את כל זה ובזכות-ההבטחה אחזו ברסן. עד עתה לא נתנו את האושר, לא יכלו לתת – הסיבות ידועות ומובנות, ולא זה העיקר. עיקר-השאלה הוא באמת: המיתודה שלהם בשדה החיים הכלכליים מהי? ומה הלאה? כשיונח להם מנוראות-הבּלוֹקאדה – מה יעשו? במלים אחרות: שגיאות-המיתודה של הבולשביקים, כגון קוֹמוּניזציה של כלי-בית, התפשרות עם “אגרופי”-הכפר, ביוּרוֹקראטיזציה של כל עניני-העיר, צנזורה קשה על דברי הסוציאליסטים ממפלגות אחרות, “טעויות” תכופות בהמתת אנשים נקיים – מהן? רק “שגיאות”, או מעשי-מעוּות, המונחים ביסודו של דבר ואין להם תקנה? – או אולי חושב הד“ר הופמן, שלא נעשו כלל שם שגיאות, עוולות, שזוהי המיתודה – בה”א הידיעה?

“הבולשביקים מי הם?” כן, מי הם? סוציאליסטים, שחטאו מתוך הכרח של מצב-מלחמה, שחטאו, אמנם, חטאים נוראים, אבל בכדי למנוע בעד חטאים יותר נוראים, או פוליטיקנים, הרודפים אחרי השררה, שהסוציאליזם האמיתי הוא להם רק סיסמה והחטא לחם-חוקם?

הבולשביקים – מעלה צביון – דיברו לעם רק מה שהעם יכול להבין, ולכן הבינם העם והלך אחריהם. אם כן, מה היא הערובה, שביום אשר נקודת-מרכזם לא תהיה עוד השלטון המשרדי, כי אם הסידור האיקונומי, ביום אשר הבולשביקים יתחילו להתאמץ לעשות מהפכה סוציאלית אמיתית, להסיר באמת את הבדל-המעמדות, והעם לא יראה אותם באותה שעה כעושי-דברו, אם לא תתהפך גם עליהם העגלה הנדחפת?

הבולשביקים “הרשו” לאיכרים לקחת את האדמה ולפועלים את בתי-החרושת. זה אנחנו יודעים גם בלי צביון. אבל בזה לא די. צריך היה לדעת, איך עלה הנסיון הזה? ואם לא עלה, אם הארץ הגיעה עד משבר, עד כמה יד הנסיון הזה באמצע ומה הן התקוות לאחר שׁיסורו לזמן-מה אויבי-חוץ ויכָּנעו אויבי-פנים?

על כל זה לא יאַלפנו מאמרו של צביון בינה. באשר תפקידו, כנראה, הוא להמליץ על מי שהוא, להגן על הבולשביקים… שַׁאלו אותו: בפני מי? שׁמא בפני קוראי “התורן”? – – – – –

בשולי הדף האחרון.

על שלושה פשעי הבולשביקים – אי-מארכסיזם, אי-דימוקראטיזם ואי-פאטריוטיזם – ועל ארבעה לא אשיבנו: על הפכם עליונים למטה ותחתונים למעלה ואת אליל-הפריבילגיות לא הסירו. הקומיסארים המרובים שלהם שוב אינם אלא “צ’ינוֹבניקים”. אמנם, אין צריך לומר, שבין צ’ינובניקים של קולצ’אק וצ’ינובניקים של טרוצקי יש הבדל, אבל הוא אינו מספיק. ההבדל היה צריך להיות בין צ’ינובניקים לשליחי-דת-הסוציאליזם. והבדל זה, כנראה, עדיין אינו גם ברוסיה החדשה, הסובלת, הנלחמת על חופשתה. היום אשר העולם יבושר בו במעשי שליחים כאלה, גדול יהיה מיום שניתן בו ספר “מפעלות-השליחים”. אבל אם יש יום כזה – האמונה בו מאין תימצא?

[“האדמה”, שבט תר"ף; החתימה: בר-יוחאי]

ה"תכלית".– אחינו בני ישראל בניו-יורק סידרו יום-אבל, יום-לוויה, לחללי-הפוגרומים במזרח-אירופה. התיצבה גם דפוטאציה לפני מזכיר-הממלכה לאנסינג. השר אמר להם: מה לעשות?… אין שם סדרים… כשאין סדר… – והעתונים היהודים באמריקה נחלקו: אלה כועסים על הדפוטאציה: מי שלח אותה? מי בחר אותה? אלה כועסים על לאנסינג: זהו יחס הממלכה הדימוקראטית אלינו!… ויש גם שמוֹדים ואומרים: באמת, מה לעשות…

הפוליטיקה החיצונית שלנו לא הצליחה, איפוא, כמו תמיד. תחת זאת הצליח יום-האבל. אלא שלימי-אבל – לא ליום אחד – צריך היה לקרוא לא בניו-יורק ולא באמריקה בלבד, כי אם גם בכל מקום שאחי-הנרצחים נחיתים שם. אפילו ברחוב היהודי בארץ-ישראל לא היה מזיק כלל אילו עוררו קצת את העם לתשׁובה. שׁהרי כךְ כמעט לבֵיתָר דָמִינו: בהאי גיסא נהרי-נחלי דמי-תינוקות ובהאי גיסא מוכנים ומזומנים כל רגע להילולא וחינגא –

לתשובה וגם – לאגרא דתעניתא. זאת אומרת, אותה המטרה של ימי הצומות וזעקתם במשך כל אלפי שנות-פוגרומינו. אלא שעכשיו צריכה גם התשובה להיות קצת אחרת וגם הצדקה – “אגרא דתעניתא” – אחרת.

התשובה צריכה להיות בשאיפה לחדול מהיות גוף קטן שוכן בתוך גוף גדול – מין “יונה במעי הדגה” – ואוכל משל הגוף הגדול. והעיקר בסיפא קאי. שאם אין לנו כבר תקוָה למצוא מקום-מנוחה בודד לעצמנו, אם נגזר עלינו להיות גוף בתוך גוף, גוף קטן בתוך גוף גדול, נהיה לפחות, אוכלים משל עצמנו, עומדים, עד כמה שאפשר, במובן הכלכלי על רגלינו. החנוונות פשטה את הרגל! נלך ונכריז בכל תפוצות-ישראל: החנוונות פשטה את הרגל! החנויות הקטנות שנהרסו – אַל תוּקמנה! תהיינה לנו חנויות, אבל לממכר פרי-מלאכתנו ולחילוף פרי-מלאכתנו אנו –

והצדקה אף היא צריכה להיות קדושה למטרה זו: להרבות את השותפויות הפרודוקטיביות במושבי-בני-ישראל, בכל מקום שהם. יהודי-אמריקה צריכים להוסיף לתת צדקה. כן, הם צריכים. הן רק זה הם יכולים לעשות. הצדקה הזאת מעלה אותם. היא גם אינה קשה כל כך: פעם אחת בשבוע פחות “מוּוינג פּיקטשורס”. פעם אחת בחודש פחות רביד חדש – והרי מקור למס תמידי, ל“אגרא דתעניתא”. (וצריךְ שׁימָצא גם אחוז, אשר יגרע לפעמים מנה אחת מסעודתו ויחשׂכה לשרידי אחיו החרובים!) אבל בזה עוד לא די. הנתינה הלבבית צריכה להצטרף לחלוקה רציונלית. כסף-ה“אגרא” אינו צריך לנפול ל“בירא עמיקתא”: להקים מחדש את ה“קרעמעלאך”, שהסחורה שבהם קוראה לרוצח, לקחת אותה ואת נפש-בעליה. הכסף צריך להיות לפתיחת בתי-ספר למלאכה לילדי-היהודים, ליסוד קואופראציות פרודוקטיביות, לפיתוח הגננוּת ותעשיית הפירות והירקות בליטא ובכל מקום דאפשר, לחיזוק אגודות פרופסיונליות…

אלמלי היו אלה תוצאות-ימי-האבל, כי אז היה להם טעם ותכלית. גם על לאנסינג – על חלק ממנו, בכל אופן – היינו יכולים לוותר אז.

––––––––

בלי "תכלית". – ואולם יש אשר יחשוב החושב, כי לסידור עבודה ממשית, קונסטרוקטיבית אין אנו מוכשרים כלל. וכל כשרוננו, סוף-סוף, הוא לקבל נדבות כשנוררים ולכעוס על לאנסינג.

ואספת הפֶרמרים היהודים באותה שׁעה ובאותה אמריקה תוכיח.

תנאי עבודת-האדמה שבאמריקה אינם כאלו שבארץ-ישראל. לפלח הערבי לא יוכל האיכר היהודי בארץ-ישראל להידמות; לא אלה ההרגלים ולא אלה הכוחות. וגם אדמה חפשית הרי אין, סוף-סוף; בכל אופן, יוצאת הנשמה עד שמשיגים אַמה ממנה. ואולם שם – הלא באמת – כר נרחב. חלק גדול ממה שאינו לפי כוחנו הגופני תוכל שם לעשות המכונה. ועל ידי כשרון-הסידור וקאפיטאלים יכולים שם באמת לעשות דבר-מה בנדון זה.

והשׁנה היתה שׁם דוקא שׁנת רווחים. רבות מן הפֶרמות עמדו על רגליהן. אילו היינו אנשי “תכלית” באמת, היינו צריכים לגשת לפיתוח המקצוע הזה בכל תוקף, לראות בזה מקור-הצלה לשאלת-השאלות שלנו. זו היתה צריכה להיות תנועת-ה“תנועות” שלנו.

ולבסוף… נתאספו האיכרים היהודים באמריקה, שמעו והשׁמיעו איזו “ספּיטשֶׁס”. ריקים שׁבריקים, קיבלו וחילקו איזו “כיבודים” של גבאות – ונתפזרו.

ורק דבר אחד נתברר, שגם הצלחת-השנה אינה הצלחת משׁק, הצלחת-יבול, מפני שׁפֶרמרים אלו אינם פרוֹדוּצנטים כלל! יודעים אתם מה עושׂים הפֶרמרים ההם? הם קונים הכל מניו-יורק ומוכרים לאכסנאים, הבאים אליהם, אל הפֶרמות, לבלות את עונת-הקיץ… “בעלנים” לבלות את ימי-הקיץ באיזו פֶרמה רבים עתה באמריה, ומכאן ה“עשׁירות” והשׁנה הטובה.

וההשגחה הפרטית מכריזה: אינכם מסדרים מושבות באמריקה, בארץ-ישראל, בכל מקום שאפשר, מושבות אמיתיות, מושבות עושות-פירות? סדרו, אפוא, ימי-אבל ולוויות לחללים! עשר, עשרים, מאות שנים יעברו – ואתם לא תחדלו מקרוא לאבל, ל“צדק”, ללאנסינג… לחפש צדק בהיסטוריה.

מי יודע, אולי, באמת, יש צדק בהיסטוריה…

––––––––

"השגות" – יש דברים רבים בעולם, בחיי-החברה, שטובים הם כשהם לעצמם וברכה בם, אלא שלנו, מפאת מצבנו המיוחד, הם נהפכים לקללה. ההשתלמות הטכנית במקצוע-האריגה, המעבר ממכונת-היד למכונה המיכנית, הוציאה אלפי פועלים משלנו מעולם-העבודה לצרת-הבטלה; התנועה הקואופראטיבית הכריתה אוכל מפי אלפי רוכלים יהודים; עמידת פולין ברשות עצמה המיטה עלינו אסון. האם יוצא מזה, שעלינו לצעוק נגד ההשתלמות הטכנית של תעשיית שכנינו העיקריים, נגד התפתחות של תנועה קואופראטיבית בתוכם, נגד הכשרתם לעמוד ברשׁות עצמם? לא, לא יִתָּכן. כל מה שׁעלינו לעשׂות הוא לחזק את עמדותינו אנו בכל מה דאפשר, בכדי שנוכל להחזיק מעמד, איזה מעמד שׁהוא, גם בהָמִיר ארץ.

מה אנו פה? איזו אלפים אנשים יהודים העוסקים בעבודה, בעבודת ממש, בעבודה המעמידה את האדם על רגלי עצמו. מה אנו רוצים? להיות להרבה עשרות-אלפים כאלה, ואולי – ברבות הימים והשנים, לאט-לאט – גם למאות-אלפים. מה נחוץ בשביל זה? קודם כל, פתיחת שערי-פלשתינה לרווחה לפני האמיגרנטים שלנו, בכדי שיבוא אליה מי שצריך לבוא, בכדי שׁיִשָׁאר בה מי שׁצריךְ להישׁאר, בכדי שׁיִנָתן מקום בה לברירה הטבעית. אין רשות למי שהוא, בין מחוץ ובין מפנים, לומר: אלה צריכים לבוא ואלה לא! ודאי, לאנשי-בטלה וללא חלוצים אין מקום פה, ואם לא יחזיקו בהם באמצעים מלאכותיים, יתענו ויעזבו את המקום. דרך צלחה! אבל לנעול דלת בפני מי שהוא אין רשאי. עד כדי כך אפשר לתבוע חופש מהכל ובשביל הכל!

היש לכל זה ענין אל הפוליטיקה? כן, באיזו מידה: במידה ששכנינו האסיאטים, אילו היו הם המושלים היחידים בארץ, היו הם עושים לנו מה שארבעים שנות-נסיון הוכיחו לנו. לא נתאונן. ההתאוננות לא תועיל. שכנינו אלה עושים כדרך שכנים עיקריים בכל מקום. אך דבר אחד מגביר פה את כוחנו: הרגשת צדקתנו. נגד מיאוּן הערבים במדינה יהודית לעתיד לבוא אין לנו כל זיין. פה אנו זורים הלאה כל פוליטיקה. אבל בדבר מיאוּנם לתת לנו ליסד חברת-עובדים במקום שהשטח פנוי ולהם אין צורך בו – כאן אנו הצדיקים. עד כדי כך אין קנין פרטי במקומות אפילו לעם עומד ברשות עצמו! שטחים, שאין להם צורך בהם,יען אשר יש להם רב, רב – מדינות שלמות, ודי אדם אין – בעוד שלנו יש כל כך הרבה נודדים-גולים, ומעמד לרגליהם אין – את זה לא יוכלו למנוע מאתנו על פי הצדק. איך יֵצא למעשה – ימים יגידו. אבל במלחמה נגד מניעה זו אין אמצעי, שאין לקבלו. ביחס זה לא נוכל להיות אַפּוליטיים, לא נוכל שלא להתפלל לשלטון אירופי בארץ, שאולי לא יעשה לנו מה שעשו הפחות התורכים והפקידים הערבים.

עד כאן כולנו בדעה אחת; מכאן ואילך – יש מקום לפולימיקה.

––––––––

סמיכת הפרשה. – ב“הארץ”, זה העתון אשר לא זכה להיקרא “ארץ-ישראל” – לא הורשה לו – עובד סופר חרוץ אחד, החותם בשמו, בראשי-תיבות וגם בראשי-תיבות של פסידונים, והוא דוקא מרבה להכריז על הצורך ב“השגות” גדולות, מיליארדיות: פוליטיקה חיצונית גראנדיוזית, דרישת מדינה עם גבולות רחבים, צעדים קולוניזציוניים בטעם הלקוח ממקום אחר, יצירת צבא עם כל האטריבוטים, עם חלומות על שפיכת-דם בעד ארץ-המולדת העתידה וכו' וכו'.

שיטה היא, כנראה, אצל אותו עתונאי. הגברת השאיפה למעשים מיכניים ולנצחונות חיצוניים על החפירה הפנימית, היום-יומית, בקרקע-החיים. בספרות - הספר המופתי לגבי דידיה הוא “באשׁ ובחרב” שׁל סֶנקֶביטשׁ, ולא שׁירת הַמסוּן. בישוב – עמי-הארץ העובדים עבודת-פרך, מתוך משמעת צבאית חזקה, מתקיימים בלחם צר ובמים לחץ, רק כדי שלא תצא נשמתם, ותופקע, חס ושלום, תועלתם ה“מדינית”… במדיניות – פרוגראמות עם הזדקפות קומה והשפעה אישית ודיבורים מפוצצים בעתונות וצלצול-חרבות (של ברזל או של נייר?). בקצרה, המשורר והגיבור הפַרסאי עם הווֹדיביל שׁלו בפיוּמֶה. כזה – בערךְ – ראה וקדשׁ!

ואגב: כשרון עתונאי לאותו הסופר. ודבריו נאמרים בחריצות ובטעם. ולא עוד אלא שיש אצלו אפילו איזוֹ נימה חיובית, שמלבבת גם את בעלי-דבביה הספרותיים. ובכל זאת יֵאָמר, שׁאין דבריו אל הענין כלל וכלל כשׁהוא מספר לנו על “שׁכנתנו צרפת” בסוריה ועל “מתולה ודֶשׁאנאֶל”. "בבקשׁה – אוֹמַר בלשונו של אותו סופר חרוץ – אַל-נא נהא צפרדעים מתנפחות! הן המרחק בינינו ובין השוורים כל כך רב וניכר! הרגשת המידה היכן? הן ההשגות של הקבצנים: “אילו הייתי רוטשילד”! והשגות של גבירים אלו – במציאות בד בבד יִשָׂאוּ. ולמה הקרקור?¹

לוּ גם מדינה יהודית היתה קץ-שאיפותינו (באמת, הציוניות המדינית ממנו היא והלאה: לא היא ולא השגותיה ולא שכרה!) – היש לנו ענין אל “שכנתנו צרפת” בסוריה? ואם גם יש לנו ענין אל צורת-הממשלה בסוריה הקרובה – הנוכל להודות אף רגע בטבעיותה של “שכנות צרפתית” זו? אנו שה פזורה ישראל, העומדים הרחק מן השער של פלשתינה ומתחננים על רשות-הכניסה, כי חפצי-חיים אנו, ו“שכנתנו צרפת” השולחת אֶכספדיציות שׁל מָרוֹקָנים לסוריה, בכדי לרכושׁ בצע והשׁפעה למעמדותיה השליטים (אמנם, בהסכם כל אזרחיה המתהוללים עכשיו מתוך קיאם הפטריוטי) – אילו היה גוי, ולא סופר-“הארץ”, מסמיך את הפרשיות הללו, כי אז היינו בטוחים, שרק להסתולל בנו הוא בא, להסתולל ביהודים, האומרים גם הם להתארח לתקיפי עלמא הדין – – –

ומחשבות-עבירה גוררות מחשבות-עבירה. סופר-“הארץ” בדברו, מתוך השקפתו הנ“ל, על העניינים הפנימיים של צרפת, עוד הגדיל לעשות. – היש לנו אל הפוליטיקה הפנימית של צרפת? כן, מעניין מאד לראות את ניני בעלי המהפכה הגדולה והקומונות, איך נעשו מיני בוּרז’וּיים קטנים וגדולים ושׁפלים שׁכאלה, איךְ חרדים הם על הרֶנטות ועל תכשיטי פילגשׁיהם. עד שׁגם קלימאַנסו “נמֵרם” חשׁוד בעיניהם על ההתקדמות היתירה… ואולם, שׁאנו נתפלל ל”דֶשׁאנאֶל“, כלומר, לצרפת פושעת ביותר, בכדי שלא תהיה “מתוּלה” בסכנה? שׁאנו נראה את יסוד קיומה שׁל מתולה ב”דֶשׁאנאֶל"?! אוי ואבוי היה לשארית-תקוָתנו, לראות כלל עברי עובד בארץ-ישראל, אילו היה זה תלוי בזה.

––––––––

פרובלימה. – בימים האחרונים מרבים אצלנו לדבר על הפרובלימה של החינוך, יותר נכון, מרבים להתלונן על החינוך. והקובלנות, רובן ככולן, אינן באות לשם הוראות מעשיות, שזה וזה צריך היה לתקן, בבתי-ספרנו העבריים, שמקצוע-לימוד זה או אחר צריך היה להפחית, שאותו דבר צריך היה להכניס, שאת שעות-הלימוד היה צריך להמעיט או להרבות, שאת המחלקות צריך היה להעמיד על פחות אוכלוסין מפני שאז היה אולי יותר סדר, נוחוּת והצלחה, שאת ימי החופש היה צריך לקבוע באופן אחר, וכדומה. לא, מלבד צעקה אחת של מ. שטיין ב“קונטרס” על הקלקול הגדול של “הרשימות”, הבא בעקב חוסר ספרי-לימוד, ושעל כן ראשית-חובה היא חיבור ספרי-לימוד, הרי כל הדיבורים.על החינוך הם דיבורים סתם: הטוב חינוכנו אם רע, היש רוח-הקודש למורים אם אין, היש אלוהים במקום הזה אם אין, העולים הם מחנכינו, אם יורדים וכו' וכו'.

מובן, שראשית כל מתחילים מן ה“חדר”. בשעה שהחדר ז“ל הקים לנו אנשים שלמים בתורה, למדנים ב”מקצוע התלמוּדי", הנה חניכי בית-הספר כולם בּורים, שטחיים, מסכת “דמאי” אינה ידועה להם, על תגרי לוד לא חידדו את מוחם והאמונות והדעות של רבי סעדיה גאון זרו למו…אהה, לדור אשר גידלנו…

והדור החדש בארץ-ישראל הוא, באמת, דור… דור של ילדי-אמיגרנטים. עוד אין לו צורה מסויימה ועוד לא נמצא בו דבר טוב יוצא מן הכלל, אשר עליו יֵאָמר: זה ינחמנו. ואולם בגבולות-הכלל – כל הקובלנות (יֵאָמר-נא הדבר פעם אחת!) הנן שיחות פורחות באוויר, שיחות על כוס-טה. מה יודע בן-ספר מעם אחר, אשר לא ידע אותו בן-ספרנו?.ומה היא שטחיותו המיוחדה של זה? ומה היתה עמקותם המיוחדה של תשעים ותשעה אחוזים מחניכי-החדר? במה התבטאה? מה אותותיה? החדר במשך מאות בשנים נתן לנו את פלוני הסופר ואת אלמוני הלמדן, ובית-הספר החדש במשך שלושים שנה לא נתן לנו סופרים ולמדנים. נניח שזה כך, נעלים עין מן הסופרים (אם גם לא הלמדנים), שנתן לנו כבר בית-הספר הארצי-ישראלי (יבוא יום ונפרש בשמותיהם!). אבל לעומת כל אלה היוצאים מבית-ספרנו החדש ויודעים קרוא וכתוב מי ימנה את כל בני הדורות החולפים, שמלבד אמירת “אשרי” משובשת לא נתן להם החדר כל ידיעה, כל לימוד, לא בלשון ולא בהוויות-העולם? ולמה לחזק את הקובלנות הרופפות, הבלתי-מיוסדות, על-ידי געגועים סתמיים, תפלים, אל מה שאינו נכון?

בורוּת, שטחיוּת, עצבניוּת – כל תקלה תולים בבית-הספר. הנכון הדבר? היש בכוח בית-ספרנו לתת לנו ילדי-מופת? היש למוסד זה, שבית-ספר שמו, אמצעים בכלל לגדל יודעי-בינה, עמקי-רוח וחזקי-עצבים? ואפילו אם היו לנו מורים כאלה במידה מספיקה, היכלו לשנות פני הדור, לשנות את החיים? אבל מאין יבואו פתאום אנשים כאלה לנו? ומורינו הצעירים, שברובם המכריע הם עושים באמונה את כל המוטל עליהם, האם לא עצם מעצמם ובשר מבשר אותם השטחיים והעצבניים הנם? היכולים הם לצאת מעוֹרם, אם גם יפגשו התנפלות של הדרכה מכל צד? ולמה, אפוא, ההדרכה? מאי תקנתא?

––––––––

המשך. – לפנים היו אומרים: ספרות-עם היא ראי חיי-העם. משל כאילו היו אומרים: דירות-העם, או אופן-מלבושי-העם, או בתי-משפט-העם, או חקלאותו, תעשייתו, הנם ראי לחייו. יותר נכון היה, אפוא, לומר: לא ראי, כי אם קומבינציה מן הקומבינציות של החיים. לא הספרות והחיים כי אם הספרות-החיים. כי הכל חיים והכל צרכי חיים, ביניהם הדירות, המלבושים, בתי-המשפט, החקלאות, התעשיה, הספרות. ועל כן לא רק שאפשר לדון על פי מצבם של כל אלה בדבר חיי עם ידוע, כי אם הם הם שנותנים את הסכום, את התוצאה.

מי שאינו שבע-רצון, למשל, מספרותנו, לא רק במובן הטכני, מי שׁמוצא בא ליקויים יסודיים, הַיינו, שׁאינו מוצא בה חיים, יוסיף לבדוק וימצא, שאינו שבע-רצון מחיינו בכלל, שאינו מוצא את חיינו לחיים אמיתיים; חיים שאין להם, נגיד, שפה אחת שלמה, אינם חיים, ולחיים כאלה אין גם מקום לספרות שלמה, לספרות שהיא צורך-חיים גמור. מי שרואה, למשל, שספרותנו אינה לוקחת את הלב, אינה טבעית, אינה תוֹכנית, בהכרח שיקשר את זה עם כל מהלך-חיינו שאינו טבעי ואינו תוכני, מטעמים ידועים, ויתיחס לזה – נאמר בקירוב, כדי לשׂבר את האוזן – כאל פרט אחד מן הכלל.

והנה גם החינוך, ככל הנ“ל, אינו רק ראי-החיים, כי אם יותר: צורך-החיים, עצם של חיים. לא החינוך והחיים, כי אם החינוך-החיים. חיי ה”אוּצ’ילישצ’ה" ²ביצרו להם מקום אצלנו בתקופת השאיפה לזכות-אזרח ולרוּסיפיקאציה; ניצני ה“חדר המתוקן” נראו עם התחזקות תנועת חיבת-ציון; ועכשיו – בארץ-ישראל – התחילו להזכיר לנו מזמן לזמן: בית-ספר של עבודה…

בית-ספר של עבודה… אין אנו יודעים איך יֵעָשׂה עכשׁיו הנסיון של חינוך-העבודה בארץ הנסיונות הגדולים, כשם שאין אתנו יודע עד מה מכל המעשים הפנימיים של אותה ארץ בשתי השנים האחרונות, איך בכלל נעשים שם כל הדרים ואם הם נעשׂים. אבל זה ברור: שׁינוי-החיים כָּלל בתוכו את שינוי-בית-הספר, את שינוי-החינוך. “האינסטיטוט לנערות אצילות” נתבטל מאליו עם הכחדת המעמד האצילי. ובמידה ששינוי-החיים בא שם באופן יסודי, אם בא, – באותה מידה, ודאי, נשתנה החינוך באופן יסודי. תיקון בחינוך בלי ריבולוציה קודמת בחיים לא יתואר בכלל.

ובמה שנוגע, אפוא, לקולות-אי-הרצון ביחס לבית-ספרנו אנו, קולות הנשמעים אצלנו השכם והערב: סר רוח-הקדושה, אין מצב-רוח טוב אצל המורה, המורה הוא פקיד וכו' וכו' – אין ספק שבמובן פורמאלי, יוּרידי, אין להן כל יסוד, להאשמות, לאנחות ולתאניות הללו. המורה עושה את מלאכתו, מי ביתר מסירות והכשרה, ומי בפחות, הכל כמו לפני חמש ולפני עשרים שנה. הימים הראשונים לא היו טובים מאלה. מעולם לא ניתנו חיי-בית-הספר, דבר יום ביומו, למלאכי-השרת. אין מלאכי-השרת לשש או לשמונה שעות בכל יום ויום! אלא מה? שהמורה, כמו אז, לעולם אין בו התרוממות-הרוח, תמיד הוא פקיד, ורק פקיד, ועל כן הדור החדש אינו מתחנך לעבודה? אף “על כן” זה אינו שלוח על פי אדריסה נכונה כל צרכה. כי מה ראיתם ללכת בקובלנה אל המורה דוקא, אל פקיד-החינוך, אל הפרט? לכו אל כל הפקידים, אל כל פקידי-חיינו. מהלך-חיי-רחובנו בארץ-ישראל אינו מהלך של חיי ריקניות, רעשנות, התרוצצות, פטפטנות, אי-עבודה? אתם שבעים רצון? אתם רוצים אחרת? כשתבוא האחרת, כשתבוא באמת, אז יבוא גם החינוך המתוקן באמת, חינוך-העבודה. עכשיו טלו את עשרות-אלפי-היהודים שבארץ-ישראל, הורי הילדים מבקרי בית-הספר – כמה מהם מוכשרים ונכונים להחזיק את בית-חינוך-ילדיהם על חשבונם, כלומר, על-ידי מס קבוע לקופת-הציבור בשביל החינוך? בתי-ספרנו הלא כולם תלויים בתקציבים מקריים של נדבני-חוץ, יהיו מי שיהיו, טובים או רעים, מבינים, או בלתי מבינים, נוטים לאידיאל-העבודה או לאידיאלים אחרים, ובתי-ספר אוויריים כאלה אתם רוצים לראות עומדים על מרום-פסגות-השלימות? הלא מעט הטוב שישנו בהם – אף הוא נס גדול, לא יאומן!

בית-ספר של עבודה… בית-ספר זה שלנו, העממי והתיכוני, שכל יסודו הוא נדבת-חוץ, ששאלת אישור-התקציב הוא ראש-שאלותיו, שמוריו מקבלים פחות מכפי צרכיהם המינימליים בעיר, ההוא יהיה לבית-ספר של עבודה? איזו עבודה? וכיצד? הלא לבית-ספר של עבודה מעשית נחוצים מורים אחרים ובניינים אחרים. הרי הכל צריך לשנות מן המסד עד הטפחות. ואפילו נחליט בפרינציפ, שצריך לזרות הלאה את כל הפרוגראמות של בית-ספרנו בהווה, שדי לילדינו בידיעת הקריאה והכתיבה והמלאכה, ושלזה ורק לזה צריך לשאוף מוסדנו החינוכי – מי יקים בתי-ספר כאלה, שהנם בניגוד לכל אשר מסביב, ומי יבנה את אלה?

רואים אתם, במושבי-עובדים, יש לקוות, יחונכו הילדים מאליהם באופן אחר: ידברו שפה אחת, שפת-המושב, יבואו ביחוסים בלתי-אמצעיים אל האדמה, אל פרי-האדמה, אל בעלי-החיים, אל יגיע-הכפים. בהתעמלות יתירה ובטיולים מיוחדים לא יהיה צורך. אבל בשביל בנו של היהודי העירוני, הטראדיציוני, לעולם לא יהיו בתי-ספר אחרים וחינוך אחר מאשר ישנו כיום. אלה יכולים להיתקן במובן הטכני, יכולים להכניס לתוכם עוד שפה או להפחית שפה, ללמד ערבית הרבה או ללמד מעט , להכניס תפילות בציבור או לא להכניס, לשתף את ההורים בוועד המפקח או לא לשׁתף – אבל העיקר יִשָׁאר כמו שהוא, אינו יכול להיות אחר. ההטפה – ערכה אפס גמור. בחינוך כבכל מקצעות -החיים. גם האנחות ואי-שביעת-הרצון. החינוך והחיים חד הוא. למה לא תשבעו רצון?

––––––––

נוספות. – אחר הדברים האלה קראתי בחוברת-“מעברות” האחרונה את המַסה בעִתּה שׁל פיכמן על אותו ענין, “על החינוךְ”. למי שׁקרא את המַסה הנקובה – ואיני מאמין שׁימָצא מי שלא קראה – אין צריך לומר, שהיא רפודה כולה אידיאות חשובות, ביחוד בענין המורה וקשי-תפקידו, בענין הצניעות בחינוך, שלא לעורר את רגשות-החניך הנרדמים על-ידי צעקנות וחוסר-טאקט אמנותי, ורובי האפוריזמין שלה, בפרט בדבר הקריאה של הילדים, נחקקים בלב. יש בה גם הערות נכבדות למעשה, כגון על הנחיצות לרכז את הלימוד ושלא להתפזר להרבה מקצועות בעת ובעונה אחת, או לתת מוצא לאנרגיה של הילד בעבודה עצמית. אגב, בלתי-מעשית היא, כמדומה,. עצתו בדבר לימוד התנ“ך. שמוזר הוא להטיל על נערים בני ארבע-עשרה את המדעיות של ביקורת-המקרא – על זה העיר כבר אחד-העם בשעתו ב”סך-הכל“. שלא צריך להרבות בפירושים ולא צריך ללעוס כל פסוק עד לזרא – זה יודע כל מורה משכיל. ואולם אם ירחיקו לגמרי, כדרישתו של פיכמן, את השיטה האנאליטית ויתנו לנערים רק ש”השירה תרד עליהם כטל“, “תנוח על נפשם בקסמיה”, לא יֵצא מזה כלום. הנערים שלנו ירגישו ויאמרו לעצמם ואיש לרעהו, כי ב”שעה" זו לא למדו כלום ויתיחסו אליה בביטול. ובאמת, הן אי-אפשר לקריאה במחלקה שלא תהא פאתטית, אם על-ידי המורה או על-ידי התלמידים, ומה תהא קריאה פאתטית של איזה פרק בישעיהו או באיוב בלי כל ניתוחים וביאורים? מה תתן להמון-התלמידים?

גם הצד הטכני בדבר תיקון הסידור החיצוני של בית הספר לא הואר כל צרכו: איך יתאספו למעשה הרבה עשרות-תלמידים ויעבדו כל אחד במה שהוא רוצה ובהשגחת מורם?

ואולם ביותר לא ניקתה המסה מדברי אַבסטראקציה בחלק שבו תואר כל עומק-השלילה של בית-ספרנו הנוכחי. כאן חוזר פיכמן כמעט על כל האחרים: “אין קודש, גבר יסוד-החול” (כאילו יש מקום לקדושה ולהתעלות בלתי-פוסקות בתוך השאון והטורח של חמש מאות ילדים יום אחר יום, שעה אחר שׁעה!); “לא נוצרו אותם האפָקים החדשׁים שׁאליהם פיללנו” (ובשאר מקצעות-העבודה בארץ נוצרו? ובכלל, אימתי מפללים לאפָקים חדשים והם נוצרים מיד?). “כל אותו הפרוצס שׁל גידול, של יצירה כאילו נפסק” (והראיה?), “החינוך העברי החדש לא יצר לנו את האיש הבריא, ההרמוני, אשר כוחות הגוף והרוח נתמזגו בו מזיגה שלמה, אורגנית” (רק זה! מילתא זוטרתא! ומה בית-הספר הגרמני, האנגלי, האמריקני, ששנותיו אינן שני דורות ושאינו בית-ספר על אדמת-נכר ובשפה מתה מסביב– הוא נותן מזיגה ושלמות ואורגניות כזאת?).

לא! לא טוב לאדם היותו קובל בלי חשבון! ותיתי לו, לפחות, לה' פיכמן, שעל המורים אינו מתנפל, כיתר עם-המתאוננים. נוּסה האיש, סוף-סוף, במסות, ויודע, כי הרוב המכריע של המורים עושה את מלאכתו באמונה, ככל אשר לאל ידו; כי אחרי כל דברי הקנטור מכל הצדדים, לא נופל המורה שלנו בארץ-ישראל מכל חבריו בעולם. ויש לחשוב, שגם עולה עליו. הצריח, שמורנו העברי עומד עליו, הוא קשה ומסוכן למדי. צריחות-הקלסה על “ירידתו” אַל יגיעו אליו.

––––––––

קיצוניות. – צרור קטן של כתבים בלתי מודפסים, מעשי ידי עלמים צעירים, תלמידי בית-ספר תיכוני, בא לידי בימים האלה. שוועת היאוש על הנעשה לרחוב-היהודים וברחוב-היהודים ואנקת-העריגה לעבודה, לעבודה ממש, לעבודה חקלאית בקבוצת פועלים חלוצים – זוהי הנקודה, אשר מסביב לה יבואו כל דברי הכותבים הצעירים רבי-הרגש. סערת-הנפש מגיעה עד לידי כך, שהתלמיד רואה את המשך-לימודיו בבית-הספר כמעשׂה אשׁר לא יֵעָשׂה. הוא בעצמו ומוריו כחַטאים בעיניו. הוא בעצמו – זהו החידוש שבדבר. כי אין זה אי-רצון של בני-עדר, הבוחלים בעול-הלימודים ומתרעמים: אלה דרכם להפריע את הסדר במחלקה ולהתהולל בבית, אבל אינם מבקרים בכאב-לב ואינם עוסקים בכתבי-יד; אין זו גם אותה הטרוניה הנהוגה גם מצד הטובים שבבני-הספר ביחס למוריהם, שהיו רוצים לראות אותם כמלאכים, והם רק בני-אדם, ולפיכך תולים בהם את כל הקלקלות, וללא צדק, כמובן (שהרי הם, התלמידים בעצמם, כלום מלאכים הנם? והרי גם המורים היו תלמידים לפנים). לא, הקובלים המעולים הללו משוועים על עצמם כעל מי שעתידים להיות מורים, ועל מוריהם כיום גם יחד; ועל מוריהם בעיקר, על שאינם מורים אותם, על שאינם מדריכים, על שאינם מראים את הדרך. לוּ אמרתם – הם טוענים – שבית-הספר התיכוני תעודתו להכין לבית-ספר עליון ודי, היינו מבינים; אבל אתם מדברים גבוהות על העם, על התחיה וחו' ובשעה שהעם טובע, בשעה שהעם הולך וכלה בשלילת-הווייתו, והצלתו האחת, האחרונה, היא: חדול מהיות עם פאראזיטי והיהפך לעובד פרודוקטיבי – מה העניין הזה ללמוד כרונולוגיה או נוסחאות של מַתמטיקה? ולשם מה? בכדי להיות “פקיד”? האם זה נחוץ?

יקרים החיפושים האלה ומובנים מצד רגשות-הכותבים., ואמנם, מי שעל פי תכונתו שאלת “עבודה גופנית או ספסל-הלימודים?” היא אצלו שאלה נפשית מוסרית, מי שהגיע לידי כך, שבוּשה בנפשו על שהוא עסוק בעניני-לימוד, ובעיקר על שהוא נתון בסביבה העירונית-הבורגנית, בעת שאחרים עוסקים שם, בשדה, בעבודה ממש – לזה אין דרך אחרת מאשר ללכת, במוקדם או במאוחר, הכל כפי יכלתו וכפי תנאי-חייו, בדרך אשר יורהו רוחו הוא. ואולם בנוגע לכל אלה מהם המדברים מצד תועלת העם, בנוגע לכל אלה ששאלתם היא שאלת “תועלתו של מי קודמת?”, צריך היה שיבוא מי שהוא ויגיד להם, למתלמדינו הצעירים, כי שאלת-הלימוד בבית-הספר התיכוני היא רק שאלת אופן-הלימוד, גובה הלימוד, אבל לא ספק-התועלת שבעצם-הלימוד, לא! העלם הצעיר, הממשיך את לימודיו בבית-הספר התיכוני באמונה, לא כ“חוטא” לעם יֵחָשׁב, כלל וכלל לא! צער התלמיד הטוב על שהלימוד אינו עומד על הגובה הדרוש, על שהוא מתנהל באופן בלתי-רציני – צער חיובי הוא, גם במובן המוסרי, לא פחות מן הצער על שאין עמנו עוסק בעבודת-האדמה ועל שאין לעמנו אדמה; והשאיפה האמיתית לקנות דעת, הנחוצה לחיי האדם ולהטבת חיי האדם – שאיפה קדושה היא, לא פחות מן השאיפה להיות חבר בקבוצה על אדמת-הלאום. העם ודאי צריך, עכשיו ובכל הימים, לאנשי עבודה גופנית, פשוטה, בשורה ראשונה – עבודה בשדה, בבניה, במילוי צרכים נחוצים, בעשיית-מכונות – אבל הוא צריך, על יד הפועלים הפשוטים והמומחים הטכניים, עכשיו ובעתיד, גם למורים מוכנים ומסורים וגם לפקידים משכילים נאמנים, סדרנים, עוסקי בצרכי-ציבור באמונה, שיחיו את חיי-העם, עִם העם ובשׁביל העם, שׁלא יעשׂו את עבודת ההכשׁרה הטכנית או ההוראה או הפקידות קרדום להפוך בו פריביליגיות לעצמם ותנאים של חיי מותרות והבל, אלא שרוחם וידיעותיהם יכשירום לתיקון חיי עמם המעוּנה. כי לא לאלף פקידים-פילוסופים למעלה ורבבות-עמי-הארץ למטה, השקועים במחסור ובאופל-הבהמיות, צריכה להיות שאיפתנו, אלא להמון עובד נאור, שׁהוא הפילוסוף שׁל עצמו. (וביחס לעמנו, אם ימָצאו לו מורי-עם, מורים-עובדים, אין זו אוּטוֹפיה!). מה שעיני האינטליגנציה שלנו כעת נשואות, כנהוג, לא לערך העבודה המועילה, כי אם להתכבדות, לשלטון ציבורי ולמשכורת, שתנשא אותם על מעמד-החיים של כל בני-העם ותתן להם פריביליגיות ממה שאין לאחרים – עובדה זו מעציבה היא, אמנם, מאד, מעציבה עד כדי למאס את החיים על עלם לאומי בן שמונה-עשרה. אבל היא אינה צריכה למאס על הצעיר המעוּלה את הלימודים השימושיים, או לימודי שפות חיות, או מדעי-רוח אנושיים, המרחיבים את הדעת ומפקחים את העינים להכיר בהליכות עולם ואדם. כל אלה יגבירו את כוחו של העלם הישראלי להיות עבד נאמן, טוב ומועיל להוד-רוממותו המון-בית-ישראל השכול.

הקיצוניות של מרידה בסדרי בית-הספר והזלזול במורים, שמי יודע אם תלמידינו כשיגדלו יהיו טובים וגבוהים מהם, עוד אינה אותה הקיצוניות של גבוּרה הדרושה. זהו רק המשך, המשך הסכסוכים הבטלים של רובע-היהודים, שהקיצוניים הטובים שלנו ממאסים אותם כל כך וחושבים אותם למארה בחיים.

––––––––

שיתוף-הפעולה. – בין שתי מפלגות-הפועלים שבארץ מתנהל משא ומתן לשיתוף-הפעולה. כי שתי מפלגות-פועלים ישנן בארץ – למרות מיעוט-הפועלים; ואף “אחדות-העבודה”, אהה, מפלגה היא. אמנם, יש סימנם מוכיחים, כי זו האחרונה מפלגה היא בעל כרחה: מתנגדיה עושים אותה לכזו, למפלגה פוליטית במובן המקובל. שהרי בעצם אין שפופרת מפלגתית ל“אחדות-העבודה”, בעצם הרי נכונה היא לבוא בברית אחת עם “צעירי-ציון”, עם “פועלי-ציון”, ימניים, שמאליים, ובלבד שיכירו בעיקר העבודה הפועלית בארץ-ישראל. לא לחינם מתגעש על צרוּת-מבטה ועל חולשת ההכרה המעמדית שלה אותו הטמטום הפועל-ציוני שבחוץ-לארץ שארץ-ישראל אינה נחוצה לו, שכל עיקרו בשביל הפוליטיקה הלוֹקאלית ושכל עסקו הלוֹזוּנג של קלאסען-קאמפף, ולא הפעולה הסוציאליסטית-האנושית. שאיפתה האמיתית של “אחדות-העבודה” הרי היא להיות הסתדרות של כל אגודות-הפועלים המקצועיות בארץ-ישראל. אגודות מקצועיות בלתי-מפלגתיות בארץ-ישראל – בלתי-מפלגתיות במובן הבעל-ביתי, כלומר, אגודות שאין להן שום ענין ושם שאלות, לא פוליטיות ולא תרבותיות, מלבד אינטרסי-הפרופסיה – הן לא יִתָּכנו. הן אפילו היוּניוֹנס של החייטים היהודים בוַייטשׁפּל אינם בלתי-מפלגתיים גם יום אחד: רוח יהודי-עממי-סוציאלי מחיה אותם, עד כמה שהם חיים. ועל אחת כמה וכמה פה, בארץ-ישראל, במקום שכל עובד-אמת הוא יוצר יהודי-סוציאלי בהכרה. ואיך יוכל להיות פרופסיונאליסט “טהור” באגודה וציוני-סוציאלי במפלגה – הא לחוד והא לחוד? ואין מקום ואין סבלנות להאריך בזה.

והנה אדם יקר וחלוץ אמיתי אחד – י. ט.³ – הציע לשתי המפלגות, שתי מפלגות-הפועלים, דבר, ששתיהן רוצות בו, ששתיהן מודות כי אחרת אי-אפשר, ששתיהן טוענות, כי הן הן המציעות אותו ראשונה, והוא: שיתוף-הפעולה. מה זאת אומרת? זאת אומרת, ששתי המפלגות נשארות בעינן, אינן מיטשטשות, אינן מתבטלות, – לזה עוד לא הגיעה השעה – שתיהן שומרות על הרוחני הקיים שלהן ועל פרצופן המיוחד – אנשי המפלגות אומרים, שיש כזה! – אלא שאין להן שתי לשכות-עבודה מיוחדות, שתי קופות-חולים, שתי ועדות חקלאיות וכו' – שאחת מזיקה לשניה בהכרח – כי אם אחת. הפועלים, כל פועלי-הארץ, המפלגתיים והבלתי-מפלגתיים, בוחרים להם אנשים לכל מוסדותיהם החלוציים-הנחוצים האלה, ובבחירתם אינם מתחשבים, לאיזו מפלגה שייך הנבחר, כי אם מה תכונותיו האישיות ומה סגולותיו הציבוריות (והיות שלא אלמן “הפועל הצעיר” מבעלי תכונות אישיות חשובות ובעלי כשׁרון-עבודה, צריךְ לקוות, שׁבמוסדות לא יפָּקד מקומם!)?.

י. ט. הציע – ו“אחדות-העבודה” מקבלת את ההצעה הזאת. בלי טענות ומענות. ו“הפועל הצעיר”? כן, אף הוא מקבל, אלא בתנאי קודם, שכל האגודות המקצועיות תיעשנה תחילה דוקא בלתי-מפלגתיות. וכאן תמוה? מה ענין שמיטת האגודות המקצועיות ממפלגתיות אל הר-סיני של מוסדות חלוצים משותפים? אמנם, היה טוב, טוב ביותר – ונפשנו יודעת זאת מאד – אלמלא לא היו מפלגות בארץ, ובמקומן רק אגודות מקצועיות – ציוניות-סוציאליות, כמובן מאליו; וחייכם, שגם הפועלים מן הישוב הישן יכולים להיות שייכים לברית כזאת! – אך מכיון שלא זכינו, ועדיין הדבר הוא כמו שהוא – שפה לא אחת ודברים לא אחדים! – איך אפשר לגזור גזירה על כל האגודות המקצועיות, שלא תהיינה מפלגתיות? ואף איזו תועלת בזה, שלא תהיינה מפלגתיות בשמן, אם המפלגות הפוליטיות לא יוכלו שלא למשוך אותן, כל אחת לצדה, ועל ידי כך להפריע בעד כשרון העבודה הכלכלית-הציבוריות שלהן (כפי שראינו במשך שנים בהסתדרות-הפועלים החקלאית, הבלתי-מפלגתית, שהמפלגות “פועלי-ציון” ו“הפועל הצעיר” היו “מתנפחות” עליה חליפות ומפריעות!).

ואילו היה כוחי אתי, הייתי קורא: אחים! אל נתפוס מרובה בפעם אחת! תפיסת מרובה לא תוביל אותנו למטרתנו. קודם כל, לשם העבודה היום-יומית, לשם העבודה מיד, גם בהיקף הצר והפעוט, שאנו נתונים בו, דרושים מוסדות משותפים; הַיינו, איחוד-הפעולה בגבולות ידועים. ונניח בנוגע לזה למעמקי הפוליטיקה ולשאלת האגודות המקצועיות, ש“אחדות העבודה”, כפי שאנו יודעים, רואה בהן את הבסיס העיקרי לקיומה. ימי “אחדות-העבודה” הם, אמנם, רק כשנה, אבל – מי יודע – נראה, שגם היא אינה רוצה כבר להיטשטש, אינה רוצה לוותר על הגרעין הבריא שהיא רואה בעצמה. תלך לה, אפוא, כל “מפלגה” בדרכה, תהיינה האגודות המקצועיות שייכות לזו או לזו, תהיינה גם אגודות מקצועיות מקבילות (רע! רע מאוד! אבל מה אפשר לעשות!) ולפי שעה תקובל, למצער, בלי כל דיחוי הצעתו של י. ט.: יתחילו האנשים להיפגש, לעבוד ביחד, לבלי להביט איש על רעהו כעל מתחרים “נוראים”, וסוף האיחוד של האגודות המקצועיות, של המפלגות, של הכל – לבוא.

––––––––

טעות-סופר או טעות-הנהלה? – בירושלים קרה לפני זמן-מה מעין מעשה סדום. אשה הרה שבאה לבית-החולים ללדת, לא נתקבלה שם, ויצאה וילדה ברחוב, ביום-טבת, ביום-גשם.

בחברה מתוקנה, בחברה שהזיק האנושי חי בה, היה מעשה כזה – לוּ קרה באשמת מי שהוא – מחריד לבבות. אשה בזמן שהיא נושאה אתה את הסוד הגדול והקדוש של לידת-אדם, ראויה היא לזכויות קצת אחרות. בפרוגראמות כתוב: פטורה היא אז מכל עבודה קשה והחובה להקיפה בתנאי-חיים נוחים, היגיינים. ועל אחת כמה וכמה ביום דינה הגדול, ביום חבליה, חבלי יצירתה-לידתה!

דומה, שאחיות רחמניות נוצריות באיזה בית-חולים גרמני או אנגלי יודעות את הדבר הזה. ואולם פקידוֹת-“הדסה” היהודיות, שבאו מכּוּר-ההיתּוך וקהות-החיים שבאמריקה, להן אולי אין יחסים מיוחדים לשום דבר.

ואמנם, מובן הוא, שלא תמיד צריך להאשים; שגם אנשי המוסדות הרפואיים בעיר כירושלים, המלאה קצירי ומריעי וחשוכי-עזרה, נתונים בתוך תנאים מיוחדים. לא תמיד אפשר לצאת ידי חובת התביעה האנושית. לפעמים באמת אין מקום לקבל, לפעמים באמת מתעייפים ומתיגעים הממונים והממוּנוֹת עד כדי התרשלות. אבל לכל גבול. והמעשה הנ"ל מעיד כבר על רוח ביורוקראטיזם וקהות יוצא מן הכלל.

ונמצא סופר בירושלים, – א. ראובני – שהתריע על הדבר ב“קונטרס”. התריע, בעיקר, על העתונות הירושלמית, שמוסרת דברים כאלה בתור קוריוז או עוברת עליהם בשתיקה. אמנם, בהמשך סיפור-המעשה קרא הסופר בשם הד“ר ויצמן, שהיא היא אשר לא קיבלה את האשה. ונראה שבזה טעה, והבלתי מקבלת היא אחרת. אם כן, הסופר צריך לבקש סליחה מן הנאשמה! אבל המעשה בכללו נכון הוא, שבאה אשה לבית-החולים של “הדסה” ללדת, וקבלת-הפנים היתה כזו, שהאשה ילדה ברחוב! ונכון הוא גם כן, שאותה ד”ר ויצמן, שלא היא היתה המסרבת לקבל ושצריך לבקש סליחה ממנה, סירבה אחר כך להכניס את היולדת ואת התינוקת הערומה מן החוץ אל בית-החולים פנימה. הללו היו מוטלות באכסדרה של בית קרוב. והגשם ירד…

והנה הנהלת “הדסה” מאיימת לקרוא את הסופר בעד זה לדין. בהערה עתונית, שהדבר לא היה כך בפרטיו – אם לא היה כך – לא סגי לה. היא בוודאי חושבת, שבאמריקה היא, ואם פלוני הסופר מטיח איזו דברים כלפי מעלת כבודה, ודאי מתוך איזו חשבונות פרטיים הוא מטיח, וצריך ללמד בינה את האדם העלול להזיק! אבל זוהי טעות, הנהלה נכבדה! בעתונות-הפועלים שבארץ-ישראל, הנהלה נכבדה, שוררים יחוסים אחרים להופעות-החיים. עוד לפני יובל-שנים היה לנו ליברמן אחד, שהוציא עתון בוינה בעברית (בעברית, שומעת היא, הנהלת “הדסה” הנכבדה?) ואמת היה שמו. כן, “אמת”. לאו בעלת-דברים דידן אַת…

––––––––

אנקיטה. – בחודש-ז’ורנאל “אלטניילאנד”, היוצא בוארשה והמוקדש לידיעת ארץ-ישראל, בחוברת הראשונה שהגיעה לידינו, באה אנקיטה בשאלת-השפות בארץ-ישראל. והנה מלבד ההֶבריאיסט הלוחם שׁל“ג, שׁבסערת-המלחמה שׁכח היכן הוא בעולם והציג דרישה, שיבדילו בין הרוצים לנסוע לארץ-ישראל ויתנו דין-קדימה לאלה היודעים עברית (עד היכן מגיעים מושׂגיו שׁל הֶבּריאיסט לוחם!), מחייבים כמעט כל ה”גדולים" המשתתפים באנקיטה את שיווי-הזכויות הגמור של עברית ויוּדית. לא רק הסוציולוגים בחסד עליון מסטרא דשמאלא, ששאלת-השפות היא להם “פרי הגלות והסדר הקאפיטאליסטי”, ושבאמרם שיווי-זכויות, פירוש-האמירה הוא: לפי שעה קצת סבלנות גם בנוגע לעברית… אלא גם ה“בורגנים”, אפיטרופסי הקואליציה והעברית, מוצאים, שהיוּדית צריכה להיות שוה בזכויותיה ללשון-הקודש לא רק בזכות-בחירה (מה שנכון ומובן מאליו!), כי אם גם בבתי-הספר של הממלכה (של איזו ממלכה?).

מילא, מילא. בנוגע לזכות-בחירה פאסיבית הדבר הוא כך: אין צריך לחוק חוקים מגבילים. אבל גם אם לא יהיה חוק, שהבּוּר שאינו יודע את שפתנו לא יִבּחר, הנה, בכל זאת לא יבחר בו כל מי שיתיחס ברצינות לזכות-בחירתו האקטיבית. אין חוק שהסומא בשתי עיניו אינו נבחר, ובכל זאת לא נשלח לבית המורשים סומא בשתי עיניו, ובנוגע לבתי ספר – מובן שׁאם יִמָצא כאן מי שׁיפתח בתי-ספר יוּדיִים – מה נוכל לעשׂוֹת לו? אנחנו איננו דימאנטשׁטינם וראפֶסים, והשׁלטון אינו בידינו (נסיונות העתונים היוּדיים בארץ-ישראל הן “נרדפו” רק בדמיונם הלוהט של ז’ארגוניסטים, שביקשו להם עטרת של קוצים). אבל לעצם השאלה של עברית ויוּדית בבתי-הספר בארץ-ישראל יִוָדע-נא, שלא מפי אדוני-האנקיטה הנ"ל אנו חיים. לעברית בבית-הספר הארץ-ישראלי הקיים, לקטנים וגם לגדולים, יש שרשים כאלה, שגדולי וארשה אינם מסוגלים אפילו לראות אותם בחלומותיהם הקאפיטאליסטיים והבלתי-קאפיטאליסטיים.

[“האדמה”, שבט תר"ף; החתימה: י.ח.ב.]

מן הספרים, שהגיעו אלינו מאודיסה על־ידי אלה שבאו באניה בחודש שעבר, הכי מעניין שביניהם, אבל גם הכי־נורא, הוא ספר ה“כתבים לתולדות חיבת ציון וישוב ארץ־ישראל”, ערוך על־ידי א. דרויאנוב (לפי שעה יצא רק חלק ראשון). חמש מאות הדוקומנטים שבאו בכרך הזה (שמונה מאות וחמשׁים עמודים) משׁנות תרמ“א־תרמ”ו, הַיינו מלפני שׁני דורות כמעט, מגוללים לפנינו תמונה מחרידה מתנועת־חופש רומאנטית ויפה זו, אשר “חיבת־ציון” שמה, שנולדה אצלנו מתוך חרפה כזו וגדלה בחרפה כזו, עד כדי לסמר שערות ראש איש. –

המצב אז היה כזה: היתה בהמון התעוררות למנוסת־בהל ה, כנהוג בזמן של פוגרומים. ואולם לא היה חופש־היציאה ו“עת לעשות להמו”ל ולכל תופשי עט בעמנו להריץ מכתבי בקשה להאספה הזאת ולהכביד עליה אכפנו כי תשתדל בכל האמצעים להוציא דבר מלכות להתרת העמיגרציה, או כאשר יחליטו משכילי ווילנא ברוח דיפלומאטי, לבלי לתת להתנועה שם “עמיגרציה”, פן לא תשאר עוד תקוה להנשארים – שהם הרוב – לשיווי זכויות, כי יֵחָשבו כלם כאורחים עומדים לנוע. רק “שׁינוי מקום” (Переселение) תקָרא" (ע' 2).

והרבה כוחות מתבזבזים והרבה רצונות מתפוצצים אל סלע זה! ובאותה שעה, שאין כמעט שום הגירה מארץ־הפוגרומים – מאיסור, מבלבול־הדעת, מפחד וגם מדאגה ל“שיווי־זכויות” – “השלטון הצדיק יר”ה“, כפי שהוא מסומן בחלק המכתבים שבלשון הקודש, מפחד, כביכול, מפני הגירת־יהודים ושערי־ארץ־הקודש סגורים ונסגרים – מטעם ממשלת־הארץ – בפני העומדים לנדוד. בראש הנקודה הישובית מקוה־ישראל עומד הפקיד הירש, השונא לישראל, בפועל ממש, אחד מאותם הפקידים הטיפוסיים, חלאת המין האנושי, ושאחר כך, אחר מות מויאל, נעשה אפילו לראש ה”ישוב"; בירושלים יש סכסוכים בין האשכנזים והספרדים, הצוררים אלו לאלו, ובפרט שאלה האחרונים, הקבועים, האזרחים, רואים בראשונים, האמיגראנטים, הזרים, שהם מבאישים ריחם בעיני מושלי־הארץ התורכים והערבים (דוקומנט 143). והרי מלשינות, מלשינות פה ולמשׁינות שׁם… “האיסור על הישׁוב – כותב לֶבַנדה בע' 183 – יד־ישראל באמצע, ורק יד־ישראל. יותר מדי יודע אני את יצר לב אחינו בני־ישראל, שאפקפק בזה אף רגע”.

ובאידיאות אין מחסור. האידיאה היא נכונה, ברורה, עליה אין כמעט להוסיף. במכתב הראשון של הספר הזה, במכתב, אשר כתב א“ש פרידברג (בעל “זכרונות לבית דוד”) ליהל”ל (בעל “כשרון המעשה”), היא כבר כלולה כולה, והפובליציסטיקה שלנו במשך ארבעים הזנה שעברו מאז, באמת, לא חידשה בה כלום. כי אם נשתנה משהו סגנון הדורות, הנה לא באו כל שינויים בסגנון־הדברים. מצד אחד: “אחדים מראשי משכילינו בווילנא התעסקו ושקלו וטרו עם הרבנים עד בואם לידי גמר, לחבר מאמר מלא ציטאטען כרמון, המראה מכל פינות התורה כתובה והמסורה, כי המעשים האלה (“עניני רבית והונאה ביחס היהודי אל הנוצרי”; בימינו יקראו לזה שונאינו: ספיקולציה) אסורים לכל איש ישראל על־פ תורתו ודתו בחומרא יתירה, והעושה אותם הוא עבריין גמור, ואיננו שוה לשאת עליו שם יהודי כלל. ונמצא כי לא יהודים כי אם אנשים רעים וחטאים, שישנם בכל אומה ולשון, מתעסקים בזה, ואחריותם עליהם ולא על עמם חלילה”. זהו כלפי חוץ: אַפּוֹלוֹגיה, כמובן, (אלא שבימינו יש ש“ראשי משכילינו עם רבנינו” משתמשים בטעה זו גם לאידך גיסא: כלפי הלוחמים בכל הארצות בעניני רבית ואונאה, שהם, “הרעים והחטאים”, אחריותם עליהם ולא על עמם, חלילה), ואולם כלפי פנים הכרת המוצא אחת היא: מריה־השדה בארץ־ישראל יפרח עם דל, “תחת ינקו לשד זרים יינקו עמים שפע ברכתו” (שם). “הזכויות גם אם יתנו אותן לנו, עוד רב הדרך בין הכתב והחיים” (שם). “תנו לנו ראשונה כברת ארץ קטנה כעב קל, רק יִקָרא שׁמה עלינו לאסוף חרפתנו, ולא נהיה עוד עם נדח ונודד, יֵאָחזו בה רק מאה משׁפחות למושׁב עולם, ובהן עולם ניושע” (שם).

מאה משפחות… ואולם בעלי החברה “קבוץ נדחי ישראל”, שנוסדה במינסק בשנת תרמ“ב, ידעו כבר את “הסוד הגדול” של “כשנהיה לרוב”, ולא עוד אלא שהביעו בפירוש: “רק אז תהיה הנהגת המדינה בידי בני ישראל, אם יהיו המה לכל הפחות הרוב בכל יושבי הארץ ההיא במספר, אם כל מיני המלאכות וכל יגיע כפים, מעבודת האדמה עד המסחר, אם כל אלה תהיינה על־פי רוב בידי היהודים” (ע' 7). הללו ידעו כבר גם מה צריך לעשות: “להעביר את הגולים שיירות, שיירות” (שם); לתמוך בראשונה את עובדי האדמה, “יען כי רק בעבודת האדמה יוכל עם להכות שורש בארץ” (שם); בקיצור, הם ידעו, כפי הנראה, הכל לא פחות ממנו כיום… אפילו נחיצות־האחדות ו”ביטול הדעה הפרטית מפני דעת הקהל, אשר יקריב את השאלה הנכבדה לפני האספה הגדולה" – אפילו זו לא נכחדה מהם. ברעיונות אמיתיים ובידיעת הנחוץ לא היה, איפוא, מחסור מעולם; לא היה מחסור גם בהרגשת הנחוץ: “רבנינו, גבורינו ומשכילינו יקומו כולם ויתעודדו להיות יחד חברים אל המון העם המדוכא והמעונה” (ע' 8). אלא שאחרי הכל היתה התנועה, במעשה, במשך אבעים שנה, תנועה של наместе Бег¹. מי שהיה פעם בימי חייו טירון בצבא יודע, כמה חרפה מדכאה בתרגיל הזה.

להלכה ולהרגשה ידעו הכל, כי “אך שוא תקותנו למצוא מעמד בין ערל בשר, ערלי הלב באשר הם שם. כי הנה אויבינו הסופרים ובעלי אסופות יושבים ודורשים לגנאי במעשי היהודים האוכלים ואינם עושים, ועם הארץ דורס ואוכל יגיע אחינו העמלים ללחם צר בזיעת אפם. ובתעות רוחו גם על האוּמנים וראשי המעשה עברה רעתו, גם עובדי האדמה לא ניקו רע, ובכל מקום אשר היתה ידם בנו, הננו רואים החשכים עושים והנאורים רודים על ידיהם, ההמונים משתוללים והאצילים מחאו כף. ולא רק פה בארץ עיפתה כמו אופל, כי גם באשכנז, ארץ החקר וההגיון, אין לנו תקומה, גם בארץ הגר וגליציה לא נדע שליו, וגם בארץ צרפת ובריטניה לא מצאנו מרגע, לוּ רב מספרנו בתוך העמים היושבים שם – כי קשה כשאול שנאת הדת (בימינו היו אומרים: השנאה הלאומית, השוביניות), עד עולם תוקד ובכל אפסי ארץ לא תכבה. ואף כי לעם עני ודל המתגורר בארצות לא לו, התועה זה שנות אלפים במרחבי תבל, כרוח איש מת אשר בלא עתו גוע” (ע"ע 2–3).

והיוצא מן הדברים? היוצא הוא, כמדובר גם עכשיו, כעבור ארבעים שנה:

“בשם ארץ־ישראל קראו נא לעם ישראל! אז תראו את אשר יעשה עם הזה כולו: כקטן כגדול, כעני כעשרי, מכל חמשת חלקי העולם, מכל מקום אשר דבר היהודי ודתו מגיע, כולם יחדיו ברינה וחדוה ובדמעות גיל יריקו מבחר אוצרותיהם או האגורה האחרונה אשר באמתחותיהם – נעביר נודדינו בחוצן, על כפים נשאם. מבשרנו נשביעם וממֵח עצמותינו נשקם עד השיבם אדמתנו לאיתנה לעשותה לארץ נושבת לברכה בקרב העמים” (ע' 4).

אבל למעשה נקרא בפטרבורג צום “מסיבת גזירות חדשות שנשמעו מאחורי הפרגוד” או “כעין מחאה מן החלש שלא יוכל לדון עם התקיף”; צום שהיה, כנראה, אבי־אבות תהלוכת האבל הגדולה בניו־יורק אחרי עבור שלושים ושמונה שנים. זהו מכתב ב‘. המכתב הג’ הוא ברוסית מווארשה, בירת פולין, במקום שהכותב קובל מרה על האינדיפרנטיות של יהודי פולין, “ואנחנו היהודים הליטאים, שעלינו החובה” וכו'. במכתב שאחר זה ידובר בענין “הנֶחֱלים על שׁבר עמם”, משׁוללי הכוח לעשׂות דבר־מה, לעומת “הפריצים בקרב עמנו”, רבי הכוח להניח מכשׁולים “בעד בצעם והַוות נפשׁם” על “הדרךְ האחד והמיוחד”.

מכשולים והוות־נפש. משנות תר“ם עד שנות תר”ף. הנה “עם־עולם” ודברים על תיקונים אגראריים ויסודות קואופרטיביים ונתינת הבכורה לאנשים משכילים מחוסרי־אמצעים על בעלי־כסף (דוֹק. 8), יחד עם בקשת פרוטות איש מרעהו, והנה בעלי “המגיד” ו“הכרמל”, העומדים בראש דעת הקהל ושכל יהבם הוא “אדוננו הצדיק יסוד עולם (!) השר רבנא משה מונטיפיורי שליט”א" (ע' 155), ששלח 25 לירות לבני ביל“ו לפסח התרמ”ד (ע' 166). “גדולינו הם מעולם המעשה (!) והם יתמכו בסאמארין ובראש־פינה וגם בעלי הקולוניה פתח־תקוה ראויים לעזר, לתמיכה ולשפע (!) נדיבינו, אבל לא בני ביל”ו“, משמיע ר' דוד גורדון במקום אחד, ממש כעצתו של “המלאך ויסוצקי”, “הציר הנאמן לשולחיו”, לתת את התמיכה של צעירי גדרהלאיכרי פתח־תקוה, כדי שאלה, איכרי פתח־תקוה, יעסיקו אותם בשכר זה בתור פועלים ולא יחכירו את אדמתם לערבים (ב’וקומנטים רבים). הנה התנגדותם של מיסדי ראשון־לציון להתנחלות הביל”ויים לתוכם מפני החשד בענינ דת (ע' 74), והנה הגנתו הדעתנית והמחוכמת של ר' יחיאל מיכל פינס עליהם בכמה מן המכתכים… הנה סערת־הגבורה בפי הועד המרכזי של חברת ביל“ו, היושב בקושטא, והנה הצלוחית הקטנה, הדלה והמלוכלכה שבארץ־ישראל… הנה הגישוש־באופל של “השער העליון”, הגישוש הטרגי והקומי כל כך, והנה הגואל האנגלי, הסיר אוליפאנט, עם כל תרמית העינים והקומדיה שבקומדיה אשר בענין זה. הנה קריאה ריבולוציונית בפי איוב ממינסק על “גבירינו פרי הבשן”, ותפילה ל”תבוסתם", “למען יכנע לבם הערל וידעו שדון” (ע' 12), ואחריו מכתב מלא מליצה מסובכה לגביר האדיר הבארון גינצבורג מאת “קטני ארץ סופרי בני־ישראל” (שפ“ר, ליליינבלום, יהל”ל וכו') על אודות העבודה להניח את “אבני האופל והצלמות” (כלומר, מאורעות הפוגרומים וההרס) “בבית גנזה של ההיסטוריא” (מה שנעשה כיום, ברוך השם, בהרבה כרכים!) ועל כל ענין־העזרה המסובך לאובדים, עם כל סכסוכיו התלויים בו ועם כל אי־הַמוצא שבו. –

והעגלה אינה זזה ממקומה. יחד עם פינסקר הטהור, היקר והעלוב, יחד עם סופרו ליליינבלום, המתמיד, הפשטן, הטרוד, שאין לו פנאי, מרוב עסקי חיבת־ציון, אפילו לקרוא בספר, יחד עם עוד אחדים יחידי־סגולה, מעטים, מעטים, עולים בה, בארץ ובחוץ־לארץ, שארלאטאנים, מזוהמים, קהים, מטומטמים, צבועים, הדיוטים, רודפי אחר הכבוד, אינטריגנטים, בטלנים, עצלים, ובפרט קוראי הב־הב כל היום (“התלונות של אנשי ראשון־לציון עתה עינן אלא טרחנוּת וסרבנוּת של אחינו בני־ישראל”; מעולם לא בו הצרכים בפתח־תקוה כמו בשנה זו", כותב ליליינבלום). למקרא הרפּוֹרטים והפרוטוקולים מן הארץ ודברי האינטריגות והפאסקבילים שבין וארשה לביאליסטוק, שאינן יכולות לחלק את הכבוד ביניהן (להבדיל, לונדון וניו־יורק בימינו!) עולה רק מחשבה אחת: אלמלי אבד השיר “אכן חציר העם” כלום לא היו הדוקומנטים האלה יכולים למלא את מקומו באמונה?

קשה לצטט הרבה מכתבי־הכיעוּר, אבל כמה קשה גם לקרוא אותם! כמה קלקול! כמה אבדון! פה מתנפלים מביאליסטוק על הד“ר פינסקר, על שהוא תומך בגדרה, בשעה שבפתח־תקוה יש יהודי בר־אורין, פלוני בן פלוני, שצריך לתמוך בו, אף על פי שאינו עובד על אדמתו, כי אם מחכירה לאחרים, אבל מה יאמרו היראים והשלמים, אם הועד תומך באפיקורסים ואינו תומך בירא ושלם! שם מוסרים פרוטוקול על דבר הבקשׁה שׁביקשׁו את בֶּלקינד מגדרה, שׁישׁגיח על הביל”ויים לבל ירבו לנסוע ליפו ללא־צורך – – – ומכתבי הביל"ויים עצמם – – איזו “לשון”! –

והתחל התחילה “תנועת־החופש” שלנו באי־אמון בעם, בעתיד, ביראה, שהתקוה המדינית תעורר חס־ושלום את האמיגראנטים לבוא לארץ־ישראל, “וזה יכול להשחית כל תקותנו, אם לא יצליח לנו לעצור בעד העם האומלל המתחרה לשוב למקור מחצבתו” (ע' 32). השערים, כאמור, היו נעולים משני הצדדים, וצירקולאר אחד של המיניסטר, במקום שהיה איזה רמז נגד הפוגרומים, דיו היה שההתלהבות לארץ־ישראל תתקרר (דוק. 28) והדאגה העיקרית, עם זה, היתה, איך לעצור! ממש כמו בימינו! ונמשכה היא, התנועה, בהתרוצצות בין האגודות, בין המרכזים, בין מזרח ומערב (מה שהגיע עד מכתבו האופיי של גרץ, דוק. 199!), בהתרפסות ובפסיעה על הראש, בדרישת אספה כללית מצד אנשי התנועה וסירוב ודחיה מצד ההנהגה (שוב כמו בימינו!), בהטלת חשדים על הגזברים, בקיבוץ נדבות קטנות ובסתימה פתאומית של כל מקורות־הכסף – מחוץ־לארץ; ובהכזבת תקוות ובמפלות אחר מפלות – עד משפט־הפוגרום שבפתח תקוה חעד בכלל – בארץ־ישׂראל. היַפַָלא שׁבמשׁךְ ארבעים שׁנה לא צץ ולא קם בארץ־ישראל אלא זה שלעינינו? אדרבה, הן פלא גדול הוא, חידה סתומה, איך צץ וקם גם זה?

“למען להחזיק את רוח העם במצב ההתעוררות, – כותב פינסקר בשנת תרמ”ו לרש“י פין (איזו תמימות!), וזו היתה אחת מן הסיבות שבעבורן קראתי לעם בקול הקורא להרחיב את גבול גדרה בשַנוֹת שמה לשם “מונטיפיורי” (תיזכר מרחביה – “בלפוריה” שלאחר שלושים וארבע שנים!), אך לגשת כעת לקניית מקומות חדשים כבד מאד משני טעמים: א) בכל עמלנו להעמיד את הקולוניות הנמצאות (שתים במספר!) על מעמד איתן, עוד רחוקים אנו, כפי הנראה, מן המטרה. אחרי שקצבנו לבני פתח תקוה סכום שלושה עשר אלף רו”כ עוד רבה הזעקה משם, רבים דורשים להוסיף להם, רבים דורשים ללחם וכו‘. בגדרה אי אפשר לבנות עתה בתים מחמת המציקים המושלים, וכל זמן שלא יהיו בתים בגדרה אי אפשר להעובדים לעסוק במלאכתם וצריך לנהלם, לפחות, בלחם צר ומים לחץ; ב) עושי דבר הנדיב מזהירים אותי כפעם בפעם מקניית מקומות חדשים מפני הממשלה דשם, ובחשאי הנני מודיע לכבודו הרם, שגם הנדיב הידוע אין לו עוד שטרי מכירה וכו’. ואם הוא צר כוחו להשיג שטרי מכירה, מה יעשו אזובי קיר כמונו? האמנם איזו מגדולי אחינו בקונסטנטינופול הבטיחו להשתדל לפני כבוד וכו' וכו'" (ע' 605).

ועדיין נמצאים חכמים בקרבנו כיום, שבהוקיעם לעיני השמש את הדיפיציטים של ה“קבוצות”, למען נקר את עיני ה“עובדים” במרכאות, הם מעלים על נס את הצלחת “הרכוש הפרטי” של המושבות הקיימות. כן, כן, רכוש “פרטי”… יאמרו הכְּתבים שׁלפנינו.

ואולם לא רק בענין זה. כל ה“פרובלימות”, שאנו מתחבטים בהן היום: חקלאות ותרבות רוחנית, אינטליגנציה ופועל פשוט, פוליטיקה ואקונומיקה, אי־האפשרות להשיג אדמה במקום הזה ועמידתה הדלה של העבודה העברית הפרובלימתית מול עבודת־הערבי הטבעית על חלקות־האדמה, שיש לנו כבר שטר־מכירה עליהן; חלוציות על קרקע־הלאום ותמיכה לאיניציאטיבה פרטית; רשינות ועל אף הרשינות – מכל זה ימצא הקורא הד בספר הזה למן הדף הראשון, כלומר למן הימים הראשונים של ה“תנועה”. וביחוד בשאלת־השאלות, במפריע־המפריעים, בשאלת האפנדים והפלחים, רואים אנו למדי מן הספר, עד כמה מן היום הראשון אין יושבי־הארץ הערבים כולם נותנים לנו לעשות דבר־מה. זאת אומרת, גם בימים, שאיש לא הוציא מפיו את המלה מדינה יהודית או שאיפה לרוב יהודי; גם בימים שהיהודים התחננו: במאותינו נבוא אל הארץ, רק זה – גם בימים ההם אמרו הערבים: לא! אפילו לא שלושים! גם לשלושים לא ניתן להיכנס, ממש כמו שהעתון “נגב־סוריה” אומר היום. ולמרבה הרעה: הד אנו מוצאים לכל, אבל לא הוראת דרך ופתרון. כי אז לא היו פתרונים לשום שאלה, ואף עתה אנו עומדים לפני קיר חלק – ללא פתרון. אז היינו מה שאנו היום, והיום מה שהיינו אז. ואף העולם הוא אותו העולם. לא נשתנה. אותה העמדה – עמדתנו. מעשי אבות – מעשי־בנים.

[“האדמה”, שבט תר"ף; החתימה: ח.ב.צ.]

אהרון שֶר. – פעם אחת ראיתיו בימי חיי: בבואו ליפו בענין ההגנה ובהיכנסו בפעם האחרונה למערכת ה“קונטרס” למסור את דבריו, דברי עומד “על המשמר”.

לא ידעתיו ולא החלפתי אתו אף מלה. לא ידעתי אפילו את שמו.

עכשיו כשאמרו לי: זהו, אני נזכר בו והוא עומד, מיום בוא השמועה ועד עתה, כמו חי לפני. סמל התוגה השוקטה, סמל הצניעות הטהורה, סמל־המסירות.

שכנינו הפראים, כמו תמיד, אינם יודעים את אשר הם עושים, את מי הם רוצחים: את מיטב־האנושות.

[שבט תר"ף. מתוך העזבון]

באספת-האזכרה לשֶׁר, בבית-הפועלים, כשׁהורצה לפני הנאספים מצב העומדים שם על המשמר בלי עזרה, קם אז"ר ¹ על רגליו והביע את פקפוקו, אם יש בכלל לעמוד שם. “יקרה נפש אחת מישראל, יקרה מהכל, שלושים אלף פוּנטים לא ישוו בה, ואסור לסכן נפשות!”

כך נשמע קול המדבר החביב, קול-הישיש הרוטט.

לו, לישיש, היה האומץ להביע פחד ופקפוק.

והחשבון היה, אמנם, ברור לכל – הוי, חשבון בלתי-קר כל עיקר, לא חשׁבון שׁל אינוֶנטאר ופוּנטים ותקציבים כלל וכלל.

החשבון היה ברור, שעשרות-הפועלים לא יוכלו להחזיק מעמד בפני אלפי הערבים שבסביבה, המזויינים בנשק אירופי למכביר; שגם מאות משלנו לא יועילו; שלהבטחות ראשי הערבים ה“מורדים”, כי אין חרבם נטויה על הנקודות הישוביות של ה“יהוּד”, אין כל ערך, באשר לעולם אין להאמין בדיבורו של הערבי – החשבון הגיד ברורות. ואולם הלב, הלב המסור, הוא האמין בנסים, האמין, כי ישתנו סדרי-בראשית לטובה עלינו, כי המסירות כל יכולה, כי האהבה לשעל-אדמתנו תעתיק הרים; וחפץ-האמונה העלה גם חשבונות משלו, חשבונות-חלומות: אין כאן עמידה בפני צבא מסודר… יש כאן רק הגנה מפני שודדים… ומפני אלה נוכל להגן, אם נהיה שׁם רבים… לוּ היינו שׁם רבים, לא היה נופל שֶׁר…

כן, שֶׁר – זה מחייב אותנו לדבר-מה…

ומלבד זאת, אם למהר ולעזוב כל מקום שסכנה בו, הרי שעלינו לעזוב הכל, להיסוג מכל הנקודות – ולאן?

“ובכלל – ענו והודיעו לבסוף – אם תבוא עזרה מן הדרום לצפון או לא תבוא, הנמצאים שם יעמדו על המשמר עד הרגע האחרון. ואין מה לדבר על עזיבה”.

– – – – – – – –

והם עמדו. עמדו בפני אויב חזק מהם פי עשרה, פי עשרים. וביום המר והנמהר הֵגֵנו על מקומם במשׁךְ כל הזמן כשׁלושׁה מניינים פועלים יהודים מפני מאות בחוץ, מעבר לשער, ומפני ה“אופיצרים”, ראשי האויב, שחדרו פנימה מזויינים בפצצות – חדרו בערמה, בהיראותם כשליטי המקום ובדברם שלום בפיהם – שלום ורתת –

אפס ההכרה הזאת, ההכרה, כי עוד לא פסה גבורת-נואשים מישראל, ההכרה שהקנתה לנו תל-חי מחדש, עלתה לנו באבדות, שאינן לפי כוחותינו בגבולות “דן ובאר-שבע” –

יוסף טרומפלדור, הנאהב והנעים, העז והנבחר, סמל הגבורה הטהורה, על במותיו חלל. לפני בני-עוולה נשפך דמו. ואתו עוד חמש נפשות: בנימין מוּנטר, שרה צ’יזיק, דבורה דרַכלר, שַׁרף, אשׁר בחייהם ובמותם לא נפרדו.

מיטב-דמינו. לפני בני-עוולה נשפך מיטב-דמינו.

אשר יגורנו ואשר לא יגורנו – בא עלינו. מכה אנושה הוכינו.

– – – – – – – –

ונשאלת השאלה: הזכאים אנו, הנשארים, לקרבנות כאלה? אנו, אשר טומאת החיים והריקניות והאפסות מסביבינו ובתוכנו – הרשאים אנו לשאת עין ולהביט אל הטהורים והאמיצים האלה, אשר השליכו את נפשם הם מנגד, אשר הלכו בעצמם ונדקרו? אנו הרואים מרחוק, מעל עמודי העתונים, את מאות הצעירים החלוצים, אחי-יוסף, מתפרצים לעלות, ממזרח וממערב, והם מוּשבים אחור, מחוֹסר כסף, מחוֹסר רשיון, ואנו יושבים שקטים על שמרינו ואיננו נוקפים אצבע להקל עליהם את האפשרות לבוא; אנו, אשר מחלונות-בתינו ראינו את אנשי הגדודים הל“ח והל”ט שבים למקומם, אינם משתחררים בארץ, והחשינו, כאילו אין זה עניננו כלל – היש לנו רשות להעלות את “תל-חי” על דל-שפתנו?

– – – – – – – –

ומה הלאה? קשת אנשי-החזית בלי “עורף”, בני מחנה החלוץ בלי מאסף, קשת זו הן חתה, חתה במשך ימים מועטים – כמובן מאליו, ואם היה שם נס – הרי הוא זה, כי לא נשמדו שם כולם, כי נשארו מהם לפליטה. ועכשיו – מה הלאה? הן הרעה פתוחה מכל עבר. וכשתגיע אלינו מחר, מחרתים, בצורה זו או אחרת, – הנדע, למצער, כולנו, כי אין מנוס? התהי בנו הכרה זו, הכרת-ההכרח, להימצא על הגובה הדרוש? כשתבוא שעת-הנסיון הקשה – הקשה אולי מאשר לפני חמש שנים, באשר אז היה לנו עסק עם ממשלה אויבת ועכשיו עם שכנים אויבים – היעמוד כל אחד ואחד מאתנו – ושם יוסף טרומפלדור וחבריו על שפתיו – במקום אשר יעד לו גורלו?

– – – – – – – –

תל-חי נשרפה. אבל לב-ישראל חי. אחינו ואחיותינו שם, בין אלה שהומתו, ובין אלה שנשארו בחיים והגיעו עדינו, הראו לנו, כי חי הלב הזה, כי מזוקק הוא באש – הראו גם היכן הלב הזה. ואנחנו? אנחנו המפוזרים, החלשים – היאמר מעתה כל חלש בנו: גיבור אני! – ויהיה לגיבור?

תל-חי. לב-ישראל חי. אבל יתר אבריו? היחיו גם הם? הנכונים אנו כולנו לחיות עִם דופק הלב הזה עד הנשׁימה האחרונה? הבָאנו כולנו בחדרי-לבנו בימי הזעם האלה, אשׁר לא מהר יעבורו, השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית-הרוממה של הגיבור כרוּת-הזרוע:

– “טוב למות בעד ארצנו” –?

טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל-חי למראשותיו.

[“האדמה”, אדר תר"ף; החתימה: ב.]

לא זכיתי להכיר את יוסף טרומפלדור מקרוב; אבל הקריאה במכתביו, יחד עם הידיעה על מעשיו (בשבי-יאפּאן, במגדל, בגליפולי, ב“החלוץ” בתל-חי) – מעמידה על אופיו האנושי. זה היה אנוֹש שלם בתכלית: בפשטות של תמימות, בהבנה שׁל יושׁר, ברֵעות שׁל טהרה, בהוּמור, ביחסי-אמת אל עצמו ואל קיבוצו. –

הוא היה תמיד אוּטוֹפּי, הוא חי תמיד עם העולם, עם זרועות-העולם, ויחד עם זה היה נתון כולו – לד' אמות, שהוא נמצא בהן באותה שעה, לאנשים המסובבים אותו באותה שעה. –

הוא היה איש-פעלים, איש-סדרים. הוא הבין והוקיר את ערך הפרטים שבמציאות, שבחיים. הוא הבין, שהכל חשוב. הוא אהב את דומן-האדם, ועם זה לא פחד ללוש אותו, לגבּש אותו לגבעה נישאה. את עצמו ראה באחרית-הימים עומד על הגבעה והוא גם אז איש-צבא. רק איש-צבא.

אשרי מי שעמד בד' אמותיו. –

[“קונטרס”, אדר ב' תרפ"א, למלאת שנה למאורעות תל-חי; החתימה: י. ח. ברנר]

…את “יגוננו הגדול” בל יעכיר “השקר הנורא”, פן "כוכב אל כוכב יחרד – (מדברי אחד)

בשני גליונות “התורן” האחרונים (צ“ו־מ”ז), יחד עם המודעות בנות העמוד השלם, בעלות האצבעות הגדולות המורות: “נקום ונבנה!”, על יד המאמרים הראשיים, הברַיניניים, נתפרסמו גם מאמרים שׁנים מ“עזרת־סופרים” “לקראת התקופה החדשה”. ושם כתוב:

“דורנו זכה כי בשעתו ניתנה האפשרות לעם העברי לגשם את תקוותו, תקוות אלפים שנה. יש מקום בארצנו בשבילנו להתפשט ולהכות בה שורש. לעת עתה יש שם רק כשש מאות אל, ערבים, וכידוע יכולה הארץ לקלוט אל תוכה יותר מששה מיליונים נפש. הכל צריך להיעשות בתבנית רחבה ובמידה גדולה. צריך לקנות שטחי אדמה גדולים בבת אחת”. “עם שכנינו הערבים רוצים אנו לחיות בשלום ואהבה. הלא אחים הם לנו לגזע ותרבותם קרובה לתרבותנו. ומלבד זאת אין אנו רוצים כלל וכלל לרדות בעמים אחרים ולהכניעם אפילו במקצת. כשאנו באים ליצור ישוב חדש, כוונתו היא לא רק לברוא ישוב יהודי סתם, כי אם ישוב מבוסס על צדק חברתי ומשפט לאומי. אולם אין לכסות על האמת. אנחנו שואפים לעשות את ארצנו לארץ־ישראל לא רק על פי השם, כי אם על פי כל מהותה. זו היא משאת נפשנו ועליה לא נוותר אף כחוט השערה. את זה לא נרשה, ומן הדין ומן היושר הוא שלא נרשה, כי אין עם משים את עצמו עבד כפות”.

הלאה:

“לאשרנו לא שמע הרצל לעצתם המחוכמת של יועציו, חסידי האיבולוציה (שדרשו להתמיד במעשים קטנים, בעבודת־נמלים בארץ – המעתיק). הוא היה ריבולוציונר מטבעו, בשניוּת לא האמין וחצאיוּת לא השביעתהו רצון. הוא הלך בדרכו שהתווה לו מראש, דרך המלך. והציוניות הרוויחה מזה הרבה, שהמנהיג הלך יש למטרתו ולא נטה לצדדים. עכשיו הכל מודים שאתו היה הצדק ולא עם יועציו”. עוד לפני עשרים שנה ראה את העתידות בעינו הבהירה, מה שהראתה המלחמה בעליל, “מה אפשר להשיג בעזרת הטכניקה שבכוחה לעקור הרים משרשיהם ולבנות ערים חדשים ובצורות, ושבידה לכבוש את הזמן והמקום. אמריקה העבירה ממדינה למדינה דרך האוקיינוס יותר מרבע מיליון אנשי חיל עם כלי נשקם ועם כל מכשיריהם במשך חודש אחד. זו היתה נדידת עמים, שנסדרה במחשבה תחילה, לא הביאה אחריה שום בהלה ומבוכה ולא גרמה כל משבר”.

הנמשל הוא, כמובן, שגם ההסתדרות הציונית, כמו אמריקה, יכולה להעביר על נקלה רבע־מיליון נשים וטף ליפו, “בלי כל בּהלה ומבוכה”. – – –

אכן, אי עיוור כציוניות הגדולה, וחֵרֵשׁ – כמלאכיה וכעתונאיה אשר תשלח.

בימי האפלה האלה, כשמחוץ נמקים וכלים בדרכים שרידי העשרות ומאות הצעירים־המעפילים, ללא כניסה, ובפנים מחניקה האיבה־המשטמה האירופית־הערבית, כשעל כל שׁב מאיימים עלינו ב“אי־אחריות בעד התוצאות”; כשנקודותינו נחרבות בקרבנות־אדם או בלי קרבנות־אדם, והנקודות הנשארות אינן קיימות על עבודת־עצמן וכוח־עצמן, כשרבים מתהלכים כמו במלכודת, בשאיפה לצאת, להימלט, ללכת לכל ארבע הרוחות, ופשיטת־הרגל של כל “הדיבור הגבוה” זה עשרים שנה גלויה לכל – בימים אלה איך לא יחוורו פניהם לדבר על האפשרות ה“נתונה” לנו, על “מיליונים” מ־כּי שורש בארץ, על גדלות־הנבואה של “אַלטנַיילאנד”, על ש“אנחנו לא נוותר ולא נרשה בשום אופן” וכו' וכו'. איך לא יסירו, לאחרונה, את דברי־הנכר האלה ממחננו, אשר תחת לחזקנו הם רק מרַפּים אותנו, כאשׁר הרפונו וקלקלונו עד כה?

אנו מבינים. דברים כאלה נראים לנחוצים שם בשעת ה“דרייוו” הגדול לעשרת מיליונים דולרים. חיפוש־האמצעים מכשיר את כל האמצעים. אבל מה בדבר המטרה? ההיא תישכח לגמרי? ואם בלי אגיטאציה כזו לא יתנו יהודי־אמריקה דולרים למטרתנו – אַל יתנו. אם לפעולה העממית שלנו (חיזוק ישוב יהודי עובד בארץ־ישראל בגבולות האפשריים, כמו חיזוק הישוב היהודי העובד בליטה וכו') אין כל ערך בלי ההונאה העצמית הריקה, אשׁר ציוניות מדינית תכוּנֶה – יחדלו־נא ממנו! די לנו להיות מחותנים כאלה בחתונה מחפירה זו של אינטריגות פוליטיות ונבואות פוליטיות.

[“קונטרס”, ניסן, תר"ף; החתימה: בר־יוחאי]

אם חטא חטאה הציוניות הדיקלאראציונית במבטחה ובהבטחותיה, אנחנו, יהודי ארץ-ישראל, עומדים הכן לשאת את עווֹנה. –

והציוניות חטאה. את האמת מארץ-ישראל מן העם העלימה. את כוחות-העם לא חיזקה, את עבודת-הישוב לא הרבתה, לסגירת השערים הרכינה ראש; אפילו מאה חלוצים, אשר יעבדו פה לרווחת צרכיהם ההכרחיים במשקים חקלאיים או עירוניים בנויים בכספי-הלאום, וממילא יהיו משען והגנה לעוללינו ביום אשר יקום עליהם צר, לא העבירה במשך כל הזמן; ולעומת כל זאת ותחת כל זאת הרבתה בהטלת אבק בעינים, בדימונסטראציות עתונאיות, בקשקוש-קופסאות ובאגיטאציה לבעלי-כסף, בשיחות חשאיות עם פוליטיקנים, בנענוע במנדט שתקבל אנגליה בעוד יום, בעוד שבוע, בעוד חודש… ובינתים והמנדט לאנגליה כובשת העולם נתקבל מאליו – והסימפאטיה של ישרי-הלב בעם האנגלי לרעיון שיבת חלק מישראל לארצו, עד כמה שזה לא יזיק לתושבים האחרים, נשארה רק סימפאטיה לוקאלית, המעוררת יחס אחר לגמרי אצל השליטים העיקריים – הסוחרים הגראנדיוזיים, היודעים לעשות כל מיני קומבינאציות. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

בפרטיות עוד נעמוד, ודאי, על כל הערפל הזה של איגרת-בלפור לפנים וכיום. עכשיו, כשבירושלים קרה כל מה שקרה, ועוד היד נטויה, ואימת-הפרעות ואפשרות-הפרעות, בכל הארץ, בכל הנקודות; עכשיו כשבלהת-לילה זו הכתה אותנו בתמהון, נוכל רק לומר: יהיו פשעי הציוניות הדיקלאראציונית מה שיהיו, אנחנו, יהודי ארץ-ישראל, עומדים הכן לשאתם.

את זה נוכל לומר. ולעשות? לעשות לא נדע מה. הידעו יהודי פולין, אוקראינה וכו' מה לעשות? (ומי יודע, אם גם שם נקיות ידי “גואלינו” מן הדם השפוך!). רק זאת נדע: להתחבא – לא. אל הרחוב נצא להגן על נפשנו כמה שאפשר. אין דבר, את כולנו לא ישמידו. מחר אולי תידקר היד היהודית הכותבת את המלים האלה, איזה “שֵׁיך” או “חג'” ינעץ בה את פגיונו לעיני המושל האנגלי, כאשר נעשה לאגרונום שמואל הרמתי, והיא, היד הזאת, לא תוכל לעשות לשיך ולחג' דבר, כי לא תדע להחזיק חרב. ואולם שארית-ישראל לא תאבד. גזע-ישי לא יכלה. ועל אויבינו לבניו יספר – לנשארים יסופר. יסופר, כי קרבנות-הרֶשׁע אנחנו, קרבנות השׁאיפה הזדונית להרבות שלטון ונכסים, קרבנות-האימפריאליזם. לא שלנו. לנו לא היו שאיפות אימפריאליסטיות. אנחנו לא רצינו לעשות פה ממשלות. אנחנו רצינו להושיב אדמות-בור במהגרים יהודים, להקים ישוב יהודי עובד נוסף על הערבי. האדם הערבי העובד אח הוא לנו. לא מצרוּת-עין בו התרעמנו על שהוא ממלא את הנקודות הישוביות היהודיות, כי אם מכאב עליו, על שהוא מוכרח להישׂכר בבישליק, ¹ועל אחינו השׂוכרוֹ, על אחינו שאינו עומד ברשות עצמו ועל שהניצול הוא כתנאי הכרחי לקיומו. עוד יבוא יום וקשר אמיץ יקום בינינו, עובדי-ישראל, וביניהם, פועלי-ערָב.

ואולם רחוק, רחוק היום ההוא. וכיום הזה אויבינו מקַצים בנו, אינם יודעים מה שהם עושים, שופכים את מיטב-דם-האנושׁיות. יֵרָצו קרבנותינו! –

ואשׁר למושׁלים, לנציבים, לפילַטוסים – הם לעולם ישׁאלו אותנו בבוז ובלעג: מה היא האמת? – ואנחנו תמיד נדע אותה וניצלב. זוהי הפריבילגיה שלנו: לדעת את האמת ולהיצלב. אלוהי-אמת. תבוא מלכותך!

[“קונטרס”, ניסן תר"ף; החתימה: ב.]

ז'

מספר “שופטים”. – “ויהי כי טוב לבם ויאמרו: קראו לשמשון וישחק לנו… ויקראו לשמשון מבית-האסורים… ויעמידו אותו בין העמודים… ויאמר שמשון (העיוור): הניחה אותי והמישני את העמודים אשר הבית נכון עליהם… ויקרא שמשון: ה' אלוהים, זכרני-נא וחזקני-נא אך הפעם הזה… וילפות שמשון את שני עמודי התוך אשר הבית נכון עליהם… ויט בכח…ויפול הבית”.

––––

“בין שני אריות”. – לשוא. לשוא נזכיר בלבנו בימים האלה את החזיון ההוא. לשוא נקרא: “אלוהי שמשון! חיה בלבנו!” רחוקים אנו מספר-שופטים, התרחקנו. אך עבר שבוע-שבועים מאחר הפוגרום בירושלים – ולא רק שאין זכר לשרירי-שמשון, שאינם, כי אם חסר גם חוסן-לבו, שהיה יכול להיות. ובכלל אין שום “אנלוגיה”. כי אכן גם לא “בטוב-לבם” בשנת 1917 קראו לנו מבית-האסורים לשחק לפניהם, כי אם במומנט מעורפל מאד, בעת שגרמניה הלכה מחיל אל חיל, ועתיד תורכיה ונפותיה לא היה מחוּור כלל. בעת שאחזו בכל האמצעים המעורפלים, אז אחזו גם באמצעי זה: שליחת לחם-הבטחה לציוניות על פני המים. למַה זה מחייב אותם? והסוף הוכיח על התחילה. עכשיו, כשהמצב נתברר, כבר אין תורך בשום ערפל ובשום שמירת-חובה. וכוח לנו לחייב, “להטות את הבית” – אין. לנו אין. והבית עומד. גם יעמוד.

––––

מ“ספר-האגדה”. – “בימי ריב”ח גזרה מלכות הרשעה (פירוש: רומא של אדריינוס) שׁיִבָּנה בית-המקדשׁ… הושׁיבו טרַפזין (פּירושׁ: מיני בנקים) והיו מספקים לעולי-גולה כל צרכם… (הלכו הכותים הללו וקיטרגו על היהודים… אמר להם המלך (פירוש: הנציב שעל אסיה הקטנה, כי לקיסר רומא היה רחוק): מה אעשה והרי כבר גזרתי… אמרו לו: שלח ואמור להם (ראה האמתלה בגוף-הספר, עיין שם) ומאליהם יחזרו בהם. בינתים היה כל העם (היהודי) כנוּס בבקעה… כיון שהגיע כתב-המלך התחילו בוכים… ביקשו למרוד… נכנס ריב“ה ודרשׁ: ארי טָרף טֶרף ונכנס עצם בגרונו. אמר: כל מי שיבוא ויוציאו, אתן לו שכרו. בא קורא מצרי (נוסח אחר: קורא סתם, לאו דוקא מצרי), שמקורו ארוך, נתן מַקורו לתוך פיו והוציא את העצם. אמר לו: תן לי שכרי. אמר לו הארי: אין לך שכר גדול מזה, שנכנסת לפי ארי בשלום ויצאת בשלום”

… הנמשל אינו זקוק לפירושים יתרים.

––––

ושוב אין הנדון דומה לציטַטה. – כי כאן אחרת, אחרת לגמרי. העם איננו כנוּס. על בנין בתי-מקדשות, אוניברסיטאות וכו' היינו יכולים לוותר, כמובן. העיקר הוא, שׁהעם יִכָּנס, יִכָּנס ויעשׂה פה חיים. ואולם עם-ישראל בימינו לא רק גלה מעל ארצו, כמו אז, בימי ריב“ח, אלא גם התרחק ריחוק גמור מעל אדמתו. תהום של אלפיִם שנה. הקשר רופף. רק אצל יחידי-סגולה חי הנהו. ודוקא אלה אינם בעלי ה”טרַפּזין". דעה בלי מאה. הסכומים שׁנאספו בשלוש השנים האחרונות – וסכומים הגונים, בערך – הלכו לאיבוד, נתבזבזו למשרדיוּת, לצדקה שנוֹררית, לחיצוניות – ואף מאה אנשים עובדים לא הוכנסו ולא נתבססו על ידיהם. העצם המוּצאה מגרון-הארי היא, אפוא, פרובלימטית מאד. באמת, פרובלימטית. האינטרסים שלו בהתגשמות תקוָתנו מוטלים בספק גדול. והכותים האויבים אינם הפעם רק מתי מספר של מקטרגים ומלשינים, כי אם רוב-תושבים מכריע, מאוחז, חזק. ולא רק שהוא מלשין ומקטרג, אלא שמלשינים בפניו, מקטרגים בפניו, מסיתים אותו, משתמשים ברגש-שנאתו הוא לזרים. הפקידים הם פקידי-מצרים. הכותים אחים הם להם לזלילה, סביאה וכו' ובכלל לשלטון באדם לרע לו. (גדולה לגימה!) והפוליטיקה של המלכות הגוזרת – אף היא עכשיו יותר מורכבה ויותר מסובכה מאשר בימי אדריינוס. כי גדול היקפה לאין שיעור ובמחשך מעשיה.

––––

עולם כמנהגו. – ההבטחות וההרגעות, אף על פי כן, אינן פוסקות מבוא גם עתה. כמובן, לא מצד הממשלה. הממשלה, ממשלת הוד-מלכותו, כבר אינה מוסיפה להבטיח כלום. זה עידן ועידנים, שׁהבית הלאומי ליהודים לא יִזָכר ולא יִפָּקד, אינו עולה על דל-שפתיים. מה היא הפוליטיקה במזרח – אין פותר ואין מגיד. רק לקורספונדנטים תינתן לפעמים האפשרות להוכיח את הממשלה על מעשי-הפוליטיקה שלה בנוסח: היות שׁמשׁם באה הידיעה, שׁהממשׁלה חושׁבת לעשׂות כךְ – היתָּכן? והכל בכדי להשלים לאט-לאט – על-ידי הכנה מוקדמת – בין דעת-הקהל ובין המעשים העתידים להיעשות. מה הם המעשים העתידים להיעשות? כמובן, לפי יחוסי-הכוחות ברגע הזה על חופי ים-התיכון, הנילוס ונהר-פרת. זה ברור: ברור לתינוקות; ורק לא לאנשים מן בעלי-ה“פוליטיקה” שלנו, המוסיפים עדיין להבטיח, להרגיע, לסמוך על כוח הצעקה היהודית (כאילו הזדים לא ילעגו על משבּתּנו ולא ימלאו צחוק-פתנים פיהם על צעקה זו; כאילו לא להם גם הצעקה האמיתית, בעלת-הכוח, הסוכנויות הטלגרפיות והעתונות הצהובה; כאילו לא להם הכסף והחרב הנקנית בכסף וקול שופר-התרועה המלווה את החרב). רק ה“ציוֹניים” שלנו עודם מוסיפים לשמוח – אוי לאותה שמחה! – על הנכבדות שידובר בעתונים בדבר גבולות-ארץ-ישראל ונחיצות מי-הליטאני לבעלת-המנדט. אכן, מנצחים פוליטיים, בעלת-המנדט תשתמש במי-הליטאני? אבל למה תוסיפו להכות אותנו בסנוורים. לנחם אותנו הבל? לנו האם לא די, אם לא נישמד" לנו האם לא נס, אם רק מאתים נפצעו, ששה נהרגו וכך וכך בתים נהיו למשיסה – ולא יותר? הן דמי חללינו ופצועינו הפעם אינם צועקים אפילו מן האדמה. הן עינויי אסירינו על לא חמס בכפם, בשעה שהרוצחים מתהלכים בקומה זקופה – אין להם ניחומים; נחמת ריב“ח – ודאי לא, כי אנו הן איננו “יוצאים בשלום” מן החרטה: באשר ה”גזירה" לבנות בית לאומי אינה מוּשבה על-ידי “כתב-המלך” על-ידי התחרטות גלויה. אלא כנתינתה בדיפלומאטיה, בדיפולומאטיה של “חיבה”, בלי צל של צעד ממשי לטובתה, כך חזרתה בדיפלומאטיה, בדיפלומאטיה של שנאה – בלי הירתע לאחור מפני שום צעד ממשי.

––––

גילוי וכיסוי. – עוד לפני שלוש שנים נכנס כובש-ירושלים אל העיר הקדושׁה בראשׁ מגולה: מרוב פיאֶטֶט, מאימה ופחד והדרת-כבוד לעיר-האלוהים. עכשיו, כשבמקום הראש, נתגלו שִׁני הפוליטיקה שׁל “אֵלַי כתיב”, כשׁנסתרו ונתכרכמו פני הידידות לרוב יושבי-ירושלים ונתכסה ראשו של אחר בעטרת-מלכות במקום אחר (באמת או באופן פיקטיבי, בעצה קודמת או בהסכמה אחר כך – מי יודע, מי יוכל לדעת את הנעשה מאחורי הקלעים!), נפלו האימה והפחד עלינו, הנתונים להרג.

עוד לפני פחות משנתים נענה “ועד-הצירים” על ברכתנו לכובשׁ: “שׂמחתי לכבושׁ לכם את ארצכם” (בפירושׁ: “יוּר לֶנד”), ולא אופיצר אחד הטעים והדגיש את דבר שחרור העם העברי הזקן על-ידי העם האוסטרלי-הבריטי הצעיר. והיום? היום נעשו חיפושים באותו “ועד-הצירים”, כבבית החשוד במרד במלכות (“ועד-הצירים” – ומרד!), ואחד האופיצרים האנגלים, מן העומדים על המשמר, שאשה ירושלמית באה לפניו בבכי לקבול על החמס שנעשה לה, ענה ברורות: “לכי לך, איני אוהב אתכם (“אַי דוֹנ’ט לַיק יוּ”)”.

ירושלמית עלובה! לא חשדת כלל, שאופיצר אנגלי יוכל לבלתי אהוב אותך! לא קראת כלל את הרכילות והדיבות, את דברי השנאה הארסית, שלא פסקו מן העתונות האנגלית שם ופה בכל שנות-ההצהרה!

ירושׁלמית עלובה! את שׁמע הקוֹלוֹנל פֶּטֶרסוֹן אולי שׁמעת, וחשבת כי רבים כמותו בין האנגלים…

ירושלמית עלובה וחצופה! יתר אחיותיך אינן הולכות לקבול. מפחדות הן. מפחדות מפני השכנים, מפני הממשלה. ואַת העזת והלכת…

ירושלמית עלובה. תולעת-יעקב.

––––

מתל-חי לירושלים. – אחרי התנפלות הערבים והבידואים, המזויינים בנשק אירופי למכביר, על לא נקודותינו הישוביות בגליל, התנפלות שעלתה לנו בדמם של תפארת-בנינו ובחורבנן של פינות יהודיות שלמות (ועוד יד-עַוול נטויה! עוד דגניה, מלחמיה וכו' בסכנה גדולה!) חשׁבנו: סוף-סוף, לא בשטח הנכבש על ידי האנגלים נפלו חללינו, תכסיסי-צרפת בעוכרינו. לוּ היה המקום באיזור האנגלי, לא קרה לנו האסון הזה. ואז – באותם ימי הפוּרים הקשים – הביע פלוני הגנרל גם השתתפות על-ידי פתקה ורמז באצבע כלפי קהיר –

עכשיו – בימי הפסח האלה שבירושלים (בירושלים! שטח אנגלי נכבשׁ אליבא דכולא עלמא!) הָעמדו מכונות-יריה כלפי אנשי ההגנה שלנו, ואנו לא הורשינו אפילו ללוות את חללינו-קדושינו שנפלו על-ידי השוטרים מבני-הארץ, שוטרי ממשלת הוד-מלכותו, וההמון הפראי המוּסת בריש-גלי. ואותו הגנרל? הוא, היודע שבימי שלטון-התורכים לא נפל דבר במושבותינו ועל דעת ההמון הערבי לא עלה אפילו לפרוע פרעות בנו, באשר, מלבד הרוצחים הפרופסיונליים שבו, הוא, העם הזה, אינו מתנקשׁ כלל לאַבּדנו, כל זמן שׁלא יִמָצא מי שיוכיח לו, כי אנו מתנכלים לגזול את רכושו ואת נשיו ממנו; הוא, הגנרל, שקרא ודאי בעתונות הערבית עוד לפני חדשים אחדים את בשורות-השמחה על שש מאות ציונים שנהרגו בירושלים; הוא, אותו הגנרל, קורא אליו אחר הפוגרום את ראשי העדות ומצהיר, שגם היהודים אשמים בפרעות, שנעשו בהם – (חסר היה רק שיוסיף, כאותם “נכבדי הערבים”, שאנו הרגנו בעצמנו, עשינו פצעים בעצמנו, בכדי להתגולל עליהם).

ודאי, ממשלה אמיתית אינה צריכה לדעת משום משוא-פנים. אינה צריכה לנטות לשום צד. ולפיכך עשרה גזלנים משוּסים ככלבים, שהתנפלו על איש אחד הולך לתומו והכוהו נפש, ואחר-כך הם באים ומספרים, שהוא התנפל עליהם תחילה – הרי לפני הממשלה שני צדדים כביכול; וכשיש שני צדדים – הרי שניהם שווים לאשמה בפני הדיין האובייקטיבי, שאינו רוצה ואינו יכול להתיצב על צד אחד. כי דעו, נערים, שאסור לריב, אסור לפרוע ואסור גם להיות פרוע! אתה, המוקף עשרה פורעים, אסור לך שיעשו בך פרעות, ואם נעשו הרי אתה חייב ממש כמותם. הכל שווים לפני הדין!

––––

צידוק-הדין. – לפי שעה הצליח הנסיון. אימתי פוליטיקה פוגרומית אינה מצליחה? החשבון הוא ברור: שתים כפול שתים. שתי הארנבות נצודות על ידי היריה האחת. היהודים המוּכּים נפחדים, שׁוכחים את חוצפתם, פוסקים מִבַּלבל את הראש לחינם. אולי ימים אחדים של טלגרמות ומחאות, קצת “טרובל” – ונגמר. והמַכּים? אלה לבם מתרכך ונקנה על ידי הרשות שניתנה להם להכות. (כי תורה זו, תורת-הפוגרומים, קלה היא ונעימה, והעולם המזרחי, העומד על השלבים הראשונים של ההתפתחות, לומד אותה על נקלה לא פחות מן העולם המערבי ה“ממודן”). ואחר כך, אם יהיה צורך, אפשר יהיה גם להכלימם: פורעים! פראים! ושקט ושלווה ישתררו במדינת-ערב הגדולה (עיין פולין הגדולה, רומיניה הגדולה), ומלךְ יֵשׁב בה על כיסא למראית העין, להשׁקטת העם ולסיפוק הרגשות הלאומיים והדתיים של המשפחות המיוחסות והאינטליגנציה. ובפרלמנט שם ישאלו: מה קרה? ויענו מתוך טירדה: ריב שתי כיתות, שהצבא הבריטי השקיט מיד ובהצלחה. הודו לבריטניה כי טובה!

––––

שלהי-ניסן. – ועתה? בחוץ אין לנו מה לעשות. העם יושב-ציון אינו מצדיק עליו את הדין. אבל הוא מוכרח לקבל עליו את הדין. כי הסכנה גדולה. כולנו עומדים על עברי פי פחת – ומפלט אין. אין מליץ יושר מול מגיד פשע. במושבות אין מתפשטים בלילות, בערים נופל פחד של פוגרום בעצם היום. והמון-העם אינו יכול להתמיד בהתרוממות-רוח וזעזוע-נפש של קפיצה לתוך האש. מה יהיה בעוד חודש? מה יהיה בימי החג הבא? קצרה ידנו להושיע. נתאסף נמחה, נקבול בפה, נצום, אבל אין שום כוח בנו להכריח את הרישעות, שתתחשב אתנו, כמו שהיא מתחשבנת עם כל אלה שהיא מפחדת מהם או צריכה להם. כל איום מצדנו אינו עלול לעורר אלא לעג וקלסה. אין לנו במה לאַיים. כי מתי מספר אנו. הפעם אנו מתי המספר, ולא “הכוּתים הללו”.

ואולם אם דל וריק כוחנו אל מול פני משנאינו, המתקלסים בנו – והם כל העולם: ברוסיה, בפולין, בגרמניה, באנגליה, במפלגת-השלטון, במפלגת-הפועלים, אי-נקי! – הנה בפנים עוד לא תמנו לגווע. ותניענו האש הבוערת בתוכנו למעשים פנימיים בשבילנו, בשביל קיומנו, על אף אויבינו. ותהי זאת נקמתנו בהם. כי לנקמה אחרת עוד לא הגיע היום.– – – – – – – –

––––

אחרית-דבר. – ובסוף בעשותנו עתה את חשבון-הפנים, אי-אפשר שלא להוסיף מלים אחדות – לא כל-כך פולימיות – גם בנוגע לצד אחר, לצד גיבורי-הפה שבין בחורי-הגיטאות היהודים בכל הארצות. הללו, בבוא אליהם השמועה על מצב-הפרעות בכל הארץ, ודאי יאמר: אהה, אנחנו ניבאנו. נביאים בני נביאים אנו. אתם, יהודי ארץ-ישראל, טענתם, שרק אינטרסי האפנדים הם נגדכם, ואולם העם הערבי לבו שלם עמכם. והנה! האם אין המאורעות מוכיחים, שאתם עומדים שם כעצם בגרון של הריבולוציה הערבית-הלאומית נגד האימפריאליזמוס? האם לא על היותכם שבט בידי השלטון הזר, מתנקמים הערבים בכם?

ולגיבורי-הפה הללו, הבּוֹערים וחכמים בעיניהם, שההמלכה של הכנסיה הסוּרית היא להם אַקט ריבולוציוני רצוי ושהתפשטות השודדים הפראים על מושבותינו וכפרי הפרסים והערבים היא בשביל “חכמתם” טאקטיקה ריבולוציונית, להם כדאי לגלות ולספר, שעולם-המזרח הגדול, הרחב, האפל, המיוחד, המאמין לכל דבר ורוצה להאמין, שעולם זה – עוד הרבה, הרבה שנים ישלוט בו סוחר-המערב, בצורה זו או אחרת. מריבולוציות אמיתיות עוד רחוק כאן הדבר, ממש כמו אצלכם, גענאסען! ראשי-השבטים אוחזים פה במושכות, ובעזרתם ובחברתם ימוץ דמי-ההמונים סוחר-המערב. ולזה – קוֹנסוּלים ופרוֹקונסולים וכל מיני חיילים שולפי-כידון. הזהב יענה את הכל. קנוניות על גבי קנוניות. האדם, העם לא נחשב למאומה. הזר הקרֵב יומת. הכל – אמצעי (לא כמו אצלכם?). דם לא נחשב למאומה (ואצלכם? ה“נארוֹדנאיה ווֹליה” והפרעות ביהודים – התזכורו? דם-קישינוב ו“השמן על גלגלי המכונה” – התזכורו?).

ובכן? ובכן… אולי תאמרו אתם, אולי תוציאו אתם מסקנות. אנחנו – ה“קריסטלאך-סאציאלע”, כמו שהואיל לקרוא לנו כל-יודע אחד מכם, החבר צביון – אנחנו את שלנו אמרנו. קומיסיונרים של סוחר-המערב איננו. ואולם לנו נחוצים מקומות-עבודה בשביל נעדרי-עבודה בישראל, ולרכישת המקומות האלה אנו מוכנים לכל, לכל הקרבנות. לכם אולי יש טריטוריות אחרות, קלות – ניו-יורק, מוסקבה, וארשה – שאינן דורשות שום קרבנות? אם כן, עלו הצליחו, אנחנו נשארים במקומנו, בסביבות ירושלים, ולא עוד אלא שאנו עוד קוראים לכל “הבחורים הטובים” – לא לכם – לבוא הנה ולברוא מקומות של עבודה פרודוקטיביות: בתי-חרושת, קבוצות חקלאיות. וכשתבוא שעת-המהפכה האמיתית לעובדי-הארץ – אל תחששו: לא נזיק להם, לערבים המיסכנים הללו, אשר אתם דואגים כל-כך להם ולמהפכה שלהם במתולה, בתל-חי, בדגניה, במלחמיה ובירושלים –

ולפי שעה – אם טוב או לא טוב לו למזרח היות לבדו, אם תאבו או תמאנו אתם – היה יהיה לו אפיטרופוס. וממנו נוסיף לבקש רשות-כניסה לארץ-ישראל, מבלי להתחשב כלל עם כל מה שנגלה לנו בחדשים האחרונים, חדשי-הפרעות… מלונדון, מדמשק, מכל מי שישלוט בארץ נבקש רשות-כניסה… כי רוצים אנו להיות פה, לעבוד פה, למות פה –

קנצי למלין.

[“האדמה”, ניסן תר"ף; החתימה: י. ח. ב.]

ההתעללות נמשׁכת. בעינינו המנוקרות מַשׁחירה הבְּעתה. ז’בוטינסקי וחבריו נידונו להרבה שנים של עבודת פרך בעד נסיון של הגנה עצמית. הזדים יודעים, כי האנשים הנידונים לא נגעו באיש לרעה, אינם מסוגלים לנגוע באיש לרעה, אם לא להפריע את הפורע; המעַנים יודעים, כי מעוּניהם טהורי-כוונה וטהורי-מפעל הנה הנם – ועל כן יעַנום!

מצאו אצלם שנים-שלושה כלי-נשק, מצאו אצלם איזו בגדים של אנשי-צבא – והם מודים, שנכונים היו להשתמש בנשק כלפי הרוצחים – העל זאת לא יאבדו חייהם של הנקיים והחפים האלה בבתי-כלָאים?

“התַּליין! – – לךָ זרוע עם קרדום וכל הארץ לי גרדום” –

[“קונטרס”, אייר תר"ף; החתימה: י. ח. ב. ]

לז’בוטינסקי וחבריו. – נעניתם לתחינתנו, אחינו, וחדלתם מהחלטתכם הנוראה להרעיב את נפשכם עד מוות לעיני מעַוולים.

גדול קרבנכם האחרון מן הראשון, ועד נשימתנו האחרונה נזכרהו.

וגם את המעַוולים המעַנים נזכורה. לא נשׁכח את אשׁר עוללו לנו.

[מתוך העזבון]

טאקט. – בקטעים “מהפכה ותרבות” של מ. גוֹרקי, שנדפסו ב“האדמה” (חוברות ה' וו'), נוגע הסופר הרוסי בנחיצות הטאקט הנפשי מצד היהודים ביחס להופעות החדשות של החיים הרוסיים. ואף שמ. גורקי תובע טאקט כזה גם מיחס הרוסים אל היהודים, ואף שהוא מביע בזה את בטחונו, כי איש לא יאשימו באנטישמיות על דבריו אלה, ואף שבנוגע לבני־עמו הוא מדבר בטוֹן קשה הרבה יותר מאשר ליהודים, לא החריש לו, לפי זכרוני, סופר ה“טאָג” היו־יורקי, שגם שם נדפס אותו קטע בשם “המלכה החולה”, וכדרך סופר יהודי באמריקה, הבטוח בעטו, בא אל הרוסי המוכיח בתוכחות־שכנגד ובטענות גדולות. היתכן? – טען סופ־ה“טאָג” – המלכה הרוסית חולה, ואסור ללגלג לה, אבל הרי גם אנו אומה חולה, ומי התיר לך לנגוע בנו?

יש לנו דאגות אחרות וצרות מרובות ואין לבנו פנוי לתוכחות עלי עוון ולקוֹנטר־תוכחות. ובכל זאת נצטערתי על שׁלא נמצא ברֵיסה היהודית באמריקה – עד כמה שׁאני בקי בה ועד כמה שהגיעה לידינו – מי שיבוא ויאמר לאותו סופר־ה“טאָג”: כן, לנגוע בגופנו החולה עד כדי להכאיב – ודאי לא יתכן. פוגרומים – לא, לא, לזה אין אנו מסכימים. ישישינו ועוללינו מה חטאו? אבל ללגלג לאינטליגנציה החולה והבלתי־טאקטית שלנו לגלוג ספרותי, להוכיח אותה לאמור: ראו, עד כמה טרחנית ושטחית ובלתי־נעימה זו – שלא לומר: כעוּרה ומאוסה ומתועבה – אם גם זה תאסרו על הגויים הטובים – הרי באמת אתם שוללים חופש־הדעה מבני־אדם. וצנזורה זו מי התיר לכם?

– אבל התוכחה, הלגלוג ליהודים, האנטישמיות הרוחנית, מביאה לידי פוגרומים, – צועק הז’ורנאליסט היהודי.

האומנם? האם גם זה כל כך ודאי? השחיטות באוקראינה כלום לא היו גדולות מאשר בפולניה, אף על פי שמי גדול יותר באנטישמיות רוחנית? הווה אומר: המצב, ההרגל, האופי, ניגודי־האינטרסים, סיבוכי־המאורעות – כל אלה גורמים, בעיקר, לפוגרומים, לפוגרומים ממש, ולא אנטישמיות רוחנית.

ובאמת, אין מפלט מפני הקאפריסיוּת החולנית של החולה, אם דברים זהירים, סנטימנטאליים, כדברי דורש־הטוב הזה, מ. גורקי, בוטים אותו כמדקרות־חרב.

גורקי מוכיח… אבל כלום הוא מוכיח אותנו בשקר, כרבים מן האוהבים המושבעים והאויבים המושבעים, על שיש בינינו בולשביסטים יותר מדי או פחות מדי? וכי על זה הוא דן? וכי הוא אינו יודע, שההמון היהודי הוא המון בעל־ביתי – (כם בית או בלי בית – עד כדי כך לא התעמק!) ורחוק מסוציאליזם, ככל המון מסוג זה, ושרק “ששה” או “שבעה” בולשׁביסיטים בשׁלטון הֵקים ההמון הזה (ואף זה לא מתוכו, כי מה לטרוֹצקי ולהמון היהודי?), ואלה טובים הם או רעים כחבריהם הרוסים… וכי מסתיר הוא את כל זה? אלא על מה הוא דן? על ההמון האינטליגנטי היהודי הוא דן, על זה שהוא נפגש בו בעתונות, על אי־הרצינות, גסות־הנפש ופעיטוּת־התכונה של כפּוֹת־המבשלים היהודים־רוסים האלה. וכלום גם זה אסור, תאמרו? הס מלהזכיר?

ואולם באמת הרי אין הדבר כך. בשום אופן אינו כך. ללעוג לפצעיו, למכאוביו, למומיו של החולה ודאי לא יתכן. לעג כזה עווֹנו בו. אבל להתרגז על העוויותיו, גסותו, פרטנזיותיו, צעקותיו המזוייפות, זיהום־נפשו, – אם כאלה אתו – רשאי כל נברא בצלם. לרבות הרופא הנכרי.

החולה המקיא – האחות הרחמניה תשא אותו ותסבול. (אמנם, מעטות הן האחיות הרחמניות!). אבל החולה המלכלך בכוונה את משׁכבו – אַלתשׂימו אשׁם בנפשׁ השַׁמָשׁ הדואג לנקיון־הבית, אם יקללהו קללה נמרצת.

חולה פטור מן המצוות. אבל אם הוא מתערב בכל מצוה, והתערבות בלתי־טאקטית, התערבות של הסתגלות לרוח־היום, של חנופה לשליט – הגם אז הוא למעלה מדין של דעת־הקהל?

––––––––

הסכנה האמיתית. – לא, רבותי הז’ורנאליסטים, לא ממאמרי גורקי נשקפת לנו הסכנה; כשם שלא במינויו של ה“אנטישמי” גורקי לוועדה שתעודתה להילחם באנטישמיות ההולכת וגוברת ברוסיה הסוביטית – שמועה שעברה בעתונים – הצלתנו. הסכנה היא אפילו לא בריבוים של אלה, שגורקי מוכיח אותם במאמרו. יהיו אלה מרובים או מועטים – לא הם המון־בית ידראל. ולא רק שייכותם אלינו, אל המון־בית־ישראל, היא פרובלימטית מאד, אלא גם שייכותם לרוסיה היא רק אֶפּיזוֹדה. היא יכולה להתקיים בלעדיהם – והיא תתקיים!

רוסיה התתקיים – בולשביסטית או לא־בולשביסטית. הארץ, ארץ־רוסיה, תעמוד לעולם, והעם, עם־רוסיה, היושב עליה, יעבוד בה לעולם – בצורת־משק זו או אחרת. ודאי יש הבדל, ודאי אנו מברכים את רוסיה בסדר החברתי היותר טוב, היותר אנושי, היותר צודק, יהי שמו מה שיהיה. אבל שאלתנו אנו ברוסיה, שאלת מילוני היהודים הנמצאים במדינת־רוסיה, שאלה היא בכל סדר שהוא.

בשביל גורקי וחבריו בוועדה להילחם באנטישמיות – זוהי שאלה אינטליגנטית, שאלת יחס, יחס בין חזק וחלש, או בין שכנים. צריך להוכיח, שהיהודים אינם מזיקים לרוסיה, שיש מקום ליהודים ברוסיה. זהו כל התפקיד! לנו השאלה אחרת היא והסכנה אחרת.

ליהודים ברוסיה, כמו בכל הארצות, אין עתיד, כלומר, עתיד של קיום אנושי, עתיד טוב של חיי־חופש עצמיים־אנושיים. סכנת הקלקול והרקבון הכלכלי, הלאומי, האנושי, צפויה בכל אימתה. אלא שאין עצה. אין לאן להוציא את היהודים מארצות־הגולה. יש, אמנם, שטחים פנויים בעולם, אבל העם היהודי לא יוכל ליישבם. העם היהודי עוד יכול להיות עם בעל עבודה מועילה, אבל כבר אינו מסוגל למעשי־בראשית: מפונק הוא ומרוכך. מכל מקום שומם יברח. ובכן יִשָׁאר. ישׁאר בכל מקום שׁהוא. ותישׁאר גם האיבה הטבעית, השרשית, מצד כל העמים להמון היהודי. איבה זו לא תיעקר לעולם. ולעשות אין אנו יכולים ואין אנו צריכים דבר אלא לשם זה, שמעשי־האיבה (יחסי האיבה למדנו לנשוא, וככל אשׁר תגבר תרבותנו העצמית, המקורית, נשׂוא נִשׂא אותם בקלות ובכבוד!) יזיקו לנו עד כמה שאפשר פחות. ומעשי־האיבה יזיקו לנו עד כמה שאפשר פחות, במידה שאנו נהיה יותר ישות חיובית במובן הכלכלי בכל ארצות־פיזורנו.

רוסיה הצארית אָיבה את היהודים; רוסיה החפשית – במידה שרוסיה מסוגלה להיות חפשית – תשטום אותנו עוד יותר (מה שהפוליטיקה הבולשביסטית מנעה עד כה מפוגרומים – אין מזה כל ראיה, כמובן!). ואוי לנו, אם מנהיגי־ההמון החיוביים שלנו, יהיו קומוניסטים או לא־קומוניסטים, יסתפקו במלחמה בקהילה ובעברית, כמו עד עכשיו, ולא יאמצו את כל הכוחות להקל על המונינו את המעבר הנורא והקשה מחיי אבק פורח לחיי עבודה מועילה בכל צורה שהיא.

נתאר לנו שיקרה נס גדול (ומי יתן ויקרה) והמהפכה הסוציאלית ברוסיה – מחר, בעתיד הקרוב או ביותר רחוק – תביא באמת לידי תוצאות חיוביות. מה יהיה אז? האם לא תהי רוסיה החדשה תוצאה מתוך חיתולי רוסיה הישנה? והאם לא ימשיכו ההמונים הרוסים את עבודתם – ורק בתנאים אחרים? ואז – מה ימשיכו המונינו אנו שם: את חיי החנויות הקטנות, המסחר הקטן, הספסרות הקטנה או הגדולה? – הנה הסכנה.

––––––––

אניקדוטה. – ומן הסכנות עד האניקדוטות לפעמים רק צעד אחד. ותצויין פה אניקדוטה אחת מהרבה מימי־האיבה בפסח זה בירושלים.

…אותו בחור בא הנה מחבל דֶנקין. הוא – פרי שׁנות־המלחמה הנחמדות. לבוש כמעט פראנטית. פניו אינם פני יהודי; עברית, כמובן, אינו יודע; מדבר רק רוסית. ציוני איננו. לעבוד אינו יודע, ובפרט בתנאי־העבודה שבארץ. למה בא הנה – אינו יודע. מקרה היה בדבר. הוא נישא בקילח הרגעי שקלח מסביביו.

כארבעה חדשים כבר עברו עליו בארץ. למד איזו מלים ערביות, יותר מזה אנגלית, וכבר חבל תחבולות, איך לנסוע לאמריקה. תקוָתו לזה גדולה.

ונזדמן בימי הפסח בירושלים, וסבל מן הפוגרום. סבל באמת. כאחד מבני הישוב הישן. התנפלו עליו, הכוהו, פצעוהו, הפילוהו לארץ, רמסוהו.

…ומהי האניקדוטה? האניקדוטה היא בזה, שכאשר הפחידהו קילוח־דמו, נפל על ה“המצאה”, ובאופן אינסטינקטיבי, התחיל – לשם הצלת חייו – לצעוק כאוֹב מארץ:

– אַנא אנגליז… אנא אנגליז… (אנגלי אנכי).

…לא מענין מה שהיה אחר כך. יש אומרים, שדוקא אחר כך נדקר במאכלת. נדקר על־ידי הפורעים המתלהבים. לא בפרטיו מעניין המאורע. ובכלל, הן לא לשם לימוד דבר־מה מובא כאן מאורע זה. כלום מה הוא יכול ללמדנו? סתם. אסוציאציה של המחשבה. הרצאה מעין המאורע. מעשה־שהיה טיפוסי. פיליטון.

––––––––

סקאנדאל. – ועוד “קשרי וזכרי־מחשבה”, עוד פיליטון. מן הפרעות הטרגיות, בסיבותיהן ובתוצאותיהן ובהמשכיהן, בראשון לחול־המועד של פסח, אל הסקאדאל הקטן, הקוֹמי, מחוסר־התוצאות – בראשון למאי.

ודאי, ידעתי: יש איזה חילול בהזכרת שתי העובדות האלה בעמוד אחד. אבל האסוציאציות קאפריסיות הן ומי יאמר להן: מה תבאנה?

ביום הראשון למאי עשו “פועלי־ציון המחודשים”, בעלי “האמת שלהם” (מ.פ.ס.) חגיגת יום טוב באחד האולמים שמחוץ לתחום (במובן ידוע). ובאו אחדים מצעירי יפו, מקנאי ההֶבראיזם, וחוללו להם שׁערוריה בזעיר אנפין בשׁעת האומים הז’ארגוניים.

ומעשה זה – אכן סקאנדאל הוא מצד המוחים, מצד ה“הבריאיסטים”.

כי אם הקהל שנתאסף באולם “אחדות־העבודה” לפני חדשים אחדים, בראשית בוא ה“משלחת”, דרש במפגיע מאת אחד מחבריה, שידבר עברית, ואם לא – אַל ידבר, אפשר היה להתיחס לזה ברצון או שלא ברצון, אבל אי־אפשר היה למצוא בעובדה זו כל סקאנדאל. רשאי הקהל, כל קהל, להיות פרטנציוזי ביחס לבא לדרוש לפניו. “ז’ארגון”? אדעתא דהכי אינו רוצה לשׁמוע, ולֵךְ ודבר לפניו בעל־כרחו!…

אבל הפעם הן לא היה כך. מ. פ. ס. סידרה חגיגה פרוליטרית בשביל פרוליטריה והקרובים להם. למי יש רשות להתפרץ לתום דלתיה ולהפריע לה בביתה לדבר כחפצה ובלשון שהיא רוצה בו? מי שלא רצה לשמוע יכול היה ללכת לדרכו, מאחר שרוב הנאספים (שלושה־ארבעה מנינים) אולי באו דוקא ולהכעיס לשם זה, לשם “אונזער אמת” ו“אונזער לשון” –

אגב: ערכה של מ. פ. ס. בדרך כלל (לא בשאלת השפות) במקומו מונח. הוא, אותו ערך, גם ידוע לכל. ואין להאריך. אבל מי שהלך אליהם לעשות להם סקאנדאל בביתם, העמיד את עצמו במדרגה אחת אתם.

וראוי היה, שיוסבר פעם לצעירינו ההבריאיסטים והבלתי־הבריאיסטים, שלעולם אין להשתמש בשום מחאות־יד ומעשי־כפיה איזו שהם בנוגע לכל עסקי־תרבות. ואם בשעת הצורך וההכרח, אשרי החברה המתנגדת בכל כוחותיה ובכל האמצעים שבידה למעשים שליליים בכלכלה ובפוליטיקה – הנה בנוגע לדברים שבגבולות האמונה והתרבות – יגש הלאה כל כופה! תיאסף כל יד בלתי־אמונה ובלתי־תרבותית!

––––––––

מתעלפים ופרחים. – פיליטונים הכא ופיליטונים התם. אי־רציניות פושעת באץ־התקוה ואי רציניות – אם לא למעלה מזה – בחוגי ה“דואגים” שם לארץ־התקוה.

כי הנה השמש זרחה, האקאציה פרחה, ויהודים פחדו, הומתו, הוכו ונאסרו (עד היום הזה!), וכל הישוב הדל הועמד פתאום בסכנה (ועדיין הוא עומד!), והנקודות נהרסו או נעזבו או נשאר צפויות לחרבן… ובעצם שעת־האבל – פה על ז’בוטינסקי ושם על טרומפלדור – הגיעה ה“בשורה” מסאן־רימו, וכהרף־עין נתחלפה הדיקוראציה (לא פה!). מיד התעלפו שם רברנדים ציוניים מרוב גיל, ואיטשפּל רוּפדה פרחים, פלוני מצא פתאום, שיש לו ארץ־מולדת (סאן־רימו נתנה אותה לו!) ואלמוני מצא, שכבר עין צורך לשיר: “עוד לא אבדה תקוָתנו לשוב”, כי כבר נמצאה התקוה, נמצאה האבדה – – –

פיליטון? כן! ורע! כי כלום לא פיליטונים רעים הם האנשים הללו, שמעולם לא הראו כשרון אלא לפתוח לשכות בערים שונות ולהושיב בהן פקידים משתעממים, אבל לא להוסיף לנו אף נקודה אחת של ממש – ופתאום נהיו למנצחים? האם לא קלות־דעת שׁל “בּארישְׁנְיה” בנשׁף־חג־תנאיה במתעלפי־גיל הללו, שהבשורה השכיחתם כרגע את כל אשר עבר עלינו, את כל העלבונות הצורבים, את כל שלוש השנים האחרונות עם האפילוג הפסחי, את ההגירה מן הארץ, את אסירינו, את חוסר־האפשרות להתחיל אפילו צעד ראשון, את מצב־המושבות… הכל נשכח! הלשכות “טבלו בדגלים פרחים” והרגל המתעלפת רקעה כעגל צוהל. הידד! מזל טוב! התנאים נכתבו! הקדרה נשברה!…

אכן, הד קבלת סאן־רימו מעיד למדי, עד כמה בלתי־רציני הוא הציוני שם; עד כמה הציוני שם אינו מתחיל אפילו להשיג את כל קשי־הענין!

שמוח ישמח אלי־גיל כעמים הציוני הלז, ולא יבין, כי אם הבשורות לעמים הן אישור – טוב או רע – על הקיים, הנה בשורה זו אינה אלא הבטחה ניירית־דיפלומאטית, שבתנאים ידועים וידועים – עד כמה ובמידה שזה לא וכו' – לא יפריעו בעד ההסתדרות הציונית… להיות הסתדרות ציונית.

התעלפי, הסתדרות! מהרי! פן תאחרי את המועד. פן בינתים יאָסר לעתנוי ארץ־התקוָה להודיע על מעשי־גבורה ציוניים שכאלה. יש סימנים לדבר!

––––––––

ובמחנה־צעירינו? – שם עוסקים עדיין (עבודה לדורות!) בהגדרת היחס, ממש כמו בימי הס. ס. הראשונים. “אונזער שטעלונג צו סאוועט־רוסלאנד”! אונזער שטעלונג למלחמה, לשלום לאימפריאליזם, לאינטרנציונל, לוועלט־פערבאנד, לארגאניזאציאנס־ביורא, לקונגרס, להלאמת הקרקע (של מי ועל ידי מי?). הכל תלוי ב“שטעלונג”!

בהגדרת אונזער שטעלונג – לא יותר! – עסקו, כפי הנראה, גם בוועידת פּראג. כמטטרון וכסנדלפון לריבונם קשרו גדולי־הוועידה כתרים לפלוני ולאלמוני, מבית ומחוץ, נהנו מזיו שכינתו של פלוני או של אלמוני, המערבי או הארץ־ישראלי, או לא נהנו, כי אם, אדרבה, ביקרו, ביקרו קשה – לא זו ה“שטעלונג” הנכונה! – ושבו איש לאהלו.

אמנם, דין וחשבון מפורט ומלא מן הוועידה הזאת לא בא עדיין ב“הפועל הצעיר”, מרא דעובדא. הכל עדיין בבחינת קטעים ותרגומים מביוליטינים זרים. ואין לדעת. אפשר שדווקא הומצאו שם איזו אמצעי־בניה, אפשר שנראו שם איזו כוחות חלוציים חדשים, אפשר שהונח שם איזה יסוד להעברת אנשים צעירים לארץ, שיכו בה שורש, אפשר… – ואנחנו לא ידענו.

ואולם אם יש דבר־מה – יופיע! יופע מיד! הן עמידת ט"ו שנים רצופות על מקום אחד משתקת את האברים. הן עוד מעט ויפול אחרון־החיץ בין זקני־ציון וצעירי־ציון.

––––––––

קו־אור? – כוחו המספרי וביחוד הכלכלי של הישוב הקיים בארץ־אבות – ידוע הוא למדי; קטן הוא, קטן עד לאין פחות הימנו. ועלוב הוא, עלוב עד לאין מטה ממנו. ולפיכך לא גדול כלל וכלל ערכה של אספת־הנבחרים שלו, לוּ גם נפתחה, לוּ גם הורשה לה להיפתח, ולא רק להיבחר. ואולם מחוסרות כל ערך מעשי לא היו הבחירות כשהן לעצמן. קטן הקנקן, ויינו לא מן המשובח, אבל ריק לגברי איננו. ובדליכא…

על הבחירות בירושלים מתאוננים, מתאוננים גם אלה שבאמת לא היו צריכים, לא היו רשאים להתאונן. ברם, יחד הקהל היפואי אל הבחירות – אשר עינינו ראו ולא זר – הרבה היה בו מן החיוב. כה לחי!

…הנה פועל תימני זקן, מסולסל־פאות, המזכיר בחלוקו, בזריזותו, בברק־החריפות ובאור הפשטות שבכל פרצופו את אבא חלקיהו מן האגדה, רץ אל הקלפי – ומחפש דוקא רשימת המועמדים של “אחדות־העבודה”. עומד אחד מן “המזרחי” ותמיה: יהודי חרד – ו“אחדות־העבודה”, שמאל שבשמאל?

– כולנו יהודים! – עונה הבוחר בהטעמה.

והטעמה זו – פשוטה כמשמעה: נאמנה עלי יהדותם של באי כוח הפועלים לא פחות מזו של אחרים. וביתר המובנים הרי ודאי נאמנים הם אלה, הרי ודאי אפשר לסמוך עליהם –

…הנאַשר במעשינו את האמון הזה?

––––––––

עזרת־אחים ואבק־פוליטיקה. – יהודי־צפת קיימו מצוַת־צדקה והכנסת־אורחים בערבים הנוצרים, פליטי הכפרים, שנעשו בהם הרציחות הנוראות על־ידי הערבים האחרים. שמעה זאת קהילת יהודי חיפה ומיהרה לשלוח עזרה. אבל העזרה הושבה אחור על־ידי עושי־הפוליטיקה הערבים. עזרת ה“יהוד” הם דוחים!

אי־אפשר לומר, שאת יחסנו האנושי לאומללים, יחס אומללים לאומללים, מלַוה הצניעות הגמורה. איני יודע, אם זה גם אפשר בנתינת־צדקה־בהמון; אבל עתונותנו, בכל אופן, יכלה להריע על זה פחות וגם שלא לערבב שאלות האסונות ושפך־דם־אדם בחוסר־ההסכמה שבין המעצמות. גם קהילת־היהודים בחיפה היתה צריכה, כמדומה, לשלוח את כספה ישר ליהודי־צפת בשביל שכניהם, ולא דרך הערבים בני־עירם. ואולם, על כל פנים, לידי ירידה כזו של עושי־הפוליטיקה הערבים הלוקאליים עוד לא הגענו: לדחות עזרת־שכנים – בשעה שהעזרה נחוצה כל כך – מתוך נימוקים של אינטריגה.

איך אומר א. ז. רבינוביץ? “בפוליטיקה איני מאמין,. לא שלהם ולא שלנו”. גם שלנו. נכון מאס. ובכל זאת – צאו וראו: מה ביני לבין חמי. יש, בכל זאת, הבדל בין עשיית־טוב – ויהא לא־כל־כך לשמה, יהא לא על טהרת־האנושיות, יהא בה גם שׁמץ הִתראוּת – ובין קשׁי־לב ורישׁעות גלויה של דיקאדנטים מזרחיים.

––––––––

ועוד קצת “ביני לבין חמי”. – א. ד. גורדון ואיזה מיליונר אמריקני – שניהם מדברים על נחיצות־העבודה. ועם זה יש איזה הבדל ביניהם. האף אין זאת? א. ד. גורדון מדבר על העבודה בשם החיים, צורך־החיים, הכרח־החיים, קדושת־החיים. והמיליונר האמריקני – בשם הרכוש, גידול־הרכוש, שלטון־הרכוש. זה אומר: אחי בני האדם, הבה ונעבוד במקדש־החיים, למילוּי צרכינו ההכרחיים ולהאדרת שם האדם! וזה אומר: עבדים, הולכי־בטל, לכו לסבלותיכם, כי המכונה אינה אוהבת שתעמוד שעה ולא תכניס! לכו ועבדו, פן אמיתכם ברעב!

א. ז. רבינוביץ והגנרל הממונה על איזה שטח נכבש – שניהם נגד פוליטיקה. ועם זה יש הבדל ביניהם. א. ז. רבינוביץ מוצא, שהפוליטיקה היא בסוף־הכל ולא בראש־הכל; שהפוליטיקה אינה מעלה ואינה מורידה הרבה לסידור־החיים; שהעיקר הוא, שבני האדם יסואו, יסתדרו באיזה מעשה, לא יסבלו דחקות ויחיו חיים כשרים. והגנרל, לעומתו, דוקא רוצה בפוליטיקה, דוקא עוזה פוליטיקה, בראש וראשונה פוליטיקה, אי־אפשר לו בלי פוליטיקה, אלא שהוא מתנגד לזה, שגם אחרים יעשוה. האחרים צריכים לציית, להיכנע ולהשאיר את הפוליטיקה לתקיף, כלומר, לו, לגנרל. – “לכו לסבלותיכם!” –

וכאן הוא גם מקור הבדל־היחס לפתיחת אספת־הנבחרים שלנו. כוחנו בארץ הוא קטן מאד, בכמות ובאיכות; שאלות־סידור־חיינו מרובות מאד. הננו רוצים להיפגש, להידבר, לתקן איזו תקנות, למַנות איזו אנשים נחוצים שיעשו מה שנחוץ לסידור־העליה, לסידור־העבודה, לסידור חינוך־הילדים, לסידור היחסים עם אנשי־הארץ, לסידור היחסים עם יהודי חוץ־לארץ, השולחים כספים אלינו… אלה כהולכים לתפילה ואלה כהולכים להגנה – כך היו רוצים נבחרינו ללכת אל אולם האספה.

ואולם הגנרל אינו יכול לראות את הדברים כך. הוא חושב: פרלמנט… פוליטיקה… גם הערבים רוצים בכנסיה משלהם… גם הם מוחים… והשטח הוא שטח נכבש… ריב־כיתות"… אסור!

ולמעשה… למעשה גדול הכאב מאד, כמובן. אבל – יחשבו אחרים מה שיחשבו, ואני את דעתי אגלה – למעשה עלינו לוותר. עלינו לחכות. כי במקום שאנו רוצים להתחיל באיזו מפעל־חיים ממשיים, חיוביים, ואויבינו מסביב כל כך רבים, כל כך מסוכנים, אסור לנו לבזבז אף קורט של כוחנו המועט – המועט כל כך – לדין עם התקיף ממנו. עלינו לעשות כל מה שאפשר להגברת כוח־העבודה הפנימי שלנו ולהשלים עם הרעיון, שאספת־הנבחרים שלנו תיפתח בימים טובים מאל (היבואו כאלה? ־ זוהי שאלה אחרת).

יודע אני ועד, כי יחידים בנו נכונים לכל סבל, נכונים ללכת למאסר, גם לעבודת־פרך, על קידוש־דעותיהם. אבל לא זו הדרך הפעם! צריך לחשוב על התכלית. ושום תהפרצות במצבנו אינה יכולה להוביל אותנו אל הרצוי. רצויים לנו חיי־שלום, ובפרט להמון־העם – לא אנחנו, היחידים – שאינו מסוגל לסבול קשה ואינו צריך לסבול קשה על שום “דגשים” מדיניים, על שום דימונסטראציות. ואפילו נחוצות.

אלוהים יודע, מה היתה אספה זו פועלת בתנאים אחרים. אלוהים יודע, מהו תוצאותיה, מלבד איזו דיבורים נאים. ההיתה ממציאה עבודה אף לפועל בטל אחד משלנו? ההיתה מרבה את כוחנו? מי יודע! אבל היא נחוצה. הן צריך להתחיל בדבר־מה. אספת־נבחרים בכל מקום היא, אמנם, המשך של עבודה ולא ראשית־עבודה, לא התחלה. אבל אצלנו הרי הכל הפוך. אצלנו יתחילו גם מאוניברסיטה – ולא יאשמו. נחוצה אספת־הנבחרים, וגדול הכאב על דחיית פתיחתה. ברם, בתנאים אלה שהוצגה בהם אספה עכשיו – ודאי שתועלתה מוגבלת מאד. ולחינוך פוליטי בלבד – לא כדאי. לזה צריכים להימצא דרכים אחרים.

[“האדמה”, אייר תר"ף; החתימה: י.ח.ב.]

מאמריסטיקה. – סוּבלסקי, אַטלס, שאלתיאל אייזיק גראבער ופוקס-גינציג בשעתם ודאי לא יכלו לתאר לעצמם, שאפשר להוציא את “כנסת הגדולה”, “הכרם”, “אוצר-הספרות” או “האשכול” בלי מאמר ראשי מאת העורך: ההוציא ארז את ה“מגדנות” ו“מליץ אחד מני אלף” בלי מאמר ראשי? העשה כך, חלילה, רבינוביץ חתנו ב“האסם” וב“הגת”? וסוקולוב ב“האסיף”? ושפ“ר ב”כנסת-ישראל“? אפילו רבניצקי ראה חובה לעצמו להעניק ל”פרדס" את מאמריו הראשיים, “חוט המשולש” וכו' (“המכתבים אל העורך” של אחה"ע, שהיו קודמים להם, הן למעלה מן החשבון הנם). באו לפני איזו שנים “העברי החדש”, ה“נתיבות” וכו' והשכיחו את המנהג הזה מ“ספרותנו העבה”; בא עכשיו הד"ר מ. גליקסון והחזירו ליוֹשנה.

ה“משואות”, המאסף העבה שנערך ע“י הד”ר גליקסון, פותח במאמר “חלוף-משמרות” על… על שעת המשבר ושעת-המעבר שהגיעה, כמובן, לישראל. נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי ד“ר לפובליציסטיקה שלא ידבר – באיזו שנה שהיא – על “שעת המעבר”, ה”משבר" ו“הרת-עולם”. ופלא, שעכשיו, במשבר האמיתי, אין המאמר ארוך ביותר – סך הכל גליון של דפוס מלא. אלא שתחת זאת, בתכנו – יש בו מכל טוב הסנטנציות המתהלכות. לא יחסר בו, כמובן, גם מזג-“התעודה”. אבל לא – חס וחלילה – התעודה שהיתה לצחוק. לא, ד"ר גליקסון הוא אדם הקורא בספרים חדשים, ותעודתו הוא אינה כך, סתם, בעלמא, אלא בתכלית החידוש, כאשר תשמעו:

“תיקון סדרי החברה בתנאי חיים חדשים ובהסכם לרוחנו הלאומי – זהו תעודתנו הלאומית והאנושית” (ע' 14). הא למדת, שהד“ר גליקסון יודע ברור, מה הוא רוחנו הלאומי ומה הוא “בהסכם” עמו. ומהו? כמובן, התרחקות מן “החטא הסוציאלי, המזעזע מוסדותיה של אירופה”, מצד אחד, והתרחקות מן… מן הסוציאליזם מצד שני, שלילת רוח “הסוציאליזמוס החמרי”, המייעץ לשלוח את כל בעלי הפריביליגיות לעזאזל, עד כמה שאין בהם צורך לחיי המדינה. כי לזאת הן ייקרא “מלחמת האדם באדם”. וזה אסור. “אין גאולה – כבר הורו כל ה”פוֹלקסוציאליסטים” למיניהם, וד“ר גליקסון, כמובן, בתוכם – אלא גאולת רצון וחירות, גאולת מפעל ואחריות מוסרית”. והתנועה הסוציאלית עד הנה, עד הד“ר גליקסון עם תעודתו ועם רוחו הלאומי, החלישה את רצונו המוסרי של האדם, עשתה את רוחו “טפל לקיבתו” והרבתה את המבוכה. והתעודה הלאומית-האנושית, על פי רוחנו הלאומי, היא “לכוון את כוח הפירוד לרוח התנועה לפנים, לשעבדו למגמה של גידול ועליה ולעשותו כלי שרת להרמוניה העתידה”. כי “רוח תקיפה של רוח מוסרי מנשבת עתה בעולם”. ולכן ינהג עולם זה כמנהגו, יישארו התקיפים בתקיפותם, ואל יבליטו את הניגודים והקרעים, ואל יארגנו מעמד מול מעמד, כי אם יגבירו את ההכרה המוסרית. השאלה היא רק: אצל מי? אצל התקיפים? אצל בעלי “החטא הסוציאלי, המזעזע מוסדותיה של אירופה” וש”רוחנו הלאומי" מתנגד לו, כביכול? – – –

ברם, מי שיעלה על לבו, כי אין דברי-הבל, למצער, באותם מאמרי ה“משואות” הפחותים מגליון-דפוס, לא יהא אלא טועה. באותו המאסף הגדול יש גם רשימות קטנות, וביניהן “סנוורים” מאת מ. ג., במקום שהכותב מוכיח לקלימַאנסוֹ וחבריו, כמה מוכת-סנוורים היא הפוליטיקה שלהם ביחס לגרמניה, שהיתה יכולה לשמש “תריס וסכר בפני הנחשול הבא מן המזרח” (כלומר: הבולשביזם). והנה, שקלימאנסוֹ וחבריו טעונים רחמים על שאינם יודעים ומבינים מה שמבין בעל-המאמר מ. ג. – זה דוקא לא איכפת; שאין להם, הגויים, הכרתו המוסרית של הסופר העברי בעל רוחו הלאומי – זה מובן; ואולם אם הם יבואו ויראו לו על הפוליטיקה שלהם בפולניה ובשאר מקומות, לאות ולמופת, שהם דווקא אינם מוכים כל-כך בסנוורים ויודעים “תריס וסכר בפני הנחשול” מה טיבו – חוששנו, שלא ימצא בעל-מאמרינו מענה אלא, אולי, בזה, שאין מקשין על מאמריסטיקה.

–––––––

ריזיגנציה. – בחוב' ו' של ה“מעברות” כותב אהרונוביץ: “לא הערבים הם מתנגדינו, הם בנדון זה יותר נפעלים מפועלים”.

לא ידוע, מהיכן הוא בטוח כל כך. אבל אם זה באמת כך: אם פקידי בעלת-המַאנדאט, כלומר, הפקידים האנגלים והערבים אשר בארץ, הם הפועלים האמיתיים נגדנו, ולא העם הערבי פה ולא הפוליטיקה בלונדון שם, שאֵלו הנם רק נפעלים, כלומר נשמעים לעצות, המתקבלות על לבותיהם, מפני שהן מתאימות לרווחיהם, אז מה תועלת בהקמת דעת-הקהל לטובתנו “כל עוד שלא נחתך גורלה של ארצנו”? אם אהרונוביץ חושב, ש“אחרי שייחתם השלום, אחרי שישתמש בנו מי שצריך לצרכיו, יזרקו אותנו כקליפה ונהיה מהצועקים ואינם נענים”, אזי במה עכשיו עדיין לא מאוחר, במה כוחנו עכשיו “לצעוק ולהיענות”? וכי מה המה הבעלים עכשיו וחותכי גורל-הארץ, אם לא אותם שיהיו גם אחר כך, כלומר, אותם המשתמשים במי שצריך לצרכיהם, מצהירים הצהרות להנאתו ואחר כך הם זורקים אותו כקליפה? הבאמת חושב אהרונוביץ, שארץ-ישראל זהו “ענין יהודי-אינטרנציונלי” ולא ענין של אוחזי-ביד מבטיחים ומצהירים, כל זמן שההבטחות וההצהרות הנן בהתאם לאינטרסיהם, באמת או בטעות, והם הם חותמי-השלום וחותכי-הגורל היחידים? אם כל הענין הוא “הבטחות מלים, שאין להן לא פרי ולא פרחים”, אז מה היא העצה היעוצה? אם הכל מסתובב על תאות השלטון והנכסים, על הרמאות המסחרית ועל ההתחשבות עם הכוחות הגלויים – אז מה תקותנו המדינית כאן עתה ומה לאחר זמן? הכרת-סוחר, רמאות-סוחר, או טעות-סוחר – מה לה עכשיו, בטרם נמסר המאנדאט באופן רשמי, או לאחר שיימסר וייחתם ה“שלום”? האם ב“כתיבה וחתימה” תלויים דברים כאלה? האם גם ב“דעת-הקהל”? האין גם דעת-הקהל נעשית על ידי הכותבים והחותמים, אשר אין אומר להם: מה תעשו?

אין עצה ואין מוצא ל“פוליטיקה היהודית” החיצונית: לא ברומיניה ולא באוקריינה, לא בפולין ולא ב“נגב-סוריה”. האוהלה, ישראל! אם לא נס ליחנו, ייעצר בנו פנימה. יחד עם קללתנו.

–––––––

ועידת “אחדות-העבודה”. – במעשיות יתרה לא הצטיינה אף היא. הרבו לדבר, להתוודות. כובד-המצב הגיש כל החלטה לנחושתים. עייפות נוראה ליוותה כל ישיבה. אף-על-פי-כן הביאה תועלת, הביאה לידי בירור את היחסים, הביאה לידי גילוי, כי “אחדות-העבודה”, למרות דעתה את כל חטאי ההסתדרות הציונית ולמרות שאיפתה להית מאוחדה עם פועלי-ציון, כמו עם יתר האלמנטים הצעירים והסוציאליים בציונות, אחת החליטה לבלי לוותר על ההשתתפות בקונגרס, שהיא רואה בו מוסד עממי כלל-ישראלי לבניית-הארץ.

לידי גובה אנושי גדול התרוממה הוועידה בשעות שהוקדשו לשאלת ההגנה. בישיבה זו נשמעו קולותיהם של שנים מראשי אנשי-ההגנה [– – –] כל מלה שלהם – פשטות שבעומק, מפעל ונוי שבמסירות-אמת, הרוחניות בעצם תומה כי תאחז ברוֹבה. הורגש, כי עם אלה, הזקופים, הפשוטים, השלמים, שבנו לתחיה, כולנו, כולנו, אשרי מי שזכה להיות באותו מעמד.

–––––––

קרן-הגאולה – ארץ-ישראל קטנה היא וחלקיה העיקריים כבר מיושבים על-ידי לא-יהודים. מאלה אין, אפוא, תקוה לישובים יהודיים. הארץ לעובדיה, ומעובדיה לא תיקנה. האפנדים הנם רק בעלים לשעה, ולו גם ניאותו למכור לנו קרקעות, לא מהם ניבּנה. ה“מאנדאט” – אינו עיקר.

אם יש לנו איזו תקוה טריטוריאלית בארץ – (תקוות אחרות: רוחניות, מוסריות, תקוות למספר של קבוצות-פועלים, שתראינה מופת לצורות חדשות של חיים וקיום, יש לנו בכל אופן) – הרי היא רק מן הנקודות המועטות, העירוניות והכפריות, שישנן כבר בידינו ושכוחן אתן למשוך אליהן – בגבולות ידועים, מצומצמים – זרמי-הגירה; ועוד יותר – מן המקומות השוממים בארץ-ישראל ובשכנותה, שאין להם יושב, ושאחרי ההכשרה יוכלו לכלכל רבבות…

המקומות האלה הנם אדמות-זיבורית, גבעות-חול, הרי-סלעים ושטחי-מדבר. ליישוב נשַׁמות שכאלה דרושים נִשְׁמות-חלוצים, המוני ידים ונפשות בונים מסורים, מיליוני-נדבה עוזרים ושלטון דורש-טוב. אם שלש אלה יהיו לנו – חלוצים, קאפיטאלים ושלטון מסדר – סוף-נצחוננו לבוא.

היש בנו מוכשרים לישב נשַׁמות? ההיסטוריה שלנו עד כה אומרת: לא. ואולם מי יודע… בחיים יש שהנמנעות נעשים לדבר שבהכרח…

בכל אופן, גדול ועולמי הנסיון, זה נסיוננו האחרון.

בכל אופן, במה שנוגע לצד אחד, לנדבות-כסף, הנה היחס של הישוב בארץ-ישראל במשך השבוע הזה לצורה זו של עזרה עצמית – לאסוף כספים לקרן-הגאולה, ההתעוררות המרובה, ההתנדבות הלבבית, מסירות-הילדים – יש בכל זה משום לנחם בני הדור ההולך, אכולי הספק הממית, ולרמז להם, שלא… עוד לא אבד הכל. עוד יש יהודים ועוד יש רגש יהודי… ומתחנך דור חדש יהודי, הגדל ובא.

–––––––

על דאטפת. – אנשי-ה“בּוּנד” מספידים ערב ובוקר את הציוניות המתה. מובן, את הציוניות יש מה להספיד, גם עכשיו, גם “בימים הגדולים” האלה, גם אחרי שהפוליטיקה הגדולה קשרה אותנו באופן רשמי אל מרכבתה. לבּנו, כמובן, מפזז מרוב שמחה ותודה. ויש על מה. בלי קשר זה אל המרכבה עומדים אנו לגווע לגמרי בציה.

אבל הבטחון אינו מרובה: המרכבה גדולה, אדירה ורצה במהירות מבהילה, ואנו קטנים ורפים ועלוּלים להינתק בכל רגע.

את הציוניות יש מה להספיד. אבל מטומטמים, אם לא מנוולים, הם אלה המדברים השכם והערב על מותה של תנועה חיה, של תנועת אנשי-חיים, אשר, יחד עם מקימי הרעש שבהם, יש גם אמיתיים, מתנדבים, חלוצים, ואשר לבם דופק באמת לבוא גאולת-העם.

מי שהיה משורר, הבּונדאי אַינהוֹרן, אינו פוסק מרקוד על קברינו. ואת זה לעומת זה עשה העתון “הארץ”. איזה ש. שווארץ מפרסם (בגליון רע"ט) מאמר בשם “מיתתה של מפלגה”. מי? ה“בּוּנד”! ה“בּוּנד”, שנכנס למפלגה הקומוניסטית הרוסית, מת, חדל להתקיים. והשחורים ממהרים לסתום את הגולל ולקרוא בקול של יראת-שמים לאומית: ברוּך דיין-האמת!

וכאַינהורנים ה“אדומים”, כן לא ישימו אל לב הכחולים-השחורים, כי עתידו של ה“בּוּנד” אינו בשטימונג הלאומי או האסימילאטורי של הוועד המרכזי שלו, שעשה קומבינציה מפלגתית זו או אחרת, כי אם בכשרון-הפעולה של עסקני-ה“בונד” החיים והקיימים להיות בעצה אחת עם יתר מפלגות-הפועלים היהודיות ולהפוך את ההמון היהודי הקלוקל לעוסקים בעבודה פרודוקטיבית ומחוברים לעובדי-העולם. אם כזאת יעשו עסקני ה“בונד” החיים, גם אחרי כניסתם לחברת הקומוניסטים הנוראים – ברוכים יהיו וחיה יחיו!

–––––––

טאַקט. – בממשלה הרומאנובית נלחמנו. בממשלות דיספוטיות תמיד נילחם. תמיד ישאל אותנו פילטוּס בבוז: מה היא האמת? ותמיד אנחנו נדע אותה. תמיד יצלוב אותנו – ואנחנו נחיה. אבל ביחס למסתרי חיי העמים, שבצִלם אנו חיים, דרוש טאַקט מצדנו. וברוך גורקי וכל אלה המזכירים לנו את זאת. תמיד דרוש לנו לדעת, שאנו לא הם, שמה שיש לנו אין להם ומה שיש להם אין לנו. תמיד דרוש לדעת שלא ככל הגויים בית-ישראל, שהם בלעדינו יכולים להתקיים, ושאנו גֵרים אצלם, גרים בהכרח, אבל אצלם. ולפיכך – טאַקט מעוּלה בכל פסיעותינו, מוסר מיוחד. המנהגים המקובלים, מושגי-ה“כבוד” המקובלים – לא לנו הם. ממנו יידרש אחרת. זכות-קיומנו בשביל עצמנו היא בעצמנו, כמו שהננו, כזכות-קיומו של כל אורגניסמוס; אבל זכות-קיומנו בשבילם היא, באמת, רק אם נהיה “עם נבחר”. זהו גורלנו.

–––––––

רעיונות. – מלחמת-מעמדות… כן… אבל המעמדות אינם רק שנַים. תכנה של ההיסטוריה אינו המלחמה של המעמדות בשביל האינטרסים החמריים, כי אם המלחמה בעד החיים, הכוללים כל מיני אינטרסים: חמריים, שכליים, מוסריים, אמנותיים וכו'. ומזה יובן, שבמלחמה לשחרור הכלכלי של מעמד-העובדים, זאת אומרת של האדם, יש מקום לאנשים בעלי אינטרסים חמריים שונים ולנימוקים רוחניים שברוחניים.

“הרוח המהפכני”. ואולם במקום שהסביבה החברתית אינה מוכנה למעשים, מחוסרת הכרת האמת, תחוחה, מה יעלה זה או מה יוריד? אפילו “המפעל המהפכני” אינו יכול אלא להמהיר את המחשבה והרגש אל דרך-המעשה, אבל לא להבטיח את אפשרות-המעשים.

טעותו העיקרית של האוטופיסט היא, שהוא חושב, כי יודע הוא את האדם. האדם הוא כך וכך, “שיטה” כזו וכזו, ולפיכך אם יהיה זה וזה, יֵצא כך וכך. ועל כן לכו ועשו כך וכך. דווקא כך וכך. בדיוק. אבל כשם שאין פרצופיהם של בני האדם שוים, כך אין האדם בעצמו שוה לעצמו. לשיטת-עצבים זו רצויה השיטה של מושב-עובדים ולזה – קבוצה. אבל יש שהקבוצה דרושה דווקא לבעל-השיטה של מושב-עובדים; ויש שבעל-הקבוצה היה רוצה לברוח לחודש ימים לאיזה מושב-עובדים, או אולי לעבוד לגמרי בבית-חרושת ולהיות בערב לבדד. ובכן? ובכן, באמת, כל השיטות טובות, כל התנאים רצויים, ובלבד שהאדם יכול לאכול את לחמו ביגיע-כפיו ולהיות את אשר הוא. ואולם האוטופיסט לא יסכים לזה לעולם. להכניס ערבוביה בשיטה?

[מתוך העזבון]

התפקיד העיקרי של הסוציאליזם היהודי בזמן הזה הוא לחזק את הכוחות הפרודוקטיביים והאפשרויות הפרודוקטיביות של הפרוליטריון היהודי, כלומר, של החלק הבלתי-מנצל שבעם היהודי, שהוא הלוז שבשדרת האומה היהודית; להעביר את האלמנטים הבלתי-עובדים שבו, מפני חוסר מקום ותנאים או מחוֹסר הרגל ויכולת, לחיי-עבודה; לסדר את ההגירה של ההמון היהודי מן המקומות המקיאים אותו אל המקומות, שיתחדשו על ידו ושיחדשו אותו –

לתכלית זו עתידות כל מפלגות-הפועלים היהודיות בכל מקום – אם רק כוח-חיים אמיתי בהן – להתאחד. ההגירה לארץ-ישראל תהיה אחד מסעיפי-העבודה של ההתאחדות הזאת.

בארץ-ישראל יש עוד מקומות פנויים שהפועל היהודי יוכל להתבצר בהם. מפרי-עבודתו לא יוכל להתקיים מיד. ולכן יִדָרשו קאפיטאלים, שיכלכלוהו כל עת עבודתו הפיונרית. יִדָרשו גם מסדרים טכניים ורוחניים. באיחודם של אלה האחרונים יהיה צורך; במפלגות של עכשיו – לא.

פועלי ארץ-ישראל צריכים להסתדר בהסתדרות-פועלים אחת, שתעשה כל הנחוץ לחיזוק כוחו של הפועל היהודי בארץ. אין ההסתדרות הזאת צריכה להיקרא דוקא ציונית-סוציאלית: השׁם “הסתדרות פועלי-ארץ-ישׂראל” דַיוֹ. רוח הציונות הפרוליטרית, כלומר, רוח הסוציאליזם היהודי האמיתי יחַיה את ההסתדרות הזאת מאליו. יהיה גוף של פועלים יהודים בארץ-ישראל; נשמת-הסוציאליזם תוּפּח בו מאליה. אי-אפשר בלי נשמה זו. ואולם בכדי להימלט מפלפולים מפרידים, מתיאוריות טראדיציוניות מקלקלות, מן המסורות המפלגתיות, מן הקשרים לוועד מרכזי זה או אחר; בכדי שהפועל לא יאמר: “פועל צעיר” אני, “צעיר-ציון” אני, “פועל ציון” אני וכו' וכו'; בכדי שוועידת-הפועלים הכללית תוכל לבחור מתוכה את היותר מוכשׁרים, מבלי שים לב לעבָרָם המפלגתי; בכדי שמוסדות הפועלים הנחוצים יִוָצרו בלי חיכוכים קשים – לשם כל זה צריכה הסתדרות-פועלים פנימית ארצי-ישראלית זו לבלי להוסיף על עצמה כל שם-לואי. הסתדרות פועלי-ארץ-ישראל – בזה נאמר הכל. על כורחה תהיה מה שהיא על פי עצם מהותה. וגם שדה-פעולתה של ההסתדרות יהיה – הכל. לעבודת-השלום ולעבודת-המלחמה. אין הגבלות ואיסורים.

נקווה, כי החלוץ, כשיתחזק בארץ ימלא גם את התפקיד הגדול הזה של יצירת הסתדרות אחת של פועלי ארץ-ישראל, שהיא תסדר את עבודת הקבוצות החקלאיות, שהיא תארגן את גדודי העבודה הציבורית (אשׁר בלעדיהם לא יבָּרא דבר), שהיא תפקח על האגודות המקצועיות בעיר.

תיבּרא הסתדרות כזו – אם נעים לכם ביותר, קראו לה “בלתי-מפלגתית” – סוף הקשר עם הסתדרות-הפועלים בגולה ועם ההסתדרות הבין-לאומית של פועלי-העולם (הערבים בכלל) – לבוא: בעלי-הברית הטבעיים יחפשו זה את זה.

עם ההסתדרות של לא-פועלים תבוא הסתדרות זו בקשר ארעי או בריב, – הכל לפי צורך-השעה של ההמונים היהודים העובדים והרוצים לעבוד, המבקשים עבודה ולחם ונושאים בנפשם את חלום הגאולה העולמית.

[“קונטרס”, סיון תר"ף: בתוך “מכתבי חברים”, החתימה: בר-יוחאי]

ב“טאֶג” הניו-יורקי מה' אייר כותב על עמוד המאמרים הראשיים ד"ר ק. פארענבערג:

“הפוגרום בירושלים הכזיב את תוחלתנו בכפליִם: נכזבה תקוָתנו בעתיד-הישוב בפלשתינה ונכזבה תוחלתנו מידידותה של אנגליה. ההכזבה השניה היא הכי מכאיבה והכי מסוכנה בשבילנו. להביע זה בגלוי – הנה חובתה של דעת-הקהל”.

ישמור אלהים את דעת הקהל העברי מאנשי-פרוגרס ומאנשי “חובה” כאלה, שאי-ידידות-אנגליה קשה להם מחורבן-עולמים של הישוב.

– – – – –

באותו ה“טאֶג” מכ' אייר ובאותו העמוד החשוב של המאמרים הראשיים כותב מנהל אחר של דעת-הקהל – וא. וואהלינער שמו – לאמור:

“די איצטיגע ציוניסטישע פיהרער ווילען א מרכז רוחני, א העברעאיסטישען קולטור-צענטר, א העברעאישען אוניווערזיטעט – – לאמיר קלאר ווערען, אז צוליב דעם העברעאיזם און צוליב א העברעאישען אוניווערזיטעט קאנען מיר ניט מקריב זיין דאס פאלק און די אידישע היים. – – – א מרכז קאנען מיר איבערלאזען צום הייפעלע העברעער און זיך פערנעהמען מיט וויכטיגערע זאכען. און אויב עס זאלען ניט זיין קיין בעגרינדעטע האפנונגען (מצד הממשלות) אויף א אידישער נאציאנאלער היים, וועט עס זיך אפשר גאר לוינען ארויספיהרען דאס ביסעל אידען פון די געפעהרליכע פאלעסטינער חורבות” –¹

הנה בעל-טובה ובעל-רחמים – עפרא לפומיה!

– – – – –

בעתון פרובינציאלי-ליטאי-ציוני ביודיש אני קורא: “יהי יחסנו להחלטת סאן-רימו מה שיהיה, אבל אין ספק, כי עומדים אנו לקראת עבודה רבה, ולכן צריכים קודם כל להגביר את כוח-עתוננו. נחוץ לעורר תעמולה גדולה לטובת הפרעסע-אַקציע של עתוננו, וכו' וכו'”.

פרעסע-אקציע לשם עבודת-הציוניות והציוניות לשם הפרעסע-אקציע…

אבל המצב אינו רק שם² כך. כל האַפּאַראט הציוני הוא לשם קיבוץ-כספים, וכל הכספים המקובצים מתבזבזים לאפאראט הציוני.

מעגל-קסמים.

– – – – –

על הפרנסות של האינטליגנציה-למחצה שלנו, מחוסרת הפרנסה, נוספה אחת חדשה: יצירת מפלגות שמאליות. מתחברים שנים-שלושה הולכי בטל, מחברים ריזולוציה, שולחים אותה לחוץ-לארץ לשנים-השלושה המחזיקים גם כן באותה ריזולוציה – והריבולוציה השמאלית הולכת ונעשית – לטובת הפרוליטריון!

ב“אוואנגארד” הוינאי אנחנו מוצאים “בעריכט” מפלשתינה על “המועצה המפלגתית שלנו” (של המ.פ.ס., פועלי-ציון מחודשים) בפסח, שבה השתתפו בתור באי-כוח המשלחת ניר ונתן. החליטו: לארגן את ההמונים הערבים בכפר ובעיר (המחליטים לא דיברו אף פעם מימיהם עם ערבי אחד!); לבלי להתאחד עם “אחדות-העבודה” (ה“בעריכט” מוסיף" “למרות כל הכרכורים הדיפלומאטיים של חברי-המשלחת הפועל-ציוניים, השמאליים, כביכול”; כלומר ניר ונתן, סופרי ה“אונזער אמת”, שדבריהם נעתקו משם ל“אוואנגארד” גופא, הם בשעת הצורך המכרכרים הדיפלומאטיים וה“שמאליים, כביכול”… השמאליות האמתית היא רק באולם-לוֹרנץ!).

ולבסוף: “נאך לאנגע אנשטריינגונגען (!) און נאכ’ן גובר זיין פון די פארשידינסטע העברעאיסטיש-שאוויניסטישע מניעות (??) איז אונז געלינגען צו פארווירקליכען דעם הייסען וואונש”³ ולהוציא את ה“אונזער אמת” –

כך עושה ה“אוואנגארד” הריבולוציוני ריבולוציות פרוליטריות קומוניסטיות ושאר דברים גדולים בעולם –

ריקנים!

[“גליון קונטרס, סיון תר”ף; החתימה: יוסף חבר]

– באספת-החברים של “אחדות-העבודה” בשבת זו בענין הוועידה הבאה שמעתי דברים קשים – ויותר מִקָשׁים – נגד “הפועל הצעיר”. שׁמעתי ושתקתי, כי לא תמיד קל הדיבור בציבור. ואולם אחר כך, אחר סגירת האספה, הכני לבי על ששתקתי, והנני רוצה לממלא בזה את חסרוני.

מי הוא “הפועל הצעיר”? ועד מרכזי של חלק ידוע מפועלי ארץ-ישראל. פועלים אלה אינם נבדלים במאומה מאלה הפועלים, שבחרו בוועד המרכזי של “אחדות-העבודה”. כאלה כן אלה נושאים את הדגל האחד. כאלה כן אלה אין ביניהם אף אחד, שלא ירצה, למשל, בהלאמת הקרקע (זה שכאלה כן אלה אין ביניהם אף אחד שיראה דרך ישרה וברורה, איך מלאימים קרקע שאינה לנו – זהו ענין לחוד). כאלה כן אלה מתחבטים ללא-פתרון בשאלה העיקרית: איך לעשות, שהחלוץ העברי הבא לארץ-ישראל, המוכרח לבוא לארץ-ישראל, ימצא פה עבודה פוריה ומשכורת מספקת למחיה. כי המצב בארץ הוא כזה, שעבודת-האדם, גם כשהוא מוצא אותה, אינה נותנת לו לחם לאכול, כי אם רק איזו גרושים, שאינם מספיקים.

אין בנין-ארץ מופשט. יש אנשים חיים הבאים הנה ורוצים לחיות. אם תיווצר האפשרות לאנשים לחיות פה, תיבנה הארץ על ידיהם לעם. אם לא – לא.

יש פה מקומות שוממים. להחיותם ולחיות עליהם דרושים אנשים, קאפיטאלים ומסַדרים טכניים (וגם רוחניים). המעמד הספיקולאנטי שבעמנו לא יתן הרבה – לא זה ולא זה ולא זה. עד עכשיו רק קילקל, רק הרס. התקוָה היא רק במעמד העובד והרוצה לעבוד. אמנם, אם יִמָצאו במעמד הבוּרגני – כְּנֵס, כיוצא מן הכלל – כוחות, שיבואו לעזור לבנין-עתידנו, לא יִדָחו, כמובן, משׁום צד. כלום נדחו הלֶנינים, כשׁבאו ממעמד-האצילים? כלום נדחו המארכסים, כשבאו ממעמד-הבורגנים? יִכשרו לנו גם הרוטשילדים, להבדיל, אם יהיו בבונים.

הכל יֵרָצוּ. ואם מלחמה לנו בבורז’ואזיה היהודית, הן עוד לא בראה פה בורז’ואזיה זו את השדה, שעליו נילחם אתה בפועל. לפי שעה זוהי, לעתים קרובות, רק מלחמה אידיאולוגית בפסיכולוגיה הבורגנית, בהרגלים הבורגניים ובהשקפת-העולם הממונית.

אין ספק: הפרוליטריון היהודי צריך להיות מאוחד. גם בוארשה, למשל, איני רואה, למה לא יעבדו ביחד ה“בונד”, “פועלי-ציון” וה“פאראייניגטע”? איזו אינטרסים מתנגדים מפרידים ביניהם? השאיפות הלא אחדות הן: ביצור ותיקון כלכלי, תנועה חפשית פוליטית, סידור-האמיגרציה, חינוך-העם ברוח-הסוציאליזם. ואם “פועלי-ציון” מוסיפים: פלשתינה, עבודה קואופראטיבית בפלשתינה, וה“פאראייניגטע” אומרים: פלשתינה לא תוכשר ודרושה טריטוריה אחרת להציל את ההמונים היהודים – על כל פנים, לולא הוועדים המרכזיים של המפלגות, המעכבים – וכי לא יכלו המוני הפועלים היהודים בפולין להיות למפלגה אחת, שאמנם זרמים שונים זורמים בה בנוגע לצדדים ולחזיונות שונים, אבל הפעולה היהודית-פרוליטרית העיקרית אחת היא ומאוחדה?!

איני בקי במצב-העניינים שם, אבל פה, בארץ-ישראל, ברי לי, שאין מקום לשלוש מפלגות: “הפועל הצעיר”, “אחדות-העבודה” ו“מ.פ.ס.” – כל פועלי-ישראל צריכים ויכולים להיוועד ולבחור מתוכם ועד מרכזי מן האנשים היותר מוכשרים שבהם, מבלי שים לב ליחסים המפלגתיים שבעבר, כי הן אפילו חילוקי-דעות ממש אין בינינו – חילוקי-דרכים על אחת כמה וכמה שאינם. אמת, יש טונים שונים, יש טמפרמנטים שונים, אבל הבדלים כאלה הן ישנם בין כל אדם ואדם ואף על פי כן אין כל אדם ואדם עושה מפלגה לעצמו. יש, למשל, מתלהבים יותר למעשי הגנה ויש פחות – אבל בצורך ההגנה הכל מודים. יש נמשכים יותר לאינטרנציונל, ודוקא לשלישי, ויש פחות, ולא איכפת להם גם השני, ויש שאין להם צורך כלל באינטרנציונל – אבל מה זה מעכב? יש נוטים יותר לצורה של מושב-עובדים ויש שנוהים אחרי הקבוצה, הקומונה – אבל מי קובע מסמרים? יש מוצאים, ששביתה פלונית היתה במקומה ויש אומרים, שאך למחסור היתה באותה שעה – אבל כלום יש מתנגדים לאמצעי השביתה בכל זמן ובכל מקום? יש קנאים יותר לשפה העברית ויש (כמוני, למשל) החושבים, כי זוהי הדאגה האחרונה, ולא עוד אלא שאילו שאלו אותי: במה היית בוחר, בישוב תעשייתי-חקלאי מבוסס המדבר יידיש, או בישוב קטן תל-אביבי המדבר עברית? לא הייתי מפקפק בתשובתי אף רגע. אבל מה כל זה שייך לפעולה הקשה, האמיתית? מה כל אלה החילוקים לגבי יצירת מפלגת-פועלים חזקה, משפיעה, אחת, בעתיד הקרוב וסידור מוסדות-פועלים נחוצים מאוחדים מיד?

אין מי שלא יודה, כי קיום שלוש מפלגות בקרב איזו מאות פועלים עלובים – זהו חטא. וּועידה כללית של באי-כוח כל פועלי-הארץ היתה צריכה לשים קץ למצב הזה.

ואולם החיים אינם נענים בכהרף-עין לרצוננו. יש גורמים וסיבות ומסורות וסבלי-ירושה, ו“מוכרחים להתחשב עם המציאות”.

ומציאותו של “הפועל הצעיר” היא כלל לא ככאראקטריסטיקה שניתנה לה על-ידי חברינו. אמנם, אי-אפשר שלא להסכים, כי לא כ“פועל הצעיר” מלפני ט“ו שנים “הפועל הצעיר” היום. היום ניכרת בו איזו גאוותנות, איזו התרברבות של “מפלגת כוהנים”. הן שמו הטוב כל-כך הולך לפניו. הן כמה וכמה אינטליגנטים יהודים במערב מלקקים ממנו ממש את האצבעות. בוועידת פראג, זו שהחליטה על “איחוד”, לא נזכרה “אחדות-העבודה” כלל, כי הן רק “הפועל הצעיר” חי וקיים בארץ-ישראל! מכאן טוֹן-הביטול של העתון “הפועל הצעיר” על ימין ועל שמאל; מכאן הפסיעה על ראשי אנשים, שעבדו באותו עתון באמונה ובתום ובשעות קשות מאוד; מכאן אומץ-ההטפה ל”פת במלח ומים במשורה“; מכאן הצידקוּת הרבה ביחס למוסריות של הבחירות, בשעה שהמעשים היו כמעשי הכל; מכאן הפיליטוניות למחאות-ה”קונטרס“, ה”איגרת" ו“החוברת” בשעה זו… אבל כלום זוהי כל המציאות של “הפועל הצעיר”? וכי יצדק מי שידון על המציאות של “אחדות-העבודה” לפי המכתב בענין “פועלי הרכבת”, שבא ב“קונטרס” לפני איזו חדשים? וכלום איזו שורות בלתי-רצויות בעתון “הפועל הצעיר” נותנות את הזכות לדבר על איבת-עם? “הפועל הצעיר” יכול להיות סימפאטי לנו או בלתי-סימפאטי, אבל איבת-עם סמי מכאן. ואם גם נכון הוא, כי רחוק רוח “הפועל הצעיר” מהרעיון של שלטון-עם, באשר גירסתו היא: הכוהנים והעם, הנה מעשיותו בדרך יצירת היש הפועלי מאין, במעבר מִלֹא-עם לעם, נעלה הוא מעל כל ספק ואין לשכחה אף רגע. ולפיכך, אם גם “מהרהר” פלוני או אלמוני מן הוועד המרכזי של “הפועל הצעיר” אינו חביב עלינו; אם גם כל הוועד לא צדק, לדעתנו, בתיאוריה שלו, שלשם מוסדות-פועלים משותפים דרוש ליצור אגודות פרופסיונליות בלתי-מפלגתיות דוקא; אם גם חושבים אנו את תכניתנו, תכנית “אחדות-העבודה”, דרך אחדות-הפעולה ואחדות-הפועלים בחדא מחתא (ולא פרופסיונליוּת לחוד ופוליטיקה לחוד!) – הנה למעשה צריכה “אחדות-העבודה” להיות עם “הפועל הצעיר”. ואם אין דרך אחרת לצאת מן המבוכה אלא בהסכמה להצעת “הפועל הצעיר” בדבר אגודות פרופיסיונליות בלתי-מפלגתיות – עלינו, לדעתי, לוותר. נצחון ענין-הפועלים צריך להיות קודם לכל. וסכנה אין בדבר. גם אגודות-פועלים בלתי-מפלגתיות יהיו בימינו בהכרח מה שהן צריכות להיות. סוף כבוד “אחדות-העבודה” לבוא.

הנה בוועידת פראג התאחד “הפועל הצעיר” עם “צעירי-ציון”; הנה אל מפלגת “הפועל הצעיר” הולך עכשיו ובא גם “החלוץ” – כל אלה עצם מעצמנו, כל אלה בני “אחדות-העבודה” בעצם, ואל תהא “טאקטיקה” מפרידה בינינו. ועד שאנו מתאחדים עם “פועלי-ציון” – דבר שנחוץ לעשותו, אם רק הם יסכימו, כי גם “פועלי-ציון” הנכונים להתאחד אתנו הם בעלי-בריתנו הטבעיים, והלואי שהיינו מאוחדים עם כל מפלגות-הפועלים היהודיות בחוץ-לארץ! – אל נרחיב את הפרץ שבינינו ובין חברי “הפועל הצעיר” הקרובים לנו במקום ובנסיונות-החיים, אם גם המבטא “ציבור-הפועלים” מובא אצלם בסימני-הבאה של לעג וקלס ודוקא במאמר הראשי, המרכזי, של “הפועל הצעיר”.

כי הנה תפקיד הפועלים היהודים בכל מקום הוא ליצור מפלגת-פועלים אחת, שתעזור למעבר הקשה של ההמון היהודי לחיי עבודה פרודוקטיבית. בין כל אמצעי המפלגה הזאת ותעודותיה לא תחסר גם העמידה בברית עם האינטרנציונל הסוציאליסטי של כל פועלי-העולם. גם בארץ-ישראל לא תהא שום מניעה ליצור מפלגה ארצית של מפלגת-הפועלים היהודית העולמית. שאלת-השפה לא תעכב, כי קנאי-העברית יוכלו להיות חברים ב“שפתנו”¹ וקנאי-ה“יידיש” יוכלו ליסד להם סֶקציה בדומה לזו. בלי הפרעה! בנוגע לעצם השׁאלה של ישוב-הארץ על-ידי המון פועלים יהודים אין לזה ענין רב.

ברם מפלגת פועלי ארץ-ישראל, שצריכה להיווצר פה מיד, במצבה ובכוחה כיום הזה, אין לה גם לחשוב על התבדלות מן ההסתדרות הציונית, למרות הרוח הרעה השולטת בזו כל הימים כשם שמפלגת-הפועלים היהודית-העולמית – אילו היתה כזאת – אסור היה לה להיבדל מן הקונגרס היהודי הכללי.

זמן מעבר לנו. ובזמן המעבר אי-אפשר לאסור על ההליכה עם הבורז’ואזיה – או הדומה לבורז’ואזיה – במידה שהליכה זו מסייעת לבנִיה ולחיזוק – איךְ שׁהוא – עמדתו הכלכלית של ההמון המסוער המתפלל לעבודה וללחם.

[מתוך העזבון. החתימה: “אחד המשתתפים”]

הפוליטיקה המפלגתית של הבולשיביסטים ודאי שאינה ענין לפואימה¹. אבל התנועה הבולשביסטית, המעוף הבולשיבי, רוסיה הבולשיבית – הרי “שנים-העשר” של אלכסנדר בּלוֹק לפנינו.

– – –

אלכסנדר בלוק, מחבר-הפואימה, או ה“גרוֹטסקה”, כמו שקוראים אחרים לצורה שירית זו, הוא משורר רוסי מודרני מובהק. אחד-הגדולים. שירה זו נאמרה בראשית ימי המהפכה הלֶנינית ברוסיה. המשׁורר מעביר לפנינו בציורים ריאליים-סמליים את המצב בעיר-הבירה, את מצב נפש התושבים בשעת ערעור-יסודות ואנדרלמוסיה, ובעיקר את ההפקרות, האנרכיה, האינסטינקטים העיוורים, הדעות המתהלכות והצצות, ועל אלה – הריליגיוזיוּת החייתית-המהפכנית של הפאטרוּל הפרוליטארי-הריבולוציוני. זהו תכנה, כמעט. וצורתה? מין הרכבה פיוטית, רוסית-עמוקה, של ציוריות דיקדנטית, פתּוֹס קלאסי, ליריוּת רכה, פיליטוניוּת חריפה, שארז' של עתונים מצויירים להוּמוֹר ולסאטירה, גסות שׁל פועל “פיטֶרי” וחיקויים דקים לשירי-עם רוסיים עם כל הדיהם האיתנים והנוגים.

– – –

ואַרשה לי הערה צדדית מעבר לשער: למסירת פואימה רוּסית-סלאווית, עממית-מודרנית וקלה-עדינה זו לעברית השמית, הבלתי-המונית, הבלתי-מודרנית, הבלתי-קלה, המחוסרת הרבה סגולות של שפה עממית-מדוברת, לא סגי בידיעת שתי השפות – ואפילו ידיעה הוגנת! – וכשרון-מתרגם. לכגון דא דרושה – סיעתא דשמיא. אם היתה זו עם המתרגם העברי ברוב המקומות של תרגומו – מסתפינא לדון. אני רק מַשלה את נפשי – אחר קריאה של כמה וכמה פעמים במקור ובתרגום – כי מושג-מה, על כל פנים, מיצירתו החזקה, הנוגה ורבת הענין של בלוק יתקבל על ידי התרגום העברי הנתון פה.

– – –

“שנים-עשר”. לאו דוקא. כי לא שתים-עשרה תכונות אישׁיות לפנינו. ונָקַט מספר זה שׁל שׁבטי ישׂראל ושׁל השליחים הראשונים. (אף מספר הפרקים – י"ב). ואולי היה נהוג בפטרוֹגראד לשלוח י"ב אנשים מזויינים בפאטרול אחד. – ונקרא הלאה.

– – –

“ערב שחור – שלג צחור”. אור וצל. דבר והיפוכו. וכבר העיר על זה, כמדומה, ש. צמח במאמרו על “שנים-העשר” בקובץ הספרותי “ארץ”, שיצא באודיסה.

– – –

“על רגליו לא יכּוֹן אנוש”, כלומר אין עמדה לרגלי האדם. הכל מתמוטט. ובמקור: На ногах не стоит человек מי יתרגם לנו לעברית פסוק שכזה, שהוא כל כך פשוט וכל כך ציורי. –

– – –

“ההלך אך ימעד. הוי, הלך!” המשורר נד לנכשל בצוק העתים, אבל גם מלווהו באירוניה. הרי שנים-העשר האלה הולכים – ואינם נמעדים! אינם מפונקים ואינם מפחדים מפני הסכנה.

– – –

“הזקנה תיבב”. הזקנה דורשת “לחם בחמאה” מן הפוליטיקה העולמית. למה איבּוּד בד למודעה גדולה על אסיפה מיסדת, אם מבד-המודעה אפשר היה לעשות חיתולים לרגלים, לתועלת הבריות, למען יחם להם?!

אמנם, לא יבוז המשורר האמיתי לרעב הסובל, באשר יודע הוא, כי האדם הרעב יצדק מצדו בבוזו לפוליטיקה, לכל הפוליטיקה. ואולם הפוליטיקן המנוסה, הסוחר, הפרופיסיונלי, המדבר בשם הרעב והעירום ובעצמו הוא שבע ולבוש, העושה סחורה בצרכיה של בהמת-האדם להרבות שומן על שומנו הוא ומלבושי-כבוד על מלבושי-כבודו הוא – יבבת הזקנה בפיו, הזקנה המפחדת אימת מות מפני ה“בולשיביקים”, אשר “יורידוה שאולה”.

– – –

ואחריה בא האינטליגנט. זה בעל השערות הארוכות, שהשתתף בודאי לפני שנים אחדות במאסף “Вехи”, תלמידם-חברם של הבּוּלגאקוֹבים והבֶּרדיאיובים, המֶרֶז’קובסקים והפילוסופובים. זה מפחד היום לדבר בהברות שלמות והוא “נוהם” על בגידת הבולשביקים, כפירתם והחרבתם את רוסיה. במובן האנושי שוה הוא לגמרי אל הכומר הנוטה הצדה, הגלח עב-הכרס והצלב לפנים, שעכשיו נפלו פניו, ואל הגברת באדרת הבוֹכה לגורלה – ונופלת על הקרח החלק בצעקה.

– – –

“הרוח יריע והֵנה יגיע”. התנועה הקיפה את הכל. גם לזונות “אספה היתה בזה הביתה” (ביתן), שהרי גם הן פועלות, פרוליטאריות, והן סידרו חוק לקבל בעד שעה לא פחות מעשרה רובלים ובעד לילה שלם – לא פחות מעשרים וחמשה. “ופחות מזה לקחת לא-יש – – – כבו האש!” מחרידה הסאטירה הדרמתית הזאת ומי יכילנה!

– – –

לבסוף מופיע על הבימה גם הריקן, ה“יחף”, ה“בּוֹסיאק” הרוסי, ילד-שעשועיו של יצירת גוֹרקי בתקופתה הראשונה.

– נתנשק!

– לחם!

קדושה האיבה ושחורה – כאחת. גם קדושה, גם שחורה. “שוּר, חבר, בעין חודרת”. תהיינה, הריבולוציונר, עיניך בראשך!

כי מסוכן הוא האויב מבחוץ ונורא גם האורב בפנים, באוהל; האויב היושב במארב-הבערוּת, היחפות והאינסטינקטים הפראים הנחנקים מדור-דור.

“קדושה האיבה, האיבה משחררת” – מי לא יחוש כל עומק השירה האנושית-החברתית-העולמית הזאת?

– – –

פרק ב' הוא כולו ריאלי שבריאלי. בתיאור דמות הי"ב אין אף קו רומאנטי, פתיטי אחד. לבושם, הילוכם ותנועותיהם – בחורים רוסים-עירוניים משפל-המדרגה, פאפירוסה בין השיניים – ובאלכסון בוודאי; – קארטוּז מעוך על הפדחת עם מצחון נוצץ.

ולבחורה הרוסית-העירונית, בת בלי משׁפחה, “קֶרֶנקות בפוזמק”, כלומר, שטרות-קרנסקי, שמחירם גדול ממחיר כסף-הנייר, שׁהתריסר מקבל מאת הממשׁלה החדשׁה, הלֶנינית, שלו.

אכן, כל המאורע בפֶטקה-קאטקה-ואנקה הוא אופיי עד לאין חקר. קאטקה היתה מיודעתו של פטר-פטקה, אחד ההולכים בין שנים-העשר. היא “בגדה” בו והלכה אל ואנקה, שלפנים היה גם הוא משלהם, ומשעשה עושר נהפך לבו ויהי עָרָם. הבאמת או רק בדמיון הרותח של ה“אוהב” הקנא והקנאי – אין הבדל. לגורל אחת היא. קנאת הפרט לואנקה ה“כלב”, “המנסה לנשק את יפתו”, משתלבת וגם מסתתרת בכנפי הריבולוציוניוּת. התחומין נתבלבלו בבלבול הכללי. קול יריות-רובה. איש אינו שומע שפת-רעהו. דם נקיים.

– – –

פרק ג' כולו הוא הד לשירת קסרקטין מימי הצאר בנעימה, ורק המלים אחרות. “הלוך הלכו חיילינו לעבוד”. בין הצבא הלבן והאדום נתחלף להם. מחר אולי ישובו יעבדו לדֶניקין, לפֶּטלורה, לִוראנגל. אבל היום הם “על אף הבורגנים” מוכנים להעלות שריפת-יה, כי כועסים הם על הואנקות, על הבורגנים, וצלָב אין. הוגלה ירד מעל הבימה. הסיום, בכל זאת, הוא:

– אֵל-נא, הושע, אֵל-נקם…

כפירה ערומה, חייתית, ואמונה סתמית, יערית – בערבוביה.

– – –

כל פרק ד' מוסר, איך מתרשמת נסיעת-ההפקרות והתאוה של ואנקה וקאטקה בנפשות תריסר הבחורים הרוסיים שלפנינו. נזכרים במסע סטיֶנקה ראזין עם בת הנסיכים על פני הווֹלגה… נזכרים בדמיטרי קאראמאזוֹב וגרוּשֶׁנקה…

– – –

“עוד הפצע, פצע שכין” – נאום פטר בפרק ה'. בטוי של אהבת זכר פרא לנקבה. אבל יש גם צלילים נפשיים-אנושיים, שאינם נפגשים בשירת האירוטיקה האירופית. – לא עלה בידי המתרגם למסור ככל הצורך את הריתמוס הפרימיטיבי, ההמוני, החודר, שבמקור, ואמנם, למעלה הוא מכוחות השפה העברית.

– – –

פרק ו'. תכנו: ה“נואף”, הבוּרז’וּי, נמלט מהתנפלות הפאטרול הבולשביסטי. הוא יוסיף לו לעשות ספיקולאציות, לאסוף קֶרֶנקות ולקנות קאטקות. לקרבן נפלה קאטיה האהובה, החפה מפשׁע. ברגע הראשׁון מתפרצת הבעיטה: “שׁכבי, נבֵלה, בשלג!” – ואחריה הפקודה למהפכנים לדרוך לבלי חת (במקור: Революционный держите шаг), כי גדולה האחריות והצר הצורר לא יתן לעיניו שנת.

– – –

אולם בפרק ז' ניחם פטר אל לבו על אשר הרג את קאטיה. רגש-האהבה תוקף. וידוי מר מתפרץ. החברים מלגלגים לו. וכי נאה לריבולוציונר לעת כזאת להיות בטלן ולשים לב לעסקים כאלה? הן ימים רעים וקשים באים על המהפכה: קוֹרנילוֹב, קוֹלטשאק ומרעיהם. פטר מתנער ומתמזג עם ההרגשה הכללית לבוז ולשוד את “דיוטות-הרוֹם”. יחי יֶמֶלקה פּוגאצ’וב!

– – –

תחת זאת פרק ח' – כולו נעימה רוסית, אשר אין גבול לעומק האנושי שבה. אחרי ההתהוללות באה החרטה, עולה ממעמקים, ואתה העצבות, “העצב עד מות”. ההשגה היא: לפצח הרבה זרעונים לבלות את העת בנעימים ולגזור בשכין את הבורז’וי. ופתאום – “סלח, אלוהים, לנפש עבדך החוטא”. שממון ועצב לרמוֹנטוֹבי…Скука скучная, смертная.

– – –

בפרקים ט‘, י’, י“א וי”ב מתגבר הטמפּו השירי לאין ערוך. נצרפה הנפש בכור-הסבל, דרך תשובה נסגרה, אין הצלה, שבורה הנפש – ולא מיין. על יד הבורז’וי מתלבט הכלב המצורע – סמל העולם הישן, שקיפל לכאורה את זנבו. אבל האם אין הבורז’וי יושב גם בפטקה וחבריו? והנה הסער התחולל. עמוד-שלג רם מתנשא. שנים-העשר הולכים. באבוֹד האיקונין וקאטיה גם יחד – “אל הכל מוכנים הם, מאום להם לא צר”. הרחק ילכו. אֵש מצָרֶפת. את כל האויבים המסתתרים בתעלות הקרות ישמידו. הכלב הרעב, המצורע, “ללא-מכורה”, יחרוק-שן. אך הכלב הוא כבר מאחוריהם. לפניהם, לפני הרוצחים והמופקרים האלה, אנשׁי הצבא האדום – יהַלֵךְ גואל-האדם, גואל-האנושיות.

כך מעלה שירת “שנים-העשר”, שירת בלוק החדשה.

[“האדמה”, תמוז-אב תר"ף; החתימה: ב.צלאל]

שתי שאלות. – ב“ימי-השביתות” האחרונים הגיעה לאזני פעם במקום-ציבור אחד שיחה קטועה בענייני “היזמה הפרטית” ושאלותיה; והנני למסור אותה בקירוב:

– שאלה אחת יש לי לשאול אתכם, רבותי – דיבר קול עבה של אדם עבה – מאמריקה אנכי, ויש לי מעט קאפיטאלים. והנה גם זייאָניסט אנכי, בפרט עכשיו, שגרייט-בריטיין הבטיחה לבנות לנו בית לאומי. והנה עלה בדעתי לבוא אל הארץ ולהשקיע גם בה חלק מן הקאפיטאלים שלי. ואין דעתי כדעת אחרים בזה! דעתי אני בזה, שצריך לפרנס עניי-ישראל, צריך! לא כך? אבל מה לעשות? את שחומי-העור אני יכול להשיג פה כמה שאני רוצה, ובזיל-הזול; האחוזים מעסקי, הַיינו, שאוכל לקבל מן הקאפיטאל שׁלי, יו נאו, ישׂביעו רצון… לא כמו במקום אחר, פחות מבמקום אחר, מפאת תנאי-המקום הקשים ושיטת-המסים, אבל, כמו שאמרתי, אני איני כמו שותפי: אני נכון גם לקרבן, כי זייאניסט אנכי! אבל דא עקא: רוצה הייתי שגם יהודים יעבדו אצלי. דעתי, שבציון אי-אפשר בלי יהודים. בלי יהודים מסביב אין בטחון… ואף אם לא אביא הנה את משפחתי, בכל זאת… בלי יהודים לא אסכים! אבל, רבותי, היהודי דורש יותר, אין קץ לתביעותיו, והיאך אני יכול לתת לפועל שכר גבוה בשעה שאני יכול להשיג בשכר נמוך? לא כך דרך הקאפיטאל! הן עומד אני בהתחרות, הן אין עסק בלי חשבון, ואם המצב יהיה כך, לא ירצה שום קאפיטאליסט לבוא אל הארץ, ומה יהיה בסופו של הזייאניזם? לא כך?

– וגם לי, יהודים, יש שאלה, – דיבר אחריו קול דק של בר-נש דק, – עם ה“רוּסלאן” עליתי, וחנני אלוהים באשה אחת ובשלושה ילדים. בבניינים אני עובד, אף כי איני בנאי על פי המקצוע; טַבַּקן הייתי בבסאראביה. צריכים אתם לדעת: בשׂר אינו בא אל ביתנו, לא יזָכר ולא יפָּקד. ואפילו דג מלוח, שאשתי היא “בעלנית” גדולה לזה – וגם אני והילדים לא היינו נזורים מן המאכל – לא תמיד אנו קונים. בית-אוכל צמחוני הוא ביתנו, ברוך השם: אוכלים לחם ותמרים ותפוחי-זהב. אמת, תפוחי-זהב אינם עכשיו ביוקר. (אמנם הם עודם בלתי טובים, בלתי בשלים). אבל הלחם – שמע ישראל! יותר מרוטל לחם דרוש לנו ליום, בפרט ביום שאני עובד צריך אני לבדי כמעט לארבע אוקיות לחם. חמישה-עשר גרושים ללחם בלבד! ועכשיו שכר-דירה (חדר אחד ב“נוה-שלום” – לירה וחצי ובעד ארבעה חדשים מראש!), מעט פחמים, מעט נפט, חתיכת-סבון, מעט טה, סוכר – על בגדים איני מדבר – הילדים לומדים בבית-הספר ודורשים ספרים, מחברות… אמת, הערבי עובד גם בשנים וגם בשלושה שילינגים ליום. איך הוא מתקיים – איני יודע. אך לך ושאל קושיות על אדם, שאינו צריך לשום דבר! אמת, דירת-חינם יש לו, יש לו גם מעט ירקות, ואולי אין לו… אולי הוא שולח יד קצת בשל אחרים… ואולי אינו שולח… איני יודע! אבל אנכי – וַי – איני יכול להתקיים גם בחמישה שילינגים ליום… בשום אופן… כשם שאני יהודי! גם לוּ היתה לי עבודה בכל יום, וגם לולא היו ימי שבתות וימי מחלה וימי בטלה… והנה חושבים, שאסור לי לדרוש יותר ממה שמשלמים לערבי… שחטא הוא – איך אומרים הם? – נגד העבודה העברית לדרוש “מחירים גבוהים”… ואני גם בששה שילינגים קשה לי כקריעת ים-סוף… וזאת אומרת, שנגזרה עלי לגווע פה, בארץ-ישראל, אני וילדי… אינני חקרן, כמו שאתם רואים אותי, איני יודע מפוליטיקה… ציוניזם – מילא… אבל שייך לומר… בכל זאת… כמו שאני יהודי!

– – – – – – – – – –

בזה כמובן, לא תמה השיחה.

– – –

הפועלים עצלים – ובעל-הבית דוחק. – גם בימינו אלה, כתמול שלשום, בעלות-בית אמידות, כשהן מתכנשות על כוס-טה ומאפה-נופת, שולחות לשון ומהלכות רכיל במשרתות שלהן; ואולם בעלי-הבתים אינטליגנטים כשהם נפגשים כיום בציבור או בעתונות – המוֹדה דורשת מהם לעשות לנושא-שיחתם את פועלי “הקבוצות שלהם”.

“כי האמת צריכה להיאמר: חדלה העבודה בארץ. אותה העבודה האינטנסיבית לשמה, שהצטיין (?) בה הפועל העברי, אינה עוד לא בחוות העבריות ולא בקבוצות. מינימום של עבודה נותן כיום הפועל העברי במכסימום של הוצאות. רפיון-ידים ועצלות. הפועל העברי מתיחס לרכוש הפרטי של האיכר על פי תורתה האחרונה של הבולשביות. רק לפני חמש-עשרה, עשרים שנים, וגם לפני עשר שנים, עוד היו פועלים עברים בבית כל איכר במושבות-יהודה, ובעיקר במושבות-הגליל. והפועלים עבדו וחיו בבית האיכר כבני משפחה (!). מין אכספדיציה לחקירת המצב צריכה הההסתדרות הציונית לשלוח אל המושבות” –

אלה הם הדברים, דברי-האמת, אשר יצהיר ויודיע במכתבו האחרון מארץ-ישראל ב“מקלט” ד. קמחי.

והאמת, באמת, צריכה לא רק להיאמר, כי אם גם להישאל: איזה עוף משרדי הוליך את כל הקולות האלה ליושב-ירושלים, הרחוק מן המושבות והקבוצות גם יחד, הכותב מר קמחי? ומי הוא בעל-הכנפים אשר הגיד את הדברים הפורחים האלה לבעל מכתבי-הכנפים הלז, ואשר יגידם ודאי מלה במלה גם לאורחים-פורחים מן ה“אכספדיציה לחקירת המצב מטעם ההסתדרות הציונית”, שהאוטומובילים המקשקשים בחוצות מעידים, שאלה, הנָכרים המיותרים, כבר “נשׁלחו” ובאו? – ועוד: המבלי תֵימות בישראל, רשׁאי כל כותב, אשׁר לא יוציא כף-רגלו מקיר-העיר וחוצה, אשר ודאי לא לן לינת-לילה בקבוצה מעודו, לשמוע שמועה ולבוא ולהעיד נאמנה על עצלות-הפועלים (אגב, העובדים, אמנם “שלא לשמה”, כי אם בשעת הצורך – משלוש בלילה!) ועל מינימום של עבודה במכסימום של הוצאות? היודע מר קמחי, שבשכר-הסופרים אשר קיבל בעד המכתב האחד הזה – עבודת איזו שעות – מתכלכל פועל בקבוצה במשך חודש וחצי?

כן, האמת, אמיתו של מר קמחי, צריכה להיאמר… אבל גם העצה, העצה למר קמחי, צריכה להיות יעוצה: יוסיפה-נא מר קמחי לכתוב רומנים (ששם כל המרבה בדמיונות אימפרסיוניסטיים הרי זה משובח!); יוסיפה-נא גם מאמרי-בקורת (כעין אלה שׁפירסם על המאסף “שׁריפטען”, במקום שׁלשֵׁם קלות-המלאכה הרחיב לשים ללעג את הפואזיה הנלעגה מאליה והתעצל לעמוד על הפרוזה של מילר וגלאזמאן, הדורשת קריאה והבנה!); ימשיכה גם את מכתביו מארץ-ישראל; אבל באלה – הנה לו עצת-אמת – באלה – ירחיק עדותו; באלה טוב לו שירחיק עדותו. לבנינו ובנותינו, אם כן, הפועלים והפועלות המעטים שבכאן, המחוללים מפשעינו והמדוכאים ממומינו והקרובים יותר מדי – יַנַח, איפוא! הללו, לפחות, אַל ישמשו לו ענין לליגנדות-תפל ולשורות סתם.

– – –

וזאת – מלים אחדות – לבן-יהודה. – “יוחנן כוהן גדול שימש פ' שנים בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי”. אליעזר בן-יהודה לא שימש מעולם בכהונה גדולה, אמיתית – לא לבעלי תכונות שכמותו הכהונה הגדולה, האמיתית! – ובכל זאת… הן היו ימים…

היו ימים, שכתב את “שאלה נכבדה”; שבא לארץ-ישראל וסבל; שכתב את המאמר לכבוד-חנוכה, שבגללו הושיבו אותו החרדים-המלשינים הירושלמיים במאסר התורכי –

ועכשיו… עכשיו מוציא בנו הנקלה “דיילי-מייל” עברי בירושלים, עתון שכל מהותו כתיבת-שטנה והטלת-זוהמה, והוא, האפיקורס הזקן בן-יהודה, הנהו ראש וראשון לסופרי העתון הזה, “דואר-היום”, והחרדים הירושלמים מוצאים בו, בשׁותפו של המשׁומד פינגוֹלד לפנים, מֵגן נלהב!

החידה!… ואי פתרונה? –

בן-יהודה, כנראה, לשׁיטתיה אזיל, לשׁיטתיה מימי אוגַנדה: מדינה, מדינה, לא רוחניות, לא ישיבה! מדינה בנוסח אמריקה ובטעם אמריקה – יוסיף כיום בעל “החידה ופתרונה”. וגם אלה לחכמים יבינו מדעתם, שאין מדינה אמיתית יכולה להתקיים בלי אנשים כחרדי ירושלים, בלי דיני שמיטה וקרבנות, עם חליבת פרות בשבת שלא על ידי גוי, עם מטבחים ציבוריים, שאין נוהגים שם בבשר המבושל כל הלכות-מליחה; שאין מדינה יכולה להתקיים בלי אדונים, שכל חכמת-הקימוץ המסחרית שלהם היא בפיטורי-פועלים, ששיקעו את כל כוחם בבית-חרשתם, והמכים את פועליהם השובתים, השובתים על שפיטרו את חבריהם שלא כדין; שאין מדינה יכולה להתקיים בלי נכלי גנראלים צרפתים (כגוּרוֹ!) הנכונים בשעת כושר – חן-חן להם! – גם להעמיד אנשים מישראל על דף-השחמט שלהם, בגיא-ההרגה…

אגב, דברי גוּרוֹ ביחס ליהודים הם בוודאי המצאה של “דואר-היום” כדרכו בעתונות, אבל בן-יהודה הזקן עושה חיל בחכמת הפוליטיקה!

אכן “זקני תלמידי-חכמים – כל מה שמזקינין דעתם מתיישבת עליהם”.

אכן “במקום שבעלי-תשובה עומדין, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד”.

הנה “החידה ופתרונה”, חידת זקן לא-אשמאי, הזוכר את יום-מיתתו ושָׁב – בתשׁובה שלמה – לבל החריד יותר את החרדים ואת האוחזים ביד; לבל יִסָקל ארונו…

חס ושלום! לא תהא כזאת בישראל, מר בן-יהודה! איש לא יסקול את ארונו.

– – –

חג בדוּי. – ברוסיה דוקא לא חַגוּ השנה את “החג הריבולוציוני הגדול, יום שביעי לנובמבר”, שחברי מ.פ.ס. בארץ-ישראל – אלה ה“חברים” שלא רק שאין להם מה להפסיד, אלא גם מוכנים ומזומנים, כנראה, להרוויח… ובכל האמצעים שהם – נאחזו בו בהתלהבות ריבולוציונית, כביכול. השלטון הבולשביסטי של ליאון טרוצקי התיאטרלי אוהב דוקא חגיגות ופאראדים, כאשר יספר ראסל, האנגלי הנאמן, אבל אחרי המפלה הגלויה בשערי וארשה, אחרי שלום-ריגה, אין הלב פנוי, סוף-סוף, לחגיגות. ריקלמות-הכזב של העתונות המכורה – העתונות יכולה להית מכורה גם מסטרא אחרא – לא יועילו: אין זה סוד, לא לאויבים ולא לאוהבים, כי המוני עמי רוסיה הבולשביסטית גוועים במלחמות-אזרחים, במלחמות חוץ וברעב. השלטון של הבולשביקים – זה שלוש שנים – עשה באותה שעה מעשי-תעתועים, מעלה ומרים ספיקולאנטים-גנבים ובטלנים-ביורוקראטים ומוציא עם זה להורג אנשים בעד רבע ליטרה חמאה, מושיב בראש בורגנים מנוולים וז’אנדארמים רוצחים (אם רק הם שמים עליהם מסוה של קומוניזמוס-בפה) ומביא את המוני העם עד דכא ושם חבל על צואר אנשי-רוח טהורי-לב, מזיין באונס את פועלי רוסיה לא רק להכות את הצוררים וראנגל וסיעתו, כי אם גם להבקיע אל פנים-פולין מעבר מזה ולעשות יד אחת עם השליטים הפראים שבין בעלי האחוזות התורכים – התורכים הלאומיים – מעבר מזה (ובעוד הלאומיים התורכים הנם בעלי-ברית יקרים, להחזיר להם ארצות-זרים, שהיו משועבדים להם לפני המלחמה, הוּצאו הבונדאים מן המפלגה הקומוניסטית בעוון… לאומיותם היהודית!) – – – בקצרה, פוליטיקניות וזדון ומכירת-הכל בעד נזיד-השלטון לאורך כל החזית!

ומה נאמר ומה נדבר, שבשעה שרוסיה, למרות או בגלל כל הדֶקְרֶטים האידיוטיים והבּרוֹשׁוּריזם הלניני, רחוקה מסוציאליזם, ואפילו ממהפכה סוציאלית, כרחוק לונדון מהודו; בשעה שפועלי רוסיה הם עבדי-עבדים ומכורים בגוף ונפש, באים בחורים משלנו, בני ה“אוואנגארד”, עם פזמונות “קאזיוֹניים” על “נצחונות הפרוליטאריון הרוסי” ועל ש“החברים הפועלים העברים צריכים גם כן לדעת, כי רק (!) על-ידי נצחוננו במלחמת-המעמדות (!) יש ערבון לפתרון השאלות הספציפיות הפרוליטאריות שׁלנו”. הַיינו? איךְ? שכל אנשׁי-האוויר והולכי-הבטל שלנו יהיו ל“קוֹמיסַארצ’יקים” בממלכת הבולשביזמוס העולמי לעתיד לבוא, ובעד עבודתם זו יקבלו מנות של אוכל וחליפות-שלמות ורכבות של דלגאטים – וקרנם תרום בכבוד?

מניחים אנו למליצות הריקות על “כוחות-הריאקציה” ו“גמר (!) החשבונות עם אלה שנדונו להשמדה”. מליצות כאלו פה נותנות מקום לחשוב שהכותבים אינם ריבולוציונרים יהודים כל עיקר, זאת אומרת, קודם-כל אנשי-אמת ודורשי-טוב, כי אם בחינת אגנטים, רחמנא ליצלן, של ריבולוציות, המתכוונים אך לסכסך, לעכור, להביא לידי יאוש, וממנו, אולי, לבולשביזם. ואולם העלילה והדיבה שבכרוז על “רוב הפועלים העברים בארץ-ישראל”, המקווה “עדיין לנדבות-העשירים” – זו ראויה לציוּן. החלוצים האמיתים שבישוב, הנושאים עיניהם לעבודה ולחם, שֶׁאֵלה, אמנם – אם נאבה ואם נמאן – לא יוכלו לבוא בלי כניסת הון פרטי וקיבוצי לארץ – לחלוצים אלה יקראו בעלי ה“אוואנגארד”: נושאי-עין ל“נדבות-עשירים”! – זה מלבב!

ואם היו פועלי ארץ-ישראל עוד זקוקים לראיה, הרי יש בענין זה של הפרוקלמציה לז' לנובמבר בכדי להוכיח להם ברור, שמפלגת-פועלים בארץ-ישראל, שהיא סוציאליסטית (על הנייר!) ולא ציונית (בפועל! בחיים!) אין לה מה לעשות בתוכנו, אין לה בהכרח כל תכנית של מעשה יוצר בארץ-ישראל, לא מעשה סוציאליסטי ולא לא-סוציאליסטי, כי אם רק לאסוף בתוכה את כל הקלים, את כל הצעקנים, ולפעמים גם מן ה“זרע-מרעים” ו“בנים משחיתים” (ששום אספסוף, ואפילו ארץ-ישראלי, אינו נקי מהם!) ולהילחם באידיאה הישובית- הציונית, להשחיר את הבניה הציונית, להרעיל את האויר ולהרבות נאצה וכיעור. מפני אפסותה הכמותית אין מ.פ.ס. כיום ממלאה גם את ה“תפקיד” הזה באופן ניכר; אבל נסיונות לזה היא עושה. וכל עלם תמים וכל בעל-נפש, אשר אולי תעה לתוכה, מפני טהרת-השאיפה לסוציאליזם ריבולוציוני, ירחק ממנה.

– – –

יִנָתן דבר פועלי ארץ-ישראל בידי פועלי ארץ-ישראל. – זוהי תעודת ועידתנו הכללית בחיפה. על הוועידה הזאת ליצור את ההסתדרות של כל העובדים בארץ-ישראל לשם בנין העם והארץ; הסתדרות הבאה ביחסים עם נותני העבודה, הבאה בדברים עם הוועד הלאומי, הבאה בקשר עם חוץ-לארץ, היוצרת מוסדות נחוצים לחיי-הפועלים, ללימוד-עבודה, לחינוך-עבודה, להטבת תנאי-העבודה, לסידור-העליה, לכל הדרוש; הסתדרות הנשענת ישר על כתפי הפועלים, וכאשר ירבו כן תחזק; ולא סידור מפלגתי, הנשען על סגולות ראשי-המפלגה, וכאשר יטו כן ילך. התהא צורתה של הסתדרות זו פרופיסיונלית גרידא, דוגמת טרייד-יוּניוֹנים; המתאימה הצורה הטרייד-יוּניוֹנית לתנאי חיי-הפועלים בארץ, למצב-המעבר של אימיגרנטים הנעשים לפועלים, לפועלים סתם, ובארץ בלתי-מסודרה כלל במובן הכלכלי; האם לא מתאימה יותר למצבנו ולצרכינו ולשאיפותינו הסתדרות כלכלית-תרבותית-מדינית, המאחדת את כל הפעולות הציוניות-סוציאליות, דוגמת “אחדות-העבודה”, כפי שעלתה במחשבת ה“מאחדים” בוועידת פתח-תקוה? – על זה וכיוצא בזה – לוועידה פתרונים. ואולם – עד הוועידה – יתברר לנו, מכל מקום, כי אך שוא יזהירו המזהירים מפני “מעשי-העגל” שלפני שנתים, מפני חזרה – חס ושלום! – על תכנית ועידת פתח-תקוה. כאילו השנתים שעברו מאותה ועידה הוכיחו באמת, כסברת המזהירים, שאותה תכנית היתה מקולקלת ביותר והרבתה להרע. כאילו אותה התביעה של כצנלסון ורמז, יבנאלי וטבּנקין, שאין מקום בארץ-ישראל אלא להסתדרות-פועלים אחת, שתכלול את הכל, מאחר שבעצם ובהכרח אין פועלי ארץ-ישראל חקלאים, בנאים, סנדלרים ועושי-כבישים סתם, אלא עובדי עבודת-העם, נושאי המהפכה העברית האמיתית – כאילו אותה התביעה התקיפה, והמסקנה הברורה היוצאת ממנה, נעשתה פלסתר במשך השנתים האלה, נתבדתה, הובררה כ“תיאוריה” פסולה. והרי, באמת, רבותינו המזהירים, דוקא שנתים אלה הוכיחו, שׁאין זו תיאוריה כלל, ופסולה לא כל שׁכן שׁלא, ורק סֶלף-החיים הוא שׁלא יתן לעשׂות מה שׁצריךְ. אין התעַלוּת, אין עֵרוּת, אין פשטות-יחס – ולכן צדקתם, לכן באמת אין אמונה, כי בידי הוועידה בחיפה יעלה מה שלא עלה בפתח-תקוה; ובהכרח גם שם שוב יעשו ודאי מה שיוכלו, רק מה שיוכלו. ואולם איך שיהיה ואיך שיצא בוועידת חיפה – לאזהרה הגדולה הנ“ל הן אין מקום! כי אם בוועידת פתח-תקוה עוד היו המזהירים מובנים מאיזה צד: באשר עוד לא ידוע היה מה שנעשה בחוץ לארץ, עוד לא ידוע היה מה שיעָשׂה בארץ בעתיד הקרוב, והיה, אולי, אי-אמון ביחס ל”מאחדים“, ופחד מפני ה”מַכּסימליזמוס" של איחוד, וגזירה, שמא יאבד העגור שבידים מתוך נשיאת-עין אל הנשר בשמים – הנה עכשיו, אחרי פראג, לונדון, וינה – מאי סכנתא?

לא! איש לא יאמר, כי המזהירים-המפרידים הפעם יזהירו כזוהר-הרקיע.

[“האדמה”, תמוז-אב תר“ף – כסלו תרפ”א; כחתימה: י.ח. ב.]

*

על שער החוברת הזאת כתוב: תמוז-אב תר“ף. למעשה הרי היא יוצאת בכסלו תרפ”א. הסיבה: חוסר-אמצעים. משפחת-האנשים הנושאת את עול הוצאת-“האדמה” קטנה היא יותר מדי, דלה יותר מדי. עם התרבּוּת-מספּרנו והתעצמות-כוחנו אולי יתחדש גם כלי מבטאנו זה. בכל אופן, חוברת י"ב (אלול תר"פ) – לגמר כרך ב' – נערכת לדפוס.

[“האדמה”, חוברת י-יא.]

רישעוּת — נסעתי ברכבת. מחיפה לסמך. אל הרכבת, כידוע, אין נותנים להיכנס בלי כרטיס. הכרטיסים נבדקו במשך הזמן שלוש פעמים. בתחנה האחרונה נלקחו הכרטיסים מהכל. נלקח גם מאותו הצעיר. בעיני ראיתי. ראיתי גם, איך שמתוך הצפיפות נחלץ הצעיר ועבר לפני הקונדוקטור צעדים אחדים. הקונדוקטור ניגש אליו ודרש ממנו כרטיס. הצעיר ענה: הן כרגע מסרתי לך. כל הניצבים היהודים העידו כי כן הדבר, ובפרט שבכל הזמן, בכל שלוש הבדיקות היה לצעיר כרטיס. הקונדוקטור הוריד את הצעיר בסמך, מסרהו לשוטרים, לקחו ממנו בחזקה דמי הכרטיס שנית, וכשניסו שנים־שלושה להעיד על הדבר כמו שהוא, מיד נתאסף המון גדול סוער של ערבים, קמה מהומה. ואיזה ערבי, בלש גבוה ועבה, לבוש אירופית, מיהר והוציא חלילו וציפצף כקורא לעזרה…

נסעתי מחיפה לראש־אל־עין. בדרך הקצרה הייתי עד־ראיה לשלושה מאורעות:

א) אחד מפקידי הרכבת, מבושם, דחף לרצונו ולהנאתו עלמה־מכרה בחזה ובאופן מעליב עד מאד, ולית דין ולית דיין.

ב) אחד שלא מצא חן בעיני הקונדוקטור בגלל התרגזותו על המעשה הנ״ל צווה לשבת. הצפיפות בעגלה, כרגיל, היתה נוראה, ואיש עמד על כתף רעהו. האיש אינו מבין אף מלה ערבית, ולא ידע את פירוש הפקודה הגסה. הוא לא הוציא הגה מפיו, וגם ישב באיזה אופן שהוא, כשפירשו לו מה רוצה הקונדוקטור ממנו. ובכל זאת הובא הדבר לפני השוטר בתוספת קובלנה, שהאיש, שאינו יודע אף מלה ערבית, קילל את הקונדוקטור. השוטר רשם את שם האיש בפנקסו.

ג) הקונדוקטור התגולל פתאום על פועלים שנסעו לחדדה, כי ילקוטיהם גדולים יותר מדי. עשה להם סקאנדאלים והציק להם. וכשפקיד־התחנה הורה, כי הילקוטים אינם גדולים מכפי החוק, מצא הקונדוקטור עוונם, כי צבע מכנסיהם של הפועלים הוא כצבע מכנסי אנשי־הצבא.

לולא הפחד מפני שודדי־דרכים צריך היה לחדש את הנסיעה בעגלות.

[מתוך העזבון]

״התנועה הערבית״ של י. בן־צבי (הוצאת ״עבודה״, על־ידי צ. בן־כהן) מפיצה מעט אור על שורש התנועה האנטי־יהודית האקטיבית, שנתגלתה בשנים האחרונות. האלמנטים הפאראזיטיים שבגוף הקיבוץ הפלשתינאי כועסים על השלטון הבריטי, שאינו מחלק משרות לכולם ואינו מעלה אותם כחפצם. בציוניות רואים האלמנטים הללו את המקום הכי־קל להכאה, ולפיכך הם מכוונים את כל חציהם כלפי הציוניות. אגב, הם גם רגילים במלאכה זו זה שלושים שנה, עוד בהיות התורכים בארץ.

הצד הסוציאלי שב״שאלה הנעלמה״ מוסבר יפה ונכון בברוֹשוּרה.

מה שנוגע לצד האתנוגרפי שבה — נאמנה עלינו, כמובן, עדותו של בן־צבי, עד כמה שיכולה להיות נאמנה בכלל אתנוגרפיה הכתובה בידי בן קיבוץ זר. אילו בא, למשל, איזה אתנוגרף ערבי והיה כותב עלינו: ״היהודים נחלקים לשלוש כיתות נבדלות: כוהנים, לויים וישראלים. יודע אני עברית ובעצמי הייתי בבית־הכנסת בשעת קריאת התורה, והנה לעיני חילקו את סדרת השבוע לאחד מבאי־כוח כת הכוהנים, אחר־כך לאחד מבאי־כוח הלויים ואחר־כך לאחד מבאי־כוח כת הישראלים״ — מה היינו אומרים?

— אתנוגרף למדן, אבל מה שנעשה אצלנו איננו יודע.

––––––

באותה הוצאה יצאה עוד מחברת אחת: ״ליקוטי תורת הסוציאליות״ מאת אלחנן קלמנסון. וכשמה כן היא. בה באו ליקוטים מתורגמים מאת מארכם, קרוֹפּוֹטקין, בֶּבֶּל וכו' בפרובלימות המדינה והחברה, הבורז׳ואזיה והפרוליטאריון. דעות עצמיות לא הביע המלקט (מלבד בשאלת הפרוליטאריון והלאומיות ובשאלת צורת המהפכה העתידה, אם האונס הכרח בה או לא); גם את הדעות הסוציאליסטיות של הקלאסיקים הסוציאליסטיים, שהוא מביא, ביחס לאקונומיקה היהודית המיוחדת לא בירר. אף על פי כן, בני־הנעורים הבאים ללמוד את תורת הסוציאליות יפיקו תועלת מקריאת המחברת הזאת.

[מתוך העזבון]

בגליון ערב־פסח של ״דואר־היום״ ו״הארץ״ פירסם ״ועד הצירים״¹, בחתימת ד״ר אידר וד״ר רופין, את מכתבו לחברי הקבוצות דילב² וקלנדיה³, על דבר אשר אחדים מחברי הקבוצות האלה באו לירושלים ביום השבת ר״ח ניסן ״בסוסים ובפרדות ובעגלות רתומות לשם העברת אהלים וחפצים ממקום אחד לשני״. אחרי דברי־התוכחה על המעשה הזה, ״העלול לחלל את כבוד־ישראל״ ולהטיל דופי בהנהלת הקרן הקיימת ש״בכספיה נקנה כל אותו הרכוש, שממנו מתפרנסים חברי הקבוצות הנ״ל", על ״חוסר האחריות הגמורה״ ועל חוסר ״הרגש האלמנטרי של טאקט והנהגה ציבורית״ — אחרי דברי התוכחה באה האזהרה, שב״הישנות מקרה כזה של חילול־שבת בפרהסיה יהיו מוכרחים להפסיק את כל התקציבים והתמיכות(?) הניתנות מכספי הלאום לקבוצה״.

זהו ה״דוקומנט״, לכבוד שבת ופסח, אשר קיבלו אנשי ״הסוסים והפרדות והעגלות הרתומות״ שבדילב וקלנדיה מאת ״ועד־הצירים״ שבירושלים עיה״ק!

הרבנית מבריסק, מלכת־ישראל, חיה וקיימה אפוא, בתוככי ירושלים תובב״א!

והנה הציבור היהודי בארץ־ישראל, הנרתם יותר ויותר בעגלת ה״בית־דין־שטיבל״; זה שראה את ההתערבות המחפירה במטבח־הפועלים בירושלים ולא מחה כנגדה? שראה את בא־כוח הפועלים מוכה על־ידי איזה רב’ל אמריקני סוֹלה־די־פוֹל ושתק — ציבור זה ודאי יקבל בלי תשומת־לב גם את המכתב החשוב הזה.

ואולם לוּ אני הייתי פועל בקבוצה, הייתי תיכף אחרי קריאת דוקומנט כזה, מריץ אל שולחיו שורות אחדות מעין אלו:

״אדונים! פקידי ״ועד־הצירים״! מבלי להיכנס אתכם בויכוח, אם העברת אהלים וחפצים ממקום אחד לשני ביום השבת הוא מעשה שעלול לחלל את כבוד־ישראל (בזה, בענין כבוד־ישׂראל, אני, בכל אופן, קוֹמפֶּטֶנטי יותר מכם (!), הנני להעיר את אזנכם על הטעות העיקרית שבעמדתכם: לא אני העובד בקבוצה ואוכל את לחמי הצר בזעת־אפי, מתפרנס מכספי־העם, כי אם אתם, הנכבדים, אתם, הסמוכים על שולחן־העם, ולכן לא לכם להורות אותי, למי יש אחריות ציבורית ולמי היא חסרה. בכלל, בשום דבר, מלבד בהשגחה מצדכם על הוצאות המשק, אין לי שום עסק עמכם. מה שנוגע לאיומכם להפסיק את התקציב ולגרשני ממקום־עבודתי, הרי, אילו גם היה הדבר בידכם, אילו גם העזתם לעשות כזאת, אין אתם יכולים למנוע בעד חופש־התנועה שלי גם להבא, בין בחול ובין בשבת. זה אינכם יכולים! ועל עצם כתיבת מכתב כזה אלי בכלל — לא אדון. את הצד הציבורי שבמעשכם המפואר הזה אני יודע להעריך כערכו״.

מדברים אחרים אל הד״ר רופין והד״ר אידר הייתי מתאפק לפי שעה.

––––––

אחד מסופרי ה״טריבונע״, העתון ה״אופוזיציוני״ היוצא־לאור בלונדון במחיצתו של ז׳בוטינסקי, בחוברת ב׳, מוצא לנכון להזהיר את פועלי ארץ־ישראל (הזהרות על הזהרות בחלקנו!) ש… ש״הממלכה בסכנה״, מפני… מפני הבולשביקים היהודים בארץ־ישראל (מפ״ם, רחמנא ליצלן)! בפוֹמפה רבה, כראוי לאותו אורגן, הוא מלמדנו שהבולשביזם הרוסי הוא ממוצא ה״סקיתים״, הרוכבים הערוּמים, הבאים להחריב — אוי לנו! — את כל הציביליזציה!

ובאמת, הסכנה גדולה, גדולה מאד! אם תחרב — לא יעלה ולא יבוא! — על־ידי התפשטות הריבולוציה הרוסית — הציביליזציה של מכירת אופּיוּם לסינים ושל ריטוש עוללי יהודים על־ידי ראנטיירים צרפתים ופּאנים פולנים ורוסים, הציביליזציה של ורסאיל ושל אוטומובילי־פוֹרד, של ה״מוֹרנינגפּוסט״ עם ה״טיימס״ ועם בּוּרצֶב ושׁותפיו ביחד — אנה אנחנו, פועלי ארץ־ישראל, באים? ו״מלכותנו" ה״קינגדום״ שלנו, מה תהא עליה?

ברם, סופר ה״טריבונע״, סופר ה״ציביליזציה״, טועה קצת, במחילה מכבוד הציביליזציה שלו. ״מלכותנו״, פועלי ארץ־ישראל, היא לא מעולם־הציביליזציה הזה. ולא לממלכות ולעסקי־ממלכות אנו נושאים את עינינו פה בכלל. את הציביליזציה והדיפלומאטיה אנו מניחים להנהגה הציונית המחוכמת, שעכשיו גם ה״אופוזיציה" שוכנת כבוד בתוכה. הנה אחד מהם עשה בימים האחרונים, כמעט בזמן עבודתו הדיפלומאטית הגדולה של סוקולוֹב אצל שר־המושבות החדש האנגלי, משלחת דיפלומאטית לממשלה הבולשביסטית ומצא, שברוסיה אך טוב לישראל סלה! גן־עדן! ליהודים! וכמובן, מי שאין לו עין לראות מה נעשה שם בתוך חיי היהודים, מה כח־היהודים שם ומה הם יחסי הכוחות הכלכליים והרוחניים של הקיבוץ היהודי הזר, הקטן והנחשל, כלפי הקיבוץ הענקי, הנמצא בתוך ביתו, מי שאינו יודע ואולי גם אינו מוכשר לדעת כל זה, אלא מסתפק באיסוף אינפורמאציה דיפלומאטית מפי רבנים ודוקטורים על הצד היוּרידי ועל היחס החיצוני הרגעי של המוּשלים אל היהודים — אשריהו וטוב לו. ואולם מי שאינו דיפלומאט, מי שיודע בכלל את מהות המשלחות הדיפלומאטיות, איך הן מסתדרות ואיך הן פועלות ואיך הן מצליחות (גם נסיעותיו הדיפלומאטיות של הרצל לווילהלם־קיסר ולפלֶוֶה־תליין בשעתן הצליחו מאד!); מי שיודע, נוסף על זה, את האמת על חיי היהודים ברוסיה, את משלח־יד־היהודים שם ואת ערך השפעתם על סדרי־המדינה — הוא יוותר, יוותר לחלוטין, על הדיפלומאטים והדיפלומאטיה שלנו; הוא יבין, שלא הצלחות במשרדים ממלכתיים נחוצות לנו, כי אם אפשרות — אפשרות צנועה ופשוטה מאד, שאיש לא יוכל לשלול אותה ממנו, אם רק עמנו ירצה בזה! — אפשרות, שאלפי־חברינו החלוצים הנמצאים בדרכים (ודוקא חלוצים! דוקא פועלים ובני־נעורים! האֶמיגרנטים סתם ילכו באשר ילכו!) יבואו הנה מדי שנה בשנה ויהיו עסוקים בעבודה פרודוקטיבית איזו שהיא. זה הכל! ודוקא מפני שאנו מאמינים, כי בעלת־המנדט עכשיו, שבתור אימפריה היא טובה ככל האימפריות, אלא שמטעם זה או אחר, לא תפריע להגירתנו, מפני זה אנחנו לוֹיאליים ביחס אליה. והרי שלא ״מלכותיות״, ואפילו לא פרנסה רבה אנו מחפשים פה, כי אם מעט לחם ומידה מספיקה של חופש יהודי־אנושי, שאין לנו בשום מקום. לא ל״קינגדוֹם״ אנו שואפים — אתם שומעים, העומדים על ה״טריבונע״י?! — כי אם לישוב צנוע, שכל יהודי צעיר, אשר לא יוכל לסבול את תעלולי הגויים בנו, יוכל למצוא בו מקום ; ישוב, שיגיע־כפים והתרבות ההוּמאנית, הסוציאליסטית — לא הציביליזציה! — הנם נר לרגלו. ואם לֶנין אינו מוצא חן בעינינו, אם אנו זוכרים לו עד היום את מלחמתו הקהה ב״לאומיותו" של ה״בוּנד״ עוד לפני עשרים שנה ב״איסקרה״, אין זאת אומרת, שאנו משתחווים למתנגדיו, שאנו שונאים לבולשביות. כי לא מפני הסכנה שיש בבולשביות לממלכות אנו איננו שלה, כי אם מפני הממלכתיות הגמורה שׁבבולשׁביות עצמה. ״התליות למרֵעים באמצע הרחוב״ שברוסיה ה״בולשבית״ אינן כמעשי ״הסקיתים הערומים״ כלל, אלא מעשׂי מתנגדי־לֶנין, ילדי ה״שׂטן״, הטירוריסטים הלבנים שבכל הארצות. ואם, מאידך גיסא, איננו מתפעלים כל־כך מחוסר הפוגרומים שׁבוֶליקוֹרוֹסיה, במקום שׁהיהודים הם פחות מאחוז למאה, זהו מפני שאנו יודעים, שהממשלה הבולשביסטית, הנלחמת עכשיו בפוגרומים כבקונטר־ריבולוציה, אילו היה דרוש לה, למשל, דמם של כל יהודי־המזרח לשם גירוש האימפריאליזם האנגלי, לא היתה מנידה עפעף. ודאי, אנו אין אנו מוצאים בבולשביות פתרון לשאלת חיינו אנו, לחיי־הכלכלה הבלתי סוציאליים שלנו, ועל כן, רק על כן, איננו בולשביקים, ובכל אופן, אין אנו רותמים עצמנו במרכבת האינטרנציונל השלישי, לא מפני שאנו דואגים פן על־ידי האינטרנציונל הזה תפול שערה, חלילה, מן המשטר הקיים ומן הציביליזציה שלו, כי אם מפני שבו, באותו אינטרנציונל בולשביסטי, המתנגד לציוניות, אנו מוצאים המשך גמור של המשטר הקיים: טמטום, פוֹרמוּלות מוכנות, הוכחת־הכידון, זלזול בנפש־האדם. לא מקרה הוא, שפקידי הבולשביזם הטוב הנם רעים כל כך. אמנם, יוכל היות, שאחרת אי־אפשר עכשיו, שלמהפכה סוציאלית אמיתית אין מקום עתה, שהטבע האנושי של בן הדור והחינוך הבורגני עומדים כצר לה. יוכל היות, שהסוציאליסטים האמיתיים המעטים שבין הבולשביקים רוצים באמת בתיקון־העולם — ואינם יכולים להוציאו לפועל. אבל פשע הממשלה הבולשביסטית, על כל פנים, הוא גדול. פשעה — בכזבם של ראשיה, ברמאותם, באבאנטוּריזם שלהם בדרכם, דרך־הפוליטיקה, שבה אין כוחם יפה מכוח אויביהם בנפש, בעלי הציביליזציה. אך במה שנוגע לאלה, לאחרונים, לאנטי־הבולשביקים — אל תבוא ה״טריבונע״ לבלבלנו בחלומותיה הציביליזציוניים ובהרהוריה הסאלוניים. אנו יודעים את אשר לפנינו.

––––––

ואנו יודעים, אגב, גם מי הם המפ״ס בארץ־ישראל. גם זה אנו יודעים. בלעדי ה״טריבונע״! מהותם הריקה, הרעה, השקרנית, הצעקנית — באופן פרופסיונלי — של בעלי החברה הזאת גלויה לפנינו מן היום הראשון. בשביל לגלות זאת גם לא דרוש הרבה. אנו רואים את יסודות קיומם, את שרשיהם, אנו קוראים את מכתביהם לחוץ־לארץ. הנה נתפרסם באופיציוזים שלהם ״מכתב מיפו״. והמכתב מספר על מלחמתנו אנו כנגדם. ובו כתוב: ״היֶזוּאיטים (כלומר, אנו, פועלי ארץ־ישראל) מקדשים ומטהרים במלחמתם נגדם (נגד מפ״ס!) כל האמצעים העכורים והבזויים… מלחמה ובויקוט נוראים כאלה, שלא נשמע כמוהם בתקופות הכי־פראיות של הריאקציה הצאריסטית״ (״פרייהייט" צ’רנוביץ, 31 מרץ 1921).

ושם:

״מפלצת הסכנה האדומה במזרח אינה נותנת מנוחה לכל בעלי הגבורה היהודית שלנו עם משרתיהם ה״סוציאליסטיים״ (כלומר, אנו, ״אחדות־העבודה״!) והם (כלומר, אנו!) הכריזו על־ידי העתונות ואגיטציה בעל פה מלחמה קדושה נגד הפועלים (כלומר, נגדם, מפ״ס!) — — — ועבודתם האי־נקיה (כלומר, עבודתנו שלנו) הוכתרה בהצלחה כזו, שאין דומה לה בתולדות מלחמת־האידיאות״.

ועוד:

״משוסים באופן סיסטמטי מצד יד שחורה נעלמה (!) החלו המורים (בארץ־ישראל) לזרוע שנאה ומשטמה לתנועה ריבולוציונית, והשיסויים הבזויים הביאו תוצאות כאלה, שבהן יוכלו להתבייש כל גיבורי הפוגרומים נגד פועלים, מפוּרישקביטש עד אחרון האנטישמיים הפולנים״.

כן, זוהי לשונם, זהו סגנונם. יד נעלמה…

––––––

וה״צייט״ הניו־יורקית, — להבדיל בין אנטי־ציוניים וציוניים, — ה״צייט" עתונם של פועלי־ציון הימניים באמריקה, לה יש סגנון שלה. במאמר ראשי בה בשם ״נוסעים לארץ־ישראל!״ כתוב לאמור:

״הולכים לארץ־ישראל!… זורם הזרם… ומזמן לזמן מתרומם הגל ומשחק הקצף הלבן… בשבת, ב־26, וביום ב', ב־28 במארס, יצאו לארץ־ישראל שתי חבורות צעירים וצעירות (והם הם ״הקצף הלבן״? — ב.). חבורה אחת תסע באניה ״פאנוניה״, והשניה באניה ״פּאטריה״. חברות־הספינות הבטיחו להם פריביליגיות ידועות, שולחן־אוכל מיוחד, שירות מיוחד (בלי זה — כלום אפשר לחברי פועלי־ציון, לסוציאליסטים? — ב.). הם יהיו ביחד, בזמרה ובצחוק יסעו לארץ־ישראל (כמו לפיקניק!). הם יבואו שמה לפסח, יערכו שם את הסדר הראשון (!). באביב יבואו, והארץ תקבל את פניהם בשטיח־פרחים הפרוש על שדות וגבעות… כמה יפה כל זה!״ —

כן, יפה מאוד! הפואיזיה, כלומר. פואיזיה, שבה מלוּוה המעשה היותר גדול בחיי הצעיר — עזיבת חיי הקלוקל האמריקניים לשם חיי־עבודה קשים בארץ־הבנים!

…ומתעורר רעיון ״פסמיסיטי״: מי שנוסע כך לארץ־ישראל, מלוּוה בפואיזיה כזו — האם לא טוב לו שׁיִכָּבד וישב בניו־יורק?

––––––

אבל כך כותבים אצלם, על יד אלף נשי פינסקי של שלמה המלך. ואצלנו? אצלנו אחרת. הנה ״דואר־היום״ (בגליון קע״ה) תובע את עלבונו של משוררנו… ח. נ. ביאליק! הנה ״משוררנו הגדול נמצא בארץ נכריה מעבר לים השחור״ — (ועל המחאה כנגד ״דואר־היום״ לא חתם, איפוא! — וכי זכות קטנה היא זו? — ב.) והנה נמלאו למשוררנו שמונה וארבעים שנה (אתם שומעים, שמונה וארבעים! בדיוק!) ואיש בארץ־ישראל — מלבד בעל־זכרון, אחי־עזמות מ״דואר־היום״, שמצא בתיקו ודאי איזה כתב־יד ישן על ביאליק — לא נזכר לחוג את חג־היובל הזה שלא בעתו, ״בעוד שאומות־העולם חוגגות את יובלי גדוליהן בעתם ולפעמים(!) אף שלא בעתם״. עד כאן לשונו.

אמנם, פועלי צריפין חגגו השנה את חג יובל ביאליק למלאות שלשים שנה לעבודתו הספרותית — אבל בעל זכרון, שאינו יודע מחגיגה זו, אינו רוצה, כנראה, למנות לעבודתו הספרותית של ביאליק, ודורש דוקא יובל שלא בעתו, יובל־החמשים, למשל, ״למלאת שמונה וארבעים שנה״!

למה נתאווה פתאום ״דואר־היום״ ליובל ביאליק ״שלא בעתו״? למה אינו מוציא את הנייר חלק או במודעות ומקדיש מאמר ראשי לביאליק, אותו המקום שהוקדש לפני ימים אחדים למוצטאפה קמל? למַה הוא "קולע״ בזה? למה הוא מתכּוון? את מי הוא רוצה להרגיז בזה? — איך שיהיה, והקוּריוֹז שלם הוא מכל צדדיו:

״דואר־היום״, ה״דיילי מייל״ הירושלמי, נושא את שם ח. נ. ביאליק…

— לשוא!…

––––––

וב״העולם“, גליון כ״ה, עמוד 10, כותב א. א. בר־נתן במכתביו מארץ־ישראל על ״מעמדי הנפש הריליגיוזיים” שנתגלו במועצת פועלי־הכבישים בחיפה, על ״התגלותם הפתאומית שׁל אפקי־הגאולה בכל יפעתם המעַוורת״. ״פה בארץ־אבות הם עיצבו את נפשם מחדש, שלא מדעת הולכת ונבראת בין אהלי הפועלים רליגיה חדשה, קדושה ונצחית״.

לא קוריספונדנט, כי אם משורר!

ומעבר לדף, בעמוד 9, כותב א. על אותה המועצה, שבה נתגלה, כי לפועלי־הכביש יש ״יחס רע לעבודה, לפעמים קרובות התמעטות הפרודוקטיביות ושאיפה לעזוב את העבודה אם רק מזדמנת האפשרות״… היחס בין ההנהלה ובין הפועלים הוא רע כמעט בלי יוצא מן הכלל. הפועלים רואים בהנהלה, על פי רוב, כעין קבלן, שצריך להילחם בו ולהגן על אינטרסיהם הם. המועצה הראתה שאין היא מסוגלת כלל לפתור שאלות מעשיות, כי ביררה ״השקפות׳׳ (!)… נתקבלו החלטות ״עיקריות״ שאינן מעלות ואינן מורידות, לא רק במקצוע־העבודה, כי אם אפילו בשאלה שאין לה שום שייכות (שום שייכות!) לעבודת הקבוצות על הכביש: התחדשות העליה והגברתה…״

לא קוריספונדנט, כי אם שארלאטאן!

והי מיבייהו עדיף לעתון הציוניסטי ״העולם״?

[״קונטרס", ניסן תרפ״א: החתימה: בר־יוחאי]

״החדשה, שה״פוֹרוואֶרטס״, כלי מבטאם של הפועלים היהודים באמריקה, שלח מיליון עפרונות לילדי רוסיה הסוביטית, עוררה שמחה רבה בין הפועלים הרוסים; וביחוד בין בני־הנוער, שסבלו מאד ממחסור חמרי־כתיבה בבתי־הספר״.

כך אנו קוראים בראש הגליון של אותו ה״פורוואֶרטס" משבת, 26 למארס, 1921. ואף בנו מתעוררת שמחה רבה; ראשית, על המעשה הטוב כשהוא לעצמו, הבאת־התועלת לילדי־רוסיה היקרים, ושנית, על הרושם הטוב, שמעשה הפועלים היהודים באמריקה עשה על הילדים הרוסים. וכי יש עבודה אינטרנאציונאלית יפה מזו? וכי אין מעשים כאלה — האמצעים היחידים להשרות זכרונות־חיבה בין עם לעם?

ובעצם רגשי־הנוער ממרחק אנו ממשיכים לקרוא: ״המשרד להשכלה ברוסיה שלח טלגרמה של תודה לפועלים היהודים בעד מתנתם… הטלגרמה נתקבלה במערכת העתון 'סוביט־רוסיה׳ וזו לשונה״ —

כן, כן, מה לשונה? —

״לילדים הרוסים נודע, כי ילדי הפועלים האמריקנים שלחו להם וכו' והרי הם מודים מעומק־לב לילדים האמריקנים בעד המתנה היפה, שבה באה לידי ביטוי האחדות הנפלאה של פועלי העולם״.

מִרמה, אם כן, מצד עתונם שׁל הגענאסען! ברוסים ובאמריקנים בלבד מדברת הטלגרמה. ליהודים במעשׂה זה אין זֵכר.

———

עתון־המרמה של הגענאסען. כן. של ה״פוֹרוֶרטסיסטים״, היוצאים מכליהם לגזול את הקונים מן ה״טאגבלאט״ וה״מ1רגן־ז׳ורנאל״. כי בקראנו את ה״פורווארטס״ עתה – בראותנו בו את הפנגיריקות הבזויות ליהודים שנתעשרו, את התהילות והתשבחות למילודראמות הכי־גסות שבתיאטרונות היהודיים, את הקטעים הכי־מאוסים, מתורגמים מעתוני אמריקה, על התכשיטים של דמי־המעלה, המיליונרים האמריקנים, את ההלצות, הבדיחות וכו' וכו' — הרי אנו רואים בזה את ה״איבולוציה״ של הבונדיסט היהודי באיסט־סייד שבניו־יורק, את הליכתו הישרה מן ה״פורוואֶרטס׳׳ אל ה״מורגן־ז׳ורנאל״, מבית־המלאכה על־פי שיטת־ההזעה אל החנות ואל הביזנס ומן הפרוליטריות הקוסמופוליטית — אוי ואבוי! — מלפני עשרים שנה אל הפאטריוטיות הבורגנית־השוקית, הנאלחה, המשקיעה ביוון־מצולה של כיעור וירידה…

לכאורה, ה״פורוואָרטס״ וה״מוֹרגן־ז׳ורנאל״ — תרתי דסתרי, אש ומים, אדום וכחול. זה מדבר על הבולשביקים כעל קיסרים גדולים וזה היה מטביע אותם בכף־מים, זה מטמא את הישוב בארץ־ישראל ואת הציוניות במגע־שפתיו וזה מקדיש הרבה ״קוֹלוּמס״ למאמריו הציוניים של אב. גולדברג… אבל באמת — אחים הם ה״פורוואָרטס״ וה״מוֹרגן־ז׳ורנאל״ של ברכות ואב. כהן, תאומים אהובים.

די, לדוגמה, לקרוא באותו גליון גופא של ה״פורוואֶרטס״, בגליון־מעשה־העפרונות, את ה״שטיפעריי״ של ב. קאוונער: ״מענדל איז אָלל־רייט״ (תהום של חלאה!), או אפילו את הפיליטון של ליבין, זה שהיה כל כך נלבב בשעתו, ועכשיו נודף מכל שורה של פיליטונו ריח של בעל־חי שבע… ועוד יותר את המכתב שבא שם מאת הכּתּב המיוחד הבונדיסטי של ה״פורוואָרטס״ מווארשה על ״כוח־היהודים בפולין שנשאר כמקודם״ (זאת אומרת: איתן!) ועל "חברות־בוֹיקוט פולניות גדולות, שנופלות תחת השפעתם של היהודים ולא יהודי אחד נתעשר על ידיהן״.

בשׂמחה שׁל שׁוליה־דגַלָב הוא מוסר מה שׁהתפארו לפניו סוחרים חסידים, פעם במוצאי־שבת על כוס־טה, איך שהם עושים עסקים עם המרכזים המסחריים האנטישמיים ו״מאספים מיליונים״ והוא גומר:

"דבר אחד הוברר לי: בלעדינו לא יחזיקו הפולנים מעמד. ירידתנו — זאת אומרת: ידידת הממלכה. בלעדינו יפשטו את הרגל״.

וכותב המכתב הירוד שבירורים הלז, הכּתּב־הסוציאליסט, שרוח האתה־בחרתנו הספקולאנטי מרנן מתוך גרונו, הוא בונדיסט מובהק, זולל־ציונים מומחה ומשורר פרוליטרי מן ה״גדולים״. נמאס להזכיר את שמו.

זרוק חוטרא באוירא — אעיקרא קאי. אליאנס, בוגד, אגודת־ישׂראל. כַּחַש, מלשׁינות, גאות של צביעות. בירזה! ־־ של נוטאבלים, של חסידים ספקולאנטים, או של באי־כוח ה״פרוליטריון״.

וכשאתה עובר מן ה״פורוואֶרטס״ אל ה״צייט״ —

כן, כשאתה קורא את ה״צייט״ בפני עצמה, בתור עתון לעם — הצער גדול. המידה הגדולה של הצהיבות באדמימותה. מי שמושך את הציבור לדעתו הטהורה על ידי אפני־ביטוי המוניים מטמאים — הרי הוא כטובל ושרץ בידו. אבל בעברך אל ה״צייט״ מן ה״פורוואָרטס״, הרי אתה כאילו עלית מעמק־רפאים אל תלפיות.

ברם, יש חלקים ב״צייט״, שאין בהם כל נפתל ועיקש.

הנה מאמרו של ב. צוקרמן בשאלת הקונגרס היהודי. כמה מאירים דברי ויכוחו עם אלה, שאינם רוצים לשבת עם הבורז׳ואזיה על יד שולחן אחד, כי כך היא הגזירה של הסעיף על אודות הדיקטאטורה של הפרוליטריון. הוא אומר:

[ — — — ]

הדברים מאירים וצודקים מן הצד הפרינציפיוני, אף שלמעשה מרגיש תמיד בא־כוח הפועלים היושב עם בעלי־בתים באספה אחת, כי כל עמלו עולה בתוהו. מן הצד הפסיכולוגי לא מרובים הם בין טובי עסקני הפועלים המוכשרים להקריב את הקרבן הכי־קשה הזה: להתאסף יחד עם הבורז’ואזיה שלנו ולהילחם בה מלחמה בשלום… זהו למעלה מן הכוחות.

בצד זה לא נגע ב. צוקרמן.

[מתוך העזבון]

עם חשכה תעיתי באבק משעולי הפרדסים שבקצות העיר. כולם של בני הארץ, של הערבים. שלהם. —

הָעמדתי לעבור על פני בעל־בית אחד, מין אפנדי קטן, יושב בפתח שער־חצרו במסיבת שני שכנים באים־בימים, ואף עלם אחד, כבן עשרים, הדור בכפייתו, ביניהם. ברכתים לשלום. לא ענו לי. עברתי, הפניתי את ראשי לאחור וראיתי, שאי־המענה היה מכוּון, רשעי. העלם הזדקף עוד יותר בישיבתו, הביט לפניו כאילו באבק של נצחון: התאפקנו מלענות שלום ליַהוּד:

״ככה יֵעשׂה״.

הגיתי במרי־רוח: אם גם נכונה ההשערה, שיושבי־הארץ הם בני גזענו ושׁבפלחי ארץ־ישׂראל ישׁ אפילו מדָמָהּ של שארית־ישראל — לא הם ולא שכרם! לי אין דרך אחרת, אני מוכרח לעבור עליהם, אם יאבו או ימאנו, אבל טוב להיפגש בוֶליקוֹרוֹס בטאמבּוֹב — ואין צורך לומר בליטוויני בסביבות קובנה — מאשר בפולני־המזרח הללו.

״לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים".

בעוד צעדים אחדים, במשעול שאחר זה, זינק אחרי מאחד הפרדסים איש ערבי אחד בסחבות של טוּז׳וּרקה אירופית ומעדר ישן על כתפו. ״חאואג׳ה" — הדביקני. וראיתי, שאין זה ערבי מגודל, כאשר נדמה לי משום־מה ברגע הראשון, כי אם נער־פועל כבן שלוש־עשרה או ארבע־עשרה. הוא שאלני דבר־מה בקול צלול, צעקני קצת, ובהברה ברוּרה, דגושה. אני, לצערי, לא ידעתי לענות לו, כי לא לימדתי לשׁוני דַבּר ערבית. שׁאלתיו אני מצדי במלה אחת: מסֶלימה? (כלומר, מכפר־סֶלימה הסמוךְ הנך?) וענני: לא, מִנְהָן, מכאן הוא, מן הבּוֹיארה, והוסיף לדבר ולספר. אז שאלתיו ברמיזת־אצבע: אפנדי? (כלומר, בויארה זו, שאתה הולך ממנה ושאתה, כמשמע מדבריך, עובד בה, של האפנדי ההוא היא, היושב שם בפתח־חצרו?). הוא ענה בחיוב והוסיף להאריך דבר דבור על אפניו, כי לו, לנער, אין לא אב ולא אם, מתו בשנות־המלחמה, יתום הוא… את זאת הבינותי ממלים בודדות שלו, ועוד יותר מתנועותיו והעוויות־פניו. והוא גם הוא הבין את שאלתי: ״קַדֵישׁ״? (כלומר, כמה הוא מקבל ליום?) וענה בהכרת ערךְ עצמו: ״תּמניא גרש" היינו, שמונה גרושים. — ״לא טוב״ — אמרתי, והוא תהה רגע והתקשה להבין: מה פּירוש ״לא טוב״:

הרבה פחות מדי או רב יותר מדי? אז הסביר לי בארוכה ובהטעמה יתירה, שיש גם שמקבלים חמישה־עשר גרוש ליום וגם עשרים… פועלים גדולים… ולו אחיות קטנות… וצריך לאכול, להתפרנס… והוא מקבל שמונה… הכל מן אללה!…

אותה שעה לימדתי חובה לעצמי, חובה קשה, על שלא לימדתי לשוני לדבר ערבית. אילו ניתן פה… יתום עובד! אח צעיר! נכונה היא השערת המלומדים או לא, קרוב אתה לי לדם או לא, אך אחריותך הן עלי מוטלת היא. הן עלי היה להאיר את עיניך, להטעימך יחסי־אנוש!… לא, לא עשיית־ ריבולוציה במזרח על רגל אחת בפקודת ועד ידוע ובטעם שליחים של פוליטיקה סוציאליסטית ידועה — לא, לא פוליטיקיה! זה, אולי דוקא לא תפקידנו, ובזה אולי דוקא נעסוק בעל־כרחנו, מתוך יאוש, בדלית ברירה! — לא, לא זה!… כי אם מגע נפש בנפש… מהיום… ובמשך דורות… במשך ימים רבים… וללא שום מטרה… ללא שום כוונה… מלבד כוונת אח, ידיד ורֵעַ…

— שלומי, אדון! — נפטר ממגי הנער במוקדם, בראותו, כנראה, שטרוד אני ושהשיחה נפסקה. אבל בברכת־פרידתו נשמעה, בכל זאת, קורת־רוח מרובה על שעלה לו בהיסח־הדעת לחטוף שיחה הגונה עם אדם מגודל, ולדבר בטעם, כזקן ורגיל.

— שלומי לך, חביבי, — לחשו שפתי ולבי המה לו ולי.

המשכתי את תעייתי בחשכת־ערב.

[״קונטרס" כ׳ ניסן תרפ״א; החתימה: י.ח.ב.)