מכל בית בישראל ו“לכל בית בישראל”. זו היתה הסיסמה שלו. ובה גבר ועשה חיל. בפרט בסיפא דקרא.

מכל בית בישראל – בתור סופר ומספר, ו“לכל בית בישראל” – בתור סולל נתיב בשביל ספרי אחרים, בתור מו"ל.

על אודות בן־אביגדור אני מדבר.

עד דורו של בן־אביגדור ידע – אם ידע – הסיפור העברי וראה – אם ראה – רק את בית־ה“חדר”, בית־ה“ישיבה”, בית־ה“קהל”, בית־ה“רבי” – באחת, רק אותם הבתים מישראל, שיש בהם פרובלימה לציבור הישראלי באשר הוא ציבור; בן־אביגדור היה אחד־הראשונים בחבורת המספרים הצעירים מלפני חצי־יובל שנים, שמלחמת־הלב, המלחמה בין “אהבה וחובה”, של נערה תופרת אחת כשהיא לעצמה, כבר היתה להם ענין שירי לענות בו; ש“אָשרם” של פלוני שואב־המים ופלונית המשרתת הרעיד את לבם לספר על אודותיו בפרטי־פרטיות; שעינוייה של “מוכרת־דגים” אחת הכו גלים בדמם לתנות אותם כמו. הסיפור העברי יצא עם בן־אביגדור אל “רחוב־היהודים”, התחיל לעשות ביקוריו ב“בתי הרחוב”, בכל בתיו, מבלי פסוח ודלוג. כל בתי ישראל נעשו חשובים בעיניו, חשובים וראויים לראיה.

מה שנוגע לאופן־הראיה – “מנחם הסופר” קרא לו לאותו אופן ריאליסמוס. יהא ריאליסמוס. הרי, איך שיהיה, והקולוריט של המקום והזמן – זה התנאי הראשי של הסיפור הריאלי – היה, כן היה כמעט בכל אותם הסיפורים. איזה קולוריט – זוהי כבר שאלה אחרת. הריאליסט – ודאי שאין לקרוא לבעל הרומן “לפני ארבע מאות שנה”. האספקלריה המאירה – ודאי שאי־אפשר לומר ביחס לסיפוריו כגון אלה, הראויים מאוד למקרא לבני־הנעורים. אין ספרים בידי מְהַגר, ולא אוּכל עכשיו לחדש את רשָׁמי מקריאת סיפוריו של בן־אביגדור, אבל די לי מה שאני זוכר, בכדי שלא לפקפק בצדקת המשפט האמור. בן־אביגדור לא היה מצרף קו לקו, ואפילו כקַבַּק, לא היה חוֹפר בדקר, חפירה אחרי חפירה, ואפילו כברשַׁדסקי המנוח, כי אם מושיב או מעמיד את גיבורו ומזיל דמעות מעיניו ומסעיר אנחות מעומק־לבו. אבל לגבי סיפורי יעקב שמואל טראכטמאן ואפילו לגבי “שמחת חנף” ו“גמול ישרים” היו ודאי גם אלה הציורים הסנטימנטאליים די ריאליים. סוף־סוף, לא בטל בהם הקב המציאותי בששים של הזיות בטלות. סוף־סוף, נתגלו מתוכם לקורא איזו נקודות מן העולם, וכמדומני שלא אעקם הישרה, אם אומר, שהיה בהם איזה צעד אמונתי קדימה, אפילו ביחס לסיפוריו של יל"ג. כי אם נזכור את “העצמות היבשות” – האם לא תהיה לנו אפילו “ר' שפרה” די־טלולה ורווית אמת־החיים?

ואולם הניצוץ השירי שבנשמת בן־אביגדור לא היה, כנראה, גדול בכל אופן, ולא יכול להחזיר מעמד ימים רבים. בשביל להתמיד בכתיבת סיפורים עבריים דרוש, שהתביעות לא תהיינה גדולות (כמו אצל רפ"ס), או שהשמן במנורת הרוח, ויהיה מאיזה מין שיהיה, יזל בלי מידה (גם זה היה אצל רפ"ס). אבל לבני דורו של בן־אביגדור חסרו שני התנאים האלה. אחרי ברודס וברנדשטטר, שגם הם – הראשון לא גמר את אשר התחיל והשני היה מספר לכשירצה – התחילו באותו הדור להשתמש בצורה זו של ספרות, – היה, כנראה, בזה צורך־השעה ודחיפת־הלב שרצה להתעורר לתחיה – אבל גם המעולים שבהם, מלבד א. ז. רבינוביץ, התחילו כבן־אביגדור וּפסקו כבן־אביגדור (ראובן ברַינין, עזרא גוֹלדין וכו'). ה“היסטוריקן” של ספרותנו הצעירה ודאי ישים לבו לעמוד על החזיון הזה.

בן־אביגדור פסק. אבל השפֵּעַ השפּיע גם בסיפוריו המעטים. השפיע בתור מסַפר. על זה אני יכול להעיר. מבשׂרי ומבשׂר־חברי חזיתי את זאת. הוא היה נר קטן, אבל הוא האיר. על זה אין לחלוק. ומסַפּרי הדור הזה, בין אלה שכבר פסקו כמוהו, בין אלה שעודם עומדים על נפשם הסיפורית, רוחשים לו תודה בעומק־לבם. זה ודאי.

ואולם לבן־אביגדור המו"ל, לבן־אביגדור מעל “ספרי־אגורה”, לבן־אביגדור הסולל נתיבה לספרותנו “לכל בית בישראל”, חייבים לרחוש תודה לא רק חצי מנין מסַפּרינוּ אשר אתנו כיום, כי אם כל משוררינו, סופרינו וקוראינו. כל אלה שיודעים, כמה קשה היא העבודה, אשר עלתה בידו לעשותה; כמה קשה הוא להביא לשוק־הספרים העברי אפילו ספר אחד – לא רק עשרות ומאות, כאשר הביא בן־אביגדור, ברוך יהיה!

זכורני, לפני כעשרים שנה היה הדבר. חבר אחד משלי, שהקדימני בנסיעה לוארשה, והוא סופר־אסתיטיקן במהותו, שלח לי מכתב משם, להוֹמל, ובו זילזל קצת, כדרך הצעירים, בכבודו של בן־אביגדור, שכבר יצאו לו אז מוניטין. המילים “סוחר” ו“בורגני” לא היו שם באותו מכתב – חס מלהזכיר! – אבל כדומה לזה ומעין זה: בעל טעם לא מזוקק… “שמַן־לחָיַים”… – – – ובא אותו מכתב לפני אחד־התובעים, לפני הלל ציטלין ונתמלא חמה.

– אין חברך זה מבין כלום! – קרא – בן־אביגדור – זה לא מו"ל בעלמא. כאן יש אהבה ומסירות־נפש. זהו מסוג האנשים המסייעים ליצירה, ועתיד הוא להיות מילדת גדולה לספרותנו. הזהרו בכבודו של בן־אביגדור. זהו איש־המעשה בעולם־הרוח.

[מתוך העזבון. תרע"ז?].