בראשית תרע“ה, אוקטובר 1914, התקבל י. ח. ברנר כמורה בגימנסיה העברית “הרצליה”, ועבר, עם אשתו ובנו, לגור בתל־אביב. במשך שנת תרע”ו ערך את “בשעה זו”, קובצים לספרות ולעניני הישוב ¬– קובץ א' הופיע בשבט, קובץ ב' (מוקדש לח.נ. ביאליק) הופיע בסיון, וקובץ ג' ¬– באלול.

עם גירוש היהודים מתל־אביב, בניסן תרע"ז, ניטלטלה משפחת י. ח. ברנר תחילה לעין־גנים, ומשם לשפיה, לזכרון־יעקב ולגן־שמואל.

גדול כוחו של האסון, שתמיד הוא מביא אתו את גילויי־האמת, אמת־המציאות. היו הרבה דברי אידיאולוגיה יפים בדורות האחרונים, שפשיטת הרגל שלהם היתה ידועה רק לאנשים מסתכלים, רק ליחידים. באה שנת האסון הזאת וחשפה את הבאנקרוט שלהם לעיני כל.

אין נפקא־מינה גדולה בזה, מה דורשים עכשיו בעלי “האחדות הבין־לאומית”, במה מתרצים הם את הקושיה: היתָכן?! שׁסוציאל־דימוקראטים גרמנים יתנפלו על סוציאל־דימוקראטים צרפתים? והסולידאריות הפרוליטארית היכן היא?! ­– המיטיבים לראות, זאת אומרת, האנשים אשר השקפה ריאלית להם על חזיונות־החיים, ידעו תמיד, כי אך אמרות ריקות ירַדפו כל היו הקונגרסים האינטרנאציונאליים והעתונים הארכי־ראדיקאליים. בעלי היחס הריאלי אל החיים ידעו מאז ומעולם, כי הכוח החיוני שיש בסוציאל־דימוקראטיה, זאת אומרת, הכוח ההסתדרותי, הכוח המשמעתי, כוח־העבודה והמלחמה בעד הטבת־החיים רחוק הוא בעצם מרחק רב מאותו החלום הבטל, הסנטימנטאלי של “זרועות־עולם תתחבקנה” ונשיקות־שלום אויריות במלוא־חלל־התבל. וכשבא היום, יום האסון, וזרועות־עולם אמנם התחבקו, אבל באופן אחר, כשכּוֹחוֹת־העמים התנגשו לחיים ולמוות בעד קיום מעולה, כשהעצמויות הלאומיות והממלכתיות חגרו את כל כוחותיהן להתבטא ולהשליט את עצמן, ביום ההוא כבר נראה לכל ­– מלבד, כמובן, לגנראלי המפלגה, המוסיפים עוד, באין ברירה, לכרכר את כרכוריהם, ­– כי, פשוט, אנשי־העבודה הנם גם הראשונים לעבודת־המלחמה. והפרוליטאריון הגרמני, משל, שגם בסוציאל־דימוקראטיוּת יסודיותו גדולה, ודאי, מזו של “חברו” הצרפתי, הנהו גם משגב ללאומו במלחמת־עולם זו יותר מהצרפתי. שבקא לאידיאולוגיה יפה, דממילא היא נופלת לכל ביטוי־של־חיים אמיתי.

הרבה באנקרוטים, כאמור, חשף אסון־המלחמה לעיני כל. הוא עירער את הפראזה של כוח האחדות הבין־לאומית בעולם הגדול והוא גם שהראה מה כוח הפראזה שלנו, בעולמנו הקטן, על האחדות הלאומית שלנו. מי לא ידע, כי ישראל גוי אחד הוא בארץ? ואולם מיד כשבא הריב הגדול בארץ, מצא ה“נוֹבי ווֹסכוֹד”, כי אך פאטריוטיזמוס רוסי נאוה ליהדות, וה“ג’ואיש כרוניקל” ההכריז: “אנגליה עשתה הכל בעד היהדות, היהדות תעשה הכל בעד אנגליה”; הנוֹטאבלים באמריקה גזרו, שאך הניטראליות נאוה ליהדות, ואסור להביע סימפאטיה לצד זה או אחר, באשר כך דורש הפאטריוטיזמוס האמריקני; והיהדות האונגארית עוד יתירה עשתה: היא רצתה, מתוך פאטריוטיזמוס מאדיארי, כמובן, לשמור על בודפשט היפה מפני חלאתם של פליטי־גליציה היהודים; והיהדות הצרפתית, והיהדות האיטלקית, והיהדות הפולנית שב“איזראליטה” ­– ריבונו של עולם, כמה עשיר עולמך ב“יהדויות”, וכמה מאוחדת היא היהדות!

ואולם כל זה, כמובן, עדיין רחוק הוא מן העיקר, מעיקר־העיקרים. העיקר, עיקר־העיקרים, הוא, ששנת האסון הזאת הראתה בכלל ובאופן שגם עיוורים, שלעולם לא היו רואים זאת, נפקחו עתה עיניהם לראות, מה אנו ומה תפקידנו בעולם. עוד מאורע גדול אחר שלפני עשר שנים, עוד האסון של הריבולוציה הרוסית גילה לפני דורנו טפח מזה: מחוללים ובדחנים בחתונה זרה. ואולם עתה אין כבר כל מכוּסה, גלויה כל החרפה, חשוף כל הבאנקרוט ­– הבנאקרוט, שאין אחריו כלום.

אברכי־משי עדינים ונוחים להתקרר בשעת תבערה גדולה בעיירה באישון־לילה ­– הנה דמות כולנו. בתי החותנים בוערים באש, וכל כוחם של הסמוכים על אותם השולחנות אחוזי־הלהבה הוא ­– לרעוד מצינת לילה, להיחנק מן העשן, להיאנח תמרורים ולתאר בלשון־לימודים את גודל ההיזק והחרבן. העיירה בוערת, רע, רע. אנו ומשפחותינו נשארנו בלי צל קורה, בעירום ובחוסר־כל. וצַבּים וכרכרות, שׁיביאונו למקום בטוח ­– אין. ולא עוד אלא שׁהגויים המכַבּים עם השוטרים עוד מהתלים בנו, ואת פלוני בן פלוני היכו ופצעו. רע רע. חורבן…

חורבן, יסורים ­– ודאי. מי־היסורים עברו את הצואר, עברו את הנפש. ברם, ביסורים אין כעת מחסור בשום מקום. כל העולם מתבוסס בדמו ובתלאותיו. מצוקה ומועקה בראש־הומיות ובפינות נידחות. ואולם קִראו את העתונות שׁל כל העמים. הזעקה לא הקיפה את כל המחנה. להיפך, קול ענות גבורה אנו שומעים, קריאה לעבודה, קריאה של זירוז. והם אינם מתחפשים. לרוב אינם מתחפשים. הם, באמת, חיים ­– סובלים, מקריבים, עובדים, נלחמים, נופלים ­– וחיים. העין נשואה אל האופק, הלב דופק אל העתיד, והיד מאמצת את כל שיריריה… גרמניה הגדולה מראה נפלאות. אך גם אויביה אינם חשוכי כבוד וגודל.

ואנו?

מובן שלא לשם השוָאה ולא לשם לקיחת מוסר הנני מציג מלה בת ארבע אותיות זו עם סימן־שאלה. מה השוָאה ומה מוסר! מי בתוכנו יכול לקחת מוסר! למי אצלנו יש גם מושג על המוסר, על המוסר האמיתי! רק לשם ציוּן, אי אפשר שלא לציין.

אי אפשר שלא לציין, כי לעתונות היהודית יש לספר רק על צרות, רק על צרות שסבלו היהודים בעקבות המלחמה. העתונות היהודית כולה מגילות־של־צרות וכרוניקה של עינויים. לפובליציסטיקה, כלומר, להארת העובדות ולהדרכת הקוראים אין כמעט זכר. העובדות אינן דורשות כל פירוש; וההדרכה ­– מה ולשם מה? קהל מטולטל ונסער, שלא בידו טובו, שלא בידו רעתו ­– מה יוָעץ ומה ידון על ענייניו? יש רק כרוניקה, פרשת הרדיפות, הגירושים והדלדולים. והרושם, בסוף־הסופות, הוא: ביקש יעקב לישב בשלוָה ­– וקפץ עליו רוגזה של המלחמה. איזה צורך יש לו בה? הוי, יעקב היה רוצה להמשיך את חייו כתמול שלשום ­– באו הרשעים, עשו את מישחק־הדמים וגרמו בזה צרות ליעקב…

שש מאות אלף יהודים נשארו בלי בית ברוסיה בלבד… שש מאות אלף… רעבים, צמאים, קרועים, נודדים ­– ומקום להניח את הראש אין… חולים נופלים בדרך… גברים בוכים… ילדים מתייפחים… נשים צועקות, מתעלפות… רחמנים בני רחמנים נותנים צדקה, וחוזרים ונותנים ­­– וישע אין… מחנות הולכות ומחנות באות… שש מאות אלף… ברוסיה בלבד… והיהודים בגליציה תחת טלפי הרוסי… והיהודים בפולין, שההוּמאניסטים הפולנים לא נתנו להם אפילו את חלקם בנדבות, ששלחו להם אחיהם מעבר לאוקינוס ­– ­– ­– מה יש לדבר על גלות מאות אלפי אנשים חרובים… מה יש לדבר על עינויי־דרך ורעב של נפשות עלובות ומעוּנות… הרי יש איזו חרפה בכל הדיבורים על זה…

באותה שעה העתונות היהודית מדברת על זה ­– ורק על זה. כי על דברים אחרים אין לה לדבר. כלל וכלל. באשר עניינים אחרים אין עתה בעולם היהודי. באשר לנו ­– מלבד הצרות ­– אין ענין, אין כל ענין, בכלל. אין לנו ענין במאורעות־העולם המתרחשים. אפילו שאלת “מי ינצח” היא ליהודי, שהרעה לא נגעה במקרה עד נפשו, רק תימה לשיחה בשעת טיול, מקור להתפלפלות תפלה, חסרת אינטרס אמיתי, ספורט של קשקוש בלשון…

וזהו האסון, כאן הוא החורבן האמיתי, החורבן הישן־נושן, שאסון־העולם גילהו, גילהו לעין כל…

מה זה אתנו? היכן אנו בעולם? רק משא יתר, שאין להיפטר ממנו? רק מטרה ל“צרות”? רק אוביקט לבכיות?

כן, צרות ובכיות והתמרמרות ­– ותו לא מידי. והאסון שב“תו לא מידי” גדול מזה שבצרות עצמן.

תו לא מידי. זאת אומרת: כלפי פנים. כלפי יציאה אל המרחב על ידיהן. כלפי התעוררות לאיזה מעשה מתוכן. כי כלפי חוץ, כלפי העומדים עלינו להשתמש בנו עד כמה שאפשר ולגרום לנו צרות, לרוב גם מבלי משים ויותר מכפי האפשר ­– כלפי חוץ זה אין אפילו כוח שלא לעשות. בעל כרחנו ובכל מקום אנו עושים מה שלא נחוץ לנו, מה שלא יביא לנו כל טוב, מה שאין לנו בו כל ענין…

גילה האסון את כל אמת המציאות שלנו. ואולם גדול אסוננו ומורכב ומגוון ומרובה כל כך, מכל הצדדים, עד שאין אפילו כל תועלת בגילויו. משפיל ומעליב ומאפיס הוא התפקיד של העומדים מן הצד, שׁל מחוסרי־ענין בשׁעה שֶׁאֶרְאֶלים ומצוקים אוחזים במוסדי־ארץ להרגיזם; ואולם גם תפקיד זה הוא למעלה מכוחנו, ואנו איננו עומדים מן הצד, כי אם מאבדים בעל־כרחנו את נטפי־הליח האחרונים. הגלגל עובר עלינו לרמסנו, ואנו צועקים, בוכים ומתחננים, ועם זה גם מתנועעים כאילו היינו מגלגלים גם אנו את הגלגל. מצב מכוער, מכוער ביותר, וכל הצרות כאין נגדו.

מצב מכוער. ומה תקנתו? אין יודע. רק זאת נדע, כי לוּ היתה לו תקנה, לא היה מכוער כל כך.

[“הפועל הצעיר”. אלול תרע"ה; החתימה: בר־יוחאי]

בימים אלו, שהסיף ירד לעולם וגרם אף לנו, היושבים ­– מי יודע, אם לא רק לפי שעה ­– בריחוק ידוע ממקומות־ההריגה, שלבנו לא יוכל להיות פנוי לספר וששׂדה־ספרותנו הבלתי־פורי ישוֹמַם לגמרי, זיכו אותנו חבריו וידידיו של המספר החביב א.ז. רבינוביץ בכרך שני מכתביו (יפו, התרע“ד, ר”ל עמוד). ובאמת אמרו, מעשה יפה ביותר עשו מוציאי הספר גם מצד זה, שיש בו שימוש־הוראה לאנשי הרוח שבנו שלא להפסיק את העבודה התרבותית המעטה גם בימים האלה, שהמבטא “חרב חדה מונחת על הצואר” פסק מהיות תיאור מליצי בלבד. אם בחוץ, במקום שגורלם של עולמות שלמים הולך ונחתך, אין אנו יכולים להראות כל כוח, אל־נא נימנע, למצער, מעשות דבר־מה בפנים, בעולמנו הקטן, בפינתנו הדלה. יהי את אשר יהי ­– אסור ואסור לנו להסתלק עתה מהעבודה הפנימית, ולא רק מהחברתית־הכלכלית, כי אם גם מהתרבותית־הרוחנית. נזכור־נא: החורבן אצלנו בשני המקצועות האלה גם יחד הלא אינו רגעי ועובר, כי אם בחינת מצב קיים ועומד, ולכן תהא כנגדו ההשתדלות האיטית מצדנו לבנות איזה דבר לא כושלת ומפקפקת, כי אם מתמידה ועקשנית. על מדולדלים שכמותנו להיזהר זהירות יתירה מפני הדלדול האחרון, המאיים לבוא עלינו, ולאזור לפי זה שארית־אומץ ולהילחם בו במוקדם ויותר מכפי שידנו מגעת.

גדול פיזור־הנפש ולא אאמין, כי יעלה בידי היום לתת הערכה מספיקה של הספר החדש המונח לפני. אנסה, לפיכך, לציין רק איזו ציוּנים.

על שער הספר לא כתוב, שהוא “לבני־הנעורים”. ואולם כשאנו נכנסים לתוכו פנימה, ניווכח מיד, כי כן הוא הדבר. אז"ר הוא סופר־מחנך. הוא אינו מפליא בעמקות מיוחדה ואינו מבריק באמצעים אמנותיים עשירים. סוד־הצמצום לא ידע. אבל משום נפתולים, נפתולי לשון ונפתולי תיאור, אינו רוצה לדעת. אין בו כל נפתל ועיקש. הוא רוצה להביע זה וזה ­– והוא מביע, כפי אשר תשיג ידו (ורוצה הוא להביע תמיד רק את הטוב ואת הישר). הוא אינו מטעים ואינו מדגיש ואינו מקשקש בלשונו. כדבּר איש לרעהו כן ידבּר בסיפוריו. אין מַנירה ספרותית מכוּונה ואין גם בעיטה בכל מַנירה. אדרבה, הכל נוהגים לספר כך ­– ולמה יבקש לו אופנים אחרים, מכוּונים, מעוּשים, מלאכותיים? הוא ידבר ויספר כמו שצריך. ואולם הוא לא יצא מעודו להראות ולהוכיח את יכלתו זו ­– לספר כמו שׁצריךְ. כשׁמָטה ידו (בסוף “בת־העשיר”, למשׁל) הוא גומר בפסוקים כרוֹניקאליים ומציג נקודה. טוב שלא לדבר מאשר להוציא דבר־שקר מן הפה! כאילו יאמר המספר: התרחקו מן הטוֹן השקרי והדומה לו! הלשון פשוטה, קלה, לא תמיד מדוייקת ומדוקדקת (“הֵעיר בקרב לב ליזה גועל־נפש” ­– באותו סיפור), אבל תמיד שוטפת ומוּבנה (“מוּבנה” ­– אל יהא דבר זה קל בעיניךָ!). אמנם, לעתים קרובות יִפָּגשׁ קו מטושטש, ציוּן יתיר, שאינו מוסיף כלום על האמור כבר, אבל מיד הנה עוד ציוּן באותו ענין והוא כבר קולע למטרתו. הקורא הצעיר אינו מתעייף מקריאה כזו והרושם הרצוי מתקבל.

הנה הסיפור “באפס תקוה”, אחת היצירות הראשונות של אז“ר שנכנסה לכרך זה. נער הייתי בקראי בה בראשונה, נער חובש בית־המדרש. שפה אחרת לא ידעתי. ובעברית ­– “עיט צבוע” של מאפו זר ומוזר; “הירושה” של סמוֹלנסקין משעמם עד לכאב; סיפוריהם של יל”ג, יכנה“ז וכו' ­– המצאות ב”לשון" לחידודא, שהנפש לא תרווה מהן כלל וכלל. והימים ההם ­– ימי ראשית “המהלך החדש” מבית־מדרשו של “מנחם הסופר”. בהישמע לראשונה המלה “ריאליזם”. המלה התוֹרית הזאת לא היתה מובנה לנו, נערי־הישיבה, אבל מזלנו חזה שאיזה דבר חדש נעשה כאן באמת. “ספרי־האגורה”, שהיו מתחילים ישר ב“הוא”, שהיו משכיבים את הגיבור על מיטת־המות או בשעה חשובה אחרת וכל חייו ממש היו עוברים לפניו בזכרונות ממש ­– הספרים הקטנים ההם נבלעו כבכּוּרה בטרם קיץ. ואמנם, תיאור חיי המציאות “כהווייתם”, אם גם מבלי לגלות את התוֹך שבהם ­– היה אז צעד גדול לבלריסטיקה העברית העלובה ומחוסרת־הבסיס. מפאבּוּלה פסיכולוגית ומהשפעת המאורע החיצוני על מהלך חיי הנפש יכלו לדעת רק אלה בינינו שניסו לקרוא את התרגומים המעטים, שהתחילו לתת אז בעברית מלועזית. אבל אני, בכל התאמצותי, לא עלה הדבר בידי. הסיפורים מאיזו חיים אחרים רחוקים לא נדבקו, לא נגעו בלבי כל נגיעה. וכאשר תמו כל אותם הקונטרסים הקטנים מ“הוצאת בן־אביגדור” (“די בן אביגדור’לאך”, כפי שׁהיינו קוראים להם בחיבה), לָהַט צמאון־הקריאה עד לבלתי נשוא…

אז נפל לידי באקראי הקונטרס “באפס תקוה” ­– אמנם, הכל היה נופל באקראי ­– וטעם הסיפור המעציב והמר ההוא היה בפי כדבש למתוק! גם הצורה, צורת רשימות כתובות בידי בחור־הישיבה הואלוז’יני בעצמו, גם התוכן, מקרי־חייו הנוּגים ­– הכל היה כל כך קרוב, אמיתי, צלוּל ומעורר את הרגש. הנה בחור־הישיבה בכפר, ניצני אהבתו, תשובתו על הצעת השדכן, ששלח ר' תנחום, הנה אחר כך זיידיל הרשע, שהיתי קורעו כדג, הנה האציל הפולני ושנאתו ליהודים, הנה ירידת ר' תנחום הנה השינוי שנתהווה ביחסה של האשה האומללה אל בעלה האובד ­– המַעברים כל כך טבעיים, נכונים: כל הפרטים ­– הכל נכון וטבעי. כל זה הוא מרחוב־היהודים, מרחובנו, כל זה שלנו, שלנו… וזו הציטאטה בלשון אשׁכנזית מגֵיתה, שׁלא הבינותי את פּירושׁה, למרות דמיונן של איזו מהמלים לשפת דיבורי, עם ההוספה: אלמלי היה גיתה במקומי לא היה אומר כך, שאת זה הבינותי היטב־היטב ­– הלא כמאורע היה הדבר בחיי רוחי אז בשחרות ימי!… דמעות מלאו עיני ולבי ­– רגשי תודה עצומים, רגשי תודה למחבר, רגשי תודה שלא פגו בחליפות־העתים, עד היום הזה…

אכן גדול כוחו של טעם קריאה ראשונה, כאשר יקרא האדם למען מצוא לו את מקומו בעולם, כאשר ישא הנער את עיניו אל הספר כמבקש עזרה. ואולם גם עתה, בקראי את “באפס תקוה” לא חזרתי מדעתי, שיצירה זו יש בכוחה לקחת את הלב. נוכחתי מחדש, שקילוח־סיפורו השווה והנוח של אז“ר אינו בא מתוך חוסר־מזג, אלא דוקא מתוך מזגו המיוחד, המזג השווה והנוח. אז”ר הוא בעל־מזג, ולולא דמסתפינא שתּיראה הגדרתי כבלתי־צנועה, הייתי אומר: הוא הוא המזג הטוב בספרותנו. אלהים עשו אותו ישר, והוא אינו מבקש חשבונות רבים יותר מדי, אבל חשבונות היו וישנם לו מאז ומעולם, חשבונות הנובעים ישר מתוך מזגו, מזגו הטוב. התוּגה הפשוטה והנוקבת הזאת, השׁפוכה על צדיקי סיפורו, האובדים בעניָם!… ההתמרמרות המוסרית הגלויה, המתבטאת בהערות כעין: “רואה אנכי, כי השקר והחנופה הם כמו אחד מצרכי האדם” (“באפס תקוה”) ­– הערות שאינן באות בעלמא, להראות חכמת המעיר, כי אם הנן פרי־נסיון־החיים ומעוֹרוֹת בנסיון זה… התיאור של ירידת תנחום, ברשימת חול המועד פסח תרל"ה, בקודמת לה וגם בבאות אחריה, תיאור המעורר בלב הקורא אךְ רגשׁי אחוה והשׁתתפות בגורל היורד והנופל, בחינת “עִמו אנכי בצרה”… כמה יושר, כמה טהרה, כמה אמת!…

“אך לשוא יקרא אדוני לאמונה מיסטיקה; אנכי קורא לה ריאליזמוס” ­– כך יאמר צוקרמאן, גיבור הסיפור החשוב השני שבכרך זה (“בת־העשיר”). גם אמונת חייו של אז“ר רחוקה היא מכּל מיסטיקה, מכל ערפליות. ריאלית היא. אז”ר הוא מן הריאליסטים הכי־מעוּלים בספרותנו החדשה. סנטימנטאליות סיפּוּרית וליריזם מליצי זרים היו לו מעודו. כי שאלות־החיים הכי־רציניות עמדו תמיד לנגד עיניו ודרשו פתרונים. מן הכרך הראשון שלו, שיצא לפני עשר שנים, עוד אנו זוכרים את “בצל הכסף” ו“במי האשם?” (לפנים “חטאת הציבור”…) ואף בכרך זה אין מחסור בשנאת הרע, בשנאת עשירים המשתחוים לעשרם ובשנאת מתבוללים המתכחשים לעמם (“סדר מאוחר”, “זה לעומת זה” ועוד). ב“באפס־תקוה”, אמנם, רואים אנחנו בעיקר את רעת האדם הפרטי (זיידיל) ושומעים את הצעקה המוסרית הישנה: “ותעשה אדם כדגי הים”, ואולם גם רעת הסביבה ואוויריותה של פרנסת היהודי תבואנה שׁם בחשׁבון. והנה ב“בַת־העשׁיר” נעשׂתה עוד חפירה נוספת בדרך זו. סיפור זה בתור סיפור, אמנם, ­– ממחציתו השׁניה ­– כקטוע וכחטוף יֵרָאה בעינינו, אבל הניגוד שׁבין העשׁיר והיכָּפפו לממונו ולמקובל ובין בתו ושׁאיפותיה החדשׁות אל הרצוי ­– אם כי, סוף־סוף, נפלה חלל תחת עול כוונותיה הטובות ­– מתואר בשרטוטי אמן ובולט למדי. הנטיות הדימוקראטיות־הריבולוציוניות של אז“ר ניכרות גם בציורים כ”צרת הבן". וכל זה ביחד מניח את חותמו הבריא, הישר, הצנוע, הבלתי טרגי לשם טרגיות, על הכרך החדש שלפנינו ועושה אותו לחומר־קריאה רצוי מאד בשביל בני־נעורינו.

הכתבים “ערוכים מחדש בתיקונים רבים”. כך כתוב על השער. אין השעה מספיקה לעמוד על התיקונים, או יותר נכון, על השינויים, אף כי מעניין הוא לרוב, לראות מה יתקן ומה ישנה הסופר בכתביו, בכדי לעמוד על גידולו הרוחני. ואולם במה שנוגע לעריכה צריך להודות, שהיא אינה עומדת על מרום־תעודתה. מי שישאל, למשל: מפני מה הציור ה“היסטורי” על המנגן גוּזיקוֹב נמצא בחלק ה“רשימות”, והסיפורים על חיי אחד הקאנטוֹניסטים או על הבחור עם־הארץ שנפשו חשקה בתורה נמצאים ב“ממסורת־העם”? ­– לא ימצא מענה.

בכלל, הסיפורים “ממסורת־העם” לא עלו לו לאז“ר. התּוֹם שבהם אינו תּוֹם עממי־אגדי אמיתי, כי אם תמימות פשוטה, אם לא היתּממוּת. אז”ר בחלק זה אינו בעל חוש אמן היוצר מפי־העם; זר לו הסגנון העממי המזוּקק בכוּר השירה. סגנון הסיפורים האלה אצלו הוא כסגנון הרגיל של יתר סיפוריו הריאליים, שאינם ממסורת־העם, אלא שהתוכן כאן הוא לא דמיוני עצמי, כי אם לקוח במקצת מן המעשיות המתהלכות בחוגים ידועים של המוננו. “אהבת־התורה”, למשל, הרי היא באמת ענין למסורה עממית, ואותו בחור ידוע, שמרבים לספר עליו בערי־ליטא הקטנות, ודאי שהוא יאה להיות גיבור של מסורה כזו, אבל כשׁשְׂרָיָה הסופר לוקח ומצרף אותו עם זכרונותיו הוא ­– התוכן והצורה שניהם נלקים כאחד.

גרוע מזה, כשאז“ר לוקח שנינה עממית ידועה על מַכניס־אורח יהודי, שאת התשלומין בעד האוכל הוא מטיל על הקדוש ברוך הוא, ולפיכך הוא דורש מאת אורחיו שיאכלו וישתו ביד רחבה, ומהפך אותה לסיפור של רוכל ספרדי, בעוד שבסגנון־הסיפור אין אף משהו מסגנונו של רוכל ספרדי… גם ההתחלה המשונה “אני, נסים בן חנוכה, ורעי חנינא בין זרח, מיושבי חברון ת”ו” לא תציל את “המסורה העממית” הזאת, באשר, להפך, היא גופה טעונה הצדקה: בקריאת שם־עצמו מתחילים צוואות שכיב־מרע ולא סיפורים עממיים חיים של רוכלים ספרדים!

כן, אין ספק: לא תמיד מוציא אז"ר מתחת ידו דבר מתוקן על צרכו. ואולם זה הדבר, שחזקה עליו, כי הוא יוציא, יעבוד, לא ינוח ולא ישׁקוט, ובשׁורה האחרונה, בסךְ הכולל, יֵרָאה החָבר ­– חבר תרתי משמע. כי זה צריך להיאמר: עובד גדול ומובחר הוא הישיש הזה לספרותנו, וענפיו מרובים. אם לא יעשה פרי־הילולים במקצוע זה, ינסה כוחו במקצועות אחרים. ומה שהוא עיקר: בלב שלם, באמת ובתמים, הוא עושה את עבודתו זו כל ימיו. אם תבקשו בתוצאות־עבודתו עושר מופלג לא תמצאו, אבל עבודתו מופלגה היא. אם תבקשו בנפשו הרכבה עמוקה לא תראוּה, אבל הוא נותן את כל נפשו.

[“הפועל הצעיר”, תשרי תרע"ה; החתימה: ב. ­– י.]

עוד אצל אפלטון מוצאים אנו, כידוע, ציור בהיר ממדינה דמיונית, שמושליה – פילוסופים, חכמים, ראשי האינטלקטואליות היוונית העתיקה, רק “החכמים האמיתיים”, כלומר אלה שהשיגו “מדרגה גדולה” בהסתכלות באידיאות הנצחיות – רק הם, לדעת אפלטון, צריכים להיות מושלי בני-האדם, רק הם מסוגלים להציל בני-חלוף מרשת הטעויות בעולם-השקר הזה ולאחד אותם בקשר מדיני עליון בל יינתק.

בקצרה: השלטון לבעלי-השכל, הממשלה לאינטליגנציה.

בהיר ובולט הוא הציור של תכנית המדינה האידיאלית אשר לאפלטון. ומה אנו רואים בו בפועל? בפועל אין אנו רואים שם אלא ממשלת-עריצים משכילה, השוללת כל חופש מבני-האדם, הגוזלת כל זכות מהאדם העובד, הסוגרת עליו את כל הדרכים לבלי צאת ולבלי בוא, השמה כבלים על הכל בשם איזה משרד גדול ל“נימוסין” ו “סדר נכון”.

ובתקופת התחיה, בימי פריחת השירה ושגשוג המדעים והתנערות עמי אירופה לחיים חדשים, כשקם קאמפאנֶלה והעמיד בשורה ראשונה את האינטליגנט בן-דורו, היינו כבר לא את הפילוסוף בלבד, כי אם גם את המלומד, הטכניקן, הפדגוג והממציא – שוב נתקבלה אותה התמונה המעציבה. האינטליגנציה אף כאן מופיעה בתור כיתה נבדלת, היחוסים החפשיים נקפאים, הכל משתעבד ונקבע בפרנציפ של “גבוה מעל גבוה” וחכמת הפדגוגיקה ומסורת-המוסר והדרך-ארץ המקובלת הורגות כל שאיפת-יצירה בעוד באיבה.

במאה השמונה-עשרה נעשתה ה“הלכתא למשיחא” הזאת של שלטון-האינטליגנציה כמעט לדבר שבמציאות. בידי המורים והחכמים של המאה הי"ח עלה באמת להיעשות לאבות הסדרים המדיניים החדשים, למַטי רסן הממשלה על פי האידיאות שלהם. הרעיונות על השכל הטבעי והאדם הטבעי, העיקרים של הזכות הטבעית והאושר הכללי – כל אלה הונחו ליסוד כל ממלכות אירופה בעת ההיא, ולא זו בלבד, אלא שעל כיסאות המלוכה הופיעו חכמים וסופרים ממש: פרידריך השני, יוסף השני, יאֶקטרינה השניה: לדידרו, וולטאֶר וסיעתם פנוּ האוחזים בשבט-מושלים, לקבל מהם הוראות, כיצד עושין את כל בני האדם למאושרים. האידיאות של רוּסו ומונטאֶסקיאֶה עמדו לנוכח מחברי האַקטים הממשלתיים, משרדי הממשלות מָלאו פקידים-אינטליגנטים, אשר רוח ההשכלה נוססה בהם ואשר כתבי-פקודותיהם היו ברובם הטפות נשגבות ועצות טובות ומחכימות.

ברם, אף לנסיון היסטורי זה של ממשלת האינטליגנציה במעשה היתה, כידוע, אחרית נוגה. הנסיון לא הצליח, נתגלה, שדווקא נשמות המשכילים האלה העומדים בראש נכנסו לתוך דברים שבדוקטרינריות ושבקנאות, וכשהעצות הטובות שלהם לא נשמעו ולא נעשו, נחשפו הרצועות והמלקות.

קולו של פיכטה, שהשתער לעמוד בראש הגווארדיה הפרוסית כנביא וכמורה דרך, נשאר כקול קורא במדבר: משרת-הכבוד, אשר רצתה נפשו בה, לא ניתנה לו; חלומו על ממשלת-המוֹרים לא מצא את פתרונו. ואין כל ספק בדבר, שעל זה יש רק לשמוח. מדינה שכולה כבית-ספר ושכל אזרחיה כתלמידים – הרי זו הצורה היותר קשה של דיספוֹטיה. ותהיינה אידיאותיו המוסריות של פיכטה נעלות ונשגבות כמה שתהיינה – אלמלי נעשו לאלפא-ביתא ממלכתית ואילמלי נתלה ממעל להן השוט של מורה בית-הספר, לשמור עליהן מכל משמר, היו הן משמשות אמצעי לריאקציה היותר אפלה. שלטון האינטליגנט הורג את האידיאות!

אוגיוּסט קוֹנט באוטופיה שלו עשה את הנסיון האחרון להכריז על האינטליגנט, שהוא ראשית-הכל ואחרית-הכל. האינטליגנט של קוֹנט הרי הוא המלומד-הפוזיטיביסט, שעבר את כל מדורי המדע החיובי, והוא הוא שחייב לקבל עליו את עול הנהגת החיים הציבוּריים וסידורם, להיות לרועה ולכוהן לאנושות. על ידיו ישתרר הסדר במקום התוהו-ובוהו של החיפושים המדעיים, על ידיו תוסר האנארכיה של המחשבה האישית, הפרטית, ועל פיו צועדת האנושות קדימה בדרך ההתפתחוּת, לבלי סור ימין או שמאל. ואולם מה נפלא הדבר, שבממלכת העתיד של אוגיוסט קוֹנט, סוף-סוף המדע נהפך לדת אופיציאלית, וכל הקוים הידועים אשר בסדרי החברה שבעבר ובהווה נשמרים גם בה, באותה ממלכת-העתיד! האינטליגנטים-הרועים בצוותא חדא עם הבנקירים-הקבלנים נשארים יושבים על כתפותיו הרחבות והכחושות של הפרוליטאריון הנצחי – “ולא יחדל אביון מקרב הארץ”! ממשלת האינטליגנטים אף כאן אצל אוגיוסט קוֹנט, אינה באה אלא לאשר את הקיים, ולא לחדש פני תבל.

הוא הדבר! התפקיד ההיסטורי של האינטליגנט-השליט אינו כולו “אידיאלי” ו“פרוגרסיבי”, כמו שמקובל לחשוב. רובי שאיפותיו וחלומותיו אינם ריבולוציוניים כלל, רובי מעלליו אינם גורמים יצירתיים כל עיקר. אפלטון מייסד את ממלכת הפילוסופים שלו על העבדות, אגיוסט קונט חולם את חלום-העתיד, כי לעולם ועל פי החוק הנצחי יושמו רגלי הפרוליטאריון בסד. גם יתר משחררי ה“רוח” מבני מינם לא דאגו לעולם לטובת ה“בשר”, ונמצא, איפוא, שגם זה וגם זה לא נתקיים בידם (מאחר שהרוח הוא הוא הבשר, ואין רוח אחר בלעדיו). מלכות האינטליגנציה ומלכות החופש האמיתי – חופש העבודה והעובד, חופש כוחות-היצירה היסודיים – אינם, אליבא דאמת, שמות נרדפים!

ואמנם, התפקיד הזה השלילי של האינטליגנטים בתור שליטים יבואר על נקלה במצבם הסוציאלי ובעמדתם הפרופיסיונאלית. האינטליגנט, עד כמה שאנו נוגעים בו בתור לוקח חלק ידוע בחיים החברתיים, ממלא פונקציות מסויימות למדי, ואלו מקשרות אותו לסביבה חברתית ידועה. החברה, במידה שהיא מסודרת ומאורגנת, אי-אפשר לה בלי איזו אידיאות, עיקרים, הגדרות, תקנות, שבסיועם תסודר ותאורגן. כי כל כלל מאורגן אינו אלא המון פרטים, שקלטו בפסיכיקה שלהם תכנית ידועה של פעולות ומעשים והם ממלאים אותה בהסכמה ובהתאמה. במובן זה אפשר לומר, שכל הסתדרות הרי היא ברית כרותה בין רבים על בסיס נפשי-רעיוני אחד. ומוצא האידיאות השונות הוא, כידוע, המלחמה שבין הכיתות הציבוריות השונות, בהיות שכל כיתה וכיתה שואפת לבטא את עצמה בצורה רעיונית, שבעזרתה תוכל לא רק לסדר את חייה כלפי פנים, כי אם גם לקבוע את יחוסיה כלפי חוץ. היוצא מזה, שכל כיתה ציבורית צריכה להוגי דעות ספציאליים, לטכניקנים רוחניים משלה, שיגישו לחברה את הסחורה הרוחנית הדרושה, אם לדבר בשפה בלתי נמלצה. מנקודת-השקפה זו אפשר, איפוא, להגדיר את האינטליגנט בתור בורא ושומר את האידיאולוגיה, כלומר, את האידיאות התוריות והשימושיות הנחוצות לחברה. ובאשר האינטליגנציה שקועה ראשה ורובה ב“עבודה הרוחנית”, לכן היא מאבדת, כמובן, את האפשרות להשתתף באופן בלתי אמצעי בפרוצס התעשיה העיקרית של צרכי-החיים, ובכדי להבטיח את קיומה, הרי היא משתמשת בעל-כרחה ולרצונה בפרי עמל-זרים וחיה על חשבון מעמדות אחרים. במלים אחרות: האינטליגנציה אינה יכולה להתקיים אלא אם כן היא מקבלת את כלכלתה מן החוץ, ולפיכך טבעי הוא, שהיא תבקש תחבולות שונות להבטיח לעצמה את אמצעי-המחיה באופנים שונים.

ובאמת ראינו את האינטליגנציה במהלך התפתחותה ההיסטורית שואפת תמיד וכאנרגיה יתירה לרכוש לה אמצעים חמריים הרבה. בחברה של העולם העתיק, בעת שההסתדרות האידיאולוגית היתה חזיון חשוב ביותר ויקר-המציאות, ויחד עם זה תנאי הכלכלה שופעים וגדושים, מצאה לה האינטליגנציה כר נרחב להרבות את עשרה וכבודה ע"י השתמשות מונופולית בידיעותיה וכשרונותיה. בחברה כזאת הולכת האינטליגנציה ונעשית כיתה נבדלה בעלת זכויות מיוחדות, עד שסוף-סוף היא מתרוממת עד המדרגה של מעמד עליון שליט, בשעה שאת הצרכים האידיאולוגיים של יתר השדרות אין היא ממלאה במידה שוה, אלא במידה פוחתת והולכת: השדרה העומדת למעלה מקבלת יותר, זו שלמטה – פחות. אלה, בקצרה, תולדות הבראמַינים בהודו, המאנדארינים בסין, החרטומים במצרים וכו' – הסתדרויות אינטליגנטיות, שהינן, בלי ספק, המדרגה הכי גבוהה, שכוח-השלטון האינטליגנטי יכול להגיע אליה, ושבהן, אמנם, התבצרו – במידה שאין למעלה הימנה – גם הדוגמאטיות, הפורמאליות במקצוע הפעולה הרוחנית, האדיקות והקנאות ביחס לכל מי שאינו מאנשי-שלומם, הקפאון והאינרציה ביצירת ערכין דתיים. לעומת זאת, בימי הביניים, אין האינטליגנציה מסתדרת בכיתה נבדלה מונופולית ובעלת זכויות מיוחדות אחת, כי אם בשורה שלמה של קואופראציות, התלויות בחוגים שונים. אבל, כמובן, לא מפני שהאינטליגנציה שבימות הביניים ויתרה על מגמותיה הכּיתתיוֹת, כי אם מסיבות אחרות. המלחמה בין הכנסיה והממלכה היתה הנסיון האחריון לברוא כיתה נבדלה של כוהני הדת ולתת בידם שבט-מושלים בלתי-מוגבל. ברם, התנאים הכלכליים של אירופה, הדלה והעניה ביחס, הביאו לידי כך, שכוהניה נאלצו להסתפק במועט ביחס לאותו המצב המאושר של בני גילם במזרח. כאן הוכרחו עוטי-מעיל-הכהונה בעצמם לרדת משמים ארצה, והמלחמה הסוציאלית החריפה גרמה ליצירת אינטליגנציה מיוחדה לא רק לממלכה, כי אם גם למפלגה של האצילים, של העירונים, ואפילו של האיכרים. לכל מפלגה נמצאו החכמים, האמנים והמשוררים משלה, ובאופן הזה הביאה מלחמת-המעמדות להתפרדות ידועה של הכיתה האינטליגנטית.

החברה החדשה, המיוסדה על התעשיה הקאפיטאליסטית-המסחרית והקנין הפרטי, הפֵרה עוד יותר את המגמות הכיתתיות של האינטליגנציה. במקצוע העבודה הרוחנית הועמד בשורה הראשונה היחיד, אשר בהיותו קשור בחומר עם תנאי-הכלכלה הכלליים, הרי הוא מוכרח לשאת אל השוק את יצירותיו, כאשר ישא הפועל אל שוק-העבודה את האנרגיה האנושית שלו, את כוח-שריריו. מאדון נהפך האינטליגנט לעבד, למשרת, ממונופוליסטן – למשתתף בהתחרות הכללית, ומצבו הקודם בתור “שררה” לא נשמר אלא במקום שתפס לו עמדה חשובה במכונה הביורוקראטית-הפרופיסיונאלית של הממשלה או נמכר למעמד השליט של הקאפיטאליסטים, עושי העסקים הגדולים. אלה האחרונים נוטים לתת שם ושארית לרוח הכיתתי של האינטליגנציה, בתמכם באקדמיות הרשמיות השונות בעלות הזכויות המיוחדות או ביסדם חבורות ספרותיות ואמנותיות, שהאמצעים הכספיים המרובים נותנים להן את האפשרות להתבצר ולהתגבר על המתחרות בהן. אין ספק, שבתקופות המאוחרות יש עוד פחות מקום לעבודה אינטלקטואלית חפשית מאשר בדורות הקודמים; ואיך שיהיה, השאיפות הכיתתיות של האינטליגנציה לא תמעטנה כל זמן שמצד אחד אין הפרופסיה שלה יכולה להיעשות נחלת ההמונים, ומהצד השני שורר סדר חברתי, שבו משלמים בעד מתנות-הרוח בכסף ושלטון.

עוד זאת ראוי לזכור, שמלבד המגמות הסוציאליות המיוחדות, יש לה לאינטליגנציה גם איזו קווים פסיכולוגיים מיוחדים, שהם תוצאה ישירה הכרחית מפעולתו הפרופיסיונלית של האינטליגנט. כי ברי הוא, שהעסק התמידי בהמצאת אידיאות מחולל פסיכולוגיה מיוחדת אצל בעליו. בראש וראשונה: השאיפה להכיר את העולם אינה יכולה להתמלא אלא כמעט רק על ידי המיתוד הרציונאלי, וזה הרי הוא כל כך מלאכותי, כל כך מעוקל! הניתוח התוריי [התיאורטי] מוכרח תמיד להקפיא ולהעמיד את הנוזל והשוטף בחיים; עולם-המושגים שואף לצייר את העולם כולו כשורה של חזיונות בודדים, בעוד שהחזיונות מעורים הם תמיד זה בזה, אחוזים ושלובים אחד בשני, ולא ייפרֵדו. כל אידיאולוגיה מעמידה הגדרות גסות ומסויימות מסביב לניוּאנסים הדקים שבחיי-המציאות, בכדי להכניס סדר פורמאלי למקום, שבאמת אין בו אלא חליפה ותמורה וערבוביה. המחשבה דורשת שיטה מסוּימה על הכל, בעוד שאין בכוחה לתפוס אף מקצת מן התבל האין-סופית.

ברם, השאיפה הזאת לבטחון, לחיוביות ולדייקנות מוצאת לה עוזר ותומך גם באופן-ההכרה עצמו. הפרוצס המחשבתי נצרך תמיד לאבני-בוחן מיוחדות בשביל משפטי-ההערכה שלו: הרעיון עובד בעזרת מכונה מורכבת, שאופניה הינם – המושכלות הראשונים וההנחות המיתפיזיות. החיים והמוות, הרוח והחומר, הנפש והגוף, האידיאה וההוָיה – אלה וכיוצא באלה מן המושגים, שבלעדיהם אין כל בנין מדעי, נהפכים בהכרתנו לאיזו פֶטישים, למהויות כשהן לעצמן. הידיעה המותנית בהנחות קודמות, הידיעה היחוסית והמפוקפקה, מקבלת אופי של עיקר, שאין להרהר אחריו; במושגים נקרעים מעל החיים ונקפאים בתור חוקים נצחיים אשר לא ישונו ולא יוחלפו; והמלה המתה הורגת את המחשבה החיה.

אצל האינטליגנט-החכם הכל מלה, הכל סכימה, בלי תוכן קונקרטי. הוא יודע הכל ואינו יודע כלום.

ונטיה עוד יותר רבה ועוד יותר גרועה לפֶטישיזמוס רעיוני אתה מוצא אצל האינטליגנציה בבית-החרושת שלה ליצירת אידיאות שימושיות, דיני הנהגה, אידיאלים, פרוגראמות. כאן הרי צריך, בעיקר, לא להוכיח, כי אם להשפיע, לעשות רושם, להכריח, שתקובל הלכה זו או אחרת, ומובן, שכל מה שהאבטוריטט יותר גדול, יותר כללית ויותר החלטית היא השפעתו. בן-האדם חלוש-ההכרה ורפה-הדיסציפלינה הפנימית צריך – לשם סידור וחיזוק רצונו – לאידיאות אבסולוטיות, לאמיתויות בלתי משתנות, לחוקים שניתנו בקולות ובברקים. באחרת לא תקח את לבבו ולא תעשה עליו כל רושם! כשהאינטליגנציה באה לארגן את מנהגי-החיים ההמוניים ולתת להם חיזוק בסיוּעם של אימפראטיבים קטיגוריים, הרי היא מבלי משים נעשית בעצמה לכוהנת של האבסולוטים הדמיוניים והכוזבים הללו, ולא עוד אלא שבהם היא רואה את הערובה לכוח השפעתה ולשלטונה. המוחלט טוב לה מן היחוסי, ורילאטיבימוס בל ייזכר ובל ייפקד לפניה; הישן בטוח לה מן החדש, ואופקים ודרכים אחרים אל תַּראו ואל תגלו לה, פן תתאנף.

אמנם, ההיסטוריה מספרת לנו על מהפכות בממלכת-הרוח, בעולם-האידיאות, שנעשו ע“י אינטליגנטים יחידים. ואולם מה היא מהפכה, אם לא ההתאמצות ומעשה-גבורה למלא אחרי זה שכבר עשו החיים, להחריב את הבנין הרקוב, שאעפי”כ עודנו מחזיק מעמד בכוח האינרציה? ואם גם עולם-הרוח צריך למתקוממים ולמערערים, בכדי שלא יפגר מעל החיים המתקדמים, הרי זה מוכיח למדי, כמה גדול כוח האינרציה של צורת האידיאה העתיקה, של הדוגמה הריליגיוזית, של העיקר האמנותי ושל החוק המדעי!

ובכלל, האמונה היתירה בפריאוריטט של האישיות האינטליגנטית אין לה על מה שתסמוך. באמת, העצמיות והאינטליגנטיות שני כתובים הם, שלרוב הם מכחישים זה את זה. הרוב המכריע של האינטליגנטים חסר כל עצמיות, מה שעושה אותם למוכשרים ביחוד למלא את תפקידם העיקרי, הלא הוא: סיגול האידיאות אל החיים ולהיפך. ואותו חוסר-העצמיות עושה אותם לנוחים ביותר לקלוט את הצורות האידיאולוגיות המתהלכות, בכדי לשוב ולזרוע אותן בשדה החיים החברתיים.

הרשימה הסכימטית והקטועה על מהות האינטליגנציה הפרופיסיונאלית בניגוד לגאון-היוצר, העומד כנס והמתקיים בנס, מאחר שאינו מסוגל להסתגלות והנרדף תמיד מהאינטליגנציה הזאת עד אחר מותו, זאת אומרת, עד היעשות אידיאותיו החדשות קנין-הרבים; ובניגוד לאינטליגנט הפועל, השואב את אינטלקטואליותו מתוך נסיונותיו הוא, מתוך מגעו ומשאו עם המציאות עצמה והבלתי תלוי בשום דעה של אחרים – הרשימה הזאת נכתבה אצלי (אליבא דמאמר אחד. שקראתי בירחון רוסי) לפני חדשים אחדים, לפני בוא הסער הגדול לעולם, שכבר הפך הרבה קערות על פיהן ועודנו עתיד להפוך. עכשו, כשאני מוסר אותה לדפוס, כמו שיצאה אז מפי העט, קשה לי שלא להוסיף איזו שורות, שעולות על הלב בקשר עם הנדון, לרגלי המצב המיוחד, שהעולם הושת בו.

קודם כל ראינו, שהאינטליגנציה בדרך כלל אכן נשארה גם עתה נאמנה לעצמה. האינטליגנציה של המעמדות השוררים, שהחג עתה ברחובה, מכה בתוף בכל כוחה, רצה לפני העגלה ומסייעת בצעקתה לא מעט לאשר את הנעשה בעולם. כשגורשו למשל הגייסות הרוסיים מפרוסיה המזרחית שמח כל לב איש ישר על הדבר. אבל הכתבנים האינטליגנטים של העתונים הגרמנים לא אמרו די בזה. להם היה נחוץ דווקא להתריע, שהנה “ארצו של עמנואל קאנט נשתחררה”. צריך היה לצרף את הענין את עמנואל קאנט דווקא. וכי אפשר אחרת? מאידך גיסא, האינטליגנציה הפרוליטארית הגרמנית, שהטיפה תמיד, כמצוּוה עליה, לאינטרנאציונאליות, לא איחרה כלל מהכניס את התיקונים הנחוצים באידיאולוגיה שלה ולרוץ בחפזון אף היא אחרי העגלה. הסוציאל-דימוקראטים ההמונים עשו מה שהיו צריכים לעשות, “בלי כל חכמות” – ודי. אבל האינטליגנציה, האינטליגנציה שלה… ממנה לא קשה כל עיקר, כפי הנראה, לקבל “הכשר” אידיאולוגי על מה שנעשה אצל נותני-לחמה.

ברם, אנשי-הלב שבין האינטליגנטים – והם לא מעטים – עושים עתה בעל-כרחם דין וחשבון לעצמם, שואלים לנתיבות-עולמם, חוקרים לערכם הם – ונחרדים…

עכשיו, כשהעולם כולו נזדעזע, מוסדי ארץ נרגזו, עמודי האידיאות המקובלות נתערערו, כל מה שהוא אידיאולוגי, הגיוני, רציונלי, נדחק בכלל לקרן-זוית, והכוחות האיתנים, הראשונים, האלמנטאריים, יצאו על בימת התבל להתגושש ערומים, אחד בשני – עכשיו מורד ראשו של האינטליגנט המחשב דרכו… ככָפוּת יתהלך בימינו אלה האחרונים, הימים שנראה בהם בעליל, כי רק אלה אשר יסודות -החיים בידיהם, רק עובד-האדמה ותופס-הקשת הינם מלח-הארץ… לידיו ולרגליו הוא הבט יביט האינטליגנט, והנה רפות הן, לא תעשינה תושיה…

וכמשתולל – נאמר אגב-אורחא – יביט מסביביו גם האינטליגנט שבאומות, יביט והנה מַתלאה! בכל העולם מלחמה, שמאחדת את הכוחות העממיים בפנים ומעלה את כולם ממעמקים, ובעולמו – הריגה, פוגרום, הריסה בעלמא, אנדרלמוסיה מכלה. כל העמים יצאו להילחם על קיומם, והוא רק נרמס בין פרסות-הסוסים. לו, ההמצאה השכלית, התמצית האינטליגנטית, אין מקום להילחם בו, אין במי להילחם, אין על מה להילחם,ומה שנורא ביותר: אין במה להילחם, אין אמצעים עצמיים.

רק כדור-משחק אידיאולוגי בידים חזקות מורמות. רק זה.

ואולם זה, באמת, כבר דבר, שמאוד קשה בו הדיבור, ואחדל ממנו.

[תרע"ה, תחילת מלחמת העולם, 1914–1918. “האינטליגציה מהי?”; “הפועל הצעיר”; החתימה: י. מ.]

הפולנים עתה, כיוונים במלחמה הבלקנית האחרונה, הנם אם לא גיבורי־היום, הרי, בכל אופן, מצליחי־היום. מינימום של אומץ־לב וקרבנות ומקסימום של פראזיולוגיה והתפארות ו… והצלחה. איך שיהיה, עם־הפולנים מעורר עתה אליו התענינות רבה בעולם. בפרט רשאים אנו, היהודים, להתעניֵן בעם המקולקל והרע הזה, אשר מעטים בין העמים הרֵעו לנו כמותו.

אמרנו: מקולקל ורע ­– ואל נא יַכֵּנו לבנו על אשר הוצאנו מפינו תארים כאלו, כי אמנם לא על כל העמים העוינים אותנו יש לנו רשות לומר ככה. ברם, להפולנים נוכל עתה להתיחס כמו לעם פרובוקטורי בלי כל פקפוק. העם הזה הוא אויבנו בנפש, והוא גם לקח את הנפש של חלקים גדולים מהיהודים היושבים בתוכו. האם בו לא נתעניֵן?

מאמרנו הנוכחי על הספרות הפולנית היותר חדשה, שנלקח מדברי מבקר בר־סמכא אחד, רחוק הוא מתת השקפה מקיפה על הנידון. כוונתנו היא רק לרשום עפ“י הנ”ל איזו הערות בגדר של מאמר עתונאי ולציין בהן את הקווים היותר אופיים ממהלך־הרוחות בעולם־הרוח הפולני בימים היותר אחרונים. ואף לא בכדי שנלמד מזה איזה דבר מסוים ­– על הלכה למעשה אין, כמובן, מה לדבר ­– כי אם רק בכדי שנלמד בכלל, שנלמד דבר־מה, איזה דבר שהוא, ממה שמעניֵן אותנו לדעת או שצריך לעניֵן. מטרתנו בזה ­– יֵדע הקורא מראש ­– מצומצמת היא ורחוקה מן המרחב.

א

בספרות הפולנית בערב ימי המלחמה נראה קו יסודי אחד: המשיכה אל העבר. מכל התסיסות ה“מהפכניות” שתססו בה בחמש עשרה השנים האחרונות מכל הקולות הרמים והמצלצלים, מכל האמרות היפות והנשגבות לא נשארו אלא הדים רפויים וצלילים קלושים. כל פרחי ה“מודרניות” שנלקחו מן המערב וניטעו בגן הלאומי בתכונה רבה, ברוב פאר והדר ובגאוה של שליאכטיצים בני שליאכטיצים, אָבלוּ־נבלוּ. אותה האוניברסליות הסוערת ואותה הקוסמופוליטיות האוניברסלית, אותן הפרובלימות הנפשיות הנערצות והמסוכסכות והחידות־מני־ים, אשר פתרונים אין למו ­– כל ה“סערות” האלו אשר הסתובבו, התחוללו ורנו מעל הגגות, קמו לדממה. באשר גלוי וידוע עתה לכל סופר פולני, שבכדי להסב אליו את דעת הקהל ­– ומה נחוץ עוד לסופר פולני מלבד להסב אליו את דעת קהלו? ­– אין צורך בכל אלה. אלא במה יש צורך? שישיר על גדולתה של פולין, שיחטט בארכיונים עתיקים, בכדי להוציא משם עוד ראיה נוספת לתפארתה ורוממותה של פולין. הרומן ההיסטורי הוא עתה השליט בספרות זו. לוֹ הכל יעבודו.

מלחמת־העטים הסואנה על אודות התיאוריות השונות של הספרות אף היא נָדַמָה. הזרמים, הנטיות, המהלכים, האסכולות השונות שהתנגשו זה לא כבר אחד בשני בהתלהבות ספרותית גדולה כל כך, לא יֵרָאוּ עוד על הבימה. אפילו הריב שבין הסימבוליות והריאליות פסק. עכשיו הכל רומנטיים בתוכן וריאליים בצורה. אפילו סימבוליסטן קיצוני כפשיבישבסקי, ש“שלגו” הקפיא לב עלמות בעלות־עצבים לא מעט, נעשה בימינו ריאליסטן ככל אחיו הסופרים הפולנים. מחזיונותיו הנישאים על “ילדי האדמה” נשארה אפלולית של “בין השמשות”. ונפלא הדבר ­– וגם מובן מאד ­– שמה שאצל פשיבישבסקי הסימבוליסטן המדבר גדולות עושה רושם כביר, נבואי, הנה אצל פשיבישבסקי המלמד לשונו לדבר כבני אדם, נראה בצורתו האמיתית: בלי צבעים ובלי חיים. אין בודקין בשעת הסכנה, וכשאדם עומד וצועק: “תבערה! אש אוכלה!” רבים המאמינים לו. ואולם לאחר שייווכחו כי אין אש, יביטו הכל אל פניו ויראו את הצועק כמו שהוא. פשיבישבסקי עודנו מפרפר, עודנו מנסה את כוחו בתוכנים הישנים, שהצליח בהם לפנים, אולי ישיב לעצמו את הכבוד אשר גלה ממנו, אך ללא הועיל. בחזיונו האחרון “Popiel” הוא מאמץ כל כוחותיו להחיות לפנינו את המחריב הגדול שלו. את נביא האנרכיה המינית, את פַלְק מ“הוֹמוֹ סַפּיאֶנס”, בצורת גיבור החזיון סקלסקי, אלא שזה לא יעלה בידו כל עיקר. קשה לחדש את ימי “המורד” המיני הזה כקדם. קשה להשיב לו את “נעורי־הנשר”! סקלסקי אינו אפילו גיבור נהדר המוליך אחריו שבי לב נשים צעירות היושבות באולמי־היכלים; זהו, במחילה, רמאי פשוט הגונב גופים של נשים על דרך הפשטות. הוא משליך אחרי גוו את אהובתו אשת־חברו, יווגניה, וצד ציד אחר, הלא הוא שארת בשרו של אהובתו העזובה, ולודמילה שמה. ברם אחרי לודמילה זו רודף מעגב אחר, הלא הוא בעלה של אותה יווגניה, ולדיסלב שמו. באופן הזה מסתבך קשר של נפתולי אהבים ועגבים, כאוות נפשו של פשיבישבסקי, שרצה כאן להראות לנו, כמקדם, את שלטון המִין הנאדרי בכוח, המחריב עולמות; אבל לשוא!… כי בעוד שב“הוֹמוֹ סַפּיאֶנס” עוד יכול היה מי שרצה למצוא “טרגיזם מטפיזי” ו“מטפיזיקה טרגית”, הנה כאן גלוי לכל, שאין זו אלא כעין מילודרמה צרפתית…

ברם, אי־הצלחתו של פשיבישבסקי ומיניותו החולנית אינה אומרת, שקהל הקוראים הפולני, מתוך רוב דביקות ברומן ההיסטורי וסנטמנטליות פטריוטית, איבד את טעמו המהולל לגבי דברים שכמות אלו. זאת לא זאת. קהל זונה זה המחונך על הטסטיירים שלו אוהב ביותר גם את סופריו הפטריוטים כשהם מתבלים את הפוליטיקה הקדושה בזימה. ובמקום שהוא מוצא את זו האחרונה בשפע, יש שהוא יכול אפילו לוותר לגמרי על חוסר הראשונה. הדרישה על תימות “פיקנטיות” עדיין גדולה מאד, מה שהובלט ביותר ביחס הקהל הפולני אל יצירתה האחרונה של חביבתו גבריאלה זפולסקה, הלא הוא הרומן: “האשה הנקיה משמץ דופי” (Kobieta bez skazy). תוכן הרומן בקצרה זהו: אשה צעירה גרושה מבעלה נופלת תחת שלטון התאווֹת הגועשות בעמקי נפשה. ואולם, היא אינה יכולה למלא אף חצי־תאוותה, מפני שאשה אינה גבר, העושה מה שלבו חפץ. אשה גדורה בנימוסים, ואסור שיימצא בה כל כתם שהוא, ואסור שתשמע לקול לבה… מה עליה לעשות?! רנה (שם הגיבורה) אוהבת את גלסקי אהבה עזה וכו' ורוצה היונה להינשא לו, אלא שהוא אינו רוצה בה. ומטעם מיוחד במינו: מפני.. שאין בה כל פסול, מפני שהיא נקיה משמץ דופי. אשה כזו אינה מושכת את לבו של גלסקי, במובן המיני, והוא מבכר על פניה נשים אחרות, שיש להן כבר נסיון מיני גדול… (דברי הרומן כהוויתם!) ובהיות שאין דבר העומד בפני האהבה, ובהיות שרנה אוהבת את גלסקי אהבה עזה כמוות, לכן היא גומרת אומר בנפשה להישמע לאחד מהמעגבים עליה, למען תיפסל ותהא ראויה לגלסקי. וכך הוָה. מכיון ששמע גלסקי, שרנה “נטמאה”, אהבה נוראה מתלקחת בו אליה, אהבה מהולה בקנאה נוראה, והוא מציע לה להינשא לו. ואולם… ואולם בנפשה של רנה נתהווה בינתים שינוי גדול (וכי אפשר אחרת? אלמלא זה, הרי לא היה מקום להמשיך הרומן הפסיכולוגי הרב הלז!… ­– י. מ.) רעבון הבשר שנשבר עושה אותה לאשה חדשה. היא מרגישה, כי היא חפשיה כציפור, כאשר התגברה על שלטון המשפטים הקדומים, המשעבדים את האשה ונותנים יתרון לגבר עליה… עתה הוסר העול. והיא אינה שייכת כבר לשום אדם… היא של עצמה… רק של עצמה! היא משוחררה!

הדרישה לפסיכולוגיה מינית היא כל כך גדולה, עד שסופרי פולין החדשים השכילו להכניס את המומנט הזה גם לפינות שלא דרכו רגליו בהן עוד. במובן זה אופיי הוא הרומן החדש של דַנילֶבסקי בשם מריָם המגדלית". מרים המגדלית של דנילבסקי אינה אשה פלאית, אשר נפשה כלתה לגואל, כי אם זונה פשוטה, שדבקה ביֵשוּ לאהוב אותו אהבת־בשרים. ואף גם לאחר מותו, לא תינחם על רגשותיה, כי אם להיפך, אהבתה למאַהֵב הבלתי־מצוי הזה נהפכה לאיזו התלהבות מינית מיוחדת במינה. תפילותיה אליו נושאות חותם של היסטֶריה הבאה מרוב תאוה. ולא היא בלבד, אלא גם ישו הוא “בשר ודם” בתכלית הפשטות. אין בו כל שָמַיְמיוּת ­– זהו, פשוט, איזה ריבולוציונר, כאלה שאנו פוגשים היום ברחוב, הנלחמים בעד החופש ונכונים לערות נפשם למות, בכדי לתת מהלכים לרעיונותיהם. פִּלְאֵי יֵשו יבאר דנילבסקי על פי “דרך הטבע”: בכוחו הרוחני, בהשפעתו ההיפנוטית וכו'… הרומן הוחרם על־ידי הממשלה, בהשתדלות אנשי הכהונה הדתית, ועל ידי כך, כמובן, גדלה הצלחתו בתוך הקהל עוד יותר. רומן בין בן־האלוהים, שלא היה כלל בן אלוהים, כי אם דון־ז’ואן חרוץ, ובין זונה בעלת טמפרמנט סוער והיסטריה מינית, שהיתה עם זה קתולית נאמנה ­– היש תוכן לוקח־לב יותר מזה?

בפחות חריצות נעשה הרומן השני, שיצא בעונה זו שאנו עומדים בה ושאמנם אף הוא כורך סכסוכי־אהבים אין־סופיים עם מלחמה על החופש (הפעם חופש פולין), אלא שהתיאוסופיה שבו מרובה על “הרומן”. כוונתנו ל“הכוהן פויסט” של תידיאוש מיצ’ינסקי. ברומן זה רצה מיצ’ינסקי לתאר בצורה המיתולוגית של הכוהן פויסט את האידיאל של בן־הדור הפולני, את הנביא החדש, את המשיח אשר יבוא ויגאל את עמו… הכוהן פויסט ­– זהו האדם העליון של פולין דהאידנא. בכפר נידח אחד הוא חי את ימי חייו האחרונים. כאן מוצא אותו עלם אחד, שהז’נדרמים מובילים אותו לעבודת פרך. החיים הנפלאים של הכוהן עוברים בחזון לפני העלם בליל חורף אחד, באור ליום חג הלידה, על ידי סיפוריו של פויסט, שהוא מספר בעצמו באזני העלם המקשיב… השרטוטים הריאליים של גיבור־פולין זה יש להם פריטנזיות על אין־סוֹפיוּת, על סמליוּת. שני אלים נלחמים בנפש הכוהן פויסט: הנוצרי ­– אלוהי האור, הטוב והתחיה, הכוח היוצר, שייצור את פולין בריאה חדשה ואת עם־הפולנים יעלה למעלה, כיאות לעם הנבחר; ולוציפר ­– אלוהי החושך, התוהו ובוהו ועמקי התהומות. על שני היסודות האלה נבנו חיי הכוהן פויסט. הוא הכיר והשיג את כל כוח הרע, את כל תאוַת החורבן. את כל יצרי־השטן שבתשוקות, ועבר את כל זה, את כל מדורי הגיהנום האלה, המובילים אל שערי־הספיח של נסיונות קשים… ברם, היסוד הלוציפרי הִקְשָׁה את כוח־רצונו האחר, את הרצון לפעול, לנבא, ליצור, להגביר את ממשלת האידאליזמוס בתבל, להשליט את ממשלת השמים, ממלכת העתיד… רצון הברזל הזה נתן לכוהן פויסט את האפשרות לעבור על פני הגשר הצר, על עברי פי פחת, על שאול הדמים הנוראה בצעדים חזקים ובטוחים אל מֵעֵבר לחיים, לארץ השחרור המובטחה, לארץ הנצחון על כוחות־הרע, במקום אשר תעל שמש האנושיות החדשה… פויסט הפולני אינו מסתפק בבקשת האמת בלבד, בעצבות ובהתבוננות; הוא ­– סמל הרצון העממי, המניע שלו והמפיח בו רוח. הוא המשיח, הוא צריך להראות דרך לתחיית הרוח הפולנית, להכין את תרבותו הרליגיוזית, לעשותו לעם עליון, שינצח את כוחו של לוציפר… בחדרו של הכוהן פויסט הרכבה של המדע וחכמת הכישוף, של ספרי הפילוסופיה הדתית והפילוסופיה של ג’יימס וברגסון. כאן יימצאו יצירות־האמנות הכי־נבחרות ופלאי הלבורטוריות המדעיות של העת היותר אחרונה, ובמקום מִטָּה ­– ארון־מתים. כל זה צריך לסמן באופן אליגורי את השרטוטים העיקריים של גיבור־העתיד הזה: חכם, שכל רז מרזי־המדע לא אניס לו, ויחד עם זה בעל רצון מנצח־הכל של חכמי הודו העתיקים… ברם, דא עקא, שכל זה אינו אלא בבחינת “צריך”. הפרטים המרובים, המרמזים לנו על תכונת הנביא החדש, אינם נותנים את התכונה בכלל. היצור הדמיוני הזה אינו חי, אף אחד מאבריו לא קרם עור ועצמות. בשורה האחרונה: לא הצילו את הרומן מאורעות האהבה האין־סופיים שבו, ואף לא המאורעות הגרנדיוזיים סתם, שנתגבבו בו בלי שיעור. ברומן הזה אין לכאורה מחסור בשום דבר: יש גם שנות המרד הפולני והקטורגה, יש גם משרה בואטיקאן. יש גם חורבן מסינה ­– ובסוף הסופות אין דבר מלבד העוויות מיסטיות והתאמצות לעשות רושם על־ידי מליצות פטריוטיות לרוח הזמן. ומצד זה השיג המחבר את מטרתו. יודע הסופר הפולני את נפש בהמתו־קהלו.

אך החיבור הכי־סימפטומטי בשביל התקופה הוא ספרו של סטיפן ז’רומסקי: “יפי החיים”. בנפשו של רוזלוצקי, גיבור הרומן הזה, מתחוללת מלחמה בין יפי החיים המתגלה לו באהבתו לטטינה, בת גנרל רוסי אחד, ובין חובתו למולדתו הפולנית. רוזלוצקי הוא אופיצר, פולני מרוסס, שלא ידע אפילו את דברי ימי עמו, אך בבואו לפולין, ארץ קברי אבותיו, הוא מתחיל לאט־לאט להבין את תעודתו בתור פולני… לאחר שנודע לו מקום קבורת אביו, שנפל חלל במרידת פולין, הוא הולך שמה בלילה רכוב על סוס. הוא פותח את הקבר, מוציא את הגוף משם ומתנפל עליו בנשיקות קודחות. אז הוא דוחה מעליו את טטינה אהובתו הרוסית, זו האשה־השֵדָה, שאין שיעור לתאוותיה ולקסמיה. טטינה, הֶדָה גַבְּלֶר רוסית זו, שמה קץ לחייה ורוזלוצקי שב לעמו. בזה נגמר החלק הראשון של הרומן.

סטיפן ז’רומסקי הוא אחד המעולים בין הסופרים הפולנים. הרומן שלו “תולדות החטא” יוכל להעיד, מה היה הסופר הזה יכול ליצור אלמלא אכלה גם אותו הטנדנציה להצליח, להיות חביב הקהל. אף הוא כאחיו נטה מדרכו הראשונה, העמיד את עולמו הספרותי רק על הפוליטיקה והתחיל לכתוב רומנים היסטוריים שבלוניים. ב“הנהר אשר לא יכזבו מימיו”, יצירתו היותר אחרונה, כבר אין זכר לאמנות אלא כולה שיר־תהילה פרוקלמציוני אחד לפולין המדינה. ואף ב“יפי החיים” כל זמן שהוא נמצא בחוג מלחמת הרגשות בין אהבה וחובה עוד כוחו אתו, ואולם משעה שרוזלוצקי שב לעמו ומתחיל להראות את גבורותיו הפנטסטיות, אין דרך לז’רומסקי אלא לבקש אמצעים מפינקרטון… החלק הראשון, במקום שז’רומסקי עודנו חצי־אדם, עוד יש בו איזו חיוניות; החלק השני, במקום שהוא רק פולני ­– כולו “שוּנד”.

[“הפועל הצעיר”, כסלו תרע"ה; החתימה: י.מ.]

הוצאת “יפת” הגוססת עוד לא מתה, כנראה וככל דבר שעודנו בחיים ­– יהיו חייו איזו שיהיו ­– עוד לא כלו כל קציו ועודנו עלול להפליא את מיודעיו בדבר־מה. גם “יפת” זו, החיה עוד, עמדה והוציאה בימים היותר אחרונים (ימים שלא רק שאין בהם כל חפץ ביופי וביצירת־יופי אלא שגם יפיפותה של אירופה שכבר נוצרה עולה בלהב־כדורים ואין מרחם) בתרגום עברי מספיק, ובמקומות רבים גם טוב, יצירה אמנותית אחת משופרא דשופרא ד“יפת” ­– הפעם “יפת” באותיות מפוזרות! ­– הלא הוא “ספר־המשתה, שיחה על דבר האהבה” של אפלטון.

הספר מתורגם ­– וכאמור, לא רע ­– על־ידי אשר בן־ישראל, ומהמתרגם בא גם “מבוא גדול(!) על־דבר חיי אפלטון וערכו הפילוסופי והספרותי” (כך כתוב על שער־הספר: מבוא גדול על־דבר ערכו הספרותי של אפלטון…). ואכן במה שנוגע לזה המבוא, אי־אפשר שלא להעיר, כי בלעדיו לא היה “ספר־המשתה” מפסיד כלום מערכו… בכלל, טעות היתה בידי ההוצאה לחשוב, שלא סגי בלי “מבוא”; כי, ממה נפשך: קורא שאין לו השכלה ספרותית ואין לו חך טועם בשירה, הן הוא לא יחוש כלום בקריאת ספרו של אפלטון גם אחרי כל מבואות “גדולים” שבעולם; מאידך גיסא, קורא שטעם־הקריאה האמיתי, זה נחלת הנשמות העדינות ואוהבות־הספר, אינו מוזר לו ­– למה לו המבואות, כשהספר בעצמו לפניו? לו לא יאירו כלום המבואות, ובאמת לו לעולם אין צורך במבואות, אם רק הללו בעצמם אינם יצירות ספרותיות הגונות כשהם לעצמם, שאז, כמובן, דינם כדין־הספר. ברם, את השבח הזה אי־אפשר, לצערנו, לומר בנוגע למבואו המלוקט ­– המלוקט ולא המתורגם ­– של בן־ישראל. בן־ישראל יודע, כפי הנראה, להריק את מה שהוא קורא מכלי אל כלי, ותרגומו, רשאים לומר, עלה לו, אבל הוא אינו יודע לעשות כל צירופים משלו בעולם־המחשבה של אחרים, ואינו יודע לדבר בטעם גם על זה שהרגיש בטעמו. בכל רגשי התודה שלנו למתרגם הנכבד על שטרח והמציא לנו, הקוראים העברים, ספר יקר כזה, על כרחנו לציין, שהמבוא שלו כתוב בלי טעם והבּאנַאליות שבו מרובה על דברי־הערך. הגיעו בעצמכם: אדם בא במאה העשרים וכותב על דברי־הערך. הגיעו בעצמכם: אדם בא במאה העשרים וכותב על אפלטון בטון של ניקרוֹלוֹג עתוני על סופר צעיר בעל־כשרון שהלך לעולמו: “אפלטון היה פילוסוף משורר, ומשק כנפי בנות־השיר הצחורות נשמע בכל יצירותיו… לבו ילך שבי אחרי הדר הטבע, פטפוט הנהר הנעים וכו'… את אזנו הדקה יטה להקשיב למנגינתו המילודית של אֵל־היער ולריקוד השמימי של בנות־ההרים הנאוות”… אחר כך יבוא: “אפלטון היה פילוסוף המוסר”… “אפלטון הוא פילוסוף־יוצר, והפילוסופיה שלו נובעת ממקורות היצירה הטהורה”… “רחוק הוא רוחו האוניברסלי של אפלטון מקביעת שיטה מסויימה ומוגבלה” ­– בקיצור, כל מה שיש בכל ההספדים המנוסחים והמסות המנוסות, ואם תמצא לומר, כל מה שאפשר לכתוב על כל גדולי־הרוח של האנושיות יש כאן וכתוב כאן ב“מבוא” זה… אפילו זה שאפלטון הציל את התרבות היוונית מ“הביטוי הנבוב והמזוייף”. כי “הזיוף והמלה הריקה הם סם־מות לכל תרבות אמיתית”. כן, זה ודאי נכון. ואולם, אהה, בן־ישראל לא נשמר מפני “סם־המות” ואינו שומר את פיו, אינו מדייק בלשונו ואינו חושב לקבל אחריות על מה שהוא מוציא מפיו. הנה, למשל, הוא מביא את המבטא מתוכחת הפילוסוף לבריות על שלא יתנו דעתם ל“פרסום וכבוד, לבינה ואמת ולשלום־נפשם” (ע' 3) ­– הרי שהשאיפה לפרסום וכבוד אינם ­– במובן הפילוסופי ­– מן הדברים הגרועים: וכעבור עמודים אחדים הוא, הכותב, מגנה כבר מלך הדיוט אחד על ששאף ל“פרסום וכבוד”… ולא את הסתירה שבזה רוצה אני לציין ­– “סתירה” אין כאן, כמובן ­– אלא את זה, שהכותב בכתבו “פרסום וכבוד” בפעם השניה לא זכר, כנראה, שבמלים האלה ממש השתמש זה עתה ובמובן אחר; שהרי אלמלי זכר, היה בורר אחרות במקום הזה. או הנה אתה מוצא אצלו את הרעיון הישן והנכון, לכאורה, ש“השקט האמנותי של בעלי המוסר היווני הוא שקט הבא לאחר השתחררות מן הכוח האיום והטמיר של החומר” (ע' 2); אבל בעוד שורות אחדות שם הוא כבר אומר, ש“הצורה האמנותית של היונים היא מגבילה ומצמצמת”, והיהדות, “החומר הכביר המלא ניגודים וחליפות”, נלחמת בה על כן מלחמת־עולם… ולא חלה ולא הרגיש, שאם השקט האמנותי היווני הוא לא מפני עניות־החומר וחוסר ניגודים וחליפות, כי אם מתוך השתחררות ועליה על חומר כביר, הרי שצורת־האמנות ההיא כבר אינה מגבילה ומצמצמת, כי אם דוקא מרכזת, מסדרת, מכניסה הרמוניה ומצילה מן הכאוֹס! אבל בעוד שורות אחדות הנה שוב: “תרבות־החומר בלבד (כלומר החומר בלי צורה) סופה להיות נבובה ולהיהפך לתוהו ובוהו, ותרבות־הצורה סופה להתנדף ולהגיע לידי שטחיות נבובה” ­– והתמיהה מתרבה: תרבות־הצורה, זאת אומרת, התעלות על החומר ­– ושטחיות נבובה? מאידך גיסא, תרבות־החומר, היינו הניגודים והחליפות, התוהו והבוהו, עתידה להיהפך לתוהו ובוהו וסופה להיות נבובה? מה כל זה אומר? מפני מה תיוָסר תרבות־הצורה ב“שטחיות נבובה”? ואיךְ? ואיךְ, מצד אחר, יֵהָפךְ התוהו־ובוהו שׁל תרבות (?) החומר לתוהו ובוהו? האין כל אלה דברים “נבובים”? האין כל זה רק בכדי לסיים בכי טוב ולחזור על מה שכתוב בכל המאמרים מסוג זה, ש“רק מהתאחדות היהדות והיוונות עתידה תרבות שלמה להיוָצר” וכו' וכו'?

אף־על־פי־כן ­– לכבוד־האמת ­– יש גם במבוא זה הערות של טעם ודברים הראויים להישמע. אותו דיבור־המתחיל, למשל, על “הרגש המיחד (כלומר, המיוחד; כל הספר חסר ואוים ויודים: האורטוגרפיה של “החנוך”!) הממלא את לבנו בשעה שאנו באים לשתות ממעינות התרבות העתיקים”. ובאמת המודרניות של הספר הזה מפליאה! אין לומר, “כאילו תמול נכתב” ­– תמול לא נכתבו ספרים כאלה! אלא שבעוד שאנו קוראים את רוב ספרי־המופת, אנו נפגשים על כל צעד בדברים שכבר נתיישנו, בדברים שנאמרו רק לזמנם ושכבר עבר זמנם, הנה השיחות החיות שלפנינו כאן מזכירות לנו, כי כל אשר אנו הוגים ומרגישים עתה כבר הגו והרגישו והשיגו בני דורו של אפלטון ושבכלל דבריהם דברינו… מיוחד הוא הרגש הזה!

הנה אתה שומע מפי סוקראטס, ש“כל מי שהוא חכם שוב אינו פילוסוף כלל… הפילוסופים הם אנשי־הביניים”… הנה אתה שומע מפיו במקום אחר מה שאמר הרב ר' נחמן מבראסלאב אחרי אלפים בשנים: “לכשיראה לפניו יופי רב ועצום, שוב לא ישתעבד כעבד רק אל היופי של עולם אחד בלבד, של איש יחיד, של נימוס בודד ­– דברים המביאים את בעליהם לידי שפלות וקטנות־המוח ­– אלא ישחה בים־היופי הגדול”… או הנה בא אלקיביאַדס שיכור ומדבר גדולות ונצורות על סוקראטס ­– ובכל דבריו כאילו יתכוון אפלטון להוציא מלב היכול לחשוב, שהחזיון סוקראטס הוא צמצום־החיים, שהשלילה של סוקראטס היא פרי נקמת גבר־אין־אונים (יִזָכר הפרק “דֶר פַאל סוקראטס” שׁל פרידריךְ ניטשׁה!)… אלקיביאַדס ההֶלֶני היפה בהתגלות־לבו מגלה לנו את פצעיו הוא אשר פצעו סוקראטס, זה האיש המפחד, לכאורה, מפני כל… אף הוא מגלה לנו את מהותו של סוקראטס ­– לאפוקי מאלה שיכולים לטעות טעות נוראה בתכונה זו… הם, בני דורו של אפלטון, ואפלטון בראש, כבר הבינו וידעו, אפוא, את כל הפחתים, שהרוח האנושי יכול לנפול בהם, את כל הפקפוקים בדבר גבורתה וחולשתה של התכונה הסוקראטית… פחד תוקף אותנו, האנשים המודרניים… ­– ­– ­–

היטיב להבין בעל־המבוא גם את הצד הדרמתי שביצירה זו, כלומר, מה שב“ספר־המשתה” לא הרעיונות עיקר, כי אם בעלי־הרעיונות, יותר נכון, האופי של בעלי הרעיונות. סוקראטס, למשל, אומר כך, מביא את מחשבתו לידי גילוי באופן הזה, ולא באופן אחר, מפני שהוא סוקראטס, מפני שהוא אינו יכול לומר אחרת ובאופן אחר. וחזר הדין: מפני שהוא כזה, שיכול לחשוב רק כך ולא אחרת ולומר רק כך ולא אחרת, לכן הוא הוא סוקראטס. וכן יתר הנפשות העושות בשיחה. כן, העושות. בכוונה נאמר כך, כי השיחות הללו ­– מעשים הנם, עלילות, ולא דברים. לפנינו לא מדַברים, כי אם אנשׁים חיים פועלים. הנה אפּוֹלוֹדוֹרוֹס ה“מטורף”, שכאלקיביאַדס ה“הולל”, אך מסטרא אחרא, הוא חתיכת קולטורה הֶלֶנית טיפוסית, איש ש“עד לפני שלול שנים היה נודד ממקום למקום, מסור בידי המקרה”, האמין שהוא עושה איזה דבר, בעוד שהיה עלוב מאד, על פי הבנתו עתה, בעת שהוא יוצק מים על ידי סוקראטס. עתה למד לזלזל בכל, בעצמו ובאחרים. ורק את רבו הוא מעריץ ולתורתו ייחל. גם לו חלק באהבה! והנה פידרוס הפותח את השיחה על האהבה ומדבר על אירוס כפרופיסור נכבד לדורות, לא בלי קצת פידאנטיוּת של מורה להיסטוריה; והנה פאוזאניאס, איש־הרוח המצוי, איש המוסר והאסתיטיקה המקובלים, המבדיל על דרך־הפשטות בין האהבה הנפשית, האמיתית, ובין האהבה המגושמה, אהבת־הבשר, ודבריו על המעלה שבבקשת־אהבה מגברים, שכבר החל זקנם לצמוח, כלפי בקשת־האהבה מזכרים עוּלי־ימים יוכלו לשמש דוקומנט ממנהגי מיוחסי־היוונים בימים ההם. מה שנוגע לארקסימאכוס הרופא, הרי הוא מדבר, כמובן, על האהבה־ההיגיינית והבלתי־היגיינית. אריסטופאנס המהתל המושבע (שמו נשמט משום־מה מרשימת שמות־המשתתפים בשׂיחה) מדבר בטוֹן אירוני־מיתַּמֵם על רגשׁי־האהבה כחכם־החיים, ויורד לנבכי הפסיכו־פיסיולוגיה של הרגש הזה, ואגב הוא שולח חציו השנונים ללב האלים, ש“לא נתנם לבם להשמיד את כל המין האנושי”, כי עתה תחדל עבודת האלים; ובמקום זה החליטו לבתר את האדם לשנים, למען ירך לבו ולמען תצא מזה גם תועלת להם, לאלים, בהיכפל עובדיהם… אריסטופאנס כבר יודע את ההמצאה המאוחרה של “גם אלה לחכמים יבינו מדעתם”, כי לא לגויים של זמננו אנו מתכּוונים, בעוד שבאמת מתכוונים אליהם. הוא אומר: “ואל יבוא ארקסימאכוס להתל בי ולאמור, כי מכוון אני בדברי לפאוזאניאס ואגאתּוֹן. כן… אפשר… שהם שניהם בנים לאותו המין הזכרי העתיק, ועל כן זכריים הם מטבעם”… אבל הנה גם אגאתון בעצמו, גיבור־הנפש, הדרמתורג המצליח. הוא, הצעיר, מדבר ומצטט חרוזים ממשוררים אחרים על צעירותו של אירוס ועל השירה שבעלומים בכלל, על רכותו ועדינותו, על יפיו וטובו של אירוס; והוא ממליט פסוקים נאים ופואיטיים כגון: “אירוס יוצר כל עדינות, רעננות ושאננות, נוי וגעגועים וכיסופים בלב אנוש”. ולבסוף הנה גולת־הכותרת, הנה סוקראטס, העושה קודם כל לצחוק את אגאתון ואת דבריו היפים בלגלוג, שאין עומד כנגדו. ראשית ויכוחו עם אגאתון מזכיר לנו קול צחצוח החרבות שבמלחמת־השנַים: אחת, שתים, שלוש ­– והנואם היפה מתנגדו נופל שדוד. ובנוגע לעצם הענין, הנה גם סוקראטס רואה באירוס מהרהורי־לבו, גם הוא מצייר אותו בצלם ודמות עצמו. אירוס הוא… דימון, העומד בין האלים ובין בני האדם. “הדמיון (הדימון?) מקומו באמצע, והוא ממלא את החלל שבין הקיים והנפסד, ועל ידו מתאחדת כל ההוויה כולה”. אירוס אינו טוב ואינו יפה, אבל הוא “ירדוף בערמה אחרי הטוב והיפה”. “יש שהוא פורח ומלא חיים ויש שהוא עיף ונוטה למות, והכל על־פי הרוב באותו יום”. בקצרה: אירוס הוא אוהב ולא אהוב, והאהבה בדרך כלל ­– זוהי הפראת היופי, להפרות כל גוף נאה וכל נשמה עדינה; השאיפה אל האלמות. סוקראטס המלגלג לדבריו היפים של אגאתון יודע בעצמו לדבר על “הדרך הנכונה היחידה, שבה נכנס אדם לתוך היכל האהבה, או שבה מוליכים אותו שמה: מתחיל הוא ביופי פרטי זה הנמצא בתוך כל הדברים והולך הלוך ועלה בסולם־המעלות, עד שהוא מגיע אל ההוד הנצחי. עלייתו עליה של הדרגה: על דרגה ראשונה רואה הוא את היופי שבגוף אחד, על דרגה שניה את היופי של שנַים, ואחר־כך את היופי שבכל הגופים כולם. ומן היופי שבגופים עולה הוא מעלה אל הנימוסים המפוארים ומן הנימוסים המפוארים אל הדעות הנאוות, עד שהוא מגיע אל הדרגה האחרונה, אל החכמה היחידה והמיוחדה, היא חכמת ההוד הנצחי. ומשהגיע אדם לידי דרגת־חיים זו, סוקראטס אהוב, נעשים החיים נוחים וכדאים לו, אם ישנו כדבר הזה בעולם”. “סוֹקראטס אהוב” ­­– כי כל הדברים האלה לא בשם עצמו ידברם סוקראטס, כי אם בשם אשה חכמה אחת (דוקא אשה! זה אופיי למסיבת־ה“זכריים” ההיא!), אשר דיברה אליו. הזהירות האמנותית של אפלטון בנוגע לאופן־דיבורו של של סוקראטס היא כל כך עצומה, עד שאפשר שחשב למן הנמנע לתת לו לדבר בעדו. ולמרות שכל הספר הוא דברי איש מפי איש: אפולודורוס בשם אריסטוֹדימוס, בשם המשוחחים, הנה בנוגע לסוקראטס עוד לא נאמר בזה די, הדברים אינם מוּשׂמים ישר בפיו והוא אינו מביע את מחשבותיו הוא ממש, כי אם מוסר רק מה שקיבל מפי דיוטימה. דיוטימה, שסוקראטס הלך אליה ללמוד ממנה, מדברת ­– לא כלי שלישי אפילו, כי אם כלי רביעי ­– והוא בעצמו עדיין לפני ולפנים של המסך. ברם, אלקיביאַדס ממהר לבוא: להרים את המסך ולגלות את סוקראטס… על סוקראטס נקל לדבר מאשר לתת לסוקראטס בעצמו לדבר…

דבר־בואו של אלקיביאַדס אל המשתה בסוף, כהליכת סוקראטס ואריסטודימוס אל המשתה בהתחלה, הנן סצינות דרמתיות, שמי שלא ראה אותן מעל הספר הזה שבידינו, לא ראה מאורות של אמנות מימיו! בכלל, ההקדמות והשיחות הצדדיות שבין נאום לנאום אינן נופלות בערכן החיוני מהנאומים עצמם (הדברים, למשל, שנפלו בין ארקסימאכוס ואריסטופאנס בע' 52 והלאה בע' 57; בין אגאתון וסוקראטס בע' 65, וביחוד בע' 71 וכיוצא). כי כאן לא השיחה על האהבה כל העיקר, כי אם גם תיאור תמונות־החיים מסוד חכמים ונבונים ביוון העתיקה, איך נהגו, איך דיברו, איך שתו ואיך התעלסו באהבים ובשיחות נעלות. ועיקר־העיקרים: איך בילה סוקראטס, בחיר־בני־היוונים, כליל־השלימות, לילה אחד במשתה־יין ובפילוסופיה. לפנות ערב “עלה מן הרחצה וסנדליו נעולים ברגליו, מה שהיה נוהג רק לעתים רחוקות”; פגש בו אריסטודימוס, המתאבק בעפר־רגלי־חכמים, ושאלו: “סוקראטס, לאן פניך מועדות ולשם מה התקשטת והתהדרת כל כך?” ענהו סוקרטאס: “אל המשתה אשר אצל אגאתון. אתמול השתמטתי מחג־הנצחון ­– בורח אני מפני השאון הרב ­– אולם הבטחתי לאגאתון לבוא אליו היום. ועתה הנה התיַפּיתי כל כך, למען יבוא היפה אל היפה”. והנה הוא בא, יושב, מדבר, אוכל ושותה, שוקע במחשבות, שולח הערת־רמיזה לצד אריסטופאנס, ש“יש לו שיח ושיג כל הימים אך ורק עם אירוס ואפרודיטה”, מראה יפי־נפש ונימוסים נאים, מדבר פעם עמוקות ודקות ופעם בשני פנים ובצחוק מסותר: “ומששמעתי את דבריה אלה, שוב הייתי משתומם ואומר: ‘דיוטימה, החכמה בנשים! האם הכל נוהג כך באמת, כמו שאת אומרת?’ וכאחד הסופיסטים המצויינים המשיכה דיוטימה את דבריה: ‘ואיך תחשוב אחרת, סוקראטס?’” עד שאלקיביאַדס בא ומנסה בראשונה לדבר גסות אל בן־העליה: “מדוע אווית לך מקום זה לשבת? האם לא היה מקום פנוי לך אצל אריסטופאנס או אצל אחר היודע מהתלות?” סוקראטס, כביכול, שקול כנגד יודע־מהתלות אחר, כנגד שולל־חיים אחר בעלמא… אלא שזה לא יארך: סוקראטס אינו מאוהבי־מהתלות כאריסטופאנס! הוא, אלקיביאַדס, יודע, סוף־סוף, מהו סוקראטס והוא מגלה זאת גם לאחרים. סוקראטס, לכאורה, אינו יכול לשים מעצור ברוחו בשעה שמי שהוא מהלל בפניו איזה אל או איש אחר זולתו. אבל לא זהו כל סוקראטס. יש צדדים אחרים באדם זה, יש מעשים אחרים, שהוא מוכשר להם. סוקראטס הוא סאטיר קדוש, יהיר וזד, אבל גם נערץ, וגם מקור־השאיפה אל הטוב. הוא הביטול והוא גם האהבה! הוא אוכל את נפש־האדם, והוא גם מרפא אותה. מלוא־כל העולם כבודו. מלוא־כל־הספר כבודו. כולו ­– רוחו של סוקראטס המרחף. וסוקראטס יושב ושותה ומעיר הערות שנונות ובז לכל ונעלה על הכל ומעביר את הכל בשתייתו, ומביא את הכל לידי הסכמה אליו ולידי שינה. ואחר כך הוא קם והולך לו, “בא אל הליקיוֹן, רוחץ את בשרו במים ושוהה שם כדרכו כל היום. אך לפנות ערב הוא שב אל הבית ואל המנוחה”.

לקורא העברי, שׁלרוב רק שׁמועות שׁמע על ההֶלֶניות, ישׁ בספרים כעין אלה משום פיקוח־עינים. עתה, כש“ספר־המשתה” כתוב עברית, יש לו האפשרות, אם רק אין מניעה מצד התפתחותו להבין את זה, לקבל ראשית־מושג מהגדלוּת של חכמת־יוון הקדומה. כאן ילמד להכיר, מה זו תרבות־רוח מצורפה, מה זו השקפת־חיים עליונה, מה זו יצירה קלאסית יוונית. השנאה הצודקת שיש אולי בלבו אל עם־היוונים בעבר ובהווה ­– אל זה העם המושׁחת והכוזב ­– לא תַכהה את עיניו לבלתי ראות את האור הגדול במקום שישנו. והאור הוא גדול.

[“הפועל הצעיר”, כסלו תרע"ה; החתימה: ב.­–י.]

מלחמת יהודה והגליל – אידיליה מאת דוד שמעונוביץ

“מולדת”, כרך ו' חוב' ב־ג, יפו, תרע"ד.

אם המציאות הארץ־ישראלית הדלה בקשר עם חלומותיה העשירים יכלה להשפיע על מי שהוא בספרותנו להפרות את לבו הפראה שיש בה ממש, הרי לא נפלה השפעה מאושרת זו אלא בחלקו של המשורר בעל האידיליה הזאת הנקובה. לא רבים היו ימי שבתו של דוד שמעונוביץ בארץ, ורב הוא הרכוש החזיוני החי, אשר הוציא אתו מתוכה. אמנם, לא בגפו בא אלינו: כבר הרשמים שקיבל בדרך לארץ־ישראל הולידו לפני שנים אחדות את הדברים היותר חזקים שבקובץ “ישימון”; ברם, אחרי צאתו עוד הגדיל לעשות. אכן, הוא יצא ברכוש גדול. שתים־שלוש שנות־נדודיו בארץ־ישראל מפרנסות זה כמה את בת־שירתו לגדל לא רק עשרות־עשרות של שירים מן ההווה ומן העבר, שירים גדולים וקטנים, ליריים וחזיוניים, שיניקתם מן ה“מזרח”, מן המושבה העברית, מן הישוב היהודי הקטן בארץ־ישראל, כי אם גם לתת לנו על ידם דברים פרוזאיים יקרי־התכונה, כגון הסדרה של רשימות בשם “מולדת”, החזיון “לילה בכרם”, הספור “התועה בזמן”. בעת האחרונה אימֵן את רוחו וכתב את האידיליה “ביער בחדרה”, שהאהבה האמנותית הגדולה אל החיים והטבע מצטרפת ומתמזגת בה עם רגש־הערצה מיוחד אל הבונים היקרים: ר' פינחס, נפתלי, בן־ארצי, בֶּרֶלֶה והשׁאר; ורגש־ההערצה אינו מונע עם זה גם בעד ההוּמוֹר הקל, ולפעמים גם הספקני, של האדם המודרני המנוסה ודק־העצבים, שיזלוף בשיטין ובין השיטין… והנה עוד אידיליה: “מלחמת יהודה והגליל”!

המלחמה הזאת היתה בבוקר יום־אביב אחד בעמק־השרון בסביבות כפר־סבא בין שני צעירים, אחד מן הגליל ואחד מיהודה, שהיו מהלכים בדרך, שכל אחד שיבח את מולדתו והעלה אותה על זו של חברו. הגלילי התפאר בחוסן־הטבע בגליל; חברו התלהב מיפי הלילות בכרמי־יהודה… וכסיבה למלחמה זו, כן גם אמצעיה לא היו דרמתיים כלל; רק “בֵּיתִים רפויות ודגוּשׁוֹת מחנה מול מחנה ניצבו, ואחת ברעותה הסתבכו”… יש סימנים, שבעל־האידיליה בעצמו מרגיש, שהציר שכל הענין סובב עליו הוא פיליטוני יותר מדי… ואף על פי כן אין כל ספק, כי לפנינו לא פיליטון, כי אם אידיליה, אידיליה לכל פרטיה, אידיליה מסוג זה שטשרניחובסקי הכניס לספרותנו. הפאבּוּלה, כנראה, אינה כלום ביצירות אמנותיות; העיקר הוא, מה מכניסים לתוכה. וכאן הוכנס הרבה! הקורא כב“לביבות מבושלות” מוקסם מן השורה הראשונה עד האחרונה. הבד רחב, והתמונות החיות עוברות לפניו אשה אחר רעותה בשפע, ועדן־החיים מפכה בעוז ובנועם גם יחד.

וה“מלחמה” שבין שני העלמים התמימים והטובים כאילו לא באה אלא להשלים ולהבליט עוד יותר את השלוה המתוקה והחמה, שהיתה שפוכה באותו בוקר נפלא על פני השדות הזהובים, שאת צבעיהם וחיי השוכנים בהם יעביר לפנינו המשורר בבת־צחוק נלבבה ובכליון־נפש מרומם –

מדרכה של האידיליה הוא, כידוע, להעלות רק את זילופי־החיים שכבר הצטללו. ב“ברית־מילה” של טשרניחובסקי אנו רואים את הצורות הקבועות מימים ימימה, את מה שהוא כבר היה וקיים ועומד כמעט על סף־העבר, את המצוי והניכּר ביותר, שהזכרת שמו בלבד כבר מעוררת אסוציאציות־של־מחשבה שונות. ואשר על כן מפליא ביותר כוחו של שמעונוביץ באידיליותיו מחיי־ארץ־ישראל, חיים צעירים ותוססים, שאין להם עוד עבר ומסורת, שהנם בבחינת זרעים שעוד לא נקלטו עמוק באדמה. החזיונות החולפים, הרגעיים, שתמול הנם עלי ארץ, ולפעמים גם שאין להם אלא שייכות לוֹקאלית, משתלבים אצלו עם נצחיות־ההוויה ועם רוח־הארץ לסימפוניה אחת נהדרה. שביתת־הנשק ב“לוקאנדה”, זאת אומרת ב“אכסניה” הערבית שבדרך עם חילפי זעירא שבתוכה ועם מנוחת־החלום ששררה שם – פיסקה זו בשלימותה – וכי אינה ממיטב הספרות האידילית? וכי אינה מַשרה איזה מצב־רוח מיוחד, שאין לבטאו בדברים?

כן, טשרניחובסקי התחיל ושמעונוביץ – במקצוע זה – הולך בעקבותיו ומוסיף עליו. גם זה ברוך יהיה.

[“הפועל הצעיר”, טבת תרע"ה; החתימה: ב. –י.]

על יד הקיר, סיפור מאת א. ראובני

“האחדות”, שנת תרע"ד. גליונות 1–12.

גבורה ענוותנית, שתקנית ויסודית, שמקורה בתכונה עמוקה וסימפאטית בעצם, נושׁבת מִוֶלְוֶלֶה־שַׁחַל, גיבור הסיפור המצויין הזה (הפעם “גיבור” ו“סיפור” בלי מרכאות כפולות!). כאשר יבוא הלילה ותגיע השעה “לצאת” (וולוולה שומר הוא באחת ממושבות־הגליל), הרי הוא עומד ו“מתלבש במתינות”. הוא “מהדק על גבו את החגורה עם החצים, מעביר יד על ראשי־הנחושת שלהם, בכדי להיווכח אם כולם במקומם, ושׂם על צוארו את פתיל־האקדוח – ה”נַגַן" שׁלו. הוא מוציא את האקדוח הטעון מתיק־העור, פותחו, שופך מתוכו את הכדורים, ושוב מחזירם למקומם (הכדורים מחליקים בקלות ובאופן חפשי בנקבי ה“תוף” המשוחים בשמן)". אחר זה הוא לובש את המעיל, ממשש את החליל בכיס, תולה פגיונו בחגורה. ברובה אין צורך לפי שעה. יתחילו ימי־הסכנה – אז יקחהו. עתה – ימי שקט. ומשא נוסף הרי הוא משא. בשנה האחרונה הוא, וולוולה, מרגיש רפיון בגופו. השמירה אוכלת את הבריאות.

ועמידתו על המשמר – סמל הרצינות, הזהירות והמסירות, שנהיו לאינסטינקטים! עבודת חרש־ברזל וכהונה־במקדש גם יחד! אותם הדברים מתיאור־הלילה עד סוף פרק א' ראויים שיקראום גם אלה שאינם קוראים כבר את הבלטריסטיקה שלנו “בפרינציפּ”. –

גם קין, חברו של וולוולה “על יד הקיר”, בעל המבט הכבד, האירוני והאכזרי, הוא בעל נפש סימפאטית ואופי חשוב, אם כי הפרופסיה של שומר הניחה עליו חותם של “יחף” יותר מאשר על הגיבור הראשי. ביחוסיהם ההדדיים של שני אלה יש קווים הנוגעים עד הנפש. נעים משום מה לשמוע, כיצד הם רבים:

קין. שמע, שַחלון, איני יכול ללכת לשמירה בלי פוזמקאות… הסנדלים הנאלחים מגרדים את עקבותי העדינות… תן לי זוג פוזמקאות!

וולוולה. מה? אני אתן לך פוזמקאות?!

קין. מובן, אתה לי ולא להפך… שאני לך אֶתֵּנה – חשבה רק הזקֵנה… ואתה טיפש ארוך ממצרים ועד הנה… הבינות?

וולוולה. ברח על נפשך!… אין לי פוזמקאות… מלבד אלה אשר ברגלי.

קין. יפה! יפה! ובכן יש לך שנים, ולי אף לא אחד… והצדק היכן?

וולוולה. קבוֹל עלי לפני הרבנית… לֵך… שומע אתה? אתה הוא אשר השלכת את נעלי החוצה? כשאומרים “קין”… ידים בטלות!… בגינך אאחר לצאת על המשמר…

ואולם לא רק נעימות, כי אם גם רגש של כבוד גמור אתה מתמלא בשמעך, כיצד הם מדברים ברצינות על העיקר. קולם אחר אז לגמרי!

וולוולה וקין חברו עובדים לאלוה אחד, וכשליחי דת אחת בראשית לידתה הם אוהבים נאמנה איש את אחיו.

לעומתם ניצבים כמו חיים בסיפור גם בעלי הצד השני של המטבע, אלה שעבודתם היא להם אוואנטוּרה, כבן־ימיני, והם מעלים סחי ומאוס בכל אשר יפנו, ואלה שעבודתם היא להם “אידיאה”, וכוח למלאותה אין, כגון שיק, והם עלובים ונלעגים עד לכאב. ביניהם יש גם אחרים, כגון תוֹדוֹרסקא, שיש לו נימוּקיו שלו… אף כאן נגע א. ראובני בפרובלימת ה“כוחות” מסוגים שונים והתגלמותם בסביבה ידועה!

כי לא כבעלי ה“ציורים”, שנראו גם אצלנו זעיר־שם בשנים האחרונות, א. ראובני. בשעה שאצלם הכל רגשנות מופשטה ופסיכולוגיה פורחת באוויר והתכּוונות ל“שטימונג” ודברים בטלים, הנה אצלו, אצל א. ראובני, הכל מעורה במצב העומד על קרקע ידוע ונזון מסביבה חיה. בסיפור זה אין להג של סיפור ואין אבסטראקציות, כי אם תמונות מן החיים. האנשים נתונים בסביבה שלהם. הנך רואה לא רק את השומרים, כי אם גם את מעון־השומרים עם העזובה ורוח־הקסרקטין שיש בו במקצת, עם השמועות המתהלכות בו והדיבורים הנשמעים שם, עם מקום־השמירה על יד הקיר, אימת הגנבים ותכונת־הגנבים, עם בתי־האיכרים הנשמרים ויחוסי־האכרים האלה אל השומרים, עם הפועלים הבאים לבקש עבודה במושבה ובינתים הם נכנסים אל השומרים להינפש. והנה ההתנפלויות וההגנה, אסיפת־האיכרים והתפקיד שמילא בה האיכר המשׂכיל מצד אחד ובֶריל ראשׁ־השׁומרים מצד שׁני… אין מחסור דבר!

מה שנוגע לפסיכולוגיה, הנה עיקר־הדרמה שבנפשו של הגיבור הראשי הוא, מה שמילוי תפקידו קשה לו מנשוא, גדול, פשוט, מכוחותיו הגופניים. העיקר אצל וולוולה הוא ה“קיר”, כלומר, גילוי עצמותו החשובה ואומץ־לבו הרב בשמירה מעוּלה, שתביא תועלת; ואחרי הזעזועים הרבים שבאו עליו בצורת התנפלויות, קדחת, רגש נכזב בנוגע לנחמה, מות־נבלים של ימיני, גדלה בו ההכרה, שבעיקר־חייו זה אין הכל כשורה וכי, בכל אופן, אין לו רשות לסמוך יותר על עצמו. הוא עוזב את השמירה, מתחיל לעבוד, אבל כעבור זמן־מה הוא שוב נשמע לפקודת ראש־השומרים ושב אל הקיר. אין מנוס ומפלט לאדם מגורלו, מחובתו, מהמשמעת המוטלת עליו. כי נפשות כאלו של וולוולה־שחל יודעות מה זו משמעת! האינדיבידואליות האַנַרכית של בני־ישראל מתנדפת לאט־לאט מטובי־בנינו אלה, מיחידי־הסגולה שלנו!

וולוולה הוא גיבור לעמוד על משמרתו גם בשעת־קדחת, גם בשׁעת זמזום־חצים, אבל גיבור־אהבים ומשׂחק ברומאנים איננו. יחסו אל “בת־האוז הקטנה”, אל נחמה, בתו ה“חדשה” של טלרמן הזקן, הוא כיחס כל צעיר בלתי־מקולקל לעלמה ה“ראשונה”, כלומר, לעלמה שקראה ראשונה בחזקה לגבר שבו. ומפני שנחמה אין כאן עיקר, אלא יחוסו של וולוולה אליה, ומפני שגם אצל וולוולה אין היחס הזה עיקר, אלא ה“קיר” עיקר, לכן אין צער־הקורא גדול ביותר על שנחמה – האשה היחידית בסיפור – יצאה מתחת ידו של המספר לא פרצוף הקובע ברכה לעצמו, אלא בחורה סתם, שצעקנותה, סקרנותה, קוקֶטיותה וכו' – הכל הוצק בדפוסים הישׁנים שׁל תיאוּר בחורות אַן גרוֹ.

בכלל, הסצינה שבין וולוולה ונחמה בפרק ד' הוא אחד המקומות שלא עלו לו למספר (“היא חושבת אותו לכסיל”, חושב וולוולה ואחר־כך הוא מדבר אליה לא כפי תכונתו: “והיא סברה, שאני טוב מיתר השומרים? מה המריץ אותה לחשוב, שאני טוב מהם?” וכיוצא). גם סיפורו לנחמה באותה שעה ממה שעבר על נפשו בתור שומר הוא מלאכותי (“הזדקפתי… חושבני, שעיני באותו רגע הבריקו בחושך כעיני מטורף”… וכיוצא) ונותן מקום לחשוד, שאמנותו של ראובני היא לפעמים במחשׁבה תחילה, בכוונת מכַוון, ואין בה אותה הברכה המיוחדה, השוררת דוקא בסמוי מן העין. ואולם, אם גם הרבה נעשה אצלו בתבונה וביודעים, הנה תחת זאת תבונתו לא מעטה, מחשבתו־תחילה צלולה וחריפה, כוונותיו, לרוב, הגונות, וה“ביודעים” שלו הוא של בעל דעת עצמית ושל איש מנוסה, שהחיים חרשו בו חרישה מפותלה, חדשה…

בסיפור זה, כבאלה שקדמו לו (“בבית־המרפא”, “משחק”, “כוחות” ועוד) מראה א. ראובני – במה שנוגע ל“תורת־הספרות” – עד כמה אופן־הסיפור הריאלי עוד לא נתיישן כלל וכלל, כאשר ידמו רבים, ועד כמה עוד כוחה של צורה סיפורית זו לעשות רושם. שרטוט ריאלי כ“נאקת־השריקה המרוסקה” שהוציאה חתיכת־הפח תחת רגלי השומר המתהלך באישון־לילה (פרק א') יגיד לקורא על הקושי והפחד שבמלאכת השמירה יותר מאלפי פסוקים של השתפכות־הנפש. א. ראובני מוסר את רשמי־הסתכלותו במשפטים ברורים, מדוייקים, סגנונו גובל עם סגנונם של ספרי־מדע מעולים – ומטרתו מושגה לרוב על צד היותר מוצלח. ביחוד גדול כוחו בכאראקטרולוגיה, בהארת אופי הנפשות הפועלות בסיפוריו (הכאראקטריסטיקה של וולוולה וקין בפרק א‘, של תודורסקא בפרק ב’ וכו' וכו'). הארה זו, אמנם, אינה שמשית, אינה רבת־נגוהות, ואף תוגת־הזוהר הפיוטית שבאור־הלבנה אין בה. כאן לפנינו פנס מתוקן, שעמו יבוא אלינו כפעם בפעם המספר ראובני ויאיר איזו נקודה ממרחב העולם החשוך.

[“הפועל הצעיר”, טבת תרע"ה; החתימה: ב. –י.]

ארוכה ומפותלת היתה הדרך, אשר עבר בה זה הרוח החפשי במשך שלושים שנות עבודה ספרותית. מרובי-הגוונים ורַבּי החליפות והשינויים היו חיי הנפש העשירה והפוריה הזאת.

המשורר – לפי הגדרת-עצמו באחד משיריו הקודמים – הוא “כסף חי בקנה זכוכית זכה”:

עָב קַל כּי יַחֲלֹף כַּצֵל עַל שָׁמָיִם,

קֶרֶן אוֹר יֵתַע, רוּחַ צַח שְׁפָיִים,

טַל אוֹרוֹת כִּי יִפּוֹל… בְּמַר מִדְלִי דַי

לְהַעֲלוֹת וּלְהַפִּיל הַכֶּסֶף הַחַי –

להעלות ולהפיל. והעליות והנפילות גם יחד בדרכו הארוכה של המנוח רבּוּ, רבו מאוד.

פרץ הבין ואהב את החיים. הוא ידע למצוא שירה ויופי גם ב“דירת-המרתף המלאה מיטות”. בשרטוטים מונחים כאריח זה על גב זה, בלי הדקלאמאציה והרגשנות הנודפת של תלמידיו בספרות היהודית, המושפעים כמוהו מן הספרות הפולנית, כתב לנו אותו ציור-המרתף האידילי-הנהדר – אותו ואת “שלום-בית” ואת “הכנסת-כלה” ואת “מהי נשמה?” ועוד לא מעטים כמוֹתם. ויחד את היופי ואת האהבה אהב את היושר והצדק בחיים, את רגש החמלה והחנינה וכיוצא בהם מן המידות הטובות. יונה בּאץ (ב“עסקי-קהל”) וחבריו שכמותו מצאו בי. ל. פרץ את משוררם-אוהבם.

ברם, הדרך הזאת – דרך טובי המספּרים ההוּמאניים – לא היתה הדרך היחידה של נשמת-המנוח. י. ל. פרץ גם חיטט בנפשות, גם עשה ניתוחים, גם עקץ וליגלג וייסר וקָבל וקיטרג והִרבּה בפולמוס.

כי, כאמור, י. ל. פרץ לא היה מעולם מיוֹדעי דרך אחת; הוא היה תמיד מהולכי-דרכים.

רגע – ו“כל חלום חייו ושיריו” היה ה“קסם על שפתי-שושנים” (באחד משירי ה“עוגב”): אידיאל-היופי - חזות-הכל; ומשנהו – כבר ראה שיש להבחין בין יופי ליופי (“ונוּס ושולמית”). ושוב: הכוכב היפה העולה במרום מראה עד כמה מכוערה, עד כמה אפלה ונרפשה היא הסימטה שמתחת. בכלל, הרגשת-היופי האמיתית – היא גופא מגַלה, שהקסם על שפתי-שושנים אינו עוד כל חלום החיים והשירה; שהנה שושנת-הקסם בעצמה נרמסת, סוף-סוף, ברגלי שיכור (מעשה “השושנה” באחד מה“עלים ליום-טוב”); והנה “אשת החבר”, החיוורה והנובלת, שגם לה אולי היו לפנים שפתי-שושנים, תוקעת את אצבעה הרזה לתוך פי ילדה הרעב, לבל יצעק.¹

צער-העוני, קשי התנאים הסוציאליים. “הכסף החי בקנה הזכוכית הזכה” עומד זמן-מה על הנקודה הזאת. אבל גם בזמן זה – לא רק על הנקודה הזאת. כי עין-המשורר רואה עוד הרבה מסביב ומחוץ לזה.

אז יוציא פרץ את קונטרס “החץ” בעברית ואת ה“עלים ליום-טוב” ואת מאספי “הביבליותיקה היהודית” ואת קובץ “הספרות והחיים” בשפת יהודית המדוברת, ששם הלבנה תספּר לו על גורל חלכאים ונדכאים, “בתולות נשואות” – על כבלי תנאי חייהן, שותא דרחוב – על מעשי הקצין ר' בּריל לציבור…

שם גם “מֶנדל בריינה”ס – ההמשך של “אשר חבר” והמאידך גיסא של האידיליה “שלום בית”² -

וראה זה: בקובץ “הספרות והחיים”, במקום התמרמרותו של בּריל עושה-הכובעים על כוח-ה“שטריימל”, שם גם הציור “הכנסת-כלה”, שכולו אומר כבוד לעולם הישן, ל“חיים הגביריים-חסידיים”, ובקונטרס “החץ”, במקום שלוציפר נלחם לחופש-המחשבה נגד רוח-הריאקצה שבמחנה הלאומיים העבריים בדור ההוא, שם נדפסה מאת בן-תמר, הוא הפַּרצי – “משנת החסידים”.

כסף חי.

בעת ההיא וכל סימני הדימוקראטיוּת הריבולוציונית הנם, לכאורה, בעין אצל פרץ: מלחמה בעד חופש-העבודה, קריאת-תגר על שלילת זכות-האשה, העלאת המון-העם ולוחמיו למדרגה ראשונה ותיעוב הבורגנים והבורגניות, הפצת השכלה ודעת בין ההמונים ובשפת-ההמונים. נתיב ידָעוֹ כל דימוקראט וכל רבולוציונר בישראל.

ברם, אף זה, כאמור, הוא רק לכאורה. כי אצל פרץ גם נתיב זה התפתל, התפתל.

חופש-העבודה. אבל בעוד שחבריו, שכתבו אתו במחיצה אחת, ובמידה ידועה אפשר גם לומר, שנאספו תחת דגלו, ניסו לדבּר, פשוט, ברוח מלחמת העבודה ברכוש, לקרוא למעמד הפועלים היהודים שיתאחדו בכדי להשתחרר ממעמד האוכלים ואינם עושים, הנה אצלו, אצל פרץ, שבמשא-נפש, בדעה ובעצה היה, אמנם, אתם, צילצל הקול, בכל זאת, קצת בנגינה אחרת. הם קראו למלחמה בעד שחרור-העבודה, והוא הבין, שקודם כל נחוץ אצלנו להילחם בעד אפשרות-העבודה. הם הבדילו הבדלה גמוּרה בין השדרות השונות של העם, פסלוּ את “הבורז’ואזיה הפעוטה” פסול גמור ופחדו מפני המושג “כלל-ישראל” כמפני סכנת-מוות. לא כן הוא, שלמרות כל שנאתו האמיתית לחוסים “בצל-הכסף” והבטלה, הבין, שהעיקר הוא לא להיגאל מן ה“גביר” היהודי, שהיום הוא כאן ומחר בשאול תחתיה, כי אם שכלל-ישראל ייגאל מפרנסותיו של ישראל. “ננעלו שערי הפרנסות היהודיות, ירדו הפרנסות היהודיות”, הוא פותח את מאמרו “מה נעשה?” במאסף אחד של “הביבליותיקה היהודית”. ובציור “נעילה”, שנדפס באותו מאסף, שוב נחשפים כל הניגודים שביסוד הכלכלי המיוחד של היהודים בעיירה הפולנית.

זכות-האשה. אבל זו לא היתה רק הגנה “ליבראלית” על דרישת “האֶמאנסיפּאציה” של הנשים בכלל. זו היתה חדירה שירית-דראמתית בגורל נשי אומה עלובה, שלכל גבריה אבד כוח-החיים האלמנטארי. המשורר הוא שתבע פה ולא רק הפובליציסט-הדימוקראט. נשים עבריות! – קרא המשורר – אשת חבר ובריינה אשת מֶנדל, מי “יֵדע חייכן?! בעליכן עוסקים ב”שמע מינה תלת" או בסברות הפוליטיקה של מלכת ענגלאַנד, ואתן נופלות תחת עול משא-החיים, אתן כושלות ואובדות, אתן, בעלות “העינים החולמות-עצובות ולחות על פני-שיש לבנים ומתחת לפאה נכרית!” (תיאור הגיבורה בסיפור “בעגלת-הפוסטה”).

ואשר להערצת הלוחמים בעד המון ותיעוּב-הבוּרגנים – הנה עוד לפני לידת ה“בוּנד” כתב, אמנם, את המאמר “התנועה החדשה” ואת “המעשיות הקטנות לילדים גדולים”, אבל אחרי הריבולוּציה הרוסית גם – “סחופי-זרם”. מה ערכן של “תיבות-המנגינה המזמזמות ברחובות” (כך מתחיל, כמדומה, אחד מפיליטוניו בשנים הראשונות של “השילוח”) ידע, ודאי, גם בינתיים…

הפצת השכלה? ודאי! “הפרוגראמה שלנו” היתה – “בילדונג”. ואולם אפילו באותו מאמר-הפּרוגראמה צילצלו דברים מ“מנגינות הזמן”:

וּמָה הִיא הַדַעַת פֹּה חַיִים תְּמוֹתֵת?

דֶגֶל, הָאֶגְרוֹף לָהּ נֵס לְהִתְנוֹסֵס?!

הֲהַשְׂכָּלָה פַּטִישׁ וְנַחְנוּ הַמַקֶבֶת?

הֲבֵית יַעֲקֹב קַשׁ וְהִיא אֵשׁ צָרֶבֶת?

הֲלֹא הִיא הִתְהַפְּכוּת! כִּי כָל הַיָמִים

הַזְרוֹעַ לְחֶפְצָהּ אֶת הַדַעַת תַּטֶה,

בְּאֵימָה, בְּשֹׁחַד וּמוֹתַר הַקְסָמִים –

מִמַטֶה לְנָחָשׁ, מִנָחָשׁ לַמַטֶה! ³

ואם תרצו לומר: “השכלת-היהודים” היתה שלמה (!) עוד בצאתם ממצרים. ברגע (!) היגאלם כבר יצרו את הדעה של מעשר, לקט, שכחה ופאָה.⁴

ההשכלה האמיתית היא, איפוא, כלל לא ידיעת לשונות אירופיות ומדעים טכניים, מה שאין לנו, כי אם ידיעת המוסר הטוב ומעשים טובים, מה שעוד בצאתנו ממצרים היה לנו די והותר… התשמעו? דברי-אַפּוֹלוֹגיה גמורים ברוח הלאומיים הריאקציוניים הקיצוניים, הנוהים אחר שד"ל וכו', שנגדם שלחו כל כך הרבה “חצים” לוציפר, הפרצי ובן-תמר! דברי אפולוגיה גמורים ברוח בעלי רעיון-התעודה, שבו החזיק י. ל. פרץ בתקופת-חייו האחרונה ושגם - ייזכר בדרך-אגב – את פיתוח השפה הז’ארגוֹנית שילב בזה, בהתגשמות הרעיון הזה, תחת אשר אז – בעת כתיבת “אונזער פראגראם” – לא היתה זו שפת-ההמונים אלא אמצעי של השכלה בשביל רבבות-ההמונים, שאינם יודעים עברית או שפת-המדינה….

וראה גם זה: במאסף הז’ארגוֹני, בצד שירי-קרב ודרור בז’ארגוֹן כ“יוכבד”, “כיסא-שלמה” ו“מהנביאים”, הז’ארגון עדיין אינו “יודיש”, עדיין אינו השפה הלאומית השרידה-היחידה, כמו עשרים שנה לאחר כך, בימי רעיון התעודה הישראלית, כי אם רק אמצעי המוני, ואשרי העוברים לשפת-המדינה. מנגינות-הזמן" העבריות של הימים ההם – “שפת בֶּריל ושֶמריל” היא דווקא השפה "שתהי לעֵד כל הימים על הדם הנשפך, על רצח-עולמים וכו' וכו'.

בָּהּ בְּכִי הָאָבוֹת,

יְלֵל רוֹב הַדוֹרוֹת,

רַעַל דִבְרֵי הַיָמִים,

תַּמְרוּרֵי הַקוֹרוֹת.

וכו' וכו' - - -

הזעזוּעים השונים והמשוּנים של הכסף החי!

פרץ המספּר.

בשלוש הנובילות הראשונות של פרץ, שנדפסו באותו “האסיף”, תרמ“ז – האחת סאטירה על המתבולל המתרחק מעמו בשם “אף על-פי שחטא ישראל הוא”; השניה אליגוריה על עם-ישראל בשם “הדיבוק והמשוגע”; והשלישית – וידוּי פסיכולוגי בשם “הצטדקות-הנאשם”: יהודי, שהרג את בתו היחידה על שאמרה להמיר את דתה וללכת אחרי מאהבה הגוֹי, מתנצל לפני שופטיו, שלא בת יחידה היתה לו, כי אם שתים, ולא את בתו הטובה, המלאך, רצח נפש, כי אם את הרעה, השֵׁד – כבר אפשר היה להכיר, שהמספר החדש אינו מסוג המספרים, השואבים הכל מנסיון-עצמם, מהסתכלות ממעמקים, (טולסטוי הוא הכי-טיפוסי שבין אלה), אלא מאלה, שעושים בסיפוריהם צירופים הגיוניים-ספרותיים שונים; ואף אפשר היה מתוכן לסמן את דרכיו במקצוע זה בעתיד: את נטייתו להפריז בצדדים הנלעגים של הגיבור הנלעג (ייזכר יוסי בחוּר-הישיבה שלאחר כך), את משיכתו אחרי האליגוֹריות (ייזכרו, “החלומות של התרנגולות” שלאחר כך) ואת שכליותו במחקריו הפּסיכולוגיים (ייזכר “בשפל” שלאחר כך – נובילה במערכה אחת, במקום שהאחות הבכירה מבקשת את המעגב על אחותה הצעירה להרע לה, שירפּה ממנה, מן הצעירה, ויקח יותר טוב אותה, את הבכירה, באשר הצעירה עוד כל חייה לפניה והיא, הבכירה – כאשר אבְדה-אבָדה). המתבולל של פרץ הוא קאריקאטורה, לא אופי, ומאורעות-חייו שבסיפור – אניקדוֹטוֹת בלתי-שנוּנות ביותר; “הדיבוק” הוא משל, שהתאמצות ידועה דרושה בכדי למצוא את הדמיון המלא בינו ובין הנמשל; ובפסיכולוגיה של “הגזלן היהודי”, הנאשם המצטדק, אין בכלל כל קווים ריאליים-התגלוּתיים ואין בפרט כל קמט מיוחד, מקוֹרי, של נפש יהודית: וידוּי כזה, מיוסד על “פסיכולוגיה” כזו, היה יכול להתוודוֹת גם רוסי אדוּק, שהרג את בתו, נאמר, על שאמרה ללכת אחרי מאהבה המורד-במלכות ולא רוחו. מה שהבנות היהודיות הממירות את דתן רבות מן הרוסיות ההולכות אחרי מורדים-במלכות – זה עדיין אינו עושה את הנובילה הזאת לבת-ישראל. אעפי”כ, בזכרנו, שהדברים האלה נכתבו לפני כמעט שלושים שנה, בהשווֹתנו אותם עם יתר ה“בּלטריסטיקה” שבאותו “אסיף”, נבין ונשיג, מהו הצעד-קדימה הגדול – מנקודת הראות הספרותית – שאפשר היה ליחס בצדק לנובילות אלה. הנובליסטן הצעיר, הבלתי-מקורי, אמנם, ביותר, ושידיעת האופי האנושי – העיקר בדברים שבבלטריסטיקה – אמנם לא נראתה בו בהרבה, הופיע, אף על פי כן, ב“דֶבּיוּט” הגון. יחד עם דרכי לשונו העברית, הקלה והנאוה, הספוּגה כולה הד הספרות העברית הישנה, היו לו אופני-סיפור אירופיים ותנועות אירופיות נאות בכלל. ואכן י. ל. פרץ כבר היה אז, בבואו אל “האסיף”, אירופי גמור. כבר ידע את ה“עולם”, ולא עוד אלא שכבר גם בחלה בו במקצת נפש המספר הצעיר. בשיר הסיפורי “העיר הקטנה”, שנדפס סמוך לאותן הנובילות, המשורר-המספר מתאונן על לבו החולה ורוחו האנוש ופצעיו אשר נפצע בים-החיים –

הָעִיר פֹּה קְטַנָה,

פֹּה אֶשְׁקוֹט' אָנוּחַ,

כִּי חוֹלֶה בִי לִבִּי,

כִּי אָנוּשׁ הָרוּחַ.

ואולם מובן מאליו, שבעיר הקטנה הפולנית, אשר שב אליה, לא מצא המשורר את המרגעה. שם יסובבוהו אחיו היהודים “הקונים הכל וּמרַצים הדמים” בדיבורים: - מה ימכור האדון?

"הָהּ, אַחַי, הֵרָגֵעוּ; הָהּ, שִמְעוּ שָמוֹעַ!

"אֵינֶנִי בֶן-נֵכָר וְלֹא אָדוֹן וָשׁוֹעַ.

"הַמַדִים הַקְצָרים אַךְ שֶׁקֶר בִּי עָנוּ…

– – – – – – – –

“נִפְזָרוּ: מֵרָחוֹק עוֹד אֶשְׁמַע הַקְלָלָה…”

הנפש הצעירה והנלאה – מרוב רגש וחיים – לא מצאה שם מנוחה לעצמה, אבל מן העיירה לא יצאה, לא מיהרה לצאת. מקרוב קראה החובה: אל העם! בתוך העם! בשביל העם! לא בשביל עצמך! ואף בהיותך ב“עולם הגדול” – שוב לשבת בתוך עמך, ללמוד לדעת את דרכיו, לראות איך ובמה הוא חי, לטכס עצה במה ייוושע –

ואז נכתבו “ציורי-המסע”! אז נכתבו: “בטחון”, “צרכי-יהודיה”, “בבית-השוחט”, “הרבנית מסקוּל”, “הנשרף” –

מה שנוגע לאופן-הסיפור – זה נלטש מאליו ונהיה באותם הציוּרים גם יותר עצמי, יותר חסידי-פולני: בחצאי-מלים, בהפסקות תכופות, בתנועות-פנים חיות. לא דיבור, כי אם זריקה של חצָצים – חצצים מהוקצעים ומשוכללים. אמרות חדות, בנות-חץ ורשף, מבקיעות אל העיקר.

…הדרך היתה לא-סלוּלה ולא-רחבה, אבל נכונה, נכונה ביותר. אמנם, לא רק לא-סלולה ולא-רחבה, כי אם גם “כפוּיית-תודה”, כמו שהיה אומר הלועזי, חסרת-אופקים, קצרה. תיאור של דלוּת- ודלדול-העיירה, ועוד פעם דלות, דלות במזון ודלות במוּשגים, ושוב דלדול ודלות – והלאה?

בכל זאת, אילו היה פרץ מספר, שמקורו הוא נסיון-עצמו ורק נסיון-עצמו – מקור שאינו נותן בשום אופן כל אפשרות לשים פנים אל המציאות הבדוּיה, כאשר ייתם מאיזו סיבה חזון המציאוּת הבלתי-בדוּיה, באשר מי זה ילך לשַׁטוֹת בעצמו? - כי אז ודאי היה מאמץ את כוחו לחפור יותר בשדה שלו, ואולי היה מוצא, סוף-סוף, את ההתחדשות הדרושה בגבולי דרכו, דרכו הנכונה. ואולם פרץ, שיצירתו ינקה ממקורות אחרים, פחות בטוחים, שכוחו האינטלקטוּאלי היה גדול מן האֶמפּירי, נטה, לאחר שבא לקצה-“מסעו”, אחרי מטרה לא-עיקרית: אחרי חידוש הקומבינאציות הספרותיות השונות, אחרי מציאת צורות של סלסול פיקאנטיות. גם בתוכֶן נמשך, לרוב, כל אותו זמן-המעבר, אחרי כל מה שהוא פיקאנטי, מלא קוֹנטראסטים ומעורר את הרעיון בפיקאנטיות או בקונטראסטים שלו. במקום דברים מעוררי-תרעוֹמת התחיל לשווֹת נגד העינים דברים מעוררי ענין סתם: הנה זקן אומר תהילים והנה נכדותיו מספרות בדברי פריצות (“משופע”); הנה ריב על נדוניה “במעון-קיץ”; הנה פסל-שיש של אשה, ועלמה הדומה לו חובקת אותו, עד כי יעבור הרואה ושאל: איזוהי החיה? והנה פסל-שעווה של אשה מוצג לראווה בחלון-המחסן, והנערה המשרתת ניגשה אליו ודבקה בו, עד כי לא יכיר הרואה: “איזוהי?” והנה “ארבעה דורות – ארבע מיתות”.

אכן, המיניאַטוּרות האלה נפלאות הן, בפרט “משופע” ו“ארבעה דורות – ארבע מיתות”. האסוציאציות מפתיעות: הקפיצות נחמדות; השפה חלקה וקאַפריסית כאחד!

“תפוחי-זהב במשכיות כסף”.

ברם, תפוחי-זהב הרי אינם משביעים. ולחם לא היה.

אז סר ההלך לאשר ערוך שם השולחן – אל אוהל-החסידות. וימים רבים ישב שם בראשו ורובו. והרבה עשה שם. ובכל זאת…

בכל זאת, אי-אפשר שלא לציין, כי אמונה לא היתה לפרץ גם פה. איש-אמונה לא היה פרץ גם פה. גם פה לא דופק-החיים והנסיון בבקשת תוכן לחיים, כי אם ההתגלוּת המחשבתית המבריקה, “השקפת-העולם” החריפה והאימרה המסולסלה, היו לו לעיקר במשחק האמנותי!

כי הן ב“הדיבוק והמשוגע” של פרץ המתחיל ובהרבה מכּתבי פרץ הצעיר, המורד, שקלה ממנו התנועה החסידית וכל הקוּלטוּס שלה למטרפסה; ואולם “הלבנה יפה מפני שאנו משפיעים עליה בקידוש-לבנה” – אפוריזמים נאים שכאלה, מהיכן ידלה פרץ אוהב-האפוריזמים, אם לא מבאר ספרות-החסידוּת? ואם כן – איך לא יגש לשתות מן הבאר הזאת? ייהרג – ויגש.

והוא לא רק ניגש, לא רק שתה – הוא גם השקה. ב“העיר הקטנה” תפקיד הצדיק אינו אלא “לפַקד את עדרו” ולגוז את צאנו. אבל כששאל הגאון מבריסק את ר' נוח, מי שעתיד להיות הצדיק מביאלא: “מה חסרת בהישיבה שלי?” ענה הלה: “אווירלנשימה” (“בין שני הרים”). המציאות של ביאלא העיר הקטנה אומרת, שהצדיק שלה לא ידע מעולם מענות שכאלה. אבל מה לזה ולמשורר-החסידות? מענה חריף זה מדגיש מה שראוי להדגיש על פי המגמה הרעיונית – והמספר, שסר מן הדרך, אינו נמנע משומו בפי גיבורו הצדיק.

אמונת-אוֹמן ותוֹם לא היו, אפוא, אבל איזו קרקע מתחת לרגלים – ותהא רק קרקע ספריית – היתה בכל מקום. ולכן עוד לא מטו רגלי המשורר. ולא עוד, אלא שנוצרו בזה גם דברים כ“גלגוּלו של ניגון” ו“אם לא למעלה מזה”. לא כן אחר כך, כשעזב גם את המסילה הזאת, כשהפ' – ותהא הפ' הבטלה ברד“ס – נשכחה לגמרי ונשארו רק הרד”ס. אז… אז יצאו מתחת עטו – לפצע ספרותנו ולחבורתה – דברים לא-מעלים ולא-מורידים לגמרי, שהמבקרים רגילים לעטר אותם בשם “סימבוליים”: מעשיות ב“בת-המלך קוּניגוּנדה ובן-המלך צפרדע”, בחופות שחורות ולבנות, דראמות בכלי-זמר ובאנשי-בית-הקברות וכו' וכו' – מי יזכור את כולן ומי יפקדן? לילה היה ושוק ישן – והמשורר תעה בו, תעה, וטעה.

שָׁנינו: המשורר העברי הנעזב – באשמתו או שלא באשמתו – מענייני החיים הממשיים של העם ונפנה – לרצונו או על כרחו – לשאלות-הנשמה של היחיד, עליו לעמוד בנסיון קשה: שלא להשתמש בכלים שאוּלים, אם לא לגמרי לקחת מן המוכן. כי בעוד שחיי היהודים ודאי שאינם דומים לחיי עמים אחרים וּודאי שהנם חטיבה מיוחדת לעצמם, והרוצה לנגוע בהם על מנת לגלוֹתם, על כרחו להמציא אמצעי-גילוּי משלו כיאות להם, הנה פרכוסי-הנפש של היהודי המודרני הרי דומים הם כל כך לאלה של האירופי, וביחס אליהם יש תמיד מקום למצוא סיפוּק באמצעי-הביטוי של אחרים. ההתפרצוּיות האינדיבידוּאליות, ההתלבטוּיות העולמיות, המרידות והפרובלימות וחיפושי סודות-ההוויה – כל ה“רוחני” הזה, הממלא בעיקר את היצירות המודרניות של הספרות האירופית ביובל-השנים האחרון, הן לא רק שאינו זר ל“אינדיביד” היהודי, אלא שעוד קרוב הוא לו אולי יותר מאשר לאינו יהודי, ויהא גם משום זה בלבד, שעל רוחו הקל של האינטליגנט היהודי לא יכביד כל בשר, אין לו שורש בעם ובארץ, כובד כל סביבה לא יעיק על כנפיו; מרחב-מרחביה להלך-נפשו וחרוּת גמוּרה לו לטוּס באוויר ולבוא בערפל ככל אוות-נפשו.

אין צורך לומר, שלי. ל. פרץ היה דווקא שורש גדול בעמו: בחיי-עמו – “ציורי מסע” וסיפוּרים כ“האשה מרת חנה” יוכיחו; במסורת עמו – סיפורי יוחנן המלמד והמעשיות “מפי העם” יוכיחו. ואף על פי כן, כשבאה השעה ו“נפתח לפניו התהום לעינים”, לאחר שראה, שאין נחת משום צד, לבוֹנציה השתקן אין צורך בשום דבר, בֶּריל עושה-הכובעים אך לשוא יתמרמר, הדלוּת והסחר-מכר בעיר הקטנה בעינם עומדים, והאינטליגנציה החפשית בעיר הגדולה אינה עִם העם, ילדיהם אינם מבינים אפילו את שפתו, ו“הנידחת” אינה כלל קאריקאטורה בלבד כאותו “ישראל שחטא” – בקצרה, בשעה שנתמוטטה הקרקע החיוּנית העממית תחת הרגלים, ונשארו רק פרפוּרי היחיד הלוחש לעצמו על מכותיו ועל שאלותיו, בצירוּף הגבולין הספרותיים, שבהם צריך היה להמציא קומבינאציות חדשות לבקרים, לבל תיראה העמידה על מקום אחד – לא עמד האי גברא רבא, לא עמד י. ל. פרץ בנסיון, וכמעט כל ימי מחצית עבודתו השניה השתמש בקנקן שאוּל, שאף מעט יין משלוֹ, משלו ממש, לא הכניס לתוכו.

בחידות ומשלים ואליגוריות סתומות אהב פרץ לדבּר מעודו; סלסול בעצמו נהג תמיד; ממשהו אֲפֶקטאציה לא נמלט גם בימי עבודתו הספרותית הבריאה. גיבוריו רגילים לצאת מדעתם, למות ולאבד עצמם לדעת בלי נימוקים גלויים ובהירים ביותר; על התעלפות אין מה לדבר. ברם, מאחרי “חורבן בית-צדיק” נתכסתה בת-שירתו בענן כולה והפריחה חיבורים, שאין להם כמעט כל אופי, חיבורים, שאך לעתים מאוד רחוקות יש בהם משהו ענין גלוי, שרשי, חי. אפילו שאלות-היחיד המזמזמות בהם הנן שאלותיו של היחיד בדרך כלל, אבל לא צלילה בנבכי הנפש של היחיד היהודי יצחק ליבוש פרץ! מה טיבו של זה אינו נראה כלל מתוכם. כולם, על כן, כעין סכימה בעלמא; כולם כעין העתקה חפשית מן החיבורים המודרניים-האינדיבידואליים-הסימבּוֹליים בלועזית. מעשי סלסלה ומלמלה – לא יותר. ציפורות-כרמים מידדות באוויר.

באוויר! ברם, באמת אמרוּ: הענן והאוויר בכלל נהיו לספירתו היחידה של פרץ מאז הלך וקרב למנוחת-השׂיבה. ובמה שנוגע לאוויר – נהיֹה נהיָה פרץ באחרית ימיו גם לאחד מנביאיו היותר נלהבים. ישראל עם-המסחר התלוי באוויר היה בעיניו – בעינים, שתיעבוּ וביזוּ לפנים כל כך את המסחר – לגולת-הכותרת, למרכז העולם. אנו הסוֹלת, אנו המלח – לא בוש מהתפאר; נוֹמאַדים אנו, בני המדבר וחפשים כמדבר – התהלל. וכל האַרגוּמנטים הישנים בזכות-הגלוּת כמו שהיא ורעיון-התעוּדה פשוטו כמשמעו – הוּצאוּ מן האשפה הישנה ונלטשו מחדש למען היות להם ברק. ברק באוֹפל, ברק-עננים. הוא, שלפנים ידע כל כך מהו ערך-שירתן של תיבות-הזימרה המזמזמות ברחובות, בין ה“אבטוֹנוֹמיסטים” התחשב בימינו וראש ל“יוּדישיסטים” היה –

שרא ליה מרא!

ארוכה וכבירה היתה דרכו של המת הגדול המוּטל לפנינו. הכסף החי לא פסק מעלוֹת ומרדת כל הימים – כל ימי “הגלגול בשפופרת”. – מִשמץ-דופי, כאשר ראינו, אמנם, לא ניקה; בהערכת-היהדות ובחזון-עתידה לא נמלט משגיאות, שמקורן אולי גם באיזו הקלת-דעת; בצורות-השירה יש שחטא וגם החטיא; לחלק גדול מכתביו – ול“סימבוליים” ביחוד – אין ערך בשבילנו. אבל דרכו הארוכה היתה כבירה, ורבות בה הפסיעות, שרישומן יהא קיים לדורות. י. ל. פרץ הירבה לתעות מפני שהירבה להלוך. כי כשלון-ברך ועייפוּת לא ידע הגדול-בישראל הלז. מנתיב לנתיב עבר; יש שפרץ לו גדרים ועשה לו נתיבות, יש שלקח לו פסי-הנתיבות של אחרים והלך עליהם, יש שהלך בלי כל נתיב; איך שיהיה ומִלכת לא חדל. כושל ויגע לא פגשוֹ אדם. כבן ששים וחמש היה במותו – וכוחו אתו. לא כהתה העין ולא נס הליח.

[תרע"ה. “הפועל הצעיר”; החתימה – ח. ב. בצלאל]

מן החבורה הלכו עוד שנים: י. ל. קַנטור ועזרא גולדין.

י. ל. קנטור התחיל את עבודתו הספרותית בשנות השלושים למספרנו, בשיר “אני מאמין” שהדפיס ב“השחר”, ושבו הביע דעות מתקדמות, מעין אלו ששררו אז בספרות הרוסית המתקדמת. את כשרונו הז’וּרנליסטי הרב הראָה עוד בעבודתו ב“הצפירה”, בעת שיצאה בברלין, והוא, תלמיד-לרפוּאה באוניברסיטה שבברלין, אחד מעורכיה הראשיים (באופן בלתי-רשמי). ואולם בשנת תרמ“ו הלך ויסד בעצמו בפטרבורג את “היום” – היומן העברי הראשון – שלמרות מיעוט-שנותיו, הספיק לתת דחיפה גדולה להשבחת הטעם הספרותי של הקוראים העברים. כשנפסק “היום” – מחוֹסר אמצעים חומריים ורוחניים – עבד המנוח הרבה ב”המליץ“, ואח”כ גם בשנים הראשונות של “השילוח” (בשמו ובכינויים ספרותיים: מ. בלשן, מנחם-אב ועוד) וב“הדור” הראשון. בעשר השנים האחרונות נדם קולו של י.ל. קנטור, וכמעט שלא נשמע כלל בספרותנו. רק ב“רשפים”, שנערכו על-ידי חברו דוד פרישמאן, עוד נדפס ממנו לפני שנות-מספר מאמר על התפתחות הלשון העברית – ולא יסף.

לקנטור היו ידיעות מרובות במקצועות שונים, כשרונות רבים, מאלה הדרושים למלאכת-העריכה, זריזות, חריצות, שׂכל חי ועט סופר מהיר. ואולם התנאים המכַלים, שבהם נתונה העתונות העברית, הפיזור הנפשי לשלוש שפות: עברית, רוסית וז’ארגון וההכרח למצוא לחמו מחוץ לספרות (קנטור שימש בכהונת הרבנות-מטעם בליבוי, וילנה וריגה) – כל אלה הביאו לידי כך, שהמנוח לא עשה כל מה שהיה יכול לעשות, וירושתו הרוחנית קטנה היא מזו שהיה יכול להשאיר לספרותנו.

עוד יותר מעציב הוא גורלו הספרותי של ההולך השני, של גוֹלדין. כי בעוד שקנטור לא נשתתק לגמרי אלא רק לאחר שפעל הרבה, במובן יחסי, לאחר שמשברים רבים עברו על ראשו ובזמן, שלו, פובליציסט שראשו נעוץ בתקופת-ההשכלה, כבר לא היה אולי מה להגיד – הנה גולדין המספר קמל כמעט בראשית התפתחותו הספרותית, בעוד שקווּצות-ראשו עוד היו מלאות טל-שירה וידו הבלתי-רועדת אוחזת בעט צייר-אמן…

עזרא גולדין, שטעם פיליטוניו הליריים ב“המליץ” בשם “אני ישן ולבי ער” עודנו בפינו ו“קולו מערי-השדה” עוד יצלצל באזנינו, התחיל את עבודתו הספרותית ממש לעינינו, הַיינו בשנות תר“ן–תר”ס, באותן השנים הטובות לספרותנו הצעירה, שנות צמיחת כשרונם של ביאליק וברדיצ’בסקי, שנות “ספרי אגורה” של בן-אביגדור, ה“לוחות” של “אחיאסף” ו“השילוח” של אחד-העם, שנות השאיפה האמיתית – ובמידה ידועה גם האמונה – לחדש את פני ספרותנו ויהי מה, לתת לה תוכן חדש, צביון אנושי, להפיח בה רוח של עממיות נכונה, לגלות על ידיה את האדם ביהודי, לתאר בה לא את היהודי האדוק לעומת החפשי ואת המאמין בהבלים לעומת החכם והפיקח, כאשר עשו הקודמים, כי אם את בן-העם הטוב, החשוב, המוסרי, לעומת הרע, השפל והמקולקל. בסיפורו הראשון “שכול ואלמון” (וארשה, תרנ"ג), שהוא יצירת-בוסר לגמרי, נראה, אף על-פי כן, יחס חדש לגיבור מצד המחבר, יחס שכמעט לא נמצא דוגמתו אצל כל המספרים שקדמו לו. כאן אין חידודים ואין כל ליצנות על חשבון הקברן הנָס, אין כל מבט-מגבוה, כי אם, להפך, המספר מביט על גיבורו, איש-ההמון, מלמטה למעלה: יושב לרגליו ושומע את כל אשר יואיל האדם האומלל לספר באזניו. יד המשורר המתחיל קצרה, אמנם, לברוא ניב-שפתים טבעי לחיים הקברן, אבל נזר הטראגיות העליונה ומורה הודה הושמו כאן על ראשו בכל התמימות והנאמנות של משורר מתחיל.

כך התחיל עזרא גולדין – ושנים אחדות גם המשיך. בשנת תרנ“ו, היינו כעבור רק שלוש שנים, נתן כבר להוצאת “תושיה” סיפור ריאלי גמור ומבוגר – את “קֵרֵח מכאן ומכאן”. מחזות-חיים בולטים ונחרתים בלב – ביחוד במחציתו הראשונה. בינתיים ראו אור עוד שני סיפורים ממנו ב”ספרי האגורה“: “אם ובת” ו”למקום-תורה“. זה האחרון היה מלא רגש-תוגה אמיתי והרעיד את הלבבות. באותה השנה, תרנ”ו, ערב שנת יסוד “השילוח”, ניסה המספר את כוחו גם בבניית בימה לספרות והוציא ילקוט ספרותי מעולה בשם “הזמן”, שרוח של פרוגרסיביות והתחדשות שפוך על כולו, ושעוד כיום לא אבד לרוב דבריו הערך החיוני.

הרשות היתה, אפוא, לקוות הרבה מהסופר החדש! ואולם התקוות לא באו, אף מעט מהתקוות לא בא. מאחרי “דימון יהודי” (“ביבליותיקה עברית”, תרס"א) – זה כחמש-עשרה שנה – לא קראנו מגולדין אף שורה אחת, ואף את שמעוֹ לא שמענו הבלתי היום כי מת.

גורל מר ואכזרי.

– – – – –

לספרות, כלכל דבר אורגאני, נחוץ אוויר לנשימה. הספרות, ככל דבר שבגידול, זקוקה לטיפול ולטיפוח. לפיכך לא ייפלא על שהיצירה הסיפורית, זו שפחות מכל המקצועות הספרותיים עלולה היא להיעשות באופן מיכאני, לקתה בספרותנו שאין לה אוויר ואין לה אפשרות הטיפוח ההגון, על אחת שבע. צחיחה החלקה ומקוללה – והפרודות תעבשנה בתוכה.

…בן עשרים היה הצעיר עזרא בן יצחק גולדין, יליד עיר לוּנה, כשניגש בשנת תרמ"ז להוציא שירים בשפת-קודש. “שירי-נער” קרא להם בעצמו ואֶפיגראף נתן להם מילקוט-קוהלת: “כשאדם נער אומר דבר זמר”… ואולם אז באה ההתנצלות, שהספר מוקדש לגיס – משכיל, לאח צעיר ולרֵעים אוהבים קרובים ורחוקים. המנחה הדלה מוקרבת על מזבח אהבת-רֵעים. “למענכם רעי ואוהבי ניגשתי אל הדפוס”…

ואף “שכול ואלמון” מוקדש לידיד-לב אחד, שנמצא “כתפוח בעצי היער בין צעירי הדור הזה, אשר כרובם בהריחם מעט בהשכלת הזמן יפנו עורף לתורתנו ולשפתנו” –

ברם, הסיפורים שאחר כך כבר נכתבו בעת שהמחבר הצעיר בעצמו – “סופת הזמן טלטלתהו טלטלת גבר”, בעת שהוא בעצמו כבר נתרחק מהסביבה המצערה, הפוחתת והולכת, העורגת ל“מעשי-נערות”, ל“דבר זמר”, למלה עברית…

כי אכן קשה לכתוב סיפורים מחיי-העם לא בשפת-העם ולא בשביל העם: קשה לכתוב סיפורים מחיי עם, שהיום הוא כאן ומחר באמריקה; קשה לכתוב סיפורים מחיי עם, שבכל פלך ופלך משתנה צביונו לפי צביון העם הזר שבתוכו הוא יושב; קשה לכתוב סיפורים מחיי עם, שאין בו המשך מאבות לבנים. – מקור לא-ברוך, מקור אכזב…

אף על-פי כן, כל עוד הכו כוחות העלומים הרעננים במשורר הצעיר, כתב את סיפוריו ולא ביקש תשלומין, שאינם; כל זמן… כל זמן שלנגד העינים עוד עמדו למצער, הקוראים היחידים-השרידים: הגיס המשכיל, האח הקטן, ידיד-הלב הטוב…

ואולם משנטלטל עזרא גולדין לסביבה אחרת, או יותר נכון, משיצא מאותה אי-הסביבה של אי-אלו נערים קוראי-עברית ונכנס לסביבה, לסביבה הרגילה של יהודי יום-יום, של יהודים עושי-עסקים, במקום שאין יודע כלל ממציאותו של דבר כספרות עברית (ואצל אלה ששמועה שמעו עליה במקרה אין אליה, כמובן, אלא יחס של מנוד-ראש ובוז קל) – מיד הורגשה אפיסת-הכוחות ובאה הירידה.

תחילה עוד העלה הנחל הקטן אבעבועות וקצף, דלל המעין והמים הדלוחים העלו עלים בלים ורקובים בדמות היצירה הלקויה “דֵימון יהודי”, שכולה רגשנות וזיוף של דברים, תמיד כך: במקום שאין רגש נאמן, באה הרגשנות. נראה היה מתוך אותה יצירה, שעוד איזה דבר תוסס בקרב הסופר הצעיר, שעוד רוצה הוא לומר דבר-מה, שרוצה הוא “להתנער ולצאת כפעם בפעם”, אך סר כוחו, אין לו במה לגלם את שאיפתו. יש אצלו מעֵין איזו סכימה על אודות גיבור גדול מתוך העם, אלא שהיא אינה קורמת עור ועצמות, מפני שהיוצר כבר נמצא בעולם אחר, זר לכל זה. הוא מנסה את המַניֶרוֹת הקודמות שלו – ואין כל תוצאות.

ברם, יצירה כוזבת ונפוחה זו היתה גם האחרונה.

הסביבה הזרה לספרות נצחה לגמרי. המעין נסתם.

כי אטמוספירה ספרותית חשובה, מוחשת, ותהא גם מרחוק, שתעמוד כנגד אותה הסביבה מקרוב, העוינת את הספרות העברית, ושבה נשקע הסופר הצעיר – אטמוספירה כזו לא היתה, ובלי אוויר ספרותי אין חיי-ספרות. אפשר, שכאן לא היה מקום אפלו למלחמה. כאן אפשר היה רק שגולדין, כאחדים מחבריו שנשארו סופרים עברים מובהקים עד היום, לא יֵצא מאי-הסביבה, שבה נמצא הוא עם חבריו לפנים. ואולם מכיוון שיצא, מכיון שנעשה הצעד, מכיוון שנעשה ל“איש בין אנשים”, שוב לא היתה לו תקנה. ההשתתקות באה ממילא, באה בהכרח. וייתכן, שבכל חמש-עשרה השנים האלה לא ניסה גם בעל “למקום תורה” – מכיון שרחק ממקום-תורה – לחזות חזון לעמו, ובעל ילקוט “הזמן”, מכיוון שהחל לשאת ילקוט אחר, ילקוט של קומיסיונר, לא התאווה גם להשמיע קול בספרות-עמו, כאילו לא היתה במציאות. התכונה של הגשורי, גיבור הסיפור “קֵרֵח מכאן ומכאן”, להוציא את פרוטותיו על הגמרא ולהתענג על מראן, בלעה את יתר התכונות, שמהן פינה ויתד לאהבת תורה ויצירה. “חייו קיבלו צורה ניכרת”. הוא נשאר קֵרח גמור: לכאן ולא לכאן.

– – – – –

הלכו שנים מן החבורה – והלב דווה. ואולם משנה-מדווה יתקוף את לבנו, בזָכרֵנוּ, כי לא מן החבורה הלכו אלה השנים, לא ישר מאת החבורה: חבורתנו הספרותית נעזבה משניהם זה כמה. השאלה: “מי ימלא מקומם?” לא תתעורר עתה בקרב חבורתנו השכּוּלה, מעטת-האנשים; הצעקה: “מי יתן לנו תמורתם?” לא תישמע; באשר גם בחייהם, אצל האחד לעת זקנתו, בשנות חייו האחרונות, ואצל השני ברוב ימי שנות-עבודתו, לא עמדו הם על מקומם, לא עמדו על משמרתם. כל אחד מהם תפס מקום בזמן ידוע, אבל לא מילא מקום, ועתה לא ייפקד מקומו. מקומות פנויים לא נשארו, למדווה-לבנו הרב, אחרי שני מתינו אלה. האבדות שאינן חוזרות הללו אבדו לנו עוד לפני עשר ולפני חמש-עשרה שנה – ועוד מאז אינן חוזרות. גוויעתם הספרותית של קנטור וגולדין קדמה הרבה למיתתם, באופן שעתה, במותם, לא אבדו לחבורה כוחות פועלים, כי אם רק שמות נמחקו מלוח-השמות שלה. ואולם, לוח-שמות – מה, באמת, עוד יש לה לחבורה שלנו חוץ ממנו? ואם נמצא לומר: האם גם יש חבורה ולא רק לוח-שמות? –

“שכול ואלמון” בספרותנו ורפיון-ידים. כוחות פועלים – אף לא אחד בעיר ואף לא שנים במשפחה. אין בטחון ביום מחר – ואולם רע מזה, כי אין כל חיי-היום. צאן אובדות ותועות אנו, כולנו, ולא חבורת אנשים לוחמים. ורועה ומאסף ומצָרף אין. כמה כקנטור וכגולדין, עליהם השלום, יש בין בני-החבורה, יחיו, שעשרות בשנים עוברות עליהם ללא-יצירה, חולפות עליהם לשביתת-עט. כי אין קיבוץ עממי מרוכז, עובד, שיעורר כבוד לעצמו ויקרא לבניו שיעבדו אתו ובשבילו; אין שפה אחת חיה וענפה, שתמלא את כל תאי העולמות הפנימיים ותתן חיות בלב עובדיה-מטפחיה; אין, לבסוף, אפילו חוג קטן של קוראים קרובים, שיבינו וירגישו לשיחנו. קיר חלק מלפנינו ועקימת-חוטמים מימיננו ומשמאלנו. כאנשים מיותרים נתהלך אנו, כולנו, סופרי שפת-עבר, ילדי-הזקונים של המוהיקנים האחרונים, ואין הבדל ופדות בין חיים למתים.

וגדול המספד.

[תרע"ה. “הפועל הצעיר”; החתימה – יוסף חבר]

יפו, תרע"ה, דפוס א. אתין (30 ע').

מגמת המחבר בקונטרס הזה היא להגן על “הצעירים” בפני אלה המקטרגים עליהם, שהם, הצעירים, אינם הולכים בדרכי “היהדות”, ללמד זכות עליהם ולהוכיח, שלא כהצעקתה הבאה עליהם עשו, וגם “להראות על רעיונות ומחשבות אחדים של הצעירים, אשר רבים מהסופרים יביטו עליהם בעיני חשד, כי הצדק את הצעירים” (מסוף פרק ראשון, הנקרא “דרך הרוח”). מתחיל הוא הקונטרס בטוֹן “רציני”, “פילוסופי־היסטורי”, כנהוג, על הפרובלימה של איבוֹלוּציה וריבוֹלוּציה ותפקיד־האישיות בהיסטוריה. “מנקודת המבט המדעי” אין מקום למהפכות, שאינן מועילות כלום, והיפוֹליט טַן (צ"ל טֶן) גזר כך וכך, אבל “האדם לא יוכל לעמוד תמיד על גובה (?) כזה ולהתבונן אל החברה בעין אובייקטיבית”. ואלמלי המשיך המחבר את כל מחברתו ברוח זו, כי אז אולי היה כדאי להפסיקו קצת ולהעיר לו מיד, שביחס ה“אובייקטיבי”, כביכול, לחברה אין כל “גוֹבַה”, ואף לא משהו של גובה; כי על חיי החברה אי־אפשר בכלל להביט בעין אובייקטיבית, באשר החברה היא קיבוץ של רצונות אישיים וסכום־הכולל של זעזועים אין־סופיים, גלויים ונסתרים, והיפוליט טן בכבודו ובעצמו בדברו על המהפכה הצרפתית לא היה אובייקטיבי כלל וכלל, כי אם בעל צד אחד ידוע, למרות כל העמדת־הפנים ה“אובייקטיבית”; ואשר למהלך ההיסטורי ותפקיד־האישיות בו, הנה שוב שטוּת תהיה מצד האדם אם יאמר לעצמו: איזה הבדל אם אעשה כך, או אם אעשה אחרת, או אם לא אעשה כלל, הן המהלך ההיסטורי, בכל אופן, לא ישתנה על ידי כך. שטות! מפני שאין איזה מהלך היסטורי, סתמי, “אובייקטיבי”, מחוץ לעיקרי כוחות החברה הפועלים – האנשים החיים. “המהלך ההיסטורי” אינו, כידוע, אלא סכום של מיליוני הפעולות ואי־הפעולות של האנשים. כי גם הבטלה, ההסתלקות מן הפעולה החברתית, מאיזה טעם שיהא ומאיזו טענה שתהא, גם מהטענה של “מאי נפקא מינה למהלך ההיסטורי”, באה בחשבון של המהלך ההיסטורי, והדברים עתיקים; ואשר לאיבולוציה וריבולוציה, התפתחות ומהפכה – הנה גם בזה, ברוך השם, אין השאלה נוראה כל כך: הריבולוציה, הקאטאסטרוֹפה, מוכנת, אמנם, במשך הדורות על ידי מהלך־החיים הרגיל, על ידי האיבולוציה, ואף היא, איפוא, רק חוליה ב“דרך־ההתפתחות”, ב“מהלך ההכרחי”, אבל בביאתה לידי גילוי בשעה ידוע ובצורה ידועה – בזה יש שוב הופעת הרצון האישי המהפך, בזה יש שוב מיפי־הריבולוציה, מתפארת־החופש… כאלה וכאלה היה יכול הרצנזט להעיר לו למחבר הנכבד לוּ המשיך הוא את מחברתו הלאה בלשון זו של “חקרנות” השוררת בפינה ידועה שבספרותנו. ואולם תיתי לו למר קלמנסאן, שבעמוד השני של מחברתו הוא כבר מניח ל“נשק הכבד” שלו (היסטוריונים, היפוליט טן וכו') ועובר לטוֹן אחר, יותר פשוט ויותר לבבי. כי, כנראה, אכן “לא על השכל לבדו יחיה האדם, כי אם גם על הרגש; והאדם טהר־הלב לא יוכל לראות כבלע את הקודש” – גם קודש המלה הפשוטה והישרה במשמע. ועוד יותר יפה עושה המחבר, כשסוף־סוף הוא כאילו מתעשת לגמרי: למה החקירות הטפלות? ועומד ומודיע בגילוי־לב: אוהבים אנחנו!

“אוהבים אנחנו את הצעירים – אם כי בסופה וסערה דרכם ושני עולמות מיוחדים אנחנו, או כאשר יאָמר היום, שתי הסתכלויות־עולם מכחישות ומתנגדות זו לזו, ובכל זאת, מבלי הבט על ההתנגדות הזאת, אוהבים אנחנו את התלהבותם, את מסירת נפשם לאידיאל שלהם; אוהבים אנחנו את רגשותיהם החמים, את צעדי אונם, את המרץ שלהם; באהבה רבה הננו מביטים עליהם, איך הם בהמולה רבה יצעדו צעדי ענק (?) ובלא חמלה יהרסו כל מקדש ישן, יען כי הרקב בקרבו; בשמחה גדולה הננו רואים, איך הם בשצף קצף יהפכו עולמות. ובאמת אני אומר, כי אני, כשאני לעצמי, אוהב אני גם את פחזותם, כי פחז הם כמים להפוך את הקערה על פיה, וברוך (וברוח?) אפם כי עז ועברתם כי קשתה להרוס את כל המזבחות, לעקור את כל האלילים, כי בעיקר הדבר צדקו מאד הצעירים, כי מכף רגל ועד ראש אין בנו מתום, הכל רקב, הכל צחנה, הכל מעין נרפש, הרבה רפש וטיט נצבר במשך ימי הגלות, ולכן הם יחישו מעשיהם, יען כי בעלי רגש הנמו ומפחדים מאד פן יאחרו את המועד, והעולם ישוב לתוהו ובוהו טרם יתקנו אותו וישנו את הערכין”.

בקיצור, אהבה, לימוד־זכות, הגנה – דברים טובים, ישרים וכשרים באמת. ובאמת אני אומר, אם לדבר בלשון־המחבר, כי אני, כשאני לעצמי, חושב אני, שהמחבר הוא ודאי אדם סימפאטי, בעל לב אוהב ובעל כּוונות רצויות. “עוד יש ערים נכחדות בתפוצות הגולה”… תמיד יש עוד מתי־מספר בין טובי הלב שבמעוּלי בני הדור הישן, האוהבים לעמוד בתוך מחנם (להם נדמה, שעוד יש להם מחנה והם עומדים בתוכו) ולדבר דברי שלום ואמת לשני הצדדים: רבותי! הצעירים באים בסופה וסערה, ולא דרכם דרכנו ולא מחשבתם מחשבתנו, שהרי אנו, הזקנים, המיושבים, בעלי־נסיון ומבינים, שהעולם לא ישוב, חס ושלום, לתוהו ובוהו גם בלי שינוי־הערכין שלהם ואין לאחר את המועד; אבל, בינינו לבין עצמנו, הלא צדקו הצעירים: מי אנו ומה היינו? מה ערכנו, חברי האורתודוכסים? הרבה רפש ורקב, במחילה, בעולמנו, ומה טוב, כי יתהלכו הצעירים ובהמולה רבה יצעדו צעדי־ענק להחריב את הישן הרקוב.

מגמת־המחברת, כאשר יראה הקורא, רצויה, איפוא, ולוּ ידענו, שרוח של איזה חלק מהאורתודוכסיה מדבר מתוכה ואינה כולה דעת־יחיד בלבד, כי אז היינו יכולים גם לומר כי “סימפטומאטית” היא במובן ידוע ובמידה ידועה. ברם, כמה שתהא המגמה רצויה, הנה המחברת בעצמה – המחברת בעצמה עושה רושם עלוב. יֵצר לנו להגיד, אבל כך הוא. והרושם העלוב הוא לא רק מפאת דלותו הספרותית של הקונטרס, כי אם גם, מצד הטעות, הטעות העיקרית, המונחת ביסודו.

וזה דבר־הטעות.

מן הפסקה שהבאנו זה עתה מפרק א' ומן הפרקים הבאים אחר כך בשם “דרך התורה” ו“דרך התלמוד” נראה, ש“הצעירים” מצטיירים במוחו של המחבר הטוב כמארכסיסטים אדוקים, שיחד עם זה הם מסורים לעמם ורוצים לקרב את גאולתו על ידי מארכס. ובמקום שבי־גילו של מר קלמנסאן רואים בכל זה “הריסה וכליון” ו“ניגוד גמור לתורתנו המסורה זה שנות אלפים”, הנה הוא המחבר, להפך, מצטער על זה, שהצעירים אינם יודעים, כי התורה והתלמוד שלנו הם הם – מארכס!… “מארכס באמת רק מכשר ומפרש את התורה הנושנה תורת משה” ו“תולדת השתפניוּת מתחילה מרוב בעלי התלמוד”. וההוכחות? הנה תורתנו היא על צד יעקב – העברי – בסכסוכיו עם לבן – הארמי – בדבר הצאן וכמו כן על צד הפועלים – העברים – ששאלו כסף וזהב מאת בעליהם – המצרים – על מנת שלא להחזיר – האם לא מפני שהיא מארכסיסטית והפרוליטארי צדק אצלה בריבו עם הבורגני?… חפישו באורייתא שפיר!… והנה ב“פטטיה” דתלמודא נאמר: כל מי שאינו מלמד את בנו אומנות, כאילו מלמדו ליסטוּת – האם אין זה ברור, שלפי השקפת חז“ל, כל אלה החנוונים, הקבלנים והסרסורים הם ליסטים? והאם לא היו, איפוא, בעלי־התלמוד, עמודי־ה”יהדות", אבות השתפנים בימינו, זאת אומרת, “הצעירים”, תלמידי מארכס, החושבים כל חנווני לליסטים? –

אם כל הצעירים השתפניים חושבים את החנוונים לליסטים – שאלה זו, כמובן, אינה נוגעת בנו כאן. ואולם יחשבו אלה מה שיחשבו ויהיו מה שיהיו – בשבילם, כמדומה, לא היה צריך לגלות פנים בתורה ובתלמוד שלא כהלכה. ודאי! בתלמוד אפשר למצוא גם הרבה פתגמים בשבח־המלאכה (עיין “תעודה בישראל” לריב"ל!) והצעיר הבא היום לדבר על רעיון־העבודה ודאי שאינו מתנגד בזה ל“אנציקלופדיה הגדולה” שלנו (המחבר רוצה לחלוק כבוד גדול לתלמוד וקורא לו אנציקלופדיה, מבלי לראות, שאם התלמוד הוא אנציקלופדיה, הרי אז לעולם אין להוכיח ממנו כלום, שהרי מה יש להוכיח מ“כל־בו”, שהכל נאמר בו והכל אפשר להוכיח ממנו?). אבל בשביל זה למה היה לעקם את פירושׁה שׁל אותה מימרה שׁהוא: מכיוון שׁלא יֵדע הבן כל אומנות, הרי יוכל להיות שׁיֵאָלץ לאחוז במעשׂה־ליסטוּת, ולחפות על חז“ל דברים אשר לא כן, כי לפי השקפתם החנוונות היא ליסטוּת (בפרט ש“המניפסטאציה הגדולה והיפה” של ר' שמעון “לכבוד העבודה”, אשר המחבר מביא אחר כך, הרי היתה בנטילת קופה של רוכלים על כתפו). כמו כן בשביל מה זה לא היה כדאי לשׁכוח, שׁבאמירתם “אשׁרי אדם השָׂם עצמו כשׁור לעול וכחמור למשא” אין כלל “שפה ברורה, כי אושר האדם הוא לא הרכוש כי אם העבודה”, באשר השפה ברורה כאן היא אחרת לגמרי: אשרי האדם השם עצמו כשור לעול וכחמור למשא – על דברי תורה… ומעיקרא דדינא: איזה צורך היה לו בשני הפרקים “דרך התורה” ו”דרך התלמוד“, אם בפרקו הרביעי והאחרון, ששמו “דרך היהדות”, הוא “מרשה לעצמו”להביע את הדברים הפשוטים והברורים מאד, שכל מה שעשו, עושים ויעשו יהודים זאת היא יהדות” ו“דברי ימי ישראל יודעים לספר, כי היהודים בתקופה אחת אבל בארצות שונות יצרו שני מיני יהדות הסותרות זו את זו”. למה, איפוא, כח ה“הכשר” ליהדות של הצעירים דהאידנא, תלמידי מארכס ובעלי רעיון־העבודה, מיהדויות של מקומות אחרים ותקופות אחרות?

וכאן הוא הצד העלוב ביותר שבמחברת זו. מאהבתו לצעירים אמר מר קלמנסאן להיות להם לסניגור ולהוכיח, שהם אינם נגד היהדות, כי אם הם היהדות – היינו הך. לתכלית זו השתמש במיתוֹד הידוע: משה רבנו היה “ריבולוציונר” גדול, ירמיהו הנביא היה “דימוקראט גדול, הלל הזקן היה “הומאניסט” גדול – מבלי לראות, כמה ה”אֶפִּיטֶטים" הפוליטיים הלועזים פוגמים בגדולתם של ה“מהוללים”, כמה הם צורמים את האוזן ואת הלב. ואולם לוּ היתה רק זאת – עוד היה הדבר מובן: האנשים מסוג זה אוהבים את התורה ואת הריבולוציה, את הנבואה ואת הדימוקראטיות, את התלמוד ואת ההומאניות, את היהדות ואת הצעירים, והצירוף הזה נעים להם ביותר, עד שאינם יכולים לוותר עליו. יהא כך. אבל מר קלמנסאן עוד יתרה עשה. פתאום עשה קפיצה, עבר לגמרי על צידם של הטעונים סניגוריה, מחשבתם נעשתה מחשבתו ודרכם דרכו, והוא עמד והכריז: אין “יהדות”! כלומר: אין כלל יהדות אחת, שבשמה נוכל לדרוש: היו כך וכך, עשו כך וכך. “כי כל מה שעשו, עושים ויעשו היהודים – זאת היא יהדות”. וזה כבר לא מובן. שהרי אם כך – הפרוליטאריות דווקא של תורת־משה וכלי הכסף והזהב ששאלו העברים מהמצרים מה יהא עליהם?

“כל מה שעשו וכו' זאת היא יהדות” – אומר המחבר. כל – יתמה, כמובן, הקורא – סלקא אדעתך?! וכי הותרו כל הרצועות? אלא הוה אומר: כל מעשי יהודים בתוך סביבתם ולתכלית קיומם זאת היא יהדות. העיקר הוא לבקש בכל את היהודים תחילה – וסוף היהדות לבוא. אם יהיו יהודים, יעבדו את עבודתם ויחיו את חייהם העצמיים – כבר תהיה ממילא איזו יהדות. אז כל מה שיהיה – יהדות יִקָרא לו. המחבר לא ניסח כך, אבל, כנראה מתוך מחברתו, לזאת הוא מתכּוון. מעשי צעירי ישראל ברוסיה שבמפלגות ס“ד וס”ר ודאי שאינם מן היהדות – יהיו הצעירים האלה חביבים עלינו כמה שיהיו. אותם המעשים אינם מן היהדות לא מפני שהם מאַרכסיסטיים או בּאקוּניסטיים, ומארכס ובאקונין אינם מן התורה, כי אם מפני שהנם מחוץ לסביבה היהודית ולא לטובת קיום הסביבה היהודית. ואם כן, מר קלמנסאן, “נעמיק־נא חקר”: מי נשאר? מלבד איזו עשרות צעירים פועלים במושבות ארץ־ישראל – מי בכל הקיבוצים העיקריים שבתפוצות־ישראל הנם הצעירים הריבולוציונרים היושבים בתוך עמם ויחישו את מעשיהם לתקן את בדקי בית־עמם? ובמקום, שהכרזת, איפוא, אין יהדות, האם לא מן הנכון היה להכריז: אין צעירים?

תיזה ואנטיתיזה הוצגו במחברת שלפנינו: היהדות והצעירים. יהדות סתם וצעירים סתם. המחבר לא טרח לתת איזו תמונה מה“נאשמים”. מארכסיסטים הם וקרובים לעבודה – וזה כל העוון! ברם, המחבר אינו חושב זאת לעוון, מפני שגם היהדות אינה חושבת זה לעוון. טוב מאד! לבסוף נתברר, שהתיזה אינה תיזה כלל; אין יהדות, אין יהדות מוחלטה; הכל יחוסי. שפיר טובא! ואולם מה שאינו שפיר הוא, כי גם האנטיתיזה אינה במציאות! הרע והמר הוא, כי, באמת, אין לא תיזה ולא אנטיתיזה, כי על שני הדברים גם יחד אין לדבר אלא במרכאות כפולות. ומכל זה אין למחבר כל מושג. בפצע היותר עמוק שבחיינו צריך היה לנגוע, על פי שם־מחברתו – והוא לא נגע; לא ידע לנגוע.

[“הפועל הצעיר”, אלול תרע"ה; החתימה: ב. – י.]

“בין המצָרים” – קובץ לעניני הפועלים והמוני העם בארץ־ישראל (המו“ל: זרובבל. אייר תרע”ה. דפוס “אחדות” ירושלים. צ“ב עמודים. דיטא חלק ב', תמוז תרע”ה, דפוס שלמה ישראל שיריזלי. ע"ז ע'). בחלק הראשון באו רשמי־דרך יפים מאת א. ראובני בשם “ונרד מצרימה”. יפים – על שום ההוּמוֹר הקר שׁבהם, הומור שׁל אישׁ בלתי פַּתּיטי, היודע את העולם והחיים ידיעה שׁאינה מביאה לידי פַּתיטיות, ושׁיחד עם זה דוחף אותו כשרונו לעשות עוד צעד, עוד נסיון אחד. להתנסות בעוד מסה אחת. יפים – למרות מה שמאידך גיסא אין להם כל נקודת־מגמה ברורה בבחירת התיאוּרים השונים ולמרות מה שלשונם העברית (תרגום, כנראה!) משובשת היא במקומות הרבה (“עשב קלוש ידשא את הארץ”; “בארץ האפורה־ירקרקת והחרוצה הזאת”; “נודענו, שהבתים הנם מעונות בשביל החיילים”; “וככל יופי נאמן לא נבראו אלא לשעה”; – וכל זה בדף אחד, הראשון!).

מלפני ומאחרי הרשימות האלה של ראובני באו שני חלקי “בין המצָרים” – מאמרים. כמובן מאליו!

ראשונה בא העורך בכבודו ובעצמו – מר זרובבל. בחלק הראשון נדפס ממנו בראש החוברת מאמר בשם “בין המצָרים”, ובחלק השׁני – ושׁוב בראשׁ החוברת – מאמר בשם “דרך התנועה הלאומית”. שני המאמרים גם יחד דנים, כמובן, בדברים שהזמן גרמא. המכוּון שבהם – אי־אפשר לומר, שהוא מעורר התנגדות מצד עצמו, אם כי גם לא הסכמה, יותר נכון, נחיצות להסכים; ואולם אופן־האמירה – בנוגע לזה כבר אי־אפשר שלא לומר, שהאמירה הזרובבלית משכיחה תמיד גם את עצם הדברים וגם את המכוּון. –

מר זרובבל אינו אומר ואינו כותב, כי אם נואם:

“בעמקי המעמקים של החיים הזורמים בלי לאות תוססת וגדלה מיום ליום השאיפה לחדש את פני העולם ולנער ממנו את אבק התרבות הרכושנית. כי את פעולתה העיקרית של התנועה הסוציאלית לא תבטל ולא תשמיד המלחמה הנוכחית: את השנאה הכבושה לעולם־השקר, המלא מרמה וחמס, ואת השאיפה לחיי דרור ויצירה” וכו' וכו‘. “המלחמה טיאטאה במטאטא השמד הרבה מפרחי הרומנטיקה הגלותית וחשפה לעינינו את הטרגדיה הלאומית שלנו בכל היקפה וחריפותה” וכו’. “חטא גדול חטאה העסקנות הארצי־ישראלית לעצמה ולציבור בזה, שלא יכלה לתפוש את הרגע ההיסטורי ולא הרהיבה עוז בנפשה לעמוד בפרץ ולעצור בעד המגפה” וכו' – – –

עמקי־המעמקים, התרבות הרכושנית, התנועה הסוציאלית, עולם־השקר, חיי דרור ויצירה, רומנטיקה גלותית, טרגדיה לאומית, היקף וחריפות, רגע היסטורי, שהעסקנות הארצי־ישראלית חטאה חטא גדול על שלא יכלה לתפוס אותו, פרץ ומגפה, מטאטא־השמד – מה אין פה? מה חסר בדיקלמציה זו? הלא אין מחסור דבר!…

“בין המצָרים”!… האנושׁיות נתונה בין המצָרים, המחשׁבה האנושית נתונה בין המצרים, העם העברי נמצא בין המצרים, התנועה הלאומית נמצאת בין המצרים, הכל בין המצרים. ובכן? ובכן נואמים נאום, שהאנושיות נתונה בין המצרים, המחשבה האנושית, העם העברי, הפרוליטאריון, הסוציאליות וכו' – עד גמירא – והמטרה הזרובבלית הושגה.

ואין זה אומר, שמר זרובבל, מו"ל הקובצים האלה, הוא פועל בטל לגמרי. להפך, הוא הלא כותב לא מפני שיש לו לומר דבר־מה, אלא כדי שהחברים יראו, שהוא אומר, שהוא מחוה את דעתו, שהוא כאן, שהוא אינו יושב בטל. והראיה: הוא, שהיה כל ימיו סופר ז’ארגוני, טורח עכשיו הרבה ועובד את עבודת העתונות העברית בשאיפה לקלוט כל מה שצריך ולומר כל מה שצריך. אבל, אהה, המלה העברית הנאמנה אינה נשמעת לו; האמרות הקלוטות מושכות אותו אחריהן, אוחזות בו, והוא אינו אוחז בהן, אינו יכול… “חטא גדול”…

כשהוא אומר, למשל, במאמרו השני, ב“דרך התנועה הלאומית”, ש“נחוצה התאמצות כל הכוחות, השתמשות בכל האמצעים והדרכים של השפעה ציבורית מאורגנת בשביל ‘לעכב את הקריאה’ הרגילה בועידת־השלום ולהכריז על דרישותנו אנו” – כלום אפשר לחלוק עליו בזה? ואולם בבואו מיד להאריך את הדיבור על “הפרספקטיבה ההיסטורית הנחוצה עכשיו לתנועה הלאומית העברית לבל תסתפק בליקוט פירורים, לבל תשקוט מהר על שמריה ולא תסור מדרך המלך של כל תנועה חברתית מאורגנת” – האם לא יתעורר חפץ בלב הקורא “לשקוט מהר על שמריו”, כלומר, להינער כרגע מכל שאון־הדברים הלז ויהי מה?!

וכך הוא, כשמר זרובבל פולט במאמר זה פעמים אחדות את המלה החדשה “הווי”, אשר בלע באיזה מקום, מדבר על המספר העצום של יהודים, המורדים בסדרי־החיים הקבועים הכלליים בכל ארץ ומדינה ועל אשר “כה מעטים הם המורדים בהווי היהודי” ושוכח ומשכיח, שאותו המספר העצום של הריבולוציונרים מזרע־ישראל מורד על נקלה בהווי של הגויים, מפני שהווי זה זר הוא להם בעצם וקל להם למרוד בו, ומאידך גיסא אין לו למורד בהווי היהודי, פשוט מפני שעזבהו זה כבר או לא ידעהו מעולם, ומפני שההווי היהודי בכלל אינו זקוק למרידה, באשר הוא הולך ונחרב מאליו. – – – כך הוא, כשמר ז. מתחיל ומביע רעיון צודק, כי “עלבון הנוקב ויורד עד עמקי הנפש מרגיש אדם מישראל בשעה שהוא מתבונן אל התנועות השונות אצל כל עמי התבל, האבירים והחלשים, שהתחילו באיזה רטט מיסטרי דואגים להעלאת ערך חייהם”, ומיד הוא פונה וגומר על פי דרכו: “ומקנא הוא (האדם מישראל) באלה שיודעים לחוש בצער החיים הלקויים ולהעפיל לעלות על ראש ההר של היצירה החופשית”. – – – כך הוא, כשמר ז. מתפלסף על “השאיפות הלאומיות הפזורות ונפוצות בכל עבר ופינה, ואין מי שיאחד אותן, ולעתים מפתחת האחת את חייה על חשבון השניה, נפרדות הן השאיפות האחת מהשניה ואין להן מעין מרכזי אחד, נעדרות הן ההשתלבות וההתאחזות של המטבעות המרובות בשרשרת אחת” – וכל זה למה? כל זה בכדי להוכיח, שיש נחיצות ב“מה שאסור להזכיר”, שיש נחיצות בתנועה הלאומית בה' הידיעה, אותה התנועה, ש“הסירה את החלודה ופתחה את סגור־לבו של העם” וכו' וכו', מבלי שים לב, כראוי, לכאורה, לסוציאלי מובהק, ששום תנועה חברתית אינה מסירה חלודה ואינה פותחת לבבות סגורים, אלא, להפך, כשהחלודה מתחילה, בסיבת שינויים כלכליים עיקריים, לסור, והלבבות מתחילים להיפתח, אז באה התנועה –

אכן, נתארכו הדברים על מאמרי מר זרובבל ועל ה“עצירה” וה“פרודוקטיביות” וה“אקטיביות” שלהם, שמזכירים תמיד את הדיאלוג הפוֹלקלוֹרי: “יַחנֶה! מה את עושׂה ביריד?” – “אני מסתובבת!” – אבל אולי אין רעת־האריכות בלי איזה טוב; באשר זה יפטור אותנו, על כל פנים, מעמוד בפרטיות על מאמרי עוזריו, שהם ודאי לא באו יותר ממנו לחדש דבר־מה או להציע יחס עצמי לדבר־מה, כי אם רק להזכיר עוד פעם אחת יתירה את הידוע הכל מכבר. המאמר “לשאלת התעשיה החקלאית” (ח"א) מזכיר, למשל, ש“תעשיה חקלאית נחוצה לנו מאד” והמאמר “התפתחותנו הכלכלית” (ח"ב) – ש“לארץ ישראל ישנן כל הסגולות המיוחדות הנחוצות להתפתחות של תעשיה”. ישנן! גזרה היא ואין להרהר אחריה. הנה ים־המלח… הלא לא תכחישו, שבגבולות ארץ־ישראל נמצא ים־המלח! “ויכולנו להראות על מיני עושר אחרים, הצפונים בארצנו, ואולם אפשר להסתפק גם באלה שעמדנו עליהם עד כה”. כן, האם לא רואים אתם? המחבר יכול היה; הוא, כפי הנראה, כל־יכול, אלא שהוא מסתפק… גדולה הסתפקות!

ובעל המאמר “המלחמה והבריאות בארץ־ישראל” (ח"א), אף על פי שאינו מסתפק בזה שהוא מזכיר ש“בשעת מלחמה הבריאות מתמוטטת” ומוצא לנכון במאמר שני “המחלות המידבקות בזמן המלחמה בכלל ובארץ־ישראל בפרט” (ח"ב) לקרוא גם בשמות המחלות ובאיזו מסימניהן, הנה לאחר שׁבדְבַר הדֶבֶר הוא מזכיר איזו חרוזים מ“זמירות־ישׁראל” שׁל בּיירוֹן על אודות מפלת צבא סנחריב, חרוזים שבעיקר אין להם, כמובן, כל שׁייכות וכל ענין לצד המדיציני שׁבדֶבר, תנוח עליו דעתו לגמרי. –

והנה בין המזכירים גם ב. בורוכוב. בשני פרקי מאמרו “הסוציאליות והלאומיות” שבשני החלקים הוא מזכיר (אמת, בפעם האלף!): א) שהמארכסיסטים האדוקים טעו לבלי התחשב עם הגורם הלאומי; ב) שכשם שהסוציאליות מפנה מקום להתפתחות כל כוחות־החברה, כך הלאומיות מפנה מקום להתפתחות כל כוחות־העם; ובא ללאומיות הסוציאלית ולסוציאליות הלאומית גואל ונאמר אמן.

ושם אתם גם א. יעקבי. הלה במאמר “הישוב הישן בזמן הזה” (ח"א) מזכיר, שאבות הישוב הישן היו רק זקנים, שעלו למות ובמקרה נתברכו בזרע של קיימא. זהו הכל. כל קוטב־המאמר.

ועולה על כל אלה המאמר “הסוציאלאים והכנת השלום” (ח"ב), המזכיר דבר חדש לגמרי, היינו, ש“זה כשנה שאסון עולמי שאין דוגמתו בכל ההיסטוריה בא על האנושיות כולה. מלחמה נוראה הוכרזה בין עמי אירופה הכי־גדולים והכי־חזקים, איתני התבל, ומאז מחנות ענקיות, מחנות בלי מספר, צועדות אחת לקראת השניה”, דם נשפך וכו' וכו' בסגנון זה. מה שנוגע לעיקר־הפרובלימה של “הסוציאלאים והשלום”, זאת אומרת, לניגוד שבין הפרזיאולוגיה של המשרדים הסוציאלאיים, במחילה, בערב שנות המלחמה על הבין־לאומיות ועל השלום בין המעשים המוחשיים של השתתפות־הפועלים במלחמה, זו המלחמה שהוכרזה וכו' – בנוגע לזה תנא הוא בעל המאמר ופליג על המו“ל מר זרובבל. המו”ל מר זרובבל במאמרו “בין המצָרים…” עם שׁלושׁ נקודות סבירא ליה, ש“תנועת הפועלים הכבירה, ששפכה את רוחה על מיליוני פועלים בכל קצות התבל, אף היא התכווצה כיום ונרתעה אחור, אחרי שמנהיגיה נתנו את ידם לפושעים ויצאו בראש־גלי לסייע בידי קברני האנושיות”. לא כן בעל המאמר הזה, שאחר שהוא מערבב ומסכסך דברים שונים זה בזה על “אותו השיידמאן” וכיוצא, הוא חוזר וטוען כל הטענות הבטלות על הפרוליטאריאט, שהוא שלום, חותמו שלום ואינטרסיו שלום, מביא דברים וקטעים מזה ומזה, בלי כל טעם וריח, וחותם, ש“לכשתהיה באמת הבמה הבין־לאומית כלי־מבטא של כל הלאומים, רק אז תיכרת ברית־שלום באופן יסודי”. – יהי רצון!

בר־פלוגתיה דהמו“ל הוא גם מר אשון, בעל המאמר “לקראת בוא השלום” (ח"א). כי בעוד שהראשון קובל באותו מאמר “בין המצרים”: “הננו שוב עדים לחזיונות הרישעה והזדון בכל מדינה ומדינה, הממשלות התפרקו מעלי התאנה, שכיסו את מערומי תשוקותיהן הרכושניות והשליכו מאחרי גבן את פסוקי המליצה ההומאנית ויותר מאשר בשנים כתיקונן התחילו לדכא וללחוץ את העם, ביחוד העמים הקטנים”, מוצא השני – או בלשונו: מאמין הוא – ש”לא לחינם נשפכים דמים כל כך מרובים, לא לחינם“; “המלחמה הזאת כאשר תיפסק תחדש פני תבל”. וראיה לדבר? אותה העובדה ש”הצדדים הלוחמים מבקשים את אהדת העולם הנאור" – העולם הנאור, כנראה, במקומו עומד! –

ומסייע לו למר אשון שבח“א מר מנשה פלדבלום בח”ב במאמר “הקונגרס היהודי הכללי ותעודתו”. אופטימיותו של הפובליציסט החדש הזה גדולה היא אפילו מזו של חברו. הוא יכול אפילו להניח, שהיהדות האנגלית והצרפתית תשמש בהשפעתה הגדולה לטובת הדרישות הלאומיות (תקוותיו של סוציאליסט יהודי!… ואגב, על חבֶרתָּן שׁל “יהדויות” אלו, על היהדות הוינאית, קְרא את “בתפוצותינו” שׁבאותה חוברת); הוא יכול להניח הכל ולהאמין בכל. למקרא מאמרים שכאלה מתקבל רושם, כאילו אין כלל לעורר שאלה: כלום באמת יש עוד לדבר על יהדות צרפתית, אנגלית, איטלקית? או כלום באמת יש עוד לדבר על הפולנים, האוקריינים וכו' עם היהודים בנשימה אחת לגבי ועידת־השלום? –

ומובן, שאין כוונת הרצנזיה הזאת לבוא להורות הלכה בנחיצותו או באי־נחיצותו של הקונגרס היהודי בתור הכנה מצדנו לועידת־השלום הכללית. כיצד אומר המשקיף על “תפוצותינו” בקובץ ב'? “העתונות היהודית עוסקת הרבה בשאלה זו. יש מאמינים באפשרותו של קונגרס יהודי ובנחיצותו ויש דעות שאינן מאמינות” (דעות שאינן מאמינות!) – ולמה, אפוא, אבוא גם אני להכניס תבן לעפריים? להפך, קונגרס – מדוע לא? מהו יכול להזיק? בזבוז הכוחות הציבוריים? אבל קונגרס, אם רק יסוּדר בהצלחה, אולי יש בו בכדי להשיב את הגזלה, בחזרו ובהגבירו את המרץ הציבורי. ועל אחת כמה וכמה, שאין בלב מי שהוא כלום נגד “התארגנות לאומית מבפנים”. כי כמה שתהא ה“דעה” בלתי מאמינה ב“אהדת” ועידת־השלום לדרישות סתמיות של היהודים, הנה הכל יודו תמיד, שהתארגנות לאומית בשבילנו – בכל יום ובכל שעה זמנה. אני איני דן כאן אלא על טעם־המרוֹרוֹת הנשאר בפה מקריאת מאמרים אלה, מאמרים בעלי טון חלק, עם אגיטאציה והעמדת־פנים ו“אמונה” בלתי מעלה ומורידה, “אמונה” שאינה מביאה לידי כלום – אפילו לא לקונגרס.

––––––––––

על י. ל. פרץ יש בשני חלקי “בין המצרים” שני מאמרים, ושניהם לא לפועלים ולהמוני העם בארץ־ישראל, ושניהם בלי חתימת שם. המאמר בחלק הראשון הוא קצר וכתוב בלי כל ידיעת הענין. “כל ימי חייו הלך פרץ למעלה, רק למעלה”… “גמר במחזות כבירים (הכוונה מסתמא ל“דרמותיו” של פרץ), בתמונות חצובות כמו בשיש, שאין דומה להן בכל ספרותנו לפי הכוח האצור והמרוכז בהן, לפי הסגנון האדיר, המקורי, הפלאסטי” (סגנונו של פרץ היה, אפוא, אדיר ומקורי ולא אינטלקטואלי־אליגורי, כי אם פלאסטי!). מלבד זאת יִפָּגשׁו בו גם פראזות מגוחכות ומחוסרות־טעם, ביותר, כגון: “המלחמה… הארבה… והנה גם פרץ מת”. המאמר בחלק בשני הוא ארוך ומפורט ויש בו זעיר־שם הערות לימודיות נכונות, פחות או יותר, אך גם הוא כתוב בלי כל כשרון ובמין לשון של “החסידוּת עם הקוּלט והשמתיוּת ועם נמישות האמונה שבסיפורי העם, עם האופטימיות הפאטאליסטית שלה”; “סיפור כזה יכול להיות רפרזנטיבי של הטנדנציה הסימבוליסטית של המאה התשע־עשרה והעשרים”. יש גם פסוקים מתמיהים מעין: “כי סוף סוף לא יצא פרץ מתוך העם” (אלא?) ועוד דבר: “אין אני בקי בספרות הז’ארגונית – אומר בעל המאמר במקום אחד – אבל בספרות העברית” – – – ובאותה שעה אין הוא יודע הרבה מפרץ העברי, וכמעט בכל מקום הוא מציין את שמות יצירותיו דוקא בז’ארגון.

בתחום החלק הספרותי שבקובץ זה, מלבד שני מאמרים אלה ופרקיו של ראובני, עומדים עוד שני דברים חצאי־בלטריסטיים מאת סגי־נהור ומאת ינאית.

סגי־נהור היה הפיליטוניסטן התמידי של “האחדות”, ובה, אמנם, נדפסו ממנו לפרקים פיליטונים כמעט מוצלחים בשביל ההמוניים שבין קוראי העתון הזה – מוצלחים ברפרופם ובנגיעתם כמו בדרך־אגב בכל העניינים הפעוטים של רחובנו הפעוט. אמנם, גם לפיליטוניו המוצלחים שב“אחדות” לא היתה מעולם אחדות הטון הפיליטוני ולא חסר מעולם היסוד הפטפוטי בצד הרפרופי; מידה ושלטון בעֵטו לא ידע סגי־נהור גם באותם הימים ה“מתוקנים”; באלה לא נתברך. אבל אז הרי אפשר היה, למצער, לדבר על הכל בחופש וברחבות; לא כן עכשיו, שבריתות שונות נכרתו לשפתים, והכל אינו עומד על מכונו – אין תימה, שבלבול יוצא־מן־הכלל שורר גם בדברי סגי נהור והוא כאילו אינו מרפרף כלל אלא מתנודד כשיכור משורה לשורה. הנה הוא רוצה לשתף את הקורא ב“צערו” ולהשרות עליו “עצבות” – והקורא כמו להכעיס אינו משתתף ואינו מתעצב! והנה הוא מלעיג. מר סגי־נהור מלעיג, על מי? על מה? על הישוב? על חברו המטריאליסט? על הממאנים להתעתמן? הקורא אינו יודע היכן גומר סגי־נהור והיכן מתחילים כל אלה. והנה הוא, מר סגי־נהור, כאילו מחקה את עצמו ומלעיג ישר על עצמו: “חכמתי לא עמדה לי”, “על אפי ועל חמתי”, “פתאום נתעוררה בי האקטיביות”, “לא עליכם, חביבי, צער כצערי”, “יפה אמר אותו הסופר (!): אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו”, “ואני הגבר בי נתקיים פסוק זה” וכו' וכו', בקיצור, “חָכמות”! המלה היא בזיל־הזול! ולפיכך, מובן, שכשהקורא גומר לקרוא את הפיליטון הזה, שסופו הוא: “נודו, נודו לי, חביבי, כי עצב אנכי” (על משקל… “חנוני, כוכבי־אל”?), הרי הוא, הקורא, אמנם, נד לו, למרפרף, אבל לא בגלל “עצבונו”, המוטל בספק, כי אם בגלל נטייתו הוודאית, ה“פאטאלית”, לזכּותנו ב“רפרופים” כאלה אפילו בזמן הזה – זמן, שדבר־ספרות יקר בו כל־כך…

ואשׁר ליַנאית ולגליל התחתון שׁלה – פה הענין קצת יותר פשוט. רצה רצתה המחַבּרת לתאר ב“קוויה”, כאשר היא אומרת, את “ריבוי הגוונים של הישוב הגלילי, את צביונו המיוחד של כל מושב ומושב” – ורצתה מאד, כנראה, – אבל, כמו שאומרים, האלהים לא רצה. באה התּיירה לתל־עדש – והנה מושב רך, “קיבוץ של עשרות עובדים ועובדות בלי מסורת מקומית ובלי ישיבת קבע”; באה לדגניה – והנה “החדש מורכב הוא על גבי הישן” (איזו תמונה איומה!) ומסורת אין; באה לביתניה – והנה “אין למושב עצמיות מיוחדת, אין עבודה עצמית, אין נשמה בעבודה”; באה למגדל – “מרכז חשוב על פי כמוּתו, אך מחוּסר אופי מפני ריבוי הגוונים שבו”; באה לסג’רה – “שכירים מהאספסוף”!! והנה מסחה – אין כפר עברי; והנה מלחמיה – בעונת העבודה אין עבודה במלחמיה… הקיצור והסך־הכל: “פירורים, פירורים, יסודות בלתי מבוססים, ניצנים צעירים, שטיבם וטבעם לא הובלטו עדין ולא נתבשלו למדי, חוגים חוגים מקורבים ומרוחקים, מקושרים ומפורדים גם יחד”… ומה היא אשמה? מי אכזר ויתבע ממנה “שלימות חדשה” ו“תמונה שלמה”, אם היא לא מצאה כלום, לא ראתה כלום ולא קיבלה כל רושם, שום רושם? – – –

ט“ו באב תרע”ה. [מתוך העזבון]

עכשיו אין מה לדבר. אין מה לדבר בכלל. יש דאגות אחרות. לרגעים באים ומודיעים: –––. לרגעים באים ושואלים: – – –? ופותר אין; והדיבור אין.

עכשיו אין מה לדר בשאלה זו. עכשיו יש שאלות אחרות, שאלות יותר מטרידות, כאמור. אבל בזמן שבית־מדרש עתונותנו היה קיים עוד, אז הרי עמדה שאלה זו על הפרק, ופותר לא היה לה.

אז כמו היום.

מזמן לזמן היתה שאלה זו מתעוררת אז ונשאלת. וכך, בקירוב, היתה מנוסחת: יהדות זו שבאמריקה – האם חיה נושאת את עצמה היא, או נשואה היא על כתף אמה, היהדות הרוסית? יהדות זו שבאמריקה – האם כוחה אִתּה, האם גם בעצמה, או אולי כולו אינו אלא ביניקה שהיא, האמריקנית, מקבלת מן היהדות הרוסית ומבאי כוח היהדות הזאת, שמדרכם, כידוע, לעשות ביקורים אצל הבת הצעירה?

זהו בכלל; ובפרט –

הפרֵיסה.

אל הפריסה שבשפה המדוברת ברחוב־היהודים באיסט־סייד היתה לוטשת את עיניה עתונותנו העברית, לוטשת בכעין הבאהשל ביטול (ולא בלי קורטוב של קנאה, כמובן), לוטשת ושואלת: פריסה “ז’ארגונית” זו, רבת־הנוצות ורבת־ההשפעה – האם יש לה יסוד עצמי בחיי היהודים המתאזרחים שמה, או אולי נשענת היא, בעיקר, על האמיגראנטים הנוהרים ובאים לשם חדשים לבקרים, ואלמלי קרה נס והיה נפסק זרם האמיגראציה מארצות־המזרח, כי אז במשך איזו שנים אולי לא היתה לה גם תקומה לאותה פרֵיסה?

“מי יודע!” – כך היו נגמרים, לרוב, אותם החשבונות, לאחר שהיו מעלים את כל העובדות הידועות על האסימילאציה הטבעית, האלמנטארית, של בני היהודים באמריקה, חניכי בית־הספר האמריקני, שבהכרח אין להם דבר ל“ג’ואיש פּייפּר” של הוריהם הזרים והרחוקים; על צורות־החיים היהודיות באמריקה, שאף הן אינן אלא כלי שני ושלישי, בבוּאה קלושה ומטושטשה של צורות־החיים הישנות, החולפות ועוברות, של הרחוב היהודי ברוסיה, וכל עצמיות, כל חידוש, כל מקוריות אין בהן; לבסוף על טשטוש הצורה ומחיקת הסגנון של הז’ארגון האמריקני באותה הפריסה עצמה ובפרט בחלק המודעות שלה…

“מי יודע!”… – בקריאה מפקפקת זו עם סימנה ועם שלוש הנקודות שלאחריו היה נגמר, לרוב, החשבון הקשה, חשבון, שעם כל עוּבדותיו וסיכומיו – יאָמר בדרך אגב – לא היה משנה כלום בעובדה הגדולה של פריחת העתונות הז’ארגונית באמריקה – העתונות והעתונות־הספרות – עובדה, שיכולה להביא לידי מחשׁבה – יֵאָמר גם זה בדרך אגב – שׁהחיים, סוף־סוף, יתירים תמיד על כל מיני חשבונות וכל מיני “מי יודע”…

ובכן, “מי יודע”… אבל – לשם האמת – היו בתוכנו גם כאלה, בעלי־חשבון כאלה, שלא הסתפקו בקריאה זו, קריאה של פקפוק, שאך ההד הביבלי מוסיף לה משהו של פּאתּטיות, ומצאו לנכון לשאת “חזון” –

חזון. חזון ממש. דוקא חזון. אנשי־ישעיהו בני־ישעיהו –

והחזון היה: עתידה העתונות הז’ארגונית להשתכח מישראל. כי עתונות אמיגראנטית זו כולה חומר ורוח אין בה, כולה חול ושבת אין לה, כולה רגע, חיי שעה, ומן הנצח לא תדע. הוֹוה בלי עתיד. כישוב היהודי כולו בארץ־הדולארים. דולאר בלי ספר –

וה“לא כן” כבר היה מובן מאליו. מכללא איתמר וגם בפירוש איתמר. לא כן אנחנו ועתונותנו אנו, שהווה אין לנו ומחולין לא נדע; לא כן אנחנו במרכזנו נרוחני, שכל עיקר מהוּתנו רוח ועתיד ושבת וקודש ונצחיות. הנצח לא ישקר…

––––––––––

עכשיו אין מה לדבר. לא רק דברי פולמוס שבין עברית וז’ארגון. אין מה לדבר, ידידי! ביחוד בנוגע לנִצחֵנוּ. מה יביא לנו יום מחר? – אין מה לדבר. ניטלה הלשון. דלתים ובריח עלינו וחומה על שׂפתינו. סגורים ומסוגרים. סָגַר עלינו.

רק זאת נדע: הואיל ותפקידנו אנו – תפקידנו בכל: בישוב, במזון, בחינוך, בלשון, בספרות… בכל! – ובכן: הואיל ותפקידנו אנו הוא רק לחכות ליום המחר, ש“יביא”, ולקדם את פניו היום אין לנו במה, אין כלל, הרי שאנו – בינינו לבין עצמנו – גם חשוכי־“יום” וגם גזולי “מחר”, ואין הדיבור, אליבא דאמת, חל בנו.

ואולם – בכל זאת. סבוכים ומפותלים ולגמרי לא פשוטים הם ענייני החיים, כל ענייני החיים. ו“כל זמן שהנשמה בקרבנו” – – – נצפה… נצפה לשלום־אחינו מעבר לחומה.

נצפה לשלומם ונדרוש בשלומם. כן; ולוּ רציתי להשתמש בלשון עתונאיהם של אחינו ההם, הייתי מוסיף אחרי ה“כן” הזה:

זכותנו זו לא יוכל לשׁלול ממנו גם הָמָן בעצמו!!!

אנחנו נצפה ונחכה, אבל הנה שבועות וחדשים עוברים ללא־קול, ללא־הגה. “מֵתֵי מדבר!” שׁם אולי נעשׂה איזה דבר, – לא, שם ודאי נעשה איזה דבר, ואנחנו לא רק אילמים הננו, כי אם גם חרשים…

אין פוסטה. ואפשר, שעתונים, בכל אופן, נשלחים לנו, אלא שאינם נמסרים לנו. קרוב לוודאי. דממת־בית־הקברות…

––––––––––

האח! במקרה, בנס, באיזה אורח־פלא נתקבלה חבילה הגונה של “טאָג”ים. עשרים גליונות או יותר. אולי מחודש שלם.

הגליונות ישנים, מעוכים, קצוצים, מסורסים, מחוסרים בידי המוסרים, בלי התחלה ובלי סוף או בלי התחלה ובלי אמצע – אבל מה בכך? מה בכך, ידידי? כי לחמנו הם…

“דער טאָג”!.. פנים חדשות, כפי הנראה… מי העורך? גם־כן איזו פנים חדשות, כפי הנראה… הנה בגליון מכ"ב לאוגוסט אינטרביו ממנו… עם אחד־העם… בלונדון!

“בערב נפילתה של וארשה התוודעתי עם דעותיו של ההוגה־הדעות הכי־גדול של העם היהודי על אודות תעודתו של העם היהודי במשבר הזה” –

“התעודה הראשונה והכי־חשובה ברגע זה – מוסר העורך את דברי ההוגה־דעות – היא להודיע לעולם את היסורים הגדולים והנוראים שנתנסו בהם היהודים” –

ופה באים דברים אחדים – בשמו של אחד־העם! – הידועים לכל תינוק דלא חכים ודלא טיפש – ולבסוף החתימה:

“בשובי אל מלוני (מן האינטרביו!) מצאתי את החדשה שוארשה נפלה. אני חשבתי על אודות המחזות השדיים והמעשים האיומים שנעשו בודאי (!) כלפי היהודים בימים האחרונים של הרז’ים הרוסי בעיר הפולנית היהודית ההיסטורית. הרמן ברנשטין”.

ברנשׁטין – ולא כְלֶסְטאקוֹב?! אבל נניח לזה. כךְ הם כותבים כולם שם. זהו הטון שלהם. ועורך ה“טאָג” ודאי שאינו מן הגרועים בהם, הואיל ונתגלגלה זכות על ידיו לרכז כוחות ספרותיים־אינטלקטואליים מסביב ל“יומנו” היהודי הטוב…

כי ה“טאָג” בתור עתון עולה בלי ספק לאין ערוך על כל העתונים הניו־יורקיים הידועים לנו –

ונניח לזה. העיקר: קטעי גליונות משבועות אחדים. מה נשמע? מה נשמע שם? מה יספרו העלים החתוכים? איזו דרישת־שלום ימסרו לנו מעבר לים?

––––––––––

מה נשמע? – ישועות בל נעשו. על שני המיליונים אשר שם אין יהודים מתווספים לפי שעה מן החוץ. האימיגראציה נפסקה לפי שעה. נפסקה, כמובן, שלא בטובתה ושלא ברצונה. זה כשנה, שאין היהדות האמריקנית מכניסה אורחים, אבל תחת זאת יש לה עכשיו להאכיל כל הרעבים, להלביש כל הערומים ולעזור לכל הדלים וגו' וגו' של חורבן בית־ישראל ברוסיה, בגליציה וגומר. היא כבר אינה יונקת. היא מיניקה, היא אינה פוסקת להיניק. ובדאגה, ובחרדה! כי אם אימיגראציה אין, הנה אימת האֶמיגראציה הכפולה והמשולשת בעתיד הקרוב – לאחר שיוסרו המפריעים – תלויה ועומדת. הנה עם יוצא ממצרי־התחום! ומפניו מפחדים, מפחדים אחיו ובניו, ועליו מטכסים עצות. מה יהיה? לאן יכָּנס כל הפשׁתן הזה?

ובאים אחרים ומזכירים את התרופה הישנה: לשדה! לעבודת האדמה! ובאים אחרים ומלגלגים: במה דישת־קוּקוּרוּזה מלאכה יותר יפה מתפירת מכנסים? ומהו האידיאל להפוך את היהודי העירוני לכפרי? ומאין נקח את הסכומים העצומים הנחוצים למהפכה כזו? הרי הנסיון הזה לא הצליח לא בארגנטינה ולא בקנדה ולא בארצות־הרית. הישובים החקלאים שנוסדו בכל אלה המקומות ושעלו באלפי אלפים דינרים וקרבנות מֵחִים או שׁנחרבו או שׁעתידים להיחרב, כי – עוד פעם! – היהודי הוא עירוני מטבעו ולמעלה מכוחותיו הוא להיהפך ל“עבד־אדמה”. ובכלל – עוד פעם! – מהו ה“יחוס” של עבודת האדמה? הכפר זקוק עתה לעיר ולא להיפך… אבל, איך שיהיה, ישובי־היהודים הכפריים נחרבו בכל מקום. מארץ־ישראל – עושים הטוענים חסד אתנו, האומללים – אין ראיה. שם (כלומר: פה…) הצליח הישוב מפני שהתנאים אחרים הם…

התשמע?

ובדרך אגב: חסידה של ארץ־ישראל כעת היא גם מיודענו הד“ר ז’יטלובסקי! אתה משתומם? אל תשתומם ואל תתפלא, ידידה, ואף גם אל תתפעל. כלום סבור אתה, שד”ר דנן עדיין נותן מקום לאיזו התפלאות? הלא זהו ד“ר ז’יטלובסקי, הרב־האינטליגנט, הפוסק המודרני, שעל כל חזיון חדש או נראה כחדש הוא בא וסומך ידיו, כלומר, מוצא לו בשעת־הצורך סמוכין מן התיאוריות השונות ומן הספרים המפרשים השונים, מכשיר או מטריף, לרוב מכשיר: כוחא דהיתרא…; הלא זהו ד”ר ז’יטלובסקי, שתמיד הוא כאילו לומד ותמיד הוא באמת שוכח… ושלפני כמה וכמה שנים נתן יד ל“הלוחם היהודי” בניו־יורק והורהו, שעליו לבוא לארץ־ישראל בכדי להרביץ שם תורת סוציאליות והבין־לאומיות, ואחר כך בא הוא, ד“ר ז’יטלובסקי בעצמו, לאיזו שבועות, ראה מה שראה, ישב אל השולחן והכשיר במאמר אחד את ה”פלאטפורמה" של ה“מלחמה בעד העבודה” והסביר, שהניגוד לפועל הנכשל במובן התרבותי אין זה מתנגד, חס ושלום, לאידיאל של ה“אינטרנאציונאל”… ועכשיו, גם עכשיו, כשהוא נמצא שוב באמריקה ומטיף לקונגרס ולארץ־ישראל, אינו, חס ושלום, בעד ארץ־ישראל העובדת (ולוּ במיניאטורה), ה“קליין־קולוניזאטורית”, כי אם של ארץ־ישראל התיאוריטיזאציונית, של ארץ־ישראל הנותנת ענין ומשמשת נושא לכתיבת מאמר ב“טאג”. הוא נשבע וחוזר ונשבע, שאינו… שאינו מה שאסור – – – ושמעולם לא היה כזה, בחייו! ורק עתה, רק ברגע האחרון נהפך לבו להיות בעד ארץ־ישראל… ההוא יהיה כזה וכזה – – – הוא הנהו הד“ר ז'. ורק עתה, רק עתה, כשהכל השתנה (הקוּרסיב של הרב!) נשתנה גם הוא. רק עתה הוא בעד פלשתינה. עתה, כשהכל אפשר, כשאנו עומדים לפני קונגרס־השלום בעתיד הקרוב ולפני הקונגרס היהודי ביום מחרת, יבואו ויוכיחו לו, שזה בלתי־אפשרי. אדרבא, הוכיחו לו מש”ס ופוסקים, שזה בלתי־אפשרי. ומכיון שאיש לא יוכיח לו, שזה בלתי־אפשרי, הלא חטא הוא – חטא להגיון, לסופיסטיקה, לתיאוריה, לכל הפוסקים המודרניים, למאמריו ב“טאג”, ולמי לא? – שלא להיות בעד, שלא להכניס את זה לפרוגראמה, שלא לדבר על זה בקונגרס הקרוב, ולוּ יהא גם שלא מסדר־היום…

… כן, זה נכון: ענין הקונגרס נשמע ונשמע משם, מאותם הגליונות, מלפני ארבעה־חמישה חדשים… ושוב ראש המדברים וראש הקופצים הוא הד“ר ז'. הרמן ברנשטין ודאי היה מוסיף פה: ההוגה דעות הד”ר ז‘. כי גם הד"ר ז’ כאחד־העם, להבדיל, צועק ב“עצבנות”, שהתעודה הראשונה והכי־חשובה היא להודיע לעולם וכו'; גם מפיו שומעים כל הימים (כמפי אחד־העם בליל־נפילת־וארשה!), שצריך להעלות על השולחן, צריך לצאת במחאה, צריך להרים קול… ומובן, שכמו בשאלה הנ“ל, כן גם בשאלת שיווי הזכויות ודרישת הזכויות הלאומיות כל הסמך הוא על ה”מדוע לא"? הוכיחו, שזה בלתי־אפשרי לדרוש… הוכיחו, שזה לא צריך לדרוש… הן לא תוכיחו… ובכן…

ובכן – לא כלום. מובן מאליו, שלא כלום. שהרי אם יש רק “מדוע לא?”, ו“מדוע כן?” אין, אם “האפשרות החדשה” שנתגלתה, כביכול, פה, היא היא אותה האפשרות הישנה – להרים קול־יעקב – בלי כל כוח מכריע, מלבד הקול הצרוד הזה, שכבר צרם אזני הכל והיה לזרא ולזועה; אם כל הבטחון החדש הוא בתקופה החדשה, שמחוץ לנו, שלא אנחנו יצרנוה ושעוד הספק גדול במציאותה כשהיא לעצמה, אז, כמובן, שלא כלום. ברם מה איכפת לו לד“ר ז'.? לוֹ הרי נחוצה רק ההוכחה, או יותר נכון, אי־האפשרות מצד מתנגדיו להוכיח את ההיפך. הוא הוגה־דעות, הוגה־דעות אידילי וסכימאטי. הוא אומר: הכל נשתנה! ואם תשאלוהו: מה נשתנה? האם לשפך־דם של כל האנושיות וליסורים שנתרבו לאין שיעור אפשר לקרוא: השתנוּת? – לו לא איכפת, שהרי לאלתכם רק שאלה ואינה מוכיחה את ההיפך. הוא אומר: תקופה חדשה שכמוה לא היתה לעולמים! ואם תשאלוהו: מה הם סימני התקופה החדשה, במה היא מתגלית ומי הם מבשריה? – שוב אין בשאלתכם משום הוכחה. הוא אומר: אנחנו היהודים סובלים מן המלחמה הזאת יתר מכל העמים, ולכן הצדק דורש, שגם אנחנו ניהנה מן השלום. ואם תשאלוהו: כלום השלום הוא תשׁלום בעד המלחמה? וכלום בקונגרס־השׁלום שׁיקָרא, אם יקָרא, ידאגו רק למחות דמעות מעל כל פנים ולהעניק טובות לכל מי שסבל יותר? – שוב אין טענותיכם מן הענין… פי הד”ר ז’יטלובסקי דובר אליכם: “סאָציאַלע גערעכטיקייט”, “פראָגרעסיווער נאציונאליזם” ו“נאציאָנאלע פאדערונגען” – המעט לכם בסכימה זו? תוכן קונקרטי אתם מבקשים? מה ידרשו? ובשם מה? ועל סמך מה? ידרשו – ואם יענו: אל תבלבלו את הראש! תנו לנו לעסוק בעסקינו – מה יענו על זה ה“דורשים”? איזו שאלות בלתי הגיוניות!.. ובכאלו אתם רוצים להוכיח את ההיפך מדברי הד"ר ז'… לא, בכאלה אין משום הוכחה!…

––––––––––

ישועות בל נעשו, ידידי! הגאולה של כלל־ישראל – ספק גדול הוא, אם יכולה היא לבוא מצעקתם של שני מיליונים מהם, היושבים בארץ גדולה, אם גם נאמר לא זרה, שני אחוזים למאה, ושאינם יודעים עוד מה לצעוק… מאותם שני המיליונים, שלוּ גם צעקו ולוּ שאלו אותם: איזו זכויות לאומיות אתם דורשים בשביל עצמכם – לא שיווי זכויות אזרחיות בעד יהודי רוסיה הנענים – לא היו יודעים מה להשיב…

ישׁועות בל נעשׂו, כי זֵכר לטריטוריה אין גם באמריקה – הא? קפיצה משונה? – ו“התנועה הגדולה” לטובת כלל־ישראל הנדכה היא (כפי שאפשר ללמוד מאותה החבילה) לכל היותר תניעה שבכתב שבאסיפות. ועולם כמנהגו נוהג. יהודים תופרים כפתורים למכנסים ומוכרים מי־סודה ופירות רקובים ושׁולחים את בניהם ל“סקוּל” וקונים להם “הֶטס” שׁל חורף, ומי שׁלבו רגשׁ ביותר, וה“פֵּיפּר” מלהיבו ביותר, הרי הוא הולךְ גם למיטינג או קונה “טיקֶט” ומתענג על “לֶקטשׁוּר” שׁל ד“ר ז’יטלובסקי (מרצה מצויין!). פוליטיקה?… כן! על יהודי רוסיה הרחמנות ודאי גדולה, ומן היושר לדרוש, שיתנו להם שיווי זכויות… זכויות לאומיות… כן, כן, זכויות לאומיות… אבל מה שנוגע ליהודי אמריקה – ודאי, הגויים שונאים… אבל אמריקה ארץ־החופש… והרשעים קצרה ידם… תנועה אנטישמית אין… אמריקה אינה רוסיה… אמת, בדז’וֹרז’יה הרגו את פראנק… קרבן יהודי… תליינים!.. משל למה הדבר דומה? הרומאים צלבו את ישוע הנוצרי… הלא כך כתוב מ. ד. הֶרמאלין ב”טאג" ואנחנו צריכים לדרושׁ מן המדינה… מה? שהבנות לא תצפצפנה אנגלית? שהבנים לא יבעטו בהורים? שב“סקוּל” ילמדו “ז’ארגון”? ל“פֵּיפּר” פתרונים!…

––––––––––

זֵכר – – – אין באמריקה, ידידי! אל תדבר אלי על מרכז חמרי ורוחני. אל תאמר: המרכז החמרי אולי יֵהָפךְ לרוחני, מן החומר יצמח הרוח. כאן לא בחומר ולא ברוח השאלה. כאן במרכז – השאלה. המרכז הכלכלי־הלאומי הוא הוא גם המרכז הרוחני־הלאומי. אבל באמריקה הלא אין מרכז כלכלי־לאומי. האימיגראציה בעתיד הקרוב תגדל, ונניח, שהחיים היהודיים ירבו שם, אבל ממרכז עדיין רחוק הדבר…

ובינתים, זעקת יהודי רוסיה הקיפה את ה“טאג”. כן! אבל גם בזה – מלבד עזרת־כסף – מה, מה יכולים יהודי אמריקה לעשות? הבאמת נתעה להאמין, שהפוליטיקה הרוסית, שאינה מתחשבת עם גורמים חיוניים גדולים וחשובים, תשמע למחאת ממשלת ארצות־הברית, שתבוא בהשפעת הצעקות היהודיות? – – – חייךְ, ידידי, דַיָם ליהודי אמריקה, שׁהם בעצמם חיים…

––––––––––

ויהודי אמריקה, איך שיהיה, חיים, שני המיליונים חיים. אם יוָלד משיח ביניהם – זוהי שאלה קשה מאד אף היום; אם מהם תצא תורה לכל היהדות החרובה – מי יגיד גם כיום! אבל איך שיהיה, והם חיים. כמה מן השלימות והיצירה יש בחיים כגון אלה – שני אחוזים! – זהו שוב צד בלתי־נפתר מהשאלה. אבל הם חיים. וכל זמן שרקמת־החיים לא פסקה יש מקום לרקמות ולהתרקמויות אשר אין לראותן מראש. כי סבוכה ומורכבה היא רקמת החיים על כל החשבונות הגלויים והמדוייקים…

יהודי אמריקה חיים. זה ראיתי מחבילת־הגליונות שנפלה לידי. וזהו הצד המעניין שבדבר. העמודים הבודדים של העתון הזה – העמודים הרציניים, הפוליטיים, הנכתבים בטון של “הכרה לאומית עצמית” – והעמודים של “חומר קל”: ליצנות ובדיחות בענייני בית וענייני משפחה וכיוצא מן הדברים – הציורים “ימות־המשיח?” בלבד כמה הם שווים! – למרות ריחוק־הטעם וזרותם של כמה מהעניינים, כולם יעידו, שקיבוץ של שני מיליונים, אשר עתון כזה הוא ראי חיי יומם, כבר יש לו ערך מעצמו, אם גם הישועה לכל אינה צרורה בכנפיו –

עברים אנו, ידידי, ועברים נישאר. סופרי לשון־הקודש. אחרת אין אנו יכולים. אבל אם הישאר נישאר ואם יבואו לנו איזו ימי אורה ואם חיה נחיה באותם ימי האורה, הן שכוח לא נשכח, כי את ה“נחמות” מחיי אחינו מעבר לים – ואם גם נחמות בלי ישועות – הביא לנו בימי מצוקה עתון ז’ארגוני מניו־יורק ו“טאג” שמו.

האם לא סבוכים ומפותלים הם ענייני החיים, ידידי?

[“בשעה זו”, א'; שבט תרע"ו. הקוים – – – – מסמנים השמטות שנעשו מטעם הצנזורה הצבאית התורכית. החתימה: בר־יוחאי]

¹

“ועֵד אלהים מה נאמנה דמעתי”…

(“לא תמח במהרה”)

בשנת תרנ“ב, שנת מותו, כתב י. ל. גורדון ל”חברו בהיכל-השירה ולשכנו בחצרות-אלוה" — למ. מ. דוליצקי (בעל הנכאים על גירוש-מוסקבה — “מבית ומחוץ” — והסירינאדוֹת-האֶלגיוֹת: “בת-ציון אהבך”…) — לאמור:

לֹא מִקְסַם-כָּזָב רָאִיתִי בַּחֲלוֹמִי,

וְתַרְמִית עֵינַיִם גַם אַתָּה לֹא תַחַז;

לָכֵן אַל תִּירָא כָּמוֹנִי מִשַׁחַת.

הֵא לְךָ עֵטִי, עֲלֵה, רֵשׁ מְקוֹמִי!

המשורר הזועם ההולך למות דאג לממלא-מקום, ליורש. מה היה לו להנחיל ליורשו? בכל אופן, לא דרך: את הדרך אבד בעצמו. “הא לך עטי”. אמנם, עט-הזהב, שניתן לו מאת “מכבדיו” בחג-יובלו, ינחלו בניו ולוקחי-בנותיו אחריו, אבל העט, עט-הברזל, צפורן-השמיר, שבו חקק: “עבד לעברית אנוֹכי עד נצח” — למי?.. ובהיות הכאב רב, והפחד גדול, ואדם מסביב אין — והחזיק בנפגש ראשון: “עלֵה!”

ולא ידע המנחיל הקודר, “העץ הבלתי-יבש”, כביכול, — ואולי גם ידע — כי אין כבר בכוחו של “חברו” זה לעלות וכי לא יירשוֹ זה. אבל הנה במאסף “פרדס”, שהספר הראשון ממנו יצא באותה שנה, ושבו גופא נדפס שירו הגרוע כל-כך של יל"ג: “סוד-העיבור”, הנה שם נדפס עוד שיר מאת משורר מתחיל אחד, מאת איזה צעיר בלתי-נודע — בשם “אל-הציפור”² — והמתחיל הזה הוא אשר יירשנו.

מזה כבר ודאי שלא ידע “האחרון במשוררי ציון”. והמשורר המתחיל בעצמו? — מי יודע!.. רבות המחשבות בלב משוררים מתחילים. בספר-ה“פרדס” השני (תרנ"ב), בקינה על מות יל"ג, קורא המקונן “אל האריה המת”:

לֹא זָכִיתָ יְהוּדָה! לֹא זָכָה עַמֶךָ,

כִּי יִשְׁמַע מִפִּיךָ שִׁירָה חֲדָשָׁה,

שִׁירַת חֹפֶשׁ וּדְרוֹר לָהּ כָּלוּ כִּלְיוֹתֶיךָ,

שִׁיר יוֹצֵא מִלִבְּךָ הָרַךְ וְהַקָשֶׁה.

בְּלֹא עִתָּהּ, נַפְשְׁךָ, וּבְלֹא יוֹמֶךָ

לִמְעוֹן הַשִׁירָה מִפְלָט לָהּ חָשָׁה…

והוא מוסיף ואומר:

תַּנִים הָיִיתָ לִבְכּוֹת עֱנוּתֵנוּ —

מִי יִהְיֶה הַכִּנוֹר לָשִׁיר שִׁירוֹתֵינוּ?

מי? — בשאלה קשה זו נגמרת אותה הקינה: מי יהיה הכינור? מי?.. אין מענה… נתיתמה המלה העברית… והקורא העברי המובהק משפיל את עיניו, נאנח כבדוֹת ומבטא בקול את השם החתום תחת הקינה: ח. נ. ביאליק. – – –

מי היה ח. נ. ביאליק באותה שעה? — את אשר הוא היום! איש טוב במהותו, רַגָש, יסודי, מלא כוחות של יצירה, בעל שכם נטוי לסבול כל עבודת עם, בעל עין מסתכלת ורואה הרבה, הרבה, בעל חושים בריאים בעצם, שרחוב-היהודים הניח עליהם רק את חותמו ונתן להם נטיות מיוחדות, בעל רוח עצובה-עצובה ולב מלא מכאובות… הוא רק היה אז צעיר מהיום בעשרים וחמש שנים ובלי “כתר” של “משורר לאוּמי” — ויהא גם של לאום דל ושפל — על ראשו כבַד-הסבל —

הוא היה אז איש צעיר, מלא-מרי, שזה עתה סר מעל “דרכי מיר, אישישוק וּואלוֹז’ין” — בתוך כל הסרים הרבים — וזה עתה “בתשובתו” היה בבית זקנו וטָעם את טעם ההתפשׁרות של “יחד נרקב”!

הוא היה אז כבן י“ח, חרוב ובאין מוצא. לו, לח. נ. ביאליק, כבר אין כל תקוה ותוחלת. אחת דתו — למות ברעב. כן, “עתידו” ברור: הוא ימות ברעבון. וברעבוֹן — תלתא משמע: רעב הקיבה, הלב והרוח. הן את הספרים, שהזקן הבלה נע ונד על גביהם, עזב הוא, רחק מהם. הספרים נתנו לו “דמי שבוע”, השתיקו את לבו ובילבלו את רוחו. ועכשיו כשעזבם, כשרחק מהם — לאן ילך? הצרצר המה לו באזניו מפינת-האופל: בלי אמונה, בלי יכולת לקבל יסורים, בלי כל חיבור ל”חברה" זו — בה תרקב עד תבאשה…

ואולם חיים-נחמן לא נרקב. לא נרקב לגמרי, ללא-תועלת — כאשר יגוֹר. הוא, בכל זאת, ניסה לעשות צעדים אל מול פני ה“חיים”, ודווקא הצליח. הוא ניסה בכל מאמצי כוחותיו להתערות בעפר כגרגיר-הזרע — וצָמח. כוחות לא חסרו — ומה הביישנות? ומה אי-אומץ-הלב? ומה כל החיצוניות הבלתי-מבהיקה? ומה כל החרבן המוקדם של הפרוּש שפרש?

הוא הלך והצליח — דווקא הצליח — אם כי כ“אפרוח רך מקנו מוּשלך ברשות הלילה ומחשכיו” היה בעיני עצמו עוד ימים רבים…

הוא הלך ועלה — דווקא עלה — החיים נגלו לו ברוב-צדדיהם (אכן, למי ייגלוּ, אם לא לו, היודע לחוש אותם כל כך?!) — אבל המרי לא פסק מחלחל בו כארס, מרי הרוח הקשה, הבלתי מפויס. ולעומתו הלב הרך — זה יש אשר נטה להתפשרות, אמנם התפשרות אחרת ו“רקבון” אחר. ובין מרי והתפשרות המשיך הפּייטן את דרכו. המשטמה והחנינה, שירדו כרוכות לשחרות-חייו, ליווּ כצל את בת שירתו, תססו ופיעפעו בה… ועדיין שם הן — גם אחר תוֹם כל התסיסות… החנינה מחלחלת כארס, והמשטמה — ניטל עוקצה מתוכה. ולא באשר כוחה אין אתה!

חיים-נחמן ביאליק יוצא בבוקר מבית-זקנו בז’יטוֹמיר החוצה. מסביב — “רחוב-היהודים”. “בשער-הדגים, במבואות ושווקים יהודים מרודים נחפזים, נחנקים”. “שלולית מי-שפך ברחוב משתרעת, בעצלתים מבאשת, לאט מתבעבעת”.

וַתֵּרֶא הַשְׁלוּלִית כִּי טוֹב מְנוּחָתָהּ

וַתִּתְכַּס בִּירוֹקָה וַתַּעַל צַחֲנָתָהּ…

מרי! התמונה כולה היא מחצר בית-הכנסת שב“קוצו של יוד” עם הנופך הסמלי: השלולית מרוצה מעצמה… זהו בכלל. אחר כך מתחיל פירוט על משקל “בירח בלילה”: קול בנינו מבית-תלמוד-תורה המעופש ורחוק מאויר, מאורה… ובחנות — “רצועות, מזוזות, מקק-סופרים, שופרות ותחינות לתשליך ולסיבוב-כפרות”… לא יישכח אפילו “מר יעבץ שליט”א" — נביא הריאקציה ה“רומאנטית” של השנים ההן, ראשית שנות תר“ן… ויש שם גם בת-שוע, “היפה לפנים”, שכמו יל”ג את חנה שלו “לאחר שלושים שנה”, מוצא הפייטן הצעיר “בין אשוֹת-החיל על מחצלת של קנים בין שומים ובצלים יושבת”. “הוי, אשה עבריה!”

אֲרַוֵךְ דִמְעָתִי מִמְקוֹר לֵב נָגוּעַ.

הֲזֹאת הִיא בַּת שׁוּעַ, הֲזֹאת הִיא בַּת-שׁוּעַ?

מִי עָכַר חַיַיִךְ, אֻמְלָלָה?

אמת, לא ר' ופסי עכר את חיי בת-שוע זו! נשתנו הזמנים — והדעות אתם. טעית, גורדון, לחשוב את ר' ופסי למקור-הרעה ואת “הקוּראטור והגוּברנאטור” למקור-הטוב. השוטר — עושה-דברו של הגוברנאטור — הוא, ולא הרב, הוא העוכר את חיי “בת-ישראל”… “הא לחמא עניא” שלה זולל לא שמגר בן ענת, כי אם וַאניה… וכאן הלמדן, יורשו של יל“ג, מראה מצד אחד בקיאוּת בהערה מתחת: השם וַניה (כינוי-ההקטנה של “איוואן”!) נזכר בעזרא, י', ל”ו, ומצד שני, בפנים-השיר, הוא נזכר בפסוקים מ“בין שיני אריות”: “אַיך, עין רואה ואוזן שומעת?!” — — ולבסוף: הנה אשה שולחת בנה החדרה להעביר את הסדרה ונותנת לו לשכר-לימוד את ה“בֶּקע” האחרון… כלומר: זו אהבת התורה, שמשורר ההשכלה, חניך התרבות העברית, שר עליה אפילו בפוֹאימת הפרוֹגראמה שלו — ב“שני יוסף בן שמעון”: זאת התורה — אדם כי ימות באוהל!..

בקיצור: “אשפה ורפש וקדשי קדשים” רואה הפייטן הצעיר בסביבתו המקוללה. קדשי קדשים — זה היה החידוש. לבו של “הארי המת”, הקשה עד הנשימה האחרונה, לא רצה לדעת מהם. מצד אחר דיבר על אודותיהם “מר יעבץ שליט”א", אלא שהלה דיבר, בעיקר, על המוסר העברי העתיק בניגוד להפרעת המוסר של היוונים הקדמונים, והמשורר ראה לפניו יהודיה מוכרת בצלים חיה… אצל הלה היה זה “רעיון”, סכימה, ולפיכך חד-צדדיות ועקרוּת, ואצל המשורר — תוכן של חיים, ולפיכך ראיית כל הצדדים וביטוי של שירה. זהו ההבדל, ההבדל החותך.

ויָמֵש קודש!.. ואף על פי כן — יהודה-ליב משורר-ישראל חי וקיים גם בחיים-נחמן: המרי היל"גי לא פסק מפומיה —

כלפי מעלה:

אֵל מָלֵא רַחֲמִים מִתְעַנֵג עַל כִּסְאוֹ

קָא-חָיֵךְ אֲדֹנָי לְמַסַת עַם-בְּרִיתוֹ…

וכלפי מטה:

רְחוֹקִים מֵאַוֵיר וְאִלְמִים וְעִוְרִים,

כְּמוֹהֶם כְּמוֹכֶם כָּל יַלְדֵי הָעִבְרִים…

מחוּבר ח. נ. ביאליק הצעיר לקרקע “עם-בריתו”, שאלוהיו שעדיין אינו עני כמותו, קא-חיך לצרותיו (ייזכר “ומי עוד כאלוהים ישא זו הדממה” שלאחר עשר שנים!), אבל אין נפשו, סוף-סוף, אל הקרקע הקדוש הזה, שאינו קרקע… אוהב וחונן משורר-המרי את ילדי העברים, ילדי החדר, מעבירי הסדרה — את עצמו — אבל אלם-שפתותיהם ועיוורונם — מה יהא עליהם? —

“אֵל מָלֵא רַחֲמִים”!

חיים-נחמן ביאליק, בחור רך ומלא-רחמים זה, שב מן החוץ בערב, עולה לעלייתו, נחבא בפינתו ומשתקע בהרהוריו.

וכה יאמר לנפשו:

— לא, אני אינני גורדון… אַחֵר אני…

אֲדֹנִי לֹא קְרָאַנִי לִתְרוּעַת מִלְחָמָה,

גַם רֵיחַ מִלְחָמָה מְאֹד יְחִתֵּנִי,

אֶלָפֵת כִּי אֶשְׁמַע קוֹל חֲצוֹצְרָה בָרָמָה

וָאֶבְחַר מֵחֶרֶב וְכִנוֹר בַּשֵׁנִי.³

לא ידוע, אם ידע כבר אז האברך הבלתי-מלומד ב“מלות-לועז”⁴ את הפירוש של ליריקה, אֶפּיקה, פאתוס, פלאסטיקה… ואולם זה ברור: הוא הרגיש, כי שורש-נשמתו בכינור הוא ולא בחרב…

–––––––––––––––

הנקודות והקוים בגוף אותו שיר — אין מלה בלשון!.. אבל דעתו אינה נוחה מזה. ובלי קשר אל הקודם, רק כאילו ללמד זכות על עצמו, על בחירתו בכינור, על אי-אחזו בחרב, הוא אומר פתאום:

– – וְאוֹי לוֹ לַמְשׁוֹרֵר שֶׁחָלַל לִבֵּהוּ,

הַשָׁר אֶת שִׁירָתוֹ עַל לִבּוֹת עֲרֵלִים…

מי ה“ערלים” — לא פירש; הסיום אומר:

כִּי מַה שִׁיר יִשְׂרָאֵל בַּגוֹלָה — צִיץ יָבֵשׁ,

צִיץ עֻלְפֶּה, שֶׁטַל-אוֹר אֶת עָלָיו לֹא יַרְטֵב,

זְרַע-גַד אֲשֶׁר נָפַל אֶל רֶפֶשׁ וְעָבֵשׁ,

פַּקֻעָה שֶׁשָׁלְפָה וְיָבְשָׁה בַּמַרְתֵּף…

על משקל: “כי מה כל עמנו ומה כל ספרתו” – – –

כן, כן, אחי ורעי, קראו את כל זה בנגינה “מלעיל”… התפשרו עם הגניחות!.. הפייטן הגדול הן גנוחי גניח ומתפשר… גניחת פשרה — פשרת גניחה… “ציץ עוּלפּה”… הן רואים אתם… האינכם רואים?

אכן ידע את יל“ג הפליט מואלוֹז’ין, את משורר-עמו ואת חיי-עמו. התדעו מאין נחל את שירו הוא? “אם יש את נפשכם לדעת את המעין” הברוך הזה — אל אלה לֵכוּ. כי כ”ארי המת" כן היו מורשי-לבו הוא, החי, מכוּונים רק כלפי מגמה אחת: להיות משורר-אמת, להגיד את האמת, את כל האמת, על דבר עמו (הוספה ליל"ג: ועל דבר עצמו, בן-עמו, כי מבשרו יחזה את העם, ומגורל-העם יחזה את גורלו הוא). אמו אשר הביאה בעצמיו את אנחתה דרך מאפה-הבצק — הן אחות בת-שוע היא! לוּ חוֹננו ילדי בת-שוע, אשר ילדה להילל מפרעתון, ב“כשרונות טובים” וברוח גדול, כי עתה היו למשוררים בצלמו ובדמותו של ביאליק. חוש-אמם היה פועל בהם ודוחף אותם ושם בהם את הצורך התמידי להגיד אמת, יתר על כן, ללכוד ולהדגיש תמיד את הקו הכי-אמיתי שבכל דבר. האֵם האלמנה הן היתה שבה מן השוק “רצוצה ככלבה מודחה” — ממש! — והבן בורח אל השדה “הן לא ככנף-רננים” ו“לא ככפיר בוטח” — “ככלב… ככלב מעונה… בזה-נפש ומעונה”… ממש!

מיטב שירת ביאליק מתחילתה, מאז — אמיתָהּ. להטיה וקסמיה, חידושיה ונפלאותיה הגדולים והמרובים של שירת אמת זו אינם באים לשם סלסול וצעצוע, כי אם לשם מסירת הרושם האמיתי של נפש-המשורר מחיי-העם ומחיי יחיד-העם… בבריאוּת עצומה שבאמת הוא שר על החולשות, של עמו ושלו, על הפגימות והעלבונות שלנו. בהרמוניה רבה — אם להשתמש ב“מלת לועז” זו — כלומר, בצירופי-שירה, שאין הרמוניים מהם, הוא מביא לידי גילוי את כל דבר הליקויים ואי-ההרמוניה.

ופתח ב“הציפור”. לא בזו שב“פרדס”; לא בזו “השבה מארצות החמות אל חלונו”; זו גם כן היתה באותו זמן; ואולם ציפור אחרת גררה אותה — “החסידה”, החסידה הבורחת מן הנץ.⁵ “משלי יהודה” נתנו אותותם אותות… המְמַשל הצעיר שואל אותה, את החסידה, סמל דמות כנסת-ישראל: למה עזבה את הארזים לנוע על ראשי אלונים ובכאים? ומבלי קבל תשובה על זה הוא מוסיף ואומר:

אִם מֶרְחַב כַּרְמִלֵךְ עָלַיִךְ כָּלָאוּ,

אֶת קִנֵךְ הֵשַׁמוּ, אֶת לִקְטֵךְ מָנָעוּ

וּבְלַחְמֵךְ הִשְׁחִיתוּ הָעֵץ;

הֵן מַחֲבֵא יֵשׁ אִתִּי בְּיַעַר-הַתְּמָרִים,

שֶׁלֹא שְׁזָפַתּוֹ עֵין-נֵץ, שֶׁן-עֵיט-הָרִים,

עוּפִי וַחֲבִי עַד עֵת קֵץ.

הַנֶשֶׁר, הַפֶּרֶס, הַנֵץ, הָעָזְנִיָה —

הָהּ, כֻּלָם, כֻּלָהַם, בִּבְשָׂרֵךְ, עֲנִיָה,

יְשַׁלְחוּ צִפֹּרֶן וָשֵׁן;

זֶה יִשָׂא מִבְּשָׂרֵךְ, זֶה נוֹצָה מִגַפֵּךְ —

מַדוּעַ? הֲדָבְקָה חֲטָאָה בְּכַפֵּךְ,

וּבְעַוְלָה כוֹנַנְתְּ לָךְ הַקֵן?

כִּי חַפָּה וּנְקִיָה אַתְּ נַפְשִׁי יוֹדַעַת,

וּמַה יִמַס לִבִּי לִרְאוֹתֵךְ גֹוַעַת

בָּעֳנִי, בִּנְדוּדִים וָשׁוֹד… —

הוֹי, נוּסִי, הִמָלְטִי מֵעשֶׁק, מִגָזֵל,

פְּנִי, לִינִי בַמִדְבָּר אוֹ שִׁכְנִי עֲזָאזֵל,

אַךְ הַרְחֵק תַּרְחִיקִי נְדוֹד…

הותרה הנדידה… לכי! — אומר ביאליק ל“אחותו רוחמה” — לא תאבדי בישימון! בעל “שיחתך ישראל”, לאחר שכל חלומותיו על חופש-רוסיה בטלו, ולאחר שעקר יחד עם לבו את תקוותיו האזרחיות והתיר לָך להימלט מפרסות-הנץ, שלח אותך, החסידה, אף על-פי כן, לאמריקה, דוקא לאמריקה, ארץ-החופש… אבל אני, החובב-ציון, היודע ומאמין, כי חפה ונקיה את מ“אלו הן האשמות” וחטאה לא דבקה בכפך, הנני מזכיר לך את הישימון, היינו, את הארץ, שבה ינץ הרמון וישגשג הארז השׂב —

ולא קשיא. לאותו הרימון והארז “המניצים והמשגשגים” אשר ב“ארץ, האביב בה ינווה עולמים” וכו' וכו' יש ערך רק כש“ישימון” מסביבם, מקום שאפשר לבנות בו “ארוּבה להרגיע בצלה” ולטבוע ב“ים-קמת-פז”, מקום אשר לא תגיע אליו יד-אויב – – –

שירת אמת לעולם אמת החיים בה.

“מחבֵא ישׁ אתי ביער-התמרים — עופי… כן… טוב… אבל הכוח מאין יימצא? לתעופה שכזו… לדרך רחוקה שכזו?.. — וב”עינים עששות" וב“לב הוּכה כעשב” מוסיף ביאליק לנוע ברחוב-היהודים…

משורר תקופת-ההשכלה העיר את העם, אבל לא האמין בכוחותיו של “עדר-אדוני”, ולפיכך נשא עיניו אל הכוח המדיני שבעם השליט — ונתבדה. משורר תקופת-הלאומיות שנא את הכוח החיצוני תכלית שנאה, האמין בכוחות העם הפנימיים למפרע, ובכל זאת מצא לנכון לנוע, לבקש…

הוא לא מצא; אבל מכיון שדרש נמצא לו. הסף הרקוב של מקדש-אל-נעוריו “נקרה” עליו. עינו, אמנם, לא כהתה אף הפעם. את “פיח-התקרה” ראה למדי. אבל לבו התפלץ על זה מכּאב וגעגועים, ובהתפלצות זו ובגעגועים אלה אמר פעם להיאחז – – –

איש-האמת אינו מזדקף על נקלה. “כפוף-ראש ומַשמים” הוא עומד. “חורבן קירות-הקדשים” הלא חורבנו הוא, החורבן הכללי. כי הלא מי לא עבר את ה“מקלט” הזה ובמי איפוא לא היתה יד-החורבן? מי מן היוצאים ה“חרובים” אתו לא הוּכּוּ? לא הועילה להם כל מלחמתם. ראשיהם אל הצורים נוּפּצוּ, אם לא יכלו לתעות בשדות אחרים או למצוא מנוחה בחיי-נבלים. התפורר העולם… והוא… הוא נס מתוך ההפכה ורוצה לשוב… העל אשר “ריח-מלחמה מאוד יחיתהו”? — לא, הפעם אינו מודה בזה… אדרבה… הוא שב אל בית-המדרש, אל “מנוחתו”, מפני ששם (אצל הגויים, אצל המשכילים) יד-השקר רוממה (ייזכר “הנה השקר הגדול!” של לאחר עשר שנים — איזה תהום!..) והוא “כל כוחו לאלוהים, ואלוהים — חיים!”

איך שיהיה, ל“אשפה ורפש” אין כאן כבר זכר. יש עוד “פיח” חיצוני, יש חורבן זמני, אבל אין לעמוֹד כנואשים, “קירות-הקדשים”, הקדשי-קדשים! ושוב, הרעיונות המבוטאים בזה, אם להפשיט אותם, אינם עמוקים; שלד-הדברים היה מן המצוי אז. ואולם זה הדבר, שכאן לא היה רק שלד של דברים, כי אם התלבטות נאמנה של נפש-משורר. לא אסיר-שיליוֹן על יד קירות-כלאו עמד לפנינו והתגעגע, באשר דרך-האדם היא להתגעגע לכל גילויי-חייו בעבר ולכל המקומות אשר דרך-הווייתו עברה בהם; האדם המשורר שלפנינו לא דיבר כלל בשם העבר, כי אם בשם ההוֹוה. הוא ראה את העמודים ההרוסים ולא שר על היופי שבהריסתם, כי אם התקומם נגד זה, נגד הרס המבצר האחרון, וכל דאגתו היתה לאסוף חומר ולבנים, לאסוף כוחות להתבצרות חדשה בקירות הנופלים —

וּכְחֹמֶט הַמִתְכַּנֵס בְּתוֹךְ קַשְׂקְשׂוֹתָיו

אֶתְבַּצֵר בְּמִבְצַר-הָרוֹחַ בִּדְמָמָה;

חָמוּשׁ בִּכְלֵי-נִשְׁקִי אֶשְׁמוֹר דַלְתוֹתָיו —

בדברים האלה, בבקשת אחים לעזרה ובחיפוש אחרי כוחות-העם, כבר היה כוח, כוח בעין, כוח של שירה לאומית. בהרבה פסוקים לא היה חידוש. וכי יל“ג, כשרצה, לא אמר ב”חג לאדוני": “הכל אלוהים, ואלוהים — חיים”?! אבל כאן, בכל השיר, היה כבר אוויר מיוחד, אוויר נעול, אבל מיוחד, קובע חשיבות לעצמו, אווירו של בחיר-האומה, אוויר, שהדביק רבים מן הנשארים, שעמדו על סף-בית-המדרש — לצאת! — כי ישמעו וינועו, ואם גם לא יימנעו מצאת, הנה גם אחרי צאתם, לא יעמדו מרחוק —

ואוויר עוד יותר ביאליקי, אטמוספירה עוד יותר ביאליקית, עוד יותר נאמנות, ביתיות, יחידיות וכוחות עממיים נמצא בשירה השניה אשר כתב המשורר בשנה ההיא ולאחריה — ב“המתמיד”. ביחס ל“היוצא מזה” התרוצצו, אמנם, גורדון ושני הביאליקין במגילותיה, והיו “מנקרין ומסרטין”, אם לדבר בלשון-הסבא, אבל זכות שירת האמת עמדה להן, לאותן המגילות כשהן לעצמן, שלא נעשו, כאשר יקרה לפעמים ל“שני המֶנדלין”, סמרטוטין. נניח לה“בכן” — הנה כל שורה ושורה עומדת כאן ומרנינה: ביאליק אמת ושירתו אמת. “כל אומֶר דם מַזה” ומטביל את נשמת הקורא כולו.

ואשר לערכה של הפואימה הזאת ב“ספרותנו”, הנה מבקרינו ה“מודרניים” בעת ההיא נרגנו כל היום עליה במאמריהם, שהיא, ספרותנו העלובה, כולה בבית-המדרש ומבית-המדרש ו“איה איפוא החיים?” כאילו ה“חיים” חזקה להם בפינה זו דווקא או בזו — ולא הכל חיים ולא בכל מקום חיים… והיוצאים אל בימת הספרות בעת ההיא היו מתביישים בבית-המדרש תכלית בושה, והיו מתכוונים להבליט תשוקתם לחוץ, אל העולם הרחב… רק המעולים שבהם הרגישו, אם כי לא הכירוּ, שאין הדבר כך, שאין הצרה מה שכותבים מחיי בית-המדרש, כי אם מה שאין כותבים, מה שכתיבה זו כאילו אינה… החרפה היתה לא בשירת בית-המדרש, כי אם באי-השירה שבשירה זו… בא בעל-“המתמיד”, שבשיריו היותר אחרונים אשר אתנו הוא מרבה כל כך לקבול על איזו “חרפה” שבחייו, וגלל את החרפה.

“שש שנים תמימות בקרן חשכה… ברחוב… במקצוע דרומי-מזרחי, להבה בערה בו, נפשו לחֵכה”⁶ — למן “המתמיד” עד “לבדי” (תרנ“ה—תרס”ב). ברם, בכל השנים ההן, אם כי נמצא בתחום “לבדי” (“כבר נתגרשה מכל הזוויות… רק עוד פינת-סתר שוממה וקטנה נשארה” – – –), עדיין, בכל זאת, לא היה לבדו. בעל “סילוק-שכינה” נסתלק, כידוע, מתוך העדר-שכינה גמור, והמשורר-יורשו, תחת זאת, היה כולו בעת ההיא בא-כוח השכינה. בסינורה של המאדוֹנה, של “אם-האלוהים”, לא יחסה משורר עברי, ואולם “שכינת-מאווייו”, שכינת האומה הנידחה, שרתה עליו. כנפה של זו היתה, אמנם, כבר שבורה ורצוצה עד לאין מרפא, אבל בחיבת האם האלמנה המחלקת לחם-דמעתה לאפרוחיה העלובים (אותו המקור השני, שהוא אחד, לשירתו) הרעידתו על ראשו. וגדולה חיבת-אם. הוא יחיד היה לה, בן-יחיד, אבל לא לבדו… לא לגמרי…

והתאחזות-התדבקות זו בשארית-הפליטה, פרפור זה של “הגוזל הרך” בין “נשואי-הרוח” ו“סחופי-האור” (שימותו מות-נבלים!) ובין השכינה הגרושה, הכובשת ראשה בכתפו ואינה מרפה ממנו — היא היא שהרנינה את בוקר-חייה של “שירתנו הצעירה” בשירה חדשה, רכה ועזה כאחד, צלולה ועדינה כאחד, צובטת-לב ולוקחת-לב כאחד, בשירה אשר “הארי המת” לא זכה — לא זכה עַמו — כי תשמע מפיו…

כי אכן, באיזו מידה, היה בוקר אחַר יל"ג לשירה העברית, בוקר חדש, תקופה חדשה; תקופה, כמו שאומרים, של תחיית לב האדם היהודי, של הסתכלות בנשמת היחיד היהודי…

ובאמת — הוי, מי חש-עתידות היה יכול להודיע לבעל “הלב הרך והקשה”, כי הוא ובני-דורו, שלכאורה הטיפו לכל אדם ואדם מישראל לחוד: “הֱיֵה משכיל! היֵה משכיל!” — דווקא הם ידעו אך ורק מן הכלל ומתיקון-הכלל, ומהאדם, מהיחיד, מנפשו, געגועיו ועולמותיו הפנימיים לא היה להם כמעט כל מושג… ודווקא הבאים אחריהם, דווקא בני תקופת ה“לאומיות”, שב“ישראל” היה כל מעיינם, של“קאריירה” הפרטית של איש ואיש לא שמו כל לב, ואך ב“לאום” ראו חזות הכל — הם הם שישירו לעמם שירת ה“יחיד” העברי, יגון-היחיד וששון-היחיד…

“הלאומיים החדשים”! גאָרדאָן בתור “איש רשמי”, בתור “יועץ-סתרים” בפקידות-ההשכלה, הביע (במכתביו ובשיחותיו) את יחסו השלילי אליהם, שפך עליהם כל מררתו. ברם, אנו הלא נדע כבר, כי יל“ג, יל”ג שלנו, המשכיל העברי, הכוהן לספרות הישראלית, העובד על שדה-ציון, הדואג לספרות-ישראל באמריקה, יל"ג המשורר-הלוחם, משורר-ההשכלה בגיטו, הוא הלך בעצמו כל ימיו, עד יומו האחרון, לפני מחנה-הלאומיים וסלל את הדרך ל… לאלה שיעמדו עליו. ואלה, מכיוון שעמדו עליו, — אמנם, היטיבו לראות ממנו. במקום שראה הוא את הלבוש, יותר נכון, גם לא את הלבוש, כי אם רק את פי-הכותונת, הבלתי-מרוכס כל צרכו, ראו אלה את כל הכותונת והעמיקו לראות גם את הזעזועים והפרכוסים שמתחת ללבוש… במקום שדיבר הוא על השתלמות היהודי בצאתו, שמזה תצמח ישועה למצב כל היהודים, דיברו אלה על ההשתלמות העממית, שממנה תוצאות לתיקון האדם היהודי באהלו ולתחיית חושיו וכוחותיו הנפשיים…

אז נברא הצורך ללכת ל“ר' ישראל” בטרם תבוא הגאולה ל“כל ישראל”. ולמילוּי הצורך הזה קמו משוררים בעלי חושים אחרים, יותר דקים ויותר מעודנים, וכוחות נפשיים אחרים, עם דרישות אחרות וצלילים אחרים — וביאליק בראש.

ביאליק בראש? — לא! ביאליק ועוד…

כי הביטוי השלם של בני הדור האחרון — במוֹטיבים ובשפה — הרי הוא, כגורדון בדורו, ביאליק לבדו. השאר אינם אלא עוזרים, חוזרים, משלימים ומוסיפי-נופך.

במוטיבים ובשפה. כן, גם בשפה. כי גם לזו יש ענין ושייכות לדור, כלומר, לחוליה המסויימה בשרשרת החיים הלאוּמיים. כי כשם שהשפה אינה לבוש לשירה, לבוש גרידא, אלא יותר יסוד-השירה, עצם מן השירה, כך גם אינה קישוט לאומי או קנין לאוּמי לדורות, כי אם יסוד-הלאוּמיוּת שבכל דור ודור, עצם מן הלאוּמיוּת; פני-הדור. “פני-הדור” באותו מובן, שאותו הדבר — כל דור ודור יביעוֹ בלשון אחרת…

כן, אחר ברדיצ’בסקי וספרו “בשירה ובלשון” כבר יודעים אנו, כי שירה ידועה יכולה להיאמר רק כך ורק בשפה ידועה; בשפה אחרת יכול להיות רק צלו של זה, דבר אחר דומה לזה, אבל לא אותו הדבר. אותו הדבר, כששמים אותו בנוסח של שפה אחרת, כבר אינו אותו הדבר. תוכן זה, כש“מלבישים” אותו צורה אחרת במקצת, כבר אינו אותו התוכן, ה“לָבוּש” בצורה זו. כי, בכלל, תוכן שאין לו צורה, עדיין אינו כלום; ולא תצוייר שירה בלי שפה. כל ציור שירי לא ייוָלד ערטילאי, אינו יכול להיולד ערטילאי, כי אם הוא וביטויו תחתיו; וכל עוד לא הוצע הביטוי תחתיו, עדיין אינו בגדר-המציאות, עדיין הוא בגבול האָין. והנה אוצרות האמָרות השיריות שנאצרו בהמשך-הדורות הם היסוד לכל שירה, הם המיילדים את המחשבה השירית, הם המסייעים לה לצאת מן התוהו ובוהו ולקרום עור ועצמות חדשים. הקרימה הלשונית החדשה, המותאמה, המלאה — זהו נצחונו של המשורר. הפרוצס הוא מורכב מאוד, סתום מאוד ואין להגביל את המוקדם והמאוחר שבו. שפת המשורר, בכל אופן, היא החלק הכי-חשוב, כמעט הכל, של מהותו השירית. ומאן דאמר: גורדון היה רק בעל-לשון גדול לא הפחית כלום מערכו הגדול של אותו משורר נערץ, למרות כוונתו של אותו אומר להפחית. שהרי לא על-ידי חקירה פילולוגית הראה לנו יל“ג את כל עוצם כוחו ושלטונו בלשון העברית, כי אם על-ידי שירה — על-ידי “במצולות ים”, “משלי יהודה” ו”קוצו של יוד“. והוא הדין ביורשו. כי, אמנם, יש הרבה שירים בספר שיריו המעטים של ביאליק, שאם נמסור את תכנם בשפה אחרת, לא בשפת ביאליק, נוכל להיתמם — בפרט אם נרצה להיראות כ”מוֹדרניסטים" — ולשאול: מה יש פה? אבל זה הדבר, שהעניינים הללו לא נאמרו אמירת סתם, כי אם באותה השפה, בצירופי-לשונו המיוחדים של בעל-הלשון הגדול ביאליק — ובזה כוחם המיוחד וערכם. הענין, לכאורה, הוא ישן-נושן, התוכן תוכן ידוּע, אבל על-ידי אמירה זו, על-ידי קול זה, על-ידי שימוש לשוני זה, התוכן הוא כבר תוכן אחר לגמרי, אור חדש נגה עליו, נעימה לא-נודעה הוכנסה לתוכו. זה הדבר, שאת בת-שירתו לא מצא ביאליק עצובה בפינה אפלה אחת, והיא אמרה לו: “יתום אתה!”, כי אם “ביום-סתיו בקרן חשכה נוּגה מצאָה ולבוּשת אלמנות אליו במראה התוודעָה, ובחמלה רבה שמה בו עיניה, ובדומיה על ראשו ידה המתרפקה חרש הזדעזעה”. “יתומי! — לחשה לו — יתומי! נשכח בעלטה, כצמח רך בקור, בדמי-יגונך תתיגע, אך דע לך!” – – – זהו כבר ענין אחר לגמרי; אלה הם כבר דיבורים אחרים. הנעורים “נשקפים אל אשנב המשורר כחורף משכים” — אל אשנבו, לא אל חלונו, אשר הוא פותח בשעה שצריך “לפתוח חלון”, או כאשר “יִכְלֶה לבו לחלון ולאורה”… כי כך גוזרת הלשון העברית מיום אשר נשקפה אם-סיסרא בעד האשנב ותיבב… “בעזובת החורש נערם רקב הרבה תקופות של חורף, שלכת וקרחה של הרבה שָׁבוּעים ויובלים” – חורש ולא יער, שָבוּעים ולא שבועות — היש הוכחה מצד הבלשנות, כי כך צריך להיאמר דווקא? לא, הוכחה בלשנית אין, ואולם כולנו חשים, כי אחרת אי-אפשר. דוקא חורש! דוקא שבועים! “ועומד לו החורש רב-מזימה” — שוב “חורש”; ומזימה — דווקא מזימה! “האורים הנופלים” נמדדים ב“תשעה הקבים”, הנמצאים באוצר-השפה מאז ו“חוטי-הפז”, אשר “יד-הסתרים שוזרה וקושרה לראש-היום” מצטרפים ל“עשרה כתרים”; הן ישָׁנים המיספּרים וכמה חדש הסכום! — באור לא זכה המשורר “מן ההפקר” ואת “הבערה ישלם בחלבו ובדמו” — מבטאים כאלו הן ישָׁנים הם, אבל לא “נושנו”; גדולה מזו: כאן נתחדשו, כאן כאילו זה עתה נוּקרוּ מסלעו וצורו של המשורר ונחצבו מלבבו! ועכשיו האסוציאציות השונות והמרובות המתעוררות לצלצול כל מלה קרובה של ביאליק! אותה הברֵכה “הפרושה לה מן העולם וחולמת לה לבדה חלום עולם הפוך” — האם לא אותו העולם-הפוך, שראה בעל-האגדה בחזיונו יעלה מיד במוחנו, להגדיל ולהאדיר את רושם המראה? ואותו “שר-היער, אשר על יד הברֵכה, גדול-הרזים וארך-השרעפות” — האם לא מדרשים, ספר-דניאל וספר-יחזקאל יעלו אתו לפנינו בחזון, על-ידי בחירת המלים האלה דווקא, להעמיק את רוחנו? וכשנשמת המשורר מתרפקה בכנפה “עלי שער האהבה” — האם לא יקרב המבטא הזה את לבנו אליו, יען אשר יזכירנו את קורבתנו ל“חובת-הלבבות” עם “שעריו”: שער-היחוד, שער-היראה, שער-הענווה? והרי זה הפלא: ב“אותיות המתות”, הישנות, אשר הוא מעלה, מכיוון שהוא מעלה אותן, “שירי-חיים יקירו”, חיים חדשים יחֵלוּ להקיר. כל רכוש לשוני חנוט ייהפך על ידי שירה זו לבעל אברים חיים ומפרכסים, יען אשר גדול פה הכשרון, מצד אחד, לדובב כל גולם, להחיות ולחדש כל ישן, ומצד שני גדולה הברירה לזרות הלאה כל מעוך ומיושן, שאין לו תקנה, להתרחק מכל מת, שאין לו זכות לתחיה. ודאי! “האהבה התלויה בשׂערה העומדת למות בנשיקה” (סוף “ציפורת”) וכיוצא באלו מעין “לשונות נופלות על לשונות” יש שמכשילות ומפילות גם את ביאליק, נותנות לפעמים טעם לפגם ומחזירות אותו לתקופה שלפניו, למה שהיה יפה ליל"ג ולא לו; ואולם גם הפגימות אין בכוחן לשנות את כל התמונה הנהדרה והנאדרה של שפת ביאליק…

שפת ביאליק! כל המשובח והמשוכלל שבסגנון-דורנו, כל החיוניות שבנו, כל מה שעלה לנו להעלות מעושר הדורות ולהעביר דרך כור עצמיותנו — הן כל זה מצא בה את ביטויו. יותר נכון: לכל זה המציא הוא את הביטוי (המציא — כמובן, לא בכוונה, כי אם על-ידי אותו הפרוצס הסמוי מן העין). שפת יל“ג ביחס לזו של ביאליק היא כיחס הדור ההוא, דור ראשית ההתנערות וההטפה הלאומית, לדורנו, דור ההמיה הנפשית והעבודה הלאומית. צורך המחשבה השירית של דור-יל”ג הקים את הארי לדבּר שיר-קרָב — ועל ידי כך רוּקעה החנית, לוּטשה ונתחדדה — נתעצמה השפה והגיעה לידי נקודת הכוח והשלימות, שלמעלה ממנה לא יכלה להגיע בדור ההוא. המיטאפורות הנישאות על כל לשון (ה“מליצות”) לא עשוהו באנאלי, או נפוח, או ריק, באשר חוש-המשורר שלימדהו להבר את הבר מן התבן, נתן לו את האפשרות להכניס חידוש-הוראה משלו בכל מימרא ישנה, ולרוב משובשת, אשר בחר להשתמש בה, באופן שאותה המימרא, תחת היותה לא-היא, תקבל חשיבות מיוחדה, כובד מיוחד, ויחד עם זה, מהוקצעה ומדוקדקה, תוכל להיות מקובלת מעתה לכל משכיל, ופתוחה לפני הכל, כדרך-המלך, לביטוי אותו הדבר, שדור ההשכלה העברית צריך היה לבטא. ואת העבריה המליצית הזאת, שנעשתה מלוטשה ועזה על ידי יל“ג, קיבל בן-הדור הבא, בן-דורנו, ועל ידיו, על ידי ביאליק, ספגה ליח ולשד, נתמלאה המיה בוקעת ונשתכללה שכלול, שלמעלה ממנו כבר אין אנו יודעים לפי שעה. שפת הלאום העתיקה, הספרותית, הבלתי-מדוברת, הנדחקה בכל מקום משפת המדינה, וצרורה בכל מקום מהדיאלקט היהודי אשר בפי העם באותה שעה, ואשר אין לה להישען אלא על ספרים ואין לה לשאוב אלא מתוך ספרים, היתה, אף על-פי כן, על סדנו של ביאליק, בן דור תחיית הטבע היהודי, לא רק לחריפה ועזה, כאשר עשה לה גורדון האדיר, כי אם גם לעסיסית, לריחנית, לטבעית וחיה. ב”המחיה-נפשות" שבשפת ביאליק צפון סודו של המשורר שלנו להיות פשוט, מובן, גלוי, ויחד עם זה חשוב, עמוק, מקורי, להיות נאה, מסולסל, מצוחצח, ויחד עם זה חודר לפנימיות-הנפש של היהודי בן-הדור, יודע לאחוז בציצת ראשו של זה ולהכניסו למחיצתו, מחיצת-המשורר. כל מבטא ומבטא שבשירת ביאליק “מאפיל על עצמו בצמרתו ומהרהר לו בצנעה הרהור-לבו” — אטמוספירה מיוחדה של מבטאים. כמו תחת טליתו של אבא בקריאת “וזאת הברכה” ל“חתן-תורה”, הננו עם המשורר באטמוספירה זו: כּהוּת ואורה, נר דולק, תורה קדושה, מחיצה של טלית מסביבינו, אבל אין מחיצה בינינו ובין אבא. נפלו המחיצות. כי ביאליק מחיה את הלשון העברית בשירתו “ומראה נפלאות בלשון” לא מתוך צורך להבליט את עשירותו, ואף לא מתוך פחד, שמא לא יכירו בו מי הוא (גלוי וידוע לפניו, מובטח הוא, שאותו יכירו בכל אופן), אלא מתוך שהוא נאמן-בית-חיי-האומה, מתוך שבהגותו על האומה עולים בו כל ה“נושנות”, כל מכמני שפת האומה, עולים, מצטרפים, מתרכבים, מתמזגים, מרקעים את מחשבתו השירית הנאמנה ומהווים את החטיבה הלשונית שלו, העשירה והטבעית כאחת. לעיקולים, כתריס בפני השאבּלונה, אין הוא צריך, ולכן אין עיקוּלים ואין שאבּלוֹנה, אין שאבּלוֹנה כשהוא משתמש באמרות הכי-פשוטות, הכי-שאבלוניות, לכאורה, ואין עיקולים כשהוא מעלה את ניביו הנפלאים, המיוחדים, אשר “סביבם נשׂערה וסביבם נזעמה”. ובהתאם לעבודת הדור, הרואה דרכו לפניו בטוויית החוט הלאה ובהשתמשות בכל אוצרות הכוח והרוח, שעודם בידו, לסלילת הנתיב הלאה, ממלאה שפת ביאליק את התפקיד להוציא את ירושת הדורות הרבה לסלילת כביש, אשר יקל על ההולכים, אשר כל מי שרוצה לילך, יעמוד עליו כמו שהוא וילך, אלא אם אמן הוא ההולך, הרי יסגל את רצפת האבנים לאופן הילוכו המיוחד וירחיק ללכת.⁷

ומה שנוגע למוֹטיבים —

לכאורה, אותם המוטיבים. ולא רק לכאורה. מורשת-אבות, בית-המדרש, אהבת-התורה, התרבות הישראלית, רחוב-היהודים, “דראון-עולם, עבטיט ורפש” (ב“בעלות השחר”), “דראון, דלות רפש-עולם” (ב“ביום-סתיו”); ואם “מני אז בת-שירתי שחורה כעורב, אָלָה פיה מלא ולשונה קינות”, יאמר יל“ג, וביאליק יעיד על שירת הצרצר, שממנה קיבל, כי “גם קוֹב לא ידעה — שוממה היתה”, הן אנו ידוֹע נדע, כי יוצר מנגינת איש הפלאי ב”מגילת-האש“, בעל-ה”דבר“, ה”קורא לנחשים“, בעל “מוסר-האלוהים והתוכחה הרבה”, יודע לקוֹב, ועוד איך הוא יודע! בשירת נשרנו הגדול אנו נפגשים הרבה במלה “הדממה”, אבל אנו הן נדע, כי שירה זו, המלאה המיה, המיה רבה, רחוקה היא, רחוקה מאוד מדממה — לא פחות מן “השחורה כעורב”, וב”הרהורי לילה" הרי ביאליק חוזר בפירוש על המוֹטיב העיקרי של “בעלות השחר”: לבת-שירתו העולה אליו “טבולת-טל” (אצל יל"ג היא קמה “לובשת עדנים שלמת בד צחור”) הוא קורא: “אַל טל, בת-שירתי! נאד-דמעות לי תני!” — ו“לשונה קינות”.

כן, אותם המוֹטיבים. הם לא נשתנו. ובכל זאת… בכל זאת הרוח החיובי של הדור נושב במיתרי כינורו של ביאליק, גם כשיחסו הוא יל"גי, שלילי. אותו המוֹטיב, אותו היחס, לכאורה, והקול, קול-הדור, הוא אחר. סימן, שגם המוטיב וגם היחס, מכל מקום, אותם הם ולא אותם. הלגלוג הרחוק של גורדון, הנשמע אלינו כמתוך הבור והדוּת, רחוק הוא משפתי ביאליק, המדבר אלינו מחלון-אהלו, ואנו, בני-הדור, מרגישים, שקרוב מדבר אלינו, אדם קרוב ביותר; לא רק אחד משלנו, כי אחד שלנו, אחד שכולו שלנו — יותר נכון, שכולנו שלו…

הקול הוא אחר. קול משוררה של תקופת העבודה הלאומית הוא הרבה יותר דק ומורכב — לאין ערוך דק ומורכב — מקולו של המשורר המעורר-ישנים, שקדם לו, ויחד עם זה יותר שלם, יותר מוצק ויותר מאוחד ממנו. ההתנגשות בין הרשויות השונות קיבלה כאן צלם-תבנית אחר. בכל אופן, אין שתי הרשויות הללו — הממונה מטעם הממשלה הרוסית מצד אחד ויליד התרבות העברית מצד שני; בכל אופן, לשניוּת כעין זו שמצאנו בליֶב אוֹסיפּוֹביץ גוֹרדוֹן, כלומר, יהודה-ליב בן אשר גורדון, אין כל מקום אצל חיים-נחמן ביאליק, כלומר, מיסד “מוריה”, חיים-נחמן ביאליק. כאן, גם לאחר שהראהו אלוהים את הכל, כמו ליל“ג, הוא נשאר לעבוד אתנו בתוכנו. מובן! אלא עם מי יישאר? אלא לאן ילך? אלא עם מי יעבוד? אמנם, גם יל”ג, כשכתב משמאל לימין, לא כתב אלא בעד היהודי. אבל צורתו היתה חמוצה, רגלו בועטת, גבו — כמי שכפאו שד, בעוד שכאן אין כל צל של בעיטה, של כפִיה — אדרבה, יש נקודה מאירה, יש התלהבות למרות הכל. כאן יש, למרות הכל, עמידה שלמה, גמורה, בשתי הרגלים במעמקי התחום (“משא-נמירוב” יש אפילו ביהודית-אשכנזית המדוברת!), כאן העורק של דפיקת החיים העבריים, כאן כל הרשויות השונות והמתנגדות ממקור אחד ילכו ואל מקור אחד ישובו; כאן שוררת אחדות והכל מוביל אל האחדות. “שיר אחד ללב”. איכשר דרא. ישרה הדרך.

הדרך! זו לא עברה בירושה. דרך, השקפת-חיים, לא יכול גורדון להשאיר לביאליק. ואמנם, אף ביאליק לא נהיה למורה-דרך לנבוכי-הזמן (הוי, נבוכי-הזמן אלה, שאינם נבוכים כלל!). חובב-ציון מעשי ורוחני, נאמן לדגלו של אחד-העם, היה והווה, כרבים מחבריו. ברם, השירה המשחררת, שהוציאה אותו מעבדות החילוּקים הגורדוניים — יהודי באוהל ואדם בחוץ — פטרתהו גם מהשניוּת של אותו חוג מצומצם, אשר בו ידובר מ“הבאת קרבנות על מזבח-הלאום” ו“הקרבת חלק נכבד(!) מאהבת עצמו וכבודו”.

“מכל התנחומות אל הוֹתיר שתים: זכרונות מדאיבים עם דמעות-עינים”. וגם ימי העוני ונדודי הגלות לא מחו מן הלב את “זכרונות-הילדות החתומים בנפש”. וגם דמעות העינים, ש“הורדו בנכר”, נפלו אל נאד-המולדת. במי כל אלה הכתובים מדברים? במשורר? בעמו? מי הוא הנודד והמשוטט במרחקים, החרד אל בית-אמו כצפור-מיָם? המשורר? עמו? שניהם כאחד. יתר על כן: אין שנים אלא אחד.

פרקי שירה ושוועה לפנינו. המשורר מה הוא אומר? ישראל מה הוא אומר? בני ישראל מה הם אומרים? את כל זה הם אומרים, את כל אשר לפנינו בספר שלישי ורביעי של שירי ביאליק. כל אלה הפסוקים היחידיים, הנעלים, שנדלוּ מלב ומנפש של אחד מישראל, יכולים וצריכים להיאמר בציבור, בפה אחד של כל ישראל, של כל בני ישראל. אין מקריבי קרבנות ואין מקבלי קרבנות — נפלו הגבולין בין פרט וכלל, בין לשון-יחיד ולשון-רבים.

“זרינו לרוח אנחתנו… וירווה החול דמעות-עינינו… אוּד עשן הננו… נבע מקור-אורה וייבש נטפים, נטפים; יקדה שלהבת בלבבנו — ותדעך רשפים, רשפים… ועתה מעיננו כמו פצע: רק שותת ומטפטף לפעמים… ולבבנו עוד יעשן במסתר, מגולל באפר ובדמים” —

וכיוצא בזה “נטוף נטפה הדמעה”, “כוכב נידח”, “בשדה” – – – “לארץ הרטובה אֶפולה” — אפוֹלה — נפוֹלה… כולנו, כולנו…

— “מי יהיה הכינור לשיר שירותינו?”

שמע מינה: בשעת קבלת הירושה האמין ביאליק, כי נתבצר מעתה מקום לבעל-כינור — לשיר שיר חופש ודרור… רעיון חיבת-ציון בתומתו הפיץ, כנראה, איזה אור מסביב… “מקוננתי בארזים, לא תאבדי בישימון!” אין דבר! והכוחות?.. “על קרקע-העם ובתחתיות-נשמתו עוד תגה ותנוצץ שכינתו”… ואולם בשיר שני של אותה השנה, תר“ס, ב”לא תמח דמעתי", יסופר על הימים שבינתים, על הימים, שבו ביקש את כוחות-העם ברחוב-היהודים — ולא מצאם!

לְבַדִי, לְבַדִי בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים,

בַּסֵתֶר, בַּסֵתֶר כָּאַבְתִּי, נוֹאָשְׁתִּי;

חָרַקְתִּי אֶת שִׁנַי עַל לִבּוֹת עֲרֵלִים:

“עַם אוֹבֵד, עַם נָבָל, עַם אוֹבֵד…” לָחָשְתִּי.

“למי אני עמל?” לא נשאל בלילות האפלים ההמה, כי אם אין “למי”, אז אין גם “אני” — ואין מקום לשאלות. אז הכל אחת, אם עמל או לא עמל. הן רק מפני בדידות-האומה ישב בדד, ואם “אובד העם, שואף חרפה ורוק, אין למעשיו יסוד ולפעלו אין חוק”, אז בין כה וכה כבר אין חיים לו, ל“אני”, אין טובה ונחת ואין לעמלו מקום אחר. “למי ולמה?” נשאל גם אז וגם אחר כך, אבל לא ביחס לעבודתו השירית, ביחס לזה שהוא עובד. הוא רק חרק שיניו והתקצף. אם יש דבר-מה על קרקע-העם — מדוע אינו בא בשום אופן לידי גילוי? מדוע אין כוח-החיים הזה מתגלה בפועל? המשורר יודע, כי כל מה שהוא חשוב ביותר מתגלה, סוף סוף: יהיו יסורי-הביטוי וחבלי-הלשון גדולים וקשים כמה שיהיו — הקיים מתבהר ויוצא מתוך הערפל. ואם ל“מעשי העם אין יסוד”, ואם העם הוא אובד, יש ללחוש גם: “נבל”… לא רק “אוֹבד”…

ובכל זאת, כינור הוא — ויהי לכינור! הכינור לא רק שנשמט מן הידים, כי אם גם נתן צלילים בשנים הבאות אחר זה, שכמוהם לא נשמעו עד כה. קצף-המשורר היה קצף-אין-אונים לגבי שינוי המצב, אבל גדל-אונים לגבי חשיפת האור וכוחו…

יל"ג הגומר, בפנותו בבוז מעל כל הדורות של היהדות, התחיל, בכדי להסב עין מן החולשה שלעיניו אל דור-העוז, לכתוב “מתי-מדבר” (ראה “שיירי-השירים”). התחיל — אבל לא כתב. ותלמידו, מקץ עשר שנים למות-הארי, נטה את המיתר העבה של כינורו, ובאותה שנה, שפרט על הדק את “לבדי” בירך על המוגמר של “מתי-מדבר”.

“מתי מדבר”. תרס"ב. תיכתב אותה שנה לדור אחרון…

אחר הדברים האלה הוסיף ביאליק לנחול נצחונות, הנצחונות היחידים של משורר: ליצור יצירות מעולות. בשירי הטבע שלו, שנאספו בספר ראשון, כאילו אמר אז: יהיה עִם העם האובד, או הנבל, מה שיהיה, ואני אעשה את שלי. אמנם, אי-אפשר לומר, שבהם נתפצל הגורל המשותף לו ולעמו ושבהם נפגמה האחדות. אדרבה, התחומין של ספר זה עם ספר שלישי ורביעי יונקין זה מזה. “המתמיד” נחרב. מה חרוב העם, שפרודות כאלו תעבשנה בתוכו! ה“מהרהר בלילה” מרגיש עצמו “בן-אשפה, תולעה” — ומה תקוה לתולעת-יעקב? חציר תלוש העם — ובמה יתערה בן-העם? במה יאחז? — הוי, הוי, הנח למרה שחורה! “אמנם, בן-ישיבה אני, מצחי — שלג, פני — סיד, אך, כחורף זה, צברתי כוח תחת שריון-גליד”. חלמיש הנער העברי. ולפיכך — לא תמוט, אוהל-שם! עוד אבנך ונבנית! ויש איפוא עבודה, ויש מרחביה להלך-הנפש… מה היסורים הקטנים או הגדולים של איזה בן-ישראל, אם אבן-פינה הוא לבנין רם ונהדר, בנין-עמו? – – –

התחומין יונקין. “מה לי ומה לי לשוכי?” עוד לא נאמר אז. ואולם ה“יהיה מה שיהיה” כבר ישנו. בספר שלישי ורביעי, במקום שהגורל אחד הוא: לחיים ולמות, שם נשמע מֵעין היקש של יראת שמים, שלמד ביאליק: כשם שחייב אדם חיובי לעסוק בהשתלמות עצמית, כך מן הראוי למשורר לאומי להוכיח ולחזור ולהוכיח בכל שעת הכושר, להראות על הפצעים, לנקש בעצמות היבשות, אולי ישוב וירפא להן. ברם כאן, בשירי-הטבע שבספר ראשון, כאילו אין כלל פצעים: הנער השובב מכפר-ראדי, שהתבגר קודם זמנו ונבל במידה ידועה בטרם התפתח, זה נזיר-החיים, אשר מכל חמודות-אל על ארץ רבה ידע רק את עלי התלמוד הגדולים, התנפל לפתע-פתאום בכוחות-דמיונו העצומים אל חיק עגלת-חורף: “הוי, רכּב! כנשר אל מרחב אין-סוף ולמרחקיו! למקום שתתאדם הלחי ויסוֹער כמוץ לפני סופה העוז והנוער!”

איזו חרוזים יוּלדוּ לשפתנו הבלה! כאלה הן לא ידעה גם בהכי מקוריים של י. ל. גורדון! “ארוב ארב לו — לבן-ישיבה זה — השמש, ואך ראהו קם וייר בו כל חניתותיו — ורוח פרצים, עוז וחדוה נמסך קרבו”.

וְקֶרַח עַז וּמוּצַק-בַּרְזֶל

הוּא הַשַׁלִיט וּבְמַמְלַכְתּוֹ

אוֹר וּכְפוֹר מְשַׁמְשִׁים יַחְדָיו,

זֶה בְחִצוֹ וְזֶה בְמַחְטוֹ…

ברזל!.. ולאן? לאן יוביל כל זה? אל תשאלו! אין כל מקום לשאלות: “אחת היא — באשר שם עוד יפעפע משהו חיים ועוד רותח קורטוב-דם”…

רמז לזה היה עוד ב“גבעולי אשתקד”, שלפני “משירי החורף” (ושאינם ברזל): הימנון לכוח ולבריאות, הימנון לצדקת הטבע, שמידו הכל כדאי לקבל… ועוד קודם לזה, בספר רביעי, ב“המתמיד”:

הַחֹרְשָׁה, הַשָׁדֶה — בִּמְקוֹם שֶׁתִּצְהַלְנָה

גַם עֲצָמוֹת דֻכְּאוּ לֹא יָדְעוּ עֲלוּמִים;

אֶל מוֹרַד הַגִבְעָה — בִּמְקוֹם שֶׁתִּגְדַלְנָה

בְּתוּלוֹת אַדְמוֹנִיוֹת וְתַפּוּחִים אֲדֻמִים…

כי בטבע אין שאלות-התרבות. פה הכל חשוב — הכל אחת — אין גדולות וקטנות… אין גם לרדוף דווקא אחר הנשגבות —

ולאן הוביל כל זה? אל הנשגב שבנשגב — ישר אל “הברֵכה”, שראשיתה עוד ב“זוהר”, אבל כאן נוּצחוּ כל הצדדים השליליים ונשארה “לשון-המראות” הטהורה ו“שפת-אלים חרישית”. תמונת-נוף זו, שמפינה ידועה היא אשר בארץ זרה לנו, אף על פי כן יחושו אותה לעולם גם ילדי פתח-תקוה וראש-פינה, אם רק ידעו לקרוא עברית. כי ברֵכה זו אשר “בצל של אלון רם, ברוך-אור ולימוד-סער, תדגה לה בחשאי דגי-זהבה” — חלום בהקיץ הוא של נער עברי אמן, חלום הגוּי כל כך ובאופן כזה עד היותו לאמת קדושה, נצחית.

נצחון-נצח ניצח ביאליק אז בשדה-השירה, ועַמו עִמו. ואולם ואולם דווקא באותה שעה, שעת נצחונו הגמור, הוּכה עַמוֹ מכה ניצחת; ואף המשורר, במה שנשאר לו בד' אמותיו, — לא היה מן המנצחים…

הספר השני שבשירי ביאליק כל עיקרו אינו אלא “כליון נפש-דכא, אסירת-חושך, מלאתי-מאויים, תתעטף, תערוג, תפלל”: אהבה! אהבה!

ושוב: גם בשירים אלה, מצד כוחם להביע כה את כל אי-הנצחון, רחוק הדבר מן המפלה. ובכל זאת —

אגיד ברור: המשורר לא חדל להתפלל על האהבה — וחוסר-האהבה, — התאוה לא חדלה לאכול אותו בכל פה. חוסר-האהבה נהפך לקינת-עולם. אין הוא מגלה את כל הדבר הזה, כמו שהיה ראוי לצפות מבעל “דמעה נאמנה”. ואולם הנה בפרק השלישי בלבד של “משירי החורף” מהבהבת לפניו ה“פרוּצה” פעמַים.

“כלה בשרו”, היכן ההרמוניה של “בשר ורוח”? קשה יצרו של היוצר. הר, הר — לא רק נדמה כהר. ואהבה אין. לילית מושלת בכיפה —

תאווה ולא אהבה. הנקשור גם את זה עם הגורל העממי? מסתפינא לומר כך. מסתפינא מפני אַפּריוֹרי, מפני הנחות שגעוניות כאלה. ההיפּוֹתיזה היפּוֹתיזה לאוטו ויינינגר. הוא רשאי. אַפּוֹסטריוֹרי אוֹמַר: כלום טשרניחובסקי ושניאור לא מזרע דישראל קא אתו?

ולאן הביא כל זה? זה כבר הביא ל… ל“מגילת-האש”, פואימה-אגדה זו, שכל פלאי-השירה יש בה (“הבו לד' דוהרים-דולקים, הבו לד' מחול-להט ואש!”), שכל שורה ושורה שלה מעידה על שפעת כוחות, ורק העיקר חסר בה, העיקר, פרי-האהבה: הטבעיות, הנאמנות.

שירת-ביאליק הבהירה, המאירה, המכניסה תמיד סדר ומפיצה נוגה על אופל-חיינו, שירת ביאליק המשוחררה והמשחררת מן הכאוֹס — מה לה ולמגילה זו, שנכתבה בהתאמצות רבה, בקמיצת-שפתיים יתירה, אבל לא במסירת-נפש שבאהבה ושבעבודת-שירה תמה?

על ההתאמצות והמלאכותיות והתוהו-ובוהו שב“מגילת-האש” אולי השפיע גם זמן-היכּתבה: אותם הימים השחורים, ימי התוהו-ובוהו של הריבוֹלוּציה הרוסית עם הספרות הרוסית דאז… אבל הלא גם “הברֵכה” נכתבה בשנת תרס"ה — ומדוע אין שם כל התאמצות לסַפּק טעמים זרים? מדוע אין שם כל משהו דמשהו של זיוף-הטוֹן? מדוע כל היצירה ההיא חותמה אמת קדושה?

אכן “מגילת-האש” הפרובלימה שלה אהבה, ואלוהי האהבה עוין את ח. נ. ביאליק מאז. מאז ומעולם סך את דרכו בסירים…

על “שירי-הזעם” של ח. נ. ביאליק אני עובר הפעם בשתיקה גמורה. שלושה הם: “שמים, בקשו רחמים עלי!” (תרס"ג), “קום לך לך אל עיר-ההרגה” (תרס"ד) ו“ידעתי, בליל-ערפל ככוכב אכבה פתאום” (תרס"ו). תדבק לשוני לחכי, אם אנסה להוסיף עוד מלה.

ואחזור לענין. השיר “הולכת את מעמי” שאחר “מגילת-האש”, שבו ייחתם הספר השני מקובץ-השירים, הוצאת “חובבי השירה העברית”, ושהוא בו השיר היחידי משנת תרס“ז, השנה, שמלאחריה כבר אין שום שירים באותו הקובץ, הוא שיר מיוחד במינו, בשירי-האהבה של ביאליק. יפה הוא וארוך הוא — ואנו, אהה, איננו מאמינים לו! אף רגע לא נאמין לביאליק, כי ככה היה לנפשו, כאשר הלכה היא מעמו. אין זאת, כי ביקש כאן לכתוב שיר יפה, והשיר הוא יפהפה — אבל מה לנו ממנו? הצוואה הגדולה אשר קיבל ביאליק מיל”ג הלא היא דווקא: השקר המרומם אינו בשום אופן טוב מהאמת השפלה. ויהי דברכם, משוררים עברים, מר כמות — אמרו! “ומחיתם במחי יד אחת את קורי-העכביש”! ומה לנו איפוא שלווה קוּרית זו שב“הולכת את”… אם אין שלווה? —

מה שיש פה מספר ראשון (מן הטבע) יכול היה אולי לשמש באיזו מידה ריכּוך לספר שלישי ורביעי (שאלות התרבות והעממיות), אבל לא לספר זה, ספר שני, ספר-“האהבה”. “רוות הרהורי-חטא ויגעת-חמדה — בחיק הלילה תרבץ כל הארץ” — והשלווה מאין תימצא?

ואין שלווה גם ב“שירי-השלווה” שלו האחרונים.

כי משנת תרס“ח, משנת חתוֹם-הקובץ, עד היום הזה, זה תשע שנים, כתב ביאליק תשעה שירים, שירי-השלמה — השלמה תרתי משמע — “ערבית”, “ויהי מי האיש”, “לא הראני אלוהים”, “הם מתנערים מעפר”, “לפני ארון-הספרים”, “חוזה, לך ברח!”, “והיה כי יארכו הימים”, “והיה כי תמצאו את מגילת לבבי” ו”צנח לו זלזל", ובאחדים מהם, ביחוד בשני האחרונים, הוא מגיע לידי שלוות הטוֹן האֶלֶגי, שאין אנו יודעים דומה לו ולמעלה הימנו — ושלווה אין.

ב“ויהי מי האיש”, שבחוזק-ובטוהר-קולו הוא עולה גם על “זריתי לרוח אנחתי” ו“נטוף נטפה הדמעה”, רוטטת, לכאורה, נימה משירי יל“ג האחרונים: “השארת-הנפש” ו”שורש נשמתי“: מעין דאגה לאיש שיבוא אחריו ולזה שיאמר עליו אותו הבא, בן הדורות הבאים. ברם אליבא דאמת, אין פה אלא אמצעי של משורר להביע את האמת האחרונה על אודות עצמו, ולא דאגה למה שיאמרו אחרים. הבוז, שחש לעצמו יוצא-הישיבה בשנות תר”ן, חזר וניעור אצל משורר-הלאום בשנות תר“ע בשיעור נורא ועצום. אין פה אף צל מן ההתפנקות העצמית שבדברים הנכתבים בשביל הדורות הבאים, ובמקום זה — ביטול מוחלט לעצמו, המתבטא — באופן איום ונורא — ב”מלים עקרבים הנושכים מרוע-לב את בשר-עצמם". בכל בית ובית: “בלואי ספר-חיי”… “חרפת חיי”… “קלון ענותי”… (“חרפת-אדם” הוא מכנה את עצמו גם ב“לא הראני אלוהים”).

האם נשמע כאן הד סדק חדש בחיי ביאליק? לא, כמדומה. הרי גם הטון אינו חדש. הוא רק נתעצם יותר, הוא רק נתבהר יותר, הוא רק מסוג של שירה יותר אדירה, יותר אמיתית. אבל המוֹטיב הוא “ישן-נושן, אין חדשה”; “כל עולמי התפורר”… מלפני “על סף בית-המדרש”… בינתים, אמנם, כאשר ראינו, נעשו איזו נסיונות לחַבּץ את הפירורים, והיו ימים של התאחדות עם העם, היו ימים של “שירי-החורף”… אבל עברו הימים האלה.

אמנם, רשות לחשוב, שלולא היה העתיד העממי מעורפל כל כך, יותר נכון, לוּ היו הכוחות העממיים שוטפים מכל עברים וסוחפים את המשורר בזרם גדול, כי אז לא היה בא לידי גילוי כזה של הרהוריו הרעים… ורק עכשיו, עכשיו שאין מקום אלא לביטול-בציבור, ובזה אינו מוצא כל חפץ, מה נשאר לו, אם לא להתפלש באפר ביטול-היחיד ולהציג את נפשו ערומה עם “כל מדוויה הרעים ועם כל כשלונה ועלבונה”?

“ויהי מי האיש” — ידוֹע יֵדע, כי יש דבר-מה המערער את כל “שלוותו” של פאר-שירתנו, האוכל אותו מנפש ועד בשר, ואנחנו לא נדע מה היה לו!

ב“הם מתנערים מעפר” ו“חוזה לך ברח!” עוד אפשר לחשוב, כי הגורל העממי הוא הדבר הזה: שם יש עוד חשבונות עמהם, עם “הלבבות הערלים”. ב“ערבית” עוד יש גניחה מרוסקה על הרקיע, שאף פתקה קטנה אינו רוצה לשלוח, ורמיזת-איבה כלפי החכמים: אוי, חכמים! הגידו אתם! מה? אין מה להגיד? ערב טומטום בא ומפזר אפרו על ארץ ומלואה. ואולם ב“והיה כי תמצאו” ו“צנח לו זלזל” כבר אין כל ענין אל העם הזה. שניהם מוקדשים לאיש “התמים הפשוט, העייף, החלש”, אשר “את האחת שביקש לא מצא”, לא מצא… והוא ישן כזלזל צונח על גדר…

לא לקָחוֹ הרכּב אתו באותו יום-חורף… בינתים נמס השלג — ומגילת לבבו באפר תתפלש…

האם למד לב ביאליק שלווה, כאשר הוא מתפאר ב“הולכת את”? האם למד, למצער, פשרה? האם מתפשר הוא? חלילה! עוד מעולם לא חילחל מריוֹ כמו בשיריו האלגיים האלה. נחשים צפעונים הם אלה בנרתיקי משי לבנים ודקים מן הדקים. ואולם אשר לשירה, היה מצד אמיתם, עדינותם, יושר-הלב שבהם וטהרת הנפש ה“טמאה” שבהם — עוד לא נפגשו שירים כאלה גם אצל ביאליק בעצמו. נשמת האדם בכל הסתערותה להגיד הכל, להאיר הכל, להגיד את המלה היותר אחרונה, מפרכסת פה. שירה זו לא שמעתה אוזן עברית מיום תפילת העני כי יעטוף, ולכן יש אשר כתועים ביער אפל לקראת ניצוץ מאיר מרחוק, כן חרדים אנו לקראת כל שורה ושורה מן השירים האחרונים האלה —

ועוד פעם: אין כאן מצב חדש. אין השירים האלה אחרים מכל שירי ביאליק. הם רק בעלי דרגה שירית יותר עליונה. החוט לא ניתק נתיקה חדשה; הוא רק לא נקשר; הקשר נתרופף, והאפרוח הרך, אחרי סיבובים שונים, שוכב שוב מושלך יחידי ברשות הלילה ומחשכיו…

והחשבון האחרון הוא: שרביט קֵרח, לא ציץ לו ופרח, לא פרי ולא עלה…

גרגיר-הזרע נרקב, נרקב כולו — נשל הפרי — ופרי ועלה אין.

ובעתיד? “יימשכו לילות-הזוועה. לא מנוחה ושנת לו. בדד יתחבט באופל וירצץ ראשו אל כתלו”.

ובמצב כזה —

ובמצב כזה: מה לו לגזעו ומה לו לשוכו?

ההרהור הנורא האחרון שבאחרונים!

יימשכו לילות-הזוועה. הרהורי-לילה. ביום הוא, אמנם, מתנער ועושה כל מה שהורגל לעשות לטובת “גזעו ושוכו”. ואולי גם כצחוק תיראֶה השאלה הזאת בעיניו. מה גזעו נוגע לו — אלא מה יגע לו? הזמנים, שלא נשתנו, נשתנו בכל זאת. כאמור וכמובן, הציבור היהודי מעסיק את כוחות-גדוליו. לא יל"ג אחר “סילוק-שכינה” הוא ח. נ. ביאליק. “נביא” הולך בטל איננו. בתקופת העבודה הלאומית הוא חי — והוא ממלא את חובתו. הוא עושה מה שהוא צריך לעשות. יש גם אשר יתעורר ויגער ברבּוֹ מתוך “חבלי לשון”: הדבר נוגע לו בחייו. כל זה הוא ביום. אבל בלילה יש אשר הוא נפחד: מה לי?.. העם? מה יהיה? לא אדע… לא ידעתי מעולם… וגם… וגם לא נוגע… לא נוגע להעיקר… לאבדָני אני… הן אני אבדתי… העיקר איננו… מה לי ולגזעי? —

וַאֲנַן — מה נענה?

מה נענה — אם הוא לא יענה? אם בפיו אין מענה — לנו מנַין? כלום יש דיבור בפינו בלעדיו? —

ורק זאת נחשוב: אם לו אין העיקר — לנו יש בדמותו אחד מעיקרי-העיקרים; אם אוֹן אין בגזעו להטעימו חיי-עולם, להוציאו מאבדָנו, הנה בו יש האוֹן להגיה מחשכי-נפשנו, בני-גזעו, ולטהרנו בשירתו הנאמנה; ואם לו ייאמר, חלילה: מה לך, ביאליק, ולהם? הנה לנו אין צורך לשמוע מפי הבוקֵר, מה ביאליק לנו: אנו יודעים זאת למדי. —

[תרע"ו. “בשעה זו”, קובץ ב'; החתימה — י. ח. ברנר]

הבטחון, אשר הביע טוביה החולב בנסעוֹ לארץ־ישראל (כתבים, כרך א', סיפור שביעי), כי אדונו וחביבו שלום־עליכם, שפיקח הוא, ודאי לא יעשה “אותה השטוּת”, לא היה, כרוּבּי הבטחונות אשר לטוביה, אלא בטחון־שוא: הוא איננו.

שלום־עליכם איננו. זה “היהודי מכל ימות־השנה” והמשורר האדיר שבאדירים כאחד – בחטיבה אחת – איננו, איננו עוד אתנו; הלך מאתנו; הלך לבלי שוב.

*

שלום־עליכם, משוררו של טוביה, היה, כטוביה, יהודי פשוט; יהודי־משורר אדיר ופשוט. סופר? – כן, ב“המבול”, ב“הכוכבים התוֹעים”, ואם תמצא לומר, גם ב“מיליונים”, וזעיר־שם אפילו, להבדיל, בסיפורי מוטיל בן־החזן ובשלושת הסיפורים האחרונים של טוביה בעצמו, שבהם הוא אוחז במידת־הסופרים שלו, שעלתה בידו; אבל בארבעת הסיפורים הראשונים של הכרך הראשון ובמיטב־יצירותיו בכלל כמעט שלא היה סופר כל עיקר. באלה הוא מֵעֵבר לכל סוגי הספרות, מעבר לכל האסכולות הספרותיות וההגדרות הספרותיות – מעבר ולמעלה מהכל; באלה איננו “סופר עממי”, ואפילו לא “הסופר העממי”, כי אם חטיבה שירית־עממית מיוחדה, עצם חיה מן העם, מן התמצית שבעם.

היש עַם יהודים בעולם? היש אופי מיוחד לשיירוֹת הללו, ההולכות וּבאות? היש לקיבוצים נודדים הללו יחס מיוחד לעולם? היודעים הם לצחוק־לבכות על החיים בדרך מיוחדה להם? היש ברחוב הזה איזו כוחות חיוניים, איזה כשרון־חיים בכלל? כן, כן, ודאי, ודאי! יש ויש –

שלום־עליכם!

“הסופר העממי”, ה“פאָלקס־שרייבער” בלשונו של המנוח עצמו – טוב; נקבל את התואר הזה – באין טוב ממנו. ואולם, ייאָמר עם זה, “הסופר העממי” – לא רק בזה, שיצא מן העם, התהלך תמיד בתוך העם, חי את העם, ידע אותו ותיאר אותו. בזה, אליבא דאמת, לא יפלו ממנו כמעט כל סופרינו, ביחוד מבני־דורו, הגדולים עם הקטנים, המתים והחיים. בעמנו הלא אין שדרות עממיות ובלתי־עממיות (השדרות שנטמעו, שחדלו להיות יהודיות עממיות, הלא אינן יכולות להיכנס בחשבון היצירה היהודית), ומי מסופרינו אינם ילדי־העם וסופרי־העם? עממיוּתוֹ המיוחדה שלו, של שלום־עליכם, היא בזה, שביצירותיו הנעלות אין אף צל של “מסַפּר”, העומד כאילו ממעלה או, לכל הפחות, מן הצד ו“מכַתּב” את העם, את “העם הפשוט”, אלא – העם מתאר בהן את עצמו על־ידי שלוחו כמותו. העם אצל שלום־עליכם הוא לא נסתר, כי אם מדבר בעדו, אינו שופר אל חכּוֹ, כי אם מדבר ממש מתוך גרונו. זו אינה “עממיות מסוּגננה”. חלילה! לא תהא כזאת בשלום־עליכם, שלא רק שלא חפץ לדעת מסיגנוניות, אלא שבאמת לא ידע גם מסיגנון. “טוביה החולב”, “מנחם־מנדל בעל־החלומות”, וכי יש בכל החמודות האמיתיות האלה מן ה“סיגנון”, ממה דמתקרי “סיגנון עממי”? חלילה! אמנם התרגום שלהן לעברית (המגדיל, מצד אחד, את חלקן השירי לעולם הבא, בעשותו אותן ליותר כוללות, ליותר מובנות לבני גיטאות שונים ודורות שונים) גם מסַגנן אותן במקצת: על כרחו; באונס; “חן המקום” הלשוני גורם; אסון שפת־הספר גורם; כלי שמשתמשים בו אך לקודש. ואולם אין זה יכול לנגוע בעיקר מהותו העממית של שלום־עליכם, שהוא מן החול, מן היום, מן היתיר על “רוח־הקודש” ומן הלמעלה על המסוגנן. חיי־עם כמו שהם לפנינו, חתיכות שלמות מהם, חתיכות חיות, ממללות ישר מן הגוף, לא עממיות ספרותית ומסוגננה.

אכן, לשלום־עליכם הגדול לא היה סגנון – לא היה לו צורך בו; לא היו לו גם “אמצעים” אמנותיים ידועים – אותם ה“אמצעים” הבאים בדעת ובחשבון; לא היו לו גם “רעיונות” – רעיונות על החיים. העם מדבר בעד עצמו ביצירותיו האמיתיות (לאפוקי החיבורים הרבים, אשר חיבר ברבוֹת משנות־חייו למטרות שונות) – החיים חושבים בהן בעד עצמם. חיי־העם־מפקידים את עצמם ביד חוּשיו העֵרים ונותנים לו בעצמם את האמצעים לגילוּים, עד שהוא, “שלוחו של עם כמותו”, אינו אלא כבעל־פקדון נאמן. הוא, “ההוּמוֹריסט היהודי” (גם זה התואר, שהיה חביב על המנוח!), אינו עומד מן החוץ ומהתל לחיים כמו לדבר זר; הוא גם אינו מלגלג כעומד בפנים, המתכוון להשתחרר מן הסבל הנורא על־ידי עקימת־שפתים. הוא אינו מן המתרחקים ואינו מן המתפּרצים. החיים מסרו לו עט, עט־זהב, והם צוחקים על עצמם דרך עטוֹ – והוא מה?

הוא, בעל־העט, יש, אמנם, שלא הסתפּק בזה, יש שהתאווה להיות גם בעל־רעיון, “אינטלקטואלי” (כפרץ, לכל הפחות), להציג פרובלימות (“מפוזר ומפורד” ועוד), להבליט הבלטה יתירה, כדומה, למשל, את רגש הצדק המוחלט של הכתריאלים ואמונתם הנשגבה בנצחון־האמת (סוף “דרייפוּס”), להבליע, למצער, איזו “כוונות”, כבדרך־אגב, כמו שעושה הסבא: “אחינו בני ישראל יושבים ברכבת־הקיטוֹר להנאתם ונוסעים למוסקבה וחוזרים שוב לכתריאלובקה” (“עיר־הכתריאלים”). זת אומרת: כתריאלובקה. סוף־סוף, עומדת בטבוּר־העולם ואין מנוס ממנה. וצריך להוסיף: באידיאולוגיה, שהרי במציאות הכל נודדים לאמריקה (“ברית־מצוה”). ומאידך גיסא: “חייב אדם לכבוש מקום” וכו' (שם, ע' 11). כלומר: “ימות־המשיח”, רומן, וקונטרס: “למה ליהודים ארץ?” וכו' וכו'. ברם, לא בכל אלה יבוקש סוד־גדולתו. כי בכל אלה כבר אינו הסטינוגרף בחסד־עליון של “טוביה החולב”, כבר אינו חזיון עממי טהור, כי אם כבר יותר מזה, היינו פחות מזה: חזיון ספרותי, רק חזיון ספרותי. בכל אלה כבר הוא סופר, רק סופר.

וסופר, רק סופר, היה שלום־עליכם גם במקום אחר: בהרבה מסיפוּרי־הילדים שלו. אף כאן, כמו ברומניו הטובים הראשונים: “סטֶמפּניוּ” ו“יוֹסֶלה סוֹלוֹבֵי”, אינו המגַלה הגדול (מה שהוא בלי ספק בטוביה ובמנחם־מנדל, הנעוצים עוד בביכורי־פרי־עטוֹ: “שימֶלי והדוֹן־קישוֹט ממאזֶפּוֹבקה”), כי אם רק המספר בעל־הכשרון, העושה צירופים שונים בכדי לעשות רושם ידוע. הצירופים הללו נעשו, אמנם, בתוקף אינסטינקט אמנותי, ולא מתוך חשבונות אינטלקטואליים ולשם מטרות שכליות, פֶּרֶציות. ואולם, איך שיהיה, והם הנם כבר באיזו מידה בגדר עשיה, גדר שלא יחוּל על העיקר שבשלום־עליכם, על שלום עליכם העיקרי…

*

כן, מנקודת־ההשקפה של אַמת־המידה הספרותית, הנה סיפוּרי־הילדים של שלום־עליכם הנם מתנה יקרה לספרותנו ולחוג קוראיה הבלתי־מגודלים. זהו חומר־קריאה מזין, מבריא. ממני ילמד הקורא הצעיר דמיון, ש“יסודתו בהררי־קודש”, בהבנת חייו של אחר ובהשתתפות בצערוֹ של אחר. ממנו ילמד יחס של בדיחות־הדעת בלי בדחנות, של היתוּל בלי זריקת־מרה, בלי כעס, של חיבה וטוב־לב, בלי כל כינויי־לוואי. כי הנה אף הזקן “מוכר־הספרים” אוהב את “שקציו”, אבל עם זה ראוי וצריך תמיד להזהר מפניו, הקפדן, שלא יתן בך פתאום את העינים ותיעשה לגל של עצמות. הוא, כשהוא פותח בעיירותיו בעלות השמות: בטלון, כסלון, קבציאל – אז אך הישמר לך ושמוֹר את נפשך! לא כן הדוד הוותרן מכתריאליבקה, ממאזֶפובקה, מיאֶהוּפּאֶץ… הוא לא ידמה ולא ישווה לסבא. נוראות אין בעיירותיו ואף הוא לא יעשה לך כל רעה. “שלום־עליכם” – “עליכם שלום!” אב רחמן ליתומיו ו“רבי קרוב” עליז. זהן מין הֶרץ הֶרצנהֶרץ מן ה“איזמל” – אין תוכחות בפיו. אך טוב ישכן עמו סלה. ילד־ישראל אתו יחיה ובו יתפאר.

ברם, סיפורים אלה של שלום־עליכם הרי אינם רק חומר־קריאה מופתי בשביל הילדים – הם רוצים להיות יותר מזה: סיפוּרים מחיי־הילדים. ומצד זה ערכם מוגבל, מצד זה אינם יוצאים מתחום־הספרות הצר. כי כאן אין טוביה ומנחם־מנדל מדברים מעצמם, – כאן יד המספר באמצע; כאן כבר סיגנוֹן של סיפוּרים מסוג ידוע, מסוג טוב, כמובן. אבל מסוג. כאן, לפיכך, אין אותו ההוּמוֹר שב“מעשי־נסים”, ברכת־שלום־עליכם, ההוּמוֹר הנובע מאליו, ההוּמוֹר הטבעי, היסודי, הארצי והטהור כעצם השמים לטוהר, בלי בדיחות זולות, בלי אפקטאציה, ההומור, שהחיצוניות שלו כולה פנימיות ונפשיות, כי אם הומור ממדרגה שניה: מכוּון, מעוּשה, יותר נכון: הרצאה סנטימנטאלית־הוּמוֹרית של גדול, המספר על עולמם של הקטנים או המעלה עלילות מזכרונות ימי־קטנותו. המתיקוּת מרובה בהכרח בהרצאה שכזאת על החיוניות והבלתי־אמצעיות, ואף הפנימיות, לכאורה, של ההומור הזה אינה, באמת, אלא חיצוניוּת. אפילו לנער מוֹטיל בן־החזן, זה הנער המגודל והבקי בהוויות־העולם, המדבר ומספּר בעדו, (וזה, אמנם, המעוּלה במקצוע־הספוּרים הזה של שלום־עליכם), מסייע המחבר בכוונה על כל פסיעה ופסיעה ועושה את כל הענין לדבר שבספרות.

מצד זה, מצד הפרצוף הספרותי, הילד העברי של שלום־עליכם הוא, אמנם, ילד חדש אצלנו באיזו מידה. מן הסבא למד שלום־עליכם לבלי קרב אל הילד כמלמד־החדר אלא כמחנך־אָמן, היודע, שעולמו של הילד, עולמו הילדוּתי, חשוב ביותר דווקא בזה שהוא עולם מיוחד, עולם לבדו, ואינו עולמם של המגוּדלים. ואולם, יתרון המשורר המנוח בזה, שהוא כבר אינו רוצה להוכיחנוּ וללמדנוּ דבר על־ידי העולם המיוחד הזה, כי אם רק לעַנג את נפשנו בדשן שירת־הילדוּת ולהנוֹתנוּ הנאה ממשית, שלום־עליכמית, מהבריות הנאות והקרובות, המוצגות לפנינו, שבשמחתן נשמח ובצרתן לנו צר. ויתרון גם לילדיו על ילדי הסבא, שהם אינם רק “יהודים אוּמללים” כהרשלי וכמשה־יוסי, שהם אינם אומללים כלל. חידוש זה אינו מִצעָר. הילד של שלום־עליכם אינו לא הרשלי ולא משה־יוסי, ואף לא חבריהם: “הנפש הרצוצה” של ש. בן־ציון, חפני בעל־דמיון של פייאֶרברג, הצמח העזוב – ה“ספיח” – של ביאליק, והתמים המתנועע של טשרניחובסקי (וֶלוֶלה־שוטה). בן־החזן וחבריו, למרות כל ההרפתקאות השונות העוברות עליהם, אינם אומללים ככל אלה (אמת, גם הגדולים אצל שלם־עליכם אינם אומללים כל כך…). הפּחד מפני הכלבים וההתרחקות מכל בעלי־החיים לא יגרוֹס מוטיל, שהוא והעגל הנם החברים היותר טובים. השניוּת והקרעים שבין התורה והחיים, בין הדמיון והמציאות, גם כן לא יחשיכו עליהם את עולמם. ילדיו של שלום־עליכם, אלה ילדי החזנים, החנוונים וכו' יודעים יותר מטיפול אם רחמניה, מאשר כל ילדי ספרותנו מן הדור הקודם, שברובם הגדול הם חניכי־האב, הנמצאים תחת השגחתו התמידית של אביהם הרב, השוחט, המלמד, ושומרים את כל פקודיו – פקודי התורה חמוּרה…

כן, שלום־עליכם ניגש כראוי; ואולם דא עקא, שניגש, שכאן, בסיפורים האלה, ניגש בעוד שלטוביה ולמנחם־מנדל לא היה צריך לגשת כלל: הם היו תמיד אתו, הם היו ה“סטיכיה” שלו (מימי כתיבת “שימֶלי והדוֹן־קישוֹט ממאזאֶפּובקה”, שהזכרתי למעלה: במוֹטיבים הראשונים של הסופר, בכוחו וראשית אונו היצירתי, תוּכּר הסטיכיה, כלומר, האיתנוּת והאֶלמנטאריוּת שבו). וכמן כן, חידש לנו שלום־עליכם, ודאי שחידש בסיפוּרי הילדים שלו, הציג לנו בהם כעין פרצוף חדש: ילד בריא, שמח. ואולם דא עקא, שגילויים פסיכולוגיים אובייקטיביים היו למעלה מכשרונו הספרותי של שלום־עליכם. ולפיכך בעת שביצירותיו מחיי הגדולים – באלו שנוצרו בכוח־הפקדון של העם קא עסקינן – נתן גַלריה שלמה של פרצופים: הפרצוף המשובח של ההמוני היהודי ובני ביתו (“טוביה”), הפרצוף המגוחך של ה“זבין וזבּין תגרא איקרי?” (“מנחם־מנדל”), הפרצוף של בעל־הבית הכתריאלי (“נחלת ה' בנים”), הפרצוף של האוּטוֹפּיסטן הכתריאלי (“אלמלי הייתי רוטשילד”) וכו' וכו' וכו' – הנה פה, בסיפורים מחיי הקטנים, במקום שהיה צריך להיעזר רק בכוחו הספרותי, אין שפע; כל הפרצופים צורה אחת להם, ואף בהיקף הצר של נפש הילד האחד, בצרכיו ובשאיפותיו של גיבורו הקטן לא גילה כל עולמות (כאשר גילה במסירת ילדו הגדול של טוביה, או כאשר עשה ביאליק ב“אני ופי התנור”), כי אם רק נתן סיפור או ציור, שההכל הילדותי־העולמי אינו מתבלט מתוך הפרטים של ענייני הילדים, למרות מה שהפרטים האלה נמסרו ברגשנות, ב“הוּמוֹר” ובחשיבות סיפורית, כיאות לסיפורים מחיי־הילדים.

בהיר ושקוף הוא הסבא, סופרה של היהדות הרוסית, אין סוֹדיוּת ואין מסתורין בכתביו, ואף על פי כן מי שיראהו, מי שיראה את בעל האגדה והמדרש הזה, ויציגהו לעומת בנו ונכדו, לעוּמת הרואה של היהודים הרוסים, של אוכלוסי ישראל ברוסיה יאמר: בּרוך חכם־הרזים! כי לעומת שלום־עליכם, ייבּדל בין החיים למתים, אף הוא, מנדלי זקננו, יחיה, איש־הרזים הוא, מחפש ומורה־דרך ובעל־הלכה. בעל־האגדה האמיתי, שזכה למשוך את לב בני עמו ולהסב להם תענוגים מחַיים, בלי טענות ומענות, בלי כל פלפולים ודרשות, הוא זה האיש, אשר זה עתה ליוונוּהוּ לבית־עולמו. כדברת הקדמונים: “רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם – למד אגדה”, כך אנו יכולים לומר על פי קברוֹ הרענן של המת הגדול: רצונך לדעת את ההמון היהודי – לדעת עד היכן מגיעה מעלתה של כתריאלובקה הקיימה והנמוגה וההמוני היהודי היושב בה והיוצא ממנה – קרא את כתבי שלום־עליכם, הכֵּר את “טוביה החולב”, את טוביה זה, שבכל מקום שהוא נמצא עכשיו אפשר שהוא יושב ומשׂיח את דאגתו במזמור־תהילים על פּאני שלום רבינוביץ, אדונו וחביבו, כי לוּקח מעל ראשו ואיננו.

[סיון תרע"ו, “בשעה זו…”, קובץ ג'; החתימה – י.ח. ברנר]

מרשימה של אשתקד

…ובשעה זו יש אשר נסב לבנו רגע מכל הנעשה והננו מעלעלים – זעיר פה זעיר שם – בזכרונות דברים שנעשו… – ״שנעשו״?.. גזירות־תתנ״ו? – – – או הטביחות בנמירוֹב, באוּמאן? – – –

…לא. כי לא לשם היקש מן העבר על ההוֹוה או על העתיד אנו מעלעלים כיום ב״כרוֹניקוֹת״; לא לשם ״סימן לבנים״ מ״מעשי אבות״, אלא כך, בעלמא – חוסר־תכלית גמור לעלעול זה…

אנו אומרים: ה״אבות״ – אבל הללו, שבזכרונות־דבריהם אני מעלעל במקרה הפעם, הרי אינם אבות לנו כל עיקר; אנו אומרים: ה״מעשים״ – אבל הללו לא אצלנו ולא בעולמנו נעשו, אם כי אנשים מאתנו עשום…

ואם תאמרו: הנה ה״סימן“, הנה ה״סימן” ל״נעשה״ עתה… – יִלָחש לכם: ״סימנים אלה, בכלל, למי יש עוד צורך בהם? וכי לא הכל ברור? וכי לא הכל כבר ״אלפא־ביתא״? וכי אין – בבחינה ידועה – ״מעשי בנים״ סימן לאבות? באמת אמרו: גם ״כרוֹניקוֹת״ אין עוד יותר… יש ספרים, חדשים (אמנם, לא בעברית), ובאותיות מאירות – וכל הרוצה לעלעל יבוא ויעלעל…

…ומי יודע, אפשר, שבחוסר־התכלית של העלעול שלנו, דוקא בזה, גם כל ה״סימן״ המבוקש; כלומר, כל הסמל… הסמל של ה״אין־מה־לעשות״, הבוקע ועולה מעברים — — —

– – – – – – – – – –

…ובכן — שנַיִם. אחד רחוק, בן תקופה רחוקה קצת ובן ארץ מרוחקה, ואחד קרוב, בן־דורנו ובךארץ־מולדתנו. האחד – איזה שֵׁם מאנציקלוֹפּדיה, איזה חיים סַלוֹמוֹן, שׁאף שׁם עיר־מולדתו הפולנית־הפרוּסית ליסא (שבה, לכל הפחות, ״חנה״ מחברו של הסידור ״דרך־החיים״) משתכח על־ידי סברת היש אומרים, כי לא יהודי פולני היה סַלוֹמוֹן, אלא ממשפחה יהודית־פורטוגיזית¹; והשני – השני כמעט מיודענו הוא, גרשוני, גריגוֹרי ממשפחת הגרשוני שבמינסק ו״נכתב״ של שאַוול. האחד — פעולתו היתה באמריקה, בתקופת ואשינגטוֹן, ושם גם מנוחתו כבוד; והשני – עבודתו ברוסיה־האֵם בימי פּלֶבה וחי ומת – לאחר שׁנמלט מסיביריה דרך יאפּאן – כמעט לעינינו…

ועל גורלם שׁל אלה השׁנַים – מִסִפרֵי הזכרונות השֹונים, אזננו, לכשנרצה, קשבת דבר־מה…

– – – – – – – – – –

…בשנת 1776 הסיע הגנראל ואשינגטוֹן את חילו מניו־יורק, וחיל־צבא־בריטניה הבקיע העירה. אז התחילו הכובשים, כמובן, לענוש, על פי דרכם, את המורדים בהם. ושם, בין כתבי־ההאשמה המרובים, ש״נאפו״ בין־לילה, היה גם כתב אחד על אודות ״מרגל״ אחד, שואשינגטוֹןֹ, ראש ה״מורדים״, השאיר אותו בניו־יורק, למען שלוֹח אש באניות־המלחמה של הבריטאנים ובאוצרות הנשק והמזון אשר להם. ה״מרגל" היה יהודי, שזה לא כבר בא לאמריקה מפולין, התיישב בפילאדלפיה, שלח ידו בעסק־הכסף ועשה הון רב. כיצד היה יכול איש כזה, שבוודאי לא הריח ריח אבק־שריפה מימיו, להישאר, בפקודת ואשינגטון, בכדי לבצע זממו הצבאי של זה – למחברי כתב־ההאשמה פתרונים. איך שיהיה, וסיר הנרי קלינטוֹן, המצביא האנגלי, אסר את המרגל בכלא, נתן את גווֹ למַכּים וחרץ עליו משפט־מוות. אך בהשתדלות גנראל אחד, שמצא חפץ בשבוּי היהודי, שׁידע הרבה שׂפות, נמסר למפקד חיל־הֶסֶן, והלה מינה את סַלוֹמוֹן לממציא־מזון לפקידי־הצבא. סַלוֹמוֹן נשאר בלבו נאמן לאמריקה, והיה לעזר גדול לאסירי־המלחמה האמריקנים, תמך בידם בכסף וסייע ל״בריחות״ שונות שלהם. מלבד זאת התאמץ לפַתות אחדים מהאופיצרים שׁל צבא־הסן, כי יעזבו את עבודתם לטובת אנגליה. ויהי כאשר נודעו מעשיו אלה לשלטון הצבאי הבריטאני, ויהי, כמובן, כפשׂע בינו ובין המוות. אך על־ידי שוחד־כסף הרבה עלה בידי ״המרגל הצבאי״ ר׳ חיים למַלט את נפשו.

בשנת 1778 פנה הנמלט ממוות לקונגרס האמריקני במכתב, שבו סיפר את כל אשר עבר עליו בשביה, ואותו הוא מסיים כך:

״על פּי המאורע הזה נהרסו לכותב מכתב־הזכרון הזה כל אשיות־מסחרו והיזק גדול העולה לסכום חמשת אלפים ליטרה שטרלינג הוסב לו. אשתו וילד בן חודש עודם נמצאים בניו־יורק ומחכים לשעת כושר בכדי להימלט משם בידים ריקניות. במצב הזה יבקש כותב המכתב הזה לתת לו איזו משרה מסחרית, אשר תתן לו את היכולת לפרנס את בני ביתו״ – – –

רק זה. ואולם ״הקונגרס הנעלה״, כמובן וכנהוג, לא נענה לכותב המכתב, והלה צריך היה להתחיל הכל מחדש. הוא שלח ידו במסחר הכסף והשטרות שבין אמריקה ופראנציה ואמשטרדם, ושוב עלה לעושר גדול. ובשנת 1782 רשם רובּרט מוֹריס, שר־הכספים של המרידה הנמשכת, בספר־זכרונותיו: ״שלחתי לקרוא לסלומון וביקשתיו, שישתדל בכל האמצעים להשיג כסף״. וכעבור שני ימים: ״הסרסור(!) סלומון בא, ואני הפצרתי בו שלא ינוח ולא ישקוט עד שישיג את הכסף ועד שׁימצא עצה איךְ להמציאו לידי״. וג׳מס מֶדיסוֹן, מי שׁעתיד להיות הפרזידנט של ארצות־הברית אחר הנצחון, כותב לפני הנצחון: ״זמן־מה הייתי צפוי לנדבת לבו של חיים סלומון, הסרסור היהודי״. לפי הטוֹן של המכתב ושל אחרים כיוצא בו, נקוּד על ״נדבת לבו״ ולא על ה״סרסור״.

כי הסרסור הנדיב הזה המציא כסף, מבלי שיקבל גם את הקרן וגם את הריבית, לא רק לשר־הכספים מוֹריס, לא רק למיועד להיות פרזידנט מדיסון, כי אם כמעט לכל הפאטריוטים, היוּריסטים, הגנראלים של התקופה הגדולה ההיא. כי נואלו כל השרים הגדולים ההם ולא יכלו למצוא בימי המשבר ההמה את הכספים העצומים שהיו דרושים להוצאותיהם ולפעלם. כל מי שנמצא ״מזומן״ בידיו אז, שכב כעכבר על דינריו, ורק ״הלואותיו״ של המלוה בריבית היהודי עשו למדיסון ולמוריס את כל הכבוד אשר נחלו, סוף־סוף. כי גאון בפינאנסים היה ר׳ חיים וידע לבראם יש מאין; ולא זאת בלבד, כי אם גם בעל לב רחב ואוהב ומוקיר חופש – כך, למצער, יעידו עליו הסופרים היהודים האמריקנים בבואם לקבּוֹל על היפּקד מקום חיים סלומון בתולדות המרידה; יעידו – ועל פי הודאת בעל־דין. כי אם, אמנם, בפומבי, באופן רשמי, לא הזכירו לאחר כך כל ״ידידי״ סלומון את ״היהודי הסרסור״ לברכה בעד ה״חסדים״ אשׁר עשׂה להם; אם, אמנם, ״לוֹוֵי״ סלומון, לאחר שׁביצעו את מעשה ההתקוממות שלהם על־ידי ״הלואותיו״, לא זכרו את ה״מַלוה״ וישכחוהו, הנה נשארו מקומות ומבטאים הרבה במכתביהם הפרטיים של רמי־המעלה האלה, שדורשי־רשׁוּמוֹת יכולים להתגדר בהם ולהפיץ על פיהם אור בדבר אידיאליותו האמיתית של הבאנקיר היהודי, נדיבות־לבו הגדולה והיחוסים הנעלים ששׂררו בינו ובין שרי אמריקה בעת ההיא…

ושם, בדרך אגב וכלאחר יד, יסוּפּר:

בשנת 1783, כבר אחרי המלחמה והנצחון, אחרי שנכרתה ברית־שלום בין ממשלת אנגליה והריפובליקה של ארצות־הברית המשוחררות, בשעה שהשפעתם של ״ידידי״ סלומון על חיי המדינה החלה בכל תוקף, הפנה סלומון את לבו מחסדיו ללוחמים בעד השחרור — חסדים, שאולי כבר לא היה צורך בהם — ״נבדל״ מעל המשחררים־המנצחים ודאג — כמו בפעם הראשונה אחרי הימלטו מחרב־האנגלים — לעשות דבר־מה לביתו. הוא עוזב את אמריקה ונוסע לאירופה, אך לא לאורך־ימים. הוא ממהר לשוב ועולה על המיטה אשר ממנה לא ירד. ובמותו אינו משאיר לבניו אחריו כלום מכל הרכוש הרב אשר רכש.

אין ירושה!..

ימים אחדים לפני מותו — והוא אז בן מ״ד — עוד הריץ מכתב מניו־יורק לסוכן־ביתו אשר בפילאדלפיה, בו הוא מביע תקוָה לחדול מעסקיו למען תת מנוח לנפשו, כי עייף הוא ואין כוח לעבוד עוד; בו הוא גם מזכיר את הסכומים העצומים, שפקידי הממשלה חייבים לו…

באיזה טוֹן הוא מזכיר את החובות האלה – אם בטוֹן של אדם הדואג לאיבוד־דמיו או בטוֹן של סוחר העושה בילאנס לעסקיו – את זה סתמו סופרי הזכרונות.

איך שיהיה, החוב לא נפרע והעסקים נפסקו. נפסקו מאליהם. אדם דואג לאיבוד־דמיו ואינו דואג לאיבוד־ימיו. האנוֹש האָנוּש סַלוֹמוֹן לא האמין, כי כה ימהר המוות לבוא, ואולם ההתאמצות היהודית, התאמצות־העצבים העוברת כל גבול, להשיג כסף בשביל שר־הכספים ויהי מה, או, נאמר: להתגבר בשארית־גבורה, ובלבד להניע את הגלגל במכונה הזרה – ההתאמצות הזאת פקעה, סוף־סוף. העשיר היהודי המנצח־הכושל מת בעניוֹ.

– – – – – – – – – –

בשנת 1903, בערב המלחמה היאפּנית, גברה התנועה הריבולוציונית ברוסיה. נהרגו בידי ״טירוֹריסטים״ מן ״האוֹרגאניזאציה הלוחמת״ המיניסטר סיפּיאגין והגוּברנאטוֹר בּוֹגדאנוֹביטש. ובתוך הנאסרים הרבים, שאסר השלטון הרוסי בעקבות העלילות האלה, היה אחד מראשי המפלגה, גריגורי גרשוני².

הוא נאסר פתאום – ולא ידע על יסוד מה נאסר, בעד איזה חטא ״מחטאיו״ הרבים; הוא לא ידע, כי האורב לו יושב בחדר לפני ולפנים: אַזֶף. גם בספרו, אשׁר כתב, עדיין אין הוא יודע זאת. הוא, כידוע, עד יום מותו היתה משוגתו בדבר הצַדיק אַזף אתו.

אסור באזיקים הובא אל מבצר־פּטר־פּאבל. לשופטיו ולמעַניו לא נענה. משׁפטו היה ברור; דתו אחת – לתליה!

חדר־בור. קור וחושך. טחב וקטב. דממה נוראה. אין קול אדם. וכך עוברים ימים, שבועות וחדשים – עד ה״משפט״. באים אליו – רק להודיע, שפלוני ואלמוני מחבריו האסירים, אשר בטח בהם, בגדו במפלגה ומסרו את כל הסודות לאויב, לממשלה…

וידיו אסורות; ואין מושיע.

פּלֶבֶה – פּלֶבֶה בעצמו! – מבקר אותו פעם בבית־כלאו. ה״משנה למלך״ הרוסי ניסה את כוחו (ושמא גם פה יד אַזף באמצע? אפשר ש״מקורבו״ זה השׁיאוֹ ללכת אל גרשוני?): אולי יעלה בידו להניע את ״לב״ המורד העקשן, להרך קצת את הלב הקשה של זה? אבל לשוא! פלבה שב מבית־האסורים כלעומת שבא. אין פשרות. גרשוני במרדו עומד!

– אולי יש לו דבר־מה לומר לי?

– לך?!

אחר כך מתחילים לבוא אל השבוי טאראסאֶביטש ומאקארוֹב (שניהם אנשי־שם בשלטון הרוסי). אדם צעיר שכמותו למה ימות?! — הם מדברים על לבו — הממשלה רוצה להתיר את ה״עניבה״ מעל צוארו. הממשלה רוצה להשאיר אותו בחיים –

– בתנאי?

– בתנאי… רק זה… בתנאי שיודה, כי חבר הנהו למפלגה הלוחמת. הן בין כה הממשלה יודעת מפי חבריו, כי הוא הוא הראש. ולמה יתעקש שלא להודות על זה, אם בעד הודאה זו בלבד נכונה הממשלה לרחמהו שלא להמיתו?!

לגרשוני היו ידים לחשוב, שהוראתו זו אינה נחוצה למיניסטריון של היוּסטיציה אלא בכדי להקל את סידור כתב־ההאשמה, בשביל איזו פורמאליות ואולם הוא ענה:

– לא.

– מדוע? מה איכפת ליה?!

– פשוט מאד, — ענה הריבולוציונר — חיים תחת מוות זהו שכר טוב מאד בעד הודאה קלה, שאינה מעלה ואינה מורידה. לא היה צריך לעמוד על המקח! ואולם אם הודאתי זו נחוצה לממשלה מאיזה טעם שהוא – נאמר: בשביל דעת־הציבור – עד שהיא נכונה אפילו לתת לי שכר טוב שכזה – חיים – אות הוא, כי אסור לי למכור לה כדבר הזה!

וכבוא אליו שליח־הממשלה שוב לדבר באזניו על הטוב בשבילו, הוא עונה:

– טוב בשבילי לא החיים ולא המוות, כי אם כל מה שטוב בשביל העם העובד, בשביל הריבולוציה. וטוב בשבילכם הוא כל מה שגורם רעה לריבולוציה. כל עניני־שיתוף אין בינינו ובין הממשלה. את החיים מידי פלֶבֶה אין אני מקבל!

אגב: הד מבטאים כעין אלו של מסדר מעשה־סיפיאגין צילצל לאחר שנים אחדות גם בתשובתו של בּוגרוֹב הורג־סטוֹליפּין, כשבאו לפניו ב״הצעת־חיים״: ״מה חיים? עוד עשרת אלפים נתחי־צלי וקציצות?״ ואולם גריגורי גרשוני³ באותו מעמד הוסיף ״עוד זאת״:

– אני הנני יהודי. במחנה שלכם בטוחים, שהיהודי רק מעורר למרידות, ובעצמו פחדן הוא ונכון לוותּר על הכל בכדי למַלט את נפשו ממוות. אני רוצה שתעמדו על טעותכם. יעשה פלבה את שלו — אני את שלי עשיתי!..

וכך עוברת כמעט שנה שלמה מיום המאסר עד יום המשפט — עוברת שנה ב״עינוי־הדין״ ובעינוי־הנדון. אבל בינתים נודע לו לגרשוני ביום אחד מפי פרקליטו, שהרוסים מוּכים במלחמתם עם היאפּאנים.

״שיחתנו — הוא כותב בספר־זכרונותיו הנזכר — סבבה על ציר המאורעות האלה, שלעומתם נדמה כל הענין שלנו, כל ה״פרוֹצס" שלי כל כך פעוט… הורגש, שאיזה דבר הולך וקרב, איזה דבר איום, איזה דבר מעיק ומוֹגֶה עד לאין חקר, אלא שהוא יכול למלא במדינה תפקיד של רעם, אשר יעורר ישׁנים ואשׁר ישׂרוף ויכלה את המַסווה שׁעל פני הרֶז’ים של שלטוךהיחיד, למען יראו הכל את הפנים ההם כמו שהם. או אז תבוש הארץ וחרפה תכסה פניה על האליל אשר עבדה לו ואשר בטחה בו״.

סוף־סוף, בא גם יום־הדין ועבר. ושוב מתחילים שופטיו של גרשוני לדחות את יום־המוות ולדבר על לבו שיפנה בבקשה אל הקיסר בעצמו לחננו. הן בשכר ובעונש בעולם הבא אינו מאמין — מדבר אליו מאקארוב בלשון רכה — ולמה יבחר במוות מבחיים, על לא דבר?

גרשוני בחר, כמובן, במחנוק מאשר לפנות לקיסר־רוסיה בבקשה. שבועות רבים עברו עליו בציפיה למוות. לילה לילה היה שוכב ומחכה, שהנה יקחוהו, יוציאוהו ויתלוהו. ואולם התלינים לא באו. התלינים דחו את הוצאת גזר־הדין לפועל מיום ליום (ואולי גם בזה השׁפעת אַזף על פלֶבה היתה באמצע, והוא לא ידע?), וסוף־סוף, באו והודיעוהו: חסדי המלך כי רבו! לא מיתה, כי אם עבודת פרך עולמית!

והוא הועבר לשליסלבּוּרג.

שם, אחרי י״ב חודש של עינויי בדידות שליסלבּוּרגית, נפגש, לגודל שמחתו ואשרו, באסירים אחדים ממפלגת ״רצון־העם״, אמה של מפלגת גרשוני, אותה ה״נארוֹדנאיה ווֹליה״, שבפוֹגרוֹמים של שנות השמונים ראתה אתחלתא דגאולה…

ובינתים התחילו ״ימי האביב״ ו״ימי החופש הגדולים״ ברוסיה, ימי שנות 6–1905, אחרי הריגת פלבה, והתקוָה אצל גרשוני וחבריו לשוב לחיים נתעוררה —

אבל התקוה, כידוע, לא באה. רבות מחשבות היו בלב, ועצת הגורל היא קמה.

– – – – – – – – – –

ובכן — הגורל! מלה סתומה ועמומה זו, שממנה אין מנוס מדי דַבּרנו בעניני חיים חשׁובים.

כן, גורל הוא. ואצל השנים שלנו, אבי־האב ונין־הנכד, אחד היה.

אבי־אב ונין־נכד. כי כשלושת יובלי־שנים יפרידו ביניהם, בין השׁנַים האלה; ויָמים ויַמים יפרידו גם בין מעשׂיהם. זה עזר לשלטון אחד כלפי שלטון שני, זר, וזה ביקש לעזור לעם, לעם נרמס ברגלים, כלפי שלטונו הוא עצמו, שהוקם עליו מתוכו. זה נתן את ממונו, בעיקר את ממונו, וזה נתן את נפשו, רק את נפשו. זה היהודי השולחני מן המאה הי״ח זיין את המרידה של השלטון האמריקני כלפי השלטון האנגלי בכספים העצומים שהיו נחוצים לה בשעת משבר; וזה היהודי האינטליגנט מסוף המאה הי״ט וראשית המאה הכ' זיין את הריבולוציה של העם הרוסי כלפי ממשלת־הדמים שלו בכוחות אינטלקטואליים ובבּוֹמבּוֹת, שהיו נחוצים לה…

לא ראי זה כראי זה — הצד השווה שביניהם, ששניהם היו גיבורים, בעלי כשרון אורגאניזאטוֹרי ענקי, שניהם גדולי־נפש ועדיני־לב עד לאין שיעור; שניהם, הזרים, עשו בשביל האומה העיקרית מה שלא עשו מאות ואלפים בנים עיקריים, ושניהם הלכו ערירים, באין יורש…

כי גורל ירושת השנַים האלה לנו — אחד הוא…

סלומון מת — ואיש מישראל לא ידע את ירושתו. כל נחלתו היתה כלא היתה. ורק כעבור הרבה ימים, לאחר שיוצאי חלציו עשו עושר מחדש, על דעת עצמם, התחילו קובלים על כבוד־היחוס שגלה מהם: אבי־אבינו הציל את אמריקה! את ״החוב העצום״ שוב אין אנו תובעים — הואיל ואתם משתמטים מלשלם — ואולם כבוד לשם אבינו אנו דורשים. אנו מוותּרים על דררא דממונא, אבל לא נאבה לוותר על הכבוד! היאך! זו פאטריוטיות וזה שכרה?! בדברי ימי שחרור אמריקה אתם פוסחים עליו — מה לעשות? אבל איזה מטבע של כסף — אם לא שׁל זהב — הַתיכו לזכרו, למען לא יֵרָאה, כאילו לשוא, חס ושלום, היה כל עמלו בשביל אמריקה האהובה עליו. הגם אתם, אזרחי ארצות הברית, תשלמו אי־טובה ואי־כבוד תחת טובה! לא תהא כזאת באמריקה שלנו!

הזכות על דרישת צדק כלפי חוץ השאיר סלומון לזרעו אחריו. ולסופרים היהודים השאיר עוד מקום להתגדר בו כלפי פנים, או יותר נכון, כלפי הַחֶצְיָם־פנים וחֶצים־חוץ, ולהוכיח על ידו ל״יאהודים״ שבניו־יורק, כי לא רק הם הסולת, כי גם היהודים הפולנים אינם סובין. הנה אתם מתאמרים, כי רק אתם האזרחים הנאמנים לאמריקה… ולאפוקי… והנה לפניכם יהודי פולני לפני מאה שנה — ראו!..

וסופר יהודי־רוסי כי יתרגם את זה לשפת מדינתו והיה ה״נופך״ שלו בשיטין או בין השיטין: תנו גם לנו שיווי־זכויות ותראו איזה ״באנקירים" נקים לכם! עוד לא תדעו מה אתם מפסידים לעצמכם בחוקיכם המגבילים. זכרו את הסלומונים!

וגרשוני? מה הוריש לנו הוא?

– – – – – – – – – –

כן, בתולדות שחרורה של אמריקה, אשר ילמדו בבתי הספר, יפסחו על שם חיים סלומון; בתולדות שחרורה של רוסיה, אם תגיע שעתה של זו, אפשר לא יפסחו על גרשוני וחבריו (האינטליגנציה הרוסית במובן זה היא ״קוֹרֶקטית״ למדי). ברם, לנו, בין כה וכה — אחת היא. סופר־ההיסטוריה לבנינו אנו, אם יבוא, לא רק שיוכל לפסוח על כגון אלה, אלא ודאי יעשה כך, אם רק יהיה נאמן לתעודתו, תעודת היסטוריקן עברי, לבלי להכניס להיסטוריה העברית שלו את כל הגדולים שיצאו מן הגזע העברי… אלה אינם שייכים!

ר׳ חיים סלומון, שנשכח מן ההיסטוריה האמריקנית, אינו שייך גם לנו. זוהי עוּבדה!

לנו אינו שייך. בהיסטוריה העברית, בדברי ימי פעולות הכוחות העממיים העבריים בגידוּלם ובהתפתחותם, אין מקום לחיים סלומון, מפני… מפני אותו טעם: מפני שאין לו מקום בהיסטוריה האמריקנית­…

–?!

–!!

שעת־משבר היתה אז לתנועת־השחרור בארץ אמריקה. לא היה לעומדים בראשׁה הכסף הנחוץ. ואולם הלא לא יתָכן לחשוב, שלולא היה שם השולחני היהודי הפולני, שבא במקרה לאמריקה ורכש כסף באמריקה ומאמריקה והלוָהוּ או נתנוֹ לראשי העם האמריקני, שאסרו מלחמה נגד השלטון האנגלי — שלולא הוא היה שחרור אמריקה מעוֹל אנגליה נדחה לימים רבים. לא, לא יתכן לחשוב כך אף רגע! כי הכוחות הגואלים כבר היו בעין, העם העובד האמריקני כבר היה, צבאות־אמריקה כבר היו, ואשינגטוֹן ומדיסוֹן, רבי המדינה, כבר היו, וגם הזהב, העדוּת הבולטת לעושר־הארץ, כבר היה; בידי זה או בידי אחר, מתווך זה או מתווך אחר — למאי נפקא מינה?

במנוחה גמורה רשאית ההיסטוריה האמריקנית לעבור בשתיקה על המתווך היהודי, במקום שהיא מרימה על נס את כל גיבורי המרידה, גדולי בני הקיבוץ ובאי כוחות הקיבוץ. במקום שאלה עומדים אין מקרה יחיד יכול לעמוד. וסלומון הפועל הלא היה רק עוזר מקרי ויחידי. לא איזה ציבור יהודי בכוחותיו הקולקטיביים השתתף כאן בתנועה, כי אם יהודי פלוני אלמוני. לא שליח־ציבור היה סלומון, כי אם שליח־עצמו. והרי אף בריבולוציה הרוסית לא ציבור יהודי בכוחותיו העממיים השתתף, כי אם יהודי פלוני ויהודי אלמוני היו בין הנואמים, בין הכותבים, בין מסדרי־השביתות ומכיני־הבּוֹמבּוֹת. מעטים או רבים — לא זה העיקר. העיקר הוא, שדא ודא, הכא והתם, הסיפור הוא לא מרבים בלשוךיחיד, כי אם מיחיד — יחיד או יחידים רבים. זהו, לפיכך, מחוץ לכל היסטוריה — גם שלהם וגם שלנו…

גם שלנו. ולאו דוקא משום ״התבוללות״. ר' חיים סלומון היה חבר נאמן לקהילת ישראל בפילאדלפיה. ואפילו גריגורי גרשוני הודיע לבא־כוח הממשלה הרוסית: יהודי אני! — והוא אז תלוי בין חיים ומוות… יתר על כן: בסִפרו בשׂפה הרוסית, שאנו עומדים בו, הוא מוסר אפילו אניקדוטה יהודית על המלמד והעז בחיבה יתירה, ובמקום אחד הוא מזכיר את אם־זקנתו העבריה ואגדותיה שהשפיעו עליו… אבל כל זה לשוא! כל זה לא יועיל לו כשם שלא תועיל לו לגריגורי האומלל גם כל זרותו לרוסיה, שהתבטאה כל כך — מבלי משים ובבלי יודעים — ביחס למפלות הרוסים במאנג׳וריה (אמנם, מעין יחס כזה היה גם לפרקליטו הנכרי ולחבריו ממפלגת ״רצון־העם״ — כן… ובכל זאת, לא שמחה כזו!). הוא, למרות כל זה, היה פרי התרבות הרוסית, רק הרוסית! כאבי־זקנו חיים סלומון את כספו, כן לקח הוא את כל תרבותו ברוסיה ומרוסיה ולרוסיה נתָנָהּ. מהו האלמנט היהדותי שׁבזה?

– – – – – – – – – –

שנַים — והגורל אחד: כף־הקלע. חלקם גם לא ״בהם״, ב״גויי־הארצות״, וגורלם ההיסטורי גם לא בנו, בגורלנו, בהיסטוריה שלנו.

כן, זה ודאי. הם הנם מעֵבר להיסטוריה שלנו. ואולם… אנו… ההיסטוריה שלנו… גם זה ודאי.

ודאי! אוי לה להיסטוריה, אם גורלה וגורל אנשים כאלה — שנים הם ולא אחד; ואוי לו לגורל, אם סדרי הקיום וכלליו נשתנו עליו כל כך, עד ש״פרוּדוֹת״ כאלה הנן מחוצה לו —

״בכלל מאתים מָנֶה״ — כלל ידוע הוא. וגם זה הכלל: שני מָנִים עושים מאתים. ואצלנו גם מאתים מנה אינם עושׂים מָנָה. במנים, לכאורה, אין מחסור, ישנם וישנם — ועוד איזו, מנים הראויים להתכבד — ומנה אחת אין. מה לצרף יש ויש, כמדומה, והצירוף — איה הצירוף?

[״בשעה זו״, ג׳; אלול תרע״ו; החתימה: בר־יוחאי]

לא היו שום דברים ביני ובינו; רק הכר הכרתיו, ״כך", מרחוק. ואף לא בימי ״מלחמתו״: קודם לזה, שתים־שלוש שנים קודם. ואף־על־פי־כן, כשחבריו באים עתה להציג לו ציוּן בדברים שבכתב, קול אומר לי: הילָווה.

– – – – – – – – – –

הרושם שעשה עלי ווֹלמן היה, כאמור, מרחוק: איזו פגישות ספוּרות, ארעיות, איזו חילוּפי־אמירות חולפים, בקיצור, ״חומר״ פחות מכשיעור ל״הוצאת משפט״. ואולם, איך שיהיה, ורושם היה; ודוקא לא ארעי, דוקא רושם קבוע: בדרך כלל, שבאותו וולמן יש דבר־מה, ודבר־מה אופיי.

את צלצול־קולו איני זוכר; ואולם גופו הממוצע, המלא, פניו השחומים ועיניו המלאות ברק כמו חי יעמדו לנכחי; עד היום יעמדו; ולכל הימים.

במזרח אנו נמצאים, בארץ־הקדם. כמה עינים מבריקות איכא בשוקא. על כל צעד ושעל. הדלקת מצויה בעיני אנשי־המזרח. ואולם הוא — מעולם לא פיקפקתי, שאותו תלמיד שׁחרחר בעל העינים הרָבות ברקים, אינו מילידי־המקום! כי עיניו הבולטות־הבוערות לא הבריקו סתם: הן היו מלאות ברק, יותר נכון, אור; הן האירו… לי האירו…

ושוב: במזרח אנו, בארץ הקדם. רפיון המין האנושי. וברחובנו — רפיוךהרפיון; ובאותה פינה שברחוב, שבה התהלךְ המנוח — מה כי נרבה דברים? בחורי־ישראל, מְקק־בחורים. ואולם גופו המוצק הוא, של אותו בךאדם, עליו השׁלום, היה ספוֹגי, גַרמי, כמעט מלא און. דבר־בלי־עוֹל היה יצוק בו. כולו אומר הכנה לפרוֹק עוֹל, ועוד יותר מזה: לשאת עוֹל, לכשיהא הלה ראוי לכך שישאוהו…

– – – – – – – – – –

ואף על זאת יִזכר הרושם, שהיה וולמן עושה: שפתיו היו מגחכות, וגיחוך זה לא היה מגוחך!

כי מי מאתנו אינו מגחך ואינו מגוחך? את מי מאתנו אין הגיחוך עושה למגוחך? מי מאתנו אינו מגוחך פה, ביחוד? מי מאתנו, ה״עולים״, ה״חלוצים״, ה״בונים״, אינו מגוחך על הפוֹן הזה, הארצי־ישראלי? ובפרט, ודוקא, בעת שאנו מגחכים את גיחוכנו הנתעב…

והנה בו, עד כמה שאני זוכר, לא נמצא מעולם לעיני צד זה שבגיחוך. ואשר על כן, בכל פעם מדי סרנו איש מעל רעהו, מדי נפסקה פגישתנו המקרית, הייתי מהרהר: אדם זה ראוי לאהבה.

– – – – – – – – – –

והיה פעם ליל־אור בירושלים, ליל התקדש־השבת. אני, רואה ולא נראה, התרוצצתי בסמטות, ואיזה כוסף־תָּפתּה בכולי לחברת־עלומים, לאיזה אוויר של צחוק וטיפשות־ילדים. אז חשבתי במדווה־כלימה: מה המקום לכוסף־מאֵרה זה בלבי? והרי אלמלי נזדמנה לי חבורה כזו, לא הייתי יודע לעשות אתה אף שני צעדים.

ובאותו רגע עלו באזני קולות־שאון צעירים, קולות־שאון אדירים. ומתוך השאון גערת־צהלה: ״אל תפסיקוני, ואם תפסיקוני — איני רוצה!״ ואחריה מקהלה של ילדות, פה אחד: ״לא, לא, אדוני, האדון״… ואחריה התפייסות: ״טוב, אבל מנוחה תהיה!״

המנוחה לא היתה. ובמקומה: כתפיות של ילדות־ה״מעון" הרציניות־הצחקניות, מדרך כפות־רגלים נאוות, התלהבות של תלמידות בשנות־הלימודים הששית, השביעית. המולה תמה של התגדרות והתרַצות ושׁל כניסת איש לעולמו של חברו…

החבורה הצעירה זינקה לפני פתאום מעבר לקרן־זווית של אותו הרחוב, ואני, הגבר, כדרכי, מיהרתי לשוט מפניה ולהיטשטש. ואז, על פני, מבלי להכירני, עבר בראשה, בראש חבורת־חמד זו, נישא על גליה, נתון כולו בתוכה — ובאיזו טבעיות! ובאיזו חיוניות! ובאיזו התמכרות! — הוא, תלמיד הסמינר של ״עזרה״: יעקב וולמן.

וחשבתי: מי ממכרי ה״חשובים״, ה״אינטליגנטים״, המוֹרים, התלמידים הגדולים, הסופרים וכו' אינו מגוחך בהתהלכו עם ילדה צעירה — על אודות עצמי כבר לא אדבר — והלה, אדם זה — לא… הוא מתהלך עם המון ילדות — ולא… ואף קללת־הגיחוך ממנו היא והלאה… לגמרי, לגמרי.

כך, לפחות, נדמה לי באותה שעה. הן אני ידעתיו, סוף־סוף, רק מרחוק.

– – – – – – – – – –

כן, ידוע ידעתיו רק מרחוק (ואת מי אדע מקרוב?) ולא אוכל לציין בבהירות את מהותו. ואולם זה בהיר לי: הוא היה בעל מהות, אחד מבעלי־המהות המעטים.

ועוד זאת אדע. לפני איזו שעות, כשעוד לא עלה על דעתי כלל לישב ולרשום את השורות האלה, ואני עילעלתי לי לתומי בדפי משורר אחד, במאמר שכתב על אודות חברו, והגעתי למלים: ״כל מעשי ידיו הם כאותם פירות־ה קיץ הבשלים, שמקרוּם־הביכורים השחום שלהם נודף ריח רווה וכבוּש״ — ניצנצה לפני עיני דמות־דיוקנו השחומה שלו, של וולמן.

יחי זכרונו בלבבי!

[תרע״ז. חוברת ״ציון לנפש על קברו של החבר יעקב וולמאן ז״ל". החתימה: י.ח. ברנר]

מכל בית בישראל ו“לכל בית בישראל”. זו היתה הסיסמה שלו. ובה גבר ועשה חיל. בפרט בסיפא דקרא.

מכל בית בישראל – בתור סופר ומספר, ו“לכל בית בישראל” – בתור סולל נתיב בשביל ספרי אחרים, בתור מו"ל.

על אודות בן־אביגדור אני מדבר.

עד דורו של בן־אביגדור ידע – אם ידע – הסיפור העברי וראה – אם ראה – רק את בית־ה“חדר”, בית־ה“ישיבה”, בית־ה“קהל”, בית־ה“רבי” – באחת, רק אותם הבתים מישראל, שיש בהם פרובלימה לציבור הישראלי באשר הוא ציבור; בן־אביגדור היה אחד־הראשונים בחבורת המספרים הצעירים מלפני חצי־יובל שנים, שמלחמת־הלב, המלחמה בין “אהבה וחובה”, של נערה תופרת אחת כשהיא לעצמה, כבר היתה להם ענין שירי לענות בו; ש“אָשרם” של פלוני שואב־המים ופלונית המשרתת הרעיד את לבם לספר על אודותיו בפרטי־פרטיות; שעינוייה של “מוכרת־דגים” אחת הכו גלים בדמם לתנות אותם כמו. הסיפור העברי יצא עם בן־אביגדור אל “רחוב־היהודים”, התחיל לעשות ביקוריו ב“בתי הרחוב”, בכל בתיו, מבלי פסוח ודלוג. כל בתי ישראל נעשו חשובים בעיניו, חשובים וראויים לראיה.

מה שנוגע לאופן־הראיה – “מנחם הסופר” קרא לו לאותו אופן ריאליסמוס. יהא ריאליסמוס. הרי, איך שיהיה, והקולוריט של המקום והזמן – זה התנאי הראשי של הסיפור הריאלי – היה, כן היה כמעט בכל אותם הסיפורים. איזה קולוריט – זוהי כבר שאלה אחרת. הריאליסט – ודאי שאין לקרוא לבעל הרומן “לפני ארבע מאות שנה”. האספקלריה המאירה – ודאי שאי־אפשר לומר ביחס לסיפוריו כגון אלה, הראויים מאוד למקרא לבני־הנעורים. אין ספרים בידי מְהַגר, ולא אוּכל עכשיו לחדש את רשָׁמי מקריאת סיפוריו של בן־אביגדור, אבל די לי מה שאני זוכר, בכדי שלא לפקפק בצדקת המשפט האמור. בן־אביגדור לא היה מצרף קו לקו, ואפילו כקַבַּק, לא היה חוֹפר בדקר, חפירה אחרי חפירה, ואפילו כברשַׁדסקי המנוח, כי אם מושיב או מעמיד את גיבורו ומזיל דמעות מעיניו ומסעיר אנחות מעומק־לבו. אבל לגבי סיפורי יעקב שמואל טראכטמאן ואפילו לגבי “שמחת חנף” ו“גמול ישרים” היו ודאי גם אלה הציורים הסנטימנטאליים די ריאליים. סוף־סוף, לא בטל בהם הקב המציאותי בששים של הזיות בטלות. סוף־סוף, נתגלו מתוכם לקורא איזו נקודות מן העולם, וכמדומני שלא אעקם הישרה, אם אומר, שהיה בהם איזה צעד אמונתי קדימה, אפילו ביחס לסיפוריו של יל"ג. כי אם נזכור את “העצמות היבשות” – האם לא תהיה לנו אפילו “ר' שפרה” די־טלולה ורווית אמת־החיים?

ואולם הניצוץ השירי שבנשמת בן־אביגדור לא היה, כנראה, גדול בכל אופן, ולא יכול להחזיר מעמד ימים רבים. בשביל להתמיד בכתיבת סיפורים עבריים דרוש, שהתביעות לא תהיינה גדולות (כמו אצל רפ"ס), או שהשמן במנורת הרוח, ויהיה מאיזה מין שיהיה, יזל בלי מידה (גם זה היה אצל רפ"ס). אבל לבני דורו של בן־אביגדור חסרו שני התנאים האלה. אחרי ברודס וברנדשטטר, שגם הם – הראשון לא גמר את אשר התחיל והשני היה מספר לכשירצה – התחילו באותו הדור להשתמש בצורה זו של ספרות, – היה, כנראה, בזה צורך־השעה ודחיפת־הלב שרצה להתעורר לתחיה – אבל גם המעולים שבהם, מלבד א. ז. רבינוביץ, התחילו כבן־אביגדור וּפסקו כבן־אביגדור (ראובן ברַינין, עזרא גוֹלדין וכו'). ה“היסטוריקן” של ספרותנו הצעירה ודאי ישים לבו לעמוד על החזיון הזה.

בן־אביגדור פסק. אבל השפֵּעַ השפּיע גם בסיפוריו המעטים. השפיע בתור מסַפר. על זה אני יכול להעיר. מבשׂרי ומבשׂר־חברי חזיתי את זאת. הוא היה נר קטן, אבל הוא האיר. על זה אין לחלוק. ומסַפּרי הדור הזה, בין אלה שכבר פסקו כמוהו, בין אלה שעודם עומדים על נפשם הסיפורית, רוחשים לו תודה בעומק־לבם. זה ודאי.

ואולם לבן־אביגדור המו"ל, לבן־אביגדור מעל “ספרי־אגורה”, לבן־אביגדור הסולל נתיבה לספרותנו “לכל בית בישראל”, חייבים לרחוש תודה לא רק חצי מנין מסַפּרינוּ אשר אתנו כיום, כי אם כל משוררינו, סופרינו וקוראינו. כל אלה שיודעים, כמה קשה היא העבודה, אשר עלתה בידו לעשותה; כמה קשה הוא להביא לשוק־הספרים העברי אפילו ספר אחד – לא רק עשרות ומאות, כאשר הביא בן־אביגדור, ברוך יהיה!

זכורני, לפני כעשרים שנה היה הדבר. חבר אחד משלי, שהקדימני בנסיעה לוארשה, והוא סופר־אסתיטיקן במהותו, שלח לי מכתב משם, להוֹמל, ובו זילזל קצת, כדרך הצעירים, בכבודו של בן־אביגדור, שכבר יצאו לו אז מוניטין. המילים “סוחר” ו“בורגני” לא היו שם באותו מכתב – חס מלהזכיר! – אבל כדומה לזה ומעין זה: בעל טעם לא מזוקק… “שמַן־לחָיַים”… – – – ובא אותו מכתב לפני אחד־התובעים, לפני הלל ציטלין ונתמלא חמה.

– אין חברך זה מבין כלום! – קרא – בן־אביגדור – זה לא מו"ל בעלמא. כאן יש אהבה ומסירות־נפש. זהו מסוג האנשים המסייעים ליצירה, ועתיד הוא להיות מילדת גדולה לספרותנו. הזהרו בכבודו של בן־אביגדור. זהו איש־המעשה בעולם־הרוח.

[מתוך העזבון. תרע"ז?].