(רשימה)
בה., עיר המחוז, הייתי אז. הימים היו ימי קיץ. בלילה הראשון לבֹאי שמה מצאתי מנוחה תחת כפת השמים “בחיק היקום”, כלומר על האכסדרה הבלתי מקורה של הקלויז המפאר וה“אריסטוקרטי”, בכנוי ה“המון”, גמילות חסדים. ואולם ממחרת בנטות צללי ערב והיום רד, התקדרו השמים בעבים ויהי מטר סוחף נתך אל ערמות האבק אשר ברחובות, ואוכרח לבקש מחסה מזרם וללון הלילה “בצל קורה” – ובכן נכנסתי הקלויזה פנימה.
ובקלויז – שעת “בין מנחה למעריב” בכל הדרה: מנורות־פאר מתנוססים, נרות סטאַרין דולקים, יהודים נכבדים מופלגים לומדים “ש”ס“, פשוטים – “עין יעקב” ו”חיי אדם"; אחרים מבלים עת בשיחה בטלה; בחורים אחדים, בני “בעלי בתים”, דשנים וטובי־לב, אברכי־משי מהוגנים, מלמדים־מורים – משוטטים בקלויז בעלמא. דבר־תורה, פטפוט, חדשה עירונית, עתונות, תנועה, חיים, – עולם כמנהגו נוהג…
ישבתי אל אחד השלחנות הארוכים המכוסים בנטפי־חלב רבים אשר לפני הכירה הצחורה והחלקה – והתבוננתי. לא הרחק ממני עמדו ארונות גבוהים ורחבים מלאים אפלת בין השמשות וכרכי ספרים עבים, ודלתותיהם הפתוחות היו בעיני כפיות־שאול לבלע נשמות צעירות ורעננות ולשמר עליהן את דרך עץ החיים… מכותל־המזרח עלה אברך חסיד הדור ובעל צדקה גדול, כפי הנראה, ואחרי הסתובבו מעט בהצנע לכת מסביב ל“יהודי יפה” שישב מימיני, התיצב רגע ותקע לידו בהסתר, כביכול, איזו מטבע ונפנה לאחוריו במין העמדת־פנים משונה כאילו לא עשה כל מעשה טוב כלל… יצורים רזים בבלויי־סחבות וציציות מגואלות שחֻפשו זה רגע מחדריהם־קבריהם המעופשים התפרצו ביתה המדרש בקול־שאון קל ויתנפלו כהרף עין על “המשגע” שישב באחת הפנות ו“טען”… ביניהם היו אמנם גם ילדים חפשים מעול דואגים מדריכים ו“מלמדים”: יתומים קטנים ויחפים מצוינים בהמשובה שבפניהם ובהכליון־לאכל שבעיניהם… בקרן דרומית־מערבית על הספסל שאצל הפתח ישב ישיבת־נזיפה כפוף ודומם איש לבוש עִדים, בעל עינים גדולות, שקועות ומבלבלות, זקן מגודל פרע ופנים מוזרים ואדומים אדם־חולי… והפנים כמו נודעים לי מתמול שלשם, כאילו ראיתים בקרב המים1… מי הוא ומה גורלו? מה עבר עליו? מה תספר בת־הצחוק המרירה המתלוננת בסתר הסדקים של שפתיו הנעות והצרובות? מה תורה הזרות שבכל מבנה גויתו ותארו? מה הצפון בהדומיה המצוינה שבישיבתו? למה קשות ככה למראית העין שערותיו השחורות שנראו מתחת למצחת כובעו הקרוע? למה מיראות כל כך בבותיו הארוכות? מה התלאה אשר מצאתהו?…
בין כה וכה והכל חשך ויתלבש בכסות־לילה. אז נגש אל השלחן שישבתי לפניו משרת השמש ויעמיד עליו נר מודלק. וכרגע הושם לבי כלה אל האיש הזה – – – ידע ידעתי אמנם, לבשתי ולהותי, שהמודה כיום אצל אנשים חשובים לקחת חמר לשיחותיהם ולמחשבותיהם טרגיות יפה ורומנטית, גבור־נעלה אובד, איש נשגב נכשל, כחות עצומים מתגוששים וכאלה, והוא, אותה הבריאה שלקחה את הגיונותי והסתכלותי, לא הביע אף אחת מאלה, – בכל זאת לא יכלתי להשתחרר מאותו הדבר הנסתר ששעבדני להגות.
זה היה אברך בלי חתימת זקן, בעל פנים קטנונים שקמטו ולא עת, חטם שרוע ואברים וגידים משחתים ומדכאים מהכאות בידי שמים ובידי אדם… עינו הימנית היתה עורת והשמאלית – פקוחה לחצאין ומלאה פחד ותמימות… ה“חלַדַיקה”2 השחורה והישנה שעליו, אשר היתה מחגרת בכעין מטפחת ירוקה ולחה מעט, השלימה את ההרמוניה הגמורה שבכל פניו וגוו הקצר והרפה…
כשכלתה התפלה, כבה הוא את כל המנורות זולתי נר־התמיד הדבוק אל עמוד הבמה וחתיכת הנר שהעמיד בידיו על השלחן. הקלויז הורק מאנשים. השמש הראשי, איש זקוף ורם בקומתו שעיניו הערומות והחושדות, שמלתו היפה וזקנו השחרחר־צהוב והמרוסק לקצות נתנו לפניו הגאותנים הדרת עבד בית אצילים. סגר ברעש את הארגז שעל הבמה, ויצלצל במפתחות ויצו פקודות אחדות למשרתו. ויהי את דעתו ללכת לדרכו. אך בטרם צאתו החוצה הרגיש בי – ויעמוד.
– מי אתה? – נתן בי עין חודרת כשוטר מלידה.
– אדם…
– המ… ומה אתה עושה פה?
– לא כלום…
– הא?!
– ללון אני חפץ.
– מ – מה?!
ה“מה” הזה יצא בקול כזה עד שלמרות מצבי הרעוע חלף הרהור נעים במחי כי לשוא ידאגו הרבה מדיפלומטי ישראל פן בהיותנו ב“מדינתנו היהודית” יחסרו לנו שוטרים ופקידים משלנו; – לאיש שעמד נגדי חסרו רק מילי דמלבר: קנה רובה וחרב על ירך.
– ללון – שניתי, באין דרך אחרת.
– ל – ללו – ן?… לך! כרגע! אל תעמודה!
כמובן, לא חשבתי ולא מצאתי לי לחובה להחיש ולקים את הגזרה הבלתי נעימה הזאת. פני מגרשי נמלאו דם קצף וקנאות: הוא, כמובן, לא היה רגיל בסרוב. מבלי המלך אף מעט שלח את ימינו להחזיק בצוארוני (כלומר: בערפי, כי צוארון לא היה לבגדי) ולהוציאני מן הבית, אך כרגע חזר בו, אף כי לא הרף ממני במשפט־התראה ועצה, “לשמע בקולו – וייטב לי” “לבל הרבות לדבר וללכת” “לבלי לחכות עד הוצאה באונס” וכאלה.
– איצה! איצה! – פנה אל משרתו בקול גדלות – יצור חכם! היש לך פנאי לשמוע לדברי? נ – נו!… דומה שאתה, פקח, יודע כי אינני נפנה לשהות פה, כי “שליחות” עלי… התשמע, בריה דאפילו באלף לא בטיל? מחר בבקר כבאי הלום כבר יהיה הקלויז מכבד היטב לא כיום… התשמע לאשר אנכי מצוך? ולמען השם אל תניח פה ללון אדונים כאלה… שים את כבודו אחורי הדלת… השומע אתה? ואתה, בחור, – שם הוא את פניו אלי – לשוא כל עמלך… אין לי פנאי להתעסק בך הרבה, אבל לון לא תלון פה…יודעים אנו את אחיכם… לא די לי אותה ה“צרה”… “בן עירו”… “בן עירו”… נו, איצקה, אני הולך!
המלים האחרונות, כפי שראיתי, כונו לאותו היהודי המוזר שישב בקרן דרומית־מערבית וענינָני לפני חצי שעה. הוא האחד נשאר בקלויז וכל העת התעסק אצל הכירה הקרה והפתוחה ויצלצל שם בכלים ובצלוחיות…
ובכן נתגלגל הדבר שבצאת השמש נהיה בעל דברים דידי – הוא בעצמו, איצה משרת השמש. כמובן לא השתמש הוא בכנוי “כסיל באדם” ולא דבר אתי קשות כאדונו, אלא בקולו הדק המצפצף בגמגום של פיוס ובתחנונים של בשת דבר על לבי ללכת. ביהדותו נשבע שאי אפשר: “הוא” יגרשהו… איש קשה הנהו… השמש – אַי־אַי…
– נו?…
– לא אלך…
– בודאי, בודאי, ללון בחוץ… רפש ובצה… אבל… אַה… – ואחרי נענעו הנעת עצבון בראשו הקטן ורגע־דממה של ישוב הדעת, הוסיף: – מי… מה אתה… עושה?
תשובתי: “לא כלום” הפליאתהו. איך אפשר? הוא דמם שנית רגע, אחר כך נמלך לשאל מאין אני? חשד, בכל זאת, לא נשמע בקולו גם לא נראה בעינו השמאלית.
– מאין אנכי?… יהי: מנבוכה! –
– מנבוכה? מנבוכה? כך? – ומתנועת הרצון שעברה על פניו ראיתי כי “נבוכה” מסתמנת במחו כעיר רחוקה מאד מפה וכי דבר זה נותן חני בעיניו… הוא כמעט שכח לרגע את הדין ודברים שיש לו עמדי וכילד ממש החל לחקר מה רחוקה “נבוכה” שלי מעיר מולדתו הוא…
ואולם כרגע הושם קץ מן הצד לכל השקלא־וטריא המשעממת הזאת, כי אך השמע נשמע השם “נבוכה” בינינו – ואותו היהודי בעל הבבות הארוכות התעורר פתאם ויגש אלינו:
– הא? מאין? מאין? –
– למאי נפקא מינה?
– למאי נפקא מינה… למאי נפקא מינה… רוחו סער – ואתה האמנם לא תכירני?
– לא.
– לא? את שלמה? את שלמה חתן נתן הנגיד?
לא נפלאתי על אשר לא הכרתיו תכף. היכול לעלות על דעתי רעיון, כי אותו האברך המרומם והמהולל, נשוא הפנים, חתן גביר העיר – הוא העצם המעוך, הסחוף והמקולל הזה? היכלתי לשער כי אותו האברך הנהדר, אשר שרשרת שעון זהבו נוצצה למרחוק, ילבש קרעים כאלה? ואותם הפנים אשר עצבונם התמידי נסך בהם הוד ויפעה יהיו למרודים ושזופים כל־כך? היכלתי לחשב כי במשך שנים אחדות מעת נדדו מנבוכה, משום מעשה שהיה, יהפך באופן כזה לאחר?
לימים נודעתי שהוא היה נודד מקלויז לקלויז בערים הגדולות. עת רבה לא יכל לשהות במקום אחד, כמו נתכוון להגיד במדתו זו שלטיפוס בני־אדם שכמותו אין מקום בהאי עולמא. פעמים רבות קרה לי להפגש עמו אחרי כן במקומות שונים. מהלך מחשבותיו לא היה: למה אני פה? – אלא: מדוע לא פה? הוא מִעט לדבר, לאכל; ספרים לא קרא כלל, ורק יי"ש שתה הרבה הרבה מאד, כמה שהשיגה ידו. בקלויז “גמילות חסדים” שהה, כיוצא מן הכלל, כירח תמים, יען שם לא שמו אליו לב – ורק זה היה רצונו, ומשרת השמש, שגם הוא לא חכה ולא דרש כלום מן החיים, “נתאהב” בו ויסוכך עליו לפני השמש הראשי בדבר שקר לאמר: בן־עירי הוא…
האיש שלמה זה ערבני לפני איצה שמותר להרשות לי ללון. האחרון לא מרה פי רעו, אך בתנאי כי אשכים ממחרת בטרם בקר והלכתי לדרכי, פן ימצאני השמש הראשי בבאו והיתה אחרית מיטיבי מרה וגם אני לא אנקה.
אכלנו לחם שלשתנו ושתינו “הטִפות המרות”. שלמה השכור היה במצב של התעוררות־נפש עזה, דבר שאחרי־כן בהתגוררי עמו פעמים רבות דירת־ארעי הרגשתי בו לעתים מצויות. בשרטוטי פניו נראו ענויי סתירת־לב: כפי הנראה העירותי בו אז למרות דמותו שכבר שכח הכל ואין לו שום קשר לאיזה דבר שהיה, זכרונות תוגה מרים. פניו היו פני להבים. בידו הרועדת החזיק כוס יי"ש ובפיו גמגם חצאי־מלים…
– “ואומר שגם זה הבל”… “ואומר שגם זה הבל”…
איצה שתה אך מעט, ואולם החמר החריף כנראה השאיר בו רשם חזק גם במעוטו. עינו הקטנה נרטבה, קומתו הננסית כמו נקטנה. רגעים אחדים ישב תפוס בשרעפים, אחר כך התעורר לאט לאט לשפך שיחו בחיקנו ולספר מכל המוצאות אותו בחייו, כלומר: מכל הבוז, הכאב, העלבון… האמנם לי נודעו רק פרטים, למשל, כי זה ארבע שנים שהוא “משמש” בקלויז מעת אשר קרהו האסון, שהוא מקבל שלשה זהבים לשבוע ואכילת “ימים” אצל בעלי־הבתים, שנערי הקלויז לועגים לו בלי הפוגות, קוראים אחריו מלא, חושבים אותו לחצי בר דעת והוא סובל מהם קשה. ואולם ספר־חייו בכלל נגל לפני תכף בהביטי בו לראשונה: מראהו הגיד לי מיד שברנש זה הוא אחד מאלה שבעיניהם הם אינם מוצאים להם זכות לחיות מרב שפלות, מאלה הסובלים עמוק בדממה ובהשקט ותרעומתם היא תרעומה אלמת, תרעומת עינים גרידא, מאלה המקמצים במלת־הגוף “אני” ובקשתם באה בסגנון “לו, אלמלי”, מאלה זבובי־אדם החלשים שלדעת חכמים רבים אין צערם צער כלל לעורר אי־רצון בהיותם למאכל להשממית – אמנם לכאורה אין זה מן הדין קצת – אבל כיון שדרך העולם בכך אסור להתמרמר, וכל המתמרמר נקרא שוטה…
– “ישתה וישכח רישו”… – המה השכור כל העת – וישכח?… הכל… וישכח? ישתה וישכח? ישתה כדי שישכח? – – הא? ואיך הדין אם אינו שוכח? האַ? ואיך הדין אם אי־אפשר לשכח? נו? “ישתה וישכח”… עצה טובה!… “ואמר שגם זה הבל”… בעצמו אמר זאת… קהלת… לשיטתו?…
– אי אפשר לשכח… כך, כמדומה, אתה אומר, ר' שלמה? הא? – התנער איצה לשמע הדברים הבלתי־מקושרים של רעו וישתפך גם הוא בשיחה נוגה ונלעגה ובשעת דבורו התעקם פיו כמעט קט ופניו העלובים קבלו העויות משונות – אי־אפשר לשכוח?… אסכים, אסכים… אעפ"י שבאמת, באמת… מה אשמה היא?… דומה… מה אתם אומרים? היא אמנם לא עשתה כבת ישראל… לפנים גם לא נשמעו דברים כמו אלה… עון פלילי… אמת ויציב… אי־אפשר להכחיש… אי־אפשר לשכח… ואולם… הפך הדברים… לחיות עמי? עמי?… מה אתם אומרים?… הכל אמרו כי כזאת לא תהיה לעולם… הכל… הא?… והיא בעצמה אמרה בפירוש בפני… גם לכתחלה וגם אחרי כן אמרה… בפירוש… כי תאמין… נו, מה אתם אומרים? הא?
– אַה! עוד אותה האשה החילות – קרא השכור זועף – אֶ, אישון! חדל מפטפוטי־הבל… הנשים… קהלת היה חכם ממך… הוא ידען… ואני? איני יודע? אָ, ידעתין! על פי נסיון… הכל ידוע… הכל בהחלט… אין כל חדש להגיד…
– הוא הדבר כי “עם הארץ” גמור אני… נשמע קול חנינה והצטדקות – בור דאורייתא… גם “חומש” לא למדתי… אבי היה עושה־כלי־עץ… דלות גדולה היתה בביתנו… לחדר הלכתי פחות מ“זמן”… ומן ה“תלמוד תורה” גרשתי… ראש גוי היה לי ולא יכלתי להבין דבר… לא ידעתי “להעביר הסדרה”… לא הועילו כל ה“הריגות”… ואבי, עליו השלום, גם הוא היה הורגני כשהיה מכה את אמי בחבלים… כעסן נורא היה… וי־וי על הראש, על הראש… מקום אחר לא ידע… אל הספסל היה אוסרני ומכה בלי שעור… ולו ידעתי על מה…
מעין הנאה היתה על פניו בספרו את העובדות האלה; במין צחוק שיש בו חרדה, דאבה וגם ענג עֻקמו שפתיו בזכרו את התקופה הזאת. הוא הוסיף במתינות:
– רק “זכות אבות” היא שנשארתי בחיים… “זכות אבות” גמורה… שתי אחיותי הקטנות מתו ביום אחד ואני חי עד היום הזה… חי… רק עם הארץ אני… לא זכיתי… עוד בהיותי נער קטן, הרבה הרבה לפני “בר מצוה”, הייתי לשוליא דנגרי… אחר כך לשואב מים עד אחר חתונתי… חתונתי… אוי, צדקת, ר' שלמה, אי־אפשר לשכח… מה אתם אומרים? –
אנחנו לא אמרנו כלום. אני לעסתי את הלחם בתכיפות ושלמה גמא מן הכוס אשר בידו. חלונות הקלויז היו פתוחים. נגשתי ואשקיף החוצה: ערפל־אפל וחשך בלול… רוחות לא טובות מנשבות ומתאמצות לכבות את “נר התמיד” הרועד והשוקע מרפיון אונים… העבים רודפים איש את רעהו וחונקים ועושקים ומסיגים גבול – – האמנם ממהלך כזה יטהרו השמים?…
עצבת נוראה כסתני… עצמתי את עיני ואמלא הרהורים… לא רעיונות נכבדים, לא הגיונות נפלאים, לא מחשבות הוגי־דעות הנולדות על פי תכנית מסוימה ומדעית, היוצאת בקרירות, במנוחה, בהנאה, הנכתבות בהצטחקות של הכרת ערך דעת עצמו שעל שפתי “החכמים” ו“המלומדים” – הפלסתרנים; לא, לבשתי ולכלימתי בפני אנשים גדולים, לא באלה זכיתי להמלא אלא – בהרהורים… הרהורי איש לא למד, הרהורים עפים באויר ומרפרפים באין־סוף, צועקים מרה, חודרים ומזעזעים, בוקעים ונוקבים עד התהום, מעינים ומנקרים באשפת המון מעללי־איש, מסתכלים ובודקים במסתרי הבריאה וסדריה, נגשים אל התעלומה, הסודות והרזין הממלאין כולא עלמא, שוקעים בנהרי הזעה, הדמעות והדם השוטפים מחברנו בשעת אשרנו, מבקרים ומנתחים את החיים הנרקבים עם כל הגזלה, הסכלות, הפעיטות והשקר שבהם, מתפרצים ועולים למרום, שואלים ושואלים: הוי, מה כל אלה? מה? – – איככה לחיות ומה לעשות? – – היבאו הימים וחדל האדם מהיות חית־טרף קטנה והיה לנשגב ולעליון? – – מתי, הוי מתי, נהיה לאחרים, לחדשים? – מתי תכלה כל הרשעה כעשן? – מתי תמלכנה הקדושה והרוממות? מתי ישתררו ההוד שבנצח וההתבוננות שבתפארת ככל הויתנו? – – –
פקחתי את עיני… החלכה הנדכא והנרמס עודנו יושב על מקומו… איש־הרוח בן־עירי ממלא את ריקנות נפשו בכוס שבידו… – והיה הקרח הנורא בלבי…
מהרתי להפסיק חוט רגשותי לבל יסתבך ויתבלבל… שבתי למושב שלשתנו.
שלמה, כנראה, זכר מחייו איזה דבר מעיק ומכאיב למאד ויחל לטען את איצה על התקשרו באשה… וקולו בדבר הזה היה קול־חזה מבהיל…
– למה, אני שואל אותך, שוטה שבעולם, למה ומדוע? האַ?… שאל את פי, הבל? שאל את קהלת ויגדך…
– אי, ר' שלמה, ר' שלמה, מאין לי לדעת דבר? עם הארץ…
– עם הארץ! – צעק השכור בחמה ויניע בראשו למעלה ולמטה – ואני?… הא? למדן? חכַמתי? יודע־ספר? מפולפל? – ולידי מעשה… הא? הבל־הבלים! –
וככלותו לדבר הדברים האלה התנפל על הספסל ולא פתח עוד את פיו. גופו התטלטל מצד אל צד ופניו היו מלאים חולי נעכר ואדם להבה. ואיצה ישב רגע מבלי נע ויבט ברעו, אחרי כן קם באנחת דממה ויוציא מאחורי התנור שק מלא תבן ויניח למראשותי חברו בזהירות של כבוד. אף הגה קל לא הוציא ורק לא חדל מהניע בראשו. בשובו למקומו החל, אחרי דממה קצרה, להמשיך את שיחתו באזני.
– בודאי… אני האשם… ר' שלמה צדק… – אַ, ר' שלמה… – אבל… בכל זאת… מה אתם אומרים?… בחור בן עשרים וארבע הייתי… אבי כבר היה בעולם האמת… הוא מת בטרם היותו בשנת הארבעים… ואמי שנשארה בחיים בלבלה את ראשי… יומם ולילה לא נתנה לי מנוחה, יומם ולילה… מה אתם אומרים? היא היתה חרשה ובלה ותשכב כל העת על התנור… לא היה למי אף לבשל מעט נזיד… ואני עובד כל ימות החול כמו שצריך להיות, כחמור ממש… נו, יום־השבת בא – מנוחה, קפיטל תהלים, אבל לא יותר… לטיל לא אהבתי כאחרים, כברוכ’קה השואב־מים למשל… זה לא היה ממנהגי… דומה שמעולם לא עשיתי רע לאיש, ואף על פי כן היו הכל מתקלסים בי… הכל… זקנים עם נערים… מה אשמתי לא אדע… הנאה גדולה היתה להם להסב לי עגמת־נפש… ואני בושתי מפני הכל… אני בעיני… בישן אני… חה־חה… ללבש בגד חדש אני מתביש… הכל לועגים… הא? מה אתם אומרים?
– נו, אני יושב בית כל היום… ישן, יושב, מביט בחלון וחוזר וישן… יגון, ידידי, יגון!… כמו מחטים מתחתי… ללכת לטיל אין חפץ… לבית־המדרש – לא־עת, כי הלא ללמד לא אדע, בעונותי… ובבית – קשה הישיבה… הכל, הכל חיים, מקבלים ענג שבּת – ואני מה?… הנני אמנם… ובכל זאת… איך להגיד? – גם נשמתי לא צנון היא… חה־חה… הא, מה אתם אומרים? – ואמי עוד לא תתן לי מנוח… “מתי אזכה? מתי אזכה? שא אשה בטרם אמות… לכל יש כבר נשים וילדים”… ואני בעצמי – גבר הרי הוא גבר… מי יודע, לו אשה צנועה וטובה – אולי היה יותר טוב… ומלבד זאת, איך אפשר באמת להיות רוק לעולם?… מי עושה ככה? הא? מה אתם אומרים?
– נו, ויחלו לדבר בי נכבדות… ועוד הפעם שחוק: חתן יפה! מי זה תאבה להנשא לך? חה־חה־חה! והעיקר ברוכ’קה היה ממרר את חיי ומכלימני בכל עת מצא… את “בעלי־בתיו” לא בזתי ממנו… חס ושלום! – כך… בלי כל שנאה… ענג בעלמא… רבון־העולמים בראני כזה, ומי יריב עמו? ובכן החרשתי ואצפה לחסדיו יתברך… אֶ – אֶה! –
אנחת־לחישה עמוקה ונענוע של יאוש בימין ובראש הפסיקו לרגע את הספור המקטע.
–… ואז החל השדכן לשדך לי את השדוך ההוא. במשך זמן קצר היה ראיון. למה אאריך? אני הייתי מרוצה תכף… לסוף אמנם לא התנהגה כבת ישראל, אבל – האמת היא אמת – מעלות רבות היו לה… אדם! חיה, שובבה, שמחה תמיד… משתכרת: עשרים אגורות ליום היתה מקבלת בבית חרשת לגפריתיות – האני עוד לא אחפץ?… ואמנם כשנודעתי, ידידי, שהיא לא תאבה – נהיה לי… לא אדע מה זה היה לי – כל העת… באמנה פחדתי מפני מה… ואולם, מה לעשות… יהי אלהים עמה… מסתמא לא ממנו יצא הדבר… הא? מה אתם אומרים? הכן אדבר? – אבל הסוף היה אחר, לאסוני, – המשיך איש־שיחי באנחה חרישית, קבורה ומתפרצת – בעיר אמרו כי לה ישתדך שמרקה הפולטבי… לא, לא ישתדך כי אם ביניהם איזה אהבים – עגבים – מי יודע – ורק נדוניה חסרה… אביה היה אורג ואביון מדכא… שמרקה עבד עמה ביחד בבית החרשת… כעבור שבועות אחדים לראיוננו נסע שמרקה פתאם לביתו… אני זוכר שבאותה השבת באתי אל ביתם… הכלה בוכה… הכל עצבים… נדהמתי! בעוד ימים מועטים – אני מספר בקיצור – היו תנאים… הכל אמרו כי אבותיה כפוה ותסכים… בכל זאת הייתי שמח שזכני ד‘… אבל שמחתי היתה עד ארגיעה… ראשית לא חדלה הכלה מבכי ולא דברה עמי דבר… אחר כך כעבור ירחים אחדים יצא לעז… ידעתי אמנם ששמרקה הוא לא אַי־אַי־אַי ביראת ד’… בחור מהחדשים: נמהר, קל־במצוות ועז פנים – ובכל זאת לא האמנתי בשום אופן… ואולם כל החבריה של העגלונים ושואבי המים הרעימוני מאז על כל מדרך כף רגל: מה שלום כלתך, איצה? שמריל הפולטבי איש חיל! היה – ואיננו… קיצור הדברים, ידידי, אם אמרתי לספר הכל – אין מלים בפי…
פה הפסיק מספרי. לראשונה נרגע מעט ויסמך את ראשו בזרועות שתי ידיו החלשות ויצלל בדומיה רגעים אחדים… אחר כך נזכר כי עוד לא ברך ברכת המזון על הלחם אשר אכל, ויחל לברך בלחש, ואני התהלכתי בקלויז אנה ואנה ואסתכל בשפתי השכור שהתנודדו.
הוי, כמה מרירות בצבצה בנדנוד הזה!
ובלבי התיצב אז כמו חי זכרון בהיר מחייו הקודמים טרם עברו… ואזכור המון עובדות, אמרות ומחוות; ואזכור את התמהון הכללי שהיה בנבוכה העיר הקטנה אחרי אשר הוכרח האיש הזה מטעם הגביר חותנו לגרש את רעיתו הצעירה והיפה אשר כבר ילדה לו בנים ולעזוב את העיר. כנופיות אנשים־נמלים עמדו בראש הומיות, פיותיהם היו פתוחים וימללו, הרבה ספורים ואגדות יצאו בנדון זה ויעברו מפה לפה. יש אשר ספרו בהתפעלות והתעוררות רבה איך ראוהו בעיניהם עצמם מתהלך ביער הסמוך אל העיר ומדבר אל נפשו כמשגע גמור, ועוד זאת, כובעו היה מונח אצל אחד השיחים והוא היה גלוי ראש. יש אשר ספרו בהתול על דברי הבלבול שהתמלטו מפיו אחרי הגט: את פירוש כל הדברים אי־אפשר היה להבין, אך קוטבם ותמציתם היו צערו ואסונו מה שהוא משאיר אחריו “קדישים”… עד היכן מגיע מח מהופך! “ספרי־טרפה” נחוצים לו ו“קדישים” – למותר.
שמעיה הפרוש, החסיד החבד“י, הסביר בארוכה ב”בית הליובַויצי" לפני עדת יהודים את המהפכה הנפשית של הסר מן הדרך, ויספר על מה התבלע הריב בין החותן וחתנו: עוד אשתקד כבר נפל סכסוך ביניהם; ר' נתן חפץ כי גם שלמה יהיה “מתנגד” כמהו, אבל האחרון קרא קול אחד כי אינו יכול בשום אופן להשאר מתנגד, כלומר, לראות רק את קליפת התורה ולא תוכי־תוכיותה; הוא נמשך אל החסידות ו“הפנימיות” כמו במלקחים ממש, כלות־הנפש… נו, נתן הלא הוא – נתן! גסות־רוח ומחלקת… הרעיה התעלפה… וההוא גברא עמד על דעתו וסוף־סוף נסע “אליו יחיה” וחזר על כל “הכתבים”, לא הניח דבר גדול וקטן – ולא יצא בשלום. לאו כל אדם זוכה! קושיות חמורות נשארו בלבו – ונפגע… לדוגמה, ידוע לכל אנ“ש שרבא רבבות עלמין אשר לאין ערך ומספר כולהון רק קרן אור של אין־סוף, ברוך הוא, שמשתלשל למטה בהשתלשלות אין קץ, דרגין לפנים מדרגין, כדי להצרף בצרופים וצרופים דצרופים עד שישובו למקורן מזוקקין ומצורפין – דומה, פשוט בתכלית הפשטות, והוא, השוטה, שואל אחרי כל אלה: כיון דכל התכלית היא שיבה למקור – הרי סוף־סוף עולם הבריאה לאיזה צרך?… לכאורה יבין כל תינוק בלי כל ספקות שזה מחסדי הבורא ית”ש לבל יאכלו בני־נשי נחמא דכסיפא… למאמינים בני מאמינים דבר זה ודאי, בעזרת השם, ואולם נשמתו של אותו האיש היא מקליפת נגה, בבחינת נשמת אחר שקצץ בנטיעות כידוע, וד"ל… סופו הוכיח על תחלתו שבנסתרות לא היה לו עסק, כי יצא מרעה לרעה והחל להשפיק בילדי נכרים – ונתבלבל…
והכל זמזמו בשפתיהם, הכל נענעו בראשיהם, הכל נבאו כי בקרוב יצא מדעתו, מלבד אלה שטענו בחזקה כי כבר מטרף־בדעת הוא לכל הלכתו, כי היעמוד לב באיש בריא לעזב רכוש גדול כזה של ר' נתן? ואלמלא היה רק אפיקורס בלבד, לא משגע ממש – היה בודאי חוזר בו, והברירה הלא היתה בידו!
– וכי אפשר הדבר באמת, – חזקו אחרים הדעה הזאת – וכי אפשר שיחשב אדם בכל המוחין במה שלא הורשה ובדברים שלמעלה מן השכל ולא תטרף דעתו עליו?
נבואתם של מגידי מראשית אחרית אלה לא נתקימה לגמרה. רשמי פני שלמה והתכוצות קרני עיניו בשעת סערת נפשו העידו בו למדי שלהותו לא אבדה לו דעתו, כי עוד לחשו ניצוצות לוהטים באוד המצל־מאש הזה………………
* * *
היתה השעה השתים עשרה.
איצה, מבלי שאל את פי המוכן אני לשמע, שב לספורו בכלותו לברך. ישבתי. בעיני ראיתי כי היצור השתקן הזה, אשר מבטאו לא ברור ומלונו אינו מצטיין בעשירות נפרזה, לא ייעף ולא ייגע לעולם לספר את העובדה המשתמשת בתור מרכז־חייו, וכי במדה ידועה הוא משתדל למצא מלים נכונות וניבים מדויקים בשביל לתאר הדבר כהויתו. ביותר הרגשתי זאת כשהחל להביע לי את כל מצב חייו הפנימיים לפני החתונה ואחריה, וביחוד רגשותיו בשוב צוררו לימים מועטים לב. עיר מגורו וישכר חדר למעון באותו הבית ששכן בה הוא, איצה, את אשתו החדשה ויחיו כאשר צוה ד'.
– כפי פרנסתנו השתכרתי אז… וכמה היו צרכינו? שני אנשים… נו, השאר – היה כן: לי לא חסר דבר… מוכן הייתי לעשות כל אשר היא רוצה… והיא… גם היא שנתה לטוב, גאותה הושפלה… לא התעמרה בי ופשיטא ללעג בפני – חס ושלום! היא היתה ככל הנשים… ורק לקחת את אמי לביתנו לא הסכימה… נו, הלב כואב בודאי: אם זקנה… אבל מה לעשות? לריב אתה לא יכלתי… אינה חפצה – יהי כדבריה… בעת ההיא, לכל־הפחות תמכתיה ונתתי לה ל“הוצאותיה” כי תגור באיזה מקום בשכנות – והלא רע היה שבעים ושבעה כש“אחר המעשה” עזבתיה לגמרי בלי מגן ומחסה… (הידעתי אז באיזה עולם הנני ומה אני עושה?…) ד' האחד יודע מה היה קצה! האמללה נשארה לעת זקנה כאניה בלב ים… העודנה בחיים עתה?… אָי־אָי־אָי, לעתים קרובות היא באה אלי בחלום פצועה ועורת… הלא רק בן אחד אני לה…
הוא כמו התנודד. שעה קצרה דלה עינו לאפלה שבחלון כמו משם תבקש להודע הסבר הנסתר… אחרי כן שב לענינו:
– נו… אמרתי, אם לא בעשר אבל במנוחה נחיה… ברוך השם! אבל היינו דאמרי אינשי: “האדם יחשב והקדוש ברוך הוא ילעג לו”… אָ־אָ־אָה, כנראה ד' לא רצה… עלג אנכי… אין מלים בפי לספר הכל… לזה נצרך אדם מושלם… כחצי שנה… אפשר לאמר, חייתי ככל האנשים… אחר כך קרה הדבר הראשון… היא… היא… – הפילה ילד מת… לא טוב! צער גדול!… ובכל זאת, אפשר שהייתי שוכח הדבר בקרב הימים והיה – נו!… אבל בעוד זמן קצר אחרי “הדבר” בא פתאם הוא, העוכר־ישראל לעירנו… דבר־שטות יזָכר, אמרי אינשי: אני זוכר שבשובי אז בערב הביתה ואמצאנו שוכן בחדר השני – לא ידעתי את נפשי מרב צער… מה? מה? – איני יודע בעצמי… לא טוב – ודיו… לבי הגיד לי אמנם… מיום בואו נשתנה הדבר תכלית שנוי…
פה פֹרטו פרטי השנוי: ציורים שונים ומעשים רבים שבאו בגלוי ובסתר כאחד, רגשות מוזרים, מענים ומדאיבים של הכרת שפלות עצמו, של בשת מפני חטאי אחרים לנפשו, של קנאת גבר רפה בחזק ממנו, של תקוה נכזבת פעמים רבות, של הכרח להודות באפיסת אונים שאין להכחיד הרעה, של יראה מפני שחוק הבריות והצרך להעלים, לדום בהתפלץ הלב מלעג שאננים – והכל היה כמו מטושטש קצת ובאופן משונה… באחת: “דרמה” קטנה, פשוטה ומצויה העמדה באותם שני החדרים הצרים, דרמה שהנפשות הפועלות בה תוכלנה להיות רק מהמין ההולך על שתים…
לאחרונה הגיע איצה בספורו לאותו הבקר שדכאהו כלה ויביא השנוי המוחלט בחייו, ויסיעהו מעיר מולדתו, ויפרידהו מעל אמו האובדה, ויחזירו ימים רבים על הפתחים בתפוצות ישראל, ויביאהו, לבסוף, לה. העיר הנכריה לו להתגולל בקלויז ערירי, גלמוד, בדד ולסבל חרפה ומצוקה גדולה ביום הזה.
– זה היה כששה או שבעה חדשים לבוא “הממזר” ההוא, בתקופת טבת. היום קצר והעבודה בלי שעור: צריך להספיק מים לכל בעלי הבתים, והלילות, להיפך, ארוכים, ועל כן היה מנהגי בימי השבת לשכב לנוח תכף אחרי ארוחת־הערב ולקום בשעה השלישית, לערך, ללכת לקלויז “חברה משניות” לאמר “תהלים” לאור הנר. עליך לדעת, ידידי, שבעיר מולדתי יש אמנם בני אדם המנוערים מן המצוה, אך יש שם גם יהודים אחרים לגמרי: בימות החורף בשבת הקלויז “חברה משניות” פתוח כל הלילה. ובכן השכמתי גם אז כמשפטי ואתלבש ואצא בלאט ובחשך על בהונות רגלי לבלתי אעוררה… לבי היה נשבר ונדכה למדי גם בלי זה ולא אביתי לעורר עוד לעגה… הם הלא היו לועגים לי וקוראים אותי בשם “ירא שמים”… שניהם כאחד היו טובים… בבית־החרושת עבדו מימי שחרותם… תורה לא למדו – ואיככה יש לדרש מהם כי יהיו יהודים כדבעי? ואמנם בנשף אשר לפני הבקר ההוא באתי רעב ומצונן ועיף – שבור ממש – מבית־התפלה… אני ממהר לקדש על החלות… היא שם בחדרו… נו, דבר רגיל… “מלכה! מלכה! קידוש!” והם – חה־חה־חה! בצחוק מופקרים… כאלה “הגוים” הלועגים ליהודי… ולמה אני מספר לך, ידידי, כל אלה? – להגיד לך כמה היה לבי נמס וצערי – אין לשער… לדבר עמה בזה ידעתי כי אין כל תועלת… ומה אדבר? אך לא!… אני אומר דבר שקר: פעם אחת לא התאפקתי ואחל: מלכה, כך וכך… איני זוכר בדיוק מה דברתי… היא שכבה על המטה ואני יושב – ואיני יודע מאין נמצאה לי אז לשון כזו… אבל, ידידי, מה תדמה עשתה היא? – אשה… כראוי לא דברה… לא דברה כדבעי… לכתחלה כמו נתעצבה וכעסה… אחר כך – צחקה… “לדבר רק עמך, איצה בעלי?… חה־חה־חה!” נו… וכשהיתה היא צוחקת ידידי, היו נעשים בלבי נקבים, נקבים… אָי־אָי־אָי עולם טוב! נו, מה יש פה להאריך? אשובה לעניני… במה אני עומד? כן… יצאתי ואעזוב את דלת הבית בלתי סגורה כמימים ימימה… הלבנה האירה “מחיה נפשות”… נהניתי מאד על אשר השכמתי קום… לקור החזק הלא הורגלתי, ברוך השם, ובבואי לבית־המדרש החמתי את עצמי היטב, היטב אצל התנור… אני הייתי מהראשונים… ואשב לא הרחק מר' אברהם זכר צדיק לברכה… ר' אברהם הגרודני היה אז עוד בחיים והיה “מגיד” חומש בבית מדרשנו… כל השומעים עוד לא התאספו… ישבתי – והוא, זכרונו לברכה, למד בפני עצמו “מדרש” או ספר אחר… מאין לי לדעת? “עם הארץ”, בעונותי, מאומה לא למדתי… ואולם באמת אף שלא הבנתי למודו הרגשתי ענג־שבת באמת ובתמים וגם דעתי נחה מעט… אַה, יסלח להם הרבונו של עולם… שלא כשורה יתנהגו עמדי – יהי ד' עמהם!… האשמים הם?… אנשים פשוטים… לא ידעו איך להיות יהודים כדבעי… נחמתי את עצמי, נחמתי… הטיתי אזן ללמודים… גם בלאו הכי הנני, ברוך השם, בור שאינו מבין דבר – אך אז הרעותי להבין מבכל ימי השבת… אין הדברים נכנסים כלל לתוך אזני… כמעט איני שומע כחרש מלדה… והלב – טיָך־טיך־טיך… בלי הרף אף רגע… התשמע? – כתּקתּוק השעון ממש… “הלב הוא נביא” אמרי אינשי… וזה אמת? מה אתם אומרים?… אני אומר ה“תהלים” בלי דעת כלל… חוזר אחרי עמוד אחד עשר פעמים… ובקרבי כמו איש אחר יושב ומגרה בי: “רחמנות” עליך… רחמנות גדולה… מה הם חייך?… ככלב הנך בביתך… כאב, ידידי, כאב אנוש!… בקיצור, הבקר האיר, כל היהודים כלו ללמד ויכונו להתפלל ותיקין… אני גם כן הייתי מתפלל תמיד במנין ההוא ואח"כ הייתי הולך לביתי לשתות “ציקוריה”… ואז, ידידי, בבקר ההוא – איני יודע איך היה זה, גמרתי אמר להתפלל במנין השני וללכת, לעת־עתה, הביתה… איככה אֹמר זאת? – איזה רוח משכני לביתי, להותי, או – מי יודע – שבח לרבון העולמים!… אצלנו היהודים הלא לא דבר קטן זה… “אשת־איש”… שכחתי איך אמר הרב כשבאנו להתגרש… מלה חמורה… אֶה!… הא? מה אתם אומרים?
– נו…
– נו, אני שב לביתי, נגש אל הפתח – נעול! ואחל לדפק אחת, שתים, שלש… תמיד הייתי בא בשעה התשיעית והייתי מוצאה ערה ולא ידעתי מנהגה: היורדת היא לנעל את הפתח אחרי לכתי בטרם בקר אם לא? בקיצור, אני דופק עוד… אני דופק כרבע שעה… אין פותח!… על לבי לא עלה, בכל זאת, כל דבר רע חלילה… ידעתי כי הם מצחקים, משתעשעים, מתאבקים יחדיו וגם זה דבר לא טוב מאד – אבל… מה? וה“משומדים” הם? בקיצור, אני דופק עוד… וכל דפיקה דופקת גם בלבי: סטוק־סטוק… בשרי סמר… חם לי וקר – אין פותח… אני ממהר לפתח תריסי־החלון ולדפק בשמשות… ולנגד עיני חלפה בחפזון בריה לבושה לבנים… אני הלא הנני בעל־מום, ברוך השם, היטב לא אראה, ואדמה כי זו אשתי הולכת לפתח… אני מחכה ומחכה – אין איש… ובכן מי זה עבר? הא? בלבי – “חלשות” ממש… האמנם? נכון הדבר כנכון היום… אַי־אַי־אַי… אָי־אָי־אָי……………
– – – – – – – –
פני המספר התנוצצו באימה. עינו הפקוחה נמלאה גם היא יראה נוראה והעוררת התנודדה בחרדה. לפי ראות עיני אמנם עוד רבות היה את לבבו לספר מחייו ש“אחר המעשה”, אחר הודעו… אך שלמה, שהתעורר משנתו ע"י שעולו, הפסיקו לגמרי בהתנפלו עליו על אשר יספר… למה? – הוא שואל… מי יוכל להועיל?
– שכבו, פתאים, שכבו! לספר ספורים ישבו!… הא? – יסורים… במי האשם? נו, למה? למה? למה כל הדברים? – נו…!
איצה נבהל, בחשבו כי רעו ישן הוא, ובהחלו בדממה לסגר החלונות ולהכון לשכב, מלמל בפני עצמו שאי־אפשר להתאפק, אי־אפשר, בלב… בלב…
– שכב גם אתה, ידידי! – הפסיק התנצלותו ויפן אלי – כי עליך הלא לקום במהרה… בעוד שלש שעות?.. הוא איש קשה… השמש איש קשה… כמעט כקצין, כהגבאי… רק מפניו הוא ירא בעצמו… והיה במצאו אותך פה ירים קול־זועות: איצה! איצה! רגלך בל תוסיף להיות פה… גנבים אתה מניח פה לישן… חה־חה, בעיניו כל דל – גנב… הא, מה אתם אומרים? –
– אנשים ישרים! תפח רוחם… כרסים עבות… דם־עניים… – הגה השכור בקול חצי ישן.
– גם לישן לא יוכל… – התאנח איצה – הוא אינו ככל השכורים… צרות… מילא אני – נו… אבל איש כזה… איש כזה…
שכבתי על הספסל והקשבתי לקולו של איצה ששח בלחישה כי אם יגרש – לא יירא… אין רע… גם בלי זאת הוא צריך לשוב אל אמו… ה“יאהרצייט” של אביו הוא בי"ז בשבט – ולה הוא בן יחיד… “קדיש” יחידי… הוא יצבר מעט כסף… ב. רחוקה, רחוקה, אבל הוא יחזר על הפתחים עד באו שמה… “קדיש”… – וישן.
השכור שכב פרקדן והשתעל. בשעולו כמו צלצל הד קריאתו: הבל בהחלט… הבל בהחלט…
רגעים אחדים טבעתי גם אני בזרם הרגשות המדכאים והמבלים האלה… אחרי כן הזדעדעתי וכל חושי התקוממו בי: האמנם? רבונו של עולם, האמנם? –
… ולוּ גם אין עמדה תחת השמש, לוּ גם אין תכלית מסוימה לכל אלה, לוּ גם… לוּ גם… – – – בכל זאת… בכל זאת – האמנם?
לאחרונה: האמנם הבל כל אלה השעבודים, המכאובים והיסורים האיומים שבהם רוחשים כתולעים כל הבריות והיצורים, כקטן כגדול?…
וכעבור שעת נדודים של רגשות מתרוצצים והרהורים מבולבלים בדבר השאלות העולמיות של ההויה והחדלון, הטוב והרע, – קמתי מדאגה פן אישן ובא השמש הראשי והפלה את מכותי ורע גם לאיצה בעבורי, – ואצא החוצה.
הגשם פסק, אך השמים עוד לא הטהרו, האויר לא צֻחצח, כוכבים אין, עמוד השחר לא עלה, הרוחות המזיקות לא חדלו מהפיח…
מאחרי צל־חיים, צל מעשים, צל אנשים; ולפני – חשכה שבאורה וצללים, צללים, צללים…
הוי, עולמו של הקדוש ברוך הוא!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.