לאחר ששׂם את הדבר בחיקו, הרגיש, בכל תוקף התבלבלותו, כי עליו למהר ולעזוב את המקום, אשר הוא עומד עליו –
ויצא.
נר ה“יארצייט”, שדלק על החלון מבפנים, אָצל אור כהה גם אל החוץ, ולאור זה נראו פניו הכמושים המקומטים, המכוּסים בחיוורה, עיניו הטרוטות ורטובות ממוגלה אדמדמה, שמילאה את זוויותיהן, קומתו הכפופה, הדלה, הסחופה, המטפחת הדקה, הקרועה והמלוכלכה בכתמי רבב, שהיתה כרוכה על אזניו ועניבתה מתחת לזקן הקטן הנרקם משערות לבנוניות, נקרחות ונושרות. האור האיר גם את ה“דבר”, אשר מתחת לקפוטת הקיץ המסואבה, מעל לחגורה, המשוללת כל צבע.
הרוח הסוער קידם את פניו. נדמה כאילו המתין לו כל עת היותו פנימה, ומיד ליציאתו נחפז להתנפל עליו בזעף ולשלוח בו את מחטיו הדוקרות. אנחת-נהימה חרישית התמלטה מבין השפתיים היבשות, אך מחאה בקול לא היתה. –
ההלך הרחיב את צעדיו. לבו היסס והמה בחזקה. מוחו נמק, נמק, ובראשו – בלבול, בלבול… שם בקצה הרחוב… בקצה הרחוב…
הרוח הוסיף להתקצף, להשתער; חיילים הגביר להפילו, להכריעו. והוא ממהר ללכת, אך רגליו כושלות ומתמוטטות. הדבר אשר בחיקו מציק לו, מטביל את כל גוו בזיעה קרה; הדומם, הדבר, שאין בו רוח חיים, כמו התרחש מתחת לקפוטה, התרחש והתנודד…
– ר' ח–י–י–ם! –
מי הוא זה הקורא בשמו?
הוא הופך את פניו לצד הקלויז, שולח מבט מוזר אל העבר ההוא: אופל שמה… איש מתנודד…
בלבו מתרקמות מלות אחדות ושורטות שרטת דם…
בקחתו שיער, כי אחד העניים המחזרים על הפתחים שכח את זה על החלון; אך בצאתו נוכח, כי לא כן הדבר. הם שוחחו יחדיו; הפרוש סיפר, כי רֵיזה הגבאית, תאריך ימים, הביאה בשבילו היום חצי כיכר לחם. הרי שהדבר שלו הוא…
– ר ’ ח–י–י–
הרוח הומה; האזנים תיצלנה.
“אה… אין זאת, כי אם נודע… נודע הדבר… השַמש רודף אחריו להשיבו… הטלית נמצאה על הספסל, ונתברר, כי הוא נשא איתו את… הרים כַּסוהו! אנה יבוא עתה?… חיים הפוֹד-וואלנר, חיים הווילנאי, חיים ר' יוסיליס, זכרונו לברכה, יקח לו דבר שאינו שלו?! פת-לחם מן הקלויז?!”
מי מילל כזה לפני שנים אחדות? אל לב מי יכול היה לבוא הרעיון, כי הוא יבוא למדרגה כזו?
רסיסי שלג עברו כגלים על ראשו. הוא אסף שארית כוחותיו ויצעד הלאה.
… לפני שעתיים, בראשית הנשף, ישב הוא על אחד הכיסאות הצולעים מול מיטתה וייאנק דום. באזניו עלה קול נשימותיה התכופות, החלשות, שיעולה החנוק, הצרוד… רעמי קול תותח! מה אתה, כי מה יחילו?…
שברי מחשבות והדי רגשות נפגשו בתוכו וימלאוהא. המוטלה על ערש דוי היא אשתו, אשת “יורד”!…
“יורד”… ומתהום הנשיה עלה מאליו זכרון הימים הטובים…
הוא היה אז, בימים הטובים, משרת במרתף היין של מר קצין, גביר העיר; הוא עבד ושמח בחלקו. לפעמים יש, אמנם, שהיתה מבקרתו השאיפה “להיות בעל-הבית לעצמו, בעזר אלוהים, ולא להשתעבד לאחרים. לא ייחשב לו הדבר לעוון, לא להיות יותר משרת, עבד נכבש, עבד כנעני, לא ייחשב לו הדבר לעוון” – אך מלבד שזה היה בא כלל לא לעתים קרובות, לא היו אלו אלא דברים שבלב, דברים קבורים בלב… ביחוד אחרי עבור ימים רבים לכהונתו ולאחר שנתרגל בה, נחלש עוד יותר כוחה של אותה שאיפה לעמוד ברשות עצמו; להפך, הרעיון להחליף חייו המורגלים, השוטפים לאט-לאט, ולהתחיל באחרים – הרעיון הזה מילאהו מעין רגש יראה מטושטש.
וכמוהו, כן אשתו חיה, חולה זו, היתה משיבה תמיד על שאלות רעותיה בדבר מצבה, תשובה של “מה יתאונן האדם; וכי הרבה הפקדנו אצל המקום? לחם יש, ברוך השם”…
– נו, – היתה מוסיפה לפרקים בשחוק קל, הנראה כעין לעג ערמומי – מהצד המהופך… לתיאטרון ולרוטונדות אין אנו מספיקים… ראוי להסתפק במה שיש… וכמו ששמעתי את חיים שלי לומד ביום השבת…
ואמנם רב היה לה לחיה העונג לשמוע דרך האשנבים בעזרת הנשים את חיים שלה מגיד “עין יעקב” ביום השבת בקלויז, שהוא מתפלל בו, ומסביבו עיניים כהות, שחורות, גדולות ושקועות, פנים רזים, כחושים ודוויים, קפוטות של שבת מתנודדות ואזנים רבות מאזינות ומקשיבות. אמנם, יש אשר בערבי שבתות וימים טובים, בשעה של מנוחה וקורת רוח, התרעמה באזני אישהּ ותדבר עמו משפטים על אשר אין לה אלא שמלה אחת לעורה, “ומה תהא התכלית מזה”? אך מהתשובה השגורה בפי חיים בנדון זה: “אוי, שטיא, מאי אכפת לך? ומי זה לא יכירך, כי אשת רבי חיים את גם בשמלותיך אלה?…” – ניכר היה, שהוא מבין היטב, כי לא מעומק הלב יוצאים דברי התמרמרותה, כי אם רק לצאת ידי חובת נשים ושיחה נאה מלאה געגועים והתאוננות… רקב-הקנאה באמת היה מתעורר בה רק כשהיתה נפגשת ברחוב את “נותנת לחמה “, הגבירה מרת קצין הנכבדה, עוברת במרכבה, נטוית גרון ו”מתגאית כהמן” – או אז מצא לו יצר הרע מקום להסית לקנאה ושנאה; כי "מה נאמר ומה נדבר, מה אנו ומה חיינו ומה הוא האדם בכלל? אוי לנו, לא מלאך שרת, אלא בשר ודם פשוט "… אולם, בכל הימים, הלך הכל למישרים: הננו חיים, שבח לבורא עולם, ככל היהודים… וכמו שאמר חיים שלי ביום השבת…
וכה עברו שנים רבות בחיים “ככל היהודים”, עד אשר… נשארו פתאום – כרבים, רבים מן היהודים, שנגע בהם חוק-הגזירה – בעירום ובחוסר כל!
מר קצין, למרות כל בזבוז ממונו על המצאת איזו תחבולה ולמרות כל שתדלנותו אצל הגוברנטור לקבל רשיון לפתיחת מרתפו מחדש – תאוות נפשו לא באה ולא נהיתה; ויהי מוכרח, החלֵכה, להסתפק בעסקיו האחרים. ואז ניטל גם על משרתו המיסכן למַשכּן מעט מכלי ביתו, להשיג על-ידי זה מעט כסף ל“הוצאות” ולשים לדרך פעמיו.
כשנתים שבע המי-שהיה-משרת נדודים. הרבה מכרים מבין בעלי מכירת יי"ש, נודדים ללחם כמוהו, נפגשו בו על דרכו, הרבה אנחות מלוות בהקאת-דם צילצלו באזניו, הרבה דמעות רותחות ראה בעת מסעיו; אבל – כלום צרת רבים היא באמת איזו נחמה?…
הוא נאלץ לבסוף להצטרך לבריות – והעובדה הזאת דיכאה את חייתו כלה. אז גמר בנפשו אומר להיות מלמד באחד הכפרים אשר באוקריינה הברוכה. החפץ הלז, אמנם, לא על נקלה נמצא לו, כי הן רבו כיום הזה הבחורים הצעירים “הנשמות הערומות”, המשתוקקים ל“מטרה” הזאת, והם הלא “מושלמים גדולים”, קוראים כל מיני ספרים, אף הכתובים בלע"ז, “פחז כמים”, והוא – איש “בימי הירידה”, קרוב לארבעים שנה ויודע רק גמרא ומעט מקראות ותו לא; ברם, בעזרת סרסורים רבים, המוצאים את לחמם מהעסק הזה, ובזכות אבותיו שעמדו לו, מצא “מקום טוב”, מרגוע לנפשו ולגופו. הוא דימה, כי מעתה יוטב לו, גם כחמישה כסף הספיק לשלוח לביתו, אך גם שם – בכפר – הדביקתו הרעה!
ואז שב לעירו שבע ממרורים, מעונה, מדוכא ורפה ידים. את חיה אשתו, אשר בלכתו למסעיו לבקש את מזלו, היתה בריאה, רעננה, אשת-חיל – מצא, בשובו, שומרת את מיטתה, ולא בבית ההוא, שהיה מלא חיוּת, כי אם באיזו מפולת, אשר תסכון לדירת כלבים. המיחם הגדול, מנורות הנחושת, הכרים והכסתות – כל זה כבר אצל האדון טרפן, האברך החדש, הלווה לשבועות. שק מלא תבן נרקב, מכוסה בשכבת-אבק עבה – זהו מצעה. היא גונחת מלבה. צינה עזה אחזתה לבלי הירפא. כי כל העת אשר הוא, האיש, לא היה בביתו, התפרנסה היא עם שני ילדיה מכיבוס כותנות ושמלות, ובחורף האחרון בלתה שמלתה החמה מזוקן, וגם הילדה הבכירה לא עזרה על ידה, מבלי יכולת ללכת ערומה אל הנהר, ותיאלץ האם המפרנסת לשאת את סבל הכותנות והשמלות הזרות לבדה, והיא לבושה בגד קיץ פרום ומטפחת קלה על כתפותיה…
בראשונה ביקרוה אנשי החסד מבין השכנים, אך בימים האחרונים חדלו, חדלו, באמרם: הן הבעל השלומיאל שב… ידאג לה, הלא-יוצלח… ומלבד זאת, רבים הם הצריכים לרחמים מן היכולים לרחם לא בניד-שפתים לבד…
זה כירח ימים לשובו – מה יעשה עתה? אנה יפן?
לימי הקיץ, ב“זמן” הבא, יש, אמנם, עם לבבו לאסוף “חדר” ולעשות את תורתו קרדום לחפור בה, והתקוה הזאת היא האחת שנשארה לו, ולפיכך הַחזק יחזיק בה ולא ירפנה; אך הלא לראשית “הזמן” עוד מספר הגון של חדשים. ולעת עתה?
הילדים… גם רופא… רופא דרוש…
קר היה בבית… והאנחות המרעידות אש התפרצו מהלב הכואב בשעת כל החשבונות הללו נתהפכו לאד לבן באוויר הקפוא…
וכה ישב זמן רב בראשית הנשף, לפני שעתיים, ויתאפק, ויסבול… רגע התרומם מעל מושבו מבלי משים, ורעיון חלף במוחו על הנחיצות האיומה ללכת ולהשיג באיזה מקום שקל כסף, ויהי מה, ומשנהו הודבק כבמסמרות אל הכיסא, כשהוא מעיף את עיניו בפעם המאה אל כל עברי החדר, כאילו עוד לא נוכח עד הפעם האחרונה, כי אין מה לעבוט, והאדון טרפן ציווה עוד אתמול לבל יוסיף ראות את פניו ומשכון אין בידו!
לאחרונה כשל כוח סבלו: הילדה הצעירה, הקטנה, אשר שכבה כל העת מעל לכירה הקרה, שלא הוסקה זה כמה, והשמיעה נחרה מרוסקה, הרחיבה פתאום את פיה הקטן, ומלה אחת קטועה, מגומגמת, – כנראה, כלל לא בתור משאלה, אלא בהתאוננות רכה, יאושית – התמלטה מבין השפתים המצומקות – לֶ – חֶ – ם… – והביטוי הרועד השתפך ויזל מסביב, סביב, ויפעפע, ויתפשט, ויבוא אל תוך תוכו של האב, וייהפך שם לזפת בוערה, ויבער וילחך את מעט הלחות הנשארה, ויעש שַמות…
העש הנוסס החל עובד עבודתו פנימה ביתר אומץ, ביתר שאת!
ואיזה כוח נסתר, כוח אמיץ וחזק, שפך עליו את ממשלתו, הניסו מן הבית וישאהו אל הרחוב…
הוא שׂרה עמו רגע – ולא יכול לו.
ללוות פרוטות אחדות – נשאוהו רגליו. רעיון אחר, מטרה אחרת לא יכלה נפשו לדעת במעוף עין זה. הוא לא ידע, אף לא הרגיש את עצמו. יראה היתה בו להביט לאחוריו.
בדממה יצא מחורבתו. היא נרדמה. איש לא הפריעו.
– אתנפל לרגליו, אשק את עקביו! – שמע קול עז מפעם בקרבו, כשצעדי רגליו נכונו אל בית הנושה…
אבל גם קול אחר נהם בחשאי:
– לשוא… לא נכחד ממך… לשוא… תכתת רגליך… בלי משכון… לשוא…
הרגעים עברו. ההליכה לא פסקה, אך הרגלים התרפו בעבודתן: העינים חשכו.
פתאום נוצץ כברק הגיון מאוּשר במוחו ויאר ויחמם את כל בתי נפשו: הנה עוד נותרו לו לפליטה גדולה טליתו ותפיליו והם בקלויז “בית יעקב”, אשר בו יתפלל, כי לא לקחם הביתה –
בעד תשמישי-קדושה אלה הן אפשר שיוכל ללוות שני שקלים שלמים; יקרא לרופא, יקנה רפואה ויקנה לחם – בבת אחת!
ברגלים ממהרות נכנס הקלויזה.
– ר' מנדיל – פנה תיכף בהיכנסו אל השַמש מבלי ברכו בתחילה ברכת הערב כמשפט – במחילה, אנא הטרח את כבודך והוצא אלי את… טליתי ותפילי…
– טליתך ותפיליך… עתה? – ענה ר' מנדיל ואמר – בפועל ממש? דבר זה אינני מבין, בפועל ממש; איני מבין כלום…
– אנא הניחני… איני נפנה עתה…
– בפועל ממש, ר' חיים? שוב לדרך אתה מכין את עצמך, הא?
ואולם ר' חיים לא שמע כבר את השאלה האחרונה. הוא לא הרגיש גם בהניח השמש את המבוקש אצלו. ענין זר ומוזר בא פתאום אל לבו…
בעברו על יד החלון, לא הרחק מארון הקודש, חלף הדבר לפני עיניו… השחיר והבריק… ומסכת קטנה החלה בזה הרגע להתנועע בלבו, ותארוג שמה שלוש הברות: לַי-לָ-דים…
השעון השמיע תשע. בקלויז חצי דממה. אור וחושך מעורבים. מרירות-עצב. נר החלב העומד על החלון מעציב עוד יותר את חצי האפלה שמסביב. הקירות השחורים נטויים וכפופים כאבלים. הקרנות שוממות, נוגות, בודדות. אווירו של החלל דומה הוא כאילו לא שכח עוד את הימים ההם, אשר לא ישובו עוד לעולם, הימים אשר השמיעו בו יומם ולילה מנגינות עצבון, רינה ותפילה, דברי אלוהים חיים, אשר בנרות האירו בו כל פינה לפני היושבים ושונים, העמודים היו עמוסים משא לעיפה ספרים גדולים וקדושים, הגמרות וספרי השאלות-ותשובות העבים היו מחבואים-קברים לרוחות איתן, למנייני-מניינים של נשמות יגעות וטהורות… ועכשיו? בשעה זו?…
הוא הסב עיניו אל תיקו השחרחר – ופקפוק קשה התפרץ אליו: מי יודע אם יאבה טרפן להלוות על משכון כזה… הוא “ריסטוקראט”, ודבר כזה לא שווה בעיניו כלום… לוּ כסף או זהב… הוא יחל לדרוש ולחקור… יהודי היאך הוא נשאר כך… ואפשר עוד שהוא מצחק עכשיו בקלפים ואיננו בביתו… והם עטופים ברעב… פיקוח-נפש…
אז יעיף את עיניו לעבר המסובים, השמש והפרוש השוכן בקלויז, ושלח מבט חודר מאוכל באש זרה לכל סביבותיו: האין רואה?… הנה השמש לאחר שקיים את אשר שאלו מאתו, חזר וישב על מקומו לפני הכירה והוא משוחח עם הפרוש, חובש-הקלויז היחידי, שיחתו הארוכה, הממושכה, המרוכסה תמיד בשתי המילים: “בפועל ממש”. הנה הוא מדבר על הצרות המתרגשות ובאות לעולם, על הגזירות, שאחת קשה מחברתה, על הימים, שכל אחד וקללתו מרובה משל חברו, על מצב ה“מלחמה” והפוליטיקה, על צוק העתים ובעלי הבתים שנכסיהם מתמוטטים; הוא נאנח על ה“הכנסה” המתמעטת והולכת, עד שבפועל ממש הגיעה השעה להוציא את כל השיניים מתוך הפה, ומענין לענין על-דבר הקלויז בכלל, שבפועל ממש, הקלויז הוא חורבה גמורה, הקלויז… מיום ליום הוא שח ונופל, בפועל ממש, ואין איש שם אל לב… וי, וי, הרי הוא צווח ככרוכיה, בפועל ממש, הקלויז צריך תיקון! תיוהא קא חזי ביה! ומי כמוהו יודע, שעדיין אפשר לתקן… אמת, רובו רקב… אבל האשָיות מוּצקות, ברזל, בפועל ממש, כמה גזרי עץ יקרי המציאות ממש בכל אחד מהכתלים! וכל זה ילך לאבדון? אך את מי ידבר? ערלה אזנם! הרב הלא הוא פרא אדם, בפועל ממש… הגבאי נתון לעסקיו שלו… גביר ככל הגבירים… והעניים הלא הם עניים… בחינת “מקוצר רוח ומעבודה קשה”… אלא מי? הבחורים?… נבובי לב… הידפוק בחזם לב עברי? וכלום יש בהם ניצוץ דקדושה? אט!…
והפרוש מנענע בראשו נענוע מר ויצוא מן הפרטיות אל הכלליות: מן המפולת-הקלויז – אל כלל ישראל…
– גסיסה, ר' מנדיל, גסיסה בכל העניינים – יהלך כאוב מארץ קול השָׂב – שקועים אנו בשער המ“ט… אין בחור טוב בקלויז… הכל יצאוהו… הכל פנו לאלוהים אחרים, וכמאמר הזוה”ק… ימים רעים, ר' מנדיל, רעים, רעים…
הוא ניצב ומקשיב; מוחו קפא רגע; הלב מתכווץ…
אין רואה… אה?… ריבונו של עולם!…
היד הרועדת נמשכת – ולוקחת…
והרחוב הצר עטוף בתכריכים לבנים, לוּט בערפלי דומיה. הרוח הזועם לבדו שורר מקצה עד קצה ואין עומד בפניו. לרגעים תתנשאנה בקול רעש גדול ערמות השלג והתכוונו גם הן להתנפל על כל עובד בחימה שפוכה, כאילו מתכוונות הן להראות ולהודיע, כי גם הנה לא חידלות כוח, כי גם מפניהן יסבּו את הראש לעבר אחר בהכנעה ובאנחת חלש, כי לא רק נרדפות הנה הנן, כי אם גם רודפות …
והוא הנהו הולך הלוך וקרוב אל חורבתו. ברוחו הוא, אל מול פני הסערה, הוא נישא שמה. וככל אשר יקרב שעל אחר שעל, כן יהלום לבבו בקול יותר חזק ועז. פחד גדול תקפהו. מאין בא הפחד הזה? מה זה יהמיון כל מורשי לבו? מה זה תדאב, תכלה נפשו? מה זה רגליו תיכשלנה, תמהרנה?
הנה קרן אור דקה עולה מבעד שמשות החלון המכוסות כפור. על כרכוב התנור שם מנורת פחים זעירה, אשר מעל-זכוכיתה שבור ושפופרת-נייר משמשת במקומו. הנה האור שוקע… הכָלה הנפט?
ידו נתקלה ונגעה בדבר. הוי!…
הוי! כיצד יבוא מחר הקלויזה להתפלל? היאך ישא את ראשו לפניהם? איכה יביט ישר בפניהם מבלי אשר תאכלנו הבושה?!
אך הנה הדלת תיסוב על צירה… אנקת גוועת… הוא נמשך אל המיטה… נחוץ לקרוא למאן-דהו… קולו נפסק ונחבא… חלום בלהות… אור המנורה רועד… הילדים ישנים… חשכת רגע… אימה גדולה…
הוא שוכח כל אשר מסביבו; ראשו סובב, הולך; ידו נשמטת.
הדבר מתגולל ברפש על הרצפה הלחה!
ואור המנורה התעלה כמעט קט במלחמתו עם החושך; שביב תקוה… אבל היחיה אחרי אשר כלה לשד-חייתו? הנה הוא יורד, יורד, שוקע, שוקע, מיץ-מיץ –
ויכבה…
והלילה – ליל סועה מתהוללת. יתפרץ הסער אל הסדקים והחורים אשר בדירות הרחוב האפלות, ונשמע קולו בבואו פנימה, פעם כקול יללת הילדים הקטנים בהשתפך נפשם האומללה אל חיק אמותיהם, קול רך, מתחנן, פולח-חזה, ופעם כקול האם המתהפכת מעוצר רעה ויגון ללביאה טורפת אשר לא תדע רחם, קול של תרעומת פרועה ושבר לב בלי גבול…
אז ירים אבי המשפחה, שוכן הדירות האלו, את עיניו הנמקות אל התקרה – כשכל עצמותיו תחרדנה מקָרה – כאילו שאול ישאל את פי העליון המשגיח: עד אן לא ירחם? ונמקה גם התקרה לשמע השאלה נעדרת-הפתרון הזאת, ונמסו הכתלים והורידו מים, ובכו כולם עם בעלם יחדיו בכי גדול למאוד.
בלילי קיץ / יוסף חיים ברנר
א
הילדה מתייפחת ומשמיעה קול בוכים –
והיא, אשה בעלת פנים זועפים, בלים ומרירים ועינים דואבות ודומעות, שמתחתן גומות-תכלת, עומדת למעצבה על יד העריסה, מנענעת אותה, מנעימה זמירות בלחש ומדברת רכות וקשות על לב בתה, בת השָנה, כי תישן –
הנה כאב לב! הילדה יָשנה זה לא כבר כראוי כי כל הלילה נדדה שנתה מעיניה בצבות לה מעט הבטן, - והנה התפרץ הביתה פתאום הוא, “המזיק” ההולך-בטל, לבקש את זנב דג-המלוח בהדי לחמא – זולל וסובא! – ואף כי, אמנם, אחרי שבעו מהלומות וקללות למדי, יצוא יצא החוצה במחולות ורננים, אך את התינוקת העיר בטענותיו וצעקותיו. לשון-בלעם!
– אבי שבשמים! – מתפרץ קול-תרעומת מקירות הלב הרַגז – מדוע לא תישני, נשמתי? מה לך, חייתי? מה יכאב לך? הבטן? הבטן?… נו, ישני, ישני – אוי, הילדה חולה… – ישני, עלובתי, לא אוסיף להכות… אַ – אַ – אַה! ת – חת ערי-סתה של חַה – יה' – לי"… ריבון העולמים, מה לי לעשות? מה היא דורשת ממני? החלב אשר בשדי הצוֹמקים? השומעת את? אסוני, צרתי, הוותי, ישני!!… ישני! – אני מצווה עליך…
הקול הרפה נחבא רגע –
– אַ – אַ – אַה! – מתעודדת האם – ישני, חמדת נפשי… " עו-מ-דת עז לב-נה". ישני, חיה’לי… עלי לכלות את המלאכה, בתי –
ולכלות את המלאכה של העלמה סיגנצין, באמנה, דרוש כמו לחיות ממש! התופרת החולקת לה עבודה בסוד העידה בה, למען השם, שתשלים את השמלה עד יום המחרת, אם חפצה פרנסה היא לימים הבאים. נחוץ לעבוד כל הלילה…
כי הנה בשלושת הימים, ימי מחלתה, לא נעשתה המלאכה כלל, ובני הבית הן לא התענו בימים האלה, ויאכלו וישתו, ויסיקו את התנור דבר יום ביומו – ומהיכן? התימצא להם משכורת אחרת אם לא ממַחטה? שכר הכרם, כביכול, אשר חכר ירוחם-ברוך אישה בשנה הזאת, עוד לא נראה לעת-עתה, מלבד מעט הפּירות שהוא מביא עמו תמיד בחזירתו, לחדוות לב כל בני-הבית; ולהבא – מי יודע! אשתקד לא היתה פרנסה כלל, ובכל ימות החורף לא הכניס אף אגורה אחת…
היא כופפת את ראשה, מסתכּלת בילדתה ובאה לידי החלטה, כי ישנה היא. אבן כבדה מתגוללת אט-אט מעל לבה הנמק.
בזהירות רבה היא סרה מעל העריסה ויושבת על יד המכונה.
היא כולה תפילה: יהי רצון שתישן הילדה ולא תפריעה מעבודתה!
הילדה – הרי זו צעקנית ורגזנית; כל חשבון לא תדע: יומם לא תניח לעשות מלאכה ובלילה – לנוח. היא ממררת את החיים…
***
דממת-ליל, המלאה תוגת-עולמים ואשר תמיד כאילו תצפה לאיזה דבר-סתר, כיסתה את ראש החייטה וכל אשר מסביב לה… רחל, הבת הצעירה, ושני נערי ה“תלמוד-תורה” עודם ברחוב בתוך כל המתהלכים והמטיילים לרוח ליל-הקיץ הנעים; העלם הבכור, העובד בבית-החרושת, כבר ישן הוא, כי עליו לקום מחר בשעה החמישית, וזה שעה לשובו; השכן הרווק, המורה, התגורר בחדר השני הקטן, הלך לדרכו ולא יפריע את הדומיה בקריאתו. –
אך הנה היא דוחקת ברגלה על מדרכת המכונה, והאופנים מתגלגלים ומשמיעים קול שריקה.
נשימותיה תכופות; העבודה נראית לה היום קשה מבשאר הימים, ובלבה צללי-הרהורים על דבר הנסיבה אשר בזה: אם השעה המאוחרה בלילה, או חולשתה, אשר לא סרה עוד מעליה לגמרי.
זה רק יומיים לקומה מערש דווי להתהלך בבית.
מבלי משים פנתה לאחוריה. נדמה היה, שבתנועה זו כמו תקרא להעיד במחלתה את העזובה הרבה, אשר בכל פינה, בכל זווית, את הרפיון ואי-הסדרים הניכרים, את הריצפה השחורה מבוץ, את האוויר הנרקב, את קורי-העכביש המכסים את התקרה השחוחה, את החלונות הצרים והמגואלים, את הקדֵרות המוחלדות וכל הכלים המלאים זוהמה, לאות, כי לא שוטפו במים זה כמה.
רגילה היא בחליים ומכאובים; מחלות קלות כעין כאב הראש דקירות בחזה ובצלעות יפקדוה לעתים היותר קרובות ורשמיהן לא יעזבוה אף רגע. “כי בן האדם הלא איננו לא מלאך ולא שרף וגם לא בהמת הארץ”. לאכול “קדחת”, להיות תדיר באוויר מחניק ומלא דחקות ורפש ולעבוד שש עשרה שעות במעת-לעת – אי אפשר שלא להיות חולה. ואולם כשהיסורים החביבים באים בימות החורף, אז, אם כי הקור, הדחק והמרירות, שבימים האפלים והקצרים ובלילות השוממים והארוכים, יתוספו עליהם – הנה לעומת זה ירוחם ברוך אז בבית ויש למי להתעסק במחלתה, להבהיל את הרופא, לרוץ אל המלחש, להביא סמים; אגב, כשהוא כאן, בפניו, מורגש איזה מין הנאה מיוחדה גם בגניחות… לא כן בקיץ: הוא איננו, רחל טרודה בצרתה היא לשאת את משא כל הבית, והיא מתמרמרת ומתרגזת, ואל אמה לא תשים לב; הילדים הנבערים מיללים ומתנפלים על האם, השקועה בדאבה, במשיכות ובתביעות; התינוק מתמוגג בבכי קורע לב…
– ובכל אלה – שגורה בפיה מעין הלצה – נעימים הם ימי המחלה… טובים מאוד… אך טובים מהם אלף פעמים – הימים שאחר המחלה…
כל החֵמה אשר בלבבה תחול אז על ראש הילדים, כל זעמה האיום היא שופכת עליהם. בשארית כוחותיה תפליא מכותיהם. ביחוד היא “הורגת” – את ה“מזיק”. את שאר הילדים היא מרחמת מעט: שמואל’יק הוא חלש, לישראל-נוח’קה חטוטרת קטנה, היותר קטנים גם הם חולנים, מבטם מלא בושת וחרדה ועיניהם נטויות לארץ, פניהם מפיקים כסילות וכאוב מארץ קולם… לא כן הוא: שנאה עזה וקנאית היא שונאתו. בשעת כעסה… הוא חי, עליז, שובב!…
והיה יש אשר היא הולמת את ה“גזלנים והרוצחים” – תבואנה עליהם ארבע מיתות! – בדממה עצורה; אבל יש גם אשר פיה מלא באותה שעה טענות-טענות: וכי אינם רואים, כי כל האוכל לא תאכל היא לבדה? הוי, מה תוכל היא להושיע להם? האינם יודעים, שאין מה לתת “לסכור את בית-בליעתם”? למה להם, איפוא, למוץ דמיה לאט לאט? יקחו ויאכלו את בשרה ואת דמה – אבל עד גמירא… בפעם אחת…
ומליצות תדבר לשונה, כשהיא מתעוררת לפעמים לתאר איך נגדע שורש חייה, איך נהיתה לחולה מסוכנה, לגל של עצמות; מעניינת, מאוד מעניינת, היא השתפכותה, בהחילה גם לייעץ את “ילדיה היקרים” להיטיב עמה, לקחתה ולאכלה חיים…
– אבל קחי גם את, אֵם יקרה, אותנו כולנו, כולנו עד אחד, וקִברינו – עונה לעומתה רחל, כשפניה, פני-קאַלמיקים מכוסים בבהרות-קיץ, רועדים ורועמים משנאה, – למה פתחת פיך ותשכחי לסגרו? קחי וקִברינו – והקיץ הקץ!…
– למה את הכל? – מוחה האֵם בכובד-ראש – לוּ רק אותך האחת, ורווח לי גם אז…
– נו, אותי! אותי! – הומה הבת, חורקת שן ומכה באגרוף על לבה – קברי – אבל היאלמי הפעם! למה ילידתינו! מי ביקש זאת ממך? ההנאה שאנו נהנים מן החיים… כדאי והגון מאוד לחיות… קצתי, קמתי בחיי… נו, חדלי להתאנח ולבכות, חדלי… על יסוריה שלה היא גונחת, אם יקרה!
– אוי, לוּ הלכנו כולנו לאבדון, אבינו שבשמים!
רחל היא בעלת אופי זועף. היא צוררת את כל חברותיה בעשיית-פפירוסות: צוררת את אחותה הבכירה, החייטה, המתגוררת ביקאטרינוסלב הכרך הגדול ויודעת בוודאי מה הם חיים, לא כמוה, החיה בחשכת העיר הזאת; צוררת ביחוד את בתיה’לי הפריצה היפה-פיה, ובפיה תמיד סיפורים ארוכים, גיזמאות, עקיצות-שנאה ופרטים מבהילים, כשהיא מדברת על דבר חייה של האחרונה: “נכבדות” נפלאים ידובר בה והיא לא תאבה אלא תשמע, עשירים נודעים-לשם יבקרו בביתה לקנות את מלאכתה, “קאואלֶרים” נהדרים, שפניהם פני נוצרים ודיבורם רוסית, באים לביתה… ומה מבלה היא את ימיה בנעימים!… אמנם, אם לקנא – בה יש לקנא!…
– בת מזל… הכל תלוי במזל! – מתאנחת האם, המאזינה בענין רב לכל העוּבדות והמעשים ולבה לא ינוח – כן, הצלחה, הצלחה לא-יהודית…
והיא מתבוננת בפני בתה המגושמים והמכוערים –
מזל… כן, שנואת-המזל היא… שנוא-המזל הוא גם ירוחם-ברוך…
כי, לכאורה, הן טיפש איננו; עם הארץ איננו; אדרבה, איש שהיה בערים גדולות, באודיסה ובברדיטשוב ובכרכי-הים, וידע במילי בעלמא ובר-אוריין קצת ומעורב בין הבריות ושופט על כל דבר וענין בעיון ובהסברה ובהכרת ערך דעתו ו“עֵט לו בידו”, ואף על-פי כן לענייני פרנסה הוא אחרון שבאחרונים. סובב הוא בשווקים וברחובות כל היום ואשמורה בלילה, עוסק הוא בשדכנות ב“גורלות”, בסרסרות, בכל דבר הנכנס בגדר סחרנות – ואין מזל! –
בימות-הקיץ הוא חוכר גנים, אבל, אוי ואבוי, בל לחטוא בשפתים – גם למשא ומתן זה אין שום הצלחה.
ובשנה הזאת, אויה, פסק גם השכר, שהיא משתכר תמיד בימים שלפני חג-הפסח מהחזקת בית-אפיה של “מצות” בשותפות עם עוד אחד – ממונו של פלוני ושכלו הוא, – כי הגביר רובמן הביא העירה מכונה לאפיה, ורבים מאלה שמכבר הימים השתכרו בזיעת אפם לצרכי הפסח מלישה, מגלגול וכו' לקחו השתא ממעות חטים…
ירוחם ברוך בכלל – צריך להודות – הוא איש, שאינו חושב עצמו לגבר לא-יצלח, אי-הצלחתו לא תכניע את רוחו. ואולם העוּבדה הזאת מחצה את לבו… הוא נדהם:
– מכונה… מכונה… זהו אסון, אסון גדול!… בכלל… חקרתיה, כן היא… מכונה… אין תחבולה…
ובכל אלה… למרות כל אלה… משונה הדבר… בלעדיו… מרגישה היא, כי בלעדיו אינה אדם כלל! גם בשעה שהיא מגלה את זכויותיה בתור אם ובעלת-הבית ומכה את הקטנים או גוערת בגדולים, גם בשבתה לאכול או בלכתה הקלויזה ביום השבת – אם ירוחם ברוך על ידה, הרי אז, רק אז, היא מרגשת אחדות, רק אז היא יודעת, כי חייה שלמים, רק אז היא – היא …
רגש אי-הרצון, שיש בו גם מעין חמלה ובוז קצת אליו, התעורר בה לפרקים בשעת דאבה, מטושטש הנהו ובדברים או במעשים לא יתגלם…
תחת זאת, בליל התקדש השבת, בשעה שהוא יושב אל השולחן אחר אכילת הדגים ומחכה לתבשיל ה“לוֹקשין”, בגדו העליון אין עליו בהאי שעתא, הירמולקה מזהירה על מצחו הרחב והנוצץ, ובהחליקו בגאון מיוחד את זקנו המגודל, האדמדם והעשוי כמין חי"ת, הוא מספר לה אגב גררא איזה דבר מעיתון עברי, שהוא משתדל מבעוד יום להשיג לכבוד שבת, או מנסה את הילדים חומש בעל פה, פרשת השבוע, או מלמד את יוסילי הקטן מלות עבריות כגון “קורקבן, גרגרת, חוטם, ספסל” וכדומה – ונרות-החֵלב של שבת דולקים בהדר ומפיצים אורה והוד – אזי היא נכנעת לגמרי, לחלוטין, לפני יקר תפארת גדולתו ונוכחת, שאשריה, שזכתה לכך…
והוא בעצמו אכן יודע ומכיר כל זאת ברור. בכל הליכותיו הוא – הבעל. הוא, אמנם, מודה בלבו, שהיא עובדת בלי חשׂך ומפרנסת אותו ואת בניו, אך את דעתו, בכל זאת, לא יבטל לעולם.
– אני דיברתי… התבינו כולכם? – שגור דיבור קשה בפיו.
ביחוד, ביחוד, התגלה אופיו זה בכל קשיותו, כשעמדה על הפרק השאלה, אם תסע מביתם בתם הבכירה. כלא היתה אז דעתה, דעת אם מסכנה; לשוא היה גם רוב בכיה, לשוא היו כל הוכחותיה, שבאין בתה זו עמה תכרע בקרוב תחת נטל משׂאה, לשוא כל ראיותיה מפלונית ופלונית, שנשחתו שם, בערים הגדולות, ואיבדו כלה את טהרתן וצניעות מידותיהן… לשוא! הוא אטם אזנו משמוע קטנה או גדולה; הוא היה באחת:
– אני דיברתי… התבינו כולכם? שוטים גמורים, היודעים אתם מה היא עיר גדולה? ההייתם מעולם ביאֶליסאוואֶטגראד? שאלו את פי!…
– – ואיך קמו דבריה עתה!…
… אין קץ לחצאי המחשבות, אשר יעלו תמיד בלולים ומטורפים עת תשב אל המכונה ותהגה. מאה פעמים תהפוך במלה אחת ממכתביה של בתה, שנשארה בזכרונה מן הקריאה, מאה פעמים יבוא אל לבה דיבור בודד מן השמועות ודרישות-השלום, שהביאו לה אלה שבאו מהתם להכא. וההרהורים המרוסקים האלה ציפרני חתול להם והם קורעים בשר הלב ומעלים דם בעינים הטרוטות. –
***
ואולם בנשף הזה אך החל החלה להרהר – וקול הילדה השתפך באזניה כרעל…
– אוי, ממזרת! – ותקם ותגש אל העריסה, – ישני! ישני! אַ-אַ-אַה…
אבל הילדה לא חדלה מבכות…
לראשונה ניסתה האם לתאר באזני בתה את עַניה וצערה, ותתחנן הירגע; אחר כך החלה לדבר קשות, ותעֵד בזעף, לישון בכי טוב, ואם אין, יוּרע לה, לקטנה; לאחרונה, בראותה כי בכל אופן אין שומע לקולה, חרה לה עד מוות, ותתמלא מרירות-מצוקה, וַתַּכֶּהָ אחת ושתים…
אך כל אלה ללא הועיל.
העריסה נדחפה בחמה שפוכה: חריק-חריק-חריק…
– ישני! – אני אומרת לך, מרשעת, וָלא – אעשה בך כלה, תל-עולם… ישני! – הנשמע כדבר הזה? אַ-אַ-אַה!… הנה מצוקות נפש!…
– דומה, שהיא עוצמת עיניה… הקול ייחלש… בידו, יתברך, בוודאי יש לעשות חסד…
היא צועדת לשוב למלאכתה –
לשוא! הקטנה נעורה…
לשברון-לבה אין קצה. לה מחוור וברור, ש“המרשעת” מונעת מרגעה מנפשה בזדון, בכוונה מיוחדה להרעימה…
היא מולקת את בשר הילדה בכל כוח. הצעקה בוקעת וחודרת…
– נו, לא אוסיף, לא אוסיף… אוי, ריבונו של עולם… ישני, נשמתי, ישני, ישני, אמֵללתי, בתי הפצועה והעלובה, ישני… (היא מתחילה להתחנן ולפהק ברפיון) אוי, כוחי אין אתי… נו, מה תחפצי ממני? מה אעשה לך, בתי, ואַת חייבה בכל זה… “על חורבנה של ירושלים – – על הכותל ה-קדוש” – – אבל, הלעולם לי לעמוד פה?… מה תצעקי, מטורפת, הלא תביני, כי אין לי פנאי, כי עלי לכלות המלאכה…
אלא… הצפצוף הפולח-כליות לא ייפסק אף רגע…
בכל איבריה וגידיה משתפכת עיפות עצומה… רגליה תכרענה… בחזה – קרירות-קרירות… לבה נהפך לבשר-מת… לרגע איננה מרגשת בצעקה… קרום פרוש על הכל…
היא יושבת לעבוד. יהיה מה יהיה!…
ידיה ורגליה זריזות ומתנודדות, אך בלי כל רוח חיים מצדה… עיניה, המלאות נדודי-שינה, תחשכנה, תחשכנה… ראשה הכפיף נוטה לצדדים, מבלי שתסתכל בשום דבר…
עוברים רגעים. המכונה שורקת ומעוררתה… השריקה הנתעבת מוסכת בכל יצורי גווה רגשי איבה מהולים בשכרון… אז היא מתחילה להרגיש, שחמתה לא שככה… איזה כוח מגניטי מושכה אל העריסה ומלמדה לעשות איזה דבר… בקרבה נוזל סם-המוות… בראשה – דקירות-מחט…
גרון הילדה החולה כבר ניחר – והאם לא תתנודד ממקומה… נפשה אבדה לה… חושיה קהו… מבט עיניה שוּנה… אש-זרה תתנוסס בו, מאוּכּלת במשטמת-נקם…
רק עוד הרגשה אחת נשארה לה: אלמלי היה ה“מזיק” ברגע זה לנגד עיניה… כדג היתה קורעתו…
ופתאום… כהה אור המנורה העומדת על החלון… המ… אבטומטית היא מעלה את הפתילה – הזכוכית מתפוצצת ומתבקעת… לשון-אש קטנה רועדת ומחוללת וגוססת…
– ו“המרשעת” עודנה צועקת… –
הותרה הרצועה…
היא מתנפלת על הבריה הצנומה שבעריסה, כלביאה טורפת. –
ב
ממחרת. ליל-סיוון נפלא בכל קסמיו הרבים, אחד מאותם הלילות, הנותנים גאוּת בלב המשוררים, כי רק נשמתם היא מעולם האצילות וכי רק הם יודעים לחוש יופי ולהתענג…
משפחת הגביר מַרקוס סיגנצין לא יצאה עוד לנאות-דשא. בביתם משתה-הילולים ליום הולדת הבן הבכור, תלמיד האוניברסיטה הפֶטֶרבּוּרגית, שבא להינפש מעבודתו בירחי החופש.
על המעקה, אשר לבית-החומה המפואר, יצאו לשאוף רוח בני הגביר היחידים והיפים להלל, גיבור החגיגה ואחותו, כי עיפה נפשם במחולות.
הוא, עלם בעל קומה זקופה ורמה, עינים יפות וגאוֹת וסנטר מגולח ועגול, צועד מלא רגשות של חשיבות ומנוחת-עונג, והיא, שושנה שאך החלה להתפתח, – משתוקקת לצהול ולבכות גם יחד…
אמנם, רבות, רבות הגידו עיניו ובת-צחוקו שלו, של ולאדימיר סוֹלוֹמוֹנוֹביץ, בנשף הזה… מה יודע הוא להביט… אמנם, אין כל ספק: הוא מעוּנה – האומלל! – בלי גבול, בלי גבול – – –
ובאמנה, מה נחמדים כל האורחים, מה נבונים ומה נעימים! גם ווֹלוֹדיה, ולאדימיר בוריסוביץ, היה הגון, לולא… אלמלא היא… פאני… העלמה לבית עגבנין…
וכרגע זכרה את אסונה – ויתכווץ לבה:
– התופרת… נבלה!… היא הבטיחה להכין… היא הרהיבה בנפשה עוז… היא…
– אמנם, – החליט הסטודנט אחרי אשר הביעה לפניו אחותו את רגשותיה – לדאבון הלב, חסר עדֶנה רגש המוסר לההמון… נניח לזה, ליזה! הביטי-נא, מה נהדר הליל…
היא נשאה מרום את עיניה הפקוחות והכחולות, ותסתכל בשמי-התכלת הטהורים והעמוקים, הזרועים ריבוֹא-ריבבות כוכבי-ספיר והמריקים יַמי-עדן על פני כל הארץ, ותתבונן לנוגה חצי הירח, הטבוע בחיוורת-כסף, ותשאף בכל מלוא חזה הצעיר והרענן את הרוח הקל והחם, המפזז בנעימות…
וכרע הצהילה את קולה הרך והעדין!… פניה הזכים והרכים מלאו הגיון עמוק… על שפתותיה שושנים ריחף צחוק עדנים…
כן, מזג האוויר משפיע עליה תמיד במידה מרובה. בליל מלא שירה כזה לא תוכל להיעצב, לא תוכל להרגיש כל רעה וכל חסר… חן-חן בעד העצה הטובה!
הוא עישן. לולא הפריעוֹ שאון המחולות אשר בחדרים העליזים מחשוב מעט, כי עתה – מי יודע… – אולי היו חולפים במוחו איזה הרהורים, אולי היה עולה בלבו אפילו זכרון אותו רעֵ, שאיבד את עצמו לדעת בעצם ליל כזה – – ואולם הוא לא יכול להגות, ורק צחק…
וגם מפי אחותו התפרץ פתאום צחוק-הנאה חזק, בעבור כברק בזכרונה אחת התנועות המגוחכות של העלמה פאני, אשר העידה לכל, אשר כל-כך עלולה היתה להעיד לכל, על חוסר טעמה של הנבערה הלזו…
וכחמישה עשר רגעים רצופים הסיחה ליזה היפה את דעתה מהשמלה החדשה, שלא הוכנה ליום הכסא, ועד אשר נראה הביתה להפליא לב רואים באמנות יפה וברוח האדם העולה למעלה, שָנתה בתכיפות, כי נעים, נעים מאוד, כי נעים הטבע, כי גם תמול, גם היום – מה יפים ומה נחמדים הלילות!
ג
וכעבור זמן מועט, כששקטה השיחה המעונגה, היה איזה שאון באותו הרחוב. על יד אחד שערי החצרות עמדה אשה פרומת שמלה, ותייבב על אשר פתאום ניטלו ממנה נשמתה, חייתה ונחמתה…
– אישון עיני! למה עזבתיני? – המתה בחשאי האשה לבושת הקרעים – קחיני עמך שאולה!… מה הם חיי? למה הם? – – – בתי, בתי, אמך המרשעת… לא יכופר לי העוון… אין לי כפרה… רק יום אחד ארכה מלתה… יום תמים סבלה עינויים כאלה, יסורים כאלה… ריבונו-של-עולם, על מה ולמה?… תינוקת בת שנה… מה חטאה ומה פשעה? על מה תיסר ככה?… עוונותי – –
וביד אחד מִשַׁמשי החברה-קדישא, אשר עבר בשעת מעשה על פני האשה המיללת, היה סל של קש ובו גופת תינוקת מתה. –
חלל / יוסף חיים ברנר
בקצה העיר, במבוא אפל, בבית המדרש, ביום הכיפורים, בתפילת ה“עבודה”, בשעה שהפיות הפעורים נסגרים ונפתחים ב“וַי-וַי” נורא, הגוויות החלשות, המעוטפות ב“תכריכים”, מתנודדות בחרדה כצללי-ליל; בשעה שהכל עומדים צפופים והלבבות נמקים, רועדים קצת ומלאים ענין; בשעה שאבק רב מתנשא ועולה מהריצפה ומהעשבים היבשים שעליה ומרחף באֵד המחניק העולה מנרות השעווה העבים; בשעה שאימת-מוות כהה מכסה את הכל, – בשעה מוזרה כזו היה הדבר…
והדבר, שאני בא לרשום עתה בגליון הזה, אינו כלל מן המאורעות הנפלאים היוצאים מגדר הרגיל, אינו מן המעשים הנודעים בעתונים ונשמעים בשער בת רבים, אינו מן המחזות המורכבים והמסובכים, אלא דבר פשוט ומִצער הוא, מקרה פעוט, עובדה של קטנות ממש…
ואכן, לולא היה אותו האיש שליח-הציבור ולולא הופסקה התפילה על ידי הדבר – מי יודע, אם היה איש שם על לב…
כי הנה, אמנם, גם עכשיו ממחרת היום הכל נשכח…
ואולם באותה שעה גופא, בשעת המעשה, היו כל העיניים נטויות וסוקרות; גופים רבים, כנכבדים כנדכאים, נכפפו מסביב למקום, פנים הרבה התבוננו בתמהון אל התבן והקיטל המלוכלכים. – מהחרכים, אשר לעזרת הנשים, הציצו ראשים מכוסים במטפחות צחורות והסתכלו זוגות-עינים שונים ביראה ובאוות-נפש, המקומות נפנו; ה“מחזורים” נשארו בלי בעלים, איש איש התאמץ בשארית כוחו להדוף את רעהו ולגשת בקירוב-מקום יותר אליו, אל גיבור-העובדה, ששכב במנוחה לפני העמוד, כשעיניו סגורות חצין…
והפתילים של “נרות הנשמה” המטפטפים בערו ברעדה, ויפיצו להבים זעירים. וימֵקו ויזילו את השעווה שעליהם…
ומעשה-שהיה זה יש לספר במלים ספורות; החזן, בעל המוסף, יהודי דל וכחוש וגונח מלבו, כבן ארבעים ומעלה, שהקריב את שארית חלבו ולשד חייו לשפּר תפילתו, בהאזינו את השחוק והלעג אשר יעיר קולו הניחר – השתעל בכרעו “כורעים” לפני העמוד, וזרם דם פרץ מגרונו…
– מי הוא? מי הוא? מאין הוא?
– מי ידעהו!… יהודי עני… מעיר אחרת רחוקה מפה…
אכן! איש לא ידעוֹ בעיר הזאת; זר היה פה, בלי קרוב וגואל, בלי מכר ומודע…
ואולם אנוכי ידעתיו.
***
הוא היה אחת הנפשות, אשר על ידי ראִיות מספר שוֹרשו עמוק-עמוק בלבי ובמוחי לבלתי הישכח לעולם; אין דבר, אשר יהיה די-אונים לגרש זכרונן מלבי! וכפעם בפעם, מדי שקעי בגלי הערבוביה המדאיבה, וכל אשר לנגד עיני מתכסה בענן כבד, וכל המעונים והמושפלים, האובדים והנידחים, אשר נפגשו לי על דרכי בימי חיי-הבלי יתיצבו כולמו לפני, הנה גם הוא-הוא נשקף אז לעיני מתוך הערפל… ואני רואה מצח בולט, עינים עמוקות, אישונים כחולים נמקים במוגלה, פנים עיפים, אשר מראה סיד להם, לחיים יבשות וחמרמרות; הזקן הארוך והמחודד מתלכלך לרגעים בליחה העולה על-ידי שיעול, אותו השיעול המתפרץ דרך האוזן לתוך הלב ודוקר שם דקירת מאכלת… הוא!… הוא, ב“מַנטול” החם, שהיה תמיד לא-מרוכס כל צרכו, בחושן-החורף הקרוע ו“הטלית-הקטנה” של תכלת השרויה בזיעה כולה; הוא, בערדלים המטולאים שנסרחו על רגליו, במטפחת-הצמר הכרוכה על צווארו… הוא – ככל אשר ראיתיו אז בביתו בפעם הראשונה.
והפעם הראשונה, שאני מזכיר פה, היתה אז, כשבאתי בעירום ובחוסר כל לה., העיר הגדולה. לבקש איזה מקום לגופי העלוב ואיזה צל מנוחה לנשמתי החוטאת…
היתה השעה השניה אחרי חצות הליל. בית הנתיבות הגדול והמרווח, המואר באור-יקרות, היה מלא מפה אל פה כל מיני בריות ויצורים; נוסעים, נודדים, פקידים, משרתים; ז’אנדרמים משועממים התהלכו זועפים מסביב; איכרים רבים מבני עם הארץ שכבו סרוחים על הריצפה סמוך לכתלים עם תרמיליהם המגואלים למראשותיהם… לאורך הבית ולרחבו שוטטו אחינו-עסקנינו, כובעיהם על פדחתם, ועיניהם, המלאות הרהורים מסוכסכים ונדודי-עמל, התבוננו לרגעים בענין גדול בפנקסים קטנים וימלמלו בפני עצמם הברות-טירדה מקוטעות. בתוך התנועה הכללית הזאת התנודד גם הוא, עיניו תעו וארבו לכל עובר ופניו הביעו ציפיית-כאב ותוחלת נכזבה…
ועד שאני עומד דומם ומתבונן – והנה באזני עולה קול חלש וכלוא בעקב שיעול:
– ללינת-לילה הרי אתה צריך, בחור? הא? בביתי… היכן חפציך? אין לך? נו, התלך עמי? מַה?
הלכתי. כעבור רגעים אחדים הייתי במעון האיש הקורא לי. החדר, שנכנסתי בו, היה רחב למאוד, תנור גדול מסוייד וספסלים ושולחנות ארוכים היו כל כליו, בני כפר אחדים ישבו אל אחד השולחנות גלויי-ראש ואכלו לתיאבון פת קיבר עם דבש מהול במים רותחים. על אחד הספסלים שכב במלבושיו, כפוף בחצי עיגול, נער צעיר ויירדם. מהחדרים הפנימיים נשמע קול המולה מיוחד, יחסני, ואשער בנפשי, ששם יושבים שיכורים ומתהוללים נכבדים מפקידי-המסילה. על יד החלון, הסמוך אל דלת הכניסה, ישבה בלי-נוע עלמה בלה, על ראשה מטפחת שחורה, וישיבתה היתה מוזרה, ישיבת איש הסובל קשה ומחכה לאיזה דבר. בעלת-הבית, אשה רמת-קומה ודקת-בשר, לבושה בסחבות מטונפות, בעלת פה רחב ומזוהם ועינים ירקרקות-צהובות ונמהרות, ששוטטה בחדר, עסוקה וטרודה מבלי עשות דבר, קידמה את פני מכניסִי בצפצוף קללה על בוששו לשוב; וכשראתה עוד את האורח הנכבד, אשר הוא מנהיג, העיפה על שנינו מבט-בוז חליפות. הוא עשה תנועה משונה וכמו נכפף מעט, כאדם המכין את עצמו לקבל מהלומה; קולו הביע פחדנות והצטדקות:
– בעד שלוש פרוטות… על התנור…
– נו, נו, פרצוף! – הסתפקה הגברת בקריאה בלתי ברורה ותפן עורף לנו; ומיד נשפך זעפה על ראש הנער המושלך על הספסל.
– כל מדווי-מצרים עליך, בן-יקיר! – רעם קולה – קומה, ממזר! כל ה“תוכחה” על ראשך תחול! מה זה שכבת לישון? מה החג אשר לך הלילה? קומה כרגע! ישראל! יש – ר – אל!…
– שְׁרוּל – שרול… – ניענעו ה“גויים” בראשיהם וימלאו צחוק פיהם.
– אהה, גישה, – קרא בתוך כך בעל הבית בקול עינוי ופיוס ופניו עֻווּ – כמה פעמים ביקשתיך… הוך-הוך-הוך – הוי, השיעול! – ביקשתיך… לבל תגזלי את חיי… בזעקתך… הה, רחמיני! קחי-קחי-קחי…
הקול המופסק התמזג כרגע בזעקת הנער הניעור, זעקה צרודה משינה:
– הוי, מה זה ידרשו ממנו?! גזלנים… הראש ייבקע… –
אחרי המחאה התנפל הנער שוב על הספסל כתרנגול שנשחטו רוב סימניו, כשהוא מתגרד ומתחכך בעָצמה ובמללו בלחישה איזה דבר תרעומת…
האם הרפתה ממנו, כי סרה לקיים מצוות אחד הנכנסים, להגיש לו “דגים חיים” לאכלה.
אז פנה גם הוא אלי, בכוונה להיכנס בדברים. נראה היה, כי בשעה שהשיעול ירף ממנו, הוא אוהב מאוד לשוחח את מי שיהיה.
– אַה? חיים… וגיהנום כזה, עליך לדעת, ידידי, אינו לרגע, אלא יומם ולילה, יומם ולילה… טוב?… לשעבר, לכל הפחות, היתה פרנסה… ועתה…
הוא ניענע בימִינו לאות ביטול, ויוסף לספר פרטים נוגים, ידועים, ממעשים בכל יום… אלא שמהרה התעורר ויבקש סליחתי על הטרידו אותי בפטפוטו – “ואני הלא עיף מהדרך בוודאי”.
– אני מציע כרגע… על התנור… מקום אחר אָין… כרגע, ידידי… – ובהחילו להסיר במהירות את השבבים והצרורות מעל התנור הרחב, כדי שאוכל לשכב שם, העיר בקול נמוך ומפייס ובצחוק-בושת קל, שמשכר-לינה הוא מוצא את לחמו, זו כל פרנסתו, בל יחטא בשפתיו…
עליתי על משכבי. השעון השמיע חצי השעה השלישית. עצמתי את עיני – ושנתי נגזלה. השאון הבלול של השיכורים, בעלת-הבית עם קללותיה וגערותיה, אדון-הבית – הכלב החרד בקולו והשפן בצעדיו, – נחרת הנער, המתנמנם על הספסל, עשן הפפירוסה, אשר בפי האשה העטופה במטפחת השחורה, הרפש והחלאה, רוח-הקטב והצחנה – כל אלה העירו בי שרעפים משונים ומעַנים על החיים והיסורים שבהם… ולאחרונה, כמשפט בני-אדם מאז ומעולם, סיימתי בענייני עצמי ונדודי שנתי אני, והירהרתי, על “השובע שאינו מניח את העשיר לישון” ועל הרעבון שאינו מניח את העני לישון, ובאתי לידי מסקנה, כי זו התמונה האחרונה קשה הרבה יותר מהראשונה, כי שתיהן תלויות אשה באחותה וכי – ריבונו של עולם, במי האשם? מי מעכב בזה, שיישנו שניהם שנת ישרים? למה להעשיר להיות שבֵע-אומלל? למה לו להשביע את עצמו יותר מדי? –
ושאלת-למה זו, שלכאורה נראתה לי פשוטה בתכלית הפשיטוּת ושבכל-זאת העלתה צחוק קל על שפתי, נשארה תלויה ועומדת, בהיפסק פתאום הרהורי המרפרפים, בגלל קול גברתי, שבקע ועלה בכל הבית ויעורר בצעקה נוראה את ה“ממזר” הישן:
– והוא עודנו שוכב, ה“פריץ” – בחליים משונים ישכב ולא יקום! – בבית מבוסה ומהוּמה – והוא כאבן דומם!… כי, להפך, מה חסר לו? כאב ראש? אוכל ושותה כל היום, זולל וסובא – ודי… ודמַי אני שותתים ארצה… קומה! אני אומרת לך, ואם אַין אתנפל עליך במגרפה זו… האינך רואה – לו הוכית בסנוורים – אם אינך שומע – לו חֵרשת באמת ולעולם – מה שה“ערל” מבקש…
לא עצרתי עוד כוח לסבול ואוריד את ראשי למטה לראות בעיני את הנעשה בבית: הנער האומלל יושב מדוכא על ספסל-משכבו, ציפרני ידיו מתחת לכותנתו, והוא כמו יתגודד בחרבות; בעוד שאמו מתלחשת את אחד השיכורים, העומד בכבדות רבה על רגליו ונכון בכל רגע לנפילה, שיש בה פישוט רגלים וידים ממש. ה“ערל” שואלה לאיזה דבר בקריצת עין, והיא, בצחוק-ערמומיות מעורר גועל-נפש, משיבה: אָין… הוא מדבר קשות, מתבל אמריו בחירופים וגידופים משונים, מודיע מפורש, כי אינו מאמין כלל לדברי “יהודונית” שכמותה, לעזאזל!… והיא, כמעט נהנית ומתענגת על דבריו אתה, רומזת בעיניה אל הנער… הנער התנשא חיש קל ממושבו, וישווה רגליו כאיילות, ויצא מן הבית. היא החלה לבקש בעד הצלוחית1 שתובא עשר פרוטות יותר על המקח; בעוד שבעל-דברה לא חדל אף לרגע לגַנותה על פי דרכו לנַבֵּל את כבודה ולהזכיר “לברכה” גם את שמה, גם את שם אבותיה ואבות אבותיה…
בעל הבית בעצמו עמד כל העת בקרן זווית. בלילה ההוא שכח, כנראה, על פי המקרה, להתפלל ערבית עד שעה מאוחרה כזו. לבדד עמד, שפתיו התנועעו, ומבין שיניו יצא הזי"ן של “למען תזכרו” מותז כהלכה…
לא עברו חמישה רגעים, והנער, השליח לדבר עבירה, נכנס הביתה בחפזה, וימסור את הצלוחית, שנשא תחת כנף בגדו, לשולחתו, ויסגור הדלת בעדו…
רגע קצר רעמה שוב מהומה בבית. כי הוא, בעל הבית, שעסק באותה שעה ב“גאל ישראל”, בראותו את הדבר המובא, הלבינו פתאום פניו כשלג, ויַחזק ראשו בשתי ידיו, ויכלא בחזקה את שיעולו, ובהתעוררות משונה זעק זעקה גדולה ושובבה ויִשום2 וישאף:
– גישה, רצחנית, גזלנית, מה את עושה לי? עוכרת נפשי – הא? הלא את הורגתני, את שוחטתני, את מטרידתני מן העולם – – הוך-הוך-הוך – – – הו-הו-הו –
אלא שבראותו, כי את הטבע אין לבוא בריב וכי השיעול לא יַרשה לו להרים קולו, הכניעו, השפילו, וימזג בו תחנונים נוקבים לב:
– גישה – הא? היש אֵל בלבבך? יום יום אני צועק: אני ירא… איני חפץ… לא אוכל כלכל… קחי-קחי-חי… לא… ראי – הוסיף פתאום בקול דממה דקה – איש דופק בפתח… נו…
– אין דבר – הרגיע הנער, שהלך לפתוח – אין דבר; למה נבהלתם ככה?…
– בלבי ניתּק דבר-מה…
–עד מוות נבהלתי…
–אין איש… אין איש… שוטר הרחוב… – לא חדל הנער מהרגיע את אבותיו ויפַנה במהירות של חץ מקשת את הדרך לפני האדון השוטר, שנכנס ברוב גאות, כאיש היודע ערכו וכבודו.
בעלת הבית נגררה אחריו אל החדר השני.
בינתיים חטף השיכור בצמאון את הצלוחית החתומה, ויך בתחתיתה ברגילות ובחריצות נפלאה, עד אשר ניתּז הפקק, וכהרף-עין הגיח אל פיו את המשקה החריף, המבלבל והמשכיח…
ובעל הבית הנבעת מישמש בכובעו, ויסובב בחדר, ויכעכע… לאחרונה פנה אלי במאמרו, וקולו היה כמו יתנצל לפני על איזה דבר:
– עוד ער הנך, ידידי; אינך יכול לישון… אח… עיניך הרואות… פחדן אנוכי מטבעי… כפתור נחושת יפיל עלי אימה ופחד… אוי, מה אומר ומה אספר לך, ידידי? הלא באמת כבר באה העת להתרגל לכל זאת… הא? אבל לא! בכל פַּ-עַ-ם ופעם נעשה בשרי חדודין… ולהפך, מה לעשות? הפרנסה המרה… לי, הודות לאל, בתולה ארוסה… צריך להשיאה… ילדים קטנים… אגב, הריני, ברוך השם, “בעל-בית” חשוב ב“קלויז”: “מקום” בכותל המזרח… “עליה” הגונה… והכל כסף, הכל הוצאה… אני עצמי – כמו שתחזינה עיניך – הנני… אֶט, חלש, רפה חרשׂ3 הנשבר… איני ראוי בלתי אם לאיזה שירוּת… היא, תחיה, הנה אשת חיל, ברוך השם… היא המוציאה והמביאה, ודעתי דעת חתול לגבי דידה… אני מסכן את נפשי… פחדן אנוכי מטבעי… אבל “על פת לחם יפשע גבר”… כך בנוהג לפרנסתנו… לדוגמה, אם הרווחנו בצלוחית היי"ש קוֹפיקות אחדות, תימסרנה מיד לשוטר… זוגתי, תאריך ימיה, הלכה לתת לו… מלבד מה שהוא מקבל פרס תמיד… נו, ידידי…
מה הדברים אשר היה בדעתו להוסיף עוד, לא אוכל לדעת, כי כרגע הופרע על-ידי הצפצוּף-המעקץ של “העזר כנגדו”, שהספיקה לשוב, ותרחיב פה נעים, בשימה פניה אלי:
– יבט נא ויראה איש זר, איך שה“בריה החשוב” שלי מתאונן על אשתו העצלה והנרפה! ודאי! וכי מי לא ידע את פרנסתו, רבי קרוב, תהי לכל שונאינו ודורשי-רעתנו, ריבונו של עולם! לדידיה4 – ימותו הילדים ברעב. האיכפת לו דבר? היהגה לפעמים על אשתו ובניו? קונם – לא פעם. והמעט ממנו כל זאת – לא! עוד פרנסתי אני לא ישרה בעיניו… אדרבה, וכי איני מניחתך, בעלי יקירי, להשׂתכר באופן אחר? הראה את חריצותך אתה! מה? אינך יכול? אַה, אינך יָ-כוֹ-ל? נו, אם כן שים בעפר פיך ודום! מלא פניך קלון ודום! שב בקרן זוית ודום!…
ה“בריה החשוב”, כפי שהיה נראה מריסי עיניו ומשפתיו שרעדו, לא אבה כלל לדום; ואולם לענות דבר לא נתָנו השיעול. ובתוך כך נזכר למגינת לבבו, שבאמצע התפילה הוא – ויסר מאתנו בצעדיו של המכיר בחטאו, ויעזוב את הפלונית שלו לנפשה להמשיך פזמונותיה. היא אמנם הוסיפה להשתפך במנגינות, אך באין מפריע קטן התענוג והזעף גדַל:
– אַ, לא-איש, אַ, גבר לא-יצלח! מה הדבר בעיניכם? בפני אנשים זרים עוד הוא מתאונן עלי: משכורתי לא תמצא חן בעיניו; חרד הוא בעד נפשו… אין דבר! אני לא אמות ברעב גם בלעדיך – רצוני היה לראות, מה היית עושה אתה בלעדי? הא? אין דבר, אני אומרת, אין דבר אם תיכלא לירחים מספר… יהודים יותר יפים ממך כלואים ב“חד גדיא” (בית האסורים)… ר' גימפל-יעקב הוא יהודי –
היא לא הספיקה לכלות. בפתוח שוטר-הרחוב את הדלת לצאת, בא לנגדו שוטר-הרובע, שוטר בעל נפש קשה, שאינו לוקח שוחד מעולם. –
***
אחרי התגלגלי אז באותה העיר עוד ימים מספר, אחרי עברי בלינות-ליל כל בתי-המדרש, ששַׁמשיהם הם יהודים פשוטים, לא “מיופים”, מבני הדור החדש, המניחים איש נודד ללין בבית מדרשם; אחרי שנוכחתי, כי לשוא כל יגיעי למצוא איזו עבודה, איזה מעמד; אחרי שצפד עורי על עצמותי ופני נהפכו לירקון… באחת: אחרי שעבר עלי כל המוכרח לעבור בעיר נכריה, הומיה וסוערה, על אוד מוצל ונידח – עזבתי את ה., ואצא ממנה כלעומת שבאתי.
ומני אז לא ראיתי אותו עד ראשית השנה הזאת.
– – – “ראשית השנה”, “שנה חדשה” – שלווי-עולם אך את בשרם יענגו בדשן בשם המושגים האלה; אבל לגֵו הכפוף, לנשמה העלובה, לאח העני, אשר יִרדו בו בפרך – כמה תוחלת והתעוררות-לחיים צרורות במלות “שנה חדשה”… אכן, הוא נושא אליהן את עיניו ברטט ובסערת-נפש! הוא מתנחם: הנה יתחלפו החיים, הנה ישונו המעשים, הנה שנה חדשה… הוא מתנצל, הוא מתחנן לפני “בעלי-חובותיו”: חכו מעט, אדוני, במטותא מכם! מי יודע… אולי ירחם… שנה חדשה… הוא נשבע באמונה: מי יתן, רבי יהודי, ואיכּתב ככה לשנה טובה בשנה החדשה!
ולזרע-יעקב נהיו הימים האלה – ימים נוראים… ה“קבצן העולמי” חרד ומתרפס, מתאנח ומתוודה, מתפייס ומתחטא, בוכה ומתחפש לשָׂמח, כדי לרמות את המקטרגים הרבים… הלב לא ידע מנוחה!
אז יתמלאו הקלויזים אנשים, יוארו בנרות, ובאווירם יישמע קול זעקה גדולה ומרה: עד מתי? עד מתי תֵמַר עוד הגלות השחורה? – –
והנה היום הגדול והנורא, יום-הכיפורים… והנה הליל הגדול והנורא, ליל-“כל נדרי”…
ובלילה זה פגשתיהו שנית, בבית-המדרש, בקצה הרחוב, במבוא אפל…
כלתה התפילה. היתומים סיימו את הקדיש אחרי ארבעת פרקי-התהילים שהוסיפו לסגולה. הקהל סוער, נחפז ללכת הביתה: אלה נועלים נעליהם בחפזון, אלה מקפלים “קיטליהם”. רבי יוחנצי, גביר הקלויז וגבאו, מוקף יהודים חשובים ויראי-שמים, שבעמידתם מסביב לו כאילו יבקשו סתרה בכנפי “התקיף” ביום-הדין, מסיר עטרת-הכסף של טליתו מעל ראשו ומתאנח בחסידות ובהנאה; פניו, שחלקו מחמאות, מאירים; קומתו מזדקפת עוד יותר, כרסו נבלטת… וסימנים אלו נותנים עוז בנפשו של אחד המלמדים, מביאים אותו לידי התעוררות חצופה ומשיאים אותו להתקרב מעט יותר… והואיל ונצחון-סתרים זה גורם לתענוג פנימי קל ומלטף בלבו, הוא בא מתוך כך לידי העזת-פנים גמורה לכעכע לאט ולהתחיל בשיחה תחילה:
– חוששני, באמת חוששני, לבל תזיק, חס ושלום, הלינה בבית המדרש… לבל תזיק לחזננו, ח“ו5… הא… מה דעתו של ר' יוחנן?… אל יפתח פה לשטן… מ… מ… ח”ו…
– או – הו – הו! – מַסכים ר' יוחנצי בנגינה וברמיזה מיוחדת, כדקא יאות לכבודו – להירגע, רבי חזן, להירגע! הנה תפילת “כל נדרי”…
רצונו לומר: וד"ל6.
– אָ, מה איכפת לנו? – מסיים ר' צדוק הדיין התחלתו של הגבאי בהעויות חסידיות ובתנועות היד – מאי נפקותא! ככה התפלל או ככה… ברם, לדינא יש מקום לנגינה – ואף על פי כן.. סוף-סוף, הרי העיקר שתצא התפילה מלב נשבר ומרוצה לפני העליון…
– ויחתמנו לשנת פרנסה – ממשיך ר' שמריה המלווה – אוי, פרנסה… הגלות המרה… מרובים צרכי עמך, וכל השערים ננעלו, ננעלו… לא-טוב, השם ירחם…
וכל הפנים מתכווצים בתנועות ענוותנות, צנועות וכשרות; פתגמי-תורה, תלונות רגילות, אנחות וגניחות ונהימות-החוטם – ושיחה יהודית נמשכת כבִצה זעירה ונדלחה: על “המזל האפל והמר”, שאינו לישראל, כמאמר רז"ל, על חוסר הפרנסה וירידת קרן התורה, על ליקוי העולם ועל – החזן…
והוא, בעל-הדבר בעצמו, עומד מן הצד כנאשם ואינו מוצא לו מקום. מבטו מלא רעד ובקשת חנינה. פניו מכסיפים, והוא מגמגם למקוטעים, ששׂהדו במרומים, שהעליון עֵדוֹ, שהשיעול, רק השיעול… ובכּל זאת, הלא… הלא… וה“יעלות” יוכיחו…
הכל מנחמים אותו, שמחר, אם ירצה השם, מחר יתקן – וטענותיו מסתתמות…
לב יודע מרת נפשו. כי מי כמוהו מרגיש כמה מרוסק ומקולקל קולו באמת, כמה כוח ואון הוא מאבד על כל שוועה, על כל סלסול-בגרון, בהתעורר בו החפץ להפליא. לו נדמה רק, כי קולו, למיצער, נעים בעקב חולשתו, ותפילתו בכוונה היא. הוא התנחם בזה, שמצבו מכפר על נגינתו, שבעל יסורים גדול הוא כדין וכהלכה – והנה אלה שופטיו מותחים עליו דין קשה כזה, שוללים ממנו כל זכות!
הוא סר מעל המשוחחים ויעמוד מאחורי-הבמה, וימח הזעה בשרוול קיטלו, אבל לשוא; כי בהשתעלו, ושבה הזיעה, ונזלה ממצחו, והשתפכה על כל פניו המרודים והעגומים…
הסתכלתי בו מרחוק. מראהו שונה הרבה מאוד מאותה העת שראיתיו לראשונה: פניו דלו, לחייו הצטמקו, גופו נכפף, שער-ראשו הפך לבן…
בגשתי אליו, הכרתי חדשה נכבדה בבריאותו: הקאת דם שחור עם השיעול…
ברגע הראשון לא הכירני, אך די היה לי להזכירהו את פגישתנו במלים אחדות…
– אַה, בלילה ההוא… אַה, באותו הלילה… אני זוכר… זוכר…
נכנסנו בדברים. הוא סיפר לי את כל אשר עבר עליו מ“אותו הלילה” ואילך. תוצאת משפטו עוד לא נודעה, אך ה“פרוצס7”, כמו שהוא לעצמו, העבירהו ממצב “בעל-בית יורד” למדרגת “אביון נורא”. עוד אשתקד התפלל בבית מדרשו בתור בעל-תפילה מתנדב לעבור לפני התיבה לכבד את ריבון העולמים מגרונו, הכל ברכוהו בברכת “יישר כוחך”, לפני התפילה ואחריה מצא מרגוע בביתו, שחדל לפי שעה להיות גיהנום לו; והשנה – ניטל עליו לסובב בכל החודש אלול לבקש לו מקום לחזנות. עוד שבח והודיה “למי שמוחץ ביד אחת ורופא בשניה”, שהמציא לו את הקלויז הזה… הוא עשה עוד השוואות קצרות בין אשתקד והשתא8…
– “חביבין עליך יסורים”, העירותי אני, למרות הביני, כי בפתגמין קדישין כמו אלה מכאיבים ביותר, אך כיצד אפשר, מאידך גיסא, לשמוע כל-כך הרבה ולבלי הגיד דבר?…
הוא לא ענה כלום. ובהביטו לצדדים, והנה כל הנכבדים ו“דגל הזהב” יצאו, ובקלויז נשארו רק מתי מספר חלכאים לשפוך דמעה בחיק “התהילים”. מיהר ויסר קיטלו, ויצבור עשבים למקום אחד וישכב.
– להירגע ציווה הגבאי… – דיבר הוא כמו לנפשו – מחר נחוץ לעמוד יום תמים לפני הבורא יתברך… האעצור כוח – רק לו גלוי וידוע… שנת עינויים… ירח נדודים… “ימים טובים” בנכר… הריני בא-בימים – וזה יקרה לי בפעם הראשונה לימי חיי… כוחי יעזבני לגמרי… פשוט, לית בריות-גופא… “בין כסה לעשור” הנני סועד אצל “בעלי הבתים”… נו, אנשים זרים, “נגידים”… היום ב“סעודה המפסקת”… הוך-הוך-הוך… הוי עד מתי זה… ידכאני השיעול? – הוך… לא ירף אף רגע… אוי, החום, האבק…
דומייתי מגרה תאוות-הדיבור באיש-שיחי.
– “חביבין יסורים”… כן… אבל כלום היסורים שווים? יש יסורים ויש יסורים…
– הידעת? – התעורר הוא פתאום וישב – הידעת, כי בתי הבכירה היתה מאורשׂה? הידעת?
– כלומר… היתה… ועתה? –
– ועתה… ועתה… – אללי לי! לפני שבת נחמו החזיר החתן את התנאים… נדוניה אָין… התבין? היא, העלובה, מתמוגגת בדמעות יומם ולילה וממררת את חיי כולנו: בתולה לא צעירה… זוגתי באחת, כי תהיה בתי למשרתת… אֵם יקרה… ולהפך… מה אפשר לעשות אחרת? הנפש הלא אי-אפשר להפליט… אבל גם מצדי אני… אני יודע הוותי… משרתת אצל הגבירים בזמן הזה… עלמה לא מכוערה… – ויתנודד.
כשעזבתיו, אחרי עבור עוד עת מעטה בשיחה זו, היתה בפיו תפילה להבורא ברוך הוא, כי יחלימהו ויחזקהו לעמוד לפניו ביום המחרת, ותקוה, כי במהרה תמעטנה צרותיו… האב שבשמים מוכרח לרחם וירחם… שנה חדשה… ואיך שתהיה דעתם על דבר תפילתו – מבינים גדולים! – שכרו הלא ישלמו לו, ירחמו… הוא יסע לביתו… – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
לא ידע האדם את עתו!
אותה המהפכה בבתים בימים שלפני חג הפסח; אותם רשמי החלאה והלחץ, אשר אין להם אחיזה בדבר פרטי אחד, אלא ניכרים הם בכל פינות שאתה פונה; אותה המרירות של דחקות שחורה, של ליאות מוחלטת, של עניות מנַוולת; אותה ההתמרמרות השוקטה, הנוססת את הלב, המוצצת את הדם ומסננתו דרך העינים הדלוחות; אותה המצוקה, אשר דמות נחש שחור לה; אותו היגון הדומם, העומד תמיד כשואל: “למה אני בא?”… – כל אלה שררו אז יחדיו בחדר הצר והמעופש, שבו התגוררה אמי האלמנה ביחד את אמה הזקנה – שתיהן עתה בעולם האמת – ויתומיה העלובים…
היה כחצות הליל. אמי, עליה השלום, ישבה על הדרגש בסמרטוטיה ועיניה התיעצו על דבר שינה, על דבר מנוחה מעטה; האשמורות התלחשו ותתדבקנה לרגעים. מאז הבוקר עד השעה האחת עשרה בערב עמדה בתור “לָשה” בבית-אפיית המצות – ותיעף. לשכב על מיטתה לא יכלה: כי הימים הלא המה ימי ראשית האביב, ימי יקיצת הטבע לתחיה; השמש יאיר פניו הלוהטים והשלג הקפוא ימס – והשלג שעל גג דירתנו, שהשתחרר גם הוא מתגרת יד החורף האכזר ויחל להמוס, התעקש ויזל דרך התקרה, דווקא ישר על מיטת אמי, להפריע מנוחתה… אכן הוא הלא סבל עת רבה כל כך, ומדוע לא יציק לא יציק לאחרים בהיות לאל ידו? –
אחי ואחיותי הצעירים ממני כבר שכבו כולם על הרצפה הרבודה בשקים עבים, איש בצד ובכתף רעהו, כאלה הדגים המלוחים הכבושים בחבית. – ואני – נער באביב ימי חיי, יתום, בכור, הלומד פרק משניות בכל יום לזכר אבא נ“ע – ישבתי סמוך אל השולחן וחיפשתי לאור הנר מעשיות נאות ומלבבות ב”מנורת האור" וב“שבט המוסר” אשר לנו, אלה שני הספרים הקרועים, היחידים בביתנו, שנתנו מזון שירי לנפשי והרוו את צמאון-ילדותי לספרות יפה…
אמנם, – האמת חובה לאמרה – בנשף ההוא, כיוצא מן הכלל, היו הרהורי עסוקים מעט גם בדברי חולין. ויחד עם כל הרגשות העדינים והחמים והתשוקה הרבה והלוהטת להיות חסיד טהור, כאותם בעלי הנשמות הגדולות, המסתגפים בכל מיני סיגופים, יושבים כלואים ימים ושנים ומוסרים את נפשם, כדי לבער את ה“קליפות” וליחד שמא דקוב“ה ושכינתיה, או כאותם הצדיקים הקדושים הנסתרים מבני אדם והעוסקים בעבודה פשוטה, גסה, ובלילות מתגלים להם אליהו הנביא ו”האבות“; יחד עם הדמיונות החיים והסוערים על דבר אותו התענוג הנפלא, שאין שכל אנוש יכול לתפסו, להיות קדוש וזוכה לדעת כל סתרי התורה וסודותיה הנוראים, לשבת בגן העדן, ללמוד מעשי-בראשית ומעשי-מרכבה וליהנות מזיו השכינה; יחד עם הגיוני היראה והחרדה על דבר כל הני העלי-השם, הנלחמים ברוח הטומאה, התנאים והאמוראים בכלל ואלה שנכנסו לפרדס (אוי, לפרדס… הוי, מה איום…) בפרט; יחד עם כל הקדושה רבת-הצבעים הזאת התבוללה בלבי גם מחשבה פשוטה וזרה אחת, מחשבה בודדה וביישנית, אך עמוקה ואמיצה, מחשבת-תוחלת ורעד-לב נעים, מחשבה על דבר השינוי העתיד להיות בחיי בימי החג הגדול, הממשמשים ובאים, ע”ד הנעימות והתענוג הפשוטים, העתידים לבוא אלי, ע"ד – הכובע והנעלים!
אמי היתה אוהבת תמיד לשבת ממולי בעייני ב“ספרים” ולירות עלי מבטים מיוּחדים, שהיוּ נמסים בלבי לסמי-עדן. וכשזקנתי הצנועה מרת יהודית, אשה בת-דעת, למדנית, צליינית וגאיונה, היתה מתעוררת מסריגת פוזמקאותיה, ובהביטה בי בעינים חביבות, דיברה אתי משפטים על אשר לא אספר גם לה מכל מה שאני לומד, “כי באמת הלא גם לנשים נשמה ובינה להבין” – היתה גולדה אמי בכגון דא מנענעת בראשה ברוב גאות, משליכה על אמה מבטי-ביטול ומשיבה:
– נו, נו! דרישה מחוכמת… מנדלי יספר ממה שהוא לומד… חֶה-חֶה… נו, אֵם, בבקשה ממך, חדלי מהפריעו… ילמד לו… למד, בני, למד…
ואולם בנשף ההוא, זכור אזכור, אך לשוא העפתי לרגעים את מבטי המעוניין לחצאין מן הספר אליה, לצוד מבטיה המחממים ומסלסלים – היא לא שמה אלי לב כלל, ותתנמנם; בשובה התאוננה, כי שוקיה כואבות, ובעוד ארבע שעות היה עליה לקום ולשוב לעבודת הפרך שלה…
אך שעת מנוחתה לא ארכה: יהודית זקנתי, ששכבה כל העת על התנור, ירדה לבקש קדרה כדי להעמידה תחת נטפי המים, שהחלו לטפטף פתאום, בנקבם גם שם את התקרה, וקול הילוכה של זקנה, שלווה בגניחות ונשימות כבדות, העיר את אמי מתנומתה הקלה:
– נו, משלחת! המים… אין תבונה ואין עצה… יסורים… לא נשאר בלתי אם לצאת מן הבית… לגמרי… נו, ריבונו של עולם!… אַי-אַי-אַי… כשהיה הוא, תנוח נשמתו באור העדן, בחיים, הא היה עולה על הגג ומסיר את השלג… אוי-אוי, עטרת ראשי, במותו אבד לי הכל…
– ש-ש, כסילה, הסי! – הפסיקה זקנתי תאניית אמי – הנה שַׁבְּתּ לדבריך… עד מתי לא מחדלי מהתאונן, בר-נש חוטא? הא?… התדמי, כי לו נעים לשכב בקבר, כשאת מתרגזת על מיתתו? הא? נחוץ לשכוח…
– כן, כן… לאחרים קל הדבר…
– בוודאי! – פסקה זקנתי בהחלטה גמורה – הוא לא ישאל את פיך, איך להנהיג את עולמו… אני אוהבת מאוד כשאת מתחילה בתאניותיך… לבי מתעדן אז… תענוג נפלא…
– חדלי, חדלי! – כעסה הבת
– למה אחדל? למה יחרה אפך, פתיה?… אני הן לא אוכל לעלות על הגג ולהסיר את השלג…
– ומי ילך? אני? – התפרצה, לאחרונה, החוצה חמת אמי – ואמנם, הלא הולכת בטל אני ומאומה לא אעשה… מי לא יֵדע, שגולדה האלמנה אוכלת ושותה ומטיילת ורואה חיים – ודי. הוי, אמי, אמי, כנראה, אינך יודעת כלל, מה זאת לעמוד ירח תמים בבית-האפיה ולעבוד בשארית מוח העצמות… ובבית – הוי, צרותי!… אין דבר מוכן: מצה אין, הילדים ערומים, מנדלי יחף… ובערב הפסח יהיה עלי עוד לסייד הבית בסיד… מה? הכוח אבנים כוחי? –
ונאד דמעותיה נבקע…
– אַה, הגיעה השעה! – לא נכנעה גם הזקנה – עתה לא נשאר עוד, בלתי אם לנוס מן הבית… בתי היקרה פתחה את פיה… גולדה, אל תחטאי, בתי! – אני אומרת לך, כי בידיו יש ליסר אלף פעמים ככה… את שוכחת את הבורא… הבטחון בשמו הגדול יאבד לך מיום ליום… נו, מה את מטפטפת בעינייך? מה לך, כי נזעקת? – השמים לא יבלו, העולם לא יחרב… אב יש לנו בשמים… ואני מה? האינני משתכרת כלום? –
אם ראשית דברי זקנתי, התנחומין המתוקים והתוכחה הזעומה, היו כמזור על פצעי בתה האנושים – הנה אחריתם, על-דבר משכורתה, היתה השמן על מוקד החרון-הכאב: איככה זה אין כל בינה בלבה של זו לעמוד על אמיתות מצבה?… הנה פה – נו… מה לעשות? אבל מדוע היא עוד כפוית-טובה במידה כזו ואינה מרגשת בחסד הנעשה עמה, לאמור משתכרת היא?… אולם הזקנה מצדה לא יכלה גם היא בשום אופן לשים מחסום לפיה בדבר הזה ולבלי הזכיר פעמים אחדות בכל יום, כי לא חסד עושה עמה בתה, בתתה לה משכן בביתה, שהרי אלמלא היתה חפצה להתגורר לעצמה, היתה יכולה להתפרנס גם בלי עזרת אחרים, כי מה הוא אכלה אשר היא אוכלת – לחם-הניקודים היבש הלא לא לפי שיני אדם זקן שכמותה הוא – ומה היא הוצאתה אשר עליה להוציא? – שווה פרוטה! – היא אינה עושה זאת, היא אינה הולכת לגור לה ביחידות, רק מאין יכלתה להיפרד מנכדיה האהובים ומשום “מה יאמרו הבריות”… הלא כל העולם יודע, שגולדה בתה נשארה לה אחת מעשרה בנים – ועתה תעזבנה לעת זקנה? – היה לא תהיה!… היא אינה מיותרת בבית הזה, לא!… ואפילו יחסה של בתה אליה בירחי מחלתה האחרונים לא הוכיח לה את זה… ואמנם – רעיון שוא, רעיון הבל… וכלום היא, יהודית הזקנה, תשלים עמו?… הן בחיי בעלה הלא היתה היא – ורק היא – המנהגת היחידה, עקרת הבית… וביחוד אחרי מות הילד התשיעי, אברהמ’צי, והוא ר' יענקל שוחט, ברוך זכרו, עזב לגמרי, במצות הרבי, את משמרת השחיטה בעיר, מיראה “שמא הוא פוגם באיזה דבר”, וישב ללַמד – אז הלא היתה היא גם המפרנסת היחידה, כחמור עבדה יומם ולילה עד יום מותו, מנוחה לא מצאה… ואת התקופה ההיא, ביחוד, היתה הזקנה מתארת בלשון-לימודים בשבתה במסיבת נשים, המקשיבות לדבריה כאל מלקוש, והשיחה היתה מתגלגלת ע“ד ההבדל שבין בנות הדור הישן ובין נשי הדור החדש, במחילה, “שכּל שׂכלן וחייהן אינם אלא רוֹטוֹנדות ושמוֹנדות” – ואז היה מסופר גם בענין מרובה ובאריכות יתירה אותו מעשה רב, שפעם אחת, בימות החורף, בשעת היריד הגדול, אור ליום ו', ישב הוא כל הלילה ולמד, כמנהגו וכדרכו בקודש, והיא לשה ואופה, לשה ואופה בלי כל עיפות, ועד עת השוק – נאפו שני פוד קמח-לבן, גלוסקאות, שני פוד לביבות וארבעה פוד קמח שחור! – נו, ובכל ימות השנה? יום יום היתה משכימה קום בטרם יעלה השחר, אכן ממש כה”דאמות-שראמות" בזמן הזה, הישנות עד הצהרים… חַה-חַה-חַה!… הוא הדבר, כי אינן שוות הני קאקי חיוורי, שנשים זקנות תדברנה על אודותיהן!…
בנשף ההוא היתה דעת זקנתי רחבה עוד יותר, ואף שפתי אמי, בכל מרירות רוחה, לא הביעו כל דבר מר: תקוה נוצצה אז בלב כולנו, כי באמת תשתכר הזקנה בזמן הקרוב שקלים אחדים, על-ידי-זה שתיקרא להיות מילדת אצל מבכירה עשירה אחת, בהיות שחמותה של פלונית היא ידידה ישנה ונאמנה לה, לזקנתי. ו“יולדת הגונה” היה באמת דבר בלתי מצוי ל“שלנו”, יען אשר בעיר הקטנה היתה עוד מילדת, שידעה לחשים וסגולות ושעל כן נאמנה ביותר על הנשמות של בעלות הכסף, המפחדות מאוד מפני יציאה…
וזאת התקוה היא היא התוחלת הממושכה, שעינתני ימים רבים וגרמה לי מחלת הלב; הוא הוא הדבר הגדול, שנתן חומר רב לדמיוני, על אותו תור-הזהב של כניסה לבית המדרש בנעלים וכובע חדשים…
– שכבי, אמי, לישון, שכבי… הנה התרנגולים קוראים – פנתה אמי אל סבתא אחר דומית-עצב ארוכה, בקול רך מעט מבתחילה – הלא יוכל היות, כי באמנה תיקראי בלילה הזה… אַה, מזג האויר שוּנה… חורבן נורא… חושך ובוץ… גשם שוטף, מבול… אַה, אם תלכי הלילה לשם, אמי, לא אדע כלל – מי יתן ולא ידעתי ככה כל רע לעולם! – מנעלי מי ינעל מנדלי מחר, בלכתו הקלויזה להתפלל “קדיש”… מצוקות נפשי… מכל פרנסותי הילדים ערומים ויחפים… אני עובדת, מתעסקת וטורחת, הוּ-האַ-הוּ-האַ… וסוף כל סוף – מה?
– וכל חיי-העולם, בתי? הוֹ-הוֹ-הוֹ… אדם חוטא… להבל דמה… – התפלספה והתאנחה הזקנה בעלותה על התנור עם הקדרה שבידיה, אותה הקדרה, שהיתה צריכה להעמידה אצל משכבה, כדי לקבל בה את המים הנוזלים.
אמי ציוותה גם לי לשכב; די ללמוד… היא חסה על הנר. קיימתי מצותה, ואקרא “שמע” בכוונה, ואכבה הנר, ואשכב על הקרקע סמוך לאחי ושתי אחיותי. וכעבור רגעים אחדים היתה בכל החדר דממה, דממה גמורה, המופרעה לרגעים מקול הסער המריע ואגלי המטר המשתקשקים בשמשות-החלון. בחוץ היה ליל-אביב סגריר.
בראשי כבר היה הבלבול-הסכסוך שלפני השינה. אבא חלקיהו, אמורא גדול, גדול, וגובה לו ויראה לו, הולך במים יחף ונושא נעליו בידו… “שבט המוסר” המנומר משתחר ומשתחר ומתהפך ומתהפך ומתהפך, עד שמתהווה – כובע… זבולון הקצב, ה“אבל”, בעל-דבבי בקלויז, מסיר נעלי זקנתי הגדולים מעל רגלי ואני עומד יחף בבִצה קרה… ר' ישראל המלמד-גמרא, זה היהודי החנון, החביב וטוב הלב, מוציאני ברחמים רבים ובחמלה גדולה מן הרפש ומעמידני להתפלל “קדיש” לפני העמוד השחור והגבוה, שגם הוא מעין נעל המתקטנת והולכת… חיה, אשתו של ר' ישראל זה, צועקת עליו ודופקת בחלון:
– יהודית… גולדה… פתחנה! פתחנה!
פקחתי את עיני… הדפיקות חדלו. זקנתי, ברוב עמל ואנחה ונהימה, יורדת מעל התנור, נכשלת באופל, ניגשת אל השולחן וממששת… היא מוצאת את הגפרורים, מעלה נר והולכת לפתוח את הדלת… פניה אינם נוחים ובפיה:
– חיה ישראל’ס… מה לה עתה… מזלנו… אה, ריבונו של עולם… עשה חסד עם אמתך… לישועתך קיויתי, ה’…
וכשנפתחה הדלת, התפרצו הביתה רוח-קטב קר וחיה ישראל’ס. זו האחרונה היתה שרויה כולה במים, גופה רועד ופיה פתוח בחכמה:
– יהודית’ל יקרה וחביבה, ה' עמך לעולם! רק אליך באתי בפעם הזאת, יהודית’ל, רק אליך כוננתי צעדי, כי בך אני בטוחה, שלא תשיבי פני ריקם… ואומר אל ליבי – וגם “שלי”, יחיה, יעץ כזאת – אל אשת ר' יעקב השו“ב, יהי זכרו ברוך, אלך… זה היה יהודי! זה היה איש צדיק! וגם את, יהודית’ל… כמו ש”שלי", יחיה, אומר תמיד…
– ש – שא… חיה’לי, בלחש… אל תצעקי… – התעוררה זקנתי מכעין העווית הרגעית אשר אחזתה ותהס את קול הדברנית, שהשתפך כנחל איתן שאין לו סוף – ש-שא, חיה’לי, גולדה ישנה… המרודה… – אוי, ריבונו של עולם – הגידי, חיה’לי, אך בלחש… למי תקראיני?…
– אל רבקה העניה, יהודית’ל, אל רבקה אשת בריל הסמרטוטר!… אוי, יהודית’ל, מה אומר ומה אדבר, מה אגיד ומה אספר לך, חביבה? לכי ושאלי את פי ריבון העולם קושיות: מדוע ייסר ככה לבני איש? אבל הוא מסתמא יודע הוא אשר יעשה… אוי, יהודית’ל, לולא עלה על דעתי היום להכניס אליה את שיורי ארוחת הערב, כמשפטי כל הימים – "שליח אינו אוכל מאומה וכל הארוחה תיוותר – כי אז גועה העניה בלילה הזה, ולא היה איש יודע את גויעתה… קיצור הדבר, יהודית’ל, אין לדבר הרבה: בכל דבר תתגלה ההשגחה של המשגיח, יתברך… לא רחצתי את ידי ואיני שווה להזכיר את שמו הגדול… לכן שמעי: היום בא “שלי” מבית המדרש בשעה מאוחרה; הוא חש בראשו ומן האוכל לא בא מאומה אל פיו – צרותי הגדולות! – ואני… הרעבתנית הגדולה!… בקיצור, קדרת עדשים… אני נכנסת לביתה… אוי, שברי הגדול, אוי, ריבונו של עולם! – קור ושלג ומים… נער-התלמוד-תורה חולה מסוכן… פרור לחם לא יימצא… ורבקה מקרשה ללדת… אוי יהודית’ל, נמהר, נמהר שמה, פן נאחר המועד… עכשיו שם “שלי” לבדו… בריל בעצמו משוטט כפרים, וזה כשבועיים – מעשי-שטן – לא היה בביתו… יהודית’ל, העטיפי לראשך את מטפחתך החמה ונקומה ונלכה… והאוויר – נו, בל נחטא בשפתינו… זכותו של ר' יעקב, עליו השלום, תגן עלינו להצילנו מכל רע, אמן סלה…
כל זה הוגד בחשאי, כביכול, בהעוויות משונות ובפסיקתות מצפצפות, עד שלקול ההמולה הקיצה אמי ותחל להתגרד בזעף ולהביט על המחזה שלפניה בעינים תוהות ונדהמות. הזקנה הנדכאה נשארה שוב עומדת כל העת כהלומת רעם, אילמת… והשליחה, בראותה, כי אמי ערה כבר, נתנה חופשה גמורה לפיה ותתאר בלשון מדברת גדולות, כאשר חננה ה', את גודל המצוה ושכרה, ותספר בקול רם את כל המוצאות אותה בליל-זוועה זה, כיצד גורשה מבית ה“אקורשֵקה” בחרפה רבה ואיך שאח"כ גם המילדת ההיא מיאנה ללכת!
– כי, באמת, כלום ממנה, מפלונית ה“דבר-אחר”, יש לדרוש, כי תעשה דבר מצוה? בדבר הזה אין משום לישנא בישא: הכל יודעים אותה… הלא תדמה, כי “נגידה” גמורה היא… אוי ואבוי לשנותיה… גם “שלי”, יחיה, אומר תמיד – בוודאי כך כתוב בספריו – כי בממון… הממון… שכחתי כיצד אמר לי לפני ימים אחדים… אוי ואבוי לראשי ולזכרוני! היום אני שומעת מלה קדושה ולמחרת – אני שוכחת… ובדבר הזה אני מקנאה בך, יהודית’ל, שלכל ענין וענין תביאי ראיה מה“צאינה-וראינה” שלנו… לא לחינם הלכתי אל אשת ר' יעקב השו"ב, עליו השלום. נמהר, יהודית’ל, נחישה, נחישה…
– נו, גולדה בתי, אני הולכת!… הא? – –
– היודעת אנוכי? – הביעה אמי דבר משפט – מה לעשות… יוכל היות, כי משם יקראוך מחר ולא היום… לכי… איך אפשר לבלי להלך?… הרי יהודים אנו…
– נו, נלכה, חיה’לי! – שנתה זקנתי באומץ ובכעין מסירת נפש בקולה הצרוד…
– לכי,לכי! – דיברה אמי קשות, נלחמת ברגשותיה – מצוה כזו… אדרבה, להפך, איך אפשר לבלי להלך?… אוי-אוי-אוי…
זקנתי לבשה בחפזון מטפחת על ראשה, ותקח ברכה מאתנו, וביחוד ממני, “מנדיק הבחור הבר-אורין” – כי תצליח על הדרך אשר היא הולכת עליה, ותקם ותנשק המזוזה אחת ושתים ברגש רב; פניה נהרו, והתפילה, כי “יהיה ה' בעזרה” נאמרה יותר בקול בטחון מאשר בקול-תחנונים, ותצא מן הבית בצעדי און ועצמה, ואחריה – חיה אשת ר' ישראל המלמד-גמרא.
ואני שבתי ושכבתי על מקומי. לבי רעד, המה והתכווץ מכאב, למרות הבינו, כי אי-אפשר באופן אחר. התקוה אמנם עוד לא חדלה מהתנוצץ בו, אך בפינותיו כבר היה היאוש, היאוש הגמור.
הדממה נפרעת… קול דופק בחלון…
– קיש-קיש-קיש
משם… משם… בא הקץ לחלומותי… אין כובע חדש לחג הפסח… אין פדות מסנדלי-זקנתי המסומרים… למה הלכה?…
הניגוד הראשון בלב!
כי בעת ההיא, ואני טרם אמצא בי “נטיה טבעית” ו“נטיה מוסרית”, “אני פרטי” ו“ואני חברותי”, הנלחמים יחדיו, טרם אדע העינויים של אבדן כל ערכין, טרם אטיל ספק וטרם אכפור בכל; בעת ההיא, ומוחי טרם יימלא סימני השאלה: בשביל מה? מי יודע? לבי טרם יהיה למסוס מרגשות מבולבלים הסותרים זה את זה; בעת ההיא, והכל ברור ומחוור לי: מצוות לאו ליהנות ניתנו, לא בשבילנו, אלא בשביל לקיים רצון הבורא, יתברך שמו; לעולם צריך האדם להרגיז את היצר הטוב על היצר הרע, שכר מצוה – מצוה, ופיקוח-נפש דוחה אפילו שבת; בעת ההיא, ואני יודע פירושה של המלה “מצוה”, אדוק בה ושמח בעשייתה; בעת ההיא, ואני מכיר ומבין, שהעולם הזה הוא עובר, רע, פרוזדור, ותענוגיו הבל; הבל – – – ובכל זאת… –
יום-חורף מעונן לפנות ערב. השמש לא נראתה כל היום. היקום מכוסה בערפל אמוץ, קריר וכבד. אור היום הקצר הולך הלוך וחשוך, ועוד מעט וייכּחד כלה, ותחתיו יבוא ליל-שבט אפל, איום וארוך כגלות היהודים, קר כקרח הנורא, אשר בלבות בני האדם, ושמֵם כשיממת העם הנודד בגויים.
והם שניהם יושבים על הקרקע, לא הרחק זה מזו, אך גם לא קרוב. לפניה אין דבר בלתי הקיר הנטוי והרטוב, ובינה לבין הקיר – תוהו ובוהו. לפניו – כיסא עץ, ועל הכיסא מטפחת-אף מעוכה, ועליה ספר, שבו כתוב טענות חודרות ומרגיזות, תרעומת מרה, גינוי מעשי בראשית והטחה כלפי שמיא.
והילדים הקטנים עם הגדולים, הנערמים על התנור ולא יוציאו אף הגה קל, כאילו נקפאו או נאלמו, – כנראה, יבינו וירגישו היטב, שאבותיהם יושבים “שבעה”; ושני החדרים, המשונים בגזרתם, מכירים גם הם, לפי הנראה, ששוכניהם יושבים “שבעה”; והאוויר הדומם והדומע גם הוא, דומה, יודע, שמחרידיו – “שבעה” הם יושבים; ואף הרול, ההוגה נכאים בדממת-הליל בסדק שמעל-הכירה: צור-צור-צור – נראה, שיודע הוא את מקומו ושעתו… הכל נוגה, הכל אבל ועָצב, הכל מצטער צער עולמים ומרגיש את המרירות האיומה שבישיבת “שבעה”; הכל רועד ומתבייש ומעוּנה ומבקש רחמים, רחמים –
זה היום השישי לשבתם ככה. מחר יֵשבו על הארץ רק מקצת היום – וקמו; מחר יוּתר להם לשבת על הספסל ולשוב למעשי יום יום: היא תחל מחדש לבשל “מעדני-מלכים”, תבשילים נפלאים מהדַקים הנתונים לאישה ה“שוחט” מבית המטבחיים כמשפט, תתפור טלאי על גבי טלאי לכל הסמרטוטים ובלויי-הסחבות שעל התנור ומתחת למיטות, אשר שֵם “מלבושים” קוֹרָא להם, תייסר בשבטים את כל שברשותה למגדול ועד קטן, תמשח במיני-משחה שונים את הגבחות, שבכל ראשי ילדיה, תלך אל השכנות מבית לבית, השכם והערב, תלטוש את “לשונה המחודדת” בתאניות ואניות על “חייה האומללים” (עתה, כמובן, עוד יותר בעוז וביתר הרגשת זכותה להתרעם) ועוד כאלה הרבה עבודות פוריות; ועל הכל תבכה רב בכה, ופעמים אחדות בשבוע תשמיע בֶּרמה:
– אוי, לֵיבּ, מים… אני מתעלפת…
הכל כנהוג מימים ימימה. – ור' ליבּ גם הוא ישוב לעבודתו התמידית: יתעסק עם הקצבים, ישחוט ויבדוק, ילך להתפלל ערב ובוקר, ילַמד את בניו הקטנים דברי תורה משמחים: – דבר האסור לו עתה – מסכת חולין ו“יורה-דעה”, הלכות שחיטה וטרפות, יילחם את הרב, ועוד זאת: יתנשא במנוחה כשתישמע צעקת ה“פלונית” שמתעלפת היא, ישפוך עליה חצי דלי מים, יקשור את זרוע ידה הימנית במטפחת וימשוך העניבה עד אשר תרים המתעלפת קול-זוועות – והרף. אמנם, יש לשער, כי הפרוצס הזה יישנה עתה לעיתים יותר קרובות מאשר בעבר הקרוב. –
כן, מחר ישלמו ימי ה“שבעה”, אבל היום עודם יושבים כפופים ודוממים. בכל עורקיהם ועצביהם הרפיון, אפיסת-הכוחות, הבאה אחר הזדעזעות כבירה; בנפשם – ריקניות נעכרה, ובחזם – המיה וניקור של כאב-נצח: הקץ… החורבן לא ייבנה… האבדה לא תושב… האסון לעולם לא יישכח… לעולם…
לפרקים תפריע רק הברת “ריבונו של עולם!” את הדומיה שבבית. הקול הזה, קול האיש, היוצא בשברון מתניים, עולה ושוהה כרגע באוויר, כמו מבקש לו לב, או, למצער, דבר אחר לנקב; וכהרף-עין הוא אובד ולא ישאיר אחריו כל זכר קל: הוא טובע במרחביה דהאי עלמא, מקור האנחות והקולות דהאי מינה.
והיא יושבת כאילמת ומקשיבה לאנחותיו. לו לב-אבן, לבכות לא ידע מעודו, ואף על קברה של המנוחה לא הוריד דמעה; אבל גם בכיה ביום החולף לא רב היה כבשאר הימים. מה זאת? האם התחלת-שכחה, אם חורב מקור הדמעות, דלדול פלגי-המים בּראש הלוהט?
אך הנה מבטה הלֵאה, היוצא מבין עפעפים, שדמעה יבשה מקננת בהן, נופל על המַראָה המהופכת בעֶברה המלוטש אל הכותל. לב-האם יזכור, כי במראה הזאת היתה היא – ימתקו לה רגבי עפרה – מסתכלת ומתענגת על תארה בעודה בחיים; לפניה, לפני המראה הזאת, היתה היא מפתלת, סורקת ושוזרת את קווצתה, ותדמה אז לתמר ענף ברוב דליותיו; ועתה – המראָה מהופכת לאות אבל… ומה צורך בה כלל, אם היא… היא… איננה!…
– זית רענן… עץ צעיר… פרח שנקטף באיבו… – תתפרצנה הברות מקירות הלב – אני החלשה, החולנית, חיה, ובתי הנחמדה, הנעימה, היקרה, נרקבת בקבר… עלמה בת שתים ועשרים… אוי-אוי-אוי, מה ידמה להוותי? לא בכוחי לשאת כל אלה, לא בכוחי לסבול כל-כך… גם זכות אבי לא עמדה בזה… אבי, זכרונו לברכה… אבי הצדיק, הרב… בתי יחידתי…
ובאיזה מקום בקרבה פנימה היא מרגישה התכּווצות-פצע ומיץ-דם; ובריסי-עיניה האדומים והנושרים ייראו נטפים, נטפים…
– אוי, ליבּ, מים… אני מתעלפת…
חושך… ר' ליב קם לאט, מַזה מים, קושר מטפחת בזרועה של המתעלפת; צעָקה – והסכנה חולפת…
והכל שב על מכונו. בחלונות מציצה אותה חשכת-הליל הלוחשת: שעמום, שעמום נורא הוא לחיות בתבל. המנורה המודלקה, שהועמדה על הכיסא לפני האֶבל, מתאמצת להעיד באורה הכהה והרועד, הבוקע מבעד הזכוכית המכוסה פיח, כי מכּירה היא במצב אשר מסביב לה. צללים אילמים, גדולים ושחורים משתרעים בעצבת על כל כותלי הבית וכליו. והשעון הישן והצוהל משמיע בקול-צלצול רם, במנוחה גמורה ומבלי היחפז אף כל-שהוא: אחת… שתים… ארבע… וכלל לא איכפת לו מה ששומעי קולו מתרעמים: השעה הרביעית עוד… אַה, מה תארך העת! – הוא יודע שעתו ותו לא מידי; הוא אינו נוגע בדבר.
פי האשה נפתח פתאום לדבר. מדברת היא מתחילה כמעט בדממה ומסיימת בקול-איבה רם:
– נוּ, ריבונו של עולם! עיני כלבים לבריות… גם בוש לא יבושו, גם הַכלֵם לא ידעו: הוא, רוצח נפשנו, עודנו מעז פניו לבוא לביתנו ל“נחם-אבלים”, לנחמנו משִׁברנו הגדול – אוי, בתי, בתי… – הוא, אויבנו בנפש, המוכן להטביענו בכף-מים בעד כל החסדים, שעשינו אתו ועם בנו – הוא עוד בא לביתנו – אַה, ראשי ייבּקע… התשמע ליבּ?
וליבּ שומע הוא, אך לא יענה כלום. מבלי נוע הוא יושב בקפוטתו המלוכלכה בחֵלב ובליח-בשר. עצמות לחייו בולטות, זקנו הצהוב והמתלבן נכפף מנגיעות בחזה, שפתיו הזעומות דוממות. עיניו החשבניות מביטות בספר, אך גם קרוא לא יקרא דבר וחצי דבר. לשמע דברי זוגתו על דבר ההוא גברא ובנו עולים בתוך הנשַׁמה שבלבו הרהורים שונים…
– התזכור, ליב? – ממשיכה השו"בּית; לה אחת היא אם יש שומעים לדברים אם אין: התוגה והשממון, המרחיבים את פיה לפהק, מביאים גם אותו לידי דיבור – התזכור את היום, שבו בא הוא עם הבן-יקיר שלו לבקשך, ללמד “שחיטה” את התנא הכשר והצדיק? התזכור? אני לא אשכח את היום ההוא לעולם! אותו היום הביא את כל האסון על ראשנו. היום, כשבא הוא, החסיד-הגזלן, וישב על הדרגש הזה – פה – התראה, ליב, פה – זכרתי את היום המקולל ההוא. דברים טובים דיבר אז, דברים רכים, נעימים, חנפים, כחתול הזה ממש, טוב היה וחביב: “ר' ליב! – ר' ליב!” אוי, מה שוטמת אני את פניו הטריפים! – יקר היה, אהוב, מרפא לנפש, ראוי להינתן רטיה על פי עשר מכות… כספנו-דמנו הלא היה אז אצלו, הגזלן! ועתה, שונא כזה, שגרם לנו כל מצוקותינו והשמח בוודאי לפידנו, יבוא עוד לנחמנו!… אַי-אַי, כמה דרושה לזה רמאות וחוצפה… הוא הדבר אשר אמרתי: עיני כלבים לבריות…
– ומה דווקא הוא גרידא? – מעיר ר' ליב לאחרונה – וכל הכלבים, הצד של “המצרי השחור” – האם לא באו רובם לבקרנו? “ה' ינחם אתכם בתוך אבלי ציון וירושלים” – אוי, כלבים! עזי-נפש! מלחכי פנכה של “המצרי השחור”, ימח שמו וימח זכרו מלהזכירו! אִי, אני יודעם היטב, את הכל: יש מהם אשר יבואו לתפשני בלבי, להלוך רכיל, לחטוף מלה נחוצה מפי… ישלם להם ה' כפעלם! –
ושוב דממת-מות בבית. השיחה הקצרה נפסקת מאליה. די לה, להשובּי"ת, לשמוע את שלוש המילים “המצרי השחור וצדו” – (זאת אומרת: הצד של הרב; הרב דק“ק נבוכה יצ”ו הוא שחור במראהו, כי על כן יכנוהו השו"ב וצדו הקטן בשם-הלווי המגונה הזה; תחת זאת יכנה הצד שכנגד את איש-ריבו, בעל הזקן הצהוב בשם “הרמאי הצהוב”) – בשביל להיאלם דומיה עת רבה ולשקוע בזכרונות והרהורים על-דבר העובדה של ריבם את הרב וכל הנגרר אחריה. את זכר “הצד ההוא” לא תוכל לשמוע בקרירות-לב; הוא ירתיח כרגע את דמיה וירעיל את לבה; הוא התוכן לכל שיחותיה ודבריה באזני שכנותיה ורעותיה; הוא החומר להגיגה בשכבה על משכבה ושנתה תדוֹד; הוא המטרה לקללות מאליפות, שהיא שופכת כמים יומם וליל באין הפוגות ולא תדע שבעה.
“הצד של הרב”… והן היו ימים, אשר לא ידעה את המלים הנתעבות האלה! –
… כבואם הלום לפני עשרים שנה לקבל משמרת השחיטה, היו הם אז זוג-צעיר, כשלוש שנים אחרי חתונתם, טפלי לא היו תלויים בהם עוד, כי רק נחמה בתם, עליה השלום, יוּלדה להם. ובנבוכה, העיר המצערה והנידחה בנפת “רוסיה הקטנה”, היה בעת ההיא מספר המשפחות העבריות לא רב, ומורה-הוראה לא היה לה עוד, כי על כן היה ר' ליב כמעט ה“תלמיד חכם” היחידי בעיר, וינטל, וינשא, ויורה בשעת-הדחק גם שאלות של “קדרה-כף”, ויתנהג כחצי-רב, ואולם ההכנסה הרבנית היתה נכנסת לתוך כיסו בשלימות. הוא היה מוכר את החמץ לנכרי בערבי-פסחים כדת; לו ניתנה במונופולין מכירת יין ויי“ש של פסח, קמח למצה ול”שמורה“, פרי עץ הדר לחג הסוכות, וכאלה רבות. ור' ליב עוד יתרה עשה: בראותו את כבודו ומוראו אשר על הקהל, השתמש בשעת הכושר וילמוד לצבור כסף האמנות נפלאה, ויהי למומחה גדול בעבודה הזאת, ויעמד “קערות” בבית-המדרש הקטן בחנוכה ובפורים ובערב יום הכיפורים ובימי התעניות וכו' וכו', ויהי הוא, על פי הצעתו גם “בעל-הקורא”, גם בעל-התפילה, גם המשגיח בבתי-האפיה של מצות, גם הקובה לקופת רמבה”ן, ועוד כאלה מישרות בקודש, ומכל אלה, כמובן – לא הֶענה. וירבו הימים, העיר הנכחדה התגדלה והתרחבה, ההכנסה התרבתה, ורב עוד לא נקרא לכהן בה. בין כה וכה, ובביתו של השוחט נמצאו בפינה אחת ארבע-חמש אדרות-שער של איכרים, בקרן-זווית שניה – מיחמים נוצצים אחדים, על המיטה – כרים וכסתות נוספים, בארגז החדש – מנורות של שבת, כלי-כסף וכדומה מַשכונות מטלטלין דניידי. בעיר, אמנם, יצא קול לא נעים לאיש, שפרנסתו על הציבור… אבל ר' ליב ואשתו לא שמו לב לדבר הזה, לא פחדו ולא רָהו מהלעז, ש“כסף תועפות להם”, ויוסיפו לצבור פרוטה-פרוטה, שקל-שקל, ורכושם גדל מיום ליום.
– מה יש לדבר הרבה? אז היה לנו תור זהב! – מזכירה השובּ“ית בימים האחרונים הרעים את הימים הטובים שעברו לבלי שוב – אני, כאשר ידעתן, מודעותי, לא הייתי מעולם אשה ותרנית. תמיד, כל ימי חיי, צימצמתי וקימצתי; אגורה היתה אישון עיני: ליבּ שלי מביא כשכשאה מהקצבים – דיינו! בשר ממש לא היה בא אל פינו. בקיצור, ההוצאה היתה מעטה, כמעט אפס, וההכנסה מרובה! “המצרי השחור” לא היה אז עוד. ועתה להפך: אם גם עכשיו איננו מתנהגים כ”שררות“, אבל המשפחה, בל תשלוט עינא בישא, היא של תשע נפשות: ילדים קטנים. קַמֵץ כפי האפשר- אכילה חובה היא! והגז-ל—נים, בל יראו בטובה, פשטו עורי מעל עצמותי. מה היא ההכנסה שלנו עתה? לשונאי ישראל! דמי חנוכה ופורים יקח הוא, “המצרי השחור”; יין וקמח לפסח ימכור הוא, “המצרי השחור”. ואף ב”כפרות", שזהו דבר השייך כולו לנו, תקע הוא את ידו החביבה ויַוצא חדשה, כי גם בעד שחיטת-כפרות דרוש לשלם דמי-טקסא, דבר שלא היה לעולמים, דבר שלא נשמע מיום היברא העולם. וכל זאת למה? בשביל שסיקריקון היקר, בעל הטקסא, (ייחנק בלילה הזה, אב הרחמן!) הוא מאנשי חברתו. אין מה לדבר: רב יקר! בתו העבה והשמנה יושבת ומדשנת את… במחילה – ואנחנו מה? נשארנו בחוסר כל: כספנו אבד… שמעון הצעקן, הרוצח ביער, אכָלו – תאכלהו רימה ותולעה! – וגם בזה אשם המצרי… אָה, נשים, היה לנו כסף – למה נכחד? – הָ-יה… ועוד כמה כסף! אויבינו – ישרפו באש, אבי שבשמים! – אומרים – ייאָלמו לנצח – כי גם כיום יש לנו… לא, יקירות, לא! עתה אָין (ובהוציאה מפיה המשפט הזה, קולה כל כך מבקש השתתפות ברוב צערה ופניה הצנומים מתהווים כל-כך אמֵללים, עד שאי-אפשר לבלי האמין לה), עתה אָין… עתה רק אל השחיטה עינינו נשואות… והשחיטה – אל-אלוהים הוא יודע! – מה היא? פוי… אבק פורח… לא שווה פרוטה..
אמנם, לא לעולם חוסן!
בשנים הראשונות, אחרי אשר לוּקח הרב העירה, לא גדלה, אמנם הרעה למאוד: ר' ליב שוחט, לפי עדות אנשי העיר, הוא איש האוהב כסף יותר מגופו, ובכל הנוגע לממון הוא ערום וחכם מעין כמוהו; ב[מ]חמאות וחלקות ידע לקנות את לב ר' גרונם, הראש בין טובי העיר אז, לנטות אחריו: אי-אפשר להכחיש, פטור בלא כלום אי-אפשר, ההכנסה נגרעה בהכרח, ובעמדו אצל “קערתו” כבר היו ידיו רועדות לאט ועיניו הפיצו מעין אי-רצון – אבל הפְּחָת היתה עוד כפי אשר יוכלו נשוא; “עוד היתה היכולת לחיות” – (מחשבי חשבונות בעיר הוציאו אגדות מוגזמות על דבר סכום הכסף אשר לשובּ"ם, והמפריזים שבהם הרהיבו בנפשם עוז לענות על השאלה: “כמה?” במחיאת-כף מלאה בכל עשר האצבעות, לאמור: עשר “קאטארינקות” (מאות), ויחד עם המענה הלזה היתה באה קריצת-עין מיוחדה ומלאה איזה לחש-סתרים, אף שהמשיבים הכירו בעצמם, כי מגזימים הם לא מעט)… ואולם שנה, שנה נהפך עליו הגלגל. הרב פרה ורבה, ותגדל לו בת בוגרת, עלוקה, צעקנית, רגזני ותבענית: “הב, הב, הרק כיסך, אבא! הבה לי ערדלים חדשים, פּוֹלֶרינה חדשה, מגבעת חדשה. הבה, אבא, הבה לי – איש!” וכל אלה הדרישות נדרשו בלשון בני אדם פשוטה, בלי כל צל של ניב נאה וחן כלה… ועל תשובת אביה הרב: “בדליכא שאני” – באה התנפלות של חימה שפוכה וקצף רב ותביעות גדולות ונוראות ושאלת “מדוע?” – מדוע לכל יש ולהם אין? במה היא גרועה מכל העלמות? מדוע זה “הרמאי הצהוב” צובר כסף כאפר, ובטנם הם תחסר? מדוע זה השוֹ“ב, שבכל תפוצות ישראל הוא נכנע להרב, בנבוכה הוא אדון לעצמו? עשיר הוא כ”גוי“, את כספו יתן בנשך ובמרבית – ארבעת אלפים רובל לו! – ונפשם הם שחה לעפר.. מה זה יחריש, יתאפק אבא? מדוע לא יפיח קריה ומתים בה? וכי כך העולם צריך להתנהג? וכי אלה הם סדרים ישרים? לו, ל”הרמאי הצהוב", הרבה – ולהם אף לא מעט!…
כאלה וכאלה דיברה שימקה בת-הרב בגודל חכמתה, וישמע אביה המו“צ לדבריה, וישקול הדבר בפלס שכלו, וירא, כי צדקה היא וכי “שלי” – מלה יותר נעימה מ”שלך“, ויצא אל העם, ויחרחר ריב ומדון. בימים הראשונים לחש דבר הריב במסתרים, ויהי ידוע רק ליחידי סגולה, ואולם בבוא יום השבת, והשוֹ”ב, שידע מכל הנעשה והעתיד להיעשות, לא הלך, בזעפו וחמתו, אחר המנחה אל הרב לשמוע אל ה“חסידות”, שהאחרון “משפיע” בכל שבת עם חשכה על קהל חסידים, וידעו כל בני ישראל דהאי קרתא, מבית הטחנה של מים מעבר מזה עד בית-הטחנה של רוח אשר מהעבר השני, כי הנה חיים חדשים הולכים וקרבים לקהילתם, חיים יותר מעניינים יופחו בלבותיהם, יותר תוֹכיים, יותר רוחניים: יהיה תוכן טוב לשיחה, סיבה לחרף את מי שיהיה – וישמחו. העדה הקדושה נפלגה במשך שבוע ימים לשני “צדדים”, ומחלוקת-אֵש התגלעה ביניהם, אשר כמוה היתה ונהייתה בכל במקום שיהודים נחיתים שמה. ויישמעו דברי-ריבות, זלזולים וחרפות בשווקים וברחובות, בבית-המדרש ובבית-המרחץ, להבדיל, (בעת ההיא עוד עמד על תלו), הכל כמשפט זרע יעקב משנות דור ודור, דבר לא נעדר. בימי-המנוחה, בהתאסף בני העיר לשוחח, חשבו להם לחובה “הצד” של הרב ללעוג להשו“ב ולאשתו ולספר בדיחות שונות על “חריצותה” של האחרונה, שפעם אחת נמצא אצלה בקדרת הטשוֹלנט פוזמק של ילד, והצד השני גם הוא לא טמן את לשונו בחוּבּו, ויזכור את כל מגרעות הרב והרבנית, בעלת “החוטם האדום” – ויהי שחוק ושמחה וריב והנאה… ומי יתאר את העונג וההתעוררות, כשקרה איזה “הרג רב” בבית המדרש! מה נעים היה להביט על מחזה נהדר כזה, איך יהודים מסתבכים איש בזקן רעהו, מעלים דם, איש על פני בעל מלחמתו, ונשיהם וילדיהם של המכים והמוכים רועדים, רועדים, מתיפחים, מכים כף וקוראים לעזרה! כמעט שגדלה הנעימות הלזו מאותה שמרגישים בשעה שעומדים מסביב לדליקה גדולה בחצות הליל. מובן מאליו, שאלו שנטו פנים לכאן ולכאן, אל כל אשר ישא רוח ההצלחה (ביחוד היו כאלה המלמדים שבעיר), היו מאושרים עוד יותר, בהיותם צריכים לדרוש ולחקור ולהתעניין במצב ה”עסק" יותר מאחרים, למען לא יטעו, חלילה, ותהי עבודתם הרוחנית גדולה מאוד וחייהם יותר מלאים ושלמים. –
ויד הרב הלכה הלוך וגבור. ה“הכנסות” נפלו בחלקו, אחת אחת, ואין עוזר. בשנה הראשונה שוּדדה מהשוחט הזכות של מכירת קמח לפסח, ובהיוודע החדשה הנוראה הזאת לשוֹבי"ת, התעלפה התעלפות שיש בה מעין מיתה, וכמעט שלא הואילה לה המטפחת, שקשר לה אישה בזרועה, וכמעט שלא צעקה. בשנה השניה אבדה להם גם מכירת היין, אחרי כן “אגרא דתעניתא”, אחרי כן – האתרוגים. וכל נצחון בא אחרי עבודה כבירה ועמל רב וקטטה ומזימות שונות ומלחמה ארוכה משני הצדדים, ויהי לחדשה רבת ערך בתולדת “נבוכה” העיר הקטנה.
“ממון גורר ממון ובתר עניא אזלא עניותא”. כמעט הורע מזלו של ר' ליב שוחט מעבר מזה, נתקלקל מצבו גם במקום אחר. הכסף אשר היה בידי לווים בני ברית ושאינם בני ברית החל מעט מעט לרדת לטמיון. ובימים ההם, כנוספות לרעה, יצא החוק החדש על דבר מַלווי-בריבית, ותאבדנה הלוואות רבות. אז החליטו האיש ואשתו לקבץ רכושם הנשאר ולסחור בו את הארץ. ויגמרו אומר לבקש להם שותף ישר ולפתוח חנות חדשה בעיר. להצעה הזאת היתה עוד מטרה אחת, “תכלית” בשביל נחמה בתם, אשר בעת ההיא כבר גדלה ותיף ותצלח לשידוך: אם תדע לשבת בחנות, והיה בתת לה ה' את המיועד לאיש, יוכל הוא, הגבר, להיות רב, שו"ב, מלמד, חזן, הכל לפי חפץ העליון, והיא – חנוונית; והיה הדבר הזה לברכה רבה ולמחיה גדולה.
ויוועצו, ו“יניחו את כספם” בחנוּת התבואה אשר לר' שמעון צעקן. ר' שמעון היה הבכור בין חמשת האחים אשר על משפחת “יחסנוביץ” יתחשבו. המשפחה הזאת היתה גדולה, ענֵפה ועצומה באוכלוסיה. ביחוד הרימה ראשה בגאון בימי החגים, כשהיו כל החיים והאחיות, הגיסים והגיסות, הנכדים והנכדות הולכים בעדר ל“התכבד” מבית “קרוב” אחד לבית השני, והדודה שושה-גנאֶנדיל, מקושטת בכל תכשיטיה, עוברת בראש, “קוממיות”, כתיש קל הרץ ראשון מן השדה, או כתרנגול-הודי בהיכוֹנוֹ לקרוא: הולדר-הולדר. איבת תמיד היתה בינה, בין משפחת יחסנוביץ זו, ובין משפחת סיקריקון, הצעירה ממנה בתולדות העיר, ותחלקנה אשה לרעותה בכל סיבה מצויה מהלומות בשוק ובבית המדרש, ביחוד ב“ימים טובים” לישראל, בשעה שהבטן מלאה וגם פנאי יש, באין צורך להיחפז לרוץ השוקה ולבקש “פרוטה-פרנסה”. ולא היה יום “שמחת-תורה” ליהודי העיר חג במלוא המובן של המלה הזאת אם לא קרה, על-המעט, ריב הגון בין שתי המשפחות הגדולות הללו! כמובן, היו ה“משפחות” האלה מחולקות גם בדבר ריב הרב את השו“ב: סיקריקון על צדו של הרב, יען שמשפחת “יחסנוביץ” במחנה האויב, ומשפחת הזבולֵני (אביה מחוללה של משפחת יחסנוביץ הוא זבולון הזקן) על צדו של השו”ב, ראשית, מפני שר' זבולון אביה, אחד מ“בעלי-הבתים” הראשונים בעיר, קרא בעצמו לר' ליב לשרת בנבוכה במשמרת השחיטה, והשנית, מפני שמשפחת סיקריקון היא על צדו של הרב. היוצא מכל אלה, שר' שמעון צעקן היה מהעמודים התיכונים, אשר פרנסת השו"ב נשענת עליהם. והאיש נודע לנכבד, לחסיד ולאיש-אמונים, בעל צדקה ומכניס אורחים, ותפילתו יוצאת בקולי-קולות ונשמעת למרחוק, ותהי למלה בפי כל, ועל הדבר הזה לא נקרא “ר' שמעון יחסנוביץ” או “ר' שמעון זבולנ’ס” אלא “ר' שמעון צעקן”.
ולשעה שקעה כמעטה גם אֵש-המריבה. בתור מילואים לפרנסתו לקח ר' ליב לו נערים אחדים ללמדם תורה. השנאה אשר הוצתה בלבו לא כבתה, אמנם, אך נטתה לצדדים, ותפַנה מקום להאהבה הפורחת לר' שמעון שותפו. ר' ליב ואשתו, הגֵרים בנבוכה, החלו לחוש גם את עצמם כענף לעץ הגדול, משפחת יחסנוביץ. השובי“ת לא יצאה כלל מפתח בית שותפתה, ושמה שפכה כל גלי-מדבָּרה, והשו”ב גם הוא היה מבקר בבית שותפו לעתים תכופות. שיחה נעימה, אנחה קלה, כוס-תּה; אהבה ואחוה ורעות! שכר גדול, אמנם, לא נראה מן החנות; ואולם הדבר מובן מאליו, שלא בר' שמעון האשם, חלילה! אלא בזה, שרוב בני העיר מוצאים את לחמם מסחר-תבואה, ו“אין הקומץ משביע את הארי”.
ובתקופה המאושרה ההיא ניתן על ידי ר' ליבּ יודֶלי, בנו היחיד של ר' שמעון, ללמדהו שחיטה ובדיקה, ותחזק החיבה עוד יותר.
יודלי היה אז כבן עשרים, ויתחשב לבן הגון למשפחה הנכבדה ועליו גאוותה. הוא היה בחור “ירא שמיים”, מכיר ערכו, שומר כבודו וברכה להוריו. תפילתו מדודה ושקולה, כל מלה מדויקה וברורה; פנינים; “כאילו מונה מעות” ממש. את עלמות העיר לו היה לו כל עסק, אף שידע, כי חביב הוא עליהן. פניו השחרחרים, המלאים והנאים, בגדו העליון הנקי, שהיה לא קצר ולא ארוך, כי אם מגיע עד הברכים ולא עד בכלל, זקנו הקטן, המרוקם מחוטי משי מסביב לסנטרו, קולו העניו, הצנוע והרך, מַהלכו ועוד רבות הגידו לכל, שתם וישר ופיקח האי גברא, כי מעלות טובות ורבות לו, ובינה בלבו להתהלך את הבריות, וטוב הוא בעיני אלוהים ואדם.
– לו אין צורך ב“תכלית” אחרת; לו יאה להיות שוֹ"ב – הסכימה דעת העיר למעשי ר' שמעון צעקן.
– יודלי יהיה שו"ב-עירוני הגון – קיוותה העיר…
ונחמה היתה הולכת יום יום אל החנות המשותפת. באמת,לא היתה מוכשרת כלל לענייני החנות, כי חסרו לה: חריצות בלתי-נפסקת, סבלנות עצומה, מספר קבים דיבור, מבלי חוש כל לֵאוּת, ושאר המידות, שהחנוונוּת דורשת מבעליה; היא לא אהבה לדבר הרבה, ויופיה מסך בה גם מקצת מאותה הרגזנות הגאה ומאותה העצלות המתמדת, הבאות לאיש מפַּנקו את עצמו בתור יצור יוצא מן הכלל. הוריה לא הכירו שהליכת בתם אל החנות היא רק כדי להינצל מעבודות הבית וכדי לבלות את העת בחדווה ובחיים עליזים וחוגגים, בהתאסף משרתי-החנויות להתלוצץ, לריב ו“לחלק הבלים” איש לרעהו על כל פוּד תבואה, שהאיכר מביא מכפרו וכל אחד רוצה למשכו ברשתו. רבים היו הדברים המלבבים בשוק, אך יותר מכל נעם לה, לנחמה, לראות את ה“מהירות במשקל”, שהחנוונים עושים לאיכר הכפרי, את ה“הטעאה בחשבון”, שהם מטעים אותו ועודם לועגים על משבַּתו. מאוד מצאו חן בעיניה מחזות כמו אלה, כיצד החרוצים שבמשרתים מבלבלים את ראש המוכר הכפרי, מחרפים אותו בשם “יוּרקה” ו“חָמקה” ומבליעים, יהודית, קללות-חרפה רבות בתוך שאר דבריהם, הבאים בשפתו, והאיכר עומד נבוך, בפיו “הֶט-הֶט” ולא יֵדע את נפשו: הוא מרגיש, ש“היהודים, בני-השד, מסובבים את ראשו”, אך אי-אפשר לצאת מן הפח…
– אוי, אני מתה מצחוק… אוי, חַה-חַה-חַה!
ואולם, אם לא הכירה ציפורה השוֹבּי“ת לָמה הולכת בתה החנותה, הכירה בימים מועטים, מדוע החלה לבחור לשבת בית מעת שבא יודלי להתלמד שחיטה ובדיקה בביתם. היא ראתה, באיזו עינים נחמה מבטת בו, כשהוא עומד כפוף מעט ומשחיז את הסכין, התבוננה למבטים שבתה מעיפה על תלמיד אישה, ותתן זה אל לבה, לב-נשים, ותבן… ההסתכלות הזאת הזכירתה ימים עברו, בעודה בבתוליה בית אביהּ, החופ”ק של עיר מולדתה, וליב החל ללמוד אצלו ולאכול על שולחנם, ו“הוא” בעת ההיא נער בן שבע-עשרה שנה, יתום מאביו ומאמו. אמנם, גם בהיוודע לה, כי הוא “חתנה”, בושה להביט עליו כמו שמביטה בתה על יהודה, אבל את פירוש המבטים האלה היא זוכרת ויודעת. באופן יהודי היה יחוסה אליו “בשעתה”: דבר לא דיברה אתו עד עבור ימים רבים אחר החתונה, וכמו גם הותנה ביניהם לברוח איש מרעהו, ובכל- זאת היתה היא מניחה חרש בפינה, שהוא צופן שם את כליו ומחטט בה תמיד, אגוזים וביכורי-פירות, למען ימצא ו“יברך”…
לעיני ציפורה התרגלו ה“ילדים” איש לאחותו, ולעיניה החלו לאט לאט להשתובב קצת בנשפי החורף, בלכת ליב אישה “לשחוט”. ואף כי ידָעתם לילדים ישרים, היה, בכל זאת, הרגש, אשר הרגישה בעת צחקם, לא מעוּנג ביותר; הרבה היו בו חרדה מטושטשת, רוגז לב ובושה בפני עצמה ובפניהם. ברגשה המורכב התמזגה גם הכרת החובה לדבר קשות, ואולם, מבלי דעת למה, היתה מסתפקת בגערה, שיש בה רוך:
– הרפו, שובבים, חִדלו! –
ועל זאת היתה נחמה עונה במשובה ובשביב-אש לוהט בעינים:
– וכי מה אנחנו עושים? אני חטפתי הספר מידו: איני חפצה כי ילמד רק “יורה דעה”, “יורה דעה”… לכל יש שיעור…
– תני, תני… – הרי הוא מפקד, כביכול, ומראהו מעורר את ציפורה לקרוא לו בלבה פנימה: “אוי, תיש!”
באותה שעה נחמה מצדה מוסיפה רתת:
– לא… מחר… לא אתן! לא אתן!
ומקץ החורף, כשהיתה האם עולה על התנור ומסתכלת ב“הנאהבים והנעימים”, היה מתעורר בה כבר איזה מין “הֶ-הֶ”… עכשיו עולם אחר לגמרי… רק הם, הזקנים, היו הכסילים… לא ידעו לחיות… ה-ה!
ויעברו הימים, ופעם אחת, בימי הקיץ, כשאמר ר' ליב לזוגתו, כי, לדעתו, צריך להחל לדאוג לנחמה, לבקש למענה איזה שידוך הגון, ענתה השוֹבּי"ת:
– מה יש למהר? הלא עוד לא מלאו לה שמונה עשרה שנה…
וכשהחל הוא לעמוד על דעתו, קרצה היא בעיניה, במקום תשובה, אל הדרגש הריק. והוא הבין: הדרגש הזה היה מקומו התמידי של יהודה, עליו ישב ולמד, עליו העמיד את רגליו בהשחיזו את הסכין, עליו ישן כשהיה לן לפעמים בבית רבו.
– אבל הלא עליו עוד לעמוד לצבא בשנה הזאת – לא מצא הוא סתירה אחרת להצעתה – ומה יעשה אם יקובל?
– ישמרוֹ העליון! הלא יחיד הוא. –
– ובכל זאת… אשתקד הלכו לעבוד גם יחידים:הבורחים למדינות-הים רבים מאוד…
– אז נראה…
וכך נשאר הדבר תלוי. ר' ליב לא ידע אמנם כלום מדבר היחס המסור ללב שבין בתו ויהודה, אבל הצד הזה לא העיר שום שאלה בלבו: “בחור ובתולה בוודאי ישרו איש בעיני רעהו”. ובעיניו הוא ישר השידוך הזה מאוד, ולא עוד אלא שראה בזה בחוש “אצבע אלוהים”. מחשבות נעימות האירה בו התקוה, שיהודה יהיה חתנו. האחרון יקבל בקרוב “הודאה” והיה לאברך חסיד ובעל תכלית כאחד – ומה עוד?
– הבריות אינם יודעים דבר – התפלסף ר' ליב בשמחה – אֶט, ידיעתם לאו ידיעה היא כלל!… הבל ההתחכמות… הטבעיים והמינים… אל הם שוטים! השגחה פרטית… נו, לדוגמה, מי עינים לו ולא יראה, שהמסבב כל הסיבות גילגל הדבר פה, שמתחילה יתקשר הוא את ר' שמעון צעקן בשותפות ואחר-כך נתן בלבו של ר' שמעון זה ללמד את בנו שחיטה ובדיקה – והכל לשם מה? היש צורך עוד להרבות בדברים? ברם, מי בא בסוד האי מאי דעביד רחמנא, ואף על-פי כן ברור הדבר כשמש… דאי לא תימא הכי – כולא האי למה? הכרוז! הכרוז!… ובעלי הכת שהרמב"ם מזכיר, ומכל שכן החקרנים דהאידנא… אֶט, אין להם כל מוח בקדקדם ואינם מבינים כלום…
ומה יאמר הצד השני? ור' שמעון בעצמו? והדודה שוֹשה-גנאֶנדיל וכל המשפחה, אשר בוודאי דעתה חשובה ויש לה ערך גדול? – כל אלה השאלות לא באו כלל ללבו של ר' ליב: פשיטא! ההם לא יתרַצוּ? אוהבים כמו אלה!
ור' שמעון צעקן אמנם הראה לו את ידידותו העזה בהביאו לחג-הפסח העבר קמח למצות ויחדש את המריבה עם הרב. התוצאה היתה, אמנם, הפסד מרובה, אבל גם בזה, כמו בחוסר השכר של מסחר החנות, לא בר' שמעון האשם: הוא עשה כל מה שיכול ורק מצב העניינים הכתיר את האויב בזר הנצחון, וידידו מה הוא כי ילין עליו?
והאויב, באמנה, אסף כוחות חדשים. ר' גרונם, שהיה תושב נכבד ומחשובי הקהילה, נהיה פתאום ל“קבצן” ודעתו נתבטלה מכל וכל, למרות מחאתו לעתים רחוקות באיזו מלה ולמרות מיאונו להודות בפה, כי עברה שעתו. אופן ישיבתו על מקומו בכותל המזרח ועלייתו הבמתה כשהוא קרוא לתורה, בת צחוקו והתרחקותו, כביכול, מכל שקלא וטריא ציבורית – כל אלה יעידו כמאה עדים, כי אכן מכיר הוא במצבו החברותי. מקומו, גם בגבאות, גם בחכירת בתי הטחנה מ“הפריץ”, לקח רובמן, איש שנתעשר מחדש. בכלל, עברו ובטלו ולא ייראו עוד על הבמה “בעלי הבתים” הישנים, יודעי-ספר, שנדף מהם קצת ריח-תורה; במקומם למדו לקפוץ בראש אברכים הדיוטים ובורים, שעלו לגדולה – כלומר: לעושר – פתאום בגלל הרעב, שהיה בשנה ההיא באותה הנפה. אלה החלו לנהוג ביד רמה את כל ענייני הציבור על פי דרכם. והרב ידע ל“קרבם” אליו ולכבדם לפרקים באיזו “חניפה” קלה, שהיה מוציא בזהירות ומבליע בנעימה, עד אשר נספחו כולם על אנשי חילו. דור דור ומנהיגיו!…
אנשי העיר קידמו בשמחה רבה את המריבה אשר התגלעה מחדש אחרי אשר שככה ירחים מספר. הנרגנים הנבונים והחרוצים במלאכתם מיהרו לצקת שמן על מוקדה, ומאז לא חדלה עד היום הזה. ואולם להשוֹ"ב נדמה בעת ההיא, שהתחתנות את ר' שמעון תשים קץ גם לעוּבדה המרה הזאת, שהחלה למלא את לבבו המיה מדאיבה.
– והבתולה של הרב תיחנק מקנאה! – נעמה לציפורה השובי"ת עוד מחשבה אחת.
ואולם, כנראה, לא נכתבה ונחתמה שימקה’לי בת הרב ביום-הדין למיתת חניקה: למרות תקוות כל בני העיר, ש“כל המקבל עליו עול תורה ומצוות לוקחים, מן השמים, ממנו עול מלכות”; למרות כל התפילות והבקשות והדמעות וההבטחות-למקום והשתדלנות לפני מנהיגי דארעא ואמירת-התהילים ומדידת-הקברים – נלקח יהודה לעבוד בצבא.
ואל לא אֵיחר לבוא גם השבר השני, והאחרון מכביד.
כאמור, היתה השנה ההיא שנת רעבון. ציוחת-עניים עלתה. בעולם המסחר נהיו מהפכות: התגרנים הקטנים, שבמעט כספם לא יכלו להסתובב במעגלו, נשארו בלי לחם; היום גם סוחרים עשירים שהֶעֱנוּ, ואחרים, להפך – וביניהם רובמן, גזלמן, סיקריקון וחבריהם – הרוויחו היטב: טלגרמות אחדות, ובידם איזו אלפים רובל. ממונו של ר' ליב סחר גם הוא… וכעבור המהומה והסערה – היו פתע פני ר' שמעון צעקן את שותפו, לתמהון-לבבו של האחרון, לא כתמול שלשום; בעוד ימים אחדים – זועפים; אחרי כן – קול הצטדקות, אמתלאות, חשבונות, דין ודברים, מענות, טענות; להלן – הוֹעָדה לבית-דין, לבית-תורה, לפשרה. ולסוף – כפירה, אבד בענין רע, הוכחות מפלוני ופלוני –
השורה האחרונה: אין מאומה!
בבוא ר' ליב לביתו מ“מקום הרשע”, מ“בית עיוות הדין”, אחרי שנודעה לו המסקנה האחרונה, אשר לא פילל מעודו לשמעה, ואשר גם בשמעו לא האמין למשמע אזניו, ויַשמע את כל אשר קרהו בקול יאוש נורא – נהפכו פניו לירקון…
דבר-השותפות היא באמָנה. לתת הענין בפלילים, ב“ערכאותיהם”, – אין כל תוחלת לזכות, ומלבד זאת דרוש לזה עורך-דין, ועוד פעם להניח כסף על קרן-הצבי! מה היה לו לעשות אחרת? הוא הוכרח להגיש דבריו לפני מותב תלתא; הוא בא גם לבית הרב!… אבל כלום נכחד ממנו מראש אחרית דבר? המבני עיר נבוכה, ו“רבם היקר” בראשם, ידרוש משפט? אנשים אשר אין אלוהים בלבבם! ומה זה היה לו כל העת? מי נסח עליו רוח עועים? איככה לא הרגיש, ש“הרוצח” מונֵהוּ? איך טחו עיניו מראות?
– לך ושווע: “חי וקיים”!
– אוי, אוי, מה תדבר?! – המֵרה האשה כהָמֵר על המת ותספוק כפיה, ותרץ שולל בבית, ותצעק כמו לא בקולה – גזלן, מה תדבר? רוצח-היער, מה תדבר? לא-איש, מה תדבר? אוי, כספנו, אוי, ממוננו, אוי, רכושנו! כל פרוטה הלא שרויה היא בדמים; לא אכלנו ולא שתינו… אוי, מדוע לא הרגזת את הארץ? אוי, אני ארוץ ואמרוט את זקנו; אנקר את עיניו… אוי, מה לעשות? אוי, אנה לפנות? אנה לברוח?… אוי, חיי אינם חיים… עיני תחשכנה… כל הממון… מה נעשה לבתנו?… אוי, יד אשלח בנפשי… איתלה… בנהר אטבע… צברנו, סחרנו… אוי ואבוי למסחרנו…
היא התנפלה על הארץ ולא הפסיקה לקרוא:
– אוי, ליב, מים… אני מתעלפת… –
עד שנשמעו הדברים האלה מעבר אחר; והקול קול נחמה בתם, שישבה ובכתה כל היום:
– אוי, לא די אותו האסון… אותו האסון… לארבע שנים שלמים… אוי-אוי-אוי… ועתה… אביו… אביו עשה לנו רעה כזו… ומה יהיה עתה?… מה יהיה?… אביו… אביו הרגנו… –
ותתעלף.
כעבור ירחים אחדים החלה נפשו של ר' ליב לשוב מעט למנוחתה, אבל בלבו נשאר מקום פנוי ושומם. הוא לבש קדרות ויתבודד, ויהיו פניו רעים ומרירים מאוד. הוא נדמה בחיצוניותו לדג שפירפר ופירפר בין החיים והמות – ויֵלא. השוֹבי"ת גם היא כחשה ושוּנו פניה, ותהי לצלם בלהות. בכל אשר עמדה נשמע קולה על “הגזלנים שהציגוה ככלי ריק”, עד אשר ניחר גרונה ומעפר שחה אמרתה. החימה הכללית ניתכה גם על נחמה. היא לא מצאה לה מקום. בכל אשר פנתה, נדמה לה, כי הכל נהנים ולועגים לה על השבר אשר הושברה. בצאתה ביום השבת בצהרים לבקש איזו חבֵרה, לצאת עמה במחולות ולהתעלס – היתה שבה, לאחרונה, לפנות ערב לבית אבותיה זועפת וכעין נזופה ובהרגשת כאב אנוש בלב. אמנם, גם לתלבשתה חסרו דברים נצרכים רבים, כי אמר אביה: רק כמאתים רובל “חובות” נשארו לפליטה ומזה אין להחסיר להבלים; נחוץ לקבץ הכסף ולהתחיל להגות על אודות שידוכים; והיה בשמעה הדברים האלה ויהיו עיניה למקור-דמעה:
– אין מה להיחפז, אבא… לא בת-שלושים אני, הודות לאל…
– פתַיוֹת אתן! – היה עונה על זאת ר' ליב ויכַיֵל גם את אשתו בדבריו – נערה כל מה שהיא מזקינה יאבד ערכה. הנה תגדלי, וככל אשר תגדלי ירבו צרכיך: הן גם עתה לא תנוח דעתך אף רגע ותמיד הנך רותחת כמים בקלחת – דבר זה נחוץ ודבר זה. הנדוניה – התעיף עיניך בה ונמסה ואיננה… אין נדוניה! מה נעשה אז? הא? חכָמות!
– ובכל זאת אין למהר לגמור שידוכים – מרתה ציפורה את פי בעלה ותבט על בתה – אבל לדבר מותר; הן בחור ובתולה לאלונטית דומים: מי האיש החפץ בא ומתקנח בהם. הנה, למשל, השידוך, שמציע עוזר עם יעקב יצחק, הוא… שידוך… שידוך… מה זה תחשי, נחמה? מה תבכי? למה ירע לבבך, בתי? הלא תראי, כי “הבתולה העבה והשחורה”, תהי כפרתך, שלחה בעצמה את השדכן ליעקב יצחק; אך הוא יבחר בך יותר… מה תאמרי, נחמה?
ונחמה דוממת כאבן. גם את הבחור זלמן בן יעקב יצחק היא יודעת ל“קאוואלאֶר” טוב, גם לא איכפת לה מה שהבריות אומרים, כי המחותן “יורד” הוא, מַכירה היא גם במעלותיהם של החתן ואביו, כי “לא יגעו לרעה אף בזבוב על הקיר”, נעים לה גם הרעיון להיות “בעלת בית” לעצמה וברשותה לגמרי, שהרי יעקב יצחק אלמן הוא; הכל טוב – ולחץ לבה מה גדול מה מכאיב, מה מַשמים!…
ובאחד הלילות היה “קנין”.
– הריני כבן חמישים, ברוך השם – דיבר ר' עוזר בשדכן – וזה יותר מעשרים שנה הריני שותף להקדוש ברוך הוא לזווג זיווּגים – ושידוך קשה כזה עוד לא אירע לי. אבי שבשמים! בעיר אחת – לכתוב מכתבים אין צורך – וכמה רצתי מבית לבית, ודיברתי, חזרתי ודיברתי, וסוף-סוף – רק קנין ולא תנאים! ואתה, עוזר, לעת-עתה שים סכין בלועך כד השעה הטובה. השכר עוד יהיה בימים הבאים לקראתנו בשלום. יגעת, יגעת ומצאת – אל תאמין! הֶ-הֶ-הֶ! נו, יהודים עם קשה עורף!…
אם צדק ר' עוזר במשפטו, כי היהודים הם עם קשה-עורף – זוהי עוד שאלה רבה; אבל כי קשה היה לו לזווג הזוג הזה היה, אמנם, דבר אמת. כל העת אשר נדברו הנכבדות האלה הרגיש ר' ליב בעצמו, כי איזה דבר חסר לו פה, ובכל זאת היה הוא מדבר כפעם בפעם, בצאת השדכן מן הבית, וקולו קול-לחשים, כאילו ירא היה מפני האזנים אשר לכותל:
– ובאמת, אם נעמיק חקר, מה הוא “יחוסנו”? במה נתגאה? כסף לא הרבה… ושמלות – אמנם, בעיני אין להן כל ערך, אבל בנוגע לכולא עלמא מיעוטן חסרון הוא. נו, בשלמא לי לא נעים מעט… נו, מה שהחתן מספר זקנו. אבל לך, נחמה, הרי זה, אדרבה, מעלה גדולה… ובכן… אֶ-אֶ –
– היא לא תאכל, לא תשתה, לא תחיה ורק בכה תבכה – מודיעה האם – אלוהים עמה! מי יתן ולא ידעתי ככה כל רע לעולם כאשר איני יכולה להבין בשום אופן מה זאת; נפלאת בעיני, איך היא מוצאת חן בעיני החתן: העינים נפוחות… צעדיה – כחולה גמורה… מה זאת יעשה לנו האלוהים? בודאי הוא אמת ומשפטו אמת. חצי בשרה נאכל; מיום ליום תתנַוונֶה… אל נא, נחמה! אסור לעלמות להתנהג כן! בוודאי, לו היה רצון הבורא, כי עתה היה מזמין לנו שידוך יותר טוב… “האדם מיחל וה' לועג לו”… ואולם הלא גם עתה – ברוך הוא וברוך שמו!… ממחרת לחתונתך תהיי בעלת-בית אמידה… אַה… ומה תלעגי אז לאותה פרת-הבשן, הבתולה הזקנה והשחורה, המתאמצת לצודדו ברשתה… לא! מכות! זלמן הוא “מבין טוב”, כמו שאנוכי יהודית, הוא יודע, ברוך השם, במי הוא בוחר ואת מי ימאס…
והדברים הבאים עושים רושם חזק מאוד בלב “הכלה”. באמנה, עד מתי עוד לא לסבול מצוקה? המעט ממנה כל תלאותיה, כל “שפיכת דמיה” מעקיצותיה של אויבתה ההיא? ולא היא בלבד, אלא כל חברת העלמות, שצוררתה שימה’לי עומדת בראשן, שמחות לנקוב את לבה באיזו שאלה מאדיבה, הערה מכאיבה, לביישה, להראות לה, כי בכוונה הן נפרדות ממנה. ועתה לה להשמיע רק מלה אחת – ומה גדולה ונמרצת תהיה הנקמה!… מה תהמה ותכאב לבָּתה הטרֵפה של פלונית כשתגיע לאזניה החדשה אשר תעוף כברקים בכל העיר…
ולאט לאט הסכינה את הרעיון. ובאחד הימים, בעלות במוחה זכרון בהיר של מחזה מכאיב אחד, ויתחמץ לבבה על “המרשעת” ההיא, ויחר לה עד מות, והאם, כמשפטה, לא חדלה גם באותה שעה להגות בקולה:
– הוי, נחמה, מה יהיה הסוף? מה יהיה הסוף? –
ותשכח הנערה כרגע את הכל, את הכל – –
ותקם ותשמיע בקול כחולה:
– יהיה קנין…
ויהי. ויגדלו יסורי-הלב עוד יותר…
– אבל מה זה היא עצבה עתה? מה יחסר לה? אני קץ בחיי…
– עונש אלהים, ליב! חָטוא חטאנו לו… היא הולכת ונמסה כנר מיום ליום…
והימים עוברים, חולפים… סכום הנדוניה הולך ומתמעט – ו“תנאים” עוד לא נכתבו!
– מה היא הסיבה האמיתית? מדוע יימשך השידוך הזה “כמו מזפת”? במי האשם? – נלאו המוחות של כל אנשי העיר למצוא פתרון לשאלות האלה.
ומקץ הימים בא יהודה לבית אבותיו להיראות, כי ניתנה לו חופשה מוגבלת למועד ירח ימים. וחיש מהרה אחרי בואו היה תוכן-שיחה חדש בעיר:
– בפעם הראשונה כשבא משם – סיפר אחד – ושמעון צעקן שאלהו: אנה הלכת, בחור יפה? ויקבל תשובה: “לבית רבי הישן” – הבין האב את הדבר תיכף, וידבר קשות… ובאמת, הלא לפני כל עם ועדה קראהו ליב השוחט לשמעון: “גנב”, “בולע הון זרים”. – התבינו את העסק אשר ליודלי עם “רבו הישן” זה?… בקיצור, אבא מדבר ומדבר, וברא כאילם לא יפתח את פיו… ואולם כשהחלה גיטה אמו בערמה: “ראה, שמעון, שמא לא בשביל רבו לבדו הוא הולך להתם?…” – לא התאפק חתן דנן ויקרא בזעף, כי “איננו ילד קטן” וכאלה אמרים… הא, רבותי? חה-חה-חה!…
השומעים, אשר על צדו של השו“ב ייחשבו, היו משתדלים לערער: הכל יודעים את יהודה מימות עולם, כי נער תמים הוא וכי זרה לו חוצפה כזאת… אמנם, יוכל היות, כי עבודתו בצבא קילקלה אותו… אבל… ואולם המספרים לגנאי היו מאמתים דבריהם בעדות של ראיה, כי באמנה יהודה הולך אל בית השו”ב בכל נשף; נמצאו גם כאלה, שנשיהם שמעו באזניהן בעצמן, איך התלחשו “הזוג הצעיר” בשבתם יחד ואיש לא היה בבית…
– הדבר ידוע: השו"ב ואשתו הם אנשים יקרים, ומזימתם תשכון עמם להעביר אדם צעיר מן הדרך הנכונה! –
וכעבור זמן קצר, אחרי שוב יהודה למקומו בצבא, הופר השידוך שבין השו“ב ויעקב יצחק. ואז נוספו האחרון ומכריו וידידיו על שונאיו של ר' ליב; אז רבו ה”רדיפות" יותר. גם השנאה, אשר בלב משפחת יחסנוביץ ל“הרמאי הצהוב”, רבתה, כמובן, שבעים ושבעה, וימהרו לקדם את פני הרעה… ואולם ר' ליב מצא תנחומים בתקותו… הוא כבר חדל משאול את פי בתו קטנה או גדולה; הוא ידע הכל…
ונחמה לא יצאה כמעט כל העת מפתח ביתה. היא נפרדה מכל חברה, כי לא היה קץ לאיבה, אשר איבה אותה בת הרב, על אשר גזלה ממנה את חתנה, וגבול לא היה לכל דברי החרפות שהיתה “שימקלי” שופכת על צרתה בכל עת מצוא, וקצב – לכל הלעזים שהיתה מוציאה עליה. אמנם, היא, נחמה, שרגילה היתה מאז להיות “ראש-המדברות” בכל חברה – קשים היו לה חיי הבדידות עד בלי נשוא; קשים היו רגשותיה מרגשות נודד בעיר נכריה זרה לו. היא היתה לנציב סיד. רק תקות "הוא יבוא " הכריעה הכל.
וככה עברו שנתים.
והוא בא בחודש תשרי העבר, ערב חג הסוכות.
והיוודע דבר שובו לנחמה היתה כנדהמת… ואפילו ר' ליב, גבר, לא יכול להבליג על סערת רוחו ונפשו ויֵטרף בשחיטתו, בשגגה, שני עופות, דבר אשר לא יקרה לו לעולמים.
– אוי, הוא בוודאי יבקרם מחר בביתם… איך הוא? העוד לא נחלשה דעתו? מה תענה המשפחה? היעמוד בו לבו? ומה יהיה הקץ? ריבונו של עולם!
ואולם הוא לא בא גם ביום הראשון, גם ביום השני, גם ביום השלישי – ולבם נפל.
ור' ליב טרם יגלה את אוזן בני ביתו, שגם בקלויז יודלי כמו משתמט ממנו, מתאמץ לדבר עמו רק דיבור ארעי, משתדל להתרחק מעליו, להתחמק, כמו יתבייש משום מה. –
ובעיר כבר היתה מרפרפת השמועה…
ובראשון לחול-המועד, לאחרונה, נכנס הוא לביתם.
אַה, יהודה! – – –
– נחמה… השלום לך? אה, מה… שוּנית…
– כָּעַרתי?
– לא… לא זאת כוונתי…
ויֵשב; בבית – סכסוך… – מבוהל וחיוור הוא מספר, בקול יאוש ובהפסקות, כי נכנס בהיחבא ולרגעים אחדים. הוא טרוד!…
הוא מתאר את כל ההתנפלות, שנפגש בה כאן מצד “כל בני המשפחה”. מאז היה בנבוכה בפעם האחרונה החלו לכתוב לו מכתבים למקום עבודתו בצבא בדבר הזה. עתה כולם סביב שתו עליו, שומרים את צעדיו, לא יתנו לו מנוחה… הדודה שוֹשה-גנאֶנדיל – אש וגפרית בפיה… ה' יודע מה יהיה הסוף!…
זה היה הראיון האחרון.
וב“שמיני עצרת” היתה “כל המשפחה”, כחוק לה מימים ימימה, אצל “הדוד אברהם”, ובאזני יודלי, בר-אבהן זה, צילצלו קולות כל מיודעיו, דודיו, דודותיו, מסרפיו…
– ורואה הנך, יהודה, שאף בן יעקב יצחק, שאינו מגיע לקרסוליך, ניער את כפיו, כאשר אך נודע לו טיב הסחורה.
– ולהיות חתן לאנשים כהשוחט וזוגתו גם זה לאו מילתא זוטרתא!
– שונאים כאלה! שונאים כאלה!
– בכף מים הן היו מטביעים את כולנו!
– ומה מצאת בה, בהכלה? עלמה חולה, זקנה, בלי כסף, בלי בגדים, לא-איש. הן היא ישבה בחנותנו, ומי כמונו יודעים אותה: הן לא תדע אף לקשר קשר בזנב-החתול! רק את משרתי החנויות היה לה שיח ושיג ועסקים שלמים… יותר לא טבלה את אצבעה במים קרים…
– “העולם אינו גולם”; שמע נא את אשר ידברו בעיר על אודותיה… שם טוב!
– אבל רב לכם לבלבל הראש… מי אינו יודע זאת? ויהודה האומנם יאמר אחרת?…
– והנה לפניך שידוך כזה! שידוך כזה! ראשית, היחוס: רב אינו שוחט… שנית, הקרן: בריה, אדם; הכוח דבר גדול הוא… והעיקר: ממון!… ארבע מאות רובל במזומנים… קנטרין גדולים, כפירוש רש"י.
– ואת אשר דיבר הרב לימים הבאים – השכחת?…
ובמוצאי יום טוב נכתבו “תנאים”; ובירח טבת היתה החתונה; וביום שלפני החתונה נתקבלה בבית השוחט ע“י שמש העיר פתקת-הזמנה “לבוא להתעלס באהבים כחוק לרעים וידידים נאמנים” והבטחה לעתיד כי “אי”ה, בחתונת בניהם נשלח להם בכפל כפלים”…
וכל היום ההוא צעקה היא, עליה השלום, כי דמיה ניגרים ארצה… ותחלה – ויעברו הימים – ותמת – –
והם יושבים “שבעה”. אימת-מות בכל פינה, בכל זווית. שר-הליל השחור עומד וצופה בחלון.
והשעון משמיע השעה החמישית.
השובי"ת, בהתעוררה, נזכרה, שהילדים לא אכלו מאומה מאז הבוקר, ותצא החוצה לקנות בחנות איזה דבר-אוכל לארוחת-הערב. ור' ליב עוד היה שקוע בהרהוריו…
הנה, כפי אשר גונבו אליו רשמים וקווים אחדים, סער חדש מתחולל על ראשו…
הצעה מטעם הרב מרחפת בלבבות טובי העיר: העיר התגדלה, יותר ממאה משפחות בה, ובכן הלא דרוש שוחט שני… ולמי יאה הדבר אם לא… –
– ליהודה…! – מסיים כל פה מאליו.
האומנם עוד יבוא גם האסון הזה? –
“העיר גדלה…” אבל הלא באמת נתרבו רק עניים ואביונים חדשים, ובעלי ה“מטבע” נתמעטו. למאת המשפחות כיום דרוש בשר לא הרבה יותר מאשר להשלושים לפנים. עגל אחד, מתאוננים הקצבים, דיו להשביע את כל העיר. כי אוכלי הבשר היחידים – גזלמן, סיקריקון, רובמן והדומים להם, “שגבולם רחב ובידם הכל” – שוחטים לרוב עופות ביתיים ולא יתעצלו להביא גם “שחוטי-חוץ”… ל“נגידים” הלא הכל מותר; כל החימה והיראה שפוכות רק על “הדלפונים”; הם נולדו לכל תשלומים שבעולם בשביל צרכי הקהילה, ואכילה – קדחת!… יהודי נבוכתי, מתלוצצים יושבי קרנות, לא ישחט לעולם עוף לאכלה עד שיחלה אחד מהם – אם הוא, או העוף בחזקת סכנה… נקל איפוא לשער, כמה תלאה של מחסור ודקדוקי עניות יביא לבן-גילו השוחט הנוסף! –
ר' ליב סומך ראשו בשתי זרועות ידיו הדקות כקנה. דאבון-לב והכרה של אין-אונים משתפכים בכל שרטוטי פניו. במעמקי לבבו, באיזו פינה, הוא, אמנם, עודנו מקווה, כי העוול הזה לא ייעשה, אבל להילחם רפו ידיו. מרגיש הוא את עצמו בגבר אין איָל. הכל נוטים אחרי התקיפים והעשירים – מי יבוא לעזרתו?…
ובהגותו ב“רשעתו” של הצד ההוא, זכור יזכור בנהימה את העובדה המרעילה של “עומד על גביו” לפני שנה. לו, לשוחט בן ארבעים ומעלה, אסור היה לשחוט בלי עומד על גביו! וכל זה בשביל שלא שם לב לשמור הונו של סיקריקון בעל-הטקסא ולהיכנס “בעובי הקורה”, לבל “יעלימו” הקצבים פורתא, בהיות האפשרות בידם –
– כך! כך! – צעק הרב בחמת-נקם כשנודע הדבר – ירא אלוהים מרבים עושה יד אחת את גנבים מבריחי מכס! שוחט ובודק בישראל אינו חש על אכילת טרפות! אי-הכי, היאך נוכל להאמינו על השחיטה? היאך נתיר לו לשחוט בלי עומד על גביו? מהראוי להעבירו לגמרי, אי לאו דטפלי תלויים בו, אבל קנסינן אותו לחצי שנה –
וריבונו של עולם מחשה!…
– אוי, ליב, אני מתה כרגע… – התפרצה השובי"ת פתאום הביתה ביללות זאבה רעבה, והיא כולה מכוסה רסיסי- שלג נוצצים ופניה חיוורים וכעורים הרבה מאותם הראויים להיות מונחים בקבר.
– מה? מה? מה חדש?
– אוי, באו מים עד נפש… היסורים אין להכילם… אני הולכת החנותה אצל ביתו של הרשע ימח שמו… לא התאפקתי ואביט בחלון… אורה ושמחה וששון… הכל יושבים אצל השולחן, צוהלים וחוגגים… “המצרי השחור”, הגונב סוסים, מתהלך בירמולקתו הטרפה… “הגויה העבה” עם הרוצח יושבים גם הם… יין, “משקה”, פרפראות… הבנתי תיכף, כי על אודותינו הם מדברים… כיצד לקברנו יותר עמוק… כן, אוי ואבוי לנו!
לימדת את האפיקורס שחיטה, ועתה ישחטך בלי סכין… הוי, צרותי הגדולות! שם חיי-תענוג, ואנחנו נמקים… אנחנו יושבים “שבעה”… הם שמחים, ובתנו המלאך נרקבת בקבר, ולא תשוב עוד אלינו… אוי, בתי, בתי… כמעט שהרימותי אבן לשבור את כל החלונות מרוב רתיחת הלב…
– המ… המ… ומדוע לא עמדת שם איזה זמן, לשמוע, פתיה, את שהם מדברים? –
– אוי!… “הרגשתי חלשות” בקרבי ואירא פן אפול בשלג והיתה קבורתי… כל העת עמדתי… מיהרתי הביתה… הם חוגגים… ואנחנו… אוי, לא טוב לי, לא טוב לי מאוד… ראשי ייבקע… ילדי היקרים, אפרוחי הרעבים, רדו מן התנור ובכו לאמכם… קרוב קצי… אוי, ליב, מים… אני… מ-ת-ע-ל-פ-ת… –
(רשימה)
בה., עיר המחוז, הייתי אז. הימים היו ימי קיץ. בלילה הראשון לבֹאי שמה מצאתי מנוחה תחת כפת השמים “בחיק היקום”, כלומר על האכסדרה הבלתי מקורה של הקלויז המפאר וה“אריסטוקרטי”, בכנוי ה“המון”, גמילות חסדים. ואולם ממחרת בנטות צללי ערב והיום רד, התקדרו השמים בעבים ויהי מטר סוחף נתך אל ערמות האבק אשר ברחובות, ואוכרח לבקש מחסה מזרם וללון הלילה “בצל קורה” – ובכן נכנסתי הקלויזה פנימה.
ובקלויז – שעת “בין מנחה למעריב” בכל הדרה: מנורות־פאר מתנוססים, נרות סטאַרין דולקים, יהודים נכבדים מופלגים לומדים “ש”ס“, פשוטים – “עין יעקב” ו”חיי אדם"; אחרים מבלים עת בשיחה בטלה; בחורים אחדים, בני “בעלי בתים”, דשנים וטובי־לב, אברכי־משי מהוגנים, מלמדים־מורים – משוטטים בקלויז בעלמא. דבר־תורה, פטפוט, חדשה עירונית, עתונות, תנועה, חיים, – עולם כמנהגו נוהג…
ישבתי אל אחד השלחנות הארוכים המכוסים בנטפי־חלב רבים אשר לפני הכירה הצחורה והחלקה – והתבוננתי. לא הרחק ממני עמדו ארונות גבוהים ורחבים מלאים אפלת בין השמשות וכרכי ספרים עבים, ודלתותיהם הפתוחות היו בעיני כפיות־שאול לבלע נשמות צעירות ורעננות ולשמר עליהן את דרך עץ החיים… מכותל־המזרח עלה אברך חסיד הדור ובעל צדקה גדול, כפי הנראה, ואחרי הסתובבו מעט בהצנע לכת מסביב ל“יהודי יפה” שישב מימיני, התיצב רגע ותקע לידו בהסתר, כביכול, איזו מטבע ונפנה לאחוריו במין העמדת־פנים משונה כאילו לא עשה כל מעשה טוב כלל… יצורים רזים בבלויי־סחבות וציציות מגואלות שחֻפשו זה רגע מחדריהם־קבריהם המעופשים התפרצו ביתה המדרש בקול־שאון קל ויתנפלו כהרף עין על “המשגע” שישב באחת הפנות ו“טען”… ביניהם היו אמנם גם ילדים חפשים מעול דואגים מדריכים ו“מלמדים”: יתומים קטנים ויחפים מצוינים בהמשובה שבפניהם ובהכליון־לאכל שבעיניהם… בקרן דרומית־מערבית על הספסל שאצל הפתח ישב ישיבת־נזיפה כפוף ודומם איש לבוש עִדים, בעל עינים גדולות, שקועות ומבלבלות, זקן מגודל פרע ופנים מוזרים ואדומים אדם־חולי… והפנים כמו נודעים לי מתמול שלשם, כאילו ראיתים בקרב המים1… מי הוא ומה גורלו? מה עבר עליו? מה תספר בת־הצחוק המרירה המתלוננת בסתר הסדקים של שפתיו הנעות והצרובות? מה תורה הזרות שבכל מבנה גויתו ותארו? מה הצפון בהדומיה המצוינה שבישיבתו? למה קשות ככה למראית העין שערותיו השחורות שנראו מתחת למצחת כובעו הקרוע? למה מיראות כל כך בבותיו הארוכות? מה התלאה אשר מצאתהו?…
בין כה וכה והכל חשך ויתלבש בכסות־לילה. אז נגש אל השלחן שישבתי לפניו משרת השמש ויעמיד עליו נר מודלק. וכרגע הושם לבי כלה אל האיש הזה – – – ידע ידעתי אמנם, לבשתי ולהותי, שהמודה כיום אצל אנשים חשובים לקחת חמר לשיחותיהם ולמחשבותיהם טרגיות יפה ורומנטית, גבור־נעלה אובד, איש נשגב נכשל, כחות עצומים מתגוששים וכאלה, והוא, אותה הבריאה שלקחה את הגיונותי והסתכלותי, לא הביע אף אחת מאלה, – בכל זאת לא יכלתי להשתחרר מאותו הדבר הנסתר ששעבדני להגות.
זה היה אברך בלי חתימת זקן, בעל פנים קטנונים שקמטו ולא עת, חטם שרוע ואברים וגידים משחתים ומדכאים מהכאות בידי שמים ובידי אדם… עינו הימנית היתה עורת והשמאלית – פקוחה לחצאין ומלאה פחד ותמימות… ה“חלַדַיקה”2 השחורה והישנה שעליו, אשר היתה מחגרת בכעין מטפחת ירוקה ולחה מעט, השלימה את ההרמוניה הגמורה שבכל פניו וגוו הקצר והרפה…
כשכלתה התפלה, כבה הוא את כל המנורות זולתי נר־התמיד הדבוק אל עמוד הבמה וחתיכת הנר שהעמיד בידיו על השלחן. הקלויז הורק מאנשים. השמש הראשי, איש זקוף ורם בקומתו שעיניו הערומות והחושדות, שמלתו היפה וזקנו השחרחר־צהוב והמרוסק לקצות נתנו לפניו הגאותנים הדרת עבד בית אצילים. סגר ברעש את הארגז שעל הבמה, ויצלצל במפתחות ויצו פקודות אחדות למשרתו. ויהי את דעתו ללכת לדרכו. אך בטרם צאתו החוצה הרגיש בי – ויעמוד.
– מי אתה? – נתן בי עין חודרת כשוטר מלידה.
– אדם…
– המ… ומה אתה עושה פה?
– לא כלום…
– הא?!
– ללון אני חפץ.
– מ – מה?!
ה“מה” הזה יצא בקול כזה עד שלמרות מצבי הרעוע חלף הרהור נעים במחי כי לשוא ידאגו הרבה מדיפלומטי ישראל פן בהיותנו ב“מדינתנו היהודית” יחסרו לנו שוטרים ופקידים משלנו; – לאיש שעמד נגדי חסרו רק מילי דמלבר: קנה רובה וחרב על ירך.
– ללון – שניתי, באין דרך אחרת.
– ל – ללו – ן?… לך! כרגע! אל תעמודה!
כמובן, לא חשבתי ולא מצאתי לי לחובה להחיש ולקים את הגזרה הבלתי נעימה הזאת. פני מגרשי נמלאו דם קצף וקנאות: הוא, כמובן, לא היה רגיל בסרוב. מבלי המלך אף מעט שלח את ימינו להחזיק בצוארוני (כלומר: בערפי, כי צוארון לא היה לבגדי) ולהוציאני מן הבית, אך כרגע חזר בו, אף כי לא הרף ממני במשפט־התראה ועצה, “לשמע בקולו – וייטב לי” “לבל הרבות לדבר וללכת” “לבלי לחכות עד הוצאה באונס” וכאלה.
– איצה! איצה! – פנה אל משרתו בקול גדלות – יצור חכם! היש לך פנאי לשמוע לדברי? נ – נו!… דומה שאתה, פקח, יודע כי אינני נפנה לשהות פה, כי “שליחות” עלי… התשמע, בריה דאפילו באלף לא בטיל? מחר בבקר כבאי הלום כבר יהיה הקלויז מכבד היטב לא כיום… התשמע לאשר אנכי מצוך? ולמען השם אל תניח פה ללון אדונים כאלה… שים את כבודו אחורי הדלת… השומע אתה? ואתה, בחור, – שם הוא את פניו אלי – לשוא כל עמלך… אין לי פנאי להתעסק בך הרבה, אבל לון לא תלון פה…יודעים אנו את אחיכם… לא די לי אותה ה“צרה”… “בן עירו”… “בן עירו”… נו, איצקה, אני הולך!
המלים האחרונות, כפי שראיתי, כונו לאותו היהודי המוזר שישב בקרן דרומית־מערבית וענינָני לפני חצי שעה. הוא האחד נשאר בקלויז וכל העת התעסק אצל הכירה הקרה והפתוחה ויצלצל שם בכלים ובצלוחיות…
ובכן נתגלגל הדבר שבצאת השמש נהיה בעל דברים דידי – הוא בעצמו, איצה משרת השמש. כמובן לא השתמש הוא בכנוי “כסיל באדם” ולא דבר אתי קשות כאדונו, אלא בקולו הדק המצפצף בגמגום של פיוס ובתחנונים של בשת דבר על לבי ללכת. ביהדותו נשבע שאי אפשר: “הוא” יגרשהו… איש קשה הנהו… השמש – אַי־אַי…
– נו?…
– לא אלך…
– בודאי, בודאי, ללון בחוץ… רפש ובצה… אבל… אַה… – ואחרי נענעו הנעת עצבון בראשו הקטן ורגע־דממה של ישוב הדעת, הוסיף: – מי… מה אתה… עושה?
תשובתי: “לא כלום” הפליאתהו. איך אפשר? הוא דמם שנית רגע, אחר כך נמלך לשאל מאין אני? חשד, בכל זאת, לא נשמע בקולו גם לא נראה בעינו השמאלית.
– מאין אנכי?… יהי: מנבוכה! –
– מנבוכה? מנבוכה? כך? – ומתנועת הרצון שעברה על פניו ראיתי כי “נבוכה” מסתמנת במחו כעיר רחוקה מאד מפה וכי דבר זה נותן חני בעיניו… הוא כמעט שכח לרגע את הדין ודברים שיש לו עמדי וכילד ממש החל לחקר מה רחוקה “נבוכה” שלי מעיר מולדתו הוא…
ואולם כרגע הושם קץ מן הצד לכל השקלא־וטריא המשעממת הזאת, כי אך השמע נשמע השם “נבוכה” בינינו – ואותו היהודי בעל הבבות הארוכות התעורר פתאם ויגש אלינו:
– הא? מאין? מאין? –
– למאי נפקא מינה?
– למאי נפקא מינה… למאי נפקא מינה… רוחו סער – ואתה האמנם לא תכירני?
– לא.
– לא? את שלמה? את שלמה חתן נתן הנגיד?
לא נפלאתי על אשר לא הכרתיו תכף. היכול לעלות על דעתי רעיון, כי אותו האברך המרומם והמהולל, נשוא הפנים, חתן גביר העיר – הוא העצם המעוך, הסחוף והמקולל הזה? היכלתי לשער כי אותו האברך הנהדר, אשר שרשרת שעון זהבו נוצצה למרחוק, ילבש קרעים כאלה? ואותם הפנים אשר עצבונם התמידי נסך בהם הוד ויפעה יהיו למרודים ושזופים כל־כך? היכלתי לחשב כי במשך שנים אחדות מעת נדדו מנבוכה, משום מעשה שהיה, יהפך באופן כזה לאחר?
לימים נודעתי שהוא היה נודד מקלויז לקלויז בערים הגדולות. עת רבה לא יכל לשהות במקום אחד, כמו נתכוון להגיד במדתו זו שלטיפוס בני־אדם שכמותו אין מקום בהאי עולמא. פעמים רבות קרה לי להפגש עמו אחרי כן במקומות שונים. מהלך מחשבותיו לא היה: למה אני פה? – אלא: מדוע לא פה? הוא מִעט לדבר, לאכל; ספרים לא קרא כלל, ורק יי"ש שתה הרבה הרבה מאד, כמה שהשיגה ידו. בקלויז “גמילות חסדים” שהה, כיוצא מן הכלל, כירח תמים, יען שם לא שמו אליו לב – ורק זה היה רצונו, ומשרת השמש, שגם הוא לא חכה ולא דרש כלום מן החיים, “נתאהב” בו ויסוכך עליו לפני השמש הראשי בדבר שקר לאמר: בן־עירי הוא…
האיש שלמה זה ערבני לפני איצה שמותר להרשות לי ללון. האחרון לא מרה פי רעו, אך בתנאי כי אשכים ממחרת בטרם בקר והלכתי לדרכי, פן ימצאני השמש הראשי בבאו והיתה אחרית מיטיבי מרה וגם אני לא אנקה.
אכלנו לחם שלשתנו ושתינו “הטִפות המרות”. שלמה השכור היה במצב של התעוררות־נפש עזה, דבר שאחרי־כן בהתגוררי עמו פעמים רבות דירת־ארעי הרגשתי בו לעתים מצויות. בשרטוטי פניו נראו ענויי סתירת־לב: כפי הנראה העירותי בו אז למרות דמותו שכבר שכח הכל ואין לו שום קשר לאיזה דבר שהיה, זכרונות תוגה מרים. פניו היו פני להבים. בידו הרועדת החזיק כוס יי"ש ובפיו גמגם חצאי־מלים…
– “ואומר שגם זה הבל”… “ואומר שגם זה הבל”…
איצה שתה אך מעט, ואולם החמר החריף כנראה השאיר בו רשם חזק גם במעוטו. עינו הקטנה נרטבה, קומתו הננסית כמו נקטנה. רגעים אחדים ישב תפוס בשרעפים, אחר כך התעורר לאט לאט לשפך שיחו בחיקנו ולספר מכל המוצאות אותו בחייו, כלומר: מכל הבוז, הכאב, העלבון… האמנם לי נודעו רק פרטים, למשל, כי זה ארבע שנים שהוא “משמש” בקלויז מעת אשר קרהו האסון, שהוא מקבל שלשה זהבים לשבוע ואכילת “ימים” אצל בעלי־הבתים, שנערי הקלויז לועגים לו בלי הפוגות, קוראים אחריו מלא, חושבים אותו לחצי בר דעת והוא סובל מהם קשה. ואולם ספר־חייו בכלל נגל לפני תכף בהביטי בו לראשונה: מראהו הגיד לי מיד שברנש זה הוא אחד מאלה שבעיניהם הם אינם מוצאים להם זכות לחיות מרב שפלות, מאלה הסובלים עמוק בדממה ובהשקט ותרעומתם היא תרעומה אלמת, תרעומת עינים גרידא, מאלה המקמצים במלת־הגוף “אני” ובקשתם באה בסגנון “לו, אלמלי”, מאלה זבובי־אדם החלשים שלדעת חכמים רבים אין צערם צער כלל לעורר אי־רצון בהיותם למאכל להשממית – אמנם לכאורה אין זה מן הדין קצת – אבל כיון שדרך העולם בכך אסור להתמרמר, וכל המתמרמר נקרא שוטה…
– “ישתה וישכח רישו”… – המה השכור כל העת – וישכח?… הכל… וישכח? ישתה וישכח? ישתה כדי שישכח? – – הא? ואיך הדין אם אינו שוכח? האַ? ואיך הדין אם אי־אפשר לשכח? נו? “ישתה וישכח”… עצה טובה!… “ואמר שגם זה הבל”… בעצמו אמר זאת… קהלת… לשיטתו?…
– אי אפשר לשכח… כך, כמדומה, אתה אומר, ר' שלמה? הא? – התנער איצה לשמע הדברים הבלתי־מקושרים של רעו וישתפך גם הוא בשיחה נוגה ונלעגה ובשעת דבורו התעקם פיו כמעט קט ופניו העלובים קבלו העויות משונות – אי־אפשר לשכוח?… אסכים, אסכים… אעפ"י שבאמת, באמת… מה אשמה היא?… דומה… מה אתם אומרים? היא אמנם לא עשתה כבת ישראל… לפנים גם לא נשמעו דברים כמו אלה… עון פלילי… אמת ויציב… אי־אפשר להכחיש… אי־אפשר לשכח… ואולם… הפך הדברים… לחיות עמי? עמי?… מה אתם אומרים?… הכל אמרו כי כזאת לא תהיה לעולם… הכל… הא?… והיא בעצמה אמרה בפירוש בפני… גם לכתחלה וגם אחרי כן אמרה… בפירוש… כי תאמין… נו, מה אתם אומרים? הא?
– אַה! עוד אותה האשה החילות – קרא השכור זועף – אֶ, אישון! חדל מפטפוטי־הבל… הנשים… קהלת היה חכם ממך… הוא ידען… ואני? איני יודע? אָ, ידעתין! על פי נסיון… הכל ידוע… הכל בהחלט… אין כל חדש להגיד…
– הוא הדבר כי “עם הארץ” גמור אני… נשמע קול חנינה והצטדקות – בור דאורייתא… גם “חומש” לא למדתי… אבי היה עושה־כלי־עץ… דלות גדולה היתה בביתנו… לחדר הלכתי פחות מ“זמן”… ומן ה“תלמוד תורה” גרשתי… ראש גוי היה לי ולא יכלתי להבין דבר… לא ידעתי “להעביר הסדרה”… לא הועילו כל ה“הריגות”… ואבי, עליו השלום, גם הוא היה הורגני כשהיה מכה את אמי בחבלים… כעסן נורא היה… וי־וי על הראש, על הראש… מקום אחר לא ידע… אל הספסל היה אוסרני ומכה בלי שעור… ולו ידעתי על מה…
מעין הנאה היתה על פניו בספרו את העובדות האלה; במין צחוק שיש בו חרדה, דאבה וגם ענג עֻקמו שפתיו בזכרו את התקופה הזאת. הוא הוסיף במתינות:
– רק “זכות אבות” היא שנשארתי בחיים… “זכות אבות” גמורה… שתי אחיותי הקטנות מתו ביום אחד ואני חי עד היום הזה… חי… רק עם הארץ אני… לא זכיתי… עוד בהיותי נער קטן, הרבה הרבה לפני “בר מצוה”, הייתי לשוליא דנגרי… אחר כך לשואב מים עד אחר חתונתי… חתונתי… אוי, צדקת, ר' שלמה, אי־אפשר לשכח… מה אתם אומרים? –
אנחנו לא אמרנו כלום. אני לעסתי את הלחם בתכיפות ושלמה גמא מן הכוס אשר בידו. חלונות הקלויז היו פתוחים. נגשתי ואשקיף החוצה: ערפל־אפל וחשך בלול… רוחות לא טובות מנשבות ומתאמצות לכבות את “נר התמיד” הרועד והשוקע מרפיון אונים… העבים רודפים איש את רעהו וחונקים ועושקים ומסיגים גבול – – האמנם ממהלך כזה יטהרו השמים?…
עצבת נוראה כסתני… עצמתי את עיני ואמלא הרהורים… לא רעיונות נכבדים, לא הגיונות נפלאים, לא מחשבות הוגי־דעות הנולדות על פי תכנית מסוימה ומדעית, היוצאת בקרירות, במנוחה, בהנאה, הנכתבות בהצטחקות של הכרת ערך דעת עצמו שעל שפתי “החכמים” ו“המלומדים” – הפלסתרנים; לא, לבשתי ולכלימתי בפני אנשים גדולים, לא באלה זכיתי להמלא אלא – בהרהורים… הרהורי איש לא למד, הרהורים עפים באויר ומרפרפים באין־סוף, צועקים מרה, חודרים ומזעזעים, בוקעים ונוקבים עד התהום, מעינים ומנקרים באשפת המון מעללי־איש, מסתכלים ובודקים במסתרי הבריאה וסדריה, נגשים אל התעלומה, הסודות והרזין הממלאין כולא עלמא, שוקעים בנהרי הזעה, הדמעות והדם השוטפים מחברנו בשעת אשרנו, מבקרים ומנתחים את החיים הנרקבים עם כל הגזלה, הסכלות, הפעיטות והשקר שבהם, מתפרצים ועולים למרום, שואלים ושואלים: הוי, מה כל אלה? מה? – – איככה לחיות ומה לעשות? – – היבאו הימים וחדל האדם מהיות חית־טרף קטנה והיה לנשגב ולעליון? – – מתי, הוי מתי, נהיה לאחרים, לחדשים? – מתי תכלה כל הרשעה כעשן? – מתי תמלכנה הקדושה והרוממות? מתי ישתררו ההוד שבנצח וההתבוננות שבתפארת ככל הויתנו? – – –
פקחתי את עיני… החלכה הנדכא והנרמס עודנו יושב על מקומו… איש־הרוח בן־עירי ממלא את ריקנות נפשו בכוס שבידו… – והיה הקרח הנורא בלבי…
מהרתי להפסיק חוט רגשותי לבל יסתבך ויתבלבל… שבתי למושב שלשתנו.
שלמה, כנראה, זכר מחייו איזה דבר מעיק ומכאיב למאד ויחל לטען את איצה על התקשרו באשה… וקולו בדבר הזה היה קול־חזה מבהיל…
– למה, אני שואל אותך, שוטה שבעולם, למה ומדוע? האַ?… שאל את פי, הבל? שאל את קהלת ויגדך…
– אי, ר' שלמה, ר' שלמה, מאין לי לדעת דבר? עם הארץ…
– עם הארץ! – צעק השכור בחמה ויניע בראשו למעלה ולמטה – ואני?… הא? למדן? חכַמתי? יודע־ספר? מפולפל? – ולידי מעשה… הא? הבל־הבלים! –
וככלותו לדבר הדברים האלה התנפל על הספסל ולא פתח עוד את פיו. גופו התטלטל מצד אל צד ופניו היו מלאים חולי נעכר ואדם להבה. ואיצה ישב רגע מבלי נע ויבט ברעו, אחרי כן קם באנחת דממה ויוציא מאחורי התנור שק מלא תבן ויניח למראשותי חברו בזהירות של כבוד. אף הגה קל לא הוציא ורק לא חדל מהניע בראשו. בשובו למקומו החל, אחרי דממה קצרה, להמשיך את שיחתו באזני.
– בודאי… אני האשם… ר' שלמה צדק… – אַ, ר' שלמה… – אבל… בכל זאת… מה אתם אומרים?… בחור בן עשרים וארבע הייתי… אבי כבר היה בעולם האמת… הוא מת בטרם היותו בשנת הארבעים… ואמי שנשארה בחיים בלבלה את ראשי… יומם ולילה לא נתנה לי מנוחה, יומם ולילה… מה אתם אומרים? היא היתה חרשה ובלה ותשכב כל העת על התנור… לא היה למי אף לבשל מעט נזיד… ואני עובד כל ימות החול כמו שצריך להיות, כחמור ממש… נו, יום־השבת בא – מנוחה, קפיטל תהלים, אבל לא יותר… לטיל לא אהבתי כאחרים, כברוכ’קה השואב־מים למשל… זה לא היה ממנהגי… דומה שמעולם לא עשיתי רע לאיש, ואף על פי כן היו הכל מתקלסים בי… הכל… זקנים עם נערים… מה אשמתי לא אדע… הנאה גדולה היתה להם להסב לי עגמת־נפש… ואני בושתי מפני הכל… אני בעיני… בישן אני… חה־חה… ללבש בגד חדש אני מתביש… הכל לועגים… הא? מה אתם אומרים?
– נו, אני יושב בית כל היום… ישן, יושב, מביט בחלון וחוזר וישן… יגון, ידידי, יגון!… כמו מחטים מתחתי… ללכת לטיל אין חפץ… לבית־המדרש – לא־עת, כי הלא ללמד לא אדע, בעונותי… ובבית – קשה הישיבה… הכל, הכל חיים, מקבלים ענג שבּת – ואני מה?… הנני אמנם… ובכל זאת… איך להגיד? – גם נשמתי לא צנון היא… חה־חה… הא, מה אתם אומרים? – ואמי עוד לא תתן לי מנוח… “מתי אזכה? מתי אזכה? שא אשה בטרם אמות… לכל יש כבר נשים וילדים”… ואני בעצמי – גבר הרי הוא גבר… מי יודע, לו אשה צנועה וטובה – אולי היה יותר טוב… ומלבד זאת, איך אפשר באמת להיות רוק לעולם?… מי עושה ככה? הא? מה אתם אומרים?
– נו, ויחלו לדבר בי נכבדות… ועוד הפעם שחוק: חתן יפה! מי זה תאבה להנשא לך? חה־חה־חה! והעיקר ברוכ’קה היה ממרר את חיי ומכלימני בכל עת מצא… את “בעלי־בתיו” לא בזתי ממנו… חס ושלום! – כך… בלי כל שנאה… ענג בעלמא… רבון־העולמים בראני כזה, ומי יריב עמו? ובכן החרשתי ואצפה לחסדיו יתברך… אֶ – אֶה! –
אנחת־לחישה עמוקה ונענוע של יאוש בימין ובראש הפסיקו לרגע את הספור המקטע.
–… ואז החל השדכן לשדך לי את השדוך ההוא. במשך זמן קצר היה ראיון. למה אאריך? אני הייתי מרוצה תכף… לסוף אמנם לא התנהגה כבת ישראל, אבל – האמת היא אמת – מעלות רבות היו לה… אדם! חיה, שובבה, שמחה תמיד… משתכרת: עשרים אגורות ליום היתה מקבלת בבית חרשת לגפריתיות – האני עוד לא אחפץ?… ואמנם כשנודעתי, ידידי, שהיא לא תאבה – נהיה לי… לא אדע מה זה היה לי – כל העת… באמנה פחדתי מפני מה… ואולם, מה לעשות… יהי אלהים עמה… מסתמא לא ממנו יצא הדבר… הא? מה אתם אומרים? הכן אדבר? – אבל הסוף היה אחר, לאסוני, – המשיך איש־שיחי באנחה חרישית, קבורה ומתפרצת – בעיר אמרו כי לה ישתדך שמרקה הפולטבי… לא, לא ישתדך כי אם ביניהם איזה אהבים – עגבים – מי יודע – ורק נדוניה חסרה… אביה היה אורג ואביון מדכא… שמרקה עבד עמה ביחד בבית החרשת… כעבור שבועות אחדים לראיוננו נסע שמרקה פתאם לביתו… אני זוכר שבאותה השבת באתי אל ביתם… הכלה בוכה… הכל עצבים… נדהמתי! בעוד ימים מועטים – אני מספר בקיצור – היו תנאים… הכל אמרו כי אבותיה כפוה ותסכים… בכל זאת הייתי שמח שזכני ד‘… אבל שמחתי היתה עד ארגיעה… ראשית לא חדלה הכלה מבכי ולא דברה עמי דבר… אחר כך כעבור ירחים אחדים יצא לעז… ידעתי אמנם ששמרקה הוא לא אַי־אַי־אַי ביראת ד’… בחור מהחדשים: נמהר, קל־במצוות ועז פנים – ובכל זאת לא האמנתי בשום אופן… ואולם כל החבריה של העגלונים ושואבי המים הרעימוני מאז על כל מדרך כף רגל: מה שלום כלתך, איצה? שמריל הפולטבי איש חיל! היה – ואיננו… קיצור הדברים, ידידי, אם אמרתי לספר הכל – אין מלים בפי…
פה הפסיק מספרי. לראשונה נרגע מעט ויסמך את ראשו בזרועות שתי ידיו החלשות ויצלל בדומיה רגעים אחדים… אחר כך נזכר כי עוד לא ברך ברכת המזון על הלחם אשר אכל, ויחל לברך בלחש, ואני התהלכתי בקלויז אנה ואנה ואסתכל בשפתי השכור שהתנודדו.
הוי, כמה מרירות בצבצה בנדנוד הזה!
ובלבי התיצב אז כמו חי זכרון בהיר מחייו הקודמים טרם עברו… ואזכור המון עובדות, אמרות ומחוות; ואזכור את התמהון הכללי שהיה בנבוכה העיר הקטנה אחרי אשר הוכרח האיש הזה מטעם הגביר חותנו לגרש את רעיתו הצעירה והיפה אשר כבר ילדה לו בנים ולעזוב את העיר. כנופיות אנשים־נמלים עמדו בראש הומיות, פיותיהם היו פתוחים וימללו, הרבה ספורים ואגדות יצאו בנדון זה ויעברו מפה לפה. יש אשר ספרו בהתפעלות והתעוררות רבה איך ראוהו בעיניהם עצמם מתהלך ביער הסמוך אל העיר ומדבר אל נפשו כמשגע גמור, ועוד זאת, כובעו היה מונח אצל אחד השיחים והוא היה גלוי ראש. יש אשר ספרו בהתול על דברי הבלבול שהתמלטו מפיו אחרי הגט: את פירוש כל הדברים אי־אפשר היה להבין, אך קוטבם ותמציתם היו צערו ואסונו מה שהוא משאיר אחריו “קדישים”… עד היכן מגיע מח מהופך! “ספרי־טרפה” נחוצים לו ו“קדישים” – למותר.
שמעיה הפרוש, החסיד החבד“י, הסביר בארוכה ב”בית הליובַויצי" לפני עדת יהודים את המהפכה הנפשית של הסר מן הדרך, ויספר על מה התבלע הריב בין החותן וחתנו: עוד אשתקד כבר נפל סכסוך ביניהם; ר' נתן חפץ כי גם שלמה יהיה “מתנגד” כמהו, אבל האחרון קרא קול אחד כי אינו יכול בשום אופן להשאר מתנגד, כלומר, לראות רק את קליפת התורה ולא תוכי־תוכיותה; הוא נמשך אל החסידות ו“הפנימיות” כמו במלקחים ממש, כלות־הנפש… נו, נתן הלא הוא – נתן! גסות־רוח ומחלקת… הרעיה התעלפה… וההוא גברא עמד על דעתו וסוף־סוף נסע “אליו יחיה” וחזר על כל “הכתבים”, לא הניח דבר גדול וקטן – ולא יצא בשלום. לאו כל אדם זוכה! קושיות חמורות נשארו בלבו – ונפגע… לדוגמה, ידוע לכל אנ“ש שרבא רבבות עלמין אשר לאין ערך ומספר כולהון רק קרן אור של אין־סוף, ברוך הוא, שמשתלשל למטה בהשתלשלות אין קץ, דרגין לפנים מדרגין, כדי להצרף בצרופים וצרופים דצרופים עד שישובו למקורן מזוקקין ומצורפין – דומה, פשוט בתכלית הפשטות, והוא, השוטה, שואל אחרי כל אלה: כיון דכל התכלית היא שיבה למקור – הרי סוף־סוף עולם הבריאה לאיזה צרך?… לכאורה יבין כל תינוק בלי כל ספקות שזה מחסדי הבורא ית”ש לבל יאכלו בני־נשי נחמא דכסיפא… למאמינים בני מאמינים דבר זה ודאי, בעזרת השם, ואולם נשמתו של אותו האיש היא מקליפת נגה, בבחינת נשמת אחר שקצץ בנטיעות כידוע, וד"ל… סופו הוכיח על תחלתו שבנסתרות לא היה לו עסק, כי יצא מרעה לרעה והחל להשפיק בילדי נכרים – ונתבלבל…
והכל זמזמו בשפתיהם, הכל נענעו בראשיהם, הכל נבאו כי בקרוב יצא מדעתו, מלבד אלה שטענו בחזקה כי כבר מטרף־בדעת הוא לכל הלכתו, כי היעמוד לב באיש בריא לעזב רכוש גדול כזה של ר' נתן? ואלמלא היה רק אפיקורס בלבד, לא משגע ממש – היה בודאי חוזר בו, והברירה הלא היתה בידו!
– וכי אפשר הדבר באמת, – חזקו אחרים הדעה הזאת – וכי אפשר שיחשב אדם בכל המוחין במה שלא הורשה ובדברים שלמעלה מן השכל ולא תטרף דעתו עליו?
נבואתם של מגידי מראשית אחרית אלה לא נתקימה לגמרה. רשמי פני שלמה והתכוצות קרני עיניו בשעת סערת נפשו העידו בו למדי שלהותו לא אבדה לו דעתו, כי עוד לחשו ניצוצות לוהטים באוד המצל־מאש הזה………………
* * *
היתה השעה השתים עשרה.
איצה, מבלי שאל את פי המוכן אני לשמע, שב לספורו בכלותו לברך. ישבתי. בעיני ראיתי כי היצור השתקן הזה, אשר מבטאו לא ברור ומלונו אינו מצטיין בעשירות נפרזה, לא ייעף ולא ייגע לעולם לספר את העובדה המשתמשת בתור מרכז־חייו, וכי במדה ידועה הוא משתדל למצא מלים נכונות וניבים מדויקים בשביל לתאר הדבר כהויתו. ביותר הרגשתי זאת כשהחל להביע לי את כל מצב חייו הפנימיים לפני החתונה ואחריה, וביחוד רגשותיו בשוב צוררו לימים מועטים לב. עיר מגורו וישכר חדר למעון באותו הבית ששכן בה הוא, איצה, את אשתו החדשה ויחיו כאשר צוה ד'.
– כפי פרנסתנו השתכרתי אז… וכמה היו צרכינו? שני אנשים… נו, השאר – היה כן: לי לא חסר דבר… מוכן הייתי לעשות כל אשר היא רוצה… והיא… גם היא שנתה לטוב, גאותה הושפלה… לא התעמרה בי ופשיטא ללעג בפני – חס ושלום! היא היתה ככל הנשים… ורק לקחת את אמי לביתנו לא הסכימה… נו, הלב כואב בודאי: אם זקנה… אבל מה לעשות? לריב אתה לא יכלתי… אינה חפצה – יהי כדבריה… בעת ההיא, לכל־הפחות תמכתיה ונתתי לה ל“הוצאותיה” כי תגור באיזה מקום בשכנות – והלא רע היה שבעים ושבעה כש“אחר המעשה” עזבתיה לגמרי בלי מגן ומחסה… (הידעתי אז באיזה עולם הנני ומה אני עושה?…) ד' האחד יודע מה היה קצה! האמללה נשארה לעת זקנה כאניה בלב ים… העודנה בחיים עתה?… אָי־אָי־אָי, לעתים קרובות היא באה אלי בחלום פצועה ועורת… הלא רק בן אחד אני לה…
הוא כמו התנודד. שעה קצרה דלה עינו לאפלה שבחלון כמו משם תבקש להודע הסבר הנסתר… אחרי כן שב לענינו:
– נו… אמרתי, אם לא בעשר אבל במנוחה נחיה… ברוך השם! אבל היינו דאמרי אינשי: “האדם יחשב והקדוש ברוך הוא ילעג לו”… אָ־אָ־אָה, כנראה ד' לא רצה… עלג אנכי… אין מלים בפי לספר הכל… לזה נצרך אדם מושלם… כחצי שנה… אפשר לאמר, חייתי ככל האנשים… אחר כך קרה הדבר הראשון… היא… היא… – הפילה ילד מת… לא טוב! צער גדול!… ובכל זאת, אפשר שהייתי שוכח הדבר בקרב הימים והיה – נו!… אבל בעוד זמן קצר אחרי “הדבר” בא פתאם הוא, העוכר־ישראל לעירנו… דבר־שטות יזָכר, אמרי אינשי: אני זוכר שבשובי אז בערב הביתה ואמצאנו שוכן בחדר השני – לא ידעתי את נפשי מרב צער… מה? מה? – איני יודע בעצמי… לא טוב – ודיו… לבי הגיד לי אמנם… מיום בואו נשתנה הדבר תכלית שנוי…
פה פֹרטו פרטי השנוי: ציורים שונים ומעשים רבים שבאו בגלוי ובסתר כאחד, רגשות מוזרים, מענים ומדאיבים של הכרת שפלות עצמו, של בשת מפני חטאי אחרים לנפשו, של קנאת גבר רפה בחזק ממנו, של תקוה נכזבת פעמים רבות, של הכרח להודות באפיסת אונים שאין להכחיד הרעה, של יראה מפני שחוק הבריות והצרך להעלים, לדום בהתפלץ הלב מלעג שאננים – והכל היה כמו מטושטש קצת ובאופן משונה… באחת: “דרמה” קטנה, פשוטה ומצויה העמדה באותם שני החדרים הצרים, דרמה שהנפשות הפועלות בה תוכלנה להיות רק מהמין ההולך על שתים…
לאחרונה הגיע איצה בספורו לאותו הבקר שדכאהו כלה ויביא השנוי המוחלט בחייו, ויסיעהו מעיר מולדתו, ויפרידהו מעל אמו האובדה, ויחזירו ימים רבים על הפתחים בתפוצות ישראל, ויביאהו, לבסוף, לה. העיר הנכריה לו להתגולל בקלויז ערירי, גלמוד, בדד ולסבל חרפה ומצוקה גדולה ביום הזה.
– זה היה כששה או שבעה חדשים לבוא “הממזר” ההוא, בתקופת טבת. היום קצר והעבודה בלי שעור: צריך להספיק מים לכל בעלי הבתים, והלילות, להיפך, ארוכים, ועל כן היה מנהגי בימי השבת לשכב לנוח תכף אחרי ארוחת־הערב ולקום בשעה השלישית, לערך, ללכת לקלויז “חברה משניות” לאמר “תהלים” לאור הנר. עליך לדעת, ידידי, שבעיר מולדתי יש אמנם בני אדם המנוערים מן המצוה, אך יש שם גם יהודים אחרים לגמרי: בימות החורף בשבת הקלויז “חברה משניות” פתוח כל הלילה. ובכן השכמתי גם אז כמשפטי ואתלבש ואצא בלאט ובחשך על בהונות רגלי לבלתי אעוררה… לבי היה נשבר ונדכה למדי גם בלי זה ולא אביתי לעורר עוד לעגה… הם הלא היו לועגים לי וקוראים אותי בשם “ירא שמים”… שניהם כאחד היו טובים… בבית־החרושת עבדו מימי שחרותם… תורה לא למדו – ואיככה יש לדרש מהם כי יהיו יהודים כדבעי? ואמנם בנשף אשר לפני הבקר ההוא באתי רעב ומצונן ועיף – שבור ממש – מבית־התפלה… אני ממהר לקדש על החלות… היא שם בחדרו… נו, דבר רגיל… “מלכה! מלכה! קידוש!” והם – חה־חה־חה! בצחוק מופקרים… כאלה “הגוים” הלועגים ליהודי… ולמה אני מספר לך, ידידי, כל אלה? – להגיד לך כמה היה לבי נמס וצערי – אין לשער… לדבר עמה בזה ידעתי כי אין כל תועלת… ומה אדבר? אך לא!… אני אומר דבר שקר: פעם אחת לא התאפקתי ואחל: מלכה, כך וכך… איני זוכר בדיוק מה דברתי… היא שכבה על המטה ואני יושב – ואיני יודע מאין נמצאה לי אז לשון כזו… אבל, ידידי, מה תדמה עשתה היא? – אשה… כראוי לא דברה… לא דברה כדבעי… לכתחלה כמו נתעצבה וכעסה… אחר כך – צחקה… “לדבר רק עמך, איצה בעלי?… חה־חה־חה!” נו… וכשהיתה היא צוחקת ידידי, היו נעשים בלבי נקבים, נקבים… אָי־אָי־אָי עולם טוב! נו, מה יש פה להאריך? אשובה לעניני… במה אני עומד? כן… יצאתי ואעזוב את דלת הבית בלתי סגורה כמימים ימימה… הלבנה האירה “מחיה נפשות”… נהניתי מאד על אשר השכמתי קום… לקור החזק הלא הורגלתי, ברוך השם, ובבואי לבית־המדרש החמתי את עצמי היטב, היטב אצל התנור… אני הייתי מהראשונים… ואשב לא הרחק מר' אברהם זכר צדיק לברכה… ר' אברהם הגרודני היה אז עוד בחיים והיה “מגיד” חומש בבית מדרשנו… כל השומעים עוד לא התאספו… ישבתי – והוא, זכרונו לברכה, למד בפני עצמו “מדרש” או ספר אחר… מאין לי לדעת? “עם הארץ”, בעונותי, מאומה לא למדתי… ואולם באמת אף שלא הבנתי למודו הרגשתי ענג־שבת באמת ובתמים וגם דעתי נחה מעט… אַה, יסלח להם הרבונו של עולם… שלא כשורה יתנהגו עמדי – יהי ד' עמהם!… האשמים הם?… אנשים פשוטים… לא ידעו איך להיות יהודים כדבעי… נחמתי את עצמי, נחמתי… הטיתי אזן ללמודים… גם בלאו הכי הנני, ברוך השם, בור שאינו מבין דבר – אך אז הרעותי להבין מבכל ימי השבת… אין הדברים נכנסים כלל לתוך אזני… כמעט איני שומע כחרש מלדה… והלב – טיָך־טיך־טיך… בלי הרף אף רגע… התשמע? – כתּקתּוק השעון ממש… “הלב הוא נביא” אמרי אינשי… וזה אמת? מה אתם אומרים?… אני אומר ה“תהלים” בלי דעת כלל… חוזר אחרי עמוד אחד עשר פעמים… ובקרבי כמו איש אחר יושב ומגרה בי: “רחמנות” עליך… רחמנות גדולה… מה הם חייך?… ככלב הנך בביתך… כאב, ידידי, כאב אנוש!… בקיצור, הבקר האיר, כל היהודים כלו ללמד ויכונו להתפלל ותיקין… אני גם כן הייתי מתפלל תמיד במנין ההוא ואח"כ הייתי הולך לביתי לשתות “ציקוריה”… ואז, ידידי, בבקר ההוא – איני יודע איך היה זה, גמרתי אמר להתפלל במנין השני וללכת, לעת־עתה, הביתה… איככה אֹמר זאת? – איזה רוח משכני לביתי, להותי, או – מי יודע – שבח לרבון העולמים!… אצלנו היהודים הלא לא דבר קטן זה… “אשת־איש”… שכחתי איך אמר הרב כשבאנו להתגרש… מלה חמורה… אֶה!… הא? מה אתם אומרים?
– נו…
– נו, אני שב לביתי, נגש אל הפתח – נעול! ואחל לדפק אחת, שתים, שלש… תמיד הייתי בא בשעה התשיעית והייתי מוצאה ערה ולא ידעתי מנהגה: היורדת היא לנעל את הפתח אחרי לכתי בטרם בקר אם לא? בקיצור, אני דופק עוד… אני דופק כרבע שעה… אין פותח!… על לבי לא עלה, בכל זאת, כל דבר רע חלילה… ידעתי כי הם מצחקים, משתעשעים, מתאבקים יחדיו וגם זה דבר לא טוב מאד – אבל… מה? וה“משומדים” הם? בקיצור, אני דופק עוד… וכל דפיקה דופקת גם בלבי: סטוק־סטוק… בשרי סמר… חם לי וקר – אין פותח… אני ממהר לפתח תריסי־החלון ולדפק בשמשות… ולנגד עיני חלפה בחפזון בריה לבושה לבנים… אני הלא הנני בעל־מום, ברוך השם, היטב לא אראה, ואדמה כי זו אשתי הולכת לפתח… אני מחכה ומחכה – אין איש… ובכן מי זה עבר? הא? בלבי – “חלשות” ממש… האמנם? נכון הדבר כנכון היום… אַי־אַי־אַי… אָי־אָי־אָי……………
– – – – – – – –
פני המספר התנוצצו באימה. עינו הפקוחה נמלאה גם היא יראה נוראה והעוררת התנודדה בחרדה. לפי ראות עיני אמנם עוד רבות היה את לבבו לספר מחייו ש“אחר המעשה”, אחר הודעו… אך שלמה, שהתעורר משנתו ע"י שעולו, הפסיקו לגמרי בהתנפלו עליו על אשר יספר… למה? – הוא שואל… מי יוכל להועיל?
– שכבו, פתאים, שכבו! לספר ספורים ישבו!… הא? – יסורים… במי האשם? נו, למה? למה? למה כל הדברים? – נו…!
איצה נבהל, בחשבו כי רעו ישן הוא, ובהחלו בדממה לסגר החלונות ולהכון לשכב, מלמל בפני עצמו שאי־אפשר להתאפק, אי־אפשר, בלב… בלב…
– שכב גם אתה, ידידי! – הפסיק התנצלותו ויפן אלי – כי עליך הלא לקום במהרה… בעוד שלש שעות?.. הוא איש קשה… השמש איש קשה… כמעט כקצין, כהגבאי… רק מפניו הוא ירא בעצמו… והיה במצאו אותך פה ירים קול־זועות: איצה! איצה! רגלך בל תוסיף להיות פה… גנבים אתה מניח פה לישן… חה־חה, בעיניו כל דל – גנב… הא, מה אתם אומרים? –
– אנשים ישרים! תפח רוחם… כרסים עבות… דם־עניים… – הגה השכור בקול חצי ישן.
– גם לישן לא יוכל… – התאנח איצה – הוא אינו ככל השכורים… צרות… מילא אני – נו… אבל איש כזה… איש כזה…
שכבתי על הספסל והקשבתי לקולו של איצה ששח בלחישה כי אם יגרש – לא יירא… אין רע… גם בלי זאת הוא צריך לשוב אל אמו… ה“יאהרצייט” של אביו הוא בי"ז בשבט – ולה הוא בן יחיד… “קדיש” יחידי… הוא יצבר מעט כסף… ב. רחוקה, רחוקה, אבל הוא יחזר על הפתחים עד באו שמה… “קדיש”… – וישן.
השכור שכב פרקדן והשתעל. בשעולו כמו צלצל הד קריאתו: הבל בהחלט… הבל בהחלט…
רגעים אחדים טבעתי גם אני בזרם הרגשות המדכאים והמבלים האלה… אחרי כן הזדעדעתי וכל חושי התקוממו בי: האמנם? רבונו של עולם, האמנם? –
… ולוּ גם אין עמדה תחת השמש, לוּ גם אין תכלית מסוימה לכל אלה, לוּ גם… לוּ גם… – – – בכל זאת… בכל זאת – האמנם?
לאחרונה: האמנם הבל כל אלה השעבודים, המכאובים והיסורים האיומים שבהם רוחשים כתולעים כל הבריות והיצורים, כקטן כגדול?…
וכעבור שעת נדודים של רגשות מתרוצצים והרהורים מבולבלים בדבר השאלות העולמיות של ההויה והחדלון, הטוב והרע, – קמתי מדאגה פן אישן ובא השמש הראשי והפלה את מכותי ורע גם לאיצה בעבורי, – ואצא החוצה.
הגשם פסק, אך השמים עוד לא הטהרו, האויר לא צֻחצח, כוכבים אין, עמוד השחר לא עלה, הרוחות המזיקות לא חדלו מהפיח…
מאחרי צל־חיים, צל מעשים, צל אנשים; ולפני – חשכה שבאורה וצללים, צללים, צללים…
הוי, עולמו של הקדוש ברוך הוא!
בנדודים / יוסף חיים ברנר
בה. עיר המחוז הייתי אז. הימים ימי קיץ. בלילה הראשון לבואי שמה מצאתי מנוחה תחת כיפת השמים, “בחיק היקום”, כלומר, באכסדרה הבלתי-מקורה של הקלויז המפואר וה“אריסטוקראטי”, בכינוי ה“המון”, גמילות חסדים. ואולם ממחרת, במטות צללי ערב והיום רך, התקדרו השמים עבים ויהי מטר סוחף ניתך אל ערמות האבק אשר ברחובות, ואוכרח, איפוא, לבקש מחסה מזרם וללון הלילה “בצל קורה” – ולפיכך נכנסתי הקלויזה פנימה.
ובקלויז – שעת “בין מנחה למעריב” בכל הדרה: מנורות-פאר מתנוססות, נרות סטיאַרין דולקים, יהודים נכבדים, מופלגים לומדים “ש”ס“, פשוטים – “עין יעקב” ו”חיי אדם"; אחרים מבלים עת בשיחה בטלה; בחורים אחדים, בני “בעלי-בתים”, דשנים וטובי-לב, אברכי-משי מהוגנים, מלמדים-מורים – משוטטים בקלויז בעלמא. דברי-תורה, פטפוט, חדשה עירונית, עתונית, תנועה, חיים, – עולם כמנהגו…
ישבתי אל אחד השולחנות הארוכים, המכוסים בנטפי-חלב זעיר שם, זעיר שם, אשר לפי הכירה הצחורה והחלקה – והתבוננתי. לא הרחק ממני עמדו ארונות גבוהים ורחבים מלאים אפלת בין השמשות וכרכי ספרים עבים; דלתותיהם הפתוחות היו בעיני כפיות-שאול לבלוע נשמות צעירות ורעננות ולשמור עליהן את דרך עץ החיים. מכותל-המזרח עלה אברך חסיד, הדור ובעל צדקה גדול, כפי הנראה, ואחרי הסתובבו מעט בהצנע לכת מסביב ל“יהודי יפה”, שישב מימיני, התיצב רגע ותקע לידו בהסתר, כביכול, איזה מטבע ונפנה לאחוריו במין העמדת-פנים משונה, כאילו לא עשה כל מעשה טוב כלל. יצורים רזים, בבלויי-סחבות וציציות מגואלות, שחופשו זה רגע מחדריהם-קבריהם המעופשים, התפרצו ביתה-המדרש בקול-שאון קל ויתנפלו כהרף עין על “המשוגע”, שישב באחת הפינות ו“טען”… ביניהם היו, אמנם, גם ילדים חפשים מעול דואגים, מדריכים ו“מלמדים”: יתומים קטנים ויחפים, מצויינים במשובה שבניהם ובכליון-לאוֹכֶל שבעיניהם. בקרן דרומית-מערבית, על הספסל שאצל הפתח, ישב ישיבת-נזיפה, כפוף ודומם, איש לבוש עידים, בעל עינים גדולות, שקועות ומבולבלות, זקן מגודל-פרע ופנים מוזרים ואדומים אודם-חולי… והפנים כמו נודעים לי מתמול שלשום, באילו ראיתים בקרב הימים… מי הוא ומה גורלו? מה עבר עליו? מה תספר בת-הצחוק המרירה, התלוננת בסתר סדקי שפתיו הנעות והצרובות? מה תורה הזרות שבכל תארו ובדומיה הצפונה שבישיבתו? למה קשות ככה למראית העין שערותיו השחורות, הנראות מתחת למיצחת כובעו הקרוע? למה מיָראות כל כך בבותיו הארוכות? מה התלאה אשר מצאתהו?…
בין כה וכה, והכל חשך, ויתלבש בכסות-לילה. אז ניגש אל השולחן, שישבתי לפניו, משרת-השַׁמש ויעמד גם עליו נר מודלק. וכרגע הושם לבי כלה אל האיש הזה – – – ידוע ידעתי, אמנם, לבָשתי ולהוותי, שהמוֹדָה כיום אצל אנשים חשובים היא לקחת חומר לשיחותיהם ולמחשבותיהם: טראגיות יפה ורומאנטית, גיבור-נעלה אובד, איש נשׂגב נכשל, כוחות עצומים מתגוששים וכיוצא באלה, והוא, אותה הבריה, שלקחה את הגיונותי והסתכלותי, לא הביע אף אחת מאלה, – אלא שבכל זאת לא יכולתי להשתחרר מאותו הדָבר הנסתר, ששיעבדני להגוּת.
זה היה אברך בלי חתימת זקן, בעל פנים קטנונים, שקומטו ולא עת, חוטם שרוע ואברים וגידים מושחתים ומדוכאים מהכאות בידי שמים ובידי אדם; עינו הימנית היתה עיוורת, והשמאלית – פקוחה לחצאין ומלאה פחד ותמימות… ה“חַאלאדאיקה” השחורה והישנה שעליו, אשר היתה חגורה בכעין מטפחת ירוקה ולחה מעט, השלימה את ההרמוניה הגמורה שבכל פניו ובמבנה גוו הקצר והרפה…
… כשכלתה התפילה, כיבה הוא את כל המנורות, זולתי נר-התמיד הדבוק אל עמוד הבמה וחתיכת הנר, שהעמיד בידיו על השולחן. הקלויז הורק מאנשים. השַמש הראשי, איש זקוף ורם בקומתו, שעיניו הערומות והחושדות, שמלתו היפה וזקנו השחרחר-צהוב והמרוסק לקצוות, שיוו לפניו הגאוותניים הדרת עבד בית אצילים, סגר ברעש את הארגז שעל הבמה, ויצלצל במפתחות, ויצו פקודות אחדות למשרתו, ויהי את דעתו ללכת לדרכו, אך בטרם צאתו החוצה הרגיש בי – ויעמוד.
– מי אתה? – נתן בי עין חודרת כשוטר מלידה.
– אדם…
– המ… ומה אתה עושה פה?
– לא כלום…
– הא?!
– ללון אני חפץ.
– מ – מה?!
ה“מה” הזה יצאה בקול כזה, עד שלמרות מצבי הרעוע חלף הרהור נעים במוחי, כי לשוא ידאגו הרבה מדיפלומאטי ישראל, פן בהיותנו ב“מדינתנו היהודית” יחסרו לנו שוטרים ופקידים משלנו; – לאיש שעמד נגדי חסרו רק מילי דמלבר: קנה-רובה וחרב על ירך.
– ללון, – שניתי, באין ברירה אחרת.
– ל – ללוּ – ון?… לך!… כרגע! אל תעמודה!
כמובן, לא חשבתי ולא מצאתי לי לחובה, להחיש ולקיים את הגזירה הבלתי-נעימה הזאת. אז נמלאו פני מגרשי הדם קצף וקנאות: סירוב?!… מבלי הימלך אף מעט שלח כהרף עין את ימינו להחזיק בצווארוני (כלומר: בערפי, כי צווארון הן לא היה לבגדי) ולהוציאני מן הבית, אך כרגע חזר בו משום-מה, אף כי לא הרפה ממני במשפטי-התראה ועצה “לשמוע בקולו – וייטב לי”, “לבל הרבות לדבר – וללכת”, “לבלי לחכות עד הוצאה באונס” וכאלה…
– אִיצה! אִיצה! – נפנה אל משרתו בקול של גַדלוּת – יצור חכם! היש לך פנאי לשמוע לדברי:? נ – נוּ!… דומה, שאתה פיקח, יודע, כי אינני נפנה לשהות פה, כי “שליחות” עלי… התשמע, בריה דאפילו באלף לא בטיל? מחר בבוקר כבואי הלום, שיהיה בית הכנסת כבר מכובד היטב, לא כיום… התשמע לאשר אנוכי מצווך?… וגם, למען השם, אל תניח פה ללון אדונים כאלה… שים את כבודות אחורי הדלת… השומע אתה? ואתה, בחור, – חזר הוא ושם את פניו אלי – לשוא כל עמלך… אין לי פנאי להתעסק בך הרבה, אבל לון לא תלון פה… יודעים אנו את אחיכם… לא די לי אותה ה“צרה”… “בן-עירו”… “בן-עירו”… נו, אִיצקה, אני הולך!
המלות האחרונות, כפי שראיתי, נתכוונו לאותו היהודי המוזר, שישב בקרן דרומית-מערבית וענינַני לפני חצי שעה. הוא האחד נשאר בקלויז, וכל העת התעסק אצל הכירה הקרה והפתוחה ויצלצל שם בכלים ובצלוחיות…
איך שיהיה, ובאופן הזה נתגלגל הדבר, שבצאת השַׁמש, נהיה בעל דברים דידי – הוא בעצמו, איצה, משרת השַׁמש. צריך להבין, שהוא לא השתמש בכינוי “כסיל באדם” ולא דיבר אתי קשות כאדונו, אלא בקולו הדק, המצפצף, בגמגום של פיוס ובתחנונים של בושת, דיבר על לבי ללכת. ביהדותו נשבע, שאי אפשר: “הוא” יגרשהו… איש קשה הנהו… השַׁמש – אַי-אַי… נו?
– לא אלך…
– בוודאי, בוודאי, ללון בחוץ… רפש וביצה… אבל… אַה… – ואחרי נענעו הנָעַת עצבון בראשו הקטן בלווית רגע-דממה של ישוב הדעת. הוסיף: – מי… מה אתה… עושה?
תשובתי “לא כלום” הפליאתהו. איך אפשר? הוא דמם שנית רגע, ואחר כך נמלך לשאול, מאין אני? חשד, בכל זאת, לא נשמע בקולו, גם לא נראה בעינו השמאלית.
– מאין אנוכי?… יהי: מנבוכה! –
– מנבוכה? מנבוכה? כך? – ומתנועת הרצון, שעברה על פניו, ראיתי, כי “נבוכה” מסתמנת במוחו כעיר רחוקה מאוד מפה ודבר זה נותן חני בעיניו… הוא כמעט שכח לרגע את הדין-ודברים שיש לו עמדי, וכילד ממש החל לחקור, מה רחוקה “נבוכה” שלי מעיר מולדתו הוא…
ואלם כרגע הושם קץ מן הצד לכל השקלא-וטריא המשעממת הזאת, כי אך הישמע השם “נבוכה” בינינו – ואותו היהודי בעל הבבות הארוכות התעורר פתאום ויגש אלינו:
– הא? מאין? –
– למאי נפקא מינה?
– למאי נפקא מינה… למאי נפקא מינה… – רוחו סער – ואתה האומנם לא תכירני?
– לא.
– לא? את שלמה? את שלמה חתן נתן הנגיד?
לא נפלאתי על אשר לא הכרתיו תיכף. היכול לעלות על דעתי, כי אותו האברך המרומם והמהולל, נשוא הפנים, חתן גביר העיר – הוא הוא העצם המעוך, הסחוף והמקולל הזה? היכולתי לשער, כי אותו האברך המפואר, אשר שרשרת שעון זהבו נוצצה למרחוק, ילבש קרעים כאלה? ואותם הפנים, אשר עצבונם התמידי נסך בהם הוד ויפעה, יהיו למרודים וחמרמרים כל כך? היכולתי לחשוב, כי במשך שנים אחדות, מעת נדדו מנבוכה, משום מעשה שהיה, ייהפך באופן כזה לאחר?
לימים נודע לי, שהוא היה נודד מקלויז לקלויז בערים בגדולות. עת רבה לא יכול לשהות במקום אחד, כאילו נתכוון להגיד במידתו זו, שלסוג בני-אדם שכמותו אין מקום בהאי עלמא…
פעמים רבות קרה לי להיפגש עמו אחרי כן במקומות שונים. מַהלך-מחשבותיו לא היה: למה אני פה? – אלא: מדוע לא פה? הוא מיעט לדבר, לאכול; ספרים לא קרא כלל, ורק יי"ש שתה הרבה כפי שהשיגה ידו. בקלויז “גמילות חסדים” שהה, כיוצא מן הכלל, כירח תמים, יען אשר שם לא שמו אליו לב – ורק זה היה רצונו. ומשרת השמש, אִיצה, שגם הוא לא חיכה ולא דרש כלום מן החיים, “נתאהב” בו באופן מיוחד לו לבדו, ויסוכך עליו לפני השַׁמש הראשי בדבר שקר, לאמור: בן-עירו הוא…
האיש שלמה זה ערָבַני לפני איצה, שמותר להרשות לי ללון, והאחרון לא מרה את פי רעוֹ, אך בתנאי, כי אשכים ממחרת בטרם בוקר והלכתי לדרכי, פן ימצאני השמש הראשי בבואו, והיתה אחריתו, אחרית מיטיבי, מרה, וגם אני לא אינקה.
אכלנו לחם שלשתנו ושתינו קצת מן “הטיפות המרות”. שלמה השיכור היה במצב של התעוררות-נפש עזה, דָבר, שאחרי-כן, בהתגוררי עמו פעמים רבות דירת-ארעי, הרגשתי בו לעתים לא מצויות. בשרטוטי פניו נראו עינויי סתירת-לב: כפי הנראה, העירותי בו אז, למרות דַמוֹתוֹ, שכבר שכח הכל ואין לו שום קשר לאיזה דבר שיהיה, זכרונות תוגה מרים. פניו היו להבים. בידו הרועדת החזיק כוש יי"ש ובפיו גימגם חצאי-מלים…
– “ואומר שגם זה הבל”… “ואומר שגם זה הבל”…
אִיצה שתה אך מעט, ואולם החומר החריף השאיר בו רושם חזק גם במיעוטו. עינו הקטנה נרטבה, קומתו הננסית כמו נקטנה. רגעים אחדים ישב תפוש בשרעפים. אחר כך התעורר לאט לאט, לשפוך שיחו בחיקנו ולספר מכל המוצאות אותו בחייו, כלומר: מכל הבוז, הכאב, העלבון… אמנם, לי נודעו מדבריו רק פרטים חיצוניים; למשל, כי זה ארבע שנים שהוא “משמש” בקלויז, מעת אשר קרהו האסון, שהוא מקבל שלושה זהובים לשבוע ואכילת “ימים” אצל בעלי-הבתים, שנערי הקלויז לועגים לו בלי הפוגות, קוראים אחריו מלא, חושבים אותו “לחצי בר-דעת” והוא סובל מהם קשה; ואולם ספר-חייו בכלל נגול לפנַי מיד בהביטי בו: מראהו הגיד לי, שבר-נש זה הוא אחד מאלה, שבעיניהם הם עצמם אינם מוצאים להם זכות לחיות מרוב שפלות ודכדוך פנימי; מאלה הסובלים עמוק, אבל בדממה ובהשקט, ותרעומתם היא אילמת, תרעומת עינים גרידא; מאלה המקמצים במלת-הגוף “אני” ובקשה מצדם אינה באה אלא בסגנון “לוּ, אלמלי”; מאלה זבובי-אדם החלשים, שלדעת חכמים רבים אין צערם צער כלל, שיעורר אי-רצון, בהיותם למאכל לשממית; אמנם, לכאורה, אין זה מן הדין קצת – אבל כיון שדרך העולם בכך, אסור להתמרמר, וכל המתמרמר נקרא שוטה…
– “ישתה וישכח רישו”… – המה השיכור כל העת – וישכח?… הבל… וישכח? ישתה וישכח? ישתה כדי שישכח? – הא? ואיך הוא הדין, אם אינו שוכח? האַ? ואיך הדין, אם אי-אפשר לשכוח? נו? “ישתה וישכח”… עצה טובה!… “ואומר שגם זה הבל”… בעצמו אמר זאת… קוהלת… לשיטתו?…
– אי אפשר לשכוח… כך, כמדומה, אתה אומר, ר' שלמה? הא? – התנער גם איצה לשמע הדברים הבלתי-מקושרים של רעו וישתפך בשיחה נוגה ונלעגה; בשעת דיבורו התעקם פיו כמעט קט ופניו העלובים קיבלו העוויות משונות – אי-אפשר לשכוח?… מסכים, מסכים… אף על-פי, שבאמת, באמת… מה אשֵׁמה היא? דומה… מה אתם אומרים? היא, אמנם, לא עשתה כבת ישראל… לפנים גם לא נשמעו דברים כמו אלה… עוון פלילי… אמת יציב… אי-אפשר לשכוח… ואולם… הפך הדברים… לחיות עמי? עמי?… מה אתה אומרים?… הכל אמרו, כי כזאת לא תהיה לעולם… הכל… הא?… והיא בעצמה אמרה בפירוש, בפני, גם לכתחילה וגם אחרי כן אמרה… בפירוש… כי… תמאן… נוּ, מה אתם אומרים? הא?
– אה! שוב על-דבר אותה אשת החילות, – קרא השיכור, זועף – אֶה, אישון! חדל מפטפוטי-הבל… הנשים… קוהלת היה חכם ממך… הוא ידָעָן… ואני? איני יודע? הוֹ, ידעתין! על פי נסיון… הכל ידוע… הבל בהחלט… אין כל חדש להגיד…
– הוא הדבר, כי “עם הארץ” גמור אני… – נשמע קול חנינה והצטדקות – בור דאורייתא… גם “חומש” לא למדתי… אבי היה עושה-כלי-עץ… דלות גדולה היתה בביתנו… לחדר הלכתי רק חדשים אחדים, עוד פחות מ“זמן”… ומן ה“תלמוד-תורה” גורשתי… ראש-גוי היה לי ולא יכולתי להבין דבר… לא ידעתי, “להעביר הסדרה”… לא הועילו כל ה“הריגות”… ואבי, עליו השלום, גם הוא היה הורגני, דרך אגב… כשהיה מכה את אמי בחבלים… כעסן נורא היה… וי-וי, על הראש, על הראש… מקום אחר לא ידע… אל הספסל היה אוסרני ומכה בלי שיעור… ולוּ ידעתי על מה…
מעין הנאה היתה על פניו בספרו את העובדות האלה; במין צחוק, שיש בו חרדה, דאבה וגם עונג, עוּקמו שפתיו בזכרו את התקופה הזאת. הוא הוסיף במתינות:
– רק “זכות אבות” היא, שנשארתי בחיים… “זכות אבות” גמורה… שתי אחיותי הקטנות מתו ביום אחד, ואני חי עד היום הזה… חי… רק “עם הארץ” אני… לא זכיתי… עוד בהיותי נער קטן, הרבה הרבה לפני “בר מצוה”, הייתי לשוליא דנגרי… אחר כך לשואב מים… עד אחר חתונתי… חתונתי… אוי, צדקת, ר' שלמה, אי-אפשר לשכוח… מה אתם אומרים? –
אנחנו לא אמרנו כלום. אני לעסתי את הלחם בתכיפות, ושלמה גמע מן הכוס אשר בידו. חלונות הקלויז היו פתוחים. ניגשתי ואשקיף החוצה: ערפלי-אופל וחושך בָּלול… רוחות לא טהורות מנשבות ומתאמצות לכבות את “נר התמיד”, הרועד ושוקע מרפיון-אונים… העבים רודפים איש את רעהו וחונקים ועושקים ומסיגים גבול – – – האומנם מִמַהלך כזה ייטהרו השמים? –
עצב כיסתני. עצמתי את עיני ואימלא… במה? בכל אופן, ודאי שלא ברעיונות נכבדים, לא במחשבות של הוגי-דעות, הנולדות על פי תכנית מסויימה, היוצאת בקרירות, בשלווה, בהנאה, הנכתבות הצטחקות של הכרת ערך דעת עצמם, שעל שפתי ה“חכמים” והדעתנים; לא, לבָשתי ולכלימתי בפני אנשים גדולים, ודאי שלא באלה זכיתי להימלא, אלא – באופן היותר טוב – בהרהורים… הרהורי איש לא למד, הרהורים עפים ומרפרפים, צועקים מרה, מנקרים באשפת המון מעללי-איש, שוקעים בנהרי-הזיעה, הדמעות והדם, השוטפים מחברנו בשעת אשרנו – הרהורים חודרים, מזעזעים, שואלים רק שואלים…
כשפקחתי את עיני, ישב אִיצה, החלכא והנדכא והנרמס, על מקומו; ושלמה איש הרוח, בן-עירי, מילא את ריקניות נפשו בכוס שבידו… אבל מהר מיהרתי להפסיק חוט רגשותי והרהורי, לבל יסתבך ויתבלבל כָּלה… שבתי למושב שלשתנו.
שלמה, כנראה, זכר מחייו איזה דבר מעיק ומכאיב למאוד, ובגלל זה החל לטעון את אִיצה, על התקשרו באשה… קולו בדבר הזה היה קול-חזה מבהיל…
– למה, אני שואל אותך, שוטה שבעולם, למה ומדוע? האַ?… שאל את פי, הבל! שאל את קוהלת ויגדך…
– אַי, ר' שלמה, ר' שלמה, מאין לי לדעת דבר? עם הארץ…
– “עם הארץ”! – צעק השיכור בחמה, וינע בראשו למעלה ולמטה – ואני?… הא? למדן? חכַמתי? יודע-ספר? מפולפל? – וילדי מעשה… הא? הבל-הבלים! –
וככלותו לדבר הדברים האלה, התנפל על הספסל, ולא פתח עוד את פיו. גופו היטלטל מצד אל צד, ופניו היו מלאים חולי נעכר ואודם להבה. מבלי נוע ישב איצה רגע ויבט ברעו; אחרי כן קם באנחת דממה, הוציא מאחורי התנור שק מלא תבן, ויניחו למראשותי חברו בזהירות של כבוד. אף הגה קל לא הוציא, ורק חדול לא חדל מהניע בראשו. בשובו למקומו, חזר, אחרי דממה קצרה, להמשיך את שיחתו באוזני:
– בוודאי… אני האשם… ר' שלמה צדק… – אַה, ר' שלמה… – אבל… בכל זאת… מה אתם אומרים?.. בחור בן עשרים וארבע הייתי… אבי היה כבר בעולם האמת… הוא מת בטרם הגיע לשנת הארבעים… ואמי, שנשארה בחיים, בילבלה את ראשי… יומם ולילה לא נתנה לי מנוחה, יומם ולילה… מה אתם אומרים? היא היתה חֵרשה ובלה ושכבה כל העת על התנור… לא היה למי אף לבשל מעט נזיד… ואני עובד כל ימות החול, כמו שצריך להיות, כחמור ממש… נו, יום-השבת בא – מנוחה, קפיטל תהילים, אבל לא יותר… לטייל לא אהבתי, כאחרים, כברוכ’קה השואב-מים, למשל… זה לא היה ממנהגי… דומה, שמעולם לא עשיתי רע לאיש, ואף על פי כן הכל מתקלסים בי… הכל… זקנים עם נערים… מה אשמתי – לא אדע… הנאה גדולה להם, להסב לי עגמת-נפש… ואני בושתי מפני הכל… אני בעיני… ביישן אני… חה-חה… ללבוש בגד חדש אני מתבייש… הכל לועגים… הא? מה אתם אומרים?
– נו, אני יושב בית כל היום… ישֵׁן, יושב, מביט בחלון וחוזר וישֵׁן… יגון, ידידי, יגון!… כמו מחטים מתחתי… ללכת לטייל אין חפץ… לבית המדרש – לא-עת, כי הלא ללמוד לא אדע, בעוונותי… ובבית – קשה הישיבה… הכל, הכל חיים, מקבלים עונג שבת – ואני מה?… הנני, אמנם… ובכל זאת… בכל זאת… איך להגיד? – גם נשמתי לא צנון היא… חה-חה… הא, מה אתם אומרים? – ואני עוד… כאן אמי… לא תתן לי מנוח… “מתי אזכה? מתי אזכה? שא אשה בטרם אמות… לכל בני-גילך… לכל כבר יש נשים וילדים”… ואני בעצמי – גבר הרי הוא גבר… מי יודע, לוּ אשה צנועה וטובה – אולי היה יותר טוב… ומלבד זאת, איך אפשר להיות רווק לעולם?… מי עושה ככה? הא? מה אתם אומרים?
– נו, החלו לדבר בי נכבדות… ועוד פעם שחוק: חתן יפה! מי זו תאבה להנשא לך? חה-חה-חה! והעיקר, ברוכ’קה היה ממרר את חיי ומכלימני בכל עת מצוא… את “בעלי-בתיו” לא גזלתי ממנו… חס-ושלום! – כך… בלי כל שנאה… עונג בעלמא… ריבון-העולמים בראני כזה, ומי יריב עמו? החרשתי… החרשתי וציפיתי לחסדיו, יתברך… אֶ – אֶה! –
אנחת-לחישה ונענוע של יאוש בימין ובראש הפסיקו לרגע את הסיפור המקוטע.
–… ואז החל השדכן לשדך לי את השידוך ההוא. במשך זמן קצר היה ראיון. למה אאריך? אני הייתי מרוצה תיכף… לסוף, אמנם, לא התנהגה כבת ישראל, אבל האמת היא אמת – מעלות רבות היו לה… אדם!… חיה, שובבה, שמחה תמיד… משתכרת: עשרים אגורות ליום היתה מקבלת בבית החרושת לגפרורים – האני עוד לא אחפוץ?… ובאמת… כשנודע לי, ידידי, שהיא לא תאבה – נהיה לי… לא אדע מה זה היה לי – – כל העת… באמנה, כל העת פחדתי מפני מה… ואולם, מה לעשות… יהי אלוהים עמה… מסתמא לא ממנו יצא הדבר… הא? מה אתם אומרים? הכן אדבר?
– אבל הסוף היה אחר, לאסוני, – המשיך איש-שיחי בגניחה חרישית, קבורה ומתפרצת – בעיר אמרו, כי לה ישתדך שמֶרקה הפולטאבי… לא, לא ישתדך, כי אם… ביניהם איזו אהבים – עגבים – מי יודע – ורק נדוניה חסרה… אביה היה אורג ואביון מדוכא… שמֶרקה עבד עמה היחד בבית-החרושת… והנה… כעבור שבועות אחדים לראיוננו נסע שמרקה פתאום לביתו… אני זוכר, שבאותה השבת באתי אל ביתם… הכלה בוכה, הכל עצובים… נדהמתי! בעוד ימים מועטים – הרי אני מספר בקיצור – היו תנאים… הכל אמרו, כי אבותיה כפוה הסכם ותסכם… בכל זאת הייתי שמח, שזיכני ה‘… זיכני?… שמחתי היתה עד ארגיעה… ראשית, לא חדלה הכלה מבכי ולא דיברה עמי דבר… אחרי כן, כעבור ירחים אחדים, יצא הלעז… ידעתי, אמנם, ששמרקה הוא לא אַי-אַי-אַי ביראת ה’… בחור מהחדשים, נמהר, קל-במצוות ועז-פנים – ובכל זאת, לא האמנתי, בשום אופן… אבל כל החבריא… כל החבריא של העגלונים ושואבי המים הרעימוני מאז על כל מדרך כף רגל: מה שלום כלתך, אִיצה? שמריל הפולטאבי – איש חיל! היה – ואיננו… קיצור הדברים, ידידי, אם אמרתי לספר הכל – אין מילים בפי…
פה הפסיק מסַפּרי. לראשונה התאמץ להירגע מעט, ויסמוך את ראשו בזרועות שתי ידיו החלשות, ויצלול בדומיה רגעים אחדים… אחר כך נזכר, כי עוד לא בירך ברכת המזון על הלחם אשר אכל, ויחל לברך בלחש. ואני בתוך כך התהלכתי בקלויז אנה ואנה והסתכלתי בשפתי השיכור, שהתנודדו…
הוי, כמה מרירות ביצבצה בנדנוד הזה!
ובלבי התיצב כמו חי זכרון בהיר מֵעִיתָּיו הקודמות, טרם עברו את הגבול!… ואזכור המון עובדות, אמרות ומחזות; ואזכור את התמהון הכללי, שהיה בנבוכה העיר הקטנה, אחרי אשר הוכרח האיש הזה, מטעם הגביר חותנו, לגרש את רעייתו הצעירה והיפה, אשר כבר ילדה לו בנים, ולעזוב את העיר. כנופיות כנופיות של אנשי-נמלים עמדו בראש הומיות, כשפיותיהם פתוחים וממללים. הרבה סיפורים ואגדות יצאו בנדון זה, שעברו מפה לפה. יש אשר סיפרו בהתפעלות והתעוררות רבה, איך שראוהו בעיניהם עצמם כשהוא מתהלך ביער הסמוך אל העיר ומדבר אל נפשו כמשוגע גמור; ועוד זאת: כובעו היה מונח אצל אחד השיחים, והוא היה – גלוי-ראש. ויש אשר הרבו לספר בהיתול על אודות דברי הבלבול, הדברים שאי-אפשר היה להבין, אך תמציתם היתה – הצרה הגדולה, לדידיה, מה שהוא משאיר אחריו “קדישים”… הנה עד היכן מגיע מוח מהופך! “ספרי-טרפה” נחוצים לו, ו“קדישים” למותר!…
בעת ההיא היה בהתעוררות מיוחדה גם שמעיה הפרוש, החסיד החב“די, שהסביר בארוכה ב”בית הליוּבאוויצ’י“, לפני עדת יהודים, את המהפכה הנפשית של הסר מן הדרך, ומסר פרטי הסיבות, שבגללן התגלע הריב בין החותן לחתנו: עוד אשתקד, כבר נפל סכסוך ביניהם; ר' נתן חפץ, כי גם שלמה יהיה “מתנגד” כמוהו, אבל האברך קרא קול אחד, כי אינו יכול בשום אופן להישאר “מתנגד”, כלומר, לראות רק את קליפת התורה ולא את תוכי-תוכיותה; הוא נמשך אל החסידות ו”הפנימיות“, כמו במלקחיים ממש, כלות-הנפש… נו, נתן הלא הוא – נתן! גסות-רוח ומחלוקת… הרעיה, כלומר, האשה הצעירה, התעלפה… וההוא גברא עמד על דעתו, וסוף-סוף נסע “אליו, יחיה” וחזר על כל “הכתבים”, לא הניח דבר גדול וקטן – ולא יצא בשלום. לאו כל אדם זוכה! קושיות חמורות נשארו בלבו – ונפגע… הנה, לדוגמא, ידוע וגלוי הוא לכל אנ”ש, שריבוע ריבבות עלמין, אשר אין לערך ומספר, כולהון רק קרן אור של אין-סוף, ברוך הוא, שנשתלשל למטה בהשתלשלות אין קץ, דרגין ללפנים מדרגין, כדי להיצרף בצירופים וצירופים דצירופים, עד שישובו למקורן מזוקקין ומצורפין – דומה, פשוט בתכלית הפשטות, והוא, השוטה, שואל אחרי כל אלה: כיון דכל התכלית היא שיבה למקור – הרי, סוף-סוף עולם-דבריאה לאיזה צורך?… לכאורה הן יבין כל תינוק, בלי כל ספיקות, שזה מחסדי הבורא ית“ש לבל יאכלו בני-נשי נהמא דכסופא… ולמאמינים בי מאמינים דבר זה ודאי הוא, בעזרת השם, אלא שנשמתו של אותו האיש היא מקליפה נוגה, בחינת נשמת אחר, שקיצץ בנטיעות, כידוע, וד”ל… וי, סופו הוכיח על תחילתו, שבנסתרות לא היה לו עסק, כי יצא מרעה לרעה והחל להשפיק בילדי נכרים – ונתבלבל…
והכל זימזמו בשפתיהם, הכל ניענעו בראשיהם, הכל ניבאו, כי בקרוב יֵצא מדעתו, מלבד אלה, שטענו בחזקה, כי כבר מטורף-בדעת הוא להלכתו, שהרי כלום יעמוד לב באיש בריא לעזוב רכוש גדול כזה של ר' נתן? ואלמלי היה רק אפיקורס בלבד, לא משוגע ממש – היה בוודאי חוזר בו, והברירה הלא היתה בידו!
– ומאידך גיסא, וכי אפשר הדבר, באמת – חיזקו אחדים את הדעה הזאת, – וכי אפשר, שיחשוב אדם בכל המוחין במה שלא הורשה ובדברים שלמעלה מן השכל – ולא תיטרף דעתו עליו?!
ברם, נבואתם של מגידי מראשית אחרית אלה לא נתקיימה לגמרה! רשמי פני שלמה והתכּווצוּת קרני עיניו בשעת סערת נפשו העידו בו למדי, שלהוותו לא אבדה לו דעתו, שעוד לחשו הניצוצות הלוהטים באוּד המוּצל-מאש הזה.
היתה השעה השתים עשרה.
אִיצה, מבלי לשאול את פי, אם מוכן אני לשמוע, שב לסיפורו מיד אחרי שכילה לברך. ישבתי. נראה היה, כי היצור השתקן הזה, אשר מבטאו לא ברור ומילונו אינו מצטיין בעשירוּת נפרזה, לא ייעף ולא ייגע לעולם לספר את העובדה, המשמשת בתור מרכז לחייו, וכי במידה ידועה, עד גבול אפשרותו, הוא משתדל למצוא מילים נכונות וניבים מדוייקים בשביל לתאר את הדבר כהווייתו. ביותר הורגש זה, כשהחל להביע לי את כל מצב חייו הפנימיים, לפני החתונה ואחריה, וביחוד רגשותיו של התקופה בעת ההיא, ששב שמֶרקה צוֹררו לימים מועטים לב., עיר מגוריו, וישכור חדר למעון באותו הבית, ששכן בו הוא, אִיצה, את אשתו החדשה וחיו כאשר ציווה ה'.
– כפי פרנסתנו השתכרתי אז… וכמה היו צרכינו? שני אנשים… נו, השאר – היה כן: לי לא חסר דבר… מוכן הייתי לעשות כל אשר היא רוצה… והיא… גם היא שונתה לטוב, גאוותה הושפלה… לא התעמרה בי… ופשיטא, ללעוג בפני – חס ושלום! היא היתה ככל הנשים… ורק לקחת את אמי לביתנו – לזה לא הסכימה… נו, הלב כואב בוודאי: אֵם זקנה… אבל מה לעשות? לריב אתה לא יכולתי… אני חפצה – יהי כדבריה… ואמי סבלה, סבלה… אבל – הן… הן בעת ההיא, לכל-הפחות, תמכתיה… נתתי לה ל“הוצאותיה”… כי תגור באיזה מקום בשכנות… והלא רע היה שבעים ושבעה כשאחר המעשה עזבתיה לגמרי… בלי מגן ומחסה… (וכי ידעתי אז באיזה עולם הנני ומה שאני עושה?…) ה' האחד יודע מה היה קצה! האומללה… נשארה לעת זקנה כאונה בלב ים… העודנה בחיים עתה?… אוֹי-אוֹי-אוֹי, לעיתים קרובות היא באה אלי בחלום… פצועה ועיוורת… הלא רק בן אחד אני לה…
שעה קצרה דלה עינו של המספר לאפלה שבחלון, כאילו ביקשה לדעת משם אותו הדבר הנסתר… אחרי כן שב לעניינו.
– נו… אמרתי, אם לא בעושר, אבל במנוחה נחיה… ברוך השם! אבל… היינו דאמרי אינשי: “האדם יחשוב, והקדוש ברוך הוא ילעג לו”… הוֹ-הוֹ-הוֹ, כנראה, ה' לא רצה… עילג אנוכי… אין מילים בפי לספר הכל… לזה נצרך אדם מושלם… כחצי שנה, אפשר לאמור, חייתי ככל האנשים… אחר כך קרה הדבר הראשון… היא… היא… – הפילה ילד מת… לא טוב! צער מרובה!… ובכל זאת, אפשר שהייתי שוכח גם את הדבר הזה בקרב הימים, והיה – נו!… אבל בעוד זמן קצר, אחרי “הדבר”, בא פתאום הוא, העוכר ישראל, לעירנו… “דבר-שטות ייזכר” אמרי אינשי: אני זוכר, שבשובי אז בערב הביתה ואמצאהו שוכן בחדר השני – לא ידעתי את נפשי… לא ידעתי נפשי מרוב צער… מה? מה? – איני יודע בעצמי… לא טוב – ודי… לבי הגיד לי, אמנם, הגיד… מיום בואו נשתנה הדבר תכלית שינוי…
וכאן פּוֹרטו כל צדדי השינוי: ציורים שונים ומעשים רבים, שבאו בגלוי ובסתר כאחד, רגשות מוזרים, מענים ומדאיבים, של הכרת שפלות עצמו, של בושת מפני חטאי אחרים לנפשו, של קנאת גבר רפה בחזק ממנו, של תקוה נכזבת פעמים רבות, של הכרח להודות באפיסת אוניו להכחיד הרעה, של יראה מפני שחוק הבריות והצורך להעלים, לדום, בהתפלץ הלב מלעג שאננים – והכל היה כמו מטושטש קצת ובאופן משונה… באחת: “דראמה” קטנה, פשוטה ומצויה, הועמדה באותם החדרים הצרים, דראמה, שהנפשות הפועלות בה תוכלנה להיות רק מהמין ההולך על שתים…
וכך הגיע איצה בסיפורו עד לאותו הבוקר, שדיכאהו כלה ויבֵא את השינוי המוחלט בחייו, ויסיעהו מעיר-מולדתו, ויפרידהו מעל אמו האובדה, ויחזירו ימים רבים על הפתחים בתפוצות ישראל, ויביאהו, לבסוף לה., העיר הנכריה לו, להתגולל בקלויז, ערירי, גלמוד, בדד – ולסבול חרפה ומצוקה גדולה כיום הזה.
– זה היה כשישה או שבעה חדשים אחרי בוא הממזר ההוא, בתקופת טבת. היום קצר, והעבודה בלי שיעור: צריך להספיק מים לכל בעלי הבתים. הלילות, להפך, ארוכים… ועל כן היה מנהגי בימי השבת לשכב לנוח תיכף אחרי ארוחת-הערב ולקום בשעה השלישית, לערך, ללכת לקלויז “חברה משניות”, לאמור “תהילים” לאור הנר. עליך לדעת, ידידי, שבעיר-מולדתי יש, אמנם, כבר בני אדם, המנוערים מן המצוות, אך יש שם עוד יהודים אחרים לגמרי: בימות החורף בשבת – הקלויז “חברת משניות” פתוח כל הלילה. – ובכן… השכמתי גם אז, כמשפטי, ואתלבש, ואצא בלאט ובחושך על בהונות רגלי לבלתי אעוררה… לבי היה נשבר ונדכה למדי גם בלי זה ולא אביתי לעורר עוד לעגה… הם הלא היו לועגים לי וקוראים אותי בשם “ירא שמים”… שניהם כאחד היו טובים… בבתי-חרושת עבדו מימי שחרותם… תורה לא למדו – ומה יש לדרוש מהם? כי יהיו יהודים כדבעי? אֶט!… ואמנם, בנשף אשר לפני הבוקר ההוא, באתי רעב ומצונן ועיף – שבור ממש – מבית התפילה… אני ממהר לקדש על החלות… היא שם בחדרו… נו, דבר רגיל… “מלכה! מלכה! קידוש!” והם – חה-חה-חה! בצחוק מופקרים… כאלה “הגויים”, הלועגים ליהודי… ולמה אני מספר לך, ידידי, כל אלה? – להגיד לך, כמה היה לבי נמס, וצערי – אין לשער… לדבר עמה בזה… ידעתי, כי אין כל תועלת… ומה אדבר? אך לא!… אני אומר דבר שקר: פעם אחת לא התאפקתי ואחל: מלכה, כך וכך… איני זוכר בדיוק מה דיברתי… היא שכבה על המיטה, ואני יושב – ואיני יודע, מאין נמצאה לי אז לשון כזו… אבל,ידידי, מה תדמה, עשתה היא? – אשה… כראוי לא דיברה… לא דיברה כדבעי… לכתחילה כמו נתעצבה וכעסה… אחר כך – צחקה… “לדבר רק עמך, אִיצה בעלי?… חה-חה-חה!” נו… וכשהיתה היא צוחקת, ידידי, היו נעשים בלבי נקבים, נקבים… אוֹי-אוֹי-אוֹי… עולם טוב! נוּ, מה יש פה להאריך? אשובה לענייני… במה אני עומד? כן… יצאתי, ואעזוב את דלת הבית בלתי סגורה, כמימים ימימה… הלבנה האירה – “מחיה נפשות”… נהניתי מאוד על אשר השכמתי קום… לקוֹר החזק הלא הורגלתי, ברוך השם, ובבואי לבית-המדרש החמתי עוד את עצמי היטב-היטב אצל התנור… אני הייתי מהראשונים… ואשב לא הרחק מר' אברהם, זכר צדיק לברכה… ר' אברהם הגרודני היה אז עוד בחיים, והיה “מגיד” חומש בבית מדרשנו… כל השומעים עוד לא התאספו… ישבתי – והוא זכרונו לברכה, למד בפני עצמו “מדרש”, או ספר אחר… מאין לי לדעת? “עם הארץ”, בעוונותי, מאומה לא למדתי… אבל… באמת, אף שלא הבנתי לימודו, הרגשתי עונג-שבת באמת ובתמים, וגם דעתי נחה מעט… אה, יסלח להם הריבונו של עולם… שלא כשורה ינהגו עמדי – יהי ה' עמהם!… האשמים הם?… אנשים פשוטים… אינם יודעים איך להיות יהודים כדבעי… ניחמתי את עצמי, ניחמתי… הטיתי אוזן ללימודים… אך… גם בלאו הכי הינני, ברוך השם, בור שאינו מבין דבר – אך אז הריעותי להבין מבכל ימי השבת… אין הדברים נכנסים כלל לתוך אזני… כמעט שאיני שומע, כחרש מלידה… והלב – טיוֹך-טיוֹך-טיוֹך… בלי הרף… אף רגע… התשמע? – כטקטוק השעון ממש… “הלב הוא נביא”, אמרי אינשי… וזאת אמת? מה אתם אומרים? אני אומר את ה“תהילים” בלי דעת כלל… חוזר על עמוד אחד – עשר פעמים… ובקרבי כמו איש אחד יושב ומתגרה בי: “רחמנות עליך… רחמנותה גדולה… מה הם חייך?… ככלב הנך בביתך”… כאב, ידידי, כאב אָנוש!… בקיצור, הבוקר האיר, כל היהודים כילו ללמוד וייכונו להתפלל ותיקין. אני גם כן הייתי מתפלל תמיד במנין ההוא, ואח"כ הייתי הולך לביתי לשתות “ציקוריה”… ואז, ידידי, בבוקר ההוא, – איני יודע איך היה זה, גמרתי אומר להתפלל במנין השני וללכת, לעת-עתה, הביתה… איככה אומר זאת? – איזה רוח משכני לביתי, להוותי, או – מי יודע – שבח לריבון העולמים!… אצלנו היהודים הלא לא דבר קטן זה… “אשת איש”… שכחתי, איך אמר הרב כשבאנו להתגרש… מלה חמוּרה… הוֹ!… הא? מה אתם אומרים?
– נוּ…
–נוּ, אני שב לביתי, ניגש אל הפתח – נעול! ואחל לדפוק… אחת, שתים, שלוש… תמיד הייתי בא בשעה התשיעית, והייתי מוצאה ערה, ולא ידעתי מנהגה: היורדת היא לנעול את הפתח אחרי לכתי אם לא? בקיצור, אני דופק עוד… אני דופק כרבע שעה… אין פותח!… על לבי לא עלה, בכל זאת, כל דבר רע, חלילה… ידעתי, כי הם מצחקים, משתעשעים, מתאבקים יחדיו, וגם זה דבר לא טוב מאוד – אבל… מה?! וכי “משומדים” הם? בקיצור, אני דופק עוד… וכל דפיקה דופקת גם בלבי: סטוּק-סטוּק… בשרי סמר… חם לי וקר – אין פותח… אני ממהר לפתוח תריסי-החלון ולדפוק בשמשות… לנגד עיני חולפת בחיפזון בריה לבושה לבנים… אני הלא הינני בעל-מום, ברוך השם, היטב לא אראה, ואדמה, כי זו אשתי הולכת לפתוח… אני מחכה ומחכה – אין איש… ובכן, מי זה עבר? הא? בלבי – “חלשות” ממש… האומנם?… נכון הדבר כנכון היום… אַי-אַי-אַי… אוֹי-אוֹי-אוֹי – – –
פני המספר התכווצו. עינו הפקוחה נמלאה גם היא חרדה והעיוורת התנודדה. לפי ראות עיני, אמנם, עוד רבות היה את לבבו לספר מחייו ש“אחר המעשה”, אחר שנודע לו… אך שלמה, שהתעורר משנתו ע"י שיעולו, הפסיקו לגמרי, בהתנפלו עליו בטענות ומענות על אשר יספר כל עיקר… למה? – הוא שואל… – מי ישמע? מי יוכל להועיל?
– שִכבו, פתאים, שכבו! לספר סיפורים יָשבו!… הא? – יסורים… במי האשם? נוּ, למה? למה? למה כל הדברים? – נו!…
אִיצה נבהל, בחשבו כי רעו ישן הוא, וכי מתוך שינה הוא מדבר את דבריו, ובהחילו בדממה לסגור את החלונות ולהיכון לשכב, מילמל בפני עצמו, שאי-אפשר להתאפק, אי-אפשר, בלב… בלב…
– שכב גם אתה, ידידי! – הפסיק, לאחרונה, את התנצלותו ויפן אלי – כי עליך הלא לקום במהרה… בעוד שלוש שעות… הוא איש קשה… השַׁמש… איש קשה… כמעט כקצין, כגבאי… רק מפניו… מפני קצין… הוא ירא בעצמו… והיה, במצאו אותך פה, ירים קול-זוועות: אִיצה! אִיצה! רגלך בל תוסיף להיות פה… לגנבים אתה מניח פה לישון… חה-חה, בעיניו כל דל – גנב… הא, מה אתם אומרים? –
– אנשים ישרים! תפח רוחם… כרסים עבות… דם עניים… – הגה השיכור בקול חצי-ישן.
– גם לישון לא יוכל… – התאנח אִיצה – הוא אינו ככל השיכורים… צרות… מילא אני – נוּ… אבל איש כזה… איש כזה…
שכבתי על הספסל ובקשבתי לקולו של איצה, ששח בלחישה, כי אם יגורש – לא יירא… אין רע… גם בלי זאת הוא צריך לשוב אל אמו… ה“יארצייט” של אביו הוא בי"ז בשבט – ולה הוא בן יחיד… “קדיש” יחידי… הוא יצבור מעט כסף… ב. רחוקה, רחוקה, אבל הוא יחזר על הפתחים עד בואו שמה… “קדיש”… – ויישן.
השיכור שכב פרקדן והשתעל. בשיעולו כמו צילצל הד קריאתו: הבל בהחלט… הבל בהחלט…
רגעים אחדים טבעתי גם אני בזרם רגשות מדכאים ומכלים: הוי, מה ל אלה, מה? – אחרי כן נזדעזעתי וכל חושי התקוממו בי: לא, לא, לא…
וכעבור שנת נדודים של התעסקות תּוֹכִית בשאלות עולמיות, נתגברתי וקמתי, מדאגה בדבר, פן אירדם ובא השמש הראשי, והפלה את מכותי ורע גם לאִיצה בעבורי, – ואצא החוצה.
הגשם פסק, אך השמים עוד לא היטהרו, האוויר לא צוחצח, כוכבים אין, עמוד השחר לא עלה, הרוחות המזיקות לא חדלו מהפיח…
מאחרי היה צל-חיים, צל מעשים, צל אנשים; ולפני – חשכה שבאורה? אורה שבחשכה?…
הס!
עשיתי לי פנקס של נייר חלק, ואני אומר לכתוב איזו רשימות ושרטוטים מ“חיי” –
“חיי” – במרכאות כפולות: עתיד והווה הלא אין לי; נשאר רק העבר –
העבר!.. לו שמע איש את אמרתי האחרונה, היה חושב בוודאי, שאיזו מעשים נוראים יש לי לספר מ"עברי'', איזו טרגדיה איומה מרגזת לב וחודרת כליות –
אבל הלא לא כן הוא! הלא גם בעברי אין מעשים מעניינים, אין עובדות לוקחות לבבות, אין טרגדיות מחרידות; לא הריגת נפשות, לא סכסוכי־אהבים, ואפילו לא זכיות־בגורל וירושות פתאומיות; יש שם אנשים־צללים, מחזות כהים, דמעות נסתרות, אנחות…
עברי אינו עבר של גיבור, פשוט, מפני שאני בעצמי איני גיבור.
אני הנני בחור מלמד בכפר הזה.
ואף על פי כן, אף על פי שאיני גיבור, רוצה אני לרשום את עברי זה, העבר של אי־גבורתי. העבר של הגיבורים נכתב בעד העולם ועליו מרעישים את העולם; עברי אני, עבר של אי־גיבור, אני כותב בעד עצמי ובחשאי.
ואף הקדמה כזו דיה.
א
בן נסיכים ורוזני ארץ אינני. משפחתי אינה חומר לכותבי היסטוריה. אבי הוא בנו של איזה ר' ליזר ע"ה – בתואר זה הוא עולה לתורה – ואמי גדלה בבית ר' ברוך, ר' ברוך גולדה’ס, ר' ברוך המוזג.
את ר' ברוך זה יזכירו בני צ. עיר מולדתי עד היום באנחה. יהודים כאלה מתמעטים והולכים.
הוא מת עלי כשהייתי עדיין נער קטן, ומדמות פניו נשארו בזכרוני רק מצחו המקומט וזקנו השחור, השֵמי, ובנוגע לעובדות ומעשים, עולה לפרקים על זכרוני, וגם זה מקוטע ומטושטש, מתוך אד־ערפל, סדר־כניסתי לחדר בשנת ארבע ומחצה לימי חיי, שהיתה על־ידי ר' ברוך זה שאמר: “ילך לו ירמיק לשחק בחדרו של ישראל מלמד־דרדקי; יהודי עני צריך לפרנסה”. עוד זאת: יום־יום לפנות ערב הייתי יושב על סף בית־המדרש, ששם היה “חדרנו” בעזרת־הנשים, ומחכה ל“זקני” זה בכליון־עינים. בבואו להתפלל מנחה היו כיסי קפוטתו הארוכה מלאים בשבילי שזיפים, אגסים, דובדבניות… יוכל היות, ששברי הזכרונות האלה עולים על לבי מפני שהיו נזכרים בביתנו אחר־כך, כשגדלתי כבר: בשעות של עצבות ובדידות היה תוכן זכרונות כמו אלה חביב על אמי ביותר להתחיל בהם שיחותיה עמדי.
– התזכור, ירמיה, איך היה הוא מכסך בלילות בחַלט השחור?..
בימי מחלתו האחרונה היה ביתנו רשות־הרבים. העיר התנודדה. אולם הוא היה שלו, בדיחות־דעתו וליצנותו לא עזבוהו עד הרגע האחרון.
– שונרא זעירא! – היה פונה לאחד ממסוביו, בעל מרה שחורה ביותר – למה ישבת, בעל־בכי שלי, בקרן־זוית ותורד את ראשך? אי, שוטה! לעצבות מה זו עושה? התעורר־נא, קומה־נא, יוקח נא מעט מים, מימיו של ה“רבי”, ותשפוך אל מנורתך הקטנה – ורוַח לך. אין מה להתעצב! הדרך קרובה… יהודים אנו, פתי!..
שעה אחת לפני מותו ניחם ובירך את הכל, גם אותי הפעוט העמיד אבי תחת כפיו לברכני, הוא מיששני – עיניו כבר כהו – והביע את רצונו שאהיה יהודי כמו שראוי להיות… כעבור שעות אחדות העירני אבי משנת־ילד עמוקה ויוליכני להיפרד “ממנו”. על הארץ, מסביב לגוף מכוסה שחור, עמדו נרות דולקים. הבית היה מלא אנשים.
השם “ר' ברוך גולדה’ס” היה יותר מדויק מחברו: “ר' ברוך המוזג”. המזיגה בעיקרה היתה עסקה של זוגתו “גולדה אשת החיל”. מעשיו שלו היו: תפילה, חסידות וצרכי הכלל. וזה הדבר האחרון היה מוכתר בפי גולדה בעידן־ריתחא בשם “פזרנות ושיכרות”.
בימים שלפני החג, ובכלל בכל שעת הדחק, היו כמעט כל אביוני העיר, וביחוד החשובים, הנכבדים והביישנים שבהם, שוחרים את פני ר' ברוך לקבל “גמילות חסד” ממנו. וכש“הפלונית” לא היתה יכולה להתאפק והיתה מתחילה להשמיע במרום קולה, אז היה “מטורף־הדעת” משתמש בנועם־לשונו ומדבר על לב ה“עזר שכנגדו”. הן ודאי הוא, שבמצוה גדולה כזו גם היא רוצה כמותו, אלא שלבה מהסס, שמא ילך ממונה לאבוד, – הרי הוא מציע להלווה להביא משכון, להטריח את עצמו ולהביא את אדרת־החורף. לימים, בשעת־הצורך, היה בא בעל־המשכון ולוקח את חפצו בחזרה –
– את צועקת, גולדה, בוודאי צדקת בצעקתך… אבל בלי כעס, אשתי. הגידי בעצמך, מה לעשות? ולדידך – טוב שלא ילך יהודי לבית־המדרש בימים טובים לישראל? – נו? התראי, עתה את בעצמך מבינה, שאחרת אי־אפשר היה לעשות!
אפס, לעדות בעלת־דברו, נקל היה ל“היפקע” עוד יותר – משיכרותו. זה היה חסרון גדול, אחת ממגרעותיו בעצם. עוד טוב היה מה שבכל הימים לא בא “משקה” אל פיו, חוץ מכוס אחת קטנה לפעמים אחר התפילה; ואולם די להם ל“יומי דפגרא” שבמשך השנה למרר את חייה. הוא היה מביא אתו מן הקלויז את כל ה“חבריא”, וחוץ ממה שהיו מכלים כל מיני מזונות שבכל הבית, ואף אלה שבחורים ובסדקים, בודקים וגוזלים כל מיני המאפה והפשטידה שבתנור ובמרתף, מוצאים ובולעים כל הקישואים והחמוצים, המוכנים לימות החורף במרתף שבחצר, – היו עוד עושים “תל־עולם” בדירה כולה, והוא בראש כולם. מתחילים הם לכאורה בנחת, בעינים עצומות למחצה ובניגון נוגה, אטי, יהודי, מחייה־נפשות, אך סוף־סוף הם יוצאים מדעתם, מרקדים עד יציאת הנשמה והוא אוחז בכתף כולם, “מבמבם” לא בקולו, מכה באצבע־צרדה, צווח “לעילא ולעילא!” – ומהפך את העולם…
אמנם, זה היה רק הצד האחד של הענין. באמת גרם ר' ברוך לפלג־גופו גם רגשי תענוג בתהילתו ותפארתו.
תפילתו היתה בלחש, בעמידה דוממת על מקום אחד, בלי נענוע כל שהוא, בביטול־היש גמור. אך פעמים שהיה מתנער וצועק בכל כוחו: “אבי שבשמים! אבי שבשמים!”, ולא היה משגיח בעבירה שבידו, הפסקת “קריאת שמע” או “שמונה עשרה”.
היה מעשה וסיפרו דברים לפני הרבי ואמר: “נו”…
– – –
אמי יהודית – זוהי “בת ישראל” בתכונתה ובחייה. לפנים, בימי עלומי הטובים והאידיאליים, הייתי אוהב להתמוגג בהרהורי־שירה על דבר עינוייה, סבלנותה וגבולי־עולמה ולחזות בה סמל “האשה העבריה”, כמו שמתארים אותה סופרינו ממין הידוע. ויש גם שהייתי מציגה בדמיוני מול אבי, לאמור: הוא הנהו שלום גציל המלמד ותו לא, אבל היא – היא צנועה, היא כשרה, היא סבלנית, היא מסורה לבעלה ולילדיה, היא… באחת, היא – “אשה עבריה”!
עתה… עתה – לא כלום. “אשה עבריה” – בוודאי: יהודיה עניה סובלת יסורים.
היא גוצה. פניה הולכים ומתקצרים בתחתיתם ומלאים גומות קטנות, עקבות מחלת־האבעבועות. חזה נופל. עיניה לא גדולות, רכות, ובשחרירות הרטובה של אישוניהן נוצצת איזו הגדת יגון אוכלת לב.
כשהיתה נערה – סיפרה לי פעמים רבות – היתה לא מכוערה וגם אהבה לצאת במחולות. אפס מחלת־האבעבועות, שחלתה בה בשנת השבע־עשרה לימי חייה, וחייה אלה גופם – חיי יתומה בבית גולדה הקפדנית, אשת ר' ברוך ע"ה – שללו ממנה גם את יפיה גם את עליזותה.
אביה ר' ירמיה ב"ח היה למדן גדול חולה־שחפת. היא נתייתמה בקטנותה. ואף שקרובתה היתה גולדה ולא ר' ברוך קרובה, בכל זאת עלתה לו לר' ברוך בקושי הסכמת זוגתו לאסוף את היתומה אל ביתם. הם היו חשוכי בנים, אך עסקיהם היו תמיד ברע מפני “שגעונותיו” של בעל־הבית. אולם לאחרונה זכרה המוזגת, כי לפה המיותר יש גם ידים עוזרות – ועשתה רצון בעלה.
בימי מחלת אמי נלחם “אביה הטוב” בכל כוחותיו עם הסכנה – ויוכל לה. ואולם כששבה החולה לאיתנה ונתנה אל לבה את תארה ומצבה – בחרה מוות מחיים.
אפס קולו העדין של גואלה ומצילה לא חדל לנחמה:
– אל תיראי, בתי, אנכי לא אתנך ל“עם־הארץ”!
והוא הקים הבטחתו.
בליל שבת אחד – והיא אז עלמה בת־עשרים עומדת בשידוכים, אך בלי הצלחה – הביא ר' ברוך אתו מבית־המדרש אורח ליטאי צעיר לאכול על שולחנו, כמשפטו כל הימים. בתוך הסעודה התפלפלו, הוא והאורח, בדברי תורה. וכששאל ר' ברוך את אורחו למצבו, הודיע זה שפנוי הנהו. אחרי שיצא האורח מן הבית והלך ללון בקלויז, נתן הוא, אביה המיטיב, מבט חנון בה, ויאמר:
– אברך יפה, “מתנגד”… אבל יודע את הנקודות השחורות.
והיא הבינה. הוא, אמנם, לא מצא חן בעיניה, עיני עלמה, מפני שהיה לא־יפה וגם מבטאו הליטאי היה מוזר באזניה. אך כלום תחווה היא את דעתה? וכי היא עוד תתפנק? כלום בעל־עגלה או סנדלר טובים הימנו? כלום צריכה היא להיות כפוית־טובה ולהרהר אחרי מעשי ר' ברוך? אם “הוא” מוצא חן בעיני ר' ברוך – מסתמא הוא יודע!
ולא ארכו הימים, וזוג חדש, בלויית כל דרי העיר ותופים ושושבינים ונרות דולקים ור' חנן־נתן מרא דאתרא, ניצב אצל גל האשפה שבחצר־הקלויז תחת וילון מרוקם, פרוש על ארבעה כלונסאות. מזל טוב!
– – –
אבי הוא אדם בעל קומה ממוצעת וגסה, שרטוטי פניו מגושמים, חוטמו ושפתיו עבים, עיניו אמוצות־אפורות וזקנו ירוק־צהוב. בימי עלומיו היה מרבה לעסוק בזקנו זה לסרקו ולעגלו – עתה הוא גדל באין מפריע.
בתורת־החיים שלו כתוב: הכל כמנהג־הסביבה. עם חסיד תתחסד ועם משכיל תתמשכל. הווה רך כקנה, ולפני “נגיד” – כדונג.
הוא אוהב את עצמו וחס על ערכו ביותר, אבל בנקל הוא מתכוץ, מתרגל, מסתגל. שאיפתו היותר רצינה היא: להיות גם הוא איש בין הבריות, בא בין הבאים ומדבר בין המדברים…
הוא יליד ליטא. את אביו שואב־המים המחוסר־לחם לא ידע, כי מת עליו בילדותו. אבל, למרות דעתו את האמת, הוא חושב לו לחובה ולנכון בצ., במקום שאין מכירים אותו, להתפאר בכבוד־משפחתו ולספר לכל, שהוא מגזע גבירים ורבנים, וה“גדול” ממינסק או ה“אדיר” מקובנה קרוביו הם.
גם הוא, כאמי, גדל “יתום”. יולדתו, שאחרי מות אישה נשארה אלמנה שוממה, ו“תחייה” את נפשה ממכירת פול ועדשים מבושלים, שלחתו מביתה. ויתע הנעזב והמשולח ברחובות, מעוטף בסמרטוטים ועטוף ברעב, ואיש־איש דואג לו ומכהו על שאינו יודע את ה“קדיש” כראוי. אחרי שגורש מן ה“תלמוד־תורה”, התחנך ב“ישיבות” הגדולות שבערי ליטא הקטנות. אחרי שלמד למדי את האמנות להתרפס לפני הכל ולהונות כל איש, אף את מי שאין לו כל שייכות אליו, ואין צריך לומר את ראש־הישיבה, המשגיח, נותני לחמו ובאי הקלויז, לעשות תעלולים לחבריו, להתכבד בקלונם ולקנות לבבות בהתפארות תמידית, ש“מתמיד” הוא בלימודו מאין כמוהו, – נהיה משנת החמש־עשרה לימי חייו למלמד תינוקות בכפרים, כלומר: לחוטב־עצים, שואב־מים, נושא עביט של שופכין, נותן חציר לבהמה וממלא־מקום־מטרה לרגשי־השררה של הגברת הכפרית – הכל כנהוג. אחרי שעמד במשרה זו ארבע־חמש שנים, מלאו לבו לנסות את מזלו בנכר ונדד לערי הנגב ברוסיה, נפעל מסיפורי־הנפלאות שסיפרו בימים ההם כל המלמדים השבים לביתם בליטא מ“מרחקים”. כשבא לעיר צ., נשאר שם, בקחתו את יהודית אמי לו לאשה, או יותר נכון, בהילקחו ליהודית אמי לאיש.
– – –
נישואי אבי, כמו נסיעתו לארץ נכריה משולל ידיעת איזו אמנות או מדע, היו, כמו שאומרים, מעשה בעלמא, בלי חשבון־הנפש, בלי מטרה ניכרת, שלא מדעת. ובכן, כשנדמו כלי־הזמר המתופפים, נתעורר הדומה־למלך וראה לתמהונו, כי… הוא אסור בעבותים! אז נקבע הרעיון במוחו, שיש פה איזו תרמית מסתתרת. לו נדמה, שהוא קיווה תמיד לגדולות – הוא הלא נסע למרחקים, הוא היה “צפור־דרור”, עשה כל מה שלבו חפץ, ועתה – חותן זר, “חסיד שוטה”, חותנת “ארורה”, אשה מכוערה… מאין כל אלה?
ויתקצף.
פלג־גופו ראה את התפרפרו בכלוב – ויצא לבו. היא הלא לא רימתהו, היא ניתנה לו כדת משה וישראל, ומה הוא רוצה? מה הוא מתרגז? מפני מה פניו נזעמים?
ושני הצדדים, שבאמת לא טעו במקחם, לא שבעו רצון. ר' ברוך, אחרי שהיה אנוס שלא לקיים את הבטחתו ב“תנאים”: לתת מאה רובל נדוניה ובגדי שבת ויום־טוב כמנהג “בעלי־בתים”, נוכח, כשראה את כל מעשי הנקמה, שהליטאי עושה לחברתו־בחיים החפה מפשע, כי “מתנגד גמור” הוא…
ומצב הענין הורע מיום ליום. עקרת־הבית, גולדה אשת־החיל, נרגנה על “הפיות האוכלים חינם” עד לבלתי נשוא. להישאר בבית ר' ברוך לא היתה לה“זוג” שום אפשרות, והתמרמרותו של האברך היה לה במה להתגלם. לא פרוטה אחת, לא בגדים ואף לא מזונות!
הנשואה הצעירה התענגה ב“ירח זהבה”. היא “החלה להבין” פתאום את כל עוונה הגדול, את כל אשמתה הנוראה. לפני מי ובמה חטאה – על שאלה כזו לא היתה יודעת להשיב, אבל היא חשה מאד בחטאתה. היא שתקה. בשביל שלום גציל שלה היתה מוכנה לבוא באש ובמים, לעבוד למענו כל עבודת־פרך יומם ולילה, אך ישכח־נא חטאה הגדול לפניו…
נפלו המגדלים! גם בתחילה לא היה, אמנם, נעלם ממנה, שהמזונות על שולחנה של “פלונית” אינם אלא הבטחה בלבד, שכל עמלה במשך עשר שנים רצופות בבית־המזיגה, כל תלאותיה יומם ולילה בטיפולה עם השיכורים, כל עבודתה, ששללה ממנה את הכל, – כל אלה לא יזכרו ולא יפקדו מלפני גולדה אומנתה; אולם היא קיוותה כי מאת הרובלים, הנזכרים ב“התנאים”, יבואו לה לישועה. היא לא ידעה עד כמה התמוטט מצבו של איש־חסדה והיתה בטוחה, שהוא לא יחלל את דברו. היא חלמה חלומות־זהב: היא תעשה איזה עסק קטן, חנות־מכולת… היא תהיה המפרנסת, בעלת־בית לעצמה, והוא – אברך־משי, כבודה ועטרתה… וכל זה כלה בעשן. שניהם מחוסרי־כל, “מתים שנים במחולות־המחנים”. והוא עוד אינו ממית אותה!.
אולם הוא הסתפק בזה, שמירר את חייה, שאיים עליה, כי יעזבנה והיתה ל“עגונה” עד עולם.
והשכנות טובות־הלב כבר התחילו להשתתף בצערה, לעורר מספד באזניה על מזלה הרע, לקלל את המשומד ימח שמו, את ה“נחש”, גולדה הטובה, שהיא חייבת בכל, וגם לרנן אחרי ר' ברוך עצמו, שגם “בחטמו הוא – זבובים במחילה מכבודו”.
העגונה־לעתיד קיבלה נחת מכל הצדדים.
ואולם “המתנגד הגמור” לא הפיק את זממו. ר' ברוך לא שם לב לאזהרת אשתו, שאיימה עליו, כי “יקבר בתכריכים זרים”, והתפשר עם “חתנו” בשארית יכלתו: נתן לו חלק מספריו, הניח לו שטר־ירושה על “מקומו” בקלויז והשתדל בכוח־היכבדו על בני העיר לאסוף לה“ליטאי שלו” חדר־ילדים ל“זמן” הבא.
ומאז יושב אבי על “כסא המלמדות” עד היום הזה.
ב
אבי לא אהב ללמד את תלמידיו בביתו והיה בוחר תמיד לשכור חדר בבית זרים. מעוננו היה “לול של תרנגולים”, שכור ברובל לחודש. אמי היתה גלמודה. במנהגי הבית השתדלה להראות לאבי, שהיא אינה כפלונית וכאלמונית, שרק להוציא הן יודעות ולהכניס אין אתן; היא אשה אחרת, היא משתכרת פרוטה, בעלת פרנסה, מוכנה לעשות הכל, לעבוד כל עבודה, איזו שתהיה. היא השיגה נוצות למרוט, שמלות לכבס, נערות קטנות ללמדן “סידור ותחינות”, ובימות־החורף עוד היתה עוסקת בשחיטת אוזים למכירה או בקצָבוּת, אם לדבר בלשונה, כי כן אהבה לכנות עבודתה זו: קניית האוזים, פיטומם וכל הטיפול הרב שאחר השחיטה – בשם “קצבות”, כלומר: מלאכת גברים!
גם עד היום לא חדלה במידה ידועה אותה ההשתדלות “לתת הכרה בלבו” מצדה ואותה “עקימת החוטם” מצדו, – עתה, שהם חיים ביחד זה יותר מעשרים שנה, עתה, שרגילות ממושכה ישרה הרבה הדורים, ומכל שכן אז…
הרבה ממעשי אבי לא ישרו אז בעיניה היא, חניכתו של ר' ברוך ע"ה, וביחוד “קלותו” והיות אחד בפה ואחד בלב. האומנם יצדק באמרו, כי מחויב אדם לצאת ידי חובת הבריות יותר מחובת המקום, כלומר, להיות זהיר בשוק וקל בבית? האומנם כך כתוב בספרים? ור' ברוך – מדוע לא דיבר הוא כזאת?
ואולם, אפילו אם נועזה לפרקים להעירו על איזה דבר, היתה הערה זו נושאת עליה חותם התרפקות של אשה, מה שהיה מביאו לידי כעס. הוא היה, גם בדבריו ובתנועותיו, אוהב להכעיסה במה שמהלל נשים אחרות ונהנה מכעסה זה, וגם היה מגלגל הדבר ומביא לידי כך, שלא יהא יושב בית, ביחוד בימי החגים.
בני־אדם, כידוע, מדברים ברוך־לב נעים על עברם בכלל וביחוד על ילדותם. היסורים, שסבלו אז, נשכחים מרוב ימים והרשמים הנעימים שקיבלו, הרי הם מתגדלים ומתהדרים ומשתפכים בלבותיהם כסמי עדן. לא כן אנכי עמדי. צורת עברי בכלל מכוסה מעיני זכרוני בהר־חול עמוק, נרפש וכפוי כגיגית, והעובדות הבודדות, שנתמלטו מתוך ההפיכה ושאני יודען יותר משאני זוכרן, – מלבד שאינן מתקרמות עור ומעלות בשר כדי להיות לגוויה אחת, הן שחורות וכבדות עד מאד.
מלאכי ילדותי מרחפים לפני ועיניהם – דמעות דלוחות גדולות; קול כנפיהם משמיע איבה ועזבון, קול של ילד גוסס, קול אפרוח קטן, שעזבתו אמו כשהלכה לבקש פרוטת־פרנסה. ופני המלאכים הללו מפיקים יגון, שעמום, צער – צער עמוק ונוקב עד התהום, צער קהה ומהול ברפש, צער עד אין קץ ותכלה, עד סוף כל הדורות…
אמי היתה הולכת לרגל עסקיה ועוזבתני על ידיה של בעלת המעון, ותביעותי לאכילה היתה פורעת באופן זה: לוקחת מעט נופת ופרוסת־חלה, כורכת אותן ביחד, לועסת בשניה ונותנת בכנף מטפחת דקה, קושרת את כנף המטפחת בעניבה ונותנת לתוך פי למוץ.
לא טוב מן המאכל הזה היה הרפש, שהייתי מאסף בחפני המגואלות, כשזכיתי כבר לזחול על הקרקע הרטובה.
וצלם דמותי כשהייתי בן ארבע הוא מעין זה: ילד בעל פנים נפוחים ומראה גויל להם. הגוף המגואל והבלתי־טבעי נתון בכתונת כעין שק ארוך ופרום. הרגלים הקצרות יחפות. על הכתונת ממעל מתנוססת לתפארה טלית קטנה מצויצת. על הראש המכוסה במטפחת (גילוי־הראש – עבירה חמורה, אבל כובע – חמש עשרה פרוטות של נחושת!) “תפילה של ראש” חקוקה מתפוח אדמה, מעשה ידי אבי להתפאר, ו“תפילה של יד” כזו מהודקה היטב בחוט לאזרועי. ואני מתנועע בלי הרף, פי מלא זמזום משונה ובכף־ידי אני מכסה את עיני כגדול שקורא: “א־ח-א־א-ד”, ובאותו רגע אני אורב לרושם, שאני עושה על המביטים בי.
בוקר של יום טוב. אור. שמש־סתיו בוקע בשמשות החלון האחד אשר לחדר־מעונם הקטן של אבותי. הרצפה ממורחה בחימר צהוב; גם התנור מסויד מחדש. ניצוצות של מנוחה כאילו מרחפים באויר, חג… השולחן מכוסה מפה לבנה. ממעל למשקוף־החלון תלוי וילון לבן. אבא בבית־התפילה, ואמי, בשמלת קנבוס, יושבת סמוכה אל השולחן וקוראת בשים־לב את“שמחת הנפש”. עצבונה וכאב־לבה על שלא הלכה לבית־המדרש הולכים לאט־לאט וכלים, ובמקומם מפעפעת בלבה השמחה על הרעיון הנמצא בספר הקדוש, כי מצוה גדולה היא לשבת בית ולהשגיח על הילדים. ה“רבונו של עולם” ימצא בכל מקום אשר תדרשנו. גדולה מזו היא העבירה, שעוברות הנשים כשהן מתאספות בבית־ה' ומבלות עתן בלשון־הרע וקנאה… למשל, כמרים זו, בעלת המעון, שהלכה עם מנדיל אישה לשם, ומלומדת יודעת לקרוא בסידור־התפילות הלא איננה… אלא מה מטרת הילוכה? –
המיית לבה הולכת ומשנה מעט את קול קריאתה, שנעשה יותר נוגה ונלבב, יותר בכייני ומייבב. היא מוסיפה להגות ברוע־לבה של מרים ובטוב־הדגים שקנתה בערב־החג, וקוראת המעשה באותה האם של התנא הקדוש, זכותו יגן עלינו, שרצתה לרחוץ את רגלי בנה התנא ולשתות את המים…
מתחילה אני יושב בקרן־זוית ומרתי הקטנה מתפלצת: כל הפצרותי, שהפצרתי באבי לקחת אותי אתו לבית־המדרש, עלו בתוהו. ואני הלא יודע “קדושה” וברכות. ומה בכך, אם יחף אנכי? ניסיתי, אמנם, להביע את מחאתי בהתגנבות מן הבית וברדיפת־צוחה אחרי אבי ההולך – ולא שבתי ריקם: נחתה עלי ידו.
לאחרונה משתנה מצב־רוחי. אני קם במהירות, בהתעוררות ובפנים רצינים־רצינים. חוטף את הכסא חסר־הדופן שבמעוננו ומעמיד בלב־החדר – הרי “בימה”; במטפחת אמי האדומה אני מתעטף כולי – הרי טלית. ואת מעטפת הצואר של אבי, הארוכה והצרה, אני מגולל בדמות ספר־תורה, מגפפה, מנשקה, סובב את הכסא בפה מלא “ניום־ניום־ניום” ובריקוד של מצוה. חי אני בעולמי!
השמש צוהל ושופך את קרניו על הכל. שעון־הקיר, המקולקל קצת, מטקטק במהירות מעוררת שחוק. השעה האחת־עשרה, זמן צאת היהודים מבית־התפילה. אמי מפסקת קריאתה וקמה ממושבה במלמול “שלום גציל”. היא מעלתהו בדמיונה וזוכרת שטיפל הרבה בזקנו לפני לכתו לבית־התפילה. כחצי שעה עמד לפני שבר־הראי המדובק בחימר אל הכותל. מבלי משים הרי גם היא פונה אל מקום הזכוכית המטושטשת ומיטיבה את שערותיה מבעד הינומתה. פתאום היא מרגשת בי. נחל־עדנים משתפך אל כל שרטוטי פניה המרודים:
– אוי, חכמי היקר! אוי, בכורי החכם! חכם כזה הלא לא ימצא בכל העולם… זה הילד תנא גדול יהיה… לחקות ככה… עלוב… לבית־התפילה רצה… נחמדי… מזלי הטוב… אל־תוסף לבכות, בני… הלא אביך הכך… אביך ולא אחר… יחף, עלוב… ועתה יבוא ויראה את משחקיך… השתחק בני, השתחק… מהרה נאכל ארוחת־הצהרים…
אני מתלהב עוד יותר. והיא, כשהיא משוחחת עם עצמה על הצורך הגדול לקנות סנדלים לחכמה, משימה כפות על השולחן, מתקנת כל הצריך, מסתכלת בשנית בראי ויושבת על מקומה.
מראש המשעול מתחילה להיראות עדת בריות. אלה הם השבים מבית־התפילה; יהודים כפופים ומדושני עונג מזמירות החזן, מדברי הריבות שבקלויז, מהחלוק של יום־טוב ועתידות הסעודה, הולכים ומשוחחים שיחת ארעי; אברכים־תישים נושאים שקי טליתותיהם המרוקמים תחת אצילי ידיהם וסרוחים אחרי נשותיהם הצעירות, העדויות בכל מיני קישוטים; נשים פטפטניות מסיימות שיחותיהן ונפרדות, וכרגע הן נפגשות וטופפות יחדיו כבתחילה, – קשה להן להיפרד זו מזו ולהרגיע את הלשון; ילדים רזים וחולנים נושאים סידורים עבים בידיהם, תהלוכה נהדרה!
דומיית־צפיה בביתנו. עיני אמי נתונות בשמשות־החלון, תועות ומחפשות. פניה מפיקים טרדה ומין תוחלת, שמתחילה כבר להיכזב. קשה לה להתפשר עם הרעיון… הן היא טרחה כל־כך בשבילו, והכל עלה לה יפה, ברוך השם, הכל אפוי ומבושל לא גרוע מאשר אצל כל היהודים.
ואולם הוא לא יראה!
והנה נשמע קול מרים, כשהיא מספרת עם רעותה, הפטפוט שוטף כנחל. ה“צימס”, הגבירה… רוטונדה… סוף־סוף הרעה עוזבתה מלווה באזהרה גדולה, שלא תשכח לבוא בצהרים “לעשות ברכה”… היא תחכה!
ואבי איננו.
הנה ר' שמעון צעקן, זה המאחר תמיד לצאת מבית־הכנסת, גם הוא עובר. הרחוב מתרוקן. עוד איש אחד שפיגר, אבל גם זה אינו הוא. אמי אינה גורעת מבטה מן החלון. היא נקפאת. אני מתקרב אליה. לחיי נוגעת בלחיה הכחושה, אגל־דמעה נופל מעיניה על קצה שפתי ומתגלגל ויורד…
אבי איננו.
הדלת סובבת על צירה. מרים, מסורבלת בשמלתה החדשה, ומנדיל, מתהדר בצילינדרו הגבוה, באים בשאון גדול. אמי ממהרת אל חדרם. אני אחריה.
– חג טוב לך, מרים! חג טוב, ר' מנדיל! מרים, וכי יודעת את הן אני לא ראיתי עוד את שמלתך החדשה. בבוקר הייתי טרודה ולבית־המדרש הלא איני הולכת, ברוך השם; אין לי מקום לעמוד עליו שם… רצוני לומר: אין על מי לעזוב את ירמיה שלי… המ… אטון יקר… תבלי ותחדשי, מרים! את שלום גציל שלי לא ראית?
– אהא, פקחית, לשלום גציל שלך יחרד לבבך! – מתחלת הרֵעה בקול של חכמנית עליזה.
– אל תדאגי, יהודית! – ממשיך מנדיל את חכמת אשתו – הוא לא יהיה רעב חלילה… הוא הלך אל קצין בין קרואים רבים…
– הלך?! – מתרגשת אמי וקולה רועד.
– ומה בכך?! – תנחמנה מרים – לי לא היה איכפת כלל, אם מנדיל שלי עוזבני ומסובב בבתי־זרים לבקש כיבוד! חי נפשי, לא הייתי דואגת כלל… ילך לו… ואת, לכי לאכול ארוחת־הצהרים.
– איכה! בלעדיו! מה, וכי “גויה” אנכי לישב ולאכול ביום חג בלעדיו?.. אה, הדגים יצטננו, יתקלקלו…
– ידע לו! – מוסיפה מרים לטעון…
ואמי שבה על עקבה ויושבת על מקומה הראשון. ב“שמחת הנפש” אינה קוראת עוד. כל הגה לא תוציא מפיה. מן החדר השני נשמע צלצול הקערות והכפות וקולה של מרים, מספרת עם בעלה. אני, החרד להתנועע ולהוציא הגה, נושא עיני רגע אל החלון ורגע אל אמי. אני נכלם מן העוולה, שעשה אבי. תורתי עזובה. כל דבר־שחוק אינו לוקח את לבי. ילדת שכנתנו מביאה לי את בובתה ללמדה “ברכת המוציא” ואני הודפה באיבה.
– לכי אל אמך!
הדממה לובשת קדרות, אבל… – – – ותרדמת־יגון נופלת עלי…
ופתאום אני טובע בים של נשיקות:
– ירמלי, בני, תנאי, חכמי… אתה תאיר עיני… עמך אין לי צורך בשום דבר… ילדי – – – –
ג
בימות החורף הקשים והקרים ביותר היתה אשה עלובה זו מובילתני אל חדרו של ר' ישראל מלמד־דרדקי באותה עגלת־החורף הקטנה, ששימשה לה להובלת שמלות־לכביסה אל הנהר.
ר' ישראל, שהיה בטוח כבר, כי בקור כזה לא יתאספו תלמידיו לקחת לקח מפיו (בעלי־הבתים – מפונקים, ובני העניים – ערומים), היה שוכב לו “כמלך” על מעל התנור הפושר. לכבוד “גברתו” – אמי – היה יורד בלי חמדה ומתגרד וקורא:
– אה, בקור כזה, בקור כזה… מסירות־נפש… מסירות־נפש בפועל ממש… הן… אני אומר תמיד: יהודית!… חניכת ר' ברוך, זכרונו לברכה… הן… ובזה שמעי לי, יהודית… אני אומר תמיד: אין דבר הולך לאיבוד, אין דבר עובר לחינם בהאי עלמא, אני אומר… הן… ועוד אני אומר, יהודית: לך אין מה לקנא בקצין… הוא לוקח “מלמד” לעצמו, משלם חמשים רובל לחודש – ובניו “גויים” הם, חמורים, “עברי” לא ידעו… במי יש לקנא? – בך יש לקנא… ואני מקנא… הלואי והיה אלטר שלי החלק העשירי מבנך… ולך אין מה לקנא בקצין… הבל העושר… אט…
– פֶה… – מתפנקת אמי ואינה חפצה בעושר ובקנאה – ברוך השם… איני חוטאת… אבל מה, ר' ישראל, הבאמת יש תקוה, שלא לשוא אני טורחת?…
בחוץ – חורבן העולם: קרה, סופה, שלג. אמי עומדת בבגד־קיץ קרוע; המטפחת החמה שעל כתפיה רטובה ונקובה. היא רועדת מקור ומהתרגשות פנימית, ואזניה קשובות לסיפורי המלמדת שלה (אשת ר' ישראל), שקופצת ומתארת את “מעלותי”. עיניה מתרחבות ונרטבות, והיא מנקה אותן בקצות שמלתה הנרפשה.
הרוח הומה, מתקצף, מסתער. ור' ישראל, בחושן־החורף, עומד ומתפלסף ומתעמק בחקירה, שאין דבר הולך לאיבוד בהאי עלמא, אפילו הדבר היותר קטן. לכל יש מקום. הכל ספור, מנוי, הכל צפוי…
– נו, ירמיק, – הוא מתעורר לאחרונה – קח־נא את החומש לקרוא “תרגום”. תשמע אמך, תשמע… היא ראויה לקבל נחת ממך…
– – –
התייחסותו של אבי אלי היתה אחרת. רגשי אהבה מיוחדים לא חש אלי, ועם כל זה הצטמצמו כל חייו בי, רצוני לומר, אני נהייתי בעיניו האמצעי האחד להשיג על ידו את אידיאלו החברתי. הצטיינותי היתה לו למגן בפני הקמים עליו להשתיקו – כשנתעורר בו החפץ לחוות דעה – ולסטור על חוטמו כשהוא תוקעו במקום שאינו צריך. הלא אב הוא ל“עילוי־העיר”!
עלי היו, אמנם, מערערים. רבים מצאו בי מגרעות, שהיו מכעיסות את אבי מאד והביאוהו לנקום בי את נקמתו. בבית־המדרש היו המקנאים בי מקפחים אותי בשאלות, משימים מכשולים על דרכי, הודפים אותי, מקנטרים בדברים. לכאורה היתה שליחת־ידם זו מטוב־לב, ואולם לא חסרה בזה גם מין משטמה נלעגת, מיוחדת.
אבי היה עומד עליהם בזו השעה, מביט בי באלכסון ומצפה, שאצטיין במלחמת־דברים מחוכמה, בתשובות של גדול, וצפיתו זו היתה מתלווה בזעזוע־עצבים, בהרעמת פנים; עד נפשו נגעו תהלוכותי ומנהגי, כי הם היו צריכים להיות קרנים לנגח בהם את משנאיו וכל הנחרים בו, ובהיכזב תוחלתו היה שופך את חמתו עלי, וה“עולם” היה נהנה מזה. האספסוף ועמי־הארץ התייחסו אלי כמו לתלמיד־חכם: מבלה־עולם קטן… ובעיני הכרסנים ושלוי־העולם, כביכול, שלנו לא ישרתי באמת, ואף מנדיל, בעל־בית־מעוננו, אהב תמיד להוכיח לאבי, כי כפני איש זקן פני, כי “בטלן” אני במילי דעלמא, בעל מרה שחורה, זר בתהלוכותי, טיפש גמור. אבי זעם. הוא רצה לשמוע רק תהילות. אני הייתי “מנגינתו” בכל מקום שעמד. בעיניו לא היה לכל אנשי העיר שום ענין אחר מלבד “ירמיהו שלו”. דמיונו זה רק נתחזק יותר כשעברתי מחדרו של המלמד –דרדקי לחדרו הוא, ובזכותי ניתנו על ידו אחדים מטובי התלמידים שבעיר. לי עוד לא מלאו אז שבע שנים. על ספר ויקרא, במדבר, חצי ישעיה ועל אחדים מספרי תרי עשר כבר עברתי. הקריאה בעברית, אמנם, עוד היתה עלי קשה קצת; בכל זאת התחיל אבי ללמדני מסכת בבא מציעא כדי להתראות, ויחרש את כל האזנים באגדות ובגוזמאות שהיה מספר:
– היאמין ר' משה, הלא הוא התחיל מיד ב“שנים אוחזין” ולא מ“המפקיד”. וכי נפקא מינה?… המעשה הוא כך… ביום הראשון… “זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי – זה נוטל…” בקיצור, מיד הוא מעמידני בקושיית המהר“ם, כמו שאנכי יהודי… זה הקטן!… אני איני יודע מה להשיב, כמו שאנכי יהודי, והוא אינו מניח: תרץ לו קושיתו! חה־חה… אני מעיין במפרשים, הנה והנה – המהר”ם!…
ואגב גררא הוא מוסיף, שהושיב אותי בכיתה אחת עם יעקב’ל בן ר' משה זה.
השתדלותו הוא וגם תשוקתי אני לעשות לי שם השיגו לאט־לאט את מטרתן. אבי החל להרגיש, שמעתה אין עוד הרשות לקצין ודומיו לדחותו בבוז: “שלום גציל, כמה פעמים הוגד לך, כי לא למלמד להתערב בענינים כאלה!” – הן הוא אינו עתה מלמד פשוט, כל העולם יודע, כי בדמות נער משונה ויחף גדלים בביתו אלפיים רובל נדוניה, כי ליהודית זו, שפניה מנומרים בגומות קטנות וכתמים גדולים, בטן מבורכה, מקור־“עילויים”.
וכשהיה לבו טוב עליו ואשרו היה משתפך על כל גדותיו ומתפרץ החוצה, היה בא חלקו עם יהודית זו, שברגעים אלו היתה שוכחת את כל יסוריה ובזיונותיה ומתמלאת הכרת טובה ונחת אין קץ. רגליו הוא מרכיב זו על גבי זו, מסתמך על דופן־הכסא, נותן רווח בין מלה למלה ומאריך בהנאה בסיפור – “יקר־תפארת־גדולתו”: איך שהוא אינו ככל המלמדים, מלמד הוא רק בחדר ו“בעל־בית” בכל מקום, גם בבית הגביר היה בחג בעבר.
– התביני, יהודית?
– מבינה אני, מבינה… מה יש פה להבין?
– אי, אשה לעולם אשה היא!… אינך יכולה להבין… הן לקצין היתה חנוכת־הבית, ויקרא להרב, למשה שמריל’ס, לר' צדוק ה“נכד”, לאלימלך המלוה… חה, ישראל מלמד־דרדקי לא היה שם… ואני במלתא דבדיחותא קורא לקצין: ר' נתן, אני אומר, ר' נתן!… א–א… ר' נתן –
– וכי מה אני אומרת?… הלא אתה יודע, שאז לא הגדתי לך דבר אחרי ששבת… אין זה מטבעי, כשאר נשים, כזו, למשל (אצבעה רומזת על החדר השני, מעון־מרים)… ואולם, בכל זאת, שלום גציל, בכל זאת… חי־נפשי, כי טוב עשית אילו שבת ישר מבית־המדרש אל אשתך וביתך… חי־נפשי… הכל הנעימות היא אצל גבירים?… לא גרוע היה אצלנו, ברוך־השם, מאשר אצל כל היהודים… הנזיד היה כבדולח… כל ברך תרנגלתנו הצהובה היתה שם… והפשטידה נמסה בפה… ואם לא כאצל קצין – מה בכך? ברוך השם!… וכי העיקר הוא להיות זוללים וסובאים? מה?
– “כאצל קצין” – לועג אבי ומתלהב – אי, חכמה! הלואי וראיתי בחתונת ירמיה שלנו החצי ממה שראיתי שם!… שאלי־נא מה חסרשם!…כל מיני מאפה, כל מיני מגדנות, כל מיני דגים ובשר, כל מיני לגימה!… והגבירה התנוססה בשעון־זהבה… כל מאכל אשר יאכל…
– בקיצור… – מעירה אמי בחשאי – בעד כסף של זרים הייתי גם אני “בריה”1 והייתי יכולה גם אני להכין ולאפות הכל…
– אי! – מוחה אבי בתנועה משונה, כאומר: אל תהי פתיה! אזנים לכותל… דברים הללו אסורים!…
– וכי מה אני אומרת?… אני אומרת רק… טוב, טוב שאתה בא בין הבריות, מלאכתך בכך… ואולם לכל גבול… אילו היית בא בעתך, כי עתה לא נשבת חגי… אמרתי: יבוא היום־טוב, החג האהוב… נשב אל השולחן כולנו… אדע גם אני, שחג לישראל… האומנם לי אסור לקבל קצת נחת בעולמי? ועתה… אתה באת בערב… שיכור כלוט. ירמיה ישב בפינה כחוטא… רחמנות היתה להביט עליו… ישב, ישב – ויישן…
– ירמיה! – זוכר אבי את העיקר – הוא הדבר אשר אני אומר, שאת אינך יכולה להבין!.. קצין אומר: “לחיים, שלום גציל!..” ור' צדוק ה“נכד”: “לחיים, שלום גציל, מה הקטן שלך?” והרב אומר: “זה הקטן גדול יהיה!..”
והוא מתמוגג…
ד
ובכל אלה, או יותר נכון, הודות לכל אלה, היתה השגחת אבי על “זכותו היתירה בחיים” עזה ותקיפה ביותר. הוא שם עין־שוטר קשה על כל צעדי, על כל הליכותי; לא נתן לי מנוחה…
הוא יסרני על כל פסיעה, על כל דיבור קל,על כל תנועה, שהיו לא לפי רוחו. הכל מביטים עלי, הכל מתבוננים בי – ועלי לספור את צעדי, להיות נקי מכל כתם. עוד זאת: הוא דרש ממני רק להפליא. לבטל בהצטיינותי את האחרים, אבל חלילה לי מלהיות אחר מעיקרי. עלי להידמות לכל – ולעלות עליהם. הוא רדפני על שאיני מדקדק כלל במלבושי, על שאני שקוע במחשבות. זה לא צריך!..
ב“חדר” הייתי השעיר־לעזאזל בעד פשעי בני בעלי־הבתים, שבהם ירא אבי לכלות את חמתו. הירשקה בן־הגבאי אינו יודע את שיעור־השבוע, אבל לו אם ו“שימקה קוזאק” שמה; על כן תחול חמת הנקמה על ראשי בדמות מטר־מהלומות.
בבית־המדרש נדרשו ממני סימני יהירות והתבודדות. נפתיתי שלא להאזין פעם אחת מן החומש את קריאת התורה מתחילה ועד סוף – וכבר הכל עומדים ומתענגים על המחזה, איך אבי, מלא חמת־קנאות, מלמדני באגרופו יראת ה'. נערי העיר נותנים קולם בשחוק גדול, ואני ככלי מלא בושה וכלימה. מכוסה אני כולי בעלוקות מוצצות־דם…
בני גילי היו שמחים תמיד לאידי, היו אוהבים להתגרות בי, לעקצני, לשים לשחוק את מראה־פני, את מהלכי, תנועותי, שאני בעצמי חשבתים לי לחטאה גדולה. מכנים היו אותי בכל מיני כינויי־עלבון: “איש־שיבה”, “בטלן זקן”… אני הייתי “לא־שלהם”, זר, איש שאינו מתערב במרוצתם ומשחקם. ובכתבי את הקטעים האלה חיות וקמות בזכרוני הרבה תמונות של מלחמותינו ודברי ריבותינו, או, יותר נכון, תמונות של “רדיפותיהם”, שהיו מלאות אכזריות ילדותית ערומה…
אז נולדה בקרבי, כנהוג, אותה הגאוה המסותרת, הקבורה, החולנית, המענה, המהולה בקנאה קשה כשאול: “בוודאי! הם ‘גויים’, לעולם ועד ישארו פה, יהיו חנונים פשוטים כאבותיהם… ואני?… אני אסע לליטא, להישיבה… אני עולה על כולם!”.
הקטן האחד שבי מקנא בהם – בשוחקים־העליזים, היפים, וחברו הקטן השני מתגאה עליהם, ננעל בגאונו ומחזקו; “אני הלא אהיה… איני דומה להם! אותי מצווים תמיד לשנן להם, אני הנני הטוב שבחדר, המתמיד…”
ותשוקתי ללימודים היתה, אמנם, טבעית במידה ידועה, נובעת מתכונתי הרצינית, הריליגיוזית; אך הגורם העיקרי היתה רדיפתי אחר התהילה, השתדלותי לעשות לי שם –
“ללימודים”!.. אלה היו פרטי בנין בית־המקדש, דיני קרבנות ונגעים עם “רש”יות" ארוכים, כתובים מסורסים ובלתי מובנים של ספר איוב, סוגיות מתמיהות, בלי סימני הקריאה, נלמדת בז’ארגון משונה…
עתה, כמובן, אי־אפשר לי לרדת לסוף מצב־נפשי בעת ההיא. עכשיו נדמה לי, ש“התמדתי” היתה תמיד חיצונית, למראית־עין בלבד: שפתי היו נעות ומחשבותי רחקו מן “הצרעת והנגעים”. אבל אפשר שאני מחליט ככה רק מאי־יכלתי להבין עכשו את האפשרות ללעוס באמונה את כל התבן הרב הזה, ושוכח את כוח השפעת הסביבה, את כוח־ההרגל – ואת כוח חומת־הסינים, הנטויה על ילד רך.
הן, אמנם, לא הכל היה משולל רגש ודעת. היה גם קצת מזון לרוחי. סיפורי מעשי בראשית… הנפילים בימים ההם… אברהם מושלך לכבשן־האש בעד יהדותו… יעקב מתאבק עם שרו של עשו… היהודים נגאלים ממצרים על ידי משה… ואפילו הדברים החוקיים, היבשים – סוף־סוף, הרי גם להם היה ערך תורה, הלא הכל ניתן למשה בסיני; כל התיבות שבכל הספרים, כראשונים כאחרונים, כל התגים, כל הנקודות, כל האותיות שבתורה הקדושה, – הלא הכל קדוש ונורא, הכל מלא סודות איומים ונסתרות עמוקות, בכל כלולה כל חכמת העולם, כל המדרגות הרבות והשונות, שאפשר לאדם להשיג… זה הוא הכל!.. ומה מאושרים ומה מיוחדים הם אלה, שזכו להיזכר בעצם התורה! עשו, לבן, בלעם – גם לרשעים הללו צורה מיוחדת, גראנדיוזית, גם להם – איזו כנפים!
יחוסי אל העולם היה סמל הרצינות. בכל הסתכלתי בכל עומק נפשי, שהיתה פתוחה תמיד, שואפת לרשמים. כל שינוי קטן מסביב לי, כל עובדה זעירה העירו בקרבי הרהורים. העולם הזה – פרוזדור שקשה לעברו מפני המלחמה האכזריה, שמן ההכרח להילחם בו תמיד עם הטומאה, הקליפה ויצר־הרע. האדם – איש־צבא. כל הספרים הקדושים, הרבים בלי ספורות, מלמדים איך לנצח את הכל ולבוא אל הטרקלין. טכסיסי מלחמה הם – המצוות.
בלי מצוות לא יכולתי לצייר לי את החיים כלל. רחמים גדולים היו בלבי כשהייתי פוגש באיזה “גוי”. מה אומללה היא בריה זו! יגעה היא בלי מנוחה, זורעת, קוצרת, טורחת, זוללת, סובאת, ובוודאי גם צרות לא תחסרנה לה, וסוף־סוף מה? לסוף היא מתה – והכל כלה כעשן! לא כן היהודי, היהודי הטוב, היהודי “בבחינת מוח”, שכל העולם נברא בשבילו, שהוא הנקודה האחת המרכזית, שכל חייו אינם מכוונים אלא לעשות רצון קונו ולהידבק בו… הצדיק הוא תכלית העולם. ראה הקב"ה, שצדיקים מועטים הם, עמד ושתלם בכל דור ודור. ואני? נו, למשל, אלמלי הייתי אני משתדל להיות צדיק כר' נחמן מברסלב?.. לא, כנראה, צריך להיוולד צדיק, לצאת לאויר העולם בתור בעל נשמה גדולה… אלא מאי גרסינן: “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”? שמע מינה, שהאדם הוא בעל בחירה ואפילו עבד ושפחה יכולים להגיע לידי מדרגת משה רבנו – – – הא?
העיקר הוא, שהאדם צריך להיות עניו, להתבייש מפני בוראו, לזכור שהוא רימה ותולעה, בא מטיפה סרוחה, שוכן בית־חומר… ומחשבה זו קיננה בקרבי יחד עם האמונה, שהאדם הוא בחיר־היצורים, מלך־הטבע, נזר־הבריאה. עשה מצוה אחת– הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף־זכות – – –
העולם היה נתון בלבי בדמות האומה הישראלית. מחוצה לה לא היה כלום. יש, אמנם, עוד אומות, אומות העולם, ולכל אחת יש שר שם, בפמליה של מעלה, ובוודאי יש להקב“ה גם איזה עסק בהן, אבל ביחס אל ישראל הן כאין וכאפס, אחרי שאין להן לא תורה ומצוות וממילא – גם חיים. יש, אמנם, להן “לשונותיהן” השונות, וגם רבים מן ה”גויים" עוסקים בחכמות, חכמות חיצוניות, אבל מעולם לא הגיעו, ואי־אפשר להם להגיע, לאותה החכמה, שאנו מוצאים, למשל, ב“מהר”ם שיף" וב“פני יהושע”. ה“ערבי נחל” או האלשיך, למשל, הנם רק מפרשי חמישה חומשי תורה, – בוא וראה את גדלותם: עומדים הם ומקשים מאה קושיות על פסוק אחד, מביאים שלושים מאמרי חז“ל, שלכאורה אין להם כל שייכות אל פסוק זה, מקדימים הקדמות אחדות ומתפלפלים דפים אחדים עד שמכל הקושיות לא ישאר כלום, והיה העקוב למישור. היש בהבלי ה”גויים" כאלה?..
וכשהייתי עובר מן ה“חכמה” אל ההבדל שבין אומות־העולם וישראל בידיעת הבורא היו מבלי משים עולים על לבי חברי הנערים, אשר גם הגה לא יהגו בדברים כמו אלה. הם טרודים במעשיהם האויליים, במשחקיהם הנהבלים, ואני… אני מפשפש במעשי, אני חושב על טיב־העולם, אני מהרהר בבוראי, אני… אני… ובכן אני מתגאה? הוי, שוטה, רשע וגס־רוח! אתה מתגאה עליהם? וכי מעשיך טובים ממעשיהם? וכי אתה אינך מקנא בהם ואינך נכשל בכל מיני הרהורי עבירה? וכי אתה אינך מלא כל המידות הרעות? ומה השגת? אל איזו מדרגה הגעת? אלא אתה גרוע מהם: הם אינם יודעים, הם שוגגים, ואתה הרי יודע אתה את חייהם של כל אותם החסידים והקדושים והגדולים – וכי יכול אתה להידמות אליהם? אין הכתוב מדבר בתנאים, האמוראים, ואנשי־העליה שבמדרשים וב“זוהר”, אלא אפילו ה“אוהב ישראל”, בעל השל"ה או בעל “יסוד ושורש העבודה”… אלה הם צדיקים… ואתה… אתה – לא כלום!
את רוב גודל הצדיקים הגיבורים הללו הספקתי להכיר למדי בעתות החופש. כשהייתי בא לבית־המדרש שעה קטנה לפני התפילה הייתי מעיין בספרים. אני ידעתי את גודל עוון ביטול־תורה. אלימלך המלוה, שהיה אז אחד האברכים השלמים והחשובים, היה אוהב לקפחני בגימטריאות, נוטריקון ומראי־מקומות שונים, התלויים בטעויות־הדפוס או בחסרון סימני־הקריאה. הוא היה בודק אחריהם ברוב כשרון ומוצאם ב“חזקוני”, ב“מאור עינים” או ב“טור ברקת”.
כי רוחי לא הסתפק, בעוונותי הרבים, בלימודים השונים, שהלעיטוני מורי ורבותי ברוב טובם, ב“הלכות נידה ומקואות” שבטור “יורה דעה”, שאילפני ר' חנן־נתן יצ“ו, החופ”ק דמתא צ. יע“א, ואחפש עוד ספרים. קראתי מכל הבא בידי. הויות דאביי ורבא לחוד; זהו בוודאי העיקר; זוהי התורה המתשת כוחו של אדם בקשיותה; אותן יש להבין בהעמקה דהעמקה; חובתי לשננן בלי שיעור, בהן אסור לי לגנוב את דעת עצמי, – חטא שגיליתי בי, לצערי, שלפעמים הייתי מדלג על תיבות רבות בבת־אחת ולא הייתי שם לב לנקודה זו או אחרת: להשתמט מהן או לעזבן ח”ו לגמרי – אין לך כלימה יותר גדולה מזו; ואולם “דברי אגדה”: “מדרש”, “עין יעקב”, “ראשית חכמה”, “שבט מוסר”, “מנורת המאור”, “שם הגדולים”, מפרשי התורה וכל אותם הספרים מעין “בחינת עולם”, “מוסר השכל” וכו' וכו‘, שמצאתי בירושתו של ר’ ברוך ע"ה ובבית־המדרש שלנו ועתה כבר אבד לי אפילו זכר שמם, – כל אלה לחוד.
כן, רוחי המסוכסך ביקש, שאף, חיכה לאיזה דבר, השתתף בלא־יודעים בצרת העולם הרע, העובר, המלא הבל והמחכה למשיח ולגאולה. ידעתי, שהחיים הם כמלחמה ארוכה, שהם דורשים תיקון, צירוף ושיבה למקורם, כלומר, ביטול־היש; גם אלוהים היה לי, אלוהים ברור ומבורר, שהיו לי עמו חשבונות ידועים, דברים ידועים – ואני ביקשתיהו. חיים ביקשתי, חיים ואלוהים…
לא פעם ניתכה עלי חמת אבי על “הרגלי המתועב” לסובב את העניים, המחזרים בעיירות עם חבילות של ספרים ומעשיות בעברית וז’ארגונית, בשעה שהיו משטחים את סחורתם על השולחן שלפני התנור בבית־המדרש. כל צרימותיו באזני ודחיפותיו בכתפי לא העתיקוני מאותן קופות־הסיפורים, אשר בעיר הדבר בושתי לטפל בהם, מאשים את עצמי על שאני בוחר בהבל ובקלות, ויחד עם זה חשבתי את עצמי למאושר בהחלט בשעה שנמצאה בידי – כמקרה יוצא מן הכלל – פרוטת נחושת לשלם להמו“ס שכר־קריאה. בשאר הימים הייתי רק עומד ומביט על משאת־נפשי בגעגועים רבים ובהכרה מדאיבה, כי לא בידי טובי. גם הסיפורים הקטנים של שמ”ר ו“תלמידיו”: “המנ’ס מפלה”, “געלד פאר פעטש”, “דער ישיבה בחור”, וכאלה לאין מספר, היו לי למשיבי נפש. ופעם הגיע הדבר אפילו לידי כך, של הכינותי את השיעור! נזדמן לי המעשה בשבתי צבי ימח־שמו. ר' חנן־נתן לא ידע כלל מכל עינויי על הוַת “הצבי המודח” ועל שלא עלה הדבר, ולא הבין בשום אופן איך שכחתי לגמור את הסוגיה (מסכת “כתובות” למדתי אז), שיש לה “מהר”ם־שיפים" יקרים כאלה ושנוגעת היא אל הלכת הטור “יורה דעה”, שלמדנו באותו היום, מפני מעשה של שטות. בחור בר־דעת!..
ה
אני הייתי אז כבן עשר, הקטן בין תלמידי ר' חנן־נתן. “שכירות” קקנ“ו לא הספיקה לרבה, ועל כן עסק גם מעט במלמדות מכובדה, רבנית. תלמידיו היו מבני עשירי העיירה, תלמידים לשם התכבדות ולא לשם לימוד, ויותר משעסקו בסדר־נשים של ר' חנן־נתן היו עסוקים בשלוש בנותיו של ר' צבי גלותזון, שהתגורר ב”שכנות" בבית מורנו. ר' צבי גלותזון, שהיה גיסו של משה שמרילס, היה דודו של יעקב בן משה זה, ויעקב היה גם הוא בין תלמידי הרב. לשלוש הבנות האלה היו רעיות־עלמות, ומספר הגיבורות לא מעט ממספר הגיבורים. “מגע־ומשא” זה היה ממין הנהוג בערי הפרזות. מתאספים ומבלים את הזמן בהוללות, רכילות והתאבקות. והמשחק לא היה בלי סכסוכי־אהבים. לבו של יעקב, למשל, נהה אחרי הצעירה בשלש הבנות, ובלבו של עובדיה, בן הרב גופא, היתה “סימפטיה” – כבר שכחתי אל מי… כמדומה לי… לא, גם כן אל הצעירה. זו היתה נערה בעלת־בשר, בעלת שפתים־דובדבניות, חזה נישא ופה מלא שחוק מצלצל. אך אין זה ממין הענין. עיקר כונתי לא היה אלא לרשום, שאני, הרחוק ומתרחק מן המחזות האלה, בושתי מהם עד עומק נפשי. בכלל, יחוסי אל המין השני היה תמיד בלתי חפשי וביישני. מימי ילדותי ואילך היתה הקריאה: “עם נערה!” החרפה היותר גדולה. כשגדלתי גדלו גם התרחקותי והתביישותי מן הנשים, – התרחקות והתביישות, שהיו ההפך הקיצוני מקרירות וטוהר. מזגי היה תמיד נלהב עד הקצה האחרון, אפס יחד עם זה היתה בי הכרה, שתארי, קולי ותנועותי למשא הם על בת־חוה: תיכף היא משפילה את בבותיה ונעשית שתקנית, כמעט עצבה. כשאירע לי לשמוע מאחורי קול־צחוקן האדיר של בנות שכן־מורנו הרב, הייתי מקבלו תמיד על חשבוני, ויש גם שהיתה אהבת עצמי הנפגעה בודאה ומשמיעתני קול צחוק מן האויר… היסורים, שסבלתי מזה, היו מסותרים, קבורים במעמקי נפשי ומולידים רגשות לא טובים. מעולם לא התפשרתי עמהם. עינויים על “גלות־השכינה”, על “ירושלים של מעלה בשביה”, על ה“שאור שבעיסה” – זהו לא רע, אלה הם יסורים של מצוה. אבל עינויים על ש“חמרי העכור” אינו דומה בצורתו לצורתו הנאה של בן־פריץ, על ש“שערותי אינן מסולסלות כדי שיגרה בי הדוב”, על שלא ניתן לי להסתכל באצבע קטנה של אשה כדי שינטלו חיי מן העולם – אוי ואבוי לי!.. איך אשא ראשי לפני יוצרי ובוראי? וכי יאה זה ללוחם עם הקליפה? אדרבא, הלא עלי לשמוח על שניתן מעצור ליצרי ולתאותי. אמנם, בוודאי טוב מזה היה אלמלי הייתי מוכשר לחטוא – ומתגבר ומנצח, לא כעכשיו… אבל, עוד פעם, אוי ואבוי לי, רשע גמור! הן גלוי וידוע לפני, שאין בי מידתו של אותו צדיק במעשה ה“מטרוניתא”; אני הרי אין בכוחי אפילו להקים את הברית, שכרתי פעמים אין מספר לעיני לבלי התבונן על בתולה; אני הרי בבחינת “שב וחוטא” אני, כי כמה פעמים הורדתי דמעות שליש ב“תפילה זכה” והחלטתי החלט גמור להתרחק מן החטא – החטא בה"א הידיעה – ולא עמדתי בנסיוני… ואיש כבד־עוון כמוני עוד יכול להענות ולהתרעם על בוראו, שריחם עליו וברא אותו מכוער! ובכלל, איך לא אבוש ולא אכָלם לתת לבי אל דברים פחותי ערך כאלה?.. בעלמא דאתי ישאלוני לתורתי ולמעשי ולא לדמות חוטמי! – – –
אני יודע כל זאת – ומסתיר מעצמי את חטאת־נפשי… אני יודע כל זאת – ועיני מתגנבות, מסתכלות, תועות… אני יודע כל זאת – ולבי נמס, מתפלץ, בוכה…
מלחמה זו, שבתיאורה יש שרטוטים שאינם מתרקמים במלים וקטעי עובדות, שלא ניתנו להיכתב, עוברת כחוט־השני בכל ימי חיי. שנות התגוללי בבתי־המדרש ואכלי “לחם חסד” על שולחן זרים יכלו רק לחזק את אי־מהירותי, אי־נעימותי, כיעורי, ביישנותי והתרחקותי. לא נשתנה כלום גם בצאתי משם ל“אויר־העולם”, כלומר להתגולל במעונות־אופל בתור מורה עברי רעב ללחם. לא נשתנתה בי אף אי־שימת־לבי לחיצוניותי ולבגדי, דבר שפיתחה בי ה“ישיבה” עד לקיצוניות. ימים רבים עברו עלי ללא־היפרד אפילו מן הקפוטה הארוכה. הבן הבינותי, אמנם, כי “איש אירופי צריך ללבוש בגדים אירופים”, אך לי נדמה, שצורתי תהא עוד יותר מגוחכת כשאשנה את מלבושי. לא נשתנה גם מהלך־מחשבותי על היופי, ורק במקום שהיו שני הצדדים שבי משתמשים מתחילה במקראות, מאמרי חז"ל ופרקי ספרים של דרוש וחקירה ומוסר, עמדו אחר־כך זה לעומת זה: הרוח השורר ברומאני טורגנייב ובשירי פושקין ולרמונטוב מצד אחד, ומאמרי פיסארב, שלגונוב וחבריהם, הורסי האסתיטיקה בשנות הששים, מצד השני. עונג חריף הייתי מתענג למקרא דבריהם של אלה האחרונים. צעקותיהם היו טל של תחיה ללבי האנוש, כן, אין הדבר הזה צריך להשפיע על תנאי חיי. אני מופת חותך להשקפת היהדות. העיקר הוא הצדק ולא היופי. אין כל ערך ליופי החיצוני, הבהמי. אל לי להתבטל בפני ההשקפה היוונית. אין לי לחוש שום אשמה על שאיני מהנה במראי את כל רואי. לבי לא יפול משחוק־בוערים. פיסארב אומר… אמנם, לו נקל לדבר ככה: הוא בעצמו איש־צורה, יפה להלל, ואולם אני… אני – היאך אני יכול להחליט דבר? איך אמלט מן הנגיעה בדבר? אילו, לפחות, היו פני מביעים חכמה, עמקות, גדלות, הייתי מוותר כבר על חיטוב־האברים, על צבע־העור… אבל עתה… – הלא נורא הדבר! – לא הא ולא הא… אבל מה אני רוצה? בוודאי היופי מעלה הוא לאדם… די לי רק ההכרה, שגם המכוער יכול להיות אדם טוב… לא, רק המכוער… כלומר… – –
בעת הזאת היתה קרבת אשה, תהי איזו שתהיה, גורמת לי השפלת־עינים, דפיקת־לב וסכסוך־רוח. עוד זאת: לכל אשה, שהביאני גורלי להפגש אתה, לא היתה צורה מיוחדת, אלא כל המין היה כעצם אחד מכוסה בסינר לבן. מצד שני היתה במידה ידועה ביחוסי אז אל “המין היפה והחלש” גם מעין רגשנות. אי־דעתי את הנשים נתנה מקום לי לחשוב את ה“עלמה” לעולם אחר ושונה, לפעמים גם להעריצה, אף על פי שיחד עם זה – הפכים וניגודים מאז ומעולם! – לא נשתנתה דעתי על ערכה האמתי של האשה כשהיא לעצמה, בלי יחס אלי. מעודי ידעתי, שהיו ה“אמהות” ושאר נשים צדקניות, שבזכותן נגאלו אבותינו ממצרים; שהיו נשים שהגיעו לידי מדרגה גדולה כמו, למשל, אמתיה דבי רבי, שנזכרה בגמרא, בתו של הב“ח… ובכל זאת – “מנין שהאשה נקראת אדם?” – נשים דעתן קלות, נשים לא ישחטו, נשים פטורות מן המצוות, נשים ועבדים וקטנים בחדא מחתא, ובכלל לא נבראה עלמה להרבות מחשבות… אין אשה אלא לנוי… וה”גמרות" העבות עם מפרשיהן ומפרשי־מפרשיהן, וכל הפוסקים על פיהן, וכל המפלפלים בהן, הלא רק נתחלפו לי בספרים אחרים, ספרים, שהיו, אמנם, מלאים השתחויות של חן כלפי האשה, אבל העובדות שהובאו בהם והארת העובדות הללו דיברו למדי, שהאשה בכלל פעוטה היא, כזבנית היא, אכזריה היא, אוהבת רק את גופה, בעלת־חשבון ביותר, פחדנית, נאמנת להמסורה, רחוקה מבקורת ומחשבה… ולפיכך כשהיה מזדמן לי אז לדבר על “האמנציפאציה של הנשים”, הייתי, אמנם, מגלה בין תיבה לתיבה את משפטי התוכי, אבל בתוך כך הייתי מעיר הערות והערות להערות, עד שסוף־סוף היתה החלטתי נעשית אחרת לגמרי… דבר שאין צריך לדון עליו הוא – שהאשה דומה בכלל להאיש; דבר שאין צריך לומר הוא, שאנחנו אין אנו “קאואלירים” מן “הצעירים המוזהבים”, שרואים באשה רק נקבה… אמנם, אנחנו מכירים אותן בחיים במידה מצומצמת מאד – ומשפטנו עליהן אי־אפשר לו שלא יהא פגום קצת… ואמנם, עלמות־החן הן בכלל… ואי־אפשר להן להיות אחרות… אבל אין למדין… עתה בוודאי הדבר הוא כך, ואולם ההתפתחות של מהלך־הקולטורה אשם בזה… כשרון־המחשבה של האשה – צריך להודות – חלש הוא משל האיש בזמן הזה, ובאמת אין רוצות בדעת כלל; אבל, לעומת זאת, יש להן מידות אחרות טובות שאינן בגברים… בכלל אי־אפשר להכליל… יש נשים הגונות… הסימנים הראשונים של “אשת העתיד” רק זה עתה התחילו נראים בארץ… היחס שבין המינים יכול וצריך להיות אחר. הן איוולת היא למצוא לנחוץ להוכיח, שהאשה אינה נקבה בלבד, כמו שהאיש אינו זכר בלבד. האומנם יש שאנו נוטים לחשוב, שגם הגברים…
ואולם, איך שהיו דעותי על האשה – והיא אינה לגמרי בספר חיי. היא חסרה לי, אני גלמוד, כערער בערבה… התוודעותי אל עלמות לא עברה בהכרח מעולם את הגבול. יסורי הולידו בי מין רום־רוח, כאילו אני מתרחק מהן ברצוני. מפני שאיני רוצה להישפל ולרדת אליהן. “גאוה” זו, כביכול, העירה בי, בתוכי, לפעמים לעג וקלס לעצמי, אבל קשה ממנה היתה לי האיבה המשונה, שנולדה בקרבי ולא יכולתי להמיתה ולעקרה מלבי לגמרי. איבה זו היתה ביחוד לעלמת־החן, שאינה משגיחה בי כלל או שמביטה בי בלעג ובזה לחריקת שני. ואולם לא נעים מזה היה רגשי אל “העלמה החדשה”, בחינת “חצי־זכר”, ויוכל היות, כי את העלמות ממין זה האחרון לא אהבתי עוד יותר – אפשר מפני שלאלה התוודעתי ביותר, ואפשר מפני שלהן יאבד אותו חן־האשות, המעניינני, לכל־הפחות, בעלמות הטיפוסיות. בכל האופנים – אני עוניתי מאד. לרגעים הייתי זוכר פני איזו עלמה, מחזה־טיול בליל־קיץ – וגונח, ומקנא, ומתגעגע… מדוע הם? מדוע יודעים הם איך להתהלך עם עלמה? גאוני, המתקומם באותה שעה ומשיאני להתעקש ולהחליט, שאני מבטל כל זה, שאני רם על כל אלה, רק מלח הוא זורה על פצעי. אני נכון לזעוק, לנהום כחיה, שניחת בה כדור־עופרת. כשלהבת בוער בקרבי החפץ להתאהב, ואפילו אם רק יסורים אסבול מהתאהבות זו. מעודי לא ידעתי את הרגש הזה, המחולל תבל!.. כמה שהבינותי, כמה מגוחך הדבר, כמה שמיאנתי ביסורים, כמה שחשבתי על הסכנה הכרוכה ברצון העיוור, לא יכולתי להשתחרר מן החפץ לאהוב. מוקדי עולם ויסורי תופת היו בקרבי.
ובמצב־נפש כזה ידעתי עלמות אחדות: את נרמאן, את לרנר ואותה… את רחל מואיסיבנה… אך די. פה דרושה אמנות, – דבר, שהדפים האחרונים מעידים על העדרו בקרבי. מילאתי גליון במלים ומלים – ולא הגדתי כלום. הן, אמנם, נבערה היא השתדלותי גופה להגיד הכל. כל מה שאוסיף להרבות צבעים על צבעים – הן ישאר תמיד בקרבי־קרבי אותו הדבר העיקרי, הטמיר, המסתתר ומתעלם…
כן, די. דרוש לשוב לעניני. רומאן מעניין הלא לא יצא בכל אופן, ועל כן אולי טובים גם ניצוצי־זכרונותי הבלתי־מעניינים.
ו
אני הייתי אז כבן עשר, הקטן והעני בתלמידי ר' חנן־נתן. ואולם, זוכר אני, שכמעט הייתי מתגאה בעניותי ולא קינאתי מעולם בבגדי־החמודות אשר לחברי אלה. קנאה גדולה קינאתי רק ב“גדלותם”: הם “בני מצוה”, אנשים מוכשרים להצטרף למנין ולמזומן, ואני קטן. הם מתפללים ב“תפילין”, עטרת על ראשם ותפארת על זרועם; כשהם הולכים לבית־המדרש, תיק־התפילין המרוקם יתנוסס לנוי בידיהם, ואני מה?.. אמנם, הם, ההדיוטים, אינם חשים באשרם הגדול, וכפויי־טובה אלה אינם מתייראים לעבור עבירות נוראות כתפילה מתוך קלות־ראש, הסחת־דעת מן התפילין, עסקים עם בתולות – ואת זאת לא יכולתי להבין באמת! הלא גדולים הם, יהודים גמורים, כבר פקעה מהם ערבותם של אבותיהם, עבירותיהם על ראשיהם הם תחולנה, ובכן איך טחו לבותיהם מהשכיל? ואפילו אם לא הגיעו למעלת “עבודה מאהבה”, הרי צריכים היו להתיירא מן העונש… פשוט, משונה הדבר, איך אין לאנשים כל חשבון־הנפש! ואני מה מאושר הייתי, אילו היו מעשי נכתבים על חשבוני ולא על חשבון אבי, אמנם, אני הנני רשע גמור, חרפה לי לחיות בזכרי את חסדי השם־יתברך, המחייני בכל רגע ואני מורד בו, כלומר איני משווה אותו לנגדי תמיד, ופעמים שאני אוכל וישן לתיאבון ולא בכונה תחילה לשמו יתברך. אני עוד גרוע, הרבה גרוע מהם. ובכל אלה הייתי בטוח, שמצוותי יכריעו את הכף.
ואני את המצוות אהבתי. אמנם, התפילה, זו התפילה הארוכה, הקבועה, המחויבת, הנמשכת שעות אחדות רצופות, היתה לי – למרות דעתי, שלכל התיבות יש כונות אין קץ – למשא. ושיבחתי בלבי את חסידי קוצק או אפילו את ה“מתנגדים”, שאצל הראשונים ההתלהבות עיקר ואצל האחרונים – לימוד־התורה. ואולם כל המצוות בכלל עינגוני תמיד. מצוות, אמנם, לאו ליהנות ניתנו ואסור לומר: “אי אפשי בבשר־חזיר”, ואולם מה אעשה, אם הדבר מהנני? מה אעשה, אם אני אוהב את בוראי ואת מצוותיו? אדרבא, בוודאי חשוב אני בשביל זה לפני הקב“ה. “מנהגים יבשים” לא היו אצלי בנמצא; הכל היו נשמות, הכל דברים העומדים ברומו של עולם, דברים העושים רושם גדול בעולמות העליונים. וזוכר אני את המלחמה, שהתלקחה בלבי כשבאתי לליטא – מה לי להיות, חסיד או מתנגד? עובדיה בן־הרב, שבא אתי, יעצני להתנהג כמנהג המקום שבאתי לשם, ואני לא יכולתי להבין בשום אופן את קרירותו. “אני אומר לך דברים של טעם” – צעקתי בפתגם התלמודי – ואתה אומר: “מן השמים ירחמו!” מנהגי המתנגדים משכוני קצת בחידושם: כשאתה רגיל עד מאד להתחיל את התפילה במנין ב”הודו", נעים לשמוע, איך החזן משנה את הסדר ומתחיל פתאום “מזמור שיר חנוכת!” ואולם אני לא סמכתי על עצמי ואחפש בספרים המדברים בענין זה. קראתי אפילו את הספר “שלום על ישראל”, מבלי שים לב לזה, ששמעתי מרננים אחר מחברו: צווייפעל – ספק, צווייפעל – שתי גירסות, צווייפעל – שני עורות. לאחרונה ניסיתי בעצמי לכתוב ספר־ויכוח גדול בין שתי הכיתות והפלאתי שם להראות חריפות ובקיאות, ועל הכל – הגיון.
ובימי הסליחות… אכן אלה היו ימי אושר, ימי חפץ! כמה רגשי עונג והכרת־ערך־עצמי! סוף הזמן. עול החדר הוסר. אני, אמנם בין כך וכך איני מבלה זמני בבטלה ולומד – אני הלא איני דומה להם – ואולם לימודי אינו נחשב לי לחובה, אלא למתנת־נדבה מצדי. אני עושה בזה איזה חסד עם מאן־דהו. וגם מידת לימודי היא לרצוני. והאויר – אויר של סוף הקיץ בעיר קטנה. לאמי היתה גינה קטנה, שעבדה בה, אך לי לא היה כל מגע־משא עם גינה זו; אני ישבתי בקלויז, משתדל ללמוד. אל ביתי באתי רק לאכול ולישון. ובטרם אשכב הייתי מפציר באבי לעוררני לסליחות. מצוה זו צדתני במה שיש בה התפארות על אחרים והתגברות על החומר בשעת קימה בהשכמה. אמנם, אבי היה מעוררני גם בלי הפצרתי.
עוד לחלוחית של בוקר על הארץ וצל הלילה, מטושטש וחיוור, עודו מרפרף באור הכהה השפוך על היקום. הדממה נפסקת על ידי געיית הפרות המובלות למרעה וקריאת התרנגולים, המתפללים שחרית. תריסי החלונות סגורים. גם עובדיה, גם יעקב ישנים. ואני שב מבית־התפילה; כבר הספקתי להתפלל הרבה וללמוד הרבה, יותר מחובת נער שלפני “בר־מצוה”. להתגאות, אמנם, אסור, אבל… בלבי אני מרגיש חולשה, קולי רפה והדבר נעים לי מאוד. אני נכנס הביתה ומעיר את אמי הישנה:
– אמא, אמא, קומי! הפרה גועה; צער בעלי חיים… אני כבר באתי מסליחות!..
אמי קמה ומתחילה להתעסק בעבודתה. ואני יושב אל השולחן ופותח את הגמרא של הש“ס הקטן, שהניח ר' ברוך ע”ה בירושה לאבי. אני לומד מענינא דיומא: “ראש השנה”, “יומא”, “סוכה”, “חגיגה”, “מועד קטן”. ואולם אני רק מעלעל את הדפים. רוחי מרחף בעולמות פורחים באויר. אני מהרהר על דבר חיי העתידים בישיבה, על דבר רגשותי, על דבר האומה הישראלית, על דבר הקלקולים של בני־תמותה, על דבר הסליחות, ובלבי מתעורר חפץ לחבר גם אני סליחות ולחתום את שמי בראשי החרוזים.
החפץ־בכתיבה התפתח בי בימי שחרותי הראשונים. תמיד הרביתי “למשוך בשבט־סופר” על כל אשר מסביבי, על כל הנעשה בביתנו, בחדר ובקלויז – שלושת הבתים שידעתי. אף אהבתי לעשות קיצור מלימודי, ל“הניח את הדבר על הכתב” ולהתענג עליו “יומי דפגרא”. מוחי היה מלא דמיונות שונים על החיבור הגדול שאחבר על כל הש"ס וארבעת חלקי “שולחן־ערוך” – אלה עמודי־השיש הגדולים־הגדולים, הנוגעים בראשיהם עד לב השמים. ספרי יכונה בשם “דברי ירמיהו”, וכבר הצטערתי, מפני מה איני כהן, כי אז הייתי יכול להוסיף “מן הכהנים” –
אבי מצא את כתיבתי זו ראויה להראות לכל העולם, כדי שידעו הבריות, כי ירמיה שלו הוא גם בעל־לשון. ובכל זאת היה מונע אותי מלכתוב הרבה כחפצי. לדעתו, די לכתוב מליצה אחת גדולה בשביל להראות ולא יותר. אין לבלות על זה זמן רב!
וכשהייתי טוען לפעמים בדברים לא ברורים, שאני כותב לא בשביל אחרים, היה הוויכוח נגמר במכת־לחי הגונה.
אמי סבלה בכלל מהתנהגותו של האב המשוגע עם בנה, אך לא העיזה לחוות את דעתה, ואולם במחזות מלאים עוול מצד האב, פעמים שלא היתה מתאפקת:
– אבל הגידה־נא לי, שלום גציל, מדוע אתה ירא רק את האחרים? מה לך ולהם? יכאבו ראשיהם בשביל עסקיהם הם. אין דבר. איני מתביישת בבני מפניהם, איני נופלת מהם. חי־נפשי, הלב כואב, ידוע תדע רק להלמו. אתמול לא ניקה את חטמו כראוי – ואתה מכהו. היום נערים שובבים מכים אותו – ואתה צורם באזנו. לימים הוא אינו רוצה ללכת עמך אל “גביריך” ואתה כועס. חוטא גדול. מי יתן והיו הבאים אחריו לא פחותים ממנו. וכי דומה הוא לשאר נערים? וכי דרש מאתנו אפילו פעם אחת בגד חדש או כובע אחר, אף על פי שהוא קרוע־בלוי? ילד מחריש… חנון ורחום. אף בצער החתול אינו יכול לראות… חטא גדול! הנער כותב. ידעתי, שכועסים על הילדים כשאינם רוצים לכתוב, ופה עולם הפוך. לא, שלום גציל, הלא ידוע לך, שאני איני כשאר האמות הטיפשות. אני שונאת להתערב במעשיך. ומה אני אומרת? ידעתי, כי אב אתה והנך מכהו מפני שאתה דורש טובתו… הכהו, למדהו, בל תכאבנה ידיך… ואולם… כל בני העיר מתברכים בו… הכל…
– החרישי, בהמה! – יען אבי ויאמר – גם אני יודע כמוך את דעת הבריות עליו, אבל היא הנותנת, שעלי ליסרהו על אחת שבע. אני כועס רק על מה שהוא עקשן. אני “כיבדתיו” רק בעד תשובות כאלה: “בעד עצמי אני כותב”… גברא רבא! הוא כותב בעד עצמו… ואני איני מבין: אם לא להראות – הכתיבה למה היא באה? הבל זה איזה צורך יש בו? ולהתעקש לא אתנהו… אב אני!.. עתה הרב מלמדהו בלי תשלומין, אבל בעתו הלא מסרתי את נפשי עליו: שבעים רובל ל“זמן” היה כל שכרי וחמישה־עשר הייתי משלם בעדו לפייבל המלמד!
– תודה לך, אישי היקר! – מצהיבה אמי את פניה – יווסרו כל אוהבינו ודורשי טובתנו ב“הוצאה” כזו, ריבונו של עולם! וכי מה הם חיינו, שלום גציל, אם לא לשלם שכר־לימוד בעד בנינו? הלאכול משמנים, אם ללכת ל“תריאַטר”?
– לא זה אני אומר! מתרכך אבי קצת – נו, הבלים! תן לי, ירמיה, את מליצתך החדשה על דבר חודש אלול…
– על דבר חודש אלול? אולי טוב יהיה השיר: “האדם הישראלי והארץ הקדושה”?
– השיר?.. לא לך לדעת… אני מצווה תן ועליך לתת מיד… תן גם את השיר. אלימלך מתאמר לבעל־לשון וגם ב“גאַזעטין” יש לו עסק לדבריו, חֶה־חֶה, יראה וישפוט.
אני מוציא לו פיסת־נייר, כתובה משני עבריה, שנקרעה מעל לוח הגמרא. הוא מחליק את זקנו, קורא ע"ד “הירח אלול, הבא אלינו ונותן בקול – ומצווה להצדיק מעשינו, למצוא חן בעיני האל”, נהנה ומביע אי־רצון. מצווה למחוק איזו מלה תלמודית, הנתחבת לו כעצם בגרון, ומעיר לאחרונה, ששוה אני להימרט לחי. חרפה וכלימה לפני הבריות –
ז
ר' חנן־נתן לימדני חינם. מלבד השיעור עם כל תלמידיו ביחד, סוגיה של גמרא עם מפרשים ו“פוסקים”, קבע לי ולעובדיה בנו עוד עתים מיוחדות לתורה. אני הייתי לן בביתו כמעט כל ימי השבוע, ובטרם בוקר בחורף ועם דמדומי חמה בקיץ היינו מתגברים כאריות לעסוק בשעשועיו של קודשא בריך הוא!
אני הייתי לו למשאת־נפש. הוא בטח, שאני אקבל ממנו מה שיש לו למסור. אמנם, אהבת־החידוד וכשרון־הפלפול חסרים לי, לצערו, אבל תחת זה מצא בי “הבנה”, העמקה, שכל ישר, ולכל ראש: אמת ותמימות. תגמולו היתה השפעתי הטובה על עובדיה, שבעיר הדבר לא שבע רצון ממנו, ורק אהבת אב, שהיתה קצת יותר ממה שנאות לטבעו, כיסתה הרבה מפשעי הבן.
ר' חנן־נתן היה בטבעו מתלמידיו של שמאי: קפדן, קנאי ובלתי־נוח לבריות. אפס להתורה ולהמחזיקים בה היתה אהבה גדולה בלבו, חיבה עזה, שלהבתיה! שונאיו בעיר, אמנם, היו תולים בו “מידות לא־טובות”: נטירת איבה, אהבת נצחון, ומספרים עליו גם איזו מעשיות נוגעים בדיני ממונות ובהחנפת רשעים בעולם הזה, אלו החולשות הרבניות; ואולם אפיו האישי עולה על זה של אנשי מחנהו. הוא לא היה “מורה הוראה” מן הטיפוס הידוע. לו היו שאיפות, רגשות, מערכה…
הבאים אתו בכתובים מתארים אותו בתואר “חסיד ועניו”, וגם לו בעצמו מחוור, שכן הדבר. אכן בענוה הוא מדבר,עניו הוא גם סגנון מכתביו ותשובותיו, הנכתבים, לדעתו, “על־פי חכמת הדקדוק”, ענותנית היא חתימתו: “זעירא דמן חבריא, הקטן והשפל, עבד לעבדי ד'”; לא גאותניות ביותר הן קפוטת האטלס שעליו וירמולקת־הסאַמיט שעל ראשו, המעוכות, המשוללות שחרוריתן והמשמשות את בעלן זה כעשרים שנה, מיום שבתו על כסא הרבנות בצ. ואולם, בכל אלה, בשעה שר' חנן־נתן מעיין בכתביו הרבים ובחידושיו שחידש בכל חדרי התורה, בשעה שהוא מדבר על רוב תלמידיו, שהעמיד ב“ישיבת” עיר מושבו הקודמת, בשעה שהוא מתפלפל בהלכה עם אחד מ“חסידיו”, השואפים את צלו – פלוני נותן לכבוד מורו הרב את ימינו בזקנו ואת האגודל של שמאלו באבנטו, ור' חנן־נתן מקמט את מצחו, שרקותיו מסיגות גבול השערות עד חצי הראש, וממצמץ בעיניו הירוקות והעבשות מרוב הגות בתורה בלילות – אז ר' חנן־נתן אומר כולו – מרא דאתרא.
המלות “לימוד התורה” של ר' חנן־נתן אין להן כל דמיון למה שרגילים בני אדם להבין במושג זה. זהו ענין אחר ושונה לגמרי. “תורתו” היא זו, שקדמה לבריאת העולם…
– בשעה שאביך לומד – היתה הרבנית מדברת באזני עובדיה – יקיץ הקץ על העולם!..
אף על פי שבכאַראַקטריסטיקה חותכת זו היתה מצלצלת גם מעין תרעומת על היסורים, שהיא סובלת לעתים לא רחוקות מאפיו זה, על שאינו מוכשר אז לשים לב לצרכיה, על שהוא שוכח אז את הכל, על שאז עוברת שעת ארוחת־הצהרים והערב והוא אינו יוצא מחדרו לאכול וכל בני־הבית “גוועים ברעב” בציפיתם אליו, – הנה בכלל היו דברים אלה נאמרים בגאון רב, גאון הנובע מן ההכרה, כי תחת רגלי האיש, אשר בלמדו “יקיץ הקץ על העולם”, תהיה היא ההדום.
הנה אור ליום הששי, נשף. השעה השביעית. בני בית הרב גומרים את ארוחת־ערבם, שהעלתה אד גדול עד שאיש אינו רואה את אחיו. גמיאות נזיד־החלב ולעיסת הלחם נתלוו בהתלוצצות של בעל- הבית, החושב לו לחובה לבדח את הדעת בשעת הסעודה בפנים מביעים איזו ענוה גאותנית: “התראו, אף על פי שאני ר' חנן־נתן, אני עם כל זה מתנהג עם בני־ביתי כאדם פשוט; ומכל מקום גם עכשיו הרי לא יטעה שום איש לחשוב, שאיני ר' חנן־נתן”. כזה וכזה תגדנה עיניו, שנעשות פתאום, באמצע הבדיחותא, רצינות לרגע, כמעט נוגות. הרבנית מתאוננת על מיעוט קוני שמרים ונרות, מקור פרנסתם. אז מזכיר הרב את רודפיו בליצנות, אך בפעם הזאת כבר לא מטוב־לב: הליצנות מזוגה בעוקץ אגב גררא. אכלו כמעט כדי־שביעה ובירכו במזומן: הרב, עובדיה ואיזה “אורח”, איש עני מחזר על הפתחים, הנכנס הביתה לבקש נדבה ונסחף אל הסעודה בתנאי שתתנה עמו בעלת־הבית, שלא יתרעם על שאין בשר. הרב, בחדותא דלעילא, אך יחד עם זה באותן העינים הזועמות, מפסיק את ברכת מזונו ומזמר “בם־בַם” בהרחבת הדעת, או מפיו מתמלטות אמרות מעין “השתא אתי שפיר”; “אַט, מה חפץ ה”חתם סופר'?" שעה קלה אחר־כך הוא יושב עוד על מקומו ומשים את לבו לדברי חולין, שואל את אחד מתלמידיו, הקורא בהאי שעתא עתון עברי, על המדינות מה יאמר בו? מצטחק בצחוק של ביטול למשמע “עניני הגאַזט”, מפליט אגב־אורחא, אמרת־בוז על חשבון “חובי ציון”, קם בטיסה פתאומית ממקומו, כאילו ינער מעליו את החול שהשתקע בו בשעת האוכל, מצווה לנו בהליכתו שלא לשבת בטל ונכנס אל חדרו.
חדרו קטן, בעל חלון אחד, וכולו ספרים: ספרים עבים, דקים, ארוכים, קצרים, מכורכים בכל מיני כריכות. רק חצי־כותל אחד פנוי ועליו מפת ארץ־ישראל, שולחן, כסא ומנורה.
ר' חנן־נתן עורך שו“ת לאחד מגדולי הדור בדבר ריב השוחטים, שהתגלע בעיר. הוא רוצה להראות לו, להמאור הגדול, שגם בעיירות לא־גדולות שבתפוצות הגולה נמצאים רבנים הגונים. לא אלמן ישראל ת”ל!
קודם כל הוא משים על השולחן קופה של “שאלות ותשובות”. קול משק עלים גדולים. מצודתו של ר' חנן־נתן פרושה על ה“חתם סופר” ושו“ת של ר' עקיבא איגר ו”אורים ותומים" והסמ"ע ועוד עשרה ספרים בבת־אחת. הוא מרים רגלו הימנית ומעמידה על הכסא – וכל גופו סמוך אל השולחן. קצות קפוטתו מתפשלין מאחוריו ומתבדרין לצדדין. אחר־כך הוא מעביר את אצבעותיו הדקות והממורחות בקציהן בשיורי טבק מורח על קמטי מצחו העמוקים ומתחיל לתלוש את שערות זקנו הקצר והמחודד בקצהו, לתתן לתוך פיו וללעסן בשניו. פניו מתפשטים מגשמיותם. ר' חנן־נתן לומד.
הוא רם־הקומה, כחוש, חטמו עקום, רשמי פניו דקים וזועמים, אין בהם לא אותה ה“פטריארכליות” השֵמית ואף לא הצביעות הטיפשית שבפנים השחרחרים־חיוורים, אשר זקן שחור יכתירם, כאשר יש לרוב גיבורי הדת שלנו.
כשקולו, המנגן “מממ…” ממושך, מתחיל להישמע, נשמטים תלמידיו מן החדר אל בית ר' צבי גלותזון ושם מתחלת אכילת ממתקים בתוך “הילולא וחינגא”. בכל ימות החול היו לנו שני שיעורים, בבוקר – גמרא, ובערב – “יורה דעה”, אך ביום החמישי היינו חוזרים בצהרים על כל שיעורי הגמרא של כל ימות־השבוע, ועל “יורה דעה” חזרנו באור ליום ו' וביום הששי עד הצהרים. אך בלילה היינו נשארים תמיד רק אני ועובדיה, ויש שהייתי נשאר אני לבדי. הבת הקטנה של השכן משכה את הלבבות יותר מן “הסעיפים הקטנים” של הט“ז החריף והש”ך הישרן.
אני ועובדיה נשארים מהכרת חובה לשבת פה, בקרבת ר' חנן־נתן (אני – מאין לי מקום אחר, ועובדיה מושפע ממני); ואולם רק נוע נתנועע, כרגיל, ולמוד לא נלמד. קודם שהתחלתי ללמוד “יורה דעה” תליתי בלימוד זה כל תקוותי. אמרתי: " יורה דעה“, פוסקים – זהו בוודאי אותו הלימוד, שנפשי מתגעגעת עליו זה כמה. ואולם אחרי שעברתי על “הלכות מליחה”, אף על פי שעדיין לא סרה ממני האמונה, כי בזה כלולה כל ה”דעת" המושגת למוח האדם ואף זו שאינה מושגת לו, כי, כמובן, גם בזה, כמו בכל ספר קדוש יש נשמה, תוך; אפס הלימוד כשהוא לעצמו הכזיב את תוחלתי ולא העיר בי אותו החשק שייחלתי לו.
אנחנו מתנועעים ומשוחחים בלחש על ענינים שונים, וביחוד על נסיעתנו לישיבה, שעמדה על הפרק. אלה “שיחות־החולין” היו תמיד בעינינו, גם אחר־כך, כשלמדנו בישיבות וקיבוצים, אויבינו היותר מסוכנים. מתחילים אנו בקול אדיר ובהתמדה גדולה: “אמר רבא, נו, אמר רבא, אַי־אַי” – והשטן מתגנב מאחורינו ושם בפינו איזה תוכן לשיחה בטלה, ואנו מבלים בה שעה, שתים ויותר. לא לעתים רחוקות עולה בידו של השטן גם להשקיענו ב“ניבול־פה”, המביא לידי “הרהורי עבירה” –
הרבנית, אמו של עובדיה, יושבת ממולנו. על עיניה הטובות משקפים. לחָשנה שני טורי כפתורים לבנים, שנותנים לה מראה של רבנית. היא יושבת “כך”, טרודה בהכנת השבת. בשעת הארוחה הזכירה “לו” ענין זה והוא הסתפק במענה־לצון, ועתה הוא לומד כבר. ראשה מתפוצץ לגזרים –
היא קמה, ניגשת אל פתח חדרו, מטה אוזן לסדק – ומקשבת רב־קשב רגעים ממושכים. אני ועובדיה, נפחדים שמא תיפתח הדלת, מתחילים למלמל מבלי־משים ראשית ה“סימן”. אפס יגיענו לשוא. הרבנית שבה על עקבה. על פניה הישרים אין אותם כתמי האודם, העולים עליהם למשמע לימודו בשעה שאין צורך בקמח לשבת. היא מנסה עוד איזו נסיונות, שואלת הלואה מאת אחד מן התלמידים, השב במקרה מטרקלינו של ר' צבי גלותזון, – וישועה נדחה ממנה.
אז היא ניגשת עוד פעם אל דלת חדרו…
– מממ… ויליף טומאה מקדשים, טומאה מקדשים… נו… ברם בחזקה, לענין־חזקה, בנידון דידן… מממ…
– חנן־נתן… – תסוב הדלת על צירה לאט ותיפתח כדי זקירת הראש.
– את… מה עוד?..
– קמח… שמחה החנוני…
– ובכן מה את חפצה ממני?
– חנן־נתן…
– נו… וכי אינך יודעת, שאין לי אף פרוטה שבורה? סגרי הדלת!
הרבנית שבה ומתחילה לדבר. היוצא מדבריה הוא, כי עתה “עוד ברוך השם”, אם תערוך את חייהם ההווים לעומת חייהם בעיר מושבם הקודמת, קודם שמת אביה ז"ל וקודם שישב הוא, יחיה, על כסא חותנו. שם היה הוא, יחיה, ראש־ישיבה גדול. תלמידים נהרו אליו מארבע כנפות הארץ. יותר מעשרה מנינים!
– התשמע, עובדיה? אתה, בני, אינך יודע עוד את אביך. שמע לי ואספרה; אך מה אני אומרת “אספרה” – הרי אם אומר לספר הכל, תקצר לשוני. פש… התבין? בכל יומו ויומו של הקב"ה היה הוא משכים בבוקר, מתפלל “ותיקין”, או, לפעמים, אפילו ביחידות, ורץ אחר־כך מקלויז לקלויז (ארבעים הֵמה בו) לקבץ פרוטות בשביל התלמידים לארוחת- הבוקר. ואנחנו ישבנו בלי לחם ממש. פש… ש… היש דמיון כל שהוא בין עניותנו עתה לדלותנו אז? התשמע, עובדיה? הלא אני האומרת לך זאת. לא פעם אירע, שאני יושבת בית ודואגת… אתה עוד לא היית אז בעולם… כן, אני יושבת בית ודואגת: מהרה יבוא חנן־נתן מן הישיבה (שומעי שיעורו היו מופלגי תורה, הלואי שתהיה אתה כאחד מהם, ריבונו של עולם!), ומה אתן לו לאכול לארוחת־הצהרים?.. אני מצטערת – והנה הוא בא, אך לא לבדו, אלא בחברת ארבעה־חמישה בחורים, שאין להם יום־אכילה. נו, הא? מה אתה אומר לדבר הזה? אני – אשה, מוח קטן… עומדת כגולם… מה לעשות?.. הן גם לי לא נעים, שיאמרו בני הישיבה, כי עין הרבנית צרה בהם… התלמידים – מן המובחרים… בקיצור, אני מתאפקת מלהתנפל עליו בשביל שהביא “אורחים”. אבל הלא לא בישלתי כלום! – אני צועקת… והוא – כאילו אין הדבר נוגע לו כלל: – אין דבר, רבניתי – מכנה הוא אותי בבדיחות־דעתו, – מה שנאכל אנו יאכלו גם הבנים. ואתה, עובדיה, דע לך, שהוא אינו טוב־המזג והוא נוח לכעוס… פש… ש… אני יודעת אותו יותר ממך. קיצור־הדבר, בני, את הנפש הלא לא תפלוט… אני רצה אל שכנה אחת, אל השנית – משגת לחם, אל החנוני – ובדמעות – דגים מלוחים אחדים, מתקנתם בפלפלין וחומץ, ואורחי יושבים לאכול הכל ביחד… ותיכף מתחיל ביניהם איזה ריב, הם קורעים את החוטמים איש מעל פני אחיו… פש… פש… כך אמר התנא, כך וכך אמר… ואני עומדת מאחורי המשקוף – ומאזינה… שתקו!.. – אומר הוא – הדבר הוא כך… אני כמעט רוקדת מרוב שמחה, הלב נמס מנחת… אמת, לא פעם שמעתי מפי אבי, עליו השלום, בעצמו, שחנן־נתן יודע הרבה יותר ממנו – יִבָדל בין חיים למתים – ורק שהוא עודנו צעיר־לימים. התשמע, עובדיה?
ואנחנו שומעים שנינו ומתמלאים אהבה בלי מצרים ל“חייא זה, שכמה גדולים מעשיו”. רגש של בושה מתעורר בי: בושני ממעשיהם של אלה המצחקים שם מעבר לקיר. גם אלה בני־אדם!.. במה הם שקועים?.. ואני, הרשע, עוד יש שאני מקנא קנאה גדולה בגורלם ובתענוגי־הבלם… אוי, אוי, אוי!.. ואני מתחיל מבלי־משים:
– “קדירה של בשר, שנפלה לתוכה”… נו, צריך ללמוד, עובדיה!
– בוודאי, בוודאי… נו, קדירה של חלב, אי… לתוכה… קדירה של בשר… טיפה…
– של ח־ל־ב?.. – אני ממשיך בהתלהבות של מתפלל…
– זוהי דעת ה“פרי מגדים”! – בוקע ועולה פתאום קול מנצח מן החדר השני, והניגון המלא יושר אינו משולל גם מעין ביטול, כלומר: זוהי דעת הפר“מ ותו לא – ברם לי נראה כשיטת ר' שלמה קלוגר… מממ… ובמילא תתיישב גם הקושיה שמקשין העולם… ו”תוספות" ערוך ביבמות מסייעא לי…
וככה הוא מסתייע בתוספותיו עד השעה הרביעית בבוקר. אז הוא מעיר אותי ואת עובדיה, ואנחנו שותים תה ולומדים ביחד “טור” עד זמן התפילה.
בן שתים־עשרה שנה הייתי בימים ההם.
ח
עומד אני בשנת השלש־עשרה לימי חיי.
אנכי, שהייתי בלתי־שבע־רצון מעצמי, שהרגשתי תמיד, שלא כך צריך לחיות, ולא היה רגע שלא אחוש בו את הצורך לשנות, להתחיל את החיים מחדש, – קיוויתי, כי היותי ל“בר־מצוה” תביא את השינוי הדרוש בחיי: מן היום הגדול ההוא אהיה לאחר, אהיה לאיש, אֶשוה להיקרא בשם ישראל, אתחזק יותר ב“מלחמת היצר”, אחרי ששכר מעשי ומחשבותי וענשם יחולו מעתה עלי ולא על ראש אבי. והכנותי ליום ההוא היו, אמנם, שונות ומרובות… ואולם היום ההוא היה יום ככל הימים. כל מעבר לא נרגש בו. הוא לא גבל דבר ולא החליף דבר. טכסיסי מלחמתי לא הוטבו, חצי לא שוננו, תפילתי לא נתקנה וגם בקדושת התפילין נתרגלתי בעת קצרה והתחלתי עד מהרה אפילו להסיח דעתי מהם, אויה, לעניני עבירה!
לא ארכו הימים ושאיפתי השניה והבכירה מאחותה: לנסוע לישיבה – גם היא באה ונהיתה. הנה אני יוצא מרשות אבי ונכנס לרשותי אני. הם, הבורים, ההדיוטים, ה“גויים”, נשארים בחשכת העיר הזאת ואני נוסע… מה גדול האושר! הן, אמנם, גם עובדיה ילָוה עמי, אך הלא זהו רק מפני שבן הרב הוא וגם עיקר נסיעתו בשבילי היא באה. לולא המקרה לנסוע אתי, לא היה ר' חנן־נתן נותן לו ללכת מאתו.
עובדיה הוא נער רך. עיני תכלת. גדל־קומה הוא כאביו, אך שרטוטי פניו נעימים. אפו עבה קצת יותר מן המידה, אך תחת זה הוסיפו לו לויית־חן השערות, שהחלו לצמוח מסביב לסנטרו הלבן.
בביתנו נשמע שאון הכנות לנסיעה. אמי הביאה כבר בסדר את “ארגזי”, והיא יושבת לה ובוכה.
– אשה לעולם אשה היא! – אומר אבי, כשהוא משוטט מפינה לפינה, מבלי דעת מה לעשות ואיך להתנהג – שאל אותה: בכיה זו למה? הלא לא לעבודת־הצבא הוא הולך, חלילה! הרב נתן לו מכתב. “יניק וחכים” – ככה הוא כותב על ירמיה שלנו, ומה עוד? לשמוח היית צריכה, שטיא, ולא להתמוגג בבכי מאז הבוקר.
– בוודאי צדקת… – עונה קול נחנק מדמעות – אשה אינה גבר… מה אני בוכיה? אבל מה אעשה – ולהתאפק איני יכולה… בשום אופן… בני, בני!.. מתי אזכה להיראות אתך? אתה עוזבני…
והיללה מתרבה.
גם אני בעצמי איני מצדיק בכיה זו בלבי. הלא חג היום, אני הולך ללמוד תורה, אני נוסע לשם… חיי ישתנו, יקבלו צורה אחרת, ואמי הלא רוצה שאהיה למדן. התורה אינה נקנית, אלא למי שממית עצמו עליה! ואולם אשרי, בכל זאת, אינו כובש את רחמי ואינו מונע אותי מלהצטער ב“צער־בעלי־חיים”, ואני משתדל שלא להביע את רגשי הששון המפזזים בי ואינם נותנים לי מנוח.
בן־הרב היה עצוב גם בשבתו בעגלת מסילת־הברזל.
– היי שלום צ.! מתי אשוב אליך?
– ואני לא אסע לביתי שלוש שנים תמימות!.. מה לא ראיתי פה? סינר אמי" שם אנשים, שם מתנגדים… אבא סיפר לי… אַי־אַי… שם הכל “לומדים” גדולים, אפילו מנקי־ארובות־העשן… שם יש מנקי־ארובות ושואבי־מים גם מן היהודים… והכל קובעים עתים לתורה… שם – – –
– שם גם מתחמצים, אומר אלימלך, – שיסעני עובדיה בדברים.
ובאמת כשסיפר אבי לאלימלך, כמו שסיפר לכל בני העיר, לאיש־איש לבדו, שירמיה שלו נוסע, חשב אלימלך לנכון לייעץ לאבי, שיביאני לעתים מצויות לעירנו, “מפני ששם, שלום גציל, יש ‘חברה טובה’. לא לחינם מדבר העולם בגנותה של ליטא”.
– אתה יודע, שלום גציל, אני בעצמי קורא “המליץ” ומורשה הוועד אני… ואולם האמת ניתנה להיאמר: מוואַלוזין יצאו שקצים גדולים!..
– לא ירמיה שלי! – עונה אבי בבטחה, כמעט בכעס, ושוכח אפילו להוסיף את ה“חֶ־חֶה” המלמדותי שלו.
ואני נתתי בלבי צדק מוחלט לבטחתו. מי מתחמץ? שוטים מתחמצים, קלי־דעת מתחמצים, עמי־הארץ מתחמצים, אבל לא אני! מה? וכי ילד אנכי לשמוע אל אשר יאמרו לי בני החברה? ומה הם יכולים לומר לי? מה? הלא שמעתי פעם אחת, איך התווכח אבי עם אחד מהם. היה מעשה ועבר אפיקורס משכיל דרך עירנו – ומה אמר לו? כי להיות רופא יותר טוב מרב? ואולם, ראשית עוד הדבר תלוי בספק; ושנית, אפילו אם תמצא לומר, שהתורה אינה תכלית להתענג בעולם הזה – מה חידוש אתה משמיעני בזה? אבל הלא אני לומד לא בשביל שאקָרא רב, אני לומד מפני שאי־אפשר שלא ללמוד, מפני שהחיים אינם כלום בלי תורת ה‘, מפני שזהו יסוד העולם… תכליתי היא שאין לי כל תכלית, שאיני רוצה בתכלית, אלא רוצה אני לעסוק בתורה לשמה, במסירות־נפש עליה. דורו של ר’ יהודה בר' אילעי נקרא גדול מפני שבו היו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת ועוסקים בתורה… ובכן איך אתחמץ? גירא בעיניה דשטנא!
ובכל זאת, למרות גאוני ורום־רוחי, בושתי לגשת אל היהודי, שישב על ידנו ולשאלו: “אימתי יבוא המסע לשם ומתי נהיה כבר בישיבה?” ירא הייתי שמא יבוז לי וילעג להקדושה שלי. ידוע ידעתי, שיש בעולם פורקי עול, יש תגרנים, שהישיבה ויושביה להם ללעג ולקלס, מומרים לתיאבון; וחוץ מאלה יש גם אפיקורסים ממש, אפיקורסים להכעיס, יודעים את ריבונם ומתכוונים למרוד בו, מען אלה שסבלו מהם גם חכמי התלמוד: “אמר ליה ההוא מינא”… ובני בורסיף בעירי… ואלישע בן אבויה, זה שנהיה ל“אחר”… איש־חברתם של השלושה שנכנסו לפרדס – גם הוא נכנס… אתם נכנס… הציץ… אבל הציץ ונפגע… חלש האדם… זבוב…
ט
שנות רקבוני בקלויז מתחלקות לשתי תקופות. בראשונה הייתי בן־ישיבה תמים, סובל, שבע־רצון, בחור משונה וביישן, אבל מכיר את ערכו. הרגש הרגשתי, אמנם, שיש עלבון במה שאני מצפה לשולחן־זרים, אבל לא בזה, שאני אוכל לחם־חסד (נותני לחמי הרי מקיימים על ידי מצות החזקה בלומדי תורה), אלא מפני שנותני לחמי מביטים עלי בעלבון, מפני שבעיני העולם הנהבל אני “פַטרָן”, מיותר, בחור עני, שאין להמשילהו אל בן־בעל־הבית. בעת ההיא חשבתי כל ספר־חול לדבר שחרפה היא לטפל בו. כתוב כתבתי רק דברי־תורה ומכתבים ארוכים, וגם זה לא לעתים קרובות. בתקופה השניה הייתי כבר כמוטל בין שמים וארץ, יותר פרוע בחיצוניותי, על הרוב ממעט ללמוד ולפרקים מתמיד בלימודי עד כדי אפיסת הכוחות. אז קראתי בספרים שונים, נלחמתי בהם, מגן מפניהם על הישן, התרחקתי מהם, התגעגעתי ושבתי אליהם. גם כתוב כבר כתבתי הרבה, ולא דברי־תורה בלבד; תיעבתי את חיי התלויים בדעת אחרים, את “לחם החסד”, את צביעותי המוכרחת. נפשי היתה כבר מדוכאה באופן אחר: היא דמתה לחומה בצורה, המטה לנפול… עינויי היו תולעי־הספק, הנוססות את היסוד; חלומותי – אלוהים מתים…
אמנם, לא אצדק, אם אומר, שבתקופה הראשונה הייתי תמים. רוח־הבקורת לא עזבני מעולם ורק קבור היה תחת גל־אפר גדול של מנהגים, דעות וספרים – ספרים בלי קץ ותכלה. בן־ישיבה רגיל לא הייתי. לגועל־נפש היה לי בהתאסף בני גילי להתאונן על הימים הרעים, לבקר את המזונות הנתונים להם על “שק מגואל בחדר־הכירים”. וכי כדי לאכול לשבעה באתם הלום? למקום־תורה גליתם! ואין צריך לאמור, שלא היה בי כלום מאותו הטיפוס של המאושרים ובעלי ההצלחה: לחשוב את מצבם בחברה מכובד מאד כשיארע להם לאכול במקום חשוב, למצוא פרנסה מאמירת תהילים ולימוד משניות, להתהלל בנדבת־לבו של ה“גביר” הנותן להם “דיטקה” (ג' פרוטות) לארוחת־הבוקר, ושל ה“גבירה”, השמה לפניהם שתי פנכות מרק ולחם נקי. מעולם לא אהבתי להתגהץ ולהתנקות בערב־שבת כ“בובה”, מבלי לאבד בכל זאת את “הפרצוף הפטרני”, לעלעל בשעת התפילה את ה“קצות”, או ה“נתיבות” בעמקות נוראה ולהיחשב על פסגת האושר כשיעלה בידי להתכבד בקלון חברי. רחוק הייתי מכל אלה. תחת זה מצא בי עובדיה חסרונות אחרים. ראשית: שאיפה להתבודד בקלויז מיוחד ולא בבית־הישיבה; שנית: פשטות ואי־יכולת להתחדד, לחלק חילוקים דקים ו“להגיד סברות”; שלישית: דרך הפכפך וזר לעזוב תמיד ישיבה אחת ולבוא אל השניה שבעיר, וכן לא יעשה; רביעית: עזיבת ה“ימים”; ה“יום”, שהיה לי בתחילה היותר טוב, המובחר, הקרוב ביותר אל בית־המדרש, המצוין בכל המעלות, נהיה לי כעבור איזה שבועות לזרא, ואני עוזבהו, מבלי שהשגתי “יום” אחר במקומו, בשעה שאחרים אוכלים שנתים ויותר במקום אחד; חמישית: הפסקת הלימוד; אנו יושבים ולומדים, לכאורה, בכל כוח, ולא עוד אלא שהמוח מלא הרהורים על הצורך ללמוד, על האושר להיות בקי בש"ס, על הלימוד בשטחיות ובהעמקה, ומן הצד באים ומתערבים בזה הגיונות אחרים, שאין להם שום חיבור לזה, ואני מפסיק ומעיר איזה דבר באזני חברי… ואנחנו מדברים שעה ארוכה דברים בטלים… והחסרון האחרון הכביד: בתקופתי היותר תמימה, היותר מצוינה בהתמדה ויראת־שמים, היה חביב עלי לדבר על ענין הנבואה, על האגדה שבתלמוד, על “עולם הבא” וכדומה ענינים צדדיים, שאלות יוצאות מגדר הלמדנות, והתלהבותי בזה גדלה יותר מזו, שהייתי מראה בשעה שעסקתי בדיני “טוען ונטען” או “שרץ בכעדשה”. –
“השורות הקצרות” תפסו מקום בעולמי לאט־לאט. כי יהיו בסביבתי איזו ספרים כתובים עברית ואני לא אגע בהם – זה היה דבר שאי־אפשר. אני קראתי הרבה למרות הקושי להשיג ספרים, למרות השפעת הסביבה, חרדת התוצאות, הכרת האסור, הזכרת עובדיה, שכשנשוב לביתנו צריך יהיה לתת דין־וחשבון במה בילינו את עתנו. ואולם מן הצד השני, לא יכלה הספרות העברית החדשה ללכוד את לבבי בפעם אחת, מפני שאיש־מלחמתה, מגן הישן שישב בי, יכול היה לבטלה במלה אחת: מעשיות! ולא עוד אלא שהיתה לו אפשרות גם להעיר חשד בלבי: מכיון שאתה נהנה מזה – הרי אין זה דבר הצריך לימוד, ואתה מתמכר לזה, מפני שאתה מואס ביגיעה ובוחר בעונג!
כן, במידה מצומצמת, אבל בלי הפסק, כמים ההולכים לאט ונוקבים עמוק, השפיעו עלי הספרים החדשים שבלעתי. מעט־מעט שינו את מחשבתי הפראית, ישרו את הדעות הסותרות זו את זו, ששכבו במנוחה בקרבי כל עוד לא נגע בהן רוח־חיים, וגירשו את האמונות המתמיהות והזרות, שקיננו בלבי החנוט, והמלחמה היתה ארוכה…
ציור פשוט אחד מן החיים, שברבות הימים עורר בי חוש טועם להבחין בין הכתוב יפה ובין כתיבה בעלמא, עשה הרבה אף במקצוע האמונות והדעות יותר מספר שלם מלא הוכחות משכיליות של “מאחדי התורה וההשכלה להיותנה אחיות תואמות, אחודות ודבוקות ולא תיפרדנה לנצח”. הוכחות אלו השתדלו להראות לי, שמותר “על פי דין” ללמוד לשון לועזית, שכוונתה של אגדה פלונית אפשר למצוא רק על פי דרך החקירה, שבאותו הנס יש גם מדרך־הטבע, ולחומרה פלונית אין יסוד בדברי הראשונים – בשעה שציורי החיים האמנותיים, השירה האנושית, פיתחו את האדם שבקרבי, את הלב החי שבי, שאין לו צורך כלל לשאול, מה כתוב במסכת פלונית, דף אלמוני; עיני נפקחו לראות את דוד המלך, למשל, בלי הז’ופיצה של אטלס, שהלבישתהו מחשבת הגלות, והגיבור־המשורר, מלך־הקדם, חדל מלקום לתיקון־חצות, מלשבת בתענית וללכלך ידיו בשפיר ושליה. מכל אנשי העבר, גיבורי המקרא והתלמוד, נפלו הלבושים והכיסויים המזוהמים, שבהם קיפלם הדמיון של ספרות־הגלות שלנו וככה עשה אותם לצללים משונים, ליהודים פולנים מתנועעים בטלית ותפילין.
מכובד־המלחמה הייתי עובר לפרקים לקלות־דעת ושחוק, שחוק, שיש בו רק מעט מן הלעג ההמוני, וברובו הוא מעין אותו השחוק, שהקדוש־ברוך־הוא ממלא בו, כביכול, את פיו.
– “קיים אברהם אבינו כל המצוות, ואפילו עירוב תבשילין” – עולה פתאום על דעתי מאמר תלמודי אחד בשעה שאני ועובדיה עומדים באיזו “חולצת ולא מתייבמת” או “צרורות”, “רוכב ומנהיג” או “מיפך והזמה”…
– נו, ומה ענינו לכאן?
– אין שום ענין… בשעה ששרה אמנו היתה מבשלת ביום־טוב שני של גלויות ליום השבת, היה אברהם אבינו לוקח נתח־דג, גלוסקה, חובש הירמולקה לראשו ועושה עירוב־תבשילין.
– ירמיה! אתה מלגלג על דברי חכמים?
מחט דוקר בלבי.
– נעניתי לך, צדיקי… אני איני מבין, והוא אומר לי: “מלגלג”…
– וכירק זה בלבד אינך מבין? ומאמרי רבה בר בר חנא אתה מבין? ו“סבי דבי אתונא” אתה מבין? ו“תנור של עכנאי” הוא דבר כפשוטו? “נעקר החרוב ממקומו”… מה? מאמרי חז"ל!
– בוודאי “מאמרי חז”ל“… ואולם תינח לדעת אלה, שאומרים שאין הדברים כפשוטם; אבל שאל את רוב גדולינו ויגידו לך, שמי שאינו מאמין בכל הדברים האלה כפשוטם – הריהו בכלל כופר בדברי חז”ל.
– חכם!.. הלא זוהי מעלתה של תורתנו, שהיא “כפטיש יפוצץ סלע”, הכל מוצאים בה מה שירצו, למה לנו להרחיק עדותנו? אתה פתרת כרגע את פלפולו של “פני יהושע” בסוגיה זו בהראותך, שקושיתו מדר' אליעזר אדר' אליעזר אינה “ורמינהו” כלל, מפני שזה אמר רבי אליעזר וזה רב אלעזר… טוב… ואולם כלום אתה מדמה, שפלפולו של “פני יהושע”…
– לא נמסר על הר סיני?..
– ככל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש!.. פרד"ס…
– ו“וי להון לבני־נשי, דחזין לבושא ולא חזין נשמתא”… אבל מי חיבר את “הזוהר” לדעתך?
– ומדוע לא ר' שמעון בר יוחאי?
– ורשב“י מזכיר את רב המנונא? ורשב”י אומר: פתח ר' שמעון בן יוחאי? ורשב"י שבתלמוד גם הוא בעל־נסתרות כזה?
– אי משום הא לא איריא! מפני טענות כאלו לא אעזוב מה שקיבלתי מאבותי. ומה תאמר למה שכתוב בתורה: “והאיש משה עניו מאד”, " וידבר משה" וכדומה? כלום חכמים אנחנו מאבותינו? הלא עוד לא נדע דבר…
– מאבותינו? ובכן, אם הראשונים כבני אדם, אנו כחמורים?
– ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר! – שוכח איש־שיחי פתאום את הענין וצוחק בהנאה.
– נו!.. ולהתלמד – אמנם בזה צדקת…
הצורך להתלמד נולד אז מאליו. את זה דרשה הנפש המתרוקנת, ששאפה להתמלא… אבל הישיבה לא היתה בית־התלמדות…
ואתהלך כצל.
מיראתי לאבד את העת הייתי מניח לזמן ידוע “את הכל” ושוקע בלימודים הישנים ברוח סוערת. אבל זה לא ארך לעולם יותר משבוע, משבועים.
– ירמיה! הלא זה כחודש, שאין אנו לומדים כלל.
– נו!..
– הכועס כאילו עובד עבודה זרה.
– מה אתה רוצה?
– אני אומר, שאתה רק יושב וחושב, כיצד תלמד להבא, ולעת עתה…
– “ולעת עתה”… “ולעת עתה”… אמנם, ל“הבא”, אל העתיד. אשא עיני, כי טובה תקוה מחיים… ועתה, ועתה… עתה אין קו־אור, אין רשף… עתה “אתגולל ברפש, אוכל בית איש יומו ומזה נפש”… התזכור? עתה אין אני יכול לעשות כלום, מפני שאני מצטרך לאחרים… מה טוב היה אילו הייתי לומד איזו מלאכה, כדי שלא אהיה ככל אלה הבטלנים, האוכלים “לחם חסד”… הן בוערים בעם זה ההמון, שאתה רואה. אפילו בסדר התנאים והאמוראים אינם יודעים בין ימינם לשמאלם. הלא הלידאי מוכשר לאמור, כי ר' עקיבא היה אחר ר' אשי ורבינא. לא, עובדיה, אני נוסע מזה. נעזוב ישיבה זו, נצא לאיזו עיר גדולה, שם נתלמד כראוי, שם נהיה לאנשים…
ואולם ירחים עברו עד שהחלטנו, ירחים אחר שהחלטנו, – והחלטתנו לא יצאה אל הפועל…
אז בא ההכרח וסיבב את פני הענין על־פי דרכו.
כי בעת ההיא הרביתי מאד לכתוב. כתיבה זו, שנבעה מהתנגשות־רגשותי הכבירה, היתה ברובה חיקויים ופארודיות להשירים, הסיפורים, המאמרים והפיליטונים, שבלעתי בלי בירור. עובדיה ועוד אחדים ממתי סודנו יעצוני לשלוח את פרי־רוחי לאיזה בית- מערכת, אך אני, מלא חרדת־קודש לפני כל מלה נדפסת, אמרתי שהכתבים שלי בוודאי לא יצלחו; די היה לי במה שחלמתי, כי ברבות הימים אהיה בוודאי יושב באיזו רידאקציה. ובין כך וכך החלטתי להיות בעצמי לעורך. עובדיה ועוד אחדים מן המתמשכלים, שאחר־כך מסרוני להמשגיח, קיבלו את הצעתי בהתלהבות. שם עתוננו היה “המאור הקטן להאיר לישיבה”; מאמריו – ויכוחים שונים בין התורה וההשכלה, עניים ועשירים, בתי־הישיבה ובני־בעלי־הבתים, אמונה וחקירה, חסידים ומתנגדים, לאומיים ומתבוללים. שני המושגים האחרונים לקחנו בהקפה מן העתונות, מבלי להבין בבירור את פירושם. השם “לאומי” היה לנו לשם חשוב ביותר, לתואר־הכבוד, והשם “מתבולל” – לנאצה, מטרה לחצי־הזעם, שהרבינו לקלוע בו כגיבורים משכילים. מובן מאליו, כי מה טיבו של מתבולל לא ידעתי, כלומר, בעיני לא ראיתיו מעולם, ורק אחרים אומרים, שדעתו היא: “נהיה ככל גויי הארצות, אין צורך לנו בציון וירושלים”, וציון היתה בעת ההיא – אהובתי, תמתי, יפתי. –
לא רחוק ממחלה היה אותו הרגש שבו הייתי, אני הרידאקטור, יושב בלילות ועובר על החומר למאספי ומסדר ורושם וכותב ומוחק ומתקן. עבודתי היתה עבודת־הקודש בעיני, רגשותי – רגשותיו של לוכד־עיר. מספר האֶכסמפלארים היה אחד. הוא היה מועתק בכתב יפה, לענגו של מנין קוראי ולאשרי המוחלט שלי.
ואולם כל הענין הזה היה דבר שבצנעה – ונודע פתאום.
ובאחד הימים, לפנות־ערב, בין מנחה למעריב, הועמדתי לפני ראש־הישיבה. על ידי – ארגזי הפתוח, שהיה מלא קונטרסים, דפים מקוטעים, גליונות ופנקסים. מסביב – כל בני הישיבה, ועוזרי בתוכם. על פני כולם הנאת־ציפיה, חדות־התעוררות ושמחה לאידי. כל נפש סוערת, כל פה ממלל. הכל שופטים אותי, את מעשי, ומחכים לענשי. ואני – ככהן, שעבד ימים רבים את אלוהיו במסתרים, ופתאום נגלה סודו בשוק, והאספסוף צוחק עליו בקול פרוע, לועג לרגשותיו הכמוסים, מוציא את סודו החוצה ורומס ברגל את אלוהיו…
והנה דממה. הכל מטים אוזן לדברי ראש־הישיבה. הדחק מסביב לי מתרבה, ראש־הישיבה מדבר. בעיניו בוערת אש־קנאה, מפיו יז קצף, נפשו תאבל על ה“בחור”, הסר מן הדרך הטובה, התועה והאובד. מתחיל הוא בנחת וקולו הולך הלוך וחזוק. ישר הוא פונה אלי אחר הקדמה קצרה ופותח בשבחי כדי להגדיל את גנותי:
– אתה!.. אתה היית תמיד מבחירי תלמידי. כיבדתיך. האמת חובה לאמרה: בראשית בואך היית נער טוב, למדת… ופתאום נודע לי, שאתה כותב…
– רבי! – אין “המתמיד” יכול להתאפק – מדי לילה בלילה הייתי רואה אותו כותב. דימיתי, שחידושי תורה הוא “מניח על הכתב”… חידושי כבוד־תורתו…
– אל תפסיקני, צבועאלי! הלא אני המדבר… – קשה לראש־הישיבה החזיון של “חילול השם”, חילול־כבודו של בן ישיבתו; הוא שותק רגע ומתרגז פתאום מאד:
– הגידה־נא לי: מה טיבה של כתיבה זו? הגידה! למה אתה שותק? מפני מה אינך פותח פה? מה ענין זה, שבשבילו ביטלת מדברי תורה בעצמך והחטאת גם אחרים? וכתיבה זו לאיזה צורך היא? אבל מה אתה שותק? מה אתה עומד כגולם? ענה איזה דבר, נו, אמור, לשם מה אתה כותב?
– מליצות בעלמא… – התחיל עובדיה, אבל פיו הכשילו והשתמט לפינה.
– מליצות? הא, מליצות?! גם אותך לא אנקה, חומץ בן יין… עוד היום אכתוב לאביך… חומץ בן יין… ברם אתה! אתה! מליצות – הא? להיות כתבן אתה רוצה? להפיץ “סיפורי־מעשיות” בעולם? להיות חוטא ומחטיא את הרבים? אוי, ירבעם בן נבט!.. אוי, נעור וריק!..
והאצבעות הדקות התקפצו והיו לאגרוף.
– למען ידעו!.. – התעורר המכה – צורך השעה היא!.. באמת אין הדבר כלום… מעשי נערות בעלמא… מליצות לשם שחוק… רוח תזזית!.. אחינו אתה, המ… “תלמיד־חכם שעבר עבירה ביום – אל תהרהר אחריו”, המ… אין דבר… אני יודע, כי לא תוסיף עוד… התורה שבך תחזירך למוטב, בטוח אני… ואם עכשו הלבנתי פניך בחינם – יהי רצון שלא תהא ראוי לזה לעולם… ואל יהי סופך, חלילה, מוכיח על תחילתך… פֶה… כאַב אני יועצך; עזוב, עזוב כסילותך… ועתה… למען ידעו, המ… עתה לך לאכול ארוחת־הערב. הלא יש לך מקום־אכילה ביום הזה?
ביום ההוא אכלתי בבית קלייטמן, ה“יום” הרע בכל “ימי”, וכשיצאתי אז אחר הארוחה מן הבית, שמעתי קול מאחורי:
– זהו בעל־הפתקאות – כן! בעל פאות ארוכות ואפיקורס!
– פטרן ופתקאות! לא הא ולא הא – לא עולם הבא ולא עולם הזה – פטרן, חַה־חַה־חַה – והלא גם זה איש.
למחר יצאנו, אני ועובדיה, לעיר מולדתנו.
י
נסיעתנו זו לביתנו היתה במחשבה תחילה כדי לנסוע משם אחר החגים לאיזו עיר גדולה ולהיות לאנשים. ואולם שני החדשים ששהינו בצ., השיבו את החלטתנו זו אחור.
אחיו הקטן של עובדיה חלה. חרדת האבות לבנם הבכור גדלה על ידי זה. ולא יכול זה האחרון לעמוד בפני אהבת־אבות כזו וישאר בביתו.
וגם אני לא עמדתי אז בקשרי המלחמה. הוודאיות שלי היו אז עדיין רופפות מאד ולא יכלו לעמוד בפני רוח מצויה. בחיצוניותי נעשה רק שינוי קטן מאד, עד שלא הוכר מה שבלבבי כלל, ובכן נחלתי בעד תורתי והנהגתי הטובה כבוד ואושר. ויצרו של האדם גדול ממנו. התהילה, שפיזרו לי מסביב, נהגה בשבי את “התחמצותי”, שנסתרה במשאון. ואולם גדולים מזו, וגם מהוכחותיו של אבי ש“התורה היא הסחורה היותר טובה”, היו רחמַי על אמי. בחייה הקשים, המלאים עלבון ותלאה, הרי אני, בנה יקירה, תופס מקום גדול. כל נחמתה – אני הוא. הוויתה היא אך צרה, רק עוני, רק בוז וחרפה. שבעה היא מהומת תמיד, אויר מעופש, תלאות ויסורים. כל היזק מצוי, כל קדירה נשברה עושים אותה לאומללה. ומחלות הילדים, וגסות הבעל, והיגיעה, שהיא יתירה מכוחותיה… והכוכב האחד בחייה – הגם הוא ידעך? לא! אסור לי להיות אכזרי כזה! לא אעזוב את בית אבותי. מי לי בלעדיהם? הכל לא חשכו מפני רוק, והם מרגישים אהבה לי. האבעט בם? לא, לא אהיה קשה כארז. אלכה באורחותם – וייטב לי.
ובכן, נשאר עובדיה בצ., ואני לא נסעתי לעיר גדולה להיות לאיש, אלא יצאתי שנית לעיר קטנה, ל“קיבוץ” של בטלנים. ובלבי גמרתי, שלא יטרידני שום דבר, שארחיק מעלי כל ספר חיצוני, המטיל איבה בין האדם ובין אביו שבשמים, שאהיה ככל ה“לומדים” שבקלויז, ואלמד ואלמד ואלמד…
עת ממושכה קיימתי את נדרי זה. ואולם יין מכיון שנתחמץ שוב אינו נעשה יין.
אבני החומה הבצורה והחשכה כבר פוצצו את ראשי, כשנשמטו אחת אחת. העמודים נהרסו. ביסוד עלה רקב והעש אכל גם את לבי. היעמוד הטיח התפל אשר טחתי?
סימן לא־טוב היה זה, שאף בכל הימים, שהתנהגתי כמשאת־נפשי אז, בלי מרידה ומהפכה, היה מצב־רוחי דומה, בכל זאת, כאילו לקחו עלם עדין, אמון עלי תולע, ושלחוהו לבין אנשים פראים לעבוד עבודת־פרך, והוא מתהלך ביניהם מַשמים… סביבתו אינה יודעת את יחשו, את רגשותיו, את צרכיו, והוא אינו יודע למלא את חפציהם… והוא מתהלך קודר בלחץ־יגונו, שומם במר־רוחו…
אני השתדלתי אז להשלות את נפשי, כי ישרה דרכי ללמוד הכל הלכה למעשה, ללכת בעקבות ה“ראשונים”, הנעלים בפשטות סברותיהם על הדרוש המעוקם והפלפול המחודד של גאוני ליטא ופולין האחרונים. ובזה נתתי מקום לחברי לחוות את דעתם על מידת “יכלתי ללמד” ב“אֶט”, לרוב גם בלי “אף על פי” בתחילה… ועוד היה דבר, שלא יכולתי לוותר עליו, וגם הוא גרם, שיבטלו אותי חברי: “מצות ישוב ארץ־ישראל” ומעשי מחזיקיה, כלומר “חובבי ציון” של תקופת עריכתי את “המאור הקטן”.
הסופיזמים, שבהם החזקתי מעמד בעולמי הישן, באו מאליהם, מעומק מלחמת קיומי הרוחני: הן אני הקרבתי את כל חיי במקום הזה – ואיך אעזבו? זה היה מעין מעמד הנפש של משחק בקוביה, כשהוא רואה את רכושו והנה הוא הולך וכלה מרגע לרגע – קשה לו לעזוב את המשחק לגמרי. הון רב כזה אבד לו עד עתה – וכל זה יעלה בתוהו?
כשהיה נופל לידי אחד מן “הספרים הקטנים”, לא הייתי יכול להבליג על תשוקתי וקוראהו; קוראהו – ומבקש בכל כוחות נפשי סליחה על המעשה הרע, שאני עושה לנפשי.
מספרי חכמינו המתפלספים, ממשיכי המוסר של “חובת הלבבות”, לא יכולתי לזוז. לפרקים התגברו עלי בעוז איום ההרהורים על האלוהות ועל הצורך הגדול להתחיל חיים אחרים: להתפלל ביתר כוָנה, שלא לדבר כלל חוץ מדברי תורה, להיות נהנה מיגיע כפי, שלא להסתכל בנשים, להיטהר, להתדבק ולהתקדש.
ויש שהייתי מדבר משפטים אל עצמי על שאני אוכל משל אחרים. ר' פנחס בן יאיר לא בצע מעולם על פרוסה שאינה שלו. וביחוד אחרי שאני הרי איני כאחרים.
מובן מאליו שכל זה היה מעורב ברגשות פחותים, בתנועות נתעבות ובמעשי הבל. תולדות טבעי ותוצאות תנאי חיי בעת ההיא. אור וחושך, טהרה וטומאה, קודש וחול שימשו בערבוביה.
ויש שהיה עולה על דעתי פתאום להיכנס לביתו של אחד ממשכילי העיר, להראות לו את שירי ולספר לו על הכל:
– אל תראני, – אגיד לו, – שאני בן־ישיבה בחיצוניותי, שלשון־עילגים בפיו. לא למדתי לדבר צחות. נשמה לי, אדוני, נפש ולב לי. לב הומה, נפש שואפת לאור…
ככה אגיד לו!
והימים עוברים, חולפים…
כבר מלאו לי שבע־עשרה שנה…
ואני יושב בקלויז…
– – –
לאחרונה בא הקריזיס המוחלט.
נהרס המקדש, נסתר הכותל, נפנה המקום. הבעירה ללהב יצאה. כלו ימי שחרותי…
נפתרה השאלה. יהי מה – עלי לעזוב את בית־המדרש לגמרי, לבלי שוב אליו עוד. לנסוע ל־N, עיר הפלך, כדי להשתלם בלימודים.
וצ., עיר מולדתי, עומדת על הדרך, העוברת מעיר ה“קיבוץ”, שבה למדתי, אל העיר N. וכשנסעתי ל- N, הוכרחתי לסור אל בית אבותי.
המסוה שהוכרחתי לשים על פני כשהייתי בבית אבותי, היה קשה לי מאד, אך אני הצדקתי את עצמי; הרי לא להנאתי אני מצטבע, אלא לשם מנוחת אבותי, שאף על פי שהם “מורדי אור”, עם כל זה אין לי הרשות להרעימם, ולהרעיל את חייהם. ולכאורה עלה הדבר יפה: אני עוד לא הורגלתי להתנהג בחפשיות, לשבת ב“גילוי־ראש”, לאכול בלי ברכה, וכדומה מן הנוגע למעשה. ואולם השינוי ברוחי, “הגדול כתהום”, התפרץ החוצה למרות כל זהירותי.
– ובכן, חזרת רק על “סדר־מועד” בחורף האחרון? – משוחח עמי אבי ביום הראשון לבואי – המ… אבל… כמדומה לי שב“סדר־מועד” וב“בבות” היית בקי עוד לפני שתי שנים, אַה?
– חֶה… – אומרת אמי בתוך כך וידיה חבוקות על לבה – ירמיה…
– מה את רוצה, אמא? – אני משתדל להנעים קולי, שמח על שהפסיקה את השאלה בדבר לימודי.
– שומע אתה?.. זה עתה טיפלתי בארגזך…
– נו?..
– חֶה… אני אמרתי… אביך אמר… תבוא מלובש הדר… הלא תלמידים היו לך שם בישיבה… והנה… רק ספרים…
– ספרים? – מתעורר אבי – איזו ספרים?
– ספרים!.. “על פרשת דרכים”…
– מה זה? “שאלה ותשובה”?
– לא.
– ובכן אמור: “ביכל”! מה זה אתה אומר: “ספר! ספר!” אמור: “ביכל” – וידעתי…
אז מתחילה אמי לזכור, כי כשבאתי בפעם הקודמת היו בארגזי “יורה־דעות”.
– נו, חדלי, חדלי מטענותיך! – יגער בה אבי – הלא רואה את, שהוא עסוק במחשבותיו ואינו שומע אליך… לא, ירמיה, באמת… אמנם, כסף לא שלחנו לך, אבל הן מצאת דיך לקנות סמרטוטים, במחילה מכבודך… אל תדמה… איני צועק עליך על זה, חלילה: כספך הוא… ואולם כיצד אדם מתהלך ערום?.. ערום ממש כביום היוולדו… הלא רק בגד של חול לעורך… הלא חרפה וכלימה לפני הבריות…
– אוי לי! – נושאת גם אמי קינה – במה ילך לבית־המדרש?
– היום אני חושב שלא ללכת כלל… – מתפרץ רצוני מפי למרות חפצי ואני מתחרט תיכף ואורר את איוולתי.
– באתי מן הדרך… והאויר לא טוב… – אני מנסה לתקן עוָ תתי.
– אבל בית־המדרש הלא אינו רחוק מביתנו! – קוראים אבי ואמי בבת אחת.
בבית־המדרש אני מנענע בשפתי וקולי לא ישָמע. בשעת הפנאי אני מעיין ב“עין־יעקב” ו“מדרש”. השמש שואלני, באיזו עליה אני בוחר ומקבל מענה: איזו שתהיה; מאי נפקא מינה?
היתה רוח אחרת אתי.
אז התחיל אבי מנענע בכתפיו ולהתנפל בכל עת מצוא, על הרוב בלי שום קשר וסמיכות, על אלה הבוערים בעם, שמבקשים השכלה…
– יד־ע-נות… – היה הוא ממשיך מלה זו בנגינת בוז – שוטים! למה? הלא להיות רופא קשה ליהודי בזמננו… אלא מה? לכתוב כתבי בקשה? הלא רואים אנו את אשרו של פינחס הכתבן… הוא גווע ברעב ממש…
– כתב־בקשה, ירמיה, – היה הוא, לאחרונה, פונה פתאום אלי – כתב־בקשה אפשר להשיג בזהוב ודף גמרא מחירו רובל!
הוא ניסה גם להניאני מנסיעתי ל־N. מה אעשה שם? מוטב שאשאר בעיר מולדתי ואלמד בישיבת הרב החדשה (ר' חנן־נתן יחשוב לו זאת לכבוד וישמח על זה), אקח לי שנים־שלושה תלמידים, ארויח מעט כסף ואתפור לי בגדי שבת. הלא רואה אני, שגם עובדיה עושה כן…
– אבל פה לא אלמד כדבעי… “הוה גולה למקום תורה”… ב־N. “קיבוץ” של מאה בחורים… ובכלל איני מבין… אני הולך ללמוד!..
– שמעני ירמיה, אל תיתמם עמדי, אל תונני!.. אני יודע את כל אשר אתך, ירמיה. אני יודע כל זה היטב, יותר ממה שאתה יודע בעצמך… הנה תקותנו, יהודית!.. אלימלך אמר…
– אני איני מבין, מה אתה רוצה? אני הולך ללמוד!
אבי מביט עלי במבטו האלכסוני.
– אתה הולך ללמוד!..בוודאי אתה הולך ללמוד! וכי מה יש לך לעשות אחרת? אבל איך תלמד? העיקר, איך תלמד!.. אז לא מחיתי בך לנסוע, אבל עתה… אין אני מוציא עליך, חלילה, שם רע. אדרבא, אתה חפץ לעסוק בהשכלה מעט – נו, נו!.. אני איני ישראל מלמד־דרדקי, אני מבין, שבזמננו – אם לא לבלות על זה זמן – אין רע… לדעתי, עם חסיד תתחסד ועם משכיל תתמשכל; טוב, אם תדבר עם אנשים כאלה – הראה להם, שאתה מבין גם בענינים שלהם ותכסם כלימה… ואני הרי לא אהיה לשטן על דרכך זה גם פה… התלָמד קצת… גם עובדיה מתלמד… ואולם למה לך לנסוע? אם תהיה עתה לרב – אלוהים הוא היודע… ובכן, בחור “בעל־הביתי” – ברוך השם!.. אני איני מתאונן… תל־מד פה – ממשיך הוא בלשונו.
– מדוע לא, בני? מדוע לא? – מסייעת לו אמי.
– לשוא כל הדיבורים! – מתעקש אני – פה לא אוָתר…
– אבל סע, סע לך!.. מי עוצר בך?.. לך בדרכך אשר בחרת לך… עשה כל מה שלבך חפץ… אני רואה, כי חכם אתה בעיניך ממני אלף פעמים… פילוזוף!.. בשם אלוהי ישראל… סע… אפס אל תתחרט, ירמיה, אחר־כך! זכור כי תינחם באחריתך!..
אני הייתי בטוח שלא אתחרט. ניסיתי לפתות גם את עובדיה, שיסע עמי, אך הוא לא רצה.
הוא מילא את תפקידו של חצי־משכיל בעיר מולדתו, שמסית לחתום על עתונים עברים, מריץ קוריספונדנציות, מלמד בחשאי את נערי הישיבה תנ“ך ודקדוק. אמו ראתה בחוש את תועלתם של אותם הדברים, בהיות שעובדיה שלה היה כותב אדריסות, “מקבל את הפוסט”, וכשנקרא פעם ר' חנן־נתן אל פקיד־העיירה בדבר מאורע אחד ולא הבין אף מלה אחת מדברי השר – נוכחה עוד יותר, שגם לרב דרוש לדעת אותם הענינים, שעובדיה שלה מבלה בהם את עתותיו. וכמו שאמרתי כבר, לא היה גם ר' חנן־נתן נאמן לעצמו ביחוסו אל עובדיה. ואולם נקל היה לשער, שאין הדבר עולה להאב בלי עינויים גדולים. בעידן דריתחא היה קורא לבנו “קונדוקטור” ו”אגֶנט"…
פעם נזדמן לי להיות עד־ראיה למחזה כזה. הרבנית דיברה על אודות אחיו הקטן של עובדיה, שהיה חולה מאד. היא לעגה לעצת הדוקטור, שיעץ כי ימעיט הנער בלימודים. רק “גוי” יכול לייעץ עצות כאלה. לו נקל הדבר. באמת, אין הרופאים יודעים דבר. רופא אחד ומיוחד יש לנו ורק עליו צריך להישען. והרי לא שמעו לו, לה“שמוקטר”, וכאב־ראשו של מנדלי הוקל! ברור כשמש, שאין זה אלא עין־הרע, ויש לקרוא לר' ישראל מלמד־דרדקי, שילחש עליה. הוא מומחה לאותו דבר.
– אֶט, עין־הרע… – רוצה עובדיה לעשות נחת־רוח לחופש דעותי.
– מה?! – התעורר ר' חנן־נתן, שהיה זועף בלא זה – מה? אתה כבר אינך מאמין גם בעין־הרע… “קונדוקטור” שלי!.. הגמרא מלאה לחשים וסגולות… רב אמר: תשעים ותשעה מתים בעין־הרע… והוא ה“אַגנט”!.. אלמלי, לכל הפחות, היתה בך דעת להתבייש בפנַי… בפני בנו של שלום גציל – אַה, גם אתה פה ואני לא ראיתיך – נו, שם ביניכם לבין עצמכם תדברו לכם דיכם על ה' ועל משיחו… המ… ירמיה, גם בך טעיתי…
אני אמרתי אחר־כך להשתמש במחזה הזה:
– מצבך, עובדיה, בלתי טבעי הוא; אנוס אתה להצטבע ולכסות את מחשבותיך, ושם!..
– לא, ירמיה, חדל מלדבר הבלים. ראשית, אתה מבין בעצמך, שאבותי לא יתנוני לנסוע. הם שרויים בצרה… האוכל למרות את פיהם?.. ובידי – רק חמישה־עשר רובלים.
– ובידי הלא גם חמישה אין…
– אין מביאים ראיה מן השוטים! חַה־חַה־חַה… לא, ירמיה, באמת, מה אעשה בט"ו רובלים? ועוד זאת… התדע מה שאגיד לך?.. אני ירא שמא אשאר קרח מכאן וקרח מכאן…
– בוודאי!.. הוא הדבר שאני אומר…
– לא, לא זאת כונתי… אני אומר, אני רוצה לומר, כי טוב היה לי להתחיל ללמוד… באמת… התבין? בתמים…
– מה ללמוד?
– ללמוד!
– כלומר, לפנות עורף ל“אפיקורסות” ולקבל סמיכה?
– ובאמת, ירמיה, מה אתה מדמה… אני אגלה לך את מחשבתי, שבאמת… טוב היה אלמלא עזבו המשכילים את הרבנות, כי אז ניצלנו…
– נו, נו, בבקשה ממך… לדעתי, טוב ר' ופסי של גורדון אלף פעמים מאותם הצעירים שאנו יודעים, מן הצבועים ימח שמם! טוב צפרנם של התמימים המחמירים מכרסם של הצבועים המקילים, ה“שלמים”, כביכול, הקוראים בשם “דאַרווין” ו“בוקל”, ובשעת הצורך הם אומרים: אנחנו הרי יודעים אנו היטב את החברה ההיא; אותנו לא ירמו". ואולם נניח דבר זה. עתה השיבני רק על שאלה קטנה זו: כיצד אתה יכול, אתה שטעמת מעץ הדעת, לבלות זמנך בדיני קדשים וקורבנות, בדיני…
– ירמיה! שבועה, שאיני מבין את דבריך. האומנם תתן דופי בהתלמוד, שהיה תמיד החומה הבצורה של לאומיותנו בכל ימי גלותנו? האומנם שכחת את המאמר " ישראל ואורייתא", שכתבת בעצמך? גם אני איני מסכים להחומרות, שהוסיפו שלא כדין, אלא רק משום “ויש נוהגים לאיסורא”, אבל נגד התלמוד בעצמו!..
– נו, עובדיה, כנראה, עלי לנסוע לבדי…
ועוד לא עבר החג – ואני כבר הייתי ב־N.
יא
כן, עבָרי הוא עבר אפל ואומלל ושפל, מפני שהוא שלי, עבר של איש כמותי; ואולם במידה ידועה הרי גם אני – אני, מפני שעבר כזה לי, עבר של קטנות, עבר אפל ואומלל ושפל.
עתה אומלל אני בהכרח, מפני שחושב אני, והמחשבה מביאה לידי סתירת האילוזיות – ונוטלת את החיים. מאז ומעולם שונאים החיים את ההכרה וההתפלספות, מפני שהאחרונות הן אויבותיהם היותר מסוכנות, צרותיהם היותר נוראות, תקיפי עלמא הדין, הרוכבים והמנהיגים מצד אחד, ועמי הארץ, הנשים והאמונות ההמוניות מצד שני, שונאים תמיד ותדיר את הפילוסופים ואת תלמידי־החכמים, ולא בלי סיבה. האדם רוצה לחיות, ובהרגישו שהוא תלוי במה שחוץ ממנו, בכוח אחר, העושה הכל “כרצונו”, הרי הוא רותת וחרד, מתרפס, נופל על פניו, מבקש הצלה וישועה, ומאמין, שהוא מוצאה. הלאה, איפוא, שוללי־האלים! הנה סוקראַטס – השקהו סף־רעל…
אבל אני מתפלסף אגב אורחא – די! – במה התחלתי? כן, בזה שאני אומלל!..
אומלל. הכל מכאיב לי והכל קשה לי. קשה לי אפילו להימלט מן הכזב וההתהדרות. התהדרותי מקבלת צורה מיוחדת ומתגלמת באופן מגוחך ומשונה. –
כן, כשאני מדבר עם איזה איש או בא לאיזה מקום חדש – הריני דומה בכל אמרותי ותנועותי, ואפילו בניד־שפתי וצלצול־קולי, למי שאומר: “אל תראני, שאני כך וכך… מוטב שתשנה דעתך עלי…”
וזהו תוצאת עברי, תולדת היותי תמיד במצב משונה, בין אנשים זרים, תלוי בדעת אחרים, עלוב ובלתי נחשב כלל…
תמיד… כן, במצב משונה הייתי לא רק בימי ישיבתי בקלויז, אלא, ובוודאי במידה עוד יותר מרובה, גם בתקופת “יציאתי לאויר העולם”, בשעה שגם קליפתי־מגיני לא היתה לי עוד…
לא רגשות גיבור־מנצח היו רגשותי כששבתי ממלחמת לבי זו, שארכה שנים אחדות. שפל הייתי בעיני מכל האדם אשר על פני האדמה. משפיל עיני וסובל עקת לב הייתי כשהתבונן אדם בי. אמנם, ידעתי, שיש לי כשרונות טובים. אבל מה אני? עני־ברוח גמור. מכל רכושי, אשר אספתי מילדותי ברוב עמל ותלאה, לא נשאר כלום. כקטן שנולד אני בשנת השמונה־עשרה לימי חיי!
בעינים משונות הבטתי על כל איש שקנה דעת. יחס משונה היה בי לכל מלומד, לכל משכיל. מה אני לעומתו? אני, שאיני יודע לקרוא רוסית!..
ואולם רגשותי לא היו מעולם בעלי גון אחד: יחד עם הכרת שפלותי ואפסותי, יחד עם העצבות העמוקה והמיוחדה, שקיננה בי בעת ההיא, היו עיני נשואות אל העתיד, מרגיש בקרבי כוח ואון לנחול אותו. אף שמוח שמחתי מאד על העבותים הדתיים, שניטלו מעל רוחי, על החופש והדרור שקורָא לי, על העול שנפרק ממני. להתנהג בחירות מוחלטת, שלא להאמין בהבלים, – זו היתה לי דת חיובית ומענגת ביחד. הריקנות, שהשאירה השלילה אחריה בלב, לא נתגלתה עוד אז בכל נוראותיה. את כל תוקף היראה של הויה בלי אלוהים לא חשתי אז, ואפילו המקום, שנתרוקן בתוכי והתכווץ מכאב, המה לקראת החדש, שיבוא וימלאהו…
בשינוי־חיי, בבדידותי, בחצי־רעבוני חשתי איזה כליון־נפש, איזו התקרבות אל האידיאל, איזו שירה מרוממת. וכשהייתי מדבר עם איש על עצמי – ואני אהבתי זאת בעת ההיא – היתה נגינת דיבורי סוערת, כועסת ולפרקים כמעט מתייאשת (כמובן, בלב ולב…), אך בכל אופן לא מתאוננת, אף על פי שאז חסרו לי גם מעון, גם לחם, גם מורה…
כל היום הייתי תועה בקלויזים – רשויות־הרבים, שהיו פתוחות גם לפני. במקומות אלו הייתי פוגש רבים מבני גילי, ה“לומונוסובים” של רחובנו: איזו מהם היו חברי בבית־המדרש הישן שהקדימוני בעזיבתו. כולם היו לבושי קרעים ומראם חולני מרעב ממושך. אלי היו מתייחסים כמו לאח־לצרה ולמתחרה מסוכן כאחד. ואני הייתי מקנא בהם קנאה גדולה: מצחות־כובעיהם היו נוצצות, כעין אלו של כובעי הרוסים, וזה שלל מהם למחצה את הבעת־הפנים של חובש־בית־המדרש, בעוד שאני נחשבתי בעיני הכל לבן־ישיבה פשוט, מה שגרם לי דכדוך־נפש גמור. קינאתי גם בלשון הרוסית הנלעגה, שהיתה בפיהם, ואף על פי שהשתדלותם היתירה לדבר בלשון זו, יחד עם השגיאות, שגם אני הייתי מרגיש בהן לפעמים, היו עושות בי שרטת, עם כל זה – אני הרי אין לי לשון כלל, ואפילו לדבר כמותם איני יכול! והרי הם מדברים על איזו גונטשרוב וגוגול שקראו. גם אני, אמנם, קראתי, קודם שלמדתי את הקריאה הרוסית כהוגן, את הרומן “האבות והבנים” לטורגֶניב במקורו; אך, ראשית, לא הבנתי שם הרבה, מה שלא מנע אותי מלשפוט עליו במסיבת־רעים זו, ושנית, הבעתי את השם טורגֶניב גופו במין הברה “יהודית” משונה, עד שלא יכלו השומעים לעצור בשחוק. ואין צורך לומר, ששאר דברי חברי: שאלות חשבון מחודדות, “תשבורת” קשה, כללי־דקדוק מצוינים, בקיאות בגיאוגרפיה ומלות רומיות – כל זה היה לי כספר החתום. היה, היה במה לקנא!..
לאלה המאושרים היו גם איזו הוראות־שעה, משכורת של ארבעה־חמישה רובלים לחודש, בעוד שלי לא נשאר כבר כלום מזהובי האחדים, ושאלת עובדיה, ששאלני כשהיינו עוד בעיר מולדתנו, עמדה על הפרק.
איני יודע, מה היו רגשותיו של גיבור רומנטי במצב הזה, – אני נלאיתי כשעברו עלי ירחים אחדים לאכילת־ארעי וללינת־ארעי…
לא שהתחרטתי על איזה דבר – זה אי־אפשר היה בטבע הדברים; אלא שאיבדתי את אומץ־לבי. הימים עוברים. מורה אין לי. בהתלמדותי מעצמי איני רואה סימן ברכה. ישועה נדחתה ממני. מאין יבוא עזרי?
מר היה לי.
ואבי לא חדל מלזרוק בי מרה במכתביו. מפני מה מיהרתי לנסוע מביתי? מיד אחרי נסיעתי, בחול־המועד, קיבל הוא מכתב מאחד מאהוביו־ידידיו, מלמד־שדכן מק"ק ס. והמכתב ההוא, שהיה כתוב בשינוי, באותיות מעוקמות ממעל: “קרן תולדה דרגל” (כלומר: “קרן”, מה שהחל מפינת הגליון, הוא בסיבת ה“רגל”, החג), היה מונח בתכריך מכתבו של אבי יחיה “כדי לנקר את עיני”. –
וזו לשונו:
“אחדשה”ט כיאות לאו“נ, היה באתי במגילת ספר כתוב, היות ששמע שמעתי ותגלנה כליותי כשמן תורק שם בינך הבכור המופלג והשנון כמוהר”ר ירמי' נ“י, שנפשו חשקה בתורה והוא גולה למקום השערים המצוינים בהלכה, אמרתי יישר ויישר, ברך ד' חילו, ברם אמרתי אל לבי, לא טוב לאדם היות לבדו, חכמים צריכים חיזוק, וידוע שם הגביר הנודע הקצין מורנו ר' פינחס שליט”א בקוראי שמו האנדעלשטיין ממחננו, יחסן גדול ומפורסם בעשירות, תורה וגדולה במקום אחד, ולו בת יחידה מהוללת בכל המעלות שמנו חכמים יפה תאר ויפה מראה וכו‘, והיא כבת טו“ב שנה ועל פי האדמו”ר הי"ו מבקשין להשיאה, לכן אמרתי אם מד’ יצא הדבר וכו', והרי גלוי וידוע לפניך שלא שדכן ולא בן שדכן אנא, ורק מדעתך בשם לאו“נ רחש לבי דבר טוב וד”ל".
וביותר מצא אבי מקום להתנפל עלי ולהוכיחני על שאני מאבד בידים ממש אושר גדול כזה – הדבר יעלה בוודאי בגורלו של עובדיה – למקרא “העיקר שכחתי” של המכתב:
“ברם אמרינא צריכנא למודעי האי מאי שספרו הני בריונא בגנותיה והוציאו ש”ר על בנו המופלג שי' לא תהא כזאת בישראל, וחס לנו לזרעא דאבא אוקמיה גברא אחזקתיה וכו' שקפצה על בנו המופלג שיחי' רוגזיה של יוסי“ף דעת יוסיף מכאוב וד”ל ומאהבת הקיצור קיצרתי וד“ל והעיקר שיש להם הניה רבתא בלשה”ר דנא משום שעם בנך עולה בקנה אחד בן המו“ץ דמחנך וד”ל, באשר בכן אני מזהירך באזהרה לאזהרה אל תחריש מלזעוק אלי בדבר הזה תומ“י ואל תעבור ח”ו בבל תאחר כי בנפשך הוא, והיושב בסתר עליון" –
והיושב בסתר עליון ריחם עלי במקום שהייתי שם ושלח לי עזרתו מקודש. בתעותי מקלויז לקלויז התוודעתי אל בטלן זקן אחד, ישיש רצוי, מדבר עם הכל בסבר פנים יפות, “איש בלי מרה”, לעדות יודעיו. הוא אהב לשוחח עמי על מצב היהדות, ההולכת ומתדלדלת, על כבוד התורה, ההולך ויורד מיום ליום, על זכרונותיו בימים מקדם, כשהיה העולם בבחינת “ונר אלוהים טרם יכבה”, ועל אלה התיָשים דהאידנא, רחמנא ליצלן, שמכיון שהם קוראים “ביכלֶך” אחדים, מיד הם “מתהפכים”, בעוונותינו הרבים: אוכלים טריפות, מחללים שבת בפרהסיה, קרקפתם לא מנחא תפילין, משפילים עד עפר כל דברי התורה ועוד חושבים להם זאת לחכמה.
– ואנחנו מבקשים אותם בדמעות ממש: אחים! אתם חפצים ללמוד את ההיסטוריות שלכם – למדו באוות נפשכם; מי זה היה מוחה בידכם אלמלא ראינוכם עושים כל תועבה? חוסו על נפשותיכם!
הזקן ליבבני, וגם אני הצעתי לפניו את תלונתי על “ההפקרות העירונית”, הרחוקה מרחק רב, אף שהשתדלתי להוכיח לו, שלא הספרים אשמים בירידת הדת. ואף על פי שדיברנו בלשונות שונות וזרות זו לזו, חשבני הבטלן התמים ליוצא מכלל האחרים, ופעם השמיע באזני מין מונולוג כזה:
– אתה… אתה… רחימאי… באמת, לבחור כזה התפללתי. ועל כן חובתי היא, רחימאי, לגלות לך, שלדעתי לא תמצא פה את מבוקשך. “שעות ללמד לשון עברית”… לא, לא תמצא. אמנם, בטוח אני בך, שיודע אתה תורה זו הרבה יותר מאחרים, אבל החוצפה, חביבי, העזות, שהיא עכשיו העיקר בהוראה, אין בך… העויות של כלב אין לך… אינך “גלוח” כמוהם… זהו חסרון גדול… אבל – המתן… רעיון עלה על לבי… שבח לבורא עולם, אני תופס מקום בקלויז הזה… אני יושב פה זה כארבע־עשרה שנה… אפשר שיזדמן – אשתדל בשבילך… אַי, טוב!… טוב, כמו שאני יהודי… ראה מעשה ונזכר הלכה… לר' אברהם־שלום המוהל, ברחוב המקולין – אני אוכל על שולחנו ביום השבת זה שמונה שנים תמימות – נצרך “מורה” להורות לשון קודש וגמרא שעות אחדות ביום… ארבעה רובלים בוודאי, ואם אני אגיד, אפשר שיהיו כל החמישה!..
והוא דיבר וקיים דברו. החלטה תקיפה החלטתי, אמנם, מתחילה שלא ללמד גמרא – ויהי מה, אבל חזקה עליה האכילה.
ואז, כשהיה מצבי החמרי בטוח, התחלתי מאיץ בעצמי, שעלי לבקש לי מורה. קודם לזה התנצלתי לפני עצמי על שנמנעתי מחיפוש קשה זה, שהרי קמח קודם לתורה. ומכיון שנמצא הקמח – בעד ארבע שעות הייתי מקבל חמישה רובלי כסף – לא נותרה, איפוא, שום התנצלות…
אפס גם בלי התנצלות והונאת־עצמי עברו עלי ימים רבים ללא־מורה. לא הועילו כל החרפות והזלזולים, ששפכתי בעצמי על קטנות נפשי, רפיוני, ביישנותי, בטלנותי, לא־אישיותי. לא הועילו כל הקריאות: “עצל! סמרטוט!” – שקראתי לעצמי. יום רדף יום, שבוע חלף אחרי שבוע – ומורה אין לי.
ולא נשאר לי – לי, הראוי להיקרע כדג – אלא שוב לקנא בבני־גילי המאושרים, שכמעט לכולם היו מורים־מתנדבים. אמנם, לימים נודע לי, מה טיבו של אושר זה. אבל לימים הרי נודע לי גם ערך האושר של עוד הרבה דברים. ואולם באותו זמן, שאני עומד בו, היו בעיני כל לימודי הגמנזיון כעין מה שהיה ספר ה“תניא” לי בשנות קטנותי. כל גימנזיסט היה בעיני יצור מצוין, נעלה ממני לעין־ערוך, בן־עליה. וכל בן־גילי, שהיה לו מורה מתנדב, נחשב בעיני למוצלח בהחלט.
– לא־יוצלח לעולם לא־יוצלח הוא – לעג לי קליינשטיין – חַה־חַה־חַה, אתה לא נשתנית כלום ממה שהיית בעוד שהיינו בני־ישיבה… זוכר אתה? אז היית מבקש ממני תמיד, שאשיג “ימי־אכילה” בשבילך, ולי היו גם “ימי שילוּם”! עכשיו אתה שואלני: “כיצד משיגים מורה?..” גם זה איש! מפני מה השגתי אני מורה מיד, בימים הראשונים לבואי הנה? באתי הנה, דרוש מורה – מה עושה קליינשטיין? הולך אני ומתייצב על הדרך העולה מן הגמנזיון. גמנזיסטים הולכים משם. ניגשתי, שאלתי – והשגתי!
ואני עומד אחר זה שעה ארוכה וחוזר על המלה “סמרטוט” בלי שיעור. הלא אני יודע, כי בזה תלויים כל חיי, כי חייב מיתה אני על הזמן העובר חינם באשמתי, כי מחויב אני לעשות כמעשי קליינשטיין ודומיו, הגיבורים בעיני – ואיני יכול! דמיוני מציג לפני כמו חי את כל המחזה: הם יוצאים להקות־להקות, מלתחות־ספריהם ופנקסיהם על שכמם, משוחחים ביניהם, צוחקים, הכל מסודר, יפה, עליז, ואני – כתולעת בעיניהם, כתולעת ולא איש, זוחל, מגוחך, עלוב, נדכא… אני מבולבל וניגש אל איש רוסי… הלא אי־אפשר להבדיל, מי מביניהם יהודי… הוא לא יבין מה חפצי… אמנם, אלמלי הייתי איש – יכולתי לספר להם הכל על הסדר… כי בקלויז ביליתי כל ימי חיי, תלמוּדיסט הייתי, תלמוּדיסט… הן להם לא דרוש לספר הרבה… גמנזיסטים… ההם לא יבינו ללבי? אַה, לו ידעתי לדבר רוסית, לכל הפחות כקליינשטיין, לכל הפחות כמוהו… אבל גם עתה… מפני מה איני הולך? הוי, מה אני מתיירא? הן לא יאכלוני… הוי, סמרטוט, סמרטוט, סמרטוט!
ואני מחליט שטוב לי להיכנס לביתו של אחד מהם. שם, לעיני כל הקהל – הכל ילעגו לי, ופה, אם אגורש – אשבע חרפת יחיד. אבל, בכלל, מה איכפת לי, שאהיה לשחוק, אם על ידי זה אבוא למטרתי?! אמנם, שם, ברחוב, אולי היה נמצא מתנדב אחד… לא, בכל זאת, טוב להיכנס לביתו של אחד מהם…
אבל למי להיכנס ואיך להיכנס? לו היתה לי, לכל הפחות, איזו המלצה.
לאחרונה השגתי המלצה. ואחרי שעברו ירחים אחדים, אחרי תקופה של כניסות ויציאות בבתים, שתלמידי הגמנזיון או מורים פרטיים יושבים בהם, אחרי שובע־קלון של גירושים מבית־הכירים, של ריכוס־הכפתורים והכעכוע הקל לפני רגעי ההתראות, אחרי רגשי אושר מקבלת הבטחה טובה ורגשי יאוש מהשבת ריקם, סוף־סוף, אחרי ההכנעות, הציפיות, ההבטחות והדחיות, ההתנגשות השתקנים והביישנית עם משרתי הבתים, ההעזה של מסירות־הנפש לבוא אל החדר פנימה וכל רבבות הרגעים השונים, כשאלפי עלוקות מוצצות את הדם, – אחרי כל אלה נודע לי מה טיבה של התלמדוּת זו: כבר היו לי מורים אחדים זה אחר זה, וכולם היו מתחילים עמי מראש, וכולם התייחסו אלי באופן אחד וכולם דיברו עמי בקול ידוע – וכולם הראוני לדעת, כי לשוא עמלי, כי דרך זו לא תובילני אל המטרה לעולם…
הנה אני בא למעון מורי. הוא מלמדני שלוש פעמים בשבוע, אך פעם אחת – אורחים נמצאים בבית אבותיו; פעם שניה – חבריו נמצאים בחדרו, לפעמים גם איזו עלמה, ואני חושב לי לאושר לשוב על עקבי ושלא להיראות לפניהם; פעם אחרת – האויר טוב ביותר, ובכן הוא יוצא להחליק על הקרח או לטייל, ומצווה לבוא בשעה אחרת. אך הנה מצאתיו בביתו, אבל הוא צריך לגמור סעודתו או לשתות תה, והוא אומר לי להיכנס לעת־עתה אל חדרו. אני מתחיל שנית לנקות את נעלי. הניקוי בפעם הראשונה היה בהשגחת השפחה המפקחת על הסדר, ועכשיו אני מנקה כבר בהתעוררות־מעצמי, התעוררות נובעת מרגש היושר הטבוע בי. אחרי הניקוי אני מכעכע, נכנס אל החדר הריק ויושב על אחד מן הכסאות המהודרים בתנועתו של איש, שהוא מתיירא בכל רגע, שמא ישבר איזה דבר. בלבי מעין שמחת הנידון להילקות, כשנדחה מועד מלקותיו עוד ליום אחד. עוברים רגעים באי־נעימות. לחשוב איני מוכשר, ורק פגרי הרהורים מושלכים בתוכי, והם סובבים על הספר שקראתי כל אותו היום. כי, בהיות שיעורי מוכן עוד מן היום השלישי, לא שמתי אליו לבי ואקרא כל היום, מבלי יכולת להבליג על תאותי, למרות הקול שלחש לי במשך כל העת, כי נחוץ לחזור על לימודי ולשננם. כל מהלך מחשבותי והתרוצצות־מאוויי אלו חולפים ברור במוחי בשעה שאני יושב על הכסא בחדר מורי, והרי אני בעיני כפושע איום. חרפה וכלימה. הוא מלמדני חינם… כן, נחוץ לשנן עוד פעם את הגיאוגרפיה; לכל הפחות, את הגיאוגרפיה הארורה… מה זאת? האומנם אני כמכריח את עצמי? רצוני הלא צריך היה לבוא מאליו. הן לא ילד מתלמד בעל־כורחו הנני. אמנם, אין לימוד זה לפי שנותי, אבל איך שיהיה צריך הייתי להתמיד בזה, אם לא למדתי עד שגדלתי. אני מתחיל לשנן בכל־פה את שמות הערים, הימים והנהרות – ובמוחי אינו נקלט אפילו דיבור אחד. הצחוק העליז, המתגלגל מן החדרים הפנימיים, מרעימני מאד. הרגעים מתארכים, השממון תוקפני. אני מתחיל להתרומם ולשבת על מקומי חליפות. שעה עוברת ומורי איננו. רגע אני יושב בלי תנועה ומשנהו אני מתחיל להתנועע – ולבי בל עמי – על שיעור הגיאוגרפיה. לאחרונה יעוררני קול קאַפריזי דק:
– סליחה!.. איחרתי מעט… אפשר אינך פנוי עכשיו?
– בוודאי… רצוני לאמור: לא… אין דבר… אין…
אני מפסיק את עצמי ומכיר באיוולתי. לסליחתי הוא צריך!
– נו־ס־ס – הוא מתחיל
לבבי מתחמץ.
– השיעור הוכן היטב?
– כן… כמדומה… וכי אפשר שלא?..
– טוב… נו־ס… אם כן, הטרח את עצמך להגיד לי… – מסלסל מורי בשפמו, הגדל לו בדמיונו, ומחקה בקולו איזה מורה־יונית בגמנזיון שלו.
– וולודיה! – הדלת נפתחת וראשו של אחד מבני הבית נראה מתוכה – אני נוסע היום לנחלתנו שבגזלינקה. וכי אין את נפשך להילוות אלי?
– בנפש חפצה; תיכף!
אני משפיל את עיני ומשתדל, שלא יפיקו פני תרעומות. הן לא שכירי הוא. והוא שואל שאלות שונות במהירות אינו חושב לו לחובה כלל להסתיר את הרגשת העול המיותר, שהלימוד עמי נעשה לו בשעה זו. אמנם, ההמלצה שהבאתי היתה מאיזו נאַטאַליה ואַסיליובנה; להשיב את פניה ריקם אי־אפשר היה, אך לשבת חצי שעה עם בן־ישיבה מכוער, המגמגם בלשונו, גם כן לא נעים מאד. אני מהרהר בזה וזוכר, כי את ספר־הלימוד לא ראיתי זה ימים שלושה. מורי ממולל באצבעותיו ממעל לשפתו העליונה ומחריש, כלומר: אין הדבר חשוב…
– אני יודע… אני מבין… רק לשוני… מבטאי… השגתי ספר טוב… “החטא ועונשו” לדוסטויבסקי…
מורי מעיף עלי מגבוה מבט מלא רצינות ופקודה:
– אין מן הראוי להתפלסף קודם זמן. עכשיו צריך אתה ללמוד ולא לקרוא. ללמוד – מבין אתה? ללמוד ביגיעה רבה, לחזור ולשנן בלי ליאות. נו, לשנות את זה ולבוא מחר.
אני שבור לרסיסים. הן הוא צדק, צדק מאד. הלא גם ראשית־לימודים איני יודע; לדבר איני יכול; הטעויות בכתיבה עצמו מספור. נער בן־עשר יודע יותר ממני. ואולם מפני מה הוא בטוח כל־כך, שאיני מבין את סיפורי דוסטויבסקי? הרי בוודאי זו היתה כוָנתו. אמנם, אילו הייתי מבין את הלשון הרוסית יותר, הייתי מבין יותר את עומק הרעיונות. אך הרי גם עתה… איך שיהיה, עתה אסור לי לקרוא, אשנן כל היום…
את מורי האחרון, שהיה טוב מרעיו, עזבתי אני, ועמו יחד – את ההתלמדות כולה. פעם באתי אליו בשעה הקבועה לשיעורנו והוא לא היה עפ"י מקרה בביתו. אמרתי לחכות לו בחדרו, כמו שציווה עלי לעשות, אם לא אמצאהו בביתו. ואולם אמו, יֶנטה מרחוב היהודים, מהודקה בקורסט ומכוסה במגבעת, שתמיד היתה מתרעמת על שיש לבנה מגע ומשא עם הדלפנים, חסמה בעדי את הדרך בתנועת יד, ומבלי להביט בי הביעה, כי אברהם הלך לדרכו ולא ישוב עד שעה מאוחרת בלילה.
– מצותו היתה לחכות… – ניסיתי להתנגד.
– מרינה, סגרי את חדרו של אַלברט! – ציוותה ה“גברת” על אמתה.
מני אז לא יספתי לחַזר אחרי מורי־חינם ולהיטפל בלימודים היבשים, שקשו כל־כך על מוחי, אשר לא ידע דיסציפלינה מעולם. מי זה יכריחני? אני הרי איני מבקש בלימודים מטרה חמרית, איני רוצה לעשותם קרדום לחפור בו. רצוני הוא רק להיות אדם שלם. לדעת את העולם והחיים, את האדם ואת עצמי – האומנם כל זה אינו נקנה בלי ידיעת אלגברה? אקרא בספרים טובים – ומצא לי.
אז עוברים עלי חודש וחדשים בבליעת ספרים ועיכולם, מה שמהנה אותי מאד. שאלות מיתפיזיות, כשהן לעצמן, לא העסיקוני אז ביותר; חשובות מהן היו בעיני שאלות החיים, עניני ההתפתחות של האנושיות ויסודי החברה. עסקים עם מה למעלה ומה לאחור כמעט לא היו לי אז. עיקר נושא מחשבותי היה היחס שביני לבין החברה. אני דיברתי אז אל לבי, כי חיי הפרטיים אינם כלום וכי לאיש כמוני ראוי, או, יותר נכון, אין דרך אחרת, אלא להקריב את עצמי כולי לטובת הכלל. בזה יכולה אינדיבידואליותי להתגלם. אף מעין אמונה היתה בי, שהחברה ממתנת לי. החברה, כלומר: עם ישראל, האומה הישראלית, שבשבילה אני צריך לחיות, להמית את עצמי ולהיטיב לה, המצפה שאבוא ואושיענה. במה אהיה לה מושיע ורב – לא ידעתי. כמובן, הכרתי, שלעת־עתה עדיין אני לא־כלום, נער קטן ונבער, אבל ברבות הימים אתעורר ואקום… ואף הצטערתי: מפני מה נולדתי בעל תכונה כזו, שאין לי דרך אחרת, אלא לחיות בשביל אחרים – מוטב היה,, אלמלי הייתי אחר, מוכשר לחיות ככל האדם, להתענג על חיי הפרטיים, ואף על פי כן להתגבר כארי, לעמוד בנסיון ולהיות כולי קודש לעמי.
ואולם תקופה כזו, תקופה שבה הייתי מלא אידיאות, השקפות וידיעות חדשות, היתה פתאום מתרופפת ונחלשת ועוזבת את מקומה לרעותה: לתקופה של רפלכסיה, ספקות ושעמום נורא. הטובה דרכי? האין עצלותי בעוכרי? אני מתעצל ללמוד ככל האנשים, אין לי המכשירים לזה, ואני אומר: הענבים בוסר הם. ובאמת צריך הייתי להתאמץ ולהתגבר על הכל, להתאזר עוז ולהמציא רווחה לעצמי: להשיג מורה נאמן, או להתלמד בעצמי בהתמדה הראויה, ובכל אופן – שלא להישאר נחשל על אם־הדרך. ואפילו אם אין לי צורך בתעודות ומכתבי תהילה לשם עצמי, צריך אני, בתור עובד לטובת החברה, לתפוס מקום הגון, להיות אמיץ ברוחי ומאמין בערכי, להבריח את הקול הלוחש: יתוש קדמך… “אין לי כל חפץ, כל משיכה” – כלום התנצלות היא זו? כדי לשלול איזה דבר או לכפור בתועלתו – עלי לדעתו מראש, לעבור אותו ולהתרומם עליו, ולא לדבר בבלי דעת, לדבר ולחשוד את עצמי, לדבר בקול ספק, ברי ושמא – שמא לא עדיף…
וימי רגזנות, ימי קללה, ימים שאין בהם חפץ, היו באים עלי…
אני בא מהוראתי. מעוני הוא החדר הכללי של בעל־ביתי, כי בהיות הוא ואשתו סוחרים בדגים ורקבי פירות וכל היום יסובבו בשוָקים וברחובות ובביתם נשאר רק נערם הגיבן, שאינו יכול לרדוף, כאחיו, אחרי פרנסה – הם נותנים רשות לאדונים מוכשרים להתכווץ כמוני לתפוס “מקום” בדירתם בשכר איזו זהובים לחודש. אני לוקח את הגיאומטריה, פותח ומתחיל ללמוד בקול, אך כרגע אני נזכר, ש“קודם שיאכל אדם וישתה – יש לו שני לבבות”, ובכן אני חוטף פת לחם ולועסה באותה תנועה, שבני־אדם ממלאים איזה חוב מיותר, מעיין בתוך כך בספר וממלמל: “אה! לו היתה כף של תבשיל חם… הבלים!” אני מוסף להתרכז ולהביט בציורים, בעיגולים ובריבועים שלפני – וידי נמשכות בלי־משים מאליהן וחוטפות את טולסטוי המונח אצלי. אני מתעורר – והנה ספר־הלימוד ממני והלאה. “בשעת סעודה” – כך אני מצטדק. ואולם שעה עוברת, מן הלחם לא נשאר כלום זה כבר, ואת הספר, שלקחתי לקריאה רק בשעת אכילתי, לא הנחתי עוד. “נו” – אני גוער בעצמי, משתטח על הדרגש, מתעורר ושב אל הגיאומטריה, חוזר על מלה צדדית עשרים פעמים ומהרהר, כי טולסטוי צדק מאד במשפטיו, כי בסיפורי טשכוב יש אמנות הרבה ואמת הרבה, כי היצירה הרוסית כבדה ועמוקה מאד, כי מאושר הוא האיש, הקורא ספרי סופריו הגדולים בשפת אמו, כי אני בן לעם, שאין לו לשון וספרות – אומלל באומללים, וכי בעלת־הבית כבר רמזה לי זה לפני ימים אחדים בהלצה תגרנית, כי את הרובל המגיע לה לא תקח ממני בשטר, אלא דוקא ברובל כסף, כי אנשי סביבתי בזים לי על שאני אוכל לחם יבש גם ביום השבת, כי נעלי נקרעו פתאום ורגלי טובעות ברפש…
– הבלים! – אני גוער בי בשנית ובשלישית. ואולם למרות מה שאני מזרז את עצמי וממלמל: “עוד פעם… עוד פעם”, למרות מה שאני חוזר לראש לימודי פעמים אין מספר, למרות מה שאני מחפש במלון הרוסי־עברי ומוצא את פירושן של המלות הבלתי מובנות לי, – רחוקות ממני ה“תיאורימות” מרחק רב. מוחי מלא אֵד. שעמום כופר־בכל, מבטל־הכל ומשוה־הכל משתפך אל קרבי. – לעזאזל! לעזאזל! לעז־ז-א־זל!.. למה לי לדעת זאת?.. כדי לעבוד לטובת החברה? כדי לתפוס מקום? כדי להיות חשוב בעיני עצמי? יקח האופל את הכל!.. מה אני? אה, נלאיתי? נגע עָדַי ואבהל? ארוחתי לא השביעתני רצון?.. לא – “וכי מה אני אומר?” רצוני, כי להיטיב לאחרים יכול אוכל גם בלי דעת החכמה הזאת… אסובב בעיירות, אטיף כמגיד פשוט… טוב לי, שלא הסירותי עוד את קפוטתי הארוכה… טוב שיהיו פני כפני יהודי פשוט… נו, נו, נו!..
ואני שוקע בשממון שבוע, שבועים, חודש תמים. איני יכול לעשות כלום. ישן ימים כלילות. כמעט שאשתטח על הדרגש ואתעורר – בוקר!.. חמש־עשרה שעות רצופות ישנתי בבגדי ובנעלי. גועל־נפש. הראש מתפוצץ… כל אברי כואבים. רגשותי קהים. האדם החושב שבי גוסס. מלבד הנער הגיבן אין איש בבית. כוס תה אין. גם הלחם אזל…
אני מפהק, מתמודד, קם ומביט בעד החלון הפונה אל הרחוב. הנה תלמיד בית־ספר ריאלי הולך במנוחה. הוא שבע. דרכו נכונה לפניו. בהליכתו הוא מתלווה במבטי אהבה. ואני? ואבותי?.. ובכן מקנא אנכי!..
אני מתנפל שנית על הדרגש, עוצם את עיני ומקשיב רב קשב להלמוּת לבי העל־טבעית. שורות ונקודות שחורות־אדמדמות מרקדות לנגד עיני ויוצאות במחולות. ואני ישן כל היום…
ויש שהייתי מתעורר פתאום, בחצות ליל אחד של התקופה הזאת – ואיני מרגיש לא בחילה ולא צמאון ורוחי טהור וזך. מסביב אפילה ודממה; אגרופי קפוצים ובקרבי אנרגיה עזה, אנרגיה שלא ידעתי דוגמתה עד הרגע ההוא. במהירות בלתי־מתוארת אני מדליק נר, יושב על דרגשי ומתנפל על אחד מספרי הלימוד כנשר חש אל טרפו. “כן, כן. אני משתחרר מן הרוח הרעה אשר ביעתתני, סר מעלי השממון, אני יוצא לעבודה ולמעשה”. אני לומד שעות מספר בלי הפסקה. הכל צלול וברור. איזו שמחת עולם בקרבי. הכל ישנים ואני ער!
והנה בוקר. אנשי הבית מתעוררים לאכול ולבקש פרנסה. אני צריך לשתות תה, לסעוד את לבי בפת־לחם וללכת להורות את תלמידי. רעיון דמיוני חולף בי שלא ללכת היום. כסילות! היום – ומחר? יש צורך גם באוכל…
– הוי, יש צורך גם באוכל!
וכעבור איזו שעות – כבר אין אפילו זכר לאנרגיה ורוממות־רוח. זו העבודה – פיטום בפעלים ושמות של לשון מתה – שפת עבר – את אלה, שאינם רוצים גם לדעתה – הוי, מה מקהה היא את הנפש! והן גם לא אצדק בכעסי על מיאוּנם של העלמים תלמידי להכין את השיעורים: הם הרי אינם יכולים לרצות בזה; זוהי רק גזירת האב, שאינו יודע בעצמו למה לו זאת. ובעד מה אני לוקח שקלים נבזים? כשאני לעצמי אני מתחיל בחקירה: לשון לאומית, מפתח אל חיי העם ההיסטוריים. אבל חיים תלמידי מצא יותר עונג להשתעשע בשרשרת שעונו. הוא צוחק לו על נסיוני להביא מרדות בלבו. הוא יודע, כי לתוכחתי אין שום ערך.
– נו, ובכן, אינך יודע את ההבדל בכינויי־הפעלים לנסתר בין נוכחת ובין מדבר בעדו?..
– בכינויי הפעלים?
– נו, כן.. לדוגמה: שָמַרתי – שמַרתיו… התבין?.. ושָמַרת…
– ומה, פייאֶרמן – נכנס האב לתוך דברי ומביט על שנינו, כאילו הוא רוצה להיווכח, מי הוא החייב בזה, שחיים שלו מביט “כתרנגול בבני אדם” – אני כבר אמרתי: יותר טוב היה ללמדו להעביר את הסדרה. אז הייתי בטוח שידע, לכל הפחות, להיות יהודי. בזה הלא אין כל תועלת?
– היש צורך אפילו לדבר בזה? – משיבה בעלת־הבית במקומי – אני הלא יושבת־בית ועינים לי, ברוך השם, לראות את כל הנעשה. דומה דבר זה, כאילו לקחת שלושה רובל מדי חודש בחודש ולהשליכם אל תוך הרפש!
יב
עוּבדוֹת ימי חיי עוברות לפני. ברובן הן פרטים שונים קטנים ופעוטים, סותרים ומתנגדים זה לזה, אך הצד השוה שביניהם – שהם מוכיחים, כי איני גיבור…
אלוהים רבים ידעתי, אך אחרי כולם הרהרתי יותר משעבדתים. לא התמכרתי אף לאחד מהם בכל כוחי, בלי חצֵי ספק, בלי תולעת בלב…
היתה תקופה בחיי, שבה הייתי בבחינת קטן שהגדיל. הגדול שבי, שהתפתח במידה מרובה, שכבר היו לו תביעות שונות, שאף לקחת חלק בעבודה ציבורית, והקטן אויבו ואיש־מלחמתו התקומם ויקצץ את כנפיו: לאן אתה שואף – אתה, שעליך עוד לשבת על ספסל של תלמיד קטן!..
– כי איני גיבור –
חַה־חַה־חַה! ברגע זה צללתי אל נבכי דם לבבי, פישפשתי שם, ניקרתי וניקרתי וזה אשר העליתי: גם בנגינת דיבורי “איני גיבור” יש מין התהדרות והתרוממות: ראו־נא, אלוּפי הנכבדים, אני איני גיבור!
אכן נקרן אני ומחטט באשפתי. איני מניח כל הרגשה חולפת, כל הרהור קל ועולה מאליו, בלי ניתוח נוקב עד התהום. מחשבה קטנה אחת מעלה אבק־מחשבות, זו על גבי זו…
אכזרית היא נקרנותי. לו ראה איזה פרוֹקוּרוֹר את התנפלותי על הדרגש ואת גניחותי, ודאי היה דן אותי למיתה, מוכיח ברור כשמש, שאני הרגתי את הנפש, או הבערתי בעירה בכפר שוקט, – בשעה שבידי לא “טוב” ולא “רע”, ואני גונח, מתענה כרוצח, מעומק השעמום, מאימת היסורים – ומגודל הטיפשות…
הנה, לדוגמה, רגש־ידידותי לחיימוביץ. – לכאורה, מה מקום בזה לנקרנות? ובכל זאת כמה פעמים ניקרתי בזה, ניתחתי את הרגשותי היותר פעוטות, היותר מרפרפות – ומצאתי “פגימות”…
ורגש־משיכתי לאותה העלמה… לא, לא! איזו אהבה! מפני מה משתמשים בכלל במלה הנאצלה והיקרה הזאת לאותו הרגש, שגבר מרגיש אל איזו עלמה, לו גם יהיה רגש המשיכה הזה חזק, יוצר, מורכב, ולא תאוה ערומה ומשעבדת בלבד? ובכן… אך לא… אני שב אל חיימוביץ.
חיימוביץ! איזו מאות כברות־ארץ מפרידות עכשיו בינינו, ואולם עדיין הוא עומד לנגד עיני. זה הצעיר דל־הקומה וכחוש־הפנים, בעל העינים השחורות, הקטנות, הנמהרות, אשר כעין הבעת זעף להן, ושבכל זאת נשקפת מהן גם תמימות, תמימות משונה ומיוחדת, לא אוילית – ואולי כן. אני רואה ברגע זה את פניו, אני שומע את קול דיבורו המביא הוכחות – הרי הוא מוכיח תמיד איזו אמתיות – ורואה גם את תנועות ידיו העזות והמלאות התעוררות־עצבים. כן – עצביו רעדו תמיד. כל דבר פעוט, כל עובדה קלת ערך היו מעוררים בו ששון־השתתפות או קצף־התנפלות, התפעלותו היתה של ילד. כחלק מחיימוביץ מתרקם במוחי גם הפידז’אק שלו, הקנוי בשוק מוכרי בגדים, עם המעיל האדום, הרוסי, אשר מתחתיו.
כשאני מתארו ורוצה לעמוד על אפיו, הריני מייחס לו, למרות כל זהירותי, הרבה קוים ושרטוטים מאפיי אני, מפני שמצד אחד שוים אנו בדבר זה או אחר, ומצד השני אני סוביקטיבי מאד: לי נראה, שאי־אפשר לאחרים שלא להרגיש את הרגשותי ולחשוב מחשבות בצורה הידועה לי, ותכונתי זו גורמת לי לפרקים מצויים אי־נעימות במידה הגונה. זכורני את השעות, שהייתי מוכרח לדור בדירתו. הוא היה מרבה לדבר בעונג גדול, מפני שששון־החיים, המוטבע בטבעו, מחבב עליו שיחת רעים וחברתם. ואולם לי, שהאפשרות להתבודד, שלא להסתכל בפני אדם, היתה נחשבת בעיני לאושר מאין כמוהו בנשפים ההם – לי נדמה, שקשה חברתי על חיימוביץ מאד והוָיתי בחדרו מרעימתו.
חינוכו היה חינוך בני “בעלי־הבתים” העירוניים. עד ימי שחרותו למד בחדרים, ובחדרים של מלמדים מובחרים, מתוקנים. כמעט מורים, כי אביו היה עוד בעת ההיא איש אמיד וישלם למלמדיו שכר־לימוד הגון. הלשון העברית ורוח היהדות זרים לחיימוביץ לגמרי. “אנכי הלא גוי גמור אני” – הוא פתגם רגיל על לשונו. משנת הי“ג – הי”ד לימי חייו לימדוהו מורים פרטיים אותם הלימודים, שבני תרבות רגילים בהם וחושבים אותם להכרחיים בזמננו. אבותיו, שהיו אז כבר בימי ירידתם, שמו כל תקותם בו: הוא יקבל תעודת־בגרות, יבוא אל האוניברסיטה, יצא ממנה – וירויח כסף. אבל אין מזל לעניים: חיימוביץ נבחן בכל לימודי הגמנזיון אחת ושתים – ולא עמד בנסיון. בעד סגנונו הרוסי קיבל אות שתים, וחיימוביץ, המצפה לתפוס בזמן מן הזמנים מקום בספרות הרוסית הפרוגרסיבית בתור פובליציסט, היה מתנחם בעובדה שסגנונם של ביֶלינסקי וופיסאַרב לא מצא גם הוא חן בעיני מוריהם בשעתם. איך שיהיה, למרות הוכחתו של חיימוביץ, שהוא אינו “משורר ומייבב על תקוותיו כלו”, היה שבר־רוחו מורגש מאד. הוא הלא שם לילות כימים, חשך נפשו מכל טובה, נהיה ל“אות רומית” – וכל עמלו עלה בתוהו. אבל לנסות את כוחו בשלישית, כרצון אבותיו, לא רצה – ולפיכך עזב את “החכמה הקלאסית” לגמרי. אבותיו התרעמו עליו בלבם, אבל לעשות לא יכלו כלום. הוא אצל להם מחצית משכורתו. ותמיכתו זו חשב לו ל“חולשתו” האחת, לדבר האחד, שלא היה צריך לעשות: אלמלא סמך אביו עליו, אפשר שהיה מבקש לו עבודה.
אביו של חיימוביץ הוא אחד מן היהודים “הנאנחים ואינם עושים”, מין בריה, שהיא מצויה מאד בתוך “המפלגה הבינונית” בישראל. זהו אדם בעל עינים שקועות עמוק בחוריהן, פנים דלים וירוקים, זקן מחולק לחצאין מרוב משמוש בכף, ובידו מטה עבה. במטהו זה הוא סובב כל הימים בתוך קיבוצי אנשים ולפזמונותיו־סיפוריו אין גבול וקצב. אין קץ לציורי העבר שלו, זו תקופת גדולתו, כשהיה ביתו מלא כל טוב, והוא היה מכובד בעיני כל, כמעט מושל בכיפה. באמת לא היה אביו של חיימוביץ גם לפנים אלא אברך־פקיד באיזה בית־מסחר, מקבל שכר חמישים רובלים לחודש, רגיל למלא בהכנעה גאותנית אחרי דברי הגבוהים ממנו ולהזדעזע בכל אבריו כשאחד מן המשרתים הקטנים ממנו היה ממרה את פיו. אבל איך שיהיה – וכשאבדה לו לפני איזו שנים משמרתו זו, אבדה עמה גם דרכו בחיים. הוא התרופף, התבטל, התנוונה, נהיה למתפלסף, למצדד בזכות ההשכלה, ללוקח חלק באסיפות ציוניות ולהולך־רכיל בהשכלה וציונות גם יחד – בשעה שהוא מוצא זה לנכון. וה“לנכון” הזה, הבא לעתים מצויות מאד, אינו לשם תועלת חמרית דוקא, אלא כך… איזה שגעון נכנס בו בימי חייו האחרונים. מתגרת “שגעונו” זה סובלים בני ביתו המרובים הרבה, וביחוד הבנות, “הכלות הקשות לשידוכים”, המשתדלות לכסות על עניותן מעיני הבריות בהנהגה אצילית,בעל־ביתית, המסתירות במפה הלבנה שעל השולחן את חוסר הלחם. איזו רוח מרווה דמעות מנשב באותו “קן־אצילים”. “האב המשוגע” נכנס תמיד הביתה במין גניחה ממושכה ומשונה של חולה מסוכן. מי יודע, אולי הוא רוצה להצדיק בזה את אשמתו, הת הליכתו־בטל. אבל בני ביתו מתעבים אותו בשביל זה עוד יותר. הם שונאים אותו משום ששום דבר אינו מוצא חן בעיניו, כל מאכל לא ינעם לחיכו, והוא מתקצף, מקלל, משליך כל דבר מידו, מחולל צעקות, חרפות, חורבן, בכיות…
– אתה, פייאֶרמן, אינך יודע עוד את החיים! – היה חיימוביץ־הבן שופך את רוחו לפני אחרי חזיונות כמו אלה – אינך יודע כראוי את כל אי־הנורמליות האכזריה שבסדר הבורג’ואזי ורוחו. התבין? ברוח החיים הבורג’ואזיים. התבונן־נא: לפני אבי מציעים מקום־משכורת בחברת “לינת־הצדק” – והוא ממאן. התבין? מצבו עתה יותר טוב מזה! יכול אתה, איפוא, לשער בנפשך את הסצֶינה, שהיתה בביתנו בשביל זה. אחותי הבכירה התעלפה לאחרונה… הנה גם אחותי זו… תמיד היא צועקת, שהיתה בוחרת לברוח עד קצה הארץ, להיבלע באדמה, מלשבת בבית כזה, וכשהציע השדכן לפניה את יצחק הסנדלר – לא היה קץ לכעסה. העובד הישר הזה העיז להעטות עליה חרפה, לשלוח לדבר על לבה! לא, התבונן־נא: איזה “קומיס” נבזה, משרת בחנות, אם הוא יפרוש כנפיו עליה, תחשוב זאת לאושר גדול, וסנדלר – לא. עבודה מאוסה… אי, יהודים!
וכשהיתה התמרמרותו יוצא מחוגה הפרטי ונעשית בינינו לתוכן כללי של שיחה, הייתי משפיל את ראשי ומעיר בלחישה:
– ואנחנו, חיימוביץ?
– מה אנחנו?
– אנחנו – וכי אנו טובים מהם? צועקים אנו: עבודה! עבודה! – ומה שאיפתנו באמת? כלום עובדים אנחנו? כלום אנחנו אין אנו חיים חיי בטלה, מוכנים ללחך־פנכה ולשרת את בעלי הכסף?
בעת ההיא, בראשית התוודעותי לחיימוביץ, היה טולסטוי הנביא של האדם שבי. אמרותיו הפשוטות, ההגיוניות, הרַגָשות, היוצאות מעומק הלב, ההתנפלויות הנלהבות על קלקלת הציביליזציה, על המדעיות הגאיונה על האמנות הכוזבה, על רקבון חיי הכסף, – כל זה עשה עלי רושם עז מאד. אני הייתי אז נער שמחוץ לעולם, מבקש אמת; מכרים היו לי במספר קטן, מכרים במקרה; חברת אנשים תדירה לא יכלה להיות לי, מהיותי מתבודד בכונה, קשה להתוודעות, ביישן עד לקיצוניות, ביישן מרוב אהבה עצמית ומקטנות נפש גם יחד. ואולם יחד עם זה הרי הייתי בעצמי “עולם קטן”, עולם מיוחד, – ובעולם זה משל הסופר הרוסי, ש“צלל במים אדירים והעלה פנינים בידו”. אני ראיתי אז את אירופה החולה, המעוקשה, הרשעה, האומללה, הנמקה בעוונותיה… והנה נגלה נביא־לגויים, המלמד איך לחיות, המלמד ש“החברה אינה אלא קיבוץ אנשים פרטיים, ואם כל איש ואיש יתאמץ להרגיז את יצרו הטוב על הרע, לקנות השלמות הגמורה, לקחת מעט ולתת הרבה, לאהוב את כל הבריות יותר מנפשו, – אז הרי יבוא הקץ לכל השאלות הארורות. על לבי אני, שהייתי מחטט תמיד בפנימיות נפשי, שלא ידעתי את ההמון־החיה בעל־מיליוני־הראשים, הנורא והמדכא, שראיתי את כל בני־האדם שבעולם בדמותי ובצלמי ונדמה לי, שכולם רק תועים הם באשמת מי, – אני שלא התנגשתי עדיין עם אותן העובדות, העומדות וצועקות: “מעוות לא יוכל לתקון”, שהתרגלתי לחשוב את עצמי למחייב העולם ומזכה העולם, – על לבי אני נתקבלה התורה הזאת בכל תוקף. אמנם, שאלת " ואחר־כך?” נשארה על עמדה למרות כל הכרכורים: אבל אימת השאלה מצויה רק בסדר שאנו חיים בו; ברם אם תשלוט “מלכות השמים” על הארץ, אז הרי טובה תהא ההויה בכל אופן. הרע המקורי עוד היה, כאמור, זר לי. על כן לא נתעוררה בי אז מחשבה כזו: כיון שבני־האדם “בוחרים” מאז ומעולם לחיות כך ולא באופן אחר, לרדוף אחר ההבל, למכור את אחיהם בעד שרשרת זהב, להעמיס כל מלאכת עבודה על רעיהם, לשלוט איש באחיו ולהמציא בכל מקום ובכל זמן תנאי־יסורים; כיון שמאז ומעולם מעלים את הטובים על המוקד, רוגמים את הקדושים באבנים, נותנים ללעג את הטהורים, והצחוק הפרוע, צחוק־ה“נצחון” של העיוורים־הנטבעים מצלצל באויר, – שמע מינה, שההויה בכלל היא דבר אכזרי מאד, דבר נבער ובהמי, והמכירים את אכזריותה ובהמיותה של ההויה הם־הם החולים, בעלי־המום, שלהם אין באמת כל חשבון לחיות, לא רק אם נטל עליהם להיקלע בכף־הקלע, אלא אפילו אם מזלם גרם להם לקחת חלק במשתה־הדם. כן, אז לא הבינותי זאת. עדיין לא הוסרה אז המסיכה מעל פני הבריאה… עיקר ה“רע” היה אז בעיני – מה שאני אוכל לחם ובצל בכל יום ועבודתי בשביל הבריות היא רק הוראת הלשון העברית – עבודה המוטלת בספק – ועל כן ניסיתי לסובב את בעלי־המלאכות שבעיר, את הנגרים, החייטים והסנדלרים, ברגשותיו של איש, שהחליט להחליף את כל דרכי חייו, וביקשתי מהם לספחני אל עבודתם בתור חניך. מובן מאליו, שעוררתי בבעלי־המלאכה רק תמהון, חשד ולעג… כן, במה אני עומד? לאן נטיתי מעניני? ראה־נא, כמעט מבלי־משים אבדתי דרך ורשמתי עובדה צדדית, שאפשר היה לדלג עליה, כעל רבות מבני גילה, ובפרט שעכשיו, אחרי שאני רחוק מן ההשתחויה לפני “העבודה וכהניה”, איני יכול להאיר אותה, את האפיזודה הזאת, מכל הצדדים. עתה נדמה לי, שהיה בזה הרבה ממעשי ילדות ומן ההתהדרוּת. אך בוודאי היו בזה גם הרבה “יסודות אחרים”. בקיצור, אני שב להתדבקותי בטולסטוי ולוויכוחי עם חיימוביץ. זה האחרון היה תנא ופלג עלי בנידון זה. הוא צידד בזכות ההשכלה והמדע, הוכיח את תועלתם, האמין בפרוגרס שיבוא, צוַח, כי טולסטוי הוא רק “אציל בעל־תשובה”, גראף גם בשיטתו החדשה, כי הנהגתו אינה מתאימה לדעותיו, כי אוהב הוא את ההתמהה, כי הוא מייעץ את גראפיו־חבריו להיות לסנדלרים, אבל מה יעשו, לדעתו, הסנדלרים מחוסרי־הלחם? כיצד יוטב מצבם על ידי זה? חיימוביץ נהיה לבסוף בעצמו לפועל בבית־חרושת, אך הגורמת לזה לה היתה שיטתו של טולסטוי.
עד כאן קצת בנוגע לעולמי הכללי. פה היה איש־ריבי מתווכח, מביא הוכחות, מצטט ז’ורנאלים רוסיים ואשכנזיים, קורא: “מארכס אומר בספרו… אנגלס מחליט מאמרו… בָבֶל הראה בדרשתו”… אולם שונה היה יחוסו של חברי הלז אל עניני עולמי היהודי, העולם שהיה מיוחד רק לי ואין לחיימוביץ חלק בו: אל הרהורי על “הבנים שגלו מעל שולחן אביהם”, על הטרגדיה ההיסטורית הגדולה והמשונה של עם עתיק־יומין גוסס שנות אלפים, בוער ואינו אוּכל; על מלחמת אידיאליו והבנתו את העולם, האדם והחיים – עם הסתכלויות־בעולם זרות; על בניו המצוינים, הנרקבים במרתף או עוזבים אותו, הולכים לעולמות אחרים וזכרונו משתכח מלבם; על הבוז והעוני שכל העולם מנחיל את הגאון כפוף־הקומה הזה; על התעוררותו לתחיה ואפשרות־גאולתו ופדות־נפשו; ע“ד ספרותו ומחשבתו המתפוצצות והמפרפרות… מובן, כי לידי רעיון מעשי ממשי, כלומר: לידי ציוניות במובן המקובל והגלוי של מלה זו, לא יכלו הרהורי המרפרפים האלו להביאני. החלק, שלקחתי בעבודת הציוניות, היה אז מוגבל ומשונה גם מפני שאני חסר תכונותיו של עסקן חברתי, תוצאת נטיתי להתבודדות, להסתכלות וניתוח, וגם – מה שאחת היא – מפני שדעותי על היהודים והיהדות היו ספקניות ביותר. יש שהיה גובר בי רוח ה”כלליות“, ההתרוממות, כביכול, על כל עסקי העמים והלשונות והמדינות, ואז הייתי רואה רק דרמות של אנשים סתם ולא של אברי אומה אחת, נתונה במצב ידוע. “תחיית האומה… יצירה עברית… ספרות בלשון עברית… אידיאלי היהדות… הכרה לאומית… התפתחות על־פי רוח העם…”, – כל זה היה מתעופף מהבנתי במצב־נפש ידוע ומתהווה לרז ותמוה. מה אני משקיע עצמי במלים? מה היא הגדלות, שאני רואה בעמי? וכי באמת צריך אני לדאוג להתקיימות תמונת הלאום? וכי באמת נוגעתי לי התקיימות הלשון הנשכחת? וכי תלמידי טולסטוי דואגים לכיוצא בזה? הלא העיקר היא השתלמות אינדיבידואלית והשאר – רק סופיזמיים, משחק כלי המבטא! טרגדיית היהודים – זוהי רק טרגדיית החלש בעולם המתנהג שלא ביושר וצדק. מובן מאליו שה”בהירות" הזאת לא היתה נמשכת זמן מרובה, ושוב הייתי חוזר אל ערכי למבראשונה. איך שיהיה, ודברים אלה גרמו לי יסורים ועינויי־נפש. לא כן חיימוביץ. הוא, אמנם, היה נכון תמיד להתפלסף על הלאומיות והקוסמופוליטיות, אך כל זה היה רק להלכה ובנוגע להעמים החיים; אולם להתווכח עם בני חברתו על ענייני היהדות ועל הציוניות היה חושב למיותר לגמרי. כל אלה הם דברים, שדי במעוף־עין ידוע כדי לראות את אפסותם, דברים שכבר נמנו וגמרו עליהם בה“דבאַטים” הממושכים, שהיו באסיפת הוויכוח הגדולה בין הציוניים ומתנגדיהם. מה שאין בציוניות הסתכנוּת וקרבנות לגבי הרשות – הלא בזה בלבד די היה לבטל אידיאה זו כעפרא דארעא. אמנם, אותי היה חיימוביץ חושב לו לפעמים לחובה להוכיח על איוולתי. כשהייתי מתחיל לדבר על הקרעים הפנימיים והניגודים הנסתרים שבחיי האומה העברית והיחיד העברי, – מיד היה מפסיקני בדברים:
– רב לך, פייאֶרמן, לפזר פראַזות לשוא. הן לא משוררים אנו. נדבר ריאלית. מה? קיבוץ בני־אדם, הנקרא בשם “יהודים”, קיבוץ עני, נבער, נדכא, – מי זה מכחיש זאת? די רק לשים עין על הסטאטיסטיקה שב“האמת” בשביל לדעת כראוי את מצב הפרוליטריאַט היהודי. אבל – הציוניות!.. כבר אין אני מדבר על אוטופיותה, שהרי באמת היא אוטופיה גמורה ומצב הפוליטיקה של אירופה ואסיה, כונתי, מלכי הברית והתוגר… כן, גם חוץ מזה שציוניותך היא ריאקציה, ריאקציה מוחלטת, רגרס ממש, ובכלל – שחוק… מי הם הציוניים? מספר קטן של בחורים ובעלי־בתים… אבאר את מחשבתי… רצוני לאמור: נו, נניח אפילו, כדבריך, שאין הציונות דורשת מאתנו ללכת לבית־הכנסת בכל יום, להתרפס לפני הרבנים וה“גדולים” ולנוס לאסיה; נניח, שאין הציוניות מפריעה בעד עבודות נחוצות אחרות, ובנוגע להתקיימותה – נניח, שייעשה נס, שהמציאות תשתנה, – אני שואלך: במה תתקן האידיאה הבוּרג’וּאַזית הזאת את מצב הפרוליטריאַט שלנו? העוד לי להוכיח לך, שמצב היהודים תלוי רק במצב הכלכלי של כל העמים? אתה בעצמך הודעתני את מצבם של הקולוניסטים ב“ארץ הקדושה”, העובדים תחת חסותו של רוטשילד, ועודך בוכה על “כוחותינו הצעירים” ומרבה אֶלגיות כיוצא באלו. מגוחך! על דאגת בעלי־בתיך, הציוניים השבעים, לעמם האהוב להם – הלא אין מה לדבר, ו“הכוחות הצעירים” – וכי אינם עובדים בתוך העם כדי להשכילו ולהבינו את ערך עצמו ומצבו בחברה? בוודאי, הציוניות לא הכניסה מעולם ולא תכניס לעולם תחת דגלה צעירים מסורים לאידיאלים! אהה, בוגדים אנו בעמנו, מפני שאין אנו מפיצים את זמירותיהם של השוביניסטים, מפני שאין אנו מחליטים, שהעם הנבחר אנחנו, או מפני שנמָאס את “הלשון העברית הישנה” – דבר זה אנו מניחים להבורג’ואזיה שלנו, הדואגת לרוחנו ולא לקיבתנו. לא, פייאָרמן, כבר הגיעה השעה שתשתחרר מהשפעת סופריך בעלי “לשון־הקודש”. “מרגישים אנו את עצמנו כזרים וכגרים” – שחוק ולא יותר. האינטליגנט האמיתי והעובד הפשוט אינם יודעים מזה כלום. לי, למשל, מוזר אפילו הרעיון בלבד להרגיש את עצמי במקום שנולדתי וגדלתי, התפתחתי וחייתי – כגר! כזה תוכל לבדות רק הבורג’ואזיה הציונית והמחזיקים ברעיונותיה המשונים. מה עוד? העבדוּת… האַסימילציה… אבל עוד פעם למה לך הפראַזות ודברי היגונים האלה? אמור: אינדיפרנטיזמוס… בורסיף, למשל, אומר, כי דבר אין לו לחברת היהודים… יהי אלוהיו עמו! אתה אומר “רוסיה”… אנני נכון לבאר לך את מחשבתי גם בזה. לחיימוביץ הכל ברור ומחוּור. שתי המלות “בורג’ואזיה” ו“פרוליטריאַט” בולעות אותו כולו. כל שאלות החיים נכללות אצלו בשאלת העבודה והרכוש, או, יותר נכון, לו אין שאלת חיים אחרת… הכל נכלל בעיניו בשאלה זו, שבלעה את כל חייו. אני, אוי, איני יכול לבאר לי כך את הכל. אמנם, גם בחיי היו עתים, שנשתקעתי כולי בשאלה עולמית זו ונגררתי בזה אחרי החיימוביצים, ואז חזיתי בה ובפתרונה חזות הכל: מלחמת היושר והצדק, עוז אידיאלי, תיקון העולם, מחאת האדם והתגלמות רוחו. ואולם יחד עם המתפעל שבי התקוממו בי גם המבקר והמנתח ומילאוני ספק כפירה, והראוני הרבה דון־קישוטיות, בלבול המושגים, המוניות, כיעור וגיחוך, שטחיות, סכלות, אי־אמונה מסתתרת, יחס בלתי יוצא מן הלב, הכנעה משונה ומוזרה לפני בני החברה שאינם־יהודים, יחס לא־טוב לכל בן חברה אחרת, איתכפיא, שבירת הרצון ושאר הדברים התלויים במלחמתה של מפלגה מוגבלת. ולא ארכו הימים, והרבה מ“ערכי הישנים” התמוטטו עוד יותר, וביחוד ערך “העבודה הציבורית”, גיבוריה ותוצאותיה. אז התעורר בי היאוש השחור ביחס אל החיים, שאני הייתי טבוע בתוכם, ואז חזיתי, שגם הענין הזה כולו אינו אלא התגלמותם של החיים האלה גופם. –
יג
חיימוביץ מתוודע לאנשים במהירות ובנקל. ואולם אנכי הייתי מתחילה זר לרוחו, רוחו זו, הדורשת במידה ידועה “שלט” מכל אדם, – דבר שלא היה לי. אחר־כך התחיל מתייחס אלי כמו לחומר, שממנו יכול להיעשות אדם טוב. “עוד תחיה ותיווכח”. לאחרונה התרועענו.
התוודענו זה אל זה במקרה. אני חיפשתי לי מעון, ועל חלון ביתם של אבות חיימוביץ היתה מודבקת פיסת נייר, שהודיעה, כי “פה עומד לשכירה חדר בשביל רווקים”. נכנסתי. את החדר, אמנם, לא שכרתי מפני ששכרו היה ארבעה רובלים, יותר מכפי יכלתי לשלם; ואולם אז פגשתי במקרה את בורסיף, ששכן שם בחדר אחר, יפה ומרווח; פגישה זו עיכבתני שם בפעם ההיא שעה קלה וגרמה לי לבוא אל הבית שוב גם אחר־כך פעמים ספורות – ובין כך וכך נתקרבתי לחיימוביץ. –
אלכסנדר סמואילוביץ בורסיף הוא בנו של הקומיסיונר שמואל בורסיף, המתגורר בצ. עיר מולדתי. הוא קיבל לפני איזו שנים תעודת־בגרות והתעתד לבוא אל האוניברסיטה, וכשלא עלה דבר זה בידו, – נשאר לגור ב־N, מצפה לשעת־הכושר. בעיר זו היו לו קרובים עשירים ומכובדים.
זהו אברך כבן עשרים וארבע, הדור, נאה, מאמין בעצמו, פיקח בעיניו ויודע להשתמש בקניני החיים. הוא כולו – אריסטוקראט מנומס בלי פגם כל שהוא, פניו המלאים מגולחים למשעי, קומתו רמה וישרה, תנועותיו נעימות. בסתר שפתיו מרפרפת מעין בת־צחוק של לעג ובוז. בת־צחוק זו היא, אמנם, מאונסת, עשויה, אבל עשויה בטעם. הוא מוצא חן בעיני כל רואיו. גם שונאיו ומקנאיו מתייחסים אליו ברגש כבוד, והנשים – “כפרתו”! את לב עלמות־החן אוהבות־החיים הוא לוקח בנימוסיות־מנהגיו, בצחוק־לשונו, בדחיתו המושכת, בעיניו המגפפות; מה שנוגע להעלמות האידיאליות, הרי אלו רואות בו – על פי ההגיון המיוחד להן – את גלגולו של פֶטשוֹרין. ואמנם הוא יודע להכניס ללב רואיו – כמובן, במקום הדרוש – את המחשבה, שתחת חיצוניותו הפשוטה, הקרירה, הנימוסית, מסתתרת עשירוּת נפשית מאין כמוה. בכל כשרון לאיש הזה להצטיין ולחיות.
– כן… – הוא יושב לו ישיבה גנראַלית על הכסא אשר ממולי, משוחח עמי ב“טון” רשמי ומשתדל להתראות, כאילו הוא מלא מחשבה כולו; וממשיך ב“כ־–ן” – כן… אגב־אורחא, מה היתה מטרת כבודו… בעצם הדבר… כן… מה היתה מטרת כבודו במה שעזב את ה“קאַריֶרה” הרבנית והתחיל לעסוק בלימודי נכר?
כלומר?
– “כלו־מר?”… האומנם לא יבין אדוני את שאלתי הפשוטה?.. כן… אנכי שאלתי – אם רק הורשה לי – ההיתה דעת אדוני לבוא לאיזה בית־ספר, אם…
– לא…
– כ־ ־ ־ן… ובכן רק התשוקה ללימודים היתה לנוכח עיני אדוני?.. כן… יפה… אגב־אורחא, זוהי התכונה של כל חובשי־בית־המדרש… זה טוב…
– טוב?
– כמובן!
– “ב־מה?” – במה שאין בהם רדיפה אחרי מטרה חמרית… כן… נו, ותשוקה אידיאלית זו של אדוני נתמלאה? לא? מדוע? אולי חסרון מורים? אני נכון לשרת. לי יש מכרים הולכי־בטל למדי.
– לא צריך.
– מפני מה, אם הורשיתי לשאול?
– אין את נפשי עתה ללימודים.
– שעמום?
– יכול היות.
– כן… חשוב… אגב־אורחא, אני יודע בכל זאת אנשים, העובדים הרבה מתוך שעמום…
– בני־אדם אינם דומים גם בשעמומם – נכנס חיימוביץ לתוך שיחתנו – אבאר את מחשבתי…
– חן־חן, מר חיימוביץ! על דברתי, אין לי עתה חפץ מיוחד בפילוסופיה…
– לא רק עתה! – אין חיימוביץ יכול לכסות על קצפו.
חיימוביץ עוין מאד את “המתהדר הזה, שלבו לא יכהו מעודו, כאילו הוא סמל השלמות”. הוא משתדל להוכיח בכל מיני הוכחות ובהתלהבות גמורה את טעותה של הדעה, שאין קטנות בבורסיף. אדרבא, פעוט הוא, שפל הוא, קהה הוא, אוהב רק את עצמו הוא!גם בוזו הוא רק לאלה, שאינו צריך להם. –
יחוסו של חיימוביץ אל הבריות אינו מצטיין במתינות יתירה. הוא חושב, אמנם, שיש לו השקפה “מטריאליסטית” על העולם, ובכל זאת, דומה להרבה מרבותיו המטריאליסטים, שהם בעצמם הקריבו את חייהם על מזבח דעותיהם, הוא מאמין בקדושת המקור של אמיתותיו…
אותי הוא מעטר לפעמים בכתר של “פארודיה־למשורר”, כלומר אדם שאינו משורר – אלא שיש בו כל המידות המקולקלות של המשוררים…
יד
על זכרוני עולה, או, יותר נכון, אני מעלה על זכרוני עתה, מחזות אחדים באותו הזמן, שבו עדיין עמדתי על מפתן החיים, אלא שעל פי כל הרשמים, שכבר רכשתי לי מן החיים, חשבתי, שאפשר לי להחליט: הכל לא צריך להיות, ולכל הפחות (או ביחוד), אני ושכמותי. העת ההיא היתה אצלי תקופה של פרפור בתחתית ההר, המקבר כל דבר שאינו נוטה בנקל להסתגלות בהמית. עכשיו, ברוך השם, אני יודע, שגודל ערך ההסתגלות בעצמה מוטל בספק ושגם ההר הנורא גופו, סוף־סוף, אינו אלא – הבל! ואולם בתקופה ההיא, כאמור, היתה אחרת אתי. מצד אחד היתה בעתה מוחלטת מפני אימת הגסוּת והבהמיוּת שבחיים ומפני אימת הרכוּת ואי־היכולת שבמהותי, ומצד שני יש גם שהשתדלתי לדבר על לבי, לרמות את עצמי או את אחרים, שעדיין אני בדרך, שאמנם עוד לא מצאתי את תכלית חיי – אבל בוא יבוא היום, אותו היום המקוּוה!
– – –
דירה לא היתה לי על פי רוב, ובלילות הייתי ישן במעונו של חיימוביץ על הקרקע או על כסאות מסודרים. קם הייתי בבוקר, לובש את קרעי בתנועתו של איש העושה דבר מיותר לגמרי, יושב לבדד בחדרו של חיימוביץ אחרי שהלך זה ל“הוראותיו”, מתהלך לארכו ולרחבו של החדר בלי שיעור ומידה, עוצם את עיני לרגעים ומסתמך אל הקיר, ממלמל או מנגן קטעי הברות מטורפות, מתנשא פתאום והולך בלי כל צורך, בא אל ביתו של איש אחד מאנשי חברתנו, מעיין מעט במקרה באיזה ספר, מעלעל איזה עתון, חוטף פרוסת־לחם או כוס תה מצונן – ויושב עוד פעם בחדרו חיימוביץ. לערב היה חיימוביץ שב מעבודתו בחברת העלמה לרנר, והיה מוצא אותי מוטל על הדרגש כאבן שאין לה הופכים. אז היה מתנפל לעודדני ולהטיף לי מוסר בפנים רצינות (“ובהכרת יתרונו עלי” – היה חולף אז במוחי): זקן הנני; קודם זמני אני כופף את ראשי; כלום יאמין איזה איש, שעוד לא מלאו לי עשרים שנה? חי נפשו, שצדק בעל המאמר בחוברת הירחון האחרונה, שקרא זה לא כבר; עלינו להניח לאחרים לקונן אחרי מותנו על חיינו שחלפו ברעה; אולם בעצמנו מחויבים אנו לעבוד ולהילחם, לעבוד ולהילחם; ומי שהוגה נכאים וחושב את עצמו ל“שבר־כלי” ומנוצח על ידי החיים – הריהו סמרטוט, סמרטוט גמור.
על פניו מתעלמת בת־צחוק, שנולדה על־ידי ההכרה, כי “נגידים” הוא מדבר, דברי אמת, עושי־רושם ומועילים.
הנואם מתעורר, יושב אצלי, תופש בידי ומתחיל לנענעני בחדוה של רעוּת ובכונה טובה כדי לזעזע ולעורר את כוח־החיים שבי. נגיעתו בי גורמת לי באותה שעה כאב אנוש, כמעט גופני. אני מסתיר את פני ומגמגם:
– יש רגעים, רגעים… צריך אני להגיד לך… בדד… פני אדם מרגיזים… מעוררים איזו משטמה… צריך אני להגיד לך… אתה… חיימוביץ… מי לי זולתך?.. יותר מאח… נו… ובכל זאת…
– אי, פייאֶרמן, חדל מלהגך! איעצך, אח, לעזוב את הפסימיזמוס שלך לבורג’ואים ולרוזנים, המרגישים בכליונם וקצם. יהיו הם, העדינים, לניטשיאנים, לדימוניסטים, סימבוליסטים, פסימיסטים ואפילו לאנרכיסטים. ואולם מה אומר, אם גם אתה, בן־העם, שהחיים הם לך לא משחק נעים, אלא שדה־קרב, בית־חרושת, כמו שאומר באַזאַרוֹב, – מה אומר, אם גם אתה מתחיל לצרוח כעורב: “פני אדם… איני אוהב אנשים… תופשים הם מקומנו… המון… בדידות…” לא, עזוב את המרה השחורה שלך – והיה לאיש. הן גם אני איני מלמדך להיות נכנע, שבע־רצון. גם אני הלא איני ילד־שעשועים. ואולם אי־רצוני הוא רגש מחאה, התקוממות, ולא יאוש. התבין? הוא הדבר אשר אני אומר: אתה רחוק הנך מן החיים; אינך קורא כלום… הן בטוח אני, שבוודאי לא קראת את המאמר, שציוויתי היום בבוקר לקראו. בערוּת, רעב, חוסר־עבודה, מחלות… אימה!
– נו, ומה לעשות, לדעתך? – אני שואל במין הסתר־קול…
– מה לעשות? – טובה השאלה!
– נו, נו, הגידה, הגידה… אדרבא, אל תכחד ממני, אם יודע אתה…
– אם יודע אני? בוודאי אני יודע! “מה לעשות?” – טובה השאלה, מחוכמה! עוני ובערוּת – מה לעשות? לעשות!.. בוודאי אני יודע מה לעשות…
אני משפיל את עיני. לרנר, היושבת ומאזינה כל העת, מעירה, שבאמת “קשה” אני בנשף זה עד לבלתי נשוא.
– “בנשף זה” – מפסיקנה חיימוביץ – תמיד הוא כזה, נקרן ורחוק מן החיים… מה זו שאלה?.. לעשות כל מה שביכלתנו… נו…
– לעשות… – מנסה גם לרנר – להשכיל את ההמון… ללמדו בינה… האין זאת?
– גם זה, גם זה!.. אך העיקר – לחם! לחם! הן רק הבורג’ואים־הפיליסטרים אוהבים לדאוג לרוח ההמון, למצב־מוסרו, לחלקו בגן־עדן – ולשכוח את קיבתו. הציוניים שלך, לדוגמה, הדואגים מאד, שידע ההמון את הלשון העברית הישנה, שילך להתפלל לבית־המדרש… חַה־חַה, מי זה אמר: “הבורג’אזיה מוקירה מאד את הנישואין וחיי הקדושים”. אפוֹריזם מצוין! אך אתה, פייאֶרמן… הן אתה לא תאמר למקרא העובדה, שעשרת אלפים חופרי אדמה נמקים ברעב: “ולי מה נוגע הדבר הזה?” הן לא האדון בורסיף אתה. האינדיבידואליסט המרומם, יקחהו השטן… מה אתה צוחק?..
אני כובש פני בקרקע.
– בורסיף? הלא זהו הצהוב בעל־השפם? – אומרת לרנר – הוא באמת אדם לא־נעים… אגואיסט…
– לא־נעים – ונעים… לכל בת־חוה, לכל הפחות…
לרנר עושה תנועה של התרגזות על הערתי.
היא עלמה כבת עשרים ומעלה. היא ילידת עיר קטנה. רק זה כשנתים היא יושבת בעיר N. אבותיה – חנונים. היא קטנת הקומה. בפניה הכחושים והלבנים כתפוחי־אדמה מקולפים נראים עקבות חיי המחסור. לחיצוניותה אינה שמה לב. רשמי פניה ישרים וגלויים, אך אין בהם כלל אותם הרוך והזוך שבפני נשים טיפוסיות. גם קולה כמו ניחר קצת ומבלי משים היא עושה אותו יותר עבה, יותר דומה לקולו של חיימוביץ. זה האחרון הוא “בעל המשפיע” שלה, “מפַתחה”, כביכול, המוציא אותה מאפילה לאורה. זמן מרובה גרו בבית אחד, בשני חדרים סמוכים זה לזה, והיו קוראים יחדיו עד שעה מאוחרת בלילה, “נעלים על רכילותם של בעלי־הבית ושכניהם”. ואמנם, יחוסם אי־אפשר היה לו שלא להיות “טהור”. לדעת חיימוביץ עצמו היה היחס הזה יכול להיות מופת לאותו שצריך להיות בין איש ואשה. בעריצות הידועה, שהיתה ביחוסו אליה, לא הכיר חיימוביץ כלל. לא נעימה היתה לפרקים גם הבלטת בעיטתו בנימוס המקובל. ואולם בכלל השפיע הקשר הזה על חיימוביץ לטובה. הוא היה ללרנר “האדם היחידי” ובאמת עשה למענה כל אשר ביכלתו. בחברתה היה חידודו שנון ביותר; וגם התמכרותו לאידיאלו היתה, כשהעלמה הזאת לנגדו, יותר תכופה.
קרוב לחצות הליל אנו שותים תה וסועדים לבנו. “כל כמה שתתפלסף – והאוכל שאלה גדולה היא”. חיימוביץ אינו אוכל דבר מן החי, או – בלשונו – “הוא חושב למאוּס ולאסוּר לאכול גופים הרוגים”. לרנר מביאה מן החנות לחם, מעמידה את הקיתון על השולחן – ושלשתנו אוכלים ושותים. אני ולרנר לועסים את הנופת והלחם וגומאים את החמין – וחיימוביץ לועס, גומא ומדבר. הוא “מבאר מחשבה”: הוא מגנה את הפחדנים, המכסים את מורך־לבם במסוה של ספקנות ונקרנות. מה קטנים ושפלים הם! הם שוכחים את צער הרבים ומטפלים רק בהם בעצמם, בניתוח הרגשותיהם הפעוטות, מבלי שינַסו להילחם בעד זכויותיהם. לרנר שותקת, מקשבת רב קשב. ולי נדמה מן הצד כאילו היא מדברת: “ראה, חיימוביץ, שאני שומעת את כל דבריך, שאני מאמינה לכל מה שאתה מוציא מפיך, שאני תמימת־דעים עמך אף במה שאיני מבינה; אמנם, עוד לא התפתחתי, עוד הרבה חסר לי, אך הלא לא נכחד ממך, שאני משתדלת להבין את הכל”. ככלות סעודתנו היא לוקחת לביתה איזה ספר למקרא ומתעתדת להליכה. חיימוביץ מלווה אותה למרות הפצרתה בו – אחרי שהבליגה על פחדה ללכת יחידית וניצחה את רצונה להיות בחברתו עוד זמן קצר – שישב הוא בבית והיא תמצא לבדה את מעונה. בשובו הוא מדבר על אודותיה. הוא אינו טועה בה, הוא לא נתעה לחשוב, כי היא נוצרה לגדולות. הוא יודע, שהיא “ממיני בני־האדם הנפעלים”, שכוחה ללחום מלחמת החיים קטן הוא, שכוח־השופט שבה מפותח אך מעט; ואולם מי לא יודה, שהיא מצוינה, הגונה, ישרה? מי לא יתפעל ממה שעזבה את אבותיה ובאה אל עיר נכריה לה לסבול מחסור ועוני, אך ורק כדי לעמוד ברשות עצמה ולהשתלם בלימודים? ושאיפתה להנעלה והטוב!.. וחייה פה!..
בקרבי מתרוצצת תשוקת משובה להתגרות בו, ואני מתחיל במין כובד־ראש וב“טון” של פילוסופיה דקה ועמוקה ל“באר”, שהגברים דורשים תמיד מן הנשים, שתהיינה פרחים חיים, סמל החמדה, מלאות “אִשוּת”, שאנו מתעבים את ההתייפות והעגבנות רק מן השפה ולחוץ, ושאותו הרגש, שאתה מרגיש, כשעלמה לא־יפה מתאמצת למשכך אחריה, דומה מאד להרגש, שאתה מרגיש, כשעלמה לא־מכוערת אינה יודעת לצודד את לבך…
– הנה לרנר… לדוגמה… בה אין כלל הכשרון…
– וזו תהילתה! – משווע חיימוביץ…
– אל־נא באפך. אינך יורד לסוף דעתי. אין רצוני לאמור, שבה חסר לגמרי אותו הדבר, שאי־אפשר זולתו, שבה אין העויות ותנועות שונות כלל, אני אומר רק…
חיימוביץ מאזין לדברי ברצינות, כמעט בולע את דברי, אך פתאום אני משתתק מעצמי ומשתרע על הדרגש. במוחי אין שום רעיון, שום זכרון, שום רפרוף של רצון. בלבי ריקניות, אפסות, ליאות גמורה, הכרה, שאין צורך בנשימתי, שקשקוש־לשוני הבל הוא. בלבי חפץ בהמי שלא תיפרע הדממה, המנוחה, שאוכל לשכב ולדום. ולרגעים אני משתקע במין תרדמת גסיסה, ואז באים כל הקוים והנקודות שעל הנייר המצויר, המודבר בכתלי החדר, ועולים ומסכסכים את ציורי מוחי. אך חיימוביץ, היושב וקורא ובמוחו נולדים דברים וענינים שונים, מעוררני ו“מבאר לפני את מחשבותיו”.
– למה מסוגל מוח האדם! זה מזכירני את אמיתיות דבריך ע"ד חזקת הפאַקט… כל חושב מבאר את הפאַקט ומופתיו באותו אופן, שלבו נוטה אליו. אבל מה זה אתה שוכב כאבן דוממת? הרי רוצה אני לשמוע את דעתך. או אולי לגוברנאַטור נהיית ולא לכבוד לך לדבר עמי?.. אָן הלכה התפלספותך זה לפני רגע? הגד־נא לי את דעתך הנכונה, אבל ככל אשר בלבבך. מנקודת־הראות האֶגוֹאיסטית…
– אבל בשם האַלטרוּאיזמוס – הרף ממני…
– לא! אתה חושב בוודאי עתה על ספרי שפת עבר, אשר “איזו משיכה יש בך אליהם”, ועל־כן אין לגשת אליך. אבל הלא גם אידיאלי היחיד והמיוחד הוא – כי ידעו כל יושבי תבל את הלשון העברית הישנה. זה נחוץ מאד. ולספרך אתה בלשון זו אני מחכה בכליון־עינים ממש… כתוב, כתוב, פייאֶרמן, איזה ספר בעברית, ביחוד מן החיים, ואני מבטיחך, שתביא בו אותה התועלת של… של…
– של כל הספרים…
– אה, הפסימיזמוס – זה דבר מעניין: לכתוב עברית ולהיות פסימיסט. נו, ואני איני נכון עתה כלל לעורר מספד כתנים. לא, באמת, פייארמן, הודה על האמת, הגד כל מה שבלבך, בלי התפתלות. לכתוב ז’אַרגונית – עוד מובן. אמנם, שפה בלולה, ובנינו בוודאי לא ירצו גם לדעתה (הכל מתאמצים לרכוש להם את לשון־המדינה – פאַקט!), אבל, איך שיהיה, לעת־עתה מדוברת היא, ומובן שעל הרוצים להשפיע על העם המדבר בה… כי הספרות – על אפך ועל חמתך – משפיעה על החייים… איזו השפעה? – שאלה מחוכמה! ספרים טובים משפיעים לטוב; ספרי “פיליסטרים”, ספרי בורג’ואזיה מקררים את הנפשות ואת הלבבות וזורעים דעות ריאקציוניות. והיות שהסופר פייארמן אינו פיליסטר, כמדומה, יש לקוות… אח, חטאתי, סליחה! שכחתי, שכשמתגברת המרה־שחורה שלך, אתה מתנגד לכל “האמיתיות שבכתב”. וביחוד, אם רצונך להיות סופר, ומובן מאליו, מן ה“עליונים”, עליך לצרוח מרה כנגד הספרים, להיות תלמידו של הרדיקאל האריסטוקראטי, או, יותר נכון, האריסטוקראט הרדיקאלי פרידריך ניטשה – הסירו את כובעכם! – “עוד מאה אחת של קוראים – ונרפש הרוח מאליו”… אבל אוי, פייארמן, פייארמן! אילו היית משים אל לבך, כמה מכזבים האדונים האלה! צעוק יצעקו נגד הכתיבה – וכותבים; בזים להעתונות, לההמון, להקוראים – ומטים בלב דופק את אזניהם לשמוע את משפט הקהל עליהם; צועקים, שבשביל עצמם הם כותבים – ומדפיסים; שדים ורוחות… בני־אדם עליונים… חַה־חַה־חַה… יודע אתה, פייארמן? פייארמן, אַ, פייארמן! סופר עברי, התעורר־נא, שמע־נא! משפטך הקדום על שפת עבר, היהדות וכו' וכו', התופס בך מקום יחד עם ספקנותך והפסימיזמוס שלך (ליפֶרט מבאר היטב חזיון כזה), מזכירני את הגיונו של הספר האנגלי, שאני קורא בו עתה. לא, הגיון ישר! אוּטיליטאַריזמוס וקוֹנסרוואַטיזמוס אחים־תאומים הם… שומע אתה?
– יקחך אופל עם האוטיליטאַריזמוס והקונסרוואַטיזמוס ביחד!..
חיימוביץ מתנקם בי על דברי אלה, ואחר־כך הוא שב אל הני מילי מעליותא – והאופל לוקח אותי.
טו
בעתים מעין אלה, שרשמתי זה עתה, הייתי מתענה מאד וחושב לי לשפלות מה שמצבי החמרי משפיע על מצב רוחי. ואולם במצב כזה היה רוחי גם ברוב ימי הקיץ האחרון לשבתי ב־N., אף על פי שבזמן הזה לא חסרתי גם מעון, גם לחם, גם בגד.
לפנות ערב. דליקת האויר מתקררת ומתעדנת. תכלת השמים, הפתוכה ארגמן וירקרק, מתעטפת בדוק־אפלה בהיר ושקוף. החמה המטפטפת שלות הוד מתגדלת ומתאדמת ומועמה. בעד החלון, שאני ניגש אליו לרגעים בצעדי בחדרי מפינה לפינה, אני רואה את החיים: המון בריות נוסעים, רצים, רודפים, נתקלים, צועקים. חנויות ושולחנות. בהן ולפניהם נשים מלוכלכות בעטרן ונפט ומנוּולים קטנים. יהודים גדולים מוכרים פול ועדשים. חומות, בתי־סוהר, בתי־צדקה, קסרקטים, קלויזים, מגדלי בתי־תפילה נוצרים וארובות־עשן רמות של בתי־חרושת. ובמרחק – גן־העיר, גן־הטיילים, והוא זרוע מגבעות לבנות, אליו נוהרת כעת גם בת בעל מעוני, אשר זה עתה סיימה את הרומאן המענג ושמה בפוך פניה.
ובחדרים הנותרים מנגן המיחם הממורט את נגינת ציפיתו לבעל החנות הסיטונית הגדולה, שיבוא במהרה לשתות תה. ילדות הבית הקטנות מצפצפות ומעוות את פניהן, בחקותן במשחקן את הרֵעוֹת הגדולות של אחותן הבכירה. הנער, תלמיד בית־הספר למסחר, משתובב, בועט באמו ומחקה בלעג את תוכחתה, אך כרגע הוא נבהל מקול הצעדים שבמסדרון והוא של לכללי החשבון והסינטאַכסיס. הגברת העבה, הנמסה, שעיפה לטגן כל היום, גונחת. השפחה הרוסית מלקקת ממתקים לתיאבון ומתקשטת בה“קוֹכטה” שלה, כדי לצאת בנשף אל פתח השער ולהיראות לבני הארץ.
רק בחדרי – הכל אפס, נמק, מת…
דומיה מחנקת…
עש נוסס לבבי בלי הרף, בלי קץ…
ובמוחי הריק עולה גל של רקבון – ועל הגל ירוּמו תולעים… הכל מתאוננים על השממון, מתאוננים ומבקשים תחבולות במה להמיתו… מבקשים ואומרים למצוא… משתאות, מחולות, קירקסאות, תיאטראות, ספרים… ארורים יהיו…
“בַּשִּׁמָּמוֹן הַזֶּה אֶחְפֹּץ בָּדָד הֳיוֹת” –
עולה על דעתי חפץ המשורר. ואולם בעומק נפשי, עוד למטה מן המקום שבו מסתתר החפץ להיות בדד, הומה מעין צל של תשוקה, כי יכנס אלי מי שיהיה: חיימוביץ, יודלין, ואפילו פיסמן או קליינשטיין… אז אני זוכר גם את ההשפעה המכרחת, שיש לחברת אדם עלי, את הדברים, המעשים, ההברות, התנועות, שנולדים בי בהיותי בחברת זרים ושאינם דרושים כלל… לא, לברוח, לברוח! לאן? שוטה, לברוח מעצמך?..
אני מליט את פני בידי. וכרגע אני מרגיש, שבאבי ההומה, הדוקר, המעיק, שבכאבי שאין תואר לו, יש איזה חומר מנעים לי, איזה חומר שאני מחזיק בו ורוצה שישאר בקרבי… ואני חושב: גם יסורי אינם אלא זיוף, צביעות, מין התפארות, כאילו ערכי יתעלה על ידי זה!
– פ־י־י… – מחלל איזה חליל של בית־חרושת בקול מורתח, ביבבת תאניה על אלו מכונות־האדם, שישבתו שעות מספר…
– הֶא־א־א – עונה חליל שני לעומתו בתקיעת בטחון ממשוכה, בקול מביע הכרה, כי רמה קרנו…
אך הנה קול דופק על הדלת. פיסמן נכנס.
זה בחור כבן עשרים וחמש, לומד תורת רפואת השנים, ידוע־חולי ומתהדר בחליו, מקונן תמיד על החיים והסביבה שאכלוהו וחושב את עצמו לספקן גדול.
הוא נכנס, ובכניסתו מורגשת לי איזו תרמית גלויה־נעלמה. אני איני קם. מבלי משים אני מחביא מעיני הבא את צל התעוררותי. חפץ מקנן בי, שלא יכיר, כי אני שמח לבואו.
– אתה יושב בית… לבדך… – הוא מתחיל.
– נו… – גונח אני, כלומר: לאן אלך? וכי יש לאנשים שכמותי מקום לבוא לשם? ולבדי – בוודאי, לבדי; אנשים שכמותי בודדים הם, גלמודים הם יושבים…
ואני מצטחק משונה. הקולות נדמים…
– מה חדש?
– חדש? חי… מה יכול להיות? ומה יש חדש בכלל? מתי יש חדש?.. מתי יענה על השאלה הזאת בחיוב?
– חיימוביץ היה במעונך?
– לא.
– אולי נלך אליו? אך לא. עתה בוודאי אינו בביתו, שהרי עסקים לו. אני אומר תמיד: עסקים, סודות, נסתרות, – אלו הן חולשותיו של חיימובץ. סוביֶקט משונה. היום הוא פוגש בי… כן. ואת דוידובסקי, את זה הפרא המשונה, ראית היום? ובכן הנך יושב בית. ולהורות הלכת? אח, השעמום, – זהו דבר נורא, איום מאד. אין כל מזור ותרופה. תופס אתה? אין רשמים, אין חיים; אין כל תחבולה להפיג…
– מה? מה להפיג? – שואל קליינשטיין, שנכנס ברגע זה, והוא נכון לצחוק.
– את השעמום!
– ועצת חיימוביץ?
– עבודה!.. לא, רפואה לא־בדוקה…
– ועקירת שנים?.. – צוחק קליינשטיין, שמח על חכמתו־“דקירתו”.
– עקירת שנים בלי תשלומין? – איני מתאפק גם אני מהערה – אבל פיסמן הרי הוא מבקש תשלומין בעד שעמומו!
וככלותי לבטא את ההברה האחרונה ייצר לי מאד על חילול דומיתי. ואני נמאס בעיני עצמי. אני מתכווץ בקרן־זוית.
אנשי שיחתי מדברים ביניהם לבין־עצמם. קליינשטיין מספר עובדות וחדשות, שאובות מבית־המרקחת, שהוא עובד בו בתור תלמיד, ופיסמן מחלק עם רעהו את חדשותיו העירוניות, שהביא מחדר־ה“דנטיסטיקה”, וחדשות ספרותיות ממה שקרא. דבריהם מתובלים ברכילות ונתינת דופי בפלוני ובאלמוני. אותי הם שוכחים, ורק לפרקים הם מציעים לפני איזו שאלה מעין: “מה אני קורא?”
– מה אני קורא? ומניין לכם, שאני קורא? אבל, אמנם, אני קורא… ע"ד קארל מארכס… טוב?..
– מארכסיזם… – מתאנחים אנשי־שיחתי ושבים לענינם.
החמה שוקעת. פני מסובי מפיקים איזה רגש של תוחלת נכזבה, כאילו לא מצאו במעוני את אשר ביקשו. הם מהפכים ומעלעלים, אולי בפעם המאה, את הספרים האחדים, המונחים על שולחני, ומפסיקים את שיחתם, כשהם פונים אלי ומציעים לפני ללכת לאיזה מקום. אך אני איני זז ממקומי. במוחי המרוסק מרחפים שברי הרהורים כפתי־שלג אלו, שהן מפזזות ומחוללות בסועת חורף…
הם מדברים ע“ד גורקי, טשכוב, טולסטוי… האנאליזה של טולסטוי… טולסטוי הוא מיסטיקי… הוא בעצמו אינו חי כתורתו… הוא מצא מנוחת הנפש בתורתו… תורתו של טולסטוי – מה? מה מצא? כלום יֹשֵב את הסתירות? לקיים רצון־האל… זהו, אמנם, חשבון פשוט, ריאליות יותר ממסתורין… אבל – דברים בעלמא. גם חיי תלמידיו קיבלו, סוף־סוף, צורה מעציבה־מגוחכה… האדם לעולם אדם הוא… החיים שבים, סוף־סוף, לסדרם הקודם. טולסטוי – – – הוא אדם גדול, זקן גדול… והוא ימות, ימות… ובכן מה?.. הוא כתב ספרים על החיים וה”ספרים“… וספריו שלו נהיו גם הם ל”ספרים" ולאחד מקניני החיים… ועל הספרים האלה כותבים עוד ספרים… ופיסמן וקליינשטיין מבקרים… גם בראַנדס ביקר את טולסטוי… גם מאַכס נורדוי כתב עליו… והחיים נמשכים, נמשכים, נמשכים – – – לעולם, עד אין קץ… נורא!.. לא – – –
לְעָש וּלְסָס, לְמַאֲכָל
יּהְיֶה כָל סֵפֶר־הַדוֹרוֹת.
ומה אלה יושבים עמי? למה הם באים? מפני מה לא יעזבוני לנפשי? אך מה איכפת לי?.. אה, סוף־סוף, אני מהרהר רק על עניני נפשי… ככסיל פעוט… שקוע בקטנות… קטנות – ומה זו גדולות? אוי, אוי, מוחי מתבלבל… איני חושב כלום… קפאתי… כן, כן, כן, קשה לחיות, קשים החיים, חיים כמו אלה… חדרי מלא קורי עכביש… שממית מוצצת מוח זבובים… קר, קר לחיות בלי אל… קר – אבל החמימות ה“בעל־ביתית” למה לי?.. “קץ”… אנשים אחרים… צריך לחיות בעוז… אם לחיות בשביל היפה והנשגב – הלא שוים החיים… “צריך” – הצריך הידוע… “העינויים” – איזו עינויים?.. “בעוז” – איזה עוז? מה אני מתהדר לפני עצמי?.. או־או־אוי, הבל כל מחשבותי… לא צריך… הכל אחת, אחת, אחת… שממה מוחלטת… “שממה” – איזו שממה?.. לא, לא, לא…
– רעוּת־רוח!.. – אני פורץ פתאום בצחוק רם.
– מה? מה אתה אומר? – אוחזים בי חברי.
– רעוּת… איני אומר כלום, אין כלום… די, די להתאונן על יסורינו – אמרתי… נתעבת היא הבכיה יומם ולילה… ומה הם יסורינו? – יסורים של בצל… אלמלי היו יסורים כראוי – היה הדבר במצב אחר… באמת אין שום דבר חסר לנו… חִי… כך… הכל מייללים ומייבבים… די!.. ואולם גם זה הבל… אידיאל של שתיקה!.. ולמי הרשות למחות בידינו? בשביל מה לסתום את הפה? אם, אמנם, לא יקל, לא יועיל – משום מה אין לצעוק? לצעוק אנו חפצים… “חפצים”, כן, חפצים ולא צריכים… יש קרירוּת־נפש מחכמה ולא מקהוּת… אך כלום אין ערך אחד לכל? סוף־סוף, אבדן־נצח… באין מטרה, באין אידיאה, באין דרך…
את החצי השני של המונולוג המטורף אני ממלמל כמו לפני עצמי. אחרי הפסקה קצרה אני מוסיף לקרוא:
– הידעתם?.. טוב היה, טוב היה, חַה־חַה, טוב, כמו שאני יהודי, לו בא הקץ המוחלט על כל אלה האומללים, החולים, המכוערים, היתירים… לו כלו כולם פעם אחת… רווח היה עומד אז לגאים, לבריאים, ליפים… הוּ! – – –
רעי אומרים, שהם יראים להניחני לבדי: עיני כאילו נשתנו מאד. הם נפתלים עמי – ולא קשה להם להתגבר עלי. אני משים את הכובע על ראשי ונלווה עליהם. אנו באים אל חיימוביץ.
טז
טרקלינו של חיימוביץ אינו ריק. האויר מלא עשן־פפירוסין. מדברים ומתווכחים בקול רם – והקריטריון ברור ומקובל. נאַרמן, אף שהיא חשה את עצמה היטב בכל מקום שתהיה, פה היא, לדעתה, נשמת־החברה, נפש־הנאספים, גיבוֹרת ה“ענין”. דרשתו של יודלין אובדת את ערפלי הרפלכסיה, שהוא מתעטף בהם לפרקים, והיא מקבלת מין עזוּת דקדושה. הוא מרבה בהוספת: “אם הורשה לומר כך” – ופראַזותיו הן חצופות ביותר. כשהוא מדבר עם דוידובסקי, הוא בוחר להתפלסף על הצורך הגדול לנדוד, לבלי לשבת על מקום אחד, או לדבר על ערך ה“אהבה”, שהיא כאבן־בוחן לכל גבר, מולידה בו כוח ועזוז וכדומה. ויש גם שהוא נמשך אחרי דברי עצמו ביותר והנחותיו מקבלות אז צורת “חייב אדם”: חייב אדם לשאוף להתגלות כל הכוחות הספונים בו, כלומר להתגלמות כל האֶלמנטים שבו; חייב אדם לברוח מן הבדידות, כלומר להידבק באיזו נפש חיה וכו' וכו'. ואולם כשהוא מדבר עם חיימוביץ, הוא אוהב יותר להשמיע את דעותיו על “הגורם הכלכלי”, “הפרוצס הפוליטי־האקונומי”, “הקאטאסטרופה הצפויה”, “עתידות המפלגה הרביעית” ועוד. אף קליינשטיין מניח את “חכמותיו־דקירותיו”, מעמיד פנים של רצינות ומדבר על חופש הדעות או לוחם מלחמת־מצוה ולועג לציוניות ולמחזיקיה, דבר שהוא מהנה את הכל. ובשלחו את חִצי מהתלותיו ב“התנועה לכרות ברית עם התוגר”, יהי לו למטרה איזה בוכהאַלטר או עוזר־בחנות מן הנאספים, שמרננים אחריו, כי הוא מראה פנים לכאן ולכאן. הנחשד בעוון ציוניות מצטדק ומתנצל, כמובן, ומוכיח, כי חף הוא מפשע, אך שומע אין לו. הן לחברה דרוש תמיד איזה שעיר לעזאזל כדי להתנפל עליו ולשפוך עליו את העביט של שופכין אשר בתוכה. ולא – צחוקה של נאַרמן אנה הוא בא? ופיה הלא ידע רק לתבוע אֶמנסיפאַציה ולצחוק.
זוהי עלמה לא־צעירה, לבושה תמיד בחוֹשן אדום ולא מכוערת כלל, אך בתנועותיה, בהתנפלותה המשונה על מקוֹם־מושבה, בצחוקה, בקריצות־עיניה, בנענועי שערותיה הגזוזות, בהבלטת חזה – בכל אלה היא מביעה, כי בטחונה ביפיה הוא גדול מן הראוי וכי הבועות הקטנות והלבנות שבפניה נשכחו מלבה לגמרי. ללרנר והדומות לה היא מתייחסת כמו לצרות חלשות ממנה. היא מתנהגת תמיד כ“מלכת הנשף”, מאשרת את כל הישר בעיניה בקריאות הידד וכדומה, ולפרקים היא מעיפה רק מבט על הנואם, מבט משתתף, מסכים, מבט של תודה וחן, או מבט של עונש, מבט בז ומבטל…
– הציוני שלנו אומר בוודאי, – מלגלג קליינשטיין – כי הרצל הוא פנים חשובות מאד במהלך הדיפלומאטיה האירופאית, אחרי שזכה לעמוד לפני השולטן הטורקי, ואולם להוָתנו, רחימאי, אינו אלא סופר־עתונים. ומאַכס נורדוי…
– ובכלל – מפסיקתו נאַרמן בצפצוף רם – בכלל מה לנו ול“אבטוריטטים”?! מה הם “אבטוריטטים”, כאילו לנו אין מוח כלל, כאילו חסרים אנו כשרון־המחשבה? חבל, ששכח ה“ציוניסט” שלנו מה שכתב פליכאַנוב ע"ד ההגיון העומד ברשות עצמו. לא לנו לנהות אחרי “אבטוריטטים”!..
– יהודי! יהודי! – אין ה“ציוני” הנעלב יכול להתאפק לפעמים, אחרי היווכחו, כי אויביו אינם רוצים לעשות שלום לו – אני איני מבין. הרשוני, רבותי, לשאלכם… לא תשמעו לי – אלוהים עמכם! אבל הרשוני לשאול: מה חושב לי קליינשטיין לחטאה: יהודי! יהודי! הרשוני לשאול: הוא מה?
– חַה־חַה – נותנת נאַרמן לשחוק את ה“מתרשה לשאול” – שאלת חכם!..
– אבל אני איני מבין – מתחיל הנאשם שנית…
– אני איני מחלק את הבריות לעמים, אלא למפלגות שהן שונות במצבן החברותי – מודיע קליינשטיין…
– אמנם, אמנם! – משמיעה נאַרמן את קולה ומוחאת כף על כף – הידד! זוהי… זוהי… אידיאה… בראַבו!
– אבל קליינשטיין הוא יהודי – מתערב גם אני בשיחה.
– במה? – קופץ קליינשטיין ושואל.
– במה?! – עונה נאַרמן אחריו כהד – תודה לאל, פייארמן התחיל ב־פ-ר־דוכ־סיו!
– לא, פייארמן, – מדבר חיימוביץ בכובד־ראש – הרי מעצמך אתה מבין, שלא בבורג’ואזיה אנו עסוקים עתה. האַסימילאַציה, שאתה מתנפל עליה, העבדות…
– כבר קצה נפשי בשאלה זו! – מודיעה נאַרמן מצדה, אך לרנר גוערת בה, וחיימוביץ מוסיף ל“באר מחשבתו”:
– האַסימילאַציה גופה טובה היא, דרושה, צריכה. רעים הם רק מעשי הבורג’ואזיה, המחקים כקופים את הפקידים, אשר בחייהם עלה רקב, כבכל מעשי הבורג’ואזיה!
השיחה הולכת ונמשכת. קליינשטיין עומד ומכריז, כי הוא אינו מרגיש בקרבו שום דבר יהודי. מן ה“חדר” לא הוציא כלום. הספרות הרוסית פיתחה אותו. היהודים שוים בעיניו לאינם־יהודים. אני מעיר, כי, כנראה, רגש־הצדק העז, החי בקליינשטיין, הוא של יהודי ממש. אז בא יודלין ומַפנה את השיחה לעבר אחר. אמנם, זוהי אמת ודאית, כי לעבוד נקל יותר בתוך העם, שגדלת בתוכו, שראיתו לראשונה ביום שפקחת עיניך בפעם הראשונה. כלומר… אתה יודע לדבר אליו בלשונו, להתנהג בנימוסיו, להתקרב אליו, אתה יודע את צאתו ובואו, כלומר… ואולם החזיון ההיסטורי בנידון שלנו מדבר אחרת, כלומר… הַיינה ובֶרנֶה נולדו בתוך היהודים ועבדו בשביל האשכנזים, כלומר… בשביל גרמניה, בשביל העולם.
– היינה, ברנה… וקליינשטיין איפה נולד?
– ברוסיה!
– ואתה אינך רוסי!
– איני רוסי? מדוע? נו, נניח, שאיני רוסי… ובכן… מפני מה איני רוסי?..
– מפני שאינך!
– ובכן?
– ובכן – ניגוד!
– ניגוד?.. אי, פייארמן, ראוי לחמלה אתה!
– מפני מה, אדוני קליינשטייין?
– כן! מעורר רחמים אתה…
– מפני מה?!
– אינך ראוי לשום דבר בסיבת ניגודיך, ניקוריך וספקותיך…
– לאיזה דבר?
– לעבודה!
– ואני אומר לך… – (“פה ראוי להזדקף” – חולף רעיון במוחי) – כי לעולם לא אחליף אפילו אחד מספקותי בכל עבודתך, שאתה עובד ועתיד לעבוד!
– חַה־חַה־חַה! – פורצת נאַרמן במנגינת־צחוק – זוהי ענוה!..
יז
במעונו של חיימוביץ החברה מאוחדה, הקול אחד. כל המסובים ביחד משמידים את כל המזון הנמצא במעון ויושבים לקרוא איזה דבר ל“שאלת האקונומיקה”. ואולם במעונו של דוידובסקי – הרגשת ה“עולם” היא אחרת קצת. שם נחלקים המסובים לכיתות־כיתות. באחת מדברים על השאלות, שכבר היו לזרא לכל, וחוזרים בפעם האלף ואחת על משפטים ידועים בדבר ערך המדעים והאמנות, השפעת הספרות על החיים, ההפכים והסתירות שבחיי החברה ובחיי בני העליה, שירתו־פילוסופיתו של פרידריך ניטשה, הטראַגיקה של החיים, השממון הנצחי, הגיבורים הנרקבים, פעיטותן של הבריות, “בעל־הבתיות” (כאן מתגלגלת המלה “בורג’ואזיה” במלה “בעל הבתיות”…), בכיתה שניה מעלים גרה השקפות ביבליוגראפיות ישנות על סיפורים “מודרניים”, מדברים על מחזות מוצגים בתיאטרון, משחק האַקטוֹרים, וכשמדברים שם על אותם “המאורעות האיומים־האיומים”, שנזכרו בבית חיימוביץ, נגינת הקול משתפלת וניכרת איזו ביישנות ממין מיוחד. אך לפעמים הכל שותקים שעה ממושכה וכל אחד ואחד כמו ירא להרים את קולו, כאילו אין כדאי להניד שפתים על איזה דבר, אחרי שהכל ידוע… ואז מרחף באויר החדר, שהוא חם ומחניק – לפחות, כך נראה לי – איזה סימן־שאלה: למה, למה אנו מתאספים יחד? וכי בשביל שירגיש כל אחד, נוסף על שעמומו שלו גם בשממונם של אחרים? או רק כדי לדבר סרה על גופים נסתרים ולהתנפל ברעל־לצון על אחד מן היושבים? הלא לנו אין מה להגיד איש לרעהו; הלא לשוא אנו חושבים את עצמנו למובחרים, ל“שואפים”, לעליונים; הלא אין לנו כל אלוה, שיאחדנו ויעלה את נפשנו, הלא אין אנו מוכשרים ליצור איזה דבר, הלא כל בנין אי־אפשר להעמיס על כתפינו, ואף “מחאתנו” ו“זרוּתנו”, שאנו מתגאים בהן, אולי אינן אלא תולדות חיינו החולפים ברעה, רגש מכוער של גברים־לא־יצלחו ואומללי־נצח?.. ובכן מה? מה?
דוידובסקי עצמו שותק ואיו לוקח כמעט כל חלק בהמולה אשר במעונו. צחוקו – צחוק־עינים, וגם זה אינו מצוי. האצילות השפוכה עליו שקטה היא ולא כל עין מכרת בה.
כשהנאספים בבית חיימוביץ יושבים לקרוא, אני עוזב את המעון לבוא אל דוידובסקי.
נר אינו דולק בחדרו המרובע. הוא שוכב על הספה. אני דופק, נכנס, מושיט לו ידי במין זהירות של כבוד ויושב לא רחוק ממנו. ושנינו יושבים ומחשים בחשיכה. ואולם אין דבר זה משונה בעינינו. כך צריך להיות, או, יותר נכון, כמו כל דבר וביחוד אנו בעצמנו, כך לא צריך להיות, אבל הוֹוֶה. מגוחך הוא הדבר, ואולם אמת היא, כי שנינו חשים כעין תועלת בישיבתנו זו. אף על פי שהמושג “תועלת” רחוק מאתנו בשעה זו. אנו חשים מין עונג לא־טבעי. הלבנה מאירה מבעד החלון, אך דבר זה כאילו אינו נוגע לנו כלל. לאחרונה אנו גונחים איש־איש מעומק לבו, ולאט־לאט, במין הסתר־לחשים וחצאי־מלים, מתחילה בינינו השתפכות של וידוי אילם־למחצה ע“ד מצבי נפשנו, ע”ד רשמינו, ע"ד “רגעינו המשונים”, והכל במין רצינות מיוחדת, חשובה, בלתי נתפסת בעט, שמתלווה בהעפוֹת־עינים ממושכות בתוך החושך אשר סביבנו. וככה נמשך הדבר בינינו עד שנשמעים צעדים קרובים. שנינו מזדעזעים מבלי משים ודומים במקצת לאוהב ואהובה נחבאים בסבכי היער בשעה שבני־אדם עוברים עליהם. החדר מתמלא כרגע שאון אנשים.
– פוֹאֶזיה! – נשמע קול קליינשטיין – ישיבת דממה בחשיכה… שיר השירים!
– כדי שהפנים האויליים לא יהיו נראים – מתבקע קול־החומץ של פיסמן.
– יהי אור! – מוסיף עוד קול אחד.
אחת מן העלמות ניגשת ומתחילה להדליק את המנורה. פיסמן תופסה כשהיא נכשלת באיזו תקלה קטנה ושמח להעיר, כי אשה היא – אשה. הערה זו נותנת מקום לנאַרמן להתלונן על הגברים השמחים תמיד לתת דופי במין החלש ולשימו לצחוק בכל מקרה שיזדמן. פניה מפיקים רוגז, מחאה ותשוקה – להיחבק. חיימוביץ עומד ומצרף אלף מלים בבת־אחת: “יחס בורג’ואזי, בחירה טבעית, התפתחות המשפחה, פטריארכליות, עבדות, אמנסיפציה, פסימיזמוס, מנהגי בורסיף, שופנהואֶר, ניטשה, בֶבֶל, אנגלס, מטריאליזמוס אקונומי”… בתור תשובה על זה מפיק פיו של יודלין מרגליות – ומכאן לשיחה תוצאות.
לאותם מיני הוויכוחים הארוכים, שנוהגים בין אנשים אינטליגנטים ממין זה, יש רגע בסופם, שבו משתתקים המתווכחים הנלהבים פתאום, באמצע ה“הרשוני”, ופונים איש־איש לעבר אחר מכוסי זיעה, נלאים, בגרון ניחר ובריקניות מדאיבה. מהירות־בואו של רגע זה תלויה, כמובן, במזג המתווכחים, בתוכן הוויכוח וגם בהבלו של האויר. בבית דוידובסקי היה רגע זה ממהר לבוא.
אז מנסים לשורר. בבית חיימוביץ היה הדבר עולה יפה. שם משוררים במקהלה את “מעל גדות הוולגה”, שרים על עוזו של סטֶנקה ראַזין וכדומה לזה. ויש שנאַרמן היא ה“חזנית” והכל מנהמים אחריה כ“משוררים”. ואולם בביתו של דוידובסקי היה כל אחד ואחד מתחיל לשיר לבדו במין דממה דקה והיה שר ביותר על רגשי־הלב וכליון־הנפש. עד מהרה היו הקולות נחלשים ואובדים… קליינשטיין ממהר לבלבל את השרים ע“י מה שהוא מתחיל לשיר, בכונה להרעים את ה”ציוניסטים":
"עוֹ־עוֹ־עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָ־תֵ־נוּ…
הַ־הַ־תִּקְוָה הַנוֹ־שָ־נָה".
הוא פוגש בהתקצפות, אך גם בצחוק מסכים. עד מהרה שולטת דממה בבית.
– חסרי קול אנחנו…
– שירים חדשים אין, ובישנים כבר קצה הנפש…
– איך יהיו שירים חדשים, אם הצפרים ישנות?..
– שירים חדשים… כן… שירים חדשים…
דומיה ממושכה.
– רבותי, כמה השעה?
– השעה?
– כן,
– העשירית.
– אולי נלך לטייל…
– לטייל… באמת… אולי?
– אין מוחה… ילך לו מי שרוצה.
– או מי שרוצָה…
– קליינשטיין! – מאיימות עליו עלמותינו.
אבל לב קליינשטיין אינו נופל עליו. הוא יודע תחבולה לבדח את דעת הנאספים והנאספות:
– הלא הבוכהאַלטר שלנו הוא בעל־שמחה היום…
– בעל־שמחה?
– כלום אינכם יודעים זאת? אינכם יודעים? אי, אנשים לא מעלמא הדין! הגידו את חידתי!
זה בכה וזה בכה. יודלין מנסה לפתור את החידה: העלמה אַש, שהבוכהאלטר דבוק בה (תמיד אהבו לעקוץ בבדותא זו את האחרון), משיבה בוודאי אהבה אל חיקו. אך קליינשטיין מנענע בראשו תנועת שלילה. לאחרונה יקרא בנצחון:
– הלא לוֹ אבדה משמרתו בהקוֹנטוֹרה של דינגֶנוב. חי־נפשי. לא הועילה לו ציוניותו… איך שיהיה, וכי אושר קטן הוא זה לדעתכם? –
בעל החידוד העמוק הזה צוחק שבע־רצון מאד. הדבר מובן מאליו, שהחובה “לשתות” לכבוד המאורע. אין איש מאתנו, מלבד אולי פיסמן, רוצה בשתיה ממש, בשתיה גופה, בהרקת יי“ש ושיכר אל קרבו; ובכל זאת, מלבד העלמות, שחושבות להן לאיזה חוב ישן למחות (אחר־כך גם הן שותות), הכל גומרים בנפשם שאי־אפשר לבלי להסכים, ויש מן הנאספים שמקבלים את “ההצעה הנפלאה” גם באיזו התעוררות מעושה. “ואני כבר חשבתי, כי דרוש לשתות פעם כהוגן!” – מודיע אחד ומוסיף איזה “כי־מה”, שאינו אומר כלום – “לשתות, חזיז ורעם! – כי מה?..” חיימוביץ מנסה, אמנם, להתנגד ל”אֵלוּ השתיות“, אך יודלין עומד כנגדו ומצדד בזכות ההצעה. וכי השתיה היא פה המטרה” המטרה הרי היא למעלה מזה: לבוא לעולם אחר, להימצא במצב־נפש אחד, להזדעזע ולחוש גבורה ועוז, כלומר… באחת: השתיה שלנו באה… באה… כלומר, בשביל להסיר מעלינו את השפלות והחשבון ולהרגיש מה שאינו קבוע בגבולים ועומד למעלה מן המקום והזמן… –
אנכי מאזין באופן אַפאַטי לפראזותיו המהוקצעות ע“ד החובה להיות אדם חפשי וע”ד ההתרוממות על המקום והזמן, ועל זכרוני עולה ציור מטושטש מן השתיה האחרונה, שהיתה במעונו של יודלין זה עצמו וגם כן על פי הצעתו של קליינשטיין, כשאבדה לבעל המעון הוראתו הטובה בבית רובקין. מתחילה הביא, אמנם, יודלין, אף על פי שהיה מתבייש, שמא יאשימוהו בקמצנות ובפחדנות מפני בעל־הבית, את מיאונו הנמרץ, שגם אותו ביאר בפראזות מהוקצעות, אך סוף־סוף נכנע, כמובן, וכיון ששתה שכח להביט על הדלת ולהזהיר בנועם לשונו את בני חברתו, שלא יתהוללו יותר מדי. ובשעה הראשונה אחרי חצות־לילה, כשהתחיל פיסמן להכות באגרופו על השולחן ולצעוק בקול ניחר של שיכור – מכיר מתוך העשן שבמוחו באיוולתו וחרד בלבו לתוצאותיה (ישיבה־בחושך ותשלומין) – שהוא יביע תיכף את עומק רגשותיו, שהוא רוצה לשורר, כלומר, לשבר את המנורה שעל השולחן, – התפרץ בעל־הבית החדרה בקול פחדים, הדור ב“תחתוניו הלבנים”, והרים את קולו:
– גויים! מומרים! שיכורים! מביתי אגרשכם! אין אני רוצה בזה! אפילו אם תתנו לי חמישים רובל – אין אני רוצה בזה… דליקה אתם רוצים לעשות בביתי? חשופי שת!.. גם אלה משכילים… דלפונים!.. אה, גם פיסמן!.. פה… מעולם לא פיללתי לראותך פה… בחור בן־בעל־הבית… וכי יאומן כי יסופר?.. לשתות כגוי, לשבר מנורות, לחולל פרעות… פֶה… בחור בן־בעל־הבית…
התנגדותו של יודלין, שהתבייש לשתוק, עוד הגדילה את השאון. גם הוא, בעל־הבית, גם אבותיו ואבות־אבותיו, לא ידעו מעולם מדברים כמו אלה, והוא אינו רוצה בזה, אפילו אם יתנו לו בעד נשף אחד עשרה רובלי כסף. הוא ירא. הוא משתומם. הוא יוצא מעצמו. הוא… הוא… הוא… לשוטר־הרחוב יקרא…
פה, לא במעונו, עומד יודלין למעלה מן המקום והזמן.
ושוב אני מהרהר גם על יחוסי אני על “אלו השתיות”, איך שמלפנים, אחרי שעבר זמן מועט להתוודעותי אל האנשים האלה, חשתי בהקריאה: Выпить!(“לשתות”) איזה חפץ מעליב להידמות אל בני עם הארץ, מעין “חיקוי של התבטלות”… ואיך שאחר־כך למדתי, על כל פנים, גם אני לאבד לפעמים את פרוטותי האחרונות על משקה מחמם ומשכיח, להשתטות, להתהולל, לבכות אותו הבכי, שהייתי משתדל להשמיע בקטנותי בשעה שהיה הקהל עומד ביום־הכיפורים ב“הרוגי מלכות”, באחת: להיות מזויף ולא־יפה כלל, להרגיש בזה ולרמות את עצמי, לתפוס בזה הרגע גם את הונאתי, ועם כל זה להילכד ברשת הרמיה ולהונות את עצמי, שאני מלא־ענין במצבי זה, שהכל חשים אז את גודל־אסוני, את קשי־יסורי, את כאב־רגשותי…
– הטובע בשבולת, אוחד בראש שבולת! –
– כיון שאנחנו, האדונים, מגיעים, רחמנא ליצלן, לעשות איזה דבר, לעשות, התבינו – מיד מתחלת הפילוסופיה… כלומר… – מתלונן יודלין בתוך כך – בושה וגם חרפה!
– לעזאזל הפילוסופיה! – קורא פיסמן – מי ומי הנותן? נו, האדון הציוני, הבוכהאַלטר בלי “בוּך”, הרק את כיסך!
– חי־נפשי, אין לי… מאין? אולי ילוני איזה איש?
– יודלין, הלוהו! – גוזרת דעת הקהל.
– אֶ־אֶ, מפני מה דוקא יודלין? יודלין הקפיטאַליסט! כלומר… עשרים יש לי…
– עשרים – יהי עשרים! נו, מי עוד, רבותי? מי עוד?
השתמטות, דלות, הערות, בקורת, שאלה הרכוש, המולה. לאחרונה נמצא איזה בא מן הדרך, שעדיין לא כלתה פרוטה מכיסו, איזה חוב ישן מוחרם לטובת הכלל. וכעבור שעה אחת – החלון פתוח, הזיעה נוזלת, הרגלים מתנועעות, הבגדים מעוכים, הידים שלוחות לקחת מיני אוכלים מעל השולחן בהצטחקות של בוז משונה ובתנועת חטיפה מיוחדת, והפיות מדברים ושותים: לשם הטוב, לשם הצדק, לשם היושר, לשם המחאה, לשם אי־הרצון, לשם העבודה, לשם כליון הזדים והעריצים, לשם אבדן הרע. חיימוביץ אינו אוכל את הכרכשאות ואינו שותה כלום. הוא משתמש בשעת־הכושר להגביר את רוחו על רוח דוידובסקי (המתייחס בקרירות גמורה לכל הנעשה בחדרו) ו“הריהו כאילו שותה” לשם כל הדברים האמורים למעלה. קליינשטיין גומע גמיעות משונות, מתהדר ומתאמץ לעשות רושם בגבורתו לשתות. פיסמן מנענע בראשו הקטן במין יאוש מר, מקונן, שאין שיכר זה מביא מרפא ושכחה, ושהוא חולם על מין שיכר אחר, חזק מזה. יודלין אוחז כוס בידו הרועדת, והמשקה משתפך ממנה בעת ובעונה אחת עם זרם המלים המבולבלות המשתפך מפיו.
– רבותי, רבותי, הסו, מה הצעקה? שומעים אתם? אני שותה… כן, אני שותה לשם האידיאל של העוז… דוידובסקי מזכיר לנו את הציור: “ובכל זאת!”, אך הוא בעצמו אינו כ“זה”… אני… אנכי גוזר ואומר: דוידובסקי מזכיר לנו את הקריאה הגדולה והנשגבה, את מרכז־הנקודה של מצב־נפשנו, אם הורשה להביע כך, כלומר… את הקריאה: “ובכל זאת!” – והוא עצמו, כלומר דוידובסקי, שכח אפילו את הקריאה הזו… יקחהו אופל! כך אני מחליט. אני, יודלין!.. אה, מה זה החמור נוער? “כל המשוררים כוזבים - - וצרתוּסטרה משורר הוא”… נו?.. אני שותה… חיימוביץ, הלא זה רעך, פייארמן… האין זאת? חיימוביץ, גם אתה שותה! אינך שותה… הפסימיזמוס, רבותי, התשמעו, אני אומר, הפסימיזמוס הוא… הוא… אם הורשה להביע כך… כן, אני שותה…
– אבל שתה הפעם, שתה! – מתנפל קליינשטיין על כל המרבים ב“אני שותה” ואינם שותים.
בכלל ניכרת ההשתדלות לשכר את האחרים.
פיסמן משבר צלוחיות וכוסות. הדרמה של החתולים המקושרים בשק אפל ומלוכלך היא בעינה – בכל הודה והדרה. הנפשות המשחקות ערומות. – – –
לפנות־בוקר אני שב למעוני ובלבי רק ניצוץ של הכרה כהה, כי היום הבא לא יהיה רע מן ההולך לפניו.
יח
כאן הגעתי לפרשת־דרכים, כלומר, לאותו הזמן, שבו התחלתי לחוש, שכך אין הדבר יכול להימשך הלאה בשום אופן, שמחויב לבוא איזה שינוי – יהיה מה שיהיה… לעזוב את N. או לעשות איזה מעשה אחר, שיוציאני מן המצב המסוכן, שאני נמצא בו – אבל מן המצב הזה צריך להימלט. איזה קריזיס בהכרח הוא שיבוא!..
אך… ל“קריזיס” מעין זה, שבא לי לפני שנים אחדות, לא היה שום מקום, כמובן, ורק לשוא הייתי מצפה לו, ובנוגע לעזיבת העיר N. ולהנסיעה למקום אחר – הנה גם בזה היה ניגוד פנימי. אני שחקתי פעמים רבות על יודלין, שהרים את ה“נוע־ונוד” למעלת אידיאל, מאחר שהבינותי, כי “סדנא דארעא חד הוא”, כי ה"שמה " היא אילוזיה ככל האילוזיות וכי “הטוב נמצא במקום שאין אנו שמה”…
אבל לעומת זה נתעוררה אז מאיזו פינה נשכחה שבלבי התשוקה הישנה להשתלם. לקנות דעת, לנסוע לחוץ־לארץ. ועד מהרה אחזתי ב“אידיאה” זו כבקנה־מידה למוֹד בו את ערכי: אם לא יעלה בידי להוציא חפצי זה לפעולה – אות הוא, כי באמת איני מוכשר לשום דבר; אז תאבד גם שארית החשיבות, שאני חש לנפשי.
– מה שיש לדעת – כלום עדיין לא נודע לך פה? – העיר דוידובסקי בחשאי, כשהרציתי לפניו דברים על החלטתי לנסוע, והערתו זו העירה בי רגש לא־נעים, כמעט תרעומת. אני רציתי להאמין ולהיות בטוח בצדקת שאיפתי. עיקר השאלה היה אצלי רק השגת האמצעים…
מה לעשות? להיות כשנה מלמד בכפר ולאסוף את הסכום הדרוש להוצאות הנסיעה? אמנם, טובה המטרה, אך להיות שנה שלמה בכפר בלי מכר, בלי ספרים, בתוך גסות וטמטום הלב!.. עומד אני על מפתן־החיים – עלי לצעוד ולבוא אל תוך האולם – ופתאום אעזוב את חיי העיר!.. וגם להשיג “קוֹנדינציה” הגונה, לפחות, קשה מאד, מפני שהמורים הרווקים מרובים מן הכפריים, שמוֹרים מתבקשים בהם. טוב היה, אמנם, במובן החמרי – שזהו, לעת־עתה, עיקר הדבר – להשתקע בצ. עיר מולדתי כשנה, כי שם הייתי מרויח בנקל די־צרכי, אבל לנסוע לבית אבותי – לא, זהו דבר שאי־אפשר!..
אפילו המחשבה עצמה על נסיעה למקום מגורי אבותי לא עלתה על דעתי מאליה, אלא באה על־ידי מכתב, שקיבלתי מעובדיה בן הרב, מכתב ארוך ונמלץ, אף על פי שכותבו מצא לנכון בסופו “לחלות את פני סליחתי על אשר געלה נפשו לבוא אלי מתוך עב הענן וערפל, מליצות שדופות־קדים, כאשר יעשון המליצים, אשר לא ביניהם מנת חלקו וגורלו, וכמאמר חז”ל, ‘כל יתר כנטול דמי’“. ראשית המכתב היו דברי פיוס “באגרת ההולכת לפניו על אשר מנע ממני את הטוב בהיות לאל ידו לעשות מבלי דרוש לשכני ב־N. העיר ולא פקדני כל הימים לרבות הלילות”. אחר־כך בא לספר לי, ש”אביו יחי עושה לדבר המתעלם מן העין, אם ישפיק הוא (כלומר, עובדיה) לעתים רחוקות במכ“ע רוסי וכדומה, לא כן אם ישים מעיניו בספר־מליצה עברי, אז לפידים מפיו יהלכון”; וחוץ מזה, הנה “צ. אינה כ- N.עיר מלאה חכמים וסופרים והספרות העברית לא תתן קולה ברחובותיה והיא כמעט בבל ירָאה ובל ימָצא אף שת”ל הציוניות הולכת וצועדת קדימה, בוחרי ושוחרי שארית מחמדינו עולים ונוצצים ככמהין ופטריות, וכבר עומד להיווסד בית־ספר למקרא על ידו וע“י רעוֹ הלאומי יעקב בן משה עובדמן, אשר בידו שלוחה מגילת־הספר הזאת”.
וסוף דבר היה:
“לכן שמע ואיעצך, אלוף נעורי, וישמע אליך אלוהים. מאז בימים תרחיק נדוד, אבל האומנם לא ינהה לבך אחרי עיר מולדתך ומדוע לא תכונן צעדיך אליה? פה תמצא את חיית ידך ברווח, כי בלי תפונה מודעת לך, כי אנכי שום אשים את פעמי בעוד ירחים מספר אל העיר ס. לכונן את שבתי שם ושם אבנה לי בית, ביתו זו אשתו, את ב”ג העלמה מ' פרומא בת הגביר ר' פינחס נ“י ואת תלמידי תקח לך, כי הלא אני מורה פה כל העת צחות השפה העבריה”.
יעקב, שמסר לי את המכתב בבית בורסיף, השמיע גם הוא באזני את המיתיותיו של עובדיה.
יעקב!.. זה היה כבר לא יעקב, חבר־ילדותי, בבית הרב, אלא איזה מר עובדמן, בחור בעל פנים נוחים, צוחקים, יפים ומפנקים קצת, ועינים שמחות, מלאות טוב־לבב והכרת־צעדיו־קדימה בעיר מולדתו, הכרת מלחמתו עם החשוכים מתנגדי הרעיון. יחוסי הקר אליו פעל בהכרח גם על התקרבותו אלי. ובכל זאת לא נמנע מלספר לי, עד כמה שהרשתה העת, את כל מעשיו על שדה הציוניות. גם על יושב־הראש באגודתו, אלימלך המלוה, דיבר, גם על קורספודנציותיו, השמורות עמו בפנקסו, הראה לי, והכל בצחוק של רצון, בתמימות, בכסילות. וכשהזכיר בורסיף “אגב־גררא”, לרגל השיחה, באיזו פראַזה את חוק ההסתבבות, מצא מר עובדמן לנכון להיות לו “תנא דמסייע” ולהביא ראיה מציוניותו. מפני מה הוא ציוני נלהב כזה? בילדותו דרו אבותיו בכפר וכו'…
הוא בא ל־N. לרגל מסחרו ועמו באה גם אחותו, שנכספה לשאוף מעט רוח־כרכים. בחזירתם נלוה עמם גם בורסיף, שעזב בעת ההיא את N.
חיימוביץ השתמש בכל כוח לשונו להזהירני מן הצעד המסוכן הזה. הוא, אמנם, התנגד בכל עת גם למלמדות־בכפרים (הוא היה מפתה אותי להיכנס עמו ביחד אל איזה בית־חרושת), ואולם בהשתוות אל הנסיעה לצ. טוב גם הכפר. “אין אני יודע את כל רעל־הבורג’ואזיות שבדאגת המשפחה ליוצא חלציה”.
גם במכתב, שקיבלתי אז מאבי, היה די כדי להניאני מנסיעה זו. דברי כיבושים היו בו: " וקצר בינתי עד האידנא. מה דוקא ב־N. שמתה קינך ואם באתה למחני האומנם לא אוכל כבדך והיית קרוב אלי ולענין תכלית ראשית מה התכלית במחנך התכלית ביד הש“ית ולא צריך תכלית טוב מזה שבהגות ליבי וד”ל“. אחר הד”ל היו איזו אמרות, שלא הבנתי פירושן מסיבת סלסולי הכתיבה וחסרון סימני הקריאה, ואחת מהן נסתיימה בשתי מלים סודיות: “עלים לתרופה”…
ובכל אלה נסעתי מקץ חודש ימים לצ.
עתה, כשכבר עבר זמן מסוים אחרי הנסיעה הזאת, איני יכול לברר לי כראוי את הגורמים העיקריים, שהכריחוני לצעוד צעדי זה, למרות מה שהבנתי אז בכל רגע ורגע, כי אסור לי לשוב לבית־אבותי. הרגש המשונה, שהרגשתי לאותה העלמה, הן נולד בי, כמדומה לי, רק אחר־כך, כשהייתי כבר בצ. –
כן, אגב־אורחא: העובדה, שנמשכתי אחרי אותה העלמה – היא עובדה משונה מאד, עובדה מעוררת צחוק מר, ולטפל בה קשה לי הרבה יותר מלחטט בפצע. חַה, אני אומר “פצע”, אולם באמת הרי היה פה דבר אחר לגמרי. פה הלא רק עוּניתי, אבל לא נפצעתי – לא היה מקום לזה. בעובדה זו לא היה, באמת, מקום אף להתגלמות אישיותי, מה שהיה אפשר אילו היה הסוביקט אחר, המקום אחר והמעשה אחר – אילו היה הכל כמו שנצטייר פעמים רבות בדמיוני הלוהט, כשחלמתי על האושר ל“התאהב”. פה היה, אמנם, מאורע טיפוסי, אך מאורע עובר, שאינו מוסיף כלום להבנת ה“אני” שלי, מאורע של “עורבא פרח”.
במעונו של בורסיף ראיתי לפני עלמה זרה, שחרחורת, נאוה, בעלת עינים חיות, פקוחות, כחוּלות, לחיי־סאַמיט מארכות, פה קוסם ותנועות־אַילה מעורבות במעט חשיבות מיוחדת במינה. יעקב, חבר־ילדותי, לכאורה, התחייב להציגני לפניה, לפני אחותו. היא כמו לא הביטה בי כלל, ואני הקשבתי רב־קשב לקולה הצלול, בגניבה ראיתי פעמיים במשך הזמן שישבתי שם את העויתה הנחמדה, שבה היתה מבליטה קצת את שניה־ספירים יחד עם שפתה העליונה ומניחתן על גבי התחתונה. כל אותו הזמן ישבתי על מקום מושבי כקבוע במסמרים, מלא כולי מעין רגש, שאם אניד יד או רגל, יקרה על־ידי זה איזה דבר איום. ובצאתי היתה בלבי רק שנאה עמוקה לבורסיף, שנאה לבלוריתו, לבת־צחוקו, לאפודתו, לכפתורי כותנתו, – שנאה, אשר לא ידעתי עוד כמוה עד היום ההוא. מובן שהיא, שנאה זו, היתה תוצאת הקנאה, שקינאתי בתנועותיו החפשיות והנעלות של אותו גבר… בכעין זה־לעומת־זה זכרתי את צחוקי אני הבלתי־יפה, הבלתי־טבעי, את תנועותי שלי הבלתי־מהירות, הבטלניות, את חצאי־דברי – והכל נדמה לי מתועב, אוילי, שפל… והיא הרגישה בזה… בוודאי הרגישה… מי? גיבוֹרה פרובינציאלית? – לא, אני שפל ופתי באמת! מפני מה אני משתמש בתואר “בנאַלי” כזה? מה עוול מצאתי בה? עלמה ככל העלמות! ואולם… מה לי ולה בכלל? מה?
אז התרקמו במוחי מלות אחדות באותיות מפורדות:
– הן היא לא תשים אלי לב
ומיד שחקתי על הרעיון הזה, אחד מן הרעיונות־השֵדים, העולים במוח מאליהם, בלי כל קשר הגיוני ובלי שום צורך…
כשבאתי למעוני ישבתי שעה ממושכה ופוצצתי באצבעותי תיבה של גפרורים, שהיתה מונחת על שולחני. חשבתי על ענינים אחרים לגמרי. ורק בערב, כשהתחלתי לקרוא איזה ספר, חלפה לפני תמונת העלמה, שהתוודעתי אליה בצהרים, ושפתי ביטאו בלי משים: “רַ־חִיל מוֹ־אִי־סֵ־יֶב־נה”, כמו שקרא לה בורסיף – מה תיעבתי את מבטאו זה! – אך עד מהרה נתעוררתי…
– כן, אין שום ערך להבלים כמו אלה. במוח ריק מתדבקות מחשבות ריקות. בחור־ישיבה, שלא ראה אשה מימיו. בכלל – אין דבר. זכרתי – ולא יותר. ומה החרדה? אדרבא, מפני מה איני צריך לזכור אותה? היא לא יכלה לעשות עלי שום רושם, אבל הלא זוכר אני אלפי “קטנוּיות” אחרות… נו, וגם אם עשתה עלי רושם – מה בכך? אסור?.. לנסוע לביתי – “עלים לתרופה” – חה!
– – –
ומקץ איזו שבועות נישאתי בעגלת מסילת־הברזל על הדרך העולה לצ.; ראשי כאב מאד, לבי המה, ואני טיפלתי בהפסיכולוגיה של כאב־הראש ושל בן הנוסע לבית־אבותיו. “ובכן אני נוסע – מה אני מרגיש?” – במתכוון ציירתי לי את ציורי העתיד בביתי בצבעים שחורים יותר מדי… “בשביל שלא יהיה קשה לי אחר־כך” – הוספתי להרהר. – אך הנה רגשותי מעניינים, סוף־סוף: שנים אחדות לא הייתי שם, בערש ילדותי, המקום זכרונותי הנעימים… אמי… אחיותי – ושום משיכה אין. שום ציפיה נעימה… רק כאב, כאב, כאב…
הבריות, כשהן בנכר, אומרות: “מנוחה דרושה לי – ועל־כן אני נוסע לביתי”. אבל הלא גם לי לא למותר היה כבר אז לנוח קמעא – ומפני מה נסעתי אני לביתי?..
כן, אני נסעתי לא מפני שהיה איזה דבר חסר לי או בלתי ידוע לי. אפשר שנסעתי מפני שכבר היתה בי קרירות־נפש לכל המאורעות והמעשים. ואולי – מפני שהיה ודאי לי, כי אסור לי לנסוע…
ביום ו', עש"ק בבוקר, באתי לביתי.
יט
אבותי, אף על פי שלא קיבלו ממני שום ידיעה, ידעו בכל זאת ברור כי אבוא. כך העידו אחר־כך בעצמם. ושני דברים ניבאו להם את הדבר, דבר־בואי: שממית ירדה בבוקר ארצה מעל התקרה, והחתול הלבן שבביתנו התרחץ והיטהר, כלומר, חיכך בכפו את סנטרו. החתול הוא, אמנם, חיה טמאה, ואולם בנוגע לעתידות אין לך נביא ובעל־סימן גדול הימנו.
מצות הבשורה נפלה בידי אחד מן הנערים התועים ברחובות.
התגעש המעון הדל! אבא עזב את שולחן הלימודים, בפיו עוד שבר־נגינה של “פזר־סגול” ובעיניו האמוצות הוא מתבונן בי רגע, כאילו נמלך הוא בלבו, אם כדאי אני שיחבקני, אלא שלבסוף הוא נופל על צוארי! אחי ואחיותי הקטנים, פעורי פה לנשק את “אחיהם היקר”, מושכים אותי למטה. לאמי אבדו עשתונותיה:
– אוי, ירמ’לי, אוי, בני… מה שלומך, מה שלומך, בני? בא… שתי שנים… שתי שנים… ירמ’לי… בני…
לתמהון לבבי חנקו דמעות את גרוני ולא יכולתי להוציא אף הגה. בקושי רב התאפקתי מבכי. הכל נדמה לי כל־כך מוזר, כל־כך מעורר־רחמים… לרגעים הסיבותי את עיני אל המראה הקטנה שעל הקיר, משתוקק להתבונן אל הבעת פני. בקרבי היה מעין אותו הרגש, שהייתי חש בילדותי כשהיו נערים מכים אותי, ואבי, תחת לחמול עלי, עוד היה מייסרני קשה.
החֲכָמה הזאת! – לעג אבי לאמי, אחרי שנמאס בעיניו לחכך את ידיו, להתהלך הנה והנה ולהתבונן אלי ובעיקר אל מלבושי – ראויה היא זו להיות שרתי במדינות! עומדת ואינה יודעת את נפשה… אה, ברוך־הבא, הנה היא כבר בוכיה… נו, בא, בא… דמעותיך לא יתנו ולא יוסיפו מאומה, ועיניך כלות ונמקות גם בלי זה… מוטב שתחממי את המיחם ותכבדי את אורחנו בכוס תה…
– לא, לא… – עמדתי אני והסתכלתי בעיני אמי ה“כלות ונמקות” – אל תדאגו לי… אין צורך בתֵה…
– אוי לי, אתה רעב בוודאי, בני, – יבבה אמי.
– שאלה היא! – ענה אבי בעדי – יודעת את, יהודית? הבה ונאכל כולנו ארוחת־הצהרים, ערכי את השולחן… ואתם, ילדים, – פנה אל תלמידיו – סגרו החומש ולכו לביתכם. אמנם, עדיין רק השעה האחת־עשרה… נו, עיניכם הרואות, אורח…
ה“שקצים” הקטנים, שבעיניהם התנוצצה התקוה להיחפש בשעה מוקדמת, מן הרגע הראשון שנכנסתי הביתה, נעלמו במשך רגעים אחדים. הם התביישו, אמנם, מפני בן־הרבי הזר לקפץ ולדלג, גם חשבו לחובה להם לאמץ את הלב ולגשת אל האורח, גם לתקוע כפיהם לתוך כפי במין “שלום עליכם”; אך לעומת זה לא שמעו בחפזם למצות אמי “לזכור להגיד לאבותיהם, למען־השם שהרבי ביקש שכר־לימוד”.
השולחן נערך. בעלת־הבית שמה עליו לחם, מזלגות וקערה מלאה אבטיחים חמוצים. נטלנו את ידינו וניגבנו אותן באלוּנטית רטובה ומשרטת. אבא היה כבר נכון לבצוע על הכיכר השלמה, והנה נתכסו פניו בצער גדול, ובקול של “אסור להפסיק” צוח בלשון־הקודש:
– נו!.. סכין!..
אמי הגישה עוד מזלג, וכשהניחה אותו על השולחן, מיד הרגישה בטעותה, שבאה מרוב בלבולה, והביטה עלי כמו על מליץ־ישרה. אבי היה זועף: כפי הנראה, לא השביעתהו חיצוניותו של אורחו כלל. בשעת הסעודה לא הרבה לדבר. ולעומת זה היו שאלותיה של אמי עד דבר אכלי, מעוני ועוד אלפי פרטים מתנאי חיי שמה – לאין סוף וקץ. ואחרי שנודע לה גם מה שלום הפוזמקאות, שנתנה לי כשהלכתי ל- N, התחילה מספרת לי פרטי הויתה שלה; בחג העבר קימצה בפשטידה; בתור “שכר־לימוד” בעד ילדתו של שמעון החנוני, שהיא מלמדת אותה “עברי”, השיגה כמה לטרות פול ועדשים; את פרֵידה, אחותי הקטנה, היא נכונה למסור לאורגת פוזמקאות, כדי שתלמד את המלאכה הזאת. דעת אבי היא, אמנם, כי טוב לעשותה ל“שולחנית” כלומר למוכרת מיני תכשיטי נשים וצרכיהן על שולחן קטן בשוק – “זהו מסחר ולא מלאכה; בזה אפשר לגדול” – אך אחותי בעצמה, למרות הוכחת אגרופיו של אבי, להוטה ביותר אחרי אריגת פוזמקאות. מה דעתי? איזו “תכלית” יותר טובה? – לא הפסיקה את פטפוטה גם ההערה העוקצנית של אבי, שגער בה על שהיא מבלבלת את ראשי, “המלא ענינים אחרים לגמרי”; היא היתה כל־כך מלאה אושר, עד שלא יכלה לשים לב לזה, לה נעים לדבר עמי – והיא מדברת. אם אשמע ואם אחדל – אחת היא לה.
כדי שגם אני מצדי אומר איזה דבר, שאלתי מה מצב הלימודים של אחי הקטנים. אז החלה אמי להתאונן על אבי, שהסיר מעל ילדיו את השגחתו לגמרי. בֶרילה הולך ל“חדר” זה שלושה זמנים – ועדיין הוא “אומר עברי” בקושי. היא אינה מבינה, מה זה היה לאבי: זקנה או עצלות?..
– אֶט… – התנצל אבי במין היתול – שבתי וראיתי: מה כל הטורח הזה? כשהם מגדילים, הרי בין כך ובין כך הם עושים מה שלבם חפץ…
– נו, נו… – לא נעמו לאמי רמזי השיחה – וכי מה הרע, חלילה, שהם עושים בגדלותם?.. ואני אחת אבקש: מי יתן והיו הקטנים לא גרועים מגדולינו… וכי הכל צריכים להיות רבנים?..
– ואני מה? מה אני אומר? – כועס אבי – אני מתבייש בו?.. “רבנים” – ומה תדמי, כמה הוא רחוק מרבנות? רק צעד אחד אל העֵבר ההוא… חַכָמָה – “רבנים”!..
דומיה.
– ירמיה לא גדל כלל בקומתתו – מעירה אחת מאחיותי.
– לא גדל? – מתעורר אבי ממחשבותיו ומעיף עלי מבט חודר – אהו… בכלל, אֶה, בכלל אני אומר… לדעתי… ירמיה לא נשתנה בחיצוניותו… לא נשתנה – כלומר, אֶה־אֶה… נו, כל אלה הבלים!.. העיקר… העיקר, ירמיה, שומע אתה? אני שואלך… אני, הרי רוצה אני לדעת כל אותו הזמן… מה שלומך? מה שלומך – מבין אתה? מה שלומך ב“תוך”?..
– מה… אין דבר… אני חי…
– חי – מובן מאליו… אבל אני רוצה לדעת אחרת… אתה מבין… ענה… למוֹד אינך לומד כלל?..
– לא.
– לא?! האומנם?! אני, ירמיה, באמת, אני, אֶה… איני מאמין עוד… איני מאמין… מוחי הקצר אינו תופס כלל, כיצד עוזב אדם לגמרי את זה, שבילה עליו כל ימי חייו?.. ובכלל – וכי בשביל שזה “תלמוד” הפסיד? ומה, לדעתך, אין זה צריך כלל? מבין אתה, ירמיה? מה פניך רועמים? אמנם, אתה יכול להקפיד, שבשעה הראשונה לביאתך אני כמו מקנטרך בדברים… ואולם בעיקר הדבר הלא אינך שוטה: מאי נפקא מינה? מתחילה, אחר־כך – הרי צריך לדעת… אני הרי לא ישראל מלמד־דרדקי אני… אמך אומרת: וכי הכל צריכים להיות רבנים? – אדרבא! אני לא נתאוויתי מעודי, שתהיה דוקא לרב; לדעתי, סוחר עשיר ולמדן הוא יותר טוב מרב… אני איני דורש, שתלמד לשם־מצוה, אלא כך… ולוּ רק כדבר של השכלה… הלא גם אתה תודה, שגם זו היא חכמה ככל החכמות… וחוץ מזה – טוב לה' ונאה לבריות… מה אתה מחשה? מפני מה אינך אומר כלום?.. יהודית, תני לו עוד מעט חלב… בקיצור, הארוחה אינה ארוחה לשם אורח… אבל מה לעשות? הלא לא ידענו כי תבוא, אף על פי שהיינו ממתינים לך יום־יום… ובכלל אני חושב, חַה־חַה, שגם שם לא היית מפונק ביותר… נו, אין זה מן הענין… העיקר אני רוצה לומר, להגיד… כן, במה אני עומד? הן אתה הבטחתני, כי את התורה לא תעזוב לעולם… כן… איני מאמין… ואל הרב, ירמיה, צריך להיכנס בכל זאת… אמנם, גם בלי זה תלך אל עובדיה… רואה אתה? עובדיה הוא עתה איש… היו ימים שגם הוא… ואולם הוא שב אל הדרך הטובה סוף־סוף… הוא נופל בבור־של־שומן… כמובן, אביו… רב אינו מלמד… ואולם מי יודע, אפשר שאלמלי היית גם אתה בביתך – היה אחרת… זוכר אתה, עד כמה הפצרתי בך להישאר פה, ואתה לא שמעת בקולי… נו, מה שעבר עבר… עתה… עתה… יודע אתה, ירמיה? אני הלא איני חדל לחלום שאתה תפדני, סוף־סוף מן המלמדות… אילו היתה בידי רק מאה אחת – הייתי עוזב מחיה בזויה זו… בסכום הזה בלבד כבר הייתי יכול לגדול… מה, כסף הלא אין בידך? לא כלום? רואה את, יהודית, מה אמרתי לך כל הימים? מה ניבאתי? את ניחמתיני, אבל אני ידעתי תמיד את הסוף!
– מה אמרת! מה ניבאת! איזה סוף!.. לו חדלת, שלום גציל!.. אוי, אוי, יש בך בינה… לחכם תיחשב…
– וכי מה אני מדבר, בהמה? מה אני? וכי מתנפל אני עליו, חלילה כלום מדבר אני משפטים עמו? אני בטוח, שהוא עצמו לא יכעס עלי ועל שיחתי… איך שיהיה, הרי אביו אני… הלא הוא מבין, לטובתי אני מתכוון… ומה אני מדבר? אדרבא, אני מלא שמחה על בואו… אני שמח מאד… לפעמים באים עלי רגעים כאלה, ממש כלות הנפש… אוי, ירמיה צריך היה להיות פה; אוי, רוצה אני לראות את ירמיה! והנה הוא בא, ברוך השם, ומה עוד?.. אני מדבר סתם… בעלמא… כן… נו, הגישי, יהודית, מים אחרונים!.. (הוא, אמנם, אינו זהיר בזה מעודו, אך הוא מצא מעין צורך השעה לדקדק הפעם גם בזה) נברך ברכת המזון… אל הרב, ירמיה, תיכנס בשעה אחרת… עתה שכב ותנוח.
וכששכבתי אחרי רבע שעה על הדרגש עצום־עינים ונדוד־שינה מרוב כאב־הראש, הלמו באזני קולות השכנות, שבאו חוצץ אשה־אשה לשאול איזה דבר ופקדו את אמי בקריאת: “אהוב הוא אורחך!” הן התבוננו בי, מחזיקות בקדירות, בפנכות ובעריבות, ששאלו מאמי, בעינים בוחנות וחודרות והביעו את הרושם, שעשיתי עליהן, ואת השקפותיהן על החיים, הבנים והאושר בכלל – הכל בבת אחת. ואמי, מתהדרת בגדלותה, דיברה ארוכות על אמונתה התמידית, כי “ירמיה שלה” לא ישכחנה לעולם, כי הוא אינו כאחרים, שאינם זוכרים את כל הדמעות והדם, אשר שפכו עליהם האמות, וכי…
עם כל זה, סוף־סוף, אין מה לקנא בה: אשרה אינו שלם, בל יהיה מוצא־שפתיה לה לחטאה. אלמלי היינו עשירים, אלמלי היתה היכולת להביאני אל המטרה, אז היה אשרה אושר גמור, אבל עכשיו… תמיד הוכרחתי לנדוד כציפור מקנה… ואם גם באתי לאחרונה – – השמחה, אמנם, גדולה… אוי ואבוי לה!..
כ
– אה, אורח גדול, אורח הגון! שלום עליך, ר' ירמיה! – קידמני עובדיה בנשף בבית־המדרש – מה שלומך, חומץ בן יין? טוב עשית, כי שמעת לעצתי. אני שמח על הדבר הזה. כשאמר לי אביך, כי באת, אמרתי, שתיכנס אלי… נו, בא מן הדרך… אבל מה אתה עומד מאחורי הבמה כחלכה? בוא עמי אל מקומי. רק זמן מועט נהיה ביחד, ולדבר עמך צריך אני הרבה מאד. –
עובדיה נשתנה קצת בחיצוניותו. שַמנו, אמנם, לא נתרבה ביותר, אבל גם המעט שנתרבה הטביע את חותמו על פניו הצעירים, בתתו להם הבעה “פרוזאית”, שלא לומר – טיפשית ביותר. לזה גרמו גם היכפפו קצת והשערות השחרחרות והמסולסלות מעט, שצמחו מסביב לצדי לחייו וסנטרו. גם מעילו האירופי נטה בהרבה לטעם האורתודוכסיה היהודית ברוסיה. כשדיבר עמי על־אודות חתונתו וחותנו, הורגשה בקולו שלא במתכוון, מפני ההרגל, מעין נגינת־גאון, אך בבת־צחוקו היתה לפרקים גם מין עצבות – מעין אותו הרגש, שמרגיש איש־צבא רך־לבב, שעזב את שדה המערכה, כשהוא נפגש עם מושלו־מלפנים, וזה האחרון פצוע ודל… אי־אפשר לומר, שהוא חש והרגיש, כי אני טינה בלבי עליו ועל מעשהו; שהרי מי היה מתנהג באופן אחר, אילו היה מגיע למקומו? והלא צריך אדם לשאת אשה, הלא מצווה ועומד הוא שלא להיות רווק יותר על הנהוג. אמנם, הוא היה מלא דמיונות לעשות איזה דבר לטובת הכלל… אך גם עתה הלא לא ריחים הוא מעמיס צוארו! במובן ידוע, הוא עוד צועד צעד קדימה אל משאת־נפשו… ובכל אלה – קצת לא נעים היה לו לדבר על זה; הוא בא אל המנוחה ואל הנחלה, ואני “עומד מאחורי הבימה כחלכה”… לימים, כשנודע לי, שהכלה המיועדת לו היתה חולה קצת את רגליה (ובזה יוּבנו דברי השדכן במכתבו: “ועל פי האדמו”ר הי“ו מבקשין להשיאה”), מה שהמספר הנוגע בדבר כיחד ממני, כמובן, הוברר לי עוד יותר, מפני מה היה מבטו מביע קצת עצבות…
מעניני הפרט עבר אל עניני הכלל – “מן הטפל אל העיקר”, וסיפר לי את תולדות האגודה “שוחרי ציון” בצ., אשר אלימלך המלוה הוא יושב־הראש שלה, יעקב עובדמן אחד מעסקניה הראשיים, והוא עובדיה – מזכירה שלה והרוח החיה באופניה. כי, באמת אמרו, עטרת היושב־ראש אינה הולמת את אלימלך ביותר, מאחר שהוא בתור ציוני מדיני ובתור חרד – נגד ה“קולטורה צרה־צרורה”, כמבטאו, ועובדמן מושפע ממנו, אלא שרק הודות לו, לעובדיה, נכונה האגודה לקחת חלק בהביבליותיקה הנכונה להיווסד. ה“אינציאטור” של ה“אידיאה” לייסד ביבליותיקה הוא שמעון בן בורסיף הצעיר, והציונים הקולטוריים רוצים להשתתף עמו במפעל הזה. אמנם, באסיפות האחדות, שכבר נקראו, לא עלה ביד הנאספים לבוא לכלל דעה אחת, וביחוד “רבה התהום” ביניהם בפרט זה: הציונים טוענים, כי אחרי שביבליותיקה רוסית יש בצ. מכבר, לא נשאר אלא לעבוד בכל הכוחות לטובת ספרים יהודיים, והאיניציאַטור־האַסימילטור אינו רוצה, כמובן, להיות נסוג־אחור. אמנם, גם זו רעה חולה, שבני הנעורים בצ. בכלל הוזים־שוכבים בחיק התנומה ותנומה על עפעפיהם, אין איש רוצה לנדב איזה ספר או “זהוב”; ואלימלך גם הוא אינו עומד מרחוק, אלא משתדל בכונה לעשות את ענין בית־הספרים לריק ואפס, והוא עומד וקורא: “אל תרגזו! ציונים טובים אינם צריכים לחקירה יתירה!” – ועם כל זה אין להתייאש, אל תרפינה הידים, אם קשים “חבלי הלידה”, “ההתחלה־להלך” – הנה, לעומת זה, אחרי שתקום הביבליותיקה ותעמוד על רגליה לא תוסיף לנפול מהר ולא יהי גורלה כגורל אחיותיה בתפוצות הגולה. חזק ונתחזק! גם הוא, גם יעקב, “הגיד לצ. את תועבותיה” בקורספונדנציות ארוכות – ועוד ידם נטויה “לתת אל חכם שופר”. צריך לעורר את הישנים, באמת אמרו: אין במה להתפאר גם בעניני האגודה מבפנים. המעשים, צריך להודות, קטנים מאד. לית גברי דעסקי בעלובתא דנא. אדם אין!.. גם ההתנגדות, אשר, לדעתו, שהיא כדעת אחד מן המאמרים ב“הצפירה”, מועילה היא לתנועה, עברה ובטלה. בראשית התנועה נתעוררו ר' צדוק ה“נכד” ואנ“ש לעמוד בפרץ (אבי היה מראה פנים לכאן ולכאן), ו”הצד השני" גם הוא חרץ את לשונו לבקר ולבטל – עתה אין מדבר בציוניות לא לשבט ולא לחסד. שקטה הארץ. ומה יכאב הלב לעובדה הזאת: ליעקב יש אחות, עלמה מצוּינת, ולפנים היתה קרובה לתת את ידה ולבה לציון, והנה מאז שבה יחד עם בורסיף הבכור, סרה מעל עמה ואלוהיה, אף על פי שאלכסנדר זה אינו איש־דברים כאחיו הקטן ממנו להתנגד לציוניות, ורק רוח הזמן היה בעוכריה. ואולם, למרות כל אלה, אין לכחש, שהרוח הלאומי הולך וצועד קדימה בצעדי און ועצמה.
כרגע סבוּנוּ רוב אנשי הקלויז ונעריו פעורי פה ונטויי אוזן להאזין ולהקשיב. תקיעות־כפים ו“שלום עליכם” ירדו על ראשי כברד. אבי צהל וסער, ירה מבטים לכל עבר, הסתכל בכל מבנה גוי, חדר לכל תנועותי ורמז לי בעיניו הערות למאות. כשניגש אלי אלימלך המלוה – נסחף גם הוא אלינו.
אלימלך המלוה הוא איש כבן חמשים, עשוי בתבנית של חבית רחבה באמצעיתה וצרה למעלה. פניו שמנים ומבהיקים, חטמו עבה ואדום. כשהוא מדבר עם איש, הריהו כפורש כנפי כבודו עליו. צחוקו הוא אותו ה“חֶה־חֶה”, שנראה כבטוח במחקים וחניפים. סכום רכושו הגון. מאז ומעולם הוא אחד מן הקוראים התמידיים של “זקן העתונים העברים”, ובימים האחרונים הוא ציוני נכבד ונלהב ועובד לטובת עם ישראל ותחיתו, הוא דורש באסיפות על הנחיצות של דיסציפלינה ומשמעת בחיינו, קורא תגר על צעירים ממין ידוע הפורעים מוסר והורסים בנין־אבות, מפיץ את הספר “שיבת ציון” ומקבל מחירו, משפיע על יעקב עובדמן וחבריו להתעסק באסיפת שקלים ואקציות, מטפל בהכסף הנקבץ – באחת, מוסר את נפשו.
– שומע אתה, שלום גציל? – פנה ר' אלימלך אל אבי, כשניגש זה האחרון אלינו – אני מבקש דבר מאת אורחך, והוא מסרב לעת עתה. נו, מסרבין לקטן, חֶה־חֶה… מבין אתה? אני מציע לפניו… אני… אנכי רוצה… כי יטיף לנו מחר מעל הבמה מהני מילי מעליותא… כי “יגיד” לנו ע“ד הציוניות… ע”ד הציוניות ומתנגדיה…
– אני מבין ר' אלימלך, אני מבין – התלהב אבי – זה טוב, טוב… ירמיה יכול, ברוך השם, להביא ראיות לענין גם על פי התורה, גם על פי ההשכלה (“להבדיל” – הוסיף בהברה נפצצת, מתוך השִנים, בכעין “ממה נפשך”). אבל, אֶה־אֶה… חוששני… חוששני, ר' אלימלך, מה יענה הרב על זה? ור' צדוק ה“נכד”?.. הרשאת הגבאי… הן כבודו יודע…
– וכי מפיהם אנו חיים? – קרא עובדיה והביט לצדדים.
– ובאמת, כלום נשמע בקולם?! החזיק אחריו גם יעקב בתנועתו של סוס בהריחו מלחמה.
– אתה אינך מבין עוד את הצעתי, שלום גציל! – המשיך גם אלימלך בקולו – אני אומר לך דברים של טעם ואתה חושש; הרב… כבודו במקומו מונח, חה־חה־חה. אנשי עירנו צריכים לאיתערותא דלעילא… התבין? צ. דורשת איתערותא דלעילא! למה נכחד? אוי לנו אם נאמר ואוי לנו אם לא נאמר! בני צ. הרי הם עם הדומה לחמור בפועל ממש. וכי צריכים הם דבר רוחני? וכי חולים הם על שבר היהדות? כלום חושבים הם לפעמים על ציון וירושלים? ירושלים, הנזכרת בכל תפילותינו – וכי הם מעלים אותה על לבם? איש לבצעו מקצהו… אני זקנתי… כוחי אין אתי וגרוני ניחר… על כן אמרתי…
– “גדול המעשה יותר מן העושה”! – החזיק אחריו עובדיה.
– גדול המעשה יותר מן העושה! – המשיך אלימלך במין קול מיוחד, שנראה היה ממנו, כאילו לא הפסיקו שום איש וכאילו כל מה שיאמר אדם הוא נוטל מתוך פיו. – חה־חה, אם אני לא שכחתי עוד גרסא דינקותא, יש לשער, שירמיה שלך… חה־חה… עתה תבין, שלום גציל, את כונתי?.. איתערותא דלעילא היא…
ואולם – אבוי, הכל תלוי במזל! – לא הספיקה השעה לאלימלך להפליאנו בנועם מדברותיו, כי באותו רגע נשמע קול יוס’ל המושלם מקבל שבת מלכתא.
עובדיה הלך אל מקומו בכותל המזרח.
– במה דיברתם, אתה ועובדיה, כשקרב אלימלך אליכם? – דרש וחקר אבי בקוצר־רוח, אחרי שנמשך רגע בלי משים אחרי אלימלך ועד מהרה שב אלי בפנים מפיקים דאגה ואי־רצון – אה… נו, עוד נדבר את דברינו… נו,… סידור אינו דרוש לך? לא?.. ומה אתה עומד כבול־עץ? מפני מי אתה ירא או מתבייש?.. מה… מה הוא המקום הזה, שבחרת לך?.. נו… ירמיה!.. הרב אמר לך שלום? אמר?.. וקצין?..
כא
כששבנו מן הקלויז קידמה אמי את פנינו בצהלה. אך כשהעיפה עין על פני אבי הרועמים ומתחפשים לקרירים ועל מבטו האלכסוני המסותר, התאמצה לעשות שלום בינינו בכל מיני תחבולות.
– צחוק עשה לי אביך היום בצהרים… שומע אתה, ירמיה? היום בצהרים הלכנו בשוק… חה־חה, בזכרי איני יכולה להתאפק משחוק… לכל מי שהוא פוגש הוא מודיע: “הלא ירמיה שלי בא! אורי יש לי”… צחוק ולא יותר…
– “טעמה כי טוב סחרה, לא יכבה בלילה נרה” – ניגן אבי בתוך כך דברי ה“אשת חיל” ופניו מעידים על הרהורי עצב שבלבו – “ידיה, אוי, ידיה שלחה”… אמור, ירמיה, מה שתאמר. הרשות בידך לכעוס עלי… “שלחה בכישור”… איני נותן לך מנוחה… “ידיה שלחה בכישור, וכפיה תמכו”… שומע אתה?.. אתה אינך יודע איך להתנהג עם הבריות… אני אביך – אני מחויב להעיר את אזנך: אני קורץ לך בעיני, ואתה אינך מרגיש בזה, או מתחפש לאינו מרגיש… בריל הסמרטוטר, חיים עושה־כובעים, ישראל מלמד־דרדקי, אלימלך המלוה – לכל “שלום עליכם” אחד, עם הכל אינך מדבר מלה יתירה… אני מבין: רוצה אתה להראות, שיש בך גאוה, שיודע אתה את ערכך; אבל גם לזה צריכים להיות מידה וקצב. לאלימלך, למשל, אתה צריך לחלוק כבוד…
– אומרים, ש“תשעה קבין שיחה נטלו הנשים”, ואולם לגברים יש, לדעתי, קבין שיחה לאין מספר – לא נואשה אמי מתקותה להפסיק את השיחה – הלא ירמיה, תודה לאל, אינו נוסע מאתנו למחרתים, ועוד תהי לך שהות לדבר אתו כנפשך שבעך. אני רעבה, הילדים רעבים וגם האורח בעצמו רעב בוודאי, כי מה אבל בצהרים? הארוחה היקרה! ואתה, שלום גציל, כנהר שאינו פוסק – מחול לי – הכל אינו מוצא חן בעיניך… נו, נו, אל תכעס, בבקשה ממך, לך ורחץ ידיך… הילדים נמים…
היא האירה פנים ועשתה מין תנועה של עגבנות. אבי לא הקשה את ערפו, ואולם השתדלותה של אמי להחליף את תוכן השיחה, למחות את הרושם הרע, סוף־סוף עלתה בתוהו. בכל שעת הסעודה לא חדל אבי מלדבר במה שהתחיל. באמת, מפני מה אני דוחה את בקשתו של אלימלך? הלא באמת טוב היה להראות את כוחי לעין כל. יראו שונאיו ויבושו.
משתתפים בצערי ונפחדים, השפילו כל בני ביתנו את ראשיהם ותהי דממת־אבל בבית. רק הצרצור בפינתו הרים את קולו… לאחרונה, כשהתחיל אבי להטעים בפעם העשירית, שצריך לכבד ביחוד את אלימלך המלוה, פקעה סבלנותי ושאלתי:
– רק מפני שהוא מלוה?
עיניו של איש־שיחי נתמלאו משטמה נוראה אלי.
– רק מפני שהוא מלוה!.. כן!.. מפני שהוא אדם חשוב… מפני, חכם, שאתה צריך להשיג פה תלמידים ודעתו נשמעת בכל… וגם לו בעצמו יש נכד… ודעתו מתקבלת בבית משה שמרילס… אתה קראת אלף סמרטוטים – ואת העולם אינך יודע כלל… את זה שמע והבן…
– אבל עד מתי לא תחדל מלהשבית את שבתנו, שלום גציל? בוש והיכלם…
– את, חכמה, החרישו! אינך מבינה כלום – ועליך לשתוק… לא, תשובותיו הן כמו מחט בבשר… “מפני שהוא מלוה” – אני מבין להיכן מאמר זה נוטה… לא, הגידה לי, בבקשה ממך, מה היית עושה אילו היה בידך כסף?.. היית מחלקו בין אנשי חברתך? אה? נו, מה אתה מחשה? כועס אתה עלי?
– זוהי “הלכתא למשיחא”… בידי לא ימָצא לעולם כסף צבור, שאוכל להלווֹתו ברבית…
– לא ימַצא? כלומר? אני איני מבין…
– אין פה מה להבין.
– נו, ונדוניה, למשל?
– איזו נדוניה?
– מה פירוש: “איזו נדוניה”? הן לא לבית־המקלט אתה רוצה לבוא… הרי, סוף־סוף תשא אשה… או אולי הנך מאותם הרוצים דווקא בלי נדוניה.
– נדוניה! – צחקתי פתאום בקול רם מאד – נדוניה… חה־חה־חה!..
אבי יצא מעצמו:
– הנה נחת!.. צוחק במשוגע… אוי, אוי, ראשי מתבקע… סוחרים מפורסמים, דוקטורים נודעים, עורכי־דין גדולים, גבירים, אדירים, אנשים – אנשים, לא קבצנים הולכי־בטל כמוך – כולם רודפים אחרי נדוניה… נדוניה, כמובן, במדרגתם הם: עשרת אלפים רובל, עשרים אלף רובל, חמשים אלף רובל, מאה אלף רובל! – אבל נדוניה… ואתה… ואתם… ואתם בטלנים רעבים, הנכם מתפלספים… אתה עודך צוחק… אוי לצחוקך, ירמיה, אוי לך ואוי לשנותיך!
כשחדלתי אני, התחיל הוא לצחוק על כסילות “העולם”, המקנא בו, על קוצר ראיתו של העולם השוטה ועל חוסר דעתו את האמת…
– עוד האושר גדול מה שהעולם בכלל טועה לעת עתה…
– סוף־כל־סוף, למי אוי, למי אבוי – לי אם אומללה! – יללה אמי כל הלילה – ימים רבים כאלו לא היה בני בביתי… ימים אבים… כמה דמעות שפכתי במשך הזמן הזה… אם עלובה!.. ועתה… עתה, בלילה הראשון לבואו… בלילה הראשון… אשר אמרתי…
כב
פעולת התנגשותו עמי בימים הראשונים נתנה בינה בלב אבי לשנות מעט־מעט את ה“טאקטיקה” ביחוסו אלי ולהחליף כעס קשה בנעימות יתירה, שהדאיבה לי, כמובן, יותר מקשיותו. הוא מצא את עיקר קלקולי ב“עקשנותי”, שנתפתחה בי מפני שנמצאתי בחברה רעה ונשתקעתי בספרים לא־טובים, בספרים המעבירים את האדם על דעתו, ואולם “בפנימיות הדברים לב יהודי לי להרגיש בצער אבותי הדורשים טובתי”. את זה הוא רואה בחוש, ועל־כן נקל יהיה להשיבני אל הדרך הישרה בדברים רכים ובסימני אהבה. החובה מוטלת עליו רק להרחיקני בכל מה שאפשר מאותו מין בני־אדם ומאותם הספרים. והלכך, במהלך החדש, גם כשהיה, לפעמים, משפילני בדבריו, לא היה זה אלא רק כדי לרככני ביותר ולעשותני ספוג מקבל “מוסרו”. בכלל התחיל מתאמץ לדבר על לבי לא בקול נגיד ומצווה; רק כיועץ טוב־לבב היה מפתני ללמוד בכל יום שיעור גמרא, לא לבלות על זה כל העת, – חלילה, הוא אינו ישראל מלמד־דרדקי לדרוש כזאת, אלא כך… שעות מספר ביום, רק כדי שלא אשכח את זה, שביליתי בו כל ימי חיי…
הסעודה השניה של השבת ההיא כבר עברה בשלום. הוא האריך במליצות שונות ע"ד “המחשבות הזרות”, המטרידות אותו בתפילת שמונה־עשרה, הוא רואה בחזיונו עת עתידותי; חותני גביר מיוחס… הכל מקנאים באשרי… וגם לו, המלמד, טוב בעבורי.
אחר־כך, כשהתפשט אבי את קפוטתו כדי לקבל תענוג משינה־בשבת ואמי ניערה את פירורי החלה מעל השולחן ושבה לקרוא ב“צאנה וראינה”, ניסה אבי להעמיק את שיחתו ולנסותני בערמומיות: מה הייתי אומר, למשל, אילו היה נמצא פה בצ. מעין זה שהוא רואה בדמיונו? וכיון שהתחיל לחתות גחלים שוב לא עמד, לא יכול לעמוד, בפני תשוקתו ליסרני והתחיל:
– אבל התבונני, יהודית, שהדבר כאילו אינו נוגע לו כלל…
אלא שבאותו רגע נפתחת הדלת והביתה באו עובדיה ויעקב. הילדים נחבאו מיד; אמי וה“צאנה וראינה” שלה נעלמו כהרף־עין; ורק, לאחרונה, כששבו הילדים ממחבואם, כדי להביט אל הבאים, וכששבה נפשה של אמי מעט למנוחתה, הביעה היא מלפני התנור, מקום־מושבה החדש, את רגשותיה: ברוך השם, בזכותי גם היא רואה בני־אדם. ערכי אני נתעלה בעיניה על־ידי ביקור האורחים הנכבדים והיקרים, אשר, לאסונה, מלבד תה של שבת לא היה לה במה לכבדם. אבי השתדל, אמנם, מצדו, להראות, כי את ביאתם אלינו הוא חושב להם לפרעון־חובה מצדם ולא לדבר שיש בו משום כבוד מיוחד; אבל בכל זאת קם מעל משכבו ונטפל אל חברתנו, ואגב נתחכך בי ולחש על באזני" “נו, מה זה אינך מבקש לשבת?.. מה אתה שותק?..”
לי נראה, שאורחי חשים את עצמם לא בטוב ביותר, אך לא ידעתי במה לתקן את המצב. ולעומת זה ידעתי, כי השיחה תתחיל מיד בשאלה, אם יש חדשות מ־N, אחרי שאני הרי שבתי “משוט בארץ ומהתהלך בה”; אחר־כך תבוא השאלה: מפני איני מסכים להצעתו של אלימלך? שוב – מה דעתי באמת ע"ד הציוניות? ולבסוף – בקשה לבקרם גם בביתם הם חלף הטוב אשר עשו עמי בבואם לביתי. ובכן הצטחקתי, והצטחקתי על הצטחקותי, ודיברתי, כי בעולם יש “שאלת היהודים” והציוניות באה לפתור שאלה זו, כי הדבר היותר מכלה ומסכן הוא היאוש וכי הצעירים, המרגישים בעצמם חפץ וכוח לעבוד לטובת עמם, אינם צריכים לבוא לידי יאוש והם מחויבים לעבוד בלי ליאות, כדי למלא את החסרון, הבא בסיבת הפעוטים, הריקים, העצלים והמתייאשים…
אבי רצה למשוך בלשוני עוד יותר, לדלות את חכמתי ולהראותה לכל העולם, ואת תפקידו זה מילא באמונה: כדי לתת לי מקום לתשובה מחכימה ומפליאה, ניסה להשתמש בכל האמצעים:
– ואחרי כל אלה, ירמיה, מה אתה משיב על זה?
– מה?
– אני איני מבין… אתה אומר: לתקן את מצבנו, חיינו רעים הם, “נוֹרנַלים”, או איך שאתה אומר. בקיצור, הכל אמת וצדק… אבל מתי יכול הענין לבוא לידי גמר?.. אֶ־אֶה… אני רוצה לדעת… מה כל זה? הן, סוף־סוף, נמות… אַה? הלא נמות?..
– נו?
– זוהי שאלתי… אני רוצה לדעת…
– ע"ד “השארת הנפש”?
– לא… אתה אינך… נו, נשתה תה…
כשהלכו האורחים לדרכם ונשארנו יחידים, אני והוא, היה הוא מוטל בספק: אם ראוי לו להביע רצון על הרעיונות שהשמעתי ועל מידת התבונה שהראיתי, או להתייחס לזה בשלילה, אחרי שסוף־סוף לא הצטיינתי באותה מידה שהוא קיווה לה?
לאחרונה, כשהלכנו להתפלל מנחה, נזלה כטל אמרתו:
– כשאתה רוצה, בכל זאת, אתה יכול להראות, חה־חה… חבל שאתה מתעקש ע“ד ההטפה מעל הבימה… אף על פי כן אני מייחל, כי לשבת הבאה “תתרכך”… לא, אתה אומר? נו, נו!.. איך שיהיה, יכול אתה להראות… יחושו החמורים! הם הבינו כל מה שדיברת כ”תרנגול בבני אדם", חה־חה… אף שהאמת אני מוכרח להגיד לך, ואתה תסלח לי… קצת לא התנהגת עמם כראוי… הם, אמנם, אינם שוים את זבלך, ובכל זאת… בראשית בואם… הם יושבים – ואתה כאבן דומם… נו, אתה הלא תלך אל יעקב ושם תתקן, ירמיה, חה־חה… עיניך תחזינה, ירמיה, איך עוד יתבטלו מפניך, אם רק תרצה, איך הם יתבטלו כעפרא דארעא לגבי דידך… ממש כעפרא דארעא… ואם אתה תתרגל אליהם… הכל היא רגילות, אני אומר לך… אם תתרגל להאנשים שבכאן, תהיה כאן… כי באמת, מה הם חבריך שם ב־?N דוקטורים? קומיסיונרים? הלא לא… כך! בחורים!.. ותכליתך תמצא פה יותר מאשר שם, אם רק תהיה לאיש… הנה שם, בביתו של יעקב, תפגוש את הבן הבכור של בורסיף… הוא גם כן היה ב- N… רואה אתה, זה יבוא אל מטרתו… זהו יפה… לו יש תעודה על כל השבעה קלאַסין… הוא יהיה בוודאי לדוקטור… זה אני מבין… אתה כתבת לי תמיד: שש מחלקות תגמור… רב מטעם הממשלה… אני ידעתי תמיד, חה־חה, כי אין בזה ממש… אַה?.. נו, נו, אני מבין, כי קשה היה לך זה… איך שיהיה, אין לך להתבטל בפניו… לוּ היה לאביך הממון שיש לאביו… אתה מְצא איזה ספר, שלא קרא הוא ואתה קראת אותו, והראה לו משם… כן… מה זה, ירמיה, רציתי לשאלך… מה זה מנהג מוזר אצלך להוציא בדַברך לרגעים קול נגיחה משונה?..
כג
בין מנחה למעריב, אחרי “הסעודה השלישית”, ישבתי בבית. צללי חושך שטו. בילדותי היתה אמי בשעה זו, טרם תתפלל “אתה חוננתנו” ותדליק את הנר, מעלתני על התנור ולוחצתני אל לבה בדממה. מסביב אופל־אימה ותוגת פלאי־פלאים… והיא לוחשת באזני על צדיקים נסתרים, שמסרו את נפשם על קידוש־השם, על ילדים גיבורים, שנשחטו על אמונתם, על שני אחים, אחד עשיר ואחד עני…
– ויבוא, בני, האח העני אל אחיו העשיר ויבך לפניו; התבין, בני, לרחם עליו ביקש. “אחי! אחי! – התחנן – שלושה ימים ושלושה לילות לא בא אוכל אל פי; ילדי־אפרוחי עטופים ברעב; רחם עלי ותן לי בעדם פרוסת לחם קטנה. הלא אחיך אני; איככה זה אין בך כל רחמנות?” – ודמעותיו נושרות, נושרות…
“כן, אני, אמנם, איני ממית את עצמי – חשבתי, מתהלך בבית אנה ואנה – מפני שעל־כרחי אני חי… רצון עיוור לחיות… אין מה לרמות את עצמי… אך בכל זאת אי־אפשר להכחיש, שיש פה גם חוטי משי נסתרים, שמקשרים אותי אל החיים”…
איזו המיה משונה פיזזה בלבי. לבכות חפצתי, לבכות על חיי כל היקום, על חורבן עולמי, על קיפוח המעשים, לבכות בלי סוף, בלי תכלה. הזכרת אמי, שבאה העת להתפלל ערבית, היתה בעיני פשוטה, טבעית וצריכה. וכשהתחילה אחר־כך, נאזרת־חיל על ידי הרוך והחנינה שהפיקו עיני, לשוחח אתי ולספר פרטים שונים מחייה, כדי להוכיח, כי לא עבירה היתה בידי אילו הייתי מתעורר לתמוך בידיהם – היה בי רק רגש אשמה חזק, רגש אשמה ובושה!
– אני יודעת, בני, כי קשים לך החיים בביתנו. אל תדמה, שאני איני מבינה דבר. אָכְלנו… דירתנו… אך דע לך, בני, כי החלטנו שישכור אביך “חדר” בבית אחר ורווח לך. אביך… אל תדמה, בני, שהוא אינו אוהבך. לו ראית את התפעלותו ביום הראשון לבואך, כי אז אחרת חשבת. את פניך קידם, אמנם, כך, בלי התלהבות יתירה. אחר־כך, כשיצאנו לשוק, לא הניח אפילו אדם אחד, שלא הודיע לו ע“ד בואך… והתנהגותו עמך – אני יודעת מה קשה היא לך, ואולם מה לעשות, בני? טבעו בכך… הוא לא יאמר “טוב” לעולם… אפילו אם אקנה את ה”מציאה" היותר גדולה, לא יאמר “יישר!” – אני הלא חיה עמו זה יותר מעשרים שנה, ואתה אינך יודע, בני, כמה סבלתי במשך כל הזמן הארוך הזה… התרגלתי – וברוך השם!.. הן לא ערל שיכור הוא שיכני… טבעו בכך… אם רוצה אתה לשמוע, ירמיה (אני מבטלת זמנך בהבלי), הבה ואספר לך, בני, מה שאירע לנו לפני איזו חדשים… לא! מה אני מדברת? זה היה אחר הפסח, בראשית ה“זמן”… יודע אתה בוודאי, כי העת הזאת קשה לנו מאד, חג הפסח אוכל את כל העבודה… לוי־מנדיל, מי שהיה נושא־אגרות, נשאר לנו חייב עשרה רובלים שכר־לימוד בעד שני הנערים, שלמדו ב“חדרו” של שלום גציל… עשרה רובלים שלמים… לוי־מנדיל היה תמיד משלם טוב, אבל כשאבדה לו משמרתו נשאר אביון מדוכא, ולו בנות בוגרות, ולא עשרה רובלים – אף עשר פרוטות לא היה ביכלתו לשלם, ו“צער־בעלי־חיים” גדול היה פה מאד… אך מה אנו אשמים? במה יכולים אנו להושיע לו? רק הבורא היחיד יכול לרחם עליו… כאב־לב… עשרה רובלים… צעקנו… כעסנו, אך לו ושווע “שמע ישראל”… הרי לא את נשמתו תקח ממנו… בקיצור, אביך כבר ישב ללמד את תלמידיו (שנים עוד חסרו לו למנין הדרוש) – ואני נופלת למשכב… כל חלי לא היה בו, ורק כך… אפסו כוחותי… אין כוח להלך… לפני הפסח “עמדתי” בבית־אפיה של מצוֹת… אחר־כך היתה פרידה אחותך. “לא בקו הבריאה” כשבוע ימים – ותמו כוחותי… בקיצור, בני, אני שוכבת על ערש דוי, ובבית – חורבן, אין דבר על מקומו, אין מי שיחם כף־מים… פרידה הרי היא ילדה עדיין… וגם עוד לא שבה לאיתנה כראוי… אביך חדל ללמד את תלמידיו, עומד יומם ולילה אצל מיטתי, אינו אוכל, אינו שותה… בקיצור, מה לי להאריך הרבה, בני? האל המיוחד היה צריך לענות לנו… אין צורך ב“תשעה באב”!.. אילו היה רופא מבקר אותי, לכל הפחות… ואולם ריבונו של העולם הלא אב רחמן הוא… מכה ביד אחת ומרפא בשניה… לאחר איזו שבועות התחלתי לשוב לאיתני… להתהלך, אמנם, לא יכולתי עוד, אך כך… הוקל לי… אני שוכבת… אביך בבית… ותאות האכילה התעוררה בי, כמשפט החולים המתחילים לשוב לבריאותם. פת־לחם אולי היתה אז בביתנו – איני זוכרת – אך בשבילי דרושה היתה גלוסקה… ושתי פרוטות אין איפה להשיג!.. אז אני אומרת לברילה אחיך זה (כך אזכה לראותו יהודי טוב!): “רוץ, בני, אל מָטיל־ירוחם החנוני ובקש ממנו חצי רובל (נערו של מטיל־ירוחם למד ב“חדרנו” גם לפני זה – והחוב היה עוד מן ה“זמן” שעבר), אולי יתן… אמור: אמא אינה יכולה לקום… לב יהודי!.. אולי ירחם”… בקיצור, ברילה רץ ושב בתשובה כזו (כך אזכה לדבר עם כלתו): “מטיל־ירוחם איננו בבית וחיה־’דבוֹיה' אשתו (ארורה טובה!) ציוותה לענות: “בעד מה ‘שכר־לימוד’? בעד זה, שה’נעָיִם' אינם הולכים ‘החדיָה’? אין כסף!” נו, מה לעשות… לא דבר חדש הוא לקבל תשובה כזו, אני שותקת… וגם אביך היה בפעם אחרת כובש פניו בקרקע ושותק… “כשאי־אפשר לעלות – צריך לרדת”… אך בפעם ההיא – הלב מתפלץ גם בלי זה, הדם רותח, הצרה גדולה – ו”הוצת" כרגע: “מה? מה אמרה? הניחוני! בעצמי ארוץ לשם! בעצמי אבקש! היא תתן, כמדומה!” – כששמענו את צעקתו וכשראינו את פניו ואת מרוצתו בלי בגד עליון, בלי כלום – מת לבנו בקרבנו… דמנו – כקרח… פרידה אחותך נדבקה בו בקול־יללה: “אבא! אבא!” וגם אני צווחת בשארית כוחותי: “שלום גציל, הישאר בביתך, אין צורך בכסף, אל תלך שמה!” אני הלא יודעת אותו תמיד… בפרט בעת כזו… מרוב מצוקה, איש כמוהו מוכשר לחולל שם פרעות, לאבד ולשבר… וגם להכות… בקיצור, אנחנו מייללים ומתחננים, שישב על מקומו, והוא מתפרץ: “לא! הניחוני! אם תלמידי הולכים בטל – אלמד אותה!” ומפני כפני גזלן… בקיצור, מה אאריך לך, בני? אם חיה נשארתי אחרי שעה כזו – הריני קשה מצוֹר… איני זוכרת, איך זה נכנס בו הרוח הטוב… בכוחותי האחרונים ירדתי מעל המיטה והתחננתי לפניו… הוא סר לאחרונה מן הדלת ונפל על הדרגש… ופניו – יפים מהם מניחים בקבר… אני שבתי גוססת אל המיטה, מתה ממש, כמו שצריך להיות… והוא ישב עד המנחה ובכה… מעולם לא ראיתיו בוכה ככה… כתינוק ממש… “יתומים קטנים”, “יתומים קטנים” – יותר לא נשמע מפיו – ובוכה!.. בוכה…
כד
אבי ראה אות לטובה במה שהאצתי בו להשיג לי תלמידים ומיהר ללכת אל “בעלי־בתים” אחדים, לדבר עמהם בנדון זה, ואולם רק אביגדור היורד, בעל בית־הריחים, שלדעת עצמו “חוש לו בלשון־קודש”, קיבל הצעת אבי בשמחה והשיב שימסור את נפשו על חמישה רובלים מדי חודש בחודש וימסור על ידי את בן־ציון שלו. האחרים דחו ב“לך ושוב” וב“צריך להתיישב”, ורובם ענו כי מה שיעשה אלימלך, או משה־שמרילס, יעשו גם הם. משה־שמרילס לא היה בביתו, כי הלך לדרכו לרגל עסקיו, ועל־כן נשאר רק לדבר עם אלימלך.
אלימלך ישב בהסבה, שחציה שכיבה, על הספה הרכה באולמו, אולם עשוי בטעם בעלי־בתים: הרבה פוטוגראפיות של משפחה, תמונות “פאר ישראל”, הברוֹנים הנדיבים וכדומה, וגם תמונה אחת של גנראל רוסי זקן, שבוודאי לא ידעה בעצמה כיצד נתגלגלה לתוך חברה זו. ידיו של ר' אלימלך החזיקו גליון “המליץ שלו” ובפיו תהה על קנקני: שאל, מה יחוסם של צעירי N. מן ה“חדשים” ליהדות וכדומה, כדי שיבין מתשובותי מה דעתי אני בעניני אמונה ודת. בתור הקדמה הודיע שהוא אינו ר' צדוק ה“נכד” ושהוא כמעט על צדם, על צד הצעירים, יודע את נפשם ואת דעותיהם…
– בוודאי! בוודאי, ר' אלימלך! – עמד אבי על משמרתו – ועל כן… ובכן… אֶה־אֶה… אמרתי… היות שכבודו אינו מאן דהוא… היות שכבודו על צד הצעירים… אמרתי… ע"ד נכדו… ירמיה…
– “אל תרגזו!..” דבר זה כתוב בתורה, שלום גציל!.. אל תרגזו!.. “פחז כמים אל תותר”… בדבר נכדי – עוד היום גדול, לא עת היאסף המקנה, חה־חה־חה… ושאלת החינוך, עליך לדעת, שלום גציל, היא שאלה גדולה ונכבדה… כמה דיו נשפך, כמה קולמוסים נשברו… אוי, אוי, עולם… שכחתי שם המאמר ההוא… “המשך” על תשעה גליונות… ארז… חה, חה, אמנם, כידוע, היה גם הוא צדיק גדול, זכותו תגן עליו… אבל “לשונו” – זו היתה לשון, אַי, זו היתה לשון!.. שכחתי שם המאמר ההוא… חבל…
– אולי אתה זוכר, ירמיה? – ניסה אבי את מזלו…
– נו… – העיף אלימלך מבט אומר: אני איני יודע, והוא יֶדע!"… ויצטחק צחוק של גודל־נפש – אין דבר… אטו כל דלא ידע הא לאו גברא רבא הוא?! אגב גררא, בדבר אַבְרֵכך, זה בנך, שלום גציל – הנה… מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו… אֶה… בילדותו, לפנים, היה בוודאי טוב, כמו שאני זוכר… ועכשיו?.. עכשיו, שלום גציל, איני אומר דבר, מפני שאיני יודע עוד… הנה חבריו ב־N…
– חס ושלום, ר' אלימלך! – נבעת אבי – ירמיה לא אמר, חלילה, כי הם היו חבריו… ירמיה, ברוך השם… אמנם, אֶ־אֶה… פסול אני לעדות… יוכל היות, כי עיני אב מוּכוֹת בסנוורים… ואולם הלא ניכרים דברי אמת… זהיר הוא בקלה כבחמורה…
– אל תפסיקני, שלום גציל! – קרא ר' אלימלך במנוחה מסופקת, אחרי שנטה אוזן קשבת בכל העת שדיבר אבי, אולי ילמד מדבריו מה שצריך לו לדעת – הלא אני אומר, שאיני יודעו עוד היטב. המלבי"ם, זכרונו לברכה, היה בוודאי משכיל אמיתי…
– משכיל דורש אלהים – סייע אבי…
– משכיל אמיתי – המשיך אלימלך, כאילו חרפה לו להקשיב אל הערותיו של שלום גציל – והוא אומר על הפסוק: “רק אין יראת אלוהים במקום הזה – והרגוני ע”ד אשתי", שהכונה היא זו: אף על פי שאנשי גרר היו משכילים גדולים בלימודיות, כידוע, ואף על פי כן, אם אין יראת אלוהים – והרגוני!.. חה־חה־חה… מבין אתה, שלום גציל, את כונתי?..
– אַי־אַי, דברי גאון! – התלהב אבי ועיניו חשכו – שמעת, ירמיה, שמעת? המלבי“ם… בוודאי… ירמיה, ברוך השם, בקי בכל התנ”ך עם פירוש המלבי“ם… וגם את תלמידיו הוא מלמד בסדר הזה… היום אני מבקשו לבאר לי ב”הפטורה"…
– הקֶמפֶני! – קצה נפש אלימלך לשמוע מה שמדברים אחרים – הקמפני… דא עקא, שלא הכל מבינים את המתיקות. זה היה משכיל אמיתי, חוקר לכל תכלית! אני שותה בצמא את דבריו. פירושו לאיוב – הרי זוהי גאוניות, גאוניות ממש!.. לא, ירמיה, עודך צעיר לימים, ועל־כן אתה מחליט, כי העיקר הוא להתנהג כפי האמונה הפנימית… ומה היא האמונה הפנימית הזאת – לא איכפת לך… אני מבין, מבין, חה־חה… גם ממני לא נכחדה השיטה הזאת… קולטורה צרה־צרורה, חה־חה־חה… ובכלל, יודע אתה? אפשר, שאני אפיקורס עוד יותר גדול ממך, ורק שאני יודע לכל זמן ועת לכל חפץ. התבין? אל תבט אל שערות־הכסף שבזקני. יוכל היות שאני אפיקורס עוד יותר גדול ממך, וביחוד בבחרותי… אתה מדמה שאיני יודע, איך גנב השקץ יעקב־חיים את הלבבות? חה־חה־חה. ואולם דעתי היא אחרת בזה. לדעתי, העיקר הוא הדת, העיקר! כי נחקר־נא לדעת, מה נתן כוח לעמנו להתקיים עד היום הזה? הם ממושך וממורט… איפה הן עתה הממלכות האדירות עמון ומואב, אשור ובבל? אַה? ועוד אני אומר: לדעתי אני, מופקר עדיף מאפיקורס… מבין אתה, שלום גציל? מן המופקר יש לקוות, כי כשיזקין ודמיו יתקררו ישוב להיות יהודי נאמן… ואולם הבלתי מאמין – אֶה־אֶה־אֶה… לאדם כזה אין כל תקנה… הוא עדי אובד. רשעים אפילו על פתחו של גהינום אינם חוזרים בתשובה… אתה, ירמיה, בוודאי שמעת מה שהחברה מספרת על צווייפל, אַה?
ומבלי שים לב לתרעומת זוגתו חסרת־השנים על שאינו הולך לאכול, הריק את כל אוצרו לפנינו. סיפר ע“ד מלחמותיו עם בני הדור הישן וצייר ציורים חיים מ”בריל מיכַלישקר" וצווייפל. הראשון, כשהיה גוסס ונתאספו בני עירו אל חדרו, כנהוג (יהודים הרי הם יהודים!), עמד פתאום ושאל: הרואים הנאספים דבר? – הכל פונים לצדדים – אין כלום… אז הוא מזרזם שנית ושלישית להסתכל היטב, אולי יראו איזה דבר, אך הכל אומרים פה אחד: “לא, ר' דוב, אין אנו רואים כלום” – הכל תמהים. לאחרונה הוא שואלם עוד פעם בתמימות גדולה: “ובכן אינכם רואים כלום?” – “לא, ר' דוב, לא!” – “באמת?” – “באמת!” – “ובכן דעו לכם, אחי ורעי: אתם אינכם רואים – וגם אני איני רואה… חה־חה־חה”… מבין אתה שלום גציל, עד היכן כוחה של אפיקורסות מגיע! הוא גוסס – ובדעתו רק לכפור בדברי חז"ל, שהחולה רואה לפני מותו את מלאך המוות… חה־חה־חה, וצווייפל? כשמו כן הוא! כשעוררו אותו לפני מותו להתוודות – ענה: “אם יש אלוה במרום – יסלח לי”.
– אבל, אלימלך… – התמרמרה הפלונית – זה כמה מחכה לך בריל הסמרטוטר… הוא הביא…
– אין דבר… “ויתן לך” כבר אמר בוודאי, וללוות מלכה לא יאחר, חה־חה, – התלוצץ אלימלך…
ויקם.
– ר' אלימלך… ר' אלימלך… – נשמע אחרי איזו רגעים קולו של המביא – כמו שאנכי יהודי… קשה… קשה מאד בלי סוס… כבודו צריך לרחם…
– איני יכול, בריל, איני יכול… אתה מקפחני… גם אני צריך לרחמנות… אני איני ר' צדוק ה“נכד”… איני יכול…
– סלח לי, ירמיה – דיבר עמי אבי כשהלכנו לביתנו – אני רוצה לשאלך איזה דבר, ואתה תסלח לי. יודע אני, אמנם, שאיני שוה בוודאי את ה“שיחת־חולין” שלך, ועם כל זה לי נראה… אני זקן ממך, בכל זאת… אני שואלך: הן קראת ספרי חכמה דיך, ומפני מה – סלח נא לי; אם אין אתה רוצה, לא אוסיף – מפני מה כאילו אינך יודע לדבר עם בן־אדם? אלימלך מדבר – ואתה מצטחק, ה“מאמר” שהזכיר – את זה דוקא לא ידעת, כמו להכעיס… ובאמת, מפני מה אינך יכול להבטיחו, שתלמד את תלמידיך תנ“ך עם מלבי”ם? אינך יכול?.. ואיך אתה מצדד בזכות צווייפל, כי לא היה כופר־בעיקר?.. כן… הוא הדבר, שאני אומר… אלימלך שואל ע"ד אפיקורסי N. – חכם עונה: “בשביל לדעתם הלא דרוש להתחבר עמהם”… זה היה מענה…
– ירמיה! פייאֶרמן! – הפסיק קול מאחורינו את מונולוגו של אבי.
הקול היה קול יעקב עובדמן, שהדביקנו כשהלכנו מביתו של אלימלך (ביתו של משה שמרילס הוא בשכונה זו, ורק מסדרון צר מפריד בינו ובין דירתו של אלימלך) וביקשני להיכנס לביתו. את כל תירוצי דחה והפציר בי וגם דיבר עמי משפטים על שאני כפוי־טובה: הוא היה בביתי, ואני ממאן להיכנס אליו. ומפני מי אני ירא? אביו הלא בדרך, ובכלל אין עכשיו איש בביתו חוץ ממנו ואחותו, והשעמום גדול.
– באמת, ירמיה, אם אינך מתעצל, לך – סייע לו אבי.
את משה שמרילס בעצמו ידעתי אך מעט, במידה שידעתי את כל יושבי צ. – הוא נבדל בשורש מטיפוסו של “בעל־הבית” היהודי, הרך והחלש מטבעו והנוטה קצת לאידיאליות ואהבת תורה; זה היה אופי שתקני, קמצני, קפדני, עריצי. “מים ההולכים לאט – ונוקבים עמוק” – כך תיארוהו בני העיר. עיניו הביטו מתחת למצחו, – עינים חושדות וחודרות לתוך סתרי כל דבר. בדברים שבין אדם למקום – תהלים, “חוק לישראל”, תפילה־בציבור בשעה שאין קונים בחנות – היה נזהר מאד. וגם פאותיו היו כמעט ארוכות, אך כשהיה בא לפני “פריצים”, היה מסתירן אחורי אזניו. בנישואי בנותיו הבכירות ובכל שאלות החיים העמיד תמיד על דעתו. בלבו ובפיו היה בוז גמור ל“עבריוּת”: אם יקרא צעיר ספר רוסי – אין בזה כל רע, שהרי צריך לדעת איך לדבר עם “פריץ”; אבל כל אלה הספרים בלשון־הקודש – אינם אלא איבוד זמן בלבד. את פֵיגה אשתו אהב, אך היא – כך העידו הכל – היתה נעשית חולה מפני מבט אחד מעיניו. זוהי – יהודיה פתיה, פחדנית, בעלת סנטר משולש, מה עוד? – תו לא מידי.
יעקב לא כיזב. אחותו ישבה לבדה בחדר־האכילה. היא היתה לבושה שמלה כחולה־כהה ולאור המנורה היתה סמל החיים, הזיו והיופי. היא עלעלה איזה עתון שבועי מצוּיר. מיתרי לבי נרעדו מאמירת שירה וכולי הייתי כמתעתע. פניה הפיקו יותר רגש של המתנה משעמום, ואני ידעתי למי היא ממתנת.
היא לקחה רק חלק מועט בשיחה המקוטעה, שנמשכה ביני ובין יעקב. נושאי שיחתנו היו הסכסוכים שביניהם ובין אבותיהם בני הדור הישן. ואחת מן הסיבות לסכסוכים הללו היתה שאיפה של רַחיל מוֹאיסֵיֶבְנה לנסוע לחו"ל. הידיעה הזאת היתה חדשה לי.
כשבאה אמם נתבקשתי לאכול עמהם ארוחת־הערב.
– אַח, יעקב, אתה מחלה את פני האדון פייאֶרמן לסעוד עמנו ושכחת את סיבת סירובו: כבודו הריהו אוכל־צמחים…
– האומנם? באמת, ירמיה? ומה אבותיך אומרים לשגעון הזה?
– אבל מי הגיד לך, כי…
– לא? אַח, כן, כן… חה־חה־חה… שגיתי בחפזי… זה סיפר לי אלכסנדר על דבר איש אחר ב־N… איזה חיימ… ח… חיימזון…
– חיימוביץ.
– כן, כן, חיימוביץ. איש מוזר קצת, האין זאת?
– מוזר? כלל לא! אמנם, מוזר ונבדל הוא מן האדון בורסיף הדובר בו. את חיימוביץ זה אני יודע היטב. הוא רעי כאח לי. זוהי נפש נאורה וטהורה. כלומר… כן… אידיאליסט במובן היותר הגון של המלה הזאת, אדם של…
– ובורסיף?
– בורסיף?
– פסימיסט נורא? “דימון”? – הצטחקה…
– דימון? בורסיף?.. אמנם, אני יודע אותו רק מרחוק, רק מעט… אני נודעתי לו רק זמן קצר, מיד אחרי שיצאתי מן הישיבה, כן…
– והוא הרי אומר שהיה מורך?
– הוא היה מורי?.. בכלל לא היו לי מורים… ועל כן נשארתי באמת נבער מדעת…
אני הצטחקתי כשוטה, נכון לקרוע את עצמי כדג על נגינת קולי ודברי הבלתי דרושים כלל, ובת שיחתי הצהילה קולה:
– יעקב, אתה טועה, בוודאי. אלכסנדר אמר בלי ספק רק זה, שהוא ביקש מורה בעד מר פייאֶרמן…
– גם זה… – נתביישתי והשפלתי את עיני – גם זה… לא היה מעולם… אך אין זה נוגע… בלתי חשוב… כן…
אחר־כך התחילה שוררת דומיה, שנמשכה עד שהלכתי משם. וכשהתנצלתי על שאני ממהר לשוב לביתי ואמרתי: “איני יכול לשהות עוד” – לא כיזבתי. מרוצה הייתי, אמנם, לתת את כל אשר לי בכדי לשבת שם, אילו היה איזה דבר במצב אחר. אך הדבר היה כמו שהוא; הוא היה מעורר בי תשוקה עזה להיסתר באופל־החוץ…
– חדל, ירמיה, מהבליך. השעה העשירית – שעה מאוחרת!
– עוד לי לכתוב מכתבים הנשף… – גימגמתי…
יצאתי – והתחרטתי. מה זה אני בורח? מה ממנהגי מעורר בי עינויים חריפים כאלה? “נשארתי באמת נבער מדעת”… ואולם מה בכך, אם הבעתי פראזות כסיליות אחדות? בכלל, מה זו הטרגדיה, שאני רוצה ליצור בעצמי? זהו בחור־ישיבה! זר אני לכל עלמה ולא יותר. זאת נחוץ רק לדעת, אין לשחוק ואין לבכות על זה. אפשר, שהיא ביחוד רחוקה ממני מפני שהיא נחמדה ביותר. בכל אופן צריך להתגבר על כל אלה כדי שלא למלא את תפקידו של גיבור קוֹמי. רגשי הבל ניצנצו בי מקריאה נפרזה ברומנים!..
כשהייתי כבר קרוב לביתי, שבתי על עקבי וקרבתי אל החלון, אשר ממנו נראתה לי כולה, לכל מלוא קומתה. היא נסתמכה על השולחן במין ליאוּת. אך הכל כמו צהל בה, כמו התנודד. דמי פניה קלחו כרצי פנינים. דפיקות לבי היו הלמות־פטיש. כל מחשבה לא היתה בי. רועד, ויחד עם זה בלי רוח חיים, ניצבתי על מקומי. רק בעיני רוחי הייתי כעולה לגרדום. אדם חפשי! אסור בעבותים… לא יוכל למוש… אמנם, כל תוצאות לא יהיו לכל זה, כל נטיות, כל בגידות… מערכה שניה לא תהיה בדרמה המגוחכת הזאת… אך לא בסיבתי… אני נשתעבדתי, נתבטלתי… היא היתה יכולה לעשות בי כל מה שהיא רוצה… האומנם? כן, כן, כן… יכולה היא, יכולה!..
צעדים נשמעו ברחוב.
הוא…
רגשי בוז לנפשי עד אין גבול היו בי באותה שעה כשמיהרתי לסור מן החלון. כלי מלא בושה, קנאה, שטות, פחדנות וגסות!
כששבתי לביתי כבר היו הכל ישנים. גם אבי שכב, אך הוא היה ער…
– נו, ירמיה, ישבת שם? שום איש לא היה? גם בורסיף לא היה? ומה בעיניך אחותו של יעקב? אַה, עלמה יפה? “שְרָרית”?.. אי, ירמיה! הֶה!..
“הוא מזוהם, וברא כרעא דאבוה”…
בשעה השניה אחרי חצות הלילה כתבתי מכתב לחיימוביץ:
“מה אני יושב פה? אני ראוי להיתלות. איך אני שוהה בעיר הזאת יותר מיום אחד? למה איני גואל את עצמי ממצוקתי? מה זה היה לי?”
ועוד הרבה סימני שאלה, צעקות צוחות, נקודות וקוים היו שם…
כה
אחרי הדברים האלה עברו עלי ימים מספר בחיים סתם, בחיים נוטים לחיי צמחים. מדי ערב בערב הייתי מבקר בביתו של משה שמרילס, ולפעמים הייתי נכנס לבית זה גם בצהרים. אך כל השאלות, כל הסערות, כל המחשבות כאילו עזבו את נפשי. את מלאכת הניתוח והניקור כמו שכחתי. גם עצבוני נעשה רך, מרפרף, מעין תוגת עדנים. בקרבי היתה מעין שלוָתן של הערים הנצורות קודם לנפילתן ביד האויב הצר עליהן.
בבוקר אני יוצא מביתי. בדרך פוגשני עובדיה, ההולך להתפלל לבית־המדרש הישן ומושכני עמו, מאחר שיש לו הרבה דברים לדבר עמי. אני איני מתנגד להפצרתו ונכנס. שם – המנין האחרון: מתפללים ה“מאחרים לצאת”: כלי־הקודש, “נטורי־קרתא”, הרב, הדיין, שני השוחטים, קצין, ר' צדוק ה“נכד”. החזן במנין זה הוא תמיד יוס’ל המושלם. יעקב גם הוא פה, סובב הולך מכותל לכותל בפנים נוהרים, בהתרגשות גדולה; ידיו שוּמוֹת בכיסי מכנסיו וממשמשות שם איזה דבר בעונג רב, ומכיון שהוא רואה אותנו נכנסים, מיד הוא ממהר אלינו כחץ מקשת, בטיסה אחת.
– כלום אינכם יודעים דבר?
– מה?
– וכי באמת אינכם יודעים כלום? לא, ירמיה מצטחק… שקר הדבר, מתחפשים אתם… לא? אי־אפשר שלא תדעו… יודעים, אה!..
– מה? מה?
– האומנם אינכם יודעים? – ובכן שמעו: היום בבוקר, כשהלכתי לפתוח את החנות… אני כבר לא ידעתי מה לחשוב ומה לעשות… שני חדשים!.. וכבר אמרתי לשלוח מכתב אליו ולשפוך שם את כל חמתי: עד מתי?! השב, לכל הפחות, ב“אגרת פתוחה” – האין זאת? אך שבתי וניחמתי: אולי לא באה לשם… אף על פי ששלחתי באחריות… והיום כשהלכתי – והנה נושא־המכתבים לקראתי. בלבי כמו ניתק דבר־מה… אולי? אני קורע את התכריך – כן! יעקב בן משה עובדמן איש צ.! חה־חה־חה…
– מה? – רעד עובדיה – הקורספונדנציה? ושלי?..
– הקורספונדנציה, חביבי, הקורספונדנציה… אם לא תאמין, הא לך וקרא…
העתון מוּצא בהצרמוניה הדרושה למעשה חשוב כזה. כרגע מתאספים מסביב רוב המתפללים, ביחוד האברכים הסמוכים על שולחן חותניהם… ר' צדוק ה“נכד” רוגז על ה“יריד” שב“מקום קדוש”, אך שומע אין לו ברגעים הראשונים. אחר־כך מתחילים גם אחרים לקונן: כמה מכוער דבר זה! חזרת הש"ץ… “קדושה”… בן־הרב… וי־וי… אז מתעורר יעקב מעולם־אשרו, קופץ ומתעתד ללכת לבית דודו. בתו האמצעית של ר' צבי גלותזון, הענוגה והחלשה, ציונית היא במקצת וגם יודעת היא להביע משפטים קצרים בשפת עבר, כמו “מה טוב ומה נעים”…
– נו, עובדיה, ירמיה, נלכה! ירמיה, הילווה גם אתה אלינו והיית לנו לעזר. אקווה, שאם יראה גד מלות נדפסות, יתייחס אל הענין באופן אחר. לו יש ספרים טובים, שהולכים ונרקבים בביתו לשוא. עד עתה מיאן לתת. גם אחותי, כמדומה לי, שם היא עתה ואמי מסרה בפי דבר אליה…
ושלשתנו הולכים לבית דודו של יעקב.
באולם מלא רפש וסחי וכרים וכסתות מושלכים על הרצפה מתנודד יצור קטן הנה והנה אסור ברצועות של תפילין – זהו גד, בנו של ר' צבי, אחד מאלה הבחורים בני “בעלי־הבתים”, שלומדים בחדרים עד השנה השבע־עשרה, ואחר־כך הם מבלים זמנם בקלויזים שונים בתור “לומדים־לעצמם” ומנסים גם ללמוד לשונות ומדעים מפי מורים ולעמוד למבחן בלימודי המחלקות הראשונות של הגמנזיון (בתקופה זו הם “אוצלים” איזו חדשים ללימוד הלשון העברית ודקדוקה על בורים, ויש שמגיעים על דרכם זו עד “פעלים”). אך כל זה נמשך עד שנתים לפני מועד היקראם לעבודה־הצבא. אז נוהגים לעזוב את הכל: הלא עליהם לעמוד לצבא במהרה בקרוב. ואחרי שהם מתפטרים מעבודת הצבא, הם מתחילים להיות “עומדים־בשידוכים”.
גלגל חוזר בעולם.
כשהבחור גד נ"י רואה את הנכנסים, נכנסת ללבו מחשבה נפלאה להסב את פניו אל הכותל ולעמוד רגל ישרה כמתפלל “שמונה־עשרה”. בֶה!.. מה אתה יכול עכשיו לעשות לו?.. יעקב ניגש וצורם את אזנו. אז נכנס ר' צבי בכבודו ובעצמו, ובפיו פזמון־תאניה.
– ויבוא המן… מי זה, חביבי, מבקש מידך להפסיק את ה“בן” שלי בתפילתו? גם בלעדיך, ברוך השם, אינו “בעלן” גדול להתפלל. ראש־חודש – והוא חולה ללכת לבית־המדרש… “תפילה בציבור”. מלתא זוטרתא!
– שזה נקרא על פי התלמוד “שכן רע” – מראה עובדיה את בקיאותו.
– באתי, אמנם, בדבר ענין יותר נכבד מהפסקת תפילתו של גד – צוחק יעקב.
– ואולם מצוה באה לידו, ואיך יחמיצנה? – מוסיף עובדיה.
מבלי להתחיל ישר מהקורספונדנציה, מחזיק יעקב בכזבו ושואל:
– הלא אחותי היתה פה?
ר' צבי מתחיל מצדו בקול עלוב: “וכי אימתי באה הפילוסופית שלכם אל ביתנו?” – ולבסוף הוא מאיר פניו ליעקב, ועיניו כאילו ממללות: שלוש בנות לי, שלוש בנות בוגרות…
היא אינה פה, ובכל זאת אין אני מצטער על שבאתי. בנפש שקטה אני שומע את הקולות הבוקעים מחדר־הכירים והניתכים על המשרתת, “חתיכת הבשר, שאינה יודעת לקשור קשר בזנב־החתול”, ועל “הכלות־הממזרות – תשכבנה ולא תקומנה, אל דר־במרום! – הסרוחות על ערשותיהן עד הצהרים, ממש כבנותיו של קצין”.
תוכחתו של “פלוני” (כך רגיל גד לקרוא לאביו) אינה עושה רושם גדול על לבו של העומד בתפילה. הוא פוסע שלוש פסיעות לאחוריו במלמול “עושה שלום”, מתחיל לסלסל את ה“הלל” ולהתאבק עם יעקב.
– יהי־הי־הי שם ה' מבורך מע־תה ועד"… אה, בחור יפה, מה זה ממשמש שם בכיסך? דבר נחמד הלא? תמונת כלה, אה? “וע־ע-עד עולם, ממזרח”… הֶה, על השולחן את מצפונך, על השולחן תיכף ומיד!
הוא מתנפל על יעקב ורוצה להוציא את “הדבר הנחמד”. “הבחור היפה” מתנגד למראית־עין. סוף ההתנגדות – נצחונו של גד. הגליון פרוש כשמלה, גד צוֹוח; “למז”ט יעלה, גם יענקלי בכותבים“! – ומברך “שהחינו”. ה”קורספונדנט" מתלהב, חוטף את הגליון, ומתחיל בעצמו לקרוא בקול ובהטעמה כל מלה…
השיחה מתגלגלת על אודות הביבליותיקה. גיבור־היום ועובדיה מדברים דברי כיבושים. הצורך בזה, לדעתם, מורגש בכל העיר. גד קופץ ונשבע, שהוא אינו בחור־ישיבה, אותו לא ירמו, הוא לא יתן בשום אופן בחינם את ה“עיט צבוע” אשר באוצרו. ור' צבי מוסיף, ש“גם הוא, גד, מדבר כשוטה”; עיקר השאלה, שיש לשאול מן הבחורים היא: מה העבודה הזאת לכם בכלל? מה ירויחו מהביבליותיקה? גם הוא היא בחור בעתו – כלום מילאו את מוחו הבלים כאלה? עלי ועל עובדיה – אין כבר מה לדבר, אבל אפילו יעקב וגד גופם – כלום אין התעסקותם בזה קרובה להפסד מפאת שמם הטוב, ועוד? וכי לא טוב היה להם להתעסק תחת זה בדבר של ממש?
ואני יושב לי על מקומי ושומע הכל בנפש שקטה.
* * *
גם קנאתי־שנאתי לבורסיף כמו שככה בימים האחדים ההם, אשר את כל פרטי מאורעותיהם איני יכול עתה להחיות בזכרוני כראוי. אני הייתי יושב כחרש־אילם בריחוק מקום ממנה, מעלעל איזה עתון או ירחון, שומע את קולה ומביט בה בגנבה, והוא היה יושב קרוב לה, שולח לשון באחד ממכריהם או מנעים באזניה דברי חיבה־תגרה, קורא לה “עלמה אידיאלית, נפש חשובה, בתולה רצינית”, והברתו אינטליגנטית, נמשכת, רכה. היא מתרגזת בעונג, סוטרת על פיו ומצפצפת כציפור, כי “ראשית, אינה כלל עלמה אידיאלית, אלא פשוטה־פשוטה”, ושפתותיה־דובדבניות כולן אומרות נשיקה־נשיקה… והוא מצדו משסעה עוד פעם בדברים וקורא: “ראשית, ראשית – ושנית אָין; גם זו היא אחת ממידות העלמות האידיאליות להתחיל ב’ראשית', בשעה שאין להן שום ‘שנית’” –
לפרקים היה מציע להיות רציניים ולדבר על ענינים רצינים", ואז היה משחיר איזו שאלה וטובל את פניו בקרירות, בשעה שעליהם היה מרחף צחוק מפיסתופלי מסותר.
– כ—ן… חשוב… את חטאי אני מוכרח עתה להזכיר. אני, איש כבד־עוון, איני בעל תשוקה גדולה לשבר כסאות – כן, אוביקטיביות – מה לעשות… כן… האידיאליסט שלנו רוצה דוקא לשמוע את דעתי בדבר האידיאה שלו – הבה ואגיד. כן… בעיקר־הדבר, אלי, בתור עצם, אין כל השאלה נוגעת כלל. כן… השאלה… בכלל, הלא צחוק היא העמדת השאלה גופה. “עם היהודים אינו עם” – ובכן מה הצעקה, אלופי הנכבדים? רוצים אתם בתחיית המתים? הלא כמה שתצעקו ותעוררו, לא תחַיו מין שכלה וחלף. שתדלנות אני מבין, לפחות, בשביל להסיר מכאוב ולא בשביל להמשיכו… כן… לדעתי, על אוהבי המין האנושי היה להשתדל… נו, להבין, לפחות, כי חיי “העם העברי” הקדמון – זוהי מיתתו. הארזים – יוון, רומא – נשברו בבוא חליפתם, והיהודים זוחלים כתולעים, מדברים ז’ארגון ומעוררים גועל־נפש במראיהם ובמנהגיהם. על דבר כל ה“מעשים” אין מן הצורך לדבר, מפני שכל זה הוא הבל. אבל מגוחכת היא העובדה כשהיא לעצמה, שתחת לרוֹק ולעבור הלאה מתחילים בני־אדם בריאים להתגעגע על אסיה… כן, דבר זה מזכירני את האֶפיגראַמה של ניטשה…
פניו של השואל־האידיאליסט – יעקב עובדמן – הם כפני איש ששודדים סבוּהוּ לגזול את כל אשר לו. ה“ילמדנו רבנו” לא עלה לו יפה. הוא סמך על זה שבורסיף עובר תמיד על כל מה ששואלים אותו בשתיקת גאון, ועל כן קיווה, שיהיה לו מקום לספר, לדבר, להוכיח – והנה דברים כדרבונות, חצים שנונים…
– אסימילאטור – הוא מפסיקו – מה לדבר… אין לשמוע דברי אסימילציה… אין אנו רוצים להיות עבדים… מה?.. ירמיה, מה זה האיש דובר?.. מה לי ניטשה… הוא יצא מדעתו… אנחנו לא נחדל מלהיות ציונים… האין זאת, ירמיה?
– ציונים – זוהי שאלה אחרת; אבל דבריו של מר בורסיף הם בכלל רק – מלים… האמת הפשוטה והישרה אין בהם… מובן מאליו, מנקודת ההשקפה… כלומר, מנקודת ההשקפה האסתטית… אבל ההומאניות… ההומאניות האמתית… אהבת האדם… הבנת הצער…
– ומר פייארמן הוא ציוניסט? – שואלת אותי בת שיחתנו.
– ציוני?.. לא… רצוני לאמור: לא ברור… ספק… איני יודע…
רחיל מואיסיבנה מביטה על בורסיף, עיניה מבריקות, והיא עושה את תנועתה הנחמדה בשפתה ומחקה את קולו:
– כן… חשוב… “איני יודע”… ואני אמרתי, כי רק מפי עלמות צעירות יש לשמוע תשובה כזו…
אך אני משתדל, שתהיה לפנַי מין הבעה מיוחדת, שהיא כאילו אומרת: שום דבר אינו יכול לנגוע בי ושום איש אינו יכול להגיע עד גבול הבנתי. להצטחק – זה היה לא מחכמה כלל, אין צורך בזה. פשוט: אין דבר בהחלט. לא־כלום.
משם אני בא אל עובדיה ומסבב את פני השיחה בקפנדריות שונות, עד שאנו מתחילים לדבר על ביתו של משה שמרילס…
שלום היה לי מסביב.
כו
פעם השכימה אמי קום בטרם בוקר – כדרכה. היא היתה צריכה לטפל בניתוח האוזים, שנשחטו אמש, ולהכשירם למכירה עד שעת השוק. בשעת השכמה זו הייתי שוכב לפעמים עצום־עינים, כאילו הייתי ישן, והייתי משתקע בהרהורים בלתי־ברורים; ובאותה שעה היו אבותי העֵרים מדברים כבר באופן חפשי עלי ועל עתידותי, בהיותם בטוחים, כי נושא שיחתם אינו שומע כלום.
אמי העמידה טבלה והתחילה מתעסקת ב“קצָבותה”.
היא העלתה אוז וביתרה אותו ביד חרוצים, ופתאום גחנה וכפופה התחילה ממשמשת באוז יותר מכפי הרגיל.
כרגע ניגשה אל משכבו של אבי:
– שלום גציל! אַה, שלום גציל… ישן אתה?
– מה לך? מה…?
– מה זה נבהלת כל־כך? אין דבר…
– נו?..
– בהאוז, שנתתי מחירו שמונים וחמש פרוטות… בהאוז, אשר קניתי מיד אשתו של ניקיטה…
– מה? מה? “שאלה” בוודאי?
– שאלה, שלום גציל, אוי, שאלה חמורה… הקורקבן… קום ותראה… צריך ללכת אל הרב…
אבי התלבש, מישש עת רבה את מקום האסון, התאנח, עטף את צוארו בתכריך של צמר – והלך.
בשובו היו פניו מפיקים צחוק מר:
– היהודי לא יאכל לעולם נתח טוב…
– מה? נטרף?! אה, אוז כזה, אוז כזה… נטרף… אני ידעתי… לבי הגיד לי… תארע איזו תקלה… אוז כזה… שלוש ליטרות שומן…
– נו, מה לעשות,.. דין הוא דין… לכך אנו יהודים…
דומיה. ידי אמי רפו מלעשות את מלאכתן. היא בטלה ממלאכתה ועמדה בראש כפוף: “קרע מן הלב”. אתה עובד, טורח, אינך יודע מנוחה – והשד בא וגוזל את הכל. שלוש ליטרות שומן…
כדי להפיג קצת את הצער הגדול התחיל אבי לספר באזני אמי על דבר שידוכו של עובדיה. כל מה דעביד רחמנא לטב הוא עביד. הוא שב עתה משם ובדרך חשב על זה. אני נחלצתי מצרה, כי מחותנו של עובדיה הוא איש קשה. תחת האלף, שנתחייב לתת, הוא נותן עכשיו רק חמש מאות. ור' חנן־נתן יודע את ערכו ואינו רוצה לוותר על שלו. סכסוך הגון. בעוד שהענין העומד לפַני הוא בלי כל פגימה. אושר אמתי…
– את האוז בדעתי למכור לאיוואַן שמקצה־העיר… מה אתה אומר שלום גציל?
– אַי, אשה היא אשה! אני מספר עמה בענין נכבד, והיא – אוז ואוז… האמיני לי, כי גם לבי דואב על ההיזק כלבך, ואולם אני – גבר… הבכי לא יועיל כלום… לא! אני כועס… אני מדבר עמך, ואַת…
– ומה אני אומרת? כלום אני אומרת דבר־מה?
– מה אַת אומרת!.. הא לך אבק־טבק בעד כל אמרותיך. העיקר… שמעי! “מה אני אומרת”… לך אין מה לומר כלל… לטיפש שלם אין מראין חצי־מלאכה…
– וכי יודעת אני? לי נדמה, שהיא אינה זוג לירמיה שלנו.
– מפני מה?.. זהו שאני שואל: מפני מה? הרי אַת אומרת, שאַת יודעת… יפה היא…
– יפה היא, אמנם… ראיתיה על חתונת יעקל ברוך, הזהירה כשבע שמשות…
– ובכן מה?.. אולי יודעת אַת, חלילה, איזה דבר נסתר?
– איזה דבר נסתר… עלמה בת הדור החדש…
– נו, ומה ירמיה שלנו? היא הנותנת… אמנם, לו אין כל תעודות, נו, כעין “סמיכות”. מה שנותנים ב“שקוֹלוֹת” שלהם… זה, אמנם, אין לו… זה קשה להשיג. אמר לי… כן… ואולם בכל זאת, מי ידמה לו בהשכלה לא רק בבחורי צ., אלא גם בכל הסביבה?.. שמעת, איך דיבר עם החמורים בשבת שעברה“.. הלא חמורים גמורים הם לגבי דידיה. חבל שהוא לבוש כפחות־ערך… על כן הוא מתבייש קצת… מאני מכבדותא… כשיקבל את שכר החודש הראשון צריך, למען־השם, לתפור לו מלבושים כערכו… אמנם, הוא אינו מדקדק בזה ביותר והולך לשם מדי יום ביומו… אבל מלבוש נאה עוד ירבה גאונו. את טבע הבחורים אני יודע יותר ממך… גם אני הייתי בחור… העיקר בעיניהם “קרן יפה”… והיא… לדעתי, תרצה בו גם היא… מושלם הלא הנהו… להראות ידענותו הוא בוודאי משתדל בעצמו… אני כבר דרשתי וחקרתי את הדבר היטב… אמנם, בחיצוניות הוא בחור־ישיבה קצת… אך אין זה עיקר. חושבת אַת, שהוא לא יוכל לעדוֹת שעון של זהב? יוכל! וגם נאה ויאה יהי זה לו… עתה, אמנם, יש שהוא מדבר דברי שטות… עודנו נער… “כלום יכול אתה לשער בנפשך, כי אני אהיה לסוחר?” – אמר לי… חה־חה… אינו הגון להיות סוחר – דבר קשה! “ראש־גמרא” לא יוכל לקנות ולמכור!.. יהודית, כל זה אינו כלום… אני מייחל, שנזכה עוד לראותו כאחד מאלה השוכנים בשעת היריד בבית ר' צדוק ה”נכד“… וסוחר יפה יהיה… בן־תורה, תלמיד־חכם!.. זוכרת אַת אותו הכרסן?.. גם הוא היה בבחרותו בחור־ישיבה… אדרבא, זוהי עוד קצת מעלה מה שהוא בחיצוניותו… אֶה־אֶה… משה שמרילס רוצה עתה בכזה… בנישואי בנותיו הבכירות ביקש, אמנם, להתחתן בגבירים, ועתה הוא רוצה דוקא ב”צעצוע“, שיהיה סמוך על שולחנו… אַת מבינה? רחל זו, או “רחיל”, כמו שקורין לה בביתו של בורסיף, חה־חה, היא ה”אחרונה" שלו, בת־זקונים… ועוד גם זאת: בלחישה אגלה לך, משה הוא, אמנם, תקיף עתה, תקיף כהלכה, אבל במזומנים הוא דחוק קצת, ואת רחל זו הוא רוצה להשיא בהקדם היותר אפשרי, כדי שלא תשעה לשגעונות… אל תדמי, חלילה, שום רעה. היא עצמה עלמה טובה היא, בעל־ביתית, וכשתינשא, תהיה אשה ככל הנשים, כמו שצריך להיות… וגם עתה, חלילה, אין דבר רע ביותר… סתם… מעט מפינוק, מרוב טובה, ומעט שם מבלבלים את ראשה בביתו של בורסיף בכל מיני שטות: לנסוע לחוץ־לארץ, או השד יודע מה שם עוד… ואם תשאלי, מנין אני יודע כל אלה?.. אני לא אדע?.. משה כמעט דיבר עמי לבדי על זה, בדעתו, שאני עוסק קצת בשדכנות… אז אמרתי: “אלי” כתיב… ואת משה הלא תדעי: “אומר ועושה”… הוא שונא לשאול… מעשה־גבר… צריך רק שיאבה הוא, רצוני לומר, משה שמרילס… אני מחכה בכליון־עינים לבואו… הוא יבוא בעוד איזו שבועות, ואז אגש אל הענין… לעת עתה עוד לא הגדתי לשלנו כלום… יהיה הדבר בלא־יודעים… בינתים יהיה שם ליוצא ונכנס… עתה מבינה אַת את כל ארחותי, אה? מה תאמרי, מה תעני על זה?.. חֲכָמָה!..
– מה לי לענות?.. וכי יודעת אני? יעשה ה' הטוב בעיניו… אה, כבר אתא בוקר… עלי עוד להכין שני אוזים…
– מביט אני בך… מסתכל… בהמה… אינך יכולה להבין כלום… – מתמרמר אבי…
ואני שוכב בלי תנועה…
כז
אבי לא יכול להבין מפני מה התחלתי פתאום לשבת בית כל היום, מבלי לבקר בבתי רעי. אמי מסרה לו בדאגה, שאני שוכב על הדרגש כל היום. הוא פנה אל יעקב והתחכם להוציא מלים מפיו: שמא נעלבתי שם?.. אך זה האחרון לא יכול לבאר לו כלום.
אז החליט לגלות לי את סודו ואת מחשבתו, אשר הוא חושב עלי, גם קודם שהגיעה השעה לכך. קשה היה לו להתאפק ולכבוש את תשוקתו לדעת עד כמה הסכנה גדולה. ואולם הוא נשאר באי־הבנתו…
יחוסי היה, אמנם, רק חוסר־אמונה באושר כזה ולא התנגדות נובעת מן הלב. זה היה ברור בעיני אבי. שהרי כך אני מתנצל: “מה לך לבלבל את ראשי להלכתא למשיחא? אז תדבר, אחרי שתשמע את תשובתו של משה שמרילס”. ואולם לפעמים אני מוסיף לזה עוד מלות שונות – והן דברי משוגע ממש. מה אלו אמתלאות? “עלי לנסוע לחוץ־לארץ” – אבל נסיעה זו כך, הרי שוה היא “קש שרוף”; אדרבא, אז אפשר שאסע בהוצאותיו של עובדמן ותחת השגחתו, ואז אפשר שיצא ממני כלי הגון. “עוד לא עמדתי לצבא” – אבל היא הנותנת! כך הנני איש־צבא ודאי לעתיד, ומשה היה פודאני; “אין אני עומד בשידוכים” – אבל הלא גם דעתי לא כך היא, שאין לאדם לשאת אשה כל ימיו…
– ומניין לך, שאין דעתי כך?
– שכל אדם מחויב למות פנוי?
– אין אני אומר “כל אדם”; כל אדם אינו שואל את פי… אני אומר…
– נו, מה, אדרבא, מה אתה אומר?
– אני אומר, שאני הנני אני… כלומר, לי אחת היא… רצוני לאמור, אין הבדל, אם ירצו בי או לא…
אך איש־שיחי מצטחק בבת־צחוק מעושה ומתחיל לחקרני מן הצד האחר: אם היו לי ב־N מכרוֹת?
– היו… ומה בכך?
– לא כלום… אני לשם שיחה בעלמא מתכוון אני… וממי זה קיבלת היום את המכתב הרוסי? אמנם, אין הדבר נוגע… מכתב שלם כתוב רוסית… בכל־זאת, מכריך שם אנשים משכילים הם… מכריך, ואולי מכרותיך, חה־חה… אני הייתי רוצה לראות את ה“כתב”… כתב יפה… אי־אפשר לך להראות לי?..
– הא לך.
הוא לוקח את מכתבו של חיימוביץ ונותן בו את עיניו. לקרוא רוסית עד כדי הבנה אינו יכול, ועל כן הוא פוסח על כל הפילוסופיה וההשתפכות המלווה את החדשה המצוינה, כי כותב המכתב בא לבית־חרושת לעבוד שם כאחד מן הפועלים הפשוטים. לאחרונה מגיע הקורא עד מקום החתימה “רֵעֲךָ” – ונרגע. רעך ולא רעתך…
– המ… כתב־יד יפה!..
כח
מעולם לא עבד דמיוני עבודה גדולה כמו באותו הזמן, שאני עומד בו. שעות שלמות היו חולפות עלי בציורי דמיון מבלי אשר ארגיש בזה בעצמי. לא היתה כל אפשרות, שיהיה לי איזה דבר במציאות, ועל כן אהבתי לצייר לי את עצמי בצורה אחרת ומצב אחר. אני, ירמיה פייאֶרמן, אחר אני, אחר לגמרי. אחר בהחלט. ואני והיא נוסעים לשווייציה… שנינו נוסעים… היא פועלת כטל של תחיה על כוחותי הנרדמים ואני מעשיר את חייה ברוחי!..
פעם פגשתיה ברחוב. היא הלכה מעבר מזה ואני מעבר השני – ואמצא לנכון להתחפש, שאיני רואה אותה. כשעברה לפנַי כלתה נפשי לראות, ולו גם לרגע אחד, את מקלעת שערותיה, את קווּצתה, את מבנה־גופה, את מהלכה, את צבע אדרתה, את מגבעתה. אך לא יכולתי. רעדתי, יראתי… ורק כשנתעלמה כולה מעיני הפניתי ראשי ועמדתי שעה ממושכה על מקומי, מסתכל במסילת הילוכה…
ובאותו ערב, אחרי חצות־הלילה, ישבתי על דרגש משכבי, סמוך אל השולחן, עת רבה־רבה מבלי כל עבודה, עד אשר, לאחרונה, הוטלתי לעולם אחר. בתוך ענן־התרדמה היתה בי, אמנם, מעין הכרה, כי בבית אבותי אני יושב, אך יחד עם זה הייתי נוסע באיזו דרך… המסע רועש, סוער, עובר ימים ונהרות, הרים ובקעות – ואני בתוכו… העגלה מלאה אנשים: אבי, בֶרילה, אחי הקטן, עובדיה, קליינשטיין. והנה התחנה. קור מתפרץ מאיזה מקום. הכל יורדים. העגלה מתרוקנת. הירידה שוהה. איזה דבר מעכב. “הוי, בטלן! – גוער בי אבי ‘פטרן’!.. מפני מה אינך יורד אתה? רד! מְצָא חן בעיני כלות!” – זו לשונו ממש… ואני עונה בגאון: “לא מעלמא הדין!.. בארץ אשכנז זו, שאני הולך אליה עמה, יש פרידריך ניטשה ולו שפם עבה, וגם לבורסיף שפם כזה!” – וכעבור רגע חולף המסע, ואני נשאר בבית־הנתיבות, נמק מצער, עד היו עיני לאבן ולבכות לא יכולתי, ואני מתגאה בהכרתי, כי איני בוכה… והנה קול בכי… זה קול אמי היושבת בפינה ומורטת נוצות… החושך מתעבה… הכל מתהפך… ריקוּת ושממה… הקונדוקטור שואל לכרטיסי… “קונדוקטור! – צועק ר' חנן־נתן – עובדיה! אסור לנסוע בלי כרטיס… עבירה גדולה!”… פלאי פלאים! הקונדוקטור הוא חצי רב וחצי בורסיף… “אוי, אוי – אני גונח מעצמת מכאובי – רגלי מושמות בסד… אסורות בתלתלים… אוי, מה היה לי? מי זה מושכני?”… “סע לבדך!” – גוזר עלי שומר הדרך, המחזיק נס ירוק בידו. “חוטמך מעכב”… אני אוחז בו… אוי, הלא זה היא… מה לי ולך?..
– כרטיסך! – צועק בורסיף ומכני בראשי.
אני מתנשא לקום עליו ושוקע בתהום…
וראשי המורם קצת נופל שנית על השולחן.
כט
חשבונו של אבי, סוף מעשיו במחשבתו תחילה, היה כזה: כשיסע עובדיה לחוג את חתונתו, אז יבוא הוא, אבי, למשה שמרילס לבקש שימסור לי את נערו ללמדו. זה יהיה הצעד הראשון. אחר־כך…
ואולם אותה העובדה, שקירבה את חתונתו המקוּוה של עובדיה, היא שהניחה אבן־נגף על דרך אבי.
באותה שבת היו שני אורחים בבית־המדרש הישן: משה שמרילס השב מדרכו ומחותנו של הרב, שבא להגביל את החתונה, כלומר, להסיר את הסכסוך בדבר הנדוניה. אויבי ר' חנן־נתן מצאו שעת־הכושר לנקום נקמתם באיש־ריבם. בכל פינות שפנו שלחו לשון בהרב ובישיבתו, בהשתדלות שיגיעו הדברים לאזני המחותן־האורח. ר' חנן־נתן לא עצר ברוחו ושילם לדורשי רעתו חרפתם אל חיקם. ואולם גם ללשון האויבים לא היו דלתים ובריח.
– רב בישראל! ישיבות הוא מייסד! במצוות הוא רוצה! ומפני מה הוא מעלים עין מבנו, הצדיק הגדול, העוסק בביבליותיקות, בחילוק ספרים בין בחורי הישיבה, כדי לעשותם לגויים?
טענות אלו הכניעו לגמרי את גאונו של ר' חנן־נתן, וחתונתו של עובדיה הוגבלה לאחד מן הימים הראשונים של החודש הקרוב…
ואולם המאורע הזה לא השפיע לטוב גם על מהלך “ענינו” של אבי. בשעת המהומה מצא ר' צבי גלותזון לו לחובה לעורר את גיסו, שישים לב גם על יעקב שלו, שגם הוא נטה קצת מ“דרך־הישר”, וביחוד צריך להרחיקו, למען השם, מ“בנו של המלמד, אשר לא תצא טובה ממנו”.
ל
"שטות היא מה שמנעתי את רגלי כל העת מביתו של יעקב. וכי בשביל שמוחו של אבי היה מלא חשבונות של שטות, או בשביל שר' צבי דורש הרחקה ממני, עלי למנוע מנפשי קריאה בעתונים עברים חדשים, מה שאפשר לי רק בבית הזה? ואפילו אם היתה התרחקותי מובנת באיזה אופן בעבר – עתה הלא אין לי כל סיבה להתרחק, שהרי גם מפני הדרישה והחקירה, מפני מה לא ביקרתי שם במשך כל העת האחרונה, אין להתיירא: הם לא ידרשו ולא יחקרו… אכנס!..
כל בני ביתו של משה שמרילס ישבו מסובים אל השולחן ושתו תה של ערב. חוץ מהם היו בבית בנותיו של צבי גלותזון וגד אחיהן. הן היו עסוקות באיזו חתונה, שעתידה להיות, ובאיזו תמונה פוטוגראפית, וגד צעק, שהוא אינו בחור־ישיבה ואותו לא ירמו. רחיל מואיסֶיבנָה ובורסיף היו גם הם בתוך היושבים, אך (לפחות, לי נדמה כך) כמו נבדלים קצת מהכל. וכרגע נהיתה בי התגוששות־רגשים: “הרי אני יושב פה, מדבר את המושם בפי, מבקש מאת יעקב גליונות חדשים במין קול, כאילו רציתי להודיע ולהשמיע לשם מה נכנסתי, מתנהג בנימוס ודרך־ארץ, לפחות, עד כדי יכלתי; אך מה טוב היה תחת כל זה לגשת פתאום אליו ולאמור: בורסיף! אני רוקק בפניך! – ולמלאות תיכף את בלוריתו את כל רוק־פי”. ומשנשתקעתי במחשבה זו חשתי את כל עונג המעשה הזה, את כל גיחוך המסובים. לרגעים התנודדתי על מקומי בתנועה נסתרת, כמתכוון מבלי משים לעמוד במצב יותר מכשיר למעשה כזה. ואולם הרגש הרגשתי, שאנכי איני מוכשר לעולם לעשות כדבר הזה – ויֵצר לי מאד. נקרנות ארורה! מה אני מלהג: “אין לי רשות לגשם בזה את צעדי האוילי!”? – הלא רק כוח־רצון חסר לי… כוח־רצון? גבורה? גבורה לרוֹק בפני איש? החולשה מתביישת בפני עצמה… אה, לב טהור, רוָחה, השקטה צריכה לך! להיפטר על ידי איזה מעשה מן ההמיה האוילית, החולנית? אולי גם תנועה אצילית דרושה לזה ומונולוג של רם־היחס?.. כיון שאני חושב על זה – כבר אין מקום למעשה כזה… גם זה אושר – לרוֹק בפני הצעיר המגוהץ הזה!.. כמה גדולה הרחמנות על כולנו!..
– כן… – פנה בורסיף בתוך כל אלי, ועל כל פנים ניכרה הכנה לשמוע שיחה מעניינת – מה חדש, מר פייאֶרמן?
– אין כל חדש, מר בורסיף.
– מ־N מקבל כבודו מכתבים?
– מקבל אני.
– ממי? מחיימוביץ?
– מחיימוביץ.
– ומה הוא כותב, אם רק הורשה לשאול…
– הוא בא לבית־חרושת.
– לבית־חרושת? – צהל בורסיף על המציאה אשר לפניו – כן… כן, חשוב… הנה כי כן הגשים דון־קישוט זה את משאת־נפשו, כן… אידיאל… מעניין, מעניין מאוד…
– איזה בית־חרושת? – שאל בעל־הבית בעצמו, בהעויה של לא מבין את השיחה ובפנים מפיקים כעס מיוחד.
– הבלים, ר' משה! – ענה לו בורסיף באותו קול, שצעיר בן הדור החדש, חכם בעיניו, מדבר עם איש בא בימים – אין על מה לדבר! לאיש הזה יש מכר ב־N, סוביקט האוהב להתהדר באוריגינאליות, רצוני לומר, האוהב להראות, שהוא אינו הולך בדרך הכבושה לרבים… נוּ־וּ… הוא, למשל, אינו אוכל בשר מן החי… כן, אדון כזה! נו, לפני שנה עמד למבחן בכל לימודי הגמנזיון – ונכשל, כמובן… כן… נו, ועתה הוא כותב לאיש הזה, שהתחיל לעבוד בבית־חרושת… חה, מה הדבר בעיניכם? מובן מאליו, שכל הדבר הזה אינו שוה… אינו שוה… מר פייאֶרמן, אני בטוח בכל זאת, שהעבודה בבית־חרושת לא תארך, זה אידיאל טוב, עבודה היא, אמנם, דבר קדוש… כן… אך לא נקל… לולא יראתי, הייתי מנבא, כי בעוד ימים אחדים יקבל מכתב אחר מן הפועל. כן… אני משער בנפשי, כמה סימני־קריאה יש במכתב הזה, כמה…
אנכי קמתי ממקומי החוברת הבלתי מכורכה של הירחון נפלה מתוך ידי ועליה נתפזרו. בתו האמצעית של ר' צבי גלותזון שחה מבלי משים להרים את העלים – ואני לא שמתי לזה לב. צחוקו של המדבר, יחד עם הכפתור המוזהב בשרוול כותנתו העליונה, גירשו כל מחאה מקרבי:
– מלחך־פנכה נבזה… אתה… חיימוביץ…
ואירק.
בצאתי השתפכו משני עברי חוט שדרתי גלי מחטים קטנים. הלילה היה אפל מאד. אורי בתי העיר התנוססו בחשיכה. רבוא רבבות עיני להב נשקפות. הנה בית־הישיבה, בית־השוטרים, מעון־אנשי־הצבא, בית־הכלא, “עמק־הדלות”… בכל הבתים האלה מתרוצצים החיים… מאויים, רגשות, הנאות, מעשים, יסורים… ועל הכל פרושים שמי ערבות… הוויית אין סוף… ובתוך כל זה – רקיקה בזויה, שפלה, נמאסה של אדם־זבוב בפני אדם־תולעה…
לא
הדבר, שמנע את אבי להדאיב את לבי, עבר ובטל. אז קרא דרור ללשונו. אז התחיל לדקדק עמי גם בדברים שבין אדם למקום – דבר, שלא היה נוהג בתקופת התקוות הגדולות.
הנה כילה לאכול את ארוחת־הצהרים. הוא צריך ללכת אל “חדרו”, אך הוא יושב לו, שם רגלו השמאלית על הימנית – ומעשן… אחר־כך הוא מעווה את פניו, כאילו נתעורר מהרהורי עצב מדכאים, מעביר את ידו המשורגת גידים על זקנו ומתחיל:
– היינו דאמרי אינשי: “האדם ייחל וה' ילעג לו”. אוי, אוי, כשאני מתחיל עתה לזכור את כל חלומותי על אודותיו! ירמיה יבוא… מלובש כגראף… שום איש לא יעז לגשת אליו… “ריסטוקרט” – ומתנהג ביראת שמים… את אשר לה' – לה'… ואת אשר לבריות – לבריות… יודע למצוא חן בעיני כל מיני בני־אדם… צריך לשוחח עם עלמה – הוא יודע גם זה! (גם זה דרוש, וכמה זה דרוש!..) הכלל, גאון־אבותיו… הכל מתבטלים מפניו… ושלום גציל, חי, שלום גציל מרגיש את עצמו “על גפי מרומי קרת” – – –
הפסקה קצרה. גלגלי העשן מתמרים ועולים מפיו בנחת.
– פ־פ-פ־ף… ירמיה בא… ערום וחסר־כל… מתבייש בפני כל אדם… לא הא ולא הא: לא חסיד ולא ריסטוקרט… עוד ברוך השם… כל העולם עדיין אינו יודע את כל האמת… רבים טועים… עוד נמצאו מרוצים למסור את ילדיהם אליו כדי שילמדם תורה… אבל שלום גציל בעצמו – שלום גציל הריהו דומה לסוחר גדול בכרכי הים… עסקיו רועשים… אַי־אַי־אַי… הוא עליון על כל… ופתאום לפתע – טלגראמה באה… אניותיו צללו כעופרת במים אדירים… אפס… די, שלום גציל, די… הקדוש־ברוך־הוא לא ציווה לשמוח יותר מדאי…
בימים הראשונים היתה אמי פרקליטי: לה אין דבר אל “כל העולם”. הבריות אומרות, הבריות אינן יכולות להבין, אנשי העיר משוחחים – מה להם ולבנה? יכאבו ראשיהם מדאגתם לעסקיהם שלהם. היא אינה מתביישת בי בכל אופן. הרי את מטפחתי איני נושא ביום השבת, וגם איני מסובב עלמות בעיר. “לא־קשה”, זה אינו חסרון. אבי אומר, שאין בי שכל לזה, אבל היא מביאה ראיה מן הבורים היותר גסים, שבהם יש שכל לזה. נוסף על מליצת ישרה בפני אבי, היתה עוד מעודדתני, שלא בפניו, לשאת את נרגנותו בדומיה. אכן, בעיקר גם הוא כמוה פָחַד פַחַד, שמא אעזוב את העיר, ואני השתכרתי אז יותר מעשרים רובלים לחודש. ואמנם גם הוא השתדל בכל מה שאפשר לאסרני אל ביתו; אולם להבליג לגמרי על תשוקתו לייסר ולהוכיח – זה היה יותר מכפי כוחותיו. והנה גם התביעות שתבע ממני עלו על אותן של אמי; בפיה היו שגורים בנידון דנא דיבורים מעין אלו:
– אני איני רוצה ללמדך בינה, בני… חכם אתה כמוני, החכמה הגדולה! תתנהג כטוב בעיניך… קרא בספרים… אני רק אחת אבקש: שלא תשכח את היהדות. וכל זמן שתהיה בביתי, אני מובטחת, שלא תעשה את האסור. הרבה דם שפכתי עליך, בני, ועתה רק אחת אני דורשת ממך בדמע: להיות יהודי… ומהו יהודי? יהודי בלי חכמות… שלא לאכול בלי נטילת ידים, לברך, להתפלל ו… ו… ולהיות יהודי…
אפס כל זה היה כך רק בראשונה; ואולם לאט־לאט היתה גם היא כסניגור ישר־לב, שהתגנב בלבו הוא גופו ספק בצדקת המלצתו, מפני שדבריו הארוכים של הקטיגור השפיעו גם עליו, ומפיו נעתקו מלים. טענותיה נסתתמו סוף־סוף.
פעמים, שאחת מן השכנות היתה באה לביתנו למסור לאמי את בתה הקטנה, כדי שתלמד אצלה את הקריאה העברית, או היתה באה לקנות את פתותי הבצלים המטוגנים בשומן־אוזים, ואמי היתה עומדת על מקחה, מבקשת שכר־לימוד דוקא שני זהובים לחודש, או דוקא חמש פרוטות בעד הבצלים, והשכנה מצדה מתחלת אז לרכך את לב בעלת דברה בתאניות על היוקר ועל “הימים שהגיעו, שלא נשאר בהם אלא לשכב בקבר ולגווע”, ואגב היא מעיפה מבט של ידידות עלי כאומרת, בשביל להחניף לאמי: “בן אחר לך, מזלך טוב ממזלי” – או אז תשפיל יולדתי העלובה את עיניה, ופניה עונים בה, שהיא מהרהרת עתה בזה, שהעולם נפתה בשוא…
כשהדברנית היתה יוצאת מן הבית, היה אבי מתרגז מאד. קבצנית לעולם קבצנית היא. לעולם לא תרגיש בחילול כבודה. עם אשתו של בריל הסמרטוטר היא עומדת – החכמה – ומדברת בבנה, מבלי לחוש, עד כמה היא משפילה את כבודו בזה. רֵעה נחמדה מצאה לה!
– אבל הלא אי־אפשר לרוֹק בפניה…
– אי־אפשר? ומפני מה יכול הבן שלך לרוֹק בפני כל אדם?.. אוי ואבוי לרקיקתו!..
– הבן שלי… ירמיה – שלי הוא כשלך…
– בקיצור, איך שיהיה, ואת התלמיד, שהיה לו בבית אלימלך, כבר איבד…
– נו, שלום גציל, כבר הגיעה השעה, שתשוב ה“חדרה”… ואתה עושה “שהות”… השולחן ערוך… לך ליטול את ידיך…
בשעת הסעודה מתעוררת שיחה כללית ע"ד צער בעלי חיים וכדומה. פרֵידה מבארת לברילה את הטעם, מפני מה אסור להושיב תרנגולת על ביצי־בר־אוז – צער בעלי חיים! האפרוחים גדלים ויוצאים לשוט בנהר, והאֵם רצה, רצוא ושוב, על החוף כשוללה. הרחמנות, שהיא מעוררת באותה שעה, אין לשער. גם להשיב את אפרוחיה החביבים אליה, גם להגיע אליהם בעצמה אי־אפשר לה. המחזה מתואר בצבעים בהירים, מתייצב כמו חי בכוח לשונה של המתארת, והוא מלא טראגיקה עמוקה…
אמי מאזינה, מרימה ראשה, מבטת בי במבט נוגה וממושך, מוציאה אנחה, המרעילה את כל קרבי, ומנענעת בראשה נענוע של לאחר־יאוש, של אחרי ככלות הכל… תרנגולת אומללה!..
לב
ובקרבי שררה אַפאַטיה, אַפאַטיה מוחלטת, אפאטיה שונה לגמרי מזו, ששררה בי לפניה ולאחריה. כבשר חי היה לבי. אכלתי, שתיתי, ישנתי, הוריתי את תלמידי הנשארים, אך חיה לא חייתי. רחוק הייתי מלהבין איך אדם מתנודד ממקום למקום, או עושה איזה מעשה כדי להיטיב את מצב חייו. נפשי קצה בכל אלה, ובכן עלי לעזוב את צ.? מוחי לא תפס זאת… וכי לא הכל אחת היא?
מצב־רוחי בעת ההיא היה משונה מאד. הרגשה מוזרה אחת שפכה עלי את ממשלתה: אני, ירמיה פייאֶרמן, בשמי, במראי, בכל צדדי חיי, בכל פרטי־הויתי, בכל התופת שבקרבי, בכל הגיחוך שבמאורעותי, הייתי כבר לפני שנים אין מספר ואהיה אחרי עבור אלפי יובלות… דבר זה ודאי הוא… וגם עתה יש באיזה מקום בן־גילי, הדומה לי בכל… וגם אותו קרה ככל אשר קרני…
אני חדלתי לצפות למכתבים אפילו מחיימוביץ: אינו כותב – לא צריך…
בשעת בין־השמשות הייתי מכבה את המנורה וצולל בחושך עד אור הבוקר.
מה מחפצי לא נתמלא? מה חפצתי? מה היה יכול להיות ולא היה? לְמה אני צריך?
ובעתוּתי־לילי היו בלולים חלומות־ילדותי ורשמי־חיי האחרונים. שמות מופשטים עינוני, טיבעוני בזיעה. העינויים היו עינוייו של חולה־רוח מסוכן מאד. אני נתון בשק מלוכלך, נטל־החול על ראשי ואבנים כבדות על ידי ועל רגלי. אני מתפרץ מתוך השק – ואבי הולמני ממעלה. אני – זבוב מצחק על לחיי אותה העלמה… היא לוקחת וקוצצת את כנפי… והכאב דומה לזה, שהייתי חש בילדותי, כשהייתי רואה את הגיהנום בחלומי… שבעים מעלות של קרח… מדרגה אחר מדרגה… ואני מטפס – ויורד… והכל מבכים אותי…
לג
ליל שבת היה.
כל אותו היום היה אבי כאיש, שפתאום נפתרה לו השאלה היותר חמורה בחייו. הוא השתדל לרמז לנו, כי דבר לאט עמו, כי איזה סוד כמוס בחוּבוֹ, אשר יגלהו, סוף־סוף…
לקבל שבת לא הלכתי. וכששב אבי יחידי מבית־התפילה, לא איחר להתנפל עלי:
– מטיל־ירוחם החנוני היה שם וסיפר לי דברים מעובדיה. אללי לי! חברים היו מנוער, ומי כמוני יודע, שפלוני לא הגיע לקרסוליו. ועתה? פלוני מאושר… כל טוב… ו“תכשיטי” יושב וקורא בסמרטוטו…
– אבא, מה אתה רוצה? – התפרץ קול חולה מקרבי.
– מה אני רוצה? אני יודע מה אני רוצה… אהה, תודה לאל, כי פצית, לכל הפחות, את פיך… וכך – אני מדבר ומדבר והוא כאילם… כאילו לא בו הדברים נוגעים… כאילו הוא הבריא ואני המשוגע… אבל הלא כל המשוגעים אומרים, שהם הבריאים וכל העולם נשתגע… אהה, מה אני רוצה… אני רוצה… אני רואה, שאתה יושב ימים ולילות על סמרטוטים, ואלמלי הניחוך, לא היית אוכל ושותה… ואני שואלך, אדם משונה, רק זה: מה יתן ומה יוסיף לך סמרטוטך, שאתה דבוק בו כל כך? מה? כסף? כבוד? הכבוד הזה יהיה לאויבי הרבים… הלא הכל מראים עליך באצבע… הלא מוחם של כל בני העיר אינו משיג, מי ומה אתה… והכל ממלאים שחוק פיהם… וגם אני הייתי צוחק – לולא היה המשוגע שלי… לא; גם אני לא השגתי מקודם… ידעתי שיש צדיקים אמתיים, המואסים בחיי העולם הזה ומתמכרים כולם לתורה ולעבודה… אולם אתה “קליפה” – ולא יותר…
– “קליפה” – לא נעמה לאמי המלה הזאת.
– לא?.. אינך רוצה?..
– אבל מה אתה רוצה? – נתעוררתי שנית.
– זאת אני רוצה! – נתמלאה סאת כעסו ואיבתו, ובמין הזדעזעות נוראה מצא כהרף־עין את קפוטת החול שלו והוציא משם איזה מכתב, שמעטפתו היתה קרועה, ובו טפח על פני.
על המעטפה הקרועה היתה כתבתי.
המכתב היה מלרנר. חיימוביץ כבר אינו ב־N. והוא דורש משען־כסף מועט, לפחות עשרה רובלים, כי בידו אין אפילו פרוטה אחת, ודוידובסקי גם הוא עזב את העיר (זה האחרון ברצונו). אולי יכול אני להיות לו לעזר? יכול אני לשלוח את הכסף על אדריסתה. שוב היתה שם בקשה זו: אף על פי שבוודאי יחשב הדבר לאֶגוֹאיזמוס, אם תדבר על עצמה בשעה שידידה האחד הוא בצרה, עם כל זה – גם מצבה דחוק מאד: אין לה לא מורה ולא הוראות־שעה. אולי הייתי יכול למצוא בעדה בצ. שתים־שלוש הוראות־שעה? לשון המכתב היתה ז’ארגון של איש בלתי רגיל בו. החתימה: “ידידתך”.
– מה זאת? – שאלתי אחרי שעברתי על המכתב.
– אתה שואל אותי? שאל את ידידתך! שאל את רעך היפה, שאולי לא היה ולא נברא, אלא משל היה… עתה תוכל גם אמך לדעת את האושר הגדול… עתה מובן הכל… מצא מין את מינו… היא בוודאי ציפור יפה כמוך… אני מקבל נחת, ירמיה!
כוח־השופט שב אלי. התבוננתי אל המכתב וראיתי שבא לצ. עוד ביום אתמול.
– אני אמרתי שלא למסרו לידך בכלל – ענה אבי על שאלתי, מפני מה לא קיבלתי את המכתב בזמנו – ואולם אתה “הוצאתני מן הכלים”. נו, בדיעבד טוב שהיה כך… שֶשַבָּת היום… כי לולא זאת אפשר שהיית ממלא מיד את הבקשה של ידידתך… אמנם, אפשר שתשלח גם עתה… חֶה־חֶה… מה אתה חושב! תשלח?
– אשלח…
– מתי? מחר?
– מחר.
– פיקוח־נפש דוחה שבת?
– פיקוח־נפש דוחה שבת.
– נו, ומתי תבוא היא לכאן?
– מתי שתרצה.
– טוב… מה היא לך? אהובה?
– אהובה.
– טוב… עוד טובה מבת משה שמרילס… ואתה לא סיפרת לי כל העת דבר וחצי־דבר…
– חדל! – קראתי ואצא מעל השולחן.
קולי היה לא שלי. הילדים החלו לבכות. פני אבי הלבינו כשלג. אגרופו רעד ונתקמץ, אך לא נחת עלי. הוא ירא, שמא אלך ממנו תיכף ביום השבת. מה יאמרו הבריות?
– הנה סוף אשרי… בני העילוי… כמה הייתי מקונן אילו קברתיו בילדותו… בן סורר ומורה…
– אין לי בן… מת בני, מת… – יללה אמי
לד
עוד דפים רבים נשארו בפנקסי, ואין במה למלאותם. אם אכתוב עוד, הרי יהיה זה רק כפל־ענין וסוף־סוף לא אגיד את הכל…
“להגיד את הכל” – מלתא זוטרתא!
באחד ממכתבי, שכתבתי לדוידובסקי בימי שבתי ב־N בפעם השניה, דיברתי על החלק השני מסיפור חיי, עכשיו לא אכתוב כלום.
תכונה מיוחדת אחת יש לדרמת החורף: היא כולה – “המשך יבוא”…
המשך, המשך ורק המשך…
סוף יהיה, אמנם, בוודאי. סוף, שאינו תלוי ברצוני כלל. עוד חמש, עוד עשר, עוד עשרים שנה – ואני אהיה כלא הייתי. ואולם על מה אחיה כל השנים הללו? במה אמלא את כל הימים הרבים האלה?
אולם לא. מהרה יבוא הסוף, סוף של יחיד, גלמוד. – אף זכר לא יהיה לי.
– – –
הלך־נפש אחד תוקפני במריצוּת משונה בימים האחרונים. יושב אני שעה או שעתים בשלוה. הרהורים של מה בכך מתפוצצים בקרבי, על ענין זה ועל ענין אחר, או מוחי ריק מכל עבודה – הוא נח. החוץ – עולם של חורף, הבית – קבר אפל… ופתאום אני אומר אל לבי: אכן נרגע הנני. אין מצבי מעורר בי שום כאב. אני נח… וקרני המחשבה־הנחש הזאת עולים ובוקעים ופולחים כליותי… אני סוגר את עיני ומנענע בראשי: מה אני, האכזר, רוצה מעצמי? מה אני רוצה?..
ואיזה דבר יורד מלפני עיני ומשתטח, והכל מתגלה. כל העולם בכל חזיונותיו עומד לפני ערוֹם… ולכל ההתגלמויות, לכל התנועות, לכל הקריאות, לכל המראות, לכל השרטוטים – לכל צבע אחד… הורם המסך… ובכן למה? למה? למה לחשוב ולהיענות לשוא?
כן, אני רק כופל דברים שכבר אמרתי…
אבל מה לי ולדברים חדשים? הן אני כותב רק מפני שאי־אפשר לי שלא לצעוק את הצעקה הנושנה, מפני שלעולם לא אחדל מלצעוק על הכאב הישן… כן, לעולם… עד רגעי האחרון…
הבה ואצעק! הבה ואצעק צעקה גדולה ומרה!
– – –
חורף… קרח־עולמים מכסה את קירות לבי. שעמום קהה, אשר מפניו תבוֹל כל תשוקה ומנשימתו ימות כל רגש, תוקף את כל פנימיותי, אני מתהווה חסר־תנועה, אני נעשה משא כבד על נפשי. רק דרך מוחי מסתננים תמונת חטמי, קול דברי, זקָני, צחוקי, אנחתי – ואני שוטם בי את הכל. נקוט בנפשי על הכל. נכלם ומתבייש מהכל. כל מה שיש בי נראה מאוס, מזויף, נלעג ומעורר־גועל, כל הויתי מעוררת בי רגש של אשמה ורושם של תיעוּב. אין לי מקום.
– – –
כן, חורף… חורף בבית, חורף בחוץ, חורף בקרב, בלב, בנפש…
הוי, חורף!
הוי, חורף בלי אביב, בלי קיץ קודמים לפניו – חורף־עולמים!
ובחורף הזה אני מלמד בכפר שומם…
מי שאינו מוכשר להיות אב לילדים – כלום יכול הוא להיות להם אב רוחני? אבל לאכול אני צריך. רעב אני ככלב, ומקום אין לי להניח בו את ראשי…
כלום אין לי.
וכה אמות.
“המוות הוא…” – מתפלספים חכמי עולם – “המוות הוא…”
המוות הוא מוות; ואני אמות.
ובכן, מפני מה איני יכול להשתחרר עתה מן החיים?
הלא אותו הדבר הבלתי־נעים – להיאָפס לנצח, סוף־סוף, בוא יבוא…
– – –
…טוּב־העולם, רעת־העולם, העולם הזה, העולם הבא, האדם חפשי, האדם משועבד, עונג, צער, בחירה, הכרח, רוח, חומר, נצחיות, תמורה, רעב, מותרות, עבודה, עצלות, פילוסופיה, בערות, אמונה, כפירה…
מה לי ולכל אלה?
אני יודע עתה רק אחת: לוּ היתה בי היכולת לשמוע בקול הכרתי, כי אז לא הייתי צריך אני, אני ירמיה פייאֶרמן, לחיות אפילו שעה אחת – ואני חי וגם מחר אחיה. לא אשתחרר, אין בי הרצון החזק להשתחרר. חסרה לי החירות הפנימית…
בתורתי נמצא פסוק כזה: “ראה, הנה לפניך דרכיים: האחת על כרחך והשניה לרצונך – יציאה מדעת ומיתה בידי עצמך. ובחרת במוות!”
ואני, מה רחוק אני מן הצעד הזה!
הוי, שטן אכזר המצחק בי!
אבל איזה שטן?.. תהום?.. לא, גם לא זאת. אניח מלה זו לגיבורים. שטן אין כאן, אבל שק יש כאן, והשק קשור בראשו, וזעיר שם טיפות של דבש בו. רמשים מספר לוקקים את הדבש, רבים אינם משיגים אותו, ומבלי דעת הם דוחקים את חבריהם… דם ישפך… אחרים מתפרצים, אך השק קשור…
– – –
יושב אני בדד, לילה. הוי, מפני מה איני צועק מעצמת מכאובי?
יושב אני ודומם, כמו ביום אתמול וביום שלשום באותה שעה…
יושב אני ודומם, הס…
מחריש אני ופוסק מכתיבה, זו המלאכה הנתעבה. מה זה היה לי? אנפץ את העט הארור…
– – –
מה זאת? המלה “ארור” השליכה חכה במוחי ונוקרת…
חי־חי־חי… אני צוחק צחוק קל, קל שבקלים, צחוק בלתי־נשמע, צחוק שהוא דומה לקולו של כלב שוטה, צחוק פנימי שבפנימי, וכולי רועד רעידת קדחת, וכולי רועד רעידת קדחת…
הוי… איזה רגע הולך וקרב אלי, איזה רגע שחור משחור, איזה רגע שלא ידעתי עוד כמוהו מעולם… ואני חרד מפני הרגע הזה… הוי, אנה אברח מפניו? אנה אסתר?
חי־חי, אני צוחק. ראשי נלחץ אל ירכתי השק והוא מתפוצץ. לבי! הוי, מי זה גוזר את לבי ככה? מדוע לא חידדו את המאכלת? מדוע לא לטשו את המאכלת? מי זה שותה את מוחי?
עיני מתרחבות ומתרחבות. הכתלים חולפים, חולפים, חולפים. –
לה
N. עמדה על תלה. זו העיר המכוערה וההומיה, ככל הערים וככל יושביהן, חיתה את חייה. היא לא חסרה כלום בצאתי ולא שמחה בבואי…
רבקה לרנר סבלה מצוקה ומחסור באופן היותר מבהיל. היא היתה רעבה, עזובה, גלמודה. מושיע לא היה לה. בעלת מעונה עלבתה. היא בכתה…
פעמים שהייתי נכנס אליה בבוקר. בחדרה רפש ואי־סדרים, שמלתה קרועה ומגואלה, שערותיה קלועות ברפיון־ידים. פניה לבנים, כמעט ירוקים…
היא מדברת אלי בקול נמוך ושוֶה, בלי כל צלצול: הן רכוש אין לי לאַבֵּן את לבי. ומפני מה אני שוכח, איפוא, את בדידותה ומוקיר את רגלי ממעונה? מי לה מלבדי?
אני מתנצל. במה אני יכול לעזור?..
– בכל זאת…
אני שותק ומודה בלבי, שצדקה בתוכחתה. האדם בורח הן הצער. וצערי למראה מעוֹנה וחייה עלה, אמנם, על כל עינויי השאול. אחר היה קורא לרגש כזה חמלה, אך אני הייתי מתבייש בו. אני ידעתי מה טיבו.
אני יושב בפינה ודומם, והיא מביטה בספר שלפניה באותה תנועה, שמביעים פניו של אדם, כשהוא יושב בלי כל הגה ומחַשֵב, כי אחרים חושבים אותו לתפוּש בשרעפים. לאחרונה היא מתעוררת. אולי רוצה אני בכוס תה?
– לא.
– ואני יודעת, כי מיום אתמול לא אכלת כלום. הלא כן הדבר? אני אמלא כוס תה. ואולם – חה־חה! – אני “מכבדת” אותך בתה ושכחתי, שאין לי נופת. צריך לשאול מבעלת מעוני. אבל… נו, לעומת זה אני עשירה בלחם, כמעט קפיטאליסטית גמורה… חצי כיכר… עד יום המחרת – שובע, ואחר־כך…
אני מזכיר לה את בית אבותיה, והיא מתרגזת. אין כל אפשרות שתשוב לשם. שארת־בשרה, העלמה הדרה בכאן, היתה בעיר מולדתה הקטנה לפני שבועים וסיפרה לכּל עם איזה בחורים יש ל“רבקה’לי” שיח ושיג. אבותיה חושבים אותה עתה לגרועה ממוּמרת…
היא מתאנחת ומוסיפה: שארת־בשרה העלמה… אני, פייאֶרמן, איני יודע כראוי מה טיבן של הנשים. איני יודע את רוב קנאתן, שנאתן, אכזריותן, שפלותן, קטנותן… לה יש הרשות להשמיע משפט זה… היא בעצמה אשה… היא אינה כאחרת…
ואני מקשיב לדבריה, אני מביט בה וזוכר את פלונית. לפלונית יש הכל. פלונית אהובה, מאושרת; “מחשבותיה”, רגשותיה, שאיפותיה – הכל בא רק כדי להרבות את חִנה, כדי לעשותה יותר נחמדה, יותר מעניינת. היא תסע לשוויציה היפה מפני שהיא רוצה לחיות שם. ללמוד אין לה צורך: כל דבר, שתוציא מפיה הנפלא ביפיו, יחמדו הגברים ויחשבו לחכמה. משה שמריל’ס יתמוך בידה על אפו ועל חמתו: היא חזקה ממנו. אחר־כך תינשא ותלד (לבורסיף, כמובן) ילדים יפים, שלא יטרחו לעולם וישתמשו בעבודת אחרים. היא תשכב על הספה, תעסוק, או לא תעסוק, באיזו עבודה ציבורית, תבלה ימי נועם ותדמה, כי אומללה היא, כי שוקעת היא בשעמום, והיא הלא שוה, ראויה כל־כך להיות מאושרה!..
ובורסיף ירויח כסף…
וזו?
פלונית – וזו!..
לו
באחד מן הימים האלו כתבתי מכתב גלוי לדוידובסקי. שלוח, אמנם, לא שלחתיו, אך כתוב כתבתי לאמור:
“היום תזרח השמש. ולא אותה של בוקר החורף, אשר פני אשה צעירה, רפויה וחיוורת לה, אלא שמש־קיץ, עזה, גדולה, נוצצת, ועיני האדם לא תוכלנה להביט בה. אור וחום מסביב. ואני אוהב את החיים. הוי, אחי, מה אוהב את החיים, מה אשמח על רגשותי, על נשימתי! לבי עולה על כל גדותיו… ויודע אני, שהחלק השני מחיי יהיה אחר ושונה… מה לי ולסכינים מנתחים? הכל עשיר מאז, מורכב מאד, מורכב מאד ועולה על כל ניתוח… מה לי ול”חלפי שחיטה"? אני אוהב את הטוב, את היפה, את הטהור, את הנשגב, את העוז, את הצדק… אני שואף… אני חניך־הצער… אני נעלה על כל אלה ההבלים… אני חש חיים חדשים ואחרים – ובי צפון החומר להם… אני נושא את עיני… טובה ההכרה, טובה ההבנה!.. אני יודע, כי רק עינויים נכונו לי בעתיד, ולא אירא, ולא אפחד… אחר הנני… אני רעב – ושבע… גדולים יסורים… גדול הבודד… גדול הנודד…
“מחר אני יוצא מזה”.
לז
ליל סגריר היה.
באחת מן התחנות הקטנות, בדרך העולה מ־N לא., הוּצאתי מתחת הספסל בעגלת מסילת־הברזל והעמדתי לפני פקיד בית־הנתיבות.
לא כסף, אף לא מלתחת היו בידי – ונעזבתי לנפשי.
ישבתי על ספסל, אך השומרים שלחוני אל המקום אשר באתי משם.
– הלא לילה…
– פה יש כפר…
– רחוק מזה?
– לא יותר משלוש פרסאות…
– ויהודים יש שם?
– אין שם מוֹשקה…
– ובכן… איך…
– “לֵך” – יֵאמר לך!..
– גֶשֶפטמאַכֶר־יהודים, ידעתיכם! – נהם בעל הכובע האדום, כשעבר על ידי, בכעס עצור.
קמתי ויצאתי.
“ז’נדאַרם” רם־קומה שמר, מאפס מעשה, את צעדי.
ברתי את הסוללה, את האַתיקים הריקים, את הפנס המאיר… מאחרי כל אלה היו צרורים גזרי עצים – ואשכב.
נטפי גשם ושלג ירדו ארצה.
-
“בריה” ביידיש – אשת חיל (הערת פרויקט בן־יהודה) ↩
לשָׁם!…
כי מה ענין ומה חפץ פה, באלו החיים, בעיירה זו? בית-אבי השפל, גינת-אמי הקטנה, בית-המדרש האפל, הרחובות הצרים עם גידוּלי-הפרע שבצדיהם, ה“חדר” בבית זבולון הקצב, מלמדי ר' נחמן הצהוב עם שפמו הצהוב-לבן ונחיריו השחורים מאבק-טבק-מוּרח… ומה עוד?
ושמה!.. שמה – הוי, מה חשוב ומה נעים! עיר גדולה – עיר מחוז! רחובות שעוד לא ראיתי כמוהם לרוחב – רשויות-הרבים ממש! בתי-כנסיות ובתי-מדרשות לעשרות – שלושים, שמעתי אומרים – ובכולם “למדנים” לאין מספר; בישיבתו של ר' ישעיה מהר“ם גרידא – מעיר המו”ץ דעירנו, המיעץ את אבי לשלחני להתם – יותר מששים תלמידים. וזוהי עוד “ישיבה קטנה” – כך היא נקראת, לפי דברי הרב. ור' ישעיה מהר"ם – מה נאה שם זה!
והלב, לב נער בן שתים-עשרה, סוער ומתגעגע –
…הנה סוף החורף; נסוע אסע לשם מיד אחר חג-הפסח – אהיה זריז מַקדים. אני בא אליו הוא – ר' ישעיה – יושב בטלית ותפילין ולומד. אני ניגש, והמכתב בידי: “האי יניק קנקן חדש מלא ישן ומובטחני בו וכו'”. הוא שמח עלי, מקרבני, ואני איני מכזיב את תקותו. להתמדתי אין קצב ומידה; יום ולילה – פי אינו פוסק מגירסא. שם – הלא האויר אחר, ההתמדה אחרת, שמה – לא פה… ב“בבא קמא” בקי אני, בעזרת השם יתברך, כראוי; נשאר לי איפוא, לרכוש במשך הזמן בקיאות ב“מציעא” ו“בתרא” – מילתא לא זוטרתא, אך גם לא למעלה מכוחותי… שמה הלא לא פה… השיעור יהיה בוודאי באחת הבבות האחרונות; את חברתה אלמד בפני עצמי ועל הראשונה אחזור דף ליום… נמצא… בסוף הקיץ, בימי אלול, אני שב משם: הן העיר לא רחוקה. – “נו, מה?” – שואלני הרב שבעירנו; “שלוש בבות, רבי!” – אני עונה ולבי עולה על כל גדותיו… “עוד לפני בר-מצוה!” – משתומם העולם… ואני מתהלך לי בעיר-מולדתי הקטנה, יושב ב“קלויזנו” העלוב, – נח מעבודתי הקשה. שישה חדשים לא הייתי פה, בא אני לכאן מעיר גדולה, ויושבי העיר, מי שהיו חברי – שונאי לפנים – ואבותיהם, מתבוננים אל האורח, אל בן בריל הסמרטוטר, אל “קדישה” של “שפרה העגל” – ותמהים… ובעבור כל אלה אני חייב תודות רק לנסיעתי להתם!
להתם!.. גירא בעיני “הצהוב”! הוא בחלקת אמריו מסית את אבי, שלא ישלחני מפה. “עוד רך הוא וצעיר” – כך הוא מעֵז לדבר בי. יודע הוא יותר מן הרב, הצהוב הלז!.. אכן צדקה אמי, כי נוגע בדבר הוא: צר לו, שאצא מחדרו…
כי באמת – מה תכליתי בכאן? הן לא לנוד, כאבי, בכפרים על הסוסה החולנית, לאסוף סמרטוטים ושברי-כלים, לתקן קדרותיהם של הכפריים ולקבל מהם בשכר זה ביצים ותפוחי-אדמה. הן ב“בבא קמא” כולה בקי אני “על הדף” במידה שאין למעלה הימנה, ועד “צרורות” אני יודע בעל פה, בעל פה ממש – מלה במלה!
– קרובים… אֶט… – מבטל “הצהוב” תמיד את תקוות אמי הגדולות לעֵזר קרוביה הנגידים, המתגוררים שמה – אֶט… הנה מה שאומר אני, שפרה – הן לא מהנשים הכסילות אַת – הנה מה שאומר אני … הן… “בִּקרו-בַי אֶ-קָ-דֵש”…
– אֵי, ר' נחמן… מתייצבת אמי בעמידה של מתווכחת ומשימה אגודלה תחת סנטרה – אל ידבר כבודו כזה!… קרובים לקרובים לא דומים. לגבי קרובים אחרים אפשר שגם אני לא הייתי מיחלת כלום, אבל – לשאר-בשרי סנדר שמאַלץ!.. אלמלי ידעת אותו, ר' נחמן: איש בלי מרה!… לאמו, עליה השלום, היה אבי שני בשלישי… כך, שני בשלישי, כמו שהיום יום הרביעי לשבוע בכל העולם!.. ובני ביתו – אנשי זהב!.. וזהו עושר, בלי עין הרע! – כה אשׂבע נחת מהירשלי שלי: שתי חנויות בטבור העיר, חי-נפשי… ואנוכי, ר' נחמן, קונם, שלא הציקותי להם מעולם ולא הייתי בביתם משעה שנישאתי לתנא הזה (באצבעה היא מראה על אבי, העסוק באותה שעה באיזו מלאכה ועל שפתיו מרפרפת בת-צחוק של הטלת-ספק ובדיחות-הדעת); באצבע קטנה לא נהניתי מהם, כמו שאתה רואה אותי יהודית! ואף בחתונתי הלא לא היו… אנוכי, ר' נחמן, ברוך השם, איני אוהבת לבקש מתנת בשר-ודם. אבל עתה, כשדרוש להביא את הירשלי לתכליתו וידי קצרות, בל אחטא בשפתי…
– וקרובים כאלה!.. – נופל אבא לתוך דבריה בהתפעלות גחכנית ומתבסם – מילתא זוטרתא, קרובי זוגתי שפרה, שתחיה?!.. פש…! פש…! ידע-נא, ר' נחמן, – קרובי שפרה! וכי דומה, למשל, שמאַלץ זה לנגיד אחר ממינו? חס ושלום, ר' נחמן!.. ישאל כבודו את זוגתי ותספר לו… הכי-נכבד בכל המחוז! אדם אחר לגמרי… לגמרי – “דבר אחר”!..
– ובכן אתה הוא המיוחס.?!..
– אני? בריל הסמרטוטר? מיוחס? ולמה לי יחוס, הרשיני-נא לשאול, זוּגתי היחסנית? האם לא דיה לי הזכוּת מה שאבא, עליו השלום, היה צובר כמוני סמרטוטים, שלפנים היו ארג סחורה יקרה בחנוּיות גדולות? אַה, ר' נחמן, וכי לא כך הדבר? וכך עתה, למשל, הריני יושב ומתקן קדירה, והקדירה למה היא, ר' נחמן? אדרבה, כבודו הרי יהודי למדן הוא…
– קדירה? – עונה הנשאל בשאלה ומביט על אבא בתמיהה, כאומר: להיכן דברי-בוּר זה נוטים?
– אֶט, ר' נחמן, מה ה“משומד” הזה יכול לשאול!.. – מעירה אמי ברוגז.
– לבשל, ר' נחמן! – משמיע אבי בצחוק של נחת-רוח, נהנה מרוח-השיחה וממַהלכה – פשוט, לבשל!.. נו, אמור מעכשיו: לשם כרסו של מי מבשלים יותר, ר' נחמן? אַה? לשם כרסי אני או לשם כרסם – של קרובי?..
ר' נחמן מצטחק קצת בשפתיו, כאילו רק כדי לצאת ידי חובתו נגד אבי, שסוף-סוף הוא “בעל ביתו”. אך בעיקר הדבר, הרי אין אלו אלא דברים בטלים, ומאי קא משמע לן?
ואבי אינו פוסק מבת-צחוקו הספקנית, והולך ומדבר גם על דבר ערך סמרטוטיו כשהם לעצמם. מסמרטוטים עושים נייר; מנייר – שטרות, ובעד שטרות קונים הכל, גם תורה גם יחוס, את כל מורינו ורבותינו, יקירי קרתא, פני-הקהל, בעלי-טובת הכלל, עם נשמותיהם וזבלם –
אני אהבתי את אבי. אהבתי את פניו הכחושים, הגסים, אשר מראה של עפר יבש להם ואשר תלאת-נדודים הטביעה עליהם את חותמה; אהבתי את זקנו המגודל פרע, שכמעט לא סוֹרק מעולם; את כתפיו הרחבות עם קרעי ה“חאלאדייקה” שעליהן, את קומתו הכפופה קצת מרוב גובה, את צעדיו המאוששים והנשמעים ברמה…
הוא לא היה ככל יהודי-עירנו, ותחת אשר אמי – שפרה “העגל” – נודעה לבת טובים, לכשרה וצנועה, לבקיאה בתחינות ולמגזמת קצת בסיפוריה, שהצטיינו בתמימות ודמיון, – נודע הוא “לבעל-תפילה קטן” (כלומר: ממעיט להתפלל), ללֵץ מגושם, ואחרים חשבוהו לגוי ממש. דבר שאין צריך לאמרו הוא, כי מעולם לא העלוהו לתורה בשבתות וימים טובים בבית-המדרש גופא, אלא אפילו מוֹטקי החייט, “כף-המבשלים”, שהיה לוקח בכל חג ספר-תורה לדירת-המרתף של השַׁמש והיה עושה שם “חדר שלישי”, בקולות, בדברי-ריבות, בהכאות ובכל אותו השאון של עוסק בצרכי-ציבור – מוֹטקי זה, שהיה משתדל להַנות גם את בעלי-המלאכות חבריו – “אנחנו היהוּדים הפשוטים” – בשוּמן המפטיר, – הִפְלָה את אבי לרעה. וזה האחרון היה גם בזה אדם “בפני עצמו” ולא נכנס בעֳבי הקורה לתבוע בחזקה את הכבוד המגיע לו. רק בקרירוּת של ביטוּל היה פותח את פיו ואומר:
– מוֹטקי שלנו יהיה, אם ירצה השם, בהמשך הזמן מעמודינו הימנים, אחד מ“מורינו ורבותינו”. היזהרו, רבותי, למען השם, בכבודו של מוֹטקי החייט!
ושומעי ליצנותו ובדיחותיו, שבעצם היו נהנים בלבם מדרכו של הסמרטוטר “לתקוע מחט בגוף פלוני ואלמוני”, הביעו בכל זאת את בוזם אליו, אל זה הגבר, האוכל פת עכו“ם בכפרים ושב תמיד מדרכו בעגלתו משנכנסה השבת, בשעה של יהודי-הקהילה כבר כילו את מטעמי-ה”צימס", ואינו חש מפני מראית-העין ודיבת הבריות.
– לשון-כלב!..
בקרבי, הנער הקטן העומד מן הצד, העיר היחס הזה אל אבי משטמה עזה אל עולביו ובקשת נקמה מהם, אך לא רגשי רחמים אליו. הוא בעצמו העיר בי אהבה, אך לא השתתפות-בצער או רחמנות עלובה.
ועם הנערים חברַי רבתי את ריב-אבי בזרוע נטויה!
לחינוכי לא שׂם הוא את לבו כלל. למַנות לי מלמד ולהשגיח על מהלך לימודי – זה היה עסקה של אמי, נקודת-גאוותה. הוא רק השתדל לשלם למלמדים את שכר-הלימוּד במוקדם ועל צד היותר טוב: “מעשה וסופו! – היה רגיל לומר – אֶפלה נא בידי חֲרִיטון ובידי בעל-טחורים אל אֶפוֹלה”. חוץ מזה לא היה מתערב בכל ענייני ועזב אותי לנפשי, לעשות מה שלבי חפץ. אמי היתה בטוחה, שאהיה לרב ו“אאיר את עיניה”, ועל כן היתה דואגת לי, מתחבטת לתקן את “חסרונותי” ומחרישה את אזני אבי, כשהיה בא ליום השבת, על שאינו “משגיח” עלי כלל, שהרי היא אינה אלא אשה חלשה, ומה כוחה כי תייחל? – והוא, אבי, היה שוכב אותה שעה על התנור, רגליו, השׂומות בנעלים קשות, גדולות ומכוסות בוץ יבש, תלויות ונשענות על הכרכוב, ופיו שותק בצחוק, או, לעתים, נפתח ומוציא מתוכו אימרה קצרה כעין:
– התדעי שפרה, הן מלמדנו אומר, כי אשה חכמה אַת!..
– נוּ, נוּ, חכמה!.. – שמחה אמי בכל אופן – חכמה חדשה… חכמה גדולה… מי אומר? ר' נחמן?.. לא, לֶךְ-לְךָ… אתה לועג לי… אבל מה אתה אומר לזה, שסיפרתי לך?..
– באמת: חבל, חבל! הכי נא: היוצא מדבריך, שהוא “שקץ”, הממזר שלנו, ולא סגן-הרב?
– “משומד”! מה אתה רוצה מחיי? אני אומרת… וכי זה אני אומרת? אדרבה, ברוך השם, בכלל… ר' נחמן אומר…
– כי יחכם כמוך?..
– לך לעזאזל! מה אתה רוצה מחיי? הניחני להגיד דבר… המלמד אומר…
– כי יגדל ולא יהיה גרוע ממני?
– ישמרוֹ ויצילוֹ מזה העליון!..
– אמן-הלוואי… נוּ, ובכן רוצה אַת, שיסע דווקא אל קרוביך… יסע אל קרוביך!.. לאסוף סמרטוטים לא ישכח גם בבואו משם…
– תימק לשונך, אב רחמן!
קרירות רוחו של אבי בנוגע לעתידותי הדאיבה, אמנם, את לבי, ששאף לתהילה ושם, שתבע כי הכל יתיחסו אלי בהתפעלות של כבוד וברגשי-רחמים מיוחדים על שאני – נער רך – עוזב את בית אבותי ועיר מולדתי בלי געגועים, ובלבד כדי להיות גולה למקום תורה (ובשעה שחשבתי מחשבות כאלה הייתי כמסתיר גם מנפשי אני את חפץ-עצמי לנסוע מפה). וכי אחר במקומי היה עושה כמעשי – להמית את עצמו, למסור את נפשו על קדושת-השם? כן היתה בקרבי תשוקה לוהטת, שיודו הכל בצדקת משאת-נפשי הכבירה והצלחתה, שיסכימו ויאמרו מפורש, כי שם, ורק שם, אהיה ל“כלי” הגון, – וספקנותו של אבי, שפיקפק אפילו בנחיצותה של נסיעתי גופא, הֵמֵרה לי, איפוא, ובכל זאת לא היה בלבי אי-רצון עז נגדו. ולא עוד, אלא שלפעמים חשתי, שגם בזה טוב לי הוא מאמי, אף על פי שהיא מצדדת בזכותי תמיד. כן, הוא נותן את ה“ברירה” בידי… לו לא איכפת… אך אני אפליאו… נראה, מה יענה כשאשוב משם… אין דבר, גם הוא ישמח… ואיך לא ישמח הוא, אם אז ישמח הוא, אם אז ישמחו השמים ותגל הארץ? – – –
הוי, לשָׁם, לשָׁם, לשָׁם!
ב
… והנה חג השבועות. והוא חל בשנה זו, כמו להכעיס, דווקא ביום הרביעי והחמישי לשבוע, – הימים, שבהם אני אוכל על שולחן קרובי!
מזלי המר!.. ביום טוב שני של גלויות – החמישי בשבוע – אני אוכל על שולחנו של קרוב-רחוק לאמי, אופה עני, שבכל ימי הכנותי-לנסיעה ובשיחותיה עם ר' נחמן כמעט שלא זכרה אמי בשמו, ורק כשישבנו כבר בבית-הנתיבות של עיירתנו וחיכינו שעה ממושכה לבוא המסע, נמלכה, כמו מאפס מעשה, לצוותני שאיכנס גם אליו: אף על פי שהוא, כמדומה, חי בדחקות בזמן האחרון, בשנים הרעות האלה, בכל זאת אין לבזותו ולהשיב פניו ריקם, אם יבקשני לאכול על שולחנו יום אחד בשבוע. הלא קרובנו הוא… מטופּל הוא… מאשתו השניה לבד יש לו שבעה עוללים – – –
והסעודה פה, אכן, לא הספיקה כלל לבעליה. ותמיד כשהייתי נכנס לתוך אותה הדירה המעופשה, המלאה הבל מחניק, כשהייתי אוכל את אָכלי המצומצם מן הידים, שהיו משועבדות תמיד יומם ולילה למלאכת-גיהינום בוערת ואיומה; כשהייתי רואה את בני-גילי, נערי הבית, והנה רובם הולכי-בטל ומקצתם עומדים בשוק כל היום, נושאים על כתפיהם סלים כבדים ומוכרים רקיקים וכעכים, – הייתי חש רגשי אי-נעימות וכלימה קשה, על שאני אוכל פה, רגשות, שהיו, אמנם, שונים מאלו, שהייתי מרגיש בבית קרובי השני, סנדר שמאַלץ, וממין אחר לגמרי… ואולם… גם שלא ללכת – אי אפשר… אכן, קשה, בוודאי קשה להם התארחותי, ביחוד בימי חג, שבהם אי אפשר לפטור אורח בסעודת-ארעי. דבר זה אינו צריך להוכחה. בשביל זה די רק לשמוע את נגינת-קולה ולהתבונן אל הבעת פניה של אשת קרובי בשעה שהיא מעירה, ש“בין שלוש עשרה נפשות – הארבע עשרה אינה עולה בחשבון”… ובכל זאת, מניעתי מהתארח שם – תיחשב לעלבון, ובלי ספק תגרום גם דאבון-לב…
קשה מנדון זה היה המשא-ומתן שבקרבי, עוד תיכף משנכנס סיון, בדבר היום הראשון לחג, היום הרביעי בשבוע, שבו נתכבדתי לסעוד על שולחנו של ר' סנדר. אכן זו היתה שאלה חמורה!
גם בימות החול העיק עלי תמיד ה“יום” הזה יותר מחבריו. ביישנותי הארורה התגלמה במקום זה יותר מבשאר המקומות, וההכרה שלמרות היותי, לדברי אמי, “קרוב” אליהם, קרוב אמיתי, עצם מעצמיהם ובשר מבשרם, – עם כל זה אין זכויותי פה עולות ולא כלום על זכויותיו של ה“מינסקי” הזר, האוכל עמי ביחד ביום זה, ואדרבה, ה“פטרון” הזה, שאינו לומד כלום, מראה לי לדעת בתנועותיו ודבריו, שהוא עוד חשוב פה ממני, “בן בית” יותר, וגם פרוטות אחדות לארוחת-הבוקר ישכיל פעמים לקחת, הוא ולא אני, – ההכרה הזאת ציערתני מאוד, הדאיבה את לבי ופגעה בכבודי… ועתה, אחרי שעברו מאִסרוּ חג הפסח, יום בואי הלום, יותר משישה שבועות, ובכל הימים האלה נחשבתי פה לנער-ישיבה מן החוץ ואיש לא העיף עלי מבט מיוחד כעל קרוב, אחרי שעברו יותר משישה שבועות והנהגתם של קרובי עמי עוררה בי רק רגשי מרירות, איבת-קנאה אל צוררי ה“מינסקי”, – הן יוכל היות, שדווקא בסעודת-החג, כשאשב אל השולחן בחדר-האוכל ולא, כמו תמיד, בחדר-הכיריים, עוד יתעורר הוא, זה היהודי הכרסן והטרוד תמיד, להזכיר מתוך מנוחת החג את “קרובוּתי”! לא, דבר זה כבר כבד הוא מנשוא!… ומי יודע, אם אבליג אז על טבעי המכוער ולא אתן קולי בבכי?!.. לא, טוב מזה לרדת חיים לתוך האדמה!..
אבל מה לעשות?.. ללכת ל“בית שַׁבַּתי”? אמנם, חג כשבת דמי… ואולם… ואולם מה יאמרו הם לזה? – ו“שַׁבַּתי” גופא – וכי כולה בלי חסרונות?.. המקום, שאני אוכל בו בשבת, הוא בית של זוג “בעל-הביתי”, שאין לו בנים, שנות-מספר אחרי החתונה. הוא – אברך בעל לחיים אדומות מאוד ומלאות מאוד וגם מנומס לכאורה, אך לא באותה מידה, שיישר בעיני ה“גברת”, יפה-פיה קפדנית בת-קורלאנד, שחשבה את עצמה לבת-מרום, לעדינה מצויינת, שהועלתה לקרבן לזה הגבר על ידי אבותיה. בכל השתדלותו – העלוב! – להרגיע בכל מה שאפשר את החזה העגול והמכה גלים ולשפוך מנוחה נעימה של שפתי-התולע, הפעוטות כשפתי הציפור, לא תמיד עלה בידו לכסות על איזו מתנועותיו היהודיות, כדי שלא תבצבץ ותעלה, למרות רצונו, גסות-רגשותיו: הוא לא יכול להתאפק מלחישת-זמירות בשעת-האוכל, אף לא מצא די און בנפשו להשיב ריקם את הגבאי בבית הכנסת ולהבליג גם על נטיית-לבו – והחזיק תמיד נערי-ישיבה על שולחנו. ולאלה האחרונים, בהיותם נחשבים לדבר שאין בו רוח חיים, ואין, איפוא, להתבייש בפניהם, אירע לא לעתים רחוקות לחזות בשעת האוכל, כיצד מושלכות באויר כפות-כסף וצנצנות נאות וכיצד קמים הנלחמים, אחרי היריות, פתאום מעל השולחן בחרי-אף ונכנסים איש איש לחדרו להתבודד…
כן, גם יום-שַׁבַּתּי לא היה בעל מעלות יתירות. ומובן, שמשתי רעות בחרתי לבסוף בקטנה ואחליט, שטוב לי, בכל זאת, הבית הזה מבית קרובי. אבל, למרות ההחלטה שנתקבלה אצלי, קשה היה עלי ערב החג ההוא, עד שלא לקח את לבי אפילו האלשיך הנחמד על מגילת רות, שאמרתי ימים אחדים לפני זה לעיין בו בשעת הפנאי לעונג-נפשי, – ואשב בטל מאז הצהריים. ובשבתי בטל, השיאני השטן למשוח את נעלי הקשות והמתבקעות בעיטרן, מבלי שנתתי אל לבי, שבערב הלא עלי לבוא לבית זר; ורק כשכבר נעשה מעשה ובחטמי עלה הריח החריף של המישחה – ראיתי עד כמה נורא הדבר, ויפול עלי רוחי. מתחילה, אמנם, השליתי את נפשי בתקוה רפויה, שעד הערב הרי נשארו עוד כשש שעות ואפשר, שעוד יפוג הריח; ואולם משעה לשעה נוכחתי יותר ויותר, אחרי שהייתי מרים את רגלי אל חטמי להריח, כאילו מיאנתי לתת אומן בקשי-הריח הנודף מרחוק, – מה רע המעשה אשר עשיתי ומה גדולה איוולתי. אז התחלתי לספר את אסוני זה לכל חברי כדי לקחת עצה מפיהם, – והם פה אחד ענו ואמרו, שהסכלתי עשׂה, ואלה, שכבר ידעו פתגמים מ“המורה שפת רוסיה”, הוסיפו: “הבטלה אֵם כל חטאת”…
ויהי ערב. אחרי תפילת “עלינו”, כשהגיעה אותה השעה עצמה, שעת ההליכה אל בית-שַׁבַּתי, הורדתי אל חוטמי אל נעלי בפעם האחרונה וגמרתי בלבי, שלא אלך. אך לבי היה מהסס. הן, אמנם, בעל- שַׁבַּתי לא היה בבית התפילה באותו ליל התקדש חג, – אך סוֹף-סוֹף הלא יוודע הדבר. ואיפה אֶסָתר לעת-עתה? לא! – התאמצתי – מה בכך? אין דבר!.. ואלך. כמתנפל לתוך מי-כפור הרגשתי את עצמי בכל הדרך. וכשנכנסתי הביתה היה שם הכל כנהוג, אך לי היה הכל, כל קו, כל תנועה, למופת חותך על אי-רצונם של נותני-לחמי. נדמה, עוד תמול או שלשום הייתי פה, לא עברו עוד שלושה ימים שלמים – ואני כבר באתי שנית לאכול!.. ואיך לא יקוצו בי? הם שוחחו על אודות גביר-העיר, ששב ממסעיו בחוץ-לארץ, אך לי נדמה שהשיחה הזאת היא רק למראית-עין, דבר טפל, ועניינם העיקרי, הענין, שעליו הם חושבים באותה שעה, הוא דבר-ביאתי שלא בזמני ועוד בנעליים משוחות בעטרן!.. דעתי נתבלבלה… לאחרונה עלה באזני קול צפצוף עדין בשפת המדינה:
– ז’אק, מה הריח הזה?
וימת לבי!
גמגום לשוני, כשקידשתי על הכוס, והחיוורה שכיסתני, העירו דרישה וחקירה מצד “בעל-ביתי” (הגברת הסבה פניה – ותקם). הוא שאל, כביכול, מה לי? התנצלתי, כי ראשי כואב עד לבלתי נשוא – ואי כשרוני להתחפש ענה בי כחשי. ואולם כשֶׁשַׁבתי לבית-ישיבתי כדי ללון שם, ליהט חום מזעזע אל כל אברי גופי וראשי כאב באמת.
ה“מינסקי” ישב בתוך כנופיית נערים והוכיח, שלא אמת היא מה שאומרים: טובה ארוחת ירק, הנתונה בדרך כבוד בחדר-האוכל, מבשר ודגים בחדר המבשלות. הוא הביא ראיות לדעתו, והרביד המלוּכלך, שהיה קשור על צווארון כותנתו באלכסון קצת, השלים את הבעת פרצופו. וכשנודע לי מפיו, כי הוא אכל הערב שם, אצל שמאַלץ, נהייתי בעיני לפושע סכל, שאין לו תקנה! גם פה וגם שם נעכרתי! במה אצטדק על אשר נפקד מקומי? ומי יודע, מה ריגל שם עלי ראש-כלב זה? אולי סיפר גם את ענין-הנעליים… והלא יאמינו לו… כל רכילות היו מאמינים עלי – ואין מציל… הוי, אנה אני בא? קצתי בחיי!..
וזהו – בנכר! רק בנכר יש מקום לצרות כמו אלה, לתלאה כזו, למצבים משונים ובזיוניים כאלו!..
חרפה בוערת כססה את לבי עד היסוד. רקותי חשבו להתפוצץ. אז עליתי על המעלות האפלות, המובילות לעזרת הנשים, ואשב שם מַשמים, מקשיב לכאב-ראשי ושוקע בהרהורי המדכאים…
שם… הוי, שמה, שמה!… שם אין שאלת-קרובים ואין ענייני-נעליים; שם איני מוכשר כלל למעשי-שטות כאלו; שמה חסרונותי מתכסים ומעלותי מתגלות… שם מה שאעשה – הרי בן-בית אני, בן לאבותי, ככל הנערים הללו, בני בעלי-הבית, שהיו בערב בבית התפילה לבושי בגדי-חג ומלאי ששון… מה מאושרים הם!.. מה שונים הם ממני! מה רחוק ושונה מצבם ממצבי! כולם יושבים בבית אבותיהם; לכולם פה אחים ואחיות קטנים וחביבים; כולם מתרפקים על אמותיהם-אהובותיהם… ואני? עזוב ונכלם, דך ונידח, זר ומבוזה, נער-ישיבה יתר, גר בארץ נכריה…
והמלות האלה, שנאמרו בתורה ברחמנות רבה גם על משה רבנו, רוקדות באופל בצורתן האשוּרית לנגד עיני, לובשות תמונה שחורה לגמרי ומגשמות את המצוקה היותר מדאיבה, את הבדידות היותר מכלה, את המצב היותר אומלל…
ושמה!.. שם לא הייתי נע ונד ככה; שם לא הייתי מוכרח לנוע ככלב אחרי אוכל ביום-טוב, לאכול במקום אחד וללון במקום אחר. בשעה זו עדיין יושבים שם הכל אל השולחן ושמחים בשמחת החג, אוכלים זרעונים… אמי בוודאי מזכרת אותי עתה: אני מגהק… אבל כלום יודעת היא את כל העובר עלי בנכר? כלום יכולה היא להרגיש מה שמצאני ביום הזה בלבד? וכי יודעת היא, כי טובה פת חרבה בבית-אבות ממעדני-מלכים בבית אנשים זרים? וכי יודעת היא, כי זה יותר משלושה שבועות לא החלפתי את כותנתי המזוהמה? וכי יודעת היא, כי חזזית עלתה על ראשי מתחת לשערותי, שאין לי למי לסרקן?..
תימה! תימה! מה זה היה לי? איך ניאותי לעזוב את עיר-מולדתי החביבה? כיצד הסכמתי להיפרד מכל היקר והאהוב? איך ניאותי לנסוע לכאן, לעיר הזרה והאכזריה הזאת? איך נפתיתי בשוא?
תימה! תימה! איככה הוכו עיני בסנוורים בימים הראשונים לבואי הלום? איך נתעיתי בשוא להאמין, כי פה מצאתי את הטוב? כיצד כתבה ידי לאבותי מכתב-נחמה מעין זה שהיה מכתבי הראשון? מה לי פה ומי לי פה?
הנה ראש-ישיבתי. קומתו ננסית. אבריו חלשים וזעירים. כולו כילד מגודל. חזה-כותנתו פתוח. זקן-תיש מחודד ושחור צומח לו מתחת לסנטרו, ומתחתית פאותיו הישרות עד סוף פניו – חלק. לחיים אין לו; במקומן – דוק מתנועע. לפני כל תלמיד טוב הוא מתרפס. בהול הוא עליו כעל אמצעי טוב להראות בו את יתרון ישיבתו על הישיבה החדשה, שיסד איש-התחרותו, ר' ליזר מופלג, בהקלויז “שולחן ערוך”. נוסף לזה הוא כבד-פה ומגמגם מאוד באותיות ממוצא השפתים והחך:
– כ-כ-כמה?.. כ-מה ימים חסרים לך? יום ד' אתה אוכל אצל ק-ק-קרובך?.. הוא דר ברחוב היוונים? והנך – “מי-מי-שהיה בדרך רחוקה”… לכשנגמור “פ-פ-פסחים”? ל-לא! הב-ב-בות לא נלמד; נ-נזיקין לומד המ-מ-מתנגד… אנו נ-נתחיל קדושין… או גיטין… נ-נראה…
והשיעור בעצמו מה הוא? המולה ומהומה. מַשק “שטֶנדראות” והתנועעות של פוחזים. ומה מתחדש לי בדף הגמרא אחרי שעברתי עליו מתחילה בעצמי? הכל הוא רפרוף ממעל… אין הוא מתעמק במימרא, אין הוא מגלה כלום בתיבה גופה, אלא שהוא מעיין ב“פני יהושוע” ומוסיף את חידודיו. וכי זוהי “העמקה”? גם אני הייתי יודע לעיין ב“מפרשים”… וסדר לימוּדו למה הוא דומה? הלא לפשטידה תפלה מבלי מלח, שעושים על גבה צעצועי-מתיקה לנוי…
ובשביל זה אני מתענה ככה? בשביל זה אני סובל רעב יום-יום עד ארוחת הצהריים? בשביל זה אני נמק בנכר?
“ימי” רחוקים. ר' סנדר שמאַלץ מתגורר בקצה העיר, אצל הקסרקטין האדומים: שם יש לו חנות בשביל אנשי-הצבא. ותמיד אני מחכה שעות שלמות עד שיזכרו לתת לי את אכלי; ושב אני תמיד משם כבר כמעט לעת-ערב.
ושם, בעיר מולדתי הקטנה, מה נעים עתה וחביב!.. קיץ… לאבי גן בחכירה – גן עדן!.. הוא בא על החג ומביא עמו ביכורי-פירות ל“שהחיינו”… אורה ושמחה… אחר החג הוא שב אל הגן – ולוקח גם אותי עמו… שם – אילנות, ירקות ודשאים… ואני לן בצל סוכת-הנצרים שאצל עצי-הדובדבנים…
לא! חס ושלום! חלילה לי! מאליו מובן, שאין כוונתי להתגעגע על חיים כמו אלה… כוונתי היא רק… ללמוד בבית-מדרשנו הבודד – טוב הדבר מאוד. שם אין מפריעים ובעלי-ביטול. שם אין בני ה“חברה”, שם אין ה“מינסקי” והדומים לו, שם הייתי חפשי ללמוד את הדרוש לי, וללמוד את ה“בבות”, ופה – שיטה מבולבלת!.. כמו להכעיס לומדים דווקא פסחים מפרק “מי שהיה”, ואחר-כך ק-ק-קדושין או גיטין…
ואילו, לכל הפחות, הייתי נוסע למקום תורה הגון, לעיר שיש בה ישיבות כדבעי, למיר או לאיישישוק, – אז לא גדל כאבי כל-כך. לוּ, למצער, נזדמנתי לישיבה ההיא, לישיבתו של ר' לייזר מופלג, המפליא לעשות!.. אבל פה, פה – – – לא! גם בביתי הייתי רואה ברכה בלימודי הרבה יותר…
ומי זה מעכב? מפני מה איני שב לשם באמת? הוי, מה נעימה היא נסיעה כזו – מהכא להתם… רק שתי תחנות… בשעה העשירית אני יושב פה בעגלת מסילת-הברזל, ובאחת-עשרה אני שם… להיות בבית אבותי – היש אושר גדול מזה?
אבל לא! זהו דבר שאי-אפשר. באמצע הזמן!.. ובלי כל סיבה, בלי כל אמתלה… אבי, אמנם, לא יאמר לי כלום, אבל אמי, הרב וכל בני-העיר – הן לא אהיה יכול להביט ישר בפניהם! “הפכפך – יאמרו – גם ‘זמן’ אחד לא יכול לסבול; להיות שישה חדשים בנכר היה למעלה מכוחותיו”… ותחת הכבוד הגדול, התהילה והתפארת, שאנחל בהכרח, כשאשוב בסוף “הזמן”, אחרי שיעברו ימי-צרותי, כגיבור מנצח, – יהיה עתה בוז וחרפה מנת חלקי…
וניטל עלי, איפוא, לשבת פה עד סוף הזמן, להתענות פה בכל אלה הימים הרבים, אשר מי יודע מתי יבוא קץ להם, – הוי, מה חדל אני ומה רבה הרחמנות עלי, הגר בארץ נכריה…
הוי, הביתה, הביתה, הביתה!.. זו היתה תרופה לכל תחלואי, לכל צרותי…
ואיזה מיתר רך בקרבי התכווץ – ומיץ-מים יצא דרך עיני…
– מי הוא הבוכה פה?!..
הקול קול השַׁמש, שעלה לסגור את העזרה. גם לבכות לא יתנו בנכר – – –
ג
תענית שבעה-עשר בתמוז היתה בשנה ההיא בשלישי בשבת. וממחרת נגזרה הגזרה.
– למ-מ-מען השם! – ציווה ר' ישעיה.
ובנשף-בערב אותו היום הפלאתי את המשרתת שבבית קרובי בהנהגתי המשונה. מה אני עומד כבול-עץ? למה אני מחכה? מפני מה הלך כבר אותו הנער?
ל“מינסקי” היה מקום ללון: הוא נהיה ימים אחדים לפני זה מעֵין שַׁמש במנין קטן.
– צער בעלי חיים… – אמרה, אחרי שהתבוננה אלי, המבשלת, אשה באה בשנים, שחטוטרת לה על חטמה, – ובקריצות-עין של איבה פנתה אל פתח-האולם, והוסיפה: – קרובים!.. אַל ייסרני ה' בעד חטאת שפתי…
– מה הפירוש?! – צידדה המשרתת-הסוכנת בזכות בעלי האולם, – וכי להם אין ילדים קטנים? גם הם מלאים פחד…
– כל התחלואים עליהם! – התרגזה המבשלת, – וכין אין להם במה לשלם שכר רופאים? מה? לא-קשה, להם מותר לחלות! החלי-רע לא יקחם – – – בני-תלמוד-תורה אומללים! איפה תלינו עתה, חלכאים? בבית-המדרש לא יניחוכם עתה, וגם פה לא יניחוך, אפרוחי… לֶךְ-לְךָ כִּבְשי: פה לא יניחוך הם ללון… קרובים טובים!.. אל ייסרני ה' בעד חטאת-שפתי…
יצאתי.
כבר חושך. החמה הלוהטת שקעה… בצדי הרחוב שרכו את דרכן פועלות אחדות, שפיגרו מלשוב מבית-החרושת של טבק שמחוץ לעיר. ציווחת-צחוק מנוּולה ליוותָּן: ממולן על הכיכר שלפני הקסרקטין עמדו בהמון עדרי-אדם, שחורים מחֶצים ולמטה ולבנים מחציָם ולמעלה; אלה היו אנשי-הצבא במכנסי-הארג וקיטלי-הקיץ שעליהם. הלאה, לא הרחק מהם, עמד גדוד בעיגול ושר זמר מבדח. דברי-השירה זרו לי, אך הקול המאוחד היה של חיה איתנה צורחת… פתאם נשמע קול תוך מאכסדרת הקסרקטין, – וכרגע נפסקו גם ההתהוללות, גם השירה…
אני ניצבתי על מקום אחד. הבטתי על החומה האדומה, האזנתי אל הכאות-התוף מבפנים, – וההמיה שבקרבי עמדה בעינה. בנכר!.. בנכר!.. בנכר!.. גם מקום אין לי להניח בו את ראשי…
בטיפות הנחמה המעטות, – שאחרי מצוקה נוראה כזו הן תגדל אחר-כך שבעתים הנעימוּת לשוב לבית אבותי – שטפו ועלו פתאום גלי געגועים עזים: כן, לשם… אבל, הוי, מתי יבוא היום ההוא?.. מה רחוק הוא עוד!.. רחוק?.. הלא כבר “בין המצָרים”. כמה נשאר עוד עד אלול?..
וחצאי-ההרהורים הללו התגודדו כבר במוחי כשעברתי את מפתן בית ישיבתנו, המקום שבאתי אליו על פי ההרגל. הריקות שמסביב הזכירתני את הגזרה לבל יבואו הנערים ללון, מִסיבת המחלות המתהלכות בעיר…
– המחלות המתהלכות בעיר, – דובבו שפתי בלא-יודעים, – ואמנם, הסכנה גדולה… אסור להיות פה…
ואני משווה בנפשי: אני נחלה – ומת. שם מחכים ומחכים למכתב ממני, מחכים בכליון-עינים, עד כלות הנפש – ומכתב אין. אמי בוכיה… לאחרונה, נודע לה הדבר… היא מתנפלת על הארץ וצועקת לא בקולה… אינה יכולה להינחם… מתחרטת היא ששלחתני מאתה… אין דבר, אני יקר לה, בכל זאת… היא בוכיה…
ואפשרות העוּבדה הזאת מחזקת את תשוקתי להיות שם, להתראות עם אבותי קודם שיארע הדבר. ואני איני יכול לעמוד בפני הרגשת-הנעימות של הרגע ההוא, רגע בואי לביתי…
וגם סיבה הלא יש עתה! – נטווה בתוכי חוט-הפיתוּי הלאה, הלאה – מחלה מתהלכת… אסור להיות פה… אויר מסוכן… וכמה נשאר עוד עד סוף “הזמן”? – איזו שבועות… וכי גדול הוא ההבדל? הרי בוודאי ייחשב הדבר, כאילו הייתי פה “זמן” שלם… ובשלוש הבבות הרי לא אהיה בקי בין כך ובין כך…
יהיה מה שיהיה!
אז חטפתי בידי מעיל מעל הארון השבור, העומד בפינה, את תרמיל חפצי, וכעבור חצי-שעה כבר שכבתי בשלום תחת הספסל שברכבת-המסע, העוברת לעיר מולדתי. רק שתי דחיפות בסך-הכל – וגם הן לא מכאיבות מאוד – קיבלתי מאחד הז’נדרמים עד שהגעתי למחוז חפצי ברכבת… שם קיפלתי את גופי בחצי-עיגול, הנחתי תרמילי למראשותי – ועצרתי בעד נשימתי. והמסע התנודד – וירץ…
– תחנה נ.!… שלוש מינוּטוֹת!
בלבי כמו ניתק דבר-מה: כבר תם הדרך!
כשנכנסתי לבית הנתיבות – זה הבית המרוּוח, הידוע לי היטב מאז – שמחתי על שאין שם איש מגָרי עירנו…
שעת שכיבתי תחת הספסל בחשכה ומצבי המיוחד, שלא היה דומה לזה של יום אתמול ושלשום, – עשו את מעמד נפשי דומה במקצת לאותו שאחרי קימה ממחלה כבדה וממושכה. אותם געגועים כמוסים, שהתעוררו בקרבי, חזרו והתגלו ביחס לכל עמוד, לכל מעון, לכל דבר, שראיתי מסביבי. הנה כי כן אני בנ.!..
היתה מחצית השעה השתים-עשרה. העיר הקטנה יָשנה. הרחבה הצרה, זו שעברתי בה מבית-הנתיבות עד למעון אבותי על יד המקולין, היתה מלאה מנוחה. ואני הלכתי לאטי ותרמילי תחת זרועי. מחשבות מסויימות לא היו במוחי. קול צעדי נשמע…
“היא נופלת על צווארי” – האירה לי לרגעים הרגשה אחת…
אך נפלא הדבר! ככל אשר נתקרבתי אל אותו הבית הנחמד, מרכז-שאיפותי, משאת נפשי, כן התחיל לבי מזדעזע יותר ויותר מעקיצת העש: מה אני עושה?
ליל-קיץ חם היה מסביב, ריח של עשבים ובִצה יבשה. נשימת היקום כאילו לחשה תשוקה עזה וחמלה גדולה כאחד…
הנה גג-הנסרים של בית מדרשנו הישן. הנה “חדרי” לפנים. דוּמיה…
ופתאום עמדתי ואשאף רוח. עיפות לא היתה בי; הכרת ההבדל היתה בי – ההבדל שבין אז לעתה הוברר לי באותו רגע בבהירות משונה… כן, שִׂמחתי היתה יכולה להיות שלמה אלמלי שמעתי לקול-שכלי ולא דחקתי את הקץ. לא כן עתה. עתה הדבר פגום. בידים איבדתי את הרגעים הטובים, שהיו יכולים להיות בחיי…
נשמעו דפיקות-לבי בחזי. כל הטעמים לדבר-שובי, שנראו לי מתחילה כחזקים, פגו, התרופפו, התנדפו… וכי אין זה שגעון? במה אצטדק? ציוו שלא ללין בבית-המדרש – ונסעתי לביתי!… שטות וגם חרפה!.. חולשה היא… לא עמדתי בנסיון… איבדתי את עולמי בשעה אחת!
מאז עלה בדעתי לצעוד את הצעד האווילי הזה נולד בקרבי מין חתול קטן, מתפרכס ומעיק, שברגע החלָטתי הסתתר בחגווי-כליותי, ואחר זה יצא ממחבואו לזחול ולהטיל את ארסו… לראשונה נגלו ראשו, לשונו, שיניו, וכשעמדתי לפני הבית מחוז-חפצי – כבר גדלו לו ציפרניים…
הנה הבית… לדפוק?.. הם ישנים במנוחה ואינם יודעים עוד כלום מן המעשה הרע אשר עשיתי… הוי, מה מאושר הייתי לולא נמצאתי על כברת-האדמה הזאת באותה שעה, אילוּ הייתי שם ברגע זה, באותה העיר הנכריה… הלשוב?…
כישן וראה-חלום הייתי.
לא, עוד לא אבדתי כָּלָה! אני אחל לבכות, אספר הכל – ויאמינו לי. הן, סוף-סוף, אמי היא… אך מה זאת? עוד אור קטן מתרוצץ ובוקע מן החלון… וכי עדיין הם ערים? בשעה מאוחרת כזו?…
…הירשל!
אמי עמדה באמצע החדר הקטן על יד עריבה מלא המי-בּוֹרית ולבָנים שרויים. פניה וידיה היו לחים ומגואלים. והצווחה, שהתפרצה מגרונה למראי, הביעה לי כראוי את כל נוראותיו של צעדי האחרון. לוּ נבקעה האדמה מתחתי!.. “אמא… מַח-לה… מח-לה… שם… בכל העיר”… – מילמלתי, ולאושר מאין כמוהו הייתי חושב לי, אילו היתה היכולת בידי להראות באצבע, כי חולה מסוכן אני… אך עמוד עמדתי בפתח בריא – ותרמילי בידי. ביני לבינה היה דופן-הכסא, המכוסה בלבנים שרויים.
– מחלה? מחלה, אתה אומר? אוי לי… נוּ, בני… וקרובינו… קרובינו לא קירבוך כלל?.. מה אתה מחשה?.. לא?.. מדוע? מדוע לא ידעת להתקרב אליהם, בני? אי, הירשלי, הירשלי… באת… מחלה… ילד לעולם ילד הוא… הלא הכל בידי שמים, פִּתיי הקטן… אם ישמרך הבורא… והתורה מגינה… ופה… התאמר…
על הדרגש בחצי-האופל שכבו מכוּוצים ומצומצמים כל בני-ביתנו הדלים. הזבובים זימזמו בחלל האויר הלילי. ובכיה עצורה, כבדה ומדכאה טסה על התקרה והכתלים.
– …וא-א-בא… א-בא היכן? בגן?..
– בגן? באיזה גן!
– לא שכרנו השנה?
– שכרנו, להוותנו, שכרנו… אבל, כלום יש לנו במה לנסוע אל הגן הזה? אם ה' ייסר, בני, תבואנה הצרות גם דרך הפתח, גם דרך החלונות… סוסתנו חולה, הירשלי, חולה מסוכנה; זה כשבועיים… ועתה הלך אביך אל יוחנן הידעוני: אולי יאות לבוא וללחוש לה. לפני שעה הורע לה… אוי, הירשלי, בני, באת… ואביך – איש כזה… עם איש כזה הרי אי-אפשר לחיות כלל… בכל העת אני מתחננת לפניו, כמו לפני גזלן: “לך אל יוחנן, בוא אל יוחנן, הכל משתמשים בו!” – והוא, העוכר-ישראל, שוכב לו על התנור… את “חכמותיו”, אמנם, הניח, אבל – עצלותו!.. וכי יש עצל כזה בכל העולם כולו? אני מתחננת לפניו כלפני גזלן: “מה איכפת לך, אם תקרא את הידעוני” – והוא כמו לא אליו אשים דיברָתי… ורק עתה, כשהסוסה גוססת כבר, נמלך ללכת… אוי, אוי, מה עווני ומה חטאתי… ואני אמרתי, בני, כי טוב לך שמה… טוב מפה… גם מכתבך בישר טובה ונחמה… לבוש, שבע… מה? גם בנכר לא טוב?.. מה אתה מחשה, בני? מה אתה עומד שם על המפתן? נוּ, סַפר לי, איך, מה?.. סנדר קרובנו תקיף הוא? תקיף? אה? גשה הלום… נוּ, ברוך השם, שאני זוכה לראותך חי… נקרע לבי… מסתמא צריך להיות כך… מה' יצא הדבר… מה אתה בוכה?.. אין מה לבכות… בביתך אתה… אַה? מה אתה ממלמל?.. הירשלי, בני, “שומר-ישראל” עמך… מה חָוורת… אוי לי, הירשלי, בני! מה לך? מה אתה נופל?..
כעבור שני שבועות נישאתי במרכבת מסילת הברזל העולה ווילנאה. בגדי היה מלוכלך מן הרוֹק אשר נפל עלי ממעל ובלבי הדומם היתה תמיהה: היאך נואלתי לפני זמן לנסוע לאותה הישיבה הקטנה אשר בעיר המחוז. הזוהי ישיבה? עכשיו, לפחות, אני נוסע לווילנה. ווילנה… שם, רק שם, אפשר להגיע לאיזו מדרגה. שמה…
פעמיים / יוסף חיים ברנר
א
עיקר התלאה, קוטב העינוי המר, היה השממון – שממון החדר!
הכאותיו של ר' סנדר האדום, אמנם, לא היו מהנות ביותר, ולא נעימות מהן היו צביטותיו ומליקותיו בקצות אצבעותיו הקשות, המחודדות והארוכות. אך גם לא טובים היו ימי השלום והדממה. אדרבה, בימים האלה היה איזה דבר עוד הרבה יותר נורא ממה שהיה ברצועה ומלקות; ובן בלי שם היה הדבר ההוא…
לשכב שטוח על הספסל, להיות “מוּכּה אחור”, לעמוד אחר המעשה אותה עמידת-הנזיפה כשזנב-כותנתך, כנאד של קנבּוס לחיבּוּץ-גבינה, יוצא לך מפתח מכנסיך, ודאי וודאי שכל אלה בזיונות גלויים הם, כל זה הוא כאב מפורש וברור… ואולם מהו המאורע הבלתי-נעים הלז לעומת אותם הפצעים הבלתי-נראים, הנסתרים, הפצעים שבכל רגע ורגע, שאין לצפות לגאולה מהם, שאין מנוס ומפלט מהם וגם שֵׁם אין להם?!…
קשה החורף… ועזה מרירותו ביותר, כשמהפכות-השלג מהפכות גם את לב ה“רַבּית” לחומלה עליך, הערום, ומפני הקרה המסמרת נכמרים רחמיה לדאוג לבריאותך, והיא גוזרת עליך ללבוש בשובך הביתה את האפודה הישנה שלה! כוונתה, אמנם, רצויה, שלא תתקרר בהליכתך ושתבוא הביתה ותיראה לעיני אבותיך לבוש בשלמתה; ואולם, האם יש בזה אפילו חצי נחמה? הן כמה התחבטת עם אמך בנדון זה, קיבלת באהבה את קללותיה המאליפות, סבלת גם את הלמות-אגרופה, התאכזרת ולא חסת על “ימיה הקצרים”, ובמסירות-נפש ממש עלה בידך לברוח החדרה בלי מטפחתה; וכל זה אך ורק כדי להינצל מצחוק-זדים על מראך המגוחך, שאתה מקבל תחת חסותה של המטפחת וקרעיה, להינצל מן הקריאה: “זקנה בלה”! – והנה – צרה חדשה וכבדה ממנה: קרעי אפודה של אשה בת ארבעים על גופו של ילד קטן ורפה אונים!… ומחר בבוקר – איך אשא ראשי לפני בני גילי? אנה איסתר מצחוקם? ומה מגואל הוא בגד זה! כשאתה ממשמש אותו נדמה לך, שעורָהּ של נבלת שרץ לח וקר בין אצבעותיך!… ולסרב אין לך רשות. הרבי, בכעסו על זוגתו בכלל ועל הטירדה שגרמת לו בפרט, יתרגז מאוד:
– רואים אתם, גביר זה – עוד הוא מתיחס! יחסן חשוב! קח, שוטה, – ויחם לך. לעולם תקח. אין לך מה להתיחס. שחוק… נו, לבש, לבש!… וכי אינכם יודעים, מי הוא אביו? מי שהיה עושה טבק מוּרח! –
קשה החורף… קשה, למרות רגשי-הרחמנות הטובים, שהוא מעורר בלבבות; קשה, למרות המעשיות הנאות שב“בראשית” חומשו… ואולם לא נקל ממנו הקיץ…
ארוך יום-הקיץ בחדר, ארוך מאוד, ארוך כאלפי לילות-נדודים; ורבים הם ימי ה“זמן”, רבים מאוד; ולכל יום ויום – בוקר מבהיק ושעת חדר, ובכל בוקר ובוקר, חזרת “פיטום הקטורת” פעמים אין מספר (חשוד אתה על הדילוג בתפילה); אחר כך – תהילים בקול רם, תרגום, ספר ויקרא, פרשיות רש"י…
ואפילו בשעה שר' סנדר רבך עומד כבר ומשימך למופת ל“האיכרים”, אפילו בשעה שהוא מצווה עליך לשנן לנחום’ל “הגוי” את הרש"י החמור על המלה “דְווֹתה” – השפֵּל תשפיל, אמנם, את עיניך מרגש נעימות, אבל אותו הדבר הנורא רק יורד לו אז לזוויות-לבך הנסתרות ועזוב לא יעזבך לגמרי…
וה“רַבִּית” שלך – גֶלֶה שלוּמפֶּר – יושבת כל היום בקירוב-מקום אל שולחן הלימודים, על הספסל שלפני התנור, קולפת תפוחי-אדמה או אינה קולפת, פניה כפני מליח שרוי ופיה קובל על ה“שלומיאל” עטרת-ראשה, שאינו יכול לקשור אפילו “זנב-החתול”.
ולא ייפלא, איפוא, כי להיבטל מן החדר יום אחד, יום-קיץ ממושך, או אפילו לשבת בית, מאיזו סיבה שתהיה, רק מן הצהריים ולמטה באחד מימות החול, כמו בערבי-השבתות הנחמדים, – נחשב ממש למשא-נפש, לשאיפה עזה וסוערה…
וקל-וחומר הוא: ומה חברי אלו, שהיו להם עסקים שונים: לביבות, מטבעות, מִשׂחקים בכפתורים ובעטים, בגדים חדשים, בִּצות החצר וגומותיו, אבנים, תולעים, מהלומות ו“ברוגז” – חשבו את אי-ההליכה לחדר ליום-טוב גדול ויקר, אני, נשמה עלובה וחסרת-כל, לא כל שכן!
ואולם – “אויה לאיש עני נולד בלי כוכב!” גם מאורע-אושר כזה היה לי יקר-המציאות יותר מאשר לחברי “הגויים-המוצלחים”. כי הצלה באה מהתחַלוּת, מכאב-קל הערך לא נהגה אצלי: “אַל לקבצנים לחלות! – גזרה אמי – דבר זה מדרך הנגידים הוא; להם תשלומי שכר-לימוד – טפוּ, רוק-הפה, ואני קורעת את מספר הזהובים מבשרי”. – ובכן הייתי יכול למצוא ישע ופדות רק במקרים בודדים, יוצאים מן הכלל, בשעת ההכרח הקיצוני, באין ברירה, כשנצרכה עזרתי לאמי, למשל, להיטפל אליה בהבאת קמח מן השוק לאפיית-לחם. ואולם זה הדבר, ביחוד, הלא לא היה מזדמן אלא לעתים לא-קרובות כלל: שהרי אימתי היה עולה בידיה לקחת מן החנות פוד שלם של קמח בבת אחת, – מה שהיה כבר לא לפי כוחותיה לשאת לבדה – אימתי?…
בעיקר הדבר, היתה גם ישיבתי-בבית לא מן התענוגים הגדולים ביותר. אבא, יהודי קטן-קומה, צנום וכפוף, יושב בכל עת ובכל שעה אל השולחן ישיבה של איש מיותר. פרנסתו היתה מצויה מעשיית טבק-מוּרח, ובעת ההיא נבנה בקירוב-מקום איזה “בית חרושת” לסחורה זו. ולא עמדו לו – ל“מפרנסנו” – לא חזקתו, חזקה של אחת-עשרה שנה, ואף לא ה“סממנים”, שהיה מתבל בהם את פרי-ידיו, וש“מלפנים” נעמו כל-כך לחוטמי זקני-עירנו וזכו לשבח גדול גם בפי המריחים-המבינים מבני-הדור; ממשות אחת היתה לקללותיו בראשונה ולשתקנותו הבטלה אחר כך…
ובכן, אבא יושב אל השולחן בטל, דומם וזועם; ואמא, אשה ירקרקת, קולנית, עלובה ומלוכלכה, מטילה עלי אונס ליישן בנענוע-אין-קץ את ה“תאומים”, שלא חדלו מלשווע אף רגע קטן לא ביום ולא בלילה…
ובכל זאת! בן-אדם חלכה נכסף תמיד לשינויים, לחדשות, לחליפות ותמורות, – ואף אני בילדותי אדם הייתי.
כן.
ועוד זאת. אם הייתי זוכה עוד, אף כי לעתים יותר רחוקות מאחרים, ליום תמים, שבו הייתי פטור מן החדר מראשית-הבוקר, הנה כמעט שלא היה מזדמן לי כלל לזכות ליום יותר גדול ונכבד ומאושר מזה: ליום, שבו אהיה יושב מתחילה בחדר כתמול שלשום – ושפתאום יבהילוני הביתה.
מאורע כזה, מלבד הברק הנפלא אשר לו והוד-יפעתו המיוחד, הוא, יחד עם זה, גם תוצאה מהתארחותו של “דוד”, שמביא תשורות ומגדנות. וזכיה כזו היתה כבר לגמרי לחברַי ולא לי! לבית אבי היה בא רק איזה קרוב רחוק בימי-היריד הגדול, פרק של דרור גם בלאו-הכי, וגם הוא, “הסוחר”, כמו שהיתה קוראת לו אמי בגאון, היה רק מנַסני בלימודים וצובט את לחיי…
ורק שתי פעמים – זכורני – זכיתי גם אני להיקרא הביתה פתאום, באמצע הלימוד, והפעמים הללו שינו גם עלי את מנהג-עולמי לשעה. עתה אין זכר עוד גם למחולליהן – הכל חלף וכלה כעשן… אך מתוך העשן עולות ומסתמנות בזכרוני – פּעמיים!
ב
יום-אייר היה, יום של זהרורי-חמה ואורה במלוא-תבל, ורק מביתנו לבד לא סרה הכּהוּת התמידית, שהשרתה בכל זווית מן עצבת של בין-השמשות. ביום ההוא נוספו עליה עוד איזו הבעת-סוד והסתר-לחשים. ואף חמישה כרכי ה“חוק-לישראל” ואחדים מספרי ה“עשרים וארבעה”, שכאילו מימות עולם עמדו, מכוסי-אבק, על ארון-הכלים, קיבלו ביום ההוא צורה משונה ומיוחדת. בחדר המיוחד והחשוב משני חדרי מעוננו לא היתה כל נפש חיה מלבד החתול וילודיה תחת הדרגש. כל בני-ביתנו (אבותי, עליהם השלום, למרות תחלואיהם הרבים ולמרות מה ש“הפילה” אמי לא פעם, היו תמים מטופלים) נשלחו החוצה לשחק. אבא בעצמו נע-ונד כל היום מבלי סיבה ניכּרת. בעיניו היה אותו הרוך, המשחר את האדם בצפייתו לאושר גדול. הוא כמו נתמזמז כולו. ואמי – היא שכבה בחדר השני, חדר-המיטות הקטן.
כששבתי מן החדר לביתי בשעת ארוחת-הצהריים, ראיתי והנה הכל בחצר, ואשב שם גם אני שעה ממושכה. לאחרונה ניגשתי אל הדלת – ומצאתיה נעולה מבפנים. דפקתי, ואבא פתח לי כשהוא עומד חציו מחוץ למפתן, כאילו התכונן ולחסום את הדרך בפני הזר הבא. הבעת הסוד הגדול, הדורש הסתר, היתה שפוכה על כל פניו הרציניים.
– חצ-קיל… – נשמעה גניחת-אמי ממקום משכבה – מי שם? המ-י-ל-דת?… אוי!…
– לא, אין איש; זהו יוסילי… יוסילי… עת לו ללכת החדרה…
– ואוֹכל, אבא?
נו, נו, אוֹכל!… וכי אינך רואה?… ילד לעולם ליד הוא… קח פרוסת לחם ולך… קח ולך, בני… לך, בני…
באמת, היה אבי תמיד על צדי בשאלת מזונותי, וביחוד באלו, שהייתי לוקח ונושא אתי ה“חדרה”, לבין הבריות. ופעם כשנודע לו, שאמי העניקה לי צידה-לדרך חתיכת “מצה” (הדבר היה בימים שאחר הפסח) ורסיס-נופת, התרגז מאוד והוכיח, כי “מצה” גופה עוד “אין דבר”, עוד אפשר לסבול, סוף-סוף – חטים; ואולם רסיס-נופת ללַפת בו את הפת – הרי אין לך סימן-קבצנות גדול הימנו: והוא – כלומר, אבא – באמת, עוד אינו נופל בעיניו כלל… ברוך השם, עוד אינו “יורד” לגמרי… ובית-החרושת – הכל בידי השם יתברך וגדולים מעשי-אלוהינו: עוד יכולה לצאת אש מאת ה' ולאכול את הפאבריקה, כביכול, בלילה אחד… בקיצור, אבא נלחם תמיד בכל תוקף ועוז בעד זכויותי-לארוחה… אלא שאז בעולם אחר היה; בעל-דמיון ורפה-כוח… ומה רך היה קולו!
ואיך שיהיה, בלי “אכילה” מקבל שממון-החדר צורה יותר כבדה ומדכאה; ואף לעג-השאננים הרגיל יותר מַכלים אז ועוקץ…
ר' סנדר ישן את שנתו, שנת-הצהריים, וקול-נחרתו דומה היה לתרועת-השברים בשופר, שהיינו עושים מקני-דלועים. ריר נזל על זקנו. גֶלה, הרבנית שלנו, לא היתה בבית. גם חברי שיחקו כולם על פני החצר. יוסי “צער בעלי חיים” התמרמר על נחומ’ל הגוי, בשביל שהטיל הלה מים בגומה החפורה לצורך משחק-הכפתורים, והרוב עסק בפרקמטיה וחליפין מסביב לחבית השבורה והמזופתה, שהיתה מעין מרכז-המסחר. (לסחורה נחשב כל דבר אשר שֵׁם לו, ולמעות – קיפולי-הנייר של גפרורים: התחתית – שטר בן עשר, והמעל – שטר בן חמש). רק אני לבדי ישבתי בפנים הבית. לראשונה ניסיתי לקיים את מצוות ה“רבי” ולחזור על הסדרה: התחלתי לנגן ולתרגם כל מלה ומלה לשפה המדוברת, שצילצל כעֵין: אשה – יהודית – כי – אם – תזריע – תהא מזריעה – וילדה – ותלד – זכר – זכר!" – אך תחת למלא בזה את כל זמן-שנת-הרבי, הפכתי מבלי משים דף אחר דף, במשך רגעים מספר, ולפיכך נדמה לי, שכבר עברתי על הכל, על כל מה שצריך… ואז, אחרי רגעי-בטלה ממושכים, נמלכתי לקחת את התנ“ך ולפסוק את פסוקי ב”שמואל" באותו הניגון העצוב, המלבב והמחיה, שלומדים בו נביאים: “ופלשתים לקחו את ארון האלוהים”… אך גם עכשיו לא נמשכה התמדתי: את הסיפור בכללו ידעתי היטב, וכבר שבעתי לא אחת שמחת-נקמה על מפלת הערלים בפרשה זו תחת נצחונם בפרשה הקודמת; נשאר לי, איפוא, לחזור על זה בתור לימוד: פשוט, לשנן את תרגום המלות השונות ללשוני המדוברת, ועל כן עזבתי גם הספר הנחמד הלז פתוח – ופניתי כלפי החלון. מסביבי ובתוכי ריקניות מוחלטת. אין מה לעשות!… הנה הם משחקים… הם אינם יודעים את החומש והתנ"ך כמוני – ובכל זאת אינם חוששים לחזור על הלימודים, אינם חוששים גם לזה, שהיום יום ה' בשבת, דאנערשטאג-דאנארשלאג, יום של רעם-תוכחה… ואני…
והנה קול צעדים, – ויד פותחת את הדלת.
– “תשב”, מפרש רש"י – הרימותי את קול…
– אתה לומד, יוסילי – נכנס אבי ופני מאירים ואינם דומים כלל לפניו תמיד – יחידי… ורבך אַיהו?
אַה… כמה השעה? – נתעורר ר' סנדר מקול המדבר – “חטפתי” קצת תנומה… ר' חצקיל!…
– אין דבר, ר' סנדר, אין דבר… אל יטריח כבודו את עצמו… בוער היום כתנור… גדול החום – ומי יכילנו!… אני באתי כך… ר' סנדר, ילך נא יוסילי קצת לבית… זוגתי המליטה… חֶה-חֶה – בן זכר…
– מזל-טוב, מזל טוב, ר' חצקיל… מעניינא דיומא… חֶה… “אשה כי תזריע”… יוסילי, איזו סדרה בשבוע זה?
וחדר משכב אמי היה מלא חיים חדשים, בשורות טובות ונחמות. בראש הכתלים לרחבם שורטטו קווים שחורים בפחם – גדר בפני המזיקים. גניחותיה של הממליטה היו כבר ממין אחר לגמרי, שונות מאוד מאותן שלפני שעה: בהן כבר היתה יותר התהדרות מכאב. הכרת-המצב שאחרי עבור שעת הסכנה הסתמנה גם באופן שכיבתה-סמיכתה, שעטר לה הוד של עיפות-הנפש, של חולשה עדינה וחיוורת פנים. על ידה היה מונח דבר מָארך ולבן, שמשך אליו את עיני אבי כנקודה מרכזית, מאירה. זמזום השכנות הרבות, שמסביב לערש-הדווי, דמה להמולת-זרם, ורק קצת, כמו בכוונה, עצרו המשוחחות בהרמת קולן, כדי להגדיל את ערך הרגע. מתוך ההמולה נשמעו: פלונית, אלמונית, עין-הרע, מבכירה, לידה קשה, מזל, אושר חדש… ולתוך קולותיהן פרצה גם תרועת-גילו של אבי, שהאמין אמונה שלמה באמיתותו של האושר החדש.
– אַה, יוסילי, אַה? אָח? אַה? אָח קטן?
– נו, בן-אדם יפה! – העמידתו המילדת, כשהיא אוחזת במתניה, והפסיקה את צהלת העלוב בקול של בדיחות ובוז ביחד – בת-צחוק לאו כלום היא: בה אין יוצאים ידי-החובה. לחלוטין לא יוצאין. יותר טוב היה אלמלי שמת לבך לזה, שאין דבר מוכן, יקירי, אין מה לתת לפי היולדת… לחלוטין אין מה ליתן. אכן, גם זה בית, שיולדת בתוכו! הרי צחוק – ותו לא מידי! בעל יקר! עומד וצוחק לו… וכי מה הדבר נוגע אליו? איך נוהגים פה – היודעת אנוכי? אני רק יודעת, איך הדבר נוהג אצל הבריות: עוד באותו שבוע נקראתי אל כלתו של ר' ירוחמ’קה הגבאי! והלז – עומד ונהנה לו… גם זה בר-נש!
פני הבר-נש מועבים, והוא מעלה על לשונו כל החובות, שחייבים לו רבים מהחנוונים עוד מאותו זמן, שהיו צריכים לסחורתו, – אלה “החובות הישנים”, שבהם הוא מבקש תמיד מפלט ממצוקת-הרגע.
– שומע אתה, יוסילי? – הוא פונה לאחרונה אלי בקול נכנע, מתרפס – רוץ, בני, אל שפרינצה העבה, ישר אל החנות, ואמור… יודע אתה, מה לומר? אמור: אמא… אמא המליטה, אמא… לא… אתה לא תדע איך להגיד, לא תדע… ארוץ אני… גם בערב-שבת שעבר לא נתנה לך כלום… להוציא מבין שיניה של שפּרינצה לא מילתא זוטרתא היא, להוציא… ארוץ אנוכי בעצמי… עכשיו… עכשיו… הלא אושר חדש… הֶה-הֶה… ליבֶּלי, אם ירצה השם… כך נקרא שמו בישראל… ליבלי… ארוץ אני… ואתה שב וכתוב “שירי-המעלות”… “שירי המעלות”, בני… שב וכתוב, יוסילי, אך אל תטעה… יודע אתה בעל-פה? קח את התהילים עם ה“מעמדות”… שם על הארון… נו, אני רץ…
הוא רץ, ואני ישבתי לעשות את אשר ניטל עלי. אך הדבר לא עלה בידי. בכל היות הפסוקים שגורים על פי, יצאו מתחת ידי מסורסים ומשובשים. לא הועילה לי גם ההעתקה מתוך הבטה-בספר: נתבלבלתי ודלגתי על “שדי, קרע שטן”, טעיתי בשרטוט “מכשפה לא תחיה” ג' פעמים ישר והפוך, או שכחתי להשביע את סני, סנסני וסמנגלוף ואת לילית וכל כת דילה…
גדולה היתה התרגשותי! הרך הנולד, שלא ראיתיו עוד, ריחף לפני עיני דמיוני בצבעים חביבים-חביבים. שיוויתי בנפשי את גיל הרגע, שבו תאשרני אמי ותרשני לקחת “אותו” על זרועותי ולשחק בו. לבי הקטן התכווץ באופן משונה מרוב עדנה וחנינה. ואף עם אותן “חתיכות-הבשר” הזעירות, הרפויות, הצעקניות, הממררות את חיי, המחרישות את אזני בבכין, המרעילות את כל חיי בהווייתן, הגוזלות את מנוחתי וחופשתי בשבתי בבית, – השלמתי באותה שעה, שעת תוחלתי לימי-חפץ. עתה הלא הכל מתחיל מחדש… ולנטל את אחיותי הלא חובתי היא: אחיותי החולניות, הדוויות, התאומים… מה גדולה הרחמנות עליהן!
כן, תקופה חדשה באה לי, תקופה של שמחה וששון!… בביתנו תהי ברית מילה, כעין מה שהיה לפני שנתיים: מזרק מלא עפר תחוח, ובעפר תחובים נרות דולקים… הרבה נרות… כיסא של אליהו… ואולי אהיה אני גם ה“קוואטר”…
ג
ואמנם, כמעט מלאה היתה הווייתי בימים הספורים ההם.
אכן, לא הרבה נעימוּת היתה בשינויים החדשים. להפך: חלק לא-קטן מן ההכנות המרובות לברית-המילה נטען על כתפי הקטנות; שליחויותי ומרוצותי לבתיהן של השפרינצות העבות רבו אז מאוד; המילדת, זקנה אוהבת להתקשט, שהתרגזה על שאין היא מקבלת שכר-טירחתה בבית זה כבבית ירוחמ’קה הגבאי, שלחה בי יד הודפת לפרקים מצויים מאוד; התאומים, מצדם, כאילו התקצפו על הבא-מחדש להסיג את גבולם בעריסה התלויה ולגזול את אמא מהם, יבּבו עד ליציאת נשמה, – והתעוררותי, לרגעים, לקחת בידי העיפות את הדבר המתנענע ומוציא מתוכו יללת חתול סומא ולהשליכו עד התקרה סחוב והשלך, – עלתה למעלה ראש… כן, לא רבה היתה ההנאה… אך, בכלל, מה מקום בזכרונות-ילדותי להנאה או גם לקורת-רוח? הנאה לא היתה כאן ואי-אפשר היה לה להיות, אבל הרי ענין, הרי רשמים, הרי לא-חדר, לא-“אדום”, לא-“דווֹתה”, לא-“פֶּדר”, לא-שפך-הדשן…
ורשמים היו.
אמנם צפּייתי, שהרך הנולד, זה היצור, שלגבי דידיה גם אני גדול הנני, בוודאי יַפלֵני לטובה ויבכר את שירותי וזרועותי למושב לו על פני שירותם וזרועותיהם של כל בני הבית, – נכזבה; ויהי להפך; זה האפרוח הקטן והרופס היה מתנהג בשגעון גדול ובקפידה יתירה, ובלי שום סיבה היה מסב תמיד את ראשו הערום דווקא ממני; ופעם, כשנשקתי לו במקרה, נתעוותו פניו הקטנונים וקול-צפצופו נשמע בבכי רם. אמת היא גם זאת, שכבר בשבוע השני מיום שהושם בעריסתן של זוג-אחיותי בנות-השָׁנה, – וזה מין-“התאומים” האומלל עבר אל מיטת האם, – עיפה נפשי מאוד על ידי מה שנאסרתי אל הספסל השבור שמתחת העריסה, ומאסתי לנטל את ליבלי בלי הרף ולישנו בניגון המקובל, וקצתי בחיי ובחבלי-העריסה הלוחצים, שהיו מנותקים ומקושרים בהרבה מקומות… אך, בכל זאת, שנאתי-מצוקתי לא גירשה מקרבי לגמרי את הששון המיוחד על קיומו של ליבלי בכלל: הנה טוב מאוד שנולד! חדווה היא ישותו, יציאתו לאוויר העולם… אָהוב אהבתי להסתכל בעיני אפרוח זה, בשעה שהיו פקוחות ומביטות על עולמו של הבורא; נכסוף נכספתי לחזות בת-צחוק על שפתיו הקטנות. ולפעמים הייתי יושב, אחרי שהרגעתיו ויִשנתיו, זמן רב על ידו בלי נוע, מתבונן אל גופו הרפה, הילדותי, ומקשיב רב קשב לקול-שנתו האטי… ותועים היו הרהורי: גם זהו אדם בזעיר-אנפין… גם זה יגדל כמוני וילמד חומש ורש"י… משונה!
כן, רשמים היו…
כששבה אמי קצת לאיתנה והתחילה לילך לשוק, היתה אומרת יום יום לאבי בשעת ארוחת-הצהריים והערב, שהיא רואה בעליל, כי ליבלי הוא ילד בר-מזל וכי משעה שבא הוא לאוויר העולם מאירה לה ההצלחה את פניה.
– בעת הזאת, בתקופת-יקרות כזו, לקנות תרנגולת מפוטמה במחיר שלושים וחמש פרוטות – זו בלבד היא מציאה גדולה, נס שאינו מתרחש בכל יום; ולבסוף עוד יוצאת הערלית מדעתה ולוקחת גם את האסימון מידיה במקום “טבין ותקילין”!…
– ברוך השם! – מרכין אבא בראשו.
ואמא הולכת ומספרת שוב בשבחו של ליבלי. הוא אינו תינוק כלל. הוא פּיקח גמור. היא – הגדולה – לא יכלה בשום אופן לרמותו ולהוכיח לו בדברים, שחלב-דדיה הוא “פֶה”… היא מסירה את ידו ומַפנָתו לעבר אחר – והוא צועק ונמשך אל הדד. – חכם כזה הלא אין בכל העולם כולו! –
– הוא הדבר אשר אמרתי… – מסכים אבא בנחת.
ואולם רוגזו של ליבלי, מחאתו נגד ה“רוֹזיק” (דד-מלאכותי נתון על פי צלוחית של חלב), חכמותיו, יחד עם נענועיו, “בת-צחוקו” ושאר העוויותיו הנחמדות – הלכו מיום ליום הלוך וחסור. הוא חדל לקבל מזון והתחיל צועק כל הימים בקול ניחר, כמעט בחשאי… והצעקות גררו אחריהן לילות-נדודים ותחנוני אמא אל המיתה, שתקח אותו ואותה גם יחד…
וכשהיה לעתים, נושב איזה רוח-חיים בבריה זו, היתה צורתה מעוררת על ידי זה רחמים ביותר… אז היתה אמא מוציאה את ליבלי מן העריסה, נותנתו בחיקה – ובוכה; ואבא היה מנענע בראשו ואומר:
– לא שלנו הוא ליבלי. גולדה, לא שלנו הוא…
ואמירה זו היתה דוקרת את לבי הקטן דקירת-מחט ומכנסת רעד הומה לתוך כל אברי… האומנם? האומנם?
ואז, בהמשך השיחה, היה אבא מבאר לי סוד-היצירה… באמת, אין החיוּת תלויה כלל בכוח וגבורה, ואין צריך לאמור ברופאים ורפואות: מי לנו חלשים בביתנו מן ה“תאומים” – ואף על-פי כן עודם “מתענים”, ובוודאי יתענו עוד הרבה… על כּרחך אתה חי – אם נשמתך לא השלימה עוד את מועדה. רבות הן הנשמות שם תחת כיסא הכבוד, וכולן צריכות לצאת לאוויר העולם, להשלים את מועדן… רק אז יתם העולם – ותבוא הגאולה… ואם על פי איזו סיבה לא יכלה חִיוּת הנשמה להימשך עוד – הרי היא מתגלגלת בגוף אחר…עוונות אבות!…
בליל-המשמר, אור ליום הברית, נכנסו לביתנו יהודים אחדים לקרוא “זוהר” לסגולה כמשפט, ור' בנימין-מֶנדיל, איש עמקן, שתקן וידען ב“חסידות” אחר שביקר את הילד, הציע לפני המוהל לדחות את “המילה” ליום אחר, אך זה האחרון עמד על דעתו – וניצח. ניצחה “סברתו” את “סכנת-הנפשות” ונחתכה הערלה ביום השמיני כהלכה. ר' אליה קרח היה “בעל-מציצה”. פה-קדוש – ובכל זאת נשמע כל העת “קוַה קוַה” מר, פולח-כליות… לעת המנחה העלה הפצע דם, שלא נכחד בכל הסגולות… ומאז לא נפסק ה“קוַה-קוַה” – עד שנקראתי פתאום מן החדר בפעם השניה.
ליבלי מת – נשתּתּק. בצהריים בא אבא אלינו החדרה, ועל שאלת עיניו ר' סנדר ענה:
– אֶט… השם ירחם… הרפואה בידו… ובבקשה, ר' סנדר… יוסילי… ילך נא להיפרד מאחיו… קח, יוסילי, עמך את מזונותיך – ונלך, בני… גוסס ליבלי…
ועד שבאנו הביתה – לא היה לי עוד ליבלי. פה היה עמי בחדר הזה, שוכב על הספסל, מכוסה לבנים, ובכל זאת חדל מלהיות. אין לי אח קטן עוד, אין לי אותה הנפש החיה, אין ליבלי… איננו!… פרחה נשמת ליבלי…
ובתוך הצלמוות שבחדר מתנודדים אחדים מן השכנים והשכנות… כך… ומשונה הדבר: ליבלי שלנו שוכב בביתנו בשעה האחרונה, ובביתם לא קרה שום דבר! בביתם לא מת איש, בביתם יהיו הכל גם מחר…
ריבונו של עולם, מה זאת? עוונותיו של מי נשא ליבלי כל ימיו? ולמה מת? –
ויהי לילה. מנורה הודלקה ונתלתה על המסמר שבכותל, והאפלה התחילה משמשת בערבוביה עם אור צהבהב-כהה… רוח “המרה-השחורה” נתרבתה. אמא, טרופה, לא-בוכה. בעינים מלאות מרד ואכזריות ובחושן מגואל ולא-מרוכס, מתלבטת בבית מזווית לזווית…
ורק כשבא הקברן ונטל בתנועה רגילה את ה“נפל” לתוך הסל של תבן, – עמדה השַׁכולה וצעקה… הילד הלא היה כל חייתה, כל משׂושׂה; ילד כזה הלא לא היה בכל העולם; פיקח, עלז, שקט, מבין-הכל, חכם, גדול ממש…
והכל החרישו. רק קול אחת השכנות עלה, משבח את רחמי השם יתברך, שנטל את הנפל בעתו, בטרם ימלאו שלושים להיוולדו ואבותי פטורים, איפוא, מישיבת “שבעה”…
ליבלי נעלם… ובבית נשארה אותה כהוּת-הצער התמידית… ועמוק היה הצער ההוא, בַּכיָני היה הצער וביישני היה… לא אם לילדים מתה פה, לא כלה מתחת חופתה – אפרוח קטן, חלש ונדכה, דל-בשר וחולני, שלידתו היתה אסונו, התענה עשרים וששה ימים – כל ימי חייו – עינויים קשים ומרים – ויכלה ויאבד…
וזה הכל. ביישני היה הצער ההוא.
– גולדה… – הפריע אבי את הדומיה.
– נוּ…
– מה אַתּ חושבת… רובל… הן רובל נצרך עתה… איך אפשר… ועל כן… אולי… אפשר היית הולכת עתה אל… שפרינצה העבה… הולכת…
– לך אל האדמה!
– דיינוּ בליבּלי, גולדה… בליבלי דיינוּ, יהי הוא שם מליץ טוב בעדנו… נשמה טהורה וגמורה… לא… עתה אפשר שהיתה פורעת… גם היא יודעת, שצריך לנו… דמי… קבורה…
אז נתנה אמי את פניה בכפות ידיה ותבך.
בִּכיה היה יללה ממושכה, מזעזעת, קול שברים באמצעיתה ותקיעה קצרה בסופה.
ויקם אבי ויאמר:
– נו, גולדה, די!… לוֹ הלא טוב עתה בוודאי… חדל מלהתענות… ולנו… עתה תדעי איך לקלל את התאומים… אֶח-אֶח!… גם לשלם בעד קבורתו אין לנו יכולת… יודע הבורא מה שהוא עושה… מסתמא צריכה היתה איזו נשמה להשלים את שנותיה – ויהי לנו ליבלי… ואתה, יוסילי, שכב לישון, בני… מחר עליך להשכים בבוקר… אל החדר…
ומאותו יום המחרת שבתי לגמרי אל ה“פּדר” ואל “שתי הכליות”. מן החדר עוד לא נקראתי בכל “הזמן” ההוא. משכתי בעול… נפשי המשועממת חשבה על חיי האדם, על צרכיו – לידה וקבורה – ועל נשמתו, המוכרחת להתגולל בגוויית ילד כדי להשלים את קיומה על כרחה…
ועולם נהג כמנהגו. –
בחצר / יוסף חיים ברנר
– מי? חיים מָתּי?
– הוא!
– ה“עובר-ובטל” הלז?
– הוא! הוא!
– נו, נו… מקרה משונה; אדרבה, מה, מה עשה?
– מה עשה! מה שסיפרתי לכם…
– בשגגה?
– מי יֵדָענו! יוצאים אליו ושואלים: “מה זה? מי מנפץ הזכוכיות?” – והוא אינו משיב. – “אתה?” – והוא – כאבן דומם…
– הרי לך שומר!
– אבל אני איני מבין… מה זה היה לו? וכי מדעתו יצא?… ומה ענה הגביר?
– הגביר!… הגביר הרי אינו בביתו… מנהל-העסק הוא עתה גרוסמן הצעיר. אָה, אילו היה שומע ר' גדליה בעצמו את כל דיבוריו של זה אז – בוודאי שוב לא היה מניחו על סף ביתו, על סף ביתו לא היה מניחו…
– מעשה יפה…
– מילתא דבדיחותא…
– אבל אימתי היה זה? אימתי?
– אתמול בערב.
– ולדעתי, אין זה אלא בשגגה…
– איזה “בשגגה”! לא, לא בשגגה… פשוט, פג טעמו לעת זקנתו… ודבר זה כלום לא נאמר בגמרא? הכל נאמר בגמרא. “זקני עם-הארץ כל מה שמזקינין דעתם נטרפת עליהם”…
א
הוא – יהודי שתקן. מעולם לא נשמע שיאריך בדיבורו, שיספר בגנותו של בעליו, שיטיל דופי במי שיהיה, שיחדד לשונו בביקורת או בהתפלספות, שסופה אנחה. אפילו ב“ימים נוראים” לא היה מראה חיים-מָתּי רגשנות יתירה: עומד היה מאחורי ה“בימה”, מעוטף כולו בטליתו הישנה והמלוכלכת (לרכוש לו “קיטל” לא מצאה ידו מעולם), ואומר “פיוט” בחשאי, אפשר, בכדי שלא תגענה שגיאותיו ב“עברי” לאזני אחרים. ביחוד ניכרה מידת-שתקנותו בימות החורף. גם רגשותיו, גם מאווייו, גם לשונו, הוא עצמו – הכל כמו נקפא בתקופה הזאת. בלילות היה עומד על משמרתו, שחוח ואילם, ומשמיע “תַּך תַּך” במקלו, ובימים – היה ישֵׁן. השבת היתה מוקדשת אצלו לאמירת-תהילים, וגם אמירה זו, כאמירת-“מחזור”, היתה של עם-הארץ, בלי צווחות, בלי סלסולים, – מלמול בשגיאות, בלי הבנת “פירוש-המלות” – מַשַׁק אגמי-מים…
“שכירותו” – שקל לשבוע; ואת השקל הזה, כמו את כל מצבו בחיים וכל מה שהיה עובר עליו: לעג הבריות, דירתו בבית ראובן בעל-עגלה, עלייתו לתורה לעתים רחוקות מאוד, – קיבל בלי שום חקירות, בהכנעה, לכל היותר בגמגום של “מה שייך”…
מה שייך… השמירה בחורף בוודאי לא תענוג נפלא היא, לחם יבש בוודאי אינו אכילה ראויה לאיש-שיבה חסר-שיניים כמותו, מיטתו הבודדה בפינה בוודאי אינה הגונה ביותר למנוחה לאחר שהוא שׂבע נדודים וקור כל הלילה; המהומה התמידית בבית, דברי הזלזולים והצעקות, נהמת העגלון כשהוא שותה לשכרה, קללות בעלת-המעון היורדות כברד על ראש “ממזריה” – תבוא עליהם מיתה משונה! – האוכלים ואוכלים ואינם יודעים שבעה לעולם, – עקיצות הפרעושים והפישפשים, – כל זה ביחד בוודאי ובוודאי אינו ממתיק שנתו של זקן שכמותו, ואולם – מה זה שייך…
אמנם, גזירה זו, שתהא פרנסתו משמירת-החצר ושיָדור ערירי בבית ראובן בעל-עגלה – נגזרה עליו כבר לעת זקנתו. לפנים, בימים שעברו, היה אורג, אורג ולא שומר, אורג יושב על “כיסא”, ככל העובדים בבית-החרושת של גרוסמן; ואז היה מקבל באותם השבועות שהיתה עבודה – וקנסות גדולים לא הוטלו עליו – שלושה רובלים שלמים. ביילה זוגתו, עליה השלום, ובניו שנשארו בחיים היו דרים באותה עיר, בסביבתו, ב“שכנות” עם ר' חאצקילי “וצדקתך”; כן, עם ר' חאצקילי “וצדקתך”. – אפס… בליל-חורף אחד הלכההיא לעולמה. (כל ימיה, נשמתה עדן, היתה ריאתה נמַקה), ובניו תעו אחר זה איש איש לעברו: הֶניך ושפרינצה – למדינת הים, יעקב – לעבוד בצבא.. לא עזב את האב הזקן רק שמואל הצעיר… אך… פה כבר אין הזקן יכול לברר לעצמו את סוף המעשה כראוי… נו, מתחילה פשוט: בטלו העובדים, חאצקילי הלך ואכל קורצא לפני הגביר, ומאז לא היתה לשמואל עבודה – זה עוד מובן; אבל אחר-כך, אחר-כך… מה היה? איזו הלוויה גדולה… שוטרים באו… בוודאי גם כן ללוות, כמו שהיה בהלוויית-המיליונר, זכרונו לברכה… אלא… הזקן אינו יודע… מהומה ומבוסה… ושמואל נפל מהיום ההוא כמו במים…
ומאז הלך חיים-מתִּי הלוך וזקן; נחלש, נכפף, התחיל להשתעל, לכעכֵּע; עיניו נתאדמו, כהו, התחילו מטפטפות…
ויהי לשומר.
נשף, נשף, אחר תפילת-ערבית, הוא שב מבית-המדרש לדירתו-מיטתו, נוטל ידיו, אוכל פת קיבר וחמיץ-ירק, מברך ברכת המזון, קם, מסיר מעל ראשו את כובע-הארג בעל המצחון הנוצץ וחובש לו במקומו כובע חם, עשוי מעורות-כבשים. כובע זה, שעֵרב צבעיו, מראה שחור ולבן וחום וברוד, הם כטלאים על גבי כולו, – הוא “מציאה” גדולה, שנפלה לו, להזקן, מאת חברו ה“גוי”, מנקה-החצר, והרי מצויין הוא במכסוֹת-אזנים ארוכים ויורדים, שקציהם נקשרים מתחת לסנטר. אחרי הלבשת-הכובע הוא מפהק אחת ושתים ומתחיל לחַתל את עצמו בסמרטוטים שונים מלאי-אבק: הוא מוציאם מתחת למיטתו ונותנם זה על גב זה, עד שגופו הצנום מקבל צורת חבית. כשהוא גומר עבודתו זו, הוא יושב לו על הדרגש ונושם נשימות מדודות. הילד הכרסן, מזרעו של בעל-המעון, משתמש בישיבתו של הסבא להנאתו: שם, תחת הסמרטוטים, הוא מתחבא לשעה מפני מהלומות אמו. ואולם, מיד, כשהוא מרגיש ריווח והצלה במקום מצודתו-מפלָטו, מתחיל הוא לעשות שם שַׁמות, למשוך, למלוק, לירוק… חיים מתּי גונח, מגָרש בדממה את מציקו, מתנשא בכבדות, לוקח את מטהו והולך לו ישר למחוז-חפצו. אחרי ישיבה קצרה בבית המבשלות (שיינה-רחל כלתו, אשת יעקב, הלכה, מיום שנמסר בעלה לעבודת-הצבא, לעבוד בביתו של הגביר), הוא עומד ויוצא אל החצר. אז מקדם את פניו ליל-קרח, העוצר בקרבו מין זעף-של-צער. ממעל לו שמי-ערבות קודרים, מעושנים ודוממים, ולפני עיניו הדומעות-העכורות, – אפלה משעממת, שמתוכה מסתמנים שרטוטי הבית הגדול, הישן והחזק, אגף הקונטורה בקומה השניה והפבריקה הרחבה מעבר לאגם. לפני שעה עוד המו בה העובדים, התנועעו, הזיעו… גם הוא היה כאחד מהם לפנים… אָרג… תקע החליל – וגם הוא מיהר בתוך ההמון לביתו… ככה חי ימים רבים… כל זה היה אז… ועתה?… עתה אין כלום… עתה אין אור משם… עיוורים החלונות… ואותו העמידו לשמור…
הוא בא ומשתיק את נביחת הכלבים, החרדים בחוריהם על שלום אדונם, ושם הוא עומד על משמרתו, שקוע בדממת-חשכה וקור. מוחו ישן. הוא יודע רק דבר אחד: שעליו לעמוד, להלך או לשבת במצב הזה עד אשר יעורר החליל את הפועלים ליום עבודה חדש…
– תַּך-תַּך… תַּך-תַּך… – הוגה המטה נכאים. –
וליל-החורף האילם והשחור נמשך, נמ-שך…
ב
את פניה של ביילה, עליה השלום, אין חיים-מתי הזקן זוכר כלל. ממנה נשאר לו רק יום-ה“יאָהרצייט”, שחל השנה בשבת. להתפלל לפני העמוד אינו יכול – והרי הוא מסתפק באמירת קדיש ותהילים.
לאכול את ה“סעודה השלישית” לא הלך, ובין-מנחה-למעריב ישב בתוך עדת יהודים, מתפללי-הקלויז שבחצר, מבלי לעזוב אפילו לרגע את “תיקוני-שבת” שבסידורו, סידור-“מאירת-עינים”.
בנין הקלויז הזה הוא אחת מן הגדולות, שעשה ר' גדליה גרוסמן, נרו-יאיר, ועליו גאוותו. ואם, אמנם, יוצאי חלציו, שני בניו, אינם מרבים להשתמש בהיכל זה (הבכור, רציני, בעל-בשר מצויין, איש-עסקים גדול ונשוי, יושב לרוב בחוץ-לארץ – אומרים, שדבקה בו המחלה הרעה – והצעיר, בחור-רווק, טוב-לב, רודף קדים ורוכב על אופניים בכשרון רב, שוכן כבוד באגף הקונטורה ובבתי-מרזח, – הצד השווה שבהם, כי הקלויז אינו נצריך להם ביותר), הנה לעומת זה, ר' גדליה בעצמו אוהב לעתים תכופות לבוא אל בניינו, להוציא רוח משפתיו בכניסתו, לזרוק מרה בפלוני ובאלמוני, ויש גם לפעמים, שהוא נושא עיניו אל הכתלים, ממשמשם בידיו ונותן לב לַבּדק הנצרך. זה לא כבר נמלך בדעתו ותיקן תיקון גדול: הסיר את השַׁמש הבטלן הישן, שהיה גם בעל-מדרש ומגיד “חיי אדם”, ומינה במקומו את חאַצקילי “וצדקתך”. –
– יהודי נאמן! – העיד הגביר בזה האחרון – ונאמן תרתי משמע: נאמן לה' ונאמן לנותני לחמו. לא עז-פנים ולא כפוי טובה. ובימינו – הוסיף באנחה קלה – לא חזון נפרץ הוא. –
בפינות הקלויז ריפרפה תוגה כהה. יהודים בודדים עמדו עמידה-של-עצבות משונה ומיוחדת אל החלונות, על פניהם היתה שפוכה ה“מרה-השחורה” העברית ופיותיהם המו, ביקשו, יללו. מסביב היתה האפלה של יציאת-השבת… אל השולחן הארוך והצר שלפני התנור ישבה כנופיה ושוררה: “חי ה' וברוך צורי”. בין אלה היה גם חיים-מתי. אור נר-התמיד, ששלח קווים מועטים והאיר במין ביישנות את פני היושבים ואת מלבושי השבת שעליהם, היבהב גם עליו. ערפו של הזקן היה מופנה גלפי הכּירה המוסקה מבעוד יום “כיד המלך”, ותהום שעלה מן הלבֵנים, שלא הצטננו עדיין, הביא לידי תנומה-לחצאין…
– “המלמד ידי לקרב ואצבעותי – למלחמה” – ניגן הקהל; והד המלה “למלחמה” בילבל את ראש הנרדם והזכירהו בתנומתו הרפויה את יעקב בנו…
…הוא היה בעל מזג נעים. שיינה-רחל היתה נשמתו. הוא נשא אותה, מבלי שים לב להתנגדותה של ביילה, של האם, נשמתה עדן. היא, שיינה-רחל, היתה משרתת מימי שחרותה וחסרת-נדוניה, כי פיזרה את כל שכרה על תכשיטים של מה בכך. ואולם הוא, יעקב, היה באחת: אינו יכול לחיות בלעדיה… ולא שם לב גם לזה, שלא עמד עוד לצבא. הוא בטח בחולשתו. “כזה לא יוּקח – ניבאו הכל – עור ועצמות!”… אך התקוה שבה ריקם: לא השגיחו בחולים ובעלי-מום. מתחילה, אמנם, לא חדלו מלקוות: קומיסיה תהיה… הוא פיזר כל מה שהיה לו, אך ללא הועיל… אוי, מכתביו של יעקב הולכים הלוך וחסור… ושיינה-רחל לא חולה ולא מרגישה. טוב לה בבית הגביר; שמנה, עבתה… והוא, הזקן, במה אשם הוא?… הנה בעלת מעונו דוקרתו תמיד: “כַּפּה של כלתך משובצת צמידים, ובידך אתה אין הזהובים האחדים שכר-דירה”… לשון אפעה!… מה אשמתו שלו, של הזקן?!… הן לא בתו היא… בקולו לא תשמע…
ושוב יצורים שונים עוברים בתוך האפלה המטושטשת לפני העינים המתנמנמות… הנה בתולה גבוהה, רזה, רגזנית… היא מחללת את השבת באמריקה שלה, ביחד עם אחיה… אך הלא גם שַׁבַּתּוֹ פה, שבתו של אביהם, נשבתת… שבתות של חלב הוא עושה… “שלוש סעודות” אינו אוכל… היום “יאהרצייט” – כלום טעם טעם טשולנט? קונם!…
קשה ייאָנח חיים-מתי.
…והנה ה“פרינצל”… לא שלו, שבאמריקה, אלא של אדונו, אשר פה… הוא עושה שפמו וקורץ בעיניו לשיינה-רחל:
– תני גלוסקה לשומר!
היא צוחקת… חוטפת לביבה מבושלה ומגישה…
הזקן לועס ומתענג… “כטעם הקוגל”…
והוא רוצה להוליכנה אל הרב…
אז היא כועסת ותוקעת לו קוגל ממש לתוך חטמו…
חיים-מתי מתעטש, מחטט בחטמו ודובב מתוך שנתו:
– מר… קשה… רק שן אחת…
– חוֹ–חוֹ! – מוסיף ראובן בעל עגלה למלאות נחירי-הזקן טבק מוּרח מקופסתו של ר' חאַצקילי השמש – אין צורך בקירקס! חה-חה, מה מחכך הוא ב“מְריחוֹ”! אַי יהודים, נתנוונָה הזקן, נתנוונה לגמרי… בנאמנות! הביטו על “משקיפָיו”: של מת!… ולא ייפלא… נחת!… כַּ-ל-תו…
המדבר עושה העוויה עליזה, רמז לדבר ידוע. “וצדקתך” מעקם את חטמו וקורא: “במקום קדוש!…”
– ברוֹק ברק ותפיצם, שלח חיציך ותהוּמֵם" – משורר הקהל בתוך כך, ואחד מן היושבים מפסיק ואומר ברמיזה אל צד הזקן:
– איך שיהיה, רחמנות…
– ואני איני מבין איזו רחמנות! – ממצמץ “וצדקתך” את עינו הימנית ומושך בכתפותיו – זה חלקו של זקן אשמאי! גידל דור כזה – ובמי האשם? נו, מילא, יעקב, מעבדי דמלכא הוא… אמנם, “כל המקבל עליו עול תורה”… אלא, עול מלכות – גם זה צריך! “שאלמלא מוראה – איש את רעהו חיים בלעו”… אבל את השאר מי שלח להרי-חושך, אם לא הוא בעצמו? שמע מינה: לא אכפת לו, שיהיו לגויים… ובנוגע למפלת הבן-היקיר, הצעיר, כאן הרי דברים אחרים לגמרי, האֶ-האֶ!… כן יאבדו…
מצחו של המתנמנם, חטמו, לחייו – כל אלה הם קמטים וחריצים. מראָם – צבע קאפוטת-האַטלס שעליו, מתנת הגביר הישיש, יאריך ימים – קאפוטה מעוכה, בלה ומתלבנת. נלעג ומעורר-רחמים הוא בכובע-הקיץ הקטן, העגול והירוק שעליו… אכן, גם בקרעי הכובע הישן הזה ניכּרים רשמי-צרות שעברו: הן היו, היו ימים, שהתנוסס לתפארת על ראשו של ה“פרינצל” היפה, בשעה שרכב על האופניים היקרים, למשׂוש כל רואיו; אבל מכיון שכלו ימי-שימושו של כובע זה נתגלגל באשפה, עד שהוּרם בידי הזקן החלכה…
שנתו של הזקן מתחזקת. לאחרונה הוא מתחיל להשמיע קול נחרה דקה ולהוריד מפיו הפתוח סילוני-ריר על זקנו הצהוב-הנקרח, העומד במרדו ואינו הופך לבן, על אף כל היסורים, כאילו לא היה רואי לחשיבות זו, ליהפך ממראה קנבוס כהה לכסף חיוור.
היהודי בעל-הרחמים, איש-שיחו של “וצדקתך”, מוסיף להתבונן אל הישֵׁן האומלל, והוא נזכר בקשי-עמלו הוא, ביגיעו, יגיעת-הסוס, בעולליו הנמוגים ברעב, בשבוע-הבטלה, בחוסר העבודה והפרנסה… אז יגער במציקי הזקן, יקרא להם “דברים אחרים” ויחליט אגב גררא, ש“החיים אינם שווים אבק טבק”. לבסוף הוא עומד ומעורר את השאלה: “מי יאמר קדיש אחרי מותו של חיים-מתי זה?” – ופתרון אין…
– הנה… – מסכם המרחם בקול נצחון – זהו האדם!.. יש לו במה להתגאות! אָי-אָי, לכשתסתכל היטב בדבר – רחמנות, רבותי, רחמנות… ומה אתם אומרים לזה?.. הרי האוויר בהיר, כמו שאנוכי יהודי… רבותי, מי עוד לא קידש את הלבנה?..
ג
אחרי יום ה“יאָרצייט” מתחיל הזקן לשוחח על דבר נצחונות היום על הלילה. מה שייך… לכאורה, ההשתנוּת מיום לחבירו הרי היא רק ברגעים מספר, ואולם שבוע-שניים עוברים – והנפקא-מינה ניכרת יותר ויותר! הנה מ“ערב-השבת” הקצר ואילך נתקצר הלילה בשתי שעות שלמות: שעה בבוקר ושעה בערב…
שׂוֹשׂ ישׂישׂ הזקן לקראת האביב ההולך וקרוב. לחַמה כבר פנים אחרות לגמרי. עצמותיו מתיישרות בפועל ממש. החמימות – הרי זוהי חיוּת באמת!… עברו לבלי שוב עוד הרוחות ההודפות בצד ובכתף ומכניסות לתוך הקרעים את סועת-השלג עם ים-מחטיה; חלף הרטט המסמר, הלוחץ והנוקב עד מוח העצמות; גזה לחלוחית הכפור, זה השפוד המצונן, המתמסמס, הנוזל ויורד ממעל מן השפם על השפתים והזקן… בקיצור, מי עוד כמוהו, כחיים-מתי השומר, יודע את אופייה של הקרה כדבעי?! לפעמים הרי אתה מרבה להיטלטל ממקום למקום, לרקד ריקודין ברגליך החולניות, לרוץ אנה ואנה בשאֵרית כוחך, להכות בידיך על מתניך, עד שגופך, ברוך-השם, מתחמם קצת מתחת לכותנתך העבה והמזוהמת, ואז נעשה בשרך חדודין, חדודין: מזעזעיך מקיצים… סבלנותך פוקעת, ואתה מבליג על התשוקה הפנימית לעמוד בלי נוע, ואתה פושט את נעלי-ידך הקשות ונושא אצבע נקפאה לשימה בחיקך ולהתחכך להנאתך – והנה דרכך גדורה לפניך; כל עמלך עולה בתוהו: כולך מעוטף בסמרטוטים, עבים, הדוקים, כתינוק בחיתוליו, – ואצבעך אינה שולטת… מה שייך!
כי על כן ברוך ומבורך יהי האביב, מחדש פני תבל ובורא עולם אחר! בגדיך קלים ועמידתך קלה. ירחי אדר וניסן, אמנם, אינם עוד קיץ, ופשיטא, שאין עוד בלילותיהם כלל מה שמורגש בליל-שבועות, כדומה-למשל, ואולם – הלא הכל בדרגה. אחרי צער-החורף גם זה מחיה נפשות. הרוח קל, מפזז, אינו משתער, אינו מטלטל, אינו מילל, ואף כששלג יורד בתקופה זו, אין זה שלג ממש, אלא מים זכים, טהורים, פושרים… גם הריח הוא כבר אחר לגמרי!
נפשו של חיים-מתי נפתחת, ואף לדבר הוא מתחיל יותר.
בחורף ניטל עליו לעמוד עד שיעיר החליל את הבריות לפעלם; ואותו הדבר, שהיה שופך רעל בלבותיהם של מאות אחוזי-תנומה ויגיעי-כוח, אותה התקיעה, שהיתה מפרדת בין יונקים ואימותיהם, – היתה לו חצוצרת-דרור, שיבה אל הדרגש-המיטה, שבביתו של ראובן בעל-עגלה. לא כן עכשיו, באביב. עתה עוזב הוא את מעמדו לפני זה, שעה הגונה לפני החליל, עוד בטרם בוקר, תיכף משיכיר בין תכלת לכרתי, ולא עוד, אלא מאחר שאינו קפוא, כבר אינו ממהר למעונו, כי אם נכנס מִתחילה לבית-המדרש שבחצר להתפלל. שם הוא נתקל ב“השמש של עכשיו, שעדיין הוא לו כמחט בבשר החי”, אך הרגש הזה אינו נמשך הרבה. חיים-מתי מתעטף בטליתו ומתעטף בתפיליו הגדולות; ומכיוון שהקלויז ריק בימות החול, הוא מרשה לעצמו לעלות אל כותל המזרח. שם החלון פונה אל העצים העבותים, שמאחורי ביתו של הגביר, אל הדשאים… השמש עולה ומזהיב את כל אלה… העומד-בתפילה הזקן מהרהר: כמה פעמים עבר הוא בחצר הנאה הזו! – והמקום נעשה חביב עליו.
הכל נעשה חביב עליו ועל הכל הוא מלמד זכות. החריפות שבמרירות-חייו כמו תפוג; החֵמה הקבורה כאילו תגווע. ואף עם כלתו הוא עושה שלום בעומק-לבו. אחר התפילה הוא נכנס אליה, והיא מכבדתו בכוס חמים, ולפעמים היא מענקת לו מן הסל המלא מיני-מאפה, שריחם נודף. הוא חושב באותה שעה, שאלמלא היא שעמדה לו – לא היו מחזיקים אותו כלל פה, אלא יאַן הגידם, מי שנקצצה ידו בבית-החרושת ונתחייב הגביר לזוּנו, היה ממלא גם את משמרתו שלו, ומה היה הוא עושה אז? ועכשיו – ברוך הבורא, שהקדים רפואה למכה… מה שייך…
ברם – פניו של שמש-האביב לא תמיד שווים הם! השמש אינו מבריק ביפיו לבד, הוא אינו מפיץ חמימות גרידא, הוא לארק מעלה ארוכה ומרפא; הוא גם מחוץ ימחץ וכאב יעורר, ואת קרניו-חיציו ישלח בנגעי-בני-האדם!
גם חושי הזקן והרגשת-מכאובו יש שהם מתחדדים…
וכשהוא רואה טבעת נוספת על אצבעה של שיינה רחל או עגיל חדש על אזנה, וכשהוא מאזין שמץ מן הסוד הידוע לכל והנחשב ל“מנהגו של עולם”, – הוא חש בכל תוקף מעֵין אותו הרגש, שהרגיש לפני איזו שנים, כשחלה ואכל ביום-הכיפורים…
ומה לו לעשות!… גדר מזה וגדר מזה… הוא עצמו – עבד נמכר בחצר, והיא הרי לא תשים לב לדבריו, היא רגילה בכך; היא שירתה תמיד בבית גבירים; היא אומרת, שאַחרת לא היתה טובה ממנה… אבל – לחשות!… כיצד? הרי אשת-איש היא, אשת בנו!… ואילו היתה היא בתו – וכי גם אז היה מחשה? הלא אז היה עושה… מה? הורגה?… בכל אופן, לא מחשה… רץ אל הרב… מספר לו הכל…
וראובן בעל-עגלה התחיל מספר בשיחות רֵעים, כשמתגלגל הדבר לדבר בחיים-מתּי, כי זה האחרון רגיל בימים האחרונים למלמל תמיד בפני עצמו דברים שאין ביניהם כל שייכות ולהוציא מבין “לועסיו” חצאי הברות מעֵין:
– כלב זקן… כלב, סוס… הכל לוקחים… יעקב שלי… לכתוב לו… לכתוב… עולמי אבד… גיהינום… גיהינום בלבי… מה דרוש לי?… סוס זקן… אל הרב… מה לעשות… אין עצה… שמואל בני… אי, לעזוב את כל זה… לעזוב… לברוח…
ואולם, במקום “לעזוב ולברוח”, נמלך הזקן בדעתו לעשות אחרת; אדרבה, להפך, הוא ישתדל לצאת משכונתו לגמרי ולהשתקע בחצר. טוב היה, אילו היו ממַנים אותו גם על נקיון-החצר. שכרו אפשר שהיה נוסף והיתה ידו משגת לקנות לפעמים ליטרה נרות לבית-המדרש. והעיקר – היא אולי היתה נכלמת מפניו, אלמלי היה הוא תמיד לנגד עיניה…
הנפש שנתעוררה דרשה שינויים, תיקונים…
אבל כדי להשיג מטרה זו, הנה צריכה היתה שיינה רחל להשתדל לפניו גופו; היא היתה אצלו “פועלת” בלי שום ספק… אך… משום-מה לא מצא הזקן לעולם את השעה מוכשרת לדבר בזה עמה, ותמיד היה דוחה את הענין ליום אחר…
ד
בימות החורף הרי מחשבתו של חיים-מתי, ככל גופו, קפואה היא לגמרי; ואולם בימים האלו – בקרוב האביב – פעמים שמתעוררים בו, כשהוא עומד על המשמר, צללי-תמונות ודברים ממה שהיה. שרטוטי פני העבר מסתמנים יותר במוחו המרוסק… ויש גם שזכרונות בהירים, ממש חיים, עולים מתהום-הנשיה, כעין אותם העולים לרוב במוחו של האדם קודם שתיטרף דעתו עליו ומדריכים מנוחתו.
יש שהוא נזכר בבתו, שנסעה לאמריקה, לבקש שם את אשרה. שפרינצה היה שמה. היא היתה עושה-פוזמקאות. חיוורת ובלה היתה, וקצף של רוק היה נראה תמיד בזוויות פיה. בעצם, מיאנה היא לנסוע, מפני שנתיראה מפני המקומות החדשים והאנשים הזרים, שלא ראוה עוד, אלא ששמעה לקול אחיה – האֶניך – ולכל שבחיו, שהיה משבח את הארץ ההיא. וברבות הימים התחיל לבה רוחש: האומנם?… האומנם לא יימצא המיועד לה גם בארץ כזו? כלום אפשר הדבר, שגם שם יהיו כל הבחורים רשעים ובעלי-גאוה כבכאן? לא, אי אפשר הדבר!
אמנם, מיד כשנתקבלו מכתביו הראשונים של יעקב מן הקסרקטין, שבהם היה כתוב, כי כותבם הוא אחד ממיודעיו, חייל העובד כבר שנתו האחרונה, ושמו ברך גאֶנזיל – נולדה בה פתאם לשבועות אחדים איזו תקוה משונה, שלא ידעה לתת לעצמה חשבון עליה: אולי זהו?… ובהיותה יודעת לכתוב קצת, התחילה להריץ לעיר, אשר יעקב עבד בה בצבא, מכתבי להב משונים, מלאים התרפקות והתראוּת עלובה, שעל ידיהם רצתה “לבוא לידי התוודעות עם האיש ההוא בשמו היקר והנחמד אדון ברוך גאֶנזיל”… ואולם חליפת-אגרות זו לא נמשכה הרבה…
והיא נסעה מעבר לים – ביחד עם האֶניך.
האֶניך זה היה קֵרח, בעל שפם עשוּי ומתהדר בלבושיו עד מאוד. פניו היו מזכירים בורית נמסה. הוא אהב בכל נפשו את נעליו הנוצצות ואת כפתוריה המוזהבים של כּותּנתו הלבנה. “לבנים – זהו העיקר בחיי האדם” – היה שגור בפיו. הוא עבד בבית-מאפה גדול. יחוסו אל בעליו היה יחס שליו וחביב של נכנע. וכשהיה שמואל, הצעיר ממנו, נואם על ה“אֶכּספלואַטאציה”, וכדומה, – היה הוא מגלה שיניים מושחרות ורקובות מרוב אכילת שוקולדה, מוציא לשונו, עושה העוויה מגוחכת וקורא:
– אֶ, חכם שלי! שפּאֶציאַליסט! מה אתה סח: סקאֶפוֹליטאציה – סמאציה, לא אדע ככה מכל רע לעולם… אֶה, נבוני! בוודאי יודע נגיד, איך לחיות ובוודאי טוב היה אילו הייתי אני “בעל-הבית” והוא משרתי, אז הייתי מראה לו מי גדול ממי… ועתה לעבר האוקינוס, האֶניך! שם מה שתעשה – שני דולרים ליום! שומע אתה? שני דולרים – בכספנו: ארבעה רובלים ליום! לא-קשה, אני אמצא לי את תכליתי; עוד אצלי יעבדו אנשים; לא לעולם אהיה בעל-מלאכה… “מלאכה – מלוכה” – לא, באל“ף! כך אומרות רק נשים זקנות. פה “קונדיטור” ושם – קומיס, בעל-עסק, מי יודע מה… ארץ-החופש!… היום להשתכר כסף, ובערב – אני מתלבש כ”פריץ" ואיש לא יכירני מי אני… קירקס, מחולות… “כל, זמן שהנשמה בקרבך”… חיים!… אבא גונח – חַה-חַה… ומה אתה מדמה, שארקב בכאן כמותך?
ואבא היה גונח… היא מתה… את אלה בוודאי לא יראה עוד… ושמואל – אצבע אַחת, וגם דרכו לא טובה…
שאַל – מה הוא רוצה? מה הוא מדבר? טירוף הדעת! רעיונות מהופכים! וכי הפבריקה אינה של ר' גדליה? וכי הם אינם חיים ממנו? וכי צריך עוד לדבר בזה, שאילו לא היה רוצה לתת להם עבודה – היו הם מתים ברעב? אמנם, זוהי אמת: שכרם מועט, בוודאי, קשה לחיות, גרוסמן מרוויח הרבה; אבל, ראשית – מזלו בכך, והרי לא אנו נלמד את ההשגחה למי לתת עושר, שנית – תמורת זאת יש לו טרדות רבות – מרבה נכסים מרבה דאגה, – ובשלישית – הוצאתו! וכי יש לדַמות הוצאת חיים-מתי להוצאתו של ר' גדליה?
חיים-מתי לא היה מספר מחשבותיו אלו לשום איש, שוכב וחושב מה שחושב בדאבון לב – ושותק. חברתו הקטנה של שמואל היתה, אמנם, שונה גם ביחוסה אליו מחברת הבכור הגדולה והעליזה, שהיתה מתאספת בערבים ובימי השבתות לצאת במחולות ולשתות כוס שכר (אלה מתי-המספר, חברי-שמואל, אמנם, דיברו הרבה, צעקו, אך, בכלל, לא לעגו, לא הקלו ראשם; גם שתייתם היתה לא שתיה של “גויים”, שתיה סתם; היא היתה מתלווה בקריאות שונות, בדרשות, בויכוחים); כי מה שאמת אמת היא: נערים חביבים היו, לא התביישו במלאכה, כחבריו של האֶניך, ו“שמואל שלו” היה דווקא מתחיל תמיד: “אחים ואחיות! עלינו לדעת, כי אנשים עובדים אנחנו!”… ועם זה – מה שייך… זר, זר היה גם לחברה זו… תמיד כשהיו מתחילים את “ענייניהם” – היה לבו יוצא. והלב הוא נביא… ובכלל – דברים בעלמא! וכי מידה גדולה היא באמת לקנא בעשרם של אחרים? ומה אפשר לעשות? ולמה דווקא הוא? לא ממנו הותחל העולם ולא בו יסיים… צדק השמש-הבטלן, שאמר: אשרי אדם מפחד תמיד… וסופו של שמואל הלא מוכיח בעליל!
– מה שייך… הוא לא היה פיקח… שמואל’קה לא היה פיקח… – מחליט הזקן כשהוא זוכר את בנו הצעיר – בכל דרכיו – מעשי-שטות… האם לא השחוק הוא? הוא מסר את נפשו ודרש שכר יותר, כאילו רק כדי לקיים מצות דרישה… וכי היה כסף נחשב בעיניו? רק בפיו היה מפטפט: “פרוטתי היא פרוטת עובד, פרוטה של עמל וזיעה”, אבל באמת – כלום היתה בו דעה לשמור את הפרוטה הזאת? וכי צבר מעולם? וכי נתן אל לבו מעולם, שלא להיות מלוּבש כמחזיר על הפתחים? תמיד נמצאו לו חברים טובים ודברים טובים… ואפילו עם אלו הערלים, שעבדו עמו בבית המטווה, השתדל להיטיב ככל אפשרותו והתהלך עמהם כאח ורע… לא, טוב הרבה מאשר עם יהודי… והם… גויים פשוטים לעולם גויים הם… מה יש לדרוש מהם? הם צחקו לא פעם על פתיותו של “בן-חיים”… “בריה משונה הוא היהודי המצורע הלז”…
– ואף על פי כן – מוסיף הזקן להגות – מה שייך… בן זקונים… נצמד ללבו… ודווקא… יותר מכל שאר הילדים…
– שמואלקה… שמואלקה… אַיֶכּה? – נעות השפתים היבשות מאליהן…
אמנם, נכחוד לא נכחד ממנו, כי בנו, אוי, היה מעשן בשבת, כי לא היה, לא היה “ירא-שמים” כלל, כי בתשעה באב וביום הכיפורים היה הולך היערה, מתאסף עם הדומים לו ואוכלים ושותים; אף לא ישכח חיים-מתי לעולם את תשובתו של שמואל, שהשיב זה פעם אחת על תוכחת-אב בדמע; לעולם יזכור את מענה-העזות: כי “את הגיהינום יודע העובד כבר פה בארץ תחתית ועליו להאמין רק בגן-עדן התחתון”… עד רגעיו האחרונים לא תצאנה המלות המשונות האלה ממוחו של הזקן החלכה… ואף על פי כן, לפעמים, לבו עולה על כל גדותיו מרגש אהבה עזה לבן הסורר והמורה הזה, אהבה בוערת ותקיפה, אהבה מבלי-דעת, אהבה אשר לא ידע כמוה לבניו האחרים..
וגם יפה הלא לא היה… פנים ירוקים… יבש כלולב… עינים קטנות…
ה
חיים-מתי קיבל מכתב מיעקב, מן-הצבא, ובערב, כשנכנס לדירת כלתו, אחרי שהעמיד בפינה את מקלו וישב בגניחות של איש שבע-ימים, שמח להזכיר לשיינה רחל את קוּרבתו אליה…
– מכתב יש! – השמיע בקול-מבשרים והיה מוכן לשלשל את ידו לתוך כיסו ולהוציא את פיסת-הנייר הנחמדה; ואולם שיינה-רחל הסתפקה רק בקריאת “מכתב?”, ולא חדלה להמשיך את עבודתה, הכנת תה-הערב, במין תנועה של גאווה משונה, תולדת הכרתה בחשיבות שירוּתה. מתניה היו חגורות באפודת בד לבן; חזה השמן והנישא התנודד תחת חושן נאה ופניה העגולים והבריאים היו רעננים ופורחים.
– יפה-פיה… “פריצה” גמורה… – הגה הזקן בנפשו, ואחרי איזו רגעים של דממה קרא בקול עצור, כמעט בלחישה:
– ובכן, אינך רוצה כלל לדעת מה שיעקב כותב?
– מה פירוש “איני רוצה”? ומפני מה אין לי לרצות? וכי לא בעלי הוא? אמת, מי יודע מתי ישוב… אך הרי בעלי הוא. אך הלא פנאי אין לי. עיניך הרואות. וגם לקרוא איני יכולה…
צלצול קולה שרט שרטת בלב החותן.
– אמנם… – גימגם – ראי… אֶה-אֶה… מה חפצתי לשאול… מה שייך… הוא… הוא… כוונתי…. הוא… הוא אינו יודע לקרוא יהודית? לא, בוודאי!.. אוי-אוי, ימים טובים… אין למי לקרוא מכתב יהודי!.. לי קרא הפָרוש, שיחיה, תודה לו… מה שייך… בעלך כותב… ניסן… חג-הפסח בקרוב… הכל מקבלים מעות לימים טובים… מה שייך… אה?
קולו נפסק מאליו והוא נשתתק. תוחלתו נכזבה. הוא אינו מקבל שום תשובה. היא ממלאה קומקום אחד חמין, מעמידתו על טס כסף, נכונה לשאתו “אליו”, אל אגף הקונטורה שבחצר.
– הרבה תשהי שם?
– מה?
– אני שואל… אֶ-אֶה… שם… שמה… תשבי… הר– –בה?
– ומה בכך?
– רציתי לדבר עמך… מה שייך… בעל-דירתי… אשת ראובן… אפשר היתה סבָרָה… פה…
שיינה-רחל יוצאת, כשהיא מחזיקה בידיה את הקומקום הנוצץ והיפה.
איש-שיחתה נשאר על מקומו כלקוי. צער של ילד מוכה עולה ומפעפע בכל אבריו. רגע הוא אומר לחכות עד שובה “ולהראות לה כדבעי מי היא”, “להגיד לה את הכל”… ומשנהו – הוא קם ועוזב את הבית.
בחצר, כמו תמיד בשעה זו, בסוף החודש, ימש שחור-הלילה. הכוכבים הגדולים עם הקטנים נוצצים, נוצצים – ואור נוֹגה אָין. כיפת-השמיים נטויה, חשכה, יֹשֵנה, דוממת. הלחלוחית של הקרקע נגלדה. עקבות הקור לא נמחו עדיין.
נשמעה נהמת פּוֹלקאן, זה מר-הנפש, האסור בשלשלת זה יותר משבע שנים, – והיוצא לא שם לב לזה. הוא ניצב באפלה בלי תנועה. מוחו נתמלא נמלים. מטהו נח…
הוא עמד ככה זמן מרובה. פתאום דובבו שפתיו:
– גם אני… כלב זקן… מיתתי קרובה… ואני מחשה…
עינוייו זיעזעוהו והעירו בו מין חשבון-הנפש. הרעיון, כי מיתתו קרובה, היאר את כל עבָרו באיזה מין אור חדש. כמו איזה צעיף נפל. בפעם הראשונה כאילו חזה, מה היו חייו…
ודבר משונה, לא רגיל, תפסוֹ. חֵמה אוכלת לב ונפש, חֵמה מקרקרת עד היסוד, חמתו של קוף זקן, מעורבת בצער של איש-הרוח, חמה, שלא ידע כמותה מעולם, הוצתה בו ושללה ממנו כל הרהור-תנחומין, כל נדנוד של “מה שייך”, כל אפשרות לחשוב מחשבות. נדמה לו, שהוא, כן, הוא נהיה מוכשר לעשות בשעה זו מעשים אשר לא ייעשו; בלבו קינן רק רגש אחד, רגש איום, כאילו הוא עומד – וקַצב חותך את גידיו אחד ואחד.
– סוס זקן… כל ימי… בצָלים… בצלים ולא יותר… בצלים – וזה הכל…
איום ומשונה היה החזיון; מאכּל את כל הנפש היה החשבון; חמישים שנה עברו עליו. כל כוחותיו נשתקעו פה בחצר… נשאר לו רק למות, לעבור לשם, והחצר הזו גוזלת ממנו גם את ה“שם”… גם עולמו הבא חשך בעדו… היא לא יצאה עוד מאגף הקונטורה…
ארכובותיו היו נוקשות. אוחז בצדי בטנו ומשתעל, טילטל את עצמו, כמי שבינתו נסתתרה, ממקום למקום. לאחרונה נשא את עיניו אל החלון הרחב, המואר והמכוסה בווילון… העינים היבשות הביטו, התבוננו, נתמלאו דמעות – ולא יכלו לחדור מבעד למסך… אז התעורר בו צורך עז לצעוק, לקלל, להחריד שמים וארץ… אך הדממה לא הופרעה… “חיבוט-הקבר”!..
… דלת הכניסה סגורה – – היצלצל בפעמון? – –
… הוא ידליק את החצר… והקיץ הקץ… הוא יבעיר תבערה… ובערו כולם יחדיו ואין מכבה… באשר יישרפו…
לבו מת בקרבו. הוא רעד כשהגיע כל גודל המעשה הזה לידי הכרתו. תמונת בנו האבוד ריחפה לנגד עיניו. פנים לא-יפים, בולטים, ישרים; עינים לא-גדולות, תמימות… אַי טוב, טוב… יחושו, יחושו… ואולם הוא ידע שלא יעשה כדבר הזה לעולם: הוא ידע את כל אי-אפשרותו של מעשה כזה מצדו… הלב והרצון, אמנם, נהיו לא של חיים-מָתּי, אבל הידים היו אותן הידים החלשות, השבורות, הידים שאינן לא מגן ולא מחסה!
הס… הנה צעדים… היא שבה… – לקראתה?
– שומר! – הקול קול ה“פרינצל” – שומר! אתה פה? אופל… מה, מתנמנם אתה, או, השד יודע אותך, מה אתה עושה! היזהר, אל תישָׁנָה!
והתמונה הרמה נעלמה מאחורי הפתח.
– תַּך-תַּך-תַּך… – הורמה היד הרועדת באופן אבטומטי. קול האדון הוציא את בעלה מן העולם האחר, שהיה בו לרגע. אי-אפשר לעשות דבר! הם אינם יראים. שערה אחת לא תפול מעל ראשם לעולם. הוא, כפוֹלקאן, מרותק אל החצר בכבלים. אבדן-עולמים. בנו – מה סופו?… כזה היה, כזה הווה וכזה – עד נצח… שוֹרַש בארץ הגזע…
הכרת אַפסוּתו המוחלטת, הכרת-האמת, כי “להם לא ייעשה דבר לעולם”, הכניסה דממת-קבר לקרבו…
ועל זכרונו עלו שברי-פסוקים מהמכתב, שקרא באזניו לפני שעתיים הפרוש, שיחיה:
“…ועוד כותב אני לך, שיינה-רחל היקרה… את בוודאי ברוגז עלי… ובוודאי אינך יכולה למחול לי בשום אופן… אבל השי”ת יודע ועד… לא אשמתי היא… ולא כתבתי לך כל העת, מפני שקשה לי להדאיב את לבך הטוב, שיינה-רחלה… קשה לשקר, והאמת – וַי-וַי… וַי לבַעלך, שיינה רחלה, שנפל לכאן… אוי לי ואבוי לחיי… אלמלי ידעת, שחיי בכאן אינם חיים כלל… ממש… אתם אינכם יודעים כלום מן הנעשה פה… מי שלא היה בעצמו ולא ראה בעיניו – אי אפשר לו לדעת אף אחת מאלף… ואין לאל עטי לתאר הכל… כל הימים אמרתי, כי סוף-סוף יוקל לי… ואמנם, לעומת החורף הראשון… בחורף הראשון קשה עד ליציאת נשמה. אין בכוחי לספר הכל… וגם את במכתביך אמרי להכותב, שלא יכתוב הכל… כמעט שאין רוצים כלל למסור מכתב יהודי… ובאמת, גם אחרי שעברה השנה הראשונה – הכל אחת… צרות ויסורים… כמה פעמים כתבתי לך, שפה לא קשה, כמו שאומרים, וזה, אמנם, אמת… איני רוצה לגרום לך שברוּת הלב… ובוודאי לא היה בכוחי לסבול כל זה… אבל האדם קשה מאבן ומתרגל… ואני מתנחם בעניי, שאין הדבר הזה לעולם… ובקרוב אזכה להיות עמך ביחד, יונתי… אוי, שיינה-רחל, שיינה-רחלה, בשום אופן איני מבין, איך זה ישר בעיני הבורא, שאהיה אני כאן ואת שם… לבדך, גלמודה… ואיך את חיה שם… אני מבקש אותך בדמעות שליש, כִּתבי באריכות ובפרטיות, איך את חיה שם… מכל דבר שורש…" – – –
צחוק עלוב, בבלי דעת, מעווה את השפתים הלבנות והקרות. העינים הקמות מביטות נכחן בלי כל רפרוף. לרגע הוא מתבטל בכל אשר מסביב לו. רק… אַה… לוּ היו עתה עמו יעקב ושמואל… מה נופל היה על צווארם… נופל ומנשק, מנשק ובוכה…
הזקן מפסיק לשעה את הלמות-מטהו – ונרגע קצת… ופתאום מתעוררות מאיזו קרן-זווית שבלבו המלות: “ללַעג… זקן פתי… ללעג ולקלס…”
– תַּךְ תך… תך תך… – שבה הקינה המרה לשפוך את תמרוריה…
נמשכת שעה אפלולית. ולבו של חיים מָתי הזקן ימס, ימס. הכל מתנדף… הוא שוכח את כל אשר מסביב לו… יעקב, הוא, היא, שמואל – הכל כלא היה… הכל לא כלום… ישמעו את דפיקותיו, לא ישמעו – הכל אחת; הכל אבד… הנה לילה… ונשאר רק לעורר… "לסליחות "…
אז ירעיש את אזניו מן העליה קול-צחוק רם ודָשן…
והוא מפסיק. רוחו קצר. המטה מוּרם. דומית-רגע – ואחריה – נפץ של זכוכיות… טרר… – – –
והכל שב לקדמותו. השמים – קפואים.
הֶנְדִיל / יוסף חיים ברנר
הנדיל, העובד בבית ר' ירוחם-נוח סופר-סת“ם, הריהו אברך “גרוש” כבן שלושים, קטן וחלוש. זקנו הקצר והרך, קולו הרפה והרצוץ, לחייו הצנומות והמקומטות, קפוטתו הקלה, המגיעה עד עקביו,– כל זה מעורר מעין רגש חנינה חריף ונוקב, כל זה נותן לו צביון של ילד מגודל, חולה ועדין. – ואליקום-יצחק בּימבּאם, החסיד הקוידונובי, המתאכסן שנה-שנה, בבואו בימי אלול לקנות סחורה, בביתו של ר' ירוחם-נוח, קורא לו להנדיל – “הנדילי”, על שום חלישותה וקלישותה של בריה זו; אבל “הֶניך” במלואו לא נשמע מפי איש מעולם: הגי בעצמך, בריה נמוכה ורפויה, מדברת בחשאי ובהברה מרוסקת, צועדת לאט וכמתגנבת – והֶניך! אתמהה?! “הֶנדיל” – הרי כינוי נפוץ זה מתפרץ מתוך הפה מאליו; אלא יש שמוסיפים עוד “גְבַר”, לאמור: " הֶנדיל גְבַר!..”
מלאכתו של הנדיל – מלאכת שמים, כאמור, ואולם סופר אוּמן איננו. כתב ידו אינו נאה ומיושר וגם לא מהיר הוא הנדיל בעבודתו. בשעה שחבריו כותבים זוג פרשיות ומקבלים בשכרם עשרים ושלוש פרוטות – הוא אינו מספיק לכתוב אלא שתי מזוזות בשמונה פרוטות, ארבע – האחת. דויד’קה “זולל וסובא”, זה “בעל-החברה” העליז ושמַן הלחיים, הלהוט אחרי אכילת צפיחיות-גרש ודברי ליצנות ומוריד ריר עבה על זקנו המפותל והמסובך, – הוא פעמים שמשתכר ביום גם קרוב לשמונים אגורות, והנדיל מימיו לא השתכר יותר על עשרים. אמנם, גם לדוידק’ה אין תרפ"ט אלפים, אבל הוא עצמו חייב בדבר: את כל משכורתו הוא מבזבז על אכילה; כלום קלה היא אכילתו של האי זולל וסובא?! בעד אכילת שבת אחת בפונדקה של חיה העגונה פעמים שהוא משלם כחצי רובל שלם, וגם בימות החול לא ימנע מנפשו צפיחיות, גבינות ולפעמים גם חתיכות-ריאה מבושלות… לא כן הנדיל; אכילתו, לא עליכם, הרי אינה כלום, אכילת תינוק: מעט מרק ופרוסת לחם דקה וכדומה. ולא בכדי הוא עוין בלבו את האכלן, הבריא כגוי, ומתלונן על ירוחם-נוח, נותן עבודתו, החייב היחידי במיעוט שכרו. זה היהודי, כלומר, ר' ירוחם-נוח, עשוי, לדעת הנדיל, לרכב על גבי כתפם של אחרים. מאת “קוניו” הוא לוקח פרוטה יתירה בעד מזוזותיו של הנדיל, ולהנדיל, כותב המזוזות, אינו רוצה להוסיף כלום… וגם “יריעות” לכתוב אינו נותן לו… מפרנס הוא אותו בקטנות, רק בקטנות… במזוזות, במזוזות… והתערבותו בענין הגט? עצתו, שיתן הוא, הנדיל, ספר כריתות לצירל זוגתו – וכי היתה בלי פניה? –
וירוחם-נוח, זה “בעל ביתו” של הנדיל – הריהו יהודי מטופל ורך המזג; צווארו דק וכרוך במטפחת-תשבץ, זקנו צהוב, מחודד, חוטמו ארוך ונפוח, פניו פני רחמנות צבועה ורגילותו – לגנוח גניחת “ירא-שמים” מודגשה. ר' ירוחם-נוח זה גם הוא אינו אומן-יד גדול, ובעצמו כמעט שאינו כותב כלל; הוא יותר סוחר משהוא בעל-מלאכה. הוא יודע כמעט את כל בתי הכרך הגדול, איש איש ומעונו, יודע את כל ה“סוחרים” פנים אל פנים, יודע בשם את כל חשוכי-הבנים בעלי הכסף, את חברות בעלי-העגלות הקטנות וכל כיוצא באלו, שדרכם להזמין אצל סופרים ספרי-תורה בשביל עצמם – והוא, ר' ירוחם-נוח, סיטון לאותו דבר. מחזיק הוא “פועלים” בביתו, ביחוד חניכים ורווקים, – וגלגלי המכונה מתגלגלים. אפילו שמואל-גרונם “המפליא”, שלא ייבצר ממנו לכתוב פרשה שלמה בכתיבה נפלאה על גבי שטח קטן של ראש “עץ-החיים” – נזקק לו, לר' ירוחם-נוח ה“סופר סת”ם".
דירת ר' ירוחם-נוח עומדת בטבורה של עיר ואם בישראל, בסימטה דחוקה ומזוהמה, סמוכה לפרוור “חצרות בתי המדרש” והיא בית אוסף לכל מאן דעסקי במילי דשמיא. בחדר-הכניסה הצר, לפני הכירה העשויה כעין כוך, על הספסל אצל משכב הילדים, יושבת בעלת הבית, – אשה בעלת קומה ממוצעת, שפניה כעין הדונג ותנועותיה מרושלות, והיא נודעת לשתקנית ולדבוקה מאוד במנהגי-אבות – יושבת ומטפלת בהכנת חמין או תבשיל של גריסין. לכאורה שלווה ושקט מסביבה, אבל באמת לא תחדל אף רגע מ“רתוח”. היא רואה בחורבן ביתה, מרגישה ברעבון ילדיה, ולפיכך, השכם והערב היא מדברת משפטים עמו – הגזלן, – עם ירוחם-נוח בעלה, על “עסקיו” ועל דרכי פרנסתו, שאין דעתה נוחה מהם. תמיד היא מנבאה רעות, זועפת ונרגנת כל הלילות, ובלחישות זעומות היא מתרה את בעלה תדיר, שסופו להיקבר בתכריכים של צדקה. "ראה, גזלן, ראה – לוחשת היא לו בזעם כבוש – כל הסופרים שבעולם עוסקים במלאכתם ודיים – ואתה רק סוחר, סוחר, סוחר… והכל בכסף זרים. קבצן! אפילו העפצים, שמהם אתה עושה את הדיו הכשרה, הרי אינם שלך…
ואולם שומע אין לה. ר' ירוחם-נוח יודע, אמנם, שה“חשבון” שלו אינו “בכי טוב” – השם ירחם, שהריבית אוכלת הכל, אבל כך הוא מנהגו של עולם בימינו ובכל הימים: הרוצה לעשות סחורה – על כרחו זקוק למַלווי-בריבית ומשתקע בחובות, וגם הוא, ירוחם-נוח, כבר נסחף בזרם ואינו רואה לו מוצא עוד. וחוץ מזה מאוד מאוד אוהב ר' ירוחם נוח לסחור ולסובב ה“גלגל”. צר לו המקום אצל שולחן הכתיבה בלבד ותענוג גדול יש לו לראות בביתו המעופש והטחוב כמין יריד: בכל פינות שאתה פונה, על השוּלחנות המגואלים, על הספה המזוהמה, על הספסלים הצולעים, מוטלים יריעות, מגילות, גווילים, “בתים”, גידין, תיקים, רצועות, פרשיות, תפילין, מזוזות; ויהודים שונים, ערב רב של כלי קודש, סופרי סת“ם, שמשים, חזנים, מגידים, בעלי-חברות, נושאי-חבילות, שולחניות, לבושים בגדים מכל המינים והנוסחאות, הומים בז’רגון, שחציו “לשון-קודש”, בהברה ליטאית, פולנית, זאמוטית או במבטא של רוסיה הלבנה, באים במגע ומשא, נושאים ונותנים, מוכרים וקונים, מתווכחים וניצים, עומדים על המקחים ועושים חליפין. הנאה משונה יש לו, לירוחם-נוח, לראות את ביתו מלא אנשים סוחרים. אמת, פרנסה ו”פדיון" – בידו של הקב“ה הם, אבל, סוף-סוף, הרי ענין יש כאן, מסחר… העיקר, הגלגל חוזר… ביחוד תרב המהומה הנעימה לפני הימים הנוראים, בירח אלול, בתקופה של מודעות רבות ואזהרות גדולות באותיות אשוריות על-דבר מניינים, מקומות-בקלויזים, מעמדים, חברות, ש”צים, מטיפים, אתרוגים ועסקי קהל. אז יתעוררו לבוא אל בית ר' ירוחם-נוח כל הסופרים מהעיירות הקטנות שבסביבה, וכולם, בכפיפות קומה, בפי כוּתוֹנת פתוח ובהילוך משונה של חשיבות מיוחדה, רועשים, משמיעים דברי תורה, שותים תה-מצונן מן הבקבוק ומשתיקים את הקולות ב“ש-ש-א” ממושך; ואף הוא, ירוחם-נוח בעצמו, נהנה ומתלהב, חוטף ולופת את ראשו בכפות ידיו משני צדעיו, כשהוא סותם באגודלים את אזניו – וצועק… ונגינת עירבוביה ומהומה בלולה זו הולכת ומתחזקת בהשתדלות זֶליג “שגעון”, בנו הבכור של בעל-הבית ו“יד ימינו”, בחור גס ומשונה במנהגיו, אדוק ב“דינים”, עיוור קצת ובעל צחוק מוזר ופראי, שלמד על-פי נס לכתוב “אדרס” והיודע לקבל מעל המסע את הסחורה השלוחה לאביו מק"ק סלונים או מווארשה.
וכי אין זו רציחה?! – עומד וצווח אברך-“נושא”, בעל פיאות יפות ומסולסלות, האוחז תמיד תחת בית-השחי ארגז קטן, שעליו, על הארגז, חקוק באותיות אשוּריות שחורות וגדולות "תפילין ומזוזות: – וכי אפשר? וכי נשמע כזאת מיום שנברא העולם? וכי אפשר, כמו שאנוכי יהודי? בעד “בתים” פשוטים, נו, פשוטים ממש – חמש ושמונים פרוטות? הלא רציחה היא זו, רציחה גמורה, בעד “בתים” ולא מעור אחד…
האיך? לא מעור אחד?! – מוחה זליג בקולי קולות, נתלה בפני איש-שיחו ומנפנף כנגדו בידיו הארוכות.
– הגם לזה נקרא מעור אחד? – טוען האברך, – אבל לו יהי מעור אחד, לו יהי – אבל חמש ושמונים פרוטות! כלום לית דין ולית דיין? נו, והמזוזות מה תהא עליהן? בעד מזוזותיו של הנדיל – שבעים פרוטות העשר! חוכא ואטלולא, כמו שאני יהודי!.. ועתה צא והשתכר! אדרבא, אמרו בעצמכם: האם הנדיל שלכם הריהו בעיניכם כשמואל-גרונם “מפליא”? הא?..
– הנדיל! – מתנשא ר' ירוחם-נוח וצועק בהנאה רבה ובדיחות הדעת, – והנדיל דאליבא דידך, ראובן וואֶלויל, מהו? קטלא-קניא? לא בר אוריין, חלילה? התשמע, הנדיל, מה דעת הבריות עליך?
– אבל חדל לך גם אתה בחכמותיך! – מפסיק זליג את אביו; הוא אינו זהיר בכבודו ביותר – פה עסק, והוא: הנדיל, הנדיל… אין אני מוכר! – אומר הוא פתאום, נפנה אל בעל-דבריו “הנושא” ומתנפל עליו – תדבק לשוני לחכי אם אני מוכר! די! תהא הסחורה מונחת כאן!..
– המבין אתה? – בוקע ועולה קול אליקום-יצחק בּימבּאם, המשוחח את יהודי אחר בענייני רפואות ופניו מפיקות הגאוּת המיוחדה להם בתור “קרוב אליו יחיה” – זה בדוק ומנוסה, אני אומר לך; באזני שמעתי…
– נשאל את פי ר' אליקום-יצחק – צועק בתוך כך “הנושא” – וכי לא כך, ר' אליקום-יצחק?..
– אבל מי זה יבקש מידכם רמוס ביתנו? – צועק זליג ורותח כולו – מי? בשם אלוהי ישראל… לכל הרוחות?…
– גש הלאה, תגר שלי! – מוצא לו ר' ירוחם-נוח חובה לגעור בבנו למראית העין, כולו קא חייך ועל כל פניו שפוכה הנאת-עדן – וַי, וַי, וכי כך עושים לקונים? וכי כך מתנהגים?.. אֵי, ר' פייוויל, – הוא פונה פתאום ליהודי בעל זקן מגודל ופני תרנגול, העוסק דרך אגב גם בשדכנות, כשפלוני מטייל לו בתוך כך ארוכות וקצרות אצל שולחן הלבלרים, וביחוד מסביב לרווקים שבהם – חַה-חַה, מה כבודו אומר לבּן שלי? איך מנהיג הוא את העסק? הוא אינו מהדר פני שום איש! מה דעת כבודו בזה? וראובן-וואֶלויל, הרי, לכאורה, יהוּדי חשוב, למדן ובר-אבהן, ואף על-פי כן – מה “עזות פנים” עושה! וכי אין זה חיסרון לגבי שידוך? אַה, ר' פייוויל עסוק! בלי-ספק כבודו משדך זיווּג להנדיל שלי…
– עדיין לא למד הנדיל לכתוב כהוגן… – מתאנח זה, השדכן. ור' ירוחם-נוח מתעורר דרך אגב, עומד וקורא אחת ושתים בשם הנדיל, מתכוון ללגלג בו. לגלוג זה הוא מחולשותיו של ר' ירוחם-נוח. הוא מוצא בזה מין תנחומין ונחת-רוח לעצמו. ויש שאחרי ריצת רגלים ויגיעת נפש במשך חצי-יום, להשיג “גמילות-חסד” שבלעדיה חייו אינם חיים, או לרדוף אחרי איזה “סוחר”, הדרוש לו “כבבת עינו” ממש, הוא שב הביתה עיף ונדכא, בהול ודחוף, נושם נשימות תכופות וכבדות, ומתחיל לתַנות את כל תוקף מעשיו ויגיעותיו וטרחותיו, שלא עלו בידו, ואת כל טרדותיו וחובותיו המרובות משערות ראשו, מגזם ומפליג בדברים אלו, כדי לעורר את האוזן – וזוגתו עומדת אותה שעה מן הצד, נמסה מצער ואוכלתו בכל פיה כל דרכיו ועסקיו – ופתאום הוא ניגש אל שולחן הפועלים במהירות וכלאחר יד, מעיף עין וקורא בקול שמכריזין בו על אסון נורא, אבל גם בסיפוק נפשי גלוי:
– הוי, הנדיל! הנדיל! וַי, וַי, עוד לא כילית את המזוזה!
– אחת קילקלתי, ר' ירוחם-נוח…
– ואחת כבר כתב היום, – משמיע דויד’קה בצחוק.
– ולתקן המזוזה המקולקלת אי אפשר? – יש שר' ירוחם-נוח נמלך ומשתתף בצער פועלו – ומדוע אינך מתקן את עטך? למה אתה דוחקו כך? הוי, הנדיל, הנדיל, מאַבד אתה לי גוויל יום-יום, אינך יודע אלא להיות טועה ומשבש. ומה לך, הנדיל? מה מבלבל רעיונותיך עכשיו? בשלמא אשתקד היתה ה“ארורה” אבל עכשיו הרי ברוך השם, עכשיו…
הנדיל מסיע את חתיכת-הארג הפרוש מתחת לגוויל, נותן עין נוּגה בנוצתו וחש רגש עצלות לטרוח ולתקנה. וכי לא אחת היא לו? אחר כך הוא מרכין יותר את ראשו אל השולחן עד שעיניו קצרות-הראות מתקרבות אל חתיכת הגוויל, טובל נוצתו בדיו ומוסיף לשרטט: “יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירשך ויצהרך”… שלא מדעת הוא מרים ראשו ומסתכל בחבריו ובעומדים עליו – ותרעומת מדאיבה ומזעזעה משתפכת לתוך קרביו, אך הוא אינו מביעה בדברים. הוא שותק. כי מה ידבר ומה ישיב? וכי אלה האנשים מרגישים בצערו? וכי יש רחמנות בלבם? היבינו מה זה יסורים וצרות? אלמלי היו הם במקומו – וידעו! מלגלגים הם לו ומתקלסים בצערו. וכל זה עושים הם, הם החייבים הכל רעתו! כי מי יעץ לו לגרש את צירל אם לא הם? וכי איכפת להם? והוא, הפתי, חשבם לאוהבים והלך בעצתם, ולא צפה מראש, כמה רעה הוא גורם לעצמו… ועכשיו… עכשיו אין לו כל; עכשיו גם להתלונן לא יתנו לו; סותמים את פיו; קושיות הם שואלים: עכשיו מה יחסר לו? עכשיו…
– אה… – מתעורר הנדיל כשהגיע אל “שם ההויה” שבפסוק “וחרה” והתחיל לקדשו לשם קדושת המזוזה – כמעט שלא קילקלי גם מזוזה זו… רע המעשה… “והשתחויתם” כתבתי ביו"ד… נס הוא, שהרגשתי בזה לפני כתיבת השם… ואני עוד לא השתכרתי היום לארוחת הבוקר…
הנדיל לוקח סכין ומגרד את המלות “ואף חרה להם” עד היו“ד שב “השתחויתם”; ה”עולם" מתבונן אל מלאכתו התמידית – גרידה ומחיקה – ולועג על משבתיו. לבו תוסס, מתמזמז וצועק: לו הגיעו הם למקומו… חיי פנוי, חיי-גרוש… רע לו עתה מאז… הם אשמים ועודם צוחקים… אך מפיו לא יתמלט דבר. הקולמוסים מסביב משמיעים “קן-קן”. הוא מוחק כתיבתו המשובשה – ומתאנח.
אכן, מי מילל לו כאלה לפני שנה?
עתה, כשדויד’קה, ירוחם-נוח או אחר מ“אלה הבריות, שזבובים להם בחוטמם”, מזכירים לו את דבריו וטענותיו של אשתקד – הנדיל חציו משתומם וחציו אינו מאמין. האומנם דיבר אז, כי אין רע ממצבו? הלוא עכשיו רע לו שבעתים. האומנם טען בעת ההיא, כי “אי אפשר לו לדור את הנחש בכפיפה אחת”? (צירל – נחש?!…) האומנם התאונן בימים ההם, כי רק בגלל המחלוקת והקטטות שבחייו אינו ראוי לשום עבודה? וכי אפשר הדבר? “הארורה שלו מורידתו לבור-שחת”; “יד הארורה בכל”; “ארורה וארורה” – היו חוזרים בלעג אויביו הנחרים בו – אבל במה היתה צירל שלו "ארורה:? ובמה גרועה היא, למשל, מזוגתו של ר' ירוחם-נוח בעצמו? תאמר, אינה מרימה ידה על בעלה? אבל, ראשית, הלא גם לו אירע אותו הדבר רק פעמים מספר, וביחוד, בימים שלפני “הגט”… ושנית – כמה מעלות טובות כנגד זה היו לה, לשלו; אשת ר' ירוחם-נוח, – הגם זו אשת חיל?
הנדיל מתעצב אל לבו – ופינוק של תינוק משתפך על שפתיו הקטנות. בבות עיניו נרטבות. והוא מהרהר, מבלי כל חשבונות יתירים, עד כמה הוא סובל, עד כמה גדלו יסוריו, עד כמה הוא יוצא מכלל שאר אנשים, בני אדם סתם, עד כמה הוא מובדל מהם – ומעוּלה מהם בצרותיו…
בדד יתהלך לו הנדיל בצעדיו הספורים הקטנים, כפוף-ראש ואכול “מרה שחורה”. אין איש דורש בשלומו ואף הוא אין ידו נוגעת בכפתור איש לשוחח אתו. “חצרות בית המדרש” הומות. הכל מוצאים להם שם ענין, דיבור, עסק כל שהוא; מוכרי ספרי-רומיל, ציציות ומי-זֶלטר מכריזים על סחורתם, והנדיל, כשיש פרוטה בכיסו, הרי גם הוא משתמש בה פעמים להנאתו, אך ב“תוך”, בעצם, אין דבר נוגע לו. כאורח נטה ללון הוא על ארץ רבה. בוא יבוא לו אל הפרוזדור של בית-הכנסת הגדול, מתפלל בקלויז “משניות”, קולט באזנו את משלי המגיד בבית תפילת הקצבים, שומע “קדושה” ו“ברכו” בבית-המדרש הישן, והכל שלא מדעת, הכל כלאחר יד, כדרך-אגב; ובדד… בדד, גלמוד, ערירי…
חיי האדם – הוא מהרהר – מה המה חיי האדם? וחלום ותוּ לא. נוח לא לאדם שלא נברא. אין דואג לו ואין מרחם עליו. אין רחמנות בעולם.
והאדם – כמה נצרך הוא לרחמנות!.. הנה חייו של הנדיל, למשל… לכאורה, מה הוא ומה חייו?.. ואף על-פי כן – עולם קטן… ובאמת, אלמלי היה הוא, הנדיל, יודע לכתוב במשל ומליצה והיה מעלה את דברי חייו על הגליון – כמה גליונות היה צריך למלא…
ואת זה כבר הגיד לחיימ’קה, הבחור הכורך, הנכנס לפעמים לבית ר' ירוחם-נוח קרובו ומרבה שיחה שם – וזה שׂחק עליו. יש עניינים יותר חשובים, אָמר –
“עניינים יותר חשובים”… יותר חשובים מזה “שאין כוח לחיות בעולם”?..
כן, אין כוח… אין כוח, פשוטו כמשמעו; חולשתו – אין לשער…
ומה תימה! חיים שכאלה – חיי-כלב…
כן, אפשר ואפשר… אפשר, שבימים ההם, בימיו הטובים, כשהיה נשוי עדיין ובית היה לו – לא חלה ולא הרגיש, כמה טובה עושה עמו הקב"ה, ששלח לו, אחרי גלגולים והרפתקאות רבות, את בת זוגו; אפשר, שהתעופפו ממנו אז כל געגועי בחרותו ותשוקותיו הלוהטות לחיי משפחה – וחייו עם האשה היו לו למשא ולמקור עינויים… נדמה לו, שבלי צירל יהיה חפשי לנפשו, תהי הברירה בידו לכתוב כמידת יכולתו, לעבוד בשיעור שהוא רוצה – וַישמע לעצת שונאיו…
– עד מתי תיליל – דיבר לו אז דויד’קה – מסור לה י"ב שורות, ותם ונשלם, שבח לבורא עולם!
– אי, הנדיל! הנדיל! – היה עושה לו גם ר' ירוחם-נוח חוכא ואיטלולא.
והיא לא רצתה בגט – היא לא ידעה בעצמה מה רצונה… אז משָכה את בית-הרב – וכדַי בזיון ולעג-הבריות. אי אפשר להחיש: אם לא שגעון – אכזריות יש בה. היא שנאתו מן הרגע הראשון. שלום-בית באופן כזה הריהו מן הנמנעות. ואחרי אשר העיזה – זו האשה הגבוהה והדקה עם עיניה הקטנות והצרות – לירוק בפניו מפיה השחור והרחב – אמנם רבתה תאוותו להיות גרוש עוד יותר משנתאווה לפנים לישא אישה. ובאמת, תיכף אחר המעשה כמו רווח לו, אבל כעבור ימים מספר החל להרגיש, כי לבו חלל בקרבו ונשאר מקום שומם, כי לא תיקן כלום, כי תירוצו המיוחד גם הוא ניטל ממנו…
הגיע הדבר לידי כך, שפרק ידוע אחרי זה כמעט שקשתה עליו בעצמו התאוננותו התמידית, כאילו ניטלה ממנו זכותו על זה, כאילו התגברה עצלותו הטבעית על תשוקתו להתמרמר ולהתאונן…
איך שיהיה, עכשיו – עכשיו אוי ואבוי לו. למה לו החיים, למה לו? מה הם חייו ומה היא אכילתו? הנה יום שבת. מוכרח הוא להיות מהסועדים בפונדקה של חיה העגונה, ששם פושטים את עורו מעל עצמותיו: חתיכת חלה, פתותי כבד צלוי – וחמש עשרה אגורות!
והכוח מאין יימצא?
ועמידת עץ נמוך ויבש בערבה ניצב לו הנדיל באכסדרת בית-המדרש. הרחוב סואן; נשים ובתולות מטיילות, לבושות צבעונין. פזמון התהילים יינתק מפיו. והוא מפנה ראשו לצדדין: האין מרגיש בהסתכלותו התאוותנית? דעתו ינה מתקררת והוא נעקר ממקומו וצועד לו לאטו. עלמות נפגשות לו על דרכו והן לוחשות סוד אשה באזני רעותה – ונותנות בצחוק קולן. הנדיל ממשמש בכובע שעל ראשו – והצחוק פוגע בלבו. הוא אינו מביט בפניהן, ועל שפתיו היבשות תרחפנה מילים מטושטשות:
– הרהורי עבירה… הרהורי עבירה…
וככה אינו מוצא לו מקום עד זמן תפילת ערבית. אחר הבדלה הוא שב לבית ר' ירוחם-נוח – אין מנוס מבית ר' ירוחם-נוח!
ושם – מעין מנוחה כהה בשעה זו. אין קול סחר-מכר. צללי שבת מלכּתא עוד ירחפו פה ושם. יהודי אחד, ששבת פה, יושב בפינה ומנמנם. בעל הבית לא שב עוד מן הקלויז “חיי אדם”, שבו יתפלל. זליג, בקפוטתו המהודרת ובצווארונו הלבן לכבוד שבת, כורך חבילות של רצועות לאור הנר ואומר “ויתן לך” בעל פה. מן ה“שטיבל”, אשר לחסידי-גור בחצר, יישמעו ניגונים שונים, זמירות למוצאי שבת. דויד’קה לועס אגסים ומעיין בתוך זה ב “תיקוני סופרים”. ילדי-הבית החולנים מתייפחים.
הנדיל ניגש אל שולחן כתיבתו – ויושב. ידיו מושפלות, כפותיהן בין ברכיו וכולו כתפוש במחשבות עמוקות.
אך הנה לאט לאט יתפרצו הביתה ימי המעשה בדמות גבר או אישה באים לרגל מסחרם – והדממה תופרע. והנה נכנס “לשבת קצת” גם הווֹליני, בחור-ישיבה אָדום ושמן, כבן עשרים ומעלה, בן להורים עשירים בווֹלין, המקבל את כסף חודשו על כתובתו של ר' ירוחם-נוח ומַלוה לו מזה לפעמים בריבית לא-גדולה. בן-אדם זה הוא ממיני הבריות האוכלות ואינן עושות, יושב באחד הקלויזים ומבלה עתותיו בשינה, משחק בקוביה והדומה לזה. הליכתו הכבדה היא תמיד בהכרת ערך עצמו ונגינת קולו – מעין פיקחות מצויינה יש בה. הוא אוהב להוכיח, שגם על פי מנהגי הדור הישן אפשר לאדם לחיות חיים טובים; ארבע-כנפות מצוייץ וכשר אינו מעכב ללבוש עליו שיראים הגונים מאוד, וההשכלה, הידענות, חברה-ציון, “השונים” – כל זה הבל הבלים… ובדברו קולו העבה והמרושל בטוח כל כך, עד שאין איש עומד בפניו. את “המגיע לו” יש שהוא נוטל לפעמים רק מידו של אחד, הלא הוא חיימ’קה, הבחור הכורך.
– הֶה, גם אתה פה! – יקדם תמיד זליג בצחוק פראי את פני חיימ’קה זה בכניסתו, – למה אתה בא? הרי לא לבדוק אצלנו את תפיליך הפסולים, הא? אני אוהב לומר את האמת: אפשר, שהנך למרי קרקפתא דלא מנח תפילין, אה? אני אוהב להגיד את כל האמת! אני יודע, שיוצא ובא אתה בבית שכננו ה“ציניסט”… הא…
חיימ’קה שוחק על גסותו של זליג, המערב את התחומין ושמות המפלגות. הוא – “ציוניסט”?! וכדי להראות לו מה הוא באמת ולעקצו בתוך זה עקיצת-עקרב הוא מעיר, כי מעת שרבו הציוניסטין-הצבועים, הלא רבתה בלי ספק גם “הדרישה” על תפילין ומזוזות… האין זאת? ואולם עוד סופו של המוסר-השכל על לשונו – והווֹליני כבר אינו נותן לו לדבר. סמוך על דופן הכסא, הוא יושב לו ודורש בנחת, אבל בחריפות, שלימוד-זכות זה אינו כלום. אַל ידמה ר' חיימ’קה-שקץ להוכיח, שהציוניסטין יראי-ה' המה. חס וחלילה! הוא הווֹליני, אינו נער קטן ואותו לא יונו. הוא יודע הכל…
– והגע בעצמך: אתה הלא ציוניסט – ו“יראת שמים” שלך הלא מפורסמה היא, חַא-חַא-חַא… אבל אין זה בכוונתי להגיד. אתה יכול לתרץ: אין מביאין ראיה מן השוטים… זוהי רק בדיחותא אגב-גררא. לא, אחת אשאלך: אתה הלא למדת לפנים, בחור שנתפקר הנך, אבל בתורה עצמה הרי תאמין. כן? הרי אין מינים כאלה, שיכפרו בתורה גופא או בדברי חז“ל. עליך לדעת, שאני לא אהיה ציוני בכל אופן לעולם, לא מפני שאני צדיק גדול, לא, רק כך… זה רחוק ממני… לא נוגע לי… וגם איני מאמין בזה… הדבר לא יצֵא לפעולות – עורבא פרח… אני רק לשם שיחה בעלמא מתכוון… ואני שואלך: נאמר “אסור לדחוק” או לא?.. איני רוצה לשמוע כלום… רק מלה אחת: נאמר או לא? אה – נאמר!.. ועוד אני שואל, עוד שאלה אחת אני שואל, חיימק’ה-שקץ: למי עלי לשמוע? למה שיאמר לי “הצפיר” או למה שיצוו האדמו”רים והרבנים הגדולים, אה, ר' חיימ’קה? וכי לא יפה אמרתי, דויד’קה?
– מי חושש לך! – אומר דויד’קה בלעסו את אגסיו במלוא פיו – אני יודע מכבר, שהנך איש-חיל וחכם בלַיל.
– ישוב ארץ ישראל… מצוה חדשה! – מוסיף הווֹליני לדרוש – לנו רק תרי"ג מצוות! “לא תוסיפו ולא תגרעו”…
– לְכָה ודבּר עם בהמות! – כועס חיימ’קה בתוך זה – חמורים, מה אתם מאכילים אותי בפסוקים? יש לי פסוקים משלי ואיני צריך לכם, וכאן לא בציוניות עסקינן, שוטים, אינכם מבינים כלל לשון בני אדם. אתם יודעים רק מה “שנאמר” ו“הכל תלוי במזל”. –
– אולי גם בזה הנך כופר, הא? – מתנפל עליו זליג, והוא מביא ראיה ברורה לאמיתוּת הפתגם הזה מהם, בית ירוחם=נוח, ושמואל-גרונם “מפליא”; בוא וראה: “המפליא”, האומן-יד, שאין כמותו בישראל, מוסר להם את נפלאותיו למכירה!
– הוא, הדבר, כי עיוורים אתם ואינכם יודעים כלום מתנאי-החיים, וזה כל האסון! – משמיע חיימ’קה אמרותיו – בערות ופחדנות… וזה כל אסוננו. הדעת מלמדת את האדם לבאר הכל על פי חוקי הטבע, התבינו? – לדאוג לשכלול העולם הזה, לשנות את תנאיו, את תנאי החברה, שבהם הכל תלוי… ואחינו בני ישראל… לא כולנו, כמובן… יש אנשים. יש… אך אלה הדומים לכם… חרדים מעל עלה נידף, מאמינים בכל הבל… והדבר מובן: פועלים אינכם… ותקיפות ועוז ומנַין לכם? בורז’ואים קטנים אינם יכולים להתמלא באידיאולוגיה של הפרוליטריון… והחיים, יודעים אתם מה דורשים החיים בזמן הזה? היודעים אתם את המצב באמת ואיפה אנו בעולם? החיים –
– אינם שווים כלום!… – מתעורר הנדיל וקורא פתאום בקולו הניחר – כשמעיינים בדבר… לפי עניות דעתי… מוחי לא גדול אבל… מה לי “חיים ותנאים” אני שואל, שואל אני… קחה אותי, אותי לדוגמא, קחה, אני אומר… אחרי כל הדברים… נוּ, הכל… אבל מה לי לעשות, לעשות מה לי, אמור לי… אדרבה למדני… אין מה לעשות… יושב אני עתה וחושב, צמיד אני “משבר את ראשי”: ריבונו של עולם!… בנאמנות, יְרוק, במחילה, על כל דבריך, חיימ’קה, אין לי כל אמונה בהם… נקלטים הם בי כקטניות בכותל… “תקיפות”, “עובד”, “פועל” – כל זה שמעתי מפיך פעמים אין מספר… אין כוח – ותו לו… ומה לי עובד? מה לי פועל? גם אני בעל-מלאכה, ובעל מלאכה נקיה, ומה יש לי?.. החיים… צל עובר… חלום רע… אשה אין לי… התראה, הנה דויד’קה כבר פוער את פיו… תמיד היתה לו פניָה בזה… יודע הוא מה שהוא צוחק…
– אה, מאין באת, הנדיל? – צוהל דויד’קה – מאין באת, אֵם אבלה? מטיפה סרוחה! אי, בעל-בכי… מעולם לא ראיתי כזה. גם אני בלי אשה ובנים – המתאונן אני? האומר אני קינות? מידתי היא אחרת. “הרבי ציווה לשמוח”, כמו שאומר בעל-ביתנו ר' ירוחם-נוח!… יום-כיפור: “הארורה” חסרה לו! עוד פני ימים קונן, כי לולא ארורתו היה חי בנעימים, ועתה – שירה חדשה… הא לכם אבק-טבק בעד אנשים כאלה, דברי ר' דויד! אין דבר, הנדיל! אל תיעצב: עוד תספיק להעמיד י"ב שבטים. בן שלושים לכוח…
הנדיל משתתק ונפנה לו לקרן זווית. השיחה נמשכת. לאחרונה יבוא גם ר' ירוחם-נוח וישמע גם הוא את אנחתו המוטעמת. מסיחים על דבר צוק-העיתים, קלקול הדור, ימות-המשיח, עולם הבא, השגחה פרטית… עד שדויד’קה נמלך לשוב לקרבָּנו:
– תענית-חולם, כנראה, היתה להנדיל היום… יושב לו… צער-בעלי-חיים…
– בעל-הבית בוודאי ממעיט בשכירותו… דבר ידוע… – מכיר הכורך.
– אבל מי זה יבקש ממך, מין, לבוא אלינו ולחרחר ריב? – קורא זליג – הלא הנך כופר-בעיקר! אני אוהב להגיד את כל האמת…
– דום, שגעון! – גוער בו אבא בכעס מעושה – מה אתם אומרים לתכשיטי? מתנפל על אנשים כחיה רעה… “מין” – הה… זהו שגעון… המותר לכנות בן-ישראל בשם זה?
– מה אתה מחניף לו?! – אומר זליג מתוך שיניים מהודקות, ומראהו נהיה למגוחך מאוד – אני אוהב את האמת!
– איזו אמת, “שגעון”? – נהנה ר' ירוחם-נוח ממהלך הענין – איש ישר הוא הבן שלי… אבל איזו אמת? אי-אפשר להכחיש: חיימ’קה, הוֹ-הוֹ-הוֹ, הוא, אמנם, חפשי מעט יותר מן המידה… אבל, בכל זאת, צדיק הוא ממך… זהיר אתה במצוות כיבוד-אב, אה, זהיר?! וחיימ’קה חי מיגיע כפיו… אינו עושה כל עוול בדברים שבין אדם לחברו… האין זאת, חיימ’קה? אל תתן לב לדברי ה“שגעון”, שמע בקולי וספר לנו קצת חדשות…
– מה חדשות יוכל הלז לספר! – מבטלו הווֹליני – “אין כל חדש תחת השמש”.
– כן… – נכנע ר' ירוחם-נוח מפני כתוב מפורש – ואף על-פי כן… מה נשמע בעולם?.. מה כותבים בגזטין?..
חיימ’קה מספר: עלילות-דם, שערוריות, פרעות, הריגות, קריזיסים, יציאות-לאלפים במקל ותרמיל. הוא קורה הכל בנשימה אחת, ומשתדל להגדיל הרושם ופעולות-המעשים. בחושו הטבעי הוא מרגיש, שזה העולם, המתמלא בפרוטות פדיון, במכירת גידין ומזוזות, בתשלןמי ריבית, בפתותי פת-קיבר, במחלות ובגזירות ה“קיצור שולחן ערוך”, אינו עלול ביותר להתרגש; די לשמוע רק את אנחתו המצויה של ר' ירוחם-נוח ולראות, כיצד הוא מנענע בראשו: “עלילת-דם, אי-אי”, בכדי להיווכח עד כמה לא במקומם הם כל הדברים והסיפורים, עד כמה למותר המה, עד כמה שתיקה יפה… והילכך, אם פתחת את פיך – ברור, לפחות, סממנים צועקים, הגדֵש את סאת-הצבעים כפי יכולתך!
– ימי החורף ממשמשים ובאים… – עולה קולו העגום של הנדיל – עמעום נופל בלב…
– עמעום – שעמום… – גוער בו בעל-הבית – מוטב שתאמר לי: למה, עצל, תשב מבלי כל עבודה? ערב שלם… מדוע לא תכתוב?
– אין כוח, ר' ירוחם-נוח… מה כוחי, כי אכתוב גם במוצאי-שבת?.. ישאל-נא כבודו, מה אכלתי כל השבת הזאת?
– וגם תיאבון לאכילה אין לך? – מתלוצץ ר' ירוחם-נוח.
– אָין… – עונה הנדיל בעצבות רצינית.
הכל צוחקים.
– מהראוי היה לך, הנדיל – מעיר חיימ’קה בהשתתפות – לטייל מעט כל יום… לשאוף רוח צח…
– לטייל? – מתעורר הנדיל – אֶט… לשם מה?.. בריאות על-ידי טיול?.. ואגב… לטיול עצמו דרוש כוח… למי יש כוח לטייל…
*****
מיום שיצא לפועל רעיונו של הנדיל לגרש את “ארורתו”, שב וניעור בו רצונו הקדום לעזוב גם את בית ירוחם-נוח ו“לחפש את נקודתו”. ובסוף הקיץ, משהגיעו ימי אלול, כמעט שהוחלט הדבר בלבו… בנדון זה היה נוהג לשפוך שיחו לפני חיימ’קה. כשהיה זה האחרון מזדמן לו, היה הוא, הנדיל, נטפל אליו ומתחיל להתאונן על “בעל-ביתו”, המקצר את ימיו בפועל. ממש אין כוח לסבול עוד הא? למה הוא מניחהו לרכב על גבו? מדוע הוא נכנע? אבל מה לו לעשות? לכתוב כמה שאחרים כותבים אין בכוחו. ננעלו כל השערים: אין עצה ואין תחבולה. התמרמר והתמרמר – ואין תשועה… עליו לברוח מפה, לברוח. הוא טעה, טעות גדולה טעה. לא צירל היתה בעוכריו, כי אם הבית הזה…
– הבית הזה, בוודאי, אבל גם לא בצירל כל הגדוּלה…
קיתון של מים קרים שופכת על הנדיל הערה זו. חומו יפוג, והוא עוזב את איש שיחו והולך לו בעצב.
“חצרות בית המדרש” הומות. מין ריח של מחנק-נפש, יחד על מבול-גשמים, עצבות, רגזנות ופירות רקובים יביא הסתיו על הבריות של הרחוב.
והנדיל מתנהל לו לאטו, טעון שברי-מחשבותי הישנות. טעות מרה!.. לא הנישואין, אלא ביתו של ר' ירוחם-נוח – הוא הוא השטן האמיתי לחייו… ואילו ברח משם עוד בעת ההיא, כי עתה לא עונה לו כל רע. –
כן, ימים טובים היו לו ולא ידע לחבבם ולהחזיק בם, לא ידע לסבול ולעבור בדומיה על חסרונותיה הקטנים של צירל. היא, אמנם, אשה בעלת “חרון-אף”, פרנסותיו לא מצאו חן בעיניה ובסכמתה גופה להינשא לו היתה גם כן על פי עצת קרוביה ואביה (אֵם אין לה), שנטפלו אליה. כל זה אמת במקצת… ואולם… בכל זאת… בהמשך הזמן היתה בוודאי מיטיבה את דרגכה… ואיך שיהיה, איך שיהיה – “טב למיתב טן-דו”… תלמוד ערוך…
ועתה… עתה – אבד הכל. ר' ירוחם-נוח סיפר, כי אביה, השַמש בקלויז “חיי-אדם”, חולה מסוכן, נוטה למות, והוא משאיר חזקתו בשמשוּת למי שישא את בתו הגרושה, ויש לחוש מאוד, שהענין יפול בידי דויד’קה…
זה הזולל-וסובא! לא לחינם התחפש אז כאילו הוא ידידו של הנדיל ונתן לו עצה על גירושין. נוגע בדבר היה, הנבל! בערמומיות של נחש היה מפתהו ואומר, שאנשים כמותו, כהנדיל, אינם צריכים להיות בעלי אישה ובנים. כן, רק להם לבדם ניתנה הארץ…
והנדיל נזכר שנית בגעגועי בחרותו טרם נהיה לבעל-מלאכה. לא רע היה לו בכלל בבית-המדרש, גם תקוה היתה לו להשיג שם לאחר זמן איזו משרה, ובמשפחתו, אמנם, ברוך-השם, אין בעלי מלאכה עד היום; ואולם הוא בחר בסוֹפרוּת, מלאכה נקיה וקלה, בדַמוֹתו, כי זו הדרך הקרובה ביותר להשיג מטרתו ולמלא תשוקתו הלוהטת לישא אישה.
– ועתה – עתה אין טוב לו משוב אל בית-המדרש ולהיות לפרוש. הוא יסע מזה לעיר קטנה, ושם יוכל בדרך אגב גם להשתמש במלאכתו ולהשתכר קצת, וגם דאגת-הפרנסה תוסר ממנו. היש לו טוב מזה?
כן, מה' יצא הדבר. ריבונו של עולם בעצמו האיר את עיניו בעצה טובה זו. שוא בטוֹח באדם ושאוֹל עצה מבן-איש. עתה, בתור פרוש, ימצא מנוס מבית רוכבו ומנהיגו,וגם… מי יודע… אפשר שצירל לא היתה המוכרזת לו מששת ימי בראשית, והמיועדת האמיתית שלו יושבת אי שם… סוף סוף, הרי הוא צריך לישא אישה; הן לי ישב פנוי לעולם…
אכן, כמה עלול בר-נש לשגות! ביאושו כמעט שקיבל הצעת ר' ירוחם-נוח, שיהא הוא, הנדיל, סובב בעיר עם תפילין ומזוזות כראובן-ואלויל “הנושא”. הוא ראה בזה, לכאורה, מעין גאולה ממצבו של עכשיו, מעין מנוס ומפלט… אבל לקוות לישועה מעצותיו של ר' ירוחם-נוח – היש לך שטות גדולה מזו?… אז נולד במוחו רעיון חדש: להשיג תמונות יפות, כגון “הכותל המערבי”, מראה העיר פטרבורג, דרייפוס אל עמוד הקלון וכדומה, לשימן באספקלריה, והיה כל המביט – ונתן לו מחצית אגורה – מה זה לפני איש?.. והנדיל נתן בלבו שבח והודיה להקב"ה, שחלק לבריה כמותו בינה… אבל במה דברים אמורים? – אילולא מצא עצה אחרת נאה מזו: הפרישות! ועוד, התמונות ומכשיריהן מנין לו?.. והעיקר: למשא-ומתן כזה, לחזרה בעיירות ושיאת התיבה, דרושות רגליים… האפשר לו, להנדיל, לסמוך על רגליו?… הרי לא רגליים – חספי בעלמא לו, במחילה.
ר' פייויל, השדכן-למחצה, לן בבית ר' ירוחם-נוח. עסקים שונים היו לו בעיר, ובותכם גם ענינו של הנדיל. זכות זו עמדה לו ליטול לעצמו משכבו של זה, של הנדיל, על ספסל-השינה, זו הספה העשויה כמין ארגז קרשים, שבתוכה, מתחת לטבלה – המכסה – תבן מעלה צחנה ופישפשים. הנדיל נאנס לקחת את הטבלה, לתתה על פני דופני כסאות ולשכב. הוא כבר התקפל, כעובר במעי אמו, וכינס את רגליו סמוך לטבורו, מוכן ומזומן לתת שנת לעיניו, וכבר אמר ברכת “המפיל”, אלא שפישפשי המקום החדש, שלא הורגל עוד אליהם, לא נתנו לו מנוח.
– “גלות”… – התרגז הנדיל ונתמלא חמלה לנפשו – זה פרי התגלגלו בבית זרים… בית אין לו… בשכנות הוא גר אצל ר' ירוחם-נוח, כאילו מחמת רחמנות… בא איש ששמו פייוויל ומשיג את גבולו…
אבל מיד נמלך הנדיל וזכר, מה פייוויל זה לו עתה – ודעתו נתקררה קצת.
ר' פייוויל משתדל עתה לטובתו של הנדיל. הוא אומר, שעתה, רק עתה, בשעה שאביה קרוב למיתה, נקל להוציא הדבר לפעולות. והוא נוטל על עצמו טורח זה…
הנדיל מתהפך מצד אל צד וגונח מפני עקיצות מוצצי-דמו. לכאורה, הוא מהרהר, משונה קצת… אך באמת… מה בכך? וכי יחיד הוא בזה? וכי אין זה בנוהג שבעולם? וכי מעטים הם מחזירי-גרושותיהם? וכי כוהן הוא?…
וכירד לעומקא דעניינא, כשידקדק היטב, הלא יכול הוא לראות בעליל, עין בעין, שהשגחה פרטית יש כאן… והראיה: זה עידן ועידנים, שהחליט החלטה גמורה לנסוע מכאן – ועדיין לא נתקיימה מחשבתו זו. סיבה גלויה אין, לכאורה, אבל האין בזה יד מסבב כל הסיבות?
והמאורע שאירע ביום שלפני זה – הלא לא יכחיש גם חיימ’קה בעצמו.
אחר תפילת שחרית – והוא כבר היה מוכן לנסוע לקלבישוק, כבר היתה חבילתו בידו, כבר עמד בחצר העגלונים וכבר “הושווה” עם פייטיל בעל העגלה הקלבישוקי. לא נשאר לו אלא לעלות לשבת על העגלה, ובערב – והנה הוא כבר בקלבישוק, ואין פייוויל, ואין כלום… אבל מעשה ניסים שאני: בעוד פייטיל בעל העגלה עושה כה וכה, מאסף את “נוסעיו”, מזדרז בעצמו ומזרז אחרים (נחפז היה לעירו קלבישוק, לשמוע דרשת המגיד מסקידל, שבא לשם) והנה – טרך: מוט נשבר… בינתיים נזדמן לשם פייוויל – והנדיל נשאר…
לב הנדיל מתרכך, והוא שוכח גם את הפישפשים, גם את ספיקותיו; עוצם הוא את עיניו, רואה לפניו את צירל, המתחבבת עליו ככלה חדשה, - והוזה…
עתה תהי אחרת! עתה ישכנו שלום ושלוה במעונם; עתה שניהם יודעים, מה רע לאדם היות לבדו. פייוויל מספר, איך היא מלאה חרטה וכמה גדול רצונה לשוב אל בעל-נעוריה… והוא – גם הא אין לו צורך בשום דבר אחר. מה יחסר כשיהיה איש ככל האנשים, בעל לאשה? דויד’קה יבוא אליו ב“ימים-טובים” לשם “כיבוד”. ר' ירוחם-נוח ידרוש לשכנו, לא יראה עוד את עצמו כעושה חסד עמו, אלא יבקשהו למסור לו את עבדתו. מצבו יהיה איתן. שמש בקלויז “חיי-אדם”! הוא יינקם בשונאיו… דויד’קה, חה-חה… אבל מה לו להנדיל ולדויד’קה? יקחהו הרוח… העיקר: צירל… אשתו – – –
רגלי הנדיל הקודחות מתמתחות על הטבלה הקרה. המיה רותחת תאחזהו כולו. בת צחוק על שפתיו הפעוטות. הוא ישן ולבו ער.
****
פעם אחת – הדבר היא מקץ י"א חדשים למיום שהגיע הנדיל למטרתו – אחר “קריאת-התורה”, בשחרית, בשעה שעמד ר' ירוחם-נוח בקלויז “חיי-אדם” מעוטף בתלית ותפילין והתפלל ותיקין, ניגש אליו הנדיל, בסבבו לפני המתפללים בקופסת-השמד שבידו, וענה ואמר:
– בבקשה, ר' ירוחם-נוח… כבודו יעשה לי החסד הזה… הלא גם עובד אני אצל כבודו ועליו לכבדני בביאתו… כבוד גדול יעשה לי… היום – “הברית”!…
– היום? – התאנח ר' ירוחם-נוח אנחתו המודגשה, מבלי דעת בעצמו על מה הוא נאנח – שמע מינה, שהבריא הנולד? ברוך השם!…
– אי, ר' ירוחם-נוח – ניענע הנדיל בראשו הקטן – עבירה היא לקרוא תגר: הבריא חא חגמרי… בל אחטא בשפתי, כמעט שאין ילד כלל… אין בו כדי “בריה”… פחות מכעדשה ובלי טיפת דם… אבל מה לעשות: הלא צריכים, סוף-סוף, להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ואיתימא איפכא: אני אמרתי לשהות עוד, וגם דיברתי על זה עם המוהל, לידע הדין מהו – ופתחה צירל שלי את פיה עלי! לכאורה, מה אני חייב? אבל לך ודבר עמה! יודעים אתם: קפדנית, רגזנית, בעלת-פה, אי, אי… ישמרנו הבורא… והילד חולה, לדעתי, ר' ירוחם-נוח, חולה מסוכן, גוסס, בל אחטא בשפתי, רציחה היא, גזלנות ממש! אוי, לי, ר' ירוחם-נוח, חלש הילד, מאוד חלש…
ר' ירוחם-נוח חלץ את תפיליו הגדולים והתחיל כורכם. שפתיו דובבו תפילת “עלינו”: “שלא עשנו כגויי הארצות”, וכשהגיע ל“ואנחנו”, כפף ורקק. אחר כך נזדקף קצת, פנה לאיש-שיחו וגנח:
– אי, הנדיל! הנדיל!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.