הביאו לבית־הדפוס מנחם דורמן ויצחק כפכפי
מעמק עכור
מאתיוסף חיים ברנר
פת לחם
מאתיוסף חיים ברנר
לאחר ששׂם את הדבר בחיקו, הרגיש, בכל תוקף התבלבלותו, כי עליו למהר ולעזוב את המקום, אשר הוא עומד עליו –
ויצא.
נר ה“יארצייט”, שדלק על החלון מבפנים, אָצל אור כהה גם אל החוץ, ולאור זה נראו פניו הכמושים המקומטים, המכוּסים בחיוורה, עיניו הטרוטות ורטובות ממוגלה אדמדמה, שמילאה את זוויותיהן, קומתו הכפופה, הדלה, הסחופה, המטפחת הדקה, הקרועה והמלוכלכה בכתמי רבב, שהיתה כרוכה על אזניו ועניבתה מתחת לזקן הקטן הנרקם משערות לבנוניות, נקרחות ונושרות. האור האיר גם את ה“דבר”, אשר מתחת לקפוטת הקיץ המסואבה, מעל לחגורה, המשוללת כל צבע.
הרוח הסוער קידם את פניו. נדמה כאילו המתין לו כל עת היותו פנימה, ומיד ליציאתו נחפז להתנפל עליו בזעף ולשלוח בו את מחטיו הדוקרות. אנחת-נהימה חרישית התמלטה מבין השפתיים היבשות, אך מחאה בקול לא היתה. –
ההלך הרחיב את צעדיו. לבו היסס והמה בחזקה. מוחו נמק, נמק, ובראשו – בלבול, בלבול… שם בקצה הרחוב… בקצה הרחוב…
הרוח הוסיף להתקצף, להשתער; חיילים הגביר להפילו, להכריעו. והוא ממהר ללכת, אך רגליו כושלות ומתמוטטות. הדבר אשר בחיקו מציק לו, מטביל את כל גוו בזיעה קרה; הדומם, הדבר, שאין בו רוח חיים, כמו התרחש מתחת לקפוטה, התרחש והתנודד…
– ר' ח–י–י–ם! –
מי הוא זה הקורא בשמו?
הוא הופך את פניו לצד הקלויז, שולח מבט מוזר אל העבר ההוא: אופל שמה… איש מתנודד…
בלבו מתרקמות מלות אחדות ושורטות שרטת דם…
בקחתו שיער, כי אחד העניים המחזרים על הפתחים שכח את זה על החלון; אך בצאתו נוכח, כי לא כן הדבר. הם שוחחו יחדיו; הפרוש סיפר, כי רֵיזה הגבאית, תאריך ימים, הביאה בשבילו היום חצי כיכר לחם. הרי שהדבר שלו הוא…
– ר ’ ח–י–י–
הרוח הומה; האזנים תיצלנה.
“אה… אין זאת, כי אם נודע… נודע הדבר… השַמש רודף אחריו להשיבו… הטלית נמצאה על הספסל, ונתברר, כי הוא נשא איתו את… הרים כַּסוהו! אנה יבוא עתה?… חיים הפוֹד-וואלנר, חיים הווילנאי, חיים ר' יוסיליס, זכרונו לברכה, יקח לו דבר שאינו שלו?! פת-לחם מן הקלויז?!”
מי מילל כזה לפני שנים אחדות? אל לב מי יכול היה לבוא הרעיון, כי הוא יבוא למדרגה כזו?
רסיסי שלג עברו כגלים על ראשו. הוא אסף שארית כוחותיו ויצעד הלאה.
… לפני שעתיים, בראשית הנשף, ישב הוא על אחד הכיסאות הצולעים מול מיטתה וייאנק דום. באזניו עלה קול נשימותיה התכופות, החלשות, שיעולה החנוק, הצרוד… רעמי קול תותח! מה אתה, כי מה יחילו?…
שברי מחשבות והדי רגשות נפגשו בתוכו וימלאוהא. המוטלה על ערש דוי היא אשתו, אשת “יורד”!…
“יורד”… ומתהום הנשיה עלה מאליו זכרון הימים הטובים…
הוא היה אז, בימים הטובים, משרת במרתף היין של מר קצין, גביר העיר; הוא עבד ושמח בחלקו. לפעמים יש, אמנם, שהיתה מבקרתו השאיפה “להיות בעל-הבית לעצמו, בעזר אלוהים, ולא להשתעבד לאחרים. לא ייחשב לו הדבר לעוון, לא להיות יותר משרת, עבד נכבש, עבד כנעני, לא ייחשב לו הדבר לעוון” – אך מלבד שזה היה בא כלל לא לעתים קרובות, לא היו אלו אלא דברים שבלב, דברים קבורים בלב… ביחוד אחרי עבור ימים רבים לכהונתו ולאחר שנתרגל בה, נחלש עוד יותר כוחה של אותה שאיפה לעמוד ברשות עצמו; להפך, הרעיון להחליף חייו המורגלים, השוטפים לאט-לאט, ולהתחיל באחרים – הרעיון הזה מילאהו מעין רגש יראה מטושטש.
וכמוהו, כן אשתו חיה, חולה זו, היתה משיבה תמיד על שאלות רעותיה בדבר מצבה, תשובה של “מה יתאונן האדם; וכי הרבה הפקדנו אצל המקום? לחם יש, ברוך השם”…
– נו, – היתה מוסיפה לפרקים בשחוק קל, הנראה כעין לעג ערמומי – מהצד המהופך… לתיאטרון ולרוטונדות אין אנו מספיקים… ראוי להסתפק במה שיש… וכמו ששמעתי את חיים שלי לומד ביום השבת…
ואמנם רב היה לה לחיה העונג לשמוע דרך האשנבים בעזרת הנשים את חיים שלה מגיד “עין יעקב” ביום השבת בקלויז, שהוא מתפלל בו, ומסביבו עיניים כהות, שחורות, גדולות ושקועות, פנים רזים, כחושים ודוויים, קפוטות של שבת מתנודדות ואזנים רבות מאזינות ומקשיבות. אמנם, יש אשר בערבי שבתות וימים טובים, בשעה של מנוחה וקורת רוח, התרעמה באזני אישהּ ותדבר עמו משפטים על אשר אין לה אלא שמלה אחת לעורה, “ומה תהא התכלית מזה”? אך מהתשובה השגורה בפי חיים בנדון זה: “אוי, שטיא, מאי אכפת לך? ומי זה לא יכירך, כי אשת רבי חיים את גם בשמלותיך אלה?…” – ניכר היה, שהוא מבין היטב, כי לא מעומק הלב יוצאים דברי התמרמרותה, כי אם רק לצאת ידי חובת נשים ושיחה נאה מלאה געגועים והתאוננות… רקב-הקנאה באמת היה מתעורר בה רק כשהיתה נפגשת ברחוב את “נותנת לחמה “, הגבירה מרת קצין הנכבדה, עוברת במרכבה, נטוית גרון ו”מתגאית כהמן” – או אז מצא לו יצר הרע מקום להסית לקנאה ושנאה; כי "מה נאמר ומה נדבר, מה אנו ומה חיינו ומה הוא האדם בכלל? אוי לנו, לא מלאך שרת, אלא בשר ודם פשוט "… אולם, בכל הימים, הלך הכל למישרים: הננו חיים, שבח לבורא עולם, ככל היהודים… וכמו שאמר חיים שלי ביום השבת…
וכה עברו שנים רבות בחיים “ככל היהודים”, עד אשר… נשארו פתאום – כרבים, רבים מן היהודים, שנגע בהם חוק-הגזירה – בעירום ובחוסר כל!
מר קצין, למרות כל בזבוז ממונו על המצאת איזו תחבולה ולמרות כל שתדלנותו אצל הגוברנטור לקבל רשיון לפתיחת מרתפו מחדש – תאוות נפשו לא באה ולא נהיתה; ויהי מוכרח, החלֵכה, להסתפק בעסקיו האחרים. ואז ניטל גם על משרתו המיסכן למַשכּן מעט מכלי ביתו, להשיג על-ידי זה מעט כסף ל“הוצאות” ולשים לדרך פעמיו.
כשנתים שבע המי-שהיה-משרת נדודים. הרבה מכרים מבין בעלי מכירת יי"ש, נודדים ללחם כמוהו, נפגשו בו על דרכו, הרבה אנחות מלוות בהקאת-דם צילצלו באזניו, הרבה דמעות רותחות ראה בעת מסעיו; אבל – כלום צרת רבים היא באמת איזו נחמה?…
הוא נאלץ לבסוף להצטרך לבריות – והעובדה הזאת דיכאה את חייתו כלה. אז גמר בנפשו אומר להיות מלמד באחד הכפרים אשר באוקריינה הברוכה. החפץ הלז, אמנם, לא על נקלה נמצא לו, כי הן רבו כיום הזה הבחורים הצעירים “הנשמות הערומות”, המשתוקקים ל“מטרה” הזאת, והם הלא “מושלמים גדולים”, קוראים כל מיני ספרים, אף הכתובים בלע"ז, “פחז כמים”, והוא – איש “בימי הירידה”, קרוב לארבעים שנה ויודע רק גמרא ומעט מקראות ותו לא; ברם, בעזרת סרסורים רבים, המוצאים את לחמם מהעסק הזה, ובזכות אבותיו שעמדו לו, מצא “מקום טוב”, מרגוע לנפשו ולגופו. הוא דימה, כי מעתה יוטב לו, גם כחמישה כסף הספיק לשלוח לביתו, אך גם שם – בכפר – הדביקתו הרעה!
ואז שב לעירו שבע ממרורים, מעונה, מדוכא ורפה ידים. את חיה אשתו, אשר בלכתו למסעיו לבקש את מזלו, היתה בריאה, רעננה, אשת-חיל – מצא, בשובו, שומרת את מיטתה, ולא בבית ההוא, שהיה מלא חיוּת, כי אם באיזו מפולת, אשר תסכון לדירת כלבים. המיחם הגדול, מנורות הנחושת, הכרים והכסתות – כל זה כבר אצל האדון טרפן, האברך החדש, הלווה לשבועות. שק מלא תבן נרקב, מכוסה בשכבת-אבק עבה – זהו מצעה. היא גונחת מלבה. צינה עזה אחזתה לבלי הירפא. כי כל העת אשר הוא, האיש, לא היה בביתו, התפרנסה היא עם שני ילדיה מכיבוס כותנות ושמלות, ובחורף האחרון בלתה שמלתה החמה מזוקן, וגם הילדה הבכירה לא עזרה על ידה, מבלי יכולת ללכת ערומה אל הנהר, ותיאלץ האם המפרנסת לשאת את סבל הכותנות והשמלות הזרות לבדה, והיא לבושה בגד קיץ פרום ומטפחת קלה על כתפותיה…
בראשונה ביקרוה אנשי החסד מבין השכנים, אך בימים האחרונים חדלו, חדלו, באמרם: הן הבעל השלומיאל שב… ידאג לה, הלא-יוצלח… ומלבד זאת, רבים הם הצריכים לרחמים מן היכולים לרחם לא בניד-שפתים לבד…
זה כירח ימים לשובו – מה יעשה עתה? אנה יפן?
לימי הקיץ, ב“זמן” הבא, יש, אמנם, עם לבבו לאסוף “חדר” ולעשות את תורתו קרדום לחפור בה, והתקוה הזאת היא האחת שנשארה לו, ולפיכך הַחזק יחזיק בה ולא ירפנה; אך הלא לראשית “הזמן” עוד מספר הגון של חדשים. ולעת עתה?
הילדים… גם רופא… רופא דרוש…
קר היה בבית… והאנחות המרעידות אש התפרצו מהלב הכואב בשעת כל החשבונות הללו נתהפכו לאד לבן באוויר הקפוא…
וכה ישב זמן רב בראשית הנשף, לפני שעתיים, ויתאפק, ויסבול… רגע התרומם מעל מושבו מבלי משים, ורעיון חלף במוחו על הנחיצות האיומה ללכת ולהשיג באיזה מקום שקל כסף, ויהי מה, ומשנהו הודבק כבמסמרות אל הכיסא, כשהוא מעיף את עיניו בפעם המאה אל כל עברי החדר, כאילו עוד לא נוכח עד הפעם האחרונה, כי אין מה לעבוט, והאדון טרפן ציווה עוד אתמול לבל יוסיף ראות את פניו ומשכון אין בידו!
לאחרונה כשל כוח סבלו: הילדה הצעירה, הקטנה, אשר שכבה כל העת מעל לכירה הקרה, שלא הוסקה זה כמה, והשמיעה נחרה מרוסקה, הרחיבה פתאום את פיה הקטן, ומלה אחת קטועה, מגומגמת, – כנראה, כלל לא בתור משאלה, אלא בהתאוננות רכה, יאושית – התמלטה מבין השפתים המצומקות – לֶ – חֶ – ם… – והביטוי הרועד השתפך ויזל מסביב, סביב, ויפעפע, ויתפשט, ויבוא אל תוך תוכו של האב, וייהפך שם לזפת בוערה, ויבער וילחך את מעט הלחות הנשארה, ויעש שַמות…
העש הנוסס החל עובד עבודתו פנימה ביתר אומץ, ביתר שאת!
ואיזה כוח נסתר, כוח אמיץ וחזק, שפך עליו את ממשלתו, הניסו מן הבית וישאהו אל הרחוב…
הוא שׂרה עמו רגע – ולא יכול לו.
ללוות פרוטות אחדות – נשאוהו רגליו. רעיון אחר, מטרה אחרת לא יכלה נפשו לדעת במעוף עין זה. הוא לא ידע, אף לא הרגיש את עצמו. יראה היתה בו להביט לאחוריו.
בדממה יצא מחורבתו. היא נרדמה. איש לא הפריעו.
– אתנפל לרגליו, אשק את עקביו! – שמע קול עז מפעם בקרבו, כשצעדי רגליו נכונו אל בית הנושה…
אבל גם קול אחר נהם בחשאי:
– לשוא… לא נכחד ממך… לשוא… תכתת רגליך… בלי משכון… לשוא…
הרגעים עברו. ההליכה לא פסקה, אך הרגלים התרפו בעבודתן: העינים חשכו.
פתאום נוצץ כברק הגיון מאוּשר במוחו ויאר ויחמם את כל בתי נפשו: הנה עוד נותרו לו לפליטה גדולה טליתו ותפיליו והם בקלויז “בית יעקב”, אשר בו יתפלל, כי לא לקחם הביתה –
בעד תשמישי-קדושה אלה הן אפשר שיוכל ללוות שני שקלים שלמים; יקרא לרופא, יקנה רפואה ויקנה לחם – בבת אחת!
ברגלים ממהרות נכנס הקלויזה.
– ר' מנדיל – פנה תיכף בהיכנסו אל השַמש מבלי ברכו בתחילה ברכת הערב כמשפט – במחילה, אנא הטרח את כבודך והוצא אלי את… טליתי ותפילי…
– טליתך ותפיליך… עתה? – ענה ר' מנדיל ואמר – בפועל ממש? דבר זה אינני מבין, בפועל ממש; איני מבין כלום…
– אנא הניחני… איני נפנה עתה…
– בפועל ממש, ר' חיים? שוב לדרך אתה מכין את עצמך, הא?
ואולם ר' חיים לא שמע כבר את השאלה האחרונה. הוא לא הרגיש גם בהניח השמש את המבוקש אצלו. ענין זר ומוזר בא פתאום אל לבו…
בעברו על יד החלון, לא הרחק מארון הקודש, חלף הדבר לפני עיניו… השחיר והבריק… ומסכת קטנה החלה בזה הרגע להתנועע בלבו, ותארוג שמה שלוש הברות: לַי-לָ-דים…
השעון השמיע תשע. בקלויז חצי דממה. אור וחושך מעורבים. מרירות-עצב. נר החלב העומד על החלון מעציב עוד יותר את חצי האפלה שמסביב. הקירות השחורים נטויים וכפופים כאבלים. הקרנות שוממות, נוגות, בודדות. אווירו של החלל דומה הוא כאילו לא שכח עוד את הימים ההם, אשר לא ישובו עוד לעולם, הימים אשר השמיעו בו יומם ולילה מנגינות עצבון, רינה ותפילה, דברי אלוהים חיים, אשר בנרות האירו בו כל פינה לפני היושבים ושונים, העמודים היו עמוסים משא לעיפה ספרים גדולים וקדושים, הגמרות וספרי השאלות-ותשובות העבים היו מחבואים-קברים לרוחות איתן, למנייני-מניינים של נשמות יגעות וטהורות… ועכשיו? בשעה זו?…
הוא הסב עיניו אל תיקו השחרחר – ופקפוק קשה התפרץ אליו: מי יודע אם יאבה טרפן להלוות על משכון כזה… הוא “ריסטוקראט”, ודבר כזה לא שווה בעיניו כלום… לוּ כסף או זהב… הוא יחל לדרוש ולחקור… יהודי היאך הוא נשאר כך… ואפשר עוד שהוא מצחק עכשיו בקלפים ואיננו בביתו… והם עטופים ברעב… פיקוח-נפש…
אז יעיף את עיניו לעבר המסובים, השמש והפרוש השוכן בקלויז, ושלח מבט חודר מאוכל באש זרה לכל סביבותיו: האין רואה?… הנה השמש לאחר שקיים את אשר שאלו מאתו, חזר וישב על מקומו לפני הכירה והוא משוחח עם הפרוש, חובש-הקלויז היחידי, שיחתו הארוכה, הממושכה, המרוכסה תמיד בשתי המילים: “בפועל ממש”. הנה הוא מדבר על הצרות המתרגשות ובאות לעולם, על הגזירות, שאחת קשה מחברתה, על הימים, שכל אחד וקללתו מרובה משל חברו, על מצב ה“מלחמה” והפוליטיקה, על צוק העתים ובעלי הבתים שנכסיהם מתמוטטים; הוא נאנח על ה“הכנסה” המתמעטת והולכת, עד שבפועל ממש הגיעה השעה להוציא את כל השיניים מתוך הפה, ומענין לענין על-דבר הקלויז בכלל, שבפועל ממש, הקלויז הוא חורבה גמורה, הקלויז… מיום ליום הוא שח ונופל, בפועל ממש, ואין איש שם אל לב… וי, וי, הרי הוא צווח ככרוכיה, בפועל ממש, הקלויז צריך תיקון! תיוהא קא חזי ביה! ומי כמוהו יודע, שעדיין אפשר לתקן… אמת, רובו רקב… אבל האשָיות מוּצקות, ברזל, בפועל ממש, כמה גזרי עץ יקרי המציאות ממש בכל אחד מהכתלים! וכל זה ילך לאבדון? אך את מי ידבר? ערלה אזנם! הרב הלא הוא פרא אדם, בפועל ממש… הגבאי נתון לעסקיו שלו… גביר ככל הגבירים… והעניים הלא הם עניים… בחינת “מקוצר רוח ומעבודה קשה”… אלא מי? הבחורים?… נבובי לב… הידפוק בחזם לב עברי? וכלום יש בהם ניצוץ דקדושה? אט!…
והפרוש מנענע בראשו נענוע מר ויצוא מן הפרטיות אל הכלליות: מן המפולת-הקלויז – אל כלל ישראל…
– גסיסה, ר' מנדיל, גסיסה בכל העניינים – יהלך כאוב מארץ קול השָׂב – שקועים אנו בשער המ“ט… אין בחור טוב בקלויז… הכל יצאוהו… הכל פנו לאלוהים אחרים, וכמאמר הזוה”ק… ימים רעים, ר' מנדיל, רעים, רעים…
הוא ניצב ומקשיב; מוחו קפא רגע; הלב מתכווץ…
אין רואה… אה?… ריבונו של עולם!…
היד הרועדת נמשכת – ולוקחת…
והרחוב הצר עטוף בתכריכים לבנים, לוּט בערפלי דומיה. הרוח הזועם לבדו שורר מקצה עד קצה ואין עומד בפניו. לרגעים תתנשאנה בקול רעש גדול ערמות השלג והתכוונו גם הן להתנפל על כל עובד בחימה שפוכה, כאילו מתכוונות הן להראות ולהודיע, כי גם הנה לא חידלות כוח, כי גם מפניהן יסבּו את הראש לעבר אחר בהכנעה ובאנחת חלש, כי לא רק נרדפות הנה הנן, כי אם גם רודפות …
והוא הנהו הולך הלוך וקרוב אל חורבתו. ברוחו הוא, אל מול פני הסערה, הוא נישא שמה. וככל אשר יקרב שעל אחר שעל, כן יהלום לבבו בקול יותר חזק ועז. פחד גדול תקפהו. מאין בא הפחד הזה? מה זה יהמיון כל מורשי לבו? מה זה תדאב, תכלה נפשו? מה זה רגליו תיכשלנה, תמהרנה?
הנה קרן אור דקה עולה מבעד שמשות החלון המכוסות כפור. על כרכוב התנור שם מנורת פחים זעירה, אשר מעל-זכוכיתה שבור ושפופרת-נייר משמשת במקומו. הנה האור שוקע… הכָלה הנפט?
ידו נתקלה ונגעה בדבר. הוי!…
הוי! כיצד יבוא מחר הקלויזה להתפלל? היאך ישא את ראשו לפניהם? איכה יביט ישר בפניהם מבלי אשר תאכלנו הבושה?!
אך הנה הדלת תיסוב על צירה… אנקת גוועת… הוא נמשך אל המיטה… נחוץ לקרוא למאן-דהו… קולו נפסק ונחבא… חלום בלהות… אור המנורה רועד… הילדים ישנים… חשכת רגע… אימה גדולה…
הוא שוכח כל אשר מסביבו; ראשו סובב, הולך; ידו נשמטת.
הדבר מתגולל ברפש על הרצפה הלחה!
ואור המנורה התעלה כמעט קט במלחמתו עם החושך; שביב תקוה… אבל היחיה אחרי אשר כלה לשד-חייתו? הנה הוא יורד, יורד, שוקע, שוקע, מיץ-מיץ –
ויכבה…
והלילה – ליל סועה מתהוללת. יתפרץ הסער אל הסדקים והחורים אשר בדירות הרחוב האפלות, ונשמע קולו בבואו פנימה, פעם כקול יללת הילדים הקטנים בהשתפך נפשם האומללה אל חיק אמותיהם, קול רך, מתחנן, פולח-חזה, ופעם כקול האם המתהפכת מעוצר רעה ויגון ללביאה טורפת אשר לא תדע רחם, קול של תרעומת פרועה ושבר לב בלי גבול…
אז ירים אבי המשפחה, שוכן הדירות האלו, את עיניו הנמקות אל התקרה – כשכל עצמותיו תחרדנה מקָרה – כאילו שאול ישאל את פי העליון המשגיח: עד אן לא ירחם? ונמקה גם התקרה לשמע השאלה נעדרת-הפתרון הזאת, ונמסו הכתלים והורידו מים, ובכו כולם עם בעלם יחדיו בכי גדול למאוד.
בלילי קיץ
מאתיוסף חיים ברנר
בלילי קיץ / יוסף חיים ברנר
א
הילדה מתייפחת ומשמיעה קול בוכים –
והיא, אשה בעלת פנים זועפים, בלים ומרירים ועינים דואבות ודומעות, שמתחתן גומות-תכלת, עומדת למעצבה על יד העריסה, מנענעת אותה, מנעימה זמירות בלחש ומדברת רכות וקשות על לב בתה, בת השָנה, כי תישן –
הנה כאב לב! הילדה יָשנה זה לא כבר כראוי כי כל הלילה נדדה שנתה מעיניה בצבות לה מעט הבטן, - והנה התפרץ הביתה פתאום הוא, “המזיק” ההולך-בטל, לבקש את זנב דג-המלוח בהדי לחמא – זולל וסובא! – ואף כי, אמנם, אחרי שבעו מהלומות וקללות למדי, יצוא יצא החוצה במחולות ורננים, אך את התינוקת העיר בטענותיו וצעקותיו. לשון-בלעם!
– אבי שבשמים! – מתפרץ קול-תרעומת מקירות הלב הרַגז – מדוע לא תישני, נשמתי? מה לך, חייתי? מה יכאב לך? הבטן? הבטן?… נו, ישני, ישני – אוי, הילדה חולה… – ישני, עלובתי, לא אוסיף להכות… אַ – אַ – אַה! ת – חת ערי-סתה של חַה – יה' – לי"… ריבון העולמים, מה לי לעשות? מה היא דורשת ממני? החלב אשר בשדי הצוֹמקים? השומעת את? אסוני, צרתי, הוותי, ישני!!… ישני! – אני מצווה עליך…
הקול הרפה נחבא רגע –
– אַ – אַ – אַה! – מתעודדת האם – ישני, חמדת נפשי… " עו-מ-דת עז לב-נה". ישני, חיה’לי… עלי לכלות את המלאכה, בתי –
ולכלות את המלאכה של העלמה סיגנצין, באמנה, דרוש כמו לחיות ממש! התופרת החולקת לה עבודה בסוד העידה בה, למען השם, שתשלים את השמלה עד יום המחרת, אם חפצה פרנסה היא לימים הבאים. נחוץ לעבוד כל הלילה…
כי הנה בשלושת הימים, ימי מחלתה, לא נעשתה המלאכה כלל, ובני הבית הן לא התענו בימים האלה, ויאכלו וישתו, ויסיקו את התנור דבר יום ביומו – ומהיכן? התימצא להם משכורת אחרת אם לא ממַחטה? שכר הכרם, כביכול, אשר חכר ירוחם-ברוך אישה בשנה הזאת, עוד לא נראה לעת-עתה, מלבד מעט הפּירות שהוא מביא עמו תמיד בחזירתו, לחדוות לב כל בני-הבית; ולהבא – מי יודע! אשתקד לא היתה פרנסה כלל, ובכל ימות החורף לא הכניס אף אגורה אחת…
היא כופפת את ראשה, מסתכּלת בילדתה ובאה לידי החלטה, כי ישנה היא. אבן כבדה מתגוללת אט-אט מעל לבה הנמק.
בזהירות רבה היא סרה מעל העריסה ויושבת על יד המכונה.
היא כולה תפילה: יהי רצון שתישן הילדה ולא תפריעה מעבודתה!
הילדה – הרי זו צעקנית ורגזנית; כל חשבון לא תדע: יומם לא תניח לעשות מלאכה ובלילה – לנוח. היא ממררת את החיים…
***
דממת-ליל, המלאה תוגת-עולמים ואשר תמיד כאילו תצפה לאיזה דבר-סתר, כיסתה את ראש החייטה וכל אשר מסביב לה… רחל, הבת הצעירה, ושני נערי ה“תלמוד-תורה” עודם ברחוב בתוך כל המתהלכים והמטיילים לרוח ליל-הקיץ הנעים; העלם הבכור, העובד בבית-החרושת, כבר ישן הוא, כי עליו לקום מחר בשעה החמישית, וזה שעה לשובו; השכן הרווק, המורה, התגורר בחדר השני הקטן, הלך לדרכו ולא יפריע את הדומיה בקריאתו. –
אך הנה היא דוחקת ברגלה על מדרכת המכונה, והאופנים מתגלגלים ומשמיעים קול שריקה.
נשימותיה תכופות; העבודה נראית לה היום קשה מבשאר הימים, ובלבה צללי-הרהורים על דבר הנסיבה אשר בזה: אם השעה המאוחרה בלילה, או חולשתה, אשר לא סרה עוד מעליה לגמרי.
זה רק יומיים לקומה מערש דווי להתהלך בבית.
מבלי משים פנתה לאחוריה. נדמה היה, שבתנועה זו כמו תקרא להעיד במחלתה את העזובה הרבה, אשר בכל פינה, בכל זווית, את הרפיון ואי-הסדרים הניכרים, את הריצפה השחורה מבוץ, את האוויר הנרקב, את קורי-העכביש המכסים את התקרה השחוחה, את החלונות הצרים והמגואלים, את הקדֵרות המוחלדות וכל הכלים המלאים זוהמה, לאות, כי לא שוטפו במים זה כמה.
רגילה היא בחליים ומכאובים; מחלות קלות כעין כאב הראש דקירות בחזה ובצלעות יפקדוה לעתים היותר קרובות ורשמיהן לא יעזבוה אף רגע. “כי בן האדם הלא איננו לא מלאך ולא שרף וגם לא בהמת הארץ”. לאכול “קדחת”, להיות תדיר באוויר מחניק ומלא דחקות ורפש ולעבוד שש עשרה שעות במעת-לעת – אי אפשר שלא להיות חולה. ואולם כשהיסורים החביבים באים בימות החורף, אז, אם כי הקור, הדחק והמרירות, שבימים האפלים והקצרים ובלילות השוממים והארוכים, יתוספו עליהם – הנה לעומת זה ירוחם ברוך אז בבית ויש למי להתעסק במחלתה, להבהיל את הרופא, לרוץ אל המלחש, להביא סמים; אגב, כשהוא כאן, בפניו, מורגש איזה מין הנאה מיוחדה גם בגניחות… לא כן בקיץ: הוא איננו, רחל טרודה בצרתה היא לשאת את משא כל הבית, והיא מתמרמרת ומתרגזת, ואל אמה לא תשים לב; הילדים הנבערים מיללים ומתנפלים על האם, השקועה בדאבה, במשיכות ובתביעות; התינוק מתמוגג בבכי קורע לב…
– ובכל אלה – שגורה בפיה מעין הלצה – נעימים הם ימי המחלה… טובים מאוד… אך טובים מהם אלף פעמים – הימים שאחר המחלה…
כל החֵמה אשר בלבבה תחול אז על ראש הילדים, כל זעמה האיום היא שופכת עליהם. בשארית כוחותיה תפליא מכותיהם. ביחוד היא “הורגת” – את ה“מזיק”. את שאר הילדים היא מרחמת מעט: שמואל’יק הוא חלש, לישראל-נוח’קה חטוטרת קטנה, היותר קטנים גם הם חולנים, מבטם מלא בושת וחרדה ועיניהם נטויות לארץ, פניהם מפיקים כסילות וכאוב מארץ קולם… לא כן הוא: שנאה עזה וקנאית היא שונאתו. בשעת כעסה… הוא חי, עליז, שובב!…
והיה יש אשר היא הולמת את ה“גזלנים והרוצחים” – תבואנה עליהם ארבע מיתות! – בדממה עצורה; אבל יש גם אשר פיה מלא באותה שעה טענות-טענות: וכי אינם רואים, כי כל האוכל לא תאכל היא לבדה? הוי, מה תוכל היא להושיע להם? האינם יודעים, שאין מה לתת “לסכור את בית-בליעתם”? למה להם, איפוא, למוץ דמיה לאט לאט? יקחו ויאכלו את בשרה ואת דמה – אבל עד גמירא… בפעם אחת…
ומליצות תדבר לשונה, כשהיא מתעוררת לפעמים לתאר איך נגדע שורש חייה, איך נהיתה לחולה מסוכנה, לגל של עצמות; מעניינת, מאוד מעניינת, היא השתפכותה, בהחילה גם לייעץ את “ילדיה היקרים” להיטיב עמה, לקחתה ולאכלה חיים…
– אבל קחי גם את, אֵם יקרה, אותנו כולנו, כולנו עד אחד, וקִברינו – עונה לעומתה רחל, כשפניה, פני-קאַלמיקים מכוסים בבהרות-קיץ, רועדים ורועמים משנאה, – למה פתחת פיך ותשכחי לסגרו? קחי וקִברינו – והקיץ הקץ!…
– למה את הכל? – מוחה האֵם בכובד-ראש – לוּ רק אותך האחת, ורווח לי גם אז…
– נו, אותי! אותי! – הומה הבת, חורקת שן ומכה באגרוף על לבה – קברי – אבל היאלמי הפעם! למה ילידתינו! מי ביקש זאת ממך? ההנאה שאנו נהנים מן החיים… כדאי והגון מאוד לחיות… קצתי, קמתי בחיי… נו, חדלי להתאנח ולבכות, חדלי… על יסוריה שלה היא גונחת, אם יקרה!
– אוי, לוּ הלכנו כולנו לאבדון, אבינו שבשמים!
רחל היא בעלת אופי זועף. היא צוררת את כל חברותיה בעשיית-פפירוסות: צוררת את אחותה הבכירה, החייטה, המתגוררת ביקאטרינוסלב הכרך הגדול ויודעת בוודאי מה הם חיים, לא כמוה, החיה בחשכת העיר הזאת; צוררת ביחוד את בתיה’לי הפריצה היפה-פיה, ובפיה תמיד סיפורים ארוכים, גיזמאות, עקיצות-שנאה ופרטים מבהילים, כשהיא מדברת על דבר חייה של האחרונה: “נכבדות” נפלאים ידובר בה והיא לא תאבה אלא תשמע, עשירים נודעים-לשם יבקרו בביתה לקנות את מלאכתה, “קאואלֶרים” נהדרים, שפניהם פני נוצרים ודיבורם רוסית, באים לביתה… ומה מבלה היא את ימיה בנעימים!… אמנם, אם לקנא – בה יש לקנא!…
– בת מזל… הכל תלוי במזל! – מתאנחת האם, המאזינה בענין רב לכל העוּבדות והמעשים ולבה לא ינוח – כן, הצלחה, הצלחה לא-יהודית…
והיא מתבוננת בפני בתה המגושמים והמכוערים –
מזל… כן, שנואת-המזל היא… שנוא-המזל הוא גם ירוחם-ברוך…
כי, לכאורה, הן טיפש איננו; עם הארץ איננו; אדרבה, איש שהיה בערים גדולות, באודיסה ובברדיטשוב ובכרכי-הים, וידע במילי בעלמא ובר-אוריין קצת ומעורב בין הבריות ושופט על כל דבר וענין בעיון ובהסברה ובהכרת ערך דעתו ו“עֵט לו בידו”, ואף על-פי כן לענייני פרנסה הוא אחרון שבאחרונים. סובב הוא בשווקים וברחובות כל היום ואשמורה בלילה, עוסק הוא בשדכנות ב“גורלות”, בסרסרות, בכל דבר הנכנס בגדר סחרנות – ואין מזל! –
בימות-הקיץ הוא חוכר גנים, אבל, אוי ואבוי, בל לחטוא בשפתים – גם למשא ומתן זה אין שום הצלחה.
ובשנה הזאת, אויה, פסק גם השכר, שהיא משתכר תמיד בימים שלפני חג-הפסח מהחזקת בית-אפיה של “מצות” בשותפות עם עוד אחד – ממונו של פלוני ושכלו הוא, – כי הגביר רובמן הביא העירה מכונה לאפיה, ורבים מאלה שמכבר הימים השתכרו בזיעת אפם לצרכי הפסח מלישה, מגלגול וכו' לקחו השתא ממעות חטים…
ירוחם ברוך בכלל – צריך להודות – הוא איש, שאינו חושב עצמו לגבר לא-יצלח, אי-הצלחתו לא תכניע את רוחו. ואולם העוּבדה הזאת מחצה את לבו… הוא נדהם:
– מכונה… מכונה… זהו אסון, אסון גדול!… בכלל… חקרתיה, כן היא… מכונה… אין תחבולה…
ובכל אלה… למרות כל אלה… משונה הדבר… בלעדיו… מרגישה היא, כי בלעדיו אינה אדם כלל! גם בשעה שהיא מגלה את זכויותיה בתור אם ובעלת-הבית ומכה את הקטנים או גוערת בגדולים, גם בשבתה לאכול או בלכתה הקלויזה ביום השבת – אם ירוחם ברוך על ידה, הרי אז, רק אז, היא מרגשת אחדות, רק אז היא יודעת, כי חייה שלמים, רק אז היא – היא …
רגש אי-הרצון, שיש בו גם מעין חמלה ובוז קצת אליו, התעורר בה לפרקים בשעת דאבה, מטושטש הנהו ובדברים או במעשים לא יתגלם…
תחת זאת, בליל התקדש השבת, בשעה שהוא יושב אל השולחן אחר אכילת הדגים ומחכה לתבשיל ה“לוֹקשין”, בגדו העליון אין עליו בהאי שעתא, הירמולקה מזהירה על מצחו הרחב והנוצץ, ובהחליקו בגאון מיוחד את זקנו המגודל, האדמדם והעשוי כמין חי"ת, הוא מספר לה אגב גררא איזה דבר מעיתון עברי, שהוא משתדל מבעוד יום להשיג לכבוד שבת, או מנסה את הילדים חומש בעל פה, פרשת השבוע, או מלמד את יוסילי הקטן מלות עבריות כגון “קורקבן, גרגרת, חוטם, ספסל” וכדומה – ונרות-החֵלב של שבת דולקים בהדר ומפיצים אורה והוד – אזי היא נכנעת לגמרי, לחלוטין, לפני יקר תפארת גדולתו ונוכחת, שאשריה, שזכתה לכך…
והוא בעצמו אכן יודע ומכיר כל זאת ברור. בכל הליכותיו הוא – הבעל. הוא, אמנם, מודה בלבו, שהיא עובדת בלי חשׂך ומפרנסת אותו ואת בניו, אך את דעתו, בכל זאת, לא יבטל לעולם.
– אני דיברתי… התבינו כולכם? – שגור דיבור קשה בפיו.
ביחוד, ביחוד, התגלה אופיו זה בכל קשיותו, כשעמדה על הפרק השאלה, אם תסע מביתם בתם הבכירה. כלא היתה אז דעתה, דעת אם מסכנה; לשוא היה גם רוב בכיה, לשוא היו כל הוכחותיה, שבאין בתה זו עמה תכרע בקרוב תחת נטל משׂאה, לשוא כל ראיותיה מפלונית ופלונית, שנשחתו שם, בערים הגדולות, ואיבדו כלה את טהרתן וצניעות מידותיהן… לשוא! הוא אטם אזנו משמוע קטנה או גדולה; הוא היה באחת:
– אני דיברתי… התבינו כולכם? שוטים גמורים, היודעים אתם מה היא עיר גדולה? ההייתם מעולם ביאֶליסאוואֶטגראד? שאלו את פי!…
– – ואיך קמו דבריה עתה!…
… אין קץ לחצאי המחשבות, אשר יעלו תמיד בלולים ומטורפים עת תשב אל המכונה ותהגה. מאה פעמים תהפוך במלה אחת ממכתביה של בתה, שנשארה בזכרונה מן הקריאה, מאה פעמים יבוא אל לבה דיבור בודד מן השמועות ודרישות-השלום, שהביאו לה אלה שבאו מהתם להכא. וההרהורים המרוסקים האלה ציפרני חתול להם והם קורעים בשר הלב ומעלים דם בעינים הטרוטות. –
***
ואולם בנשף הזה אך החל החלה להרהר – וקול הילדה השתפך באזניה כרעל…
– אוי, ממזרת! – ותקם ותגש אל העריסה, – ישני! ישני! אַ-אַ-אַה…
אבל הילדה לא חדלה מבכות…
לראשונה ניסתה האם לתאר באזני בתה את עַניה וצערה, ותתחנן הירגע; אחר כך החלה לדבר קשות, ותעֵד בזעף, לישון בכי טוב, ואם אין, יוּרע לה, לקטנה; לאחרונה, בראותה כי בכל אופן אין שומע לקולה, חרה לה עד מוות, ותתמלא מרירות-מצוקה, וַתַּכֶּהָ אחת ושתים…
אך כל אלה ללא הועיל.
העריסה נדחפה בחמה שפוכה: חריק-חריק-חריק…
– ישני! – אני אומרת לך, מרשעת, וָלא – אעשה בך כלה, תל-עולם… ישני! – הנשמע כדבר הזה? אַ-אַ-אַה!… הנה מצוקות נפש!…
– דומה, שהיא עוצמת עיניה… הקול ייחלש… בידו, יתברך, בוודאי יש לעשות חסד…
היא צועדת לשוב למלאכתה –
לשוא! הקטנה נעורה…
לשברון-לבה אין קצה. לה מחוור וברור, ש“המרשעת” מונעת מרגעה מנפשה בזדון, בכוונה מיוחדה להרעימה…
היא מולקת את בשר הילדה בכל כוח. הצעקה בוקעת וחודרת…
– נו, לא אוסיף, לא אוסיף… אוי, ריבונו של עולם… ישני, נשמתי, ישני, ישני, אמֵללתי, בתי הפצועה והעלובה, ישני… (היא מתחילה להתחנן ולפהק ברפיון) אוי, כוחי אין אתי… נו, מה תחפצי ממני? מה אעשה לך, בתי, ואַת חייבה בכל זה… “על חורבנה של ירושלים – – על הכותל ה-קדוש” – – אבל, הלעולם לי לעמוד פה?… מה תצעקי, מטורפת, הלא תביני, כי אין לי פנאי, כי עלי לכלות המלאכה…
אלא… הצפצוף הפולח-כליות לא ייפסק אף רגע…
בכל איבריה וגידיה משתפכת עיפות עצומה… רגליה תכרענה… בחזה – קרירות-קרירות… לבה נהפך לבשר-מת… לרגע איננה מרגשת בצעקה… קרום פרוש על הכל…
היא יושבת לעבוד. יהיה מה יהיה!…
ידיה ורגליה זריזות ומתנודדות, אך בלי כל רוח חיים מצדה… עיניה, המלאות נדודי-שינה, תחשכנה, תחשכנה… ראשה הכפיף נוטה לצדדים, מבלי שתסתכל בשום דבר…
עוברים רגעים. המכונה שורקת ומעוררתה… השריקה הנתעבת מוסכת בכל יצורי גווה רגשי איבה מהולים בשכרון… אז היא מתחילה להרגיש, שחמתה לא שככה… איזה כוח מגניטי מושכה אל העריסה ומלמדה לעשות איזה דבר… בקרבה נוזל סם-המוות… בראשה – דקירות-מחט…
גרון הילדה החולה כבר ניחר – והאם לא תתנודד ממקומה… נפשה אבדה לה… חושיה קהו… מבט עיניה שוּנה… אש-זרה תתנוסס בו, מאוּכּלת במשטמת-נקם…
רק עוד הרגשה אחת נשארה לה: אלמלי היה ה“מזיק” ברגע זה לנגד עיניה… כדג היתה קורעתו…
ופתאום… כהה אור המנורה העומדת על החלון… המ… אבטומטית היא מעלה את הפתילה – הזכוכית מתפוצצת ומתבקעת… לשון-אש קטנה רועדת ומחוללת וגוססת…
– ו“המרשעת” עודנה צועקת… –
הותרה הרצועה…
היא מתנפלת על הבריה הצנומה שבעריסה, כלביאה טורפת. –
ב
ממחרת. ליל-סיוון נפלא בכל קסמיו הרבים, אחד מאותם הלילות, הנותנים גאוּת בלב המשוררים, כי רק נשמתם היא מעולם האצילות וכי רק הם יודעים לחוש יופי ולהתענג…
משפחת הגביר מַרקוס סיגנצין לא יצאה עוד לנאות-דשא. בביתם משתה-הילולים ליום הולדת הבן הבכור, תלמיד האוניברסיטה הפֶטֶרבּוּרגית, שבא להינפש מעבודתו בירחי החופש.
על המעקה, אשר לבית-החומה המפואר, יצאו לשאוף רוח בני הגביר היחידים והיפים להלל, גיבור החגיגה ואחותו, כי עיפה נפשם במחולות.
הוא, עלם בעל קומה זקופה ורמה, עינים יפות וגאוֹת וסנטר מגולח ועגול, צועד מלא רגשות של חשיבות ומנוחת-עונג, והיא, שושנה שאך החלה להתפתח, – משתוקקת לצהול ולבכות גם יחד…
אמנם, רבות, רבות הגידו עיניו ובת-צחוקו שלו, של ולאדימיר סוֹלוֹמוֹנוֹביץ, בנשף הזה… מה יודע הוא להביט… אמנם, אין כל ספק: הוא מעוּנה – האומלל! – בלי גבול, בלי גבול – – –
ובאמנה, מה נחמדים כל האורחים, מה נבונים ומה נעימים! גם ווֹלוֹדיה, ולאדימיר בוריסוביץ, היה הגון, לולא… אלמלא היא… פאני… העלמה לבית עגבנין…
וכרגע זכרה את אסונה – ויתכווץ לבה:
– התופרת… נבלה!… היא הבטיחה להכין… היא הרהיבה בנפשה עוז… היא…
– אמנם, – החליט הסטודנט אחרי אשר הביעה לפניו אחותו את רגשותיה – לדאבון הלב, חסר עדֶנה רגש המוסר לההמון… נניח לזה, ליזה! הביטי-נא, מה נהדר הליל…
היא נשאה מרום את עיניה הפקוחות והכחולות, ותסתכל בשמי-התכלת הטהורים והעמוקים, הזרועים ריבוֹא-ריבבות כוכבי-ספיר והמריקים יַמי-עדן על פני כל הארץ, ותתבונן לנוגה חצי הירח, הטבוע בחיוורת-כסף, ותשאף בכל מלוא חזה הצעיר והרענן את הרוח הקל והחם, המפזז בנעימות…
וכרע הצהילה את קולה הרך והעדין!… פניה הזכים והרכים מלאו הגיון עמוק… על שפתותיה שושנים ריחף צחוק עדנים…
כן, מזג האוויר משפיע עליה תמיד במידה מרובה. בליל מלא שירה כזה לא תוכל להיעצב, לא תוכל להרגיש כל רעה וכל חסר… חן-חן בעד העצה הטובה!
הוא עישן. לולא הפריעוֹ שאון המחולות אשר בחדרים העליזים מחשוב מעט, כי עתה – מי יודע… – אולי היו חולפים במוחו איזה הרהורים, אולי היה עולה בלבו אפילו זכרון אותו רעֵ, שאיבד את עצמו לדעת בעצם ליל כזה – – ואולם הוא לא יכול להגות, ורק צחק…
וגם מפי אחותו התפרץ פתאום צחוק-הנאה חזק, בעבור כברק בזכרונה אחת התנועות המגוחכות של העלמה פאני, אשר העידה לכל, אשר כל-כך עלולה היתה להעיד לכל, על חוסר טעמה של הנבערה הלזו…
וכחמישה עשר רגעים רצופים הסיחה ליזה היפה את דעתה מהשמלה החדשה, שלא הוכנה ליום הכסא, ועד אשר נראה הביתה להפליא לב רואים באמנות יפה וברוח האדם העולה למעלה, שָנתה בתכיפות, כי נעים, נעים מאוד, כי נעים הטבע, כי גם תמול, גם היום – מה יפים ומה נחמדים הלילות!
ג
וכעבור זמן מועט, כששקטה השיחה המעונגה, היה איזה שאון באותו הרחוב. על יד אחד שערי החצרות עמדה אשה פרומת שמלה, ותייבב על אשר פתאום ניטלו ממנה נשמתה, חייתה ונחמתה…
– אישון עיני! למה עזבתיני? – המתה בחשאי האשה לבושת הקרעים – קחיני עמך שאולה!… מה הם חיי? למה הם? – – – בתי, בתי, אמך המרשעת… לא יכופר לי העוון… אין לי כפרה… רק יום אחד ארכה מלתה… יום תמים סבלה עינויים כאלה, יסורים כאלה… ריבונו-של-עולם, על מה ולמה?… תינוקת בת שנה… מה חטאה ומה פשעה? על מה תיסר ככה?… עוונותי – –
וביד אחד מִשַׁמשי החברה-קדישא, אשר עבר בשעת מעשה על פני האשה המיללת, היה סל של קש ובו גופת תינוקת מתה. –
חלל
מאתיוסף חיים ברנר
חלל / יוסף חיים ברנר
בקצה העיר, במבוא אפל, בבית המדרש, ביום הכיפורים, בתפילת ה“עבודה”, בשעה שהפיות הפעורים נסגרים ונפתחים ב“וַי-וַי” נורא, הגוויות החלשות, המעוטפות ב“תכריכים”, מתנודדות בחרדה כצללי-ליל; בשעה שהכל עומדים צפופים והלבבות נמקים, רועדים קצת ומלאים ענין; בשעה שאבק רב מתנשא ועולה מהריצפה ומהעשבים היבשים שעליה ומרחף באֵד המחניק העולה מנרות השעווה העבים; בשעה שאימת-מוות כהה מכסה את הכל, – בשעה מוזרה כזו היה הדבר…
והדבר, שאני בא לרשום עתה בגליון הזה, אינו כלל מן המאורעות הנפלאים היוצאים מגדר הרגיל, אינו מן המעשים הנודעים בעתונים ונשמעים בשער בת רבים, אינו מן המחזות המורכבים והמסובכים, אלא דבר פשוט ומִצער הוא, מקרה פעוט, עובדה של קטנות ממש…
ואכן, לולא היה אותו האיש שליח-הציבור ולולא הופסקה התפילה על ידי הדבר – מי יודע, אם היה איש שם על לב…
כי הנה, אמנם, גם עכשיו ממחרת היום הכל נשכח…
ואולם באותה שעה גופא, בשעת המעשה, היו כל העיניים נטויות וסוקרות; גופים רבים, כנכבדים כנדכאים, נכפפו מסביב למקום, פנים הרבה התבוננו בתמהון אל התבן והקיטל המלוכלכים. – מהחרכים, אשר לעזרת הנשים, הציצו ראשים מכוסים במטפחות צחורות והסתכלו זוגות-עינים שונים ביראה ובאוות-נפש, המקומות נפנו; ה“מחזורים” נשארו בלי בעלים, איש איש התאמץ בשארית כוחו להדוף את רעהו ולגשת בקירוב-מקום יותר אליו, אל גיבור-העובדה, ששכב במנוחה לפני העמוד, כשעיניו סגורות חצין…
והפתילים של “נרות הנשמה” המטפטפים בערו ברעדה, ויפיצו להבים זעירים. וימֵקו ויזילו את השעווה שעליהם…
ומעשה-שהיה זה יש לספר במלים ספורות; החזן, בעל המוסף, יהודי דל וכחוש וגונח מלבו, כבן ארבעים ומעלה, שהקריב את שארית חלבו ולשד חייו לשפּר תפילתו, בהאזינו את השחוק והלעג אשר יעיר קולו הניחר – השתעל בכרעו “כורעים” לפני העמוד, וזרם דם פרץ מגרונו…
– מי הוא? מי הוא? מאין הוא?
– מי ידעהו!… יהודי עני… מעיר אחרת רחוקה מפה…
אכן! איש לא ידעוֹ בעיר הזאת; זר היה פה, בלי קרוב וגואל, בלי מכר ומודע…
ואולם אנוכי ידעתיו.
***
הוא היה אחת הנפשות, אשר על ידי ראִיות מספר שוֹרשו עמוק-עמוק בלבי ובמוחי לבלתי הישכח לעולם; אין דבר, אשר יהיה די-אונים לגרש זכרונן מלבי! וכפעם בפעם, מדי שקעי בגלי הערבוביה המדאיבה, וכל אשר לנגד עיני מתכסה בענן כבד, וכל המעונים והמושפלים, האובדים והנידחים, אשר נפגשו לי על דרכי בימי חיי-הבלי יתיצבו כולמו לפני, הנה גם הוא-הוא נשקף אז לעיני מתוך הערפל… ואני רואה מצח בולט, עינים עמוקות, אישונים כחולים נמקים במוגלה, פנים עיפים, אשר מראה סיד להם, לחיים יבשות וחמרמרות; הזקן הארוך והמחודד מתלכלך לרגעים בליחה העולה על-ידי שיעול, אותו השיעול המתפרץ דרך האוזן לתוך הלב ודוקר שם דקירת מאכלת… הוא!… הוא, ב“מַנטול” החם, שהיה תמיד לא-מרוכס כל צרכו, בחושן-החורף הקרוע ו“הטלית-הקטנה” של תכלת השרויה בזיעה כולה; הוא, בערדלים המטולאים שנסרחו על רגליו, במטפחת-הצמר הכרוכה על צווארו… הוא – ככל אשר ראיתיו אז בביתו בפעם הראשונה.
והפעם הראשונה, שאני מזכיר פה, היתה אז, כשבאתי בעירום ובחוסר כל לה., העיר הגדולה. לבקש איזה מקום לגופי העלוב ואיזה צל מנוחה לנשמתי החוטאת…
היתה השעה השניה אחרי חצות הליל. בית הנתיבות הגדול והמרווח, המואר באור-יקרות, היה מלא מפה אל פה כל מיני בריות ויצורים; נוסעים, נודדים, פקידים, משרתים; ז’אנדרמים משועממים התהלכו זועפים מסביב; איכרים רבים מבני עם הארץ שכבו סרוחים על הריצפה סמוך לכתלים עם תרמיליהם המגואלים למראשותיהם… לאורך הבית ולרחבו שוטטו אחינו-עסקנינו, כובעיהם על פדחתם, ועיניהם, המלאות הרהורים מסוכסכים ונדודי-עמל, התבוננו לרגעים בענין גדול בפנקסים קטנים וימלמלו בפני עצמם הברות-טירדה מקוטעות. בתוך התנועה הכללית הזאת התנודד גם הוא, עיניו תעו וארבו לכל עובר ופניו הביעו ציפיית-כאב ותוחלת נכזבה…
ועד שאני עומד דומם ומתבונן – והנה באזני עולה קול חלש וכלוא בעקב שיעול:
– ללינת-לילה הרי אתה צריך, בחור? הא? בביתי… היכן חפציך? אין לך? נו, התלך עמי? מַה?
הלכתי. כעבור רגעים אחדים הייתי במעון האיש הקורא לי. החדר, שנכנסתי בו, היה רחב למאוד, תנור גדול מסוייד וספסלים ושולחנות ארוכים היו כל כליו, בני כפר אחדים ישבו אל אחד השולחנות גלויי-ראש ואכלו לתיאבון פת קיבר עם דבש מהול במים רותחים. על אחד הספסלים שכב במלבושיו, כפוף בחצי עיגול, נער צעיר ויירדם. מהחדרים הפנימיים נשמע קול המולה מיוחד, יחסני, ואשער בנפשי, ששם יושבים שיכורים ומתהוללים נכבדים מפקידי-המסילה. על יד החלון, הסמוך אל דלת הכניסה, ישבה בלי-נוע עלמה בלה, על ראשה מטפחת שחורה, וישיבתה היתה מוזרה, ישיבת איש הסובל קשה ומחכה לאיזה דבר. בעלת-הבית, אשה רמת-קומה ודקת-בשר, לבושה בסחבות מטונפות, בעלת פה רחב ומזוהם ועינים ירקרקות-צהובות ונמהרות, ששוטטה בחדר, עסוקה וטרודה מבלי עשות דבר, קידמה את פני מכניסִי בצפצוף קללה על בוששו לשוב; וכשראתה עוד את האורח הנכבד, אשר הוא מנהיג, העיפה על שנינו מבט-בוז חליפות. הוא עשה תנועה משונה וכמו נכפף מעט, כאדם המכין את עצמו לקבל מהלומה; קולו הביע פחדנות והצטדקות:
– בעד שלוש פרוטות… על התנור…
– נו, נו, פרצוף! – הסתפקה הגברת בקריאה בלתי ברורה ותפן עורף לנו; ומיד נשפך זעפה על ראש הנער המושלך על הספסל.
– כל מדווי-מצרים עליך, בן-יקיר! – רעם קולה – קומה, ממזר! כל ה“תוכחה” על ראשך תחול! מה זה שכבת לישון? מה החג אשר לך הלילה? קומה כרגע! ישראל! יש – ר – אל!…
– שְׁרוּל – שרול… – ניענעו ה“גויים” בראשיהם וימלאו צחוק פיהם.
– אהה, גישה, – קרא בתוך כך בעל הבית בקול עינוי ופיוס ופניו עֻווּ – כמה פעמים ביקשתיך… הוך-הוך-הוך – הוי, השיעול! – ביקשתיך… לבל תגזלי את חיי… בזעקתך… הה, רחמיני! קחי-קחי-קחי…
הקול המופסק התמזג כרגע בזעקת הנער הניעור, זעקה צרודה משינה:
– הוי, מה זה ידרשו ממנו?! גזלנים… הראש ייבקע… –
אחרי המחאה התנפל הנער שוב על הספסל כתרנגול שנשחטו רוב סימניו, כשהוא מתגרד ומתחכך בעָצמה ובמללו בלחישה איזה דבר תרעומת…
האם הרפתה ממנו, כי סרה לקיים מצוות אחד הנכנסים, להגיש לו “דגים חיים” לאכלה.
אז פנה גם הוא אלי, בכוונה להיכנס בדברים. נראה היה, כי בשעה שהשיעול ירף ממנו, הוא אוהב מאוד לשוחח את מי שיהיה.
– אַה? חיים… וגיהנום כזה, עליך לדעת, ידידי, אינו לרגע, אלא יומם ולילה, יומם ולילה… טוב?… לשעבר, לכל הפחות, היתה פרנסה… ועתה…
הוא ניענע בימִינו לאות ביטול, ויוסף לספר פרטים נוגים, ידועים, ממעשים בכל יום… אלא שמהרה התעורר ויבקש סליחתי על הטרידו אותי בפטפוטו – “ואני הלא עיף מהדרך בוודאי”.
– אני מציע כרגע… על התנור… מקום אחר אָין… כרגע, ידידי… – ובהחילו להסיר במהירות את השבבים והצרורות מעל התנור הרחב, כדי שאוכל לשכב שם, העיר בקול נמוך ומפייס ובצחוק-בושת קל, שמשכר-לינה הוא מוצא את לחמו, זו כל פרנסתו, בל יחטא בשפתיו…
עליתי על משכבי. השעון השמיע חצי השעה השלישית. עצמתי את עיני – ושנתי נגזלה. השאון הבלול של השיכורים, בעלת-הבית עם קללותיה וגערותיה, אדון-הבית – הכלב החרד בקולו והשפן בצעדיו, – נחרת הנער, המתנמנם על הספסל, עשן הפפירוסה, אשר בפי האשה העטופה במטפחת השחורה, הרפש והחלאה, רוח-הקטב והצחנה – כל אלה העירו בי שרעפים משונים ומעַנים על החיים והיסורים שבהם… ולאחרונה, כמשפט בני-אדם מאז ומעולם, סיימתי בענייני עצמי ונדודי שנתי אני, והירהרתי, על “השובע שאינו מניח את העשיר לישון” ועל הרעבון שאינו מניח את העני לישון, ובאתי לידי מסקנה, כי זו התמונה האחרונה קשה הרבה יותר מהראשונה, כי שתיהן תלויות אשה באחותה וכי – ריבונו של עולם, במי האשם? מי מעכב בזה, שיישנו שניהם שנת ישרים? למה להעשיר להיות שבֵע-אומלל? למה לו להשביע את עצמו יותר מדי? –
ושאלת-למה זו, שלכאורה נראתה לי פשוטה בתכלית הפשיטוּת ושבכל-זאת העלתה צחוק קל על שפתי, נשארה תלויה ועומדת, בהיפסק פתאום הרהורי המרפרפים, בגלל קול גברתי, שבקע ועלה בכל הבית ויעורר בצעקה נוראה את ה“ממזר” הישן:
– והוא עודנו שוכב, ה“פריץ” – בחליים משונים ישכב ולא יקום! – בבית מבוסה ומהוּמה – והוא כאבן דומם!… כי, להפך, מה חסר לו? כאב ראש? אוכל ושותה כל היום, זולל וסובא – ודי… ודמַי אני שותתים ארצה… קומה! אני אומרת לך, ואם אַין אתנפל עליך במגרפה זו… האינך רואה – לו הוכית בסנוורים – אם אינך שומע – לו חֵרשת באמת ולעולם – מה שה“ערל” מבקש…
לא עצרתי עוד כוח לסבול ואוריד את ראשי למטה לראות בעיני את הנעשה בבית: הנער האומלל יושב מדוכא על ספסל-משכבו, ציפרני ידיו מתחת לכותנתו, והוא כמו יתגודד בחרבות; בעוד שאמו מתלחשת את אחד השיכורים, העומד בכבדות רבה על רגליו ונכון בכל רגע לנפילה, שיש בה פישוט רגלים וידים ממש. ה“ערל” שואלה לאיזה דבר בקריצת עין, והיא, בצחוק-ערמומיות מעורר גועל-נפש, משיבה: אָין… הוא מדבר קשות, מתבל אמריו בחירופים וגידופים משונים, מודיע מפורש, כי אינו מאמין כלל לדברי “יהודונית” שכמותה, לעזאזל!… והיא, כמעט נהנית ומתענגת על דבריו אתה, רומזת בעיניה אל הנער… הנער התנשא חיש קל ממושבו, וישווה רגליו כאיילות, ויצא מן הבית. היא החלה לבקש בעד הצלוחית1 שתובא עשר פרוטות יותר על המקח; בעוד שבעל-דברה לא חדל אף לרגע לגַנותה על פי דרכו לנַבֵּל את כבודה ולהזכיר “לברכה” גם את שמה, גם את שם אבותיה ואבות אבותיה…
בעל הבית בעצמו עמד כל העת בקרן זווית. בלילה ההוא שכח, כנראה, על פי המקרה, להתפלל ערבית עד שעה מאוחרה כזו. לבדד עמד, שפתיו התנועעו, ומבין שיניו יצא הזי"ן של “למען תזכרו” מותז כהלכה…
לא עברו חמישה רגעים, והנער, השליח לדבר עבירה, נכנס הביתה בחפזה, וימסור את הצלוחית, שנשא תחת כנף בגדו, לשולחתו, ויסגור הדלת בעדו…
רגע קצר רעמה שוב מהומה בבית. כי הוא, בעל הבית, שעסק באותה שעה ב“גאל ישראל”, בראותו את הדבר המובא, הלבינו פתאום פניו כשלג, ויַחזק ראשו בשתי ידיו, ויכלא בחזקה את שיעולו, ובהתעוררות משונה זעק זעקה גדולה ושובבה ויִשום2 וישאף:
– גישה, רצחנית, גזלנית, מה את עושה לי? עוכרת נפשי – הא? הלא את הורגתני, את שוחטתני, את מטרידתני מן העולם – – הוך-הוך-הוך – – – הו-הו-הו –
אלא שבראותו, כי את הטבע אין לבוא בריב וכי השיעול לא יַרשה לו להרים קולו, הכניעו, השפילו, וימזג בו תחנונים נוקבים לב:
– גישה – הא? היש אֵל בלבבך? יום יום אני צועק: אני ירא… איני חפץ… לא אוכל כלכל… קחי-קחי-חי… לא… ראי – הוסיף פתאום בקול דממה דקה – איש דופק בפתח… נו…
– אין דבר – הרגיע הנער, שהלך לפתוח – אין דבר; למה נבהלתם ככה?…
– בלבי ניתּק דבר-מה…
–עד מוות נבהלתי…
–אין איש… אין איש… שוטר הרחוב… – לא חדל הנער מהרגיע את אבותיו ויפַנה במהירות של חץ מקשת את הדרך לפני האדון השוטר, שנכנס ברוב גאות, כאיש היודע ערכו וכבודו.
בעלת הבית נגררה אחריו אל החדר השני.
בינתיים חטף השיכור בצמאון את הצלוחית החתומה, ויך בתחתיתה ברגילות ובחריצות נפלאה, עד אשר ניתּז הפקק, וכהרף-עין הגיח אל פיו את המשקה החריף, המבלבל והמשכיח…
ובעל הבית הנבעת מישמש בכובעו, ויסובב בחדר, ויכעכע… לאחרונה פנה אלי במאמרו, וקולו היה כמו יתנצל לפני על איזה דבר:
– עוד ער הנך, ידידי; אינך יכול לישון… אח… עיניך הרואות… פחדן אנוכי מטבעי… כפתור נחושת יפיל עלי אימה ופחד… אוי, מה אומר ומה אספר לך, ידידי? הלא באמת כבר באה העת להתרגל לכל זאת… הא? אבל לא! בכל פַּ-עַ-ם ופעם נעשה בשרי חדודין… ולהפך, מה לעשות? הפרנסה המרה… לי, הודות לאל, בתולה ארוסה… צריך להשיאה… ילדים קטנים… אגב, הריני, ברוך השם, “בעל-בית” חשוב ב“קלויז”: “מקום” בכותל המזרח… “עליה” הגונה… והכל כסף, הכל הוצאה… אני עצמי – כמו שתחזינה עיניך – הנני… אֶט, חלש, רפה חרשׂ3 הנשבר… איני ראוי בלתי אם לאיזה שירוּת… היא, תחיה, הנה אשת חיל, ברוך השם… היא המוציאה והמביאה, ודעתי דעת חתול לגבי דידה… אני מסכן את נפשי… פחדן אנוכי מטבעי… אבל “על פת לחם יפשע גבר”… כך בנוהג לפרנסתנו… לדוגמה, אם הרווחנו בצלוחית היי"ש קוֹפיקות אחדות, תימסרנה מיד לשוטר… זוגתי, תאריך ימיה, הלכה לתת לו… מלבד מה שהוא מקבל פרס תמיד… נו, ידידי…
מה הדברים אשר היה בדעתו להוסיף עוד, לא אוכל לדעת, כי כרגע הופרע על-ידי הצפצוּף-המעקץ של “העזר כנגדו”, שהספיקה לשוב, ותרחיב פה נעים, בשימה פניה אלי:
– יבט נא ויראה איש זר, איך שה“בריה החשוב” שלי מתאונן על אשתו העצלה והנרפה! ודאי! וכי מי לא ידע את פרנסתו, רבי קרוב, תהי לכל שונאינו ודורשי-רעתנו, ריבונו של עולם! לדידיה4 – ימותו הילדים ברעב. האיכפת לו דבר? היהגה לפעמים על אשתו ובניו? קונם – לא פעם. והמעט ממנו כל זאת – לא! עוד פרנסתי אני לא ישרה בעיניו… אדרבה, וכי איני מניחתך, בעלי יקירי, להשׂתכר באופן אחר? הראה את חריצותך אתה! מה? אינך יכול? אַה, אינך יָ-כוֹ-ל? נו, אם כן שים בעפר פיך ודום! מלא פניך קלון ודום! שב בקרן זוית ודום!…
ה“בריה החשוב”, כפי שהיה נראה מריסי עיניו ומשפתיו שרעדו, לא אבה כלל לדום; ואולם לענות דבר לא נתָנו השיעול. ובתוך כך נזכר למגינת לבבו, שבאמצע התפילה הוא – ויסר מאתנו בצעדיו של המכיר בחטאו, ויעזוב את הפלונית שלו לנפשה להמשיך פזמונותיה. היא אמנם הוסיפה להשתפך במנגינות, אך באין מפריע קטן התענוג והזעף גדַל:
– אַ, לא-איש, אַ, גבר לא-יצלח! מה הדבר בעיניכם? בפני אנשים זרים עוד הוא מתאונן עלי: משכורתי לא תמצא חן בעיניו; חרד הוא בעד נפשו… אין דבר! אני לא אמות ברעב גם בלעדיך – רצוני היה לראות, מה היית עושה אתה בלעדי? הא? אין דבר, אני אומרת, אין דבר אם תיכלא לירחים מספר… יהודים יותר יפים ממך כלואים ב“חד גדיא” (בית האסורים)… ר' גימפל-יעקב הוא יהודי –
היא לא הספיקה לכלות. בפתוח שוטר-הרחוב את הדלת לצאת, בא לנגדו שוטר-הרובע, שוטר בעל נפש קשה, שאינו לוקח שוחד מעולם. –
***
אחרי התגלגלי אז באותה העיר עוד ימים מספר, אחרי עברי בלינות-ליל כל בתי-המדרש, ששַׁמשיהם הם יהודים פשוטים, לא “מיופים”, מבני הדור החדש, המניחים איש נודד ללין בבית מדרשם; אחרי שנוכחתי, כי לשוא כל יגיעי למצוא איזו עבודה, איזה מעמד; אחרי שצפד עורי על עצמותי ופני נהפכו לירקון… באחת: אחרי שעבר עלי כל המוכרח לעבור בעיר נכריה, הומיה וסוערה, על אוד מוצל ונידח – עזבתי את ה., ואצא ממנה כלעומת שבאתי.
ומני אז לא ראיתי אותו עד ראשית השנה הזאת.
– – – “ראשית השנה”, “שנה חדשה” – שלווי-עולם אך את בשרם יענגו בדשן בשם המושגים האלה; אבל לגֵו הכפוף, לנשמה העלובה, לאח העני, אשר יִרדו בו בפרך – כמה תוחלת והתעוררות-לחיים צרורות במלות “שנה חדשה”… אכן, הוא נושא אליהן את עיניו ברטט ובסערת-נפש! הוא מתנחם: הנה יתחלפו החיים, הנה ישונו המעשים, הנה שנה חדשה… הוא מתנצל, הוא מתחנן לפני “בעלי-חובותיו”: חכו מעט, אדוני, במטותא מכם! מי יודע… אולי ירחם… שנה חדשה… הוא נשבע באמונה: מי יתן, רבי יהודי, ואיכּתב ככה לשנה טובה בשנה החדשה!
ולזרע-יעקב נהיו הימים האלה – ימים נוראים… ה“קבצן העולמי” חרד ומתרפס, מתאנח ומתוודה, מתפייס ומתחטא, בוכה ומתחפש לשָׂמח, כדי לרמות את המקטרגים הרבים… הלב לא ידע מנוחה!
אז יתמלאו הקלויזים אנשים, יוארו בנרות, ובאווירם יישמע קול זעקה גדולה ומרה: עד מתי? עד מתי תֵמַר עוד הגלות השחורה? – –
והנה היום הגדול והנורא, יום-הכיפורים… והנה הליל הגדול והנורא, ליל-“כל נדרי”…
ובלילה זה פגשתיהו שנית, בבית-המדרש, בקצה הרחוב, במבוא אפל…
כלתה התפילה. היתומים סיימו את הקדיש אחרי ארבעת פרקי-התהילים שהוסיפו לסגולה. הקהל סוער, נחפז ללכת הביתה: אלה נועלים נעליהם בחפזון, אלה מקפלים “קיטליהם”. רבי יוחנצי, גביר הקלויז וגבאו, מוקף יהודים חשובים ויראי-שמים, שבעמידתם מסביב לו כאילו יבקשו סתרה בכנפי “התקיף” ביום-הדין, מסיר עטרת-הכסף של טליתו מעל ראשו ומתאנח בחסידות ובהנאה; פניו, שחלקו מחמאות, מאירים; קומתו מזדקפת עוד יותר, כרסו נבלטת… וסימנים אלו נותנים עוז בנפשו של אחד המלמדים, מביאים אותו לידי התעוררות חצופה ומשיאים אותו להתקרב מעט יותר… והואיל ונצחון-סתרים זה גורם לתענוג פנימי קל ומלטף בלבו, הוא בא מתוך כך לידי העזת-פנים גמורה לכעכע לאט ולהתחיל בשיחה תחילה:
– חוששני, באמת חוששני, לבל תזיק, חס ושלום, הלינה בבית המדרש… לבל תזיק לחזננו, ח“ו5… הא… מה דעתו של ר' יוחנן?… אל יפתח פה לשטן… מ… מ… ח”ו…
– או – הו – הו! – מַסכים ר' יוחנצי בנגינה וברמיזה מיוחדת, כדקא יאות לכבודו – להירגע, רבי חזן, להירגע! הנה תפילת “כל נדרי”…
רצונו לומר: וד"ל6.
– אָ, מה איכפת לנו? – מסיים ר' צדוק הדיין התחלתו של הגבאי בהעויות חסידיות ובתנועות היד – מאי נפקותא! ככה התפלל או ככה… ברם, לדינא יש מקום לנגינה – ואף על פי כן.. סוף-סוף, הרי העיקר שתצא התפילה מלב נשבר ומרוצה לפני העליון…
– ויחתמנו לשנת פרנסה – ממשיך ר' שמריה המלווה – אוי, פרנסה… הגלות המרה… מרובים צרכי עמך, וכל השערים ננעלו, ננעלו… לא-טוב, השם ירחם…
וכל הפנים מתכווצים בתנועות ענוותנות, צנועות וכשרות; פתגמי-תורה, תלונות רגילות, אנחות וגניחות ונהימות-החוטם – ושיחה יהודית נמשכת כבִצה זעירה ונדלחה: על “המזל האפל והמר”, שאינו לישראל, כמאמר רז"ל, על חוסר הפרנסה וירידת קרן התורה, על ליקוי העולם ועל – החזן…
והוא, בעל-הדבר בעצמו, עומד מן הצד כנאשם ואינו מוצא לו מקום. מבטו מלא רעד ובקשת חנינה. פניו מכסיפים, והוא מגמגם למקוטעים, ששׂהדו במרומים, שהעליון עֵדוֹ, שהשיעול, רק השיעול… ובכּל זאת, הלא… הלא… וה“יעלות” יוכיחו…
הכל מנחמים אותו, שמחר, אם ירצה השם, מחר יתקן – וטענותיו מסתתמות…
לב יודע מרת נפשו. כי מי כמוהו מרגיש כמה מרוסק ומקולקל קולו באמת, כמה כוח ואון הוא מאבד על כל שוועה, על כל סלסול-בגרון, בהתעורר בו החפץ להפליא. לו נדמה רק, כי קולו, למיצער, נעים בעקב חולשתו, ותפילתו בכוונה היא. הוא התנחם בזה, שמצבו מכפר על נגינתו, שבעל יסורים גדול הוא כדין וכהלכה – והנה אלה שופטיו מותחים עליו דין קשה כזה, שוללים ממנו כל זכות!
הוא סר מעל המשוחחים ויעמוד מאחורי-הבמה, וימח הזעה בשרוול קיטלו, אבל לשוא; כי בהשתעלו, ושבה הזיעה, ונזלה ממצחו, והשתפכה על כל פניו המרודים והעגומים…
הסתכלתי בו מרחוק. מראהו שונה הרבה מאוד מאותה העת שראיתיו לראשונה: פניו דלו, לחייו הצטמקו, גופו נכפף, שער-ראשו הפך לבן…
בגשתי אליו, הכרתי חדשה נכבדה בבריאותו: הקאת דם שחור עם השיעול…
ברגע הראשון לא הכירני, אך די היה לי להזכירהו את פגישתנו במלים אחדות…
– אַה, בלילה ההוא… אַה, באותו הלילה… אני זוכר… זוכר…
נכנסנו בדברים. הוא סיפר לי את כל אשר עבר עליו מ“אותו הלילה” ואילך. תוצאת משפטו עוד לא נודעה, אך ה“פרוצס7”, כמו שהוא לעצמו, העבירהו ממצב “בעל-בית יורד” למדרגת “אביון נורא”. עוד אשתקד התפלל בבית מדרשו בתור בעל-תפילה מתנדב לעבור לפני התיבה לכבד את ריבון העולמים מגרונו, הכל ברכוהו בברכת “יישר כוחך”, לפני התפילה ואחריה מצא מרגוע בביתו, שחדל לפי שעה להיות גיהנום לו; והשנה – ניטל עליו לסובב בכל החודש אלול לבקש לו מקום לחזנות. עוד שבח והודיה “למי שמוחץ ביד אחת ורופא בשניה”, שהמציא לו את הקלויז הזה… הוא עשה עוד השוואות קצרות בין אשתקד והשתא8…
– “חביבין עליך יסורים”, העירותי אני, למרות הביני, כי בפתגמין קדישין כמו אלה מכאיבים ביותר, אך כיצד אפשר, מאידך גיסא, לשמוע כל-כך הרבה ולבלי הגיד דבר?…
הוא לא ענה כלום. ובהביטו לצדדים, והנה כל הנכבדים ו“דגל הזהב” יצאו, ובקלויז נשארו רק מתי מספר חלכאים לשפוך דמעה בחיק “התהילים”. מיהר ויסר קיטלו, ויצבור עשבים למקום אחד וישכב.
– להירגע ציווה הגבאי… – דיבר הוא כמו לנפשו – מחר נחוץ לעמוד יום תמים לפני הבורא יתברך… האעצור כוח – רק לו גלוי וידוע… שנת עינויים… ירח נדודים… “ימים טובים” בנכר… הריני בא-בימים – וזה יקרה לי בפעם הראשונה לימי חיי… כוחי יעזבני לגמרי… פשוט, לית בריות-גופא… “בין כסה לעשור” הנני סועד אצל “בעלי הבתים”… נו, אנשים זרים, “נגידים”… היום ב“סעודה המפסקת”… הוך-הוך-הוך… הוי עד מתי זה… ידכאני השיעול? – הוך… לא ירף אף רגע… אוי, החום, האבק…
דומייתי מגרה תאוות-הדיבור באיש-שיחי.
– “חביבין יסורים”… כן… אבל כלום היסורים שווים? יש יסורים ויש יסורים…
– הידעת? – התעורר הוא פתאום וישב – הידעת, כי בתי הבכירה היתה מאורשׂה? הידעת?
– כלומר… היתה… ועתה? –
– ועתה… ועתה… – אללי לי! לפני שבת נחמו החזיר החתן את התנאים… נדוניה אָין… התבין? היא, העלובה, מתמוגגת בדמעות יומם ולילה וממררת את חיי כולנו: בתולה לא צעירה… זוגתי באחת, כי תהיה בתי למשרתת… אֵם יקרה… ולהפך… מה אפשר לעשות אחרת? הנפש הלא אי-אפשר להפליט… אבל גם מצדי אני… אני יודע הוותי… משרתת אצל הגבירים בזמן הזה… עלמה לא מכוערה… – ויתנודד.
כשעזבתיו, אחרי עבור עוד עת מעטה בשיחה זו, היתה בפיו תפילה להבורא ברוך הוא, כי יחלימהו ויחזקהו לעמוד לפניו ביום המחרת, ותקוה, כי במהרה תמעטנה צרותיו… האב שבשמים מוכרח לרחם וירחם… שנה חדשה… ואיך שתהיה דעתם על דבר תפילתו – מבינים גדולים! – שכרו הלא ישלמו לו, ירחמו… הוא יסע לביתו… – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
לא ידע האדם את עתו!
מצווה
מאתיוסף חיים ברנר
אותה המהפכה בבתים בימים שלפני חג הפסח; אותם רשמי החלאה והלחץ, אשר אין להם אחיזה בדבר פרטי אחד, אלא ניכרים הם בכל פינות שאתה פונה; אותה המרירות של דחקות שחורה, של ליאות מוחלטת, של עניות מנַוולת; אותה ההתמרמרות השוקטה, הנוססת את הלב, המוצצת את הדם ומסננתו דרך העינים הדלוחות; אותה המצוקה, אשר דמות נחש שחור לה; אותו היגון הדומם, העומד תמיד כשואל: “למה אני בא?”… – כל אלה שררו אז יחדיו בחדר הצר והמעופש, שבו התגוררה אמי האלמנה ביחד את אמה הזקנה – שתיהן עתה בעולם האמת – ויתומיה העלובים…
היה כחצות הליל. אמי, עליה השלום, ישבה על הדרגש בסמרטוטיה ועיניה התיעצו על דבר שינה, על דבר מנוחה מעטה; האשמורות התלחשו ותתדבקנה לרגעים. מאז הבוקר עד השעה האחת עשרה בערב עמדה בתור “לָשה” בבית-אפיית המצות – ותיעף. לשכב על מיטתה לא יכלה: כי הימים הלא המה ימי ראשית האביב, ימי יקיצת הטבע לתחיה; השמש יאיר פניו הלוהטים והשלג הקפוא ימס – והשלג שעל גג דירתנו, שהשתחרר גם הוא מתגרת יד החורף האכזר ויחל להמוס, התעקש ויזל דרך התקרה, דווקא ישר על מיטת אמי, להפריע מנוחתה… אכן הוא הלא סבל עת רבה כל כך, ומדוע לא יציק לא יציק לאחרים בהיות לאל ידו? –
אחי ואחיותי הצעירים ממני כבר שכבו כולם על הרצפה הרבודה בשקים עבים, איש בצד ובכתף רעהו, כאלה הדגים המלוחים הכבושים בחבית. – ואני – נער באביב ימי חיי, יתום, בכור, הלומד פרק משניות בכל יום לזכר אבא נ“ע – ישבתי סמוך אל השולחן וחיפשתי לאור הנר מעשיות נאות ומלבבות ב”מנורת האור" וב“שבט המוסר” אשר לנו, אלה שני הספרים הקרועים, היחידים בביתנו, שנתנו מזון שירי לנפשי והרוו את צמאון-ילדותי לספרות יפה…
אמנם, – האמת חובה לאמרה – בנשף ההוא, כיוצא מן הכלל, היו הרהורי עסוקים מעט גם בדברי חולין. ויחד עם כל הרגשות העדינים והחמים והתשוקה הרבה והלוהטת להיות חסיד טהור, כאותם בעלי הנשמות הגדולות, המסתגפים בכל מיני סיגופים, יושבים כלואים ימים ושנים ומוסרים את נפשם, כדי לבער את ה“קליפות” וליחד שמא דקוב“ה ושכינתיה, או כאותם הצדיקים הקדושים הנסתרים מבני אדם והעוסקים בעבודה פשוטה, גסה, ובלילות מתגלים להם אליהו הנביא ו”האבות“; יחד עם הדמיונות החיים והסוערים על דבר אותו התענוג הנפלא, שאין שכל אנוש יכול לתפסו, להיות קדוש וזוכה לדעת כל סתרי התורה וסודותיה הנוראים, לשבת בגן העדן, ללמוד מעשי-בראשית ומעשי-מרכבה וליהנות מזיו השכינה; יחד עם הגיוני היראה והחרדה על דבר כל הני העלי-השם, הנלחמים ברוח הטומאה, התנאים והאמוראים בכלל ואלה שנכנסו לפרדס (אוי, לפרדס… הוי, מה איום…) בפרט; יחד עם כל הקדושה רבת-הצבעים הזאת התבוללה בלבי גם מחשבה פשוטה וזרה אחת, מחשבה בודדה וביישנית, אך עמוקה ואמיצה, מחשבת-תוחלת ורעד-לב נעים, מחשבה על דבר השינוי העתיד להיות בחיי בימי החג הגדול, הממשמשים ובאים, ע”ד הנעימות והתענוג הפשוטים, העתידים לבוא אלי, ע"ד – הכובע והנעלים!
אמי היתה אוהבת תמיד לשבת ממולי בעייני ב“ספרים” ולירות עלי מבטים מיוּחדים, שהיוּ נמסים בלבי לסמי-עדן. וכשזקנתי הצנועה מרת יהודית, אשה בת-דעת, למדנית, צליינית וגאיונה, היתה מתעוררת מסריגת פוזמקאותיה, ובהביטה בי בעינים חביבות, דיברה אתי משפטים על אשר לא אספר גם לה מכל מה שאני לומד, “כי באמת הלא גם לנשים נשמה ובינה להבין” – היתה גולדה אמי בכגון דא מנענעת בראשה ברוב גאות, משליכה על אמה מבטי-ביטול ומשיבה:
– נו, נו! דרישה מחוכמת… מנדלי יספר ממה שהוא לומד… חֶה-חֶה… נו, אֵם, בבקשה ממך, חדלי מהפריעו… ילמד לו… למד, בני, למד…
ואולם בנשף ההוא, זכור אזכור, אך לשוא העפתי לרגעים את מבטי המעוניין לחצאין מן הספר אליה, לצוד מבטיה המחממים ומסלסלים – היא לא שמה אלי לב כלל, ותתנמנם; בשובה התאוננה, כי שוקיה כואבות, ובעוד ארבע שעות היה עליה לקום ולשוב לעבודת הפרך שלה…
אך שעת מנוחתה לא ארכה: יהודית זקנתי, ששכבה כל העת על התנור, ירדה לבקש קדרה כדי להעמידה תחת נטפי המים, שהחלו לטפטף פתאום, בנקבם גם שם את התקרה, וקול הילוכה של זקנה, שלווה בגניחות ונשימות כבדות, העיר את אמי מתנומתה הקלה:
– נו, משלחת! המים… אין תבונה ואין עצה… יסורים… לא נשאר בלתי אם לצאת מן הבית… לגמרי… נו, ריבונו של עולם!… אַי-אַי-אַי… כשהיה הוא, תנוח נשמתו באור העדן, בחיים, הא היה עולה על הגג ומסיר את השלג… אוי-אוי, עטרת ראשי, במותו אבד לי הכל…
– ש-ש, כסילה, הסי! – הפסיקה זקנתי תאניית אמי – הנה שַׁבְּתּ לדבריך… עד מתי לא מחדלי מהתאונן, בר-נש חוטא? הא?… התדמי, כי לו נעים לשכב בקבר, כשאת מתרגזת על מיתתו? הא? נחוץ לשכוח…
– כן, כן… לאחרים קל הדבר…
– בוודאי! – פסקה זקנתי בהחלטה גמורה – הוא לא ישאל את פיך, איך להנהיג את עולמו… אני אוהבת מאוד כשאת מתחילה בתאניותיך… לבי מתעדן אז… תענוג נפלא…
– חדלי, חדלי! – כעסה הבת
– למה אחדל? למה יחרה אפך, פתיה?… אני הן לא אוכל לעלות על הגג ולהסיר את השלג…
– ומי ילך? אני? – התפרצה, לאחרונה, החוצה חמת אמי – ואמנם, הלא הולכת בטל אני ומאומה לא אעשה… מי לא יֵדע, שגולדה האלמנה אוכלת ושותה ומטיילת ורואה חיים – ודי. הוי, אמי, אמי, כנראה, אינך יודעת כלל, מה זאת לעמוד ירח תמים בבית-האפיה ולעבוד בשארית מוח העצמות… ובבית – הוי, צרותי!… אין דבר מוכן: מצה אין, הילדים ערומים, מנדלי יחף… ובערב הפסח יהיה עלי עוד לסייד הבית בסיד… מה? הכוח אבנים כוחי? –
ונאד דמעותיה נבקע…
– אַה, הגיעה השעה! – לא נכנעה גם הזקנה – עתה לא נשאר עוד, בלתי אם לנוס מן הבית… בתי היקרה פתחה את פיה… גולדה, אל תחטאי, בתי! – אני אומרת לך, כי בידיו יש ליסר אלף פעמים ככה… את שוכחת את הבורא… הבטחון בשמו הגדול יאבד לך מיום ליום… נו, מה את מטפטפת בעינייך? מה לך, כי נזעקת? – השמים לא יבלו, העולם לא יחרב… אב יש לנו בשמים… ואני מה? האינני משתכרת כלום? –
אם ראשית דברי זקנתי, התנחומין המתוקים והתוכחה הזעומה, היו כמזור על פצעי בתה האנושים – הנה אחריתם, על-דבר משכורתה, היתה השמן על מוקד החרון-הכאב: איככה זה אין כל בינה בלבה של זו לעמוד על אמיתות מצבה?… הנה פה – נו… מה לעשות? אבל מדוע היא עוד כפוית-טובה במידה כזו ואינה מרגשת בחסד הנעשה עמה, לאמור משתכרת היא?… אולם הזקנה מצדה לא יכלה גם היא בשום אופן לשים מחסום לפיה בדבר הזה ולבלי הזכיר פעמים אחדות בכל יום, כי לא חסד עושה עמה בתה, בתתה לה משכן בביתה, שהרי אלמלא היתה חפצה להתגורר לעצמה, היתה יכולה להתפרנס גם בלי עזרת אחרים, כי מה הוא אכלה אשר היא אוכלת – לחם-הניקודים היבש הלא לא לפי שיני אדם זקן שכמותה הוא – ומה היא הוצאתה אשר עליה להוציא? – שווה פרוטה! – היא אינה עושה זאת, היא אינה הולכת לגור לה ביחידות, רק מאין יכלתה להיפרד מנכדיה האהובים ומשום “מה יאמרו הבריות”… הלא כל העולם יודע, שגולדה בתה נשארה לה אחת מעשרה בנים – ועתה תעזבנה לעת זקנה? – היה לא תהיה!… היא אינה מיותרת בבית הזה, לא!… ואפילו יחסה של בתה אליה בירחי מחלתה האחרונים לא הוכיח לה את זה… ואמנם – רעיון שוא, רעיון הבל… וכלום היא, יהודית הזקנה, תשלים עמו?… הן בחיי בעלה הלא היתה היא – ורק היא – המנהגת היחידה, עקרת הבית… וביחוד אחרי מות הילד התשיעי, אברהמ’צי, והוא ר' יענקל שוחט, ברוך זכרו, עזב לגמרי, במצות הרבי, את משמרת השחיטה בעיר, מיראה “שמא הוא פוגם באיזה דבר”, וישב ללַמד – אז הלא היתה היא גם המפרנסת היחידה, כחמור עבדה יומם ולילה עד יום מותו, מנוחה לא מצאה… ואת התקופה ההיא, ביחוד, היתה הזקנה מתארת בלשון-לימודים בשבתה במסיבת נשים, המקשיבות לדבריה כאל מלקוש, והשיחה היתה מתגלגלת ע“ד ההבדל שבין בנות הדור הישן ובין נשי הדור החדש, במחילה, “שכּל שׂכלן וחייהן אינם אלא רוֹטוֹנדות ושמוֹנדות” – ואז היה מסופר גם בענין מרובה ובאריכות יתירה אותו מעשה רב, שפעם אחת, בימות החורף, בשעת היריד הגדול, אור ליום ו', ישב הוא כל הלילה ולמד, כמנהגו וכדרכו בקודש, והיא לשה ואופה, לשה ואופה בלי כל עיפות, ועד עת השוק – נאפו שני פוד קמח-לבן, גלוסקאות, שני פוד לביבות וארבעה פוד קמח שחור! – נו, ובכל ימות השנה? יום יום היתה משכימה קום בטרם יעלה השחר, אכן ממש כה”דאמות-שראמות" בזמן הזה, הישנות עד הצהרים… חַה-חַה-חַה!… הוא הדבר, כי אינן שוות הני קאקי חיוורי, שנשים זקנות תדברנה על אודותיהן!…
בנשף ההוא היתה דעת זקנתי רחבה עוד יותר, ואף שפתי אמי, בכל מרירות רוחה, לא הביעו כל דבר מר: תקוה נוצצה אז בלב כולנו, כי באמת תשתכר הזקנה בזמן הקרוב שקלים אחדים, על-ידי-זה שתיקרא להיות מילדת אצל מבכירה עשירה אחת, בהיות שחמותה של פלונית היא ידידה ישנה ונאמנה לה, לזקנתי. ו“יולדת הגונה” היה באמת דבר בלתי מצוי ל“שלנו”, יען אשר בעיר הקטנה היתה עוד מילדת, שידעה לחשים וסגולות ושעל כן נאמנה ביותר על הנשמות של בעלות הכסף, המפחדות מאוד מפני יציאה…
וזאת התקוה היא היא התוחלת הממושכה, שעינתני ימים רבים וגרמה לי מחלת הלב; הוא הוא הדבר הגדול, שנתן חומר רב לדמיוני, על אותו תור-הזהב של כניסה לבית המדרש בנעלים וכובע חדשים…
– שכבי, אמי, לישון, שכבי… הנה התרנגולים קוראים – פנתה אמי אל סבתא אחר דומית-עצב ארוכה, בקול רך מעט מבתחילה – הלא יוכל היות, כי באמנה תיקראי בלילה הזה… אַה, מזג האויר שוּנה… חורבן נורא… חושך ובוץ… גשם שוטף, מבול… אַה, אם תלכי הלילה לשם, אמי, לא אדע כלל – מי יתן ולא ידעתי ככה כל רע לעולם! – מנעלי מי ינעל מנדלי מחר, בלכתו הקלויזה להתפלל “קדיש”… מצוקות נפשי… מכל פרנסותי הילדים ערומים ויחפים… אני עובדת, מתעסקת וטורחת, הוּ-האַ-הוּ-האַ… וסוף כל סוף – מה?
– וכל חיי-העולם, בתי? הוֹ-הוֹ-הוֹ… אדם חוטא… להבל דמה… – התפלספה והתאנחה הזקנה בעלותה על התנור עם הקדרה שבידיה, אותה הקדרה, שהיתה צריכה להעמידה אצל משכבה, כדי לקבל בה את המים הנוזלים.
אמי ציוותה גם לי לשכב; די ללמוד… היא חסה על הנר. קיימתי מצותה, ואקרא “שמע” בכוונה, ואכבה הנר, ואשכב על הקרקע סמוך לאחי ושתי אחיותי. וכעבור רגעים אחדים היתה בכל החדר דממה, דממה גמורה, המופרעה לרגעים מקול הסער המריע ואגלי המטר המשתקשקים בשמשות-החלון. בחוץ היה ליל-אביב סגריר.
בראשי כבר היה הבלבול-הסכסוך שלפני השינה. אבא חלקיהו, אמורא גדול, גדול, וגובה לו ויראה לו, הולך במים יחף ונושא נעליו בידו… “שבט המוסר” המנומר משתחר ומשתחר ומתהפך ומתהפך ומתהפך, עד שמתהווה – כובע… זבולון הקצב, ה“אבל”, בעל-דבבי בקלויז, מסיר נעלי זקנתי הגדולים מעל רגלי ואני עומד יחף בבִצה קרה… ר' ישראל המלמד-גמרא, זה היהודי החנון, החביב וטוב הלב, מוציאני ברחמים רבים ובחמלה גדולה מן הרפש ומעמידני להתפלל “קדיש” לפני העמוד השחור והגבוה, שגם הוא מעין נעל המתקטנת והולכת… חיה, אשתו של ר' ישראל זה, צועקת עליו ודופקת בחלון:
– יהודית… גולדה… פתחנה! פתחנה!
פקחתי את עיני… הדפיקות חדלו. זקנתי, ברוב עמל ואנחה ונהימה, יורדת מעל התנור, נכשלת באופל, ניגשת אל השולחן וממששת… היא מוצאת את הגפרורים, מעלה נר והולכת לפתוח את הדלת… פניה אינם נוחים ובפיה:
– חיה ישראל’ס… מה לה עתה… מזלנו… אה, ריבונו של עולם… עשה חסד עם אמתך… לישועתך קיויתי, ה’…
וכשנפתחה הדלת, התפרצו הביתה רוח-קטב קר וחיה ישראל’ס. זו האחרונה היתה שרויה כולה במים, גופה רועד ופיה פתוח בחכמה:
– יהודית’ל יקרה וחביבה, ה' עמך לעולם! רק אליך באתי בפעם הזאת, יהודית’ל, רק אליך כוננתי צעדי, כי בך אני בטוחה, שלא תשיבי פני ריקם… ואומר אל ליבי – וגם “שלי”, יחיה, יעץ כזאת – אל אשת ר' יעקב השו“ב, יהי זכרו ברוך, אלך… זה היה יהודי! זה היה איש צדיק! וגם את, יהודית’ל… כמו ש”שלי", יחיה, אומר תמיד…
– ש – שא… חיה’לי, בלחש… אל תצעקי… – התעוררה זקנתי מכעין העווית הרגעית אשר אחזתה ותהס את קול הדברנית, שהשתפך כנחל איתן שאין לו סוף – ש-שא, חיה’לי, גולדה ישנה… המרודה… – אוי, ריבונו של עולם – הגידי, חיה’לי, אך בלחש… למי תקראיני?…
– אל רבקה העניה, יהודית’ל, אל רבקה אשת בריל הסמרטוטר!… אוי, יהודית’ל, מה אומר ומה אדבר, מה אגיד ומה אספר לך, חביבה? לכי ושאלי את פי ריבון העולם קושיות: מדוע ייסר ככה לבני איש? אבל הוא מסתמא יודע הוא אשר יעשה… אוי, יהודית’ל, לולא עלה על דעתי היום להכניס אליה את שיורי ארוחת הערב, כמשפטי כל הימים – "שליח אינו אוכל מאומה וכל הארוחה תיוותר – כי אז גועה העניה בלילה הזה, ולא היה איש יודע את גויעתה… קיצור הדבר, יהודית’ל, אין לדבר הרבה: בכל דבר תתגלה ההשגחה של המשגיח, יתברך… לא רחצתי את ידי ואיני שווה להזכיר את שמו הגדול… לכן שמעי: היום בא “שלי” מבית המדרש בשעה מאוחרה; הוא חש בראשו ומן האוכל לא בא מאומה אל פיו – צרותי הגדולות! – ואני… הרעבתנית הגדולה!… בקיצור, קדרת עדשים… אני נכנסת לביתה… אוי, שברי הגדול, אוי, ריבונו של עולם! – קור ושלג ומים… נער-התלמוד-תורה חולה מסוכן… פרור לחם לא יימצא… ורבקה מקרשה ללדת… אוי יהודית’ל, נמהר, נמהר שמה, פן נאחר המועד… עכשיו שם “שלי” לבדו… בריל בעצמו משוטט כפרים, וזה כשבועיים – מעשי-שטן – לא היה בביתו… יהודית’ל, העטיפי לראשך את מטפחתך החמה ונקומה ונלכה… והאוויר – נו, בל נחטא בשפתינו… זכותו של ר' יעקב, עליו השלום, תגן עלינו להצילנו מכל רע, אמן סלה…
כל זה הוגד בחשאי, כביכול, בהעוויות משונות ובפסיקתות מצפצפות, עד שלקול ההמולה הקיצה אמי ותחל להתגרד בזעף ולהביט על המחזה שלפניה בעינים תוהות ונדהמות. הזקנה הנדכאה נשארה שוב עומדת כל העת כהלומת רעם, אילמת… והשליחה, בראותה, כי אמי ערה כבר, נתנה חופשה גמורה לפיה ותתאר בלשון מדברת גדולות, כאשר חננה ה', את גודל המצוה ושכרה, ותספר בקול רם את כל המוצאות אותה בליל-זוועה זה, כיצד גורשה מבית ה“אקורשֵקה” בחרפה רבה ואיך שאח"כ גם המילדת ההיא מיאנה ללכת!
– כי, באמת, כלום ממנה, מפלונית ה“דבר-אחר”, יש לדרוש, כי תעשה דבר מצוה? בדבר הזה אין משום לישנא בישא: הכל יודעים אותה… הלא תדמה, כי “נגידה” גמורה היא… אוי ואבוי לשנותיה… גם “שלי”, יחיה, אומר תמיד – בוודאי כך כתוב בספריו – כי בממון… הממון… שכחתי כיצד אמר לי לפני ימים אחדים… אוי ואבוי לראשי ולזכרוני! היום אני שומעת מלה קדושה ולמחרת – אני שוכחת… ובדבר הזה אני מקנאה בך, יהודית’ל, שלכל ענין וענין תביאי ראיה מה“צאינה-וראינה” שלנו… לא לחינם הלכתי אל אשת ר' יעקב השו"ב, עליו השלום. נמהר, יהודית’ל, נחישה, נחישה…
– נו, גולדה בתי, אני הולכת!… הא? – –
– היודעת אנוכי? – הביעה אמי דבר משפט – מה לעשות… יוכל היות, כי משם יקראוך מחר ולא היום… לכי… איך אפשר לבלי להלך?… הרי יהודים אנו…
– נו, נלכה, חיה’לי! – שנתה זקנתי באומץ ובכעין מסירת נפש בקולה הצרוד…
– לכי,לכי! – דיברה אמי קשות, נלחמת ברגשותיה – מצוה כזו… אדרבה, להפך, איך אפשר לבלי להלך?… אוי-אוי-אוי…
זקנתי לבשה בחפזון מטפחת על ראשה, ותקח ברכה מאתנו, וביחוד ממני, “מנדיק הבחור הבר-אורין” – כי תצליח על הדרך אשר היא הולכת עליה, ותקם ותנשק המזוזה אחת ושתים ברגש רב; פניה נהרו, והתפילה, כי “יהיה ה' בעזרה” נאמרה יותר בקול בטחון מאשר בקול-תחנונים, ותצא מן הבית בצעדי און ועצמה, ואחריה – חיה אשת ר' ישראל המלמד-גמרא.
ואני שבתי ושכבתי על מקומי. לבי רעד, המה והתכווץ מכאב, למרות הבינו, כי אי-אפשר באופן אחר. התקוה אמנם עוד לא חדלה מהתנוצץ בו, אך בפינותיו כבר היה היאוש, היאוש הגמור.
הדממה נפרעת… קול דופק בחלון…
– קיש-קיש-קיש
משם… משם… בא הקץ לחלומותי… אין כובע חדש לחג הפסח… אין פדות מסנדלי-זקנתי המסומרים… למה הלכה?…
הניגוד הראשון בלב!
כי בעת ההיא, ואני טרם אמצא בי “נטיה טבעית” ו“נטיה מוסרית”, “אני פרטי” ו“ואני חברותי”, הנלחמים יחדיו, טרם אדע העינויים של אבדן כל ערכין, טרם אטיל ספק וטרם אכפור בכל; בעת ההיא, ומוחי טרם יימלא סימני השאלה: בשביל מה? מי יודע? לבי טרם יהיה למסוס מרגשות מבולבלים הסותרים זה את זה; בעת ההיא, והכל ברור ומחוור לי: מצוות לאו ליהנות ניתנו, לא בשבילנו, אלא בשביל לקיים רצון הבורא, יתברך שמו; לעולם צריך האדם להרגיז את היצר הטוב על היצר הרע, שכר מצוה – מצוה, ופיקוח-נפש דוחה אפילו שבת; בעת ההיא, ואני יודע פירושה של המלה “מצוה”, אדוק בה ושמח בעשייתה; בעת ההיא, ואני מכיר ומבין, שהעולם הזה הוא עובר, רע, פרוזדור, ותענוגיו הבל; הבל – – – ובכל זאת… –
בנשף
מאתיוסף חיים ברנר
יום-חורף מעונן לפנות ערב. השמש לא נראתה כל היום. היקום מכוסה בערפל אמוץ, קריר וכבד. אור היום הקצר הולך הלוך וחשוך, ועוד מעט וייכּחד כלה, ותחתיו יבוא ליל-שבט אפל, איום וארוך כגלות היהודים, קר כקרח הנורא, אשר בלבות בני האדם, ושמֵם כשיממת העם הנודד בגויים.
והם שניהם יושבים על הקרקע, לא הרחק זה מזו, אך גם לא קרוב. לפניה אין דבר בלתי הקיר הנטוי והרטוב, ובינה לבין הקיר – תוהו ובוהו. לפניו – כיסא עץ, ועל הכיסא מטפחת-אף מעוכה, ועליה ספר, שבו כתוב טענות חודרות ומרגיזות, תרעומת מרה, גינוי מעשי בראשית והטחה כלפי שמיא.
והילדים הקטנים עם הגדולים, הנערמים על התנור ולא יוציאו אף הגה קל, כאילו נקפאו או נאלמו, – כנראה, יבינו וירגישו היטב, שאבותיהם יושבים “שבעה”; ושני החדרים, המשונים בגזרתם, מכירים גם הם, לפי הנראה, ששוכניהם יושבים “שבעה”; והאוויר הדומם והדומע גם הוא, דומה, יודע, שמחרידיו – “שבעה” הם יושבים; ואף הרול, ההוגה נכאים בדממת-הליל בסדק שמעל-הכירה: צור-צור-צור – נראה, שיודע הוא את מקומו ושעתו… הכל נוגה, הכל אבל ועָצב, הכל מצטער צער עולמים ומרגיש את המרירות האיומה שבישיבת “שבעה”; הכל רועד ומתבייש ומעוּנה ומבקש רחמים, רחמים –
זה היום השישי לשבתם ככה. מחר יֵשבו על הארץ רק מקצת היום – וקמו; מחר יוּתר להם לשבת על הספסל ולשוב למעשי יום יום: היא תחל מחדש לבשל “מעדני-מלכים”, תבשילים נפלאים מהדַקים הנתונים לאישה ה“שוחט” מבית המטבחיים כמשפט, תתפור טלאי על גבי טלאי לכל הסמרטוטים ובלויי-הסחבות שעל התנור ומתחת למיטות, אשר שֵם “מלבושים” קוֹרָא להם, תייסר בשבטים את כל שברשותה למגדול ועד קטן, תמשח במיני-משחה שונים את הגבחות, שבכל ראשי ילדיה, תלך אל השכנות מבית לבית, השכם והערב, תלטוש את “לשונה המחודדת” בתאניות ואניות על “חייה האומללים” (עתה, כמובן, עוד יותר בעוז וביתר הרגשת זכותה להתרעם) ועוד כאלה הרבה עבודות פוריות; ועל הכל תבכה רב בכה, ופעמים אחדות בשבוע תשמיע בֶּרמה:
– אוי, לֵיבּ, מים… אני מתעלפת…
הכל כנהוג מימים ימימה. – ור' ליבּ גם הוא ישוב לעבודתו התמידית: יתעסק עם הקצבים, ישחוט ויבדוק, ילך להתפלל ערב ובוקר, ילַמד את בניו הקטנים דברי תורה משמחים: – דבר האסור לו עתה – מסכת חולין ו“יורה-דעה”, הלכות שחיטה וטרפות, יילחם את הרב, ועוד זאת: יתנשא במנוחה כשתישמע צעקת ה“פלונית” שמתעלפת היא, ישפוך עליה חצי דלי מים, יקשור את זרוע ידה הימנית במטפחת וימשוך העניבה עד אשר תרים המתעלפת קול-זוועות – והרף. אמנם, יש לשער, כי הפרוצס הזה יישנה עתה לעיתים יותר קרובות מאשר בעבר הקרוב. –
כן, מחר ישלמו ימי ה“שבעה”, אבל היום עודם יושבים כפופים ודוממים. בכל עורקיהם ועצביהם הרפיון, אפיסת-הכוחות, הבאה אחר הזדעזעות כבירה; בנפשם – ריקניות נעכרה, ובחזם – המיה וניקור של כאב-נצח: הקץ… החורבן לא ייבנה… האבדה לא תושב… האסון לעולם לא יישכח… לעולם…
לפרקים תפריע רק הברת “ריבונו של עולם!” את הדומיה שבבית. הקול הזה, קול האיש, היוצא בשברון מתניים, עולה ושוהה כרגע באוויר, כמו מבקש לו לב, או, למצער, דבר אחר לנקב; וכהרף-עין הוא אובד ולא ישאיר אחריו כל זכר קל: הוא טובע במרחביה דהאי עלמא, מקור האנחות והקולות דהאי מינה.
והיא יושבת כאילמת ומקשיבה לאנחותיו. לו לב-אבן, לבכות לא ידע מעודו, ואף על קברה של המנוחה לא הוריד דמעה; אבל גם בכיה ביום החולף לא רב היה כבשאר הימים. מה זאת? האם התחלת-שכחה, אם חורב מקור הדמעות, דלדול פלגי-המים בּראש הלוהט?
אך הנה מבטה הלֵאה, היוצא מבין עפעפים, שדמעה יבשה מקננת בהן, נופל על המַראָה המהופכת בעֶברה המלוטש אל הכותל. לב-האם יזכור, כי במראה הזאת היתה היא – ימתקו לה רגבי עפרה – מסתכלת ומתענגת על תארה בעודה בחיים; לפניה, לפני המראה הזאת, היתה היא מפתלת, סורקת ושוזרת את קווצתה, ותדמה אז לתמר ענף ברוב דליותיו; ועתה – המראָה מהופכת לאות אבל… ומה צורך בה כלל, אם היא… היא… איננה!…
– זית רענן… עץ צעיר… פרח שנקטף באיבו… – תתפרצנה הברות מקירות הלב – אני החלשה, החולנית, חיה, ובתי הנחמדה, הנעימה, היקרה, נרקבת בקבר… עלמה בת שתים ועשרים… אוי-אוי-אוי, מה ידמה להוותי? לא בכוחי לשאת כל אלה, לא בכוחי לסבול כל-כך… גם זכות אבי לא עמדה בזה… אבי, זכרונו לברכה… אבי הצדיק, הרב… בתי יחידתי…
ובאיזה מקום בקרבה פנימה היא מרגישה התכּווצות-פצע ומיץ-דם; ובריסי-עיניה האדומים והנושרים ייראו נטפים, נטפים…
– אוי, ליבּ, מים… אני מתעלפת…
חושך… ר' ליב קם לאט, מַזה מים, קושר מטפחת בזרועה של המתעלפת; צעָקה – והסכנה חולפת…
והכל שב על מכונו. בחלונות מציצה אותה חשכת-הליל הלוחשת: שעמום, שעמום נורא הוא לחיות בתבל. המנורה המודלקה, שהועמדה על הכיסא לפני האֶבל, מתאמצת להעיד באורה הכהה והרועד, הבוקע מבעד הזכוכית המכוסה פיח, כי מכּירה היא במצב אשר מסביב לה. צללים אילמים, גדולים ושחורים משתרעים בעצבת על כל כותלי הבית וכליו. והשעון הישן והצוהל משמיע בקול-צלצול רם, במנוחה גמורה ומבלי היחפז אף כל-שהוא: אחת… שתים… ארבע… וכלל לא איכפת לו מה ששומעי קולו מתרעמים: השעה הרביעית עוד… אַה, מה תארך העת! – הוא יודע שעתו ותו לא מידי; הוא אינו נוגע בדבר.
פי האשה נפתח פתאום לדבר. מדברת היא מתחילה כמעט בדממה ומסיימת בקול-איבה רם:
– נוּ, ריבונו של עולם! עיני כלבים לבריות… גם בוש לא יבושו, גם הַכלֵם לא ידעו: הוא, רוצח נפשנו, עודנו מעז פניו לבוא לביתנו ל“נחם-אבלים”, לנחמנו משִׁברנו הגדול – אוי, בתי, בתי… – הוא, אויבנו בנפש, המוכן להטביענו בכף-מים בעד כל החסדים, שעשינו אתו ועם בנו – הוא עוד בא לביתנו – אַה, ראשי ייבּקע… התשמע ליבּ?
וליבּ שומע הוא, אך לא יענה כלום. מבלי נוע הוא יושב בקפוטתו המלוכלכה בחֵלב ובליח-בשר. עצמות לחייו בולטות, זקנו הצהוב והמתלבן נכפף מנגיעות בחזה, שפתיו הזעומות דוממות. עיניו החשבניות מביטות בספר, אך גם קרוא לא יקרא דבר וחצי דבר. לשמע דברי זוגתו על דבר ההוא גברא ובנו עולים בתוך הנשַׁמה שבלבו הרהורים שונים…
– התזכור, ליב? – ממשיכה השו"בּית; לה אחת היא אם יש שומעים לדברים אם אין: התוגה והשממון, המרחיבים את פיה לפהק, מביאים גם אותו לידי דיבור – התזכור את היום, שבו בא הוא עם הבן-יקיר שלו לבקשך, ללמד “שחיטה” את התנא הכשר והצדיק? התזכור? אני לא אשכח את היום ההוא לעולם! אותו היום הביא את כל האסון על ראשנו. היום, כשבא הוא, החסיד-הגזלן, וישב על הדרגש הזה – פה – התראה, ליב, פה – זכרתי את היום המקולל ההוא. דברים טובים דיבר אז, דברים רכים, נעימים, חנפים, כחתול הזה ממש, טוב היה וחביב: “ר' ליב! – ר' ליב!” אוי, מה שוטמת אני את פניו הטריפים! – יקר היה, אהוב, מרפא לנפש, ראוי להינתן רטיה על פי עשר מכות… כספנו-דמנו הלא היה אז אצלו, הגזלן! ועתה, שונא כזה, שגרם לנו כל מצוקותינו והשמח בוודאי לפידנו, יבוא עוד לנחמנו!… אַי-אַי, כמה דרושה לזה רמאות וחוצפה… הוא הדבר אשר אמרתי: עיני כלבים לבריות…
– ומה דווקא הוא גרידא? – מעיר ר' ליב לאחרונה – וכל הכלבים, הצד של “המצרי השחור” – האם לא באו רובם לבקרנו? “ה' ינחם אתכם בתוך אבלי ציון וירושלים” – אוי, כלבים! עזי-נפש! מלחכי פנכה של “המצרי השחור”, ימח שמו וימח זכרו מלהזכירו! אִי, אני יודעם היטב, את הכל: יש מהם אשר יבואו לתפשני בלבי, להלוך רכיל, לחטוף מלה נחוצה מפי… ישלם להם ה' כפעלם! –
ושוב דממת-מות בבית. השיחה הקצרה נפסקת מאליה. די לה, להשובּי"ת, לשמוע את שלוש המילים “המצרי השחור וצדו” – (זאת אומרת: הצד של הרב; הרב דק“ק נבוכה יצ”ו הוא שחור במראהו, כי על כן יכנוהו השו"ב וצדו הקטן בשם-הלווי המגונה הזה; תחת זאת יכנה הצד שכנגד את איש-ריבו, בעל הזקן הצהוב בשם “הרמאי הצהוב”) – בשביל להיאלם דומיה עת רבה ולשקוע בזכרונות והרהורים על-דבר העובדה של ריבם את הרב וכל הנגרר אחריה. את זכר “הצד ההוא” לא תוכל לשמוע בקרירות-לב; הוא ירתיח כרגע את דמיה וירעיל את לבה; הוא התוכן לכל שיחותיה ודבריה באזני שכנותיה ורעותיה; הוא החומר להגיגה בשכבה על משכבה ושנתה תדוֹד; הוא המטרה לקללות מאליפות, שהיא שופכת כמים יומם וליל באין הפוגות ולא תדע שבעה.
“הצד של הרב”… והן היו ימים, אשר לא ידעה את המלים הנתעבות האלה! –
… כבואם הלום לפני עשרים שנה לקבל משמרת השחיטה, היו הם אז זוג-צעיר, כשלוש שנים אחרי חתונתם, טפלי לא היו תלויים בהם עוד, כי רק נחמה בתם, עליה השלום, יוּלדה להם. ובנבוכה, העיר המצערה והנידחה בנפת “רוסיה הקטנה”, היה בעת ההיא מספר המשפחות העבריות לא רב, ומורה-הוראה לא היה לה עוד, כי על כן היה ר' ליב כמעט ה“תלמיד חכם” היחידי בעיר, וינטל, וינשא, ויורה בשעת-הדחק גם שאלות של “קדרה-כף”, ויתנהג כחצי-רב, ואולם ההכנסה הרבנית היתה נכנסת לתוך כיסו בשלימות. הוא היה מוכר את החמץ לנכרי בערבי-פסחים כדת; לו ניתנה במונופולין מכירת יין ויי“ש של פסח, קמח למצה ול”שמורה“, פרי עץ הדר לחג הסוכות, וכאלה רבות. ור' ליב עוד יתרה עשה: בראותו את כבודו ומוראו אשר על הקהל, השתמש בשעת הכושר וילמוד לצבור כסף האמנות נפלאה, ויהי למומחה גדול בעבודה הזאת, ויעמד “קערות” בבית-המדרש הקטן בחנוכה ובפורים ובערב יום הכיפורים ובימי התעניות וכו' וכו', ויהי הוא, על פי הצעתו גם “בעל-הקורא”, גם בעל-התפילה, גם המשגיח בבתי-האפיה של מצות, גם הקובה לקופת רמבה”ן, ועוד כאלה מישרות בקודש, ומכל אלה, כמובן – לא הֶענה. וירבו הימים, העיר הנכחדה התגדלה והתרחבה, ההכנסה התרבתה, ורב עוד לא נקרא לכהן בה. בין כה וכה, ובביתו של השוחט נמצאו בפינה אחת ארבע-חמש אדרות-שער של איכרים, בקרן-זווית שניה – מיחמים נוצצים אחדים, על המיטה – כרים וכסתות נוספים, בארגז החדש – מנורות של שבת, כלי-כסף וכדומה מַשכונות מטלטלין דניידי. בעיר, אמנם, יצא קול לא נעים לאיש, שפרנסתו על הציבור… אבל ר' ליב ואשתו לא שמו לב לדבר הזה, לא פחדו ולא רָהו מהלעז, ש“כסף תועפות להם”, ויוסיפו לצבור פרוטה-פרוטה, שקל-שקל, ורכושם גדל מיום ליום.
– מה יש לדבר הרבה? אז היה לנו תור זהב! – מזכירה השובּ“ית בימים האחרונים הרעים את הימים הטובים שעברו לבלי שוב – אני, כאשר ידעתן, מודעותי, לא הייתי מעולם אשה ותרנית. תמיד, כל ימי חיי, צימצמתי וקימצתי; אגורה היתה אישון עיני: ליבּ שלי מביא כשכשאה מהקצבים – דיינו! בשר ממש לא היה בא אל פינו. בקיצור, ההוצאה היתה מעטה, כמעט אפס, וההכנסה מרובה! “המצרי השחור” לא היה אז עוד. ועתה להפך: אם גם עכשיו איננו מתנהגים כ”שררות“, אבל המשפחה, בל תשלוט עינא בישא, היא של תשע נפשות: ילדים קטנים. קַמֵץ כפי האפשר- אכילה חובה היא! והגז-ל—נים, בל יראו בטובה, פשטו עורי מעל עצמותי. מה היא ההכנסה שלנו עתה? לשונאי ישראל! דמי חנוכה ופורים יקח הוא, “המצרי השחור”; יין וקמח לפסח ימכור הוא, “המצרי השחור”. ואף ב”כפרות", שזהו דבר השייך כולו לנו, תקע הוא את ידו החביבה ויַוצא חדשה, כי גם בעד שחיטת-כפרות דרוש לשלם דמי-טקסא, דבר שלא היה לעולמים, דבר שלא נשמע מיום היברא העולם. וכל זאת למה? בשביל שסיקריקון היקר, בעל הטקסא, (ייחנק בלילה הזה, אב הרחמן!) הוא מאנשי חברתו. אין מה לדבר: רב יקר! בתו העבה והשמנה יושבת ומדשנת את… במחילה – ואנחנו מה? נשארנו בחוסר כל: כספנו אבד… שמעון הצעקן, הרוצח ביער, אכָלו – תאכלהו רימה ותולעה! – וגם בזה אשם המצרי… אָה, נשים, היה לנו כסף – למה נכחד? – הָ-יה… ועוד כמה כסף! אויבינו – ישרפו באש, אבי שבשמים! – אומרים – ייאָלמו לנצח – כי גם כיום יש לנו… לא, יקירות, לא! עתה אָין (ובהוציאה מפיה המשפט הזה, קולה כל כך מבקש השתתפות ברוב צערה ופניה הצנומים מתהווים כל-כך אמֵללים, עד שאי-אפשר לבלי האמין לה), עתה אָין… עתה רק אל השחיטה עינינו נשואות… והשחיטה – אל-אלוהים הוא יודע! – מה היא? פוי… אבק פורח… לא שווה פרוטה..
אמנם, לא לעולם חוסן!
בשנים הראשונות, אחרי אשר לוּקח הרב העירה, לא גדלה, אמנם הרעה למאוד: ר' ליב שוחט, לפי עדות אנשי העיר, הוא איש האוהב כסף יותר מגופו, ובכל הנוגע לממון הוא ערום וחכם מעין כמוהו; ב[מ]חמאות וחלקות ידע לקנות את לב ר' גרונם, הראש בין טובי העיר אז, לנטות אחריו: אי-אפשר להכחיש, פטור בלא כלום אי-אפשר, ההכנסה נגרעה בהכרח, ובעמדו אצל “קערתו” כבר היו ידיו רועדות לאט ועיניו הפיצו מעין אי-רצון – אבל הפְּחָת היתה עוד כפי אשר יוכלו נשוא; “עוד היתה היכולת לחיות” – (מחשבי חשבונות בעיר הוציאו אגדות מוגזמות על דבר סכום הכסף אשר לשובּ"ם, והמפריזים שבהם הרהיבו בנפשם עוז לענות על השאלה: “כמה?” במחיאת-כף מלאה בכל עשר האצבעות, לאמור: עשר “קאטארינקות” (מאות), ויחד עם המענה הלזה היתה באה קריצת-עין מיוחדה ומלאה איזה לחש-סתרים, אף שהמשיבים הכירו בעצמם, כי מגזימים הם לא מעט)… ואולם שנה, שנה נהפך עליו הגלגל. הרב פרה ורבה, ותגדל לו בת בוגרת, עלוקה, צעקנית, רגזני ותבענית: “הב, הב, הרק כיסך, אבא! הבה לי ערדלים חדשים, פּוֹלֶרינה חדשה, מגבעת חדשה. הבה, אבא, הבה לי – איש!” וכל אלה הדרישות נדרשו בלשון בני אדם פשוטה, בלי כל צל של ניב נאה וחן כלה… ועל תשובת אביה הרב: “בדליכא שאני” – באה התנפלות של חימה שפוכה וקצף רב ותביעות גדולות ונוראות ושאלת “מדוע?” – מדוע לכל יש ולהם אין? במה היא גרועה מכל העלמות? מדוע זה “הרמאי הצהוב” צובר כסף כאפר, ובטנם הם תחסר? מדוע זה השוֹ“ב, שבכל תפוצות ישראל הוא נכנע להרב, בנבוכה הוא אדון לעצמו? עשיר הוא כ”גוי“, את כספו יתן בנשך ובמרבית – ארבעת אלפים רובל לו! – ונפשם הם שחה לעפר.. מה זה יחריש, יתאפק אבא? מדוע לא יפיח קריה ומתים בה? וכי כך העולם צריך להתנהג? וכי אלה הם סדרים ישרים? לו, ל”הרמאי הצהוב", הרבה – ולהם אף לא מעט!…
כאלה וכאלה דיברה שימקה בת-הרב בגודל חכמתה, וישמע אביה המו“צ לדבריה, וישקול הדבר בפלס שכלו, וירא, כי צדקה היא וכי “שלי” – מלה יותר נעימה מ”שלך“, ויצא אל העם, ויחרחר ריב ומדון. בימים הראשונים לחש דבר הריב במסתרים, ויהי ידוע רק ליחידי סגולה, ואולם בבוא יום השבת, והשוֹ”ב, שידע מכל הנעשה והעתיד להיעשות, לא הלך, בזעפו וחמתו, אחר המנחה אל הרב לשמוע אל ה“חסידות”, שהאחרון “משפיע” בכל שבת עם חשכה על קהל חסידים, וידעו כל בני ישראל דהאי קרתא, מבית הטחנה של מים מעבר מזה עד בית-הטחנה של רוח אשר מהעבר השני, כי הנה חיים חדשים הולכים וקרבים לקהילתם, חיים יותר מעניינים יופחו בלבותיהם, יותר תוֹכיים, יותר רוחניים: יהיה תוכן טוב לשיחה, סיבה לחרף את מי שיהיה – וישמחו. העדה הקדושה נפלגה במשך שבוע ימים לשני “צדדים”, ומחלוקת-אֵש התגלעה ביניהם, אשר כמוה היתה ונהייתה בכל במקום שיהודים נחיתים שמה. ויישמעו דברי-ריבות, זלזולים וחרפות בשווקים וברחובות, בבית-המדרש ובבית-המרחץ, להבדיל, (בעת ההיא עוד עמד על תלו), הכל כמשפט זרע יעקב משנות דור ודור, דבר לא נעדר. בימי-המנוחה, בהתאסף בני העיר לשוחח, חשבו להם לחובה “הצד” של הרב ללעוג להשו“ב ולאשתו ולספר בדיחות שונות על “חריצותה” של האחרונה, שפעם אחת נמצא אצלה בקדרת הטשוֹלנט פוזמק של ילד, והצד השני גם הוא לא טמן את לשונו בחוּבּו, ויזכור את כל מגרעות הרב והרבנית, בעלת “החוטם האדום” – ויהי שחוק ושמחה וריב והנאה… ומי יתאר את העונג וההתעוררות, כשקרה איזה “הרג רב” בבית המדרש! מה נעים היה להביט על מחזה נהדר כזה, איך יהודים מסתבכים איש בזקן רעהו, מעלים דם, איש על פני בעל מלחמתו, ונשיהם וילדיהם של המכים והמוכים רועדים, רועדים, מתיפחים, מכים כף וקוראים לעזרה! כמעט שגדלה הנעימות הלזו מאותה שמרגישים בשעה שעומדים מסביב לדליקה גדולה בחצות הליל. מובן מאליו, שאלו שנטו פנים לכאן ולכאן, אל כל אשר ישא רוח ההצלחה (ביחוד היו כאלה המלמדים שבעיר), היו מאושרים עוד יותר, בהיותם צריכים לדרוש ולחקור ולהתעניין במצב ה”עסק" יותר מאחרים, למען לא יטעו, חלילה, ותהי עבודתם הרוחנית גדולה מאוד וחייהם יותר מלאים ושלמים. –
ויד הרב הלכה הלוך וגבור. ה“הכנסות” נפלו בחלקו, אחת אחת, ואין עוזר. בשנה הראשונה שוּדדה מהשוחט הזכות של מכירת קמח לפסח, ובהיוודע החדשה הנוראה הזאת לשוֹבי"ת, התעלפה התעלפות שיש בה מעין מיתה, וכמעט שלא הואילה לה המטפחת, שקשר לה אישה בזרועה, וכמעט שלא צעקה. בשנה השניה אבדה להם גם מכירת היין, אחרי כן “אגרא דתעניתא”, אחרי כן – האתרוגים. וכל נצחון בא אחרי עבודה כבירה ועמל רב וקטטה ומזימות שונות ומלחמה ארוכה משני הצדדים, ויהי לחדשה רבת ערך בתולדת “נבוכה” העיר הקטנה.
“ממון גורר ממון ובתר עניא אזלא עניותא”. כמעט הורע מזלו של ר' ליב שוחט מעבר מזה, נתקלקל מצבו גם במקום אחר. הכסף אשר היה בידי לווים בני ברית ושאינם בני ברית החל מעט מעט לרדת לטמיון. ובימים ההם, כנוספות לרעה, יצא החוק החדש על דבר מַלווי-בריבית, ותאבדנה הלוואות רבות. אז החליטו האיש ואשתו לקבץ רכושם הנשאר ולסחור בו את הארץ. ויגמרו אומר לבקש להם שותף ישר ולפתוח חנות חדשה בעיר. להצעה הזאת היתה עוד מטרה אחת, “תכלית” בשביל נחמה בתם, אשר בעת ההיא כבר גדלה ותיף ותצלח לשידוך: אם תדע לשבת בחנות, והיה בתת לה ה' את המיועד לאיש, יוכל הוא, הגבר, להיות רב, שו"ב, מלמד, חזן, הכל לפי חפץ העליון, והיא – חנוונית; והיה הדבר הזה לברכה רבה ולמחיה גדולה.
ויוועצו, ו“יניחו את כספם” בחנוּת התבואה אשר לר' שמעון צעקן. ר' שמעון היה הבכור בין חמשת האחים אשר על משפחת “יחסנוביץ” יתחשבו. המשפחה הזאת היתה גדולה, ענֵפה ועצומה באוכלוסיה. ביחוד הרימה ראשה בגאון בימי החגים, כשהיו כל החיים והאחיות, הגיסים והגיסות, הנכדים והנכדות הולכים בעדר ל“התכבד” מבית “קרוב” אחד לבית השני, והדודה שושה-גנאֶנדיל, מקושטת בכל תכשיטיה, עוברת בראש, “קוממיות”, כתיש קל הרץ ראשון מן השדה, או כתרנגול-הודי בהיכוֹנוֹ לקרוא: הולדר-הולדר. איבת תמיד היתה בינה, בין משפחת יחסנוביץ זו, ובין משפחת סיקריקון, הצעירה ממנה בתולדות העיר, ותחלקנה אשה לרעותה בכל סיבה מצויה מהלומות בשוק ובבית המדרש, ביחוד ב“ימים טובים” לישראל, בשעה שהבטן מלאה וגם פנאי יש, באין צורך להיחפז לרוץ השוקה ולבקש “פרוטה-פרנסה”. ולא היה יום “שמחת-תורה” ליהודי העיר חג במלוא המובן של המלה הזאת אם לא קרה, על-המעט, ריב הגון בין שתי המשפחות הגדולות הללו! כמובן, היו ה“משפחות” האלה מחולקות גם בדבר ריב הרב את השו“ב: סיקריקון על צדו של הרב, יען שמשפחת “יחסנוביץ” במחנה האויב, ומשפחת הזבולֵני (אביה מחוללה של משפחת יחסנוביץ הוא זבולון הזקן) על צדו של השו”ב, ראשית, מפני שר' זבולון אביה, אחד מ“בעלי-הבתים” הראשונים בעיר, קרא בעצמו לר' ליב לשרת בנבוכה במשמרת השחיטה, והשנית, מפני שמשפחת סיקריקון היא על צדו של הרב. היוצא מכל אלה, שר' שמעון צעקן היה מהעמודים התיכונים, אשר פרנסת השו"ב נשענת עליהם. והאיש נודע לנכבד, לחסיד ולאיש-אמונים, בעל צדקה ומכניס אורחים, ותפילתו יוצאת בקולי-קולות ונשמעת למרחוק, ותהי למלה בפי כל, ועל הדבר הזה לא נקרא “ר' שמעון יחסנוביץ” או “ר' שמעון זבולנ’ס” אלא “ר' שמעון צעקן”.
ולשעה שקעה כמעטה גם אֵש-המריבה. בתור מילואים לפרנסתו לקח ר' ליב לו נערים אחדים ללמדם תורה. השנאה אשר הוצתה בלבו לא כבתה, אמנם, אך נטתה לצדדים, ותפַנה מקום להאהבה הפורחת לר' שמעון שותפו. ר' ליב ואשתו, הגֵרים בנבוכה, החלו לחוש גם את עצמם כענף לעץ הגדול, משפחת יחסנוביץ. השובי“ת לא יצאה כלל מפתח בית שותפתה, ושמה שפכה כל גלי-מדבָּרה, והשו”ב גם הוא היה מבקר בבית שותפו לעתים תכופות. שיחה נעימה, אנחה קלה, כוס-תּה; אהבה ואחוה ורעות! שכר גדול, אמנם, לא נראה מן החנות; ואולם הדבר מובן מאליו, שלא בר' שמעון האשם, חלילה! אלא בזה, שרוב בני העיר מוצאים את לחמם מסחר-תבואה, ו“אין הקומץ משביע את הארי”.
ובתקופה המאושרה ההיא ניתן על ידי ר' ליבּ יודֶלי, בנו היחיד של ר' שמעון, ללמדהו שחיטה ובדיקה, ותחזק החיבה עוד יותר.
יודלי היה אז כבן עשרים, ויתחשב לבן הגון למשפחה הנכבדה ועליו גאוותה. הוא היה בחור “ירא שמיים”, מכיר ערכו, שומר כבודו וברכה להוריו. תפילתו מדודה ושקולה, כל מלה מדויקה וברורה; פנינים; “כאילו מונה מעות” ממש. את עלמות העיר לו היה לו כל עסק, אף שידע, כי חביב הוא עליהן. פניו השחרחרים, המלאים והנאים, בגדו העליון הנקי, שהיה לא קצר ולא ארוך, כי אם מגיע עד הברכים ולא עד בכלל, זקנו הקטן, המרוקם מחוטי משי מסביב לסנטרו, קולו העניו, הצנוע והרך, מַהלכו ועוד רבות הגידו לכל, שתם וישר ופיקח האי גברא, כי מעלות טובות ורבות לו, ובינה בלבו להתהלך את הבריות, וטוב הוא בעיני אלוהים ואדם.
– לו אין צורך ב“תכלית” אחרת; לו יאה להיות שוֹ"ב – הסכימה דעת העיר למעשי ר' שמעון צעקן.
– יודלי יהיה שו"ב-עירוני הגון – קיוותה העיר…
ונחמה היתה הולכת יום יום אל החנות המשותפת. באמת,לא היתה מוכשרת כלל לענייני החנות, כי חסרו לה: חריצות בלתי-נפסקת, סבלנות עצומה, מספר קבים דיבור, מבלי חוש כל לֵאוּת, ושאר המידות, שהחנוונוּת דורשת מבעליה; היא לא אהבה לדבר הרבה, ויופיה מסך בה גם מקצת מאותה הרגזנות הגאה ומאותה העצלות המתמדת, הבאות לאיש מפַּנקו את עצמו בתור יצור יוצא מן הכלל. הוריה לא הכירו שהליכת בתם אל החנות היא רק כדי להינצל מעבודות הבית וכדי לבלות את העת בחדווה ובחיים עליזים וחוגגים, בהתאסף משרתי-החנויות להתלוצץ, לריב ו“לחלק הבלים” איש לרעהו על כל פוּד תבואה, שהאיכר מביא מכפרו וכל אחד רוצה למשכו ברשתו. רבים היו הדברים המלבבים בשוק, אך יותר מכל נעם לה, לנחמה, לראות את ה“מהירות במשקל”, שהחנוונים עושים לאיכר הכפרי, את ה“הטעאה בחשבון”, שהם מטעים אותו ועודם לועגים על משבַּתו. מאוד מצאו חן בעיניה מחזות כמו אלה, כיצד החרוצים שבמשרתים מבלבלים את ראש המוכר הכפרי, מחרפים אותו בשם “יוּרקה” ו“חָמקה” ומבליעים, יהודית, קללות-חרפה רבות בתוך שאר דבריהם, הבאים בשפתו, והאיכר עומד נבוך, בפיו “הֶט-הֶט” ולא יֵדע את נפשו: הוא מרגיש, ש“היהודים, בני-השד, מסובבים את ראשו”, אך אי-אפשר לצאת מן הפח…
– אוי, אני מתה מצחוק… אוי, חַה-חַה-חַה!
ואולם, אם לא הכירה ציפורה השוֹבּי“ת לָמה הולכת בתה החנותה, הכירה בימים מועטים, מדוע החלה לבחור לשבת בית מעת שבא יודלי להתלמד שחיטה ובדיקה בביתם. היא ראתה, באיזו עינים נחמה מבטת בו, כשהוא עומד כפוף מעט ומשחיז את הסכין, התבוננה למבטים שבתה מעיפה על תלמיד אישה, ותתן זה אל לבה, לב-נשים, ותבן… ההסתכלות הזאת הזכירתה ימים עברו, בעודה בבתוליה בית אביהּ, החופ”ק של עיר מולדתה, וליב החל ללמוד אצלו ולאכול על שולחנם, ו“הוא” בעת ההיא נער בן שבע-עשרה שנה, יתום מאביו ומאמו. אמנם, גם בהיוודע לה, כי הוא “חתנה”, בושה להביט עליו כמו שמביטה בתה על יהודה, אבל את פירוש המבטים האלה היא זוכרת ויודעת. באופן יהודי היה יחוסה אליו “בשעתה”: דבר לא דיברה אתו עד עבור ימים רבים אחר החתונה, וכמו גם הותנה ביניהם לברוח איש מרעהו, ובכל- זאת היתה היא מניחה חרש בפינה, שהוא צופן שם את כליו ומחטט בה תמיד, אגוזים וביכורי-פירות, למען ימצא ו“יברך”…
לעיני ציפורה התרגלו ה“ילדים” איש לאחותו, ולעיניה החלו לאט לאט להשתובב קצת בנשפי החורף, בלכת ליב אישה “לשחוט”. ואף כי ידָעתם לילדים ישרים, היה, בכל זאת, הרגש, אשר הרגישה בעת צחקם, לא מעוּנג ביותר; הרבה היו בו חרדה מטושטשת, רוגז לב ובושה בפני עצמה ובפניהם. ברגשה המורכב התמזגה גם הכרת החובה לדבר קשות, ואולם, מבלי דעת למה, היתה מסתפקת בגערה, שיש בה רוך:
– הרפו, שובבים, חִדלו! –
ועל זאת היתה נחמה עונה במשובה ובשביב-אש לוהט בעינים:
– וכי מה אנחנו עושים? אני חטפתי הספר מידו: איני חפצה כי ילמד רק “יורה דעה”, “יורה דעה”… לכל יש שיעור…
– תני, תני… – הרי הוא מפקד, כביכול, ומראהו מעורר את ציפורה לקרוא לו בלבה פנימה: “אוי, תיש!”
באותה שעה נחמה מצדה מוסיפה רתת:
– לא… מחר… לא אתן! לא אתן!
ומקץ החורף, כשהיתה האם עולה על התנור ומסתכלת ב“הנאהבים והנעימים”, היה מתעורר בה כבר איזה מין “הֶ-הֶ”… עכשיו עולם אחר לגמרי… רק הם, הזקנים, היו הכסילים… לא ידעו לחיות… ה-ה!
ויעברו הימים, ופעם אחת, בימי הקיץ, כשאמר ר' ליב לזוגתו, כי, לדעתו, צריך להחל לדאוג לנחמה, לבקש למענה איזה שידוך הגון, ענתה השוֹבּי"ת:
– מה יש למהר? הלא עוד לא מלאו לה שמונה עשרה שנה…
וכשהחל הוא לעמוד על דעתו, קרצה היא בעיניה, במקום תשובה, אל הדרגש הריק. והוא הבין: הדרגש הזה היה מקומו התמידי של יהודה, עליו ישב ולמד, עליו העמיד את רגליו בהשחיזו את הסכין, עליו ישן כשהיה לן לפעמים בבית רבו.
– אבל הלא עליו עוד לעמוד לצבא בשנה הזאת – לא מצא הוא סתירה אחרת להצעתה – ומה יעשה אם יקובל?
– ישמרוֹ העליון! הלא יחיד הוא. –
– ובכל זאת… אשתקד הלכו לעבוד גם יחידים:הבורחים למדינות-הים רבים מאוד…
– אז נראה…
וכך נשאר הדבר תלוי. ר' ליב לא ידע אמנם כלום מדבר היחס המסור ללב שבין בתו ויהודה, אבל הצד הזה לא העיר שום שאלה בלבו: “בחור ובתולה בוודאי ישרו איש בעיני רעהו”. ובעיניו הוא ישר השידוך הזה מאוד, ולא עוד אלא שראה בזה בחוש “אצבע אלוהים”. מחשבות נעימות האירה בו התקוה, שיהודה יהיה חתנו. האחרון יקבל בקרוב “הודאה” והיה לאברך חסיד ובעל תכלית כאחד – ומה עוד?
– הבריות אינם יודעים דבר – התפלסף ר' ליב בשמחה – אֶט, ידיעתם לאו ידיעה היא כלל!… הבל ההתחכמות… הטבעיים והמינים… אל הם שוטים! השגחה פרטית… נו, לדוגמה, מי עינים לו ולא יראה, שהמסבב כל הסיבות גילגל הדבר פה, שמתחילה יתקשר הוא את ר' שמעון צעקן בשותפות ואחר-כך נתן בלבו של ר' שמעון זה ללמד את בנו שחיטה ובדיקה – והכל לשם מה? היש צורך עוד להרבות בדברים? ברם, מי בא בסוד האי מאי דעביד רחמנא, ואף על-פי כן ברור הדבר כשמש… דאי לא תימא הכי – כולא האי למה? הכרוז! הכרוז!… ובעלי הכת שהרמב"ם מזכיר, ומכל שכן החקרנים דהאידנא… אֶט, אין להם כל מוח בקדקדם ואינם מבינים כלום…
ומה יאמר הצד השני? ור' שמעון בעצמו? והדודה שוֹשה-גנאֶנדיל וכל המשפחה, אשר בוודאי דעתה חשובה ויש לה ערך גדול? – כל אלה השאלות לא באו כלל ללבו של ר' ליב: פשיטא! ההם לא יתרַצוּ? אוהבים כמו אלה!
ור' שמעון צעקן אמנם הראה לו את ידידותו העזה בהביאו לחג-הפסח העבר קמח למצות ויחדש את המריבה עם הרב. התוצאה היתה, אמנם, הפסד מרובה, אבל גם בזה, כמו בחוסר השכר של מסחר החנות, לא בר' שמעון האשם: הוא עשה כל מה שיכול ורק מצב העניינים הכתיר את האויב בזר הנצחון, וידידו מה הוא כי ילין עליו?
והאויב, באמנה, אסף כוחות חדשים. ר' גרונם, שהיה תושב נכבד ומחשובי הקהילה, נהיה פתאום ל“קבצן” ודעתו נתבטלה מכל וכל, למרות מחאתו לעתים רחוקות באיזו מלה ולמרות מיאונו להודות בפה, כי עברה שעתו. אופן ישיבתו על מקומו בכותל המזרח ועלייתו הבמתה כשהוא קרוא לתורה, בת צחוקו והתרחקותו, כביכול, מכל שקלא וטריא ציבורית – כל אלה יעידו כמאה עדים, כי אכן מכיר הוא במצבו החברותי. מקומו, גם בגבאות, גם בחכירת בתי הטחנה מ“הפריץ”, לקח רובמן, איש שנתעשר מחדש. בכלל, עברו ובטלו ולא ייראו עוד על הבמה “בעלי הבתים” הישנים, יודעי-ספר, שנדף מהם קצת ריח-תורה; במקומם למדו לקפוץ בראש אברכים הדיוטים ובורים, שעלו לגדולה – כלומר: לעושר – פתאום בגלל הרעב, שהיה בשנה ההיא באותה הנפה. אלה החלו לנהוג ביד רמה את כל ענייני הציבור על פי דרכם. והרב ידע ל“קרבם” אליו ולכבדם לפרקים באיזו “חניפה” קלה, שהיה מוציא בזהירות ומבליע בנעימה, עד אשר נספחו כולם על אנשי חילו. דור דור ומנהיגיו!…
אנשי העיר קידמו בשמחה רבה את המריבה אשר התגלעה מחדש אחרי אשר שככה ירחים מספר. הנרגנים הנבונים והחרוצים במלאכתם מיהרו לצקת שמן על מוקדה, ומאז לא חדלה עד היום הזה. ואולם להשוֹ"ב נדמה בעת ההיא, שהתחתנות את ר' שמעון תשים קץ גם לעוּבדה המרה הזאת, שהחלה למלא את לבבו המיה מדאיבה.
– והבתולה של הרב תיחנק מקנאה! – נעמה לציפורה השובי"ת עוד מחשבה אחת.
ואולם, כנראה, לא נכתבה ונחתמה שימקה’לי בת הרב ביום-הדין למיתת חניקה: למרות תקוות כל בני העיר, ש“כל המקבל עליו עול תורה ומצוות לוקחים, מן השמים, ממנו עול מלכות”; למרות כל התפילות והבקשות והדמעות וההבטחות-למקום והשתדלנות לפני מנהיגי דארעא ואמירת-התהילים ומדידת-הקברים – נלקח יהודה לעבוד בצבא.
ואל לא אֵיחר לבוא גם השבר השני, והאחרון מכביד.
כאמור, היתה השנה ההיא שנת רעבון. ציוחת-עניים עלתה. בעולם המסחר נהיו מהפכות: התגרנים הקטנים, שבמעט כספם לא יכלו להסתובב במעגלו, נשארו בלי לחם; היום גם סוחרים עשירים שהֶעֱנוּ, ואחרים, להפך – וביניהם רובמן, גזלמן, סיקריקון וחבריהם – הרוויחו היטב: טלגרמות אחדות, ובידם איזו אלפים רובל. ממונו של ר' ליב סחר גם הוא… וכעבור המהומה והסערה – היו פתע פני ר' שמעון צעקן את שותפו, לתמהון-לבבו של האחרון, לא כתמול שלשום; בעוד ימים אחדים – זועפים; אחרי כן – קול הצטדקות, אמתלאות, חשבונות, דין ודברים, מענות, טענות; להלן – הוֹעָדה לבית-דין, לבית-תורה, לפשרה. ולסוף – כפירה, אבד בענין רע, הוכחות מפלוני ופלוני –
השורה האחרונה: אין מאומה!
בבוא ר' ליב לביתו מ“מקום הרשע”, מ“בית עיוות הדין”, אחרי שנודעה לו המסקנה האחרונה, אשר לא פילל מעודו לשמעה, ואשר גם בשמעו לא האמין למשמע אזניו, ויַשמע את כל אשר קרהו בקול יאוש נורא – נהפכו פניו לירקון…
דבר-השותפות היא באמָנה. לתת הענין בפלילים, ב“ערכאותיהם”, – אין כל תוחלת לזכות, ומלבד זאת דרוש לזה עורך-דין, ועוד פעם להניח כסף על קרן-הצבי! מה היה לו לעשות אחרת? הוא הוכרח להגיש דבריו לפני מותב תלתא; הוא בא גם לבית הרב!… אבל כלום נכחד ממנו מראש אחרית דבר? המבני עיר נבוכה, ו“רבם היקר” בראשם, ידרוש משפט? אנשים אשר אין אלוהים בלבבם! ומה זה היה לו כל העת? מי נסח עליו רוח עועים? איככה לא הרגיש, ש“הרוצח” מונֵהוּ? איך טחו עיניו מראות?
– לך ושווע: “חי וקיים”!
– אוי, אוי, מה תדבר?! – המֵרה האשה כהָמֵר על המת ותספוק כפיה, ותרץ שולל בבית, ותצעק כמו לא בקולה – גזלן, מה תדבר? רוצח-היער, מה תדבר? לא-איש, מה תדבר? אוי, כספנו, אוי, ממוננו, אוי, רכושנו! כל פרוטה הלא שרויה היא בדמים; לא אכלנו ולא שתינו… אוי, מדוע לא הרגזת את הארץ? אוי, אני ארוץ ואמרוט את זקנו; אנקר את עיניו… אוי, מה לעשות? אוי, אנה לפנות? אנה לברוח?… אוי, חיי אינם חיים… עיני תחשכנה… כל הממון… מה נעשה לבתנו?… אוי, יד אשלח בנפשי… איתלה… בנהר אטבע… צברנו, סחרנו… אוי ואבוי למסחרנו…
היא התנפלה על הארץ ולא הפסיקה לקרוא:
– אוי, ליב, מים… אני מתעלפת… –
עד שנשמעו הדברים האלה מעבר אחר; והקול קול נחמה בתם, שישבה ובכתה כל היום:
– אוי, לא די אותו האסון… אותו האסון… לארבע שנים שלמים… אוי-אוי-אוי… ועתה… אביו… אביו עשה לנו רעה כזו… ומה יהיה עתה?… מה יהיה?… אביו… אביו הרגנו… –
ותתעלף.
כעבור ירחים אחדים החלה נפשו של ר' ליב לשוב מעט למנוחתה, אבל בלבו נשאר מקום פנוי ושומם. הוא לבש קדרות ויתבודד, ויהיו פניו רעים ומרירים מאוד. הוא נדמה בחיצוניותו לדג שפירפר ופירפר בין החיים והמות – ויֵלא. השוֹבי"ת גם היא כחשה ושוּנו פניה, ותהי לצלם בלהות. בכל אשר עמדה נשמע קולה על “הגזלנים שהציגוה ככלי ריק”, עד אשר ניחר גרונה ומעפר שחה אמרתה. החימה הכללית ניתכה גם על נחמה. היא לא מצאה לה מקום. בכל אשר פנתה, נדמה לה, כי הכל נהנים ולועגים לה על השבר אשר הושברה. בצאתה ביום השבת בצהרים לבקש איזו חבֵרה, לצאת עמה במחולות ולהתעלס – היתה שבה, לאחרונה, לפנות ערב לבית אבותיה זועפת וכעין נזופה ובהרגשת כאב אנוש בלב. אמנם, גם לתלבשתה חסרו דברים נצרכים רבים, כי אמר אביה: רק כמאתים רובל “חובות” נשארו לפליטה ומזה אין להחסיר להבלים; נחוץ לקבץ הכסף ולהתחיל להגות על אודות שידוכים; והיה בשמעה הדברים האלה ויהיו עיניה למקור-דמעה:
– אין מה להיחפז, אבא… לא בת-שלושים אני, הודות לאל…
– פתַיוֹת אתן! – היה עונה על זאת ר' ליב ויכַיֵל גם את אשתו בדבריו – נערה כל מה שהיא מזקינה יאבד ערכה. הנה תגדלי, וככל אשר תגדלי ירבו צרכיך: הן גם עתה לא תנוח דעתך אף רגע ותמיד הנך רותחת כמים בקלחת – דבר זה נחוץ ודבר זה. הנדוניה – התעיף עיניך בה ונמסה ואיננה… אין נדוניה! מה נעשה אז? הא? חכָמות!
– ובכל זאת אין למהר לגמור שידוכים – מרתה ציפורה את פי בעלה ותבט על בתה – אבל לדבר מותר; הן בחור ובתולה לאלונטית דומים: מי האיש החפץ בא ומתקנח בהם. הנה, למשל, השידוך, שמציע עוזר עם יעקב יצחק, הוא… שידוך… שידוך… מה זה תחשי, נחמה? מה תבכי? למה ירע לבבך, בתי? הלא תראי, כי “הבתולה העבה והשחורה”, תהי כפרתך, שלחה בעצמה את השדכן ליעקב יצחק; אך הוא יבחר בך יותר… מה תאמרי, נחמה?
ונחמה דוממת כאבן. גם את הבחור זלמן בן יעקב יצחק היא יודעת ל“קאוואלאֶר” טוב, גם לא איכפת לה מה שהבריות אומרים, כי המחותן “יורד” הוא, מַכירה היא גם במעלותיהם של החתן ואביו, כי “לא יגעו לרעה אף בזבוב על הקיר”, נעים לה גם הרעיון להיות “בעלת בית” לעצמה וברשותה לגמרי, שהרי יעקב יצחק אלמן הוא; הכל טוב – ולחץ לבה מה גדול מה מכאיב, מה מַשמים!…
ובאחד הלילות היה “קנין”.
– הריני כבן חמישים, ברוך השם – דיבר ר' עוזר בשדכן – וזה יותר מעשרים שנה הריני שותף להקדוש ברוך הוא לזווג זיווּגים – ושידוך קשה כזה עוד לא אירע לי. אבי שבשמים! בעיר אחת – לכתוב מכתבים אין צורך – וכמה רצתי מבית לבית, ודיברתי, חזרתי ודיברתי, וסוף-סוף – רק קנין ולא תנאים! ואתה, עוזר, לעת-עתה שים סכין בלועך כד השעה הטובה. השכר עוד יהיה בימים הבאים לקראתנו בשלום. יגעת, יגעת ומצאת – אל תאמין! הֶ-הֶ-הֶ! נו, יהודים עם קשה עורף!…
אם צדק ר' עוזר במשפטו, כי היהודים הם עם קשה-עורף – זוהי עוד שאלה רבה; אבל כי קשה היה לו לזווג הזוג הזה היה, אמנם, דבר אמת. כל העת אשר נדברו הנכבדות האלה הרגיש ר' ליב בעצמו, כי איזה דבר חסר לו פה, ובכל זאת היה הוא מדבר כפעם בפעם, בצאת השדכן מן הבית, וקולו קול-לחשים, כאילו ירא היה מפני האזנים אשר לכותל:
– ובאמת, אם נעמיק חקר, מה הוא “יחוסנו”? במה נתגאה? כסף לא הרבה… ושמלות – אמנם, בעיני אין להן כל ערך, אבל בנוגע לכולא עלמא מיעוטן חסרון הוא. נו, בשלמא לי לא נעים מעט… נו, מה שהחתן מספר זקנו. אבל לך, נחמה, הרי זה, אדרבה, מעלה גדולה… ובכן… אֶ-אֶ –
– היא לא תאכל, לא תשתה, לא תחיה ורק בכה תבכה – מודיעה האם – אלוהים עמה! מי יתן ולא ידעתי ככה כל רע לעולם כאשר איני יכולה להבין בשום אופן מה זאת; נפלאת בעיני, איך היא מוצאת חן בעיני החתן: העינים נפוחות… צעדיה – כחולה גמורה… מה זאת יעשה לנו האלוהים? בודאי הוא אמת ומשפטו אמת. חצי בשרה נאכל; מיום ליום תתנַוונֶה… אל נא, נחמה! אסור לעלמות להתנהג כן! בוודאי, לו היה רצון הבורא, כי עתה היה מזמין לנו שידוך יותר טוב… “האדם מיחל וה' לועג לו”… ואולם הלא גם עתה – ברוך הוא וברוך שמו!… ממחרת לחתונתך תהיי בעלת-בית אמידה… אַה… ומה תלעגי אז לאותה פרת-הבשן, הבתולה הזקנה והשחורה, המתאמצת לצודדו ברשתה… לא! מכות! זלמן הוא “מבין טוב”, כמו שאנוכי יהודית, הוא יודע, ברוך השם, במי הוא בוחר ואת מי ימאס…
והדברים הבאים עושים רושם חזק מאוד בלב “הכלה”. באמנה, עד מתי עוד לא לסבול מצוקה? המעט ממנה כל תלאותיה, כל “שפיכת דמיה” מעקיצותיה של אויבתה ההיא? ולא היא בלבד, אלא כל חברת העלמות, שצוררתה שימה’לי עומדת בראשן, שמחות לנקוב את לבה באיזו שאלה מאדיבה, הערה מכאיבה, לביישה, להראות לה, כי בכוונה הן נפרדות ממנה. ועתה לה להשמיע רק מלה אחת – ומה גדולה ונמרצת תהיה הנקמה!… מה תהמה ותכאב לבָּתה הטרֵפה של פלונית כשתגיע לאזניה החדשה אשר תעוף כברקים בכל העיר…
ולאט לאט הסכינה את הרעיון. ובאחד הימים, בעלות במוחה זכרון בהיר של מחזה מכאיב אחד, ויתחמץ לבבה על “המרשעת” ההיא, ויחר לה עד מות, והאם, כמשפטה, לא חדלה גם באותה שעה להגות בקולה:
– הוי, נחמה, מה יהיה הסוף? מה יהיה הסוף? –
ותשכח הנערה כרגע את הכל, את הכל – –
ותקם ותשמיע בקול כחולה:
– יהיה קנין…
ויהי. ויגדלו יסורי-הלב עוד יותר…
– אבל מה זה היא עצבה עתה? מה יחסר לה? אני קץ בחיי…
– עונש אלהים, ליב! חָטוא חטאנו לו… היא הולכת ונמסה כנר מיום ליום…
והימים עוברים, חולפים… סכום הנדוניה הולך ומתמעט – ו“תנאים” עוד לא נכתבו!
– מה היא הסיבה האמיתית? מדוע יימשך השידוך הזה “כמו מזפת”? במי האשם? – נלאו המוחות של כל אנשי העיר למצוא פתרון לשאלות האלה.
ומקץ הימים בא יהודה לבית אבותיו להיראות, כי ניתנה לו חופשה מוגבלת למועד ירח ימים. וחיש מהרה אחרי בואו היה תוכן-שיחה חדש בעיר:
– בפעם הראשונה כשבא משם – סיפר אחד – ושמעון צעקן שאלהו: אנה הלכת, בחור יפה? ויקבל תשובה: “לבית רבי הישן” – הבין האב את הדבר תיכף, וידבר קשות… ובאמת, הלא לפני כל עם ועדה קראהו ליב השוחט לשמעון: “גנב”, “בולע הון זרים”. – התבינו את העסק אשר ליודלי עם “רבו הישן” זה?… בקיצור, אבא מדבר ומדבר, וברא כאילם לא יפתח את פיו… ואולם כשהחלה גיטה אמו בערמה: “ראה, שמעון, שמא לא בשביל רבו לבדו הוא הולך להתם?…” – לא התאפק חתן דנן ויקרא בזעף, כי “איננו ילד קטן” וכאלה אמרים… הא, רבותי? חה-חה-חה!…
השומעים, אשר על צדו של השו“ב ייחשבו, היו משתדלים לערער: הכל יודעים את יהודה מימות עולם, כי נער תמים הוא וכי זרה לו חוצפה כזאת… אמנם, יוכל היות, כי עבודתו בצבא קילקלה אותו… אבל… ואולם המספרים לגנאי היו מאמתים דבריהם בעדות של ראיה, כי באמנה יהודה הולך אל בית השו”ב בכל נשף; נמצאו גם כאלה, שנשיהם שמעו באזניהן בעצמן, איך התלחשו “הזוג הצעיר” בשבתם יחד ואיש לא היה בבית…
– הדבר ידוע: השו"ב ואשתו הם אנשים יקרים, ומזימתם תשכון עמם להעביר אדם צעיר מן הדרך הנכונה! –
וכעבור זמן קצר, אחרי שוב יהודה למקומו בצבא, הופר השידוך שבין השו“ב ויעקב יצחק. ואז נוספו האחרון ומכריו וידידיו על שונאיו של ר' ליב; אז רבו ה”רדיפות" יותר. גם השנאה, אשר בלב משפחת יחסנוביץ ל“הרמאי הצהוב”, רבתה, כמובן, שבעים ושבעה, וימהרו לקדם את פני הרעה… ואולם ר' ליב מצא תנחומים בתקותו… הוא כבר חדל משאול את פי בתו קטנה או גדולה; הוא ידע הכל…
ונחמה לא יצאה כמעט כל העת מפתח ביתה. היא נפרדה מכל חברה, כי לא היה קץ לאיבה, אשר איבה אותה בת הרב, על אשר גזלה ממנה את חתנה, וגבול לא היה לכל דברי החרפות שהיתה “שימקלי” שופכת על צרתה בכל עת מצוא, וקצב – לכל הלעזים שהיתה מוציאה עליה. אמנם, היא, נחמה, שרגילה היתה מאז להיות “ראש-המדברות” בכל חברה – קשים היו לה חיי הבדידות עד בלי נשוא; קשים היו רגשותיה מרגשות נודד בעיר נכריה זרה לו. היא היתה לנציב סיד. רק תקות "הוא יבוא " הכריעה הכל.
וככה עברו שנתים.
והוא בא בחודש תשרי העבר, ערב חג הסוכות.
והיוודע דבר שובו לנחמה היתה כנדהמת… ואפילו ר' ליב, גבר, לא יכול להבליג על סערת רוחו ונפשו ויֵטרף בשחיטתו, בשגגה, שני עופות, דבר אשר לא יקרה לו לעולמים.
– אוי, הוא בוודאי יבקרם מחר בביתם… איך הוא? העוד לא נחלשה דעתו? מה תענה המשפחה? היעמוד בו לבו? ומה יהיה הקץ? ריבונו של עולם!
ואולם הוא לא בא גם ביום הראשון, גם ביום השני, גם ביום השלישי – ולבם נפל.
ור' ליב טרם יגלה את אוזן בני ביתו, שגם בקלויז יודלי כמו משתמט ממנו, מתאמץ לדבר עמו רק דיבור ארעי, משתדל להתרחק מעליו, להתחמק, כמו יתבייש משום מה. –
ובעיר כבר היתה מרפרפת השמועה…
ובראשון לחול-המועד, לאחרונה, נכנס הוא לביתם.
אַה, יהודה! – – –
– נחמה… השלום לך? אה, מה… שוּנית…
– כָּעַרתי?
– לא… לא זאת כוונתי…
ויֵשב; בבית – סכסוך… – מבוהל וחיוור הוא מספר, בקול יאוש ובהפסקות, כי נכנס בהיחבא ולרגעים אחדים. הוא טרוד!…
הוא מתאר את כל ההתנפלות, שנפגש בה כאן מצד “כל בני המשפחה”. מאז היה בנבוכה בפעם האחרונה החלו לכתוב לו מכתבים למקום עבודתו בצבא בדבר הזה. עתה כולם סביב שתו עליו, שומרים את צעדיו, לא יתנו לו מנוחה… הדודה שוֹשה-גנאֶנדיל – אש וגפרית בפיה… ה' יודע מה יהיה הסוף!…
זה היה הראיון האחרון.
וב“שמיני עצרת” היתה “כל המשפחה”, כחוק לה מימים ימימה, אצל “הדוד אברהם”, ובאזני יודלי, בר-אבהן זה, צילצלו קולות כל מיודעיו, דודיו, דודותיו, מסרפיו…
– ורואה הנך, יהודה, שאף בן יעקב יצחק, שאינו מגיע לקרסוליך, ניער את כפיו, כאשר אך נודע לו טיב הסחורה.
– ולהיות חתן לאנשים כהשוחט וזוגתו גם זה לאו מילתא זוטרתא!
– שונאים כאלה! שונאים כאלה!
– בכף מים הן היו מטביעים את כולנו!
– ומה מצאת בה, בהכלה? עלמה חולה, זקנה, בלי כסף, בלי בגדים, לא-איש. הן היא ישבה בחנותנו, ומי כמונו יודעים אותה: הן לא תדע אף לקשר קשר בזנב-החתול! רק את משרתי החנויות היה לה שיח ושיג ועסקים שלמים… יותר לא טבלה את אצבעה במים קרים…
– “העולם אינו גולם”; שמע נא את אשר ידברו בעיר על אודותיה… שם טוב!
– אבל רב לכם לבלבל הראש… מי אינו יודע זאת? ויהודה האומנם יאמר אחרת?…
– והנה לפניך שידוך כזה! שידוך כזה! ראשית, היחוס: רב אינו שוחט… שנית, הקרן: בריה, אדם; הכוח דבר גדול הוא… והעיקר: ממון!… ארבע מאות רובל במזומנים… קנטרין גדולים, כפירוש רש"י.
– ואת אשר דיבר הרב לימים הבאים – השכחת?…
ובמוצאי יום טוב נכתבו “תנאים”; ובירח טבת היתה החתונה; וביום שלפני החתונה נתקבלה בבית השוחט ע“י שמש העיר פתקת-הזמנה “לבוא להתעלס באהבים כחוק לרעים וידידים נאמנים” והבטחה לעתיד כי “אי”ה, בחתונת בניהם נשלח להם בכפל כפלים”…
וכל היום ההוא צעקה היא, עליה השלום, כי דמיה ניגרים ארצה… ותחלה – ויעברו הימים – ותמת – –
והם יושבים “שבעה”. אימת-מות בכל פינה, בכל זווית. שר-הליל השחור עומד וצופה בחלון.
והשעון משמיע השעה החמישית.
השובי"ת, בהתעוררה, נזכרה, שהילדים לא אכלו מאומה מאז הבוקר, ותצא החוצה לקנות בחנות איזה דבר-אוכל לארוחת-הערב. ור' ליב עוד היה שקוע בהרהוריו…
הנה, כפי אשר גונבו אליו רשמים וקווים אחדים, סער חדש מתחולל על ראשו…
הצעה מטעם הרב מרחפת בלבבות טובי העיר: העיר התגדלה, יותר ממאה משפחות בה, ובכן הלא דרוש שוחט שני… ולמי יאה הדבר אם לא… –
– ליהודה…! – מסיים כל פה מאליו.
האומנם עוד יבוא גם האסון הזה? –
“העיר גדלה…” אבל הלא באמת נתרבו רק עניים ואביונים חדשים, ובעלי ה“מטבע” נתמעטו. למאת המשפחות כיום דרוש בשר לא הרבה יותר מאשר להשלושים לפנים. עגל אחד, מתאוננים הקצבים, דיו להשביע את כל העיר. כי אוכלי הבשר היחידים – גזלמן, סיקריקון, רובמן והדומים להם, “שגבולם רחב ובידם הכל” – שוחטים לרוב עופות ביתיים ולא יתעצלו להביא גם “שחוטי-חוץ”… ל“נגידים” הלא הכל מותר; כל החימה והיראה שפוכות רק על “הדלפונים”; הם נולדו לכל תשלומים שבעולם בשביל צרכי הקהילה, ואכילה – קדחת!… יהודי נבוכתי, מתלוצצים יושבי קרנות, לא ישחט לעולם עוף לאכלה עד שיחלה אחד מהם – אם הוא, או העוף בחזקת סכנה… נקל איפוא לשער, כמה תלאה של מחסור ודקדוקי עניות יביא לבן-גילו השוחט הנוסף! –
ר' ליב סומך ראשו בשתי זרועות ידיו הדקות כקנה. דאבון-לב והכרה של אין-אונים משתפכים בכל שרטוטי פניו. במעמקי לבבו, באיזו פינה, הוא, אמנם, עודנו מקווה, כי העוול הזה לא ייעשה, אבל להילחם רפו ידיו. מרגיש הוא את עצמו בגבר אין איָל. הכל נוטים אחרי התקיפים והעשירים – מי יבוא לעזרתו?…
ובהגותו ב“רשעתו” של הצד ההוא, זכור יזכור בנהימה את העובדה המרעילה של “עומד על גביו” לפני שנה. לו, לשוחט בן ארבעים ומעלה, אסור היה לשחוט בלי עומד על גביו! וכל זה בשביל שלא שם לב לשמור הונו של סיקריקון בעל-הטקסא ולהיכנס “בעובי הקורה”, לבל “יעלימו” הקצבים פורתא, בהיות האפשרות בידם –
– כך! כך! – צעק הרב בחמת-נקם כשנודע הדבר – ירא אלוהים מרבים עושה יד אחת את גנבים מבריחי מכס! שוחט ובודק בישראל אינו חש על אכילת טרפות! אי-הכי, היאך נוכל להאמינו על השחיטה? היאך נתיר לו לשחוט בלי עומד על גביו? מהראוי להעבירו לגמרי, אי לאו דטפלי תלויים בו, אבל קנסינן אותו לחצי שנה –
וריבונו של עולם מחשה!…
– אוי, ליב, אני מתה כרגע… – התפרצה השובי"ת פתאום הביתה ביללות זאבה רעבה, והיא כולה מכוסה רסיסי- שלג נוצצים ופניה חיוורים וכעורים הרבה מאותם הראויים להיות מונחים בקבר.
– מה? מה? מה חדש?
– אוי, באו מים עד נפש… היסורים אין להכילם… אני הולכת החנותה אצל ביתו של הרשע ימח שמו… לא התאפקתי ואביט בחלון… אורה ושמחה וששון… הכל יושבים אצל השולחן, צוהלים וחוגגים… “המצרי השחור”, הגונב סוסים, מתהלך בירמולקתו הטרפה… “הגויה העבה” עם הרוצח יושבים גם הם… יין, “משקה”, פרפראות… הבנתי תיכף, כי על אודותינו הם מדברים… כיצד לקברנו יותר עמוק… כן, אוי ואבוי לנו!
לימדת את האפיקורס שחיטה, ועתה ישחטך בלי סכין… הוי, צרותי הגדולות! שם חיי-תענוג, ואנחנו נמקים… אנחנו יושבים “שבעה”… הם שמחים, ובתנו המלאך נרקבת בקבר, ולא תשוב עוד אלינו… אוי, בתי, בתי… כמעט שהרימותי אבן לשבור את כל החלונות מרוב רתיחת הלב…
– המ… המ… ומדוע לא עמדת שם איזה זמן, לשמוע, פתיה, את שהם מדברים? –
– אוי!… “הרגשתי חלשות” בקרבי ואירא פן אפול בשלג והיתה קבורתי… כל העת עמדתי… מיהרתי הביתה… הם חוגגים… ואנחנו… אוי, לא טוב לי, לא טוב לי מאוד… ראשי ייבקע… ילדי היקרים, אפרוחי הרעבים, רדו מן התנור ובכו לאמכם… קרוב קצי… אוי, ליב, מים… אני… מ-ת-ע-ל-פ-ת… –
בריה עלובה
מאתיוסף חיים ברנר
(רשימה)
בה., עיר המחוז, הייתי אז. הימים היו ימי קיץ. בלילה הראשון לבֹאי שמה מצאתי מנוחה תחת כפת השמים “בחיק היקום”, כלומר על האכסדרה הבלתי מקורה של הקלויז המפאר וה“אריסטוקרטי”, בכנוי ה“המון”, גמילות חסדים. ואולם ממחרת בנטות צללי ערב והיום רד, התקדרו השמים בעבים ויהי מטר סוחף נתך אל ערמות האבק אשר ברחובות, ואוכרח לבקש מחסה מזרם וללון הלילה “בצל קורה” – ובכן נכנסתי הקלויזה פנימה.
ובקלויז – שעת “בין מנחה למעריב” בכל הדרה: מנורות־פאר מתנוססים, נרות סטאַרין דולקים, יהודים נכבדים מופלגים לומדים “ש”ס“, פשוטים – “עין יעקב” ו”חיי אדם"; אחרים מבלים עת בשיחה בטלה; בחורים אחדים, בני “בעלי בתים”, דשנים וטובי־לב, אברכי־משי מהוגנים, מלמדים־מורים – משוטטים בקלויז בעלמא. דבר־תורה, פטפוט, חדשה עירונית, עתונות, תנועה, חיים, – עולם כמנהגו נוהג…
ישבתי אל אחד השלחנות הארוכים המכוסים בנטפי־חלב רבים אשר לפני הכירה הצחורה והחלקה – והתבוננתי. לא הרחק ממני עמדו ארונות גבוהים ורחבים מלאים אפלת בין השמשות וכרכי ספרים עבים, ודלתותיהם הפתוחות היו בעיני כפיות־שאול לבלע נשמות צעירות ורעננות ולשמר עליהן את דרך עץ החיים… מכותל־המזרח עלה אברך חסיד הדור ובעל צדקה גדול, כפי הנראה, ואחרי הסתובבו מעט בהצנע לכת מסביב ל“יהודי יפה” שישב מימיני, התיצב רגע ותקע לידו בהסתר, כביכול, איזו מטבע ונפנה לאחוריו במין העמדת־פנים משונה כאילו לא עשה כל מעשה טוב כלל… יצורים רזים בבלויי־סחבות וציציות מגואלות שחֻפשו זה רגע מחדריהם־קבריהם המעופשים התפרצו ביתה המדרש בקול־שאון קל ויתנפלו כהרף עין על “המשגע” שישב באחת הפנות ו“טען”… ביניהם היו אמנם גם ילדים חפשים מעול דואגים מדריכים ו“מלמדים”: יתומים קטנים ויחפים מצוינים בהמשובה שבפניהם ובהכליון־לאכל שבעיניהם… בקרן דרומית־מערבית על הספסל שאצל הפתח ישב ישיבת־נזיפה כפוף ודומם איש לבוש עִדים, בעל עינים גדולות, שקועות ומבלבלות, זקן מגודל פרע ופנים מוזרים ואדומים אדם־חולי… והפנים כמו נודעים לי מתמול שלשם, כאילו ראיתים בקרב המים1… מי הוא ומה גורלו? מה עבר עליו? מה תספר בת־הצחוק המרירה המתלוננת בסתר הסדקים של שפתיו הנעות והצרובות? מה תורה הזרות שבכל מבנה גויתו ותארו? מה הצפון בהדומיה המצוינה שבישיבתו? למה קשות ככה למראית העין שערותיו השחורות שנראו מתחת למצחת כובעו הקרוע? למה מיראות כל כך בבותיו הארוכות? מה התלאה אשר מצאתהו?…
בין כה וכה והכל חשך ויתלבש בכסות־לילה. אז נגש אל השלחן שישבתי לפניו משרת השמש ויעמיד עליו נר מודלק. וכרגע הושם לבי כלה אל האיש הזה – – – ידע ידעתי אמנם, לבשתי ולהותי, שהמודה כיום אצל אנשים חשובים לקחת חמר לשיחותיהם ולמחשבותיהם טרגיות יפה ורומנטית, גבור־נעלה אובד, איש נשגב נכשל, כחות עצומים מתגוששים וכאלה, והוא, אותה הבריאה שלקחה את הגיונותי והסתכלותי, לא הביע אף אחת מאלה, – בכל זאת לא יכלתי להשתחרר מאותו הדבר הנסתר ששעבדני להגות.
זה היה אברך בלי חתימת זקן, בעל פנים קטנונים שקמטו ולא עת, חטם שרוע ואברים וגידים משחתים ומדכאים מהכאות בידי שמים ובידי אדם… עינו הימנית היתה עורת והשמאלית – פקוחה לחצאין ומלאה פחד ותמימות… ה“חלַדַיקה”2 השחורה והישנה שעליו, אשר היתה מחגרת בכעין מטפחת ירוקה ולחה מעט, השלימה את ההרמוניה הגמורה שבכל פניו וגוו הקצר והרפה…
כשכלתה התפלה, כבה הוא את כל המנורות זולתי נר־התמיד הדבוק אל עמוד הבמה וחתיכת הנר שהעמיד בידיו על השלחן. הקלויז הורק מאנשים. השמש הראשי, איש זקוף ורם בקומתו שעיניו הערומות והחושדות, שמלתו היפה וזקנו השחרחר־צהוב והמרוסק לקצות נתנו לפניו הגאותנים הדרת עבד בית אצילים. סגר ברעש את הארגז שעל הבמה, ויצלצל במפתחות ויצו פקודות אחדות למשרתו. ויהי את דעתו ללכת לדרכו. אך בטרם צאתו החוצה הרגיש בי – ויעמוד.
– מי אתה? – נתן בי עין חודרת כשוטר מלידה.
– אדם…
– המ… ומה אתה עושה פה?
– לא כלום…
– הא?!
– ללון אני חפץ.
– מ – מה?!
ה“מה” הזה יצא בקול כזה עד שלמרות מצבי הרעוע חלף הרהור נעים במחי כי לשוא ידאגו הרבה מדיפלומטי ישראל פן בהיותנו ב“מדינתנו היהודית” יחסרו לנו שוטרים ופקידים משלנו; – לאיש שעמד נגדי חסרו רק מילי דמלבר: קנה רובה וחרב על ירך.
– ללון – שניתי, באין דרך אחרת.
– ל – ללו – ן?… לך! כרגע! אל תעמודה!
כמובן, לא חשבתי ולא מצאתי לי לחובה להחיש ולקים את הגזרה הבלתי נעימה הזאת. פני מגרשי נמלאו דם קצף וקנאות: הוא, כמובן, לא היה רגיל בסרוב. מבלי המלך אף מעט שלח את ימינו להחזיק בצוארוני (כלומר: בערפי, כי צוארון לא היה לבגדי) ולהוציאני מן הבית, אך כרגע חזר בו, אף כי לא הרף ממני במשפט־התראה ועצה, “לשמע בקולו – וייטב לי” “לבל הרבות לדבר וללכת” “לבלי לחכות עד הוצאה באונס” וכאלה.
– איצה! איצה! – פנה אל משרתו בקול גדלות – יצור חכם! היש לך פנאי לשמוע לדברי? נ – נו!… דומה שאתה, פקח, יודע כי אינני נפנה לשהות פה, כי “שליחות” עלי… התשמע, בריה דאפילו באלף לא בטיל? מחר בבקר כבאי הלום כבר יהיה הקלויז מכבד היטב לא כיום… התשמע לאשר אנכי מצוך? ולמען השם אל תניח פה ללון אדונים כאלה… שים את כבודו אחורי הדלת… השומע אתה? ואתה, בחור, – שם הוא את פניו אלי – לשוא כל עמלך… אין לי פנאי להתעסק בך הרבה, אבל לון לא תלון פה…יודעים אנו את אחיכם… לא די לי אותה ה“צרה”… “בן עירו”… “בן עירו”… נו, איצקה, אני הולך!
המלים האחרונות, כפי שראיתי, כונו לאותו היהודי המוזר שישב בקרן דרומית־מערבית וענינָני לפני חצי שעה. הוא האחד נשאר בקלויז וכל העת התעסק אצל הכירה הקרה והפתוחה ויצלצל שם בכלים ובצלוחיות…
ובכן נתגלגל הדבר שבצאת השמש נהיה בעל דברים דידי – הוא בעצמו, איצה משרת השמש. כמובן לא השתמש הוא בכנוי “כסיל באדם” ולא דבר אתי קשות כאדונו, אלא בקולו הדק המצפצף בגמגום של פיוס ובתחנונים של בשת דבר על לבי ללכת. ביהדותו נשבע שאי אפשר: “הוא” יגרשהו… איש קשה הנהו… השמש – אַי־אַי…
– נו?…
– לא אלך…
– בודאי, בודאי, ללון בחוץ… רפש ובצה… אבל… אַה… – ואחרי נענעו הנעת עצבון בראשו הקטן ורגע־דממה של ישוב הדעת, הוסיף: – מי… מה אתה… עושה?
תשובתי: “לא כלום” הפליאתהו. איך אפשר? הוא דמם שנית רגע, אחר כך נמלך לשאל מאין אני? חשד, בכל זאת, לא נשמע בקולו גם לא נראה בעינו השמאלית.
– מאין אנכי?… יהי: מנבוכה! –
– מנבוכה? מנבוכה? כך? – ומתנועת הרצון שעברה על פניו ראיתי כי “נבוכה” מסתמנת במחו כעיר רחוקה מאד מפה וכי דבר זה נותן חני בעיניו… הוא כמעט שכח לרגע את הדין ודברים שיש לו עמדי וכילד ממש החל לחקר מה רחוקה “נבוכה” שלי מעיר מולדתו הוא…
ואולם כרגע הושם קץ מן הצד לכל השקלא־וטריא המשעממת הזאת, כי אך השמע נשמע השם “נבוכה” בינינו – ואותו היהודי בעל הבבות הארוכות התעורר פתאם ויגש אלינו:
– הא? מאין? מאין? –
– למאי נפקא מינה?
– למאי נפקא מינה… למאי נפקא מינה… רוחו סער – ואתה האמנם לא תכירני?
– לא.
– לא? את שלמה? את שלמה חתן נתן הנגיד?
לא נפלאתי על אשר לא הכרתיו תכף. היכול לעלות על דעתי רעיון, כי אותו האברך המרומם והמהולל, נשוא הפנים, חתן גביר העיר – הוא העצם המעוך, הסחוף והמקולל הזה? היכלתי לשער כי אותו האברך הנהדר, אשר שרשרת שעון זהבו נוצצה למרחוק, ילבש קרעים כאלה? ואותם הפנים אשר עצבונם התמידי נסך בהם הוד ויפעה יהיו למרודים ושזופים כל־כך? היכלתי לחשב כי במשך שנים אחדות מעת נדדו מנבוכה, משום מעשה שהיה, יהפך באופן כזה לאחר?
לימים נודעתי שהוא היה נודד מקלויז לקלויז בערים הגדולות. עת רבה לא יכל לשהות במקום אחד, כמו נתכוון להגיד במדתו זו שלטיפוס בני־אדם שכמותו אין מקום בהאי עולמא. פעמים רבות קרה לי להפגש עמו אחרי כן במקומות שונים. מהלך מחשבותיו לא היה: למה אני פה? – אלא: מדוע לא פה? הוא מִעט לדבר, לאכל; ספרים לא קרא כלל, ורק יי"ש שתה הרבה הרבה מאד, כמה שהשיגה ידו. בקלויז “גמילות חסדים” שהה, כיוצא מן הכלל, כירח תמים, יען שם לא שמו אליו לב – ורק זה היה רצונו, ומשרת השמש, שגם הוא לא חכה ולא דרש כלום מן החיים, “נתאהב” בו ויסוכך עליו לפני השמש הראשי בדבר שקר לאמר: בן־עירי הוא…
האיש שלמה זה ערבני לפני איצה שמותר להרשות לי ללון. האחרון לא מרה פי רעו, אך בתנאי כי אשכים ממחרת בטרם בקר והלכתי לדרכי, פן ימצאני השמש הראשי בבאו והיתה אחרית מיטיבי מרה וגם אני לא אנקה.
אכלנו לחם שלשתנו ושתינו “הטִפות המרות”. שלמה השכור היה במצב של התעוררות־נפש עזה, דבר שאחרי־כן בהתגוררי עמו פעמים רבות דירת־ארעי הרגשתי בו לעתים מצויות. בשרטוטי פניו נראו ענויי סתירת־לב: כפי הנראה העירותי בו אז למרות דמותו שכבר שכח הכל ואין לו שום קשר לאיזה דבר שהיה, זכרונות תוגה מרים. פניו היו פני להבים. בידו הרועדת החזיק כוס יי"ש ובפיו גמגם חצאי־מלים…
– “ואומר שגם זה הבל”… “ואומר שגם זה הבל”…
איצה שתה אך מעט, ואולם החמר החריף כנראה השאיר בו רשם חזק גם במעוטו. עינו הקטנה נרטבה, קומתו הננסית כמו נקטנה. רגעים אחדים ישב תפוס בשרעפים, אחר כך התעורר לאט לאט לשפך שיחו בחיקנו ולספר מכל המוצאות אותו בחייו, כלומר: מכל הבוז, הכאב, העלבון… האמנם לי נודעו רק פרטים, למשל, כי זה ארבע שנים שהוא “משמש” בקלויז מעת אשר קרהו האסון, שהוא מקבל שלשה זהבים לשבוע ואכילת “ימים” אצל בעלי־הבתים, שנערי הקלויז לועגים לו בלי הפוגות, קוראים אחריו מלא, חושבים אותו לחצי בר דעת והוא סובל מהם קשה. ואולם ספר־חייו בכלל נגל לפני תכף בהביטי בו לראשונה: מראהו הגיד לי מיד שברנש זה הוא אחד מאלה שבעיניהם הם אינם מוצאים להם זכות לחיות מרב שפלות, מאלה הסובלים עמוק בדממה ובהשקט ותרעומתם היא תרעומה אלמת, תרעומת עינים גרידא, מאלה המקמצים במלת־הגוף “אני” ובקשתם באה בסגנון “לו, אלמלי”, מאלה זבובי־אדם החלשים שלדעת חכמים רבים אין צערם צער כלל לעורר אי־רצון בהיותם למאכל להשממית – אמנם לכאורה אין זה מן הדין קצת – אבל כיון שדרך העולם בכך אסור להתמרמר, וכל המתמרמר נקרא שוטה…
– “ישתה וישכח רישו”… – המה השכור כל העת – וישכח?… הכל… וישכח? ישתה וישכח? ישתה כדי שישכח? – – הא? ואיך הדין אם אינו שוכח? האַ? ואיך הדין אם אי־אפשר לשכח? נו? “ישתה וישכח”… עצה טובה!… “ואמר שגם זה הבל”… בעצמו אמר זאת… קהלת… לשיטתו?…
– אי אפשר לשכח… כך, כמדומה, אתה אומר, ר' שלמה? הא? – התנער איצה לשמע הדברים הבלתי־מקושרים של רעו וישתפך גם הוא בשיחה נוגה ונלעגה ובשעת דבורו התעקם פיו כמעט קט ופניו העלובים קבלו העויות משונות – אי־אפשר לשכוח?… אסכים, אסכים… אעפ"י שבאמת, באמת… מה אשמה היא?… דומה… מה אתם אומרים? היא אמנם לא עשתה כבת ישראל… לפנים גם לא נשמעו דברים כמו אלה… עון פלילי… אמת ויציב… אי־אפשר להכחיש… אי־אפשר לשכח… ואולם… הפך הדברים… לחיות עמי? עמי?… מה אתם אומרים?… הכל אמרו כי כזאת לא תהיה לעולם… הכל… הא?… והיא בעצמה אמרה בפירוש בפני… גם לכתחלה וגם אחרי כן אמרה… בפירוש… כי תאמין… נו, מה אתם אומרים? הא?
– אַה! עוד אותה האשה החילות – קרא השכור זועף – אֶ, אישון! חדל מפטפוטי־הבל… הנשים… קהלת היה חכם ממך… הוא ידען… ואני? איני יודע? אָ, ידעתין! על פי נסיון… הכל ידוע… הכל בהחלט… אין כל חדש להגיד…
– הוא הדבר כי “עם הארץ” גמור אני… נשמע קול חנינה והצטדקות – בור דאורייתא… גם “חומש” לא למדתי… אבי היה עושה־כלי־עץ… דלות גדולה היתה בביתנו… לחדר הלכתי פחות מ“זמן”… ומן ה“תלמוד תורה” גרשתי… ראש גוי היה לי ולא יכלתי להבין דבר… לא ידעתי “להעביר הסדרה”… לא הועילו כל ה“הריגות”… ואבי, עליו השלום, גם הוא היה הורגני כשהיה מכה את אמי בחבלים… כעסן נורא היה… וי־וי על הראש, על הראש… מקום אחר לא ידע… אל הספסל היה אוסרני ומכה בלי שעור… ולו ידעתי על מה…
מעין הנאה היתה על פניו בספרו את העובדות האלה; במין צחוק שיש בו חרדה, דאבה וגם ענג עֻקמו שפתיו בזכרו את התקופה הזאת. הוא הוסיף במתינות:
– רק “זכות אבות” היא שנשארתי בחיים… “זכות אבות” גמורה… שתי אחיותי הקטנות מתו ביום אחד ואני חי עד היום הזה… חי… רק עם הארץ אני… לא זכיתי… עוד בהיותי נער קטן, הרבה הרבה לפני “בר מצוה”, הייתי לשוליא דנגרי… אחר כך לשואב מים עד אחר חתונתי… חתונתי… אוי, צדקת, ר' שלמה, אי־אפשר לשכח… מה אתם אומרים? –
אנחנו לא אמרנו כלום. אני לעסתי את הלחם בתכיפות ושלמה גמא מן הכוס אשר בידו. חלונות הקלויז היו פתוחים. נגשתי ואשקיף החוצה: ערפל־אפל וחשך בלול… רוחות לא טובות מנשבות ומתאמצות לכבות את “נר התמיד” הרועד והשוקע מרפיון אונים… העבים רודפים איש את רעהו וחונקים ועושקים ומסיגים גבול – – האמנם ממהלך כזה יטהרו השמים?…
עצבת נוראה כסתני… עצמתי את עיני ואמלא הרהורים… לא רעיונות נכבדים, לא הגיונות נפלאים, לא מחשבות הוגי־דעות הנולדות על פי תכנית מסוימה ומדעית, היוצאת בקרירות, במנוחה, בהנאה, הנכתבות בהצטחקות של הכרת ערך דעת עצמו שעל שפתי “החכמים” ו“המלומדים” – הפלסתרנים; לא, לבשתי ולכלימתי בפני אנשים גדולים, לא באלה זכיתי להמלא אלא – בהרהורים… הרהורי איש לא למד, הרהורים עפים באויר ומרפרפים באין־סוף, צועקים מרה, חודרים ומזעזעים, בוקעים ונוקבים עד התהום, מעינים ומנקרים באשפת המון מעללי־איש, מסתכלים ובודקים במסתרי הבריאה וסדריה, נגשים אל התעלומה, הסודות והרזין הממלאין כולא עלמא, שוקעים בנהרי הזעה, הדמעות והדם השוטפים מחברנו בשעת אשרנו, מבקרים ומנתחים את החיים הנרקבים עם כל הגזלה, הסכלות, הפעיטות והשקר שבהם, מתפרצים ועולים למרום, שואלים ושואלים: הוי, מה כל אלה? מה? – – איככה לחיות ומה לעשות? – – היבאו הימים וחדל האדם מהיות חית־טרף קטנה והיה לנשגב ולעליון? – – מתי, הוי מתי, נהיה לאחרים, לחדשים? – מתי תכלה כל הרשעה כעשן? – מתי תמלכנה הקדושה והרוממות? מתי ישתררו ההוד שבנצח וההתבוננות שבתפארת ככל הויתנו? – – –
פקחתי את עיני… החלכה הנדכא והנרמס עודנו יושב על מקומו… איש־הרוח בן־עירי ממלא את ריקנות נפשו בכוס שבידו… – והיה הקרח הנורא בלבי…
מהרתי להפסיק חוט רגשותי לבל יסתבך ויתבלבל… שבתי למושב שלשתנו.
שלמה, כנראה, זכר מחייו איזה דבר מעיק ומכאיב למאד ויחל לטען את איצה על התקשרו באשה… וקולו בדבר הזה היה קול־חזה מבהיל…
– למה, אני שואל אותך, שוטה שבעולם, למה ומדוע? האַ?… שאל את פי, הבל? שאל את קהלת ויגדך…
– אי, ר' שלמה, ר' שלמה, מאין לי לדעת דבר? עם הארץ…
– עם הארץ! – צעק השכור בחמה ויניע בראשו למעלה ולמטה – ואני?… הא? למדן? חכַמתי? יודע־ספר? מפולפל? – ולידי מעשה… הא? הבל־הבלים! –
וככלותו לדבר הדברים האלה התנפל על הספסל ולא פתח עוד את פיו. גופו התטלטל מצד אל צד ופניו היו מלאים חולי נעכר ואדם להבה. ואיצה ישב רגע מבלי נע ויבט ברעו, אחרי כן קם באנחת דממה ויוציא מאחורי התנור שק מלא תבן ויניח למראשותי חברו בזהירות של כבוד. אף הגה קל לא הוציא ורק לא חדל מהניע בראשו. בשובו למקומו החל, אחרי דממה קצרה, להמשיך את שיחתו באזני.
– בודאי… אני האשם… ר' שלמה צדק… – אַ, ר' שלמה… – אבל… בכל זאת… מה אתם אומרים?… בחור בן עשרים וארבע הייתי… אבי כבר היה בעולם האמת… הוא מת בטרם היותו בשנת הארבעים… ואמי שנשארה בחיים בלבלה את ראשי… יומם ולילה לא נתנה לי מנוחה, יומם ולילה… מה אתם אומרים? היא היתה חרשה ובלה ותשכב כל העת על התנור… לא היה למי אף לבשל מעט נזיד… ואני עובד כל ימות החול כמו שצריך להיות, כחמור ממש… נו, יום־השבת בא – מנוחה, קפיטל תהלים, אבל לא יותר… לטיל לא אהבתי כאחרים, כברוכ’קה השואב־מים למשל… זה לא היה ממנהגי… דומה שמעולם לא עשיתי רע לאיש, ואף על פי כן היו הכל מתקלסים בי… הכל… זקנים עם נערים… מה אשמתי לא אדע… הנאה גדולה היתה להם להסב לי עגמת־נפש… ואני בושתי מפני הכל… אני בעיני… בישן אני… חה־חה… ללבש בגד חדש אני מתביש… הכל לועגים… הא? מה אתם אומרים?
– נו, אני יושב בית כל היום… ישן, יושב, מביט בחלון וחוזר וישן… יגון, ידידי, יגון!… כמו מחטים מתחתי… ללכת לטיל אין חפץ… לבית־המדרש – לא־עת, כי הלא ללמד לא אדע, בעונותי… ובבית – קשה הישיבה… הכל, הכל חיים, מקבלים ענג שבּת – ואני מה?… הנני אמנם… ובכל זאת… איך להגיד? – גם נשמתי לא צנון היא… חה־חה… הא, מה אתם אומרים? – ואמי עוד לא תתן לי מנוח… “מתי אזכה? מתי אזכה? שא אשה בטרם אמות… לכל יש כבר נשים וילדים”… ואני בעצמי – גבר הרי הוא גבר… מי יודע, לו אשה צנועה וטובה – אולי היה יותר טוב… ומלבד זאת, איך אפשר באמת להיות רוק לעולם?… מי עושה ככה? הא? מה אתם אומרים?
– נו, ויחלו לדבר בי נכבדות… ועוד הפעם שחוק: חתן יפה! מי זה תאבה להנשא לך? חה־חה־חה! והעיקר ברוכ’קה היה ממרר את חיי ומכלימני בכל עת מצא… את “בעלי־בתיו” לא בזתי ממנו… חס ושלום! – כך… בלי כל שנאה… ענג בעלמא… רבון־העולמים בראני כזה, ומי יריב עמו? ובכן החרשתי ואצפה לחסדיו יתברך… אֶ – אֶה! –
אנחת־לחישה עמוקה ונענוע של יאוש בימין ובראש הפסיקו לרגע את הספור המקטע.
–… ואז החל השדכן לשדך לי את השדוך ההוא. במשך זמן קצר היה ראיון. למה אאריך? אני הייתי מרוצה תכף… לסוף אמנם לא התנהגה כבת ישראל, אבל – האמת היא אמת – מעלות רבות היו לה… אדם! חיה, שובבה, שמחה תמיד… משתכרת: עשרים אגורות ליום היתה מקבלת בבית חרשת לגפריתיות – האני עוד לא אחפץ?… ואמנם כשנודעתי, ידידי, שהיא לא תאבה – נהיה לי… לא אדע מה זה היה לי – כל העת… באמנה פחדתי מפני מה… ואולם, מה לעשות… יהי אלהים עמה… מסתמא לא ממנו יצא הדבר… הא? מה אתם אומרים? הכן אדבר? – אבל הסוף היה אחר, לאסוני, – המשיך איש־שיחי באנחה חרישית, קבורה ומתפרצת – בעיר אמרו כי לה ישתדך שמרקה הפולטבי… לא, לא ישתדך כי אם ביניהם איזה אהבים – עגבים – מי יודע – ורק נדוניה חסרה… אביה היה אורג ואביון מדכא… שמרקה עבד עמה ביחד בבית החרשת… כעבור שבועות אחדים לראיוננו נסע שמרקה פתאם לביתו… אני זוכר שבאותה השבת באתי אל ביתם… הכלה בוכה… הכל עצבים… נדהמתי! בעוד ימים מועטים – אני מספר בקיצור – היו תנאים… הכל אמרו כי אבותיה כפוה ותסכים… בכל זאת הייתי שמח שזכני ד‘… אבל שמחתי היתה עד ארגיעה… ראשית לא חדלה הכלה מבכי ולא דברה עמי דבר… אחר כך כעבור ירחים אחדים יצא לעז… ידעתי אמנם ששמרקה הוא לא אַי־אַי־אַי ביראת ד’… בחור מהחדשים: נמהר, קל־במצוות ועז פנים – ובכל זאת לא האמנתי בשום אופן… ואולם כל החבריה של העגלונים ושואבי המים הרעימוני מאז על כל מדרך כף רגל: מה שלום כלתך, איצה? שמריל הפולטבי איש חיל! היה – ואיננו… קיצור הדברים, ידידי, אם אמרתי לספר הכל – אין מלים בפי…
פה הפסיק מספרי. לראשונה נרגע מעט ויסמך את ראשו בזרועות שתי ידיו החלשות ויצלל בדומיה רגעים אחדים… אחר כך נזכר כי עוד לא ברך ברכת המזון על הלחם אשר אכל, ויחל לברך בלחש, ואני התהלכתי בקלויז אנה ואנה ואסתכל בשפתי השכור שהתנודדו.
הוי, כמה מרירות בצבצה בנדנוד הזה!
ובלבי התיצב אז כמו חי זכרון בהיר מחייו הקודמים טרם עברו… ואזכור המון עובדות, אמרות ומחוות; ואזכור את התמהון הכללי שהיה בנבוכה העיר הקטנה אחרי אשר הוכרח האיש הזה מטעם הגביר חותנו לגרש את רעיתו הצעירה והיפה אשר כבר ילדה לו בנים ולעזוב את העיר. כנופיות אנשים־נמלים עמדו בראש הומיות, פיותיהם היו פתוחים וימללו, הרבה ספורים ואגדות יצאו בנדון זה ויעברו מפה לפה. יש אשר ספרו בהתפעלות והתעוררות רבה איך ראוהו בעיניהם עצמם מתהלך ביער הסמוך אל העיר ומדבר אל נפשו כמשגע גמור, ועוד זאת, כובעו היה מונח אצל אחד השיחים והוא היה גלוי ראש. יש אשר ספרו בהתול על דברי הבלבול שהתמלטו מפיו אחרי הגט: את פירוש כל הדברים אי־אפשר היה להבין, אך קוטבם ותמציתם היו צערו ואסונו מה שהוא משאיר אחריו “קדישים”… עד היכן מגיע מח מהופך! “ספרי־טרפה” נחוצים לו ו“קדישים” – למותר.
שמעיה הפרוש, החסיד החבד“י, הסביר בארוכה ב”בית הליובַויצי" לפני עדת יהודים את המהפכה הנפשית של הסר מן הדרך, ויספר על מה התבלע הריב בין החותן וחתנו: עוד אשתקד כבר נפל סכסוך ביניהם; ר' נתן חפץ כי גם שלמה יהיה “מתנגד” כמהו, אבל האחרון קרא קול אחד כי אינו יכול בשום אופן להשאר מתנגד, כלומר, לראות רק את קליפת התורה ולא תוכי־תוכיותה; הוא נמשך אל החסידות ו“הפנימיות” כמו במלקחים ממש, כלות־הנפש… נו, נתן הלא הוא – נתן! גסות־רוח ומחלקת… הרעיה התעלפה… וההוא גברא עמד על דעתו וסוף־סוף נסע “אליו יחיה” וחזר על כל “הכתבים”, לא הניח דבר גדול וקטן – ולא יצא בשלום. לאו כל אדם זוכה! קושיות חמורות נשארו בלבו – ונפגע… לדוגמה, ידוע לכל אנ“ש שרבא רבבות עלמין אשר לאין ערך ומספר כולהון רק קרן אור של אין־סוף, ברוך הוא, שמשתלשל למטה בהשתלשלות אין קץ, דרגין לפנים מדרגין, כדי להצרף בצרופים וצרופים דצרופים עד שישובו למקורן מזוקקין ומצורפין – דומה, פשוט בתכלית הפשטות, והוא, השוטה, שואל אחרי כל אלה: כיון דכל התכלית היא שיבה למקור – הרי סוף־סוף עולם הבריאה לאיזה צרך?… לכאורה יבין כל תינוק בלי כל ספקות שזה מחסדי הבורא ית”ש לבל יאכלו בני־נשי נחמא דכסיפא… למאמינים בני מאמינים דבר זה ודאי, בעזרת השם, ואולם נשמתו של אותו האיש היא מקליפת נגה, בבחינת נשמת אחר שקצץ בנטיעות כידוע, וד"ל… סופו הוכיח על תחלתו שבנסתרות לא היה לו עסק, כי יצא מרעה לרעה והחל להשפיק בילדי נכרים – ונתבלבל…
והכל זמזמו בשפתיהם, הכל נענעו בראשיהם, הכל נבאו כי בקרוב יצא מדעתו, מלבד אלה שטענו בחזקה כי כבר מטרף־בדעת הוא לכל הלכתו, כי היעמוד לב באיש בריא לעזב רכוש גדול כזה של ר' נתן? ואלמלא היה רק אפיקורס בלבד, לא משגע ממש – היה בודאי חוזר בו, והברירה הלא היתה בידו!
– וכי אפשר הדבר באמת, – חזקו אחרים הדעה הזאת – וכי אפשר שיחשב אדם בכל המוחין במה שלא הורשה ובדברים שלמעלה מן השכל ולא תטרף דעתו עליו?
נבואתם של מגידי מראשית אחרית אלה לא נתקימה לגמרה. רשמי פני שלמה והתכוצות קרני עיניו בשעת סערת נפשו העידו בו למדי שלהותו לא אבדה לו דעתו, כי עוד לחשו ניצוצות לוהטים באוד המצל־מאש הזה………………
* * *
היתה השעה השתים עשרה.
איצה, מבלי שאל את פי המוכן אני לשמע, שב לספורו בכלותו לברך. ישבתי. בעיני ראיתי כי היצור השתקן הזה, אשר מבטאו לא ברור ומלונו אינו מצטיין בעשירות נפרזה, לא ייעף ולא ייגע לעולם לספר את העובדה המשתמשת בתור מרכז־חייו, וכי במדה ידועה הוא משתדל למצא מלים נכונות וניבים מדויקים בשביל לתאר הדבר כהויתו. ביותר הרגשתי זאת כשהחל להביע לי את כל מצב חייו הפנימיים לפני החתונה ואחריה, וביחוד רגשותיו בשוב צוררו לימים מועטים לב. עיר מגורו וישכר חדר למעון באותו הבית ששכן בה הוא, איצה, את אשתו החדשה ויחיו כאשר צוה ד'.
– כפי פרנסתנו השתכרתי אז… וכמה היו צרכינו? שני אנשים… נו, השאר – היה כן: לי לא חסר דבר… מוכן הייתי לעשות כל אשר היא רוצה… והיא… גם היא שנתה לטוב, גאותה הושפלה… לא התעמרה בי ופשיטא ללעג בפני – חס ושלום! היא היתה ככל הנשים… ורק לקחת את אמי לביתנו לא הסכימה… נו, הלב כואב בודאי: אם זקנה… אבל מה לעשות? לריב אתה לא יכלתי… אינה חפצה – יהי כדבריה… בעת ההיא, לכל־הפחות תמכתיה ונתתי לה ל“הוצאותיה” כי תגור באיזה מקום בשכנות – והלא רע היה שבעים ושבעה כש“אחר המעשה” עזבתיה לגמרי בלי מגן ומחסה… (הידעתי אז באיזה עולם הנני ומה אני עושה?…) ד' האחד יודע מה היה קצה! האמללה נשארה לעת זקנה כאניה בלב ים… העודנה בחיים עתה?… אָי־אָי־אָי, לעתים קרובות היא באה אלי בחלום פצועה ועורת… הלא רק בן אחד אני לה…
הוא כמו התנודד. שעה קצרה דלה עינו לאפלה שבחלון כמו משם תבקש להודע הסבר הנסתר… אחרי כן שב לענינו:
– נו… אמרתי, אם לא בעשר אבל במנוחה נחיה… ברוך השם! אבל היינו דאמרי אינשי: “האדם יחשב והקדוש ברוך הוא ילעג לו”… אָ־אָ־אָה, כנראה ד' לא רצה… עלג אנכי… אין מלים בפי לספר הכל… לזה נצרך אדם מושלם… כחצי שנה… אפשר לאמר, חייתי ככל האנשים… אחר כך קרה הדבר הראשון… היא… היא… – הפילה ילד מת… לא טוב! צער גדול!… ובכל זאת, אפשר שהייתי שוכח הדבר בקרב הימים והיה – נו!… אבל בעוד זמן קצר אחרי “הדבר” בא פתאם הוא, העוכר־ישראל לעירנו… דבר־שטות יזָכר, אמרי אינשי: אני זוכר שבשובי אז בערב הביתה ואמצאנו שוכן בחדר השני – לא ידעתי את נפשי מרב צער… מה? מה? – איני יודע בעצמי… לא טוב – ודיו… לבי הגיד לי אמנם… מיום בואו נשתנה הדבר תכלית שנוי…
פה פֹרטו פרטי השנוי: ציורים שונים ומעשים רבים שבאו בגלוי ובסתר כאחד, רגשות מוזרים, מענים ומדאיבים של הכרת שפלות עצמו, של בשת מפני חטאי אחרים לנפשו, של קנאת גבר רפה בחזק ממנו, של תקוה נכזבת פעמים רבות, של הכרח להודות באפיסת אונים שאין להכחיד הרעה, של יראה מפני שחוק הבריות והצרך להעלים, לדום בהתפלץ הלב מלעג שאננים – והכל היה כמו מטושטש קצת ובאופן משונה… באחת: “דרמה” קטנה, פשוטה ומצויה העמדה באותם שני החדרים הצרים, דרמה שהנפשות הפועלות בה תוכלנה להיות רק מהמין ההולך על שתים…
לאחרונה הגיע איצה בספורו לאותו הבקר שדכאהו כלה ויביא השנוי המוחלט בחייו, ויסיעהו מעיר מולדתו, ויפרידהו מעל אמו האובדה, ויחזירו ימים רבים על הפתחים בתפוצות ישראל, ויביאהו, לבסוף, לה. העיר הנכריה לו להתגולל בקלויז ערירי, גלמוד, בדד ולסבל חרפה ומצוקה גדולה ביום הזה.
– זה היה כששה או שבעה חדשים לבוא “הממזר” ההוא, בתקופת טבת. היום קצר והעבודה בלי שעור: צריך להספיק מים לכל בעלי הבתים, והלילות, להיפך, ארוכים, ועל כן היה מנהגי בימי השבת לשכב לנוח תכף אחרי ארוחת־הערב ולקום בשעה השלישית, לערך, ללכת לקלויז “חברה משניות” לאמר “תהלים” לאור הנר. עליך לדעת, ידידי, שבעיר מולדתי יש אמנם בני אדם המנוערים מן המצוה, אך יש שם גם יהודים אחרים לגמרי: בימות החורף בשבת הקלויז “חברה משניות” פתוח כל הלילה. ובכן השכמתי גם אז כמשפטי ואתלבש ואצא בלאט ובחשך על בהונות רגלי לבלתי אעוררה… לבי היה נשבר ונדכה למדי גם בלי זה ולא אביתי לעורר עוד לעגה… הם הלא היו לועגים לי וקוראים אותי בשם “ירא שמים”… שניהם כאחד היו טובים… בבית־החרושת עבדו מימי שחרותם… תורה לא למדו – ואיככה יש לדרש מהם כי יהיו יהודים כדבעי? ואמנם בנשף אשר לפני הבקר ההוא באתי רעב ומצונן ועיף – שבור ממש – מבית־התפלה… אני ממהר לקדש על החלות… היא שם בחדרו… נו, דבר רגיל… “מלכה! מלכה! קידוש!” והם – חה־חה־חה! בצחוק מופקרים… כאלה “הגוים” הלועגים ליהודי… ולמה אני מספר לך, ידידי, כל אלה? – להגיד לך כמה היה לבי נמס וצערי – אין לשער… לדבר עמה בזה ידעתי כי אין כל תועלת… ומה אדבר? אך לא!… אני אומר דבר שקר: פעם אחת לא התאפקתי ואחל: מלכה, כך וכך… איני זוכר בדיוק מה דברתי… היא שכבה על המטה ואני יושב – ואיני יודע מאין נמצאה לי אז לשון כזו… אבל, ידידי, מה תדמה עשתה היא? – אשה… כראוי לא דברה… לא דברה כדבעי… לכתחלה כמו נתעצבה וכעסה… אחר כך – צחקה… “לדבר רק עמך, איצה בעלי?… חה־חה־חה!” נו… וכשהיתה היא צוחקת ידידי, היו נעשים בלבי נקבים, נקבים… אָי־אָי־אָי עולם טוב! נו, מה יש פה להאריך? אשובה לעניני… במה אני עומד? כן… יצאתי ואעזוב את דלת הבית בלתי סגורה כמימים ימימה… הלבנה האירה “מחיה נפשות”… נהניתי מאד על אשר השכמתי קום… לקור החזק הלא הורגלתי, ברוך השם, ובבואי לבית־המדרש החמתי את עצמי היטב, היטב אצל התנור… אני הייתי מהראשונים… ואשב לא הרחק מר' אברהם זכר צדיק לברכה… ר' אברהם הגרודני היה אז עוד בחיים והיה “מגיד” חומש בבית מדרשנו… כל השומעים עוד לא התאספו… ישבתי – והוא, זכרונו לברכה, למד בפני עצמו “מדרש” או ספר אחר… מאין לי לדעת? “עם הארץ”, בעונותי, מאומה לא למדתי… ואולם באמת אף שלא הבנתי למודו הרגשתי ענג־שבת באמת ובתמים וגם דעתי נחה מעט… אַה, יסלח להם הרבונו של עולם… שלא כשורה יתנהגו עמדי – יהי ד' עמהם!… האשמים הם?… אנשים פשוטים… לא ידעו איך להיות יהודים כדבעי… נחמתי את עצמי, נחמתי… הטיתי אזן ללמודים… גם בלאו הכי הנני, ברוך השם, בור שאינו מבין דבר – אך אז הרעותי להבין מבכל ימי השבת… אין הדברים נכנסים כלל לתוך אזני… כמעט איני שומע כחרש מלדה… והלב – טיָך־טיך־טיך… בלי הרף אף רגע… התשמע? – כתּקתּוק השעון ממש… “הלב הוא נביא” אמרי אינשי… וזה אמת? מה אתם אומרים?… אני אומר ה“תהלים” בלי דעת כלל… חוזר אחרי עמוד אחד עשר פעמים… ובקרבי כמו איש אחר יושב ומגרה בי: “רחמנות” עליך… רחמנות גדולה… מה הם חייך?… ככלב הנך בביתך… כאב, ידידי, כאב אנוש!… בקיצור, הבקר האיר, כל היהודים כלו ללמד ויכונו להתפלל ותיקין… אני גם כן הייתי מתפלל תמיד במנין ההוא ואח"כ הייתי הולך לביתי לשתות “ציקוריה”… ואז, ידידי, בבקר ההוא – איני יודע איך היה זה, גמרתי אמר להתפלל במנין השני וללכת, לעת־עתה, הביתה… איככה אֹמר זאת? – איזה רוח משכני לביתי, להותי, או – מי יודע – שבח לרבון העולמים!… אצלנו היהודים הלא לא דבר קטן זה… “אשת־איש”… שכחתי איך אמר הרב כשבאנו להתגרש… מלה חמורה… אֶה!… הא? מה אתם אומרים?
– נו…
– נו, אני שב לביתי, נגש אל הפתח – נעול! ואחל לדפק אחת, שתים, שלש… תמיד הייתי בא בשעה התשיעית והייתי מוצאה ערה ולא ידעתי מנהגה: היורדת היא לנעל את הפתח אחרי לכתי בטרם בקר אם לא? בקיצור, אני דופק עוד… אני דופק כרבע שעה… אין פותח!… על לבי לא עלה, בכל זאת, כל דבר רע חלילה… ידעתי כי הם מצחקים, משתעשעים, מתאבקים יחדיו וגם זה דבר לא טוב מאד – אבל… מה? וה“משומדים” הם? בקיצור, אני דופק עוד… וכל דפיקה דופקת גם בלבי: סטוק־סטוק… בשרי סמר… חם לי וקר – אין פותח… אני ממהר לפתח תריסי־החלון ולדפק בשמשות… ולנגד עיני חלפה בחפזון בריה לבושה לבנים… אני הלא הנני בעל־מום, ברוך השם, היטב לא אראה, ואדמה כי זו אשתי הולכת לפתח… אני מחכה ומחכה – אין איש… ובכן מי זה עבר? הא? בלבי – “חלשות” ממש… האמנם? נכון הדבר כנכון היום… אַי־אַי־אַי… אָי־אָי־אָי……………
– – – – – – – –
פני המספר התנוצצו באימה. עינו הפקוחה נמלאה גם היא יראה נוראה והעוררת התנודדה בחרדה. לפי ראות עיני אמנם עוד רבות היה את לבבו לספר מחייו ש“אחר המעשה”, אחר הודעו… אך שלמה, שהתעורר משנתו ע"י שעולו, הפסיקו לגמרי בהתנפלו עליו על אשר יספר… למה? – הוא שואל… מי יוכל להועיל?
– שכבו, פתאים, שכבו! לספר ספורים ישבו!… הא? – יסורים… במי האשם? נו, למה? למה? למה כל הדברים? – נו…!
איצה נבהל, בחשבו כי רעו ישן הוא, ובהחלו בדממה לסגר החלונות ולהכון לשכב, מלמל בפני עצמו שאי־אפשר להתאפק, אי־אפשר, בלב… בלב…
– שכב גם אתה, ידידי! – הפסיק התנצלותו ויפן אלי – כי עליך הלא לקום במהרה… בעוד שלש שעות?.. הוא איש קשה… השמש איש קשה… כמעט כקצין, כהגבאי… רק מפניו הוא ירא בעצמו… והיה במצאו אותך פה ירים קול־זועות: איצה! איצה! רגלך בל תוסיף להיות פה… גנבים אתה מניח פה לישן… חה־חה, בעיניו כל דל – גנב… הא, מה אתם אומרים? –
– אנשים ישרים! תפח רוחם… כרסים עבות… דם־עניים… – הגה השכור בקול חצי ישן.
– גם לישן לא יוכל… – התאנח איצה – הוא אינו ככל השכורים… צרות… מילא אני – נו… אבל איש כזה… איש כזה…
שכבתי על הספסל והקשבתי לקולו של איצה ששח בלחישה כי אם יגרש – לא יירא… אין רע… גם בלי זאת הוא צריך לשוב אל אמו… ה“יאהרצייט” של אביו הוא בי"ז בשבט – ולה הוא בן יחיד… “קדיש” יחידי… הוא יצבר מעט כסף… ב. רחוקה, רחוקה, אבל הוא יחזר על הפתחים עד באו שמה… “קדיש”… – וישן.
השכור שכב פרקדן והשתעל. בשעולו כמו צלצל הד קריאתו: הבל בהחלט… הבל בהחלט…
רגעים אחדים טבעתי גם אני בזרם הרגשות המדכאים והמבלים האלה… אחרי כן הזדעדעתי וכל חושי התקוממו בי: האמנם? רבונו של עולם, האמנם? –
… ולוּ גם אין עמדה תחת השמש, לוּ גם אין תכלית מסוימה לכל אלה, לוּ גם… לוּ גם… – – – בכל זאת… בכל זאת – האמנם?
לאחרונה: האמנם הבל כל אלה השעבודים, המכאובים והיסורים האיומים שבהם רוחשים כתולעים כל הבריות והיצורים, כקטן כגדול?…
וכעבור שעת נדודים של רגשות מתרוצצים והרהורים מבולבלים בדבר השאלות העולמיות של ההויה והחדלון, הטוב והרע, – קמתי מדאגה פן אישן ובא השמש הראשי והפלה את מכותי ורע גם לאיצה בעבורי, – ואצא החוצה.
הגשם פסק, אך השמים עוד לא הטהרו, האויר לא צֻחצח, כוכבים אין, עמוד השחר לא עלה, הרוחות המזיקות לא חדלו מהפיח…
מאחרי צל־חיים, צל מעשים, צל אנשים; ולפני – חשכה שבאורה וצללים, צללים, צללים…
הוי, עולמו של הקדוש ברוך הוא!
נדודים
מאתיוסף חיים ברנר
בנדודים / יוסף חיים ברנר
בה. עיר המחוז הייתי אז. הימים ימי קיץ. בלילה הראשון לבואי שמה מצאתי מנוחה תחת כיפת השמים, “בחיק היקום”, כלומר, באכסדרה הבלתי-מקורה של הקלויז המפואר וה“אריסטוקראטי”, בכינוי ה“המון”, גמילות חסדים. ואולם ממחרת, במטות צללי ערב והיום רך, התקדרו השמים עבים ויהי מטר סוחף ניתך אל ערמות האבק אשר ברחובות, ואוכרח, איפוא, לבקש מחסה מזרם וללון הלילה “בצל קורה” – ולפיכך נכנסתי הקלויזה פנימה.
ובקלויז – שעת “בין מנחה למעריב” בכל הדרה: מנורות-פאר מתנוססות, נרות סטיאַרין דולקים, יהודים נכבדים, מופלגים לומדים “ש”ס“, פשוטים – “עין יעקב” ו”חיי אדם"; אחרים מבלים עת בשיחה בטלה; בחורים אחדים, בני “בעלי-בתים”, דשנים וטובי-לב, אברכי-משי מהוגנים, מלמדים-מורים – משוטטים בקלויז בעלמא. דברי-תורה, פטפוט, חדשה עירונית, עתונית, תנועה, חיים, – עולם כמנהגו…
ישבתי אל אחד השולחנות הארוכים, המכוסים בנטפי-חלב זעיר שם, זעיר שם, אשר לפי הכירה הצחורה והחלקה – והתבוננתי. לא הרחק ממני עמדו ארונות גבוהים ורחבים מלאים אפלת בין השמשות וכרכי ספרים עבים; דלתותיהם הפתוחות היו בעיני כפיות-שאול לבלוע נשמות צעירות ורעננות ולשמור עליהן את דרך עץ החיים. מכותל-המזרח עלה אברך חסיד, הדור ובעל צדקה גדול, כפי הנראה, ואחרי הסתובבו מעט בהצנע לכת מסביב ל“יהודי יפה”, שישב מימיני, התיצב רגע ותקע לידו בהסתר, כביכול, איזה מטבע ונפנה לאחוריו במין העמדת-פנים משונה, כאילו לא עשה כל מעשה טוב כלל. יצורים רזים, בבלויי-סחבות וציציות מגואלות, שחופשו זה רגע מחדריהם-קבריהם המעופשים, התפרצו ביתה-המדרש בקול-שאון קל ויתנפלו כהרף עין על “המשוגע”, שישב באחת הפינות ו“טען”… ביניהם היו, אמנם, גם ילדים חפשים מעול דואגים, מדריכים ו“מלמדים”: יתומים קטנים ויחפים, מצויינים במשובה שבניהם ובכליון-לאוֹכֶל שבעיניהם. בקרן דרומית-מערבית, על הספסל שאצל הפתח, ישב ישיבת-נזיפה, כפוף ודומם, איש לבוש עידים, בעל עינים גדולות, שקועות ומבולבלות, זקן מגודל-פרע ופנים מוזרים ואדומים אודם-חולי… והפנים כמו נודעים לי מתמול שלשום, באילו ראיתים בקרב הימים… מי הוא ומה גורלו? מה עבר עליו? מה תספר בת-הצחוק המרירה, התלוננת בסתר סדקי שפתיו הנעות והצרובות? מה תורה הזרות שבכל תארו ובדומיה הצפונה שבישיבתו? למה קשות ככה למראית העין שערותיו השחורות, הנראות מתחת למיצחת כובעו הקרוע? למה מיָראות כל כך בבותיו הארוכות? מה התלאה אשר מצאתהו?…
בין כה וכה, והכל חשך, ויתלבש בכסות-לילה. אז ניגש אל השולחן, שישבתי לפניו, משרת-השַׁמש ויעמד גם עליו נר מודלק. וכרגע הושם לבי כלה אל האיש הזה – – – ידוע ידעתי, אמנם, לבָשתי ולהוותי, שהמוֹדָה כיום אצל אנשים חשובים היא לקחת חומר לשיחותיהם ולמחשבותיהם: טראגיות יפה ורומאנטית, גיבור-נעלה אובד, איש נשׂגב נכשל, כוחות עצומים מתגוששים וכיוצא באלה, והוא, אותה הבריה, שלקחה את הגיונותי והסתכלותי, לא הביע אף אחת מאלה, – אלא שבכל זאת לא יכולתי להשתחרר מאותו הדָבר הנסתר, ששיעבדני להגוּת.
זה היה אברך בלי חתימת זקן, בעל פנים קטנונים, שקומטו ולא עת, חוטם שרוע ואברים וגידים מושחתים ומדוכאים מהכאות בידי שמים ובידי אדם; עינו הימנית היתה עיוורת, והשמאלית – פקוחה לחצאין ומלאה פחד ותמימות… ה“חַאלאדאיקה” השחורה והישנה שעליו, אשר היתה חגורה בכעין מטפחת ירוקה ולחה מעט, השלימה את ההרמוניה הגמורה שבכל פניו ובמבנה גוו הקצר והרפה…
… כשכלתה התפילה, כיבה הוא את כל המנורות, זולתי נר-התמיד הדבוק אל עמוד הבמה וחתיכת הנר, שהעמיד בידיו על השולחן. הקלויז הורק מאנשים. השַמש הראשי, איש זקוף ורם בקומתו, שעיניו הערומות והחושדות, שמלתו היפה וזקנו השחרחר-צהוב והמרוסק לקצוות, שיוו לפניו הגאוותניים הדרת עבד בית אצילים, סגר ברעש את הארגז שעל הבמה, ויצלצל במפתחות, ויצו פקודות אחדות למשרתו, ויהי את דעתו ללכת לדרכו, אך בטרם צאתו החוצה הרגיש בי – ויעמוד.
– מי אתה? – נתן בי עין חודרת כשוטר מלידה.
– אדם…
– המ… ומה אתה עושה פה?
– לא כלום…
– הא?!
– ללון אני חפץ.
– מ – מה?!
ה“מה” הזה יצאה בקול כזה, עד שלמרות מצבי הרעוע חלף הרהור נעים במוחי, כי לשוא ידאגו הרבה מדיפלומאטי ישראל, פן בהיותנו ב“מדינתנו היהודית” יחסרו לנו שוטרים ופקידים משלנו; – לאיש שעמד נגדי חסרו רק מילי דמלבר: קנה-רובה וחרב על ירך.
– ללון, – שניתי, באין ברירה אחרת.
– ל – ללוּ – ון?… לך!… כרגע! אל תעמודה!
כמובן, לא חשבתי ולא מצאתי לי לחובה, להחיש ולקיים את הגזירה הבלתי-נעימה הזאת. אז נמלאו פני מגרשי הדם קצף וקנאות: סירוב?!… מבלי הימלך אף מעט שלח כהרף עין את ימינו להחזיק בצווארוני (כלומר: בערפי, כי צווארון הן לא היה לבגדי) ולהוציאני מן הבית, אך כרגע חזר בו משום-מה, אף כי לא הרפה ממני במשפטי-התראה ועצה “לשמוע בקולו – וייטב לי”, “לבל הרבות לדבר – וללכת”, “לבלי לחכות עד הוצאה באונס” וכאלה…
– אִיצה! אִיצה! – נפנה אל משרתו בקול של גַדלוּת – יצור חכם! היש לך פנאי לשמוע לדברי:? נ – נוּ!… דומה, שאתה פיקח, יודע, כי אינני נפנה לשהות פה, כי “שליחות” עלי… התשמע, בריה דאפילו באלף לא בטיל? מחר בבוקר כבואי הלום, שיהיה בית הכנסת כבר מכובד היטב, לא כיום… התשמע לאשר אנוכי מצווך?… וגם, למען השם, אל תניח פה ללון אדונים כאלה… שים את כבודות אחורי הדלת… השומע אתה? ואתה, בחור, – חזר הוא ושם את פניו אלי – לשוא כל עמלך… אין לי פנאי להתעסק בך הרבה, אבל לון לא תלון פה… יודעים אנו את אחיכם… לא די לי אותה ה“צרה”… “בן-עירו”… “בן-עירו”… נו, אִיצקה, אני הולך!
המלות האחרונות, כפי שראיתי, נתכוונו לאותו היהודי המוזר, שישב בקרן דרומית-מערבית וענינַני לפני חצי שעה. הוא האחד נשאר בקלויז, וכל העת התעסק אצל הכירה הקרה והפתוחה ויצלצל שם בכלים ובצלוחיות…
איך שיהיה, ובאופן הזה נתגלגל הדבר, שבצאת השַׁמש, נהיה בעל דברים דידי – הוא בעצמו, איצה, משרת השַׁמש. צריך להבין, שהוא לא השתמש בכינוי “כסיל באדם” ולא דיבר אתי קשות כאדונו, אלא בקולו הדק, המצפצף, בגמגום של פיוס ובתחנונים של בושת, דיבר על לבי ללכת. ביהדותו נשבע, שאי אפשר: “הוא” יגרשהו… איש קשה הנהו… השַׁמש – אַי-אַי… נו?
– לא אלך…
– בוודאי, בוודאי, ללון בחוץ… רפש וביצה… אבל… אַה… – ואחרי נענעו הנָעַת עצבון בראשו הקטן בלווית רגע-דממה של ישוב הדעת. הוסיף: – מי… מה אתה… עושה?
תשובתי “לא כלום” הפליאתהו. איך אפשר? הוא דמם שנית רגע, ואחר כך נמלך לשאול, מאין אני? חשד, בכל זאת, לא נשמע בקולו, גם לא נראה בעינו השמאלית.
– מאין אנוכי?… יהי: מנבוכה! –
– מנבוכה? מנבוכה? כך? – ומתנועת הרצון, שעברה על פניו, ראיתי, כי “נבוכה” מסתמנת במוחו כעיר רחוקה מאוד מפה ודבר זה נותן חני בעיניו… הוא כמעט שכח לרגע את הדין-ודברים שיש לו עמדי, וכילד ממש החל לחקור, מה רחוקה “נבוכה” שלי מעיר מולדתו הוא…
ואלם כרגע הושם קץ מן הצד לכל השקלא-וטריא המשעממת הזאת, כי אך הישמע השם “נבוכה” בינינו – ואותו היהודי בעל הבבות הארוכות התעורר פתאום ויגש אלינו:
– הא? מאין? –
– למאי נפקא מינה?
– למאי נפקא מינה… למאי נפקא מינה… – רוחו סער – ואתה האומנם לא תכירני?
– לא.
– לא? את שלמה? את שלמה חתן נתן הנגיד?
לא נפלאתי על אשר לא הכרתיו תיכף. היכול לעלות על דעתי, כי אותו האברך המרומם והמהולל, נשוא הפנים, חתן גביר העיר – הוא הוא העצם המעוך, הסחוף והמקולל הזה? היכולתי לשער, כי אותו האברך המפואר, אשר שרשרת שעון זהבו נוצצה למרחוק, ילבש קרעים כאלה? ואותם הפנים, אשר עצבונם התמידי נסך בהם הוד ויפעה, יהיו למרודים וחמרמרים כל כך? היכולתי לחשוב, כי במשך שנים אחדות, מעת נדדו מנבוכה, משום מעשה שהיה, ייהפך באופן כזה לאחר?
לימים נודע לי, שהוא היה נודד מקלויז לקלויז בערים בגדולות. עת רבה לא יכול לשהות במקום אחד, כאילו נתכוון להגיד במידתו זו, שלסוג בני-אדם שכמותו אין מקום בהאי עלמא…
פעמים רבות קרה לי להיפגש עמו אחרי כן במקומות שונים. מַהלך-מחשבותיו לא היה: למה אני פה? – אלא: מדוע לא פה? הוא מיעט לדבר, לאכול; ספרים לא קרא כלל, ורק יי"ש שתה הרבה כפי שהשיגה ידו. בקלויז “גמילות חסדים” שהה, כיוצא מן הכלל, כירח תמים, יען אשר שם לא שמו אליו לב – ורק זה היה רצונו. ומשרת השמש, אִיצה, שגם הוא לא חיכה ולא דרש כלום מן החיים, “נתאהב” בו באופן מיוחד לו לבדו, ויסוכך עליו לפני השַׁמש הראשי בדבר שקר, לאמור: בן-עירו הוא…
האיש שלמה זה ערָבַני לפני איצה, שמותר להרשות לי ללון, והאחרון לא מרה את פי רעוֹ, אך בתנאי, כי אשכים ממחרת בטרם בוקר והלכתי לדרכי, פן ימצאני השמש הראשי בבואו, והיתה אחריתו, אחרית מיטיבי, מרה, וגם אני לא אינקה.
אכלנו לחם שלשתנו ושתינו קצת מן “הטיפות המרות”. שלמה השיכור היה במצב של התעוררות-נפש עזה, דָבר, שאחרי-כן, בהתגוררי עמו פעמים רבות דירת-ארעי, הרגשתי בו לעתים לא מצויות. בשרטוטי פניו נראו עינויי סתירת-לב: כפי הנראה, העירותי בו אז, למרות דַמוֹתוֹ, שכבר שכח הכל ואין לו שום קשר לאיזה דבר שיהיה, זכרונות תוגה מרים. פניו היו להבים. בידו הרועדת החזיק כוש יי"ש ובפיו גימגם חצאי-מלים…
– “ואומר שגם זה הבל”… “ואומר שגם זה הבל”…
אִיצה שתה אך מעט, ואולם החומר החריף השאיר בו רושם חזק גם במיעוטו. עינו הקטנה נרטבה, קומתו הננסית כמו נקטנה. רגעים אחדים ישב תפוש בשרעפים. אחר כך התעורר לאט לאט, לשפוך שיחו בחיקנו ולספר מכל המוצאות אותו בחייו, כלומר: מכל הבוז, הכאב, העלבון… אמנם, לי נודעו מדבריו רק פרטים חיצוניים; למשל, כי זה ארבע שנים שהוא “משמש” בקלויז, מעת אשר קרהו האסון, שהוא מקבל שלושה זהובים לשבוע ואכילת “ימים” אצל בעלי-הבתים, שנערי הקלויז לועגים לו בלי הפוגות, קוראים אחריו מלא, חושבים אותו “לחצי בר-דעת” והוא סובל מהם קשה; ואולם ספר-חייו בכלל נגול לפנַי מיד בהביטי בו: מראהו הגיד לי, שבר-נש זה הוא אחד מאלה, שבעיניהם הם עצמם אינם מוצאים להם זכות לחיות מרוב שפלות ודכדוך פנימי; מאלה הסובלים עמוק, אבל בדממה ובהשקט, ותרעומתם היא אילמת, תרעומת עינים גרידא; מאלה המקמצים במלת-הגוף “אני” ובקשה מצדם אינה באה אלא בסגנון “לוּ, אלמלי”; מאלה זבובי-אדם החלשים, שלדעת חכמים רבים אין צערם צער כלל, שיעורר אי-רצון, בהיותם למאכל לשממית; אמנם, לכאורה, אין זה מן הדין קצת – אבל כיון שדרך העולם בכך, אסור להתמרמר, וכל המתמרמר נקרא שוטה…
– “ישתה וישכח רישו”… – המה השיכור כל העת – וישכח?… הבל… וישכח? ישתה וישכח? ישתה כדי שישכח? – הא? ואיך הוא הדין, אם אינו שוכח? האַ? ואיך הדין, אם אי-אפשר לשכוח? נו? “ישתה וישכח”… עצה טובה!… “ואומר שגם זה הבל”… בעצמו אמר זאת… קוהלת… לשיטתו?…
– אי אפשר לשכוח… כך, כמדומה, אתה אומר, ר' שלמה? הא? – התנער גם איצה לשמע הדברים הבלתי-מקושרים של רעו וישתפך בשיחה נוגה ונלעגה; בשעת דיבורו התעקם פיו כמעט קט ופניו העלובים קיבלו העוויות משונות – אי-אפשר לשכוח?… מסכים, מסכים… אף על-פי, שבאמת, באמת… מה אשֵׁמה היא? דומה… מה אתם אומרים? היא, אמנם, לא עשתה כבת ישראל… לפנים גם לא נשמעו דברים כמו אלה… עוון פלילי… אמת יציב… אי-אפשר לשכוח… ואולם… הפך הדברים… לחיות עמי? עמי?… מה אתה אומרים?… הכל אמרו, כי כזאת לא תהיה לעולם… הכל… הא?… והיא בעצמה אמרה בפירוש, בפני, גם לכתחילה וגם אחרי כן אמרה… בפירוש… כי… תמאן… נוּ, מה אתם אומרים? הא?
– אה! שוב על-דבר אותה אשת החילות, – קרא השיכור, זועף – אֶה, אישון! חדל מפטפוטי-הבל… הנשים… קוהלת היה חכם ממך… הוא ידָעָן… ואני? איני יודע? הוֹ, ידעתין! על פי נסיון… הכל ידוע… הבל בהחלט… אין כל חדש להגיד…
– הוא הדבר, כי “עם הארץ” גמור אני… – נשמע קול חנינה והצטדקות – בור דאורייתא… גם “חומש” לא למדתי… אבי היה עושה-כלי-עץ… דלות גדולה היתה בביתנו… לחדר הלכתי רק חדשים אחדים, עוד פחות מ“זמן”… ומן ה“תלמוד-תורה” גורשתי… ראש-גוי היה לי ולא יכולתי להבין דבר… לא ידעתי, “להעביר הסדרה”… לא הועילו כל ה“הריגות”… ואבי, עליו השלום, גם הוא היה הורגני, דרך אגב… כשהיה מכה את אמי בחבלים… כעסן נורא היה… וי-וי, על הראש, על הראש… מקום אחר לא ידע… אל הספסל היה אוסרני ומכה בלי שיעור… ולוּ ידעתי על מה…
מעין הנאה היתה על פניו בספרו את העובדות האלה; במין צחוק, שיש בו חרדה, דאבה וגם עונג, עוּקמו שפתיו בזכרו את התקופה הזאת. הוא הוסיף במתינות:
– רק “זכות אבות” היא, שנשארתי בחיים… “זכות אבות” גמורה… שתי אחיותי הקטנות מתו ביום אחד, ואני חי עד היום הזה… חי… רק “עם הארץ” אני… לא זכיתי… עוד בהיותי נער קטן, הרבה הרבה לפני “בר מצוה”, הייתי לשוליא דנגרי… אחר כך לשואב מים… עד אחר חתונתי… חתונתי… אוי, צדקת, ר' שלמה, אי-אפשר לשכוח… מה אתם אומרים? –
אנחנו לא אמרנו כלום. אני לעסתי את הלחם בתכיפות, ושלמה גמע מן הכוס אשר בידו. חלונות הקלויז היו פתוחים. ניגשתי ואשקיף החוצה: ערפלי-אופל וחושך בָּלול… רוחות לא טהורות מנשבות ומתאמצות לכבות את “נר התמיד”, הרועד ושוקע מרפיון-אונים… העבים רודפים איש את רעהו וחונקים ועושקים ומסיגים גבול – – – האומנם מִמַהלך כזה ייטהרו השמים? –
עצב כיסתני. עצמתי את עיני ואימלא… במה? בכל אופן, ודאי שלא ברעיונות נכבדים, לא במחשבות של הוגי-דעות, הנולדות על פי תכנית מסויימה, היוצאת בקרירות, בשלווה, בהנאה, הנכתבות הצטחקות של הכרת ערך דעת עצמם, שעל שפתי ה“חכמים” והדעתנים; לא, לבָשתי ולכלימתי בפני אנשים גדולים, ודאי שלא באלה זכיתי להימלא, אלא – באופן היותר טוב – בהרהורים… הרהורי איש לא למד, הרהורים עפים ומרפרפים, צועקים מרה, מנקרים באשפת המון מעללי-איש, שוקעים בנהרי-הזיעה, הדמעות והדם, השוטפים מחברנו בשעת אשרנו – הרהורים חודרים, מזעזעים, שואלים רק שואלים…
כשפקחתי את עיני, ישב אִיצה, החלכא והנדכא והנרמס, על מקומו; ושלמה איש הרוח, בן-עירי, מילא את ריקניות נפשו בכוס שבידו… אבל מהר מיהרתי להפסיק חוט רגשותי והרהורי, לבל יסתבך ויתבלבל כָּלה… שבתי למושב שלשתנו.
שלמה, כנראה, זכר מחייו איזה דבר מעיק ומכאיב למאוד, ובגלל זה החל לטעון את אִיצה, על התקשרו באשה… קולו בדבר הזה היה קול-חזה מבהיל…
– למה, אני שואל אותך, שוטה שבעולם, למה ומדוע? האַ?… שאל את פי, הבל! שאל את קוהלת ויגדך…
– אַי, ר' שלמה, ר' שלמה, מאין לי לדעת דבר? עם הארץ…
– “עם הארץ”! – צעק השיכור בחמה, וינע בראשו למעלה ולמטה – ואני?… הא? למדן? חכַמתי? יודע-ספר? מפולפל? – וילדי מעשה… הא? הבל-הבלים! –
וככלותו לדבר הדברים האלה, התנפל על הספסל, ולא פתח עוד את פיו. גופו היטלטל מצד אל צד, ופניו היו מלאים חולי נעכר ואודם להבה. מבלי נוע ישב איצה רגע ויבט ברעו; אחרי כן קם באנחת דממה, הוציא מאחורי התנור שק מלא תבן, ויניחו למראשותי חברו בזהירות של כבוד. אף הגה קל לא הוציא, ורק חדול לא חדל מהניע בראשו. בשובו למקומו, חזר, אחרי דממה קצרה, להמשיך את שיחתו באוזני:
– בוודאי… אני האשם… ר' שלמה צדק… – אַה, ר' שלמה… – אבל… בכל זאת… מה אתם אומרים?.. בחור בן עשרים וארבע הייתי… אבי היה כבר בעולם האמת… הוא מת בטרם הגיע לשנת הארבעים… ואמי, שנשארה בחיים, בילבלה את ראשי… יומם ולילה לא נתנה לי מנוחה, יומם ולילה… מה אתם אומרים? היא היתה חֵרשה ובלה ושכבה כל העת על התנור… לא היה למי אף לבשל מעט נזיד… ואני עובד כל ימות החול, כמו שצריך להיות, כחמור ממש… נו, יום-השבת בא – מנוחה, קפיטל תהילים, אבל לא יותר… לטייל לא אהבתי, כאחרים, כברוכ’קה השואב-מים, למשל… זה לא היה ממנהגי… דומה, שמעולם לא עשיתי רע לאיש, ואף על פי כן הכל מתקלסים בי… הכל… זקנים עם נערים… מה אשמתי – לא אדע… הנאה גדולה להם, להסב לי עגמת-נפש… ואני בושתי מפני הכל… אני בעיני… ביישן אני… חה-חה… ללבוש בגד חדש אני מתבייש… הכל לועגים… הא? מה אתם אומרים?
– נו, אני יושב בית כל היום… ישֵׁן, יושב, מביט בחלון וחוזר וישֵׁן… יגון, ידידי, יגון!… כמו מחטים מתחתי… ללכת לטייל אין חפץ… לבית המדרש – לא-עת, כי הלא ללמוד לא אדע, בעוונותי… ובבית – קשה הישיבה… הכל, הכל חיים, מקבלים עונג שבת – ואני מה?… הנני, אמנם… ובכל זאת… בכל זאת… איך להגיד? – גם נשמתי לא צנון היא… חה-חה… הא, מה אתם אומרים? – ואני עוד… כאן אמי… לא תתן לי מנוח… “מתי אזכה? מתי אזכה? שא אשה בטרם אמות… לכל בני-גילך… לכל כבר יש נשים וילדים”… ואני בעצמי – גבר הרי הוא גבר… מי יודע, לוּ אשה צנועה וטובה – אולי היה יותר טוב… ומלבד זאת, איך אפשר להיות רווק לעולם?… מי עושה ככה? הא? מה אתם אומרים?
– נו, החלו לדבר בי נכבדות… ועוד פעם שחוק: חתן יפה! מי זו תאבה להנשא לך? חה-חה-חה! והעיקר, ברוכ’קה היה ממרר את חיי ומכלימני בכל עת מצוא… את “בעלי-בתיו” לא גזלתי ממנו… חס-ושלום! – כך… בלי כל שנאה… עונג בעלמא… ריבון-העולמים בראני כזה, ומי יריב עמו? החרשתי… החרשתי וציפיתי לחסדיו, יתברך… אֶ – אֶה! –
אנחת-לחישה ונענוע של יאוש בימין ובראש הפסיקו לרגע את הסיפור המקוטע.
–… ואז החל השדכן לשדך לי את השידוך ההוא. במשך זמן קצר היה ראיון. למה אאריך? אני הייתי מרוצה תיכף… לסוף, אמנם, לא התנהגה כבת ישראל, אבל האמת היא אמת – מעלות רבות היו לה… אדם!… חיה, שובבה, שמחה תמיד… משתכרת: עשרים אגורות ליום היתה מקבלת בבית החרושת לגפרורים – האני עוד לא אחפוץ?… ובאמת… כשנודע לי, ידידי, שהיא לא תאבה – נהיה לי… לא אדע מה זה היה לי – – כל העת… באמנה, כל העת פחדתי מפני מה… ואולם, מה לעשות… יהי אלוהים עמה… מסתמא לא ממנו יצא הדבר… הא? מה אתם אומרים? הכן אדבר?
– אבל הסוף היה אחר, לאסוני, – המשיך איש-שיחי בגניחה חרישית, קבורה ומתפרצת – בעיר אמרו, כי לה ישתדך שמֶרקה הפולטאבי… לא, לא ישתדך, כי אם… ביניהם איזו אהבים – עגבים – מי יודע – ורק נדוניה חסרה… אביה היה אורג ואביון מדוכא… שמֶרקה עבד עמה היחד בבית-החרושת… והנה… כעבור שבועות אחדים לראיוננו נסע שמרקה פתאום לביתו… אני זוכר, שבאותה השבת באתי אל ביתם… הכלה בוכה, הכל עצובים… נדהמתי! בעוד ימים מועטים – הרי אני מספר בקיצור – היו תנאים… הכל אמרו, כי אבותיה כפוה הסכם ותסכם… בכל זאת הייתי שמח, שזיכני ה‘… זיכני?… שמחתי היתה עד ארגיעה… ראשית, לא חדלה הכלה מבכי ולא דיברה עמי דבר… אחרי כן, כעבור ירחים אחדים, יצא הלעז… ידעתי, אמנם, ששמרקה הוא לא אַי-אַי-אַי ביראת ה’… בחור מהחדשים, נמהר, קל-במצוות ועז-פנים – ובכל זאת, לא האמנתי, בשום אופן… אבל כל החבריא… כל החבריא של העגלונים ושואבי המים הרעימוני מאז על כל מדרך כף רגל: מה שלום כלתך, אִיצה? שמריל הפולטאבי – איש חיל! היה – ואיננו… קיצור הדברים, ידידי, אם אמרתי לספר הכל – אין מילים בפי…
פה הפסיק מסַפּרי. לראשונה התאמץ להירגע מעט, ויסמוך את ראשו בזרועות שתי ידיו החלשות, ויצלול בדומיה רגעים אחדים… אחר כך נזכר, כי עוד לא בירך ברכת המזון על הלחם אשר אכל, ויחל לברך בלחש. ואני בתוך כך התהלכתי בקלויז אנה ואנה והסתכלתי בשפתי השיכור, שהתנודדו…
הוי, כמה מרירות ביצבצה בנדנוד הזה!
ובלבי התיצב כמו חי זכרון בהיר מֵעִיתָּיו הקודמות, טרם עברו את הגבול!… ואזכור המון עובדות, אמרות ומחזות; ואזכור את התמהון הכללי, שהיה בנבוכה העיר הקטנה, אחרי אשר הוכרח האיש הזה, מטעם הגביר חותנו, לגרש את רעייתו הצעירה והיפה, אשר כבר ילדה לו בנים, ולעזוב את העיר. כנופיות כנופיות של אנשי-נמלים עמדו בראש הומיות, כשפיותיהם פתוחים וממללים. הרבה סיפורים ואגדות יצאו בנדון זה, שעברו מפה לפה. יש אשר סיפרו בהתפעלות והתעוררות רבה, איך שראוהו בעיניהם עצמם כשהוא מתהלך ביער הסמוך אל העיר ומדבר אל נפשו כמשוגע גמור; ועוד זאת: כובעו היה מונח אצל אחד השיחים, והוא היה – גלוי-ראש. ויש אשר הרבו לספר בהיתול על אודות דברי הבלבול, הדברים שאי-אפשר היה להבין, אך תמציתם היתה – הצרה הגדולה, לדידיה, מה שהוא משאיר אחריו “קדישים”… הנה עד היכן מגיע מוח מהופך! “ספרי-טרפה” נחוצים לו, ו“קדישים” למותר!…
בעת ההיא היה בהתעוררות מיוחדה גם שמעיה הפרוש, החסיד החב“די, שהסביר בארוכה ב”בית הליוּבאוויצ’י“, לפני עדת יהודים, את המהפכה הנפשית של הסר מן הדרך, ומסר פרטי הסיבות, שבגללן התגלע הריב בין החותן לחתנו: עוד אשתקד, כבר נפל סכסוך ביניהם; ר' נתן חפץ, כי גם שלמה יהיה “מתנגד” כמוהו, אבל האברך קרא קול אחד, כי אינו יכול בשום אופן להישאר “מתנגד”, כלומר, לראות רק את קליפת התורה ולא את תוכי-תוכיותה; הוא נמשך אל החסידות ו”הפנימיות“, כמו במלקחיים ממש, כלות-הנפש… נו, נתן הלא הוא – נתן! גסות-רוח ומחלוקת… הרעיה, כלומר, האשה הצעירה, התעלפה… וההוא גברא עמד על דעתו, וסוף-סוף נסע “אליו, יחיה” וחזר על כל “הכתבים”, לא הניח דבר גדול וקטן – ולא יצא בשלום. לאו כל אדם זוכה! קושיות חמורות נשארו בלבו – ונפגע… הנה, לדוגמא, ידוע וגלוי הוא לכל אנ”ש, שריבוע ריבבות עלמין, אשר אין לערך ומספר, כולהון רק קרן אור של אין-סוף, ברוך הוא, שנשתלשל למטה בהשתלשלות אין קץ, דרגין ללפנים מדרגין, כדי להיצרף בצירופים וצירופים דצירופים, עד שישובו למקורן מזוקקין ומצורפין – דומה, פשוט בתכלית הפשטות, והוא, השוטה, שואל אחרי כל אלה: כיון דכל התכלית היא שיבה למקור – הרי, סוף-סוף עולם-דבריאה לאיזה צורך?… לכאורה הן יבין כל תינוק, בלי כל ספיקות, שזה מחסדי הבורא ית“ש לבל יאכלו בני-נשי נהמא דכסופא… ולמאמינים בי מאמינים דבר זה ודאי הוא, בעזרת השם, אלא שנשמתו של אותו האיש היא מקליפה נוגה, בחינת נשמת אחר, שקיצץ בנטיעות, כידוע, וד”ל… וי, סופו הוכיח על תחילתו, שבנסתרות לא היה לו עסק, כי יצא מרעה לרעה והחל להשפיק בילדי נכרים – ונתבלבל…
והכל זימזמו בשפתיהם, הכל ניענעו בראשיהם, הכל ניבאו, כי בקרוב יֵצא מדעתו, מלבד אלה, שטענו בחזקה, כי כבר מטורף-בדעת הוא להלכתו, שהרי כלום יעמוד לב באיש בריא לעזוב רכוש גדול כזה של ר' נתן? ואלמלי היה רק אפיקורס בלבד, לא משוגע ממש – היה בוודאי חוזר בו, והברירה הלא היתה בידו!
– ומאידך גיסא, וכי אפשר הדבר, באמת – חיזקו אחדים את הדעה הזאת, – וכי אפשר, שיחשוב אדם בכל המוחין במה שלא הורשה ובדברים שלמעלה מן השכל – ולא תיטרף דעתו עליו?!
ברם, נבואתם של מגידי מראשית אחרית אלה לא נתקיימה לגמרה! רשמי פני שלמה והתכּווצוּת קרני עיניו בשעת סערת נפשו העידו בו למדי, שלהוותו לא אבדה לו דעתו, שעוד לחשו הניצוצות הלוהטים באוּד המוּצל-מאש הזה.
היתה השעה השתים עשרה.
אִיצה, מבלי לשאול את פי, אם מוכן אני לשמוע, שב לסיפורו מיד אחרי שכילה לברך. ישבתי. נראה היה, כי היצור השתקן הזה, אשר מבטאו לא ברור ומילונו אינו מצטיין בעשירוּת נפרזה, לא ייעף ולא ייגע לעולם לספר את העובדה, המשמשת בתור מרכז לחייו, וכי במידה ידועה, עד גבול אפשרותו, הוא משתדל למצוא מילים נכונות וניבים מדוייקים בשביל לתאר את הדבר כהווייתו. ביותר הורגש זה, כשהחל להביע לי את כל מצב חייו הפנימיים, לפני החתונה ואחריה, וביחוד רגשותיו של התקופה בעת ההיא, ששב שמֶרקה צוֹררו לימים מועטים לב., עיר מגוריו, וישכור חדר למעון באותו הבית, ששכן בו הוא, אִיצה, את אשתו החדשה וחיו כאשר ציווה ה'.
– כפי פרנסתנו השתכרתי אז… וכמה היו צרכינו? שני אנשים… נו, השאר – היה כן: לי לא חסר דבר… מוכן הייתי לעשות כל אשר היא רוצה… והיא… גם היא שונתה לטוב, גאוותה הושפלה… לא התעמרה בי… ופשיטא, ללעוג בפני – חס ושלום! היא היתה ככל הנשים… ורק לקחת את אמי לביתנו – לזה לא הסכימה… נו, הלב כואב בוודאי: אֵם זקנה… אבל מה לעשות? לריב אתה לא יכולתי… אני חפצה – יהי כדבריה… ואמי סבלה, סבלה… אבל – הן… הן בעת ההיא, לכל-הפחות, תמכתיה… נתתי לה ל“הוצאותיה”… כי תגור באיזה מקום בשכנות… והלא רע היה שבעים ושבעה כשאחר המעשה עזבתיה לגמרי… בלי מגן ומחסה… (וכי ידעתי אז באיזה עולם הנני ומה שאני עושה?…) ה' האחד יודע מה היה קצה! האומללה… נשארה לעת זקנה כאונה בלב ים… העודנה בחיים עתה?… אוֹי-אוֹי-אוֹי, לעיתים קרובות היא באה אלי בחלום… פצועה ועיוורת… הלא רק בן אחד אני לה…
שעה קצרה דלה עינו של המספר לאפלה שבחלון, כאילו ביקשה לדעת משם אותו הדבר הנסתר… אחרי כן שב לעניינו.
– נו… אמרתי, אם לא בעושר, אבל במנוחה נחיה… ברוך השם! אבל… היינו דאמרי אינשי: “האדם יחשוב, והקדוש ברוך הוא ילעג לו”… הוֹ-הוֹ-הוֹ, כנראה, ה' לא רצה… עילג אנוכי… אין מילים בפי לספר הכל… לזה נצרך אדם מושלם… כחצי שנה, אפשר לאמור, חייתי ככל האנשים… אחר כך קרה הדבר הראשון… היא… היא… – הפילה ילד מת… לא טוב! צער מרובה!… ובכל זאת, אפשר שהייתי שוכח גם את הדבר הזה בקרב הימים, והיה – נו!… אבל בעוד זמן קצר, אחרי “הדבר”, בא פתאום הוא, העוכר ישראל, לעירנו… “דבר-שטות ייזכר” אמרי אינשי: אני זוכר, שבשובי אז בערב הביתה ואמצאהו שוכן בחדר השני – לא ידעתי את נפשי… לא ידעתי נפשי מרוב צער… מה? מה? – איני יודע בעצמי… לא טוב – ודי… לבי הגיד לי, אמנם, הגיד… מיום בואו נשתנה הדבר תכלית שינוי…
וכאן פּוֹרטו כל צדדי השינוי: ציורים שונים ומעשים רבים, שבאו בגלוי ובסתר כאחד, רגשות מוזרים, מענים ומדאיבים, של הכרת שפלות עצמו, של בושת מפני חטאי אחרים לנפשו, של קנאת גבר רפה בחזק ממנו, של תקוה נכזבת פעמים רבות, של הכרח להודות באפיסת אוניו להכחיד הרעה, של יראה מפני שחוק הבריות והצורך להעלים, לדום, בהתפלץ הלב מלעג שאננים – והכל היה כמו מטושטש קצת ובאופן משונה… באחת: “דראמה” קטנה, פשוטה ומצויה, הועמדה באותם החדרים הצרים, דראמה, שהנפשות הפועלות בה תוכלנה להיות רק מהמין ההולך על שתים…
וכך הגיע איצה בסיפורו עד לאותו הבוקר, שדיכאהו כלה ויבֵא את השינוי המוחלט בחייו, ויסיעהו מעיר-מולדתו, ויפרידהו מעל אמו האובדה, ויחזירו ימים רבים על הפתחים בתפוצות ישראל, ויביאהו, לבסוף לה., העיר הנכריה לו, להתגולל בקלויז, ערירי, גלמוד, בדד – ולסבול חרפה ומצוקה גדולה כיום הזה.
– זה היה כשישה או שבעה חדשים אחרי בוא הממזר ההוא, בתקופת טבת. היום קצר, והעבודה בלי שיעור: צריך להספיק מים לכל בעלי הבתים. הלילות, להפך, ארוכים… ועל כן היה מנהגי בימי השבת לשכב לנוח תיכף אחרי ארוחת-הערב ולקום בשעה השלישית, לערך, ללכת לקלויז “חברה משניות”, לאמור “תהילים” לאור הנר. עליך לדעת, ידידי, שבעיר-מולדתי יש, אמנם, כבר בני אדם, המנוערים מן המצוות, אך יש שם עוד יהודים אחרים לגמרי: בימות החורף בשבת – הקלויז “חברת משניות” פתוח כל הלילה. – ובכן… השכמתי גם אז, כמשפטי, ואתלבש, ואצא בלאט ובחושך על בהונות רגלי לבלתי אעוררה… לבי היה נשבר ונדכה למדי גם בלי זה ולא אביתי לעורר עוד לעגה… הם הלא היו לועגים לי וקוראים אותי בשם “ירא שמים”… שניהם כאחד היו טובים… בבתי-חרושת עבדו מימי שחרותם… תורה לא למדו – ומה יש לדרוש מהם? כי יהיו יהודים כדבעי? אֶט!… ואמנם, בנשף אשר לפני הבוקר ההוא, באתי רעב ומצונן ועיף – שבור ממש – מבית התפילה… אני ממהר לקדש על החלות… היא שם בחדרו… נו, דבר רגיל… “מלכה! מלכה! קידוש!” והם – חה-חה-חה! בצחוק מופקרים… כאלה “הגויים”, הלועגים ליהודי… ולמה אני מספר לך, ידידי, כל אלה? – להגיד לך, כמה היה לבי נמס, וצערי – אין לשער… לדבר עמה בזה… ידעתי, כי אין כל תועלת… ומה אדבר? אך לא!… אני אומר דבר שקר: פעם אחת לא התאפקתי ואחל: מלכה, כך וכך… איני זוכר בדיוק מה דיברתי… היא שכבה על המיטה, ואני יושב – ואיני יודע, מאין נמצאה לי אז לשון כזו… אבל,ידידי, מה תדמה, עשתה היא? – אשה… כראוי לא דיברה… לא דיברה כדבעי… לכתחילה כמו נתעצבה וכעסה… אחר כך – צחקה… “לדבר רק עמך, אִיצה בעלי?… חה-חה-חה!” נו… וכשהיתה היא צוחקת, ידידי, היו נעשים בלבי נקבים, נקבים… אוֹי-אוֹי-אוֹי… עולם טוב! נוּ, מה יש פה להאריך? אשובה לענייני… במה אני עומד? כן… יצאתי, ואעזוב את דלת הבית בלתי סגורה, כמימים ימימה… הלבנה האירה – “מחיה נפשות”… נהניתי מאוד על אשר השכמתי קום… לקוֹר החזק הלא הורגלתי, ברוך השם, ובבואי לבית-המדרש החמתי עוד את עצמי היטב-היטב אצל התנור… אני הייתי מהראשונים… ואשב לא הרחק מר' אברהם, זכר צדיק לברכה… ר' אברהם הגרודני היה אז עוד בחיים, והיה “מגיד” חומש בבית מדרשנו… כל השומעים עוד לא התאספו… ישבתי – והוא זכרונו לברכה, למד בפני עצמו “מדרש”, או ספר אחר… מאין לי לדעת? “עם הארץ”, בעוונותי, מאומה לא למדתי… אבל… באמת, אף שלא הבנתי לימודו, הרגשתי עונג-שבת באמת ובתמים, וגם דעתי נחה מעט… אה, יסלח להם הריבונו של עולם… שלא כשורה ינהגו עמדי – יהי ה' עמהם!… האשמים הם?… אנשים פשוטים… אינם יודעים איך להיות יהודים כדבעי… ניחמתי את עצמי, ניחמתי… הטיתי אוזן ללימודים… אך… גם בלאו הכי הינני, ברוך השם, בור שאינו מבין דבר – אך אז הריעותי להבין מבכל ימי השבת… אין הדברים נכנסים כלל לתוך אזני… כמעט שאיני שומע, כחרש מלידה… והלב – טיוֹך-טיוֹך-טיוֹך… בלי הרף… אף רגע… התשמע? – כטקטוק השעון ממש… “הלב הוא נביא”, אמרי אינשי… וזאת אמת? מה אתם אומרים? אני אומר את ה“תהילים” בלי דעת כלל… חוזר על עמוד אחד – עשר פעמים… ובקרבי כמו איש אחד יושב ומתגרה בי: “רחמנות עליך… רחמנותה גדולה… מה הם חייך?… ככלב הנך בביתך”… כאב, ידידי, כאב אָנוש!… בקיצור, הבוקר האיר, כל היהודים כילו ללמוד וייכונו להתפלל ותיקין. אני גם כן הייתי מתפלל תמיד במנין ההוא, ואח"כ הייתי הולך לביתי לשתות “ציקוריה”… ואז, ידידי, בבוקר ההוא, – איני יודע איך היה זה, גמרתי אומר להתפלל במנין השני וללכת, לעת-עתה, הביתה… איככה אומר זאת? – איזה רוח משכני לביתי, להוותי, או – מי יודע – שבח לריבון העולמים!… אצלנו היהודים הלא לא דבר קטן זה… “אשת איש”… שכחתי, איך אמר הרב כשבאנו להתגרש… מלה חמוּרה… הוֹ!… הא? מה אתם אומרים?
– נוּ…
–נוּ, אני שב לביתי, ניגש אל הפתח – נעול! ואחל לדפוק… אחת, שתים, שלוש… תמיד הייתי בא בשעה התשיעית, והייתי מוצאה ערה, ולא ידעתי מנהגה: היורדת היא לנעול את הפתח אחרי לכתי אם לא? בקיצור, אני דופק עוד… אני דופק כרבע שעה… אין פותח!… על לבי לא עלה, בכל זאת, כל דבר רע, חלילה… ידעתי, כי הם מצחקים, משתעשעים, מתאבקים יחדיו, וגם זה דבר לא טוב מאוד – אבל… מה?! וכי “משומדים” הם? בקיצור, אני דופק עוד… וכל דפיקה דופקת גם בלבי: סטוּק-סטוּק… בשרי סמר… חם לי וקר – אין פותח… אני ממהר לפתוח תריסי-החלון ולדפוק בשמשות… לנגד עיני חולפת בחיפזון בריה לבושה לבנים… אני הלא הינני בעל-מום, ברוך השם, היטב לא אראה, ואדמה, כי זו אשתי הולכת לפתוח… אני מחכה ומחכה – אין איש… ובכן, מי זה עבר? הא? בלבי – “חלשות” ממש… האומנם?… נכון הדבר כנכון היום… אַי-אַי-אַי… אוֹי-אוֹי-אוֹי – – –
פני המספר התכווצו. עינו הפקוחה נמלאה גם היא חרדה והעיוורת התנודדה. לפי ראות עיני, אמנם, עוד רבות היה את לבבו לספר מחייו ש“אחר המעשה”, אחר שנודע לו… אך שלמה, שהתעורר משנתו ע"י שיעולו, הפסיקו לגמרי, בהתנפלו עליו בטענות ומענות על אשר יספר כל עיקר… למה? – הוא שואל… – מי ישמע? מי יוכל להועיל?
– שִכבו, פתאים, שכבו! לספר סיפורים יָשבו!… הא? – יסורים… במי האשם? נוּ, למה? למה? למה כל הדברים? – נו!…
אִיצה נבהל, בחשבו כי רעו ישן הוא, וכי מתוך שינה הוא מדבר את דבריו, ובהחילו בדממה לסגור את החלונות ולהיכון לשכב, מילמל בפני עצמו, שאי-אפשר להתאפק, אי-אפשר, בלב… בלב…
– שכב גם אתה, ידידי! – הפסיק, לאחרונה, את התנצלותו ויפן אלי – כי עליך הלא לקום במהרה… בעוד שלוש שעות… הוא איש קשה… השַׁמש… איש קשה… כמעט כקצין, כגבאי… רק מפניו… מפני קצין… הוא ירא בעצמו… והיה, במצאו אותך פה, ירים קול-זוועות: אִיצה! אִיצה! רגלך בל תוסיף להיות פה… לגנבים אתה מניח פה לישון… חה-חה, בעיניו כל דל – גנב… הא, מה אתם אומרים? –
– אנשים ישרים! תפח רוחם… כרסים עבות… דם עניים… – הגה השיכור בקול חצי-ישן.
– גם לישון לא יוכל… – התאנח אִיצה – הוא אינו ככל השיכורים… צרות… מילא אני – נוּ… אבל איש כזה… איש כזה…
שכבתי על הספסל ובקשבתי לקולו של איצה, ששח בלחישה, כי אם יגורש – לא יירא… אין רע… גם בלי זאת הוא צריך לשוב אל אמו… ה“יארצייט” של אביו הוא בי"ז בשבט – ולה הוא בן יחיד… “קדיש” יחידי… הוא יצבור מעט כסף… ב. רחוקה, רחוקה, אבל הוא יחזר על הפתחים עד בואו שמה… “קדיש”… – ויישן.
השיכור שכב פרקדן והשתעל. בשיעולו כמו צילצל הד קריאתו: הבל בהחלט… הבל בהחלט…
רגעים אחדים טבעתי גם אני בזרם רגשות מדכאים ומכלים: הוי, מה ל אלה, מה? – אחרי כן נזדעזעתי וכל חושי התקוממו בי: לא, לא, לא…
וכעבור שנת נדודים של התעסקות תּוֹכִית בשאלות עולמיות, נתגברתי וקמתי, מדאגה בדבר, פן אירדם ובא השמש הראשי, והפלה את מכותי ורע גם לאִיצה בעבורי, – ואצא החוצה.
הגשם פסק, אך השמים עוד לא היטהרו, האוויר לא צוחצח, כוכבים אין, עמוד השחר לא עלה, הרוחות המזיקות לא חדלו מהפיח…
מאחרי היה צל-חיים, צל מעשים, צל אנשים; ולפני – חשכה שבאורה? אורה שבחשכה?…
הס!
בחורף
מאתיוסף חיים ברנר
עשיתי לי פנקס של נייר חלק, ואני אומר לכתוב איזו רשימות ושרטוטים מ“חיי” –
“חיי” – במרכאות כפולות: עתיד והווה הלא אין לי; נשאר רק העבר –
העבר!.. לו שמע איש את אמרתי האחרונה, היה חושב בוודאי, שאיזו מעשים נוראים יש לי לספר מ"עברי'', איזו טרגדיה איומה מרגזת לב וחודרת כליות –
אבל הלא לא כן הוא! הלא גם בעברי אין מעשים מעניינים, אין עובדות לוקחות לבבות, אין טרגדיות מחרידות; לא הריגת נפשות, לא סכסוכי־אהבים, ואפילו לא זכיות־בגורל וירושות פתאומיות; יש שם אנשים־צללים, מחזות כהים, דמעות נסתרות, אנחות…
עברי אינו עבר של גיבור, פשוט, מפני שאני בעצמי איני גיבור.
אני הנני בחור מלמד בכפר הזה.
ואף על פי כן, אף על פי שאיני גיבור, רוצה אני לרשום את עברי זה, העבר של אי־גבורתי. העבר של הגיבורים נכתב בעד העולם ועליו מרעישים את העולם; עברי אני, עבר של אי־גיבור, אני כותב בעד עצמי ובחשאי.
ואף הקדמה כזו דיה.
א
בן נסיכים ורוזני ארץ אינני. משפחתי אינה חומר לכותבי היסטוריה. אבי הוא בנו של איזה ר' ליזר ע"ה – בתואר זה הוא עולה לתורה – ואמי גדלה בבית ר' ברוך, ר' ברוך גולדה’ס, ר' ברוך המוזג.
את ר' ברוך זה יזכירו בני צ. עיר מולדתי עד היום באנחה. יהודים כאלה מתמעטים והולכים.
הוא מת עלי כשהייתי עדיין נער קטן, ומדמות פניו נשארו בזכרוני רק מצחו המקומט וזקנו השחור, השֵמי, ובנוגע לעובדות ומעשים, עולה לפרקים על זכרוני, וגם זה מקוטע ומטושטש, מתוך אד־ערפל, סדר־כניסתי לחדר בשנת ארבע ומחצה לימי חיי, שהיתה על־ידי ר' ברוך זה שאמר: “ילך לו ירמיק לשחק בחדרו של ישראל מלמד־דרדקי; יהודי עני צריך לפרנסה”. עוד זאת: יום־יום לפנות ערב הייתי יושב על סף בית־המדרש, ששם היה “חדרנו” בעזרת־הנשים, ומחכה ל“זקני” זה בכליון־עינים. בבואו להתפלל מנחה היו כיסי קפוטתו הארוכה מלאים בשבילי שזיפים, אגסים, דובדבניות… יוכל היות, ששברי הזכרונות האלה עולים על לבי מפני שהיו נזכרים בביתנו אחר־כך, כשגדלתי כבר: בשעות של עצבות ובדידות היה תוכן זכרונות כמו אלה חביב על אמי ביותר להתחיל בהם שיחותיה עמדי.
– התזכור, ירמיה, איך היה הוא מכסך בלילות בחַלט השחור?..
בימי מחלתו האחרונה היה ביתנו רשות־הרבים. העיר התנודדה. אולם הוא היה שלו, בדיחות־דעתו וליצנותו לא עזבוהו עד הרגע האחרון.
– שונרא זעירא! – היה פונה לאחד ממסוביו, בעל מרה שחורה ביותר – למה ישבת, בעל־בכי שלי, בקרן־זוית ותורד את ראשך? אי, שוטה! לעצבות מה זו עושה? התעורר־נא, קומה־נא, יוקח נא מעט מים, מימיו של ה“רבי”, ותשפוך אל מנורתך הקטנה – ורוַח לך. אין מה להתעצב! הדרך קרובה… יהודים אנו, פתי!..
שעה אחת לפני מותו ניחם ובירך את הכל, גם אותי הפעוט העמיד אבי תחת כפיו לברכני, הוא מיששני – עיניו כבר כהו – והביע את רצונו שאהיה יהודי כמו שראוי להיות… כעבור שעות אחדות העירני אבי משנת־ילד עמוקה ויוליכני להיפרד “ממנו”. על הארץ, מסביב לגוף מכוסה שחור, עמדו נרות דולקים. הבית היה מלא אנשים.
השם “ר' ברוך גולדה’ס” היה יותר מדויק מחברו: “ר' ברוך המוזג”. המזיגה בעיקרה היתה עסקה של זוגתו “גולדה אשת החיל”. מעשיו שלו היו: תפילה, חסידות וצרכי הכלל. וזה הדבר האחרון היה מוכתר בפי גולדה בעידן־ריתחא בשם “פזרנות ושיכרות”.
בימים שלפני החג, ובכלל בכל שעת הדחק, היו כמעט כל אביוני העיר, וביחוד החשובים, הנכבדים והביישנים שבהם, שוחרים את פני ר' ברוך לקבל “גמילות חסד” ממנו. וכש“הפלונית” לא היתה יכולה להתאפק והיתה מתחילה להשמיע במרום קולה, אז היה “מטורף־הדעת” משתמש בנועם־לשונו ומדבר על לב ה“עזר שכנגדו”. הן ודאי הוא, שבמצוה גדולה כזו גם היא רוצה כמותו, אלא שלבה מהסס, שמא ילך ממונה לאבוד, – הרי הוא מציע להלווה להביא משכון, להטריח את עצמו ולהביא את אדרת־החורף. לימים, בשעת־הצורך, היה בא בעל־המשכון ולוקח את חפצו בחזרה –
– את צועקת, גולדה, בוודאי צדקת בצעקתך… אבל בלי כעס, אשתי. הגידי בעצמך, מה לעשות? ולדידך – טוב שלא ילך יהודי לבית־המדרש בימים טובים לישראל? – נו? התראי, עתה את בעצמך מבינה, שאחרת אי־אפשר היה לעשות!
אפס, לעדות בעלת־דברו, נקל היה ל“היפקע” עוד יותר – משיכרותו. זה היה חסרון גדול, אחת ממגרעותיו בעצם. עוד טוב היה מה שבכל הימים לא בא “משקה” אל פיו, חוץ מכוס אחת קטנה לפעמים אחר התפילה; ואולם די להם ל“יומי דפגרא” שבמשך השנה למרר את חייה. הוא היה מביא אתו מן הקלויז את כל ה“חבריא”, וחוץ ממה שהיו מכלים כל מיני מזונות שבכל הבית, ואף אלה שבחורים ובסדקים, בודקים וגוזלים כל מיני המאפה והפשטידה שבתנור ובמרתף, מוצאים ובולעים כל הקישואים והחמוצים, המוכנים לימות החורף במרתף שבחצר, – היו עוד עושים “תל־עולם” בדירה כולה, והוא בראש כולם. מתחילים הם לכאורה בנחת, בעינים עצומות למחצה ובניגון נוגה, אטי, יהודי, מחייה־נפשות, אך סוף־סוף הם יוצאים מדעתם, מרקדים עד יציאת הנשמה והוא אוחז בכתף כולם, “מבמבם” לא בקולו, מכה באצבע־צרדה, צווח “לעילא ולעילא!” – ומהפך את העולם…
אמנם, זה היה רק הצד האחד של הענין. באמת גרם ר' ברוך לפלג־גופו גם רגשי תענוג בתהילתו ותפארתו.
תפילתו היתה בלחש, בעמידה דוממת על מקום אחד, בלי נענוע כל שהוא, בביטול־היש גמור. אך פעמים שהיה מתנער וצועק בכל כוחו: “אבי שבשמים! אבי שבשמים!”, ולא היה משגיח בעבירה שבידו, הפסקת “קריאת שמע” או “שמונה עשרה”.
היה מעשה וסיפרו דברים לפני הרבי ואמר: “נו”…
– – –
אמי יהודית – זוהי “בת ישראל” בתכונתה ובחייה. לפנים, בימי עלומי הטובים והאידיאליים, הייתי אוהב להתמוגג בהרהורי־שירה על דבר עינוייה, סבלנותה וגבולי־עולמה ולחזות בה סמל “האשה העבריה”, כמו שמתארים אותה סופרינו ממין הידוע. ויש גם שהייתי מציגה בדמיוני מול אבי, לאמור: הוא הנהו שלום גציל המלמד ותו לא, אבל היא – היא צנועה, היא כשרה, היא סבלנית, היא מסורה לבעלה ולילדיה, היא… באחת, היא – “אשה עבריה”!
עתה… עתה – לא כלום. “אשה עבריה” – בוודאי: יהודיה עניה סובלת יסורים.
היא גוצה. פניה הולכים ומתקצרים בתחתיתם ומלאים גומות קטנות, עקבות מחלת־האבעבועות. חזה נופל. עיניה לא גדולות, רכות, ובשחרירות הרטובה של אישוניהן נוצצת איזו הגדת יגון אוכלת לב.
כשהיתה נערה – סיפרה לי פעמים רבות – היתה לא מכוערה וגם אהבה לצאת במחולות. אפס מחלת־האבעבועות, שחלתה בה בשנת השבע־עשרה לימי חייה, וחייה אלה גופם – חיי יתומה בבית גולדה הקפדנית, אשת ר' ברוך ע"ה – שללו ממנה גם את יפיה גם את עליזותה.
אביה ר' ירמיה ב"ח היה למדן גדול חולה־שחפת. היא נתייתמה בקטנותה. ואף שקרובתה היתה גולדה ולא ר' ברוך קרובה, בכל זאת עלתה לו לר' ברוך בקושי הסכמת זוגתו לאסוף את היתומה אל ביתם. הם היו חשוכי בנים, אך עסקיהם היו תמיד ברע מפני “שגעונותיו” של בעל־הבית. אולם לאחרונה זכרה המוזגת, כי לפה המיותר יש גם ידים עוזרות – ועשתה רצון בעלה.
בימי מחלת אמי נלחם “אביה הטוב” בכל כוחותיו עם הסכנה – ויוכל לה. ואולם כששבה החולה לאיתנה ונתנה אל לבה את תארה ומצבה – בחרה מוות מחיים.
אפס קולו העדין של גואלה ומצילה לא חדל לנחמה:
– אל תיראי, בתי, אנכי לא אתנך ל“עם־הארץ”!
והוא הקים הבטחתו.
בליל שבת אחד – והיא אז עלמה בת־עשרים עומדת בשידוכים, אך בלי הצלחה – הביא ר' ברוך אתו מבית־המדרש אורח ליטאי צעיר לאכול על שולחנו, כמשפטו כל הימים. בתוך הסעודה התפלפלו, הוא והאורח, בדברי תורה. וכששאל ר' ברוך את אורחו למצבו, הודיע זה שפנוי הנהו. אחרי שיצא האורח מן הבית והלך ללון בקלויז, נתן הוא, אביה המיטיב, מבט חנון בה, ויאמר:
– אברך יפה, “מתנגד”… אבל יודע את הנקודות השחורות.
והיא הבינה. הוא, אמנם, לא מצא חן בעיניה, עיני עלמה, מפני שהיה לא־יפה וגם מבטאו הליטאי היה מוזר באזניה. אך כלום תחווה היא את דעתה? וכי היא עוד תתפנק? כלום בעל־עגלה או סנדלר טובים הימנו? כלום צריכה היא להיות כפוית־טובה ולהרהר אחרי מעשי ר' ברוך? אם “הוא” מוצא חן בעיני ר' ברוך – מסתמא הוא יודע!
ולא ארכו הימים, וזוג חדש, בלויית כל דרי העיר ותופים ושושבינים ונרות דולקים ור' חנן־נתן מרא דאתרא, ניצב אצל גל האשפה שבחצר־הקלויז תחת וילון מרוקם, פרוש על ארבעה כלונסאות. מזל טוב!
– – –
אבי הוא אדם בעל קומה ממוצעת וגסה, שרטוטי פניו מגושמים, חוטמו ושפתיו עבים, עיניו אמוצות־אפורות וזקנו ירוק־צהוב. בימי עלומיו היה מרבה לעסוק בזקנו זה לסרקו ולעגלו – עתה הוא גדל באין מפריע.
בתורת־החיים שלו כתוב: הכל כמנהג־הסביבה. עם חסיד תתחסד ועם משכיל תתמשכל. הווה רך כקנה, ולפני “נגיד” – כדונג.
הוא אוהב את עצמו וחס על ערכו ביותר, אבל בנקל הוא מתכוץ, מתרגל, מסתגל. שאיפתו היותר רצינה היא: להיות גם הוא איש בין הבריות, בא בין הבאים ומדבר בין המדברים…
הוא יליד ליטא. את אביו שואב־המים המחוסר־לחם לא ידע, כי מת עליו בילדותו. אבל, למרות דעתו את האמת, הוא חושב לו לחובה ולנכון בצ., במקום שאין מכירים אותו, להתפאר בכבוד־משפחתו ולספר לכל, שהוא מגזע גבירים ורבנים, וה“גדול” ממינסק או ה“אדיר” מקובנה קרוביו הם.
גם הוא, כאמי, גדל “יתום”. יולדתו, שאחרי מות אישה נשארה אלמנה שוממה, ו“תחייה” את נפשה ממכירת פול ועדשים מבושלים, שלחתו מביתה. ויתע הנעזב והמשולח ברחובות, מעוטף בסמרטוטים ועטוף ברעב, ואיש־איש דואג לו ומכהו על שאינו יודע את ה“קדיש” כראוי. אחרי שגורש מן ה“תלמוד־תורה”, התחנך ב“ישיבות” הגדולות שבערי ליטא הקטנות. אחרי שלמד למדי את האמנות להתרפס לפני הכל ולהונות כל איש, אף את מי שאין לו כל שייכות אליו, ואין צריך לומר את ראש־הישיבה, המשגיח, נותני לחמו ובאי הקלויז, לעשות תעלולים לחבריו, להתכבד בקלונם ולקנות לבבות בהתפארות תמידית, ש“מתמיד” הוא בלימודו מאין כמוהו, – נהיה משנת החמש־עשרה לימי חייו למלמד תינוקות בכפרים, כלומר: לחוטב־עצים, שואב־מים, נושא עביט של שופכין, נותן חציר לבהמה וממלא־מקום־מטרה לרגשי־השררה של הגברת הכפרית – הכל כנהוג. אחרי שעמד במשרה זו ארבע־חמש שנים, מלאו לבו לנסות את מזלו בנכר ונדד לערי הנגב ברוסיה, נפעל מסיפורי־הנפלאות שסיפרו בימים ההם כל המלמדים השבים לביתם בליטא מ“מרחקים”. כשבא לעיר צ., נשאר שם, בקחתו את יהודית אמי לו לאשה, או יותר נכון, בהילקחו ליהודית אמי לאיש.
– – –
נישואי אבי, כמו נסיעתו לארץ נכריה משולל ידיעת איזו אמנות או מדע, היו, כמו שאומרים, מעשה בעלמא, בלי חשבון־הנפש, בלי מטרה ניכרת, שלא מדעת. ובכן, כשנדמו כלי־הזמר המתופפים, נתעורר הדומה־למלך וראה לתמהונו, כי… הוא אסור בעבותים! אז נקבע הרעיון במוחו, שיש פה איזו תרמית מסתתרת. לו נדמה, שהוא קיווה תמיד לגדולות – הוא הלא נסע למרחקים, הוא היה “צפור־דרור”, עשה כל מה שלבו חפץ, ועתה – חותן זר, “חסיד שוטה”, חותנת “ארורה”, אשה מכוערה… מאין כל אלה?
ויתקצף.
פלג־גופו ראה את התפרפרו בכלוב – ויצא לבו. היא הלא לא רימתהו, היא ניתנה לו כדת משה וישראל, ומה הוא רוצה? מה הוא מתרגז? מפני מה פניו נזעמים?
ושני הצדדים, שבאמת לא טעו במקחם, לא שבעו רצון. ר' ברוך, אחרי שהיה אנוס שלא לקיים את הבטחתו ב“תנאים”: לתת מאה רובל נדוניה ובגדי שבת ויום־טוב כמנהג “בעלי־בתים”, נוכח, כשראה את כל מעשי הנקמה, שהליטאי עושה לחברתו־בחיים החפה מפשע, כי “מתנגד גמור” הוא…
ומצב הענין הורע מיום ליום. עקרת־הבית, גולדה אשת־החיל, נרגנה על “הפיות האוכלים חינם” עד לבלתי נשוא. להישאר בבית ר' ברוך לא היתה לה“זוג” שום אפשרות, והתמרמרותו של האברך היה לה במה להתגלם. לא פרוטה אחת, לא בגדים ואף לא מזונות!
הנשואה הצעירה התענגה ב“ירח זהבה”. היא “החלה להבין” פתאום את כל עוונה הגדול, את כל אשמתה הנוראה. לפני מי ובמה חטאה – על שאלה כזו לא היתה יודעת להשיב, אבל היא חשה מאד בחטאתה. היא שתקה. בשביל שלום גציל שלה היתה מוכנה לבוא באש ובמים, לעבוד למענו כל עבודת־פרך יומם ולילה, אך ישכח־נא חטאה הגדול לפניו…
נפלו המגדלים! גם בתחילה לא היה, אמנם, נעלם ממנה, שהמזונות על שולחנה של “פלונית” אינם אלא הבטחה בלבד, שכל עמלה במשך עשר שנים רצופות בבית־המזיגה, כל תלאותיה יומם ולילה בטיפולה עם השיכורים, כל עבודתה, ששללה ממנה את הכל, – כל אלה לא יזכרו ולא יפקדו מלפני גולדה אומנתה; אולם היא קיוותה כי מאת הרובלים, הנזכרים ב“התנאים”, יבואו לה לישועה. היא לא ידעה עד כמה התמוטט מצבו של איש־חסדה והיתה בטוחה, שהוא לא יחלל את דברו. היא חלמה חלומות־זהב: היא תעשה איזה עסק קטן, חנות־מכולת… היא תהיה המפרנסת, בעלת־בית לעצמה, והוא – אברך־משי, כבודה ועטרתה… וכל זה כלה בעשן. שניהם מחוסרי־כל, “מתים שנים במחולות־המחנים”. והוא עוד אינו ממית אותה!.
אולם הוא הסתפק בזה, שמירר את חייה, שאיים עליה, כי יעזבנה והיתה ל“עגונה” עד עולם.
והשכנות טובות־הלב כבר התחילו להשתתף בצערה, לעורר מספד באזניה על מזלה הרע, לקלל את המשומד ימח שמו, את ה“נחש”, גולדה הטובה, שהיא חייבת בכל, וגם לרנן אחרי ר' ברוך עצמו, שגם “בחטמו הוא – זבובים במחילה מכבודו”.
העגונה־לעתיד קיבלה נחת מכל הצדדים.
ואולם “המתנגד הגמור” לא הפיק את זממו. ר' ברוך לא שם לב לאזהרת אשתו, שאיימה עליו, כי “יקבר בתכריכים זרים”, והתפשר עם “חתנו” בשארית יכלתו: נתן לו חלק מספריו, הניח לו שטר־ירושה על “מקומו” בקלויז והשתדל בכוח־היכבדו על בני העיר לאסוף לה“ליטאי שלו” חדר־ילדים ל“זמן” הבא.
ומאז יושב אבי על “כסא המלמדות” עד היום הזה.
ב
אבי לא אהב ללמד את תלמידיו בביתו והיה בוחר תמיד לשכור חדר בבית זרים. מעוננו היה “לול של תרנגולים”, שכור ברובל לחודש. אמי היתה גלמודה. במנהגי הבית השתדלה להראות לאבי, שהיא אינה כפלונית וכאלמונית, שרק להוציא הן יודעות ולהכניס אין אתן; היא אשה אחרת, היא משתכרת פרוטה, בעלת פרנסה, מוכנה לעשות הכל, לעבוד כל עבודה, איזו שתהיה. היא השיגה נוצות למרוט, שמלות לכבס, נערות קטנות ללמדן “סידור ותחינות”, ובימות־החורף עוד היתה עוסקת בשחיטת אוזים למכירה או בקצָבוּת, אם לדבר בלשונה, כי כן אהבה לכנות עבודתה זו: קניית האוזים, פיטומם וכל הטיפול הרב שאחר השחיטה – בשם “קצבות”, כלומר: מלאכת גברים!
גם עד היום לא חדלה במידה ידועה אותה ההשתדלות “לתת הכרה בלבו” מצדה ואותה “עקימת החוטם” מצדו, – עתה, שהם חיים ביחד זה יותר מעשרים שנה, עתה, שרגילות ממושכה ישרה הרבה הדורים, ומכל שכן אז…
הרבה ממעשי אבי לא ישרו אז בעיניה היא, חניכתו של ר' ברוך ע"ה, וביחוד “קלותו” והיות אחד בפה ואחד בלב. האומנם יצדק באמרו, כי מחויב אדם לצאת ידי חובת הבריות יותר מחובת המקום, כלומר, להיות זהיר בשוק וקל בבית? האומנם כך כתוב בספרים? ור' ברוך – מדוע לא דיבר הוא כזאת?
ואולם, אפילו אם נועזה לפרקים להעירו על איזה דבר, היתה הערה זו נושאת עליה חותם התרפקות של אשה, מה שהיה מביאו לידי כעס. הוא היה, גם בדבריו ובתנועותיו, אוהב להכעיסה במה שמהלל נשים אחרות ונהנה מכעסה זה, וגם היה מגלגל הדבר ומביא לידי כך, שלא יהא יושב בית, ביחוד בימי החגים.
בני־אדם, כידוע, מדברים ברוך־לב נעים על עברם בכלל וביחוד על ילדותם. היסורים, שסבלו אז, נשכחים מרוב ימים והרשמים הנעימים שקיבלו, הרי הם מתגדלים ומתהדרים ומשתפכים בלבותיהם כסמי עדן. לא כן אנכי עמדי. צורת עברי בכלל מכוסה מעיני זכרוני בהר־חול עמוק, נרפש וכפוי כגיגית, והעובדות הבודדות, שנתמלטו מתוך ההפיכה ושאני יודען יותר משאני זוכרן, – מלבד שאינן מתקרמות עור ומעלות בשר כדי להיות לגוויה אחת, הן שחורות וכבדות עד מאד.
מלאכי ילדותי מרחפים לפני ועיניהם – דמעות דלוחות גדולות; קול כנפיהם משמיע איבה ועזבון, קול של ילד גוסס, קול אפרוח קטן, שעזבתו אמו כשהלכה לבקש פרוטת־פרנסה. ופני המלאכים הללו מפיקים יגון, שעמום, צער – צער עמוק ונוקב עד התהום, צער קהה ומהול ברפש, צער עד אין קץ ותכלה, עד סוף כל הדורות…
אמי היתה הולכת לרגל עסקיה ועוזבתני על ידיה של בעלת המעון, ותביעותי לאכילה היתה פורעת באופן זה: לוקחת מעט נופת ופרוסת־חלה, כורכת אותן ביחד, לועסת בשניה ונותנת בכנף מטפחת דקה, קושרת את כנף המטפחת בעניבה ונותנת לתוך פי למוץ.
לא טוב מן המאכל הזה היה הרפש, שהייתי מאסף בחפני המגואלות, כשזכיתי כבר לזחול על הקרקע הרטובה.
וצלם דמותי כשהייתי בן ארבע הוא מעין זה: ילד בעל פנים נפוחים ומראה גויל להם. הגוף המגואל והבלתי־טבעי נתון בכתונת כעין שק ארוך ופרום. הרגלים הקצרות יחפות. על הכתונת ממעל מתנוססת לתפארה טלית קטנה מצויצת. על הראש המכוסה במטפחת (גילוי־הראש – עבירה חמורה, אבל כובע – חמש עשרה פרוטות של נחושת!) “תפילה של ראש” חקוקה מתפוח אדמה, מעשה ידי אבי להתפאר, ו“תפילה של יד” כזו מהודקה היטב בחוט לאזרועי. ואני מתנועע בלי הרף, פי מלא זמזום משונה ובכף־ידי אני מכסה את עיני כגדול שקורא: “א־ח-א־א-ד”, ובאותו רגע אני אורב לרושם, שאני עושה על המביטים בי.
בוקר של יום טוב. אור. שמש־סתיו בוקע בשמשות החלון האחד אשר לחדר־מעונם הקטן של אבותי. הרצפה ממורחה בחימר צהוב; גם התנור מסויד מחדש. ניצוצות של מנוחה כאילו מרחפים באויר, חג… השולחן מכוסה מפה לבנה. ממעל למשקוף־החלון תלוי וילון לבן. אבא בבית־התפילה, ואמי, בשמלת קנבוס, יושבת סמוכה אל השולחן וקוראת בשים־לב את“שמחת הנפש”. עצבונה וכאב־לבה על שלא הלכה לבית־המדרש הולכים לאט־לאט וכלים, ובמקומם מפעפעת בלבה השמחה על הרעיון הנמצא בספר הקדוש, כי מצוה גדולה היא לשבת בית ולהשגיח על הילדים. ה“רבונו של עולם” ימצא בכל מקום אשר תדרשנו. גדולה מזו היא העבירה, שעוברות הנשים כשהן מתאספות בבית־ה' ומבלות עתן בלשון־הרע וקנאה… למשל, כמרים זו, בעלת המעון, שהלכה עם מנדיל אישה לשם, ומלומדת יודעת לקרוא בסידור־התפילות הלא איננה… אלא מה מטרת הילוכה? –
המיית לבה הולכת ומשנה מעט את קול קריאתה, שנעשה יותר נוגה ונלבב, יותר בכייני ומייבב. היא מוסיפה להגות ברוע־לבה של מרים ובטוב־הדגים שקנתה בערב־החג, וקוראת המעשה באותה האם של התנא הקדוש, זכותו יגן עלינו, שרצתה לרחוץ את רגלי בנה התנא ולשתות את המים…
מתחילה אני יושב בקרן־זוית ומרתי הקטנה מתפלצת: כל הפצרותי, שהפצרתי באבי לקחת אותי אתו לבית־המדרש, עלו בתוהו. ואני הלא יודע “קדושה” וברכות. ומה בכך, אם יחף אנכי? ניסיתי, אמנם, להביע את מחאתי בהתגנבות מן הבית וברדיפת־צוחה אחרי אבי ההולך – ולא שבתי ריקם: נחתה עלי ידו.
לאחרונה משתנה מצב־רוחי. אני קם במהירות, בהתעוררות ובפנים רצינים־רצינים. חוטף את הכסא חסר־הדופן שבמעוננו ומעמיד בלב־החדר – הרי “בימה”; במטפחת אמי האדומה אני מתעטף כולי – הרי טלית. ואת מעטפת הצואר של אבי, הארוכה והצרה, אני מגולל בדמות ספר־תורה, מגפפה, מנשקה, סובב את הכסא בפה מלא “ניום־ניום־ניום” ובריקוד של מצוה. חי אני בעולמי!
השמש צוהל ושופך את קרניו על הכל. שעון־הקיר, המקולקל קצת, מטקטק במהירות מעוררת שחוק. השעה האחת־עשרה, זמן צאת היהודים מבית־התפילה. אמי מפסקת קריאתה וקמה ממושבה במלמול “שלום גציל”. היא מעלתהו בדמיונה וזוכרת שטיפל הרבה בזקנו לפני לכתו לבית־התפילה. כחצי שעה עמד לפני שבר־הראי המדובק בחימר אל הכותל. מבלי משים הרי גם היא פונה אל מקום הזכוכית המטושטשת ומיטיבה את שערותיה מבעד הינומתה. פתאום היא מרגשת בי. נחל־עדנים משתפך אל כל שרטוטי פניה המרודים:
– אוי, חכמי היקר! אוי, בכורי החכם! חכם כזה הלא לא ימצא בכל העולם… זה הילד תנא גדול יהיה… לחקות ככה… עלוב… לבית־התפילה רצה… נחמדי… מזלי הטוב… אל־תוסף לבכות, בני… הלא אביך הכך… אביך ולא אחר… יחף, עלוב… ועתה יבוא ויראה את משחקיך… השתחק בני, השתחק… מהרה נאכל ארוחת־הצהרים…
אני מתלהב עוד יותר. והיא, כשהיא משוחחת עם עצמה על הצורך הגדול לקנות סנדלים לחכמה, משימה כפות על השולחן, מתקנת כל הצריך, מסתכלת בשנית בראי ויושבת על מקומה.
מראש המשעול מתחילה להיראות עדת בריות. אלה הם השבים מבית־התפילה; יהודים כפופים ומדושני עונג מזמירות החזן, מדברי הריבות שבקלויז, מהחלוק של יום־טוב ועתידות הסעודה, הולכים ומשוחחים שיחת ארעי; אברכים־תישים נושאים שקי טליתותיהם המרוקמים תחת אצילי ידיהם וסרוחים אחרי נשותיהם הצעירות, העדויות בכל מיני קישוטים; נשים פטפטניות מסיימות שיחותיהן ונפרדות, וכרגע הן נפגשות וטופפות יחדיו כבתחילה, – קשה להן להיפרד זו מזו ולהרגיע את הלשון; ילדים רזים וחולנים נושאים סידורים עבים בידיהם, תהלוכה נהדרה!
דומיית־צפיה בביתנו. עיני אמי נתונות בשמשות־החלון, תועות ומחפשות. פניה מפיקים טרדה ומין תוחלת, שמתחילה כבר להיכזב. קשה לה להתפשר עם הרעיון… הן היא טרחה כל־כך בשבילו, והכל עלה לה יפה, ברוך השם, הכל אפוי ומבושל לא גרוע מאשר אצל כל היהודים.
ואולם הוא לא יראה!
והנה נשמע קול מרים, כשהיא מספרת עם רעותה, הפטפוט שוטף כנחל. ה“צימס”, הגבירה… רוטונדה… סוף־סוף הרעה עוזבתה מלווה באזהרה גדולה, שלא תשכח לבוא בצהרים “לעשות ברכה”… היא תחכה!
ואבי איננו.
הנה ר' שמעון צעקן, זה המאחר תמיד לצאת מבית־הכנסת, גם הוא עובר. הרחוב מתרוקן. עוד איש אחד שפיגר, אבל גם זה אינו הוא. אמי אינה גורעת מבטה מן החלון. היא נקפאת. אני מתקרב אליה. לחיי נוגעת בלחיה הכחושה, אגל־דמעה נופל מעיניה על קצה שפתי ומתגלגל ויורד…
אבי איננו.
הדלת סובבת על צירה. מרים, מסורבלת בשמלתה החדשה, ומנדיל, מתהדר בצילינדרו הגבוה, באים בשאון גדול. אמי ממהרת אל חדרם. אני אחריה.
– חג טוב לך, מרים! חג טוב, ר' מנדיל! מרים, וכי יודעת את הן אני לא ראיתי עוד את שמלתך החדשה. בבוקר הייתי טרודה ולבית־המדרש הלא איני הולכת, ברוך השם; אין לי מקום לעמוד עליו שם… רצוני לומר: אין על מי לעזוב את ירמיה שלי… המ… אטון יקר… תבלי ותחדשי, מרים! את שלום גציל שלי לא ראית?
– אהא, פקחית, לשלום גציל שלך יחרד לבבך! – מתחלת הרֵעה בקול של חכמנית עליזה.
– אל תדאגי, יהודית! – ממשיך מנדיל את חכמת אשתו – הוא לא יהיה רעב חלילה… הוא הלך אל קצין בין קרואים רבים…
– הלך?! – מתרגשת אמי וקולה רועד.
– ומה בכך?! – תנחמנה מרים – לי לא היה איכפת כלל, אם מנדיל שלי עוזבני ומסובב בבתי־זרים לבקש כיבוד! חי נפשי, לא הייתי דואגת כלל… ילך לו… ואת, לכי לאכול ארוחת־הצהרים.
– איכה! בלעדיו! מה, וכי “גויה” אנכי לישב ולאכול ביום חג בלעדיו?.. אה, הדגים יצטננו, יתקלקלו…
– ידע לו! – מוסיפה מרים לטעון…
ואמי שבה על עקבה ויושבת על מקומה הראשון. ב“שמחת הנפש” אינה קוראת עוד. כל הגה לא תוציא מפיה. מן החדר השני נשמע צלצול הקערות והכפות וקולה של מרים, מספרת עם בעלה. אני, החרד להתנועע ולהוציא הגה, נושא עיני רגע אל החלון ורגע אל אמי. אני נכלם מן העוולה, שעשה אבי. תורתי עזובה. כל דבר־שחוק אינו לוקח את לבי. ילדת שכנתנו מביאה לי את בובתה ללמדה “ברכת המוציא” ואני הודפה באיבה.
– לכי אל אמך!
הדממה לובשת קדרות, אבל… – – – ותרדמת־יגון נופלת עלי…
ופתאום אני טובע בים של נשיקות:
– ירמלי, בני, תנאי, חכמי… אתה תאיר עיני… עמך אין לי צורך בשום דבר… ילדי – – – –
ג
בימות החורף הקשים והקרים ביותר היתה אשה עלובה זו מובילתני אל חדרו של ר' ישראל מלמד־דרדקי באותה עגלת־החורף הקטנה, ששימשה לה להובלת שמלות־לכביסה אל הנהר.
ר' ישראל, שהיה בטוח כבר, כי בקור כזה לא יתאספו תלמידיו לקחת לקח מפיו (בעלי־הבתים – מפונקים, ובני העניים – ערומים), היה שוכב לו “כמלך” על מעל התנור הפושר. לכבוד “גברתו” – אמי – היה יורד בלי חמדה ומתגרד וקורא:
– אה, בקור כזה, בקור כזה… מסירות־נפש… מסירות־נפש בפועל ממש… הן… אני אומר תמיד: יהודית!… חניכת ר' ברוך, זכרונו לברכה… הן… ובזה שמעי לי, יהודית… אני אומר תמיד: אין דבר הולך לאיבוד, אין דבר עובר לחינם בהאי עלמא, אני אומר… הן… ועוד אני אומר, יהודית: לך אין מה לקנא בקצין… הוא לוקח “מלמד” לעצמו, משלם חמשים רובל לחודש – ובניו “גויים” הם, חמורים, “עברי” לא ידעו… במי יש לקנא? – בך יש לקנא… ואני מקנא… הלואי והיה אלטר שלי החלק העשירי מבנך… ולך אין מה לקנא בקצין… הבל העושר… אט…
– פֶה… – מתפנקת אמי ואינה חפצה בעושר ובקנאה – ברוך השם… איני חוטאת… אבל מה, ר' ישראל, הבאמת יש תקוה, שלא לשוא אני טורחת?…
בחוץ – חורבן העולם: קרה, סופה, שלג. אמי עומדת בבגד־קיץ קרוע; המטפחת החמה שעל כתפיה רטובה ונקובה. היא רועדת מקור ומהתרגשות פנימית, ואזניה קשובות לסיפורי המלמדת שלה (אשת ר' ישראל), שקופצת ומתארת את “מעלותי”. עיניה מתרחבות ונרטבות, והיא מנקה אותן בקצות שמלתה הנרפשה.
הרוח הומה, מתקצף, מסתער. ור' ישראל, בחושן־החורף, עומד ומתפלסף ומתעמק בחקירה, שאין דבר הולך לאיבוד בהאי עלמא, אפילו הדבר היותר קטן. לכל יש מקום. הכל ספור, מנוי, הכל צפוי…
– נו, ירמיק, – הוא מתעורר לאחרונה – קח־נא את החומש לקרוא “תרגום”. תשמע אמך, תשמע… היא ראויה לקבל נחת ממך…
– – –
התייחסותו של אבי אלי היתה אחרת. רגשי אהבה מיוחדים לא חש אלי, ועם כל זה הצטמצמו כל חייו בי, רצוני לומר, אני נהייתי בעיניו האמצעי האחד להשיג על ידו את אידיאלו החברתי. הצטיינותי היתה לו למגן בפני הקמים עליו להשתיקו – כשנתעורר בו החפץ לחוות דעה – ולסטור על חוטמו כשהוא תוקעו במקום שאינו צריך. הלא אב הוא ל“עילוי־העיר”!
עלי היו, אמנם, מערערים. רבים מצאו בי מגרעות, שהיו מכעיסות את אבי מאד והביאוהו לנקום בי את נקמתו. בבית־המדרש היו המקנאים בי מקפחים אותי בשאלות, משימים מכשולים על דרכי, הודפים אותי, מקנטרים בדברים. לכאורה היתה שליחת־ידם זו מטוב־לב, ואולם לא חסרה בזה גם מין משטמה נלעגת, מיוחדת.
אבי היה עומד עליהם בזו השעה, מביט בי באלכסון ומצפה, שאצטיין במלחמת־דברים מחוכמה, בתשובות של גדול, וצפיתו זו היתה מתלווה בזעזוע־עצבים, בהרעמת פנים; עד נפשו נגעו תהלוכותי ומנהגי, כי הם היו צריכים להיות קרנים לנגח בהם את משנאיו וכל הנחרים בו, ובהיכזב תוחלתו היה שופך את חמתו עלי, וה“עולם” היה נהנה מזה. האספסוף ועמי־הארץ התייחסו אלי כמו לתלמיד־חכם: מבלה־עולם קטן… ובעיני הכרסנים ושלוי־העולם, כביכול, שלנו לא ישרתי באמת, ואף מנדיל, בעל־בית־מעוננו, אהב תמיד להוכיח לאבי, כי כפני איש זקן פני, כי “בטלן” אני במילי דעלמא, בעל מרה שחורה, זר בתהלוכותי, טיפש גמור. אבי זעם. הוא רצה לשמוע רק תהילות. אני הייתי “מנגינתו” בכל מקום שעמד. בעיניו לא היה לכל אנשי העיר שום ענין אחר מלבד “ירמיהו שלו”. דמיונו זה רק נתחזק יותר כשעברתי מחדרו של המלמד –דרדקי לחדרו הוא, ובזכותי ניתנו על ידו אחדים מטובי התלמידים שבעיר. לי עוד לא מלאו אז שבע שנים. על ספר ויקרא, במדבר, חצי ישעיה ועל אחדים מספרי תרי עשר כבר עברתי. הקריאה בעברית, אמנם, עוד היתה עלי קשה קצת; בכל זאת התחיל אבי ללמדני מסכת בבא מציעא כדי להתראות, ויחרש את כל האזנים באגדות ובגוזמאות שהיה מספר:
– היאמין ר' משה, הלא הוא התחיל מיד ב“שנים אוחזין” ולא מ“המפקיד”. וכי נפקא מינה?… המעשה הוא כך… ביום הראשון… “זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי – זה נוטל…” בקיצור, מיד הוא מעמידני בקושיית המהר“ם, כמו שאנכי יהודי… זה הקטן!… אני איני יודע מה להשיב, כמו שאנכי יהודי, והוא אינו מניח: תרץ לו קושיתו! חה־חה… אני מעיין במפרשים, הנה והנה – המהר”ם!…
ואגב גררא הוא מוסיף, שהושיב אותי בכיתה אחת עם יעקב’ל בן ר' משה זה.
השתדלותו הוא וגם תשוקתי אני לעשות לי שם השיגו לאט־לאט את מטרתן. אבי החל להרגיש, שמעתה אין עוד הרשות לקצין ודומיו לדחותו בבוז: “שלום גציל, כמה פעמים הוגד לך, כי לא למלמד להתערב בענינים כאלה!” – הן הוא אינו עתה מלמד פשוט, כל העולם יודע, כי בדמות נער משונה ויחף גדלים בביתו אלפיים רובל נדוניה, כי ליהודית זו, שפניה מנומרים בגומות קטנות וכתמים גדולים, בטן מבורכה, מקור־“עילויים”.
וכשהיה לבו טוב עליו ואשרו היה משתפך על כל גדותיו ומתפרץ החוצה, היה בא חלקו עם יהודית זו, שברגעים אלו היתה שוכחת את כל יסוריה ובזיונותיה ומתמלאת הכרת טובה ונחת אין קץ. רגליו הוא מרכיב זו על גבי זו, מסתמך על דופן־הכסא, נותן רווח בין מלה למלה ומאריך בהנאה בסיפור – “יקר־תפארת־גדולתו”: איך שהוא אינו ככל המלמדים, מלמד הוא רק בחדר ו“בעל־בית” בכל מקום, גם בבית הגביר היה בחג בעבר.
– התביני, יהודית?
– מבינה אני, מבינה… מה יש פה להבין?
– אי, אשה לעולם אשה היא!… אינך יכולה להבין… הן לקצין היתה חנוכת־הבית, ויקרא להרב, למשה שמריל’ס, לר' צדוק ה“נכד”, לאלימלך המלוה… חה, ישראל מלמד־דרדקי לא היה שם… ואני במלתא דבדיחותא קורא לקצין: ר' נתן, אני אומר, ר' נתן!… א–א… ר' נתן –
– וכי מה אני אומרת?… הלא אתה יודע, שאז לא הגדתי לך דבר אחרי ששבת… אין זה מטבעי, כשאר נשים, כזו, למשל (אצבעה רומזת על החדר השני, מעון־מרים)… ואולם, בכל זאת, שלום גציל, בכל זאת… חי־נפשי, כי טוב עשית אילו שבת ישר מבית־המדרש אל אשתך וביתך… חי־נפשי… הכל הנעימות היא אצל גבירים?… לא גרוע היה אצלנו, ברוך־השם, מאשר אצל כל היהודים… הנזיד היה כבדולח… כל ברך תרנגלתנו הצהובה היתה שם… והפשטידה נמסה בפה… ואם לא כאצל קצין – מה בכך? ברוך השם!… וכי העיקר הוא להיות זוללים וסובאים? מה?
– “כאצל קצין” – לועג אבי ומתלהב – אי, חכמה! הלואי וראיתי בחתונת ירמיה שלנו החצי ממה שראיתי שם!… שאלי־נא מה חסרשם!…כל מיני מאפה, כל מיני מגדנות, כל מיני דגים ובשר, כל מיני לגימה!… והגבירה התנוססה בשעון־זהבה… כל מאכל אשר יאכל…
– בקיצור… – מעירה אמי בחשאי – בעד כסף של זרים הייתי גם אני “בריה”1 והייתי יכולה גם אני להכין ולאפות הכל…
– אי! – מוחה אבי בתנועה משונה, כאומר: אל תהי פתיה! אזנים לכותל… דברים הללו אסורים!…
– וכי מה אני אומרת?… אני אומרת רק… טוב, טוב שאתה בא בין הבריות, מלאכתך בכך… ואולם לכל גבול… אילו היית בא בעתך, כי עתה לא נשבת חגי… אמרתי: יבוא היום־טוב, החג האהוב… נשב אל השולחן כולנו… אדע גם אני, שחג לישראל… האומנם לי אסור לקבל קצת נחת בעולמי? ועתה… אתה באת בערב… שיכור כלוט. ירמיה ישב בפינה כחוטא… רחמנות היתה להביט עליו… ישב, ישב – ויישן…
– ירמיה! – זוכר אבי את העיקר – הוא הדבר אשר אני אומר, שאת אינך יכולה להבין!.. קצין אומר: “לחיים, שלום גציל!..” ור' צדוק ה“נכד”: “לחיים, שלום גציל, מה הקטן שלך?” והרב אומר: “זה הקטן גדול יהיה!..”
והוא מתמוגג…
ד
ובכל אלה, או יותר נכון, הודות לכל אלה, היתה השגחת אבי על “זכותו היתירה בחיים” עזה ותקיפה ביותר. הוא שם עין־שוטר קשה על כל צעדי, על כל הליכותי; לא נתן לי מנוחה…
הוא יסרני על כל פסיעה, על כל דיבור קל,על כל תנועה, שהיו לא לפי רוחו. הכל מביטים עלי, הכל מתבוננים בי – ועלי לספור את צעדי, להיות נקי מכל כתם. עוד זאת: הוא דרש ממני רק להפליא. לבטל בהצטיינותי את האחרים, אבל חלילה לי מלהיות אחר מעיקרי. עלי להידמות לכל – ולעלות עליהם. הוא רדפני על שאיני מדקדק כלל במלבושי, על שאני שקוע במחשבות. זה לא צריך!..
ב“חדר” הייתי השעיר־לעזאזל בעד פשעי בני בעלי־הבתים, שבהם ירא אבי לכלות את חמתו. הירשקה בן־הגבאי אינו יודע את שיעור־השבוע, אבל לו אם ו“שימקה קוזאק” שמה; על כן תחול חמת הנקמה על ראשי בדמות מטר־מהלומות.
בבית־המדרש נדרשו ממני סימני יהירות והתבודדות. נפתיתי שלא להאזין פעם אחת מן החומש את קריאת התורה מתחילה ועד סוף – וכבר הכל עומדים ומתענגים על המחזה, איך אבי, מלא חמת־קנאות, מלמדני באגרופו יראת ה'. נערי העיר נותנים קולם בשחוק גדול, ואני ככלי מלא בושה וכלימה. מכוסה אני כולי בעלוקות מוצצות־דם…
בני גילי היו שמחים תמיד לאידי, היו אוהבים להתגרות בי, לעקצני, לשים לשחוק את מראה־פני, את מהלכי, תנועותי, שאני בעצמי חשבתים לי לחטאה גדולה. מכנים היו אותי בכל מיני כינויי־עלבון: “איש־שיבה”, “בטלן זקן”… אני הייתי “לא־שלהם”, זר, איש שאינו מתערב במרוצתם ומשחקם. ובכתבי את הקטעים האלה חיות וקמות בזכרוני הרבה תמונות של מלחמותינו ודברי ריבותינו, או, יותר נכון, תמונות של “רדיפותיהם”, שהיו מלאות אכזריות ילדותית ערומה…
אז נולדה בקרבי, כנהוג, אותה הגאוה המסותרת, הקבורה, החולנית, המענה, המהולה בקנאה קשה כשאול: “בוודאי! הם ‘גויים’, לעולם ועד ישארו פה, יהיו חנונים פשוטים כאבותיהם… ואני?… אני אסע לליטא, להישיבה… אני עולה על כולם!”.
הקטן האחד שבי מקנא בהם – בשוחקים־העליזים, היפים, וחברו הקטן השני מתגאה עליהם, ננעל בגאונו ומחזקו; “אני הלא אהיה… איני דומה להם! אותי מצווים תמיד לשנן להם, אני הנני הטוב שבחדר, המתמיד…”
ותשוקתי ללימודים היתה, אמנם, טבעית במידה ידועה, נובעת מתכונתי הרצינית, הריליגיוזית; אך הגורם העיקרי היתה רדיפתי אחר התהילה, השתדלותי לעשות לי שם –
“ללימודים”!.. אלה היו פרטי בנין בית־המקדש, דיני קרבנות ונגעים עם “רש”יות" ארוכים, כתובים מסורסים ובלתי מובנים של ספר איוב, סוגיות מתמיהות, בלי סימני הקריאה, נלמדת בז’ארגון משונה…
עתה, כמובן, אי־אפשר לי לרדת לסוף מצב־נפשי בעת ההיא. עכשיו נדמה לי, ש“התמדתי” היתה תמיד חיצונית, למראית־עין בלבד: שפתי היו נעות ומחשבותי רחקו מן “הצרעת והנגעים”. אבל אפשר שאני מחליט ככה רק מאי־יכלתי להבין עכשו את האפשרות ללעוס באמונה את כל התבן הרב הזה, ושוכח את כוח השפעת הסביבה, את כוח־ההרגל – ואת כוח חומת־הסינים, הנטויה על ילד רך.
הן, אמנם, לא הכל היה משולל רגש ודעת. היה גם קצת מזון לרוחי. סיפורי מעשי בראשית… הנפילים בימים ההם… אברהם מושלך לכבשן־האש בעד יהדותו… יעקב מתאבק עם שרו של עשו… היהודים נגאלים ממצרים על ידי משה… ואפילו הדברים החוקיים, היבשים – סוף־סוף, הרי גם להם היה ערך תורה, הלא הכל ניתן למשה בסיני; כל התיבות שבכל הספרים, כראשונים כאחרונים, כל התגים, כל הנקודות, כל האותיות שבתורה הקדושה, – הלא הכל קדוש ונורא, הכל מלא סודות איומים ונסתרות עמוקות, בכל כלולה כל חכמת העולם, כל המדרגות הרבות והשונות, שאפשר לאדם להשיג… זה הוא הכל!.. ומה מאושרים ומה מיוחדים הם אלה, שזכו להיזכר בעצם התורה! עשו, לבן, בלעם – גם לרשעים הללו צורה מיוחדת, גראנדיוזית, גם להם – איזו כנפים!
יחוסי אל העולם היה סמל הרצינות. בכל הסתכלתי בכל עומק נפשי, שהיתה פתוחה תמיד, שואפת לרשמים. כל שינוי קטן מסביב לי, כל עובדה זעירה העירו בקרבי הרהורים. העולם הזה – פרוזדור שקשה לעברו מפני המלחמה האכזריה, שמן ההכרח להילחם בו תמיד עם הטומאה, הקליפה ויצר־הרע. האדם – איש־צבא. כל הספרים הקדושים, הרבים בלי ספורות, מלמדים איך לנצח את הכל ולבוא אל הטרקלין. טכסיסי מלחמה הם – המצוות.
בלי מצוות לא יכולתי לצייר לי את החיים כלל. רחמים גדולים היו בלבי כשהייתי פוגש באיזה “גוי”. מה אומללה היא בריה זו! יגעה היא בלי מנוחה, זורעת, קוצרת, טורחת, זוללת, סובאת, ובוודאי גם צרות לא תחסרנה לה, וסוף־סוף מה? לסוף היא מתה – והכל כלה כעשן! לא כן היהודי, היהודי הטוב, היהודי “בבחינת מוח”, שכל העולם נברא בשבילו, שהוא הנקודה האחת המרכזית, שכל חייו אינם מכוונים אלא לעשות רצון קונו ולהידבק בו… הצדיק הוא תכלית העולם. ראה הקב"ה, שצדיקים מועטים הם, עמד ושתלם בכל דור ודור. ואני? נו, למשל, אלמלי הייתי אני משתדל להיות צדיק כר' נחמן מברסלב?.. לא, כנראה, צריך להיוולד צדיק, לצאת לאויר העולם בתור בעל נשמה גדולה… אלא מאי גרסינן: “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”? שמע מינה, שהאדם הוא בעל בחירה ואפילו עבד ושפחה יכולים להגיע לידי מדרגת משה רבנו – – – הא?
העיקר הוא, שהאדם צריך להיות עניו, להתבייש מפני בוראו, לזכור שהוא רימה ותולעה, בא מטיפה סרוחה, שוכן בית־חומר… ומחשבה זו קיננה בקרבי יחד עם האמונה, שהאדם הוא בחיר־היצורים, מלך־הטבע, נזר־הבריאה. עשה מצוה אחת– הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף־זכות – – –
העולם היה נתון בלבי בדמות האומה הישראלית. מחוצה לה לא היה כלום. יש, אמנם, עוד אומות, אומות העולם, ולכל אחת יש שר שם, בפמליה של מעלה, ובוודאי יש להקב“ה גם איזה עסק בהן, אבל ביחס אל ישראל הן כאין וכאפס, אחרי שאין להן לא תורה ומצוות וממילא – גם חיים. יש, אמנם, להן “לשונותיהן” השונות, וגם רבים מן ה”גויים" עוסקים בחכמות, חכמות חיצוניות, אבל מעולם לא הגיעו, ואי־אפשר להם להגיע, לאותה החכמה, שאנו מוצאים, למשל, ב“מהר”ם שיף" וב“פני יהושע”. ה“ערבי נחל” או האלשיך, למשל, הנם רק מפרשי חמישה חומשי תורה, – בוא וראה את גדלותם: עומדים הם ומקשים מאה קושיות על פסוק אחד, מביאים שלושים מאמרי חז“ל, שלכאורה אין להם כל שייכות אל פסוק זה, מקדימים הקדמות אחדות ומתפלפלים דפים אחדים עד שמכל הקושיות לא ישאר כלום, והיה העקוב למישור. היש בהבלי ה”גויים" כאלה?..
וכשהייתי עובר מן ה“חכמה” אל ההבדל שבין אומות־העולם וישראל בידיעת הבורא היו מבלי משים עולים על לבי חברי הנערים, אשר גם הגה לא יהגו בדברים כמו אלה. הם טרודים במעשיהם האויליים, במשחקיהם הנהבלים, ואני… אני מפשפש במעשי, אני חושב על טיב־העולם, אני מהרהר בבוראי, אני… אני… ובכן אני מתגאה? הוי, שוטה, רשע וגס־רוח! אתה מתגאה עליהם? וכי מעשיך טובים ממעשיהם? וכי אתה אינך מקנא בהם ואינך נכשל בכל מיני הרהורי עבירה? וכי אתה אינך מלא כל המידות הרעות? ומה השגת? אל איזו מדרגה הגעת? אלא אתה גרוע מהם: הם אינם יודעים, הם שוגגים, ואתה הרי יודע אתה את חייהם של כל אותם החסידים והקדושים והגדולים – וכי יכול אתה להידמות אליהם? אין הכתוב מדבר בתנאים, האמוראים, ואנשי־העליה שבמדרשים וב“זוהר”, אלא אפילו ה“אוהב ישראל”, בעל השל"ה או בעל “יסוד ושורש העבודה”… אלה הם צדיקים… ואתה… אתה – לא כלום!
את רוב גודל הצדיקים הגיבורים הללו הספקתי להכיר למדי בעתות החופש. כשהייתי בא לבית־המדרש שעה קטנה לפני התפילה הייתי מעיין בספרים. אני ידעתי את גודל עוון ביטול־תורה. אלימלך המלוה, שהיה אז אחד האברכים השלמים והחשובים, היה אוהב לקפחני בגימטריאות, נוטריקון ומראי־מקומות שונים, התלויים בטעויות־הדפוס או בחסרון סימני־הקריאה. הוא היה בודק אחריהם ברוב כשרון ומוצאם ב“חזקוני”, ב“מאור עינים” או ב“טור ברקת”.
כי רוחי לא הסתפק, בעוונותי הרבים, בלימודים השונים, שהלעיטוני מורי ורבותי ברוב טובם, ב“הלכות נידה ומקואות” שבטור “יורה דעה”, שאילפני ר' חנן־נתן יצ“ו, החופ”ק דמתא צ. יע“א, ואחפש עוד ספרים. קראתי מכל הבא בידי. הויות דאביי ורבא לחוד; זהו בוודאי העיקר; זוהי התורה המתשת כוחו של אדם בקשיותה; אותן יש להבין בהעמקה דהעמקה; חובתי לשננן בלי שיעור, בהן אסור לי לגנוב את דעת עצמי, – חטא שגיליתי בי, לצערי, שלפעמים הייתי מדלג על תיבות רבות בבת־אחת ולא הייתי שם לב לנקודה זו או אחרת: להשתמט מהן או לעזבן ח”ו לגמרי – אין לך כלימה יותר גדולה מזו; ואולם “דברי אגדה”: “מדרש”, “עין יעקב”, “ראשית חכמה”, “שבט מוסר”, “מנורת המאור”, “שם הגדולים”, מפרשי התורה וכל אותם הספרים מעין “בחינת עולם”, “מוסר השכל” וכו' וכו‘, שמצאתי בירושתו של ר’ ברוך ע"ה ובבית־המדרש שלנו ועתה כבר אבד לי אפילו זכר שמם, – כל אלה לחוד.
כן, רוחי המסוכסך ביקש, שאף, חיכה לאיזה דבר, השתתף בלא־יודעים בצרת העולם הרע, העובר, המלא הבל והמחכה למשיח ולגאולה. ידעתי, שהחיים הם כמלחמה ארוכה, שהם דורשים תיקון, צירוף ושיבה למקורם, כלומר, ביטול־היש; גם אלוהים היה לי, אלוהים ברור ומבורר, שהיו לי עמו חשבונות ידועים, דברים ידועים – ואני ביקשתיהו. חיים ביקשתי, חיים ואלוהים…
לא פעם ניתכה עלי חמת אבי על “הרגלי המתועב” לסובב את העניים, המחזרים בעיירות עם חבילות של ספרים ומעשיות בעברית וז’ארגונית, בשעה שהיו משטחים את סחורתם על השולחן שלפני התנור בבית־המדרש. כל צרימותיו באזני ודחיפותיו בכתפי לא העתיקוני מאותן קופות־הסיפורים, אשר בעיר הדבר בושתי לטפל בהם, מאשים את עצמי על שאני בוחר בהבל ובקלות, ויחד עם זה חשבתי את עצמי למאושר בהחלט בשעה שנמצאה בידי – כמקרה יוצא מן הכלל – פרוטת נחושת לשלם להמו“ס שכר־קריאה. בשאר הימים הייתי רק עומד ומביט על משאת־נפשי בגעגועים רבים ובהכרה מדאיבה, כי לא בידי טובי. גם הסיפורים הקטנים של שמ”ר ו“תלמידיו”: “המנ’ס מפלה”, “געלד פאר פעטש”, “דער ישיבה בחור”, וכאלה לאין מספר, היו לי למשיבי נפש. ופעם הגיע הדבר אפילו לידי כך, של הכינותי את השיעור! נזדמן לי המעשה בשבתי צבי ימח־שמו. ר' חנן־נתן לא ידע כלל מכל עינויי על הוַת “הצבי המודח” ועל שלא עלה הדבר, ולא הבין בשום אופן איך שכחתי לגמור את הסוגיה (מסכת “כתובות” למדתי אז), שיש לה “מהר”ם־שיפים" יקרים כאלה ושנוגעת היא אל הלכת הטור “יורה דעה”, שלמדנו באותו היום, מפני מעשה של שטות. בחור בר־דעת!..
ה
אני הייתי אז כבן עשר, הקטן בין תלמידי ר' חנן־נתן. “שכירות” קקנ“ו לא הספיקה לרבה, ועל כן עסק גם מעט במלמדות מכובדה, רבנית. תלמידיו היו מבני עשירי העיירה, תלמידים לשם התכבדות ולא לשם לימוד, ויותר משעסקו בסדר־נשים של ר' חנן־נתן היו עסוקים בשלוש בנותיו של ר' צבי גלותזון, שהתגורר ב”שכנות" בבית מורנו. ר' צבי גלותזון, שהיה גיסו של משה שמרילס, היה דודו של יעקב בן משה זה, ויעקב היה גם הוא בין תלמידי הרב. לשלוש הבנות האלה היו רעיות־עלמות, ומספר הגיבורות לא מעט ממספר הגיבורים. “מגע־ומשא” זה היה ממין הנהוג בערי הפרזות. מתאספים ומבלים את הזמן בהוללות, רכילות והתאבקות. והמשחק לא היה בלי סכסוכי־אהבים. לבו של יעקב, למשל, נהה אחרי הצעירה בשלש הבנות, ובלבו של עובדיה, בן הרב גופא, היתה “סימפטיה” – כבר שכחתי אל מי… כמדומה לי… לא, גם כן אל הצעירה. זו היתה נערה בעלת־בשר, בעלת שפתים־דובדבניות, חזה נישא ופה מלא שחוק מצלצל. אך אין זה ממין הענין. עיקר כונתי לא היה אלא לרשום, שאני, הרחוק ומתרחק מן המחזות האלה, בושתי מהם עד עומק נפשי. בכלל, יחוסי אל המין השני היה תמיד בלתי חפשי וביישני. מימי ילדותי ואילך היתה הקריאה: “עם נערה!” החרפה היותר גדולה. כשגדלתי גדלו גם התרחקותי והתביישותי מן הנשים, – התרחקות והתביישות, שהיו ההפך הקיצוני מקרירות וטוהר. מזגי היה תמיד נלהב עד הקצה האחרון, אפס יחד עם זה היתה בי הכרה, שתארי, קולי ותנועותי למשא הם על בת־חוה: תיכף היא משפילה את בבותיה ונעשית שתקנית, כמעט עצבה. כשאירע לי לשמוע מאחורי קול־צחוקן האדיר של בנות שכן־מורנו הרב, הייתי מקבלו תמיד על חשבוני, ויש גם שהיתה אהבת עצמי הנפגעה בודאה ומשמיעתני קול צחוק מן האויר… היסורים, שסבלתי מזה, היו מסותרים, קבורים במעמקי נפשי ומולידים רגשות לא טובים. מעולם לא התפשרתי עמהם. עינויים על “גלות־השכינה”, על “ירושלים של מעלה בשביה”, על ה“שאור שבעיסה” – זהו לא רע, אלה הם יסורים של מצוה. אבל עינויים על ש“חמרי העכור” אינו דומה בצורתו לצורתו הנאה של בן־פריץ, על ש“שערותי אינן מסולסלות כדי שיגרה בי הדוב”, על שלא ניתן לי להסתכל באצבע קטנה של אשה כדי שינטלו חיי מן העולם – אוי ואבוי לי!.. איך אשא ראשי לפני יוצרי ובוראי? וכי יאה זה ללוחם עם הקליפה? אדרבא, הלא עלי לשמוח על שניתן מעצור ליצרי ולתאותי. אמנם, בוודאי טוב מזה היה אלמלי הייתי מוכשר לחטוא – ומתגבר ומנצח, לא כעכשיו… אבל, עוד פעם, אוי ואבוי לי, רשע גמור! הן גלוי וידוע לפני, שאין בי מידתו של אותו צדיק במעשה ה“מטרוניתא”; אני הרי אין בכוחי אפילו להקים את הברית, שכרתי פעמים אין מספר לעיני לבלי התבונן על בתולה; אני הרי בבחינת “שב וחוטא” אני, כי כמה פעמים הורדתי דמעות שליש ב“תפילה זכה” והחלטתי החלט גמור להתרחק מן החטא – החטא בה"א הידיעה – ולא עמדתי בנסיוני… ואיש כבד־עוון כמוני עוד יכול להענות ולהתרעם על בוראו, שריחם עליו וברא אותו מכוער! ובכלל, איך לא אבוש ולא אכָלם לתת לבי אל דברים פחותי ערך כאלה?.. בעלמא דאתי ישאלוני לתורתי ולמעשי ולא לדמות חוטמי! – – –
אני יודע כל זאת – ומסתיר מעצמי את חטאת־נפשי… אני יודע כל זאת – ועיני מתגנבות, מסתכלות, תועות… אני יודע כל זאת – ולבי נמס, מתפלץ, בוכה…
מלחמה זו, שבתיאורה יש שרטוטים שאינם מתרקמים במלים וקטעי עובדות, שלא ניתנו להיכתב, עוברת כחוט־השני בכל ימי חיי. שנות התגוללי בבתי־המדרש ואכלי “לחם חסד” על שולחן זרים יכלו רק לחזק את אי־מהירותי, אי־נעימותי, כיעורי, ביישנותי והתרחקותי. לא נשתנה כלום גם בצאתי משם ל“אויר־העולם”, כלומר להתגולל במעונות־אופל בתור מורה עברי רעב ללחם. לא נשתנתה בי אף אי־שימת־לבי לחיצוניותי ולבגדי, דבר שפיתחה בי ה“ישיבה” עד לקיצוניות. ימים רבים עברו עלי ללא־היפרד אפילו מן הקפוטה הארוכה. הבן הבינותי, אמנם, כי “איש אירופי צריך ללבוש בגדים אירופים”, אך לי נדמה, שצורתי תהא עוד יותר מגוחכת כשאשנה את מלבושי. לא נשתנה גם מהלך־מחשבותי על היופי, ורק במקום שהיו שני הצדדים שבי משתמשים מתחילה במקראות, מאמרי חז"ל ופרקי ספרים של דרוש וחקירה ומוסר, עמדו אחר־כך זה לעומת זה: הרוח השורר ברומאני טורגנייב ובשירי פושקין ולרמונטוב מצד אחד, ומאמרי פיסארב, שלגונוב וחבריהם, הורסי האסתיטיקה בשנות הששים, מצד השני. עונג חריף הייתי מתענג למקרא דבריהם של אלה האחרונים. צעקותיהם היו טל של תחיה ללבי האנוש, כן, אין הדבר הזה צריך להשפיע על תנאי חיי. אני מופת חותך להשקפת היהדות. העיקר הוא הצדק ולא היופי. אין כל ערך ליופי החיצוני, הבהמי. אל לי להתבטל בפני ההשקפה היוונית. אין לי לחוש שום אשמה על שאיני מהנה במראי את כל רואי. לבי לא יפול משחוק־בוערים. פיסארב אומר… אמנם, לו נקל לדבר ככה: הוא בעצמו איש־צורה, יפה להלל, ואולם אני… אני – היאך אני יכול להחליט דבר? איך אמלט מן הנגיעה בדבר? אילו, לפחות, היו פני מביעים חכמה, עמקות, גדלות, הייתי מוותר כבר על חיטוב־האברים, על צבע־העור… אבל עתה… – הלא נורא הדבר! – לא הא ולא הא… אבל מה אני רוצה? בוודאי היופי מעלה הוא לאדם… די לי רק ההכרה, שגם המכוער יכול להיות אדם טוב… לא, רק המכוער… כלומר… – –
בעת הזאת היתה קרבת אשה, תהי איזו שתהיה, גורמת לי השפלת־עינים, דפיקת־לב וסכסוך־רוח. עוד זאת: לכל אשה, שהביאני גורלי להפגש אתה, לא היתה צורה מיוחדת, אלא כל המין היה כעצם אחד מכוסה בסינר לבן. מצד שני היתה במידה ידועה ביחוסי אז אל “המין היפה והחלש” גם מעין רגשנות. אי־דעתי את הנשים נתנה מקום לי לחשוב את ה“עלמה” לעולם אחר ושונה, לפעמים גם להעריצה, אף על פי שיחד עם זה – הפכים וניגודים מאז ומעולם! – לא נשתנתה דעתי על ערכה האמתי של האשה כשהיא לעצמה, בלי יחס אלי. מעודי ידעתי, שהיו ה“אמהות” ושאר נשים צדקניות, שבזכותן נגאלו אבותינו ממצרים; שהיו נשים שהגיעו לידי מדרגה גדולה כמו, למשל, אמתיה דבי רבי, שנזכרה בגמרא, בתו של הב“ח… ובכל זאת – “מנין שהאשה נקראת אדם?” – נשים דעתן קלות, נשים לא ישחטו, נשים פטורות מן המצוות, נשים ועבדים וקטנים בחדא מחתא, ובכלל לא נבראה עלמה להרבות מחשבות… אין אשה אלא לנוי… וה”גמרות" העבות עם מפרשיהן ומפרשי־מפרשיהן, וכל הפוסקים על פיהן, וכל המפלפלים בהן, הלא רק נתחלפו לי בספרים אחרים, ספרים, שהיו, אמנם, מלאים השתחויות של חן כלפי האשה, אבל העובדות שהובאו בהם והארת העובדות הללו דיברו למדי, שהאשה בכלל פעוטה היא, כזבנית היא, אכזריה היא, אוהבת רק את גופה, בעלת־חשבון ביותר, פחדנית, נאמנת להמסורה, רחוקה מבקורת ומחשבה… ולפיכך כשהיה מזדמן לי אז לדבר על “האמנציפאציה של הנשים”, הייתי, אמנם, מגלה בין תיבה לתיבה את משפטי התוכי, אבל בתוך כך הייתי מעיר הערות והערות להערות, עד שסוף־סוף היתה החלטתי נעשית אחרת לגמרי… דבר שאין צריך לדון עליו הוא – שהאשה דומה בכלל להאיש; דבר שאין צריך לומר הוא, שאנחנו אין אנו “קאואלירים” מן “הצעירים המוזהבים”, שרואים באשה רק נקבה… אמנם, אנחנו מכירים אותן בחיים במידה מצומצמת מאד – ומשפטנו עליהן אי־אפשר לו שלא יהא פגום קצת… ואמנם, עלמות־החן הן בכלל… ואי־אפשר להן להיות אחרות… אבל אין למדין… עתה בוודאי הדבר הוא כך, ואולם ההתפתחות של מהלך־הקולטורה אשם בזה… כשרון־המחשבה של האשה – צריך להודות – חלש הוא משל האיש בזמן הזה, ובאמת אין רוצות בדעת כלל; אבל, לעומת זאת, יש להן מידות אחרות טובות שאינן בגברים… בכלל אי־אפשר להכליל… יש נשים הגונות… הסימנים הראשונים של “אשת העתיד” רק זה עתה התחילו נראים בארץ… היחס שבין המינים יכול וצריך להיות אחר. הן איוולת היא למצוא לנחוץ להוכיח, שהאשה אינה נקבה בלבד, כמו שהאיש אינו זכר בלבד. האומנם יש שאנו נוטים לחשוב, שגם הגברים…
ואולם, איך שהיו דעותי על האשה – והיא אינה לגמרי בספר חיי. היא חסרה לי, אני גלמוד, כערער בערבה… התוודעותי אל עלמות לא עברה בהכרח מעולם את הגבול. יסורי הולידו בי מין רום־רוח, כאילו אני מתרחק מהן ברצוני. מפני שאיני רוצה להישפל ולרדת אליהן. “גאוה” זו, כביכול, העירה בי, בתוכי, לפעמים לעג וקלס לעצמי, אבל קשה ממנה היתה לי האיבה המשונה, שנולדה בקרבי ולא יכולתי להמיתה ולעקרה מלבי לגמרי. איבה זו היתה ביחוד לעלמת־החן, שאינה משגיחה בי כלל או שמביטה בי בלעג ובזה לחריקת שני. ואולם לא נעים מזה היה רגשי אל “העלמה החדשה”, בחינת “חצי־זכר”, ויוכל היות, כי את העלמות ממין זה האחרון לא אהבתי עוד יותר – אפשר מפני שלאלה התוודעתי ביותר, ואפשר מפני שלהן יאבד אותו חן־האשות, המעניינני, לכל־הפחות, בעלמות הטיפוסיות. בכל האופנים – אני עוניתי מאד. לרגעים הייתי זוכר פני איזו עלמה, מחזה־טיול בליל־קיץ – וגונח, ומקנא, ומתגעגע… מדוע הם? מדוע יודעים הם איך להתהלך עם עלמה? גאוני, המתקומם באותה שעה ומשיאני להתעקש ולהחליט, שאני מבטל כל זה, שאני רם על כל אלה, רק מלח הוא זורה על פצעי. אני נכון לזעוק, לנהום כחיה, שניחת בה כדור־עופרת. כשלהבת בוער בקרבי החפץ להתאהב, ואפילו אם רק יסורים אסבול מהתאהבות זו. מעודי לא ידעתי את הרגש הזה, המחולל תבל!.. כמה שהבינותי, כמה מגוחך הדבר, כמה שמיאנתי ביסורים, כמה שחשבתי על הסכנה הכרוכה ברצון העיוור, לא יכולתי להשתחרר מן החפץ לאהוב. מוקדי עולם ויסורי תופת היו בקרבי.
ובמצב־נפש כזה ידעתי עלמות אחדות: את נרמאן, את לרנר ואותה… את רחל מואיסיבנה… אך די. פה דרושה אמנות, – דבר, שהדפים האחרונים מעידים על העדרו בקרבי. מילאתי גליון במלים ומלים – ולא הגדתי כלום. הן, אמנם, נבערה היא השתדלותי גופה להגיד הכל. כל מה שאוסיף להרבות צבעים על צבעים – הן ישאר תמיד בקרבי־קרבי אותו הדבר העיקרי, הטמיר, המסתתר ומתעלם…
כן, די. דרוש לשוב לעניני. רומאן מעניין הלא לא יצא בכל אופן, ועל כן אולי טובים גם ניצוצי־זכרונותי הבלתי־מעניינים.
ו
אני הייתי אז כבן עשר, הקטן והעני בתלמידי ר' חנן־נתן. ואולם, זוכר אני, שכמעט הייתי מתגאה בעניותי ולא קינאתי מעולם בבגדי־החמודות אשר לחברי אלה. קנאה גדולה קינאתי רק ב“גדלותם”: הם “בני מצוה”, אנשים מוכשרים להצטרף למנין ולמזומן, ואני קטן. הם מתפללים ב“תפילין”, עטרת על ראשם ותפארת על זרועם; כשהם הולכים לבית־המדרש, תיק־התפילין המרוקם יתנוסס לנוי בידיהם, ואני מה?.. אמנם, הם, ההדיוטים, אינם חשים באשרם הגדול, וכפויי־טובה אלה אינם מתייראים לעבור עבירות נוראות כתפילה מתוך קלות־ראש, הסחת־דעת מן התפילין, עסקים עם בתולות – ואת זאת לא יכולתי להבין באמת! הלא גדולים הם, יהודים גמורים, כבר פקעה מהם ערבותם של אבותיהם, עבירותיהם על ראשיהם הם תחולנה, ובכן איך טחו לבותיהם מהשכיל? ואפילו אם לא הגיעו למעלת “עבודה מאהבה”, הרי צריכים היו להתיירא מן העונש… פשוט, משונה הדבר, איך אין לאנשים כל חשבון־הנפש! ואני מה מאושר הייתי, אילו היו מעשי נכתבים על חשבוני ולא על חשבון אבי, אמנם, אני הנני רשע גמור, חרפה לי לחיות בזכרי את חסדי השם־יתברך, המחייני בכל רגע ואני מורד בו, כלומר איני משווה אותו לנגדי תמיד, ופעמים שאני אוכל וישן לתיאבון ולא בכונה תחילה לשמו יתברך. אני עוד גרוע, הרבה גרוע מהם. ובכל אלה הייתי בטוח, שמצוותי יכריעו את הכף.
ואני את המצוות אהבתי. אמנם, התפילה, זו התפילה הארוכה, הקבועה, המחויבת, הנמשכת שעות אחדות רצופות, היתה לי – למרות דעתי, שלכל התיבות יש כונות אין קץ – למשא. ושיבחתי בלבי את חסידי קוצק או אפילו את ה“מתנגדים”, שאצל הראשונים ההתלהבות עיקר ואצל האחרונים – לימוד־התורה. ואולם כל המצוות בכלל עינגוני תמיד. מצוות, אמנם, לאו ליהנות ניתנו ואסור לומר: “אי אפשי בבשר־חזיר”, ואולם מה אעשה, אם הדבר מהנני? מה אעשה, אם אני אוהב את בוראי ואת מצוותיו? אדרבא, בוודאי חשוב אני בשביל זה לפני הקב“ה. “מנהגים יבשים” לא היו אצלי בנמצא; הכל היו נשמות, הכל דברים העומדים ברומו של עולם, דברים העושים רושם גדול בעולמות העליונים. וזוכר אני את המלחמה, שהתלקחה בלבי כשבאתי לליטא – מה לי להיות, חסיד או מתנגד? עובדיה בן־הרב, שבא אתי, יעצני להתנהג כמנהג המקום שבאתי לשם, ואני לא יכולתי להבין בשום אופן את קרירותו. “אני אומר לך דברים של טעם” – צעקתי בפתגם התלמודי – ואתה אומר: “מן השמים ירחמו!” מנהגי המתנגדים משכוני קצת בחידושם: כשאתה רגיל עד מאד להתחיל את התפילה במנין ב”הודו", נעים לשמוע, איך החזן משנה את הסדר ומתחיל פתאום “מזמור שיר חנוכת!” ואולם אני לא סמכתי על עצמי ואחפש בספרים המדברים בענין זה. קראתי אפילו את הספר “שלום על ישראל”, מבלי שים לב לזה, ששמעתי מרננים אחר מחברו: צווייפעל – ספק, צווייפעל – שתי גירסות, צווייפעל – שני עורות. לאחרונה ניסיתי בעצמי לכתוב ספר־ויכוח גדול בין שתי הכיתות והפלאתי שם להראות חריפות ובקיאות, ועל הכל – הגיון.
ובימי הסליחות… אכן אלה היו ימי אושר, ימי חפץ! כמה רגשי עונג והכרת־ערך־עצמי! סוף הזמן. עול החדר הוסר. אני, אמנם בין כך וכך איני מבלה זמני בבטלה ולומד – אני הלא איני דומה להם – ואולם לימודי אינו נחשב לי לחובה, אלא למתנת־נדבה מצדי. אני עושה בזה איזה חסד עם מאן־דהו. וגם מידת לימודי היא לרצוני. והאויר – אויר של סוף הקיץ בעיר קטנה. לאמי היתה גינה קטנה, שעבדה בה, אך לי לא היה כל מגע־משא עם גינה זו; אני ישבתי בקלויז, משתדל ללמוד. אל ביתי באתי רק לאכול ולישון. ובטרם אשכב הייתי מפציר באבי לעוררני לסליחות. מצוה זו צדתני במה שיש בה התפארות על אחרים והתגברות על החומר בשעת קימה בהשכמה. אמנם, אבי היה מעוררני גם בלי הפצרתי.
עוד לחלוחית של בוקר על הארץ וצל הלילה, מטושטש וחיוור, עודו מרפרף באור הכהה השפוך על היקום. הדממה נפסקת על ידי געיית הפרות המובלות למרעה וקריאת התרנגולים, המתפללים שחרית. תריסי החלונות סגורים. גם עובדיה, גם יעקב ישנים. ואני שב מבית־התפילה; כבר הספקתי להתפלל הרבה וללמוד הרבה, יותר מחובת נער שלפני “בר־מצוה”. להתגאות, אמנם, אסור, אבל… בלבי אני מרגיש חולשה, קולי רפה והדבר נעים לי מאוד. אני נכנס הביתה ומעיר את אמי הישנה:
– אמא, אמא, קומי! הפרה גועה; צער בעלי חיים… אני כבר באתי מסליחות!..
אמי קמה ומתחילה להתעסק בעבודתה. ואני יושב אל השולחן ופותח את הגמרא של הש“ס הקטן, שהניח ר' ברוך ע”ה בירושה לאבי. אני לומד מענינא דיומא: “ראש השנה”, “יומא”, “סוכה”, “חגיגה”, “מועד קטן”. ואולם אני רק מעלעל את הדפים. רוחי מרחף בעולמות פורחים באויר. אני מהרהר על דבר חיי העתידים בישיבה, על דבר רגשותי, על דבר האומה הישראלית, על דבר הקלקולים של בני־תמותה, על דבר הסליחות, ובלבי מתעורר חפץ לחבר גם אני סליחות ולחתום את שמי בראשי החרוזים.
החפץ־בכתיבה התפתח בי בימי שחרותי הראשונים. תמיד הרביתי “למשוך בשבט־סופר” על כל אשר מסביבי, על כל הנעשה בביתנו, בחדר ובקלויז – שלושת הבתים שידעתי. אף אהבתי לעשות קיצור מלימודי, ל“הניח את הדבר על הכתב” ולהתענג עליו “יומי דפגרא”. מוחי היה מלא דמיונות שונים על החיבור הגדול שאחבר על כל הש"ס וארבעת חלקי “שולחן־ערוך” – אלה עמודי־השיש הגדולים־הגדולים, הנוגעים בראשיהם עד לב השמים. ספרי יכונה בשם “דברי ירמיהו”, וכבר הצטערתי, מפני מה איני כהן, כי אז הייתי יכול להוסיף “מן הכהנים” –
אבי מצא את כתיבתי זו ראויה להראות לכל העולם, כדי שידעו הבריות, כי ירמיה שלו הוא גם בעל־לשון. ובכל זאת היה מונע אותי מלכתוב הרבה כחפצי. לדעתו, די לכתוב מליצה אחת גדולה בשביל להראות ולא יותר. אין לבלות על זה זמן רב!
וכשהייתי טוען לפעמים בדברים לא ברורים, שאני כותב לא בשביל אחרים, היה הוויכוח נגמר במכת־לחי הגונה.
אמי סבלה בכלל מהתנהגותו של האב המשוגע עם בנה, אך לא העיזה לחוות את דעתה, ואולם במחזות מלאים עוול מצד האב, פעמים שלא היתה מתאפקת:
– אבל הגידה־נא לי, שלום גציל, מדוע אתה ירא רק את האחרים? מה לך ולהם? יכאבו ראשיהם בשביל עסקיהם הם. אין דבר. איני מתביישת בבני מפניהם, איני נופלת מהם. חי־נפשי, הלב כואב, ידוע תדע רק להלמו. אתמול לא ניקה את חטמו כראוי – ואתה מכהו. היום נערים שובבים מכים אותו – ואתה צורם באזנו. לימים הוא אינו רוצה ללכת עמך אל “גביריך” ואתה כועס. חוטא גדול. מי יתן והיו הבאים אחריו לא פחותים ממנו. וכי דומה הוא לשאר נערים? וכי דרש מאתנו אפילו פעם אחת בגד חדש או כובע אחר, אף על פי שהוא קרוע־בלוי? ילד מחריש… חנון ורחום. אף בצער החתול אינו יכול לראות… חטא גדול! הנער כותב. ידעתי, שכועסים על הילדים כשאינם רוצים לכתוב, ופה עולם הפוך. לא, שלום גציל, הלא ידוע לך, שאני איני כשאר האמות הטיפשות. אני שונאת להתערב במעשיך. ומה אני אומרת? ידעתי, כי אב אתה והנך מכהו מפני שאתה דורש טובתו… הכהו, למדהו, בל תכאבנה ידיך… ואולם… כל בני העיר מתברכים בו… הכל…
– החרישי, בהמה! – יען אבי ויאמר – גם אני יודע כמוך את דעת הבריות עליו, אבל היא הנותנת, שעלי ליסרהו על אחת שבע. אני כועס רק על מה שהוא עקשן. אני “כיבדתיו” רק בעד תשובות כאלה: “בעד עצמי אני כותב”… גברא רבא! הוא כותב בעד עצמו… ואני איני מבין: אם לא להראות – הכתיבה למה היא באה? הבל זה איזה צורך יש בו? ולהתעקש לא אתנהו… אב אני!.. עתה הרב מלמדהו בלי תשלומין, אבל בעתו הלא מסרתי את נפשי עליו: שבעים רובל ל“זמן” היה כל שכרי וחמישה־עשר הייתי משלם בעדו לפייבל המלמד!
– תודה לך, אישי היקר! – מצהיבה אמי את פניה – יווסרו כל אוהבינו ודורשי טובתנו ב“הוצאה” כזו, ריבונו של עולם! וכי מה הם חיינו, שלום גציל, אם לא לשלם שכר־לימוד בעד בנינו? הלאכול משמנים, אם ללכת ל“תריאַטר”?
– לא זה אני אומר! מתרכך אבי קצת – נו, הבלים! תן לי, ירמיה, את מליצתך החדשה על דבר חודש אלול…
– על דבר חודש אלול? אולי טוב יהיה השיר: “האדם הישראלי והארץ הקדושה”?
– השיר?.. לא לך לדעת… אני מצווה תן ועליך לתת מיד… תן גם את השיר. אלימלך מתאמר לבעל־לשון וגם ב“גאַזעטין” יש לו עסק לדבריו, חֶה־חֶה, יראה וישפוט.
אני מוציא לו פיסת־נייר, כתובה משני עבריה, שנקרעה מעל לוח הגמרא. הוא מחליק את זקנו, קורא ע"ד “הירח אלול, הבא אלינו ונותן בקול – ומצווה להצדיק מעשינו, למצוא חן בעיני האל”, נהנה ומביע אי־רצון. מצווה למחוק איזו מלה תלמודית, הנתחבת לו כעצם בגרון, ומעיר לאחרונה, ששוה אני להימרט לחי. חרפה וכלימה לפני הבריות –
ז
ר' חנן־נתן לימדני חינם. מלבד השיעור עם כל תלמידיו ביחד, סוגיה של גמרא עם מפרשים ו“פוסקים”, קבע לי ולעובדיה בנו עוד עתים מיוחדות לתורה. אני הייתי לן בביתו כמעט כל ימי השבוע, ובטרם בוקר בחורף ועם דמדומי חמה בקיץ היינו מתגברים כאריות לעסוק בשעשועיו של קודשא בריך הוא!
אני הייתי לו למשאת־נפש. הוא בטח, שאני אקבל ממנו מה שיש לו למסור. אמנם, אהבת־החידוד וכשרון־הפלפול חסרים לי, לצערו, אבל תחת זה מצא בי “הבנה”, העמקה, שכל ישר, ולכל ראש: אמת ותמימות. תגמולו היתה השפעתי הטובה על עובדיה, שבעיר הדבר לא שבע רצון ממנו, ורק אהבת אב, שהיתה קצת יותר ממה שנאות לטבעו, כיסתה הרבה מפשעי הבן.
ר' חנן־נתן היה בטבעו מתלמידיו של שמאי: קפדן, קנאי ובלתי־נוח לבריות. אפס להתורה ולהמחזיקים בה היתה אהבה גדולה בלבו, חיבה עזה, שלהבתיה! שונאיו בעיר, אמנם, היו תולים בו “מידות לא־טובות”: נטירת איבה, אהבת נצחון, ומספרים עליו גם איזו מעשיות נוגעים בדיני ממונות ובהחנפת רשעים בעולם הזה, אלו החולשות הרבניות; ואולם אפיו האישי עולה על זה של אנשי מחנהו. הוא לא היה “מורה הוראה” מן הטיפוס הידוע. לו היו שאיפות, רגשות, מערכה…
הבאים אתו בכתובים מתארים אותו בתואר “חסיד ועניו”, וגם לו בעצמו מחוור, שכן הדבר. אכן בענוה הוא מדבר,עניו הוא גם סגנון מכתביו ותשובותיו, הנכתבים, לדעתו, “על־פי חכמת הדקדוק”, ענותנית היא חתימתו: “זעירא דמן חבריא, הקטן והשפל, עבד לעבדי ד'”; לא גאותניות ביותר הן קפוטת האטלס שעליו וירמולקת־הסאַמיט שעל ראשו, המעוכות, המשוללות שחרוריתן והמשמשות את בעלן זה כעשרים שנה, מיום שבתו על כסא הרבנות בצ. ואולם, בכל אלה, בשעה שר' חנן־נתן מעיין בכתביו הרבים ובחידושיו שחידש בכל חדרי התורה, בשעה שהוא מדבר על רוב תלמידיו, שהעמיד ב“ישיבת” עיר מושבו הקודמת, בשעה שהוא מתפלפל בהלכה עם אחד מ“חסידיו”, השואפים את צלו – פלוני נותן לכבוד מורו הרב את ימינו בזקנו ואת האגודל של שמאלו באבנטו, ור' חנן־נתן מקמט את מצחו, שרקותיו מסיגות גבול השערות עד חצי הראש, וממצמץ בעיניו הירוקות והעבשות מרוב הגות בתורה בלילות – אז ר' חנן־נתן אומר כולו – מרא דאתרא.
המלות “לימוד התורה” של ר' חנן־נתן אין להן כל דמיון למה שרגילים בני אדם להבין במושג זה. זהו ענין אחר ושונה לגמרי. “תורתו” היא זו, שקדמה לבריאת העולם…
– בשעה שאביך לומד – היתה הרבנית מדברת באזני עובדיה – יקיץ הקץ על העולם!..
אף על פי שבכאַראַקטריסטיקה חותכת זו היתה מצלצלת גם מעין תרעומת על היסורים, שהיא סובלת לעתים לא רחוקות מאפיו זה, על שאינו מוכשר אז לשים לב לצרכיה, על שהוא שוכח אז את הכל, על שאז עוברת שעת ארוחת־הצהרים והערב והוא אינו יוצא מחדרו לאכול וכל בני־הבית “גוועים ברעב” בציפיתם אליו, – הנה בכלל היו דברים אלה נאמרים בגאון רב, גאון הנובע מן ההכרה, כי תחת רגלי האיש, אשר בלמדו “יקיץ הקץ על העולם”, תהיה היא ההדום.
הנה אור ליום הששי, נשף. השעה השביעית. בני בית הרב גומרים את ארוחת־ערבם, שהעלתה אד גדול עד שאיש אינו רואה את אחיו. גמיאות נזיד־החלב ולעיסת הלחם נתלוו בהתלוצצות של בעל- הבית, החושב לו לחובה לבדח את הדעת בשעת הסעודה בפנים מביעים איזו ענוה גאותנית: “התראו, אף על פי שאני ר' חנן־נתן, אני עם כל זה מתנהג עם בני־ביתי כאדם פשוט; ומכל מקום גם עכשיו הרי לא יטעה שום איש לחשוב, שאיני ר' חנן־נתן”. כזה וכזה תגדנה עיניו, שנעשות פתאום, באמצע הבדיחותא, רצינות לרגע, כמעט נוגות. הרבנית מתאוננת על מיעוט קוני שמרים ונרות, מקור פרנסתם. אז מזכיר הרב את רודפיו בליצנות, אך בפעם הזאת כבר לא מטוב־לב: הליצנות מזוגה בעוקץ אגב גררא. אכלו כמעט כדי־שביעה ובירכו במזומן: הרב, עובדיה ואיזה “אורח”, איש עני מחזר על הפתחים, הנכנס הביתה לבקש נדבה ונסחף אל הסעודה בתנאי שתתנה עמו בעלת־הבית, שלא יתרעם על שאין בשר. הרב, בחדותא דלעילא, אך יחד עם זה באותן העינים הזועמות, מפסיק את ברכת מזונו ומזמר “בם־בַם” בהרחבת הדעת, או מפיו מתמלטות אמרות מעין “השתא אתי שפיר”; “אַט, מה חפץ ה”חתם סופר'?" שעה קלה אחר־כך הוא יושב עוד על מקומו ומשים את לבו לדברי חולין, שואל את אחד מתלמידיו, הקורא בהאי שעתא עתון עברי, על המדינות מה יאמר בו? מצטחק בצחוק של ביטול למשמע “עניני הגאַזט”, מפליט אגב־אורחא, אמרת־בוז על חשבון “חובי ציון”, קם בטיסה פתאומית ממקומו, כאילו ינער מעליו את החול שהשתקע בו בשעת האוכל, מצווה לנו בהליכתו שלא לשבת בטל ונכנס אל חדרו.
חדרו קטן, בעל חלון אחד, וכולו ספרים: ספרים עבים, דקים, ארוכים, קצרים, מכורכים בכל מיני כריכות. רק חצי־כותל אחד פנוי ועליו מפת ארץ־ישראל, שולחן, כסא ומנורה.
ר' חנן־נתן עורך שו“ת לאחד מגדולי הדור בדבר ריב השוחטים, שהתגלע בעיר. הוא רוצה להראות לו, להמאור הגדול, שגם בעיירות לא־גדולות שבתפוצות הגולה נמצאים רבנים הגונים. לא אלמן ישראל ת”ל!
קודם כל הוא משים על השולחן קופה של “שאלות ותשובות”. קול משק עלים גדולים. מצודתו של ר' חנן־נתן פרושה על ה“חתם סופר” ושו“ת של ר' עקיבא איגר ו”אורים ותומים" והסמ"ע ועוד עשרה ספרים בבת־אחת. הוא מרים רגלו הימנית ומעמידה על הכסא – וכל גופו סמוך אל השולחן. קצות קפוטתו מתפשלין מאחוריו ומתבדרין לצדדין. אחר־כך הוא מעביר את אצבעותיו הדקות והממורחות בקציהן בשיורי טבק מורח על קמטי מצחו העמוקים ומתחיל לתלוש את שערות זקנו הקצר והמחודד בקצהו, לתתן לתוך פיו וללעסן בשניו. פניו מתפשטים מגשמיותם. ר' חנן־נתן לומד.
הוא רם־הקומה, כחוש, חטמו עקום, רשמי פניו דקים וזועמים, אין בהם לא אותה ה“פטריארכליות” השֵמית ואף לא הצביעות הטיפשית שבפנים השחרחרים־חיוורים, אשר זקן שחור יכתירם, כאשר יש לרוב גיבורי הדת שלנו.
כשקולו, המנגן “מממ…” ממושך, מתחיל להישמע, נשמטים תלמידיו מן החדר אל בית ר' צבי גלותזון ושם מתחלת אכילת ממתקים בתוך “הילולא וחינגא”. בכל ימות החול היו לנו שני שיעורים, בבוקר – גמרא, ובערב – “יורה דעה”, אך ביום החמישי היינו חוזרים בצהרים על כל שיעורי הגמרא של כל ימות־השבוע, ועל “יורה דעה” חזרנו באור ליום ו' וביום הששי עד הצהרים. אך בלילה היינו נשארים תמיד רק אני ועובדיה, ויש שהייתי נשאר אני לבדי. הבת הקטנה של השכן משכה את הלבבות יותר מן “הסעיפים הקטנים” של הט“ז החריף והש”ך הישרן.
אני ועובדיה נשארים מהכרת חובה לשבת פה, בקרבת ר' חנן־נתן (אני – מאין לי מקום אחר, ועובדיה מושפע ממני); ואולם רק נוע נתנועע, כרגיל, ולמוד לא נלמד. קודם שהתחלתי ללמוד “יורה דעה” תליתי בלימוד זה כל תקוותי. אמרתי: " יורה דעה“, פוסקים – זהו בוודאי אותו הלימוד, שנפשי מתגעגעת עליו זה כמה. ואולם אחרי שעברתי על “הלכות מליחה”, אף על פי שעדיין לא סרה ממני האמונה, כי בזה כלולה כל ה”דעת" המושגת למוח האדם ואף זו שאינה מושגת לו, כי, כמובן, גם בזה, כמו בכל ספר קדוש יש נשמה, תוך; אפס הלימוד כשהוא לעצמו הכזיב את תוחלתי ולא העיר בי אותו החשק שייחלתי לו.
אנחנו מתנועעים ומשוחחים בלחש על ענינים שונים, וביחוד על נסיעתנו לישיבה, שעמדה על הפרק. אלה “שיחות־החולין” היו תמיד בעינינו, גם אחר־כך, כשלמדנו בישיבות וקיבוצים, אויבינו היותר מסוכנים. מתחילים אנו בקול אדיר ובהתמדה גדולה: “אמר רבא, נו, אמר רבא, אַי־אַי” – והשטן מתגנב מאחורינו ושם בפינו איזה תוכן לשיחה בטלה, ואנו מבלים בה שעה, שתים ויותר. לא לעתים רחוקות עולה בידו של השטן גם להשקיענו ב“ניבול־פה”, המביא לידי “הרהורי עבירה” –
הרבנית, אמו של עובדיה, יושבת ממולנו. על עיניה הטובות משקפים. לחָשנה שני טורי כפתורים לבנים, שנותנים לה מראה של רבנית. היא יושבת “כך”, טרודה בהכנת השבת. בשעת הארוחה הזכירה “לו” ענין זה והוא הסתפק במענה־לצון, ועתה הוא לומד כבר. ראשה מתפוצץ לגזרים –
היא קמה, ניגשת אל פתח חדרו, מטה אוזן לסדק – ומקשבת רב־קשב רגעים ממושכים. אני ועובדיה, נפחדים שמא תיפתח הדלת, מתחילים למלמל מבלי־משים ראשית ה“סימן”. אפס יגיענו לשוא. הרבנית שבה על עקבה. על פניה הישרים אין אותם כתמי האודם, העולים עליהם למשמע לימודו בשעה שאין צורך בקמח לשבת. היא מנסה עוד איזו נסיונות, שואלת הלואה מאת אחד מן התלמידים, השב במקרה מטרקלינו של ר' צבי גלותזון, – וישועה נדחה ממנה.
אז היא ניגשת עוד פעם אל דלת חדרו…
– מממ… ויליף טומאה מקדשים, טומאה מקדשים… נו… ברם בחזקה, לענין־חזקה, בנידון דידן… מממ…
– חנן־נתן… – תסוב הדלת על צירה לאט ותיפתח כדי זקירת הראש.
– את… מה עוד?..
– קמח… שמחה החנוני…
– ובכן מה את חפצה ממני?
– חנן־נתן…
– נו… וכי אינך יודעת, שאין לי אף פרוטה שבורה? סגרי הדלת!
הרבנית שבה ומתחילה לדבר. היוצא מדבריה הוא, כי עתה “עוד ברוך השם”, אם תערוך את חייהם ההווים לעומת חייהם בעיר מושבם הקודמת, קודם שמת אביה ז"ל וקודם שישב הוא, יחיה, על כסא חותנו. שם היה הוא, יחיה, ראש־ישיבה גדול. תלמידים נהרו אליו מארבע כנפות הארץ. יותר מעשרה מנינים!
– התשמע, עובדיה? אתה, בני, אינך יודע עוד את אביך. שמע לי ואספרה; אך מה אני אומרת “אספרה” – הרי אם אומר לספר הכל, תקצר לשוני. פש… התבין? בכל יומו ויומו של הקב"ה היה הוא משכים בבוקר, מתפלל “ותיקין”, או, לפעמים, אפילו ביחידות, ורץ אחר־כך מקלויז לקלויז (ארבעים הֵמה בו) לקבץ פרוטות בשביל התלמידים לארוחת- הבוקר. ואנחנו ישבנו בלי לחם ממש. פש… ש… היש דמיון כל שהוא בין עניותנו עתה לדלותנו אז? התשמע, עובדיה? הלא אני האומרת לך זאת. לא פעם אירע, שאני יושבת בית ודואגת… אתה עוד לא היית אז בעולם… כן, אני יושבת בית ודואגת: מהרה יבוא חנן־נתן מן הישיבה (שומעי שיעורו היו מופלגי תורה, הלואי שתהיה אתה כאחד מהם, ריבונו של עולם!), ומה אתן לו לאכול לארוחת־הצהרים?.. אני מצטערת – והנה הוא בא, אך לא לבדו, אלא בחברת ארבעה־חמישה בחורים, שאין להם יום־אכילה. נו, הא? מה אתה אומר לדבר הזה? אני – אשה, מוח קטן… עומדת כגולם… מה לעשות?.. הן גם לי לא נעים, שיאמרו בני הישיבה, כי עין הרבנית צרה בהם… התלמידים – מן המובחרים… בקיצור, אני מתאפקת מלהתנפל עליו בשביל שהביא “אורחים”. אבל הלא לא בישלתי כלום! – אני צועקת… והוא – כאילו אין הדבר נוגע לו כלל: – אין דבר, רבניתי – מכנה הוא אותי בבדיחות־דעתו, – מה שנאכל אנו יאכלו גם הבנים. ואתה, עובדיה, דע לך, שהוא אינו טוב־המזג והוא נוח לכעוס… פש… ש… אני יודעת אותו יותר ממך. קיצור־הדבר, בני, את הנפש הלא לא תפלוט… אני רצה אל שכנה אחת, אל השנית – משגת לחם, אל החנוני – ובדמעות – דגים מלוחים אחדים, מתקנתם בפלפלין וחומץ, ואורחי יושבים לאכול הכל ביחד… ותיכף מתחיל ביניהם איזה ריב, הם קורעים את החוטמים איש מעל פני אחיו… פש… פש… כך אמר התנא, כך וכך אמר… ואני עומדת מאחורי המשקוף – ומאזינה… שתקו!.. – אומר הוא – הדבר הוא כך… אני כמעט רוקדת מרוב שמחה, הלב נמס מנחת… אמת, לא פעם שמעתי מפי אבי, עליו השלום, בעצמו, שחנן־נתן יודע הרבה יותר ממנו – יִבָדל בין חיים למתים – ורק שהוא עודנו צעיר־לימים. התשמע, עובדיה?
ואנחנו שומעים שנינו ומתמלאים אהבה בלי מצרים ל“חייא זה, שכמה גדולים מעשיו”. רגש של בושה מתעורר בי: בושני ממעשיהם של אלה המצחקים שם מעבר לקיר. גם אלה בני־אדם!.. במה הם שקועים?.. ואני, הרשע, עוד יש שאני מקנא קנאה גדולה בגורלם ובתענוגי־הבלם… אוי, אוי, אוי!.. ואני מתחיל מבלי־משים:
– “קדירה של בשר, שנפלה לתוכה”… נו, צריך ללמוד, עובדיה!
– בוודאי, בוודאי… נו, קדירה של חלב, אי… לתוכה… קדירה של בשר… טיפה…
– של ח־ל־ב?.. – אני ממשיך בהתלהבות של מתפלל…
– זוהי דעת ה“פרי מגדים”! – בוקע ועולה פתאום קול מנצח מן החדר השני, והניגון המלא יושר אינו משולל גם מעין ביטול, כלומר: זוהי דעת הפר“מ ותו לא – ברם לי נראה כשיטת ר' שלמה קלוגר… מממ… ובמילא תתיישב גם הקושיה שמקשין העולם… ו”תוספות" ערוך ביבמות מסייעא לי…
וככה הוא מסתייע בתוספותיו עד השעה הרביעית בבוקר. אז הוא מעיר אותי ואת עובדיה, ואנחנו שותים תה ולומדים ביחד “טור” עד זמן התפילה.
בן שתים־עשרה שנה הייתי בימים ההם.
ח
עומד אני בשנת השלש־עשרה לימי חיי.
אנכי, שהייתי בלתי־שבע־רצון מעצמי, שהרגשתי תמיד, שלא כך צריך לחיות, ולא היה רגע שלא אחוש בו את הצורך לשנות, להתחיל את החיים מחדש, – קיוויתי, כי היותי ל“בר־מצוה” תביא את השינוי הדרוש בחיי: מן היום הגדול ההוא אהיה לאחר, אהיה לאיש, אֶשוה להיקרא בשם ישראל, אתחזק יותר ב“מלחמת היצר”, אחרי ששכר מעשי ומחשבותי וענשם יחולו מעתה עלי ולא על ראש אבי. והכנותי ליום ההוא היו, אמנם, שונות ומרובות… ואולם היום ההוא היה יום ככל הימים. כל מעבר לא נרגש בו. הוא לא גבל דבר ולא החליף דבר. טכסיסי מלחמתי לא הוטבו, חצי לא שוננו, תפילתי לא נתקנה וגם בקדושת התפילין נתרגלתי בעת קצרה והתחלתי עד מהרה אפילו להסיח דעתי מהם, אויה, לעניני עבירה!
לא ארכו הימים ושאיפתי השניה והבכירה מאחותה: לנסוע לישיבה – גם היא באה ונהיתה. הנה אני יוצא מרשות אבי ונכנס לרשותי אני. הם, הבורים, ההדיוטים, ה“גויים”, נשארים בחשכת העיר הזאת ואני נוסע… מה גדול האושר! הן, אמנם, גם עובדיה ילָוה עמי, אך הלא זהו רק מפני שבן הרב הוא וגם עיקר נסיעתו בשבילי היא באה. לולא המקרה לנסוע אתי, לא היה ר' חנן־נתן נותן לו ללכת מאתו.
עובדיה הוא נער רך. עיני תכלת. גדל־קומה הוא כאביו, אך שרטוטי פניו נעימים. אפו עבה קצת יותר מן המידה, אך תחת זה הוסיפו לו לויית־חן השערות, שהחלו לצמוח מסביב לסנטרו הלבן.
בביתנו נשמע שאון הכנות לנסיעה. אמי הביאה כבר בסדר את “ארגזי”, והיא יושבת לה ובוכה.
– אשה לעולם אשה היא! – אומר אבי, כשהוא משוטט מפינה לפינה, מבלי דעת מה לעשות ואיך להתנהג – שאל אותה: בכיה זו למה? הלא לא לעבודת־הצבא הוא הולך, חלילה! הרב נתן לו מכתב. “יניק וחכים” – ככה הוא כותב על ירמיה שלנו, ומה עוד? לשמוח היית צריכה, שטיא, ולא להתמוגג בבכי מאז הבוקר.
– בוודאי צדקת… – עונה קול נחנק מדמעות – אשה אינה גבר… מה אני בוכיה? אבל מה אעשה – ולהתאפק איני יכולה… בשום אופן… בני, בני!.. מתי אזכה להיראות אתך? אתה עוזבני…
והיללה מתרבה.
גם אני בעצמי איני מצדיק בכיה זו בלבי. הלא חג היום, אני הולך ללמוד תורה, אני נוסע לשם… חיי ישתנו, יקבלו צורה אחרת, ואמי הלא רוצה שאהיה למדן. התורה אינה נקנית, אלא למי שממית עצמו עליה! ואולם אשרי, בכל זאת, אינו כובש את רחמי ואינו מונע אותי מלהצטער ב“צער־בעלי־חיים”, ואני משתדל שלא להביע את רגשי הששון המפזזים בי ואינם נותנים לי מנוח.
בן־הרב היה עצוב גם בשבתו בעגלת מסילת־הברזל.
– היי שלום צ.! מתי אשוב אליך?
– ואני לא אסע לביתי שלוש שנים תמימות!.. מה לא ראיתי פה? סינר אמי" שם אנשים, שם מתנגדים… אבא סיפר לי… אַי־אַי… שם הכל “לומדים” גדולים, אפילו מנקי־ארובות־העשן… שם יש מנקי־ארובות ושואבי־מים גם מן היהודים… והכל קובעים עתים לתורה… שם – – –
– שם גם מתחמצים, אומר אלימלך, – שיסעני עובדיה בדברים.
ובאמת כשסיפר אבי לאלימלך, כמו שסיפר לכל בני העיר, לאיש־איש לבדו, שירמיה שלו נוסע, חשב אלימלך לנכון לייעץ לאבי, שיביאני לעתים מצויות לעירנו, “מפני ששם, שלום גציל, יש ‘חברה טובה’. לא לחינם מדבר העולם בגנותה של ליטא”.
– אתה יודע, שלום גציל, אני בעצמי קורא “המליץ” ומורשה הוועד אני… ואולם האמת ניתנה להיאמר: מוואַלוזין יצאו שקצים גדולים!..
– לא ירמיה שלי! – עונה אבי בבטחה, כמעט בכעס, ושוכח אפילו להוסיף את ה“חֶ־חֶה” המלמדותי שלו.
ואני נתתי בלבי צדק מוחלט לבטחתו. מי מתחמץ? שוטים מתחמצים, קלי־דעת מתחמצים, עמי־הארץ מתחמצים, אבל לא אני! מה? וכי ילד אנכי לשמוע אל אשר יאמרו לי בני החברה? ומה הם יכולים לומר לי? מה? הלא שמעתי פעם אחת, איך התווכח אבי עם אחד מהם. היה מעשה ועבר אפיקורס משכיל דרך עירנו – ומה אמר לו? כי להיות רופא יותר טוב מרב? ואולם, ראשית עוד הדבר תלוי בספק; ושנית, אפילו אם תמצא לומר, שהתורה אינה תכלית להתענג בעולם הזה – מה חידוש אתה משמיעני בזה? אבל הלא אני לומד לא בשביל שאקָרא רב, אני לומד מפני שאי־אפשר שלא ללמוד, מפני שהחיים אינם כלום בלי תורת ה‘, מפני שזהו יסוד העולם… תכליתי היא שאין לי כל תכלית, שאיני רוצה בתכלית, אלא רוצה אני לעסוק בתורה לשמה, במסירות־נפש עליה. דורו של ר’ יהודה בר' אילעי נקרא גדול מפני שבו היו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת ועוסקים בתורה… ובכן איך אתחמץ? גירא בעיניה דשטנא!
ובכל זאת, למרות גאוני ורום־רוחי, בושתי לגשת אל היהודי, שישב על ידנו ולשאלו: “אימתי יבוא המסע לשם ומתי נהיה כבר בישיבה?” ירא הייתי שמא יבוז לי וילעג להקדושה שלי. ידוע ידעתי, שיש בעולם פורקי עול, יש תגרנים, שהישיבה ויושביה להם ללעג ולקלס, מומרים לתיאבון; וחוץ מאלה יש גם אפיקורסים ממש, אפיקורסים להכעיס, יודעים את ריבונם ומתכוונים למרוד בו, מען אלה שסבלו מהם גם חכמי התלמוד: “אמר ליה ההוא מינא”… ובני בורסיף בעירי… ואלישע בן אבויה, זה שנהיה ל“אחר”… איש־חברתם של השלושה שנכנסו לפרדס – גם הוא נכנס… אתם נכנס… הציץ… אבל הציץ ונפגע… חלש האדם… זבוב…
ט
שנות רקבוני בקלויז מתחלקות לשתי תקופות. בראשונה הייתי בן־ישיבה תמים, סובל, שבע־רצון, בחור משונה וביישן, אבל מכיר את ערכו. הרגש הרגשתי, אמנם, שיש עלבון במה שאני מצפה לשולחן־זרים, אבל לא בזה, שאני אוכל לחם־חסד (נותני לחמי הרי מקיימים על ידי מצות החזקה בלומדי תורה), אלא מפני שנותני לחמי מביטים עלי בעלבון, מפני שבעיני העולם הנהבל אני “פַטרָן”, מיותר, בחור עני, שאין להמשילהו אל בן־בעל־הבית. בעת ההיא חשבתי כל ספר־חול לדבר שחרפה היא לטפל בו. כתוב כתבתי רק דברי־תורה ומכתבים ארוכים, וגם זה לא לעתים קרובות. בתקופה השניה הייתי כבר כמוטל בין שמים וארץ, יותר פרוע בחיצוניותי, על הרוב ממעט ללמוד ולפרקים מתמיד בלימודי עד כדי אפיסת הכוחות. אז קראתי בספרים שונים, נלחמתי בהם, מגן מפניהם על הישן, התרחקתי מהם, התגעגעתי ושבתי אליהם. גם כתוב כבר כתבתי הרבה, ולא דברי־תורה בלבד; תיעבתי את חיי התלויים בדעת אחרים, את “לחם החסד”, את צביעותי המוכרחת. נפשי היתה כבר מדוכאה באופן אחר: היא דמתה לחומה בצורה, המטה לנפול… עינויי היו תולעי־הספק, הנוססות את היסוד; חלומותי – אלוהים מתים…
אמנם, לא אצדק, אם אומר, שבתקופה הראשונה הייתי תמים. רוח־הבקורת לא עזבני מעולם ורק קבור היה תחת גל־אפר גדול של מנהגים, דעות וספרים – ספרים בלי קץ ותכלה. בן־ישיבה רגיל לא הייתי. לגועל־נפש היה לי בהתאסף בני גילי להתאונן על הימים הרעים, לבקר את המזונות הנתונים להם על “שק מגואל בחדר־הכירים”. וכי כדי לאכול לשבעה באתם הלום? למקום־תורה גליתם! ואין צריך לאמור, שלא היה בי כלום מאותו הטיפוס של המאושרים ובעלי ההצלחה: לחשוב את מצבם בחברה מכובד מאד כשיארע להם לאכול במקום חשוב, למצוא פרנסה מאמירת תהילים ולימוד משניות, להתהלל בנדבת־לבו של ה“גביר” הנותן להם “דיטקה” (ג' פרוטות) לארוחת־הבוקר, ושל ה“גבירה”, השמה לפניהם שתי פנכות מרק ולחם נקי. מעולם לא אהבתי להתגהץ ולהתנקות בערב־שבת כ“בובה”, מבלי לאבד בכל זאת את “הפרצוף הפטרני”, לעלעל בשעת התפילה את ה“קצות”, או ה“נתיבות” בעמקות נוראה ולהיחשב על פסגת האושר כשיעלה בידי להתכבד בקלון חברי. רחוק הייתי מכל אלה. תחת זה מצא בי עובדיה חסרונות אחרים. ראשית: שאיפה להתבודד בקלויז מיוחד ולא בבית־הישיבה; שנית: פשטות ואי־יכולת להתחדד, לחלק חילוקים דקים ו“להגיד סברות”; שלישית: דרך הפכפך וזר לעזוב תמיד ישיבה אחת ולבוא אל השניה שבעיר, וכן לא יעשה; רביעית: עזיבת ה“ימים”; ה“יום”, שהיה לי בתחילה היותר טוב, המובחר, הקרוב ביותר אל בית־המדרש, המצוין בכל המעלות, נהיה לי כעבור איזה שבועות לזרא, ואני עוזבהו, מבלי שהשגתי “יום” אחר במקומו, בשעה שאחרים אוכלים שנתים ויותר במקום אחד; חמישית: הפסקת הלימוד; אנו יושבים ולומדים, לכאורה, בכל כוח, ולא עוד אלא שהמוח מלא הרהורים על הצורך ללמוד, על האושר להיות בקי בש"ס, על הלימוד בשטחיות ובהעמקה, ומן הצד באים ומתערבים בזה הגיונות אחרים, שאין להם שום חיבור לזה, ואני מפסיק ומעיר איזה דבר באזני חברי… ואנחנו מדברים שעה ארוכה דברים בטלים… והחסרון האחרון הכביד: בתקופתי היותר תמימה, היותר מצוינה בהתמדה ויראת־שמים, היה חביב עלי לדבר על ענין הנבואה, על האגדה שבתלמוד, על “עולם הבא” וכדומה ענינים צדדיים, שאלות יוצאות מגדר הלמדנות, והתלהבותי בזה גדלה יותר מזו, שהייתי מראה בשעה שעסקתי בדיני “טוען ונטען” או “שרץ בכעדשה”. –
“השורות הקצרות” תפסו מקום בעולמי לאט־לאט. כי יהיו בסביבתי איזו ספרים כתובים עברית ואני לא אגע בהם – זה היה דבר שאי־אפשר. אני קראתי הרבה למרות הקושי להשיג ספרים, למרות השפעת הסביבה, חרדת התוצאות, הכרת האסור, הזכרת עובדיה, שכשנשוב לביתנו צריך יהיה לתת דין־וחשבון במה בילינו את עתנו. ואולם מן הצד השני, לא יכלה הספרות העברית החדשה ללכוד את לבבי בפעם אחת, מפני שאיש־מלחמתה, מגן הישן שישב בי, יכול היה לבטלה במלה אחת: מעשיות! ולא עוד אלא שהיתה לו אפשרות גם להעיר חשד בלבי: מכיון שאתה נהנה מזה – הרי אין זה דבר הצריך לימוד, ואתה מתמכר לזה, מפני שאתה מואס ביגיעה ובוחר בעונג!
כן, במידה מצומצמת, אבל בלי הפסק, כמים ההולכים לאט ונוקבים עמוק, השפיעו עלי הספרים החדשים שבלעתי. מעט־מעט שינו את מחשבתי הפראית, ישרו את הדעות הסותרות זו את זו, ששכבו במנוחה בקרבי כל עוד לא נגע בהן רוח־חיים, וגירשו את האמונות המתמיהות והזרות, שקיננו בלבי החנוט, והמלחמה היתה ארוכה…
ציור פשוט אחד מן החיים, שברבות הימים עורר בי חוש טועם להבחין בין הכתוב יפה ובין כתיבה בעלמא, עשה הרבה אף במקצוע האמונות והדעות יותר מספר שלם מלא הוכחות משכיליות של “מאחדי התורה וההשכלה להיותנה אחיות תואמות, אחודות ודבוקות ולא תיפרדנה לנצח”. הוכחות אלו השתדלו להראות לי, שמותר “על פי דין” ללמוד לשון לועזית, שכוונתה של אגדה פלונית אפשר למצוא רק על פי דרך החקירה, שבאותו הנס יש גם מדרך־הטבע, ולחומרה פלונית אין יסוד בדברי הראשונים – בשעה שציורי החיים האמנותיים, השירה האנושית, פיתחו את האדם שבקרבי, את הלב החי שבי, שאין לו צורך כלל לשאול, מה כתוב במסכת פלונית, דף אלמוני; עיני נפקחו לראות את דוד המלך, למשל, בלי הז’ופיצה של אטלס, שהלבישתהו מחשבת הגלות, והגיבור־המשורר, מלך־הקדם, חדל מלקום לתיקון־חצות, מלשבת בתענית וללכלך ידיו בשפיר ושליה. מכל אנשי העבר, גיבורי המקרא והתלמוד, נפלו הלבושים והכיסויים המזוהמים, שבהם קיפלם הדמיון של ספרות־הגלות שלנו וככה עשה אותם לצללים משונים, ליהודים פולנים מתנועעים בטלית ותפילין.
מכובד־המלחמה הייתי עובר לפרקים לקלות־דעת ושחוק, שחוק, שיש בו רק מעט מן הלעג ההמוני, וברובו הוא מעין אותו השחוק, שהקדוש־ברוך־הוא ממלא בו, כביכול, את פיו.
– “קיים אברהם אבינו כל המצוות, ואפילו עירוב תבשילין” – עולה פתאום על דעתי מאמר תלמודי אחד בשעה שאני ועובדיה עומדים באיזו “חולצת ולא מתייבמת” או “צרורות”, “רוכב ומנהיג” או “מיפך והזמה”…
– נו, ומה ענינו לכאן?
– אין שום ענין… בשעה ששרה אמנו היתה מבשלת ביום־טוב שני של גלויות ליום השבת, היה אברהם אבינו לוקח נתח־דג, גלוסקה, חובש הירמולקה לראשו ועושה עירוב־תבשילין.
– ירמיה! אתה מלגלג על דברי חכמים?
מחט דוקר בלבי.
– נעניתי לך, צדיקי… אני איני מבין, והוא אומר לי: “מלגלג”…
– וכירק זה בלבד אינך מבין? ומאמרי רבה בר בר חנא אתה מבין? ו“סבי דבי אתונא” אתה מבין? ו“תנור של עכנאי” הוא דבר כפשוטו? “נעקר החרוב ממקומו”… מה? מאמרי חז"ל!
– בוודאי “מאמרי חז”ל“… ואולם תינח לדעת אלה, שאומרים שאין הדברים כפשוטם; אבל שאל את רוב גדולינו ויגידו לך, שמי שאינו מאמין בכל הדברים האלה כפשוטם – הריהו בכלל כופר בדברי חז”ל.
– חכם!.. הלא זוהי מעלתה של תורתנו, שהיא “כפטיש יפוצץ סלע”, הכל מוצאים בה מה שירצו, למה לנו להרחיק עדותנו? אתה פתרת כרגע את פלפולו של “פני יהושע” בסוגיה זו בהראותך, שקושיתו מדר' אליעזר אדר' אליעזר אינה “ורמינהו” כלל, מפני שזה אמר רבי אליעזר וזה רב אלעזר… טוב… ואולם כלום אתה מדמה, שפלפולו של “פני יהושע”…
– לא נמסר על הר סיני?..
– ככל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש!.. פרד"ס…
– ו“וי להון לבני־נשי, דחזין לבושא ולא חזין נשמתא”… אבל מי חיבר את “הזוהר” לדעתך?
– ומדוע לא ר' שמעון בר יוחאי?
– ורשב“י מזכיר את רב המנונא? ורשב”י אומר: פתח ר' שמעון בן יוחאי? ורשב"י שבתלמוד גם הוא בעל־נסתרות כזה?
– אי משום הא לא איריא! מפני טענות כאלו לא אעזוב מה שקיבלתי מאבותי. ומה תאמר למה שכתוב בתורה: “והאיש משה עניו מאד”, " וידבר משה" וכדומה? כלום חכמים אנחנו מאבותינו? הלא עוד לא נדע דבר…
– מאבותינו? ובכן, אם הראשונים כבני אדם, אנו כחמורים?
– ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר! – שוכח איש־שיחי פתאום את הענין וצוחק בהנאה.
– נו!.. ולהתלמד – אמנם בזה צדקת…
הצורך להתלמד נולד אז מאליו. את זה דרשה הנפש המתרוקנת, ששאפה להתמלא… אבל הישיבה לא היתה בית־התלמדות…
ואתהלך כצל.
מיראתי לאבד את העת הייתי מניח לזמן ידוע “את הכל” ושוקע בלימודים הישנים ברוח סוערת. אבל זה לא ארך לעולם יותר משבוע, משבועים.
– ירמיה! הלא זה כחודש, שאין אנו לומדים כלל.
– נו!..
– הכועס כאילו עובד עבודה זרה.
– מה אתה רוצה?
– אני אומר, שאתה רק יושב וחושב, כיצד תלמד להבא, ולעת עתה…
– “ולעת עתה”… “ולעת עתה”… אמנם, ל“הבא”, אל העתיד. אשא עיני, כי טובה תקוה מחיים… ועתה, ועתה… עתה אין קו־אור, אין רשף… עתה “אתגולל ברפש, אוכל בית איש יומו ומזה נפש”… התזכור? עתה אין אני יכול לעשות כלום, מפני שאני מצטרך לאחרים… מה טוב היה אילו הייתי לומד איזו מלאכה, כדי שלא אהיה ככל אלה הבטלנים, האוכלים “לחם חסד”… הן בוערים בעם זה ההמון, שאתה רואה. אפילו בסדר התנאים והאמוראים אינם יודעים בין ימינם לשמאלם. הלא הלידאי מוכשר לאמור, כי ר' עקיבא היה אחר ר' אשי ורבינא. לא, עובדיה, אני נוסע מזה. נעזוב ישיבה זו, נצא לאיזו עיר גדולה, שם נתלמד כראוי, שם נהיה לאנשים…
ואולם ירחים עברו עד שהחלטנו, ירחים אחר שהחלטנו, – והחלטתנו לא יצאה אל הפועל…
אז בא ההכרח וסיבב את פני הענין על־פי דרכו.
כי בעת ההיא הרביתי מאד לכתוב. כתיבה זו, שנבעה מהתנגשות־רגשותי הכבירה, היתה ברובה חיקויים ופארודיות להשירים, הסיפורים, המאמרים והפיליטונים, שבלעתי בלי בירור. עובדיה ועוד אחדים ממתי סודנו יעצוני לשלוח את פרי־רוחי לאיזה בית- מערכת, אך אני, מלא חרדת־קודש לפני כל מלה נדפסת, אמרתי שהכתבים שלי בוודאי לא יצלחו; די היה לי במה שחלמתי, כי ברבות הימים אהיה בוודאי יושב באיזו רידאקציה. ובין כך וכך החלטתי להיות בעצמי לעורך. עובדיה ועוד אחדים מן המתמשכלים, שאחר־כך מסרוני להמשגיח, קיבלו את הצעתי בהתלהבות. שם עתוננו היה “המאור הקטן להאיר לישיבה”; מאמריו – ויכוחים שונים בין התורה וההשכלה, עניים ועשירים, בתי־הישיבה ובני־בעלי־הבתים, אמונה וחקירה, חסידים ומתנגדים, לאומיים ומתבוללים. שני המושגים האחרונים לקחנו בהקפה מן העתונות, מבלי להבין בבירור את פירושם. השם “לאומי” היה לנו לשם חשוב ביותר, לתואר־הכבוד, והשם “מתבולל” – לנאצה, מטרה לחצי־הזעם, שהרבינו לקלוע בו כגיבורים משכילים. מובן מאליו, כי מה טיבו של מתבולל לא ידעתי, כלומר, בעיני לא ראיתיו מעולם, ורק אחרים אומרים, שדעתו היא: “נהיה ככל גויי הארצות, אין צורך לנו בציון וירושלים”, וציון היתה בעת ההיא – אהובתי, תמתי, יפתי. –
לא רחוק ממחלה היה אותו הרגש שבו הייתי, אני הרידאקטור, יושב בלילות ועובר על החומר למאספי ומסדר ורושם וכותב ומוחק ומתקן. עבודתי היתה עבודת־הקודש בעיני, רגשותי – רגשותיו של לוכד־עיר. מספר האֶכסמפלארים היה אחד. הוא היה מועתק בכתב יפה, לענגו של מנין קוראי ולאשרי המוחלט שלי.
ואולם כל הענין הזה היה דבר שבצנעה – ונודע פתאום.
ובאחד הימים, לפנות־ערב, בין מנחה למעריב, הועמדתי לפני ראש־הישיבה. על ידי – ארגזי הפתוח, שהיה מלא קונטרסים, דפים מקוטעים, גליונות ופנקסים. מסביב – כל בני הישיבה, ועוזרי בתוכם. על פני כולם הנאת־ציפיה, חדות־התעוררות ושמחה לאידי. כל נפש סוערת, כל פה ממלל. הכל שופטים אותי, את מעשי, ומחכים לענשי. ואני – ככהן, שעבד ימים רבים את אלוהיו במסתרים, ופתאום נגלה סודו בשוק, והאספסוף צוחק עליו בקול פרוע, לועג לרגשותיו הכמוסים, מוציא את סודו החוצה ורומס ברגל את אלוהיו…
והנה דממה. הכל מטים אוזן לדברי ראש־הישיבה. הדחק מסביב לי מתרבה, ראש־הישיבה מדבר. בעיניו בוערת אש־קנאה, מפיו יז קצף, נפשו תאבל על ה“בחור”, הסר מן הדרך הטובה, התועה והאובד. מתחיל הוא בנחת וקולו הולך הלוך וחזוק. ישר הוא פונה אלי אחר הקדמה קצרה ופותח בשבחי כדי להגדיל את גנותי:
– אתה!.. אתה היית תמיד מבחירי תלמידי. כיבדתיך. האמת חובה לאמרה: בראשית בואך היית נער טוב, למדת… ופתאום נודע לי, שאתה כותב…
– רבי! – אין “המתמיד” יכול להתאפק – מדי לילה בלילה הייתי רואה אותו כותב. דימיתי, שחידושי תורה הוא “מניח על הכתב”… חידושי כבוד־תורתו…
– אל תפסיקני, צבועאלי! הלא אני המדבר… – קשה לראש־הישיבה החזיון של “חילול השם”, חילול־כבודו של בן ישיבתו; הוא שותק רגע ומתרגז פתאום מאד:
– הגידה־נא לי: מה טיבה של כתיבה זו? הגידה! למה אתה שותק? מפני מה אינך פותח פה? מה ענין זה, שבשבילו ביטלת מדברי תורה בעצמך והחטאת גם אחרים? וכתיבה זו לאיזה צורך היא? אבל מה אתה שותק? מה אתה עומד כגולם? ענה איזה דבר, נו, אמור, לשם מה אתה כותב?
– מליצות בעלמא… – התחיל עובדיה, אבל פיו הכשילו והשתמט לפינה.
– מליצות? הא, מליצות?! גם אותך לא אנקה, חומץ בן יין… עוד היום אכתוב לאביך… חומץ בן יין… ברם אתה! אתה! מליצות – הא? להיות כתבן אתה רוצה? להפיץ “סיפורי־מעשיות” בעולם? להיות חוטא ומחטיא את הרבים? אוי, ירבעם בן נבט!.. אוי, נעור וריק!..
והאצבעות הדקות התקפצו והיו לאגרוף.
– למען ידעו!.. – התעורר המכה – צורך השעה היא!.. באמת אין הדבר כלום… מעשי נערות בעלמא… מליצות לשם שחוק… רוח תזזית!.. אחינו אתה, המ… “תלמיד־חכם שעבר עבירה ביום – אל תהרהר אחריו”, המ… אין דבר… אני יודע, כי לא תוסיף עוד… התורה שבך תחזירך למוטב, בטוח אני… ואם עכשו הלבנתי פניך בחינם – יהי רצון שלא תהא ראוי לזה לעולם… ואל יהי סופך, חלילה, מוכיח על תחילתך… פֶה… כאַב אני יועצך; עזוב, עזוב כסילותך… ועתה… למען ידעו, המ… עתה לך לאכול ארוחת־הערב. הלא יש לך מקום־אכילה ביום הזה?
ביום ההוא אכלתי בבית קלייטמן, ה“יום” הרע בכל “ימי”, וכשיצאתי אז אחר הארוחה מן הבית, שמעתי קול מאחורי:
– זהו בעל־הפתקאות – כן! בעל פאות ארוכות ואפיקורס!
– פטרן ופתקאות! לא הא ולא הא – לא עולם הבא ולא עולם הזה – פטרן, חַה־חַה־חַה – והלא גם זה איש.
למחר יצאנו, אני ועובדיה, לעיר מולדתנו.
י
נסיעתנו זו לביתנו היתה במחשבה תחילה כדי לנסוע משם אחר החגים לאיזו עיר גדולה ולהיות לאנשים. ואולם שני החדשים ששהינו בצ., השיבו את החלטתנו זו אחור.
אחיו הקטן של עובדיה חלה. חרדת האבות לבנם הבכור גדלה על ידי זה. ולא יכול זה האחרון לעמוד בפני אהבת־אבות כזו וישאר בביתו.
וגם אני לא עמדתי אז בקשרי המלחמה. הוודאיות שלי היו אז עדיין רופפות מאד ולא יכלו לעמוד בפני רוח מצויה. בחיצוניותי נעשה רק שינוי קטן מאד, עד שלא הוכר מה שבלבבי כלל, ובכן נחלתי בעד תורתי והנהגתי הטובה כבוד ואושר. ויצרו של האדם גדול ממנו. התהילה, שפיזרו לי מסביב, נהגה בשבי את “התחמצותי”, שנסתרה במשאון. ואולם גדולים מזו, וגם מהוכחותיו של אבי ש“התורה היא הסחורה היותר טובה”, היו רחמַי על אמי. בחייה הקשים, המלאים עלבון ותלאה, הרי אני, בנה יקירה, תופס מקום גדול. כל נחמתה – אני הוא. הוויתה היא אך צרה, רק עוני, רק בוז וחרפה. שבעה היא מהומת תמיד, אויר מעופש, תלאות ויסורים. כל היזק מצוי, כל קדירה נשברה עושים אותה לאומללה. ומחלות הילדים, וגסות הבעל, והיגיעה, שהיא יתירה מכוחותיה… והכוכב האחד בחייה – הגם הוא ידעך? לא! אסור לי להיות אכזרי כזה! לא אעזוב את בית אבותי. מי לי בלעדיהם? הכל לא חשכו מפני רוק, והם מרגישים אהבה לי. האבעט בם? לא, לא אהיה קשה כארז. אלכה באורחותם – וייטב לי.
ובכן, נשאר עובדיה בצ., ואני לא נסעתי לעיר גדולה להיות לאיש, אלא יצאתי שנית לעיר קטנה, ל“קיבוץ” של בטלנים. ובלבי גמרתי, שלא יטרידני שום דבר, שארחיק מעלי כל ספר חיצוני, המטיל איבה בין האדם ובין אביו שבשמים, שאהיה ככל ה“לומדים” שבקלויז, ואלמד ואלמד ואלמד…
עת ממושכה קיימתי את נדרי זה. ואולם יין מכיון שנתחמץ שוב אינו נעשה יין.
אבני החומה הבצורה והחשכה כבר פוצצו את ראשי, כשנשמטו אחת אחת. העמודים נהרסו. ביסוד עלה רקב והעש אכל גם את לבי. היעמוד הטיח התפל אשר טחתי?
סימן לא־טוב היה זה, שאף בכל הימים, שהתנהגתי כמשאת־נפשי אז, בלי מרידה ומהפכה, היה מצב־רוחי דומה, בכל זאת, כאילו לקחו עלם עדין, אמון עלי תולע, ושלחוהו לבין אנשים פראים לעבוד עבודת־פרך, והוא מתהלך ביניהם מַשמים… סביבתו אינה יודעת את יחשו, את רגשותיו, את צרכיו, והוא אינו יודע למלא את חפציהם… והוא מתהלך קודר בלחץ־יגונו, שומם במר־רוחו…
אני השתדלתי אז להשלות את נפשי, כי ישרה דרכי ללמוד הכל הלכה למעשה, ללכת בעקבות ה“ראשונים”, הנעלים בפשטות סברותיהם על הדרוש המעוקם והפלפול המחודד של גאוני ליטא ופולין האחרונים. ובזה נתתי מקום לחברי לחוות את דעתם על מידת “יכלתי ללמד” ב“אֶט”, לרוב גם בלי “אף על פי” בתחילה… ועוד היה דבר, שלא יכולתי לוותר עליו, וגם הוא גרם, שיבטלו אותי חברי: “מצות ישוב ארץ־ישראל” ומעשי מחזיקיה, כלומר “חובבי ציון” של תקופת עריכתי את “המאור הקטן”.
הסופיזמים, שבהם החזקתי מעמד בעולמי הישן, באו מאליהם, מעומק מלחמת קיומי הרוחני: הן אני הקרבתי את כל חיי במקום הזה – ואיך אעזבו? זה היה מעין מעמד הנפש של משחק בקוביה, כשהוא רואה את רכושו והנה הוא הולך וכלה מרגע לרגע – קשה לו לעזוב את המשחק לגמרי. הון רב כזה אבד לו עד עתה – וכל זה יעלה בתוהו?
כשהיה נופל לידי אחד מן “הספרים הקטנים”, לא הייתי יכול להבליג על תשוקתי וקוראהו; קוראהו – ומבקש בכל כוחות נפשי סליחה על המעשה הרע, שאני עושה לנפשי.
מספרי חכמינו המתפלספים, ממשיכי המוסר של “חובת הלבבות”, לא יכולתי לזוז. לפרקים התגברו עלי בעוז איום ההרהורים על האלוהות ועל הצורך הגדול להתחיל חיים אחרים: להתפלל ביתר כוָנה, שלא לדבר כלל חוץ מדברי תורה, להיות נהנה מיגיע כפי, שלא להסתכל בנשים, להיטהר, להתדבק ולהתקדש.
ויש שהייתי מדבר משפטים אל עצמי על שאני אוכל משל אחרים. ר' פנחס בן יאיר לא בצע מעולם על פרוסה שאינה שלו. וביחוד אחרי שאני הרי איני כאחרים.
מובן מאליו שכל זה היה מעורב ברגשות פחותים, בתנועות נתעבות ובמעשי הבל. תולדות טבעי ותוצאות תנאי חיי בעת ההיא. אור וחושך, טהרה וטומאה, קודש וחול שימשו בערבוביה.
ויש שהיה עולה על דעתי פתאום להיכנס לביתו של אחד ממשכילי העיר, להראות לו את שירי ולספר לו על הכל:
– אל תראני, – אגיד לו, – שאני בן־ישיבה בחיצוניותי, שלשון־עילגים בפיו. לא למדתי לדבר צחות. נשמה לי, אדוני, נפש ולב לי. לב הומה, נפש שואפת לאור…
ככה אגיד לו!
והימים עוברים, חולפים…
כבר מלאו לי שבע־עשרה שנה…
ואני יושב בקלויז…
– – –
לאחרונה בא הקריזיס המוחלט.
נהרס המקדש, נסתר הכותל, נפנה המקום. הבעירה ללהב יצאה. כלו ימי שחרותי…
נפתרה השאלה. יהי מה – עלי לעזוב את בית־המדרש לגמרי, לבלי שוב אליו עוד. לנסוע ל־N, עיר הפלך, כדי להשתלם בלימודים.
וצ., עיר מולדתי, עומדת על הדרך, העוברת מעיר ה“קיבוץ”, שבה למדתי, אל העיר N. וכשנסעתי ל- N, הוכרחתי לסור אל בית אבותי.
המסוה שהוכרחתי לשים על פני כשהייתי בבית אבותי, היה קשה לי מאד, אך אני הצדקתי את עצמי; הרי לא להנאתי אני מצטבע, אלא לשם מנוחת אבותי, שאף על פי שהם “מורדי אור”, עם כל זה אין לי הרשות להרעימם, ולהרעיל את חייהם. ולכאורה עלה הדבר יפה: אני עוד לא הורגלתי להתנהג בחפשיות, לשבת ב“גילוי־ראש”, לאכול בלי ברכה, וכדומה מן הנוגע למעשה. ואולם השינוי ברוחי, “הגדול כתהום”, התפרץ החוצה למרות כל זהירותי.
– ובכן, חזרת רק על “סדר־מועד” בחורף האחרון? – משוחח עמי אבי ביום הראשון לבואי – המ… אבל… כמדומה לי שב“סדר־מועד” וב“בבות” היית בקי עוד לפני שתי שנים, אַה?
– חֶה… – אומרת אמי בתוך כך וידיה חבוקות על לבה – ירמיה…
– מה את רוצה, אמא? – אני משתדל להנעים קולי, שמח על שהפסיקה את השאלה בדבר לימודי.
– שומע אתה?.. זה עתה טיפלתי בארגזך…
– נו?..
– חֶה… אני אמרתי… אביך אמר… תבוא מלובש הדר… הלא תלמידים היו לך שם בישיבה… והנה… רק ספרים…
– ספרים? – מתעורר אבי – איזו ספרים?
– ספרים!.. “על פרשת דרכים”…
– מה זה? “שאלה ותשובה”?
– לא.
– ובכן אמור: “ביכל”! מה זה אתה אומר: “ספר! ספר!” אמור: “ביכל” – וידעתי…
אז מתחילה אמי לזכור, כי כשבאתי בפעם הקודמת היו בארגזי “יורה־דעות”.
– נו, חדלי, חדלי מטענותיך! – יגער בה אבי – הלא רואה את, שהוא עסוק במחשבותיו ואינו שומע אליך… לא, ירמיה, באמת… אמנם, כסף לא שלחנו לך, אבל הן מצאת דיך לקנות סמרטוטים, במחילה מכבודך… אל תדמה… איני צועק עליך על זה, חלילה: כספך הוא… ואולם כיצד אדם מתהלך ערום?.. ערום ממש כביום היוולדו… הלא רק בגד של חול לעורך… הלא חרפה וכלימה לפני הבריות…
– אוי לי! – נושאת גם אמי קינה – במה ילך לבית־המדרש?
– היום אני חושב שלא ללכת כלל… – מתפרץ רצוני מפי למרות חפצי ואני מתחרט תיכף ואורר את איוולתי.
– באתי מן הדרך… והאויר לא טוב… – אני מנסה לתקן עוָ תתי.
– אבל בית־המדרש הלא אינו רחוק מביתנו! – קוראים אבי ואמי בבת אחת.
בבית־המדרש אני מנענע בשפתי וקולי לא ישָמע. בשעת הפנאי אני מעיין ב“עין־יעקב” ו“מדרש”. השמש שואלני, באיזו עליה אני בוחר ומקבל מענה: איזו שתהיה; מאי נפקא מינה?
היתה רוח אחרת אתי.
אז התחיל אבי מנענע בכתפיו ולהתנפל בכל עת מצוא, על הרוב בלי שום קשר וסמיכות, על אלה הבוערים בעם, שמבקשים השכלה…
– יד־ע-נות… – היה הוא ממשיך מלה זו בנגינת בוז – שוטים! למה? הלא להיות רופא קשה ליהודי בזמננו… אלא מה? לכתוב כתבי בקשה? הלא רואים אנו את אשרו של פינחס הכתבן… הוא גווע ברעב ממש…
– כתב־בקשה, ירמיה, – היה הוא, לאחרונה, פונה פתאום אלי – כתב־בקשה אפשר להשיג בזהוב ודף גמרא מחירו רובל!
הוא ניסה גם להניאני מנסיעתי ל־N. מה אעשה שם? מוטב שאשאר בעיר מולדתי ואלמד בישיבת הרב החדשה (ר' חנן־נתן יחשוב לו זאת לכבוד וישמח על זה), אקח לי שנים־שלושה תלמידים, ארויח מעט כסף ואתפור לי בגדי שבת. הלא רואה אני, שגם עובדיה עושה כן…
– אבל פה לא אלמד כדבעי… “הוה גולה למקום תורה”… ב־N. “קיבוץ” של מאה בחורים… ובכלל איני מבין… אני הולך ללמוד!..
– שמעני ירמיה, אל תיתמם עמדי, אל תונני!.. אני יודע את כל אשר אתך, ירמיה. אני יודע כל זה היטב, יותר ממה שאתה יודע בעצמך… הנה תקותנו, יהודית!.. אלימלך אמר…
– אני איני מבין, מה אתה רוצה? אני הולך ללמוד!
אבי מביט עלי במבטו האלכסוני.
– אתה הולך ללמוד!..בוודאי אתה הולך ללמוד! וכי מה יש לך לעשות אחרת? אבל איך תלמד? העיקר, איך תלמד!.. אז לא מחיתי בך לנסוע, אבל עתה… אין אני מוציא עליך, חלילה, שם רע. אדרבא, אתה חפץ לעסוק בהשכלה מעט – נו, נו!.. אני איני ישראל מלמד־דרדקי, אני מבין, שבזמננו – אם לא לבלות על זה זמן – אין רע… לדעתי, עם חסיד תתחסד ועם משכיל תתמשכל; טוב, אם תדבר עם אנשים כאלה – הראה להם, שאתה מבין גם בענינים שלהם ותכסם כלימה… ואני הרי לא אהיה לשטן על דרכך זה גם פה… התלָמד קצת… גם עובדיה מתלמד… ואולם למה לך לנסוע? אם תהיה עתה לרב – אלוהים הוא היודע… ובכן, בחור “בעל־הביתי” – ברוך השם!.. אני איני מתאונן… תל־מד פה – ממשיך הוא בלשונו.
– מדוע לא, בני? מדוע לא? – מסייעת לו אמי.
– לשוא כל הדיבורים! – מתעקש אני – פה לא אוָתר…
– אבל סע, סע לך!.. מי עוצר בך?.. לך בדרכך אשר בחרת לך… עשה כל מה שלבך חפץ… אני רואה, כי חכם אתה בעיניך ממני אלף פעמים… פילוזוף!.. בשם אלוהי ישראל… סע… אפס אל תתחרט, ירמיה, אחר־כך! זכור כי תינחם באחריתך!..
אני הייתי בטוח שלא אתחרט. ניסיתי לפתות גם את עובדיה, שיסע עמי, אך הוא לא רצה.
הוא מילא את תפקידו של חצי־משכיל בעיר מולדתו, שמסית לחתום על עתונים עברים, מריץ קוריספונדנציות, מלמד בחשאי את נערי הישיבה תנ“ך ודקדוק. אמו ראתה בחוש את תועלתם של אותם הדברים, בהיות שעובדיה שלה היה כותב אדריסות, “מקבל את הפוסט”, וכשנקרא פעם ר' חנן־נתן אל פקיד־העיירה בדבר מאורע אחד ולא הבין אף מלה אחת מדברי השר – נוכחה עוד יותר, שגם לרב דרוש לדעת אותם הענינים, שעובדיה שלה מבלה בהם את עתותיו. וכמו שאמרתי כבר, לא היה גם ר' חנן־נתן נאמן לעצמו ביחוסו אל עובדיה. ואולם נקל היה לשער, שאין הדבר עולה להאב בלי עינויים גדולים. בעידן דריתחא היה קורא לבנו “קונדוקטור” ו”אגֶנט"…
פעם נזדמן לי להיות עד־ראיה למחזה כזה. הרבנית דיברה על אודות אחיו הקטן של עובדיה, שהיה חולה מאד. היא לעגה לעצת הדוקטור, שיעץ כי ימעיט הנער בלימודים. רק “גוי” יכול לייעץ עצות כאלה. לו נקל הדבר. באמת, אין הרופאים יודעים דבר. רופא אחד ומיוחד יש לנו ורק עליו צריך להישען. והרי לא שמעו לו, לה“שמוקטר”, וכאב־ראשו של מנדלי הוקל! ברור כשמש, שאין זה אלא עין־הרע, ויש לקרוא לר' ישראל מלמד־דרדקי, שילחש עליה. הוא מומחה לאותו דבר.
– אֶט, עין־הרע… – רוצה עובדיה לעשות נחת־רוח לחופש דעותי.
– מה?! – התעורר ר' חנן־נתן, שהיה זועף בלא זה – מה? אתה כבר אינך מאמין גם בעין־הרע… “קונדוקטור” שלי!.. הגמרא מלאה לחשים וסגולות… רב אמר: תשעים ותשעה מתים בעין־הרע… והוא ה“אַגנט”!.. אלמלי, לכל הפחות, היתה בך דעת להתבייש בפנַי… בפני בנו של שלום גציל – אַה, גם אתה פה ואני לא ראיתיך – נו, שם ביניכם לבין עצמכם תדברו לכם דיכם על ה' ועל משיחו… המ… ירמיה, גם בך טעיתי…
אני אמרתי אחר־כך להשתמש במחזה הזה:
– מצבך, עובדיה, בלתי טבעי הוא; אנוס אתה להצטבע ולכסות את מחשבותיך, ושם!..
– לא, ירמיה, חדל מלדבר הבלים. ראשית, אתה מבין בעצמך, שאבותי לא יתנוני לנסוע. הם שרויים בצרה… האוכל למרות את פיהם?.. ובידי – רק חמישה־עשר רובלים.
– ובידי הלא גם חמישה אין…
– אין מביאים ראיה מן השוטים! חַה־חַה־חַה… לא, ירמיה, באמת, מה אעשה בט"ו רובלים? ועוד זאת… התדע מה שאגיד לך?.. אני ירא שמא אשאר קרח מכאן וקרח מכאן…
– בוודאי!.. הוא הדבר שאני אומר…
– לא, לא זאת כונתי… אני אומר, אני רוצה לומר, כי טוב היה לי להתחיל ללמוד… באמת… התבין? בתמים…
– מה ללמוד?
– ללמוד!
– כלומר, לפנות עורף ל“אפיקורסות” ולקבל סמיכה?
– ובאמת, ירמיה, מה אתה מדמה… אני אגלה לך את מחשבתי, שבאמת… טוב היה אלמלא עזבו המשכילים את הרבנות, כי אז ניצלנו…
– נו, נו, בבקשה ממך… לדעתי, טוב ר' ופסי של גורדון אלף פעמים מאותם הצעירים שאנו יודעים, מן הצבועים ימח שמם! טוב צפרנם של התמימים המחמירים מכרסם של הצבועים המקילים, ה“שלמים”, כביכול, הקוראים בשם “דאַרווין” ו“בוקל”, ובשעת הצורך הם אומרים: אנחנו הרי יודעים אנו היטב את החברה ההיא; אותנו לא ירמו". ואולם נניח דבר זה. עתה השיבני רק על שאלה קטנה זו: כיצד אתה יכול, אתה שטעמת מעץ הדעת, לבלות זמנך בדיני קדשים וקורבנות, בדיני…
– ירמיה! שבועה, שאיני מבין את דבריך. האומנם תתן דופי בהתלמוד, שהיה תמיד החומה הבצורה של לאומיותנו בכל ימי גלותנו? האומנם שכחת את המאמר " ישראל ואורייתא", שכתבת בעצמך? גם אני איני מסכים להחומרות, שהוסיפו שלא כדין, אלא רק משום “ויש נוהגים לאיסורא”, אבל נגד התלמוד בעצמו!..
– נו, עובדיה, כנראה, עלי לנסוע לבדי…
ועוד לא עבר החג – ואני כבר הייתי ב־N.
יא
כן, עבָרי הוא עבר אפל ואומלל ושפל, מפני שהוא שלי, עבר של איש כמותי; ואולם במידה ידועה הרי גם אני – אני, מפני שעבר כזה לי, עבר של קטנות, עבר אפל ואומלל ושפל.
עתה אומלל אני בהכרח, מפני שחושב אני, והמחשבה מביאה לידי סתירת האילוזיות – ונוטלת את החיים. מאז ומעולם שונאים החיים את ההכרה וההתפלספות, מפני שהאחרונות הן אויבותיהם היותר מסוכנות, צרותיהם היותר נוראות, תקיפי עלמא הדין, הרוכבים והמנהיגים מצד אחד, ועמי הארץ, הנשים והאמונות ההמוניות מצד שני, שונאים תמיד ותדיר את הפילוסופים ואת תלמידי־החכמים, ולא בלי סיבה. האדם רוצה לחיות, ובהרגישו שהוא תלוי במה שחוץ ממנו, בכוח אחר, העושה הכל “כרצונו”, הרי הוא רותת וחרד, מתרפס, נופל על פניו, מבקש הצלה וישועה, ומאמין, שהוא מוצאה. הלאה, איפוא, שוללי־האלים! הנה סוקראַטס – השקהו סף־רעל…
אבל אני מתפלסף אגב אורחא – די! – במה התחלתי? כן, בזה שאני אומלל!..
אומלל. הכל מכאיב לי והכל קשה לי. קשה לי אפילו להימלט מן הכזב וההתהדרות. התהדרותי מקבלת צורה מיוחדת ומתגלמת באופן מגוחך ומשונה. –
כן, כשאני מדבר עם איזה איש או בא לאיזה מקום חדש – הריני דומה בכל אמרותי ותנועותי, ואפילו בניד־שפתי וצלצול־קולי, למי שאומר: “אל תראני, שאני כך וכך… מוטב שתשנה דעתך עלי…”
וזהו תוצאת עברי, תולדת היותי תמיד במצב משונה, בין אנשים זרים, תלוי בדעת אחרים, עלוב ובלתי נחשב כלל…
תמיד… כן, במצב משונה הייתי לא רק בימי ישיבתי בקלויז, אלא, ובוודאי במידה עוד יותר מרובה, גם בתקופת “יציאתי לאויר העולם”, בשעה שגם קליפתי־מגיני לא היתה לי עוד…
לא רגשות גיבור־מנצח היו רגשותי כששבתי ממלחמת לבי זו, שארכה שנים אחדות. שפל הייתי בעיני מכל האדם אשר על פני האדמה. משפיל עיני וסובל עקת לב הייתי כשהתבונן אדם בי. אמנם, ידעתי, שיש לי כשרונות טובים. אבל מה אני? עני־ברוח גמור. מכל רכושי, אשר אספתי מילדותי ברוב עמל ותלאה, לא נשאר כלום. כקטן שנולד אני בשנת השמונה־עשרה לימי חיי!
בעינים משונות הבטתי על כל איש שקנה דעת. יחס משונה היה בי לכל מלומד, לכל משכיל. מה אני לעומתו? אני, שאיני יודע לקרוא רוסית!..
ואולם רגשותי לא היו מעולם בעלי גון אחד: יחד עם הכרת שפלותי ואפסותי, יחד עם העצבות העמוקה והמיוחדה, שקיננה בי בעת ההיא, היו עיני נשואות אל העתיד, מרגיש בקרבי כוח ואון לנחול אותו. אף שמוח שמחתי מאד על העבותים הדתיים, שניטלו מעל רוחי, על החופש והדרור שקורָא לי, על העול שנפרק ממני. להתנהג בחירות מוחלטת, שלא להאמין בהבלים, – זו היתה לי דת חיובית ומענגת ביחד. הריקנות, שהשאירה השלילה אחריה בלב, לא נתגלתה עוד אז בכל נוראותיה. את כל תוקף היראה של הויה בלי אלוהים לא חשתי אז, ואפילו המקום, שנתרוקן בתוכי והתכווץ מכאב, המה לקראת החדש, שיבוא וימלאהו…
בשינוי־חיי, בבדידותי, בחצי־רעבוני חשתי איזה כליון־נפש, איזו התקרבות אל האידיאל, איזו שירה מרוממת. וכשהייתי מדבר עם איש על עצמי – ואני אהבתי זאת בעת ההיא – היתה נגינת דיבורי סוערת, כועסת ולפרקים כמעט מתייאשת (כמובן, בלב ולב…), אך בכל אופן לא מתאוננת, אף על פי שאז חסרו לי גם מעון, גם לחם, גם מורה…
כל היום הייתי תועה בקלויזים – רשויות־הרבים, שהיו פתוחות גם לפני. במקומות אלו הייתי פוגש רבים מבני גילי, ה“לומונוסובים” של רחובנו: איזו מהם היו חברי בבית־המדרש הישן שהקדימוני בעזיבתו. כולם היו לבושי קרעים ומראם חולני מרעב ממושך. אלי היו מתייחסים כמו לאח־לצרה ולמתחרה מסוכן כאחד. ואני הייתי מקנא בהם קנאה גדולה: מצחות־כובעיהם היו נוצצות, כעין אלו של כובעי הרוסים, וזה שלל מהם למחצה את הבעת־הפנים של חובש־בית־המדרש, בעוד שאני נחשבתי בעיני הכל לבן־ישיבה פשוט, מה שגרם לי דכדוך־נפש גמור. קינאתי גם בלשון הרוסית הנלעגה, שהיתה בפיהם, ואף על פי שהשתדלותם היתירה לדבר בלשון זו, יחד עם השגיאות, שגם אני הייתי מרגיש בהן לפעמים, היו עושות בי שרטת, עם כל זה – אני הרי אין לי לשון כלל, ואפילו לדבר כמותם איני יכול! והרי הם מדברים על איזו גונטשרוב וגוגול שקראו. גם אני, אמנם, קראתי, קודם שלמדתי את הקריאה הרוסית כהוגן, את הרומן “האבות והבנים” לטורגֶניב במקורו; אך, ראשית, לא הבנתי שם הרבה, מה שלא מנע אותי מלשפוט עליו במסיבת־רעים זו, ושנית, הבעתי את השם טורגֶניב גופו במין הברה “יהודית” משונה, עד שלא יכלו השומעים לעצור בשחוק. ואין צורך לומר, ששאר דברי חברי: שאלות חשבון מחודדות, “תשבורת” קשה, כללי־דקדוק מצוינים, בקיאות בגיאוגרפיה ומלות רומיות – כל זה היה לי כספר החתום. היה, היה במה לקנא!..
לאלה המאושרים היו גם איזו הוראות־שעה, משכורת של ארבעה־חמישה רובלים לחודש, בעוד שלי לא נשאר כבר כלום מזהובי האחדים, ושאלת עובדיה, ששאלני כשהיינו עוד בעיר מולדתנו, עמדה על הפרק.
איני יודע, מה היו רגשותיו של גיבור רומנטי במצב הזה, – אני נלאיתי כשעברו עלי ירחים אחדים לאכילת־ארעי וללינת־ארעי…
לא שהתחרטתי על איזה דבר – זה אי־אפשר היה בטבע הדברים; אלא שאיבדתי את אומץ־לבי. הימים עוברים. מורה אין לי. בהתלמדותי מעצמי איני רואה סימן ברכה. ישועה נדחתה ממני. מאין יבוא עזרי?
מר היה לי.
ואבי לא חדל מלזרוק בי מרה במכתביו. מפני מה מיהרתי לנסוע מביתי? מיד אחרי נסיעתי, בחול־המועד, קיבל הוא מכתב מאחד מאהוביו־ידידיו, מלמד־שדכן מק"ק ס. והמכתב ההוא, שהיה כתוב בשינוי, באותיות מעוקמות ממעל: “קרן תולדה דרגל” (כלומר: “קרן”, מה שהחל מפינת הגליון, הוא בסיבת ה“רגל”, החג), היה מונח בתכריך מכתבו של אבי יחיה “כדי לנקר את עיני”. –
וזו לשונו:
“אחדשה”ט כיאות לאו“נ, היה באתי במגילת ספר כתוב, היות ששמע שמעתי ותגלנה כליותי כשמן תורק שם בינך הבכור המופלג והשנון כמוהר”ר ירמי' נ“י, שנפשו חשקה בתורה והוא גולה למקום השערים המצוינים בהלכה, אמרתי יישר ויישר, ברך ד' חילו, ברם אמרתי אל לבי, לא טוב לאדם היות לבדו, חכמים צריכים חיזוק, וידוע שם הגביר הנודע הקצין מורנו ר' פינחס שליט”א בקוראי שמו האנדעלשטיין ממחננו, יחסן גדול ומפורסם בעשירות, תורה וגדולה במקום אחד, ולו בת יחידה מהוללת בכל המעלות שמנו חכמים יפה תאר ויפה מראה וכו‘, והיא כבת טו“ב שנה ועל פי האדמו”ר הי"ו מבקשין להשיאה, לכן אמרתי אם מד’ יצא הדבר וכו', והרי גלוי וידוע לפניך שלא שדכן ולא בן שדכן אנא, ורק מדעתך בשם לאו“נ רחש לבי דבר טוב וד”ל".
וביותר מצא אבי מקום להתנפל עלי ולהוכיחני על שאני מאבד בידים ממש אושר גדול כזה – הדבר יעלה בוודאי בגורלו של עובדיה – למקרא “העיקר שכחתי” של המכתב:
“ברם אמרינא צריכנא למודעי האי מאי שספרו הני בריונא בגנותיה והוציאו ש”ר על בנו המופלג שי' לא תהא כזאת בישראל, וחס לנו לזרעא דאבא אוקמיה גברא אחזקתיה וכו' שקפצה על בנו המופלג שיחי' רוגזיה של יוסי“ף דעת יוסיף מכאוב וד”ל ומאהבת הקיצור קיצרתי וד“ל והעיקר שיש להם הניה רבתא בלשה”ר דנא משום שעם בנך עולה בקנה אחד בן המו“ץ דמחנך וד”ל, באשר בכן אני מזהירך באזהרה לאזהרה אל תחריש מלזעוק אלי בדבר הזה תומ“י ואל תעבור ח”ו בבל תאחר כי בנפשך הוא, והיושב בסתר עליון" –
והיושב בסתר עליון ריחם עלי במקום שהייתי שם ושלח לי עזרתו מקודש. בתעותי מקלויז לקלויז התוודעתי אל בטלן זקן אחד, ישיש רצוי, מדבר עם הכל בסבר פנים יפות, “איש בלי מרה”, לעדות יודעיו. הוא אהב לשוחח עמי על מצב היהדות, ההולכת ומתדלדלת, על כבוד התורה, ההולך ויורד מיום ליום, על זכרונותיו בימים מקדם, כשהיה העולם בבחינת “ונר אלוהים טרם יכבה”, ועל אלה התיָשים דהאידנא, רחמנא ליצלן, שמכיון שהם קוראים “ביכלֶך” אחדים, מיד הם “מתהפכים”, בעוונותינו הרבים: אוכלים טריפות, מחללים שבת בפרהסיה, קרקפתם לא מנחא תפילין, משפילים עד עפר כל דברי התורה ועוד חושבים להם זאת לחכמה.
– ואנחנו מבקשים אותם בדמעות ממש: אחים! אתם חפצים ללמוד את ההיסטוריות שלכם – למדו באוות נפשכם; מי זה היה מוחה בידכם אלמלא ראינוכם עושים כל תועבה? חוסו על נפשותיכם!
הזקן ליבבני, וגם אני הצעתי לפניו את תלונתי על “ההפקרות העירונית”, הרחוקה מרחק רב, אף שהשתדלתי להוכיח לו, שלא הספרים אשמים בירידת הדת. ואף על פי שדיברנו בלשונות שונות וזרות זו לזו, חשבני הבטלן התמים ליוצא מכלל האחרים, ופעם השמיע באזני מין מונולוג כזה:
– אתה… אתה… רחימאי… באמת, לבחור כזה התפללתי. ועל כן חובתי היא, רחימאי, לגלות לך, שלדעתי לא תמצא פה את מבוקשך. “שעות ללמד לשון עברית”… לא, לא תמצא. אמנם, בטוח אני בך, שיודע אתה תורה זו הרבה יותר מאחרים, אבל החוצפה, חביבי, העזות, שהיא עכשיו העיקר בהוראה, אין בך… העויות של כלב אין לך… אינך “גלוח” כמוהם… זהו חסרון גדול… אבל – המתן… רעיון עלה על לבי… שבח לבורא עולם, אני תופס מקום בקלויז הזה… אני יושב פה זה כארבע־עשרה שנה… אפשר שיזדמן – אשתדל בשבילך… אַי, טוב!… טוב, כמו שאני יהודי… ראה מעשה ונזכר הלכה… לר' אברהם־שלום המוהל, ברחוב המקולין – אני אוכל על שולחנו ביום השבת זה שמונה שנים תמימות – נצרך “מורה” להורות לשון קודש וגמרא שעות אחדות ביום… ארבעה רובלים בוודאי, ואם אני אגיד, אפשר שיהיו כל החמישה!..
והוא דיבר וקיים דברו. החלטה תקיפה החלטתי, אמנם, מתחילה שלא ללמד גמרא – ויהי מה, אבל חזקה עליה האכילה.
ואז, כשהיה מצבי החמרי בטוח, התחלתי מאיץ בעצמי, שעלי לבקש לי מורה. קודם לזה התנצלתי לפני עצמי על שנמנעתי מחיפוש קשה זה, שהרי קמח קודם לתורה. ומכיון שנמצא הקמח – בעד ארבע שעות הייתי מקבל חמישה רובלי כסף – לא נותרה, איפוא, שום התנצלות…
אפס גם בלי התנצלות והונאת־עצמי עברו עלי ימים רבים ללא־מורה. לא הועילו כל החרפות והזלזולים, ששפכתי בעצמי על קטנות נפשי, רפיוני, ביישנותי, בטלנותי, לא־אישיותי. לא הועילו כל הקריאות: “עצל! סמרטוט!” – שקראתי לעצמי. יום רדף יום, שבוע חלף אחרי שבוע – ומורה אין לי.
ולא נשאר לי – לי, הראוי להיקרע כדג – אלא שוב לקנא בבני־גילי המאושרים, שכמעט לכולם היו מורים־מתנדבים. אמנם, לימים נודע לי, מה טיבו של אושר זה. אבל לימים הרי נודע לי גם ערך האושר של עוד הרבה דברים. ואולם באותו זמן, שאני עומד בו, היו בעיני כל לימודי הגמנזיון כעין מה שהיה ספר ה“תניא” לי בשנות קטנותי. כל גימנזיסט היה בעיני יצור מצוין, נעלה ממני לעין־ערוך, בן־עליה. וכל בן־גילי, שהיה לו מורה מתנדב, נחשב בעיני למוצלח בהחלט.
– לא־יוצלח לעולם לא־יוצלח הוא – לעג לי קליינשטיין – חַה־חַה־חַה, אתה לא נשתנית כלום ממה שהיית בעוד שהיינו בני־ישיבה… זוכר אתה? אז היית מבקש ממני תמיד, שאשיג “ימי־אכילה” בשבילך, ולי היו גם “ימי שילוּם”! עכשיו אתה שואלני: “כיצד משיגים מורה?..” גם זה איש! מפני מה השגתי אני מורה מיד, בימים הראשונים לבואי הנה? באתי הנה, דרוש מורה – מה עושה קליינשטיין? הולך אני ומתייצב על הדרך העולה מן הגמנזיון. גמנזיסטים הולכים משם. ניגשתי, שאלתי – והשגתי!
ואני עומד אחר זה שעה ארוכה וחוזר על המלה “סמרטוט” בלי שיעור. הלא אני יודע, כי בזה תלויים כל חיי, כי חייב מיתה אני על הזמן העובר חינם באשמתי, כי מחויב אני לעשות כמעשי קליינשטיין ודומיו, הגיבורים בעיני – ואיני יכול! דמיוני מציג לפני כמו חי את כל המחזה: הם יוצאים להקות־להקות, מלתחות־ספריהם ופנקסיהם על שכמם, משוחחים ביניהם, צוחקים, הכל מסודר, יפה, עליז, ואני – כתולעת בעיניהם, כתולעת ולא איש, זוחל, מגוחך, עלוב, נדכא… אני מבולבל וניגש אל איש רוסי… הלא אי־אפשר להבדיל, מי מביניהם יהודי… הוא לא יבין מה חפצי… אמנם, אלמלי הייתי איש – יכולתי לספר להם הכל על הסדר… כי בקלויז ביליתי כל ימי חיי, תלמוּדיסט הייתי, תלמוּדיסט… הן להם לא דרוש לספר הרבה… גמנזיסטים… ההם לא יבינו ללבי? אַה, לו ידעתי לדבר רוסית, לכל הפחות כקליינשטיין, לכל הפחות כמוהו… אבל גם עתה… מפני מה איני הולך? הוי, מה אני מתיירא? הן לא יאכלוני… הוי, סמרטוט, סמרטוט, סמרטוט!
ואני מחליט שטוב לי להיכנס לביתו של אחד מהם. שם, לעיני כל הקהל – הכל ילעגו לי, ופה, אם אגורש – אשבע חרפת יחיד. אבל, בכלל, מה איכפת לי, שאהיה לשחוק, אם על ידי זה אבוא למטרתי?! אמנם, שם, ברחוב, אולי היה נמצא מתנדב אחד… לא, בכל זאת, טוב להיכנס לביתו של אחד מהם…
אבל למי להיכנס ואיך להיכנס? לו היתה לי, לכל הפחות, איזו המלצה.
לאחרונה השגתי המלצה. ואחרי שעברו ירחים אחדים, אחרי תקופה של כניסות ויציאות בבתים, שתלמידי הגמנזיון או מורים פרטיים יושבים בהם, אחרי שובע־קלון של גירושים מבית־הכירים, של ריכוס־הכפתורים והכעכוע הקל לפני רגעי ההתראות, אחרי רגשי אושר מקבלת הבטחה טובה ורגשי יאוש מהשבת ריקם, סוף־סוף, אחרי ההכנעות, הציפיות, ההבטחות והדחיות, ההתנגשות השתקנים והביישנית עם משרתי הבתים, ההעזה של מסירות־הנפש לבוא אל החדר פנימה וכל רבבות הרגעים השונים, כשאלפי עלוקות מוצצות את הדם, – אחרי כל אלה נודע לי מה טיבה של התלמדוּת זו: כבר היו לי מורים אחדים זה אחר זה, וכולם היו מתחילים עמי מראש, וכולם התייחסו אלי באופן אחד וכולם דיברו עמי בקול ידוע – וכולם הראוני לדעת, כי לשוא עמלי, כי דרך זו לא תובילני אל המטרה לעולם…
הנה אני בא למעון מורי. הוא מלמדני שלוש פעמים בשבוע, אך פעם אחת – אורחים נמצאים בבית אבותיו; פעם שניה – חבריו נמצאים בחדרו, לפעמים גם איזו עלמה, ואני חושב לי לאושר לשוב על עקבי ושלא להיראות לפניהם; פעם אחרת – האויר טוב ביותר, ובכן הוא יוצא להחליק על הקרח או לטייל, ומצווה לבוא בשעה אחרת. אך הנה מצאתיו בביתו, אבל הוא צריך לגמור סעודתו או לשתות תה, והוא אומר לי להיכנס לעת־עתה אל חדרו. אני מתחיל שנית לנקות את נעלי. הניקוי בפעם הראשונה היה בהשגחת השפחה המפקחת על הסדר, ועכשיו אני מנקה כבר בהתעוררות־מעצמי, התעוררות נובעת מרגש היושר הטבוע בי. אחרי הניקוי אני מכעכע, נכנס אל החדר הריק ויושב על אחד מן הכסאות המהודרים בתנועתו של איש, שהוא מתיירא בכל רגע, שמא ישבר איזה דבר. בלבי מעין שמחת הנידון להילקות, כשנדחה מועד מלקותיו עוד ליום אחד. עוברים רגעים באי־נעימות. לחשוב איני מוכשר, ורק פגרי הרהורים מושלכים בתוכי, והם סובבים על הספר שקראתי כל אותו היום. כי, בהיות שיעורי מוכן עוד מן היום השלישי, לא שמתי אליו לבי ואקרא כל היום, מבלי יכולת להבליג על תאותי, למרות הקול שלחש לי במשך כל העת, כי נחוץ לחזור על לימודי ולשננם. כל מהלך מחשבותי והתרוצצות־מאוויי אלו חולפים ברור במוחי בשעה שאני יושב על הכסא בחדר מורי, והרי אני בעיני כפושע איום. חרפה וכלימה. הוא מלמדני חינם… כן, נחוץ לשנן עוד פעם את הגיאוגרפיה; לכל הפחות, את הגיאוגרפיה הארורה… מה זאת? האומנם אני כמכריח את עצמי? רצוני הלא צריך היה לבוא מאליו. הן לא ילד מתלמד בעל־כורחו הנני. אמנם, אין לימוד זה לפי שנותי, אבל איך שיהיה צריך הייתי להתמיד בזה, אם לא למדתי עד שגדלתי. אני מתחיל לשנן בכל־פה את שמות הערים, הימים והנהרות – ובמוחי אינו נקלט אפילו דיבור אחד. הצחוק העליז, המתגלגל מן החדרים הפנימיים, מרעימני מאד. הרגעים מתארכים, השממון תוקפני. אני מתחיל להתרומם ולשבת על מקומי חליפות. שעה עוברת ומורי איננו. רגע אני יושב בלי תנועה ומשנהו אני מתחיל להתנועע – ולבי בל עמי – על שיעור הגיאוגרפיה. לאחרונה יעוררני קול קאַפריזי דק:
– סליחה!.. איחרתי מעט… אפשר אינך פנוי עכשיו?
– בוודאי… רצוני לאמור: לא… אין דבר… אין…
אני מפסיק את עצמי ומכיר באיוולתי. לסליחתי הוא צריך!
– נו־ס־ס – הוא מתחיל
לבבי מתחמץ.
– השיעור הוכן היטב?
– כן… כמדומה… וכי אפשר שלא?..
– טוב… נו־ס… אם כן, הטרח את עצמך להגיד לי… – מסלסל מורי בשפמו, הגדל לו בדמיונו, ומחקה בקולו איזה מורה־יונית בגמנזיון שלו.
– וולודיה! – הדלת נפתחת וראשו של אחד מבני הבית נראה מתוכה – אני נוסע היום לנחלתנו שבגזלינקה. וכי אין את נפשך להילוות אלי?
– בנפש חפצה; תיכף!
אני משפיל את עיני ומשתדל, שלא יפיקו פני תרעומות. הן לא שכירי הוא. והוא שואל שאלות שונות במהירות אינו חושב לו לחובה כלל להסתיר את הרגשת העול המיותר, שהלימוד עמי נעשה לו בשעה זו. אמנם, ההמלצה שהבאתי היתה מאיזו נאַטאַליה ואַסיליובנה; להשיב את פניה ריקם אי־אפשר היה, אך לשבת חצי שעה עם בן־ישיבה מכוער, המגמגם בלשונו, גם כן לא נעים מאד. אני מהרהר בזה וזוכר, כי את ספר־הלימוד לא ראיתי זה ימים שלושה. מורי ממולל באצבעותיו ממעל לשפתו העליונה ומחריש, כלומר: אין הדבר חשוב…
– אני יודע… אני מבין… רק לשוני… מבטאי… השגתי ספר טוב… “החטא ועונשו” לדוסטויבסקי…
מורי מעיף עלי מגבוה מבט מלא רצינות ופקודה:
– אין מן הראוי להתפלסף קודם זמן. עכשיו צריך אתה ללמוד ולא לקרוא. ללמוד – מבין אתה? ללמוד ביגיעה רבה, לחזור ולשנן בלי ליאות. נו, לשנות את זה ולבוא מחר.
אני שבור לרסיסים. הן הוא צדק, צדק מאד. הלא גם ראשית־לימודים איני יודע; לדבר איני יכול; הטעויות בכתיבה עצמו מספור. נער בן־עשר יודע יותר ממני. ואולם מפני מה הוא בטוח כל־כך, שאיני מבין את סיפורי דוסטויבסקי? הרי בוודאי זו היתה כוָנתו. אמנם, אילו הייתי מבין את הלשון הרוסית יותר, הייתי מבין יותר את עומק הרעיונות. אך הרי גם עתה… איך שיהיה, עתה אסור לי לקרוא, אשנן כל היום…
את מורי האחרון, שהיה טוב מרעיו, עזבתי אני, ועמו יחד – את ההתלמדות כולה. פעם באתי אליו בשעה הקבועה לשיעורנו והוא לא היה עפ"י מקרה בביתו. אמרתי לחכות לו בחדרו, כמו שציווה עלי לעשות, אם לא אמצאהו בביתו. ואולם אמו, יֶנטה מרחוב היהודים, מהודקה בקורסט ומכוסה במגבעת, שתמיד היתה מתרעמת על שיש לבנה מגע ומשא עם הדלפנים, חסמה בעדי את הדרך בתנועת יד, ומבלי להביט בי הביעה, כי אברהם הלך לדרכו ולא ישוב עד שעה מאוחרת בלילה.
– מצותו היתה לחכות… – ניסיתי להתנגד.
– מרינה, סגרי את חדרו של אַלברט! – ציוותה ה“גברת” על אמתה.
מני אז לא יספתי לחַזר אחרי מורי־חינם ולהיטפל בלימודים היבשים, שקשו כל־כך על מוחי, אשר לא ידע דיסציפלינה מעולם. מי זה יכריחני? אני הרי איני מבקש בלימודים מטרה חמרית, איני רוצה לעשותם קרדום לחפור בו. רצוני הוא רק להיות אדם שלם. לדעת את העולם והחיים, את האדם ואת עצמי – האומנם כל זה אינו נקנה בלי ידיעת אלגברה? אקרא בספרים טובים – ומצא לי.
אז עוברים עלי חודש וחדשים בבליעת ספרים ועיכולם, מה שמהנה אותי מאד. שאלות מיתפיזיות, כשהן לעצמן, לא העסיקוני אז ביותר; חשובות מהן היו בעיני שאלות החיים, עניני ההתפתחות של האנושיות ויסודי החברה. עסקים עם מה למעלה ומה לאחור כמעט לא היו לי אז. עיקר נושא מחשבותי היה היחס שביני לבין החברה. אני דיברתי אז אל לבי, כי חיי הפרטיים אינם כלום וכי לאיש כמוני ראוי, או, יותר נכון, אין דרך אחרת, אלא להקריב את עצמי כולי לטובת הכלל. בזה יכולה אינדיבידואליותי להתגלם. אף מעין אמונה היתה בי, שהחברה ממתנת לי. החברה, כלומר: עם ישראל, האומה הישראלית, שבשבילה אני צריך לחיות, להמית את עצמי ולהיטיב לה, המצפה שאבוא ואושיענה. במה אהיה לה מושיע ורב – לא ידעתי. כמובן, הכרתי, שלעת־עתה עדיין אני לא־כלום, נער קטן ונבער, אבל ברבות הימים אתעורר ואקום… ואף הצטערתי: מפני מה נולדתי בעל תכונה כזו, שאין לי דרך אחרת, אלא לחיות בשביל אחרים – מוטב היה,, אלמלי הייתי אחר, מוכשר לחיות ככל האדם, להתענג על חיי הפרטיים, ואף על פי כן להתגבר כארי, לעמוד בנסיון ולהיות כולי קודש לעמי.
ואולם תקופה כזו, תקופה שבה הייתי מלא אידיאות, השקפות וידיעות חדשות, היתה פתאום מתרופפת ונחלשת ועוזבת את מקומה לרעותה: לתקופה של רפלכסיה, ספקות ושעמום נורא. הטובה דרכי? האין עצלותי בעוכרי? אני מתעצל ללמוד ככל האנשים, אין לי המכשירים לזה, ואני אומר: הענבים בוסר הם. ובאמת צריך הייתי להתאמץ ולהתגבר על הכל, להתאזר עוז ולהמציא רווחה לעצמי: להשיג מורה נאמן, או להתלמד בעצמי בהתמדה הראויה, ובכל אופן – שלא להישאר נחשל על אם־הדרך. ואפילו אם אין לי צורך בתעודות ומכתבי תהילה לשם עצמי, צריך אני, בתור עובד לטובת החברה, לתפוס מקום הגון, להיות אמיץ ברוחי ומאמין בערכי, להבריח את הקול הלוחש: יתוש קדמך… “אין לי כל חפץ, כל משיכה” – כלום התנצלות היא זו? כדי לשלול איזה דבר או לכפור בתועלתו – עלי לדעתו מראש, לעבור אותו ולהתרומם עליו, ולא לדבר בבלי דעת, לדבר ולחשוד את עצמי, לדבר בקול ספק, ברי ושמא – שמא לא עדיף…
וימי רגזנות, ימי קללה, ימים שאין בהם חפץ, היו באים עלי…
אני בא מהוראתי. מעוני הוא החדר הכללי של בעל־ביתי, כי בהיות הוא ואשתו סוחרים בדגים ורקבי פירות וכל היום יסובבו בשוָקים וברחובות ובביתם נשאר רק נערם הגיבן, שאינו יכול לרדוף, כאחיו, אחרי פרנסה – הם נותנים רשות לאדונים מוכשרים להתכווץ כמוני לתפוס “מקום” בדירתם בשכר איזו זהובים לחודש. אני לוקח את הגיאומטריה, פותח ומתחיל ללמוד בקול, אך כרגע אני נזכר, ש“קודם שיאכל אדם וישתה – יש לו שני לבבות”, ובכן אני חוטף פת לחם ולועסה באותה תנועה, שבני־אדם ממלאים איזה חוב מיותר, מעיין בתוך כך בספר וממלמל: “אה! לו היתה כף של תבשיל חם… הבלים!” אני מוסף להתרכז ולהביט בציורים, בעיגולים ובריבועים שלפני – וידי נמשכות בלי־משים מאליהן וחוטפות את טולסטוי המונח אצלי. אני מתעורר – והנה ספר־הלימוד ממני והלאה. “בשעת סעודה” – כך אני מצטדק. ואולם שעה עוברת, מן הלחם לא נשאר כלום זה כבר, ואת הספר, שלקחתי לקריאה רק בשעת אכילתי, לא הנחתי עוד. “נו” – אני גוער בעצמי, משתטח על הדרגש, מתעורר ושב אל הגיאומטריה, חוזר על מלה צדדית עשרים פעמים ומהרהר, כי טולסטוי צדק מאד במשפטיו, כי בסיפורי טשכוב יש אמנות הרבה ואמת הרבה, כי היצירה הרוסית כבדה ועמוקה מאד, כי מאושר הוא האיש, הקורא ספרי סופריו הגדולים בשפת אמו, כי אני בן לעם, שאין לו לשון וספרות – אומלל באומללים, וכי בעלת־הבית כבר רמזה לי זה לפני ימים אחדים בהלצה תגרנית, כי את הרובל המגיע לה לא תקח ממני בשטר, אלא דוקא ברובל כסף, כי אנשי סביבתי בזים לי על שאני אוכל לחם יבש גם ביום השבת, כי נעלי נקרעו פתאום ורגלי טובעות ברפש…
– הבלים! – אני גוער בי בשנית ובשלישית. ואולם למרות מה שאני מזרז את עצמי וממלמל: “עוד פעם… עוד פעם”, למרות מה שאני חוזר לראש לימודי פעמים אין מספר, למרות מה שאני מחפש במלון הרוסי־עברי ומוצא את פירושן של המלות הבלתי מובנות לי, – רחוקות ממני ה“תיאורימות” מרחק רב. מוחי מלא אֵד. שעמום כופר־בכל, מבטל־הכל ומשוה־הכל משתפך אל קרבי. – לעזאזל! לעזאזל! לעז־ז-א־זל!.. למה לי לדעת זאת?.. כדי לעבוד לטובת החברה? כדי לתפוס מקום? כדי להיות חשוב בעיני עצמי? יקח האופל את הכל!.. מה אני? אה, נלאיתי? נגע עָדַי ואבהל? ארוחתי לא השביעתני רצון?.. לא – “וכי מה אני אומר?” רצוני, כי להיטיב לאחרים יכול אוכל גם בלי דעת החכמה הזאת… אסובב בעיירות, אטיף כמגיד פשוט… טוב לי, שלא הסירותי עוד את קפוטתי הארוכה… טוב שיהיו פני כפני יהודי פשוט… נו, נו, נו!..
ואני שוקע בשממון שבוע, שבועים, חודש תמים. איני יכול לעשות כלום. ישן ימים כלילות. כמעט שאשתטח על הדרגש ואתעורר – בוקר!.. חמש־עשרה שעות רצופות ישנתי בבגדי ובנעלי. גועל־נפש. הראש מתפוצץ… כל אברי כואבים. רגשותי קהים. האדם החושב שבי גוסס. מלבד הנער הגיבן אין איש בבית. כוס תה אין. גם הלחם אזל…
אני מפהק, מתמודד, קם ומביט בעד החלון הפונה אל הרחוב. הנה תלמיד בית־ספר ריאלי הולך במנוחה. הוא שבע. דרכו נכונה לפניו. בהליכתו הוא מתלווה במבטי אהבה. ואני? ואבותי?.. ובכן מקנא אנכי!..
אני מתנפל שנית על הדרגש, עוצם את עיני ומקשיב רב קשב להלמוּת לבי העל־טבעית. שורות ונקודות שחורות־אדמדמות מרקדות לנגד עיני ויוצאות במחולות. ואני ישן כל היום…
ויש שהייתי מתעורר פתאום, בחצות ליל אחד של התקופה הזאת – ואיני מרגיש לא בחילה ולא צמאון ורוחי טהור וזך. מסביב אפילה ודממה; אגרופי קפוצים ובקרבי אנרגיה עזה, אנרגיה שלא ידעתי דוגמתה עד הרגע ההוא. במהירות בלתי־מתוארת אני מדליק נר, יושב על דרגשי ומתנפל על אחד מספרי הלימוד כנשר חש אל טרפו. “כן, כן. אני משתחרר מן הרוח הרעה אשר ביעתתני, סר מעלי השממון, אני יוצא לעבודה ולמעשה”. אני לומד שעות מספר בלי הפסקה. הכל צלול וברור. איזו שמחת עולם בקרבי. הכל ישנים ואני ער!
והנה בוקר. אנשי הבית מתעוררים לאכול ולבקש פרנסה. אני צריך לשתות תה, לסעוד את לבי בפת־לחם וללכת להורות את תלמידי. רעיון דמיוני חולף בי שלא ללכת היום. כסילות! היום – ומחר? יש צורך גם באוכל…
– הוי, יש צורך גם באוכל!
וכעבור איזו שעות – כבר אין אפילו זכר לאנרגיה ורוממות־רוח. זו העבודה – פיטום בפעלים ושמות של לשון מתה – שפת עבר – את אלה, שאינם רוצים גם לדעתה – הוי, מה מקהה היא את הנפש! והן גם לא אצדק בכעסי על מיאוּנם של העלמים תלמידי להכין את השיעורים: הם הרי אינם יכולים לרצות בזה; זוהי רק גזירת האב, שאינו יודע בעצמו למה לו זאת. ובעד מה אני לוקח שקלים נבזים? כשאני לעצמי אני מתחיל בחקירה: לשון לאומית, מפתח אל חיי העם ההיסטוריים. אבל חיים תלמידי מצא יותר עונג להשתעשע בשרשרת שעונו. הוא צוחק לו על נסיוני להביא מרדות בלבו. הוא יודע, כי לתוכחתי אין שום ערך.
– נו, ובכן, אינך יודע את ההבדל בכינויי־הפעלים לנסתר בין נוכחת ובין מדבר בעדו?..
– בכינויי הפעלים?
– נו, כן.. לדוגמה: שָמַרתי – שמַרתיו… התבין?.. ושָמַרת…
– ומה, פייאֶרמן – נכנס האב לתוך דברי ומביט על שנינו, כאילו הוא רוצה להיווכח, מי הוא החייב בזה, שחיים שלו מביט “כתרנגול בבני אדם” – אני כבר אמרתי: יותר טוב היה ללמדו להעביר את הסדרה. אז הייתי בטוח שידע, לכל הפחות, להיות יהודי. בזה הלא אין כל תועלת?
– היש צורך אפילו לדבר בזה? – משיבה בעלת־הבית במקומי – אני הלא יושבת־בית ועינים לי, ברוך השם, לראות את כל הנעשה. דומה דבר זה, כאילו לקחת שלושה רובל מדי חודש בחודש ולהשליכם אל תוך הרפש!
יב
עוּבדוֹת ימי חיי עוברות לפני. ברובן הן פרטים שונים קטנים ופעוטים, סותרים ומתנגדים זה לזה, אך הצד השוה שביניהם – שהם מוכיחים, כי איני גיבור…
אלוהים רבים ידעתי, אך אחרי כולם הרהרתי יותר משעבדתים. לא התמכרתי אף לאחד מהם בכל כוחי, בלי חצֵי ספק, בלי תולעת בלב…
היתה תקופה בחיי, שבה הייתי בבחינת קטן שהגדיל. הגדול שבי, שהתפתח במידה מרובה, שכבר היו לו תביעות שונות, שאף לקחת חלק בעבודה ציבורית, והקטן אויבו ואיש־מלחמתו התקומם ויקצץ את כנפיו: לאן אתה שואף – אתה, שעליך עוד לשבת על ספסל של תלמיד קטן!..
– כי איני גיבור –
חַה־חַה־חַה! ברגע זה צללתי אל נבכי דם לבבי, פישפשתי שם, ניקרתי וניקרתי וזה אשר העליתי: גם בנגינת דיבורי “איני גיבור” יש מין התהדרות והתרוממות: ראו־נא, אלוּפי הנכבדים, אני איני גיבור!
אכן נקרן אני ומחטט באשפתי. איני מניח כל הרגשה חולפת, כל הרהור קל ועולה מאליו, בלי ניתוח נוקב עד התהום. מחשבה קטנה אחת מעלה אבק־מחשבות, זו על גבי זו…
אכזרית היא נקרנותי. לו ראה איזה פרוֹקוּרוֹר את התנפלותי על הדרגש ואת גניחותי, ודאי היה דן אותי למיתה, מוכיח ברור כשמש, שאני הרגתי את הנפש, או הבערתי בעירה בכפר שוקט, – בשעה שבידי לא “טוב” ולא “רע”, ואני גונח, מתענה כרוצח, מעומק השעמום, מאימת היסורים – ומגודל הטיפשות…
הנה, לדוגמה, רגש־ידידותי לחיימוביץ. – לכאורה, מה מקום בזה לנקרנות? ובכל זאת כמה פעמים ניקרתי בזה, ניתחתי את הרגשותי היותר פעוטות, היותר מרפרפות – ומצאתי “פגימות”…
ורגש־משיכתי לאותה העלמה… לא, לא! איזו אהבה! מפני מה משתמשים בכלל במלה הנאצלה והיקרה הזאת לאותו הרגש, שגבר מרגיש אל איזו עלמה, לו גם יהיה רגש המשיכה הזה חזק, יוצר, מורכב, ולא תאוה ערומה ומשעבדת בלבד? ובכן… אך לא… אני שב אל חיימוביץ.
חיימוביץ! איזו מאות כברות־ארץ מפרידות עכשיו בינינו, ואולם עדיין הוא עומד לנגד עיני. זה הצעיר דל־הקומה וכחוש־הפנים, בעל העינים השחורות, הקטנות, הנמהרות, אשר כעין הבעת זעף להן, ושבכל זאת נשקפת מהן גם תמימות, תמימות משונה ומיוחדת, לא אוילית – ואולי כן. אני רואה ברגע זה את פניו, אני שומע את קול דיבורו המביא הוכחות – הרי הוא מוכיח תמיד איזו אמתיות – ורואה גם את תנועות ידיו העזות והמלאות התעוררות־עצבים. כן – עצביו רעדו תמיד. כל דבר פעוט, כל עובדה קלת ערך היו מעוררים בו ששון־השתתפות או קצף־התנפלות, התפעלותו היתה של ילד. כחלק מחיימוביץ מתרקם במוחי גם הפידז’אק שלו, הקנוי בשוק מוכרי בגדים, עם המעיל האדום, הרוסי, אשר מתחתיו.
כשאני מתארו ורוצה לעמוד על אפיו, הריני מייחס לו, למרות כל זהירותי, הרבה קוים ושרטוטים מאפיי אני, מפני שמצד אחד שוים אנו בדבר זה או אחר, ומצד השני אני סוביקטיבי מאד: לי נראה, שאי־אפשר לאחרים שלא להרגיש את הרגשותי ולחשוב מחשבות בצורה הידועה לי, ותכונתי זו גורמת לי לפרקים מצויים אי־נעימות במידה הגונה. זכורני את השעות, שהייתי מוכרח לדור בדירתו. הוא היה מרבה לדבר בעונג גדול, מפני שששון־החיים, המוטבע בטבעו, מחבב עליו שיחת רעים וחברתם. ואולם לי, שהאפשרות להתבודד, שלא להסתכל בפני אדם, היתה נחשבת בעיני לאושר מאין כמוהו בנשפים ההם – לי נדמה, שקשה חברתי על חיימוביץ מאד והוָיתי בחדרו מרעימתו.
חינוכו היה חינוך בני “בעלי־הבתים” העירוניים. עד ימי שחרותו למד בחדרים, ובחדרים של מלמדים מובחרים, מתוקנים. כמעט מורים, כי אביו היה עוד בעת ההיא איש אמיד וישלם למלמדיו שכר־לימוד הגון. הלשון העברית ורוח היהדות זרים לחיימוביץ לגמרי. “אנכי הלא גוי גמור אני” – הוא פתגם רגיל על לשונו. משנת הי“ג – הי”ד לימי חייו לימדוהו מורים פרטיים אותם הלימודים, שבני תרבות רגילים בהם וחושבים אותם להכרחיים בזמננו. אבותיו, שהיו אז כבר בימי ירידתם, שמו כל תקותם בו: הוא יקבל תעודת־בגרות, יבוא אל האוניברסיטה, יצא ממנה – וירויח כסף. אבל אין מזל לעניים: חיימוביץ נבחן בכל לימודי הגמנזיון אחת ושתים – ולא עמד בנסיון. בעד סגנונו הרוסי קיבל אות שתים, וחיימוביץ, המצפה לתפוס בזמן מן הזמנים מקום בספרות הרוסית הפרוגרסיבית בתור פובליציסט, היה מתנחם בעובדה שסגנונם של ביֶלינסקי וופיסאַרב לא מצא גם הוא חן בעיני מוריהם בשעתם. איך שיהיה, למרות הוכחתו של חיימוביץ, שהוא אינו “משורר ומייבב על תקוותיו כלו”, היה שבר־רוחו מורגש מאד. הוא הלא שם לילות כימים, חשך נפשו מכל טובה, נהיה ל“אות רומית” – וכל עמלו עלה בתוהו. אבל לנסות את כוחו בשלישית, כרצון אבותיו, לא רצה – ולפיכך עזב את “החכמה הקלאסית” לגמרי. אבותיו התרעמו עליו בלבם, אבל לעשות לא יכלו כלום. הוא אצל להם מחצית משכורתו. ותמיכתו זו חשב לו ל“חולשתו” האחת, לדבר האחד, שלא היה צריך לעשות: אלמלא סמך אביו עליו, אפשר שהיה מבקש לו עבודה.
אביו של חיימוביץ הוא אחד מן היהודים “הנאנחים ואינם עושים”, מין בריה, שהיא מצויה מאד בתוך “המפלגה הבינונית” בישראל. זהו אדם בעל עינים שקועות עמוק בחוריהן, פנים דלים וירוקים, זקן מחולק לחצאין מרוב משמוש בכף, ובידו מטה עבה. במטהו זה הוא סובב כל הימים בתוך קיבוצי אנשים ולפזמונותיו־סיפוריו אין גבול וקצב. אין קץ לציורי העבר שלו, זו תקופת גדולתו, כשהיה ביתו מלא כל טוב, והוא היה מכובד בעיני כל, כמעט מושל בכיפה. באמת לא היה אביו של חיימוביץ גם לפנים אלא אברך־פקיד באיזה בית־מסחר, מקבל שכר חמישים רובלים לחודש, רגיל למלא בהכנעה גאותנית אחרי דברי הגבוהים ממנו ולהזדעזע בכל אבריו כשאחד מן המשרתים הקטנים ממנו היה ממרה את פיו. אבל איך שיהיה – וכשאבדה לו לפני איזו שנים משמרתו זו, אבדה עמה גם דרכו בחיים. הוא התרופף, התבטל, התנוונה, נהיה למתפלסף, למצדד בזכות ההשכלה, ללוקח חלק באסיפות ציוניות ולהולך־רכיל בהשכלה וציונות גם יחד – בשעה שהוא מוצא זה לנכון. וה“לנכון” הזה, הבא לעתים מצויות מאד, אינו לשם תועלת חמרית דוקא, אלא כך… איזה שגעון נכנס בו בימי חייו האחרונים. מתגרת “שגעונו” זה סובלים בני ביתו המרובים הרבה, וביחוד הבנות, “הכלות הקשות לשידוכים”, המשתדלות לכסות על עניותן מעיני הבריות בהנהגה אצילית,בעל־ביתית, המסתירות במפה הלבנה שעל השולחן את חוסר הלחם. איזו רוח מרווה דמעות מנשב באותו “קן־אצילים”. “האב המשוגע” נכנס תמיד הביתה במין גניחה ממושכה ומשונה של חולה מסוכן. מי יודע, אולי הוא רוצה להצדיק בזה את אשמתו, הת הליכתו־בטל. אבל בני ביתו מתעבים אותו בשביל זה עוד יותר. הם שונאים אותו משום ששום דבר אינו מוצא חן בעיניו, כל מאכל לא ינעם לחיכו, והוא מתקצף, מקלל, משליך כל דבר מידו, מחולל צעקות, חרפות, חורבן, בכיות…
– אתה, פייאֶרמן, אינך יודע עוד את החיים! – היה חיימוביץ־הבן שופך את רוחו לפני אחרי חזיונות כמו אלה – אינך יודע כראוי את כל אי־הנורמליות האכזריה שבסדר הבורג’ואזי ורוחו. התבין? ברוח החיים הבורג’ואזיים. התבונן־נא: לפני אבי מציעים מקום־משכורת בחברת “לינת־הצדק” – והוא ממאן. התבין? מצבו עתה יותר טוב מזה! יכול אתה, איפוא, לשער בנפשך את הסצֶינה, שהיתה בביתנו בשביל זה. אחותי הבכירה התעלפה לאחרונה… הנה גם אחותי זו… תמיד היא צועקת, שהיתה בוחרת לברוח עד קצה הארץ, להיבלע באדמה, מלשבת בבית כזה, וכשהציע השדכן לפניה את יצחק הסנדלר – לא היה קץ לכעסה. העובד הישר הזה העיז להעטות עליה חרפה, לשלוח לדבר על לבה! לא, התבונן־נא: איזה “קומיס” נבזה, משרת בחנות, אם הוא יפרוש כנפיו עליה, תחשוב זאת לאושר גדול, וסנדלר – לא. עבודה מאוסה… אי, יהודים!
וכשהיתה התמרמרותו יוצא מחוגה הפרטי ונעשית בינינו לתוכן כללי של שיחה, הייתי משפיל את ראשי ומעיר בלחישה:
– ואנחנו, חיימוביץ?
– מה אנחנו?
– אנחנו – וכי אנו טובים מהם? צועקים אנו: עבודה! עבודה! – ומה שאיפתנו באמת? כלום עובדים אנחנו? כלום אנחנו אין אנו חיים חיי בטלה, מוכנים ללחך־פנכה ולשרת את בעלי הכסף?
בעת ההיא, בראשית התוודעותי לחיימוביץ, היה טולסטוי הנביא של האדם שבי. אמרותיו הפשוטות, ההגיוניות, הרַגָשות, היוצאות מעומק הלב, ההתנפלויות הנלהבות על קלקלת הציביליזציה, על המדעיות הגאיונה על האמנות הכוזבה, על רקבון חיי הכסף, – כל זה עשה עלי רושם עז מאד. אני הייתי אז נער שמחוץ לעולם, מבקש אמת; מכרים היו לי במספר קטן, מכרים במקרה; חברת אנשים תדירה לא יכלה להיות לי, מהיותי מתבודד בכונה, קשה להתוודעות, ביישן עד לקיצוניות, ביישן מרוב אהבה עצמית ומקטנות נפש גם יחד. ואולם יחד עם זה הרי הייתי בעצמי “עולם קטן”, עולם מיוחד, – ובעולם זה משל הסופר הרוסי, ש“צלל במים אדירים והעלה פנינים בידו”. אני ראיתי אז את אירופה החולה, המעוקשה, הרשעה, האומללה, הנמקה בעוונותיה… והנה נגלה נביא־לגויים, המלמד איך לחיות, המלמד ש“החברה אינה אלא קיבוץ אנשים פרטיים, ואם כל איש ואיש יתאמץ להרגיז את יצרו הטוב על הרע, לקנות השלמות הגמורה, לקחת מעט ולתת הרבה, לאהוב את כל הבריות יותר מנפשו, – אז הרי יבוא הקץ לכל השאלות הארורות. על לבי אני, שהייתי מחטט תמיד בפנימיות נפשי, שלא ידעתי את ההמון־החיה בעל־מיליוני־הראשים, הנורא והמדכא, שראיתי את כל בני־האדם שבעולם בדמותי ובצלמי ונדמה לי, שכולם רק תועים הם באשמת מי, – אני שלא התנגשתי עדיין עם אותן העובדות, העומדות וצועקות: “מעוות לא יוכל לתקון”, שהתרגלתי לחשוב את עצמי למחייב העולם ומזכה העולם, – על לבי אני נתקבלה התורה הזאת בכל תוקף. אמנם, שאלת " ואחר־כך?” נשארה על עמדה למרות כל הכרכורים: אבל אימת השאלה מצויה רק בסדר שאנו חיים בו; ברם אם תשלוט “מלכות השמים” על הארץ, אז הרי טובה תהא ההויה בכל אופן. הרע המקורי עוד היה, כאמור, זר לי. על כן לא נתעוררה בי אז מחשבה כזו: כיון שבני־האדם “בוחרים” מאז ומעולם לחיות כך ולא באופן אחר, לרדוף אחר ההבל, למכור את אחיהם בעד שרשרת זהב, להעמיס כל מלאכת עבודה על רעיהם, לשלוט איש באחיו ולהמציא בכל מקום ובכל זמן תנאי־יסורים; כיון שמאז ומעולם מעלים את הטובים על המוקד, רוגמים את הקדושים באבנים, נותנים ללעג את הטהורים, והצחוק הפרוע, צחוק־ה“נצחון” של העיוורים־הנטבעים מצלצל באויר, – שמע מינה, שההויה בכלל היא דבר אכזרי מאד, דבר נבער ובהמי, והמכירים את אכזריותה ובהמיותה של ההויה הם־הם החולים, בעלי־המום, שלהם אין באמת כל חשבון לחיות, לא רק אם נטל עליהם להיקלע בכף־הקלע, אלא אפילו אם מזלם גרם להם לקחת חלק במשתה־הדם. כן, אז לא הבינותי זאת. עדיין לא הוסרה אז המסיכה מעל פני הבריאה… עיקר ה“רע” היה אז בעיני – מה שאני אוכל לחם ובצל בכל יום ועבודתי בשביל הבריות היא רק הוראת הלשון העברית – עבודה המוטלת בספק – ועל כן ניסיתי לסובב את בעלי־המלאכות שבעיר, את הנגרים, החייטים והסנדלרים, ברגשותיו של איש, שהחליט להחליף את כל דרכי חייו, וביקשתי מהם לספחני אל עבודתם בתור חניך. מובן מאליו, שעוררתי בבעלי־המלאכה רק תמהון, חשד ולעג… כן, במה אני עומד? לאן נטיתי מעניני? ראה־נא, כמעט מבלי־משים אבדתי דרך ורשמתי עובדה צדדית, שאפשר היה לדלג עליה, כעל רבות מבני גילה, ובפרט שעכשיו, אחרי שאני רחוק מן ההשתחויה לפני “העבודה וכהניה”, איני יכול להאיר אותה, את האפיזודה הזאת, מכל הצדדים. עתה נדמה לי, שהיה בזה הרבה ממעשי ילדות ומן ההתהדרוּת. אך בוודאי היו בזה גם הרבה “יסודות אחרים”. בקיצור, אני שב להתדבקותי בטולסטוי ולוויכוחי עם חיימוביץ. זה האחרון היה תנא ופלג עלי בנידון זה. הוא צידד בזכות ההשכלה והמדע, הוכיח את תועלתם, האמין בפרוגרס שיבוא, צוַח, כי טולסטוי הוא רק “אציל בעל־תשובה”, גראף גם בשיטתו החדשה, כי הנהגתו אינה מתאימה לדעותיו, כי אוהב הוא את ההתמהה, כי הוא מייעץ את גראפיו־חבריו להיות לסנדלרים, אבל מה יעשו, לדעתו, הסנדלרים מחוסרי־הלחם? כיצד יוטב מצבם על ידי זה? חיימוביץ נהיה לבסוף בעצמו לפועל בבית־חרושת, אך הגורמת לזה לה היתה שיטתו של טולסטוי.
עד כאן קצת בנוגע לעולמי הכללי. פה היה איש־ריבי מתווכח, מביא הוכחות, מצטט ז’ורנאלים רוסיים ואשכנזיים, קורא: “מארכס אומר בספרו… אנגלס מחליט מאמרו… בָבֶל הראה בדרשתו”… אולם שונה היה יחוסו של חברי הלז אל עניני עולמי היהודי, העולם שהיה מיוחד רק לי ואין לחיימוביץ חלק בו: אל הרהורי על “הבנים שגלו מעל שולחן אביהם”, על הטרגדיה ההיסטורית הגדולה והמשונה של עם עתיק־יומין גוסס שנות אלפים, בוער ואינו אוּכל; על מלחמת אידיאליו והבנתו את העולם, האדם והחיים – עם הסתכלויות־בעולם זרות; על בניו המצוינים, הנרקבים במרתף או עוזבים אותו, הולכים לעולמות אחרים וזכרונו משתכח מלבם; על הבוז והעוני שכל העולם מנחיל את הגאון כפוף־הקומה הזה; על התעוררותו לתחיה ואפשרות־גאולתו ופדות־נפשו; ע“ד ספרותו ומחשבתו המתפוצצות והמפרפרות… מובן, כי לידי רעיון מעשי ממשי, כלומר: לידי ציוניות במובן המקובל והגלוי של מלה זו, לא יכלו הרהורי המרפרפים האלו להביאני. החלק, שלקחתי בעבודת הציוניות, היה אז מוגבל ומשונה גם מפני שאני חסר תכונותיו של עסקן חברתי, תוצאת נטיתי להתבודדות, להסתכלות וניתוח, וגם – מה שאחת היא – מפני שדעותי על היהודים והיהדות היו ספקניות ביותר. יש שהיה גובר בי רוח ה”כלליות“, ההתרוממות, כביכול, על כל עסקי העמים והלשונות והמדינות, ואז הייתי רואה רק דרמות של אנשים סתם ולא של אברי אומה אחת, נתונה במצב ידוע. “תחיית האומה… יצירה עברית… ספרות בלשון עברית… אידיאלי היהדות… הכרה לאומית… התפתחות על־פי רוח העם…”, – כל זה היה מתעופף מהבנתי במצב־נפש ידוע ומתהווה לרז ותמוה. מה אני משקיע עצמי במלים? מה היא הגדלות, שאני רואה בעמי? וכי באמת צריך אני לדאוג להתקיימות תמונת הלאום? וכי באמת נוגעתי לי התקיימות הלשון הנשכחת? וכי תלמידי טולסטוי דואגים לכיוצא בזה? הלא העיקר היא השתלמות אינדיבידואלית והשאר – רק סופיזמיים, משחק כלי המבטא! טרגדיית היהודים – זוהי רק טרגדיית החלש בעולם המתנהג שלא ביושר וצדק. מובן מאליו שה”בהירות" הזאת לא היתה נמשכת זמן מרובה, ושוב הייתי חוזר אל ערכי למבראשונה. איך שיהיה, ודברים אלה גרמו לי יסורים ועינויי־נפש. לא כן חיימוביץ. הוא, אמנם, היה נכון תמיד להתפלסף על הלאומיות והקוסמופוליטיות, אך כל זה היה רק להלכה ובנוגע להעמים החיים; אולם להתווכח עם בני חברתו על ענייני היהדות ועל הציוניות היה חושב למיותר לגמרי. כל אלה הם דברים, שדי במעוף־עין ידוע כדי לראות את אפסותם, דברים שכבר נמנו וגמרו עליהם בה“דבאַטים” הממושכים, שהיו באסיפת הוויכוח הגדולה בין הציוניים ומתנגדיהם. מה שאין בציוניות הסתכנוּת וקרבנות לגבי הרשות – הלא בזה בלבד די היה לבטל אידיאה זו כעפרא דארעא. אמנם, אותי היה חיימוביץ חושב לו לפעמים לחובה להוכיח על איוולתי. כשהייתי מתחיל לדבר על הקרעים הפנימיים והניגודים הנסתרים שבחיי האומה העברית והיחיד העברי, – מיד היה מפסיקני בדברים:
– רב לך, פייאֶרמן, לפזר פראַזות לשוא. הן לא משוררים אנו. נדבר ריאלית. מה? קיבוץ בני־אדם, הנקרא בשם “יהודים”, קיבוץ עני, נבער, נדכא, – מי זה מכחיש זאת? די רק לשים עין על הסטאטיסטיקה שב“האמת” בשביל לדעת כראוי את מצב הפרוליטריאַט היהודי. אבל – הציוניות!.. כבר אין אני מדבר על אוטופיותה, שהרי באמת היא אוטופיה גמורה ומצב הפוליטיקה של אירופה ואסיה, כונתי, מלכי הברית והתוגר… כן, גם חוץ מזה שציוניותך היא ריאקציה, ריאקציה מוחלטת, רגרס ממש, ובכלל – שחוק… מי הם הציוניים? מספר קטן של בחורים ובעלי־בתים… אבאר את מחשבתי… רצוני לאמור: נו, נניח אפילו, כדבריך, שאין הציונות דורשת מאתנו ללכת לבית־הכנסת בכל יום, להתרפס לפני הרבנים וה“גדולים” ולנוס לאסיה; נניח, שאין הציוניות מפריעה בעד עבודות נחוצות אחרות, ובנוגע להתקיימותה – נניח, שייעשה נס, שהמציאות תשתנה, – אני שואלך: במה תתקן האידיאה הבוּרג’וּאַזית הזאת את מצב הפרוליטריאַט שלנו? העוד לי להוכיח לך, שמצב היהודים תלוי רק במצב הכלכלי של כל העמים? אתה בעצמך הודעתני את מצבם של הקולוניסטים ב“ארץ הקדושה”, העובדים תחת חסותו של רוטשילד, ועודך בוכה על “כוחותינו הצעירים” ומרבה אֶלגיות כיוצא באלו. מגוחך! על דאגת בעלי־בתיך, הציוניים השבעים, לעמם האהוב להם – הלא אין מה לדבר, ו“הכוחות הצעירים” – וכי אינם עובדים בתוך העם כדי להשכילו ולהבינו את ערך עצמו ומצבו בחברה? בוודאי, הציוניות לא הכניסה מעולם ולא תכניס לעולם תחת דגלה צעירים מסורים לאידיאלים! אהה, בוגדים אנו בעמנו, מפני שאין אנו מפיצים את זמירותיהם של השוביניסטים, מפני שאין אנו מחליטים, שהעם הנבחר אנחנו, או מפני שנמָאס את “הלשון העברית הישנה” – דבר זה אנו מניחים להבורג’ואזיה שלנו, הדואגת לרוחנו ולא לקיבתנו. לא, פייאָרמן, כבר הגיעה השעה שתשתחרר מהשפעת סופריך בעלי “לשון־הקודש”. “מרגישים אנו את עצמנו כזרים וכגרים” – שחוק ולא יותר. האינטליגנט האמיתי והעובד הפשוט אינם יודעים מזה כלום. לי, למשל, מוזר אפילו הרעיון בלבד להרגיש את עצמי במקום שנולדתי וגדלתי, התפתחתי וחייתי – כגר! כזה תוכל לבדות רק הבורג’ואזיה הציונית והמחזיקים ברעיונותיה המשונים. מה עוד? העבדוּת… האַסימילציה… אבל עוד פעם למה לך הפראַזות ודברי היגונים האלה? אמור: אינדיפרנטיזמוס… בורסיף, למשל, אומר, כי דבר אין לו לחברת היהודים… יהי אלוהיו עמו! אתה אומר “רוסיה”… אנני נכון לבאר לך את מחשבתי גם בזה. לחיימוביץ הכל ברור ומחוּור. שתי המלות “בורג’ואזיה” ו“פרוליטריאַט” בולעות אותו כולו. כל שאלות החיים נכללות אצלו בשאלת העבודה והרכוש, או, יותר נכון, לו אין שאלת חיים אחרת… הכל נכלל בעיניו בשאלה זו, שבלעה את כל חייו. אני, אוי, איני יכול לבאר לי כך את הכל. אמנם, גם בחיי היו עתים, שנשתקעתי כולי בשאלה עולמית זו ונגררתי בזה אחרי החיימוביצים, ואז חזיתי בה ובפתרונה חזות הכל: מלחמת היושר והצדק, עוז אידיאלי, תיקון העולם, מחאת האדם והתגלמות רוחו. ואולם יחד עם המתפעל שבי התקוממו בי גם המבקר והמנתח ומילאוני ספק כפירה, והראוני הרבה דון־קישוטיות, בלבול המושגים, המוניות, כיעור וגיחוך, שטחיות, סכלות, אי־אמונה מסתתרת, יחס בלתי יוצא מן הלב, הכנעה משונה ומוזרה לפני בני החברה שאינם־יהודים, יחס לא־טוב לכל בן חברה אחרת, איתכפיא, שבירת הרצון ושאר הדברים התלויים במלחמתה של מפלגה מוגבלת. ולא ארכו הימים, והרבה מ“ערכי הישנים” התמוטטו עוד יותר, וביחוד ערך “העבודה הציבורית”, גיבוריה ותוצאותיה. אז התעורר בי היאוש השחור ביחס אל החיים, שאני הייתי טבוע בתוכם, ואז חזיתי, שגם הענין הזה כולו אינו אלא התגלמותם של החיים האלה גופם. –
יג
חיימוביץ מתוודע לאנשים במהירות ובנקל. ואולם אנכי הייתי מתחילה זר לרוחו, רוחו זו, הדורשת במידה ידועה “שלט” מכל אדם, – דבר שלא היה לי. אחר־כך התחיל מתייחס אלי כמו לחומר, שממנו יכול להיעשות אדם טוב. “עוד תחיה ותיווכח”. לאחרונה התרועענו.
התוודענו זה אל זה במקרה. אני חיפשתי לי מעון, ועל חלון ביתם של אבות חיימוביץ היתה מודבקת פיסת נייר, שהודיעה, כי “פה עומד לשכירה חדר בשביל רווקים”. נכנסתי. את החדר, אמנם, לא שכרתי מפני ששכרו היה ארבעה רובלים, יותר מכפי יכלתי לשלם; ואולם אז פגשתי במקרה את בורסיף, ששכן שם בחדר אחר, יפה ומרווח; פגישה זו עיכבתני שם בפעם ההיא שעה קלה וגרמה לי לבוא אל הבית שוב גם אחר־כך פעמים ספורות – ובין כך וכך נתקרבתי לחיימוביץ. –
אלכסנדר סמואילוביץ בורסיף הוא בנו של הקומיסיונר שמואל בורסיף, המתגורר בצ. עיר מולדתי. הוא קיבל לפני איזו שנים תעודת־בגרות והתעתד לבוא אל האוניברסיטה, וכשלא עלה דבר זה בידו, – נשאר לגור ב־N, מצפה לשעת־הכושר. בעיר זו היו לו קרובים עשירים ומכובדים.
זהו אברך כבן עשרים וארבע, הדור, נאה, מאמין בעצמו, פיקח בעיניו ויודע להשתמש בקניני החיים. הוא כולו – אריסטוקראט מנומס בלי פגם כל שהוא, פניו המלאים מגולחים למשעי, קומתו רמה וישרה, תנועותיו נעימות. בסתר שפתיו מרפרפת מעין בת־צחוק של לעג ובוז. בת־צחוק זו היא, אמנם, מאונסת, עשויה, אבל עשויה בטעם. הוא מוצא חן בעיני כל רואיו. גם שונאיו ומקנאיו מתייחסים אליו ברגש כבוד, והנשים – “כפרתו”! את לב עלמות־החן אוהבות־החיים הוא לוקח בנימוסיות־מנהגיו, בצחוק־לשונו, בדחיתו המושכת, בעיניו המגפפות; מה שנוגע להעלמות האידיאליות, הרי אלו רואות בו – על פי ההגיון המיוחד להן – את גלגולו של פֶטשוֹרין. ואמנם הוא יודע להכניס ללב רואיו – כמובן, במקום הדרוש – את המחשבה, שתחת חיצוניותו הפשוטה, הקרירה, הנימוסית, מסתתרת עשירוּת נפשית מאין כמוה. בכל כשרון לאיש הזה להצטיין ולחיות.
– כן… – הוא יושב לו ישיבה גנראַלית על הכסא אשר ממולי, משוחח עמי ב“טון” רשמי ומשתדל להתראות, כאילו הוא מלא מחשבה כולו; וממשיך ב“כ־–ן” – כן… אגב־אורחא, מה היתה מטרת כבודו… בעצם הדבר… כן… מה היתה מטרת כבודו במה שעזב את ה“קאַריֶרה” הרבנית והתחיל לעסוק בלימודי נכר?
כלומר?
– “כלו־מר?”… האומנם לא יבין אדוני את שאלתי הפשוטה?.. כן… אנכי שאלתי – אם רק הורשה לי – ההיתה דעת אדוני לבוא לאיזה בית־ספר, אם…
– לא…
– כ־ ־ ־ן… ובכן רק התשוקה ללימודים היתה לנוכח עיני אדוני?.. כן… יפה… אגב־אורחא, זוהי התכונה של כל חובשי־בית־המדרש… זה טוב…
– טוב?
– כמובן!
– “ב־מה?” – במה שאין בהם רדיפה אחרי מטרה חמרית… כן… נו, ותשוקה אידיאלית זו של אדוני נתמלאה? לא? מדוע? אולי חסרון מורים? אני נכון לשרת. לי יש מכרים הולכי־בטל למדי.
– לא צריך.
– מפני מה, אם הורשיתי לשאול?
– אין את נפשי עתה ללימודים.
– שעמום?
– יכול היות.
– כן… חשוב… אגב־אורחא, אני יודע בכל זאת אנשים, העובדים הרבה מתוך שעמום…
– בני־אדם אינם דומים גם בשעמומם – נכנס חיימוביץ לתוך שיחתנו – אבאר את מחשבתי…
– חן־חן, מר חיימוביץ! על דברתי, אין לי עתה חפץ מיוחד בפילוסופיה…
– לא רק עתה! – אין חיימוביץ יכול לכסות על קצפו.
חיימוביץ עוין מאד את “המתהדר הזה, שלבו לא יכהו מעודו, כאילו הוא סמל השלמות”. הוא משתדל להוכיח בכל מיני הוכחות ובהתלהבות גמורה את טעותה של הדעה, שאין קטנות בבורסיף. אדרבא, פעוט הוא, שפל הוא, קהה הוא, אוהב רק את עצמו הוא!גם בוזו הוא רק לאלה, שאינו צריך להם. –
יחוסו של חיימוביץ אל הבריות אינו מצטיין במתינות יתירה. הוא חושב, אמנם, שיש לו השקפה “מטריאליסטית” על העולם, ובכל זאת, דומה להרבה מרבותיו המטריאליסטים, שהם בעצמם הקריבו את חייהם על מזבח דעותיהם, הוא מאמין בקדושת המקור של אמיתותיו…
אותי הוא מעטר לפעמים בכתר של “פארודיה־למשורר”, כלומר אדם שאינו משורר – אלא שיש בו כל המידות המקולקלות של המשוררים…
יד
על זכרוני עולה, או, יותר נכון, אני מעלה על זכרוני עתה, מחזות אחדים באותו הזמן, שבו עדיין עמדתי על מפתן החיים, אלא שעל פי כל הרשמים, שכבר רכשתי לי מן החיים, חשבתי, שאפשר לי להחליט: הכל לא צריך להיות, ולכל הפחות (או ביחוד), אני ושכמותי. העת ההיא היתה אצלי תקופה של פרפור בתחתית ההר, המקבר כל דבר שאינו נוטה בנקל להסתגלות בהמית. עכשיו, ברוך השם, אני יודע, שגודל ערך ההסתגלות בעצמה מוטל בספק ושגם ההר הנורא גופו, סוף־סוף, אינו אלא – הבל! ואולם בתקופה ההיא, כאמור, היתה אחרת אתי. מצד אחד היתה בעתה מוחלטת מפני אימת הגסוּת והבהמיוּת שבחיים ומפני אימת הרכוּת ואי־היכולת שבמהותי, ומצד שני יש גם שהשתדלתי לדבר על לבי, לרמות את עצמי או את אחרים, שעדיין אני בדרך, שאמנם עוד לא מצאתי את תכלית חיי – אבל בוא יבוא היום, אותו היום המקוּוה!
– – –
דירה לא היתה לי על פי רוב, ובלילות הייתי ישן במעונו של חיימוביץ על הקרקע או על כסאות מסודרים. קם הייתי בבוקר, לובש את קרעי בתנועתו של איש העושה דבר מיותר לגמרי, יושב לבדד בחדרו של חיימוביץ אחרי שהלך זה ל“הוראותיו”, מתהלך לארכו ולרחבו של החדר בלי שיעור ומידה, עוצם את עיני לרגעים ומסתמך אל הקיר, ממלמל או מנגן קטעי הברות מטורפות, מתנשא פתאום והולך בלי כל צורך, בא אל ביתו של איש אחד מאנשי חברתנו, מעיין מעט במקרה באיזה ספר, מעלעל איזה עתון, חוטף פרוסת־לחם או כוס תה מצונן – ויושב עוד פעם בחדרו חיימוביץ. לערב היה חיימוביץ שב מעבודתו בחברת העלמה לרנר, והיה מוצא אותי מוטל על הדרגש כאבן שאין לה הופכים. אז היה מתנפל לעודדני ולהטיף לי מוסר בפנים רצינות (“ובהכרת יתרונו עלי” – היה חולף אז במוחי): זקן הנני; קודם זמני אני כופף את ראשי; כלום יאמין איזה איש, שעוד לא מלאו לי עשרים שנה? חי נפשו, שצדק בעל המאמר בחוברת הירחון האחרונה, שקרא זה לא כבר; עלינו להניח לאחרים לקונן אחרי מותנו על חיינו שחלפו ברעה; אולם בעצמנו מחויבים אנו לעבוד ולהילחם, לעבוד ולהילחם; ומי שהוגה נכאים וחושב את עצמו ל“שבר־כלי” ומנוצח על ידי החיים – הריהו סמרטוט, סמרטוט גמור.
על פניו מתעלמת בת־צחוק, שנולדה על־ידי ההכרה, כי “נגידים” הוא מדבר, דברי אמת, עושי־רושם ומועילים.
הנואם מתעורר, יושב אצלי, תופש בידי ומתחיל לנענעני בחדוה של רעוּת ובכונה טובה כדי לזעזע ולעורר את כוח־החיים שבי. נגיעתו בי גורמת לי באותה שעה כאב אנוש, כמעט גופני. אני מסתיר את פני ומגמגם:
– יש רגעים, רגעים… צריך אני להגיד לך… בדד… פני אדם מרגיזים… מעוררים איזו משטמה… צריך אני להגיד לך… אתה… חיימוביץ… מי לי זולתך?.. יותר מאח… נו… ובכל זאת…
– אי, פייאֶרמן, חדל מלהגך! איעצך, אח, לעזוב את הפסימיזמוס שלך לבורג’ואים ולרוזנים, המרגישים בכליונם וקצם. יהיו הם, העדינים, לניטשיאנים, לדימוניסטים, סימבוליסטים, פסימיסטים ואפילו לאנרכיסטים. ואולם מה אומר, אם גם אתה, בן־העם, שהחיים הם לך לא משחק נעים, אלא שדה־קרב, בית־חרושת, כמו שאומר באַזאַרוֹב, – מה אומר, אם גם אתה מתחיל לצרוח כעורב: “פני אדם… איני אוהב אנשים… תופשים הם מקומנו… המון… בדידות…” לא, עזוב את המרה השחורה שלך – והיה לאיש. הן גם אני איני מלמדך להיות נכנע, שבע־רצון. גם אני הלא איני ילד־שעשועים. ואולם אי־רצוני הוא רגש מחאה, התקוממות, ולא יאוש. התבין? הוא הדבר אשר אני אומר: אתה רחוק הנך מן החיים; אינך קורא כלום… הן בטוח אני, שבוודאי לא קראת את המאמר, שציוויתי היום בבוקר לקראו. בערוּת, רעב, חוסר־עבודה, מחלות… אימה!
– נו, ומה לעשות, לדעתך? – אני שואל במין הסתר־קול…
– מה לעשות? – טובה השאלה!
– נו, נו, הגידה, הגידה… אדרבא, אל תכחד ממני, אם יודע אתה…
– אם יודע אני? בוודאי אני יודע! “מה לעשות?” – טובה השאלה, מחוכמה! עוני ובערוּת – מה לעשות? לעשות!.. בוודאי אני יודע מה לעשות…
אני משפיל את עיני. לרנר, היושבת ומאזינה כל העת, מעירה, שבאמת “קשה” אני בנשף זה עד לבלתי נשוא.
– “בנשף זה” – מפסיקנה חיימוביץ – תמיד הוא כזה, נקרן ורחוק מן החיים… מה זו שאלה?.. לעשות כל מה שביכלתנו… נו…
– לעשות… – מנסה גם לרנר – להשכיל את ההמון… ללמדו בינה… האין זאת?
– גם זה, גם זה!.. אך העיקר – לחם! לחם! הן רק הבורג’ואים־הפיליסטרים אוהבים לדאוג לרוח ההמון, למצב־מוסרו, לחלקו בגן־עדן – ולשכוח את קיבתו. הציוניים שלך, לדוגמה, הדואגים מאד, שידע ההמון את הלשון העברית הישנה, שילך להתפלל לבית־המדרש… חַה־חַה, מי זה אמר: “הבורג’אזיה מוקירה מאד את הנישואין וחיי הקדושים”. אפוֹריזם מצוין! אך אתה, פייאֶרמן… הן אתה לא תאמר למקרא העובדה, שעשרת אלפים חופרי אדמה נמקים ברעב: “ולי מה נוגע הדבר הזה?” הן לא האדון בורסיף אתה. האינדיבידואליסט המרומם, יקחהו השטן… מה אתה צוחק?..
אני כובש פני בקרקע.
– בורסיף? הלא זהו הצהוב בעל־השפם? – אומרת לרנר – הוא באמת אדם לא־נעים… אגואיסט…
– לא־נעים – ונעים… לכל בת־חוה, לכל הפחות…
לרנר עושה תנועה של התרגזות על הערתי.
היא עלמה כבת עשרים ומעלה. היא ילידת עיר קטנה. רק זה כשנתים היא יושבת בעיר N. אבותיה – חנונים. היא קטנת הקומה. בפניה הכחושים והלבנים כתפוחי־אדמה מקולפים נראים עקבות חיי המחסור. לחיצוניותה אינה שמה לב. רשמי פניה ישרים וגלויים, אך אין בהם כלל אותם הרוך והזוך שבפני נשים טיפוסיות. גם קולה כמו ניחר קצת ומבלי משים היא עושה אותו יותר עבה, יותר דומה לקולו של חיימוביץ. זה האחרון הוא “בעל המשפיע” שלה, “מפַתחה”, כביכול, המוציא אותה מאפילה לאורה. זמן מרובה גרו בבית אחד, בשני חדרים סמוכים זה לזה, והיו קוראים יחדיו עד שעה מאוחרת בלילה, “נעלים על רכילותם של בעלי־הבית ושכניהם”. ואמנם, יחוסם אי־אפשר היה לו שלא להיות “טהור”. לדעת חיימוביץ עצמו היה היחס הזה יכול להיות מופת לאותו שצריך להיות בין איש ואשה. בעריצות הידועה, שהיתה ביחוסו אליה, לא הכיר חיימוביץ כלל. לא נעימה היתה לפרקים גם הבלטת בעיטתו בנימוס המקובל. ואולם בכלל השפיע הקשר הזה על חיימוביץ לטובה. הוא היה ללרנר “האדם היחידי” ובאמת עשה למענה כל אשר ביכלתו. בחברתה היה חידודו שנון ביותר; וגם התמכרותו לאידיאלו היתה, כשהעלמה הזאת לנגדו, יותר תכופה.
קרוב לחצות הליל אנו שותים תה וסועדים לבנו. “כל כמה שתתפלסף – והאוכל שאלה גדולה היא”. חיימוביץ אינו אוכל דבר מן החי, או – בלשונו – “הוא חושב למאוּס ולאסוּר לאכול גופים הרוגים”. לרנר מביאה מן החנות לחם, מעמידה את הקיתון על השולחן – ושלשתנו אוכלים ושותים. אני ולרנר לועסים את הנופת והלחם וגומאים את החמין – וחיימוביץ לועס, גומא ומדבר. הוא “מבאר מחשבה”: הוא מגנה את הפחדנים, המכסים את מורך־לבם במסוה של ספקנות ונקרנות. מה קטנים ושפלים הם! הם שוכחים את צער הרבים ומטפלים רק בהם בעצמם, בניתוח הרגשותיהם הפעוטות, מבלי שינַסו להילחם בעד זכויותיהם. לרנר שותקת, מקשבת רב קשב. ולי נדמה מן הצד כאילו היא מדברת: “ראה, חיימוביץ, שאני שומעת את כל דבריך, שאני מאמינה לכל מה שאתה מוציא מפיך, שאני תמימת־דעים עמך אף במה שאיני מבינה; אמנם, עוד לא התפתחתי, עוד הרבה חסר לי, אך הלא לא נכחד ממך, שאני משתדלת להבין את הכל”. ככלות סעודתנו היא לוקחת לביתה איזה ספר למקרא ומתעתדת להליכה. חיימוביץ מלווה אותה למרות הפצרתה בו – אחרי שהבליגה על פחדה ללכת יחידית וניצחה את רצונה להיות בחברתו עוד זמן קצר – שישב הוא בבית והיא תמצא לבדה את מעונה. בשובו הוא מדבר על אודותיה. הוא אינו טועה בה, הוא לא נתעה לחשוב, כי היא נוצרה לגדולות. הוא יודע, שהיא “ממיני בני־האדם הנפעלים”, שכוחה ללחום מלחמת החיים קטן הוא, שכוח־השופט שבה מפותח אך מעט; ואולם מי לא יודה, שהיא מצוינה, הגונה, ישרה? מי לא יתפעל ממה שעזבה את אבותיה ובאה אל עיר נכריה לה לסבול מחסור ועוני, אך ורק כדי לעמוד ברשות עצמה ולהשתלם בלימודים? ושאיפתה להנעלה והטוב!.. וחייה פה!..
בקרבי מתרוצצת תשוקת משובה להתגרות בו, ואני מתחיל במין כובד־ראש וב“טון” של פילוסופיה דקה ועמוקה ל“באר”, שהגברים דורשים תמיד מן הנשים, שתהיינה פרחים חיים, סמל החמדה, מלאות “אִשוּת”, שאנו מתעבים את ההתייפות והעגבנות רק מן השפה ולחוץ, ושאותו הרגש, שאתה מרגיש, כשעלמה לא־יפה מתאמצת למשכך אחריה, דומה מאד להרגש, שאתה מרגיש, כשעלמה לא־מכוערת אינה יודעת לצודד את לבך…
– הנה לרנר… לדוגמה… בה אין כלל הכשרון…
– וזו תהילתה! – משווע חיימוביץ…
– אל־נא באפך. אינך יורד לסוף דעתי. אין רצוני לאמור, שבה חסר לגמרי אותו הדבר, שאי־אפשר זולתו, שבה אין העויות ותנועות שונות כלל, אני אומר רק…
חיימוביץ מאזין לדברי ברצינות, כמעט בולע את דברי, אך פתאום אני משתתק מעצמי ומשתרע על הדרגש. במוחי אין שום רעיון, שום זכרון, שום רפרוף של רצון. בלבי ריקניות, אפסות, ליאות גמורה, הכרה, שאין צורך בנשימתי, שקשקוש־לשוני הבל הוא. בלבי חפץ בהמי שלא תיפרע הדממה, המנוחה, שאוכל לשכב ולדום. ולרגעים אני משתקע במין תרדמת גסיסה, ואז באים כל הקוים והנקודות שעל הנייר המצויר, המודבר בכתלי החדר, ועולים ומסכסכים את ציורי מוחי. אך חיימוביץ, היושב וקורא ובמוחו נולדים דברים וענינים שונים, מעוררני ו“מבאר לפני את מחשבותיו”.
– למה מסוגל מוח האדם! זה מזכירני את אמיתיות דבריך ע"ד חזקת הפאַקט… כל חושב מבאר את הפאַקט ומופתיו באותו אופן, שלבו נוטה אליו. אבל מה זה אתה שוכב כאבן דוממת? הרי רוצה אני לשמוע את דעתך. או אולי לגוברנאַטור נהיית ולא לכבוד לך לדבר עמי?.. אָן הלכה התפלספותך זה לפני רגע? הגד־נא לי את דעתך הנכונה, אבל ככל אשר בלבבך. מנקודת־הראות האֶגוֹאיסטית…
– אבל בשם האַלטרוּאיזמוס – הרף ממני…
– לא! אתה חושב בוודאי עתה על ספרי שפת עבר, אשר “איזו משיכה יש בך אליהם”, ועל־כן אין לגשת אליך. אבל הלא גם אידיאלי היחיד והמיוחד הוא – כי ידעו כל יושבי תבל את הלשון העברית הישנה. זה נחוץ מאד. ולספרך אתה בלשון זו אני מחכה בכליון־עינים ממש… כתוב, כתוב, פייאֶרמן, איזה ספר בעברית, ביחוד מן החיים, ואני מבטיחך, שתביא בו אותה התועלת של… של…
– של כל הספרים…
– אה, הפסימיזמוס – זה דבר מעניין: לכתוב עברית ולהיות פסימיסט. נו, ואני איני נכון עתה כלל לעורר מספד כתנים. לא, באמת, פייארמן, הודה על האמת, הגד כל מה שבלבך, בלי התפתלות. לכתוב ז’אַרגונית – עוד מובן. אמנם, שפה בלולה, ובנינו בוודאי לא ירצו גם לדעתה (הכל מתאמצים לרכוש להם את לשון־המדינה – פאַקט!), אבל, איך שיהיה, לעת־עתה מדוברת היא, ומובן שעל הרוצים להשפיע על העם המדבר בה… כי הספרות – על אפך ועל חמתך – משפיעה על החייים… איזו השפעה? – שאלה מחוכמה! ספרים טובים משפיעים לטוב; ספרי “פיליסטרים”, ספרי בורג’ואזיה מקררים את הנפשות ואת הלבבות וזורעים דעות ריאקציוניות. והיות שהסופר פייארמן אינו פיליסטר, כמדומה, יש לקוות… אח, חטאתי, סליחה! שכחתי, שכשמתגברת המרה־שחורה שלך, אתה מתנגד לכל “האמיתיות שבכתב”. וביחוד, אם רצונך להיות סופר, ומובן מאליו, מן ה“עליונים”, עליך לצרוח מרה כנגד הספרים, להיות תלמידו של הרדיקאל האריסטוקראטי, או, יותר נכון, האריסטוקראט הרדיקאלי פרידריך ניטשה – הסירו את כובעכם! – “עוד מאה אחת של קוראים – ונרפש הרוח מאליו”… אבל אוי, פייארמן, פייארמן! אילו היית משים אל לבך, כמה מכזבים האדונים האלה! צעוק יצעקו נגד הכתיבה – וכותבים; בזים להעתונות, לההמון, להקוראים – ומטים בלב דופק את אזניהם לשמוע את משפט הקהל עליהם; צועקים, שבשביל עצמם הם כותבים – ומדפיסים; שדים ורוחות… בני־אדם עליונים… חַה־חַה־חַה… יודע אתה, פייארמן? פייארמן, אַ, פייארמן! סופר עברי, התעורר־נא, שמע־נא! משפטך הקדום על שפת עבר, היהדות וכו' וכו', התופס בך מקום יחד עם ספקנותך והפסימיזמוס שלך (ליפֶרט מבאר היטב חזיון כזה), מזכירני את הגיונו של הספר האנגלי, שאני קורא בו עתה. לא, הגיון ישר! אוּטיליטאַריזמוס וקוֹנסרוואַטיזמוס אחים־תאומים הם… שומע אתה?
– יקחך אופל עם האוטיליטאַריזמוס והקונסרוואַטיזמוס ביחד!..
חיימוביץ מתנקם בי על דברי אלה, ואחר־כך הוא שב אל הני מילי מעליותא – והאופל לוקח אותי.
טו
בעתים מעין אלה, שרשמתי זה עתה, הייתי מתענה מאד וחושב לי לשפלות מה שמצבי החמרי משפיע על מצב רוחי. ואולם במצב כזה היה רוחי גם ברוב ימי הקיץ האחרון לשבתי ב־N., אף על פי שבזמן הזה לא חסרתי גם מעון, גם לחם, גם בגד.
לפנות ערב. דליקת האויר מתקררת ומתעדנת. תכלת השמים, הפתוכה ארגמן וירקרק, מתעטפת בדוק־אפלה בהיר ושקוף. החמה המטפטפת שלות הוד מתגדלת ומתאדמת ומועמה. בעד החלון, שאני ניגש אליו לרגעים בצעדי בחדרי מפינה לפינה, אני רואה את החיים: המון בריות נוסעים, רצים, רודפים, נתקלים, צועקים. חנויות ושולחנות. בהן ולפניהם נשים מלוכלכות בעטרן ונפט ומנוּולים קטנים. יהודים גדולים מוכרים פול ועדשים. חומות, בתי־סוהר, בתי־צדקה, קסרקטים, קלויזים, מגדלי בתי־תפילה נוצרים וארובות־עשן רמות של בתי־חרושת. ובמרחק – גן־העיר, גן־הטיילים, והוא זרוע מגבעות לבנות, אליו נוהרת כעת גם בת בעל מעוני, אשר זה עתה סיימה את הרומאן המענג ושמה בפוך פניה.
ובחדרים הנותרים מנגן המיחם הממורט את נגינת ציפיתו לבעל החנות הסיטונית הגדולה, שיבוא במהרה לשתות תה. ילדות הבית הקטנות מצפצפות ומעוות את פניהן, בחקותן במשחקן את הרֵעוֹת הגדולות של אחותן הבכירה. הנער, תלמיד בית־הספר למסחר, משתובב, בועט באמו ומחקה בלעג את תוכחתה, אך כרגע הוא נבהל מקול הצעדים שבמסדרון והוא של לכללי החשבון והסינטאַכסיס. הגברת העבה, הנמסה, שעיפה לטגן כל היום, גונחת. השפחה הרוסית מלקקת ממתקים לתיאבון ומתקשטת בה“קוֹכטה” שלה, כדי לצאת בנשף אל פתח השער ולהיראות לבני הארץ.
רק בחדרי – הכל אפס, נמק, מת…
דומיה מחנקת…
עש נוסס לבבי בלי הרף, בלי קץ…
ובמוחי הריק עולה גל של רקבון – ועל הגל ירוּמו תולעים… הכל מתאוננים על השממון, מתאוננים ומבקשים תחבולות במה להמיתו… מבקשים ואומרים למצוא… משתאות, מחולות, קירקסאות, תיאטראות, ספרים… ארורים יהיו…
“בַּשִּׁמָּמוֹן הַזֶּה אֶחְפֹּץ בָּדָד הֳיוֹת” –
עולה על דעתי חפץ המשורר. ואולם בעומק נפשי, עוד למטה מן המקום שבו מסתתר החפץ להיות בדד, הומה מעין צל של תשוקה, כי יכנס אלי מי שיהיה: חיימוביץ, יודלין, ואפילו פיסמן או קליינשטיין… אז אני זוכר גם את ההשפעה המכרחת, שיש לחברת אדם עלי, את הדברים, המעשים, ההברות, התנועות, שנולדים בי בהיותי בחברת זרים ושאינם דרושים כלל… לא, לברוח, לברוח! לאן? שוטה, לברוח מעצמך?..
אני מליט את פני בידי. וכרגע אני מרגיש, שבאבי ההומה, הדוקר, המעיק, שבכאבי שאין תואר לו, יש איזה חומר מנעים לי, איזה חומר שאני מחזיק בו ורוצה שישאר בקרבי… ואני חושב: גם יסורי אינם אלא זיוף, צביעות, מין התפארות, כאילו ערכי יתעלה על ידי זה!
– פ־י־י… – מחלל איזה חליל של בית־חרושת בקול מורתח, ביבבת תאניה על אלו מכונות־האדם, שישבתו שעות מספר…
– הֶא־א־א – עונה חליל שני לעומתו בתקיעת בטחון ממשוכה, בקול מביע הכרה, כי רמה קרנו…
אך הנה קול דופק על הדלת. פיסמן נכנס.
זה בחור כבן עשרים וחמש, לומד תורת רפואת השנים, ידוע־חולי ומתהדר בחליו, מקונן תמיד על החיים והסביבה שאכלוהו וחושב את עצמו לספקן גדול.
הוא נכנס, ובכניסתו מורגשת לי איזו תרמית גלויה־נעלמה. אני איני קם. מבלי משים אני מחביא מעיני הבא את צל התעוררותי. חפץ מקנן בי, שלא יכיר, כי אני שמח לבואו.
– אתה יושב בית… לבדך… – הוא מתחיל.
– נו… – גונח אני, כלומר: לאן אלך? וכי יש לאנשים שכמותי מקום לבוא לשם? ולבדי – בוודאי, לבדי; אנשים שכמותי בודדים הם, גלמודים הם יושבים…
ואני מצטחק משונה. הקולות נדמים…
– מה חדש?
– חדש? חי… מה יכול להיות? ומה יש חדש בכלל? מתי יש חדש?.. מתי יענה על השאלה הזאת בחיוב?
– חיימוביץ היה במעונך?
– לא.
– אולי נלך אליו? אך לא. עתה בוודאי אינו בביתו, שהרי עסקים לו. אני אומר תמיד: עסקים, סודות, נסתרות, – אלו הן חולשותיו של חיימובץ. סוביֶקט משונה. היום הוא פוגש בי… כן. ואת דוידובסקי, את זה הפרא המשונה, ראית היום? ובכן הנך יושב בית. ולהורות הלכת? אח, השעמום, – זהו דבר נורא, איום מאד. אין כל מזור ותרופה. תופס אתה? אין רשמים, אין חיים; אין כל תחבולה להפיג…
– מה? מה להפיג? – שואל קליינשטיין, שנכנס ברגע זה, והוא נכון לצחוק.
– את השעמום!
– ועצת חיימוביץ?
– עבודה!.. לא, רפואה לא־בדוקה…
– ועקירת שנים?.. – צוחק קליינשטיין, שמח על חכמתו־“דקירתו”.
– עקירת שנים בלי תשלומין? – איני מתאפק גם אני מהערה – אבל פיסמן הרי הוא מבקש תשלומין בעד שעמומו!
וככלותי לבטא את ההברה האחרונה ייצר לי מאד על חילול דומיתי. ואני נמאס בעיני עצמי. אני מתכווץ בקרן־זוית.
אנשי שיחתי מדברים ביניהם לבין־עצמם. קליינשטיין מספר עובדות וחדשות, שאובות מבית־המרקחת, שהוא עובד בו בתור תלמיד, ופיסמן מחלק עם רעהו את חדשותיו העירוניות, שהביא מחדר־ה“דנטיסטיקה”, וחדשות ספרותיות ממה שקרא. דבריהם מתובלים ברכילות ונתינת דופי בפלוני ובאלמוני. אותי הם שוכחים, ורק לפרקים הם מציעים לפני איזו שאלה מעין: “מה אני קורא?”
– מה אני קורא? ומניין לכם, שאני קורא? אבל, אמנם, אני קורא… ע"ד קארל מארכס… טוב?..
– מארכסיזם… – מתאנחים אנשי־שיחתי ושבים לענינם.
החמה שוקעת. פני מסובי מפיקים איזה רגש של תוחלת נכזבה, כאילו לא מצאו במעוני את אשר ביקשו. הם מהפכים ומעלעלים, אולי בפעם המאה, את הספרים האחדים, המונחים על שולחני, ומפסיקים את שיחתם, כשהם פונים אלי ומציעים לפני ללכת לאיזה מקום. אך אני איני זז ממקומי. במוחי המרוסק מרחפים שברי הרהורים כפתי־שלג אלו, שהן מפזזות ומחוללות בסועת חורף…
הם מדברים ע“ד גורקי, טשכוב, טולסטוי… האנאליזה של טולסטוי… טולסטוי הוא מיסטיקי… הוא בעצמו אינו חי כתורתו… הוא מצא מנוחת הנפש בתורתו… תורתו של טולסטוי – מה? מה מצא? כלום יֹשֵב את הסתירות? לקיים רצון־האל… זהו, אמנם, חשבון פשוט, ריאליות יותר ממסתורין… אבל – דברים בעלמא. גם חיי תלמידיו קיבלו, סוף־סוף, צורה מעציבה־מגוחכה… האדם לעולם אדם הוא… החיים שבים, סוף־סוף, לסדרם הקודם. טולסטוי – – – הוא אדם גדול, זקן גדול… והוא ימות, ימות… ובכן מה?.. הוא כתב ספרים על החיים וה”ספרים“… וספריו שלו נהיו גם הם ל”ספרים" ולאחד מקניני החיים… ועל הספרים האלה כותבים עוד ספרים… ופיסמן וקליינשטיין מבקרים… גם בראַנדס ביקר את טולסטוי… גם מאַכס נורדוי כתב עליו… והחיים נמשכים, נמשכים, נמשכים – – – לעולם, עד אין קץ… נורא!.. לא – – –
לְעָש וּלְסָס, לְמַאֲכָל
יּהְיֶה כָל סֵפֶר־הַדוֹרוֹת.
ומה אלה יושבים עמי? למה הם באים? מפני מה לא יעזבוני לנפשי? אך מה איכפת לי?.. אה, סוף־סוף, אני מהרהר רק על עניני נפשי… ככסיל פעוט… שקוע בקטנות… קטנות – ומה זו גדולות? אוי, אוי, מוחי מתבלבל… איני חושב כלום… קפאתי… כן, כן, כן, קשה לחיות, קשים החיים, חיים כמו אלה… חדרי מלא קורי עכביש… שממית מוצצת מוח זבובים… קר, קר לחיות בלי אל… קר – אבל החמימות ה“בעל־ביתית” למה לי?.. “קץ”… אנשים אחרים… צריך לחיות בעוז… אם לחיות בשביל היפה והנשגב – הלא שוים החיים… “צריך” – הצריך הידוע… “העינויים” – איזו עינויים?.. “בעוז” – איזה עוז? מה אני מתהדר לפני עצמי?.. או־או־אוי, הבל כל מחשבותי… לא צריך… הכל אחת, אחת, אחת… שממה מוחלטת… “שממה” – איזו שממה?.. לא, לא, לא…
– רעוּת־רוח!.. – אני פורץ פתאום בצחוק רם.
– מה? מה אתה אומר? – אוחזים בי חברי.
– רעוּת… איני אומר כלום, אין כלום… די, די להתאונן על יסורינו – אמרתי… נתעבת היא הבכיה יומם ולילה… ומה הם יסורינו? – יסורים של בצל… אלמלי היו יסורים כראוי – היה הדבר במצב אחר… באמת אין שום דבר חסר לנו… חִי… כך… הכל מייללים ומייבבים… די!.. ואולם גם זה הבל… אידיאל של שתיקה!.. ולמי הרשות למחות בידינו? בשביל מה לסתום את הפה? אם, אמנם, לא יקל, לא יועיל – משום מה אין לצעוק? לצעוק אנו חפצים… “חפצים”, כן, חפצים ולא צריכים… יש קרירוּת־נפש מחכמה ולא מקהוּת… אך כלום אין ערך אחד לכל? סוף־סוף, אבדן־נצח… באין מטרה, באין אידיאה, באין דרך…
את החצי השני של המונולוג המטורף אני ממלמל כמו לפני עצמי. אחרי הפסקה קצרה אני מוסיף לקרוא:
– הידעתם?.. טוב היה, טוב היה, חַה־חַה, טוב, כמו שאני יהודי, לו בא הקץ המוחלט על כל אלה האומללים, החולים, המכוערים, היתירים… לו כלו כולם פעם אחת… רווח היה עומד אז לגאים, לבריאים, ליפים… הוּ! – – –
רעי אומרים, שהם יראים להניחני לבדי: עיני כאילו נשתנו מאד. הם נפתלים עמי – ולא קשה להם להתגבר עלי. אני משים את הכובע על ראשי ונלווה עליהם. אנו באים אל חיימוביץ.
טז
טרקלינו של חיימוביץ אינו ריק. האויר מלא עשן־פפירוסין. מדברים ומתווכחים בקול רם – והקריטריון ברור ומקובל. נאַרמן, אף שהיא חשה את עצמה היטב בכל מקום שתהיה, פה היא, לדעתה, נשמת־החברה, נפש־הנאספים, גיבוֹרת ה“ענין”. דרשתו של יודלין אובדת את ערפלי הרפלכסיה, שהוא מתעטף בהם לפרקים, והיא מקבלת מין עזוּת דקדושה. הוא מרבה בהוספת: “אם הורשה לומר כך” – ופראַזותיו הן חצופות ביותר. כשהוא מדבר עם דוידובסקי, הוא בוחר להתפלסף על הצורך הגדול לנדוד, לבלי לשבת על מקום אחד, או לדבר על ערך ה“אהבה”, שהיא כאבן־בוחן לכל גבר, מולידה בו כוח ועזוז וכדומה. ויש גם שהוא נמשך אחרי דברי עצמו ביותר והנחותיו מקבלות אז צורת “חייב אדם”: חייב אדם לשאוף להתגלות כל הכוחות הספונים בו, כלומר להתגלמות כל האֶלמנטים שבו; חייב אדם לברוח מן הבדידות, כלומר להידבק באיזו נפש חיה וכו' וכו'. ואולם כשהוא מדבר עם חיימוביץ, הוא אוהב יותר להשמיע את דעותיו על “הגורם הכלכלי”, “הפרוצס הפוליטי־האקונומי”, “הקאטאסטרופה הצפויה”, “עתידות המפלגה הרביעית” ועוד. אף קליינשטיין מניח את “חכמותיו־דקירותיו”, מעמיד פנים של רצינות ומדבר על חופש הדעות או לוחם מלחמת־מצוה ולועג לציוניות ולמחזיקיה, דבר שהוא מהנה את הכל. ובשלחו את חִצי מהתלותיו ב“התנועה לכרות ברית עם התוגר”, יהי לו למטרה איזה בוכהאַלטר או עוזר־בחנות מן הנאספים, שמרננים אחריו, כי הוא מראה פנים לכאן ולכאן. הנחשד בעוון ציוניות מצטדק ומתנצל, כמובן, ומוכיח, כי חף הוא מפשע, אך שומע אין לו. הן לחברה דרוש תמיד איזה שעיר לעזאזל כדי להתנפל עליו ולשפוך עליו את העביט של שופכין אשר בתוכה. ולא – צחוקה של נאַרמן אנה הוא בא? ופיה הלא ידע רק לתבוע אֶמנסיפאַציה ולצחוק.
זוהי עלמה לא־צעירה, לבושה תמיד בחוֹשן אדום ולא מכוערת כלל, אך בתנועותיה, בהתנפלותה המשונה על מקוֹם־מושבה, בצחוקה, בקריצות־עיניה, בנענועי שערותיה הגזוזות, בהבלטת חזה – בכל אלה היא מביעה, כי בטחונה ביפיה הוא גדול מן הראוי וכי הבועות הקטנות והלבנות שבפניה נשכחו מלבה לגמרי. ללרנר והדומות לה היא מתייחסת כמו לצרות חלשות ממנה. היא מתנהגת תמיד כ“מלכת הנשף”, מאשרת את כל הישר בעיניה בקריאות הידד וכדומה, ולפרקים היא מעיפה רק מבט על הנואם, מבט משתתף, מסכים, מבט של תודה וחן, או מבט של עונש, מבט בז ומבטל…
– הציוני שלנו אומר בוודאי, – מלגלג קליינשטיין – כי הרצל הוא פנים חשובות מאד במהלך הדיפלומאטיה האירופאית, אחרי שזכה לעמוד לפני השולטן הטורקי, ואולם להוָתנו, רחימאי, אינו אלא סופר־עתונים. ומאַכס נורדוי…
– ובכלל – מפסיקתו נאַרמן בצפצוף רם – בכלל מה לנו ול“אבטוריטטים”?! מה הם “אבטוריטטים”, כאילו לנו אין מוח כלל, כאילו חסרים אנו כשרון־המחשבה? חבל, ששכח ה“ציוניסט” שלנו מה שכתב פליכאַנוב ע"ד ההגיון העומד ברשות עצמו. לא לנו לנהות אחרי “אבטוריטטים”!..
– יהודי! יהודי! – אין ה“ציוני” הנעלב יכול להתאפק לפעמים, אחרי היווכחו, כי אויביו אינם רוצים לעשות שלום לו – אני איני מבין. הרשוני, רבותי, לשאלכם… לא תשמעו לי – אלוהים עמכם! אבל הרשוני לשאול: מה חושב לי קליינשטיין לחטאה: יהודי! יהודי! הרשוני לשאול: הוא מה?
– חַה־חַה – נותנת נאַרמן לשחוק את ה“מתרשה לשאול” – שאלת חכם!..
– אבל אני איני מבין – מתחיל הנאשם שנית…
– אני איני מחלק את הבריות לעמים, אלא למפלגות שהן שונות במצבן החברותי – מודיע קליינשטיין…
– אמנם, אמנם! – משמיעה נאַרמן את קולה ומוחאת כף על כף – הידד! זוהי… זוהי… אידיאה… בראַבו!
– אבל קליינשטיין הוא יהודי – מתערב גם אני בשיחה.
– במה? – קופץ קליינשטיין ושואל.
– במה?! – עונה נאַרמן אחריו כהד – תודה לאל, פייארמן התחיל ב־פ-ר־דוכ־סיו!
– לא, פייארמן, – מדבר חיימוביץ בכובד־ראש – הרי מעצמך אתה מבין, שלא בבורג’ואזיה אנו עסוקים עתה. האַסימילאַציה, שאתה מתנפל עליה, העבדות…
– כבר קצה נפשי בשאלה זו! – מודיעה נאַרמן מצדה, אך לרנר גוערת בה, וחיימוביץ מוסיף ל“באר מחשבתו”:
– האַסימילאַציה גופה טובה היא, דרושה, צריכה. רעים הם רק מעשי הבורג’ואזיה, המחקים כקופים את הפקידים, אשר בחייהם עלה רקב, כבכל מעשי הבורג’ואזיה!
השיחה הולכת ונמשכת. קליינשטיין עומד ומכריז, כי הוא אינו מרגיש בקרבו שום דבר יהודי. מן ה“חדר” לא הוציא כלום. הספרות הרוסית פיתחה אותו. היהודים שוים בעיניו לאינם־יהודים. אני מעיר, כי, כנראה, רגש־הצדק העז, החי בקליינשטיין, הוא של יהודי ממש. אז בא יודלין ומַפנה את השיחה לעבר אחר. אמנם, זוהי אמת ודאית, כי לעבוד נקל יותר בתוך העם, שגדלת בתוכו, שראיתו לראשונה ביום שפקחת עיניך בפעם הראשונה. כלומר… אתה יודע לדבר אליו בלשונו, להתנהג בנימוסיו, להתקרב אליו, אתה יודע את צאתו ובואו, כלומר… ואולם החזיון ההיסטורי בנידון שלנו מדבר אחרת, כלומר… הַיינה ובֶרנֶה נולדו בתוך היהודים ועבדו בשביל האשכנזים, כלומר… בשביל גרמניה, בשביל העולם.
– היינה, ברנה… וקליינשטיין איפה נולד?
– ברוסיה!
– ואתה אינך רוסי!
– איני רוסי? מדוע? נו, נניח, שאיני רוסי… ובכן… מפני מה איני רוסי?..
– מפני שאינך!
– ובכן?
– ובכן – ניגוד!
– ניגוד?.. אי, פייארמן, ראוי לחמלה אתה!
– מפני מה, אדוני קליינשטייין?
– כן! מעורר רחמים אתה…
– מפני מה?!
– אינך ראוי לשום דבר בסיבת ניגודיך, ניקוריך וספקותיך…
– לאיזה דבר?
– לעבודה!
– ואני אומר לך… – (“פה ראוי להזדקף” – חולף רעיון במוחי) – כי לעולם לא אחליף אפילו אחד מספקותי בכל עבודתך, שאתה עובד ועתיד לעבוד!
– חַה־חַה־חַה! – פורצת נאַרמן במנגינת־צחוק – זוהי ענוה!..
יז
במעונו של חיימוביץ החברה מאוחדה, הקול אחד. כל המסובים ביחד משמידים את כל המזון הנמצא במעון ויושבים לקרוא איזה דבר ל“שאלת האקונומיקה”. ואולם במעונו של דוידובסקי – הרגשת ה“עולם” היא אחרת קצת. שם נחלקים המסובים לכיתות־כיתות. באחת מדברים על השאלות, שכבר היו לזרא לכל, וחוזרים בפעם האלף ואחת על משפטים ידועים בדבר ערך המדעים והאמנות, השפעת הספרות על החיים, ההפכים והסתירות שבחיי החברה ובחיי בני העליה, שירתו־פילוסופיתו של פרידריך ניטשה, הטראַגיקה של החיים, השממון הנצחי, הגיבורים הנרקבים, פעיטותן של הבריות, “בעל־הבתיות” (כאן מתגלגלת המלה “בורג’ואזיה” במלה “בעל הבתיות”…), בכיתה שניה מעלים גרה השקפות ביבליוגראפיות ישנות על סיפורים “מודרניים”, מדברים על מחזות מוצגים בתיאטרון, משחק האַקטוֹרים, וכשמדברים שם על אותם “המאורעות האיומים־האיומים”, שנזכרו בבית חיימוביץ, נגינת הקול משתפלת וניכרת איזו ביישנות ממין מיוחד. אך לפעמים הכל שותקים שעה ממושכה וכל אחד ואחד כמו ירא להרים את קולו, כאילו אין כדאי להניד שפתים על איזה דבר, אחרי שהכל ידוע… ואז מרחף באויר החדר, שהוא חם ומחניק – לפחות, כך נראה לי – איזה סימן־שאלה: למה, למה אנו מתאספים יחד? וכי בשביל שירגיש כל אחד, נוסף על שעמומו שלו גם בשממונם של אחרים? או רק כדי לדבר סרה על גופים נסתרים ולהתנפל ברעל־לצון על אחד מן היושבים? הלא לנו אין מה להגיד איש לרעהו; הלא לשוא אנו חושבים את עצמנו למובחרים, ל“שואפים”, לעליונים; הלא אין לנו כל אלוה, שיאחדנו ויעלה את נפשנו, הלא אין אנו מוכשרים ליצור איזה דבר, הלא כל בנין אי־אפשר להעמיס על כתפינו, ואף “מחאתנו” ו“זרוּתנו”, שאנו מתגאים בהן, אולי אינן אלא תולדות חיינו החולפים ברעה, רגש מכוער של גברים־לא־יצלחו ואומללי־נצח?.. ובכן מה? מה?
דוידובסקי עצמו שותק ואיו לוקח כמעט כל חלק בהמולה אשר במעונו. צחוקו – צחוק־עינים, וגם זה אינו מצוי. האצילות השפוכה עליו שקטה היא ולא כל עין מכרת בה.
כשהנאספים בבית חיימוביץ יושבים לקרוא, אני עוזב את המעון לבוא אל דוידובסקי.
נר אינו דולק בחדרו המרובע. הוא שוכב על הספה. אני דופק, נכנס, מושיט לו ידי במין זהירות של כבוד ויושב לא רחוק ממנו. ושנינו יושבים ומחשים בחשיכה. ואולם אין דבר זה משונה בעינינו. כך צריך להיות, או, יותר נכון, כמו כל דבר וביחוד אנו בעצמנו, כך לא צריך להיות, אבל הוֹוֶה. מגוחך הוא הדבר, ואולם אמת היא, כי שנינו חשים כעין תועלת בישיבתנו זו. אף על פי שהמושג “תועלת” רחוק מאתנו בשעה זו. אנו חשים מין עונג לא־טבעי. הלבנה מאירה מבעד החלון, אך דבר זה כאילו אינו נוגע לנו כלל. לאחרונה אנו גונחים איש־איש מעומק לבו, ולאט־לאט, במין הסתר־לחשים וחצאי־מלים, מתחילה בינינו השתפכות של וידוי אילם־למחצה ע“ד מצבי נפשנו, ע”ד רשמינו, ע"ד “רגעינו המשונים”, והכל במין רצינות מיוחדת, חשובה, בלתי נתפסת בעט, שמתלווה בהעפוֹת־עינים ממושכות בתוך החושך אשר סביבנו. וככה נמשך הדבר בינינו עד שנשמעים צעדים קרובים. שנינו מזדעזעים מבלי משים ודומים במקצת לאוהב ואהובה נחבאים בסבכי היער בשעה שבני־אדם עוברים עליהם. החדר מתמלא כרגע שאון אנשים.
– פוֹאֶזיה! – נשמע קול קליינשטיין – ישיבת דממה בחשיכה… שיר השירים!
– כדי שהפנים האויליים לא יהיו נראים – מתבקע קול־החומץ של פיסמן.
– יהי אור! – מוסיף עוד קול אחד.
אחת מן העלמות ניגשת ומתחילה להדליק את המנורה. פיסמן תופסה כשהיא נכשלת באיזו תקלה קטנה ושמח להעיר, כי אשה היא – אשה. הערה זו נותנת מקום לנאַרמן להתלונן על הגברים השמחים תמיד לתת דופי במין החלש ולשימו לצחוק בכל מקרה שיזדמן. פניה מפיקים רוגז, מחאה ותשוקה – להיחבק. חיימוביץ עומד ומצרף אלף מלים בבת־אחת: “יחס בורג’ואזי, בחירה טבעית, התפתחות המשפחה, פטריארכליות, עבדות, אמנסיפציה, פסימיזמוס, מנהגי בורסיף, שופנהואֶר, ניטשה, בֶבֶל, אנגלס, מטריאליזמוס אקונומי”… בתור תשובה על זה מפיק פיו של יודלין מרגליות – ומכאן לשיחה תוצאות.
לאותם מיני הוויכוחים הארוכים, שנוהגים בין אנשים אינטליגנטים ממין זה, יש רגע בסופם, שבו משתתקים המתווכחים הנלהבים פתאום, באמצע ה“הרשוני”, ופונים איש־איש לעבר אחר מכוסי זיעה, נלאים, בגרון ניחר ובריקניות מדאיבה. מהירות־בואו של רגע זה תלויה, כמובן, במזג המתווכחים, בתוכן הוויכוח וגם בהבלו של האויר. בבית דוידובסקי היה רגע זה ממהר לבוא.
אז מנסים לשורר. בבית חיימוביץ היה הדבר עולה יפה. שם משוררים במקהלה את “מעל גדות הוולגה”, שרים על עוזו של סטֶנקה ראַזין וכדומה לזה. ויש שנאַרמן היא ה“חזנית” והכל מנהמים אחריה כ“משוררים”. ואולם בביתו של דוידובסקי היה כל אחד ואחד מתחיל לשיר לבדו במין דממה דקה והיה שר ביותר על רגשי־הלב וכליון־הנפש. עד מהרה היו הקולות נחלשים ואובדים… קליינשטיין ממהר לבלבל את השרים ע“י מה שהוא מתחיל לשיר, בכונה להרעים את ה”ציוניסטים":
"עוֹ־עוֹ־עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָ־תֵ־נוּ…
הַ־הַ־תִּקְוָה הַנוֹ־שָ־נָה".
הוא פוגש בהתקצפות, אך גם בצחוק מסכים. עד מהרה שולטת דממה בבית.
– חסרי קול אנחנו…
– שירים חדשים אין, ובישנים כבר קצה הנפש…
– איך יהיו שירים חדשים, אם הצפרים ישנות?..
– שירים חדשים… כן… שירים חדשים…
דומיה ממושכה.
– רבותי, כמה השעה?
– השעה?
– כן,
– העשירית.
– אולי נלך לטייל…
– לטייל… באמת… אולי?
– אין מוחה… ילך לו מי שרוצה.
– או מי שרוצָה…
– קליינשטיין! – מאיימות עליו עלמותינו.
אבל לב קליינשטיין אינו נופל עליו. הוא יודע תחבולה לבדח את דעת הנאספים והנאספות:
– הלא הבוכהאַלטר שלנו הוא בעל־שמחה היום…
– בעל־שמחה?
– כלום אינכם יודעים זאת? אינכם יודעים? אי, אנשים לא מעלמא הדין! הגידו את חידתי!
זה בכה וזה בכה. יודלין מנסה לפתור את החידה: העלמה אַש, שהבוכהאלטר דבוק בה (תמיד אהבו לעקוץ בבדותא זו את האחרון), משיבה בוודאי אהבה אל חיקו. אך קליינשטיין מנענע בראשו תנועת שלילה. לאחרונה יקרא בנצחון:
– הלא לוֹ אבדה משמרתו בהקוֹנטוֹרה של דינגֶנוב. חי־נפשי. לא הועילה לו ציוניותו… איך שיהיה, וכי אושר קטן הוא זה לדעתכם? –
בעל החידוד העמוק הזה צוחק שבע־רצון מאד. הדבר מובן מאליו, שהחובה “לשתות” לכבוד המאורע. אין איש מאתנו, מלבד אולי פיסמן, רוצה בשתיה ממש, בשתיה גופה, בהרקת יי“ש ושיכר אל קרבו; ובכל זאת, מלבד העלמות, שחושבות להן לאיזה חוב ישן למחות (אחר־כך גם הן שותות), הכל גומרים בנפשם שאי־אפשר לבלי להסכים, ויש מן הנאספים שמקבלים את “ההצעה הנפלאה” גם באיזו התעוררות מעושה. “ואני כבר חשבתי, כי דרוש לשתות פעם כהוגן!” – מודיע אחד ומוסיף איזה “כי־מה”, שאינו אומר כלום – “לשתות, חזיז ורעם! – כי מה?..” חיימוביץ מנסה, אמנם, להתנגד ל”אֵלוּ השתיות“, אך יודלין עומד כנגדו ומצדד בזכות ההצעה. וכי השתיה היא פה המטרה” המטרה הרי היא למעלה מזה: לבוא לעולם אחר, להימצא במצב־נפש אחד, להזדעזע ולחוש גבורה ועוז, כלומר… באחת: השתיה שלנו באה… באה… כלומר, בשביל להסיר מעלינו את השפלות והחשבון ולהרגיש מה שאינו קבוע בגבולים ועומד למעלה מן המקום והזמן… –
אנכי מאזין באופן אַפאַטי לפראזותיו המהוקצעות ע“ד החובה להיות אדם חפשי וע”ד ההתרוממות על המקום והזמן, ועל זכרוני עולה ציור מטושטש מן השתיה האחרונה, שהיתה במעונו של יודלין זה עצמו וגם כן על פי הצעתו של קליינשטיין, כשאבדה לבעל המעון הוראתו הטובה בבית רובקין. מתחילה הביא, אמנם, יודלין, אף על פי שהיה מתבייש, שמא יאשימוהו בקמצנות ובפחדנות מפני בעל־הבית, את מיאונו הנמרץ, שגם אותו ביאר בפראזות מהוקצעות, אך סוף־סוף נכנע, כמובן, וכיון ששתה שכח להביט על הדלת ולהזהיר בנועם לשונו את בני חברתו, שלא יתהוללו יותר מדי. ובשעה הראשונה אחרי חצות־לילה, כשהתחיל פיסמן להכות באגרופו על השולחן ולצעוק בקול ניחר של שיכור – מכיר מתוך העשן שבמוחו באיוולתו וחרד בלבו לתוצאותיה (ישיבה־בחושך ותשלומין) – שהוא יביע תיכף את עומק רגשותיו, שהוא רוצה לשורר, כלומר, לשבר את המנורה שעל השולחן, – התפרץ בעל־הבית החדרה בקול פחדים, הדור ב“תחתוניו הלבנים”, והרים את קולו:
– גויים! מומרים! שיכורים! מביתי אגרשכם! אין אני רוצה בזה! אפילו אם תתנו לי חמישים רובל – אין אני רוצה בזה… דליקה אתם רוצים לעשות בביתי? חשופי שת!.. גם אלה משכילים… דלפונים!.. אה, גם פיסמן!.. פה… מעולם לא פיללתי לראותך פה… בחור בן־בעל־הבית… וכי יאומן כי יסופר?.. לשתות כגוי, לשבר מנורות, לחולל פרעות… פֶה… בחור בן־בעל־הבית…
התנגדותו של יודלין, שהתבייש לשתוק, עוד הגדילה את השאון. גם הוא, בעל־הבית, גם אבותיו ואבות־אבותיו, לא ידעו מעולם מדברים כמו אלה, והוא אינו רוצה בזה, אפילו אם יתנו לו בעד נשף אחד עשרה רובלי כסף. הוא ירא. הוא משתומם. הוא יוצא מעצמו. הוא… הוא… הוא… לשוטר־הרחוב יקרא…
פה, לא במעונו, עומד יודלין למעלה מן המקום והזמן.
ושוב אני מהרהר גם על יחוסי אני על “אלו השתיות”, איך שמלפנים, אחרי שעבר זמן מועט להתוודעותי אל האנשים האלה, חשתי בהקריאה: Выпить!(“לשתות”) איזה חפץ מעליב להידמות אל בני עם הארץ, מעין “חיקוי של התבטלות”… ואיך שאחר־כך למדתי, על כל פנים, גם אני לאבד לפעמים את פרוטותי האחרונות על משקה מחמם ומשכיח, להשתטות, להתהולל, לבכות אותו הבכי, שהייתי משתדל להשמיע בקטנותי בשעה שהיה הקהל עומד ביום־הכיפורים ב“הרוגי מלכות”, באחת: להיות מזויף ולא־יפה כלל, להרגיש בזה ולרמות את עצמי, לתפוס בזה הרגע גם את הונאתי, ועם כל זה להילכד ברשת הרמיה ולהונות את עצמי, שאני מלא־ענין במצבי זה, שהכל חשים אז את גודל־אסוני, את קשי־יסורי, את כאב־רגשותי…
– הטובע בשבולת, אוחד בראש שבולת! –
– כיון שאנחנו, האדונים, מגיעים, רחמנא ליצלן, לעשות איזה דבר, לעשות, התבינו – מיד מתחלת הפילוסופיה… כלומר… – מתלונן יודלין בתוך כך – בושה וגם חרפה!
– לעזאזל הפילוסופיה! – קורא פיסמן – מי ומי הנותן? נו, האדון הציוני, הבוכהאַלטר בלי “בוּך”, הרק את כיסך!
– חי־נפשי, אין לי… מאין? אולי ילוני איזה איש?
– יודלין, הלוהו! – גוזרת דעת הקהל.
– אֶ־אֶ, מפני מה דוקא יודלין? יודלין הקפיטאַליסט! כלומר… עשרים יש לי…
– עשרים – יהי עשרים! נו, מי עוד, רבותי? מי עוד?
השתמטות, דלות, הערות, בקורת, שאלה הרכוש, המולה. לאחרונה נמצא איזה בא מן הדרך, שעדיין לא כלתה פרוטה מכיסו, איזה חוב ישן מוחרם לטובת הכלל. וכעבור שעה אחת – החלון פתוח, הזיעה נוזלת, הרגלים מתנועעות, הבגדים מעוכים, הידים שלוחות לקחת מיני אוכלים מעל השולחן בהצטחקות של בוז משונה ובתנועת חטיפה מיוחדת, והפיות מדברים ושותים: לשם הטוב, לשם הצדק, לשם היושר, לשם המחאה, לשם אי־הרצון, לשם העבודה, לשם כליון הזדים והעריצים, לשם אבדן הרע. חיימוביץ אינו אוכל את הכרכשאות ואינו שותה כלום. הוא משתמש בשעת־הכושר להגביר את רוחו על רוח דוידובסקי (המתייחס בקרירות גמורה לכל הנעשה בחדרו) ו“הריהו כאילו שותה” לשם כל הדברים האמורים למעלה. קליינשטיין גומע גמיעות משונות, מתהדר ומתאמץ לעשות רושם בגבורתו לשתות. פיסמן מנענע בראשו הקטן במין יאוש מר, מקונן, שאין שיכר זה מביא מרפא ושכחה, ושהוא חולם על מין שיכר אחר, חזק מזה. יודלין אוחז כוס בידו הרועדת, והמשקה משתפך ממנה בעת ובעונה אחת עם זרם המלים המבולבלות המשתפך מפיו.
– רבותי, רבותי, הסו, מה הצעקה? שומעים אתם? אני שותה… כן, אני שותה לשם האידיאל של העוז… דוידובסקי מזכיר לנו את הציור: “ובכל זאת!”, אך הוא בעצמו אינו כ“זה”… אני… אנכי גוזר ואומר: דוידובסקי מזכיר לנו את הקריאה הגדולה והנשגבה, את מרכז־הנקודה של מצב־נפשנו, אם הורשה להביע כך, כלומר… את הקריאה: “ובכל זאת!” – והוא עצמו, כלומר דוידובסקי, שכח אפילו את הקריאה הזו… יקחהו אופל! כך אני מחליט. אני, יודלין!.. אה, מה זה החמור נוער? “כל המשוררים כוזבים - - וצרתוּסטרה משורר הוא”… נו?.. אני שותה… חיימוביץ, הלא זה רעך, פייארמן… האין זאת? חיימוביץ, גם אתה שותה! אינך שותה… הפסימיזמוס, רבותי, התשמעו, אני אומר, הפסימיזמוס הוא… הוא… אם הורשה להביע כך… כן, אני שותה…
– אבל שתה הפעם, שתה! – מתנפל קליינשטיין על כל המרבים ב“אני שותה” ואינם שותים.
בכלל ניכרת ההשתדלות לשכר את האחרים.
פיסמן משבר צלוחיות וכוסות. הדרמה של החתולים המקושרים בשק אפל ומלוכלך היא בעינה – בכל הודה והדרה. הנפשות המשחקות ערומות. – – –
לפנות־בוקר אני שב למעוני ובלבי רק ניצוץ של הכרה כהה, כי היום הבא לא יהיה רע מן ההולך לפניו.
יח
כאן הגעתי לפרשת־דרכים, כלומר, לאותו הזמן, שבו התחלתי לחוש, שכך אין הדבר יכול להימשך הלאה בשום אופן, שמחויב לבוא איזה שינוי – יהיה מה שיהיה… לעזוב את N. או לעשות איזה מעשה אחר, שיוציאני מן המצב המסוכן, שאני נמצא בו – אבל מן המצב הזה צריך להימלט. איזה קריזיס בהכרח הוא שיבוא!..
אך… ל“קריזיס” מעין זה, שבא לי לפני שנים אחדות, לא היה שום מקום, כמובן, ורק לשוא הייתי מצפה לו, ובנוגע לעזיבת העיר N. ולהנסיעה למקום אחר – הנה גם בזה היה ניגוד פנימי. אני שחקתי פעמים רבות על יודלין, שהרים את ה“נוע־ונוד” למעלת אידיאל, מאחר שהבינותי, כי “סדנא דארעא חד הוא”, כי ה"שמה " היא אילוזיה ככל האילוזיות וכי “הטוב נמצא במקום שאין אנו שמה”…
אבל לעומת זה נתעוררה אז מאיזו פינה נשכחה שבלבי התשוקה הישנה להשתלם. לקנות דעת, לנסוע לחוץ־לארץ. ועד מהרה אחזתי ב“אידיאה” זו כבקנה־מידה למוֹד בו את ערכי: אם לא יעלה בידי להוציא חפצי זה לפעולה – אות הוא, כי באמת איני מוכשר לשום דבר; אז תאבד גם שארית החשיבות, שאני חש לנפשי.
– מה שיש לדעת – כלום עדיין לא נודע לך פה? – העיר דוידובסקי בחשאי, כשהרציתי לפניו דברים על החלטתי לנסוע, והערתו זו העירה בי רגש לא־נעים, כמעט תרעומת. אני רציתי להאמין ולהיות בטוח בצדקת שאיפתי. עיקר השאלה היה אצלי רק השגת האמצעים…
מה לעשות? להיות כשנה מלמד בכפר ולאסוף את הסכום הדרוש להוצאות הנסיעה? אמנם, טובה המטרה, אך להיות שנה שלמה בכפר בלי מכר, בלי ספרים, בתוך גסות וטמטום הלב!.. עומד אני על מפתן־החיים – עלי לצעוד ולבוא אל תוך האולם – ופתאום אעזוב את חיי העיר!.. וגם להשיג “קוֹנדינציה” הגונה, לפחות, קשה מאד, מפני שהמורים הרווקים מרובים מן הכפריים, שמוֹרים מתבקשים בהם. טוב היה, אמנם, במובן החמרי – שזהו, לעת־עתה, עיקר הדבר – להשתקע בצ. עיר מולדתי כשנה, כי שם הייתי מרויח בנקל די־צרכי, אבל לנסוע לבית אבותי – לא, זהו דבר שאי־אפשר!..
אפילו המחשבה עצמה על נסיעה למקום מגורי אבותי לא עלתה על דעתי מאליה, אלא באה על־ידי מכתב, שקיבלתי מעובדיה בן הרב, מכתב ארוך ונמלץ, אף על פי שכותבו מצא לנכון בסופו “לחלות את פני סליחתי על אשר געלה נפשו לבוא אלי מתוך עב הענן וערפל, מליצות שדופות־קדים, כאשר יעשון המליצים, אשר לא ביניהם מנת חלקו וגורלו, וכמאמר חז”ל, ‘כל יתר כנטול דמי’“. ראשית המכתב היו דברי פיוס “באגרת ההולכת לפניו על אשר מנע ממני את הטוב בהיות לאל ידו לעשות מבלי דרוש לשכני ב־N. העיר ולא פקדני כל הימים לרבות הלילות”. אחר־כך בא לספר לי, ש”אביו יחי עושה לדבר המתעלם מן העין, אם ישפיק הוא (כלומר, עובדיה) לעתים רחוקות במכ“ע רוסי וכדומה, לא כן אם ישים מעיניו בספר־מליצה עברי, אז לפידים מפיו יהלכון”; וחוץ מזה, הנה “צ. אינה כ- N.עיר מלאה חכמים וסופרים והספרות העברית לא תתן קולה ברחובותיה והיא כמעט בבל ירָאה ובל ימָצא אף שת”ל הציוניות הולכת וצועדת קדימה, בוחרי ושוחרי שארית מחמדינו עולים ונוצצים ככמהין ופטריות, וכבר עומד להיווסד בית־ספר למקרא על ידו וע“י רעוֹ הלאומי יעקב בן משה עובדמן, אשר בידו שלוחה מגילת־הספר הזאת”.
וסוף דבר היה:
“לכן שמע ואיעצך, אלוף נעורי, וישמע אליך אלוהים. מאז בימים תרחיק נדוד, אבל האומנם לא ינהה לבך אחרי עיר מולדתך ומדוע לא תכונן צעדיך אליה? פה תמצא את חיית ידך ברווח, כי בלי תפונה מודעת לך, כי אנכי שום אשים את פעמי בעוד ירחים מספר אל העיר ס. לכונן את שבתי שם ושם אבנה לי בית, ביתו זו אשתו, את ב”ג העלמה מ' פרומא בת הגביר ר' פינחס נ“י ואת תלמידי תקח לך, כי הלא אני מורה פה כל העת צחות השפה העבריה”.
יעקב, שמסר לי את המכתב בבית בורסיף, השמיע גם הוא באזני את המיתיותיו של עובדיה.
יעקב!.. זה היה כבר לא יעקב, חבר־ילדותי, בבית הרב, אלא איזה מר עובדמן, בחור בעל פנים נוחים, צוחקים, יפים ומפנקים קצת, ועינים שמחות, מלאות טוב־לבב והכרת־צעדיו־קדימה בעיר מולדתו, הכרת מלחמתו עם החשוכים מתנגדי הרעיון. יחוסי הקר אליו פעל בהכרח גם על התקרבותו אלי. ובכל זאת לא נמנע מלספר לי, עד כמה שהרשתה העת, את כל מעשיו על שדה הציוניות. גם על יושב־הראש באגודתו, אלימלך המלוה, דיבר, גם על קורספודנציותיו, השמורות עמו בפנקסו, הראה לי, והכל בצחוק של רצון, בתמימות, בכסילות. וכשהזכיר בורסיף “אגב־גררא”, לרגל השיחה, באיזו פראַזה את חוק ההסתבבות, מצא מר עובדמן לנכון להיות לו “תנא דמסייע” ולהביא ראיה מציוניותו. מפני מה הוא ציוני נלהב כזה? בילדותו דרו אבותיו בכפר וכו'…
הוא בא ל־N. לרגל מסחרו ועמו באה גם אחותו, שנכספה לשאוף מעט רוח־כרכים. בחזירתם נלוה עמם גם בורסיף, שעזב בעת ההיא את N.
חיימוביץ השתמש בכל כוח לשונו להזהירני מן הצעד המסוכן הזה. הוא, אמנם, התנגד בכל עת גם למלמדות־בכפרים (הוא היה מפתה אותי להיכנס עמו ביחד אל איזה בית־חרושת), ואולם בהשתוות אל הנסיעה לצ. טוב גם הכפר. “אין אני יודע את כל רעל־הבורג’ואזיות שבדאגת המשפחה ליוצא חלציה”.
גם במכתב, שקיבלתי אז מאבי, היה די כדי להניאני מנסיעה זו. דברי כיבושים היו בו: " וקצר בינתי עד האידנא. מה דוקא ב־N. שמתה קינך ואם באתה למחני האומנם לא אוכל כבדך והיית קרוב אלי ולענין תכלית ראשית מה התכלית במחנך התכלית ביד הש“ית ולא צריך תכלית טוב מזה שבהגות ליבי וד”ל“. אחר הד”ל היו איזו אמרות, שלא הבנתי פירושן מסיבת סלסולי הכתיבה וחסרון סימני הקריאה, ואחת מהן נסתיימה בשתי מלים סודיות: “עלים לתרופה”…
ובכל אלה נסעתי מקץ חודש ימים לצ.
עתה, כשכבר עבר זמן מסוים אחרי הנסיעה הזאת, איני יכול לברר לי כראוי את הגורמים העיקריים, שהכריחוני לצעוד צעדי זה, למרות מה שהבנתי אז בכל רגע ורגע, כי אסור לי לשוב לבית־אבותי. הרגש המשונה, שהרגשתי לאותה העלמה, הן נולד בי, כמדומה לי, רק אחר־כך, כשהייתי כבר בצ. –
כן, אגב־אורחא: העובדה, שנמשכתי אחרי אותה העלמה – היא עובדה משונה מאד, עובדה מעוררת צחוק מר, ולטפל בה קשה לי הרבה יותר מלחטט בפצע. חַה, אני אומר “פצע”, אולם באמת הרי היה פה דבר אחר לגמרי. פה הלא רק עוּניתי, אבל לא נפצעתי – לא היה מקום לזה. בעובדה זו לא היה, באמת, מקום אף להתגלמות אישיותי, מה שהיה אפשר אילו היה הסוביקט אחר, המקום אחר והמעשה אחר – אילו היה הכל כמו שנצטייר פעמים רבות בדמיוני הלוהט, כשחלמתי על האושר ל“התאהב”. פה היה, אמנם, מאורע טיפוסי, אך מאורע עובר, שאינו מוסיף כלום להבנת ה“אני” שלי, מאורע של “עורבא פרח”.
במעונו של בורסיף ראיתי לפני עלמה זרה, שחרחורת, נאוה, בעלת עינים חיות, פקוחות, כחוּלות, לחיי־סאַמיט מארכות, פה קוסם ותנועות־אַילה מעורבות במעט חשיבות מיוחדת במינה. יעקב, חבר־ילדותי, לכאורה, התחייב להציגני לפניה, לפני אחותו. היא כמו לא הביטה בי כלל, ואני הקשבתי רב־קשב לקולה הצלול, בגניבה ראיתי פעמיים במשך הזמן שישבתי שם את העויתה הנחמדה, שבה היתה מבליטה קצת את שניה־ספירים יחד עם שפתה העליונה ומניחתן על גבי התחתונה. כל אותו הזמן ישבתי על מקום מושבי כקבוע במסמרים, מלא כולי מעין רגש, שאם אניד יד או רגל, יקרה על־ידי זה איזה דבר איום. ובצאתי היתה בלבי רק שנאה עמוקה לבורסיף, שנאה לבלוריתו, לבת־צחוקו, לאפודתו, לכפתורי כותנתו, – שנאה, אשר לא ידעתי עוד כמוה עד היום ההוא. מובן שהיא, שנאה זו, היתה תוצאת הקנאה, שקינאתי בתנועותיו החפשיות והנעלות של אותו גבר… בכעין זה־לעומת־זה זכרתי את צחוקי אני הבלתי־יפה, הבלתי־טבעי, את תנועותי שלי הבלתי־מהירות, הבטלניות, את חצאי־דברי – והכל נדמה לי מתועב, אוילי, שפל… והיא הרגישה בזה… בוודאי הרגישה… מי? גיבוֹרה פרובינציאלית? – לא, אני שפל ופתי באמת! מפני מה אני משתמש בתואר “בנאַלי” כזה? מה עוול מצאתי בה? עלמה ככל העלמות! ואולם… מה לי ולה בכלל? מה?
אז התרקמו במוחי מלות אחדות באותיות מפורדות:
– הן היא לא תשים אלי לב
ומיד שחקתי על הרעיון הזה, אחד מן הרעיונות־השֵדים, העולים במוח מאליהם, בלי כל קשר הגיוני ובלי שום צורך…
כשבאתי למעוני ישבתי שעה ממושכה ופוצצתי באצבעותי תיבה של גפרורים, שהיתה מונחת על שולחני. חשבתי על ענינים אחרים לגמרי. ורק בערב, כשהתחלתי לקרוא איזה ספר, חלפה לפני תמונת העלמה, שהתוודעתי אליה בצהרים, ושפתי ביטאו בלי משים: “רַ־חִיל מוֹ־אִי־סֵ־יֶב־נה”, כמו שקרא לה בורסיף – מה תיעבתי את מבטאו זה! – אך עד מהרה נתעוררתי…
– כן, אין שום ערך להבלים כמו אלה. במוח ריק מתדבקות מחשבות ריקות. בחור־ישיבה, שלא ראה אשה מימיו. בכלל – אין דבר. זכרתי – ולא יותר. ומה החרדה? אדרבא, מפני מה איני צריך לזכור אותה? היא לא יכלה לעשות עלי שום רושם, אבל הלא זוכר אני אלפי “קטנוּיות” אחרות… נו, וגם אם עשתה עלי רושם – מה בכך? אסור?.. לנסוע לביתי – “עלים לתרופה” – חה!
– – –
ומקץ איזו שבועות נישאתי בעגלת מסילת־הברזל על הדרך העולה לצ.; ראשי כאב מאד, לבי המה, ואני טיפלתי בהפסיכולוגיה של כאב־הראש ושל בן הנוסע לבית־אבותיו. “ובכן אני נוסע – מה אני מרגיש?” – במתכוון ציירתי לי את ציורי העתיד בביתי בצבעים שחורים יותר מדי… “בשביל שלא יהיה קשה לי אחר־כך” – הוספתי להרהר. – אך הנה רגשותי מעניינים, סוף־סוף: שנים אחדות לא הייתי שם, בערש ילדותי, המקום זכרונותי הנעימים… אמי… אחיותי – ושום משיכה אין. שום ציפיה נעימה… רק כאב, כאב, כאב…
הבריות, כשהן בנכר, אומרות: “מנוחה דרושה לי – ועל־כן אני נוסע לביתי”. אבל הלא גם לי לא למותר היה כבר אז לנוח קמעא – ומפני מה נסעתי אני לביתי?..
כן, אני נסעתי לא מפני שהיה איזה דבר חסר לי או בלתי ידוע לי. אפשר שנסעתי מפני שכבר היתה בי קרירות־נפש לכל המאורעות והמעשים. ואולי – מפני שהיה ודאי לי, כי אסור לי לנסוע…
ביום ו', עש"ק בבוקר, באתי לביתי.
יט
אבותי, אף על פי שלא קיבלו ממני שום ידיעה, ידעו בכל זאת ברור כי אבוא. כך העידו אחר־כך בעצמם. ושני דברים ניבאו להם את הדבר, דבר־בואי: שממית ירדה בבוקר ארצה מעל התקרה, והחתול הלבן שבביתנו התרחץ והיטהר, כלומר, חיכך בכפו את סנטרו. החתול הוא, אמנם, חיה טמאה, ואולם בנוגע לעתידות אין לך נביא ובעל־סימן גדול הימנו.
מצות הבשורה נפלה בידי אחד מן הנערים התועים ברחובות.
התגעש המעון הדל! אבא עזב את שולחן הלימודים, בפיו עוד שבר־נגינה של “פזר־סגול” ובעיניו האמוצות הוא מתבונן בי רגע, כאילו נמלך הוא בלבו, אם כדאי אני שיחבקני, אלא שלבסוף הוא נופל על צוארי! אחי ואחיותי הקטנים, פעורי פה לנשק את “אחיהם היקר”, מושכים אותי למטה. לאמי אבדו עשתונותיה:
– אוי, ירמ’לי, אוי, בני… מה שלומך, מה שלומך, בני? בא… שתי שנים… שתי שנים… ירמ’לי… בני…
לתמהון לבבי חנקו דמעות את גרוני ולא יכולתי להוציא אף הגה. בקושי רב התאפקתי מבכי. הכל נדמה לי כל־כך מוזר, כל־כך מעורר־רחמים… לרגעים הסיבותי את עיני אל המראה הקטנה שעל הקיר, משתוקק להתבונן אל הבעת פני. בקרבי היה מעין אותו הרגש, שהייתי חש בילדותי כשהיו נערים מכים אותי, ואבי, תחת לחמול עלי, עוד היה מייסרני קשה.
החֲכָמה הזאת! – לעג אבי לאמי, אחרי שנמאס בעיניו לחכך את ידיו, להתהלך הנה והנה ולהתבונן אלי ובעיקר אל מלבושי – ראויה היא זו להיות שרתי במדינות! עומדת ואינה יודעת את נפשה… אה, ברוך־הבא, הנה היא כבר בוכיה… נו, בא, בא… דמעותיך לא יתנו ולא יוסיפו מאומה, ועיניך כלות ונמקות גם בלי זה… מוטב שתחממי את המיחם ותכבדי את אורחנו בכוס תה…
– לא, לא… – עמדתי אני והסתכלתי בעיני אמי ה“כלות ונמקות” – אל תדאגו לי… אין צורך בתֵה…
– אוי לי, אתה רעב בוודאי, בני, – יבבה אמי.
– שאלה היא! – ענה אבי בעדי – יודעת את, יהודית? הבה ונאכל כולנו ארוחת־הצהרים, ערכי את השולחן… ואתם, ילדים, – פנה אל תלמידיו – סגרו החומש ולכו לביתכם. אמנם, עדיין רק השעה האחת־עשרה… נו, עיניכם הרואות, אורח…
ה“שקצים” הקטנים, שבעיניהם התנוצצה התקוה להיחפש בשעה מוקדמת, מן הרגע הראשון שנכנסתי הביתה, נעלמו במשך רגעים אחדים. הם התביישו, אמנם, מפני בן־הרבי הזר לקפץ ולדלג, גם חשבו לחובה להם לאמץ את הלב ולגשת אל האורח, גם לתקוע כפיהם לתוך כפי במין “שלום עליכם”; אך לעומת זה לא שמעו בחפזם למצות אמי “לזכור להגיד לאבותיהם, למען־השם שהרבי ביקש שכר־לימוד”.
השולחן נערך. בעלת־הבית שמה עליו לחם, מזלגות וקערה מלאה אבטיחים חמוצים. נטלנו את ידינו וניגבנו אותן באלוּנטית רטובה ומשרטת. אבא היה כבר נכון לבצוע על הכיכר השלמה, והנה נתכסו פניו בצער גדול, ובקול של “אסור להפסיק” צוח בלשון־הקודש:
– נו!.. סכין!..
אמי הגישה עוד מזלג, וכשהניחה אותו על השולחן, מיד הרגישה בטעותה, שבאה מרוב בלבולה, והביטה עלי כמו על מליץ־ישרה. אבי היה זועף: כפי הנראה, לא השביעתהו חיצוניותו של אורחו כלל. בשעת הסעודה לא הרבה לדבר. ולעומת זה היו שאלותיה של אמי עד דבר אכלי, מעוני ועוד אלפי פרטים מתנאי חיי שמה – לאין סוף וקץ. ואחרי שנודע לה גם מה שלום הפוזמקאות, שנתנה לי כשהלכתי ל- N, התחילה מספרת לי פרטי הויתה שלה; בחג העבר קימצה בפשטידה; בתור “שכר־לימוד” בעד ילדתו של שמעון החנוני, שהיא מלמדת אותה “עברי”, השיגה כמה לטרות פול ועדשים; את פרֵידה, אחותי הקטנה, היא נכונה למסור לאורגת פוזמקאות, כדי שתלמד את המלאכה הזאת. דעת אבי היא, אמנם, כי טוב לעשותה ל“שולחנית” כלומר למוכרת מיני תכשיטי נשים וצרכיהן על שולחן קטן בשוק – “זהו מסחר ולא מלאכה; בזה אפשר לגדול” – אך אחותי בעצמה, למרות הוכחת אגרופיו של אבי, להוטה ביותר אחרי אריגת פוזמקאות. מה דעתי? איזו “תכלית” יותר טובה? – לא הפסיקה את פטפוטה גם ההערה העוקצנית של אבי, שגער בה על שהיא מבלבלת את ראשי, “המלא ענינים אחרים לגמרי”; היא היתה כל־כך מלאה אושר, עד שלא יכלה לשים לב לזה, לה נעים לדבר עמי – והיא מדברת. אם אשמע ואם אחדל – אחת היא לה.
כדי שגם אני מצדי אומר איזה דבר, שאלתי מה מצב הלימודים של אחי הקטנים. אז החלה אמי להתאונן על אבי, שהסיר מעל ילדיו את השגחתו לגמרי. בֶרילה הולך ל“חדר” זה שלושה זמנים – ועדיין הוא “אומר עברי” בקושי. היא אינה מבינה, מה זה היה לאבי: זקנה או עצלות?..
– אֶט… – התנצל אבי במין היתול – שבתי וראיתי: מה כל הטורח הזה? כשהם מגדילים, הרי בין כך ובין כך הם עושים מה שלבם חפץ…
– נו, נו… – לא נעמו לאמי רמזי השיחה – וכי מה הרע, חלילה, שהם עושים בגדלותם?.. ואני אחת אבקש: מי יתן והיו הקטנים לא גרועים מגדולינו… וכי הכל צריכים להיות רבנים?..
– ואני מה? מה אני אומר? – כועס אבי – אני מתבייש בו?.. “רבנים” – ומה תדמי, כמה הוא רחוק מרבנות? רק צעד אחד אל העֵבר ההוא… חַכָמָה – “רבנים”!..
דומיה.
– ירמיה לא גדל כלל בקומתתו – מעירה אחת מאחיותי.
– לא גדל? – מתעורר אבי ממחשבותיו ומעיף עלי מבט חודר – אהו… בכלל, אֶה, בכלל אני אומר… לדעתי… ירמיה לא נשתנה בחיצוניותו… לא נשתנה – כלומר, אֶה־אֶה… נו, כל אלה הבלים!.. העיקר… העיקר, ירמיה, שומע אתה? אני שואלך… אני, הרי רוצה אני לדעת כל אותו הזמן… מה שלומך? מה שלומך – מבין אתה? מה שלומך ב“תוך”?..
– מה… אין דבר… אני חי…
– חי – מובן מאליו… אבל אני רוצה לדעת אחרת… אתה מבין… ענה… למוֹד אינך לומד כלל?..
– לא.
– לא?! האומנם?! אני, ירמיה, באמת, אני, אֶה… איני מאמין עוד… איני מאמין… מוחי הקצר אינו תופס כלל, כיצד עוזב אדם לגמרי את זה, שבילה עליו כל ימי חייו?.. ובכלל – וכי בשביל שזה “תלמוד” הפסיד? ומה, לדעתך, אין זה צריך כלל? מבין אתה, ירמיה? מה פניך רועמים? אמנם, אתה יכול להקפיד, שבשעה הראשונה לביאתך אני כמו מקנטרך בדברים… ואולם בעיקר הדבר הלא אינך שוטה: מאי נפקא מינה? מתחילה, אחר־כך – הרי צריך לדעת… אני הרי לא ישראל מלמד־דרדקי אני… אמך אומרת: וכי הכל צריכים להיות רבנים? – אדרבא! אני לא נתאוויתי מעודי, שתהיה דוקא לרב; לדעתי, סוחר עשיר ולמדן הוא יותר טוב מרב… אני איני דורש, שתלמד לשם־מצוה, אלא כך… ולוּ רק כדבר של השכלה… הלא גם אתה תודה, שגם זו היא חכמה ככל החכמות… וחוץ מזה – טוב לה' ונאה לבריות… מה אתה מחשה? מפני מה אינך אומר כלום?.. יהודית, תני לו עוד מעט חלב… בקיצור, הארוחה אינה ארוחה לשם אורח… אבל מה לעשות? הלא לא ידענו כי תבוא, אף על פי שהיינו ממתינים לך יום־יום… ובכלל אני חושב, חַה־חַה, שגם שם לא היית מפונק ביותר… נו, אין זה מן הענין… העיקר אני רוצה לומר, להגיד… כן, במה אני עומד? הן אתה הבטחתני, כי את התורה לא תעזוב לעולם… כן… איני מאמין… ואל הרב, ירמיה, צריך להיכנס בכל זאת… אמנם, גם בלי זה תלך אל עובדיה… רואה אתה? עובדיה הוא עתה איש… היו ימים שגם הוא… ואולם הוא שב אל הדרך הטובה סוף־סוף… הוא נופל בבור־של־שומן… כמובן, אביו… רב אינו מלמד… ואולם מי יודע, אפשר שאלמלי היית גם אתה בביתך – היה אחרת… זוכר אתה, עד כמה הפצרתי בך להישאר פה, ואתה לא שמעת בקולי… נו, מה שעבר עבר… עתה… עתה… יודע אתה, ירמיה? אני הלא איני חדל לחלום שאתה תפדני, סוף־סוף מן המלמדות… אילו היתה בידי רק מאה אחת – הייתי עוזב מחיה בזויה זו… בסכום הזה בלבד כבר הייתי יכול לגדול… מה, כסף הלא אין בידך? לא כלום? רואה את, יהודית, מה אמרתי לך כל הימים? מה ניבאתי? את ניחמתיני, אבל אני ידעתי תמיד את הסוף!
– מה אמרת! מה ניבאת! איזה סוף!.. לו חדלת, שלום גציל!.. אוי, אוי, יש בך בינה… לחכם תיחשב…
– וכי מה אני מדבר, בהמה? מה אני? וכי מתנפל אני עליו, חלילה כלום מדבר אני משפטים עמו? אני בטוח, שהוא עצמו לא יכעס עלי ועל שיחתי… איך שיהיה, הרי אביו אני… הלא הוא מבין, לטובתי אני מתכוון… ומה אני מדבר? אדרבא, אני מלא שמחה על בואו… אני שמח מאד… לפעמים באים עלי רגעים כאלה, ממש כלות הנפש… אוי, ירמיה צריך היה להיות פה; אוי, רוצה אני לראות את ירמיה! והנה הוא בא, ברוך השם, ומה עוד?.. אני מדבר סתם… בעלמא… כן… נו, הגישי, יהודית, מים אחרונים!.. (הוא, אמנם, אינו זהיר בזה מעודו, אך הוא מצא מעין צורך השעה לדקדק הפעם גם בזה) נברך ברכת המזון… אל הרב, ירמיה, תיכנס בשעה אחרת… עתה שכב ותנוח.
וכששכבתי אחרי רבע שעה על הדרגש עצום־עינים ונדוד־שינה מרוב כאב־הראש, הלמו באזני קולות השכנות, שבאו חוצץ אשה־אשה לשאול איזה דבר ופקדו את אמי בקריאת: “אהוב הוא אורחך!” הן התבוננו בי, מחזיקות בקדירות, בפנכות ובעריבות, ששאלו מאמי, בעינים בוחנות וחודרות והביעו את הרושם, שעשיתי עליהן, ואת השקפותיהן על החיים, הבנים והאושר בכלל – הכל בבת אחת. ואמי, מתהדרת בגדלותה, דיברה ארוכות על אמונתה התמידית, כי “ירמיה שלה” לא ישכחנה לעולם, כי הוא אינו כאחרים, שאינם זוכרים את כל הדמעות והדם, אשר שפכו עליהם האמות, וכי…
עם כל זה, סוף־סוף, אין מה לקנא בה: אשרה אינו שלם, בל יהיה מוצא־שפתיה לה לחטאה. אלמלי היינו עשירים, אלמלי היתה היכולת להביאני אל המטרה, אז היה אשרה אושר גמור, אבל עכשיו… תמיד הוכרחתי לנדוד כציפור מקנה… ואם גם באתי לאחרונה – – השמחה, אמנם, גדולה… אוי ואבוי לה!..
כ
– אה, אורח גדול, אורח הגון! שלום עליך, ר' ירמיה! – קידמני עובדיה בנשף בבית־המדרש – מה שלומך, חומץ בן יין? טוב עשית, כי שמעת לעצתי. אני שמח על הדבר הזה. כשאמר לי אביך, כי באת, אמרתי, שתיכנס אלי… נו, בא מן הדרך… אבל מה אתה עומד מאחורי הבמה כחלכה? בוא עמי אל מקומי. רק זמן מועט נהיה ביחד, ולדבר עמך צריך אני הרבה מאד. –
עובדיה נשתנה קצת בחיצוניותו. שַמנו, אמנם, לא נתרבה ביותר, אבל גם המעט שנתרבה הטביע את חותמו על פניו הצעירים, בתתו להם הבעה “פרוזאית”, שלא לומר – טיפשית ביותר. לזה גרמו גם היכפפו קצת והשערות השחרחרות והמסולסלות מעט, שצמחו מסביב לצדי לחייו וסנטרו. גם מעילו האירופי נטה בהרבה לטעם האורתודוכסיה היהודית ברוסיה. כשדיבר עמי על־אודות חתונתו וחותנו, הורגשה בקולו שלא במתכוון, מפני ההרגל, מעין נגינת־גאון, אך בבת־צחוקו היתה לפרקים גם מין עצבות – מעין אותו הרגש, שמרגיש איש־צבא רך־לבב, שעזב את שדה המערכה, כשהוא נפגש עם מושלו־מלפנים, וזה האחרון פצוע ודל… אי־אפשר לומר, שהוא חש והרגיש, כי אני טינה בלבי עליו ועל מעשהו; שהרי מי היה מתנהג באופן אחר, אילו היה מגיע למקומו? והלא צריך אדם לשאת אשה, הלא מצווה ועומד הוא שלא להיות רווק יותר על הנהוג. אמנם, הוא היה מלא דמיונות לעשות איזה דבר לטובת הכלל… אך גם עתה הלא לא ריחים הוא מעמיס צוארו! במובן ידוע, הוא עוד צועד צעד קדימה אל משאת־נפשו… ובכל אלה – קצת לא נעים היה לו לדבר על זה; הוא בא אל המנוחה ואל הנחלה, ואני “עומד מאחורי הבימה כחלכה”… לימים, כשנודע לי, שהכלה המיועדת לו היתה חולה קצת את רגליה (ובזה יוּבנו דברי השדכן במכתבו: “ועל פי האדמו”ר הי“ו מבקשין להשיאה”), מה שהמספר הנוגע בדבר כיחד ממני, כמובן, הוברר לי עוד יותר, מפני מה היה מבטו מביע קצת עצבות…
מעניני הפרט עבר אל עניני הכלל – “מן הטפל אל העיקר”, וסיפר לי את תולדות האגודה “שוחרי ציון” בצ., אשר אלימלך המלוה הוא יושב־הראש שלה, יעקב עובדמן אחד מעסקניה הראשיים, והוא עובדיה – מזכירה שלה והרוח החיה באופניה. כי, באמת אמרו, עטרת היושב־ראש אינה הולמת את אלימלך ביותר, מאחר שהוא בתור ציוני מדיני ובתור חרד – נגד ה“קולטורה צרה־צרורה”, כמבטאו, ועובדמן מושפע ממנו, אלא שרק הודות לו, לעובדיה, נכונה האגודה לקחת חלק בהביבליותיקה הנכונה להיווסד. ה“אינציאטור” של ה“אידיאה” לייסד ביבליותיקה הוא שמעון בן בורסיף הצעיר, והציונים הקולטוריים רוצים להשתתף עמו במפעל הזה. אמנם, באסיפות האחדות, שכבר נקראו, לא עלה ביד הנאספים לבוא לכלל דעה אחת, וביחוד “רבה התהום” ביניהם בפרט זה: הציונים טוענים, כי אחרי שביבליותיקה רוסית יש בצ. מכבר, לא נשאר אלא לעבוד בכל הכוחות לטובת ספרים יהודיים, והאיניציאַטור־האַסימילטור אינו רוצה, כמובן, להיות נסוג־אחור. אמנם, גם זו רעה חולה, שבני הנעורים בצ. בכלל הוזים־שוכבים בחיק התנומה ותנומה על עפעפיהם, אין איש רוצה לנדב איזה ספר או “זהוב”; ואלימלך גם הוא אינו עומד מרחוק, אלא משתדל בכונה לעשות את ענין בית־הספרים לריק ואפס, והוא עומד וקורא: “אל תרגזו! ציונים טובים אינם צריכים לחקירה יתירה!” – ועם כל זה אין להתייאש, אל תרפינה הידים, אם קשים “חבלי הלידה”, “ההתחלה־להלך” – הנה, לעומת זה, אחרי שתקום הביבליותיקה ותעמוד על רגליה לא תוסיף לנפול מהר ולא יהי גורלה כגורל אחיותיה בתפוצות הגולה. חזק ונתחזק! גם הוא, גם יעקב, “הגיד לצ. את תועבותיה” בקורספונדנציות ארוכות – ועוד ידם נטויה “לתת אל חכם שופר”. צריך לעורר את הישנים, באמת אמרו: אין במה להתפאר גם בעניני האגודה מבפנים. המעשים, צריך להודות, קטנים מאד. לית גברי דעסקי בעלובתא דנא. אדם אין!.. גם ההתנגדות, אשר, לדעתו, שהיא כדעת אחד מן המאמרים ב“הצפירה”, מועילה היא לתנועה, עברה ובטלה. בראשית התנועה נתעוררו ר' צדוק ה“נכד” ואנ“ש לעמוד בפרץ (אבי היה מראה פנים לכאן ולכאן), ו”הצד השני" גם הוא חרץ את לשונו לבקר ולבטל – עתה אין מדבר בציוניות לא לשבט ולא לחסד. שקטה הארץ. ומה יכאב הלב לעובדה הזאת: ליעקב יש אחות, עלמה מצוּינת, ולפנים היתה קרובה לתת את ידה ולבה לציון, והנה מאז שבה יחד עם בורסיף הבכור, סרה מעל עמה ואלוהיה, אף על פי שאלכסנדר זה אינו איש־דברים כאחיו הקטן ממנו להתנגד לציוניות, ורק רוח הזמן היה בעוכריה. ואולם, למרות כל אלה, אין לכחש, שהרוח הלאומי הולך וצועד קדימה בצעדי און ועצמה.
כרגע סבוּנוּ רוב אנשי הקלויז ונעריו פעורי פה ונטויי אוזן להאזין ולהקשיב. תקיעות־כפים ו“שלום עליכם” ירדו על ראשי כברד. אבי צהל וסער, ירה מבטים לכל עבר, הסתכל בכל מבנה גוי, חדר לכל תנועותי ורמז לי בעיניו הערות למאות. כשניגש אלי אלימלך המלוה – נסחף גם הוא אלינו.
אלימלך המלוה הוא איש כבן חמשים, עשוי בתבנית של חבית רחבה באמצעיתה וצרה למעלה. פניו שמנים ומבהיקים, חטמו עבה ואדום. כשהוא מדבר עם איש, הריהו כפורש כנפי כבודו עליו. צחוקו הוא אותו ה“חֶה־חֶה”, שנראה כבטוח במחקים וחניפים. סכום רכושו הגון. מאז ומעולם הוא אחד מן הקוראים התמידיים של “זקן העתונים העברים”, ובימים האחרונים הוא ציוני נכבד ונלהב ועובד לטובת עם ישראל ותחיתו, הוא דורש באסיפות על הנחיצות של דיסציפלינה ומשמעת בחיינו, קורא תגר על צעירים ממין ידוע הפורעים מוסר והורסים בנין־אבות, מפיץ את הספר “שיבת ציון” ומקבל מחירו, משפיע על יעקב עובדמן וחבריו להתעסק באסיפת שקלים ואקציות, מטפל בהכסף הנקבץ – באחת, מוסר את נפשו.
– שומע אתה, שלום גציל? – פנה ר' אלימלך אל אבי, כשניגש זה האחרון אלינו – אני מבקש דבר מאת אורחך, והוא מסרב לעת עתה. נו, מסרבין לקטן, חֶה־חֶה… מבין אתה? אני מציע לפניו… אני… אנכי רוצה… כי יטיף לנו מחר מעל הבמה מהני מילי מעליותא… כי “יגיד” לנו ע“ד הציוניות… ע”ד הציוניות ומתנגדיה…
– אני מבין ר' אלימלך, אני מבין – התלהב אבי – זה טוב, טוב… ירמיה יכול, ברוך השם, להביא ראיות לענין גם על פי התורה, גם על פי ההשכלה (“להבדיל” – הוסיף בהברה נפצצת, מתוך השִנים, בכעין “ממה נפשך”). אבל, אֶה־אֶה… חוששני… חוששני, ר' אלימלך, מה יענה הרב על זה? ור' צדוק ה“נכד”?.. הרשאת הגבאי… הן כבודו יודע…
– וכי מפיהם אנו חיים? – קרא עובדיה והביט לצדדים.
– ובאמת, כלום נשמע בקולם?! החזיק אחריו גם יעקב בתנועתו של סוס בהריחו מלחמה.
– אתה אינך מבין עוד את הצעתי, שלום גציל! – המשיך גם אלימלך בקולו – אני אומר לך דברים של טעם ואתה חושש; הרב… כבודו במקומו מונח, חה־חה־חה. אנשי עירנו צריכים לאיתערותא דלעילא… התבין? צ. דורשת איתערותא דלעילא! למה נכחד? אוי לנו אם נאמר ואוי לנו אם לא נאמר! בני צ. הרי הם עם הדומה לחמור בפועל ממש. וכי צריכים הם דבר רוחני? וכי חולים הם על שבר היהדות? כלום חושבים הם לפעמים על ציון וירושלים? ירושלים, הנזכרת בכל תפילותינו – וכי הם מעלים אותה על לבם? איש לבצעו מקצהו… אני זקנתי… כוחי אין אתי וגרוני ניחר… על כן אמרתי…
– “גדול המעשה יותר מן העושה”! – החזיק אחריו עובדיה.
– גדול המעשה יותר מן העושה! – המשיך אלימלך במין קול מיוחד, שנראה היה ממנו, כאילו לא הפסיקו שום איש וכאילו כל מה שיאמר אדם הוא נוטל מתוך פיו. – חה־חה, אם אני לא שכחתי עוד גרסא דינקותא, יש לשער, שירמיה שלך… חה־חה… עתה תבין, שלום גציל, את כונתי?.. איתערותא דלעילא היא…
ואולם – אבוי, הכל תלוי במזל! – לא הספיקה השעה לאלימלך להפליאנו בנועם מדברותיו, כי באותו רגע נשמע קול יוס’ל המושלם מקבל שבת מלכתא.
עובדיה הלך אל מקומו בכותל המזרח.
– במה דיברתם, אתה ועובדיה, כשקרב אלימלך אליכם? – דרש וחקר אבי בקוצר־רוח, אחרי שנמשך רגע בלי משים אחרי אלימלך ועד מהרה שב אלי בפנים מפיקים דאגה ואי־רצון – אה… נו, עוד נדבר את דברינו… נו,… סידור אינו דרוש לך? לא?.. ומה אתה עומד כבול־עץ? מפני מי אתה ירא או מתבייש?.. מה… מה הוא המקום הזה, שבחרת לך?.. נו… ירמיה!.. הרב אמר לך שלום? אמר?.. וקצין?..
כא
כששבנו מן הקלויז קידמה אמי את פנינו בצהלה. אך כשהעיפה עין על פני אבי הרועמים ומתחפשים לקרירים ועל מבטו האלכסוני המסותר, התאמצה לעשות שלום בינינו בכל מיני תחבולות.
– צחוק עשה לי אביך היום בצהרים… שומע אתה, ירמיה? היום בצהרים הלכנו בשוק… חה־חה, בזכרי איני יכולה להתאפק משחוק… לכל מי שהוא פוגש הוא מודיע: “הלא ירמיה שלי בא! אורי יש לי”… צחוק ולא יותר…
– “טעמה כי טוב סחרה, לא יכבה בלילה נרה” – ניגן אבי בתוך כך דברי ה“אשת חיל” ופניו מעידים על הרהורי עצב שבלבו – “ידיה, אוי, ידיה שלחה”… אמור, ירמיה, מה שתאמר. הרשות בידך לכעוס עלי… “שלחה בכישור”… איני נותן לך מנוחה… “ידיה שלחה בכישור, וכפיה תמכו”… שומע אתה?.. אתה אינך יודע איך להתנהג עם הבריות… אני אביך – אני מחויב להעיר את אזנך: אני קורץ לך בעיני, ואתה אינך מרגיש בזה, או מתחפש לאינו מרגיש… בריל הסמרטוטר, חיים עושה־כובעים, ישראל מלמד־דרדקי, אלימלך המלוה – לכל “שלום עליכם” אחד, עם הכל אינך מדבר מלה יתירה… אני מבין: רוצה אתה להראות, שיש בך גאוה, שיודע אתה את ערכך; אבל גם לזה צריכים להיות מידה וקצב. לאלימלך, למשל, אתה צריך לחלוק כבוד…
– אומרים, ש“תשעה קבין שיחה נטלו הנשים”, ואולם לגברים יש, לדעתי, קבין שיחה לאין מספר – לא נואשה אמי מתקותה להפסיק את השיחה – הלא ירמיה, תודה לאל, אינו נוסע מאתנו למחרתים, ועוד תהי לך שהות לדבר אתו כנפשך שבעך. אני רעבה, הילדים רעבים וגם האורח בעצמו רעב בוודאי, כי מה אבל בצהרים? הארוחה היקרה! ואתה, שלום גציל, כנהר שאינו פוסק – מחול לי – הכל אינו מוצא חן בעיניך… נו, נו, אל תכעס, בבקשה ממך, לך ורחץ ידיך… הילדים נמים…
היא האירה פנים ועשתה מין תנועה של עגבנות. אבי לא הקשה את ערפו, ואולם השתדלותה של אמי להחליף את תוכן השיחה, למחות את הרושם הרע, סוף־סוף עלתה בתוהו. בכל שעת הסעודה לא חדל אבי מלדבר במה שהתחיל. באמת, מפני מה אני דוחה את בקשתו של אלימלך? הלא באמת טוב היה להראות את כוחי לעין כל. יראו שונאיו ויבושו.
משתתפים בצערי ונפחדים, השפילו כל בני ביתנו את ראשיהם ותהי דממת־אבל בבית. רק הצרצור בפינתו הרים את קולו… לאחרונה, כשהתחיל אבי להטעים בפעם העשירית, שצריך לכבד ביחוד את אלימלך המלוה, פקעה סבלנותי ושאלתי:
– רק מפני שהוא מלוה?
עיניו של איש־שיחי נתמלאו משטמה נוראה אלי.
– רק מפני שהוא מלוה!.. כן!.. מפני שהוא אדם חשוב… מפני, חכם, שאתה צריך להשיג פה תלמידים ודעתו נשמעת בכל… וגם לו בעצמו יש נכד… ודעתו מתקבלת בבית משה שמרילס… אתה קראת אלף סמרטוטים – ואת העולם אינך יודע כלל… את זה שמע והבן…
– אבל עד מתי לא תחדל מלהשבית את שבתנו, שלום גציל? בוש והיכלם…
– את, חכמה, החרישו! אינך מבינה כלום – ועליך לשתוק… לא, תשובותיו הן כמו מחט בבשר… “מפני שהוא מלוה” – אני מבין להיכן מאמר זה נוטה… לא, הגידה לי, בבקשה ממך, מה היית עושה אילו היה בידך כסף?.. היית מחלקו בין אנשי חברתך? אה? נו, מה אתה מחשה? כועס אתה עלי?
– זוהי “הלכתא למשיחא”… בידי לא ימָצא לעולם כסף צבור, שאוכל להלווֹתו ברבית…
– לא ימַצא? כלומר? אני איני מבין…
– אין פה מה להבין.
– נו, ונדוניה, למשל?
– איזו נדוניה?
– מה פירוש: “איזו נדוניה”? הן לא לבית־המקלט אתה רוצה לבוא… הרי, סוף־סוף תשא אשה… או אולי הנך מאותם הרוצים דווקא בלי נדוניה.
– נדוניה! – צחקתי פתאום בקול רם מאד – נדוניה… חה־חה־חה!..
אבי יצא מעצמו:
– הנה נחת!.. צוחק במשוגע… אוי, אוי, ראשי מתבקע… סוחרים מפורסמים, דוקטורים נודעים, עורכי־דין גדולים, גבירים, אדירים, אנשים – אנשים, לא קבצנים הולכי־בטל כמוך – כולם רודפים אחרי נדוניה… נדוניה, כמובן, במדרגתם הם: עשרת אלפים רובל, עשרים אלף רובל, חמשים אלף רובל, מאה אלף רובל! – אבל נדוניה… ואתה… ואתם… ואתם בטלנים רעבים, הנכם מתפלספים… אתה עודך צוחק… אוי לצחוקך, ירמיה, אוי לך ואוי לשנותיך!
כשחדלתי אני, התחיל הוא לצחוק על כסילות “העולם”, המקנא בו, על קוצר ראיתו של העולם השוטה ועל חוסר דעתו את האמת…
– עוד האושר גדול מה שהעולם בכלל טועה לעת עתה…
– סוף־כל־סוף, למי אוי, למי אבוי – לי אם אומללה! – יללה אמי כל הלילה – ימים רבים כאלו לא היה בני בביתי… ימים אבים… כמה דמעות שפכתי במשך הזמן הזה… אם עלובה!.. ועתה… עתה, בלילה הראשון לבואו… בלילה הראשון… אשר אמרתי…
כב
פעולת התנגשותו עמי בימים הראשונים נתנה בינה בלב אבי לשנות מעט־מעט את ה“טאקטיקה” ביחוסו אלי ולהחליף כעס קשה בנעימות יתירה, שהדאיבה לי, כמובן, יותר מקשיותו. הוא מצא את עיקר קלקולי ב“עקשנותי”, שנתפתחה בי מפני שנמצאתי בחברה רעה ונשתקעתי בספרים לא־טובים, בספרים המעבירים את האדם על דעתו, ואולם “בפנימיות הדברים לב יהודי לי להרגיש בצער אבותי הדורשים טובתי”. את זה הוא רואה בחוש, ועל־כן נקל יהיה להשיבני אל הדרך הישרה בדברים רכים ובסימני אהבה. החובה מוטלת עליו רק להרחיקני בכל מה שאפשר מאותו מין בני־אדם ומאותם הספרים. והלכך, במהלך החדש, גם כשהיה, לפעמים, משפילני בדבריו, לא היה זה אלא רק כדי לרככני ביותר ולעשותני ספוג מקבל “מוסרו”. בכלל התחיל מתאמץ לדבר על לבי לא בקול נגיד ומצווה; רק כיועץ טוב־לבב היה מפתני ללמוד בכל יום שיעור גמרא, לא לבלות על זה כל העת, – חלילה, הוא אינו ישראל מלמד־דרדקי לדרוש כזאת, אלא כך… שעות מספר ביום, רק כדי שלא אשכח את זה, שביליתי בו כל ימי חיי…
הסעודה השניה של השבת ההיא כבר עברה בשלום. הוא האריך במליצות שונות ע"ד “המחשבות הזרות”, המטרידות אותו בתפילת שמונה־עשרה, הוא רואה בחזיונו עת עתידותי; חותני גביר מיוחס… הכל מקנאים באשרי… וגם לו, המלמד, טוב בעבורי.
אחר־כך, כשהתפשט אבי את קפוטתו כדי לקבל תענוג משינה־בשבת ואמי ניערה את פירורי החלה מעל השולחן ושבה לקרוא ב“צאנה וראינה”, ניסה אבי להעמיק את שיחתו ולנסותני בערמומיות: מה הייתי אומר, למשל, אילו היה נמצא פה בצ. מעין זה שהוא רואה בדמיונו? וכיון שהתחיל לחתות גחלים שוב לא עמד, לא יכול לעמוד, בפני תשוקתו ליסרני והתחיל:
– אבל התבונני, יהודית, שהדבר כאילו אינו נוגע לו כלל…
אלא שבאותו רגע נפתחת הדלת והביתה באו עובדיה ויעקב. הילדים נחבאו מיד; אמי וה“צאנה וראינה” שלה נעלמו כהרף־עין; ורק, לאחרונה, כששבו הילדים ממחבואם, כדי להביט אל הבאים, וכששבה נפשה של אמי מעט למנוחתה, הביעה היא מלפני התנור, מקום־מושבה החדש, את רגשותיה: ברוך השם, בזכותי גם היא רואה בני־אדם. ערכי אני נתעלה בעיניה על־ידי ביקור האורחים הנכבדים והיקרים, אשר, לאסונה, מלבד תה של שבת לא היה לה במה לכבדם. אבי השתדל, אמנם, מצדו, להראות, כי את ביאתם אלינו הוא חושב להם לפרעון־חובה מצדם ולא לדבר שיש בו משום כבוד מיוחד; אבל בכל זאת קם מעל משכבו ונטפל אל חברתנו, ואגב נתחכך בי ולחש על באזני" “נו, מה זה אינך מבקש לשבת?.. מה אתה שותק?..”
לי נראה, שאורחי חשים את עצמם לא בטוב ביותר, אך לא ידעתי במה לתקן את המצב. ולעומת זה ידעתי, כי השיחה תתחיל מיד בשאלה, אם יש חדשות מ־N, אחרי שאני הרי שבתי “משוט בארץ ומהתהלך בה”; אחר־כך תבוא השאלה: מפני איני מסכים להצעתו של אלימלך? שוב – מה דעתי באמת ע"ד הציוניות? ולבסוף – בקשה לבקרם גם בביתם הם חלף הטוב אשר עשו עמי בבואם לביתי. ובכן הצטחקתי, והצטחקתי על הצטחקותי, ודיברתי, כי בעולם יש “שאלת היהודים” והציוניות באה לפתור שאלה זו, כי הדבר היותר מכלה ומסכן הוא היאוש וכי הצעירים, המרגישים בעצמם חפץ וכוח לעבוד לטובת עמם, אינם צריכים לבוא לידי יאוש והם מחויבים לעבוד בלי ליאות, כדי למלא את החסרון, הבא בסיבת הפעוטים, הריקים, העצלים והמתייאשים…
אבי רצה למשוך בלשוני עוד יותר, לדלות את חכמתי ולהראותה לכל העולם, ואת תפקידו זה מילא באמונה: כדי לתת לי מקום לתשובה מחכימה ומפליאה, ניסה להשתמש בכל האמצעים:
– ואחרי כל אלה, ירמיה, מה אתה משיב על זה?
– מה?
– אני איני מבין… אתה אומר: לתקן את מצבנו, חיינו רעים הם, “נוֹרנַלים”, או איך שאתה אומר. בקיצור, הכל אמת וצדק… אבל מתי יכול הענין לבוא לידי גמר?.. אֶ־אֶה… אני רוצה לדעת… מה כל זה? הן, סוף־סוף, נמות… אַה? הלא נמות?..
– נו?
– זוהי שאלתי… אני רוצה לדעת…
– ע"ד “השארת הנפש”?
– לא… אתה אינך… נו, נשתה תה…
כשהלכו האורחים לדרכם ונשארנו יחידים, אני והוא, היה הוא מוטל בספק: אם ראוי לו להביע רצון על הרעיונות שהשמעתי ועל מידת התבונה שהראיתי, או להתייחס לזה בשלילה, אחרי שסוף־סוף לא הצטיינתי באותה מידה שהוא קיווה לה?
לאחרונה, כשהלכנו להתפלל מנחה, נזלה כטל אמרתו:
– כשאתה רוצה, בכל זאת, אתה יכול להראות, חה־חה… חבל שאתה מתעקש ע“ד ההטפה מעל הבימה… אף על פי כן אני מייחל, כי לשבת הבאה “תתרכך”… לא, אתה אומר? נו, נו!.. איך שיהיה, יכול אתה להראות… יחושו החמורים! הם הבינו כל מה שדיברת כ”תרנגול בבני אדם", חה־חה… אף שהאמת אני מוכרח להגיד לך, ואתה תסלח לי… קצת לא התנהגת עמם כראוי… הם, אמנם, אינם שוים את זבלך, ובכל זאת… בראשית בואם… הם יושבים – ואתה כאבן דומם… נו, אתה הלא תלך אל יעקב ושם תתקן, ירמיה, חה־חה… עיניך תחזינה, ירמיה, איך עוד יתבטלו מפניך, אם רק תרצה, איך הם יתבטלו כעפרא דארעא לגבי דידך… ממש כעפרא דארעא… ואם אתה תתרגל אליהם… הכל היא רגילות, אני אומר לך… אם תתרגל להאנשים שבכאן, תהיה כאן… כי באמת, מה הם חבריך שם ב־?N דוקטורים? קומיסיונרים? הלא לא… כך! בחורים!.. ותכליתך תמצא פה יותר מאשר שם, אם רק תהיה לאיש… הנה שם, בביתו של יעקב, תפגוש את הבן הבכור של בורסיף… הוא גם כן היה ב- N… רואה אתה, זה יבוא אל מטרתו… זהו יפה… לו יש תעודה על כל השבעה קלאַסין… הוא יהיה בוודאי לדוקטור… זה אני מבין… אתה כתבת לי תמיד: שש מחלקות תגמור… רב מטעם הממשלה… אני ידעתי תמיד, חה־חה, כי אין בזה ממש… אַה?.. נו, נו, אני מבין, כי קשה היה לך זה… איך שיהיה, אין לך להתבטל בפניו… לוּ היה לאביך הממון שיש לאביו… אתה מְצא איזה ספר, שלא קרא הוא ואתה קראת אותו, והראה לו משם… כן… מה זה, ירמיה, רציתי לשאלך… מה זה מנהג מוזר אצלך להוציא בדַברך לרגעים קול נגיחה משונה?..
כג
בין מנחה למעריב, אחרי “הסעודה השלישית”, ישבתי בבית. צללי חושך שטו. בילדותי היתה אמי בשעה זו, טרם תתפלל “אתה חוננתנו” ותדליק את הנר, מעלתני על התנור ולוחצתני אל לבה בדממה. מסביב אופל־אימה ותוגת פלאי־פלאים… והיא לוחשת באזני על צדיקים נסתרים, שמסרו את נפשם על קידוש־השם, על ילדים גיבורים, שנשחטו על אמונתם, על שני אחים, אחד עשיר ואחד עני…
– ויבוא, בני, האח העני אל אחיו העשיר ויבך לפניו; התבין, בני, לרחם עליו ביקש. “אחי! אחי! – התחנן – שלושה ימים ושלושה לילות לא בא אוכל אל פי; ילדי־אפרוחי עטופים ברעב; רחם עלי ותן לי בעדם פרוסת לחם קטנה. הלא אחיך אני; איככה זה אין בך כל רחמנות?” – ודמעותיו נושרות, נושרות…
“כן, אני, אמנם, איני ממית את עצמי – חשבתי, מתהלך בבית אנה ואנה – מפני שעל־כרחי אני חי… רצון עיוור לחיות… אין מה לרמות את עצמי… אך בכל זאת אי־אפשר להכחיש, שיש פה גם חוטי משי נסתרים, שמקשרים אותי אל החיים”…
איזו המיה משונה פיזזה בלבי. לבכות חפצתי, לבכות על חיי כל היקום, על חורבן עולמי, על קיפוח המעשים, לבכות בלי סוף, בלי תכלה. הזכרת אמי, שבאה העת להתפלל ערבית, היתה בעיני פשוטה, טבעית וצריכה. וכשהתחילה אחר־כך, נאזרת־חיל על ידי הרוך והחנינה שהפיקו עיני, לשוחח אתי ולספר פרטים שונים מחייה, כדי להוכיח, כי לא עבירה היתה בידי אילו הייתי מתעורר לתמוך בידיהם – היה בי רק רגש אשמה חזק, רגש אשמה ובושה!
– אני יודעת, בני, כי קשים לך החיים בביתנו. אל תדמה, שאני איני מבינה דבר. אָכְלנו… דירתנו… אך דע לך, בני, כי החלטנו שישכור אביך “חדר” בבית אחר ורווח לך. אביך… אל תדמה, בני, שהוא אינו אוהבך. לו ראית את התפעלותו ביום הראשון לבואך, כי אז אחרת חשבת. את פניך קידם, אמנם, כך, בלי התלהבות יתירה. אחר־כך, כשיצאנו לשוק, לא הניח אפילו אדם אחד, שלא הודיע לו ע“ד בואך… והתנהגותו עמך – אני יודעת מה קשה היא לך, ואולם מה לעשות, בני? טבעו בכך… הוא לא יאמר “טוב” לעולם… אפילו אם אקנה את ה”מציאה" היותר גדולה, לא יאמר “יישר!” – אני הלא חיה עמו זה יותר מעשרים שנה, ואתה אינך יודע, בני, כמה סבלתי במשך כל הזמן הארוך הזה… התרגלתי – וברוך השם!.. הן לא ערל שיכור הוא שיכני… טבעו בכך… אם רוצה אתה לשמוע, ירמיה (אני מבטלת זמנך בהבלי), הבה ואספר לך, בני, מה שאירע לנו לפני איזו חדשים… לא! מה אני מדברת? זה היה אחר הפסח, בראשית ה“זמן”… יודע אתה בוודאי, כי העת הזאת קשה לנו מאד, חג הפסח אוכל את כל העבודה… לוי־מנדיל, מי שהיה נושא־אגרות, נשאר לנו חייב עשרה רובלים שכר־לימוד בעד שני הנערים, שלמדו ב“חדרו” של שלום גציל… עשרה רובלים שלמים… לוי־מנדיל היה תמיד משלם טוב, אבל כשאבדה לו משמרתו נשאר אביון מדוכא, ולו בנות בוגרות, ולא עשרה רובלים – אף עשר פרוטות לא היה ביכלתו לשלם, ו“צער־בעלי־חיים” גדול היה פה מאד… אך מה אנו אשמים? במה יכולים אנו להושיע לו? רק הבורא היחיד יכול לרחם עליו… כאב־לב… עשרה רובלים… צעקנו… כעסנו, אך לו ושווע “שמע ישראל”… הרי לא את נשמתו תקח ממנו… בקיצור, אביך כבר ישב ללמד את תלמידיו (שנים עוד חסרו לו למנין הדרוש) – ואני נופלת למשכב… כל חלי לא היה בו, ורק כך… אפסו כוחותי… אין כוח להלך… לפני הפסח “עמדתי” בבית־אפיה של מצוֹת… אחר־כך היתה פרידה אחותך. “לא בקו הבריאה” כשבוע ימים – ותמו כוחותי… בקיצור, בני, אני שוכבת על ערש דוי, ובבית – חורבן, אין דבר על מקומו, אין מי שיחם כף־מים… פרידה הרי היא ילדה עדיין… וגם עוד לא שבה לאיתנה כראוי… אביך חדל ללמד את תלמידיו, עומד יומם ולילה אצל מיטתי, אינו אוכל, אינו שותה… בקיצור, מה לי להאריך הרבה, בני? האל המיוחד היה צריך לענות לנו… אין צורך ב“תשעה באב”!.. אילו היה רופא מבקר אותי, לכל הפחות… ואולם ריבונו של העולם הלא אב רחמן הוא… מכה ביד אחת ומרפא בשניה… לאחר איזו שבועות התחלתי לשוב לאיתני… להתהלך, אמנם, לא יכולתי עוד, אך כך… הוקל לי… אני שוכבת… אביך בבית… ותאות האכילה התעוררה בי, כמשפט החולים המתחילים לשוב לבריאותם. פת־לחם אולי היתה אז בביתנו – איני זוכרת – אך בשבילי דרושה היתה גלוסקה… ושתי פרוטות אין איפה להשיג!.. אז אני אומרת לברילה אחיך זה (כך אזכה לראותו יהודי טוב!): “רוץ, בני, אל מָטיל־ירוחם החנוני ובקש ממנו חצי רובל (נערו של מטיל־ירוחם למד ב“חדרנו” גם לפני זה – והחוב היה עוד מן ה“זמן” שעבר), אולי יתן… אמור: אמא אינה יכולה לקום… לב יהודי!.. אולי ירחם”… בקיצור, ברילה רץ ושב בתשובה כזו (כך אזכה לדבר עם כלתו): “מטיל־ירוחם איננו בבית וחיה־’דבוֹיה' אשתו (ארורה טובה!) ציוותה לענות: “בעד מה ‘שכר־לימוד’? בעד זה, שה’נעָיִם' אינם הולכים ‘החדיָה’? אין כסף!” נו, מה לעשות… לא דבר חדש הוא לקבל תשובה כזו, אני שותקת… וגם אביך היה בפעם אחרת כובש פניו בקרקע ושותק… “כשאי־אפשר לעלות – צריך לרדת”… אך בפעם ההיא – הלב מתפלץ גם בלי זה, הדם רותח, הצרה גדולה – ו”הוצת" כרגע: “מה? מה אמרה? הניחוני! בעצמי ארוץ לשם! בעצמי אבקש! היא תתן, כמדומה!” – כששמענו את צעקתו וכשראינו את פניו ואת מרוצתו בלי בגד עליון, בלי כלום – מת לבנו בקרבנו… דמנו – כקרח… פרידה אחותך נדבקה בו בקול־יללה: “אבא! אבא!” וגם אני צווחת בשארית כוחותי: “שלום גציל, הישאר בביתך, אין צורך בכסף, אל תלך שמה!” אני הלא יודעת אותו תמיד… בפרט בעת כזו… מרוב מצוקה, איש כמוהו מוכשר לחולל שם פרעות, לאבד ולשבר… וגם להכות… בקיצור, אנחנו מייללים ומתחננים, שישב על מקומו, והוא מתפרץ: “לא! הניחוני! אם תלמידי הולכים בטל – אלמד אותה!” ומפני כפני גזלן… בקיצור, מה אאריך לך, בני? אם חיה נשארתי אחרי שעה כזו – הריני קשה מצוֹר… איני זוכרת, איך זה נכנס בו הרוח הטוב… בכוחותי האחרונים ירדתי מעל המיטה והתחננתי לפניו… הוא סר לאחרונה מן הדלת ונפל על הדרגש… ופניו – יפים מהם מניחים בקבר… אני שבתי גוססת אל המיטה, מתה ממש, כמו שצריך להיות… והוא ישב עד המנחה ובכה… מעולם לא ראיתיו בוכה ככה… כתינוק ממש… “יתומים קטנים”, “יתומים קטנים” – יותר לא נשמע מפיו – ובוכה!.. בוכה…
כד
אבי ראה אות לטובה במה שהאצתי בו להשיג לי תלמידים ומיהר ללכת אל “בעלי־בתים” אחדים, לדבר עמהם בנדון זה, ואולם רק אביגדור היורד, בעל בית־הריחים, שלדעת עצמו “חוש לו בלשון־קודש”, קיבל הצעת אבי בשמחה והשיב שימסור את נפשו על חמישה רובלים מדי חודש בחודש וימסור על ידי את בן־ציון שלו. האחרים דחו ב“לך ושוב” וב“צריך להתיישב”, ורובם ענו כי מה שיעשה אלימלך, או משה־שמרילס, יעשו גם הם. משה־שמרילס לא היה בביתו, כי הלך לדרכו לרגל עסקיו, ועל־כן נשאר רק לדבר עם אלימלך.
אלימלך ישב בהסבה, שחציה שכיבה, על הספה הרכה באולמו, אולם עשוי בטעם בעלי־בתים: הרבה פוטוגראפיות של משפחה, תמונות “פאר ישראל”, הברוֹנים הנדיבים וכדומה, וגם תמונה אחת של גנראל רוסי זקן, שבוודאי לא ידעה בעצמה כיצד נתגלגלה לתוך חברה זו. ידיו של ר' אלימלך החזיקו גליון “המליץ שלו” ובפיו תהה על קנקני: שאל, מה יחוסם של צעירי N. מן ה“חדשים” ליהדות וכדומה, כדי שיבין מתשובותי מה דעתי אני בעניני אמונה ודת. בתור הקדמה הודיע שהוא אינו ר' צדוק ה“נכד” ושהוא כמעט על צדם, על צד הצעירים, יודע את נפשם ואת דעותיהם…
– בוודאי! בוודאי, ר' אלימלך! – עמד אבי על משמרתו – ועל כן… ובכן… אֶה־אֶה… אמרתי… היות שכבודו אינו מאן דהוא… היות שכבודו על צד הצעירים… אמרתי… ע"ד נכדו… ירמיה…
– “אל תרגזו!..” דבר זה כתוב בתורה, שלום גציל!.. אל תרגזו!.. “פחז כמים אל תותר”… בדבר נכדי – עוד היום גדול, לא עת היאסף המקנה, חה־חה־חה… ושאלת החינוך, עליך לדעת, שלום גציל, היא שאלה גדולה ונכבדה… כמה דיו נשפך, כמה קולמוסים נשברו… אוי, אוי, עולם… שכחתי שם המאמר ההוא… “המשך” על תשעה גליונות… ארז… חה, חה, אמנם, כידוע, היה גם הוא צדיק גדול, זכותו תגן עליו… אבל “לשונו” – זו היתה לשון, אַי, זו היתה לשון!.. שכחתי שם המאמר ההוא… חבל…
– אולי אתה זוכר, ירמיה? – ניסה אבי את מזלו…
– נו… – העיף אלימלך מבט אומר: אני איני יודע, והוא יֶדע!"… ויצטחק צחוק של גודל־נפש – אין דבר… אטו כל דלא ידע הא לאו גברא רבא הוא?! אגב גררא, בדבר אַבְרֵכך, זה בנך, שלום גציל – הנה… מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו… אֶה… בילדותו, לפנים, היה בוודאי טוב, כמו שאני זוכר… ועכשיו?.. עכשיו, שלום גציל, איני אומר דבר, מפני שאיני יודע עוד… הנה חבריו ב־N…
– חס ושלום, ר' אלימלך! – נבעת אבי – ירמיה לא אמר, חלילה, כי הם היו חבריו… ירמיה, ברוך השם… אמנם, אֶ־אֶה… פסול אני לעדות… יוכל היות, כי עיני אב מוּכוֹת בסנוורים… ואולם הלא ניכרים דברי אמת… זהיר הוא בקלה כבחמורה…
– אל תפסיקני, שלום גציל! – קרא ר' אלימלך במנוחה מסופקת, אחרי שנטה אוזן קשבת בכל העת שדיבר אבי, אולי ילמד מדבריו מה שצריך לו לדעת – הלא אני אומר, שאיני יודעו עוד היטב. המלבי"ם, זכרונו לברכה, היה בוודאי משכיל אמיתי…
– משכיל דורש אלהים – סייע אבי…
– משכיל אמיתי – המשיך אלימלך, כאילו חרפה לו להקשיב אל הערותיו של שלום גציל – והוא אומר על הפסוק: “רק אין יראת אלוהים במקום הזה – והרגוני ע”ד אשתי", שהכונה היא זו: אף על פי שאנשי גרר היו משכילים גדולים בלימודיות, כידוע, ואף על פי כן, אם אין יראת אלוהים – והרגוני!.. חה־חה־חה… מבין אתה, שלום גציל, את כונתי?..
– אַי־אַי, דברי גאון! – התלהב אבי ועיניו חשכו – שמעת, ירמיה, שמעת? המלבי“ם… בוודאי… ירמיה, ברוך השם, בקי בכל התנ”ך עם פירוש המלבי“ם… וגם את תלמידיו הוא מלמד בסדר הזה… היום אני מבקשו לבאר לי ב”הפטורה"…
– הקֶמפֶני! – קצה נפש אלימלך לשמוע מה שמדברים אחרים – הקמפני… דא עקא, שלא הכל מבינים את המתיקות. זה היה משכיל אמיתי, חוקר לכל תכלית! אני שותה בצמא את דבריו. פירושו לאיוב – הרי זוהי גאוניות, גאוניות ממש!.. לא, ירמיה, עודך צעיר לימים, ועל־כן אתה מחליט, כי העיקר הוא להתנהג כפי האמונה הפנימית… ומה היא האמונה הפנימית הזאת – לא איכפת לך… אני מבין, מבין, חה־חה… גם ממני לא נכחדה השיטה הזאת… קולטורה צרה־צרורה, חה־חה־חה… ובכלל, יודע אתה? אפשר, שאני אפיקורס עוד יותר גדול ממך, ורק שאני יודע לכל זמן ועת לכל חפץ. התבין? אל תבט אל שערות־הכסף שבזקני. יוכל היות שאני אפיקורס עוד יותר גדול ממך, וביחוד בבחרותי… אתה מדמה שאיני יודע, איך גנב השקץ יעקב־חיים את הלבבות? חה־חה־חה. ואולם דעתי היא אחרת בזה. לדעתי, העיקר הוא הדת, העיקר! כי נחקר־נא לדעת, מה נתן כוח לעמנו להתקיים עד היום הזה? הם ממושך וממורט… איפה הן עתה הממלכות האדירות עמון ומואב, אשור ובבל? אַה? ועוד אני אומר: לדעתי אני, מופקר עדיף מאפיקורס… מבין אתה, שלום גציל? מן המופקר יש לקוות, כי כשיזקין ודמיו יתקררו ישוב להיות יהודי נאמן… ואולם הבלתי מאמין – אֶה־אֶה־אֶה… לאדם כזה אין כל תקנה… הוא עדי אובד. רשעים אפילו על פתחו של גהינום אינם חוזרים בתשובה… אתה, ירמיה, בוודאי שמעת מה שהחברה מספרת על צווייפל, אַה?
ומבלי שים לב לתרעומת זוגתו חסרת־השנים על שאינו הולך לאכול, הריק את כל אוצרו לפנינו. סיפר ע“ד מלחמותיו עם בני הדור הישן וצייר ציורים חיים מ”בריל מיכַלישקר" וצווייפל. הראשון, כשהיה גוסס ונתאספו בני עירו אל חדרו, כנהוג (יהודים הרי הם יהודים!), עמד פתאום ושאל: הרואים הנאספים דבר? – הכל פונים לצדדים – אין כלום… אז הוא מזרזם שנית ושלישית להסתכל היטב, אולי יראו איזה דבר, אך הכל אומרים פה אחד: “לא, ר' דוב, אין אנו רואים כלום” – הכל תמהים. לאחרונה הוא שואלם עוד פעם בתמימות גדולה: “ובכן אינכם רואים כלום?” – “לא, ר' דוב, לא!” – “באמת?” – “באמת!” – “ובכן דעו לכם, אחי ורעי: אתם אינכם רואים – וגם אני איני רואה… חה־חה־חה”… מבין אתה שלום גציל, עד היכן כוחה של אפיקורסות מגיע! הוא גוסס – ובדעתו רק לכפור בדברי חז"ל, שהחולה רואה לפני מותו את מלאך המוות… חה־חה־חה, וצווייפל? כשמו כן הוא! כשעוררו אותו לפני מותו להתוודות – ענה: “אם יש אלוה במרום – יסלח לי”.
– אבל, אלימלך… – התמרמרה הפלונית – זה כמה מחכה לך בריל הסמרטוטר… הוא הביא…
– אין דבר… “ויתן לך” כבר אמר בוודאי, וללוות מלכה לא יאחר, חה־חה, – התלוצץ אלימלך…
ויקם.
– ר' אלימלך… ר' אלימלך… – נשמע אחרי איזו רגעים קולו של המביא – כמו שאנכי יהודי… קשה… קשה מאד בלי סוס… כבודו צריך לרחם…
– איני יכול, בריל, איני יכול… אתה מקפחני… גם אני צריך לרחמנות… אני איני ר' צדוק ה“נכד”… איני יכול…
– סלח לי, ירמיה – דיבר עמי אבי כשהלכנו לביתנו – אני רוצה לשאלך איזה דבר, ואתה תסלח לי. יודע אני, אמנם, שאיני שוה בוודאי את ה“שיחת־חולין” שלך, ועם כל זה לי נראה… אני זקן ממך, בכל זאת… אני שואלך: הן קראת ספרי חכמה דיך, ומפני מה – סלח נא לי; אם אין אתה רוצה, לא אוסיף – מפני מה כאילו אינך יודע לדבר עם בן־אדם? אלימלך מדבר – ואתה מצטחק, ה“מאמר” שהזכיר – את זה דוקא לא ידעת, כמו להכעיס… ובאמת, מפני מה אינך יכול להבטיחו, שתלמד את תלמידיך תנ“ך עם מלבי”ם? אינך יכול?.. ואיך אתה מצדד בזכות צווייפל, כי לא היה כופר־בעיקר?.. כן… הוא הדבר, שאני אומר… אלימלך שואל ע"ד אפיקורסי N. – חכם עונה: “בשביל לדעתם הלא דרוש להתחבר עמהם”… זה היה מענה…
– ירמיה! פייאֶרמן! – הפסיק קול מאחורינו את מונולוגו של אבי.
הקול היה קול יעקב עובדמן, שהדביקנו כשהלכנו מביתו של אלימלך (ביתו של משה שמרילס הוא בשכונה זו, ורק מסדרון צר מפריד בינו ובין דירתו של אלימלך) וביקשני להיכנס לביתו. את כל תירוצי דחה והפציר בי וגם דיבר עמי משפטים על שאני כפוי־טובה: הוא היה בביתי, ואני ממאן להיכנס אליו. ומפני מי אני ירא? אביו הלא בדרך, ובכלל אין עכשיו איש בביתו חוץ ממנו ואחותו, והשעמום גדול.
– באמת, ירמיה, אם אינך מתעצל, לך – סייע לו אבי.
את משה שמרילס בעצמו ידעתי אך מעט, במידה שידעתי את כל יושבי צ. – הוא נבדל בשורש מטיפוסו של “בעל־הבית” היהודי, הרך והחלש מטבעו והנוטה קצת לאידיאליות ואהבת תורה; זה היה אופי שתקני, קמצני, קפדני, עריצי. “מים ההולכים לאט – ונוקבים עמוק” – כך תיארוהו בני העיר. עיניו הביטו מתחת למצחו, – עינים חושדות וחודרות לתוך סתרי כל דבר. בדברים שבין אדם למקום – תהלים, “חוק לישראל”, תפילה־בציבור בשעה שאין קונים בחנות – היה נזהר מאד. וגם פאותיו היו כמעט ארוכות, אך כשהיה בא לפני “פריצים”, היה מסתירן אחורי אזניו. בנישואי בנותיו הבכירות ובכל שאלות החיים העמיד תמיד על דעתו. בלבו ובפיו היה בוז גמור ל“עבריוּת”: אם יקרא צעיר ספר רוסי – אין בזה כל רע, שהרי צריך לדעת איך לדבר עם “פריץ”; אבל כל אלה הספרים בלשון־הקודש – אינם אלא איבוד זמן בלבד. את פֵיגה אשתו אהב, אך היא – כך העידו הכל – היתה נעשית חולה מפני מבט אחד מעיניו. זוהי – יהודיה פתיה, פחדנית, בעלת סנטר משולש, מה עוד? – תו לא מידי.
יעקב לא כיזב. אחותו ישבה לבדה בחדר־האכילה. היא היתה לבושה שמלה כחולה־כהה ולאור המנורה היתה סמל החיים, הזיו והיופי. היא עלעלה איזה עתון שבועי מצוּיר. מיתרי לבי נרעדו מאמירת שירה וכולי הייתי כמתעתע. פניה הפיקו יותר רגש של המתנה משעמום, ואני ידעתי למי היא ממתנת.
היא לקחה רק חלק מועט בשיחה המקוטעה, שנמשכה ביני ובין יעקב. נושאי שיחתנו היו הסכסוכים שביניהם ובין אבותיהם בני הדור הישן. ואחת מן הסיבות לסכסוכים הללו היתה שאיפה של רַחיל מוֹאיסֵיֶבְנה לנסוע לחו"ל. הידיעה הזאת היתה חדשה לי.
כשבאה אמם נתבקשתי לאכול עמהם ארוחת־הערב.
– אַח, יעקב, אתה מחלה את פני האדון פייאֶרמן לסעוד עמנו ושכחת את סיבת סירובו: כבודו הריהו אוכל־צמחים…
– האומנם? באמת, ירמיה? ומה אבותיך אומרים לשגעון הזה?
– אבל מי הגיד לך, כי…
– לא? אַח, כן, כן… חה־חה־חה… שגיתי בחפזי… זה סיפר לי אלכסנדר על דבר איש אחר ב־N… איזה חיימ… ח… חיימזון…
– חיימוביץ.
– כן, כן, חיימוביץ. איש מוזר קצת, האין זאת?
– מוזר? כלל לא! אמנם, מוזר ונבדל הוא מן האדון בורסיף הדובר בו. את חיימוביץ זה אני יודע היטב. הוא רעי כאח לי. זוהי נפש נאורה וטהורה. כלומר… כן… אידיאליסט במובן היותר הגון של המלה הזאת, אדם של…
– ובורסיף?
– בורסיף?
– פסימיסט נורא? “דימון”? – הצטחקה…
– דימון? בורסיף?.. אמנם, אני יודע אותו רק מרחוק, רק מעט… אני נודעתי לו רק זמן קצר, מיד אחרי שיצאתי מן הישיבה, כן…
– והוא הרי אומר שהיה מורך?
– הוא היה מורי?.. בכלל לא היו לי מורים… ועל כן נשארתי באמת נבער מדעת…
אני הצטחקתי כשוטה, נכון לקרוע את עצמי כדג על נגינת קולי ודברי הבלתי דרושים כלל, ובת שיחתי הצהילה קולה:
– יעקב, אתה טועה, בוודאי. אלכסנדר אמר בלי ספק רק זה, שהוא ביקש מורה בעד מר פייאֶרמן…
– גם זה… – נתביישתי והשפלתי את עיני – גם זה… לא היה מעולם… אך אין זה נוגע… בלתי חשוב… כן…
אחר־כך התחילה שוררת דומיה, שנמשכה עד שהלכתי משם. וכשהתנצלתי על שאני ממהר לשוב לביתי ואמרתי: “איני יכול לשהות עוד” – לא כיזבתי. מרוצה הייתי, אמנם, לתת את כל אשר לי בכדי לשבת שם, אילו היה איזה דבר במצב אחר. אך הדבר היה כמו שהוא; הוא היה מעורר בי תשוקה עזה להיסתר באופל־החוץ…
– חדל, ירמיה, מהבליך. השעה העשירית – שעה מאוחרת!
– עוד לי לכתוב מכתבים הנשף… – גימגמתי…
יצאתי – והתחרטתי. מה זה אני בורח? מה ממנהגי מעורר בי עינויים חריפים כאלה? “נשארתי באמת נבער מדעת”… ואולם מה בכך, אם הבעתי פראזות כסיליות אחדות? בכלל, מה זו הטרגדיה, שאני רוצה ליצור בעצמי? זהו בחור־ישיבה! זר אני לכל עלמה ולא יותר. זאת נחוץ רק לדעת, אין לשחוק ואין לבכות על זה. אפשר, שהיא ביחוד רחוקה ממני מפני שהיא נחמדה ביותר. בכל אופן צריך להתגבר על כל אלה כדי שלא למלא את תפקידו של גיבור קוֹמי. רגשי הבל ניצנצו בי מקריאה נפרזה ברומנים!..
כשהייתי כבר קרוב לביתי, שבתי על עקבי וקרבתי אל החלון, אשר ממנו נראתה לי כולה, לכל מלוא קומתה. היא נסתמכה על השולחן במין ליאוּת. אך הכל כמו צהל בה, כמו התנודד. דמי פניה קלחו כרצי פנינים. דפיקות לבי היו הלמות־פטיש. כל מחשבה לא היתה בי. רועד, ויחד עם זה בלי רוח חיים, ניצבתי על מקומי. רק בעיני רוחי הייתי כעולה לגרדום. אדם חפשי! אסור בעבותים… לא יוכל למוש… אמנם, כל תוצאות לא יהיו לכל זה, כל נטיות, כל בגידות… מערכה שניה לא תהיה בדרמה המגוחכת הזאת… אך לא בסיבתי… אני נשתעבדתי, נתבטלתי… היא היתה יכולה לעשות בי כל מה שהיא רוצה… האומנם? כן, כן, כן… יכולה היא, יכולה!..
צעדים נשמעו ברחוב.
הוא…
רגשי בוז לנפשי עד אין גבול היו בי באותה שעה כשמיהרתי לסור מן החלון. כלי מלא בושה, קנאה, שטות, פחדנות וגסות!
כששבתי לביתי כבר היו הכל ישנים. גם אבי שכב, אך הוא היה ער…
– נו, ירמיה, ישבת שם? שום איש לא היה? גם בורסיף לא היה? ומה בעיניך אחותו של יעקב? אַה, עלמה יפה? “שְרָרית”?.. אי, ירמיה! הֶה!..
“הוא מזוהם, וברא כרעא דאבוה”…
בשעה השניה אחרי חצות הלילה כתבתי מכתב לחיימוביץ:
“מה אני יושב פה? אני ראוי להיתלות. איך אני שוהה בעיר הזאת יותר מיום אחד? למה איני גואל את עצמי ממצוקתי? מה זה היה לי?”
ועוד הרבה סימני שאלה, צעקות צוחות, נקודות וקוים היו שם…
כה
אחרי הדברים האלה עברו עלי ימים מספר בחיים סתם, בחיים נוטים לחיי צמחים. מדי ערב בערב הייתי מבקר בביתו של משה שמרילס, ולפעמים הייתי נכנס לבית זה גם בצהרים. אך כל השאלות, כל הסערות, כל המחשבות כאילו עזבו את נפשי. את מלאכת הניתוח והניקור כמו שכחתי. גם עצבוני נעשה רך, מרפרף, מעין תוגת עדנים. בקרבי היתה מעין שלוָתן של הערים הנצורות קודם לנפילתן ביד האויב הצר עליהן.
בבוקר אני יוצא מביתי. בדרך פוגשני עובדיה, ההולך להתפלל לבית־המדרש הישן ומושכני עמו, מאחר שיש לו הרבה דברים לדבר עמי. אני איני מתנגד להפצרתו ונכנס. שם – המנין האחרון: מתפללים ה“מאחרים לצאת”: כלי־הקודש, “נטורי־קרתא”, הרב, הדיין, שני השוחטים, קצין, ר' צדוק ה“נכד”. החזן במנין זה הוא תמיד יוס’ל המושלם. יעקב גם הוא פה, סובב הולך מכותל לכותל בפנים נוהרים, בהתרגשות גדולה; ידיו שוּמוֹת בכיסי מכנסיו וממשמשות שם איזה דבר בעונג רב, ומכיון שהוא רואה אותנו נכנסים, מיד הוא ממהר אלינו כחץ מקשת, בטיסה אחת.
– כלום אינכם יודעים דבר?
– מה?
– וכי באמת אינכם יודעים כלום? לא, ירמיה מצטחק… שקר הדבר, מתחפשים אתם… לא? אי־אפשר שלא תדעו… יודעים, אה!..
– מה? מה?
– האומנם אינכם יודעים? – ובכן שמעו: היום בבוקר, כשהלכתי לפתוח את החנות… אני כבר לא ידעתי מה לחשוב ומה לעשות… שני חדשים!.. וכבר אמרתי לשלוח מכתב אליו ולשפוך שם את כל חמתי: עד מתי?! השב, לכל הפחות, ב“אגרת פתוחה” – האין זאת? אך שבתי וניחמתי: אולי לא באה לשם… אף על פי ששלחתי באחריות… והיום כשהלכתי – והנה נושא־המכתבים לקראתי. בלבי כמו ניתק דבר־מה… אולי? אני קורע את התכריך – כן! יעקב בן משה עובדמן איש צ.! חה־חה־חה…
– מה? – רעד עובדיה – הקורספונדנציה? ושלי?..
– הקורספונדנציה, חביבי, הקורספונדנציה… אם לא תאמין, הא לך וקרא…
העתון מוּצא בהצרמוניה הדרושה למעשה חשוב כזה. כרגע מתאספים מסביב רוב המתפללים, ביחוד האברכים הסמוכים על שולחן חותניהם… ר' צדוק ה“נכד” רוגז על ה“יריד” שב“מקום קדוש”, אך שומע אין לו ברגעים הראשונים. אחר־כך מתחילים גם אחרים לקונן: כמה מכוער דבר זה! חזרת הש"ץ… “קדושה”… בן־הרב… וי־וי… אז מתעורר יעקב מעולם־אשרו, קופץ ומתעתד ללכת לבית דודו. בתו האמצעית של ר' צבי גלותזון, הענוגה והחלשה, ציונית היא במקצת וגם יודעת היא להביע משפטים קצרים בשפת עבר, כמו “מה טוב ומה נעים”…
– נו, עובדיה, ירמיה, נלכה! ירמיה, הילווה גם אתה אלינו והיית לנו לעזר. אקווה, שאם יראה גד מלות נדפסות, יתייחס אל הענין באופן אחר. לו יש ספרים טובים, שהולכים ונרקבים בביתו לשוא. עד עתה מיאן לתת. גם אחותי, כמדומה לי, שם היא עתה ואמי מסרה בפי דבר אליה…
ושלשתנו הולכים לבית דודו של יעקב.
באולם מלא רפש וסחי וכרים וכסתות מושלכים על הרצפה מתנודד יצור קטן הנה והנה אסור ברצועות של תפילין – זהו גד, בנו של ר' צבי, אחד מאלה הבחורים בני “בעלי־הבתים”, שלומדים בחדרים עד השנה השבע־עשרה, ואחר־כך הם מבלים זמנם בקלויזים שונים בתור “לומדים־לעצמם” ומנסים גם ללמוד לשונות ומדעים מפי מורים ולעמוד למבחן בלימודי המחלקות הראשונות של הגמנזיון (בתקופה זו הם “אוצלים” איזו חדשים ללימוד הלשון העברית ודקדוקה על בורים, ויש שמגיעים על דרכם זו עד “פעלים”). אך כל זה נמשך עד שנתים לפני מועד היקראם לעבודה־הצבא. אז נוהגים לעזוב את הכל: הלא עליהם לעמוד לצבא במהרה בקרוב. ואחרי שהם מתפטרים מעבודת הצבא, הם מתחילים להיות “עומדים־בשידוכים”.
גלגל חוזר בעולם.
כשהבחור גד נ"י רואה את הנכנסים, נכנסת ללבו מחשבה נפלאה להסב את פניו אל הכותל ולעמוד רגל ישרה כמתפלל “שמונה־עשרה”. בֶה!.. מה אתה יכול עכשיו לעשות לו?.. יעקב ניגש וצורם את אזנו. אז נכנס ר' צבי בכבודו ובעצמו, ובפיו פזמון־תאניה.
– ויבוא המן… מי זה, חביבי, מבקש מידך להפסיק את ה“בן” שלי בתפילתו? גם בלעדיך, ברוך השם, אינו “בעלן” גדול להתפלל. ראש־חודש – והוא חולה ללכת לבית־המדרש… “תפילה בציבור”. מלתא זוטרתא!
– שזה נקרא על פי התלמוד “שכן רע” – מראה עובדיה את בקיאותו.
– באתי, אמנם, בדבר ענין יותר נכבד מהפסקת תפילתו של גד – צוחק יעקב.
– ואולם מצוה באה לידו, ואיך יחמיצנה? – מוסיף עובדיה.
מבלי להתחיל ישר מהקורספונדנציה, מחזיק יעקב בכזבו ושואל:
– הלא אחותי היתה פה?
ר' צבי מתחיל מצדו בקול עלוב: “וכי אימתי באה הפילוסופית שלכם אל ביתנו?” – ולבסוף הוא מאיר פניו ליעקב, ועיניו כאילו ממללות: שלוש בנות לי, שלוש בנות בוגרות…
היא אינה פה, ובכל זאת אין אני מצטער על שבאתי. בנפש שקטה אני שומע את הקולות הבוקעים מחדר־הכירים והניתכים על המשרתת, “חתיכת הבשר, שאינה יודעת לקשור קשר בזנב־החתול”, ועל “הכלות־הממזרות – תשכבנה ולא תקומנה, אל דר־במרום! – הסרוחות על ערשותיהן עד הצהרים, ממש כבנותיו של קצין”.
תוכחתו של “פלוני” (כך רגיל גד לקרוא לאביו) אינה עושה רושם גדול על לבו של העומד בתפילה. הוא פוסע שלוש פסיעות לאחוריו במלמול “עושה שלום”, מתחיל לסלסל את ה“הלל” ולהתאבק עם יעקב.
– יהי־הי־הי שם ה' מבורך מע־תה ועד"… אה, בחור יפה, מה זה ממשמש שם בכיסך? דבר נחמד הלא? תמונת כלה, אה? “וע־ע-עד עולם, ממזרח”… הֶה, על השולחן את מצפונך, על השולחן תיכף ומיד!
הוא מתנפל על יעקב ורוצה להוציא את “הדבר הנחמד”. “הבחור היפה” מתנגד למראית־עין. סוף ההתנגדות – נצחונו של גד. הגליון פרוש כשמלה, גד צוֹוח; “למז”ט יעלה, גם יענקלי בכותבים“! – ומברך “שהחינו”. ה”קורספונדנט" מתלהב, חוטף את הגליון, ומתחיל בעצמו לקרוא בקול ובהטעמה כל מלה…
השיחה מתגלגלת על אודות הביבליותיקה. גיבור־היום ועובדיה מדברים דברי כיבושים. הצורך בזה, לדעתם, מורגש בכל העיר. גד קופץ ונשבע, שהוא אינו בחור־ישיבה, אותו לא ירמו, הוא לא יתן בשום אופן בחינם את ה“עיט צבוע” אשר באוצרו. ור' צבי מוסיף, ש“גם הוא, גד, מדבר כשוטה”; עיקר השאלה, שיש לשאול מן הבחורים היא: מה העבודה הזאת לכם בכלל? מה ירויחו מהביבליותיקה? גם הוא היא בחור בעתו – כלום מילאו את מוחו הבלים כאלה? עלי ועל עובדיה – אין כבר מה לדבר, אבל אפילו יעקב וגד גופם – כלום אין התעסקותם בזה קרובה להפסד מפאת שמם הטוב, ועוד? וכי לא טוב היה להם להתעסק תחת זה בדבר של ממש?
ואני יושב לי על מקומי ושומע הכל בנפש שקטה.
* * *
גם קנאתי־שנאתי לבורסיף כמו שככה בימים האחדים ההם, אשר את כל פרטי מאורעותיהם איני יכול עתה להחיות בזכרוני כראוי. אני הייתי יושב כחרש־אילם בריחוק מקום ממנה, מעלעל איזה עתון או ירחון, שומע את קולה ומביט בה בגנבה, והוא היה יושב קרוב לה, שולח לשון באחד ממכריהם או מנעים באזניה דברי חיבה־תגרה, קורא לה “עלמה אידיאלית, נפש חשובה, בתולה רצינית”, והברתו אינטליגנטית, נמשכת, רכה. היא מתרגזת בעונג, סוטרת על פיו ומצפצפת כציפור, כי “ראשית, אינה כלל עלמה אידיאלית, אלא פשוטה־פשוטה”, ושפתותיה־דובדבניות כולן אומרות נשיקה־נשיקה… והוא מצדו משסעה עוד פעם בדברים וקורא: “ראשית, ראשית – ושנית אָין; גם זו היא אחת ממידות העלמות האידיאליות להתחיל ב’ראשית', בשעה שאין להן שום ‘שנית’” –
לפרקים היה מציע להיות רציניים ולדבר על ענינים רצינים", ואז היה משחיר איזו שאלה וטובל את פניו בקרירות, בשעה שעליהם היה מרחף צחוק מפיסתופלי מסותר.
– כ—ן… חשוב… את חטאי אני מוכרח עתה להזכיר. אני, איש כבד־עוון, איני בעל תשוקה גדולה לשבר כסאות – כן, אוביקטיביות – מה לעשות… כן… האידיאליסט שלנו רוצה דוקא לשמוע את דעתי בדבר האידיאה שלו – הבה ואגיד. כן… בעיקר־הדבר, אלי, בתור עצם, אין כל השאלה נוגעת כלל. כן… השאלה… בכלל, הלא צחוק היא העמדת השאלה גופה. “עם היהודים אינו עם” – ובכן מה הצעקה, אלופי הנכבדים? רוצים אתם בתחיית המתים? הלא כמה שתצעקו ותעוררו, לא תחַיו מין שכלה וחלף. שתדלנות אני מבין, לפחות, בשביל להסיר מכאוב ולא בשביל להמשיכו… כן… לדעתי, על אוהבי המין האנושי היה להשתדל… נו, להבין, לפחות, כי חיי “העם העברי” הקדמון – זוהי מיתתו. הארזים – יוון, רומא – נשברו בבוא חליפתם, והיהודים זוחלים כתולעים, מדברים ז’ארגון ומעוררים גועל־נפש במראיהם ובמנהגיהם. על דבר כל ה“מעשים” אין מן הצורך לדבר, מפני שכל זה הוא הבל. אבל מגוחכת היא העובדה כשהיא לעצמה, שתחת לרוֹק ולעבור הלאה מתחילים בני־אדם בריאים להתגעגע על אסיה… כן, דבר זה מזכירני את האֶפיגראַמה של ניטשה…
פניו של השואל־האידיאליסט – יעקב עובדמן – הם כפני איש ששודדים סבוּהוּ לגזול את כל אשר לו. ה“ילמדנו רבנו” לא עלה לו יפה. הוא סמך על זה שבורסיף עובר תמיד על כל מה ששואלים אותו בשתיקת גאון, ועל כן קיווה, שיהיה לו מקום לספר, לדבר, להוכיח – והנה דברים כדרבונות, חצים שנונים…
– אסימילאטור – הוא מפסיקו – מה לדבר… אין לשמוע דברי אסימילציה… אין אנו רוצים להיות עבדים… מה?.. ירמיה, מה זה האיש דובר?.. מה לי ניטשה… הוא יצא מדעתו… אנחנו לא נחדל מלהיות ציונים… האין זאת, ירמיה?
– ציונים – זוהי שאלה אחרת; אבל דבריו של מר בורסיף הם בכלל רק – מלים… האמת הפשוטה והישרה אין בהם… מובן מאליו, מנקודת ההשקפה… כלומר, מנקודת ההשקפה האסתטית… אבל ההומאניות… ההומאניות האמתית… אהבת האדם… הבנת הצער…
– ומר פייארמן הוא ציוניסט? – שואלת אותי בת שיחתנו.
– ציוני?.. לא… רצוני לאמור: לא ברור… ספק… איני יודע…
רחיל מואיסיבנה מביטה על בורסיף, עיניה מבריקות, והיא עושה את תנועתה הנחמדה בשפתה ומחקה את קולו:
– כן… חשוב… “איני יודע”… ואני אמרתי, כי רק מפי עלמות צעירות יש לשמוע תשובה כזו…
אך אני משתדל, שתהיה לפנַי מין הבעה מיוחדת, שהיא כאילו אומרת: שום דבר אינו יכול לנגוע בי ושום איש אינו יכול להגיע עד גבול הבנתי. להצטחק – זה היה לא מחכמה כלל, אין צורך בזה. פשוט: אין דבר בהחלט. לא־כלום.
משם אני בא אל עובדיה ומסבב את פני השיחה בקפנדריות שונות, עד שאנו מתחילים לדבר על ביתו של משה שמרילס…
שלום היה לי מסביב.
כו
פעם השכימה אמי קום בטרם בוקר – כדרכה. היא היתה צריכה לטפל בניתוח האוזים, שנשחטו אמש, ולהכשירם למכירה עד שעת השוק. בשעת השכמה זו הייתי שוכב לפעמים עצום־עינים, כאילו הייתי ישן, והייתי משתקע בהרהורים בלתי־ברורים; ובאותה שעה היו אבותי העֵרים מדברים כבר באופן חפשי עלי ועל עתידותי, בהיותם בטוחים, כי נושא שיחתם אינו שומע כלום.
אמי העמידה טבלה והתחילה מתעסקת ב“קצָבותה”.
היא העלתה אוז וביתרה אותו ביד חרוצים, ופתאום גחנה וכפופה התחילה ממשמשת באוז יותר מכפי הרגיל.
כרגע ניגשה אל משכבו של אבי:
– שלום גציל! אַה, שלום גציל… ישן אתה?
– מה לך? מה…?
– מה זה נבהלת כל־כך? אין דבר…
– נו?..
– בהאוז, שנתתי מחירו שמונים וחמש פרוטות… בהאוז, אשר קניתי מיד אשתו של ניקיטה…
– מה? מה? “שאלה” בוודאי?
– שאלה, שלום גציל, אוי, שאלה חמורה… הקורקבן… קום ותראה… צריך ללכת אל הרב…
אבי התלבש, מישש עת רבה את מקום האסון, התאנח, עטף את צוארו בתכריך של צמר – והלך.
בשובו היו פניו מפיקים צחוק מר:
– היהודי לא יאכל לעולם נתח טוב…
– מה? נטרף?! אה, אוז כזה, אוז כזה… נטרף… אני ידעתי… לבי הגיד לי… תארע איזו תקלה… אוז כזה… שלוש ליטרות שומן…
– נו, מה לעשות,.. דין הוא דין… לכך אנו יהודים…
דומיה. ידי אמי רפו מלעשות את מלאכתן. היא בטלה ממלאכתה ועמדה בראש כפוף: “קרע מן הלב”. אתה עובד, טורח, אינך יודע מנוחה – והשד בא וגוזל את הכל. שלוש ליטרות שומן…
כדי להפיג קצת את הצער הגדול התחיל אבי לספר באזני אמי על דבר שידוכו של עובדיה. כל מה דעביד רחמנא לטב הוא עביד. הוא שב עתה משם ובדרך חשב על זה. אני נחלצתי מצרה, כי מחותנו של עובדיה הוא איש קשה. תחת האלף, שנתחייב לתת, הוא נותן עכשיו רק חמש מאות. ור' חנן־נתן יודע את ערכו ואינו רוצה לוותר על שלו. סכסוך הגון. בעוד שהענין העומד לפַני הוא בלי כל פגימה. אושר אמתי…
– את האוז בדעתי למכור לאיוואַן שמקצה־העיר… מה אתה אומר שלום גציל?
– אַי, אשה היא אשה! אני מספר עמה בענין נכבד, והיא – אוז ואוז… האמיני לי, כי גם לבי דואב על ההיזק כלבך, ואולם אני – גבר… הבכי לא יועיל כלום… לא! אני כועס… אני מדבר עמך, ואַת…
– ומה אני אומרת? כלום אני אומרת דבר־מה?
– מה אַת אומרת!.. הא לך אבק־טבק בעד כל אמרותיך. העיקר… שמעי! “מה אני אומרת”… לך אין מה לומר כלל… לטיפש שלם אין מראין חצי־מלאכה…
– וכי יודעת אני? לי נדמה, שהיא אינה זוג לירמיה שלנו.
– מפני מה?.. זהו שאני שואל: מפני מה? הרי אַת אומרת, שאַת יודעת… יפה היא…
– יפה היא, אמנם… ראיתיה על חתונת יעקל ברוך, הזהירה כשבע שמשות…
– ובכן מה?.. אולי יודעת אַת, חלילה, איזה דבר נסתר?
– איזה דבר נסתר… עלמה בת הדור החדש…
– נו, ומה ירמיה שלנו? היא הנותנת… אמנם, לו אין כל תעודות, נו, כעין “סמיכות”. מה שנותנים ב“שקוֹלוֹת” שלהם… זה, אמנם, אין לו… זה קשה להשיג. אמר לי… כן… ואולם בכל זאת, מי ידמה לו בהשכלה לא רק בבחורי צ., אלא גם בכל הסביבה?.. שמעת, איך דיבר עם החמורים בשבת שעברה“.. הלא חמורים גמורים הם לגבי דידיה. חבל שהוא לבוש כפחות־ערך… על כן הוא מתבייש קצת… מאני מכבדותא… כשיקבל את שכר החודש הראשון צריך, למען־השם, לתפור לו מלבושים כערכו… אמנם, הוא אינו מדקדק בזה ביותר והולך לשם מדי יום ביומו… אבל מלבוש נאה עוד ירבה גאונו. את טבע הבחורים אני יודע יותר ממך… גם אני הייתי בחור… העיקר בעיניהם “קרן יפה”… והיא… לדעתי, תרצה בו גם היא… מושלם הלא הנהו… להראות ידענותו הוא בוודאי משתדל בעצמו… אני כבר דרשתי וחקרתי את הדבר היטב… אמנם, בחיצוניות הוא בחור־ישיבה קצת… אך אין זה עיקר. חושבת אַת, שהוא לא יוכל לעדוֹת שעון של זהב? יוכל! וגם נאה ויאה יהי זה לו… עתה, אמנם, יש שהוא מדבר דברי שטות… עודנו נער… “כלום יכול אתה לשער בנפשך, כי אני אהיה לסוחר?” – אמר לי… חה־חה… אינו הגון להיות סוחר – דבר קשה! “ראש־גמרא” לא יוכל לקנות ולמכור!.. יהודית, כל זה אינו כלום… אני מייחל, שנזכה עוד לראותו כאחד מאלה השוכנים בשעת היריד בבית ר' צדוק ה”נכד“… וסוחר יפה יהיה… בן־תורה, תלמיד־חכם!.. זוכרת אַת אותו הכרסן?.. גם הוא היה בבחרותו בחור־ישיבה… אדרבא, זוהי עוד קצת מעלה מה שהוא בחיצוניותו… אֶה־אֶה… משה שמרילס רוצה עתה בכזה… בנישואי בנותיו הבכירות ביקש, אמנם, להתחתן בגבירים, ועתה הוא רוצה דוקא ב”צעצוע“, שיהיה סמוך על שולחנו… אַת מבינה? רחל זו, או “רחיל”, כמו שקורין לה בביתו של בורסיף, חה־חה, היא ה”אחרונה" שלו, בת־זקונים… ועוד גם זאת: בלחישה אגלה לך, משה הוא, אמנם, תקיף עתה, תקיף כהלכה, אבל במזומנים הוא דחוק קצת, ואת רחל זו הוא רוצה להשיא בהקדם היותר אפשרי, כדי שלא תשעה לשגעונות… אל תדמי, חלילה, שום רעה. היא עצמה עלמה טובה היא, בעל־ביתית, וכשתינשא, תהיה אשה ככל הנשים, כמו שצריך להיות… וגם עתה, חלילה, אין דבר רע ביותר… סתם… מעט מפינוק, מרוב טובה, ומעט שם מבלבלים את ראשה בביתו של בורסיף בכל מיני שטות: לנסוע לחוץ־לארץ, או השד יודע מה שם עוד… ואם תשאלי, מנין אני יודע כל אלה?.. אני לא אדע?.. משה כמעט דיבר עמי לבדי על זה, בדעתו, שאני עוסק קצת בשדכנות… אז אמרתי: “אלי” כתיב… ואת משה הלא תדעי: “אומר ועושה”… הוא שונא לשאול… מעשה־גבר… צריך רק שיאבה הוא, רצוני לומר, משה שמרילס… אני מחכה בכליון־עינים לבואו… הוא יבוא בעוד איזו שבועות, ואז אגש אל הענין… לעת עתה עוד לא הגדתי לשלנו כלום… יהיה הדבר בלא־יודעים… בינתים יהיה שם ליוצא ונכנס… עתה מבינה אַת את כל ארחותי, אה? מה תאמרי, מה תעני על זה?.. חֲכָמָה!..
– מה לי לענות?.. וכי יודעת אני? יעשה ה' הטוב בעיניו… אה, כבר אתא בוקר… עלי עוד להכין שני אוזים…
– מביט אני בך… מסתכל… בהמה… אינך יכולה להבין כלום… – מתמרמר אבי…
ואני שוכב בלי תנועה…
כז
אבי לא יכול להבין מפני מה התחלתי פתאום לשבת בית כל היום, מבלי לבקר בבתי רעי. אמי מסרה לו בדאגה, שאני שוכב על הדרגש כל היום. הוא פנה אל יעקב והתחכם להוציא מלים מפיו: שמא נעלבתי שם?.. אך זה האחרון לא יכול לבאר לו כלום.
אז החליט לגלות לי את סודו ואת מחשבתו, אשר הוא חושב עלי, גם קודם שהגיעה השעה לכך. קשה היה לו להתאפק ולכבוש את תשוקתו לדעת עד כמה הסכנה גדולה. ואולם הוא נשאר באי־הבנתו…
יחוסי היה, אמנם, רק חוסר־אמונה באושר כזה ולא התנגדות נובעת מן הלב. זה היה ברור בעיני אבי. שהרי כך אני מתנצל: “מה לך לבלבל את ראשי להלכתא למשיחא? אז תדבר, אחרי שתשמע את תשובתו של משה שמרילס”. ואולם לפעמים אני מוסיף לזה עוד מלות שונות – והן דברי משוגע ממש. מה אלו אמתלאות? “עלי לנסוע לחוץ־לארץ” – אבל נסיעה זו כך, הרי שוה היא “קש שרוף”; אדרבא, אז אפשר שאסע בהוצאותיו של עובדמן ותחת השגחתו, ואז אפשר שיצא ממני כלי הגון. “עוד לא עמדתי לצבא” – אבל היא הנותנת! כך הנני איש־צבא ודאי לעתיד, ומשה היה פודאני; “אין אני עומד בשידוכים” – אבל הלא גם דעתי לא כך היא, שאין לאדם לשאת אשה כל ימיו…
– ומניין לך, שאין דעתי כך?
– שכל אדם מחויב למות פנוי?
– אין אני אומר “כל אדם”; כל אדם אינו שואל את פי… אני אומר…
– נו, מה, אדרבא, מה אתה אומר?
– אני אומר, שאני הנני אני… כלומר, לי אחת היא… רצוני לאמור, אין הבדל, אם ירצו בי או לא…
אך איש־שיחי מצטחק בבת־צחוק מעושה ומתחיל לחקרני מן הצד האחר: אם היו לי ב־N מכרוֹת?
– היו… ומה בכך?
– לא כלום… אני לשם שיחה בעלמא מתכוון אני… וממי זה קיבלת היום את המכתב הרוסי? אמנם, אין הדבר נוגע… מכתב שלם כתוב רוסית… בכל־זאת, מכריך שם אנשים משכילים הם… מכריך, ואולי מכרותיך, חה־חה… אני הייתי רוצה לראות את ה“כתב”… כתב יפה… אי־אפשר לך להראות לי?..
– הא לך.
הוא לוקח את מכתבו של חיימוביץ ונותן בו את עיניו. לקרוא רוסית עד כדי הבנה אינו יכול, ועל כן הוא פוסח על כל הפילוסופיה וההשתפכות המלווה את החדשה המצוינה, כי כותב המכתב בא לבית־חרושת לעבוד שם כאחד מן הפועלים הפשוטים. לאחרונה מגיע הקורא עד מקום החתימה “רֵעֲךָ” – ונרגע. רעך ולא רעתך…
– המ… כתב־יד יפה!..
כח
מעולם לא עבד דמיוני עבודה גדולה כמו באותו הזמן, שאני עומד בו. שעות שלמות היו חולפות עלי בציורי דמיון מבלי אשר ארגיש בזה בעצמי. לא היתה כל אפשרות, שיהיה לי איזה דבר במציאות, ועל כן אהבתי לצייר לי את עצמי בצורה אחרת ומצב אחר. אני, ירמיה פייאֶרמן, אחר אני, אחר לגמרי. אחר בהחלט. ואני והיא נוסעים לשווייציה… שנינו נוסעים… היא פועלת כטל של תחיה על כוחותי הנרדמים ואני מעשיר את חייה ברוחי!..
פעם פגשתיה ברחוב. היא הלכה מעבר מזה ואני מעבר השני – ואמצא לנכון להתחפש, שאיני רואה אותה. כשעברה לפנַי כלתה נפשי לראות, ולו גם לרגע אחד, את מקלעת שערותיה, את קווּצתה, את מבנה־גופה, את מהלכה, את צבע אדרתה, את מגבעתה. אך לא יכולתי. רעדתי, יראתי… ורק כשנתעלמה כולה מעיני הפניתי ראשי ועמדתי שעה ממושכה על מקומי, מסתכל במסילת הילוכה…
ובאותו ערב, אחרי חצות־הלילה, ישבתי על דרגש משכבי, סמוך אל השולחן, עת רבה־רבה מבלי כל עבודה, עד אשר, לאחרונה, הוטלתי לעולם אחר. בתוך ענן־התרדמה היתה בי, אמנם, מעין הכרה, כי בבית אבותי אני יושב, אך יחד עם זה הייתי נוסע באיזו דרך… המסע רועש, סוער, עובר ימים ונהרות, הרים ובקעות – ואני בתוכו… העגלה מלאה אנשים: אבי, בֶרילה, אחי הקטן, עובדיה, קליינשטיין. והנה התחנה. קור מתפרץ מאיזה מקום. הכל יורדים. העגלה מתרוקנת. הירידה שוהה. איזה דבר מעכב. “הוי, בטלן! – גוער בי אבי ‘פטרן’!.. מפני מה אינך יורד אתה? רד! מְצָא חן בעיני כלות!” – זו לשונו ממש… ואני עונה בגאון: “לא מעלמא הדין!.. בארץ אשכנז זו, שאני הולך אליה עמה, יש פרידריך ניטשה ולו שפם עבה, וגם לבורסיף שפם כזה!” – וכעבור רגע חולף המסע, ואני נשאר בבית־הנתיבות, נמק מצער, עד היו עיני לאבן ולבכות לא יכולתי, ואני מתגאה בהכרתי, כי איני בוכה… והנה קול בכי… זה קול אמי היושבת בפינה ומורטת נוצות… החושך מתעבה… הכל מתהפך… ריקוּת ושממה… הקונדוקטור שואל לכרטיסי… “קונדוקטור! – צועק ר' חנן־נתן – עובדיה! אסור לנסוע בלי כרטיס… עבירה גדולה!”… פלאי פלאים! הקונדוקטור הוא חצי רב וחצי בורסיף… “אוי, אוי – אני גונח מעצמת מכאובי – רגלי מושמות בסד… אסורות בתלתלים… אוי, מה היה לי? מי זה מושכני?”… “סע לבדך!” – גוזר עלי שומר הדרך, המחזיק נס ירוק בידו. “חוטמך מעכב”… אני אוחז בו… אוי, הלא זה היא… מה לי ולך?..
– כרטיסך! – צועק בורסיף ומכני בראשי.
אני מתנשא לקום עליו ושוקע בתהום…
וראשי המורם קצת נופל שנית על השולחן.
כט
חשבונו של אבי, סוף מעשיו במחשבתו תחילה, היה כזה: כשיסע עובדיה לחוג את חתונתו, אז יבוא הוא, אבי, למשה שמרילס לבקש שימסור לי את נערו ללמדו. זה יהיה הצעד הראשון. אחר־כך…
ואולם אותה העובדה, שקירבה את חתונתו המקוּוה של עובדיה, היא שהניחה אבן־נגף על דרך אבי.
באותה שבת היו שני אורחים בבית־המדרש הישן: משה שמרילס השב מדרכו ומחותנו של הרב, שבא להגביל את החתונה, כלומר, להסיר את הסכסוך בדבר הנדוניה. אויבי ר' חנן־נתן מצאו שעת־הכושר לנקום נקמתם באיש־ריבם. בכל פינות שפנו שלחו לשון בהרב ובישיבתו, בהשתדלות שיגיעו הדברים לאזני המחותן־האורח. ר' חנן־נתן לא עצר ברוחו ושילם לדורשי רעתו חרפתם אל חיקם. ואולם גם ללשון האויבים לא היו דלתים ובריח.
– רב בישראל! ישיבות הוא מייסד! במצוות הוא רוצה! ומפני מה הוא מעלים עין מבנו, הצדיק הגדול, העוסק בביבליותיקות, בחילוק ספרים בין בחורי הישיבה, כדי לעשותם לגויים?
טענות אלו הכניעו לגמרי את גאונו של ר' חנן־נתן, וחתונתו של עובדיה הוגבלה לאחד מן הימים הראשונים של החודש הקרוב…
ואולם המאורע הזה לא השפיע לטוב גם על מהלך “ענינו” של אבי. בשעת המהומה מצא ר' צבי גלותזון לו לחובה לעורר את גיסו, שישים לב גם על יעקב שלו, שגם הוא נטה קצת מ“דרך־הישר”, וביחוד צריך להרחיקו, למען השם, מ“בנו של המלמד, אשר לא תצא טובה ממנו”.
ל
"שטות היא מה שמנעתי את רגלי כל העת מביתו של יעקב. וכי בשביל שמוחו של אבי היה מלא חשבונות של שטות, או בשביל שר' צבי דורש הרחקה ממני, עלי למנוע מנפשי קריאה בעתונים עברים חדשים, מה שאפשר לי רק בבית הזה? ואפילו אם היתה התרחקותי מובנת באיזה אופן בעבר – עתה הלא אין לי כל סיבה להתרחק, שהרי גם מפני הדרישה והחקירה, מפני מה לא ביקרתי שם במשך כל העת האחרונה, אין להתיירא: הם לא ידרשו ולא יחקרו… אכנס!..
כל בני ביתו של משה שמרילס ישבו מסובים אל השולחן ושתו תה של ערב. חוץ מהם היו בבית בנותיו של צבי גלותזון וגד אחיהן. הן היו עסוקות באיזו חתונה, שעתידה להיות, ובאיזו תמונה פוטוגראפית, וגד צעק, שהוא אינו בחור־ישיבה ואותו לא ירמו. רחיל מואיסֶיבנָה ובורסיף היו גם הם בתוך היושבים, אך (לפחות, לי נדמה כך) כמו נבדלים קצת מהכל. וכרגע נהיתה בי התגוששות־רגשים: “הרי אני יושב פה, מדבר את המושם בפי, מבקש מאת יעקב גליונות חדשים במין קול, כאילו רציתי להודיע ולהשמיע לשם מה נכנסתי, מתנהג בנימוס ודרך־ארץ, לפחות, עד כדי יכלתי; אך מה טוב היה תחת כל זה לגשת פתאום אליו ולאמור: בורסיף! אני רוקק בפניך! – ולמלאות תיכף את בלוריתו את כל רוק־פי”. ומשנשתקעתי במחשבה זו חשתי את כל עונג המעשה הזה, את כל גיחוך המסובים. לרגעים התנודדתי על מקומי בתנועה נסתרת, כמתכוון מבלי משים לעמוד במצב יותר מכשיר למעשה כזה. ואולם הרגש הרגשתי, שאנכי איני מוכשר לעולם לעשות כדבר הזה – ויֵצר לי מאד. נקרנות ארורה! מה אני מלהג: “אין לי רשות לגשם בזה את צעדי האוילי!”? – הלא רק כוח־רצון חסר לי… כוח־רצון? גבורה? גבורה לרוֹק בפני איש? החולשה מתביישת בפני עצמה… אה, לב טהור, רוָחה, השקטה צריכה לך! להיפטר על ידי איזה מעשה מן ההמיה האוילית, החולנית? אולי גם תנועה אצילית דרושה לזה ומונולוג של רם־היחס?.. כיון שאני חושב על זה – כבר אין מקום למעשה כזה… גם זה אושר – לרוֹק בפני הצעיר המגוהץ הזה!.. כמה גדולה הרחמנות על כולנו!..
– כן… – פנה בורסיף בתוך כל אלי, ועל כל פנים ניכרה הכנה לשמוע שיחה מעניינת – מה חדש, מר פייאֶרמן?
– אין כל חדש, מר בורסיף.
– מ־N מקבל כבודו מכתבים?
– מקבל אני.
– ממי? מחיימוביץ?
– מחיימוביץ.
– ומה הוא כותב, אם רק הורשה לשאול…
– הוא בא לבית־חרושת.
– לבית־חרושת? – צהל בורסיף על המציאה אשר לפניו – כן… כן, חשוב… הנה כי כן הגשים דון־קישוט זה את משאת־נפשו, כן… אידיאל… מעניין, מעניין מאוד…
– איזה בית־חרושת? – שאל בעל־הבית בעצמו, בהעויה של לא מבין את השיחה ובפנים מפיקים כעס מיוחד.
– הבלים, ר' משה! – ענה לו בורסיף באותו קול, שצעיר בן הדור החדש, חכם בעיניו, מדבר עם איש בא בימים – אין על מה לדבר! לאיש הזה יש מכר ב־N, סוביקט האוהב להתהדר באוריגינאליות, רצוני לומר, האוהב להראות, שהוא אינו הולך בדרך הכבושה לרבים… נוּ־וּ… הוא, למשל, אינו אוכל בשר מן החי… כן, אדון כזה! נו, לפני שנה עמד למבחן בכל לימודי הגמנזיון – ונכשל, כמובן… כן… נו, ועתה הוא כותב לאיש הזה, שהתחיל לעבוד בבית־חרושת… חה, מה הדבר בעיניכם? מובן מאליו, שכל הדבר הזה אינו שוה… אינו שוה… מר פייאֶרמן, אני בטוח בכל זאת, שהעבודה בבית־חרושת לא תארך, זה אידיאל טוב, עבודה היא, אמנם, דבר קדוש… כן… אך לא נקל… לולא יראתי, הייתי מנבא, כי בעוד ימים אחדים יקבל מכתב אחר מן הפועל. כן… אני משער בנפשי, כמה סימני־קריאה יש במכתב הזה, כמה…
אנכי קמתי ממקומי החוברת הבלתי מכורכה של הירחון נפלה מתוך ידי ועליה נתפזרו. בתו האמצעית של ר' צבי גלותזון שחה מבלי משים להרים את העלים – ואני לא שמתי לזה לב. צחוקו של המדבר, יחד עם הכפתור המוזהב בשרוול כותנתו העליונה, גירשו כל מחאה מקרבי:
– מלחך־פנכה נבזה… אתה… חיימוביץ…
ואירק.
בצאתי השתפכו משני עברי חוט שדרתי גלי מחטים קטנים. הלילה היה אפל מאד. אורי בתי העיר התנוססו בחשיכה. רבוא רבבות עיני להב נשקפות. הנה בית־הישיבה, בית־השוטרים, מעון־אנשי־הצבא, בית־הכלא, “עמק־הדלות”… בכל הבתים האלה מתרוצצים החיים… מאויים, רגשות, הנאות, מעשים, יסורים… ועל הכל פרושים שמי ערבות… הוויית אין סוף… ובתוך כל זה – רקיקה בזויה, שפלה, נמאסה של אדם־זבוב בפני אדם־תולעה…
לא
הדבר, שמנע את אבי להדאיב את לבי, עבר ובטל. אז קרא דרור ללשונו. אז התחיל לדקדק עמי גם בדברים שבין אדם למקום – דבר, שלא היה נוהג בתקופת התקוות הגדולות.
הנה כילה לאכול את ארוחת־הצהרים. הוא צריך ללכת אל “חדרו”, אך הוא יושב לו, שם רגלו השמאלית על הימנית – ומעשן… אחר־כך הוא מעווה את פניו, כאילו נתעורר מהרהורי עצב מדכאים, מעביר את ידו המשורגת גידים על זקנו ומתחיל:
– היינו דאמרי אינשי: “האדם ייחל וה' ילעג לו”. אוי, אוי, כשאני מתחיל עתה לזכור את כל חלומותי על אודותיו! ירמיה יבוא… מלובש כגראף… שום איש לא יעז לגשת אליו… “ריסטוקרט” – ומתנהג ביראת שמים… את אשר לה' – לה'… ואת אשר לבריות – לבריות… יודע למצוא חן בעיני כל מיני בני־אדם… צריך לשוחח עם עלמה – הוא יודע גם זה! (גם זה דרוש, וכמה זה דרוש!..) הכלל, גאון־אבותיו… הכל מתבטלים מפניו… ושלום גציל, חי, שלום גציל מרגיש את עצמו “על גפי מרומי קרת” – – –
הפסקה קצרה. גלגלי העשן מתמרים ועולים מפיו בנחת.
– פ־פ-פ־ף… ירמיה בא… ערום וחסר־כל… מתבייש בפני כל אדם… לא הא ולא הא: לא חסיד ולא ריסטוקרט… עוד ברוך השם… כל העולם עדיין אינו יודע את כל האמת… רבים טועים… עוד נמצאו מרוצים למסור את ילדיהם אליו כדי שילמדם תורה… אבל שלום גציל בעצמו – שלום גציל הריהו דומה לסוחר גדול בכרכי הים… עסקיו רועשים… אַי־אַי־אַי… הוא עליון על כל… ופתאום לפתע – טלגראמה באה… אניותיו צללו כעופרת במים אדירים… אפס… די, שלום גציל, די… הקדוש־ברוך־הוא לא ציווה לשמוח יותר מדאי…
בימים הראשונים היתה אמי פרקליטי: לה אין דבר אל “כל העולם”. הבריות אומרות, הבריות אינן יכולות להבין, אנשי העיר משוחחים – מה להם ולבנה? יכאבו ראשיהם מדאגתם לעסקיהם שלהם. היא אינה מתביישת בי בכל אופן. הרי את מטפחתי איני נושא ביום השבת, וגם איני מסובב עלמות בעיר. “לא־קשה”, זה אינו חסרון. אבי אומר, שאין בי שכל לזה, אבל היא מביאה ראיה מן הבורים היותר גסים, שבהם יש שכל לזה. נוסף על מליצת ישרה בפני אבי, היתה עוד מעודדתני, שלא בפניו, לשאת את נרגנותו בדומיה. אכן, בעיקר גם הוא כמוה פָחַד פַחַד, שמא אעזוב את העיר, ואני השתכרתי אז יותר מעשרים רובלים לחודש. ואמנם גם הוא השתדל בכל מה שאפשר לאסרני אל ביתו; אולם להבליג לגמרי על תשוקתו לייסר ולהוכיח – זה היה יותר מכפי כוחותיו. והנה גם התביעות שתבע ממני עלו על אותן של אמי; בפיה היו שגורים בנידון דנא דיבורים מעין אלו:
– אני איני רוצה ללמדך בינה, בני… חכם אתה כמוני, החכמה הגדולה! תתנהג כטוב בעיניך… קרא בספרים… אני רק אחת אבקש: שלא תשכח את היהדות. וכל זמן שתהיה בביתי, אני מובטחת, שלא תעשה את האסור. הרבה דם שפכתי עליך, בני, ועתה רק אחת אני דורשת ממך בדמע: להיות יהודי… ומהו יהודי? יהודי בלי חכמות… שלא לאכול בלי נטילת ידים, לברך, להתפלל ו… ו… ולהיות יהודי…
אפס כל זה היה כך רק בראשונה; ואולם לאט־לאט היתה גם היא כסניגור ישר־לב, שהתגנב בלבו הוא גופו ספק בצדקת המלצתו, מפני שדבריו הארוכים של הקטיגור השפיעו גם עליו, ומפיו נעתקו מלים. טענותיה נסתתמו סוף־סוף.
פעמים, שאחת מן השכנות היתה באה לביתנו למסור לאמי את בתה הקטנה, כדי שתלמד אצלה את הקריאה העברית, או היתה באה לקנות את פתותי הבצלים המטוגנים בשומן־אוזים, ואמי היתה עומדת על מקחה, מבקשת שכר־לימוד דוקא שני זהובים לחודש, או דוקא חמש פרוטות בעד הבצלים, והשכנה מצדה מתחלת אז לרכך את לב בעלת דברה בתאניות על היוקר ועל “הימים שהגיעו, שלא נשאר בהם אלא לשכב בקבר ולגווע”, ואגב היא מעיפה מבט של ידידות עלי כאומרת, בשביל להחניף לאמי: “בן אחר לך, מזלך טוב ממזלי” – או אז תשפיל יולדתי העלובה את עיניה, ופניה עונים בה, שהיא מהרהרת עתה בזה, שהעולם נפתה בשוא…
כשהדברנית היתה יוצאת מן הבית, היה אבי מתרגז מאד. קבצנית לעולם קבצנית היא. לעולם לא תרגיש בחילול כבודה. עם אשתו של בריל הסמרטוטר היא עומדת – החכמה – ומדברת בבנה, מבלי לחוש, עד כמה היא משפילה את כבודו בזה. רֵעה נחמדה מצאה לה!
– אבל הלא אי־אפשר לרוֹק בפניה…
– אי־אפשר? ומפני מה יכול הבן שלך לרוֹק בפני כל אדם?.. אוי ואבוי לרקיקתו!..
– הבן שלי… ירמיה – שלי הוא כשלך…
– בקיצור, איך שיהיה, ואת התלמיד, שהיה לו בבית אלימלך, כבר איבד…
– נו, שלום גציל, כבר הגיעה השעה, שתשוב ה“חדרה”… ואתה עושה “שהות”… השולחן ערוך… לך ליטול את ידיך…
בשעת הסעודה מתעוררת שיחה כללית ע"ד צער בעלי חיים וכדומה. פרֵידה מבארת לברילה את הטעם, מפני מה אסור להושיב תרנגולת על ביצי־בר־אוז – צער בעלי חיים! האפרוחים גדלים ויוצאים לשוט בנהר, והאֵם רצה, רצוא ושוב, על החוף כשוללה. הרחמנות, שהיא מעוררת באותה שעה, אין לשער. גם להשיב את אפרוחיה החביבים אליה, גם להגיע אליהם בעצמה אי־אפשר לה. המחזה מתואר בצבעים בהירים, מתייצב כמו חי בכוח לשונה של המתארת, והוא מלא טראגיקה עמוקה…
אמי מאזינה, מרימה ראשה, מבטת בי במבט נוגה וממושך, מוציאה אנחה, המרעילה את כל קרבי, ומנענעת בראשה נענוע של לאחר־יאוש, של אחרי ככלות הכל… תרנגולת אומללה!..
לב
ובקרבי שררה אַפאַטיה, אַפאַטיה מוחלטת, אפאטיה שונה לגמרי מזו, ששררה בי לפניה ולאחריה. כבשר חי היה לבי. אכלתי, שתיתי, ישנתי, הוריתי את תלמידי הנשארים, אך חיה לא חייתי. רחוק הייתי מלהבין איך אדם מתנודד ממקום למקום, או עושה איזה מעשה כדי להיטיב את מצב חייו. נפשי קצה בכל אלה, ובכן עלי לעזוב את צ.? מוחי לא תפס זאת… וכי לא הכל אחת היא?
מצב־רוחי בעת ההיא היה משונה מאד. הרגשה מוזרה אחת שפכה עלי את ממשלתה: אני, ירמיה פייאֶרמן, בשמי, במראי, בכל צדדי חיי, בכל פרטי־הויתי, בכל התופת שבקרבי, בכל הגיחוך שבמאורעותי, הייתי כבר לפני שנים אין מספר ואהיה אחרי עבור אלפי יובלות… דבר זה ודאי הוא… וגם עתה יש באיזה מקום בן־גילי, הדומה לי בכל… וגם אותו קרה ככל אשר קרני…
אני חדלתי לצפות למכתבים אפילו מחיימוביץ: אינו כותב – לא צריך…
בשעת בין־השמשות הייתי מכבה את המנורה וצולל בחושך עד אור הבוקר.
מה מחפצי לא נתמלא? מה חפצתי? מה היה יכול להיות ולא היה? לְמה אני צריך?
ובעתוּתי־לילי היו בלולים חלומות־ילדותי ורשמי־חיי האחרונים. שמות מופשטים עינוני, טיבעוני בזיעה. העינויים היו עינוייו של חולה־רוח מסוכן מאד. אני נתון בשק מלוכלך, נטל־החול על ראשי ואבנים כבדות על ידי ועל רגלי. אני מתפרץ מתוך השק – ואבי הולמני ממעלה. אני – זבוב מצחק על לחיי אותה העלמה… היא לוקחת וקוצצת את כנפי… והכאב דומה לזה, שהייתי חש בילדותי, כשהייתי רואה את הגיהנום בחלומי… שבעים מעלות של קרח… מדרגה אחר מדרגה… ואני מטפס – ויורד… והכל מבכים אותי…
לג
ליל שבת היה.
כל אותו היום היה אבי כאיש, שפתאום נפתרה לו השאלה היותר חמורה בחייו. הוא השתדל לרמז לנו, כי דבר לאט עמו, כי איזה סוד כמוס בחוּבוֹ, אשר יגלהו, סוף־סוף…
לקבל שבת לא הלכתי. וכששב אבי יחידי מבית־התפילה, לא איחר להתנפל עלי:
– מטיל־ירוחם החנוני היה שם וסיפר לי דברים מעובדיה. אללי לי! חברים היו מנוער, ומי כמוני יודע, שפלוני לא הגיע לקרסוליו. ועתה? פלוני מאושר… כל טוב… ו“תכשיטי” יושב וקורא בסמרטוטו…
– אבא, מה אתה רוצה? – התפרץ קול חולה מקרבי.
– מה אני רוצה? אני יודע מה אני רוצה… אהה, תודה לאל, כי פצית, לכל הפחות, את פיך… וכך – אני מדבר ומדבר והוא כאילם… כאילו לא בו הדברים נוגעים… כאילו הוא הבריא ואני המשוגע… אבל הלא כל המשוגעים אומרים, שהם הבריאים וכל העולם נשתגע… אהה, מה אני רוצה… אני רוצה… אני רואה, שאתה יושב ימים ולילות על סמרטוטים, ואלמלי הניחוך, לא היית אוכל ושותה… ואני שואלך, אדם משונה, רק זה: מה יתן ומה יוסיף לך סמרטוטך, שאתה דבוק בו כל כך? מה? כסף? כבוד? הכבוד הזה יהיה לאויבי הרבים… הלא הכל מראים עליך באצבע… הלא מוחם של כל בני העיר אינו משיג, מי ומה אתה… והכל ממלאים שחוק פיהם… וגם אני הייתי צוחק – לולא היה המשוגע שלי… לא; גם אני לא השגתי מקודם… ידעתי שיש צדיקים אמתיים, המואסים בחיי העולם הזה ומתמכרים כולם לתורה ולעבודה… אולם אתה “קליפה” – ולא יותר…
– “קליפה” – לא נעמה לאמי המלה הזאת.
– לא?.. אינך רוצה?..
– אבל מה אתה רוצה? – נתעוררתי שנית.
– זאת אני רוצה! – נתמלאה סאת כעסו ואיבתו, ובמין הזדעזעות נוראה מצא כהרף־עין את קפוטת החול שלו והוציא משם איזה מכתב, שמעטפתו היתה קרועה, ובו טפח על פני.
על המעטפה הקרועה היתה כתבתי.
המכתב היה מלרנר. חיימוביץ כבר אינו ב־N. והוא דורש משען־כסף מועט, לפחות עשרה רובלים, כי בידו אין אפילו פרוטה אחת, ודוידובסקי גם הוא עזב את העיר (זה האחרון ברצונו). אולי יכול אני להיות לו לעזר? יכול אני לשלוח את הכסף על אדריסתה. שוב היתה שם בקשה זו: אף על פי שבוודאי יחשב הדבר לאֶגוֹאיזמוס, אם תדבר על עצמה בשעה שידידה האחד הוא בצרה, עם כל זה – גם מצבה דחוק מאד: אין לה לא מורה ולא הוראות־שעה. אולי הייתי יכול למצוא בעדה בצ. שתים־שלוש הוראות־שעה? לשון המכתב היתה ז’ארגון של איש בלתי רגיל בו. החתימה: “ידידתך”.
– מה זאת? – שאלתי אחרי שעברתי על המכתב.
– אתה שואל אותי? שאל את ידידתך! שאל את רעך היפה, שאולי לא היה ולא נברא, אלא משל היה… עתה תוכל גם אמך לדעת את האושר הגדול… עתה מובן הכל… מצא מין את מינו… היא בוודאי ציפור יפה כמוך… אני מקבל נחת, ירמיה!
כוח־השופט שב אלי. התבוננתי אל המכתב וראיתי שבא לצ. עוד ביום אתמול.
– אני אמרתי שלא למסרו לידך בכלל – ענה אבי על שאלתי, מפני מה לא קיבלתי את המכתב בזמנו – ואולם אתה “הוצאתני מן הכלים”. נו, בדיעבד טוב שהיה כך… שֶשַבָּת היום… כי לולא זאת אפשר שהיית ממלא מיד את הבקשה של ידידתך… אמנם, אפשר שתשלח גם עתה… חֶה־חֶה… מה אתה חושב! תשלח?
– אשלח…
– מתי? מחר?
– מחר.
– פיקוח־נפש דוחה שבת?
– פיקוח־נפש דוחה שבת.
– נו, ומתי תבוא היא לכאן?
– מתי שתרצה.
– טוב… מה היא לך? אהובה?
– אהובה.
– טוב… עוד טובה מבת משה שמרילס… ואתה לא סיפרת לי כל העת דבר וחצי־דבר…
– חדל! – קראתי ואצא מעל השולחן.
קולי היה לא שלי. הילדים החלו לבכות. פני אבי הלבינו כשלג. אגרופו רעד ונתקמץ, אך לא נחת עלי. הוא ירא, שמא אלך ממנו תיכף ביום השבת. מה יאמרו הבריות?
– הנה סוף אשרי… בני העילוי… כמה הייתי מקונן אילו קברתיו בילדותו… בן סורר ומורה…
– אין לי בן… מת בני, מת… – יללה אמי
לד
עוד דפים רבים נשארו בפנקסי, ואין במה למלאותם. אם אכתוב עוד, הרי יהיה זה רק כפל־ענין וסוף־סוף לא אגיד את הכל…
“להגיד את הכל” – מלתא זוטרתא!
באחד ממכתבי, שכתבתי לדוידובסקי בימי שבתי ב־N בפעם השניה, דיברתי על החלק השני מסיפור חיי, עכשיו לא אכתוב כלום.
תכונה מיוחדת אחת יש לדרמת החורף: היא כולה – “המשך יבוא”…
המשך, המשך ורק המשך…
סוף יהיה, אמנם, בוודאי. סוף, שאינו תלוי ברצוני כלל. עוד חמש, עוד עשר, עוד עשרים שנה – ואני אהיה כלא הייתי. ואולם על מה אחיה כל השנים הללו? במה אמלא את כל הימים הרבים האלה?
אולם לא. מהרה יבוא הסוף, סוף של יחיד, גלמוד. – אף זכר לא יהיה לי.
– – –
הלך־נפש אחד תוקפני במריצוּת משונה בימים האחרונים. יושב אני שעה או שעתים בשלוה. הרהורים של מה בכך מתפוצצים בקרבי, על ענין זה ועל ענין אחר, או מוחי ריק מכל עבודה – הוא נח. החוץ – עולם של חורף, הבית – קבר אפל… ופתאום אני אומר אל לבי: אכן נרגע הנני. אין מצבי מעורר בי שום כאב. אני נח… וקרני המחשבה־הנחש הזאת עולים ובוקעים ופולחים כליותי… אני סוגר את עיני ומנענע בראשי: מה אני, האכזר, רוצה מעצמי? מה אני רוצה?..
ואיזה דבר יורד מלפני עיני ומשתטח, והכל מתגלה. כל העולם בכל חזיונותיו עומד לפני ערוֹם… ולכל ההתגלמויות, לכל התנועות, לכל הקריאות, לכל המראות, לכל השרטוטים – לכל צבע אחד… הורם המסך… ובכן למה? למה? למה לחשוב ולהיענות לשוא?
כן, אני רק כופל דברים שכבר אמרתי…
אבל מה לי ולדברים חדשים? הן אני כותב רק מפני שאי־אפשר לי שלא לצעוק את הצעקה הנושנה, מפני שלעולם לא אחדל מלצעוק על הכאב הישן… כן, לעולם… עד רגעי האחרון…
הבה ואצעק! הבה ואצעק צעקה גדולה ומרה!
– – –
חורף… קרח־עולמים מכסה את קירות לבי. שעמום קהה, אשר מפניו תבוֹל כל תשוקה ומנשימתו ימות כל רגש, תוקף את כל פנימיותי, אני מתהווה חסר־תנועה, אני נעשה משא כבד על נפשי. רק דרך מוחי מסתננים תמונת חטמי, קול דברי, זקָני, צחוקי, אנחתי – ואני שוטם בי את הכל. נקוט בנפשי על הכל. נכלם ומתבייש מהכל. כל מה שיש בי נראה מאוס, מזויף, נלעג ומעורר־גועל, כל הויתי מעוררת בי רגש של אשמה ורושם של תיעוּב. אין לי מקום.
– – –
כן, חורף… חורף בבית, חורף בחוץ, חורף בקרב, בלב, בנפש…
הוי, חורף!
הוי, חורף בלי אביב, בלי קיץ קודמים לפניו – חורף־עולמים!
ובחורף הזה אני מלמד בכפר שומם…
מי שאינו מוכשר להיות אב לילדים – כלום יכול הוא להיות להם אב רוחני? אבל לאכול אני צריך. רעב אני ככלב, ומקום אין לי להניח בו את ראשי…
כלום אין לי.
וכה אמות.
“המוות הוא…” – מתפלספים חכמי עולם – “המוות הוא…”
המוות הוא מוות; ואני אמות.
ובכן, מפני מה איני יכול להשתחרר עתה מן החיים?
הלא אותו הדבר הבלתי־נעים – להיאָפס לנצח, סוף־סוף, בוא יבוא…
– – –
…טוּב־העולם, רעת־העולם, העולם הזה, העולם הבא, האדם חפשי, האדם משועבד, עונג, צער, בחירה, הכרח, רוח, חומר, נצחיות, תמורה, רעב, מותרות, עבודה, עצלות, פילוסופיה, בערות, אמונה, כפירה…
מה לי ולכל אלה?
אני יודע עתה רק אחת: לוּ היתה בי היכולת לשמוע בקול הכרתי, כי אז לא הייתי צריך אני, אני ירמיה פייאֶרמן, לחיות אפילו שעה אחת – ואני חי וגם מחר אחיה. לא אשתחרר, אין בי הרצון החזק להשתחרר. חסרה לי החירות הפנימית…
בתורתי נמצא פסוק כזה: “ראה, הנה לפניך דרכיים: האחת על כרחך והשניה לרצונך – יציאה מדעת ומיתה בידי עצמך. ובחרת במוות!”
ואני, מה רחוק אני מן הצעד הזה!
הוי, שטן אכזר המצחק בי!
אבל איזה שטן?.. תהום?.. לא, גם לא זאת. אניח מלה זו לגיבורים. שטן אין כאן, אבל שק יש כאן, והשק קשור בראשו, וזעיר שם טיפות של דבש בו. רמשים מספר לוקקים את הדבש, רבים אינם משיגים אותו, ומבלי דעת הם דוחקים את חבריהם… דם ישפך… אחרים מתפרצים, אך השק קשור…
– – –
יושב אני בדד, לילה. הוי, מפני מה איני צועק מעצמת מכאובי?
יושב אני ודומם, כמו ביום אתמול וביום שלשום באותה שעה…
יושב אני ודומם, הס…
מחריש אני ופוסק מכתיבה, זו המלאכה הנתעבה. מה זה היה לי? אנפץ את העט הארור…
– – –
מה זאת? המלה “ארור” השליכה חכה במוחי ונוקרת…
חי־חי־חי… אני צוחק צחוק קל, קל שבקלים, צחוק בלתי־נשמע, צחוק שהוא דומה לקולו של כלב שוטה, צחוק פנימי שבפנימי, וכולי רועד רעידת קדחת, וכולי רועד רעידת קדחת…
הוי… איזה רגע הולך וקרב אלי, איזה רגע שחור משחור, איזה רגע שלא ידעתי עוד כמוהו מעולם… ואני חרד מפני הרגע הזה… הוי, אנה אברח מפניו? אנה אסתר?
חי־חי, אני צוחק. ראשי נלחץ אל ירכתי השק והוא מתפוצץ. לבי! הוי, מי זה גוזר את לבי ככה? מדוע לא חידדו את המאכלת? מדוע לא לטשו את המאכלת? מי זה שותה את מוחי?
עיני מתרחבות ומתרחבות. הכתלים חולפים, חולפים, חולפים. –
לה
N. עמדה על תלה. זו העיר המכוערה וההומיה, ככל הערים וככל יושביהן, חיתה את חייה. היא לא חסרה כלום בצאתי ולא שמחה בבואי…
רבקה לרנר סבלה מצוקה ומחסור באופן היותר מבהיל. היא היתה רעבה, עזובה, גלמודה. מושיע לא היה לה. בעלת מעונה עלבתה. היא בכתה…
פעמים שהייתי נכנס אליה בבוקר. בחדרה רפש ואי־סדרים, שמלתה קרועה ומגואלה, שערותיה קלועות ברפיון־ידים. פניה לבנים, כמעט ירוקים…
היא מדברת אלי בקול נמוך ושוֶה, בלי כל צלצול: הן רכוש אין לי לאַבֵּן את לבי. ומפני מה אני שוכח, איפוא, את בדידותה ומוקיר את רגלי ממעונה? מי לה מלבדי?
אני מתנצל. במה אני יכול לעזור?..
– בכל זאת…
אני שותק ומודה בלבי, שצדקה בתוכחתה. האדם בורח הן הצער. וצערי למראה מעוֹנה וחייה עלה, אמנם, על כל עינויי השאול. אחר היה קורא לרגש כזה חמלה, אך אני הייתי מתבייש בו. אני ידעתי מה טיבו.
אני יושב בפינה ודומם, והיא מביטה בספר שלפניה באותה תנועה, שמביעים פניו של אדם, כשהוא יושב בלי כל הגה ומחַשֵב, כי אחרים חושבים אותו לתפוּש בשרעפים. לאחרונה היא מתעוררת. אולי רוצה אני בכוס תה?
– לא.
– ואני יודעת, כי מיום אתמול לא אכלת כלום. הלא כן הדבר? אני אמלא כוס תה. ואולם – חה־חה! – אני “מכבדת” אותך בתה ושכחתי, שאין לי נופת. צריך לשאול מבעלת מעוני. אבל… נו, לעומת זה אני עשירה בלחם, כמעט קפיטאליסטית גמורה… חצי כיכר… עד יום המחרת – שובע, ואחר־כך…
אני מזכיר לה את בית אבותיה, והיא מתרגזת. אין כל אפשרות שתשוב לשם. שארת־בשרה, העלמה הדרה בכאן, היתה בעיר מולדתה הקטנה לפני שבועים וסיפרה לכּל עם איזה בחורים יש ל“רבקה’לי” שיח ושיג. אבותיה חושבים אותה עתה לגרועה ממוּמרת…
היא מתאנחת ומוסיפה: שארת־בשרה העלמה… אני, פייאֶרמן, איני יודע כראוי מה טיבן של הנשים. איני יודע את רוב קנאתן, שנאתן, אכזריותן, שפלותן, קטנותן… לה יש הרשות להשמיע משפט זה… היא בעצמה אשה… היא אינה כאחרת…
ואני מקשיב לדבריה, אני מביט בה וזוכר את פלונית. לפלונית יש הכל. פלונית אהובה, מאושרת; “מחשבותיה”, רגשותיה, שאיפותיה – הכל בא רק כדי להרבות את חִנה, כדי לעשותה יותר נחמדה, יותר מעניינת. היא תסע לשוויציה היפה מפני שהיא רוצה לחיות שם. ללמוד אין לה צורך: כל דבר, שתוציא מפיה הנפלא ביפיו, יחמדו הגברים ויחשבו לחכמה. משה שמריל’ס יתמוך בידה על אפו ועל חמתו: היא חזקה ממנו. אחר־כך תינשא ותלד (לבורסיף, כמובן) ילדים יפים, שלא יטרחו לעולם וישתמשו בעבודת אחרים. היא תשכב על הספה, תעסוק, או לא תעסוק, באיזו עבודה ציבורית, תבלה ימי נועם ותדמה, כי אומללה היא, כי שוקעת היא בשעמום, והיא הלא שוה, ראויה כל־כך להיות מאושרה!..
ובורסיף ירויח כסף…
וזו?
פלונית – וזו!..
לו
באחד מן הימים האלו כתבתי מכתב גלוי לדוידובסקי. שלוח, אמנם, לא שלחתיו, אך כתוב כתבתי לאמור:
“היום תזרח השמש. ולא אותה של בוקר החורף, אשר פני אשה צעירה, רפויה וחיוורת לה, אלא שמש־קיץ, עזה, גדולה, נוצצת, ועיני האדם לא תוכלנה להביט בה. אור וחום מסביב. ואני אוהב את החיים. הוי, אחי, מה אוהב את החיים, מה אשמח על רגשותי, על נשימתי! לבי עולה על כל גדותיו… ויודע אני, שהחלק השני מחיי יהיה אחר ושונה… מה לי ולסכינים מנתחים? הכל עשיר מאז, מורכב מאד, מורכב מאד ועולה על כל ניתוח… מה לי ול”חלפי שחיטה"? אני אוהב את הטוב, את היפה, את הטהור, את הנשגב, את העוז, את הצדק… אני שואף… אני חניך־הצער… אני נעלה על כל אלה ההבלים… אני חש חיים חדשים ואחרים – ובי צפון החומר להם… אני נושא את עיני… טובה ההכרה, טובה ההבנה!.. אני יודע, כי רק עינויים נכונו לי בעתיד, ולא אירא, ולא אפחד… אחר הנני… אני רעב – ושבע… גדולים יסורים… גדול הבודד… גדול הנודד…
“מחר אני יוצא מזה”.
לז
ליל סגריר היה.
באחת מן התחנות הקטנות, בדרך העולה מ־N לא., הוּצאתי מתחת הספסל בעגלת מסילת־הברזל והעמדתי לפני פקיד בית־הנתיבות.
לא כסף, אף לא מלתחת היו בידי – ונעזבתי לנפשי.
ישבתי על ספסל, אך השומרים שלחוני אל המקום אשר באתי משם.
– הלא לילה…
– פה יש כפר…
– רחוק מזה?
– לא יותר משלוש פרסאות…
– ויהודים יש שם?
– אין שם מוֹשקה…
– ובכן… איך…
– “לֵך” – יֵאמר לך!..
– גֶשֶפטמאַכֶר־יהודים, ידעתיכם! – נהם בעל הכובע האדום, כשעבר על ידי, בכעס עצור.
קמתי ויצאתי.
“ז’נדאַרם” רם־קומה שמר, מאפס מעשה, את צעדי.
ברתי את הסוללה, את האַתיקים הריקים, את הפנס המאיר… מאחרי כל אלה היו צרורים גזרי עצים – ואשכב.
נטפי גשם ושלג ירדו ארצה.
-
“בריה” ביידיש – אשת חיל (הערת פרויקט בן־יהודה) ↩
שָׁמָּה
מאתיוסף חיים ברנר
לשָׁם!…
כי מה ענין ומה חפץ פה, באלו החיים, בעיירה זו? בית-אבי השפל, גינת-אמי הקטנה, בית-המדרש האפל, הרחובות הצרים עם גידוּלי-הפרע שבצדיהם, ה“חדר” בבית זבולון הקצב, מלמדי ר' נחמן הצהוב עם שפמו הצהוב-לבן ונחיריו השחורים מאבק-טבק-מוּרח… ומה עוד?
ושמה!.. שמה – הוי, מה חשוב ומה נעים! עיר גדולה – עיר מחוז! רחובות שעוד לא ראיתי כמוהם לרוחב – רשויות-הרבים ממש! בתי-כנסיות ובתי-מדרשות לעשרות – שלושים, שמעתי אומרים – ובכולם “למדנים” לאין מספר; בישיבתו של ר' ישעיה מהר“ם גרידא – מעיר המו”ץ דעירנו, המיעץ את אבי לשלחני להתם – יותר מששים תלמידים. וזוהי עוד “ישיבה קטנה” – כך היא נקראת, לפי דברי הרב. ור' ישעיה מהר"ם – מה נאה שם זה!
והלב, לב נער בן שתים-עשרה, סוער ומתגעגע –
…הנה סוף החורף; נסוע אסע לשם מיד אחר חג-הפסח – אהיה זריז מַקדים. אני בא אליו הוא – ר' ישעיה – יושב בטלית ותפילין ולומד. אני ניגש, והמכתב בידי: “האי יניק קנקן חדש מלא ישן ומובטחני בו וכו'”. הוא שמח עלי, מקרבני, ואני איני מכזיב את תקותו. להתמדתי אין קצב ומידה; יום ולילה – פי אינו פוסק מגירסא. שם – הלא האויר אחר, ההתמדה אחרת, שמה – לא פה… ב“בבא קמא” בקי אני, בעזרת השם יתברך, כראוי; נשאר לי איפוא, לרכוש במשך הזמן בקיאות ב“מציעא” ו“בתרא” – מילתא לא זוטרתא, אך גם לא למעלה מכוחותי… שמה הלא לא פה… השיעור יהיה בוודאי באחת הבבות האחרונות; את חברתה אלמד בפני עצמי ועל הראשונה אחזור דף ליום… נמצא… בסוף הקיץ, בימי אלול, אני שב משם: הן העיר לא רחוקה. – “נו, מה?” – שואלני הרב שבעירנו; “שלוש בבות, רבי!” – אני עונה ולבי עולה על כל גדותיו… “עוד לפני בר-מצוה!” – משתומם העולם… ואני מתהלך לי בעיר-מולדתי הקטנה, יושב ב“קלויזנו” העלוב, – נח מעבודתי הקשה. שישה חדשים לא הייתי פה, בא אני לכאן מעיר גדולה, ויושבי העיר, מי שהיו חברי – שונאי לפנים – ואבותיהם, מתבוננים אל האורח, אל בן בריל הסמרטוטר, אל “קדישה” של “שפרה העגל” – ותמהים… ובעבור כל אלה אני חייב תודות רק לנסיעתי להתם!
להתם!.. גירא בעיני “הצהוב”! הוא בחלקת אמריו מסית את אבי, שלא ישלחני מפה. “עוד רך הוא וצעיר” – כך הוא מעֵז לדבר בי. יודע הוא יותר מן הרב, הצהוב הלז!.. אכן צדקה אמי, כי נוגע בדבר הוא: צר לו, שאצא מחדרו…
כי באמת – מה תכליתי בכאן? הן לא לנוד, כאבי, בכפרים על הסוסה החולנית, לאסוף סמרטוטים ושברי-כלים, לתקן קדרותיהם של הכפריים ולקבל מהם בשכר זה ביצים ותפוחי-אדמה. הן ב“בבא קמא” כולה בקי אני “על הדף” במידה שאין למעלה הימנה, ועד “צרורות” אני יודע בעל פה, בעל פה ממש – מלה במלה!
– קרובים… אֶט… – מבטל “הצהוב” תמיד את תקוות אמי הגדולות לעֵזר קרוביה הנגידים, המתגוררים שמה – אֶט… הנה מה שאומר אני, שפרה – הן לא מהנשים הכסילות אַת – הנה מה שאומר אני … הן… “בִּקרו-בַי אֶ-קָ-דֵש”…
– אֵי, ר' נחמן… מתייצבת אמי בעמידה של מתווכחת ומשימה אגודלה תחת סנטרה – אל ידבר כבודו כזה!… קרובים לקרובים לא דומים. לגבי קרובים אחרים אפשר שגם אני לא הייתי מיחלת כלום, אבל – לשאר-בשרי סנדר שמאַלץ!.. אלמלי ידעת אותו, ר' נחמן: איש בלי מרה!… לאמו, עליה השלום, היה אבי שני בשלישי… כך, שני בשלישי, כמו שהיום יום הרביעי לשבוע בכל העולם!.. ובני ביתו – אנשי זהב!.. וזהו עושר, בלי עין הרע! – כה אשׂבע נחת מהירשלי שלי: שתי חנויות בטבור העיר, חי-נפשי… ואנוכי, ר' נחמן, קונם, שלא הציקותי להם מעולם ולא הייתי בביתם משעה שנישאתי לתנא הזה (באצבעה היא מראה על אבי, העסוק באותה שעה באיזו מלאכה ועל שפתיו מרפרפת בת-צחוק של הטלת-ספק ובדיחות-הדעת); באצבע קטנה לא נהניתי מהם, כמו שאתה רואה אותי יהודית! ואף בחתונתי הלא לא היו… אנוכי, ר' נחמן, ברוך השם, איני אוהבת לבקש מתנת בשר-ודם. אבל עתה, כשדרוש להביא את הירשלי לתכליתו וידי קצרות, בל אחטא בשפתי…
– וקרובים כאלה!.. – נופל אבא לתוך דבריה בהתפעלות גחכנית ומתבסם – מילתא זוטרתא, קרובי זוגתי שפרה, שתחיה?!.. פש…! פש…! ידע-נא, ר' נחמן, – קרובי שפרה! וכי דומה, למשל, שמאַלץ זה לנגיד אחר ממינו? חס ושלום, ר' נחמן!.. ישאל כבודו את זוגתי ותספר לו… הכי-נכבד בכל המחוז! אדם אחר לגמרי… לגמרי – “דבר אחר”!..
– ובכן אתה הוא המיוחס.?!..
– אני? בריל הסמרטוטר? מיוחס? ולמה לי יחוס, הרשיני-נא לשאול, זוּגתי היחסנית? האם לא דיה לי הזכוּת מה שאבא, עליו השלום, היה צובר כמוני סמרטוטים, שלפנים היו ארג סחורה יקרה בחנוּיות גדולות? אַה, ר' נחמן, וכי לא כך הדבר? וכך עתה, למשל, הריני יושב ומתקן קדירה, והקדירה למה היא, ר' נחמן? אדרבה, כבודו הרי יהודי למדן הוא…
– קדירה? – עונה הנשאל בשאלה ומביט על אבא בתמיהה, כאומר: להיכן דברי-בוּר זה נוטים?
– אֶט, ר' נחמן, מה ה“משומד” הזה יכול לשאול!.. – מעירה אמי ברוגז.
– לבשל, ר' נחמן! – משמיע אבי בצחוק של נחת-רוח, נהנה מרוח-השיחה וממַהלכה – פשוט, לבשל!.. נו, אמור מעכשיו: לשם כרסו של מי מבשלים יותר, ר' נחמן? אַה? לשם כרסי אני או לשם כרסם – של קרובי?..
ר' נחמן מצטחק קצת בשפתיו, כאילו רק כדי לצאת ידי חובתו נגד אבי, שסוף-סוף הוא “בעל ביתו”. אך בעיקר הדבר, הרי אין אלו אלא דברים בטלים, ומאי קא משמע לן?
ואבי אינו פוסק מבת-צחוקו הספקנית, והולך ומדבר גם על דבר ערך סמרטוטיו כשהם לעצמם. מסמרטוטים עושים נייר; מנייר – שטרות, ובעד שטרות קונים הכל, גם תורה גם יחוס, את כל מורינו ורבותינו, יקירי קרתא, פני-הקהל, בעלי-טובת הכלל, עם נשמותיהם וזבלם –
אני אהבתי את אבי. אהבתי את פניו הכחושים, הגסים, אשר מראה של עפר יבש להם ואשר תלאת-נדודים הטביעה עליהם את חותמה; אהבתי את זקנו המגודל פרע, שכמעט לא סוֹרק מעולם; את כתפיו הרחבות עם קרעי ה“חאלאדייקה” שעליהן, את קומתו הכפופה קצת מרוב גובה, את צעדיו המאוששים והנשמעים ברמה…
הוא לא היה ככל יהודי-עירנו, ותחת אשר אמי – שפרה “העגל” – נודעה לבת טובים, לכשרה וצנועה, לבקיאה בתחינות ולמגזמת קצת בסיפוריה, שהצטיינו בתמימות ודמיון, – נודע הוא “לבעל-תפילה קטן” (כלומר: ממעיט להתפלל), ללֵץ מגושם, ואחרים חשבוהו לגוי ממש. דבר שאין צריך לאמרו הוא, כי מעולם לא העלוהו לתורה בשבתות וימים טובים בבית-המדרש גופא, אלא אפילו מוֹטקי החייט, “כף-המבשלים”, שהיה לוקח בכל חג ספר-תורה לדירת-המרתף של השַׁמש והיה עושה שם “חדר שלישי”, בקולות, בדברי-ריבות, בהכאות ובכל אותו השאון של עוסק בצרכי-ציבור – מוֹטקי זה, שהיה משתדל להַנות גם את בעלי-המלאכות חבריו – “אנחנו היהוּדים הפשוטים” – בשוּמן המפטיר, – הִפְלָה את אבי לרעה. וזה האחרון היה גם בזה אדם “בפני עצמו” ולא נכנס בעֳבי הקורה לתבוע בחזקה את הכבוד המגיע לו. רק בקרירוּת של ביטוּל היה פותח את פיו ואומר:
– מוֹטקי שלנו יהיה, אם ירצה השם, בהמשך הזמן מעמודינו הימנים, אחד מ“מורינו ורבותינו”. היזהרו, רבותי, למען השם, בכבודו של מוֹטקי החייט!
ושומעי ליצנותו ובדיחותיו, שבעצם היו נהנים בלבם מדרכו של הסמרטוטר “לתקוע מחט בגוף פלוני ואלמוני”, הביעו בכל זאת את בוזם אליו, אל זה הגבר, האוכל פת עכו“ם בכפרים ושב תמיד מדרכו בעגלתו משנכנסה השבת, בשעה של יהודי-הקהילה כבר כילו את מטעמי-ה”צימס", ואינו חש מפני מראית-העין ודיבת הבריות.
– לשון-כלב!..
בקרבי, הנער הקטן העומד מן הצד, העיר היחס הזה אל אבי משטמה עזה אל עולביו ובקשת נקמה מהם, אך לא רגשי רחמים אליו. הוא בעצמו העיר בי אהבה, אך לא השתתפות-בצער או רחמנות עלובה.
ועם הנערים חברַי רבתי את ריב-אבי בזרוע נטויה!
לחינוכי לא שׂם הוא את לבו כלל. למַנות לי מלמד ולהשגיח על מהלך לימודי – זה היה עסקה של אמי, נקודת-גאוותה. הוא רק השתדל לשלם למלמדים את שכר-הלימוּד במוקדם ועל צד היותר טוב: “מעשה וסופו! – היה רגיל לומר – אֶפלה נא בידי חֲרִיטון ובידי בעל-טחורים אל אֶפוֹלה”. חוץ מזה לא היה מתערב בכל ענייני ועזב אותי לנפשי, לעשות מה שלבי חפץ. אמי היתה בטוחה, שאהיה לרב ו“אאיר את עיניה”, ועל כן היתה דואגת לי, מתחבטת לתקן את “חסרונותי” ומחרישה את אזני אבי, כשהיה בא ליום השבת, על שאינו “משגיח” עלי כלל, שהרי היא אינה אלא אשה חלשה, ומה כוחה כי תייחל? – והוא, אבי, היה שוכב אותה שעה על התנור, רגליו, השׂומות בנעלים קשות, גדולות ומכוסות בוץ יבש, תלויות ונשענות על הכרכוב, ופיו שותק בצחוק, או, לעתים, נפתח ומוציא מתוכו אימרה קצרה כעין:
– התדעי שפרה, הן מלמדנו אומר, כי אשה חכמה אַת!..
– נוּ, נוּ, חכמה!.. – שמחה אמי בכל אופן – חכמה חדשה… חכמה גדולה… מי אומר? ר' נחמן?.. לא, לֶךְ-לְךָ… אתה לועג לי… אבל מה אתה אומר לזה, שסיפרתי לך?..
– באמת: חבל, חבל! הכי נא: היוצא מדבריך, שהוא “שקץ”, הממזר שלנו, ולא סגן-הרב?
– “משומד”! מה אתה רוצה מחיי? אני אומרת… וכי זה אני אומרת? אדרבה, ברוך השם, בכלל… ר' נחמן אומר…
– כי יחכם כמוך?..
– לך לעזאזל! מה אתה רוצה מחיי? הניחני להגיד דבר… המלמד אומר…
– כי יגדל ולא יהיה גרוע ממני?
– ישמרוֹ ויצילוֹ מזה העליון!..
– אמן-הלוואי… נוּ, ובכן רוצה אַת, שיסע דווקא אל קרוביך… יסע אל קרוביך!.. לאסוף סמרטוטים לא ישכח גם בבואו משם…
– תימק לשונך, אב רחמן!
קרירות רוחו של אבי בנוגע לעתידותי הדאיבה, אמנם, את לבי, ששאף לתהילה ושם, שתבע כי הכל יתיחסו אלי בהתפעלות של כבוד וברגשי-רחמים מיוחדים על שאני – נער רך – עוזב את בית אבותי ועיר מולדתי בלי געגועים, ובלבד כדי להיות גולה למקום תורה (ובשעה שחשבתי מחשבות כאלה הייתי כמסתיר גם מנפשי אני את חפץ-עצמי לנסוע מפה). וכי אחר במקומי היה עושה כמעשי – להמית את עצמו, למסור את נפשו על קדושת-השם? כן היתה בקרבי תשוקה לוהטת, שיודו הכל בצדקת משאת-נפשי הכבירה והצלחתה, שיסכימו ויאמרו מפורש, כי שם, ורק שם, אהיה ל“כלי” הגון, – וספקנותו של אבי, שפיקפק אפילו בנחיצותה של נסיעתי גופא, הֵמֵרה לי, איפוא, ובכל זאת לא היה בלבי אי-רצון עז נגדו. ולא עוד, אלא שלפעמים חשתי, שגם בזה טוב לי הוא מאמי, אף על פי שהיא מצדדת בזכותי תמיד. כן, הוא נותן את ה“ברירה” בידי… לו לא איכפת… אך אני אפליאו… נראה, מה יענה כשאשוב משם… אין דבר, גם הוא ישמח… ואיך לא ישמח הוא, אם אז ישמח הוא, אם אז ישמחו השמים ותגל הארץ? – – –
הוי, לשָׁם, לשָׁם, לשָׁם!
ב
… והנה חג השבועות. והוא חל בשנה זו, כמו להכעיס, דווקא ביום הרביעי והחמישי לשבוע, – הימים, שבהם אני אוכל על שולחן קרובי!
מזלי המר!.. ביום טוב שני של גלויות – החמישי בשבוע – אני אוכל על שולחנו של קרוב-רחוק לאמי, אופה עני, שבכל ימי הכנותי-לנסיעה ובשיחותיה עם ר' נחמן כמעט שלא זכרה אמי בשמו, ורק כשישבנו כבר בבית-הנתיבות של עיירתנו וחיכינו שעה ממושכה לבוא המסע, נמלכה, כמו מאפס מעשה, לצוותני שאיכנס גם אליו: אף על פי שהוא, כמדומה, חי בדחקות בזמן האחרון, בשנים הרעות האלה, בכל זאת אין לבזותו ולהשיב פניו ריקם, אם יבקשני לאכול על שולחנו יום אחד בשבוע. הלא קרובנו הוא… מטופּל הוא… מאשתו השניה לבד יש לו שבעה עוללים – – –
והסעודה פה, אכן, לא הספיקה כלל לבעליה. ותמיד כשהייתי נכנס לתוך אותה הדירה המעופשה, המלאה הבל מחניק, כשהייתי אוכל את אָכלי המצומצם מן הידים, שהיו משועבדות תמיד יומם ולילה למלאכת-גיהינום בוערת ואיומה; כשהייתי רואה את בני-גילי, נערי הבית, והנה רובם הולכי-בטל ומקצתם עומדים בשוק כל היום, נושאים על כתפיהם סלים כבדים ומוכרים רקיקים וכעכים, – הייתי חש רגשי אי-נעימות וכלימה קשה, על שאני אוכל פה, רגשות, שהיו, אמנם, שונים מאלו, שהייתי מרגיש בבית קרובי השני, סנדר שמאַלץ, וממין אחר לגמרי… ואולם… גם שלא ללכת – אי אפשר… אכן, קשה, בוודאי קשה להם התארחותי, ביחוד בימי חג, שבהם אי אפשר לפטור אורח בסעודת-ארעי. דבר זה אינו צריך להוכחה. בשביל זה די רק לשמוע את נגינת-קולה ולהתבונן אל הבעת פניה של אשת קרובי בשעה שהיא מעירה, ש“בין שלוש עשרה נפשות – הארבע עשרה אינה עולה בחשבון”… ובכל זאת, מניעתי מהתארח שם – תיחשב לעלבון, ובלי ספק תגרום גם דאבון-לב…
קשה מנדון זה היה המשא-ומתן שבקרבי, עוד תיכף משנכנס סיון, בדבר היום הראשון לחג, היום הרביעי בשבוע, שבו נתכבדתי לסעוד על שולחנו של ר' סנדר. אכן זו היתה שאלה חמורה!
גם בימות החול העיק עלי תמיד ה“יום” הזה יותר מחבריו. ביישנותי הארורה התגלמה במקום זה יותר מבשאר המקומות, וההכרה שלמרות היותי, לדברי אמי, “קרוב” אליהם, קרוב אמיתי, עצם מעצמיהם ובשר מבשרם, – עם כל זה אין זכויותי פה עולות ולא כלום על זכויותיו של ה“מינסקי” הזר, האוכל עמי ביחד ביום זה, ואדרבה, ה“פטרון” הזה, שאינו לומד כלום, מראה לי לדעת בתנועותיו ודבריו, שהוא עוד חשוב פה ממני, “בן בית” יותר, וגם פרוטות אחדות לארוחת-הבוקר ישכיל פעמים לקחת, הוא ולא אני, – ההכרה הזאת ציערתני מאוד, הדאיבה את לבי ופגעה בכבודי… ועתה, אחרי שעברו מאִסרוּ חג הפסח, יום בואי הלום, יותר משישה שבועות, ובכל הימים האלה נחשבתי פה לנער-ישיבה מן החוץ ואיש לא העיף עלי מבט מיוחד כעל קרוב, אחרי שעברו יותר משישה שבועות והנהגתם של קרובי עמי עוררה בי רק רגשי מרירות, איבת-קנאה אל צוררי ה“מינסקי”, – הן יוכל היות, שדווקא בסעודת-החג, כשאשב אל השולחן בחדר-האוכל ולא, כמו תמיד, בחדר-הכיריים, עוד יתעורר הוא, זה היהודי הכרסן והטרוד תמיד, להזכיר מתוך מנוחת החג את “קרובוּתי”! לא, דבר זה כבר כבד הוא מנשוא!… ומי יודע, אם אבליג אז על טבעי המכוער ולא אתן קולי בבכי?!.. לא, טוב מזה לרדת חיים לתוך האדמה!..
אבל מה לעשות?.. ללכת ל“בית שַׁבַּתי”? אמנם, חג כשבת דמי… ואולם… ואולם מה יאמרו הם לזה? – ו“שַׁבַּתי” גופא – וכי כולה בלי חסרונות?.. המקום, שאני אוכל בו בשבת, הוא בית של זוג “בעל-הביתי”, שאין לו בנים, שנות-מספר אחרי החתונה. הוא – אברך בעל לחיים אדומות מאוד ומלאות מאוד וגם מנומס לכאורה, אך לא באותה מידה, שיישר בעיני ה“גברת”, יפה-פיה קפדנית בת-קורלאנד, שחשבה את עצמה לבת-מרום, לעדינה מצויינת, שהועלתה לקרבן לזה הגבר על ידי אבותיה. בכל השתדלותו – העלוב! – להרגיע בכל מה שאפשר את החזה העגול והמכה גלים ולשפוך מנוחה נעימה של שפתי-התולע, הפעוטות כשפתי הציפור, לא תמיד עלה בידו לכסות על איזו מתנועותיו היהודיות, כדי שלא תבצבץ ותעלה, למרות רצונו, גסות-רגשותיו: הוא לא יכול להתאפק מלחישת-זמירות בשעת-האוכל, אף לא מצא די און בנפשו להשיב ריקם את הגבאי בבית הכנסת ולהבליג גם על נטיית-לבו – והחזיק תמיד נערי-ישיבה על שולחנו. ולאלה האחרונים, בהיותם נחשבים לדבר שאין בו רוח חיים, ואין, איפוא, להתבייש בפניהם, אירע לא לעתים רחוקות לחזות בשעת האוכל, כיצד מושלכות באויר כפות-כסף וצנצנות נאות וכיצד קמים הנלחמים, אחרי היריות, פתאום מעל השולחן בחרי-אף ונכנסים איש איש לחדרו להתבודד…
כן, גם יום-שַׁבַּתּי לא היה בעל מעלות יתירות. ומובן, שמשתי רעות בחרתי לבסוף בקטנה ואחליט, שטוב לי, בכל זאת, הבית הזה מבית קרובי. אבל, למרות ההחלטה שנתקבלה אצלי, קשה היה עלי ערב החג ההוא, עד שלא לקח את לבי אפילו האלשיך הנחמד על מגילת רות, שאמרתי ימים אחדים לפני זה לעיין בו בשעת הפנאי לעונג-נפשי, – ואשב בטל מאז הצהריים. ובשבתי בטל, השיאני השטן למשוח את נעלי הקשות והמתבקעות בעיטרן, מבלי שנתתי אל לבי, שבערב הלא עלי לבוא לבית זר; ורק כשכבר נעשה מעשה ובחטמי עלה הריח החריף של המישחה – ראיתי עד כמה נורא הדבר, ויפול עלי רוחי. מתחילה, אמנם, השליתי את נפשי בתקוה רפויה, שעד הערב הרי נשארו עוד כשש שעות ואפשר, שעוד יפוג הריח; ואולם משעה לשעה נוכחתי יותר ויותר, אחרי שהייתי מרים את רגלי אל חטמי להריח, כאילו מיאנתי לתת אומן בקשי-הריח הנודף מרחוק, – מה רע המעשה אשר עשיתי ומה גדולה איוולתי. אז התחלתי לספר את אסוני זה לכל חברי כדי לקחת עצה מפיהם, – והם פה אחד ענו ואמרו, שהסכלתי עשׂה, ואלה, שכבר ידעו פתגמים מ“המורה שפת רוסיה”, הוסיפו: “הבטלה אֵם כל חטאת”…
ויהי ערב. אחרי תפילת “עלינו”, כשהגיעה אותה השעה עצמה, שעת ההליכה אל בית-שַׁבַּתי, הורדתי אל חוטמי אל נעלי בפעם האחרונה וגמרתי בלבי, שלא אלך. אך לבי היה מהסס. הן, אמנם, בעל- שַׁבַּתי לא היה בבית התפילה באותו ליל התקדש חג, – אך סוֹף-סוֹף הלא יוודע הדבר. ואיפה אֶסָתר לעת-עתה? לא! – התאמצתי – מה בכך? אין דבר!.. ואלך. כמתנפל לתוך מי-כפור הרגשתי את עצמי בכל הדרך. וכשנכנסתי הביתה היה שם הכל כנהוג, אך לי היה הכל, כל קו, כל תנועה, למופת חותך על אי-רצונם של נותני-לחמי. נדמה, עוד תמול או שלשום הייתי פה, לא עברו עוד שלושה ימים שלמים – ואני כבר באתי שנית לאכול!.. ואיך לא יקוצו בי? הם שוחחו על אודות גביר-העיר, ששב ממסעיו בחוץ-לארץ, אך לי נדמה שהשיחה הזאת היא רק למראית-עין, דבר טפל, ועניינם העיקרי, הענין, שעליו הם חושבים באותה שעה, הוא דבר-ביאתי שלא בזמני ועוד בנעליים משוחות בעטרן!.. דעתי נתבלבלה… לאחרונה עלה באזני קול צפצוף עדין בשפת המדינה:
– ז’אק, מה הריח הזה?
וימת לבי!
גמגום לשוני, כשקידשתי על הכוס, והחיוורה שכיסתני, העירו דרישה וחקירה מצד “בעל-ביתי” (הגברת הסבה פניה – ותקם). הוא שאל, כביכול, מה לי? התנצלתי, כי ראשי כואב עד לבלתי נשוא – ואי כשרוני להתחפש ענה בי כחשי. ואולם כשֶׁשַׁבתי לבית-ישיבתי כדי ללון שם, ליהט חום מזעזע אל כל אברי גופי וראשי כאב באמת.
ה“מינסקי” ישב בתוך כנופיית נערים והוכיח, שלא אמת היא מה שאומרים: טובה ארוחת ירק, הנתונה בדרך כבוד בחדר-האוכל, מבשר ודגים בחדר המבשלות. הוא הביא ראיות לדעתו, והרביד המלוּכלך, שהיה קשור על צווארון כותנתו באלכסון קצת, השלים את הבעת פרצופו. וכשנודע לי מפיו, כי הוא אכל הערב שם, אצל שמאַלץ, נהייתי בעיני לפושע סכל, שאין לו תקנה! גם פה וגם שם נעכרתי! במה אצטדק על אשר נפקד מקומי? ומי יודע, מה ריגל שם עלי ראש-כלב זה? אולי סיפר גם את ענין-הנעליים… והלא יאמינו לו… כל רכילות היו מאמינים עלי – ואין מציל… הוי, אנה אני בא? קצתי בחיי!..
וזהו – בנכר! רק בנכר יש מקום לצרות כמו אלה, לתלאה כזו, למצבים משונים ובזיוניים כאלו!..
חרפה בוערת כססה את לבי עד היסוד. רקותי חשבו להתפוצץ. אז עליתי על המעלות האפלות, המובילות לעזרת הנשים, ואשב שם מַשמים, מקשיב לכאב-ראשי ושוקע בהרהורי המדכאים…
שם… הוי, שמה, שמה!… שם אין שאלת-קרובים ואין ענייני-נעליים; שם איני מוכשר כלל למעשי-שטות כאלו; שמה חסרונותי מתכסים ומעלותי מתגלות… שם מה שאעשה – הרי בן-בית אני, בן לאבותי, ככל הנערים הללו, בני בעלי-הבית, שהיו בערב בבית התפילה לבושי בגדי-חג ומלאי ששון… מה מאושרים הם!.. מה שונים הם ממני! מה רחוק ושונה מצבם ממצבי! כולם יושבים בבית אבותיהם; לכולם פה אחים ואחיות קטנים וחביבים; כולם מתרפקים על אמותיהם-אהובותיהם… ואני? עזוב ונכלם, דך ונידח, זר ומבוזה, נער-ישיבה יתר, גר בארץ נכריה…
והמלות האלה, שנאמרו בתורה ברחמנות רבה גם על משה רבנו, רוקדות באופל בצורתן האשוּרית לנגד עיני, לובשות תמונה שחורה לגמרי ומגשמות את המצוקה היותר מדאיבה, את הבדידות היותר מכלה, את המצב היותר אומלל…
ושמה!.. שם לא הייתי נע ונד ככה; שם לא הייתי מוכרח לנוע ככלב אחרי אוכל ביום-טוב, לאכול במקום אחד וללון במקום אחר. בשעה זו עדיין יושבים שם הכל אל השולחן ושמחים בשמחת החג, אוכלים זרעונים… אמי בוודאי מזכרת אותי עתה: אני מגהק… אבל כלום יודעת היא את כל העובר עלי בנכר? כלום יכולה היא להרגיש מה שמצאני ביום הזה בלבד? וכי יודעת היא, כי טובה פת חרבה בבית-אבות ממעדני-מלכים בבית אנשים זרים? וכי יודעת היא, כי זה יותר משלושה שבועות לא החלפתי את כותנתי המזוהמה? וכי יודעת היא, כי חזזית עלתה על ראשי מתחת לשערותי, שאין לי למי לסרקן?..
תימה! תימה! מה זה היה לי? איך ניאותי לעזוב את עיר-מולדתי החביבה? כיצד הסכמתי להיפרד מכל היקר והאהוב? איך ניאותי לנסוע לכאן, לעיר הזרה והאכזריה הזאת? איך נפתיתי בשוא?
תימה! תימה! איככה הוכו עיני בסנוורים בימים הראשונים לבואי הלום? איך נתעיתי בשוא להאמין, כי פה מצאתי את הטוב? כיצד כתבה ידי לאבותי מכתב-נחמה מעין זה שהיה מכתבי הראשון? מה לי פה ומי לי פה?
הנה ראש-ישיבתי. קומתו ננסית. אבריו חלשים וזעירים. כולו כילד מגודל. חזה-כותנתו פתוח. זקן-תיש מחודד ושחור צומח לו מתחת לסנטרו, ומתחתית פאותיו הישרות עד סוף פניו – חלק. לחיים אין לו; במקומן – דוק מתנועע. לפני כל תלמיד טוב הוא מתרפס. בהול הוא עליו כעל אמצעי טוב להראות בו את יתרון ישיבתו על הישיבה החדשה, שיסד איש-התחרותו, ר' ליזר מופלג, בהקלויז “שולחן ערוך”. נוסף לזה הוא כבד-פה ומגמגם מאוד באותיות ממוצא השפתים והחך:
– כ-כ-כמה?.. כ-מה ימים חסרים לך? יום ד' אתה אוכל אצל ק-ק-קרובך?.. הוא דר ברחוב היוונים? והנך – “מי-מי-שהיה בדרך רחוקה”… לכשנגמור “פ-פ-פסחים”? ל-לא! הב-ב-בות לא נלמד; נ-נזיקין לומד המ-מ-מתנגד… אנו נ-נתחיל קדושין… או גיטין… נ-נראה…
והשיעור בעצמו מה הוא? המולה ומהומה. מַשק “שטֶנדראות” והתנועעות של פוחזים. ומה מתחדש לי בדף הגמרא אחרי שעברתי עליו מתחילה בעצמי? הכל הוא רפרוף ממעל… אין הוא מתעמק במימרא, אין הוא מגלה כלום בתיבה גופה, אלא שהוא מעיין ב“פני יהושוע” ומוסיף את חידודיו. וכי זוהי “העמקה”? גם אני הייתי יודע לעיין ב“מפרשים”… וסדר לימוּדו למה הוא דומה? הלא לפשטידה תפלה מבלי מלח, שעושים על גבה צעצועי-מתיקה לנוי…
ובשביל זה אני מתענה ככה? בשביל זה אני סובל רעב יום-יום עד ארוחת הצהריים? בשביל זה אני נמק בנכר?
“ימי” רחוקים. ר' סנדר שמאַלץ מתגורר בקצה העיר, אצל הקסרקטין האדומים: שם יש לו חנות בשביל אנשי-הצבא. ותמיד אני מחכה שעות שלמות עד שיזכרו לתת לי את אכלי; ושב אני תמיד משם כבר כמעט לעת-ערב.
ושם, בעיר מולדתי הקטנה, מה נעים עתה וחביב!.. קיץ… לאבי גן בחכירה – גן עדן!.. הוא בא על החג ומביא עמו ביכורי-פירות ל“שהחיינו”… אורה ושמחה… אחר החג הוא שב אל הגן – ולוקח גם אותי עמו… שם – אילנות, ירקות ודשאים… ואני לן בצל סוכת-הנצרים שאצל עצי-הדובדבנים…
לא! חס ושלום! חלילה לי! מאליו מובן, שאין כוונתי להתגעגע על חיים כמו אלה… כוונתי היא רק… ללמוד בבית-מדרשנו הבודד – טוב הדבר מאוד. שם אין מפריעים ובעלי-ביטול. שם אין בני ה“חברה”, שם אין ה“מינסקי” והדומים לו, שם הייתי חפשי ללמוד את הדרוש לי, וללמוד את ה“בבות”, ופה – שיטה מבולבלת!.. כמו להכעיס לומדים דווקא פסחים מפרק “מי שהיה”, ואחר-כך ק-ק-קדושין או גיטין…
ואילו, לכל הפחות, הייתי נוסע למקום תורה הגון, לעיר שיש בה ישיבות כדבעי, למיר או לאיישישוק, – אז לא גדל כאבי כל-כך. לוּ, למצער, נזדמנתי לישיבה ההיא, לישיבתו של ר' לייזר מופלג, המפליא לעשות!.. אבל פה, פה – – – לא! גם בביתי הייתי רואה ברכה בלימודי הרבה יותר…
ומי זה מעכב? מפני מה איני שב לשם באמת? הוי, מה נעימה היא נסיעה כזו – מהכא להתם… רק שתי תחנות… בשעה העשירית אני יושב פה בעגלת מסילת-הברזל, ובאחת-עשרה אני שם… להיות בבית אבותי – היש אושר גדול מזה?
אבל לא! זהו דבר שאי-אפשר. באמצע הזמן!.. ובלי כל סיבה, בלי כל אמתלה… אבי, אמנם, לא יאמר לי כלום, אבל אמי, הרב וכל בני-העיר – הן לא אהיה יכול להביט ישר בפניהם! “הפכפך – יאמרו – גם ‘זמן’ אחד לא יכול לסבול; להיות שישה חדשים בנכר היה למעלה מכוחותיו”… ותחת הכבוד הגדול, התהילה והתפארת, שאנחל בהכרח, כשאשוב בסוף “הזמן”, אחרי שיעברו ימי-צרותי, כגיבור מנצח, – יהיה עתה בוז וחרפה מנת חלקי…
וניטל עלי, איפוא, לשבת פה עד סוף הזמן, להתענות פה בכל אלה הימים הרבים, אשר מי יודע מתי יבוא קץ להם, – הוי, מה חדל אני ומה רבה הרחמנות עלי, הגר בארץ נכריה…
הוי, הביתה, הביתה, הביתה!.. זו היתה תרופה לכל תחלואי, לכל צרותי…
ואיזה מיתר רך בקרבי התכווץ – ומיץ-מים יצא דרך עיני…
– מי הוא הבוכה פה?!..
הקול קול השַׁמש, שעלה לסגור את העזרה. גם לבכות לא יתנו בנכר – – –
ג
תענית שבעה-עשר בתמוז היתה בשנה ההיא בשלישי בשבת. וממחרת נגזרה הגזרה.
– למ-מ-מען השם! – ציווה ר' ישעיה.
ובנשף-בערב אותו היום הפלאתי את המשרתת שבבית קרובי בהנהגתי המשונה. מה אני עומד כבול-עץ? למה אני מחכה? מפני מה הלך כבר אותו הנער?
ל“מינסקי” היה מקום ללון: הוא נהיה ימים אחדים לפני זה מעֵין שַׁמש במנין קטן.
– צער בעלי חיים… – אמרה, אחרי שהתבוננה אלי, המבשלת, אשה באה בשנים, שחטוטרת לה על חטמה, – ובקריצות-עין של איבה פנתה אל פתח-האולם, והוסיפה: – קרובים!.. אַל ייסרני ה' בעד חטאת שפתי…
– מה הפירוש?! – צידדה המשרתת-הסוכנת בזכות בעלי האולם, – וכי להם אין ילדים קטנים? גם הם מלאים פחד…
– כל התחלואים עליהם! – התרגזה המבשלת, – וכין אין להם במה לשלם שכר רופאים? מה? לא-קשה, להם מותר לחלות! החלי-רע לא יקחם – – – בני-תלמוד-תורה אומללים! איפה תלינו עתה, חלכאים? בבית-המדרש לא יניחוכם עתה, וגם פה לא יניחוך, אפרוחי… לֶךְ-לְךָ כִּבְשי: פה לא יניחוך הם ללון… קרובים טובים!.. אל ייסרני ה' בעד חטאת-שפתי…
יצאתי.
כבר חושך. החמה הלוהטת שקעה… בצדי הרחוב שרכו את דרכן פועלות אחדות, שפיגרו מלשוב מבית-החרושת של טבק שמחוץ לעיר. ציווחת-צחוק מנוּולה ליוותָּן: ממולן על הכיכר שלפני הקסרקטין עמדו בהמון עדרי-אדם, שחורים מחֶצים ולמטה ולבנים מחציָם ולמעלה; אלה היו אנשי-הצבא במכנסי-הארג וקיטלי-הקיץ שעליהם. הלאה, לא הרחק מהם, עמד גדוד בעיגול ושר זמר מבדח. דברי-השירה זרו לי, אך הקול המאוחד היה של חיה איתנה צורחת… פתאם נשמע קול תוך מאכסדרת הקסרקטין, – וכרגע נפסקו גם ההתהוללות, גם השירה…
אני ניצבתי על מקום אחד. הבטתי על החומה האדומה, האזנתי אל הכאות-התוף מבפנים, – וההמיה שבקרבי עמדה בעינה. בנכר!.. בנכר!.. בנכר!.. גם מקום אין לי להניח בו את ראשי…
בטיפות הנחמה המעטות, – שאחרי מצוקה נוראה כזו הן תגדל אחר-כך שבעתים הנעימוּת לשוב לבית אבותי – שטפו ועלו פתאום גלי געגועים עזים: כן, לשם… אבל, הוי, מתי יבוא היום ההוא?.. מה רחוק הוא עוד!.. רחוק?.. הלא כבר “בין המצָרים”. כמה נשאר עוד עד אלול?..
וחצאי-ההרהורים הללו התגודדו כבר במוחי כשעברתי את מפתן בית ישיבתנו, המקום שבאתי אליו על פי ההרגל. הריקות שמסביב הזכירתני את הגזרה לבל יבואו הנערים ללון, מִסיבת המחלות המתהלכות בעיר…
– המחלות המתהלכות בעיר, – דובבו שפתי בלא-יודעים, – ואמנם, הסכנה גדולה… אסור להיות פה…
ואני משווה בנפשי: אני נחלה – ומת. שם מחכים ומחכים למכתב ממני, מחכים בכליון-עינים, עד כלות הנפש – ומכתב אין. אמי בוכיה… לאחרונה, נודע לה הדבר… היא מתנפלת על הארץ וצועקת לא בקולה… אינה יכולה להינחם… מתחרטת היא ששלחתני מאתה… אין דבר, אני יקר לה, בכל זאת… היא בוכיה…
ואפשרות העוּבדה הזאת מחזקת את תשוקתי להיות שם, להתראות עם אבותי קודם שיארע הדבר. ואני איני יכול לעמוד בפני הרגשת-הנעימות של הרגע ההוא, רגע בואי לביתי…
וגם סיבה הלא יש עתה! – נטווה בתוכי חוט-הפיתוּי הלאה, הלאה – מחלה מתהלכת… אסור להיות פה… אויר מסוכן… וכמה נשאר עוד עד סוף “הזמן”? – איזו שבועות… וכי גדול הוא ההבדל? הרי בוודאי ייחשב הדבר, כאילו הייתי פה “זמן” שלם… ובשלוש הבבות הרי לא אהיה בקי בין כך ובין כך…
יהיה מה שיהיה!
אז חטפתי בידי מעיל מעל הארון השבור, העומד בפינה, את תרמיל חפצי, וכעבור חצי-שעה כבר שכבתי בשלום תחת הספסל שברכבת-המסע, העוברת לעיר מולדתי. רק שתי דחיפות בסך-הכל – וגם הן לא מכאיבות מאוד – קיבלתי מאחד הז’נדרמים עד שהגעתי למחוז חפצי ברכבת… שם קיפלתי את גופי בחצי-עיגול, הנחתי תרמילי למראשותי – ועצרתי בעד נשימתי. והמסע התנודד – וירץ…
– תחנה נ.!… שלוש מינוּטוֹת!
בלבי כמו ניתק דבר-מה: כבר תם הדרך!
כשנכנסתי לבית הנתיבות – זה הבית המרוּוח, הידוע לי היטב מאז – שמחתי על שאין שם איש מגָרי עירנו…
שעת שכיבתי תחת הספסל בחשכה ומצבי המיוחד, שלא היה דומה לזה של יום אתמול ושלשום, – עשו את מעמד נפשי דומה במקצת לאותו שאחרי קימה ממחלה כבדה וממושכה. אותם געגועים כמוסים, שהתעוררו בקרבי, חזרו והתגלו ביחס לכל עמוד, לכל מעון, לכל דבר, שראיתי מסביבי. הנה כי כן אני בנ.!..
היתה מחצית השעה השתים-עשרה. העיר הקטנה יָשנה. הרחבה הצרה, זו שעברתי בה מבית-הנתיבות עד למעון אבותי על יד המקולין, היתה מלאה מנוחה. ואני הלכתי לאטי ותרמילי תחת זרועי. מחשבות מסויימות לא היו במוחי. קול צעדי נשמע…
“היא נופלת על צווארי” – האירה לי לרגעים הרגשה אחת…
אך נפלא הדבר! ככל אשר נתקרבתי אל אותו הבית הנחמד, מרכז-שאיפותי, משאת נפשי, כן התחיל לבי מזדעזע יותר ויותר מעקיצת העש: מה אני עושה?
ליל-קיץ חם היה מסביב, ריח של עשבים ובִצה יבשה. נשימת היקום כאילו לחשה תשוקה עזה וחמלה גדולה כאחד…
הנה גג-הנסרים של בית מדרשנו הישן. הנה “חדרי” לפנים. דוּמיה…
ופתאום עמדתי ואשאף רוח. עיפות לא היתה בי; הכרת ההבדל היתה בי – ההבדל שבין אז לעתה הוברר לי באותו רגע בבהירות משונה… כן, שִׂמחתי היתה יכולה להיות שלמה אלמלי שמעתי לקול-שכלי ולא דחקתי את הקץ. לא כן עתה. עתה הדבר פגום. בידים איבדתי את הרגעים הטובים, שהיו יכולים להיות בחיי…
נשמעו דפיקות-לבי בחזי. כל הטעמים לדבר-שובי, שנראו לי מתחילה כחזקים, פגו, התרופפו, התנדפו… וכי אין זה שגעון? במה אצטדק? ציוו שלא ללין בבית-המדרש – ונסעתי לביתי!… שטות וגם חרפה!.. חולשה היא… לא עמדתי בנסיון… איבדתי את עולמי בשעה אחת!
מאז עלה בדעתי לצעוד את הצעד האווילי הזה נולד בקרבי מין חתול קטן, מתפרכס ומעיק, שברגע החלָטתי הסתתר בחגווי-כליותי, ואחר זה יצא ממחבואו לזחול ולהטיל את ארסו… לראשונה נגלו ראשו, לשונו, שיניו, וכשעמדתי לפני הבית מחוז-חפצי – כבר גדלו לו ציפרניים…
הנה הבית… לדפוק?.. הם ישנים במנוחה ואינם יודעים עוד כלום מן המעשה הרע אשר עשיתי… הוי, מה מאושר הייתי לולא נמצאתי על כברת-האדמה הזאת באותה שעה, אילוּ הייתי שם ברגע זה, באותה העיר הנכריה… הלשוב?…
כישן וראה-חלום הייתי.
לא, עוד לא אבדתי כָּלָה! אני אחל לבכות, אספר הכל – ויאמינו לי. הן, סוף-סוף, אמי היא… אך מה זאת? עוד אור קטן מתרוצץ ובוקע מן החלון… וכי עדיין הם ערים? בשעה מאוחרת כזו?…
…הירשל!
אמי עמדה באמצע החדר הקטן על יד עריבה מלא המי-בּוֹרית ולבָנים שרויים. פניה וידיה היו לחים ומגואלים. והצווחה, שהתפרצה מגרונה למראי, הביעה לי כראוי את כל נוראותיו של צעדי האחרון. לוּ נבקעה האדמה מתחתי!.. “אמא… מַח-לה… מח-לה… שם… בכל העיר”… – מילמלתי, ולאושר מאין כמוהו הייתי חושב לי, אילו היתה היכולת בידי להראות באצבע, כי חולה מסוכן אני… אך עמוד עמדתי בפתח בריא – ותרמילי בידי. ביני לבינה היה דופן-הכסא, המכוסה בלבנים שרויים.
– מחלה? מחלה, אתה אומר? אוי לי… נוּ, בני… וקרובינו… קרובינו לא קירבוך כלל?.. מה אתה מחשה?.. לא?.. מדוע? מדוע לא ידעת להתקרב אליהם, בני? אי, הירשלי, הירשלי… באת… מחלה… ילד לעולם ילד הוא… הלא הכל בידי שמים, פִּתיי הקטן… אם ישמרך הבורא… והתורה מגינה… ופה… התאמר…
על הדרגש בחצי-האופל שכבו מכוּוצים ומצומצמים כל בני-ביתנו הדלים. הזבובים זימזמו בחלל האויר הלילי. ובכיה עצורה, כבדה ומדכאה טסה על התקרה והכתלים.
– …וא-א-בא… א-בא היכן? בגן?..
– בגן? באיזה גן!
– לא שכרנו השנה?
– שכרנו, להוותנו, שכרנו… אבל, כלום יש לנו במה לנסוע אל הגן הזה? אם ה' ייסר, בני, תבואנה הצרות גם דרך הפתח, גם דרך החלונות… סוסתנו חולה, הירשלי, חולה מסוכנה; זה כשבועיים… ועתה הלך אביך אל יוחנן הידעוני: אולי יאות לבוא וללחוש לה. לפני שעה הורע לה… אוי, הירשלי, בני, באת… ואביך – איש כזה… עם איש כזה הרי אי-אפשר לחיות כלל… בכל העת אני מתחננת לפניו, כמו לפני גזלן: “לך אל יוחנן, בוא אל יוחנן, הכל משתמשים בו!” – והוא, העוכר-ישראל, שוכב לו על התנור… את “חכמותיו”, אמנם, הניח, אבל – עצלותו!.. וכי יש עצל כזה בכל העולם כולו? אני מתחננת לפניו כלפני גזלן: “מה איכפת לך, אם תקרא את הידעוני” – והוא כמו לא אליו אשים דיברָתי… ורק עתה, כשהסוסה גוססת כבר, נמלך ללכת… אוי, אוי, מה עווני ומה חטאתי… ואני אמרתי, בני, כי טוב לך שמה… טוב מפה… גם מכתבך בישר טובה ונחמה… לבוש, שבע… מה? גם בנכר לא טוב?.. מה אתה מחשה, בני? מה אתה עומד שם על המפתן? נוּ, סַפר לי, איך, מה?.. סנדר קרובנו תקיף הוא? תקיף? אה? גשה הלום… נוּ, ברוך השם, שאני זוכה לראותך חי… נקרע לבי… מסתמא צריך להיות כך… מה' יצא הדבר… מה אתה בוכה?.. אין מה לבכות… בביתך אתה… אַה? מה אתה ממלמל?.. הירשלי, בני, “שומר-ישראל” עמך… מה חָוורת… אוי לי, הירשלי, בני! מה לך? מה אתה נופל?..
כעבור שני שבועות נישאתי במרכבת מסילת הברזל העולה ווילנאה. בגדי היה מלוכלך מן הרוֹק אשר נפל עלי ממעל ובלבי הדומם היתה תמיהה: היאך נואלתי לפני זמן לנסוע לאותה הישיבה הקטנה אשר בעיר המחוז. הזוהי ישיבה? עכשיו, לפחות, אני נוסע לווילנה. ווילנה… שם, רק שם, אפשר להגיע לאיזו מדרגה. שמה…
פעמיים
מאתיוסף חיים ברנר
פעמיים / יוסף חיים ברנר
א
עיקר התלאה, קוטב העינוי המר, היה השממון – שממון החדר!
הכאותיו של ר' סנדר האדום, אמנם, לא היו מהנות ביותר, ולא נעימות מהן היו צביטותיו ומליקותיו בקצות אצבעותיו הקשות, המחודדות והארוכות. אך גם לא טובים היו ימי השלום והדממה. אדרבה, בימים האלה היה איזה דבר עוד הרבה יותר נורא ממה שהיה ברצועה ומלקות; ובן בלי שם היה הדבר ההוא…
לשכב שטוח על הספסל, להיות “מוּכּה אחור”, לעמוד אחר המעשה אותה עמידת-הנזיפה כשזנב-כותנתך, כנאד של קנבּוס לחיבּוּץ-גבינה, יוצא לך מפתח מכנסיך, ודאי וודאי שכל אלה בזיונות גלויים הם, כל זה הוא כאב מפורש וברור… ואולם מהו המאורע הבלתי-נעים הלז לעומת אותם הפצעים הבלתי-נראים, הנסתרים, הפצעים שבכל רגע ורגע, שאין לצפות לגאולה מהם, שאין מנוס ומפלט מהם וגם שֵׁם אין להם?!…
קשה החורף… ועזה מרירותו ביותר, כשמהפכות-השלג מהפכות גם את לב ה“רַבּית” לחומלה עליך, הערום, ומפני הקרה המסמרת נכמרים רחמיה לדאוג לבריאותך, והיא גוזרת עליך ללבוש בשובך הביתה את האפודה הישנה שלה! כוונתה, אמנם, רצויה, שלא תתקרר בהליכתך ושתבוא הביתה ותיראה לעיני אבותיך לבוש בשלמתה; ואולם, האם יש בזה אפילו חצי נחמה? הן כמה התחבטת עם אמך בנדון זה, קיבלת באהבה את קללותיה המאליפות, סבלת גם את הלמות-אגרופה, התאכזרת ולא חסת על “ימיה הקצרים”, ובמסירות-נפש ממש עלה בידך לברוח החדרה בלי מטפחתה; וכל זה אך ורק כדי להינצל מצחוק-זדים על מראך המגוחך, שאתה מקבל תחת חסותה של המטפחת וקרעיה, להינצל מן הקריאה: “זקנה בלה”! – והנה – צרה חדשה וכבדה ממנה: קרעי אפודה של אשה בת ארבעים על גופו של ילד קטן ורפה אונים!… ומחר בבוקר – איך אשא ראשי לפני בני גילי? אנה איסתר מצחוקם? ומה מגואל הוא בגד זה! כשאתה ממשמש אותו נדמה לך, שעורָהּ של נבלת שרץ לח וקר בין אצבעותיך!… ולסרב אין לך רשות. הרבי, בכעסו על זוגתו בכלל ועל הטירדה שגרמת לו בפרט, יתרגז מאוד:
– רואים אתם, גביר זה – עוד הוא מתיחס! יחסן חשוב! קח, שוטה, – ויחם לך. לעולם תקח. אין לך מה להתיחס. שחוק… נו, לבש, לבש!… וכי אינכם יודעים, מי הוא אביו? מי שהיה עושה טבק מוּרח! –
קשה החורף… קשה, למרות רגשי-הרחמנות הטובים, שהוא מעורר בלבבות; קשה, למרות המעשיות הנאות שב“בראשית” חומשו… ואולם לא נקל ממנו הקיץ…
ארוך יום-הקיץ בחדר, ארוך מאוד, ארוך כאלפי לילות-נדודים; ורבים הם ימי ה“זמן”, רבים מאוד; ולכל יום ויום – בוקר מבהיק ושעת חדר, ובכל בוקר ובוקר, חזרת “פיטום הקטורת” פעמים אין מספר (חשוד אתה על הדילוג בתפילה); אחר כך – תהילים בקול רם, תרגום, ספר ויקרא, פרשיות רש"י…
ואפילו בשעה שר' סנדר רבך עומד כבר ומשימך למופת ל“האיכרים”, אפילו בשעה שהוא מצווה עליך לשנן לנחום’ל “הגוי” את הרש"י החמור על המלה “דְווֹתה” – השפֵּל תשפיל, אמנם, את עיניך מרגש נעימות, אבל אותו הדבר הנורא רק יורד לו אז לזוויות-לבך הנסתרות ועזוב לא יעזבך לגמרי…
וה“רַבִּית” שלך – גֶלֶה שלוּמפֶּר – יושבת כל היום בקירוב-מקום אל שולחן הלימודים, על הספסל שלפני התנור, קולפת תפוחי-אדמה או אינה קולפת, פניה כפני מליח שרוי ופיה קובל על ה“שלומיאל” עטרת-ראשה, שאינו יכול לקשור אפילו “זנב-החתול”.
ולא ייפלא, איפוא, כי להיבטל מן החדר יום אחד, יום-קיץ ממושך, או אפילו לשבת בית, מאיזו סיבה שתהיה, רק מן הצהריים ולמטה באחד מימות החול, כמו בערבי-השבתות הנחמדים, – נחשב ממש למשא-נפש, לשאיפה עזה וסוערה…
וקל-וחומר הוא: ומה חברי אלו, שהיו להם עסקים שונים: לביבות, מטבעות, מִשׂחקים בכפתורים ובעטים, בגדים חדשים, בִּצות החצר וגומותיו, אבנים, תולעים, מהלומות ו“ברוגז” – חשבו את אי-ההליכה לחדר ליום-טוב גדול ויקר, אני, נשמה עלובה וחסרת-כל, לא כל שכן!
ואולם – “אויה לאיש עני נולד בלי כוכב!” גם מאורע-אושר כזה היה לי יקר-המציאות יותר מאשר לחברי “הגויים-המוצלחים”. כי הצלה באה מהתחַלוּת, מכאב-קל הערך לא נהגה אצלי: “אַל לקבצנים לחלות! – גזרה אמי – דבר זה מדרך הנגידים הוא; להם תשלומי שכר-לימוד – טפוּ, רוק-הפה, ואני קורעת את מספר הזהובים מבשרי”. – ובכן הייתי יכול למצוא ישע ופדות רק במקרים בודדים, יוצאים מן הכלל, בשעת ההכרח הקיצוני, באין ברירה, כשנצרכה עזרתי לאמי, למשל, להיטפל אליה בהבאת קמח מן השוק לאפיית-לחם. ואולם זה הדבר, ביחוד, הלא לא היה מזדמן אלא לעתים לא-קרובות כלל: שהרי אימתי היה עולה בידיה לקחת מן החנות פוד שלם של קמח בבת אחת, – מה שהיה כבר לא לפי כוחותיה לשאת לבדה – אימתי?…
בעיקר הדבר, היתה גם ישיבתי-בבית לא מן התענוגים הגדולים ביותר. אבא, יהודי קטן-קומה, צנום וכפוף, יושב בכל עת ובכל שעה אל השולחן ישיבה של איש מיותר. פרנסתו היתה מצויה מעשיית טבק-מוּרח, ובעת ההיא נבנה בקירוב-מקום איזה “בית חרושת” לסחורה זו. ולא עמדו לו – ל“מפרנסנו” – לא חזקתו, חזקה של אחת-עשרה שנה, ואף לא ה“סממנים”, שהיה מתבל בהם את פרי-ידיו, וש“מלפנים” נעמו כל-כך לחוטמי זקני-עירנו וזכו לשבח גדול גם בפי המריחים-המבינים מבני-הדור; ממשות אחת היתה לקללותיו בראשונה ולשתקנותו הבטלה אחר כך…
ובכן, אבא יושב אל השולחן בטל, דומם וזועם; ואמא, אשה ירקרקת, קולנית, עלובה ומלוכלכה, מטילה עלי אונס ליישן בנענוע-אין-קץ את ה“תאומים”, שלא חדלו מלשווע אף רגע קטן לא ביום ולא בלילה…
ובכל זאת! בן-אדם חלכה נכסף תמיד לשינויים, לחדשות, לחליפות ותמורות, – ואף אני בילדותי אדם הייתי.
כן.
ועוד זאת. אם הייתי זוכה עוד, אף כי לעתים יותר רחוקות מאחרים, ליום תמים, שבו הייתי פטור מן החדר מראשית-הבוקר, הנה כמעט שלא היה מזדמן לי כלל לזכות ליום יותר גדול ונכבד ומאושר מזה: ליום, שבו אהיה יושב מתחילה בחדר כתמול שלשום – ושפתאום יבהילוני הביתה.
מאורע כזה, מלבד הברק הנפלא אשר לו והוד-יפעתו המיוחד, הוא, יחד עם זה, גם תוצאה מהתארחותו של “דוד”, שמביא תשורות ומגדנות. וזכיה כזו היתה כבר לגמרי לחברַי ולא לי! לבית אבי היה בא רק איזה קרוב רחוק בימי-היריד הגדול, פרק של דרור גם בלאו-הכי, וגם הוא, “הסוחר”, כמו שהיתה קוראת לו אמי בגאון, היה רק מנַסני בלימודים וצובט את לחיי…
ורק שתי פעמים – זכורני – זכיתי גם אני להיקרא הביתה פתאום, באמצע הלימוד, והפעמים הללו שינו גם עלי את מנהג-עולמי לשעה. עתה אין זכר עוד גם למחולליהן – הכל חלף וכלה כעשן… אך מתוך העשן עולות ומסתמנות בזכרוני – פּעמיים!
ב
יום-אייר היה, יום של זהרורי-חמה ואורה במלוא-תבל, ורק מביתנו לבד לא סרה הכּהוּת התמידית, שהשרתה בכל זווית מן עצבת של בין-השמשות. ביום ההוא נוספו עליה עוד איזו הבעת-סוד והסתר-לחשים. ואף חמישה כרכי ה“חוק-לישראל” ואחדים מספרי ה“עשרים וארבעה”, שכאילו מימות עולם עמדו, מכוסי-אבק, על ארון-הכלים, קיבלו ביום ההוא צורה משונה ומיוחדת. בחדר המיוחד והחשוב משני חדרי מעוננו לא היתה כל נפש חיה מלבד החתול וילודיה תחת הדרגש. כל בני-ביתנו (אבותי, עליהם השלום, למרות תחלואיהם הרבים ולמרות מה ש“הפילה” אמי לא פעם, היו תמים מטופלים) נשלחו החוצה לשחק. אבא בעצמו נע-ונד כל היום מבלי סיבה ניכּרת. בעיניו היה אותו הרוך, המשחר את האדם בצפייתו לאושר גדול. הוא כמו נתמזמז כולו. ואמי – היא שכבה בחדר השני, חדר-המיטות הקטן.
כששבתי מן החדר לביתי בשעת ארוחת-הצהריים, ראיתי והנה הכל בחצר, ואשב שם גם אני שעה ממושכה. לאחרונה ניגשתי אל הדלת – ומצאתיה נעולה מבפנים. דפקתי, ואבא פתח לי כשהוא עומד חציו מחוץ למפתן, כאילו התכונן ולחסום את הדרך בפני הזר הבא. הבעת הסוד הגדול, הדורש הסתר, היתה שפוכה על כל פניו הרציניים.
– חצ-קיל… – נשמעה גניחת-אמי ממקום משכבה – מי שם? המ-י-ל-דת?… אוי!…
– לא, אין איש; זהו יוסילי… יוסילי… עת לו ללכת החדרה…
– ואוֹכל, אבא?
נו, נו, אוֹכל!… וכי אינך רואה?… ילד לעולם ליד הוא… קח פרוסת לחם ולך… קח ולך, בני… לך, בני…
באמת, היה אבי תמיד על צדי בשאלת מזונותי, וביחוד באלו, שהייתי לוקח ונושא אתי ה“חדרה”, לבין הבריות. ופעם כשנודע לו, שאמי העניקה לי צידה-לדרך חתיכת “מצה” (הדבר היה בימים שאחר הפסח) ורסיס-נופת, התרגז מאוד והוכיח, כי “מצה” גופה עוד “אין דבר”, עוד אפשר לסבול, סוף-סוף – חטים; ואולם רסיס-נופת ללַפת בו את הפת – הרי אין לך סימן-קבצנות גדול הימנו: והוא – כלומר, אבא – באמת, עוד אינו נופל בעיניו כלל… ברוך השם, עוד אינו “יורד” לגמרי… ובית-החרושת – הכל בידי השם יתברך וגדולים מעשי-אלוהינו: עוד יכולה לצאת אש מאת ה' ולאכול את הפאבריקה, כביכול, בלילה אחד… בקיצור, אבא נלחם תמיד בכל תוקף ועוז בעד זכויותי-לארוחה… אלא שאז בעולם אחר היה; בעל-דמיון ורפה-כוח… ומה רך היה קולו!
ואיך שיהיה, בלי “אכילה” מקבל שממון-החדר צורה יותר כבדה ומדכאה; ואף לעג-השאננים הרגיל יותר מַכלים אז ועוקץ…
ר' סנדר ישן את שנתו, שנת-הצהריים, וקול-נחרתו דומה היה לתרועת-השברים בשופר, שהיינו עושים מקני-דלועים. ריר נזל על זקנו. גֶלה, הרבנית שלנו, לא היתה בבית. גם חברי שיחקו כולם על פני החצר. יוסי “צער בעלי חיים” התמרמר על נחומ’ל הגוי, בשביל שהטיל הלה מים בגומה החפורה לצורך משחק-הכפתורים, והרוב עסק בפרקמטיה וחליפין מסביב לחבית השבורה והמזופתה, שהיתה מעין מרכז-המסחר. (לסחורה נחשב כל דבר אשר שֵׁם לו, ולמעות – קיפולי-הנייר של גפרורים: התחתית – שטר בן עשר, והמעל – שטר בן חמש). רק אני לבדי ישבתי בפנים הבית. לראשונה ניסיתי לקיים את מצוות ה“רבי” ולחזור על הסדרה: התחלתי לנגן ולתרגם כל מלה ומלה לשפה המדוברת, שצילצל כעֵין: אשה – יהודית – כי – אם – תזריע – תהא מזריעה – וילדה – ותלד – זכר – זכר!" – אך תחת למלא בזה את כל זמן-שנת-הרבי, הפכתי מבלי משים דף אחר דף, במשך רגעים מספר, ולפיכך נדמה לי, שכבר עברתי על הכל, על כל מה שצריך… ואז, אחרי רגעי-בטלה ממושכים, נמלכתי לקחת את התנ“ך ולפסוק את פסוקי ב”שמואל" באותו הניגון העצוב, המלבב והמחיה, שלומדים בו נביאים: “ופלשתים לקחו את ארון האלוהים”… אך גם עכשיו לא נמשכה התמדתי: את הסיפור בכללו ידעתי היטב, וכבר שבעתי לא אחת שמחת-נקמה על מפלת הערלים בפרשה זו תחת נצחונם בפרשה הקודמת; נשאר לי, איפוא, לחזור על זה בתור לימוד: פשוט, לשנן את תרגום המלות השונות ללשוני המדוברת, ועל כן עזבתי גם הספר הנחמד הלז פתוח – ופניתי כלפי החלון. מסביבי ובתוכי ריקניות מוחלטת. אין מה לעשות!… הנה הם משחקים… הם אינם יודעים את החומש והתנ"ך כמוני – ובכל זאת אינם חוששים לחזור על הלימודים, אינם חוששים גם לזה, שהיום יום ה' בשבת, דאנערשטאג-דאנארשלאג, יום של רעם-תוכחה… ואני…
והנה קול צעדים, – ויד פותחת את הדלת.
– “תשב”, מפרש רש"י – הרימותי את קול…
– אתה לומד, יוסילי – נכנס אבי ופני מאירים ואינם דומים כלל לפניו תמיד – יחידי… ורבך אַיהו?
אַה… כמה השעה? – נתעורר ר' סנדר מקול המדבר – “חטפתי” קצת תנומה… ר' חצקיל!…
– אין דבר, ר' סנדר, אין דבר… אל יטריח כבודו את עצמו… בוער היום כתנור… גדול החום – ומי יכילנו!… אני באתי כך… ר' סנדר, ילך נא יוסילי קצת לבית… זוגתי המליטה… חֶה-חֶה – בן זכר…
– מזל-טוב, מזל טוב, ר' חצקיל… מעניינא דיומא… חֶה… “אשה כי תזריע”… יוסילי, איזו סדרה בשבוע זה?
וחדר משכב אמי היה מלא חיים חדשים, בשורות טובות ונחמות. בראש הכתלים לרחבם שורטטו קווים שחורים בפחם – גדר בפני המזיקים. גניחותיה של הממליטה היו כבר ממין אחר לגמרי, שונות מאוד מאותן שלפני שעה: בהן כבר היתה יותר התהדרות מכאב. הכרת-המצב שאחרי עבור שעת הסכנה הסתמנה גם באופן שכיבתה-סמיכתה, שעטר לה הוד של עיפות-הנפש, של חולשה עדינה וחיוורת פנים. על ידה היה מונח דבר מָארך ולבן, שמשך אליו את עיני אבי כנקודה מרכזית, מאירה. זמזום השכנות הרבות, שמסביב לערש-הדווי, דמה להמולת-זרם, ורק קצת, כמו בכוונה, עצרו המשוחחות בהרמת קולן, כדי להגדיל את ערך הרגע. מתוך ההמולה נשמעו: פלונית, אלמונית, עין-הרע, מבכירה, לידה קשה, מזל, אושר חדש… ולתוך קולותיהן פרצה גם תרועת-גילו של אבי, שהאמין אמונה שלמה באמיתותו של האושר החדש.
– אַה, יוסילי, אַה? אָח? אַה? אָח קטן?
– נו, בן-אדם יפה! – העמידתו המילדת, כשהיא אוחזת במתניה, והפסיקה את צהלת העלוב בקול של בדיחות ובוז ביחד – בת-צחוק לאו כלום היא: בה אין יוצאים ידי-החובה. לחלוטין לא יוצאין. יותר טוב היה אלמלי שמת לבך לזה, שאין דבר מוכן, יקירי, אין מה לתת לפי היולדת… לחלוטין אין מה ליתן. אכן, גם זה בית, שיולדת בתוכו! הרי צחוק – ותו לא מידי! בעל יקר! עומד וצוחק לו… וכי מה הדבר נוגע אליו? איך נוהגים פה – היודעת אנוכי? אני רק יודעת, איך הדבר נוהג אצל הבריות: עוד באותו שבוע נקראתי אל כלתו של ר' ירוחמ’קה הגבאי! והלז – עומד ונהנה לו… גם זה בר-נש!
פני הבר-נש מועבים, והוא מעלה על לשונו כל החובות, שחייבים לו רבים מהחנוונים עוד מאותו זמן, שהיו צריכים לסחורתו, – אלה “החובות הישנים”, שבהם הוא מבקש תמיד מפלט ממצוקת-הרגע.
– שומע אתה, יוסילי? – הוא פונה לאחרונה אלי בקול נכנע, מתרפס – רוץ, בני, אל שפרינצה העבה, ישר אל החנות, ואמור… יודע אתה, מה לומר? אמור: אמא… אמא המליטה, אמא… לא… אתה לא תדע איך להגיד, לא תדע… ארוץ אני… גם בערב-שבת שעבר לא נתנה לך כלום… להוציא מבין שיניה של שפּרינצה לא מילתא זוטרתא היא, להוציא… ארוץ אנוכי בעצמי… עכשיו… עכשיו… הלא אושר חדש… הֶה-הֶה… ליבֶּלי, אם ירצה השם… כך נקרא שמו בישראל… ליבלי… ארוץ אני… ואתה שב וכתוב “שירי-המעלות”… “שירי המעלות”, בני… שב וכתוב, יוסילי, אך אל תטעה… יודע אתה בעל-פה? קח את התהילים עם ה“מעמדות”… שם על הארון… נו, אני רץ…
הוא רץ, ואני ישבתי לעשות את אשר ניטל עלי. אך הדבר לא עלה בידי. בכל היות הפסוקים שגורים על פי, יצאו מתחת ידי מסורסים ומשובשים. לא הועילה לי גם ההעתקה מתוך הבטה-בספר: נתבלבלתי ודלגתי על “שדי, קרע שטן”, טעיתי בשרטוט “מכשפה לא תחיה” ג' פעמים ישר והפוך, או שכחתי להשביע את סני, סנסני וסמנגלוף ואת לילית וכל כת דילה…
גדולה היתה התרגשותי! הרך הנולד, שלא ראיתיו עוד, ריחף לפני עיני דמיוני בצבעים חביבים-חביבים. שיוויתי בנפשי את גיל הרגע, שבו תאשרני אמי ותרשני לקחת “אותו” על זרועותי ולשחק בו. לבי הקטן התכווץ באופן משונה מרוב עדנה וחנינה. ואף עם אותן “חתיכות-הבשר” הזעירות, הרפויות, הצעקניות, הממררות את חיי, המחרישות את אזני בבכין, המרעילות את כל חיי בהווייתן, הגוזלות את מנוחתי וחופשתי בשבתי בבית, – השלמתי באותה שעה, שעת תוחלתי לימי-חפץ. עתה הלא הכל מתחיל מחדש… ולנטל את אחיותי הלא חובתי היא: אחיותי החולניות, הדוויות, התאומים… מה גדולה הרחמנות עליהן!
כן, תקופה חדשה באה לי, תקופה של שמחה וששון!… בביתנו תהי ברית מילה, כעין מה שהיה לפני שנתיים: מזרק מלא עפר תחוח, ובעפר תחובים נרות דולקים… הרבה נרות… כיסא של אליהו… ואולי אהיה אני גם ה“קוואטר”…
ג
ואמנם, כמעט מלאה היתה הווייתי בימים הספורים ההם.
אכן, לא הרבה נעימוּת היתה בשינויים החדשים. להפך: חלק לא-קטן מן ההכנות המרובות לברית-המילה נטען על כתפי הקטנות; שליחויותי ומרוצותי לבתיהן של השפרינצות העבות רבו אז מאוד; המילדת, זקנה אוהבת להתקשט, שהתרגזה על שאין היא מקבלת שכר-טירחתה בבית זה כבבית ירוחמ’קה הגבאי, שלחה בי יד הודפת לפרקים מצויים מאוד; התאומים, מצדם, כאילו התקצפו על הבא-מחדש להסיג את גבולם בעריסה התלויה ולגזול את אמא מהם, יבּבו עד ליציאת נשמה, – והתעוררותי, לרגעים, לקחת בידי העיפות את הדבר המתנענע ומוציא מתוכו יללת חתול סומא ולהשליכו עד התקרה סחוב והשלך, – עלתה למעלה ראש… כן, לא רבה היתה ההנאה… אך, בכלל, מה מקום בזכרונות-ילדותי להנאה או גם לקורת-רוח? הנאה לא היתה כאן ואי-אפשר היה לה להיות, אבל הרי ענין, הרי רשמים, הרי לא-חדר, לא-“אדום”, לא-“דווֹתה”, לא-“פֶּדר”, לא-שפך-הדשן…
ורשמים היו.
אמנם צפּייתי, שהרך הנולד, זה היצור, שלגבי דידיה גם אני גדול הנני, בוודאי יַפלֵני לטובה ויבכר את שירותי וזרועותי למושב לו על פני שירותם וזרועותיהם של כל בני הבית, – נכזבה; ויהי להפך; זה האפרוח הקטן והרופס היה מתנהג בשגעון גדול ובקפידה יתירה, ובלי שום סיבה היה מסב תמיד את ראשו הערום דווקא ממני; ופעם, כשנשקתי לו במקרה, נתעוותו פניו הקטנונים וקול-צפצופו נשמע בבכי רם. אמת היא גם זאת, שכבר בשבוע השני מיום שהושם בעריסתן של זוג-אחיותי בנות-השָׁנה, – וזה מין-“התאומים” האומלל עבר אל מיטת האם, – עיפה נפשי מאוד על ידי מה שנאסרתי אל הספסל השבור שמתחת העריסה, ומאסתי לנטל את ליבלי בלי הרף ולישנו בניגון המקובל, וקצתי בחיי ובחבלי-העריסה הלוחצים, שהיו מנותקים ומקושרים בהרבה מקומות… אך, בכל זאת, שנאתי-מצוקתי לא גירשה מקרבי לגמרי את הששון המיוחד על קיומו של ליבלי בכלל: הנה טוב מאוד שנולד! חדווה היא ישותו, יציאתו לאוויר העולם… אָהוב אהבתי להסתכל בעיני אפרוח זה, בשעה שהיו פקוחות ומביטות על עולמו של הבורא; נכסוף נכספתי לחזות בת-צחוק על שפתיו הקטנות. ולפעמים הייתי יושב, אחרי שהרגעתיו ויִשנתיו, זמן רב על ידו בלי נוע, מתבונן אל גופו הרפה, הילדותי, ומקשיב רב קשב לקול-שנתו האטי… ותועים היו הרהורי: גם זהו אדם בזעיר-אנפין… גם זה יגדל כמוני וילמד חומש ורש"י… משונה!
כן, רשמים היו…
כששבה אמי קצת לאיתנה והתחילה לילך לשוק, היתה אומרת יום יום לאבי בשעת ארוחת-הצהריים והערב, שהיא רואה בעליל, כי ליבלי הוא ילד בר-מזל וכי משעה שבא הוא לאוויר העולם מאירה לה ההצלחה את פניה.
– בעת הזאת, בתקופת-יקרות כזו, לקנות תרנגולת מפוטמה במחיר שלושים וחמש פרוטות – זו בלבד היא מציאה גדולה, נס שאינו מתרחש בכל יום; ולבסוף עוד יוצאת הערלית מדעתה ולוקחת גם את האסימון מידיה במקום “טבין ותקילין”!…
– ברוך השם! – מרכין אבא בראשו.
ואמא הולכת ומספרת שוב בשבחו של ליבלי. הוא אינו תינוק כלל. הוא פּיקח גמור. היא – הגדולה – לא יכלה בשום אופן לרמותו ולהוכיח לו בדברים, שחלב-דדיה הוא “פֶה”… היא מסירה את ידו ומַפנָתו לעבר אחר – והוא צועק ונמשך אל הדד. – חכם כזה הלא אין בכל העולם כולו! –
– הוא הדבר אשר אמרתי… – מסכים אבא בנחת.
ואולם רוגזו של ליבלי, מחאתו נגד ה“רוֹזיק” (דד-מלאכותי נתון על פי צלוחית של חלב), חכמותיו, יחד עם נענועיו, “בת-צחוקו” ושאר העוויותיו הנחמדות – הלכו מיום ליום הלוך וחסור. הוא חדל לקבל מזון והתחיל צועק כל הימים בקול ניחר, כמעט בחשאי… והצעקות גררו אחריהן לילות-נדודים ותחנוני אמא אל המיתה, שתקח אותו ואותה גם יחד…
וכשהיה לעתים, נושב איזה רוח-חיים בבריה זו, היתה צורתה מעוררת על ידי זה רחמים ביותר… אז היתה אמא מוציאה את ליבלי מן העריסה, נותנתו בחיקה – ובוכה; ואבא היה מנענע בראשו ואומר:
– לא שלנו הוא ליבלי. גולדה, לא שלנו הוא…
ואמירה זו היתה דוקרת את לבי הקטן דקירת-מחט ומכנסת רעד הומה לתוך כל אברי… האומנם? האומנם?
ואז, בהמשך השיחה, היה אבא מבאר לי סוד-היצירה… באמת, אין החיוּת תלויה כלל בכוח וגבורה, ואין צריך לאמור ברופאים ורפואות: מי לנו חלשים בביתנו מן ה“תאומים” – ואף על-פי כן עודם “מתענים”, ובוודאי יתענו עוד הרבה… על כּרחך אתה חי – אם נשמתך לא השלימה עוד את מועדה. רבות הן הנשמות שם תחת כיסא הכבוד, וכולן צריכות לצאת לאוויר העולם, להשלים את מועדן… רק אז יתם העולם – ותבוא הגאולה… ואם על פי איזו סיבה לא יכלה חִיוּת הנשמה להימשך עוד – הרי היא מתגלגלת בגוף אחר…עוונות אבות!…
בליל-המשמר, אור ליום הברית, נכנסו לביתנו יהודים אחדים לקרוא “זוהר” לסגולה כמשפט, ור' בנימין-מֶנדיל, איש עמקן, שתקן וידען ב“חסידות” אחר שביקר את הילד, הציע לפני המוהל לדחות את “המילה” ליום אחר, אך זה האחרון עמד על דעתו – וניצח. ניצחה “סברתו” את “סכנת-הנפשות” ונחתכה הערלה ביום השמיני כהלכה. ר' אליה קרח היה “בעל-מציצה”. פה-קדוש – ובכל זאת נשמע כל העת “קוַה קוַה” מר, פולח-כליות… לעת המנחה העלה הפצע דם, שלא נכחד בכל הסגולות… ומאז לא נפסק ה“קוַה-קוַה” – עד שנקראתי פתאום מן החדר בפעם השניה.
ליבלי מת – נשתּתּק. בצהריים בא אבא אלינו החדרה, ועל שאלת עיניו ר' סנדר ענה:
– אֶט… השם ירחם… הרפואה בידו… ובבקשה, ר' סנדר… יוסילי… ילך נא להיפרד מאחיו… קח, יוסילי, עמך את מזונותיך – ונלך, בני… גוסס ליבלי…
ועד שבאנו הביתה – לא היה לי עוד ליבלי. פה היה עמי בחדר הזה, שוכב על הספסל, מכוסה לבנים, ובכל זאת חדל מלהיות. אין לי אח קטן עוד, אין לי אותה הנפש החיה, אין ליבלי… איננו!… פרחה נשמת ליבלי…
ובתוך הצלמוות שבחדר מתנודדים אחדים מן השכנים והשכנות… כך… ומשונה הדבר: ליבלי שלנו שוכב בביתנו בשעה האחרונה, ובביתם לא קרה שום דבר! בביתם לא מת איש, בביתם יהיו הכל גם מחר…
ריבונו של עולם, מה זאת? עוונותיו של מי נשא ליבלי כל ימיו? ולמה מת? –
ויהי לילה. מנורה הודלקה ונתלתה על המסמר שבכותל, והאפלה התחילה משמשת בערבוביה עם אור צהבהב-כהה… רוח “המרה-השחורה” נתרבתה. אמא, טרופה, לא-בוכה. בעינים מלאות מרד ואכזריות ובחושן מגואל ולא-מרוכס, מתלבטת בבית מזווית לזווית…
ורק כשבא הקברן ונטל בתנועה רגילה את ה“נפל” לתוך הסל של תבן, – עמדה השַׁכולה וצעקה… הילד הלא היה כל חייתה, כל משׂושׂה; ילד כזה הלא לא היה בכל העולם; פיקח, עלז, שקט, מבין-הכל, חכם, גדול ממש…
והכל החרישו. רק קול אחת השכנות עלה, משבח את רחמי השם יתברך, שנטל את הנפל בעתו, בטרם ימלאו שלושים להיוולדו ואבותי פטורים, איפוא, מישיבת “שבעה”…
ליבלי נעלם… ובבית נשארה אותה כהוּת-הצער התמידית… ועמוק היה הצער ההוא, בַּכיָני היה הצער וביישני היה… לא אם לילדים מתה פה, לא כלה מתחת חופתה – אפרוח קטן, חלש ונדכה, דל-בשר וחולני, שלידתו היתה אסונו, התענה עשרים וששה ימים – כל ימי חייו – עינויים קשים ומרים – ויכלה ויאבד…
וזה הכל. ביישני היה הצער ההוא.
– גולדה… – הפריע אבי את הדומיה.
– נוּ…
– מה אַתּ חושבת… רובל… הן רובל נצרך עתה… איך אפשר… ועל כן… אולי… אפשר היית הולכת עתה אל… שפרינצה העבה… הולכת…
– לך אל האדמה!
– דיינוּ בליבּלי, גולדה… בליבלי דיינוּ, יהי הוא שם מליץ טוב בעדנו… נשמה טהורה וגמורה… לא… עתה אפשר שהיתה פורעת… גם היא יודעת, שצריך לנו… דמי… קבורה…
אז נתנה אמי את פניה בכפות ידיה ותבך.
בִּכיה היה יללה ממושכה, מזעזעת, קול שברים באמצעיתה ותקיעה קצרה בסופה.
ויקם אבי ויאמר:
– נו, גולדה, די!… לוֹ הלא טוב עתה בוודאי… חדל מלהתענות… ולנו… עתה תדעי איך לקלל את התאומים… אֶח-אֶח!… גם לשלם בעד קבורתו אין לנו יכולת… יודע הבורא מה שהוא עושה… מסתמא צריכה היתה איזו נשמה להשלים את שנותיה – ויהי לנו ליבלי… ואתה, יוסילי, שכב לישון, בני… מחר עליך להשכים בבוקר… אל החדר…
ומאותו יום המחרת שבתי לגמרי אל ה“פּדר” ואל “שתי הכליות”. מן החדר עוד לא נקראתי בכל “הזמן” ההוא. משכתי בעול… נפשי המשועממת חשבה על חיי האדם, על צרכיו – לידה וקבורה – ועל נשמתו, המוכרחת להתגולל בגוויית ילד כדי להשלים את קיומה על כרחה…
ועולם נהג כמנהגו. –
שמה
מאתיוסף חיים ברנר
בחצר / יוסף חיים ברנר
– מי? חיים מָתּי?
– הוא!
– ה“עובר-ובטל” הלז?
– הוא! הוא!
– נו, נו… מקרה משונה; אדרבה, מה, מה עשה?
– מה עשה! מה שסיפרתי לכם…
– בשגגה?
– מי יֵדָענו! יוצאים אליו ושואלים: “מה זה? מי מנפץ הזכוכיות?” – והוא אינו משיב. – “אתה?” – והוא – כאבן דומם…
– הרי לך שומר!
– אבל אני איני מבין… מה זה היה לו? וכי מדעתו יצא?… ומה ענה הגביר?
– הגביר!… הגביר הרי אינו בביתו… מנהל-העסק הוא עתה גרוסמן הצעיר. אָה, אילו היה שומע ר' גדליה בעצמו את כל דיבוריו של זה אז – בוודאי שוב לא היה מניחו על סף ביתו, על סף ביתו לא היה מניחו…
– מעשה יפה…
– מילתא דבדיחותא…
– אבל אימתי היה זה? אימתי?
– אתמול בערב.
– ולדעתי, אין זה אלא בשגגה…
– איזה “בשגגה”! לא, לא בשגגה… פשוט, פג טעמו לעת זקנתו… ודבר זה כלום לא נאמר בגמרא? הכל נאמר בגמרא. “זקני עם-הארץ כל מה שמזקינין דעתם נטרפת עליהם”…
א
הוא – יהודי שתקן. מעולם לא נשמע שיאריך בדיבורו, שיספר בגנותו של בעליו, שיטיל דופי במי שיהיה, שיחדד לשונו בביקורת או בהתפלספות, שסופה אנחה. אפילו ב“ימים נוראים” לא היה מראה חיים-מָתּי רגשנות יתירה: עומד היה מאחורי ה“בימה”, מעוטף כולו בטליתו הישנה והמלוכלכת (לרכוש לו “קיטל” לא מצאה ידו מעולם), ואומר “פיוט” בחשאי, אפשר, בכדי שלא תגענה שגיאותיו ב“עברי” לאזני אחרים. ביחוד ניכרה מידת-שתקנותו בימות החורף. גם רגשותיו, גם מאווייו, גם לשונו, הוא עצמו – הכל כמו נקפא בתקופה הזאת. בלילות היה עומד על משמרתו, שחוח ואילם, ומשמיע “תַּך תַּך” במקלו, ובימים – היה ישֵׁן. השבת היתה מוקדשת אצלו לאמירת-תהילים, וגם אמירה זו, כאמירת-“מחזור”, היתה של עם-הארץ, בלי צווחות, בלי סלסולים, – מלמול בשגיאות, בלי הבנת “פירוש-המלות” – מַשַׁק אגמי-מים…
“שכירותו” – שקל לשבוע; ואת השקל הזה, כמו את כל מצבו בחיים וכל מה שהיה עובר עליו: לעג הבריות, דירתו בבית ראובן בעל-עגלה, עלייתו לתורה לעתים רחוקות מאוד, – קיבל בלי שום חקירות, בהכנעה, לכל היותר בגמגום של “מה שייך”…
מה שייך… השמירה בחורף בוודאי לא תענוג נפלא היא, לחם יבש בוודאי אינו אכילה ראויה לאיש-שיבה חסר-שיניים כמותו, מיטתו הבודדה בפינה בוודאי אינה הגונה ביותר למנוחה לאחר שהוא שׂבע נדודים וקור כל הלילה; המהומה התמידית בבית, דברי הזלזולים והצעקות, נהמת העגלון כשהוא שותה לשכרה, קללות בעלת-המעון היורדות כברד על ראש “ממזריה” – תבוא עליהם מיתה משונה! – האוכלים ואוכלים ואינם יודעים שבעה לעולם, – עקיצות הפרעושים והפישפשים, – כל זה ביחד בוודאי ובוודאי אינו ממתיק שנתו של זקן שכמותו, ואולם – מה זה שייך…
אמנם, גזירה זו, שתהא פרנסתו משמירת-החצר ושיָדור ערירי בבית ראובן בעל-עגלה – נגזרה עליו כבר לעת זקנתו. לפנים, בימים שעברו, היה אורג, אורג ולא שומר, אורג יושב על “כיסא”, ככל העובדים בבית-החרושת של גרוסמן; ואז היה מקבל באותם השבועות שהיתה עבודה – וקנסות גדולים לא הוטלו עליו – שלושה רובלים שלמים. ביילה זוגתו, עליה השלום, ובניו שנשארו בחיים היו דרים באותה עיר, בסביבתו, ב“שכנות” עם ר' חאצקילי “וצדקתך”; כן, עם ר' חאצקילי “וצדקתך”. – אפס… בליל-חורף אחד הלכההיא לעולמה. (כל ימיה, נשמתה עדן, היתה ריאתה נמַקה), ובניו תעו אחר זה איש איש לעברו: הֶניך ושפרינצה – למדינת הים, יעקב – לעבוד בצבא.. לא עזב את האב הזקן רק שמואל הצעיר… אך… פה כבר אין הזקן יכול לברר לעצמו את סוף המעשה כראוי… נו, מתחילה פשוט: בטלו העובדים, חאצקילי הלך ואכל קורצא לפני הגביר, ומאז לא היתה לשמואל עבודה – זה עוד מובן; אבל אחר-כך, אחר-כך… מה היה? איזו הלוויה גדולה… שוטרים באו… בוודאי גם כן ללוות, כמו שהיה בהלוויית-המיליונר, זכרונו לברכה… אלא… הזקן אינו יודע… מהומה ומבוסה… ושמואל נפל מהיום ההוא כמו במים…
ומאז הלך חיים-מתִּי הלוך וזקן; נחלש, נכפף, התחיל להשתעל, לכעכֵּע; עיניו נתאדמו, כהו, התחילו מטפטפות…
ויהי לשומר.
נשף, נשף, אחר תפילת-ערבית, הוא שב מבית-המדרש לדירתו-מיטתו, נוטל ידיו, אוכל פת קיבר וחמיץ-ירק, מברך ברכת המזון, קם, מסיר מעל ראשו את כובע-הארג בעל המצחון הנוצץ וחובש לו במקומו כובע חם, עשוי מעורות-כבשים. כובע זה, שעֵרב צבעיו, מראה שחור ולבן וחום וברוד, הם כטלאים על גבי כולו, – הוא “מציאה” גדולה, שנפלה לו, להזקן, מאת חברו ה“גוי”, מנקה-החצר, והרי מצויין הוא במכסוֹת-אזנים ארוכים ויורדים, שקציהם נקשרים מתחת לסנטר. אחרי הלבשת-הכובע הוא מפהק אחת ושתים ומתחיל לחַתל את עצמו בסמרטוטים שונים מלאי-אבק: הוא מוציאם מתחת למיטתו ונותנם זה על גב זה, עד שגופו הצנום מקבל צורת חבית. כשהוא גומר עבודתו זו, הוא יושב לו על הדרגש ונושם נשימות מדודות. הילד הכרסן, מזרעו של בעל-המעון, משתמש בישיבתו של הסבא להנאתו: שם, תחת הסמרטוטים, הוא מתחבא לשעה מפני מהלומות אמו. ואולם, מיד, כשהוא מרגיש ריווח והצלה במקום מצודתו-מפלָטו, מתחיל הוא לעשות שם שַׁמות, למשוך, למלוק, לירוק… חיים מתּי גונח, מגָרש בדממה את מציקו, מתנשא בכבדות, לוקח את מטהו והולך לו ישר למחוז-חפצו. אחרי ישיבה קצרה בבית המבשלות (שיינה-רחל כלתו, אשת יעקב, הלכה, מיום שנמסר בעלה לעבודת-הצבא, לעבוד בביתו של הגביר), הוא עומד ויוצא אל החצר. אז מקדם את פניו ליל-קרח, העוצר בקרבו מין זעף-של-צער. ממעל לו שמי-ערבות קודרים, מעושנים ודוממים, ולפני עיניו הדומעות-העכורות, – אפלה משעממת, שמתוכה מסתמנים שרטוטי הבית הגדול, הישן והחזק, אגף הקונטורה בקומה השניה והפבריקה הרחבה מעבר לאגם. לפני שעה עוד המו בה העובדים, התנועעו, הזיעו… גם הוא היה כאחד מהם לפנים… אָרג… תקע החליל – וגם הוא מיהר בתוך ההמון לביתו… ככה חי ימים רבים… כל זה היה אז… ועתה?… עתה אין כלום… עתה אין אור משם… עיוורים החלונות… ואותו העמידו לשמור…
הוא בא ומשתיק את נביחת הכלבים, החרדים בחוריהם על שלום אדונם, ושם הוא עומד על משמרתו, שקוע בדממת-חשכה וקור. מוחו ישן. הוא יודע רק דבר אחד: שעליו לעמוד, להלך או לשבת במצב הזה עד אשר יעורר החליל את הפועלים ליום עבודה חדש…
– תַּך-תַּך… תַּך-תַּך… – הוגה המטה נכאים. –
וליל-החורף האילם והשחור נמשך, נמ-שך…
ב
את פניה של ביילה, עליה השלום, אין חיים-מתי הזקן זוכר כלל. ממנה נשאר לו רק יום-ה“יאָהרצייט”, שחל השנה בשבת. להתפלל לפני העמוד אינו יכול – והרי הוא מסתפק באמירת קדיש ותהילים.
לאכול את ה“סעודה השלישית” לא הלך, ובין-מנחה-למעריב ישב בתוך עדת יהודים, מתפללי-הקלויז שבחצר, מבלי לעזוב אפילו לרגע את “תיקוני-שבת” שבסידורו, סידור-“מאירת-עינים”.
בנין הקלויז הזה הוא אחת מן הגדולות, שעשה ר' גדליה גרוסמן, נרו-יאיר, ועליו גאוותו. ואם, אמנם, יוצאי חלציו, שני בניו, אינם מרבים להשתמש בהיכל זה (הבכור, רציני, בעל-בשר מצויין, איש-עסקים גדול ונשוי, יושב לרוב בחוץ-לארץ – אומרים, שדבקה בו המחלה הרעה – והצעיר, בחור-רווק, טוב-לב, רודף קדים ורוכב על אופניים בכשרון רב, שוכן כבוד באגף הקונטורה ובבתי-מרזח, – הצד השווה שבהם, כי הקלויז אינו נצריך להם ביותר), הנה לעומת זה, ר' גדליה בעצמו אוהב לעתים תכופות לבוא אל בניינו, להוציא רוח משפתיו בכניסתו, לזרוק מרה בפלוני ובאלמוני, ויש גם לפעמים, שהוא נושא עיניו אל הכתלים, ממשמשם בידיו ונותן לב לַבּדק הנצרך. זה לא כבר נמלך בדעתו ותיקן תיקון גדול: הסיר את השַׁמש הבטלן הישן, שהיה גם בעל-מדרש ומגיד “חיי אדם”, ומינה במקומו את חאַצקילי “וצדקתך”. –
– יהודי נאמן! – העיד הגביר בזה האחרון – ונאמן תרתי משמע: נאמן לה' ונאמן לנותני לחמו. לא עז-פנים ולא כפוי טובה. ובימינו – הוסיף באנחה קלה – לא חזון נפרץ הוא. –
בפינות הקלויז ריפרפה תוגה כהה. יהודים בודדים עמדו עמידה-של-עצבות משונה ומיוחדת אל החלונות, על פניהם היתה שפוכה ה“מרה-השחורה” העברית ופיותיהם המו, ביקשו, יללו. מסביב היתה האפלה של יציאת-השבת… אל השולחן הארוך והצר שלפני התנור ישבה כנופיה ושוררה: “חי ה' וברוך צורי”. בין אלה היה גם חיים-מתי. אור נר-התמיד, ששלח קווים מועטים והאיר במין ביישנות את פני היושבים ואת מלבושי השבת שעליהם, היבהב גם עליו. ערפו של הזקן היה מופנה גלפי הכּירה המוסקה מבעוד יום “כיד המלך”, ותהום שעלה מן הלבֵנים, שלא הצטננו עדיין, הביא לידי תנומה-לחצאין…
– “המלמד ידי לקרב ואצבעותי – למלחמה” – ניגן הקהל; והד המלה “למלחמה” בילבל את ראש הנרדם והזכירהו בתנומתו הרפויה את יעקב בנו…
…הוא היה בעל מזג נעים. שיינה-רחל היתה נשמתו. הוא נשא אותה, מבלי שים לב להתנגדותה של ביילה, של האם, נשמתה עדן. היא, שיינה-רחל, היתה משרתת מימי שחרותה וחסרת-נדוניה, כי פיזרה את כל שכרה על תכשיטים של מה בכך. ואולם הוא, יעקב, היה באחת: אינו יכול לחיות בלעדיה… ולא שם לב גם לזה, שלא עמד עוד לצבא. הוא בטח בחולשתו. “כזה לא יוּקח – ניבאו הכל – עור ועצמות!”… אך התקוה שבה ריקם: לא השגיחו בחולים ובעלי-מום. מתחילה, אמנם, לא חדלו מלקוות: קומיסיה תהיה… הוא פיזר כל מה שהיה לו, אך ללא הועיל… אוי, מכתביו של יעקב הולכים הלוך וחסור… ושיינה-רחל לא חולה ולא מרגישה. טוב לה בבית הגביר; שמנה, עבתה… והוא, הזקן, במה אשם הוא?… הנה בעלת מעונו דוקרתו תמיד: “כַּפּה של כלתך משובצת צמידים, ובידך אתה אין הזהובים האחדים שכר-דירה”… לשון אפעה!… מה אשמתו שלו, של הזקן?!… הן לא בתו היא… בקולו לא תשמע…
ושוב יצורים שונים עוברים בתוך האפלה המטושטשת לפני העינים המתנמנמות… הנה בתולה גבוהה, רזה, רגזנית… היא מחללת את השבת באמריקה שלה, ביחד עם אחיה… אך הלא גם שַׁבַּתּוֹ פה, שבתו של אביהם, נשבתת… שבתות של חלב הוא עושה… “שלוש סעודות” אינו אוכל… היום “יאהרצייט” – כלום טעם טעם טשולנט? קונם!…
קשה ייאָנח חיים-מתי.
…והנה ה“פרינצל”… לא שלו, שבאמריקה, אלא של אדונו, אשר פה… הוא עושה שפמו וקורץ בעיניו לשיינה-רחל:
– תני גלוסקה לשומר!
היא צוחקת… חוטפת לביבה מבושלה ומגישה…
הזקן לועס ומתענג… “כטעם הקוגל”…
והוא רוצה להוליכנה אל הרב…
אז היא כועסת ותוקעת לו קוגל ממש לתוך חטמו…
חיים-מתי מתעטש, מחטט בחטמו ודובב מתוך שנתו:
– מר… קשה… רק שן אחת…
– חוֹ–חוֹ! – מוסיף ראובן בעל עגלה למלאות נחירי-הזקן טבק מוּרח מקופסתו של ר' חאַצקילי השמש – אין צורך בקירקס! חה-חה, מה מחכך הוא ב“מְריחוֹ”! אַי יהודים, נתנוונָה הזקן, נתנוונה לגמרי… בנאמנות! הביטו על “משקיפָיו”: של מת!… ולא ייפלא… נחת!… כַּ-ל-תו…
המדבר עושה העוויה עליזה, רמז לדבר ידוע. “וצדקתך” מעקם את חטמו וקורא: “במקום קדוש!…”
– ברוֹק ברק ותפיצם, שלח חיציך ותהוּמֵם" – משורר הקהל בתוך כך, ואחד מן היושבים מפסיק ואומר ברמיזה אל צד הזקן:
– איך שיהיה, רחמנות…
– ואני איני מבין איזו רחמנות! – ממצמץ “וצדקתך” את עינו הימנית ומושך בכתפותיו – זה חלקו של זקן אשמאי! גידל דור כזה – ובמי האשם? נו, מילא, יעקב, מעבדי דמלכא הוא… אמנם, “כל המקבל עליו עול תורה”… אלא, עול מלכות – גם זה צריך! “שאלמלא מוראה – איש את רעהו חיים בלעו”… אבל את השאר מי שלח להרי-חושך, אם לא הוא בעצמו? שמע מינה: לא אכפת לו, שיהיו לגויים… ובנוגע למפלת הבן-היקיר, הצעיר, כאן הרי דברים אחרים לגמרי, האֶ-האֶ!… כן יאבדו…
מצחו של המתנמנם, חטמו, לחייו – כל אלה הם קמטים וחריצים. מראָם – צבע קאפוטת-האַטלס שעליו, מתנת הגביר הישיש, יאריך ימים – קאפוטה מעוכה, בלה ומתלבנת. נלעג ומעורר-רחמים הוא בכובע-הקיץ הקטן, העגול והירוק שעליו… אכן, גם בקרעי הכובע הישן הזה ניכּרים רשמי-צרות שעברו: הן היו, היו ימים, שהתנוסס לתפארת על ראשו של ה“פרינצל” היפה, בשעה שרכב על האופניים היקרים, למשׂוש כל רואיו; אבל מכיון שכלו ימי-שימושו של כובע זה נתגלגל באשפה, עד שהוּרם בידי הזקן החלכה…
שנתו של הזקן מתחזקת. לאחרונה הוא מתחיל להשמיע קול נחרה דקה ולהוריד מפיו הפתוח סילוני-ריר על זקנו הצהוב-הנקרח, העומד במרדו ואינו הופך לבן, על אף כל היסורים, כאילו לא היה רואי לחשיבות זו, ליהפך ממראה קנבוס כהה לכסף חיוור.
היהודי בעל-הרחמים, איש-שיחו של “וצדקתך”, מוסיף להתבונן אל הישֵׁן האומלל, והוא נזכר בקשי-עמלו הוא, ביגיעו, יגיעת-הסוס, בעולליו הנמוגים ברעב, בשבוע-הבטלה, בחוסר העבודה והפרנסה… אז יגער במציקי הזקן, יקרא להם “דברים אחרים” ויחליט אגב גררא, ש“החיים אינם שווים אבק טבק”. לבסוף הוא עומד ומעורר את השאלה: “מי יאמר קדיש אחרי מותו של חיים-מתי זה?” – ופתרון אין…
– הנה… – מסכם המרחם בקול נצחון – זהו האדם!.. יש לו במה להתגאות! אָי-אָי, לכשתסתכל היטב בדבר – רחמנות, רבותי, רחמנות… ומה אתם אומרים לזה?.. הרי האוויר בהיר, כמו שאנוכי יהודי… רבותי, מי עוד לא קידש את הלבנה?..
ג
אחרי יום ה“יאָרצייט” מתחיל הזקן לשוחח על דבר נצחונות היום על הלילה. מה שייך… לכאורה, ההשתנוּת מיום לחבירו הרי היא רק ברגעים מספר, ואולם שבוע-שניים עוברים – והנפקא-מינה ניכרת יותר ויותר! הנה מ“ערב-השבת” הקצר ואילך נתקצר הלילה בשתי שעות שלמות: שעה בבוקר ושעה בערב…
שׂוֹשׂ ישׂישׂ הזקן לקראת האביב ההולך וקרוב. לחַמה כבר פנים אחרות לגמרי. עצמותיו מתיישרות בפועל ממש. החמימות – הרי זוהי חיוּת באמת!… עברו לבלי שוב עוד הרוחות ההודפות בצד ובכתף ומכניסות לתוך הקרעים את סועת-השלג עם ים-מחטיה; חלף הרטט המסמר, הלוחץ והנוקב עד מוח העצמות; גזה לחלוחית הכפור, זה השפוד המצונן, המתמסמס, הנוזל ויורד ממעל מן השפם על השפתים והזקן… בקיצור, מי עוד כמוהו, כחיים-מתי השומר, יודע את אופייה של הקרה כדבעי?! לפעמים הרי אתה מרבה להיטלטל ממקום למקום, לרקד ריקודין ברגליך החולניות, לרוץ אנה ואנה בשאֵרית כוחך, להכות בידיך על מתניך, עד שגופך, ברוך-השם, מתחמם קצת מתחת לכותנתך העבה והמזוהמת, ואז נעשה בשרך חדודין, חדודין: מזעזעיך מקיצים… סבלנותך פוקעת, ואתה מבליג על התשוקה הפנימית לעמוד בלי נוע, ואתה פושט את נעלי-ידך הקשות ונושא אצבע נקפאה לשימה בחיקך ולהתחכך להנאתך – והנה דרכך גדורה לפניך; כל עמלך עולה בתוהו: כולך מעוטף בסמרטוטים, עבים, הדוקים, כתינוק בחיתוליו, – ואצבעך אינה שולטת… מה שייך!
כי על כן ברוך ומבורך יהי האביב, מחדש פני תבל ובורא עולם אחר! בגדיך קלים ועמידתך קלה. ירחי אדר וניסן, אמנם, אינם עוד קיץ, ופשיטא, שאין עוד בלילותיהם כלל מה שמורגש בליל-שבועות, כדומה-למשל, ואולם – הלא הכל בדרגה. אחרי צער-החורף גם זה מחיה נפשות. הרוח קל, מפזז, אינו משתער, אינו מטלטל, אינו מילל, ואף כששלג יורד בתקופה זו, אין זה שלג ממש, אלא מים זכים, טהורים, פושרים… גם הריח הוא כבר אחר לגמרי!
נפשו של חיים-מתי נפתחת, ואף לדבר הוא מתחיל יותר.
בחורף ניטל עליו לעמוד עד שיעיר החליל את הבריות לפעלם; ואותו הדבר, שהיה שופך רעל בלבותיהם של מאות אחוזי-תנומה ויגיעי-כוח, אותה התקיעה, שהיתה מפרדת בין יונקים ואימותיהם, – היתה לו חצוצרת-דרור, שיבה אל הדרגש-המיטה, שבביתו של ראובן בעל-עגלה. לא כן עכשיו, באביב. עתה עוזב הוא את מעמדו לפני זה, שעה הגונה לפני החליל, עוד בטרם בוקר, תיכף משיכיר בין תכלת לכרתי, ולא עוד, אלא מאחר שאינו קפוא, כבר אינו ממהר למעונו, כי אם נכנס מִתחילה לבית-המדרש שבחצר להתפלל. שם הוא נתקל ב“השמש של עכשיו, שעדיין הוא לו כמחט בבשר החי”, אך הרגש הזה אינו נמשך הרבה. חיים-מתי מתעטף בטליתו ומתעטף בתפיליו הגדולות; ומכיוון שהקלויז ריק בימות החול, הוא מרשה לעצמו לעלות אל כותל המזרח. שם החלון פונה אל העצים העבותים, שמאחורי ביתו של הגביר, אל הדשאים… השמש עולה ומזהיב את כל אלה… העומד-בתפילה הזקן מהרהר: כמה פעמים עבר הוא בחצר הנאה הזו! – והמקום נעשה חביב עליו.
הכל נעשה חביב עליו ועל הכל הוא מלמד זכות. החריפות שבמרירות-חייו כמו תפוג; החֵמה הקבורה כאילו תגווע. ואף עם כלתו הוא עושה שלום בעומק-לבו. אחר התפילה הוא נכנס אליה, והיא מכבדתו בכוס חמים, ולפעמים היא מענקת לו מן הסל המלא מיני-מאפה, שריחם נודף. הוא חושב באותה שעה, שאלמלא היא שעמדה לו – לא היו מחזיקים אותו כלל פה, אלא יאַן הגידם, מי שנקצצה ידו בבית-החרושת ונתחייב הגביר לזוּנו, היה ממלא גם את משמרתו שלו, ומה היה הוא עושה אז? ועכשיו – ברוך הבורא, שהקדים רפואה למכה… מה שייך…
ברם – פניו של שמש-האביב לא תמיד שווים הם! השמש אינו מבריק ביפיו לבד, הוא אינו מפיץ חמימות גרידא, הוא לארק מעלה ארוכה ומרפא; הוא גם מחוץ ימחץ וכאב יעורר, ואת קרניו-חיציו ישלח בנגעי-בני-האדם!
גם חושי הזקן והרגשת-מכאובו יש שהם מתחדדים…
וכשהוא רואה טבעת נוספת על אצבעה של שיינה רחל או עגיל חדש על אזנה, וכשהוא מאזין שמץ מן הסוד הידוע לכל והנחשב ל“מנהגו של עולם”, – הוא חש בכל תוקף מעֵין אותו הרגש, שהרגיש לפני איזו שנים, כשחלה ואכל ביום-הכיפורים…
ומה לו לעשות!… גדר מזה וגדר מזה… הוא עצמו – עבד נמכר בחצר, והיא הרי לא תשים לב לדבריו, היא רגילה בכך; היא שירתה תמיד בבית גבירים; היא אומרת, שאַחרת לא היתה טובה ממנה… אבל – לחשות!… כיצד? הרי אשת-איש היא, אשת בנו!… ואילו היתה היא בתו – וכי גם אז היה מחשה? הלא אז היה עושה… מה? הורגה?… בכל אופן, לא מחשה… רץ אל הרב… מספר לו הכל…
וראובן בעל-עגלה התחיל מספר בשיחות רֵעים, כשמתגלגל הדבר לדבר בחיים-מתּי, כי זה האחרון רגיל בימים האחרונים למלמל תמיד בפני עצמו דברים שאין ביניהם כל שייכות ולהוציא מבין “לועסיו” חצאי הברות מעֵין:
– כלב זקן… כלב, סוס… הכל לוקחים… יעקב שלי… לכתוב לו… לכתוב… עולמי אבד… גיהינום… גיהינום בלבי… מה דרוש לי?… סוס זקן… אל הרב… מה לעשות… אין עצה… שמואל בני… אי, לעזוב את כל זה… לעזוב… לברוח…
ואולם, במקום “לעזוב ולברוח”, נמלך הזקן בדעתו לעשות אחרת; אדרבה, להפך, הוא ישתדל לצאת משכונתו לגמרי ולהשתקע בחצר. טוב היה, אילו היו ממַנים אותו גם על נקיון-החצר. שכרו אפשר שהיה נוסף והיתה ידו משגת לקנות לפעמים ליטרה נרות לבית-המדרש. והעיקר – היא אולי היתה נכלמת מפניו, אלמלי היה הוא תמיד לנגד עיניה…
הנפש שנתעוררה דרשה שינויים, תיקונים…
אבל כדי להשיג מטרה זו, הנה צריכה היתה שיינה רחל להשתדל לפניו גופו; היא היתה אצלו “פועלת” בלי שום ספק… אך… משום-מה לא מצא הזקן לעולם את השעה מוכשרת לדבר בזה עמה, ותמיד היה דוחה את הענין ליום אחר…
ד
בימות החורף הרי מחשבתו של חיים-מתי, ככל גופו, קפואה היא לגמרי; ואולם בימים האלו – בקרוב האביב – פעמים שמתעוררים בו, כשהוא עומד על המשמר, צללי-תמונות ודברים ממה שהיה. שרטוטי פני העבר מסתמנים יותר במוחו המרוסק… ויש גם שזכרונות בהירים, ממש חיים, עולים מתהום-הנשיה, כעין אותם העולים לרוב במוחו של האדם קודם שתיטרף דעתו עליו ומדריכים מנוחתו.
יש שהוא נזכר בבתו, שנסעה לאמריקה, לבקש שם את אשרה. שפרינצה היה שמה. היא היתה עושה-פוזמקאות. חיוורת ובלה היתה, וקצף של רוק היה נראה תמיד בזוויות פיה. בעצם, מיאנה היא לנסוע, מפני שנתיראה מפני המקומות החדשים והאנשים הזרים, שלא ראוה עוד, אלא ששמעה לקול אחיה – האֶניך – ולכל שבחיו, שהיה משבח את הארץ ההיא. וברבות הימים התחיל לבה רוחש: האומנם?… האומנם לא יימצא המיועד לה גם בארץ כזו? כלום אפשר הדבר, שגם שם יהיו כל הבחורים רשעים ובעלי-גאוה כבכאן? לא, אי אפשר הדבר!
אמנם, מיד כשנתקבלו מכתביו הראשונים של יעקב מן הקסרקטין, שבהם היה כתוב, כי כותבם הוא אחד ממיודעיו, חייל העובד כבר שנתו האחרונה, ושמו ברך גאֶנזיל – נולדה בה פתאם לשבועות אחדים איזו תקוה משונה, שלא ידעה לתת לעצמה חשבון עליה: אולי זהו?… ובהיותה יודעת לכתוב קצת, התחילה להריץ לעיר, אשר יעקב עבד בה בצבא, מכתבי להב משונים, מלאים התרפקות והתראוּת עלובה, שעל ידיהם רצתה “לבוא לידי התוודעות עם האיש ההוא בשמו היקר והנחמד אדון ברוך גאֶנזיל”… ואולם חליפת-אגרות זו לא נמשכה הרבה…
והיא נסעה מעבר לים – ביחד עם האֶניך.
האֶניך זה היה קֵרח, בעל שפם עשוּי ומתהדר בלבושיו עד מאוד. פניו היו מזכירים בורית נמסה. הוא אהב בכל נפשו את נעליו הנוצצות ואת כפתוריה המוזהבים של כּותּנתו הלבנה. “לבנים – זהו העיקר בחיי האדם” – היה שגור בפיו. הוא עבד בבית-מאפה גדול. יחוסו אל בעליו היה יחס שליו וחביב של נכנע. וכשהיה שמואל, הצעיר ממנו, נואם על ה“אֶכּספלואַטאציה”, וכדומה, – היה הוא מגלה שיניים מושחרות ורקובות מרוב אכילת שוקולדה, מוציא לשונו, עושה העוויה מגוחכת וקורא:
– אֶ, חכם שלי! שפּאֶציאַליסט! מה אתה סח: סקאֶפוֹליטאציה – סמאציה, לא אדע ככה מכל רע לעולם… אֶה, נבוני! בוודאי יודע נגיד, איך לחיות ובוודאי טוב היה אילו הייתי אני “בעל-הבית” והוא משרתי, אז הייתי מראה לו מי גדול ממי… ועתה לעבר האוקינוס, האֶניך! שם מה שתעשה – שני דולרים ליום! שומע אתה? שני דולרים – בכספנו: ארבעה רובלים ליום! לא-קשה, אני אמצא לי את תכליתי; עוד אצלי יעבדו אנשים; לא לעולם אהיה בעל-מלאכה… “מלאכה – מלוכה” – לא, באל“ף! כך אומרות רק נשים זקנות. פה “קונדיטור” ושם – קומיס, בעל-עסק, מי יודע מה… ארץ-החופש!… היום להשתכר כסף, ובערב – אני מתלבש כ”פריץ" ואיש לא יכירני מי אני… קירקס, מחולות… “כל, זמן שהנשמה בקרבך”… חיים!… אבא גונח – חַה-חַה… ומה אתה מדמה, שארקב בכאן כמותך?
ואבא היה גונח… היא מתה… את אלה בוודאי לא יראה עוד… ושמואל – אצבע אַחת, וגם דרכו לא טובה…
שאַל – מה הוא רוצה? מה הוא מדבר? טירוף הדעת! רעיונות מהופכים! וכי הפבריקה אינה של ר' גדליה? וכי הם אינם חיים ממנו? וכי צריך עוד לדבר בזה, שאילו לא היה רוצה לתת להם עבודה – היו הם מתים ברעב? אמנם, זוהי אמת: שכרם מועט, בוודאי, קשה לחיות, גרוסמן מרוויח הרבה; אבל, ראשית – מזלו בכך, והרי לא אנו נלמד את ההשגחה למי לתת עושר, שנית – תמורת זאת יש לו טרדות רבות – מרבה נכסים מרבה דאגה, – ובשלישית – הוצאתו! וכי יש לדַמות הוצאת חיים-מתי להוצאתו של ר' גדליה?
חיים-מתי לא היה מספר מחשבותיו אלו לשום איש, שוכב וחושב מה שחושב בדאבון לב – ושותק. חברתו הקטנה של שמואל היתה, אמנם, שונה גם ביחוסה אליו מחברת הבכור הגדולה והעליזה, שהיתה מתאספת בערבים ובימי השבתות לצאת במחולות ולשתות כוס שכר (אלה מתי-המספר, חברי-שמואל, אמנם, דיברו הרבה, צעקו, אך, בכלל, לא לעגו, לא הקלו ראשם; גם שתייתם היתה לא שתיה של “גויים”, שתיה סתם; היא היתה מתלווה בקריאות שונות, בדרשות, בויכוחים); כי מה שאמת אמת היא: נערים חביבים היו, לא התביישו במלאכה, כחבריו של האֶניך, ו“שמואל שלו” היה דווקא מתחיל תמיד: “אחים ואחיות! עלינו לדעת, כי אנשים עובדים אנחנו!”… ועם זה – מה שייך… זר, זר היה גם לחברה זו… תמיד כשהיו מתחילים את “ענייניהם” – היה לבו יוצא. והלב הוא נביא… ובכלל – דברים בעלמא! וכי מידה גדולה היא באמת לקנא בעשרם של אחרים? ומה אפשר לעשות? ולמה דווקא הוא? לא ממנו הותחל העולם ולא בו יסיים… צדק השמש-הבטלן, שאמר: אשרי אדם מפחד תמיד… וסופו של שמואל הלא מוכיח בעליל!
– מה שייך… הוא לא היה פיקח… שמואל’קה לא היה פיקח… – מחליט הזקן כשהוא זוכר את בנו הצעיר – בכל דרכיו – מעשי-שטות… האם לא השחוק הוא? הוא מסר את נפשו ודרש שכר יותר, כאילו רק כדי לקיים מצות דרישה… וכי היה כסף נחשב בעיניו? רק בפיו היה מפטפט: “פרוטתי היא פרוטת עובד, פרוטה של עמל וזיעה”, אבל באמת – כלום היתה בו דעה לשמור את הפרוטה הזאת? וכי צבר מעולם? וכי נתן אל לבו מעולם, שלא להיות מלוּבש כמחזיר על הפתחים? תמיד נמצאו לו חברים טובים ודברים טובים… ואפילו עם אלו הערלים, שעבדו עמו בבית המטווה, השתדל להיטיב ככל אפשרותו והתהלך עמהם כאח ורע… לא, טוב הרבה מאשר עם יהודי… והם… גויים פשוטים לעולם גויים הם… מה יש לדרוש מהם? הם צחקו לא פעם על פתיותו של “בן-חיים”… “בריה משונה הוא היהודי המצורע הלז”…
– ואף על פי כן – מוסיף הזקן להגות – מה שייך… בן זקונים… נצמד ללבו… ודווקא… יותר מכל שאר הילדים…
– שמואלקה… שמואלקה… אַיֶכּה? – נעות השפתים היבשות מאליהן…
אמנם, נכחוד לא נכחד ממנו, כי בנו, אוי, היה מעשן בשבת, כי לא היה, לא היה “ירא-שמים” כלל, כי בתשעה באב וביום הכיפורים היה הולך היערה, מתאסף עם הדומים לו ואוכלים ושותים; אף לא ישכח חיים-מתי לעולם את תשובתו של שמואל, שהשיב זה פעם אחת על תוכחת-אב בדמע; לעולם יזכור את מענה-העזות: כי “את הגיהינום יודע העובד כבר פה בארץ תחתית ועליו להאמין רק בגן-עדן התחתון”… עד רגעיו האחרונים לא תצאנה המלות המשונות האלה ממוחו של הזקן החלכה… ואף על פי כן, לפעמים, לבו עולה על כל גדותיו מרגש אהבה עזה לבן הסורר והמורה הזה, אהבה בוערת ותקיפה, אהבה מבלי-דעת, אהבה אשר לא ידע כמוה לבניו האחרים..
וגם יפה הלא לא היה… פנים ירוקים… יבש כלולב… עינים קטנות…
ה
חיים-מתי קיבל מכתב מיעקב, מן-הצבא, ובערב, כשנכנס לדירת כלתו, אחרי שהעמיד בפינה את מקלו וישב בגניחות של איש שבע-ימים, שמח להזכיר לשיינה רחל את קוּרבתו אליה…
– מכתב יש! – השמיע בקול-מבשרים והיה מוכן לשלשל את ידו לתוך כיסו ולהוציא את פיסת-הנייר הנחמדה; ואולם שיינה-רחל הסתפקה רק בקריאת “מכתב?”, ולא חדלה להמשיך את עבודתה, הכנת תה-הערב, במין תנועה של גאווה משונה, תולדת הכרתה בחשיבות שירוּתה. מתניה היו חגורות באפודת בד לבן; חזה השמן והנישא התנודד תחת חושן נאה ופניה העגולים והבריאים היו רעננים ופורחים.
– יפה-פיה… “פריצה” גמורה… – הגה הזקן בנפשו, ואחרי איזו רגעים של דממה קרא בקול עצור, כמעט בלחישה:
– ובכן, אינך רוצה כלל לדעת מה שיעקב כותב?
– מה פירוש “איני רוצה”? ומפני מה אין לי לרצות? וכי לא בעלי הוא? אמת, מי יודע מתי ישוב… אך הרי בעלי הוא. אך הלא פנאי אין לי. עיניך הרואות. וגם לקרוא איני יכולה…
צלצול קולה שרט שרטת בלב החותן.
– אמנם… – גימגם – ראי… אֶה-אֶה… מה חפצתי לשאול… מה שייך… הוא… הוא… כוונתי…. הוא… הוא אינו יודע לקרוא יהודית? לא, בוודאי!.. אוי-אוי, ימים טובים… אין למי לקרוא מכתב יהודי!.. לי קרא הפָרוש, שיחיה, תודה לו… מה שייך… בעלך כותב… ניסן… חג-הפסח בקרוב… הכל מקבלים מעות לימים טובים… מה שייך… אה?
קולו נפסק מאליו והוא נשתתק. תוחלתו נכזבה. הוא אינו מקבל שום תשובה. היא ממלאה קומקום אחד חמין, מעמידתו על טס כסף, נכונה לשאתו “אליו”, אל אגף הקונטורה שבחצר.
– הרבה תשהי שם?
– מה?
– אני שואל… אֶ-אֶה… שם… שמה… תשבי… הר– –בה?
– ומה בכך?
– רציתי לדבר עמך… מה שייך… בעל-דירתי… אשת ראובן… אפשר היתה סבָרָה… פה…
שיינה-רחל יוצאת, כשהיא מחזיקה בידיה את הקומקום הנוצץ והיפה.
איש-שיחתה נשאר על מקומו כלקוי. צער של ילד מוכה עולה ומפעפע בכל אבריו. רגע הוא אומר לחכות עד שובה “ולהראות לה כדבעי מי היא”, “להגיד לה את הכל”… ומשנהו – הוא קם ועוזב את הבית.
בחצר, כמו תמיד בשעה זו, בסוף החודש, ימש שחור-הלילה. הכוכבים הגדולים עם הקטנים נוצצים, נוצצים – ואור נוֹגה אָין. כיפת-השמיים נטויה, חשכה, יֹשֵנה, דוממת. הלחלוחית של הקרקע נגלדה. עקבות הקור לא נמחו עדיין.
נשמעה נהמת פּוֹלקאן, זה מר-הנפש, האסור בשלשלת זה יותר משבע שנים, – והיוצא לא שם לב לזה. הוא ניצב באפלה בלי תנועה. מוחו נתמלא נמלים. מטהו נח…
הוא עמד ככה זמן מרובה. פתאום דובבו שפתיו:
– גם אני… כלב זקן… מיתתי קרובה… ואני מחשה…
עינוייו זיעזעוהו והעירו בו מין חשבון-הנפש. הרעיון, כי מיתתו קרובה, היאר את כל עבָרו באיזה מין אור חדש. כמו איזה צעיף נפל. בפעם הראשונה כאילו חזה, מה היו חייו…
ודבר משונה, לא רגיל, תפסוֹ. חֵמה אוכלת לב ונפש, חֵמה מקרקרת עד היסוד, חמתו של קוף זקן, מעורבת בצער של איש-הרוח, חמה, שלא ידע כמותה מעולם, הוצתה בו ושללה ממנו כל הרהור-תנחומין, כל נדנוד של “מה שייך”, כל אפשרות לחשוב מחשבות. נדמה לו, שהוא, כן, הוא נהיה מוכשר לעשות בשעה זו מעשים אשר לא ייעשו; בלבו קינן רק רגש אחד, רגש איום, כאילו הוא עומד – וקַצב חותך את גידיו אחד ואחד.
– סוס זקן… כל ימי… בצָלים… בצלים ולא יותר… בצלים – וזה הכל…
איום ומשונה היה החזיון; מאכּל את כל הנפש היה החשבון; חמישים שנה עברו עליו. כל כוחותיו נשתקעו פה בחצר… נשאר לו רק למות, לעבור לשם, והחצר הזו גוזלת ממנו גם את ה“שם”… גם עולמו הבא חשך בעדו… היא לא יצאה עוד מאגף הקונטורה…
ארכובותיו היו נוקשות. אוחז בצדי בטנו ומשתעל, טילטל את עצמו, כמי שבינתו נסתתרה, ממקום למקום. לאחרונה נשא את עיניו אל החלון הרחב, המואר והמכוסה בווילון… העינים היבשות הביטו, התבוננו, נתמלאו דמעות – ולא יכלו לחדור מבעד למסך… אז התעורר בו צורך עז לצעוק, לקלל, להחריד שמים וארץ… אך הדממה לא הופרעה… “חיבוט-הקבר”!..
… דלת הכניסה סגורה – – היצלצל בפעמון? – –
… הוא ידליק את החצר… והקיץ הקץ… הוא יבעיר תבערה… ובערו כולם יחדיו ואין מכבה… באשר יישרפו…
לבו מת בקרבו. הוא רעד כשהגיע כל גודל המעשה הזה לידי הכרתו. תמונת בנו האבוד ריחפה לנגד עיניו. פנים לא-יפים, בולטים, ישרים; עינים לא-גדולות, תמימות… אַי טוב, טוב… יחושו, יחושו… ואולם הוא ידע שלא יעשה כדבר הזה לעולם: הוא ידע את כל אי-אפשרותו של מעשה כזה מצדו… הלב והרצון, אמנם, נהיו לא של חיים-מָתּי, אבל הידים היו אותן הידים החלשות, השבורות, הידים שאינן לא מגן ולא מחסה!
הס… הנה צעדים… היא שבה… – לקראתה?
– שומר! – הקול קול ה“פרינצל” – שומר! אתה פה? אופל… מה, מתנמנם אתה, או, השד יודע אותך, מה אתה עושה! היזהר, אל תישָׁנָה!
והתמונה הרמה נעלמה מאחורי הפתח.
– תַּך-תַּך-תַּך… – הורמה היד הרועדת באופן אבטומטי. קול האדון הוציא את בעלה מן העולם האחר, שהיה בו לרגע. אי-אפשר לעשות דבר! הם אינם יראים. שערה אחת לא תפול מעל ראשם לעולם. הוא, כפוֹלקאן, מרותק אל החצר בכבלים. אבדן-עולמים. בנו – מה סופו?… כזה היה, כזה הווה וכזה – עד נצח… שוֹרַש בארץ הגזע…
הכרת אַפסוּתו המוחלטת, הכרת-האמת, כי “להם לא ייעשה דבר לעולם”, הכניסה דממת-קבר לקרבו…
ועל זכרונו עלו שברי-פסוקים מהמכתב, שקרא באזניו לפני שעתיים הפרוש, שיחיה:
“…ועוד כותב אני לך, שיינה-רחל היקרה… את בוודאי ברוגז עלי… ובוודאי אינך יכולה למחול לי בשום אופן… אבל השי”ת יודע ועד… לא אשמתי היא… ולא כתבתי לך כל העת, מפני שקשה לי להדאיב את לבך הטוב, שיינה-רחלה… קשה לשקר, והאמת – וַי-וַי… וַי לבַעלך, שיינה רחלה, שנפל לכאן… אוי לי ואבוי לחיי… אלמלי ידעת, שחיי בכאן אינם חיים כלל… ממש… אתם אינכם יודעים כלום מן הנעשה פה… מי שלא היה בעצמו ולא ראה בעיניו – אי אפשר לו לדעת אף אחת מאלף… ואין לאל עטי לתאר הכל… כל הימים אמרתי, כי סוף-סוף יוקל לי… ואמנם, לעומת החורף הראשון… בחורף הראשון קשה עד ליציאת נשמה. אין בכוחי לספר הכל… וגם את במכתביך אמרי להכותב, שלא יכתוב הכל… כמעט שאין רוצים כלל למסור מכתב יהודי… ובאמת, גם אחרי שעברה השנה הראשונה – הכל אחת… צרות ויסורים… כמה פעמים כתבתי לך, שפה לא קשה, כמו שאומרים, וזה, אמנם, אמת… איני רוצה לגרום לך שברוּת הלב… ובוודאי לא היה בכוחי לסבול כל זה… אבל האדם קשה מאבן ומתרגל… ואני מתנחם בעניי, שאין הדבר הזה לעולם… ובקרוב אזכה להיות עמך ביחד, יונתי… אוי, שיינה-רחל, שיינה-רחלה, בשום אופן איני מבין, איך זה ישר בעיני הבורא, שאהיה אני כאן ואת שם… לבדך, גלמודה… ואיך את חיה שם… אני מבקש אותך בדמעות שליש, כִּתבי באריכות ובפרטיות, איך את חיה שם… מכל דבר שורש…" – – –
צחוק עלוב, בבלי דעת, מעווה את השפתים הלבנות והקרות. העינים הקמות מביטות נכחן בלי כל רפרוף. לרגע הוא מתבטל בכל אשר מסביב לו. רק… אַה… לוּ היו עתה עמו יעקב ושמואל… מה נופל היה על צווארם… נופל ומנשק, מנשק ובוכה…
הזקן מפסיק לשעה את הלמות-מטהו – ונרגע קצת… ופתאום מתעוררות מאיזו קרן-זווית שבלבו המלות: “ללַעג… זקן פתי… ללעג ולקלס…”
– תַּךְ תך… תך תך… – שבה הקינה המרה לשפוך את תמרוריה…
נמשכת שעה אפלולית. ולבו של חיים מָתי הזקן ימס, ימס. הכל מתנדף… הוא שוכח את כל אשר מסביב לו… יעקב, הוא, היא, שמואל – הכל כלא היה… הכל לא כלום… ישמעו את דפיקותיו, לא ישמעו – הכל אחת; הכל אבד… הנה לילה… ונשאר רק לעורר… "לסליחות "…
אז ירעיש את אזניו מן העליה קול-צחוק רם ודָשן…
והוא מפסיק. רוחו קצר. המטה מוּרם. דומית-רגע – ואחריה – נפץ של זכוכיות… טרר… – – –
והכל שב לקדמותו. השמים – קפואים.
הנדיל
מאתיוסף חיים ברנר
הֶנְדִיל / יוסף חיים ברנר
הנדיל, העובד בבית ר' ירוחם-נוח סופר-סת“ם, הריהו אברך “גרוש” כבן שלושים, קטן וחלוש. זקנו הקצר והרך, קולו הרפה והרצוץ, לחייו הצנומות והמקומטות, קפוטתו הקלה, המגיעה עד עקביו,– כל זה מעורר מעין רגש חנינה חריף ונוקב, כל זה נותן לו צביון של ילד מגודל, חולה ועדין. – ואליקום-יצחק בּימבּאם, החסיד הקוידונובי, המתאכסן שנה-שנה, בבואו בימי אלול לקנות סחורה, בביתו של ר' ירוחם-נוח, קורא לו להנדיל – “הנדילי”, על שום חלישותה וקלישותה של בריה זו; אבל “הֶניך” במלואו לא נשמע מפי איש מעולם: הגי בעצמך, בריה נמוכה ורפויה, מדברת בחשאי ובהברה מרוסקת, צועדת לאט וכמתגנבת – והֶניך! אתמהה?! “הֶנדיל” – הרי כינוי נפוץ זה מתפרץ מתוך הפה מאליו; אלא יש שמוסיפים עוד “גְבַר”, לאמור: " הֶנדיל גְבַר!..”
מלאכתו של הנדיל – מלאכת שמים, כאמור, ואולם סופר אוּמן איננו. כתב ידו אינו נאה ומיושר וגם לא מהיר הוא הנדיל בעבודתו. בשעה שחבריו כותבים זוג פרשיות ומקבלים בשכרם עשרים ושלוש פרוטות – הוא אינו מספיק לכתוב אלא שתי מזוזות בשמונה פרוטות, ארבע – האחת. דויד’קה “זולל וסובא”, זה “בעל-החברה” העליז ושמַן הלחיים, הלהוט אחרי אכילת צפיחיות-גרש ודברי ליצנות ומוריד ריר עבה על זקנו המפותל והמסובך, – הוא פעמים שמשתכר ביום גם קרוב לשמונים אגורות, והנדיל מימיו לא השתכר יותר על עשרים. אמנם, גם לדוידק’ה אין תרפ"ט אלפים, אבל הוא עצמו חייב בדבר: את כל משכורתו הוא מבזבז על אכילה; כלום קלה היא אכילתו של האי זולל וסובא?! בעד אכילת שבת אחת בפונדקה של חיה העגונה פעמים שהוא משלם כחצי רובל שלם, וגם בימות החול לא ימנע מנפשו צפיחיות, גבינות ולפעמים גם חתיכות-ריאה מבושלות… לא כן הנדיל; אכילתו, לא עליכם, הרי אינה כלום, אכילת תינוק: מעט מרק ופרוסת לחם דקה וכדומה. ולא בכדי הוא עוין בלבו את האכלן, הבריא כגוי, ומתלונן על ירוחם-נוח, נותן עבודתו, החייב היחידי במיעוט שכרו. זה היהודי, כלומר, ר' ירוחם-נוח, עשוי, לדעת הנדיל, לרכב על גבי כתפם של אחרים. מאת “קוניו” הוא לוקח פרוטה יתירה בעד מזוזותיו של הנדיל, ולהנדיל, כותב המזוזות, אינו רוצה להוסיף כלום… וגם “יריעות” לכתוב אינו נותן לו… מפרנס הוא אותו בקטנות, רק בקטנות… במזוזות, במזוזות… והתערבותו בענין הגט? עצתו, שיתן הוא, הנדיל, ספר כריתות לצירל זוגתו – וכי היתה בלי פניה? –
וירוחם-נוח, זה “בעל ביתו” של הנדיל – הריהו יהודי מטופל ורך המזג; צווארו דק וכרוך במטפחת-תשבץ, זקנו צהוב, מחודד, חוטמו ארוך ונפוח, פניו פני רחמנות צבועה ורגילותו – לגנוח גניחת “ירא-שמים” מודגשה. ר' ירוחם-נוח זה גם הוא אינו אומן-יד גדול, ובעצמו כמעט שאינו כותב כלל; הוא יותר סוחר משהוא בעל-מלאכה. הוא יודע כמעט את כל בתי הכרך הגדול, איש איש ומעונו, יודע את כל ה“סוחרים” פנים אל פנים, יודע בשם את כל חשוכי-הבנים בעלי הכסף, את חברות בעלי-העגלות הקטנות וכל כיוצא באלו, שדרכם להזמין אצל סופרים ספרי-תורה בשביל עצמם – והוא, ר' ירוחם-נוח, סיטון לאותו דבר. מחזיק הוא “פועלים” בביתו, ביחוד חניכים ורווקים, – וגלגלי המכונה מתגלגלים. אפילו שמואל-גרונם “המפליא”, שלא ייבצר ממנו לכתוב פרשה שלמה בכתיבה נפלאה על גבי שטח קטן של ראש “עץ-החיים” – נזקק לו, לר' ירוחם-נוח ה“סופר סת”ם".
דירת ר' ירוחם-נוח עומדת בטבורה של עיר ואם בישראל, בסימטה דחוקה ומזוהמה, סמוכה לפרוור “חצרות בתי המדרש” והיא בית אוסף לכל מאן דעסקי במילי דשמיא. בחדר-הכניסה הצר, לפני הכירה העשויה כעין כוך, על הספסל אצל משכב הילדים, יושבת בעלת הבית, – אשה בעלת קומה ממוצעת, שפניה כעין הדונג ותנועותיה מרושלות, והיא נודעת לשתקנית ולדבוקה מאוד במנהגי-אבות – יושבת ומטפלת בהכנת חמין או תבשיל של גריסין. לכאורה שלווה ושקט מסביבה, אבל באמת לא תחדל אף רגע מ“רתוח”. היא רואה בחורבן ביתה, מרגישה ברעבון ילדיה, ולפיכך, השכם והערב היא מדברת משפטים עמו – הגזלן, – עם ירוחם-נוח בעלה, על “עסקיו” ועל דרכי פרנסתו, שאין דעתה נוחה מהם. תמיד היא מנבאה רעות, זועפת ונרגנת כל הלילות, ובלחישות זעומות היא מתרה את בעלה תדיר, שסופו להיקבר בתכריכים של צדקה. "ראה, גזלן, ראה – לוחשת היא לו בזעם כבוש – כל הסופרים שבעולם עוסקים במלאכתם ודיים – ואתה רק סוחר, סוחר, סוחר… והכל בכסף זרים. קבצן! אפילו העפצים, שמהם אתה עושה את הדיו הכשרה, הרי אינם שלך…
ואולם שומע אין לה. ר' ירוחם-נוח יודע, אמנם, שה“חשבון” שלו אינו “בכי טוב” – השם ירחם, שהריבית אוכלת הכל, אבל כך הוא מנהגו של עולם בימינו ובכל הימים: הרוצה לעשות סחורה – על כרחו זקוק למַלווי-בריבית ומשתקע בחובות, וגם הוא, ירוחם-נוח, כבר נסחף בזרם ואינו רואה לו מוצא עוד. וחוץ מזה מאוד מאוד אוהב ר' ירוחם נוח לסחור ולסובב ה“גלגל”. צר לו המקום אצל שולחן הכתיבה בלבד ותענוג גדול יש לו לראות בביתו המעופש והטחוב כמין יריד: בכל פינות שאתה פונה, על השוּלחנות המגואלים, על הספה המזוהמה, על הספסלים הצולעים, מוטלים יריעות, מגילות, גווילים, “בתים”, גידין, תיקים, רצועות, פרשיות, תפילין, מזוזות; ויהודים שונים, ערב רב של כלי קודש, סופרי סת“ם, שמשים, חזנים, מגידים, בעלי-חברות, נושאי-חבילות, שולחניות, לבושים בגדים מכל המינים והנוסחאות, הומים בז’רגון, שחציו “לשון-קודש”, בהברה ליטאית, פולנית, זאמוטית או במבטא של רוסיה הלבנה, באים במגע ומשא, נושאים ונותנים, מוכרים וקונים, מתווכחים וניצים, עומדים על המקחים ועושים חליפין. הנאה משונה יש לו, לירוחם-נוח, לראות את ביתו מלא אנשים סוחרים. אמת, פרנסה ו”פדיון" – בידו של הקב“ה הם, אבל, סוף-סוף, הרי ענין יש כאן, מסחר… העיקר, הגלגל חוזר… ביחוד תרב המהומה הנעימה לפני הימים הנוראים, בירח אלול, בתקופה של מודעות רבות ואזהרות גדולות באותיות אשוריות על-דבר מניינים, מקומות-בקלויזים, מעמדים, חברות, ש”צים, מטיפים, אתרוגים ועסקי קהל. אז יתעוררו לבוא אל בית ר' ירוחם-נוח כל הסופרים מהעיירות הקטנות שבסביבה, וכולם, בכפיפות קומה, בפי כוּתוֹנת פתוח ובהילוך משונה של חשיבות מיוחדה, רועשים, משמיעים דברי תורה, שותים תה-מצונן מן הבקבוק ומשתיקים את הקולות ב“ש-ש-א” ממושך; ואף הוא, ירוחם-נוח בעצמו, נהנה ומתלהב, חוטף ולופת את ראשו בכפות ידיו משני צדעיו, כשהוא סותם באגודלים את אזניו – וצועק… ונגינת עירבוביה ומהומה בלולה זו הולכת ומתחזקת בהשתדלות זֶליג “שגעון”, בנו הבכור של בעל-הבית ו“יד ימינו”, בחור גס ומשונה במנהגיו, אדוק ב“דינים”, עיוור קצת ובעל צחוק מוזר ופראי, שלמד על-פי נס לכתוב “אדרס” והיודע לקבל מעל המסע את הסחורה השלוחה לאביו מק"ק סלונים או מווארשה.
וכי אין זו רציחה?! – עומד וצווח אברך-“נושא”, בעל פיאות יפות ומסולסלות, האוחז תמיד תחת בית-השחי ארגז קטן, שעליו, על הארגז, חקוק באותיות אשוּריות שחורות וגדולות "תפילין ומזוזות: – וכי אפשר? וכי נשמע כזאת מיום שנברא העולם? וכי אפשר, כמו שאנוכי יהודי? בעד “בתים” פשוטים, נו, פשוטים ממש – חמש ושמונים פרוטות? הלא רציחה היא זו, רציחה גמורה, בעד “בתים” ולא מעור אחד…
האיך? לא מעור אחד?! – מוחה זליג בקולי קולות, נתלה בפני איש-שיחו ומנפנף כנגדו בידיו הארוכות.
– הגם לזה נקרא מעור אחד? – טוען האברך, – אבל לו יהי מעור אחד, לו יהי – אבל חמש ושמונים פרוטות! כלום לית דין ולית דיין? נו, והמזוזות מה תהא עליהן? בעד מזוזותיו של הנדיל – שבעים פרוטות העשר! חוכא ואטלולא, כמו שאני יהודי!.. ועתה צא והשתכר! אדרבא, אמרו בעצמכם: האם הנדיל שלכם הריהו בעיניכם כשמואל-גרונם “מפליא”? הא?..
– הנדיל! – מתנשא ר' ירוחם-נוח וצועק בהנאה רבה ובדיחות הדעת, – והנדיל דאליבא דידך, ראובן וואֶלויל, מהו? קטלא-קניא? לא בר אוריין, חלילה? התשמע, הנדיל, מה דעת הבריות עליך?
– אבל חדל לך גם אתה בחכמותיך! – מפסיק זליג את אביו; הוא אינו זהיר בכבודו ביותר – פה עסק, והוא: הנדיל, הנדיל… אין אני מוכר! – אומר הוא פתאום, נפנה אל בעל-דבריו “הנושא” ומתנפל עליו – תדבק לשוני לחכי אם אני מוכר! די! תהא הסחורה מונחת כאן!..
– המבין אתה? – בוקע ועולה קול אליקום-יצחק בּימבּאם, המשוחח את יהודי אחר בענייני רפואות ופניו מפיקות הגאוּת המיוחדה להם בתור “קרוב אליו יחיה” – זה בדוק ומנוסה, אני אומר לך; באזני שמעתי…
– נשאל את פי ר' אליקום-יצחק – צועק בתוך כך “הנושא” – וכי לא כך, ר' אליקום-יצחק?..
– אבל מי זה יבקש מידכם רמוס ביתנו? – צועק זליג ורותח כולו – מי? בשם אלוהי ישראל… לכל הרוחות?…
– גש הלאה, תגר שלי! – מוצא לו ר' ירוחם-נוח חובה לגעור בבנו למראית העין, כולו קא חייך ועל כל פניו שפוכה הנאת-עדן – וַי, וַי, וכי כך עושים לקונים? וכי כך מתנהגים?.. אֵי, ר' פייוויל, – הוא פונה פתאום ליהודי בעל זקן מגודל ופני תרנגול, העוסק דרך אגב גם בשדכנות, כשפלוני מטייל לו בתוך כך ארוכות וקצרות אצל שולחן הלבלרים, וביחוד מסביב לרווקים שבהם – חַה-חַה, מה כבודו אומר לבּן שלי? איך מנהיג הוא את העסק? הוא אינו מהדר פני שום איש! מה דעת כבודו בזה? וראובן-וואֶלויל, הרי, לכאורה, יהוּדי חשוב, למדן ובר-אבהן, ואף על-פי כן – מה “עזות פנים” עושה! וכי אין זה חיסרון לגבי שידוך? אַה, ר' פייוויל עסוק! בלי-ספק כבודו משדך זיווּג להנדיל שלי…
– עדיין לא למד הנדיל לכתוב כהוגן… – מתאנח זה, השדכן. ור' ירוחם-נוח מתעורר דרך אגב, עומד וקורא אחת ושתים בשם הנדיל, מתכוון ללגלג בו. לגלוג זה הוא מחולשותיו של ר' ירוחם-נוח. הוא מוצא בזה מין תנחומין ונחת-רוח לעצמו. ויש שאחרי ריצת רגלים ויגיעת נפש במשך חצי-יום, להשיג “גמילות-חסד” שבלעדיה חייו אינם חיים, או לרדוף אחרי איזה “סוחר”, הדרוש לו “כבבת עינו” ממש, הוא שב הביתה עיף ונדכא, בהול ודחוף, נושם נשימות תכופות וכבדות, ומתחיל לתַנות את כל תוקף מעשיו ויגיעותיו וטרחותיו, שלא עלו בידו, ואת כל טרדותיו וחובותיו המרובות משערות ראשו, מגזם ומפליג בדברים אלו, כדי לעורר את האוזן – וזוגתו עומדת אותה שעה מן הצד, נמסה מצער ואוכלתו בכל פיה כל דרכיו ועסקיו – ופתאום הוא ניגש אל שולחן הפועלים במהירות וכלאחר יד, מעיף עין וקורא בקול שמכריזין בו על אסון נורא, אבל גם בסיפוק נפשי גלוי:
– הוי, הנדיל! הנדיל! וַי, וַי, עוד לא כילית את המזוזה!
– אחת קילקלתי, ר' ירוחם-נוח…
– ואחת כבר כתב היום, – משמיע דויד’קה בצחוק.
– ולתקן המזוזה המקולקלת אי אפשר? – יש שר' ירוחם-נוח נמלך ומשתתף בצער פועלו – ומדוע אינך מתקן את עטך? למה אתה דוחקו כך? הוי, הנדיל, הנדיל, מאַבד אתה לי גוויל יום-יום, אינך יודע אלא להיות טועה ומשבש. ומה לך, הנדיל? מה מבלבל רעיונותיך עכשיו? בשלמא אשתקד היתה ה“ארורה” אבל עכשיו הרי ברוך השם, עכשיו…
הנדיל מסיע את חתיכת-הארג הפרוש מתחת לגוויל, נותן עין נוּגה בנוצתו וחש רגש עצלות לטרוח ולתקנה. וכי לא אחת היא לו? אחר כך הוא מרכין יותר את ראשו אל השולחן עד שעיניו קצרות-הראות מתקרבות אל חתיכת הגוויל, טובל נוצתו בדיו ומוסיף לשרטט: “יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירשך ויצהרך”… שלא מדעת הוא מרים ראשו ומסתכל בחבריו ובעומדים עליו – ותרעומת מדאיבה ומזעזעה משתפכת לתוך קרביו, אך הוא אינו מביעה בדברים. הוא שותק. כי מה ידבר ומה ישיב? וכי אלה האנשים מרגישים בצערו? וכי יש רחמנות בלבם? היבינו מה זה יסורים וצרות? אלמלי היו הם במקומו – וידעו! מלגלגים הם לו ומתקלסים בצערו. וכל זה עושים הם, הם החייבים הכל רעתו! כי מי יעץ לו לגרש את צירל אם לא הם? וכי איכפת להם? והוא, הפתי, חשבם לאוהבים והלך בעצתם, ולא צפה מראש, כמה רעה הוא גורם לעצמו… ועכשיו… עכשיו אין לו כל; עכשיו גם להתלונן לא יתנו לו; סותמים את פיו; קושיות הם שואלים: עכשיו מה יחסר לו? עכשיו…
– אה… – מתעורר הנדיל כשהגיע אל “שם ההויה” שבפסוק “וחרה” והתחיל לקדשו לשם קדושת המזוזה – כמעט שלא קילקלי גם מזוזה זו… רע המעשה… “והשתחויתם” כתבתי ביו"ד… נס הוא, שהרגשתי בזה לפני כתיבת השם… ואני עוד לא השתכרתי היום לארוחת הבוקר…
הנדיל לוקח סכין ומגרד את המלות “ואף חרה להם” עד היו“ד שב “השתחויתם”; ה”עולם" מתבונן אל מלאכתו התמידית – גרידה ומחיקה – ולועג על משבתיו. לבו תוסס, מתמזמז וצועק: לו הגיעו הם למקומו… חיי פנוי, חיי-גרוש… רע לו עתה מאז… הם אשמים ועודם צוחקים… אך מפיו לא יתמלט דבר. הקולמוסים מסביב משמיעים “קן-קן”. הוא מוחק כתיבתו המשובשה – ומתאנח.
אכן, מי מילל לו כאלה לפני שנה?
עתה, כשדויד’קה, ירוחם-נוח או אחר מ“אלה הבריות, שזבובים להם בחוטמם”, מזכירים לו את דבריו וטענותיו של אשתקד – הנדיל חציו משתומם וחציו אינו מאמין. האומנם דיבר אז, כי אין רע ממצבו? הלוא עכשיו רע לו שבעתים. האומנם טען בעת ההיא, כי “אי אפשר לו לדור את הנחש בכפיפה אחת”? (צירל – נחש?!…) האומנם התאונן בימים ההם, כי רק בגלל המחלוקת והקטטות שבחייו אינו ראוי לשום עבודה? וכי אפשר הדבר? “הארורה שלו מורידתו לבור-שחת”; “יד הארורה בכל”; “ארורה וארורה” – היו חוזרים בלעג אויביו הנחרים בו – אבל במה היתה צירל שלו "ארורה:? ובמה גרועה היא, למשל, מזוגתו של ר' ירוחם-נוח בעצמו? תאמר, אינה מרימה ידה על בעלה? אבל, ראשית, הלא גם לו אירע אותו הדבר רק פעמים מספר, וביחוד, בימים שלפני “הגט”… ושנית – כמה מעלות טובות כנגד זה היו לה, לשלו; אשת ר' ירוחם-נוח, – הגם זו אשת חיל?
הנדיל מתעצב אל לבו – ופינוק של תינוק משתפך על שפתיו הקטנות. בבות עיניו נרטבות. והוא מהרהר, מבלי כל חשבונות יתירים, עד כמה הוא סובל, עד כמה גדלו יסוריו, עד כמה הוא יוצא מכלל שאר אנשים, בני אדם סתם, עד כמה הוא מובדל מהם – ומעוּלה מהם בצרותיו…
בדד יתהלך לו הנדיל בצעדיו הספורים הקטנים, כפוף-ראש ואכול “מרה שחורה”. אין איש דורש בשלומו ואף הוא אין ידו נוגעת בכפתור איש לשוחח אתו. “חצרות בית המדרש” הומות. הכל מוצאים להם שם ענין, דיבור, עסק כל שהוא; מוכרי ספרי-רומיל, ציציות ומי-זֶלטר מכריזים על סחורתם, והנדיל, כשיש פרוטה בכיסו, הרי גם הוא משתמש בה פעמים להנאתו, אך ב“תוך”, בעצם, אין דבר נוגע לו. כאורח נטה ללון הוא על ארץ רבה. בוא יבוא לו אל הפרוזדור של בית-הכנסת הגדול, מתפלל בקלויז “משניות”, קולט באזנו את משלי המגיד בבית תפילת הקצבים, שומע “קדושה” ו“ברכו” בבית-המדרש הישן, והכל שלא מדעת, הכל כלאחר יד, כדרך-אגב; ובדד… בדד, גלמוד, ערירי…
חיי האדם – הוא מהרהר – מה המה חיי האדם? וחלום ותוּ לא. נוח לא לאדם שלא נברא. אין דואג לו ואין מרחם עליו. אין רחמנות בעולם.
והאדם – כמה נצרך הוא לרחמנות!.. הנה חייו של הנדיל, למשל… לכאורה, מה הוא ומה חייו?.. ואף על-פי כן – עולם קטן… ובאמת, אלמלי היה הוא, הנדיל, יודע לכתוב במשל ומליצה והיה מעלה את דברי חייו על הגליון – כמה גליונות היה צריך למלא…
ואת זה כבר הגיד לחיימ’קה, הבחור הכורך, הנכנס לפעמים לבית ר' ירוחם-נוח קרובו ומרבה שיחה שם – וזה שׂחק עליו. יש עניינים יותר חשובים, אָמר –
“עניינים יותר חשובים”… יותר חשובים מזה “שאין כוח לחיות בעולם”?..
כן, אין כוח… אין כוח, פשוטו כמשמעו; חולשתו – אין לשער…
ומה תימה! חיים שכאלה – חיי-כלב…
כן, אפשר ואפשר… אפשר, שבימים ההם, בימיו הטובים, כשהיה נשוי עדיין ובית היה לו – לא חלה ולא הרגיש, כמה טובה עושה עמו הקב"ה, ששלח לו, אחרי גלגולים והרפתקאות רבות, את בת זוגו; אפשר, שהתעופפו ממנו אז כל געגועי בחרותו ותשוקותיו הלוהטות לחיי משפחה – וחייו עם האשה היו לו למשא ולמקור עינויים… נדמה לו, שבלי צירל יהיה חפשי לנפשו, תהי הברירה בידו לכתוב כמידת יכולתו, לעבוד בשיעור שהוא רוצה – וַישמע לעצת שונאיו…
– עד מתי תיליל – דיבר לו אז דויד’קה – מסור לה י"ב שורות, ותם ונשלם, שבח לבורא עולם!
– אי, הנדיל! הנדיל! – היה עושה לו גם ר' ירוחם-נוח חוכא ואיטלולא.
והיא לא רצתה בגט – היא לא ידעה בעצמה מה רצונה… אז משָכה את בית-הרב – וכדַי בזיון ולעג-הבריות. אי אפשר להחיש: אם לא שגעון – אכזריות יש בה. היא שנאתו מן הרגע הראשון. שלום-בית באופן כזה הריהו מן הנמנעות. ואחרי אשר העיזה – זו האשה הגבוהה והדקה עם עיניה הקטנות והצרות – לירוק בפניו מפיה השחור והרחב – אמנם רבתה תאוותו להיות גרוש עוד יותר משנתאווה לפנים לישא אישה. ובאמת, תיכף אחר המעשה כמו רווח לו, אבל כעבור ימים מספר החל להרגיש, כי לבו חלל בקרבו ונשאר מקום שומם, כי לא תיקן כלום, כי תירוצו המיוחד גם הוא ניטל ממנו…
הגיע הדבר לידי כך, שפרק ידוע אחרי זה כמעט שקשתה עליו בעצמו התאוננותו התמידית, כאילו ניטלה ממנו זכותו על זה, כאילו התגברה עצלותו הטבעית על תשוקתו להתמרמר ולהתאונן…
איך שיהיה, עכשיו – עכשיו אוי ואבוי לו. למה לו החיים, למה לו? מה הם חייו ומה היא אכילתו? הנה יום שבת. מוכרח הוא להיות מהסועדים בפונדקה של חיה העגונה, ששם פושטים את עורו מעל עצמותיו: חתיכת חלה, פתותי כבד צלוי – וחמש עשרה אגורות!
והכוח מאין יימצא?
ועמידת עץ נמוך ויבש בערבה ניצב לו הנדיל באכסדרת בית-המדרש. הרחוב סואן; נשים ובתולות מטיילות, לבושות צבעונין. פזמון התהילים יינתק מפיו. והוא מפנה ראשו לצדדין: האין מרגיש בהסתכלותו התאוותנית? דעתו ינה מתקררת והוא נעקר ממקומו וצועד לו לאטו. עלמות נפגשות לו על דרכו והן לוחשות סוד אשה באזני רעותה – ונותנות בצחוק קולן. הנדיל ממשמש בכובע שעל ראשו – והצחוק פוגע בלבו. הוא אינו מביט בפניהן, ועל שפתיו היבשות תרחפנה מילים מטושטשות:
– הרהורי עבירה… הרהורי עבירה…
וככה אינו מוצא לו מקום עד זמן תפילת ערבית. אחר הבדלה הוא שב לבית ר' ירוחם-נוח – אין מנוס מבית ר' ירוחם-נוח!
ושם – מעין מנוחה כהה בשעה זו. אין קול סחר-מכר. צללי שבת מלכּתא עוד ירחפו פה ושם. יהודי אחד, ששבת פה, יושב בפינה ומנמנם. בעל הבית לא שב עוד מן הקלויז “חיי אדם”, שבו יתפלל. זליג, בקפוטתו המהודרת ובצווארונו הלבן לכבוד שבת, כורך חבילות של רצועות לאור הנר ואומר “ויתן לך” בעל פה. מן ה“שטיבל”, אשר לחסידי-גור בחצר, יישמעו ניגונים שונים, זמירות למוצאי שבת. דויד’קה לועס אגסים ומעיין בתוך זה ב “תיקוני סופרים”. ילדי-הבית החולנים מתייפחים.
הנדיל ניגש אל שולחן כתיבתו – ויושב. ידיו מושפלות, כפותיהן בין ברכיו וכולו כתפוש במחשבות עמוקות.
אך הנה לאט לאט יתפרצו הביתה ימי המעשה בדמות גבר או אישה באים לרגל מסחרם – והדממה תופרע. והנה נכנס “לשבת קצת” גם הווֹליני, בחור-ישיבה אָדום ושמן, כבן עשרים ומעלה, בן להורים עשירים בווֹלין, המקבל את כסף חודשו על כתובתו של ר' ירוחם-נוח ומַלוה לו מזה לפעמים בריבית לא-גדולה. בן-אדם זה הוא ממיני הבריות האוכלות ואינן עושות, יושב באחד הקלויזים ומבלה עתותיו בשינה, משחק בקוביה והדומה לזה. הליכתו הכבדה היא תמיד בהכרת ערך עצמו ונגינת קולו – מעין פיקחות מצויינה יש בה. הוא אוהב להוכיח, שגם על פי מנהגי הדור הישן אפשר לאדם לחיות חיים טובים; ארבע-כנפות מצוייץ וכשר אינו מעכב ללבוש עליו שיראים הגונים מאוד, וההשכלה, הידענות, חברה-ציון, “השונים” – כל זה הבל הבלים… ובדברו קולו העבה והמרושל בטוח כל כך, עד שאין איש עומד בפניו. את “המגיע לו” יש שהוא נוטל לפעמים רק מידו של אחד, הלא הוא חיימ’קה, הבחור הכורך.
– הֶה, גם אתה פה! – יקדם תמיד זליג בצחוק פראי את פני חיימ’קה זה בכניסתו, – למה אתה בא? הרי לא לבדוק אצלנו את תפיליך הפסולים, הא? אני אוהב לומר את האמת: אפשר, שהנך למרי קרקפתא דלא מנח תפילין, אה? אני אוהב להגיד את כל האמת! אני יודע, שיוצא ובא אתה בבית שכננו ה“ציניסט”… הא…
חיימ’קה שוחק על גסותו של זליג, המערב את התחומין ושמות המפלגות. הוא – “ציוניסט”?! וכדי להראות לו מה הוא באמת ולעקצו בתוך זה עקיצת-עקרב הוא מעיר, כי מעת שרבו הציוניסטין-הצבועים, הלא רבתה בלי ספק גם “הדרישה” על תפילין ומזוזות… האין זאת? ואולם עוד סופו של המוסר-השכל על לשונו – והווֹליני כבר אינו נותן לו לדבר. סמוך על דופן הכסא, הוא יושב לו ודורש בנחת, אבל בחריפות, שלימוד-זכות זה אינו כלום. אַל ידמה ר' חיימ’קה-שקץ להוכיח, שהציוניסטין יראי-ה' המה. חס וחלילה! הוא הווֹליני, אינו נער קטן ואותו לא יונו. הוא יודע הכל…
– והגע בעצמך: אתה הלא ציוניסט – ו“יראת שמים” שלך הלא מפורסמה היא, חַא-חַא-חַא… אבל אין זה בכוונתי להגיד. אתה יכול לתרץ: אין מביאין ראיה מן השוטים… זוהי רק בדיחותא אגב-גררא. לא, אחת אשאלך: אתה הלא למדת לפנים, בחור שנתפקר הנך, אבל בתורה עצמה הרי תאמין. כן? הרי אין מינים כאלה, שיכפרו בתורה גופא או בדברי חז“ל. עליך לדעת, שאני לא אהיה ציוני בכל אופן לעולם, לא מפני שאני צדיק גדול, לא, רק כך… זה רחוק ממני… לא נוגע לי… וגם איני מאמין בזה… הדבר לא יצֵא לפעולות – עורבא פרח… אני רק לשם שיחה בעלמא מתכוון… ואני שואלך: נאמר “אסור לדחוק” או לא?.. איני רוצה לשמוע כלום… רק מלה אחת: נאמר או לא? אה – נאמר!.. ועוד אני שואל, עוד שאלה אחת אני שואל, חיימק’ה-שקץ: למי עלי לשמוע? למה שיאמר לי “הצפיר” או למה שיצוו האדמו”רים והרבנים הגדולים, אה, ר' חיימ’קה? וכי לא יפה אמרתי, דויד’קה?
– מי חושש לך! – אומר דויד’קה בלעסו את אגסיו במלוא פיו – אני יודע מכבר, שהנך איש-חיל וחכם בלַיל.
– ישוב ארץ ישראל… מצוה חדשה! – מוסיף הווֹליני לדרוש – לנו רק תרי"ג מצוות! “לא תוסיפו ולא תגרעו”…
– לְכָה ודבּר עם בהמות! – כועס חיימ’קה בתוך זה – חמורים, מה אתם מאכילים אותי בפסוקים? יש לי פסוקים משלי ואיני צריך לכם, וכאן לא בציוניות עסקינן, שוטים, אינכם מבינים כלל לשון בני אדם. אתם יודעים רק מה “שנאמר” ו“הכל תלוי במזל”. –
– אולי גם בזה הנך כופר, הא? – מתנפל עליו זליג, והוא מביא ראיה ברורה לאמיתוּת הפתגם הזה מהם, בית ירוחם=נוח, ושמואל-גרונם “מפליא”; בוא וראה: “המפליא”, האומן-יד, שאין כמותו בישראל, מוסר להם את נפלאותיו למכירה!
– הוא, הדבר, כי עיוורים אתם ואינכם יודעים כלום מתנאי-החיים, וזה כל האסון! – משמיע חיימ’קה אמרותיו – בערות ופחדנות… וזה כל אסוננו. הדעת מלמדת את האדם לבאר הכל על פי חוקי הטבע, התבינו? – לדאוג לשכלול העולם הזה, לשנות את תנאיו, את תנאי החברה, שבהם הכל תלוי… ואחינו בני ישראל… לא כולנו, כמובן… יש אנשים. יש… אך אלה הדומים לכם… חרדים מעל עלה נידף, מאמינים בכל הבל… והדבר מובן: פועלים אינכם… ותקיפות ועוז ומנַין לכם? בורז’ואים קטנים אינם יכולים להתמלא באידיאולוגיה של הפרוליטריון… והחיים, יודעים אתם מה דורשים החיים בזמן הזה? היודעים אתם את המצב באמת ואיפה אנו בעולם? החיים –
– אינם שווים כלום!… – מתעורר הנדיל וקורא פתאום בקולו הניחר – כשמעיינים בדבר… לפי עניות דעתי… מוחי לא גדול אבל… מה לי “חיים ותנאים” אני שואל, שואל אני… קחה אותי, אותי לדוגמא, קחה, אני אומר… אחרי כל הדברים… נוּ, הכל… אבל מה לי לעשות, לעשות מה לי, אמור לי… אדרבה למדני… אין מה לעשות… יושב אני עתה וחושב, צמיד אני “משבר את ראשי”: ריבונו של עולם!… בנאמנות, יְרוק, במחילה, על כל דבריך, חיימ’קה, אין לי כל אמונה בהם… נקלטים הם בי כקטניות בכותל… “תקיפות”, “עובד”, “פועל” – כל זה שמעתי מפיך פעמים אין מספר… אין כוח – ותו לו… ומה לי עובד? מה לי פועל? גם אני בעל-מלאכה, ובעל מלאכה נקיה, ומה יש לי?.. החיים… צל עובר… חלום רע… אשה אין לי… התראה, הנה דויד’קה כבר פוער את פיו… תמיד היתה לו פניָה בזה… יודע הוא מה שהוא צוחק…
– אה, מאין באת, הנדיל? – צוהל דויד’קה – מאין באת, אֵם אבלה? מטיפה סרוחה! אי, בעל-בכי… מעולם לא ראיתי כזה. גם אני בלי אשה ובנים – המתאונן אני? האומר אני קינות? מידתי היא אחרת. “הרבי ציווה לשמוח”, כמו שאומר בעל-ביתנו ר' ירוחם-נוח!… יום-כיפור: “הארורה” חסרה לו! עוד פני ימים קונן, כי לולא ארורתו היה חי בנעימים, ועתה – שירה חדשה… הא לכם אבק-טבק בעד אנשים כאלה, דברי ר' דויד! אין דבר, הנדיל! אל תיעצב: עוד תספיק להעמיד י"ב שבטים. בן שלושים לכוח…
הנדיל משתתק ונפנה לו לקרן זווית. השיחה נמשכת. לאחרונה יבוא גם ר' ירוחם-נוח וישמע גם הוא את אנחתו המוטעמת. מסיחים על דבר צוק-העיתים, קלקול הדור, ימות-המשיח, עולם הבא, השגחה פרטית… עד שדויד’קה נמלך לשוב לקרבָּנו:
– תענית-חולם, כנראה, היתה להנדיל היום… יושב לו… צער-בעלי-חיים…
– בעל-הבית בוודאי ממעיט בשכירותו… דבר ידוע… – מכיר הכורך.
– אבל מי זה יבקש ממך, מין, לבוא אלינו ולחרחר ריב? – קורא זליג – הלא הנך כופר-בעיקר! אני אוהב להגיד את כל האמת…
– דום, שגעון! – גוער בו אבא בכעס מעושה – מה אתם אומרים לתכשיטי? מתנפל על אנשים כחיה רעה… “מין” – הה… זהו שגעון… המותר לכנות בן-ישראל בשם זה?
– מה אתה מחניף לו?! – אומר זליג מתוך שיניים מהודקות, ומראהו נהיה למגוחך מאוד – אני אוהב את האמת!
– איזו אמת, “שגעון”? – נהנה ר' ירוחם-נוח ממהלך הענין – איש ישר הוא הבן שלי… אבל איזו אמת? אי-אפשר להכחיש: חיימ’קה, הוֹ-הוֹ-הוֹ, הוא, אמנם, חפשי מעט יותר מן המידה… אבל, בכל זאת, צדיק הוא ממך… זהיר אתה במצוות כיבוד-אב, אה, זהיר?! וחיימ’קה חי מיגיע כפיו… אינו עושה כל עוול בדברים שבין אדם לחברו… האין זאת, חיימ’קה? אל תתן לב לדברי ה“שגעון”, שמע בקולי וספר לנו קצת חדשות…
– מה חדשות יוכל הלז לספר! – מבטלו הווֹליני – “אין כל חדש תחת השמש”.
– כן… – נכנע ר' ירוחם-נוח מפני כתוב מפורש – ואף על-פי כן… מה נשמע בעולם?.. מה כותבים בגזטין?..
חיימ’קה מספר: עלילות-דם, שערוריות, פרעות, הריגות, קריזיסים, יציאות-לאלפים במקל ותרמיל. הוא קורה הכל בנשימה אחת, ומשתדל להגדיל הרושם ופעולות-המעשים. בחושו הטבעי הוא מרגיש, שזה העולם, המתמלא בפרוטות פדיון, במכירת גידין ומזוזות, בתשלןמי ריבית, בפתותי פת-קיבר, במחלות ובגזירות ה“קיצור שולחן ערוך”, אינו עלול ביותר להתרגש; די לשמוע רק את אנחתו המצויה של ר' ירוחם-נוח ולראות, כיצד הוא מנענע בראשו: “עלילת-דם, אי-אי”, בכדי להיווכח עד כמה לא במקומם הם כל הדברים והסיפורים, עד כמה למותר המה, עד כמה שתיקה יפה… והילכך, אם פתחת את פיך – ברור, לפחות, סממנים צועקים, הגדֵש את סאת-הצבעים כפי יכולתך!
– ימי החורף ממשמשים ובאים… – עולה קולו העגום של הנדיל – עמעום נופל בלב…
– עמעום – שעמום… – גוער בו בעל-הבית – מוטב שתאמר לי: למה, עצל, תשב מבלי כל עבודה? ערב שלם… מדוע לא תכתוב?
– אין כוח, ר' ירוחם-נוח… מה כוחי, כי אכתוב גם במוצאי-שבת?.. ישאל-נא כבודו, מה אכלתי כל השבת הזאת?
– וגם תיאבון לאכילה אין לך? – מתלוצץ ר' ירוחם-נוח.
– אָין… – עונה הנדיל בעצבות רצינית.
הכל צוחקים.
– מהראוי היה לך, הנדיל – מעיר חיימ’קה בהשתתפות – לטייל מעט כל יום… לשאוף רוח צח…
– לטייל? – מתעורר הנדיל – אֶט… לשם מה?.. בריאות על-ידי טיול?.. ואגב… לטיול עצמו דרוש כוח… למי יש כוח לטייל…
*****
מיום שיצא לפועל רעיונו של הנדיל לגרש את “ארורתו”, שב וניעור בו רצונו הקדום לעזוב גם את בית ירוחם-נוח ו“לחפש את נקודתו”. ובסוף הקיץ, משהגיעו ימי אלול, כמעט שהוחלט הדבר בלבו… בנדון זה היה נוהג לשפוך שיחו לפני חיימ’קה. כשהיה זה האחרון מזדמן לו, היה הוא, הנדיל, נטפל אליו ומתחיל להתאונן על “בעל-ביתו”, המקצר את ימיו בפועל. ממש אין כוח לסבול עוד הא? למה הוא מניחהו לרכב על גבו? מדוע הוא נכנע? אבל מה לו לעשות? לכתוב כמה שאחרים כותבים אין בכוחו. ננעלו כל השערים: אין עצה ואין תחבולה. התמרמר והתמרמר – ואין תשועה… עליו לברוח מפה, לברוח. הוא טעה, טעות גדולה טעה. לא צירל היתה בעוכריו, כי אם הבית הזה…
– הבית הזה, בוודאי, אבל גם לא בצירל כל הגדוּלה…
קיתון של מים קרים שופכת על הנדיל הערה זו. חומו יפוג, והוא עוזב את איש שיחו והולך לו בעצב.
“חצרות בית המדרש” הומות. מין ריח של מחנק-נפש, יחד על מבול-גשמים, עצבות, רגזנות ופירות רקובים יביא הסתיו על הבריות של הרחוב.
והנדיל מתנהל לו לאטו, טעון שברי-מחשבותי הישנות. טעות מרה!.. לא הנישואין, אלא ביתו של ר' ירוחם-נוח – הוא הוא השטן האמיתי לחייו… ואילו ברח משם עוד בעת ההיא, כי עתה לא עונה לו כל רע. –
כן, ימים טובים היו לו ולא ידע לחבבם ולהחזיק בם, לא ידע לסבול ולעבור בדומיה על חסרונותיה הקטנים של צירל. היא, אמנם, אשה בעלת “חרון-אף”, פרנסותיו לא מצאו חן בעיניה ובסכמתה גופה להינשא לו היתה גם כן על פי עצת קרוביה ואביה (אֵם אין לה), שנטפלו אליה. כל זה אמת במקצת… ואולם… בכל זאת… בהמשך הזמן היתה בוודאי מיטיבה את דרגכה… ואיך שיהיה, איך שיהיה – “טב למיתב טן-דו”… תלמוד ערוך…
ועתה… עתה – אבד הכל. ר' ירוחם-נוח סיפר, כי אביה, השַמש בקלויז “חיי-אדם”, חולה מסוכן, נוטה למות, והוא משאיר חזקתו בשמשוּת למי שישא את בתו הגרושה, ויש לחוש מאוד, שהענין יפול בידי דויד’קה…
זה הזולל-וסובא! לא לחינם התחפש אז כאילו הוא ידידו של הנדיל ונתן לו עצה על גירושין. נוגע בדבר היה, הנבל! בערמומיות של נחש היה מפתהו ואומר, שאנשים כמותו, כהנדיל, אינם צריכים להיות בעלי אישה ובנים. כן, רק להם לבדם ניתנה הארץ…
והנדיל נזכר שנית בגעגועי בחרותו טרם נהיה לבעל-מלאכה. לא רע היה לו בכלל בבית-המדרש, גם תקוה היתה לו להשיג שם לאחר זמן איזו משרה, ובמשפחתו, אמנם, ברוך-השם, אין בעלי מלאכה עד היום; ואולם הוא בחר בסוֹפרוּת, מלאכה נקיה וקלה, בדַמוֹתו, כי זו הדרך הקרובה ביותר להשיג מטרתו ולמלא תשוקתו הלוהטת לישא אישה.
– ועתה – עתה אין טוב לו משוב אל בית-המדרש ולהיות לפרוש. הוא יסע מזה לעיר קטנה, ושם יוכל בדרך אגב גם להשתמש במלאכתו ולהשתכר קצת, וגם דאגת-הפרנסה תוסר ממנו. היש לו טוב מזה?
כן, מה' יצא הדבר. ריבונו של עולם בעצמו האיר את עיניו בעצה טובה זו. שוא בטוֹח באדם ושאוֹל עצה מבן-איש. עתה, בתור פרוש, ימצא מנוס מבית רוכבו ומנהיגו,וגם… מי יודע… אפשר שצירל לא היתה המוכרזת לו מששת ימי בראשית, והמיועדת האמיתית שלו יושבת אי שם… סוף סוף, הרי הוא צריך לישא אישה; הן לי ישב פנוי לעולם…
אכן, כמה עלול בר-נש לשגות! ביאושו כמעט שקיבל הצעת ר' ירוחם-נוח, שיהא הוא, הנדיל, סובב בעיר עם תפילין ומזוזות כראובן-ואלויל “הנושא”. הוא ראה בזה, לכאורה, מעין גאולה ממצבו של עכשיו, מעין מנוס ומפלט… אבל לקוות לישועה מעצותיו של ר' ירוחם-נוח – היש לך שטות גדולה מזו?… אז נולד במוחו רעיון חדש: להשיג תמונות יפות, כגון “הכותל המערבי”, מראה העיר פטרבורג, דרייפוס אל עמוד הקלון וכדומה, לשימן באספקלריה, והיה כל המביט – ונתן לו מחצית אגורה – מה זה לפני איש?.. והנדיל נתן בלבו שבח והודיה להקב"ה, שחלק לבריה כמותו בינה… אבל במה דברים אמורים? – אילולא מצא עצה אחרת נאה מזו: הפרישות! ועוד, התמונות ומכשיריהן מנין לו?.. והעיקר: למשא-ומתן כזה, לחזרה בעיירות ושיאת התיבה, דרושות רגליים… האפשר לו, להנדיל, לסמוך על רגליו?… הרי לא רגליים – חספי בעלמא לו, במחילה.
ר' פייויל, השדכן-למחצה, לן בבית ר' ירוחם-נוח. עסקים שונים היו לו בעיר, ובותכם גם ענינו של הנדיל. זכות זו עמדה לו ליטול לעצמו משכבו של זה, של הנדיל, על ספסל-השינה, זו הספה העשויה כמין ארגז קרשים, שבתוכה, מתחת לטבלה – המכסה – תבן מעלה צחנה ופישפשים. הנדיל נאנס לקחת את הטבלה, לתתה על פני דופני כסאות ולשכב. הוא כבר התקפל, כעובר במעי אמו, וכינס את רגליו סמוך לטבורו, מוכן ומזומן לתת שנת לעיניו, וכבר אמר ברכת “המפיל”, אלא שפישפשי המקום החדש, שלא הורגל עוד אליהם, לא נתנו לו מנוח.
– “גלות”… – התרגז הנדיל ונתמלא חמלה לנפשו – זה פרי התגלגלו בבית זרים… בית אין לו… בשכנות הוא גר אצל ר' ירוחם-נוח, כאילו מחמת רחמנות… בא איש ששמו פייוויל ומשיג את גבולו…
אבל מיד נמלך הנדיל וזכר, מה פייוויל זה לו עתה – ודעתו נתקררה קצת.
ר' פייוויל משתדל עתה לטובתו של הנדיל. הוא אומר, שעתה, רק עתה, בשעה שאביה קרוב למיתה, נקל להוציא הדבר לפעולות. והוא נוטל על עצמו טורח זה…
הנדיל מתהפך מצד אל צד וגונח מפני עקיצות מוצצי-דמו. לכאורה, הוא מהרהר, משונה קצת… אך באמת… מה בכך? וכי יחיד הוא בזה? וכי אין זה בנוהג שבעולם? וכי מעטים הם מחזירי-גרושותיהם? וכי כוהן הוא?…
וכירד לעומקא דעניינא, כשידקדק היטב, הלא יכול הוא לראות בעליל, עין בעין, שהשגחה פרטית יש כאן… והראיה: זה עידן ועידנים, שהחליט החלטה גמורה לנסוע מכאן – ועדיין לא נתקיימה מחשבתו זו. סיבה גלויה אין, לכאורה, אבל האין בזה יד מסבב כל הסיבות?
והמאורע שאירע ביום שלפני זה – הלא לא יכחיש גם חיימ’קה בעצמו.
אחר תפילת שחרית – והוא כבר היה מוכן לנסוע לקלבישוק, כבר היתה חבילתו בידו, כבר עמד בחצר העגלונים וכבר “הושווה” עם פייטיל בעל העגלה הקלבישוקי. לא נשאר לו אלא לעלות לשבת על העגלה, ובערב – והנה הוא כבר בקלבישוק, ואין פייוויל, ואין כלום… אבל מעשה ניסים שאני: בעוד פייטיל בעל העגלה עושה כה וכה, מאסף את “נוסעיו”, מזדרז בעצמו ומזרז אחרים (נחפז היה לעירו קלבישוק, לשמוע דרשת המגיד מסקידל, שבא לשם) והנה – טרך: מוט נשבר… בינתיים נזדמן לשם פייוויל – והנדיל נשאר…
לב הנדיל מתרכך, והוא שוכח גם את הפישפשים, גם את ספיקותיו; עוצם הוא את עיניו, רואה לפניו את צירל, המתחבבת עליו ככלה חדשה, - והוזה…
עתה תהי אחרת! עתה ישכנו שלום ושלוה במעונם; עתה שניהם יודעים, מה רע לאדם היות לבדו. פייוויל מספר, איך היא מלאה חרטה וכמה גדול רצונה לשוב אל בעל-נעוריה… והוא – גם הא אין לו צורך בשום דבר אחר. מה יחסר כשיהיה איש ככל האנשים, בעל לאשה? דויד’קה יבוא אליו ב“ימים-טובים” לשם “כיבוד”. ר' ירוחם-נוח ידרוש לשכנו, לא יראה עוד את עצמו כעושה חסד עמו, אלא יבקשהו למסור לו את עבדתו. מצבו יהיה איתן. שמש בקלויז “חיי-אדם”! הוא יינקם בשונאיו… דויד’קה, חה-חה… אבל מה לו להנדיל ולדויד’קה? יקחהו הרוח… העיקר: צירל… אשתו – – –
רגלי הנדיל הקודחות מתמתחות על הטבלה הקרה. המיה רותחת תאחזהו כולו. בת צחוק על שפתיו הפעוטות. הוא ישן ולבו ער.
****
פעם אחת – הדבר היא מקץ י"א חדשים למיום שהגיע הנדיל למטרתו – אחר “קריאת-התורה”, בשחרית, בשעה שעמד ר' ירוחם-נוח בקלויז “חיי-אדם” מעוטף בתלית ותפילין והתפלל ותיקין, ניגש אליו הנדיל, בסבבו לפני המתפללים בקופסת-השמד שבידו, וענה ואמר:
– בבקשה, ר' ירוחם-נוח… כבודו יעשה לי החסד הזה… הלא גם עובד אני אצל כבודו ועליו לכבדני בביאתו… כבוד גדול יעשה לי… היום – “הברית”!…
– היום? – התאנח ר' ירוחם-נוח אנחתו המודגשה, מבלי דעת בעצמו על מה הוא נאנח – שמע מינה, שהבריא הנולד? ברוך השם!…
– אי, ר' ירוחם-נוח – ניענע הנדיל בראשו הקטן – עבירה היא לקרוא תגר: הבריא חא חגמרי… בל אחטא בשפתי, כמעט שאין ילד כלל… אין בו כדי “בריה”… פחות מכעדשה ובלי טיפת דם… אבל מה לעשות: הלא צריכים, סוף-סוף, להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ואיתימא איפכא: אני אמרתי לשהות עוד, וגם דיברתי על זה עם המוהל, לידע הדין מהו – ופתחה צירל שלי את פיה עלי! לכאורה, מה אני חייב? אבל לך ודבר עמה! יודעים אתם: קפדנית, רגזנית, בעלת-פה, אי, אי… ישמרנו הבורא… והילד חולה, לדעתי, ר' ירוחם-נוח, חולה מסוכן, גוסס, בל אחטא בשפתי, רציחה היא, גזלנות ממש! אוי, לי, ר' ירוחם-נוח, חלש הילד, מאוד חלש…
ר' ירוחם-נוח חלץ את תפיליו הגדולים והתחיל כורכם. שפתיו דובבו תפילת “עלינו”: “שלא עשנו כגויי הארצות”, וכשהגיע ל“ואנחנו”, כפף ורקק. אחר כך נזדקף קצת, פנה לאיש-שיחו וגנח:
– אי, הנדיל! הנדיל!
עוללות
מאתיוסף חיים ברנר
מן הזווית
מאתיוסף חיים ברנר
א
כשנתעגנה אמי – עמדה ושכרה לה קרן זווית במעונו של אברהמ’ל השמש. ציפה, אשת אברהמ’ל, היתה, אמנם, לפי עדות השכנות, לא טובת-מזג ביותר: בעלת-בית קשה וקפדנית, ולשונה – ארוכה קצת מן המידה, אבל, בבקשה מכם, מה לעשות? כשאי אפשר לפרוח – זוחלים, אמרי אינשי, ובשכר זהוב וחצי לחודש, כלום אפשר למצוא דירה נאה מזו? ובכלל, מה לקבצנית עגונה להתפנק ולהיות בוררת ובודקת ב“בעלי בתים”? באמת אמרו: אין לך סכנה גדולה לקבצן מגאווה. בר-נש אם יאמר להתגדר – הרי יכול הוא לבוא לידי דעה, שאין צורך כלל לחיות בעולם, וזה ודאי דברים בטלים. הן לא כבוד נבקש, – כבוד הנח לגבירים, – לחיות ולהחיות נפשנו החוטאת אנו צריכים, ודירת אברהמ’ל, מלבד מעלותיה האחרות, כגון: קורבתה לקלויז ויובש כתליה – הלא גם בת-פרנסה היא! מרתף קטן בצד הבית וחור מוגף-תריס לו כלפי חוץ: ולכשתפתח הדלת הנעולה ותכניס לתוך המרתף מעט נפט, קטניות, מלח וגפרורים – הרי לך חנות ככל החנויות שב“עמק”, האין זאת? ומעלה אחת זו, כלום אינה מחפה על כל החסרונות שבעולם? כי – אויה לה ואבוי לשנותיה – עין אחת גם היא צריכה לישון; אדם אחד גם הוא צריך למחיה, ואם לא מן המרתף – מהיכן?..
ולא זו אף זו. אם בה, בציפה, ענו השכנות קשה, הנה כנגד אברהמ’ל עצמו הלא לא היה, חלילה, “פוצה פה ומצפצף”. חס ושלום! אדרבה, הכל העידו שיהודי הוא, יהודי ממש, יהודי שרחמנות בלבו לבריות. ובכן, מכיון שתגור היא במעונו, אולי תצמח מזה טובה גם לי – בנה בכורה ויחידה, היתום החי והעלוב; שהרי, לכאורה, מה חייב אני, אם אין בכוח יולדתי, בעוונותיה הרבים, לשלם בעדי שכר לימוד וללמדני תורה כשאר ילדי הבריות? מה פשעי ומה חטאי – יתום ודך – כי אתחייב לגדול פרא “כמו ביער?” ואם לא גמרא – לגובה כזה, כמובן, אל לה לשאת עין: לאו כל אדם זוכה לגדולה זו – אבל, לכל הפחות, להיות יהודי! ואברהמ’ל הלא שַׁמש הוא בתוך הקלויז של ר' שלום זצ“ל, ולבן-שכנתו הלא בוודאי יהיו מהלכים שמה, ומי יודע, אולי יראה האב שבשמים בעני “אלמנה שוממה” כמותה ויתן את חני וחסדי בעיני באי הקלויז לזכותני פעם בפעם ב”מלה קדושה“; אולי הימצא יימצא פרוש ו”לב יהודי" לו, שיחוס עלי וילמדני לפרקים פרשה חומש, קפיטל תהלים, מעט תרגום… אויה לה, אשה עלובה, היודעת היא?
לא עמדה אמי, איפוא, על המקח והסיפה זהוב שלם בשכר המרתף; מישכּנה שארית מטלטליה והשיגה “גמילות חסד קטנה” בריבית לא גדולה, הכניסה סחורה אל החנות – ותהי לחנוונית.
ולא עברו ימים מועטים – ונתקיימוּ גם כל חשבונותיה ותקוותיה בנוגע לגורלו של פרי בטנה. אני, בחור שנעשה בר מצוה באותה שנה, נהייתי בחסדי אברהמ’ל ליושב תמידי לפני ה' בתוך הקלויז של ר' שלום נ“ע. ולא עוד אלא שטרח אותו האיש – תעמוד לו זכות זו בעלמא דאתי! – והשיג בשבילי ימי אכילה ב”עמק".
וה“עמק” – עד היום עומד וקיים הוא באותה עיירה – הרי זה היה והווה משכן הדלות היהודית הנצחית, ומדי דברי בו זכור אזכרנו. חי-חי ניצב הוא במחשכי עיני ותמרורים קובלת באזני אותה החלקה המקוללה, אשר רפש ביצתה לא ייבש לעולם, בתיה-חורבותיה לא יתיישרו נצח ומפולת גגותיה לא תיבנה ולא תיכונן; הימוק ימק בדמעות לנגדי אותו הפרוור המגואל, אשר גופותיהם הקטנות של תינוקותיו יתנוולו בשופכיו, אשר קילוח טיטו לא יחדל מהמעיד רגל ועקת-אווירו – מהשחיר את הנשמה.
בדד וגלמוד יורד ומשתרע שם אותו עמק באותה העיר, מושב בני ישראל… ובעלות העובר ממנו, דרך שיחין שהעלו ירוקה ומעלות רעועות ורקובות, עד בתי החומה שבמרחוב האלונים, – ונגלתה מימינו גדר האבנים המפוארה והזקופה המקפת את גן הנסיך על ההר, ומשמאלו – אותיות הזהב הגדולות והצועקות: “בית המסחר של פ. ג. סיגנצין ובנו”.
ושתיקת שממון אילמת בעמק בין ביום ובין בלילה. שנת גסיסה, שנת דאגה ורעבון, ישנים שוכניו-צלליו, – בשפתים נובלות ופתוחות ובלי כל חלומות וחזיונות-ליל. אין במה לחיות; דממה. והיה בהשתקשק אופני המרכבות המגוהצות ברחוב האלונים – ונשמע הד קולם בעמק.
ב
אותו הקלויז שנקרא על שם ר' שלום, זכרונו לברכה – צדיק תמים בדורותיו, מתלמידי “הגאון” ומגדולי וואלוזין – לא היה בנוי מתחילתו לשם מקדש מעט, ועזרת הנשים שבו, שלא היתה גבוהה מעזרת הגברים, כחוק בית תפילה, הוא גם כן מפני זה, שלפנים, במדרגתו הראשונה של הבית, לא היו שני החדרים גם יחד אלא חדרים פשוטים, שווים. כארבעים שנה רצופות היה הבנין הזה דירת בני אדם פשוטה, קניינו ומקום מגוריו של ר' שלום, אלא שעל צד האמת גם אז, עוד טרם הוקדש לבית מדרש, הועמדו בו תלמידים לא מעט. הקדשת הבית לקלויז באה, לפי המסורה, שנות מספר לפני פטירתו של ר' שלום, לזכרון יהודית אשת נעוריו, שמתה עליו בחייו. “רוצה אני לעשות לה נחת רוח, – אמר באחד מימי השבעה אל היהודים שבאו לנחמו מאבלו, – ומובטחני שתקבל את המתנה ברצון… יהי מעתה ביתי לקלויז!” וכך הווה. ומאז עד יום פטירתו של יצא ר' שלום מן הקלויז אף כארבע אמות, אם לא לדבר מצוה. וכאן שבק חיים לכל חי. על מקומו התמידי בקרן דרומית-מזרחית יצאה נשמתו בטהרה.
הבית הזה, הרחב והנמוך, היה בעל שני חדרים; באחד מהם, בגדול, הועמדו בימה, עמוד וארון ושאר כלי קודש – הכל בפשוטי-עץ דלים ושחורים ובלי כל צעצועים – והחדר השני, הקטן, הוקצה לעזרת נשים, לאחר שעמדו ופתחו בראש הכותל המעוקם, החוצץ בין שני החדרים, שהיה עלול לסתום בפני הנשים תפילת החזן וקולו, שני אשנבים – חורים זעירים, מרובעים. ור' יעקב שמחה, שהגיע לגבורות, ונתמנה גבאי בבית זה, אהב לספר, בקולו החביב, כי עד פטירתו של אותו צדיק לא נבנתה גם הבימה והיו קורין את התורה על שולחן-סתם מכוסה במפה. ורק אחר כך, כשהתחילו בעלי-הבתים לעשות בדק הבית ושינויים שונים, נעשתה גם הבימה, ועדיין לא נתקררה דעתם עד שהקימו גם דירה קטנה בצד הקלויז – מָעוֹן לשַמש לדורות.
– ישמח אברהמ’ל בעושיו! – היה ר' יעקב שמחה מסיים בהלצה.
ר' שלום הניח אחריו ארבעה ארונות של ספרים, שנשארו עומדים על מקומם בקרן מערבית-צפונית, שניים בכותל זה ושניים בחברו. ומלבד אלה הארונות, המלאים וממולאים “תורה”, עוד עשרות כרכים ישנים-נושנים, מכורכים בלוחות-עץ עבים וקשים, היו מפוזרים על פני השולחנות ובכל פינות שאתה פונה. ור' יעקב שמחה היה מתפאר ומסהיד, כי לענין ריבוי-ספרים עולה הקלויז של ר' שלום על כל בתי-המדרש שבעיר ואף על ה“ישיבה” במשמע!
שמשות החלונות האפילו. הלבנים שבתנור היו שחוקות מרוב החיכוך בהן, דפי הספסלים נפחתו מרוב ישיבה עליהן. העמודים הקטנים, הכרסנים, כאילו נעשו כבדים ביותר מרוב שימוש. קצות השולחנות היו מפוצלים ומחוטטים וחרושים בכתובות קעקע ושרטוטי איזמלין. עלי הספרים היו מלאי הגהות וציונים בשוליהם ועינם בלה ורטובה מזיעה…
התקרה הוּמכה. מנורות-הנחושת, שהיו תלויות בה, עם רוב קניהן המסואבים בנטפי חלב, העלו חלודה. הקירות המעוקלים היו עטויים קדרות ומכוסים שיכבת אבק. על הכל ריחף רוח-עצב עתיק, רוח יגון-עולם; הכל היה טבול בכליון נפש גוססת ובגעגועי אנוש אובד.
ג
ר' יעקב-שמחה – איש שיבה, שכולו הפך לבן, בפוזמקאות וסנדלים, חוטב מגזע ר' שלום – שימש בגבאות באותו הקלויז שלושים ושש שנים רצופות. כוח זכרונו היה גדול להפליא: זוכר היה את כל המעשים שנעשו בימי חייו, את כל השינויים שנתהווּ במקומו לנגד עיניו, ואין צורך לומר, את כל אדירי-התורה ומאורי הגולה, שיצאו מן המקום הזה להאיר לעמם, את כל הגדולות והנצורות, אשר הרבו לעשות בחריפותם ובקיאותם. ר' יעקב-שמחה בעצמו, לדברי כל הלומדים, היה רק בקי מצויין, אבל לא חריף. העמקה לא היתה בו; כנגד זה – מהירות תלמודו – לא יאומן כי יסופר. בשנה אחת היה הוא חוזר על כל הש"ס. פשוט, הוא שותה את העמודים, יבמות – בששה ימים!..
הוא היה זקן שמח, צוהל ובריא. את שפמו הלבן היה רגיל לגזוז, שלא יעכב אכילתו. גם דייקנותו וקפדנותו בדקדוקי מצוות רכות היו; טובת הכלל היתה תמיד בלבו וילדים אהב בכל נפשו. בשמחת תורה נוהג היה לעלות לתורה בבוקר “עם כל הנערים” דווקא, וכל שעת ההקפות היה מבלה בחברת “הני טפלייא”. בערב יום הכיפורים היה הוא מחלק לנו, “הקורקבנים הזעירים”, את כל ה“לקח”, מַאפה הזקנה שלו, הינדיל זוגתו. בין שפתיו החיוורות והדקות, מתחת לשפמו הגזוז, היתה שרויה איזו העוויה מיוחדת, שאיני יודע לה שם, וכשהיה מנשקני על לחיי, דוקר וחוכך בה בספיח-שפמו, היה משכיחני את הכל ומביאני לידי שחוק.
הוא היה איש חסד וחנינה ושווה לכל: ללומדי הקלויז, לאברהמ’ל השמש, למרדכי הירושלמי, המשוגע.
– סורו ממנו, קורקבנים! – היה ר' יעקב-שמחה צועק בקול-זקן ניחר, משונה ובדיחי, בשעה שהיו נערי הקלויז מתנפלים על “הירושלמי” – עזבוהו לנפשו, אפרוחים קטנים! אסיר! מה “ירושלמי”? איזה “ירושלמי”? רק ש“ס אחד לנו כזה, רק ש”ס אחד… “ירושלמי” – נו… בבלי, זעירייא, גי-גי, גי, בבלי!
– בבלי?.. – היה מתעורר המשוגע וחולק גם על תיקונו של ר' יעקב שמחה – בבלי? בבלי פשיטא לא. אין-צורך בבלי. “ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד”. אין צורך, אין צורך, אין צורך. לא בבלי, לא ירושלמי; לא בבלי, לא ירושלמי… לא גשר של ברזל, לא גשר של נייר; לא גשר של נייר… לא, לא, לא… גשר, הא? גשר של… של…
– ירושלמי! הומים חברי ר' יעקב-שמחה הקטנים ומכעיסים את מרדכי בכינויו. – ירושלמי, מתי יבואו דבריך? ירושלמי! גביר! תוגרי! מתי תגמור עסקיך? הא? ירושלמי!
– בבלי, זעירייא, בבלי, גי-גי – קא חייך ר' יעקב-שמחה ומגלה שתי שיניו שנשארו בפיו – אמת, מרדכי? מה לך ירושלמי? בבלי, גי-גי, גי…
ד
פני אברהמ’ל השמש היו דלים. שפתיו חיוורות, עיניו תמימות. הוא היה מתענה שני וחמישי ואוהב להתהלך בעולם הנסתרות. בספר “מפעלות אלוהים” היו כל מעיניו. שיחותיו היו תמיד במכוסה ממנו, בנפלאות…
לילה-לילה, בעשה השלישית אחרי חצות, היה בא ממעונו אל הקלויז, מסיק את התנור ואומר “מעמדות” בקול נעים ומזמר; ואני הייתי באותה שעה שוכב על הספסל לא הרחק ממקום מושבו, שומע מתוך שינה את זמירתו ומתמוגג כולי מתוגת הגעגועים, שהיתה מרפרפת מסביב. העצים הלחים היו מעלים עשן, מתמזמזים והולכים… והלהבה הכהה היתה מאירה ומאדימה את פני היושב לפניה…
– “אמר רבי יוסי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר-חורב ומנהמת כיונה: אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין הנכרים”.
– אוי-י… – משתפכת אנחת-אברהמ’ל בתוך הדממה, העמוקה לאין סוף…
מיתרי לבי, הנמס וכלה, נעוֹרים והוגים נכאים מאליהם. תימרות עשן, כעין הענן הכבד, עולות במוחי המיושן.
– אוי לי… – מנהמת הבת-קול – החרבתי… וכבר איני יכולה לתקן…
והכל היה מתבלבל אז ומסתמן במוחי בצורת איש אחד עוטה אבל – בצורת אברהמ’ל השמש, המנהם כיונה…
הכל. כל באי הקלויז של ר' שלום. כל אלה היהודים הגדולים החולנים, שקירבתם אני מבקש: ישראל החנווני, יענקיל נושא-מים, יחיאל פרוש, מנחם מלמד, אמי… כל יושבי-העמק…
– “אֵל! הביטה דל כבודנו בגויים ושיקוצנו כטומאת הנידה… עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר?”
ותולעת-אופל היתה נולדת אז בקרבי – הנער הקטן, תולעת נוקרת ומחטטת…
ואף אותה הריכרוכית המשונה, שהיתה מתגנבת לפעמים להפיג קצת את הכאב הנעכר, היתה שבה אחור.
כי אין קץ למדווה ההרגשה השלמה, התופסת הכל; והרגשתי כללה אפילו ערל…
פאֶטרוֹ, גוי-השבת, זה הנדכה השוכן ברחובנו ויש לו שייכות אלינו, דומה… שגם הוא…
כוללת היתה הרגשתי; ורק אחד לא נכלל –
ה
פסח סיגנצין.
ברור היה לי, כי על כגון דא צווח הנביא: “מי ביקש מידכם רמוס חצרי”?
מה לו ולנו? מה לזקן אשמאי הלז, לבּוּר העשיר – ולקלויזו של תלמיד הגר"א, ר' שלום, זכר צדיק וקדוש לברכה?
הן הוא בא אלינו מן ההר, מרחוב האלונים. הוא אינו שוכן אתנו בעמק: נכדיו לומדים באסכוליות; בביתו בוודאי לא ייצא אף חומש אחד!
ובהגיע הקהל בתפילת שבת בבוקר עד הניגון של התחממות-העצבון ב“הכל יודוך” שאחר “ברכו”, בעלות קולות הילדים הנוגים והמיחדים והמתחננים ל“המחדש בכל יום תמיד בטובו מעשי-בראשית”, ור' יעקב-שמחה היה פתאום מתנשא כברק בכוונה רבה, מכסה פניו בטליתו, פונה אל הקיר ומתלהב ושואג ל“אל המאיר לעולם כולו וליושביו שברא במידת הרחמים”; בעמדי תמיד רועד ונרגש בשעה גדולה זו של התגברות רוח הקדושה והטהרה והאהבה והחמלה – היה הוא פותח הדלת, נכנס ומפסיק הכל, כרסו הולכת לפניו; כל מה שעליו מבריק לכבודו ועיניו מלאות החזקת טובה לעצמו, על הקדימו לבוא עוד לפני קריאת שמע, ומדרך הגבירים הלא לבוא רק לקריאת התורה!
ובערב שבת בין השמשות… נרות החלב, התחובים בנקבי הקָנים, כולם מודלקים. אברהמ’ל, עיף ויגע מעבודתו כל היום, עומד ומנעים פסוקי שיר-השירים. הוא ידע מן הקונטרס “יד לניקוד” את דיני מלעיל ומלרע, והמבטא החדש, ביחד עם הניגון הערב של כלות-הנפש, מלא קדושת געגועים ועונג אין סוף.
אז יגש אליו ר' פסח:
– “זה” לא היה בורח ממך גם אחרי “הצימס”. כמדומה, שיש לעשות תחילה סדרים בבית הכנסת, שלא יהיה כבית-מרזח. כמה פעמים הוזהרת לקנח את האבק מעל עמודי. ברך ברכת-הגומל, אברהמ’ל! נס הוא לך, שאין אני פה גבאי. אני הייתי מלמדך הלכות שַׁמש וידעת: ראשית דבר – נקיון!
אברהמ’ל זהיר לבלי להפסיק באמצע, ועל כן הוא לוקח, מבלי ענות דבר, את האלונטית והולך לכותל המזרח לקנח עמודו של ר' פסח. הוא שב ומגיע עד “הרי בשׂמים”, סוגר את הסידור ואומר בבת-צחוק:
– “קומדיה”!.. הגבירים… דואגים לנקיון כליהם… ולטהרת נפשם… אה, יהודים?…
ו
מרדכי המשוגע – ה“ירושלמי” – היה משכמו ומעלה גבוה מכל באי-הקלויז. פניו החולים והפרועים היו כחושים-כחושים, בלא טיפת דם; עיניו הלוהטות והפתוחות-באימה היו מכוסות ריסים ארוכים ואדומים, נוצצים ומתנועעים. כתפיו הרחבות למאוד היו מוצקות, אך לא זקופות. סבך שערות ראשו וזקנו – שחור-מתלבן.
מקומו התמידי היה מאחורי ארונות הספרים. על מתניו, ממעל לקרעי מלבושו העליון, ששוליו נסחבו לו מלפניו, היתה חגורה דקה משל קרעי מעטפת-צוואר בלה, מקושרים זה בזה; ועד שקיעת החמה לא היה פושט טליתו.
החגורה, ביחד עם קומתו הענקית ועם השרטת העמוקה לרוחב מצחו, שיווּ לו בכל עת תמונת גבר נכון לקרב.
על מהות שגעונו נפלה לפרקים מחלוקת בקלויז. אחדים השתדלו להוכיח, כי “הירושלמי” אינו בעל מרה שחורה! אמנם, מראהו פרוע ועזוב. תמיד הוא שקוע בהרהורים וגם נוטה הוא להתבודדות – סימנים של “מרה שחורה”, לכאורה, אבל באמת אין הדבר כן. אמנם, הכל מודים שבשום אופן אי אפשר לחשבו לאחד מהסוג השני, לבעל מרה לבנה… חס ושלום; מעולם לא נראה שחוק על שפתיו… ועל כל פנים – היה היש-אומרים מסיים בתקיפות ועיקשות-פה – יהודים! תשמענה אזניכם מה שמדברי לכם: מרדכי אינו בעל מרה שחורה!..
ז
–…ואז, – היה יחיאל הפרוש, בעל-המעשיות, מספר על תולדות השרטת במצח ה“ירושלמי” – בראותו, כי הגבול סגור ומסוגר מלפניו, כיריחו בשעתה, חשב בדעתו: לא! הוא יראה בעיניו את הארץ ויהי מה. ייהרג וייכנס! ומה הוא עושה? מחליט הוא לבוא אל דביר הפחה אשר שם ולחלות את פני השר על נפשו. שומעים אתם? טוב לו המוות מלשוב ריקם. שומעים אתם… רצוני לאמור: מבינים אתם, עקשנוּת זו מה סופה? לא לחינם הוא ממשפחת יפה: עקשנים ומשוגעים מאז מעולם. כלום ראיתם, כי יעבור בן משפחת יפה על מידותיו, כי יוותר על שגעונו!? כך הוא הדבר. שומעים אתם? ומרדכי זה, עליכם לדעת, כבר נטה ליציאה-מדעת עוד טרם צאתו לדרך. ותלאות הנסיעה וכל ההרפתקאות הקשות רק הגבירו את טירופו. התבינו? טוב. הנה כי כן גמר אומר לבוא לפני הפחה. אבל כיצד נכנסים? נקל לאמור: לבוא אל הפחה, אבל כיצד באים? באופן הזה עברו עליו ימים וירחים. שומעים אתם? ימים וירחים. הפרוטה כלתה; רעב הוא יום, יומיים, שבוע, חודש… בינתו מסתתרת יותר ויותר… רע!
– ויהי היום, והוא עומד ברחוב והוגה מה לעשות – והנה מרכבה רתומה לששה סוסים עפה כחץ מקשת. שומעים אתם? מרדכי שלנו אינו מתעצל – ומתנפל לפני הסוּסים. כן. נס הוא שנשאר בחיים. כחצי שנה שכב בבית-חולים וכל פצעיו העלו ארוכה, כל פצעיו, מלבד זו השרטת. נשארת “זכר לדבר” -
– וזה הכל, כסבורים אתם? – אינו מסתפק יענק’ל נושא-מים.
– ומה עוד? – מתעורר אחד מן הקהל; יחיאל כבר מילא את תפקידו והוא שותק.
– מעשה יפה! – לועג יענקיל – מה עוד, שואל הלז! הוא הדבר, כי אינך יודע, במחילת כבודך. איך נשתגע, איך, זה יודע אתה? מעשה-“הפרוצס” יודע אתה? הן הוא נשפט את הפחה, מה אתם אומרים על זה, הן הוא תבעוֹ לדין! בערכאות הישמעאלים הלא יש קנס על כך שלושים או ארבעים אלף דינרים… כבר שכחתי… שלושים… או…
– מה את פושק שם שפתיך, “יצמח”! – מפסיק פתאום סיגנצין הזקן את קול הדורש המאושר – ידען חדש נתגלה בעולם! ארבעים אלף דינרים – בינך ובין יענקיל נושא-מים מה הם? כמוהם כאין… הוֹ-הוֹ, שוטה שבעולם, כלום משיג אתה מה זה ארבעים אלף? ואבותיך ואבות אבותיך ראו סכום כזה? עומד הוא ומספר לו בהרחבת הדעת: ארבעים אלף דינרי-זהב… אכן, אין שיעור לפזרנות הקבצנים!
– ה“עולם” אומר כך, ר' פסח… במחילה…
– ה“עולם”! – מחקה הגביר בכעס ואינו רוצה למחול – הרי לך ידען חדש, שיודע מה העולם אומר! מה אומר העולם? אתה הומה פתיות ולא “העולם אומר”! משיגים אתם? איזה “יודלי פארכיל” יישפט את הפחה! סך הכל, יודעים אתה, מה זה פחה? הפחה שם הוא כגוברנאטור אצלנו. נו, עכשיו שווה בנפשך: מרכבת הגוברנאטור עברה עליך, יענקיל…
– ישמרני הבורא…
– נו, כך, חה-חה-חה. הלא איני, חלילה, שונא לך (מה רעה יכולת לעשות לי?); אני אומר כל זה בדרך משל. אבל מה לי להטריד לכבודך, יענקיל, את הגוברנאטור, אה? יותר טוב, שווה בנפשך: פּריסטאב… לא, גם זה למותר: מה לנו להרחיק דרכנו? נקח-נא גוֹרודובוי… פשוט… גוֹרוֹדוֹבוֹי, שוטר-רחוב, פשוט, הכך על לחייך, יענקיל, במתכוון הכה… נו, התלך להישפט אתו? אה?
– בוודאי… צדקת; אבל המעשה אמת.
– אמת? המעשה אמת? – חוגג הגביר את נצחונו – אמת, בוודאי אמת! כי על כן שאל נא את פי ואחווך… ואגדך… ואספר לך; בקשני! אנוכי הלא אומר תמיד: אילו הייתי אני פה גבאי לא היה בעל-חברה כזה שוכן פה בקלויז שלי, פה. אני איני אוהב משוגעים כאלה; אני איני אוהב בעלי-העזה! “מרה שחורה” לך? תהא לך, איפוא, “מרה שחורה” ודע את מקומך, ואל תהיה לי למחשב-קיצין ולמביא את המשיח! הגאולה תבוא בלעדיך! הוא היה נהנה ממני ממש, כמו שנהנה מן הפחה, חה-חה. דבר קטן! ישלם גוברנאטור לאיזה יהודיון מצורע קנס! מה איכפת לו? “בעלן” הוא לקחת; אולם לא: עורבא פרח! הרחב כיסך, מרדכ’לי! גביר תוגרי… אנוכי הלא אומר תמיד: במתכוון התנפל. במתכוון. הוא שמח על כל העסק: כסבור היה, שישוב לביתו בכסף וזהב. איני מכחש: הפסד עצום כזה ודאי יכול להביא לידי שגעון – חי-חה-חה – לא כך? איך שהוא, אני לא הייתי מחזיקו פה: שונא אני משוגעים-גואלים…
– וגם תפילין הלא אינו מניח – מסייעים לגביר.
– נוּ, תפילין!… אי, מרדכי, מדוע אינך מניח תפילין? מרדכי הופך פניו לעבר אחר.
– מה אתה שותק? –
– פטר-רחם: פסח – מצרים… עד היום ההוא? – עונה המשוגע קצרות ונראה שאין הוא חפץ לדבר עם השואל.
– אה – נתעשרת? – מתקרב אחד אליו – בועט מרוב טובה… מתעצל להניח תפילין…
– תפילין? מעמיד הירושלמי את בנות עיניו בדובר – גווילים… פטר-רחם…
– מה “גווילים”? – מתערב אברהמ’ל בשיחה בכדי להציל את ה“ירושלמי” מנוגשיו – תפילין שואלים ממך, מרדכי…
– תפילין? – מתיישב מרדכי בדעתו – לוֹ מותר לגלות: וכרוֹת עמו עמו הברית… תפילין? דמרא עלמא? סוד גדול… מי כעמך ישראל גוי אחד… אני אביאנו… אחד, אחד, אחד"…
ופתאום הוא משים כף ידו על עיניו ומתחיל קורא בקול, הדומה לקולו של ר' יעקב-שמחה בקראו “שמע”:
– אֶחָ—-דד!
ח
– – – ובשעה שהיה הרעב מציק לי במאוד הייתי רץ מבית המדרש לאמי היושבת בחנותה.
תקופת-טבת; קור. אמי עומדת על יד התריס בנעלי-קיץ קטנות וקרועות. ידה האחת, שחורה-כחולה, נתונה על פני קדרת גחלים עוממות, ובשרוול מלוכלך בעיטרן ורבב קפואים של ידה השניה היא מוחה את הלחלוחית המתמצה מאליה, מחמת צינה, מתוך עיניה ואפה.
במין כובד ראש מיוחד אני עובר עליה, נכנס פנימה ומעיף עין על הדף.
– אויה לי… – היא אומרת כשמרגישה בי – נמכר כל לחם-הניקודים. בני… שם… עוגה… קח… אכול… שלמה… מתרוקנת החנות, בני, אוי ואבוי לשנותי…
– “יום” יש לי היום, אמא… – מניח אני את דעתה ויוצא אליה – אצל יענקיל נושא-מים…
– אצל יענקיל?.. אוי, כן. הלא יום רביעי בשבת היום; אויה לי, מרוב צרות אני שוכחת את הימים. ביום הרביעי הלא יש לך “יום”. אבל, שלמה’לי – היא מוסיפה בקול לחשים – אמור לי האמת: הוא אינו מחוסר לחם? הלא אומרים, כי הוא מחוסר לחם. אוי אוי, ריבונו של עולם, כמה צריך להיות חביב עליך עמך ישראל! זה יענקיל נושא-מים… אין אתה, כביכול, יודע מה זו נשמת יהודי…
והיא מכסה שנית בשרוולה המלוכלך את עיניה הדומעות.
– אל תבכי, אמא, – אני מסתיר פני בסינרה הקריר – אני מתחנן לפניך: אנא, אל תבכי; טוב לי…
– קחה – קחה – קחו… – משתפך מעל לראשי הבכי המזעזע – אוי, אוי, בני, אפרוחי… יודעת אני; הכל יודעת אני. ילד בן שלוש עשרה; על ספסל קשה… במלבושך… הכינם אוכלך… ארבע עשרה שנה עוד לא נמלאו לך – וכבר… קחה-קחה-קחו… כבר “עורך” אתה “גלות”…
גלות!.. והמלה הזאת מצלצלת באזני בקול מיוחד ומשונה ומריר…
הגלות!.. חשכת-בור הומיה ומלאה אימה… חשכת חנותה זו של אמי בנשף, כשמכבים את הנר והתריס מוגף… חשכה בלי קרן-אור מטושטש… חשכה ניצחת…
ניצחת?..
ומחשבת-נערוּתי מתחילה לתעות בנכבי ההפכים של גלות ולא-גלות…
ונפשי הנבהלה, הדוויה, נמשכת בלא יודעים אל איש אשר רוח רעה תבעתהו… רותחת, רועדת, נמשכת… אליו… ה' אלוהי! – –
ט
בבוקר-בבוקר, אחרי כלות המנין האחרון, היתה קומתו הרמה מתגלה אצל מחיצת-הקרשים הנמשכת משער ביתו של אברהמ’ל השַׁמש. יושבי-ה“עמק” עוברים ושבים על המדרכות הרקובות – והוא על עמדו יעמוד. עיניו קמות. השרטת שעל מצחו מתוחה. בשולי שמלתו הנסחבים לו מלפניו ובטליתו המצוייצת על גבו הוא דומה לגר בן ארץ אחרת, העומד ותוהה על כל הנעשה בארץ. החדשה הזרה. אדם קדמון בן ארץ הקדם.
יושבי העמק, בדעתם את תולדות מרדכי, את כל פרשת יראתו את האלוהים ושקידתו בתורה לפנים (מילתא זוטרתא: הלא הוא היה גאון משפחת יפה! ), ביארו את עמידתו זו יום-יום בטעם תלמודי: הוא זהיר לבלי לעבור בין שתי נשים או שני נכרים, כמו שנאמר, ומצפה הוא עד שיתרוקן הרחוב. והילכך, כשהיה מרדכי מתעורר, לאחרונה, עוקר רגליו ומתחיל להלך, היו נערי-הרחוב זורקים אבנים בו ומתקלסים:
– ירושלמי! ירושלמי! הנה אשה מימינך; הנה גוי הולך. ירושלמי!
– שקר הדבר, שקר; לא שלחכם ה' – היה מרדכי מגמגם לעצמו – לא הייתי בה, תובב“א… לא הייתי בה, תובב”א…
– תוּבה! – מריעים האויבים הקטנים לקראתו, – חברה, עַפרו בעפר… תוּבָה!..
מרדכי נחפז בלכתו ונמלט אל אחת החנויות.
– תפוח אדמה! – הוא אומר אל החנווני בחפזון.
– כמה, מרדכי? – צוחק פלוני ומתענג על המקרה להתבדר קצת משעמום החנות.
– אחד… – עונה זה ומשפשף ידיו זו בזו בתנועות מהירות, כמי שאין לו פנאי.
– ואיה עשרך, מרדכי, – מתחיל החנווני לגחך – איה כל עשרך הרב? הלא פחה ירושלמי אתה…
– אל נא… – מצטער המשוגע, – אל נא. תפוח אדמה אחד – יותר לא אקח מידך. גלות – וצריך האדם לאכול… לתַקן… להפוך תפוחי-אדמה לתפוחי-דשמיא… אה? “והיה ביום ההוא… והיה ביום ההוא… ההוא, ההוא – וּבָריתי מכם את הנדיבים… ושאריתכם? אזרה… נחמיה… כמוץ… כמוץ, כמוץ”… הא? ודיברה תורה כנגד ארבעה תפוחי-אדמה – רמז לג' ל' ו' ת'… וזה כל הסוד… שמא תאמר אצל אחד? לא… הפרוטה כלתה… קטן יעקב ודל… קח מזה ותן לזה… אחדות… וזה כל הסוד… הרם תרומה, בן ישראל!
– קח, מרדכי, קח כל הארבעה…
– לא… לא… לא… הס מלהזכיר! צריך לאסוף… אחד, אחד… רק אחד…
י
אחרי אשר יאסוף מרדכי את “קארטוֹפלי-התיקון” די מחייתו, הוא שב אל הקלויז בדרך שבא בה, והכל בחפזון. וכבואו אל משכנו, הוא מתחיל לחפש את טרפו: כיסי הבגד נקובים, ותפוחי האדמה הנתונים לתוכם יורדים עד השוליים. ברוב עמל ובידים רועדות הוא מוצאם לבסוף, ומניחם באפר הכירה המוסקה מבעוד לילה. כל תנועותיו הנן של כוהן מקטיר במקדש אלוהיו.
בקלויז השלך הס. מרדכי עולה על מקומו מאחורי ארונות הספרים, נושא עיניו אל התקרה השחורה, משפשף בכף ידו את מצחו ומזמר, מעוּמד, “אליהו הנביא” באותו הניגון, שחסידי חב"ד רגילים בו במוצאי שבתות.
– “אליהו הנביא, אליהו התשבי”… – הוא מתחיל בהלָך נפשו.
ופני מרדכי אינם עוד אתו. אין הוא עוד ה“ירושלמי” המשוגע. כל פרצופו, המרוד והמדוכא, נורא-הוד. גאות והדר בעיניו השקועות והעמוקות, וסביבו נשׂערה. אזורו נסחב מאחריו; חזו השעיר, הנגלה מבעד פי כותנתו הירוקה, מכה גלים. כף ימינו, המשפשפת את מצחו, יורדת ומסתירה חצי פניו. קולו צלול –
– אליהו הגלע-די-די-די… – יָריד בשיחו, מַנעים הנגינה על “אֵ” ומסלסל ה“די” במין קול תחנון פולח-כליות – במהרה יבוא… במ-ה-רה יבוא…
ומגעגועים קורעי לב הוא עובר לבטחון פתאומי; קולו מתחזק, מתרומם; תרועת ה“נוּ” משתפכת בכל פינה:
– יבוא אלי-נוּ-וּ-וּ. – – –
– רבי מרדכי… – מתפרץ שמו מפי בהוספת “רבי” –
– אה… אתה!… – משתנות עיניו כרגע וכתפיו מזדעזעות, – “בנימין צעיר רודם”…
– “שלמה” שמי, רבי מרדכי…
– שלמה?..
ודיה הערה קצרה זו לעורר את כל הבלבול וסכסוך-המחשבות, שבמוחו של החולה. שלמה? משבט יהודה. מזרעו יצא “שילה”. ירבעם בן-נבט, איש אפרים, קרע את המלוכה… מפני… מפני שהקדים בנימין לשבטים וקפץ לים תחילה. “בנימין צעיר רודם”. אבל מי יעלה להילחם בכנעני? יהודה יעלה. מי – ראשי תיבות: מרדכי יפה. ולא “ירושלמי”. הס מלהזכיר! כי רק ביום ההוא, כשיקפיץ לים (ראשי תיבות) – רק אז יבוא מלך המשיח. הוא יביאנו, הוא ישבר את שני הגשרים, של ברזל ושל נייר, ויאחד את הכל לקפוץ הימה. הוא יביאנו. במסירות-נפשו יביאנו…
עיניו רבוֹת זיקי אש. אימה נופלת עלי, ואני מתחרט על גשתי אליו; ואולם הרגשת הסכנה ורטט החרדה, – זה גופא שובה את לבי. גילוי הקץ – מה איום!.. “היאספו ואגידה את אשר יקרה אתכם באחרית הימים” – ביקש לגלות הקץ ונסתלקה ממנו שכינה… נורא!.. יעקב, בחיר האבות!.. אח, מה גדול היה האושר לדעת ברור… מדוע נאסר הגילוי?..
– אבל ר' יעקב-שמחה הלא עוד יחיה אז, ר' מרדכי?.. ר' יעקב-שמחה… יחיה?..
השאלה הזאת לא נתנה דמי לנפשי הרכה והסוערה. מדי נתגלגלו הדברים לקץ-הימין התעוררה שאלה זו ודרשה פתרונים. נדמה לי, כי אם נניח, חס ושלום, שר' יעקב שמחה לא יזכה לראות בביאת המשיח, אם תוחלת-הגאולה, שייחל זה הזקן הנחמד כל ימיו, תיכזב, סוף סוף – הרי אז, גם בבוא הגואל ויגאל, אין הגאולה… אין הגאולה… שלמה… כביכול…
– ר' יעקב שמחה? – היה חוזר מרדכי על שאלתי – הא? בנימין צעיר? אין!.. יעקב לא מת…
יא
בירחי הקיץ נתרוקנה חנותה של אמי לגמרי; הכתלים והדפים הפיקו יגון קודר של פני יתומים. אמי, בכל זאת, לא אבתה בשום אופן לעזוב את משמרתה, כי איך תחיה בלי עסק? הלא נחוץ לאדם שיהיה לו דבר-מעשה בידו. ואולם ציפה בעלת-הבית מיאנה לדעת זאת; אין זה שייך לה: או שכר-חנות או יציאה ממנה! אז התחילה ה“עגונה המרה” – זו אמי – להראות כוח עיניה הדומעות, ובעלת-ביתה מצדה נתעזרה בפיה הרחב. ומי יודע עד מתי היה נמשך ככה מצב העניינים בין ה“נשים” – לולא היה מקבל אברהמ’ל על עצמו את אחריות הדברים. הוא השתיק את קללות ציפה ה“שרף” והוכיח לה, כי המרתף אינו עובר-לסוחר כל-כך ואין על מה להרעיש עולם: הן סגור היה שנה תמימה, מעת ש“נכווה” בו חיים סוחר-עצים, ובהמשך העת הזאת הלא לא קילקלו ה“בעלנים” את ציר-הדלת מרוב-סיבוב. שמע מינה… אלא מאי? מיטת אמי המוצגה בדירתם? מאי איכפת, לכאורה? כלום צר להם? ושכר דירה הלא אינם משלמים, ואלמלא השכנה – כלום היה החדר האחד נעשה שניים? אלא מאי? עכשיו צריך לחצוץ בוילון? “ויהיו עניים בני ביתך” – מפורש נאמר ב“פרקי-אבות”! הא? “אומרת” היא “פרק” בקיץ הזה? אומרת? נו!
– זהו המעשה… אין הבנה לנשים… כלל, כלל לא… “שלא עשני אשה”… לא ברכה לבטלה… ב“אור-החיים” נאמר…
– אורה-חיי!… – מעקמת ציפה שפתיה – ראו נא אותו למדן, ומדוע אין ממנים אותך גבאי, הגידה לי, במטותא ממך? מה לי מלמדנותך? עצים נותנים בחינם? בחינם נותנים עצים להסקה? לאכול אין אתה צריך, אמור – לא?
העלוב מושג בין המצָרים, והוא מערים להינצל מפח השאלה הקשה ונפנה אלי, הקטן, בדיבורו:
– שלמה’לי… הן למדת בוודאי שמואל א', למדת… סַפּר לה… “ויתפשט יהונתן את מעילו ויתנו לדויד”… ויודע אתה מה שאומר על זה “אור-החיים”? “אור-החיים” אומר: ויתפשט יהונתן – שנתפשט מגשמיותו… אה?.. ויודע אתה עד כמה קירב יהונתן בזה גאולת ישראל?..
קטן הייתי מדעת עד כמה קירב יהונתן בהתפשטות מעילו את גאולת ישראל הכללית; אבל עד כמה אברהמ’ל זה – יהי רצון שיהיה חלקי עמו! – מאחר בחסדו את גלות אמי – ידעתי.
יב
ה“תמוז” של אותה השנה היה כלי זינם היותר מחודד של בעלי-הדעה בקלויז, האומרים, כי מרדכי ה“ירושלמי” הוא משוגע מסוג אחר ואינו בעל “מרה שחורה” פשוט. מי שגם הראָיה הזאת לא תוכיח לו את האמת – ברור הוא, שאין משהו מוח בקדקדו. כי, הגיעו בעצמכם! החודש הזה הלא ראש-חדשים הוא למשוגעים, ראשון לחדשי-השנה; טירופם מתחזק, בלבולם מתגבר, עונים עזות… דבר זה הלא גלוי וידוע לכל באי עולם ואין מי שיחלוק עליו. ועכשיו צאו וראו במרדכי: דווקא עתה, כמו להכעיס, הוא יותר מיושב. נסו לנגוע בו – ויענכם בקרירות גמורה. הוא בטוח בעצמו… ובתעודתו להביא את המשיח בקרוב התחיל להאמין ביותר…
– משוגע!.. משוגע?.. יהיה כן… לולא המשוגעים לא היה העולם מתקיים… אף רגע אחד… אף רגע קטן… התיקון הוא רק בו… עד שיביא את הגאולה השלמה – אין כל תקנה… כל דבר נמשך לשרשו – וצריך לעקור השורש… גאולה מהאי עלמא… שכינתא בגלותא – אין העולם מתאחד בה… מחיצה… והוא יתאחד… הוא יסיר המחיצה… הוא ישַׁבר החיץ… הוא יפצפצנו, יהפכהו על פניו, יעשה אתו כלה… אין גשרים… ביום ההוא יפול שר של ים בנופלים… בלי ספק ובלי ספק-ספק-ספקא… כל הנחלים הולכים אל הים…
יג
ונפש הנער הרצוצה נקשרה מיום ליום באותו האיש.
בנשמתי הכואבת פיעפע צער עמוק על התקוממותו נגד הגמרא והתפילין… כי לולא זאת, לולא הפגם המדאיב הזה, לא הייתי צריך לזכור תמיד בשגעונו… וללמד עליו זכות הלא מחוייב הייתי…
לעתים יש שהיה הרהור-ספק מפחידני ולוחש: מי יודע, אם לא עבירה חמורה היא בידי, אם לא כתם שחור… איך שיהיה, הלא אין נכונה ברוחו, הלא ממיני חולמי החלום הוא… ואני אמנם איני מאמין בו, חלילה, וגם הוא אינו מדיח, חלילה… אבל אני מאזין לסכסוכי-אמרותיו… אני דבק בו…
ואולם… בפניו היו כל כך עינויי-נפש… עיניו היו כל כך אמיצות… ורוחי הנכאה אני – כל-כך שואפת…
בין-תשעים לשׂוח… עיני ר' יעקב-שמחה כבר החלו כהות. והוא הלא לא ימות בטרם יבוא משיח… הן צריך הוא לראות בעיניו איך יתחדשו ימינו… הן בחייו עוד עלינו לצאת מן “העמק” ברינה… הן אי-אפשר להיות אחרת… והוא כבר זקן, בא בימים… והקיץ עובר…
יד
והקיץ עבר. הגיע ירח אלול. נשמע קול שופר והיהודים אמרו תהילים. בין כסא לעשור – ור' יעקב-שמחה מת.
חג-ה“לקח” של ערב יום הכיפורים נשבת; שמחת-תורה הגיע – ואין עוד ר' יעקב-שמחה ל“כל הנערים”. תחת זאת הריעו הגדולים. הגביר הישיש, ר' פסח יחיה, מי שנבחר בחול המועד סוכות לממלא מקום המנוח, נדב הין י"ש. – – – – – – – – – – – – – – – – – –
וזוכר אני: נשתכרו אלה היהודים הגדולים וקראו לריב ב“אתה הראית”.
ונשקפו לי פניהם באותה השעה בצורה חדשה, בצורה אשר לא ראיתיה עדיין.
דתן ואבירם…
ואד-סתיו מילא את האוויר, את הרחוב; ממעל היו שמי-גלות ירוקים, נובלים; עננים…
טו
וסיגנצין הזקן, הגבאי החדש, לא איחר מלתקן תקנות חדשות וגדולות. ראשית דבר, התרה באברהמ’ל, ש“באם” מהיום והלאה לא תתנוצץ נחושת-המנורות כזהב טהור, כזהב טהור ממש – וידע את תנואתו. העיקר שעליו לדעת, כי ר' פסח שונא “מחזקות”. ימי ר' יעקב-שמחה כבר עברו ובטלו לבלי שוב עוד: הוא אוהב בכל סדר ומשטר ומשמעת; הוא דורש, שיכיר איש איש בחובתו. –
שוב הראה הגביר את דאגתו לטובת הכלל ואת פזרנותו המצויינה ואת טוב-לבו המשובח, והודיע במעמד הכל, כי מעתה אין צורך עוד בפטרוֹ לעבודת הקלויז ביום השבת. שומר יש בחצרו ואיוואן שמו, מעבדי דמלאכ היה כמה וכמה שנים, ערל חסון וחרוץ, והוא יעשה הכל במצוות אדונו על צד היותר טוב.
עוד עמד הגביר וחידש, שבלילי שבתות וימים טובים יכבוּ כל הנרות ואף אותו שעל השולחן לפני התנור במשמע, וכשיהי צורך להדליק – הרי לכך יש איוואן וידליק.
– ובשעות שאין בהן תפילה, אברהמ’ל, יהי הקלויז סגור על מסגר, למען השם ולמען השם. זה אני מצווך בכל תוקף. הקלויז שלי לא יהא עוד פתוח כרפת לכל יוצא ובא!
דבר משכּני אני בקלויז היה נכחד ממנו. ובנוגע ל“ירושלמי” – הביע, אמנם, ר' פסח פעם את אי-רצונו, אך ההערה היתה מן השפתים ולחוץ, דרך אגב. לבו היה טוב עליו – ולא דק.
טז
מרדכי נשתנה. בפניו העמיקו חריצים נוספים. זוויות פיו התחילו מתעוותות לרגעים בהעוויות של התרגזות עצומה. למוֹד למד גם לקלל ולתבל סגנונו במבטאים שאין להם כל פירוש.
נערי ה“עמק” גילו מהר, עד כמה נקל להרעים את המשוגע בהזכרת מיתתו של ר' יעקב-שמחה:
– ירושלמי! מדוע אינך אומר קדיש? ירושלמי! התדע, הן היום הלוויה… נצא החוצה… לראות בלוויה…
– צלה-ציה… – היה המשוגע ממצמץ את עיניו – צלה-ציה… פחים… קשים… חוחים… עיכובים… חי-פיאַגי…
ורק לפרקים, לעתים לא מצויות, היה מנענע בשפתיו במהירות רגשנית, משפשף במצחו בהזדעזעות-דאבה ועונה ממין הטענה. שקר הדבר. יעקב לא מת, שמחה לא מת. הלא פיו המדבר, פיו המדבר – צלה-ציה. הוא אינו רוצה, אינו רוצה, אינו רוצה. הדרכים נתקלקלו, הגשרים נתחזקו, הנטיעות לא נקצצו, אבל הוא יביאנו, סוף סוף יביאנו, והדור הרע הזה פה, אויבו בנפש פה, פה ישבו ופה ימותו, פה יתגלגלו שמותיהם בארץ נכר על נהר כבר – גשרים. והלוויה? – צלה-ציה. אחיזת-עינים מקלקלת. כי היה היום ההוא כעשן הכבשן, כמראה בבותיו, חי-פיאגי.
מציקיו אוחזים בו, מושכים בכנפי בגדו. מרדכי מתנשא ממקומו וצועק: “זרע מרעים, סורו מעלי ולמה תמותו?” הנערים בורחים, והוא נרגע קצת וצוחק לעצמו:
– הי-הי-הי… הנה אני מניף את ידי… הי-הי-הי… חיל ורעדה, צלה-ציה… הי-הי-הי… בחרב תבואו, נאום פיאגי… מה? שוב תשובו? לכזב? להכעיסני בהליכם?.. בנים משחיתים… פחים… הי-הי-הי… עפעפי מלך המשיח אדומות… חי-חי-חי… סוסו של השׂולטן לבן… חי-חי-חי…
יז
אותו היום היה בראשית החורף.
מרדכי ישב וכסס בשיניו את “קארטוֹפלי-התיקון”, שהיו אפויים תמיד רק כדי שליש. ריסי עיניו התנועעו ומפיו ניתזו מלים: “כדגים מלוחים תשוסעו, כתפוחי-אדמה תימלו, כשפיפונים תירמסו”…
אני שמעתי את זה הפזמון מפיו כל הלילה הקודם. ליל-נדודים היה לו; הוא לא שכב, רץ היה מפינה לפינה ופעמים מספר מצא לצורך גם לרחוץ את פניו מן הכיור.
אז פתח אברהמ’ל את פיו ויען ויאמר:
– הוא המעשה: מאיים הוא עלי, שיוציאני עוד היום מן הדירה ויושיב בה את זה… את זה… את פלוני. ונראים דבריו, כאילו יש בכוח אנוש לעשות רע לחברו… כאילו, חס ושלום, אין אלוהים בישראל… אט, אני אומר, לימות הקיץ כבר אמרתי בעצמי לעזוב השַׁמשוּת ולהיות מלמד דרדקי. מכיון שמת ר' יעקב-שמחה…
– מת?.. – קפץ מרדכי ממקומו.
–… אבל הוא אומר – הוסיף אברהמ’ל בשפל קולו – הוא אומר לגרשני עוד בשבוע הזה… אט, אני אומר, ר' פסח, זה לא יעשה… ימות החורף… עגונה חולה שוכבת בביתי… והוא…
– הוא! – התחיל מרדכי פתאום לחרוק שיניו, מה שהיה חדש לגביה ונורא מאוד – שקר הדבר! יעקב לא מת… אני הולך… אני יודע את מפלטו אשר נסתר בו…
הוא התייצב בכל מלוא קומתו… שריגי מצחו התאדמו. אברהמ’ל לא הספיק להרגיעו ולעצור בו רגע – וכבר הוא מאחורי הדלת.
ואני אחריו.
ביצות ה“עמק” נגלדו; יבשת-קרח היתה מסביב. מרדכי עבר בחפזון סוער ומכוּון, במהירות-חץ, בצד מחיצת הקרשים, שהיתה עוצרת בו יום יום ומעמידתו אצלה להגות הגיונותיו. אחר כך התחיל לרוץ באין מפריע דרך הסימטות הצרות והמעוקלות. שולי בגדו, שנסחבו בתחילת מרוצתו וגורמו תקלה לרגליו, נקרעו מעט מעט ונשארו מוטלים אחריו. והיה כל הנפגש וראה את ה“ירושלמי” מעוטף ב“טלית” ורץ – ועמד.
כל הפסקות לא עשה בדרכו; נער כי ניאץ את שמו, לא ענה.
… הנה הוא עולה על מעלות-המוֹרד, החלקות מכפור ושלג… הנה הוא ברחוב האלונים… הנה הוא מגיע עד אותו הבית… הנה הוא עובר על פני הדלת האחת הפתוחה לרבים וניגש עד הדלת השניה בקצה האגף… הנה הוא עולה על השלבים הנקיים והנאים…
רק קצף עולה משפתיו ויורד על זקנו המגודל. נטפי הזיעה הגדולים, הנוזלים משערותיו הפרועות על השרטת שבמצחו, מטילים אימה בפניו העיפים. הוא נוטה אגרופו ומתחיל הולם בדלת בכל כוחו. נשימותיו התכופות, הכבדות, נוגעות בי, הנער הערום, הרועד.
יח
– מה לך פה?..
הקול הפתאומי והעולב העירני מהעווית שאחזתני באותו הרגע: עלם דשן, בעל כפתורים, ומלתחת עור על שכמו, עבר על פני בצהלה, כשהוא בא מן הרחוב, ויאמר לקרב אל הדלת –
– אה!… השאנן בהור ההר!… – חדל מרדכי מדפיקותיו ויסב את פניו אל הניגש.
– איוואן!.. איוואן… – נבהל העלם וינס על נפשו – איוואן!.. אַיֶכּה?"..
עיני מרדכי, בלי צבע ובלי נוֹגה, היו מהופכות.
– אין עונה?.. – הרים את ידו שנית – ספוּנים, צלה-ציה, ספונים? פחים? אל תאמרו: ספוּנים! חי-פיאגי, אם לא אניף את ידי עליכם, חוחים! שמעו, שפיפונים, שמעו, בוטחים: הנה ימים באים, צלה-ציה! יען וביען לא תאבו לשמוע אלי – הנני מעיר עליכם את פֶּטרוֹ עבדי, ואחדש את ימיו כקדם, ויסיק את התנור, ויצא מן המקדש, ובא אליכם פּילדר-הילדר, וקרע את כריכם וכסתותיכם, כסתותיכם וכריכם לעיני השמש, לעיני כל ישראל, לעיני אברהם, אשר אתו כרתי הברית!.. בעוונותיכם תימקו… בפסיליכם אל תבטחו… וברבוריך ימותו… ולא יהיו עוד לך לחג הפסח, חי-פיאגי! שמעו אלי, נבאשים, שמעו, פחים: הנה אני מנבא עליכם רעות… אה, אתה!.. איוואן… באת לכבות הנרות… להגדיל החושך… להפחידני… אשוּר שבט אפי… גליָת… אל תאמר ברום לבבך, פשחור בן אמר… זה הדבר אשר אני דובר אליך – – –
ולא יסף.
בריח הדלת השמיע קול. ר' פסח הופיע בשמלת שינה קלה ובנעלי משי מרוקמות. מאחריו – יוצאי חלציו חוצץ. פני אותו העלם, אשר קרא לפני רגעים מספר לעזרת השוער, כבר שבו להיות מלאים לעג ובוז. רק הזקנה לבדה עדיין הביעה מעין רגש על המאורע הבלתי נעים. בני הנעורים והזקן בראשם מצאו, להפך, את כל זה למבדח ולמענג.
– נוּ, הרף ממנו, איוואן, עזבהו… די לו… הוא כבר יֵדע מעתה איך לנבא… חה-חה-חה…
בימות החמה
מאתיוסף חיים ברנר
א
כשמגיעים ימות החמה, יסוריו של זלמן מתקשים ומתעוררים ביותר. קשה לו התחלת-זיו זו מכל תקופות השנה. ותיתי להם, לבאים באותה עונה אל חנות הספרים של ר' עזריאלי מו“ס, שזלמן משרת בתוכה; וברוכים ביותר הטרחנים והסרבנים שבהם, הדורשים שיהיה גל של ספרים מוּשם לפניהם והעומדים שעות ארוכות על המקח, בבררם איזה ספר. בני אדם הללו אינם יודעים בעצמם כמה גדולה היא המצוה שהם מקיימים בשהייתם זו: לשעה, לכל-הפחות, לשעה אחת, הם, מבלי משים, משׁיאים את דעתו הסואנה של המשרת לענין אחר… ברם, יש שזלמן בעצמו בודק ומוצא, כי יחד את ה”יישר-כוח“, שלבו אומר אל קוניו, הוא חש גם מעין הרגשת אי-רצון מטושטשה, יען כי אלה ה”מיקחים והמיתוֹדוֹת והצרות, ימח שמן" באים ומפריעים אותו מהתמדת העלאת-זכרונותיו וגוזלים ממנו את הרטט הסוער של התמכרות נעימה…
זלמן אוהב את הבדידות.
היו ימים אשר בהם אהב זלמן גם את הקריאה התכופה. בעת ההיא “שתה בצמא” את הנאַנות“, ה”קאַמאֶליאנדאַמות" ו“הנקבות המרות” – ה“סחורה האמריקנית” שבחנות – יחד עם פרקי-המוּסר של “ספר הברית” בדבר הניצוצות ההולכים בשביה על-ידי אותו “העוון הנורא”… ואולם בעיתות האחרונות היה לו כל זה לזרא; הוא התחיל ממאס בקריאה בהחלט והתחיל לאהוב את הבדידות בבטלה. על פי ההרגל יש, אמנם, שישוב, כשהוא נשאר בדד, אל הדפים הפתוחים לפניו תמיד על השולחן, ואולם לא יספיק לעבור על שורה אחת, וכבר המראה הקטנה נתונה מחדש בין אצבעותיו, והוא בטל… ושוב הוא יושב ומסתכל בעיני חוקר-טבע עמקן בבבואתו הנדכאה…
בעיקר הדבר, אין בבואתו נדכאה כל כך; אדם בריא הוא; לכל הפחות, היה יכול להיות בריא בוודאי, לולא אותה הצרה. אין הוא רזה כלל. אדרבה, פניו מגושמים ביחוד – וזה כל האסון. צבע משונה? לא לבן, ולא שחרחר… אַח, לוּ היה חיוור, לוּ… אבל לא! זה האודם משונה הוא, משונה ומוזר – “אֲדוֹשֶם” ירחם. אודם רצוץ… והרבה בו מעֵין עפר הארץ; ועיניו… עיניו הלא נמקות לגמרי, דומות למלאות-אבק… וגם זה אין עוד העיקר… העיקר הוא – האבעבועות האדומות-הלבנות שעל כל פניו! בולט מצחו, להכעיס הוא בולט; בולטות לחייו – ושחין האבעבועות פורח עליהן… פורח וצועק ומספר לכל על דבר אויבתו המבישה והזוללה… איום הוא קול האבעבועות…
ומלבושיו?.. הלא אין נורא מה“טוז’ורקה” שעליו!.. ר' עזריאל אינו איש רע, ובלי ספק היה מתרצה לתת לו מראש מעט מ“שכירותו”: הלא גם לו, לר' עזריאל, חרפה, כי יתהלך משרת חנותו בבגד כזה. ואולם הוא, זלמן, בעצמו אינו רוצה… ירא הוא, פן יורע מראהו אז עוד יותר… מוטב לקחת את הכסף ולשלוח לאמו האלמנה: אחותו צריכה להינשא… ואולם כל זה, כל זה – אין עוד זה… עיקר הצרה, עיקר הצרה… ריבונו של עולם, הלא באמת דומה הוא לקוף או לדוב! אין בכוחו לעשות אף תנועה קלה אחת, אף תנועה רצויה אחת, כמו שהם עושים; אין ביכולתו לצעוד כבן אדם – זהו העיקר…
הנה קיץ. אז, בראשית הקיץ, לפני ארבע שנים, החליף את עבודת המלמדוּת בשירות בחנות. ארבע תקופות-קיץ וארבע תקופות-חורף עברו עליו, איפוא, בין קירות החנות הזאת. בזמן האחרון, בהיותו בכפר בידובקה, מלאו לו תשע-עשרה שנה… ובכן הנהו כעת כבר בחור בן… בן… אויה!..
בימות החורף… עד החורף האחרון, למצער… הקור שבחנות, לכל הפחות, היה מגן עליו קצת, מסתירהו, מחביאהו בסתר כנפיו… וגם לר' עזריאל אין אז עסקים אחרים והוא יושב לרוב אתו. סוף-סוף – הצלה פורתא: מחיצה דקה, אבל מחיצה היא, סוף כל סוף, מציאותו של בעל-הבית מפני ההרהורים! –
ועכשיו… עכשיו… ימות-החמה… לבדד… אין משבית…
ימות החמה… חמימותה של זו השמש הלוהטת פולחת כליותיו מדי רגע; הענפים המתנועעים של האילן העומד בקצה הרחוב מזכירים לו את הוותו; הדשאים הירוקים מסביב לכיכר-הסוסים, מקום דירתו של בעל-הבית שלו, מתגרים בו מדי ערב באכזריות המיוחדה של הטבע…
צוהל הוא המונו של כרך; הכל שוקק… ואותו המין הרע והאכזרי הסיר מעליו את חיתוליו, את “קוֹפטוֹת”-האריג השחורות והעבות של החורף, ומתהלך הוא בחשָׁנים קלים, לבנים ומתנוצצים… והן פוגשות בו, בזלמן, ומבטן מלא גאוה ובוז… מבליטות הן את עצמן… אפשר כמעט להישבע, כי במתכוון הן מבליטות את המקומות היפים שבגופן הארור!.. וממנו הן מסירות את פניהן בלעג נסתר… לא… בצחוק גלוי!..
ריבונו של עולם, הלא אי-אפשר כלל לצאת החוצה! בלכתו אל החנות מתגנב הוא ובא בסימטות המעוקלות, במבואות שמן הצד… מה חדל הוא… אין הוא יכול… כן, אין הוא יכול להגות באמו ובאחותו, אין הוא יכול להיוועץ במה לעזור להן… ה' אלוהים הוא יודע, שניחומיו נכמרים, שרחמיו הומים, שרחמנותו בלי-משוערה… אבל אובד הוא – אין מפלט…
ביום השבת בצהריים אחרי סעודת-שחרית, בשעה שהזבובים מזמזמים בנצחון וּמפריעים את הדממה שבבית, בשעה שהכל ישנים שנת-תענוג, זלמן בא, לוקח כר ומניחו למראשותיו על הספסל שבחדר-האוכל, חולץ נעליו ושוכב. ועל משכבו עולים רעיונותיו. מתחילה עולה בדמיונו זכרון אמו האלמנה, שוכנת ההקדש בעיר הקרובה הקטנה; אחר כך הוא זוכר את אחותו היחידה העובדת שם בבית-חרושת לעשיית-פוזמקאות; אחר כך חושב הוא על דבר העזרה הנחוצה להן; לסוף, חושב הוא גם על כל ימיו שחלפו וכלו… ואולם כל המחשבות האלה כבר נגמר בישולן מאז ואין הן דורשות זמן רב בעלוֹתן – עולות ומסתתרות תיכף. אז מתהפך זלמן על צדו השני ומתחיל להרהר על חייו בהוֹוה. עשרה רובלים הוא מקבל בשכרו לירח, ו“לגדול” בעתיד, כשאר בני-אדם, כשאר משרתי-חנויות, אין לו כל תקוה. הן ספרים אינם מאנוּפאקטוּרה… אֶה, נחוץ לישון…
הוא סוגר עיניו – ונזכר, כי כבר מלאו לו עשרים ושלוש שנים. הוא קופץ ממשכבו וניגש בפוזמקאותיו על ראשי אצבעות רגליו אל החלון. לא נכחד, לא נכחד ממנו, כי עינויי-תאוותו יתקפוהו, אך נפשו שוקקת לראות דמותה של אחת מהן – ויהי מה. קצר רוחו…
וביקום זרוע אור שָׁלֵו, ובחוץ מטיילים בחורים ובתולות יחדיו. כולם כמו עוברים אל מקום אחד. בהרות של עבים גונוניות בדמות חיות רובצות במרומים. חמה…
זלמן ניגש עד השולחן המכוסה במפה של שבת, מוריד פניו ומסתירם בכפות ידיו; כולו כאיש נושא משא לעיפה; כשרון המחשבה מסתלק ממנו; כל נשימה יוצאת מתוכו כמו שוועה; כוחותיו תשים – – –
ולאחר שעה, כשהוא הולך ברחוב להתפלל מנחה וצעדיו נחפזים ונמהרים, כאילו בורח הוא ממבטי הבריות, והזיעה עולה על מצחו, ודמיו קרים, – הוא תמיה:
– האומנם גם עתה, אחרי אותו הלילה? – – –
ונשף הקיץ, העושה בלהטיו, בא. מוצאי-שבת. זלמן יושב לבדו בתוך מדבר הניירות והאותיות שבחנות – והזכרונות של כל אותו הענין עומדים ועוברים בלולים בתוכו, והוא זוכר בו ובתמיהתו, בה ובסוֹפה, ביום הזה ובלילה ההוא.
ב
לזוגתו של ר' עזריאלי, נרו-יאיר, שלא הצטיינה בנוי מיותר, ושנוסף על זה היתה כחושה וזקנה מבעלה הנכבד, לא היה שום מזל בנוגע למשרתות.
כוונתה של אותה אשה היתה רצויה למאוד: מעודה דיקדקה רק שתהיינה המשרתות שבביתה לא צעירות ולא-יפות, ומה עושה הבורא? הבורא מכעיסה ב“משלָחות” רעות ועצלות.
נפלא הדבר. זלמן זה משרת בחנותם זה כארבע שנים, ועדיין לא נשמע, כי ידבר בקול רם. והללו, המבשלות, אין כוחן אלא בפיהן. נרגנות ומעיזות פניהן. לא איכפת להן, כי תרבה בהוצאות ותשכור עזר להן; עזר מיוחד לכביסת-לבנים, למשל, הנשמעה כזאת? “חתיכות בשר” כאלה! כלום חולות הן לעשות הכל בעצמן? לא נשאר לה, אלא… אלא להתקיים לגמרי בלי משרתת!
הנה בחורף העבר, אחרי ששילחה מביתה את אבדוטיה הערלית, לא מצאה את הנאותה לה, למרות כל טרחותיה הרבות והעצומות, עד אחר חנוכה. מאחרי הימים הנוראים עד אחר חנוכה – הלא זה משך של שלושה ירחים! תמהה היא, איך נשארה בחיים…
והאחיות של עכשיו גם הֵנה טובות!.. עוד בראשית ירח חשוון הריצה מכתב לשרה שלה, המתגוררת ברוסיה-הקטנה, ארץ מגדלת שפחות בריאות וחרוצות, כי תטרח ותמצא בשבילה איזו אשה באה בשנים לשרת. והנה כשני חדשים לא היתה לה כל תשובה, ולסוף, כשנענתה כבר למזל טוב, – נענתה בפלונית, בציפה זו!..
ושאתם אומרים: השפחות. אוי, השפחות הללו! באמת, הלא גם לכזב כבני-אדם אינן יכולות. הנה ציפה זו, מיד בבואה העידה בעצמה, כי אין לה פה כלום: לא קרוב ולא גואל. ואחר כך נולדו לה פתאום גם שארי-בשר חדשים, שהתחילו להיות יוצאים ובאים אליה. אולם – פ’ה: בעלת-בית שכמותה אינה ילדה פותה. היא יודעת מה טיבם של אלה הנכנסים, ובחדר-הכיריים שבביתה היה לא יהיה כדבר הזה!
ג
ציפה היתה עלמה כבת עשרים. ממוצעת-הקומה ובעלת לחיים חלקות ופורחות. מעיניה החומות, פניה המוארכים ומכל יצורי-גווה המלאים נשקפו מסילות-העלומים ורטט של תשוקת-החיים.
ואז, בערב של היום הראשון לבואה, כששב זלמן מן החנות וירא את הפנים החדשות, התעבה ביותר האודם המשונה שבפניו. חדוות-ציפיה גוזרת-הלב נכנסה לתוכו פתאום. והחדווה הזאת היתה מין “וַיִחַד”, עֵרב של שמחה ושל חידודין… מחשבות-יסוריו, שפרחו עד השעה ההיא באויר בעלמא, התגלמו ביחס לנפש צעירה מאותו המין, שנמצאה אתו בצל קורה אחת…
ומאז לא חדל יומם ולילה להרהר על אודותיה, על כל אבריה וגידיה, על זוהר עיניה וכנפי-שמלתה, על נחירי חטמה ושיפוע-חושנה.
במצוקת-נפש עזה הגה, כי כל זה יימשך ככה לעולם, עד נצח… ואולם לוּ גם היתה לו היכולת להסיר את רגשי-תאוותו המדאיבים, לא היה רוצה. הוא היה חושב לו אז לאסון גדול, לוּ היתה היא עוזבת את הבית לבלי שוב אליו עוד.
הוא חשב ברגש מר: מדוע חורף עתה? בקיץ הלא היה אפשר לו ללון בחנות, ושם היה אולי יכול לישון, בעת אשר עתה, בהיותו בחדר הסמוך לחדרה, שנתו נגזלת, נגזלת… ואולם במעמקי-לבו שׂוֹשׂ שׂשׂ על אשר אין מוצא לו. נעימה, נעימה עד לבלתי נשוא, היתה לו המועקה לשכב כל הלילה ער, מוּטל על הכר בעינים עצומות ולחזות אותה מתוך התוהו ובוהו… דומה היה אותו תוהו ובוהו לשחור המנוקד, שהיה רואה בילדותו בציור-המבול שבסדרה “נוח” ב“חומש עברי-טייטש” של אמו…
…פעם אחת… הוא זוכר: בשבת “ויחי” היה הדבר… (ובאותו ערב שבת הביא לו החייט את המַנטול החם שתפר לו אז). ר' עזריאל ורעיתו כבר הלכו לבית-המדרש, והוא, זלמן, עשה כה וכה, בפנים קודרים מאוד, כשהוא משלה את נפשו, כי עוד לו לנקות את בגדו החדש. ואז נכנסה היא אל החדר לעשות שם סדרים. הלבשת הבוקר שלה היתה קלה, מלוכלכה קצת. תחת להחל בהדחת הכוסות שעל השולחן, התקרבה אליו, ותאמר:
– זלמן, בקשה אחת גדולה-גדולה לי אל כבודו –
אויה! כמה פעמים הגה ברתת על הקושי לבוא עמה בדברים, על אי-האפשרות הנוראה לבוא עמה בדברים, וכשהגיע השעה – לא עמד בו לבו ומלים נעתקו מפיו.
והיא הרגישה במבוכתו, ותשלב את ידיה תחת שדיה, והדיבּורים השתפכו מפיה כגל של אגוזים. לה דרוש לכתוב לאבותיה. היום שבת, אבל מחר היום הראשון בשבוע: החנויות תהיינה, איפוא, סגורות עד חצות היום. הוא הלא יודע לכתוב, והוא הלא יעשה בשבילה את הדבר הגדול הזה. אל ידמה, זלמן, כי אבותיה הנם פחותי ערך. חלילה, חס ושלום, אל יחיה בטעות. אבותיה הנם, ברוך השם, בעלי-בתים, אמנם לא עשירים, אבל בעלי-בתים. הם לא הסכימו בשום אופן, כי תסע לשרת, אלא שהיא לא שמעה לקולם. מה יש לאַבד בעיר קטנה? לדעתה, רק בעיר גדולה אפשר לבן-אדם לראות חיים. ולו, לזלמן, יש אבות? רק אֵם? ואב אין? ואחות? יש? מדוע הוא כל כך בלתי-מעורב בין הבריות? כלום איננו בחור? כלום נפשו אינה נכספת כלל לבוא בסוד עלמות? האמנם אין לו כל צורך להתבדר קצת? היום לפנות ערב הלא יֵצא לטייל עמה מעט? האין זאת?
– שֵׂיה, שֵׂיה היא… – הגה זלמן על אודותיה בלכתו לבית-המדרש. והרעיון, כי בסיבת השׂיה הזאת יאחר לבוא עד אחר קריאת-התורה, היה נעים לו מאוד – ובאמת… ריבונו של עולם… לוּ רק היתה היא מרוצה…
ובכל שעת התפילה ובכל אותו היום לא הרפה ממנו הרעיון החדש. דמיונו דאה על כנפי רוח. כל חשבונותיו משכבר הימים, כי לו, לאיש שכמותו, אין כל תקצוה וגם אסור להטיל ריחיים על צווארו, ביחוד שהלא גם בחזו, גם בצדו, גם ברגליו אין מתום, – נמסו ונתמזמזו ביום ההוא כאבק פורח. מה? אינו מפרנס? אבל מה שייך “מפרנס”? כלום למטעמים הוא צריך? לו אין צורך בשום דבר. הוא לא ידרוש ממנה כלום. הוא ישליך את נפשו מנגד וישיג את כל הצריך. הוא ישאנה על כפיים. ריבונו של עולם!..
בעל-הבית שלו, כל מבקרי החנות, הכל, אמנם ילעגו לו: בלי נדוניה, ושידוך כזה לא ייעשה… אבל למי הוא צריך? עתה החובה עליו רק להתחיל לקמץ בהוצאותיו. הנה זה לא פעם נדב לדברים שונים יותר מכפי כוחותיו… ואולם עתה הלא אחרת…
ורק לרגעים היה הקרח של הכרת-המציאות מתגנב לתוכו, צף על פני גלי הרהוריו ולוחש לו, כי אחרים בנדון כזה מתקרבים עד כה וכה, משתדלים למצוא חן… והוא… הוא… מה הוא עושה? הוא עומד לפניה כגולם. אינו יכול – לא לנוע, לא לדבר. הנה הציעה היא לו לצאת לפנות ערב לטייל, שמע מינה, שאין הוא נמאס בעיניה… אבל כלום יכול הוא לטייל? כלום למד לטייל? כלום טייל מעודו את עלמה?.. מילדותו בין אנשים זרים… הוא יהיה לשחוק ולקלס. הוא לא יטייל, כי אם ייסרח בצדה. והיא גם גבוהה ממנו. ואפילו מַנטולו החדש, כלום מועיל לו, כאשר דימה מראש? אדרבה, מקלקל הוא… אה, אילו היתה היא מנטלתו ומביאתו לנקיק-סלע, למערת קטב, ושם היתה מביעה לו את אהבתה… הוא היה מאושר אתה ביסורי-רעב על אי-שומם… אך לעין רואים?..
ממחרת אותה השבת בבוקר לקח זלמן במין תנועה של משרת-בקודש את גליון-הנייר וכלי-הכתיבה, שהיו מוכנים אצלו לתכלית זו מבעוד לילה, וילך אל חדר-הכיריים. רגש-הציפיה המטושטש לאיזה מאורע יוצא מגדר הרגיל לא פסק מנפשו. הוא ראה בכתיבת המכתב לאבותיה מעין מחסה גדול לעצמו ולימוד-זכות על המעוות אשר עשה אתמול במאנו לטייל עמה. הוא נכנס בהזדעזעות-עצבים משונה, במהירות ובהכנה עמוקה להראות לה את רגשותיו. תיווכח היא, תיווכח, כי טעות בידה לחשבו לקר-המזג… וכשראה את בעלת-הבית שלו, התפלא מאוד, מבלי דעת בעצמו על מה הוא מתפלא: הלא בנוהג שבעולם, כי תיכנס בעלת-הבית בבוקר אל חדר-הכיריים. הוא נכלם וימהר לשבת באורח של כתבן-הפוליציה בכדי להוכיח לה, להאי איתתא, למה נכנס לכאן. והיא, אשת ר' עזריאל, אמנם לא נשארה שם זמן רב. אז מיהרה ציפה להשליך מידה בזעם את עבודתה: אוּ-אוּ-אוּ, הנחש! אין כל דבר מוצא חן בעיניה… ובהתרעמותה עשתה תנועת-לקיקה בשפתיה העבות קצת, מה שהיה מלבב ביחוד בעיני איש חברתה, קרבה אל הכיסא אשר ישב הוא עליו ותחל לפטפט על גודל הקור שבחדר וכיוצא בזה. הכותב שם פניו בגליון הנייר למען לא תתפרץ כל כך סערת רוחו…
– נוּ, אני אומר… ומה בדעתה לכתוב… צי… ציפ-ה?
לכתוב? אה, אמת אמת. יכתוב-נא. היא מבקשת. בשבילה יעשה זאת. אין מלה בפיה לערוך את גודל הטובה. היא הלא… ואולם הַידמה, כי היא זרה פה לגמרי וכי אין היא יודעת מוצאי-העיר ומבואיה? לא. אתמול התוודעה אל חברה שלמה בכאן, בבית אחד. שם משרתת אחת מבנות עירה. הוא אינו יודע אותה? פ’י, מה היא מדברת? מאין לו לדעת? הלא יושב-בית הוא. לאותה הנערה כבר היה “קנין” את אחד הבחורים פה. בחור נאה, מחולל, צורף, וגם טבעת כבר קנה לה. הוא אינו בן-העיר הזאת, וחפץ היה לנסוע לעיר-מולדתו, אבל גרוּנה – שם רעותה – אינה מאמינה לו את הנדוניה. מה הדבר בעיניו?? עד השעה העשירית בנשף יצאו במחולות. או, כמה התרגז נחש זה, גברתה הטובה, על איחורה!
זלמן מתאמץ להביט בפניה וממלמל: עיר גדולה… אנשים ישרים מעט הנם… צריך להיזהר… ולבו רועד, רועד: מה הוא מדבר? מוסר? כ“מגיד” הנהי בעיניה…
– נו, יכתוב נא! – ענשתהו היא בפקודה פתאומית – מה? נו, מִתחילה דרישת שלום לכל: לאביה, לאמה, לאחיה מוטיל ולאחותה דבורה… הבכירה. דבורה היא הבכירה, והיא, ציפה, הצעירה. לה, לציפה, הלא אין עוד שמונה עשרה שנה. ועוד יש שם שכן בביתם. בוכהאלטר רווק, והוא דבוק בה מאוד. אומר הוא, כי בלעדיה חייו אינם חיים. שושנים, הוא אומר, הנן לחייה. מה? לדרוש בשלומו?.. פ’י! כלום לא ראתה בחורים מעודה? דבר גדול! אמנם, היא משכה אליו חסד, ורק אמה מיאנה. בינה ובין אמה היו תמיד דברי ריבות, ותודה לאל, שנסעה משם. הוא אינו יפה… ואולם, מה בכך? היא טוענת, כלום כל הבחורים מחוייבים להיות יפי-תואר? והאי-יפים מה תהא אז עליהם? הוֹ, היא אומרת לאמה, הוא מקבל שלושים רובלים מדי חודש בחדשו… וזלמן כמה הוא מקבל?.. כתב ידו טוב הוא. מה עליו לכתוב עוד? יכתוב עוד, כי טוב לה פה, ברוך השם, והיא מקבלת חמישה רובלים לירח, ובעלת-הבית שלה היא צעקנית ורגזנית –
– ומה היא הטובה? – מלָאו לב זלמן גם להתלוצץ קצת, למרות המחשבה הנוראה, אשר עדיין לא חדלה מגזור בו לאמור: “צעקנית ורגזנית” זו גופא הלא יכולה היא, אם תישאל להכזיב את תשובתו לפני רגעים אחדים לציפה על דבר כמות שכירותו… עשרים וחמישה רובלים…
וציפה גילתה את שיניה הלבנות והחזקות. בעלת-הבית שלה? חַה-חַה-חַה. הדבר תלוי ברצונה. שלושים “מקומות” אחרים כבר מתחננים לפניה. אך גם זו עוד לא תניחנה ללכת מאתה. לבשל היא אמנית גדולה. מטעמיה ראויים לעלות על שולחן מלכים. ר' עזריאל יוצא מעצמו מרוב התפעלות בכל סעודה. והנה גם הוא, זלמן, בכאן. הוא איש טוב, לפי ראות עיניה. אם רק תמצא לה עת חפשית תלמד ממנה את מלאכת-הכתיבה. הוא הלא ילמדנה, האין זאת?
…ללמוד את מלאכת-הכתיבה, אמנם, לא מצאו גם שניהם שעת הפנאי, ואולם מאותו היום ואילך התחילה ציפה לספר לזלמן בפרטיות מכל אשר אתה…
זלמן יראה מדיבת-לשון, אם לא ילך בשבת לבית-התפילה כלל, ואולם יצרו היה משיאו לזה. באותה שעה היתה ציפה מראה לפני עיני “מבינותו” את כל הדברים החדשים אשר קנתה בעד כסף שכרה, מספרת באזניו בתמימות נחמדה את כל החדשות, שאירעו שם בבית-מחולותיהם, את כל הנצחונות אשר היא נוחלת על צרותיה. בשבוע האחרון הוּפר ה“קנין” שבין גרוּנה חברתה ואותו הבחור. את הטבעת לקח זה ממנה בחזרה. וקולה הניחר קצת נעים לזלמן כל-כך, מלבבהו, מושכהו… והוא עומד וקורא תגר על עצמו. מדוע אז… אז… הן הוא חלם מתחילה כל-כך על אותו הרגע, רגע מסירת-המכתב לתוך ידה ממש, רגע נגיעת אצבעותיו בבשר כפה… ולסוף… לסוף… רק התאדם… רק להתאדם הוא יודע…
היא גמרה אומר לתפור לה “קוקטקה” כשתקבל שכר-החודש הבא… וזלמן עומד ומסהיד בעצמו על זה, שהוא… הוא… דורש את טובתה… והיא… היא… הלא י… יפה ו… וטובה גם בלי מלבושים יתירים… ומוטב היה ל“חשוך את הזהובים האחדים”. – ויודע הוא, שאין כל זה ממה שצריך היה לדבר, שאין כל זה ממה שצריך היה לעשות, ממה שהיו אחרים עושים במקומו, ממה שהיו הכל עושים; ובצאתו, לאחרונה מעל פניה הוא נושך בשרו בשיניו וגונח:
– כסיל… כסיל… כסיל…
ד
…ואת אותו ה“אחר”, את אותו “לא-הוא”, את אותו המאושר בלי כל שאלות קודמות, אשר הכל נעשה אצלו “חד וחלק” – ראה זלמן עין בעין, כשהתחיל להיות יוצא ובא אליה זה בעל השפם הארוך, הרך והעשוי בטעם, אשר כה הרבתה היא לדבר עליו ולתארו.
בסערת-נפש עזה ומדאיבה היה זלמן מתגנב ומסתכל, כשהוא רואה ואינו נראה, באיזה אופן הלז בא עמה בדברים ואיך הוא יודע להתהלך ואיך הוא עושה קמעא-קמעא את תנועות התקרבותו…
ובתקופה הזאת, יש אשר באחד מבין-השמשות של השבתות, כשהיה הוא שוכב בחצי-האפלה על הדרגש בחדר-האוכל והיא היתה שבה ממחולותיה בקוֹרסט בולט, שלא היה יאה לה כלל, ופניה מכוסים בזיעה מעיפות והתרגשות פנימית, היה רגש של גועל-נפש מתעורר בו אליה. ברם, תחת זאת היתה מחשבתו עליה לאחר שעה גסה ביותר.
באימה יתירה היה הוא הוגה אז גם על ניבול-הפה המשונה, העירוני, שבו היתה מתארת את אופיו של ר' עזריאל הנכבד, בשביל לבאר את אי-רצון הגברת נגדה בימים האחרונים.
והגברת, אמנם, הביעה ברור, לאחרונה, כי אי אפשר לה עוד לשאת את כל תעלוליה של האָמה.
ומעולם לא היה מאמין לפני זה, כי יציאתה מן הבית תדאיב את רוחו רק במידה מצומצמת כזו…
…ולאחר כך… ירחים מספר, אחרי אשר לא ראה אותה ולא שמע על אודותיה כלום, בשבתו פעם בודד בחנות, נכנס אליו אותו הבחור בעל השפם, כמתכוון, לכאורה, לקחת לקריאה את ה“גיפטמישערין”, ואולם לסוף גילה ברור את מטרת ביקורו. וזהו הדבר: זה ימים אחדים, כי עזבה ציפה גם את מקומה החדש, ועל כן אין הוא, אותו צדיק, יודע מקומה איה עתה, ובדעתו, כי לפנים שירתה בבית בעליו של זלמן, הוא פונה גם אל זה האחרון בחיפושיו. בנאמנותו, עוד גדול אשרה של בתולתא דנא מה שאין הוא, בעל השפם, פוגש בה עכשיו בשעת כעסו. הוא היה מראה לה מי הוא. הוא היה מוכיח לה, כי הוא אינו נער קטן, ושבו סכנה להתקלס. מחשבותיו על אודותיה עד עתה הלא היו של אדם רציני, הוא היה מוכן כבר גם לכתוב “תנאים” – והיא מתחמקת ממנו! שיח ושיג לה את אנשי-צבא! השמועה עוברת, כי עד חצות-הלילות היא מסובבת אתם בשווקים וברחובות! במטותא, יודיענה זלמן, אם יארע לו לראותה, כי היא טועה, טעוּת גדולה היא טועה! היא לא מצאה את השוטה שתרַמה אותו. הוא יקח את המגיע לו – – –
…וככה לא ראה אותה הוא, זלמן, עד ערב אחד בשלהי ניסן, בלכתו הביתה מן החנות. על המדרכה ברחוב-המקולין נפגשו לו שתי נשים עוברות את דרכן בצעדים מהירים, אחת באה-בשנים, בעלת פנים של סרסורה, ואחת צעירה. פני הצעירה היו כמו ידועים לו, ואולם זלמן לא היה רגיל להתבונן ישר אל פני אשה, ורק אחרי עברוֹ כבר על פניהן הסב פניו לאחוריו… והנה הצעירה מַפנה גם היא את ראשה לעברוֹ. אז מיהר לגשת אליה.
– אַה, ציפה… – קרא לה בשמה – ואני לא הכרתי מתחילה… מה שלומה של ציפה?
האשה הבאה בשנים התייצבה מרחוק. לאור אחד החלונות מצא זלמן, לכאורה, את פני בת-שיחתו, כי הנם של זו הנמצאת בצרה, למרות מה שעל שאלתו ענתה, כי עתה היא במקום חדש, ברחוב הפוסטה, ובשכרה היא כבר מקבלת יותר מחמישה רובלים. בשפה מגומגמת ניסתה היא עוד להוסיף על שלום מצבה; אולם, לבסוף, כשהסיח הוא לה לפי תומו על ביקורו של אותו בעל השפם בחנות – נפל המסך לגמרי מעל פניה.
בלבו של זלמן, כשנודעה לו כל האמת, לא נתעורר כל רגש של רחמנות, ותהי להפך: נצחון קר היסס שם. הוא, איפוא, עמד בנסיון, ומה אילו היה הדבר נעשה באשמתו – הוי, מה נורא היה אז מוּסר כליותיו!
– ואולם עתה אסור לעזבה ככה בצב הזה – נמלך הוא אחרי עבור רגע ויבט לצדדים – רק איש בלי לב יכול היה לסגור עיניו.
ובעודנו עומד והוגה על הצורך לנהל בעצה את זו האומללה ולבלי לתת לה לעשות את המסוכן – והנה כאילו אפסה הביישנות שבפניה פתאום. מצחה הצר נתקשה ובעיניה התנוססה הכרת יתרון כוחה על זה הגבר עד היום.
– זלמן… יש לך פנאי עתה?
– יש, בוודאי יש פנאי.
התחילו ברכיו רועדות.
– רק המפתחות שבידי…
– תביאם אחר כך, או, יהיה כך… אבל דע לך… אני מתגוררת לא הרחק מזה… בזה הרחוב… בבית לוי-יצחק העגלון…
הוא הביא אז את המפתחות לבית ר' עזריאל – ולא ידע את נפשו. נו? מה זה הדבר העומד על דרכו? מדוע אינו הולך? מדוע אינו הולך?..
ה
…ובינתיים הגיעו ימות החמה. מנוחתו נגזלה מאז עוד פעם, ובהחלט. יום-יום היה מדבר משפטים את עצמו על עמדו אז בנסיון. מדוע נטל עליו לעמוד בנסיון? מדוע נטל עליו להצטדק הרבה? וכלום אין הדבר פושט כל-כך? וכלום אינו חוטא לנפשו מדי רגע ורגע? וכלום חיים כאלה חיים הם? הן הוא יוצא מדעתו…
נשמתו התמוגגה והתמרמרה. לא אומר ודברים היו לה; הרבה סימני שאלה פיעפעו בה בבלי-יודעים ומבלי אשר יהיה להם ניב-שפתיים. ומלים שונות תססו במוחו על דבר טבעו, תולדות ימי חייו וירושת דור-דורות, והוא לא השגיח בהן.
קשה היתה עליו עד לבלתי נשוא העמידה שם מעבר לשולחן אשר בחנות. נשף-נשף היה מתפרץ מאותה זווית, יוצא וניגש אל החלון, המקום אשר בו מונחים ספרים רבים לראווה. מתוך מכסה-האבק וחצי-האופל היתה מסתמנת לנגד עיניו תמונת אותה הערומה-למחצה על שער הרומאן “מאדאם באמבּאֶטה”, המעוּבד על פי בוֹקאצ’יוֹ בידי הארמאלין ונדפס בניו-יורק.
וחורק היה שיניו. ארורים… כשל כוח סבלו. הוא אינו רוצה ביסורים. הוא יעזוב את החנות כך וירדוף אחריה. אין צורך לו בחייו. אין צורך!
ובשנתו בלילות היה תמיד שם. הילולה וחינגה. רגליו בסד. היא לועגת לו בקול רם. הכל צריכים לה, אפילו זה, אפילו זה. וכאן הוא שוכח את המפתחות. ובחזירתו הוא מוצא אנשי צבא. והיא מצווה עליהם בקולה של חזירה: הכו את זלמן, פִּצעוהו, אתם גברים, והוא אינו גבר…
ובלילה ההוא – – –
…בשעה האחת-עשרה, כשאמר כבר לשכב על מיטתו – הוחלט פתאום הדבר בלבו. הוא לא שם לב להערת בעלת-ביתו, כי השעה מאוחרה מלכת לבית רֵעים וכי גם גשם החל לרדת בחוץ. הוא ידע גם בלי זאת כי סודו כבר נגלה לכל, כי מצפוניו ניבעו. כל דבר, כל נגיעה, כל שייכוּת לא היו לו לכל אלה. הוא גם לא יסתיר דרכו. הוא כבר נלאה נשוא. חייו? מצבו? מעמדו? הכל למותר. לוּ רק רגע קטן, לוּ רק רגע קטן…
האפלה והדלף הטורד שימחוהו. אין עוד שמי הקיץ הבהירים. קדרו, קדרו. רגליו נישאו על המדרכה כגלגלי מכונה כשאין אדון להם. וכשהיו טיפות-המטרה מטפחות בריסי עיניו ומסכסכות את חוּש ראייתו, היתה מתייצבת לנגדו בבהירות עצומה תמונת אותו הגוף. ואל דבר אחד התפלל, כשנסתמנו מתוך החשכה הלחה שלפניו החלונות המוגפים בתריסים של אותה הדירה המיוחדה – שתהא היא לבדה בחדרה בשעה הזאת! היא לבדה!
חמת-זאב ואכזריות-רצח עליה, על עצמו, על הכל, מילאוהו כולו. כן, גם הוא כאחרים, גם הוא מוכשר להיות כאחרים. הלילה – קץ. הלילה הוא יורק על ביישנוּתו וכיעורו. זה לוי-יצחק, זה בעל העגלה, לוּ רק יהין לגעת בו בלשונו – וידע את תנואתו. הלילה חדל מהיות זלמן.
…אותה הזקנה, שפתחה לו את הדלת הנעולה, ענתהו על שאלתו הראשונה, אם כאן הוא משכנו של לוי-יצחק, בהנעת ראש חיובית, ואולם על השניה: “הבביתה ציפה”? השיבה קצרות, כי אין כזו בביתם.
והוא גימגם: קרוב הוא, אח…
החדר היה ארוך ומרווח. בקיר אשר מימין לכניסה היו שלושה חלונות יוצאים אל החוץ ובקיר אשר משמאל – שתי דלתות אל שני חדרים צדדיים.
ובעוד שעמד הוא שומם ותוהה מה לעשות, כשההמיה שבקרבו אינה פוסקת: אַיה?.. איָהּ?.. – יצאה מן הצד אשה כבת ארבעים עם הֶמיון על שערותיה הצהובות-הפרועות, עם זרועות חשופות ופנים מכוסים בכתמי שינה. זלמן הכירה מיד. זו היתה אותה הסרסורה אשר ראה מתהלכת את ציפה באותו הנשף של שלהי ניסן. ומקולה העבה של זו היוצאת נודע לו, שרוזאליה בכאן, אלא שחולה היא קצת היום… היא תשאלנה כרגע… אם יכולה היא לקבל…
הוא נדהם. למרות שכרונו, אשר גם מראה המפלצת לא הפיגוֹ במעט, שרט בו שינוּי-השם שרטת והכאיב לו. רוזאליה?.. ואולם מדווה העוול הכבד היה רק במעמקיו: בעליית חזהו הֵמר הגיל של חיה שוחרת לטרף. חדוות-תוחלת התרקמה שם: חולה… רפויה…
…שום חלון לא היה באותו החדר-הלול. מיטה וכיסא וחושך של לילה עבה וכבד. ומשנכנס – אבדו עשתונותיו ונדמה לו, כי הושם בשק –
היא שוכבת פה. ברור. אין הוא רואה כלום, אבל רואה הוא את מפלי בשרה, רואה הוא את עיניה הפתוחות. עצומות הן – מתחפשת היא, ריבה זו לועגת עתה על משבתו… לעג שמח, מלא, נאלח… לגלוג שלה, השמֵחה, המלאה, הנאלחה!.. חולה היא?.. עוד מעט ונתנה את קולה בצחוק!..
ואולם מה זאת? מדוע היא דוממת? הנרדמה היא? הן זה כרגע דיברה אתה בעלת-הבית הזאת. ומדוע, איפוא, היא דוממת?
דממת-פחדים עלתה לו מסביב, דממת-נהי… הוא נתקל בכיסא, ויפול עליו, וישלח את ידיו… אז גורשה הדממה… ולגניחה כזו לא חיכה יצרו הרע… לצלצול כזה לא היה הוא מוכן… לבו פירפר בו רגע – ויפול חלל.
פשוטות היו שתי המלות: “זלמן, שב!” ואולם הקול היה קול מגלה, קולו של חולה, היודע ומכיר תמיד הרבה יותר מן הבריאים, קולו של נאנק, הנפנה לכל עובר כאל בא לעזרה, כאילו אי אפשר לו לעובר לעבור ולבלי לרחם, לבלי לתמוך…
קשה היה עליה הדיבור וקצר היה סיפוּרה. הרעילו – וקילקלו. תל…
וזוכר הוא… כשפתחה אז הזקנה לאט-לאט את הדלת ונר סטיארין היה בידה, אשר האיר פתאום את החדר בלי-החלון – תקפתהו עווית. במעוף-עין חשמלי חזה את המכסה הגדול והמגואל על כל גופה הנובל ואת חיוורת המות מתחת לעיניה.
עיניה! אלה העינים הקטנות מתחת למצח הצר, אשר בחלל-חמדתו של כל הימים כמעט שלא תפסו מקום! בצבען הכהה, אשר הששון החיוני התנוסס שם תמיד, הסכין לראות את עין-השחור של התכריך החדש והחי לספרים היותר נאים בחנות. והברק החולני אשר להן בזה הרגע! ברק של זרעוני תה רטובים… והכנעה רועדת בהן, הכנעה מאוכּלת, רכה, נמסה…
– הא?.. לא צריך נר?
– לא צריך… לא צריך… – ניפנף זלמן בידיו אל מול פני הסבתא.
וים-החושך שב על כל גדותיו. ומבטו הנבהל של מבקר-החולה חתר אל תוך-תוכו, לראות משם את רשמי פני השוכבת, ששאלה בקולה המרוסק על בעלת-ביתה…
זה שבועות אחדים מן היום אשר לא עלה הדבר יפה, ובכל העת הזאת הלא אינה "יוצאת "… אינה משתכרת…
ככה!?.. איככה?.. איככה נעשה הדבר?.. והוא?.. הוא בא לפני שעה לקחת את הנטף האחרון?..
פניו האדומים והמזוהמים מאגלי-הגשם, שנתיבשו עליהם, חבויים היו בין שתי כפות ידיו המונחות על שולי המיטה. וקפוצות היו כפות-ידיו, קפוצות בחזקה, זוג אגרופים – ואשמורות עיניו נגעו בהן.
ו
ובבוא הנשף במוצאי שבתות, כשזלמן יושב לבדו בחנות הספרים המשעממה, במדבר הנייר והאותיות, ובלי-יודעים יסוֹבּוּ הרהוּריו על אותו הענין הרע, שנתנוֹ האלוהים לבני אדם להיענות בו – עומדים הזכרונות של כל הדבר ההוא ועוברים בלולים בתוכו. והוא זוכר בו וביסוריו, בה ובסוֹפה, בצהלתו של הנשף הזה… ובאפלתו של הלילה ההוא…
והמכשף-הנשף של ימות החמה עושה בלהטיו. הכרך-הענק נושם נשימותיו הלוהטות. ומצחו של אותו חלכה נדכה דחוק אל זכוכית החלון הפונה אל הרחוב. הוי, מדוע, למצער, אין נשפים אלה חושך ואפלה וגשמים אינם טורדים ומטר אינו בוכה על ראשי הכל?..
חם ובהיר ושקוף. והן עוברות, הן עוברות… האומנם אין מציל? האומנם גם אחרי אשר ראה עד הלום? –
תמיה הוא, תמיה הוא…
והאורב יושב לו בחדר. –
ניחומים
מאתיוסף חיים ברנר
חנות-מכולת.
מעבר למפתן פנימה עומד אברך בעל זקן קטן ושחרחר-כהה ועיניו כלות לקונה.
אביב – והוא במלבושו העליון עם הצוארון של עורות-חתולים נקרחים. לרגעים הוא מזדעזע מבלי משים.
– קר למי שאין לו דמים – הוא מתלוצץ ב“תרתי משמע” לנוכח אחיו הנכנס.
אחיו צעיר ממנו והולך בטל. בסוף הקיץ העבר שב מאחת ערי רוסיה הפנימית, מקום אשר שם עבד בצבא כל ארבע השנים, כפי שהוא אוהב לסהוד על עצמו בקצת אנחה ובקצת גאוה, ועדיין לא מצא לו כל עסק.
– היה היום איזה פדיון?
– פדיון?.. מהיכן, אני שואל אותך. כלום נקוב כיסו של הפריץ, כי יפול הפדיון מתוכו?.. חֶה, וכלב שוטה כלום סר הוא לכאן?
ישראל, – כך הוא שמו של “החנוני החדש” – כשהוא משוֹחח את אחיו, הריהו משתדל ברטט-עצבים משונה להיראות כ“בריה” וכמומחה, הלעז, כי עוד לא “התחרץ” וכי עדיין בבחינת “אברך סמוך על שולחן-חותנו” הוא לגבי מסחר – קשה לו מכל.
– כוס מי-זֶלטר! – נדחף החנותה אחד מ“גויי”-הרחוב. ישראל שמח, לכאורה, על הסר; ברם בלבו, למרות רצונו, רותת רגש של פחד מפני ה“גוי” ששתה לשכרה. בתנועותיו, אמנם, ניכרת הכרת בחירתו עליו, בחירת יהודי צלול-ראש על גוי שיכור כלוט. ואולם מתהלך הוא אתו כל העת בזהירות מרובה וזריזות של פיוסים…
רגלי הנכנס מתמוטטות. בכל גופו הכבד והמדכא הוא נופל על הכסא שאצל השולחן הקטן ומשמיט לארץ את גליון העתון שהיה מונח שם.
– היכיתיה!.. – מתחיל הוא את פזמונו – היכיתיה, שׂרוּל, התשמע? היכיתיה… ואיך לא אַכֶּנה? הא, שׂרוּל… את מַריה שלי… איך לא אַכֶּנה? את מי היא מסובבת? אה? לבלתי אשתה? איך לא אשתה? הא, הגידה, איך לא אשתה? –
– מתאפקים… חייב אדם… למשול ביצרו…
– מה?.. אדם?.. וכלום איני אדם לבלתי אשתה? שׂרוּל, הגידה לי, כלום איני אדם? מה לו ולי? מדוע הוא מכּני?.. גריגוֹרי אינו ירא… גריגוֹרי אינו ירא, שׂרוּל… גריגוֹרי אינו ירא את השוטר… יכה לו…
הוא מתופף באגרופו של חזהו. החנוני האומלל מסתובב אצל אורחו בשפת חלקות ולשון רכה, מפייסו בכל מיני אמרים וחושש שמא יקניטו, אל יפָתח פה לשטן…
– נוּ, לך לביתך, גריגורי, לך לביתך, בשם ד'. די לשבת, די, לך לישון, לך. שלם ולך.
– גש-הלאה, שׂרוּל! – רוקע גריגוֹרי ברגליו – עד הפרוטה האחרונה… ניקיתי את בתי-המחראות בחצרו של איצקה שלכם… ניקיתי, שׂרוּל… ניקיתי, בזעת אפי ניקיתי, ואף חמש פרוטות לא הוסיף לי, אה?.. השתחוויתי לו, נפלתי אפים ארצה: הוסיפה, אדון!.. והוא… הוא… עד הפרוטה האחרונה…
הצלוחיות רועדות על השולחן הקטן מהלמות אגרוף כבד. פני ישראל נחוורים כסיד. עוד “הנס הגדול” שהאח פה בזו השעה..
– אֵי, חובש-בית-המדרש! – גוער בו פלוני – מה אתה עומד כבול עץ? ישלם הערל וילך לו, כפי הנראה, עדיין לא למדת לבוא במגע-ומשא את אלה ה“פּוֹדפּוֹלקוֹבניקים”!
– אנכי… בֶּה… – מתבייש הבכור כעלמה צעירה.
– גריגורי! – פונה בן-החיל אל השיכור בדיבור קשה – לך-לך! חוללת כבר שערוריה – ודי לך, איפוא, כהרף-עין – מאַרש!
– יהודי!..
– מה?! רוצה אתה בהובלת שוטר?
– מה אתה? – נבעת ישראל מחדש – שוכח אתה, כי הננו בגלות…
– אתה מלמדני! – לועג לו הצעיר – נוּ, גריגוֹרי!
– שוטר?.. – מתרומם גריגוֹרי מעל מושבו – נוּ, יכני, נוּ… נוּ, יכני, יהודים. גריגוֹרי אינו ירא…
והוא מוציא ברוב עמל את כיסו המעוך ומושיט מטבע לישראל, כשזה תומך בו באותה שעה לבל יפול על המפתן…
– נו, מי? – פונה מי שהיה איש-צבא אל אחיו בקול מנצח, אחרי צאת גריגוֹרי – אני או אתה? “יהודי”… חה-חה… זה הלא נוגע לו… ואתה – חכם! אין מה לדבר! לשיכור כזה נותנים מחמש פרוטות ארבע נכיון!.. חנוני בר-דעת!..
– אוי, אוי, – נקוט ישראל בפניו – היודע אנכי? ואגב… כלום מדמה אתה, שלהם, לכאלה, טוב? אֶט… אמנם, על אדמתו הוא יושב, מצבו אינה שוה למצבנו, ברם כלום עליו אין רחמנות!.. עובד כחמור יומם ולילה – ולשם מה? גם לו תרעומת… לי דרוש מחר לשלם שכר-חנות ליצחק, ואַין, והוא ניקה את בתי-המחראות של זה גופא. כולנו בגלות, כולנו… בגלות… אֶה אֶה…
– נוּ, נוּ, די לך, חקרן, די לך! – מפסיקו הצעיר באי-רצון…
ובתוך כדי דיבור הוא מוסיף בקול של נחומים:
– עדיין טירון אתה לחנונוּת, ישראל, יעברו הימים – תתרגל!
חידושים
מאתיוסף חיים ברנר
חידושים / יוסף חיים ברנר
…אומרים אתם: חידושים? מתפעלים אתם ממדינת הים ומהמיסיונרים שבמלכות אנגליה, המדברים על המשיח שלהם והנם כיהודים לכל דבר במלבושיהם ובדיבורם? ברם מה לכם להרחיק נדוד? יכול אני לספר לכם מלתא דהוה בדידי, בכאן ובזמן הזה – ועניתם ואמרתם: מדרש פליאה. ובכלל, הנה מה שאומר לכם: לפי עניות דעתי, ליכא שום פירכא על הדברים הנעשים בזמננו. בדורותינו אלה אין להאמין לשום בר-נש, מ מ ש לשום בר-נש! האידנא הכל הולכים בראשיהם למטה וברגליהם למעלה. ותמה אני, אם יש יודע בדור הזה מה הוא בנוהג שבעולם ומה המה חידושים…
ומעשה שהיה כך היה.
עלה שיגעון ברוחי וביקשתי ללמד “לשון-קודש” את יענקלי שלי. מדוע לא?
נזדמן לי איזה קרוע ובלוע, מאותם שרבו בינינו עתה, ואומר שהוא יודע לשון-קודש. ואגיד לכם את האמת: מצא האיש חן בעיני, לכאורה. נראה היה שהאין האי גברא פיקח גדול במילי דעלמא, אבל הן לא לשרת בחנותי לקחתיו. והרי אני אומר לכם: יִשרתו שָכנה על פניו. שלושה רובלים.
ומלמד הוא מאז את יענקלי שלי שעה-שעה ליום. פִּעל, פָּעל… ואגב הוא מקריא לפניו ב“ביכלך”. נוּ, כלום אין לי דאגות אחרות? יודע אני, שהתורה שבהם אינה גדולה, ברם העיקר הלא הוא לשם הלשון.
נוּ. שבוע, ירח…
פעם אחת… לשם “כַּתָּבות” אני נוטה אוזן לקריאתם: מין מעשה-צדיקים. ימי הסליחות. השכים הרבי. הלך ליער. מאי איכפת לי? מילא, מבין אני: מעשה-ליצנות. לועגים לרביים. אבל מה רעש? בעצמי, אמנם, הנני מאמין, אבל אותם הספרים… אֶט, אני חושב, יקראו למו… כי מה הם כל אלה הרומאַנין?.. מליצה אינה מקלקלת…
אלא שרואה אני והנה התפעלותו של זה הבחור המשונה עוברת כל גבול. התפעלות… נוּ, ממש של עגל! נוּ, יפה הליצנות, יפה, טובה המליצה, טובה… אבל להתפעל באופן כזה!.. האין דברים בגו?..
וכאן אני עומד ומתערב בדבר. ענין זה מה טיבו? של מאפו, חֶה-חֶה, או של אחר?
אש-להבה !.. אני אומר לכם, שמי שלא ראה התפעלות זו לא ראה התפעלות מימיו. כחסיד פולני מממש!.. מתבייש קצת מפני – סוף-סוף, אני הוא בעל ביתו – ודולק בהתלהבות!
– פנינים, ר' אַיזיק, פנינים!
ואני איני מתעצל ומשים המשקפים על חוטמי. אדרבא, אדרבא, מה בכאן? מפני, שכאמור, נעשה לי הדבר תמוה קצת. חסיד שוטה ואפיקורס… כן, אפיקורס, כמו שתשמעו להלן…
והבחור שלי קורא שורה ומתלהב, קורא שורה ורוקד מעצמו. אַי–אַי–אַי, “אם לא למעלה מזה”, “אם לא למעלה מזה”… ככה, כמדומה, קרא אותו הרבי… כבר איני זוכר… וצוחק גם אני… אין לכחד: לפעמים אלו הכת-ליצנים הנם ממזרים גדולים, מזיקים גמורים, משחיתים!..
ומיד אני רואה – התאמינו כי אספר? – שהבחור שלי מתפעל באמת, בתמימות!.. סופו, אמנם, הוכיח על תחילתו, כמו שתשמעו להלן, ולא חרך רמיה צידו. ואולם מוכן אני להישבע גם עכשיו, שהוא לא התחפש באותה שעה ודיבר באמונה על דבר צדיקים וקדושה ומסירות-נפש, ואגב-אורחא הילל את מחבר ה“ביכל”… פרץ… לא, לא סמולינסקי הידוע… איזה זרח או חצרון… כל הרוחות יודעים אותם !..
ואת טעותי אני מזכיר היום: שמחתי אז עליו כמוצא שלל רב. ברוך השם, שיש מיראי שמו גם בין בחורים כאלה…
ובאתי עמו בדברים, ונוכחתי שהוא מלא וגדוש… נוּ, מלא וגדוש ממש. את מי אינו יודע? את כל ספרי המוסר ואת כל ספרי החסידות, אחד מהם לא נעדר. ודיבוריו, לכאורה, יוצאים מן הלב. בקיצור, צדיק תמים בדורותיו.
מילא, אני חושב, אשריני שלא נכשלתי בבן-אדם שאינו הגון; כזה ידריך את יענקלי שלי, אם ירצה השם, בדרך התורה והמצוה…
ואומר אני לו: אשמח מאוד; הנה בקרוב ימלאו ליענקלי שלי שלוש-עשרה שנה, וטוב כי במקום אלה הקריאות, שאמנם הנן טובות – לא חפצתי להכעיסו בכדי – תלמדו, בכל זאת, מוטב שתלמדו הלכות-תפילין מ“חיי אדם”…
ויודעים אתם, מה הוא עונה לי?
– ומהיכן מעלתו יודע, שאני בעצמי מניח תפילין…
-----
שמא תאמרו, כי כבר סיפרתי לכם הכל – טועים אתם.
המעשה הוא כך: המענה הנ"ל על דבר התפילין, אמנם, כמובן מאליו, לא ישר בעיני, ובכל זאת לא נתעוררתי להעבירו על ההוראה. מצד אחד לא האמנתי קצת: אין אדם משים עצמו רשע ומצד אחר ראיתי והנה הוא עושה הכל באמונה, וגם בחור “בעל ביתי” ממכריו היללוֹ לפני, שהוא נקי-כפים ובר-לבב ומוכשר לתת לחברו את נשמתו. נוּ, בין אדם לחברו – גם זה דבר גדול. וגם על יענקלי שלי נתחבב מאוד.
ובינתים הוא עושה את שלו ואינו חדל מאמרותיו מעת לעת. ומדבר הוא יפה, אני אומר לכם, עפ"י דרך החסידות. נוּ, על דבר נשמת האדם ועוד עינינים כאלה עד… – בושה היא להתוודות – עד שאני שוגה שנית בו ושוב נוטה לחשוב ששׁיטה בי באמרו, כי אינו מניח תפילין וכי רק בקש רצה לדחותני… ואף על פי שעזות, וביחוד לפני בעל-ביתו, גם היא אינה מן המידות המשובחות, ברם אל יפּלא בעיניכם. אני יעדתי את עצמי, סוף-סוף, בשעת הפנאי לדבר אתו עד הנקודה ולתכן את רוחו באמת.
עד שלימים, באותה העת שתפרתי לי את הסודוט הזה, נכנסתי אל בֶנדיט החייט, ששם היתה שכונתו של בחור דנן.
נכנסתי ומצאתי את הפועלים יושבים על מחטם ולועגים למלמדי שלא בפניו. הוא יצא לדרכו. לועגים למלבושיו, לאכילתו. “דג מלוח וסעודת מכות – קורא האחד שבהם, ,שקץ' ידוע – וכל היום הוא סובב בחדרו מפינה לפינה”…
בקיצור, חס אני על כבוד תלמיד חכם, ובאמת חרה לי מאד על אלה עמי-הארץ ומתחיל אני ללמד עליו זכות בפניהם. אדרבה, אני אומר, זוללים וסובאים, צריכים הייתם ללמוד אל דרכי איש כזה. אתם רק הב, רק הב, והוא מסתפק במועט. והם צוחקים: ר' אַיזיק, מדמה בוודאי, שצדיק גדול הוא המלמד שלו!
בקיצור, למה אאריך לכם. חייטים הלא חייטים הם לעולם. מתוך עזות הם הולכים ועולבים כלאחר-יד את בתי הכלה מרת פֵיגה: אם כן, ר' אַיזיק, למה אין כבודו יכול כל העת למצוא חתן לפֵיגה, והלא זה בא לביתו… חֶה-חֶה!
קיצור הדברים, אני איני נעלב מפניהם, ואעפי"כ אני כועס ואומר להם: הדיוטים! קטנו עבה ממתניכם. ברם בתי זו מה אשמתה כי תבזוה? ברוך השם, בתי היא יפה וצנועה, בת-ישראל, וגם חמש מאות רובלים נדוניה ערוך בשבילה…
ובתוך זה, כשאני עומד ומדבר כך לתת לחֶברה בינה – מתעוררת בעלת הבית ואומרת, כי חלילה לה לעלבני, חס ושלום, ובכונתה רק להגיד את האמת, כי בעל כזה – אושר הוא לאשה. היא, אמנם, מבינה, שפיגה שלי וכל בתולה בעלמא תמאנה גם לשמוע על מין בעל כזה, ברם על צד האמת אין טוב מגבר כזה. עם מין אנשים כאלה אפשר לחיות ימים ושנים כמו בגן עדן. והא ראיה, ההוא מתגורר בביתה זה כחצי שנה ועוד לא הטריחה אף פעם אחת מיותרת, כשאר שכנים.
לכאורה, הרי טוב, מתנקם אני באותם הבורים. ברם אל תחפזו ושמעו את סוף-הדבר.
מתוך שבחו של אותו האיש באה, אח, לידי גנותו! זהו הדבר: נשים דעתן קלות. היללה אותו בכל הקילוסים וכמו דרך-אגב הודיעה, שהוא אינו מטריחה וכליה הלא אינה נותנת לו בלאו הכי. ושואל אני: מאי טעמא? ומשיבה היא בפשיטות, שבפסח העבר לא נזהר כלל בחמץ… השומעים אתם, בחמץ ממש!.. אכילתו לא כלום היא, אומרת היא, אבל יש אשר הוא קונה גם בחנות של עכו“ם, – התשמעו? זה ותו לא! – ואין נפקא מינה לו, לבן-אדם יפה דנן, בשר, חלב, כשר, טריפה… ובאמת אומר: מתחילה נדהמתי ולא האמנתי, בשום אופן לא האמנתי! נניח, כי ידעתי, אמנם, גם לפני זה, שהוא אינו צדיק גדול, והפועלים גם הודיעוני, שהודאתו בדבר התפילין נכונה היתה, שהוא אינו מתפלל מעולם, אבל – חמץ! נבילות וטריפות!.. לא יכולתי להאמין בשום אופן. הלא אומר אני לכם: כשהוא מדבר על דבר הבעל-שם-טוב וכדומה – שפתיים יושק: דבש ונופת-צופים. למדנים גדולים אינם יודעים את מה שהוא יודע. “והפה הנתון אמרי שפר איך ילחך את העפר”? – המלצתי עליו מליצת הפייטן באותה שעה. ובכלל, בחור יהודי, ישר ובלי רמיה, לכאורה… לא רציתי להאמין… כי איככה הוא ה”שקץ" מעז עוד להיות מורה ליענקלי שלי? –
אבל איך יכולתי להיות כופר-בכל, אם היא מוכיחה באותות ומופתים? איך אפשר היה לבלי להאמין, אם היא משיחה לפי תומה?
אה ?
ומעכשיו לכו ודרשו בחידושים.
מסביב לנקודה
מאתיוסף חיים ברנר
א
– ובכן, שלמה, בקרוב, אקווה, נתראה שם. האין זאת? אתה תבוא אלי, ואני לא אבוא אליך. ראה, איפוא, בני!
יעקב אברמזוֹן תקע בכל כוחו את כף ידו הקשה והכחושה בכף שלמה פְרֶנְקֶל תלמידו, המעונגה והרכה, ככף־עלמה, ועור פניו קרן בהביעו דרך צחוק ודרך חיבה את המלה “בני”. עיניו המאירות והצוהלות הישירו להביט בפני העומד לפניו. ולאט־לאט עברה צהלת הרוח של המורה גם אל שלמה, שהיה כמתעצב בראשית שעת הפרידה. ימינו לא זזה מתוך ידו של יעקב, ורק בשמאלו, ובתנועת בן שוֹע, היטיב את הצוארון הקאראקוּלי של אדרתו, ויאמר:
– את המכתבים, אברמזון… את המכתבים…
– פשיטא, פשיטא! – קרא אברמזון בהזדעזעות של ששון – כלום דבר זה צריך אתה לאָמרו? בוודאי לא אכתוב לך על שם אבותיך. וכתוֹב אכתוב לך בהקדם האפשרי. תיכף לביאתי שמה אתחיל לבקש בשבילך איזה מעמד – ואודיעך. ואז… החיל והחוֹסן לחי־עולמים! אטו מלתא זוטרתא מצות פדיון־שבויים ושילוּח הקן בחדא מחתא?! שלח תשלח את האב – ואת הבנים תקח לך, חה־חה־חה! תבוא אלי ונחיה יחדיו. אֵי, מה נחיה!.. ממש בבחינת הבעל־שם־טוב באותו ראש־השנה תק"ז, שעשה בו עליית נשמה. התזכור את “השמחה הגדולה”? נוּ, ראה, איפוא, שלמה’לה, זכוֹר ואל תשכח, והיית לאיש ונלחמת!
בעד הדלת הנפתחה של עגלת מסילת־הברזל התפרץ רוח עזיז וקר של תקופת טבת. מתחת הלם הפטיש על ברזל־האופנים. שני הנפרדים־הרֵעים עמדו סמוך לדלת בפינה. העגלה נתמלאה צאן אדם. רבים עמדו צפופים אצל הספסלים ובין המושבות. רק בתווך, על שני ספסלים רחבים, ביצרו להם זוג סוחרים־שותפים עמדת איתן ולא הניחו לאיש לבוא אל גבולם, המוקף חומה של חפצים וכבוּדה רבה: אדרות, כרים, ארגזים, צקלונים. “ניכר שאין אלו נוסעים ארעיים” – ניצנצה מחשבת־רגע במוחו של אברמזון כשנתקלה עינו בהם, ומיד הסיח מהם את דעתו היסח גמור. לדוחק שבעגלה לא היה חושש, כי העיר א., מחוז חפצו, לא היתה רחוקה מתחנה זו ומקום קבוע לא ביקש לו. מתוך שלוה והתעוררות כאחת הוסיף להחזיק בידי רֵעו־תלמידו וידבר את דבריו.
נגד עיני שלמה פרנקל רקדו האותיות השחורות הקטנות של גליון העתון הרוּסי, גדל־הנייר וארך־האבר, “מבשר הבוּרסה”, שהתגולל לרגלי האחד של זוג הסרסורים הנוסעים. הרגלים הללו היו חלוצות־נעלים, נתונות בפוזמקאות של צמר לבנות ומכוסות חצין בשמיכת שיער, והפנים – פני איש, אשר אך זה קם משנתו ודעתו להתהפך על הצד השני.
– הסכת־נא ושמע, שלמה’לה, הסכת־נא ושמע! – דיבר אברמזון באזני חברו כמעט בקול־לחשים סוער – בקיצור: חייך בכאן אי־אפשר שיהא להם איזה ערך. חיים כאלה “אין שוה למלך להניחם”, ומאן מלכא – רבנן, כידוע… בקצרה: עליך לצאת מזה, לצאת. עיקר־הדעת, עיקר־הדעת הוא, שיש חיים אחרים, מחוּדשים, שמקומך, בני, בחללא דהאי עלמא, עולם היצירה של אור…
– אֵי, אתם שם!.. סגרו את הדלת!..
הקול קולו של אותו הסוחר, שישב חציו סמוך אל דופן הספסל – קול צער כבד, קול איש שדוקרים את בשרו במחטים. אולם חברו היה נוח לבריות ממנו. גם דעתו היתה, אמנם, שכל הנוסעים לא נבראו אלא בשביל שיסגרו את הדלת בעדו, ולא תאחזנו צינה, חלילה, אבל את דעתו זו כבש בלבו ושתק: עסוק היה באכילה ופיו מלא. בסכין נאה, חד וחלק, חתך נקניקים ממולאים ושמנים, וכל חתיכה וחתיכה, בתבניתה הדקה והעגולה, הניח בתוך פיו בזהירות עצומה ובכוָנה מיוחדת, כששפתיו מבעבעות בצבוצי רוֹק ולחייו מתנועעות מתוך שובע־רצון של אזרח נאמן החי בשלום את כל העולם; ורק בשעה שהיה “מאן־דהוא” אומר להניח את כליו אצלו או מעז להעיר, ולוּ גם דרך־אגב, כי לא מן היושר הוא, שיתפוס אחד את כל המקומות ולא ישאיר לאחרים כלום – היה הוא, איש־השלום, עונה בחשיבות, אבל גם מתוך קצת התרגזות, שאותו אין ללמד יושר, שהוא יודע את זכויותיו; ואם בעל דבריו המלמד יושר היה, נוסף לזה, ממין הכושלים, עפ"י בגדיו – לא היה בעל הנקניקים מתעצל להוסיף נמרצות, כי כנגד עזי־פנים ומפריעי סדר ברשות־הרבים – יש ז’נדארמים בארץ.
הדלת נשארה פתוחה. יהודי אחד בא־בשנים ולבוש־קרעים נדחף לתוך העגלה וביקש לו מקום־מנוחה אצל התגרן הלועס, אבל זה גירשהו מעל פניו בבוז; ואברמזון מיהר ופינה לפני אותו העני את המקום הצר, שהיתה אמתחתו מונחת שם משעת כניסתו לעגלה, וחזר מיד לדבריו. ואולם פרנקל לא האזין לו עוד – חמתו בערה בו עד להשחית. הוא צריך ללמד דרך־ארץ את הכרסן הלז ויהי מה. הוא יקח את אמתחתו של אברמזון, שאין לה עתה מקום, ויניחה אצל פלוני על אפו ועל חמתו. נראה, אם “העריץ הנבזה” הזה ימלאנו לבו לעמוד גם בפניו, בפני פרנקל, הידוע פה בכל התחנה, אם לא. יעמוד־נא אברמזון מרחוק ולא יתערב בריב. הוא, שלמה, רוצה לעשות הכל בעצמו, בעצמו… רוקק הוא בפניו של הכרסן, הלז ובפני כל ז’נדארמיו גם יחד…
– אמת, בחור, אמת ויציב, – התעודד והסכים היהודי המגוֹרש, שעמד כל אותם הרגעים בבוֹשת־פנים של נדכה לעיני כל המביטים בו; וכשראה את ה“הבחור” מזעיף פנים גם אליו, פנה אל אברמזון, וצחוק ההכנעה שעל שפתיו פשט צורתו, צורת עלבון וחרפה של “מי ידין עם התקיף”, ולבש צורה של חנופה והבעת תודה וידידות – עקבתא דמשיחא: ירהבו הנער בזקן… ברם מי אנכי שאעמיד על דעתי? יודע אני?.. “משפטים בל ידעום”… אין לו לז’נדארם… חה־חה… אין לו לז’נדארם, אלא מה שעיניו רואות… האף אין זאת, אברך?.. חַה־חַה…
– לא! – הוסיף פרנקל לטעון אל אברמזון, ואל היהודי המגוֹרש ואל “החנופה שבפניו, תועבת־נפשו” לא הביט – מדוע יהיה הצדק למרמס־רגלים לכל שור וחמור!..
– ולפרסות־החזיר… חה־חה… – התאמץ הזקן להשיב על־ידי דבריו בעיני אברמזון את כבודו אשר גלה ממנו לפני רגעים…
– מדוע נכוֹף ראשנו בפני כל עַוָל, – הוסיף פרנקל, כשפנה עורף אל “זה המתערב בשיחות לא לו”; אברמזון לא הרגיש ב“תנועה” זו של העלם המתגעש מפני שכפף עצמו ברגע זה להניח את אמתחתו תחת הספסל – מדוע נעבור על מידתנו, בשעה שיש היכולת להראות לשכמותם, כי לא ילדים לפניהם. אותי גם ז’נדארמי בית־הנתיבות יודעים פנים אל פנים. יש לאל ידי להראותו מי גדול ממי…
– טוב, טוב, – צחק אברמזון במלוא־פיו – גם בלעדי זאת הוא, אברמזון, יודע, ששלמה אינו מוג־לב ואין כל צורך להוכיח את זאת. לא פחדן, אבל תינוק עדיין. כמה ימי שני חייו? שמונה־עשרה שנה? בן שמונה־עשרה – ותינוק! אין זה מדרך עם־סגולה כלל. בתוך עם־סגולה אין תינוקות. רֵע יש לו בא., ואוּריאל דוידוֹבסקי שמו, והוא, בהיותו בן שמונה־עשרה, כבר ידע את שוֹפּנהוֹיאֶר… בקצרה: תינוק, אבל לא מוג־לב, ועל כן אין הוא, אברמזון, ירא לעזוב פה את שלמה. מובטח הוא בו, ורק שצר לו להיפרד מעליו אף לשבועות אחדים. צר לו גם על שאר תלמידיו, שהיה יכול להיות להם לתועלת, ואולם – מה לעשות! הן בכל אופן אי־אפשר לו עוד להישאר כאן. עוד מעט… עוד מעט… נוּ, אם לא “וסקלוהו” – יגרשוהו… וזה הלא יארע לו, סוף־סוף, לכשישאר – ולמה לו להמתּין עד כך? המעטות הן המסות, אשר ניסה בהן בימי חיי־הבלו הקצרים והרעים? –
שלמה הפסיקוֹ בקריאה שלא ממין הטענה:
– אֶה, אילו היתה אמו בחיים…
– בוודאי! בוודאי! – סייע לו אברמזון בהתלהבותו, מבלי שמוע ברור את קול־מבטאו של איש־שיחו – כך, אילו היתה אמך בחיים, כי אז… כי אז… נוּ, כי אז… מי יודע, אדרבא, שלמה’לה, אז, אפשר, שהיתה קשה עליך עוד יותר הפרידה מן הבית… הן את קשי הדבר אני יודע ומרגיש, בני, כמוך, ואולי עוד יותר ממך… איך שיהיה… לאן אתה מביט?.. איך שיהיה, עתה מובטחני בך, שלא תהיה לא סוחר מצוין ולא מורה־הוראה בישראל…
ושוב השתפך אברמזון בצחוק ממושך ועלז, שרק בסופו נתבלבל ומסך מעין תוגה בעיניו. הנה הוא. גם לו יש אב; לו יש עוד אם. והוא מבין: יסורים. ואולם – כל זה מן הצד. כלל זה נקוט בידך: אַל לבן־אדם לשאוף להימלט מצער ויסורים. לא ביסורים תלוי הדבר. העיקר – עליית החיים. שוחט־ובודק הוא אביו הישיש בעיר־מולדתו – ומה יוכל הוא, אברמזון, להושיע לו? כשיש כסף בידו, הריהו שולח לו רוּבלים אחדים. אבל יודע הוא, שפרוטות אלה אינן ממרקות עווֹנו ואינן ממעטות את הצער, אבל מה יוכל עשות?
– שם העבר, העבר, – דיבר אברמזון – ואנחנו, שלמה, אנחנו, הלא הננו… אנחנו – בני העתיד!..
נשמע קול הפעמון המצלצל.
נוּ, הבה וארד, אברמזון…
– רד… אבל על מנת לעלות, בני, על מנת לעלות, שלמה’לה, נוּ, מה?.. המקנא אתה בי?.. מה נעצבת שנית? כלום לא אתגלי לך? שהעצבות היא מסיטרא אחרא ואין רעה חולה מזו לבת־המלך, להנשמה? אין דבר, עלם נרגש, בקרוב נתראה. הכל תלוי בך…
– אה… הצלצול השני…
– נוּ,שלמה, עוד פעם: היה שלום! אחת זכור… צפה למכתבי… דרוש בשמי לשלום אחיך הקטנים…
– ואתה, אברמזון, דרוש־נא בשמי לשלום יֶוַה אִיסאַקוֹבנה… אמור לה…
צילצל הפעמון בשלישית. שלמה מיהר וירד ממעלות העגלה ויתייצב על הסוללה וילווה את הנוסע ברכבת, הניתקת מעמדתה, בעינים של הזיית עלומים וכוסף לאשר לא כאן. שפתיו היו דומות כאילו נצרבו זה רגע ובתוכו נתחוללו הרהורים על אותו היום, יום צאתו גם הוא לשם, מקום שיראה את זו ש“גם לה אין אֵם”… את חוַה…
ב
שעת בין־השמשות של חורף מישמשה וּבאה. אברמזון נשאר עומד בפינת העגלה על יד החלון הראשון. הוא עמד, הביט והגה, כדרכו תמיד, ומסביב לו – קשקוש־שפתים, טלטול־חפצים, קילוּח של המיית ציפּיה ופיהוּק ממושך של עוברי אורח: האַ־אַ־אַה… “מה שם התחנה הקרובה?”
העיר א., מחוז־חפצו של אברמזוֹן, שאליה כוננה הרכּבת את מרוּצתה ההומיה והנחפּזה, היא אחת הערים, שרובן יהודים, ורוב הנוסעים ברכבת שבמסילה זו הם מבני ישראל. גם הפעם, בתוך הנוסעים המרובים, נמצאה רק משפּחה נוצרית אחת, שישבה בירכתים מול פני אברמזון, ומדי נשמעו הקריאות: “Пожалуйста!”, " Боже сохрани!", או “В таком случае” מפּי הנוסעות היהודיות, היה אברמזון זוכה לחזות את התעוררותה של אם המשפחה הנכבדה, היאך זו מעוררת בכל פעם, על ידי דחיפת מרפּק, את בתה הצהובה לשמוע גם היא אל מבטא הצפצפניות־היהודוֹניות, אלא שלגודל־האושר היו עיניה כעבור רגע קטן, נתלות פתאום בהקוֹקאַרדה של כובע אישה הפּקיד, שישב נים ולא נים, תיר ולא תיר, והשינה היתה חוטפת גם אותה. ואז דיברו בנות־ישראל רוסית באין מפריע.
באין מפריע שב גם התגרן, הסמוך חציו על דופן־הספסל, לספר לחברו הסועד לבו בנקניקים, על דבר מפעלותיו וגבורותיו של אותו הפּריץ בן־החיל, האוֹפיצר השׁטאַבּי והסוחר הערום גם יחדיו.
– טֶק’ס.. טֶק’ס… – שנה בקול של חוזר־לענינו ובעונג של הרחבת הדעת; נראה היה, שנפש המספר מתדבּקת בגיבּוֹרוֹ, ועל ידי מעשי הפּריץ הנפלאים המסופּרים בפיו ובלשונו גם הוא בעצמו מתעלה לעמוד במקום גדולים: – טק’ס… סוירידילוב טוען קול אחד: “היא שלי ותכשיטיה שלי, כוּלה שלי – וסוף־דבר”. אבל גם יאַמפּוֹלסקי, אדוני הנכבדים, גם יאַמפּוֹלסקי אינו ילד בן יומו. הוא כופר בכל: “עוּרבא פּרח!” – “עוּרבא פּרח”? קורא סוירידילוב בחרי־אף, כשהוא קופץ וחוטף את האקדח מעל הכותל!.. וכו' וכו’…
אברמזון עמד בפינתו, וכל אשר מסביב זר היה לו. כאב־ראשו התמידי, שהתגבר בו באותה שעה, בתקוֹף בו ים־רגשותיו, היה לו לסתרה והגן על הקודש שבלבבו מפני הטוּמאה. את כף־ידו אימץ אל מצחו הבוער ואת עיניו מיצמץ־מיצמץ, כאילו איווה לרכּז את כל העולם במחשבותיו. כנגד עיניו הבהיקה יריעת שלג שטוחה על פני כל היקום: לוֹבן, לוֹבן צח ונהדר, בכל מלוא־החלל שמעבר לקירות־העגלה. על ידו ישב אותו היהודי לבוש־הקרעים והסתכל בגניבה אל לחיי בעל הנקניקים המתנועעות, ואולם זקנוֹ המגודל הזכיר לאברמזון את ר' יצחק שו"ב אביו ואת זמר־הדבקות שלו בתפילת השחרית של שבת:
– הַ־זִיו והַזוֹ־וֹהַר… אַי־אַי־אַי־אַי, לחי־עולמים!..
– הטֶ־כֶס וה־טוֹהַר… בִּים־בַּם־בַּם, לחי־עולמים!..
וקוי ההוד הפושרים והביישנים של שמש־החורף הגוֹועת, שחדרו, לפני היעלמם כולם, בעד השמשות ורעדו באלכסון על פני קירות־העגלה, נגעו גם בקצה מצחו הימני של העלם העומד קוממיות – ויאירו…
– מה, רבי אברך, – נפנה אליו שכנו היהודי הזקן, שנתעורר לבסוף מהסתכלותו בלחיי הלועס והתחיל סוקר בעיניו את כל המסובים, לראות אם הימָצא ימצאו בהם “בעלנים” לקבל הצעתו – מה, אפשר סברא היא, שנצרף מנין ונתפּלל מנחה, הא?
זקָנו של אברמזון, העוני שבמלבושיו, הכבוד והחסד שעשה זה לו, לעני, הקול המלבּב, שבו ענה על כל שאלותיו הקצרות – כל זה הטעה את לבב־הזקן לחשוב, כי מן ה“אברך” הזה יבָּנה גם בצירוף־מנין. הצעתו הושבה הפּעם, לצערו, ריקם: המנין לא נצטרף. וה“אברך” נשאר עומד בהזיתו אצל החלון. כל מיתרי לבבו, כל קרביו ריננו והתפללו בו מאליהם, ביחידות…
הנה אותו יער־הלִבנים עם אותם האילנות הרמים והנישׂאים, שחלפו לפני עיניו גם אז, לפני ירחים מספּר, בלכתו שמה, צוערה, להיות מורה לילדי בעלי־בתים. סתיו היה אז בארץ. חשופים עמדו העצים, ערומים ונוגים, ושכבת השלג המזהירה והטהורה לא היתה בהם עוד. ועתה חורף, והוא שב על עקביו. הוא שב לא. – לעבוד ולעשות. הוא לא יכול להתמהמה שם עוד. הוא עשה חליפין: המיר את חיי השׂוֹבע והמנוחה בשערוריה קטנה…
– חַה־חַה־חַה! – התנשׂא סער של צחוק רענן בלב אברמזון, כשמצחו נסמך על הזכוכית הקרה – שם שׂכרוּהוּ בכסף מלא, שׂכרו בחור עני ונעזב, היטב היטיבו עמו ויתנו לו מאכל ומשתה מדי יום ביומו וממון־דמים מדי חודש בחדשו. וכל כך למה? – בשביל שילמדו פּרי־בטנם למצוא חן ושׂכל טוב בעיני אלוהי־השמים ובריות הארץ. ומה עשה הוא? מה עשה הוא, כּפוי־הטובה? הוא גילה לשומעי לקחוֹ, לאלה הקטנים שניתנו על ידו להורותם דרך התורה והמצוה וההשכלה, דברים אחרים לגמרי מזה, דברים צדדיים, מיותרים ושלא ניתנו להיגלות…
חַה־חַה־חַה. בתחילה היה הכל נוהג כשורה, על צד היותר טוב. הם לא ידעו את דרכיו, לא ידעו דבר מכל מה שהוא עושה לרוח מקשיביו הקטנים: טרודים היו, הנכבדים, ביותר, בעסק, בסעודה. ואולם, סוף־סוף, גוּנב אליהם הדבר ואזנם לקחה שמץ מנהוּ. נפקחו עיניהם לראות, כי יותר משהוא מלעיט את תלמידיו כללי דקדוק נחוצים, סיפורי מלחמה מחכימים, חשבונות, גיאוגרפיה ושאר חכמות, הוא דורש לפניהם בפסוקי הנביא: גזילת העני בבתיכם!
והנחש היה עירום, והשערוריה איומה! מורה משונה זה לא היה רואה את תלמידיו כאילו הם כלים ריקנים העומדים להתמלא מימי הלימודים, כדרך־העולם, אלא רואה היה אותם כחברים צעירים, כחומר ליצירה…
חהח־חה־חה. הם, תקיפי צוער העיר, נכבדי קרת – שלולא היהדות והפּרעות שהיו להם בעולם, אזי היו נהנים מגופם הכשר, ממצבם, מחדשות־המלחמות, מן הכל, הנאה שלמה לחלוטין – הם לא יכלו לשׂבּוֹע רצון מזה הבחור המוזר, הקבצן המלמד, שנשׂכּר להם בלחם!
– – – והוא שב עתה לרעבון ולמחסור אחרי ההפסקה הקצרה, ושפתיו לוחשות בעוז על חירותו של עכשיו, על שובו להיות חופשי לנפשו בעיר הגדולה, על חייו העתידים לבוא באותה העיר, על מצב־נפשו עתה ועל חדות־ההויה בכלל.
ושעת בין השמשות עברה. נרות־הסטיארין שבעששיות־העגלה הודלקו. הרכבת עברה בעמקים. בחלון המאופל נערמו הררי נשף, התאבּכו גאות־עשן ושביבי אש בתוך העשן. הוּ־הוּ־הוּ־הוּ… הרכבת גומאת את גשר־הברזל שעל פני הנהר הגדול בואכה א. העיר. הנה מתרוצצים בחושך גינות, סוכּות־שומרים, בארות, נסים ירוקים־כהים – חיים, חיים!
– כרטיסיכם, אדוני, כרטיסיכם! – ניגן קולו של הקוֹנדוּקטוֹר הנכנס את נגינתו הרגילה – מי הנוסע עד א.? – בבקשה!..
מיהר אברמזון למסור הכרטיס, נסער לצאת אל מרפסת־העגלה ויעמוד שם. בכל מלוא חזהו שאף את נשימת הקור העז וכולו נשען אל רתוֹק־הברזל של המִרפסת. מתוך הרהוריו הקודמים נזכר בדבריו, שדיבר אליה על עצמו, בהיותו אִתה בא. ואלה הם: אם לעת־עתה איננו, וגם אי־אפשר לו להיות, איש של הרמוניה שלמה וגמורה, הנה גדולה־גדולה בו השאיפה אליה וגם חומר לא יחסר בו ליצירתה ולשכלולה.
ומחשבה גוררת מחשבה. הגיונותיו ברגע זה לא היו ברורים וקצובים כל צרכם. אלה היו הרהורים־געגועים, עדינים וביישניים, מעין געגועי עלם על בחירת־נפשו הקרובה אליו וימים יפרידו ביניהם…
עדינים וביישניים היו אותם ההרהורים על אודותיה, על זו הקרובה־הרחוקה, על זו היכולה להשלים את חייו, לשפּרם ולהעלותם, לולא נקודה אחת שביניהם; על זו, שבתחילה לא היה אלא משתומם על יפי־האדם שבה, אבל אחר־כך, לאט־לאט, באותה התקופה הקצרה, שנתקרבו ביותר על־ידי אותה העבודה המשותפת והמזעזעת, ותלתליה היו נוגעים לפעמים שלא מדעת בלחייו, התחיל מרתת פּן יגָלה לה על־ידי אחת מתנועותיו אותו הצד החדש שהתמזג ברגשותיו וביחוסו אליה…
אברמזון בּוֹש מפני הצד הזה; יש שהיה מתפלל בלבו על התגלותו אליה ובאותה שעה חרד, חרד… הוא התאמץ תמיד לרכּך את הצד הלז ולהפיגו, אבל כלום חייב הוא, אם אינו יכול לעקרו מן הלב. וכשהיה בא לידי מסקנה, שהיא יודעת, היתה רק שאלה אחת מתעוררת בקרבו: היש תקוה שתוּסר הנקודה ומקום שישלמו בו הניגודים – והיה המקדש אחד?
הרכבת השמיעה קול תקיעה גדולה. אברמזון הזדקף. שלמוּת היתה בקרבו. משאו התמידי הקשה לא הכביד עליו, כאילו עזבוֹ… גילת־נפש קלה וכאב־ראש כבד משלו בו. ולא קרבו זה אל זה כל אותה השעה.
ג
בשעה השביעית בערב עמדה הרכבת לפני בית־הנתיבות החדש של עיר־הפּלך א.
אברמזון נחפז אל העגלה, הוציא מתחת הספסל את אמתחתו, שבתוכה נמצאו שלוש כותנות וכמה ספרים – ויצא.
– לאן?.. – שאל פתאום את עצמו, כשהפסיק את הילוכו באמצע הדרך ועמד – לבית מנשה קצמאן?.. לראות אותה?.. מה טוב… האח… פּתאום… חַוה… אבל אם אסור אל הבית הזה, הרי יקשה עלי אחר־כך לעזבו, ואני זקוק למעון מיוחד… לעבוד, “למעט ב’עולם' ולהרבות בשמחה”, חה־חה… אמנם, ללכת גם אל אוריאל דוידובסקי לא טוב… הכנסת אורחים קשה עליו… אוריאל… האומנם, לינת לילה אחד… מחר אמצא לי “משכּן” ושכנתי בתוכו. אין דבר. אל דוידובסקי!
הוא נשׂא את רגליו וישם את האמתחת על שכמו. הדפּים העבים והקשים של תכריך־הספרים: “הכוזרי” עם חמשת ספרי ברדיצ’בסקי, הוצאת “צעירים” בכרך אחד, שהיו מונחים שם בתוך האמתחת בקצה, העיקו על צלע־כתפו והסבו לו מעין רגש הנאה על חושו את גופו. צעדיו הנמהרים התכוננו אל הרחוב הקוקזי, מקום מגורי אבותיו של אוריאל; כי שמוע שמע אברמזון בצוער, שאוריאל דוידובסקי שב בתחילת החורף לגור בבית אבותיו.
הדרך היתה לא קצרה – מהלך שעה שלמה. מיטלטליו של ההלך, אמנם, לא הכבידו עליו וגם בגדיו קלים היו, ואולם כאב־ראשו, אם כי היה תדיר אצלו, הגביר את עיפותו. כשהגיע לעבור על־פני סמטת המקולין, קרוב לדירת קצמאן, זו שחַוה בלוּמין דרה שם, התפרצה קלוּת־אורה לכל פנימיותו וכמעט שלא עמד בנסיון ורצה לסור שמה. התרוצצות־הרגשים נמשכה רגע. לבסוף עקר אברמזון את רגליו והלך הלאה.
בשעת כניסתו של אברמזון לבית דוידובסקי היתה בעלת־הבית, אמו של אוריאל, יושבת ובוררת קטניות לאור מנורה קטנה של זכוכית ואפה שופע מיץ ופניה עצבים, כדרכה. שמואל, הבן הצעיר, ישב גם הוא אל השולחן ולפניו – ארוחת גרש ומגילה־עפה בשפה המדוברת. פניו הדלים, אכולי העופרת, העידו בו, שמסדר אותיות הוא. אבי־המשפחה, משה אהרן דוידובסקי, לא נמצא בבית. עיניו השחורות והעקשניות של שמואל היו נתונות פעם בקערה ופעם במגילה, וכששמע ברכת ערב יוצאת מפי איש זר שנכנס, הסתיר מתוך־זהירות־שלא־מדעת את המגילה תחת כיכר־הלחם המונחת על ידו והניצוץ שבעיניו נתמלא כרגע הבעה של חשד והכנה להגן על עצמו; ואולם מיד הכיר בשרטוטים הנמרצים והתמימים של פני הבא, פנים הידועים לו מתמול שלשום – וירגע. ובעוד רגע – והעלם כבר שמח שמחה נאמנה ותמה לקראת עיניו הגדולות והמחממות של אברמזון, אשר בברק־בבותיהן האמוץ התנוססה רגשנות אמיצה, חומלת ועדינה עד למאוד.
– אברמזון, כמדומה, לא היה כאן כל החדשים האחרונים? – שאל שמואל בענין ידוע לו, כדי להיכנס בדברים.
אברמזון השיב על השאלה ודרש לאוריאל.
– אוריאל?.. – התאנחה בעלת הבית קשה – אוריאל כבר חזר ויצא מביתנו ויעזבנו שנית. הוא לא דר עמנו אלא כחודש, וזה כשלושה שבועות וחצי ששב לגור ביחידות, כלשעבר. הלך מאתנו. אוי, אוי, מפריעים אנחנו אותו, כנראה. בנאמנות, איננו נותנים לו, כנראה, לעשות את אשר הוא צריך לעשות. חדרו ריק עתה, ידידי, אולי יודע כבודו איזה רווק הצריך למען, הא? בנאמנות, אין טוב מחדר כזה, בנאמנות, אין טוב. מאנשים שכמותנו, ברום השם, הכל ישבעו רצון, ובמקח השוה, אַה?
– אַה? – התעורר אברמזון – כן… מה?.. מעון?.. אני בעצמי מבקש מעון… אם רק…
– אוריאל דרוש לכבודו תיכף? הפסיקוֹ שמואל בכונה ובקול חשוב, שהיה בו גם קצת הסתר־דבר ורוגז על “אותה אשה” – אמו – שבשעה שאדם דורש לאוריאל, הרי היא באה ומבלבלת את המוח במעונותיה!
פני “אותה אשה” הועבו עוד יותר. בוא וראה, הבנים של עכשיו מה הם! הרי יודעים הם, כמדומה, מה קשים החיים בימינו ובעתים הללו; כמדומה, שגלוי לפניהם, מה רב הדם השותת בכל חתיכת לחם ומה גדול שויה של כל פרוטה ופרוטה, ואף על פי כן לא איכפת להם כלום. בנאמנות, על כגון זה יש להתריע “שמע ישראל!” כאן עומד החדר לשכירה, ובעזרת השם נמצא שכן, וכפי הנראה וכפי הנשמע, בר־נש לא רע – לכאורה, מה צריך היה בן כשר לעשות? ושמואל, אוי־אוי, לא די שאינו משתדל לדבר על לבו ולפתותו – הוא משיאו עוד לדברים אחרים!
אברמזון רצה לעשות נחת־רוח לאשה העצובה והלך אחריה לראות את המעון. החדר היה לא־קטן בארכו, אך צר ומשונה, ורק חלון אחד לא־רחב היה לו. הכותל מימין לכניסה היה מסויד כחול־כהה ומעוטר קורי עכביש בראשו, ומשמאל – קיר עשוי קרשים, מחיצה בין חדר זה לחדר־האוכל, מעוקם קצת ומחופה נייר ירוק ומנוקד. בעלת־הבית, שליוותה את המיועד להיות דיוֹרה, הרימה אל מול פני הכתלים את מנורת הזכוכית שבידה – וינועו הצללים של התמונות המטושטשות התלויות שם בלי סדרים, וייראו ראשי הרבנים והגאונים הגדולים עם פיאותיהם ואֶפּולטי הגנרלים ואנשי המלחמה, עם פתילי זהבם. על גב הכירה שמאחורי הפתח ישבו ילדי הבית, התחממו ושוררו בקול ממושך ומלא “מרה שחורה” אוכלת לב ונפש; נוגה ביותר היה קולה של ילדה קטנה בעלת ראש מסולסל ופנים חשוכי דם שלא ידעה לבטא לא גימ“ל, לא למ”ד ולא רי"ש, ויהיו דברי השירה בפיה עצבים ורפויים ביוֹתר:
– אָבּעֶ' אֱ־יֵ־חֵי־נוּ שֶבִּ־שֶמַיֶה… –
– אָבֶּער אֱלֹהֵינוּ שֶבִּשְמַיִן? – החזיק על ידה ילד גדול ממנה בקול שואל ומצפה…
– כּ… שֶׁ… חָ־ ־ ־פֵץ עָ–שֶׂה – המתה הקטנה וקוננה בקולה הבכיני והכל עברו בחפזה אל המלות הז’ארגוניות שבשירה זו:
"אָבער אונזער גאט, וואס אין הימעל רוּט ער,
וועס ער ווי־י־ל טוּ־־־ט ער" – – –
ובהגיעם עד כאן, היו ממהרים לשוב ולנגן זה גופא בקול יותר עלז ונחפז; ושוב היתה הקטנה חוזרת, כאילו אינה יכולה לשׂבוע, הוגה נכאים ומתמוגגת:
"אָבּעֶי אונזעֶי דאָט,
ס' אין הימעֶי יוּט' עֶ
וואָ סע ווי־י־י
טוּט' עֶ!"…
– החדר טוב בעיני, – אמר אברמזון – אלא שיותר משלושה רובּלים אין ידי משגת לשלם.
– שלושה רובּלים? – ניענה ברכה בעלת המעון בראשה ולא ידעה לעצור בנגינת השמחה הפתאומית, שביצבצה בקולה – לא, ידידי, בנאמנות, אי־אפשר; מעט; יקרות העצים בחורף הזה – השם ירחם! שלושה… בנאמנות, מעט…
– והמולת בעלי־המלאכה העובדים פה לא תשבית את אדוני מעבודתו? – הפסיק שמואל בעקשנות את גמגומה של אמו, בראותו כי אברמזון כבר נכון להוסיף כבקשתה (בכלל ניכר היה, שלא רק “מרמת אמו” בדבר שכר־המעון, אלא “כל השידוך בכללו” אינו מוצא חן בעיניו לחלוטין, מטעם כמוס עמו) – הן עבודתך, מר אברמזון, עבודתך, כסבור אני, אומר אני, עבודתך דורשת מנוחה ובדידות, הלא כן אדבר? אבי הוא נגר, הלא תדע. ובביתנו עובדים שלושה פועלים…
– ריבונו של עולם! – גנחה האשה – מה הוא מדבר? מה אתה מדבר, שמואל? בנאמנות, אין נכונה ברוחך, חס ושלום, בנאמנות. שלושה פועלים – ענין גדול… כאילו איש זר הוא. שלושה פועלים, בלי עין־הרע, אבל מלאכת הנגרים כלום מלאכת נפחים היא? יגיע כבודו בעצמו – פנתה אל אברמזון – כבודו הלא איש נבון הוא. אם בחדר־הכניסה הם עובדים להם שם בדממה – למי ירעו? בנאמנות, כלום מכים הם בפטיש על הסדן?!
– כך, כך, – הרגיעה אברמזון בעדינות – אני משאיר פה את אמתחתי, את כל רכושי, לאות, כי החדר הוא לי מהיום. בבקשתי להוציא משם את כל הכלים היתרים והתמונות וכיוצא בזה. שולחן ודרגש – ולא יותר. מה זה? – קרא פתאום, כשפגעו עיניו באורלוגין שעל הקיר – עשר שעות וחצי.
– לא, – ענה שמואל בקול קשה – האורלוגין הלא אינו מהלך. הוא עומד תמיד בשעה זו. כסבור אני, אומר אני, שהשעה – שעה עשירית, ולא יותר. הלא זה רק כחצי שעה לבואי מבית־הדפוס. הן שבתנו, אברמזון, בחורף הזה, שבתנו, ושביתה רבתא; ועתה הננו עובדים מן השמינית עד השמינית, אני אומר, כן… אח, אברמזון, הלא צריך אתה להתראות את אוריאל. תיכף אני מוליכך אליו. הוא מתגורר עתה לא הרחק מבית מנשה קצמאן. הלא יודע אתה את בית מנשה קצמאן? ואת חתנו, את חברשטיין …פיוּ, מה אני שואל! שאלה היא, היודע אברמזון את חברשטיין! בימים האלה נהייתי גם אני ליוצא ובא בביתו. זהו אדם! הוא ציווני, לקרוא את “תולדות המשפחה, הקנין הפרטי וה… והממלכה”, כן, “המשפחה, הקנין הפרטי והממלכה” של אֶנגלס. איני טועה. ספר טוב, אברמזון, הלא? תיכף אני הולך אתך.
בעלת־הבית מלמלה ביגונה:
– באישון־לילה… אוי, אוי, לילה־לילה הוא מוצא לו איזה עסק. אין כל רחמנות בלבו, לא על עצמו ולא על אחרים. הלא עליו להשכים מחר אל המלאכה: לוּ ישן, לכל הפחות, לילה אחד כראוי. לא, הרוח נושא אותו, מעודו לא ינוח; מה בכך: למצוא הוראת שעה בשביל אוריאל, לעשות מעשה כל שהוא לטובת הבית – אינו נחפז כל־כך. ורק כך, בעלמא, עסקי רוח. כי מה לו ולמכאובי אמו? כלום חולה הוא אף פעם אחת על פחדה? מה איכפת לו, אם על כל יציאה ויציאה שלו מן הבית יתפלץ לבה מדאגה, אף על פי שבאמת כבר הגיעה השעה להתרגל, שלא לפחד ולא לדאוג… הגיעו ימים… אוי, אוי, באו מים עד נפש…
שמואל מיהר לגמור את אכילת התבשיל ולהחביא את המגילה – ויקם. כל תנועותיו היו דומות כאילו הוא מתעתד לקיים תיכף איזו משלחת גדולה וכאילו מלחמה לו את האויר.
– – – – – – – –
על שאלת אברמזון, בשעת הליכה, אם יצא אוריאל מבית־אבותיו בסיבת ריב מיוחד – ענה שמואל בשלילה. לא כך, בלי כל ריב. ובכלל, כסבור הוא, אומר הוא, עד שאברמזון שואל למה יצא – ישאל, מוטב, למה חזר. למה בא לגור לכתחילה? הן הוא התגורר כל העת, מיום שעמד על דעתו, לבדד, ופתאום – ברוך הבא! אם אינו יכול לדבר את אביו לשלום – מוטב היה שלא לבוא ושלא לצאת. כך, הוא, שמואל, אומר וכך היא דעתו. ובכלל מוזר הוא, אוריאל, בעת האחרונה. תמיד היה בריה משונה, אבל לא באותה המידה של העת האחרונה. לא, כל ריב לא היה. “אדרבא, הוא מתהלך את האם עתה ביתר חיבה וביתר רחמנות ורק שמתרחק הוא עכשיו מן הבית יותר, ולעתים רחוקות מאד הוא מראה פניו”. יאמר אברמזון מה שיאמר: הוא, שמואל, אינו מבינו, אינו מבין את אוריאל, אינו מבין את כל אשר אתו, אינו מבין את “סידורה של הקוֹפּיה” הזאת, כמו שאומרים בבית־הדפוס. חברשטיין אומר “אוֹבּלוֹמוֹבשטשינה” וגם הוא, שמואל חושב כזה: טיפּוסו של אוֹבּלוֹמוֹב – ותו לא. כסבור הוא, אומר הוא: בזמננו, שהחובה מוטלת על כל איש לעשות הרבה כל־כך, יושב לו אחד בקרן־זוית ואינו נוקף באצבע קטנה, שוכב לו כל הימים ו“רוקק כלפי התקרה” כמו שאומר מנשה קצמאן. מובן מאליו, הוא, שמואל, לא יגיד לו דבר: יודע אוריאל יותר טוב ממנו וגם צחוק יצחק לכל “עשרה מאמרות”. ואולם, בבקשה מאברמזון, יבאר לו את המחזה. מפי אחרים אירע לו, לשמואל, לשמוע לא־טובות על אוריאל. הכל מתייחסים אליו באיזו שנאה ובלי כל סיבה, לכאורה, חברשטיין, איידלמאן, פֶּטרוב – הכל. ודעת אברמזון? יגד־נא!
– הרוח אינו מניח לדבר, חבר! – צחק אברמזון.
אז הכיר שמואל פתאום, כי הוא מאריך בדיבורו, ואברמזון הלא “ערום הוא לחלוטין: במעיל קיץ” – ויתרגש, ויחל למהר את צעדיו, ולשונו בכל זאת לא שבתה ממלאכתה: אוריאל גלמוד. על אברמזון ישמח מאד. כל ימי הקיץ שעבר הלא הוא האחד שהיה בא אליו. אבל אם קר לו, למה הוא מתנהל לאטו כל־כך? מהלכו דומה כמעט למהלכו של אוריאל. הראָה אברמזון, איך אוריאל הולך? בקומה זקופה, זקופה, לאט, בדממה… ש־שא. “כאילו שנים־עשר מקלות בתוך בית־בליעתו”, לדברי קצמאן.
– לא יפלא: – הוסיף אברמזון לצחוק – זקנים אנחנו ועיפים…
ואולם הערתו הקצרה העירה מחאה סוערת וארוכה מצד בן־לויתו. לא, לא, אחיו – יוכל היות, אבל אברמזון! אברמזון אינו זקן. צעיר הוא. אחד משלהם. הוא, שמואל, יודע. עוד לא שכח את דרשת אברמזון באותו בית. עיף – אפשר עתה, תיכף לבואו מן הדרך, ואולם אז – זוכר הוא? – אז, באותו הערב, כשבא הוא, שמואל, לקרוא לו ולהראות לו את המעון – מה מיהר הוא, אברמזון, להלך, כבן־חיל, כחץ מקשת. נו, הנה הגיע לבסוף אל דירת אוריאל. ילך לו אברמזון, והוא, שמואל, לא ילך. הוא – נוח לו להיכנס אל בית מנשה קצמאן הקרוב, ולאחיו לא יכנס: אינו אוהב להיכנס אל אחיו בימים האחרונים.
ד
כשנכנס אברמזון אל אוריאל דוידובסקי, מצאוֹ יושב כשהוא דומם על מיטתו. על השולחן בערה מנורת מתכת לא־גדולה ושלהבתה לא היתה מלאה. בזויות החדר הבודד והמרובע נשתטחו צללי אופל והחדר בכללו עשה רושם של אוהל נזיר נבדל מהבלי העולם.
באחת הפינות, משמאל לפתח, עמד מטה־ערמון עבה ומלא חרולים, שבעל־המעון הבודד, כפי שידע אברמזון, היה אוהב לקשקש בו על הרצפה מדי צאתו: ובעל־הבית, מַלוה־בריבית זקן ןחשׂוּך־בנים, המתגורר עם זקנתו־זוגתו בחדרים הנותרים, חרד חרדה היסטירית מפני אותו קשקוש…
גם בשבת דוידובסקי על מקומו ניכר היה, כי איש־קומה הוא, כי גובה־אילן לו. בפניו השחרחרים והמרודים לא היה כלום מאותה התוגה החיצונית היפה שבפני בני־אדם “אינטליגנטים” מן המין המצוי: חיוורה עמוקה כּיסָתם – חיוורת עינויים בלתי מצויים, מזוגה באיזו הבעה מיוחדת, חדשה, שאין מָשלה ברחוב. בשרטוטי הפנים הללו, שרטוטים לא־ישרים ולא נעימים־למראה, היתה איזו הסתכלות שלוה וקשה, החודרת בטבע הדברים ומתהלכת בתעלומותיהם בבת אחת. בחריצי השפתים הדקות והסגורות היה גם לעג של פיקח, גם חנינה של פייטן, ובתוך העינים הכהות והמרוכזות, שהיו כתהום־תלאה תחת הר מצחו הרם והמקומט, התרוצצו שכל ישר ונשמה שיש בה גם מעין הסתר־דבר. אפּו הארוך והדק וסנטרו החלק והמחודד שיוו לכל דמותו של אוריאל דוידובסקי תואר פני הודי קדמון.
– אברמזון? – וברגע שזע אויר החדר מזה הקול הניחר והמלבב ומזה המבט המיוחס, המקרב והדוחה, אורו פני הנכנס באותו אור האהבה הרבה, אהבת העולם, שהיתה תמיד בלבו לגאוּת הגבר הלז, הנותנת חתיתה על כל רואה והמלאה קרירות מלבר. הליבּוּב שהיה בתוכו של אברמזון לאותו הקול העצור, היוצא ממעמקים והמשמיע תמיד רק דברים מדודים וקצרים, השתפך וַיִזל כטל, וכהרף־עין נמשך אליו ויאמר להשתמש בזכותו של בא מן הדרך ולחבקו. ואולם קודם שעשה אברמזון את התנועה המחליטה, לקח אוריאל את תיבת החלזונות מעל קצה השולחן והקריבה אליו והתחיל ממלא את השפופרות הריקות טבּק. אז ישב אברמזון כנגדו והתחיל מהפך פעם בדפי כרך הטרגדיות של שקספּיר ופעם בדפי “כה אמר צרתוסטרה” של ניטשה – שני הספרים היחידים, שהיו מונחים שם מכוסי־אבק על השולחן. כעבור רגע חלף גם הצל הקל והפתאומי מעל פניו ויאירו שנית.
אברמזון התוודע אל דוידובסקי לפני שנות מספר ונפשו דבקה בו מן הימים הראשונים, ואולם אף כי קרובים היו משורש נשמתם בצדדים שונים, היה לידידותם איזה גבול, איזו נקודת מעצור, ובלשון נוכח וקרבת “אהובים־ידידים” לא השתמשו איש את אחיו.
דוידובסקי היה הראשון, שהפסיק את הדומיה הממושכה. במין תנועה של ציפיה וכובד־ראש מיוחד נתן עיניו באיש־שיחו.
– נוּ, מה? בעצם הדבר, רבי יעקב, להכא, להתם, וסוף־סוף – קרתא א… כפי הנראה, גם כאן, כבפאריש עצמה, יכולים בני־אדם לשבת ולעשות למו פפירוסים; שונים; מכל המינים… אי?
אברמזון התחיל מיד להרגיש, למגינת לבו, כי מצב־הרוח של האיש הזה בא ומטפח על כל הגילה והחדוה שבנפשו כל אותו הערב ולא רצה להיכנע.
– אנכי, דוידובסקי, איני מתחרט…
– חרטה? – עשה דוידובסקי תנועה פסקנית בעפעפי עיניו – מי מדבר על דבר חרטה, אברמזון? חרטה הלא ממידת הכּסילים היא, ואנו, איך שיהיה, הלא איננו… איננו כסילים קטנים. ואם תמצא לאמור – הן. ובעצם הדבר, חיים אלו אינם חשובים כל־כך, שירעישו עליהם עולמות־החרטה; עולמות־החרטה. נוּ, נניח לזה.
ועוד פעם דממה; ובפעם הזאת ניסה אברמזון, לאחרונה, לשוב להמשך־השיחה. כשהוא רוצה, הוא יכול לומר, והוא, אמנם, רוצה ואומר, כי נסיעתו לשם, בכלל, היתה פוריה: הוא נוכח לדעת, שבעלי־בתים אינם שבעים רצון ממנו, וזה טוב, זה נעים; “נעים” הוא אומר, ואינו צריך לאמור. בראשית בואו לשם היה עוד “גם כך וגם כך”: עסוק היה עדיין בכתיבת ה“דיסרטאציה” שלו (אברמזון הוסיף איזה “חה” קטן ופניו כוסו מבלי משים באודם קל, מעין אותו האודם העולה על פני איש צעיר, בדברו על אהבתו הראשונה); כמדומה, שכבר סיפר פעם לאוריאל על התוכן של מאמרו הראשון. הוא השתדל שם להראות את השפעת החסידות של המאה הי“ח על הספרות העברית המתחדשת של המאה הי”ט. מאמר לא רע בכלל, אף כי בלתי שלם. הוא התחיל לכתבו בסוף הקיץ, בהיותו עוד בא., ולא יכול לגמרו, משום שלא היה לו מקום, רצונו לומר, דירה, ובאמת, כמעט בשביל זה נסע לה“קוֹנדיציה”. כי מה לא יעשה האדם בשביל הכבוד? וכל עוד שהיה עסוק בכתיבה, אמנם, כמעט לא הרגישו בו כל רע. הוא רק מילא את חובותיו וחייו חלקו מחמאות: שׂוֹבע, מנוחה, כבוד־מלמדים. הסער התחולל רק אז, כשהתחיל ממעט בכתיבה ושעתו נהייתה פנויה ביותר. ואף על פי כן, דברים מפורשים עדיין לא היו, והקומדיה אולי לא היתה תמה מהרה כל־כך, לולא שלמה פרנקל, אחד מתלמידיו, ודוקא בנו של העשיר בכל בעלי־הבתים. ההשפעה המזיקה גרמה לו להתגעגע לבוא לכאן בימות הקיץ הבא, לשאוף רוח־כרכים ולהשתלם – אַי־אַי; ופעם נתיישב בדעתו והביע את רצונו ברור לחדול מאכילת בשר, הצעד הראשון – אַי־אַיאַי! לא, דוידובסקי, עלם לא רע, אכן, הוא יודע. הוא יודע, שאחד מחסרונותיו שלו, אברמזון, הוא להגדיל בהכרתו את מעלותיו של מאן־דהוא, מפני שהוא מביט על כל הבא לפניו בעיני “שליח”; ואולם בנוגע לשלמה – בטוח הוא, שאינו טועה. בוודאי! אין שופ ספק, שעתה, כמו שהוא, יש בפרנקל צדדים לא־חיוביים – אין לשכוח את הסביבה והחינוך – אבל גם זה לא מוטל בספק, שיש בו טוב ויש אפשרות להגבירוֹ בו. ומה נקל יהיה למות מתוך הכרה, שנשאר אחריו “קדיש” טוב. אוֹ, דוידובסקי מצטחק: אפיקורס שאין לו תקנה…
– לחלומות איני לועג לעולם, – הפסיקוֹ אוריאל בהתעוררות קלה ולא גרע ממנו את מבטו החודר – בכל אופן, איני לועג… – הוסיף אחרי הפסקה קצרה.
– אבל בהשארת־הנפש, כמו שאומרים בינינו, הלא כופר אתה…
– לא תמיד; אדרבא, יש שאני כופר במיתה. הן. במיתה.
– בכליית־הנפש?
– הן; ובכל אופן אין זה מן הענין.
– אבל, איך שיהיה, ולדעתך, אוריאל, הלא תמיד טובה הישיבה מן העמידה, העמידה מן ההליכה, השינה מן היקיצה – והמוות מכל אלה ביחד… חַה, מה “עם־הארצות” עושה! סירסתי בוודאי את דברי בּוּדה האלוהים. האף אין זאת?
– סירסת קצת, אבל אין כל רע בזה, חלילה. הן; אין רע. אגב: מה באמת מצב עסקיך הספרותיים?
– הספרותיים? – התאדם אברמזון שנית, מבלי שהרגיש בפיזור־נפשו עד כמה כובד־ראשו של איש־שיחו מגיע ועד כמה אין בשאלתו אף סקרנות פשוטה – כלום הספרות העברית עסק היא? פשוט, אני כותב ושולח להרידאקציה, והרידאקטור קורא ומצווה להדפיס – ודי. אין כאן מקום להאריך. את המאמר “השפעת החסידות על זרמי ספרותנו החדשה” הדפסתי ב“התחיה”, ירחון חדש מראשית השנה הזאת, מירח תשרי. עתה אני חושב לכתוב על…
דוידובסקי השתעל. בחגוי שפתו התרוצץ קורטוב של הצטחקות, טשטוש כל שהוא, שעין אברמזון לא שלטה בו.
יֶוָה איסאַקוֹבנה שואלתני תמיד… מוזר: היא רואתני לעתים רחוקות מאד, אבל מדי תפגשני… הן, מדי תפגשני, תשאלני עליך ועל דבר עבודתך הספרותית.
– י־וה איסאקוב… – נבלעה ההברה “נה” בגרונו של אברמזון.
ואוריאל הוסיף לעשן את פפירוסו; שפתיו הדקות לא נפתחו ולא חדלו מהתעקם בטשטוש הצטחקותו: – טענות גדולות לבלומין אליו. הן. טענות גדולות ובצורות מדי תפגשהו: מדוע אברמזון כותב עברית?
אברמזון התנשא ויתייצב על יד הכירה.
– נערה טובה היא. לא כך, אוריאל? כל הטובה שבמין היפה: הרוך הנשיי, הידידות המעודנת, ההרגשה הענוגה…
דוידובסקי קם גם הוא, התייצב ברום־קומתו, מדד אחת ושתים את החדר בצעדיו האִטיים – וישב; וכשכילה אברמזון להתלהב ולהתרגש, הציע דוידובסקי לפניו ללכת לבית־האוכל שברחוב הזה ולהביא חמין. הן רואה הוא, כי לאברמזון יש תקוות לעתיד, כי, סוף־סוף, אחז בקרני “האימפּראטיב המוחלט” וכי קרוב הוא אל החיים יותר ממנו, מדוידובסקי. ובעצם הדבר, זה הצורך להליכה – טרגדיה גדולה הוא בחייו, ובחיי דוידובסקי, טרגדיה גדולה ונוראה: קשה לו ההליכה. זה עידן ועידנים, שצריך היה לבוא לבית־רפואות לקנות מיני סמים – ועדיין לא מילא את הצורך. הן. בעצם הדבר, מן הנקלה אל הנשגב – צעדים כבדים. הן. ובעצם הדבר, אין טוב בלי טוב: הנה בא אברמזון ובואו גורם לו, לדוידובסקי, לאכול ארוחת־ערב, מה שבלעדיו, בלעדי אברמזון, לא היה הדבר יוצא לפעולות; לעולם; בשום אופן; הן.
אברמזון שהה אצל דוידובסקי עד אחר חצות. הוא ידע, כי קשה לזה האחרון לינת איש זר בחדרו, ועל כן מיאן להישאר על מקומו ויבחר ללכת למעונו השׂכוּר. בעיניו הכהות של אוריאל התחולל ודעך פתאום ובאופן־פלא איזה אש מוזר, כששמע כי אברמזון שׂכר את חדרו בבית אבותיו.
ככלות שתיית החמין קם אברמזון והתחיל מדיח את הכוסות; ובעל־המעון, שבמעמד־נפשו נהיה בינתיים, לרגלי מסיבת רעו האחד, איזה שינוי־וסת, נתרכך והתחיל להביע משפטיו הקצרים על מהותו של רגש הרחמנות לאחרים, עד כמה הוא מקשר את האדם האובד אל החיים, אף כי בעצם הדבר, רפה הוא החוט הזה, לא אמיץ כלל, וסוף דבר, שיוצאים וחוזרים, חוזרים ויוצאים…
לבסוף נשתתק. באויר החדר הבודד והמרובע צילצל עוד ההד של התחלת האִמרה: “בעצם הדבר”. כאב־ראשו של אברמזון, ששלט בו כל הערב, נתחזק, ויסתר את פניו בכפות־ידיו וישתקע במכאובו. שתיקה ממושכה. וככה ישבו שניהם שעה ארוכה־ארוכה…
השעון השמיע שתים. הם נתעוררו. חצי קולו העצור של אוריאל התרומם פתאום וַישתפך בשועת מנגינה עדינה ומרוסקת. קסם מצודד־נפש היה בהטחת תמרוריה של זו הנשמה, שאין לה עוד בעולמה כלום; פה ניתן ליגון האילם, האין־סופי, של אפיסת כל הסערות, כל האילוּזיוֹת…
בראשית השירה עדיין נשמעה מקצת תחנון ופרפור, עדינים מאד:
Слов – но как лебедь, по вла – ге проз – ра – а – чной,
Ти – хо… ка – ча – ясь… плы – ве – е – т мой челнок –
ואולם בסופה כבר היה יגון־עולמים, יגון של כלות־הנפש, גֵאה ושלֵו, שלֵו:
Ох, как на сердце легко – о и спокой – но…
Нет боле и те – ни ми – нув – ших тре – вог!..
אברמזון הקשיב רב־קשב.
ה
חזירתו של אברמזון לעיר א. מ“קוֹנדיציה טובה ובאמצע הזמן” היתה לשיחה בפי מבקרי בית־העקד הציוני שבבית יצחק רבקה’ש המלמד. בעל־המעון, יצחק רבקה’ש בעצמו – אברך למעלה משלושים, שפניו פני זקן ועיניו עיני תולעה, הליכתו בכפיפת קומה ולצוארונו המגוֹהץ והמגוֹאל כאחד לא היו מעולם לא רביד ולא רכס – רבקה’ש זה היה במידה ידועה, וביחוד בימים הראשונים, גם קצת “נוגע בדבר” בדבר שיבתו של אברמזון. הוא היה אדם מטופל בבני בית וחובת משפחה היתה עליו, לפי דבריו, לבלי להסתפק ב“חדרו המתוקן”. זו ה“קדירה דבי שותפי”, כי אם להשתדל ולהשתמש ב“לפי הטף” גם ב“הוראות פרטיות” כדי להביא לחם “לפי הטף”, ורצונו לומר: לעולליו שלו. והיות, שתוחלתו לראות ב“עולם קטן” שמו נדפס על “התרגום החפשי” נכזבה, סוף־סוף, וזה, השב מקונדיציתו, שבתור סופר בוודאי יעסוק גם בהוראת שעות, הנהו בעל מאמר נדפס, לפיכך – מי יודע!.. אמנם, בעיר זו, בא. הפלך, הוא, יצחק רבקה’ש, מפורסם, ברוך השם, יותר מאותו “בעל־מחבר” ־ בלי שום דמיון וערך כלל – ואף על פי כן יש לחוש, וכבר אמר ר' יוחנן: “אשרי אדם מפחד תמיד”. בכמה מקומות אולי יוכל פלוני להזיק באיזו מידה ולהביא חסר בהכנסותיו של בן־אדם מטופל כמותו. ורק אז, כשדיבר על לבו הקול המתון, המיושב והממושך של חַספניק, חברו ושותפו ב“חדר המתוקן”, כי אברמזון, מלבד שאינו מתחרה מסוכן, הנה אין גם בדעתו להתחרות, מיהר יצחק רבקה’ש לקבל תנחומין קמעא; וכשנתיישבה דעתו לגמרי, חדל להכין את דעת־הקהל על דבר אברמזון בהוצאת לעז ובאנחות־עקיצה, ש“סופר עברי יהיה, במובן ידוע, לא־ציוני, היינו, לגמרי לא – הנשמע כזה?”; ויהיו כל דבריו מאז נאמרים בקרירות, בתור מסיח לפי תומו, כלאחר־יד ובדרך־אגב.
– איש לא יכחיש, – נשמע בראש קולו של חספניק יוצא במתינות כדרכו – איש לא יכחיש, שאנכי הנני מן הקוראים המובהקים. ואולם אתם שואלים למאמרו של זה, ואת מאמרו של זה עדיין לא קראתי. “התחיה”, שבה, כידוע, נדפס מאמרו של זה, הרי אינה מתקבלת כאן בבית־העקד שלנו, ובכלל איני נחפז לקרוא. ישוב־הדעת עומד אצלי בשורה הראשונה. לא, לא אמרתי אמת. פעם אחת, בהיותי אצל שיינדלנסקי, אירע לי לעבור על הפרק הראשון. אל תחפזו. מה דעתי? באמת, כמעט שאיני יודע מה לומר לכם. בכל אופן מוזר קצת. אי־אפשר לומר שהכונה בלתי מובנה – לא מעבר לים היא, חלילה – ורק מוזר קצת. לדעתי, אין זה מה שקורין מאמר אמיתי: היסוד המדעי חסר לו לגמרי. רגש, רגש, ורק רגש. מאמר שאינו אלא שירה, וכזאת לא יתכן. התפעלות אינה מביאה לידי כלום, לדעתי. כמובן, את המאמר כולו עדיין לא קראתי, ומשפטי אינו שלם. אי־אפשר להכחיש, שבמידה ידועה יודע הוא לכתוב, אם תמצאי לאמור, – אמליץ עליו – חכם הוא לכשירצה, אלא שחסרה לו האמונה היסודית. רצוני לאמור: לדעתי, וכפי הנראה, גם ממנהגיו ומהליכותיו…
– וממנוסתו זו גופא מקוֹנדיציה טובה כזו, – אינו מתאפק יצחק.
– ובמנוסתו זו גופא, – סופג חספניק ברצון את הערתו של איש־בריתו ואינו כועס על הפסיקו את דבריו – “במלה אחת”: בשים לב אל כל היסודות הללו, יש להוציא משפט, כי הפכפך הוא.
יותר לא היה דרוש ליצחק רבקה’ש. כשהיה שומע את המלה “הפכפך” יוצאת מפי חספניק, היו פניו נעשים צהובים ומאושרים. ובשברון־מתניו היה מסכים אל העובדה המעציבה ונאנח:
– חבל, חבל. בעל־כשרון. את האמת אי־אפשר להכחיד תחת הלשון. לשון־קודש יודע הוא. ברם, חבל. איש, אשר כשרון לו – והפכפך!
– יצחק רבקה’ש היה מן הצפורים החדשות והראשונות בא., העיר הגדולה לציוניות ולהשכלה עברית. ראשון היה לאסוף ברצון אל החדר־הלול שבביתו את הארון הקטן של הספרים העברים, אשר כארונו של דוד, נטרד וניטלטל מיריעה ליריעה ומפינה לפינה ימים רבים ואיש לא רצה לאספו הביתה: הוא היה ראשון גם לייסד, עוד לפני שנים מספר, “חדר” חדש ו“מתוקן” עם ספסלים ועמודים ולימודי־דקדוק וכל המכשירים. ואולם, בהיותו מטבעו בעל־מחשבות וישר־דרך, לא יכול להטעות את עצמו לגמרי ולבטל את “האמת המרה” הלוחשת לו, שהעמודים עם ה“קלמרים” שבראשיהם, בצירוף הספסלים המתוקנים שאצלם, אינם מתקנים עדיין במשהו את החומש הישן בשביל תינוקות בני שבע ושמונה רפויים, האנוסים על פי החפץ העיוור והדרישה המוחלטת של הוריהם לכסוס בשניהם הדקות את הפסוקים הקשים והמוזרים, כי הרוָחה המתוקנה ב“חדרו”, שאינה נהוגה בכל “חדרי” העיר מן הטופס הישן, אינה מכפרת בכל זאת על צער ההכרח, שלא ישונה, לכתוש מים כל היום, לעשות תמיד רק כרצון “בעל־הבית” ולפטם בלימודי־מורשה את “המכעיסים והמשחיתים” הקטנים, ממש כבימי היותו עדיין מלמד פשוט ולא־“מתוקן”. אמנם, מפני שהיה “בעל־מחשבה” מטבעו, הגידה לו מחשבתו, שאין בכך כלום, שהכל נעשה “כך” והכל עושים “כך”, שבעלי־הבתים המוסרים את ילדיהם ל“חדר” – אינם עושים זאת דוקא בשביל שילמדו הילדים עברית, אלא גם כן “כך”, ובכן אין להצטער ביותר, אבל דעתו של המתקן לא נתקררה בכל זאת, ולבו היה יודע, שכאן אפשר לשאול אותה השאלה שבחומש: “אם כן, למה זה אנכי?” – – –
ועל כן, בעת ההיא ובימים ההם, היו שלושה קולות יוצאים מביתו של יצחק רבקה’ש בבת אחת: דברי התווכּחוּת רמים ונישאים, מחוכמים ומקנטרים מפי צעירים נלהבים ולא־נלהבים, שהיו מתאספים לקרוא עתונים בתוך החדר־הלוּל – הקול האחד; טענות ותביעות ותרעומות מפי בעלת־הבית הגיבנת על המהומות של חינם שבביתה בצירוף התמרמרות וקובלנות ושאלות בעד איזה עוון ניתכה כל החימה על ראשה לסבול צרת הספרים והקוראים – הקול השני; והקול השלישי – נהי מר ובכי־תמרורים של לומדי התורה הקטנים על פרי כעסו של הרבי, הרמת ידו הקשה ונפנוף אגרופיו הכחושים, סמוך לעמודים השחורים והצרים, שעמדו בביאה המרוּוחה ופיארו את “החדר המתוקן”.
ואולם לא לחינם הורה חספניק, שהוא מחזיק ב“שיטת אלה האומרים, שלחיים יש פּרוגרס ושהם משתלמים מתקופה לתקופה”. כי מתקופה לתקופה, ככל אשר הלכה ה“אידיאה”, זו שמסר עליה יצחק רבקה’ש את נפשו, הלוך ועשות חיל, ככל אשר הרבתה ה“תנועה” לצעוד קדימה ולרכוש את הלבבות – כן הלכו הקולות המרובים שבביתו הלוך וחסור…
בתקופה הראשונה נגרע קולה של בעלת־הבית: האגודה הקוּלטוּרית “בוני ציון”, שהיתה כשנה תמימה בחורבנה, ושיינדלסקי, דוד בן ישי הסופר, חזר ויסדה בתור “אופוזיציה להראש הרשמי”, החליטה באסיפתה החמישית לשלם שכר־מעון ארבעה־ארבעה רובלים חודש בחדשו. אז נפקחו עיני הגיבנת הזועמת לראות, כי גם “אלה משלמים” – וַתשקט. אחריה לא איחרו להתמעט גם קולות המתווכחים הנלהבים…
רבים עיפו, פרטים רבים כבר נתחוורו ונתפרשו כשמלה וענין חדש עדיין לא ניתן מווינה לענות בו… ובכי הילדים נדם, מאז עמד יצחק רבקה’ש ועשה שותפות עם המורה חספניק ו“חדרם המתוקן” נהיה לבית־ספר של “עברית בעברית”.
חספניק זה העומד מאז, לפי דבריו, בקשרי המלחמה החזקה עם כל הכוחות האפלים, המניחים צורי נגף ואבני מכשול על דרך התפתחותה של שיטתו הטבעית ואשר, על־פי הבטחתו, נכון הוא להילחם עם כל השיטות הישנות: עם בערוּת בעלי־הבתים, עם המלשינות של מלמדי הז’ארגון ועם שאר כל המפריעים, עד רדתם, הנהו בעצם איש שלום ושלוה, ובשלום ושלוה הוא חי גם את רעיתו אשר נתן לו אלוהים. רק לעתים רחוקות יבוא השטן־הדמיון לנסותו ולשים בלשונו מלה, כי בשפל־המדרגה הוא יושב רק באשמת נישואיו וכי לולא זאת, לולא שהיה כפות, ולולא שהיו “ריחים על צוארו”, אילו היה חפשי לנפשו, כי אז… כי אז… היה מתגלה ביפיו האמיתי: לרוב הוא מודה בעצמו, כי מצא המרגעה, על המיתה של ה“עזר שכנגדו” אינו קורא תגר ואת דברי משפטיה ו“דעותיה”, שהיא שואבת מן ה“ויפּוּסקין” של “איש יהודי” בפטרבורג והמיוחדות לה לבדה, הוא מקבל בחיבה, כמעט בכבוד, כדברי חכמה ממש, ובסתר־לבו הוא ישמח להכיר, ש“פלונית זו” אינה מהקוֹברות את בעליהן בחשאי. “פלונית זו” היתה באמת אשה רודפת מאוד אחר הכבוד והפרסום, ועם כל תלונותיה על עסקיו הציבוריים של מר חספניק בעלה ועל המעיטו לשבת בית, הנה בעצם היתה שמחה לראותו עומד בראש, קונה שֵם ולוחם. “במלה אחת” – אם לדבר בסגנונו החביב של חספניק עצמו – “במלה אחת”: במלחמתו של אותו בן־אדם היה רוב שלום ונחת.
גם לו, לחספניק בעצמו, היה, בדומה לאשתו, מספר מסוים של דעות ומנהגים ועיקרי אמונה, שהוסיפו לו כבוד בעיניו ונאמן היה להם בכל לבבו ובכל נפשו. בכבוד מיוחד התייחס אל מידתו להתפלסף ולחקור במופלא ממנו. חולשה קטנה היתה בו להיראות כחשבן, כעמקן וכדייקן בקריאתו. הספרים העברים, – שפה אחרת לא ידע – שהיה לוקח לביתו מבית־העקד לקריאה, היה מחזיק אצלו מרובים ומחזירם בהגהות ובציונים על כל המקומות הפנויים בהוספת חתימתו “ממ”ח" – ראשי תיבות: מנחם מנדיל חספניק. קריאתו היתה, אמנם, דוקא בספרי היסטוריה ובקורת המקרא והתלמוד, הסובלים הגהות וציונים; לסיפורים ושירים, שלעדותו “לא טעם בהם חיכו כלום” ושלא נתנו לו מקום גם להתגדר במקצוע ההגהות והציונים, מלבד טעויות הדפוס והסופר – התייחס בביטול גמור, ב“אֶט” של בן דור הישן.
בכל ירחי “סוף־הזמן” שלפני תקופת השותפות עם רבקה’ש היה מונח על שולחנו של חספניק ספר “החינוך” לספֶּנסר בתרגומו של בן־דוד, וממנו, לפי דבריו, למד על ידי היקשים ותוצאות הגיוניות, אף כי גם בפירוש איתמר, שהכאת הילדים אינה מביאה אל התכלית הרצויה. וכאן החובה מוטלת להגיד שבחו של חספניק בפניו: מכיון שרכש לו איזו דעה, הרי כבר היה נאמן לה בכל לבו. ואת ילדיו, ידע איך להתנהג וגם חביב היה עליהם, אם כי שחקו לו בפניו על תנועותיו המגוחכות. בידיהם הקטנות היו ממשמשים בפניו ומתענגים לנגוע בזקנו הרך, הצהוב והגזוז.
חספניק היה ממין אותם בני־אדם, אשר בצחוקם תראה מין תמימות, לכאורה, ובאמת הנם מחשבים היטב את דרכם ושמים ארחותם על כל פסיעה ופסיעה, יודעים גם להסתגל וגם לסגל את המצב אל תכליתם ורואים למרחוק בכל הנוגע להם. כחזון בלתי־נפרץ עמד בתוך בני גילו, מורי עברית, שמכל הטירוף והבלבול אשר ניתכו על יהודי הגלות לקחו הם “מנה אחת אפים”. חספניק היה בריא, פשוט וידע תמיד מה הוא רוצה, באמיתות השיטה הטבעית החזיק גם כן “אחר העיון”, וכיון שהחזיק בה שוב לא הוסיף לחשוב על אפשרותה ותועלתה, ויהי נכון להילחם לה בכל כוחו.
ואמנם מאז בא איש־מלחמה זה לבית־ספרו של יצחק רבקה’ש באו עמו שלום ושלוה: אַל בכי, אַל נהי. זה האחרון, אמנם, התקשה בגזירתו הקשה של חספניק לבלי להוציא כל מלה לועזית מפיו, ויש אשר גם התפרץ מתחת “חוזק יד הברזל”, כי הלא, סוף־סוף, הוא בעל־הבית, הוא ולא חספניק, ואולם, בכל זאת, השתדל לשמור את עצמו שלא לעבור על האיסוּר. חספניק רצוי לבעלי־הבתים, ומה לא יעשה האדם לשם דרישת־הזמן?
אגב־גררא: יחד את יצחק רבקה’ש התקשו גם הילדים: אלו לא הגיעו למדרגתו הפילוסופית של חספניק ולא הבינו את נחיצות־השיטוה, ובשום אופן לא אבו להתחנך בתור דור עברי…
ואולם איך שיהיה, וז’ארגון לא נשמע; והקולות לא רבו…
נדמו יחדיו כל שלושת הקולות…
ו
אותו ארון־הספרים הקטן, שמצא לבסוף מנוחה בבית יצחק רבקה’ש, אף על פי שהיו ספריו מעטים וקלי ערך: מיני גליונות של עיתונים ישנים מכורכים, כרכים עתיקים וקרועים, “חטאות נעורים”, “הריסות ביתר”, החלק הרביעי של “עיט צבוע”, והחלק השני של “התועה”, אבל גלגוליו ומאורעותיו, גם עד שנכנס לרשותה של הקומיסיה1 לאגודה הקולטורית “בוני ציון” וגם אחרי כן, היו מרובים ומשונים מאוד.
אברמזון ידע וזכר גם את דברי ימיו של ארון־הספרים, הנוגעים גם ב“עברו” שלו. ימי קיץ חמים היו אז בארץ, ורוח חדשה עברה פתאום בבית־החומה, זו הישיבה של ר' מנחם עמקן, שהוא, הנבוכתי, כלומר אברמזון, הצעיר והרך באותם הימים, היה בה מקטני התלמידים שב“שולחן הגדול”. הברה נפלה: מי הנער החפץ ללמוד דקדוק, מי הנער החפץ לקרוא “מליצה”, מי הנער החפץ ללמוד רוסית – יבוא למקום ידוע שבעיר וימצא חפצו: משכילי א. נוסדו יחד בעת ההיא ללמד ולהשכיל. ההתעוררות בעיר להסית ולהדיח היתה רבה. כוונות רעות שוטטו באוויר, והחזיקו שבעה משכילים בבן ישיבה אחד.
צעיר היה אז ורך. וכל אלה השמועות הנפלאות עשו אז רושם משונה על נפש הנער המתפעלת, רושם של דבר מסוכן ומושך ונחמד ונעים, רושם של דבר אגדי… ופעם אחת בערב־שבת לעת־הצהריים לא יכול עוד להתאפק והלך לראות במחזה. יראה – ויהי מה! לראות, לכל הפחות, מבחוץ, מרחוק… ומכל הרשמים החדשים, שקיבל ביום ההוא, נשתמרו עדיין בזכרונו: חלון אחד צר ופתוח… מבפנים ראש מגולה, מצח רחב ובלורית שחורה… כתונת־פסים כחולה בעלת צווארון זקוף, רכוס מן הצד בכפתורים שחורים… בחור כחוש וגלוח… והנה הוא זה העולם האחר, עולם ההשכלה…
שם היה עומד גם הארון הקטן.
אלו מחבריו, שניגשו אז עד המקום ההוא, דיברו כמה דברים מקוטעים עם אותו הבחור, לקחו גם מיני ספרים מידו; והוא, הנבוכתי, הירהר באותה שעה על אביו שבנבוכה, על השמירה המעולה שחָב הוא, אברמזון, לשמור את נפשו, וינוע ויעמוד מרחוק, ורק מפי הניגשים נודע לו שבאותו הארון יש הרבה ספרי מליצה בשפת עֵבר…
מפי הניגשים נודע לו גם כן, שעיקר שאלותיו של היושב שם הוא, אם יודעים הם את הלשון הרוסית ואם רוצים הם ללמוד לשון זו, שידיעתה נחוצה כל־כך. עתה ידע, שאותו בן “העולם האחר” אינו “מסוכן” כל־כך. אפיקורסות ולשון־קודש לאו דווקא; אלו אינן אלא דרך־אגב ודייָן במשהו, רק כדי להתחיל ב“מידי דמשכא”2. עיקר כוונתו הוא לעניינים אחרים לגמרי.
ועוד באותו הקיץ, בשעה שבני גילו, הניגשים הראשונים, כבר למדו את “עולם הילדים” לאוּשינסקי והשליכו אחר גוום את “אהבת ציון”, התחיל הוא לפרנס את נפשו השוקקה מן אותו הארון. במסתרים, מתוך אוות־רוח ומתוך בושה, עשה את הדבר הזה: זונח הוא את ה“שיעור” של מסכת “יבמות” הקשה ואת תלמודו “בפני עצמו” במסכת “עירובין” העמוקה – ועוסק ב“ספרי־אגורה”! אבל מה יעשה ויצרו מתגבר עליו? מה יעשה ואותיות הפטיט הקטנות, היפות, המלבבות, קרובות כל־כך אל לבו ומושכות אותו? מה יעשה והדפים הזעירים והחיים כל־כך נחמדים לו, כל־כך שובים, כל־כך מצודדים את נפשו לקחתה? מה יעשה נער רך וצעיר לאותו הרוח הקל והצח, המתפרץ בחרבוני קיץ, בתוך להט השרב המכלה, מבעד החלונות המזוהמים והכהים, לעלעל קצת את הדפים העבים, הכבדים, המעופשים והמזיעים?..
והנה כלה הקיץ ההוא. אברמזון יצא מן העיר ולאחר שנים חזר אליה, וארון־הספרים עדיין קיים, אבל כבר נעשו בו שינויים. הבחור שישב על ידו, כבר מצא לו “אורחות־חיים” אחרים, והארון האומלל עם מספר ספריו, שנתדלדלו ונתמעט על־ידי נטילות וגניבות, היה נשכח לגמרי כמת מלב, אלא שחסרון־מקום לעמידתו או לקבורתו הצילהו מן השכחה. אז נדד מדירה לדירה, הושלך מבית לבית, ואוי לעיניים שראוהו בכך: גם לכלות ביד את הארון הישן עם סדקיו המרובים וספריו המעטים והמעוכים, גם לאוספו הביתה ולטרוח בשכלולו – לא מצא איש את לבבו. תגבורת הציוניות בעיר א. שׂמה, סוף־סוף, קץ לנדודיו, ויצחק רבקה’ש אסף, בהשתדלות אחדים מבני־הנעורים, שיצאו בעת ההיא להרעיש עולם, את הארון הגולה והנטרד לתוך ביתו, זה החדר־הלוּל, שהיה משמש גם מקום־לינה לאחי בעל־הבית, זלמן הצובע החולה. שני דיירים אומללים אלו, הדומם והחי, היו אחים לצרה, כי עינה של בעלת־הבית הזעומה היתה רעה בשניהם כאחד. שניהם לא שילמו לה שכר דירה. לאחר ימים, כשפקד ה' את הארון והגיעו לו ימים טובים, ימי תשלומין, נתעלה קצת הארון בעיניה, אבל גיסה זלמן זה, שחוליו היה מתגבר עליו מיום ליום, היה מוטל כקוֹץ בעיניה ולא ידעה כיצד להיפּטר ממנו.
אמנם, ימים חדשים וטובים הגיעו לארון. האגודה “בוני ציון” עם מר שיינדלנסקי בראשה עשתה את גדולותיה ונצורותיה, ושישה “יושבים־מתנדבים” הופקדו לשרת איש יומו לפני המבקרים בבית־המקרא בכל ששת ימי החול.
שמות ה“יושבים” נרשמו בפנקס־האגודה לזכרון־עולם על־ידי ה“מזכיר” – והכל שריר וקיים. באמת אמרו, גם “יושבת” אחת היתה שם, מרת נחמין. בין החמישה הנשארים היו, מלבד חספניק, גם שני האחים הוֹכמאן, מר גוֹלדשטיין ו“כותב הטורים האלה”, כלומר המזכיר מר בֶּקֶר בכבודו ובעצמו. ביום השבת היה בית־העקד סגור מטעם יושב הראש מר שיינדלנסקי. "הלאומיות של היהודים – הסביר דויד בן ישי את טעם־הסגירה – אחוזה וקשורה בדת כגחלת בלהבת. ארץ אין לנו, וכתולדה מוכרחת מזה הרי חסוֹר יחסרו ללאומיותנו הבסיס והכּן. לולא עיקרי הדת – אין ללאומיות על מה להישען. ושבת היא אחד מעיקרי היהדות. שמירתה היא אחת האושָיות, אחד העמודים החזקים של הלאומיות בתקופתנו, זו הלאומיות הכובשת בימינו את “כל לב עברי אשר לב לו”.
וזו הלאומיות, אמנם, הלכה וכבשה “כל לב עברי אשר לב לו”. חברים חדשים של האגודה נוספו משבוע לשבוע, ואף יצחק רבקה’ש בעצמו נספח בעת ובעונה אחת גם לאגודה “מזרחית” וגם לאגודה הקוּלטוּרית “בוני ציון”. מצב־הכספים, אמנם לא נתעלה ביותר על ידי כך ועל הספרים שבארון לא נוספו חדשים, אלא מעט מזעיר; הקוראים המובהקים לא חדלו מהפוך בכל יום ויום בקטלוג המשובש והמבולבל מסופו עד סופו מבלי כל “פועל יוצא”; הטרחנים שבהם לא חדלו מהתרעם כל שעה ושעה, ש“אין לחלוטין ספר הגון לקריאה”. ותלמידי יצחק רבקה’ש, שבהשתדלות מורם נכתבו כולם ברשימת הקוראים, אף הם, אחר קבלם פעם “מסתרי־פאריז” ופעם “כור־עוני”, לא נשאר למחלק־הספרים, אלא לתת להם למקרא את “פרצופיו” של סמואלי וכיוצא בו, אבל איך שיהיה, ובית־העקד, הרי הכל יודעים, צועד, ברוך השם, “קדימה” והביבליותיקה “עולה כפורחת” והמבקרים הולכים הלוך ורב. ביומה של מרת נחמין הדוחק הוא “אין לשער”. בת בעל־בית זו, עלמה עבה קצת, אבל לא מכוערת ולא רבת־בשנים, היתה משתדלת למשוך לב רואיה לנעימות מזגה ולחינה וחסדה במנהגיה עם הבריות, ולפיכך היתה טורחת להביא עמה תמיד רֵעוֹת וחברוֹת – ותיצַלנה אוזניים מקולה ומחוות־דעתה.
בשעת האסיפות של האגודה היה קולה המחודד של “חבֵרה” זו הולך ונוקב ביותר, וחוות־דעתה נשמעה על הכל. בשעות רותחות כאלו של מחיאות־כפיים וחוות־דעות היו עיניה בוערות באש־חשד אל מול פני כל הנאספים והחלל הקטן הריק, שהשחיר בשדרת שיניה העליונות, היה מתיז קצף רותח.
– – – – – – – –
בקיצור, ה“הנהגה” שבעה רצון. להרמוניית ההנהגה לא חסרו האסיפות גם ביקורת… “מעורר שוט־הביקורת” המושבע היה חספניק, רוב “ביקורותיו” היו מכוּונות כלפי אלו ה“יושבים”, שעושים את ישיבתם רמיה: מאחרים לבוא או אינם באים כל עיקר, חטא שנכשלו בו מר גולדשטיין ומרת נחמין, הפקידים של היום הראשון והשני.
– מי זה יענה בי – אומר מר חספניק בתוך שאר דברי קטרוגו – בי, אני עבדכם, שלא מילאתי את חובתי באמונה אפילו יום אחד! ולמה כך? מפני שאני יודע, שענייני הכלל וענייני הפרט – שתי ממלכות הן, ואחת אינה נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה. תחת אשר הם, מר גולדשטיין ומרת נחמין… ראשונים… על הראשונים אנו מצטערים… שׂהדי במרומים, שקשה לי להטיל דופי במי שיהיה, אבל מה אעשה? יקר לי אריסטו, יקר לי אפלטון, והאמת יותר משניהם. ועל צד האמת, כלום כך עוסקין בעניין ציבורי? גולדשטיין ונחמין משחקים בשחוק החילוף: אני ביומך ואתה ביומי, ולשם מה? טובת הכלל אינה דבר של שחוק. מנוּיה וגמורה היא: יחיד ורבים – רבים קודמים. והם מערבבים את התחומין.
– תחומין יונקין אצלם… – היה מעיר גם מר בֶּקֶר המזכיר בצחוק־רעל, כי עוונם של ה“ראשונים” נגע גם בו: גולדשטיין היה בעל קול רך ומפונק קצת, בעל מידות תרומיות ותנועות שיריות, ובכללו בחור מגוהץ וזה בלבד די לעורר קנאה וחימה; אולם היו עוד צדדים אחרים בעניין זה…
מר גולדשטיין היה מביא את קורבנו, ג' שעות של ישיבה ביום הראשון לשבוע, יום זה שהוא פנוי בו מעבודתו בתור עוזר ראשי בחנות סיטונית אחת. ובהיותו מטבעו איש ישר הולך ודייקן, השתדל לקיים את נדרו כהלכתו, אלא שקפץ עליו רוגזה של ריבה זו, השניה לו בקורבן, שכנתו מרת נחמין. “עדינה” זו היתה מטה אותו מן הדרך הישר ומוליכתהו אורחות עקלקלות. מפני כמה וכמה טעמים ואמתלאות, שהיו מצויים לה תמיד בפיה, היתה משיאה אותו על החליפין: שב אתה ביומי ואני ביומך. חבילות־חבילות של אמתלאות יש לה! בנפשה היא! ואותו, את גולדשטיין, רק אותו היא מבקשת. הן מעם בּקר אי־אפשר לה לבקש כזאת; הן הפּרא הלז – – –
ובקר ידע…
ובהגיע שעת פתיחת הארון ביום הראשון, היה בית־העקד מתמלא צווחה: הקוראים נאספו והארון סגור. בעל־הבית, מבלי דעת, היבוא הוא, אם היא, מסרב לתת לנאספים את העיתונים, שנתקבלו מבעוד יום, והוכמאן, האח הבכור, שמח על העניין, מרעיש עולם. “הגם לו לא יאמינו? הן הוא בעצמו הנהו ‘יושב’ ביום הרביעי!” “המלמד המתוקן”, יצחק רבקה’ש, נותן את שמאלו על חזהו ובימינו הוא מרכס את צווארון־כותונתו המורד עליו מחוסר רכס: “פאני הוכמאן, במטותא, פּאני הוכמאן…” בּקר מפסיקו ומתרגז: "‘רציחה’ זו מה היא באמת? מדוע לא יבוא גולדשטיין? עד מתי נחכה? "והוכמאן מחזיק בשלו: “‘הצפירה’! רק ‘הצפירה’! שום דבר אינו רוצה לדעת! ‘הצפירה’ – ותו לא!” אז יוסיף יצחק רבקה’ש להתחנן על נפשו: “אולי תבוא היא, הלא תרים קול צווחה: מדוע ניתנו העיתונים בלי רשותה? הלא כבר היה מעשה. ובלא כך, כבר סיפרה הנרגנית הזו לא פעם בגנותו של יצחק לפני שיינדלנסקי: אי־ניקיון”… כלום הוא צריך עוד לומר מה היא זו? וכלום סלקא אדעתיה דפאני הוכמאן3, שלוֹ לא היה יצחק רבקה’ש נותן את העיתונים בכל לבו, ואילו היה הדבר בידו… אתמהה, פּאני הוכמאן…
– אבל מה זה, הוכמאן, מה אתה רוצה? – מצדד זלמן החולה, שמִלת “פאני” חותכת כליותיו הנמסות, בזכות אחיו בעל־הבית – האומנם אינך יכול לחכות עוד רגעים אחדים? קוֹנסטאנטינוֹפּוֹל בוערת? –
הצעקה מתגברת. הוכמאן חוגג. מקום חדש נמצא לו להתגדר בו. מה? הגם זלמן במבקרים? זה שחציו לנו וחציו לצרינו, ימלא מים את פיו וישתוק. לשכמותו בוודאי אינן נוגעות כלל החדשות הגדולות, העומדות להיוולד בעולם־הציוניות בעגלא ובזמן קריב4. השמע את אשר דיבר אתמול הפרקליט ז’וּק בבית־הכנסת? שפתיים ישק גם שיינדלנסקי: “מהרסיך ומחריביך ממך יצאו”
פני זלמן הנרגזים והשחופים מתמתחים ובקולו, היוצא מחזה ריק ומריאה שנמקה, הוא מוחה נגד דברי הוכמאן ומוכיח, שלא מפי שיינדלנסקי אנו חיים; ואם דעתו, דעת זלמן, אינה כדעת האומרים, שהפּרוליטארי אינו יכול לעבוד עבודת הציוניות עם בּוּרג’וּאה, אם, על צד האמת, כמוה גם כשיינדלנסקי שניהם יהודים, גולים, זרים, ובמסילה אחת יוכלו ללכת, הנה זאת אינה אומרת עוד, שאין כל הבדל בין שיינדלנסקי העשיר ובינו, זלמן, הנמק בכל העת מעבודה קשה ועוד יותר מחוסר־עבודה. יש, אמנם, לקוות, שבמדינה היהודית ישונה המצב, שבארץ־ישראל נהיה אנחנו הראשונים לתקן מעוּות, אך אי־אפשר להרשיע לגמרי גם את אלה האחרים, שעוררו אתמול את המהומה בבית־המדרש בשעת דרשתו של שיינדלנסקי. כי מי המה המהרסים והמחריבים, אם לא הוא ומפלגתו?
– הוא הדבר, אשר אני אומר תמיד – מפסיק חספניק בקולו המתון והמיושב ובצחוקו התם, לכאורה, את דברי “בעל־המלאכה הפשוט”, כמו שקרא לזלמן בלבו – “גיורא עד עשרה דרי אל תבזי ארמאה באפיה”5, הה… ובזה היה מתכוון לעקוץ את איש־ריבו “הפועל הציוני”, שנספח על המחנה זה לא מכבר…
בימים האחרונים נעשה זלמן בעל־דבביה של חספניק גם בנוגע לאברמזון. באחת האסיפות של “בוני־ציון”, אחרי ביקורת חריפה מצד חספניק כלפי “היושבים־המתנדבים”, הוצע למנות ממונה קבוע, ובשכר, על ארון־הספרים, ולב יצחק רבקה’ש רחש דבר טוב: להפקיד את אברמזון על משמרת נכבדה זו. אגב, היתה לו בזה גם מחשבת־“הואיל”: הואיל ויעסוק אברמזון בזה, הלא בוודאי ימעיט לבקש לו שיעורים פרטיים ולא יקפח את שיעוריו הוא. ואולם חספניק, שבטבעו לא היה בעל־פניות וגם לא היה מתיירא כשותפו מתחרותו של אברמזון, מאחר שהוא, חספניק, נודע, ברוך השם, לכּל בתור מומחה ב“מקצוע הפדגוגיה”, התייחס אל העניין בישרת לב והטיל בו נרגא6 לפי תומו, ויאמר: “הן את איש שאיננו ציוני אי־אפשר להושיב במקום כזה, ומי יבוא ויוכיח, שאברמזון הוא ציוני? בחברי האגודה נפקד מקומו”. אז קרא בּקר, מזכיר־האגודה: "ניתי ספר ונחזה! הבה ונעבור על מאמרו של אברמזון ב’התחיה', וממנו נראה! "אז הודיע הוכמאן דבר ידוע, שלדאבון־הלב אין “התחיה” בבית־העקד, ואפשר להשיגו רק אצל שיינדלנסקי, החותם האחד על האורגן הזה בכל העיר. אז נשמעו דברי תרעומות על שיינדלנסקי (האסיפה היתה שלא בפניו), שאינו נותן לבו לצורכי האגודה… איך שיהיה – והפירכא של חספניק עמדה בעינה. ומכיוון שראה זה, שהשעה משחקת לו, עמד והשמיע קצת מדעותיו הפילוסופיות “על דבר שיטות העיתונים וירחונים השונים וזכויות הסופרים והעורכים”, שמתוכן יצא ברור כשמש, כי “התחיה” היא אורגאן אנטי־ציוני ואברמזון אינו האיש… ואיש, חוץ מזלמן, לא עמד בפניו. זלמן היה האחד, שמלאוֹ לבו לטעון כנגדו. מחלתו רפתה קצת ממנו בעת האחרונה וקולו לא היה חלש ביותר. הוא, אמנם צריך היה להודות, שעברית, לרוב צערו, אינו יודע לקרוא, אבל איכה תתהפך הלשון לאמור על אברמזון, שהוא אינו ציוני? כלום פעם אחת היה הוא, זלמן, במעונו של אברמזון? ואם את דבריו לא שמע? הוא, כמובן, לא ימסור דברי אברמזון ממש, אבל קוטבם לא ישכח לעולם. אברמזון אינו ציוני? אם אברמזון אינו ציוני – מי הוא זה ציוני?
ז
אבי אוריאל דוידובסקי, משה אהרן הנגר, היה יהודי בן־כרכים, נמוך וחלוש ועשוי לדבר ב“טֶה־טֶה־טֶה”. דיבוריו המעטים סבבו על ציר אחד: על בעלי־הבתים ההולכים וממעיטים להשתמש בבעלי־מלאכות ועל עזות הפועלים של עכשיו. הפועלים של עכשיו – טה־טה־טה! עיגולי התכלת מתחת לעיניו, הגניחה התמידית בחלל־חזהו, יחד עם דלוּת שמלתה של אשתו העצובה וקרעי המלבושים של הילדים הקטנים המנגנים “אָבער אלוהינוּ” – כל אלו סימני הדלות והחולשה היהודית, הטבעית – הפיגו קצת את רושם התיעוב והבוז הנאלח, שהיה עושה בקינותיו־תלונותיו. מראהו בשעת דיבורו היה דומה מאוד לזה של זבוב לח, המתדפק בקרקעיתה של צנצנת מלאה נוזלים עכורים, וכשהיה אברמזון מתבונן אל זבוב מוליד זה ואל כל האוויר, שבו הוא מזמזם את זמזומו, ונזכר בנשר היחיד והיפה – אוריאל – מולדת אלה, היה המון הגיונות וספיקות מתעורר בו על החוכמה המקובלת, שהיה רגיל תמיד לשים לה לב, ואשר בין אמיתיותיה ייחשבו גם הפתגמים מעין “כעץ כן פריו”, “ברא כרעא דאבוה”, “כאמה כבתה” וכיוצא בהם.
מיום שבא אברמזון לגור במעון־דלות זה, התחיל מתייחס לכל בני האדם בהתקרבות קלה ורכה, ובעצמו לא ידע עד היכן יש בהתקרבות זו חמלה והשתתפות בצער המשא הרב, שבני־אדם הללו נושאים איש־איש על כתפו, ועד כמה – לגלוג והבטה מגבוה על כל ענייניהם, השקפותיהם ומעלותיהם. אוריאל דוידובסקי היה האחד והמיוחד, שעורר בו כבוד עמוק והתקשרות עמוקה. נפשו של אברמזון, ששאפה תמיד לפעול ולעשות, אמנם דאבה על אילן יפה וענף זה שהוא סרק, ואולם זה לא מנעהו מראות רום־קומתו ויפי־ענפיו, ומאז בא לשכון על אותו השטח הקטן שגידל וטיפח את שורש־האילן – עלה בו סימן־שאלה גדול בנוגע לערך הסביבה, הירושה והחינוך ביצירת האדם החשוב.
יום־יום אירע לו לאברמזון לראות את אותם חזיונות־החיים, שהיו צריכים להטביע את חותמם בנפשו של אוריאל דוידובסקי – חזיונות אפר, חזיונות חבוטים ונרקבים ובלי כל צבע…
אברמזון ידע גם את החינוך העירוני הבּאנאלי, שנתחנך בו אדם זה; מלמדי־דרדקי, אשר יש ויעלה בידם להביא ב“זמן” שלם את הילד המצוין ביותר עד שערי “פיטום־הקטורת”, ו“בית־ספר עברי” מיסודם של שרידי חניכי ה“אינסטיטוט”, אשר יש וזוכה לצאת ממנו בידיעת תרגום הקפּיטל הראשון של ישעיה וכתיבת אדריסה. בתוך ידיעותיו של אברמזון על עברו של אוריאל היתה גם העובדה המצערה, כי אחרי ההכנה של מלמד דרדקי ובית־הספר ה“עברי” ניסה אוריאל שנים אחדות להיות אֶכּסְטֶרְן, כנהוג בצעירי היהודים בני בעלי־הבתים דלי הפרנסה.
כאברמזון כדוידובסקי – שניהם גודלו וחונכו בלי כל הדרגה, שניהם היו עזובים לנפשם השואפת וכל דיסציפּלינה לא ידעה מחשבתם, שניהם התפתחו בזמן מוקדם מאוד, באביב־נעוריהם. ורק באותן השנים, שנפשו של חניך־הקלויז נלחמה במסורת בית־המדרש הישן, באותו הזמן שהתענה אברמזון והתייגע לפרוק מעליו סבל היהדות הישנה ולנתק את אזיקיה, היתה נשמתו של דוידובסקי, שדבר לא היה לה להשתחרר ממנו, חופשיה בהחלט, עד כדי לצלול מבלי כל מפריע בנבכי הפילוסופיה של הגרמנים: קאַנט והֶגל. אברמזון, בהתחילו ראשית לימודי התשבּוֹרת, כבר ידע את “סוד־הצמצום”, ודוידובסקי, עוד טרם ניתנה לו תעודת בגרותו, ידע כבר ענייני אי־הידיעה הברורה על דבר אי־הידיעה המוחלטת. דוידובסקי, אף על פי ש“נכנס לפרדס” מתוך השאלות שהיו כבר בלבו מראש, ולא על מנת שייקרא “דוקטור לפילוסופיה”, או לשם “קרדום”, בכל זאת הספיק, אגב קריאה ועיון בגרמנית ובצרפתית, לספוג גם את הצד החיצוני והמקובל שבמקצוע זה, ועל כן לימים, כשנתוודעו אוריאל ואברמזון זה לזה, התייחס האחרון בתמימותו לרעהו כמו לגדול ממנו. “הידיעות המיטאפיסיות” הגבירו את רגש־הכבוד, שהיה בלבו לדוידובסקי ה“יודע” לדוידובסקי שקנה חוכמה!
זאת ועוד אחרת. התוודעוּתו הראשונה של אברמזון לדוידובסקי חלה בתקופה זו, שנפלט מתוך התנועה הציונית – התנועה, אשר לה הוקדשו כל הגיגיו במשך כל השנים, גם לפני עוזבו את הגמרא וגם אחרי כן.
אמנם, גם אחרי ה“פליטה”, משהתחיל לבוא בחבורת דוידובסקי, נחשב שם ל“עלם טוב, השואף לאלוהים ובינתיים לא חדל עדיין מהיות ציוני”; אבל בכל זאת – יצא מן הציוניות, יצא בלי כל אֶפּיזוֹדים מיוחדים, לא חיצוניים ולא פנימיים. הדבר נעשה מאליו. העלם הנרגש לא יכול עוד להישאר עמם, “עם בעלי־החשבון הקטנים”, ולעבוד את עבודתם הקטנה: אסיפת שקלים. טל־הילדוּת שעל ראשו שחר משחור, מדי נשמעה הטפתו הפומבית של הפרקליט ז’וּק, ראש האגודות הציוניות בא., ש“התנועה עומדת על שלושה דברים: על הכסף, על הכסף ועל הכסף”. הקשר הרזי שבינו ובין “ארץ־מולדתנו” היה אז חזק מאוד, יקרה מכל היתה לו “ארץ־ישראל”, תקיף מכל היה רצונו שירכשוה, וגם ההבדל שבין הערצת ממון כשהיא לעצמה ובין אסיפת ממון למטרה ידועה, וביחוד למטרה גדולה וקדושה כזו, כבר נמצא בעולם־הכרתו, ואף על פי כן, בלי משים, בלי הכרה, מתוך רגש בלתי אמצעי, היתה נפש־הנער סולדת בו, מדי שומעו את הדרשות השונות בדבר תחיית האומה וארצה על ידי “בּאנק”.
הפרקליט ז’וּק, מוּרשה גליל א., היה אברך כבן שלושים וחמש ולא נשוי עוד, בן־אדם ישר ונלבב מטבעו, תם וערום כאחד, בעל השכלה בינונית, נאמן אל הציוניות ומסור אליה בכל נפשו, יודע להתהלך את הבריות בלשון רכה ומדברת צחוֹת – אדם “על כל המעלות”! ואולם להכניס תחת הדגל שבידו אלה “בני הישיבה בעלי ההתפעלות ושאינם מן הישוב”, ואפילו רק לקשר ולהחזיק באלה שכבר נכנסו, לא יכול וגם לא חשב לנכון ולנחוץ. בתור איש חברתי הוקיר, אמנם, את כמות החברים ואת ה“אֶלמנט של בני־הנעורים”, ובאסיפות הפרטיות של “צעירי־ציון”, שהיו בביתו בלילי השבתות וכיוצא בזה, חשב לו לחובה לדבר בעניינים נאצלים ומופשטים, כגון בשבח היהדות המסורה והדת הישראלית היקרה, ומפורש נאמר ש“הציוניות היא מתחילה שיבה אל היהדות” (אהה, מה הרעימו את נפש אברמזון, ש“אך זה השתחררה מן הכבלים”, כל מליצותיו היפות של המנהיג מר ז’וק, “זה האדם הישר אך המוגבל, לגודל־הצער, המוגבל מאוד, במחילת כבודו”!). כן, הוא השתדל ועשה כל מה שיכול, ואולם דעתו הפנימית של מנהיג רשמי זה היתה, ככל אשר דיבר בבתי־כנסיות, באסיפות ציוניות ובריש גלי, ש“הכל אקנה – אמר הזהב”. וסוף־סוף, לא שם לב כלל לכל מיני התרעומות של “ישראל הצעיר”. וגם נלחום נלחם בהם. ו“ישראל הצעיר”, אמנם, הִרבה להתרעם ולתבוע ולדרוש: על דברים גלויים ובלתי־גלויים, ידועים ובלתי־ידועים, על רוּח החיקוי וגירוש־הקולטורה, על אשר אין דואג לארון־הספרים “המתגלגל תחת שואה” ולילדי העניים והעשירים גם יחדיו, הגדלים ללא תורה וללא דעת את דברי ימי עמנו הנפלאים, את קורותינו הנוראות, את מלכינו, חוזינו ונביאינו וגומר, וגומר.
הנער אברמזון הרבה לצעוק ולהתריע יותר מכולם. תקופה חשובה ובלתי־נשכחה לעולם היתה העת ההיא בחייו. ברטט־עלומים קדוש נשא בעת ההיא את עיניו אל החדשות, שהחלו להיגלות אז במשכנות־יעקב. בחדרי לבו ובמסתרי נפשו כבר ידע את רוח הדבר הגדול והעז, אשר החל לפעמו. לא לחינם ידע מקריאת ילדותו אותו הקפּיטל על דבר ההתגלות הראשונה של שמואל הנביא. יהוה קורא לנער…
הוא ידע את תקוות נפשו העדינה והנעימה לאין־סוף וגם מתי מספר ממכּריו “הגידו לו ולא כיחדו”, כי הוא “יהיה לסופר בישראל”. לסופר עברי, לסופר בישראל – היש אושר אחר בעולם? היש נעלה ונשגב מכגון זה?!
הנה הקרח של הגלות השחורה־הארוכה כבר נזדעזע. השמש בגאונה יצאה להאיר לארץ ולדרים עליה. עת הזמיר הגיע וקול הגאולה נשמע בארץ. התאספו, הבונים! העם מתעורר, העם עוד חי, עוד ישוב להתייצב קוממיות, בן־חורין על ארצו ועל אדמתו. ולא יוסיף עוד כל עַוול לענותו, ולא יוסיף עוד החושך לכסות את שמיו. האח! הריסותיו תעלינה ארוכה ומבּניו ישובו ויצאו נביאים על גדות־הירדן ובנווה־הלבנון, והוא, הוא, האיש אשר קסת הסופר במותניו להוכיח ולנחם, לייסר ולעודד, לעורר ישנים ולהרעיד הלבבות – עובר לפניהם בראש! רוח ישעיהו השני דובר בו ומלתו על לשונו…
וכמעט על כל חברי האגודה “צעירי ציון” הביט כעל מיועדים להיות קוראי מאמריו העתידים, החריפים, הגדולים, החוצבים להבות־אש!
ראשו הכביד עליו. הוא חש את עצמו בכל רגע ורגע כאילו הוא נושא את האלוהים. ומה תמים היה!
ברגשי כבוד מיוחדים הביט אז גם על מר שיינדלנסקי, דויד בן ישי, זה הסופר העברי המפורסם, אשר דבריו נדפסים כבר, זה עשרות בשנים, ונקראים בתפוצות־ישראל, זה הסופר המדבר פעם בפעם בנחיצות הקולטורה ובשם “אחד־העם” יקרא; ואולם מלבד אשר לא הבין, איככה זה יתאחדוּ בהאי גברא שני הפכים – סופר עברי ואדם פשוט – התקשה בתמימותו גם בדבר יחוסו של “אישו הסופר” לעיקרים אחדים. מר שיינדלנסקי התכוון אז לשלוח כל חיציו אל מחנה המתפּרצים השונים, אותם הדימוקראטים, מולדת־חוץ, “שבימים האחרונים, בעת אשר עת צרה היא ליעקב ומי יודע מתי ייוושע ממנה, שרצו ורבו בקרבנו וַתימלא הארץ אותם, להוותנו, לבושתנו ולחרפתנו”. רוב הדברים היו עדיין לאברמזון כספר החתום, ואולם המלה “דימוקראטים” גופה היתה כבר ידועה לו מדברי גרץ על הריבות והמחלקות, שהיו בזמן הבית השני בין הצדוקים והפרושים, וישמור הדבר בלבו.
מחשבת אברמזון הצעירה והתמימה תעתה בעת ההיא בדרכי הרעיונים. הוא פנה אל כל עברים; הוא ביקש, הוא שאף, הוא ציפה ציפיה גדולה ואיומה…
בעת ההיא היתה גם התוודעותו אל אוריאל דוידובסקי.
ח
דוידובסקי כבר היה בעת ההיא לבדו. מלבד “שעות ההוראה”, שהיה מבקש לו למחייתו, לא היה לו כל מגע עם הבריות. בודד היה בתוך הבחורים האינטליגנטים של העיר הגדולה, שכולם ראו חובה לעצמם להיפלג לקבוצות־קבוצות ושיטות חברתיות משיטות חברתיות שונות – עדר־עדר לבדו. שלווה ושקט שׂררו בחיי דוידובסקי החיצוניים. גם בספרים כמעט שלא קרא כלל. הוא כבר צלל במימיהם האדירים ונוכח, כי כולם חכמים הם רק לשאול, ולשאול הלא הוא עצמו יודע יותר מהם. תירוצים אין; יש ישובים, פלפולים – חספא בעלמא…7.
רק לפרקים יש שהיו נקהלים אל חדרו מתי מספר: איידלמאן, קליינגלט, הילברג, שנייסר – כולם נקובים בשמות ואנשי ספר, שהיו רואים את עצמם מיוחדים, לא־דומים לאחרים, מקוריים, אנשים שלא מן ההמון ושלא מן השוק. כל אחד ואחד מהם היה יחיד בעיניו, יחיד האומר “דרשוני”. יש שהיו מתכנפים ושותים תה ומשמיעים קול ניצוח וקנטור ורכילות ודברי משפט וביקורת, ויש שהיו אוספים פרוטות־פרוטות ומתכוונים לשמוח בשמחת מצווה: לעשות איזו הילולא וחינגא בבית, או לשוט בסירת דוגה על־פני הנהר. מצוּין מכולם בנידון זה היה איידלמאן; בכל אלה הטיולים והשמחות לא היה זה ממלא את תפקידו בפשיטות, כאילו חס ושלום – אַל יעלה על הדעת! – לא באו דברים כאלו אלא להתבדר קצת או לקבל נחת. חס ושלום! צורה של חובה היתה בעיניו של איידלמאן ל“כל זה” ומתנהג היה כאילו חוב גדול מוטל עליו, “חוב של שמחת החיים, החסרה לבני הנעורים אשר ממעי יהודה מוצאם”. רושם טרגי היה עושה בן־אדם זה על כל רואה את ענוותו הצעקנית, שהיתה מתבלטת באופן מיוחד על ידי התנשאות הגוף מבלי משים וניתורי רגליו הקצרות. קומת איידלמאן היתה ננסית, קומת ילד, וקטן היה מכל בני החבורה, שגם הם, כיהודים, מלבד אוריאל, לא היו אנשי מידות.
– לעולם איני יכול לברר לעצמי – היה שנייסר מדבר בקולו, קול גאות לבו – ניתוריו של איידלמאן למה הם דומים: לאלה של ציפור קטנה, או ל… לשל… תיש?
בכנופיה זו, שחשבה את עצמה לחופשייה, לאמיצה, למיוחדה, לחידה, היה שנייסר הטיפוסי ביותר והבולט ביותר. חיבת הערצה יתירה ומיוחדה נודעת ממנו ללשונו. הוא חשב אותה לחדה ביותר. שנייסר היה רווק בא בשנים, אוכל לחם אמו האלמנה. עיניו ירוקות ומלאות תאווה לא־נמלאה, סנטרו מגולח, וכמו להכעיס, תמיד לא למשעי, ובת צחוק נמאסה של אין־נחת ושל תועבת בוז לא סרה מעל שפתיו. לפני דוידובסקי היה כמו מתחטא במבטו ובכל תנועותיו הבלתי טבעיות, ואולם יש שהיה מתכוון להבליט מעין יחס אחר, לאמור: “שמע־נא, דוידובסקי, הן אנשים אחים אנחנו, שנינו אינטליגנטים דקים, שנינו ספקנים חודרים ושנינו קראנו את היינה ואת ניטשה במקורם וגם את בּיירון ואת לרמוֹנטוֹב יודעים אנו. להחניף איש לרעהו הלא אין לנו כל צורך. אכן אחרים חושבים אותך לגדול ועמוק ממני, ולפיכך יש שגם אני מעמיד פנים כאלה,ואני בא אליך ומכבדך למראית־עין, כי הדבר הזה דרוש בשביל ההמון הנבער, אבל את האמת הלא כמוני כמוך יודעים היטב. אל־נא תיוודע רק לזולתנו. ומעתה – יהי לבך סמוך ובטוח בשנייסר!”
ואולם הדבר לא עלה ביד שנייסר ושווא היו כוונותיו. סוף־סוף, לא יכול לבלי התבטל מפני בעל־דינו, ועל כן במקום שעיני אוריאל הכהות השחורות לא היו אתו, היה שנייסר טורח ומבטל לחלוטין את “האליל האולימפּי, המדמה, כי הוא ואפסו עוד”. ורז היה שנייסר מגלה, “רז ידוע לכל אוזן שאינה חוששת בכוויה”, כי באמת דוידובסקי הנהו פשוט שבפשוטים, קל שבקלים, כי באמת דוידובסקי אינו מצטיין במאומה. יש בו רק אהבת עצמו ואהבת כבוד במידה נפרזה, וכדי להוליך שולל את הבריות ולהיראות כיוצא מן הכלל במנהגיו – הוא מתבודד, שוכן בתוך הדממה, מקיף את עצמו בחבורה של מקורבים כ“רבי בקהל חסידיו”. ואולם ירמה לו את האחרים, את התמימים ביותר. את שנייסר לא ירמה. שנייסר יודע את האמת, שנייסר מבין את יראתו של האליל להיות נעזב, להיות כירח בלי כוכבים. הו, פסיכולוגיה יודע שנייסר, אדוני הנכבדים!
שנייסר חישב את ביקוריו במעון אוריאל דוידובסקי לדבר חשוב למאוד: כל ביקור וביקור, שאירע בערך פעמיים בשבוע ולפעמים גם שלוש רגלים, נחשב בעיניו למאורע גדול בחיי האינטליגנציה של העיר א., וכנגדו איידלמאן, שהיה עוין את ה“פּאטריצי, כביכול” (כלומר: דוידובסקי) לא פחות משנייסר, דיקדק לבוא אל ה“פּאטריצי” יום־יום, ולא עוד, אלא שהיה מתכוון למצוא אותו כשהוא בודד ולשפוך לפניו את כל שיחו, את “כל האש אשר תוקד בלבו”; כל פעם שהיה זה מתחיל את הקדמתו הרגילה: “מיום עומדי על דעתי, דוידובסקי, מיום שהלכה בי המחשבה הלוך והתפתח”… – היה צל דק של בת־שחוק מבצבץ מבין שפתי דוידובסקי הסגורות. ומשנאתו הגדולה של איידלמאן לה“פּאטריצי” יש לשער, שהרגיש בזה.
בצחוק סארקאסטי קצר ובהערת לעג שנונה כיבד וקיבל אוריאל דוידובסקי את פני אורחיו. ואולם התייחסותו האמיתית אליהם היתה קרירות, קרירות שנבעה מעומק־נפשו, אשר גחלתה שלה לחשה בה תמיד והאירה רק לה לעצמה. דובר היה את האחרים, לועג היה לאחרים – ועסוק היה רק באותו הדבר ובעצמו. ישבו הנערים וישחקו לפניו. כשיהא צורך בכך, ישלחם מעל פניו. ואגב, אם אינם עניין להסתכלות, אם כל חדש אין אִתם – הרי, לפחות, מתנועעים הם, משמיעים קול… ואגב, הנה הם באים וגם אברמזון בא עמם… אכן, אברמזון יתחיל בוודאי בקרוב לבוא לבדו…
– – – – – – – –
שלושת הפועלים שבבית משה אהרן דוידובסקי התמידו במלאכתם, כל היום נשמעה נסירת המסור, המיית המעצד והשירה הנמהרה על “החייט הגר מתחת ועל התופרת שבעלייה”. את השירה הפרוצה הזאת היה משמיע רק קולו העבה והרצוץ של אחד מהם, רווק בעל פיקה בגרונו ואבעבועות בחוטמו הנפוח. חברו הצעיר ממנו היה מזמר בקולו הדק והמצפצף ו“מתוך חוטמו קצת” מין שירה אחרת, שתוכנה היה איזה דם אדום וגביעי יין־חמר. גם שמואל בן בעל־הבית, מדי אירע לו לשמוע בשעת ארוחת־הצהריים אל קטעיה של השירה זאת, היה גם הוא מתלהב ועונה בקטעים אחרים על “משיח־היהודים שמת” ועל המשיח האחר שבא על מקומו. השלישי שבין הפועלים הושע שמו, אברך בעל זקן שחור ובעל לאשה, היה שותק כל העת.
ימי העבודה נמשכו – ימים קשים, משעממים ומלאים יראה ופחד מפני חדלון הקושי והשעמום. כי אם קשים, קשים מנשוא, היו הימים שיש בהם עבודה, אם כבד הוא השעמום לעסוק חצאי מעת־לעת רצופים בעבודה מוכרחת אחת, הנה רבה־רבה הקנאה מסביב וגם בקושי ובשעמום הזה!
הזרם הקל של חליפות־המצב בין העובדים, שהיה נכנס לשעבר רק על ידי מלחמות ילדי הבית על דבר יתיר־ארוחה ודיני שלי ושלך, נתחזק עכשיו, מאז בא אברמזון לגור בבית הזה, על ידי “יציאותיו וכניסותיו” התכופות של זה דרך חדר העבודה. “דריסת־רגל” זו היתה דבר של הכרח לאברמזון, ובעל החוטם הנפוח חשב לו לחובה להטיל כל פּעם מבט של תמימות־גיחוך על עורף “המבלה עולם” העובר דרך שם, לשלוח אחריו גם איזו הערה ומשיכת כתפיים נלעגה; מנהג זה היה מעורר תנועת מחאה מצד בעל הקול הדק והמצפצף, ויש אשר גם הנשוי השתקן לא היה מתאפק מלגעור בלץ הגס, המחלל את כבוד מלאכתם בבורותו. והשתקן, מכיוון שהיה פותח את פיו, שוב לא נשתתק עד שהוציא כל רוחו, וכך היה אומר:
– נוח לך מוֹטיל, שתיתן בעפר פיך, חי־נפשי, מוטב לך שתסתום את פיך ב… – איני רוצה לטמא את הפה – ולא תדבר איוולת, חי־נפשי, כי אז היה הדבר נחשב לך לחוכמה, הדבר. יודע אתה, מנקה־ארובות, יודע אתה, על מה היית צריך להתפלל, חי נפשי! על מה? על זה, טיפּש: הלוואי והיו נכדיך – על בניך אין לך לבקש עוד – ידענים גדולים כמוהו… שומע אתה, מוטיל, מה שאני סח?!
– טֶה־טֶה־טֶה! – מחווה ר' משה אהרן את דעתו – אני נהנה מאוד, כשהושע מתחיל להביע דעותיו, מה ששמע בוודאי מפי אשתו! “ידענים כמוהו” – טה־טה־טה: דבר גדול ונורא! כי בשביל שהוא יוצא ובא בבית אוריאל שלי, לפיכך, סבור אתה, אף הוא “מחויב” להיות ידען גדול"? אבל אין לך לשכוח כמה ממון ביזבזתי על אוריאל שלי; בחירי המורים שבעיר היו מוריו, כשהיה עוד אֶכּסטרן. כלומר, אוריאל. אוריאל היה אֶכּסטרן. טה־טה־טה! לא כימים האלה הימים ההם! הפועלים של עכשיו, זנבות־האודים האלו, סבורים באמת, ש…
אך ברכה העצובה, אינה נותנת לו לכלות. מה לדבּר דברים בּטלים? אוריאל בוודאי אוריאל הוא, אך גם אברמזון אדם טוב הוא עד מאוד. בנאמנות. עם הילדים הוא מתנהג כאח גדול, משחק עמהם, מפייסם – לב זהב, בנאמנות. אנשים שכמותו ראויים שיתנו להם מקום־דירה בחינם. הם משכחים קצת את הצרות, ניחומים הם בבית – בנאמנות. על האמת צריכים להודות: זר – ומשתתף בצער הבית ונותן לבו אל ענייניו יותר משמואל, עצמם ובשרם. אדם יקר. היום הוא אומר לה: – היא נכנסה לכבד8 את החדר – לא, לא, הוא מניע בידיו, ובעצמו יכבד, בעצמו יעשה, אינו מקבל שירות, עושה הכל בעצמו.
– לא פריץ גדול הוא, בעלת־הבית… מעיר בעל החוטם הנפוח מתוך מקצת בושה ואי־רצון. וגם משה אהרן בעצמו נמלך לזרוק מרה בזוגתו המזדקנת מיום ליום:
– אה, צפרא טבא! ברוכה הבאה! את תבשילך כבר הקדחת היום, כנראה, כי נפנית ללמד זכות ולהיות מליצה ישרה וכשרה. אבל בבקשה ממך: לכי אל התנור ואל תעמדי במקום שאין דורש לך ואין קורא לך. “אדם טוב”… טה־טה־טה… אכן אינו חוטף חררה מתוך הסלים שבשוק. אבל אני בהשכלה מדבר, בהשכלה, וכנגד אוריאל…
– מה? מסַכן הושע את נפשו ומפסיק את ר' משה אהרן, בהביטו בעיניים מפיקות תודה וציפיית תשועה על ברכה בעלת ביתו ומזמין אותה בכך, שלא תיכּנע ותוסיף לעמוד על ימינו ולהושיעו – שמא תאמרו, ספרים מעטים לו…
– אי, הושע, אותי אתה מלמד בינה! – מתאדם ר' משה אהרן ושוכח מתוך כעס להוסיף גם את ה“טה־טה־טה” שלו – אני איני רואה מה שאתה רואה! ספרים רבים לו, אבל ספרים אלה מה הם? על פי רוב ספרי לשון־קודש: “צפירות”, “מליצים”… גם לכם עין, אתם אומרים – הוא פונה לכל, כאילו חרפה היא לו להתווכח עם הושע לבדו – אבל הראיתם, ואם ראיתם, כלום התבוננתם, היכולתם להתבונן כמוני, איך כתב את האדרֶס לאמריקה בשביל שכנתנו ביילה? ואני חזיתי, לדידי חזי לי: הוא דיקדק להסתכל בכל אות ואות מן ה“קוֹפּיה”, מיראה שמא יטעה.
ההוכחה על מיעוט השכלתו של אברמזון היתה עצומה, לכאורה, ובכל זאת לא נפלו פניו של הושע, והוא הוסיף לעמוד על דעתו באומץ ובעקשנות יתירה שאינו רגיל בה…
– לא, בעל־הבית, לא, ידען גדול הוא השכן… אברמזון זה… זה… לא, בעל הבית, אנשים כמוהו מעטים הם, מעטים, בעל־הבית…
ט
ובחדר הסמוך לחדר־הפועלים ישב ועבד אברמזון. הוא התמכר כולו לכתיבת מאמרו הגדול: “היצירה העברית בראשית המאה העשרים”. מאמר זה כבר היה ערוך בלבו לכל חלקיו, כמונח בקופסה, ולא היה לו אלא להעלותו על הכתב.
הוא נסגר בחדרו ונבלע כולו בעבודתו, בין הפרקים, אמנם, יש שהיו מתעוררות בו מאליהן מחשבות־טרדה על התשוקה העזה המלפפת את לבו להיבּטל ממלאכתו ולבוא לבית מנשה קצמאן; ולוּ רק לשעה אחת. משפטים היה מדבר עם עצמו גם כל אשר לא כתב עוד כלום לשלמה פרנקל בצוער: זה הרי נסמך עליו והוא מחכה בלי ספק למכתבו בכליון־עיניים. ואולם כדי ללכת למעון קצמאן או גם כדי לכתוב אותו המכתב יש צורך להיכנס תחילה למקומות אחדים, לחקור ולדרוש על דבר איזה מקום־עבודה בשביל פרנקל – ולביטול גדול כזה לא היה אברמזון מסוגל, על פי מצב־רוחו בימים האלה: כל ביטול נדחה מאליו, כמעט בלא יודעים. שמועה שמע, שבבית־העקד הציוני יבוקש מפקח בשכר, ובעניין זה אפשר לדבר עם מר שיינדלנסקי בביתו, ואולם גם את הביקור הזה דחה אברמזון מיום ליום. הוא כמו נאסר למקומו. בוודאי, בוודאי, לא יצדק; הרי הבטיח; ביאתו של פרנקל לכאן נחוצה, נחוצה, ואולם אחר־כך, אחר־כך, כשיגמור…
הוא עיבד את הפרקים הראשונים ועבודתו הביאה פרי. זה המבטא הקצר: “הספרות העברית” צילצל בלבו ובמוחו כמין ניגון פלאי. הוא ראה את עצמו כאחד מחלוצי העברים הצעירים, הישראלים של מחר, אחד מאלו שבשלהבת־לבם יתלקחו חזיונותיה הנשגבים של הטרגדיה הגדולה ואשר הם־הם ימצאו את הדרך ואת המעברה אל הסינתיזה הרצויה והעמוקה…
הוא כתב, וזמזום משונה, אצילי, שוקק בקרבו. ככל אשר הוסיף לשקוע בשרטוטי כתביו, כן התנדף מתוכו מדווה־הניגוד שנשא בלבו, ניגוד זה בין מה שהוא כותב ובין אותה, גרת בית מנשה קצמאן, והרוח השורר בבית ההוא. הרוח הזה לא היה רוחו מעולם. זר היה לו גם בהיותו קרוב אליו, ובעובדו את אדמת העבריה “ביזע על המצח” התבלטה הזרוּת הזאת ביותר וספגה לתוכה גם אותה הנפש היחידה, הקרובה, השוכנת שם, אותה הנפש, שהוא צריך לה כל־כך ונמשך אליה כל־כך…
לא של עצמו היה אברמזון בימים האלה, אך גם לא של העולם החיצוני. ורק בין השמשות או באשמורת־הבוקר, כשהיה נח וחושב לא בה, כי אם עליה, היו שבים זרמי הרגשים הסותרים זה את זה להטריד אותו ולהחריב את עולמו.
בין השמשות או באשמורת־הבוקר, בשעה שבלי רצונו היו מתפרצים לתוכו הרהורי חולין היוצאים מן הקודש: “מאמרו, הֶאָח, בעוד ימים מספר יסיים, ידפיס, יקריא, יַראה, מה טוב חלקו” – אזי היה, מן הצד השני, אש־רגשותיו מתלקח בו? יקריא? יראה? ולה? לה אין זה שייך כלל. “בשׂפה זרה לה תשתפך ותקונן שירתו”…
– – – – – – – –
על שולחנו של אברמזון, המכוסה מפה ישנה כתומה בדיו וזרועה פתותי לחם, היו מפוזרים קונטרסים, פנקסים, פיסות־נייר וספרים פתוחים. הכרכים העבים של חכמי אומות העולם והכתבים הצנומים של סופרי ישראל התרועעו יחדיו. מן הצד היה מונח חצי כיכר־לחם לבן ואצלו שיורי חמין מצוננים בכוס. בעל־החדר התהלך מכותל לכותל, “רצוא ושוב”, בצעדים נמהרים של בעל עצבים נרגשים ויד־ימינו היתה שומה פעם בזקנו ופעם על מצחו המקומט. עיניו הגדולות כמו נתקטנו מרוב התרכזות פנימית. איזה רטט לפף כל יצורי גווֹ. פתאום היה יושב וכתב בתכיפות חצי עמוד ופתאום היה קם שנית, מולק שלא מדעת כזית לחם מן הכיכר, לועסו לתיאבון, גומע מלוא לוגמיו מן התה המצונן ושב להתהלך…
– חה־חה־חה! – הריע פתאום בצחוק־ניצחון, כשנתקלה עינו בגליון־מאמרו ובאותיות הנמהרות בעלות העוקצים – חה־חה־חה! – הוסיף לצחוק בקול וימחא כף – אתיוּ הנה, עודרי כרם שׂפתנו, בואו, העובדים הנכבדים “על שדמת הז’וּרנאַליסטיק העברית”. אהה, דויד בן ישי איש שיינדלנסקי, קרא למקוננות ותבואנה: שבר על שבר נקרה, הווה על הווה. בא הקץ לאבלך הבל! הלא אתה וחבריך, בראשית השנה או באחרית השנה, מדי תבואו לעשות את “חשבון התבואה”, והיה שבט־הסופר המושך בכם לקינים והגה והי: “נפלה נפלה שפת עבר! אין דבר אשר נוכל להראות עליו באצבע”… הוי, אצבעכם, אצבעכם, מה עבה היא! שפה לא־מדוברת היא שפתנו העניה, עם־הספר אינו מרבה לקנות ספרים, ספרותנו מתקיימת בנס, עניים הם סופרינו ועניה ספרותנו – והן תדמו, כי תגדילו לעשות באלה החדשות והנצורות אשר גיליתם! והבאים אחריכם, הגדיים־התיישים, הצעירים הזקנים… לא… “לקווֹת אחפּצה, ואשרי המחכים”… ולא למחפה־מומים אני קורא ממעמקי לבי, לא לחָנף ומרע אשר אין אמת בפיהו; למבקר מגלה אני מחכה, מבקר חושׂף שׂפונות דרוש לנו, אשר לא באצבע, כי אם בקול האלוהים המתהלך בתוכו יראה לנו את “הציצים הרכים”, שכבר ישנם לנו ואת גודל שאיפתם למזג את מיטב־האירופּיוּת עם הרוח העברי המקורי, עם המשך המחשבה העברית מהדורות שעברו, כי במיטב ביצירה העברית ההיסטורית תפסו תמיד ענייני האדם במובנם היותר נעלה את מקומם הראוי, ורק במאות האחרונות שבפולין, הימים היותר נוראים בכל דברי ימי הגלות, נתקלקלה המחשבה העברית באותו האופן האיום, נתקלקלה, ויש אשר נרדמה לגמרי ותהי לעקרה, וגם אז בקעו אורות־החסידות!..
– ואנחנו… בני התחיה… – דובבות שפתי אברמזון ושוב הוא מתנפל על קטעי כתביו, כנשר חש אל טרפו, מתעמק בהם שעה ממושכה, מוחק, מוסיף, מתקן, ובקרבו פוזזת שוב זו הרגשת הנעימות שהרגיש אחרי ראותו בפעם הראשונה את מאמרו שחור על גבי לבן. ובכן באה משאת־נפשו הגדולה של כל ימי שחרותו: הוא כבר מכהן פאר במקדש־הספרות! קולו מתהלך בין סופרי התחיה! תחיה! כל קרביו ירונו בו. תחיה! אשרי העברי הנולד בדורות הללו, דור התחיה! רק עתה יש ערך גדול לחיי בן־ישראל צעיר, עתה, בתקופת התחיה, בתקופה שהרוח העברי המקורי והפורה מתעורר ומתחדש, בשעה שהמלחמה הכבדה נטושה והיהדות הולכת ומשתחררת ומתמלאה תוכן חדש. תוכן חדש. ונהרו אליו כל הגויים. הוא מאמין בזה, הוא מאמין!
הוא אינו יכול לשבת על מקומו. חדוות לבו עולה על כל גדותיה. שרטוטי פניו החולניים מתמלאים אורה גדולה. מה מאושר הוא! הקריאה הקדושה לחי עולמים! האח, ראשו אינו כואב, ראשו אינו כואב, עיניו טהורות ונוצצות: “מאירות בתורה הקדושה” – דברי אמו, דברי אמו… חופשי הוא עתה מחיצוניות רקובה ומכל השתעבדות… רק האלוהים הנסתרים, האלוהים אשר יראנו האדם וחי, רק הוא נשאר בלבו, ואליו יעבוד…
אברמזון קופץ ממקום עמדתו ומתחיל להסתובב בחדר דרך רקידה. כנפי דמיונו נושאות אותו והוא דואה. כולו נושם ונוהר וצחוק רענן ורם משתפך מפיו. “אני נהר המטהר כל מיני כתמים” – עולה על לבו פתגמו של אותו צדיק, ופתאום, באמצע המחול שיחוללו כל נימי נשמתו, נפסקת השמחה. עגלות טעונות משא ובני־אדם כפופים נושאי־סבל חולפים לנגד עיניו ברחוב. והיא, והיא, והיא…
ראשו נלחץ בצבת וממעמקים הגיחה עליו אותה התמונה אשר מן הבית הזה יצאה ואשר בחברתה היה בחצות־הליל לפני ימים מספר. – “הוֹי מַה קַלִּילָה וּשְׁלֵוָה לִבָּתִי: לֹא נִשְׁאַר אַף קוּרטוֹב מֵחֶרְדַּת יוֹם אֶתְמוֹל”… – נקטה נפשוֹ…
– אתה יודע, אתה? – זיעזע את אוויר החדר קולו של משה אהרן – פרא־אדם! כלונס ארוך כזה? מדעתך יצאת?!
אברמזון התעורר ויחזק בפאת זקנו וינער בלורית שער־ראשו המגודלה פרע, כאילו נתכוון להסיר מעליו אבק המחשבה המעיקה, שהתגנבה לתוכו ועשתה חתירה בנשמתו. – לא! אם נבזים הם האוֹפּטימיסטים הרשמיים ובעלי התיאוֹדיציה שאומנותם בכך, הנה לא טובים מהם גם הפסימיסטים!
הוא קם ויתיצב כנגד החלון בדמות נכון לקרב וישׂם את ידיו זו בשרוול זו. – מה? מה, תולעי היאוש?.. שקר הדבר! לא עיוורות עיני לראות הכל, אך אומר אני, שהאנחות והתלונות גופן הלא אינן אלא מאותו הצד של קלקלת החיים, נפילת האדם ורעת התבל… צדוק צדק צרתוסתרה: נרפים אנו, נרפים, עצלים לחיות, עצלים להרחיב את החיים, להעלותם, להיות מיוצריהם…
– למה הם? למה הם בכלל, אתם שואלים? – התרגז אברמזון. ומעבר לפתח עמדה בעלת־הבית העצובה ותקשב ברטט־לב אל “טירוף” השכן הטוב, המדבר לעצמו – ואולם הלא אחרי כל אלה הקושיות, ההבנות וההכרות, הרי חיים אתם, וגם פלוני, סוף־סוף, עדיין חי הוא, איך שהוא חי, אבל חי! שמע מינה9? שמע מינה, שדבק האדם באותה החידה הנסתרה וגם בכל אותה הרעה נשמתו מוצאת איזה מתק־סתרים. ועל כן? ועל כן אין לנו לעמוד מסביב לחיים כמסתכלים גרידא. עלינו להילחם, לתקן, לגדל ולרומם. הטחה כלפי קדושת החיים היא ההסתכלות־גרידא! ארורים יהיו המסתכלים־גרידא!
קדחת־אש אכלה את כל גופו בשבתו שנית לעבוד, ואולם דעתו היתה צלולה וידו אמונה. הוא עבד כל היום. ומחדר־האוכל בקעו קולות הילדים המנגנים; ומצער עד לאין שיעור וגבול, עד כדי זעזוע כל העצבים וערעור כל היסוד, היה סלסולם הממושך בשירת המילה “חָפֵץ”. “אָבע' אונזע' דאט, ס' אין הימע' יוּט' ע, וואָס ע' ווי־י־י־י טוּט ע… כל אשר חפץ… וואָס ע' ווי־י־ל”… אברמזון עבד.
י
בית־דירתו הקטן של מנשה קצמאן, שבאחד משלושת חדריו גרה חַוה בלוּמין, עומד ברחוב שומם, מרוחק מטבור־העיר. דירה זו, בעלת דיוטה אחת, משונה היא בבניינה: צרה לצד פנים ורחבה כלפי חוץ; כתליה מלאים בקיעים ופרצים וטיחם נמק; שני החלונות המסואבים, הפונים לרחוב, נמוכים וסמוכים לקרקע; ובערבי ימי הקיץ החמימים, כשזֶלדה בת בעל־הבית היתה יושבת כדרכה על הסוללה ומפצחת זרעונים, ו“מנשה האב”, לץ זקן ומשתטה זה, היה מתכוון לבוא לעיניה הביתה “שלא כדרכו”, דרך החלון דווקא, אף על פי שהפתח פתוח סמוך לו, דיה היתה לו הגבהת הרגל כל שהיא “בכדי שיפול – לפי דבריו וסגנון־לשונו של בעל־בית זה – תיכף ומיד, בראשו ורובו, אל עצם הרפת הנפלאה”.
“הרפת הנפלאה” היתה פתוחה לכל יוצא ובא כל הימים. יתר על כן: שמחה מיוחדת שמחו בני הבית לקראת כל פנים חדשות, ובלבד שיהיו “פנים” אלו ממין ה“דלפונים” הקבועים או שייכים להם מאיזה צד, ואין צריך לאמור, אם היו הפנים פני איזה צעיר, שנפל לתוך ה“מחנה”, וקל וחומר בן־בנו של קל וחומר, אם גם “אינו יהודי” הוא – פנים כאלו קיבלו כאן ב“יחוד מיוחד”. דבר ידוע הוא בין חברת האֶכּסטרנים, שבביתו של מנשה קצמאן, בצל כנפי שכינתה של גיטלה זוגתו, שׂרועת־החוטם וערומת־העין, יכול למצוא לו מקום כל מי שאינו נקלט בפונדקה של חיה “האלמנה הטובה”, האוהבת להאכיל ולזון את בניה באופן יקר־המציאות, ו“יקר – כפשוטו וכמשמעו”, על פי עדותו של בּוּרלאק, “האֶכּסטרן הנצחי”.
מנשה בעל־הבית היה מקבל כל “חוטם חדש”, הנכנס לבית בפעם הראשונה, כשהוא שוכב לו, כדרכו וכמשפטו כל הימים, סרוח על הדרגש. וכך היה בא עם “החוטם החדש” בדברים:
– הנה ביתי לפניך, לוֹמוֹנוֹסוֹב לוֹמוֹנוֹסוֹביץ‘. כלי הבית היקרים, ארבעת הכתלים – הכל, הכל לך, לטובתך ולהנאתך. כאן ברפת זו, לומונוסוף הנכבד, אין גֵרים ואין תושבים, הכל – שוורים… טפוּ, רצוני לאמור: הכל גרים והכל תושבים, כה אחיה ולא אמות. אנוכי, מנשה המורה הישָן והישֵן; היא, גיטלה אהובתי, עקרת ועוקרת הבית; בתולתי הגדולה והצעירה מרת זלדה… טפוּ, עפרא לפומי10 על העזה כזו. חס ושלום, לא זלדה – זינאידה, זינאידה מאַקסימוֹבנה (שמי, כידוע, הוא מאקסים), “במלה אחת”, כמו שאומרים בדרשות של פּרוֹפּאגאנדה, כולנו, כולנו, לרבות את נחומ’ל שלי ההולך־בטל הקטן, שעתיד להיעשות, אם ירצה השם, הולך־בטל גדול, כולנו מוצאים מנוחה כאן, באולם הרעבון, באולם הרעבון, לוֹמוֹנוֹסוֹב לוֹמוֹנוֹסוֹביץ’ – השומעות אוזניך? – באולם הרעבון, כה אחיה ולא אמות. היוצא מכל הדברים הללו, שכל החדרים האחרים לפניך הם, לומונוסוב הנכבד. “כל החדרים” אמרתי בחופזי וחובה גדולה עלי להוסיף ולהעיר: כל, חוץ מחדרה של יֶווה אִיסאַקוֹבנה, כה אחיה ולא אמות, כי בחדר ההוא, ידידי הצעיר, בחדר ההוא, רואה אתה בן אדם, בחדר ההוא, עליך לדעת, מַתחלת כבר ממלכה אחרת. שם אין זכר לאנרכיה. שם ניקיון, סדר, פוֹטוֹגרפיות, תמונות בנות פרוטה, טשכוֹב, טוֹלסטוֹי, “רחמנות”, “אהבה”… כי הלא מרחמנות ומאהבה מתגוררת אצלנו הנערה הנפלאה הזאת, שהיתה יכולה למצוא לה קן בהיכלי מלכים, כה אחיה ולא אמות. כי מלבד ה“מזומנים”, שהיא ממשלמת בעד התיבה הקרה, זה חדרה, מלבד ארבעת הרובלים, שהיא מטילה עלינו לקניית עצי היער, כמו שאומרת גיטלה שלי, לא, כמו שאומר אנוכי, הנה גם… אין זה מן העניין, מה שהוא מן העניין זהו: לשכב, שכן נכבד, תוכל בכל אשר תבחר: על הקרקע, על התנור, על הסיפּון, על משקוף־החלונות, על זיזי הכותל, ורק כרים אל תדרוש וגם לחם אַל תבקש. אדרבא, להפך, אם מלבד אידיאלים וספרי לימוד וקב כסילות (זה אני מבליע בנעימה ובהברה חטופה ובכוונה לכל מאורע שלא יארע, כה אחיה ולא אמות), ובכן הנני חוזר לפרטי התנאים שלנו: אם מלבד אידיאלים וספרי לימוד ותשעה קבין חוכמה יהיו לך גם דגים מלוחים – עזוב נעזוב לך אנחנו לאכול. כי “בעלנים” גדולים אנו לאכילה וגם קיבות לכולנו, כה אחיה ולא אמות. ושמא, לומונוסוב לומונוסוביץ‘, הנך מאלה הפתאים, רצוני לאמור: החכמים, שאינם מאמינים לכל דבר ואין לך אמונה גם בהתיזה שלי על דבר רעבוננו, שאל את פי גיטלה אהובתי שתחיה, העומדת כאן במעמד כולנו ולועסת את אצבעה. ואגב־אורחא, ידידי הצעיר, אגלה את אוזנך מה שצריך אתה עוד לדעת, והוא: שגיטלה זוגתי היא, ברוך השם, חכמה גדולה, מלכת שבא! היא, כדומה למשל, מחכימה לדרוש ממני, שאנוכי אלך בשווקים וברחובות לבקש לי הוראות־שעה חדשות; אנוכי, המורה הישן מאַקסים… גימפּליוֹביץ’, כמדומה? איך, זינאידה בתי? אינך יודעת שמו של כבוד אבי מורי, עליו השלום? הלא גימפּליוֹביץ'? נוּ, אין זה נוגע. העיקר…
מנשׁה מתכוון ומהדר לסיים תמיד את הטיראדה הארוכה באיזו אימרה חריפה, שהאוזן נכווית בה, ואין גבול להנאת רוחו, כששומעיו מסביב מריעים בצחוק ופוצחים פיהם:
– אַי, מנשה, אַי, מנשה הזקן, אַי נוּ, מנבל־פה, “ציניקן” גמור.
– ציניקן במלוא מובן־המלה! – מתלהב בּוּרלאק ביחוד ומשתפך ב“חוֹ־חוֹ” שלו – לץ אבסוֹלוּטי, ציניקן במובן קטיגורי, חוֹ־חוֹ־חוֹ!
ציניקן? לץ? – מוסיף הדרשן להתמוגג מרוב תענוג לשמע כינוייו אלה – מי מביישני בשמות הגנאי הללו לפני האֶכּסטרן הצעיר, החדש? אה, בּוּרלאק, האֶכּסטרן הישן, רצוני לאמור, האֶכּסטרן הנצחי? נוּ, לפיקח דנא, בנים, הכל מחוּל, הכל סחוּל, וכדאמרי אינשי11, כה אחיה ולא אמות. אלא במה אני מפקפק? – “ציניקן” – היאך?! ציניקן בסוף המאה העשרים? סוף המאה העשרים, אמנם, לא בא עדיין, אבל הסכימו, שכבר חכמנו יותר מכפי הצורך לאֶפוֹכה12 זו. ובכן, שמא אתם טוֹעים בני הנעורים? אולי לא ציניקן? אולי פשוט: בדחן, פטפטן, הא? מה את חושבת בדבר הזה זלדה, בתי? הלא ממין העלמות בעלות־המחשבה הנך, זינַאידה מאַקסים־גימפּליוֹבנה? או אולי אינך יודע עוד גם את זאת, לומונוסוב האורח? זה נחוץ לדעת, חובה לדעת, בן אדם צעיר! מילא, בתי הבכירה רוֹזאליה מאקסימוֹבנה, הנשׂואה לחברשטיין, לחברשטיין הדנטיסט הידוע – פיששש! שַל סמרטוטיך מעל רגליך, בן אדם תולעה! ראשית, להיות המלכה פוֹן־חברשטיין, להיות אשה לאיש המסור כל־כך, המסור כל־כך… כה אחיה ולא אמות… אמת, חוק הוא מחוקי הטבע, שהלהב מתמר ועולה רק בראשיתו, ואחר־כך תקטן האש, יפוג החום ומסביב עשן, עשן… טפוּ, טפוּ, לא, לא, רז זה איני חפץ שייגלה. בנקיטת־חפץ אני נשבע, שחברשטיין חתני, כבימות עולם וכבשנים קדמוניות, הנהו הגדול, הנורא, המסור – אוי, המסור – הראוי שהכל יאחזו בכנף־בגדו; ורוֹזאליה, אשתו שלו ובתי שלי, עולה על כל בנות־החיל, אם לא בבישול ארוחת־צהריים… תחת זאת: את מארכּס, ואת בֶּבֶּל ואת אנגֶלס ואת דארווין, קיצור הדברים, את כולם, את כולם יודעת היא – שאלו את פיה. ברם זו זלדה…
– נוּ, נוּ, רב רב לך! – מפסיקתהו לבסוף זינאידה מאַקסימוֹבנה במשובה ובהתרגזות־צחוק, כשהיא מוסיפה להביט ברוֹמאַנה ולפצח את הזרעונים מן הגל הקטן שלפניה על השולחן – טוב, טוב, יהי כדבריך: לא ציניקן – פטפטן… שׂק של פטפוט… אבל הלא גם לפטפוט יש שיעור. הלא כבר פיטפטת דייך!
זלדה קצמאן, עלמה צהבהבה בעלת תנועות חיות ושובבות ושיניים לבנות וצוחקות, התייחסה אל אביה כאל רֵע ביתי זקן ומשונה וכבוד אבות רגיל לא נהגה בו. והזר הבא אל הבית, מכיוון שהוא הסתכל בה ובאביה ובאיכות כל האוויר המרחף מסביב, הרי אי־אפשר לו לבלי למצוא, שכך, ורק כך, צריך להיות כאן, ואילו לא היה ביניהם יחס כזה, אילו לא היה כך – מוזר היה הדבר!
כקריאת “ציניקן” לראשונה, כן הערת הבת לאחרונה הנה רק השמן למדורת התאווה שבקרב מנשה קצמאן לכל מיני הדיבור שבעולם. זה הגבר שהצטיין בעצלות בלתי רגילה, לא קצה נפשו מעולם במלאכת־הדיבור. הוא התעצל להלך, לקרוא, לרחוץ את פניו בבוקר, לרכוס את פי־כותונתו, ואולם לדבר, לשוחח, לקנטר, לרגל – לא התעצל. שעות־שעות שלמות היה שוכב על הדרגש פרקדן וכפוף או דרך שכיבה של חולה השב לאיתנו, רגליו הסמוכות על דופן־הדרגש יחפות, מהתעצלותו לנעול את מנעליו הקרועים והמעוקמים – ופיו לא פסק מלשים לעפר ואפר את האדם, נזר־הבריאה, את מיודעיו, צאצאיו, את האֶכּסטרנים, המשוררים, הפילוסופים, המהפכים… הוא היה דורש ונואם, וזקנו הכהה והמעוך, עיניו הקטנות, המהירות, המתנוצצות, יחד עם מצחו הרחב מלמטה וצר מלמעלה כעין “ראש תור”, הבליטו את רזון לחייו המתנועעות. איבריו הנדכאים, הרצוצים, ידיו, רגליו הרזות והיבשות – הכל היה בו שחוּף ולבן־ירקרק כמקל מפוצל. ה“סוּרדוּט”13 השחור, כביכול, והקרוע שעליו לא היה מרוכס מעודו, ולדברי בעליו, מעולם לא ראה בו אדם יותר מכּפתור אחד בתחתיתו. “מעולם! – היה שונה בגאוּת – מששת ימי בראשית ואילך!”
מדרכו של אדם זה היה להשכים קום בבוקר ולהתחיל מיד להעיר בקולות משונים את כל בני הבית וביחוד את ה“בת מלכה” שלו, זלדצ’קה שלו, הדומה לשמש במרום ולכיכר־לחם בארון“. מסוף הבית ועד סופו היה קולו הולך. – “קומו, קומו, יצירי רפת, לעבודת האכילה!” הוי, כי נתפסו כל הכסאות והספסלים, וכל הקרקע רצוף בגופים וגופיפים ואין מקום פנוי לשבת או לשכב עליו – והוא מוכרח להטריח את רגליו. היֹה לא תהיה כדבר הזה! ואולם עד השעה האחת־עשרה אין שומע לו. אז יתגבר מנשה קצמאן על עצלותו, יסובב מפינה לפינה ויערב ויבלבל ויסכסך בתענוג גדול את “תחתוניו של נחומ’ל, במחילה” עם שמלותיה ואפודותיה של זלדה תחיה, למגינת לבם של בעלי־הבגדים, המונחים באותה שעה על משכב־הקרקע הקר ומתייפחים מתוך צחוק. לאחרונה היתה זינאידה מאַקסימובנה מתכנסת כחתול תחת המכסה, על אף “המחבל הזקן”, הומה בקול פינוק ותרעומת ומהרהרת על שערותיה היפות, הנראות מעל לראשה. והאורחים והשכנים, המתלוננים14 בצל קורת מנשה, מטיילים להם ב”כל החדרים" בתלבושת קלה ולא יתבוששו. ובוּרלאק, הלבוש כבר גם חושנוֹ, אוחז את ה“גיאומטריה” או “לימודי המיניראלוֹגיה”, בידו, מסתובב, ו“צומח – לדברי גיטל בעלת הבית – בכל מקום שלא זרעו אותו שם”, מטפס על הארונות ודפּי הכתלים: עסוק הוא בחיפוש “ציזאַר” שלו, שאבד, וכאילו צלל במים, כמו להכעיס, דווקא עתה, בבוקר, כשדעתו צלולה “לעשות תרגומים”! ולבסוף הוא נזכר, ששכח אתמול את “ציזאר” בחדר־בּלומין; ומפני שחדר־בּלומין סגור עתה מבפנים, לכן מתחיל בוּרלאק לקלל מרוב כעס את הבית הלז, שאי־אפשר לעשות בו כלום: קוֹר, בלבול וערבוביה – ו"בתנאים כאלה לך ועמוד על המבחן!.. בטענותיו אלה הוא עושה חסד גדול עם מנשה, השמח להתחיל על פיהן את שיחתו: אך קיקלון ישבע מסביב: לא מסיבת־יהודים מכובדה, לא חברת־צעירים נרעשה, לא בית המדרש, לא עליה, לא גזבר באיזו אגודה, לא נאמן באיזה קוֹמיטט15 וגם על פני בוּרלאק לא ייכָּבד?! גם הוא רואה נגעים בהיכלו? גם בעיניו אין ירושת אבותיו מוצאת חן? אפשר לא יישר בעיניו גם פרצוף פניו של בעל־הבית? והוא הלא עומד עתה לפני הראי ומתפעל ממש הפלא ופלא ושואל קושיה חמוּרה ושאלה עצומה: מדוע עד היום אין ממנים אותו לשַח פרסי? הלא דמות זקנו היא ממש כעין אותו הקרש הקטן של הגרַגר16 לפורים! “גיטלה אהובתי, אַייך! חמין את מכינה, בבית־המבשלות כלים חייך, אוי לי, בואי וראי ותאהביני עוד יותר”…
– אוי, המן!.. – מקבל ה“משוגע” תשובה של חמת חיבה מגיטלה שלו.
והוא מתענג על התשובה ונמשך להוסיף עוד הבל־פיו בבית, כשכולו משתרע בעליצות על המקום החם, שהשאירה הבת על הקרקע בקומה ממשכבה. פניו מוסבים פעם אל בּוּרלאק ופעם אל פיח הכתלים הלחים והמושחרים ואל ה“מזרח” המרוקם והמנוקד בטיפין של זבובים, שארית ה“יהדות” בבית הזה:
– ובנוגע להקור, לומונוסוב אֶכּסטרנוֹביץ', בנידון הקוֹר שבבית ושהואלת להגיש קובלנה עליו באוזני, הנה לא עלי ולא על הקור תלונתך, כי אם… כי אם… על בּלוּמין! כל האשמה תחול על ראשה, כה אחיה ולא אמות, הגע בעצמך, לומונוסוב נצחי: אילו לא היתה גם היא כמוך משלמת כלום שכר־דירה – אזי הרי לא היינו יודעים כלל מה זה חום ולא היינו מצטערים בקור. לא כך? עכשיו, שהיא, הבּוּרג’וּאית, הראויה להיות יושבת ראש בקונגרסי הנשים היותר גדולים, נותנת ממשכורתה ככל אשר היא יכולה לעצי הסקה, ואתה, מלבד שאינך נותן כלום, עודך מזכיר בתמונתך מדי רגע עץ־סרק גבוה, שאינו ראוי אלא לבקעו ולהסיק בו, הרי… א־אה! הביטו וראו והשתוממו: הנה גברילוֹב שלנו כבר נראה בעד החלון. לאן אתם רצים? פה, פה הוא כבר שב מן החוץ מלא, כה אחיה ולא אמות! רואים אתם, חדלי אשים, לכו אל גברילוֹב, עצלים, ראו דרכיו וחכמו: גם הוא כמוכם לן פה על הקרקע בקרן־זווית – פּתחתי לו בשעה השלישית אחרי חצות – והנה ראו, כארבע שעות משקם, וכבר הספיק להוציא היין מקרבו ולהכניסו שנית!
– בּוּרלאק ממהר לחזור על משנתו: אום־אום־אום. ואולם הוא יודע כי גברילוֹב הבא יבטלוֹ כרגע, והוא כועס ונחפז לגמור העניין ופסוקי המיניראלוֹגיה יוצאים מטורפים ותכופים מפיו. בו ברגע השיכור מתפרץ לתוך הבית ואד קרח נכנס עמו. זקנו הצהוב והמסוכסך מחופה רוק מוגלד, ובעוד הדלת פתוחה, והרי הוא טוען בנענועי ידיים ומתוך קצף ויאוש:
– נבל אנוכי, נבל, נבל גברילוב; ישר ולב רחב, אבל נבל ונבזה, יהלמני הרעם, נבל ונבזה! שמעה אלי, בן־אדם, שמעה: אני דורש כוס תה! שמעה: שנותי הולכות וכלות, אבל גם אתה שמעה אלי, איני רוצה!.. במה אתה עוסק? אה? הגידה: במה אתה עוסק? ליִ־מוּ־דֵי הַ־טֶ־בַע, פּוֹאֶזיה – מה תועלת מזה להעם? אה, מה תועלת מזה להעם? אני הייתי שמונה שנים מורה בכפר – שומע אתה? תשע שנים הייתי מורה בכפר, ויותר איני רוצה!.. היין הוותנו הוא, הוות העם הרוסי, אבל אני איני רוצה, גירשוני ואיני רוצה! איני ירא! משום דבר איני ירא! נבל אני, יהלמני הרעם! ואתה? לאן אתה הולך? בעל־הבית! מדוע הוא נסוג אחור? אני איני חושבך לבעל־הבית, מדוע הוא נסוג אחור? מה שמו? בּוּרלאק? שמעה אלי, בּוּרלאק! אל תאמר: “יהודי אני”. אני אוהב יהודים, אני אהיה עליהם לסתרה תמיד, אני אוהב… זינאידה מאַקסימובנה! אני אוהב יהודים! הבה ואשקך…
– מכּוֹת!..
– זינאידה מאַקסימובנה! – עוזב גברילוֹב את בּוּרלאק ועושה צעד שיכוֹר מתמוטט לצד העלמה. היא מתחמקת בצחוק.
– ערל טמא מהו? – מריע מנשה האב – רוצה הוא בנשיקה יותר מבמיתה! ואולם אַת, עלמה גדולה, איככה את משיבה ריקם פני גוי? כלום מדרך העולם הוא זה? וכי בשביל שהוא שיכור הפסיד?! כפי הנראה, גם ביניהם עושים הבדל, כה אחיה ולא אמות! גברילוב – לא, אבל גריגורי ניקולאַיביץ‘, זלדה מאַקסימובנה, גריגורי ניקולאַיביץ’?
ובראות בורלאק, שגברילוב שב אליו, הוא משליך בחמתו את ספר־הלימוד על הספסל ומקלל שנית קללה נמרצת את “הבית הזה”; אחר־כך הוא לובש בחיפזון את הסמרטוט הארוך, דמתקרי “בגד עליון”, מתגנב לפינה ושם באין רואה, הוא מסכסך את יער שערותיו הפרועות, ואינו שוכח מלהניח שני תלתלים מבלוֹריתו על גבי מצחו – לסימן חירות והפקרות: ראו, בני אדם, איני מן המקפידים על החיצוניות! לבסוף הוא יוצא בחיפזון ורץ בחוצות העיר א. מבית מַכּר אחד לחברו. וגברילוֹב, באין טרפו לפניו, שוכב לו בקרן זווית, ושפתיו הרועדות והנעות דובבות בלחישה על החברה הרוסית שפלטה אותה מתוכה. אך שומע אין לו. כל בני הבית מתקשים בשאלה: מהיכן לוקחים סוּכּר לתה של בוקר?
כך היו נוהגים בבוקר; ואולם בערב… בערב, כשמתאספים אל “אולם הרעבון” גריגוֹרי ניקולאַיביץ', רוֹזאליה מאַקסימובנה, חברשטיין אישה, שמואל דוידובסקי וחבריו, קליינגלט, איידלמאן, יֶווה איסאַקוֹבנה –
יא
יעקב אברמזון, שלא טעם טעם ילדוּת מימיו, שמקטנותו – אולי משנת החמש לחייו – הסכין לחקור במופלא ממנו ולנתח הכל ב“סכינא חריפא” ומעולם לא היה לו בקטנותו לא מיני צעצועים, לא ילדוֹת חברוֹת ולא משחקים ושאר מעשי ילדוּת – אברמזון זה היה בבגרותו מסוג “ילדים גדולים” אלו, שבטבעם הם פיקחים ומגודלים, מגודלים עוד יותר מן המידה, אלא משהגיעו לנקודת גובה ידועה שבלבם ויהי ללב־ילדים.
בכל ימי ישיבתו הראשונה – לפני נסיעתו לצוער – בבית קצמאן, לא ראה לבו, לב־הילדים, אלא את הצד המושך, האוריגינאלי שבאותה חברה, רק את הטוב שבמין החיים הללו: זלזול נימוסים מקובלים, מלה חריפה, דלות שמחה וחלוקה בפרוסת־לחם קטנה לכל הפיות בשווה, אבל את הרע: את הגסות, ההתרשלות, הניווּל, ובמובן ידוע, גם את “המסחר בתיקון־העולם”, שלא היה זר גם למנשה בעצמו, למרות כל “חוכמותיו” ועקיצותיו כלפי חברשטיין חתנו – את הרע לא קיבל אברמזון, ולא עוד אלא שבחום עלומיו – בעת ההיא התקרב ביותר גם אל בלומין, גרת החדר הקטן שבבית ההוא – לא הכיר ולא הודה בו, וממילא גם לא ספג אותו אל תוכו.
עוד אחת: הוא היה עסוק וטרוד מאוד ואפילו מבית אוריאל דוידובסקי הוקיר רגליו. חבורתו הקטנה של אוריאל נתפרדה כבר, עוד בחורף הקודם: שנייסר נטרד על ידי “הדרמה הקשה” שנהייתה בחייו, דרמה ששמה כשם פרק ידוע לבחורי ישיבה במסכת כתובות. איידלמאן כרת את “הברית” וימנע מראות את פני “הפאטריצי, כביכול”, העומד מחוץ ל“מחנה”. הרוקח־העובד הילברג, בחור ענוותן וביישן, שמראה שערותיו הארוכות ומראה עיניו כעין השוֹקוֹלד, נלכד בחבלי הקסם של גמנאזיסטית אחת, והוא יושב כל “ימיו וחצי ימיו הפנויים” בבית אביה, בעל־בית יורד, יושב ושותה תה, כשהוא מסתכל בשמלת “מחמל לבו” הירוקה, מסתכל וגונח ומתמוגג. קליינגלט, בר־נש דק וחיוור זה, שבמקום לחיים יש לו שתי גומות מלאות בהרות וכל גרונו, הבולט ומזדקף מתוך צווארון־כותונתו המשובץ, אינו אלא כעובי גרגרת – אף הוא עייף, סוף־סוף, לבוא אל איש ההתולים דוידובסקי ולשמוע את סארקאזמיו הקצרים, קליינגלט זה בחר לשוב למשרתו, משרת חצי בוכהאלטר17 באחת הקונטוֹרוֹת18, ולכינורו, – הוא ידע לנגן בכינור – אבל מפני שבינתיים פיטרוהו ממשמרתו והכינור ירד אל בית הלוֹמבּארד19, לפיכך נמלך ונעשה סוחר־פשתן והתחיל מבקר יום־יום את “הבורסה היהודית” – היינו האכסניה של גרינשטיין, שמשמשת בית־ועד לסוחרים – והשתדל בכל כוחו להיראות כסוחר גמור לכל דבריו, אולם בנוגע לזה יש להודות, שרגלו האחת נשארה במקצת בעולם־האידיאלים ודעתו היתה דעת־יחיד בין כרסני הבורסה. לפרקים, לאחר שהיה “מנער את חוצנו מן האטמוספירה הבורסאית”, היה סר גם למעונו של דוידובסקי, בכוונה טובה ורצויה, לשמוע מפיו משפטים על דבר ענינים רוחניים ונאצלים, אבל כשנוכח לבסוף, שדוידובסקי אינו אלא או שותק או שׂוֹחק, עזבוֹ לגמרי והתחיל להיות יוצא ובא בבית קצמאן, ושם קיבל, לכאורה את כל “התורה החדשה” על רגל אחת. ל“שמא ירננו אחריו” לא חשש: העסקים הם, בין כך ובין כך, רעים, בעוונותינו הרבים, שעות של בטלה – די והותר, ושידוך הגון – אין לפי שעה “בחוג המבט הראשון”… ואם כן הרי נוח לו – קצת מחמת שעמום ובטלה וקצת מחמת קנאה בשנייסר – להופיע בעדת קצמאן ולפרקים אפילו בתור מפיסטוֹפל הלועג דוקא ל“כל הענין”.
איידלמאן נשאר כשהיה “איש־ריב ואיש־מדון לכל הארץ”, כלומר לכל מבקרי בית קצמאן. כשהיה חברשטיין, ראש־החברה, אברך בן שלושים, בעל עיניים טרוטות וקרח, מביע בקול מלא ביטחון את דעתו הברורה על דבר “היד החזקה של הפּרוֹצס ההיסטורי” בתור “מארכסיסט אוֹרתוֹדֹוכּסאלי”, והוא כולו כאילו אומר באותה שעה: “רואים אתם, עד כמה רב העונג להיות מארכסיסט אורתודוכסאלי”; או כשגריגוֹרי ניקוֹלאַיביץ‘, רוסי בן עשרים ושלוש, בעל פנים אינטליגנטיים ועיניים אמוצות ועליזות, היה מדבר על “היסוד המהפך בכל מקום” ועל “הכוח הפראי של ההמונים” בתור “לא אורתודוכּסאלי”, וקולו אף הוא היה מלא בטחה ומין שמחה של “מה יפים ומה נעימים החופש והדרור”; או כשעמד בּוּרלאק, האֶכּסטרן הנצחי, והזכיר כלאחר־יד את שאלת היהודים ביחוסה ל“תנועה” ומוכיח מקארל קאוטסקי ואחרים, – וגם כן במין שמחה לאיזה איד – שליהודים חסרים כל האַטריבּוּטים שמנו חכמים בעם והפתרון היחידי הוא להתאחד עם עם־הארץ “במובן קטיגוֹרי”, אז היה איידלמאן מתלקח בהבהוב האש, שקיסמים דקים ניתזים לתוכו, עומד כנגד כולם, פורש את כפיו, מנתר ברגליו הקצרות, מוציא את כל “רזוֹלוּציוֹתיו20” ובני אשפתו, פונה לחברשטיין ואומר “איפכא מסתברא”; פונה לגריגורי ניקולאַיביץ’, ואומר “אדרבא”; פונה לבורלאק או למי שיהיה ומשמיע בקול “ורמינהו21”, כי “מיום עומדו על דעתו, מיום שהתחילה מחשבתו להתפתח…”
ואברמזון, שלא תמיד יכול להתאפק מקחת חלק בכל אלה השקלות והטריות הריקות, היה בעצם רחוק מהן למאוד: הוא לא היה צריך לא להן ולא לכל דבר. רגש קשה אחד תפסוֹ כולו. הכל כאילו ירד לצדדים, כאילו נסתר ונחבא מפני רגש זה. הוא היה מלא אז רק רוח מרי וזעף על “אימת חייהם של החלכאים־הסוסים ועל פראות חייהם של אלה, אשר ברעיהם יעבדו חינם”.
בעת ההיא התעוררו בקרבו ברוב אומץ גם רגשות נוגעים לנפשו ולבשרו: חוה בלומין נהגה בשבי גם את נשמתו, שכלתה מעודה ליופי ולטוהר־עדן, גם את גופו הקודח, גוף רווק למעלה מעשרים, שלא ידע אשה מימיו.
אברמזון לא ידע אשה מימיו. פרישותו המוחלטת הזאת, אמנם, יש שהיתה חותרת בקרבו ומביאה את מוחו לזנות לרגעים באופן מר ומביש, אבל רק לרגעים. לבו נשאר תם ושלם ומופנה לאהבה טהורה. האהבה היתה בעיניו חלק חשוב מאד מן החיים, חלק שבלעדיו גם לא יתוארו החיים. הדבר מורכב ופשוט גם יחד…
וזכור יזכּור אברמזון מן העת ההיא מחזה נשף אחד, שלעולם לא ישכחנו. ימי הבציר הגיעו. רוחות נשבו בחוץ. חוה איסאַקוֹבנה שבה מעבודת יומה ותשכב לנוח במלבושיה על דרגש שבחדרה; היא חשה קצת בגופה. אברמזון ישב על ידה. ב“אולם הרעבון” כבר נאספו כל בני החברה וקולותיהם בקעו גם אל החדר הזה, המלא דומיה רכה ונעימה. מצב נפשו של אברמזון היה מיוחד באותה שעה: מיחוש קל זה של בלומין הוכיח לו עד כמה יקרה הנפש הזאת, והוכחה זו היתה נעימה לו לאין קץ. הוא הביט עליה לרגעים מבט של ידידות וחופשי וימצא, כי אותו הקו המיוחד שחיבב עליו ביותר את זו מסגרת־השפתיים הנמרצה, נדנוד הלחיים השזופות־הצחות, חיוורת המצח היפה וזוהר העיניים הכחולות – אותו הקו מסתמן ביותר ברגע זה ועושה אותה יותר קרובה אליו. כל עמלו ורוגזו כאילו הוסרו ממנו לפתע־פתאום. כל חשבון לא ידעה נפשו ומחשבתו סובבה על ציר משונה אחד: “מצחה חיוור, אך לא לבן, מצחה חיוור, אך לא לבן… ושערותיה… ושערותיה…”
– וכי כך אני מדבר? נשמע קולו של קליינגלט – אם כן, במחילה מכבודך, אינך שומע לדברי ומדבר דברים בעלמא. שומעים אתם, וכי אני הנני נגד העבודה הציבורית?
– ומה, איפוא? מה, איפוא? – צעק איידלמאן – אדרבא, דבר הפעם ונשמעה…
– כי מה אני אומר? – טען קליינגלט – אני אומר כך: יש תקופה בחיי כל אדם, ימים כאלה מגיעים, שהאדם, שהאדם… אֶ־אֶה… רוצה… נו, רוצה לישא אשה, להוליד בנים… אֶה… רצוני לאמור: חיי עצמו…
איידלמאן אינו מבין בשום אופן: מה פירוש חיי עצמו? מיום עומדו על דעתו מנויה וגמורה אצלו, שעל האיש הרוצה לעבוד בכל לבו לטובת הכלל… ושמואל החזיק על ידו: צדק חברשטיין, לפרוליטארי אסור גם לחשוב על דבר נישואין, על הפרוליטארי לבלי לשכוח לעולם את תנאי התעשיה, שהוא נתון בהם לעת עתה… אז דיברו גם על דבר “האהבה החופשית”…
ואברמזון ישב אז על יד מיטת חוה בלומין וישחק בלבו לכל ה“פּוסקים” הללו מטומטמי הרגש וגסי החיים. צחוק עשו לו אלה, שבחייהם הפרטיים נחתכת שאלת המינים באופן פשוט למאוד: ברצונם ובמדברם להכות חרם את קדושת הקשר שבין שני אנשים, הבאים בברית כדי להסיר כל קרעי הנפש, למצוא תוכן חדש לחייהם ולעבוד יחדיו. אם החיים המקולקלים של בני אירופה בכלל חיללו גם את קדושת הנישואין, והצביעות והזימה רבו בארץ, הנה מה היא האהבה המאוחדת וההרמונית, העומדת למעלה מכל, כי ילוֹנוּ עליה?
והרהוריו הפשוטים, שנבעו מעומק־לבו, הביע אז לזו שנמצאת על ידו, בקול כזה ובמשפטים כאלה, אשר רק בשעה מיוחדת כאותה השעה היה הוא מוכשר להם. בלי כל כוונה למפרע, היה קולו כמגלה דבר בלחש, כאילו התכוון להכניסה לגנזי עולמו. בת־צחוק בהירה האדימה כמעט קט את חיוורת פניה, וככלותו לדבר, התנשאה היא קצת מעל משכבה ותאמר בצחוקה הטוב והשובב, כי כל זה, יאַקוֹב אִסאַקוֹביץ', טוב וישר, דעות של פרוגרסיסט אמיתי, אבל מדוע לא ילמד לקשור באופן יותר משוכלל את רביד־צאוורונו?
ואז ציוותה עליו להרכין את ראשו ובידיה החמות והחלקות, הנוגעות ואינן נוגעות, נגעה בחזהו המכוסה, כשהיא מתכוונת לתקן את רביד־צאוורונו.
יב
חוה בלומין קיבלה מאת שלמה פרנקל שני מכתבים בתכריך אחד: האחד לה והשני, תכריך בתוך תכריך, “בשביל אברמזון”. במכתבו אליה הוא מחַלה את פני “ידידתו היחידה בתבל”, לעשות אתו את הטוב והחסד ולמצוא את “אלופו ומיודעו, הדגול מרבבה, יעקב אברמזון, אשר בהיותו אתו הרבה כל כך לדבר טובות עליה” ולמסור לו את האיגרת הקטנה, המונחת כאן בעדו. הוא פרנקל, היה כותב ישר לו, לאברמזון עצמו, ולא היה גוזל את עיתותיה היקרות של יֶווה איסאקוֹבנה, אלא שאינו יודע את כתובתו של אלופו ומיודעו, אשר הבטיח לכתוב לו ולא שמר את הבטחתו, והוא, פרנקל, “הה! כיצד כבר כלתה נפשו לדאות לא. כעל כנפי רוח ולעזוב את ביצת צוער המצערה!”
בלומין לא החמיצה את המכתב בידה, ובו ביום הלכה בשליחות פרנקל לאברמזון.
– אה, בן־אדם קר וגא! – קראה לאברמזון, שפתח לה, בקולה הצלול והבהיר – נסתר במסתרים הגבר הלז ואיש לא יראנו. בא לו העירה משוט בארץ וַייחבא; אך אין בושה בלבו של האיש הזה… אבל ראה, מצאתיך, אויבי! אנו הנשים, ─ עם עז! נו, מה עושה אלוהים עמך? מה? עזה תשוקתי לדעת הכל. ידבר נא, אדוני… תיכף ומיד!.. אבל מה זאת? חה־חה־חה! – והיא נתנה פתאום את קולה בצחוק גדול – לא לחינם, איפוא, אומרים שם, שאין ברוחו נכונה. יאוּמת רק הדבר הזה – וייפתר הכל… אופן־ישיבה זה מה פירושו?!
על הארץ לפני השולחן היה פרוש איזה בגד ישן, ומתוך הכתבים הערוכים על השולחן ניכר היה, שאברמזון הופסק זה רגע מעבודתו, וישיבתו קודם לכן היתה דרך כריעה על ברכיו, סמוך אל השולחן.
מבטו הנאור והמבויש של “האיש אשר אין בושה בלבו” הבהיק רגע והורם בלהט כבד אל פני הנכנסה. – “שולחן העבודה” נמוך הוא, יֶווה איסאקוֹבנה, והכיסא גבוה; העבודה רבה, וקשה לשבת כך כל העת, יֶווה איסאקוֹבנה; ולפיכך יש שהוא עומד לפעמים על ברכיו וכותב, יווה איסאקוֹבנה…
יווה איסאקוֹבנה ישבה על הכיסא האחד בחדר, ש“גובהו” היה אולי רק “בערך”, לפי השולחן הנמוך ביותר, ואברמזון ישב על דרגש־משכבו וישמח לגשת תיכף אל קריאת מכתבו של פרנקל, ש“תוכנו לא היה משמח ביותר, אך גם לא רע”.
שלמה פרנקל כתב ל“מי שהיה מורו”, כי אף על פי שה“מצב” עדיין לא הוטב, ואביו עדיין אינו מסכים בשום אופן לשולחו מעמו, בכל זאת הנה כלה ונחרצה מאתו, מאת שלמה, לבוא לא., גם בידים ריקות, “בהרגישו בעצמו, כי לא פחות מאחרים מוכשר הוא להתענות תחת יד המחסור, ובלבד שיזכה לצאת מאפילה לאורה, מבור שחת אל החיים ההומים והרועשים, ולבו סמוך ובטוח, כי גם הוא ימצא בהם את מקומו”…
אברמזון התחיל עוקר ומניח ממקום למקום את הספרים שעל שולחנו ולדבר על דבר אשמתו. – כך הוא העניין, כך הוא העניין. בכל הימים האלה לא יצא מפתח ביתו וַיאשם גם לנפשו גם לאחרים. כך הוא העניין, חוה – המלים נסתכסכו בפיו של הדובר, וכדרכו תמיד בעת התרגשותו היתירה, לא קרא לה “יֶווה איסאקוֹבנה”, אלא פשוט: חַוָה. יתר על כן: לו לעצמו דרוש היה סמוֹלנסקין, רצונו לאמור: דרוש היה לו ספרו של אחד מסופרינו לרגל עבודתו, ולא הלך גם אל הביבליותיקה הציונית דפֹּה. ואולם היום ילך, ילך לשם, יבוא גם אל שיינדלנסקי, ויכתוב לו. היום יכתוב לו…
– לדעתי, אין לך להיחפז כל־כך, יאקוֹב איסאקוביץ'! – העירה לאחרונה חוה, שהסתכלה בו כל העת במין סקרנות ובצל של בת־צחוק על שפתיה המכונסות – הרי יודעת אני את הנער. מה יעשה פה? גם את אביו אני יודעת וחוששת אני, שגיבורנו מגזם קצת באומרו, כי אבא לא יניחהו לנסוע. אין ספק שהוא יניחהו, ורק תמוך לא יתמוך בידו – זה אמת: “רוצה אתה לשבת בית ולאכול מן המוכן – שב ואכול, אבל לתמוך עוד…”
– לא, לא, חוה – לא נתָנה אברמזון להמשיך דבריה – הוא צריך לבוא הלום. עתיד הוא להיעשות אדם הגון. מצבי, אמנם, דחוק קצת כיום, אבל אין דבר: לא נמות פה ברעב…
– ומי אומר שתמותו? – צחקה בלומין פתאום את צחוקה הטוב והפיקחני – דייכם שתדעו רעב. אני אומרת רק, שאין לבהל. בכל אופן, הן לא רק עליך, אברמזון, מוטלת כל החובה. הלא גם לי הרשות לעזור לך (בלומין בחנה את איש־שיחה באחת מעיניה הכחולות). הבה ואשתדל גם אני מקודם למצוא למענו איזו הוראת שעה. הלא יודע הוא לקרוא ולכתוב? בכל אופן, כאשר אמרתי, עוד יספיק… לרעוב… חה, ראה, המלה הזאת אינה יורדת מעל לשוני!.. כן… – פניה הועבו פתאום וגבות עיניה הארוכות התכווצו קצת – לא יחידי הוא פה… כן, מה נתכוונתי לאמור?.. לי הוראות־שעה בחורף הזה – כחול הים… כמעט, חוששת אני, שאתעשר… אולי, אברמזון…
– יֶווה איסאקוֹבנה!.. – הפסיקה אברמזון באמצע ועיניו הועמו.
– אדם קשה!.. – לא נכנעה בלומין – הלא אני משׂתכרת יתר מכדי צורכִּי… ולחיות הלא צריך…
“האדם הקשה” קם ממושבו על מנת להתהלך בחדר הנה והנה, אך כרגע נמלך וישב שנית. – “לחיות” – כן, יפה אמרה, ברגעים כאלה, רצונו לאמור: יש רגעים בחייו, שהוא משיג בהם את ערך־החיים האמיתי. ברגעים ש… שרואה אתה … שידיד נאמן לפניך. רצונו לאמור: בעיקר הדבר הוא רואה, שקשור הוא מאוד אל חיי אדמות, מאוד קשור; כך הוא העניין, חוה… האין זאת? – קרא פתאום בכוונה להחליף את תוכן־שיחתו; וכשפגעה עינו בכתביו המפוזרים על השולחן הוסיף כמתלוצץ: ─ יֵשב לו פרנקל שלנו בבית־העקד הציוני; יכין ויחנך למענו, בשביל אברמזון, דור של קוראים חדשים למאמריו העתידים לבוא. בלומין לא העירה כלום על כל זה. על שמשות־החלון מבחוץ התעופפו פיתי שלג. היא תיקנה מבלי משים את מקלעת־שערותיה והתירה את כפתורי בגד־החורף הקצר שעליה, וַתוסף לשבת בשתיקה. אברמזון רצה לשאול אותה, מפני מה אינה פושטת לגמרי את בגדה העליון מעליה, הלא היא תשב עוד אצלו ותשתה חמין, וכמו כן נתכוון לשאול לשלום אביה המתגורר בצוער, אך לא שאל כלום, והדממה לא הופרעה עד שהתעוררה בלומין והביעה את דעתה בתנועת רֵעוּת עושה־שלום, כי אילו לא נברא פרנקל אלא בשביל להכין קוראים עברים לאברמזון, מותר היה לו שלא ייברא כלל: מאמרי אברמזון העתידיים, היא מקווה, יהיו נכתבים רוסית!
– לעולם לא.
– לא? ומדוע? האין טוב יותר לכתוב בספרות כללית?
– כלומר: רוסית…
נו, איך שיהיה, אבל הלא אין להכחיש, שהשפעת הספר שם יותר גדולה, שהאודיטוריה22 של הספרות הרוסית יותר רחבה…
– יותר רחבה? ומה בכך?
– מה כוונתך לאמור בזה?
– פשוט: מה לי אם יותר רחבה, אם איני יכול לדבר אליה…
– לא אמת: אינך רוצה…
– אחת היא – קרא אברמזון בעצב ובכובד ראש – איני רוצה לרצות. ובכלל, יווה איסאקוֹבנה, הבה ונדבר בעניין אחר: בזה הלא כבר דיברנו לא פעם. הן, יהא כך. נניח, יווה איסאקוֹבנה שמַה שאני כותב (אם הדבר אינו כך), אבל נניח, שיכול הייתי לכתוב דבר חשוב גם לרוסים, וגם דריסת הרגל תהא נתונה לי בירחוניהם הכלליים (ז’ורנאליסטים יהודים בכל הספרות הלא מספרם לגיון, ברוך השם!), או נאמר, שמאמרי “על היצירה העברית” הייתי כותב רוסית ומדפיס בספרות העברית־הרוסית – טוב. עתה, למשל, אין לי קוראים כלל. פי הכשילני יֶווה איסאקוֹבנה – כן, לא אכחד את האמת: – עתה אין לי קוראים כלל, ואז, אם כי גם כן לא יהיו (דבר ידוע הוא, שגם לזו העברית־הרוסית אין קוראים), אבל, למצער, יש אפשרות להווייתם: שפה מדוברת ומובנת. טוב: יווה איסאקוֹבנה, בטוח אני, עתה אינה קוראת את “השחר” ו“העתידות” ומאספיהם. אבל את מאמרי בוודאי היתה מוצאת וקוראת. כך הוא העניין, כך הוא העניין – ולמה אכחד? – זה, אמנם, היה לי חשוב מאוד. טוב, הכל טוב. ואולם השאלה בכלל מוזרה לי – התרגז אברמזון פתאום – עברי אני ואני כותב עברית לעברים!
בלומין הניעה בראשה, – אוי, כמה עקמומיות: עב־רית לעברים. ומה שהבטיח לה – השכח? ומה שדיבר לה לפני ירחים אחדים על דבר כתביו העתידים בשביל הפרוליטריאַט?
– אחר לא הייתי אז, יֶווה איסאקוֹבנה! – התקשה אברמזון לענות – אני נאמן תמיד לעצמי, ואז… אז אחרים היו מצבי נפשי… אז הייתי נתון כולי לענייני העובדים שלנו, העמדתי את כל העולם כולו על שאלת הפועלים, כאילו היינו עם של פועלים ולא־פועלים ולא עם של חנוונים גוֹועים ברעב… איך שיהיה: העיקר היה אורגניזאציה ושביתות… ובכן, ובכן, איך אפשר, איך מותר לכתוב בשפה שאינה מובנת להפועלים, שהם מלח הארץ…
– ועתה?.. הפסיקתּו בלומין בקוצר־רוח – תאבה אני לדעת… ועתה מה?
– עתה? – ענה אברמזון במין צחוק שאין קולו נשמע, פנימי וסוער – אבל מה נפחדה יווה איסאקובנה, אֵי, מה נפחדה: כמה יראה ופחד בעיניים! הרגעי חוה, עתה… עתה הנני כאשר הייתי, אותו האיש עצמו ורק משוחרר אני קצת מ“יראתם” של הפועלים ואיני מתבטל עוד מפניהם. מאי פועלים? גם אני איני אציל הולך־בטל, הקלקול איוֹם? מצבם נורא? קול דמיהם צועק מן האדמה? – כן, צועקים, אבל לא אלי. אני כבר נתרחקתי מכל מפלגה, אני איני מבקש נשיאות והנפת דגלים. דברים אחרים, חוה, דברים אחרים לגמרי מעסיקים אותי עתה וחושב אני, כי “כל זה” שיש לו, אמנם, ערך כשהוא לעצמו – הבל הוא לעומת אותו הדבר שאני מבקש. אין מה להכות בתוף: המפלגה הרביעית, המפלגה הרביעית. השפלות לעולם היא שפלות. אגב־אורחא: מר חברשטיין עודנו חי ומה שלומו? עתה נזכרתי בדבריו: “המשכיל, המביט מגבוה על ההמון – סופו להיות בין הנחשלים”. פוּי, שד משחת. מאיים הוא עלי בסכנה גדולה! אני הן לא אבקש קַרְיֶרָה ואיני שואף להיות שר־אלפים. דבר לי עתה רק את אומתי, אשר בשחרורה אני רוצה ואשר בלשונה עלי לדבר, אם כי ההמון אינו מדבר בה. את שיח־נפשי, את מיטב־רוחי, את…
– מוזר… – הוציאה בלומין מלה אחת מבין שפתיה.
– אז הייתי עממי – טען אברמזון מצידו, כאילו לא שמע כל הערה – ועתה הנני לאומי… לאומי, כמובן, לאמור: האומה…
– זר!..
פני אברמזון חָוורו. לבו נסער בו פתאום ויתכווץ ויתחמץ – וידום. ברקותיו שמע הולם־פטיש. היתה עוד פעם דממה, וארוכה מן הראשונה.
… ולאחר רגעים אחדים התחיל אברמזון לדבר בדוידובסקי. בלומין אמרה, כי יודעת היא אותו רק מעט, ראתה אותו “בסך־הכל” פעמים מספר במסיבת אנשים, ובכל פעם שתק כל העת, כאילו פיו מלא מים. – חברשטיין אומר: אנשים כאלה הינם פרי התעשיה ברוסיה: ה“טמפּ” של התעשיה הקפיטאליסטית ברוסיה אינו עוד בכל סערתו ובכל הדרו, כבמערב־אירופה, ועל כן מרובה כאן ה“פּרוֹצנט” של “אוֹבּלוֹמוֹבים”, של אנשים עצלים ומתרשלים…
ואברמזון דיבר ברגש על דוידובסקי “האדם היפה”, ששווה הוא, כי תתוודע אליו יווה איסאקובנה ביותר, על “מבטו של אוריאל, שמכיוון שהוא ניתן באיזה דבר, הרי מיד אותו הדבר הולך ונמס ומתבטל וערכו אובד”, על אופן הבנתו ועומק־ראייתו את כל הטרגיוּת שבכל דבר ועל אי־הבנתו את היהדות ואת אי־ראותו את הטרגדיה שלה. בטרגדיה הגדולה והנוראה הזאת, אשר אין ערוך לה, דוידובסקי אינו רואה כל יופי! היהדות מעירה בו שנאה ובוז. הוא רואה בה רק השקפה בינונית, שלא התרוממה מעל הארץ ושאין בה לא העומק של ההוֹדיוּת ולא היופי הטרגי של ההֶלֶניוּת.
– כן – טען אברמזון – היהדות ההיסטורית עומדת על הארץ, אבל לא מפני שלא התרוממה…
על שפתי יווה איסאקובנה היתה בכל העת הזאת תמיהה. אמנם, היא היתה כבר מושפעת במידה ידועה מחברת אברמזון ומדבריו אליה תמיד על לבלי לחשוב, כיתר רעותיה, את מצב היהודים לטוב ממצב האיכרים והעובדים הרוסים. ואולם – טרגדיה? וכי בשביל שמצב־היהודים ברע הוא, ולוּ גם רע ממצב כל יושבי הארץ – עלינו לבגוד באידיאל הכללי? וכי לעולם נהיה גֵרים כאן? הן החברה הרוסית מתקדמת, הן רק בבית הפקיד ניקולאי פֶּטרוֹב השיבו ריקם את פניה בדבר ה“הוראה”, באמתלא, כי “לנו, מדמוּאַזל, מלבד השפה הצרפתית דרוש גם לימוד דת־אל”. הוא הדבר: דת־אל – משפחה קונסרוואטיבית. ואדם חיובי צריך להתגבר על כל מיני היפעלויות בלתי נעימות כאלה. הן שם פקיד, אבל טובי הרוסיים… וגריגורי ניקולאיביץ' פּטרוב – בן אותו הבית גופא – יוכיח למדי!
וכשנזכרה יווה איסאקובנה בגריגורי ניקולאיביץ', זה הצעיר הרענן והזקוף, שנידוהו מן האוניברסיטה לשנים אחדות, נתעורר בה מאליו איזה צורך לעשות נחת־רוח לאברמזון, ותבקשהו לקרוא לה את מאמרו. איידלמאן הרי זה מדבר כל הימים האלה, כי אברמזון הדפיס איזה מאמר, על דבר חסידיזמוּס, כמדומה, באיזה ז’ורנאל, היוצא לאור בשפת־עבר הישנה. האומנם יש ז’ורנאלים כאלה? הלא אין זה ז’ארגון? לה, אמנם, אחת היא. היא אינה שומעת גם ז’ארגון. יעשה־נא לה זאת אברמזון ויקרא לה את מאמרו בתרגום רוסי.
על פני מחבר המאמר נגלה אודם של אושר, אך כהרף עין חלף הלך לו, ויבחר אברמזון להניח את הקריאה הזאת “לעת אחרת, יותר מוכשרת לזה”. שפתיו דובבו דברים מעורבבים: המאמר לא יוכל להעסיק את יווה איסאקובנה; מאמר זה הוא כמעט ספציאלי, המשתדל לגלות את מאור־השירה שבספרי החסידים – זרם כזה היה בחייהם ובספרותם של בני ישראל במאה השמונה־עשרה – והשפעתו על הסופרים הצעירים. ואולם תשַווה־נא יווה איסאקובנה בנפשה, שהיא אינה רוסית, או יותר נכון: תשווה בנפשה, שהספרות הרוסית זרה לה לגמרי – היכול יכלו להעסיקה, לדוגמה, מאמרי דוֹבּרוֹליוּבּוֹב על הספרות של תקופת יֶקאטֵרינה? ובכלל, קשה יהיה לו עתה לקרוא ולתרגם: לאופי סגנונו המיוחד לא יישאר אף זכר. ובכלל, אין את נפשו לקרוא דברי עצמו. אם יש את נפשה, נכון הוא לקרוא לפניה מאותה החוברת, שבה נדפס מאמרו, סיפור קטן אחד על דבר עלמה אחת.
– על דבר עלמה אחת? – בחנו עיני בלומין את הדובר בה – ומה הוא התוכן?
– תוכן הסיפור… אין לו כל תוכן: ספרותנו החדשה בכלל עדיין מחפשת תוכן. רצוני לאמור: תוכן־הסיפור – עלמה עבריה; לא, עלמה שנולדה עבריה ועבדה בין הרוסים של שנות השבעים, ואחר כך, אחרי הפרעות של… של שנות השמונים…
– נהייתה לציונית? – קראה בלומין בלעג ובקול של תוחלת נכזבה – ואני אמרתי… לא, אני ידעתי…
אברמזון התעצב אל לבו. – לא. זה בעל־הסיפור הצעיר, מלבד כשרונו המצוין, הוא גם אדם מבין וחטאת כזו לא יעשה: הציוניות שלו, של אברמזון, של המספר הלז ושל כיוצא בהם אינה נובעת רק מצרת היהודים. אילו היו גם יודעים ומאמינים, כי בני ישראל ינוחו, סוף־סוף בארצות־גלויותיהם, כי אז… גם אז… או לא, יותר נכון: אז רק אז היו מרגישים את נחיצות הציוניות. בעלי ה“תקוות”, אמנם, טועים, כמדומה, באופי הקרקע המוצק אשר מתחת לרגליהם. הם, אברמזון וחבריו רואים אחרת מבעלי ה“תקוות”, אך באמת גם התקוות אינן כל צורי לשבר־רוחם. להם, לאברמזון ודכוותיה23, אין איוֹם מהרעיון, כי בני ישראל לא יִיגאָלו, ימיהם לא יתחדשו, וזכויות לא ישיגו, וזכויות הן ישיגו, ובגויים ייטָמעו ושארית לא תהיה להם… כן! אותה העלמה לא נהייתה לציונית: לא היה לה חומר לזה. בזה הסיפור הקטן אין כל טנדנציות24. פשוט: רגשות של כזו. על צד האמת, לא נתנה המציאות חומר גם לתיאור רגשות כאלה: לבושתם או לבושתנו או לאסוננו, לא היו גם רגשות כאלה לאותם העלמות והעלמים… אבל כאן יתואר לא כמו שהיה באמת, אלא כפי שהיה צריך להיות…
יווה איסאקובנה לא אבתה לשמוע את הסיפור. כבר הגיעה לה השעה ללכת. ובנוגע לפרעות – מה… מקורן ידוע… פּטרוב, למשל, מצטער עליהן ככל איש ישר מזרע־היהודים…
בלומין השמיעה הערתה זו, כשעמדה כבר על מפתן החדר, והערה קלה זו הרתיחה את כל לבו של אברמזון. עוד פעם! הן הוא אינו מבליט ביותר צרת היהודים הבאה מתוך שנאת העמים: לציוניותו יש מקור אחר. ואולם בנוגע לאותו המחזה, שלזכרו צריך האדם לצאת מיד מדעתו, בנוגע לפרעות־העולם נגד עם־עולם – איכה ייאָמר, כי לב נוכרי כואב כלבו של אברמזון על שבר בת עמו?!
ואברמזון זכר את היחס הנודע של אנשים ידועים לרעמי־הרעמים בשנות השמונים. רובם ככולם התייחסו למחזה זה כמו להתעוררות ההמון להסיר מעליו עוּלו. הוא זכר גם, כי בין האנשים הידועים האלה היו רבים אשר “עול־אבותיהם הוסר”… שרטוטי פניו הרועמים נתעוותו פתאום ובלא קולו אמר לבלומין:
יווה איסאקובנה, פּטרוב אינו מאמין בעלילת דם?..
יווה איסאקובנה שבה מן הפתח וסתמה בכף־ידה הקטנה את פי אברמזון. – צר, צר לה מאוד. עתה, בשעה שכל ארץ רוסיה מתעוררת לחיים חדשים, בשעה שכל ארץ רוסיה מתעוררת לחיים חדשים…
אברמזון לא הרגיש גם בנגיעת היד הקטנה. – כן, גם הוא, גם בלומין, שניהם אנשים טובים, אך דרכיהם שונות…
בלומין יצאה, משכה בכתפה, ותלך לה לדרכה.
יג
דויד בן יחיאל שיינדלנסקי, סופר־סוחר למטה מחמישים, איש־תואר ואיש אמיד, עבדקן, בעל בשר ובעל קורחה בראשו, מיאן לקבל את הצעת אברמזון להושיב בבית העקד את פרנקל, איזה בחור בלתי ידוע, “שעדיין איננו כאן, אלא עתיד לבוא”. תחת זאת הציע מצידו לפני אברמזון, אולי יאבה הוא לקבל על עצמו את המשׂרה הזאת: שכר הגון, אמנם אין בכוח האגודה לשלם, כי מאז הזדקן קצת דויד בן ישי וחדל להשגיא בה פועלו כבימים מקדם, נתדלדלו כוחות־האגודה והעזובה רבה בה, ואולם, להיפך, היא הנותנת: יבואו עתה הצעירים וימלאו את המקום הפנוי באידיאליזמוס שלהם. אברמזון הפסיקו והסכים לדבריו. ובאותו יום, על סמך עשרת הרובלים שכר משרתו החדשה, הריץ מכתב לפרנקל, כי יבוא אליו עירה א.
בימים האלה, מאז בא אברמזון מצוער, ביחוד בשעות שלא התעסק בעבודתו הספרותית, יש שהיה מעמד־נפש אחד בא ומחרידו. מעמד־הנפש הזה דומה היה במקצת לזה שחש לפני שנה, אחרי אשר ניתנה לו על פי זכות־משפחתו חופשה גמורה מעבודת הצבא. מין דבר מוֹגה היה בו: לפני זה היה עסוק רק באושר־חופשתו: נדמה לו, כי אם יעלה בידו להשתחרר, שוב אין לו צורך בשום דבר, אף רגע אחד מהווייתו לא ילך אז לאיבוד, חייו יהיו אז מלאים ושלמים עד המדרגה היותר עליונה. ואחר־כך, כשהשתחרר, אחרי עבור שעת החדווה הראשונה לחוש את עצמו חופשי לעשות הכל, בא אותו הדבר המעציב. הוא נהיה, אמנם, חופשי לעשות הכל והוא, אמנם עשה הכל, אך איזו נקודה הועמדה לפניו: סוף־סוף, לא זה הדבר. החיים הנם כמו שהם, החיים הנם כמו שהם…
עתה היתה הנקודה: מה יהיה? העת עוברת, הימים נמשכים, הוא חי, עולם נוהג, הספינה נטרפה בים – מה יהיה?
מה יהיה?
נקודה היתה… ומאותו היום, אשר היתה אצלו חוה בלומין ויצאה והלכה לה, הועמדה הנקודה באופן יותר חודר, טושטשה לרגעים, חזרה ונעורה והסבה מכאוב אין קץ…
─ עתה יחלו החיים החדשים! – חשב אברמזון בצהלת רוחו, ששבה אליו בשובו מאת מר שיינדלנסקי – “אַל יִפּול רוחכם! עליזים, מתרוננים”… הוא יעשה הכל. יבוא שלמה, יחיו יחדיו. אסוף יאסוף מסביבו קבוצה של אנשים טובים וישמיעם דבר ה'… חיים מלאים – הוא רק יעשה כל מה שבכוחו. אכן מה ישר ועדין הוא זלמן, שהתחיל להיות יוצא ובא אליו. נראה מיד, שאבותיו של בחור זה עמדו על הר סיני. אין דבר: עוד נעשה חיל! הִכּוֹנה!..
נפשו של זלמן רבקה’ש הצובע, אמנם דבקה באברמזון בימים האחרונים ויאהבהו כאח. הוא ראה בו מורה ומדריך בחיים, אשר לפניו ישפוך שיחו ועצה ישאל מפיו. בכל שעותיו הפנויות היה בא אליו, מתוודה לפניו על חסרונותיו, מביע את צערו על אי־שלמותם של אחרים ומספר לפניו קטעי עוּבדות ורשמים, שהוא רואה ומקבל מן ה“חיים” אשר מסביב. לפעמים היה זלמן מביא למקרא לאברמזון גם את “רעיונותיו”, כתובים ז’ארגונית, על כל הנעשה בבית־ישראל פנימה, שרובם דברי מוסר ותוכחה והשתפכות־נפש פוסחת על שתי השעיפים. בדממה ובעצבון־אהבה היה זלמן מקבל את משפטיו הקשים של אברמזון, קוראו היחידי, על דבר סגנונם וערכם הספרותי של הכתבים הללו. אברמזון היה מבאר לו בחיבה ובארוכה, כי אותו, את אברמזון, כתבים אלה מעסיקים מאוד; שמתוכם הוא רואה את לבו ההוגה והרַגש של בעל־הכתבים, אך בשביל “היהודי” הז’ארגוני, שזלמן רצה לראותם שם בדפוס, לא יצלחו.
זלמן – זה בחור כבן עשרים וחמש, ממוצע־הקומה, חולני, בעל פנים גסים ורזים, שבמצחם ובסנטרם, הבולטים משני הקצוות, ובמשקע־לחייהם היו דומים כמעט לחצי גורן עגולה. הפנים הללו הפיקו תמיד מסירות נפש, הכנה להיטיב ומדווה מיוחד, חצי גופו העליון, שהיה כפוף, עשה תמיד רושם, כאלו זלמן זה מתפרץ לפניו קדימה ומושך בקרון קשה. משכורתו לא נחשבה בעיניו מעולם לשלו. בשבת ובחול היה לבוש בגדים מטולאים ומלוכלכים בכתמי צבעים, עקבות־מלאכתו. וכשהיה אברמזון מביט עליו בחיבה גלויה ואומר לו שבחו בפניו, היו הפנים הקשים, והעפרוריים מתאדמים ונכלמים כפני עלמה בת שבע־עשרה.
בשים לב האזין אברמזון תמיד לכל דברי זלמן, אף לאלו שאינם חשובים, לכאורה: קולו הצלול והרפה של בן־אדם זה, קול יוצא מעומק לב טהור, היה עושה בעיני אברמזון גם את הקטנוֹת לחשובות. בסגנון מסוכסך של איש המוני היה האיש הזה, שישב בתוך עמו וראה הכל, מוסר לאברמזון את רשמיו על הדלות היהודית, ההתנוונות היהודית, והבהלה היהודית. ויחד עם זה היה קובל לפניו על קשי־מחלתו, המכרחת אותו לגור אצל יצחק אחיו, ועל קוצר־רוחו לשאת את צביעותו של אחיו זה. לדעתו, דעת זלמן, רשאי הציוני האמיתי להיות חבר רק לאגודת “פועלי ציון”, שגם הוא בתוכה, ואולם, אם גם נניח, שגם האגודות האחרות ציוניות הֵנָה, הנה יצחק אחיו הוא חבר לאגודת “דורשי ציון”, אגודת “המזרחי”, ונבלה גדולה מזו הלא כבר אין בעולם. יצחק הלא אינו חרד. תפילין אינו מניח וגם עשן יעשן ביום השבת…
─ בפרהסיה? – מחזיק אברמזון בכוונה ובעונג את המשך השיחה ועיניו נעוצות בבריה הטהורה והתמימה היושבת לפניו.
─ הוא הדבר – מצטער זלמן ועונה בכובד ראש מרובה – הוא הדבר, אברמזון. אילו עישן בפרהסיה, החרשתי, אבל בצנעה הוא מעשן, כגנב במחתרת, בחדרי חדרים…
בחייו הרוחניים של זלמן אירע ההיפך מכל אשר יקרה את בני־גילו, העובדים היהודים, הצעירים האידיאליים. אלה אחוזים לראשונה בסביבתם ואינם רחוקים מן הציוניות ואחר־כך ילכו להם באשר ילכו, וזלמן, שבהיותו בן שלוש־עשרה כבר היתה בלבו נטיה לאידיאות ובהיותו בן חמש־עשרה כרת ה“ברית”, עבר בשנות חייו האחרונות מהתם להכא25 .
זלמן עבר מהתם להכא. ואשתקד, בימי הקיץ הלוהטים והארוכים, אחרי עבודה מפרכת של שש־עשרה שעות תחת קרני השמש, היה בא לאברמזון ללמוד עברית. “זו שהיא בוודאי שלנו”. אבל, אהה, ברכה לא ראה בלימודו. אברמזון השלה לראשונה את נפשו בתקווה של גירסא דינקותא של זלמן: הן הוא למד לפנים בחדר; אך החשבון לא צדק: לימודי החדר עוד קילקלו, הנייר היה מחוק והשאיפה נשארה מעל. שום תלונות וקובלנות על “הקיבה הרעבה והעבודה הקשה” לא שמע אברמזון מפי זלמן: נפשו של זה קצה בהן, כמו שהיתה לו לזרא גם התרעומת המתנפחת של אותה הספרות הקונטרסית הז’ארגונית הידועה; נושא היה בדממה את יסורי שאיפתו הנכזבה, כמו שסבל בשתיקה וגם את הצער על כתביו ו“רעיונותיו”, שנדונו לגניזת עולם. ברם, מחלתו התחילה להתגבר וההתלמדות נפסקה מאליה.
זלמן ניסה כמה פעמים לבאר לאברמזון את “עיקר סיבת התגיירותו”, אך גם הדבר הזה לא עלה בידו. הוא ידע רק להביע דברים נפרדים, שתוכנם היה אחד: טוב, טוב, איננו עוד כפופי קומה, אבל מה היא תקוותנו? כוחותינו על מה הם כלים? הלא שומע אין לנו שם: “יהוּדוֹנים”… ואנחנו נמַקים… פה הוא, לכל הפחות, בין אחיו… הוא היה רוצה לדעת: מדוע אין אברמזון חבר לשום אגודה?
אז היה אברמזון מתוודה לפניו בחפץ־לב. לפרקים נדמה לו, זלמנ’קה, כי אין כמוהו, כאברמזון, רוצה בפינה לעם ישראל, שאין כמוהו מרגיש בצורך המקלט־המפלט, אבל מה יעשה, והוא אינו יכול נשוֹא את כל אלה הכנופיות השתקניות והצעקניות ביחד; מה יעשה, ואימת חיי היהודים, שהוא רואה בכל תוקפה, גוזלת את אמונתו. נוולוּת־הריקבון, שהוא רואה מסביב, מרפה את ידיו. אשרי המאמינים! אילו היו גם הם כמותו, אומללים בלי אמונה – מי יודע, אם היו יכולים לעשות דבר… איה הלבֵנים והחומר? אימה… האומנם יושיעו כל אותן הפרוגרמות השונות וסעיפיהן וסעיפי־סעיפיהן?..
─ ובכן אין לעשות כלום, אברמזון? –
─ חס ושלום, זלמנ’קה, חס ושלום! אדרבא, לעשות הכל, לעשות כל מה שאנו מרגישים, כי טוב הוא. אם תשאלני מה לעשות, חוששני שלא אדע לענות לך תשובה קצרה וברורה. אני יודע רק, כי נָגע ה“חַלף” בצוואר, כי חרב חדה מונחת. זה אני יודע. ולעשות – הכל: לעזור, לנחם, להיטיב. כאנשים וכיהודים, כאנשים־יהודים…
– – – – – – – –
אברמזון התעורר וראה, שהוא עומד באמצע הרחוב ויזכור, כי הולך הוא מאת מר שיינדלנסקי. השעה שעת בין השמשות של ימות־החורף: האוויר היה מלא חורבן; רוחות וסוֹעוֹת־שלג השתערו מכל העברים. אברמזון נשא את רגליו החזקות ועל לבו עלתה הקריאה:
אַל יִפֹּל רוּחֲכֶם! עַלִּיזִים, מִתְרוֹנְנִים.
בֹּאוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם!
יד
אברמזון יצא לקבל פני שלמה פרנקל בבית־הנתיבות.
– נו, שלמה’לה, בואך לשלום, בואך לשלום, בני… – דובב אברמזון בלי חשׂך.
שלמה פרנקל היה לבוש “טוּז’וּרקה26 סטודנטית” חדשה ועליה בגד־ארג קצר והדוּר, כעין זה שלובשים הפועלים הצעירים בערי הנגב וביחוד החייטים־הפראנטים27 שבהם. ואולם בצבע עור פניו השחומים והזכים, בקומתו הישרה, בשפתיו, בעיניו ובתנועותיו המיוחדות, שהיתה בהן איזו העוויה של פינוק, ניכר היה לכל רואהו בתור “בן־נגידים”.
שמחת אברמזון בלכתם בדרך אל מעונו הגיעה עד כדי גיחוך, שפתיו לא נסגרו. “תחי האחווה, יחי הקיבוץ!”, כמו שחסידי פולין אומרים, אכן אין רפואה בדוקה ומנוסה למרה השחורה כהקיבוץ. אה, כוח גדול ונעלה להקיבוץ לשבר את הקליפות והחוחים הסובבים את השושנה העליונה. ועם ברכה בעלת־ביתו כבר דיבר, כי ידידו הבא יגור אתו יחדיו היא לוקחת ממנו בעד שכן “נוסף” זה רק הוספה של רובּל אחד. גם היא שמחה על בוא שלמה’לה “כמוצא שלל רב”.
– ארבעה רובּלים בעד חדר קטן כזה? – העיר שלמה בכניסתו לחדרו של אברמזון ועיניו תעו וכמו ביקשו את הרווחה, שתספיק למדור שני אנשים ביחד. אז התחיל לספר את כל ההרפתקאות שעברו עליו ואת כל מלחמתו עם אביו עד שעלה בידו להשתחרר מאפיטרופסותו. אביו קץ לאחרונה בכל העניין וישלחהו בדרך: “סע לך, אבל פרוטה אחת לא תקבל ממני”. ואולם הוא, שלמה, לועג לזה. הוא הרי אינו ילד ואינו דואג מפני העוני. צדק אברמזון במכתבו. מה שלומה של יֶווה איסאקובנה?
– הא, חוה? חוה? אה? – נחפז אברמזון – שלום לה… כתמול שלשום… עלמה טובה, האין זאת? אשה במובן היותר… היותר מהוגן… של…
– היא נכנסת אצלך?.. – הפסיקהו האורח פתאום בקול מעושה קצת – כוונתי היא לשאול… רצוני לאמור… כלומר… אֶ־אֶה… היא מתגוררת הרחק מפה? אביה דרש בשלומה על ידי…
והוא התחיל לדבר שונות על אביה ועליה. אֵם אין לחוה בלומין ועם אביה אין לה כל “מגע ומשא”, מלבד מכתב ודרישת שלום לפרקים; גם בינו, שלמה, ובין אביו שלו לא יהיו מעתה יחסים אחרים. אבי חוה הוא איש לא רע, יהודי פשוט. לפנים התגורר בא., אך כאשר קרא שמיטה – ושמיטה אמיתית, לא שמיטה מדומה, לקיים מנהג פיקחים – הלך לגור בצוער. שם נשא לו אשה שניה. יֶווה איסאקובנה למדה אז בגימנזיון ובימי החופש היתה באה לצוער לראות את אביה, ואולם ברבות הימים, ביחוד מעת שהכניס לבית אם חורגת לאחיה ואחיותיה הקטנים, התרחקה עוד יותר ממנו. ולא עוד, אלא שבימים אשר הגה אביה על פי עצת קרובי אשתו, לנדוד לאמריקה או לקנאדה, הודיעה לו חוה מפוֹרש, כי היא לא תלך עמו: היא קשורה יותר אל אותה הארץ שנולדה ונתגדלה בה. גם הוא, שלמה, תמים דעים עמה בעניין זה. אביה אוהב אותה מאוד, ולו, לשלמה, ידידה־מנוער היא, אף כי ראה אותה רק פעמים מספר, בימי היותה בצוער אחרי כלות חוק לימודיה בגימנזיון. אין כמותו יודע את מזגה הטוב. היא מתגוררת הרחק מפה?
אברמזון היה נכון:
– אתה רוצה לראותה? טוב, טוב. כן, שלמה, אני מקווה, כי לא תינחם על “צעדך” זה, על אף אביך הנכבד. ואנוכי – הנה גם ההכנות לבואך כבר קירבוני אל החיים: הלא נחוץ היה לחפש עבודה בשבילך. כי אף אילו לא היה אביך קשה־עורף כזה, הרי גם כן טוב לך כמובן, לחיות על חשבון עצמך. לבעלי פּוֹליטיקו־מַטריוֹ־אֶקוֹנוֹמיה28 יש, אמנם, עשרה מאמרות בזה, ואולם לי הדבר פשוט: קודם כל – אנוכי…
– אנוכי?? – העמיד שלמה שני סימני שאלה ─ אֶגואיזמוס?
– נו, בני – צהל אברמזון – עכשיו אין נפשי כלל לחקירה. עכשיו, שלמה מלכא, שיר־השירים, ובעולם־השירה אין צורך בחקירה. הזכרתי לך “אנוכי” רק במובן שאיפת היחיד להשתלמותו בכל הפרטים… הא! מה חפצתי לומר? כן, חפצתי לשים משׂרת “יושב הביבליותיקה וחדר־המקרא של הציונים דק”ק א." על שכמך, אה? משרה נכבדה?
– של הציונים? אֶה, דבר גדול! עבודה של קטנות…
– של קטנות? כלום שכחת, שלמה, מקרא מלא: “מי בז ליום קטנות”?.. מוטב לך, בבקשה ממך, שתשכח את אי־ציוניותה של יֶווה איסאקובנה ואל תשכח מקראות כאלה! בקיצור!, אני צוחק. לחינם נבהלת, בני, מקטנות. הנה רק כוונתי היתה להושיבך שם, אבל במציאות היה משה – אדון הנביאים, והגמרא הישנה – גמרא, ובה נאמר, אם לא שכחת עדיין גם זה: “המתפלל על חברו הוא נענה תחילה”. ומעשה שהיה כך היה: כשהלכתי להשתדל בדבר הזה אצל דויד בן ישי…
– דויד בן ישי? –
– אינך יודע? אינך יודע, כי דויד בן ישי שוכן כבוד אתנו? ועוד תתאמר ליודע הספרות העברית! בּוֹש והיכּלם! הלא זה דויד בן יחיאל איש שיינדלנסקי ואיש א. ה… ה… המחולל רהב! תואר זה “בלי תפונה” היה מוצא חן בעיניו, כי הלא יש להתקשות בפירושו. לא, מכזב אני. מפורש אמר לי, כי “אין ריב בשפתיו” על “הרחבת הלשון” ו“בלי תפונה” יש להשתמש בהרבה מחדשות־המְכַתְּבים, ורק שאלה קטנה הוא שואל, שאלה קטנה ולא יותר: מדוע הספיקה השפה לסמולנסקין? לא. יודע אתה, שיינדלנסקי בכלל, כך נוכחתי וכך היא, אינו איש רע, הרבה טוב מאחרים (הוא גופא, אמנם, חושב את עצמו לרך־הלבב בייחוד). יודע אתה, מתעב אני את אלה החברשטיינים (מכנופייתה של בלומין, מחויב אני לגלות לך), כשהם בזים לאנשים כשיינדלנסקי. להם הלא אין כל רשות לזה: בעצמם הנם בעלי־בתים פשוטים ברצונותיהם ובחייהם. בשורה הראשונה – “להתבסס”, ומה, איפוא, חטאת דויד בן ישי שלי, אם יש לו מכבר בשותפות עם אחיו בית־חרושת לגפרורים בקרבת העיר? ואולם יתר על כן: הואיל ואנו עומדים בהלכה זו “עד כמה יש להם רשות”, הנה לדוידובסקי (על האיש הזה דיברתי לך לא פעם בצוער), כמובן, אמנם, יש רשות, ובכל זאת צחוק יעשה לי לפעמים ביחוסו אלי בימים האחרונים על ביקורי בבית שיינדלנסקי. כנראה, יש חולשות גם לאנשים עליונים. אל תטעה בדברי. אני אבארם לך תיכף…
– ככל אשר אוכל לשפוט – לא רצה שלמה בביאור הדברים – צדקה, סוף־סוף יֶווה איסאקובנה…
– איזו יווה איסאקובנה? מה עניינה לכאן?
– הלא אמרת…
– לא שלמה’לה, אינך שומע כלל דברי הרב. אני אמרתי, שחברשטיין הוא מן הכנופיה של בלומין – על צד ההלצה. לא יווה איסאקובנה; חברשטיין, הוא האדם הקשה והמתנגד לכל “אוֹפּוֹרטוּניזם”. חה־חה – עבר אברמזון פתאום לעניין אחר – אזכרה ואצחקה: שיינדלנסקי, בהמשך שיחתו עמי, אומר לי, שמן היושב יידָרש שיהא ציוני, ואנוכי הלא הנני בוודאי ציוני. אני מעיר: “עברי”. והערתי זו הזכירתהו, כנהוג, איזה מענה אשר ענה גם הוא לאיזו פנים חשובים בראשית התנועה של חיבת־ציון, ואגב, זכר לפנַי הרבה מעברו הגדול. וקיצור הדברים, דומה הוא בזה לחברשטיין ממש: בכל מקום, לדבריו, הוא הנקודה המרכזית. ולעניין מה אני מדבר כל זה? כן, בנוגע לבית־החרושת. הלא קראת את מאמריו: נביאים, משא־נפש, אידיאלים… ואולם בשיחה פרטית מדבר הוא על כל הרוחניים והקולטוריים בהכרת חשיבותו עליהם: הוא בעל בית־חרושת, איש־מעשה, והם – סופרים, סופרים, בטלנים…
– בעיניו מצא חן מאמרך? – השתדל שלמה לקצר את השיחה. אריכותו של אברמזון היתה נפלאה ממנו וגרמה לו צער של קוצר־רוח.
– אח, כן, כן, אני הולך עמך תיכף. גם בדרך נוכל לדבר דברינו. נו, הבה ונלעס עוד חתיכת לחם, ובחמין אינך רוצה עוד? עוד כוס? הלא אורח אתה ומחויב הנך לאכול לעת־עתה כדי שביעה. “מאמרי” אתה שואל? הוא לא אמר מפורש שלא קרא, אך זה היה מובן מאליו, וגם זה מובן מאליו, שלא נמנע בכל זאת מייעץ לי עוד ללמוד ולעבוד הרבה (הגבינה בזול היא: אל תירא לאכול יותר מעט). אותי, לדבריו, הוא אינו יודע, אבל סופרינו הצעירים בכלל “זה דרכם כסל למו” לבלי לשמוע לקולו וללמוד אינם רוצים כלל. והכבוד, אנשים צעירים, לא באפס־יד יוקח, אוצר דויד בן ישי!
– בערות הסופרים העברים, אמנם, לא מעבר לים היא – התחיל שלמה…
– אֵי! – צחק אברמזון ויפלו פניו – מהיכן זה לך, שלמה? בנגינת קולך יש מעין “טוֹן” חדש, שלא הורגלתי עדיין בו. כמדומתני, שאווירא דא. ממהר להשפיע עליך. איני חולק, או כמו שאומר דויד בן ישי: אין ריב בשפתי; העובדה המעציבה, אמנם, אמיתית היא במידה מרובה. ואולם התנפלות בעלמא אינה כלום. כי מה פירוש המלות “אינם רוצים ללמוד”? האדם־הסופר הראוי לשם זה לומד תמיד. אלא מאי? מוזרות לי שפות אירופיות ואיני בבחינת “חמוֹר נושא ספרים”, כמו שאומר בעל “חובת הלבבות”? לא, לא אצדק. אמת היא, כי הרבה גם ממה שדרוש היה לדעת איני יודע עוד, אולם זכור ואל תשכח את תנאי חיי. אמנם, בוז אבוז להסומכים על כתפם של תנאי־החיים, רצוני לאמור, כי אין לשכוח, שגם המעט שהספקתי ללמוד, רכשתי לי בהיותי כבר בראשית גמר בישולי, בשעה שמוחי ולבי כבר היו מלאים ערכי גויים ואלוהיהם… בקיצור הדבר, שלמה, בואך משפיע עלי כל־כך לטובה עד שלשוני המקשקשת גם בשעת שלום די והותר, אינה יודעת עתה כל מתג ורסן. לא! מכאיב הדבר! “הסופרים הצעירים אינם לומדים, הסופרים הצעירים אינם יודעים את השפה” – בוודאי! לצערנו הגדול, נשחת הוא סגנוננו, אבל אין גם לשכוח את הסיבה העמוקה: הסופר הצעיר בא בהכרח במגע־ומשא קרוב ופנימי עם הקוּלטוּרות הזרות הבולעות אותו עד חציו, ואם יארע שזה הנבלע למחצה ישוב אל אחיו לתוך התחום ויתחיל לדבר אליהם בשפה לא־חיה על כל אשר ידובר שם… פוּי, שד משחת! מה זה היה לך, שלמה’לה, מה מעטה סבלנותך, לאן אתה מביט? “בפועל ממש” אינך רוצה כלל לשמוע “מלה יהודית”…
– לא אברמזון, לא; מה אתה…
– נו, נו, ההתנצלות למוֹתר! מודה אני לך, אחי, שכל הפּטפּוטים – ואם תמצא לאמור: לא־הפטפוטים – הללו אינם יכולים להעסיק אותך כמותי, אף שמן הצד השני צריך אתה מעכשיו להיות קרוב אליהם יותר, כי איך שתרצה, ואני אבלבל את ראשך בכל אלה מדי יום ביומו. הלא תדע את סוג הקדמותיהם של הסופרים, וגם כל דרשתי הארוכה, שהשמעתיך כרגע, הלא אינה אלא הקדמה קצרה של סופר למה שהוא רוצה לספר לך על מצב־העניינים. בקיצור, רוצח, על ידך נתקרבתי אל החיים לגמרי: ביקורים בבית אנשים עשירים, בקשות־משרות… הגביר ישן שנת הצהריים בביתו על משכבו, השפחה מסתכלת בשׂלמותי ופוגשתני שלא ברצון ובחשד – הכל כנהוג. אני יושב ומחכה. פתח־ה“אולם” פתוח קצת: פסילים, פּושקין, פסנתר, ובחדר־האוכל – תמונת ר' זלמן מלאדי. בקיצור, זוכרים ב“ספר הבינונים” ומחכים חצי שעה, שעה. הילדים מצפצפים רוסית, השפחה הרוסית יוצאת ובאה…
– נוּ…
נו… – נמשך אברמזון אחר אופן־סיפורו בהנאה – הפעמון מצלצל… הגבירה באה ומעירה לאחרונה את הגביר, שכבר, כפי שאפשר היה לשפוט מקול נחרתו ושיעולו, התכונן לקום גם בלעדיה: איזה בחור מחכה… הוא יוצא. שרשרת זהב על הכרס: חית צרוּיה שוואית עם הריש: במה יוכל לשָרְ’חֵ’ת? – הכל כדבעי למהווי29 בחיים. בקיצור, אני נכנס עמו בדברים, דולג לתמהונו על מאמריו שלו ב“חצוצרה”, מדבר בכלל על הספרות. הוא “שולח לשונו” כלאחר־יד בסופרי הדור, “שאין גם איש בהם, אין אחד” ובצעירי הדור, שאינם יודעים כלל מה זה כתיבה בלא תשלומין, בעוד שהם, בני הדור החולף, כתבו “כך”, שלא על מנת לקבל פרס, לשם מצווה. נו, כאן אני מנענע בראשי: בוודאי טוב היה אילו היתה הספרות לא מסחר ולא דבר הבא בשכר, אבל… והנפש הרכה של דויד בן ישי אינה כובשת רחמיה ומנחמת אותי, שאף על פי כן, אף על פי ש“המהלך החדש” “משרך את דרכיו” – הנה הספרות מתרחבת בכלל; למצער, בכמות. אז אני, הערום, מגיח מן המארב ומריע: אבל הקוראים, דויד בן ישי, הקוראים מתמעטים והולכים, והא ראיה: הביבליותיקה דפֹה… חה־חה־חה…
– וסוף דבר?
– אה, וסוף דבר? וסוף דבר? אה, קצרה נפשך? חכה כמעט רגע. סוף־דבר, עשרה רובּלים לחודש. ובימים האלה עוד אשלח את מאמרי החדש ל“התחיה”, ואני הלא מבני הדור המבקשים שכר בעד עבודתם. בקיצור, בני, חיֹה נחיה! עתה הינפש קצת, איש שלא נבחר על־ידי דויד בן ישי לשרְ’חֵת בקודש, הינפש מעמל־הדרך, ואז ניגש לפתרון־השאלה: מה לעשות? ובתור איש סופר – והסופרים הלא שונאים קצת לחשוב – לא ארבה במחשבות ואמהר להביע לך את הצעתי החדשה…
הצעת אברמזון החדשה היתה פשוטה וגם לא חדשה ביותר. הוא הציע לפני שלמה ללמוד איזו מלאכה גופנית. וברוב התרגשותו וצהלת רוחו הִרבה לבאר את ערך ההצעה: לא שהוא, אברמזון, חושב את העבודה הגופנית לאיזה אידיאל. לא. פשוט: מוֹצא למחיה. שלמה, אמנם, יכול לשאול: “ונימא רבי עקיבא לנפשיה?”30 ברם הקושיא אינה קושיא כלל: אברמזון בכלל אינו דואג לעתידותיו, כי אף שלכאורה הכל טוב, טוב – מי יודע מה ילד יום? ראשו הלא כואב הוא. ובכלל, ברעב לא ימות: לחם וחמין יתנו לו מאמרים, ביבליותיקות, ובשעת הדחק – הוראות שפת־עבר. אבל הוא, שלמה…
הוא, שלמה, שתק. אברמזון לא הכיר ברוב רגשותיו בקרבו, שאורחו כאילו מסתיר איזו מבוכה השוכנת בתוכו. שלמה היה כמו לא־מרוצה מאיזה דבר ועם זה חשש, פּן ייגַלה אי־רצונו. ורק לאחרונה דיבר איזו דברים מקוטעים על שאיפתו ללמוד, לבוא לאיזה בית־ספר ועל דבר חוה בלומין…
לב־הילד של אברמזון חגג את חגו. החַיל והחוֹסן לחי עולמים! חוה בלומין – אחת משישים של זיו־השכינה בעולם הבא. נו, הוא מסכים: משורר אינו ואַל לו להשתפך במנגינות. ועל כן ישוב לעולם הזה – לענייני החומר העכור. שם, בבית מנשה קצמאן, ימצאו עתה בוודאי גם את שמואל’קה, שאין לו עבודה ויושב שם כימים כלילות, ואתו יוכלו לדבר ברווחה גם ע"ד ההצעה. מה? מי הוא שמואל’קה? מי הוא זה ואיזהו שמואל’קה? נורא הוא העלם הזה, ושלמה לא ידע! שמואל’קה הוא בן בעל־הבית הזה ואמו מורתו הצנועה והטובה היא בעלת־הבית הזאת; בחור בעל חמימות, רגשן, ישר וטוב. אבל מה לו לאברמזון לאַלף בינה מראש? יחיה שלמה ויראה. אֶה, עוד יש אנשים טובים ומהוגנים בא… אם הם כאן – הכל כאן…
טו
– חקרתי ודרשתי, אברמזון, בדבר בקשתך – דיבר שמואל דוידובסקי אל יעקב אברמזון, כעבור ימים אחדים – וזה אשר העליתי. אני חושב, אני אומר: לא טוב, שיבוא פרנקל ללמוד מלאכה בבית איש זר; שכר לימוד, אני אומר, לא ישלם, ובעלי־הבתים ירדו בו בפרך. ועוד, אני אומר: שאר החניכים יהיו מתקלסים ב“חדש” הבא. כך מתקלסים, אני אומר, וקשה יהיה “להם”, לפרנקל (שמואל נהג בפרנקל כבוד מיוחד בראשית בואו), לסבול את כל תעלוליהם. אני חושב: אל תשאלו את הרופא – שאלו את החולה. מבשרי חזיתי זאת, אברמזון. אמת, רוב המוננו הולך ומכיר מיום ליום את אינטרסי המפלגה…
– ומה לעשות לפרנקל? – הפסיקוֹ אברמזון בדאגתו – מה לעשות לדעתך, שמואל’קה? עוץ עצה, חבר!
– עצה? עצתי היא, אברמזון, כי תדבר בעניין זה עם אוריאל. כל היוצא מפיו חשוב מאד בעיני אבי. ואם הוא יאמר לו, כי יספח את פרנקל לעבודתו – יעשה, אני חושב, אני אומר. ובכן, הוֹרה, בראַווֹ: יחי פרנקל הנגר! הכן דיברתי, אברמזון?
מאז בא פרנקל לשכון את אברמזון נשתנה לחיוב יחוסו של שמואל לזה האחרון. בבוא אברמזון לשכון בחדר־ביתם, אמר שמואל בלבו, כי אברמזון של עכשיו הוא מסתמא אותו אברמזון, שהתגורר בבית מנשה קצמאן… והנה בא האיש לגור והוא יושב לו סגור בחדרו ─ ואין דבר. ולא עוד, אלא בשעה שהוא, שמואל, נתכוון לבוא אליו ולהביע בפניו את כל כללי תורתו, הנה לא די שלא נתפעל אברמזון מידיעותיו החדשות ולא טרח גם לתקן את טעויותיו ולהדריכו בדרך אמונה, כי אם גם דיבר אליו דברים משונים; אומר היה לו, שתורתו זו – לאו דווקא, שלמעשיו של שמואל ולמצבי־נפשו טוב שיהא יסוד אחר; שטוב לעובד להילחם על חייו מצד מלחמת הטוב עם הרע, מלחמת יסוד־התפארת עם הכיעור והדלוּת וכו' וכו'… ופעם ניסה שמואל לספר לו מדברי־גבורותיו בבית־המדרש, בשעה שהיו אסיפות הציונים חדלי־האישים ודרוֹש דרש שיינדלנסקי, זה הפבריקאנט השותה דמים – ויהי הדבר הזה לא לרצון לאברמזון, תחת אשר חברשטיין וסיעתו מילאו פיהם תהילת “אש־הלהבה” על מעשים כאלה… סוף־דבר: אברמזון לא השביעהו רצון, ומתוך צער על תוחלת נכזבה בא שמואל להתאונן על הדבר הזה בבית מנשה קצמאן. וחברשטיין ואיידלמאן שניהם נתנבאו בסגנון אחד ואמרו, כי אברמזון נוטה לאותם האידיאלים הנובעים מתוך ההשקפות החולפות של הבּוּרג’ואזיה היהודית הפעוטה, שבנפול מגדליה ובהתרופף, בסיבת התנאים האֶקונומיים, היסוד מתחת לרגליה, היא משתקעת בהזיות ובונה בשמים עליותיה… ובכן, כמעט שנואש שמואל מאברמזון. ואולם מאז בא שלמה פרנקל העירה, אף על פי שתהלוכותיו של אברמזון לא הוטבו לגמרי, אף על פי שלא חדל מקרב את זלמן רבקה’ש “הפועל הציוני”, ו“הפועלים הציונים”, כמפורסם, הרי אין כמותם לרוע ולגנאי – בכל זאת הנה התחיל שוב לדבר ע"ד עבודה ולבוא לפרקים למעונה של חוה בלומין, מעין אתחלתא של תשובה גמורה, ושמואל שב לחבב את “שכנם”. נפשו של “אש־הלהבה”, כמו שקראו לו בין מיודעיו ומכיריו, היתה סולדת ברותחים רק אז, כשהיה מוצא את אברמזון כותב מימין לשמאל, ובדַמוֹתוֹ, שהוא מכין בוודאי איזה מאמר או מכתב בשביל תוצאות ז’ארגוניות ידועות, לא היה יכול להתאפק ושאל איזו שאלה בקול לחשים וסודי ובסגנון של מגלה טפחיים ומכסה טפח, לאות כי יודע הוא, שעל דברים כאלה אין שואלין ואין משיבין, ברם הוא בקי גדול בכל אלה העניינים… ואחרי כל הטורח הרב הזה היה אברמזון מפילהו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ומודיעהו, שבשביל איזה ירחון “תחיה” הוא כותב… לשון־קודש… פי… שפת סינים… אַנַר… א־נַכ־רו־ני־זם…
– – – – – – – –
שלהבת רוחו של אברמזון, כנר אלוהים טרם יכבה, עלתה; גם בואו של שלמה פרנקל הגביר את אייָלוּתוֹ. גירא31 בעיני המטריאליסטים האֶקונומיים המצמצמים קומת האדם ב“גורמם הכלכלי” ומקצצים את כנפיו ב“סוגיהם”. יבואו הנה ויגידו: מי הוציא את העלם הלז מתוך השומן הנבאש, שבתוכו ישב כתולעת בחזרת, ויעלהו על הסולם המוביל לחיים אחרים, לחיי מחשבה וחופש־האדם? יבואו ויגידו אלה ה“כל־מבארים”, אלה המתהללים באלילי ה“אקונומיקה”!
והוא, אמנם, התנהג את העלם המנצח כאם רחמניה את בר־בטנה. הוא ידע את כל הקושי שבצעדים הראשונים; הוא ידע את כל ההבדל שבינו, רגיל בעוני מעודו, ובין זה, בן־השוֹע המפונק. ברוב אומץ דיכא את אותן ההרגשות בנות־הרגע וההתנגשויות הטבעיות שבין בני־אדם, המתגוררים בחדר אחד צר. זהירותו היתה משנה.
חצות־לילה. אברמזון נפסק מעבודתו: שלמה מתלוצץ מתוך אי־רצון. – קשה לעניים אכילת לחם לבד: הקיבה ממהרת לעכּל… שפתיו המשמיעות קול־לעיסה נוגעות בבן־חדרו: מחשבות הכותב נפגמות ומתעופפות…
– אח, כן, רעב אתה, שלמה, הביאה לך איזה דבר מן החנות – ואוכל גם אני. או אינו: מוטב שאלך אני. אני אלך. אסיים רק את הפסוק. כן, כן, כן. הלא עדיין זר הנך במוצאי־העיר. כן, תיכף. ובכן? “ובכן כדי לחוש את היופי הנאצל והמיוחד במינו של…” כן, תיכף. בגבינה עוד לא “קצה נפשך”?
– גבינה עדיין יש לנו, אברמזון, ואולם כבר אינה נעימה לחֵך. אולי אפשר להשיג חלב?
– חלב?.. “אבל מה שאינו מוסרי וטוב במובן הנשגב של המושגים הללו”… מה? חלב? כן, אני הולך תיכף. חטוף ואכול, לעת עתה, שיננא. מה? אני? תודה, שלמה, תודה. אחר כך… חלב… נו, נו… ובכן? “המראה היפה והמסלסל את חוש־הראות של גייסות עוברים ברגל ישרה לקול הכאת התוף ולהט־כידוניהם מתנוצץ לאור־השמש”, כן, כן… תיכף…
ובערב בּוא יבוא אברמזון אל אוריאל וידבר באוזניו על הפרובלימה הקשה של אהבת רֵעים רכה מצד אחד ועוז־רוח קשה של התבודדות מצד שני. – ניטשה מוצא ניגוד עצום בין אהבה לקרוב ואהבה לרחוק. הוא אברמזון, המתייחס לכל דבר, כמדומה, יותר ב“שכלו הגדול” מאשר ב“שכלו הקטן”, אם להשתמש בטרמינולוגיה של המשורר־הפילוסוף הזה עצמו – לדידיה, לעניות־דעתו, נדמה, שהדבר פשוט מאד: אם יש אהבה אמיתית ואומץ־לב אמיתי – הסתירה מאין תימצא? דומה, שיכול אדם לאהוב את הקרוב במשמעה הפשוט של ה“מצוות עשה”: “ואהבת לרעך כמוך”, ולא בשביל להסתמך אכתפיה דרֵע זה או להתחכך ולהתחמם בצידו ולהימלט מן הבדידות, כי אם להוקיר ברע הקרוב, בלי כל רחמנות חלשה ורגשים רפויים, את הרחוק, רק את הרחוק, את זה שיצא ממנו בזמן מן הזמנים… הא?
על שאלת אברמזון, אם לא קשה לו, לדוידובסקי, התפלספותו זו, עונה האחרון: לא. ריח גופרית יותר עז הריח בימיו. ורק לעתים רחוקות היה מעיר איזה דבר. – בעצם הדבר, אברמזון אינו משיג בנקל אופי בני־אדם. פרנקל – מה? פּסיכיקה פשוטה; יוכל היות, לא־גסה, אבל מה בכך? בעצם הדבר, הלא כל אלה החילוקים – הבל… עניים, עשירים, ידענים, נבערים, גיבורים, חלשים, טובים, רעים… יש רק פּסיכיקה דקה ופסיכיקה המונית… עובד, פרופסור, בּאנקיר – אין זה עיקר, העיקר הוא, שרק הודות להמרובים, לעושי־החיים, נמצא כל מה שנמצא. מובן? בעצם הדבר, אין פה בניין של איזו תיאוריה… יחידים – ודי… יחידים – ואין צריך במיני זכויות מיוחדות… יהיו פילוסופי אפלטון לשוטרים ושופטים בריספּובליקה שלו…
– ואין חינוך, אין הדרכה עושה כלום?!
– אה, השכלת העם… אם תכתוש את פרנקל באלף מכתשים, ישאר בדידֵיה… דייך, אברמזון, לעצמך… אתה הולך למעון בלומין? צאתך לשלום…
“מה אני נותן לה? מה אני יכול לתת לה?” – שאל אברמזון את עצמו כפעם בפעם ולהלוך לא חדל…
– אה, מר אברמזון!.. – פוגש בו שם חברשטיין – עתה נדע מה נשמע במחנה הציונים…
– מה שנשמע במחנכם שלכם, מר חברשטיין!
– נו, לא! טעות היא. במחננו אין מקום לחדשות צומחות. בקידה והשתחוויה לפני התוגר הרי אנו עומדים, רבותי. בשקלי כסף אין אנו מתגרים בו: הא שקלים, תן אדמה!
– לציונים האמיתיים, מר חברשטיין, יש יותר רשות מכם ללעוג לשולטן ולשקלי כסף. תשועת ישראל, אומר אחד מהם, אם תבוא, עתידה היא לבוא על ידי נביאים ולא על ידי… חברשטייניים!
בלומין שמה קץ ל“ריב”, בספּרה גם לאברמזון את העובדה, שסיפרה כבר מאה פעמים היום: איזה מאורע העומד על הפרק ועלול להביא שינוים בחיי רוסיה. מה דעתו בזה?
– דעתי, יֶווה איסאקובנה? איני רוסי ואיני מדיני…
– מה רצונך לאמור בזה?
– פשוט, העניינים המדיניים של רוסיה מעסיקים אותי במידה שהם מעסיקים את האיש הגרמני או הצרפתי, שאין לו כל עניין אל המדיניות…
– אבל הלא גם הציונות היא מדינית! – קורא בקול פרנקל.
– אַי, אף אתה ברוּטוּס? – קורא אברמזון בצחוק ומתעצב במסתרים אל לבו על נגינת קולו של פרנקל – לך, למצער, הלא מותר היה לדעת מה היא הציוניות של כמותי…
– לתנועה הציונית בכלל יש חיסרון אחד: ─ משסעהו בעל־הבית בקולו הבדחני – גלות אמיתית, כה אחיה ולא אמות, חיסרון של גלות מרה…
– ומה הוא?
– “תנועה” ואינה מתנועעת, כה אחיה ולא אמות…
– חה־חה־חה!..
אברמזון אינו צוחק. – הציוניות, אמנם, לא היכתה שורש בחיי ההמון, מפני שאינה מדברת בשם ה' ואינה מבטיחה לחם. התיתנה לו לחם אלה “התנועות המתנועעות” – זוהי שאלה אחרת. הציוניות שלו היא רק נטיה רוחנית עמוקה, היוצאת מן המחשבה הגדולה על דבר גורל השכינה של אומת ישראל. ציוניות זו אינה עומדת ו“מתנועעת” – היא חודרת למעמקים…
טז
ימי החורף הלכו הלוך וחסור, הלוך והגיע אל קיצם, אך פּעמי האביב עוד לא נראו. אדר של אותה השנה הצטיין בגשמים מרובים. חיי אברמזון נמשכו כסדרם: הוא ישב יום־יום בבית העקד־העברי, ביקר יום־יום גם את בית־העקד הרוסי ה“פּוּשקיני”, בילה כמה שעות בחברת זלמן רבקה’ש וחבריו, נאם פעם בפעם באגודות ציוניות, עיבד את הפרקים האחרונים של מאמרו, ומלבד כאב השיניים, שנוסף לו בעת האחרונה על מכאובי ראשו, לא נהייתה כל חדשה בחייו. עולמו נהג כמנהגו. ולמרות זאת, לא לעתים רחוקות (הוא לא ידע בעצמו, מאימתי נהיה הדבר) נדמה נדמה לו, שאירע בחייו מקרה פתאומי ויוצא למאוד מגדר־הרגיל.
ושלמה פרנקל למד את מלאכת הנגרות בביתו של ר' משה אהרן דוידובסקי. אוריאל, אמנם, השיב ריקם את בקשת אברמזון לדבר על פרנקל באוזני אביו (“אנוכי הולך מזה” – היתה בפיו תשובה קרה), וכשהציע אברמזון בעצמו את הדבר לפני ר' משה אהרן, התייחס זה האחרון ימים אחדים ל“זו ההצעה” ב“טה־טה” לא קצר, אבל, סוף־סוף, עבר בעל־הבית על מידותיו וניאות לקבל את התנאים, אשר הבטיח אברמזון למלאות ברוב השתדלותו: פרנקל מצידו התחייב לחיות על הוצאותיו ולעבוד שנה תמימה בלי שכר. ואברמזון ערב לרֵעו והתחייב עוד לשלם מכיסו כחמישה־עשר רובּלים, שיחד עם השנה התמימה של עבודת חינם נחשבו לשכר־לימוד, ויד בעלת־הבית היתה אתו, כי יאמינו לו. “חמישה־עשר רובלים בימינו אלה לאו מלתא זוטרתא הם” – סיימה ברכה בגניחה קשה…
– – – – – – – –
עברו עוד ימים מספר, והכל על מקומו בא בשלום, הכל, לרבות חרטה. ראשון התחרט פרנקל עצמו ויאנח מן העבודה הקשה, שלא הסכין בה. אחריו התחרט ר' משה אהרן, שנדמתה לו כאן כעין השפעה לא טובה על “עזות־הפנים” שבין פועליו; ואף ברכה בעלת־הבית לא איחרה להתחרט.
– אומרים אתם, כי הוא בן־נגידים – טענה להפועל הושע, אשר מאהבתו לאברמזון השתדל לדבר טובות גם על פרנקל ולהצדיקו תמיד בפניה ולא לבו – אם בן־נגידים הוא, אזי טוב לו ולא לנו. ולמה הוא בא הלום לחוות דעותיו? אם בן־נגידים הוא, אַל יבוא אלינו, בעלי־המלאכה השפלים. אני יודעת רק, כי עד בואו לא שמעתי מאברמזון כל מלה של תרעומת, ועתה – “פריץ” חדש נוסף על ביתי. הפשפשים אינם נותנים לו לישון… ומה לי לעשות? בנאמנות, התדע את אשר אגיד לך עוד? – היא הורידה את קולה, כאילו נתכוונה לגלות סוד גדול – עד בואו של זה, היה השכן משלם שכר־דירה בעיתו, ועתה צריכה אני לכסף והוא אומר אָין, וגם חמישה־עשר הרובלים – מה… לא דובים ולא יער. אני הייתי מאמינה לו, איש כאברמזון לא ישקר, זהו איש יקר, אבל בנאמנות… זרה אני לו, ולבי מתמוגג למראהו… הן חצי־בשרו נאכל וכמעט שהיה לאיש אחר… גם לפנים, אמנם, היה משונה קצת: על ברכיו, למשל, היה יושב וכותב – שפתיה לא הצטחקו וגם בעיניה נראתה יִראָה ולא לעג – אופן משונה, אבל עסוק היה ושמח… הילדים אהבוהו אהבת נפש… ועתה, אוי לי, אגיד לכם את האמת: יראה אני… לבי ינבא לי איזה דבר רע, ואני יראה. בנאמנות, אני יראה… התאמין לי, הושע, לילות איני ישנה, לילות בנאמנות… אוריאל שכחנו לגמרי… שמואל – אוי לצרותי… והנה פגעים רעים חדשים… יראה אני, בנאמנות…
– כבוד מעלתו יסלח לי על מה שאני מרהיב בנפשי עוז לבלבל את ראשו – השכיל הושע פעם לדבר דברים אחדים בנידון זה גם באוזני “אברמזון בעצמו” – רוצה הייתי להעיר, רוצה הייתי… אֶה… היות שרואה אני, איך כבודו… הלא עיניים לי לראות, איך כבודו מתנהג עם הבא… עם זה שעובד אצלנו… הלא כאח, כאח ממש… אכילה, שתיה… אֶה… מכל אשר נתן ד'… אני רוצה לאמור, כמו שבני אדם אומרים… ופרנקל, לדעתי, אינו מתנהג כראוי… יסלח לי כבוד־מעלתו. לא כראוי… דברים כאלה וכאלה… ופה אצלנו ברוכ’קה זה – נשיאים ורוח… נו, גם אני, ברוך השם, איני כל־כך נבער מדעת… כל זה בוודאי אמת… גם בלעדיו אנו יודעים את מצבנו… אבל הלא כך בנוהג שבעולם… מזל… מה יודעים אנו, אשר בחשיכה נתהלך… אֶה… וגם מזלו של זה, של בעל־ביתנו ─ לכל שונאי ישראל… חולה, אביון … אבל לוּ יהי כי צדק… יסלח לי כבודו… לוּ יהי – הלא לוֹ עדיין לא הגיעה השעה לדבר… אני איני מבין, איני יודע למה לו ללמוד מלאכה – אומרים שאבות עשירים לו – אבל מכיוון שהוא לומד, מכיוון… איך שיהיה, זה כבר לא עניין שלי, כי אם שלכם… ולא בשכלי הפשוט… אבל הנה אני הייתי אומר לו: לְמד מתחילה את המלאכה – ואחר תדבר, ולא תיכף… יסלח־נא לי כבודו… אני מתערב… אבל… איך אומר זה… אֶה…
– חן־חן, הושע, חן־חן… מילמל אברמזון בפיזור נפש.
עוד בסוף שבט כמעט שכילה אברמזון את מלאכתו: המאמר “היצירה העברית בראשית המאה העשרים” הועתק אל הנקי והוכשר לדפוס. ואולם ימים אחדים כבר עברו, ודבר משלוח המאמר אל בית־המערכת עוד לא נמלא. כמין איזה עיכוב־סתרים, עיכוב סתום, לא נתן להוציא הדבר הקטן אל הפועל. בשביל להחמיץ ולא לשלוח דיה היתה גם אמתלא מעין זו, שאין עוד החוברת השישית של שבט. כשתתקבל חוברת זו, הבטיח אברמזון לעצמו, ימהר להריץ את המאמר אל “התחיה”.
אל החוברות של ירחון “התחיה” ציפה אברמזון תמיד בדפיקת לב עצומה. הן היו בחייו אותם האִשים הבוערים מרחוק לנודד התועה ומאירים לו את דרך־היער האפילה. החוברות הצנומות, אמנם, לא סיפקו צדדים רבים מנפשו, נפש האדם שבו: הן עסקו רק בשאלה אחת; ואולם הוא הבין, כי אחרת אי־אפשר להיות: הגוסס אינו יכול לחשוב על שום דבר, חוץ מאפשרות־הצלתו…
הגוסס… כי הנה נפסקו החיים בתחום־המושב – זאת ידע אברמזון ברור. לא נשתנו, אלא נפסקו. ולא מציפיה לאיזו ישועה, לא מציפיה לגאולה נפסקו חיי־הגלות, כי אם מפני ההרהור על פירור־הלחם של יום המחרת, אשר לא יימָצא. מעוצם־הרעה ומכובד־הנחושתיים, מקהות־הריקניות ומקוצר־הרוח נפסקו חיי התחום…
“ושוב אודיעך בני – כותב לו “אביו־מורו” מעיר מולדתו – ואבשרך נחמה שש”ב32 הבחור המופלא והמופ'33 כמוהר"ר34
חיים נחום נ“י35 קיבל בשבוע דנא בסיעתא דש'36 הודאה כשרה ונאמנה להיות שו”ב37 בכל תפוצות־ישראל יאכלו ענוִים וישבעו ואי“ה38 שידוכים הגונים משכימים לפתחו אלא שבעוה”ר39 לא נתקיים בנו השתא כי ירחיב ד' את גבולך וכו' ואדרבא שנתדלדלו כל המעיינות השם ירחם ועושים שבתות חול לא זכינו ונתקיים בנו מקרא אחר מקרא מלא דבר הכתוב והיו חייך תלואים לך מנגד ר"ל40 ועוד נאמר גדר בעדנו וכו' וד' הטוב בעיניו יעשה – – – "
ובשעה שהיה רואה הוא את כל הדחקות, המנוסה, הדאגה והטומאה אשר מסביב, בשעה שהיה שומע מפי זלמן הקרוב אליו על דבר כל התלאות המוצאות את קרוביו ומיודעיו, גם את אלה היושבים פה, גם אלה שנדדו להרי חושך, בשעה שהיה קורא בעיתונים את מגילות הצרות, אשר ידע, כי כאין וכאפס הנה מול המציאות האמיתית – בכל השעות האלה היה נקוֹט בפניו על דמיונותיו ה“רומאנטיים”, על ציוניותו השירית ועל כתביו העוסקים באמנות ויופי. מה רוח ומה תפארת, אם אלה כלים במצוק? מה הוד ומה נצח, אם אלה נמקים בקלקול נצחי, אשר אין מפלט ממנו? מה חסד ומה שירה חדשה, אם אין בכוחם להמעיט את הצער הלז, האוכל בשר ונפש?!
היסורים חזקים ממנו. והוא חדל לצאת לכל חזיונות־החיים מתוך עצמותו, ממהות־נפשו, כאשר הסכין עד עתה. הוא חדל ללמוד מעצמו על אחרים. כובד העינויים של האחרים, השאיפה האחת שלהם לאכול לשובעה פעם, יצאו ללמד על עצמו. ויהי הוא וכל מעשיו כחגבים בעיניו. וכן היו גם כל יסוריו בנוגע לאותה שאמרה לו: “צר, צר לה”…
הוא עושה. מה הוא עושה? במה עומד הוא בפרץ?
התכווצות, צמצום, זעיר־אנפין. הוא מסדר ספר, מתקן, רושם… חה־חה־חה… הוא עובד, הוא אינו מתעצל…
– כל היום? – עונה ר' משה אהרן בלעג גלוי להושע פועלו, כשזה האחרון נמלך לשאול שאלה בעלמא, איה מקום הביבליותיקה הציונית ואם פתוחה היא כל היום – כנראה, אין עסקים אחרים משבת שם ומעיין בגאַזטין. בערב יש אשר ייכּנס איש שמה לפעמים… למי שיש שטר־גורל הולך להיווכח ב“הצפירה”… טה־טה־טה, כל היום תהיינה ביבליותיקות פתוחות – מעשה יפה!
מוות, שעמום, ריח בית־הקברות. איזה אבק של שורות מרובעות, איזה גל של חצאי־ציוֹנים עם “מגיני־דויד” ברבידיהם, איזה מספר של “קוראים” הדיוטים, מבולבלים, מטורפים, מעוקמי־המוח ומטומטמי־הרגש, הקוראים מלה אחת בקריאה משובשת, מרפרפים עליה ומבליעים השאר, וגם אלה הולכים ונשמטים אחד, אחד…
מן המשכילים יודעי עברית נשאר נאמן עם בית־העקד העברי… שנייסר… יום־יום, תיכף לפתיחת ארון הספרים, בא זה לשם וכולו אומר הכרת תודה לעצמו על בואו הלום… רואים אתם בחוש עד כמה הוא עומד למעלה מכל הזרמים והרוחות המנשבות… כל פניו עם חוטמו העבה והמעוקם עומדים ומתלוננים: ריקה התבל… שׂם הוא את משקפיו על אפו וגם זכוכיותיהם צועקות: ריקה התבל…
התבל, אמנם, לא היתה ריקה כל־כך באותו הקיץ שהיה הוא, שנייסר, באחוזת הכפרי אבי־הבת, ואולם אחר־כך, כשנתעוררה השערוריה וצריך היה להעמיס על צווארו את ריחי הנערה שנתפתתה, וביחוד בזמן מאוחר, כשצריך היה להכותה ולגרשה – נתרוקנה, נתרוקנה התבל…
נתרוקנה התבל – ומאפס מעשה, או כדי להימלט ממבטי העיניים הסמויות של האם־האלמנה, הוא בא יום־יום לחטט בתוך המספר המסוים של ספרי הארון הקטן, למצוא לפעמים איזה ספר־שירים, לשים בו עין אחת ולהיווכח בפעם האלף, כי “יש אנשים המתים ברוֹמאַנטיותם, והוא, שנייסר, במעמקיו, סוף־סוף, אחד מהם…”
וחדשה זו שנייסר מגלה בקול של “נגזרה גזירה”. העולם הלא חושב אותו לפסימיסט שאין לו תקנה, ופסימיסט אשר אין לו תקנה הוא באמת, אלא מה יעשה – והעולם טועה על פי דרכו, מה יעשה וגזירה נגזרה עליו לבלתי היות פסימיסט מוחלט במעמקיו, מה יעשה והוא, שנייסר האומלל, הנהו, סוף־סוף, רוֹמאנטיקן… אסון הוא!
ואולם אחרי רגע הוא כבר שב לשאול בקול של “הכל הבל”:
– מה, ספרים חדשים לא נתקבלו בוודאי?..
– לדאבון הלב… – עונה הוכמאן הצעיר בצחוק שפתיו הרכות והאדומות.
שפתיו הרכות והאדומות של הוכמאן הצעיר צוחקות. ואילו היו שואלים אותו, ספק הוא, אם היה יודע להשיב, על מה הוא צוחק: אם על שאין ספרים חדשים מתקבלים ואם על אשר הוא מוכשר להביע מבטא כמו “לדאבון הלב”.
– – – – – – – –
"אדון נכבד וסופר מאד נעלה!
שמחתי מאוד על הבטחתך להוסיף ולהעניק ל“התחיה” מפרי עטך. ובזה הנני מתכבד להודיעך, שמאמרך “השפעת החסידות על זרמי ספרותנו החדשה” עשה רושם והכל מנבאים עתידות לכשרונך במקצוע הביקורת, שדה לא עוּבד עדיין בספרותנו. לדאבוני, אין לאל ידי למלאות בקשתך בדבר הסכום הקטן מראש. אושיות “התחיה” עוד לא התכוננו ועמודיה רופפים… כשאקבל את כתב־היד שלך ע“ד הספרות העברית בראשית המאה העשרים”, אשתדל לשלוח לך איזה סך עוד קודם ההדפסה.
קבל וכו".
– יהודה הישראלי, עורך “התחיה” ומול"י – בידחה דעתו של אברמזון – איש ישר הוא… אוהבו באמונה…
וַיקום מעל דרגשו וילך להשיג הלוואה קטנה להוצאות המשלוח.
ההלוואה הושגה לעת ערב, ואולם אִתה יחדיו נכנסה אל אברמזון מחשבה טורדת אחת, אשר עקיצת עקרב היתה לה: אילו היה סופר בלשון אחרת…
אה, אילו היה הוא, באופיו ותכונתו, סופר בלשון חיה – מה שונה היה המצב, מה שלמים היו אז חייו! הן הוא מרגיש בתוכו גם צורך, גם רצון, גם כשרון, גם יכולת כל־כך עצומים, כל־כך אמיצים לעבוד ולעבוד ולעבוד. הוא היה בא לעיר־הבירה או למרכז ספרותי באחד הכרכים, והיה מייסד “הוצאת ספרים” חדשה ורעננה, או עובד בכל נפשו, בכל התמכרותו, באחת ההוצאות ההולכות קדימה שכבר ישנן. כל חייו היו נבלעים בעבודה זו; הוא היה נלחם לרצונו. והיא? הן טעמה הספרותי מפותח כל־כך, הן בהבל־פיה – תמצית־החיים… היא היתה אתו, על ידו, כן, היא היתה הולכת אתו. היא היתה מעודדתוֹ, מכשירתוֹ, מרוממתוֹ, גורמת לו להרגיש בעצמו ביתר שאת וביתר עוז את רוח־האדם שבו, ממלאה את חסרונותיו באישיותה שלה, באותם היסודות הנשגבים והמצודדים שיש בה, בה – חוה, אשה נאה ונפש טהורה!
ועכשיו? נורא הדבר… מלחמה אוכלת לב ונפש לו בהשפעתה שהיא יכולה להשפיע עליו. כן, הן בלעדיה אין מילואים לחייו…
– ועמה?.. – עולה שאלה קטנה ומעפילה לצנן את הלהט אשר בנפשו – עמה חיים מלאים? חיים מלאים מיום שחרב בית המקדש?
הוא מתייצב בקרן־זווית ומליט פניו בכפות־ידיו.
כן, כן, כן… רוב הציבור אינו יכול לעמוד בגזירה… אבל יחיד־הציבור יעמוד; יחיד־הציבור יעמוד בה…
כן, כן, כן. עקור יעקור משורש את תקוותו, את התקווה העולה בתוכו, למרות הכל, כזבוב טורד על הדם הקרוש בבית־המקדש… עקור יעקור משורש אותו הקול הלוחש לו, כי דיו הרגש הפשוט שבו להיותו שואף אל מטרתו. מיום שחרבה האפשרות, כי יעבדו במקדש אחד – נגזרה עליו לברוח, להתרחק…
שקר הדבר! בן־הגלות אינו פחדן! בן־הגלות אינו ירא מפני ריחיים; בן־הגלות אינו ירא את מלחמת־החיים; בן־הגלות חזק הוא! בן־הגלות יודע רק, כי לא דיוֹ הוא הרגש, אשר בני־החופש “אהבה” לו יקראו. זה נאה ויאה לסטודנט פּטרוב – הוא בן־חורין, הולך קוממיות. הוא, אברמזון, לא ישווה לו לעולם. רם הוא ממנו, אבל כפוף… עליזות כזו שבפני גריגורי ניקולאַיביץ' לא קיננה מעודה בשרטוטי יעקב בן יצחק, יוצא הישיבה… רק הוא, פטרוב, הנהו בן עשרים לכוח ובן שלושים לרדוף… אברמזון היה רק בן חמש למקרא ולמשנה ולגמרא ולמצוות ובן חמש־עשרה – לעצה, לבינה, לשוח ולקלל קללה נמרצת!
חה־חה־חה! הוא, אברמזון, אשר ראשו כואב תמיד, אשר רביד־צווארונו מהופך תמיד; הוא, אברמזון, הראשון לבני הגלות, אלה בני הגלות שנאָרוּ במאֵרה: “ארור אתה מן האשה!” – הוא, אברמזון זה חושב על דבר נשיקות, על דבר אהבה, על דבר אהבה ליֶווה איסאַקובנה… מה נמאס היה בעיניה, לוּ ידעה את הדבר!..
כן, יצטמק עמלו, יצטמק; ייתָּלה על בלימה, ייתּלה… דור יבוא וידע…
יבוא?.. ומי יודע?!.. מי יודע?, אם לא תעֹה תעתה נשמתו לעולם לא לה? הן מנוד־ראש מסביב… הן רק שבולים בודדות מסביב… עשבי הרחוב האחרונים… מלאך אין להם לאמור: “גדל!”…
הן בית המקדש חרב לעולמים – מה הכוהנים הללו עושים?
“מאמרך עשה רושם”… חה־חה־חה… רושם על מי? על אותן השיבולים הבודדות… על אותן השיבולים הבודדות העומדות על הקבר הגדול… על אותן השיבולים הבודדות, שגם הנה מוציאות מאמרים העושים רושם?.. חה־חה־חה…
קוליה, בנו של חברשטיין… וזרעו של האזרח שיינדלנסקי, הישמעו את אשר כתב בדורו דויד בן ישי אביהם?..
כן, כן, כן. הוא כבר אחר את הפּוסטה. מאמרו החדש לא יישָלח היום. מאמרו החדש – מעשה ידיו להתפאר – נכתב בשעות יותר טובות מן הראשון. בשעות של אמונה וקורת רוח… דומה, שעוד אתמול היו השעות האלה וגם מחר אולי תהיינה, ובתוך כך מה רחוקות הן עתה, ברגע זה… אמונה… מחשבות מפליאות… נוצר בעוז… נוצר… למה? למה נוצר? למה נוצר?..
יז
כשבוע ימים נסגר אברמזון בחדרו. רק בלילות היה מטייל ארוכות וקצרות בחצר אשר לבית־מעונו. לפנות בוקר היה שב וסוגר את הדלת על פי ההרגל ומסיר את בגדיו ושוכב. אז יתעורר בו ספק, אם סגר את הדלת או לא. הוא מתלבש, יוצא, פותחה על מנת לסוגרה – ומניחה פתוחה.
– – – – – – – –
פעם אחת, בלכתו לפתוח את בית־המקרא הנתון על ידו, נמלך להיכנס אל אוריאל דוידובסקי. זה ימים שלא היה אצלו. בכניסתו מצא שם את הפרוֹביזוֹר41 הילברג.
– ובכן, הילברג, גם להיות שני למלך אינך רוצה וגם לזה אינך מסכים? – המשיך אוריאל את השיחה שנפסקה על ידי כניסתו של אברמזון – ומאי אכפת לך, לכאורה? אה? היל־ברג!..
– מה דוידובסקי סח!.. – תמה היושב ופניו שהיו מתביישים תמיד לפני אוריאל נהיו גם מגוחכים עתה, “אחרי ככלות הכל”: אחרי תום כל רוֹמאַנוֹ עם תלמידת הגימנזיון…
– אה? היל־ברג!.. חבל שגם אברמזון עסוק כמוך; כל הימים האלה; אילו לא הייתם עסוקים כל־כך – אפשר שהייתם מתייעצים זה בזה…
“ובכן הוא חוזר חלילה אל הצחוק” – חשב אברמזון על דוידובסקי בצאתו.
זה יותר משנה שנתפרדה חבילתו של דוידובסקי. כל אלה, שהיו נכנסים ובאים בתנועה, כאילו נושאים הם את עצמם לעין־רואים ואומרים “דרשונו”, הלכו איש־איש לדרכיו ולמעשיו. אוריאל, שהיה לבדו, נשאר לבדו. ושאלה היתה אז: היתכן, כי זה האיש, אשר רק כעין צל של מיסטיות פּרוּשׂ על נשמתו הכבירה וכל אידיאה־פיקס אין לו ורוחו לרוב נכון בקרבו – היתכן, כי יחיה עוד שנה תמימה? זה האיש, אשר כל דבר לא נכחד ממנו, אשר ברור יראֶה עמל ואוון, ורק נדמה נדמה לו, כי יש לאל ידו לבלי לשים להם לב, אשר רק במו פיו יבוז לרחמנות, שהוא למעלה ממנה, ולבו מלא חמלה כים, אשר עינו ראתה אותו העולם שאמר ליצור לעצמו ויקרב אל ריקות אין סוף, זה האיש, זה האיש – היתכן, כי יאריך הווייתו עוד שנה תמימה? היתכן?
ועדיין הוא חי –
… זה האיש – הוסיף אברמזון להשתקע בדרך הליכה במחשבותיו הבודדות ויהי כולו כאילו שכח את כל אשר מסביב – זה הנזיר אשר כל סגולותיו של בן־מלך היו רק מחזקות את בדידותו, אשר יחוּד אופיו ואופי־חייו אינם משתנים, מבלי היותם תלויים במעמד הנפש שאינו מוצק, אשר תמיד הוא מיוחד, בעליה, מיועד, מוכן – זה האיש שב אל הצחוק… עד מתי?
והוא בעצמו, הוא, אברמזון, התלוש, אשר כל קאטאסטרופה לא היתה בחייו ולא תהיה, אשר גם בדידותו היא בדידות־תלוש, אשר היה בהול ולהוט להשלים עם זה שאינו אלא כקוֹמפרוֹמיס ארוך דמיא42 (“לשונו של אותו האיש ממש”) ולא עלה בידו, הוא, עצמו, ─ עד מתי, עד אנה, עד מתי?..
עד מתי יארכו הימים של הליכה לבית־העקד וישיבה שם? עד מתי יהיה גופו לשדה־מלחמה בין כאב־ראשו וכאב־שיניו?
אברמזון עמד. עירונים מעוקמים, דלים, נשחתים, נחפזים, מתנועעים, רוחשים – מוזר. כל מחשבה אין – מוזר. מוזר – מה זאת?
ובתוך כדי רגע הוברר לו הדבר: בהירות נוראה, לבנה, קפואה, נקבה את מצחו. בפיו נהיה גועל־מרירות. ובכן, הנה, סוף־סוף, בא אותו הדבר, לא של אוריאל, לא של אוריאל, אותו הדבר שניצנץ בו, בו, באברמזון, כבר, כבר, כבר…
– – – – – – – –
הוא ישב בבית־העקד ונדרש לאשר שאלוהו. ובכל פניה שפנו אליו ובכל דיבור שנגעו בו, התאמץ בקרבו איזה איש אחר, לא־הוא, להתעודד…
– פֶה… פֶה… הכל מרגיזני… אַי, נחלשו עצבי… נחלשו עד לידי ביזיון…
עיניו הישירו להביט אל נקודה אחת בקצה חתיכת העב השקוף אשר במרומי השמיים, ובכל קרביו התרקמו הנקודות המוארכות של המסרקות הצבועים אשר במקלעת־השיער של אותה, שאמרה לו “צר, צר לה” – התרקמו ונבללו בכפתורים הקטנים והעגולים שבחושנה ויחוללו בתוכו מחול־משחקים.
– כל ההרמוֹניה מתקלקלת… – לחשו שפתיו – חושן אדום… כל ההרמוניה…
וכהרף־עין שכח את כל זאת. והנה הוא יושב על הכיסא בבית־העקד הציוני. לא! לשווא יפחד פחד. הדבר לא בא עוד. מחשבתו בהירה…
מחשבתו בהירה, האלוהים והשטן! הנה הוא קורע בכוונה את שער הספר “מסעות בנימין השלישי” והוא יודע ברור, כי הוא קורע את שער הספר “מסעות בנימין השלישי”…
בהירה־בהירה היא מחשבתו, כוללת, מקפת…
משחק משונה, אכזרי, מקרי, בלי ראשית, בלי סוף; בתוכו – עולמות אין מספר, בלי בינה, בלי תכלית, ראשיתם ערפל, אחריתם אבדון; בתוכם – ארצות כבירות, גויים גדולים, עמים רבים; ביניהם – שה פזורה, עדר נבהל, צאן לטבח; לשה הפזורה – טלאים־ציוֹנים; לאלה – בית־עקד; לוֹ – כיסא… ועל הכיסא יושב הוא… יעקב בן יצחק אברמזון…
– עובר אני על פני חדר־המקרא וָאוֹמַר: אסוּרה־נא ואראה…
– דויד בן יחיאל! – התעורר האחר, המתחזק בתוך־תוכו של אברמזון, כשהוא־הוא, הוא בעצמו, ראה רק את הקורחה, ואת המבטאים המתפנקים “עובח… חֲדַח המקחָא… וָאמַח… אסוּחָה ואחְאה” לא שמע כלל.
– נו, סופר’ח צעיר’ח, מה חדש נשמע פה?
– חדש?.. והישנות מעטות?.. חדשות ישנות… הקורחה מתנוונת ונופלת…
שיינדלנסקי נתן עיניו בדובר בו. נדמה לו, כי שמע מלה מוזרה, הפוגעת גם בכבודו במובן ידוע, אך אולי טעות־שמיעה היא?
– במי האשם? – שאל – במי האשם, שהביבליותיקה מתנוונת ונופלת?
– במי האשם? – טען האחר, המתחזק בתוכו של אברמזון – יאמר־נא הלהד"ם?
– הלהד"ם? כוונתך: לא היו דברים מעולם?
– לא היו דברים מעולם! – גנח אברמזון כמעט בשמחה על אשר תפס את פּירוש מלותיו – לא היו ספרים, לא היו קוראים… מר שיינדלנסקי מחה בגודל־לבו נגד משפט קשה זה. חוסר־ספרים וחוסר־קוראים? האומנם, אפשר להוציא משפט מוחלט כזה? ה“צעיחים” הנם תמיד בעלי התפעלות יותר מדי ומפליגים. עיקר הרע הוא רק בזה שאין מעשים, אדם אין, שיקח את כל הטורח על שכמו. הוא, שיינדלנסקי, אין לו פנאי. והן הוא אמר… הוא נכנס עתה רק לתת לאברמזון את שכרו. הן כבר עבר חודש…
“כדאי לחיות בשביל לקבל שקלים מידי זה” – הסתננה כמעט מחשבתו של אברמזון, כשהשליך את שכר־חודשו לתוך כיס בגדו העליון הקל, אשר מחמת הקור שבחדר לא היה מסירו והיה יושב בו תמיד.
וכמו בשביל להחזיק בהגיונותיו הצלולים, הבריאים, מיהר ויבקש מדויד בן ישי את החוברת האחרונה של “התחיה”, אשר הוא “לא קיבלה עדיין ואשר אצל מר שיינדלנסקי אפשר שכבר ישנה”.
שיינדלנסקי ענה מתּחילה ב“המ…” “התחיה”? המ… חוק אצלו ולא יעברנו לבלי תת מספריו למקרא. סיבת הדבר: הוא אוהב את הספרים גם בתמונתם החיצונית, שלא תהא הכריכה קרועה וכיוצא בזה. מה לעשות? חולשה אֶסתּטית היא, אשר לא יוכל להתגבר עליה. והצעירים הלא מדרכם לעשות את הספר הקרוּא תל־עולם… ואחרי ההקדמה וההוספה להקדמה, שלדעתו “גם לאיש קטן הרשות להכיל בתוכו איזה חולשות בנוגע לקניינו הפרטי” – שני רמזים בחדא מחתא – זכר הדובר את עיקר תשובתו: ─ מה? “התחיה”? את “התחיה” ביקשת? אח, חטאתי, חטאתי, ברוך דיין־האמת, סופר’ח צעיר’ח, לדאבון־הלב. ואני, אמנם, ניבאתי מראש. אני חיוויתי את דעתי לא פעם: מכתב עיתי לבני ישראל בימים האלה, אם רק רוצה הוא להתקיים, חובה עליו להיות ציוני. במלים אחרות: רק האורגנים הציוניים יש להם זכות־הקיום ואפשרות־הקיום. ו“התחיה”, אף שאחר מיטתם של המתים, בעוד שלא נסתם עדיין הגולל…
הגולל… ודויד בן ישי, מלך־הסופרים, חי וקיים!
אברמזון דמם. ואולם לו נדמה, כי כרגע צעק בקול את ה“חי וקיים!”
כשנשמע מן החדר השני קול השעון המשמיע שבע, אמר אברמזון אל נפשו, כי כבר באה העת לעשות מעשה. גזירה היא שמא יאחר…
– הלא עד השעה השמינית צריכה הביבליותיקה להיות פתוחה! – התרעמו היושבים, כשהתחיל אברמזון קודם זמנו לסגור את ארון הספרים הקטן.
הוא לא שמע לקולם. ואולם כשכבר יצאו הכל, נשאר הוא על מקומו מבלי נוע עוד כשעה שלמה.
אז כיבה את המנורה ויצא. בחוץ היה ליל אפל ולח. אברמזון צעד צעדים מהירים אחדים לביתו וישב על עקביו.
"אוריאל מימינו, מפיסטופל משמאלו, לוציפר מלפניו, שכינת אל מלאחריו… ועל ראשו? ועל ראשו… "
הוא התייצב על הגשר ויבט המַימה. חשיכה. על ראשו עומק אין קץ, ובלבו – תולעת־יעקב. תולעת־יעקב ועומק אין קץ? אין קץ? הלא בא הקץ…
שחורים היו השמיים ממעל ושחורים היו המים מתחת. כל גופו התגעש ויינשא מעבר למעקה־הגשר – – – וגעגועים כמוסים ורכים השתזרו פתאום בקרבו. הוא נקפא וגלי הנהר רעדו. וכאלה הגלים התחילו רועדים גם הרהורי העומד: עִמה ייסֶפה. היא גוֹועת – מדוע יחיה הוא? היא מתה… והוא, כירמיהו הענתותי, כיהודה הלוי, הלא הנהו רק אחד מבניה…
דממה ושחור אפל היו מסביב. קול צעדים רכים וקטנים. כצעדי אשה תועה, נשמעו מרחוק, מרחוק. רצי המים פיזזו, נחפזו, העלו קצף, הלבינו – פני העומד חָוורו. לבו לא דפק בקרבו; ברכיו נחלשו… ידיו מיששו בראשו, בכתפיו, בחזהו – וחמלה אשר לא ידע עוד כמוה מעולם התעוררה לראשו החושב, לחזהו הסוער ולידיו החזקות אשר יתַּמוּ עמו. רחמיו נתעוררו לכל נדנודי האוויר, לכל הדוממים, לזה הגשר, לכל אלה הבתים משני עבריו, לאלה הצעדים הנשמעים מרחוק, אשר כל זה יאבד ולא יהיה, כאשר לא יהיה הוא עוד!
הוא התפרץ ממקומו, כאילו ניתק מתוך כבלי ברזל – וירוץ. רגליו נתקלו בגוּמָץ, באבנים, והוא לא חש דבר, לא, לא, לא. הוא לא עוד וכל זה יישאר; כל זה יישאר – והוא גוש־עפר בלתי מרגיש לנצח־נצחים; לסתום חזון לעולמים, לדורות, דורות חולפים… הוא איננו – והחידה עומדת… לא, לא, לא…
הצעדים הרחוקים קרבו. אשה באה־בשנים, המוכרת את גופה הבלה בפתותי־לחם וטיפות־ יי"ש, עברה, היא היתה שיכּוֹרה, התנודדה, ומלים לא היו בפיה, כאילו בוֹשה ויראה לקרוא את העומד.
אברמזון הדביקה, הוציא מכיס בגדו העליון את המטבע הצהובה־הנוצצת, שקיבל לפני שעות אחדות מבעל־הקורחה, ויושט לה, – אחותי…
אז הסב את פניו שנית אל מימי הנהר ויצחק בקול. היֹה היה איש – ואיננו. והעולם אינו חסר כלום. אין בעל המאמר “השפעת החסידות” והעולם אינו חסר כלום. הילברג מגחך ומפהק; שנייסר נותן משקפיו על אפו, ואיש לא יעלנו על לב. ואביו?.. ר' יצחק יוסיף לו לשבת בטלית ותפילין ולעסוק ב“חוק לישראל”… שניים מקרא ואחד תרגום, שניים מקרא ואחד תרגום:
וַיֹאמֶר יְהֹוָה לָהּ שְׁנֵי גוֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר: וַיֹאמֶר יְהֹוָה לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר: וַאֲמַר יְיָ לַהּ תּרֵין עַמְמִין בִּמְעַיְכִי וְתַרְתֵּין מַלְכְּוָן מִמְעַיְכִי יִתְפַּרְשָׁן וּמַלְכוּ מִמַלְכוּ יִתְקַף וְרַבָּא יִשְׁתַעֲבִיד לִזְעֵירָא –
קווים ירוקים־אדמדמים וניצוצות של אש לבנה רקדו לנגד עיניו. “ורב יעבד צעיר”, “ורבא ישתעביד לזעירא”: עֵשׂו יסיק את תנורנו בימי השבתות; ויבקע גם העצים – מוסיף המן בשטנתו. היהודים עצלים לעשות זאת בעצמם – טוענים האנטישמיים.
המלים האשוריות המנוקדות עם טעמיהן הסתכסכו בין הקווים הירוקים־האדמדמים. אברמזון עצם עיניו. האותיות נחרתו בקצה כיפת השמיים באש שחורה…
יח
היתה השעה השלישית אחרי חצות הלילה ובחלון חדרו של אוריאל דוידובסקי עוד היה אור. אברמזון לא תמה ויגש וידפוק בדלת. איש לא ענה.
הצמרמורת שאחזה כל יצורי גוו של הדופק התחזקה כלהב אש בהפיח בו הרוח. הדממה ששלטה משני עברי הפתח היתה הרת אימה. הוא שנה את דפיקתו…
– טַק־טוֹ … טַה …
אין עונה.
– טַק־טוֹ … טַה …
– טִין … נשמע צלצול של תער־גלבים נופל ארצה. וכעבור רגע פתח בעל־המעון את הדלת, כשהוא לבוש כל בגדיו ורק צווארו ערום …
דומיה בודדה ומחרדת של הוויה נפסדה טסה באוויר־החדר והודיעה לנכנס את כל אשר היה נעשה פה בעוד רגע, אילמלא שבא הוא לכאן. חרדת אלוהים מפני איזה “נעלם” המרחף כאן שפכה את ממשלתה על אברמזון. הוא חרד להשמיע קול צעדיו: על ראשי אצבעותיו ניגש עד אחד הכסאות וישב.
אוריאל סילק ברגלו מעל דרכו את התער הנוצץ שהיה מתגולל על הארץ ומעכב את פסיעותיו בחדר, פסיעות הבאות מתוך דעה מופלגת ומחשבה כבדה. פניו היו חיוורים, שלווים כדרכם, ורק צווארו הערום והארוך נדמה כאילו נתארך עוד יותר ויצא ממידתו. אברמזון שהה במקומו, כשהוא יושב ושותק וראשו מוּרד; לבסוף הרים את עיניו ונתנן בפני אוריאל. הוא דימה למצוא בעיניו לוּ גם משהו ממה שהרגיש פעם בנערותו, כשמשוהו מן הנהר וכל עוד רוח בו. – לא… האיש הזה גם שאול לא ישאלהו: “מה לו כאן במעונו בשעה זו, אחרי חצות לילה?”
הרעיון האחד “מה עלתה לו לזה, אילו שהה הוא, אברמזון, עוד רגע בחוץ” סינן את כל הרהוריו האחרים של אברמזון בכל הנשף הזה ועשאם ברורים וצלולים. ברור שיווה בנפשו ברגע זה את תואר פני אוריאל המת… וכשניגש אוריאל עד השולחן ויעל את הלהבה הכהה של המנורה, עלתה עוד בלבו מחשבה צלולה: ובכן, רק המעיט את האור בשעת הכנותיו, רק המעיט, וכבה לא כיבה לגמרי… היוכל גם הוא, אברמזון, למות מבלי לכבות המנורה תחילה? הוי, מדוע ישוועו בו ככה כל קרביו, כי, בכלל, אין לעשות את המעשה ההוא?..
– גשמים מטפטפים, אוריאל… הקיץ בא…
דוידובסקי נזדעזע. כחדש נראה לו קול הדובר, אחרי אשר לא פילל עוד לשמוע קול. עוד רגע ועיניו נכונו לשלוח מבט־צו לאורח המאחר: “לך מזה!” – אך פתאום ענה ואמר:
– אה? מה עשתה האם היום?
אברמזון נחפז לענות, וגם קולו, כקול איש שיחו, היה נמוך ומרוסק, כאילו יותר משהוא משמיע הוא משאיר מבפנים:
– אמא, אוריאל, אמא? מה אמך עושה?.. יום־תכבוסת לה לאמא היום, אוריאל, יום־תכבוסת: כתונות הילדים הקטנים כיבסה היום אמא. הילדים לא ניגנו, רק יִללו, אוריאל – פנאי לא היה לאמא להאכילם. אוריאל, אילמלא שמעת את קולותיה השונים של אמא, קולותיה השונים, שבהם השתיקה את יללת הילדה, את יללת הילדה הקטנה: “בֶּבֶּלה, בֶּבֶּלה, הוֹפּצי; אָח, מזלי; אָח נחמה; אָח, חִיוּת, בֶּבֶּלה לי, בֶּבֶּלה לך”. אוריאל, איני יכול למות!.. עתה נוכחתי!.. אויה לי… אין צורך למות… גדולה היא חידת החיים… גדולה מחידת המוות. בֶּבֶּלה, חִיוּת…
אוריאל נתן בו עוד פעם את עיניו הכהות; מראיתן כמראית עיני האיש, אשר כבר נפלו כל המחיצות הסובבות את לבו. הוא הפסיק את הילוכיו וישב ליד אברמזון. – הקיץ בא? טוב; אבל אין די בכך כלום: כבר אינו יכול להושיע; הן, בדיעבד טוב שאירע כך, שנתעכב הדבר… רגע אחד היה, רגע אחד קטן, והוא לא יכול לעמוד בניסיון: יגיע בעצמו! עוד דמעות אחדות לאוקיינוס של דמעות, ובעבוֹר זה – שלוות אין סוף. כמה קורא הוא, כמה שובה הוא. אבל טוב גם שאירע כך. הוא יסע מזה. מוטב שיבוא הדבר מרחוק. לא לפניה. מרחוק אין הדבר נורא כל־כך. כי על פי איזו זרות, נורא הוא המוות, סוף־סוף, לבני חלוף: קשה להם לשער מה זו הוויה לא־נצחית. לא־הוויה נצחית. הן. הקיץ בא?.. טוב… יבוא לו… בעולם יש טוב, יש גם טוב… בדבר, שמקרה הוא, אין רע… ואותו לא צרת העולם מטרידה, לא צרת העולם; הן… גם התער טוב הוא… פדות בו… מנירוואנה יגאל…
– מגאולה יגאל? – תמה אברמזון בקול לחשים.
– היא אינה גאולה; הוא גואל, הוא יפה; ריקות אין סוף. היא אינה גאולה. היא תרופה; תרופה. השתמשתי בה ימים רבים. השתמשתי בגאולה מדומה. לא גאלתני גם מיראת דמעות. הלאה מזה. שם. דרך אחת. חיי־מוות לא גאלו; עתה קורא לי מוֹת־חיים. יעקב שמע: מבטך לא טוב הוא. אמרתי, כי ישן אתה עתה… והנה מבטך – לא טוב. בשלווה אני מגלה את אוזנך. מבטך לא יקו לקץ…
– אוריאל, אתה מרמז לי?
– יעקב, איני מרמז. ברור.
– אוריאל, האור המועט שהיה מתחילה במנורה – לא אתה המעטתוֹ?
הן רואה אתה. הוא מתמעט מאליו.
אברמזון קפץ ממקומו. אוריאל, שישב סמוך לו, נעשה לו מופלג, כאילו הוא מעבר לשבע חומות. קולו היה כאיש אשר יינו סר מעליו מפחד־פתאום ואחרי אשר שבה נפשו למנוחתה ירד הברזל על ראשו והממהו. דוידובסקי קם גם הוא…
– ובכן מת אתה אוריאל, מתוך אור? – עיניו דלו לפניו – מתוך אור? מתוך בהירות יתירה ולא בחריקת שיניים? אוריאל, אני איני ירא משיגעון, שומע אתה, איני ירא. אם אין חיים – חיים, אזי אין דבר! דבר אין! והחוט לא אפסיק. לא זהו שחרור… ובכן גָווע האור מאפס נפט? ואינך ירא את המוות? כן, המוות אינו נורא… הגסיסה נוראה… הסנה נורא… יסורים נוראים… יסורים, אשר לא נשמעו מיום ברוא אלוהים שמיים. תיוהא, תיוהא לדורות, קלקול, קלקול לדורות, ריקבון וניווּל. הרף! אל תאמר לצקת נפט… הלא שמן אָין: נטמאו כל השמנים… ובידיו לא אפקיד רוחי! אל תאמר ואל תרמז… תּום אֶתוֹם עמה, בגסיסה הגדולה, הארוכה… עמוד והביטה: אל תלך מזה. ואל בית מנַדיך לא תבוא. גשמים מטפטפים… אל תאמר: הבוקר אור… עוד תכבה המנורה ואנחנו נשב בחושך… קריאת הגבר?.. התרנגולים קוראים מחדר הכיריים… שא עיניך וראה: דועכת הפּתילה, דועכת, דועכת… והנה הקץ…
אוריאל דוידובסקי לא חדל מלהתהלך בחדר בצעדיו האיטיים, הנחים. חזותו היתה של איש אשר לבו נפתח לרווחה לשמוע הכל ולהבין הכל, ועיניו – של נפש, אשר כל רגע הוא לה לחיי עולם… הכתלים החשכים, הסיפוּן החשוך והמנורה החשכה המו לבושי קדרות את המיית לילם.
יט
– אֶה, הנה מה שאבקש ממך – דיבר שלמה פרנקל אל חוה בלומין פעם ביום השבת בשבתו בחדרה – מה רצוני לבקש? כן: תני לי ספר למקרא. שם בביתי, רצוני לאמור: אצל אברמזון, יש דרמותיו של איבסן. ואני חפץ לקרוא סיפור. דרמות, מותר לאמור, יש לכל אדם למדי בחיי עצמו…
בלומין הביטה בפרנקל בצחוק־עיניה, עיני עלמה גדולות, בהירות, פקוחות.
– ומה הֵנה, לדוגמה, ה“דרמות בחיי עצמו”, אם יש האפשרות לשאול ולשמוע?
פרנקל חשב: “היא לועגת לי… היא נוטה אחריו… אין כל ספק, היא נוטה אחריו…” וסיפורו על דבר חייו את אברמזון היה מאוּכל בשנאה מסותרת.
– אברמזון אומר בעצמו, כי עצביו נתערערו עד היסוד, ואי־אפשר לדוּר עתה עמו בכפיפה אחת…
מבלי משים, כמו רק להתגרות בלבו שאינו רע מטבעו, חלף כברק במוחו של פרנקל צל אותן ההרגשות, השונות לגמרי, אשר הרגיש לפנים ל“אלופו ומיודעו”, והמשטמה גברה בקרבו. אברמזון רימהו; כך, רימהו. הוא טמן לו פחים וילכדהו ברשתו, כדי להתגדר בו בעצמו ובגודל־נפשו. הוא קראהו הלום, הוא השבית את מנוחתו, עקר אותו ממקומו, הטיל תגרה בינו לבין אביו שבצוער. וסוף דבר? הוא, פרנקל, שמע לו, ומה לו בכל הנבואות? מַדע אינו קונה לו; איש אין, אשר יתפלא לו כראוי, אשר יבין את כל כובד המלחמה, אשר יצא ממנה בזר־ניצחון, ואפילו על זו לא ייכָּבד ביותר. ואברמזון בעצמו – כן, גם הוא לא טוב מאחרים. למה לו להשתדל, שיקנה הוא, שלמה, דעת ויתנשא עליו? כן, אברמזון אינו טוב מאחרים. לשווא הוא מתפאר בגודל־לבבו, כי “קומוניסט” הוא. אין צדיק בארץ…
– נו, מה פרנקל?
– מה “מה”? – היתמם פרנקל ולבו בער בקרבו: אין כל ספק, כי הוא הביא את דיבתו, דיבת פרנקל, רעה אל זו. כי למה היא מדברת עמו באופן כזה? אי־אפשר שלא תהא כאן השפעתו. הלא גם בנוגע לו ולחבריו הפועלים קילקל אברמזון את כל ענייניו. הוא, פרנקל, הלא מפורש שמע מפיו של אברמזון “דברי מוסר”, שלא מצב הפועלים האמיתי נוגע אל לבו, לב פרנקל, וכי לא לפקוח עיניים עוורות מגמתו, אלא שבהתגלות־לבו הוא רוצה להיות בעיניהם כאחד מן החברה ולהיכּבד על פניהם הוא מתכוון. אלו הם דברי קומוניסט! אם בגלל עוֹניו, עוני שהוא בעצמו גרם לו, מוכרח הוא פרנקל, לגור אצל אברמזון – היתן לו גם להשׂתרר עליו? אה, כל מצפוניו של אברמזון נגלו לו עתה. עתה פיצח את האגוז הזה, שאין תוכו כברו!
– נו, מה, מה אברמזון? – לא חדלה בלומין להכאיב את לב איש־שיחתה בנקרנותה.
– לא כלום!.. – ענה פרנקל בעניווּת מעושה – אני אומר רק, יֶווה, וכמובן רק לך אני אומר זה, לך ולא לאחר, כי הטעות בבני אדם, לפי עניות־דעתי, מצויה מאוד. כל בני־האדם, לפי עניות־דעתי, הם אֶגואיסטים ותו לא. חקרתיה, כן היא. מדמה אתה לפעמים, לכאורה, ש… ש…
– בקיצור, לשון־הרע – לא התאפקה יֶווה איסאקובנה ותצחק בקול על המלה היהודית שנזרקה מפיה בכל מדברה הרוסי – אבל מה הוא הדבר בעצם?
– איזה דבר?.. אני אומר רק, כי נער הייתי עד בואי הלום. רכבתי על כנפי דמיוני, אה, כן, כן – פרנקל נאנח – אחרת, אחרת, לחלוטין אחרת, חשבתי בנסיעתי לכאן. באמת, יש לי הרשות לאמור: כל תקוֹותי היו לאפס. ועל כן, לפי עניות־דעתי… ועל כן אני סובב את לבי… ל… סובב…
– לייאש מן החיים?.. כן, מובן. יפה כך. אבל אברמזון… מה עניינו לכאן?
– אברמזון? הלא אמרתי: לא כלום. לפני ימים אחדים לא לן בביתו. בא עם הנץ החמה. נראה היה, לעניות־דעתי, שלא ישן כל הלילה. כל היום ההוא שכב חולה. נו, כמובן, טרחתי לדאוג לו, והוא אינו מספר לי דבר – קוֹנספיראַציות. בקיצור, ברוגז הוא עלי – כך נראה לי. ובשביל מה? בשביל ששיח ושיג לי את הפועלים העובדים עמי, נוּ, בדבר מצבם. וכמובן מאליו, נוּ, יֶווה, כלום היית מאמינה, אילו סיפרו לך, כי אברמזון מתנגד למפעלי זה? איני מבין בשום אופן, במה הוא מתקנא כאן. לכאורה, לפי עניות־דעתי, אני הלא עובד אִתם ביחד, זיעתנו עולה באוויר אחד, רואים אנו יבלות־הידיים איש של אחיו, וכמובן, קרוב אני להם יותר ממנו. אמנם, בעל־הבית זהו נבל אשר מעטים כמוהו – נוֹשה בו, ב… באברמזון, שכר הדירה וגם… וגם… שכר־הלימוד…
שלמה לקח מעל המדף עוגה והתחיל לועס, כשהוא ממשיך:
– נוֹשה בו, אמת, אבל איש אחר, ואפילו כגון אני, למשל, איש אחר היה “רוקק על זה שבע רקיקות”, כי מה הוא יכול לעשות לנו? לא יוסיף ללמדני את המלאכה, אנוכי הלא אינני איזה שוליא דנגרא. הרי לא לשם פרנסה אנוכי מתלמד. עזבתי נעימות גדולה וטובה מזו של עמידת יום תמים שרוי בזיעה. הלימוד הזה, חוה, כאשר ידעת, הרי לא אחזתי בו, אלא לשם דבר אחר, מתוך כוונה אחרת, לפי עניות־דעתי. אין הוא בעיני אלא אמצעי, אמצעי, בלי כל פראזות, אמצעי בשביל להשיג את המטרה־האידיאל, ובכל אופן, לפי עניות־דעתי, לא מן ההיגיון הוא לקדש את האמצעים ולשכוח את המטרה־האידיאל. לפי עניות־דעתי – זכר שלמה פתאום סגנונו של אחד המאמרים, אשר קרא בימים האחרונים בנידון זה – מידה זו היא השגיאה היותר מכאיבה בהתפתחות־ההיסטוריה. ויודעת את, חוה, מה הוא אומר? לא יאומן כי יסופר: כופר הוא בעיקר־הדבר! מאז שב מצוער לכאן – כמה נשתנה, כמה נשתנה! ממש נהפך לאיש אחר, אחר לגמרי, ואיני מכירו עוד. לא נעים, כמובן, ואולי גם לא טוב, לדבר בזה – אבל עצוֹר במִלין מי יוכל? אני מוכיח לו דבר, שאין חולק עליו, הבּורג’ואזיה הפעוטית מחויבת לפנות מקומה בבמת ההיסטוריה ולהיכּחד, והוא… הוא לא אמר, כי עלה בידו להוכיח את ההיפך, אבל השמעת מעולם אַרגומנטאציה כזו? משה אהרן חולה, גונח דם, ילדים קטנים… ובכן – רחמנות? ובכן – רחמנות על השממית ולא על הזבוב שדמו נמצץ? לזכּות את האֶכּספלוֹאטאטוֹר43. הלא צחוק הוא! – התלהב פרנקל לאחרונה – אני אומר לו, שהפרוצס…
– וגם עתה עודנו שוכב? – הפסיקתו בלומין.
– לא. אינו מוטל על ערש דווי. חס ושלום. זהו רק ממליצותיו של אברמזון. חולה… כל היום יושב אתנו בחדר המלאכה ופוקד וצועק. אמנם בריאות יתירה אין בו, אבל לא חולה מסוכן כל־כך, כמו שהוא, אברמזון, רוצה להוכיח…
– מי אינו חולה?
– משה אהרן… בעל הבית…
– ואני על אברמזון שואלת…
שלמה נכלם.
– גם אברמזון אינו חולה עוד. אז בבואו, היה מעורר דאגה, עד שהייתי משיאו גם לקרוא לפיינרמאן, והוא לא רצה. חוץ מחברשטיין לרפואת שיניו אינו משתמש ברופאים. בכלל, משונה. לא כזה היה בצוער…
– כן, נשתנה… – אמרה יֶווה איסאקובנה כמו לעצמה – ואני אמרתי, כי איש כמוהו לא במהרה ישתנה… ומה הוא עושה כל הימים?..
– למחר שב לאיתנו. עושה? אינו עושה כלום. שוכב בטל. על פי רוב אינו בבית כלל. רק לפרקים אראנו בחדרנו… דוידובסקי הבכור הלא נוסע לב. לבקש לו הוראות־שעות שם. פה כבר “מגולים הקלפים”… ודרוש לו מקום חדש… ובכן, הוא נוסע בימים האלה. קשה עליהם הפרידה. ימים ולילות, ימים ולילות הוא יושב אצלו.
ופרנקל הסב את השיחה לעניין אחר.
– – – – – – – –
אגלי מטר שנונים וקרירים טפחו בפני עוברים ושבים. אדי האוויר הבלה והנמק זרעו שכוֹל ועזובה בלבותיהם של הנרטבים. נשף של מזמוז, מאלה המבכים את גוויעת החורף, ירד על העיר א. והקדיר עליה את עולמה.
שמואל דוידובסקי ויעקב אברמזון שבו מבית־הנתיבות; הם ליוו לשם את אוריאל, שנסע במסע־הערב לעיר ב. שבפלך הקרוב “לנסות מזלו במקום חדש”.
– נו, שמואל, היה שלום ומאושר! – היתה ברכת פרידתו של אוריאל – מאושר על פי אופייך וביחס המצטרף, כמובן. לך בכוחך, חיֵה, דאג לאמנו ולבני ביתנו הקטנים…
אברמזון כמו התכנס לתוך עצמו. מצב־נפשו, לתמהונו המרובה, לא היה מדוכא ביותר.
– אני חושב, אני אומר – דיבר שמואל – שעתה בוודאי יפה עשה פרנקל שהלך מאתנו. הטעם פשוט: מתחילה, כשהיה אוריאל פה, ירא אבי לחולל “עסקים” ודברי ריבות. אני יודע את אבי. הוא ירא מאוד, תמיד, מפני אוריאל. הוא שתק, התאפק בכל כוחו, התאפק, ועתה – נס הוא שיצא בן־הנגיד ממנו. אני חושב, אני אומר: בן־נגידים, לא פרוליטארי, אך בכל זאת, בבית קצמאן יכירנו מקומו יותר. שם יהיה לאיש!..
הוא צעד את צעדיו הרחבים. וכשהוא מתבונן לצדדים ולאחוריו לא פסק מלדבר בלחישה על עבודת חברשטיין וגריגוֹרי ניקולאַיביץ'. זה השני היה אהוב־נפשו בעת האחרונה, התפאר תמיד בחברתו והגדיל בלב תמים את חין ערכו של “הסטודנט הנוכרי”:
– אז בירכתי גם אני על הכוס… “אחים! – אמרתי – אני חושב, אני אומר: ביום הזה נמלאה השנה החמישית מעת שהתחילה התנועה. גם בעירנו. עיר א., – אני חושב, אני אומר – עיר גדולה היא לאינדוּסטריה. אבל לרגל תנאי חיים שונים ולרגל סיבות, אני אומר…” בקיצור, אברמזון, דיברתי יותר מחצי־שעה… והוא – הכוונה, מובן מאליו, היתה: פֶּטרוב – נתפעל ממבטאי הרוסי והביע את דעתו, כי הוא הולך וטוב. ואמנם לא כיזב: אני בעצמי מרגיש, כי מיום ליום אני מיטיב להגות את מחשבותי ברוסית צחה. האַקצנט, אמנם…
אברמזון הסב אליו פנים. מדברי שמואל שמע רק את העשירית (בכלל, בעת האחרונה, נתחזקה מידתו הרעה להאזין לשיחת הדובר בו ולהניע ראש: “הן, הן”, מבלי קלוט במוחו כלום מן המדובר), ואולם הוא ראה את פניו הישרים, המלאים אומץ והתלהבות ורגש וחום, ויחשוב: אדם זה ששאלת האומה אין לו וקוּלטוּרת המדינה, שהוא חושבה לשלו, מספקת אותו סיפוק גמור – כלום נופל הוא בערכו משאר בני־אדם? תהי “רוסית צחה”! מה בכך? על צד האמת, היהודים הלא לא יצאו מפה. כאן התחנה האחרונה, רבים יימלטו על נפשם, אך הרוב יישאר וכאן עליהם לחיות…
אז נגררה ובאה בלבו פתאום מחשבה חדשה: והוא אברמזון, הוא בעצמו למה יאַבּד את דרכו בחיים? עד מתי –
עד מתי יפסח על שתי הסעיפים? עד מתי לא יתנער לגמרי מעפר בית־העולם? עד מתי יהא מתחייב בנפשו ולא ישמע בקולה, קול־החיים, הקורא למרחב?
אחת ממחשבותיו הצלולות, שנשארו לו עוד לפליטה, התנערה, אמנם, ותאמר לו: יעקב בן יצחק, איזה מרחב? אובד ונידח, כלום יש לך עוד מרחב? אתה תבוא שמה, אחרי כל מה שידוע לך, כתוּת ומרוסק, בלא איבר שלם, ומה תעשה שם?
ואולם כשהגיע לגשר, זכר אותו הנשף, והדבר הוחלט, אז לא יכול להוציא את הדבר אל הפועל, והלילה יוציא. לא, לא “להעמיד נגד הכוחות האיתנים העיוורים את המוות החופשי”, כמו שרמז לו אז זה שנסע הנשף “לנסות את מזלו החדש”. לא, חיה יחיה! הוא רק יסיר את ההפכים, אדם שלם אינו עובד לשני אלוהים… רב לו לבכות לפני “הכּותל המערבי” על הקרעים שאינם מתאחים!
אברמזון הרגיש, כי עץ שתוּל עומד להיעקר בקרבו. הן זה כל תוכן־חייו במשך שנות־עמל רבות. איככה זה יעמוד בו לבו? גווילים ואותיות נשרפים, גווילים ואותיות נשרפים…
ואולי יחכה עוד ימים אחדים? אולי מעשה זה כשהוא לעצמו אין בו צורך כלל?
שפתי אברמזון הצרובות היו פתוחות למחצה. כולו – תמיהה; פניו – להבים. לא, לא, לא. הוא צריך לעשות את הדבר תיכף ומיד. הוא צריך להתגבר על חולשתו ולגלם את כוח־רצונו. לכאן או לכאן. הוא צריך להשמיד כליל את עברו, להשמידו ולנתצו, לפוצצו ולשורפו… ולהתחיל הכל מחדש!
וכבואם הביתה ראה שמואל דוידובסקי את יעקב אברמזון והנה הוא לוקח את חבילת כתביו ומשליכה על האח. אז ידע, כי בוודאי נגלו מיני תעלומות ויש לקדם פני הסכנה.
“תחיית היצירה העברית בתקופתנו” – מלות גדולות, ברורות, מפוזרות… האש עלה ולחכן.
ובאוזני דויד בן ישי הוּגד בימים האלה לאמור: סכנה להניח את בית־העקד ביד אברמזון… ודויד בן ישי ענה ואמר:
– ואני – לבי הגיד לי כדבר הזה עוד לפני שבועות; כשעברתי על פני בית־המקרא ואמרתי: אסורה נא ואראה. נוּ… “מהחסיך ומחחיביך ממך יצאו”.
– אבל כל מלה מדברי בסלע! בא גם חַספניק לידי התפעלות וכמעט שלא היה קולו מתון ומיושב – אנוכי כבר הגדתי וחזרתי והגדתי: הפכפך לעולם הפכפך הוא…
– חבל! – ליקק גם יצחק רבקה’ש את המלות הנחמדות, כאילו היו לדבש על לשונו – חבל… סופר, והפכפך כזה!
ושניהם חגגו את חג־נצחונם. הניצחון לא היה, אמנם, שלם, “חדרם המתוקן” היה הולך ומתנוון. “בעלי הבתים”, נוכחו, סוף־סוף, “שאין כל העניין הזה, אלא מעשה־שעשועים” ודבר של “מהיכא תיתי”. הספסלים החדשים נשתחקו ואבד זוהרם. “השיטה הטבעית” נתנה פירות שאינם טבעיים כלל. ואולם קצת נחמה יש בדבר: “החדר המתוקן” השני שבעיר, אשר התחרה עמם כל החורף שעבר, נסגר לגמרי מחוסר־תלמידים, ושפתי חַספניק “הגידו ברור ולא כיחדו”, עד כמה עובדה זו מוכיחה בעליל את יתרון שיטתו שלו על שיטת איש־תחרותו.
ובית העקד־הציוני חזר בינתיים לגדולתו הראשונה ונתחדשו ימיו כקדם, בּהִילוֹ עליו נר ששת היושבים – “ששת קני המנורה, אגודת בוני ציון”, כמו שהשכיל להמליץ פעם אחת מר בֶּקֶר המזכיר.
בין המבקרים נפקד רק מקום זלמן: הוא, זלמן, שכב בבית־החולים וימיו היו ספורים.
כ
אברמזון אסף חומר למאמר חדש. הוא התעתד לכתוב בשפת רוסיה מאמר כולל ומקיף בשאלת הלאומיוּת.
על “אותו שהלך לו” לא הִרבה לחשוב מחשבות ברורות, ורק מבלי משים נהיה קולו ואופן מדברו ותנועותיו דומים מאוד לאלו של אותו האיש.
– בעצם הדבר, בלומין – ניסה פעם לבאר ליֶווה איסאקובנה את השקפתו העיקרית במאמרו החדש – בעצם הדבר, שבתי וראיתי, הן, שבתי וראיתי, כי כל הפתרנים של שאלה זו הולכים, בעצם הדבר, בדרך אחת. דרך כבושה. הן. באופן כזה יסירו את השאלה מעל השולחן. לפתור – קשה; להסיר – נקל…
ואתה יאַקוב איסאקוֹביץ', אינך הולך בדרך הכבושה? – שאלתהו בלומין בצהלת־רוּחה ובנועם־קולה.
– אל יתהלל חוגר – ענה אברמזון ברצון – אבל, כמדומה, שהשקפתי היא היותר נכונה. הן. בעצם הדבר, נקודת־הכובד הלא אינה כלל בזה: אם על המשפחה הרוסית או האשכנזית ייחשב איש. נקודת הכובד, בעצם הדבר, הלא היא, סוף־סוף, האירופיוּת. אני מבין, אני מבין. טוב, טוב, איני קוֹסמוֹפוֹליט. אני מדבר עתה רק בנוגע לאדם. בעצם הדבר, השאלה היא: אדם זה מהו? אירופי, אם לא? מובן? הן לא יצדק בן־אדם, אם יצא ויתפאר: צרפתי אני, אנגלי אני! אבל, כמדומה לי, שיכול הוא להתנשא ולאמור: אירופי אני, וכמובן מאליו, בניגוד ללא־האירופיות, בניגוד… אוי, ראשי, ראשי…
מכאובי־ראשו התגברו עליו, אף כי יום כ“אותו היום” לא שב אליו באותם השבועות האחדים.
– – – – – – – –
את המאמר על הלאומיות כתב אברמזון רוסית, ואולם שרטוטים “בשביל עצמו” כתב עברית. ומשרטוֹטיו “בשביל עצמו”, שכתב בבוקר אחד לפני הנשף האחרון, נשמרו איזו קטעים:
*
הייתי ער כל הלילה. עתה שבתי.
ובכן אני מאריך עדיין בתשובתי.
עתה שבתי מעבודת לילי – המשך מהשיבה הגמורה, ששבתי לפני שבועות מספר.
שבתי. רחקתי מבת קול אחת, רחקתי לבלי שוב עוד. עזבתי בת־קול אחת, עזבתי לבלי שוב עוד.
עזבתי. אין היא מנהמת עוד כ“יונה” באוזני. אין עוד בת־קול לי מהר חורב!
*
אבל מה לי ולכל אלה ה“עובדים” העומדים מסביב?
העומדים מסביב. העומדים מתחת הטוב והרע.
או אולי, בן־יהודי ארור, עווֹן עמי דבק בי? אולי, כמותו, יש בי חפץ־הקיום על אף ההיגיון? אולי אני מחזיק בזה רק מיראה מפני הרמז? אולי הנני פה רק מפחדי הנבזה להודות, כי כבר “תמה ונשלמה השירה”?
סחורה בנפשי?
*
מה לי פה ומי לי פה? –
חברשטיין… מה לאיש מבקש אלוהים ולחברשטין זה, שבאמונה אין צורך לו ואשר די לו הרגל, קפיצה בראש ואיזו טובת הנאה?
פֶּטרוֹב… מה לאיש עם צער־עלומים והדרת שיבה ולפטרוב זה, אשר מעולם לא חשב רגעים אחדים רצופים, ואשר שכלו מחודד, ואשר חידודי שכלו שווים גם בעוגבו על זֶלדה, גם בדורשו על “אי־המוֹראַליוּת”?
השאר… מה לי ולעיוורים, לקהי־לב, לכזבנים, לטיפשים?
חַוה. היא, היא. נפש נחמדה, טהורה…
אבל מה לו לאיש דכּא, לזקן עייף, אשר שבר נפשו גדול כים, ולה, אשר גם הרכבתה פשוטה היא, פשוטה, פשוטה, ואשר כולה קרקע בתולה, בתולה? –
*
חוה?
אבל הלא דבר זה ברור כשמש־פניה: ריח רע עולה מפי.
ריח רע עולה מפי. לאשה לא נשקתי מימי.
לאשה לא נשקתי מימי וגם במחולות לא יצאתי מימי.
דבר זה ברור בפניה: היא נבראה ישר, הוא נברא ישר…
הוא? זה העומד ומסהיד בעצמו שאי־מוראַליסט הוא, שלועג הוא להמוסר? שבז הוא להמוסר, שנעלה הוא על המוסר?
אני מת מצחוק. הוא, ש“זוהר” לא למד מימיו, נעלה הוא מן המוסר… האין זה צחוק?
כן, הסטודנט פ. נעלה הוא מן המוסר, נעלה מיעקב בן יצחק, בעל כוח יותר גדול מיעקב בן יצחק. ליעקב בן יצחק אין מה לתת. יקח הוא, יקח הוא…
– – – –
לפנות ערב.
הלא כה היו דברי אליה בצהריים: “הסטודנט פ. נאה דורש על החיים: טובים החיים, נעימים החיים, נעבוד את החיים – יתברכו החיים! ואם תאמר – שואל “תוספות” את הקושיה – ומה יהא על אותו הקול הלוחש לנו מקרן זווית, שסוף־סוף, למה כל ה”טאראראם“? ויש לומר – מתרץ ר' גריגורי בר' ניקולוס את התירוץ ובמין גדלוּת – שהבל היא הקושיה, שאין כלל לבקש את התירוץ, שלעולם לא נמצאהו. יתברכו החיים! טוב, טוב, תבוא ברכה גם על המתרץ! אבל, אם בבחינת “וק”ל”44, הרי זה תירוץ בנוגע להחיים בכלל, למלת “חיים” במובנה הנאצל והמופשט, שבשעת הדחק הרי אנו יכולים לעשות ממנה מהר“ם־שי”ף, כלומר: אלוה, ולהשתחוות לו, הנה בנוגע למציאות האדם הפרטי אין זה תירוץ כלל, אפילו בבחינת “ודו”ק“45. ר' גריגורי בר' ניקולוס הנהו מבעלי ה”תוספות"; ברם אנא46, יעקב אברמזון, בן־אדם פשוט, פשוט שבפשוטים, שמפני המיטאפיסיקה, אמנם, איני ירא, כהסטודנט פ. בעצמו, ופילוסוף איני, גם כן כהסטודנט פ. בעצמו, ואני, אמנם, שואל ושואל על ערך חיי. טוב מאוד: הכל אינם שואלים, הכל בטוחים, הכל יודעים, או אינם צריכים לידיעה, ברם אני שואל ואי־אפשר לי לבלי לשאול: אני עומד אל מול פני החיים ושואל. אני איני מבקש נחת, איני מבקש שׂובע, איני מבקש אושר, איני מבקש לא־יסורים, אבל אני מבקש ערך, תוכן –.Cмысл47
בשם אלוהים! אַל יעֵז איש לקרוא לי “אומלל”! אני איני בעל־טענה. אין לי טענות על שום דבר, כמו שלשוּם דבר בעולם, חוץ מפרנקל שוליא דנגרא, אין טענות עלי. בעל־טענה אינני וגם חלוש אינני. כוחי גדול פי אלף מכוח כל אלה הפוחזים, המכשכשים בזנבם, המתהללים בקרקשם הקטן ומריעים בניצחון. אם ביישן אני, הרי זה אינו משום שאני חושב את עצמי לגרוע מהם, אלא, להיפך, משום שאני חושב את עצמי לחשוב ונעלה מהם לעין ערוך. אבל אני רוצה בגדולות. איה העמודים, אשר אחזיק בהם? מי הם אויבי, אשר בם אלחם? קפאו המים הרעים ונגלד הבשר החי ואין מרפא. נחושה הארץ. ברזל השמיים, יבוא פ. ויריע".
כא
החלונות המִשנים של בית מנשה קצמאן כבר הוסרו: אביב היה בארץ, חול המועד של פסח. זינאידה מאקסימובנה כבר היתה עומדת מעבר לחלון, כדרכה בימות החמה, עורפה אל החוץ ופניה ביתה; אפה הקטן, הדק והמחוטב כבר הרבה להתכווץ ויהי תאווה לעיניים, רמז לימי החופש הבאים, ורק כעין זכר לקור שחלף היתה עדיין מתכסה במעטפת־אמה הירוקה והקרועה. מעטפת חמה זו הסתירה את ראשה וחצי מצחה, ומתחתיה היו נטויות הגבות הארוכות בעגבנות גלויה, מתגרה בכל, עגבנות של קיץ, אשר איש לא יעמוד בה. וזריזה היתה זינאידה מאקסימובנה וקלה לקדם פני כל הבא לבית ולבקש ממנו את אשר יבוקש או לגזול ממנו כל מה שאפשר: מטפחת־האף, מסרק, סכין קטן; והעיקר להחריש את אוזניו בצחוקה הלוהט, שתחילתו היתה הברה מחודדה ופתאומית וסופו הסתרת השפה התחתונה ופתיחת הפה המוארך. אהה, צחוק לוהט זה – כמה בחורים בני בעלי־בתים הלכו אחריו ונטו אורחות עקלקלות!
– אבא! אבא! – עמדה זינאידה מאקסימובנה וצווחה – אבא, בראווֹ, מַצה! מַצה נושא לנו שמואל דוידובסקי! הנה קאַוואַלִיר טוב! ביקשתי רק פעם אחת, והוא איננו שוכח. זהו ממלא רצון עלמה! אבא? מַצה!
– אדרבא, אדרבא, כה אחיה ולא אמות – מסכים “אבא” ברצון – אדרבא, רבי שמואל, הוציאה את העוגות אלינו ונסתכל בפניהן. תנן הלום, אל תבוֹש! אלא מאי? שמא על ידי זה ייכשל, חלילה האיש הלז – לאברמזון אני מתכוון, היושב פה – וקא סלקא דעתיה48, שלא אפינו מצות כלל? תשמורך האמת הקדושה, ידידי העמוק והנוקב עד התהום, ממשגה כזה. חס ושלום! רואה אתה, האמת קדושה לי, מה שאמת אמת. בתי רוזאליה מאקסימובנה, היודעת את ספֶנסר ואת בֶּבֶּל, היא אמנם, זהירה בבל יירָאה ובבל יימָצא: חמץ בכל הלילות ומצה בלילות אלו של פסח – כה אחיה ולא אמות. כי על כן רוזאליה מאקסימובנה, היא אשת חברשטיין הדנטיסט, “פריצה”! ואולם גיטלה שלי, אהובת איש כמוני, גיטלה הפשוטה, לדאבון כל לב פרוגרסיבי, גיטלה הצריכה – צער־בעלי־חיים! – לבוא ב“מגע ומשא” עם כל היֶנטות הפנאַטיות שאינן רוצות להשאיל לה קדירה, בקצרה – גיטלה עדיין לא הגיעה ולא יכלה להגיע למדרגת רוזאליה. היא – חכמתי, ברוך השם, יאריך הבורא את שנותיה עד מאה עשרים ואחת – ופזמונה מאז, מיד אחר הפוּרים, היה אחד, אחד ואין שני לו: “מנשה, מַצה; מנשה, מַצה”… אני אומר: אולי נחיה גם בלי מצה, גיטלה? הן חיים אנו בלי חמץ, גיטלה"… והיא: “לא־כי, דווקא מצה, מצה, מנשה”… ובעקיפין: מנשה ולא מנשה’לה. בקיצור, פּוּרה דרכתי לבדי, אפינו, היא אחזה ברסן־הממשלה, אפינו, כה אחיה ולא אמות, אבל מגלה אני בלחישה ומשביע בקדושת החמץ לבל תגידו סודי בגת: מעט, מעט אפינו, אולי רק בשביל לצאת ידי חובתנו, לא לפני ריבון־העולמים – גיטלה חכמה ואתּיאיסטית היא, ברוך השם – כי אם… כי אם… נו, יהי: בפני בן־הגביר שלנו, כה אחיה ולא אמות. האין זאת, בן־הגביר? עיקר טענתה של גיטלה היה: “מנשה, מנשה, אל יפתח פה לשטן, אם לא נאפה מצות, אפשר שיחרה אף פרנקל בנו ויסע – אל־נא תבוא הפורענות! – ויסע לביתו”. כי הוא, אמנם – עוד פעם עלי חובה לגלות סודות – נפתל, רבותי, ונפתל נפתולי אלוהים עם יצרו הטוב, שהשיאהו לנסוע ולשאול קושיות מאבא, כן – נפתל ויוכל לו. הצד שכנגד הוכיח לו, כי אין לו מה לנסוע, כי לעולם לא ישאל, מפני שהנהו צעיר ארבעת הבנים… טפוּ, דברי תורה במקום גויים. ובכן אפינו מעט… וחמץ הלא אסור עתה באכילה: פסח. ועל כן תיתי ליה להאי גברא49, אש־הלהבה וביצת־המים, שהביא מביתו מעט מצה על פי בקשת זינאידה שלי. ברם אַת, מאקסימובנה, גשי הלאה. לך הלא אין צורך במצה. מילא אני, בדחן זקן, הלא כבר מות אמות ביהדותי, ואת הלא הנך אומרת להמיר דתך, אם רק יצווה הוא, הוא, אשר בקולו עלינו לשמוע ואשר את שפמו עלינו לקלס ואשר משרוך נעליו עלינו להתפעל, חובה להתפעל, להתפעל כעגלים, כה אחיה ולא אמות. אפשר, אמנם, שאין צורך בזה, אפשר שגם פרנקל לא מקטלי קניא באגמא הוא,50 ואף על פי שבאמת בלי אביו “נִדר־נָ־א־אֶ לָא נִד־רֵי־רֵי” ומעלותיו לא מעלות ושבועותיו לא שבועות, אבל פסחו, זינאידה מאקסימובנה, שימי את פסחו אל לבך. ראי, כמה חרֶמזליך51 שהיה אוכל שם הוא מקריב כאן על מזבח אלוהי הפרוגרס לכבוד המכהנת־פאר במקדשו. אה? מה דעתך? הי עדיף?
– ואני, חי נפשי – מעיר מי שהביא מצה בכובד־ראש – לא ראיתי עוד בת פּרוֹליטאַרי שתמיר את דתה. אני חושב, אני אומר. התנאים מובנים. לבת פרוליטארי אין נפקא מינה52 גדולה. לא, באמת, צאו וראו: מן העשירים כמה המירו את דתם בימי: בנו של יאקוֹביץ', בתו של מיטלמאן, בתו של גרינשפאן, חתנו של לוּרסקי או נוּרסקי, השד ידעהו, בתו של… בקיצור, רבים, רבים, והכל מבני הקפּיטאליסטים!
– וכלום בעד זה הם שנואים עליך? – שומר איידלמאן על העובד הפשוט לבל יפול ברשת המשפטים הקדומים, חלילה, והוא קורא בשם “נשים מצוינות”, הצריכות להיות על שמואל וחבריו חביבות מאוד בשביל מעשיהן, וגם הן המירו את דתן ונישאו לרוסים בני סיעתן, כלום יאמר איש לדון אותן לכף חוב? כלום…
– אברמזון! – נפסקת פתאום תוכחת איידלמאן על ידי צעקת זינאידה השובבה – ומה כבוד־מעלתו אומר לזה, שאני ממירה את דתי? הא? אברמזון… אה? אה?
– בוּקי בן יגלי ממש, כה אחיה ולא אמות! – צועק גם מנשה – עלמה כבתי, תחיה, פונה אליו בשאלה: מה הוא אומר? והוא אינו אומר כלום. באופן הזה הלא גם המרה היותר קשה יכולה להתפקע, המצח היותר קשה יכול… יכול… לא אדע מה. הן נפשה נכספה לדעת… נוּ, מה נכספה נפשה לדעת?
– באמת – קצרה רוחו של בּוּרלאק – מה?
– דבר קטן: התחדל אז אהבתו אליה?
– באמת, אברמזון, באמת – צוהלת זלדה – התחדל אז, התחדל?
– מִתחילה הלא נחוץ לשאול, היֶשנה עתה? – מעירה בעלת־הבית מן הצד.
חה־חה! הערה נפלאה…
אבל "קומדיה " היא זו! – עולה קול מנשה על קולם של יתר הדוברים – גיטלה שלי ובורלאק – חדא מחתא. כאילו אֵם אחת ילדתם. תמיד־תמיד הנם בעלי דעה אחת. ממש בלק ובלעם…
הוא מוסיף ב“שני חצאי עיגול”, שלדעתו, כבר באה העת, שילמד בלעם את בלק – “בלק”, ושב לאברמזון השותק עדיין כעננה: או־או־או. אל תגעו במשיחי. אמנם הוא צודק: הוא יודע, שמרת זלדה לא תמיר את דתה לעולם.
מדוע? מדוע? – מוחה הבת בחוזקה.
– משום שיראה אַת, זלדה בתי… די לנו להונות את עצמנו. אַת – הנך זלדה בתי… היראה מפני שבטי הברזל הצורבים בעלמא דקשוט,53 ממש כמו מפני מלאך־המוות בעלמא הדין. אה, שונאים, סַבּוֹתם עלי כולכם ואינם מריעים בצחוק על חוכמתי. אכן כבוד־ההמון בן־רגע הוא. תהילה ולעג – קיקיון דיונה. שַה, הס כל בשר, גריגוֹרי ניקוֹלאיביץ' הולך. שלום עליכם, גריגוֹרי ניקוֹלאיביץ', שלום עליכם!
ומעתה עובר בעל הבית מיהודית לרוסית משובשת ושנינותיו ומהתלותיו מתמעטות, ואולם שמח הוא שמחה אמיתית לבוא האורח: בכיסו של מר פטרוב יש בוודאי מעות קטנות ובוודאי ישלח להביא לחמניות.
אם רק נַאוּם אינו עצל כאביהו ויהא ברצונו לטרוח וללכת אל חנות־המאפה, מה שאביו לא היה עושה מעולם, בסיבת עצלותו – עונה גריגורי ניקולאיביץ' בקולו הנעים, קול של טוב־המזג.
נַאוּם, כלומר: נחומ’ל, נער כבן שתים־עשרה, כחוש ורפה, שמראהו דומה דמיון גמור לאותם נערי החוץ, העוברים עם תיבות המנגינה, חוטף את מחצית־הזהוב שניתנה לו ורץ להביא טרף.
מהרה יבוא גם מר חברשטיין ורוֹזאליה בת בעלת־הבית, אשה גבוהה ורפויה, אשר אהבה לשנן בקולה הרם והממושך על שנות־אהבתה הראשונות לחברשטיין־התלמיד, על נעורי מוֹאִיסֵי (שם חברשטיין – משה), זה, על יתרונו אז מהיום. על קריאותיו אז לפניה, על דארווין ועל מאַרכּס…
גם אברמזון כאן? – קוראת רוֹזאליה מאקסימובנה בתימהון מעושה, אשר אין סיבה לו, דוחקת את המלות ונותנת על פי דרכה ריווח גדול ביניהן – ואיה יֶווה איסאַקובנה? עוד לא באה מ“הוראותיה”? ע־לו־בה!.. יודעים אתם, זו העלמה היא אהובת נפשי; אילו ידעתם כמה הרבתה להלל לפנַי את אברמזון. אי, אברמזון, אילו ידעת כמה היללה אותך יֶווה איסאַקובנה, לא היית יושב אָבל ושומם כל־כך…
באוזני אברמזון מסתננות הברותיה של הדוברת ונדמה לו, כי המלים של הטיפשה הזאת שאינן נוגעות לו כלל בעצם, עושות בקרבו נקבים־נקבים. רגש כזה היה בקרבו גם ביום אתמול, בשעה שישב ב“קבּינטו” של חברשטיין לרפּאות שיניו הכואבות, וזו האשה הממתהו בדבריה אלה ממש. ─ יֶווה איסאַקובנה היללה אותו. היא, מרת קצמאן־חברשטיין, אוהבת את יֶווה איסאַקובנה. זינאידה אחותה אינה אוהבת אותו, את אברמזון, והיא, רוזאליה, אוהבת. – קוֹליה שלה (זה הנער, אשר מנשה קורא לו להכעיס: יקוּתיאל) יהיה בוודאי לפרופסור, על פי כשרונותיו הנפלאים, ואת מוֹאִיסֵי שלה היא מחולקת בדבר החינוך. הוא אומר, היא אומרת…
והוא יושב והוגה בחרדה, כי כל הדברים וכל המבטאים שהוא שומע מוצאים עתה הד משונה בתוכו, וכי הוא מפחד פחד גדול מבדידות חדרו, הולך ממנה ונמשך אליה, וכי כל קרביו נתונים בצבת וכי אותם הרגעים הנוראים הולכים וקרובים.
… חָצִיר יִנַּתֵן תּוֹך גַּן־יָרָק…
וּנְצוּרַת לֵב יַחְשֹׁב תֵּבֵל –
וּבְפָנֶיהָ יָרֹק יָרָק!
– מה פירושה של זו השירה היהודית? – שואל גריגוֹרי ניקולאיביץ'.
– אין זו יהודית, עברית־תורכית היא! – עונה חברשטיין ופניו מביעים מעין זו: אילו היינו מוכשרים להתאדם, היינו מתאדמים בעד האיש אברמזון.
– אלו הם חרוזי משורר עברי מימי הביניים – מתרגז אברמזון.
פּטרוב תאב להבין את סיבת ה־ недоразумение“54” שבין שני אלה, וכשאברמזון מבאר לו, הוא מוציא “אַה” לא־ברור מגרונו.
אברמזון, בכלל, היה בעיני גריגוֹרי ניקוֹלאיביץ' לחידה. גריגורי ניקולאיביץ' ידע מצד אחד, כי אלוהי היהודים, כפי שהעיד כבר גם מאַרכּס בעצמו, הוא הממון, הממון, הממון, וזולתו אין אלוהים, ומהצד השני ראה מספר צעירים הנבדלים מעמם עם־הממון, ומתקרבים אל העם אשר בתוכו הם יושבים ולומדים מעשיו ומדברים בלשונו וקוראים בספריו ורוצים להידבק בו – בזה הטיפוס הנוצרי הסלאַווי, המעולה והגבוה מהם באמת. אלו היוצאים רובם ככולם הנם אנשים מהוגנים והצדק אִתם בהתאוננם, כי לרגל החוקים המגבילים והמעיקים יישארו כל היהודים במצבם הפחוּת והשפל. ומכאן חובה יוצאת לכל אינטליגנט רוסי להילחם בחוקים המעיקים. כי באמת היהודים מגונים רק באשמת תנאים ידועים, אבל אינם רעים כל־כך, עד שלא יכשרו להתבולל גם מתוך חירות. ואולם זה האיש אברמזון – מה הוא? לכאורה יימָנה על אלה ה“יוצאים”, אשר עזבו את אלוהי אבותיו, אלוהי הממון הקנא, אך יש אשר הוא נסוג אחור, כאילו לא ניצל עדיין לגמרי ממחלת ה“אדוקים”, נושאי דגל הריאקציה בין היהודים.
כב
היתה השעה העשירית.
ה“נשף” בבית קצמאן היה בעצם “חומו”: בעל־הבית אחז בשתי ידיו חתיכת לחמנית; בעלת־הבית הגישה תה והעירה כמן הצד הערות עוקצניות; זלדה צחקה, נאבקה, גזרה על ימין ועל שמאל, זכתה לעצמה בכל חפץ הנופל בידה; רוֹזאליה מאַקסימובנה נתנה רווח בין מלה למלה ודיברה למקוטעים על דבר התפתחות האדם על פי חכמי אנגליה וסייעה לשיחת חברשטיין אישהּ על דבר מיני סטודנטים ופועלים: “סייפא וספרא” הוכיח את צדקת בעלי־ה“ברית”; שמואל האזין לכל מלה והתחיל ב“ילמדונו רבותינו”; רק נחומ’ל היה האחד, שהסיח את דעתו לדברי בטלה והתרפק ככלב קטן על חיקו של גריגורי ניקולאיביץ' ושאלו: הישיר? הישיר?.. ובקבלו רשיון, היה משורר בקולו, קול ילדים, מבלי הביע ברור את המלות:
Труд и горе кали пота
Пополам со слезой…55
За тяжелою работо56 – החזיקה על ידו זינאידה מאקסימובנה וציפצפה וקוננה בקולה העלז, המצלצל והחי…
… ונדמה לו לאברמזון, כי את כל המחזה אשר לנגד עיניו ראה כבר פעם בחלום, לפני שנים אחדות: אלו הקולות, אלו התנועות, זו השירה… מוזר ומטושטש…
אה, יֶווה איסאַקובנה!.. – התנשא גריגורי ניקולאיביץ' ממקום־מושבו, כשראה את הנכנסה, וישתחווה.
איחרתי? – קראה בלומין בקולה הער והרענן; היא היתה מלובשה בגדי אביב קלים פשוטים – ואני נכנסתי ככלות הוראותי אל הביבליותיקה לקרוא קצת בעיתונים. אברמזון, אתה הלא אינך קורא עיתונים? אח, לא, עירבבתי: הלא זה חברך דוידובסקי לא היה קורא. ואני – גדולה אהבתי להעיתונות. אמנם, עיתונינו הרוסים… לכל החדשות שאנו יודעים אין גם זכר שם…
– ויש חדשה, אשר גם יווה איסאקובנה אינה יודעת עוד!
קולו המתחרה של פטרוב, אמנם, גילה לה, כי כוונתו, בלי ספק, אינה לאותה החדשה המדאיבה, אשר נודעה לה בצהריים ואשר לא מצאה חפץ בלבה לדבר עתה על אודותיה; ובכל זאת אמרה, שאם מרמז הוא לזו שבדעתה, הנה היא יודעת כבר.
– ומה את יודעת? לא, אינך יודעת עוד!
– אמור, איפוא, מה?
– לא, אמרי תחילה מה את יודעת.
– לא, אמור אתה תחילה!
– אני מִתחילה? נוּ, הבה ואוֹמַר אני תחילה. וזה הדבר. חה־חה־חה. זה הדבר: בקרתא א. נוסדה כיום חברה חדשה, שתעודתה היא כך: היות שהחורף חלף עבר, הלך לו, האביב בא, השלג נמס, השמיים ישמחו, הארץ תגל, לנהרות קוֹרָא דרור ולכל היקום…
– בקצרה, בקצרה, פּוֹאֶזיה זו כבר שמענוה…
– לקולך אשמע, יֶווה איסאקובנה! ובכן, בקיצור, בקיצור גדול, בקיצור שבקיצור, ובכן, שֵם החברה: לבלות את ימי הקיץ הבא בטיולי־שעשועים, להתקין מסעות בסירות־דוגה על פני רפשון הנהר…
– וזה הכל?
– לא, לא הכל. תקנות החברה עשר במספר. נפשי בתקוותי, כי העלמה בלומין תוסיף איזו תקנה מקורית. ובכן, אתחיל מן הסעיף הראשון. סעיף א': לחברים ולחברות מתקבלות כל העלמות אשר…
– ואני היושבת־ראש; ואני היושבת־ראש! – לא נתנה זינאידה מאקסימובנה להמשיך.
– וכבר בחרו קוֹמיסיה קטנה לבחור קומיסיה גדולה עם ועד פועל אחד לבחור שני ושני קומיטטים57 לכונן שלישי – התנער גם מנשה.
– כובד־ראש והקשבה! – צעק גם הסטוּדנט – ובכן, למחר, יֶווה איסאקובנה, את מתבקשת לקחת חבל במעשי חברתנו… התשמעי?
– לֶמַ’נַ’שֶם! קרא גם גברילוב השיכור מפינתו. הוא ידע הרבה מלות יהודיות.
– לא, באמת ובתמים – קראה בלומין – זו כל החדשה? – ומה היא החדשה של מרתי? – הוסיף גריגורי ניקולאיביץ' להתחרות – כלום נכבדה היא מזו?
– חדשתי? – הועבו פני יֶווה איסאקובנה – אגיד את האמת: עדיין הדבר אינו ברור, איך ומה. לעת עתה רק שמועה. שמועה עוברת…
– שמועה?
– כי…?
– כי… באמת, אין הדבר ברור עוד…
– אבל מה? מה??
– מה? אומרים, כי… גם בעיר ה… ה…
– פרעות? – נעץ בה אברמזון את מבטו וקולו היה דומה להד.
– גם אתה כבר שמעת זאת?
– אני? לא. אני יודע כך. אני הלא יושב פה כל העת. אני לא שמעתי, אני יודע כך…
כל הראשים הוּסַבּוּ אליו. בחדר השתררה דומיה. הכל הרגישו בחובתם לשאול על פרטי העניין, להביע הצטערות…
– אלוהים, מה נורא הדבר! – קראה, לאחרונה, רוֹזאליה מאקסימובנה.
– והיהודים היו כצאן־טבחה? – שאל שמואל – לא הגנוּ על עצמם?
– עתה ישתמשו הציונים במעשה זה – קרא גם חברשטיין – יקראו עצרה, יַרבו בצבעים, יבכו את הדם, יַראו את שנאת העמים אלינו…
– ויקראו לארץ הקדושה – סיים פרנקל.
– לי לא נעים כשמדברים על דבר כזה בפני גריגורי ניקולאיביץ' – לחשה זינאידה מאקסימובנה מִתחילה באוזני רוזאליה מאקסימובנה ואחר־כך גם באוזני יֶווה איסאקובנה.
גריגורי ניקולאיביץ' שתק שעה קטנה ואחר פתח את פיהו: אַגיטאציה, פּרוֹפגאנדה, מפלגה, השכלת־העם, לומפפּרוֹליטאריאט…
– חדלו נא! – שאג פתאום אברמזון ויַך באגרופו על ראשו – האָלמו אך לרגע, פטפטנים נבזים! זה האדון חברשטיין… זה… מעז… בעת צרה… חשבונותיו… עבודתו… ביטול־עבודתו…
כל העיניים נתמלאו פחד ותמיהה.
– אבל, אברמזון, שפוט־נא…
– שפוט? – העיף הוא גם עליה מבט מורה – שפוט? מה לי לשפוט? איני רוצה לשפוט! איני רוצה לדבר! ארור אני!.. ארורים אתם!.. מי קרא אתכם, נבלי נבלים?! עבודתכם… הנפט… הנפט המעט… בחנות האלמנה… הילולא וחינגא… חברשטיין, פטרוֹב, בלוּמין, צאו במחולות… הַיְלה…
הוא תפס בחיפזון את כובעו ויצעד צעד אחד אל הפתח “להימלט מגי־ההריגה”, ואולם פתאום הפך פניו כלפי המסובים, וַימות לבם. פניו נשתנו תכלית שינוי ויהיו לאחרים… מבטו, שהיה מן הרגע הראשון כזה של הלוּם־רעם, נתהפך… ואברמזון השליך את כובעו מעל ראשו לארץ ויהי מורט שערותיו.
כג
יום שבת היה בנבוכה, עיר מולדתו הקטנה של אברמזון. אור שמש זרוע על פני כל הכיכר שלפני בית־התפילה לנוצרים. יהודים ממלאים את בתי־המדרש, מתפללים, אוכלים דייסה ולפת, ישנים שנת הצהריים ויוצאים אחר־כך להתהלך קצת ברחוב לפני בתיהם ובתוך חצריהם, כשהם בלא קפּוֹטוֹת וכשטליותיהם הקטנות המצויצות נשקפות מתחת שולי חזיותיהם. “הקיץ הלא כבר בא”. ר' יצחק, אביו של יעקב אברמזון, בכל החריצים שבפניו ובזקנו הארוך המגודל, ששיבה זרקה בו, כעין אותו זקן של ליב טוֹלסטוֹי, הולך מאיש לחברו, מפייסו בדברים, מבקש סליחה אלף אלפי פעמים – ובודק את הציציות…
וציציותיך שלך, יעקב בני, פסוּלוֹת? אה, פסולות? – מניע אביו הזקן בראשו השעיר ועיניו זולגות דמעות, דמעות, דמעות…
אברמזון אינו יכול לנשוא את צערו של אביו ולראות ביגונו הגדול והקשה, והוא שואלו בחנינה רבה ואיומה ולבו מכּהוּ ונמס – – –
– אבל מה עלי לעשות, אבא, מה עלי לעשות?
– מה עליך לעשות בני? – עונה ר' יצחק וקולו כקול מדבר לתוך קדירת חרשׂ – עתה מעמדי הוּטב, בעזרת השם, מפני שהרב דמחננו נעשה לשד“ר58 של ישיבת ה”רב“, יחיה, ואני הריני עתה ממלא מקומו של הרב בק”ק נבוכה יע“א59 ומקבל “אדום”60 אחד נוסף על שכר שחיטתי ואין אני מצפה עוד לעזרתך (כל זה נאמר בנשימה אחת), אבל אני חפץ לקבל נחת ממך, בני. ראה, כמה מאושר הוא שלמה פרנקל, ששב אל אבותיו (אברמזון מתפלא מאוד בלבו: מה אבא סח? הלא שלמה לא שב עוד!), אך הרבי לא יקבלך עד שתשוב בתשובה שלמה: הרבי גדול הוא ונורא על כל סביביו, ומשרתיו עושי רצונו חוקרים ודורשים אחרי כל בן־ישיבה הנוטה מן הדרך. הגבאים מתחקים בגלוי ובסתר על צעדי כל איש. השמשים בודקים בחוֹרים ובסדקים, קורעים את הלב מתוך החזה, מעלים אותו על השולחן ובודקים אותו. ואחרית החוטא מרה. הסירה, איפוא, בני, את אלוהי הנכר מתוך חיקך, הסירה את ה”ביכל“61 “התחיה” מתחת למַדיך. אם תעשה זאת, אסע עמך תיכף אל ה”רבי", תיכף ומיד…
– ביום השבת?
– פיקוח נפש!
– וגם הסעודה השלישית עוד נספיק לאכול שם?
– בוודאי! ראה והביטה. שם הכל מוכן כיד הרבי: בשר ודגים וכל מיני מטעמים. ולא תוסיף עוד לרעוב כאשר רעבת.
– טוב, אוי טוב! תן לי פרוסת חלה ואכוֹססנה בשיני. גה־גה־גה…
– מה אתה, בני? זולל וסובא? רעבתן?.. ראה, הנה ז’וּפּיצת־המשי הארוכה… הנה הרבי הולך אחריך…
ר' יצחק נעלם, והבן התחיל רועד רעדת־קדחת ונס על נפשו, מבלי דעת למה הוא נס. “במנוסה תצאו” דובבו שפתיו, והוא רץ, רץ, רץ. הרבי הולך אחריו, שומר את צעדיו, רוצה לגלות את מצפוניו, והוא הלא חטאתו נגדו. ה“ביכל” מונח בחיקו בשבת!
הלא שרפתי את הכתבים, הלא שרפתי את המאמר… – התחנן אברמזון על נפשו – וללא־ הועיל. ההכרח לנוס לא נתמעט. להיפך, הוא גדל מרגע לרגע, התנשא, גדל, החריד. הרבי התחיל כבר לרודפו, והוא רץ דרך הרים ובקעות, דרך מקוואות של זיעה וסדנות של ברזל. במקווה אחת של זיעה טבל כהלכה ואחר עלה ולא נסתפג וטיפס על גבעה גבוהה. מה זאת? כאן מתגוררת היא? הלא אצלה יוכל להיסתר ולקרוא את “התחיה” שלו.
אל תעבור הלאה! – קורא לו הרבי בעוז ומכה באצבע צרֵדה – אני שומר את צעדיך. עמוד על מקומך! כפר גדול יש מעבר לנהר שטבלת בו. כפר גדול אשר לא יבין את לשונך. אחיך בני עמך ישבו ויעבדו אלוהים אחרים. ועתה הרואה אתה את הגוי הגדול הזה?
חמס, חמס ושוד! – התפרצה היא פתאום מאחד הבתים ותיפול מלוא־קומתה ארצה.
אימה גדולה נפלה על אברמזון. רצה למהר לעזרתה – ורגליו נתונות בסַד, הוא אינו יכול להזיז את אחד מאיבריו. ריבונו של עולם! כמה מצוקת־נפש! אין מנוס מצר! מלפניו – כפר; מאחריו – הרבי (ורבים הם עושי דברו, ורבים הם עושי דברו, ורבים הם עושי דברו); הרים ובקעות מימינו ומשמאלו. נפץ זכוכיות החלונות. המולה ארוכה, ממושכה… דליקה?
– פרעות… צעקה היא וגם קולה יצא הפעם כאילו הוא בוקע לתוך קדירת חרשׂ – פרעות… דם ואש ותימרות עשן…
– – – – – – – –
שלג מסביב בכל הארץ. ים־הקרח.
אברמזון עומד בלא נעליים בתוך השלג הקר. רק כתונת אחת לעורו ועליה זוחלים פשפשים־פשפשים, אינטליגנטים, יחפים, עובדים. הוא רועד־רועד, ומסביבו עומדים אותם הפשפשים, האינטליגנטים, היחפים, העובדים…
מה העבודה הזאת? – שואלו אותו האיש ההולך מעמו.
תמה אני – מנענע אברמזון כתפיו – הלא זוהי הקוֹלוֹניה, אשר יסדת אתה בשעה שהלך לבך לאחד את הפשטות הגדולה של טולסטוי עם אי־האפשרות הנשגבה של ניטשה.“ניטשה פרי נפש אֶסתיטית־פיוטית ולא פילוסוף” – השכחת את לשונך ממש? הלא זו היא הקולוניה על יסודות חדשים אשר יסדנו, בעוזבנו את אירופה החולה ואת אנשיה. הלא מן הקולטורה עלינו… לכונן מושבה בארץ־ישראל ולהילחם את הפקידים. ועתה אני עומד פה וסופר את הכוכבים. אוריאל! אתה הולך ממני. לֵך־לךָ! לכה! מסתמא צריך אתה ללכת, ולא אהיה לשׂטן על דרכך. ואולם לבי מתמזמז, מתמזמז… נשמתך מרחפת סביבי כציפור. לא מַתָּ. הכל שלך. וזה הדבר אשר אוֹמַר לך: זקנך מגולח, אבל אילו היה לך זקן כמוני – אין כל ספק שהיה שחור ורחב והיה מעיד בך, כי אבות־אבותיך היו מיקירי־ירושלים!,ופתאום נעלם הכל. והוא נשאר עוד פעם לבדו תועה ביליל־ישימון, במדבר הגדול והנורא. לבסוף הוא מוצא מצרי עטוף ברעב, והוא נותן לו מלחמו שהוא לועס לתיאבון (מאין לקחהו – אינו יודע. מָן!) והמצרי, הדומה לגברילוֹב השיכור, מניף עליו את גרזנו. “אתה גרזן, ואני רחמנות” – אומר לו אברמזון, ומאז מתחלת אצלו הרחמנות הנוראה. רחמנות נוראה אוכלת לב ונפש, אל אילני־הסרק, אל הכּפים והסלעים, אל המצרים והערבים…
הדרך היתה קשה וארוכה, ארוכה וקשה. הארץ לא רחוקה מן השמיים – “ונקל, איפוא, לנפול גם לבעלי־חלומות”. בלבו של ההלך ציפייה פתאומית גדולה, גדולה, גדולה. הוא מצפה, הוא מחכה. עוד רגע ונבקעו השמיים ונולד איזה דבר גדול, גדול, גדול. הוא פוסע פסיעות גדולות, לוקח מקלו, קושר בו מטפחת אפו – דגל מחנה יהודה – ופוסע פסיעות גדולות, גדולות. פתאום מעכבים אותו. מי הוא זה המעכב אותו? “שא עיניך וראה – אומרת היא לו – הנה במרומי השמיים נקודה”. הפחד תוקף אותו שנית. הוא אוזר שארית כוחותיו לעבור מעבר לגבולה, מעבר לגבול הנקודה, אך לשווא: אין מעבר. הנקודה גוזרת את לבו. אחת היא. נקודה אחת, קטנה, שחורה, איומה… הוא אומר להקיף עליה, להקיף את הדרך והוא מסתובב מסביב לה. מעגל־קסמים. שפתיו דובבות: עוד מעט, עוד מעט… ונדמה לו, כי הוא קופץ ודולג עליה, אך כרגע הוא נוכח שטעות בידו: הן הנקודה בשמיים היא ולא על הארץ, ואיך יעברנה? “הלא עווֹן אין בידי – מתמלא הוא מרי – מטפחת־אפי לבנה היא!” אך הוא צועק ואין קולו נשמע. הנקודה עומדת בעינה. שַׂכָּה כל הדרך. נקודה אחת ואין שניה לה. עד הנקודה – ואין מעבר.
ודורות עוברים…
– – – – – – – –
ושנית הוא בעיר מולדתו הקטנה.
– “עוד זו לא הכל” – הוא מתנחם ושמח להרגיש בקרבו נטיית לב למטורפים. כן, מטורפים רבים־רבים תועים בחוצות ה“תחום” ובתי מדרשיו, אך הוא נמשך, נמשך יותר אל דודו המשוגע. הוא יודע ברור, כל קרביו צועקים בו, כי לא היה לו מעולם דוד משוגע, אך הוא נמשך אליו. “היאך? – הוא מוחה בכל כוחו – היאך זה אפשר, שאין לי דוד משוגע? הלא על פי האַטאוויזם62 של מרת חברשטיין מחויבים להיות במשפחתי משוגעים, מחויבים! ואמנם, ישנם, ישנם, ישנם! אני בעצמי, אני בעצמי, חי־חי…”
אברמזון צחק מתוך שנתו את צחוקו הקטן, אשר גזר את לבו ופלח את כליותיו. “איני רוצה, איני רוצה – בכה בדמעות שליש – הכל, הכל, אבל לא זה, יסורים דכולא עלמא ובלי סוף, אך לא רגע של טירוף כזה…” לא! הוא מנענע ביד ומסיר את הדוֹק שעלה על מוחו! הלא הוא חש בו, ויש לאל ידו להסירו. הסר יסיר את הכאב הזה שאין על עפר מושלו. אך ידו לא תנוע, ידו לא תנוע – אימה; אין איש בא לעזרתו. אין איש בא לעזרתו – אימה; בדד הוא עומד בעבר הזה, בדד הוא עומד בעבר הזה – אימה. מה זאת? על פני החלון מעבר השני עובר הלז… זה שלבו נמשך אחריו, אותו הרואה ואינו נראה, עובר, חולף… אויה, מדוע לא יוכל להתעורר. לבו מתכווץ בקרבו על לבלתי נשוא והוא מתחזק לשאוף רוח. הכל אבד! אותו הנסתר מעבר לחלון הלך. אופל מתלבן… החלון נסגר.
כד
בשעה האחת־עשרה בבוקר, כשהקיץ אברמזון משנתו המאוחרה, היה כאיש אשר ניעור פתאום בחוזק־יד אחרי רגע של תרדמה. תנועתו הראשונה היתה למשש את מצחו, ונדמה לו, כי ראשו אינו כואב כלל, אלא שדומה הוא במקצת לאיש־צבא, אשר עמד כל הלילה על המשמר תחת השלג. שלג של נוצות. כל חולי לא הרגיש בעצמו ורק בפיו היה חורב משונה, כאילו נתמלא אבק של חוצות. שמואל הכניס לו את הכובע, אשר שכח אמש בבית מנשה קצמאן בלכתו משם. כהרף־עין הביט אברמזון עליו מתוך תמיהה, כאילו לא הבין פשר דבר, ואולם מיד נתחוור לו: כובע לכסות הנוצות שבראשו לבל יכירו בו. עלם ישר!
הוא התלבש, וכעבור חצי שעה כבר היה בבית מנשה קצמאן. “הלא צריך להביא את הדבר לידי גמר” – נקבו שבע מלות את מוחו ואבדו בו כברק מתרוצץ. עיקר מחשבותיו היו ניצוצי זכרונות מילדותו. קטעי עובדות בלתי־חשובות ולא שייכות כלל ל“היום”. איזה “אורח”, משולח מישיבה, בבית אביו, מנסהו בסוגיא ד“צרורות”. הוא מבולבל ואינו יודע מה שמצווים עליו לאמור. מתחיל ונפסק, מתחיל ונפסק. אביו כועס…
לאחרונה בא גם הגמר. זה היה בראשית פותחו את הדלת ונמשך חלק דק מן הדק, חלק רבבה מרגע אחד. הגבול היה רק חלק של תנועה, קטן שבקטנים, חלק אחד של פסיעה אחת קטנה שבקטנות. לפני זה נהייתה דעתו כמעט צלולה. מחשבה אחת ישנה וברורה הסתמנה בקרבו: מה רעש, אם הוא אובד, באבוד הכל? “עִמם ישב עד אשר ירקב” – – – עמם? עם מי? מי נשאר? הלא לא נשאר איש! הלא הוא… הוא… האחרון!
בבית מנשה קצמאן נודע לו, כי העלמות הלכו להביבליותיקה הרוסית ושם תפגושנה את גריגוֹרי ניקולאיביץ' בשביל להיוועץ על מעשי חברתם החדשה…
טוב, טוב – דיבר אברמזון לעצמו – אבל איככה אינן יראות? שמא תיכף?..
קרוב לבית־העקד ובשכנותו התנוסס בית־התפילה לנוצרים הגדול שבעיר. יום ראשון בשבוע היה, יום אביב של חמה רכה זולפת אורה. אברמזון נשא עיניו אל זהב ראש־המגדל ויזכור, כי בחזיונות־לילו ראה את הכיכר הזאת אשר לפני בית־התפילה לנוצרים – הלא דבר הוא. לפניו היה המון רב לבוש בגדי חג. עיניו התרחבו. אלפי רגליים, ריבוא רבבות כרסות, מילי־מיליונים ראשים – ויד אחת? וכולם יבואו! הלא אם תגזור את החיה לשנים – תחדל מהיות. שמע מינה שכולם יבואו כאיש אחד… עליו? עליו האחד? הלא אחר אין. ומה הוא, איפוא, עומד על מקומו? הנה כמין יהודי עובר ושׂק על שכמו. משארית־הפליטה?.. אולי יעשה אצלו פליטה? אולי יחטוף השׂק מעל שכמו ושם ייסָתר תחת הסמרטוטים – ולא יאבד ניר לבית יעקב?..
אברמזון נחפז ונכנס לבית־העקד שנפתח, בגלל שבת שלהם, אך עתה. הוא עבר את החדר הראשון על פני האשה המפקחת ויבוא אל החדר השני, חדר־המקרא, וישב אל השולחן. החדר היה ריק עדיין, ורק אצל חלון אחד ישב איזה צעיר ויהפוך בעיתונים. הגליונות הרחבים רישרשו ושרקו. אברמזון הציץ אל הצעיר ומיצמץ עיניו וישכחהו כרגע. הוא הוציא עט־עופרת משולחנו וישרטט על השולחן:
“האבן הראשה. כלו כל החוטמים וַיזנב עמלק. אחרון ג”פ63 ישר והפוך! אַל תורד חרטומך! (כידוע, יש חרטום למוֹהיקנים). הבט על ימינך – לא חוטם, הבט על שמאלך – לא חוטם. ראה, נתתי את חרטומך חזק מצור שלא נתמלאה אלא מחוֹרבנה…"
אה, גם אברמזון פה? תקפה הסקרנות גם את אברמזון? חה־חה־חה, אני לא הייתי בשעת ה“אינצידנט” של אתמול בלילה. שבתי וסיפרו לי… כמדומה, שגם היום אין עוד ידיעות אוֹפיציאליות…
בּוּרלאק (הוא הצעיר האחד שנמצא בחדר־המקרא), שאי־אפשר היה לו לבלי לראות את כניסת אברמזון ברגע הראשון, חשב לנכון, בכל זאת, להתחפש שעה קטנה כעסוק כל־כך בקריאתו עד לבלי להרגיש בבאים.
יש חדשות נאות אחרות – הוסיף בוּרלאק.
ואברמזון, שהופסק מכתיבתו, הביט בספר שהיה מונח על יד איש שיחו: על גבי הספר היו טבועות אותיות מוזהבות־מטושטשות: “ציזאר”, וחשב: “דקדוק שפת עמלק; תיכף אקח את הספר ואקרעהו”.
– היש את נפשך לשמוע? – שאל בורלאק – ב“המודיע” מב…
מב.?.. – שכח אברמזון את ספר־הלימוד, אשר אמר לקרוע לפני רגע.
– כן, בעיר ב. גופא. חה־חה. “איש אחד, צעיר לימים וזר, אין יודע עד היום מאין הוא, בא לאחת האכסניות בבוקר, שכר לו חדר מיוחד ונסגר שם ולא יצא כל היום. וכשקרעו את המנעול, והנה הצעיר סמוך על הדרגש, ראשו סמוך בין שתי זרועותיו”…
– והחלָף אצלו…
– איזה חלָף?.. ברעל… אברמזון, מה זה לך? ראה. אנשים באים…
אברמזון קם ויגש אל הכותל לשרטט את חזונו, חזון־הכותל. – עתה הלא פשיטא שאין עוד מלבדו… “ברעל”… עמלק מספר לו איכה היה הדבר! הרי לדידיה חזי ליה ניגונא דאיכה64 –… איכה ישבה בדד…
– מי זה טינף את השולחן?..
– אותיות יהודיות!..
אברמזון פנה לאחוריו וירא, כי אף על פי ש“בשפה שאין מנדיו נזקקים לה הוא כותב”, הנה עליו יתלחשו. אומרים, כי דרוש להודיע על אודותיו להפלִשתים, שיבואו ויאסרוהו בחבלים. לשווא!
“… האחרון – האבן הראשה” נמלט! עתה יגלה. הכל מצפים לישועה. הגדולים נטמאו – ילך לו אל הקטנים. ומה אם אין יהודים עתה – העל זה יפול לבו? המעטים הם, שמסרו את נפשם על קידוש־השם? עוד לא פסה התקווה לשוב ולבנות מהם ולחדש את בית־ישראל!
… הנה לפניו נחל־המים, הגן והיום. יעקב – בחיר האבות. אצל לבן כבר היה. אחיו כבר הלך ממנו. את חרן ואת באר־שבע, ששם רדפוהו על “חזונו” – כבר עבר. עם שׂרו של עשׂו כבר נאבק ויוכל לו. עתה יהיה מלמד־תינוקות בארעא דאדומא עד סוף האלף השישי, עד היום שכולו שבת, שכולו טוב ומנוחה…
… הנה מרחוק נראה ההר, אשר עליו גן־העיר הנהדר. הגן נראה מרחוק על ההר. האילנות… אבל מה לו, שחרטומו חזק מצור, לאילנותיה של צור? שם הטמאים המבקשים את נפשו לספותה, הטמאים המיטהרים בגנות ועובדים לעשתּוֹרת…
… ואם לא ישמעו לו – הנה הוא דבר ידבר. הם ישמעו! הוא ידבר לעוף־השמיים ולבהמת־הארץ, הוא ידבר לכלב עובר זה…
– שמעה אלי, עז שבחיות. זה הדבר, אשר אני דובר אליך על עז שבאומות! אל תאמר נואש! אני האחרון – האבן הראשה! והיה כל הנותר בצור – בן בוזי, מַזוּריקי, גמד ייאמר לו. הנפילים היו אז בארץ, ויבואו עד הירדן, ולא יכלו לאמור חדש, ויאמרו: ראה זה הניגון ישן הוא – וישחטו. ויישאר אחרון, אשר גם הוא רק מחציתו בבוקר ומחציתו בערב. ויאמר אלי יהוה: לך וטיפסת על הכותל למעלה מחוט־הסיקרא, למעלה מרום־התקרה, תמצא הגאולה השלמה. זכור ואל תשכח! הנקודה מסתלקת במי שממית עצמו עליה! ואבוא היום…
… ואולם מי זה האיש ההולך על ידו? מדוע הוא מסתכל בו כך? הוא מבקש לקחת את נפשו לבלי היות לו עוד שורש וענף? הנה הכל מביטים עליו, בני צוֹר, בני עשׂו – הכבר נגלו מצפוניו? הכבר שתו עליו רודפיו? לא, הוא יעמוד על נפשו. אם למלחמה – למלחמה! לשונו, לשון נביא־יהוה, תשבור גרם. אל תאמרו: מת! הטרם ידעתם את יהוה, שהיה, הוֹוה ויהיה? הטרם ידעתם, כי כוכב מוליד כוכבים? הטרם ידעתם, כי יחיו מתי, יקומון, יקומון?..
כה
ערב היה. הפועלים כבר הלכו לביתם, ושמואל, שנעשה טרוד ועסוק ביותר מאז באה השמועה, עוד לא שב מדרכו. משה אהרן, ברכה והילדים ישבו מסביב לשולחן ואכלו ארוחת־הערב. דאגה נעלמה ריחפה על הכל: מאוריאל אין עוד כל ידיעה מאז נסע.
– אמא… אני יראה… פינחס’ל מפחידני במ־ה־ה־ה… אמא…
אמא לא ענתה. ארוחת הירק כלתה. ועיני ברכה היו כעיני אותו ראש־החי הכפוף ומחכה רגע־רגע להלמות הגרזן שתבוא…
הדלת נפתחה בלאט. אברמזון נכנס על ראשי אצבעותיו ויעמוד. כל הגה לא נשמע מפיו. אל ראש מטהו היתה קשורה מטפחת אפו קרועה להרבה קרעים. הוא קפץ עוד קפיצה אחת אל חדרו ולא סגר הדלת בעדו. בעל־הבית מיהר כמו מאליו אל פתח החדר, אך להיכנס לתוכו פחד.
– אויה לי!.. – ספקה ברכה כפיה – לבי ניבא לי… את אשר יגורתי באני…
– אמא,אנו יראים… – בכו הילדים…
שוטים!.. מה אתם יראים… – שוטט האב בעצמו בבית וטס ממקום למקום – גזר־דין הוא… מה לעשות… צריך לקרוא לשכנים… פינחס’ל, רוץ וקרא לחיים־ליב עושה־שמרים… אוי למזלי! דווקא שכני צריך לצאת מדעתו. כלום חסר אני צרות משלי?.. שתקו, מה אתם הומים?.. משוגעים כאלה אינם מזיקים… הה… רוח… מה הוא עושה? קורע שם כל אשר לו… “קריעה, קריעה”…
– קריעה!.. על מי?.. נמתחו פני ברכה…
– פרא אדם!.. משוגע… על משוגע הוא מקשה קושיות… עתה ישב לכתוב בחושך… כותב, כותב במהירות. ריבונו של עולם, מה לעשות…
אברמזון יצא מחדרו, ניגש בזהירות איומה אל התנור, לקח מאפרו ויזרוק על פניו. אחר־כך חלץ נעליו מעל רגליו וישב על הקרקע הרטוב. מסביבו הניח את פיסת הנייר אשר שירטט עליה קווים שונים בחושך־חדרו. נדמה לו, כי כתב בה את כל אשר ביקש לכתוב. ומבקש היה לכתוב הדברים האלה:
“בשנת וכו' ג”פ ישר והפוך. בחוץ תשכל אבן, בחדרים – תער, חַלָף. ואקרע את דגלי לשנים־עשר קרעים, שלא יפול בידי צר. וַייוותר יעקב לבדו. תמה הגסיסה. אחד בכל מלוא־החלל. וככה לעולם, לעולם ועד, לנצח־נצחים. יעקב יכלה – ואחד יישאר. תמיד יישאר אחרון אחד עד נצח. כל לא יהיה ואחרון יהיה. וכי יתעורר לבוא אל הגן אשר על ההר, הגן העומד כנקודה על ההר. לעבור הנקודה ולבוא אל ילדיו אהוביו הנאמנים בבריתו ולזרוע זרע אשר יעשה פרי, יתהפך עליו להט־התער אשר בשעריו ולא יתן לו לעבור. ומַזוּריקים ועמלקים ירדפוהו עד חורמה אך השמד לא ישמידוהו וכלה לא יעשו בו. איה יימָלט? הוא יימלט ויסובב את הגן. ויסובב, ויסובב, ויסובב – כל היום. מותניו ימלאו חלחלה והוא יסובב מסביב, מסביב, מסביב. עד הנה מגילת יעקב".
– הססס… – הרים אברמזון את ראשו – מנוחה… מה הצעקה?.. ירגזוּן?.. ומי ישב “שבעה” בלעדי?..
– שבעה?.. משה אהרן, גזלן! – נתנה האשה־האם את קולה בבכי – רוצח, שמע מה הוא מדבר… הוא יודע איזה דבר…
– מה אַת רוצה ממני?.. יודע… טה־טה… מה לו לדעת… יצא מדעתו ותו לא…
אברמזון ישב במנוחה. השכן חיים־ליב עושה־שמרים עדיין לא בא. בבית היה בכי־יראה ודממה עמה. בכי ודממה. והדממה לא אמרה כלום.
סוף
-
ועדה. ↩
-
בדבר שמושך. ↩
-
עולה בדעתו של אדון הוכמאן. ↩
-
במהרה ובזמן קרוב. ↩
-
גר עד עשרה דורות אל תבזה גוי בפניו. ↩
-
גרזן. ↩
-
חרס סתם. ↩
-
לטאטא. ↩
-
שמע ממנה, הַסק מדבר זה. ↩
-
עפר לפי. ↩
-
וכפי שאומרים הבריות. ↩
-
לתקופה. ↩
-
מעיל עליון. ↩
-
השוכנים. ↩
-
ועדה. ↩
-
לפורים. ↩
-
מנהל ספר חשבונות. ↩
-
בתי העסק. ↩
-
בית עבוט. ↩
-
החלטותיו. ↩
-
הטל אותם, סמוך למקור זה את המקור שלהלן ותמצא אותם סותרים זה את זה. ↩
-
קהל הקוראים. ↩
-
ושכמותו. ↩
-
מגמות. ↩
-
מכאן לשם. ↩
-
בגד בית קצר. ↩
-
הגנדרנים. ↩
-
כלכלה פוליטית־מאטריאליסטית. ↩
-
כפי שצריך להיות. ↩
-
ויאמר רבי עקיבא לעצמו. ↩
-
חץ. ↩
-
שאר בשרך. ↩
-
והמופלג. ↩
-
כבוד מורנו הרב. ↩
-
נרו יאיר. ↩
-
דשמיא, בעזרת שמיים. ↩
-
שוחט ובודק. ↩
-
ואם ירצה השם. ↩
-
שבעוונותינו הרבים. ↩
-
רחמנא ליצלן, השם יצילנו. ↩
-
רוקח. ↩
-
דומה. ↩
-
המנצל. ↩
-
וקל להבין. ↩
-
ועיין. ↩
-
אני. ↩
-
טעם, טעם החיים האמיתי. ↩
-
עולה בדעתו. ↩
-
יבואו על אותו אדם. ↩
-
אינו מקוטלי (קוצצי) קנים באגם, כלומר: אינו אדם פשוט ↩
-
. מאפה בשר מבצק. ↩
-
יוצא מזה, כלומר: אין זה משנה הרבה. ↩
-
בעולם האמת, העולם הבא. ↩
-
טעות לא נעימה. ↩
-
עמל וצער, נטפי יזע / ובדמע מהולים… (ניקראסוב). ↩
-
בעבודת הפרך. ↩
-
ועדים. ↩
-
לשליח הרבנים. ↩
-
בקהילה הקדושה (נבוכה יכוננה עליון, אמן. ↩
-
מטבע זהב. ↩
-
ספר קטן (כינוי לספרי השכלה). ↩
-
התגלות תכונות של אבות רחוקים אצל בנים ובני בנים. ↩
-
שלוש פעמים. ↩
-
לו עצמו נראה הניגון של איכה. ↩
רשמי דרך
מאתיוסף חיים ברנר
א
ובכן באנו כולנו מן התחנה הקרובה אל העיירה הקטנה ההיא בלילה, בשעה העשירית לערך. הימים, כמו שכבר אמרתי לכם, היו ימי תחילת ניסן, ימים שסוף-החורף וראשית-האביב עדיין משמשים בהם בערבוביה. כל אותה הדרך מן התחנה אל העיירה אינה עולה אפילו לעשר פרסאות שלמות, ואף על פי כן ארכה נסיעתנו יותר מחצי “מעת-לעת”. נוסעים היינו בעגלת אופנים, כמובן, ולפיכך, לא הרפש בלבד, אלא גם שברי הגלידין המעורבים בו, אף הם היו לנו לשטן. בעל-העגלה שלנו, צריך להודות, אמנם, יגע כמה יגיעות וטרח בכל כוחו להביאנו אל המקום בעוד מועד, אבל כל טרחתו היתה לבטלה. סוסותיו היו סבלניות ביותר ומקבלות שוט באהבה, ואם יש שהיו מתעוררות מחמת הכרה לרוץ אורח, היתה ההתעוררות יהודית, כלומר: בת-רגע. וחוץ מזה היתה, אמנם, גם המסילה גופה עקובה ביותר, הרים ובקעות, פלגים ועמקים, ככל המסילות שבגליל ההוא, הסמוך לגבול.
ו“כולנו” שאמרתי לכם, מורי ורבותי, פירושו ארבעה: שלוש “נפשות”, “נוסעים”, ואחד – שליח ל“הוֹלָכה”. הלז מוליך היה אותנו לפי שעה עד עיר-הגבול, על מנת שימסור אותנו שם בידי ה“מעביר” עצמו, זה שהוא צריך להעבירנו את הגבול בחשאי.
ואותו בחור ה“מוליך” לפי שעה, צריך אני לומר לכם, היה “בחור כהלכה”: זקוף וחסון, בוטח בכוחו ובז לסכנה, קר בדבריו, מתון בהליכותיו, מביט מגבוה, דוחה ומבטל בחיצוניותו, ובקרבו אש אוֹכלה. קיצור-הדברים, אחי ורעי, בן-חיל ממש… אלא שלא הוא העיקר כאן; העיקר הן ה“נפשות”: אני עבדכם בן אמתכם, שנתחייב חובת גלות בעת ההיא, ושני בני לויתי; אחד מצומק, בעל עינים כואבות ומלפלפות ובעל משקפים, ואחד מפוטם, בעל לסתות ובעל כרס עגולה. שניהם בני-בעלי-בתים, ניזונים בחסד אב סרסור או חנוני, ושניהם רווקים, משכילים, ויש להם שייכות ל“אותו מעשה” שנתפסין עליו; אלא שהראשון כבר נתפס וגם “ישב” וגם הוצא לחפשי לפי שעה בערבון-כסף עד שיעמוד לדין, והנה הוא מפקיר עתה את הערבון – שהניח אביו, לאחר שמכר זה ביתו ומיטלטליו, בפדיון-בנו – ויוצא לחוץ לארץ, והשני עדיין לא זכה להיתפס, ומי יודע כמה גדולות ונצורות היה עתיד לעשות עוד, אלמלא שקפץ עליו רוגזה של העמידה-לצבא בסתיו הבא והתחילו אבותיו בעצמם להציק לו ולזרזו, שיקדם פני הרעה… ובכן, במה אנו עומדים?
כן, באני אל העיירה ההיא בשעה העשירית בערב. טפּררר… בעל-העגלה שלנו, שהיה בן-אדם רגיל ומנוסה בנסיעות כהללו, עצר בסוסותיו מתוך נהימה מיוחדה עוד במבוא-העיר, ונרד ארבעתנו, שלושת הנוסעים והשליח ה“מוֹליך”. שְׁשַשַה… קיבל הוא, בעל-העגלה, את שכרו, דפק את “נשריו” ונעלם בחשיכה. ואנו ארבעתנו התחלנו נכנסים העירה רגלי, ולא כולנו ביחד. אלא זוגות-זוגות: אני וה“מוֹליך” – הזוג הראשון, ושני בני לויתנו מאחורינו – הזוג השני.
ברחובות העיירה שלטה מין דומיה משונה, דומיה עצורה ובוקעת, מנהמת, כביכול, מתוכה, מעין הדומיה החנוקה של עיר נצורה. מי שלא היה בתוך אותה הדומיה שבעיירות הנידחות הסמוכות לגבול, קשה להעמידו על טעמה… הוא לא ידע ולא יבין בשום פנים. האויר מלא חשד… הס… איש אינו עובר… מי עבר שם? – – –
שליחנו בעל-הקומה עשה את דרכו קפנדריות ארוכות, הוליכנו ארחות עקלקלות. בדרך-המלך לא הלכנו. עברנו דרך גנים, עלינו בפרצות, שְׁשְששה… אם יוָדע לאיש דבר-בואנו הלום – ואבדנו. כל צעד וצעד היה גנוב אתנו. שברי הגלידין, שנתרסקו תחת רגלינו הזהירות, מילאו בקול ריסוקן את כל גופותינו החטאות והרועדות פּלצוּת…
לבסוף – חצר ובית-חומה בו. שְׁשְשה… “עמדו כולכם פה, ואני אעבור אל הבית שכנגד, רואים אתם, אל אותו הבית שמעבר לרחוב, וראיתי, אם אין שם איש, והבאתיכם שמה”. כך אמר לנו ה“מוליך” ויעלם. אז התייצבנו בלחש, בחשאי, סמוכים אל קיר-החומה ונעצור בנשימותינו. וכך עמדנו בלא תנועה שעה קלה עד שבא אלינו קול: “בואו – שְׁשש”. אז התגנבנו דרך הרחוב, עלינו באכסדרה, פתחנו דלת, באנו לפרוזדור אפל. מיששנו, עוד פתח – והנה הבית…
סבתא כבת ששים, קטנה מקומטה, השיבה לנו שלום על ברכתנו, ברכת-ערב, ועיניה לא שמה בנו. היא היתה יושבת ומסתכלת לפניה מתוך מין קרירות-רוח וטימטום-לב, מעין זה של איש הדש בדבר אחד ימים רבים, ומתוך תמהום קרוש, מעין זה של תינוק, הרואה בבואתו באספקלריה ותוהה… מטפלת היתה הזקנה בשעה זו באחת הזויות, מקום שעמדה שם מדוכה גדולה וגסה ומַצות מכוסות בסדין סמוכות לה.
מנהיגנו, או, כמו שהוא בחר לקרוא לעצמו, ה“פּוֹסילני” (שליח), שהיה נחפז לשוב לעירו מבעוד לילה, לא שהה הרבה וקם תיכף ללכת אל האיש ה“מעביר”, על מנת “לגמור” עמו מיד את העסק, כלומר, להפקיד בידו את שלוש נפשותינו. ה“נפש” הצמוקה בעלת המשקפים, אמנם, ניסתה לעכב: מתייראת היא להישאר במקום זה: אבל השגח לא הגיחו בו, ולא עוד אלא שחברו המפוטם בעל-הלסתות גער בו, וה“מנהיג” הלך לו מתוך אזהרה, שנשב כאילמים ולא נשמיע קול. “יד לפה, חברה – שתיקה! שומעים אתם?”.
הזקנה עמדה והכניסתנו אל החדר השני, גזירה שמא יכּנס הלום, אל החדר הזה, הראשון, איש זר וראנו. מציאותנו כאן צריכה להיות בחשאי ו“בסודי-סודות”. כי חזקה היא – חייבים אנו לדעת – חזקה לסוכנים ומבריחי-המכס הידועים, שהם מוסרים לרשות את כל העובר שלא על ידם ושלא יתן על פיהם. ובחטמיהם ה“טרפים” מריחים הם, ימח שמם, ריח כל פנים חדשות, שבאו לעיירה…
מאליכם תבינו, רבותי, שדברי הזקנה הללו לא היו לנו למנוחת נפש. גם בלעדיה יודעים היינו, עד כמה אנו נתונים בסכנה, עד כמה נורא המקום הזה, ואין צורך לומר עכשיו, כששמענו זה גם מפיה! בקיצור, אנו נדחפים בחרדה וברטט ומתוך שתיקה גמורה אל הקיטון, מין חדר-מיטות, שהראתה לנו הזקנה, ושם ישבנו בחושך, – יראנו להדליק נר – ישבנו גם חרדנו לכל הברה קלה וחשודה, שהגיעה לאזנינו. כשנשמע קול פתיחת הדלת בחדר הראשון, כבשו שני בני לויתי את פניהם בכסתות שעל המיטה, עד שבאה הסבתא ואמרה להם, כי הנכנס הוא בעלה הזקן, בעלה הזקן, הוא ולא אחר, והרי שמוֹרך-לבנו הוא לחינם…
לבסוף שב גם “שליחנו” ו“בשורה” חדשה בפיו: ה“מעביר” אמר לו, שבלילה הזה אי-אפשר בשום פנים לעבור. צריכים להמתין. ואחרי כמה וכמה דברים, פקודות, ציווּיים, עצות ואזהרות נפרד מאיתנו “שליחנו” ה“מוֹליך” ויסע לו. ואנחנו נשארנו… כן, נשארנו על מקומנו ללון פה…
רוח של סכנת-נפשות, המשתיק כל אנחה וגוזר על כל קול, צרר אותנו תיכף בכנפיו. כל אוכל תיעבה נפשנו… כל זעזוע עובר המס את רוחנו, כל חיכוך קל בפתח עורר את הפטיש בלבותינו, כל בריה נכנסת אל החדר שמעבר לכותל נטלה את חיינו. יראנו את ההליכה, יראנו את הישיבה, יראנו את היציאה; יראנו גם את השינה, גם את היקיצה; יראנו את יללת החתול, את דרדור המצה במכתשת, את המיית האויר, את דמדומי החלון…
וַנלן שם את בלילה ההוא.
ב
ביום השני בבוקר השכמנו קום, אבל את פנינו וידינו לא רחצנו וחמין לא שתינו. פדות-נפשנו לא באה עדיין ונחכה לה. ישבנו על המיטות, שכבנו, התהלכנו בחדר לאט ודממנו. באקראי נתקל מבטו של בעל-המשקפים, דרך החלון, בזקן, בעל מלוננו, שטיפל בחצר. מיהר הבחור ותיקן מיד את המשקפים על עיניו וקרב יותר אל השמשות להסתכל בהן ולהיווכח היטב, אם לא הטעתּו עינו ושמא איש אחר בחצר ולא בעל-הבית. ויחרד רעהו, בעל הלסתות המלאות, ויתעורר על ה“נבלה”: כיצד נוטל אדם וקרב אל החלון? הרי עינים לאויר, גזלן! – והגזלן העלוב סר מעל החלון בבושת-פנים והצדיק על עצמו את הדין.
ובכן, עוד פעם ישיבה בחשאי, עצירת נשימה ואימת מוות לכל שריקת דלת בחדר הראשון, ציפיה וכליון-נפש עד כדי זיהום… וסוף-סוף לא יכול עוד בעל-הלסתות לעמוד בגזירת השתיקה והתחיל תוסס בחשאי.
– הגיעו בעצמכם, – טען – הגיעו בעצמכם: יושבים להם אנשים בני בינה, בריאים בגופם ובשכלם, תפוסים בחדר – וברצון-עצמם. הגיעו בעצמכם: אין שוטר ואין בריחי ברזל, והתפוסים אינם מאיזים בכל זאת לצאת מחדר-כלאם… הלא דבר הוא! יודעים אתם? כבר כשל כוח סבלי. זה יותר משעה, שאני צריך לצאת החוצה… מוכרח… שומעים אתם?.. איני יכול להתאפק עוד…
וכשהגיע עד כאן לא יכלו עוד גם חברו להתאפק יותר והודיע את דעתו בהחלט, שחרפה היא, חרפה רבה וכלימת עולם, לאדם צעיר להיות פחדן ומוג-לב במידה גדולה כזו. לעולם יהא אדם – אדם!
וה“מתאפק” הראשון, כששמע דברי-מוסר אלו, חם לבבו בקרבו והתחיל מוכיח לחברו בעל-התוכחה באותות ובמופתים, שמעולם לא היה הוא, ה“מתאפק”, פחדן ומוג-לב. אדרבא ואדרבא: מי כמוהו, כמו בעל-המשקפים, יודע, שהוא, ה“מתאפק”, היה בשעתו הראשון בין ה“חברים” ללכת לכל כנסיה אסורה ולבוא ב“אש”… אלא מה? עכשיו שאני!.. לשם מה יסתכן?.. הוא אינו מוצא בדבר שום צורך כלל, זולתי צרכו הפרטי בלבד, והרשות בידו להשהות את הדבר עד כמה שאפשר…
בינתים צוחה הדלת בפרוזדור וחרדת אלוהים נפלה עלינו מחדש. ה“מתאפק” אמיץ-הלב חָוַר כסיד ומלתו האחרונה קפאה על לשונו; חברו בעל-התוכחות נתחבא בקרן-זוית וכולו רועד, ואני עשיתי אזני כאפרכסת אצל הקיר לשמוע מי שם. הוברר הדבר, שלחינם חרדנו את החרדה: שכנה באה לשאול קדירה. שבנו ל“התווכח” בחשאי, אבל נפשו של ה“מתאפק” לא מצאה מנוחה שלמה עד שיצאה השכנה מן הבית ונפסק קולה. ואולם בעוד רגעים ואל הבית נכנס עוד אחד, ו“נכנס” זה מן הסקרנים היה, ויהי “בעלן” לדעת מה נעשה בחדר השני, זה שאנו נתונים בו, ולפיכך פתח את הדלת פתיחה כל שהיא ותחב לשם חוטם וזקן – והציץ. וכשהציץ מת לבנו ויהי לאבן. ממש פרחה נשמתנו. ולולא בעלת-הבית הזקנה, שהופיעה תיכף אצלנו להרגיענו, מי יודע מה עלתה לנו. ברם, הזקנה ניחמה אותנו, שאין כאן כלום. “בחור-ישיבה” נכנס לבית. מַצוֹתיו מונחות כאן בביתה והוא בא לראות בשלומן. ובכלל, – אמרה הזקנה – היא אינה מבינה, הפחד הזה למה? כלום תינוקות אנחנו, ילדים קטנים? חי-נפשה, בושה וכלימה היא לגברים מפחדנות כזו. יפה היא הזהירות, אבל לכל יש שיעור. בביתה, ברוך השם, לא יאונה לנו כל רע. ולמה אין אנו טועמים כלום מאז הבוקר? כלום גזרנו עלינו תענית? גם אמש לא אכלנו כלום, ומי גבר יחיה בלא אכילה?.. השמים לא נפלו עוד לפי שעה על ראשנו. לא אנו הראשונים ולא האחרונים, אבל פחדנים שכמותנו לא ראתה, במחילת כבודנו, מימיה…
– וכי מה, לדוגמה, אפשר למצוא בביתכם לאכילה? – יצא, סוף-סוף, בעל הלחיים המלאות מגדרו ושאל שאלה בסגנון של “לאו דוקא”, בקול של “הלכה ואין מורין כן”.
בעל-המשקפים נכלם ברגע הראשון מרעבתנותו של חברו ביום כזה והשתדל לנעוץ בו עין זעומה, אבל זעם זה זיופו היה ניכר בתוכו… וכשהתחילה בעלת-הבית הזקנה למנות, בתור תשובה לשאלה, מעכלים קלים, מעין ביצים מבושלות, כותח, גבינה יבשה וכדומה, “נכנע” גם הוא, בעל-המשקפים, והסכים “בעל-כרחו” להשתתף עמנו בפת-שחרית.
ובעוד הפרוסה הראשונה בין שִנינו – והנה הַסְסְסְ… הדלת משמיעה קול… נשימות כבדות… גניחות… “צפרא טבא!”… קול ניחר ועיף, שלפנים היה, בלי ספק, גם עבה, גם קשה… מי הוא זה? מי בא? מי נכנס? שׁששה… ופיותינו מלאים… לא לבלוע ולא להקיא… הַססס…
קול-דברים אנו שומעים… ומתוך הנשימות הכבדות והגניחות הארוכות, המלפפות את הקול הלז, נדמה כאילו לשון-המדבר נשתה בצמא והיא משורבבה מתוך הפה, כלשונו של כלב שוטה, והמלות רוחשות ומתנועעות ונחנקות תחתיה…
– אה? – שלבה הזקנה שאלה בתוך השיחה?
– מסירות-נפש, אני אומר, בּריינה-ברכה! – עלה ונפזר הקול החנוק – מסירות-נפש. כך! ימים, אוי, ימים, הגיעו. הכל בידיהם. כל הפרנסה בידיהם. העולם נבהל ורץ, העולם מפזר רכושו, והם לוקחים הכל. אין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם… אגֶנטים – פְּש-ש-ש! – כך. זה הדבר אשר אני דובר. אמרתי שלשום להשתכר כמה זהובים במגבעות שהובאו. עד אלוהים – במסירות-נפש הובאו המגבעות… הוֹ… אבל הם לא הניחו… הרשעים לא הניחו… חברה שלמה… רשעים… “מוֹסרים”. כך!
דעתנו בחדר הזה, אמנם, לא נחה עדיין; ואולם מהות הקול, הגניחות והנשימות – כל זה המעיט קצת את הפחד.
– אמת, אמת, הכל בידי ה“סוכנים”, ימח-שמם… – הוסיפה הזקנה להתאנח קשה – החמסנים הללו מושלים בכיפה… אין זולתם… הוי, אין…
– אין כל… – החזיק על ידה האיש הנכנס – גם שערי-דמעות כבר ננעלו – זה הדבר, אשר אני דובר – כך! גם שם, באפיית המצות בביתי, אין “מזל-ברכה”. עובדים כשוַרים… רייזה, רחל, גרונה – כשוַרים… ואין כל!.. והם… כאן? – השפיל הוא פתאום את קולו.
– מי?
– בעלי-הנסיעה…
– בעלי-הנסיעה?
– הן… אתמול…
– כאן…
– “זהו שלנו, שלנו” – לחשנו גם אנו זה באזני זה.
ודלת-כלאנו נפתחה, ויהודי כבן ארבעים ומעלה, בעל כתפים
רחבות ועקומות וזקן גדול ושחור, נכנס החדרה כשהוא נושם כולו בקושי, מעיפות ומרגילות. הזקן הגדול והשחור של היהודי עם מנעליו הגדולים והשחורים היו מכוסים כולם קמח. מתניו היו חגורים באבנט מזוהם של נושא-סבל וגויתו העבה, הרצוצה והכפופה היתה דומה עלינו כאילו הר של חול עמוס עליה. בקמטים שתחת עיניו נראתה סבלנות של סוס ועיניו גופן כבויות היו, אבל יש שנדמה לי, והנה אני רואה בהן… איני יודע כיצד להביע זאת – נוּ, מין כלות-הנפש לעבור ולהעביר גבולים…
זה היה "מעבירנו ", מעביר פרטי, לא-סוכן, המיוחד לנו לבדנו. ומובן מאליו, שבני לויתי חברו עליו מיד משני עבריו: מתי? איככה? באיזה אופן? האין כל סכנה?
– בעזר השם יתברך! – ענה על הכל הקול החנוק – אין דבר ידוע למפרע… ולא בי הדבר תלוי… לא בכוחותי… כי מה הם כוחותי? כך. אבל עם איש-הצבא כבר דיברתי. ואני לא אעזבכם. גם אני הולך עמכם. גם עלי לעבור עמכם. כך. אין אתם ראשונים שלי, – הוא הדבר אשר אני דובר – ואני איני אַגֶנט… כעלות המנחה אבוא הלום לקרוא לכם… היו נכונים…
והלך לו.
וכשהלך, ורוח בני לויתי נפל לגמרי. “המלאך הגואל” הלז עשה עליהם רושם של “מה יושיענו זה?” ותלונתם על ה“שליח” שלנו, שהביאנו עד הלום, עיר-גבול קטנה שאין לצאת ממנה, ומסרנו בידים לא-אמוּנוֹת כאלה, הלכה וגברה. הגיעו בעצמכם, מה קרירות-דעת עושה! קרירות-דעת רבים חללים הפילה. ואמנם, עמנו נשלח איש קר בדעתו, לגמרי, גוש-קרל, ומה לו ולסכנת אחרים? הגיעו בעצמכם, קשיחות-לה כזו!
והביצים המבושלות נידחו בשתי ידים ולא נאכלו.
– מה שייך לאמור “בריה”? – השיבה בעלת מחסנו על השאלה בנדון כוחו ו“בריותו” של ה“מעביר” שלנו ואם אפשר לסמוך עליו – הכל תלוי במזל… אם הדבר עולה יפה, אז הכל נעשים “בריות”… אדרבא, עליכם לשמוח על המאורע… הוא בעצמו ילך עמכם… וכגון זה לא בכל יום מתרחש… ובפרט, אם יעבירכם דרך העבר הזה – אז ההעברה כמוה כאין. כמושך שׂערה מחלב… פסיעות אחדות… ואולם אם יוליככם מצד הפלג… והאַגנטים, כסבורים אתם, טובים ממנו?
והזקנה התחילה לספר בדבר, שאירע “בסך הכל לפני שבוע”: מעשה נורא בבחור אחד, ששלחוהו האַגנטים מעבר לגבול, ונמצא כבר מן הצד השני, קיטרג השטן ונתבלבלה דעתו עליו ולא מצא את הדרך, ותעה, וסבב, וסבב כל אותו הלילה, עד ששב על עקביו, והגיע אל השלשלת…
ואנחנו עומדים ומקשיבים; ופנינו חיוורים ביותר, ושערות-ראשינו מסתמרות, לבותינו הולמים הולם פעם… והמלה “גבול” באה ומערערת את כל עצבינו… והמלה “אבדון?” באה ומזמזמת בכל מוחנו… ואנו שוכבים לנוח, אולי ירווח לנו, אולי יעבור היום, אבל אין אנו יכולים לשכב. אין אנו יוצאים מן המקום, ומקום אין אנו מוצאים לנו. עוד שעות אחדות, ואחר-כך אותה השעה הגדולה והנוראה: שעת מעבר-הגבול… גבול, גבול, גבול… הנה עגלה עוברת ומשתקשקת; גבול-גבול-גבול… הוי, מי יעבירנו את הגבול? – – –
ג
היום פנה; הזקנה הדליקה נר בחדר שמעבר לכותל; ואנו יושבים כאן שוב בחושך; ורגשות מוזרים והשערות משונות והצעות רבות ומחשבות-אין-סוף וציורי-דמיון מבהילים – הכל בא ועולה יחדיו, כעמוד-עשן, ומסתכסך ומדכא…
והנה, ברוך השם! – הנשימות הכבדות מתפרצות הביתה…
– נוּ, מוכנים?
– וכי מה? הולכים אנו?..
– כן. קומו ונלכה לפרייסן!..
אותו הקו, שעמד וציפה כל היום בלבבנו, ניתק. ובכן, הגיעה השעה, סוף-סוף. במהרה נדע את הקץ: לחיים או למוות!
בדרך הגיד לנו האיש, כי, כמדומה לו, שאיחרנו קצת. צריך היה לצאת חצי שעה קודם לכן. כך הותנה גם עם ה“חייל”. ואולם בשעה הנכונה הביאה בעלת-בית אחת את קמחה לאפיה, ונגרם האיחור. מצות אופים בביתו בימים האלה.
ההולך לפנינו נראה לנו באותו הצביון שבצהריים, אלא העיפות שבפניו והכפיפות שבחלק גופו העליון גברו עכשיו ביותר, ונעליו הגדולות נעשו עכשיו יותר מלוכלכות ברפש וקמח. מהלכו – בזריזות שאין למעלה הימנה, כמעט במרוצה; ולא כמרוצתו של גיבור בוטח בעצמו ושש לרוץ אורח, אלא כמרוצתו של נואש ומסתכן מתוך הטירוף, של האומר: איני ירא מפני כלום, משום שאין רע מן הרע המסובבני…
הוא רץ לפנינו, והרפש של האביב השמיע טיאַפּ-טיאַפּ-טיאַפּ. כבר הגיע לילה, ליל כהה וקר. אנשים פגשנו על דרכנו רק מעט; ואולם כולם הסתכלו בנו בשימת לב מיוחדה. האיש הביאנו עד מוֹצא העיירה: מסילה מימין, גדר משמאל ושדה לפנינו. אז הפך את פניו וישב על עקביו. אנחנו, כמובן, אחריו. בפניו לא נגלה כל בטחון; רק איזה “אולי ירחם” פיעפע בו. הוא נדמה לנו כלא יודע את הדרך ילך בה; הוא נדמה לנו כתועה, כסומא; ואנחנו מרינו בו בלבבנו, קיללנוהו, קיללנו גם את ה“שליח” הבוגד, הבליעל, שהסגירנו ביד “לא-יצלח” כזה, ביד איש אשר בעד “אגורת מתכת נמבזה” הוא נכון להמיט שואה על אנשים נקיים, ביד איש, אשר גם להיזהר לא ידע וקול ה טיאַפּ- טיאַפּ של נעליו המטונפות נורא הוא ואיום… ואף על פי כן, כמובן, נגררנו אחריו… הוא הכניסנו לתוך איזה פתח, הובילנו בחוֹר של איזו סוכה, העבירנו שתים-שלוש חצרות. מאחת מהן יצאה נוצרית לשאוב מים, והוא לא השגיח בה. לאחרונה העלנו על איזו מקשה. מאחוריה השתרע מישור רחב-ידים. הוא?.. הוא, הוא – הגבול? ראשי רוכבים נראים וחולפים… אַ – אַ – ה… “מעבירנו” גונח… השתטחנו על הארץ… קְרַח… קרום של קרח משתבר – ולבנו עמו… שְשששששה… התעוררנו… בכפיפות-קומה, שאין למטה הימנה, באנו, זחלנו עד מחיצת-הקנים שעמדה לפנינו; טיפסנו בה ונעבור עליה… בקעה… גורן מימין ומסילה משמאל… סביב המסילה הזאת “עשינו הקפות”, כנראה, כל אותה שעה…
– נוּ, “אתם”… הסתרו פה… שכבו סביב לגורן… ואני ארד אל הגבול… אתראה עם החייל… אם אפשר…
לב הרוצח בהרימו את גרזנו על ילוד-אשה לא יהלום ככה כמו שהלמו לבותינו בשעה זו. ואף על פי כן – נפלא הדבר! – בני לויתי לא יכלו בשום אופן להתאפק מהערות ומהתלחשות…
– איננו עוד?
– מה היה לו?
– מה יהא בסופנו?
– היכן אנו?
כל רגע – אין-סוף. מה זאת? בלהות-לילה?.. איננו עוד, באמת!.. רגעי נצח – ואין קול… אך מי זה עולה משמאל? מי זה כמתגנב דרך המסילה? הנה הוא קרב… הנה הוא צועד – ועומד… דמיון-רוחנו?.. הה, שתקו, לכל הפחות… השתטחו על הארץ… עצרו את נשימתכם…
– אהא… אתם כאן… מה אתם עושים כאן?!..
לפנינו עמד איש-צבא גבוה, מן המפקחים, בנעלים גבוהות וחזקות, באדרת-שיער קצרה וקנה-רובה על שכמו. אה… ובכן אבדנו… או אולי טועים אנו!.. אולי נשלח זה לרוחתנו? לא… הוא בא משמאל… הוא מתלוצץ… אבדנו, אבדנו… את אשר יגוֹרנו בא לנו… נתקיים זה שידענו מראש…
דבקנו יותר לאדמה הלחה, ששכבנו עליה: אולי יעבור החלום…
כשראה איש-הצבא, מי הם השוכבים לפניו, נעשה עליז וגאה ביותר והתחיל מתגרה בנו ומצווה לשכב במנוחה עד אשר יקרא על ידי יריה את מי שיקרא – ויבואו ויאסרונו…
לשוננו דבקה לחכנו, אך שפתינו גמגמו מלים בלא קשר: עזבנו!.. הולכים אנו… תעינו…
– שכבו במנוחה!.. – פקד איש-החיל ויסר את קנה-הרובה
מעל שכמו.
– – – אז התנערתי אנכי, אחד מן השוכבים, ואשא את רגלי… “ירה תיירה!” שמעתי התראה ואיני יודע מפי מי. על זה אמרתי “אֶה” – וברחתי. אני רץ ואזני נטויות לשמוע קול היריה, אך מסביב דומיה גמורה; עולם של דומיה. הנה המסילה. בה אשוב העירה… הנני בעיני כתינוק, שתעה בהרי חושך… רגע, רק רגע קטן, ניצנץ בי, מעין רגש, שבדיעבד ניחא לי בכך. בדיעבד הרי אין הסכנה גדולה כל כך… אבל מיד באה אימה, אימה חשכה, והוטלה בכל גופי ונשמתי – ואני בורח ורץ, בורח ורץ…
וכשהגעתי לעיירה ונכנסתי לתוכה – רק אז התחילה לרטט בי הכרת מצבי האמיתי; יראתי שמא יכיר בי השוק… וכשמצאתי לבסוף אותו הבית ונכנסתי לתוכו, פרץ מגרוני בכי גדול!
הזקנה הכינה ארוחת-הערב. לסיפורי האזינה בשריקת שפתים ובמנוד-ראש; וכשגמרתי לספר, לקחה את הבצל הקלוף, חתכה אותו חתיכות קטנות על גב חתיכות-הדג-המלוח שבפנכה ושפכה חומץ עליהן.
– ואני אבדתי… אוי, אבדתו בוודאי… עתה אבדתי לעולם… את הגבול לא אעבור עוד… אנה אשובה?..
אז הבטיחתני הזקנה לשלוח את הזקן שלה, לאחר שיבוא זה מתפילת מעריב, לראות מה נעשה עם ה“מעביר” שלנו…
– בכל אופן… אני לא אלך עוד עמו… אני אבדתי…
– לא, ה“יוָן”, כנראה, לא ירה, – דיברה הזקנה בשלה – לא נשמעה כל יריה…
עודנו מדברים והנה הנשימות הכבדות-הכבדות, התכופות-התכופות, הכבדות והתכופות, כאשר לא היו עוד עד הנה, מתפרצות הביתה. ונעלי הרפש משמיעות טיאַפּ- טיאַפּ- טיאַפּ…
– אני החייב!.. אני איחרתי… פּוּד-המצות של ביילה השולחנית השכיחני הכל… צריך היה לצאת עד שלא חשכה… אז אין המפקחים אורבים עדיין… מסירות-נפש…
והזיעה שופעת מכל גופו, ממצחו, משערותיו, מבגדיו, וכל דמותו כדמות הסוס הלז, שעבדו בו שלושה ימים בבית-הריחים בלי הפסק! והוא נושם נשימותיו ואינו יכול לדבר ואינו פוסק מלדבר ומלהתנצל על איחורו, שהוא ראוי גם לרחמים קצת, שהוא לא עזבנו לבדנו, שגם הוא סיכן את נפשו כמונו… ונורא סיפורו על הנס, שנעשה לו בשעת ירידתו במורד, כלומר, אל הגבול: שם מצאהו שומר אחד ורצה לאסרו, אלא שעמדה לו, למעבירנו, זכות-אבות והאמינו לו על “הן” שלו, שהוא הולך מן היער הסמוך… ונס אירע לנו לכולנו, על פי דבריו, שלא ירדנו מתחילה יחד עמו, כי אז היינו בוודאי נתפסים על-ידי הרוכבים, אלה שראינו ראשיהם בשכבנו על הקרח בחצר… ואוי, אוי לו… הן הוא כבר נדון פעמים על עוון הברחת מכס ואילו היה נתפס גם עתה, מה היה לכל בני ביתו? מסירות-נפש!
– אבל “גוואַלד”, מה יהיה עתה?
– עתה באתי אליך. נלכה יחדיו.
– לאן?
– לבקש את הנשארים… תם אני ולא אדע, מה עלתה להם. כשהרפו ממני, מיהרתי תיכף אל הגורן – ואינם…
– הם בוודאי נאסרו!
– לא, לא נאסרו: החייל לא ירה. נלך לבקשם…
כוח איתן היה ל“לא-יצלח” זה, וכמעט שנכנעתי מפניו ללכת עמו, אלא שברוב עמל עצרתי, בכל זאת, בעצמי אמרתי: לא אלך. וילך הוא לבדו. ולאחר כמה שעות שב שנית ובשורות טובות בפיו: שני בני לויתי הנם בביתו. טירוף-דעתם הצילם! כשראו שהחייל נכון לירות בי, הבורח, נתבלבלה מחשבתם לגמרי ויתנו לו את כל אשר אתם ויעזבם לנפשם. אז יצאו ממחבואם והתחילו תועים בעיר, ואלמלא הוא, שמצאם עתה – מי יודע, מה עלתה להם. ברוך השם, ברוך השם…
פניו לא נהרו. הפנים הללו לא יהו מסוגלים לכך. ורק זקנו המגודל והפרוע קיבל צורה יותר משונה ויותר מתפתלת…
– אבל מה יהיה עתה?
– מה יהיה? לא כלום. כעלות הבוקר נלך לפרייסין.
– אני לא אלך.
דבר זה היה מוחלט בידי כגזירה, שאין להרהר אחריה. הן כבר נוכחתי וכבר ראיתי, כי אסור לי ללכת עמו. ואולם להישאר, ואפילו רק “לפי שעה”, בבית-הזקנה לא רציתי ולא יכולתי בשום פנים, ואחרי ישוב-הדעת ומחשבות רבות נאנסתי, סוף סוף, לעבור בעל כרחי אל ביתו – לשעה, לכל הפחות – והלכתי עמו.
בו ברגע שנכנסתי לבית ה“מעביר”, קפצו עלי שני בני לויתי: “אוי, אוי!” וכמעט שלא נתעלפו מרוב חבקם אותי, “הנמלט ממוות”; הם ישבו במחשכים ונועצו, איזה הדרך ישובו אל עיר מולדתם: זה ל“משפטו”, וזה לעבודת הצבא. ואולם יותר משעסקו בהצעות ועצות לעתיד, הרבו שיחה על הנסים ועל הפורקן, שנעשו להם עכשיו בלילה הזה. הם היו מתחרים זה בזה בהרצאת הפרטים איך שאחזתם עוית בראותם את החייל מכוון לירות, איך שתפסו בידו ממש ואמרו לו: “נאַ טֶבֶּה דֶנְגִי” (“הילך ממון”), איך שסבבו את הגורן ובאו העירה והתחילו תועים, איך שמצאם איש והראה להם את הדרך ואיך שחזרו לתעות עד שמצאם ה“מעביר” שלנו…
וה“מעביר” שלנו התפרץ לחדר פעם בפעם וטען, שהוא החייב, שהוא ורק הוא ראוי להיחתך חיים, אבל הלא עינינו הרואות, שהוא לא עזבנו, שהוא הלך אתנו יחדיו אל תוך האש…
ד
הגיעה כבר השעה שאחרי חצות הלילה, ומן החדרים שמעבר לכותל נשמע עדיין קול גלגול המצות, צלצול הפחים וקריאות האופה… אך על כל הקולות וההברות הללו היה נסוך מעין רוח של שינה רפה. אנחנו שלשתנו ישבנו בחשיכה, כישיבתנו אמש. וגם הפעם בחדר-מיטות, המלא כלי בית, מין בשאינו מינו, עד אפס מקום למעבר-החתול. אפיית המצות בשאר החדרים גרמה, כנראה, שיתפנו כליהם ה“חמוצים” לכאן – ותצא הערבוביה המשונה הזאת: שולחנות, ספספלים, חביות, מיטות, כסתות, כסאות, טבלאות, ארון-כלים, ראי וכדומה. שכבת האבק והקמח, השטוחה על הכל, הורגשה בין האצבעות. חברי לצרה ישבו והתלחשו זה עם זה על דבר “התנאים והחובות” שהם צריכים להטיל על מעבירנו, ואני ישבתי בלא דברים ובלא הרהורים. נדמה לי, שכל נגעי הלבבות וכל מיני פורענויות שבעולם נצטרפו יחד ובאו לכאן והתכנסו בחדר זה, וכאן נחתכו ונתפוררו פירורים-פירורים קטנים ונזרעו על פני כל הכתלים והכלים, ואני כולי מכוסה בהם, תקוע בהם וכבוש בתוכם, ואין מוצא ואין פדות לנצח-נצחים. חשיכה עולמית… ופחד הגורן ההיא נפל עלי, פחד הגורן הנמצאת שם בשדה ופחד האַגֶנטים-ה“מוסרים” פה בעיר, פחד מאפה-המצות שבבית כאן ופחד אותו בן-אדם, ה“מעביר” שלנו, שכבר בטלו חייו וכלו כוחותיו ופג ריחו וכבר אכל את עולמו ונעשה מדרס לצרותיו והוא נכון למשוך בכל עול…
– החייל יבוא בעצמו להוליכנו בשעה השנית… – בישרנו האיש כעבור שעה – עתה שכבו באשר תשכבו, ואני כבר אעירכם בעתו… היו נכונים…
תרתי לי מקום לשכב עליו. צירפתי שני כסאות ושמתי את כובעי למראשותי. ואולם תיכף לשכיבתנו, כשהשמיע העשון אחת, התחילה דלת החדר לסוב על צירה וכל פתיחה ופתיחה היתה מביאה קרן אור אחת, קרן תועה ממנורת הפחים שבחדר-הכניסה, ועמה – עלמה מגודלה מבנות בעל-הבית. “רייזה, רחל, גרוּנה” – זכרתי באותה שעה את שמותיהן מתוך שיחת אביהן בצהרים. וגם רייזה, גם רחל, גם גרוּנה – כולן היו יפות-תואר מבוגרות, עיפות, מלוכלכות; על ראשי כולן היתה צמה של שער מגודל, שחור ורענן, ולפני כולן הלכו שדיהן המלאים וריסי עיניהן הארוכים והטבולים בקמח של פסח. מתפרצות היו החדרה, אשה-אשה בגניחה שותקת, נופלות כשהן בבגדיהן, זו על שק-קמח, זו על המטה המלאה תינוקות ישנים וזו על כסאות מצורפים זה לזה. לסוף באה לישון גם בעלת-הבית בעצמה, אשה גדולה ומהירה. בחרי-אף פשטה את הכּרדוֹט הלבן מעליה ונתגלו בתוך האפלולית כתפיה החשופות. אנחנו, הגברים הזרים, היינו בעיניה כחגבים, שאין חוששין להם… קודם שכיבה לחשה בשפתיה, במקום ברכת ה“מַפּיל-שינה”, מין פסוק קצר אחד:
– אוי, המזוהם.. תבואנה מכות-מצרים עליו ועל כל עסקיו.
ואולם ה“מזוהם” בעצמו לא נגלה עלינו עד הרגע האחרון. הוא לא שכב כלל ונשמע היה כאן קול טרחתו שם; קול טרחתו, דאגתו, עסקיו. הכל היה טבול בטרחה, בדאגה, בעסק. האויר שבחדר נתרווה זעף ופיגול. מין בת-קול טורדת של טרחה לבטלה היתה מנסרת ומנסרת בו בלא הפסק. ססססס… נחרה קלה זסש"רצית של ישנים… הנה עגלה באה וקרבה אל החלון; לא, העגלה עברה… סס…
וָאֵרדם – – –
– נוּ, מוכנים? קומו ונצאה… החייל כבר היה כאן… העיקר הוא עתה, שנעבור את העיר… אסור להשמיע קול… אני חלצתי את נעלי… אחזיקן בידי… אלך בפוזמקאות…
– משוגע הוא, – גנחה אחת הבנות מתוך נדודי-שינה – בלילה כזה… ובפוזמקאות…
– הניחו למזוהם! – גערה בעלת-הבית אף היא מתוך שנתה – מאי איכפת לכן? ילך לו בפוזמקאות… היזק גדול, – יצטנן… ילך לו בלי ראש… ילך לו לעסקיו… ילך המזוהם…
וַילך המזוהם, ואנו אחריו.
ה
ולאחר שעברנו את הגבול – מורי ורבותי! – הייתי כל-כך עיף, כל-כך רצוץ ומדוכא, עד שאבד לי הכשרון להרגיש את החירות שמעבר לגבול. הסכנה עברה; בחיים נשארתי… אבל חיים אלה הם כל-כך פחותים, רעים, מוגיעים, עד ש… – בושה היא להגיד – למה הם?..
בני לויתי היו גם כן שבורים וירוקים ובלא מתוֹם כמוני. ואולם הם ידעו, כי מנהג-העולם הוא, שבני-אדם אחרי העברת גבול מתעוררים לחיים חדשים, מנערים מעליהם את העבר ונושאים עין אל העתיד. ולפיכך, לאחר שכילה בעל-הלסתות לגנוח מרוב עיפות ולקרוא: “אוי, ניצלנו”, ולאחר שנח מעמל-הדרך שעה קלה, נוכח, שמהראוי לדבר על דבר “המצב החדש”, ומענין לענין בא להתפלסף קצת בענין הגבולין בכלל, ואמר: “הגיעו בעצמכם, כברת ארץ קטנה ותו לא, כברת ארץ קטנה”.. ומי יודע, עד היכן היה מגיע זה בחקירתו, אלמלא הפסיקו בעל המשקפים בהערתו. זה העיר, כי טעות היא בידי בעל-הלסתות, והגבול, שעברנו אנחנו, אינו כלל כברת ארץ קטנה, אלא בפועל ממש – פלג קפוא, שארכו בדיוק מתימאטי, קרוב לפרסה, וסכנה גדולה היא לעבור על קרחו, הרועד תחת הרגלים. עוד עמד בעל-המשקפים ומנה באצבעות כמה פעמים נפל.
ובאותה שעה ישב לו ה“מעביר” על הגבעה וסחט את פוזמקאותיו… אותה עגמת נפש בפניו ואותה כפיפות-הקומה כשהיו… והנה גם הוא מדבר. ומדבר הוא בשטף-לשון ובמקוטעים, מין וידוי על פי דרכו. הוא, רואים אתם, אינו חושש מפני הצינה, ובכלל, אין לך דבר שיתיירא מפניו. כבר אבדו לו כל כוחותיו ואין לו ממה לפחוד. לא בכוחו הוא חי, אלא במסירות-נפשו, בה“אימפֶּט " שבתוכו. “אימפֶּט” זה מעמידו על רגליו. הוא, רק הוא, נושאו, נוטל ממנו את כל רפיונו ומשכיחו את זקנתו. הנה הוא מסר את נפשו והעבירנו את הגבול. בעד הרובלים, שקיבל מידנו שכר-טרחה, יקנה פה סחורה, ובלילה הבא ימסור את נפשו שנית וישוב לשם. הראינו את בני ביתו? הלא הוא צריך לפרנסם, הלא הוא מחויב לזונם, לשאת עליו את המשא, הלא כולם צריכים לחיות… הנה, למשל, הריצה בפוזמקאות על פני הקרח מהלך פרסה – הרי זה לא לפי כוחותיו… ובכל זאת הרי רץ… וגם מיהר לרוץ ממנו, הצעירים… ולפיכך, אילו היה צריך לרוץ שתי פרסאות, היה רץ שתים, שלוש – שלוש… לכאורה, מי הוא ומה הוא? שבר-כלי… אבל לחיות הוא צריך, וגדול כוחן של הצרות, ועוד יותר כוחו של ה”אימפֶּט", כוחה של מסירות-נפש…
חוט מתלבן נמתח במזרח. בעל-המשקפים נשא את משקפיו אל כיפת הרקיע ויאמר, שהוא רואה, כמדומה, כדמות איש בא ממרחק. ומיד הביא מזה ראיה לדברי ה“מעביר” שלנו בנוגע לצרות ולמסירות-נפש ול“אימפֶּט” ולמחשכים: מחשכים… בואו וראו, כמה גדול כוחם! הרי ראיתו שלו, של בעל-המשקפים, פגומה היא, ועתה, דוקא עתה, הוא מבחין ורואה… זה פירושם של מחשכים, הגיעו בעצמכם!
חברו, בעל-הלסתות, לט העיר כלום: הוא ישב טרוד במיני חשבונות ולא נתן לבו לבהירות-משקפיו של בן-לויתו. ובאמת, גם לנו נראה מיד אשכנזי זקן אחד בא מראש ההר. לבנו המה לקראת אותו האשכנזי, האיש הראשון, שמעבר לגבול…
המזרח עדיין לא האיר וה“מעביר” שלנו נזדרז והכניס רגליו הקפואות בפוזמקאותיו הסחוטים והלחים, שם עליהן את נעליו הנרפשות הגדולות ועמד הכן. לא הספיק עוד האשכנזי הזקן להתקרב אלינו וה“מעביר” שלנו קפץ והקדימוֹ בשלום בניגון משונה של “גוּט מוֹיגן”, לאמור: “צפרא טבא, בן-אדם, הרי אנו מן המשכימים ואנו ניצבים כאן כעלות הבוקר”. – – –
לעת עתה
מאתיוסף חיים ברנר
הנפשות:
ר' נח-קלמן שפירא / ברוך, בנה
סוֹשה, זוגתו / גודלמאן, רווק
יֶנטה-לאה, בתם / ולויל, יתום
האשה ויכנה-טֶמה / פֵיגֶיל, עגונה
המקום: עיר-מחוז ברוסיה
מחזה ראשון
חדר בביתו של ר' נח-קלמן. מלבד דלת-הכניסה עוד שני פתחים: אחד לחדר-המיטות של הזקנים, ששם גם משכבה של ינטה-לאה, ואחד לחדר-הכירים, ששם מתגוררת בשכנות פֵיגיל העגונה. קוֹמוֹדה, מראה, מנורת חזיז ישנה, שעון גדול בתיק-עץ מעומד. על הכותל משמאל תלויה התמונה “זכרון ימי קדם”, שבתאיה המרובעים מתנוססים בצבעים ירוקים-מחוקים": “מלכת שבא לפני המלך שלמה”, “פס יד כתבה על כותל בלשאצר” וכיוצא בזה; ממולה על הכותל מימין – טבלה של ציורים אדומים וגסים ממשלי קרילוֹב, כגון: “השועל מוציא בתרמיתו את חתיכת הגבינה מפי העורב”, “דימיאַן מכבד את פוֹקה ידידו בקערת התבשיל השלישית” וכדומה.
אחת השבתות של ימות הקיץ, לפני הצהרים. ר' נח-קלמן מסב אל השולחן בראש. מימינו, על הספה המעוכה, מונח הספר “רחמי האב”, משמאלו יושב ולויל. ממעל לראשו – “זכרון ימי קדם”. סעודת השחרית קרובה אל קצה. על השולחן פתותי חלה ושיורי עצמות של “קנוֹכן”. סושה, בעלת הבית, שבכלל הרי היא כמו שאינה, מנקרת ומחטטת בהם בכדי לנקות את המפה הלבנה. ינטה-לאה יושבת ואוחזת סידור-ברכת-המזון קטן בידה, אך קולה לא ישמע. מאחריה – הטבלה של הציורים ממשלי קרילוב. ברוך יושב בהרחבת הדעת. בכותונת מגוהצת ולבנה ובלי בגד עליון. חצי דממה.
ר' נח-קלמן, סושה, ברוך, ינטה-לאה, ולויל
ברוך (אל ולויל): כבר בירכת ברכת המזון? –
ולויל (עיניו מתרוצצות).
ברוך: הא?! מה אתה שותק? הלא אני הוא השואל את פיך. הבירכת ברכת המזון?
ר' נח-קלמן (מביט על ברוך באלכסון): הכל נוגע לך! (בקול מצווה) ולויל מברך (ולויל מציית).
ינטה-לאה (מניחה את סידורה הקטן): ברוך!..
ברוך: הא? מה את רוצה?
ינטה-לאה: היום צריך ללכת אל אמך.
ברוך: אני לא אלך…
ינטה-לאה: ברוך! הבה ונתלבש.
ברוך: הרפי ממני; אני רוצה לישון (דממה).
ולויל (מסיים): רחמן (הרחמן) יברך אמי מורתי בלת (בעלת)… (ברוך מתעורר מבלי משים ממקומו וידו מתרוממת לתומה; אשמורות עיני ולויל מתנודדות).
סושה (כמתעוררת): אבל הלא צריך ללכת… היא אינה באה… ואתם… ואתם… אינכם הולכים לשם… ומה… מה יהיה הסוף?
ברוך: הסוף? אדרבא, יגד-נא המחותן! (בקצת רוגזה) איך נאמר שם? הוא דִבר… דבר…
ר' נח-קלמן (מפסיקו): בקיצור, למה לך לטרוח יותר מדי בפסוקים? גם בלאו הכי יודע אני שלמדן גדול אתה.
ברוך: איני למדן?
ר' נח-קלמן: אדרבא, אני הלא אומר, כי הנך למדן.
ברוך (כועס): אבל מי אינו מניח להמחותן?.. שואל אני, רוצה אני לשאול: מי מוחה בידי המחותן?.. מי אינו מניח לכבוד-מעלתו…
ר' נח-קלמן: להתחרט?
ברוך: מחותן! לא!.. צריך אני לאמור לכבוד-מעלתו… מחויב אני לאמור לכבוד-מעלתו… איך נאמר שם?.. כבוד-מעלתו הוא… הוא…
ינטה-לאה: אבל די לך הפעם!
ר' נח-קלמן (מכהה בה): הניחי לו! (מביט בברוך) נוּ, סיים, דַבֵּר: מה אני?
ברוך: מה? כבוד-מעלתו הוא… מבני הדור הישן!
ר' נח-קלמן: כך. ואתם מבני הדור החדש?
ברוך: לא, מחותן, כבוד-מעלתו הוא מבני הדור הישן!
סושה (מתאנחת): אבל מה יהיה הסוף?
ר' נח-קלמן: אָט, איזה סוף… סכסוכי שידוך – הרי זה בנוהג שבעולם. “ליכא כתובתא דלא רמי בה תגרא”. ברם, ברא דנא הריהו כרעא דאמא, ותו לא מידי…
ברוך (בהתלהבות): לא, מחותן, במטותא, במטוֹתא, מדוע “ותו לא מידי”? מדוע?
ר' נח-קלמן: כרעא דאמא, ותו לא מידי. ואמו – הרי לית דין בר-נש. לכאורה, נעשה הכל כרצונה, והרי היא מתיישבת בדעתה, שאוריש לזה גם את מקומי ב“זבחי צדק”! נשאר רק להסכים לזה – אז תיישב ותדרוש עורבא פרח. לכה וטען אתה…
ברוך (קופץ ממושבו): כדי לדבר את המחותנים, יחיו, צריך לאכול מתחילה הרבה פולים. (מגהק) מוטב, שנלכה לשתות כוס מי-זלטר, ינטה-לאה.
ינטה-לאה (מתפנקת):… не хо – чу – איני רוצה…
ברוך: אזי אני הולך לבדי. (יוצא).
מחזה שני
הקודמים, בלי ברוך.
ר' נח-קלמן (עומד ונוטל את “רחמי האב” מן הספה): רע!.. אין את מי לדבר!..
ינטה-לאה (בחשאי): גם אתם טובים! דברי ריבות בעד מקום בקלויז. ענין חשוב…
ר' נח-קלמן: שתקי!.. (לזוגתו) סושה! לכי לישון. כבר נופלת את על חוטמך.
סושה (מתוך תנומה): אני הולכת אל המעקה… (שניהם יוצאים).
ינטה-לאה (ניגשת אל המראה ומחטטת בבועת משהו בקצה חוטמה): אוי, דרוש להתלבש!.. (נכנסת אל החדר הקטן שבימין).
ולויל (מתופף בשמשות): פיליפ! פיליפ! תיכף! זרז! (רץ החוצה) היידה! (נעלם).
על במת החזיון דממה ממושכת. פיגיל השכנה מופיעה מאחורי הפתח אשר לחדר-הכירים ונסתרת. שוב מופיעה ופזמון קצר בין שפתיה:“משא-ומתן נעים… כבר בא יום השבת, ברוך-השם” – נעלמת. לאחרונה נראה ברוך, כשהוא מושך אחריו את ולויל באזנו.
מחזה שלישי
ברוך וּולויל, ואח"כ ינטה-לאה.
ברוך (הנצחון): אהה, שקץ, נתפשת! הרי אתה, סוף-סוף, בכף-ידי! ביום השבת ניחא לך לשחק עם שקצים ברחובות?! עם שקצים? בכדורים? הא?! ועל הסדרה עברת? עברת? מה אתה שותק? אל תנד עפעף! הלא אני הוא השואל את פיך! אוי, הילו הייתי אני אביך – על החבל היית מרקד לפני!.. ענה! העברת על הסדרה?
ולויל: כן…
ברוך: עברת?
ולויל (גבות עיניו נעות).
ברוך: עברת?
ולויל (גונח): אזני!
ברוך (בקרירות כלאחר-יד): אמור, העברת? (ולויל מנענע בראשו לאות הן) ואת ההפטורה קראת?
ולויל (בקול בוכים): כן…
ברוך: כן, אתה אומר, שקץ? לא, אני אומר, לא קראת. אתה יודע רק לשחק בכדורים, אתה יודע. תיכף ומיד מצא את ההפטורה של השבת הבאה וקרא לפני. השמעת איך “אמרתי” אני היום את ההפטורה? (מנגן במתיקות) “וללובת נפש תסיע שמחת מרה – – –” (לעלובת נפש תושיע ותשמח במהרה) (מתעורר) אה, שקץ? רוצה אתה לקבל ממני חום? (מכהו בהנאה).
ינטה-לאה (יוצאת מחדרה הדורה בלבושה, על גב השיפוע הרם של הקורסט שלה רביד כחול): מה אתה עושה, ברוך? (בתנועת חן) הלא גם עליו ר-ח-מנות…
ברוך: ומה? מוטב שיהא לגוי? (מרפה מולויל).
ולויל (מסתובב מאחורי ברוך, שולח לשון למולו ורץ לדרכו).
ברוך (מביט אל ינטה-לאה וקולו משתנה): המ… כלה… אבל מה יום מיומיים? לשם מה תלית עליך, כמו שאומרים, את “התלוי השלם”?
ינטה-לאה (בנעימות): הלא עתה נלכה יחדיו עד בית אמך, בּוֹריס, האין זאת?
ברוך: כמה פעמים הגדתי לך, ינטה-לאה, שאינני חפץ, כי תקראיני בשם נכרי…
ינטה-לאה: בּוֹריס!.. (בורחת מפניו וסואנת בשמלתה).
ברוך (מתגעש ממקומו בכדי לתפסה ונוקף אצבעו בקצה השולחן): את זה אני שונא!..
ינטה-לאה (נמלטת): בוריס, חי-חי-חי…
ברוך (נסמך אל השולחן בזעף; לחייו מאדימות).
ינטה-לאה (משתתקת ומתעצבת): נוּ, ברוך, ברוך, נלכה לאמך, נו, נלכה… הלא צריך… (פורצת בצחוק) בוריס!..
ברוך (לא מפויס; בתנועת הראש): כלה זו… (מחבקה).
ינטה-לאה (נחלצת ממנו) נו, נלכה, יפה-תואר!
ברוך: “ראו העינים מה שקנו”…
ינטה-לאה: גדול אתה בהשכלה…
ברוך: ואת גמרת את כל שבעת הקלאַסין? או שמא גולדמאן מלומד גדול הוא?
ינטה-לאה: גולדמאן? מה ענין גולדמאן לכאן? (בהתעוררות) נו, די, די, התלבש ונלכה! (בחן) בדרך אגיד לך איזה דבר…
ברוך: הגידי עתה…
ינטה-לאה: לא, דוקא בדרך, דוקא על המפתן של בית אמך… אוי, כמה צריך עדיין למשוך אותך בסבלותה… (ניגשת ומושכת אותו בראשו).
ברוך (מנשקה על שפתותיה): אותי?.. (לובש בגדיו החמודות. הם הולכים. על הבמה שוב דממה).
מחזה רביעי
גולדמאן ופיגיל.
גולדמאן (נכנס כבא-בית תמידי; הכפתורים המוזהבים שבכותנתו המגוהצת נוצצים): אין איש?.. (מתייצב לנוכח המראה, מסיר את מגבעת-התבן החדשה מעל ראשו, מסתכל בה ואומר) конечно – שני רובלים ורבע – שוה!
פיגיל (קולה נשמע מחדר-המבשלות): מה נכנס שם? מי הוא הבא? הא?
גולדמאן (מתענג על הצעקה; מערים ואינו עונה).
פיגיל (נכנסת): מי זה? אה, גולדמאן…
גולדמאן (בחדוה): ומי זה יהיה, דודה יקרה?.. כמובן, אני, גולדמאן, אני ולא אחר. (משתחווה לעומתה) שבת טובה, דודה! נו, מה נשמע כאן? מה הטובות שתספרי? איה, איפוא, חתן-כלה?
פיגיל: חתן-כלה? חתן-כלה רָבו, רָבו – וילכו להם.
גולדמאן: רבו?
פיגיל: מה שייך לאמור – רבו: כמעט שמותר לאמור – היכו איש את רעהו. החא אתה איש קרוב אל הבית, ואין צורך לספר לפניך את כל מה שייעשה פה. קומדיה אמיתית. רק אין מי שיכתוב את הדבר בגאַזטין (משימה את אצבעה תחת סנטרה) ואני כלום לא ניבאתי את הדבר מראש? כלום לא העידותי בסושה, שלא תסכים בשום אופן? אבל, המ… מה יש לדרוש מסושה זו? היאמין לי כבודו, הלא ל“שונאה” חשבוני בעד זה, למטלת איבה, להולכת רכיל. והנה לא שמעו לקולי, ויבוא זה לגור לכאן. ועכשיו, מובן מאליו, שנתקיימה נבואתי מבראשית ועד אחרית. אוֹ, מי-מי – אנכי יודעת היטב את סוף המעשים הללו. (מבית המבשלות עולה קול ילד בוכה).
גולדמאן (בעקימת שפתים): זה בן הדודה מצפצף כך?
פיגיל (נכלמה קצת): שלי. (בקול יותר מהיר) חתן וכלה, אני טוענת תמיד, צריכים שלא להיראות זה עם זו עד אחר החתונה, ואם לאו – אין הדבר יכול לעלות יפה בשום אופן. (לצד חדר-המבשלות) שתוק שם, ממזר, תיכף אני באה. (ממשיכה את דיבורה) לראשונה חיבוקים, נשיקות, להט החרב המתהפכת… (קול בכיתו של הילד עולה) אוי, הממזר, גם לשוחח קצת עם בן-אדם אין צרתי נותנת לי. תיכף! (מתיישבת) כן, מה רציתי לאמור?
גולדמאן: конечно – חיבוקים, נשיקות, ובכן?
פיגיל: המ… היש עוד צורך לדבר בזה? וכלום לא ידע את זאת הפתי הזקן ר' נח-קלמן בעצמו, לכתחילה? אלא שהדבר הוא כך: אַם החתן, הלא יודע אתה, מתגוררת רחוק מזה, סמוך לבית-הנתיבות, מפני שהיא וכל בניה סוחרים בפשתן, ורק ברוך הוא האחד שיצא מן הכלל והחזיק במלאכת אביו הקצב המנוח. נו, לפני חג הפסח – עבודת הקצבוּת רבה. ולמה היה לו לברוך לכתת רגליו יום-יום מן המקולין שבעיר עד רחוב בית-הנתיבות? כאן האולם פנוי הוא. אני – ידידה נאמנה ורואה הכל מראש – התריתי, אמנם, לא פעם: גזלנים, מה אתם עושים? גם ר' נח-קלמן התנגד קצת. אולם זו העגלה, במחילה, סושה-נושה, בעלת הבית… (ניחומיה נכמרים פתאום לקול הילד המתייפח, שאינו פוסק כל העת) אוי, אפרוחי, רחימאי, אני פה משוחחת… (אינה עומדת בנסיון; בחפזה) ועוד אגלה לך, מר גולדמאן, שלפי דעתי, הנה מה שהסכימו לעובדה זו, הוא מפני… מפני… נו, מפני שרצו בזה להוציאהו מאפיטרופסות אמו (כמו במאמר מוסגר) ויכנה-טמה – המ… מלתא זוטרתא – ויכנה-טמה! כלום אשה היא זו? אש! הלא לא אותה גירשו שני הבעלים. היא נתנה להם גט-פיטורין. לשניים נתנה גט-פיטורין ואת השלישי, את אבי ברוך, הטמינה באדמה… (מכעכעת) נו, אגב חשבו לחפות בקרבת החתן על הכלה גם מפני… מפני… (גוחנת ולוחשת ברמיזה רבה) מפני אחרים…
גולדמאן (בעצלות): אה, זה כבר היה למותר, דודה אהובה; ה“אחרים” אינם בהולים כל-כך, конечно, ינטה-לאה אינה “הושענא פסולה”, ולקוֹמיס, דוֹדה יקרה, לקוֹמיס בוודאי שקשה לחיות כך, חיי רווק. קשה. זה אמת. לקומיס, דודה, דרושה בעלת-בית, שתגיש לו את האוכל בעתו, את החלוק בעתו, את הכל בעתו. אפס, דודתי הנחמדה, היום גם סנדלרים לוקחים יותר מנדן כזה, ולא כל שכן קוֹמיס!
פיגיל: המ… היש עוד צורך לדבר בזה? פשיטא! (קול הילד, שפסק לרגעים אחדים, חזר ונעור) אוי, מה אני עושה? תיכף!.. תיכף, אפרוחי… (בהתאמצות, כמתחננת) אוי, יקירי, אני רצה…
גולדמאן: אין דבר, דודה, דמעות של זהב לא תפולנה לארץ.
פיגיל (מנענעת בראשה): אילו ידעת, מר גולדמאן, ערכו של תינוק כזה. חי-נפשי, שאין כמוהו בכל הארץ.
גולדמאן: ובכלל, דודה, אני חושב כך: אַת עלמה נאה, מתוקה – טוב מאוד: לכי ונלכה יחדיו אל הקרקס! שלושים רובלים לירח אני מקבל. אה – השד אינו חוטפני! אבל, עול, דודה; ריחים על צואר – זהו כבר ענין אחר לגמרי, конечно, דודה. הקוֹמיסים אינם עם טיפש. ראש-המשרתים שבחנותנו כבר גדל עד מאה בשכירותו ועד ארבעים חסר שתים בשנותיו – ועדיין מתקיים הוא ברווקוּתו על הצד היותר טוב. (בששון) סחורה זו, דודה, ואפילו מן המובחרה, לא קשה כל כך להשיג ברחוב ה…
פיגיל (ברוגזה מעושה): נו, נו, בעל-חברה! כבר התחיל לנבל את פיו… ואני אמרתי… רצוני לאמור: הכלה מדמה –
גולדמאן (בצחוק): מדמה? תדמה לה עד שבת-נחמו.
פיגיל (בהתעוררות): מה? כלום כבודו אומר, שחתונתם תהיה בשבת-נחמו?
גולדמאן: דאגותי הגדולות… (בניחותא) מה, לא תהיה?
פיגיל: חתונה של כלבים אפשר שתהיה פה – הלואי שלא יֵאָמנו דברי. המ… חתונה… חתונה זו צריכה היתה להיות עוד בשבת שאחר שבועות… אבל ויכנה-טמה קשה כברזל… הכלה מחכה לאחר… וברוך אינו נחפז… ממש “קוֹמדיה” היתה לראות, איך התחננה לפניו ללכת אל אמו…
גולדמאן: להגביל את זמן החתונה? (בקול תרועה, כשהוא מביט בעד החלון) והחתונה כבר הוגבלה, כמו שאנכי יהודי! חה-חה-חה!
פיגיל (נרעשה): איך? מה? איך?
גולדמאן (משתפך בצחוק): מעשה יפה, конечно; הם שבים כבר.
פיגיל (בשמחה): שבים? שוב תגרה? גם בדרך, כנראה אינם יכולים להתאפק מקטטות…
גולדמאן (מוסיף להביט בחלון; כמדבר לעצמו): אי, מתלבשת היא בטעם; סחורה לא רעה לגמרי… (סר מעל החלון ומתהלך במקום אחד).
פיגיל: (פוסעת עד הפתח וניצבת על מקום אחד).
ינטה-לאה נכנסת מרירת נפש.
מחזה חמישי
הקודמים וינטה-לאה.
ינטה-לאה (מכירה באורח, מבליגה על כעסה, מאירה לו פנים וזורקת מבט בפיגיל): אה!..
גולדמן: (מזדרז, מעשה-אֶלגאנט, לעזור לה בהסרת הבגד הקל): המאדמוזל שלי! רגשי כבוד לשרתי, конечно, איזו חדשות נעימות צמחו ועלו? – Как поживаете?
ינטה-לאה: תשואות חן-חן! איזה רוח שאינו מצוי הביאך הלום בכניו? שב!
גולדמאן (מסיר את המגבעת מעל ראשו ומחליק שערותיו): ובכן כבר שבתם מטיולכם? למה כל-כך מהר? ואיה זה ברוך, כונתי לשאול конечно… (ממעך את מגבעתו בידו).
ינטה-לאה (מעיפה עין במגבעת): חדשה?
גולדמאן: ארבעה וחמשים!
ינטה-לאה (בחשיבות): ארבעה וחמשים?
גולדמאן: מה? יקר?
ינטה-לאה: לא, כך. תבלה ולחדש – С обновкой! (אל פיגיל בנזיפה) אם רחמניה! הילד מתפוצץ מבכי – והיא עומדת בו.
פיגיל (נכלמת): דמעות של זהב לא תפולנה לארץ. (נחפזת) אוי, באמת… (רצה ומקה בכעס) קרֶה – קרֶה – קרֶה… (יוצאה; מאחורי הבמה נשמע קולה) היאלם, משומד, גם לדבר רגע עם בן-אדם אינו נותן!
מחזה ששי
ינטה-לאה, גולדמאן, לבסוף ברוך.
גולדמאן (נשען על דופן-הספה): ובכן?
ינטה-לאה: מה?
גולדמאן: לא כלום, конечно, אני מדבר רק לענין מה שזו (מורה בעיניו לצד חדר-הכירים) מדברת כל היום…
ינטה-לאה (נאנחת): אויבת בנפש!
גולדמאן (בקול שמפייסים בו תינוק): אבל אל-נא בעצבונך, שרתי. הכל הולך לטוב, מראה-כלה! (בהתעוררות) כן, כלה, כלה, כלה. כלה מארץ-הכלות!..
ינטה-לאה (טופחת על שפתיו בצחוק גדול): בחור מטורף!
גולדמאן (ידיו לאחוריו; מהלכו כשפיפון עלי דרך; חולשת זימה בכל שרטוטי צורתוושפתו התחתונה האדומה נעשית כמו לחה ואדומה ביותר; משורר): Рыбку варила, да не доливала… хлопца любила, да не…
ינטה-לאה (בעצב): גש הלאה!..
גולדמאן (משורר): Он меня не любит… ой-ой нет, жизнь мою погубит… ой-ой нет! (מפסיק) הרשיני-נא, שרתי הכלה, לתנות את תהילת הרביד המאושר, המתלונן…
ינטה-לאה (בצחוק-גיל): זהו חוסר-דעה… “המאושר”… (מפסיקה פתאום ופניה מלבינים: מחדר-הכירים ישמע קולו הגס של ברוך: “ומי עוד שם?” וצפצופה של פיגיל: “אין איש, לבדם”).
גולדמאן (מקדם פני ברוך הנכנס): שבתט טבא, ברוך!.. Сколько лет, сколько зим! נו, מה מעשיך, конечно? (בתמהון מעושה) אבל ראה והביטה, מה זה היה לך? מה זה היה לך, חתן? פניך הלא הנם של צדיק, שהתענה תשעים יום. על מי אתה קוצף כל-כך, ברוך?
ברוך: עליך אין אני כועס.
גולדמאן: עלי אין לך בשביל מה לכעוס; אבל על מי, איפוא, יחר אפך?
ינטה-לאה: הנח לו, מר גולדמאן. הוא כועס עלי, היפה! אוי, אילו היה מתבּייש, לכל הפחות, בפני אחרים!..
ברוך (משתטח על הדרגש ומסב את פניו אל הקיר).
ינטה-לאה (מוציאה מטפחת-אפה מכיסה, משימה על עיניה ונמלטת אל חדרה).
מחזה שביעי
הקודמים בלי ינטה-לאה.
גולדמאן (ניגש עד ערפו של ברוך): חתן!
ברוך (שותק).
גולדמאן: נו, חדל! מה אתה עושה העויות לעיני? איני מכיר בך? איני יודע מי אתה? הנה העלבת את הכלה, ועתה היא בוכיה.
ברוך: אדרבא, תדע שהיא אינה אצלי מן הראשונות.
גולדמאן (קורץ בעיניו): אבל גם לא מן האחרונות, конечно?
ברוך: מה זה נטפלת בי כ“יוֹלד”? לך לך; לך לפייסה, ידי מובהק – אין מה לדבר.
גולדמאן: נו, כסילות אל תדבר, конечно; יודע אתה שאין לך ליפול ממני. מה אני בבנות-העיר, אף אתה בבנות-הכפר. מה שלומה של פאַנקה בעצמה כשרה היא?..
ברוך (פתאום): הניחני! (מביט בחלון) כן, אמי, אמי…
גולדמאן: נו, אם כן אני הולך, חתן-בחור!
ברוך (קם ממשכבו): בשם אלוהים! (מתיישב בדעתו ומוסיף) אם תיפּנה, תבוא הלום לעת המנחה. מה העמדת עלי “זוג עינים”? מחר אני בעל-“יאָרצייט” וצריך אני לצרף מנין לתפילת מעריב: הואיל ואמי כאן אתעצל בוודאי ללכת אל בית-המדרש. בוא, ספר תורה יש כאן. נכבדך בעליה.
גולדמאן: הפעם אני שומע דברים! (יוצא; ויכנה-טמה נכנסת).
מחזה שמיני
ויכנה-טמה, ברוך, אח"כ ינטה-לאה, לבסוף ולויל.
ויכנה-טמה (מתייצבת על המפתן וצופיה) מה? ברוך? שבתא טבא! ישנת, והכלה איה?
ברוך: המחותנים ישנים על המעקה, אמא.
ויכנה-טמה: אני שואלת אותך… מה אני שואלת אותך? אני שואלת אותך, ברוך, על הכלה.
ברוך: היא, אמא? פה היא. בחדר השני… (בקול מתאונן) אמא…
ויכנה-טמה: מה?
ברוך: אמא! אינך יודעת מה הצרה הזו שאני לוקח על ראשי, מה ה… ה… ה…
ויכנה-טמה (משימה אצבע על חוטמה): ברוך!..
ברוך: אמא…
ויכנה-טמה: הס!.. אַל מלה… ספר לי הכל בדברים ברורים; ענה לי על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון!
ברוך: אמא! היא מוצצת את דמי, היא אינה בת ישראל, היא מתירה לעצמה…
ויכנה-טמה: אַל מלה עוד! אנכי הלא הנני פה. מה אומרים המחותנים?
ברוך: לא כלום.
ויכנה-טמה: אני, ברוך, איני אוהבת מענות כמו אלה. ראה, ברוך, היזהר מפני!
ברוך: מה את רוצה ממני, אמא?
ויכנה-טמה: איך אמרת, איך?! יפה, יפה… נחת! שומע אתה, משוגע, היום תשב אצלי כאילם. ראה הזהרתיך. אני אשמיעם היום את דברי, אנכי… (ינטה-לאה יוצאת מחדרה הקטן) אה… כלתי… שבת טובה, בתי!
ינטה-לאה: אוי, המחותנת! (מתנפלת על צוארה) מחותנת! במה אכּף ואקדם? מה שלום כולכם שם? מה שלום ציפּה-דבוֹסיה? וראובן-מנדל מה הוא? אוי, מחותנת… ובטנה של יאַכנה-גיטל מה היא? נרפאה? תודה לאל!.. אוי, אמנם כן, איני יודעת מה לעשות – מרוב שמחה. תשב-נא המחותנת. מה שלומו של פינחס? של ילדיו?
ויכנה-טמה: שלום להם, בתי. כולם דורשים בשלומך ונפשותיהם כלות לראותך. הצאצאים מחכים בכל יום ויום לבואך, כיהודי ותיק לבוא המשיח. “מתי תבוא אלינו הכלה?” – חוזר אברהמ’לה כל היום. דברים אחרים אין בפיו. ומדוע באמת עזבתנו באופן כזה? הטוב כך, בני? אם ברכך אלוהים – לך, ברוך, אני אומרת זה – אם ברכך אלוהים בכלה יפה – העל זאת עליך לשכוח לגמרי את הורתך?!
ינטה-לאה (מתאדמת): אה, בודאי… כמה פעמים ביקשתיהו… (םותחת את החלון) ולויל! ולויל! עלה על המעקה ובשר לזקנים, שהמחותנת באה… כהרף-עין…
ויכנה-טמה (מסתכלת בינטה-לאה): אנכי הייתי אומרת, שבכית כרגע. לא? נראה, שכך נדמה לי… לעת זקנה מתקלקלות העינים… בת ארבעים, ברוך השם… ומה באמת נתחדש כאן, בתי?
ינטה-לאה: Всё по старому – לא, לא בכיתי… נרדמתי ולא רחצתי פני… חדש… (בבת-צחוק של בושה) הלא לזאת מחכים למחותנת, תחיה…
ולויל (מתפרץ הביתה): הסבא הולך! (רואה פני איש זר ונדחף לקרן-זוית).
ר' נח-קלמן מתראה בלי קפוטה ובתנועה של קרירות מכוונת על כל פניו.
מחזה תשיעי
הקודמים ור' נח-קלמן, אח"כ סושה.
ויכנה-טמה: שבתא טבא, מחותן! (בלישנא דחוכמתא) מה זה שאני רואה היום את פני המחותן והנם זועפים?
ר' נח-קלמן: זועפים?
ויכנה-טמה: ואפשר שכך רק נדמה לי. לעת-זקנה מתקלקלות העינים. איך שיהיה, והמחותנת היקרה איה? מדוע היא נחבאת מפני?
ינטה-לאה: כלום כל-כך נוראה היא, המחותנת, שיחבאו מפניה?
ויכנה-טמה: מי יודע… (מתנשאה ממקומה ברוב תכונה) אבל הנה-הנה… (סושה נכנסת עם ספר “מנורת המאור” תחת אצילי ידה). שבת טובה, שנה טובה!
ברוך: זה כרגע נזכרה המחותנת – ותבוא: אילו היו מזכירים את המשיח, היה גם הוא בא.
ויכנה-טמה (בשפתים נעות): אילו היו מזכירים אדם, היה גם הוא בא. (בקול) נו, מה מחותנת, לא נראיתי לך בחלום, הא? (משתפכת בצחוק של הכרת חשיבותה עליה).
סושה (בצחוק שפתיה, שבלעדיו אין היא יכולהל הוציא הגה): אי?
ינטה-לאה: המחותנת מדמה, כנראה…
ר' נח-קלמן (מפסיקה): ינטה-לאה, מוטב שתגישי תה…
סושה: אני אגיש… (עוברת אל בית-המבשלות, מביאה משם בקבוק של חמין, שנטמן מאתמול, מעמידתו על השולחן, מנקה כוסות וממלאן, נכלה משדלת בדברים את המחותנת לשתות; האורחה מסרבת ומבטלת רצונה מפני רצון אחרים; הכל ממלאים אחריה ושותים).
ולויל (ניגש ונוגע בשרוולה של סושה): סבתא, לי…
סושה (מפהקת): אחר-כך… חכה…
ויכנה-טמה: לא יפה, נער! חייב נער לנהוג דרך-ארץ. חייב נער להתאפק עד שישתו הגדולים…
ינטה-לאה: אמא, צריך לשלחו אל הפרדס שבחכירת ירוחם: יביא משם אגסים לכיבוד.
ברוך: ובלבד שלא יקח פרא-אדם כזה מהני שנלקטו היום. על זולל וסובא כזה יש להאמין, שלא ידקדק גם במוקצה…
ולויל (בפחד): לא…
ויכנה-טמה (ברגש של תועבה): כמה ימי שני חייו?
ינטה-לאה: אם ירצה השם, כשתתחלנה ההכנות לכלולותי, נשלחהו אל דודו.
ר' נח-קלמן: מי ישלחהו? את? לעת-עתה עדיין אני בעל-הבית בכאן. וכל זמן שאני בעל-הבית, בביתי יהיה זה, שאני רוצה בו. אין צורך להביא פירות, הגישו כיבוד אחר, סושה! אגוזים יש לך?
ויכנה-טמה: בבקשה, בבקשה… למה, למה כל הטורח? תודה, תודה! כאן המחותנת, תחיה, אינה שבעה רצון כלל מבואי, והמחותן, יחיה, עוד רוצה להטריחה.
סושה: מה שייך: איני שבעת רצון? אדרבא… באמת כבר באה עת… ואגוזים יש לי, ברוך השם, שק מלא. פצחו! עיני אינה צרה, חס ושלום! ינעם לחככם. (מגישה פינכה מלאה אגוזים; הכל, ר' נח-קלמן, מפצחים בדממה).
ויכנה-טמה (פותחת פיה): המחותנת מצד הכלה אומרת: “כבר באה עת”. אני, אם-החתן, מצדי, מסכימה לזה בכל לב. רצוני הוא עכשיו רק לדעת מה אומר החתן בעצמו לכל זה! הא? (אל בנה) מה אתה אומר לזה, ברוך?
ברוך: כלום יודע אני?
ויכנה-טמה: מה? אינך יודע? ועל מי, איפוא, לדעת? החתן הלא הנך אתה. האמינה לי, ברוך, שאתה בעצמך וכל הענין בכלל אינם נוגעים, בעצם, גם בעקבי השמאלי. הלא יודע אתה, שיש לי, תהילה לאל, רוב טרדות גם בלעדיך. פשתים, פלשתים, כפרים, ירידים. אינך בן יחיד לי. לויכנה-טמה, תודה לאל, משפחה שלמה, והיא צריכה לדאוג לכל ולפרנס את הכל. ובאמת, מה פירוש? עד מתי? עליך לבלי לשכוח, כי שבת-חזון כבר עומדת מאחורי כתלנו, אם יחיינו ה'. ואם אתה תענה רק ב“כלום יודע אני?”, אז לא לבד שבת-נחמו, אלא גם שבת שחלה להיות בחוהמ“ס, אומרת אני, יכולה לעבור ב”כלום יודע אני?". כי איך הוא הדבר? כלום עלי להיכנס לחופה? הלא אתה החתן, ואני זרה לך, לגמרי זרה! (רכות) בוודאי, בני, אתה החתן ועליך לדעת. איך אפשר שיהא הדבר באופן אחר? הלא…
ר' נח-קלמן (יורק פתאום): פֶה! טפוּ! מיאוס ומאוּס נעשו עלי כל הדברים האלה, הבאים מדי שבת בשבתו, מיאוס ומאוס! מה-בצע לנקר עיני אחרים? אין זה סוד, חלילה, שאת פי החתן אין מה לשאול כלל. ולפיכך תגד-נא המחותנת, היא מה היא רוצה, ונשמע. הן – הן, לאו – לאו.
ברוך: מחותן! כונת כבודו היא להפיל אימה עלינו?
ויכנה-טמה: שתוק, ברוך! אל תהא עז-פנים!
ברוך (מ תעקש): לא, צריך אני לדעת על מה כועס המחותן? מדוע אין אני כועס? אני הנני כהן – ואיני כועס, והמחותן…
ויכנה-טמה: “שתוק!” אני גוזרת עליך. לי יש לשאול את המחותן שאלה אחת.
ר' נח-קלמן: סוף-סוף… מה היא השאלה?
ויכנה-טמה: יודע כבודו, מי הוא החתן שלו?
ר' נח-קלמן: יתברך הבורא, שזכיתי לדעת: איזה בֶּה-מֶה, התלוי כולו בדעת אמו… (סושה צוחקת).
ויכנה-טמה: לא, מחותן! טעות היא! ברוך שלי, אמנם, יודע, שיש לו אם טובה, הנכונה לבוא בעדו באש ובמים, ואשר התחננה קודם הפסח לפניו, כמו שמתחננים לפני גזלן: “בני, אל תלך לגור לבית המחותן”…
ברוך: אמא, אַת בעצמך…
ויכנה-טמה: מה? גם להגיד מלה לא תניחני? מה אתם אומרים עליו? העוד לא נוכחת גם עתה עד כמה צריך לציית לאם?! הא? אה, אילו לא היית מתגורר בכאן – דברים אחרים היו נמצאים אז בפי המחותן שלנו! ואולם, איך שיהיה, וגם עכשיו לא הכל אבד, גם עכשיו עוד כוחי אתי לבלי תת אותו ליפול בבור-שחת. גם כיום – ולעולם – יוכל למצוא מחסה בביתי. אין אתה יתיר אצלי, ברוך. לא, מחותן. כנראה, אין כבודו יודע עדיין, מי הוא החתן. ואני אגיד. ויכנה-טמה תגיד הכל.
ר' נח-קלמן (עיף): אבל למה כל ההקדמות הללו? הגידי פעם ו“מעשה עם סוף”!
ויכנה-טמה (בפאתוס): ברוך הוא יתום, מחותן, יתום נעזב! מה בכך שיש לו אם הדואגת בעדו, אם אב אין לו. לא זכינו שיהא אביו החי עומד על צדו – יהא הוא שם מליץ-יושר בעדנו – יתום הוא, ועל כן ידרוש עלבונו כעלבון-יתום. אבל אמו עדיין חיה, ברוך השם, וּויגנה-טמה לא תתן בשום אופן שיונו את בנה להיכנס לתוך השק…
סושה (בבת-צחוק שלה ובצער יחדיו): אל השק? כלום אנו מונים? במחילה… מאי האי אונאה? מאי האי שק? הרי אנו, ברוך השם, כבני ששים, ועדיין לא שמענו… אֶה-אֶה… אדרבא… במה רמאים? הנדן סולק… השעון לחתן סילקנו… המתנות אנו מסלקים… בגדי ה…גבעונים…
ינטה-לאה: הצבעונין… הצבעונין צריך לאמור, אמא, ולא הגבעונים.
סושה: גבעו… כלומר, צבעו-נין? יהא צבעונים (בצחוק-שפתיה הפותה) נפקא-מינה גדולה? גבעונים – צבעונים. אבל… מה? הנה גם אני הייתי כלה בשעתי – ומה נתנו לי? הה, שמלת קנבוס תפורה משמלת אמי, עליה השלום, – יאיר לה חלקה בגן-עדן! נשמתה הכשרה כבר נצרפה ככסף שלש-עשרה שנה… – קנבוס זול, כה אזכה להוביל אותה (מראה על ינטה-לאה) לחופה בשעה טובה ומוצלחת ותאמרו “שחיָנו”, לפיכך… כונתי: חיי עם נח-קלמן, נרו יאיר, היו… חלילה…
ויכנה-טמה (בגודל-לבב): אַי, חביבתי! המחותנת היקרה לעולם תחיה! כלום מהכל יש להביא ראיה? כלום יש להביא איזו ראיה מדורות הקדמונים לדורנו? דורנו, עליכם לדעת, הוא דור אחר, ואנשים אחרים, וצרכים אחרים, אני אומרת לכם. כיום הזה – ויכנה-טמה יודעת מה שהיא דוברת – כיום הזה, העיקר הוא המראה החיצוני, והיינו דאמרי אינשי: “צבוט את הלחי להאדימה, ואל תשים לב לכאב”. בדורנו… אבל שמעו מה שאומרת אני לכם: ויכנה-טמה, לכאורה, הלא היא זקנה, בת-ארבעים, ועד היום איני אוהבת לצאת החוצה כבֶה-מֶה; אולם צריכים הייתם לראות את מלבושי בימי עלומי. פיש-ש! כלום היתה עלמה בעיר, אשר לא שאלה עצה מפי ויכנה-טמה בנידון-זה? כלום היתה איזו כלה, אשר לא הביטה אלי? כל גדול היה: אם ויכנה-טמה שרה-גולדה’ס תופרת לה ז’אַקט, חזקה שממחרת היום ההוא כל בנות העיר יוצאת בז’אַקט, (אל ינטה-לאה) את צריכה לדעת זאת, בתי. ואם לא תאמיני לזקנה בלה כמוני על דברתה, תוכלי להיוכח עין בעין כשתבואי אלי, אם ירצה השם, בשבת הבאה. הפוטוגראפיות שלי מן העת ההיא עדיין תלויות באולמי. את תמהה? איככה! כלום אינך יודעת? הלא כל העולם יודע, שויכנה-טמה נוהגת להצטלם כמעט מדי שנה בשנה – חוק ולא תעברנהו. וגם היום, להילה לאל, – בת מ' כבת כ'. וזו המחותנת, תחיה, מספרת לי על הגבעונים – חה-חה-חה! – ומוכיחה מעצמה. גבעונים יפים, שמלות של חתונה – הלא שחוק הוא. את מי? את ויכנה-טמה אתם אומרים להונות?
סושה: עוד פעם “להונות”? אדרבא, מה יחסר? מה? פליוּ-וּש-ש, מֶ-שי, (ממשיכה כתועה בדרך לא ידועה) פוֹלֶרינקה… של…
ר' נח-קלמן: די לך, סושה.
ויכנה-טמה: לא, מחותן, מה פירוש “די”? (מתיישבת בדעתה) אלא שבאמת אמרו, עם המחותנת אוכל לדבר אחר-כך. עתה אני צריכה להוכיח את טוב-מזגו ופזרנותו של המחותן בעצמו, יחיה…
ר' נח-קלמן: נוּ…
ויכנה-טמה: בראשונה צריכה אני לאמור, כי ויכנה-טמה מצד עצמה קוראת לשלום. לי לעצמי אין צורך בשום דבר, והאמינו לי, חה-חה, נעשו – איך אומר המחותן? – מיאוס ומאוּס…
ר' נח-קלמן: אבל במטותא: אחת ושתים – וסוף. על ידי כל זה אאחר גם זמן המנחה.
ברוך: מחותן, אני אצרף מנין פה: בעל-יאָרצייט אני…
ויכנה-טמה: אי-אי, ואני כמעט ששכחתי. זה שמונה-עשרה שנה כיום אחד. איש צדיק היה הנפטר, זכותו יגן עלינו. צריך היה ללמוד גם משניות, בני.
ברוך: פשיטא, אמא. איך נאמר שם? נשמה… אותיות…
ר' נח-קלמן (אל ויכנה-טמה): נוּ…
ויכנה-טמה: מה זה שהמחותן ממהר כל-כך? המנין הלא יהיה פה.
ר' נח-קלמן: נוּ…
ויכנה-טמה: אין כל “נוּ”. לדידי תהי החתונה מחר. תהי השמחה בלי שמלות, בלי מתנות ואף בלי שושבינין. לא לי להיכנס לחופה. אבל החתן אומר… החתן טוען…
ר' נח-קלמן: הגולם… נו, מה טוען הגולם?
ברוך: מחותן, רק בלי כעס. הכעס למה הוא?
ויכנה-טמה: המחותן כועס, ועל כן אמעט בדברי ואגיד את כל האמת: היום אני באה לכאן, והנה אין איש בבית. ברוך יושב לבדו, – הנה הוא כאן: יעיד בפני, אם שקר בשפתי – אז אני מתנפלת עליו בדין ודברים: הוי, עד מתי? שבת-נחמו הנה היא באה… (ברגש) יודעים אתם, הלואי שאזכה כך לראות נחת מנכדי, איך שהוא מתנפל על צוארי ובוכה – הנה הוא פה: יעיד בפני, אם שקר בשפתי – ובוכה: אמא, הוא אומר, אם המחותן מוכשר להשיב את פני בדבר כזה…
סושה (בהשתתפות): מה, מה, חלילה, יחסר לו?..
ינטה-לאה (בחשאי): עוד פעם ע"ד המקום שבקלויז.
ויכנה-טמה (ממשיכה): אומר הוא: ידיד נאמן אני למחותן שיחיה, והלואי שיאריך ריבון-העולמים את ימיו עד מאה ועשרים. אבל, סוף-סוף, הלא כולנו… (ממתינה).
ינטה-לאה (בקוצר-רוח): לא לעולם נחיה.
סושה (באנחה): הננו ביד ה'…
ר' נח-קלמן: ולויל! הביאה לי את קפוטתי! (ולויל ממהר אל החדר השני ומביא משם קפוטה שחורה; ר' נח-קלמן לובשה).
ויכנה-טמה (בהשתוממות): המחותן אומר באמת ללכת?
ר' נח-קלמן: הן. המחותן כבר קלט את כל הפיקחות מפי המחותנת, ועכשיו הוא הולך לו באמת. (יוצא).
מחזה עשירי
הקודמים בלי ר' נח-קלמן
ויכנה-טמה (בקול של גילוי-דעת): נוּ, שלום לכם! שבת טובה!
ינטה-לאה (סופקת כפיה): מה את, מחותנת? כל-כך מהר? שבי-נא עוד מעט אתנו, תיקר-נא נפשנו בעיניך. עינינו כלו לך כל השבוע, ועתה, כשבאת… מחותנת!..
ויכנה-טמה (בקול של נפגעה בכבודה): אבל עליך לדעת, שאין אני יכולה לשבת פה ימים ושנים, גם בלאו-הכי שהיתי יתר על המידה. אין לך לשכוח, כי גם שם בבית מחכים לוויכנה-טמה. עברה השבת, באו ימות החול, ימי המעשה. ביום החמישי הבא – יריד בפורענושוק. מדמה את, על מי לנסוע לשם? מובן מאליו: מתחילים בוויכנה-טמה ומסיימים בוויכנה-טמה.
ינטה-לאה (ביאוש נורא): מחותנת, אזנים לי ולא אשמע! חרשה אני משמוע כל דבר, כל התנצלות. הלא עוד לא טעמת כלום מן התופינים…
סושה: ובאמת… איך אפשר… שוב בלי סוף…
ויכנה-טמה: ואתם עוד תצדקו?! איה המחותן, אה? בזכות איזה יחוס הוא מתהלך אתנו כל-כך בגאון? ברוך השם, יש לאל יד ויכנה-טמה לפרנס את בנה. לא אני שלחתיו אליכם. (אל החתן) שומע אתה, ברוך; מחר, למען השם, מחר אחר עת-השוק – אלי. די להיות פה. אה? עוד נראה בעינינו. שומע אתה, ברוך? גוזרת אני עליך לקיים את מצותי…
ברוך: וכשאבוא – תאמרי… תתחילי… (מכיר במבטי אמו) אני אומר, אמא: בעל-יאָרצייט אני מחר… וטוב כי נזכרתי… ולויל, מהר ובואה אל השכנים ובקשם היום לתפילת המנחה, נוּ, על רגל אחת – מאַרש! (ולויל יוצא).
ינטה-לאה (בתחנונים): ובכן את הולכת, יקירתי, אה… (מלווה אותה) צאתך לשלום!.. בשבת הבאה תתעכבי יותר… אבל בואי-נא, למען השם. אנחנו נחכה לך. ובבקשה, דרשו שם בשלום הכל בשמי. ביחוד – ביחוד – בשלום ציפה-דבוֹסיה. ולחנה-גיטל נשקי פעמים בעדי. חי-נפשי, כולם אחוזים וקשורים כל-כך בלבי!
סושה (מתעטשת): אסותא! (נאנחת) אוי, ריבונו של עולם!
ויכנה-טמה (בגובה ובגאון גלוי): היו שלום! (פותחת הפתח ונתקלת בר' נח-קלמן הנכנס).
מחזה אחד-עשר
ר' נח-קלמן, סושה, ינטה-לאה, ויכנה-טמה, ברוך.
ר' נח-קלמן: אבל חזיון הוא! תמיד אני שוכח את הירמולקה שלי.
סושה: הירמולקה שלך, כמדומני, מונחת בהקומודה.
ר' נח-קלמן (פותח מכסה-הקומודה ומפשפש שם).
ינטה-לאה (אל ויכנה-טמה, בלאט): אבא יתפלל מנחה בבית… הישארי עוד קצת, אנא! אחר הבדלה נשתה תה. חמי הבקבוק לא היו בנותן טעם, נשוחח קצת ואחר תלכי. אני וברוך נלווך.
ויכנה-טמה: לא, לא, אסור לי לעשות כזאת: שם מחכים לי… (נוגעת בחשנה של ינטה-לאה). ראי-נא, זהו החושן שתפרת לך לפני שבועים?
ינטה-לאה: כן. מן המין הזה עשיתי לי גם שנים-עשר מכסות לכרים.
ויכנה-טמה: כך? ואני באמת הלא עוד לא ראיתי כדבעי את הפּוֹבֶלה 1, שנותנים לך.
ינטה-לאה: בעזרת ה', מחותנת! הלא הכל ספון בהארגז שבחדרי. ארון-הבגדים עוד לא הובא מבית-הנגר. בבקשה, בואי-נא אתי ונראה הכל…
ויכנה-טמה (בדרך הילוכה): העיקר הם הסדינים. זאת צריכה את לדעת. כמדומה לי, שסדינים יש לך… כמה? (שתיהן באות אל החדר הקטן).
מחזה שנים-עשר
ר' נח-קלמן, סושה, ברוך ופיגיל, ואח"כ ויכנה-טמה וינטה-לאה.
ר' נח-קלמן (מחטט עדיין בקומודה): והירמולקה איננה! איה ולויל?
סושה: ולויל הלך לאסוף מנין. (אל פיגיל, הנכנסת וקרבה אליה בצפיפות) מה לך?
פיגיל: נוּ, מה? הלכה לה! וגם הפעם בלי תוצאות? בלא כלום? זוהי אשה! אש אוכלה, ולא אשה! אי, שוֹסנקה, לידיד-אמת מחויבת אני להגיד את האמת: לא לכם לעמוד בפני אשת חיל כזו. “למה לכם הרבה?” מתחילה, מיד לבואה, ואני עומדת ומיישנת את שלומ’קה שלי… (מרגישה בברוך ונפסקת).
ברוך (בהתראה): פּה שחור, היזהרי!
ר' נח-קלמן (פונה מן הקומודה): דברים כאלה אינני חפץ לשמוע בביתי. ברוך!
פיגיל: ברוך! מה אתה מטיל עלי אימה? אינני, חס ושלום, מן הקטנות הנפחדות. הלא לא תכני!
ברוך: מפני מה? אינני יכול?
פיגיל: ידעתי, כי ידי עֵשו לך.
ברוך (ברצון): אמנם כן! מי היכה את ה“דימוֹקראַטלֶך” בשבת העברה? מי שבר את מקלותיהם לעיניהם? (בהתלהבות) דומה, שמעתה ידעו הפרוצים המטונפים הללו, איך לשאת מקלות ביום השבת!
פיגיל: אבל אותי לא תכה.
ברוך: אם תלכי רכיל –
פיגיל (בצפצוף): מה? אז תכני?
ברוך: סימן יהיה לך.
פיגיל (מבליטה את גופה): נוּ, הכני, נוּ!
ברוך (מתעבר): פֶּה שחור, אל תביאיני לידי כעס! (מראה לה אגרוף).
ר' נח-קלמן (בגועל-נפש): אוי, טבח, לא תבוש ולא תיכלם: רגיל לעסוק בשורים, ומדמה… (ינטה-לאה וויכנה-טמה יוצאות לקול המריבה).
ברוך: מחותן! רק בלי כעס! לא מציאה גדולה אני חוטף בכאן.
ינטה-לאה: מה? אוי ואבוי לדבריך. אילו היו שונאיך מדברים בעדך… (בוכיה).
ויכנה-טמה: ברוך! שגעונות?!
ברוך: אמא, גואַלד, אינך יודעת את כל הצרה שאני לוקח על ראשי! (מראה על פיגיל) שאלי את זו ותספר לך הכל, ממה שהיה היום.
פיגיל (נרתעת לאחור): שקר וכזב! לא אמרתי כלום! אני ידידה פה בבית. אני אמרתי רק, ואני אומרת גם עתה – הכני, המיתני, הרוג, גזלן, אֵם לילדים קטנים – אני אומרת גם עתה: אילו הייתי אני ינטה-לאה, הייתי מחליפה רוצח זה באחר. רוצח זה, המתנפל באגרוף על אשה הרה, על אשה עגונה, על אשה שילדה על כפה… הרגני-נא הרוג, ואני אספר הכל, מה ששמעתי בשעת נענועי את עריסת שלומ’קה… אך תבך שם, שלומ’קה… אני הולכת (נשמטת והולכת אל חוֹרה).
מחזה שלושה-עשר
הקודמים בלי פיגיל, ולויל.
ר' נח-קלמן (אל סושה): מחר כעלות הבוקר תצא זו מן הבית. ראי, ציוויתיך, איני רוצה יותר בשכנות!
סושה: זה אמת. ביחידות – הנשמה טהורה והגוף טהור.
ולויל (מתפרץ הביתה): השכנים אינם רוצים… גולדמאן הולך…
ויכנה-טמה (מתכוונת להשקיע את הריב): ומי הוא זה גולדמאן?
ברוך (מתוך דמעות): אל תשאלי את פי, אמא. אני איני יודע דבר. שאלי את פי ינטה-לאה. היא תגיד לך. היא יודעת היטב מי הוא זה… (חורק שניו) היא יודעת מי הוא המשרת ה“יקטן” הלז!
ר' נח-קלמן (מוציא מן הקומודה גליון מקופל): שמעה-נא, אתה! יודע הנך מה זה?
ויכנה-טמה: מחותן! זה הוא כבר למותר! ויכנה-טמה לא תתן להתעולל בתנאי בנה!
ברוך (רועד): המחותן מפחידני לשוא… אני איני נער קטן… אני כבר יודע מה טיב הסחורה כראוי… אני איני “יוֹלד”…
ר' נח-קלמן (מטיל את הגליון בפניו): אשריך, טבח, ששבת היום… (בקול ממציא) ולויל, הנך פה… קח אתה… תיכף ומיד… ידע לו… קרע…
ולויל (נבעת ואינו יודע מה לעשות).
ויכנה-טמה: דם יתום… שופכי דם יתום… (עומדת בפתח ואינה יודעת מה לעשות).
ברוך: אין דבר… יעבור היאַרצייט… עוד נראה… עוד נראה… אני איני “יוֹלד”… (עומד אצל החלון ואינו יודע מה לעשות. הגליון מונח על הארץ).
ינטה-לאה (אל ולויל): תיבשנה ידיך, אם תקרע. (גולדמאן נכנס) אוי, אלי!.. אנשים זרים!..
מחזה ארבעה-עשר
הקודמים וגולדמאן; אחרי ככלות הכל – פיגיל.
גולדמאן: והנה גם אני פה. שבתא טבא! או אולי כבר עת לאמור: “שבוע טוב!”? מה, עדיין אין איש? (כופף את חוט שדרתו הקצרה בקלות ומהירות ורוצה לחטוף את הגליון המונח על הארץ) וזאב-מים זה מהו?
ברוך (הודפו): אין זה מעניניך!
גולדמאן (בליצנות): אוי, אוי, אלו ודאי תנאיך, שאתה חרד עליהם כל-כך. למזל-טוב! יעלה ויצמח כגן רטוב הני דברי הברית והתנאים. כל זמן שהנשמה בקרבך – “וכתבנו בספר-החיים”; אבל מה יהיה עם מנינך? הנפטר הלא ממתין לך שם…
ברוך: אושרו לא היה גדול גם אילו הייתי מתפלל לפני העמוד במנין אנשים שכמותך: השכנים אינם באים. מנין, כנראה, לא יהיה פה. אנו הולכים לבית-המדרש.
גולדמאן: טוב ונעלה. אתה לך לבית-המדרש, ואני – конечно – אציע לפני המאדמוזל אניוּטה לשוח קצת עמדי בגן העיר. הערב נפלא!
סושה: לכה, ולויל, ובדוק תחת הכר, אם אין שם הירמולקה של הסבא…
גולדמאן: נו, מאדמוזל, מה היא התשובה על הצעתי?
ינטה-לאה: לשוח? – спасибо! – תודה, לא אוכל. עיניך הרואות, שאורחת אצלי ועוד הרבה עלינו להתייעץ על הפּוֹבֶלה ועוד דברים. (אל ויכנה-טמה) הלא נשארת את אצלנו עד אחר הבדלה.
ויכנה-טמה: מה לעשות… נצחוני בני. ויכנה-טמה מוותרת… (שתיהן שבות אל החדר הסמוך).
גולדמאן (בצהלה): ובכן, כנראה, עלי להכין את רגלי לשבת-נחמו?
סושה (נאנחה): אם ירצה השם… צריך ללכת לראות, אם לא חזרה הפרה עדיין מן השדה. (יוצאת).
ולויל (מגיש את הירמולה לר' נח-קלמן): הנה, סבא!
ר' נח-קלמן (פניו השׂבים והמושחרים קצת, עם כל החריצים והקיפולים שבהם, עושים רושם של מין מתכת קשה שהעלתה חלודה. יוצא).
ברוך (כשהוא נגרר אחרי מחותנו; אל ולויל): ראה-נא אתה, פרא-אדם! היזהר מפני, גוי! מזלך עמד לך שלא קרעת… (נזכר בגולדמאן העומד) אה? איה השכנים, אשר קראת להם? כנראה, שיחקת עם פיליפ כל העת ולשכנים לא קראת. ראה-נא, הנה אנו הולכים, ואתה התפלל פה: “קטורת”, “ובא לציון” – דבר לא נעדר. ראה הזהרתיך. אוי, אילו הייתי אני אביך – אל האדמה הייתי מכניסך! הודה לה', שאיני אביך!.. (יוצא).
גולדמאן (קורא לעבר חדר-המיטות): ערב טוב, אניוּטה! שבוע טוב! (בלצון) אל תשכחי לאמור “אתה חוננתנו”… (בחשאי) – конечно – חתיכה יפה… (יוצא).
ולויל (מתפלל מתוך הסידור): “ום לא נתן דש חיה מיתה” (“ואם לא נתן דבש חייב מיתה”), (פוסק פתאום וקורא בחלון) פיליפ! –… Я скоро (משליך את הסידור ורץ החוצה).
(הבמה מתרוקנת. דממה ארוכה. מחשיך. אין איש. לאחרונה יוצאת פיגיל, כשהיא נושאת את התינוק שלה על שמאלה ובימינה היא מאהילה על פיו לבל ישמיע קול).
פיגיל (לעצמה): וזה לי בעד כל ידידותי!.. “מחר כעלות הבוקר תצא מזה”… (מתנחמת) עד מחר יסור כעסו, יוטב… (ברעל) המ… אם לפני החתונה מתחוללות שערוריות כאלה – מה כבר יהיה אחרי-כן… (בגיחוך) לעת-עתה לא רע… (ניגשת על בהונות-רגליה אל החדר הצדדי ומטה אוזן אל הכותל) המ… רכוש… “עשרה סדינים, שמונה-עשרה מטפחות, חמש-עשרה אלונטיות, חמש-עשרה מפות”… סופרת, סופרת… שמֶנטה-לֵיקה… לבריות יש הכל… (ניגשת אל המראה ומסתכלת בבבואתה) ואני הולכת ונחשכת מיום ליום… (מולקת את לחייה ומנענעה בראשה) צפד עורי… (אל הילד המסתער) הרגע-נא… (באיבה) היאלמי, צרתי… תבוא מיתה משונה על אביך בכל מקום שהוא. (עומדת ומחרישה).
(צללי-בין-ערבים).
-
כלי לובן. ↩
הקהל דורש
מאתיוסף חיים ברנר
מוֹדעות ארוכות וגדולות הודבקו בכל חוצות העיירה. אותיות מרובות-גונים: ישרות, מפותלות, שחורות, אדומות – צעקו קול אחד: דוֹסטוֹיֶבסקי על הבמה! “החטא ועונשו” על הבמה!! ראַסקוֹלניקוֹב על הבמה!!!
– “התלך?” – הוא שואל את מרעיו.
– שאלה היא? “החטא וענשו”!
– דבר פּיקאנטי? הא?
– שאלה היא: “החטא וענשו”.
– וסיפור המעשה?
– האומנם לא תדע?
– אֶ-אָה… קראתי לפני רבות בשנים…
– גיבור-הרומאן הורג זקנה…
– אח, כן, כן… הורג..
בשעה השביעית לפנות ערב כבר היה אצלה.
– לכי ונלכה אל התיאטרון… כרגע!
– כרגע?
היא היתה שרויה בצער: בחנות-הספרים ונתנו לה לא את התחלת הרומאן: “ארבעים משחקי-בקוביה וכלה אחת”, כי אם את חלקו השלישי; ולפיכך כשישבה בצהריים לקרוא לא ידעה, מי היא מַתּילדה, ועל מה היא, האומללה, שותה סף-רעל!
– נו, הכּוֹני כרגע!
– כרגע? התפעלות זו…
– איככה! מה את מדברת! כלום יודעת את, מה מציגים היום?
– מה? “שני יתומים”? “המכשפה”?
– לא… “החטא וענשו”…
– אח, דרוש ללכת… ומה יוצג שם?
– האומנם לא תדעי? הורגים זקנה אחת…
– הורגים?
הכנת תלבשתה לא ארכה אף חצי שעה.
ואף על פי כן איחרו!.. הכרטיסים כמעט שאפסו… הגאלריה כבר הייתה מלאה עד אפס מקום… איש ניצב על כתף-רעהו… נדחקו, התגוששו, גידפו, הזיעו…
לבסוף מצאה היא מקום לשבת עליו, והוא ניצב צפוף על ידה.
המסך הורם. היושבים הנדחקים עמדו…
– אח, אנכי איני רואה דבר… סכים בעדי…
– לעת-עתה אין מה לראות: שיכורים בבית-מרזח…
– והם יהרגו?.. אח, אילו שמעתי דבר, למצער…
– לעת-עתה אין מה לשמוע… התייצבי גם את… רואה את אותו הדלפון?..
– היושב אל השולחן? השותק? והמטורף?..
– זה לא מטורף… זה שיכור…
– נו, יהא שיכור… אבל מדוע אין קולו נשמע?
– באמת… צריך לפקד עליו… כסף הלא לקחו… ישחקו כהוגן…
– הוי, אני שבה הביתה!..
– בבקשה ממך… הימלכי… דמי הכרטיסים הרי לא יושבו… ומה מלאכותיך בבית?..
– אַי, נשובה-נא!.. ההבל, הלחץ… ואילו, לכל הפחות…
– באמת, צדקת… שערוריה היא מצדם… דבר לא נשמע…
“אי, אלה אשר שם על הבמה, בקול יותר רם!.. הקהל דורש… הרימו את קולכם!.. מה שם ‘טהרה, טהרה’… בקול יותר חזק, במטותא! הקהל דורש!”
תביעה זו, אמנם, לא נתמלאה. קול-הלחשים המשונה של השיכור-המטורף לא נשתנה. נחרת השברים הרועדת לא פסקה מהמשיך באזני הדלפון היושב-השותק:
– “אפס מבין אתה, כלום מבין אתה, אדוני המכובד, כלום אפשר לך להבין, טהרה זו מה פירושה?” – Что значит сия чистота…
התביעה לא נתמלאה, ו“הקהל דורש” יצא בכל זאת רק כעבור ארבע שעות שרוי-זיעה ויגיע-כוח!
– נוּ, מה תאמרי לכל הקומדיה?
– בוודאי! “החטא וענשו”…
– רואה את? מה אמרתי לך מקודם? הראית, איך התנפל על הספסל? איך עבד בכל כליו?..
– בוודאי… והקרדום… והצעקה בשעה שהיכוה על ראשה… ורק…
– מה? אינך שבעת רצון?
– לא… איך אפשר? בוודאי… ורק שמקודם אמרתי…
נו, בכל אופן… מה הפסדנו? מעות גדולות: שלושים פרוטות… באיזה מקום לא תלכנה לאיבוד שלושים פרוטות?
הוא אמר לה
מאתיוסף חיים ברנר
הוא אמר לה:
– אמי! אל תניאיני מדרכי, אשר אני הולך עליה. אל תעצרי בי; אל תרבי מעצורים על כל המעצורים והחוחים הקשים הסובבים אותי והמעכבים אותי עד בלי די. אל תשפכי דמעות לעיני על דם לבי הקרוש. אל-נא תעמדי על הסף, אל נא תשׂוֹכּי בידך על המוצא, אל-נא תסגרי הדלת מלפני. כי אין עצה ואין תחבולה: אני צריך ללכת.
אני צריך ללכת. לא מצוָה אני מקיים בזה; לא חובה אני עושה: אין חובות עלי ואיני משועבד לשום דבר. איני יכול לבלי ללכת. חיי אינם חיים, אם לא אלך. בינתי תסתתר, אם לא אלך. בינתי מסתתרת גם בהגיגי בלבד על אפשרות אי-ההליכה. בינתי מסתתרת לזכר המלות: אילו, אלמלא, אפשר, יוכל היות – גרידא. בינתי מסתתרת לשמע הדבר, כי ישׁ לא מהַלכים.
אל תבכי. אם יש אשם בדבר, הנה גם לך חלק בו.
הרואה אַת? בת אדוני הבית. היא לא תספר לבניה שום דבר. ואַת סיפרת. הרבה סיפרת לי. זוכרת אַת את “שבט-יהודה” בעברי-טייטש שהיה בביתנו? ו“גירוש שפּאניה ופורטיגאל” עם “עמק-הבכא”? ו“חורבן-בית-המקדש” ו“אמר ר' יוחנן” בשבתות-“חזון” – זוכרת אַת?
וגזרות ת“ח ושׁנות-חמלניצקי, והקוֹזַקין – הלא בעיר אוקריינית ילדתּיני, אמי, בעיר אוקריינית. שם – החוֹחוֹלים, ה”זַפּוֹרוֹז’יה", “הסֶטשׁ”. חורבות מזַפֶּה מאתנו דרך חצי יום. שלו ושקט הלילה באוקריינה. ובת אדוני הבית באה בעדי קוֹרַלים ולבושׁה “בְּזרוקַבקה”. גם קראה את “טאראס בּולבּה” והתענגה על הגבורות ועל התעלולים ביענקיל, אף צחקה למראה הסנדלים והפוזמקאות שהיו למעלה והראש למטה בנהר. הציור בהיר – מה נחמד הציור! והיא לא תספר כלום לפאשקה אשר תלד. לא תמצא לנכון לספר לו “שצ’וֹ בילוֹ”.
ואולם אַת, אמי, אַת אינך יודעת את גוֹגוֹל הגדול. אַת, אמי, הנך יהודית של תחינות ואַת סיפרת לי. מ“שבט-יהודה” סיפרת לי.
Тиха украинская ночь 1. וקלים ונמוגים הימים. ועסיס נוטפים התפוחים. ודשנות הפרות הברודות השבות מן המרעה הטוב לעת-ערב. ועליזים הנערים המלאים הרוכבים על סוסיהם אל השדה ללון שם כל הלילה. ושיר שקצי וערלי ישתפך מסביב. הֶ – ה – ה – הֶה – ה! וצוהלות לקראתו ה“חוֹחלאצ’קות” הצעירות השואבות מים מן הבאר –
ואַת ישבת על המפתן וסיפרת לי. ראשי היה בחיקך. מ“שבט-יהודה” סיפרת לי.
ורק על אודות דבר אחד אילמות היו שפתיך תמיד.
כבד היה ממך הדבר, כי תספרי על אודותיו, האלמנה!
ואולם אני ידעתי את הדבר גם מבלעדיך.
ב“חדר” הוגד לי. שם הוגד לי, ואולם אזני לקחה שמץ ממנו עוד מקודם לזה.
ואם ראה לא ראיתיו – ידעתיו, כי הלא אבי היה.
אבי. רוכל בכפרים. מכריז על חריטים וקישורים. נרתת מקול כלבים נובחים. לא יודע מתפילה בציבור ומקצת תבשיל חם – משבת לשבת. הכבידו עליו סל-הסחורה, פיאותיו הגזוזות והקאפּוֹטה עם הסדק מלאחוריו. ושפל ופחדן היה, פחדן…
וכשנטפּלו עליו האיכרים הטובים והתמימים – האיכרים הטובים והתמימים מאותו הכפר ומן הכפרים הסמוכים, האיכרים הטובים והתמימים לעשרות ולמאות – לא הראה הוא אותות-גבורה. כי פחדן היה אבי, כאמור. הוא ניסה לברוח, לברוח, להתחבא בקופה של סחי ומאוס. לא יפה היה בשעת בריחה. פיאותיו התנודדו: הקארטוז שבראשו היה מלוכלך.
הם הדביקוהו.
סל-הסחורה היה לבז, הטלית והתפילין הושלכו על הקופה אשר בצלה אמר לשבת, ואולם, בכל-זאת, בלי כל ירושה לא הלך אבי לעולמו.
והירושה האחת, אשר השאיר לי, בנו – אתי היא.
רואה אַת', אמי? התהילים שלו. הוא שכח אז לקחתו אתו בלכתו לדרכו – והנה הוא: עלים טרופים, ו“מעמדות” בסופו.
יחם לבי בקרבי, אמי. רטט עובר בי.
כי הלא כה היו דבריך אלי, אמי, בימי ילדותי: התהילים הזה ועשרת המזמורים הראשונים –
הלא כה היו דבריך אלי תמיד: בצום העשירי ובכ' סיון, בימי הספירה ובבין המצָרים, בירח אלול ובעשׂרת ימי תשׁובה, בימי-כיפור קטנים ובתעניות בה"ב –
“בשנת תר”ם התחילו שוב המוראים הגדולים. אתה, בני, לא היית אז עדיין בעולם.
"הצרורות היו יום ולילה מונחים על הקרקע כבשעת שריפה. הלילות היו עוברים עלינו בלי שינה. תמיד היינו מוכנים, תמיד היינו ממתינים. הנה הם מתעוררים, הנה הם קרובים, הנה קול-חליל.
"העיר – אוקריינית. טלה קטן במעונות-נמרים. קלויז אחד בין שׁתים-עשׂרה ‘תִפלות’ להבדיל, המצלצלות בפעמונים.
“לא הועיל כל כופר. גם ה’אוריאדניק' לא פנה עוד למנחה. יודיל ה”נאבּוֹרשצ’יק" השכים לפתחו, וגם הוא בעצמו כמעט שלא קיבל פסק…
"גדולה היתה הרציחה, ונתקנאו החיים באלה שכבר קיבלו את המיתה החטופה, מיתת הקרדום…
“ואז תיקן אותו צדיק, הרב המנוח, זכרונו לברכה, שיהא כל יהודי ויהודי עובר בפני עצמו (בציבור כבר חדלו להתפלל מאז), בשעת ציפיה לביאת הרוצחים, על י' הקפיטלים, מ’אשרי האיש אשר לא הלך' עד ‘בל יוסיף עוד לערוץ אנוש מן הארץ’” –
וכאן היו עיניך מאירות:
צא ולמד עד כמה הכל מכוסה ומוסתר ממנו! לכאורה, הן קדושים כל חמשת “הספרים”, נעלים כל ק“ן הפרקים, מתוקים מדבש ונופת-צופים כל ל' ה”ימים" – כן, כל זה, אמנם, אמת ונכון בלי כל ספק, אבל התיקון העיקרי, על כל פנים, הוא דוקא ב“יום” הראשון בצירוף קפיטל י', ולא באחרים זולתם…
ומרוב שמחת הנפש יש גם שהיית מגיעה עד כדי הוספת חצי דבר בנוגע לו:
"הוא, עליו השלום, ידע את כל התהילים בעל-פה; ואף על פי כן, בשעת אמירת אותם המזמורים, היה נוהג להחזיק את התהילים בידיו ולאָמרם מתוכו ממש – "
אמי! כעשרים וחמש שנים עברו למן הימים ההם, אשר בהם – שנות מספר לפני נפלו בכפר – ניצב אבי החי בקרן-זוית זו ועיניו הקמות מפחד דלויות אל על, הצרורות המוכנים מסביביו, הפסוקים השגורים פורחים באויר הצופה ומחכה ובידים הרותתות – התהילים הזה עם ה“מעמדות” האלה לסגולה גדולה…
אמי! כ"ה שנים עברו למן העת ההיא – ובשר-הטלה עדיין לא נאכל כולו; עדיין הבשר בין השיניים.
אמי! קדושה אַת לי, כי אגנוב את לבך. לא נכחד הדבר ממך, ואני איני רוצה להונותך. פי חדל כבר מלומר תהילים. נכרתה האמונה מקרבי ברחמנא, דכל מה דעביד לטב הוא עביד.
אכן חדלתי מלומר תהילים. לבי, אמנם, ישַׁוע כל היום: “למה רגשו גוֹיִם?” רוחי ינהם ולא יחדל: “מה רבו צרי”… נשמתי תנהק מבלי הפוגות: “רפאני אלהי!”
כי הלא “יגעתי באנחתי”, אמי; “אשחה בכל לילה מיטתי; בדמעתי ערשי אַמסה. עששה מכעס עיני…”
כן. אבל פי יאלם דומיה, בלשוני אין מלה.
כי אם נעניתי לאותם הנחבאים, ששכבו במערות וקראו ביחידות כל חד וחד לגרמיה:
– “אלהי, בך חסיתי, הושיעני מכל רודפי והצילני” – הנה תפילתם זו הלא אבָדה, אבדה. לא כאריות
(פורק ואין מציל) טרפו את נפשותיהם: ככלבים סחבו את נבלותיהם ואיש לא הציל!
ומכלבים הן יש מציל. לכלבים ארורים לא יועילו רק סגולות ישנות. על המַטה להראותם נפלאות.
שמע ישראל! לא עין תחת עין: שתי עינים בעד אחת וכל שיניהם בעד חרפה כל שהיא!
העיר אוקריינית, אומרת אַת; רפואה קרה, אומרת אַת; אחיזה בקש שרוף, אומרת אַת; הם לאלפים ואנו למניינים. משלנו גלו לארבע כנפות העולם, והם כולם פה. כולם. עם צבאותיהם הפראים ומלכם בראשם –
ויהי מה. בבית לא אשב עוד. לא אוכל לשבת. הסירי את ידך מעלי. איני רוצה לשמוע. איני יכול לשמוע. כי אז בבוא השמועה אליך – הייתי בקרבך. הרה היית ללדת. ללדת אותי. וכל ימי גידולי, עד ששמעתי את סיפוריך ואחרי ששמעתי, הגיתי בזה. למדתי, עבדתי, ואת הדבר הזה לא שכחתי. מעולם. אף לשעה קלה. תמיד נשאתיו בלבי. בלי הפסקה. כל ימי. הלא בן שבע-עשרה אני עומד לפניך כיום הזה.
הניחיני. דעי, כי מן השעה הראשונה להוָיתי אנכי עומד ומצפה לימים האלה. מה? אין זו תרופה? אבל הלא גם על ניחום-אבלים, על נקמה וכבוד – עולם-האומה עומד!
הניחיני. אני הולך. ארור האומר: מחבוא! הנני ואחביאה רק את התהילים הזה. יהי-נא למעורר-חימה ולמזכיר-עווֹן לבני-איואַן שלנו הבאים. לדורות הבאים. לפרי-בטנה של בת אדוני הבית. הא? איפה תיסתר מחר? אה, היא תלך אל ה“אוריאדניק”.
תלך, תלך לה לחיים, ואנו נצא לגרדום. רואה אַת? הנה הם עוברים על פני החלון. חברי. הם קוראים לי. הכנות מרובות. מבית ומבחוץ. מלחמה לבני יענקיל הדלים ביוצאי ירך החמלניצקים החזקים לדור דור.
כי נשׁבוע נשׁבעתי בחִיורת לחייו המארכות של אבי ההרוג, בנדנוד-האימה שהיה אז בעיניו המהופכות, בעקימה המשונה של שפתיו הצהובות, המתחננות… נשבע אני באותו הרגע האחרון האין-סופי, בהתבוססו בדמו ונפשו טרם יצאה, בהכיר נשמתו הגוועת, מתוך דממת הסכסוך, כי ריבון העולמים לא יציל חסידיו מרדת שׁחת, ובחַזוֹת עיניו, ההולכות וכבות, את האָבדן הנצחי הפרוש לפניו ולפני כל העולם עד אין קץ – – – נקם אקח!
והיה ביום ההוא, אמי, ונשארה האשה מבעלה ומילדה האחד. הרג רב, אשר לא נשמע עוד כמוהו, יהיה בארץ, והגשם ירד, גשׁם שׁל אבנים וחִצים שׁל בליסטראות וקלעי מוות, שׁל כדורי שריפה ו “שפּייערס” מוריקי אש.
זה הדבר אשר אנכי דובר אלייך, אמי!
[תרס"ה, לונדון; החתימה: י.ח.ברנר]
-
שקט הלילה באוקראינה (מתוך שיר של פושקין) ↩
מא. עד מ.
מאתיוסף חיים ברנר
א. ומ. – הרי אין זה, אחי ורעי, אלא ראשי תיבות: ארנובסק ומיוואַלנה, ומא. עד מ. – היינו – מארנובסק עד מיוואַלנה.
ואחרי שגיליתי לכם, רעי וידידי, פירושן וצירופן של האותיות, הבה ואוסיף שא. ומ. אלו – שתיהן ערי פלך הנה ברוסיה הגדולה; אלא שהראשונה שתולה מחוץ לתחום והישיבה ליהודים אסורה בה, והשניה עיר ליטאית היא לכל חוקיה וביצותיה, ואוכלסי ישראל מרובים בה.
אנכי, האי דבדידיה הוא עובדא, הנני, כידוע לכם, יליד מ. הליטאית, זאת אומרת שלידתי היתה לא בקדושת מוסקבה ולא בטהרת טאמבוב ומימי ילדותי ואילך ראיתי רק… ברם, מה שראיתי מימי ילדותי ואילך – אין זה נוגע על הענין עכשיו.
מה שנוגע אל הענין – זהו: מפני איזו קלקולים מצדי, מפני הקדחת־תבשילי ב“סכוֹדקות”, כלומר אסיפות אסורות, ומפני הסכסוכים הקטנים והגדולים, שהתחילו מבצבצים ועולים ביני ובין הפוליציה המיוואַלנית מיום שעמדתי על דעתי, רצוני לאמור, מיום שמלאו לי י“ד שנה וזרם של אגיטאציה נשפך עלי מפי חברי הגדולים ממני, לא בשנים, כמובן, אלא בחכמת ה”נֶלֶגאַלשצ’ינה" (מגילות סתרים) – – – ואולם שמעו נא: אם פֵּריודותי הארוכות הנן לא לרצון לכם – לא אוסיף. אני אמרתי רק, בשביל סדר למשנה, להזכירכם את הידוע לכם מאז, שביחס אל מין יהודי כמוני, הונהגה מטעמים שונים, שאין פה המקום לפורטם, חומרה יתירה, עד שלא די שהישיבה בערים רוסיות פנימיות כיאַרוֹסלאַבל או כארנובסק, אלא שגם היציאה מעיר מולדתי היהודית הטמאה־למחצה – נאסרה עלי. נוּ, ממש, גזירת שלמה המלך על שמעי בן גרא: שב, חביבי, במיוואַלנה ולא תצא אנא ואנה… והיה, חס ושלום, ביום צאתך ועברתי את נחל־-בלוטה, ידוע תדע… אֶה אֶה… – כמו שאומר התושב הארנובסקי: “פֶניאַי, נַה סֶבּיה”, כלומר, התרעם אז על עצמך, אהובי ידידי! בכלל, חידוש גדול לא היה בדבר הזה, וגם אבי מורי, שנעשה אחראי בעדי, ענה ואמר להשר, אם כי לא בעברית תנכי“ת, אלא ברוסית נלעגה, אבל ממש באותו הסגנון: “טוב הדבר, דוֹבּרי פּאַני, כאשר דיבר אדוני הפריסטאַב, כן יעשה עבדך בני”. ואשב במיוואַלנה ימים רבים. ואולם מקץ שלוש או ארבע שנים… עבדי, לא ברחו לא לגת ולא לקובנה… הדברים נתגלגלו פה קצת באופן אחר… כאן, כידוע לך, היה מעשה אתונות: כשל כוח הסבל – והייתי בעצה אחת בנוגע לאתון־העיר שלנו. האתון, אמנם, נשארה בחיים, וגם אני בשעת מעשה לא נתפשתי בכף, ואולם עפ”י צירופי דברים וכיוצא בזה, נפל החשד גם עלי… וברחתי… ונתפשתי דוקא באותה עיר המסגדים וצהלת הפעמונים – בא. דהיינו ארנובסק. והונהגתי משם, מארנובסק, באופן אדמיניסטרטיבי, דרך סארדינוב, פוגרומושוק וצרתנקה, עד מיוואַלנה, ושם… אך עוד פעם: מה שאירע לי שם ומשם ואילך אין זה מעניני עכשיו. עכשיו אני רוצה רק למסור לכם, רעי וידידי, קצת משיורי זכרונותי ורשמי בעת ההיא, בעת ההולכה, ועל כל המסתעף מזה. לפני שנתים, בערך, היה הדבר, אחי.
א.
אינכם אוהבים פריוֹדוֹת ארוכות, ולפיכך, וגם מפני עוד טעמים אחדים, וביחוד, מפני דבר אחד, שעודנו בנמצא, לא אאריך אפילו במקום שראוי.
אך בקצרה – זאת אגיד לכם: רוח גבורה ופסיכולוגיה של גיבורים (וכפי שאתם יכולים ללמוד גם ממעשי בעת ההיא) הייתי מלא אז.
החיים לא נחשבו למאומה בפי. לחיים יש ערך – נאמתי – רק כשהם חפשיים, קלים ומלאים אושר. ואולם חיים של שעבוד, של הכנעה, של שפלות – יקר המוותה!
– הנה מצבי עתה, – דיברתי באותו הבוקר אל החבר אשר במעונו מצאתי מחסה ומסתור. אגב אורחא: אותו חבר היה גם הוא, כמובן,“תחת השגחת הפוליציה”; ואולם עיר רוסית פנימית אינה עיר יהודית העומדת על הגבול: שם, באלה ערי סאראטוב וסארדינוב, האנשים אנשים נאמנים, הפרנסה מצויה ביותר, הבריות אינם מבולבלים כל־כך והאזרחים דואגים לעצמם ולמנוחתם. היוצא מזה, שלפליטים פוליטיים קשה שם במאד־מאד למצוא מחבוא ומפלט. ולכן לא יקשה לכם, איפוא, מה שאני, מסכן מסוכן, בחרתי לשכני מעונו של אדם ש“משגיחין עליו”: הברירה לא היתה בידי.
ובכן – הנה מצבי עתה, – דרשתי באותו הבוקר – עשיתי מעשה, שאמנם לא עלה יפה, אך שלהתחרט עליו הרי איני יכול. הצדקה היתה אתי. אם כמדומה למשל יתפשו בי – הלא צריך להיות מוכן לזה בכל עת ובכל שעה – מצב־מלחמה: תליה… ככה הוא הדבר.
גמאתי את התה (בשעת שתיית תה היתה השיחה ההיא) ותחבתי לתוך פי חתיכת לחם ובלבי חשבתי: “לא, לא יתפשו… מיתה? לא… עבודת פרך עולמית… ואולם – לא…” ואומר בקול:
– אבל משווה אני בנפשי, בּוֹריס (שם חברי ההוא היה בּוֹריס), אילו הייתי נדון למאסר עולם, הייתי בוחר יותר במוות. בזה איני מסופק אף לרגע. לדעתי, יש ערך לחיים רק וכו' וכו'.
– ובעוד רגעים אחדים, אחרי האשמה מכריעה ומוחלטת בנוגע לאותן “הנפשות הפעוטות, שבהיותן בכף יהפך ליבן בקרבן, ויד המשפט עושה בהן כל אשר היא רוצה”, הוספתי:
– יתר על כן, בּוֹריס, אני יודע את עצמי היטב. ברור לי כי אני לא הייתי מחכה גם ליום המשפט. נוטלים את החיים וזורים אותם הלאה – וסוף. הכל, הכל, הכל – אך לא חיי בוז ועבדות עולמית
– וכלום מדמה אתה שכל־כך נקל הדבר? – נשאלתי.
– לאדם חפשי? – נפגעתי בכבודי – לזה המתייחס אל החיים בהכרה ברורה? פשיטא! לוקחים זכוכית מן החלון או מן המנורה ומעבירים על הגרון… משיגים חבל… באופן היותר רע, אין מקבלים אוכל, והצום פודה. לדעתי נבזה הוא האדם המשועבד אל החיים.
אז נשמעה דפיקה פתאומית בדלת שבחוץ. כהרף־עין הבליגה הכרתי על התעוררות אינסטינקטיבית בת־רגע – לרדת אל תחת המיטה, ורק הסרתי את הגליון הישן של “רוסיה הריבולוציונית”, שהיה מונח על השולחן בוריס הולך לפתוח, ובעוד רגע נשמע, שהוא מתווכח קשה את איש אחד. קולו של האלמוני – קול איש רוסי בא בשנים, השואל על איזו אשה: “אומרים, שאיזו אשה יושבת בהסתר במעון הזה, מסתתרת, כלומר”.
קמתי ממקומי וניצבתי בקרן זווית־מעבר לדלת הפונה אל החדר השני.
– איזו אשה! – שומע אני את קולו העצור וההברה המדויקת של חברי המסתיר – אין כל אשה בכאן…
– אין? חוזר ונעור קולו של האלמוני, אשר מוחי כבר צייר לי את דמות תבניתו, ורק לבי המרוסק מיאן עדיין להאמין בזה – אכנס־נא הביתה…
– לשם מה? אין איש אצלי…
– הא? אכנס־נא…
“ובכן נתפשתי…” נעשה הדבר תמוה בעיני: מלאתי חלחלה ולא אביתי כלל לעזוב את קרן הזווית שבה נסתרתי.
הדלת נפתחה.
– הא? ומי הוא האיש הזה? מי? מאין ולאן? ואתה אמרת, שאין איש. הא־הא… מאין ולאן?
השוטר היה כבן ארבעים, בעל פנים נפחדים, קהים ותמימים וזקן שחור־כהה ומרובע. על חזהו התנוסס איזה עיגול של מתכת עם פתילים אדומים.
– הגבר הלז? – קרא חברי – עובר אורח הוא… היום הוא נוסע מזה…
– לא, לא, – טען הנכנס – לא אוכל, לא אוכל… בבקשה, לכו אתי שניכם אל האוּטשאַסטוֹק… בבקשה, לא ארפה מכם…
בכיסי היו חמישה, עשרה, חמישה־עשר עד עשרים ושמונה רובלים, אך– ללא הועיל. נאמן היה השוטר לחובותיו, וגדולה היתה אמונתו בטוב־לבו של “יֶהוֹ בלאֶהוֹרוֹדיה”. כבוד אצילותו – לימד אותנו השוטר באותו מעמד – הוא בעל מזג טוב. באזניו אפשר לספר את כל אשר אני מספר לו, לשוטר, בהתנצלותי: אם חולה בבית… נוסע אני לאחות בחאַרקוֹב וגו'.. ל“יהו בלאהורודיה” אפשר לספר הכל… הוא איש טוב… אפשר גם לחננו: מי יודע, יוכל היות שיחוס עלי ויעזבני לנפשי. הרשות בידו היא. ואולם הוא, הדרגה הנמוכה, לא יוכל לעשות זאת, אין לאל ידו לשחררני, אין לו יפוי־הכוח, אין לו ה“פּוֹלנוֹ פּראַבוֹ, זנאַטשיט”. הוא, השוטר המדבר אלינו, עומד על משמרתי זה כעשרים שנה. רואים אנו את הצלב שעל חזהו? לא, הוא אינו יכול. אני צריך ללכת תיכף ומיד עמו. אין מה להרבות בדברים. ואל אומר גם להשתמט, חלילה. להשיב פניו או “לסרב כלומר”. שני שוטרים עומדים בחוץ וגם החליל בפיו. כיצד?! איש בלתי נודע… יהודי ובעיר רוסית… מאין ולאן?
ב.
בדרך, כשהלכתי אל בית הפוליציה, והשוטר האדיב והאדיש מאחרי, הסתמנה מתוך ההמיה המבולבלת שבתוכי אבן קטנה וכבדה ועליה נחרת: נו… יראה יתירה אין בי… הגיעה השעה לקיים את המשפט אשר חרצתי עלי…
בכתב מחוק נוספה על הדברים הללו גם אותה המלה משיחותי באותו הבוקר: למות. ואולם לעת עתה מצאתי, שבכל אופן, במשאי ובמתני הקרוב עם הציידים, כדאי יהיה לדחות את גילוי שמי האמיתי, כי, מי יודע, אולי בינתים יארע איזה דבר…
בחדר־הכניסה של “המחלקה השלישית” היה הכל על הסדר. במספר המסוים של שוטרים ונטורי קרתא לא היה כל חסר. ישבו והתהלכו, פיהקו וקראו ב“ידיעות ממוסקבה” וב“ידיעות מהגוברניה” וחזרו ופיהקו. הפנים היו מלאים, חלקים, מגולחים, ערמומים קצת ולא אכזריים ביותר – פנים רגילים של איכרים רוסים, ששהו בחיי בטלה וזימה עירונית שנים אחדות. על הכתלים היו פסלי האלוהים, המלך וחרבות קהות נתונות בתערות… חה־חה… יודעים אתם, מה אני צוחק? צוחק אני על האופן המקובל לספר: לכם, יקירי, צעירים מבני ישראל, אני מתאמץ לתאר את תורת בית־הפוליציה… האין זה צחוק? לא, יודעים אתם, את בית הפוליציה הלא הסכנו מנעורינו: כמה נסחבנו, כמה הוכינו שם… ודאי הוא שאין הרגש שלנו בשעה שאנו עוברים על אותו המפתן הנרפש והמדכדך דומה לרגש זה של אבותינו, למשל, בשעה שהיו הם נבהלים לבוא אל הפוליציה… חילוק יש, חילוק גדול; הכא שאני… ואולם, באמת, אין דומה גם לרגשנו אנו, לרגשנו המיוחד בזה. הנה מובא אתה אל האויבים, שהרשות בידם לעשות בך כרצונם, ואין דורש ואין מבקש, והם פראים ואבטומטים, ואתה קורא תגר על עצמך על חרדה זו גופא ורעדה זו גופא… ולא עוד אלא שהם שוטרים גויים ואתה אסיר יהודי… ופניהם רוחצים בשובע־רצון ושפמיהם הצהובים מתנודדים: “הנה הביאו אלינו איש יהודי… מברדיטשוב?! (ואיך ובאיזה קול הם מבטאים את שם העיר הזאת!) נוּ־אוּ… איַ־אַי… טרף… סלוּז’יט בּוּדוּ, סטרֶליאַט נֶה בּוּדוּ… נוּ־אוּ… אוֹי…” והניגון המגונה של החיקוי הנאלח דוקר כמדקרות חרב – והדיבור אין בפיך… ומסביב־סביב שדרות של ממתינים, מבקשים, מצפים… חשיבות נוראה ויראת הכבוד… שְ־שה. והממשלה בידם היא, בידם. החשובים, השליטים, העולבים… הוּ־הוּ, כמה אחרוק שני מדי אזכרה!..
השעה היתה מוקדמה – והשר לא בא עדיין. ישבתי על הספסל – ובפי היה חורב. ההמתנה הרבה ריפּתה מרגע לרגע את עצבי ומידותי הטובות בגדו בי. לבי היסס… היסס… ובדמיוני התחוללו פגרי ציורים: אני מתגנב ובורח… רודפים אחרי… בחוץ שני שוטרים… מדביקים אותי, ומצבי נעשה עוד יותר רע, אף על פי שגם עכשיו הרי לא איעזב לנפשי… הרי אי אפשר שישחררוני בעלמא… אי־אפשר?.. ומה אפסיד… הנה זה לועס רקיק… נפלא הדבר… איככה הוא לועס רקיק כמו ביום אתמול, בעת שלא באתני עוד הצרה הגדולה הזו?.. הוא מביט בי בחשד… מדוע אני עוצר בשיעולי?
יום טבת היה, הערב יבוא בו בארבע שעות, וכבוד אצילותו בא קרוב לחמש. ואצפה לו כל העת, מבוקר עד ערב. מובן מאליו ששומרי נפשי מצידם לא הניחוני להשתעמם לגמרי. אדרבא, איש־איש מהם חשב לחובתו המיוחדה לחקרני ולדרשי כל היום על שמי ושם אבותי וכינוי משפחתי ועיר מולדתי ומלאכת ידי, ואם נשוי אני או פנוי, ואם כבר פטרתי את חובת הצבא או לא, ובאיזה אופן, הוי, באיזה אופן, אני מרשה לעצמי לנסוע מעירי בלי פאספורט? ולו תפול אמי למשכב אלף פעמים – כלום איני יודע את החוקים? כלום איני יודע שכל העובר על חוק ענוש יענש? כלום איני יודע שליהודים, ביחוד, “סטרוֹגוֹ ווֹספּרשצ’אַיֶטסה”? כלום איני יודע, לאחרונה, שעכשיו היא עת־המבוכה? אֶח־מַה!..
ושוטרים יצאו ושוטרים נכנסו. שוטרים ושוטרים. פתותי שלג על אצטלאותיהם השחורות, ושוב סופקי כף ורוקעי רגל להחם את עצמם. אד קר – ושוב אקדחים וחרבות, ניירות ו“פרֶדפּיסאַניות” צלצול הפעמון של הטלפון ובגדי שרד עם כפתורים. ציוויים ופקודות, גערות וקנסות, בקשות ודחיות, דאגות ומענות של הנעה – ו“יֶהוֹ בלאַהוֹרוֹדיה” בעצמו לא בא עדיין.
היה שם גם פקח אחד שניגש אלי ונטל ממני את כובעי ותלהו בעומק־החדר, בכדי שעי"ז תוטל ממני גם היכולת להיפטר מכאן ולילך לי לרצוני. ואני, כשם שנתייאשתי מניסה עוד קודם לכן, כן לא חדלתי מהרהר עליה גם אחר זה… עד שבא, לבסוף, מבוסם ומבושם, אותו בעל האֶפּוֹליטים הצחורים־הכספיים עם שלושת הכוכבים המרמזים ומצווים: עמוד לפנינו, בן־אדם, עוד פעם: מהיכן אתה ולאן פניך מועדות?
…עודנו מדברים והנה טראסק־טראסק־טראסק. מה הוא הדבר? עגלון שיכור מובא בידי שוטר. טענות בפי זה וטענות בפי זה. שוט ביד העגלון וצעקות בפיו: “אין הארץ בלי משפט; הוא יראה, הוא יוכיח; האמת אתו והצדק אתו”… ודם שותת משניו… אבינו שבשמים!.. הוא “לא ידום”… “יד לפה!” לא, הרי אינו אומר דבר, אבל הוא לא ידום… ועוד פעם: “מוֹלטשאַט!..” ושנית טראַסק־טראַסק… ושוב “בּאַטיוּשקי!”… פקודה מפי המשגיח על הסביבה, דם שוטף – והעגלון ניתן אל המהפכת אשר מסביב לפתח השער. ושהובאתי גם אני לאחור שעה קלה אל אותה המאורה הקרה, כמו שקורין האיכרים לאותו מקום, קידם הוא, אותו העגלון, את פני אצל המפתן. “מה אתה מחולל שערוריות, הא!” – הוכיחהו השוטר־השומר על פניו, אך הוא לא שם לב לגערה ולא חדל להלום בדלת הסגורה בשני אגרופיו המושחרים.
ואני באותם הרגעים הראשונים… מובן מאליו, רעי וידידי, שאיני צייר לתאר לפניכם בבהירות את פני באותה שעה וכל מה ש“הפיקו”, ביחוד שאין איש מתאר מעולם את פני עצמו כהויתם, ורק זאת אוכל להגיד: האויר החדש, אויר המהפכת, עם חשכת הנשף שבתוכו, לא שינה כלום מאותה המיית התולעה, אשר מצצה את לבי מקודם – זו ההמיה אשר בלב כל חיה נתונה בצרה – ורק אותם שני הרעיונות המחוללים בי, שהיו, במובן ידוע, סותרים זה את זה, התחילו שולחים ביתר תכיפות את מחטיהם אל הבשר. מחט אחד אמר: לסיים… ובא משנהו ודקר: הרי זוהי רק ההתחלה של זה הנמשך לבלי קץ. הכל היה עדיין לפנים… והאופל הציץ מכלי המים הנרקב, שפניו העלו ירוק, מן הכירה הקרה והמאובקה שתפסה בפינה את כל החלל שמן הקרקע עד הסיפון ומשִניו של איש־חברתי החרוקות. כי איש חברתי העגלון לא פסק לחרוק שִניו כשוכן־יער רעב וללוות את הלמות אגרופיו בעץ־הדלת בנוספות ושברים של תאניות ואניות. אני האזנתי מכונתית לקובלנותיו ולקול בכיו, ידעתי בעל פה את כל מענות־תרעומותיו, אך פרטי דבריו לא הבנתי, כי עסוק הייתי בעצמי ובמצבי ולא ידעתי להבדיל בין תחומי הכאב שבי ולדעת מנֶגע מי נגע לו. מצדי מילמלתי באזניו גמגומי תנחומין וכמדומני שיעצתיו לישון, וגם בעצמי עליתי על האצטבה. נכנס שוב השומר־השוטר, גוֹרוֹדוֹבוֹי בעל פנים נוחים במוּנדיר בלתי מרוכס, בלי כובע ובלי חרב, והדליק את העששית הזעירה והעשנה שהיתה תקועה בקיר וממעל לה גזרת עץ קטנה ושחורה משחור עם מכסה של אבק רב וטשטוש של שיורי צבעים – האיקונין. הזכר־לאור לא שינה אף הוא את הרוח החנוק שמסביב, ואפילו גדודי הפשפשים, אזרחי המהפכת, לא חרדו מפניו. השומר שאלני, אם איני רוצה לאכול, כי אז יקח מן הכסף השמור אתו משעת הבדיקה שלפני ההסגר ויביא לי איזה דבר, אך אני, הריבולוציונר, לא עניתיו. הוא הוציא דבר־גידוף מפיו והלך לו. ואני חשבתי על ההצעה הכי טובה לבלי לאכול ולבלי לשתות מעתה שום דבר – ודי. הפשפשים כיסוני, ואקום ואנערם ואשכב שנית, וכעבור שעה ישנתי.
בהקיצי – עוד עישנה העששית. אך העגלון כבר לא היה יותר. יחידי הייתי. כמה השעה – השנית, השלישית אחרי חצות הלילה? קפצתי מעל משכבי נשוך־פרעוש, והתחלתי מסתובב בחדר בלי כל מטרה. בדלי היו כבר מים חיים (השומר הטוב טרח בשבילי), אך הם העירו בי גועל נפש. בחלון נראו צללי שלג נמס לאור רועד מאיזה מעון. נשאתי עיני אל הכתלים, אולי אמצא גם בהם איזה דבר, אך הם היו דוממים, עפרורים וחרותים כתובת־קעקע: פה היה ביום פלוני, שנה פלונית ירמֵי טאַראַסֵנ… ה“קוֹ” מתקצר והולך… סטי־פאַן דֶ־ני־סוֹב… מיכאַילה… מה? קול דברים מעבר לכותל. מצאתי כעין סדק והתחלתי להביט בו. שם השומר־השוטר עם מרעיו יושבים, שותים ומשוחחים. הכל, כנראה, נוהג כפי שצריך להיות. אני – לא דוקא. מה? מה הם משמיעים? עשר וחצי? השעה העשירית? אוי, מה אעשה כל הלילה? מה אעשה כל הלילה? שינה אין לי, שינה אין לי. כעבור עוד ארבע שעות, ועד הבוקר – עד השעה השביעית – נשאר לא פחות מזה, הלכתי והטיתי את הדלי מול פני ושפכתי לתוך פי ומעבר לפי. העברתי בידי על בגדי הלח והירהרתי: מים – מותר. הם, המים שבפני, היו לא חמים, אך מרים, נבאשים, מאוררים. “עובדה היא – אמרתי אל נפשי – זה נוי וזה מקומי”. התגרדתי ואשכב.
ג
ביום השני בבוקר העירני השומר:
– קומה! תיכף יהא צריך ללכת אל הפוליציה המרכזית.
קמתי.
– אולי אתה רוצה שאביא לך איזה דבר לאכילה? אולי תה?
– לא. אין צורך.
עניתי בשלילה, אך הפעם עניתי לו. ולא עוד, אלא כשהוסיף:
– ובכן אינך רוצה? –
עניתי בלשון כבוד:
– אל נא תדאג לי.
– אבל כיצד אפשר… אתמול כל היום לא אכלת. מבלי אכילה אפשר גם למות. הא, לא צריך? נוּ, התכונן, תיכף תצא מזה.
צחקתי בלבי, נהניתי מגבורתי ולא אביתי גם לשפשף את פי במים. ופסקתי: אמש שתיתי רק מתוך טמטום של שינה: מתוך הכרה צלולה לא הייתי עושה כדבר הזה.
ה“תיכף” שאמר לי ה“גוֹרוֹדוֹבוֹי” היה “תיכף” רוסי: אל הרבע, שבו נאסרתי מיום אתמול ושמשם צריך היה להוליכני אל הפוליציה המרכזית, נקראתי כעבור לא פחות משעתים. וכאן, בביאה, ישבתי וחיכיתי עוד זמן רב; ושוב באו על חשבוני הערות, שאלות, קובלנות, גידופים – הכל כדאתמול. כדאתמול היו העקיצות טיפשיות, בהמיות, עפרוריות, בלי צל של דקות, של חריפות, של חידוד – מכל זה ישמור ויציל הבורא את נפש האיכר הרוסי. במלה אחת: ההכנות ארכו. לא במהרה פטרוני גם בהפוליציה המרכזית. פה היו עוד יותר “טשינובניקים” וכתבנים, גאותנים, עצלנים־נמהרים, נתעבים, ולא חסרו גם “מבקשים”, נדכאים, נשפלים, ניצבים, ממתינים… ובכל פינות שפנו העינים ראו רק ניירות, ניירות וניירות. על הספסלים הרחבים ישבו אסירים אחדים, שהובאו הלום מן התפיסה לשם איזה דבר, ועליהם לשמרם היו שני אנשי־צבא “קוֹנבוֹינים” וקשתות בידיהם. בחזירתם אל התפיסה – סמוך לשעה השלישית אחרי הצהרים – לקחו אתם גם אותי וה“כתב” שלי. בדרך כמעט שנודע לי על ידם, כי השיירה של ה“אֶטאַפּה” אפשר שתצא גם בערב הזה, ואולם דבר ברור לא יכולתי להציל מפיהם, כי על פי דין אין משיחין עם האסירים בשעה שמוליכין אותם.
אחרי אשר נפתחו לפנינו בריחי הברזל של השער (בה' הידיעה) והעבירוני מדורי ה“קונטורה” של התפיסה ויצאו ידי חובת בדיקה (אני אומר: “יצאו ידי חובת”, כי באמת,לאסוני, וכמו שיסופר להלן, נתעצלו הבודקים ולא בדקו אצלי כראוי, אם מפני שהיתה השעה בהולה, שעה שלפני ארוחת־הצהרים, או מפני שלא נראיתי להם לאיש כבד־עוון, וסמכו על הן צדקי, שאין לי כלום יותר מן הדברים האסורים, בעוד שבאמת היה ונשאר בכיסי הממון שלי, שהחזירו לי בבית הרבע), הוליכוני אל החצר, שכולה היתה משגיחים ואבנים, והכניסוני אל איזו תאים משונים, עיליים ושלישיים, ומשם אל גוף הבנין הסגור עם שלביו ואכסדרתו, ומשם, דרך מבואות ומעלות וקפנדריות, אל קן ה“אסירים הנשלחים”.
החדר הזה – קן האסירים ה“נשלחים” – היה ארוך ורחב למאד. גם חלונותיו, הסמוכים לסיפון והנארגים ברשת של ברזל, היו גדולים. אל הכתלים, סחור סחור, ישבו אסירי העוני. פה היו רוסים, יהודים, פולנים, טטרים; זקנים, צעירים, בני כוח, אנשי צבא. בפתח הסגור, המוביל אל הביאה המרווחה, עמד, כמו על כל צעד ושעל במקום הזה, שומר־מפקח, “נאַדזיראַטל” בלשון רוסית, ומפתח היה בידו להוציא את כל הרוצה ביציאה לצרכיו.
ברגע הראשון, אחרי אשר “הושמתי בבור”, תפסני אותו הרגש של בן־הישיבה הבא בפעם הראשונה מעירו הנידחה אל בית־המדרש הזר ההומה מבחורים ופרושים, אשר על הבית הזה הרי חשב הרבה, הרבה, כל ימיו, מהיותו בן עשר, ואשר למרות כל ציורי דמיוני מתחילה על פרטי המקום המוזר, הוא מוצא בו חדש. ובכן זהו בית־כלא… היה בי גם מעין אותו רגש הבושה ואי־הנעימות שלכל הבא למקום שאין מכירין אותו, שהבריות היושבים כאן מקום לזה כבר יודעים איש את פני רעהו ובך עיני כל תקועות…
האסירים, – היודע לכם, רעי וידידי – מפאת חייהם המשועממים ביותר נהנים מאד לכל פנים חדשות, ומיד כשיראו, הריהם מסובבים אותם. סבו, כמובן, גם אותי מכל צד, ממש – “סבוני גם סבבוני”. לחלוץ את עצמי מן המיצר הזה לא היה לאל ידי, ולפיכך הבלגתי על כל מה שהיה בתוכי ועניתי לכל אחד ואחד על שאלותיו מה שאפשר היה לענות.
– בשל מה?! התענין בגורלי עלם אחד כבן שבע עשרה, רזה וצהוב, שראשו הגזוז שם את פניו לפני נער והוסיף לו לויית חן של בן־ספר שובב מהמחלקה הראשונה, והוא לבוש רק כותנתו הקלה לעורו ומכנסים “אריסטאַנטיים”.
– בשל מה?! ענה לו בעדי קול עבה של אסיר גביח וקשה, אסיר אזרח, בעל עינים גדולות וירוקות, חוטם עקשני, פה של נמר וספיח־שער נוצץ על סנטרו: כולו היה נתון ב“אַרמיאַק” אמוץ וארוך, שהגיע ממש עד כפות רגליו; ורגליו היו נתונות בסנדלים צהבהבים־אדומים, תפארת התפיסה – ודאי בשל חוסר פאספורט, וזולת זאת אין דבר.
– באמת? – מיאן העלם־הנער להאמין, לכאורה, אף על פי שעניו רמזו בערמה אל כל עבר, לאמור: מי לא יבין, שדג כזה, כהבא מחדש, אינו אלא “בלי פאספורטי”…
– רק זה! קרא עוד אחד מן הנאספים בקול של נופל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ועיניו הפיקו את הצער של האדם אשר רימוהו – ובכן: סוחר!
זה האחרון, מגולח ונאלח, היה מן הטיפוסים העליזים שבין האסירים. נעליו היו גבוהות, מצוחצחות, עירוניות, מעילו קרוע וכולו הביע רכרוכית וטוב־לב.
קרוב לנו, לאורך החדר, טיילו שני אסירים, הלוך ושוב, כשהם משוחחים ביניהם בחשיבות רבה ואלינו, אל סביבתנו, כאילו לא שמו לב כלל. אלו היו “קאַטוֹרגיים”, נדונים לעבודת פרך, נקובי ראשית האסירים, והשלשלאות שעל רגליהם השמיעו קול המכיר־בערך־עצמו: דריאַזג, דריאַזג, דריאַזג…
ואולם גם אלו עדיין לא היו ממיוחסי המקום מן המדרגה הראשונה. מיוחסי המקום מן המדרגה הראשונה ישבו ישיבת גדלות בראש החדר, סמוך אל האיקונין, לפניהם שולחן קטן מלא מיני מאכל: דגים מעושנים, חתיכות חזיר, יי"ש, ורגליהם אתם על ספסלי מושביהם. גם הם שוחחו, ואולם שיחתם, כישיבתם, היתה מיוחדת במינה. הדיבור לא היה אלא לשם דיבור, לבלות את העת. בכל מלה ומלה משיחתם, בכל נגינת קול שיצאה מגרונם, לא היה אף צל של פשטות. הכל היה מהופך ומסולסל. כל משפט וכל אומר היה סמל ההתנפחות, ההתפארות, ההתחפשות והכונה הנסתרה: “כך, כך… ובכן לפי טענתך, הצדק אתך ואני הנבל; טוב, איפוא, אני הנבל. השיראין היו אצלך, הפנינים היו אצלך, המרגליות היו אצלך – ואני הנבל. מסכים. יפה. ליקטשנוב הצדיק, ובירקמאן ה… ה… אבל עתה… הגידה־נא לי, איפוא, במטותא ממך… רק אל תבוא עלי בעקיפין ורק אל נא תכחד את האמת תחת לשונך… תן לי לדבר! אני אגיש עצומותי מתחילה – ואחר אתה… “אל תלחש לי על שִני!” הסר המסיכה מעליך. לא, הישאר במסיכה. אבל אני אשאלך רק אחת. בשעת החקירה־והדרישה… אל נא תיבהל ברוחך” וכו' וכו’…
הדיבור היה ברוסית צחה, אך אופן המבטא, ההטעמה היתירה וההדגשה ה“שמנה” במלות שסופן “יֶה” וביחוד הזקנים השחרחרים־המחודדים עם כל הגיהוץ הצעקני והמזויף, למן הצוארונים הלבנים הכפולים עם רבידיהם הרחבים והמשזרים עד המקטורנים הגלויים והנעלים ה“אנגליות” עם כפתורים במקום שרוך – כל זה היה סימן לגונבי־כיס, מזייפי שטרות, או סתם “אפיריסטין” מבני בריתנו. הנכרי, ה“סטאַרוֹסטה”, ראש־החדר וזקן־החדר, שהיה עמם במותב תלתא, פרבוסלאבי כבן ארבעים ומעלה, אשר שני קצות שפמיו העבים נסבו על זקנו האדום והמגודל, הרבה כל העת בלעיסת החזיר ובשתיית היי"ש יותר מבמשחק־ההתווכחות היהודוני.
– מי המה? – שאלתי, לשם שאלה בעלמא, את שכני הנער בעל הכותונת הקלה, שפיה היה פתוח על חזהו; הנער הזה נעשה שכן לי לאחר שהציע לפני לראשונה את מקומו, ואני נסתלקתי מזה באדיבות נפשית וישבתי במקום אחר, והוא נטפל לי פתאום במקומי החדש, ואני לא ידעתי כיצד.
– מוצצי־דם – ענה הוא.
– מוצצי־דם"? – הכינוי הזה בפיו מצא חן בעיני; בכלל, אגיד לכם, אחי, נתחבב עלי זה הנער, כמו שאומרים, מן המבט הראשון. כי אני, הריבולוציונר, ראיתי בו כמובן, פרי התנאים ההווים, ולמרות זה שהייתי אז במצב־הרוח המיוחד של האיש שכבר אין לו כל תקוה, נתעוררה המחשבה בקרבי על “מיני בני האדם הללו שסוף־סוף הרי הם הטובים, המתקוממים נגד הסדרים, היותר מסוגלים להשפעה”; וממילא, כששמעתי ממנו את התואר “מוצצי־דם” – מה חסר לי עוד! ונתחזקה בי עוד יותר הרגשת הצורך להשפיע עליו וחזרתי על תשובתו בכונה רבה:
– כן? מוצצי־דם!
– קוֹנֶשנוֹ, מוצצי־דם. גם פה בבית־הכלא יש להם מזומנים לא מעט (את המלה “בית־הכלא” ביטא בן־שיחי באופן מיוחד, שהיה בו הרבה מנחת־הרוח, לאמור: “בית־הכלא ופה אשב, כי איויתיו”). קוּדה נאַם, מה יש לנו להידמות אליהם? קוליות של חזיר, לחם נקי, לבן… לא לנו, לא לנו כל אלה, האחים העניים והאביונים… ראה־נא… נפסק פתאום קילוח־דבריו – קומה… האינך שומע? ה“סטאַרוֹסטה” הלא קורא לך…
ואמנם זקן־החדר קרא לי מרחוק, מרום שבתו את אחוזת מרעיו.
– אי אתה! גש הנה!
ניגשתי.
האיש מדד אותי מכף רגל ועד ראש בסקירה של קונה סוס.
– היום באת?.. – התחיל הוא לגשת אל הענין בדרך עקלתון קצת.
– מעות יש? הפסיקהו מיד אחד מחבריו היהודים ופנה אלי ישר.
– יש.
“מה יש לי לירוא? – חלף הגה במוחי – הלא אחת היא”.
– הרבה?
– לא… לא הרבה… מעט…
– כמה?
–רובלים אחדים.
– טוב.
והגיע תורו של ה“סטארוסטה” בעצמו:
– ו“דמי פאַראַשה” כבר שילמת?
פאראשה – זהו כלי השופכין שמכניסים לתוך התפיסה בלילות בכדי להטיל מים בו.
– שילמת דמי פאראשה? – שנה בעל־דיני את שאלתו.
לא הבנתי.
– אי טירון! טירון! לא עצר ברוחו האסיר הגביח, ששערו היה ספק שחור, ספק כעין המתכת – רבים שתו, רבים ישתו וזולת זאת אין דבר. לא אתה הראשון ולא אתה האחרון. כל הבאים נותנים ותן גם אתה. תן כמה שצריך – וזולת זאת אין דבר.
– ובאמת! – החזיק על ידו האסיר העליז – מה? עבדיך אנחנו? מחויבים אנו להכניס ולהוציא את הפאראשה בשבילך? מחויבים אנו?
– קונשנו… התחיל גם שכני הנער ונכלם ונפסק.
מה?! צעקו עוד שלישי ורביעי – הכל נותנים, ואתה לא תתן? ראה נא!..
עמידה זו על צד ה“ראש” לא היתה על מנת לקבל פרס: כל הצועקים, כמובן, לא נהנו מעולם מגזילות יוצא באלו; מסירות נפש זו היתה רק של עבדים המשמשים את הרב.
– אבל מה הוא ה“סכום”? – שאלתי.
– יש לך מעות קטנות?
הוצאתי את הארנק שלי:
–עשרים פרוטות…
– הראיתם?! – הרימו הכל קול זועות; ה“סטארוסטה” בעצמו עמד בצחוק־מנוחה מתחת לשפמיו העבים הסוככים על שפתיו – פיקח גדול? בכל כ' מוניטות הוא רוצה לפטור את עצמו…
– בלא כלום?! – רגז תחתיו האסיר הגביח.
– חכם בלילה! צעק האסיר העליז קולי־קולות ורקד מסביב לחבורה.
– תן להם מחצית הרובל ויעזבוך לנפשך! – יעצני אחד היהודים המסובים כלאחר־יד וככובש את רחמיו – אם אין לך מעות קטנות, יתנו לך נכיון!.
הושטתי רובל של כסף.
ה“ראש” לקח את המטבע, כדבר הבא לו ביושר, הניחו לכיסוי בתנועה של “אף חכמתי וערמתי עמדו לי” ואמר:
–שבעים וחמש פרוטות אתה נותן, ועשרים וחמש של נכיון – תזכירני אחר־כך ואשיב לך.
ה“עולם” היה שמח מאד מתוצאת הדברים, ואפילו ה“קאטורגיים” פסקו לרגע מצלצל בשלשלאותיהם ועמדו והביטו. יתר על כולם היה האסיר העליז: הוא מחא כף ויצא במחולות, ומתוך שמחה יתירה זו נתגלגל ובא אלי בקול –תחנונים:
– סוחר! לי לטבק… כפי נדבת לבך…
נתתי לו את עשרים הפרוטות.
הוא הוציא את לשונו מרוב קורת־רוח, ובקרב חבריו נתעורר אי־רצון רב על ההצלחה הבלתי־רגילה הזאת, אלא מיד נטרדו כולם בעביט הגדול, שהוכנס כרגע מלא תבשיל חם. באותו היום נתאחרה ארוחת הצהרים מאיזו סיבה.
ריח הכרוב באגני העץ נדף למרחוק, הרבה מן המתנפלים עליו, ביחוד אלה אשר, כמוני, לא היו אסירים עדיין והתהלכו בבגדיהם ה“חפשיים” וגם היו להם מידי דאכילה משלהם, סילקו ממנו את ידיהם אחרי הלגימה הראשונה. ה“ראש”, ה“אפיריסטין” היהודים, מיודעיהם ומלחכי פינכתם המעטים, ששבעו בשר ויי"ש מבעוד יום, לא ניסו גם לקרב אל סעודת הציבור הלזו, ויש גם שהביטו במאכלים ובאוכליהם בבוז.
– ואתה, פריץ? – פנה אלי הנער בעל הכותונת בשאלה על שום מה אינני משתתף גם אני באכילה, אך נראה היה הדבר, שהוא אינו בא בשאלתו אלא רק בשביל התקרבות גרידא; כי כלום סלקא אדעתיה, ש“פריץ” יאכל כרוב מעופש כזה? ואמנם, התקרבותו אלי הלכה וגדלה מאז קיבל העליז את המטבע ממני. וכתום שעת האוכל חזר וישב אצלי. לכאורה אמר לבקש איזו טובה, אך אחר־כך כמו נמלך בדעתו ועבר לענינים אחרים. הנה האכילה – תיפח רוחם של הזוללים והסובאים, הבולעים את הכל! בשר – מאן דכר שמיה – “ניֶה נאשֶמוּ בראַטוּ”… ואולם הוא אינו יכול, אינו רגיל בזה, בפאַבריקה עבד…
– בפאַבריקה? – שמחתי גם על זה שעבד בפאַבריקה וגם על זה שהפאַבריקאי הלז “מאמין” בי, משיב חיבה אל חיקי, חש בי את אחיו ונוח להשפעה… ולבסוף: גם על זה שבשיחתו עמדי הוא משכיחני קצת את צער הרעב; כי את נדרי החלטתי לבלי לחלל.
ואחי החדש, אשר לעדות עצמו, היו “יסוריו בחינם, לגמרי בחינם, נוּ, לחלוטין” מצא, אמנם, גם הוא בי – “פריץ טוב”. בשום אופן לא יכולתי להתקינו לידי הבנה כי איני “פריץ” כל עיקר, כי… אדרבא… בעל־מלאכה הנני… הכל צריכים להיות בעלי־מלאכה… יאבדו ה“פריצים”… ואדרבא, בכל לבי ובכל נפשי… וכו'… לא! אחי נתן עוד פעם עיניו בהאצטלה ההגונה שהיתה עלי, ובאין רצונו להזכיר מה שלא היה צריך להזכיר, העיר, ליישב את דעתי, כי, איך שיהיה, ולפי ראות עיניו, הרי אני “פריץ” מלומד. והנה גם חברו ההוא… רואה אני? (הוא רמז בעיניו לנוכח האסיר הגביח) גם הוא “גראַמוֹטני”, יודע לקרוא ולכתוב וגם שירים יש לו משלו וגם הוא עבד בפאַבריקה וגם הוא סובל יסורים “בחינם”… האין רצוני להתהלך קצת בביאה? אפשר לבקש את הממונה־השומר – ויפתח את הדלת…
– מדוע לא?
יצאנו, טיילנו קצת, נכנסו לחדר צדי ועמדנו, ופתאום הרגשתי שיד אחת מאחורי מושכת את ערפי לארץ. “בדיחותא היא, משחק” –שיערתי במחשבתי – והנה יד שניה אוחזת ומפשפשת בכיסי בגדי. אזרתי שארית כוחותי ונחלצתי מידיהם לרגע קטן אחד, לששים בששים שברגע, לכעין הרף־עין – וצעקתי. הצעקה שלי נחנקה, אך ה“גזלנים”, שנבעתו קצת מפניה, טעו, כפי הנראה, ודימו שמטרתם כבר הושגה, שמטבעותי הרי הם כבר ביד אחד מהם, ורפו ממני בחפזון ויברחו. נשארו אותי רק שכני הנער, אשר תפסתיו בימינו בחזקה ולא נתתיו לנגוע בקניני. כעבור רגע עמד הוא מסביבי, כאילו לא קרה דבר. רק פניו החיוורים תמיד היו אדמומים במקצת. אז הפנה את ערפו וילך.
ד
נרגש ונסער שבתי אל חדר־ה“נשלחים” אשר בבית הסוהר. בעברי על־פני המשגיח שבפתח, פגעו בי עיניו בתלונה, כהלה האומר: “הלא אמרתי לך, פתי, אל תלך דרך אתם”. ואז הבינותי, כי כאן אין לחלוטין מה להתפעל. אחד הוא הרוח השורר פה. כאסירים כמשגיחים. כך צריך להיות וככה הוא הדבר, ככה!
ורק על אחת התפלאתי, כשישבתי לאחר שעה קלה, אבל וחפוי ראש באחת הקרנות, כאילו הייתי, חס ושלום, נפגע ע"י “המאורע הפתאומי” ברגשותי היותר קדושים: – בכל אופן, למה זה חרדתי כל־כך את החרדה הזאת? ובאמת, מה איכפת לי, אם היו מוציאים ממני את פרוטותי? לי הלא כבר אין כל צורך בהן. יתר על כן: עכשיו הרי אינן אלא סכנה בלבד לגבי דידי, מפני שכל זמן שישנן בידי, הרי חשש מוטל עלי, שמא ירגיזני יצרי ואקנה אוכל… ומוטב, איפוא…
איך שיהיה, ותאבון־האכילה הרגעי שתקפני מקודם לזה, לפני חצי שעה, אפס מקרבי לגמרי ע“י ה”אינצידנט". פי, מלה שטותית באמת! איזה אינצידנט? מי אשם בזה שנכסלתי לחשוב טובות על אלה? ולאידך גיסא: מה הרעות, אשר גיליתי בהם פתאום? הם נתכוונו לקחת ממני את כספי – השמעתם?
בינתים דיקדקו הרבה מן האסירים, ביחוד הטירונים או הארעיים שבהם, לקיים את המצוה הלאומית של הרוסים: שינה אחרי סעודת הצהרים. המון זה בכללו היה ערב־רב מנומר ומרוד, כפות ומסוער, מבלי דעת בעצמו על מה ולמה. וגדול היה ההבדל החיצוני בינו ובין בני החבריה הרגילים, אזרחי בית־האסירים. הללו מאסו בשינה; הללו – התנודדו, קראו לריב, היכו איש את רעהו, התלחשו, זממו תחבולות שונות, כיצד להציק לישנים ולהסב מכאוב להם. ומי אשר נפשו קצה בבטלה, ניגש אל שולחן המשחקים־בקוביה, – ה“ראש”, שני היהודים ויתר המיוחסים, אדירי הממון – התייצב במעגל והתבונן למהלך הענין. אלמלי היה רוחי אז במצב אחר, אפשר שהייתי גם אני מעיין באפני החיים האלה, שהיו חדשים לי, ואולי הייתי גם טורח להבין, אין נעשים כאן כל הדברים הללו, האסורים על־פי דינא; עכשיו, שהקרח היה בלבי,ישבתי לבדי. וודאי שהייתי מאריך ככה בישיבתי זו, אלמלי דאג לי שוב אחי בעל־הכותונת.
– אינך מתאווה לשום דבר?.. פה אפשר הכל להשיג: נקניקים, לחם לבן –
גם מאופן נגישתו זו עלי, אחרי כל אשר אמר לעשות לי, הבנתי שכאן אין מה “לעשות כל העויות”… ואף על פי כן! לי קשה היה להביט ישר בפניו.
– אין צורך לך בשום דבר? הגידה, אל תתבייש. אתה כועס עלי. אני,אחי, הריני חי חיים אלו זה שבע שנים. שבע שנים – לא יום אחד. מקטנותי הנני פה. הייתי כבר ביאַרוסלאַבל, בפֶרם, בפינטרבורג ובכל קצוי ארץ. לא רק מראות כאלה חזיתי.
והוא התחיל לספר. ברם, באמצע סיפורו נקראתי אני, שומעו היחידי, אל שולחן המשחקים ונשאלתי, אם אין את נפשי לקחת חלק במשחק.
– שמע־נא! – אמר לי ה“ראש”, לאחר ששמע את תשובתי השלילית, ובשעת דיבורו הניד עפעף ועיווה קצת את ראש לחיו השמאלית – הלוני חמישה רובלים. מבין אתה? אל תחשוש לכספך. לא הצלחתי במשחק היום, מבין אתה? אשיב את אבידתי וגם את כספך אשיב לך.
ובטרם הספקתי לומר הן או לאו, נתגלגל אלי מן הצד אותו האסיר הגביח, לטש עלי עין זעומה והראה לי אגרוף ושנים מהודקות. כל המסובים נהנו הנאה גלויה, אף הישנים בקירוב־מקום נעורו וניצבו צפופים מסביב למחזה. איש־איש התענג לעבור על פני ולשמוח: אהה, טרפוך, טרפוך, רצחוך, ירשוך. בחדוה כזו ובהתרוממות־הרוח כזו מביטים הבריות על קרבן־האדם העולה לריח ניחוח לאלוהים.
לא עברו עשרה דקים, ואני כבר נדרשתי ליתן גם את יתר ממוני. אני אומר “נדרשתי” למרות מה שהפעם היתה ההצעה בצירוף של תחנונים והפצרות (סוף־סוף, גם במקום הזה יש סאה, שאין מגדישין אותה!). כי ממוני יושב לי, ובצר לי, אמנם חשבתי: למה לי לעמוד על דעתי?.. ואולם מאין חפץ להיכנע, אמרתי פתאום לשים לכל הענין פנים אחרים, אוריגינאליים.
אז דרשתי בקול ופני זלגו זיעה.
– א־אה… – אמרתי– שמעו… דעו לכם, כי יורק אני על הכסף, אין לי צורך במטבעות הבזויים… בחפץ־לב הייתי מפקירם… לא לכם לדעת את הסיבות הגורמות לזה… (כמעט שלא הוספתי: מי יודע, יוכל היות, כי כבר קרבו ימי למות!) ואלם הגידו אתם בעצמכם: על מה ולמה אתנהו לאיש הזה (והוריתי בעיני על ה“סטארוסטה”)?! אילו היה הוא מבטיח לחלק את הממון בין הכל בשוה, כי אז… אבל הוא לוקחו לעצמו לשלוט יחידי בו…
והשמעתי עוד דעות רבות –
דעה זו בעיקרה, כשהיא לעצמה, כלומר, שיהיו מחלקין ממוני חלק כחלק בין הכל, יטבה בעיני הרוב; אפס, אי כל אחד ואחד מהם, יחד עם ההסכמה וקורת־הרוח על המנה שתפול לחלקו, אי אפשר היה לו להתפשר כל עיקר עם הצד השני של העסק: שגם אחרים יקחו חלקם. יותר רגיל ומובן היה שיקח ה“ראש” הכל. ולבד מן דין – רופפה וקטנה מאד היתה האמונה בגופו של הענין כולו: כזאת לא נשמע עוד! (לב להצעתי שמו רק האסיר הגביח ומרעו, כפי שיסופר להלן). ולפיכך לא נשתנתה דעת הציבור לטובתי גם אחרי דעותי הטובות.
אז הבקעתי לי דרך בין הסובבים אותי, הוצאתי את הארנקי שלי ומסרתיו אל השומר־המשגיח, לאמור,יפול נא בידו, וביד אלה בל יפול.
ותסאן העזרה. שערוריה עולה; המשחק הופר; דברי ריבות נתגלגלו מכותל המזרח.
– לא. – טען איכר אחד, בעל פנים תמימים, שעל ראשו היה כובע שעיר ועל רגליו נעלי לבד – אכן, אילו היה ה“ראש” מרויח, בנאמנות, היה מחזיר לו את ההלואה. בנאמנות, מחזיר,לדעתי, מחזיר…
– לא! – התרעם קול אחר – למה להחזיר? זה הדבר: רחמנות על הילד…
ברחמנות זו נצפנה התראה גדולה… אלא שהמשגיח, אשר עינו ראתה את הבאות, קידם את הרעה, והעבירני, על דעת עצמו, אל עזרה אחת סמוכה, שהיתה קרה וריקה עד מאד, וגם אצטבאות לא היו בה – ויונח לי.
כן, אצטבאות לא היו באותה העזרה ושעה ארוכה ישבתי על הקרקע בדמי. בדמי של מגוחך עפ“י ההכרח, של מגוחך עפ”י ההכרח. אחר־כך נגשתי אל המשקוף, נשכתיו בשני ושאלתיו: מה זה יהיה אתי? מה יהיה? מתי אמס? מתי?
ה
הפסקה קטנה, אחי, פיהוק קצר – והאזינו.
…כשנתעוררתי, ראיתי,כי שומרי אשר שינה את מקומי ואשר הייתי לו בעד זה אסיר תודה כל כך, נתחלף באחר. –
כן, ככה היה הדבר,אחי. מענין קצת, הלא? אסיר תודה הייתי לאיש ההוא באותה שעה גופה, בשעה שביקשתי את נפשי למות. –
כן, למות. אולם האמונה השלמה בזה, צריכים אתם לדעת, כבר לא היתה בי: הן מצטער אני שוב על שלי, על רכושי ההולך לטמיון… באופן כסילי… אופן כסילי כל כך.. חה־חה, ההולך לטימיון… באופן כסילי… אופן כסילי ואופן תבונתי… נפקא מינה… מיתה בתוך קדושים ומיתה בתוך לודאים – נפקא מינה…
לודאים! יצורים המתייחסים לשכמותם כלדבר־אכילה! אבל מה בכך? מה בכך? ואני – מגוחך בחולשתי… מכיר במצבי… איני ברשותי… כל העשוי בי עשוי… מה בכך? כלום יש שייכות ביני ובין כל אלה? מצבי הולך ורע מרגע לרגע, הם חורשים עלי רעה – נו? נו?
יראה ופחד בי… סימן לא טוב…
ומגורתי הנה היא באה: חברי הטובים, שמתחילה בעת עמידת השומר הקודם, השתדלו בכל מיני התחבולות להפריע את בדידותי ולהיכנס אל מאורתי ולא עלה בידם, נתעוררו עכשיו בהתחלף המשמר להבקיע אלי…
יבואו, יבוא־נא… עוד זמן קט – וגם זה יחלוף, יעבור…מחר… מחר… מה זה מחר…
…הפעם לא הקדים מבקרי – שוב בעל־הכותונת – כל הקדמות, לא העיר אפילו כלום על הקור, ומכל שכן שלא שאל, אם רוצה אני בתה, בכל מלוא קומתו הדקה עמד ליד החלו המלא כפור ואמר:
– חבל, יאבד כספך ביד כלב כזה.
לפפו אותו עיני.
– כסבור אתה, באשמתנו?– הוסיף רכות.
– אחת היא – עניתי.
– איך “אחת”? המעט לו כל העולם? לא, לא אחת! הוא איננו “פריץ” כזה! הכסף היה יכול להגיע לידי אנשים יותר נצרכים בו.
– הכל שוים.
– הכל שוים? לא! קונשנו, אבל טעות היא… כסבור אתה, שהוא אינו בן־כפר כמוני? ומדוע יאכל הוא כל טוב כפעם בפעם, ואני… רואה אתה? זוהי כותנתי האחת־היחידה. ביום של מרחץ אני רוחץ אותה ולובשה לחה. היו לי עוד כותנות – ועלו בתוהו, הודות לשכרוני. אומר אתה “הכל שוים”, אבל ראה־נא והביטה: אתה תובא אל עיר־מולדתך ותשוחרר; עוד שבוע, עוד שבועיים – תשוחרר; ואנו – אומללי נצח, אובדים ונידחים, לעולם… היודע אתה, מי אנו? קונשנו, מעונים, מעונים… האין רצונך לעשות עמי חליפין בשמלות, בבגדים, בנעלים? הנה הסנדלים שעל רגלי… נו, כמה הוספה? אתה הלא דרכך קרובה, ודרכנו – או… הנה ידידי הגביח… הן ראיתי אותו… זה שהכריחך לתת את הכסף ל“ראש”… הוא הולך לגדודי האסירים שבסרדינוב לשתי שנים…
– גם אני… – נזרק מפי…
– מה אתה?
– גם אני… איני יודע מתי אשתחרר…
– הלא אתה רק בשל חוסר פאספורט? – לא אבה הוא לשמוע ידיעה שלא לרצונו – האין טוב, איפוא… אנו נדכאים ועמלים… מעונים… כספך…
– אינו בידי.
– הלא ראית, שמסרתיו…
לה“נאַזדיראַטל”? אבל הוא ישוב בקרוב. הוא נתחלף רק לשתות חמין. הוא ישוב וישיב לך את כספך. היה בטוח בי, כי ישיב לך. אז הלא תתנהו לנו.
– לא.
– לכל אתה רוצה ליתן? אבל חשוב: כמה יעלה לגולגולת, אם תחלק את הסכום בין הכל, אה? וחוץ מזה, חשוב: כמה יש ביניהם איכרים פשוטים, בלתי אסירים כלל, הלהם צריך ליתן? –
ניסיתי להסב את ראשי.
– אי, בחור, בחור! עבור הוא פתאום בתעמולתו לעבר אחר – מדוע לא אמרת לנו מראש, כי אז הלא לא היינו נוגעים בך. קונשנו, אף באמצע קטנה לא היינו נוגעים בך. הלא רק עתה נודע לנו… פניו הקטנים נעשו כפני איש, אשר דבר לאט עמו) קונשנו… שאינך בלי־פאספורטי פשוט… נראים הדברים שיש גם לך דברים בגו… עליך היה לספר לנו… את חברנו אנו נתהלך באופן אחר. ווֹט!..
לרווחתי ולישועתי הופיע שנית השומר־הגואל, והוא כולו אדום מקיתון־הרותחין שהגיח לתוכו ושערו שותת הבל.
– אי, אתה! גער בו באורחי ובאיש־שיחי – מה לך פה? כלך למקומך! הנח לו…
– ראה־נא! ענה לו הנער־האורח באזהרה אף הוא מצדו וברמיזה רבה.
היום אזל. הכתלים הריקים, החלקים, השוממים עטפו בין־ערבים. מבלי מצוא לי מקום, ניגשתי, לאחר שהלך לו איש־שיחי, אל הסבכה שבדלת.
– רצונך שאשיב לך עתה את פיקדונך? – שאלנו פודאי ומצילי בקצת רתת בקולו.
– יהא עתה.
– אתה הולך אל מיוואַלנה?
– אני הולך לפוגרומושוק.
– דא ודא אחת היא. אז תצאו היום בערב. תסעו עד סרדינוב. שם תשהו ימים או שבועות אחדים, ומשם ישר אל המקום המיועד. עוד מאושר הנך, שנפלת היום בידי הפוליציה. אילו היית בא מחר הלום, כי אז היה עליך לחכות פה לשיירה שבוע או יותר. וה“ראש” של כאן – הלא ראית… בל ידע כל טוב…
– ובכן, היום בערב?.. מה זה, אה, מעותי. נו, קח לך את פרוטות הכסף… יהיו לך… לי יהא די המטבע של זהב… השאר קח לך… עשרה רובלים – די.
“רק לנסוע מזה, רק לנסוע מזה” – היו כל הגיגי.
ו
קרוב לשמונה שעות בנשף יצא כרוז:
– מי מהנשלחים עד סרדינוב יכין את עצמו ויצא על העזרה השניה!
העזרה השניה היתה זו שאני בתוכה. ובעוד רגעים אחדים התחילו נכנסים לכאן הרבה מן האסירים שהיו עד אז בחדר־הנשלחים התמידי, וצקלוניהם וכלי־חמיהם ופרוסות־לחמיהם בידיהם. רוב הבאים לכאן, להישלח לסרדינוב, היו משום־מה בעלי נעלי־גמי, בעוד שרוב הנשארים התם, ברשותו של ה“סטארוסטה” עם שפמיו הארוכים, היו בעלי נעלים גבוהות או סנדלים מסומרים צהובים. המבטים הבודדים של אלה שנתנו עיניהם בי בשעת כניסה היו מאותו המין שמשליכים על חיה משונה, המובאה לבדר קצת את השעמום. יוצא מן הכלל היה האסיר הגביח, שניגש אלי בידידות אדיבית- מסתתרת, ידידות של אדם גדול לקטן ממנו:
– צריך היה לך להגיד מראש – וזולת זאת אין דבר. אנחנו נכונים תמיד לעזור לכאלה. ו’אָבּידוּ, מעשה רשעות – חס מלהזכיר! אוהו, “פּוֹניטיטשֶסקי” – זהו ענין אחר לחלוטין, וזולת זאת אין דבר. אנחנו יודעים את עלילותיכם –
שאלתיו, מי הגיד לו, שאני פוליטי?
– אה, אל תתיירא, מפנינו אל תתיירא. אנחנו ואתם – דא חדא. לנו מותר לך לגלות הכל. אם יש צורך לכבודו בנייר ודיו או לפרוט מעותיך – הכל ישנו אתנו. עט עופרת יש לי, ואת זה אני יכול לתת לך במתנה. כאן קשה מאד להשיג חפצים כאלו. יודע אתה? אולי אתה נכון להחליף איזה חפץ מחפציך בדבר אחר? הלא, כפי הנראה, גם דרכך אינה קרובה, ולמה תחוס עינך?.. מובן? לא, לא, למותר! אל תסתר ממנו את דרכך. אין לך להסתיר – וזולת זאת אין דבר. מובן? רמאי אינך, נוכל אינך, חזותך מוכיחה עליך, הכרת פניך תענה בך, “אוּגוֹלוֹבני” (עובר על דיני ממונות ודיני נפשות) אינך – זה נראה מן המבט הראשון וגם בלי־פאספורטי גרידא אינך; אינך – וזולת זאת אין דבר, ולפיכך מדמה אתה… רוצה אתה לראות את זה?
בתנועה של סוד גדול ונורא פתח האי גברא פתח־עלטה מעבר למכנסיו והוציא משם פיסות־נייר ממועכות ומכוסות טבק להרחה ולעישון. על הפיסות הללו היה רשום בעט־עופרת קטעי חרוזים, למן “נעלה מן העולם הישן” עד “מרגריטה, את לא תאהביני” ומן “הושיבוני במחשכים לבדד” עד –
לשם דבר בתבל איני צריך –
רק יפיך הנעים, הוי, תני לי, בחורה!
ולמרות מה שכל זה היו משירי מרד או משירי המון ידועים, לא נמנע איש־שיחי לדבר עמדי על אודות הקטעים כעל “דבריו” שלו. הוא, כפי הנראה, לא ידע להבדיל ברור בין שירים כתובים בידי עצמו ובין שירים מועתקים על ידיו והגנוזים באוצרותיו. ואולם אם לא הצטיין האיש הלז, כפ"י שיקול־דעתי, בשירה מקורית, הנה היה היו לו מידות מצוינות אחרות, וגדולה מכולן: עקשנות. דיה היתה לו התקוה הרחוקה לקבל ממני בזמן מן הזמנים איזו טובת הנאה של כסף או בגדים, בכדי שלא ירפה ממני שעות ארוכות ויבדה כל מה שהפה יכול להוציא וימציא כל מיני המצאות וכל מיני אפנים עד משכו אותי אל רשתו ולא ישוב מפני כל. “אכן, כמה אחוזים ודבוקים הני נשי באהבת החיים, פי!..” – טירדני הרהור באותה שעה.
מהרה נטפל אליו ואלי מכרי הישן, הנער הגזוז, תלמידו־חברו של הגביח, ושניהם הרבו עלי בדברים ויחרישו את אזני, וייעצוני עצות רבות, ויזרזוני לעשות הא והא, ויקוננו ארוכות על מעותי האבודות בידי ה“הראש. והלז, ה”ראש" עם בני לויתו אף הם הביטו בעד שבכת הדלת של חדרם, שהיה לנוכח חדרנו, וקרצו לאלה באישוני עיניהם.
צעדי שרי בית הסוהר הפרידו בינינו. חלפה השמינית והגיעה שעת ה“מפקד”. שם, באותו החדר, עמדו הנשארים להיפקד, ולנו, בני השיירה ההולכת, ציוו לצאת אל הביאה הרחבה והעקלקלה, ששם עמדו כבר אנשי צבא, “קוֹנבוֹינים” וסגן־אופיציר בראשם. הדחק והמהומה היו רבים. התחילו לספור. עת רבה־רבה ספרו ומנו, וחזרו וספרו, חישבו את חפצי האסירים והביטו ברשימות וחזרו וחישבו (“חאַלאַט? יש! – מכנסים? – יש!”); בדקו את מסתרי המובלים והעמידום בשורה וחזרו ובדקו. אחרי כל הדברים האלה צווינו לעמוד שנים־שנים והביא מסגרי ברזל, כהלכת ההולכה־בלילות, ונתנום על יד זוג וזוג. בן־זוגי שלי היה עלם כבן עשרים, בכובע “באַראַשקי” מנוקד ובעל פנים שחרחרים, ישרים, גלויים וסימפּאַטיים למאד. כפי שנודע לי אחר־כך, עבד העלם הזה כל ימיו בבאקו ונשלח אז משם לכפר־מולדתו שבפלך גרודנו מפני הפרעות והשביתות, שהתחילו אז בקריית התעשיה ההיא.
דיברו אלינו וציוו עלינו כל העת, כמובן, בלשון השגורה בפי אנשי הצבא: בהזכרת אמות ובלשון יחיד על כל העדה, כאילו היתה עדה זו רק חתיכה אחת: “דבינסיה, חוֹדי”… וכתום כל ההכנות, שכנהוג ארכו וארכו לבלי קץ, נעתקנו ממקומנו ובאנו אל החצר. השלשלאות צילצלו. השומרים היו מלפנינו ומצדנו. בחצר נלוו אלינו גם הנשים ה“נשלחות”, שהוצאו מן האגף השמאלי שבבנין הגדול. חברותיהן הנשארות שלחו אחריהן מבעד רשתות־הברזל של החלון משפטים קצרים ואופיים, שעלו יותר לכבודם ולתענוגם של אנשי הצבא והאסירים מאשר לשם בנות־עָנין הנפרדות מאתן. כאן, בחצר, עמדה מכונת ההנהגה כאוטומוביל הלז, העומד בצדי הדרכים ואוסף כוחותיו להעלות עשנו ולהריץ דרכו. לסוף־הסופות נתמלאו כל החסרונות, נתקנו כל הברגים המקולקלים, נעשו כל הפקודות, נתקיימו כל ההלכות של תורה שבכתב־האוּסטאַב להולכת האסירים ושבפי האופיציר הממונה, שעמד על גבי אנשי־הצבא ושמפני טעם שהיה ידוע רק לו לא שבע רצון כל העת וחירף וגידף. אז, אחרי ככלות הכל, נפתחו השערים וה“אוּנטר” אמר כמו לעצמו, כאילו רק לצאת ידי החובה: “שאַשקי ווֹן”, כי ה“שאַשקות”, כלומר החרבות, נשלפו מתערותיהן עוד טרם יצאה פקודתו. נשלפו החרבות, נשמע הקול “ס’בּוֹגוֹם”, כלומר בשם ד', והמהדרין שלא מצאו את זה למספיק, הוסיפו גם את ה“שאַגוֹם־מאַרש” הממושך והמקובל – והלכנו.
עיפים ויגעים – ואולי קצת יותר מעיפים ויגעים – באנו על בית־הנתיבות מקץ שעתים. הדרך היתה לא רב מפרסה וחצי, ואולם ההליכה של הזוגות הכבולים ארכה מאד. פנס מואר הלך לפנינו. אנשים נפגשים על דרכנו באותה העיר השוקטה והמתה היו מעטים, כי מי ילוד־אשה יצא מביתו אחרי השעה התשיעית בערב? ואולם כל הנפגש וראה את עדר הנפשות המובל בידי אנשי־צבא עם חרבות שלופות בקרח ובאופל־הלילה – ועמד על מקומו והביט מאחרינו עד עברנו. “טין־טין, דיאַן־דיאַן” – נגע ברזל מסגרי הידים בפחי כלי החמין וצילצלו. ומתוך הצלצול הלז, המעורב בגערת החיילים:“ניֶה אוֹטסטאַוואַי!” (אל תפגר מלכת!) ובשיחות הרגילות של הטעונים והעמלים, שהלכו כולם בדרך זה באיזה חפזון משונה ורבים כהולכים־במחול וכאילו לא קרה דבר – עזבתי את עיר־הפלך הרוסית ארנובסק. – – –
ז
בבית הנתיבות כבר המתין לנו לאורך המסילה מסע ארוך, מסע כעין השפיפון, שחלונותיו של אחת מעגלותיו היו מרוקמים בשכבת ברזל – לכבודנו. מנהיגי השיירה שלנו לא הנחו אותה אל מרצפת הפלאטפורמה דרך הבנין של בית הנתיבות, כי אם מן הצד, דרך החצר. אז יצאה הפקודה: “עמוד!” – וירפו הרגלים ממלאכתן. “הסתדר בשתי שורות!” – והתחלנו תועים על מקומותינו מבלי דעת מה צריך לעשות ומה ידרש מאתנו. הקדימו אלה, שעבדו לפנים בצבא וידעו פירוש־המלות של הפקודות, נזדרזו מאליהם לעמוד מראש במערכה של שתי שורות כהלכה, להנאתם הם על שסיפקו צורך פנימי ומכובד לקיים כראוי את הפקודה הרגילה ולהנאת ה“סגן” הטרוד, שמיהר וקפץ על שלבי העגלה וקרא: “עלה!” – אחרי שהסירו מעלינו את השלשלאות ונעשינו בני חורין התחילה העליה הנחפזה והמוגבלה על־ידי הספירה המכוונה והמדויקה וההשתדלות מצד ההנהגה להעביר את האסירים כצאן לדיר. על כל אחד ואחד היה הסגן מטפח בכפו טפיחה קלה ואומר “י”ט, כ“ז, ל”ה, שמונים ושלושה, תשעים ושמונה… הכל…"
וכשנדחפנו כבר כולנו אל העגלה והמשמר הראשון – שני אנשי־צבא בשני הפתחים הסגורים מעבר מזה ומעבר מזה – הועמדו על מכונם, נתעוררו שוב המהדרין שבין החיילים והתחילו סופרים מחדש את אנשי השיירה, והיות שאיכרי־ויאַטקה הללו לא היו בעלי חשבון מצוינים, קשתה עליהם ספירה זו והיו כועסים ושפכים חמתם עלינו, “אי, אנטונוב, אצלך כמה? ארבעים ושבעה… הא? ואצלי… חמישים ושלושה… נמצא ביחד… כמה? ולהיות צריך… צריך לספור מחדש… י.ט.מ., אל תתגודדו!.. הלום והלום… אי, אתה, שם! רִילוֹ! מה אתה מתחכך מסביב לדלת!.. אנטרופוב, מה אתה מביט בו?! כבדהו בצוארו… ואתה, שם… מה אתה עומד אצל החלון?.. שב! הלא הוגד לך לא פעם, כי אסור לעמוד אצל החלון”…
– מפני מה? שאל בן־זוגי, העובד מבּאקוּ, אשר גם לאחר שנפרדנו משלשלאותינו לא הלך מאתי – שמא הנך ירא לבל אפול מן החלון? השבכה הרי תעצור בי…
– בלי חקירות – חרה אף החייל הקטן והאכזרי מכל אנשי המשמר – בדברים כאלה אין נוהגין להתלוצץ… ראה־נא! נאמר לך: “שב!” – ושב…
– אבל איפה אשב? כלום יש מקום לשבת?
הקושיה הזאת היתה אמנם קושיה חמורה, ולתרצה אולי אפשר היה רק בהפלא היותר גדול, בהנס היותר משונה שאירע לנו בכאן: על־פי חוקי הטבע לא יכלה העגלה להכיל בתוכה, גם אחרי מלאות את הדפים העליונים ותחתיות הספסלים ואחרי העמיד את השאר כגונדה צפופה של חיל־רגלים, למעלה מתשעים ולכל היותר – למעלה ממאה איש; ואנחנו, האסירים לבד, היינו תשעים ושמונה במספר, והוסף על זה את אנשי־הצבא שתפסו כדי רבע, הוסף על זה את השיירה ההגונה שנשארה פה עוד מן התחנה הקודמת, גם לאחר שירדו בארנובסק אלה שהיו צריכים לרדת. – ברם החייל הויאטקאי הקטן לא טרח כלל בישובים דחוקים וענה ב“רציחה”:
– זנאַי־קה (דע לך), סיעתנו לא תביט בשִניך… אומרים לך: אסור לעמוד אצל החלון, ועליך לציית… ראה־נא לבל יצא דבר רע…
– נוּ, נוּ, – הפסיקו האסיר הגביח, אשר בתוך הדחק הנורא ולנוגה המסכסך, שהפיצו נרות־הסטיארין מתוך העששית המסואבה, נהיה מראהו משונה עוד יותר – מתי זה ילכו להביא לנו איזה דבר מן התחנה? כבר צלצל הפעמון הראשון…
הוא היה במצב־רוח טוב עד להפליא. מטבע הזהב שלי באה,סוף־סוף, לכיסו עוד טרם עזבנו את ארנובסק, ועובדה זו הרבתה את חשיבותו בעיניו. הוא היה רק טרוד עדיין קצת, כיצד לסתום את פיות המקטרגים והמעוררים מאנשי סודו, שנתקנאו בירכו ורגזו על מה שלא זכו גם הם מן ההפקר, וכיצד להתנהג בנידון זה את תלמידו־חברו – בעל הכותונות הגזוז – ולפטור גם אותו בלא־כלום. מתחילה, אמנם, ניסה לבאר ולהוכיח, ש“לא טוב, בשום אופן לא טוב לפרט חתיכת הזהב, וזולת זאת אין דבר” ולא הסכים פלוני לזה גם הוא “בשום אופן” ותבע שישלחו לקנות בממון זה איזה דבר מן הבופט שבתחנה, ובדרך הזה, רק בדרך הזה, אפשר יהיה לחלק “כראוי, נו, כמשפט חברים, במלה אחת”.
– אני הולך להביא חמין! – הכריז אחד החיילים הנוחים – למי יש עוד צורך בדבר ואביא לו עתה?! למי? ראה, אחר כך – אל תבקש!
– שומע אתה? – עודדני בן־זוגי הבּאקוּאי – כמדומני, שעוד לא בא היום דבר לפיך…
– הלא אין לו כסף! –קפץ והעיר האסיר העליז, אותו שלקח ממני עשרים הפרוטות בצהרים. הוא נתאווה לרקוד קצת ולא היה לו מקום.
– א־א, גם זה איש! הריע מעל אחד הדפים העליונים אסיר שמן בעל צורה של דוב שכול ושחר לטרף – אין מי אשר יכה אותך, כאשר יאתה לך! למה נתת את כל כספך לאנשים כאלה? שמא תאמר, “מודה אני” יאמרו לך בעד זה? צפה!
– אה, מתחרט אתה? – דיבר אלי עוד אחד.
– אי, אי, –גנח אל פני שני.
– ווֹ!.. קרא שלישי והרים את אגרופו ליתר ביאור.
התרחקו ממני רק שני חברי לפני שעה; שאר בני לויתי עברו כמעט כולם על פני באיזו קריאה.
המעשה המשונה, שבא אחד ופיזר את כל כספו, היה ענין גדול לענות בו, בחינת “חדשת היום” בעולם הגדול. אלו לאלו סיפור את כל פרטי הדברים, הוסיפו, הגזימו; התווכחו, אם עוד נשאר לי כסף ואם לא. מסרו את הדבר לבני השיירה שבאה מן העיר הקודמת. מובן, שדבר זה, כשהוא לעצמו, לא העיר רגשי חמלה עלי ואף לא מעין רצון לפתור את החידה, להבין את טעם הדבר. חס ושלום! פשוט: התענגו לבלות בהרצאת המאורע את העת המרירה וקינאו באלה ש“גרמו את העצם”. מידת החום נתרבתה עוד יותר, כשהביא החייל־השליח את החמין והמעדנים של נקניקים ממולאים וגלוסקאות וכיוצא בזה. האסיר השמן ירד מעל הדף ועל־ידי זה הזיק שתים־שלוש כתפים בתוך הלחץ המרובה, ולאחר שהעיף עלי מבט דוקר, כאומר: “ריקא! רק להם גרידא השלכת את העצם ומשום איזו זכות? אבל חכה, אתך עוד נתראה פנים!”, עבר אל החבורה של האסיר הגביח ותלמידו־חברו. על זה האחרון כבר היתה אדרת מעור־כבשים קצרה, והוא ורבו ישבו והיטיבו את לבם והם היו עתה האריסטוקראטיה שבעגלה. אל אזני הגיעה רק ראשית טענותיו של האסיר השמן: “אל תאמרו, שאתם הנכם בעל הקנין לבדכם, ראו, השמרו־נא…” כי מיד החל המסע לעשות דרכו, ואני ירדתי אל הרצפה ושמתי את פני בין ברכי. נפשי קצרה מן ההבל שבאויר ושבתוכי ומטומאת האנשים המכאיבה והאסון הנצחי אשר בנשימתם.
ח
נפשי קצרה, עיפה; תמס, בלי־כוח, הלכה לפני מאורעות־היום התפלים. אל המאורעות אשר לא הכרתי בהם את עצמי כלל, אותי, הגאה, המהפך… כסילות וחלאה היו מסביב וכסילות וחלאה בתוכי. רחוק הייתי – מרחק־עולם – מאיזו חשבונות, מאיזו הרהורים על עברי, על מעשי, על תקוותי מאז. כל אפשרות, כל צל אפשרות לא היה לי להתייחד, לו רק לרגע קטן, עם עצמי בתוך חבית־הדגים הנמקה והנבאשה, שהייתי נתון בתוכה בתור דג נמק ונבאש גם אני. ולפיכך חלמתי על השינה, חלמתי עליה בשארית הרטט שהיתה עדיין בקרבי ושעדיין הייתי מוכשר לה.
הדבר היה ברור. אם לא למות ולהיטל ולהיהפך לאפס ותוהו ולחדול־מהיות לחלוטין – הישאר ישאר רק להמשיך מיני “אינצידנטים” מטונפים ומשפילים, כעין אלה של היום העבר; להיות הנושא של מעשים, אשר לזכרם בלבד צריך הנברא בצלם אלוהים לכבוש את פניו בקרקע ולגווע בעפר. האומנם יש עוד שאלות ושקלות וטריות בדבר הבחירה הראויה?
ברור היה הדבר. אך אני לא חשבתי על אודותיו, לא הייתי מוכשר לזה. אני הייתי מלא רק קיא־צואה. שבתי היתה בתוך אַפּאַטיה של קיא־צואה. רפה היה גופי, כבדים היו אברי ועל נשמתי זחלו תולעים של קיא־צואה.
להבל, להבל־הבלים, לדברים מבישים ומכלימים, לדברים רעים ומגוחכים, להבלים נאלחים, אשר חרפה־לא־תימחה היא לבוא עמם באיזה מגע־ומשא, נדמו לי באותה השעה כל אלה “התנועות הפוליטיות”, אשר להן הקדשתי לפנים את חיי. מה יועילו ומה יושיעו ולמה הן? למה הן עם שקרן ותרמיתן וניגודן הפנימי? מה הן עם חולשתן ואפסותן וקרבנותיהן־שוא? מה הם כל אותם הדיבורים בפי אלה, שהם־הם זוחלי־האשפה? מה המה כל הסדרים, אם לא הסך־הכל של אנשי המסע הזה? הלא רק עגל וצער בהאי עלמה, עגל וצער אין סוף. הלא רק מפעל אחד נשאר למספר בני־האדם, אשר לא עגל המה, אשר עם מומם נולדו בלי לשבוע מנקניקים מעופשים: להיאסף המדברה, לחבק איש את רעהו ולשחוט איש את רעהו בחלפים טהורים.
מחאה דוממה, נוראה ואיומה היתה אז בנפשי נגד המחאה. מה מחאה, אם יש רק לפשוט את הצואר? –
אז נרדמתי ואחלום: מערה צחה ואפילה ואני בתוך המערה. נשימתי מתקצרת. עוד רגע אחד ורוחי תיפח. בא הז’נדארם והתחיל מוציא מתחתי סמרטוטים עבים מלאים עכברים ופשפשים ואבק־חול ותולעים. סמרטוטים עבים לבלי סוף: קרעי אדרות, קרעי אצטלאות, קרעי קפוטות חמות, קרעי מוך – וכתבים בתוכם ובהם כתוב מפורש: רבי אלעזר אינגיד וחליש.
פתחתי את עיני לחצאין והנה אחד החיילים סופר את כל הישנים, ומתך הדממה בוקעת לחישתו: “ששים ושנים… ששים ושלושה…” איש הצבא העומד על המשמר מתנמנם אף הוא… המסע רץ… אה, אילו אפשר היה להתגנב מבעד הדלת ולהתנפל אל תוך האופנים… אַ־אַ־אַה!.. לא, מעשה זה היה טוב בשעתו של החייל הקטן הזה… בשעה שהוא עומד על המשמר… רע הוא, אכזרי… לא כן זה… פניו שקטים וטובים מתוך תנומתו… לא טוב להביא עליו אשם… לא טוב… וגם הדלת סגורה…
ואישן שנית. מקופל הייתי וקטן בעיני, דומה לילד ממש, נוּ, יהא לנער. ובילדותי או בנערותי – איני זוכר – אני משחק במשחק־הגבולים בשדה עם נחומ’צי, עם נחומ’צי זה, שהיה עמי בעצה אחת. והשדה מלא בורות, שיחין ומערות, ובבורות האלה פגרים מתים ונבילות של כלבים וחתולים, ואני סותם את חטמי בכפי. אך הנה ניגשתי אל ה“סימן” ואומר: “המלך ציווה לתת דיסה, קוּגל ובשר…” המלה “בשר” על לשוני, אני לועסה וטועם טעם גדול, אבל… במלה הזאת, אני יודע, מחויב אני לברוח, לברוח ולשוב עד המיצר, כמשפט. ואולם איך אברח ורגלים אין לי? הלא אין לי רגלים… תפוש אני… נורא… צריך להסיר את ה“סימן”, להרחיב את הגבול, – העיפוש נורא! – לעשות את צרכי; ואולם איכה אעשה על זאת וידים אין לי? ניטלו ממני הידים… ניטל ממני גם פיף גם קולי, ניטלו ממני כל כוחותי…
הקיצותי. על המשמר עבד כבר אחר. חילוף־משמרות זה נודע לי על־פי צירופי השעות, ולא על פי הכרת הפנים. כי גם בשעה שהיתה דעתי צלולה לא היה באפשרותי להבדיל בין איש־צבא למרעהו, ולכולם, לכל אלה בעלי האצטלאות הירוקות עם שני הכפתורים שעל גביהן, היתה צורה אחת בעיני.
באין אונים, כמתעלף, נכנסתי אל בית־הכסא הסמוך למשמר. שם היה חלון של זכוכית עבה וחיוורת. ואולם להבקיעה והתנפל לתוכה לא היה כל חשבון. מכיון, חשבתי, שעל חלון זה אין רשת של ברזל, שמע מינה שאין הוא יוצא אל החוץ אלא אל האכסדרה הסגורה. אז הסתכלתי באותו החלל, אשר מתחתיו התקפלה הארץ ורעדה ועברה. לא, קטן החלל מלרדת לתוכו. גדר בעדי ולא אצא.
נפתחה הדלת.
– מה אתה שוהה שם כל־כך? גער בי העומד על המשמר.
נכנסתי ועברתי מבלי כל מטרה אל העבר השני של העגלה.
– מה אתה מסתובב ער בין הישנים? – גער בי החייל מן העבר השני.
כל זה נדמה לי כמו חלום.
***
שבתי אל מקומי ונאחזתי שוב בחבלי שינה. “בפעם האחרונה” – חולל במוחי המיושן הגה מטושטש. עיני קמו, התבלבלו ונתקעו בתקרה עם חוסר היתדות שבה (“אף יתד אחת לרפואה אין!”) וידי… ידי מישמשו בזעזוע –חרדה, זעזוע בלתי מכיר את עצמו ודומה לשויון־נפש, בחבל הדק שבכיס מכנסי, שהיה מוכן אצלי מבעוד היותי במהפכת. חבל זה מצאתיו בליל־הנדודים של אמש, באחת הפינות של ה“מקֵרה”, והחבאתיו, אלא שלפני ה“בדיקות” שחבל אסור להן מן התורה" הייתי מערים ומשימו על מכנסי, כאילו חבל זה, לכאורה, אינו בא עלי אלא בכדי שלא יפלו מכנסי הרחבים מעל בי. והיתה האמתלה הזאת מתקבלת על הלב והבודקין נמצאים טועים. –
האיר הבוקר והעולם נהג כמנהגו. בכל תחנה ותחנה היה המסע עומד, ואף על פי שבחלונות אסור היה להביט, איסור גמור, מכל מקום לא נעלמו מעיני האסירים כל הענינים הנפלאים־ביחוד על המרצפות שלפני בתי־הנתיבות: כל הפקידים והז’נדארמים הגאיונים, כל היהודים והיהודיות, הנוסעים הבהולים והמגוחכים, כל הבתולות והנשים השמנות.
בעגלתנו התחילה הסדרה הנהוגה של שתיית חמין ולעיסת מיני מאכל. האיסטניסים שבקרבנו דיקדקו למלאות פיהם מלוא לוגמיו מים ולשפשפו קצת, ואולם הרוב זילזל בדבר זה. אלי לא שמו כבר לב ביותר, מאשר לכל האסירים: חדלתי מהיות גיבור היום. ברם אני בעצמי הייתי כל־כך אחר, עד ששום דבר כבר לא היה איכפת לי. רעי ודורש טובתו הבאַקוּאי הורד באחת התחנות עוד באשמורה השניה של הלילה, חברי האחרים מדאתמול השתדלו לבלי היפגש בי, וכשנתעורר אחד מאנשי המשמר והעיר, שאותי, לפי עניות דעתו, צריך וראוי לשמור שמירה מעולה, לבל אהיה לפגר, שהרי איני טועם כל דבר מאז ישבתי לנסוע, הפסיקו חברו ואמר:
– הנח לו… כלום אינך רואה שהנהו מבולבל?..
ונמצא ל“עולם” באותו מעמד ובאותה שעה ענין אחר לענות בו. בירכתי האתיק בין האסירות ה“מוּבלות” היתה נקבה אחת, אשה זונה, אשר אם גם פניה לא היו לה עוד, הנה שני שדיה עוד בלטו למדי, ואנשי המשמר עם האסירים המיוחסים התעללו בה כל הלילה חליפות. עכשיו היתה היא למזכרת עוון נעים, והמשא ומתן היה עליז וסוער. היא השכילה לעשות העויות משונות בחוטמה הדקדק וכיסתה על חרפתה בסטירות קלות שחילקה על ימין ועל שמאל, ואנשי הצבא כיתרוה מכל העברים והשקיעו בה כמה וכמה מהלומות, והשמחה היתה בעגלה.
“מעולם נאה אני הולך לי” – חשבתי בנחת־רוח; השינה החלימתני קצת והרפיון המוחלט של ראשית הנשף שבק מקומו ליסורי נפש. זה היה “סימן לא טוב”; בכל אופן אות, כי לא כל־כך בנקל אבצע את זממי.
…הדבר היה צריך להיעשות במהירות, בחמישה דקים – לא יותר; שאם לא כן – יכול היה מאן־דהוא להיכנס לאותו המקום ולהפריעני. –
וחמש פעמים נכנסתי אל אותו המקום באותו הבוקר. בראשונה הספקתי רק כדי עשיית עניבה; בשניה התבוננתי גם אל הגלגל התקוע בכותל, שבו דימיתי להאחיז את החבל; בין שניה לשלישית חשבתי, שמיתת רעב טובה ממיתת תליה, “מיתה שלילית יפה ממיתה חיובית”; בין שלישית לרביעית קראתי תגר על עצמי על ש“גם למעשה כזה איני מוכשר”; בין רביעית לחמישית גידלתי וטיפחתי בקרבי את החימה נגד החייל שעמד על המשמר באותה שעה, ש“שוה הוא, שוה הוא, החתול הפראי, שיפרעו ממנו במעשה כזה”; אז, בחמישית, נכנסתי, הוצאתי, כפעם בפעם, את החבל, נתתי בו עין תועה, נתתי עין תועה גם בחלל הריק ובאדמה הרועדת מתחתיו, נדהמתי והחזרתי את החבל לכיסי – ויצאתי.
– מה זה אתה נכנס ויוצא,יוצא וחוזר בלי שיעור…בבוקר הזה… שד! –
נפלתי בעיני עצמי והצדקתי עלי את הדין. גמרתי להיכנס עוד פעם – ודי. ישבתי, הבטתי בבני־האדם שמסביב לי ותיארתי לי את הרושם, שתעשה עליהם זו העובדה, זו העובדה אשר תיוולד בקרוב. חה־חה, עובדה חשובה עומדת להיוולד, עובדה אשר בכל אופן תחרידם, תחרידם, והם אינם יודעים כלום. הם עוסקים בבתולה אומללה. הנה המשמר מתחלף. שוב עמד אותו הנוח, הטוב, הנחמד! בעוד שעה נבוא לסרדינוב, אומרים הכל. האומנם? האומנם אבוא לסרדינוב? זה לי האות: אם אבוא לסרדינוב והחבל בכיסי, אז אין עוד להרהר על הדבר הזה, אין עוד להרהר, כי איני מוכשר לו, הפחדן!
בשעה האחת עשרה באתי לסרדינוב והחבל היה בכיסי.
ט
עולמו של הקב"ה בסרדינוב היה צח ונקי. הקרח היה עז בכל ולבן בכל – והשמש על הקרח. כשהוציאונו מן העגלה, שבה היינו כבושים בנס חצי מעת־לעת, והרוח נשב עלינו, האסירים, כמעט שהתחלחלתי מעונג דוקר וראשי כאילו נמס ויהי למים. אנשי המשמר הארנובסקים מסרונו במספר מדויק לאנשי המשמר הסרדינובים, ואלה הובילונו אל “התפיסה הישנה” שבסרדינוב לא בחרבות,כמנהג המקום שיצאנו משם, אלא בקשתות וברמחים על גביהם. כך נהגו כאן, בסרדינוב, ותושביה, אזרחי סרדינוב, לא מצאו בזה כל סלף.
התפיסה הישנה בסרדינוב, עיר הפלך הישנה, היתה אמנם תפיסה מצוינה ונודעת לשם. חצרה היתה קטנה בערך ובה התהלכו “נאַדזיראַטלים”־שומרים באצטלאות של חורף ארוכות ועבות וקשתות על שכמם. המראה של זה יחד עם שחור־החומר של הבנין הגס והמשונה, שחור הבא מרוב שנים, עשה רושם של דבר חזק, איתן, של דבר אשר לעולם לא ימוט. השומרים הפנימייים אף הם קבעו רושם מיוחד לעצמם. בהאכזריות העמוקה של פניהם, אכזריות טבעית ואכזריות־להכעיס, היה הרבה רגילות, קהות, טמטום ושויון־נפש. הם היו שומרים בעלי־מלאכה ואת מלאכתם עשו באמונה. מאזורי העור השחורים והרחבים, שהיו מהודקים עליהם הדק היטב, אפשר היה ללמוד בבטחה, שאילו היה בא אליהם איש והיה מדבר סרה בערך משרתם וחובותיהם – היו הם חושבים אותו למשוגע.
המחלקה בשביל ה“נשלחים” לא היתה, כמו בארנובסק, חדר אחד משותף, אלא היתה עשויה קנים־קנים, חדר־חדר בשביל עשרה או חמישה־עשר איש, ובשעת הדחק עד שלושים, אבל לא יותר. הקנים הללו, שנדמו בבנינם לכלובי צפור גדולים ושלא חסרו בהם כל הדברים שיש בכל בית־סוהר, הלא הם: אצטבה וכתובת קעקע על הכתלים – דלתים נעולות היו להם, דלתים יוצאות אל ביאה צרה ואפלה, שמלבד השומר המיוחד אשר הופקד עליה יום־יום היה גם ואַסקה המפקח על סדריה. ואַסקה היה נער ננס כבן עשרים, “שקץ” קטן, בריה זוחלת בצורתה ומהירה וחרוצה בתנועותיה, משרת בין האסירים. הוא היה דיירה של הביאה הזאת כמה וכמה שנים והיה ממתיק קצת את מרירותם וקשי ערפם של ה“נאַדזיראַטלים” החגורים חרבות. מפי בעל־הכותונת, מכרי הארנובסקי, שאף הוא, אף הגביח הושבו אתי בקן אחד, נודע לי שבואַסקה זה אפשר להשתמש לדברים רבים ושונים,לכל מיני שליחות, הרצת מכתבים, השגת חתיכת בשר גנובה בעד חמש קופיקות ולגדולות מאלה.
החדר שהקצו לנו היה ריק לגמרי בשעה שנכנסנו לתוכו. מצוא מצאנו בו רק את הפאַראַשה המבאישה בזוית, שכנראה התעצלו הדיירים האחרונים שהיו בכאן להוציאה אל מקומה הראוי ויניחוה על עמדתה. הגביח ובעל־הכותונת עברו את הביאה הארוכה כתושבים ישנים וגמורים של המקום הזה, בריקוד צוהל, ובדעת מה לבחור, ואף עשו פניהם כאילו הם בעצמם בוחרים ב“נומר” הזה על ההרחבה והרוחה שבו.
ואולם אך הצג הצגנו את כפות־רגלינו על המפתן, טרם הספקנו גם להניח את צקלונינו על האצטבה, והנה נתגעשה הדלת בידי השומרים, ומן הקנים הנותרים התפרצו אלינו מתי מספר אסירים, אשר, לפי דבריהם, “העבירו את עצמם לכאן” לאחר שנודע להם דבר ביאתם של האורחים היקרים. נתגלה הדבר, שהאנשים יודעים היטב איש את רעהו ובסגנון של “מה נשמע בעולם?” עמדו ושאלו לשלום המכרים שבמקומות אחרים: היכן פלוני בן פלוני נמצא עכשיו, מה עניניו ועד מתי “ישב”?.. לא החמיצו חברי הבאים להשיב דבר דבור על אפניו, ודבר שאין צריך לומר הוא, כי כל שאלה וכל תשובה משני הצדדים היתה בת לויתו של ניבול־פה פשוט ומשונה כאחד. ביחוד הצטין במידה זו אברך בעל פני צועני זרועים בהרות־קיץ, שחבריו קראו לו “טאַראַקאַן” על שם שפמיו הארוכים והדקים ביותר בקציהם וסנטרו ופאות־לחייו היו כחולים־כהים מרוב גילוח.
– שלשום הובאתי לכאן, – השמיע האיש בהתפארות עצבנית לכאורה, ונגינת דבריו העידה בו, כי לא בפעם הראשונה הובא לכאן.
– ומתי תובל אל המחוז, טאראקאן?
– השד יודע. משער אני, עוד שבוע, לפחות אשהה כאן. בינו לבינו ומארינה שלי תפשק רגליה לאחר. ואתה, סוירידין?
– אני עובר מחר אל גדודי האסירים, – ענה הגביח.
– אל סידורוביטש, תיפח רוחו?
– אל סידורוביטש, וזולת זאת אין דבר.
ואַסקה השמיע מבעד החור הקטן שבדלת, כי מי האיש התאב לאוכל, יש בשבילו קטניות קרות, שנותרו מסעודת־הצהרים.
האורחים לא סירבו, ומהירה הוכנסו אלינו בידי ואַסקה שני “באַקים” (אגנים) גדולים מלאים מין תבשיל ממראה האפר ו“פאַיקות” (מנות) אחדות של לחם. בעד הלחם דרש ואַסקה תשלומין, שהרי ליום הזה לא היתה התפיסה הסרדינובית מחויבת לתת לנו לחם: מזונותינו היו קצובים לנו עדיין מקופת התפיסה הארנובסקית. וקניה גררה קניה: לחם גרר שיורי בשר, והועלה השער על אותם החוטים הדקים והמלוכלכים של נבלת בהמה, שהיו נתונים על גבי קיסם. אל הסעודה נתבקשתי גם אני מצד סוירידין, לתמהון לב טאראקאן והשאר, ששאלו: “על מה רואה הגביח לתת לי מאכילתו?” אז תירץ בעל־הכותונת את הדבר ויישב את הפליאה במלה שנונה וסיפר להמסובים בפרוטרוט ובלי כל העלמה, כאילו אני לא הייתי באותו מעמד לגמרי, על כל מה שאירע אתמול עם הכסף. ויצחקו, ויזכירו את הפתגם הרוסי, אשר בעברית אולי אפשר להרצותו בהחרוזים הידועים:
אדם דואג על איבוד דמיו
ואינו דואג על איבוד ימיו;
דמיו אינם עוזרים
וימיו אינם חוזרים –
– כן, ככה הוא הדבר, אחי ורעי, השומעים. הם דיברו בי לגמרי בלי צרמוניות, סיפרו דברים על כל המוצאות אותי ואותם, כאילו עתה לא הייתי עמם כל עיקר. ואני, אמנם, לא הייתי עמם. צללי הרוח החדשה, אשר היו קרובים אלי, בעמדי לפני השער ושאפתי רוח־סתיו, נדחפו מיד כשניגשתי אל הקונטורה שבחצר ושם טייל בן־אדם אחד, שהאסירים בני לויתי התלחשו עליו וקראו לו “פוליטי”. אני לא ידעתי את האיש, אך הוא, הגבוה ומוכה־השחפת, נדמה לי בחצר המוקפה הזאת למגוחך מאד. הוא ניגש אלי ושאלני: “בעד מה?” (אף הוא הבדילני מבני לויתי), אך אני לא עניתיו.
ריקות חלשה היתה בי וחכי היבש כאב כאב גדול. זכרתי, כי זה היום השלישי, שאיני אוכל דבר. אמת, לאכול איני צריך ולאכול איני רוצה, אבל האומנם תעלה בידי להיענות כל סכום הימים הדרושים להשגת המטרה? אמונה לא היתה לי גם בזה, אך גם זה לא הכאיב לי. אם ככה ואם ככה, חיים ומוות, אוכל ורעב – לא איכפת לי.
בראשית הערב נרדמתי מחולשה ושמעתי, כיצד בעל־הכותונת מחפש בכיסי בגדי ומטלטלני טלטלה בהוכיחו לכל, כי עוד כסף רב שמור אתי. הכל צחקו והתענגו על העובדה,שלמרות מה שמסרתי לזה את כל הוני, עודנו מוכשר לצעד נפלא כזה: לקחת ממני גם את השאר, אם ימצא. שתק רק האחד, סוירידין הגביח, לא צחק, אך גם לא מחה – וגם זה לא היה איכפת לי.
י
לפנות בוקר הקיצותי מתוך חלום נורא. אימת החלום ביחוד היתה בזה, שלא היו בו כל סכסוכי דברים בטלים וערבוב מצבים שונים, שרוב החלומות באים בהם, אלא… זה היה חלום של מלים; חלמתי, כי התוודיתי; המלים “התוודיתי על חטאי לפני הממשלה” עמדו לנגדי, נחרתו בקרבי ונקבו את מוחי, ונורא מהכל היה, מה שהמעשה הנוראה הזה, המעשה השפל הזה, לא מחץ את לבי כיאות, מה שכאילו הושפעתי, חס ושלום, מהרוח השורר מסביב והועמדתי על השקפת עולמם של השומרים והאסירים הפחותים; נוראה מהכל היה, מה שלא נקוטותי בפני על היותי מוכשר לזה. להתוודות, מה שלא הרגשתי אותו מוסר־הכליות האיום, ש“ווידוי” מושך אחריו!
“אבל הלא לא קראתי בשם איש”, – הצדקתי את עצמי בשנתי – “הלא רק אחרי אשר נודעה לי הטעות המרה, הטעות המרה של כל חיי, היתה לי הרשות לקראו לפניהם בשמי האמיתי, למען אדע את קצי ולא אטלטל לשוא ממקום למקום בתוך אלה הטראקאנים העוקצים… יביאוני למיוואַלנה ויראו מי אני… אם עוד לא נבעו מצפוני, הרי אין כלום… אבל לא… חטאי ודאי שכבר ידוע הוא שם… אבל אני אדום… ידינוני ודי… למצער, אדע ברור את מצבי”. – – –
סוף הרעיונות הללו הירהרתי כשכבר הייתי במצב היקיצה. בחדר היה אור מנורה קטן ונחרת הישנים על האצטבה שבעבר השני. אצלי, על האצטבה ששכבתי עליה אני, לא היה איש. טעם הדבר היה כפול. ראשית, מפני שאצטבה זו היתה ידועה לגנאי בחיותיה הרעות, ושנית, מפני שבחברותא הוציאו הם מכיסי כל שארית החפצים שהיו לי, ולא עוד אלא שבסכיני גופא חתכו את הארג של שלמותי וחיפשו ובדקו בחורין ובסדקין ואעפ“י שלא איש מהם התיירא מפני, שמא אגלה את קלונו, מכל מקום לא רצה אף אחד מהם לשכב בסביבתי, לבל יהא הוא, בכל אופן, הקרוב אל ה”עבירה" ביותר והמחושד ביותר.
המשכים האחד והבודד בכלוב היה – סוירידין. על חזהו הערום נראו איזו קוים, נקודות, אותיות של דיו, מין כתב חרטומים. בחצי האופל היו פניו הקשים כעין העשת וספיח השערות הגלוחות על סנטרו נוצצו. גם קומתו הרמה כמו ארכה יותר. מתחילה ישב על האצטבה ותיקן את כותנתו לעורו, אחר כך פלה אותה עת רבה, ניערה, לבשה והחליף גם את המטליות שעל רגליו. אז לבש את סנדליו, ואת מטליותיו הישנות, המסואבות, נתן בתוך ה“בּאַק”, אגן העץ הלח, אשר ממנו אכל את ארוחתו ביום ובערב; על המטליות הוסיף עוד שתי מטפחות־אף ושפך לתוך האגן שיורי המים מן הדלי שעמד כאן על האצטבה שלי והפיץ ריח חמיץ ומַדוה. ככלותו לשפשף ולכבס כל אלה, שפך את המים הנרפשים לתוך הפאַראַשה, ואת “לבניו” תלה על משקוף החלון הרחבה לייבשם. אחרי הדברים האלה התחיל מתהלך בחדר הלוך ושוב, הלוך ושוב, רבע שעה, חצי שעה, שעה, בלי הפסק. מצפונות, מצפונות גדולות היו בהליכה זו. על מה חשב? על מה הירהר? על עוונו הכבד? על עתידותיו בגדוד־האסירים של “סידורוביטש, תיפח רוחו”? על האפשרות להימלט מזה? על ברזל־ההכרחיות? על חשבונו של עולם? –
קמתי והתחלתי גם אני להתהלך אנה ואנה.
עת לא רבה לא שמנו לב איש לרעהו, אם לא לחשוב, מה שבהלוך איש מאתנו מעבר מזה, דיקדק חברו לעבור בקצה השני. לאחרונה עמד הוא לרגע וכמו נמלך בדעתו, אם יאה הוא שיהא הוא המתחיל בדיבור, פתח את פיו וסגרו ופתחו ושאלנו, מה אני מבקש. ראה ראה, אמנם, שאיני מבקש כלום, אך השאלה הזאת, מכיון שפתח את פיו בשנית, יצאה מפיו מאליה, בזכרו, כפי הנראה, את הנעשה בחפצי לפני שעות אחדות. ואולם, היות שבנוסח זה: “מה אתה מבקש?” היתה רמיזה ברורה לגניבה וגזילה, ועל זה הלא לא צריך היה ואין נוהגין לדבר, מיהר הוא לתקן את עצמו ואמר:
– אפשר שאתה מבקש אוכל, קח מפתי, אם רוצה אתה. קח – וזולת זאת אין דבר.
סוירידין העיף בי מבטו הקשה שאמר: מבין אתה, לי אין הדבר נוגע. אכול, מות ברעה – לי אחת. בי אין רגש של חברות, ובפרט שאתה, יקחך האופל, איזה חבר אתה לי?
– שמע נא, – אמרתי לו – אני רוצה לשאלך איזה דבר.
הוא נתן בי שנית את מבטו, שהוסיף: “ממה־נפשך, שאל! אם לך לא תצמח כמובן כל טובה מתשובתי, אפשר שאני אקבל איזו טובת הנאה משאלתך”.
שאלתיו: מה משפט הבן־בלי־שם, שברוסית קורין לו “בּרוֹדיאַגה”?
עיניו המשיבות הביטוח בי בחשיבות רבה, כאומרות: אהה, ובכן זה הדבר שאינך בלי־פספורטי פשוט. שאלות כאלה נכנסות כבר בגדר אחר. מטוב־לב של בלי־פאספורטי גרידא אין מתענינים בדינים כאלה.
ואף על פי כן לא סמך על כגון זה וענה אף הוא בשאלה: שמא אין הדבר כדאי לי? שהרי מה היה יכול להיות פשעי? אה? הלא ודאי איזו קטנה – וזולת זאת אין דבר. האין טוב לי להודות ולקבל עלי את הדין? הטוב טוב לי לקבל עלי את העול, את הצלב של חיי ברודיאַגה, של ענשו של ברודיאגה? הוא אינו מייעצני…
ויוסף לדבר, ובדבריו המסובכים, מאין רגילות להביע את המחשותיו, על ערך התשובה ועל דבר הבחינה של ה“מודה ועוזב” ראיתי, כי בעיניו לא ה“ירוחם” הוא העיקר, ופשיטא שלא גם טובת הסדרים הנוכחים, השוררים, אשר, כפי שנוכחתי משיחתנו שלאחר־כך, לא היה הוא לא על צדם ולא כנגדם, אלא: לו, לסוירידין, חשוב היה, שיהיו כל בני־האדם עמו נכנעים ומושפלים וכבודם שוכן לעפר. –
ברם אחרי שעניתי לו בכובד־ראש:
– מהיכן אתה יכול לשפוט על מהות חטאי? אינך יכול לדעת דבר על גודל מידתו ועל –
אחרי המענה המשוסע הזה נשתנה קולו במעט קט ואמר:
– מה יש להודיע? אין דבר! אין אימה! הברודיאגה נשלח לשנות מספר אל גדודי האסירים ואחר כך ל־" Вольное поселение ". וגדודי האסירים – מה הם? הנה גם אני בא אליהם היום לשנתים ולא בפעם הראשונה!
– ובכן רק גדודי האסירים ולא סאַחאַלין? – הרביתי לשאול – אומרים, שעכשיו הברודיאגות נשלחים לעבודת פרך בסאַחאַלין… ולעולמית.
– אפשר, לעולמית.
– ובכן, סאַחאַלין?
– ואם גם סאַחאַלין, – ענה איש־שיחי בהשקט רציני – כלום בסאַחאַלין אין בני־אדם חיים? גם שם חיים בני אדם – וזולת זאת אין דבר.
כן, זולת זאת אין דבר, – חשבתי לאחר זה, כשהופסקה שיחתנו על ידי הנעוֹרים הקמים. זולת זאת אין דבר. לחיות – פירושו לאו דוקא להתגורר בווילנה ובסלאַווּטה ולעסוק בדיסקוסיות ולהפיץ פרוקלמאציות. לחיות – זה רק להמעיט את היסורים עד כמה שאפשר, להסיר את העינויים שאפשר להסיר, לדום דממה גדולה ולשאת את המוטל לשאת. הרי זה פלה את כליו, כבס את מטליותיו והולך הוא אל גדודי האסירים. ואני אתכווץ בתוך תוכי ואנשר את ריסי עיני. אל נא רק ארמה את עצמי. נשיאה זו לא אידיאל היא, לא רוח גבורה, לא משאת נפש. פשוט: בלי אידיאלים. אינני מת. יובילוני לפוגרומושוק – אין שם כזה בכתובי פוגרומושוק. יובילוני בחזרה, יטלטלוני, שוב לפוגרומושוק – ומשם לעיר־הפלך. יכירוני – וידינוני; אתוודה – יבוזו לי וידינוני; לא יכירוני – לסאַחאַלין. “גם שם חיים בני־אדם – וזולת זאת אין דבר”.
דימדמה החמה. ואַסקה הביא מנות־לחם לכולנו. טאראקאן ובעל־הכותונת בררו להם את היותר טובות, גרעו חתיכות גם מן השאר, אך מנה אחת קטנה השאירו גם לי. אני מלקתי ממנה באצבעי חצי כזית ונתתיו לתוך פי, אך חכי היבש מחה נגד זה בכל תוקף ובכאב קשה, גדול, והוושט שלי מיאן לבלוע את חתיכת הלחם, מיאן…
– התחזק ואכול, – אמר לי האסיר הגביה בלאט.
“לבניו”, אשר כבס בעת ההיא, כבר נתייבשו, אז לקח את משתי מטפחותיו ונתן לי במתנה. הוא רצה להגיד איזה דבר, והנה נשמע קול השומר:
– סוירידין!
– הריני נכון!
ויצא באותו החפזון של האסירים, הלהוטים כל־כך אחרי שינוי־מקום.
המטפחת היתה לי לברכת־פרידה ממנו, זכרתיה כל אותו היום וממחרת, אף כי לא עברה שעה קלה אחרי קבלי אותה והיא גם היא נגנבה ממני.
יא
מספר הימים, אשר שהיתי אחר־כך בבית־האסורים, כמעט שאינם שייכים ואינם נוגעים בי. אני כבר לא דרשתי שום דבר וכל התנאים הקשים והנוראים, הנוראים בפשטותם, בפשטותם הפראית, הפרימיטיבית, נראו לי לדברים חיצוניים, שאין בכוחם לא להיטיב ולא להרע. עולמי היה – האצטבה וקליפתי, קליפת העינויים. הסתכל הסתכלתי בההויה שמסביב לי, לא יכולתי לעצום את עיני לגמרי, אך אנכי עמדתי מן הצד. –
לאחר שהלך לו סוירידין – זה הגביח – אל גדודי האסירים, נטל טאראקאן גדולה לעצמו ונעשה ל“ראש”. הוא ציווה על איכר אחד (בן כפר, שנגזרה עליו תפיסה בעד זה שלא קיים איזה פרט ממצוותיו של כתבן־ה“ווֹלוֹסט”) לכבד את החדר, ובמקום שהראה את שלטונו שם נמצאו גם ענוותנותו ורוך־לבו, של טאראקאן, ולא הטיל חובה על איש להוציא את הפאראשה הנותנת־ריח שאצל הדלת. אמת, אפשר שלא היה מוותר גם על זה, אלא שכרגע נשמע הקול: “חמין! הביאו מים חמין אל הביאה!” ונזדרז הוא, בעצמו, ה“ראש”, וחטף את הדלי הנרקב והלך ומלאו מן הדוד הרותח עד חציו. הלך טאראקאן והשיג גם כוס וחתיכות־נופת והחליף על־ידי ואַסקה את מנת לחמו השחורה בגלוסקה (לאחר־כך השכים ואכל משל אחרים) וישב בראש האצטבה לשתות “תה” בהרחבה. יד־ימינו וסגנו היה בעל־הכותונת הצעיר, שדומה היה לגבי דידיה כחתול קטן לגבי כלב זקן. בעל־הכותונת ניסה, אמנם, לפעמים למרוד בו ולעתים רחוקות גם למחות ביד נגד ההכאות הנוראות שהיה טאראקאן מחלק לו באפו בדרך לצון, אך בכלל שבע הגזוז רצון מתפקידו להיות שני לטאראקאן במעון הזה; הביע תמהון רב ומכוון, כשהיה זה האחרון מתחיל מספר מקצת עלילותיו, הונאותיו וזיופיו; השתדל לחקות תנועותיו וקריצות־עיניו של זקן־גנבים זה, וקץ לא היה להנאתו, של בעל־הכותונת, כשהיה לוקח לבקרים את ה“מאַנארקה” (מין מעיל קצר עם כפתורים מן השולים עד הצוארון) ה“חפשית” של טאראקאן ולובשה על גבו ומטייל בה בחדר. הלבישה הזאת היתה מעין שכר לו על התפקיד המיוחד, אשר מילא בשביל טאראקאן בלילה בשכבם על האצטבה.
מכל בתי־האסורים אשר ידעתי בעת ההיא, באותה ההולכה־והובלה מארנובסק למיוואַלנה, היתה התפיסה הסרדינובית ישנה, חשכה ועצובה מהכל, העצב, עצב־השעבוד, אשר שרר בה, היה שבע־ימים ושבע־רוגז, ונדמה היה, כי כבר חדל לתסוס, חדל לפעפע – הוא קפא, התעבה ויהיה לעב־עצב, לעב־עצב קודר ונקשה. בעלותך על משקוף החלון הרחבה – ונגלתה לפניך בשפל עיר־הפלך סרדינוב עם כל בתי חומותיה ובתי כנסיותיה וראית בני־אדם רוחשים לרוחה ואינם יודעים כלום על אשרם הגדול, אשר לא יסולא בשום דבר, בשום דבר – לרחוש לרוחה! היודעים הם, החושבים הם על החיים הכלואים, המומתים, החנוקים, אשר פה בעולם הנבדל והפרוש מהם? החשים הם את כל מרירות הנשמות הערטילאות אשר בקומן מעל האצטבה המשופעה אין להם בעולמן אלא הליכה בלי מטרה, הליכה אין־סופית, מכותל אחד לכותל שני? –
אך הנה קול צעדים, הנה בקשות ותחינות, הנה צלצול המנעול הנפתח – אורח נכנס אלינו מאיזה חדר אחר: הוא בא להחביא בכאן מה שגנב מאיזה אסיר טירון שם בחדרו. התלחשות ותחבולות. – הנה קצת דין ודברים, טענות ותביעות רגשות מעושים ומזויפים לבטל לרגע את השעמום, דברי ריבות והכאות, פשרות ושתיית תה לשם שלום. כבר כילו לשתות גם את התה, כבר שירטטו בפחם צורת דד של אשה, צורת רחם וידים אוחזות בהן, כבר שיחקו גם את המשחק האלמנטרי של האישקוקי בה“דמקה” החרותה על קרשי האצטבה. אח, לו היו קלפים, – משחק־ידים ולא משחק הראש – אבל קלפים אין. נו, כבר הטרידו גם את השומר, כבר דפקו בדלת, כבר נקשו ברצפה, כבר יצאו אל הביאה המרופשה וכבר חזרו, כבר עלו על משקוף החלון וכבר ירדו וכבר עלו שוב וחירפו וגידפו מרחוק את העוברים… באחת: כבר עשו כל מה שהאפשר היה לעשות, כבר העירו כל מה שהיה צריך להעיר, כבר חזרו אפילו גם על המעשה במרינה – נו, ומה עתה?
עוד נשארו שעות אחדות עד ארוחת הצהרים – ומה לעשות, הוי, מה לעשות עתה
נו, כבר שיחקו שנית ב“ז’גוטי” וב“באביטשי”, שלא ראי זה כראי זה – הצד השוה שבשניהם, שכל המרבה “לשפוך” מהלומות “רותחות” על גב הקרבן, המוכה, הרי זה משובח (במשחקים הללו היה מתלהב אפילו האיכר השוקט, ופניו היו נעשים חיוורים רק אז, כשהיה נופל הגורל עליו, מדעתו שבו, בבן־הכפר, ינקמו יותר מבאחר). אבל הנה, סוף־סוף, קצה הנפש גם בזה, ומה עתה?
אז יתעורר טאראקאן, יקפוץ מעל האצטבה, יתחיל למהר צעדיו לאורך־החדר וקולו כנהמת דוב הולך ומחריש את האזנים:
И мчится тройка удала -а -а -я…
ה“אוּדאלאַיה” יוצא בשלשלת ארוכה ומטעימה, לאמור: “אוּדאלא־א-יה”… ה“טרוֹיקה” הרוסית היא “אוּדאַלאַיה”… אנחנו, הרוסים, יודעים היטב מה זאת “אוּדאַלאַיה”…
По Волге -матушке зимой!
וכאן חוטף בעל־הכותונת, כשהוא מטייל בהמאַנאַרקה של טאראקאן, ומנהג כיונה בקולו הצעיר והחלש:
Ямщик, уныло напевая,
Качает буйной головой…
וזה ה“הראש הסורר”, אשר ה“יאַמשטשיק” מנענע בו בשעה שהוא “מנעים זמירות” “ביגון של יאוש”, עומד ומתייצב כמו חי בתוך הכתלים העגומים האלה. –
ומרגיש אתה, היהודי השוכב על האצטבה, שגם הכתלים העגומים האלה – כתלי תפיסה רוסית הם וגם ה“יאַמשטשיק” אשר עליו ישורר פה, “יאַמשטשיק” רוסי הוא. אין זה בעל עגלה מקאפוליה, אשר בהתנהלו על “סוסתו” מהלוסק לסלוצק, או להיפך, בעשרת ימי תשובה או בחול המועד סוכות, הריהו מנגן “תחת חטמו” “כבקרת רועה עדרו” ומתעתד לגזוז מעל שפת הנחל ערבות לחות ל“הושענות”. לא. ה“יאַמשטשיק” הלז אינו מתנהל, איננו נוסע, אלא “מטשיטסה” ובעגלת חורף רתומה לשלושה סוסים על פני הקרח החלק אשר בוולגה הנהר־האם והוא מנענע בראשו “הגדול־המורה” ומזמר “ביגון של יאוש” –
וכששואלים אותו
О чем задумался, детина?
מספר ה“דטינה”־הגָלית על- דבר ה“קרוּטשינה” המיוחדה שלו: על דבר חמדתו שאבדה לו…
ואז יעלה על הזכרון גם אותו העגלון המוכר בה“מקרה” של ארנובסק; וזכרת את נהקתו הפרועה, את דמו השותת, את שניו החרוקות…
– ארוחת הצהרים! – מכריז ואַסקה, כשהוא עובר על פני חור־הדלת במרוצה ופפירוסה בפיו. ובעוד רגעים אחדים והוא כבר נושא את הקערה, אשר בה כבס סוירידין את מטליות רגליו, מלאה “בּוֹרשטש”. ה“עולם” מתעורר. חבל! אין כפות לכל.
יב
לפנות ערב הוכנסו אורחים אלינו: אחד “חפשי”, בחור יהודי, חייט, שנשלח מכאן, מסרדינוב, לעיר־מולדתו, מונַסטירשצ’ינה, בגלל איזה אי־בירור במצב־זכויותיו לגור בעיר רוסית, ושני אנשי צבא רוסים, שעבדו באחד הלגיונות של העיר הזאת וברחו לפני שבועים ונתפשו, והיום הזה היה עליהם לשבת פה עד הישלחם אל ה“הויפטוואַכטה”. הבחור היהודי בא קודם. הוא היה לבוש פראַנטית, בטעם ה“פוניות” שבסרדינוב, ודיבר רוסית צחה – מתבולל גמור. טאראקאן אמר להשתמש בזכותו של “סטארוסטה” ולדרוש “דמי פאראשה”, ברם הבחור ענה שתי תשובות בדבר: ראשית, אין לו, היינו, אין לו כסף, והשנית – הלא הפאראשה עומדת מוכנה ובשביל מה ישלם? ראה טאראקאן, שאגוז קשה עליו לפצח עכשיו, ומה כוחו כי ייחול, ושם פניו לעבר אחר ובעל־הכותונת עמו בעצה זו: להכריח את הבא שיתחלף עמו, עם טאראקאן, בנעליהם ובמאנארקותיהם; “ואם לאו – המה בעל־הכותונת מן הצד – ידעו מה לעשות? הפאראשה? אותה אפשר להוציא ולהכניס מחדש? מובן?” ואולם כאן נכנסו שני אנשי־הצבא, שהם היו מכָרי טאראקאן מן העיר ושהיו להם ענינים משותפים הרבה, שלא סבלו כל דיחוי והחמצה, ונפסק המשא־והמתן עם החייט היהודי. לבסוף נתגלה שזה האחרון, אשר פניו היו באמת פני יהודים, ידע גם הוא את כל ה“מוצאות והמבואות” תפארתם וגאונם של מיוחסי המקום, והיה גם הוא בכל בתי ההפקר אשר היו אלו, טאראקאן ומרעיו, ובזכות בקיאותו זו מחלו לו הרבה. אם איננו חברם בכל, הרי אף עלפי כן, ראוי להניח לו, על כל פנים – איננו “סוחר”!
אנשי הצבא המוּשבים נכנסו בצעד של גיבורים ובפתגם השגור על פיהם תמיד. אצטלאותיהם הפרומות היו על שכמיהם, המטליות הדקות, כעין הבריח, שמאחורי האצטלאות, היו נתונות רק על כפתור אחד, שאר חפציהם על זרוע ידם. וכל זה שיווה להם פאר של קלות, גאות, והבעה של בני־חיל. מיד השליכו את הכל על האצטבה בתנועה של התפטרות ועלו אף המה במהירות ובאופן חפשי.
– נו, מה? פנו אל טאראקאן – מה נשמע בעיר? מה היה סופן של הגניבות? ובשל מה אתה יושב כאן?
טאראקאן ענה בקללה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. היוצא מדבריו היה, שהוא מקווה לאַדוֹשֶם, כי עוד יפדהו, אבל גם פה אין לו על מה להתאונן. מה נשמע ב“תבל הלבנה”?
אנשי־הצבא סיפרו אותו המאורע בזלאַטוֹאוּסט. בני פלך אוּפה המה. ובשעת סיפורים הסירו מעליהם גם את המונדירים, אשר על האפוליטים שלהם היה הסמל של לגיונם, ונשארו רק בכובעיהם עם “קוֹקאַרדותיהם” הישנות.
המעשה בזלאטואוסט העיר בלב המספרים והשומעים רגש נקמה בעובדים המומתים והפצועים. האסירים של אותם המקומות שונאים את האיכרים והפועלים ובכלל כל איש ישר הולך לא פחות מאשר את האצילים והפקידים. יתר על כן: בנוגע לאלה האחרונים, וביחוד אנשי־הצבא בנוגע לשריהם, הם מרגישים רגש ביטול ואף מעין הערצה, בעוד שאת האיכרים “כבדי התנועה” ואת העובדים העירונים, “השדים הזאַווֹדסקיים”, – צריך רק “לכרסם בכרוב” למען ידעו ולמען לא “יעלו עשן!” –
יותר מעניינים ומענגים היו הסיפורים בדבר “הביזה ביהודים”. המספרים לא השתמשו בכינויים אחרים. המלה “פוגרוֹם” כמעט שלא נשמעה מפיהם. פשוט – ביזה ורצח ואין עומד בפניך.
– Распрекрасное дело! Распрекрасное дело!
– ואומרים, כי גם בסרדינוב יהיה זה בקרוב, – העיר אחד מן המסובים.
– אומרים, – אמר טאראקאן במין כובד־ראש, שלא היה כלל רגיל בו.
– האומנם?! קרא בעל־הכותונת בחמדה.
– מי יודע… השמועה לא ברורה… ענה גם החייט היהודי חלקו – הוא רצה לומר: “לא אמת” ונתאפק.
– אֶה! – דאגו אנשי־הצבא איש אל רעהו – ואנחנו נשב בעת ההיא כלואים…
– אני אפשר שאשתחרר, יחל האחד.
– אפשר… אתה בפעם הראשונה ולפני ה“שבועה” ואני נתפשתי זה בפעם השלישית. ווֹט!.. הדיסציפלינה תועבת נפשי. צריך אתה ללכת העירה, מרינה הבטיחה לך – ואתה: “התקן את עצמך ועמוד עֵר”…
– ומה, איך אתה חושב? – נתעורר גם האיכר – נעים להיות בעת כזאת בעיר?
– אל תשאלה, דוד! – ענה לו איש־הצבא אוהב־החופש בהתלהבות – פעם אחת היתה הגונדה שלנו קרואה לשריפה בלילה, נו, טוב, באים אנו אל השריפה, עמדה הגונדה בחצר, הקשתות “בתישים” – טוב. ואני אל הירכתים, חושך, רגלים, מטפס אל הקומה השניה, אשר האש כבר אחזה בקצותיה. טוב, כאילו להציל, לכאורה, אני רוצה, להציל מן הדליקה. חה־חה. מובן? בא אני אל החלון, הא והא בכיסי תחתוני, הא והא, כבר איני זוכר מה, כוסות או כפות (טאראקאן, אתה אינך זוכר, מה הבאתי אז?) נו, טוב כך וכך… אבות־אבותי! מהיכן באה? חייקה 1 פרועה, ערומה, בשמלה אחת!.. חי־נפשי, שאשרה היה מה שלא היה רומח בידי… חי־נפשי, כי… הייתי… ואחר־כך דקירה אחת – ודי. דעי לך, חייטשקה!. – – – יפה היתה השדה! – –
– אי, לך לאבדון עם חייטשקה שלך – נהיה טאראקאן פתאום לאנטיסמיט: הרעיון, שבעולם אפשר לעשות דברים כל־כך טובים והוא עצור, הרעימהו – ספר־נא יותר טוב את סיפורך במרינה, ונצחקה, לכל־הפחות.
–במרינה? מה יש לספר? שטות!
– ובכל זאת… ספר נא…
– הוא כבר סיפר היום… – מעיר החייט.
– יספר שנית!
– נו!
– מה? ספר!
–נו, טוב, פגשתיה סמוך לגן־העיר במורד. היא שיכורה־שיכורה. השכבתיה על הארץ כדבעי למהוי. פעם אחת, שנית, שלישית. נו, טוב. אחר כך קמתי, לקחתי את מגבעתה מעל ראשה, עשיתי בה את צרכי והלכתי לי.
השומעים מריעים בצחוק אדיר לשמע סיפורו של איש־הצבא שונא־הדיסציפלינה ואוהב־החופש.
יג
החיים בתפיסת סרדינוב לא שטפו, אך עברו, בכל זאת, בהשקט, בבטחה וכמעט באיזו הרמוניה. עם חשכה היות מביאים שנית מים חמים לתה, ומחוסר כוסות היו האסירים שותים את המשקה הזה בכפות עץ מן הדלי ובלי סוכר. האיכר היה טובל בזה גם את לחמו היבש ולדבריו לא הורגש כל צורך בנופת. בנוגע לארות־הערב – שיורי ה“בּוֹרשטש” הקרים מבעוד יום – היום אוכליה מעטים. גם ה“מפקד” (“פּוֹברקה”) בערב היה עובר בקיצור ובמנוחה. רק ביום הראשון להיותנו בסרדינוב, כשהיו אנשי־הצבא בחדר, לא עצר אחד מהם – זה שהיה “עוד לפני השבועה” – בעצמו וחזר אחר פקודת המפקח, בראותו את סגן־הממונה בדלת:
– קומה! סמירר־רנא!
ואולם סגן־הממונה, שלא הורגל בכבוד כזה מבפנים, כמו נתבלבל קצת, הניע בידו במהירות ואמר" “ווֹל־נוֹ”, לאמור: אין לי צורך ב“סמירנא” שלכם, שבו לרצונכם; בתפיסה הזאת, הסרדינובית, תידרש רק דממה, דממה ותו לא בדימונסטראציות של כבוד אין לנו צורך.
נדרשה דממה והיתה דממה. דממה בלתי מופרעה. יש, אמנם, שהיה בעל־הכותונת נמלך לפנות אל “יהוֹ בלאַהוֹרוֹדיה” בבקשות ובתחנונים שונים: האַרמיאק שעליו קצר הוא, צריך הוא גם למכנסים וכיוצא בזה; ואולם קול בקשתו הביע ברור שהוא אינו מתכוון בזה להגיע לאיזו מטרה ואינו מקווה אף למילוי־במקצת של בקשתו, אלא שהוא מבקש רק בשביל הבקשה עצמה. בשביל ענין־תחנונים זה גופו, ולא הושם, איפוא, כמובן, כל לב לזה, מה שלא מנעהו, את בעל הכותונת, לשוב מצדו ולבלבל שוב ובהנאה מיוחדת את ראשו האומלל של “יהו בלאהורודיה”.
האורחים החדשים מן העיר, שהיו מוכנסים אלינו יום־יום, היו מביאים אתם חדשות ממערכות המלחמה, שהתחילה כבר בעת ההיא. וגם העובדות האלה, כמו ההריגות בפועלים והפרעות ביהודים, היו מתקבלות בנחת ובלי כל טעם. שני הטעמים שנתן האיכר לטובת המלחמה העירו יחסים שונים. הטעם הראשון, שהמלך הבטיח, כי לאחר שינצחו את היאַפּאנים יביאום בברית הדת הפרבוסלאבית, לא העיר כל התלהבות, ואחדים מן השומעים אף הביטו אל האיקונין שבפניה והרשו להם דברי מינות מלאים לעג וציניזם גס. מה שאין כן הטעם השני, שעל־ידי זה, על־ידי המלחמה, ימעטו הבריות ותרוח הארץ: טעם זה נתלווה בקריאות של רצון והסכמה רבה – Здорово!
היחסים אל השומרים־ה“נאדזיראטלים” היו קבועים ומקובלים. היו דברים, שהאוסטאַב אסר אליהם, כמו עישון וזמרה, והשומעים העלימו מזה עין, בדעתם, שגזירה זו אין הציבור יכול לעמוד בה. בכלל היו השומרים כאן כל־כך רגילים באפני החיים האלה, כל־כך גזורים מן העולם שמחוץ לחומות, עד שהאסירים הנשמרים על ידיהם לא נחשבו בעיניהם, כמו בתפיסת פוגרומושוק, למשל, וכמו שיסופר להלן, לאויביהם־נפש: הם קיימו את חובותם בשלום־אכזריות ובמישור והיו דומים בעיני עצמם כאילו הועמדו לשמור עזים בשדה. “הטיול בשביל הנשלחים” שזה אחד הגורמים החשובים בכל התפיסות להתנגשות בין השומרים והאסירים, כשאלה האחרונים אינם רוצים לצאת במועד הקבוע, לא נהג כלל בתפיסה זו. ובכל עת שבתנו בה יצאנו החוצה רק פעם אחת וגם זה בגלל מאורע מיוחד, המאורע המיוחד שאירע בחיינו אז, וזהו: ––
הובאו בבוקר אורחים חדשים, אשר דמי מזונותיהם לא ניתנו להם במסע וגם לחם לא הביא להם ואַסקה בכאן – וירעבו. ודבר זה העלה חמתם. נתן טאראקאן את הדבר אל לבו והציע שיקראו הלום את סגן הממונה מן הקונטורה ויגישו לפניו את המשפט. החזיק על ידו החייט היהודי והוסיף, שהוא יחלה את פני הממונה, אגב־גררא, גם בשביל עצמו, שלא יקצו לו מהיום ולהבא את אלה המאכלים והלחם, שנותנים לכל האסירים, מה שהוא “אינו יכול אף לתת לתוך פיו”, אלא שיתנו לו על יד שש קופיקות, שבמחירן יוכל להשיג גלוסקה בת־חמש ובעד פרוטה אחת סוכר, ויהא די לו ליום. חלק על זה בעל –הכותונת והוכיח, שבזכות הזאת, כלומר, לקבל שש קופיקות ו“לאכול כל מה שתאווה נפשך” יכולים להשתמש רק “הפוליטיים, ישרפו חיים” ולא “אחינו ובשרנו”. איך שיהיה, והתושבים, מפני החשש שמא יבוא גרעון במנות הלחם שלהם מצד האורחים הרעבים, התחילו דופקים בדלת ברעש.
– מי הוא השד הדופק שם? ניגש השומר בעצלתים אל דלת חדרנו מקצה הביאה האפלה, לאחר שנעשו הדפיקות בלתי מצויות –– מה רצונכם?
– קרא לנו את סגן־הממונה.
– מי־מה? איזה שד!
– לא שד, אלא סגן־הממונה.
– מ־מ-מה?!! לסגן־הממונה תקרא שד? הזהר־נא! למה הוא לכם?
– אנשים יושבים ורעבים.
– רעבים? לא ימותו. אין סגן־הממונה כעת בקונטורה.
ויסר מעל הפתח וילך לו.
ברגע הראשון רפו כל הידים, אך זה נמשך רק רגע אחד. תיכף התחוללה רוח המרידה ביתר עוז, ביחוד הפך עולמות זה בעל־הכותונת. הוא רקד על האצטבה, בעין אחת שמר על לחמו המונח בפינה על משקוף החלון ובפיו התרעם ושפך אש וגפרית על “אוכלי בשרנו”, על השרים החמסנים, על “האויב הפנימי”. “מה? –– צוח –– וכלום אסירים אינם בני־אדם? להם מותר לעשות הכל? לא, זה לא סדרים, זה אי־סדרים! כזאת לא יעָשה!”
ושוב התחילו להרעים בדלת.
– הלא אמרתי לכם, כי אין הסגן בקונטורה, ולמה איפוא… – דיבר השומר הפעם בשפה רפה.
וירך גם לב המורדים.
– ומתי יבוא? – שאלו אף הם בשפה רפה.
– בשעה הששית.
– אוֹהוֹ! אז כבר לא רחוק מה“מפקד”.
– ואז תוכלו באמת לחכות עד ה“מפקד”.
– מה?! – התחילו האסירים ב“מה” – עד ה“מפקד”?! לא, זה אי־אפשר, קרא לו תיכף!
– אבל הלא הוגד לכם – איננו.
הטענות נסתתמו. דפקו, אמנם עוד בדלת, כמו על־ידי דחיפה פנימית, אך באיזו תוצאות לא האמינו כבר ואכלו האורחים את ה“שְטְשִי” (תבשיל־כרוב) בלי לחם – והותירו ממנו רב. רק בצהרים, כשנתחלף המשמר, ובא הדבר לפני השומר השני, והוא איש חרוץ ולא רע־הלב, יעץ הוא בעצמו להביא את הדבר לפני הסגן.
– כך אי־אפשר, – אמר.
– איך אפשר? החזיקו על ידו האסירים קול אחד.
לשומר הזה היתה מעין חולשה ל“סגן”: הוא אהב לבוא עמו בדין ודברים, להביא לפניו ענינים שונים, להראות לו, כי הוא עסוק וטרוד ביותר בתנאי התפיסה, כי הוא דואג לאסירים, למשרתו ולנשיאת חן וחסד בעיני ה“נאַטשאַלסטבוֹ”. ולפיכך, לא עברו דקים אחדים, והידיעה באה, כי הסגן קורא אותנו אל הקונטורה.
– ראו, אחים, – פקד טראקאן – היו לאנשים. אל תרהו ואל תחתו.
– מי? אנחנו? אוֹהוֹ!..
– האחד בעל הכל והכל בעד אחד, – קרא בעל־הכותונת.
אויר החצר מסך ששים שבששים מטל ילדות באסירים הדורכים על פני הקרח. לא הרחק מהשומר החיצוני עם קשתו התנודד, כערער בערבה, אותו מוכה־השחפת המשתעל באדרת יפה וחמה עם צוארון מעורות־שועלים. זה טייל הפוליטי היחיד והמיוחד אז בתפיסת סרדינוב. האסירים מיהרו אל הקונטורה ולא השגיחו בו.
בביאת הקונטורה חיכינו זמן רב. לאחרונה יצא הסגן באדנות.
– מה להם?, סאַוולין? – פנה אל השומר.
– איך שדופקים בדלת, ואַשה בלאהוֹרוֹדיה, – התחיל השומר בסגנון של מסירה – דופקים בחזקה ורוצים לראות את…
– מי דופק? אתה?! התנפל השר על החייט היהודי, אשר הועמד מאליו בשורה הראשונה על ידי הנסיגות־לאחרו של חבריו – ראה, ז’ידיוּגה!!
– לא… בשום אופן… אני רק אמרתי…
– מה, מה אמרת?.. דבר!
– אני אמרתי לבקש…
– מה, מה לבקש… הבה ואשמע, יהודון!
– איני יכול… לאכול… הבּוֹרשטש…
– אה, אינך יכול לאכול,,, מפונק מאד… ראה־נא, דפוק יותר בדלת, השבת את המנוחה ויאכילוך גחלי רתמים, אם אינך יכול לאכול בּוֹרשטש. סורה, כלב יהודי!
ובדבר ה“אורחים” שלא קיבלו עדיין את דמי מזונותיהם הבטיח “לעשות בקורת לדבר הזה ולבדוק בכתבים”: עוון האונטר־אופיציר הוא. אין דבר. כספם לא ילך לאיבוד. חזקה על ה“קאַזנה” שלא תגזול את שהיא נותנת לבריות.
בשובנו רצה הפוליטי המטייל לדעת את “מהות דרישותינו”… מה ומי היו הגורמים לשביתת רעבון זו שבבית־האסורים?.. אלא שהשומר עם הקשת לא נתן לו לדבר אתנו.
כל האסירים, וביחוד האורחים, שסוף־סוף נשאר להם לרעוב עד יום המחרת, לא היו שבעי רצון מתוצאות הראיון. איש־איש האשים את חברו בפחדנות, בפרט שקל למטרפסיה החייט היהודי. אפילו השומר בעצמו, כשיצא הנער החלכה ליטול חמין לפנות ערב, הטיח דברים כנגדו ואמר לו:
– אי, אח, נבהלת… והיהודים, אומרים, עם חכם הוא…
על פי הסמך הזה, ש“היהודים אומרים, עם חכם הוא”, רמז השומר על בן היהודים הזה לפני הסגן בצהרים כשסיפר לו דברים על המרידה בתפיסה. אך תקותו נשארה מעל – Подгадил…
רוח המרד לא סר רק מבעל הכותונת לבדו. הוא טען והוכיח והאריך בדרשות שלא כרגיל. לאחרונה עבר מענין לענין וסיפר, כי בעוד שנתים עליו לעמוד לצבא. אז חטף כובעו של איש־צבא אחד, מן האורחים, שם אותו על ראשו בגדלות, זקף את קומתו וצעק לא בקולו:
– נוּ, האינני איש־חיל? כמו שאתם רואים אותי! תשעים יאַפּאנים בדקירה אחת! בן הגיסות הרוסיים! לעבוד באמת ובאמונה! אה, עוד תראו אותי גיבור! במילה אחת – “ראַד סטאַראַטסה” (אשמח להשתדל). אוּר־רר־רר־רה־ה-ה!!..
יד
הרוח הזאת של דומיה עולמית, עצלנית, ילדותית, אשר שררה כולה בכל תקפה ובכל ממשלתה בתפיסת סרדינוב, למרות ה“אוּרה” אשר נשמע בתוכה לפעמים מפי בעל־הכותונת, למרות החירופים והגידופים “עד הקומה השלישית”, שלא סרו מעל כל פה, אותם החירופים והגידופים שאין דוגמתם אף בקסרקטין, למרות ההתרעמות של טאראקאן בפני אנשי סודו על אשר אין ממהרים להעתיקו לתפיסה אחרת ולמרות האנחות התדירות של האיכר הכפרי על אשר ניטל עליו, רק עליו, יום־יום להוציא את העביט של שופכין ולכבד את החדר, – כן, אותה הרוח של הרכנת ראש תמידית ושל דומיה קבועה, טבעית ובלתי נפסקת לנצח, נשתנתה לאט־לאט ותלך הלוך ורפה, הלוך ורפה בכל הדרך העולה מסרדינוב לפורעונושוק. וככל אשר קרבנו לפורעונושוק, זו העיירה העומדת בקרבתם של גבולות ליטא, כן הלכו הפנים הלוך והתחלף, הלוך והתחדש, ורוח אחרת, רוח כבושה־מתפרצת, רוח תגר וביקורת, רוח מחאה של “כך לא צריך להיות” היתה בעגלה.
אסירים בדרך הזה היו כל־כך הרבה, עד שגם על פי חוקי הטבע המיוחדים של ה“אטאַפה” הרוסית אי־אפשר היה להכניסם לאַתיק אחד, והוכרחו המנהיגים, על אפם ועל חמתם, להוסיף בפורעונושוק עוד אַתיק בשביל “הנוסעים הנשלחים”. אַתיק עם רשתות של ברזל על חלונותיו הקטנים, ובאופן הזה היתה לנו הרוָחה (“רוָחה”, כמובן במובן היחסי ועפ"י דרך ההשאלה) ולרבים – גם האפשרות למצוא מקום לשבתם. ספק הוא, אם היתה כאן ברירה מכווּנת ואם לא, אבל כך נתגלגל ועלה הדבר, שהאסירים היותר טיפוסיים הושבו בעגלה ההיא, הישנה, והנוסעים־שלא־לרצונם של עכשיו, בעגלתנו הנוספת, היו ברובם אחרים, לגמרי אחרים, מאלו שגלו מארנובסק עד סרדינוב. שם היו רוסים עיקריים, ענקיים, חסונים, אמיצים, פראים, אדומים, מגולחי ומגודלי זקן עם הבעה של טרפות מתחת לשפמיהם ובין שפתיהם; כאן – בחורים צעירים מזרע בני ישראל, נערים חלשים, בלי חתימת זקן, עם עגילי תכלת מתחת לשחור עיניהם ועם פנים מתים, חיוורים, לבנונים ממעל לאודם מעיליהם. שם היו המלים “אסיר פוליטי” דבר הדורש פתרון ופירוש; בארנובסק גופא לא היה החזיון המשונה הזה כלל וכלל, בסרדינוב היה אותו מוכה השחפת מטייל יחידי ובכל העת סוּפר בדרך־אגב רק בפי שונאי הדיסציפלינה מפלך אוּפה מעשה באיש־צבא אחד שנאסר ובא אליו שר הדיביזיה ואמר לו: “כיצד לא תבוש לשרת לז’ידים? להיות עבד לצרכיהם?”… –– –– לא כן פה. פה התאמר ל“פוליטי”, אף זה ה“מבריח’ר " ממוצע־הקומה ובריא־הבשר, לא מפני שהבין “מה פירושו של דג זה”, אלא מפני שחבריו המוֹזיריים, כלומר, נערים חייטים מק”ק מוֹזיר, שהיו עמו ביחד בה“פרֶדוואַרילקה” שבחמאַנובו, עיר העומדת בין פורעונושוק ולפוגורמושוק, “בילבלו את ראשו”, שהוא אינו גנב כל עיקר, שעל צד האמת הוא “יחסן” כמותם, שהרי גם הוא מוחה עפ“י דרכו נגד סדרי החיים, שהכריחו אותו וכו' וכו'. ההכרה הזאת, שגם הללו, כמותו, אינם חושבים את “מעלליו” לחטא ומוכיחים כי “הכל גנבים הם”, נעמה מאד ל”מבריח’ר" המגושם, טוב הלב וקל־הדעת, והעירה אותו להתגבר על רגש הבוז שהיה בלבו אליהם, המוֹזיריים, שסוף־סוף אינם גנבים, ולהנותם מכל המותרות שהיו לו פה בתור אזרח־התפיסה – והקשר היה אמיץ ושלם.
גם אנשי־הצבא שעל המשמר היו פה כמו נוחים ביותר בפניהם, לא פראים כל־כך, לא אבטומטים כל־כך, ורק עין חודרת היתה יכולה להכיר, כי הניגוד שבין הדברים, אשר הם שומעים מכל עבר, ובין האינסטרוקציה, אשר עליהם למלאות, מפתח בקרבם כעס בבלי־יודעים, המוליד אף הוא מין התנהגות אכזריה מצדם, אדיבית מבחוץ וסואנת מבפנים. כעין הפחד רחש כל עת הנסיעה בעיני אנשי המשמר שבעגלה זו, הפחד לבלי לזוז מן המסילה הישרה, לבלי לחטוא באיזה דבר ולהיות, חס ושלום, אחראים בעד זה. “עם אלה צריך להחזיק את האוזן בשנינות!” דיברה הבעת פניהם על כל צעד ושעל מדי בואם במגע־ומשא עם המוּבלים של האַתיק הזה.
ו“אלה”, כאמור, היו אמנם, לא מעט פה. מלבד המוֹזיריים הנ“ל, ששבו עתה אל עיר מולדתם, לאחר שגמרו את ימי מאסרם, שנתים וחצי, בה”פרֶדוואַרילקה" של חמאנובו, התנודדה באתיק גם חבורה של אנשי־צבא דיליקאטיים, רובם פולנים, שהובלו אל הבטליון הדיסציפלנארי שבפוגרומושוק. ביניהם היה גם יהודי כבן ארבעים, ארך־הזקן ומלא־הלחיים, שברח מעבודת־הצבא לפני אחת־עשרה שנה ו“חי בפאספורט של אחר” ונתפש, לאחרונה… בריה מזדקנת זו עם זקנה השחור הארוך היתה מגוחכת מאד במונדיר הישן והממועך אשר הושם עליה על־כורחה והעירה ביחוד את שימת לבם של הזוג הצעיר והיפה, שישב בירכתי האתיק, זה הזוג, אשר שם לבו לכל, אשר דרוש דרש לכל ואשר היה כמו סמל המלחמה המסותרת, הקבורה־חיה, שרוחה פירפר כאן, המלחמה הקשה בין היד הלוחצת והרגל הבועטת…
הזוג הצעיר והיפה הזה, הוא והיא, שכפי שידוע הכל, נשלח לשלוש שנים אל המקומות הרחוקים, היה ניכר ביותר בעגלה ופניו צפו על פי כל הנוסעים כשמן־משחה על גבי משקאות אחרים, לפניו האינטליגנטיים הטיפוסיים של ה“הוא”, עם מצחם הגבוה וזקנם הרך והשחרחר, היתה הוספה רבה מאותן ההעויות המיוחדות של בן־עשירים, אשר לא הטיל מעולם את אצבעו לתוך מים קרים, אשר כל צינה אוחזת אותו תחילה ואשר ה“חיים והקיימים” הפשוטים מתעבים אותם כל־כך. דבר שאין צריך לאמור הוא, כי היה יהודי עפ“י מולדתו, בעל ראיה קצרה מטבעו ופנסנה על חוטמו. נראה היה מכל קוי צורתו, שהשקפותיו, מנהגיו, הרגליו ובכלל כל ה”אינדיביד" שלו, תופסים, לדעתו מקום גדול בהאי עלמא וחשיבות מיוחדה להם. קולו המתפנק היה של איש המכיר היטב בערך “שליחותו”, בערך מסירות־נפשו לטובת “האח הקטן ממנו”. כל תנועותיו טענו: רואים אתם, איפה אני נמצא, לאיזו חברה הטילנו מר גורלי, וכל זאת באתני מפני שאחזתי בדגל החופש! כל נחמתי בעניי ובאי־היושר המסובבני אינה אלא זו היושבת ממולי עם עיניה־יונים הנאות. ואמנם, לזו אשר ישבה ממולו היו עיני יונים נאות. רפה היתה העדינה ההיא, אך יפה, רכה ותקיפה מאד בדעותיה, בדעות אשר השמיע לה מחמדה. כשפנתה, בתור צופיה הליכות החיים, אל איש־צבא אחד מסיעת אנשי המשמר, לבקשהו כי יבא להם, לה ולבן זוגה, רקיקים אחדים מהבופט שבבית- הנתיבות, דיברה אליו פעם בלשון נוכח־ליחיד ופעם בלשון־רבים, ולא ידעה נפשה. לדבר אליו כל העת בלשון־יחיד – זה התנגד לההומניות, שהרי גם איש־צבא, סוף־סוף, אדם הוא; להפך, לדבר בלשון־רבים – גם כן קשה היה, כי אעפ"י שאיש־צבא זה, כיוצא מן הכלל, היה בעל פנים רזים וסימפטיים, הנה, סוף־סוף הלא היה בפירוש אחד משומרי הסדר, וכיצד ינהגו בו כבוד? אכן רבים הם המצבים הקשים והניגודים הקשים בחיי “באַרישניה”, לפי כינויו של אותו איש־הצבא בעצמו, ובפרט בחיי “באַרישניה” אינטליגנטית, שנשלחה עם בן־זוגה האינטליגנט למקומות הרחוקים!–
הזוג העדין הזה בכלל היה כעין אידיליה בעיפוש העגלה, כעין אי של גן־דובדבניות בים של גסות ומחנק־נפש. הזוג הזה, כאמור, התענין בכל מראה־עיניו, בא בדברים עם הכל, דרש לכל קו וקו בסביבתו, אך נראה היה, שכל זה בא לא מהשתתפות טבעית בצערם שלכל אלה, אלא מהשתדלות מכווּנה להעשיר את אוצר הסתכלויותיהם, אחרי כל שאלה־ותשובה קלה, אחרי כל שיחה ארעית עם “אחיהם הקטן מהם” היה ההוא־וההיא הלז ממהר להתבודד בפינתו ו“להתחלק ברשמים”. החייטים המוֹזיריים התגודד מסביב להם, מסביב לזוג, וסיפרו להם מכל המוצאות אותם, את החייטים, והעלו ביקורת קשה על חיי התפיסה, ובכלל התחטאו בפניהם ודרשו לפניהם כמין חומר בענין ה“דיֶלו” שלהם, שהיה מתחילה אצל המיניסטר ליוּסטיציה ולימים עבר אל המיניסטר לענינים הפנימיים… כשהוציא אותו החייל־היהודי הנתפש, שהשאיר בביתו אשה ותשעה ילדים, את טליתו ותפיליו, התעטף בהם והתחיל מתפלל, מיהרה היא, לאחר שנתנה בו מבט־תמהון מזוהר־עיניה, לשאול את בחירה שאלה חכמה התאבה לדעת הכל:
– סימיון, מה יש שם באותן התיבות השחורות, הקטנות אשר על ראשו וזרועו של אותו… אותו…?
– מזוזות, – ענה הוא תשובת חכם קצרה.
– איך? מיזוזה? חה־חה־חה! הלא יש מלות כאלו!.
ואחרי נועם צחוקה הממושך והמצולצל, אשר למרות כל צניעותו ועדינותו, העיר את כל אנשי־הצבא, גם אלה שעמדו על המשמר, גם אלה שנסעו להבטליון הדיסציפלינארי, נסבה השיחה על חייהם הפנימיים, " своеобразности " השונות והכרקטריסטיקה המפורטה של הכפר הרוסי. הזוג הזה היה ס.־ר.־ים והשכיל לעשות פרופאגאנדה בהחייטים המוֹזיריים שהיו “בּוּנדוֹבצים”, ולהוכיח להם עד כמה ישגו בהפרוגרמה שלהם ועד כמה גדולה התקוה שצריך לקוות מהכפר וגריו.
הוא הוכיח בבטחה ובעדנה, והיא ככלותו, נאנחה חרש והוציא אקוֹרד אחד מגרונה:
– А наш русский мужик…
קול נגינתי צח ונקי היה לעדינה ההיא.
טו
כבר בבית־הנתיבות הפוגרומושקי הרגישו הנוסעים שלנו את עצמם כמו בביתם, בתוך “שלהם”. אך יצאנו במספר מן העגלה, אך הצגנו רגלנו על הרפש שהיה מסביב למסילה מן השלג הנמס –– והנה הר־פרצים ניגשה אל חבורתנו, חבורת האטאַפה, חבורה אחרת של צעירים מתהלכים־לרצונם, בעלי פנים רעבים ונלהבים ובעלי רישול במלבושיהם הממועכים והקרועים. בסרדינוב אי־אפשר היה שיארע לנו כדבר הזה. ואמנם שם היו גם מבקרי בית־הנתיבות הבטלים הרבה פחות מבכאן, ואלה אשר עמדו עמוד והביטו בנו, מעוטפים באדרותיהם החמות, עמדו מרחוק והביטו מרחוק, ומבטם היה אותו ששולחים לבני־אדם אומללים, אשר החברה הישרה הקיאה אותם. לא כן הכא. הכא היה, אמנם, גם האקלים פושר, מלא־תנועה, ולא היה זכר לאותו הקרח העז, הסרדינובי, ואין צריך לומר –– הארנובסקי, והמבקרים הבטלים שבכאן, שהיו הרבה יותר על המידה הרגילה, התגודדו, התנודדו ממקום למקום ושאפו רשמים והתנגשויות. מבקרים אלה שמאפס מעשה, באין שום עבודה ובכדי להשקיט את תביעות האכילה, הם באים יום־יום, ערב ובוקר וצהרים, “לראות קצת מה נעשה בבית הנתיבות”, היה להם ענין רב בראיה זו, ענין ותוכן לחייהם. עוד מורגש היה, כי אלה היהודים הצעירים אשר כיתרונו לא היתה בליבותיהם בנוגע אלינו, משוללי החופש, אותה הרחמנות הסרדינובית־הארנובסקית הזולה של “אַי־אַי, באַטיוּשקי” ואפילו לא אותו ה“נעביך " הקשה והמר, החומל ומלגלג ובז ומתייאש של מנדלי מו”ס זקנם, אלא מגע –ומשא קצר ופשוט ומסירות־נפש גדולה ובאה מאלה של אחים לצרה, של אחים התלויים בשערה, של אחים אשר בכל אופן חייהם היקרים להם כל־כך ושהם חרדים עליהם כל־כך אינם חיים כלל, אינם עולים בשום דבר על חיינו, חיי הכבולים בשלשלאות, ועלולים הם לדמות בכל רגע שאינם שוים בעיניהם כלום, החיים הללו!… מאסר, עקרבים, מיתה – מי יחשוש מפני זה? הכרת פניהם ענתה בם.
החיילים, אנשי המשמר, התעוררו, כאלה ההולכים לקרב בשמעם את היריות הראשונות ממחנה האויב. לא נשמע אפילו הלגלוג המקובל בכגון דא בסביבות ארנובסק: “נוּ, נוֹ, איך נאַסיך”, כלומר, “ז’נאשיך”, משלנו. אה, לא עת שחוק היא!. מן היהודים צריך להזהר. המה השונאים הפנימיים, היחידים. מי יודע, מה הם מגהגים בלשונם ומה הם מוכנים לעשות. אפשר שנכונים הם לשחרר את כל האסירים! התחילו מגרשים ומטרידים מסביבתנו את הניצבים והמסתובבים – נראו תחתיות הקשתות וחודי הרמחים. עזרו על ידם הז’נדאַרמים המוצקים, שהיו לאין ספורות בבית־הנתיבות הזה; דחפו ודחקו ונשאו עיניהם אל הפּוֹדפּוֹלקוֹבניק הזאנדארמי, שהתהלך על המרצפה אנה ואנה בכל גאונו ובכל הדרתו – והביט. ספורות לא היו גם לאַגנטים, שכירי ההשגחה המעולה, שעלו בכל מקום ותקעו חוטמם לכל מקום והאזינו והביטו. ריח קודח היה לאויר שבכאן.
– נו, ובריל מה שלומו שם? – צעק אל עבר פני המוֹזיריים בחור אחד, בעל פנים גלויים, מרודים וחביבים, אחד הפנים של יחידי היהודים הליטאים דהאידנא, אשר הדוֹגמה הקהה והשטותית בפיהם, האסון היבש והבלתי־מכיר־את־עצמו בלבם והאש המלחכת והעורגת בעיניהם. אולם הצעקה־השאלה לא הגיעה עד הנשאלים, ולפיך נענו אף הם בצעקה:
– ושמעיה?..
– איזה שמעיה?.. זה שבשל הפוג־רום־ם?
– פה הוא יושב… – גמר שני את הצעקה.
– תפגשוהו פה…
– דרשו בשלומו…
– מעומק־הלב…
– וגם בשלום קבר…
– משפטו יהיה ב…
והגוֹגאַניה (כמו שקוראים אנשי הצבא ללשון־היהודים) נפסקה. הצד הבעל־הכוח ניצח והעתיק את ה“מגהגים” האסירים מעל אלה שאינם אסירים עדיין.
בדרך על התפיסה הפרידו גם בין האסירים גופא ושומרים הופקדו על כל חבורה וחבורה להנהיגה למחוז־חפצה. את ה“נשלחים” המקומיים הנהיגו אל הפוליציה המקומית, את אנשי הצבא הנדונים – אל הבטליון הדיסציפלינארי, את החייטים המוֹזיריים, את הגונב־מן־הכיס (הוא מאיזה משפט קדום אהב יותר שיקראו לו “מבריח’ר” ולא “קֶשניק” שפירוש “בּייטל שנַיידר”…) והשאר – אל חדר־הנשלחים שבתפיסה הגדולה. מפני איזה קלקול או טעות־סופרים ב“כתביו” של החייל הזקן הנתפש, לא הונהג הוא תיכף אל ה“בטליון” ועד עת מצוא נלוה אלינו. בשתי ידיו החזיק את סלו, סל־תבן מושחר עם שיורי הצידה־לדרך, שהעניקה לו זוגתו המוכרת־פירות בעיר מגורתו־מחבואו. כאן היה מעט סוכר, מעט זרעוני תה ומעט לבנים. ברם הליכתו הכפופה והרועשה של החייל הזה היתה, אוי, מחאה חיה נגד הדעה הטובה של הרבה אוהבים ומליצי־יושר, כי העברי בטבעו הוא סבלן, בוטח באלוהיו ומקבל יסוריו באהבה. –
טז
הבדיקות והחיפושים בפרוזדור התפיסה הפוגרומושקית היו פרוצסים ארוכים, משעממים ומדכאים. הפכו את כל הכיסים, ניערו את כל התרמילים, העבירו מיד ליד את כל החפצים, מישמשו ופישפשו בכרים, חתכו את התפירות במקומות הנסתרים – ולא אמרו די. ה“נאדזיראטל” הראשי, אשר פגש אותנו בשער, מין פלדפבּל כרסני ודעתן עם עינים ערומות וזכרניות, ניענע בראשו גם לה“מבריח’ר” גם לחיטים ממוֹזיר, כאומר: אהה, שוב הנכם פה… בקרירות ובביטול גמור התייחס רק אל החייל היהודי בעל הזקן ואף בבדיקה לא דיקדק עמו הרבה. הכתבן בהקונטורה עבר בעיני פילוסוף על “כתביו” של כל אחד ואחד, ובהגיעו לבלי - פאספורטי אחד, בחור בעל שפם קלוש ועינים כבויות, נתן בו מבטו בבוז ובמשטמת עֵשו ואמר: “ומה השד נושא אותך ממקום למקום ובלי פאספורט?! הראיתם, עד חאַרקוב!!” על זה העמידו הכרסן הדעתן ואמר: “אל תדאג להם! היהודים יודעים מה להם לעשות!” ולאחר שנטל ממנו כל אשר מצא, ואין צריך לומר, סכינים, עפרונים וכיוצא בזה, פנה אל הכל בהוצאת הלשון:
– וקונטרסים אסורים, הה, אין?
לעדות הגונב־מן־הכיס (ה“מבריח’ר”) הונהג כאן האופן הקפדני, החושד והקשה־מנשוא הזה רק בעת האחרונה. “הוֹ, היו ימים והתפיסה שבפוגרומושוק היתה מהוללת… חיוּת אמיתית היתה לחיות פה… קלות… מזונות טובים, חי־געלעבט”; ואולם הגלגל נהפך זמן קצר עוד לפני הפוגרום. החדרים נתמלאו יהודים. אחרי הבריחה של קבר, שברח ונתפש והריהו תפוס שוב בכאן, נהיה ה“מפקד” שלוש פעמים ביום! לפנים היו גם הדלתות שבפנים פתוחות עד הערב, ומני אז התחילו סוגרים אותן ולהוציא את האסירים לצרכם במספר. ה“אוּגוֹלוֹבני” (הנדונים בדיני נפשות), שלבם היה לראשונה טוב על הפוליטיים, נהפכו ויהיו עריהם. ועל הנעשה מאז, מאחרי הפוגרום, כשצריך היה להקצות חדר מיוחד ושלם בשביל חברי ה“הגנה” – הלא אין מה לדבר. רע.
שעת הבוקר היתה עדיין מוקדמה. החדר המרובע, שהובאנו לתוכו, סוף־סוף, היה לאין־ערך נקי ומואר ביחס להרפתים המשונות של ארנובסק ולהכלובים החשכים שבסרדינוב. כלי המים היה גדול וחדש, כמעט לבן, ואף צנצנת־פחים היתה תלויה על גב אחת מאזניו. גם מנות הלחם שהובאו והונחו על הדף הרחב המיוחד (חדשה נכבדה שלא היתה כמותה אף במיוואַלנה!), אעפ“י שהיו קטנות מבשאר מקום היו אפויות יפה וטובות. לעת ארוחת־הצהרים נגלה, שגם המרק שבכאן אפשר לאכול ממנו כפות עשרה. כל הנצחונות הללו עלו אחרי מלחמות ממושכות וקשות וכרוזי רעבון ארוכים מצד האסירים היהודים הפוליטיים; ולא יפלא, איפוא, מה שאלה היו בטוחים למאד וגם אהבו לדבר הרבה על ה”אוּגוֹלוֹבני“, שהנם בכל עת ובכל שעה על צדם ומחשבותיהם כמחשבותיהם תדיר. החסרון היחידי של החדר הזה היה – השמשות השבורות בחלונותיו (תקופת טבת!), ואולם בזה אי־אפשר היה להאשים בשום אופן את ההנהגה והמשטר של תפיסה זו, אלא את האסירים בעצמם, שהרי כך הוה עובדא: החלונות היו נתונים אל עבר החצר, מתחת נראה הכידון של השומר, ובכל־זאת, כשהיו האסירות יוצאות לפנות ערב לטייל שעה אחת בסביבותיו, לא היה לאל ידו למנוע אותן מלבוא בדברים עם האסירים. אלה האחרונים היו כאיש אחד קופצים על האצטבה, שמים פניהם בשמשות ו”אוכלים את המטיילות בעיניהם". אמנם, בין המתהלכות־מעדנות האלה היו זונות חשובות מאד, מחלב בתי הקלון שבפוגרומושוק, אשר ידעו היטב, כיצד להתהלך לעין גברים וגם כוח־פיהן לא חסר להן לענות על קריאה של חיבה אחת מצד האסירים שבע קריאות של נבלה גדולה, ואף הצנועות שבתוכן היו מרוב צניעות עסוקות כל העת במטפחות שעל גבן ובחצי־כיסוי על המקומות היפים שבגופן, לאמור: הרי יש מה לכסות. כל זה אמת, ואף אין אשר ישים אשר נפש האסירים, אבל איך שיהיה – והשמשות היו נשברות מרוב הבטה.
הפרוזדור שבכאן אף הוא היה נקי וכמו מרוּוח, עם רצפת אבן שלמה ומעין מזרקת של מים באמצעיתו. בדלתות־החדרים לא היה אותו החור הקטן של התפיסות שבפנים רוסיה, אלא ממחציתן ולמעלה היה כעין חלון פתוח בלי שמשות עם יתדות של ברזל על פני כולו – מעשי־שבכה. רק בשתי הדלתות אשר לשני החדרים, שהיו ממול חדרנו, חדר־הנשלחים, היו השבכות מכוסות בקרשים לגמרי עד לבלי ראות בשום אופן מה יעָשה שמה. שני החדרים האלה היו של הפוליטיים, פוליטיים לא כבדי עוון, ושל חברי ה“הגנה”. “ראש”־החדר האחד היה קבר, “ראש”־השני – שמעיה. על פי אותות וסימנים שונים, וביחוד על פי הדפיקות התכונות והסואנות, שהתחילו להישמע משם, אפשר היה להכיר, כי התפוסים יודעים כבר על דבר החדשה הנכבדה של ביאת המוֹזיריים והם רוצים לצאת ולראות, להיוודע ולהודיע… כמו כן המוֹזיריים מצדם עוד לא באו עד לב חדר־כלאם, וכבר התחילו לבקש שעת־הכושר לצאת, לגשת אל אותן הדלתות, לשאול, לדבר, להודיע ולהיוודע… ביקשו הללו שעה קטנה ולא קלה ויגעו ומצאו ויצאו… ואולם עוד טרם הספיקו להשמיע קולם כראוי, והשומר חטף אותם בערפם ודחפם על כרחם לתוך החדר הזה:
– שדים – נהם האיש בקצף – לחיות אינם נותנים… יהודים מצורעים… לא תספיקו לגרגר, הלא? פו, סלח, אלוהים!..
בתוך כך בדק ה“מבריח’ר” בעיניו את כל בני החדר אם אין מי מתוכם, שיהא אפשר לעשות עסק עמו או בו. והנה כל אלה השלושה שנמצאו בכאן מקודם לא צלחו לזה. האחד היה איש זקן עני רוסי, שכולו היה סמל השיבה, והוא הובא לפני הפוליציה מן הרחוב בשעת בקשת נדבה, ובהיות שפאספורט לא היה לו, צריך היה להנהיגו לעיר־מולדתו, אבל הזקן, שחוש־שמיעתו כבר היה פגום מאד, לא היה צעיר גם בכוח זכרונו ולא ידע לענות על השאלה “מהיכן הוא” ויוטל גורלו לשבת בתפיסה עד אין קץ. מקום הזקן עד אז היה אצל הכירה, אבל הפעם ישב בקרבת החלון עם השמשות השבורות ומילמל בפני עצמו, מיראה ומאין־כוח לדבר בקול רם, הברות של תרעומות על האכזר שגירש אותו משם. האכזר שגירש אותו משם היה נער יהודי כבן שמונה־עשרה על פי זוקן פניו וכבן תשע על פי קומתו וצביונו. כולו היה מין חיה קטנה שחרחורת, שאין אף כזית בשר בכל גופה. הוא הובא הלום לפני שעה מן הפוליציה, מפני שנמצא מוּעד לגניבות מעגלות האיכרים הבאים ליום השוק, והיה כל־כך פצוע ומוכה וזב־דם עד שכל עוד רוח באפו. ואף על פי כן, מיד כשנכנס החדרה עם עיניו הבוערות באש שחורה פניו הקטנטנים המפיקים שנאה וקללה לכל העולם, היתה ראשית מעשהו לגרש באף ובחימה את הזקן ממשכבו על האצטבה שאצל הכירה, להדפו אחת ושתים, לטלטלו קצת הנה והנה ולשכב במקום בנעליו הנרפשות ובה“פּאַלטוֹטשיק” שעליו; אלא שלאחרי שכבו כבר לא היה בו כוח לקום וגנח וגנח. “מעולם, דהיינו… לא היכּוֹ איש כמו שהיכוהו היום… דהיינו… לפני שכבו מר, דהיינו.. היכוהו מאד” – כך סיפר על אודותיו בסגנונו המיוחד הנמצא השלישי שהיה אתנו. זה היה איכר טיפוסי, נמוך ורחב־הכתפים, בעל זקן מפותל ממראה פשתן, לבוש במאַנטול משונה שלא כיסה את ברכיו ושרק כפתור גדול ולבן אחד היה לו מתחת לצוארונו. בריה זו היתה שתקנית ביותר, אבל מכיוון שהתחילה מדברת ומספרת – אזנים לכם ואל תשמעו! לאיש הזה היה סיפור ארוך שהיה מספרו בעונג, אבל רק ליחידי סגולה, איך שעבד בצבא, ב“ארטירליה” (בארטילריה), והיה בשעת המלחמה של שנת 77 על הרי הבאַלקאַן, ובא אחר־כך שלם לביתו ומצא שאחוזתו בעלוה אדונים זולתו, ומסר הדבר לערכאות שלהם, ולא מצא משפט ישר, הלך ודן עמם שנים הרבה ולא עשו ידיו תושיה – “אין צדק בעולם, כלל, אין צדק, דהיינו” –וגמר בלבו לבסוף לבוא לפני המלך בעצמו ולספר לו בכל מכל כל. כך הוא הדבר, אבי! כך וכך הוה. עמד ומכר כל יתר הפליטה שלו והלך רגלי ל“פינטרבורך” והיה כבר אצל ההיכל, אך כאן תפשוהו והושיבוהו במאסר. ואולם הוא אינו אומר נואש. עוד איזו כתבים נמצאים בידו המעידים עליו. רק השרים – בל ידע איש ישר מהם! הם, הרשעים, אשמים בכל רעה אשר מצאתוּ. ברם, הוא עוד יראה גלוי לכל, הוא עוד ישוב אל מכונו, דהיינו.
האיכר העקשן הזה לא הראה כל אותו של מחלת־הנפש וניכרים היו דברי האמת שלו. ואולם, בכל אופן, כמוהו כזקן העני, שום עסק לא היה יכול ה“מבריח’ר” שלנו לעשות בהם. ולפיכך נתן לבו לדברים אחרים. בראותו את כל פצעיו של הנער המוכה ובדעתו פרק הגון בהכאה, נתפלא על חיוניותו של מוכה זה וכוח־הקבלה שללו וניגש אליו בשאלה, שמא הוא, הממזר, רוצה באיזה דבר…
– לך לעזאזאל, פֶנטי… ענה לו פלוני בשארית כוחותיו – מי יבקש דבר מידך?
– כי מה, יוֹלד?! – נתבייש ה“מבריח’ר” – מי נוגע בך? שכב לך בקדחתך, התרגל…
המענה שבא אחר זה מצד החולה, אף שבדפוס אינו יכול לבוא, מצא חן רב בעיני ה“מבריח’ר”. הוא ראה עין בעין, כי לגדולות נוצר הנער, וישמור את הדבר בלבו. לעת־עתה, מאפשר מעשה, ניגש אל החייל היהודי בן־הארבעים:
– שמעה־נא,– אמר אליו ואחז במקטרנו, הטלית החפשית האחת שהיתה על החייל תחת המונדיר – למה לך מקטורן זה? הלא אתה הולך לכפרות. מכרהו לי.
האיש, אשר השאיר אחריו בבית אשה ותשעה ילדים, נפגע בכבודו מאד מאופן־שיחה כזה, ויען ויאמר בכעס:
– איני מוכר!
– עשרים אגורות, – לא שם אליו ה“קונה” לב.
– התכריחני? – זעף איש־דברו – ואם אני אומר, שגם ברובל לא אמכור – האמכור?
– איך לא ימכור?– נעור פתאום הנער החולה ויקפוץ מעל האצטבה– לו אמרים “מכור!” והוא לא ימכור?!
– ומה תעשה לי? תכריחני?
– אתה תחזה, מה יעשו לך!
– הניחהו, – אמר ה“מבריח’ר” אל רעהו במתיקות – אינו רוצה– ילך אל האדמה.
ואולם כששבו הפוליטיים המוזיריים מן הביאה, אשר הודפו משמה, כבר עמד החייל היהוד ובכה.
– מה לך?– שאלוהו.
– אוי לי, – קונן היהודי- חצי רובל כסף היה מונח בכיס מקטרני ואיננו… חצי הרובל האחרון. מה לי לעשות?
– ומדוע לא מסרתוֹ בהקונטורה?– שאלהו האחד, היותר משתתף שבפוליטיים, בעוד שחבריו שהבינו כמותו יד מי היתה במעל, סרו לגמרי מעל הבוכה.
– חצי רובל היה לו? – קרא גם ה“מבריח’ר” בקרירות גמורה – כזב ושקר! אלמלי היה כסף לו, הלוא היה המפקח מוצא.
– בהפוזמקא שעל רגלי היה הכסף צרור… בשעת בדיקה… פרוטותי האחרונות…
– כך? – התהלך הנער החולה בכבדות ועיניו בערו כגחלים – בפוזמקאות אתה צורר את כספך, אה?
– חפש, חפש, טיפש, מה אתה בוכה? קרא ה“מבריח’ר” בטוב־לבו, ויגש אל היהודי הבוכה וישם את ידיו בכיסי מקטרנו ויפשפש בהם אנה ואנה כאדם העושה בתוך שלו.
הפוליטיים נתנו עיניהם איש ברעהו ויצחקו. כמה ערומים הם אלה ה“אוּגוֹלוֹבני”, אלה פרי הסדר השורר, וכמה גדולה רציחתם־מחאתם, וכמה יודעים הם לקחת נקמה באלה הבורג’ואים!
נשמע צלצול מפתחות ופתיחת דלתים. מפקד־הבוקר. דממה. הנער החולה מיהר ושכב על מקומו.
סמיררר־נא־א – רעם קולו של מהפקח הראשי, שנכנס אחר ה“נאַטשאַלניק” על חדרנו. ה“סמירנא” הזה יצא בהדגשה מרוה של ה“ר” וגם בהטעמה יתירה על ה“נא”. ב“נא” זה היה גם מעין קצת התראה וגם מעין פירוש אחר, לאמור, אל תתפעלו מהתפוררות הריש שלי, אני אומר לכם: סמיר־נא־א!"
עמדנו כולנו בשורה אחת. השר, אברך הדור ובעל שפם עבה, אלא שעיניו נוטפות קצת מוגלה, עבר על פני כולנו בצעדים מדודים ובציפיה שיביטו בו, ש“ילווהו בעינים”. כמו שאנשי־הצבא עושים להאופיצירים שלהם.
– Здорово! – סינן השר מבין שניו.
– Здравия желаем! – ענו האיכר, ה“מבריח’ר” והחייל היהודי.
– Вольно!… – התפנק השר וגם כן במין תכונה מיוחדת, שהודיעה: “וולנוֹ”, כלומר, עמדו לרצונכם, חפשיים, אך דעו לכם כי מחוייבים אתם לעמוד עתה “לא־סמירנא” לא בדחילו וברגל ישרה. גם “ווֹלנוֹ” ציווי הוא, פקודה, היו “ווֹלנוֹ”!
אז שב ופקד אותנו, כשהו תוקע אצבעו לחזהו של כל אחד ואחד.
– חדשים?
– כן נכון, ואַשה בלאַהוֹרוֹדיה!
– יהודים?
– כן, נכון, ואַשה בלאַהוֹרוֹדיה, יהודים.
– השגח עליהם, פטרנקו!
– שומע אני, ואַשה בלאַהוֹרוֹדיה!
– ומי הוא זה השוכב שמה?
– אי! מי הוא זה השוכב שמה?
– חולה הוא,– אמר אחד האסירים.
– אם חולה הוא, אין מקומו בכאן,– דיבר השר קשות.
– בשום אופן לא,– חרד המפקח – איננו חולה. מתחפש הוא, היכוהו מאד.
– כן יאבד, הנבל!– נהנה השר – אבל אם כן… יעמוד למפקד!
– אי, אתה, עמוד למפקד! צעק המפקח.
הנער השחרחר לא קם ולא זע.
– פטרנקו, העמידהו על רגליו!– רגז השר.
המפקח ניגש ונגע בנער השוכב בקצה תער חרבו. פלוני שכב כמת.
השר לא ידע מה לעשות. עוזב היה את הענין הרע הזה לגמרי (כלום אפשר בכל חדר וחדר לבוא בדין ודברים עם האסירים?) אלא מכיון שכבר התחיל בו, חרפה היתה לו לעבור על מידותיו.
– יקום! – צווח פתאום והתאדם כריאה שלוקה.
לא ידוע מה היה בסופו של דבר, אלמלא בא ענין פתאומי מן הצד והפך את כל האינצידנט על פניו: העני הזקן נתיישב בדעתו ונשתטח מלוא־קומתו לפני השר:
– אדוני פריץ!.. חוסה־נא… תינתן לי כותנות… הכינם אוכלני… גונבים ממני את הלחם… אור עיני אין אתי… אבל כותנות, כותנות…
השר ציווה להזכירהו בערב לבדוק בדבר בקשת הזקן – ובזה תם מפקד־הבוקר.
יז
אחר הדברים האלה עברה הרינה בחדרים, שהביאו מי חמין אל הפרוזדור. נעור החולה שלנו כמי שנשכו ערוד וכאילו לא קרה לו מעולם דבר, חטף את כלי־התה של המוֹזיריים, רמז בעיניו לה“מבריח’ר” ויצא כחץ מקשת. יצאו אחריו גם המוזיריים ושם נתקלו בשמעיה, בקבר וביתר התפוסים הפוליטיים, שיצאו אף הם למלאות חמין כליהם.
– לחדרכם הוא נכנס זועף תמיד… השמיע שמעיה בנוגע לה“נאַטשאַלניק” ובתור הערה על סיפור התפעלות של המוזיריים בדבר עקשנותו של הנער ה“אוּגוֹלוֹבני”, שלא רצה בשום אופן לקום לפני השר, אפילו אלמלי חתכו את בשרו – ויודעים אתם מפני מה? אל תחששו, אין דבר זה בלי סיבה. והסיבה היא, מה שלחדרכם הוא בא תמיד לאחר שהוא עובר על חדרנו: ובחדרנו – הראיתם כיצד אנחנו מקבלים את פניו? זה קורא את קויטסקי, וזה קורא את אֶנגלס, וזה קורא את זוֹמבאַרט. אומר הוא “זדוֹרוֹבוֹ!” בכל פה, ואנו איננו עונים. הוא מתפקע. פעם אחת יצא מכליו והתחיל צועק: “ז’ידים! קומו לפני!! אינכם מיוחסים!!!” אבל בראותו שאינו יכול לעשות אתנו דבר, התחיל מני אז לפתוח רק את הדלת, להשקיף ולהסתיר את חוטמו בחפזון! אנחנו…
מה “אנחנו”, כלומר, מה הם חשים באותה השעה, בשעה שהוא פותח את הדלת, איך הדקירה באה לתוך לבותיהם הדופקים, כשהם רואים אותו, איך עיניהם מתמלאות אז רגש של התגברות חלושה על יראה ופחד, איך הם אינם מוצאים להם אז מקום ואינם יודעים מה לעשות בידיהם, ובכלל במה עולה להם, ל“אנחנו” ישיבת להכעיס זו – על כל זה לא סיפר שמעיה כלום. לא הספיק. כי באותו הרגע נכנס קבר ה“תּיאוֹריטיקן” לתוך דברי חברו ה“מעשיי” ודרוש דרש בקול נחפז־נחפז ובקשקוש־לשון שאין מהיר הימנו על דבר מצב של אוואנגאַרד, שהפועלים היהודים צריכים לתפוס ותופסים בהתנועה ועל דבר הגורם החדש המהפך והפרק החדש והמהפך שבדברי ימי היהודים מעת שקמה בתוכם מפלגה פרוליטארית ועל דבר הלאומיות שלהם, של היהודים, שחייבים להיות זהירים בה מאד־מאד, שלא תיעשה, חס ושלום, לדבר העומד בפני עצמו ולדעה ריאקציונית נפסדה, זאת אומרת, בחדלה להיות אצלם “נאציונאַל” ונעשה ל“נאציונאַליסטיש” ובעמדה כצר לא רק נגד ההתבוללות המוכרחה, הממשלתית, אלא גם בפני ההתבוללות הטבעית, הרצויה. אז עמד ודיבר גם על הרגש של “אתה בחרתנו” הישן, המתגלה במעשי הכיתה, שהוא מורשה ובא־כוחה, ועל השקפת העולם המטריאליסטית החדשה, שעליה עומדת שוב אותה הכיתה, ושהיא, אותה ההשקפה, היא פרי־רוחם של היהודים, בהיותם עם בעל־חשבון. בכלל השתדל קבר לדבר לא מעט על “הפרובלימה היהודית” וכל דבריו היו ניגוד אחד ארוך וממושך. מצד אחד היו הפועלים היהודים עם לבדד, עם פסיכולוגיה פרולטארית מיוחדה, עם שיורי רגש מ“אתה בחרתנו”, עם מוח חושב ותופס הכל בנקל ובחשבון ברור, והוא צריך, איפוא, להתארגן בתור קשר מיוחד, בהבדל מ“הפאַרטיה הכללית” ובתור חלוץ העובר לפני המחנה; ומן הצד השני לא היה שום הבדל בין ישראל לעמים בהסתעפות המעמדות שבתוכם, וממש כמו בעם הרוסי נראו גם בתוכנו הניצנים של פרוליטריאט בריא, שמצבו – המצב של שכניו וחבריו, ותקוותיו – תקוות שכניו וחבריו, ואויבו היחיד הבורג’ואזיה היהודית, הבזויה מכל הבורג’ואזיות שבעולם, ואשר מתוכה יצאו אלה השוביניסטים המחשיכים את ההכרה המעמדית ומשיבים אחור את ה“קלאסנקאַמפף” ומדברים על צרכים לאומיים משותפים ועל עתידותיו של העם כולו
איך שיהיה וקבר עצמו, עם כל תנועותיו (תנועות של עטלף; כולו היה נדנוד) עם קומתו הקטנה, זקנו הקטן ועיניו הטרוטות, עם שכלו המפולפל, היבש, ורגשו שהיה זר ליצירה ולאמנות, עם עברו שלא היתה בו שום אפשרות למצוא מקום בחיים, עם חיוניותו המשונה והרוחשת למרות הכל–הרוחשת והומה ובאה על חשבון אחרים – ולבסוף: עם אמונתו המגוחכה והוודאית בנצחונו העתיד־לבוא, או יותר נכון: בנצחונו שכבר בא – היה יהודי טפוסי.
– וגם הפועלי־ציוניסטים יושבים פה? שאלו המוֹזיריים.
– יושבים – ענה שמעיה, ויוסף בצחוק, כשהוא נושא עיניו אל קבר – אבל התיאוריה שלהם צולעת על ירכה. מתביישים הם להרים את עיניהם, כשמתחילים לדבר אתם על הציוניות.
ואמנם שמעיה לא שיקר לגמרי. כי הנה גם חברי פועלי־ציון, אבותיהם הרוחניים של הציונים־הסוציאלים דהאידנא, שרובם היו אסורים כאן בעד עוון־הגנתם על עצמם, היו בני עמם, עם חלוש־העצבים, ששאריתו הולכת ותמה לגווע ושכבר לא נשאר לו שום דבר חוץ מקצת דיסקוסיה. ההכרה הציונית הפשוטה, שאם לא תצא היא לפעולה, אז בכלל אין לבני ישראל על מה לדבר ואל מה לחכות ובמה להתפלפל, ההבנה של הציוניות בתור שאלת ההויה והחדלון לעם־היהודים – היתה רפויה גם בידם, עד כדי עד כדי שישאבו מתוכה די אומץ להעריך כראוי את ה“קאמפף” וה“קעמפפער” שלנו ואת העובדות הממשיות שב“חיינו”, אותן העובדות המספרות על מנוסות שאין דוגמתן, ועל שערים נעולים, ועל מצולות־ים ועל מעשי־ריבולוציה נובעים מזה שאין לעשות אחרת ועל קריאות־מרד מפי אלה שחייהם היו עליהם למעמסה, ועל יחס מזוהם של אונס וכפיה נגד יהודים אביונים שנושאים עליהם, להוותם, שם “בעלי־בתים”, ועל דרשות ונאומים על דבר העבודה ועתידותיה מצד דלי־מעש שאין להם לא כוח לא חפץ ולא מקום לעבודה, ועל תפקיד קולני ופחות הערך בתוך עם אחר פרא ורחוק מחופש, ועל פרוקלמאציות כתובות בדם יהודים שהוקאו, ועל הבטחות שלא נתקיימו, ועל התלהבות גדולה בשעת ביעור יהודים ועינוי־בנותיהם ועל כל אותם הדברים, שעם המוכשר לשכחם בזמן מן הזמנים, הרי כבר נסתם עליו הגולל – – – להפך! כל מה שטרחו הפועלים־הציונים הללו וכל כוחם לא נתבזבז אלא בשביל להראות ולהוכיח להם, למתנגדיהם, שגם הם, פועלי ציון, למרות היותם פועלי ציון, אינם, בכל זאת, נסוגים אחור, אינם בורג’ואים! ולא עוד אלא שבסתר לבבם נשאר, סוף־סוף, מעין רגש־אשמה והתבטלות לפני אלה הסוציאליסטים השלמים, אשר הפוזיציה המארכסיסטית שלהם אינה מתנודדת מכל הרוחות שבעולם, בשעה שהם, הנאמנים גם כן לתורה התמימה הזאת, צריכים להוציא ממנה עוד פּרינציפּ אחד ובמובן ידוע גם להוסיף עליה… ולפיכך היתה התווכחותם עולה בקול נואש ובצוחת “וי, וי!” המארכסיסטים האמיתיים שמים לבם לתנאי החיים, צריכים לשים לבם לתנאי החיים! ובחיים הרי אנו רואים עמים מושלים ועמים משועבדים! ברם הרקבון היה באותה שעה נוסס בלבם ומגיד להם, להוותם, שהתיאוריה של מארכּס ז"ל אינה עוסקת, סוף־סוף, אלא במלחמת המפלגות ועל השאר לא איתמר בפירוש, ומכיון שלא איתמר התם, הרי זה “אידיאולוגיה לא־פרוליטארית” ומן המלות “אידיאולוגיה לא־פרוליטארית” יראו אימת מוות. קשה ממנה היתה אולי רק האשמה, – שבמובן ידוע יצאה מכלל אשמה ועלתה למדרגת הוצאת שם רע: – ארץ ישראל!.. כי, אמנם, אם על ידי עיקום־הכתובים וטרמינולוגיה מחוכמת יצא הפּרינציפּ הטריטוריאלי מבוסס כל צרכו, ולשם “פּרולטריזאציה ואינדוסטריאליזציה” דרושה ארץ, אבל, ראשית, אין נוהגין לדבר בעיקר זה הרבה, והשנית, – ארץ, כן ארץ, אבל ארץ פּרינציפּית, אוירית, “טריטוריה חפשית”, שלא יהא מקום להם, השלמים והבטוחים, לחשוד ולהאשים את מי שהוא באוּטוֹפיזם וריאקציוניזם. – – –
והם, השלמים והבטוחים, היו אמנם שלמים ובטוחים. כעבור שעה קלה אחרי שתיית התה, כשהוציאו את כל האסירים מכל החדרים להתהלך שעה אחת בחצר, התרוצץ קבר בראש החבורה של זרע בני יעקב, ניענע באצבעו והוכיח בקולו המהיר, כי עתה כבר לא יחיו את הציוניות “כל פוגרומים שבעולם”, כי לנוכח הפוגרומים יעמוד וילחם הפרוליטריאט היהודי, יד ביד עם אחיו הנוצרים, יד ביד ובראש המחנה, בראש, לפני הכל!..
הוא השתדל לכבד כל אחד ואחד מההולכים על ידו בשיחתו החשובה והיה פונה מאיש לאיש בתנועה אחת, שהביעה: אמת, כידוע לכם, הרי אני אחד מראשי הצ"ק, ובכל זאת, אל תירא, אחי, מפני, ואל תתבייש; אני רוצה להאיר עיני הכל…
ומפיו נשמע:
– רק קטני המוח – ממש קטני המוח – אינם יכולים להשיג – להשיג דבר גלוי – גלוי כזה – קטני המוח – כשנשתחררו האיכרים – הקפיטאל היהודי – האין זה ברור? – הפרוצס אחד הוא – אין אנו עם־סגולה – רק קטני המוח אינם תופסים את הקינֶטיקה – שני דורות – פרוצס גלוי – האבות – בעלי־בתים קטנים… שקועים באידיאליזם – הקלויז והשוק – לא יצאו אלך החיים הרחבים – עלינו – זרחה – לחלק המתקדם – שמש הסוציאליזם –
– לכו ביחד! יחדיו עם כל האסירים! אל תפגרו מלכת אתם! לאו, “קוּליקי”! – לא חדל השוער בתוך זה מפקד על החבורה הקטנה הזאת, אשר – אגב אורחא – בחדריהם ואפילו בפרוזדור עשו רושם אחר לגמרי מבכאן, גם שאם, אמנם, נראתה קומתם האמיתית, הקטנה, החלושה, החולנית, אבל – על כל פנים, איזו חשיבות מיוחדת היתה להם שם, חשיבות נאצלה מן הכרכים העבים שהיו מונחים על אצטבאותיהם, הכרכים העבים של זֶ’לֶזנוֹב ובוֹגדאנוֹב ומארטוֹב מכורכים ביחד. אולם פה, בחצר, בתוך כל האסירים, הנכרים והיהודים גם יחדיו, האסירים הרבים, גבוהי הקומה וגדלי הבשר, עם פניהם, פני אסירים גאיונים ומלאי בוז, בלו גיבורי הפוליטיקה האקונומית לגמרי. אמנם, חשיבתם בעיני עצמם לא סרה מעליהם גם כאן, רגלם דרכה בחיקוי של־מדעת לרגלי האסירים האמיתיים, ובקולם נשמעה ההכרה, שלהפך, אדרבא, הם סולת המקום, המה המתקדמים האמיתיים, בני הדור, נושאי הפרוגרס, מחזקי יד הפרוצס ההיסטורי, להם ניתן ה“זעלבסטבעוואוסטזיין” – ברם, צביונם, צביונם דיבר אחרת; צביונם צעק על הזיוף שבדבר, צביונם דומה היה בכל לצביון הילדים -האסירים הרבים מאד בתפיסת פוגרומושוק; ואולם בשעה שאלה האחרונים התהלכו עם הכל, עם הגדולים, והמיוחסים שבהם התגאו בנעלי הארג המרוקמים שעל רגליהם ודיברו בשבח מלאכותיהם: הרוג, בזוז, רצוח, נאוף – התהלכו הילדים הללו, שכל גופותיהם הרופפים צעקו: “חרסים נשברים, הלא גם זבוב אין בכוחנו להבריח מעל הכותל” ודיברו על דבר גבורותיהם במאַניפסטאַציות ובדימונסטראציות ובשמירה מפני הפרעות והתקוממות נגד פקידי הפוליציה.
בתוך המטיילים לא נפקד גם מקום ה“מבריח’ר” של חדרנו. העינים שבראשו המוטה־קצת זהרו משמחה. הנה הוא שב לביתו אחר מאסר של שנתים להתחיל מעלליו מחדש. המקטורן של החייל היהודי, אשר, סוף־סוף, עלה לו בט"ו פרוטות, כעין נכיון מחצי הרובל אשר הוציא מכיסו, התנוסס עליו לתפארה, וכל הפראַנטים שבין האסירים ניגשו אליו והתקנאו בו.
– הנה! – ראה פתאום אחד המוזיריים ראש עלמה אחת נתון בחלון אשר באגף החצר, שבו ישבו, לפי דברי שמעיה, העלמות מרֶצ’יצה.
– אי, חיים! – נשמע גם קול העלמה.
– מה שלומך, חנה? – שאל חיים בידידות רבה.
– תודה! – ענתה חנה – מה שלום בֶּריל שם?
– שלום לו. ה“דיֶלו” שלו עבר מהדפרטמנט של המיניסטר ליוסטיציה אל הדפרטמנט של המיניסטר לענינים…
– אה?.. – צעקה העלמה – איני שומעת מה אתה שח… דבר בקול רם יותר…
– ומה אתה אומר עליה? פנה ה“מבריח’ר” אל הנער החולה ההולך על ידו ועיניו רמזו על חזה של העלמה העומדת בחלון.
– נאדות מלאים… – ענה הנער קצרות.
– וה“דיֶלו” של חַצקיל… – צעק המוזירי.
– הוי עליכם, מצורעים! – גירש אותו השוער – לא יוכלו להינתק איש מרעהו… אסור לעמוד ביחידות… לך אל חבריך… קוּליקי…
פירושה של זו המלה האחרונה בפי השוער לא היה ברור גם לו גופא, אף כי הרבה להשתמש בה גם בקול, גם בפני עצמו. הוא הביע במבטא זה את כל חמתו, את כל ביטולו, את כל בוזו ואיבתו לאלה ה“קוּליקי”, לאלה האלומות הזעירות…
יח
לפני הטיול שתו המוזיריים תה את ה“מבריח’ר” והחולה. זה האחרון אמר, אמנם, מתחילה לכהות בהם, בדמותו, כי לוקחים הם להם את הרשות לשתות אתם מפני הכלי שלהם, שבו הוכנסו המים, וכזה אין עולה בחשבון, ואולם ה“מבריח’ר” עמד על צדם והעיד בהם, שהם “יאַטים” ויודעים כיצד להתהלך עם “אוּגוֹלוֹבני”. – ואכן עדות זו היתה נכונה. המוזיריים לא די שלא הראו כל אותות לחבריהם ה“אוּגוֹלוֹבני”, שהם מביטים עליהם מגבוה, עוד השכילו לבלי להביע להם גם כל רגשות של השתתפות־במצבם או חמלה. מידה זו, אמנם, עלתה להם למוזיריים בנקל, בלי כל סכסוכי־נפש… אך בעיני החולה מצאה חן עד מאד וימשוך אליהם חסד. ככלות השתיה, לקח הוא, הנער השחרחר, את שיורי החמין וישפכם על הרצפה למען לא יהנה מהם העני הזקן או האיכר אשר גורש מאחוזתו.
בשעת הטיול עלה ביד ה“מבריח’ר” להשיג בכסף דגים מרוקחים ועד הרבה מיני מאכלים עד שבשובו כרה כֵּרה גדולה לחברו החולה ולהמוזיריים. כולם אכלו לשובע, אף כי לא הותירו, ואף על פי כן, כאשר הביאו ארוחת־הצהרים, מין תבשיל של קטניות, והזקן ניגש אל הדף לקחת לו כף־עץ, התנפל עליו החולה הקטן והדפו אחור ויחלק בינו ובין חבריו את כל הכפות ויבט בעונג רב על שפתי הזקן הרוחשות בדממה. אחר־כך שכב על האצטבה ולא קם עד עבור המפקד השני, מפקד־הצהרים. אז יצא ויתהלך באשר התהלך וישב אל חדרנו קרוב לשעה הרביעית – מועד משתה התה השני. והפעם מצא מחזה מלבב עד מאד. החייל היהודי, בן־הארבעים, עמד וקונן על כל התה והסוכר שהיו לו ושלוקחו ממנו. “אלמלי השאירו, לכל־הפחות, חתיכות אחדות, רוצחים, רוצחים גמורים!”
– פּרוֹי! דיבר אליו ה“מבריח’ר” בז’ארגון שלו – כלום יודע אתה, מי שלח ידו בסוכר שלך? למי דרוש הסוכר שלך, פּרוֹי?! לך ובדוק בחפצי האיכר: הוא לא הלך לטייל. הוא נשאר לבדו בחדר. הזקן לא לקח.
– ודאי, – המה החייל – הזקן לא לקח, אבל גם האיכר לא לקח.
– ובכן מי, מי? – פיזר ה“מבריח’ר” מלח על פצעי השדוד.
– אתה גנבת! – נזרקה האשמה.
– פּרוֹי! הביט אליו ה“מבריח’ר” בטוב־לב.
אז ניגש הנער החולה אל היהודי ויעמוד צפוף אצלו. היהודי סר מעליו כחצי פסיעה ויעמוד. הנער נתקרב אליו עוד יותר ויעמוד. היהודי הביט בו בתמיהה וביראה.
– אבותי שלי… – הצטדק האיכר – אני לא לקחת… שהדי במרומים… אני אינני שותה תה… למה לי סוכר, אבותי שלי…
– ובכן מי לקח, הא?
– מה זה שייך לי, –נרתת האיכר – אני אינני שופט… דהיינו… אלוהים הוא השופט לכם…
– אבל למה כל הפרוצדורה– הפסיק הנער החולה – מי לקח? אני לקחתי! שמא תאמר, שאבוא לשאול את פיך, אם לקחת את הסוכר שלך ואם לא? ואת נפשך לא אקח ממך?
ומבלי הוסיף דבר קפץ קפיצה קלה וטפח בידו השחרחרה הקטנה והרזה על כל פני היהודי המנופחים עם זקנו הארוך. המוכה השתומם כשעה חדא: הוא לא היה מוכן לזה. אחר־כך הוציא גניחה משונה מתוכו והתחיל מטיל דברי קנטור והאשמה. הוא אינו נער קטן. את שלו ישיבו לו…
– הוא מבין רעה על עצמו, –דיברו המוזיריים איש אל רעהו – ה“אוּגוֹלוֹבני” אינם אוהבים את המדקדקים בקנינם הפרטי…
והם לא טעו. ה“מבריח’ר” ניגש אל קרבנו בשנים הדוקות ואמר לו:
– שתוק, זקן ארוך, ואם לא…
– ואם לא, מה תעשה לי?..
– אגלח את זקנך, – צחק ה“מבריח’ר” – ובלי זקן, יודע אתה למה הנך ראוי?
כאן הזכיר הנער, בתור ביאור, מין דבר שכזה, ששינה את צלם־האדם שבפני היהודי ושהשכיחהו את כל פחדו עד כדי להוציא מפיו גם הוא מין גידוף כלפי מעניו ומבזיו. הגידוף הזה – כמובן מאליו – לא היה כלום לעומת הדבר המגונה שהשמיע הנער, ואולם אנשי דברו התחפשו לנפגעים עד אין שיעור מביטוי זה.
– היאך! צעק ה“מבריח’ר” בשלוה נוראה – לאסירים אתה מעז לומר דבר כזה?!
– המתן־נא – דחף הנער את חברו הגדול ממנו – אני אראה לו. אני אשיב לו את הסוכר שלו…
ולאחר רגעים אחדים, כשכבר ישב היהודי במנוחה על האצטבה ואמר להתנחם על צרותיו, התגנב אליו הנער, וישפוך על פניו כוס מלאה מים קרים ויחל להכותו באגרופיו הקטנים. והיהודי הרטוב, הנרעד מהפתאומיות שבדבר והמשוגע ממראה־עיניו, אשר לא האמין בו, לא עמד בפניו ויקפא על מקומו בגוף נתון למכים. אולם בראותו, כי גם הגדול הולך אליו בשלוה ובאגרוף קשה ונטוי, שב אליו רוחו והתחיל מסתובב בחדר, כשעיניו קמות מרתת וחיל. “צעק… צעק! – לחש לו הנער מרגע לרגע – צעק!.. מדוע איך צועק! הלא אני מכה אותך!..” והממהו בלי הרף. אז נזכר האומלל, כי יש באמת שומר בדלת, וימהר לגשת שמה, אך בטרם פתח את פיו, נשמע “אה־אה” משונה מפי החיה הקטנה, “אה־אה” של תאות הסכנה, כאומר" אה־אה, אתה רוצה למסרני לדין? לקבול עליו? לא נעים הדבר, אך“… ותוך כדי דיבור חטף את המוט מן הנקבים אשר באזני כלי־המים וישברו על עורף אויבו. ולא הפה ממנו, לאחרונה, אלא מעיפות, אולם כל גופו הדל העיד בו, כי עדיין לא שבע. שבע־רצון היה ה”מבריח’ר", אך גם בפניו הוא ניכרו מעין עקבות של שממון, לאמור: ומה בצע שהיכוהו?..
פני החייל היהודי זבו דם. עינו האחת כמו לא נראתה מחמת פצעים. הוא ישב בנחת וכאילו לא הבין מה קרה אותו. אך הנער, כחתול ביתי, הסתובב אצלו, חרק שניו והתגרה בו:
– נוּ, השומר כבר בא… מדוע איך מספר לו, מדוע? הא? עתה כבר למדת, איך להתנהג עם אסירים? עתה הראית לדעת…
– לך לשתות תה, ילד’ל! מנעהו הגדול מלהתנפל שוב על הפצוע – איש אינו חייב לו דבר. סוכר חדש יש לנו די והותר. ידע מעתה, איך לומר ככה…
אמירה זו של היהודי ה“מבריח’ר” היתה בעיני הפוליטיים, שישבו ומצצו את הסוכר לתוך כוסותיהם, לדבר שאין בו ממש, לכאורה, ואולם מי תיכן רוח ה“אוּגוֹלוֹבני”? מסתמא כעסו על שאמר היהודי להביא דינו לפני השומרים. הם אינם אוהבים שיהיו אויביהם פליליים…
ופתאום התנער היהודי ממושבו וירץ אל הפתח, ומבלי לדפוק בו כלל, התחיל לריד בשיחו, כאילו לא נתכוון לספר זה לשומר, אלא לו לעצמו:
– הם יהרגוני… הם יהרגוני…
אולם די היה לו לראות את הנער קם גם הוא ממושבו שישוב למקומו.
– אולי טוב לך לספר על כל זה לפני השר בשעת המפקד?
וישתוק היהודי.
– אני מיעץ לך לספר. אל תניח לדבר הזה כך!..
החייל עלה על האצטבה ויכבוש פניו בכותל.
– הא?! התספר?!
– לא…
– ראה־נא!..
יט
רק שלושה ימים, מיום הששי בבוקר עד יום הראשון בצהרים, שהינו בתפיסת פוגרומושוק עד לכתנו למיוואַלנה, ואולם הרשמים היו כאן תכופים ומיוחדים. עורק־החיים, כמו שרגילים לומר, דפק כאן באינטנסיביות מרובה, ואותו הקול הבלתי־נפסק עדיין בעולם ניסר בקרן־זוית זו ברמה. האסירים לא הרבו בשינה ולבותיהם ערו תמיד למאורעות, לשערוריות… המשחקים היו פה גם כאן אחרים. בארנובסק ובסרדינוב שיחקו ילדים, ילדים טיפשים ואכזרים, אבל ילדים; גדול היה כוחם במשחקים מצוינים, שיש בהם עד כדי להכות מכה רבה, אבל עלובות, עלובות ומעוררות־שחוק, היו, למשל, “תהלוכותיהם” במשחק־האישקוקי, אלה התהלוכות הנמהרות, הפתאומיות והמעידות על חוסר־המוח של מצביאיהן. לא כן משחקי פוגרומושוק. פה היה אפילו שחמט, שהרבה שכל יהודי נשקע בו. גם התעלולים שהיו נעשים מאיש לרעהו כבר לא היו “בּאַביטשי” ו“ז’גוטי” גלויים, אלא – מעשי מוקשים נסתרים וכיוצא בזה; וב“מעשי המוקשים” האלו – או בשפה המדוברת: “לאזן א מינע” – היו חוטמים של בני אדם שקועים בשינה ו“פימפערלעך” מכשכשות שם, או נעורת של פשתן דולקת בתוכם… ברם, מה כל זה הלהט הקטן ואלה התאוות הקטנות לעומת ההתלהבות והנכלים והקנאות והמזימות והערמומיות וה“הינטער־פיסלעך”, שנקראו ונתגלו בשעת משחק־הקלפים! כובד־מלחמה! וגדולה ועמוקה ביחוד היתה מלחמה זאת ביום הששי בערב ובכל יום השבת, בעת שבחדר אחר היה מנין לקבלת מלכתא ולתפילות־שחרית ומוסף, ונמצאה, לפיכך, אמתלא להלהוטים אחרי קוביה להימלט מתוך חדריהם ולהיאסף יחד לשם זה. אלו היו ממש עליו וירידות, סערות ואסונות, נפילות ונצחונות – – –
כן, נצחונות, מורי ורבותי… סוף־סוף, לא נמלטתי גם מן הקו הזה, ולו בזכרונותי שמן הימים האחרונים ל“מסעי” ההוא…
נצחונות… ושונים היו הנצחונות האלה, גמורים ולא גמורים, עוברים וקיימים, ומהרבה מינים… מעבר אחד: נצחון מצד ה“מבריח’ר” בן־חדרנו על משחק־בקוביה יהודי אחד, בעל “ירמוּלוּצ’קה” מרובעה על ראשו הארמני היפה, שהציג ימים רבים “בדיל־הדל” את כל “הקאַרטז’ניקים” שבתפיסה ובאותה השבת באתהו “מפלת המן”… מעבר שני: נצחון מצד הגנבנב, הנער השחור, על היהודי החייל, בזוי הנפש, לפי כינוים של המוזיריים, שלא עמד בדיבורו והתאונן לפני השר על מכותיו אשר הוכה, והשר עשה אתו, את המתאונן, חסד ופקד להוציאו מכאן ולכלוא אותו ב“קאַרצר”, ושם, עפ"י הודעת הנער מבעוד יום, עשו לו מה שעשו… ולבסוף: נצחון על יֶרמֵי (שם האיכר שגורש מאחוזתו) ומצד הפוליטיים, שעשו בו אגיטציה כל אותו אור ליום הראשון והוכיחו לו באותות ובמופתים שאותו הנסיך, שהוא, ירמי, שמע, לדבריו, עוד בכפרו על אודותיו, שהוא, הנסיך דהיינו, דורש טוב להם, לאיכרים, הריהו בעל פסיכולוגיה של בורג’ואה ודוקטרינר!
– מי? לב ניקוליוביץ. דהיינו? – לא הבין ירמי; בעיקר לא תפס מוחו גם את החרפה גופה שבזה: איך? דוקטרינר? דוֹקטוֹר? לא, גראף טולסטוי הוא, ולא דוֹכטוּר… אבל בדרך כלל השיג, כי, בכל אופן, כּונתם של אלו היא לבזותו בכינויים, ועל זה אי־אפשר היה לו לבלי להצטער – לא, לא טוב לדבר עליו רעות… לי יעצו רבים לילך אליו… ואני אליך… עד ביתו אגיע… עד נחלתו… לכשאקבל שחרור, דהיינו…
– אבל טולסטוי מטיף לבלי להתקומם נגד הרע! התווכח בקול הלמדן שבין המוזיריים – נו, האין זה דוקטרינריות?
– איך זה, אחים? – לא חדל ירמי לתהות –לבלי התנגד… היינו, לבל יצמח ענין גרוע, חלילה… ליב ניקוליוביץ דורש טוב לנו… שלא יהיה אי־יושר… שתהא אדמה לכל האיכרים… הוא שונא את אוכלי העולם… “לא תרצח” – כתוב בספריו… אומרים כך… לא קטטות, לא מלחמות, דהיינו…
– מלחמות! – הריעו כל המוֹזיריים פה אחד – גם אנו הננו נגד המלחמה! רוצה אתה ונקריא בפניך…
ירמי רצה, כמובן, והם הקריאו לפניו מתוך פרוקלמציה רוסית ממועכה, הוצאת ה“בּוּנד”, שהתהלכה מיד אל יד כל אותו היום. הוא האזין כל העת בכיוון־הדעת לכל הדיבורים שהיו שם ב“אגרת” ע“ד איזה רכוש דורס בעל ראשי פתנים הרבה המבקש לו מרחב ושוקים, ופניו בלטו ועיניו קמו. ראש גוי!.. אולם הנה כבר עברו את יער החכמה והגיעו עד “הדם השפוך ע”י כל זה והגופים המפרפרים בגסיסתם” – והפרי המקווה עלה: ירמי נידנד באצבעו תחת סנטרו, ממעל לכפתורו הגדול והמיוחד, גנח ואמר:
– אמת… כל זה אמת לאמיתו… רציחה, דהיינו…
והגיע הדבר לידי כך, עד שגם כשנודע לו לאחר־כך מפי “אחיו”, שאגרות כאלה אסורות הן למקרא ויש בהן סכנה רבה, אם יבואו הז’נדארמים מחר הלום (שמועה עברה אז, ולא בלי כל יסוד, כי ממחרת, ביום הראשון, תהיה בדיקת ז’נדארמים בתפיסה, לפי שנתפשטה המחלה ונתמלאה סאתה ע"י חדרי הצרעת שהיהודים יושבים בהם, למרות הקרשים שעל חללי פתחיהם…), לבש ירמי עוז ואמר: אֱהֶה!"… הוא יחביא את המגילות… הוא יחביאן בתוך כתביו הוא… מאחורי האיקונין יחביא… שם לא יחפשו… והוא אינו ירא את האיקונין… עץ המה… עוד בטרם ילך להתפלל – יחביא את הכל היטב, היטב…
– איך “להתפלל”?
– כך!.. הלא שבת שלנו…
– אבל…
ההודעה כי הוא, ירמי, אחרי ככלות הכל, ילך גם מחר להתפלל, היתה תמוהה ביותר בעיני המוֹזיריים. האן כיצד?! מכיון שהוא מסכים ו“מכיר”, שהמלחמה דבר רע הוא, הרי צריך הוא להבין מאליו שאין זו אלא ממעשי המפלגה השוררת. הא למדת, שכל הרעות ממנה תצאנה והיא גם היא, ברצותה להוליך שולל את העם, תבדה אמונות תפלות. וממילא, שהפרוליטריאט אַל לו להיות נתעה בשוא! ומכיון שכן – איך אפשר להאמין באלוהים ובתפילות?
– ומה דימיתם אתם, – יִשב הלמדן את הפליאה וניחם את חברו – כלום איכר דומה לפועל פבריקאי? עליו אפשר להשפיע!.. הפועל הפבריקאי נפגש עין בעין עם מוצצי דמו… ואפילו רוסי… אבל האיכר… האיכר לעולם נחשל הוא…
כ
…אותו אור ליום הראשון היה הלילה האחרון במסעי מא. עד מ. ממחרת צריך היה להוליכני לצָרתנקה ומשם מהלך שתי שעות למיוואלנה. מה שפגשתי שם, במיוואלנה, ומכאן ואילך הוא, כאמור מראש, לא מעניני. את זה, לכשתרצו, אפשר שאספר לכם, אחי ורעי, בפעם אחרת, כשהשעה תהא יותר מוכשרת לכך. עכשיו – הלא כבר נלאיתם אתם… ואני… אך אני הלא כבר אינני מן הענין.
כן, מסרדינוב ועד הנה – אינני מן הענין. ואולם הלא ידוע תדעו, אחי, את אותם מיני האנשים, שעיקר מהותם הוא מה שאף רגע אחד אינו עובר עליהם בלי מחשבה על מצב המוות המשונה אשר בוא יבוא, שאף הרף־עין אחד לא יחדלו מחשבה על אפסותם הם המוכרחה לבוא בעוד איזה זמן ועל האבדן העולמי בסוף הסופות, שאף מעשה קטן שבקטנים אינו חולף בחייהם מבלי שינדנד אותה ההכרה של “פליאה ורעוּת־רוח… פליאה ורעות רוח”… ושאף על פי כן… אף על פי כן: למרות ה“אין־כל־נפקא־מינה”, ה“אין־כל־נפקא־מינה” אפילו ב“אין־כל־נפקא־מינה” זה גופא, הרי הם אינם חדלים מעשות את מלאכתם ומהרהר את הרהוריהם, מאהוב את הקרוב להם ומשנוא את המכוער, מרחם על המעונה ומפרוס לחמם לנצרך, מרעוד מרעב ומקור ומהתאוות לאשה, מהצטער בצער עצמם ומבכות בהתכווץ לבם… וכשחתול עובר הרי הם מכירים, שזה חתול ולא הם, שהם אינם חתול ושלא טוב להתגלגל בחתול… כי טוב לו לאדם מן החתול. –– –– ––
שכוב שכבתי מן הצד, אבל קלוט קלטתי הכל. היתה השעה התשיעית לערך. מפקד לא היה באותו הנשף, מפני ששרנו, שר־התפיסה, שפך לתוכו לכבוד קדושת היום הבא יתר על המידה. המוֹזיריים כבר כילו את מלאכתם עם המגילה־העפה שלהם ועם ירמי. מבעד השמשות השבורות נדף ריחו של שלג מתמזמז ונראו צבעי עננים אפורים ורפים, אבל דוקא רישומו של כגון דא לא היה ניכר כלל בפנים. כל הגופים היו על האצטבאות המשופעות והראשים התחלקלקו בכתלים הנטויים. ירמי היה גם הוא כבר על משכבו שאצל הזקן, ואחיו, מנצחיו־למחצה שלפני שעה עזרו בקולותיהם הצרודים על יד הניגונים במקהלה שבקעו ועלי משני החדרים שהיו לנוכח חדרנו. המלות הרוסיות המשזרות באותן הזמירות: “במרחב השתפכי, מנגינתנו! הסתערי מסביב! על תבל דגלנו יתנופף! ונושא הוא כרוז למלחמה, נקמה ורעמים. –– –– ––” יצאו דחופות וגאות, בוערות ובוטחות, והרחבה כבירה פרחה וגדלה…
– Лейся в даль наш напев, мчись кругом
Над миром наше знамя ве -е -е -т -
סילסלו והתחננו כאן…
И несет клич борьбы, месть и гром –
גילגלו משם…
התכנסתי יותר בקרשי האצטבה. איזה דבר נעשה לי משונה, אך מה הוא הדבר לא ידעתי. התאמצתי בכל עצבי מוחי להעלות ברור מה משונה לי, ולא יכולתי. אור העששית הקטנה והמעלה עשן, שהיתה שומה על הדף החדש, גם הוא הפיץ קרנים משונות־שואלות אל עיני ולעומת הקול המזמר פה אחד. והקול זימר וזימר פה אחד, נהיה לבסוף אפילו מוֹנוֹטוֹני, ורק לאט־לאט החל להתבלבל פה בחדרנו בעקב הנער השחרחר ששב אל סיפורו לה“מבריח’ר” בדבר מה שקרה לחייל היהודי לאחר ששמוהו אתמול בלילה על פי פקודת השר בקארצר. אותו האברך בעל הירמולוצ’קה מסר לו את הכל בפרטיות. קרקס היה שם!..
– חברה! – קרא אחד המוֹזירים מתוך חדוותא – מי מכם זוכר את אותו הפועל־הציוניסט שישב אתנו אשתקד בחמאַנוֹבוֹ? הזוכרים אתם אז, בראשון למאי, כשצילצלנו בזמר הזה, והיתה התלהבות בתוכנו, פרש פתאום והתחיל: “פעראייניגן זאל אייך דער הייליגער צוועק צו מאכן פון שרעקליכן גלות א’ן עק…” אתם אינכם זוכרים? שחוק, אני אומר לכם: אנחנו – עשרה קולות: То наша кровь горит на нем, то кровь работников… – אש להבה! והוא מצפצף יחידי: “פעראייניגן” “אין אונזערע צייטן…” קוֹמדיה!
– מצווה עליו! – התרונן גם הנער כמו מיין, ובשעה שהיה מזכיר דברי בעל־דבביה בצורתם ובסגנונם היה משמיע קול כאוב ומחקה גם את הטעמתו – אמרת מראש, שאני הכיתי אותך, סנטר- טריפה, החזק בשלך! לה“שרץ” טינא היתה בלבו עלי ובוודאי הייתי מקבל ממנו פסק… והנה לא! חכם… כשה“שרץ” (השר) שואלו: “איככה היכה אותך זה, והוא חולה?” – נפל על המציאה להראות עליך, הבריא… " אה, הנך בר־שכל כזה? הכל מכים אותך – לך אל הירמולוצ’קה ותיהנה גם אצלו"…
– אבל מה בצע לירמולוצ’קה, שנטל ממנו את הרובל, אם הוא איבד אותו לי היום במשחקו, הא, ממזר’ל – התהולל ה“מבריח’ר”.
– אחת היא… אבל שמע־נא, איך הוציא ממנו את הרובל. בא הוא, הדג שלנו, לשם. “בשל מה?”… “היכוני”. “אה, היכוך”… (הם כבר ידעו: אני הודעתי להם ע“י שליח עוד בצהרים; אפשר שכזה וכזה יבוא בערב אליכם; ט”ו פרוטות יש אצלו, ט"ו הפרוטות שלך שנתת לו בעד המקטורן). נוּ, ניגשים אליו, כנהוג, בניחותא: “תן את ט”ו הפרוטות!" החכם עודנו מכזב: אין לו… מכבדים אותו אחת ושתים ולוקחים. שה, סוף שכבו לישון. הוא אינו מסיר את מנעליו. אה, יש דברים בגו… נוּ, אתה היית מאמין, שיש לזה עוד כסף? אה, חזיר!… ניגשת אליו הירמולוצ’קה שלנו ושואלת: “מוסר, מדוע אינך מסיר את נעליך?” אינו עונה. “מטמונים יש לך שם, בן אדם נאה?” בחיי אשתו וילדיו – לא. “היודע אתה – אומר לו דנן – שזה רק עתה אבד ארנקי של ממון מצלחתי וצריך לעשות בדיקה?” – “אני לא גנבתי”. – “אם אתה לא גנבת, מי גנב? כולנו אנשים ידידים ומשלנו לא יקח איש דבר מרעהו”… הוא נשבע שבועי־שבועות – חפשוּ! – “הסר את מנעליך ונראה, אם לא החבאת את הארנקי שם”. בוכה ואינו רוצה. סתמו את פיו וחלצו את המנעלים – רובל כסף!.. שומע אתה? נטרפת פתאום דעתו עליו – חטף את הרובל בשתי ידיו, קפץ את הכף וצועק. יהרגוהו והוא לא יתן… רע!.. התגנבה הירמולוצ’קה מאחוריו וחטפה את הרובל מתוך ידיו… חוֹ־חוֹ!.. פה היה בתוך אנשים לא טובים – והחליף את מקומו… שם יוטב לו… והתדע מה עשו לו אח"כ? –
– די! אמר “המבריח’ר” – אני יודע. צריך לישון. הוא ידע מעתה, כי ידנו בכל מקום…
הוא קפץ בתחתוניו מעל האצטבה, ניגש עד המנורה המעושנה והקטין את אשה הנלאה. הכתלים נבלטו עוד יותר בחצי־האפילה ודממה־לרגע פרשה את צלה. ובאותו הרגע נעשה לי ברור־ברור וגם המשונה שבתוכי נעשה חיוור ושקוף. המנורה שתקה. נתגדל אורה, נקטן אורה – היא מנורה זעירה, עשנה ונלאה, והיא שותקת. למה למהר במיתה? למה למהר להחליף? מה פתאום? מה קרה? הדבר אינו משתנה. הדבר נמשך ואינו משתנה. ידם בכל. נוסעים למיוואַלנה, חוזרים למוֹזיר – וידם בכל. התוך אינו משתנה. גזירות תרס"ד… רומא וירושלים… זירה… פריצי חיות.. קאַרצר… ירמולוצ’קה – עצם אחד. גבורת בן־יהודה, ז’ידוק פולני – תוכן אחד. המנורה צודקת; היא שותקת. היא יודעת את ערך העתים המשתנות, התנאים המשתנים, החיים המשתנים. זכוכיתה מתפוצצת – הקליפה משתנה… חוּ־חוּ. הקליפה החיצוניות – והתמצית אחת. הניגון אחד… אלה משוררים והוא משורר… הם במקהלה והוא יחידי… פועל־ציוניסט… חוּ־חוּ… קולם עולה עליו… ונפשו תשתפך… "אין אונזערע צייטן… Лейся в даль… עס ווערן געשענדעט… – наше знамя…אידישע פרויען… – ярко рдеет… אין מיטן די גאסן… семя грядущого הו־הו־הו… הקוטב אחד, אחד. פֶּה לא ניתן למנורה; היא כבויה; היא שותקת.
ממחרת הוֹלכתי למיוואַלנה דרך צָרָתנקה. גם בצרָתנקה יש בית־סוהר.
(תרס"ו, “המעורר”)
-
אנשי הצבא קוראים לכל הבתולות היהודיות – חייקה. ↩
נְכֵא–רוּחַ
מאתיוסף חיים ברנר
כששב מן הקונגרס, מיהרתי לבוא אליו.
– הרואה אתה, – קידם הוא את פני – נבואתי נתקיימה.
– נבואת פּסימיסטים מתקיימת תמיד – העירותי.
– פּסימיסטים? עקיצה, הא? אבל לא, חביבי. כן, אנכי הנני פּסימיסט! אנכי אומר זאת בגאון. נבואתי נתקיימה כמעט בכל דקדוקיה ופרטיה. הזוכר אתה מה שאמרתי לך שבועות אחדים לפני החתונה? אנכי חזיתי הכל מראש. רשות גמורה יש לי להחליט, ואני, אמנם, מחליט זאת בגאון, כי עיני ראו את כל הבאות עוד לפני עידן ועידנים. מעולם לא אביתי להתמכר לתקוות כוזבות והנני – יכול לאמור בבטחה – פּסימיסט גמור מן השעה הראשונה. הדברים האלה ממש היו על לשוני עוד לפני הקונגרס הששי.
כי באמת, מי פתי יאמין, שפלשתינה תינתן ליהודים, ובכלל, מה האושר בזה? מה להמון ולפלשתינה? ההמון צריך ללחם…
– והארציוּת, – נכנסתי לתוך דבריו – כסבור אתה…
– לא! – שילם לי הוא מידה כנגד מידה – אנכי יודע את שגעונך. אנכי כבר שמעתיו: אידיאל עממי, גאולה… אנכי אינני מאמין בזה, פלשתינה, טריטוריאַליוּת שכמותך – כל זה לאנשים אשר המציאות אינה נגד עיניהם. אנכי, בתור ציר לקונגרס, נחשבתי על האגף הפוליטי. לעשות פוליטיקה תיכף – אלה הם כבר דברים אחרים! זהו ריאליזם. ואולם, לדאבון-הלב, השכל הפוליטי זר למנהיגינו, – על המוננו כבר אין מה לדבר – ואנכי מתיירא, או יותר נכון, אנכי בטוח, כי עלי, לדאבוני, למשוך את ידי מעתה מכל וכל ולהתפטר לגמרי. נו, הגע בעצמך: היש יכולת לאיש כמוני לעבוד ביחד את הנבערים, מותר לומר, האידיאוֹטים האלה? לעבוד עמם ובשבילם – פֶה! אמור אתה: היכול אני לתת כבודי לכלימה במידה כזו? אנכי הן לא דרשתי מאלה חברי ה“אגודה”, כביכול, שישאוני על כפיים. התנשאות והתנפחות רחוקות ממני. אנכי רק אראה להם לדעת, כי בלעדי עוד לא עשו דבר ובלעדי לא יעשו דבר, ועל זאת, על ההבדל הגדול, מותר לומר, התהום שביני לביניהם. הלא עליהם, לכל הפחות, להודות, הלא את זאת עליהם להבין ולהכיר, הלא זה, כמדומני, לא כבד מהם להשיג!
הוא הגיש לי פפירוסה.
– רואה אנכי, חביבי, – הוסיף איש שיחי אחרי אשר הבית מלא עשן – כי הפּסימיזם שלי מדאיב את נפשך. ואולם הבה ואגיד לך, כי בימים האחרונים נוכחתי למי שעל אנשים כמוני ניטל להסתלק מחיי החברות ה“אידיאליות” ולשבוע “מר-הבדידות”, כמו שאומרים המשוררים. נוּ, לאחר שאנכי עושה חשבון ברור – מה נתן לי הקונגרס, מה? אנכי כבר איני מדבר על השערוריות, אשר – להוי ידוע לך – דעתי הפרטית על אודותיהן שונה מדעת הכל. מצד אחד, כמעט שהייתי בטוח, כי גם עד מהלומות יגיעו הדברים, כי הן לא תדע, חביבי, ולא תאמין, אם אומר לך, עד כמה גדולה תאות הנצחון המפלגתי. ולאידך גיסא: אַבּסטרוקציות, ריב, דבּאַטה – סימן לחיים. אנכי כבר אמרתי בבאַזל, כי גרוני הניחר, אין לי עֵד יותר טוב ממנו, שחיי שוטפים ברעש. ובכלל סכסוכים, ויכוחים, מתפלפלים, מדיינים, גילה, רינה…
בבותיו כוּסו עצבת.
– ואולם הטורח, העמל, הנדודים – מה אומר ומה אתאר לך? חביבי! התוכל לשער בנפשך? והעיפות שהשאיר אחריו הקונגרס האחרון? ובכלל, בריאותי… חוץ מזה – שִני… הלא איני יוצא מפתח-ביתי. עוד טוב שמצבי הפינאנסי מרשה לי להשתמש בזה הדאנטיסט ה… ה… הוי, שד, שכחתי את שמו… היודע אתה, אתה שני בשורה העליונה תיקן באופן היותר נעלה, ורק מלתעותי עדיין לא העלו ארוכה. בכלל, אין שוה לדבר על כל זה. דעתי הלא ידועה לך: החיים אינם אלא פיקציה… שעמום ושממון… מה אתה מביט? השרשרת? קניתיה בפאריז… שרשרת יפה, אבל השעון, אהה, הוא רק של כסף!.. אל תקנא בי, חלילה, רק של כסף! היודע אתה, בימים האלה פרעתי הרבה מחובותי. ומה אתה אומר לחליפתי החדשה? הלא תצחק: דבר אחד טוב בזכות הקונגרס! איני יודע, אם שוות היו ההכנות… בכלל, ראיתי ונתתי אל לבי – אתה חשבתני תמיד לאגואיסט, ואנכי, אמנם, איני מכחיש את זה. הפכי: אני מתגאה בזה. האדם, על פי הכרתי האמיצה, צריך להיות אגואיסט. פסימיסט הנני יותר מדי להאמין באלטרואיזמוס ובשטותים כיוצא באלו. האדם הוא חיה. האדם דואג לנפשו – חוק הוא בהתפתחות-הקולטורה. ואנכי מוסיף ואומר: ידאג כל איש ואיש לגרום אושר לעצמו ויהיו כל בני האדם מאושרים. הנה, למשל…
הוא נפסק רגע מעצמו. גץ יצא מעיניו.
– כמובן, – אמר – לעת-עתה אין עוד מה לקנא בי… אנכי מתלוצץ, רֵע!.. מאותו הביקור, אשר נדברנו על אודותיו, הייתי אצלה רק עוד פעמים מספר… אביה – הלא הגדתי לך כבר – אינו עשיר… בס“ה בוכהאלטר ראשי בחברה לאחריות. הנהגת הבית – לא על המדרגה הראשונה. והענין בכלל – אהה, עודנו רחוק מגמר, עודנו במצב-ההתהוות, בבחינת ה”הסתובבות" – אם הורשה להביע כך. כל סימנים חשובים עוד לא נראו. אך, איך שיהיה, אמור מה שתאמר, חביבי, איך שאנכי, בתור, בן-אדם מודרני, מתייחס בסקפטיציזם אבסוׁלוּטי אל כל מיני הרגשות הרומאנטיים (הלא על כך אינני ציוני-ציון, חה-חה-חה!), הנה בזה הלא אי-אפשר לכפור, האין זאת? “האהבה! האהבה!”, כמו שאומרים המשוררים. והיא, רעי חביבי, – מה אומר לך? במלה אחת: נחמדה, במיטב שנותיה, פורחת… יודעת פרק בשיר… אגב-אורחא: התאמין, רק זה לא כבר קראתי איזה תרגום מ“הסונאַטה הקרֵיצֶרית”. מה אתה אומר על הזקן? פּסימיזם אשר אין תרופה לו. אף שלאידך גיסא: בשעתו נהנה גם הוא ממנעמי החיים. לעת-זקנה לא קשה להיות צדיק. כן, עיקר שכחתי: מה דעתך על רוסיה? פרוגרס, חי-נפשי!
[תרס"ו, “המעורר”]
תרעומת
מאתיוסף חיים ברנר
כשהתחילה “הלהבה” לצאת לאור, ולבותיהם של שוחרי ודורשי שפת עבר התחילו דופקים ברננה ובתקוה,והסופרים המובהקים עם המתחילים שבערי השדה התחילו עטים אל עיר-המערכת, הללו לדרוש ולקבל שכר והללו למצוא איזה תוכן לחייהם –היה שבנא הסופר מן השרידים היחידים, אשר הופעת מכתב-העת החדש היתה להם למורת רוח.
שבנ“א, כלומר ר' שמואל-בר בן נחום-אהרן הסופר, התחשב על המליצים הישישים אשר בעיר הוצאתה של “הלהבה”. בשעתו השתתף, כמו שאומרים היום, ב”הכרמל“, ה”קול“, ה”עברי“, ויש סברה, שגם ב”כנסת הגדולה" באו מכתביו ומאמריו. ואולם זה רבות בשנים, שקסת-הסופר אינה תלויה במתניו וחדל להתנבא במחנה.
ר' שמואל-בר מתגורר אצל אחד מחתניו לוקחי בנותיו. בניו למדו בנערותם בגמנזיות ואינם יודעים את ערכו בתור סופר, זאת אומרת: אינם למדנים גדולים ב“עברי”. בתו ואישה, על צד האמת, אינם ג"כ מהמוקירים-רבנן ביותר, וביחוד שהזקן העובר-בטל הריהו טרחן וסרבן לא רק לפעמים. ואולם זכות “נחלתו” של ר' שמואל-בר עומדת לו לעת זקנתו.
חייו של שבנא עוברים במנוחה. ברם, געגועים יש לו בלבו. הכל חלף-הלך לו…
אין הוא אומר, שאז היתה ספרות והיום אינה. זה המושג של “יש ספרות” ו“אין ספרות” הריהו מוזר קצת לשבנא הסופר. הוא יודע רק, שאז כתבו. אז כתב הוא, אז ראה את השם “שבנ”א" חתום חדשים לבקרים. והיום – אמנם, גם עתה כותבים, אך עתה – אין כל.
הוא, אמנם, ניסה פעם ושתים לוותר, לעשות קצת גם הוא בלהטיהם של אותה החברה – אבל אין בני הדור נשמעים לו!
ואם כן, אם כוחו הוא אין בשרירי בטנו, הלואי שהיה, לפחות, אין-דבר לגמרי – וסוף… אך הנה לא. אלה מראים אותות-חיים, הולכים ומעלים להבה חדשה. והנה מה שהאמונה צולעת פה על ירכה – הלא אין צורך להזכיר. אבל מילא… הוא בעצמו הנהו תלמידו – יש שהוא גורס: אלוף נעוריו – של בעלי-“הדביר”, ועל קנאת אלוהי צבאות לא יתעבר מאוד. אפס כי היתה פה גם השפה למרמס-רגלים – הגם על זאת לא יהמו מעיו?
הנה משל אחד מני אלף. הוא זוכר, כי – אולי לפני חצי יובל שנים – כתב חרפות על אלה הבנים הסוררים והממרים, האומרים כיס אחד לכולנו, ורפיון לא היה בימינו לכתוב כיאות ובלשון-עבר צחה: “הבנים הסוררים והממרים, האומרים כיס אחד לכולנו”. והיום? היום באים הם וכותבים פשוט: “סוציאליזם”, “סוציאליסטים”. והנה מוחל וסולח היה הוא להם על שאינם מוסיפים, כמוהו לפנים, “שר”י", אבל המלה כשהיא לעצמה: “סוציאליסטים” – היאמר בעברית כן?
ואולם “הלהבה” נדפסה יום-יום. ובהמשך הזמן שמע שבנא גם את הצעירים מתאוננים. היא החלה לשרך את דרכה… או בלשונם הם: “אינה מתקדמת למדי; אינה פרוגרסיבית” כראוי.
והצעירים, אמנם, היה להם על מה להביע אי-רצון. הללו דרשו ולא קיבלו שכר, והללו לא מצאו בזה – ב“היומן החדש” – את התוכן לחייהן.
ונתהפך הגלגל. דוקא בעותה עונה שמאסו הצעירים ב“הלהבה” הדועכת לאט-לאט, התרגל אליה ר' שמואל-בר וגם כן לאט-לאט, ותהי היא חברתו בשעת ארוחת-הבוקר, בשכבו את משכב-הצהרים וגם, לפעמים, בקלויז אחרי התפילה. הכל נטו אוזן, והוא הקריא את החדשות. ואפילו השפה כאילו חדלה להיות כחצץ בין שניו; ויש גם שהתעורר בו החפץ לנסות את כוחו עוד פעם…
לא אסתייע מלתא!… באותה שעה שישבו הצעירים וריננו על ה“אתחלתא דגאולה”, על הפרוצס הנאוטראלי ומיתת השפה המתה, ישב שבנא במענו ושפך את שיחו באגרת-שלום לאחד מידידיו-בנפשו:
“הלא שמעת אם לא ידעת גבר עמיתי על הלהבה היקרה, אשר נקטפה בעודה באבה באשמת סרי סוררים ורודפי קדים המתפרצים מפי אדוניהם לאמר: ידינו לא נגאל בעבודה ועצת דורשי טובתם כל הימים ישיבו אחור, והלהבה אשר היתה לי למשיבת נפש”…
הוא כילה את מלאכתו ואמר לשלוח את האגרת ולהתנחם על הרעה אשר מצאתהו. והנה הוגד לו, כי גם הפוסטה שובתת: “המכתבים אינם מתקבלים בפוסטה”!
“ימי נזעכו – הוסיף הזקן בתרעומת – מפני צפרני החיה הטורפת הלזו אשר לא תדע רחם”…
אז קינח את זקנו הלבן במטפחת אדומה וחזר והוסיף: “קברים לי”.
בינו לבינו
מאתיוסף חיים ברנר
כשאבדה לו, לקיטין, משרתו הדלה והמשעממה, ששעות עבודתה היו שתים-עשרה למעת-לעת ושכרה קרוב לעשרה שילינגים לשבוע, לא התחיל לבקש לו אחרת נאה הימנה או בדומה לה, כי אמר בלבו: אדרבא…
פירושה של “אדרבא” זו היה לאמור: כל זמן שהיתה איזו אחיזה, עוד נדחה אותו הדבר מאליו, מיום ליום ומפרק לפרק; עכשיו, כשנפסק ההמשך הארוך וה“בֶּזסמיסליני” (קיטין ידע רק רוסית) על-ידי כוח מן הצד, הרי טוב מאד, הרי הגיעה השעה, הרי אדרבא ואדרבא…
ה“דבר”, בעצם, הוחלט אצלו כבר, עוד אשתקד, כמדומה, מיד אחר המעשה בדומה-לזה של רעו הגבוה, השחור, היחידי… וכבר אז התחיל הוא, קיטין – הנמוך, הצהבהב ואוהב-החברה – לדבר על אודות מכר פלוני ומכר אלמוני, ש“הם עוד יחיו מאה שנה”… כלומר: הני אינשי הנם מסוג של ילדי החיים, בעוד שיש אנשים הבטוחים במותם, וגומר… אלא שאז לא עברו חדשים מועטים, והוא נדחף על-ידי איזה כוח דוחה – ושוב “בּזסמיסליני” – אל אחת מבירות אירופה, כשהוא צופה ומקווה בשביל עצמו בעמקי לבבו לאיזה מאורע חדש, חשוב, נסיי… ומדבר בפיו על אותם האנשים, “שיחיו עוד מאה שנה”, בעוד שחשבון-נפשו הוא ברור…
ומכיון שחשבון-נפש זה היה ברור, הלך רפיון-גופו ורפיון-תכונתו הלוך והתחזק. בשרו העלה צרעת מרישול בחילוף-לבנים, גם הדגים-המלוחים שהיה החנוני נותן לו לארוחתו בבוקר ובערב היו לא מן המבריאים ביותר… ובעלת מעונו התחילה מספרת לשכנותיה פלאי פלאים על דיירה המשונה, כשהיא מוכיחה להם בעליל, שלית דין בר-נש לגמרי וכי לכניסת אותה הבתולה הבלה אליו, אף על פי שהיא עצמה, בעלת-הבית, אסרה עליו זאת, הנה על צד האמת, אין מה לחשוש.
ברם, אף על פי כן, כל זמן שהתנהג הכל כשורה, היו הימים חולפים, הימים והלילות, וכל דבר לא אירע. כל דבר. בעלת-הבית לא מצאה מעולם את הדלת סגורה מבפנים כל היום ולבה לא נקף ולעזרה לא קראה, והוא לא נמצא מעולם מוטל על המיטה, כשאותה הצלוחית ניצבת על השולחן ריקה…
יתר על כן. באותם הפרקים הרחוקים, כשהיתה “מיסיס” זו מתיישבת בדעתה לבוא לכבד את החדר (אפשר שהיה לבה מגיד לה באותה שעה, שהשכן, המשונה, אף על פי שאינו דובר דבר, הנה בצער נפשו הדומם מתרעם וקובל הוא על החלאה המרובה…), היתה מוצאת דוקא ספרים פתוחים ומעורבבים על השולחן. היא לא זכתה בנערותה ללמוד בבית-ספר ולא ידעה לבוז לאלה הכרכים העבים, ולפיכך הסתפקה בהצטערות גרידא על שאין זה עתונים גדולים, כי אז הלא היתה נהנה ומשתמשת בהם לצרכי ביתה.
איך שיהיה, וקיטין פתח ספרים, שימש בכהונתו, היה אפילו חבר ל“אגודת תמיכה בשביל אֶמיגרנטים פוליטיים”, ויש שהיה גם הוא בעצמו נכנס לאַמאַליה איוואַנוֹבנה, עלמה זקנה וצעיף על פניה, והיה משוחח אתה על השיעור הציבורי בשבת שלהם האחרונה ועל העתון החדש הראדיקאלי ועל התיקונים החדשים…
ואותו הדבר נדחה…
ואולם כשבא השינוי ובמהלך-הימים השומם, זה הפלג הדק ומחוסר הגוונים, נפל המקרה – אבדן-המשרה – החל הרוח להכות גלים וההחלטה הכמוסה נתעוררה.
לילה. על השולחן הדומה לתיבה קטנה מרובעת היו מונחים הקובצים החדשים של “זנאַניה”. קיטין ישב בחדרו, ריפרף בהרהוריו, ובידיו הטריד את הפשפשים הזוחלים מעל הכתלים. מיתתו של פשפש אחד, שהועלה על מוקד-הגאַז על ידו (“כוח אכזרי אני, קיטין, במחשבתו של הנשרף!”), הפסיקה את הבלבול שבתוכו בענין אחד. עיניו המצומצמות והחיוורות וכל פניו הלבנונים והכלים נעשו כאין המחשבה המסומנה על המוות. והכל כבר היה ישן-נושן. מתחילה ההרהור הבּאנאלי, התדירי, הקיטיני: “לא עשיתי כל רעות בחיי, לא עברתי כל עבירות, ועתה אמות בטהרתי, בנקיון-נפשי, עתה לא נשאר לי אלא למות כמו שהנני”… אחר-כך – אותה הלחישה, שקול ודברים אין לה: “יעברו עוד ימים אחדים… עוד תספיק, עוד תראה… הלא הענין עומד ומחכה… ספקות אין… מתחילה או אחר-כך – האין הכל אחת?” ולבסוף – ציורי הדמיונות הנהוגים: סם… הלוע פתוח, הנצחי… הכל מתכסה… וכאן – צעקה… אי-אי…
הוא סוגר את מחצית החלון הפתוחה ונשקע בכסאו. כל התלאות, ההשפלות והבזיונות אשר עברו עליו בימי חייו, וביחוד מאז בואו אל העיר המוזרה והפראית הזאת, עלו בזכרונו. בכדי להינצל אף מאחת מהן שוה למות. פי, לא יאה לאדם להיות עבד המציאות המכוערה. היום בצהרים אמר לו שיפילוביץ: “מה לעשות, והדבר נוהג ככה בכאן; בנוהג שבעולם, אדם הרוצה לעשות את חייו, צריך הוא…” פי, איזה ביטוי נתעב: “לעשות את חייו”… פי, הוא איננו צריך… הוא נפרד והולך לו…
…מה? דפיקה בדלת? לא… ולו גם דפיקה… כן, היתה דפיקה, אבל הוא התחפש לישן… הלא כן, הלא הוא צריך להתחפש לישן, הלא הוא צריך לבצע את זממו… עתה?
“דעת”… “האדם”… “גוֹרקי”… – הכל רחוק כל-כך…
ובחוץ סתיו. היום בעמדו על המעלות המובילות אל בית-המקרא אשר בקומה השלישית היה שם בוץ רב. ושם ראהו אותו האיש. לשון חדה ושנונה לאותו האיש. מדבר הוא במבטאים נבחרים, מגוזמים, נתעבים. גורקי היה מתפעל מהם בוודאי. מתאר עניותו בצבעים בהירים, מלאים, צעקניים. היה באותו “בוֹרד” ובאותו “בוֹרד” – ובכל מקום השיבו את פניו. חִי-חִי, רוצה לחיות, רוצה… בכלל, כל הגיבורים הללו, היחפים הללו, רוצים לחיות. ואמנם, חיים הם מאה שנים, מאה שנים…
מיטת ברזל. וזו שייכת לו. סדין מנוקב ומטונף. מי דפק בדלת? בעלת-הבית? להחליף? לתקן? איש לא דפק. שמא אותו האיש, שמקום-לינה אין לו, והוא, קיטין, לוה היום בשבילו שלוש פֶּנות משיפילוביץ? חִי, עתה יכול היה ללווֹת, ישאר חייב, חי-חי, ישאר חייב לשיפילוביץ. ושיפילוביץ יאמר אחר-כך, כי הוא, קיטין, היה חייב לו ליטרא שלמה. על שיפילוביץ אפשר להאמין. אבל מה איכפת לו, לקיטין? אחר-כך יאמרו מה שיאמרו. הן ירושות אינו משאיר אחריו. הגם שום מכתב לא יכתוב? לא. אילו היה עושה כמו שחשב לפני ירחים אחדים, אלמלא היה שב מבחירתו בטביעה, אז ודאי שהיה צריך לכתוב, שהרי לולא זאת לא היה איש יודע ממנו, ממעשהו… אבל עתה – הלא הכל יראו, הכל יראוהו עין בעין…
הוא מתכסה בסדין ורועד רעידה זעירה ותכופה. הוא מכבה את הגאַז במהירות ומתעטף כולו באצטלתו הישנה המתגוללת ממעל. לא, צריך להסיר מתחילה את הנעלים. אי, המצאה נפלאה! את זה הלא יוכל להוריש אחריו… מעשהו יביא תועלת… הוא חפשי עתה מהכל… לו אין צורך בזה… ואותו האיש, הסובב עתה ברחובות, באד-הסתיו, הלא התאונן לפניו… הראה לו היום את נעליו הקשורות בחוטים… יחף הוא…
קנה-הגאַז שב אל אשו וקיטין התהלך בחדר, ועל המיטה היו מונחות הנעלים צמודות אשה אל רעותה. זוג. הוא – ככה יעשה: מחר בבוקר יתאונן על רגליו שהעלו בועות ויבקש מבעלת-ביתו את ערדליה הישנים להתהלך בהם בשביל הרוחה. עוד מרוסיה הביאה את אלה הערדלים והם מתגוללים תחת מיטתו. ולאחר שימסור לאותו האיש את הנעלים – ילך ישר אל… אמת, זהו אופן יותר טוב… חִי, היא תדאג לערדליה האבודים. תדאג לה! השאלה היא רק: מכיון שהוא חוזר לאותו האופן – כיצד לעשות בנוגע להודעה… או אולי יכין איגרת וישליכה לתוך ארגז-הפוסטה… אבל מה יהיה, אם הדבר לא יעלה בידו – והמכתב יתקבל?..
יום שלישי לאד היה – אותו האד הלונדוני המיוחד, למה שהם, אדוני הארץ, קורין “פוגה”. הנהר אף הוא היה מכוסה כולו בעשן מעלה קטב. לא הרחק ממנו, מן הנהר, מעבר לגשר הגדול, ברחוב המלכה, התנוססה גלריה של תמונות מרהיבות עין, ואל הבנין הזה נכנס קיטין לפנות ערב בנעלים קשורות בחוטים…
בעלת-הבית מיאנה לתת לו בבוקר את ערדליה. חִי-חִי, לבה הגיד לה. הוא, קיטין, הוכרח לשוב מהחלטתו מבעוד לילה לשאת את נעליו אל אותו האיש במעטפה ולמסרן לו בחשאי: הוא מוכרח ללכת לעת-עתה בנעליו שלו גופא, אלא בכדי שלא יעמוד פלוני על סוד הדבר – לשקר לו ולומר, כי בביתו יש לו עוד “נעלים אחרות, הרבה”, וכי, על כן, “הוא רוצה… אֶה… אֶה… לעשות עמו חליפין, חליפין”. אמת, אותו האיש לא הרבה לסרב, לא הקשה כל קושיות, מיהר להאמין לכל היוצא מפי מיטיבו, ובחפזון גדול התיר את הקישורים, והשליך את הסמרטוטים מעל רגליו, ובקידה נמהרה עזר גם לו, לקיטין, לחלוץ את נעליו השלמות ולעשות את החליפין… והוא, קיטין, אמנם, התבייש מפני בעל-דברו, גימגם, והשתדל, בכל זאת, כי יבין וידע אותו יחף, שהוא נותן לו את זוג-הנעלים היחידי אשר לו, כי בביתו אין לו זוג אחר…
“אילו היתה אמאליה איוואנובנה יודעת מכל הענין הזה” – הירהר קיטין בהיכנסו אל המוזיאום והנערות הקטנות, שפיזזו בו, יחד עם המספר המועט של מגודלים שמסביב, התבוננו אל נעליו – “מידה נוצרית”, היתה אומרת… כן, מידה נוצרית…
במוזיאום הלז היה קיטין כבר פעם אחת בימים הראשונים לבואו אל העיר הרבתי הזאת ומאפס עבודה סבב ברחובות. אותן הנעלים היו אז עדיין כמעט חדשות לגמרי ובהן עמד לפני התמונה הגדולה “משה”, אשר שם, כמדומה, בירכתי הבית. משה נושא את הלוחות השנים אשר פסל. דאגה גדולה ותקוה גדולה בכולו; הכרה של מה שקרה עם הלוחות הראשונים, חיבה של אב המון גויים, הכנה להימסר אליהם ולעבוד בשבילם ושאלה של “איכה אשא לבדי”. ולרגליו – דור המדבר הגדול, השרירים החזקים, הפנים הלוהטים והכוחות האיתנים… לפני התמונה עומד ארון-זכוכית ובו כלי אוכל ישנים ושונים לראוה. והארון הזה לא נתן לו אז להביט על התמונה כראוי. מריחוק-מקום… עמד בצדו של ארון זה וחשב על הרושם שהוא, הגר, הירוק, עושה על שאר המבקרים, האזרחים, כשהוא ניצב ככה ומסתכל בשימת לב עמוקה אל מעשי ידי האמן… ובצאתו אז אל הרחוב וראה את הפנים החולנים-הטרודים של העוברים-והשבים ואת המרכבות-השדות עושות את דרכן, חשב על ההמון העירוני המושחת והקהה ושפלותו ושויון-נפשו ועל חיי בני ההמון הללו הארוכים, הארוכים: מאה שנים… מאה שנים…
ובעוד שבוע השיג את המשרה המקוללה, ששבתות וימים-טובים לא היו לה, ומאז שוב לא היה בבית-אוסף-התמונות הזה.
ועתה?… הנה מרמזים עליו באצבע… אבל הוא הלא לא ישהה פה… רק עד שיחשך… לאור היום הלא אי-אפשר להתנפל… מיד יוציאו ועוד ימסרו לדין…
ובדבר המכתב עשה בחכמה. הוא כתב על המעטפה את שמו. וממה נפשך: אם הוא עוד יקבלו בעצמו היום בערב – הרי טוב… ואם הוא לא יהיה כבר – יהא מונח עד שייפתח ויוודע הכל…
שם ממרחק – “משה”, ופה בכניסה – המאַדוֹנה ובנה… “מידה נוצרית”, תאמר אמאליה איוואנובנה…
כן, היא תבוא, היא תבוא בעוד ימים אחדים לשאול עליו – ואז… אז כבר לא תתנהג אתה בעלת-הבית כמו שעשתה לה לפני שבוע…
בעלת-הבית… במוזיאום עוד טרם העלו את אורות-האלקטרון, וקיטין ישב על ספסל באחת הפינות וחשב על מעונו שבשכונה נומר 89 ועל בעלת-ביתו, שהקורסט שעליה הוא כמגדל, אשר שם מעבר לנהר, ועל בעל-ביתו החייט עם עיניו המוזרות, המשתוממות, ועם הנגינה התמהה שבז’ארגונו האנגלי. גם אדם זה – ידע קיטין – מה? רליגיה אין לו, דעת אין לו; אותה, את בעלת הקורסט, אינו אוהב וריבות ומדנים בינותם תמיד, ביחוד בתקופות של חוסר-עבודה. והוא מבקש לו עסקים; אוסר את העז שלו – למי עוד בלעדיו יש עז בעיר הזאת? – בעגלה קטנה ומרכיב עליה את סֶמ’קה הקטן, מסקל את החצר ונוטע כרוב ב“גינה”, שהיא אמה על אמה, צובע את “סוכת הקיץ”, או ה“מקשה”, כמו שהוא קורא לה – דוקא – וחוזר וצובע…
ומיסטר דז’יקוֹב? השכן שב“פרוֹנט-רוּם”? זה שפניו פני אילונית, החי עם זוגתו כמו שצריך להיות ושאין לו צורך בכל עסקים? ואלה המטיילים כאן? מה רבים הם ומה “בּזסמיסליני” וכמה שנים עוד יחיו!.. והאפנים הללו נורמאלייים הם, כדין הם, כדין וכהלכה… ורק אם תאמר אמאליה איוואנובנה להיכנס אליו, אל קיטין, אל חדרו, ולדבר אתו על הנעשה ברוסיה – לא! זה כבר אסור, זה כבר לא יתכן, זה כבר ככה לא יורשה, זו כבר פריצות…
חיוֹת! מחיצה בינו לבינם. מחיצה מכאיבה. והנהר… הנהר לא יסיר את המחיצה, אבל הנהר יסיר את הכאב, את הכאב…
על הגשר היתה לחות. הלחות הזכירה לקיטין – מטר. האד מתבדר ומטר מתחיל סוחף. המטר הסוחף הולך ומשפשף את הצבע מעל ה“מקשה” של בעל-בית מעונו, וזה, בבקשו מילוי לחייו, הולך וצובעה ממחרת שנית…
ובימים הנוראים, שהיו, כמדומה, זה לא כבר, לא הלך הוא, בעל-הבית, אל בית-הכנסת, והיא בעלת-הבית, הלכה. היא יראת שמים, והוא כיזב לה, כי גם הוא הולך, ובאמת לא הלך, וידבר בזה אתו, את קיטין, ויחשוב זאת לעצמו ליתרון גדול. חפשי הוא ואינו כפות להבלים. ואת סֶם שלו הושיב בעגלה האסורה לעז. וכשעופפה איזו דבורה ועקצה להקטן באצבעו, וזה צווח, נתרבה העונג של האב והבן עוד יותר. הענין גדל. הביאו מזור ותחבושת… ומים קרים… בררר… יצא גם מיסטר דז’יקוֹב אחר ארוחת-הצהרים, במקטורן פראַנטי עם טור כפתורים ארוך-ארוך, וכנודע לו דבר העקיצה לא נהנה ואמר רק:
– בוודאי… ארס… לדבורה יש ארס… עוד מים קרים… מים קרים… ברר…
… על זה ענה בעל-הבית:
– מים קרים? לכל יש שיעור וגבול…
גבול? גבול למים קרים? גבול – ומדוע אינו עובר? ואם אינו עובר – מדוע אינו בורח? הוא יברח…
בחצות הלילה שב קיטין למעונו. גשם טיפטף והנעלים ההדוקות בחוטים אל רגליו היו רטובות.
הוא סיפר לעצמו
מאתיוסף חיים ברנר
חצי שנה עבר למן היום ההוא, אשר בו באתהו השמועה; חצי שנה וארבעה ימים למן היום אשר בו קרה הדבר, טושטשה הנקודה הקטנה, בא השינוי… ימים של ששה ירחים, שעות של עשרים וחמישה שבועות חלפו, חלפו לתוך גלגלי החידה הקפואה-המסתובבת… והחידה עמדה-עמדה בכל חדר מסותר, בכל מערה בודדת, בכל מקום דומם… ואולם איש לא בא להיסתר במסתרים, להתייחד את עצמו, לבקש פתרונים… החידה טבעה בקומבינאציות לאין-ספורות, במהומה, בהמולה, בהוּ-הא… וכל דבר לא נשתנה… אף קוצו של יוד… הגלגלים הסתובבו…
ואף הוא לא נשתנה; אף הוא עמד בעינו; אף הוא היה מה שהוא; באפס מקום לו להיות אחר…
ואולם באחת מן השעות הרבות-רבות, הרבות והחולפות-חולפות, באחת השעות של אותה המרוצה המשונה-הרגילה, אשר בהגיגך בה ואבדו עשתונותיך בקרבך ונתבלבלו ורצו אף המה אתה – עמד הוא, האדם הבריא, בלב חדרו וסיפר דברים לעצמו.
ודומיה לא היתה בחדר. כי עלה עלה בו שאון-אופנים, המיית קריה, עסקי דברים, משא-ומתן…
ואולם איש מבלעדיו לא היה בחדר. ועיניו לא החליפו את צבען עקב מבטו של זר. ועין בן-אדם לא חיללה את הבעת פניו של אותה השעה…
כי כל אשר היו אומרים לאותם הפנים באותה השעה : צער, יגון-זכרונות, כאב נעכר, רחמים, תמרורים, התדבקות באסון-העולם, תמיהה, תגר על הנעשה, הכרת האבדון, יאוש שאין אחריו כלום, בלבול מן החידה הבלתי-נפתרת – היו הם יכולים לומר: לא אנו!
ואולם איש לא אמר להם דבר, לא בחן אותם, לא הסתכל בהם. הם כללו עריגה לתפוס איזה דבר שלא יתָּפס. הם כללו הכל יחד, הכל ועוד איזה דבר, אשר שם לא היה לו לעולם.
רק אותם המכתבים – ברוסית – היו מוטלים על השולחן – צרור גדול – והוא עמד בלב החדר – פליאה חיה – וסיפר לעצמו.
––––––––
הוא סיפר לעצמו:
– שמע-נא! אתה לא אהבת אותה. הלא יודע אתה זאת. אתה לא אהבת אותה. לא היה הכושר לזה.
אתה לא אהבת אותה, כי אשה היתה, ופסוקך פוסק: “האשה היא הביטוי השלם והגמור של החיים, סמל-החיים, ולא יפלא, איפוא, מה שהיא – היא”…
והיא גם היא, אמנם, היתה סמל-החיים, אך – דע לך – של החיים מן הצד שני: לא הגסים, האכזרים, הבהמיים, הכוזבים, הטיפשים, אלא התמימים, המקווים, המאמינים, הסובלים, המבקשים…
אשה היתה ויותר מאשה. ואתה לא נתת אימון ברגשיך אליה. אתה ידעת, כיצד אתה מהרהר על האשה… ועליה…
ועוד: אילו, למצער, האמנת בהרהוריך אלה, שבריאים הם, שפוריים הם, ששלמים הם… ואולם אתה ידעת, כי לך שוב אין תקנה, כי אתה אכול-חטא, אשר לא בך אשמתו ואתה תשאו, וכי אהבה פראית, טבעית, יונית – לא לך, לא לך היא…
ותו: בשעה שאבריה החדים רחפו לפני עיניך, בשעה ששפתיה הדקות נגעו במחשבותיך, בשעה ששחוקה הנבון פירפר בתוך-תוכך – הרעילו את דמיך תמונותיהן של אחרות, אחרות…
הרעילו את דמיך אותן התמונות, כי רעב אתה, אך חום לא שפכו לתוך לבך ונר לא העלו בו. כי מרחוק הביטו בך ואתה, בעצם, לא היית צריך להן…
לא היית צריך להן! כי באותו רגע גופא, אשר כולך, כולך נמַקות בו מכוסף, נגלה נגלו לפניך נכלי אותו המרמה, המַתעה, המשתמש בך לחפצו והשולח לשון מאחוריך; באותו רגע גופא קמו לפניך כל התהפוכות שבדבר, כל התעלולים שבדבר, כל אסון-ההנאה שבדבר, כל האימה שבדבר… כל האימה שבכל אופן, שבאופן זה או אחר… באותו רגע גופא המה המכיר שבך: לא הבוז לך, אומלל! לא החובה והקולר בצוארך, אתה שחייך אינם חיים! ברם, בכל אופן, חלכה, סחור-סחור, נזירא!
והיא… דקות היו שפתיה, דקות וסגורות; שתי שפתיה היו דקות. ולא היתה בהן אותה האִשיוּת, אותה האִמיוּת, שבשפתים תחתונות עגולות ומלאות, כענב-חמר, תחת שפתים עליונות, מוערכות, שדופות-חן…
ואתה לא רימית את עצמך. ידוע ידעת, כי יקרה-יקרה היא לך, כי טובה, רוב טובה, אתה דורש לה, כי קשורה נפשך בנפשה… אך צריך אתה לשתוק, לשתוק, לבלי לצעוד הלאה… כי אין דרך…
לא פיקפקת בדבר. לא נקל היה לך, הצמא לאושר ולאהבה, לאושר של אהבה, לפסוק לעצמך ולעולם: “אין אושר, אלא רק אמונה בו ורדיפה אחריו…” לא נקל היה, – לא קרבת, לא הלכת!
כן, אתה לא הונית לא את עצמך ולא אותה… ואולם אטו בדידך עסקינן הכא?
היא… היא… היא אהבה אותך!
כי היא, היא, שלא ידעה את עמך, את העם אשר מתוכו יצאה, היא, היא, אשר הקריבה הכל לעולם זר, זר – היא-היא היתה בת-עמך, בת-עמך!
היא – דע לך, גלוי-עינים! – היתה אחת הנפשות הטהורות, הקדושות, המעונות, המחפשות נשגבות בבנות עמך; שמיא וארעא נשקי בה אהדדי, שמיא וארעא…
בת-גמנזיה קטנה, בת-גמנזיה תמימה-ערומה, בת-גמנזיה הנושאת את נפשה הלאה מן הכתלים, בת-גמנזיה המשברת את צמאונה בספרי נפשה; בת-גמנזיה הכותבת מגילות-נשמתה ברחשי לבה, המוסרת את כל חומה, את כל קדושתה על הנייר הלבן ומסיימת בבקשה: לסלוח על פטפטנותה…
ולאחר כך – אחת הנפשות העמוקות, הנוטות לחשוב את צרכיהן ורגשותיהן ומאוייהן הטבעיים לירידה להן, לשקיעה; המוצאות איזה סיפוק רק בהתקדשות, בפרפור של אי-רצון, בהתקוממות נגד השובע, נגד הקהות; אחת הנפשות המחדשות בתוכן, המעלות מחדש את השאלות הישנות, הנצחיות, הגדולות…
מה מצאה בך? מה חיכתה ממך, הכבד, החולני? הידעה ידוע, כי אתה כבר עברת את כל המדורים, גם אלה שלא באת עד שעריהם? הידעה ידוע, כי אין אהבה לאיש אשר עצמותו אפס? הידעה יודע, כי במועקת מחשבתך יש אשר גם אותה ונִצרה השלכת בזדון אל קופת ההבל? הידעה ידוע, כי אתה באובדים, באובדים המוכרחים, ואין אובד מושיט ידו לרעהו? הידעה ידוע, כי לא נשאר לך אלא ההצטערות בצערך – צער כל היקום?
היא טעתה. בת-החיים היתה, – חיים, חיים היו גם בשרוך-נעליה – והחיים הלא טעות הנם. היא אהבה, אהבה אותך! היא שאפה אליך, אליך; היא רצתה להגביר את טהרתה במעינך, להתעלות על ידך, להתקדש בקדושתך. היא קראה אותך אליה, אליה…
אתה ישבת רחוק מאתה וקצרים ולא מצויים היו מכתביך אליה… ואולם מכתביה היא אליך… הזוכר אתה? הרואה אתה למי הכתב הזה? הרואה אתה את האותיות המעוקלות האלה, המלאות וידויי נפשה, חיפושיה וצעקותיה? המכיר אתה את סגנונה, סגנון נפש מורכבה ומתעמקת, נקרעת ובלתי קרועה? היש בך כוח לגעת בפצעים, בפצעים החיים האלה? היש בך די אונים לשקוע בהם שוב, לשקוע ולהעביר לפניך את כל שעבר עליה בעידנים השונים, בתקופות השונות, לפני הדברים ואחרי הדברים? הרואה אתה את זה הצוהל, את זה הבא בסערה, את זה המתחנן, את זה הצווח, את זה המייחל? היש בך אפשרות לקבור את מאור עיניך, למצער, בזה האחרון, האחרון?..
––––––––
"אוף! לסוף-הסופות! זה עלתה קיבלה (גלויה). והיא כבר בילבלה על אודותיו את ראש כל מכריו. מה אתו? מה אתו? נוּ, תודה רבה, רבה לו, הטוב, היקר! ואולם הטון של גלויתו, הטון… אד-סתיו בו… מה אתו? – מתפרצת השאלה מבלי משים. בכלל היא מבינה את מצב-רוחו, היא מבינה אותו, אבל זה לא הכל, זה מעט! היא אינה רוצה, שיהא הוא מרגיש וחושב ככה, שיהא הוא משקיף בעצבת כזו על התבל. ומצטערת היא מאד-מאד על אשר אין לאל ידה לשנות את זה… ‘ויודע אני את כל הנעשה בתבל השחורה’… ‘תבל שחורה’… כמה לא טוב הוא המבטא הזה, לא טוב! אֶח, רֵע יקר, לא טוב לו לשבת בעיר שהוא יושב בה. לעתים מצויות מאד היא חושבת על אודותיו. אינה אלא משתדלת לפתור את השאלה המענה: כיצד לעשות, שיחדלו האנשים שכמותו לעסוק בשרעפים ושעִפים קשים וילכו ישר אל החיים, ויתמזגו עם עיסתם, וישתדלו לגלגל את גלגליהם, ויהיו מוצאים בזה, למצער, איזו שביעת רצון?..
– – – –
"… היקר! החביב! בואה אלינו, אל העיר הזאת, בהקדם האפשרי, במהירות האפשרית! אה? מפני מה אינך רוצה? האמן לי, לא לך הפוזיציה שאתה עומד עליה! הוֹ, כמה דברים חשובים יש לי להגיד לך, בנימין! אבל מתחילה הריני משתוקקת, כי תשמיעני את קולך לוּ פעם כראוי. כתוב, איפוא, בהקדם, בהקדם, ולא מלים אחדות, אלא הרבה יותר! ממתינה אני ל… – נוּ, כיצד להגיד את זאת? – למעין-התגלות-הנפש! רוצה אני לדעת את הנימוקים: מפני מה אי-אמונה כזו? מפני מה אַפּאַטיה כזו? הלא מכאוב הוא, מכאוב גדול, שיהיו אנשים שכמותו חיים ככה! הלא, סוף-סוף, אפשר למצוא בחיים את ההגון והנעלה! אֶח, הצער! מדוע אין מלה בלשוני? לגמרי איני יודעת איך להגיד מפורש את זה שברצוני… אסור ואסור לך לחיות ככה! כך נדמה לי, ואולי טועה אני? יוכל היות. לא!
– – – –
"…כותב אתה בגלויתך: ‘כל דמיונות-קסם, כמדומני, אָין. הכל ברור. פלוני מר עתיד וגומר – אין דבר’. ברור לך? ולי הן לא ברור, לא ברור. איני יודעת את ‘הפלוני מר עתיד’, איני יודעת מה יביא לי יום מחר ושקועה אני בדמיונות-קסם, כי ימים בהירים יהיו בארץ ושגם את השחר אראה בהדרו. אך כל דבר מסוים לא תדע נפשי. הגידה, איפוא, גם לי, יקירי, מה ברור לך? איך אתה מתאר לך את עתידך? מדוע ‘אין דבר’? יקירי, מאד-מאד עזה תשוקתי לראותך פנים – אחי, בואה אלינו. לא הכל ‘אין דבר’, לא הכל ‘הבל-הבלים’. בואה. יהיה לך מקום. מה עזה תשוקתי שתתחיל לאהוב את החיים. הוי, לא אוכל לבאר לך את זאת…
– – – –
"…ואף על פי כן, אף שקצר האופק בשביל טיסתי והנפש כואבת, הנה החיים נהדרים, מלאים תוכן, ואני רוצה להילחם בתוך ההמון ולהתענג למראה הלוחמים. הפחד והפּסימיזם עזבוני כבר לגמרי, לגמרי. נמשכת אני הלאה מזה, חולמה אני לא על סירת דייגים קטנה, כי אם על תרני אניות גדולות!.. ועד ראש השנה, בכל זאת, אשאר פה. אנכי, רעי הטוב שלי, אנכי מאמינה בקרבת הגל התשיעי, ומפני חזיזי הקולות ורעמי הרעמים לא אפחדה עוד. אף לא תיחת נפשי מפני הקרבנות, מוּקאי הגלים…
“…חיי פה? קוראים אנו, עובדים את עבודתנו, מתעניינים בהמאורעות וקצת מגלגלים גם אנו את גלגלי ההיסטוריה… יקירי, חביבי, קרובי ושארי! ענני! כתוב יותר על אודותיך. אני אבינך, אני אתאמץ בכל כוחותי להבינך. לעתים מצויות מאד הריני מעלה בזכרוני את הימים שבהם הייתי בקרבתך, טרם עזבי את הגמנזיה. מה צר, שכל-כך מיעטתי אז לדבר אתך! לעתים מצויות מאד אני חושבת, שאילו היית פה עתה, הייתי יכולה להירגע אצלך ברגעי חיי היותר קשים, הייתי מספרת לך הכל, הכל, ואתה לא היית לועג לי, אתה היית מבין והיית חושב עלי את מחשבותיך, כמו שאתה לבדך יכול לחשוב (מחוק הרבה). מה רבה העת מאז נפרדנו, מאז לא ראיתיך! כמה נשתנה הכל מאז! נערה קטנה הייתי אז. טובים, טובים מאד היו חיי אז, וחייך אתה רעים, ובושתי לפניך מפני זה… עכשיו… (מחוק הרבה), יקירי, כתוב בהחלט: הרוצה אתה לבוא הלום, אם לא? הלא צריכים אנו, סוף-סוף, להתראות! הלא אי-אפשר שלא נתראה עוד! אי-אפשר! אי-אפשר! נוּ, אמור: כן! וכתוב הרבה, כתוב על אודות עצמך. והתבל טובה. צריך רק לחדשה, לבנותה מחדש – והכל יהיה טוב. גם אנחנו נהיה לטובים, בזרוח השחר עלינו, השחר המתעורר”…
– – – –
…הא?..
קרוא תקרא את המכתב?..
“השחר המתעורר”…
השחר העיר…
ובאו אותם הימים…
ותהי יד השגעון בך להומך…
וימים רבים שכבת בלי נוע…
ופעם ראית ברשימה גם את שם העיר ההיא…
אז ישבת וכתבת לה…
אך כבר לא היה עונה…
––––––––
שמע-נא! לא בדידך עסקינן הכא. אפילה בנפשך מני אז – ומה לך בקרן אור?..
ראה, מות לא מַתּ: לא יכולת. ואולם המוות הלא יחטפך כחתף. אל תצווה אל ביתך, כי אין לך בית, אך למות היֶה נכון בכל רגע, בכל רגע…
אדם כי למות לא יוכל, ונלחום נלחם עם החיים ולא יוכל להם, ונשאר בחיים על כרחו, על אפו ועל חמתו – ובא המוות כשואה… אה?
אל תאשם את נפשך. אולי גם את המוות יראת, כי לא הלכת שמה. ואולם הלא לא בשביל זה לא הלכת שמה…
הן יודע אתה, כי ימיך קצוצים, ספורים, ובבית-חולים, וממחלה שטותית…
הן יודע אתה, כי לא רחוקה הכוס שתעבור עליך, וגם אותך לא יזכרו החיים אחריך… וגם אותם החיים לא יזָכרו אחריהם…
הן כולך רועד, רועד; הן אין מתום בבשרך; הן עצבים עצביך.
ואתה אמרת… אך לא בך הכתוב מדבר!
היא… היא ציפתה לך… להיותך על ימינה… ואתה – הן לא היית עוזבה… אכן… לא היית מצילה: אין בך כוח להציל… אין בכולכם כוח להציל את אחיותיכם… אך ברוֹח הן לא היית בורח… עמדה היית נופל…
אך אתה לא היית עמה, והיא יצאה ברוב תקוה, בראש מכוסה טל שחר, טל שחר – והגיגה היה בך…
אלוהי הדרור קרא לחג…
וכשהונף הגרזן על ראשה, על רצונה, על שאיפותיה, על תקוותיה, על הכל, ועתידה נעשה ברור; וכשנפתחו עיניה-זועה לבלי היפתח שוב לעולם – היה שמך בהן!
ובבוא אליך השמועה –
דברים כאלה מחוללים שינויים גדולים. דברים כאלה מביאים מהפכות, מהפכות כבירות, בנפשות בני-אדם. דברים כאלה מקדירים את השמש, מחשיכים ומאפסים את פני החיים… אך דברים כאלה נותנים גם ליעף כוח.
אצלך – “אין דבר”. מרטת את שערות ראשך, געית בבכיה, רצת שולל – אין לך מה לעשות, אין לך לאן ללכת, אין לך גם שאגה…
שאגה היתה לה. שאגה ורצון. אי-אפשר היה לו להתקיים, לצאת אל הפועל – אך הוא נתבטל. פתאום. נשמתה-רצונה נתמזמזה ברצון אין סוף. נשמתה פורחת לה כצפור. כוללת את הכל, משתתפת בצער הכל. כוללת גם אותך, אותך…
ואולם שמע-נא! היא איננה כבר… איננה… איננה. נהרגה… ואתה עומד פה… עומד… עומד… עומד?
מעבר לגבולין
מאתיוסף חיים ברנר
שברי מחזות
ארבע מערכות
הנפשות:
ר' חיים יהודה ב"ר יעקב-ישראל מהרשק, לפנים משגיח ו“חוזר” ב“ישיבתו” הגדולה של אביו המנוח באחת מערי תחום מושב היהודים ברוסיה.
יוחנן, אחיו הצעיר ממנו, סופר עברי.
רבקה, אחותם.
נפתלי אידלש, בעלה של רבקה.
פני, בתו של ר' חיים-יהודה.
יוספ’ל, ילדם של רבקה ונפתלי.
אליהו חזקוני.
ר' שניאור-יחיאל קפלן, בעל בית-דפוס; לפנים “משולח” מ“ישיבתו” של ר' יעקב-ישראל.
דוֹבֶּה
דזֵ’יקוב בנו
בירפלד בנו
סועדים, שותי-תה, אמיגראנטים, פועלים, אינטליגנטים, מתווכחים, הולכי-בטל.
מקום החזיון – הגיטו היהודי שבמזרח-לונדון; העת- האחרונה.
המערכה הראשונה
ריסטוראן. שלבים מובילים לעליה ממול הרואים. מימין בוּפט, שמאחוריו דלת לחדר-המבשלות. פתח-החוץ באלכסון לצד שמאל. יום בציר, אחד מימי אלול הראשונים. צהרים. סועדים אחדים יושבים אל אחדים מן השולחנות. ר' חיים-יהודה, כבן חמישים, עבדקן ובמעיל קצר, אלונטית על שמאליו, משמשם.
א
ר' חיים-יהודה (מגיש פינכה מלאה תבשיל לאחד הסועדים): אורח חשוב בא אלי זה עתה. אחי בא אלי. אחי מרוסיה, יוחנן. היאומן כי יסופר! הוא יושב אצלי למעלה. לפני שעה בא. ולי אין פנאי אף לדבר עמו, לשאלו מי ומה. היאומן כי יסופר! כשנדדנו לגליציה מחמת הפוגרום מיאן הוא, השגץ, לנסוע אתנו. והיאומן, הוא נשאר ונאסר שם. היאומן – תשעה חדשים ישב במאסר, תשעה ירחי לידה, הֶה-הֶה. בינתים, ואבא, זכרונו לברכה, שבק חיים לכל חי, ואנחנו עברנו ללונדון, ויוחנן ישב וישב כפירוט רש"י. הה-הה. לפני חג השבועות העבר נקרא לו דרור, והיום בא אלינו, היום…
הסועד: כף!
ר' חיים-יהודה: תיכף ומיד! (רץ להביא כף ונתקל בפני היורדת מעל השלבים; אליה) הא, כבר דיברת, דיברת אתו? נו, מה הוא מספר, מה?..
הסועד (לאחר שהסיר עיניו מעלמה היורדת): כף, בבקשה!
ר' חיים-יהודה (נבהל): תיכף, תיכף… (מביא כף מן הבופֶט ומניחה לפני הסועד; אל פֶני המיישרת פעמיה אל הפתח היוצא הרחובה) את הולכת בתי? לאן? עכשיו… אלמלי, בתי, היית ממלאה מקומי לרגע, היתה חלה מצוה גדולה על ראשך. אני, בתי, הייתי רץ למעלה לרגע. אורח.
פני (יפה-פיה כבת תשע-עשרה): פיש! האורח! ג’נטלמן גדול! (יוצאת).
ר' חיים-יהודה (יושב ממול סועד אחר): יותר לא דבר? אפשר, פשטידה? לא? (הסועד מנענע ראשו לאות שלילה) אחי בא. לא שמעת על אודותיו? כלל לא שמעת? הוֹ, הוא כלי, כלי יקר. כלי יקר עם אור-החיים! הה-הה.
הסועד (לועס): מה מלאכתו?
ר' חיים - יהודה (שורק בשפתיו): מלאכתו? הוא כתבא, כתבא רבא. בכל הגאזטין. (מנענע בראשו) כל השנה הזאת ישב בבית-הסוהר. היאומן כי יסופר! (לרבקה הנכנסת מן הרחוב) יודעת אַת כבר, רבקה’לה?
רבקה (אשה כבת כ"ה, לא מכוערה, פניה מלאים תלאה, נושאת חבילות של ארג בשתי ידיה, נוהרת): יודעת, חיים-יהודה! פני פגשתני זה עתה. (ממהרת אל השלבים עם החבילות).
ר' חיים-יהודה: לכי, לכי, אחות, לכי והביטי עליו. (בהכנעה) אֶה-אֶה… אפשר, אחר-כך, תוכלי, רבקה’לה, לשלוח, מהתם, מאן-דהוא, להחליפני, לרגע. (לעצמו) היאומן, דוקא עתה, כמו להכעיס… (רבקה עולה ונעלמת. נכנס מן הרחוב דז’יקוב. בחור כבן עשרים ושתים, דל הבשר ולא קצר הקומה, דומה במקצת בחיצוניותו לכלי-זמר שאינו חס על בריאותו, לבוש בטעם הפראַנטים שבגיטו; מקטורן אדום, צוארון קשה וגבוה עד לבלי לראות את הטריות שבצואר, מעיל קצר עם סדר מזער מאחוריו ועם דשים ארוכים. על חוטמו המעוקם הבעה של בוז לכל ושל חכם בעיניו).
ב
דז’יקוב (יושב אל אחד השולחנות הסמוכים לבופט. כאגב גררא): כוס תה עם לימון!
ר' חיים-יהודה: אה, מר דז’יקוב! (מגיש לו תה; בידידות) היאומן, הכל לא בידינו, ממש הכל לא בידינו, הכל כמו להכעיס: יום-יום כשמצפה אני למבקרים – מאן דכר שמם! והיום – דוקא ישנם. דוקא. כשאין לי פנאי – דוקא. הלא יודע אתה בוודאי. אחי בא מרוסיה. (בגיל של התלהבות פתאומית) אבא, אבא, זכרונו לברכה…
דז’יקוב (משסעהו; במבטאו של גוי המדבר יהודית): הרבי היהודי…
ר' חיים-יהודה (אינו מבין): נו, נו? (פונה אל סועד אחר, בא בימים קצת, באותו הגיל) אבא, אבא, זכרונו לברכה, היה מפרש את הכתוב: “המחכים למוות ואיננו ויחפרוהו ממטמונים” –
דז’יקוב: לימון, לימון שכחת להביא לי, רבי מיסטר מרשק!
ר' חיים-יהודה (מקיים את הפקודה בשתיקה וממשיך אל הסועד הבא בימים): הפשט הוא פשוט. (בניגון) המח-כים למוות – ואיננו; “ויחפרוהו”? אימתי הם חופרים את המוות? “ממטמונים”! כשהם מוצאים מטמונים ורוצים לחיות, דוקא אז, כמו להכעיס, בא המוות. (צוחק בהתפעלות רבה) דוקא אז, כשמטמונים לפניהם, נופל עליהם רגב אדמה. “ויחפרוהו”… (רבקה יורדת מעל המעלות בלי בגד עליון; אחריה נגרר יוספ’ל) אימתי הם חופרים… (אל אחותו) אה, רבקה’לה, שׁבת… כבר נתת לו שלום-עליכם, אחותי?
רבקה: כמעט שלא הכרתיו. הלא גם החצי לא נשאר ממנו. יכול אתה ללכת עתה אליו, חיים-יהודה, אבל אל-נא תתעכב שם הרבה. עבודתי עוברת ראשי. (כמו בפני עצמה) והוא, היקיר, איננו – – (ר' חיים-יהודה עולה בכבדות ונעלם).
ג
דז’יקוב (אל רבקה): ואת פני אי-אפשר עתה להוריד ממעלה? לא?
רבקה: היא איננה שם. היא יצאה.
דז’יקוב: באמת? אינך משקרת לי? איפה היא משרכת את דרכה? (נוטל את התה ושופכו אל תחת השולחן).
רבקה (בקול רך): ובמה התה אָשם?
דז’יקוב: לא תה לשתות אני הולך אליכם. (משלם. בועט אגב-אורחא ביוספ’ל ואומר לצאת. פני נכנסת).
ד
פני: אוי! אתה פה, דז’ק?!
דז’יקוב: ואַת איפה אַת משרכת דרכך?
פני (בצחוק מצלצל): ואני הייתי אצלך.
דז’יקוב: בבית-הדפוס?
פני: אביך אינו שם.
דז’יקוב: אל תספרי לי מעשיות יהודיות. הלא את יודעת, שאיני אוהב, כי תלכי לבית-הדפוס. בית-הדפוס – זה ביזנס1; וביזנס הוא ביזנס, ואַת…
פני: אני הלכתי לקנות שם מודעה: “וֵיטֶר ווֹנטֶד”2.
דזי’קוב: אינך משקרת?
פני: חי-נפשי. (קורצת לו בעיניה).
רבקה: באמת דרוש לנו משרת מגיש-אוכל. כבד הדבר מאחא למלאות הכל בעצמו. אוי, מה קשה! (לאחד הסועדים) חרדל? תיכף אני מביאה! (פני לוחשת דבר על אוזן דזיקוב וצוחקת צחוק גדול).
דז’יקוב (בהנאה רבה): אוֹלל-רייט! 3 בואי ואתן לך “משרת נחוץ”, ויטר ווֹנטד". חַה-חַה-חַה! (הוא ופני יוצאים החוצה. רבקה שולחת אחריהם מבט עצב. הסועדים גומרים אחד-אחד את ארוחותיהם. אחדים מהם שואלים: “כמה אני חייב?” אחרים מצלצלים ומשלמים, הולכים ופוחתים. נכנס נפתלי אידלש עם עוד בן-אדם אחד. פרצוף של מתווכח מושבע. נפתלי יושב אל אחד השולחנות ומצווה להגיש תה לאיש-שיחו. רבקה מצייתה).
ה
נפתלי (אברך עדין עם מטפחת-משי על צוארו; אל המתווכח המושבע): שמעה אלי, הנני ואגיד לך: לא אתווכח עמך בדבר הפרובלימה כשהיא לעצמה מפני שני טעמים. ראשית, במובן ידוע, כמובן, הנני נותן צדק מוחלט לדברי האומרים כן, ואני בעצמי הנני בעיקרי סופר הכותב יהודית ורק יהודית וכיוצא בזה וכיוצא בזה; אבל אנכי כשאני לעצמי איני מתנגד גם לשפה העברית וכדומה וכדומה. יתר על כן. שמעה אלי, הנני ואגיד לך: בתור לוחם מוחלט נגד הטריטוריאליות הפילאנטרופית, בתור מחזיק בשיטת הציוניות הלאומית, דוקא הלאומית וכיוצא בזה. כונת דברי היא: מפני שאני יוצא אל הציוניות, מפני שאני מכיר הכרה שלמה, כי הציוניות היא פרובלימה, ופרובלימה לא פילאנטרופית בשביל האחים העניים נרדפו האנטיסמיטיזם…
המתווכח (דוחף את כוס התה): מגזימים, מגזימים אתם, אדוני הציוניים, אני אומר לכם! בבלי דעת תחזרו על המלה “אנטיסמיטיזם” “אנטיסמיטיזם” מבלי התבוננות כל שהיא בדבר החזיון הזה, אני אומר לכם! כבר באה העת להתיר, לא להתיר, אלא לקצץ בפעם אחת את הקשר הגרדי שקשרתם בבלי בושה על החזיון הזה! אנטיסמיטיזם באנגליה – לדבר על זה מבלי לחקור כלל מתחילה את הסטאַטיקה והדינאַמיקה של הפרוליטריאט האנגלי, אשר לפי תנאי התפתחות הרכוש, כמו שאנו מוצאים אצל קארל קויטסקי…
נפתלי (מפסיקהו): לנו אתם אומרים: “למדו! דרשו!” שמעה אלי! הרי את זה אנו אומרים לכם! ואולם אל הענין, אל הענין. אנחנו דיברנו ביוחנן מהרשק. אני… אני מכבד את כשרונו, אני…
המתווכח: הלא זהו הדבר אשר אמרתי. אתם, הציוניים, מכבדים את כשרונו. הוא האידיאולוג שלכם. והנה! והנה! העם שואף, העם מחכה למלה חיה, וסופריו, אלה המתאמרים לסופריו, כותבים בצֶרקוֹבנוֹ-סלַבְיַנית. הלא שערוריה היא, שערוריה נוראה! (שותה את התה).
נפתלי (בסיפוק נפשי): אבל הרף מעט מהציוניות, ידידי, לשוא אתה מכלה בה את חמתך. הרי אנו מדברים באורחנו. שמעה אלי. הנני ואגיד לך: הוא… איננו ציוני! אמנם, במובן ידוע, כמובן, הנהו מין ציוני רוחני, אחד-העמי, שהרי רומאנטיקן הוא, רומאנטיקן מכף רגל ועד ראש וכו' וכו‘. אומר אתה תמיד, שאני הנני רומאנטיקן – אמור! לי לא איכפת. די לי ההכרה, שאני מכיר בעצם הכרתי הציונית וכדומה. אני הנני דוקא ציוני פוליטי פשוט, כמובן, ציוני וסוציאלי גם יחד. אולם מהרשק לא היה מעולם ציוני וכיוצא בזה, וכיוצא בזה. יתר על כן: הוא, כידוע לי, עבד4 ל“בונד” וכו’ וכו', ואעפי“כ – זהו הנפלא בחזיון! – בנוגע להפרובלימה של הלשונות הוא מתעקש. יש לו איזו נימוקים רומאנטיים בנידון זה. ויכול אני לומר, שידוע ידעתים אני ולא אחר. שמעה אלי: שתי שנים ומחצה נשא בקרבו איזו “יצירה” בשם “הקדוש”. מעשה נורא: סנדלר עיוור בעינו האחת, חבר להגנה העצמית, ברח משדה-המערכה בשעת פוגרום ונשתגע עי”ז ובא לכפר בכדי לרצות את עוונו ולהטיף לאיכרים, וקמו עליו והרגוהו. בגלל היצירה הזאת לא אבה גם לנסוע עמנו כשעזבנו את רוסיה, (לא בלי לגלוג) לא רצה להיעקר משרשו, לפי דבריו, וכיוצא בזה. מבין אתה? והנה קדמהו בית-הכלא.
המתווכח (באירוניה): בעוון ה“בונדיזם” שלו?
נפתלי: איזה בונדיזם! בדיקת הפוליציה היתה בעיקר אצל שכנו ונאסר גם הוא. איזה בונדיזם! בכלל, חושו החברתי פגום הוא לגמרי. הנני ואגיד לך: אמנם, גם אני בעצם הנני אינדיבידוּאליסט, ועל אפכם ועל חמתכם אומר: איבסן הוא מורי וכדומה. אבל מן האינדיבידואליזם שלי גופא הריני יוצא אל הציוניות. רצוני לומר: בהכירי…
המתווכח (כלוכד גנב במחתרת): אה!.. הכשם שאתם נוהגים לכרוך ציוניות וסוציאליות כך אתם אומרים לכרוך גם ציוניות ואינדיבידואליות?!
נפתלי: כלפי לייא? שמעה אלי, הנני ואגיד לך. ראשית, אין אני רוצה לקבל עלי את האחריות בעד כורכים שונים וכיוצא בזה וכיוצא בזה. אתה אומר לי: “אתם כורכים” וכדומה, אבל מי הוא ה“אתם”, אני שואל אותך! אני איני הולך בדרך הכבושה, אני הולך בדרכי אני, לי יש שיטה שלי בשאלה זו; כשאני לעצמי…
המתווכח: אבל הסוציאליזם האמיתי, המדעי, הסוציאליזם הפורליטארי, לא האוּטוֹפי, הבורג’ואַזי… (אינו גומר) הסטאטיקה והדינאַמיקה של הפרוליטאַריאַט ברוסיה בכלל… (אינו גומר; פתאום ובהתראה רבה) מאַרכּס אומר: " המהלך ההיסטורי הרי אינו אלא פרוֹצס ארוך של מלחמת-המעמדות…"
נפתלי (כנמצא בסכנה): כּתּר! בלי הקדמות! כּתּר לי זעיר! (אל אשתו) רבקה, שימי איזה דבר לאכול!
רבקה: בשבילך?
נפתלי: אני עדיין לא אכלתי היום.
רבקה: אני שאלתי, הבשבילך, אם בשביל אורחך (מראה על המתווכח).
נפתלי: בשבילי, עדיין לא אכלתי היום כלום.
רבקה (בערמומיות): ויוספ’ל כלום אכל?
נפתלי (בכובד-ראש): מפני מה לא?
רבקה: משטה אני בך! לנסותך נתכּוונתי. אומר אתה לאכול. וכי שאלת מתחילה: ומה יוספ’ל, האָכל? ואני – האם אכלתי? הלא מאז הבוקר כמעט שלא היית בבית.
נפתלי: מילא, שטויות! (אל המתווכח) ולפיכך…
המתווכח: ולפיכך – ציון האם הזקנה ולשון-הקודש האב הזקן – שידוך יפה! (גומר את הגמיעה האחרונה של התה) ומה, האם גם כאן הוא רוצה לעסוק ב“לשון-קודש”? כאן בלונדון הלא בוודאי אין מקום בשביל זה.
נפתלי: מי? יוחנן? לא. כפי שאפשר ללמוד ממכתביו האחרונים אלי וכיוצא בזה היתה רוח אחרת אתו, כמו שאומר ביאליק באחד משיריו. יודע אתה, על אפך ועל חמתך אני מעריץ את ביאליק: לדעתי, הוא משוררנו הלאומי. שמעה אלי: הנני נכון לקרוא באזניך את מכתבו של מהרשק אלי ותיווכח, כי צדקתי בהשערתי. הן עוד לא שכחת להבין את השפה…
המתווכח (באירוניה דוקרת): היפה, השרידה, היחידה. לא, עוד לא שכחתי את הגברת אשר היתה, אבוי, מורשה לשפחה. אמנם, זה כשנתיים שלא קראתי בספרות שבלשון-קודש, אך הן היו ימים ואני כתבתי בה גם שירים.
נפתלי: באמת? אלה הם המטריאליסטים שלנו! נו, אם שירים, אז תבין גם את המכתבים האלה. בכלל, הוא אינו נוהג לכתוב מכתבים, אבל בצאתו מבית-האסורים היתה גם בזה כמו רוח אחרת אתו וכתב (מחטט בכיס העליון השמאלי שמעבר למנטול שלו ומוציא משם מכתב מקופל בתכריך) המ… טוב כי נזכרתי! עוד מעט ושכחתי לקלוף את תו-הפוסטה (אל איש-שיחו). מה אתה מביט בי כל-כך בתמהון? אני זהיר לקלוף את התוים מכל מכתב שאני מקבל. לי יש קולקציות שונות. לי יש תוים פרסיים, יאַפּוֹניים, איטליים, שויצריים. הנאַציונאַלפוֹנד מוצא בזה תועלת חמרית.
המתווכח: הוא הדבר: בורג’ואים ומעשי בורג’ואים ותו לא מידי!
נפתלי (קולף בכונה את תו-הפוסטה מעל המעטפה ומניחו בעונג בארנקי קטן העשוי לכך): ועתה הבה ונקרא. אֶה, אֶה, מהיכן נתחיל? (קורא) “ובכן, חביבי, הנני נוסע גם אני ללונדון. שכחתי כבר, איך אתה”… מילא, זה לא נוגע… “ואני רוצה לראותך”… ג"כ לא. הנה. מכאן…
המתווכח: רואה אני, שצריך גם אני לעיין במכתב. משמועה איני קולט את הקרוא. “אותיות מחכימות”, כמו שנאמר בגמרא שלנו.
נפתלי: לא בגמרא. מקרא הוא: “אותיות מחכימות פתי”, הי-הי. (קוראים שניהם) “קומבינאציות נפלאות קא חזינא הכא באגרתא דאחא… מלתא רבתא קא משמע לן”…
המתווכח: לשון-תרגום!
נפתלי: יוחנן יודע לכתוב! (קורא הלאה) “חנוָני שאינו יודע את מנהגי הארץ ושפת הארץ אינו רואה ברכה בעניני חנותו. אכן חדשה עשה האלוהים בקרב האדם! עסקים לא רעועים, לפי דעתו של אחי נ”י, אפשר לעשות רק בבית-מזון. והראיה ברורה היא: אנשים שונים באים לאכול ומשלמים – זה נהנה וזה לא חסר. בלשונו: ברם זה מתקבל על השכל"…
רבקה: אבל די. הרי אכילתך לפניך!
נפתלי (במתכוון; קורא): “ואכן זה מתקבל על השכל – שכלו של אחי נ”י, ועל הלב – לבי. אליבא דאמת, זה מוצא חן בעיני. בית-מזון! וכשאבוא ללונדון יהיה – ראשית, מה לאכול, שנית, חומר לפיליטונים (אנשים וטיפוסים שונים בתור מבקרים), והשלישית, באופן היותר רע, או היותר טוב, אוכל למצוא די מחיתי ביתא דמזונא דא ותו לא" – (תוחב מזלג בחתיכת הדג המוכן ונותנו לתוך פיו; נותן את המכתב לצלחתו; אוכל ומדבר) בשים אל לב את דבריו אלה, או יותר נכון, את רמזיו אלה על הפיליטונים, חושב אני שמקומו יכירנו עתה ב“ידיד-העת”. (בעקיצה) אומרים שבירפלד בעצמו מתחיל להכיר, שבכדי להוציא עתון יהודי ליהודים, ולוּ סוציאל-דימוקראטי, צריך לדעת קצת יהודית.
המתווכח: והוא הלא יודע.
נפתלי: ל“גוי” גם זה די. לא כל ה“גויים” יודעים כל-כך ז’ארגונית.
המתווכח: ובירפלד הוא, אמנם, רוסי מלידה. פאַַקט פנוֹמנאַלי: רוסי אסימילאטוֹר. רוסי נעשה ל“מתבולל” בין היהודים.
נפתלי: חציו רוסי וחציו אשכנזי, והז’ארגון שלו הוא, אמנם, אשכנזית גרועה. (בקצף) התבולל בינינו, אתה אומר? הנני ואגיד לך. במחילה גמורה הייתי מוחל לו את זה. ילך לו לסחור בסוציאל-דימוקראטיות אל אחיו. גם בלעדיו רבים בינינו העתונאים המבקשים לחם. אני נוסע לאמריקה.
רבקה (מן הצד): בעוד שנה לאחר פסח.
נפתלי: כך את חושבת?
רבקה: מוטב היה לך לבקש פה איזה דבר, ואפילו בעתו הזה.
המתווכח (במקום נפתלי): העתון “ידיד-העת”, ידידתי, הוא סוציאל-דימוקראטי; בירפלד עורכו הוא, כמובן אינטרנציונאלי, ומר אידלש, כפי שידוע לנו וכפי המשפטים ששמענו זה עתה מפיו, הוא שוביניסטי…
נפתלי: מתווכחי הנכבד, אל תגדיש את הסאה!
המתווכח: נוּ, נוּ… ומר אידלש הוא… ציוני. איככה, איפוא, יוכל לעבוד שם? על כן, איפוא, ידידתי, הננו נמלכים להכניס לשם את אורחכם הבא מקרוב, שהוא אינו ציוני, אעפ"י שאינו גם סוציאל-דימוקראטי.
נפתלי: סוף-סוף, גם הגויים נצרכים ליהודי: לתקן את לשונו של בירפלד וכדומה.
המתווכח: ובאמת! שם עתה חיים ועבודה. מתכוננים לתעמולה גדולה. בית-דפוס חדש, בית-מזון חדש. בית-המזון מלא תמיד. (בנצחון) אל יום-הכיפורים הבא מכוננים סעודת שלמה גמורה!
רבקה: והפונדקאים מצדם מתכוננים גם הם להראות להם גם על להבא כיצד להכין משתאות ביום-הכיפורים.
נפתלי (דוחף מעליו את שיורי הדג): אל תהי יֶנטה…
רבקה (בבת-צחוק ביישנים; יוספ’ל נגרר אחריה): מה יֶנטה? סיפרו, ואני מוסרה מה ששמעתי. אחי הלא אינו שייך לכל זה – ומה לי לחשוש? גם בעלי בתי הדפוס כועסים עליהם. הנה מר קפלן, אבי דז’יקוֹב, היה אתמול…
נפתלי (מפסיקה; אל איש-שיחו): יודע אתה, ממי הביאה ראיה? מאחד מבעלי “מחזיקי הדת”!
המתווכח: לפי הידוע לי, מר קפלן הוא ציוני.
נפתלי: מר קפלן יהיה לך גם ציוני, ואפילו אַנאַרכי, ובלבד שתתן לו עבודה לבית-דפוסו! יש על אודות מי לדבר! (מתנשא ממקומו) נוּ, שלום! הדיסקוסיה שלנו נדחית, איפוא, לעת אחרת. (המתווכח נפרד ויוצא; אל רבקה) אני הולך למעלה. פה כבר לא אהיה אוכל יותר. הביאי לי את הצלי לשם! (נוטל את הפת ואת הסכין; בטון של דימוקראטיות) את זה אשא בעצמי. (עולה, רבקה נושאת אחריו את האוכל. בית-המזון ריק. רבקה חוזרת, יושבת ונאנחת. דומיה. מופיעים מעל השלבים ר' חיים-יהודה ואחיו יוחנן – צעיר כבן שלושים, בעל קומה דקה, שפתים מרוטשות, חוטם ארוך ועינים מוגלאיות וגדולות מאד. ספיח סנטרו הגלוח צהוב. המלבוש העליון הממועך שעליו לא מרוכס. מהלכו ותנועותיו של איש-הרוח. באודם לחייו השקועות פורחת השחפת).
ו
ר' חיים-יהודה (בהמשך השיחה שקדמה לזה): היאומן כי יסופר! לבלי למצוא אותי יום שלם! (אל רבקה) עתה תוכלי ללכת כבר, אחותי. (רבקה נשארת. אל יוחנן) ולא מצאת אותי, סוף-סוף, אתה אומר, אלא בעזרת אותו הבחור?
יוחנן (בפיזור הנפש): כן, הרי זוהי כונתי. בעזרת אותו הבחור. אליהו חזקוני שמו. מה רציתי לומר? מכתבך האחרון עם האדריסה החדשה הלא כבר לא מצאני ברוסיה. המכתבים נפגשו בדרך – למאי נפקא מינה. וכשירדתי אתמול מן הספינה ביקשתי מהמנהל להוליכני אל משכנך הישן.
ר' חיים-יהודה: אל אוֹלד-מאַנטֶגיוּ סטריט.
יוחנן (כמדבר לעצמו): האל הטוב יודע את שם הסטריט ההוא. מה רציתי לומר? מילא, באתי לשם – ואין איש. שואל אני – ואין יודע. מה לעשות? הרחובות והשאון מוזרים כל-כך. יהודים פוגשים ומוללים באצבע: ירוק! כיצד מביטים האנגלים – הן אין צורך לומר. למאי נפקא מינה – הכל מוזר. והכאן המודעות המשונות. מודעות ביהודית, לכאורה – ורחוקות כל-כך. אליבא דאמת. לאן לפנות? נתבלבלו ונתערבו אצלי ארבע רוחות השמים; מזרח ומערב נפגשו ונשקו. נס הוא, שהיה אליהו חזקוני אתי. הוליכני אל איזה בית-מלון. באתי- שדי! גברים ונשים אהדדי באופן מנוול כל-כך. מוכרים לי כמעט בחזקה כובע עגול קטן. טוֹפֶּנס הֵיפֶּני. לאשרי אין לי אף פרוטה – מאי נפקא מינה. טיפוסי הילדים מוזרים. יהודים ומדברים בשפה לא אשמע. שואל אני את אמם, אם יודעים הם גם יהודית. עונה היא לי בגאון: הוֹ, הלואי הייתי יכולה גם אני להבין אֶנגילש כמוהם, שכר-לינה – חמישה פּנסים (זה בכסף רוסיה כמה?), ובכיסי אין אף פרוטה אחת. הן בבית-המלון, שחיכיתי בו ליציאת הספינה, שללו ממני את שני המאַרקים שלי האחרונים בעד לינת לילה אחד. אליבא דאמת. אני במתכוון נזהרתי לבלי לאכול שם דבר, ואף קפה שלהם לא שתיתי, בכדי שישאר לי איזה סכום בבואי לונדונה. אך הרי זוהי כונתי: מי יוכל לדון עם יהודית מתאשכנזת צעקנית והומיה? פֶּה פתחה עלי. נוּ! למאי נפקא מינה – נשארו לי שם חמישה פניגים והלכתי כחצי פרסה לבקש לקנות בהם תפוח-זהב – צידה לדרך. ידעתי, כי נסיעת הים לא תהא קלה עלי. מילא, הלכתי, הלכתי עד שמצאתי את המבוקש, ובשובי לא ידעתי את הדרך אל הנמל. מה רציתי לומר? כן, כמעט שלא איחרתי ע"י אכספדיציה זו אחרי תפוחי זהב את מועד יציאת הספינה ולא נשארתי כסרטן על השרטון. הקיצור, תפוח-זהב נקנה, חמשת הפניגים הוצאו אף הם, ופה חמישה פנסים שכר—לינה – מהיכן? יצאתי את אליהו חזקוני וטיילנו כל הלילה ברחובות. (ישר אל חיים-יהודה) כרך נורא הוא לונדון שלך! איזו סמטות מעוקלות! (מתעורר ומחליף את תוכן השיחה) ובכן זה כשלושה שבועות שאתה פונדקאי?
ר' חיים יהודה: אוי, זוהי מעשיה ארוכה! (מביט לצדדין) עכשיו אין איש, ברוך השם, ונוכל לדבר ברוחה. היאומן כי יסופר! המעשיה היא כך. הן כבר הודעתיך במכתבי האחרונים, שהחלק הראשון מהספר של אבינו, הרינו כפרת משכבו, כבר נדפס כמעט חציו. בבית-דפוסו של מיסטר קפלן, כמו שקורין לו הכא, הוא נדפס, שניאור-יחיאל זה שהיה משולח מ“ישיבתנו”. עכשיו הוא מיסטר קפלן, ובאמת אמרו: לא זה האיש, הוֹ, הוא עכשיו לא אני ולא אתה – לא אנחנו. הוא הנהו כבר תושב, מי ששהה בארץ זו שנים אחדות. הילדים, מלבד הבכירה, הנם כבר זהירים בכל חומרי המקום שבאו לשם, הה-הה, וגם הוא בעצמו אינו כבר “צהוב”. כן, במה אני עומד? בספרו של אבינו, נשמתו עדן. השתא נדפס החלק ההלכתי שב“תולעת-יעקב”. הלא עוד לא שכחת, יוחנן? הפּירוש על מסכת זבחים נקרא “תולעת-יעקב”.
יוחנן (בצל של בדיחות-הדעת): ולא “יגל יעקב”?
ר' חיים-יהודה (ברצינות): איך “יגל יעקב”? בשלמא, החלק השני, שעל האגדה, נקרא בשם “ישמח ישראל”, מפני שאגדות, כמאמרם ז“ל, מושכות לבו של אדם ומשמחות את הישראלי. ברם חידושי הלכה למה יקראו בשם “יגל יעקב” – אטו גילה איתא הכא?! מילא, במה אני עומד? נהירנא, שפיר! אבינו, הרי אנו כפרת משכבו, נתן לו כבר על חשבון זה, בעודו בחייו, עשרה פונטים. לך, ה”ירוק“, הלא צריך לבאר: פונט – הרי זה כעשרה רובלים בערך. ליטרה שטרלינג. מילא. כל הספר יעלה בארבעים פונטים. והנה זה אשר כתבתי לך, שאבא לפני פטירתו ז”ל מסר לי שלא אוציא את הכסף לבטלה. ואמנם, ידוע לך שלהשקיע את המזומנים בחנות לא הסכמתי בשום אופן ואופן. אבל (בשינוי קול קצת) כשבאה העת לפתוח את בית-המזון, למדתי את הפשט (בניגון): לבטלה אין אתה רשאי להוציא, אבל כגון דא רשאי אתה ורשאי. דאי לא תימא הכי – לא שבקית חייא לכל בריה. (בצער פתאומי) אחי! היאומן – לפתח חטאת רובץ. דיברו על לבי, השיאוני וגם יכלו לי, ועכשיו – נסחבתי בחובות והמדפיס אינו רוצה להמשיך להלן את המלאכה, אם לא יסלקו לו מתחילה עוד כסף של ק“ן רובל, היינו, ט”ו ליטרות, כמעט כל הסכום. נוּ, אומר הוא: להדפיס ספר-חולין, להבדיל, אינו ירא גם בלי תשלומין למפרע, שהרי הסחורה בידו, אבל ספר כזה – הקופצים עליו מעטים המה, הוא אומר… אה? זהו, אחא, המצב. (אחרי הפסקת רגע) ואלמלי, יוחנן, אלמלי, לפחות, היית בשעת הסתלקותו, נשמתו עדן, בעיר נכריה. רחוק מתלמידיו, מיודעיו וממוקיריו. אמת, גדולים רחמי השם וישתבח שמו, שנהג ברב חסדיו ובהשגחתו הפרטית הקדושה, והפטירה של אותו צדיק אירעה בלבוב ולא כאן. לבוב, סוף-סוף, לא לונדון היא… אַי, הביאו בשר! צריך לילך!
(קצב נכנס הביתה, מן החוץ, ודופן של במה שחוטה על כתפו. ר' חיים-יהודה ממהר עם הקצב אל בית-המבשלות. יוחנן כובש פניו בכפיו. דממה. הוא מתעורר).
ז
יוחנן (אל רבקה): כפי הנראה, אחותי, הולכת לאבדון גם תקותי האחרונה.
רבקה: איני מבינה.
יוחנן: חלמתי – בית-מזון; דרושים משרתים; אמצא גם לי מקום בעולם.
רבקה (בעגמת נפש): ליצנות…
יוחנן: לא, אחותי, לא ליצנות. כפי הנראה, לא יאריך ימים גם העסק הזה.
רבקה (מנענעת בראשה): בוודאי! בתי-מזון כל-כך הרבה נפתחו ברחוב הזה בחודש האחרון. ושם משחקים בקאַרטים ועושים כל דבר שלא יעשה. זה מושך את העולם. (בקנאה) רוכלים והכל הולכים לשם. אצלנו – נקי וטהור. באים רק דיסקוּטאַנטין. מה הם אוכלים?
יוחנן (שותק).
רבקה (גונחת): מר! מר! (יושבת אצלו) גם אני, אחי, כבר איני זו שאתה יודע מאז. אין כוחותי אלו שהיו לי מלפנים, בהיותי מוכשרת לשאת הרים עלי. אז הייתי מוכנה לכל. יכולתי לעבוד פי ארבעה, לספק כל צרכיו, והוא ג"כ היה אחר. הזוכר אתה את מכתביו מברלין, שהייתי מראה לך? חייתי בשבילו, שלחתי לו את כל משכורתי, הסתפקתי בפת חרבה, רחצתי, כיבסתי, תפרתי, שפחה חרופה הייתי, לשום מקום לא הלכתי, לא התאוננתי. (בקול חנוק) כשהיה לבו אחר אלי היה כוח-אבנים כוחי לסבול ולשאת הכל. אז קיוויתי…
יוחנן (מדוכא): רבקה?!
רבקה: כן, כן, האמן בזה. גם אני מיאנתי להאמין עד שטפחו המעשים על פני. אפילו אל הילד לא ישים לב. עזוּב ממנו הילד ואינו דואג לו כלל. לאמריקה הוא רוצה. לא! לא! איני יכולה להאמין! הוא אינו יכול להיות נבל כזה! הוא יודע מה הוא לי, הוא צריך לדעת את מה הקרבתי לו: את כל חיי, את כל שארית כוחי. בלעדיו חיי אינם חיים. בלבשי בגד והוא אינו עמי אין שמחתי שמחה. את הכל מצץ! כבר כורעת אני תחת העול! והוא – כל הימים – תיבות קטנות לו וציורים מכל המינים ועתונים וספרים יפים ועצי זית מארץ-ישראל – כל החרבנות! בזה הוא מטפל ודבר אינו עושה. ואלמלי היה עוד נאמן לי!
יוחנן: רבקה’לה, אחותי, אלוהים עמך! מה את מדברת!
רבקה (בקול מלחשים): הוא אמר לי, הוא אמר לי. הרגשות משתנים, אמר לי. מפני דבר אחד, אמר לי, הוא חושש כשיסע לאמריקה: שלא יצטנן אלי מחמת ריחוק המקום. כך אמר לי. (משמיטה פניה על ראשו של יוספ’ל).
יוחנן: אוי, רבקה’לה, נתחדדו עצביך, אחותי. חשבי בדבר: שמא כל זה אינו אלא מפני שעיפה את ביותר מעבודתך. אני מבין. זה לא טוב מצדו: להניחך עד היום לעבוד כל-כך, פֶה, זה לא טוב!
רבקה: לא, לא, אל תנחמני. אני יודעת מה שאני מדברת. בכל שעה פנויה מלֶקטשוּרס5 וּויכוחים הוא יושב שם. מאז באה היא. בוודאי. היא יותר מלומדת ממני. מה אני לו? חייטה!
יוחנן (כנשוך-נחש): אַה!..
רבקה: זה כחמישה חדשים. מחותן פתאומי נהיה למיסטר קפלן.
יוחנן: מי? על אודות מי את מדברת?
רבקה: בת קפלן הבכירה, זו שחתנה מת בבית-האסורים ושערותיה נקרחות כבר…
יוחנן (כמתעתע): מי?
רבקה: היא באה הלום לפני חמישה חדשים.
יוחנן: דוֹבה? זו שהיתה בשוויצריה?
רבקה: היתה, היתה, האוצר! בקוּרסים למדה… (נפתלי יורד מן השלבים; אדמומית של אחרי סעודה בלחייו העדינות).
ח
נפתלי: רבקה! עתה תתני לי כוס תה. (יושב ממול יוחנן) נוּ, ספרא וסייפא, שמעה אלי. הרי עדיין לא סיפרת לי, כמעט, מאומה מכל המוצאות אותך בדרך, מראה עיניך, משמע אזניך. הרפתקאותיך, רשמיך וכו' וכו'.
יוחנן: מה יש לספר? שם צרות צרורות, וכפי שאני רואה – גם כאן אין מחסור בהן.
נפתלי (מתעצב): כן, כן, הנני ואגיד לך בלחישה: קפאון מוחלט שורר עתה בחיים החברותיים דפה בכלל ובחיים הציוניים בפרט. אשתקד כשבאתי הלום היו פה סימני חיים עבודה: החבורה “קדימה”, שאנכי יסדתיה, היתה רבת פעלים. אני מחזיק בדעתי: הטריטוריאליות נתנה מכה לציוניות, אשר מי יודע מתי תירפא ממנה. נתרופפה, נתרופפה גם אמונתי. רחוקה התקוה. השומע אתה, אשתקד – איני זוכר את היום, שבו לא יבואו אלי זוגות-זוגות של ציוניים – מדברים ומדברים ומלבנים את הדברים. עתה – סרו הכל בבת אחת. כאילו ביד הוסרו. לא יכלו לסלוח לי את מלחמתי הקשה כנגד הפדראציה הטריטוריאלית, את מלחמתי… (רבקה עומדת ומאזינה מרחוק לדברי נפתלי; בפניה התעניינות ממוזגה: רצינית למחצה ומעושה למחצה) כן, כן, אם דורש אתה מופת על רפיון הפרופאגאנדה הציונית – הנהו לך: איני צריך להלל את עצמי, אבל רם אני ג"כ מענוה מלאכותית: הריני פרופאגאנדיסט חרוץ, ובכל העת האחרונה לא מצאתי מקום, שאוכל להשתמש בו בכוחותי. ברוסיה חושבים בוודאי, שבלונדון החפשיה יש אורגניזאציה ציונית נפלאה. תמימים!
יוחנן: וחייך הפרטיים?
נפתלי (בפנים טראגיים): הפרטיים? כלום שתי רשויות בדבר? אמנם, בכל השאלות העולמיות הריני אינדיבידואליסט. באמנות ובעולם המחשבה אני נוהה אחרי איבסן, ה“אני” שלי אצלי הוא עולם ומלואו. אבל, מצד אחר, מי יוכל להכחיש, שהיחיד תלוי הרבה בציבור. (בהשפלת הקול) איני משתכר; היא (מראה על רבקה הנחוָרה) סובלת, כמובן. חיי המשפּחה שלי הרוּסים, בעוד שבהם, ורק בהם, אני רואה, לפי שיטתי, את הערבון הבטוח להצלחת היחיד. בני זה (מראה על יוספ’ל), אשר לכל בו חיי רוחי ואשר הוא תקותי היחידה, כי הוא ירים את הדגל, אשר לא עצרתי אני כוח לשאתו ברמה וכו' וכו, אינו מתחנך כראוי. היא מכה אותו באכזריות וכדומה. אנגלית איני יודע עוד. בימים האחרונים, אמנם, החילותי ללמוד את השפה בהתמדה עם דוֹבה… רצוני לומר: עם בת המשולח שלכם הבכירה. הלא ידעת אותה לפנים מקרוב, כמדומני. כמובן, בא אני על מנת ללמוד ושוכחים את הלימוד והולכים למוזיאום וכדומה וכדומה. שלשום קראנו שנינו את ה“גיטו” של הֵיאֶרמַנס. גרמנית אני יודע יותר ממנה. בכלל אין לי מקום פה, ואני מצפה לכרטיס-נסיעה שהבטיחו לשלוח לי מניו-יורק. אמנם, גם ניו-יורק זרה לרוחי, אבל בעצמי אבטח, כי אני לא אטמא שם בתוך האטמוספירה הטמאה של ארץ-הדולארים. כמובן, אבחר יותר טוב במוות מלעשות שקר בנפשי, ככל האגיטאטורים דשם מכל המפלגות. נכון אנכי להיות שם רצען, ובלבד שתהא הנשמה שבי טהורה. ואולם חפץ חיים אני והנני מאמין, כי אנצח את כל המכשולים וכיוצא בזה וכיוצא בזה…
יוחנן: “כיוצא בזה” זה מה הוא מלמדנו?
נפתלי (נסחף בשטף אמרותיו): אנכי השאתי גם את דוֹבה… כוָנתי לומר: את מרת קפלן לנסוע שמה, אבל היא התעקשה: רוסיה ורוסיה. בעוד שבוע תסע שמה. הוא טריטוריאלית נלהבה. ופה נפרדות דרכינו. אולם אני מקווה עוד להשפיע עליה. כן, טוב שנזכרתי. רצונך, יוחנן, להיווכח מדבר גודל ההשחתה שבחיים החברותים בלונדון – צא וראה: הסוציאל-דימוקראטים יסדו מראשית מאי שנה זו עתון שבועי בשם “ידיד-העת”.
יוחנן: נוּ-נוּ, איזה שֵם…
נפתלי (ממשיך בעונג רב): והנה שמעה אלי. לראשונה היה אצלם לעורך יהודי מתאנגל, כונתי, אסימילאטור אנגלי, אנטיסמיט ידוע. חבר הוא גם לאגודה האנגלית הס“דית המרכזית, כף-מבשלים ב”אַמאַלגאֵמיטֶד סוֹסייאטי" וכיוצא בזה. כמובן, לא ידע גם פלוני לכתוב יהודית, אך איך שיהיה – בן-ברית. אולם לוֹ מעט היה שכר העורך ששילמו לו ועזב את העסק. והתדע, מי הוא העורך עכשיו אצלם? הנני ואגיד לך: נכרי!
יוחנן: כלומר?
נפתלי (בהתפעלות דלעילא): פשוטו כמשמעו, גוי מארץ הגויים, גוי…
(נפתחת הדלת בסערה. נכנסת בחפזון דובה קפלן, בתולה למעלה משלושים, נמוכה, שחרחרה, בפֶּנסנָה ומעשנת. על צוארה חוט שחור של שעון ועליו מדליוֹן ובו תמונה פוטוגראפית קטנה. קולה צרוד, וכשהיא מדברת נדמה, כאילו אחרי כל פראזה ופראזה היא מעמדת נקודות).
ט
דוֹבה (תוקעת כפה ליוחנן בחזקה): שלום עליכם, עליכם שלום, רבי יהודי! נוּ, מאין, יהודי, מאין ולאן? לאן? הנה היא השאלה, הנה. זרם האמיגראציה שוטף, הא? נוּ, מה נשמע במקומותינו הקרים? מה מצב-הרוח שבין הנודדים? היום באת? פֶני היתה אצלנו והודיעה לי מזה. בעיניה אין אתה מוצא חן כלל, הליטראטור! נוּ, מה, כבר הספקת לנשום אוירה של לונדון הגדולה והאפלה? ועיקר, עיקר שכחתי, כמו שאומרים, כמדומה, אצל “שלום עליכם”: מה עם עבודתך הספרותית? מה, מה כתבת בימים האחרונים? מה תרגמו לרוסית? ואגב-אורחא: העודך יושב במרומי האולימפוס של שפת המשכילים, או אולי התחלת כבר לכתוב גם בעדנו, בני ההמון הפשוטים? הא, הא, ענה! וָלא – אשפוך עליך עוד תריסר אתיקים של שאלות, ואתה תענה!
יוחנן (בקלות-ראש): מכיר אני את דוֹבה. אותו הבטחון בעצמה. לא נגרע.
דוֹבה (בצחוק): אותו הבטחון ואותן השאלות.
יוחנן: בנוגע לשאלות אוכל להשיב בבירור רק על אחת וזה: שבימים האחרונים לא ישבתי על האוֹלימפּוס, אלא בבית-האסורים ועל לא דבר.
דוֹבה (במהירות): את זאת אני יודעת. מה לעשות, לא הכל נעשה על פי רצוננו. אותו המכר שלנו – הלא יודע אתה אל מי אני מרמזת – היה מלא חיים ותנועה, והיה גם בעל רצון חזק, ונגזרה עליו למות הרחק מהכל. אני, שווה בנפשך, מתגעגעת לטפס על ההרים שבשווייצריה, ולבסוף אני צריכה לנסוע ולעשות מה שהמפלגה דורשת. ואולם! הנה “ישבת” זמן רב, ועל-כן, איפוא, לא אתנך, לכל-הפחות, לשבת כלוּא עתה. מאַרש אל הרחוב, מאַרש אלי, מאַרש לאיזה מקום, ובלבד שלא להירקב בבית. יותר טוב – אלינו. אצלנו תמונת מלך אנגליה על הכותל.
יוחנן: שתי טענות בדבר. ראשית, לא ישנתי שלושה לילות רצופים. שנית – אני מצפה לחזקוני.
דוֹבה: חזקוני? עלמה?
יוחנן: לדאבון-הלב – לא. אני חושב, שהוא צריך לבוא לפנות ערב לאחר שיגמור את חיפושיו אחר איזה עסק. כמובן, לא בשביל עצמו. או יותר נכון: לא בשביל עצמו, שזהו בשביל עצמו. או אולי בשביל עצמו, שזהו לא בשביל עצמו.
דוֹבה: פוּ, מטאפיזיקה טיפשית!
נפתלי: כל היום הוא מדבר ע"ד חזקוני זה. כמתוך קדחת של אהבה.
דוֹבה: באופן הזה הרי אני מתה מחשק לדעת מי הוא ואיזהו חזקוני הלז.
יוחנן: לא חזקוני, אלא אליהו חזקוני. מי הוא זה ואיזהו, אולי אבאר לך בעת אחרת, כשאענה לך על כל שאלותיך. הנה הוא (מראה על נפתלי) אמר: כל היום אני מדבר על חזקוני. לא. אם לדבר במליצה – כל היום אני שותק עליו.
דוֹבה (בישוב-הדעת): אוּהוּם… אפס קצהו אראה, וזה הכל? (יוחנן אינו עונה).
נפתלי (מתייצב בפוזה של אוראטור; עיני רבקה בוערות באש של חשד מסתתר): שמעו אלי, נאספים נכבדים! האוֹפוֹנֶנט הנכבד שלי השיג עלי, וכיוצא בזה, ועלי מוטלת החובה לברר את הענין. בהוציאי מקודם את ההחלטות המוחלטות מסיפורי האופוננט הנכבד שלי על האוֹביֶקט המדובר יש לי הרשות המלאה להוציא את המסקנות המבוארות למעלה. (אובד את סגנונו הפארודי; בכובד-ראש) הנני ואגיד לכם באמת: חזקוני הוא, לפי דעתי החזקה, מלא מן המוסר של הנוצריות, הוא טולסטויָני, הטולסטויניות הנשכחת שולטת בו. הנה קוּריוֹז: על הספינה אשר בה באו ביחד יצא קול…
דוֹבה (מפסיקתו, לאחרונה): איני אוהבת כשמדברים על אנשים שלא ראו אותם מעולם, ואפילו אם שמעו על אודותם מפי יודע-אנשים כהאורח שלנו. אולם, איך שיהיה, אם איש כזה הוא, אז יכולים אנו בוודאי ללכת מבלי כל שקלא וטריא ומבלי לחכות לו. טולסטוינים אינם שומרים מעולם את מוצא-שפתותיהם.
יוחנן: פתגמים ופתגמים!
נפתלי (אל דובה): לנו יש היום עוד שיעור באנגלית.
דוֹבה: אין היום כל אנגלית! היום מוקדש הנשף להסופר המתנגד לפתגמים. צריך להראות להפייטן את לונדון הפיוטית.
יוחנן (מתעורר ממחשבותיו): לא, יקירתי, בתוקף זכויותיה של מחלתי הנני עולה עתה לנוח.
דוֹבה: ולא אדע אפילו, כיצד לא ישנת שלושה לילות רצופים? הלא מעניין הדבר! רוח תזזית היתה? חלית מחלת הים?
יוחנן: שאלה היא. בתור אדם ובתור סופר. הסופר – הן זה איש שראשו סובב עליו תמיד גם בשבתו ביבשה, ופשיטא על הים. הגיעי בעצמך: הים – קנינם של הפייטנים, מעור המוּזוֹת, פלא-הפלאים, סערה ומרד, רעש והתקוממות, ציורי נוף קוסמים, וכיצד אפשר לישון עליו מבלי ליהנות מיפיו ומהמון גליו? למאי נפקא מינה – אוי, “המו גליו, ברוץ גלגליו”, אוי, המו, עד שדימיתי בכל רגע, כי גווע אני בתום השמיכה הלחה מהקאה בלתי פוסקת…
נפתלי: תנאי הנסיעה של הנוסעים במחלקה השלישית – הן נורא הדבר! אני כשנסעתי, כמעט שנדרתי לתאר את זה בעתונות. והנורא ביותר הוא, שאין איש יודע מזה. הלא ברפת מובילים שם, פשוט, ברפת. מיטה על גבי מיטה, וחושך, והשמיכות, והאוכל – נורא, נורא!
יוחנן: אלמלא אליהו חזקוני שהוציאני משם אל מכסה האניה היתה נפשי נוקעת. זה הראה לי מה זה חולה המטפל אצל חולה. בריא הוא האיש הזה וחולה גם יחד. שמר עלי עד בואנו אל החוף… (לעצמו) גם פניו בריאים וחולים הם גם יחד.
דוֹבה: באופן הזה כדאי לראותו. אף על פי שדו-פנים – לא מעלה יתירה.
יוחנן: הוא אחד; שני פנים רואים המביטים בו, (כמו בחזון) הנך פוגש בו – הבעה לא מסוימה. עינים קטנות, שחורות-ירוקות, ריסים כואבים, נחירים רחבות ופתוחות, לחיים גסות, מכוסות קרום של עמל, צואר קצר, שערות כהות, סבוכות ועומדות, סנטר וזקן בלתי מסודר. אך הנה הפנה את ראשו לעזור לך באיזה דבר, תשים עינך בו מן הצד – איש אחר, פנים אחרים. בשחור העינים מתעלמת ונבלטת לחלוחיות משונה, מלאה מן הצער של מי שנטרפה דעתו עליו והבריא. מתחת לשפם הקלוש והרך, על השפתים העגולות והגלויות, בשיפוע-לחייו – בּכּל מתגעשת הכנעת סבלנות המבינה הכל ונושאה הכל, אוהבת הכל ומיטיבה לכל. (בגילוי-סוד) והצואר ניצב איתן מתחת לכל זה, לא זקוף, אבל איתן…
דוֹבה: הנך מדבר מתוך שינה?
יוחנן: מצחו הקטן והמרוכז מבצבץ – בעצם כבר איני מתפעל ואיני נגוע משום דבר, מאחר שמה שהיה אפשר לבוא – כבר בא… (כמתעורר) כן, הרי זוהי כונתי. אליבא דאמת. מה רציתי לומר?
דוֹבה: לא רצית – ואמרת. אמרת גם מה שלא רצית. אהה! אבל די. בכלל, דיברת ותיארת כסופר גמור. מתייראה אני, שבאמת קצת אינך בקו הבריאה.
יוחנן (אל רבקה): אני עולה, אחותי. נא לקרוא לי, אם יבוא אותו הבחור.
דוֹבה (בפזיזות): אליהו חזקוני! (אל יוחנן) נוּ, אינך הולך? לך לישון! (אל הכל) להתראות! (יוצאת את נפתלי. יוחנן עולה במעלות שחוח).
י
רבקה (לבדה; סופקת כפיה): אלי! מה זה יהיה?.. הכל עלי… פני היקרה עדיין אין אף בדעתה לשוב… ימים שלמים אובדים לי… אני לא אשתוק… היא יוצאת מדעת… אינה יודעת מה לעשות משגעון. (אל יוספ’ל) חכה, בני, מהרה נדליק נר… (מבית-המבשלות נכנס במהירות ר' חיים-יהודה, כשהוא מנגב באלונטית את ידיו).
ר' חיים-יהודה: עסקים. היאומן, כי יסופר – אלול, קדיש-יתום ובלי תפילה בציבור. עסקים. צריך להזכיר את יוחנן. למעלה הוא, רבקה? התאמיני, טרדותי. עודני בעל-חוב לתפילת השחרית. לא “שש זכירות”, לא “אני מאמין”. (מתחיל לומר כל זה על פה; ב“אני מאמין” הוא עובר בחפזה על העיקרים הפילוסופיים והמשיחיים ומאריך ב“כל דברי נביאים אמת” וב“שהתורה לא תשונה ולא תוחלף”; אח"כ הוא מתפלל מנחה, גומר “שמונה-עשרה”, נופל על פניו) “ויאמר דוד אל גד: אפלה נא ביד ד', כי רבים רחמיו, וביד אדם בל אֶפּוֹלה”. (ביבבה) “רחום וחנון, חטאתי לפניך”… (קם מנפילת אפיו ועולה על השלבים אל יוחנן).
(היום פונה לערוב. בבית-המזון אין איש. נפתחת הדלת ועל המפתן צועד אברך כבן עשרים ושש, דל-קומה, מגושם, בעל-בשר, לחייו ושפתיו עבות, תאותניות, מלאות חריצים. לבוש פּאַלטוֹ קרוע, המשמש בין בימות-החמה ובין בימות-הגשמים. מתחת להפּאַלטוֹ אין בגד אחר, מלבד הכותונת).
יא
הבא (מדבר בכבדות): יש כאן יוחנן מהרשק?
רבקה: מר חזקוני!
חזקוני: כן, אני הוא. צריך אני ליוחנן.
רבקה: הוא פקד עלי לקרוא לו לכשתבוא.
חזקוני: אפשר ישן הוא. לא צריך. עיף הוא. (מתייצב סמוך לאחד השולחנות שאצל הפתח. נמלך בדעתו ויושב. החשיך. שתיקה. רבקה מתחילה).
רבקה: אחי סיפר לנו, כי אתה סעדת אותו כל עת חליו בספינה.
חזקוני: כן, קשה היה לו. שני ימים לא אכל מקודם ולא יכול לעמוד בפני הבולבוסין.
רבקה: איזו בולבוסין?
חזקוני: בולבוסין. תפוחי-אדמה. לאכילה. על המכסה שטחו. מיד כשעלינו על האניה. שטחו. לאכילה. בולבוסין מבושלים ודגים מלוחים. אמרתי לו: טוב למעט. לא נזהר. לא יכול להיזהר. ולאחר-כך התנודדה האניה. קשה היה לו.
רבקה: והקיא הכל?
חזקוני: קשה היה לו (שתיקה).
רבקה: ועוד סיפר לנו – מיד לבואו סיפר על זה – כי יצאה שם אצלכם שמועה באניה, כי כבר, כדומה למשל, ישנו החוק לבלי הניח לאיש לבוא אל החוף, בלתי אם כסף לו, עשרים רובלים, או אדריסאות ברורות, ויראתם, היינו…
חזקוני: לא.
רבקה: לא? לא הבנתי, איפוא, מה שסיפר אחא. הוא סיפר, כי אתה חרדת על כל הנוסעים להספיק אדריסה למי שאינה. מיראה בדבר…
חזקוני: לא היתה יראה.
רבקה: מבינה אני, מבינה. מה יש לירוא? אבל הוא לא כיזב בזה, שדאגת, כדומה למשל, לכל מי שחסר לו איזה דבר נחוץ. עמלת להלוות מזה לזה. מה יש לדבר? נסים אינם מתרחשים בזמן הזה. בעלמא אני מדברת. אין מניחים לרדת מעל הספינה – נשאר לך להתנפל אל הים.
חזקוני: זה אמת. (שתיקה ממושכה. מתקרב לאט-לאט אל הבופט ומשם אל התינוק שמתחת השולחן) מנדלי? נח’קה? ברילה? יוספ’קה?
רבקה (בהשתוממות): מהיכן אתה יודע?
חזקוני: מה? לא? חיימ’ל?
רבקה (בעליצות): כן, כן, יוספ’ל שמו.
חזקוני: יוספ’ל, יוספ’ל… (מחליקו. הילד יוצא מתת השולחן ותוקע פניו לתוך ברכיו).
רבקה: בן שלוש הוא לי.
חזקוני: כן, כן יוחנן ויוסף. יוספ’ל. ושם אמו?
רבקה: שמי? רבקה.
חזקוני: יוחנן, יוסף ורבקה. יוספ’ל בן רבקה, רבקה ויוחנן. אבוא אחר-כך. (יוצא בדממה. צללי בין ערבים. בדלת הוא נפגש בפני).
המערכה השניה
חדר רחב ולא מרווח בקומה השניה – מעונו הפרטי של ר' חיים-יהודה. הרצפה, העשויה מקרשים, לא מצובעה, כלי הבית דלים, מועטים וקנויים מחדש, שעל ידי זה מורגשת בתוך הדוחק איזו ריקניות. הרושם הכללי הוא של דירת ארעי. תמונות-משפחה אחדות, ראי פשוט: על כרכוב-הכירה תמונתה של רבקה בעלומיה. פנים בריאים, מלאים וטוב-לב נשקף מהם. פתח אחד בצד שמאל לחדר צדדי, ופתח-יציאה אחד למסדרון קטן, שמשם יורדים במעלות אל הריסטוראן.
ערב-שבת עם חשיכה. רבקה גומרת בחפזה את מלאכתה. על השולחן, שולחן-חייטים רחב, שני נרות קטנים מוכנים להדלקה. לא הרחק מהם בתוך גל של גזרי ארג, משי, שרוולים ועוד דברים כאלה יושב יוספ’ל בדממה. עיניו השחורות-הפקחיות ולחייו המלאות-החיוורות אדומות מבכי רב, שבכה שעה ארוכה עד שנשתתק. מכונת התפירה שלצד ימין רועשת. פני יושבת אל החלון הפונה אל הרחוב ומרכיבה דרך שחוק על גבה את השונרה שבבית.
א
רבקה (נוטלת את אפודת הנשים התפורה למחצה ומעלה אותה על גבי גולם-העץ העשוי בתמונת אשה; ממשמשת בזה, מסתכלת, בוחנת בעיניה): אה, פני, מה הדבר לפי ראות עיניך?
פני (משליכה את השונרה, קופצת ממקומה, ממהרת אל האפודה, נוגעת בה בהתעוררות): איטון יפה!
רבקה (בשויון-נפש): דק! אבל מה דעתך, יאה? (מרמזת לצד) כאן עולה יפה?
פני: הלא זה בשביל אחות דזיקוֹב?
רבקה: בשביל הצעירה. בשביל אָני. לא בשביל פלונית… איך שמה?
פני: דזֵ’י-ני…
רבקה (צוחקת תמרורים): דז’יני – שם חדש. הרי היא אנגלית כזו? דז’יני… (צוחקת) דוֹבה ולא דז’יני… יודעת היא אנגלית לא יותר ממני…
פני: ואני שונאת אותה לא כמו את אחותה. הצעירה – זוהי סם-המוות.
רבקה: אפודה תופרת היא לה מאיטון יקר.
פני: לא תזכה ללבשה. (שבה אל החלון).
רבקה (בעיון גדול): וגם פה מונח היטב?
פני (מרחוק, בעצלות, מראה על החזה שבאפודה) כאן צריך להיות קצת יותר גבוה. (בקפיצה) צמאה אני לתה (חוטפת את כלי החמין, ממלאתו מים מן הדלי שבפינה, מעמידתו על הגז ומנגנת) אוֹי, אַ בּוֹי, אַ בּוֹי! 6.
רבקה: גשי-נא הלום, פני, ואמרי… אוי, הן היא אינה נותנת לי אח"כ מנוחה!
פני: ואת החושן בשביל אם דז’יקוֹב הלא כבר גמרת?
רבקה: החושן. והיכן השמלה, והיכן העליונה, והיכן…
פני: צרותיה ומכותיה, חבורותיה וטריותיה… תהיינה לה!
רבקה: אוי, מרשעת, מה עשתה לך? נחש! איזה ארס. מאַבדת-הון.
פני: יפה-פיה זו על טוּאַלטים? אימה!
רבקה: לא. אַת. וכי לא יכולת לקחת חמין מן המוליאר שבמבשלה? עסקינו המוצלחים כל-כך… גם אני שוקקת לחמין, אבל אין פנאי. (חוטטת בעיניה) הוא לא יֵראה… צלל במים – (מתעוררת) נוּ, צריך לגמור ולהתחיל בנקיון-הבית. לכבוד-שבת. (מתאנחת) שבתותינו ומועדינו… (אל יוספ’ל) רוצה אתה כבר לרדת, בני? רד ושחק מעט. (יוספ’ל מורד, רץ ומתרוצץ בכנף-אמו) המתן עד שאביא מים. (מנערת מעליה את חתיכות האיטון והחוטים, מתמודדת, מעתיקה ממקומה את מכונת-התפירה. גולם-העץ נופל ברעש) פני, עזריני!
פני (אינה זזה. בכליית הנפש): אוֹי, אַ בּוֹי, אַ בּוֹי… (מנקשים בדלת) להיכנס! (דז’יקוב נכנס; רבקה מתבטלת מפני הבא שמצא אי-סדרים בבית ואינה יודעת מה לעשות. יוספ’ל משחק בצדה).
ב
דז’יקוב (חציו כאורח וחציו כבן-בית תמידי): גוד איוונינ'7! (ממהר לשבת על הכסא הסמוך לפני, כששתי ידיו נתונות בכיסי מכנסיו. מתחיל גם הוא להחזיק את המנגינה שבפי פני ומפסיקה מיד; אל יוספ’ל) טפוּ, שרץ, הס! יוּ סי8 שב במנוחה, אַי סיי9, שרץ קטן! פוּ, אני שונא ילדים. אני שונאם (בגאון) יוּ סי, שאתם לא אוכל! (בקול של אדנוּת) ומה זה אתכם? למה אתם יושבים בחשיכה? אַי סיי, אני שואל: למה אתם עובדים עוד? בשעה מאוחרת כזו. (בהברתו החצי-אנגלית, החצי-יהודית) ועוד בשבת! פני! אי סיי, את מוכנה? יו סי, היום אל המיוּזיק-הוֹל. מחר לא אֶפּנה; כל היום – משחק בקריקט. נו, בלי שהיות!
פני (מאושרה): יֶס?.. ואפילו תה לא תתן לי לשתות מתחילה?
דז’יקוב: אני בעצמי לא אלך בלי תה מתחילה. אני אשתה בריסטוראן. במרתף הזה, אַי סיי, וכי אפשר לשתות? (אל יוספ’ל) הוּ עליך, מה הומה שרץ זה! פני! אַי סיי, יודעת את.. ילדים תועבת נפשי!
פני (אל רבקה): השתיקי את המנוול הקטן. אינו נותן לחיות.
רבקה: אין לי פנאי… (מעלה את יוספ’ל שוב על השולחן ברוגזה).
דז’יקוב: נוּ, אני מחכה לך שם מתחת, פני! ראי-נא. אני הולך. אני מניח לך רבע שעה להתלבש. אני אוהב לתת את האפשרות לנערה ההולכת אתי להתלבש כיאות. אַי סיי, אני אוהב, שהנערה ההולכת אתי תתלבש כיאות. דֶט’ס אוֹלל10! (יורד. רבקה מרימה את שמלתה, שופכת מים על הרצפה, כורעת ומשפשפת בסמרטוט. דלי-הברזל שאצלה מתמלא מים נרפשים. פני עומדת מן הצד לפני המראה ועושה את שערותיה העבותות. היא מסרקת אותן למעלה עד שהן מתנפחות מלפנים ומקלעתה נעשית לחטיבה אחת מוצקה, גבוהה, חלקה וישרה. אח"כ היא שותה תה מעומדה. גמיעותיה קטנות, מפונקות. צחוק-המשובה אינו סר מעל לחייה).
ג
רבקה (בתחנונים): פֶנֶלי, לכי-נא והביאי לי את המברשת מן הפרוזדור. כוחותי עוזבים אותי: אוי, התינוק יפול מעל השולחן. פֶנֶלי…
פני (עוסקת בשלב ואינה שמה לב).
רבקה (משפשפת): היטיבי-נא לי, פני, אך הפעם.
פני: מחר!
רבקה (מעיפה מבט של איבה עליה מעל הקרקע): אוי, לב טאַטאַרי! התינוק יפול מעל השולחן.
פני: אני אתן לו לנפול! ינסה-נא. את בשרו אמלוק.
רבקה: (בקול עצור): תיבשנה ידיך!
פני (תוקעת מחטים במגבעתה רבת הנוצות): אין דבר! לא חולה הוא אביו לבוא ולהחזיקו קצת עד שתנקי את הבית. עסקיו החשובים לנוע באסיפות ובליבררות11 !
רבקה: שניכם כאחד טובים. כולכם רוצחים. אבל גם אַת טובה. דז’יקוב לא ימות בלעדיך. מותר היה גם לך לעזור לי קצת. כל היום לא עשית דבר. וגם עתה, חס ושלום, לא היית מתה אלמלי ישבת קצת מתחת. חיים-יהודה אינו יכול אפילו ללכת לבית-התפילה. עוד טוב מה שבימים הנוראים עושים הציוניסטין פה מנין. אלמלי התביישת, לכל הפחות, מפני ספר-התורה שבבית. אבא מוכרח לשבת ביום-השבת בריסטוראן. כלום יכול הוא לקבל כסף מידי האורחים, כלום מה?
פני: והמשרת – היפה הלז?!
רבקה: ואני נפולת תחת עולי. הוא לא נראה למן ארוחת-הצהרים. היזהר, יוספ’ל, היזהר, אפרוחי. לשארתך היקרה אין פנאי. כל העתות שוות בעיניה. העסק הולך וחרב – מאי איכפת לה? היא ודז’יקוב שלה – יחרב העולם! (הולכת אל הפרוזדור ומביאה מברשת ארוכה, מכניסה אותה אל תחת הספה. משפשפת היטב וגוררת משם ערדלים ישנים; סוחבת אותם בכעס כבוש).
פני (נכונה לצאת את הבית): של מה הם ערדלים נאים הללו?
רבקה: של המשרת, בוודאי; זהו כל מה שהביא אתו.
פני: הערדלים האלה ודאי כל רכושו הם. הלא אפילו ארגז של חפצים אין לו.
רבקה: הוא ברח מעבודת הצבא, ומאין יהיו לו חפצים?
פני: מעבודת הצבא? גיבור כזה! חייל! (בצחוק) אכן אוכל הוא כשלושה חיילים ביחד. רעבתן כזה עוד לא ראיתי.
רבקה: “ירוק” הוא, אבל יוחנן שלנו אומר…
פני: יוחנן שלנו – דז’ולרי! 12. הוא ונפתלי שלך – זוג.
רבקה: סגרי את פיך! דז’יקוב הוא “תנא ברא”.
פני: דז’יקוב אינו בעלי, אבל הוא יקנה וימכור את שכמותכם אלף פעמים בשעה אחת.
רבקה: באולם-המחולות… (באנחה) מהרי, מהרי, הכי ראש עם קדקוד. אבא שלך יעלה לעשות “קידוש”, ובבית חול. איש אין, פנלי היקרה, בדאַנסינג-קלאַס, נפתל’קה – הרוחות יודעים איהו… יוחנן גם הוא איננו… עונג-שבת!
פני (בפתח, לבושה כולה צבעונין) סתמי, סתמי את פיך, מגדת-תחינות. הן מברשת גדולה בידיך. יש במה לסתום. אל המיוּזיק-הוֹלל אנו הולכים, ולא אל הדאַנסינג-קלאַס. בדז’יקוב צרה עינך? רואה את? (מראה לה מחט מעשה-צעצוע בשערותיה) הכל הוא קונה לי. (יוצאת).
רבקה: ראש וקדקוד! שחקי, שחקי עד שתּיכּוי… (נופלת עיפה על הכסא).
יוספ’ל: אמא…
רבקה: נוּ?! מה אתה רוצה שוב ממני? הלכה השארה – וכבר התחלת… אין לי פנאי!
יוספ’ל (מתפרץ בבכי).
רבקה: דום, כרעא דאבוה! אל תהין לרקוע ברגליך?.. (משנה את קולה) עלובי, עלובי, לא אוסיף… אביך היקר לא יוכל להשגיח עליך קצת… נוּ, לא אוסיף, לא אוסיף, רחימאי! (מחבקת אותו בשתי ידיעה המלוכלכות. נכנס יוחנן).
ד
יוחנן (בקול נלאה): מה הילד צועק?
רבקה: הוא צועק!.. אב אין לו, ולאמא אין פנאי לדאוג לו. כשהוא רוצה שאנטלהו קצת על כפי ואני איני יכולה – תתעטף נפשו. ילד צריך לאם.
יוחנן: ונפתלי היכן?
רבקה: אותי אתה שואל, היכן נפתלי? הלא הוא מאנשיך.
יוחנן (משתעל): מאנשי?
רבקה: הוא הלא אברך אינטליגנטי הוא, ציוני, מקהיל קהילות, דורש ברבים. כלום יש לו איזה רגש חובה בפני, בפני הילד? סובב הולך לו.
יוחנן: ומה הוא יכול לעשות, רבקה’לה? מה הוא יכול לעשות? אליבא דאמת. לא טובים, לא טובים גם חייו הוא. התדמי, כי לו נעים…
רבקה (בעקשנות): נעים! נעים! אלמלא היה נעים, היה חוטט בחוטמו, מתחת לאדמה…
יוחנן: מאי נפקא מינה, אחותי – זהו המצב של כולנו, של כולנו. בעל-השכלה הוא. אלמלא היה זר – הרי זוהי כונתי – אלמלא היה “זר”, היה מוצא לו איזה דבר: כתבן במוסד עירוני, פקיד בפוסטה, מורה…
רבקה (בדמעות): לא אל זה חיכיתי.
יוחנן: לא אינך צריכה לספר. יודע אני מה היו תקווֹתיך. למאי נפקא מינה – רובן של תקוות סופן כך. מה רציתי לומר? נעקרים משורש הננו…
רבקה (חובקת את הילד): הנה אתה…
יוחנן: מרויח? (משתעל קשה) אין מה לקנא בי, אחותי. “ידיד-העת” – גם זה מפולת. רעים עסקינו פה ורעים גם עסקיהם. תלוי אני שם על חוט השערה. אליבא דאמת – הם אינם צריכים לי. במפולת אין צורך בשום דבר, אחותי. סביבה זרה וקרה – לא כדאי! מכרים אומרים לי: מכרתי את עצמי – צחקי להם והציבי מצבה. שני שבועות – וכבר אין מה להיות פה. אליבא דאמת, לא היה כבר ביום הראשון. איני יכול לנשום. אין ריאה. והאויר! והאדים! גיהנום התחתון. והניגונים האנגליים המתועבים בפי ילדינו. ונשינו המתאנגלות. שדי! כמה גועל-נפש!
רבקה: לאמריקה לא אתן לו לנוסע לבדו בלעדי. לא, לא אסכים לזה בשום אופן. יהיה מה, ואני לא ארשה שידבק הוא באחרת לעיני, ולוּ תהא מלומדת וחכמה כשלמה. די לסבול! הלא כל מכרותי לועגות לי. איש כזה ימשול בי. גם פני עושה אותי לצחוק. סמוך על שולחני, אוכל ושותה וישן. כלום בעל הוא זה? אתה אינך זוכר: בעירנו לא האמינו אז, כי אנכי אנשא לו. מה היה הוא, ומה הייתי אנכי! ועתה…
יוחנן (בטון של הוכחה לעצמו): ואלה שהיו צריכים לשמוח על שאין הם אחראים בעד איש וחפשים לנפשם מתגעגעים להיות בעלי ריחים… (אחרי מחשבת רגע) נוּ, אלך לי: הרי איני אלא מפריע אותך ממלאכתך.
רבקה (בבקשה): אל תלך. הנה אני גומרת. אדליק את הנרות ואעבור לשפשף את המעלות ומתחת.
יוחנן: מתחת שיפשף כבר אליהו.
רבקה: נוּ, אז רק המעלות. בינתים אפשר שיבוא גם הוא. (מחזיקה אל יוספ’ל אל השולחן ומדליקה את הנרות הקטנים בברכה חטופה; פתאום) יוחנן, אמור לי, עוצה לי: אני רוצה לדבר עמו באופן גלוי. אני רוצה לומר לו: נפתלי! או לחיות כראוי, או להיפרד לגמרי… מה עצתך בזה, יוחנן? אמור לי!
יוחנן: מה אומר לך, אחותי? אלמלי ידעתי, שמוכשרה את להיפרד ממנו. אבל מתיירא אני, כי אין בך כוח לזה. מתיירא אני, שכל מה שאת רוצה לטרוח עכשיו אין זה אלא בשביל שמקווה את, כי על ידי זה תעלי קצת בעיניו. כי על ידי גאות רוחך תמצאי חן בעיניו… (מושך בכתפותיו. נפתלי נכנס בהתפעלות).
ה
נפתלי: שמעו אלי! דברים נוראים נעשים שמה! השערות תסמרנה.
רבקה (בסקרנות): איפה?
נפתלי (אל יוחנן): ברוסיה. דברים נוראים. אֶכספדיציות של עונשין, פּוֹגרוֹמים. (אל רבקה) כל מכתבים לא היו?
רבקה (בפנים מעוקמים): חכה! אנכי אכלה שם לשפשף ונתתי לך מכתבים.
נפתלי (בקול של כבשה תמימה): הגידי לי לכתחילה, כי “תתחילי” תיכף ואצא מיד מן הבית.
רבקה (כמתביישת מפני אחיה): אכלה מתחילה לשפשף. (יוצאת אל המעלות עם דלי המים).
ו
נפתלי: שמעה אלי, יוחנן, הנני ואגיד לך. צדקו המתקוממים נגד הנישואין. לפי דעתי, הנישואין תֶּבֶל המה. להיות קשור בהכרח עם אדם לעולם ועד. ביחוד אדם אינטליגנטי, שרגשותיו מורכבים…
יוחנן (בלי תשוקה): לפני ימים אחדים אמרת לי את ההפך.
נפתלי (בתוגה): העובדות משתנות ועמהן הדעות… וכיוצא בזה.
יוחנן: (ברגש): נפתלי! איני יכול להתערב ביחוסיך הפרטיים. מבין אני. יודע אני. תמיד כך, בכל מקום כך. מתאהבים בעלמא, נושאים בעלמא ומתחרטים בעלמא. הנאה פורתא וקוצר-נפש תמידי. דבר שבהכרח. כך, כך. אבל, אליבא דאמת. אני זוכר את אחותי. היא היתה רעננה, מוכשרה לחיים טובים. ועתה. היא אינה דורשת ממך “שיווי-זכויות”, היא אינה באה אליך בטרוניות. היא רוצה רק לבלי לשאת הכל בעצמה, כי כבד ממנה המשא. תאמר – המציאות; מאי נפקא מינה. אבל, בכל אופן, לא אל זה ציפתה ממך. ידים לא טובות היו בה.
נפתלי: בוודאי! היא ציפתה שאהיה לדוקטור, שאושיבה בכרכרות וכיוצא בזה. חשבונותיה לא נמלאו בדיוק. איני מכחיש: לה יש הרשות לטעון עלי. איני בעל טוב. אין לי רגש האחריות בפניה. אבל בעיני אין רגש זה שוה כלום. אנכי הנני אדון לעצמי. אנכי איני משתחווה לא לבוּדה ולא לנוצרי. אנכי איני אדוק גם במוסר היהדות. שמעה אלי. אדם חפשי אנכי בנטיותי. איני טוֹלסטוֹיני. הנוצריות והבוּדיות – הלא בעצמך הודית לי זאת אתמול – שרשן ברוב תאוות, בתאוות רעות…
יוחנן: בתאוות סוערות, אמרתי, וברוח כבדה ועמוקה ובהבנה פנימית חודרת ובאהבה נאצלה… ואולם, חדל לך מזה!
נפתלי: ואני נטיותי, אודה ולא אבוש, קרובות יותר לאֶפּיקוריזם. אני נטיותי ממוזגות ואין צורך לי להכריע את הכף לאסקטיזם. איני מודה בחובות. (בשטף לשונו) כשאהבתי את רבקה, היתה גם אז אהבתי מסוג אחר, לא תאוה פראית ולא אהבת מלאכים אפלטונית. ממוזגה, סינתיטית היתה אהבתי…
יוחנן: הבלים! יש להטיל ספק.
נפתלי: במה? כי אהבתי אותה בכל רגשותי?
נפתלי: ס… ס… ס… היא נעשתה בימים האחרונים ליֶנטה נוראה. מקבלת השפעה מחברותיה, ובזה היא מרחיקה אותי מעליה עוד יותר; היא מוכשרה לעמוד מעבר לדלת ולהאזין…
יוחנן (בעגמת נפש): הרי לך אבק של טבק! אין כלום. זוהי אהבה בשביל פסיכולוגיה, בשביל חיטוט פסיכולוגי: מה היה אלמלי נתאהב ר' נפתלי הנשוי! זוהי אהבה בשביל להיות טראגי. זהו לא כלום! הבינה את גורלך. בּוּדה, משה, ישוע, אֶפּיקור (עם השאיפה למנוחת הנפש שלו) – כולם לא היו קטנונים. כולם חדרו אל הסוד והיו הם גם בתעתועיהם ובשגיאותיהם. האישים העמוקים נושאים ונוטלים. כולם. אבל שונא אני שנאת מוות, כשכל בר-נש מתחיל לתת ערך אלוהי לפעיטותו ולקהותו לאהבת כרסו ולהבליו ו… ו… (נכנס אליהו חזקוני בסינר לבן של משרתים בבתי מזון. זקנו מגולח. דמות דיוקנו לא נשתנתה).
אליהו (אל יוחנן): העלמה דוֹבה שואלת עליך. יושבת בבית-המזון.
יוחנן: אני בא תיכף. (חזקוני יוצא).
נפתלי: זהו אליהו חזקוני?
יוחנן: הלא לא היום הראשון הוא להיותו כאן, שאתה שואלני עליו. (הולך אחר חזקוני. נפתלי מסתובב בבית אחרי לכתם ואומר גם הוא לרדת. נכנסת רבקה כששמלתה מורמה עדיין ופניה שרויים זיעה).
ז
רבקה: אה, כבר מושך אותך למטה.
נפתלי: אַת כבר נטית אוזן אל הדלת.
רבקה: לאיזו דלת?
נפתלי: אשה פתיה! המקנאה אַת לי?
רבקה (מתעברת): נפתלי! די! אתה אומר באמת, כי אנוח לעולם תחת רגליך? שפחה חרופה הייתי לך ארבע שנים. ארבע שנים סבלתי ממך בכל האפנים. גם המעט שידעתי שכחתי בעבורך. אתה היית למלומד בכוחי ובעמלי, ואתה בועט בי, הנבערה. אשמתך היא, אשמתך, כי הבטת עלי רק כעל מוצא למחיה.
נפתלי (בצער ובגדלות הנפש): מה את רוצה ממני? שמעי אלי. הן עיניך הרואות, כי פה חיינו אינם חיים. הלא על כן, איפוא, גמרתי אומר: לאמריקה. צריכה את לדעת, כי לא בשביל עצמי לבד, לא בשביל תועלתי הפרטית גרידא, אני נוסע לשם. כר נרחב יפָתח שם לפני. שמה…
רבקה: בלעדי לא אתנך לנסוע.
נפתלי: אבל פותה, הן יודעת את, כי איני נוסע לקבל ירושה שם. עד שאכונן את מעמדי – כיצד אוכל לנסוע אתך? ומה נעשה, אם צריך יהיה לשוב בחזרה? וכי בעצמך אינך יודעת, שלא אנוח ולא ארגע עד שאשלח להביאך אל מקום-מגורי? וכי אינך יודעת, שזו תהיה מגמתי הראשונה? מה, החדלת להאמין במוצא שפתי?
רבקה (מחרישה).
נפתלי: מובן מאליו. ילדים איננו כבר. לא אשבע לך אהבה עולמית. אבל הן גם בשביל בני הנני נכון…
רבקה (מפסיקתו): בשביל איזה בן? בשביל יוספ’ל? (יוצאת פתאום מעצמה) נפתל’קה; מרדף אמרים! תמיד צודדתני באמרותיך החלקלקות. עזבתי הכל, הלכתי שבי אחריך. איני יכולה לחיות לבדי, איני יכולה לחיות גלמודה! לא! לא! (כנזכרת באיזה דבר) אבל את חסדך איני מבקשת. דע לך. איני מבקשת חסדך. או כך, או כך. יקיץ הקץ! די לי!
נפתלי (חובש את מגבעתו): התחדלי למוץ את דמי?
רבקה (עומדת לו בדרך): אני אומרת: לא תלך עתה. (בצוחה היסטירית) פה תהא קבורתך! המוות יפריד בינינו. בעל-פרנסה גדול. אני יודעת: יתירה אני לך. אִתּה אתה רוצה לנסוע…
נפתלי: רבקה! חוסי על ילדך! אני לא אהיה ערב בעד מעשי.
רבקה: קשה-מצח! אנה אתה הולך שוב? אני רוצה לשמוע מענה ממך. ראה: לא תצא מזה. אני אקרא לאנשים; אני אנקר את עיניה.
נפתלי (עומד אצל כרכוב הכירה ואינו דובר דבר).
רבקה: אמור! הן או לאו? אינך רוצה גם לדבר אתי? מה אני לך – כבר הוצאת ממני כל מה שיכולת –
נפתלי: עלוקה!.. אלפי מיתות!.. (חוטף את תמונתה מעל הכרכוב וקורעה לגזרים; מרים את הגזרים מן הקרקע ומפוצצם לרסיסים).
רבקה: אַי-אַי-אַי-אַי… גזלן! הן את ילדך אני נושאת תחת חזי… הרה אנכי (נשמעים צעדים. רבקה ממהרת אל החדר הצדדי עם יוספ’ל הבוכה. נפתלי, מבוטל ונבעת ממעשהו, משתמט למטה. מופיעים ר' חיים-יהודה, ר' שניאור-יחיאל קפלן, יוחנן ודובה. על הרצפה הנקיה מפוזרים רסיסי התמונה. יוחנן מלקטם, מעיף עליהם עין ונושך את שפתו בהעלם).
ח
יוחנן (אל דובה בלאט): מתי את נוסעת?
דובה (ג"כ בלאט): יש עיכובים. המפלגה רוצה לשלוח כסף, אבל אני רוצה יותר, שיתן אבא… מה אתה אומר?
יוחנן: אֶפּטר-נא רק מן השיחה את אחא. הוא רוצה לדבר עמי על איזה דבר. אחר-כך נלך.
דובה: לא. דבר לי אל אשת נפתלי.
יוחנן (מסתכל בה): אל רבקה?
דוֹבה (בבת-צחוק): לא על זה שאתה מדמה. אל תירא. לא רומאן. דבר-נשים. הוי, רוֹמאניסט! (יושבים בפינה בריחוק-מקום קצת מר' שניאור-יחיאל ור' חיים-יהודה. אלו מתחילים לשוחח בקול, בניגון ובתנועות מיוחדות).
ט
ר' שניאור-יחיאל (מתבונן לכל פינה): כלום שייך לומר –שבת היא שבת. נרות קטנים – אבל נרות. היינו הך! רק הקושיה היא: היכן דגים וחלות ויין לקידוש? ויש לתרץ: נשאר הכל שם מתחת בבית-המזון, חֶה-חֶה היינו דאמרי אינשי: כל הסנדלרים הולכים יחף…
ר' חיים-יהודה (עוזר לו): יחף, חה-חה, ודו“ק. כלומר: בעל בית מזון המספיק כל מיני מטעמים לכל בריה – היאומן כי יסופר, שבעצמו… וק”ל. אלא שבאמת אמרו: אין הסברה כך לגמרה. (קורא) רבקה! אֵיך? מפני מה שינו בשבת זו מן המנהג?!
קול רבקה מן החדר הצדדי: אני מתלבשת!
ר' חיים-יהודה (בהתנצלות): גופא דעובדא הוא, שבשבת העברה החמרתי עלי לבלי לשבת בריסטוראן, והיום הקילותי. אעפ“י שעכשיו הזמין לי הקב”ה משרת הגון שבהגונים, שבדיני ממונות ושאר דברים הריני סובר שאפשר ואפשר לסמוך עליו לכל הדעות. ברם, אם לא צריך הוא לשמורה מעולה, צריך וצריך הוא להדרכה מעולה. היאומן כי יסופר – אין אתו יודע עד מה. אלא – נחזור לעניננו.
ר' שניאור-יחיאל: כלום שייך לומר – כבר מלתי אמורה, שעל הפרטים לא אוכל לדבר השתא למטוב ועד רע. בשבת אין עושין ביזנס. לונדון היא לונדון ויהודים הרי הם יהודים. ברם, מה שנוגע לבדרך כלל – כבר מלתי אמורה: כמו שהתנינו – לא ישונה. מה שייך לומר, לפני שמש ינון שמו של אותו צדיק, ובוודאי ובוודאי הריני רוצה בכל לבי ובכל נפשי, שיודפס ספרו במוקדם ודוקא בבית-דפוסי. הה-הה, מלתא זוטרתא: ספר אשר עמל בו ר' יעקב-ישראל, זכותו תגן עלינו כל ימיו. אבל מה שאי-אפשר – אי אפשר. חה-חה, דיז’יקוֹב שלי האנגלי אומר: ביזנס בּפור פלֵז’וּר13.
ר' חיים-יהודה (בהתרפסות): כלומר, יקוב הדין את ההר! נוּ, מילא. מי יוכל לדון? עוד נתיישב בדבר אי“ה מחר בערב, במוצאי שבת, הה-הה. כת”ר אומר: הספר, אשר עמל בו אבא הכ“מ כל ימיו… (באכסטאזה) אני מייחל להשם-יתברך, שה”תולעת-יעקב" יאיר אי“ה עיני הלומדים והמעיינים. עוד ר' יוסף-בּר בריסקר, זכרונו לברכה, ראהו והיללו. ברם, במטותא, יגד-נא לי כת”ר: לע"ע עד היכן כבר הגיעה המלאכה?
ר' שניאור-יחיאל: עד היכן? עד דף פ"ט, כמו שאמרתי. את דברי קיימתי.
ר' חיים-יהודה (בצער קשה): ולהלן לא סידרו בכל העת?
ר' שניאור-יחיאל (בקשיות-עורף): לא. עומדים אנו על מקום אחד. היינו הך!
ר' חיים-יהודה: אַי-אַי, לא הגעתם אפילו לסוגיא דבכור. (נוהר פתאום) סוגיא דבכור. עדיין זכורני “חילוקו” של אבא ז“ל על סוגיא זו. (בהתלהבות) שומע אתה, ר' שניאור יחיאל, לאבא, ר' שניאור-יחיאל, היה קשה מעולם על הטורח שיש לנו בזמן הזה בבכור!.. ואעפ”י שאסור לשחטו משום שחוטי חוץ – וכן אסור להטיל בו או לגרום לו מום – מכל מקום יכניסנו לכיפה וימות ממילא?!
ר' שניאור-יחיאל: אלא…
ר' חיים-יהודה: אלא מאי תאמרו: גם זו הגרמת מיתה לקדשים?
ר' שניאור-יחיאל (בניגון): אוהום…?
ר' חיים-יהודה (בחריפות): לא! יש ראיות מפורשות וברורות, שאין איסור לגרום מיתה לקדשים ע“י הכנסה לכיפה… שהרי משמע בתוספת זבחים בראש ה”תערובת", וכן בסנהדרין דף פ' בסוגיא דרוצח שנתערב באחרים, דְמַה דאמרינן: קדשים שנתערב בהם שור הנסקל, אפילו אחד בריבוא, ימותו כולן – היינו שכונסין אותן לכיפה…
ר' שניאור-יחיאל (אינו שומע; בניגון): נוּ-נוּ?..
ר' חיים-יהודה (מקמט מצחו): איך “נוּ”? הרי ילפינן מזה בפירוש, שאם היה איסור בקדשים הכנסה לכיפה, הרי כאן מדאורייתא כולן קדשים-דהיתרא נינהו… (מעביר באגודלו לעומק) דמדאורייתא אפילו בעלי חיים בטלו… ובכן: מדאורייתא כולן קדשים – ואיך מכניסין אותן לכיפה?! הרי שמע מינה… (מחכה לר' שניאור-יחיאל שיגמור).
ר' שניאור-יחיאל (מביט ומגמגם): איך… איך… בוודאי… כל האומר דבר בשם אומרו…
ר' חיים-יהודה (בריכוז-הכוחות): שאין בזה איסור!.. (כגיבור השב משדה-המלחמה) הא? לכאורה לית נגר ובר נגר דיפרקיניה…
ר' שניאור-יחיאל: כלום שייך לומר! גאון-עולם! זכר צדיק לברכה! (בראותו שר' חיים-יהודה מתכונן לגשת אל התירוץ. אל יוחנן) נוּ, מה, אחא, גם עסקיך אינם על צד היותר טוב. שמעתי, שמעתי – בגאַזטין. היינו הך! (רבקה מתראה בפתח החדר הצדדי, רואה את דובה ונרתעת לאחוריה).
רבקה: אה…
דוֹבה (קמה לנגדה): מרת אידלש! אני, אמנם, אליך באתי… (עוברת אתה אל החדר).
י
ר' שניאור-יחיאל (מסתמך על דופן הכסא; אל יוחנן): בגאזטין, בגאַזטין. עסק – לא מן העסקים העליונים. ברם – רק לא לדאוג. כל איש הבא ללונדון – באחינו הכתוב מדבר – מחויב לסבול עד שיומו מגיע והוא פוסק מהיות “ירוק”. אזי הרי הוא עובר ממזרח-העיר למערב-העיר – היינו הך! אל תדאג לו מכאן ואילך. מה יש לך לדעת יותר? לי יש פה מכר – איני רוצה לפרוט בשמו – בא הלום לפני שלוש שנים, ובירקונו – שייך לומר – התענה, אני האחד יודע כיצד! ועכשיו (בחשיבות) הרי הוא שוחט פורמאלי ויש לו יד ושם גדול ב“מחזיקי הדת”, ותקיף בלשכת בית-דין, ויש לו מהלכים בוֶסט-אֶנד בכל המקומות הגבוהים: מוֹקאַטו, מאַנטֶגיוּ, סֶמיוּלס… (בקצת השפלת הקול) יש אומרים גם אצל לוֹרד רווטשילד…
ר' חיים-יהודה (בהתפעלות שקטה ותמימה): כך?
ר' שניאור-יחיאל (מנענע בכתפותיו): מילא, רוֹוטשילד לא רוֹוטשילד – מגזמים, אבל, מה שייך לומר, עושה הוא חיים נאים. זה לפני חודש היה לי עמו איזה סכסוך בדבר כסף לטובת בית-מחסה בארץ-ישראל. ולפנים – אני זוכר כיום – היה אביון מדוכא. ועתה… בהרחבה ובהרוחה. שמונה חדרים. אוכל כל טוב. זהו מה שאני אומר: אַל דאוג!
יוחנן (מן הזוית): איני דואג; אני מתבטל.
ר' שניאור-יחיאל: מפני מה? מפּנַי?
יוחנן: בפני השוחט ההוא, בפני ר' שניאור-יחיאל ובפני כל יהודי, ש… (אגב ריהטא; בעלמא) שיש לו בנות.
ר' שניאור-יחיאל: אי, בן-חברה, להיכן דבריו נוטים! (בכובד-ראש) מה, אחא, אגיד לך את האמת. מקצת שבחו של אדם אומרי בפניו, הה-הה. (בהטעמה) סחורה גדולה אינך בעיני. ברם, (בלחישה) גם היא אינה סחורה גדולה ביותר, חה, חה, חה! לדוגמה: אומר אני לה! ומה תעשי לי, דוֹבה, אם לא אתן לך להוצאות-הנסיעה?..
ר' חיים-יהודה (עוזר לו): כן? והוא הדין בפֶני שלי. העסק, לא עליכם, הוא לא עצהיו“ט, וכולי טרוד בספרו של אבא הכ”מ ואין לי פנאי להשגיח. (מחקה שלא מדעתו את איש-שיחו) לדוגמה: היכן זו היא פני עכשיו? אין אתי יודע עד מה… (מן החדר הצדדי, שבו רבקה ודובה, נשמעת גניחה פתאומית חולפת של רבקה: באמת?!..).
ר' שניאור-יחיאל: כבודו אומר: העסק הוא לא על צד היותר טוב. העסקים, ר' חיים-יהודה, רעים המה בזמן הזה, רעי, ולא “לא עצהיו”ט“. ה”שקצים" לקחו ולוקחים הכל. נתדלדלו בעלי בתי הדפוס וגם בעלי בתי המזון נחרבו על ידיהם. תמה אני, מה ש“מחזיקי הדת” שותקים. כלום שייך לומר, – על חילול-שבת כבר אני פוסח – אוכלים שם נבילות וטריפות בכל פה…
ר' חיים-יהודה: היאומן? פטור, פטור – שקר וכזב!
ר' שניאור-יחיאל: אַי, אַי, במחילה מכבודו. ר' חיים יהודה הוא בעולם השביעי. ולא שמע מר דבר על המשתה שלהם ביום-הכיפורים הבא עלינו?! איזו מודעות גדולות מודבקות בראש הומיות על אודותיו – ומר לא ידע. כלום שייך לומר. אני טוען בפירוש: אסור ואסור לשתוק על חילול-שם-שמים-בפרהסיא כהאי גונא. (חוטמו מתאדם מאד) צריך יהיה להרגם, להשמידם, לאסוף כל היהודים, לשבור כל חלונותיהם…
ר' חיים-יהודה: לא יאומן כי יסופר! אבל… “בהדי כבשי דרחמנא”… ואגב… מי ילך ביום-כיפור לבוא במשא-ומתן עם מומרים להכעיס? ותענית ותפילה מה יהא עליהן?
ר' שניאור-יחיאל: אֶט! לדעתי, צריך היה להתאחד ולעשות כל מה שאפשר. אין דבר העומד לפני מצות “וביערת הרע מקרבך!” (בראותו שלדבריו אין מסייע) נוּ, עת לי ללכת. הלכתי מ“קבלת שבת” ונכנסתי. די לשבת. כלום שייך לומר - כּיבּוּד הלא לא תתנו לי. וטעמא למלתא: הפיקחים אינם אוהבים ממתקים, חה-חה, ולפיכך… (אל דובה) דזֵ’יני, לכי ונלכה הבית!
קול דובה מן החדר הצדדי: אני נשארת עוד כאן!
ר' שניאור-יחיאל: מה? אני אומר לך: בואי! (אין מענה).
ר' חיים-יהודה (אל ר' שניאור-יחיאל): “כל המשבר כלים בחמתו הרי הוא כזורק אבן למרקוליס וכל הכועס – (בראותו שאין גומר) כאילו עובד עבודה זרה!”
ר' שניאור-יחיאל (כובש את רוגזו): מילא. כלום שייך לומר. היא תמיד כך.
ר' חיים-יהודה (בקול מפייס): מה תעשינה, ר' שניאור-יחיאל, ורבותינו ז"ל גזרו עליהן תשעה קבין.
ר' שניאור-יחיאל (בלי רצון): תשעה קבין – אשה-שמאַבּין. אתה אומר: פני שלך. אבל הקושיה היא: מילא לשלך אין אם, רחמנא שזיב, ברם לשלי הרי… (יוצא בפתח. ר' חיים-יהודה מלווהו; מאחורי הבמה נשמע: "הקושיה היא "… ולאחר כך ברכות פרידתם. ר' חיים-יהודה שב).
יא
ר' חיים-יהודה (אל יוחנן): רע! רואה אני, לפי מהלך הענין, שההכרח לא יגונה לעזוב בכל מכל כל ולנסוע לגליציה. וַי, וַי, בין גברא לגברא, כמה ממון של אבא נשקע אצל כלב זה, – בל אחטא בשפתי – ועכשיו…
יוחנן: לגליציה? והעסק? ובני הבית?
ר' חיים-יהודה: ומה אני יכול לעשות, אחא? ינהיגו לשעה את העסק בלעדי. הספר – זהו מצות עשה שהזמן גרמא, ופרנסת הבית… ובכלל – מה היא חכמתי, מה היא חכמתי, מה היא חכמת אנוש. והרי אני רואה – אין מזל-ברכה כל עיקר! צוואת שכיב מרע. בעל-חוב הנני, בעל-חוב שאין לו תקנה אלא בפרעון. אבא נ“ע נושה בי. תמונתו לנגד עיני. שם, בלבוב, שקעה שמשו של אבא ז”ל וזכותו תעמוד לי שם להוציא את הענין אל הפועל. כאן, יוחנן, כלו כל הקצין. ברם התם –
יוחנן: מעשי נסים?..
ר' חיים-יהודה: אבטח במי שאמר והיה העולם! ישראל עם קדושים. כאן, חס ושלום, אולי יש להם ואינם רוצים. אמנם, אנסה קצת גם פה את כוחי החלוש. לא יעמדו מרחוק. אקבץ פּרוֹנוּמֶראַנטן. וגליציה טובה בזה מכל הצדדים. אף בתי-הדפוס דשם מעולים משבכאן. כאן לא נדפסו מעולם ספרי שו"ת. ההכרח לא יגונה. איני יכול ליטול עלי את העוון הזה. ראשית חכמה יראת השם ויראת החובה. כך הוא לפי בינתי הקלושה וכמו שיורני שכלי הדל. אחותנו עובדת, ונפתלי ופני ינהיגו את עניני בית המזון. ואפשר שנתיישב בדבר ונשוב כולנו לשם. מה אתה אומר? אה, נו, בלי נדר ובלי שבועה… (עומד ממושבו) היאומן כי יסופר! הריני מבטל פה עתי והמשרת שם לבדו. ובעיקר-הדבר, יוחנן, מה דעתך אתה, למשל, בנידון דנא? באמת הן גם אני לא פונדקאי בן-בנו של פונדקאי אנא. היהודי לומד הכל.
יוחנן (מושך בכתפותיו): נפתלי, פני… נפתלי אינו ראוי… אגב, הוא נוסע… היא… פני… קלת דעת ונתאנגלה ביותר… כלומר… נוּ, אני – איני שייך… אם תחליט לנסוע, צריך יהיה לעזוב את בית-המזון לחלוטין… ובנוגע להשאלה, אם כדאי לנסוע – זהו ענינך… (מושך שוב בכתפותיו ומגמגם) מי יודע, שמא לא איכשר דרא…
ר' חיים-יהודה (נותן אצבע על חוטמו ומנענע בראשו): אי, קל שבקלים! “מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה”. אמת, לא תפתני, שלא איכפת לך כלל! אלא – לא חמימא ולא קרירא. אמתלא: לא איכשר דרא! תורתו של אבא נ“ע נגלית היא ולא נסתרת. הספר יאיר אי”ה עיני העולם. נו, יוחנן נלכה למטה! אחליף את המשרת אצל האורחים, ולו אתן עבודה אחרת. אני הרי צריך לדבר אתך עוד על הענין…
יוחנן: מה?
ר' חיים-יהודה: שם, שם נדבר… (כבדרך-אגב) יוחנן…
יוחנן: מה?
ר' חיים-יהודה: השמעת מה שסיפר שניאור-יחיאל?
יוחנן: נוּ?
ר' חיים-יהודה: וכל זה אמת?
יוחנן: אפשר.
ר' חיים-יהודה: יוחנן… יודע אני, שגם אתה, שגם אתה… נוּ, נוּ… אבל אעפי“כ, גלוי וברור ג”כ לפני, שממעשים נוראים כאלה – הרי אתה כרחוק מזרח ממערב. יאמרו לי מה שיאמרו, ואני יודע את האמת. הא?
יוחנן: ובכן…
ר' חיים-יהודה: בכן… אינך יכול להשפיע עליהם, להחזירם למוטב?
יוחנן: בעצמך אמרת, אחי, בהדי כבשי דרחמנא…
ר' חיים-יהודה: אי! אי משום הא לא איריא. במה הדברים אמורים? בנוגע להשתמש בידי עשו, חלילה, כמו ששניאור-יחיאל זה רוצה, לשכור בני-בריוני ו“פייטֶרס”, חס ושלום, כמו שאמר לי אחת ושתים. אבל השפעה בעלמא… (עומד על אם הדרך; יוחנן ממולו) ולא זו אף זו: אם ח“ו אמת ויציב כל זה שסיפר הוא, ואתה אין לך פתח ותקוה לפעול עליהם, הרי אני שואל אותך: בנו של ר' יעקב-ישראל זצוק”ל, כיצד אפשר שיהא עמם בצותא חדא?! (הולך).
יוחנן (אחריו; אל דובה): אני אשוב תיכף!
קול דובה מן החדר: טוב!
ר' חיים-יהודה: נוּ, יוחנן, כיצד, הא? כיצד?
יוחנן: קשיא. (ניצב לרגע) אולם יודע אתה, חיי-יהודה, מה שאומר לך? אני לא אתערב בעיניניך, ואתה… (יוצא; מאחורי הדלת) “והבן”.
ר' חיים-יהודה (מעבר לדלת): אבל… אבל… “קדיש”… למשל… באופן כזה… להשחיר ח"ו… זכרונו של אבא… (קולו נעלם).
(הבמה מתרוקנת לרגעים אחדים. עולה אליהו חזקוני וקערה גדולה מלאה פנכות וכוסות וכפות ומזלגות רחוצים בידו. הוא מתייצב בפינה, לוקח אלונטית מעל גב הפתח ומנגב את הכלים. דובה ורבקה יוצאות מן החדר הצדדי. פני רבקה מיושבים ומצטערים בבת אחת. יוספ’ל אחריה).
יב
רבקה: תתברכי, מיס דזֵ’יני, על אשר גילית לי את הדבר.
דובה: לעת-עתה עדיין אין דבר, יקרה. אנכי הבעתי רק חשד, שצריך לשים אליו לב. כששמעתיו מתפאר לפני רעיו על חריצותו המדאיבה, ראיתי, כי צריך להעירך על זה. היא הלא אינה אלא עֵז. מי קרוב אליה ממך?
רבקה: אם לא בשנותי – בתארי ודאי שאני כבר ראויה להיות לה לאם. אדבר בזה את אחא.
דובה: חס ושלום! לא צריך! הלא כבר אמרתי לך. אולי התפאר דז’יקוב בכדי. למה להבעיתו בעלמא? עוד חזון למועד. את הולכת למטה? שלחי-נא לי משם את יוחנן שלך. לא, יותר טוב: אלך בעצמי.
(יוצאת אחרי רבקה, משוחחת למקוטעין במסדרון הקטן. אחרי רבקה נגרר יוספ’ל. מרגיש בחזקוני ועומד).
יג
חזקוני (מן הפינה, אל יוספ’ל, בנעימה): חַאפּ!
יוספ’ל (בקריאת צהלה, כמו לרע ישן): -טה, קוּ-נה! 14.
חזקוני (בחטיפה): יוספ’ל… (מדגדגו).
יוספ’ל (ברוב עליצות): מיטה קוּנה!..
חזקוני (מתנפל על הארץ, כדי שיהיה ליוספ’ל על מי לעבור הילד פוסע עליו בשמחה גדולה. חזקוני ממלמל): איש טוב, יוספ’ל. איש טוב יוֹשנקה…
יוספ’ל (מרקד ומתחיל לספר): אֶנט… סיי… בּוֹי…15.
חזקוני (בהסכמה): גוּד בּוֹי, גוּד בּוֹי… נער טוב… כן.
יוספ’ל (כמסתיר דבר): אֶנט…פֶן-פן…
חזקוני (שוכב על הארץ): פני, פני. שארתך. עלמה היא. (בניגון חשאי) זמר, יוספ’ל, דבֵּר, יוספ’ל, אֶל, יוספ’ל, כל, יוסילי, עדת, יוספ’קה, בְּנֵי, בְּנִילִילִי (מריע) ישראל!
יוספ’ל (ממשמש בפניו, צוחק ברמה וברוב שמחה): קוּנה!..
חזקוני (ממשיך): ואמרת, קטנני, אליהם, יקירירי (בקול עצור) קדושים תהיו!..
קול רבקה מעל המעלות: יוספ’ל: אַיֶכּּה? הֵנה!
חזקוני (קם מן הארץ): לך, יוספ’ל, אמא קוראה לך. (יוספ’ל הולך בלי חמדה. חזקוני נשאר יחידי).
יד
חזקוני (בהפסקות בין אומר לאומר): פני… שנים מי יודע… שלוש… נוספה עליהם… יוחנן, רבקה, פיגיל… פיגיל… טמאה, מטומאה, שסועה… פני… (עיניו מתלקחות פתאום בתאוה עצומה ונוראה) פני… חוח ופגם… יוחנן, רבקה… פני… (חורק את שניו ביסורי תאוה זעומים, לוחץ את רקותיו) ילוד-אשה… שפלות שבשפלות… מה שבְּמַה… מה? (אחרי הפסקה ארוכה מאד) צפורה… (שב למלאכתו. במסדרון צעדים. גומר לנקות ויורד. באים דובה ויוחנן).
טו
דובה (מסירה מעליה את בגדה העליון הקצר ומשליכה אותו אל אחת הפינות): “למה אני נוסעת?” המפלגה קוראה לי, ואני נוסעת. הן לא את עצמי אשאל בזה. אילו שאלתי את עצמי, מה טוב לי, כי אז… הן יודע אתה, מה אוהבת אני לטפס על ההרים. נעים, שד משחת, לטפס על ההרים בשווייצריה! אבל אני נוסעת, יוחנן! אין לי לוותר על עניני המפלגה שלנו. המפלגה שלי – התרגלתי אליה ביותר; יחסים שונים, זכרונות, תקוות, ענינים משותפים… (שוכבת על הדרגש) נוּ, עלי כבר סיפרתי לך, איפוא, את הכל. ועתה – הגיעה שעתך, האדון מהרשק! (מעשנת) שני שבועות פירנסתני בהבטחות – הגיעה העת למלאותן.
יוחנן: אם אינך יראה היום את המוֹנוֹטוֹניוּת, הגברת קפלן, הנני לשרתך.
דובה: אדרבא, אדרבא, התחל. מעניין לשמוע, איך מספר ניגש אל סיפור-עצמו. נא ונא. השמיעני, איפוא, כיצד מתחיל אתה את סיפורך.
יוחנן: מתחילין, כמובן, בבראשית.
דובה: בבראשית?
יוחנן: כן, בבראשית. אל תראי: לא ב“בראשית היה הדבר” ולא ב“בראשית היה המעשה”; בראשית היה האושר. אליבא דאמת. יום של אדר נכנס היה. הפשרת שלגים. (יושב למראשותיה) נשתחררתי, שומעת את, נשתחררתי כעלות הבוקר ומבלי שחיכיתי לזה, כמובן כשם שגם מאסרי, כידוע לך, היה פתאומי, שלא בציפיה תחילה. באתי למעוני הקודם, ואליבא דאמת, אנכי חייבתי ביום ההוא את האומרים, – שאני, כמובן, בתוכם – כי רק צער בכל ואושר אין כלל. פיזזתי, יקירתי, מן הכירה הקרה אל הקיר הקר, פיזזתי, כמעט שלא חבקתים, ומקום לא מצאתי לי מאושר. נטיתי את ידי וקראתי: ויָמֵש אושר! לא, אליבא דאמת, הגיעי בעצמך: להיות כלוא מבלי דעת על מה ולמה ואימתי יבוא הסוף, ולצאת לחפשי בהיסח-הדעת – הוּ, הוֹי!
דובה: נוּ, כמובן, ליריקה במקום סיפור אוביקטיבי.
יוחנן: ליריקה? מה הפלא – סופר עברי… הספרות העברית כולה הלא אינה אלא מקצת ליריקה, ולדעתי, – אגב אורחא – אכן זוהי תעודתה להיות ליריקה ורק ליריקה, השתפכות הנפש של יהודים אחרונים. גם סגולות שפתנו המיוחדות מסייעות לזה. אבל איך שיהיה – אותו היום היה נפלא. מאי נפקא מינה – בשביל יום אחד כזה כדאי לחיות. הביבליותיקה נראתה לי כחדשה, והז’ורנאלים היו באמת חדשים, והסטודנטיות הקוראות היו משום-מה סימפּאטיות, והגן בעיר היה כחתן-בחור, כמו שהיה אומר בוודאי ר' מנדלי זקננו, והשלוליות רצו…
דובה: והשלגים פשרו… (כמשתעממת) ולמחרת?
יוחנן: הוא הדבר. ממחרת – כבר היה לא הא. לכאורה, מחלתי רפתה ממני, גם נזדמן לי איזה תרגום מרוסית לז’ארגון של איזו טראַקטאַט-בּרוֹשוּרה פוֹליטיקוֹ-אֶקוֹנוֹמית ולא רעבתי. מה רציתי לומר? מובן, שאמרתי לשבת ולהתחיל מיד את יצירתי העולמית, האַי-אַי-אַיִת…
דובה: את הפּוֹאימה הריאלית-הסימבולית?
יוחנן (בצחוק): לזו הטרמינוֹלוֹגיה שלי אין לך דוקא מה ללעוג. (ברצינות) רואה את, הנה, למשל, “התמונות והציורים” שלי, קובץ סיפורי הראשון, הוצאת “תועלת”. שם יש ריאליזם, יש תיאור בני האדם הדלים, הטיפשים, האומללים, זה יש שם; אבל העיקר אין שם, אין שם סמל החיים, קוטב החיים, טיפוסים ושרטוטים שיכללו סוד כל החיים ועצם-עצמיותם. מאי נפקא מינה – כשהנני מעלעל אותה מחברת עכשיו, הריני רואה מה רחוק אני ממנה. (בבדיחות) אפילו טעויות הדפוס היותר מבהילות בה כאילו אינן נוגעות בי עתה, והוי, מה יצאתי לפנים מן הכלים עליהן! התביני, הוצאה עברית – ויש שם “בני מעים” במקום “בני אלוהים” ועוד חמודות רבות כאלו… (כמתעורר ממחשבותיו) אינן נוגעות בי: מרחק מקום ומרחק מחשבה. לכאורה, הריני, בעיקר, אותו האיש ממש…
דובה: שייך לומר: אותו האיש – עם כל הקמטים! אבל מה עם הפואימה הריאלית-הסימבולית?
יוחנן: מה“הסימבולית-הריאלית”? (מבולבל במחשבותיו) לעגי, לעגי, ואני מחזיק בדידי, שהריאליות הסימבולית זוהי הצורה היותר נכונה באמנות שעל גבי הכתב. אבל, כן, מה את שואלת? מה זה שייך להפואימה?
דובה: נוּ, יהא לא שייך. תהא פואימה סתם. מלא תפקידך. ספר.
יוחנן: הרי זוהי כונתי. לפני מאסרי…
דובה: שוב “לפני מאסרי”! את זה שמעתי הלא. הרצה את התוכן של הפואימה לא-הסימבולית ולא-הריאלית.
יוחנן: התוכן עוד יבוא. מה רציתי לומר? תקופה קצרה לפני מאסרי הייתי רגיל לשאול את עצמי בחשבון–נפשי: מפני מה איני כותב דבר חדש? שנתים ימים רצופות עוברות עלי ללא כתיבה – מפני מה? אם מפני הפרעת התנאים החיצוניים הידועים: חסרון-סביבה, חסרון-לחם, חסרון איזו מנוחת הנפש, חסרון יצירות מופתיות חדשות, או מפני שבעיקר… שבעיקר… אין לי כבר מה לומר עוד: למה, למי ובשביל מה, אך הן סיפרתי כבר, שרע לאנשים לחיות על פני האדמה – ודי! ככה נמשך חשבון-הספק הזה עד שנתקבל מבית הדפוס אותו הקובץ שלי. הוא הוכיח לי, כי אם לא נעשיתי לאחר, הנה, בכל אופן, יצוא יצאתי מאותו החוג המצומצם של “לחם לאכול ובגד ללבוש” וכי אלוהי שירה חדשים מתהלכים בתוכי. ואז ניגשתי אל המלאכה.
דובה: ונאסרת.
יוחנן: ונאסרתי, וב“ישיבתי” זו השליתי את נפשי, כי התפיסה, רק התפיסה, היא בעוכרי וכי לולא היא… לולא היא… (בסארקאזם) לולא היא, היתה בוודאי עולה בידי יצירה פורחת למעלה, יצירה שכנפיה אינן נוגעות בעולם השפל, יצירה בת-עליה, שתכנה גאולת העולם והנפש העושה בה – למצער, בנו של משיח בן יוסף!.. ויצירה כזו, רצוני לומר, כת"י של יצירה כזו, היה – לולא היא, התפיסה – מונח כבר בלי שום ספק בקופסה של איזו מערכת עברית!
דובה: ומתורגמת לכל השפות האירופיות, אה?
יוחנן: ותוכלי, איפוא, להבין את המצב, כשאני משתחרר ומתהלך חפשי לנפשי – ואיני כותב אף על פי כן!
דובה: אינך כותב, או כותב הנך ואין הדבר עולה?
יוחנן: גם זה וגם זה. לרוב התהלכתי מַשמים, מבלי כל חפץ וכל צורך בכתיבה, ושואל לרגעי את עצמי: האומנם אותה המחברת הקטנה היא אחרי ככלות הכל? וכשאני מתעודד כבר ומתמכר אל העבודה – והנה שקיעה בפרטים יתירים והתפרטות למעות קטנות. יש תוכן ואין תמונה; נוצץ צל של תמונה והנה רשימות ומחיקות ותו לא מידי…
דובה: והשפות האירופיות הולכות ונשכחות בינו לבינו… (מעיפה מבט אל יוחנן) נוּ, לא אוסיף! את עקיצות-הרעל האלה הלא למדתי ממך.
יוחנן (מתפייס): דא עקא, שאין בהן רעל. שפות אירופיות! נוּ, אליבא דאמת, מה חרפה היא, שהסופר העברי, שאין לו שום קהל, רוצה שיתרגמוהו לשפה אחרת. הן מצב הספרות העברית הוא – זוכרת אַת, דובה, את אברהמ’ל החלש בעיירתנו? בכל יום לפנות ערב היה חליש ואינגיד. מת אברהמ’ל. מתאספים עליו אשתו וילדיו וקורעים שמים בזעקתם. אברהמ’ל היה שב ל“תחיה” בעקב הצעקה…
דובה: הוא מת לפני שנתים…
יוחנן: ולא הועיל הזעקה, סוף-סוף – מובן! אבל בעולם ספרותנו עוד לא הגענו למדרגה, שאין צעקה מועילה. עדיין האשה והילדים קורעים שמים ויש שהם “מחיים” את המת בשועתם. מובן, אוי להם לחיים כמו אלה, שמקורם זעקת שבר ועתידם – יום שגם הזעקה לא תועיל… אולם, איך שיהיה, את אומרת: תרגומים לשפות אירופיות. בעיקר – צחוק: מה צורך לאירופה באמת מארץ-היהודים ואיך יכולה אירופה להבין את האמת שבכתבי יהודים על עצמם?! אלא, למאי נפקא מינה – בנוגע אלי – הריני אומר לך זאת בבירור: אין זה אצלי עיקר כלל וכלל. חשוב הוא הפּרוֹצס של היצירה כשהוא לעצמו, חשוב זה שנדמה לך, כי פה מתהווה איזה מאורע גדול. (נסחף בציורי מוחו) ונפלא! מצד אחד אתה יודע ואומר לעצמך, כי העבודה היא לירחים ולשנים, ואתה נכון אפילו לחכות ולסבול יובלות שלמים, ומצד שני – הנך דומה בכל שעה ושעה ובכל שורה ושורה כאילו בזה בוא יבוא הגמר ומבלי-משים הנך נחפז ונתקל ומצטער וכותב ומוחק ועיף ושבע רוגז. והיה מעשה, שתקעתי בעת ההיא את ראשי בחלון מעוני, ונשברה השמשה, ובא הזגג לתקנה, והיה הצער כפול: על שניקושיו מפריעים ומטרידים ואינם נותנים להתרכז בעבודה ועל שהזגג הלז גופו עם חוטמו השרוע ועם קולו השבור אינו מוצא גם הוא את דמות דיוקנו במה שכתוב. בכל אופן, קולו, אַי, קולו אינו נמסר, אינו יכול להימסר, אל תוך הכתב. עיגול בתוך עיגול ועיגול על גבי עיגול עד אין סוף. אליבא דאמת! אנשים אומללים-מאד ומאושרים-מאד בחדא מחתא המה הבלטריסטים. (בצחוק פתאומי) דוֹבה, היודעת את? בפי בירפלד זה, אדוני של עכשיו, אין כינוי יותר נקלה מהכינוי “בלטריסט”. התביני? סוציאליסט מדעי! וכשהוא, למשל, רוצה להוכיחני על איזה מעשה בעיניני הרידאקציה שאני עושה שלא כרצונו, הוא קורא: אַי, בלטריסט! בלטריסט!
דובה (מפהקת): יקחהו אופל! עליו ועל מהותו אשאלך אחר-כך. עתה רצוני שתמסור לי, סוף-סוף, בקצרה את התוכן של אותה הפואימה.
יוחנן (מחליק את שערותיה המעטות): ילדה שלי! וכי מדמה אַת, שדבר נקל הוא למסור בקצרה תוכן של פואימה? אלמלי אפשר היה לעשות את זאת בשיחה עם ילדה מבינה-למחצה – למה היה צריך לכתוב פואימות ולא-פואימות, שגורמות יסורים כל-כך רבים ושיחד עם האמונה המטורפת בגודל הדבר שהן שותלות בך, אכול יאכלוך כעש ספקות קשים, קשים מאד, על הערך האמיתי של כתיבתך, ובכל אופן, גם כשיעלה בידך איזה דף, הרי אתה, סוף-סוף, מוכרח להכיר בדם לבבך, שהנייר אף הבלתי חלק לעולם נייר הוא.
דובה (ברכרוכית): אבל הלא אני רוצה לדעת.
יוחנן (בקלות): הוא הדבר. התוכן, לכאורה, היה דוקא לא פואימתי. שמו של הדבר היה: “השארית”; אולם ע“ד ההרצאה, ע”ד הצורה לא אדון עתה. רואה את, כונתי היתה להעמיד את ההונאה הנעימה של האגדה היפה למול ההכרה המדכאה של האמת המציאותית. התוכן היסודי, כפי שעלה במחשבה, היה בדומה לזה: יהודי הוזה ובר-דעת כאחד בעת הזאת והיותו מוטל בין שתי להבות: או לשקר לעצמו ולחלום עם מתי המעט על תחיה לאומית ועליה לארץ-אבות, שלזה אין כל יסוד במציאות הדברים ובטבעו של המון בית ישראל, או להבין לגמרי את אי-השיבה העולמית לבצרון, את הקץ המוחלט כמו שהוא ו… (משים ידו על עיניו).
דובה: אמנם, מעניין מאד, ומה יותר טוב, לדעתך? ובכלל, “ארץ-אבות” – אתה היית אז פלשתינאי?
יוחנן (רגע כמו לעצמו): אני… אני הייתי אז כבר אחר הציוניות. אליבא דאמת, הציוניות המקובלת, ה“ריזולוציונית”, לא היתה מעולם תוכן חיובי של חיי. אי-אפשר היה לתת כל ערך לכל ה“סימפטוֹמים” שלה.
דובה: הנה הוא היה דוקא מאמין גדול. בו היתה הרבה אמונה. אבל יש שהיה הוא אומר: הנה להרוסים יש כבר ארץ…
יוחנן (באותו הקול שלעצמו): יכול הייתי לחלום ירחים שלמים לילה-לילה, שהנני נופל חלל בתור איש-צבא במלחמתי, מלחמת דמים, בעד פלשתינא. אבל פקוח-עינים למדי הייתי תמיד לבלי ראות, כי אין הכרה ציונית בתוך המון בית ישראל וכי אי-אפשר שתהא הכרה כזאת בתוכם; כי בשביל להיות ציוני צריך להיות מקודם אדם המבין צערה של אומה וטרגדיה של אומה, אדם נקי-הלבב וצלול-הדעת, ויחד עם זה מאמין באפשרות אי-האפשרות, וחזק לאין גבול לעבוד בשבילה וללכת בלא-דרך – ואנשים כאלה הלא אין בתוכנו, אינם, אינם!.. יודע אני את ערך ההמונים בכלל, אבל מה בצע בזה? חבורות של צוענים העם! כל יהודי ויהודי כשהוא לעצמו – מה יש לדבר: נפש חיה… בכלל – צועני העם!
דוֹבה: וגם לטריטוריאליות – לא, באמת – גם לטריטוריאליות יחוסך שלילי הוא?
יוחנן: מקלט דרוש גם לצוענים כשהם נשחטים בראש חוצות. אבל איני יודע, אם יש איזו אפשרות להאמין בהתגשמותו של הדבר. הדעה, כי ישראל גוי אחד הוא בכל הארצות – שוא היא. יהודי רוסיה ויהודי אנגליה, למשל – שני עולמות רחוקים זה מזה עד לאופן נורא. כמה ימי שבתי כאן? אבל מה שהספקתי כבר להיוודע ממהותה של הקהילה היהודית-האנגלית עם ריקניותה השמנה ומסחרה ביראת שמים ומעשי תעתועיה – די לי. לכאורה, מי לא יודע זאת, ולכאורה, מה אפשר לייחל ממעשי קהילה של עשירים ורבנים ב“הגיטו החדש” שבמערב – אבל בנוגע לנידון דידן הרי זה “אַרגוּמנט”, אחותי! אין תוחלת משום צד! בכלל, היהודים אינם מוכשרים כבר לשום דבר!
דוֹבה: לאחרונה – הא לך גם אנטישמיות! רעים אנו מכל האנשים של עמים אחרים?
יוחנן: מאי נפקא מינה – איננו רעים מכל האנשים. אם תמצאי לומר, מה שעובר על נפש יהודי שכמוני במשך שעה אחת, די היה לנפש אנגלי לחיות בזה שנה תמימה. בכלל, כל בני אירופה חיים כחזירים, ומי יאמר, כי אנחנו רעים מהם? אנחנו איננו רעים, אנחנו – דומן. אנחנו גם איננו מוכשרים להיות לרעים. מוכשרים אנו לדעות שונות, להמצאת אמונות, ל“מלים חדשות”, אבל איננו מוכשרים לחיות באופן הפשוט של המלה. איננו בני-אדם כלל. הנה. רוק-הפה.
דוֹבה: איני מסכימה. בתוך האורגניזציה שלנו אני יודעת מספר של בחורים הגונים מאד. המוננו הוא בריא. אבל גם אילו היה כך, כדבריך, לא יפּלא. עם ששני אלפים שנה –
יוחנן (אינו נותן לה לכלות): חי חיי צוענים – צועני הוא, ולא עם, ואין לו תקוה עוד להיות לעם. (בלחישה מרירית) בכל מקום הננו הבלתי-יוצרים, הנדחקים ועולים, המבולבלים והנבערים, המדולדלים והמתחככים אצל ממון. ועתה נוסף עוד על זה “הסוציאליזם המדעי”, שיהודונינו בנעוריהם ובילדיהם נהיו לנושאיו. כל המקשקשים-בלשון שבתוכנו, כל אלה אשר לא מלבם יוציאו מלים – והם הכל – מתענגים לחזור על המשנה המקובלת של המטריאליות ההיסטורית, כאילו זוהי תורת האדם כולה. מאַרכּס, אנגלס, קויטסקי, קויטסקי, אוֹרתּוֹדוֹכּס! זה ההמון חסר-הדעה והפעוט –
דוֹבה (מתנודדת על משכבה): נוּ, נוּ!..
יוחנן: …הלוקח לו פריביליגיה של שייכות לפרוליטאריאט ותורה מדעית! הרי הללו גופא היו נוהים אחר כל אמונה מהלכת ומיישנת את הנשמה! (מתרגש מאד) מי שחי בעצמו עם רוחות העולם היותר נשגבים… לא. יותר פשוט: האדם המכיר קצת בטבע בני מינו, המתענה בשאלות שאין עליהן תשובה, הוא לא ימצא מרגעה בהלכה שנויה של התפתחות הרכוש ומהלך ההיסטוריה עפ“י הדיאלקטיקה של הסוציאליזם ה”מדעי" או בפראזות קלות של חופש והכל שוים לעבודה ולסיפוק-צרכיהם של הסוציאליות לא-המדעית. ודאי! שונא אני אלף פעמים יותר מכולם את החיים השופכים דמים, המוצצים זיעה, הפראים והאכזרים והשמנים של שקי הרכוש וממשלותיהם וכהניהם ומשמשיהם. שממת סדום ועמורה תבוא עליהם, על כולם. אבל הסוציאליזם עם האורגינזציות שלו ועם אותם האינסטינקטים גופא, עם אותו הסדר, עם אותם הדברים, עם אותה החנופה והבוץ וההבל… הסוציאליזם! איך אני יכול להאמין בו מצד אחד ומה אני יכול למצוא בו מצד שני?! (דובה קמה ממשכבה ויושבת. יוחנן מתחיל מתהלך בחדר).
טז
דובה: ובמצב-רוח כזה אמרת עוד לכתוב פואימה?! ובכלל אני חוזרת עוד פעם על שאלתי, אשר אני שואלת אותך תמיד: אם אין ציוניות, אם את מקומה ירשה התנועה ה“ארצית”, שהיא לפי צרכי השדרות הרחבות – מה אז מקום בכלל לספרות בלשון-הקודש?
יוחנן: בתוך ההמונים היהודים אין תנועה טריטוריאלית ולא תהיה. הם צריכים לאיזו פרנסה זמנית מיד ולאיזו אפשרות לחיות חיי כלבים גם להלן. מה רציתי לומר? כן. “ספרות עברית” את אומרת. מאי נפקא מינה – וכי בשביל למלאות איזה צורך-השוק באה הספרות? כלום מקח וממכר היא, שתהא תלויה ב“דרישה”? לי, לי, עברי מארץ-העברים, לי נחוצה היא, או יותר נכון: לי היתה נחוצה. אשתקד היתה נחוצה. אמור אמרתי: האמנות הישראלית, ביטויו של העברי בן הדור, לה יש עוד מקום. הספרות הישראלית…
דוֹבה: הבלתי נחוצה לכל והעוברת?
יוחנן: ומה אינו עובר? חשוב הוא, איפוא, לא מה שלא עובר, אלא מה שחשוב על פי עצמו. אמור אמרתי אז: דוקא בשכונתנו, בשכונת ישראלינו הקרועים והמדולדלים, מורגשת עבודה מחשבתית כבירה, אפני רגש חדשים, צללי יחוסים שונים, ואם גם אין בזה גרעינים “בריאים” להצמיח פרי בעתיד, אם אף כל זה אינו אלא רפרופים של אחרוני אנשים אשר דור יוּלד לא ידע מהם – מה בכך? אדרבא! ידע-נא מהם דור יוּלד. לא ידע – מאי נפקא מינה? גם שפתנו הספרותית היא בת גורל כזה.
דוֹבה (עיפה): כמה השעה?
יוחנן: הלא?.. פקעה הסבלנות לשמוע?
דוֹבה: להפך! (בעקשנות) כמה השעה?
יוחנן (מוציא שעונו): תשע.
דוֹבה (כמו לאחר שנמלכה): נשארה לך עוד שעה. המשך. במה אתה עומד?
יוחנן: יודע אני: בתקופת השקיעה של להבת עליית נשמתי. יצאתי מבית-האסורים, אמרתי להיעלות על הקטנות והחיצוניות וליצור, והנה – כמו איזה מעין נפסק בי. נשארו ה“ישיבות” שבעבר והשחפת שבהוה. נדמה לי: מה אכתוב שוב? ממה אתחיל? מה אבוא להשמיע? והדברים עתיקים, היתה לי שם הבדידות יומם והנדודים לילה. ואותם הנשפים – אוי, אותם הנשפים בשעה שהכל כבר אפס והכל נהפך ללא כלום; אותם הנשפים, אשר בצאתך למחרתם הרחובה והנה הוא זר ומוזר כל-כך, כאילו שבת לעיר-מולדתך מקץ עשר שנים.
דוֹבה: נורא! וכל רעים, כל חברים לדעה או לעט לא נמצאו לך?
יוחנן: לכל האנשים ולכל המפלגות היתה צורה אחת בעיני. את כל הדברים הנשמעים שם ואת כל המעשים הנעשים שם לא יכולתי לסבול עוד. לא היה לי מה לעשות שם עוד. אז אמרתי לכתוב לך…
דוֹבה: ולא ידעת את אדריסתי? (מושיבה אותו אצלה ומעבירה את ידה על מצחו).
יוחנן: והחלטתי לנסוע לכאן.
דובה: אולי תשרה עליך המוּזה באטמוספירה זו של לא מפלגות ומנוחה?
יוחנן: לא. ללונדון נסעתי לא במגמות אמנותיות, אלא כך, פשוט. אין אומה עברית, אין נשמה עברית, אין ערכין עברים, אין שפה עברית, אבל יהודים הלא יש, יש יהודים ובתוכם אולי קצת גם אנשים, שיש להם צרכים ידועים, ובתוך הצרכים אולי גם זה הצורך לקרוא איזה דבר בשפתם המדוברת. אכתוב בעתוניהם, אמלא קצת צורך זה – וחיה גופי בגללם. אם אכתוב בשבילם דברים טובים, אם אשפיע עליהם לטובה – מה טוב. אם לא – לא.
דוֹבה: ולעבודה כזאת אינך נותן ערך?
יוחנן: עבודה שלא מעצמי ושלא בשביל עצמי אין לה חשיבות בעיני.
דוֹבה: כך… ובכל החלטת לנסוע ללונדון. ומה היה אחר החלטתך?
יוחנן: החלטתי ונסעתי.
דוֹבה: ומה היה?
יוחנן (מצב-רוחו משתנה מעט): היה חומר לסיפורים; היתה תלאה מחפירה, ומחבואים עומדים בסכנה, ולילות חמישה ללא שינה, ויהודים בעלי קפוטות יפות ואוכלי עופות, ודין ודברים עם נכרים מעבירים, ואפלה נידחה, ותעלה לא-עמוקה של מים צלולים, וחיילים גוערים, ותינוקות בוכים, ואמות סותמות באצבע פיות אפרוחיהן…
דוֹבה (בכיוון-הדעת): והלאה?
יוחנן: לא די? היו גם הררים תלולים, ודשאים נאים, וכפר אשכנזי קטן, ודירה אשכנזית עושה רושם נעים לכאורה, ולכאורה גם אשכנזית יפה ועקרת-בית ואשכנזי גבוה עם מבטא ע"ד “דייטשלאַנד, המדינה החפשית” בפיו. והכל היה מלבב, והכל עורר את העצבים, והכל מצא חן ביחוד, אפילו החצצים שבצד מרצפת בית-הנתיבות, ואין צריך לומר, כלי-השאיבה התלוי על קנה מזרקת המים.
דוֹבה: ואחר זה?
יוחנן: בתר הכי עלו ז’נדארמים פרוסים, אוסרים וסוחבים, וגניחות של יהודים אמיגראנטים ויללות של יהודיות אמיגראנטיות, וצמחו יהודים מתאשכנזים, בעלי סרסרות ובעלי אכסניות, פושטי עורות וגורמי בנפשות-אדם ובריות יפות מכל המינים באכסניות אלה ובבית-הכניסה של המוּלָכים למדינת הים; והתהלכו שולל בעלי העינים הכואבות ובעלי הפחד מפני הבי-מסותא, ונמשכו הימים, ודיברו ברתת על חשש החזרה, ואזלה פרוטה מן הכיס, וכלה ממונם של יהודים, ונשמע הפתגם המיוחד: “מאַך עפעס אַנדערש”…
דוֹבה (בשים לב): ולאחר-כך?
יוחנן: עוד? אח"כ בא, לאחרונה, היום המיועד, והוחזרו בעלים – ונשים וילדיהן נשלחו, ונשים הוחזרו – וילדיהן ובעליהן נשלחו, ונשלחו אבות ואמות – וילדיהם הוחזרו… וגרם בן-אדם לאחיו כל מצוקות-התפתה ושלט איש ברעהו לרע לו (מתנשא ממושבו אצל העלמה ומתפרץ פתאום בצחוק משונה וממושך) חה-חה-חה-חה-חה! יודעת את, דוֹבה, יודעת את: בירפלד זה, בירפלד, הלא… חה-חה-חה-חה!
דוֹבה (בעינים לטושות): מה? מה?
יוחנן: בירפלד… ברצונו להעמיד את “ידיד-העת” על בסיס אירופי, או יותר נכון: לנהוג בסמרטוט זה כמו שנוהגין בעתונים אירופיים, ששולחים את באי-כוחם לחקור ולהריח בכל מקום של ציבור. עלה על דעתו, שאני אלך אל ה“שֶלְטֶר” דפה, אל מאורת הנודדים, ולתאר אח"כ את מראה עיני ואת רשמי בעתון!
דוֹבה: אני איני רואה בזה שום דבר מעורר-לעג!
יוחנן: שפיר! להסתכל ביסורי האמיגראנטים היהודים בתור בא-כוחו של “ידיד-העת” ובכדי להוכיח, כי הממשלה הרוסית גורמת ליהודים יסורים, וכי בשינוי המשטר יחדלו יסורי הנדידה וכי, לפיכך, הבו כסף לבאי-כוח הריבולוציה הרוסית שבלונדון. (משתפך בצחוק עוד יותר נורא) אני הייתי מספר לו מה שראיתי כבר, כיצד בבית-מלון אחד, כששוכבים הנודדים, המחכים לספינה שבועות שלמים, לישון, מערימים עליהם ומעירים אותם בחצי הלילה ברוב שאון: “הספינה באה! הספינה באה!” – בעוד שבאמת לא דובים ולא יער, וכל ההתעוררות והטורח הרב והתוחלת הגלויה נכזבים ועולם בתוהו. והכל בשביל מה? כדי שיפנו אלה את מקומם לפני נודדים חדשים אחרים, כדי שיבּהלו הישנים לקום ולצאת ויבואו החדשים לשכב על מקומם. (משבר אצבעותיו מרוב התרגשות).
דוֹבה: אלה תולדות אמיגראציה! (יוחנן עומד סמוך על משקוף החלון. שתיקה ממושכה). אה, טוב כי נזכרתי. לי מעניין לדעת באמת טיבו של בירפלד זה.
יוחנן (עונה, לאחרונה): בירפלד? מה יש כאן לדעת? מנהיג סוציאל-דימוקראטי, מוח נבוב, לא יודע דבר, כרסתן, ערום, בעל צחוק ציני, ומוכן תמיד לאגיטאציה. אותי הוא חושב לישר ותמים ביותר, ולפיכך הוא מתחפש לפני לצדיק ולמקריב את עצמו על מזבח החברה. אולם התגלות הנפש הרוסית שלו מעירה אותו לקרוא לפעמים בצחוקו המיוחד: “כולנו אוהבים את עצמנו”. למין הצחוק הזה הרגילוהו ה“חברים” שלנו, שעמהם יש לו דין ודברים. הוא מדבר עמם ז’ארגון נלעג שבנלעגים ובהנאה יתירה, מבזם בפניהם ומרמם שלא בפניהם. צריכה היית לשמוע באיזה טון אמר לי: “חברי! איך תוכל לחיות בליטרא לשבוע?” יש אומרים, שהוא שותה שיכור קצת יותר מן המידה, אבל רז זה גלוי רק ליודעי חן.
דוֹבה: אוֹהוֹ! ואצלו אתה עובד? אצלו אתה כותב?
יוחנן: אצלו אני עובד, אבל לא אצלו אני כותב.
דוֹבה: כותב אתה לבדך?
יוחנן: איני כותב כלום, וכפי הנראה, לא אכתוב. אילו הייתי מוכשר לכתוב, הייתי שב שוב אל אותו התוכן. אליהו גילה לי בו חדשות.
דוֹבה: חזקוני זה? אינני תופסת.
יוחנן: על אליהו לא אדבר עמך עתה.
דוֹבה: מפני שלפני רגע דיברת על בירפלד?
יוחנן: יוכל היות. (יושב אצלה ושותק רגעים ממושכים. עומד. פתאום) נוּ, דוֹבה, לכי לביתך. כבר באה העת. כבר עברה השעה. מה את מביטה בי?
דוֹבה: אני מביטה בך? הלא אתה מביט בי. אולם כמעט ששכחתי: ההבטה הלא זכות הרומאניסטים היא, ואין לבשר-ודם פשוט חלק בה. אצלכם הלא אסור לכל הבטה ללכת לבטלה, האין זאת? (בחיבה) הביטה, הביטה בי.
יוחנן: הנרות דועכים. צריך להדליק את הגאַז.
דוֹבה (מושיבה אותו שנית אצלה. הוא מנשק את ידיה. היא נוטלת אותן ממנו) לא צריך! אין נושקין בידים. (על המעלות נשמעים צעדים).
יוחנן: בידים? אין דבר! אין דבר! אליבא דאמת צריכה את להבין, להבין. לכי!
דוֹבה: לכה עמי. הן למחרתים כבר לא אהיה פה. לווני.
יוחנן: יהי כדבריך. (הולכים שניהם).
(הבמה מתרוקנת. עולה אליהו חזקוני, כשהוא ממלמל לעצמו: “צריך לתת לו, לפחות, את הערדלים… לעת-עתה… את הערדלים…” גחין ונעלם תחת הדרגש. באים דז’יקוב ופני בשובם מה“מיוזיק-הולל”. יושבים על הדרגש חבוקים).
יז
דז’יקוב (משתחרר קצת ממנה, כאומר ללכת): אַי סיי, אבד הקריקט של מחר. הננו יוצאים אל יער-אֶפּינג.
פני (מפילה את אזרועותיה על צוארו): אבל… דז’ק… צמידי… עגילי, זהבי!
דז’יקוב (עומד): רק אל פחד, חתולתי, ד’טס אוֹלל! (מתחבקים אצל הדלת שנית. יוצאים. אליהו חזקוני עולה מתחת הדרגש והערדלים בידו. פני חוזרה).
יח
אליהו (ניגש אליה): פיגה!
פני (נפחדת רגע; בעזות-בוז רגילה): מה דרוש לך ממני?
אליהו: לא דרוש; כלל; דבר לא. יודע הכל; פיגה; אני. ילד יהיה; לו אב; יהיה לו. לאַבּד; לא צריך. חלילה. לא טוב. ימָצא אָב; פיגה. אני מקבל. לחם אשתכר. לא דרוש; כלל לא; לי. יום מחר; יעזבך. לא מרה שחורה; לא ניבול-צלם; צלם נאה. למכרים; לרעים; צריך לפנות. אך לא, חלילה. יש יצאניות. קשה להן –
פני: מנוּול! (יורקת לו בפניו ועוברת אל החדר הצדדי. אליהו חזקוני כופף את פניו אל סינרו, מנגבם בו ונושא את הערדלים למטה).
המערכה השלישית
הדיקוראציה – של המערכת הראשונה. אצל הבופט מונחים צרורות חבושים. בוקר. יום-סתיו. בית-המזון מלא צעירים; רובם באו ללוות את נפתלי הנוסע לניו-יורק. מתנצחים בשאלות היום; הומים. אל אחד השולחנות יושב בירפלד ושותה כוס קקאוֹ. משרתת פני. אל השולחנות הסמוכים לפתח יושבים אמיגראנטים ומשוחחים.
א
אמיגראנט א' (בחור בעל שפם דל; מקלו בידו): אַי, הקונטורות, הקונטורות! ימח שמן וזכרן ונמח זכרן מלהזכירן! הנה אני ורעי נוסעים לקנדה. אני ס"ס והוא בוּנדיי, אבל אנחנו חיים כאחים. באנו אל הקונטורה; בידי יש כסף בדיוק כדי נסיעה ובידו – כרטיס נסיעה, ששלח לו אחיו משם לרוסיה. נוּ, אומרים לנו שם, שבכרטיס הזה אי-אפשר לנסוע אלא באניה גרועה מאד ובעוד חודש ימים. נוּ, מי יוכל לדעת!.. יעצו לו לשלוח את הכרטיס בחזרה אליו, היינו, שיגבה פלוני שם את הכסף וישלח לו ונקנה כרטיס פה לנסיעה באניה טובה. נוּ, מי יוכל לדעת! והרי יושבים אנו פה ומחכים לכסף זה שלושה שבועות, ואין קול. חצי כספי כמעט שנאכל, והשד יודע מה לעשות. באים לריסטוראן: כוס-תה – פֶּני במזומנים; דג מלוח – פּני וחצי. התאמינו, שיחקתי כל הלילה הזה בקאַרטים מרוב עגמת נפש, ואני איני משחק בקאַרטים מעודי!
אמיגראנט ב': נוּ, ואפילו לכשיתקבל הכסף בשבילו, במה תסעו אז שניכם?
אמיגראנט א': השמעתם?! הלא זהו מה שאני שואל!
אמיגראנט ג': ומדוע, איפוא, לא נסעת אתה, לכל הפחות, כשעוד היה בידך במה לנוסע?
אמיגראנט א': לנסוע בלעדיו? מעשה יפה! אנחנו גודלנו שנינו בהומליה, מילדותנו. אני ס"ס והוא בונדיי, אבל אנחנו חיים כאחים.
האמיגראנט הבונדיי (בקול אבטוריטטי): הס"סים בעירנו אינם “יאַטים” גרועים! אין מה לדבר. לאש ולמים. אני התחננתי לפניו: “סע, ישראל, סע”, והוא: “יודע אתה, מוֹטיל, הא לך הכסף וסע אתה, ואני אסע בכרטיסך שיתקבל” (בקול עבה) נוּ, מובן, לא הסכמתי!
האמיגראנט הס"סי (בצהלה תמימה): אני אומר לו, אני אומר לו… והוא אינו רוצה. ארבעה שילינגים לשבוע אנחנו משלמים עתה בעד דירה. השד יודע מה לעשות!
אמיגראנט ד' (אברך למעלה משלושים, חציו פועל, חציו קומיס במראהו): אתם אומרים: הקונטורות. בדידי הוה עוּבדא בברֶמֶן. זה היה לפני חצי שנה, אך אני לא אשכח את זה עוד הרבה. באתי לשם במסע ערב פסח בדיוק. נודדים – כחול הים. בורחים מפני הפוגרומים. הספינה צריכה היתה לצאת ממחרת בראשון לפסח. בקונטורה – איש זקן, בעל-הבית שלה, אשה צעירה על ידו לשרתו, משרתים אחרים, מלחכי פנכה. נוּ, כנהוג, קורא הוא, כונתי, בעל-הבית, בשם הנוסעים. ניגשים אליו. וצריכים הייתם לראות באיזו פנים הוא מקבל את כל הניגש, באיזה קול עוין. קרא גם בשמי. ניגשתי, ושווּ בנפשכם: מבלי כל טעם וסיבה הוא מתנפל עלי, פתאום, ובאופן כזה – עד שאיני יודע מהיכן באה עלי הצרה הזאת. ומפני מה דוקא עלי? צוחק במשטמה עזה ובלי שנים כקוף שׂב: “אהה, עוד יהודי! הנה אמרתי. מה שמכם? יוּד’קה? מה לך פה? ללונדון אתה נוסע? מה זה אתה נוסע ללונדון? בעל-מלאכה? חייט? סנדלר? שנוֹרר? פולני? רוסי? הֶה, הֶה, ולימי החג! לחג הפסח!”
אמיגראנט ב': ואתה שתקת?
המספר: לא ידעתי את נפשי! ניצבתי כמתעתע, ביטלתי את כל חלומותי לראשו, ואמרתי: “כלום לא אבקש מידו. בשביל מה יעלבני? לדרכי אני הולך”. נוּ, נוּ! יותר לא הייתי צריך. פניו התעוותו. “מה? כלום לא תבקש?” ופנה אל האשה: “כלום לא יבקש, השמעת, חֶה-חֶה, לדרכו הוא הולך”… האשה הביטה אלי… אני אומר לכם: כל דמי בא אל פני. ואחד המשרתים כבר ניגש להכותני! אשכנזית איני יודע לדבר. יכה – בפני מי אקבול עליו? הקיצור, הסוף היה, שבעד עזותי חטף בעל הקונטורה את הכרטיס וישליכנו לי בפני וכמשוגע צעק: “לך, לך-לך! לך אל הגבול!”…
אמיגראנט ג': בעלמא! נוּ, ובזה נגמר הדבר?
המספר: המעט מכם? צריכים הייתם אתם להיות על מקומי. אבל מה אני אומר? לא, בזה לא נגמר. אח“כ התנפלה עלי עוד בעד זה החבורה שלי גופה. לא הספקתי לשוב מן ה”אינצידנט“, כמו שאומרים, ומכל העברים התנפלו עלי כחגבים: “מה דיבר הוא אתך? מה דיבר?” כמובן, אני מספר להם: “ירא, הנבזה, שלא אשבית את סדריו; ילך לעזאזל עם חגו ביחד; כאילו אני בא לבקש מצה ממנו”. – “כך?! ולא דיברת עמו על מצה?” – “למה אדבר?” – אני עונה – כלום היה לחמי ניקודים?” תוכלו לשוות בנפשכם: – “איך? חמץ? אתה תאכל חמץ בפסח? ככה?” – הקיצור, כמעט שלא רגמוני!
הבונדיי האמיגראנט: אותו המעשה, שעשו אתמול ב“בית-העם” שלנו!
הס"סי האמיגראנט: אַי, סקנדאל, סקנדאל, באמנות! שלושה שבועות לא היו פוגרומים שם – עושים הם פה פוגרום על סוציאליסטים וביום-הכיפורים!
בירפלד (מן השולחן הקרוב; בחברה יהודית משונה): הנה זהו מה שאני אומר: מלוכה יהודית הם רוצים לבנות – היהודים יאכלו שם חיים איש את רעהו.
מתווכח ראשון (מאלה שבאו ללוות את נפתלי אידלש): ארגומנט שכבר היה לזרא, מר בירפלד! עורך עתון סוציאל-דימוקראטי צריך לצאת, פחות או יותר, בכלי נשק יותר כבדים. הנני להוכיח את השקפתי. המעשה של אתמול חרפה הוא. איש לא יכחיש את זה. אבל! אני הנני פרוליטארי בעצמי. הסוציאל-אקונומיקה של הפרוליטאריאט העברי אי-נורמלית היא, פחות או יותר, מר בירפלד. הנני מבקש להבין את דברי, כונתי היא: הפרוליטאריאט העברי, בהיותו, פחות או יותר, משולל היכולת להיכנס אל האינדוסטריאליזאציה… באין לו אקונומיקה לאומית ובחסור לו הבּאַזה הסטראטגית…
בירפלד (אינו נותן לו להמשיך): השירה הישנה! השירה הישנה! היהודים שלנו תיכף מתחילים בהפסימיזם שלהם. לכו והביטו על הפועל האשכנזי, הרוסי! הפסימיזם, אחינו בני ישראל, צריכים אתם לדעת, הוא נחלת הבורג’ואזיה. כן. הפסימיזם שלכם הוא קליין-בורג’ואזי. קינות וסליחות – הלא כך אומרים אצלכם? – צריכים אתם לדעת… אֶה-אֶה… נפלא הדבר! מהרשק הוא כבר הטוב שבכם, כי על כן הוא עובד תחת השגחתי, ובכל זאת האזינו לדבריו ותשמעו תמיד: צרות, פרעות, קלקולים, עניות. עניות? כן! גם לי לא לב-אבן, יהודים, אבל הסוציאל-דימוקראט, צריכים אתם לדעת, האינטרנציונאליסט – אינו מקונן. מי יודע, יוכל היות, שאני בטבעי הנני פסימיסט יותר מכם, אחינו בני ישראל, בראותי את טיפשות הפרוליטארי, וביחוד היהודי, שאינו מכיר באינטרסיו המעמדיים! אבל בהיותי בטוח בנצחון הפרוצס ההיסטורי הבלתי משתנה, הפרוצס של ברזל, אי-אפשר לי להתייאש! הנה מה לכם יותר? הפוגרומים! הבעירו בטוֹמסק קלוב שלם של אנשים רוסים מתקדמים – ואין דבר; היכו יהודי אחד – ותיכף: אַי-אַי-אַי! אחינו בני ישראל הם צעקניים ביותר. והנה נתנו אתמול לנו פוגרום בכל פרטיו. כן, הלא תראו: הממשלה האנגלית תהיה על צד הפורעים, כשם שהממשלה שם מכינה בעצמה את הפרעות. בכלל, הפרעות – מגדישים את הסאה. מהרשק שלכם גופא. – “מה נשמע ברוסיה”? – אני שואל אותו. – “אפסו החיים” – הוא עונה. (מניע בגבות עיניו ובכרסו) השומעים אתם? “אפסו החיים” בשעה שרי-בוֹ-לוּציה בארץ. – “ומה הרחוב היהודי?” – שואל אותו אחד החברים באותו מעמד. – “גוֹועים” – הוא עונה. – “גוֹועים? – אני אומר לו – מסתמא לא היית מעולם בגן-העיר ולא ראית את המקושטים, העדויים, המטיילים בהנאה, לא היית בתיאטרון, לא היית בקרקוס, לא היית”…
המתכווח הראשון (בהתראה): מר בירפלד! וכי ככה עומד מר על פסגת מרומי הוויכוח? וכי זהו ויכוח רציני?
בירפלד (משתמט): פה לא דיסקוסיה, פה לא דיסקוסיה. אני באתי הלום לרגל עסקי ואין לי פנאי. היום צריך אני ללכת לבית-המשפט. אחינו בני ישראל בישלו אתמול דיסה, ועלי עתה ללעסה. וֵיטֶר! (פֶני ניגשת. הוא משלם לה בעד הקקאו, עושה מעין תנועה מבלי משים לאחוז בסנטרה ועוצר בעצמו) תאמרי, במחילה, לאחי בעל-הבית שלך – כמדומני, שהוא אחיו – כי הוא דרוש לי. אני אהיה פה בעוד שעה.
פני: ליוחנן?
בירפלד: יהא ליוחנן. אני אהיה פה בעוד שעה. (יוצא).
ב
אחד המלווים (ברוגזה): יורק הוא בפנינו והולך לו! הפסיכולוגיה של כולנו פסיכולוגיה גלותית היא. שאם לא כן, היה… היה… אחרת. כל מה שרוסיה מקיאה בא להשתרר עלינו.
המתווכח הראשון: מתעב אני את אלה הפּרטנזיות על פסיכולוגיה! יהיה הוא מה שהוא, אבל העיקר המה הפרינצפים. העיקר הוא, שידע, למצער, מה שהוא מדבר. יגש אל המערכה חמוש, פחות או יותר, בארגומנטים!
המתווכח השני: בתור פרוליטארי הנני מוחה כנגד הנחה זו בנוגע לבירפלד. עדיין אין זו אַכּסיומה. לבירפלד יש המדעיות הדרושה. בירפלד יכול להוכיח את אמיתות פּרינציפּיו. הן לא אשמתו היא, שאין לו פנאי מפני שהוא צריך לבוא בדין עם פורעים יהודים שונים.
שותה-תה א': אוי, קוֹמדיה היתה לראות מעשיו של קפלן המדפיס אתמול. אוֹי, הוא פעל בידיו וברגליו. היכו גם אותו.
שותה-תה ב': והבן שלו, ר' דז’יקוב, הלך בראש מחנה שלם של “פייטרס”!
המתווכח הראשון (אל בני לויתו): אינני מתווכח, כי לפאַקט זה יש גורמים אקונומיים. אבל צריך בזה גם לבלי לשכוח, פחות או יותר, את הקוים הספציפיים של גיטו יהודי. בהיות הפרוליטאריאט היהודי נדחה מכל ענפי האינדוסטריה העיקריים, הוא הולך ונודד לארצות אחרות, ובהלוך נדידתו על –פי החוק של ההתנגדות הכי פחותה, הוא, פחות או יותר, תופס פוּנקציות –
המתווכח השני: מה? מה? היה לא תהיה! הציוניות לא תיטיב את מצבי בשום אופן ואופן בתור פועל. לכו והביטו על הפועלים האנגליים. כמה מחוסרי עבודה ביניהם! פה על מקומנו צריכים אנו ללחום…
הבונדיי האמיגראנט: גם אני אומר: הבוז לבורחים…
המתווכח השני (מנקש בשולחן): פה, ברוסיה, צריכים אנו לעבוד…
הסס"י האמיגראנט (לחברו הבונדיי): אבל שוכח אתה, מוֹטיל, את הסווטינג-סיסטם…
פועל צעיר (שותה תה): אני הנני אדם! מה לי הציוניות, אם אני הנני אדם!
המתווכח הראשון (כגדול לקטן): אבל טועה אתה בהשקפתך, מתנגדי הנכבד, כי אינטרנציונאליזם וקוסמופוליטיזם אחת היא. בתור סוציאל-דימוקראט יהודי פועל-ציוני הנני להוכיח לך, כי האינטרנציונאליזם אינו קוסמופוליטיזם. האינטרנציונאליזם – פירושו: אינטר, כלומר…
פועל בא-בימים (יושב בטל): מה לכם יותר? אני הנני בלתי-מלומד, אבל הנה לכם עובדה מן החיים. כלפני חצי שנה, בעונת העבודה של הטרֵיד שלנו, השתכרתי לא רע, לא פחות מעשרים, מעשרים ואחד שילינגים לשבוע – והבאתי הלום את אחותי מרוסיה, בתולה בת עשרים. ללון אין לה מקום בביתי – טפלי, יחיו – והיא לנה אצל שאר-בשרי. אין הוא ואשתו שמחים ביותר מזה, אבל הם מניחים לה ללון, והיא לנה. והנה עתה, אחים, חוסר-עבודה, טוידט-סלֶק, ואין מה לעשות. היא מוכרחה לעבוד, פשוט, נוּ, אין לי מה לעשות לה. ובשבוע העבר נזדמן לה מקום אצל עושה-כובעים. גם כן קרובי. השתכרה שלושה שילינגים וחצי במשך השבוע. נוּ, ובשבוע הזה כבר גם זה אין. בא הוא אלי אתמול בבוקר ואומר: “אין צורך לי עוד”. מה לכם יותר? חשכו עיני. הוא אומר לי: “מסור לה את זה”. אני אומר: “טוב!” היא באה, ואני מתיירא לגלות לה, לומר לה, שלא תיטרף דעתה עליה. מילא, אמרתי לה, סוף-סוף. ועתה, מספר לי שאר-בשרי, אי-אפשר לראות בצערה. אילו, לכל-הפחות, שני שילינגים לשבוע, ללחם יבש! בערב-בערב היא באה ובוכיה. כמעט שתאמר לה איזו מלה, והיא פורצת בבכי… עלמה בת עשרים.
הפועל הצעיר: תסע לאמריקה. הנה אני כבר קיבלתי כרטיס. (כמכושף) צריך לנסוע לאמריקה!
פועל אחר: גם אני נוסע בקרוב. אמריקה היא אמריקה.
פועל ג': אֶט! גם שם כבר תמו ההצלחות. ההצלחות של אמריקה!
פועל ד': אם הבריות נוסעים, מסתמא יש על מה לסמוך!
פועל ה': ואני, כלום לא הייתי נוסע, אלמלי אפשר היה? הכל היו נוסעים.
אמיגראנט ג': אתמול הלכתי לבקש עבודה ונכנסתי בסמטה אחת לא רחוק מכאן, התנפלו עלי “יוֹקס”16 והיכוני מכות רצח.
אמיגראנט ד': ואני, בלכתי הלום עתה, ועברתי על פני בית-המרזח שבקצה הרחוב, הפילו את כובעי מעל ראשי.
פועל א': בבֶטנאל-גרין סכנה לעבור ביום.
פועל ב': ובסטֶפּני, ובשוֹרדיטש…
הסס"י האמיגראנט: האנטיסמיטיזם פה – אין לשער. סיפרו לי, שגם בבתי המשפט אין צדקה ליהודי, בבתי-הספר – בכל מקום. נכונים גם פה לעשות פוגרום בכל רגע…
הבונדיי האמיגראנט: אבל תנו טריטוריה, אדרבא, תנו טריטוֹריה…
המתווכח השני (נעור): עוד פעם “טריטוֹריה”! ובין האנגלים, אתם מדמים, הכל טוב? אין רעבים? (נכנס עוד מלווה חדש, אינטליגנט).
ג
האינטליגנט הבא (נושא פרוקלאמאציה בידו): הראיתם?
המתווכח השני (בשמחה): כבר? יצאה הפרוֹקלאמאציה שלנו? אני רץ להביא עוד: יחי ה“בראנטש”! 17 (רץ החוצה. הכל מתנפלים על הפרוקלאמאציה שביד האינטליגנט. קוראים בבת אחת. אלה שלא עלה בידם להיטפל לקריאה ניצבים בשממון. אחדים מהם משוחחים בקוצר-רוח).
אינטליגנט שני: אבל היכן הוא הנוסע? עד מתי נחכה?
אינטליגנט שלישי: אידלש הלך להתגלח. במהרה יבוא אלינו.
פועל ג': רציתי לשאול: הוא נוסע לשם בתור אגיטאטור?
אינטליגנט שני: שאלת חכם! ודאי בתור אגטאטור! (במבט של קנאה על הפרוקלאמאציה הנקראת) מי כתבה? בירפלד?
קורא א': ומי זה יכתוב?
קורא ב': הוא הדבר, שלא הוא. ברור לי, שלא הוא.
האינטליגנט הראשון: אכן יהודית היא ביותר הפרוקלאמאציה; לא סגנונו של בירפלד.
הס"סי האמיגראנט: לענין יהודי כפוגרום ביום-הכיפורים הלא דרושה גם הרצאה יהודית.
הבונדיי האמיגראנט: אמרו מה שתאמרו: נצחון להז’ארגון!
האינטליגנט הראשון (בזעף): לכם דרושות עוד ראיות, שלא בירפלד כתבה? (קורא בניגון של דיסקוסיות) “דבר מכוער נפל ביעקב ביום אתמול, כתם של חרפה לדורי-דורות; כתם זה על חילול יום הכיפורים הרבה יותר גרוע הוא מזה הכתם, שהיו מדביקים על גבנו בימי הבינים בעד שמירת יום הכיפורים. הוי עליכם, יהודי מזרח לונדון! אזרחים הנכם כאן!.. לא תוכלו לסבול ולראות, כיצד בני-אדם אוכלים ביום שאתם מפחדים לאכול בו. שמן לבכם, וחוס תחוסו עליו לשברו, כמצות הספרים שלכם, ואתם משברים תחתיו חלונותיו של בית עם חפשי” – –
הפועל הצעיר: תבוא עליו ברכה, איך שהוא צדק. (אל פני) עוד כוס תה!
הפועל הבא-בימים: ולמה היה להם עוד להדביק מודעות ולהתגרות? למה היה להם עוד לעשות להכעיס? הא?
האינטליגנט הקורא: “וכיום הזה כה אנו אומרים לכם: שאו, שאו אבנים בידיכם, חנונים שפלים, תחת הכלימה והבושה אשר אין בלבבכם! שאו, שאו, כי זה כוחכם לשאת: לשאת את המפתחות העבים של חנויותיכם הגדולות, מאסף לפרי עמל לא שלכם! שאו אבנים גם אתם, בני אברהם, יצחק ויעקב, הנדכאים, המדולדלים, הערומים, הרעבים, כי זה הרגלכם לשאת מימות עולם את כל הרוכבים הטובים והכשרים, את כל” – (מפסיק) מילא, פה מתחיל ע"ד הפוגרומים בכלל… (קורא בראיה).
הפועל הצעיר: קרא בקול! נשמע! (מקבל את הכוס מידי פני) כוס תה – זה טוב, חי-נפשי! אנחנו איננו משוגעים להתענות! קרא!
האינטליגנט הראשון (נכנע שלא מדעתו): נוּ, פה הסוף. (קורא) “הראיתם את האגרוף שלכם הכחוש, יהודים אומללים, ואנחנו נראה לכם את אור התבונה. נושאים אתם: אבנים, רצועות, בערות, אכזריות טיפשית, מפתחות, מנהגים תפלים, אמונות כוזבות, חושך-מצרים, ואנחנו נושאים: חירות, דעת, קולטורה, עזרה עצמית, רגשי אחוה. אתם נושאים, ואנחנו נושאים; אתם תשאו, ואנחנו נשא, אתם ואנחנו – מי את מי? אבנים ורגשי אנוש” – (הדלת נפתחת ונפתלי נכנס. המקהלה עוזבת את הפרוקלאמאציה וסובבת את הבא).
ד
מקהלת המלווים: חבר אידלש! חבר אידלש! חבר אידלש יגיד לנו מי כתב את המגילה הזאת! חבר אידלש ודאי יודע!
נפתלי (במצב-רוח נפלא): אמנם, חברים אנכי יודע מי כתבה – ובושה תכסה פני. שמעו אלי! לא על אשר הכותב עמד לצד אויבינו הנני נענה. לא! הפעם – הנני להגיד זאת בריש גלי – עמם הצדקה המוחלטה והעוון על החשוכים הנוראים. אמנם, מצד אחד, יודע אני מן הנסיון, שהפורעים העיקריים היו בני דלת העם מילידי הארץ; נוספו עליהם גם מן התושבים…
הפועל הבא-בימים: הערלים, כלומר? (השומעים משתיקים אותו בנזיפה).
נפתלי: במלה אחת: השערוריה הזאת בת הגלות היא במלוא מובן המלה. אבל הנני ואגיד לכם. איך שיהיה, חברים, ואנחנו, אנחנו, חברים – קשה לי להגיד את האמת המרה, הבה ואגידה ויהי מה! – אנחנו אשמים בזה שמחבר המגילה הזאת הוא לא בתוכנו, לא במחננו, כי אם במחנם. אלמלי היה לנו פה אורגאן ציוני-סוציאלי, כי אז היה האיש הלז – תוכלו לסמוך על דברי, חברים – עובד אצלנו בבירורו. – חברים! דבר התאספכם פה בשעה זו לכבודי מעורר בי גם רגשי שמחה וגם רגשי עצב. רגשי שמחה לא על הכבוד אשר הראיתם לי, כי במה נחשב הוא? הן לא ציוני ה“פֶדרֵישן”18 הננו, שכל ציוניותם היא ב“ואַט אוֹף טֵינקס”19. רגשי שמחה – על שאני רואה, כי אמונתי החזקה תמיד בנצחון הציוניות הפרוליטארית, אמונתי אשר לא רפתה ממני מעולם אף לרגע ואשר אתי תרד שאולה, כי אמונתי שתקות עמנו תקום ותפרח ע"י המפלגה הבריאה הפרוליטארית אשר צמחה בתוכו, לאשרו, בתקופה האחרונה ואשר היא היא הנושאת את הערכין החדשים, שאני מוצא בה – אמונתי זאת לא בשקר יסודה. המהלך ההיסטורי, הפרוצס ההכרחי בעתידן של שדרות-הפרוליטאריאט שלנו מוביל אותנו בחזקה אל ארץ הורתנו ועתידותינו, אל פלשתינא, ששם תתרכז בחוזק-יד של המהלך – ולא עתה העת להאריך בזה. הנני שמח, איפוא, כי עלינו, חברים, הטיל הגורל ההיסטורי להיות היסוד לזה, והיום הזה מוכיח לי, כי תוחלתי לא תוחלת-שוא היא. אולם במקום השמחה שם העצב. גם רגשי עצב מתעוררים בקרבי עכשיו. רגשי עצב, חברים, על שניטל עלי להיפרד מכם, מפני שאין פה כר נרחב לפני. אולם באחת אוכל לנחמכם, חברי: לא רק אתכם בלבד אני עוזב כיום הזה; עוזב אני גם את משפחתי, את אשתי ובני. מעצמכם תוכלו להבין, מה קשה דבר כזה לבן-אדם, כמה ימים ולילות עברו עלי עד שהחלטתי. ואולם לאחרונה גמרתי אומר: איש-צבא אַל יזכור את אשתו בשעת המלחמה. עניני המפלגה ועניני המשפּחה – עניני המפלגה קודמים! תהי-נא, איפוא, חברים, פרידתי זאת לכם למזכרת לעבוד ביתר שאת בעד הציוניות הפורליטארית… (נפסק לרגע, כנמלך אם לדבר הלאה או להניח את אמרותיו לאחר שעה).
אחדים מן המלווים: הידד! יחי הסוציאליזם! יחי הציוניזם!
אחרים: יחי הפרוליטאריאט הציוני-הסוציאלי “פועלי-ציון”!
הפועל הצעיר: הידד!
נפתלי: חברים! כשלושת רבעי שעה נשארו לי להיות בחברתכם. הנני מציע לפניכם לעלות למעוני למעלה ושם נדבר את דברינו. (המלווים מקבלים את ההצעה ברצון).
הפועל הצעיר: מי נגד זה – ירים את ידו!
המלווים (בחדווה): לא איש.
(הולכים למעלה. אליהו חזקוני בא מן החוץ ושק מלא תפוחי-אדמה על כתפותיו. שער זקנו צמח. פני עוזבת על ידו את הבופט, חובשת מגבעתה וממהרת החוצה. האמיגראנטים, שותי התה והפועלים נשמטים אחד-אחד. רבקה באה מבית-המבשלות ונושאת למעלה שיכר ומיני תרגימה. משם בוקעים קולות של דרשנים. “המתווכח השני” נכנס פתאום בחפזה מן החוץ, משליך פרוקלאמאציות חדשות אחדות על השולחנות ויוצא בחפזה. רבקה יורדת בשובה. כרסה בולטת קצת. ר' חיים-יהודה בא מן החוץ מדוכא).
ה
ר' חיים-יהודה (כמו לעצמו): היפלא, מה שאין רוצה לתת “דמי מפתח” בעד בית המזון? למי הוא נחוץ? בתי המזון רבים מן האוכלים. אין איש; אין איש בא. (אל רבקה) רצתי לשוֹאל הסרסור, אולי ימצא בעלן? אי, לא דובים ולא יער! ואני צריך לנסוע בלי כל אמתלאות ודחיות. די, די! (אל חזקוני) אינך יודע, היכן פני?
חזקוני: פיגה? לא.
ר' חיים-יהודה: פני-פיגה. היכן פיגה, אני שואל אותך!
חזקוני (אחר רגע של שתיקה) היום; לא עוד; רואה אני; יודע; הולך.
ר' חיים-יהודה (בנהימה): מה אתה יודע? מה אתה הולך?
חזקוני: פשוט. אין צורך. לפי שעה. אין צורך; אלך היום; בי.
רבקה: את אכלך הן אתה משתכר.
ר' חיים-יהודה: פשיטא. “כל זמן”… יודע אתה פירוש רש"י? לעת-עתה… לך והכן חרדל.
חזקוני (יוצא אל בית-המבשלות).
ו
רבקה: חיים יהודה! נפתלי נוסע, אתה נוסע – מה יהיה אתנו?
ר' חיים-יהודה (ברוגזה): אבל מכל הצדדין! מכל הצדדין! מפלוני צריך אני לקבל את הכת“י בחזרה ולחשב את חשבונותינו, והנה הזמין לו ה' סוציאליסטין ומשומדים ויש לו עסק להישפט אתם. וכאן – יללות על ראשי. – אחותי! הן אַת אינך צריכה לי; תעמדי בעצמך בעולמך. ואדרבא, נפתלי נוסע, ואי”ה בקרוב יקחך אליו. הן רז זה לא אניס לו, כי מעוברת את, תהילה לאל. אין אדם נתפס על צערו. כד אזיל שערא מכדא אתי תגרא לביתא. ברם, אי"ה, כשימצא פרנסתו ברווח… היודע אנכי…
רבקה (בתקוה ובאמונה): הלואי, אֵלי!! תהא דרכו צלחה…
ר' חיים-יהודה: רואה את, אם לדאוג – יש לדאוג לפֶני. אך בזה אני סומך עלי, אחותי, שאַת תהיי לה לאם ותשמרנה. אוי, אוי, היאומן – עלמות בזמן הזה, וקל וחומר בלונדון, צריכות שמירה מעולה. לונדון לא-כל-שכן. ולבי מהסס, אחותי, אוי, לבי מהסס להאי פני. טרוד אני ואֵם אין לה. והיא אינה זהירה במצות כיבוד-אב כל עיקר, כלל לא זהירה. נוּ, היכן היא עכשיו? ביקשתיה היום בבית-המזון. מי יודע, סוחר נכנס לראות את העסק בכדי לקבלו – טוב שימצא את הבית לא ריק. קא משכא! והעיקר אצלי שלא יהא בה ממידתה של דינה בת לאה, ח"ו, שתשב בית. גם ריסטוראן שמו בית. והנה – כאילו לא דיברתי…
רבקה (פתאום): חיים-יהודה…
ר' חיים-יהודה (מתבונן אליה): מה, אחותי… (בבת-צחוק של אונס): נוּ, אין דבר, אין דבר. יודע אני. “טב למיתב טן דו” – אמרו רבותינו ז"ל. אך הוא הלא יקחך אליו בקרוב…
רבקה: לא. לא על זה, אחי, אני מיצרה. אני שלוה. יסע לו. הוא נוסע לבדו… אני רוצה לומר: יסע לו לעת-עתה לבדו. אבל אני מתכוונת לדבר אחר. חיים-יהודה…
ר' חיים-יהודה: נוּ, ההקדמות הללו הנן כבר לטורח לי קצת. רוצה את להגיד לי איזה דבר – הגידי. הקדמות למה?
רבקה: יש לי מה לומר לך… דבר-מה אני רוצה לומר לך… על אודות… ע"ד פני אני רוצה לומר לך…
ר' חיים-יהודה: ע"ד פני?
רבקה: אתה, החכם, כבר הלבנת כשלג. אני עוד לא הגדתי דבר.
ר' חיים-יהודה: נוּ, נוּ, צואתו של אבא מתחילה כבר לענוש…
רבקה: ברוך הבא! כבר לענוש. אתך אסור לדבר!
ר' חיים-יהודה: נוּ, נוּ, דברי, דברי.
רבקה: לעת-עתה אין עוד דבר…
ר' חיים-יהודה: נשים פגיעתן רעה. התחלת – אמרי!
רבקה: דז’יקוב…
ר' חיים-יהודה: שקר וכזב! כבר אמרו לי. שקר וכזב! בדורות האלו אי-אפשר למחות בבחור ובתולה שיוצאין ביחד.
רבקה: מנהגי לונדון דוקא אינך יודע. כאן אין בחור יוצא עם בתולה עד שהוא משים טבעות באצבעותיה.
ר' חיים-יהודה: טבעות? טבעת קידושין? עולם הפוך! דוקא במקום הרשע – שם… שם… (אינו יודע במה לסיים; בהתעניינות) אבל קשה לי: היאך! הרי אני יודע כמה וכמה בחורים ובתולות שלפני חופה וקידושין ושאני פוגשם ברחוב ביחד. מעשים בכל יום!
רבקה: מי אומרת לך: טבעת קידושין? טבעות בעלמא. תכשיטין. לשם זהירות ובטחון. לשם קנס.
ר' חיים-יהודה: קנס, אהה, אני מבין. (אוחז בזקנו) ברם, אכתי קשה: סלקא אדעתך, שבלי טבעת של קנס אין יוצאין מפתח הבית?
רבקה: מי מדברת מפתח הבית? אני אומרת “בחור יוצא עם בתולה” – היינו: למקומות הטיול, אל הנהר, אל היער…
ר' חיים-יהודה (בעקימת פה פתאומית): אל היער… והיא הולכת עמו אל היער? אל היער?!.. ואת אינך מגדת לי? גזלנית, רוצחת נפשי! מה עשית לי? הלא עכרתיני…
רבקה (בדמעות): אבל הלא עוד לא עבר המועד…
ר' חיים-יהודה: איזה מועד, מה מועד? כבר עבר המועד… כבר עבר המועד, את אומרת? חרפתי, חרפת נפשי… ריבונו של עולם! אבא! היה למליץ יושר בעדי! אל תבוא עמי במשפט! גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם… גלוי וידוע לפניך, שלא בזדון החמצתי, שלא בזדון לא קיימתי את מצוותך… מאריה דעלמא כולא… (פתאום) היכן היא?! תבוא לפני! תנו לי לרוץ לשם! שם היא עכשיו בוודאי… משורש אעקרהו. עורף וקדקוד! אגרשהו מכאן. לא יהין לצעוד על סף הבית הזה. אתן את דיני בערכאות שלהם…
רבקה: חיים-יהודה! מה אתה, מטורף? מה אתה רוצה מחיי? מה אמרתי לך? אני אמרתי לך, כי עוד אין דבר, כי עוד לא…
ר' חיים-יהודה: יש לשמוע מה שאת אומרת. כלום יודעת את מה שאת אומרת?.. אנשי השם יתברך הם כהרף עין. (רץ החוצה. רבקה מנערת את הפתותים מן המפות שעל השולחנות ויושבת, לאחרונה, בעמקו של הבופט. באים יוחנן ודובה מן החוץ. יושבים אצל אחד מן השולחנות הסמוכים לפתח).
ז
דוֹבה: מפני מה? מדוע אינך מסכים, יוחנן?
יוחנן: למה אני לך? חולה-שחפת, ששנותיו שלושים.
דוֹבה: סע עמי לרוסיה. (מחקה את קולו) “ששנותיו שלושים” – שנותי שלושים ואחת.
יוחנן: צריכה תהיי לשמור את מיטתי ולא תוכלי לעבוד את עבודתך.
דוֹבה: אתי תעבוד. האורגניזאציה שלנו מודיעה לי, כי במהרה נתחיל להוציא ז’וּרנאל לשני שבועות. לא אוכל עזבך במצב-רוח כזה.
יוחנן: איזה מצב-רוח אחר יהיה לי? איש שלפניו שטח ריק, ריק, ריק לחלוטין. והסביבה? אתמול ראיתי את שני הצדדים. הייתי בפנים וראיתי. מצד אחד המון פראי ונבער ושואף לרציחה ולאיזה ענין, ככל המון, ומצד שני המון משונה וג“כ נבער, שאין לו כלום ושמוצא עונג של אמונה באי-אמונה ובאכילה-בפרהסיה ביום שנוהגין לבלי לאכול בו. ובאותה שעה נזכרתי את כל תועבותיהם של שני הצדדים. פוגרום, פוגרום, פוגרום עשו להם – ואני איני יכול לשמוע את המלה הזאת!.. זה אמת. יש שאני נוטה לחשוב, כי בתוך אלה, ורק בתוך אלה, נמצאים, סוף סוף, האנשים היותר מעולים. אולם… הוי, הוי, אלמלי ידעת אף מעט מכל הצחנה והרפש והניווּל והאפסות אשר בחיי המפלגות האלה, את המהומה והבלבול הנאלח שביניהן, את הרשעות ואי-היושר אשר במנהגי ה”יוּניוֹנס" שלהן, וביחוד במנהגי מנהיגיהן. פשוט, המנהיגים הללו יראים את המונם, מתרפסים לפניו, מחפים על כל תעלוליו ומתראים כלוחמים מלחמתו נגד “האֶכּספלואטאטוֹר” שלו גם בהאפנים, שהם בעצמם מכירים, כי לא להם הצדקה. בה“רידקציה” שלי יזדמן לי לעתים תכופות לשמוע כיצד המבקרים מן ה“אוֹפישֶלס”, מן השרים והראשים, מספרים חד לחד איך הסבו את ה“קוֹמפלֵין”, את ההתאוננות של נותן-עבודה אלמוני ואיך היה אי-אפשר בשום אופן להצדיקו, היינו, לבלי לצאת כנגדו ולהרגיז בזה את אנשי-היוּניוֹן. ומה הפלא, הן באמת אין הם, ה“אוֹפישלס” הללו, אלא גוזזי בני אגודתם ואוכלי שארם, מין פקידי קנצלריות, והיוּניוֹס שלהם גופא נראות לי לבארות, בארות-חימר, שהרוב הגדול מאוד מבעלי המלאכה, הרוב הגרוע, שאינו רוצה לשמוע מעולם לשום דבר, עומדים מרחוק להן, ודוקא הטובים במקצת והיותר נוחים להבנה, אם כי ג“כ במידה זעומה מאד, מתקרבים ומטביעים רגליהן בהן. ראיתי ונוכחתי, כי אין האגודות האלה באות אלא בכדי לתת מקום להקופצים בראש המזוהמים להתגדר ולהשתכר ולמשול לרעה ולהעלות אינטריגות. אין המצב מוטב, אין רצון אמיתי להיטיבו ואין אפשרות להיטיב. את מי הם נלחמים? את המפלגה של נותני עבודה שבתוכנו? הן מי שהיה היום פועל לוקח קצת נדוניה ונהיה בן-לילה לנותן-עבודה, ל”סוֶטֶר" ולמחרתים – למחזיר על הפתחים. כך. כך. דוקא מפני שנודע לי היטב טיבם של ה“סוטרים” הלונדונים, של אלה השממיות המרבות בגערה לעבוד ולעבוד, שאמנם אי-אפשר ואי-אפשר להכילם ושרובם אביונים, ושרובם ככולם תלויים על בלימה, – דוקא מפני זה תוכלי לשער, כיצד מצלצלות באזני קריאות-המלחמה להשתער עליהם ולהוציא את בלעם מפיהם. –
דוֹבה: ובכן יוצא מדבריך, שהאגודות הפרופסיונאליות אינן מביאות שום תועלת? לא, לא, איני מסכימה. איני יודעת את התנאים המקומיים, אבל אצלנו ברוסיה אי-אפשר בלי זה. גם בהקונפרנציה הרביעית של האורגאניזאציה שלנו התווכחו הרבה בשאלה זו והחליטו ריזוֹלוּציה חיובית. בלי איגטאציה בדבר אגודות פרופסיונאליות אי-אפשר כלל לגשת אל השדרות הרחבות ולהפיץ ביניהן את הטריטוריאליזם…
יוחנן: יודע אני, יודע. בכדי להלוך אי-אפשר שלא לרקוד. גם את נפתלי שמעתי דורש לפני פועלי-ציוניו: חובתנו להיכנס אל היוּניוֹס. התביני: חובתנו, אעפ“י ש”ידיד-העת" שלי מצדו אינו חפץ אף לשמוע מהם ולהתחשב עם אלה ה“בּוּורז’וּקס” אף כחוט השערה. אולם כל זה הבלים, כמובן, כל זה אינו העיקר. למה אני מדבר כל אלה? מה זה נוגע לי? כן, כן, העיקר. העיקר הוא – כלום לא ידעתי כל זה מראש? כלום נתחדש לי בזה איזה קו? כלום אין כל הקטנות הללו רק שרטוטים כהים מן התמונה הכללית? הנה לא יאָמן – אנארכיסטים פה: “גרוּפה” אחת גונבת ספרות ורכוש מחברתה; “גרוּפה” אחת עושה קנוניות שונות להערים על חברתה. אנארכיסטים! אלה הדוגלים באמת בשם הרעיון האנושי היותר נעלה. ואצלנו? אצלנו בית-המזון – הממונה גונב, בעל-הבופט גונב, המשרתים גונבים, מתאספים לאסיפה ונכונים להרוג איש את אחיו. ובירפלד זה!.. מה קהה האיש הזה, מה לא חשוב ומה קל! ובאיזו קלות הוא כותב על הכל, אף על דברים שאין לו מהם כל מושג. בחצי שעה ובנשימה אחת כתב מאמר גדול ו“מדעי” ע“ד המאורע של אתמול, ע”ד ה“פוגרום”, כביכול. איזו שטויות נפוחות על “לוּמפנפּרוליטריאט” ועל רליגיה, שהיא מצד אחד ענין פרטי, ככתוב בפרוגראמה, ומצד שני – דבר של “ז’וּליקֶס” – האֶפּיטט שלו החביב! – ושל רבני ישראל הרמאים, הסוחרים ביום-כיפור! האושר הוא, שאמרו לו, כי יום-כיפור לא כותבים “יאָן קיפער”, ובא הוא אלי שאתקן, ולא הנחתיו להדפיס כלל את כל מעטה-החלאה ההוא, את… (יורק בדם וממהר לכסות את זה בנעלו. דובה מרגישה בזה. רגעים אחדים שתיקה).
דוֹבה (מתחילה): בשביל האויר גרידא צריך לברוח מפה.
יוחנן (מתוך שיעול): הלבנה מזוהמת ושמים אין כלל.
דוֹבה: נוּ, זה מה שאני אומרת.
יוחנן: אז צריך אני לנסוע לאיטליה, אבל לא לרוסיה.
דוֹבה: לאיטליה! אבל התנאים חזקים מרצון עצמנו. אילו הייתי שמה לב לרצוני אני, אז אין דבר יותר טוב מהטיפּוס על ההרים בשווייצריה, אבל משתי רעות בוחרים בקטנה. רוסיה ואנגליה – רוסיה. בכל אופן – לא לונדון.
יוחנן: חיים יהודיים עצמיים הלא אין כלל בגיטו זה. הביטי וראי: איזו עתונוּת! איזה תיאטרון! גסוּת, חרפה וחלאה. אפילו הכוחות והכיתות החיוביים באיזה מובן אין להם כל עצמה, אינם אלא כמו בבואה לחיי היהודים ברוסיה בעבר הקרוב. בכלל, לא היותר רעים שבכאן מתגעגעים על רוסיה ומתאנחים על רוסיה. יותר מזה: מי שאין לו תקוה לשוב לרוסיה – חולם על אמריקה. כל מי שיש לו איזו אפשרות לחלום חולם על הנסיעה לניו-יורק. הכל מסביב כמו נודדי נצח. עומדים תמיד מוכנים לדרך. אבדון ושאול! הביטי אל המיושבים, אל המתערים – טיפּוסים של שאול תחתיה. והדור הגדל – לעת-עתה עדיין יש לו איזו עקבות של שרטוטים יהודיים, יותר נכון: נבדלים. לא! אליבא דאמת: אין פה ולא יהיו פה, אלא יסורים יהודיים ספציאליים, רפש יהודי ספציאלי, עניות יהודית ספציאלית, אבל לא יצירה יהדותית. (פניו מתעוותים כולם).
דוֹבה: ומה, איפוא, היית אומר יוחנן, לוּ ראיתי את אחי הקטן נחמיה, הלומד כבר בבית-הספר – סקוּל-בּוֹי, איך הם קוראים לזה? – כועס מאד, כשקוראים לו בבית “חֶמֶה”. הוא דורש דוקא שיקראוהו הֵימה. והגדול ממנו, הֶררי, בן עשר, מרעים את האם בפראַזות יהודיות: “מאַמעלא, געב קוּגעלע”… “אלף-בית, געב צימעס-פלייס”…
יוחנן: בכלל עושים פה הילדים רושם כל-כך רע: קאַפּריזיים, רעים. והילדות – הלא אין פה ילדות כלל. בת תשע וכבר היא נערה גדולה, נערה וייטשפלית. התנועות, המהלך – הכל.
דוֹבה: נברח מזה, יוחנן.
יוחנן: ואת נוסעת בוודאי?
דוֹבה: כמה פעמים שאלתני את זה?
(נשמעת פתאום שירת “השבועה” ומעל המעלות מתחילים לרדת המלווים; נפתלי בראש. הפועלים, שלושה במספר, שבין המלווים, חוטפים את הכבודה שאצל הבופט ונוהרים אחרי היוצא כשפיהם לא פוסק מלגעות: “בחרב גבורינו השבורה”… ביניהם גם רבקה; כל מעינה בנוסע. הנלהבים שבאינטליגנטים מפסיקים את השירה בקריאות “הלאה”, “יחי” ו“הידד”. גיבור החגיגה שרוי זיעה וצוהל מאד).
ח
נפתלי (אל יוחנן ודובה): השעה מאוחרה. היו שלום, והנני מברככם, שתיכנסו לשורותיהם של הלוחמים הציוניים-הסוציאליים!
דוֹבה: הפלשתינאים? התורכים? ישמרנו האל!
נפתלי (ליוחנן): הנה גזלת את תלמידתי ממני… נוּ, השעה מאוחרה. על הכל אכתוב לך. (לא בלי אירוניה) דרוש בשמי לשלום חזקוני שלך. הוא מתקין חזרת לשולחן ולא אביתי להטרידו. אינך הולך כלל ללוותני?
יוחנן: לא. (המחנה עובר).
ט
דוֹבה: הנה מורה חדש נוסף לי! מורה הפלשתיניות. אברך-משי!
יוחנן: הניחי לו. מה בנוגע לאביך? הן, כמדומני, דרושה לך עזרתו בעניני קוֹנסוּל, פּאספּוֹרט… ומה עוד?
דוֹבה (באנחה): בוודאי דרושה עזרתו. אבל מיום אתמול אי-אפשר כבר לבוא עמו בדברים. זועף כ“איספראַווניק” רוסי. נוסף לו עוד נימוק אחד “חדש”: אינו רוצה שאהיה בצותא חדא עם ריבולוציונרים.
יוחנן: ומאין לו לדעת שתהיי?
דוֹבה: הגדתי לו! וכל מיני סוציאליסטים – הוא אינו מבדיל – הנם עתה בעיניו אויביו הפרטיים ממש. לא הייתי מאמינה מעולם, לולא שמעתי באזני, כיצד הוא מקללם קללת מוות ובכובד ראש. איככה זה יניחני ברצון ללכת אליהם? ועוד לפני החתונה!
יוחנן: לפני איזו חתונה?
דוֹבה: מובן, לא חתונתי. (ברמז שובב) לפני חתונתי שלי אולי היה מניחני. בחתונה הזאת גם אתה, אדוני הנכבד, הנך קצת מחותן.
יוחנן: אחת מן השבע. חידה.
דוֹבה: “התיבה נפתחת בתכלית הפשטות”. דז’יקוב אחי…
יוחנן: זה שיודע הרבה יהדות: אלף-בית… קוּגעלע… צימעס-פלייש?
דוֹבה: לא. זה הֶררי שמו.
יוחנן: אח, כן, דז’יקוב – הגדול. זה שהשתער אתמול ברוח-אומץ כל-כך על “בית-העם”.
דוֹבה: ברוח-אומץ, אתה אומר?
יוחנן: אוֹהוֹ, מי יתן רוח-אומץ כזה לגיבורי הקומיטטים של “ההגנה העצמית”!
דוֹבה: עכשיו אני מבינה מפני מה נתחבב היום כל-כך על אבא.
יוחנן: באופן הזה השיבה היום המלחמה של אתמול לב בנים על אבותיהם.
דוֹבה: לא ביחוד, בקוֹנפליקט לא היו גם מקודם. אבא מתגאה בבן היודע לדבר אנגלית.
יוחנן: עדיין איני רואה כאן שום חתונה.
דוֹבה: פה היתה יכולה לצאת טרגדיה אמיתית, ותודה לאל שתצא חתונה. הדברים מוסבים על פני בת אחיך.
יוחנן: כך?
דוֹבה: כך. בחודש השני. אני הלא מומחה בסודות אלו. שלוש שנות קורסים בווארשה בלבד.
יוחנן: ואביך מסכים על בלי נדן?
דוֹבה: אבא – חציו איש-הקהל ומתיירא מפני סקנדלים. (פתאום ובבת-צחוק) הזדמנות נפלאה…
יוחנן: מה כונתך?
דוֹבה: בדיעבד… בדיעבד… היה מסכים לעוד שידוך. (בקול חסר-נגינה) יש לך איזו תיאוריה על זה?
יוחנן (אחרי רגעי שתיקה אחדים; בחשאי): דובה, הלא יודעת אַת את דעתי. האהבה והנישואין הנם, ככל דבר, דבר שבמקרה. יודעת את, כי גם אז לא הצגתי לי שאלות שבּלוֹניות, אם אוהב אני אותך, ולא עניתי לי תשובות שבּלוֹניות. אהבתי אליך לא היתה מכשפת ומעוורת. אַת לא קראת את ה“אהבת ציון” ואינך תמר, ואני לא הייתי מעולם לא אמנון ולא רם, לא רוֹמיאוֹ. לא שאלתיך לא על הן ולא על לאו. ידעתי מבראשונה, כי אין פסגת אושר גם ב“הן”. חיי זיווּג, דברים שבינו לבינה, רגילות המתהפכת לפעמים למעמסה, ביחוד בחיי דחקות ובדירה של חדר אחד. הנני, אמנם, איש רצוי, אך אולי ילד שאין לו חלב, ילד האוסר אל הבית, המחשיך את העולם החָשֵך… אנשים גיבורים יאמרו: פחדנות היא. מי יריב אתם? אבל אני, אמנם, פחדתי את האהבה המשעבדת. אולם בכלל – אז הייתי עוד בריא, ואַת היית קרובה אלי, קרובה! לא הרגשתי אליך את רגש הדחיה ההדדית שביני ובין האשה, ועד היום הזה כמעט תמיד היו טובים לי ונעימים הרהורי על אודותיך. אבל, ובעיקר, הן הוא עמד אז ביני ובינך. (מראה על המדליון שעל צוארה ופניו כמו כווּיים כולם).
דוֹבה (עוצרת ברטט גוה): זכרונו קדוש לי עד עולם.
יוחנן (מבליג על רגשותיו): הזכרתיהו לך בלב טהור. יודע אני מה הוא לך ומה יהיה לך. אתו עבדת עבודת הקודש, אתו כיהנת פאר. לא אכחד: לעתים יש שאני מדמה, כי מעין יחוסו של אחי לאבינו המנוח ביחוסך אליו. אולם לא אקרא לזה צללי מתים: צללי חיים הם. גם אותם בעלי הנקמה הקדושים, הבאים לבער את הרע ועולים לגרדום – דברי נגידים בפיהם על זכרונם אשר ישאר ויפעפע לדורות, על גום, הקליפה החיצונה, ההולך וכלה ועל רוחם, אשר אחרי כליונם ימריא ללבבות וילבה שם את הלהב ויביא גאולה לעולם. מאי נפקא מינה בזה, שחבריהם העומדים מתחת, והם, העולים עצמם, לפנים, פיהם מלא לעג ובוז ל“מיסטיקה”…
דוֹבה: אני רחוקה מן המיסטיקה. (מוציאה את התמונה ומסתכלת בה. עיניה מתמלאות. משיבה את התמונה אל מקומה ומביטה אל יוחנן).
יוחנן: יקירתי, למה אני לך? הן אני הנני רק שבר מאדם. לפני שלוש שנים שאלתי את עצמי: במה אחיה? ולא ידעתי מענה. והנה חייתי. חייתי במה שעבר, ביסורי העבר ובהבלבול שבי בין החיים והמוות. אם אחיה עוד שנה – אחיה ביסורי של עכשיו ובהתלבטות נפשי של עכשיו. למה אני לך? (אחרי הפסקה קלה) אז… חמש שנים… אז עדיין היתה לי קצת אמונה בתוכן של חיי, באפשרות למצוא את התוכן; לא התחלתי עוד לרקוב, להלוך תמס, להזקין ככה, לא הייתי מוכשר לפשרות, לדמעות. עוד לא הכל היה לי ברור. אלמלי מַתּי אז! (מגרונו יוצא קול חנוק, שנשמע בו צלצול-נחושת נפסק; כופף את פניו על גבי השולחן; יושב כאבן שאין לה הופכין עת רבה. נכנס ר' שניאור-יחיאל, בשובו מבית-המשפט, סר וזעף. כעבור שעה קלה שבה גם רבקה מליווּיה את בעלה).
י
ר' שניאור-יחיאל: כלום שייך לומר? (בניגון) כל מה שאכלו הוציאו מהם במכות נאמנות, אבל ריפּוי, שבת ובושת – נתחייבתי אני. ט“ו פונטים – הרי הם ט”ו פונטים. ולא עוד אלא ששמעתי גם קצת מוסר מפי השופט לאמור: זר אתה, יֶקלי, ומהיכן לך העזות לעמוד על דתך ולקנא קנאת אלוהיך… (גומר באיבה) בפושעים ומורדים ומומרים להכעיס, יהלמם הרעם וירקבו בארץ חיים! אַי, מומרים להכעיס, אי, מומרים להכעיס, אַי, מופקרים! מעט, מעט מאד, הטילו בהם: לא הניחה הפוליציה. כך, כך, היהודים הם יהודים והגלות היא גלות.
יוחנן: לשמוע מר' שניאור-יחיאל אף מקצת אמת – בתמיהה!
ר' שניאור-יחיאל (בהמתקה): גם אתה על צדם?
יוחנן: בכל אפן – לא על צדכם.
ר' שניאור-יחיאל: מאמר חז"ל: גיורא עד עשרא דרי!
יוחנן: איני גיורא.
ר' שניאור-יחיאל: שמע מינה, שאתה מתבייש בהם עכשיו.
יוחנן: לא שמע מינה; איני מתבייש.
ר' שניאור-יחיאל: פירושו של דבר: כופר בעיקר הדבר – והכל על מקומו בא בשלום.
יוחנן: מכפירה בעיקר איני רחוק, בעוונותי הרבים, אבל הכל על מקומו אינו בא בשלום.
ר' שניאור-יחיאל: אַי, שגץ, להרעימני אתה מתכוון. הריני להכעיסך, מתלמידיו של הלל – דט’ס אוֹלל, כמו שאומר דז’יקוב שלי. (יושב ממול יוחנן; בידידות) אבל הלא אתה עבדת שם לפנים?
יוחנן: ועובד גם עכשיו.
ר' שניאור-יחיאל: כלומר, לא פסקת עדיין. הגידה לי, איפוא, במטותא, אם אשאלך, מפני מה אתה מתחבר אליהם? הבין לא אוכן: איזו תכלית יש בזה?
יוחנן: ואם תאמר, מה נאכל?
ר' שניאור-יחיאל (בעונג): טוב! אבל כמה אתה לוקח שם?
יוחנן: כמה שאני לוקח – הנה כיום הזה, כשאחא נוסע ובני הבית נשארים, לא יהיה למותר.
ר' שניאור-יחיאל: איזה אחא נוסע?
יוחנן: חיים-יהודה.
ר' שניאור-יחיאל: ואם תאמר, הריסטוראן?
יוחנן (מחקה בשחוק): ויש לומר: ימסור את הריסטוראן לאחר.
ר' שניאור-יחיאל: ו…
יוחנן: ויסע לגליציה.
ר' שניאור-יחיאל (מושך בכתפותיו): לגליציה?
יוחנן: כן. להדפיס את הספר.
ר' שניאור-יחיאל: איזה ספר?
יוחנן: של אבא, עליו השלום.
ר' שניאור-יחיאל: ההולך ונדפס אצלי?
יוחנן: ההולך ונדפס אצלכם.
ר' שניאור-יחיאל (עיניו תמהות וזועפות): והחצי שנדפס אצלי?
יוחנן: איני יודע.
ר' שניאור-יחיאל: ואני יודע! בוודאי, “עסקיו” של חיים-יהודה. הוא מדמה לו עד היום, שאברך ויושב ב“ישיבה” הוא. הוא שוכח, שלונדון היא לונדון. הוא חושב בוודאי, שהחצי הנדפס יהיה פה והחצי השני ידפיס שם. כלום שייך לומר? – כשם שהוא רואה את שתי אזניו כך יראה את הכת"י.
יוחנן: והרי בעד החצי כבר שילם?
ר' שניאור-יחיאל: ומה בכך? בעד החצי הראשון כבר שילם ובעד החצי השני עוד ישלם. לונדון היא לונדון, היינו הך! איני יכול לסמוך על נאמנות וסופו הוכיח על תחילתו, שהריסטוראן לית ביה ממשא. ברם, ר' יוחנן, בזה עוד אדבר עם בעל הדבר לכשיבוא. ועוד, ברוך השם, יש לי מה לדבר עמו. ועתה אני רוצה לדבר עמך.
יוחנן: מילא.
ר' שניאור-יחיאל: ובכן אתה עובד עדיין שם אצל הנערים היפים. חֶה, חֶה, אהבה חפשית, חיבה טיפשית, הללו דורשין והללו מקיימין. חה, חה, ומה התכלית בזה?
יוחנן: ומה איכפת למר?
ר' שניאור-יחיאל: רק בלי העזה. מותר לך להאמין, שהנני יחידי לך. שער בנפשך, שאני בא אליך היום בתור שדכן… הא?
יוחנן: בכדי שלא להוציא כוח לבטלה – יטרח-נא כבוד-מעלתו ויטול את הגליון שעל אותו השולחן.
ר' שניאור-יחיאל (מציית בהכנעה תמהה, לוקח את הפרוקלאמאציה וקורא): "הרצאת המעשים, שעשו לנו ביום-הכיפורים אחינו… אחינו… החנפים… החנפים? והנבאשים… (מביט על איש-שיחו בעינים קמות-שואלות).
יוחנן: מה, ר' שניאור-יחיאל, הן לא נגעו הדברים אל לבך. את הפרוקלאמאציה הזאת – כתבתי אני!
ר' שניאור-יחיאל (מנענע בראשו): רואה אני, רואה… כולכם חברה אחת… טפוּ!.. (אל דובה פתאום) פה תהיי לפגר ולרוסיה לא תסעי ממני!
דוֹבה: אסע! (דז’יקוב נכנס הביתה בצחוק צוהל).
יא
דז’יקוב: גוד מוֹרנינ'20, אדוני!
רבקה (ממהרת אליו; בהסתר-לחשים): דז’יקוב, אינך יודע איה פני?
דז’יקוב (בקול): פני עצובה היום ביותר. יוּ סי, מהרהרת יותר מדי. אַי סיי, פני רוצה גם היא להיות לסושאליסט21. (בקולו של חכם) אני אומר לה: פני! צריך לבוא לחנות לעבוד בה, לחנות של מגבעות או של מוֹדוֹת, אבל לחנות: בלונדון אַל לנערה ללכת בטל. והיא מהרהרת: סוֹשליסטה גמורה! (לר' שניאור-יחיאל) נֶוֶר מַינד! 22 השופט נתן להם את הצדק, חבל על הכסף, אבל לולא זאת – שוה! שוה! צריך ללמד את הסושאליסטים דרך-ארץ, אַי סיי, האין זאת, אבא? לשנה הבאה, לפחות.
רבקה: אבל איפוא השארת את פני?
דז’יקוב: בחוץ הם עומדים. היא ואב. מר מרשק הזקן מצא אותנו…
ר' שניאור-יחיאל: ה“מחזקות” של חיים-יהודה! מי יודע, כמה עוד יעמוד שם. והפועלים הטובים נשארו שם לבדם בבית-הדפוס, בלי עומד על גבם. הפועלים דהאידנא, וכשאין עין משגיחה עליהם, אף חצי המלאכה לא תיעשה. נלך, דז’יקוב, בוודאי נפגשהו ונקראהו אלינו. (האב ובנו יוצאים. נכנס בירפלד).
יב
בירפלד (אל רבקה, הניגשת אליו לשמשו): אני באתי אל אחיו של בעל הבית, העובד בעתוני. הבביתו הוא?
יוחנן: אנכי פה.
בירפלד (שמח): אח, כל רגש-הכבוד שלי, כל רגש הכבוד שלי! לפני חצי שעה היה הפרוצס שביני ובין הפורעים. בוודאי כבר שמעת, חבר, את תוצאותיו. הנצחון הגמור והשלם על צדנו. היהודים שלנו יצאו כולם חייבים, וגם שמעו מפי השופט מה שלא שמעו מפי כל “מגיד”. השופט אמר להם להז’וּליקים: אחינו בני ישראל נרדפו תמיד על דתם, ועתה באנגליה החפשיה, שסובלים אותם פה, הם רוצים לייסד אינקוויזיציה?! אילו הייתי אני השופט, הייתי מוסיף להם והייתי מלמדם, שהפרוליטאריאט האנגלי קנה לו את חופשתו הפוליטית בדמו אשר שפך, והיהודים שלנו חושבים, כי אנגליה היא מדינה חפשית רק לעשות סחר-מכר בחנויותיהם הפתוחות ביום הראשון, מה שאסור להם ברוסיה. (צוחק את צחוקו) הכל מכירים את צדקתנו, אפילו הממשלה האנגלית ההוֹוית, אשר אנחנו, הסוציאליסטים, הננו לה כעצם בגרון, הכירה את צדקתנו. כל אנגליה, כל אנגליה, כל לונדון, כל השדרות, כל המפלגות, כל המעמדות על צדנו הם; כל…
יוחנן: מר בירפלד! איני בקו הבריאה. הגד בקצרה, מה לך עתה אלי?
בירפלד (צוחק את צחוקו): הטוֹן שלך, חבר נכבד, מזכיר לי כעת את מבטי אותם היהודים הנפגשים בי היום. אוי, אילו היה בכוחם, היו בוודאי אוכלים את המשומד בירפלד, אעפ"י שעל צד האמת הלא איני משומד, אלא סוציאליסט אינטרנציונליסט, וכל מטרתי בחיי היא רק להפיץ אור ושכל בראשו של הפועל היהודי. זהו עיקר-העיקרים אצלי. זהו הלוֹזוּנג שלי!
יוחנן: סליחה, מר בירפלד. מה חפצך?
בירפלד (מקצר קצת בצחוק, מוציא מתוך כיסו כת"י רוסי ומניחו על השולחן): זהו גופא מה שכתבתי אתמול ביהודית, חבר מרשק, אבל היום חזרתי בי וכתבתיהו ברוסית. ברוסית זה יוצא יותר ברור ויותר חי. סוף-סוף, נקל לי לכתוב ברוסית מאשר ביהודית. (צוחק) ביהודית אני יודע רק לכתוב, ולקרוא מה שאני כותב איני יכול.
יוחנן: מה? שוב על אודות הלוּמפּנפרוליטאריאט?
בירפלד (מחליק בזקנו בהנאה): כן, כן. אה? מדוע לא? מדוע לא? פה הכל מיוסד כהלכה. וזה צריך, לא ישונה, לתרגם תיכף בשביל הנוּמר של השבוע הזה. בלי כל איחור והחמצה, מסדרי האותיות מחכים לקוֹפּיה.
יוחנן: אני לא אטפל בזה. (הכת"י נשאר מונח על השולחן, בירפלד לוטש עיניו).
בירפלד: אם יהודי חוזר בתשובה ואינו רוצה להמשיך את עבודתו עם גוי בעתון אחד, אזי צריך הוא, על כל פנים, להודיע על זה שבוע קודם. כן נוהגים באנגליה וקוראים לזה: נוֹטיס, שפּירושו: הודעה מתחילה. דע לך! אבל פתאום… מפני מה הנך ממאן לתרגם את זה?
יוחנן: מפני שזוהי… שזוהי… שזוהי… נוּ, דיליטאַנטיוּת.
בירפלד: די-לי-טאַנ-טיוּת? נוּ, פּירוש הדבר הוא, שאינך רוצה לעבוד יותר ב“ידיד-העת”… חבל, חבל, צריך יהיה לבקש עוד פעם עוזר תמידי. דיליטאַנטיות! נו, והפרוקלאמציה שלך הפּייטנית, אשר באמת לא הדפסתיה אלא רק מפני שהמכונה חיכתה לפוֹרמה ודבר אחר לא היה לתת במקומה, מה היתה היא? היא היתה, צריך אני לומר לך, פּוֹאזיה של בּלטריסט! ולדעתי, בעת ששופטים על חזון חברותי כזה של אתמול, על הפוגרום של אתמול, צריך לצאת בכל נשקי המדע וחקירת הפאַקט. ציפרות, ציפרות דרושות, ציפרות פשוטות, ציפרות של ברזל, אם אפשר לומר כך. בימים האחרונים מדברים הרבה, אולי כבר יתר מן המידה הראויה, על הפוגרומים, שהממשלה הרוסית והז’וּליקים שהיא שוכרת עושים ביהודי ה“תחום”. אם ניגש אל הפוגרומים האלה באמת המידה…
יוחנן (משליך לרגליו את הכת"י ועולה במעלות. דובה יוצאת אחר זה הרחובה. בירפלד עומד רגע כהלום רעם ואינו יודע מה לעשות. נכנסים דז’יקוב ופני. בירפלד רואה את הבאים, מרים את חיבורו בחפזון וממהר לצאת).
יג
דז’יקוב: פחד לא פחד, פני. הכל יהיה אוֹלל-רייט.
פני (פניה נפלו): אבא יודע הכל.
דז’יקוב (באי-רצון): למה היה לו לדעת?
פני: הוא ידע הכל מתחילה. חוששת אני, שהמשרת שבביתנו סיפר לו.
דז’יקוב: מה את מדברת? זה הגולם? כלום הוא מבין דבר? ומאין לו לדעת?
פני (ברתת): הוא יודע הכל. הוא מכשף. הוא סוֹשיליסט מקולל.
דז’יקוב: אכהו, אוי, מה אכהו! (רוצה לחבקה) פני, הכל יהיה אוֹלל-רייט.
פני: אוי, לבי רועד, לבי רועד. אבותינו רבו. ע“ד גמרא רבו. אבא אומר לאביך: “ט”ו פונטים – ד' ענשך. בשביל ט”ו פונטים לא הדפסת את הגמרא". אביך אומר: “לא אדפיס ולא אתן”. אבא אומר לאביך: “אל הרב!”
דז’יקוֹב: (רוצה לחבקה): אַי סיי, אַל תפחדי, אבא לא ילך אל הרב. הכל יהיה אוֹלל-רייט. וגם את הגמרא שלהם נדפיס. אבא לי נעשה לגזבר בהסוֹסייאֶטי23 “מחזיקי הדת”, ואני אהיה המֶנֶגֶ’ר24 בבית-הדפוס. נדפיס את הגמרא שלהם. (מחבקה) אַי, אני אוהב שוֹקוֹלדה!
פני (מטפחת לו בפניו): לא כאן. מהרה יבואו אנשים, שעה של סעודת הצהרים. נלכה מזה. (הולכים).
(רבקה עומדת מעומקו של הבופט וקוראת לחזקוני. שניהם עומדים בפתח המוביל לבית-המבשלות. רבקה מוסרת לו איזו דברים בלחישה. עיני חזקוני עששות ממיץ החרדל אשר עשה. עוברים שניהם לבית-המבשלות. בית-המזון ריק. נכנס ר' חיים-יהודה ויושב עיף על אחד הכסאות. פניו לקויים. אינו מדבר דבר רגעים אחדים. כולו עגמת נפש).
יד
ר' חיים-יהודה (מביט מסביבותיו): אדם אין; ריק. סימן הוא ממעלה, כי לא צריך. מעיקרא דדינא פירכא. היצר השיאני: ריסטוראן. זילזלתי בצוָאה. תולין הקלקלה במקולקל – קללת אלוהים. (בקול מדוכדך ונמוך) אבי שבשמים! גלוי וידוע לפניך, שכונתי לטובה היתה. מחשבה טובה מצטרפת למעשה, אמרו חכמיך, ועוד אמרו: “שלוחי מצוה אינן נזוקין”. אבל אנוש – מקור הטעויות. ריבונו של עולם! דעתי צלולה לקבל מידת דינך. אתה דמחי ואתה דמסי; אתה מחצת ואתה תרפאני. שמאלך דחתני, תקרבני ימינך. השגחתך הקדושה והעליונה הזהירה בי: בנן של קדושים, התאושש! שלח לי גם עזרתך. יסרתני בבת שדעתה קלה, העלמתי ממנה את עיני ולא הייתי אפיטרופוס לה. אחא יצא לתרבות רעה, למשל ולשנינה בפי בריותך. אעפי"כ, בעזרתך, תתברך, דעתי לא נטרפה עלי. נשמתו של אבא – הגנה עלי זכותה. (נושא את עיניו) אבא! סוככני בכנפיך! טעיתי ותעיתי. איני יודע לאיזו פינה אפנה. האירה את עיני העיוורות. אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני. הורני עתה מה חובתי ואעשנה. אל תשליכני לעת זקנה. (בהתכווצות הלב) ככלות כוחי… (מקנח את דמעותיו).
המערכה הרביעית
חדר-מאורה בקומה החמישית. פתח אחד, חלון אחד, כסא אחד, דרגש אחד, שולחן קטן ונמוך אחד, מטה רעועה אחת. ליל-חורף. במיטה שוכבת רבקה. יוספ’ל מוטל על ידה, כשהוא ישן שינה קטועה וחולנית. יוחנן יושב אל השולחן בבגד-החורף שלו ואחז עט בידו; כותב ורועד רעידה קשה.
א
רבקה (לעצמה; אד-קור עולה מפיה): הפלתי. נֵפל ילדתי. גם זו לטובה. העליון – ידו האחת מוחצת והשניה מרפאה. משיהיה הילד בלי אב – טובה לו המיתה. בקרוב מסתמא לא תהיה גם האם. יוספ’ל, יוספ’ל, גרונך הכואב, אזנך הדולפת – לא תהא אמא בקרוב.
יוחנן (מתנשא באופן משונה ממקומו, רוצה לרוץ בחדר ולהתחמם, נתקל בקיר הסמוך וברבקה, עיניו בוערות, מחכך את ידיו בזעזוע, חוטף את פיסת הנייר וממלמל בקול מרוסק): “בקרן-זוית”, “בקרן-זוית” – לא-רומאן; מעזבונו של אחד… (יושב; לעצמו) הוא אינו דוגמאטי, יאושו אינו דוגמאטי. פלוני נותן לו את התוכן. פלוני – אדם חיובי. ומה בכך? מה בכך? עשיית טוב – מה בכך? הוא מצא תוכן לרומאנו, הוא יכתוב – מה בכך? רק רגע. הוא מוכה שחפת. בוודאי היה מפקיר את כל העולם כולו עם רומאנו ובלבד שיחיה עוד שנה, עוד שנתים, בקור, ברעב… יתר על כן: הוא בטוח, הוא מקווה שיחיה עוד ויבריא. אבל הוא לא יהיה, הוא לא יבריא. מה בכך? מה בכך? (קורע פיסות-נייר שונות).
רבקה (לעצמה): אז היה כותב, לכל הפחות, היה כותב. היה דוחה, היה מאיים. דבריו הנחמדים: “הטוב-טוב, שנחיה פה באמריקה כמו בלונדון? הטוב-טוב, הזוכרת אַת?”… אוי, זוכרת אני – אבל היה כותב… (משתתקת).
יוחנן (לעצמו; מתהלך): עתה צריך רק לבלי למות, לבלי למות פתאום: תשארנה רשימת בלתי מובנות. אה?.. (קורא בהזדעזעות-עצבים ובהפסקות קטועות) “קוֹמפילאציה של שלל צבעים, של תמונות מרהיבות עין, של ציורים נקראים בעונג, של צלצולים נעימים לאוזן, של אמרות ערבות לחך, של ניתוח-נפשות נפלא, של סכסוכי חיים נהדרים, של קשרים מרוקמים ודקים – הוי, בבקשה, עזבוני לנפשי ואַל תקרבו הלום – אין אתי כמו אלה”. אה?..
רבקה (לעצמה): מכתבו הראשון היה בפרוטרוט כל-כך. על הכל, על הכל היה שם: מאכלו ומשקהו ודירתו. שני דולארים לשבוע שכר-מעון. שש כותנות היו לו, שש כותנות. חייו טובים, חייו טובים שם…
יוחנן: אה? (קורא בחטיפה) “רֵע היה לי, רע יקר ואהוב, בריה חביבה ומאירה, רע היה לי, היה לי ואיננו, מת האיש ההוא, ועזבון נשאר לי ממנו, ובכתבי עזבונו ההמה נמצאו רשימות מקוטעות ודברים קצרים, דברים קצרים על אותם הימים, כי שלוש שנים, ויותר משלוש שנים, שהה רעי המנוח בעזרות האדומות”. – (ברוגזה) “ואתם רוצים במחזות פיקאַנטיים, מעוררים ומפנקים עצבים – שעו ממני ואל תחללו את זכרון רעי הקדוש לי –” (נפסק באמצע, עומד בלי נוע) “שהה” – נתעכב… “שעו ממני” – (בצחוק חשאי, שגעוני) הם אינם באים גם בלאו הכי, חי-חי! (מעביר מחק אלכסוני על כל הכתוב; יושב וכותב מחדש).
רבקה: מכתב מניו-יורק מתקבל ביום ג‘, ביום ד’ ובשבת. היום יום שני בשבוע. היום לא יתקבל מכתב. ביום שני אין מכתב מתקבל. מתי מתקבל מכתב ביום שני? וכי אפשר, וכי אפשר הדבר? בכל רגע ורגע נדמה לי, שנושא-האגרות בא. בכל ניקוש וניקוש שבדלת – נושא-האגרות הולך.
יוחנן (קם, מתפתל דרך הילוכו, קורא): “אני ראיתיו! – ואם ימים ושנים יחלפו בהמשך הויתי, אם המון קולות ותשואות-קריות יטמטמו את חושי, אם פַּרוורי-הקלקול של כרכי המסחר יחנקו את רוחי, אם חלאת העתונות השלטת תקהה את רגשי – הנה אני ראיתיו!..” (חוזר וממשיך) “ואם היה תהיה בי יד-אלוהים גדולים להאיר את נשמתי, אם התעלה יתעלה האדם שבי ליסק רקיע, אם בת-חורין תהיה נפשי להידבק בנצח, אם העפל יעפיל ואין תחבולה, אין הוא נמחה”… (עומד) הא? הטעמה יתירה… “מבוא” זה למה הוא? אפשר להתחיל בלי מבואות (מוחק. כותב מחדש, ידו רועדת. רבקה שותקת. שעה קלה עוברת. פתאום הוא משים את פניו בכנף בגדו, מזורר, נוטל את הכת"י וקורא בלחישה) “כל אותו הזמן שהייתי שמה, באותו העולם הגדור והנבדל, שלא רק מחיצת-כותל בינו ובין השאר, אמרתי כפעם בפעם אל נפשי: הנה שם, בכל מלוא-החלל, שם, בכל אשר לא כאן, שם, בכל פרכוסי החיים ועניני החיים שנשארו מאחרי, ודאי שכותבים ומדברים ומדפיסים על דברים רבים ושונים: על ניגודים בחיי היחיד והחברה, על תיקוני סדרים וסכסוכי מפלגות, על טרגדיות בחיי המשפּחה ויחוסי הזיווג והנישואין, על העיר והכפר, על האידיאליות והמטריאליות, על נשמות של אומות ועמים, על הרמת רוח האדם – האומנם?! האומנם עוסקים שם עדיין ודנים ומטפלים ומתווכחים בכל זה ודואגים לכל זה – והעיקר?! העיקר, זה החזיון שאני רואה מסביב לי ושאני בעצמי נתון בתוכו כל היום, שבאמת הריהו החשוב באימתו מן הכל – העיקר, איככה הם, כל העולם, מסיחים את דעתם הימנו?! הלא צריך היה לצעוק רק צעקה זו, צעקה זו הגדולה, המרה, האחת! כלום אפשר הדבר, כלום אפשר הדבר, כלום אפשר, שיהיו בני-אדם מתעסקים בדבר-מה בשעה שכל זה עומד וקיים?! הלא הבל וכזב, הבל וכזב הנם כל עניניהם אחרי כל אלה” – – – (מתרכז בהתפעלותו) הפעם חזק, חזק; חזק, כמדומה…
רבקה (באותו הקול): גם אילו היה רוצה לקחתני אליו, חיי כבר אינם חיים. בכל אופן – אינם חיים. אבדתי. חיי כבר אבדו. חלפו מבלי אשר ראיתי בטובה. לא ישובו ימי עלומי. אבדו. אבל אני הייתי רוצה. יקחני אליו. אני רוצה. אני רוצה לבוא אליו. אני רוצה להביט בפניו. אני רוצה לשאלו, לדבר אתו. אני רוצה להיות לו לשפחה. אני רוצה להוציא את עיניו.
יוחנן (קורא): “עתה… עתה עברו עלי ימים רבים למן היום ההוא, למן היום אשר הוּצאתי בו מהסבלות הפראית; עתה כבר נתרחקתי הלאה, הלאה מאותם הכתלים, מאותם המנהגים, מאותן המצוות ומאותן הדעות – כן, המצוות והדעות: אני משמיע לאזני מה שאני מוציא מפי, ולא עוד אלא שיש ואני בעצמי שוכח את כל הדבר לגמרי ומתחיל לדבר על נשמות של אומות ורוחו של אדם”. –
רבקה (בקול יותר גדול): כיצד, כיצד יוכל איש להיות רשע כזה, כיצד? כיצד שכח את ילדו, כיצד?! איני יכולה לחיות פה בלעדיו, איני יכולה. ומה הוא ירא? מה הוא ירא להביאני אליו? וכי לא הייתי יכולה לעבוד גם שם? וכי לא הייתי יכולה להשתכר גם שם? וכי לא הייתי יכולה להשתכר בשבילו, בשבילו?
יוחנן: כן, זכרונותי נעשו מטושטשים. ורק לעתים רחוקות יבהלוני רעיוני, אותם הרעיונים, בחלומות-לילי ובחלומות-יומי.
רבקה: עגונה, עגונה מרה. אבא הלך לו. נפטר. מנוחתו בעדן. בט' טבת יהיה ה“יאָר-צייט” שלו, הזכרון לסילוק נשמתו. גם על קברו לא אוכל להיות באותו היום. אבד הכל. היכן הוא והיכן אני. בעוונותי מת. בעוון לכתי אחריו, אחריו… הוא לא אהב אותו; הוא ניבא לי הכל. אני סוררתי. בעוונותי מת.
יוחנן (קורא שוב מעל הכתב): “הכל נתכסה בענן… ואם אבוא לנסות עתה לשים את אותו הדבר בספר, לשרטט אותן העובדות על הגליון, לסדר אותם הרשמים על הסדר, להציג כמו חי אותם המראות על הלוח, לשפוך קצת מאותן הדמעות בנאדי – ידוע אדע, כי גדול ממני הדבר לעשותו. כי נמחה נמחו הרבה קוים, כי נשכוח נשכחו הרבה פנים, כי נמחוק נמחקו הרבה זכרונות, ובכלל מי בן-השטן ויביע את כל הנוראות, אשר רק במשך של יום אחד, שהוא כ”ד שעות… כ"ד שעות… (ניצב מבולבל).
רבקה: אני יודעת. אותי לא יונו. היא, הסם השחור, לא נסעה לרוסיה. בת שניאור-יחיאל לא נסעה לרוסיה. שקר הדבר. כזב ושקר. התחפשו רק. קנוניה עשו ביניהם. אליו נסעה. לניו-יורק נסעה. יחדיו הם חיים. אך אין דבר. אני לא אשתוק, לא אשתוק. אסע גם אני. הוא צריך, הוא צריך ליקחני אליו… (ישנה; על שפתיה תקוה).
יוחנן (קורא): “הנה הם משמיעים טענות ומענות על נוראות המלחמה ותוצאותיה, הנה הם מדברים בשם הפסד הגופים והפסד הממונות, הנה הם טורחים להביא ראיות מן הכתובים ומדברי סופרים, הנה הם מזכירים בלשונם את האכזריות ומידת החיות שבכל אלה יריות, התגרות וההתנפלויות”… (מחכך את ידיו,מביט אל אופל-החלון, קורא הלאה) “כי, אמנם, ארורה היא האדמה מיושביה – חוץ מאלה מתי המספר שגם את זאת לא יראו, לא יחפצו לראות ולא יוכלו לראות, ויש גם אשר ידברו בשבח הסַיף, בשבח המלחמה” (משליך את הגליון על השולחן; בהתרגשות נוראה) בוודאי! מלחמה! שפיכת דמים! מה אדומים הדמים! מה יפים הדמים! מי יפים הדמים האדומים! מה תקיפים הם בני-אדום האדומים! (בצוחת “אַי” ובנשימה קצרה) ואומר: אניח לדמים האדומים וארשום – איזו רשימות ארשום – על העזרות האדומות – הקודמות להם – ואשר סיפר לי אליהו – אניח לשעת חירום, לשעת מלחמה – הבה ואזכור את שעת השלום הקודמת לה – ואשר גילה לי אליהו – את שעת השלום התדירה – (צונח על הכסא באין-אונים ובהתמכרות מוחלטה לכתיבתו. שתיקה בלתי מופרעה רגעים ממושכים. רק יוספ’ל יש שהוא רוטן מתוך שנתו: “מיטה קונה”… נפתחת הדלת ור' חיים-יהודה נכנס בבגד-חורף כעין זה שלובשים ברוסיה עם צוארון מעומד; על מתניו איזור. על צוארו נתון סל-נצרים ובו תכשיטי נשים שונים. זקנו הפך לבן וכמו נתגדל עוד יותר. הוא מסיר מעליו את הסל, חולץ בדממה את הנעלים הקרועות ומחמם את רגליו הקפואות בידיו).
ב
ר' חיים-יהודה: הגאַז יכלה – והוא כותב. הוא כותב. הגאַז יכלה – ופֶנה אין להשליך לתוך התיבה. כשאין משליכים פּנה לתוך התיבה אין גאַז מאיר ואפילה מסביב. לונדון. ופנה אין. פּנה-פני. הם גוזזים את זקני, והשוטרים צוחקים. לונדון. חברותיה של בתי, של פיגה, אינן קונות ממני, וגם היא אינה קונה. מתביישת בי. לונדון. (אוסף את פיסות-הנייר הקרועות מכתביו של יוחנן ומנענע בראשו) כותב, כותב, מאַבּד נייר. והספר מונח, מונח. תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות. הספר מונח. משורש פתן יצא צפעוני. יהא מונח. לא יבוא אתנן זונה ומחיר כלב. הספר מונח. לא נתקבלו תפילותי. ננעלו שערי דמעות. בעוד שבוע – ה“יאָרצייט”. איפה אתפלל לפני העמוד? איפה יניחוני להתפלל? על כל מנין כמה, בילע המוות לנצח, אבלים. לונדון. (חוזר ונועל את הנעלים לכבודה של קריאת-שמע; מניח כר על הדרגש לשכיבה) אֶליה עוד לא בא. מתחמם בוודאי בבית-המדרש “מחזיקי הדת”. אם יש לו פנה ישליך לתוך התיבה; אם יש לו שתים יקנה בשבילי גם גלוסקה רכה; אם אין לו – יהיה לא הא ולא הא. לונדון. “בעיגול” הוא נותן לי. אבל “בעיגול” אינו לפי שני. “בעיגול” קשה הוא, ויש בו פת וחלל. החלל, על פי רוב, גדול מן הפת. לונדון. אוכלים את הפת – והחלל כלה. לאן הוא הולך? ואולי “בעיגול” כולו פת ואין חלל כלל? הא? (נותן עין ביוחנן) הוא כותב. לונדון. (משפשף כפות ידיו בחלון הרטוב ועולה על הדרגש; מתוך קריאת-שמע, בדבקות) אַי, אַי, אבי שבשמים, הן בעוון חוללתי, ובחטא יח-מת-ני אמי, אוי… (משתטח. יוחנן כותב. דומיה. נפתחת הדלת וחזקוני בא עם סל-רקיקים בידו האחת. מראהו משונה מאד, אבל תנועותיו קלות יותר משבמערכות הקודמות, גם כובד-פיו אינו מורגש ככה. הוא ממהר ומניח לפני יוספ’ל הישן מרקחת אחת. אחר-כך הוא מעמיד את הסל ויושב בדממה על הארץ סמוך לרגלי יוחנן. הגאז מתמעט. יוחנן מפסיק מכתיבתו).
ג
יוחנן: אליהו! לא יוצא כלום. כדוב הזה הריני מכרסם את כפי עצמי. יוצאים שוב אותם “התמונות והציורים”. אין התחדשות והתרוממות! אין מרחביה! אין פנטאַסיה!
אליהו: אחי שלי, אין צורך בפנטאַסיות. ב“תמונות וציורים” היתה האמת.
יוחנן: אליהו! אתה בא לשאת את מצוקת כל אחד ואחד למען יוקל לו. בדיוק, בשעה הדרושה אתה בא. לוקח עליך את העוון. מאהבה אתה עושה זאת. ואולם אני אחר הנני. איני מוכשר להרע, אבל איני יודע גם להיטיב. אין יכולת. יודע אני את סוד האילוזיה.
אליהו: אחי יוחנן, למה האילוזיות? גדולה הכרת הדבר כמו שהוא.
יוחנן: אליהו! בלי אילוזיות אין חיים, ומי שהשיג סוד זה - אילוּזיותיו פגומות כבר. באות האילוזיות אליו כאל שאר בני-אדם, משפיעות עליו, אבל אינן פועלות וחייו אינם חיים. מי שהשיג בעצם ולכל עמקו סוד הקמת דורות – אוי לו ולזרעו; ומי שגלוי לו סוד צמצום האותיות – הייצר עוד כהוגן? ניטל העונג, ואני מתבוסס כיולדה בפיסות-הנייר אשר מסביב לי. עוד יקרה לי כתיבתי: נכתב – והוקל לי כמעט קט. רגע ואני משלה את נפשי: הרי זה מה שצריך לי, הרי זה הדבר הגדול, הגדול, ומשנהו… וכאן עוד רבקה ויוספ’ל. קץ לכל. אבל לא בגויעה-ברעב הקולר תלוי. גם בשעת שכחה היתוש מנקר: כתיבה זו בכל האפנים ובכל התחבולות ובכל הפרטים – הונאה עצמית היא כשאר דברים אחרים ורדיפה שלא מדעת אחרי זה שיכסה את החלל הריק והפתוח עולמית.
אליהו: עדיפה האמת. כבר סיפרתי פעם. עוד באניה סיפרתי לך. שנתים הייתי שם. בראשונה הוּכּיתי הרבה. צבאי טירון וקשה לרקוד. בשניה הייתי יָשָן ולא קשה. נכנעתי – והטירונים אהבוני. אז נחליתי והוּצאתי לחפשי. בחליי נדמה לי: הנני שר על כל הצבא. משחרר כל החיילים. לי היה טוב. החיילים נשארו בשעבודם. עתה אני בריא. נושא-רקיקים. קניתי סחורה גם למחר. במזומן נשאר פֶני. אחת נשארה. קניתי מרקחת. יוספ’ל ישכים בבוקר ויאכלנה.
יוחנן: יוספ’ל! אמו האמינה באושר – וטבעה ביסורים. אביו רצה באושר – והעלה חרס. התוצאות: הוא, הילד העלוב לנצח. זוהי האימה!
אליהו: יוספ’ל… יולדתו היתה לאם וסובלת ויוספ’ל יש. הנה הכל.
יוחנן: אבל המציאות, אליהו, המציאות! הנה גשמים מטפטפים וקרה ואֵד. מעבר לחלון עומד אֵד, והוא מספר. הוא מספר על הסך-הכל. הוא מספר על ריבוא ריבואות בני-אדם-חיות רתומים בעגלה, ועל אלפי אלפים שממיות דשנות פורשות קורים עליהם, ועל ילדות רכות וקטנות העובדות פרך באגורה ובחתיכת לחם, ועל קונטורות רחבות ובירזאות עצומות מלאות פראים בצילינדרים גבוהים, ועל בריק-לֵין הנאלחה שבמזרח עם צחנתה וניווּל ילדיה העולה למרחקים, ועל פּאַרק-לֵין היפה שבמערב עם החמס והמרמה ואכילת בשר אדם אשר בתוכה, ועל אותם יהודי-המערב, שכולם קופים מזוהמים ועבדי עולם ובני מה-יפית ושרויים בפחד ובאי-נעימות כל הימים…
אליהו: יוחנן, אחי! ברי הדבר. הממשלה ביד הלא-טוב. רק חלקי טוב. טוב חלקי. טוב החלק. אין חלק רע. פה אני עומד.
יוחנן: האֵד מספר על חסרון-דעת, על רעות-רוח, שבכל יום ויום ובכל שעה ושעה ובכל רגע ורגע ושבכל נדנוד ונדנוד ושבכל צעקה ובכל קריאה ובכל עשיה – רעות-רוח הנמשכת-עד וכוללת בתוכה את כל מה שרגילין לקרוא בשם הכי-גדול ומבטלת ובולעת גם אותי גם אותך ואת בּוּדה ואת משה ואת ישוע. מה הכל – אם, סוף-סוף, אני הולך למות ומתוך תשוקה לא-נמלאה, מתוך קנאה בפחותים, מתוך העלאת זכרונות שפלים, מתוך זכרון-חטא של חרפה ואסון, מתוך ניווּל של עשרים שנה רצופות, מתוך געגועים רצוצים וקבורים, מתוך הכרת אי-התקנה העולמית, מתוך משיכת ידים לחבק צל אשה, צל של אפס באפס ושפלות הדיוטא? מה הם וגדולתם וקדושתם, מה לי אני וגדולתי וקדושתי – אם אני רואה כבלע את הקודש? מה ישעיה וירמיה ומיכה ועמוס – אם אין שארית?..
אליהו: יובלים חולפים; משה וישוע לא מתו.
יוחנן: מה שרה אמנו ומרים הנביאה ודבורה אשת לפידות ויהודית הנוקמת וחנה אם-הבנים וכל הטהורות והאמיצות, – מה הן כולן, אם כנגדן יוצאות האנגליות האיסטאֶנדיות האדומות והשיכורות והמטונפות עד לאין צבע ותואר ועליהן הבתולות היהודיות המפוטמות, המטופפות שורות-שורות חבוקות-זרוע ומבליטות את הכסתות והסמרטוטים שעל חלקי גופן ונושאות אותי ואת התבל בזרועותיהן החשופות?!
אליהו (בקול חלש): ופרי בטנן, וילדיהן – רזי, רזי.
יוחנן (באפיסת הכוחות):… האֵד מספר על ימים עוברים דרכים, ועל אניות של נודדים יהודים שבהם, ועל נערים יהודים השרים בקול צרוד שירי ריבולוציה בהן, ועל חוקי כניסה של ממשלות צדיקות אשר לפניהן, ועל שאול שממנו בורחים אותם הנודדים, ועל המארה הרובצת עליהם, על אותם תולעי האויר, ושהם ראויים לה, ועל המפלט אשר לא ימצאו לעולם, ועל המנוס אשר לא ראו נצח, ועל מהפכות של דם תחת דם, ועל פוגרומי דם שבטבע הדברים –
אליהו: נשכב, אחי. (שניהם שוכבים על הארץ פנים אל פנים. שותקים שעה ארוכה. מאשו של קנה-הגאז נשארה אך לשון-אש קטנה, קטנה. במאורה חושך).
ד
יוחנן (בקול אחר קצת משלפני שעה): שתיקה… הכל נסעו. גם היא נסעה. ולוּ הבינה, למצער, ולוּ לא התחפשה למבינה, למצער. אין הבנה בעולם.
אליהו (בחושך): יוחנן שלי, יש בעולם למי להיות לאב.
יוחנן: אליהו! מעבר לגבולין אין צדיקים.
אליהו (קול נמוך): אני אינני “צדיק”. יוחנן: יודע אני. אינך דורש תשלומין. אינך מוצא בזה נחת-רוח. לא נכחד ממך, כי בטל אתה ומבוטל. אינך קהה לבלי לחזות את האבדון. הנך רק מה שהנך. יודע אני את זה. אבל הן אמרת בכל זאת: הם לא מתו.
אליהו: הטוב שבהם נכנס לאוצר-הנשמות.
יוחנן: אולי. בתוך כל מה שמתגבש – אולי גם הם תופסים איזה מקום. לא. אינם תופסים. מסובך. כל הקשרים, כל נשימתי – מסובך “מסובך” זה גופא.
אליהו: שומע אני. ספר לי את המוצאות אותך היום.
יוחנן: בשבתי בסוהר אמרתי לכתוב דבר כזה: אדם אחד התלבט ביצירה גדולה וסבל וסבל עינויי ספקות ממושכים והאמין והאמין ימים רבים שברא גדולות, ובחצות ליל אחד נתברר לו, שלא עלה כלום בידו והלך להטביע את עצמו בנהר – ושב. עברה שנה. היה קיץ. הלך האיש לרחוץ בנהר לתומו וגאו המים וקרא לעזרה – וטבע.
אליהו: שומע אנכי.
יוחנן: היום בצהרים ישנתי. וחלמתי, כי הכינותי כבר את כל המכשירין. לאחר שהנחתי את ראשי בעניבה – התחרטתי. הכסא נדחף. –
אליהו: אחי!..
יוחנן: כשקמתי שלט הכאב. פיעפע בשתי הרקות ולמעלה מהן. אני כתבתי, והוא הטרידני ולא דיכאני. בערב עבר לגמרי מן הרקה הימנית, אך לא נעלם. כל הנשף כתבתי. עם בוא אחא ניגש המכאוב העובר אל השמאלית וישפוך עליה סוללה. לאחרונה כבש את האזרח, נוסף עליו ונצטמצם בה. כאֵב בכאֵב יחדיו.
אליהו (נוגע בו בידו): וכעת?
יוחנן: כעת כמו קרן של מדוה עולה מתחת העור. קרן מתפרצת ועולה, קרן ממש, כעין קרן של פרה. זהו האמת. ואותו העומד בקרן-זוית, – הן אתה רואה אותו – אותו העומד מגלה את שניו הגדולות: “חי-חי, – הוא צוחק – מדברים על האמת ובורחים מפניה; פיקחים – החרדים לבלי לסגור עיניהם. פיקחים היראים מפני הפיכחות”. הכל, הכל – עד המלה האחרונה. חי. הוא סוגר את שפתיו. (מתנשא קצת ומביט בחלון) האֵד מתנדף.
אליהו: כן?
יוחנן: מתנדף.
אליהו: ומהו מספר?
יוחנן: הוא מספר, כי כל זה שיהיה הוא שהיה והוה, וכי כל זה, שאנו, המעונים והמטורפים, קורין לו הויה, וכל זה, שאנו, העיוורים והבלתי יודעים דבר, מכנים: חיים –
אליהו: הוא?
יוחנן: מהות משונה ומפותלה, שאי הדיבור חל בה ואין הדיבור על לא-הדיבור חל בה ולית מחשבה תפיסה בה – ומתפקע הנאד. והרי אנא שוכב כאן על הקרקע ועיני סגורות וקמטי מצחי מעורבים זה בזה ורעידת גופי מתוחה וקערת ראשי מתנשאה ומתפרצה ומתכוננה להישבר, ובזה הרגע מתגלה לי, אשר אם מכאובי גורמים לי עליה זו – ברוכים יהיו… וכי – אליבא דאמת – המנוחה הולכת וקרובה אלי, המנוחה של השלמת יצירה, המנוחה של מעלה, של אהבת ושנאת הכל ושל התבטלות הכל… וכי האיש היודע, לסוף-הסופות, רגעים כאלה – עליון הוא, למרות המוות החטוף, למרות שטן-התאוה העומד כצר בכל רגע ורגע, למרות האש הגדולה, שנעשתה לבצה קטנה ונרפשה, למרות רחיצת הפּעמים בדם בתרי הלב, למרות הצחוק אשר צחקה היא בירקה בפניך, גילוי-אליהו! ומכיון שבאתי עד הלום – אין כבר על מה להינחם, אין על מה להינחם. אחרי השגה זו אפשר למות ואפשר לחיות, אפשר להעתיק הרים ואפשר להיסגר במערה. ובאם לא זה ולא זה – צדקת, אליהו; תמונותי וציורי – צדקת, אליהו. אני אינני – ותמונותי וציורי הנם. הם מזכירים אותי למי שנשמתי נתגלגלה לתוכו. אני אינני – ואותיות נפשי הנן. זהו הסוד! סוד הכוחות השונים, הנטיות השונות, הדחיפות השונות, סוד הסכסוך שבי, סוד-הסוד, סוד-הסוד שבסוד – לא תכלה ולא קץ. הנה רגע עילאה. רגע אין סופי, אור אין סופי. הנה גמר חתימה טובה. שקיעה ועליה. הרגשה מוזרה בתוכי. (מוחו מצטלל) שתיקה, שתיקה. המנוחה האמיתית אינה דוברת. יהיה מה שיהיה.
אליהו חזקוני. אהיה אשר אהיה.
(לשון האש הקטנה דועכת. במאורה אפלה שחורה).
-
עסק ↩
-
משרת דרוש. ↩
-
מוטב. ↩
-
“עבד” – כך במקור (הערת פרויקט בן־יהודה) ↩
-
שיעורי ציבור. ↩
-
נער. ↩
-
ערבא טבא! ↩
-
רואה אתה. ↩
-
אני אומר. ↩
-
זה הכל. ↩
-
בתי עקד. ↩
-
תכשיטים. ↩
-
עסק קודם לתענוג. ↩
-
מיסטר חזקוני. ↩
-
דודה… אומרת… נער… ↩
-
אנגלים מבני דלת העם. ↩
-
הענף היהודי להפדראציה הסדי"ת האנגלית. ↩
-
הפדרציה של הציונים באנגליה. ↩
-
נתינת תודה. ↩
-
צפרא טבא. ↩
-
סוציאליסט. ↩
-
אל תשים לב! ↩
-
חברה ↩
-
המנהל. ↩
ערב ובוקר
מאתיוסף חיים ברנר
ערב, מעון, תמונת יחזקאל, בעל המעון והאשה. על הכותל: פנים שעירים, אמיצים, מיושבים; מתוכם נשקפת הכרת כבוד לעצמם.
נכנסים מן החדר השני אליעזר והדסה. הוא נושא על כפיו תינוקת כבת מחצית השנה, שנעורה זה עתה משנתה. הם יושבים זה כנגד זו. אליעזר מכה באצבע צרדה אל מול פני התינוקת. התינוקת מגחכת.
הדסה: רואה אתה, גם היא שמחה לקראת בואך.
אליעזר (ממלמל בגיל): היא, היא…היא, היא…גם היא שמחה לקראת בואי –
הדסה: (בהטעמה): ומדוע זה, איפוא, אינך בא, אכזר שבאכזרים, מדוע?
אליעזר: הלא באתי עכשיו, הדסה, הלא באתי!
הדסה: תודה לך!…
אליעזר: נוּ, נוּ…
הדסה: פעם בשבוע!… כלום רב המרחק כל כך?…או שמא עסוק אתה ביותר? (בוחנת אותו בעפעפיה) באמת עסוק אתה כל כך?
אליעזר (מטלטל את התינוקת בכפיו): צור’ל רוט’ל, שרה’לי…(אל הדסה) ומה, נתרבה משקלה של זו למן העת שלא הייתי כאן?
הדסה (בהתעוררות): הוֹ, בימים הראשונים הראתה נפלאות. לא עבר יום, שלא ירבו האונקיות. אולם זה היום השני, שאין היא כתיקונה. אינה ישנה, אינה אוכלת. ודאי מתוך געגועים על ה“דוד” הרע, שאינו מראה פניו…(מוסיפה) וכשהוא בא, סוף-סוף, גם אז הרי הוא יושב על קצה הכסא, מנומס כל-כך, כמו זר… (פורשת כפיה) תנה אותה לי: הלא עיפת כבר…
אליעזר: איני עיף; אבל הגברת הנכבדה הזאת – חושב אני, שכבר הייתי עליה למשא… (מוסר את התינוקת לאמה; זרועו נוגעת דרך אגב בקווצת שערה של זו האחרונה; רטט רגעי חולף את כל שרטוטי פניו הכמושים).
הדסה: (מושיבה את ילדתה על ברכיה): כך, כך, שרה’לי? היה עליך הדוד למשא? גם את מן העלמות העדינות והקאפריזיות? לא נאה, מתפנקת קטנה, לא נאה! הדוד הוא, אמנם, רע שברעים, מונע עצמו מאתנו, מתנהג כמו זר… אבל רֵעֵנו היחידי, ידידנו המיוחד…
אליעזר: ומה דבר חילוף טיב החלב? עלה הנסיון יפה?
הדסה: (בעצבות): לא… (צוחקת) אבל אימתי נמלכת לשאול על זה!… אנכי כבר הספקתי לעשות נסיון אחר, וגם זה אינו עולה יפה… ואתה אינך יודע אפילו על זה… התעניינותך, חביבי, באפני חיי באה תמיד לאחר זמנה…
אליעזר: כך? לאט-לאט מתגלים לפניך כל חסרונותי… אבל למאי נפקא מינה?
הדסה: למאי נפקא מינה?
אליעזר (ממלמל): רצוני לומר… חסרונות, מעלות… האין הכל אחת? למי נוגע זה? (מגמגם ומסיים לבסוף) מה… מה כותב יחזקאל?
הדסה: יחזקאל? אם אתה מתעניין בזה עליך לבא מדי יום ולדרוש לדבר. לא כך? הלא קשה עלי הבדידות, גם מקטנה זו יש צער הרבה, צער יותר מששון. אבל, כנראה, זהו דבר שאי-אפשר. אין לך פנאי?
אליעזר: פנאי?… בקונטורה הנני עד השעה השמינית… לפיכך… ובכן… מה… מה כותב יחזקאל?
הדסה: הלא ידעת כבר; הוא מתנגד לזה, שאשוב לשם. אימת הפוגרומים לא פסקה. אינו יכול להפקיר כך אותי ואת בתו.
אליעזר: כן. את זה ידעתי. כך כתוב במכתבו שלפני י"ג יום. אבל מה הוא כותב עכשיו?
הדסה: בשבוע זה לא נתקבל כל מכתב ממנו.
אליעזר: לא נתקבל?
הדסה: כן, לא נתקבל, ולא אוכל לבאר לי את סיבת הדבר בשום אופן. מי יודע, אם איננו חולה, חלילה. מה דעתך אתה בזה, אליעזר?
אליעזר (בדאגה רבה): מי יוכל לדעת…
הדסה: (בחן): אינך כלל נביא?
אליעזר (בכובד ראש): לדאבון לבי – לא. (שוקע במחשבות) טרוד הוא בודאי ביותר בעניני הבחירות. הלא גם המפלגה הס"דית נוטלת חלק בהן בפעם הזאת?…
הדסה: (בגאון): שאלה היא! והוא הלא כבר נבחר לבורר… אהה, קטנה זו צריכה שוב לעריסה. אלך ואֱשֶאנה לשם.
אליעזר: באמת?
הדסה (נשארת על מקומה): תמהני, היאך אביה אינו מתגעגע על בת כזו הא?!
אליעזר: סוציאל-דמוקראט הלא אסור לו להתגעגע.
הדסה: ואמנם הצדק אתו, כמובן. הן רק קטנות- הנפש היא מצדי למרר את חייו במכתבי ובתאניותי. האשה שקועה היא מאד בעניני הרגע, בעוד שהוא נתון כולו לבנין ההיסטוריה.
אליעזר: רגע… היסטוריה… מה המה חיי עולם לחפשי הרוח, אם לא רגע… ומה הוא הרגע, אם לא נצחיות…
הדסה: פילוסופיה!.. (עומדת ונוטלת את הילדה אל החדר השני).
אליעזר (נשאר לבדו; גונח קשה; אוחז בשערותיו): רגע… רגע… נאה דורש… ה“שכל” מחייב… טבע הדברים… מה מעכב… מה מכריח לעקם פשטות הדבר?.. “למה מנומס כל-כך?”.. הא? “למה זר כל-כך”… הא? (מתפרץ ממקומו; שפתיו מצטמקות; עיניו מתמלאות חרדה).
הדסה (שבה בלי הילדה; מטפחת-צמר על כתפותיה; סובבת את החדר מכותל לכותל ורועדת בחשאי): קרה אחזתני…
אליעזר: (תוקע פניו בעקשנות בחלון הסגור; רועד גם הוא שעה ארוכה; השתיקה נמשכת).
הדסה (יושבת אל השולחן, מסירה את המטפחת מעל כתפותיה ונותנת אותה על דופן הכסא): מה אתה ממלמל שם, אליעזר?
אליעזר: איני ממלמל כלום, הדסה.
הדסה: מה אתה חושב, איפוא?
אליעזר: חושב?
הדסה: כן? על דבר התיאוריה שלך?
אליעזר: איזו תיאוריה?
הדסה: אשר זה הבעת: ר-ג-ע…
אליעזר (צוחק במרירות): יפה אמרת: תיאוריה… זו אינה אלא תיאוריה… גם חופש דעותי בעצם אינו אלא בתיאוריה…
הדסה: רצונך לומר: אינך חופשי בתנועותיך, אלא בתיאוריותך? ובכן אולי טוב לך לשים פניך אל הפראקטיקה?
אליעזר (נבעת): אל…
הדסה: כן! כבר אכלת ארוחת-הערב?
אליעזר (בפחד): לא, לא, איני רוצה לאכול; איני אוכל כלל… רצוני לומר, בערבים איני אוכל דבר.
הדסה: כך? בערבים אינך אוכל על פי הפרינציפ… ואולי אינך הולך לשום מקום גם כן על פי פרינציפ?… הלא, כמדומה, מה טוב היה, אלמלי היית רגיל לבוא מדי נשף הלום לנוח מעמלך…אני בודדה, יחידה… הייתי מרגילתך לאכול בערבים… היינו קוראים שנינו איזה דבר. שב! למה אתה עומד כל העת? או אולי התחלת שוב לכתוב דברים חדשים, ולפיכך אין לך פנאי לבוא?
אליעזר: לכתוב? חס ושלום!.. רצוני לומר: לכתוב דבר חדש, חשוב – לא… זה היה לא יהיה… בנשפים הנני יושב בטל… איני מוצא לי מקום… קשה… רק יומם, בקונטורה… עבודה לא רבה… ויש שיזדמן, כי הנני רושם שוב איזו שרטוטים, רק שרטוטים…
הדסה: אוי, תינוק פרא… ובכן אינך רוצה לטעום קצת – יהא כך. אולם, אפשר, יהא את נפשך לקרוא אתי “בנשף”, מכיון שבאת, סוף-סוף – את שאתה רושם “יומם, בקונטורה”?…
אליעזר: הא, הא… מדוע לא? (יושב ממולה) אף על פי שעדיין… שעדיין… אין אלו אלא רשמים, קטעים…
הדסה: מובן, מובן…קטעי נפשך…
אליעזר (יושב קרוב אליה; היא גוחנת אליו כמעט קט; הוא מוציא פיסות-נייר מצלחתו ומתחיל לקרוא בהשפלת הקול): “דברים”…הקדמה למה שיבוא"… הנך מוכנה לשמוע?
הדסה (קמה, מוזגת לה כוס סודה מן הצלוחית המוגפה, שותה ומטה אזניה להקשיב).
אליעזר: ובכן… (קורא) “אני יודע, יודע, כי אמות, ושארית לא תהיה לי לעולם; אני יודע, יודע כי לא אחיה נצח, ואילו חייתי נצח – משונה הדבר כמוות עצמו. כמוהו כמוות. לחיות לנצח – משונה הדבר”…
הדסה: אולי תשתה גם אתה כוס סודה, למצער?
אליעזר: אחר-כך, אחר-כך… (קורא) “אני יודע, יודע, כי גורל המוות יעלה עלי”…
הדסה: שוב מן ההתחלה?
אליעזר: לא; אני קורא על הסדר.
הדסה: ובכן כפל-דברים?
אליעזר: אין דבר, אין דבר… הרי אין זה, כפי שאמרתי, אלא שרטוט עפרון… ובכן… (קורא) “…גורל המוות יעלה עלי והחלל הריק יבלעני – ואז יש אשר יקרא איש את מה שאני כותב עתה על תנאי חיים, על קטנות, על רגשות שנחנקו, על אימות שעברו עלי – וזה משונה”.
הדסה: משונה? מפני מה משונה?
אליעזר (טרוד בהתלהבות קריאתו): “יש אשר יקרא איש… לא, איש לא יקרא, כי מי זה ידע אז את הכתב המוזר הלזה?… לא, איש לא יקרא, כי מי קרא עד הנה את אשר כתבתי עד הנה? ואולם איש היה יכול לקרוא אז מה שאני כותב עכשיו – וזה משונה”.
הדסה: ניקשו, כמדומני, בדלת. האין זה ניקושו של נושא-האגרות? (עד שאליעזר מתעורר ממחשבותיו, היא יוצאת בחפזה מן החדר המסדרונה).
אליעזר (קם גם הוא, אלא שבינתים הוא גומר את הקריאה בחטיפה בינו לבין עצמו): “ואעפי”כ – הנני לכתוב כתמול שלשום. אמרתי לא אכתוב – והנני כותב. זה משונה". (נותן עיניו בדלת וממשיך בקריאה אינרטיבית) “חסל. שכח את אשר כתבת בזה – והתחל. התחל כאילו לא קרה דבר. התחל כאילו צריך לכתוב וכאילו אפשר לכתוב. התחל, צפור טיפשית!”
הדסה (שבה): מה?
אליעזר: מה? מכתב ממנו?
הדסה: לא. רק נדמה לי.
אליעזר: ובכן לקרוא הלאה?
הדסה: הכל כתוב באופן הזה?
אליעזר: לא. זו היתה רק ה“כעין הקדמה”. מכאן מתחיל עצם הסיפור ובגוף שלישי. לא יהיה משעמם כל-כך.
הדסה (יושבת ומתקרבת יותר אליו): קרא, לא אפריעך.
אליעזר (חוזר לקריאתו; היא איננה מפסיקתו כל אותה השעה הממושכה; הוא מתלהב ושחור-אודם עולה בלחייו): זהו עצם הסיפור… בעת ההיא, וחשבונו כבר היה ברור. מה טוב? ומה נעים? ומה יש לצפות? נשום כל זמן שהנשמה בקרבך! "הוא ידע כבר, כיח אין מעשה מוסרי ולא מוסרי, מחשבה טובה ולא-טובה. אין עושין מה שאין יכולין. חושבים – מה שעולה על הדעת.
"מסביב הומים ומזמזמים, ולא ידעו בשכבם ובקומם, ברם הלוע הבולע והמכסה – יבלע ויכסה, והכל אינו כדאי.
"הוא כבר שכח אז לדבר – וחי באשר חי. מן המוכן לא היה לו לאכול והביא את לחמו בזיעת אפים וברוב יגיעת בשר. אז חרק שניו – ושתק, וחי באשר חי.
"הקריאות החוצבות להבות על דבר יצירה, שינוי בסדרי עולם, שלטון בטבע, אמנות עליונה וכיוצא מן הדברים הנשגבים – היו מעקמות את שפתיו. הוא היה קרוב לזה, שגם שפתיו לא יתעקמו.
"הוא היה שרוי במנוחה גמורה. רק רצונות ארעיים, באשר בשר לו ודם לו, ואם בשר רקוב ודם מורעל, טילטלוהו קצת והעבירו עליו גלים. רצונות ארעיים ומחלתו התדירית. כי חולה היה האיש. חולה נורא. חולה מסוכן. ואולם הוא לא ידע מה יכאב לו ביחוד, ואם יכאב לו. –
“ובעת ההיא – אהב אותה”. -
הדסה: מה? אָ-ה-ב?
אליעזר: כמובן, על פי דרכו הוא.
הדסה: אבל אהב?
אליעזר: מאד.
הדסה: אותה?
אליעזר: אותה, רק אותה.
הדסה: ו… ו…
אליעזר: ואותו?
הדסה: כן?
אליעזר: לו היה רק ידיד; אותו כיבד לפעמים; אבל אותה אהב באמת. (מתחיל לבכות).
הדסה: מה טעם הבכי? הנה אגיש לך מעט מים.
אליעזר (אוחזה בכפה): שבי, שבי, עבר הבכי.
הדסה: על מה היה?
אליעזר: על… על… מחנק… מחנק בגרוני…
הדסה: הגידה!
אליעזר: על… על… נוּ, יהא גם על זה ש…
הדסה: ש…
אליעזר (בהדגשת ה“גם”): גם על זה שאותו… שאותו הידיד הוא אדם גס… לא לא: בן-אדם מצוי, בן אדם כמו הכל, וחוק הטבע שורר בו: התקשרות באשה ובחילה בה… לא, לא… רוצה אני לומר: והתקררות אליה…
הדסה: איני מבינה הכל, את כל דבריך; אבל אם כונתך היא ש… שיחזקאל… יחזקאל… הנך טועה… יחוסנו לא נשתנה… הוא עסוק בעבודתו… עבודה זו אי אפשר להחמיצה… אבל כל מה שהוא יכול לעשות בשבילי הוא עושה.
אליעזר (מסיר כפו מכפה): בוודאי, בוודאי… איני מכחש בזה, איני מכחש…
הדסה: בשביל מה אתה אוהב אותי?
אליעזר: איני יודע.
הדסה: נפשך מלאה עדנה, וגם את הילדים הנך חונן – למה אינך נושא אשה?
אליעזר: אין אשה בעולם, אשר אהיה מובן לה ולא כבד עליה.
הדסה: האמנם? אינך אלא משלה את נפשך בזה.. אין זה אמת. (מתחילה רועדת שנית ונותנת את המטפחת על כתפותיה).
אליעזר: לנשים דיה רגילות ואיש שורר בביתו. אני רך ובעל אימה. פגימת משהו הורסת הכל. חוץ מזה- איש-הרגע.
הדסה: הנך?
אליעזר: רק איש-הרגע.
הדסה: הנך?…
(דממה ארוכה, העששית דולקת. קטעי הנייר פזורים על השולחן. תמונת יחזקאל תלויה על הכותל).
אליעזר (פתאום): הדסה?
הדסה (בלחש): מה?
אליעזר (רגע ועיניו מתהפכות): אין דבר. טירוף רגעי… שמעי נא! שרה’לי בוכיה…
הדסה (מתפכחת גם היא): טעות שמיעתך היא. איני שומעת כל קול.
אליעזר: גשי אל הדלת ותשמעי.
הדסה: לכה אתי, יראה אני שם את החשיכה.
אליעזר: לא. אני נשאר פה.
הדסה: אבל הלא לא תעזבני הנשף כל כך מהר. אביא את התינוקת הלום. הלא עלינו עוד לכלות את קריאת הסיפור. ואפשר גם שיארע נס, יתהפך לבך – ועוד נשתה תה!
אליעזר: מהרי, מהרי; היא בוכיה…
הדסה: ראה-נא!.. (יוצאת לבדה).
אליעזר (מתעורר ממקומו כנשוך-פתן, תוקע אגודל לתוך חזהו עד שעיניו ממצמצות מכאב, משליך את הגליון הכתוב אל תחת השולחן): רגע, רגע… אבד זה לעולם, לנצח… אללי לי… ה“טוב” ניצח… ה“טהרה” ניצחה… “היסוד המשפחתי” ניצח… רגע… רגע…עד יום מותי אבכהו… נוצחה החמדה… מרמה, מרמה… אבד הרגע… נשאר המחנק… (קורא מעל פיסת הנייר, שהוא משליך אל תחת השולחן) “בשר רקוב ודם מורעל”… “מחלתו התדירית”… חי-חי-חי… אפילו “מוסר” אי-אפשר ללמוד מכאן, אפילו מוסר… אפילו נחמה זו אינה… (חוטף את כובעו ואת אצטליתו ונמלט החוצה אל תוך אופל-הערב).
ב
בוקר. קרן-זוית בחדר-בופט של בית-נתיבות. נכנסים יחזקאל, הדסה ואליעזר. הדסה נושאת את התינוקת. אליעזר את החפצים. יחזקאל מפנה להם מקום אצל אחד השולחנות. כולם יושבים. המשרת מביא להם קהוה.
יחזקאל (אל אליעזר): לדאבון הלב, לא יכולתי לראותך אז לפני נסעי ולקחת ברכת פרידתך כיאות, וכתבתי, איפוא, אליך את הגלויה. הלא קיבלת אותה?
אליעזר (בהכרת תודה): קיבלתי, קיבלתי.
יחזקאל: וגם מילאת אחרי אשר ביקשתיך בה?
הדסה: בִּיקשׁתּוֹ? מותר גם לי לדעת מה היתה הבקשה?
יחזקאל: הוא לא סיפר לך? אנכי ביקשתיו, כי יבקרך לעתים תכופות, מאחר שמבלעדיו הלא אין לך פה שום מודע.
הדסה (בנעימות): הוֹ, בדבר הזה התנהג כ“אביר” ממש. איני יודעת באמת, כיצד הייתי יכולה לחיות כל עת לכתך מזה, לשאת את כל ההרפתקאות של הבית והילדה, אלמלא ידידנו זה, שהמתיק לי את רגעי בדידותי בביקוריו. באמנה היה הוא הנפש האחת שנכנסה אל מעוננו מיום נסעך עד אתמול. (צוחקת פתאום צחוק רם) אלא, יודע אתה, למה מסוגל היה אדם זה? פעם אחת – זה היה כמדומני, בנשף היום השלישי- והוא יושב אצלי כדרכו, ואנו קוראים, מתגעגעים על הנעדר, משוחחים על הבחירות ושותים תה. נוּ, כרגיל…עוד לא הגיעה אפילו השעה התשיעית. פתאום נתעוררה זו, בתך זו – אבל אתה גם הבט לא תביט בה! – התחילה לבכות, זכרה בוודאי את אביה ממרחקים, שלא כתב שבוע שלם…
יחזקאל (בקול קשה): שוב דברי המשפטים! הלא אמרתי לך: חש הייתי בכל גופי, וכאן – אלפי ענינים. ובכלל, למה היה לכתוב. כשהייתי עלול בכל יום ויום לבוא הלום ולבקרך…
הדסה (מתחטאת): כן, כן. אבל… עוד לא שמעת את סוף האנקדוֹטה. נכנסת אני לחדר המיטות, מיניקה את שרה’לי, מיישנת אותה וחוזרת – והילד איננו!.. הלך לו פתאום מבלי כל סימן, מבלי קרוא אפילו את ברכת הערב!
יחזקאל: נוּ, מובן, כמה אוריגינאליות בצד זה שבדבר. לקום ולהלוך פתאום, להפתיע – אם רשאים אנו לומר ככה… כל הדקאדנטים נוהגים באופנים אלו.
אליעזר (בבושה ילדותית): ראשי כאב עלי.
הדסה: אולם תחת זאת התנהג הלילה כנער טוב. עמד על המשמר, חבש את החפצים. באמת, מה היינו עושים בלעדיו, בלעדי עזרתו – אינני יודעת.
יחזקאל: בלעדיו ובלעדי עזרתו לא היו החפצים חבושים ולא היית נוסעת. וטוב היה הדבר גם לך, גם לאחרים.
הדסה: עוד פעם כל העקיצות! קשה עליך נסיעתי. אבל מה עלי לעשות פה? איני רוצה להיקבר חיים. איני יכולה לחיות עוד פה כאשר חייתי. גם אני רוצה לקחת חלק בעבודה –
יחזקאל: טוב, טוב, די! חדלי. כבר שמעתי. הלא הנך נוסעת, ומה את רוצה?!
אליעזר (ברוך): אבל, במטותא, למה כל הדברים? הלא עתה עולה הכל על הצד היותר מובחר. שתו, שתו, והיזהרו לבלי הרבות בדברים בטלים, פן תאחרו את צאת המסע.
יחזקאל (מביט בשעונו): עוד לנו שהות יותר מרבע שעה. (דממה ממושכה) ובכן, מרן אליעזר…
אליעזר: מה, רעי?
יחזקאל: מנוי אצלך וגמור לחלוטין לבלי שוב לשם ולבלי התחל עוד פעם בעבודה הציבורית?
הדסה: לא, למה לו לנסוע? מה יעשה שמה? פוליטיקן חדש!
יחזקאל: מה יעשה? האי מאי? מה שאני עושה. הן עתה הכל רואים, שהנצחון על ידנו והעתיד למפלגתנו. אמנם, “שלומיאל” גדול הוא, זה אמת; ובכל זאת היה מביא לנו תועלת. יש צורך גם בכוחות אקטיביים-למחצה כמו אלה. שמע אל עצתי אליעזר, הימלך ובוא אלינו בעוד ימים מספר. הן זוכר אני – לפני שנתים, כשבאתי הלום עם הדסה מיד אחרי חתונתנו, עדיין דפק בך איזה עורק חי, השתתפת בעבודה, אם מעט ואם הרבה, ולמה זה עתה התמכרת כל-כך אל הפסימיזם המגוחך, האוכל בך מנפש עד בשר?!
הדסה (מתחילה גם היא): והזוכר אתה, אליעזר…
אליעזר (מפסיקה): שאלה היא, אם זוכר אני… וכי מה לעשות, אם לא לזכור?… זוכר אני בבירור גם את האדון הזה שלנו מאז, איך שהיה מניע ברעמת בלוריתו וקורא: הוֹ, אני –אנכי אהפוך גם את הקרקע המקולל הזה לשדה-פרי! (בגיחוך) הרעמה הולכת ופוחתת, והמקום הזה לא נתהפך. לא עלה כלום.
יחזקאל: ומדוע, איפוא, אינך רוצה לעזוב מקום כזה, דקאֵדנט שבדקאֵדנטים?!
אליעזר (אינו שומע): לא, לא, אהובי-רעי, לא כל-כך בנקל אשכח את הימים ההם… אותה האסיפה הראשונה… האולם היה חצי ריק… יחזקאל עמד ודרש… בשורה הראשונה ישבה איזו בעלת מגבעת קטנה… צהובת שיער…דקה…עדינה… אני לא ידעתי אותה, לא ראיתיה מעודי, אבל הכר הכרתיה, שזו היא…
הדסה (בקול רם): כיצד זה?! לא ידעני – והכירני!..
יחזקאל: קושיות את שואלת על אדם בלתי-נורמאלי?
אליעזר: כן, כן, באותה ההתוודעות היו איזו מסתורין, מסתורין…
יחזקאל: בתמים אתה משתטה ככה? שמע לעצתי: רוֹק על המיסטיציזמוס שלך. שוב אתנו ונתחיל בעבודה ותשכח את “סודותיך”. הלא אז היית עדיין סוציאליסט טוב. מסתורין – חה-חה-חה! איך לא תבוש?! פשוט, הלא בעצמך אתה אומר, שהקהל לא היה רב, וראית עלמה זרה ויפה – בעת ההיא הלא היתה ידידתנו זאת יפה – והבדלת אותה מתוך כל המבקרות לטובה, והבנת, שזוהי אשתי, אשר הבאתי אתי…
אליעזר (פתאום וכמו לעצמו): ועתה הנכם נוסעים, הנכם נוסעים… שנתים חלפו אל התהום… חיים של שנתיים… כל זה פשוט?.. כל זה פשוט – אתם אומרים? (מתעורר) אולם הנה זמן צאת המסע בא, ולכם אין חמין לדרך בשביל שרה’לי זו. תנו לי הקומקום ואמלאהו.
הדסה (ליחזקאל): רואה אתה, היאך אנשים זרים דואגים לבתך.
יחזקאל: ידאגו, אם הדבר מביא להם עונג. אכן צריך להכין מים. דבר מוכרח הוא; מאחר שהלא אין אנו נוסעים במחלקה השניה.
הדסה: אתה לא די שאינך דואג לה, אלא שבכל העת לא נטלתה אפילו פעם אחת על כפיך.
יחזקאל: אלמלי היתה קצת יותר יפה, אפשר שהיה גם יחוסי אליה שונה. מותר היה לה להיות קצת יותר יפה.
הדסה: אליעזר היה מטפל בה נשפים שלמים…
יחזקאל: מה הפלא? הלא גם על אמה של הקטנה דעתו שונה מדעתי. ומי יודע, אולי הוא מוצא, כי יפה היא ממך. איך שיהיה – אני לא הוכיתי בסנוורים. ביחוד, בדרך אפשר היה ללבוש בלוּזה אחרת. יפיך לא היה סובל מזה.
הדסה (חיוורה): דבר-יפיי אינו יוצא מפיך היום, ולא לך להתרעם על זה. יפיי וכיעורי בידיך הם…
אליעזר (בתנועה להעביר את הרושם הרע): אימתי זה אקבל את הקומקום! העת חולפת… (הוא נוטל מיד הדסה את הכלי הדרוש ורץ לו אל הבוּפט).
יחזקאל: אדם אבוד – ולא בלי כשרונות!
הדסה (מתרפקת עליו): יחזקאל, האמת הדבר, שהאיש הזה כתב רומאנים?
יחזקאל: כתב סיפור אחד, אבל הבקורת עברה עליו בשתיקה. (אליעזר שב) אנחנו מדברים, אליעזר, כאן על עצתי בנוגע אליך. העדיין הנך עומד בעקשנותך – ומפני מה? איני מבין. מה היה לך פה ומי לך פה?
אליעזר: הריני מתעצל לדבר. מועד צאת המסע בא, ולי עוד דבר אל מרתנו.
הדסה: אלי?
אליעזר: אליך. הבטחת.
הדסה: מה?!
אליעזר: שכחת? את תמונתך.
הדסה: הוֹ… קשה לטפל עתה בחפצים. אשלח לך משם.
אליעזר: כך?… נו, נו… סעו, סעו לשלום… תנו לי לנשק את שרה’לי… (חוטף שוב את החפצים ונושאם עד הפתח. בפתח משמאל, המוביל אל המסע, אין הוא יכול לצאת מחוסר כרטיס. הוא נושק לשרה’לי, ליחזקאל וגם להדסה. הנשיקה האחרונה היא בלי צלצול, מובנת-מאליה, מרפרפת. הוא אינו מוחה את שפתיו ועקבות הנשיקה היבשה אינם נמחים עד תום המחזה. הוא מלווה את הנוסעים במבטו עד היעלמם, שב למקומו ומבקש מאת המשרת כוס סודה. הוא מקבל את הכוס, יושב לו על מקומו הקודם ואינו שותה; מסתכל הוא במשקה הצח ועיניו מלאות הבעת מעמקים, הבעת סוד).
אליעזר (לעצמו): כך, כך… סוף הדבר… סוף-הכל…נשאר האבדן העולמי… ההויה ממני והלאה… אבל איזה רגע, איזה רגע… רגע בעד רגע… לא, לא חשבונות… רגע ורגע… שני רגעים… שני רגעים נצחיים… המאבד את האחד מוצא את השני… טוב הדבר, טוב… טוב בשביל איש שלא נברא ישר… צלול היה מבטי… לא הועם… גם בפניו גם בפניה… אהבה ורעוּת… והיא שמחה היתה… גילה היתה כאן… הם אינם יודעים סוד-הרגע, ויהא להם אשר להם… אל יבוא האחד להשבית… יש לי רב… אין צורך לי באחרת… תהא האונאה בהם ולא בי… בהם – כי הם חפצים בה, כי הם אינם יכולים לבלי לחפוץ בה… אפילו סוד שרה’לי בעצם לא יאבו לדעת, לא ואבו… האומרים לעיקר טפל… ואני… הנה אנכי הולך אל האפס… כל הרגעים במחזה… והנה רגע ורגע; נצח ונצח; נצח שבנצח. (מסתכל אל תוך המים הצלולים אשר לפניו ואינו שותם. הבית הולך ואור באור-הבוקר).
נורא
מאתיוסף חיים ברנר
חנות-מכולת.
“ארוחות בשביל רוסים” – כך חקוק על טבלה קטנה ממעל השער מבחוץ.
ומבפנים – יושבת אל השולחן הערוך בּתּווך כנופיה לא-גדולה של “רוסים” וסועדת.
האנשים – פליטי רוסיה! קצתם מבקשי רפואה, והרוב – מן המחכים עד יעבור זעם. הכרת הפנים של אמידים. בקצה השולחן, אל מול פניהם, יושבת אשה עדויה כבת שלושים, לבנה, שמנה, במגבעת בעלת נוצות גבוהות, וחשופת צואר רם, שכולו – בשר. היא מדברת רק אשכנזית ועושה רושם של לא-יהודית רוסית, אלא שמתחככת היא בין ה“רוסים”, בין היהודים הרוסים העשירים הסועדים בפונדק זה.
אצל אחד המסובים, אברך בעל פנים ירוקים-צהובים וזקן ירוק-צהוב מסופר ומחודד, מונחות “הידיעות מרוסיה”, והאיש ממלא את פיו חתיכות-קוטליטה, ואגב-הכי הוא מרשרש בשרשרת זהבו ומספר:
– “הרב, נוּ, כנהוג, ניגש אליו ואמר לו: ‘התווַדה!..’ הנידון למיתה השיב את פניו ריקם… אך את התנ”ך אשר ביד הרב נשק פעם ופעמיים…"
עלמה צעירה אחת, רזה, רצינית, ואספלנית לה על אחת מאזניה, לבושה בבלוזה אדומה – עפ"י הנראה איזו קרובה של האברך המספר – מניעה בראשה אל עבר פני בן משפחתה ומאזינה לכל הגה בכל נפשה.
– “התליה היתה בשעה השמינית בבוקר” – מוסיף האברך הקורא.
– בשעה השמינית? – קראה העלמה רוסית – אוּז’אַסנוֹ… האין זאת? הלא נורא!
– הכל דוּכא שם עתה בחוזק-היד! – אמר אחד מן המסובים (הוא בא הלום לרפא את קיבתו) וידחף את קערת הלפת מלפניו בזעם.
– איזה מרק היום! התרעמה, בכדי לגרום לו איזו קורת-רוח, האשה בעלת המגבעת הגבוהה – משולל כל טעם!
– מים נמלחים ותו לא! סייע לה האברך ויוסף מתוך סיפורו: – "בן שבע-עשרה היה העלם במותו… הוא נאסר במוסקבה… מאסרו ארך רק שבועות אחדים… ביד החקירה והדרישה לא עלה להוציא מפיו שום הודעה… כל הנסיונות לרכך את עורפו לא עלו יפה… ששה ימים ולילות עשה הוא שביתת צום… שמונה-עשרה ‘מעת לעת’ רצופות ניתנו רגליו הערומות ברפש קר… הוא צלל ברפש בלי הפסק עד ברכיו… כל זה נעשו לענוֹתו… העינויים – "
– ערומות… – הפסיקתו העלמה קרובתו אשכנזית – אימה! נורא! – " Nicht wahr? "
– Zahlen, bitte! – קראה בזעף האשה בעלת הצואר הערום אל המלצר, ולא נודע על מה היא זועפת.
האברך המספר ניגש אליה ויטפח לה בכפו, שהיתה כעין הלביבה המלאה, על כתפותיה.
– ממהרת את לשלם היום… – דיבר הוא אליה בחיבת עונג – לשלם ולהיפטר מאיתנו… חבל… מחפזון לא יצא דבר טוב…
האשה ישבה אתו על הספה, והוא דיבר בלחיים נוצצות משובע גמור:
– התשלומין… התשלומין… תשלומין אלו בכרך זה יובילוני עד בית-המשוגעים… היוקר – איך שלא יהיה לא-נעים כשהוא לעצמו – גרוע ממנו טבע-האנשים… בני כרך זה אין מזימתם אלא לגזול ממך את מעט פרוטותייך… אין אני קמצן: חמישים רובלים להכא, חמישים רובלים להתם – אין מתים מזה; אבל – לכל גבול.
הוא הסיר את כפו מעל בת-חברתו, פישפש קצת בטרדה רבה בכיסו, ויוצא משם פיסת נייר.
– אינכם מאמינים לי, - טען – אינכם מאמינים? אבל התבוננו-נא, ראו עין בעין – והיווכחו… מראית-העין – נגד זו הלא אין עצה! והנה: לינת לילה – ארבע מרקות, שירות – מרקה וחצי, כוס תה – עשרים וחמישה פּפֶינג. “בעד מה? – אני מנסה להתנגד – כיצד?!” היא טוענת: “את התה הביאו לכם, שימשו אתכם”. – איך ‘הביאו’?! ובכן עלי לשלם עוד פעם בעד השירות? חכמה גדולה! והמרקה וחצי שבעד השירות ביחוד היכן? אה?!"
– השד!.. – גידפה האשה בת-חברתו, ולא נודע את מי: אם את בעלת הפונדק על אינסטינקטיה השפלים ורגשי גזלנותה, אם את האברך על בינתו היתרה, קושיתו הבלתי מופרכת והמצאותיו החריפות.
העלמה הרזה שבבלוזה האדומה התעוררה ממקומה, נתנה גם היא את עיניה באברך קרובה, ותסנן מתוך שניה בצעקה וביהודית:
– באמת! כוס תה עשרים וחמישה פּפינג – הן נורא… איום ונורא… באמת נורא…
וגנחה. Nicht wahr? לא הוסיפה בפעם הזאת.
העששית העשנה
מאתיוסף חיים ברנר
העששית העשנה / יוסף חיים ברנר
ברוסיה היה מורה לשון הקודש ועסקן ב“הגנה העצמית”; בניו-יורק נעשה לאופה.
היא נשארה שם עם ילדה והיונק אשר בכפיה.
הוא כותב לה: “רעיתי היקרה, הימים רעים, שכר-האדם לא נהיה, נופלים בחוצות מרעב, לא טוב אפילו למי שהוא אומן רגיל ומובהק, ומכל שכן לטירון כמוני. מסתמא יבואו ימים טובים מאלה, צריך לקוות, לעת-עתה התחזקי”.
היא מתחזקת, נוטלת את היונק אשר בכפיה (אל חזה אינה מרבה לקרב אותו, מפני שאין מה לתת לו משם) וסובבת על פתחי המכרים האחדים עם פּאפּירוסים למכור להם.
היא היתה משלחת את הילד במקומה. הוא כבר בן שמונה וחכים. אביו לימדהו אפילו כבר את השפה על פי השיטה הטבעית, והוא בוודאי יכול להיות לה לעזרה, אלא דא עקא, שהילד מוטל על הערש וממנה לא יזוע.
בעוד שהיה הוא אתה והם התגוררו בחדר המיוחד, המרווח, היה גם הילד עליז וחלים; עדין היה ופיקח, אבל עליז וחלים; על הכל שאל, הכל רצה לדעת, את הכל סקרו עינו המאירות, אבל עליז היה וחלים. אולם משעה שבאו אל העליה הצרה הזאת, בשכר שני שקלים לשבוע, משעה שהכניס הוא אותם הלום בדמעות יום אחד לפני נסעו – היה את הילד מצב אחר.
בכלל נשתנה הכל מאז לכתו. כלי הבית – מהם נשברו ומהם עברו וחלפו לידיים אחרות. נשארו: מיטת העץ החלקה והעששית שעל אדן-החלון. והנה העששית ניצבה זו, עם הגולה הלבנונה שעליה, נהיתה גם לעקשנית כל-כך, למטרידה כל כך, לעשנה כל כך…
מתחילה נתקצרה הפתילה, עד שבכדי שתידלק צריך היה למלאות את כל העששית נפט. נקל לומר: למלאות מדי לילה בלילה את כל העששית נפט – כאילו נפט אין לו מחיר ובידים יוקח. ברם אחר-כך הורע העניין עוד יותר ויותר, עד שגם מילוי הנפט לא הועיל ולא הועיל.
העליה הקטנה מלאה עשב-קטב. חצאי דמעות הולכים ונתלים בריסים, ומשם לא ילכו הלאה… ביום אין היא זוכרת את השייכות שבין העשן ובין מחלת הילד, אבל בנשפים… בנשף, אלמלא יראה היתה להישאר בחשיכה, היתה מפוצצת את העששית הלזו לרסיסים דקים מן דקים, עד שזכר לא ישאר לה. בעלת “להכעיס” כזו! רוצחת כזו! מחבלת היא את הילד.
אלמלי היה הוא כאן… הוא, אולי, היה מנקה את המכונה הקטנה והיה הכל בא על מכונו. הוא היה אמן לכך. חלולי המכונה הקטנה אטומים, אטומים… היא – אישה; היא הלא אינה יכולה להתמכר למלאכות כאלה בשעה שאין לה אפילו רגע אחד פנוי והיונק על ידיה…
משונה הדבר… היא כתבה לו לפני ימים אחדים מכתב ארוך, כתבה לו על הכל, התייעצה אתו על הכל, הודיעה לו, לכאורה, את הכל: שאינה מסיקה את התנור זה שבועות הרבה, שאינה מבשלת כלום, שחיים-מנדיל קרובם העושה בורית מתעקש ואינו משלם את החוב (אשתו מסיתה אותו!), שהילד חולה ואין בכוחו להביא לה עזרה פורתא, שהיונק אבעבועות עלו לו בפניו… ועל זה, על העיקר, על העששית האשמה בכל, בכל – על זה לא כתבה לו. דבר משונה!
חצאי הדמעות עוברים את הריסים. אצבעות מלוכלכות בנטפי נפט, בפיח-המכונה, באוּדי פתילה עשנים… עורה צפד. היא מתייאשת מזה, מניחה את המנורה דולקת, עשנה, עוזבת את הילד על המיטה הבלתי-מוצעת, משנסת את מתניה, מכסה את דבר הפאפירוסים עמוק בחובה, שלא תכיר בזה עין החוק האוסר, חוטפת את התינוק ורצה אל חיים-מנדיל העושה בורית ומשם לשאר קוניה.
בדרך נעשה ברי לה, שהילד לא יעזור לה שוב… לשוא כל התקוות… אימתי ירחם יושב שמים, אימתי?
היא רצה ושיורי העשן בגרונה. והיא נזכרת בעששית… בפתילה הקצרה.
פתאום ומבלי משים מפנה היא את ראשה, אבל עליתה אינה נראית מרחוק; נעלמה…
בחשיכה מסתכלת היא באבעבועות שעל פני התינוק ובחשיכה תאיר לה המלה: גזירה…
והיא מבינה שהכל גזירה, גזר-דין, שהעששית גזר-דין, העשן המחניק גזר-דין, גזירה מן השמים. הכל היה טוב ועלול לתיקון אלמלא העששית, אלמלא הגזירה. העששית, רק העששית – היא הכל. אילו היה הוא כאן והיה מתקן… אבל אין תיקון, אין תיקון למנורה. אין מנוס ממנה. היא תעמוד נצח על אדן-החלון. תעמוד ותעשן. הפתילה – זוהי רק תואנה. ואפילו אלמלי היתה לה פרוטה והיתה קונה עכשיו פתילה אחרת, פתילה ארוכה, טובה – איזו תרופה בזה, איזו תרופה, אם העששית נשארת, ואדם אין שיתקנה, שיתקן את העששית? –
ראש-חדש מאי
מאתיוסף חיים ברנר
החבורה ישבה ודנה את דינו של פַייטיל יודיליביץ בפניו ולחובה.
– הנך ספקן, חבר! אמרו לו האחיות הגבוהות.
– הנך פוסח על שתי הסעיפּים, אדון נכבד! – אמרו לו בעקיצה האחיות העבות.
– היום כאן, אשתקד בלונדון, לשנה הבאה מי יודע היכן – צחקו האחיות הגבוהות.
– היום מי שהיה פועל, אשתקד מי שנהיה לפועל, ולשנה הבאה… – דיברו קשות האחיות העבות.
האחיות הגבוהות היו בנות אשה אלמנה עניה, שתיהן עושות-קורסֶטים. משתכרות ובעלות פנים נחמדים, אלא מפני שבחורי ישראל כולם נמוכים נינהו, והני אחיות גבהות היו משום-מה, גבוהות ביותר, לא מצאו להן את זיווגן עד היום, יום היותן בנות עשרים ושש, עשרים ושמונה שנה. האחיות העבות היו בנות בעלי-בתים, משוללות נדוניה, ידעו לפרוט על הפסנתר, דיברו רק רוסית, לבשו בלוזות אדומות, וגם נפשן הן היתה מרה עליהן.
– אבל הניחו לו, הניחו! – צעק גם ברוך – הכל על אחד; אין זה ממידת הרחמים… באופן הזה הלא תאכלוהו אתן על קרבו ועל כרעיו ולא תשאירו לי ממנו כלום. הניחו לו! מילא, אדם, אתמול הוא בוּנדאי והיום ס"סאי, שלשום ציוני בוּרג’וּאזי ולמחר השדים יודעים מה – כל זה אני מוחל לו, אני מוחל לו! מה אפשר לעשות עם בן-אדם, שאין נכונה ברוחו, במחילה?! אולם, אם אדם כזה בא ואומר לי, שאילו היתה היום דימוֹנסטראַציה כאן, הוא אינו יודע – שומעים אתם, הוא אינו יודע! – אם היה משתתף גם הוא בה… מבינים אתם, את זה, את זה… לזה הלא כבר איני מוצא שם!
– ברוך היה לא-גבוה ולא-עבה, לא צעיר לימים ולא בא בשנים, אלא שכפות-ידיו, עם האצבע-קמיצה המעוקמה בימנית, הפיקו עצלות מיוחדה, וגרונו היה ניחר תמיד, כגרון צירי ישראל בקונגרסים הציוניים באסיפות המוקדמות.
הנידון בעצמו, פייטיל יודיליביץ, צעיר פחות מעשרים שנה, בעל פנים צהבהבים סימפּאַטיים, ובעל קול נוח-מילאנכוֹלי, ישב כל העת מוסב קצת והוציא עגילי-עשן כלפי פני אחת האחיות הגבוהות ואחת האחיות העבות אשר מימינו ומשמאלו. אל כל ההמשך הארוך של האשמות האזין בהעויה כזו, כאילו הדבר אינו נוגע אליו כלל, לכאורה. בגמור ברוך את לימוד-חובו, הניע הנידון בראשו, ומשום זה נפל תלתל זהבהב משלו אל פאת מצחו השמאלית, ואחר אמר:
– אח, כן, הראשון במאי, הראשון במאי… מתי זה חלף החורף, ואנחנו לא ראינוהו… ככה חולפים הימים, ככה מסתובב הגלגל…
– הוא כבר מבקש לו מוצא, פתח להימלט בו מן השאלה שהוצגה לפניו ישר! – העיר פסיכולוג אחד מתוך החבורה.
– באמרים בעלמא לא תלחש על שנינו – הודיע גם ברוך את הנידון.
– מה אתם רוצים ממני? – קרא יודיליביץ, לאחרונה, בהצטחקות של מעונה, כביכול – כלום יש אפשרות לדימונסטראציות השתא? מה אתם רוצים?
– אמנם, כאן לא! הודו בתמימות ובצער האחיות הגבוהות – אבל בחוץ-לארץ לא היו…
– נו, נניח, כי גם בחוץ-לארץ לא היו דימונסטראציות רבות, לא היו מניפסטאַציות גראַנדיוזיות – התחילו בחרון אף האחיות העבות.
– זהו משום מה? – נחפז ברוך להוכיח – משום שהשתא חל חג-החירות שלנו ביום חול. אנכי, למשל, אמרתי לבעל בית-הדפוס שלי: “אפילו אם הדבר תלוי במקום-עבודה לכל ימי חיי – אנכי לא אעבוד בראש-חודש-מאי, ויהי מה! אפילו אם סכנת נפשות בדבר – אני לא אבוא לבית-הדפוס”. אולם אי-אפשר היה לדרוש כדבר הזה מהאגודות הפרופסיונאליות שבכל מדינה ומדינה להחליט לחוג את חגנו. אני סולח להן במלוא מובן המילה! הטיידיוּניוֹנים האנגלים (התחיל המדבר פתאום להוציא מלים מלבו), למשל, ענו: מי מאתנו יעזוב את העבודה באחד מימי המעשה? אלמלי היה היום חל בראשון לשבוע, בשבת שלהם – אה, אז היה הדבר באופן אחר לגמרי, באופן אחר מן הקצה אל הקצה!.. והראיה: לפני שנים אחדות, אני זוכר, חל הראשון למאי ביום א'…
– אח, זה היה בשנה הראשונה להיותי בלונדון – הפסיק יודיליביץ את מאשימו בנגינת געגועים של “לפנים והיום”.
– כך? – נתאדמו העלמות והתלהבו – והיתה אז חגיגה נהדרה? אנחנו קראנו על דבר החגיגה ההיסטורית הזאת… בהייד-פּאַרק הלונדוני, האין זאת? ספר-נא, ספר, יודיליביץ יקר, איך היתה החגיגה, איך היתה!
– אם יגיש לי מאן-דהו כוס תה…
כוס התה הוגשה – ויודיליביץ סיפר.
**
פייטל יודיליביץ בא מג’נבה ללונדון מיד אחרי הפסח. בלונדון היה לו אח בכור, בעל סדנה לעשיית כובעים, ואמר פייטיל בלבו: מוטב לבוא אליו ל א ח ר הפסח. אמנם, בימים האחרונים לשבתו של יודיליביץ בג’נבה היתה איזו טרדה בנוגע ל“חמץ”, מה שעוררהו לעזוב את העיר, אבל שם, למצער, לא היו לא כל עסקים עם אכילת מצה! ברם חשבונותיו אלו של חמץ ומצה הלא אינם נוגעים ישר אל העניין, ואת השומעים הסליחה.
ובכן – ויבוא לונדונה, ישר אל אחיו. אחיו, אדם פשוט ומדוכדך בעבודתו, שמח עליו: הוא קיווה ממנו, מפייטיל, לגדולות. אח סטודנט! אולם לעשות לא היה מה, וגיסתו של יודיליביץ, אשת אחיו, עיקמה את חוטמה… אבל גם זה הלא אינו מענינא.
הוא, פייטיל, אז היה איסקראי, ורק איסקראי, לא חצי בונדאי וחצי ס"סאי כמו היום (יודיליביץ אהב לפעמים ללגלג קצת על עצמו – מין מידה מיוחדת של התפנקות). ואם לא ישגה, כתב אפילו שנים-שלושה מאמרים פופולאריים בשביל העיתון המרכזי… אולם – שד משחת! – הלא גם זה איננו עוד מן הענין.
הס, הנה הענין!.. הוא בא לונדונה מיד אחרי הפסח, וכעבור שבועות אחדים (השבועות האלה עברו “כך”, כמנהג שבועות כאלה של אפס-עבודה לעבור!) התחילו ההכנות שלפני הראשון למאי. בחוץ-לארץ – ולונדון בכלל – הלא הראשון למאי מקדים תדיר לבוא. שני שבועות לפני זה של הרוסים, האין זאת?
מה הנה ההכנות – הלא אין צורך לתאר. קונפרנציות וקומיסיות, מאמרים ופרוקלאַמאַציות, אסיפות ומודעות. הוא היה אז עדיין “ירוק” בעיר, לא ידע עוד מכל ה“ענפים” וה“סקציות”, ובכל זאת היה כבר לעזר רב בהפוליטיקה המקומית. הוועד המרכזי של הסד“קים השתדל אז לשלול מן האנארכיסטים את האפשרות לכונן פלטאַפורמה לעצמם, אלא שאלה האחרונים ישתתפו בעל-כרחם עמם במהלך ובאגיטאציה תחת דגלם. היו תחבולות שונות בדבר, ואחת מהן איזו קומבינאציה של מרמה בדבר ה”בימות" שבהפּאַרק – אותו ההייד-פּאַרק ההיסטורי. הדבר לא עלה. לאַנאַרכיסטים נודע בעוד-מועד דבר ה“קונספיראציה” כנגדם ויעלו קצף רב, ויוציאו מגילה חדשה ומיוחדת, מוקדשה לנידון זה.
בקיצור, המגילות עפו. ראש-חודש-מאי! זה היום הבא עלינו ועל כל הפרוליטאריון לטובה! הראשון למאי! חג האביב והחופש! חג הסולידאריות של הפרוליטאריון העולמי! הוי, צאו מבתי-חרשתכם הצרים, מחוריכם הנבאשים, להשתתף בתהלוכה! כי ביום הזה אנו מראים לכל שונאינו, לכל מוצצי דמנו, לכל באי עולם, את כוחנו, את כוח האחדות שלנו, את כוח…
– נוּ, נוּ, בלי אירוניה! הפסיק ברוך בכובד ראש.
יודיליביץ המשיך:
…הסגנון ידוע, אלא שהאנארכיסטים היו מוסיפים עוד בסוף: “תחי השביתה הכללית”, והחברים הס“סאים השכילו לסיים: “יחי הפרוליטאריון היהודי!” וכו' ודוקא פועלי-ציון, ה”תורכים", דוקא הם דייקו להוסיף משום-מה גם “הלאה המיליטאריזמוס!” - עד גמירה.
ונפלא הדבר! הסגנון ידוע, המלות ידועות, נושנות, נשנות בכל שנה ושנה, ובבואן הן עושות רושם ומכניסות רעד בלב. הלא תצחקו…
– הפסימיסט כבר התחיל, - התקצפו העלמות האחיות – אנו רוצות לשמוע את העיקר, אנו רוצות לדעת, מה היה באותו היום…
– באותו היום? אותו היום בא, לבסוף. היה יום של אביב לונדוני. לא חמימא ולא קרירא. האופים שבתו אז את השביתה הגדולה ויצאו הם עם דגליהם בראשונה. כל האגודות היהודיות צריכות היו להתאסף במייל-אֶנד באחת-עשרה שעות, ומשם להתהלך עד הסיטי, ששם יתחברו עם האגודות האנגליות, וביחד תדרוכנה עד הייד-פּאַרק, או הייד-פּאַרק. כמובן, היו כל הצבאות בשעה העשירית כבר על מקומותיהם, אבל האופים הקדימו לצאת עוד לפני התשיעית, התחילו בטי-טוֹ-טאַם-הוֹלל, מקום אגודתם, ועבור את קוֹמרשל-רוֹיד, וסובבו את גריט-אֵילי-סטריט וליטל-אֵילי סטריט ובאו אל ה“לֵין”. הלין זהו מקום אשר בלעדיו לא תצויר כל שכונה של יהודים: כמוהו, בדמותו ובצלמו, לכל פרטיו ולכל ביצתו-חלאתו, תמצאו בדווינסק ובניו-יורק, בווילנה ובלמברג. ב“לין” ישבו יהודים ויהודיות מסביב לעריבות מלאות פירות, דליים מלאים קישואים חמוצים, קערות מלאות ציר למכירה, שולחנות עמוסים סינרים לילדות – והוציאו “חיונה”. שם פגשו את הדימונסטראציה בקריִאת: “צוציליסטין, צוציליסטין!” אולם בכלל היתה שכונת היהודים שבמזרח-העיר סואנה ומתפעלת ממחזה המהלכים והדגלים והפסים והרבידים האדומים. החנויות לא היו סגורות, אבל נראו פנים הרבה מפיקים צהלה, ציפיה והתעוררות. לא צעיר אחד פגש את חברו בקריאת “יומא טבא!” חציו מתלוצץ וחציו רצין. ההסכם הציבורי, שהיום הוא חג, היה כמעט במלואו. ביחוד לבש הרוח הזה את המתלהבים ביותר, לא עין אחת משלהם הפיקה את המחשבה המרחפת מסביב: גדול הוא יום-הפרוליטאריון! העתיד לכל אלה הוא, העתיד לסוציאליזם. כל החגים נתבטלו, ובלי חגים הלא אי-אפשר לעולם. עתיד חג זה לכבוש כל הלבבות ולהתקיים לעולם ועד… שפיר!
בעשר וחצי הגיעו האופים השובתים עד יתר אחיהם, בני בעלי המלאכות האחרות, הנאספים במייל-אֶנד. כל הדרשנים השונים, שעמדו על עגלות הפוכות ונאמו, הפסיקו את כוח-לשונם, בראותם את הבאים, והאספסוף המתגודד פגש את השובתים, גיבורי היום ביחוד, בקריאת “אוּרה” מצלצלת, מתגנדרת… כפות-המבשלים, האורגניזאַטורים, האגיטאטורים וסופרי האגודות למיניהם, מוקפים בדלילים רחבים-אדומים מכתפם השמאלית עד צדם הימני, התנועעו, פקדו, הנהיגו סדרים, העלו שאון ודין ודברי ריבות ועשו בפניהם ובתנועותיהם אותו הרושם המגוחך של עסקנים יהודים, להבדיל… אבל בכל הקהל הגדול, בכל אלה אלפי הפנים שנאספו ביחד, באלה אלפי הגופים המדוכאים, הצמודים במקום אחד, היה במבט הראשון צל של איזו א מ ת… אחדים סובבו בקופסאות הפּרֶס-פוֹנד, לטובת “הצלב האדום”, לטובת השובתים; לא היה מחסור גם במוכרי עתונים מפלגתיים שונים וברוֹשוּרוֹת לתעמולה. כנף-בגדו של כל בא נמשכה להרבה צדדין. הדברנים והדרשנים גם הם, לרוב, בעלי פנים קהים ומצחי-נחושה, הניעו בידיהם ובראשיהם, והוציאו מגרונם אמרים מאמרים שונים. לאלה שלא נשמע קולם, מחמת ריחוק-מקום, נדמו למסוות בחג של מסיכות. אולם תכנם של כל הדברים הנאמרים, בלי הקליפה של התהדרות ואבטומטיות שהיתה עליהם, צודק היה ונכון. “אל תביטו אלי! – רעם אחד – אל תביטו אלי, כי בי לא תמצאו דבר! הביטו מסביבותיכם! כולכם טובעים בעניות, בעבדות, אצל אלה שמלאכתם נעשית על ידיכם… כולכם רעבים… ובמי האשם? האשם הוא… והיום, יום הראשון למאי”…
“אל תבטחו בפרלאמנטים! – צעק הרידאקטור של השבועון האנרכי במקום אחר – כי מרמה בפרלאמנטים… היכנסו אל בתי הדיפוטאטים – ותראו, ותיווכחו… אבל מה אני אומר: היכנסו? המשרת יראה לכם את הדלת… המשרת יאחז בערפכם וישליככם מעל המעלות… כי אדונים המה הדיפוטאטים שלנו, אשר אנו שולחים, אנו בוחרים, ואנו עבדים, והיום, יום הראשון למאי…”
עם מנגנים לפניהם, בזמירות ריבולוציוניות ובהתכוננות עצומה “למעשים אשר לא יֵעשו”, נעקר כל ההמון היהודי הגדול ממייל-אֶנד, דרך וייטשפל, להיפגש עם אחיהם האנגלים אשר בסיטי. עוד טרם ראו המתהלכים המזרחיים ברור את קבוצות האנגלים אשר עמדו בצדי הדרכים, עוד היו רחוקים מאתם מאות צעדים, נחפזו וירימו, לכבוד הפגישה, קול “אוּרה”, שנדמה להם בוודאי לקריאה חזקה-כבירה ושבאמת היתה גם הפעם רק קריאה של המון יהודי – קול הדומה לקולה של תרנגולת שחוטה. רבים מן היהודים מצאו לנכון להסיר מעליהם את כובעיהם, לכבוד-הגויים, ולנפנף בהם באויר מעל למצחיהם המזיעים מחום ומעיפות. עוד רגע - ושני הלאומים נפגשו: היהודים והאנגלים! קבוצות האנגלים הביטו בסקרנות, בהצטחקות מסותרה, בגועל נפש על דלות-מלבושיהם ושחור-פניהם של הגרים הבאים, לא הבינו הסרת כובעים זו מהי – ושתקו.
– דיבה היא!! הפסיק את המספר אחד מחבורת השומעים ברוגזה רבה – ציוניסט עד עשרה דורות ציוניסט הוא!
– לא יאומן – ענה אחר גם הוא, אבל בקול פחות נורא – כי פגשו את היהודים הדימונסטראנטים בשתיקה גמורה. הלא סוציאליסטים היו הנאספים. זוהי דלטוריה! זהו פּאַסקוויל! אני מוחה נגד זה בכל תוקף! אני מוחה!
הבתולות השומעות היו נכלמות משום-מה והשתדלו לכסות על כלימתן ולהתחפש גם הן לבלתי מאמינות ולמחות.
יודיליביץ צחק לשמע המילה “פּאַסקוויל”, קיבל על עצמו את המחאה והוסיף לספר.
– האנגלים היו מעט במספר, לא מחאו כף, אלא שתקו. האנגלים דרכם לשתוק.
בשכונתם היו כל החנויות סגורות מחמת יום שבּתם, כי בכגון דא נזהרים הם מאד, כידוע, עם אוהב הביבליה והשבת! ובסיטי שבתים למשכן אין בה, אלא רק קונטורות גדולות, סגורות, היתה דממה. אולם ככל אשר קרב המחנה אל מערב-העיר – עמדו על המעקות אנשים ונשים עשירים והביטו על התהלוכה. מבין הדימוסטראנטים היהודים, הקרועים-הבלואים, נזקרו מבטים למעלה בהתראה: “אהה, היום יראים אתם, אֶכּספלואַטאַטורים, מפנינו, מפני כוחנו… ואכן חרדו, חרדו, פחדו!..” אולם ממעלה הביטו, לרוב, אפילו בלי צחוק… פשוט, הביטו כמו שמביטים על מסע-ברזל העובר אצל בית הנתיבות…
עד השעה הראשונה נאספו גם יתר בני המפלגה שבין האנגלים. באו המיועדים לשאת את הדגל, וילכו להייד-פּאַרק. בראשונה הלכו חברי הפדראַציה הס“דית האנגלית, אח”כ מתי מספר באי-כוח היוּניוֹנים האנגלים, אח“כ הס”ד היהודים, הבוּנדאים היהודים, האנארכיסטים המדברים יהודית, האופים השובתים הנ“ל, האגודות הפרופסיונאליות היהודיות, ומאחורי הכל, כמין סרח-עודף, התנהלו גם כשלושים פועלי ציון וס”סאים עם דגל קטן בידיהם משלהם.
ההבדל בין המוני שני הגויים היה למעלה מכל שיעור. האנגלים היו כולם גבוהים, יפים, גאים, מלובשים הדר, איתנים, שוקטים, בלי כל כוח של התפעלות חוגגת. נשים לא נראו ביניהם, חוץ מהמורות של בית-הספר מיסודם של הסוציאליסטים, אשר נסעו עם ילדיהן המגוהצים בקרונות ארוכים. ההמונים היהודים, מצד שני, אשר היו בכפלים מ“אחיהם” יושבי הארץ, היו לעומתם כשרצים זוחלים, נחפזים בקומתם הכפופה, המדוכאה, המשתדלת להיות חוגגת, עליזה, בכדי למצוא חן. כל הליכתם של זרע-ישראל כאילו צפצפה: “רואים אתם, גם אנו הולכים… אנו סוציאליסטים, אנו מכירים במעמדנו המפלגתי… אנו איננו צריכים להיות לצנינים בעיניכם…” בין הבחורים דרכו בכוח גם מספר הגון של נשים ובתולות ירקרקות, אומללות, שעשו רושם של אמותינו הצדקניות במשכן את הפתילה בשביל הנרות לשבת-תשובה.
– יודיליביץ! – הופסק המספר מצד שומעותיו.
הוא הבטיח, כי לא יגע עוד לרעה ב“דימונסטראנטיות” – וחזר לענינו.
– אבל מה היה בהייד-פּאַרק גופו?
– בהייד-פּאַרק היתה כיכר רחבה ועשבים רבים. בשאר ימות השנה משתטחים על אותם העשבים אנגלים ואנגליות ומתעלסים באהבים. “לידות” מכוערות, כמו שאנגליות יכולות להיות מכוערות, פאר-לונדון, מטיילות שם שלובות-זרוע עם בעליהן שעל פי דת והתכשיטין נוצצים על לוח לבן השחוף. שוטרים מנומסים ולבושים שחורים צועדים שם בשלוה ומגינים על המטיילים והשוכבים מפני איזו מפריעים בלתי נראים. כל זה בשאר הימים. אולם באותו יום החג הפרוליטאריוני לא היו מתעלסים באהבים ולא נשים מטיילות, אלא שוטרים במספר הגון ואנשים בעלי זקן ובעלי צורה בתוך האנגלים, גרועי זקן ובעלי פנים יחפים בתוך היהודים, עמדו ודיברו על העתיד המזהיר, על החג הגדול, על הסולידאריות בין הפרוליטאריים של כל האומות – עד השעה הרביעית אחרי הצהריים. הרידאקטור של השבועון האנארכי העלה שוט-לשונו על המפלגות האחרות והראה כמה מגוחך הוא לחוג את הראשון למאי באופן שוקט, באופן בורג’ואזי, באופן מביש… ואז, אמנם, כמו לפתע-פתאום נגולה השאלה: מה באמת כל אלה עושים פה? למה באו הנה כולמו בבתי דעת, בעלמא?.. מן הצד, כמעט מעבר לגדר הנמוכה,נספחו אל האספסוף מן “המעמד החמישי”, מהאלה הנודדים במזרח-העיר בלילות. אליהם תעה לרגע בן-אדם סקרני בצילינדר גבוה ושרשרת-זהב על בטנו; אחד מ“בני-המעמד” רצה, לכבוד החג, להפיל דרך שחוק את הצילינדר מעל העורף השמן, אלא שגם זה לא עלה בידו. בעל הצילינדר הגבוה קפץ מעל לגדר וימלט בהצטחקות רגזנית. - - - - -
כל החבורה לא נתנה – פה אחד – ליודיליביץ לגמור. לא! לא! כך לא היה הדבר. הוא, אמנם, עד-ראיה, אבל הוא האיר את זה רק מצד אחד, רק מצד אחד. כל העיתונים האירופיים כתבו אז מאמרים ארוכים על אותה הדימונסטראציה הנהדרה של עשרת אלפים איש, שנמשכה רחובות-רחובות בזה אחר זה.
אעפי"כ מפני שהשעה היתה עדיין מוקדמה ולעשות לא היה מה, נתבקש הוא שוב לספר מה היה שוב, מה אחר-כך, מה היה בשנה השנית…
והוא לא סירב.
מה היה אחר-כך? ראשית, בטלה השביתה של האופים שנתדלדלו ונכנעו. שנית, נוכח הוא, פייטיל יודיליביץ, כי גיסתו צודקת, כי לשבת על צוארו של אחיו ולאכול לחם-חסדו אין זה תכלית – ויבוא אל הסדנה לעשות כובעים גם הוא. בסדנה היה סמרטוטים חמרים-חמרים, גלי אבק ימים-ימים, פועלים חצים בני-אדם וחצים רמשים, בלתי מאורגנים, בלתי יודעים מה זו אורגאניזאציה, בלתי מוכשרים להבין מה זו אורגאניזאציה, בלתי יודעים דבר, בלתי מוכשרים לדעת דבר. האכּספלואטאציה היתה נוראה, שעות-העבודה נוראות, שכר-העבודה נורא, אבל אחיו, בעל הבית, מוצץ-הזיעה, היה אביון מדוכא, ובעצמו עבד יותר מכל פועליו, בעצמו סחב את שקי הסמרטוטים ממקום למקום, וכולו היה בלבול ומהומה ונעזב ורפה להושיע ולהיוושע. מה שפייטיל אחיו, מי שהיה סטודנט, הוכרח לבוא לעבוד בסדנתו בלחם, פגע מאד בכבודו, כבוד בעל-הבית, והיה מתנחם לפני עצמו וטוען לפני אחרים, בשבתו ובלכתו, וחוזר וטוען באותה השלשלת המשונה שבניגון הדיבור של האנגלים, שזה רק לפי שעה, לשעה… בלשונו: Only for the present time, only for the present time… נבואתו, אמנם, אי-אפשר היה לא שלא תתקיים. האבק החניק והמחט הכאיב ביותר את האצבעות הבלתי רגילות למלאכה. כל עבודה לא יצאה אל הפועל. רק חרפה היה להביט בפני יתר הפועלים המובהקים ובפני העלמות הפועלות. רק חרפה גם על התעלולים הנעשים להן, לאלו, מצד הפועלים. חרפה על התעלולים וקנאה על זה האופן החפשי שבו נעשו התעלולים הללו. לאחרונה לא הועילה אפילו אותה הפועלת יפה העיניים, אשר ליבבתהו מאד להחזיקו בעבודה זו, לאסרו אל בית-הסדנה, ומקץ חדשים אחדים עזב את הבית, עזב את הסדנה. הפכפך – מה לעשות?!
בחגיגת מאי של השנה הבאה היה הוא, איפוא, עוד פעם הולך בטל, צפור חפשית, כי, אמנם, ראש החודש ההוא באותה השנה כבר חל לא ביום הראשון, אלא ביום חול, ביום-עבודה, כמו בשנה זו – ומסדנתו של אחיו הוצא מפני זה אחד חדש שבא לעבוד, והתעקש ולא אבה להתגאל בעבודת היום ההוא. תחת זאת, בסדנה אחרת, הוא יודע, בסדנה שתחת השגחתה של ה“יוּניוֹן”, הכריזו בויקוט על אחד-החברים, שנבדל מתוך עדתו ורצה לעבוד – והחרימוהו.
מה היה באותו מאי השני? באותו מאי לא היה דבר. אפילו לא פאר חיצוני, אפילו לא המון רב יהודי, ואפילו לא מביטים הרבה. החנויות היו פתוחות במערב-העיר, המרכבות השתקשקו. בשעה הראשונה נפזר כבר כל ה“עולם” וישובו לבתיהם עיפים וריקנים. מן האנגלים יצאו בסך-הכל רק מנינים אחדים ונושאי הדגלים היו שׂכוּרים בכסף. האורגניזאציות היהודיות, כמובן, הוציאו גזירה לצאת ולהשתתף בתהלוכה, אבל השפעתן היתה כבר לא הא. אותם הדברים: “היום בראשון למאי… היום בראשון למאי…” – אבל על הכל היה כבר איזה קיפאון מכוסה-אבק. יתר על כן: הרושם היה אפילו משום-מה לא של כנסיית פועלים, עובדים, נדכאים בחיצוניותם, אבל יוצרי החיים באמת, אלא של אסיפת משרתים בחנויות ובאכסניות, של מטיילים בעלמא, של הולכי בטל. התבלטו משום מה, כמו להכעיס, צורות שבעות ביותר, לחיים שמנות, חזיריות. נושאי הדגלים של האורגניזאציות היהודיות היו, אמנם, לא שׂכוּרים בכסף, אלא מתנדבים, מיועדים, אבל רובם – איזה ערב רק של נערים נדחפים, פעורי פה, במכנסים קצרים. אחדים מהם היו בעלי פנים נפוחים לוטים במטפחות, כפני בחורים-מנגנים בני עיירות קטנות. בהתנודד יד אחד מהם מהחזיק בדגל, מיהר הוא, יודיליביץ, שעמד בקירוב-מקום, לבוא לעזרתו, כי חם לבו בקרבו, אבל בהיותו אז זה יותר מחצי שנה מגורש מבית-אחיו, שמלותיו עליו טלאי על גבי טלאי, פניו סמל-הכפן, וספיח-זקנו מגודל, דחפו פלוני נושא-הדגל בזרוע וקרא למרעו:
– “יוֹלד” זה מהו מתחכך כאן?
––––––––––
השומעים צחקו פתאום. פתגם זה האחרון בבלי יודעים ובבלי הכרה צילצל באזניהם כהד איזה דבר מובן, נראה ביניהם כסמל איזה דבר ברור.
– ועובדה זו שנדחפת לפני שנים אחדות מאיזה אדם המוני עשתה עליך רושם חזק כל-כך, עד… עד… שגם עתה לא היית יוצא לדימונסטארציה? – התווכח ברוך בחום – אכן, הכל אפשר למחול למתרשם כזה!.. אמת, איני מכחיש, הסיבה מתבארת בנקל: אתה יצאת אז לחגיגה של יום ראשון למאי, מלא היית רגשות של סולידאריות עם הכל, נכון לחבק את כל היקום, ופתאום – נפגעת ברגשותיך היותר קדושים. וממי? מצד זה שאתה חושב לאחיך היותר קרוב. אני מוחל לך!.. אולם מה שאיני יכול למחול לך הוא זה שאמרת עתה, כי אילו היתה היום דימונסטראציה – אינך יודע, אם היית יוצא. הן הסכם בעצמך, שבשביל אותה הדחיפה אינך יכול לעבור אל הצד שכנגד, אל מחנה-האויב, הן איך שתהיה ומה שתהיה, היה ציוני, ס"ס, והשדים יודעים מה – ואתה הנך סוציאליסט, סוציאליסט. הן לא תוכל להכחיש, כי הסדר הקפיטאליסיטי…
– רבותי! – קרא יודיליביץ בקולו הרך והמילאנכולי, בקול ילד מפונק מתחפש לבוכה – צוו על האיש הזה לבלי יכה באגרופו על השולחן בדברו… את כל החמין שפך מכוסי על-ידי הכאותיו…
מזגו לו ליודיליביץ כוס שניה.
שלושה פרקים
מאתיוסף חיים ברנר
א
באיזה מקום בווייטשפל אשר בבירת אנגליה הענקית, רבת העליליה, רבת הכבוּדה ורבת הכוֹבד, מזדקרת ועולה רחובה צרה וקצרה ו“סמטת המסגד” שמה. באותה רחובה בית, אשר חנות לממכר מים מינראַלים ועתונים מימין לפתחו, תמחוי זול בשביל פועלים משמאל לפתחו, ומעבר לפתחו, במסדרון – שלבים על גבי שלבים, מאובקים, מושחרים ורקובים, כשִני בעל-הבית הזה, הזקן. ממעל לשלבים – מקום פנוי, דלת ומעון נמוך, עֲלִיהָ. באותה העליה היתה לפנים הביבליותיקה הרוסית ו“חדר-המקרא שלא על מנת לקבל תשלומין” שלה.
המפקח על אותה הביבליותיקה היה איוואַן אלכּסיוביץ אלכּסיוב, רוסי גביח כבן חמישים ומעלה, גולה מארץ-מולדתו וגֵר-גָר בשכונת היהודים אשר במזרחה של לונדון זה שנים רבות. רבים מגרי הגיטו אשר ידעוהו פנים, בראותם אותו משוטט ברידאקציות, בבתי-הדפוס, בבתי מזון ובמקומות של ציבור יהודיים, ולא ידעו את שמו ועסקו, חשבוהו ל“שלהם”, אף ע פי שחוץ מזקנו היתה צורתו, וביחוד חוטמו, רוסית טיפוסית. אחרים, להפך, סיפרו בשמחה על אלכסיוב הרוסי, אשר בין היהודים חלקו, ותלו בו יופי של אגדה על דבר עברו המזהיר, איך שהיה מתחילה שר קוֹזאַקי וכו' וכו'.
שר גדוד קוזאקי לא היה אלכסיוב מימיו, אבל גדול וגבוה היה האיש, מהלכו במרוצה מכוונת, תלבשתו ברישול מכוון, לחייו לבנות ומלאות, וזקנו ארוך, שחור, חיוור זעיר-שם, פטריארכלי, עשוי, מסורק ורטוב תמיד באיזו לחלוחית. בשערות ראשו, להפך, לא נמצאו כל חוטי כסף והיו מסובכות וארוכות. עיניו לא היו אלא שתי חיתי"ן קטנות, כהות ובעלות הבעה בלתי ברורה, קצת מזקנה וקצת בגלל המשקפים אשר כּיסוּן. בכלל, בכדי שלא להאריך, היה איוואן אלכסיוביץ אדם בעל צורה, אחד מאותם בעלי הצורה העושים רושם על ישרי לב ושותלים רגש כבוד בלבותיהם. אלא שבשעה שהיה מסיר את משקפיו מעל חוטמו ומרים מבלי משים את זקנו, שעל ידי זה היה מתגלה פי כותנתו הנרפש והמגואל, היה רעיון צדדי בוקע בלב הרואה וטורדו, כי האיש היה הולך וזקן וכי שרוי הוא בלא אשה.
איוואן אלכסיוביץ היה המפקח: היה מאסף ממון לתכלית זו אצל מכריו הרוסים האמידים ועל ידיהם גם אצל האנגלים הליבראלים דורשי חופש רוסיה, אף על פי שהוא, אלכסיוב בעצמו, ידע, בכל עשרות השנים אשר שהה בלונדון, רק לבטא מספר מלות אנגליות בלי שום קשר ובאופן רוסי ובמבטא רוסי המעורר לגלוג בקול. בהבדל מבני ארצו הצעירים הפליטים, השוכנים בין היהודים, שלומדים לומר, לכל הפחות, “גוּטֶרר בּררוּדֶרר” וכיוצא בזה, לא ידע אלכסיוב אפילו מילה יהודית אחת, חוץ מ“עסק” שבה היה מתכוון להשתמש לצורך ושלא לצורך.
כל עסקו של אלכסיוב בלונדון היה – “הביבליותיקה שלו.” עסקים אחרים לא היו לא. היה כותב בעצמו את כל מכתבי הבקשות להוצאות-ספרים ולעתונים רוסיים, שייטיבו לנדב ולשלוח את כל מה שהם מוציאים בשביל “הביבליותיקה הרוסית החפשית”, ורובם של העתונים והתוצאות הפרוגרסיביים היו נענים ושולחים. במעונו הפרטי של איוואן אלכסיוביץ נצברו גלי גלי ספרים, בּרוֹשוּרות, גליונות, בלי שום סדר, והמלחמה התמידית היתה נטושה בינו ובין הנלהבים והמובהקים שבין המבקרים-הקוראים היהודים, שבית-בליעתם היה רב ממה שהביבליותיקה יכלה לספק, ודרשו, איפוא, בכל תוקף, שיואיל איוואן אלכסיוביץ למסור להביבליותיקה את כל הנמצא בביתו, כי “למה זה תרקב ספרות שלמה אצלו, אוצר בלום, בלי כל תועלת חברתית?!.. הלא מוטב”… והדברים ארוכים.
איוואן אלכסיוביץ היה המפקח. שתי נגינות היו לו בקולו ובאחרות לא השתמש: אחת – בשעת שיחה עם חבר פוליטי ידוע, עם איזה נדבן או עם “בּאַרישניה” קוראת – היתה באה בלחישת-הקֶרֶב, בהתגנבות אל תוך לבו של בן-שיחו, בהי-הי-הי פסוק שבאמצעיתו, בהתחלת “וידיטיה-לי, וידיטיה-לי?” בסימן השאלה, ועל כל אלה קרום של איזה רוך, של איזה טוב-לב וצדקת נפש; השניה – בשעת דיבור אל הממונים מטעמו בחדר-המקרא או אל המורדים בו ודורשים ממנו במפגיע את הספרים הגנוזים באוצרותיו (פֶּרוּן הוא היודע, למה היו דרושים לו אותם ספרים ולמה התעקש לגנזם?) – בהעברת ענן על הבבות, בהרעמת החוטם העבה והכחלחל, בכינוי דוקר “בּאַטיוּשקה מוֹי”, בנענוע ראש של תוכחה שהיה בו בכדי להוכיח, והעיקר: ההתחלה “רואים אתם, רואים אתם, רואים אתם!” היתה באה משולשת ובסימן הקריאה. –
איוואן אלכסיוביץ היה המפקח; ואולם משרתיו עושי רצונו – שמוטל עליהם לשבת כל היום ועד האשמורה בלילה בחדר הביביליותיקה והמקרא, לכבד את הבית ולהמציא מים לצמאים, לחלק את הספרים והעתונים בין המבקרים, להיענות לדרישותיהם, לטפל בהם ולבוא בדין ודברים בלתי פוסקים עמהם – היו בחורים אידיאליסטים מילדי העברים, אשר חלקם נפל להם בנעימים: כל אותן המלאכות המנויות למעלה וששה שילינגים משכורת לשבוע בכסף אנגליה לקנות ליטרא לחם וציר דגים מלוחים בכל יום ויום. בּרוֹשוּרות ועתונים היו קוראים חינם.
הממונים – מראשית דברי ימי בית העקד על התמנותו של נילמאן – היו מתחלפים חדשים לבקרים ואי-הסדר אשר בקטלוגים וברשימות שמות הקוראים וברשימות הספרים היה למופת. חלקים שניים בלי חלקים ראשונים, ז’ורנאלים בלי שערים, קונטרסים בלי כריכות – והכל מבולבל ומעורב ומסוכסך ולא על מקומו. ובֵילֶה, עלמה מגודלה, אמיצה, זקופה, שתקנית, שהיתה באה יום-יום ומבקשת את ה“איכרים” לטשכוב, היתה שבה פעם בפעם על עקבה בידים ריקות ובשתיקה של אי-רצון, מפני שידעה, כי צריך להיות הספר הזה כאן, צריך, ואף-על-פי-כן אינו בנמצא! היא היתה מבלי-משים מניעה בראשה היפה, המכתר שערות יפות, ויוצאה ריקם, זקופה, שתקנית.
הרחק-הרחק וקרוב-קרוב, באותם המדבריות הקרים, באותן הערבות הבוערות, הסתכסך והתחולל אותו הדבר הפשוט כל-כך והבלתי מובן כל-כך. שם נמשכו המסעות, שם עברו הפקידים, שם עופפו החצים, שם ננעצו הכידונים, שם התגוללו הכדורים ונרמסו האנשים – שם היתה ה מ ל ח מ ה. וכאן, בזוית זו, בחדר-המקרא, ישבו הרבה מאותם פליטי החרב, מאותם הנמלטים, ובלעו את הידיעות הבאות ולעסוּן ואכלוּן, כאכול איש, אשר לחמו לו, את לחמו!
פליטי החרב, הנמלטים, היו באים יום-יום, יורדים מעל הספינה, חדשים-חדשים, עד לאין קיץ. בלילה היו לנים שלושה על רפידה אחת, או היו מתהלכים בחוצות, מתהלכים ולא יושבים, כי קרים היו הלילות, ולשבת על מקום אחד אסור גם מטעם הרשות. וביום היו ממלאים את הפרוזדור הקטן והעקום אשר ממעל לשלבים ואת חדר-המקרא, היו שותים מים, מפהקים, שומעים חדשות, יושבים על הספסלים, נרדמים. איוון אלכסיוביץ היה בא בטיסה לרגע אחד גם הוא אל הבית, לפעמים בצהריים ולפעמים בערב, והיה מרעים את בבותיו ומפקד: “אסור להתנמנם! אין כאן אכסניה, רואים אותה?! קראו, קראו את הפּרֶיסה! התפתחו!”
ימים ולילות היו עוברים, והאנשים היו נהפכים ל“פרצופים”, הפנים לגזרי פחם, הבגדים הישנים לטלאים, גופים בריאים למקלות דקים ומעילים בעלי-קצוות – למקטרנים קצרים. בעלת המעון מתחת התחילה להתרעם ולגרש מן המסדרון שממעל להשלבים, ואולם קול הצפצוף שלה לא נשמע. “הירוקים” תפסו את המקום והיו ניצבים שם מן השעה השביעית בבוקר עד השעה העשירית בערב, מועד היסגר הביבליותיקה. ושם, באותו המקום, סבלו את שממון-החיים, ושם היו מתַנים את דבר תנאי קיומם ומתגרים בבעלת-הבית ונלחמים בה וחוששים מפניה ומספרים דברים על טיוליהם בלילות ועל פגישות שונות. הבאים קצת בימים הזכירו גם שמותיהם של המיסיונרים, המצאותיהם, דרשותיהם ו“אינסטיטוציותיהם”, לעגו להם ולפיתוייהם אפילו לא ב“קא סלקא אדעתך”, ובקולם היו געגועים כבושים על האוכל אשר היו מוצאים שם אלמלי חפצו לשמוע. והצעירים הידענים והשקדנים הפסיקו באי-סובלנות את “השיחות הבטלות”, וגילגלו דברים על שיטת מפלגה זו ומפלגה זו, והתנגחו בהלכות “מקח נוסף”, וחידדו לשונם ומוחם, ומצאו בזה איזה סיפוק-נפש, והנהיגו באותו מקום סדרות של אסיפות-ויכוחים על הסוציאליזמוס ועל האנארכיזמוס ועל האהבה החפשית ועל “למה דוקא ארץ ישראל” ועל סיבות הקריזיסים המסחריים ועל אפני הנהגת המלוכה, והכל עם יושב-ראש וזכות-הדיבור והפסקת-הדיבור. על עבודה ועל מציאות עבודה – על זאת המעיטו לדבר. האנשים לא רצו לעסוק בדברים בטלים.
ליטאי אחד, מעל גדות הנימאַן, במאַרינאַרקה נוצצת מרוב מיץ חוטם אשר נּגב בה ירחים ושנים, יהודי כבן שלושים וחמש, רזרבי ממדרגה שניה, בעל “אשה וארבעה אפרוחים, ברוך השם”, מעשן קצה-שיור של מה שהיה פפירוסה ומספר על תשובתו המחוכמה למיסיונר אחד. באקראי נכנס “אליהם”. את “היוד” הם מקבלים, את “היוד”. הלב דפק, בכל זאת. פגשוֹ איזה “שור-הבר” – סנטר משולש. “שלום עליכם!” – נו… – “מהיכן יהודי? מרוסיה? ברחת מפני המלחמה? מיאנת לעבוד?” – והעיניים אורבות, אורבות, אם לא “חטף” פה איזו “מציאה”, מביט – הגנב! – ודובר: “ולאדוֹשֵׁם (ולאדוני) אתה רוצה לעבוד, ר' קרוב, אם לא למלך?”… הא, לאן הוא נוטה… ברם הוא, הליטאי, אינו נופל מפניו הטמאים – למה יתיירא מפניו? – ועונה ישר: “אם אני רוצה לעבוד לאלוהינו – זה לא עסקך, בוודאי אני רוצה, אבל אתם עובדים לעגל הזהב”… מה? ישר אל תוך עצמותיו!
ואחד, צעיר ממנו, ספק בסראָבי, ספק בן רוסיה הלבנה, בעל פנים אדמדמים מעלים חן עם עיני אילה תמימות, תולה עצמו על כלונסאות השלבים, מנענע ברגליו וקולו מלא ריר ונחנק מהתפעלות: לוֹ רוצים להוכיח, של-“ס.ס.”. אין פרוגראמה של מינימום?! לוֹ…
החבורה מתפזרת ונאספת, מתפזרת ונאספת. הנה אחד מביע איזו דעה מתמיהה. איש אינו מתווכח עמו. פתאום נעשה הוויכוח לא-נוגע לכל…
חבורה חבורה וקלוּב שלה. המשוררים, האמנים והעשירים משתמשים בבתי-המרזח ובבתי הקהילה המפוארים לבית-מאספם. לאנשי-הצבא, בין גימנסטיקה ולימודי המערכה, ישמשו בתי המחראות לעישון ולקלוּב. לאותו ההמון בעת ההיא לא היה קלוּב אחד מלבד אותו חדר-מקרא אשר בסמטת המסגד. לפנים מן הקלעים, בצותא חדא עם הממונים, מחלקי הספרים, מצאו מפלט, כבוד ומבטים של סקרנים נעימים, הרבה מעושי היסטוריה ידועים, בבואם הלום. שם נערכו בימי השבתות, שלהם ושלנו, שיעורי ציבור פוליטיים על ידי מדיניים מפורסמים, נערכו “קונצרטים” ו“חגיגות” ונתוודעו בחורים ובחורות אלה לאלו. בקירוב-מקום לאותה הקטנה, השחופה, בת השתים-עשרה, אשר היתה יושבת כל הנשפים בתוך אותו העשן-האבק ועוברת בעיניה השחורה-הבוערות על כל התוצאות האי-ליגאליות, אשר ברוסיה – המקום שמשם באה היא ואמה זה עתה – לא מצאתן; בקירוב-מקום לצמתה, השחורה כעפעפיה, אשר התפתלה מאחוריה, בילו שעות ארוכות נפשות הרבה והתחממו ברטט גויות הרבה, כשהן חושבות ומצפות ברעדה עד שיקום הממונה ויכריז:
– השעה העשירית… הביביליותיקה נסגרת!
והחום יתנדף… והלילה יתחיל… הלא אז יתחיל הלילה…
וממחרת יבואו ויספרו. הלילה לא היה קר ביותר… כלומר: אתם משווים לכם בנפשכם… היאך, ללון כל הלילה על פני חוץ… פוגשים בנודדי ליל… נלחמים עם השוטרים, נאבקים עם השינה… מה מעניין הדבר ומה נורא… לא, דוקא לא-נעים ודוקא לא-מעניין… אין זה כמו שאתם משערים… לא קשה ולא נורא… כוָנתנו: צריכים הייתם לנסות בעצמכם… בלי זה – מה אתם יכולים לדעת? מה בינתכם?.. איזה דבר-אכילה, אמנם, לא היה למותר, אבל הלילה… כן, הלילה לא היה קר ביחוד…
– הממונה! מפני מה אין מים בכד? אני רוצה לשתות…
הממונה עובר אל בעלת הבית מתחת ומביא משם כד מלא מים. אותו הבחור בעל המצח החיוור והמרובע כגליון קטן של נייר, שתלבשתו תלבושת בעל-בית וגרונו ארוך ורזה, כאותם הגרונות המצוירים בקריקאטורות, מתנשא ממושבו, מאצל הירחון “המחשבה”, ניגש ומוזג לו כוס אחר כוס ושותה. אחר-כך הוא מזדקר ממקום שתיתו בהחלטה מוחלטה לגשת אל אותה הקטנה, “בעלת העיניים”, הקוראת, ולבקש ממנה שתלוה לו “פֶּני”… דוקא אליה… היא אינה עניה, כנראה… אמה תתן לה בשביל להלוות לו… אגורה אחת – פרוסת-לחם בבית התמחוי אשר מתחת… דוקא אליה… היא תרחם… הבחור עושה שני צעדים – ושב אל “המחשבה”.
ואותה בעל העיניים, השחופה, יושבת וקוראת. ומסביב-סביב לה יושבים וקוראים, עומדים וקוראים: את היומנים ואת השבועונים, את הפוליטיים ואת המצוירים, את “הניצוץ” ואת “רוסיה הריבולוציונית”. פנים שחומים, יבשים, נוחים, יגעים, זועפים, מרושלים, נמוגים. אין מה לחכות ואין מה לעשות. על השולחנות מתגלגלים: “דבר-העובד”, “מעשה-העובד”, כרוניקה בשביל האיכרים", “אדמה וחופש”…
ככה חלפו ימים, ימים ושבועות, ימים וירחים.
ב
הדבר לא נפל בזוית. לא לפתע בא הדבר. הן, באמת, זה מימים ימימה אשר הכל ציפו לו ואשר הכל האמינו בו, יתר מזה: מיום אשר נבראה הזוית ציפו, בעצם, רק לוח, האמינו רק בו. אבל יהי אשר יהי: הדבר נפל!
המלחמה במזרח הרחוק חלפה זה כבר, אותו הערב-רב הבורח מ ש ם, בגוונוֹ הנורא, התנדף קצת; מעטים, רק מעטים ממנו, מצאו עבודה בבתי היזע אשר בוויטשפל, עד כדי שלא למות. אבל בין כך וכך – ומן הזוית נתנדף. אחדים ממנו מצאו להם מקום בבית-המזון שמתחת, אשר עם גידול ה“תנועה” נתהפך, על-פי האיניציאטיבה של אלכסיוב, למכון ציבורי על יסודות מתקדמים ולמאסף לכל הכוחות הפרוגרסיביים, ובאחד מחדריו באה לגור אפילו הרידאקציה של העתון “המבשר החדש”, וכך עלה לו לאותו הבית, שבאחד מחדריו חתכו שיורי בשר מתמול שלשום והכינו קוטליטים ושאר מזון גשמי מבריא, בשני – גזרו המספּרים גזרי נייר מעתונים ריבולוציונריים, חזרו והדפיסום, העתיקו, הודיעו, הגיהו והכינו מזון רוחני – גם כן מבריא.
הדבר נפל! יש אשר נדמה, כי העתונים, אשר הדרישה עליהם רבתה מיום ליום, הביאוהו, ופתאום לפתע הביאוהו. חיים חדשים; הכול מתחדש; סער כי יעבור ביער…
כמאז היתה הביבליותיקה נפתחת בעשר שעות ונסגרת בעשר שעות; כמאז היו מתווכחים ומעשנים במסדרון; אבל במטאטא של הביבליותיקה, ביחוד מאז בא על משמרתו הממונה נילמאן, לא השתמשו עוד, כאילו נחשב כּיבּוּד-הבית לאי-כבוֹד, לדבר יתר, לחילול-הקודש, עכשיו כשהדבר נפל וכבר בא… וקולות המתווכחים במסדרון, שאמנם מעטו בהימעט אותם ההמונים הבורחים, קיבלו צלצול אחר… מנבאי הרעות נדמו; הפיקחים ומצדדי המציאות, שהיו מוכיחים תמיד, כי “עוד רחוק היום” – הפכו את לשונם לצד אחר. נאמנים נשארו, איפוא, אל המציאות!
איוואן אלכסיוביץ לבש צורה של חג; ראשי ארכובותיו חוללו בלכתו ברחובות. איזה מין שינוּס-מתנים נתגלה בכל תנועותיו ובכל הליכותיו. עתה ראה ונוכח, כי לא לחינם חלפו כל ימי חייו בנכר, לא לחינם סבל כל תלאות הגולה. הוא נלחם במשטר הישן וניצח. הוא התחיל מבלי משים לשים לב יותר לעניני הביבליותיקה, להשתדל שלא תחסר בה אף אחת מן החדשות העפות המופיעות. אמנם, גרמה עת המבוכה בהכרח, שאי-הסדר יגדל, ואיש אינו אשם בזה, אבל בכדי לשכך את מוסר-כליותיו לגמרי, מצא לנכון להדיח ממשמרתו ממונה אחר ממונה, עד אשר לבסוף מצא את נילמאן הראוי וההגון כל-כך לאצטלה זו – וינח לו.
נילמאן, אינטליגנט יהודי מערי רוסיה הפנימית, מי שהיה “משתּלח” לסיביריה וברח משם, היה ליד-ימינו של איוואן אלכסיוביץ, לעוזרו ולסגנו בכל אשר פנה, אף על פי שאלכסיוב לא היה לגמרי בן-מפלגתו. אלכסיוב, שהיה מין הריבולוציונרים הרוסים הראשונים, ממפלגת “רצון העם” בשעתה, לא עלתה גם על דעתו האפשרות להיחשב על מפלגת החדשים שמקרוב באו, הם הסוציאל-דימוקראטים. זה היה לא לפי כבודו כלל, לא לפי כבודו ולא לפי דעותיו, רואים אתם?! נילמאן, להפך, לא יכול לצייר לו את עצמו בשום אופן בתור לא “סד”ק איסקראי ממדרגה ראשונה"! כי כלום מה? כלום מוחו אינו מסוגל לקלוט את הדעה המדעית האורתודוכסאלית בכל היקפה? והרי היה מעשה, והוא נסע מחרקוב למוסקבה, ובאותו האתיק ישב גם עוזרו של הפוליצמיסטר הפולטאבי, ונכנסו בדברים, והוכיח לו הוא, נילמאן…
נילמאן אהב מאוד לספר סיפורי נפלאות מעין אלה, מעשיות על דבר ויכוחים עם שרים ורוזני ארץ במסעותיו אשר נסע. ואף על פי שקולו, מרוב ויכוחים והוכחות, היה צרוד תמיד ודומה קצת לקולו של שיכור, הנה מבטאו הרוסי (על האמת חובה להודות!) היה נכון ומודגש למדי, ובו, עם ההתחלה המתמדת “יאַ טאַק פּוֹנימאַיוּ” ביחד עם מקסם זקנו הרך, צוד צדה את בּילה, העלמה הזקופה. ממנו, כעלותו על משמרתו, השיגה לבסוף את ה“איכרים” של טשכוב ולו ילדה בן.
פיזזו קרני השמחה בכל קרן וקרן שבאותה הזוית. בבוקר בבוקר היה כל אחד מהם משכים ועומד בהכרת אותו הדבר שנפל… ידי אלכסיוב היו מלאות עבודה לערוך נשפי צדקה ומחולות של צדקה לטובת הדבר שנפל… ודוקא תחת דגל הסוציאליסטים-הריבולוציונרים! והנה גם הנשפים, גם המחולות קיבלו צביון אחר… נראו פנים חדשים; יצאו מחוריהם חברים ישנים אשר עד כה עמדו מרחוק… איזו בטיחות חדשה נשמעה בפעמי המחוללים… רוח כנפי מלאך האמניסטיה נשב בהם… לשבוע הבא – ברוסיה!..
נילמאן נסמך בכל על פטרונו. בחדר-המקרא רבה העזובה משעה לשעה – אבל מי ישים לזאת לב? בקרוב לא יהיה כל צורך בזה. הוא היה יושב ומשרטט באותיות רוסיות גדולות ונאות: “קונצרט וחגיגה לטובת הצלב האדום”. חבל, שאינו יודע יהודית. איוואן אלכסיוביץ מוצא, שצריך היה גם להוסיף את תוכן המודעה ביהודית מתחת, אבל לא הוא ולא בילה אינם יודעים יהודית!
אל הקונצרטים היו באים גם שנים-שלושה רוסים, ואיוואן אלכסיוביץ היה תוחב פרח אדם בכנף בגדו העליון וטוען לפניהם, שהוא הולך ומתחדש ומתנער ונעשה לנער, לצעיר, עם רוסיה הצעירה, שהתחדשה והתנערה, רואים אתם? והכל היו, אמנם, רואים, שאיוואן אלכסיוביץ הוא בריא למדי ומחבבים אותו ומאמינים בעם הרוסי ובכל טוב ושוכחים את דברי הריבות שנפלו ביניהם על הספרים, שאין אלכסיוב רוצה להוציאם מאוצרותיו עד היום. ואפילו חיים נחמן, העוזר הראשי ב“המבשר החדש”, בונדאי וילנאי, פייטן קצת ולאומי קצת, חצי סופר וחצי מסדר-אותיות, עקשן ומעמיד על דעתו, שמשום-מה היתה תמיד איזו טינא בלבו ל“האי פוֹניה”, משלים עמו בשעה זו!
יפה ומלאת זוהר היא שירת התקוה, תקות החיים! יפה ומזיל עדן הוא הרעיון, כי המונים, המונים, בריות, אנשים, אשר היו מאות-שנים מרמס רגלים, שפלים בעיני עצמם, נמקים ברעב, זבל שלא נברא אלא לדשן כרסים מנוולות של חזירים אכזרים והולכי בטל, מתעוררים לתקומה, להכרה, להסרת עול ולהתחלה של חיי אנוש, של חיים מלאים שובע נעים ודעת מענגת; לא עוד היסורים המשפילים, המדכאים, האיומים… מזהיר וממלא את הלב הערצת אלים היה הרעיון על דבר אותם הצעירים והצעירות האמיצים, הטהורים, השמחים והצוהלים בנשאם את דגל-החופש ברחובות מול טעוני רצועה נמשלים לבהמה, אותם בני העלומים, הרכים ככבשים והנוקמים כנמרים, אותם הצדיקים הגמורים, המוסרים עצמם ועולים על עצמם… כיסתה לרגע בצעיף את פניה האמת הערומה, נשכח לרגע כל אותו הניגוד הפנימי, נשכחה לרגע כל אותה הבהירות על דבר ה ת מ ד ת היסורים המוכרחת, על דבר אפסות ההמונים אשר מימות עולם, על דבר מארת ההפכים הרובצת על כל בני השכל תמיד ותדיר; נתייבשה לרגע כל אותה החלאה המובישה והריקניה של האורגאניזאציות עם הפוליטיקה שלהן ושיעוריהן וכל עיניניהן; נהדפה לאיזה מקום אפילו המחשבה היחידה על דבר המוות אשר בסוף הכל, ונולדה תחת כל אלה איזו אמונה, עיוורת ונעימה, כי הכול, סוף-סוף, יהיה טוב ויפה, כי למרות הכל יעשו שפטים באלה הקוצים הממאירים, ודרור יקָרא, דרור, דרור!
“המבשר החדש” עבד עבודה נמרצה. חיים נחמן כתב מאמר ראשי מדי שבוע בשבוע. ההתקוממות בצבא נעשתה למעשים בכל יום…
והתסיסה הגיעה עד לידי נקודתה האחרונה. השיבה התחילה בהמון. בין השבים היה גם בעל המצח החיוור. שב גם נילמאן. מה יש צורך בביבליותיקה? למי יש צורך בה כאן? שם הגיעו הימים…
איוואן אלכסיוביץ נמלך בדעתו וסגר את הביבליותיקה. רואים אתם, הנה הוא ישכור לו עתה מעון מיוחד ויכניס את כל הספרים אל המעון. שם יגור ונער קטן או אשה זקנה ימצא לשרת לו. רואים אתם, עכשיו הנה גם לו כבר באה העת לנוח מעמלו. אבל מה הוא מדבר? לא לריבולוציונר זקן לבקש מרגעה. אולם, רואים אתם, עתה, אמנם, דרוש לו חדר קונספּיראטיבי ביותר. עתה העבודה דורשת סיוע גדול מצדו. במעונו יקבל אורחים, מאלה העוברים משם לפה ומפה לשם. ציידי הדוב, טרם התנפלם על טרפם, עושים קפנדריות. הנצחון, אמנם, בטוח כבר, הדוב כבר נפגע, ואולם תינתן-נא לו מכה עוד אחת. הוא, אלכסיוב, רואים אתם, יהיה בבחינת שומר היער. סוכה, סוכה, לא בשבילו, כי אם בשביל אחרים דרושה לו.
הביבליותיקה נסגרה.
ג
ערבי חורף לונדון שומרים על החלונות, ערבי חורף בלי שלג ובלי ירח. עלִיה מרוּוחה ומלאה שורות של ספרים. הכל מסודר. איוואן אלכסיוביץ יושב בתווך, על מיטתו, בדד. על השולחן כוס חלב ושני תפוחי זהב. שִניו כתיקונן הן; הזקנה ממנו עדיין והלאה. אבל, בכל זאת, לא זה… לא זה…
אז, לפני שנתים, מיד כשסגר את הביבליותיקה, הרגיש כעין רוָחה בקרבו. די לבוא בדין ודברים תמידיים עם כל אלה המטרידים. אגב, ההכנסות התמידיות לא פסקו, וההוצאות – שכר דירה ושכר ממונה – חדלו. הוא שכר לו חדר אחר, את החדר הזה, והתחיל לחיות חיים נוחים, בין לגוף ובין לנפש. הנפש מצאה סיפוקה בחדשות טובות, שהיו מודיעים לו העתונים ורעיו משדה-הקרב (הנופלים והמעונים היו, אמנם, הרבה, אך הלא כזאת וכזאת תאכל ריבולוציה!) והגוף שבע רצון מן המאכלים, שהיתה מביאה לו מחלבו וממשמניו של בית-המזון הפרוגרסיבי אגאפיה ספירידונובנה, גולָה רוסית כבת פחות מארבעים, בעלת לחי אחת חרוכה באש, יוצאת ירך משפּחה אצילית. החיים היו לא רעים.
ברם הטובה ממהרת לגוז. בהתרופף התנועה, נפל גם “המבשר החדש” לבלתי קום, ובנפול “המבשר החדש” נפל גם בית-המזון הציבורי אתו. בינו, איוואן אלכסיוביץ, ובין אגאפיה ספירידונובנה נפלו לבסוף אפילו דברי קנטור, מצה ומריבה, והגיע הדבר לידי כך, שהזכירה לו, כי הוא, איוואן אלכסיוביץ, אינו אלא בן כומר ומכפר רוסי לא-גדול, והכבוד ללון אצלו אינו עצום ביותר. עתה משמשהו, את איוואן אלכסיוביץ, נער אנגלי עני, הוא מסדר לו את חבילות הספרים והוא מביא לו את ארוחתו פעמים ביום מאיזה ריסטוראן יהודי אשר בשכונה, וידוע הדבר, שהיהודים אין כוחם אלא לבשל דגים ממולאים, אבל רק דגים ממולאים, ותו לא, רואים אתם!
אלא לא זהו עוד הכל, לא זהו עוד הכל. הכל נשתנה לרעה, הכל. אשרי מי שנסע אז לרוסיה, לעבוד, להילחם. הוא לא עשה כן. מובן, הוא לא יכול לעשות כן. הוא לא היה צריך לעשות כן. אסור היה לו לעשות כן! להוריד את שיבתו שאולה… הוא עבד למדי… הוא דרוש גם פה… לטובת הדבר דרוש הוא פה… אדרבא, קרבן גדול הוא מצדו להיות פה, במקום שאין ענין, שאין חיים כלל…
ופה – עכשיו אין פה כלום. לא זה, לא זה… אין חגיגות. אין שיעורי ציבור. נתמעטו המתעניינים ונתרבה האינדיפרנטיזמוס הציבורי בכל פינה. הבאים משם עתה אליו – הם גופם אינם כבר אותם האנשים. אין נפשם לאורגניזאציה, אלא איש-איש פונה ל“ביזנס”, להשתכר, להשתכר. צריך היה עתה לשוב ולפתוח את הביבליותיקה. הוא היה מוציא אפילו את בית-גנזיו. אמנם, ירחונים חדשים אינם מתקבלים כמו אז: רבים נפסקו מטעם הרשות וחדלו לצאת, אחרים הפסיקו את המשלוח. אבל צריך היה לפתוח את הביבליותיקה, צריך היה. ממש חובתו היא, חובתו. שם עוד פעם ריאקציה; האמיגראציה משם התחדשה; רבים הבאים. אבל את מי מהם ילך אל שולחן העבודה? אלה – אינם נילמאן. והראיה: מי מהם שׂם אל לב? מי מהם בא אליו? זה עם לא היה!
כל המכרים כאילו נגוזו… גם אלה ששבו – ורבים הם – אינם מראים את פניהם… מבקרתו היחידה היא עתה אותה הקטנה הקוראת; רק היא באה עדיין להחליף ספר אחר ספר. אורח פוליטי גם הוא נעשה ליקר-מציאות. הריבולוציה לא מתה, כמובן, אבל לפני שעה יד הריאקציה רוממה. “הדוב עוד חי, רואים אתם?” – משווה איוואן אלכסיוביץ בנפשו, כיצד תצלצל האמרה הזאת כשיגידה באזני הקטנה, אשר בוא תבוא.
והיא באה לבסוף, באה אותה הקטנה בת השתים-עשרה, אשר בינתיים היתה לבת ארבע-עשרה.
ניקוש אצבעותיה הדקות, החדות והארוכות מטריד את הדלת. על פי רגילות של זהירות קונספיראטיבית, כאילו חדרו מלא קושרי קשר, אין איוואן אלכסיוביץ משמיע את קולו עד שהניקוש מתרבה. אז הוא יושב לעסוק בכתיבת מכתב וקורא: “קום אין!” (היא אחת מן האמרות האנגליות, שאלכסיוב כבר רכש לו), כלומר “יבוא!” המבקרת נכנסת; קומתה לא עלתה; לחייה שחופות.
– אין אני למותר כעת? – שואלת היא בקול עצור.
איוואן אלכסיוביץ מוצא מקום להתחיל במענה ארוך והוא עושה כן. אדרבא ואדרבא. כל ענין חייו היתה תמיד השכלת העם. אל הביבליותיקה היה הוא תמיד קשור כל-כך, עד כי מעולם לא יכול לתאר לו חייו בלי ביבליותיקה. עתה הוא שמח כל-כך על כל בא. אמנם, הבאים לא מעטים, אך הוא שמח על כל בא. פנאי אין לו, אבל הוא שמח על כל בא. יקראו, יקראו הבריות!
הוא רץ ומוצא ספר-רשימות ישן, המונח אצלו מעוד לפני שנתים, ספר-רשימות של המנויים-הקוראים, המזכיר את היומנים העבים שבחנויות-המכולת, ומתחיל לעלעל ולחפש בחפזה-בחפזה.
– דַפֵּך? תמיד אני שוכח.
– לא יפלא. לא אחת אני. דַפִּי – השני.
הוא רושם על דפּה – השני – את שם הספר החדש שהיא לוקחת, מעביר קו על הישן – ומבקש את מבקרתו לשבת.
היא יושבת בכובד-ראש ושואלת:
–מתי תיפתח הביבליותיקה מחדש, איוואן אלכסיוביץ?
– הביבליותיקה? – נאנח אלכסיוב ומתלהב כאחד – רואים אתם, לא פעם אמרתי: לזה דרוש נילמאן. זה היה עובד. אני כותב לו מכתב. יבוא הלום. יבוא. הוא מתאונן על האֶפּיקוריסמוס שברוסיה עכשיו. אין רוצה לשים לב לעניני ציבור. אינדיבידואליזמוס! הלוֹזוּנג שלהם: אכול ושתה, ואחרי – יהי-נא אפילו מבול. אני כותב לו: זה מעציב, זה מעציב. אבל אם ביש לו שם – יבוא הלום. הוא מתיירא מפני אשתו אשר עזב פה. אבל היא אינה פה. היא נסעה לאמריקה. בעזרתי נסעה.
ואיוואן אלכסיוביץ מתחיל לספר כפעם בפעם את כל ההרפתקאות אשר היו לו בנידון זה. נילמאן עזבה עם ילד בבית ועם ילד בכרס. היא לא ידעה על דבר נסיעתו דבר. כשנשארה עזובה – למי היא פונה? מובן – לאיוואן אלכסיוביץ! מה יכול לעזור איוואן אלכסיוביץ? הן גם איוואן אלכסיוביץ רק אדם ולא אל. אבל אליו פונים. “נוּ, מה גברתי, מה לך?” – “היכן אישי?” – “למה לך אישך? ובמה הוא אישך? קידושין יש לך הימנו?” אבל היא אינה שומעת: “הוא אישי ואני רוצה לנסוע אליו”. מעשיה יפה! נילמאן נסע לשם בהסתר, על שם אחר, והיא תלך לבקשהו שם. במלה אחת: התחילה מטרידה יום-יום. לא נשאר לה, היא אומרת, אלא למכור את עצמה ברחוב. לבסוף כשל כוח סבלי, ואני אומר לה: “גברתי, אישך נסע לניו-יורק. רוצה את ואשיג בשבילך להוצאות-הדרך ותסעי אליו”. כך הוה.
– ונסעה לניו-יורק?
– נסעה. בעזרתי נסעה.
– לחפש שם את נילמאן?
– נסעה.
– אבל היאך זה מן היושר?
– מה? זה ששיקרתי לה? רואים אתם, אי-אפשר היה באופן אחר! פוליטיקה! הן לא יכולתי לתת לה לנסוע לרוסיה ולגלות לה את נילמאן. הדברים ברוסיה יגעים, חביבתי! הריבולוציה במהלכה הולכת, אבל הדוב… הדוב… הוֹ, הדוב רק נפגע, רואים אתם!.. ולפיכך, עצתי היא לנילמאן במכתבי שיבוא הלום… אין להתייאש עוד…
לאחר שהקוראת יוצאת בתקוה, כי נילמאן יבוא והביבליותיקה תיפּתח כבשנים קדמוניות והכל ישוב על מכונו, קורא איוואן אלכסיוביץ אל הנער האנגלי משרתו ומצווה עליו למהר ולהביא לו ארוחת-ערב.
– מיד!..
הנער ממהר לקיים את הפקודה. נעים לו לאותו אנגלי-הרחוב הקטן להיות זריז ומקדים. חוץ מזה קשה לו העמידה בקרבת אדונו ונחפז הוא להיפטר ממנו: איזה ריח רע נודף מפי ה“ראַשיאַן”, גר זקן זה, כשהוא מדבר – שוֹקינג!…
שנה אחת
מאתיוסף חיים ברנר
(רשימות)
פרק א: דבר-הקדמה מאת המחבר
שם האיש, אשר סיפר לי – ובגוף ראשון – את כל הדברים הבאים לקמן, בטיילנו בלילות באחת מערי הבירה של ה“קונטיננט”, מאפס מקום ללין, היה חנינא מינץ. רעי זה בחייו היה צעיר יהודי לא-יפה, נמוך ועבה ומגושם, בעל עינים מושפלות ותנועות כבדות ונלעגות. הוא היה אומר: כשהוא מביט בראי, יש שהוא חושב על אודות עצמו, שדומה הדבר, כאילו טבע פעם במי שלולית וכבר התחיל גופו צבה ומתנוונה, ובאופן כזה משוהו משם – וארוכה לא עלתה לו. לא בפעם אחת ולא בסגנון ספרותי סיפר לי האיש את כל הדברים הבאים. בשעה שאירעו כל אותם המעשים ובאו קוי המעשים וצללי המעשים, היו פניהם, כמובן, אחרים ממה שנרשמו בזכרון בעל-הדבר וסוּפרו על ידו, לאחר עבור חמש-שש שנים, בקיצור ובאמרות מקוטעות בשעת התהלכות ברחובות בלילה מאפס מקום ללין. אולם אני, המחבר הדל, לא לבד שאין בכוחי להעמיד את כל הדברים על הויתם המדוּיקת, אלא שאיני יכול אפילו לרשום הכל כמו שנמסר לי באותו האופן האמנותי-הנפשי, לא המקובל-הספרותי, מפי רעי המספר. ולא עוד אלא שהכל יוצא, למרות הפרקים המיוחדים והמסומנים בידי, כאילו הכל נאמר בנשימה אחת. איך שיהיה – ומקום לא היה ללין, והרעבון לא הציק כבר, ולעשות לא היה מה, ואותו הרֵעַ המנוח עכשיו ובלתי נשכח מאתי, הכותב, עד נשימתו האחרונה – חנינא מינץ, זכרונו לברכה – סיפר לי קצת מזכרונות-חייו באותה השנה האחת. ובקירוב כך פיכו אמריו:
פרק ב: דבר-התחלה מאת המספר
אותה השנה שנת שלום היתה. דם לא נשפך בה, מלבד בימים יוצאים מן הכלל, כשהיה סיביליץ, סגן-האופיציר, בעל השפמים השזורים המחודדים בקציהם, והסנטר-טריפה, “יוצא מכליו” ביחוד, מריע, כשעיניו לטושות: “את הנשמה אוציא מכם, מזוהמים!” ומנפנף באגרופיו על לחיי החניכים-הטירונים, עד שדם-הנפש מבצבץ וקולח מתוך השנים; אף אנשים לא הומתו בה באותה שנה, לא מתוך קשתות פשוטות ולא מתוך תותחים כבדים; שעת שלום היתה: לא אויבים חיצוניים ולא פנימיים גלויים. בוקר-בוקר, בחמש וחצי, בין בימות-חמה ובין בימות-גשמים, היה החייל הממונה, השומר הער שהכל ישנים, עומד מתוך שממת הנפש שעם האשמורת האחרונה, שממת הנפש, שגם קצת מעין התלהבות-להרע היתה בה, משקיף מתוך רגילות על השעון של הקסרקט, נתקל מבלי משים בקולבים אשר בכותל-המערב, ומתייצב בצוחת-פקודה מהירה בלב החדר: – ל–קום! – – ומיד היו נעורים הראשים הגזוזים מעל כרי התבן והמזרנים המאובקים, ורעדה כהרף-עין התעוררות עצורה על האצטבאות, ונולד אחריה תיכף חפזון מקשקש של לבישת מכנסים, הנעלת סנדלים, הצעת ה“מיטה”, העתקת האצטבה ממקומה, הזיית מים ורשרוש המטאטא (“אל תכבדו כך – הזו מים, הזו!”), גיהוץ-נעלים במסירת נפש, צחצוח חגורות-העור, שפשוף כפתורי הנחושת, ריצה אל הכיור המזהיר והמבאיש, כשחתיכת בורית מעופשת ואלונטית כפרית מצוירת ביד. פיהקו הפיות של הרפים, והתמודדו הידים של בלתי-זריזים, והצליפה על גבם חגורת-העור של המפקח וכאב הראש, ושפעה מסביב-סביב אותה העגמה הקסרקטית, שאימה איומה מפעפעת בה והלב נלחץ ממנה כחץ תחת המסגר. ואז היה הבית מלא חשרת אבק וריקניות מדכאה וניגון של תפילה בקול אחד יוצא מתוך כל העדה שלפני האיקונין: – “אבי-נו ש-ב-ש-מ-ים”… אלא שהממונה הראשי מצטלב בשעת מעשה ומפסיק בחרפות כלפי השומר הנמוך ממנו על שהלז לא ישים לב לאלה הפראבוסלבים, בני הכלבה, המפגרים מהיספח אל המתפללים ועוסקים עדיין ברחיצה ובסיכת חגורותיהם, ולהני יהודאין מוכרי-כריסטוס, שמשטמטים איש-איש בזויתו ורוצים לשתות חמין… – הדביקם, סטיפאַננקוֹ, אל התפילה, את כולם; גם היהודים צריכים לעמוד כאן… – “י-ת-ג-ד-ל שמך”… – רדפם!… דלקם!… – “וסלח ומחל לעלי חובותינו כשם שאנו סולחים”… – – יהודים, אי נו, היכן הסתתרתם עם הגלוסקאותיכם הרכות? היחנקו, מצורעים! – “והצילנו מן השטן”… – בכותנות! אל הגימנסטיקה!! – והקול קולו של “האונטר” בעל השפמים השזורים והסנטר-טריפה. – שנת שלום היתה; שנת שלום גם מחוץ לכתלים, מחוץ לכתלי הקַזַרנות האדומים, וגם מבפנים לכתלים, בתוך כתלי הקַזרנות. מחוץ לא נשמעו בעת ההיא בשוֹרות משדה-קרב, לא ניגרו עדיין דמי מורדים ומתקוממים בראש כל חוצות ולא הופקרו עוד לגמרי חיי בני יעקב ובנותיהם בתוקף הפקודה והרָשות, ובית – שלום היה, שלום וברכה. שוקטה ותדירה היתה הסבלוּת, והפה הפעור לא צחק ברמה, והשוט העבה המכה מאליו תלוי היה עדיין בכרכוֹב שמתחת לתקרה; שנה אחת. – – – – – ברם יסוּפר-נא הכל על הסדר קצת, במנוחה פורתא ומבראשית הדבר.
פרק ג: בראשית הדבר
בשנת תר… נמלאו לחנינא מינץ עשרים שנה. בעת ההיא – והוא חי חיי אינטליגנט מבני מינו, חיי צעיר יהודי, ששנה גמרא ופוסקים ומדרש וזוהר, ופרש מזה, והתנפל על לימודים אחרים, ונפשו נתמלאה שוב, ונתרוקנה שוב – והזקנה באה עליה קודם זמנה. שאיפותיו עדיין רבות היו ומורכבות, אלא שעשירותו הפנימית התרחבה על חשבון עניותו החיצונית, ובמידה שבתוך תוכו היו, לפחות, כפי שנדמה לו, עולמות שלמים של רגשות ומצבים, באותה מידה היה בטלן ואפסי החיצוניותו ולא ידע כלום מהנהגה במילי דעלמא והמעשים בכל יום. הוא התפרנס מהוראה-לשעות, מתרגומים מלועזית – ומוצא למחיתו לא היה. מן האשה היה רחוק, מצרכיו הטבעיים לא נתמלא אפילו אחד, מחסוריו הדריכוהו מנוחה שלא מדעתו, מעשיו לא השׂביעוהו רצון ביודעים – וקיומו לא היה ברור כלל. לכאורה היה מובן מאליו, שצריך רק להיטיב, לעזור, להילחם ברע בכל האופנים ובכל האמצעים; לכאורה היה גם כן פשוט כל-כך, שבצדק הוא עם “הפשטות הטולסטואית” ולעולם לא יעשה אדם כלום, אלא ירגיז יצר טוב על יצר רע – וסוף הנצחון לבוא; לכאורה היה גם זה דבר שאין צריך לאמרו, אמת לאמיתו, כי החיים הפרטיים שלו ושל כיוצא בו, הנידחים החלשים, אינם יכולים להיות אלא מלאי פגעים ויסורים ולא יותר – אחרת לא תהיה ואין להרהר עוד בזה – ואף על פי כן גם בּירורים אלו לא היו ברורים… ולא היה ברור לו גם יחוסו אל השינוי הגדול שעתיד היה לבוא בחייו מקץ ימי הקיץ ההוא. כי, כאמור נמלוֹא נמלאו לו אז עשרים שנה, ואולם בדפי הפנקס שבבית-השלטון כבר היה רשום לבן עשרים ואחת, וממילא מחויב לעמוד לצבא. אותו הפנקס ואותו בית-השלטון היו בעיירה ח. מחוז ג. עיר-החרושת, כי חיים מנדיל מינץ, אבי חנינא, היה בין “נכתבי” העיירה ההיא. חיים מנדל זה בעצמו היה, אמנם, מילידי העיר הנידחה ו. אשר בפלך נ. הליטאית וכל ימיו התגורר בדריבינטשוק אשר ברוסיה הלבנה, ששם בנה לו בית, זו אשה, ושם נולד לו בין יתר זרעו, אשר לא מעט חלילה, גם בנו חנינא – אלא שפּאַספורט היה משיג לו שנה-שנה על כרחו ודוקא מהעיר הזאמוטית הנזכרה לעיל: ח. מחוז ג. נאמר כאן “פאַספורט היה משיג לו” ולא נאמר בלשון בני-אדם “לוקח לו פאַספורט” – הא למה? בכדי להוציא מלבם של טועים וללמדך, שלקיחת-פאספורט זו של חיים-מנדיל לא היתה לקיחה פשוטה, לקיחה בעלמא, כהלה הנוטל דבר מחברו בנקל, אלא לקיחה שנכנסת בגדר השגה, השגה קשה, שהיתה עולה לו מידי פעם בפעם בטורח רב וביגיעה מיוחדה ובקנאה גדולה באלה האזרחים היהודים “הקופאים על שמריהם”, דהיינו, שיושבים במקומותיהם ודי להם, בשעת צורך, לנסוע לאיזה מקום, בכניסה אל ה“אופּראַווה” פעם ושתים, בהסרת הכובע ובקידה קצת, בתשלומין של סכום ממון להני ספריא וכתבניא, בבזבוז מספר של אמרי-תחנונים, וכעבור שעות אחדות – והפאַספורט בידם הוא, בידם ממש, בידם ובאופן קל וחפשי כל-כך, העיקר: חפשי – בעוד שהוא, חיי-מנדל מינץ, שמזלו הטיל עליו לגור תמיד בלא-עירו, הוא – רק אחרי שהיו עוברים עליו שבועות וחדשים שלמים ללא-פאַספורט וכוח-סבלו היה כושל מהצעקה של הפלונית שלו, אם חנינא: “חיים-מנדיל, גזלן, עצל, עד מתי תהא “כך”? בקרוב יהיה יריד בפורעונושוק, צריך יהיה לנסוע, ואתה אסור בידיך וברגליך, בלי פאספורט, גוואַלד, מה יהיה הסוף?” – ורק לאחר שהיה מתחזק עליו לבו שלו, לבסוף, לגמרי, להיות נכון, כיעקב אבינו בשעתו, לדורון של רבע-הליטרא תה מן המובחר וצלוחית של יי“ש וכו' ולתפילה של “אדוני-הפריץ, רחם-נא” וכו' – רק אז היה בא לידי החלטה להיכנס אל האוריאַדניק של העיירה ולחתום שמו על מסירת-מודעה ומסירת-בקשה ולהריץ ממון, תשלומי מסים וארנוניות, אל מתא ח. שבמחוז ג. ע”י הפוליציה של ק“ק דריבינטשוק, שנא ונא, שרי ג., ייטיבו ויואילו פאַז’אַלויסטא, לשלוח פאספורט בשביל העירוני חיימא מנדליא מינצא. וכאן היה הלב דופק והמוח צוחק: כמה ערומים הם בני-ישראל וכמה מרמים הם את הרשות, במחילה מכבודה! הלא שם משפחתו באמת, שם בו., העיר הליטאית, עיר מולדתו האמיתית, היה דרייזס, דרייזס ולא מינץ, ורק אז, בימים ההם, כשבאה עת כלולותיו, כלומר, שעת חתונתו להיארס גם הוא ל”פוֹניה גנב“, הטיל מום באזנו ולא הועיל: אסיא רמאי הוה ולא עלה הדבר יפה, והוכרח, איפוא, להתחבא במקומות שונים יותר מחצי שנה, וכשהתחיל מתקיים בו הכתוב: “ולא יכלה עוד הצפינו” – שקל על יד ה”סטאַרוֹסטה" שבעיר ח. מחוז ג. ק“ן רובל בכסף הימים ההם ומצא “נפטר” שלא נמחק – ונשתנה השם דרייזס למינץ… מובן מאליו, שכאן בעיירה אין איש יודע על זה… הכא, בדריבינטשוק הכסילה, השוטים מדמים שה”פאַמיליה" של חיים-מנדל היא מנץ באמת… אך… ה“א פתוחה וסמ”ך אחריה: הס… דברים כאלה וכיוצא בהם לבא לפומא לא גליא, אף על פי שמן הצד השני, ברוך השם, עכשיו הפאַספורטים מתקבלים על הסדר ואין פרץ ואין צוחה. אף חנה-לאה – זו אשתו – וכמו כן רייזל, גָד’ל, חנינא, יחיאל-דוד, שרה-רבקה והקטנים – הכל נכתבים, ברוך השם, בתוך התעודה פנימה, שחור על גבי לבן, עם חתימה מתחת. אכן, גדולות היו הצרות – לא תיזכרנה ולא תיפּקדנה עתה – בתקופות הראשונות: אז צריך היה עדיין לפחד ביותר מפני “מסירוֹת”, צריך היה להעלים בחריצות את הסוד, וכל פאַספורט ופאַספורט היה עולה בדמים מרובים; ברם עכשיו… צריך רק להמתין ירחים אחדים ולהביא הוספה של שלוש ארבע ליטראות סוכר לה“פריץ” – והלב דופק… כן, כן, רחמי השם גדולים ואסור להתרעם… אלא שסוף-סוף, אשרי האיש אשר לא השתמט מעבודת הצבא, כי אז לא יאכל פרי מעלליו הללו כל ימי חייו ולא יאָלץ לשתות כוס התרעלה של חיים-מנדיל… כנראה מכל זה, העיק מאד הסוד של דרייזס-מינץ על חיים-מנדיל וגרם לו סכסוך-רוח ופחד תמידי לבל יגַלה הדבר, אף על פי שמן הצד השני היה ניכר בו לפרקים גם מעין שובע-רצון, שהוא – אחר הוא, סוד יש בחייו ואינו דומה לשאר בני דריבינטשוק דיתבי הכא כחמרא על דורדיא ואינם יודעים הכסילים, את כל האמת על אודותיו, על אודות חיים-מנדיל הסוחר-קטניות בתוכם. גבותיו של חיים-מנדיל היו מתכווצות בגערת-פחד ובלעג-ערמומיות, כשבני ביתו הקטנים, ובתוכם, ובפרט, חנינא, נער-החוּמש, היו מקיפים אותו בשאלות: מדוע זה כשהם כותבים אגרת-שלום לדודם בעיר ו., דודם זה שהוא אחיו של אביהם ממש, הם מצוּוים לכתוב: “לכבוד דודנו הנגיד והמופלג כש”ת כמהו' נחום-ישראל נ“י ה' דרייזס”? התם דריזס והכא מינץ? או שמא תאמר: אחיו מאמו הוא ולא אחיו מאבא? ואז יש שהיה חיים-מנדל האב, מרוב זהירות להסתיר סודו גם מבני ביתו, משקר ומיישב קושיתם בתירוץ דחוק זה של בן-אמו ולא בן-אביו. ואולם יש שלא היה יכול להבליג על תשוקת עצמו לספר, ואז – ביחוד מעת שגדלו חנינא ויחיאל-דוד קצת ועמדו על דעתם – היה הוא, בסגנון של מגלה טפח ומכסה טפחים, מספר להם על כל ההרפתקאות דעדו עליו באותה התקופה של התחבאותו… והיה מעשה ובאו לחפשו… ופתח את המכסה של חבית מלאה קישואים חמוצים ונכנס לתוכה… ושמע איך ש“הם” הולכים מסביב לחבית, ואחד מ“הם” עונה ואומר: חבית זו מה היא?… וקורא חברו: חבית של קישואים חמוצים… בקיצור, כפשע היה בינו ובין העבודה בצבא… העבודה בצבא – תסמרנה שערות הראש לשמע האסון הזה! – ואותם האנשים היו החוטפים? – מתרחבות עיני השומעים. הסבתא שלהם, אם-אמם, היתה ספּרנית בעלת כשרון, ומפיה ידעו היטב מה טיבם של החוטפים בימים ההם. – איזו חוטפים! – גוער בהם אבא – כסבורים אתם, כמה ימי שני חיי? בן ארבעים! בימי כבר עברה שעתם של החוטפים. סתם סטראַז’ניק היה, סטראַז’ניק ושלישיו מטעם בית-השלטון לעבודת הצבא.. שומעים אתם? וחנינא ואחיו ואחיותיו שומעים ושומעים – והכפור יורד על לבותיהם הרכים. ביחוד מתרגש חנינא, המיועד להיות גבר. אחיותיו אינן צריכות לפחד: נערות הן. ושנים הוא לומד מדברי אביו. ראשית, שבשביל להיפטר מעבודת הצבא טוב גם לשבת בחבית מלאה ציר חמוץ; שנית שהסטראַז’ניקים השוטרים דהאידנא, השלוחים מטעם איזה בית-שלטון, אינם טובים מהחוטפים של הימים ההם. החוטפים, לפי דברי הסבתא, היו יהודים, אף שהדבר לא יאומן, לכאורה, כי יהודים, אחינו בני ישראל, יהיו רשעים כאלה… ואולם השוטרים… נפלה-נא ביד מי שהוא – ובידם בל נפולה… עוד סבתא אומרת, שעד הימים ההם, עד הימים שיגדל הוא, חנינא, ויוטל עליו לעמוד לצבא, יוכל גם המשיח לבוא. הלואי! ברם סבתא עצמה, בשעת החגיגה לכניסת נכדה לחדר וכמו כן ביום שהתחיל ללמוד חומש, היתה ברכתה העיקרית, שיפדנו ה' מידי הגויים… הוי כמה נורא הדבר, כנראה להיות מסור בידי הגויים!.. לא לחינם עושה תנחום בעל בית-הריחים משתה ברכה על שלא נלקח בנו השתא… לא לחינם תרבה בכיה בשעת הטירוניה… לא לחינם הולכים הטירונים כצל, מעכבים את הקריאה בשבתות, מחוללים שערוריות, מכים את בעלי הזכויות, אינם ישנים לילות, משחיתים את עיניהם בכונה, מכחישים את גופם ע“י תעניות שתיית סממנין שונים… לא לחינם מרבים אז כל-כך לנסוע לצדיקים… ומספרת סבתא, שבאה ביילה האלמנה לפני ההורנוסטייפולי בצעקות ויללות: “בן יחיד הוא לי שמואל שלי! עין יחידה! אין לי זן ומפרנס אחר מבלעדיו! חיי אינם חיים, אם “ילָקח”… והראה לה הוא, יחיה, ראי, ובראי עמד בנה לבוש במונדיר.. אז פנה הוא ואמר לה, לביילה: – במונדיר נולד; גזירה היא; איני יכול הושיע… ברם, וכי חידוש הוא? ודאי שמכריזים על יהודי בשעת צאתו לאויר העולם: פלוני יעבוד ל”פוֹניה” ופלוני יצא לחפשי. מזל וגזר-דין… ושעבוד זה כמה קשה הוא וכמה נורא הוא. הנה בשעה שעברו גדודים דרך דריבינטשוק אל “המַניברות הגדולות”. שבת-נחמו; היום בוער, לוהט. כולם היו מסובלים, עיפים, מוכי שרב, צמאים, מכוסי אבק. התוף היכה לפניהם. כל הנערים, ואף הגדולים, רצו מבתיהם אל הרחוב לראות במחזה, וכל רחמנות לא היתה בהם! אדרבא, הנערים מקנאים ב“סולדאַטין”, והמשחק בזה חביב עליהם מאד. פתאים! אנשי-צבא בעצמם אינם שמחים כל-כך בחלקם. מילא הגויים – זהו ענינם שלהם, ענינו של עֵשו הוא קשת וחצים; וגם אנחנו בהיותנו בארצנו, על אדמתנו, היו לנו מחנות, גדלים, מאסף, חלוץ, חצוצרות… אבל עתה? הלא נורא לעבוד בצבא; חילול-שבת, טריפה.. ומה לנו מזה? אחד מהם נכנס לבית, לשתות קצת מים, והיו שני קישורים על הכתף שלו, ושאלו את פיו על זה, ואמר שרק בעל כלי-זמר מן היהודים יכול לעלות למדרגה זו של שני קישורים, אבל אנשי-הצבא שבמערכה מקרב היהודים אינם מגיעים לעולם, וגם זה לעתים רחוקות מאד, אלא לקישור אחד. מובן, עם שני קישורים כבר יש רוָחה קצת. בדרך, הוא אומר, אפשר גם לנסוע קצת בעגלה למי שיש לו קישורים, למי שהוא אונטר-אופיציר, אבל מה בכך? שבת… וליהודים גם לנסוע אסור וגם למדרגה של שני קישורים אי-אפשר להגיע… ישמור השם את כל היהודים מהיות בידי הגויים!.. הענין של “ידי הגויים” תפס תמיד מקום הגון בעולם-מחשבותיו ובחשבונות-חייו של הילד חנינא בן חיים-מנדיל מינץ.
פרק ד: המשך דבר
מילא בכן. חיים-מנדיל האב, כפי שנאמר לעיל, היה יליד ו. אשר בפלך נ. הלחטאית, התחבא, בהשטמתו מעבודת הצבא, בהרבה מערי פולין וּוֹלין ורוסיה הקטנה, נכתב בּכְתוּב ה“אופּראַווה של ח. מוז ג. הזאמוטית, ועיר מגוריו היא היא דריבינטשוק אשר ברוסיה הלבנה… אולם חנינא בנו, השני לרייזל הבת הבכירה, שנולד בק”ק דריבינטשוק זו, שהיה בה רק עד השנה העשירית לימי חייו, כי מאז גלה למקומות של תורה הרבה, והיה באיישישוק ובטילז ובקובנה ובסלוצק, ומשנתחמץ הלך וקבע מושבו בעיר אוניברסיטאית אחת שבנגב-רוסיה, ורק באותו הקיץ שנמלאו לו בו עשרים שנה, אלא שעפ“י חשבונו של בית-השלטון (הודות להתפתלויותיו, לחשבונותיו-המצאותיו ומטרותיו-לעתיד של היהודי האב בשעת מסירת מודעה לרשות מקץ שנה ללידת חנינא) כבר היה מחויב לעמוד לצבא, הוכרח לעזוב אותה עיר, להיפרד מהסטודנטים המכרים, להיפטר ממעשיו בה”אורגניזאציה" ולנסוע לג. העיר, לראות מה יֶעשה בו. מה יעשה בו – לא ברור, לא ברור… הנה במהרה, בקרוב, ימָסר כולו בידי אחרים, בידי אויבים, לעשות בו כטוב בעיניהם; חופשתו תינטל ממנו והוא יהיה לאיש-צבא, לעבד מוחלט – נו?.. את הסטודנטים שהוא רואה לא יראה עוד, את המעשים שהוא עושה לא יעשה עוד, את הספרים שהוא קורא לא יקרא עוד. איש-צבא יהיה. בצבא יעבוד – נו?.. דאגה היתה, אותה דאגה שהיתה בו על זה בכל ימי חייו. ויש אשר רכב על כנפי דמיונו לאמור: הנה רק עבור יעבור את הבור הקשה הזה, את השיחין הללו החפורים על דרכו, ואז יהיה חפשי לעשות כל מה שברצונו, ואז יעשה, יעשה, יעשה… הן אי-אפשר שיקרנו האסון הזה, שישתעבד ככל אלה האלפים והרבבות העובדים אותה העבודה הנוראה! אי-אפשר? ומדוע? במה נפלה הוא? אדרבא, להפך: אין כל תקוה, כי ינצל מזה. הלא מום אין בו. בריא הוא בכל גופו. אחרים עושים “המצאות”, אבל הוא הלא איננו מוכשר לזה. ובכלל, מה היחס הספרי הזה אל כל הענין? “עבדות, דיסציפּלינה צבאית” – הלא כל זה כמו שכתוב בספרים. להפך. אולי טוב לו, כי יתחלפו חייו אלה באיזה אופן… מה? האומנם? האומנם יש איזו אפשרות להתרצות על החרב המעופפת עליו? האומנם יש פינה נשכחה בקרבו, שבה ילמד זכות על אותה העובדה? האומנם אין אותה העובדה מעוררת בו רק זועה? הלא זועה היא, הלא נורא הדבר: ארבע שנים! אבל – עוד פעם – אין הדבר כך לגמרי. טולסטוי משווה לנגד עיניו את המטרה, את סוף המעשה במחשבה תחילה – רציחת אנשים – והוא מצווה להתנגד לזה באופן פּאסיבי, היינו לומר: לאו ולאו! לבלי לשמוע ולבלי לקיים את הפקודות, זאת אומרת… זאת אומרת – להירמס מיד ובאופן פּאסיבי… לא, לא! בזה כבר צדקה יותר האורגניזאציה. אדרבא! לבוא לתוך הקסרקטין, לקבל על עצמו את העול, להשפיע בכונה לטוב על יתר החיילים, להפוך את לבם ולקעקע את הבירה… והוא נסע לג. הטירוניה, תקופת הקריאה לצבא, היתה בסוף הבציר, בראשית החורף, אחרי חגי תשרי. ואולם הוא הקדים לנסוע לשם בחודש אב. הלא צריך לראות מתחילה… מה לראות? – שוב לא ברור היה יודע ידע, כי בנוהג שבעולם, הרבה ירחים לפני ימי הדין מתחילים לעשות הכנות: עומדים לשומא של בית-דין בנוגע למצב הגידול ולסיכום השנים, דואגים לברר וללבן אצל הרשומויות למצב הגידול ולסיכום השנים, דואגים לברור ללבן אצל הזכויות בנוגע המצב הגידול ולסיכום השנים דואגים לברר וללבן את הזכויות עפ“י מצב-המשפחה – וכיוצא באלה. זכות עפ”י מצב-המשפחה היתה לו למינץ מדרגה שניה. מפני שאעפ“י שיחיאל-דוד אחיו היה צעיר ממנו ורק בשתי שנים, הנה עפ” –הרשום בפּאספּורטו של חיים-מנדיל האב יצא, שיחיאל-דוד זה צעיר הוא ממנו בכל ארבע השנים הדרושות. ואולם בכדי להעמיד את הדבר על" אמיתו" ולהוציא את הזכויות לאור, צריך היה להביא לג. גם את אח, שהיה עולה ביותר מבכ“ז רובלים, כי מדריבינטשוק לבד עולה הנסיעה בט”ו, ויחיאל-דוד לא היה בדריבינטשוק, אלא במקום-תורה אחד מעבר לה. הבריות, אמנם מרבים מאד בהוצאות בתקופת פורענויות זאת ואין משגיחין גם במאה. ואולם, ראשית, הלא צריך שיהיה מה לאַבּד, והשנית, אין הנידון דומה לראיה כלל. כל אב ואב יהודי בעלמא לא היה גם “פועל מעולם אצל עצמו”, שיהיה בנו עומד לצבא, והוא, אבא, לא יהיה בשעת מעשה, לא יעשה כל מה שביכלתו ושאין ביכלתו, לא “יחפור את האדמה בחטמו”, לא ירעיש שמים וארץ; מה שאין כן בחיים-מנדיל, אבי חנינא, שגם הוא, יהודי ככל היהודים, בוודאי לא נפלה לרעה מאחרים, אלמלי יהיה יודע, שחנינא בנו יעשה שידוך הגון כשישתחרר. ברם הוא, חיים-מנדיל, ידע ואם לא ברור ביותר, כי בנו הלך בדרך לא טובים, כי לקוות ממנו אין מה ביחוד, וכי אולי – מי יודע – מוטב ש.. ש.. – בל יפתח פה לשטן – שיקובל חנינא שלו לעבודת הצבא. ראשית, תשים עבודת הצבא מתג ורסן בו לבל יתפרץ ולבל יתערב עם שונים, מה שקשה הרבה יותר מן השעבוד. ואם ירצה רק השם, ואם יתן אל לבו הוא עצמו, אפשר עוד שיתקן שם את מעשיו. ורואים אנו, שבחורים ישרים שבים משם יראי שמים לטוב להם. אֶט, עבודת הצבא דהאידנא אינה זו של לפני עשרים שנה – הרי אחת. והשנית: יחיאל-דוד הקטן, שהוא מתנהג בחסידות ואינו עוזב את לימוד-התורה וטוב הוא מאחיו בכל הפרטים, קונה עי“ז שיקובל הבכור לעבודת הצבא ח”ו זכות ממדרגה שלישית, שהרי פניו פני זקן, וכשיעמידוהו לשומא בשעתו יכירו בו שהוא בן י“ט, ונמצא אח אחד עובד, והלה בן זכות ממדרגה השלישית. אמת, עדיין לא שמענו, שאב לא ידאג לבנו בכורו להוציא מעבודת הצבא, אך חיים-מנדיל הלא אחר הוא: הוא בעצמו ירא לבוא לאותו המקום, שאין איש יודע אותו שמה, ונמצא קושיות שונות מתעוררות… ובר מן דין, מי כמוהו יודע, שטוב לו לאדם לבלי השתמט והיפטר מעבודת הצבא. – הניח גם חנינא את הדבר כמו שהוא. אילו היה כותב מכתב לידידיו באותה העיר האוניברסיטאית, “אין כל ספק” שהיו שולחים לו את סכום-הכסף הדרוש בכדי להביא את אחיו הנה, ובפרט שהרבה בעלי חובות נשארו לו שמה. אך ראשית, מי יודע אם ישלחו, והשנית, מה יהיה אם יבוא גם אחיו הלום, אפשר שישומוהו כאן עפ”י מראהו, ואבא כותב, שגם זקן צמח לו, שלספרו, ואצ“ל לגלחו, אינו רוצה בשום אופן. ולבסוף: אם נניח גם, שאחרי ככלות הכל יצלח בידו להוציא לאור את זכותו – מה תועיל לו? הלא כאן מקבלים גם בעלי זכות ממדרגה הראשונה. ובכלל – כל הטיפול הזה… להיטפל עם הפּוליציה ובתי-המועצות לעבודת הצבא… כי דבר זה, כידוע, הוא מן הצדדים הקשים והכואבים ביותר בחיי היהודי בנוגע לו בתור אזרח ואיבר לחברה. גם בן-הארץ בעצמו אינו אוהב את ה”רבע" ואינו אוהב לבוא עמו בדין ודברים. אך אין כל דמיון בין אי-נעימותו שלו לאי-נעימותו של היהודי הצעיר בדבר הזה. הכלבים שבחצר והשפחות והמשרתות והסוכנות, והשפה שאינה שגורה בפיך, והגויים השיכורים שהם-הם פקידיך, והמחלקה בעצמה – הראשונה, השניה, השלישית הרביעית, או השדים יודעים איזו – והשוטרים אנשי המשמר היושבים והמתהלכים, המפהקים והלועסים… מובן מאליו, שאי-טיפול בזה עוד הרבה את מבוכתו של חנינא. הוא שכר לו איזו פינת-גג בבית-מפולת, אשר חור במקום חלון היה פתוח לה כל הימים וכל הלילות, והבעלים לא מצאו לנכון לתקן את זה. הבעלים התגוררו ברחוב אחר, והשוכר את הבית היה יהודי סרסור ששכן מתחת ושאחרי היוודעו, כי שכנו מיועד הוא להיות איש-צבא, בילבל את ראשו בעצה אחת, כי יקצר את רגלו. הוא הסרסור, העיד בעצמו, שכבר קיצר רגל לא אחת. ורובם של הנקצרים נשלחו לקומיסיה ויצאו לחפשי. אותו הסרסור היה לבוש, בין בימות השבת ובין בימות החול, קפּוֹטה ארוכה בעלת ארבעה כפתורים ורכוסה תמיד בכפתור התחתון. אולם כשהוא מתחיל לדבר, הרי הוא, מבלי שתכיר בזה, רוכס את השני אשר למעלה ממנו. עוד רגעי-שיחה אחדים עוברים, הוא מתחיל להשיאך לדבריו בהתפעלות – והכפתור השלישי רכוס. להלן, כשהדבר כבר נוטה להגיע לקצו – כל הקפוטה רכוסה. ותמה אתה: מתי וכיצד רכס את כל הכפתורים ואתה לא ראית ולא התבוננת? – באמת פאַני מינץ, באמת – טען הסרסור ודיבר על לבו – באמת אין זו הטלת מום. חס ושלום. הס מלהזכיר. הרגל נשארת בשלמות, אלא שיש בזה המצאה, אומנות כזו יש בזה ונעשית ע“י נעלים מיוחדות לזה. רמאות יש בזה. ובאמת לא הוא הוא העושה, אלא ששותף יש לו במעשה-נס זה. מפני מה אין מר מינץ רוצה לנסות? אבל מר מינץ לא רצה לנסות. הוא התהלך קודר. החוצות של עיר-החרושת הגדולה ג. המו ורעשו. והבריות נחלקו בעיניו לשלושה חלקים: א) מאושרים, שאין עליהם כל עול “פריזיוו”, שהיכולת בידם לעסוק במה שלבם רוצה ואת יום-הדין כבר פטרו, או רחוק הוא עדיין; ב) אנשים שכבר ניתנו בעול, שכבר הבגדים האמוצים עליהם והרי הם כבר באותו העולם, שאעפ”י שמצבם עבדוּתי הוא, טוב הנהו ממצב של – ג) האנשים שכמותו, התלויים בין שמים לארץ… ומשעממת ביותר היתה לו ההודעה, שהודיעה בעל מעונו, כי במקומות הללו אין מאמינים ליהודי הבא ואומר “יוסף בן שמעון” הוא, מפני שכאן נוהגין מי שהיכולת בידם לשלוח “מלאכים”, היינו בחורים אחרים, בעלי מומים חרוצים או “בריות לעשות פליטה”, במקום בניהם הבריאים, שאינם רוצים להימסר ולברוח לאחר כך, והרשות יודעת זאת ואינה מאמינה גם לצדיקים ולישרים, וכי ע“כ יוטל עליו, על מר מינץ, להשיג עדות, שתעיד על עצמותו, שהוא הוא חנינא בן חיים-מנדיל מינץ ולא אחר – ולקבל על זה תעודה. – ומה אם לא יאמינו לי? – שאל חנינא – לא יאמינו לי… ובכן? – ובכן יאסרוך וישלחוך אל מקום מגורי אבותיך, עד אשר יעידו בך שם שנים-עשר בעלי בתים כתוב וחתום, שאתה הנך חצקיל בר' שמריל-גרוֹנם לוֹקש. מבין אתה? וההובלה תהא לא במרכבה רכה רתומה לחמישה סוסים, כי אם בדרך האסירים, והדרך יכולה להימשך ירחים שלמים. ועד שתועד ותקובל יעבור ראש-השנה שלהם, ואז תוכרח לעבוד עד השנה השנה הבאה שלא בחשבון. מבין אתה? ובכלל, אם אינך יכול לבוא בדברים עמהם – מהיכן אתה יודע, שבשנה הזאת עליך לעמוד לצבא? – עפ”י הפאספורט הישן אשר לי. אין משגיחים בפאַספורטים. עליך היה להיכנס אל ה“פריסוּטסטוויה” ולשאול. ואולם הוא לא נכנס אל ה“פריסוּטסטוויה” עד עבור עוד שבועות מספר. וגם שם לא נודע לו דבר, כי יום גנוסיה היה – ואל השולחן ישב רק פקיד אחד צהוב וטבול בכל אותה התועבה הבאה מבטלה, מבערות, משרירות-לב בלתי מוגבלה, שכל הטשינובניקים טבולים בה. – מה דרוש? – רצוני לשאול… לבקש את כבודו… איך שאני רוצה לדעת בבירור ע“ד מצבי… בנוגע לעבודה בצבא בשנה הזאת… פלוני נתן עיניו במלבושיו של המבקר. – מהיכן אתה? – מעיר ח. אשר במחוז הזה. – ושמך? – מינץ, חנינא. – חינינא? שרוּל? באמת? שרול ולא איצקה? ואני אומר: איצקה. לך, איצקה. איצקה יעמוד לצבא בשנה הזאת. ומי אשם בדבר! – קרא בעל מעונו הסרסור, כשסיפר לו דברים ע”ד ביקורו בבית-המועצות – רוצה היית שיענך הפקיד כך, בלי כל נתינה מצדך? חינם לא יענך לעולם, בשום אופן. אילו הייתי נפנה, הייתי אני הולך אתך… הא? נו, עתה לכה ואיעצך: בוא אל הלשכה של שר-החיילים. מבין אתה? בלשכה היתה העבודה מרובה. הרבה אכרים עמדו בביאה. הכתבנים התרוצצו מפינה לפינה. המפקח, אופיצר לבוש מונדיר שחור, צעק וצוח וחירף וגידף. הוא, מינץ המבקר, המתין ארוכות. לאחרונה פנה אל כתבן אחד: – במטותא, יגד-נא לי כבודו… אני רוצה לדעת… – מה היהודי רוצה? – הפסיקו האופיצר אגב ריהטא. – ואַשֶה בלאַהוֹרוֹדיה.. לימד הוא את לשונו. – הנך מחיל-מילואים? חיל המילואים ברוסית: запасныe. מינץ, שלא היה בקי בטרמינים הללו, דימה כי גם הוא запасной, מפני שהלא הוא עומד למלאות את שדרות הצבא בעתיד הקרוב, ולפיכך ענה: – כן. – ומה אתה רוצה? – אני רוצה לדעת, אם בשנה הזאת עלי לעמוד לצבא… האופיצר נתמלא חימה: – פטרוב! – ציווה על הכתבן – גרש את הז’יד הלז וכבדהו בצוארו! הוא יצא, ועד יום-הכֶּסֶא לקריאת הטירונים לא יסף לבוא לאיזה מקום ולשאול דבר לבירור מצבו. ויום-הכֶּסֶא בא. שעת עמידה לצבא באה. מבשרי התקופה הזאת – שבועות מספר מקודם – היו כנופיות הצעירים הבטלים – נמוכים, רזים, ילדים מגודלים – שהיו עוברים בסך בסנדלים מסומרים ומנענעים בידיהם ומתרעמים, ומחרפים, מקללים, ומאיימים: – אנחנו יוצאים לתליה בעדם, בעדם, המיוחסים, איננו מטילים מומים בעצמנו, איננו בורחים למדינת הים, והכל בשביל שלא תגיע הצרה אליהם, המיוחסים! ועוד יש להם ההעזה להשיב את פנינו, לשלחנו לצבא ריקם! לא! לא פחות מארבעים רובלים לכל חד וחד, לא פחות! את כל שניהם נעקור מפיהם! והשמועות היו באות. בעיר סמוכה פלונית חוללו הטירונים סקאַנדאַלים נוראים כלפי בעלי הזכויות; בעיירה אלמונית לא הניחו להתפלל בימי החגים; שם עיכבו את הקריאה שבתות מספר רצופות; כאן הפילו ספר-תורה לארץ בשעת ההקפות! ונאנחים היו בבתי מדרשות: – שחוק הוא החבריא דהאידנא? מלתא זוטרא החבריא דהאידנא? נקל לשער, החבריא דהאידנא – ממשלה בידי חייטים וסנדלרים!.. וקול המונם של החיים נתגבר. האכסניות של העיר ג. נתמלאו אכסנאין מכל הערים הקטנות שבמחוזה ואף ח. במשמע. באו הטירונים עם אבותיהם, אמותיהם, אחיותיהם, בני משפחתם והסטאַרוֹסטה (ראש) שלהם בראשם. גנחו ונאנקו ונתעוררו הלשונות והאינטריגות והדין ודברים והפלפולים השונים בין איש לרעהו וצף למעלה כל אותו הבלבול המשונה, זו הבריה בדמות ראש בלי עינים, הנראה בכל מקום שבני-אדם – וביחוד יהודים – מתכנסים לאיזה “יריד”. נחגרו המתנים החלשות ונתנודדו הזקנים השחורים ועלו האגודלים המכוסים באבק-טבק ונתרחב כוח-ההמצאות של העוסקים בצרכי ציבור והדואגים לעניני הקהל. הטירונים גופם חשו עצמם גיבורי היום ואפשר היה להכירם בנקל – את אלה הננסים במיני “קוּרטקוֹת” מיוחדות ובנעלים מסומרות גבוהות – עפ“י אופן מדברם המיוחד ותנועותיהם המיוחדות, שעמדו והכריזו: אנחנו יוצאים לצבא!.. ההוספה כבר היתה תלויה בטבעו ובטיבו של היוצא. יש שהוסיפו במראם: “הֵי, הֵי, לגבי בני-חיל כמונו עבודה זו לא כלום היא, ואנחנו צוחקים לכם ומתגאים עליכם!” אולם הרוב כפף את ראשו ואמר: רחמנות! צער בעלי חיים! חוסו עלינו, יהודים בני רחמנים, ראו עמידתנו… אבדנו, אבדנו”. היו כאלה שאיחדו בתוכם את שתי ההבעות הסותרות זו את זו גם יחדיו. ביחוד נקל היה להכיר, מי הוא בגפו ומי משאיר אחריו אשה, ילדים, או ארוסה, לכל הפחות, – “כלה”. לרוחב הרחוב אשר אצל בית-המועצות עמדו הרבה עגלות-כפר רתומות לסוסות דלות ורעבות וטעונות איכרים ואיכרות ב“סרמיאַקים” ולועסים לחם וקישואים. צילצלו פעמונים. ה“רֶקרוּטים” בעצמם היו מבוסמים קצת והתנודדו כעיוורים, מי עם “הרמוניקה” ומי שמח בעלמא. והאבות והאמות שהביאו את בניהם לכאן, ברגש קהה של מביאי קרבן עולה, ישבו על העגלות. זקני התיש הצהובים התנודדו והאמות ניענעו בראשיהן ושמו אצבע מתחת לסנטריהן. הכל לעסו את קישואיהן. הסוסים, ששק של שחת היה תלוי על פניהם, נערו ולעסו גם הם. – נו, ואתה עומד לבדך? – פנה הסרסור בעל מעונו של מינץ אל שכנו, כשראהו עומד בדד בקרן-זוית שבמסדרון בית-המועצות; שמח היה האי גברא להיראות כמי שיש לו עסק בכאן לאחר שהתרוצץ שעות אחדות לבטלה – מהרה יתחילו להקריא את השמות ואז תדע אל נכון, אם מן הנמנים הנך אם לא? – הגם הוא טירון? – תחב יהודי אחד את חוטמו לבין המדברים והורה באצבע על מינץ. – כן, ענה האחרון בבושה. – כך? השמעתם? בזכויות? בלי זכויות? – בלי. – בלי זכויות? השמעתם? מאין? מהיכן? – מח. מח.? מה שמך? מדוע איני מכירך? מינץ? יש משפחה כזו אצלנו. ובכן חיים-בר החנוני הוא דודך? לא? אני הנני מח. בעל-עגלה הנני. את ה“פריזיווניקס” הבאתי. ובאמרו ה“פריזיווניקס” היה קולו כטוען את ה“פריזיווניקס” – מחותן אני בכאן! – אֶט – הוסיף בעל העגלה – ולמה אתה עצב כל-כך? בימינו אין העבודה בצבא נוראה. אדרבה, התבשיל והדיסה של המלך מבריאים. שם מיישרים את הגב של בני-נשי כמוך. – הוא הדבר, – נתקנא הסרסור במדבר בלי הפסק – זה הלא אני אומר. מה אתה שותק? מה אתה מביט בשִניהם? בוא ואמור: “אני הנני בחור עני; אני הנני בלי זכויות; אם לא תתנו לי להוצאות הדרך אעשה פליטה, ואתם תהיו כפרתי!. אילו היה הדבר שייך… – אֶט – התגרד בעל-העגלה באבנטו ודיבר יחד את הסרסור בלתי מכרו – את הפרחח הזה לא יקבלו. – לא יקבלו? – תמה הסרסור – מפני מה? שמא קטן הוא בקומתו? – מפני שאני אומר: לא יקבלו! – גזר בעל-העגלה כמנבא מפי הגבורה ולא נתן טעם לדבריו. בעל-הדבר בעצמו לא שמע כבר את הפלוגתה החמה שנתעוררה מיד בין הסרסור ובעל-העגלה בנוגע להשאלה: יקבלו או לא יקבלו; כי נקרוֹא נקרא, בתוך כל הטירונים הניצבים, אל בית-המועצות פנימה. ואולם מאזניו לקרביו השתפך הנטף: לא יקבלו, לא יקבלו; מי יודע, אפשר שבאמת לא יקבלו… ובתוך חדר-בית-המועצות הרחב פנימה היה ערבוב מייגע של טירונים בריאים, של אמות נאנחות, של יהודים חולים מקווים לחופש, של שאון ואי-סדר ומפקחים על הסדר. בפתחים הועמדו שומרים לבלי הניח לזרים, לבלתי נצרכים, להיכנס, ולמרות זאת היה כאן הרוב – זרים, בלתי נצרכים. הכל היה טרוד במצבו הוא ובמצב הקרוב אליו, והכל הוגיעו אחרים בעניניהם שלהם ונפלו למשא והתייעצו והתרעמו ונתענו. דומה היה, כאילו הדאגה של כל אחד ואחד נתקלת בזו שלנוכח פניה, והיא מתמרמרת, מושחרת ונעשית קשה וכבדה ביותר. הכתבנים והפקידים, שהתרוצצו ממקום למקום וניירות בידיהם וקריאות של “He галдитe” בפיהם, ויתר מקימי הסדר עוד הגבירו את הטורח והקושי ואותו הענין שאין בתוכו כל בינה ושאין לו שחר ושאין צורך בו כלל. והאיכרים, למרות פחדם הטבעי, הכפרי, הפראי, למראה פקידי העיר שלא הורגלו בהם, ולמרות התמהון, המחכה לפתרון, שקם בעיניהם מכל אשר מסביב להם, לא חדלו להכריז על קיומם. שאון זה קשה היה ומכוסה אבק ונדמה שאינו נברא ע”י האנשים הנאספים, אלא שהוא בורא ושולט ומטביל את כל אלה בגליו. התחילה קריאת השמות. – אנדרי זמיאנקב! – אני! – פטרוֹ קרצ’ארגה! – אֱהה! – סאוויל סאוויליוב! – כאן…לאחרונה התחילו לקרוא גם ליהודים. – מוטקה שוּסטר! – כן. מוֹשקה מיאסה! – אני. בֶּריל גוֹלדשטיין! – פה. עד: – חנינא מינץ! – נו… יחיאל-דוד מינץ! דממה. – יחיאל-דוד מינץ! אין עונה. אתה חנינא מינץ? – אנכי. ואיה יחיאל-דוד מינץ? – אחי? – יהא: אחיך. השדים יודעים אתכם, אם אח אתה לו ואם לאו. גם הוא רשום. היכן הוא? – בבית. – באיזה בית? – בבית-אבותי. – ולא בא? – כלום גם הוא היה צריך לבוא? – כך רשום. קנס! ואתה הנך חנינא מינץ? – כן. אני חנינא מינץ. – והיכן תעודת-עצמותך? – אין לי. – כך?? הפקידים נתנו עין איש ברעהו – ונבואת הסרסור מתמול שלשום מתקיימה: המקריא ציווה בעיניו על אחד השוטרים מן הניצבים מסביב להוביל את “האיש הלזה” אחריו, ואת “האיש הלזה”, כלומר, את חנינא מינץ, ציווה ללכת אחרי השוטר. השוטר הכניסו אל חדר-משמר צדדי ואחרי העמידו שומר עליו יצא. הדלת נסגרה על מסגר.
פרק ה: נס נעשה למינץ והוא מתקבל
חנינא מינץ נמסר לעבודת הצבא לא באותו היום שנמסרו כל בני גילו, כי אם ימים אחדים אחריו, לאחר שהספיק בינתיים להיות מובל רגלי מהכא להתם ומהתם להכא, אל ח. העיר ובחזרה, ששם צריך היה למצוא עדים שהוא-הוא מינץ ולא אחר; לאחר שהתגולל לא לילה אחד על האצטבאות של “מקֵרות” העיר ג. והעיר ח. ללא אוכל וללא שינה וללא תקוה לצאת מן המיצר, ולאחר שנמצא לו חומר די והותר לחשוב מחשבות על דבר כל אי-הסדרים אשר בין היהודים ובכל הנוגע ליהודים. הרפתקאות רבות ושונות, גדולות וקטנות, מגוחכות ונוראות ומכאיבות-מכאיבות, עדו עליו, עד אשר זכה, לאחרונה, ביום שמש שאחד להיבּדק ערום ולהימסר.
שעות רבות, מבלי ראות פני איש, התהלך מינץ בודד בחדר הפנוי והסגור, שאף ספסלים לא היו בו, ואין צריך לומר: מוצא לצרכי בני-אדם. שעות רבות – עד אשר התחילו מכניסים אליו חברים להסגר מבני גילו, מאלה שכבר “נלקחו” בהחלט או נועדו לבחינה שניה, מה שקורין “איספיטאַניה” בלע“ז. כי חוק הוא לאנשי-הצבא מבני ישראל אשר בליטא, החשודים על הבריחה, להיות נתונים במשמר מיד כשהם נמצאים ראויים לעבודה, וחובה עליהם לשהות שבועות מספר ב”מרכז-המאסף" עד היקבע בפקודה מקום-עבודתם ועד הישלחם לשם – בהבדל מבני עם הארץ, ואף מבני עמי הנכר, שיש די אמונה בהם, כי ימָצאו לדורשיהם ביום הדרוש, ולפיכך הם הולכים לבתיהם בשלום לכל ימות בין הזמנים הללו עד הישלחם אל הלגיון.
הצעירים המיועדים-לצבא הללו, בבגדיהם, בגדי חול, נדחפו החדרה איש אחרי רעהו, ועל פני כל אחד בת-צחוק חוורת, טיפשית, כאומרת: “עתה היתה כריתת-בריתך שלמה: נימלת ונהיית לבן המלכות!” – ומיד כוסו שני החלונות של החדר מעברם השני בפני יהודים, פני מכרי השבועיים, פני אחיהם וידידיהם, אמותיהם ורעיותיהם, אבותיהם ודודיהם, והתחילה שיחה כבירה בפה ובתנועות על זכויות שונות ועל מדרגות שונות ועל בקורת הרופא ועל הטלת מומים ועל ישיבה בתענית ועל שתיית טבק לשם סכנה ומשחק בקוביה שבועות שלמים ברציפות בכדי שלא לישון בלילות ועל אמריקה, ושוב על אמריקה, ועל שלוש מאות רובל – וגדולה מזו היתה הצעקה בוודאי, אלמלא השומר, שחשב לו לחובה לגרש את ה“יהודים” מעל פני ה“אסירים”.
מראה החדר היה כמראה כל חדר ריק העומד לשכירה בלי כלים. צורה של כלא לא היתה לו. על כן חרה אף וייניסקר מאד בשומר על קראו למו “אסירים” והיה שולח לשון מאחריו ומבדח בזה את דעת הנאספים. וייסינקר זה, ליביל וייסינקר, היה מין בריה נמוכה,בחַלט ארוך ובמכנסים – טלאי על גבי טלאי. פניו היו פני קבצן זקן; עיניו ירוקות, חודרות וזועמות. צמח של שערות אחדות שחורות ונרפשות היה על סנטרו ומקום שפמו שמתחת לחוטם היה מכוסה כולו באבקת טבק אשר אהב להריח בה. הוא דיבר כל העת בשבח מיעוט-כוחו, והיה משתטה כל אותו היום, והתפאר שיש אשר אמר לשנות את טעמו ולהתחפש ללקוי ברוחו, כדי שייפדה על ידי כך (“מי לא יאמין שאני מטורף, מי לא יאמין?”), אבל הוא מצא שאין צורך בכך: הוא לא יעבוד גם בלאו-הכי, בשום אופן לא. הוא נשלח עתה לבחינה. זה לו לא “הברוך-הבא הראשון”. הוא כבד נבדק גם אשתקד וגם לפני שנתים. הוא נדחה משנה לשנה. עתה הפעם השלישית – וחסל. או, ליביל, הללויה!
קטן ורזה היה גם חיים – חיים “סתם”: כך קראו לו הכל (מאיזה טעם קונספיראַטיבי) ואפילו לא-חבריו, שידעו אותו מקרוב – אבל פניו כולם אמרו: לא שמחה מעושה ולא יגון דומם, ומצחו – ממשל-ברוח מיוחד. אך נכנס הלזה החדרה – ומיד התחיל לעבור מיד ליד קול קורא בז’ארגון: “אל אנשי-הצבא”. הוא השיג תיכף בשביל הכנופיה הרעבה לחם ונקניקים ממולאים יבשים. מינץ לקח אף הוא כדי חלקו פרוסת-לחם, אבל לא נגע בנקניקים, כי זהיר היה מלאכול דבר מן החי.
מבלי פנות למאן-דהוא ביחוד, התרעם מיוחס, בחור צהוב, שמן ומרושל, בן-עשירים מווארשה, ששתי אצבעות היו מקוטעות לו ברגלו השמאלית. הרי צרות אלו של ישיבה זו אינן אלא כעין הוספה, חי נפשו; מגדנות ופרפראות, קינוח-סעודה! וככלותו את הטיראַדה-התאניה ישב לבדו באחת הפינות, שרוי כולו בעצבות וזעף והעויה מיוחדה, שחיכתה ודרשה, כי אתו יתנהגו באופן אחר. ואמנם, לא עברו שעות מועטות וכיסו של דודו הפבריקאנט שבג. העיר בא לרווחתו, והכל ראו כיצד הלך לו מזה מיוחס דנא, מלוּוה על ידי אמו ואחותו הנאה, והוא פיסח קצת ברגלו האחת.
לפנות ערב, ככלות ישיבת היום של שרי בית-המועצות, הוצאו גם מינץ עם חבריו מן החדר הסגור. האולם הגדול והסואן לפני שעה היה ריק, ורק מסביב ל“אסירים” שתו שומרים ואנשי-צבא הרבה. ברם הרחוב אשר לפני הבית היה מלא מקצה עד קצה. ה“לויה” לפי דברי וויסינקר הרגזן, היתה צַה-צַה-צַה – ושריקת שפתים ממושכה לאחר זה. שאון-היהודים העלה קצף גדול במחנה שומרי הסדר. בצאתם את החצר, הובדל מינץ מכל אנשי החבורה: זו עברה אל “מרכז-המאסף”, והוא הודל בידי שני אנשי-צבא אל בית-המשמר של המחוז, כדי להישלח משם ממחרת בבוקר אל ח. יהודית אחת כבת ששים שבה באותה שעה, שעת בין מנחה למעריב, במהירות של זקנה מבית-התפילה הסמוך אל ביתה. כראותה איש יהודי מובל בידי שני “יוונים” ניצבה על מקומה, ניענעה בראשה והקמטים שבעיניה ובלחייה התכווצו.
- אין דבר, סבתא, אל תדאגי לי, לכי לדרכך – ביקש מינץ לקרוא לה, אך אחד ממלוויו הבהילו מבלי משים בתנועת ידו והקול לא יצא. גרונו של המובל היה יבש ביותר מצמא, והלילה פרש את כנפיו על ג. העיר.
בחצות הלילה, כשנרדם מינץ על האצטבה הקשה, הובא אליו מ“מרכז המאסף” כל אותו המחנה של מיועדים לעמוד לבחינה שניה, ומאותו הלילה ואילך התחילו להתגולל מסביבו ועל הרצפה חליפות-חליפות, עבור ושוב, יצורים חולנים, אשר אל חלים עיניהם נשואות. מישמשו כל אלה בלי הלף בעיניהם, באזניהם, בחוטמם, בחזם, בבית-שחים ומתחת לבית-שחים, בחנו את מומיהם והתהללו בהם והתווכחו עליהם והביאו ראיות משנה שעברה ומפלוני ומאלמוני. ונשמע באותו החדר הסגור קול קינה: “אוי ואבוי, מה פשענו ומה חטאתנו, כי באתנו הצרה הזאת? הגנבים אנו, אם מסרסי-כיסים? הלא טוב ל’הילקח' לחלוטין מאשר לעבור תחת השבט על העינויים האלה, להתגולל כאן ברפש, לשבוע נדודים, מבלי אוכל, מבלי משקה”… ולעומתם היו אחרים מוכיחים, כי טובה התקוה בכל אופן, כי טוב ללכת ל“וָספיטאַניה”…. אלא, שמכל מקום לא כך היתה המלוכה צריכה להתנהג עמם. ממה נפשך: אם כדאים הם ויקובלו – הרי ודאי ובוודאי שצריך היה לנהוג כבוד בהם; אלא מאי? לא? פשיטא, שאין לעשות בהם השפטים האלו. הנה השומר מתפרץ פנימה ומחרף ומגדף ואינו רוצה להביא אפילו מעט אוכל בכסף…. ועל כל אלה בוקע קול בּוראַק, “וָספיטאַניק” מברדיטשוב, היושב על משקוף החלון ושר בקולו של פעוט:
איך האב דיר געזאגט
און געזאגט,
און געזאגט:
אז חנוכה טאר מען ניט,
אז חנוכה טאר מען ניט – – –
ומיד צורתו הצנומה מקבלת הבעה של כוסף ושל נצחון ושל לחלוחית מוגרת:
אבער מיטן גראָר
מעג מען דאך יאָ,
אבער מיטן גראָר
מעג מעט דאך יא…
והכל מתדבקים אליו ומנגנים:
האלט זיך איין,
האלט זיך איין –
והוא בעצמו נחנק מחיוך של הנאה:
איך קען זיך דאך אבער ניט איינהאלטן!…
אַנאַלטין, אַנאַלטי – סולדת נפש השומר המאַלוֹרוֹס על פעיטות נפשם ופעיטות מנגינתם של המזמרים – תבוא המגיפה עליכם, יושבי בטל, יהודים! מפני מה אינכם מכבדים את הבית? “חאַטקה” (מעון) זו שלכם היא?! הנני עליכם במטאטאי!
והשירה נפסקת.
אל העיירה ח. הובל חנינא מינץ רגלי מכפר לכפר, ובכל כפר וכפר היה מתמנה עליו איכר אחר ללוותו, ובכל כפר וכפר – כשישה היו בערך – היו מסובבים אותו יושבי המקום ומביעים את דעתם, מה צריך היה לעשות, אלמלאי הכוח בידם, לאלו הנודדים, שנתרבו בימים האחרונים, וכל הצרות הן מהם. נחלקו הדעות. הללו אמרו: צליבה, והללו – מסמרות אל הבטן! עטוף ברעב, נדכה ובלי כוח, עמד לפני שופטיו ושתק. ביום שלישי בצהרים הובא ככה אל ה“סטאנוֹבוֹי פריסטאב” של העיר, ושלח השר לקרוא לזקני הקהילה, ושאל את פיהם, אם מכירים הם את האיש הזה, שמינץ הוא, ואמרו: “לא, מעולם לא ראינו את הבחור הזה ולא ידענו”. ונשלח הבחור על עקביו אל בית-המשמר שבג., והפעם דוקא בדרך-המלך, מפני שאירע שז’נדארמים נסעו באותו יום לתומם אל עיר המחוז בדבר איזה מעשה-גניבה, ונמסר הוא על ידם. והיו הז’נדארמים כל אותה הדרך מספרים ועוסקים בגנבים, בגניבות ובזונות. ועלה עליהם בנידון זה ובספורי נפלאותיו הרכּב, אחד מבני מכבי האש, בעל פנים שחורים כפני צועני, שנטפל עליהם בתור עד ובתור מרגל חרש. ובאו בנשף אל עבי היער אשר בדרך וירדו כולם מעל העגלה. אז הפנו הז’נדארמים את ראשיהם אל הרכסים והבקעות אשר הלאה מימינם, מעבר לאילנות, ופלוני השחור אתחיל לדרוש מאתו, מאת מינץ, כסף, “שכר-העגלה”, ולא – פה תהא קבורתו. אל תעלה על לבו מחשבת בליעל לומר: אין לו. אין איש מחויב להובילו בעגלתו חינם. ושמעו האילנות הגבוהים באותה שעה הד קול מכות אטומות וקול בכי רפה וללא-הועיל מן התל הסמוך.
———
בשוב מינץ אל בית-המשמר שבג., ותעודת עצמותו אין אתו, היו רוב היושבים פה פנים חדשות, וצורך היה לספר לכל אחד ואחד אשר קרהו. קרוב היה הדבר, וגם הוא בעצמו כמעט שהיה נכון לכך, שיֵעשה בו כחוק ויובילוהו שנים-שלושה חדשים, מתפיסה לתפיסה, עד דריבינטשוק, מקום מגורי אבותיו, כדי שיקומו שם יושבי-המקום, בני העיר שנולד בה, ויענו בו מי הוא. האפשרות הזאת היתה מדכאה כחשבת הדממה אשר ב“מקרה”. באשמורת השניה בלילה וכאותו הד המכות אשר ביער, ובכל אלה עוד נאמן היה מינץ את עצמו ולא נתן תיפלה בפשטותו. ממעל להאימה הקרה שבלב ניצנץ הרעיון, שגם זה לא לרעה, שהוא יוודע על ידי כך אל חיי האסירים ויוכל להשפיע גם עליהם לטובה כשם שישפיע אחר-כך על אנשי-הצבא. “אין דבר, אין דבר” – היה מדבר לאנשי שיחו ומחזק בזה את לב עצמו. הוא חשב: כדי לבוא אל השלמות צריך מתחילה לחיות את הנוראות האלו.
אולם גזירה היתה, שלא תיגדש הסאה לשעה זו. נודע הדבר להסרסור בעל מעונו לפנים (כך נדמה לו למינץ, שלפנים, לעת עת רחוקה מאד, התגורר במעונו של אדם זה), שהיה מן המבקרים התמידיים את ה“וָספּיטאניקים” בבית-המשמר, והלז, בחברת בעל-העגלה מח., שהיה בעיירתו בעל-בית חשוב וממלא מקומו של הגבאי לחברת “עין-יעקב”, נכנסו בעובי הקורה, מכרו את מיטלטלי התפוס ומצאו במחירם יהודים רחמנים שהעידו וחתמו, שיודעים עם באמונה, כי מינץ – מינץ הוא, ופדוהו, ובשבת השלישית עמד לבדיקה.
לא רבים היו הנבדים-המאחרים באותו היום. עמדו רועדים וערומים, איש אחרי רעהו, בפתח החדר, שבו ישבו השרים הבודקים-ושוחטים. לאחר ימים וחדשים, כשכבר היה מינץ וחבריו אלו אנשי-צבא, וסודקוב, סגן-הרופא של הלגיון, היה בא להעבירם תחת הבקורת המדיצינית, אם לא דבקה מחלה בגופם, היה הרוב מהם, וביחוד האיכרים הערומים, מתביישים קצת ומתענגים מאד בהחזיקם את הכותנות בידיהם, ובשר גום נתון לראוה. אולם אז, ביום ההוא, איש לא התבייש ולא התענג. גזירה היא. גם “גורלו” של מינץ – מספרו היה 261 – הוטל עליו שלא בפניו.
עבר תחת המידה לגובה ולרוחב – טוב.
אינך חולה בשום דבר?
ל-לא.
יהודי ולא יקבול ולא יתאונן….
פלא באמת!
ניגש אליו הדוקטור ותקע את ידיו לבין רגליו.
כאן כואב?
כו-אב… – נמלטה המלה מפיו, ואת פירושה לא ידע ולא הבין ברור, אלא שמעין קול מלחשים היה בתוכו: אולי….
כואב, – חזר הדוקטור ושאל.
הוא הדבר! – צחק שר-החיילים.
ראוי ומוכשר! – עלה הקול באזני מינץ.
וכעבור רגעים אחדים, והוא כבר היה שוב סגור באותו החדר, שניתן בו לפני שבועות, אבל במצב אחר, אחר…
כמה רשמים, כמה עובדות…
נתקבלת? – טיפס איזה סקרן זר לו מסביב לחלון.
נתקבלתי.
נתקבלת? – התעניין גם הסרסור גואלו, כשראהו מובל בחוץ אל “מרכז-המאסף”.
שאלה היא! – ענהו מינץ בגאון מוזר, חולני.
הוא חש, שאיזה דבר נעשה לו, שאיזה דבר מתרחש עמו, שכבר אין הוא את אשר היה מתמול שלשום.
ובתוכו פוזז הרעיון: ארבע שנים הולכות לאיבוד, ארבע שנים…
ובסתר נפשו נתנודדו גם דברי בעל-העגלה:
- שם יישרו את גבך… יישרו…
פרק ו: ב“מרכז-המאסף” ובדרך
בן-אדם פשוט, בלתי מלומד, הנמצא בנכר, ובשבתו בדד יעלה על דעתו לכתוב אגרת-שלום לאשתו ולבני משפחתו, נדמה ידָמה לו, כי אך יתחיל לכתוב ע“ד חייו פה – ולא יקיץ הקץ לעולם; הן צריך הוא לתאר את כל חייו, את כל חייו, את כל מחשבותיו, את כל רגשותיו, אל כל עובדותיו, את כל תקוותיו – כלום יספיק לו הגליון? אולם בבואו אל הכתבן, והנה: “רעיתי היקרה, ראשית, אני מודיעך, שהנני בחו”ש, כה יתן המוסיף לראות פנים אל פנים. והשנית, והשנית”… מה אפשר לכתוב עוד, הכתבן?!
רגש דומה לזה חש חנינא מינץ בכל העת אשר היה ב“מרכז-המאסף”, ובדרך, עד בואו מקץ שני שבועות אל העיר ב. לאחר שנועד אל לגיון-הרגלים המאה וחמישים ואחד המ-אי, החונה באותו מקום. הוא לא ראה מעודו, עד יום שהובא אל אותו ה“מרכז”, בנין-אורוה גדול כזה ומלא ערב-רב של אנשים באופן כזה – ומיד הרגיש, שאין כלום ולא כלום, וכי הכל לא כמו שדמיונו תיאר לו, וכי דמיונו והוא בעצמו אין להם כל ערך וכל חשיבות, והרי הכל תלוי בערב-רב הזה. תסור-נא הדאגה מלבך, בן-אדם, אין על מה לדאוג – נשום!…
ה“עולם” המה והתנודד. כמו בשער, הועמד איש-צבא שומר גם אצל פתח-הבית פנימה, שלא היה מניח לאיש מן הלקוחים לצאת, ואפילו לצרכיו, בלתי אם הופקד עליו איש-צבא אחר, ישן, ללוותו. ובכל זאת היתה החצר מלאה אנשים ומטיילים: יום שבת היה, יום ראשית-סתיו יפה, ובאו האבות ובני המשפחה, וביחוד הכלות לחתניהן, לבקר ולשוחח. איזה רוח של בטלה ושל ציפיה לשינוי המצב צרר את כל המקום בכנפיו. סגן-האופיציר הממונה על הבית רץ ונחפז ממקום למקום, וצעק, ופיקד, ודיבר קשות את השומרים, ולקח שוחד, וציווה למנות את הנשארים. ומינץ לא תמה על הפרת-החוק ועל הטיול-בחצר, בשעה שאסור לטייל, אבל כשהיה צריך לו לעצמו לצאת מזה לא הרהיב בנפשו להטריח את השומרים; ואולם כאשר קצרה נפשו והוא נאלץ לבקש, קיבל תשובה:
- המתן עד שיתאספו נצרכים אחדים, ואז תובלו ביחד!…
נזקר מתוך כנופיה משוחחת אחד עוד אחד ועמד. בינתים לא הפסיק את התפארותו לפני אנשי שיחו:
- מיד כשאני נכנס, מיד כשאני נכנס, והנה שר-החיילים נותן בי ענין, מביט בי, בחזי, ואומר: “זה בן-חיל!”…. השומר! עד מתי נעמוד כך? יובילו נא אותנו!…
מן החבורה אשר היתה את מינץ באותו החדר ביום הסגרו הראשון לא היה כל איש: אותה החבורה כבר נשלחה לתעודתה. כאן היו הכל פנים חדשות. ופלא היה, שכל הפנים המוזרים הללו, המהירים, העליזים, הבריאים, השקטים, הנחים, הרפים, עם תלבשותיהם השונות, הפשוטות, המהודרות, החסידיות, המגוהצות, הארוכות, הקצרות, אינם אלא כאילו אחד. רק בחצר טייל מיוחס עם איזו נערה (לא אחותו); עליו לא הוטל לשבת פה, כי נפדה בכסף, ומגוריו היו בבית דודו, ואולם לבו משכהו אל המקום הזה. בראותו את מינץ מובל בחצר, חשב לו לחובה להתייחס אליו כמו לאדם אינטליגנטי, דרש בשלומו וסיפר לו, שבשום אופן לא עלה בידו, יד מיוחס, להישלח לבקורת שניה של הרופא מכאן, אלא שבטוח הוא, אעפי"כ, כי לא יעבוד: הוא ישוחרר מן הלגיון; מן הלגיון נקל ביותר. כסף עושה הכל. איך שיהיה, ולעת-עתה – קשה. העיקר – השעמום! בווארשה לא הרגישו את השעמום הזה, באופן כזה. אצל דודו, אמנם, יש ביבליותיקה עשירה: גוֹרקי, סנקביץ', טולסטוי, אבל… בווארשה היה חשק לקרוא, וכאן… המצב….
מינץ נחפז ללכת אחרי שומרו, שהופקד עליו לזמן קצר ולא שם לבו אל השמנוניות החלקה אשר פיעפעה בקולו של איש-שיחו, בהזכירו את שמות הסופרים, לאמור: גם הם, הסופרים, שלנו הם, של דודי ושלי, ברשותנו ולהנאתנו הם משמשים, ולא הספיק הוא, אלא לבקש ממיוחס: אולי יש בידו להמציא לו איזה דבר למקרא? אפשר יש אצלו הרומן “התחיה”? אמת, הוא, מינץ, קרא כבר את הדבר פעמים, אבל כאן אין מה לעשות, ובכלל אפשר שיקרא את הדבר באזני אחרים. מיוחס ענה, כי, אמנם, גם הספר הזה ודאי שישנו לדודו, אלא שהוא, מיוחס, אינו יכול עכשיו לעזור את בת-חברתו, לדאבון-הלב!
כששכב מינץ בנשף על האצטבה אחרי המפקד המבולבל של שורת אנשים כפולה, איש אל מול עורף רעהו, בעלת שלש מאות וארבעים ושמונה גופים, היה רעב, כי לא אכל מן התבשיל אשר הביאו, בגלל הבשר שבו; והעלה לפניו את עמל כל היום ההוא, הראשון, את הרושם אשר עשה עליו שר-החיילים בהיותו כאן בצהרים בלוויית אותו האופיציר לבוש השחורים, שציווה לפני חודש ימים, בערך, ל“כבד” אותו, את מינץ, בצוארו, ואת ה“ואַשה בלאַהוֹרוֹדיה”, אשר יצא מפיו, כמעט בלי משים, בענותו להאופיציר על שאלתו. ונדמה לו פתאום עוד פעם הכל משונה ומוזר. מה אתו? אז זכר את פגישתו עם מיוחס ואת בקשתו ממנו, ותשוקה התעוררה בקרבו להרצות דוקא אותו סיפור-המעשה לאחד מן השוכבים בקירוב-מקום, כאילו רצה להזכיר את עצמו לעצמו ולהתנחם קצת במעשה המענג הזה ובזו הזכות המתגלגלת על ידו, להזיל טל אורה על נפשות אובדות, כלפי ההרפתקאות, אי-הנעימות וכל המוצאות אותו. אולם בחצי חשכת החלל בטלו האנשים וקולותיהם בתוך החפצים, השקים, המיטלטלין הרבים, הקומקומים והכוסות של פחים החדשים והלבנונים…
גם אתה מן הגרֶנאַדירים? – נשאל מינץ פתאום מפי אחד השוכבים.
לא, – ענה הוא בתמימות, ויתעורר ממשכבו וישב.
שכב, שכב, – קרב אליו המדבר וישכב בצדו: – גם בשכבך אני רואה, כי לא חייל כמוך בחרו אל גדוד הגרֶנאַדירים. לאן אתה מתרומם? גרנאַדיר! הגרֶנאַדירים בפטרבורג המה. ואני הנני מן הגרֶנאַדירים. הגרֶנאַדירים מקבלים תרטימר בשר בכל יום ויום.
אני אינני אוכל בשר גם בלאו הכי, – נכנס עמו מינץ בדברים.
באמת? – העיף עליו פלוני מבט חודר – שוטה!
הנפש המדברת היתה במגבעת מעוכה ובמעיל בכל כנפים עגולות; שרטוטי הפנים והתנועות של גנב פרופיסיונאַלי. מצלצול המלה “שוטה” ננער מינץ קצת ויחש מבלי משים, כי כבר היה האיש בכיסיו, אך לא מצא שם מאומה. אז שם פנים, כי לא הכיר כלום, ויאמר:
למה נשכב כך?
ומה איפוא, נעשה? – עונה פלוני קשות – רצונך לשכב מתחת?
מינץ התחפש ללא-מבין.
- רצונך – אמר – ואספר לך מעשה. המעשה הוא מסיפורי הגראף טולסטוי ושמו “התחיה” – תחיית-הנפש, תחיית המתים רוחנית. שם יסופר בנסיך אחר, איך שהיה מתחילה רע-מעללים, ככל הנסיכים, ובנערותו פיתה נערה אחת ויעזבה. ואולם אירע, שאותה הנערה הלכה מדחי אל דחי, עד שבאה אל ספסל הנאשמים, שלא בצדק, והנסיך היה באותו היום אחד מן השופטים המושבעים, משופטי הנערה הנאשמת, והכירה, ונהפך לבו, ונעשה לבעל-תשובה…
מינץ התלהב והתחיל לספר על הסדר. בראשונה זכר אפילו את המבטאים המיוחדים והחל ב“כל כמה שהשתדלו לשחת את הטבע בבנין עריהם ובעשן-פאַבריקותיהם ובמרצפת-אבניהם – האביב היה אביב, והשמש – שמש”… ואולם לאט-לאט הוכרח לקצר ולמסור רק את התמצית.
הסיפור, כיצד פיתה נכליוּדוֹב את קאַטיוּשה עניין מאד את השומע, ומינץ שמח על ההתעניינות הזאת ויאמר למצוא בה שכרו. מהרה הגיע אל יום המשפט השני והתחיל לתאר אותו הצעיר החיוור, שנאשם בגניבת דבר ישן ובלתי-דרוש מאוּרוָה.
- התבין? – פנה כאן ביחוד אל שומעו – יש אנשים, אנשים כאלה, האומרים, המוכיחים, שהחוטאים נולדים חוטאים. מובן, שתיאוריה כזו הבל היא, וטולסטוי בתיאור הצעיר הלז מעלה את בקרתו החדה על התיאוריה הזאת. אותו הצעיר האומלל גנב בהיותו רעב, שיכור, חולה. התנאים עשוהו לכזה. לא נמצא אחד אשר יורהו את הדרך הטובה. אלמלי נמצא איש, אשר היה אומר לו: ידידי, כלך לך מדרך זו – – –
מינץ נפסק פתאום, העששית הקטנה, האחת באורוה הגדולה, הגדולה, הפיצה את אורה הכהה, חוטמו המחודד היה אדום-לקוי מן המכה אשר הוכה.
על מה? – שאל ותמה.
על דא! – השיב לו שומעו במנוחה – רצונך לקבל גם בצלעך?
על מה? – רעד מינץ.
על שטותך! את השוטים מכים. אינו אוכל בשר! אל תשתטה, איפוא, יותר ואל תאמר לי מוסר על אשר אמרתי לעשות לך. זכור, כי הנך איש-צבא ועליך לעזוב את חסידותך ופרישותך, ואם לא – רעה תמצאך. הנה אנו עוברים בקרוב בדרך. בדרך – טוב. אכסניות-חינם, אוכל, שפחות. ואתה בודאי גם טעם נקבה לא טעמת מעודך. הגם עתה תאמר להיות צדיק? אני אלמדך… שוטה!
והוא קם וילך.
———–
ב “מרכז-המאסף” ובדרך, עד בואו לב., נפגש מינץ וחבריו בהרבה אברכים שעבדו לפנים בצבא, ואלה האחרונים, רובם ככולם, הפליגו בקלות-החיים של אנשי-הצבא, וביחוד בעבודתם הם עצמם, שהיתה קלה ונעימה כל כך. ויש גם שהביעו געגועים אל אותם החיים. לא כן היתה דעת השומרים, וביחוד זו של השומרים היהודים, שהיו מתמנים יום-יום על ה“מרכז”. הם, להפך, היו מאיימים ביותר, והיהודים השומרים היו מאיימים ומשתדלים להשתמש באיום זה להנאתם, לעשות מסחר וקנין במכירת כותנות לבנות, רחבות, קרועות, שהגימנאסטיקה נעשית בהן, ואניצי פשתן ויתדות וכל המכשירים לצחצוח קנה-הרובה, והכל במחיר אגדי, ובקניית חפצים שונים מה“לקוח” בפחות מזול באותה האמתלה, שהרי הוא הולך בדרך רחוקה, ובבואו על הגונדה, לא ימצא חפץ בחיים, לא כמו כאן – “אל יניח לו אפרוחים בחיקו” – ומה צורך לו, איפוא, בכל אלה החפצים? יקח את המחיר שנותנים לו!
מינץ הספיק כבר להיות לשיח לאיזו מלאכה, לשאת מים ולקלוף תפוחי-אדמה במטבח, לראות את ה“קאַפּטינאַרמוּסים” ומבשלי-הדיסה – אלה שהם אנשי-צבא גמורים – לראות את מלבושיהם ומשכבם בעזרותיהם, והרושם היה, שאין השד נורא כל-כך. הפרנס, שהיה ממונה על המזון, אונטר-אופיציר שלא מן המערכה, היה אדם בעל קול ניחר משכרון ובעל תנועות חשבניות ואנושיות. לגמרי לא נורא.
בהנהגה שבבית הזה היו גם מטרות מחנכות. לפני האופיצירים הנכנסים היו מפקדים: “קומה! סמירנא!”, את המזון היו נותנים בסדר קפדני, איש-איש וקלחתו אל מול פני עורף רעהו, ולפנות ערב היו מוציאים את הכל בהמון להתהלך שעה-שעתים על פני רחובות העיר – “טיול”. מינץ הושפע מן הרוח הכללי להיראות כגיבור וכאיש-חיל נגדה-נא כל הנפגשים והנפגשות ומן התאוה הכללית להיות כבר נתון בבגדי השרד. מרחוק הבהיקו לפני עיניו המודעות הגדולות של התיאטרון: “הַמְלֶט” בערב הזה!!! – קול מעולם רחוק, רחוק… אבל – השד לא היה נורא כל-כך.
לאחרונה התחילו מחלקים לכל אלה שנועדו לפלכי רוסיה הפנימית (מינץ בתוכם) מיני פוזמקאות, קישורים לאזנים וכיוצא בזה – הגנה מפני הקור השורר שם. מינץ קיבל לזמן גם אדרת-כבשים קצרה, אשר נעמה לו מאד.
ביום הששי האחרון בא שר-החיילים, שטאַב-אופיציר שָׂב, זקוף, גבוה ויפה, אלא שבאזניו היה מוך נעוך, וידבר את דבריו על היהודים. היהודים אינם אהובי הממשלה. אשמתם בם. הממשלה לא תוכל לתת אימון בהם. הם בורחים לאמריקה. לא הועילה השבועה הראשונה. הבורחים רבים. הוא יודע. מן הדרך יברחו הנותרים. כי על כן רבה השמירה. אבל הנה מחר שבת – והוא רוצה לעשות נסיון. מי האיש הרוצה ללכת העירה – הנה הוא מניחהו ללכת, על אמונתו בלבד. מי הרוצה – יצא מן השורה.
יצאו שמונה אנשים. השר הוסיף לדבר באזניהם דברים כבושים. מה טוב לעבוד להמלך ולארץ-המולדת ביושר, שהרי אם לא – רע תרדפם. ואולם הוא סומך עליהם. ילכו ויבואו בזמנם. מחר בבוקר צריכים הם לצאת לדרך – אל הלגיון שלהם.
השר הפנה את ערפו ויצא בצעדי און. השמונה לבשו את בגדיהם וילכו גם הם. בזמנו שבו – שנים.
———
שלושה ימים ושלושה לילות נמשכו בדרך. נסעו באתיקים להובלת סחורה – בלי כירים ובלי חלונות. היתה החבורה חבושה בכל הכלים המחממים וטעונה ארגזיה ותרמיליה. ניחרו גרונות צורחים ונשמעו קולות “הרמוניקה”. נראה השלג בגבולות רוסיה הפנימית ונתגבר הקור. בבתי-הנתיבות היו אנשי-צבא פוגשים אותם ומובילים אותם אל קסרקטין רחבים ללון. רוסים אדומים, סוחרים, ב“טוּלוּפים” של עורות-סאַקסאַק, כרסנים, תקיפים, מבני האמונה הישנה, היו עומדים בקרוב ונהנים למראה האוכלוסין, למראה אלפי הצעירים העוברים. “המשגב!… אֱהֵה, עתה הם עוברים ככבשים, אבל אין דבר: מהרה יהָפכו כולם לחיילים רוסים, לגיָסות רוסים! או, הכוח הצבאי הרוסי!” דלקו מנורות-השמן לפני האיקונין המוזהבים; נזירות עמדו עליהן, ונשי אותם הסוחרים התפללו ברטט וברגילות.
בר. עיר הפלך, התחנה האחרונה בואכה ב., עיר של הררים מכוסי גלידי קרח, נתחלקו הטירונים על פי הבתים להתאכסן שם, מפני שבקסרקטין לא היה משכן פנוי בשבילם. חבורת היהודים המצערה הוטלה על בית היהודי העשיר שב“קהילה”, והם נתקבלו שם כאורח ארעא: נתנו להם לאכול ולשתות והביטו עליהם כמו שצריך להיות. בערב – בלילה האחרון להיותם “חפשים”, הלילה האחרון טרם בואם אל הלגיון – נתעוררו האכסנאים, עשו הילולא וחינגא ולא נתקררה דעתם עד שהלכו משם לבית-מזון רוסי ונשתכרו ואכלו חזיר. מינץ היה בתוכם. בשעה מאוחרה שכב על הסדק אשר בין שתי תיבות, שהיה מכוסה באדרת עור הכבשים שניתנה לו, וחשב על הסדק אשר בנפשו ועל התאוה החייתית, אשר בה לעס וכירסם לפני שעות אחדות את קוליות החזיר, ועל אותו בעל הכובע המעוך אשר היכהו באותו הנשף ועל מיוחס השוכב עתה בבית-המבשלות עם השפחה העבה. הוא, מינץ, הן סבל הרבה בחייו: רעב, עוני וגם שפלות, אך כל אלה לא עקרו בכל זאת מלבו לגמרי את אמונתו בטוב ובאפשרות הטוב. ואולם הנה השבועות האלה, אשר כל דבר ביחוד לא קרה לא בהם, הביאו סדק בנפשו שלו עצמו והכניסו את החלאה והזוהמה לתוכה. חלאה וזוהמה – מה זאת? מה חלאה ומה זוהמה? מה טוב ומה רע? מה נשגב ומה מגוחך? נזירות מאכילת דבר שהיה חי – חַה, חַה… הלא אין הכל, אלא אחד. מיוחס, אותו בעל-המגבעת, השפחה – הכל אחד. “בדרך – טוב: אוכל-חינם, שפחות”. מה היה להתרגז? מלבו הוא, מינץ, הוציא מלים. מלב איש, שהיה לכאורה תמיד ותדיר, בכל שעה ובכל רגע, בעל “נשמה יתירה” כביכול. נשמה יתירה – שטויות, שטויות. עבדא בהפקירא ניחא ליה. מסביב היתה עלטה.
פרק ז: הגוּנדה הארבע-עשרה
בבוקר השכם הגיעה החבורה, אשר גם מינץ היה בתוכה, אל “מרכז-המאסף” אשר בב., העיר אשר הלגיון הקנ“א המ-אי חונה בה. פיזרום והעבירום בשורה פעמים ושלוש עד אשר הובאו בשעה העשירית אל בית-הפקודות של הלגיון, או ה”קַנצרַליה“, אם לדבר בלשון הפֵלְדְפֶבְּלִים הרוסים, שאינם יכולים בשום אופן לבטא את המלאה הזאת כן: קאַנצלאַריה. עם העמדו בפרוזדור, הם וארגזיהם המוטלים על כתפותיהם. עבר אופיציר אחד ואמר להם: פתאים! למה אתם עמוסים ארגזיכם? הסירום והעמידום על הקרקע!”. הסירו הטירונים את ארגזיהם והטילום על הקרקע. מהרו התחילו עוברים על פניהם אופיצירים רבים, רבים, זקופי חזה, נתעבי פנים, מיישרי רגל, במגפים מגוהצים, פּוֹרוּצ’יקים, וסגני פּוֹרוּצ’יקים, צעירים, פראַנטים, וקאַפיטאַנים ושטאַבּס-קאַפֹיטאַנים, באים בימים, אבות למשפחה ובעלי אדרות מעוכות וישנות. מינץ לא ראה מעודו מספר אופיצירים כזה. הוא חשב על חייהם והביט על העוברים בהנאה של התעניינות.
אתה יודע לקרוא ולכתוב? – פנה אליו קאפיטאן אחד, ממוצע-הקומה ורחב-הכתפים, בעל זקן שחור ונאה, כרס הגונה וצורה גאותנית-מחוכמה, נוחה-קאפריזית כאחת, בעלותו על המעלות אל ועד-האופיצירים ובהחזיקו דרך-אגב בחרבו אשר בתער לבל תתנודד.
כן, – ענה מינץ.
יהודי?
כן.
אזרח ירושלמי, חה, חה! שמע-נא: לי יש צורך ביהודי יודע-ספר. אקחך אל הגונה שלי. מלומד אתה ביותר?
לא ביותר, הוד-אצילותך.
לא הוד-אצילותך, כי אם: רום-הוד-אצילותך. כך צריך לומר, כשמדברים אלי. אני הנני קאַפיטאַן, ותארי: רום-הוד-אצילותך.
ויעל.
זהו קאַפיטאַן מיכאַילוב, שר הגונדה הי“ד, – ענה העֵר העומד אצל הפינה בקול של התפארות על אלה הטירונים שאינם יודעים לגבי דידיה בין ימינם לשמאלם, ושלדידם מיכאַילוב וגברילוב, גונדה י”ד וגונדה י"ח – הכל אחת…
אב הוא ולא קאַפיטאַן, – ענה גם החייל הפרוונקא, שעמד באותו מעמד – אשרי האיש הנופל אל הגונדה הי"ד! הרי זו זהב ולא גונדה!
ואתה, בן-ארצי, מאיזו גונדה? – פנה אליו העֵר בתנועה כזו, כאילו היה מתכוון לומר: משתדבר את אלה הטירונים, השדים האמוצים, דבר אלי!
אנכי הנני מן הי"ג! – ענה הלז – נו, מובן, הגונדה הראשונה להבטליון אינה דומה לזו הארבע-עשרה. שד הגונדה שלנו הוא קאַנאַלסקי, פולני. גם הפלדפבל שלנו, חאַרצֶ’נקו, חוֹחוֹל ידוע.
ויתאנח בגאות.
בשתים-עשרה שעות הופיע שר-הלגיון מוז’אַיסקין בעצמו, פוֹלקוֹבניק, קצר, מלא, בעל זקן גזוז, עגול, ששיבה זרקה בו, והבעה של חנוני פרנצי עשיר, חגור חגורת כסף כהה, ויפקד ע"י שלישו הצעיר להוציא את כל הטירונים הבאים אל החצר, כדי לחלקם בין שש-עשרה הגונדות אשר בלגיון. העמיד את הכל בשורה אחת, ויצאו שרי הגונדה ועשו הבדלה, וביררו חיילים לעצמם וסימנו אותם בחתיכת נתר. נהג בזה דין חילוף וטענות וברירות. הכל השתדלו לקבל יותר ויותר אל תוך חלקם בעלי-מלאכה ויודעי קרוא וכתוב. האופיצירים התלוצצו בפנים רציניים. על בגדו הישן והמאובק של מינץ עלה הציון: 14.
כאן, בתוך כל הפלדפבלים שבאו ל“הבדלה”, היה גם הפלדפבל של הגונדה הי“ד, זַמיקוֹב, איכר מפלך אוריול, דק-התבנית ובעל פנים קטנים מחודדים, ישרים ושפם קטן צהוב. ביחוד הסתמן חודו של סנטרו הקטן מתחת. עיניו היו מלאות יושר, יראת שמיים ודייקנות. הוא אהב להביט בידידות, עפ”י דרך הנצרות, על חיילי גונדתו, היה נזהר אפילו מן הברכה הרוסית הידועה, ואולם בכעסו על אחד מהם היה קצף משונה עולה בזויות-שפתיו, והברכה היתה יוצאת משם תכופה, הדוקה, מדויקה.
בינתים הסתובבו זעיר פה, זעיר פה, גם אנשי צבא שונים, שהיו בזה לרגל עסקיהם-שליחויותיהם. ניגש אל מינץ חייל יהודי, קטן ודל, ככל היהודים, גלוח, אלא ששורה של שערות נותרות לאורך סנטרו, בעל עינים אלכסוניות, ערמומיות ושוחקות, והוספה אדומה ממעל לשרוולו, סימן למתופף, וולף היה שמו, ובתנועה אפוטרופסית של אדם המתעסק בתוך דבר השייך לו, טפח על כתפו של מינץ ואמר:
- נפלת לתוך הגונדה הי“ד – אין דבר! אל תירא! גם אני מגונדה זו, עד עתה שלושה יהודים היו בגונדתנו מלבדי. עכשיו, עמי ועמך, יהיו חמישה. משאר היהודים אחד, סקטין, הוא סנדלר-הגונדה, וטילמאן ואיצקוביץ עובדים ב”שוואַלנה". אינך יודע מה זו “שוואַלנה”? זהו המקום ששם תופרים, ורק ללון באים משם אל הגונדה. אתה תהיה לכתבן גונדתי. הכתבן שלנו השתחרר בשנה זו. ראית את השר של גונדתנו? ערל טוב!
הערל הטוב קרא בתוך כך:
זמיקוב!
מה רצון רום-הוד-אצילותך? – רץ אליו הפלדפבל מקצה-החצר, ששם עמד ושוחח עם חבריו, בהחזיקו את כף ידו בצד-גף-כובעו.
ראה! – אמר אליו הקאַפיטאַן מיכאַילוב, ויור על מינץ – נתתי לך היום יהודי מלומד.
הפלדבל, להנות את אדונו, הצטחק בבהכנעה:
- שומע אנכי.
הוא קיבל פקודה להוביל את הנבררים אל הגונדה בסך – ויעש כן.
———-
הקסרקטין של הבטליון הרביעי בכל לגיון יש ארבעה בטליונים; בכל בטליון – ארבע גונדות; בכל גונדה – ארבעה אגפים; בכל אגף – שתי פלוגות, ובשעת מלחמה – ארבע פלוגות), שבו היתה הגונדה הי“ד, היו בנויים בקצה-העיר, בקצה-הרחוב של הגוברנאַטור, כעברך את הגן הקטן, אשר הכניסה בו לאנשי-צבא אסורה, וכבואך אל מול שתי החנויות הגדולות של העירונים פּאַנטילימויוב וגוֹרמיקין. מאחורי הקסרקטין היה מגרש רחב ללימודי הטכסיס ולמרעה-עגלים בימות הקיץ, ולא הרחק ממנו, מימין, בית-הנשק, אוצר-הטעונה, אוצר-החצים, משמאל – הגונדה שלא מן המערכה, בית-החולים, בית-משמר הלגיון, בית-המאפה ועוד בתים אחדים. לפני הקסרקטין היתה ג”כ כיכר פנויה לא קטנה, ואחריה – שיחין חפורים וביצות עמוקות ורפש רב.
משני עברי האכסדרה של הקסרקטין עמדו תמיד על המשמר שני אנשי-צבא. בפרוזדור היו ארבעה פתחים: פתח לי“ג, לט”ו, לט“ז ולי”ד.
העֲזָרה, אשר בה חנתה הגונדה הי“ד, לא נפלתה בשום דבר מכל בתי יתר הגונדות. בהיכנסך שמה אתה רואה מימין את ארבעת השולחנות האגפיים ואת הטבלאות המצוירות לתכניות שונות של גימנסטיקה ושל יריה ואת עשרת הדברות של סוּבוֹרוֹב (“אבד לך נשקך – נשוך את השונא בשניך” וכו') ואת סובורוב עצמו; משמאל – את כלי המכשירין לגימנסטיקה מכונתית: את הקורה ואת המזרן הרחב והמרובע לקפיצה ולדילוג, את החוליות והסולם לטיפוס, ביניהם גם הקשת-לחינוך! ולפניך – כירה No.1 עם הגיגית אשר בצדה וכיור-הרחצה אשר מאחריה. משם יתחלק החדר בארכו לשנים: חלק אחד מימין, המכיל בקרבו זוגות-זוגות של אצטבאות עם מזרנים ושמיכות אמוצות וטבלאות קטנות חקוקות: “החייל מן השורה, פלוני בן פלוני, אגף פלוני, פלוגה פלונית”; על הטבלאות אלונטיות תלויות, ולפני האצטבאות עד החלונות – מרחב, ששמו: “השדרה שמלפנים”, כלי-ראי ללימוד הקליעה אל המטרה וכתלים מכוסים באינסטרוקציות ע”ד האוכל, ע“ד ההנהגה, ע”ד הסקת התנורים וע"ד כל פרט ופרט. לשמאל אתה מוצא סמוך להאצטבאות שמלפנים שוב אצטבאות כפולות, אצטבה, אצטבה לשנים, ושוב מזרנים ושמיכות וטבלאות ואלונטיות, אלא שמתחת לכל אלה ארגזי החיילים שרויים, מסומנים בשם בעליהם, וקרוב להם פיראַמידת-הקשתות מתנוססת, הערסלים המיוחדים של שרי האגפים, הארונות הקטנים, המלאים לחם, קערות, כפות, סמרטוטים וכוסות. ככה אתה בא אל כירה No. 4 – האחרונה. שם אתה מוצא סופו של האגף הרביעי ושם אצל החלון אתה מוצא שולחן הקאנצלאריה של הגונדה, את האיקונין ואת כל הסביבה המכובדה, ובקרן-זוית – פתח אל מדורו המיוחד של הפלדפבל.
כשהביא הפלדפבל זמיקוב את סיעת הטירונים, ערכם בשתי שורות על פני השדרה שמלפנים. יצא אליו ממלא מקומו האונטר-אופיציר העליון איווניוּק, אדם קיצוני ובעל-התפעלות בעבודתו ובחובותיו, גבוה וחסון ועבה עד מאד, שלפיכך עשו תמיד תנועותיו המהירות, המלומדות, של בן-חיל, רושם משונה של כל דבר לא טבעי.
לא קרה כל דבר? – שאלו הפלדפבל כרגיל, באחזו בדליל אשר עליו.
בשום אופן לא! ענה הלז ויוסף בהחויה כלפי הטירונים – כיצד הם עומדים! כעתודים!
ילמדו! – ניחמו זמיקוב בתנועה רצויה.
אי, אתם! – רעם עליהם איווניוּק – היודעים אתם, מה אתם?
טירונים… – ניסו אחדים להגיד את החידה.
איוואַניוּק הביט עליהם בביטול מוחלט.
טירונים אתם? – המה בבוז – עקומי רגלים! איכרים! פראים!
“חיילים צעירים אנו” – עֲנו לו! – טען הפלדפבל אל העומדים באותה התנועה הרצויה, ולא נודע ממה שבע רצון יותר: אם מטוב-לבו הוא, או מחכמת ההנהגה של פקידו.
ואתה מה תאמר, ז’יד? – פנה איוואַניוּק אל מינץ – מה? “לעבוד אעבוד, אבל לירות – לא!”
אל תגע בו! – צחק הפלדפבל – הוא ספרא.
ספרא? אַי, אַי, משלנו… והיכן הארגז שלו?
אין לי ארגז.
איך “אין לך ארגז”? תמה הפלדפבל – ועוד “מלומד”! צריך שיהא ארגז. כיצד בלי ארגז? קנה בעשרים פרוטות איזה ארגז. ארגז – זהו העיקר.
הפלדפבל הוסיף עוד קצת דברי תוכחה לכל הנאספים ודרש עוד קצת בזה, ש“אצלנו, בגונדה הי”ד, אין עבודה כלל; צריך רק להיות מקשיב – והכל כאן. השר שלנו הוא אב, ולא שר“. אח”כ ציווה להתפזר בלי שאון ולהתעסק איש-איש בכל אשר הוא רוצה. רק את מינץ הושיב אל השולחן וציווה עליו לעשות רשימה חדשה מאנשי הגונדה. “הבה –נא ונראה, איך אתה מלומד”.
לפני עיני מינץ היה ערפל. כמו בתוך אד עבה לא יכול להבדיל בין איש לרעהו ובין דבר לדבר. הקסרקט כמעט שהיה ריקן, כי אנשי-הצבא הישנים של כל הבטליון הלכו כולם באותו היום אל המשמר. ואולם איזו מועקה אשר לא שחר לה מילאתהו, את פנימיותו ואת כל השטח אשר לפניו. הבאים מחדש מיהרו והשיגו חמין וישבו בדממה על ארגזיהם לחוּצים וקרובים איש לא רעהו. רק הוא האחד היה שישב אל השולחן נתוּן בעול לקיים מצות הפלדפבל והכזיב את תוחלתו של זה לגמרי, עיקם את השורות והשרטוטים, טעה לרגעים והוציא גליון אחר גליון לבטלה. וולף המתופף הסתובב מרחוק כשועל, טיפל באיזה אקדח, ופניו היו טבולים בצער על שהיהודי החדש גם הוא אינו מוצא חן – ובשמחה לאידו. בהיפטרו מפני אדונו ישב מינץ על אחד הארגזים אשר לא לו בשדרה האחרונה וישם את פניו בשק-התבן המונח על האצטבה. היו דמדומי ערב.
**
**
פרק ח: קצת התוודעות וקצת התחנכות
יום המחרת עבר בהולכה לבקורת אחרונה של הרופא, בהוֹעדה את כל איש לאגפו ולפלוגתו ( מינץ נועד לאגף ד‘, פלוגה ב’), בתספורת מוכרחת וחלוטה עד לבלי השאיר שום זכר לשערות, בנטילת הבגדים החפשיים אל תוך בית-האוצר ונתינת בגדי צבא תחתיהם ובלימודים ראשונים ע"ד ההנהגה, איך שחייל צעיר אסור לו להעיז פניו בפני חייל ישן ולגשת אליו מבלי שיַראה לו את הכבוד באצבעותיו מתחת לכובעו ושיפנה אליו בלשון: “אדוני דודי”.
הוּסרו השערות ולבשו הכל את ה“מוּנדירים” הישנים, חסרי הצבע, וקיבלו הכל עוד יותר צורה אחת, לבלי היבדל איש מרעהו.
לימים נודע לו למינץ שע“פ דיני ההדרכה צריכות להיות בבית-האוצר שלוש חליפות-בגדים לכל חייל וחייל: מדרגה ראשונה, מדרגה שניה ומדרגה שלישית. מדרגה ראשונה – בשעת בקורת של שרים עליונים ובימי גנוסיה; מדרגה שניה – לבוא בהן בין הבריות וללכת בהן למשמרי הכבוד; מדרגה שלישית – הלבשת יום-יום. בגרעון לא גדול ביותר, שבא ע”י הקומבינציות השונות שבין האמרכל, הפלדפבל של הגונדה שלא מן המערכה והפלדפבלים של גונדות המערכה, כמעט שנמצא, אמנם, כל זה בבית-האוצר, אבל בני הצבא לא ראו מעודם, אף ביומא דפגרא, בלתי-אם את המדרגה השלישית. כרגיל היו כולם לבושים סמרטוטים מן המדרגה שאין פחותה הימנה, וכשנטל מינץ לאחת את הקרעים של “מוּנדירו”, היה הארג הולך ומתמזמז ע"י כל תפר ותפר.
הנלבשים-מחדש, אעפ“כ, נהנו גם מזה. לאחרונה הם מתחילים להידמות אל כל יושבי המקום, לבלי להיות לצנינים בעיניהם בתלבשתם ה”חפשיה".
בצהרים שבו אנשי-הצבא הישנים מן המשמר חמושים, ובתוכם ראש-המשמר האונטר-אופיציר סיביליץ, שנועד למורה-החניכים הראשי בחורף הזה (איוואניוק היה מורה הישנים), לטכיננקו, המנהל, היֶפריטור, שר הפלוגה השניה באגף הרביעי וג"כ אחד ממורי החניכים, ושנים-עשר חיילים נמוכים, בהם קוניצקי, קירי, פרסקוקוב – אזרחי הקסרקטין.
אנשי-הצבא התפרצו אל תוך הבית פנימה עיפים ורעבים ויעמדו מעצמם בשתי שורות, איש אל מול מפרקת רעהו, כשהם מחזיקים בידם בתנועה של בני-חיל את הקשתות הקרות והמוחלדות, מצלצלים במסגרים ומביעים בזה את הכרתם, כי “השדים האמוצים” מקנאים, צריכים לקנא בהם, באלו שבאים מן המשמר!
- עמוד!! – פקד סיביליץ בקולו הפראי להכעיס, למרות מה שבלאו-הכי לא היה מקום להלוך בו והכל עמדו מאליהם – אל תתגודדו!
לשמע צריחתו יצא הפלדפבל ממדורו.
אתכבד לבוא בחזרה ולהתייצב לפנים, אדוני הפלדפבל! – קרא סיביליץ אבטומטית.
טוב, – המה זמיקוב – לא קרה כל דבר?
בשום אופן לא, אדוני הפלדפבל!
נו, טוב.
התפזרו! – פקד סיביליץ על הניצבים – הקשתות אל הפיראמידה!
אנשי-הצבא לא הסירו את אצטלאותיהם מעליהם וימהרו להתנפל על הקערה, המלאה אטריות מבושלות קרות, שעמדה על אחד השולחנות. מנות בשר לא קיבלו, כי אותו היום היה אחד משני הימים בשבוע, שאין בשר ניתן בהם לחיילים מפני התענית.
אוי, ידידים חדשים! – פנה סיביליץ, לאחר שסעד לבו, אל חבורת הטירונים, ששכבה על האצטבה – שכבו, שכבו, נוחו… מחר לא תשכבו… ואולם עמדו, שדים! – הוסיף פתאום במבט עקלתון – למה אינכם עומדים? מי הוא המדבר אליכם?!
אבל מה אתה, דוד… – התחיל טרנופוב, טירון מפלך פֶּרם, צהוב, מלא אבעבועות, גבוה ומדבר בקושי רב, שלא יכול לעמוד בשום אופן על אי-היושר שבדבר…
לא דוד הוא לך! – הפסיקו בנזיפה קוניצקי, חייל גבוה מאוד, בעל שרטוטי פנים עדינים ותאותניים, שפתים לחות ואספלניות לו על שתי לחייו, בן האגף הראשון ומתגאה בזה תמיד; הוא כבר הספיק להסיר מעליו את המונדיר ונשאר בכותנתו האדומה בלבד, מעשה בן-בית; קולו היה קול מתפאר, קול מורה ומחנך – לא לפני “דוד” אתה עומד, שד אמוץ, כי אם לפני האונטר-אופיציר העליון סיביליץ!
סיביליץ היה אונטר-אופיציר שנשאר בעבודתו למעלה משנות חובתו. הוא כבר עבד באיזה שכר, מה שקורין לזה בקסרקטין: “עור מכוּר”. הוא היה בעל לאשה בפלך פולטאבה ואב לארבעה ילדים. מבנה גוו הזקוף היה מחוטב יפה באופן בלתי מצוי. עיניו היו מוגלאיות קצת ומחלת הטרכוֹמה דבקה בהן, אך לחייו היו כל-כך עגולות, כל-כך נוצצות… בחיי הקסרקטין היתה לו השפעה הרבה יותר גדולה אף מזו של איוואַניוק, למרות מה שזה האחרון, בעל שפם מגולח, שהיה ג"כ “למעלה מתורו”, ידע פרק בפריטה על הטנבור, למד בהאסכולה שבריגה לאונטר-אופיצירים (כינויו היה משום זה “אונטר-אופיציר למופת”) וקיווה כל ימיו להגיע גם למדרגת “יונקר”, בעוד שסיביליץ היה אשמאי שבאשמאים וידע לחתום את שמו בכבדות מיוחדה. סיפרו, שגם בעניני נשים יפה היה כוחו של סיביליץ מכוחו של איוואַניוק.
איוואַניוק היה שר האגף הראשון, סיביליץ שר האגף השלישי. שר האגף השני היה יֶפריטוֹר שבא אשתקד מן “הלהקה המתלמדת” ושצריך היה לעלות בימים האלו למדרגת “אונטר”. שר האגף הרביעי היה האונטר-אופיציר הנמוך יאַשיק, איכר מפלך גרודנה, לא גבוה ביותר, אבל גברתן ובעל חזה רם, עינים מלבבות, מהלך טרזני וחוטם אינטליגנטי קצת. גם הוא בא באותה שעה ממשמרתו הקלה, אשר את בית-החולים, ומבלי שים לב לכל הנעשה, ישב והתחיל עוסק במעשי רקמה.
בינתים התקרב לטכיננקוֹ, היֶפריטור הגוץ, שפניו היו פעוטים וחלקלקים קצת וחוטמו דומה לבוּלבּוּס, אל מינץ ושאלו, אם לא ישתו תה ביחד?
חמין אני יכול להביא, – ענה מינץ – אבל תה וסוכר אין לי, – הוסיף ויצטחק משום מה.
מה אתה צוחק? – כעס לטכיננקו.
איני צוחק, – התחרט מינץ.
ראה, אח! – הזהירו לטכיננקו – מחר כשאוציאך לדריכה, להולכה והובאה, למירוץ – לא תצחק!…
אל המפקד בחצי השעה התשיעית באותו הנשף נלוה כבר קולו של התוף, אשר חסרונו לא הורגש אתמול בהיות כל הבטליון על משמרתו. הטור-טור-טור שלו שפך איזה פחד בנפש.
סמירנא, הישרת השורה משמאל! – הפחיד איוואַניוק את שתי שורות החיילים בראותו את הפלדפבל יוצא ממעונו.
עמדו לרצונכם… – ניגש זמיקוב וקרא בקול דכא וברוך-לב – הכל בבית?
הכל, אדוני הפלדפבל! – קפץ וענה אחד היֶפריטורים בהתלהבות, אותו היֶפריטור, שהיה צריך בקרוב להיות ל“אונטר” ושהיה עכשיו הממונה על הגונדה.
מה, – דיבר הפלדפבל על עסקי הבית – מחר נתחיל כבר ללמד את החניכים?
בוודאי! – קרא סיביליץ בהתעוררות.
ואתה, איוואַניוק, תלמד את הגדולים?
שומע אני, אדוני הפלדפבל! – מצא איוואַניוק לנכון לענות הפעם דוקא בדיוק ע“פ חוקי הדיסציפלינה, בשמעו באי-רצון את קולו החמוץ, קול-התחנונים של הפלדפבל, וכאילו היה צר לו על אשר זה כרגע הטריח ככה את גרונו ב”סמירנא" לשוא.
אחר המפקד דרש לטכיננקו, השר הבלי-אמצעי של מינץ, באזני זה האחרון בשבח החייל הטוב. וחייל טוב מה הוא עושה? משכים לקום בבוקר, עוד קודם שיעיר העֵר, ומגהץ את נעליו של שר-האגף, של שר הפלוגה…
אני הייתי מגהץ, – ענה מינץ – אלא שמשחה אין לי.
אני אתן לך! – קרא יאַשיק – צריך שתשתדל, כי תהיה משחה לך לעצמך, אבל הפעם אתן לך אני.
תודה.
לא “תודה”, טיפס! – צחק יאַשיק – לשר אין אומרים “תודה”, כי אם: “בהכנעה מודה אני”. דע לך את זאת מהיום והלאה.
וכותונת לגימנסטיקה יש לך? – העמיק לטכיננקו לשאול.
גם זו אין לי.
גם זו אין לך?!
לא “אין לי”, כי אם: “אין לי, אדוני היֶפריטור!”
אין לי, אדוני היֶפריטור!
איך אין לך? צריך שתהא!
אבל אם אין לי….
שמעה אלי! – לא יכול יאַשיק לבלתי להתערב – אסור לאיש-צבא לענות תשובות. אסור לאיש-צבא לומר: “אבל”… איש-צבא צריך… איש-צבא צריך לדעת רק אחת: “שומע אני”… “אקיים”… “חטאתי”… כותונת לגימנסטיקה צריכה להיות לכל איש-צבא ולא אחת…
ולטכיננקו סיים:
- מחר תצא אל הגימנסטיקה בכותונת! השג באופן שאתה רוצה. איני רוצה לדעת כלום – ובלבד שתהא!
פרק ט: סדר השכמת הבוקר
היה החודש נויאבּר הרוסי בשנה ההיא, ואולם בקסרקטין, אעפ“י שלוח היה תלוי ב”קאַנצלאַריה“, כאילו לא ידעו מאומה מן הדבר הזה וכאילו לאיש לא נגע זה. הביצות אשר לפני החניות של פנטילימיוב וגורמי קין העלו קרח וכפור; ממעל להן פרשה שכבת שלג דקה את פתותיה; ומעבר השני, מאצל השדה ואוצר-החצים, נשב רוח אחר, רוח-קטב מסתער ומיילל – אבל שום דיבור על האויר לא היה. סגרו כתלי העזָרות על הכל ומהכל, חסמו על כל מה שבני-האדם החפשיים דואגים לו ומתעניינים בו, ביחוד להטירונים לא היה שום שיח-שיג אפילו עם הבטליונים האחרים אשר בלגיון והכרת מציאותם היתה מתמיהה ומפחידה. הנה שם לצד צפון, אומרים, ניצבות החומות של הבטליון הראשון עם הגונדה הראשונה שבו וחייליה הענקיים והדיסציפלינה האיומה שבה – איום! וברוך השם, שאין אנו שם… אבל למי דבר אל זה?… הנה שם בבטליון השני עובדים חיים-סתם וליביל וייסינקר – מה? והנה בעוד איזה שמן תהיה ראשית השנה, ואז תבוא העבודה כבר ב”חשבון", לא כמו עכשיו, שאינה אלא כנוספות לשלוש השנים ושמונת החדשים, אבל כי ראשית-השנה מתחילה מיאנואַר ועד “נויאַבּר” – באמת, מי היה יכול לחשוב בעת ההיא מחשבה שלמה ומסוימת כזו?
היו טרדות אחרות, דאגות אחרות, אשר לא היו עלולות להיכנס תחת סוג איזו מחשבות, טרדות, דאגות… יותר נכון: טרדה-דאגה אחת בלתי-מצוירה למי שלא חי בה, בלתי תפוסה לזר, בלתי עלולה להיתאר…
פתחי החנויות הגדולות של פנטילימיוב וגורימיקין מחשיכים בחלונות. עוד שעתים וחצי לאור הבוקר. ה“עֵר”, אחוז-שינה, מיטלטל אנה ואנה בקסרקטין ומאיים בקול מרושל על כל מי שיוצא החוצה בלי האצטלה והכובע. השכמת הבוקר העתידה קרובה לבוא; קולה המיוחד, הסודי, המשעמם, אשר הנפש תקצר ממנו ותשאל למות, כבר מנסר בחלל הכהה, הקשה וכבד-הנשימה. ריח של משחה לגיהוץ-נעלים, של מברשות, של חגורות-עור, של אבק ושל רגלים כואבות. טרנופוב, זה סמל המשמעת. הזריז והמקדים בקימה בכדי להכין הכל, מליט בחיתולים עבים את רגליו העקומות והנפוחות מרוב שימוש וגימנסטיקה – וגונח מיסוריו. העֵר מוצא גם בזה פגם אפ"י דרכו וצועק:
-שד אמוץ! למה אינך נותן לאחרים לישון?
-האונטר-אופיציר ציווה לגהץ את נעליו, - מתנצל טרנופוב.
-בלי דיבורים! – נוטל העֵר גדולה לעצמו – עוד תספיק לגהץ! שכב, כשאומרים לך: שכב!
טרנופוב הומה ומשתטח במכנסיו ובנעליו על המזרן. דממה נאנחת.
-לקום!… – מתחיל העֵר מיד להרעים קולי-קולות – תיכף!… העתיקו את המיטות… כבדו את הקזרנה!… מי הוא זה ששפך כל-כך מים פה?… אל התפילה!… אינכם שומעים?… אונטר-אופיציר יאַשיק! מי ילך מאגפכם לנקות את בית-הכסא?… למה אתם שופכים מי הרחצה על הקרקע?… לבלי לשפוך!… מדוע אין שומע? האונטר-אופיציר סיביליץ מבקש חתיכת בורית… טירונים! שדים אמוצים! שאו בורית להאונטר-אופיציר סיביליץ!…
– רועם הוא החוֹחוֹל היום, – מתלחשים החיילים בנוגע לסיביליץ – הרי מרחץ חם יהיה תיכף לנו!…
– ומפני מה לא ניקיתם לו את נעליו, הא? – טוען טרנופוב – אנכי ניקיתי לו גם אתמול, גם שלשלום, והיום כבר לא היה למי לנקות, והנה לכם בעד עצלותכם.
– אי, המחלק! חתיכת לחם! אָן אבד המחלק?
– הסו!… אתן לחם… אכלו… אינני מוכר את הלחם… אבל מתי יאכלו? הלא האגף הראשון הנהו כבר במעמד…
– תן, לפחות, חתיכה קטנה…
– עמוד! האגף הרביעי, עמוד לפיקודי-הבוקר… יהודים! הניחו את הגלוסקאות שלכם… עמדו לפיקודי-הבוקר…
ופיקודי הבוקר מתחילים. מן החיילים הישנים יש שמשתמטים מזה: הללו נוטלים את הקומקום והולכים להביא חמין בשביל האונטר-אופיצירים והיפריטורים, הללו הולכים באיזו שליחות אל המבשלה או אל שרי הגונדה. אולם מן הטירונים – אין נקי. כל אגף ואגף לבדו ושרו המפקח עליו. סיביליץ מתנודד ודומה כאילו הוא ממתין רגעים אחדים להכריז על הפיקודים, ואולם ההמתנה הרגעית הזאת אינה באה אלא בכדי שיספיקו הכל להתכונן לזה שלא מדעת, ובשעה שיוציא את הפקודה המכריעה: “עמוד!” – יעמדו כולם כאיש אחד.
מסתדרים בשורה אחת. עומדים באופן חופשי. נדודי שינה שפוכים על הכל, אע"פ שישנו מחצי השעה העשירית עד חצי השעה הששית. לטכיננקו ניגש במונדיר בלתי רכוס, מעשה-שר, ומוציא מגרונו פקודת “סמירנא” חשאית, לכאורה, הדומה לגיהוק שאחרי אכילת הדיסה, ואחר-כך:
– משמאל לימין על צעד אחד, הת-פ-רד!
השורה פונה כאיש אחד לימין. חד! – צועדת צעד אחד. חד-תרי! – פונה לשמאל. תלת! – וניצבת במערכה. החיילים נמצאים נפרדים איש מרעהו על צעד אחד.
– נו, איך נתפרדתם? – מנענע לטכיננקו בראשו לאות אי-רצון בעלמא – אוֹי, אוֹי… כאיכרים, כאיכרים בלתי מלומדים… חזרה! חזרה חלילה! הת-ל-כד!
החיילים מקיימים. השר חוזר על פקודתו הראשונה. החיילים מצייתים. לטכיננקו ניגש לכל אחד ואחד ועושה בו בקורת מפורטת, ממשמש את ה“מונדיר”, את הכובע, את המכנסים, ממשמש ממעל, ממשמש מתחת, מצווה להושיט את היד בכדי לבדוק תחת בית-השחי; זוכר את כל ציווייו מאתמול, כגון לרשום את שם החייל על הבגדים, על הכובע, על הארגז, ובודק אם נתקיים הכל; בודק הוא גם את קרסי המעיל, את הלולאות, את כפתורי האצטלה, אם תפורים הם היטב, אם נצטחצחו כראוי, בודק במקום-סתרים שבין הרגלים אם אין שם קרע, מצווה לחלוץ את הנעלים ומבקר את חיתולי הרגלים, צפרני האצבעות, בין האצבעות; עושה הערות, גוער, מחרף, מאיים להעמיד תחת הקשת, למסור עליהם להפלדפבל. ביחוד הוא מרבה בבדיקת אלה שלבו עליהם.
– סטכורשציץ! מדוע לא ציחצחת את כפתוריך?
– ציחצחתי.
– שתיקה! יד לפה! ככה מצחצחים? מינץ! תיקנת מה שציוויתי לך אתמול?
– כן נכון, האדון היֶפריטור, תיקנתי.
– הראה.
– הנה.
– זה? כך מתקנים? אה, יהודי! בחוטים לבנים?! הוצא את החוטים האלה, הצביעם ותפור בפעם השניה. ראה ציוויתיך.
המונדיר הוא כולו טלאי על גבי טלאי, תפר על גבי תפר; התיקון היה מתחת, במקום שאין רואים; צבע החוטים לא מעלה ולא מוריד; להצביע החוטים בדיו אפשר גם מבלי שיוציאום מתחילה; עת לתקן אין נותנים, – אבל יד לפה: אל לדבר ואל להתנצל ואל להשתדל להוכיח. כל זה אסור!
כשניתנו קשתות לחיילים הצעירים, היו בודקים גם את הקשתות. לטכיננקו פותח את הקשת ומעיין בה. אַי, חלודה, חלודה! (הוא אומר, ומי יכחישו על פניו?) קשת של מי? של מינץ? נו, קלע-נא קצת אל המטרה! שים הקשת אל חזך – עמוד כך, יהודי, עד שאומר לך: “הנח!” עוברים כחמישה רגעים. היד האוחזת מתעלפת, החנית מתחילה להתמוטט מאליה.
– מי אמר לך “הנח” אה? מי נתן לך הפקודה להניח? אחוז כראוי!
האזרוע מתייבשת, גוססת… עוד רגע – וחרונך הכבוש יכניס את החנית לתוך לבו של המענה… לפעמים זמיקוב הפלדפבל עובר ורומז ללטכיננקו רמיזת-נזיפה לחדול מכאלה.
לאחר בקורת זו, שעד אשר מתרגלים אליה, היא מפחידה כל היום, מטילה אחריות נוראה ותלויה בכל עת ובכל שעה על ההכרה כענן-עופרת, בקורת זו שלרוב היא מסיימת בעונש של “ידים בחלצים”, או “קפיצת פנים ואחור” בלי הפסק, מתחילה הגימנסטיקה עצמה עם הסיבובים, התנועות והקפיצות שלא לשם עונש.
במצב-רוחם של השרים הנמוכים תלוי הדבר, שלפעמים קודם הגימנסטיקה כרוז יוצא:
– צא החוצה… לדריכה… באצטלאות… בלי אזורים… כהרף-עין… עמוד!…
איש אחד מכל אגף נשאר לכבד את הקסרקטין בפעם השנית (אילו היו מכבדין את הקסרקטין בלי הפסקה, גם אז לא היה האבק כלה לאולם!) והכל יוצאים.
הגונדות הט“ו והט”ז עושות-צעדים במחוגה בחצר, והי“ג והי”ד – בחוץ לפני פתחיהן, סמוך לחנויות של גורימיקין ופנטילימיוב וכנגדן.
שלג דק ומחוספס תחת הרגלים. דבדוב אין סופי. טהורים השמים וטהור האויר. שפחות חמות עוברות ומביטות. “טרנופוב! מה, אינך רוצה להראות רגל?… מירוץ!!… אַי. שפעת אני רואה, שפעת!… בשמאלית, בשמאלית!… התהפכות-למחצה, הימינה… שלמא, טפילא!…” איזה צחוק נחנק בגרון.
שבים הביתה ומתחילה הגימנסטיקה. “המערכה הי מקום קדוש” – מלמד סיביליץ דרך-אגב, ע"פ ההדרכה, בין פרק לפרק, והקדושה היא בזה, שכשאומרים לך “סמירנא” – מות! ואפילו כשהבית נופל עליך – אל תתנועע עד שיפקדו עליך “התקן את עצמך”. הנפשות הצעירות העומדות בשורה נעשות לחטיבת עיסה אחת, שהמפקד לש בה, משחק בה, מעגלה, מרבעה, מישירה, מעקמה, מעמידה לצד זה, לצד אחר, משמאילה, מימינה, מפרידה, מדביקה, מוציא את ידיה לפנים, לאחור, למעלה, למטה – והכל בקריאות נוראות, במוראים גדולים, בהתמכרות איומה, בהיפנוז משונה, בהזלת זעה, בדריכת ברגל על המשועבד בכדי להתענג על זה.
האיכרים בכותנותיהם הלבנות, בלי חגורות-העור, ורק בפסים מלוכלכים ונרפשים במקומן, עקבות החגורות, עושים רושם של עדר חתולים גבוהים. בפניהם העיפים עולה איזו הבעה, העומדת וקוראת: “כך ניחא לנו וכך יפה לנו”. עם התחלת הגימנסטיקה-במכונות, שיש בה איזה רפיון-הסדר והצטיינות, ואם הצטיינות מוכרחה, מתחת השבט, נולדת בקרבם מין התעוררות בני כפר למשחק. סיביליץ בעצמו בוער באש, וכשסטכורשציץ מיטיב לעלות בחבל, ללפות את המוטות או לעבור את הקורה, הוא מטופף מסביבו ולוטש עיניו לאחרים: רואים אתם, היאך זה טופז, היאך זה רץ, כחתלתול, כחתלתול…
בשביל היהודים שעה זו היא כמעט היותר קשה בכל היום. לימים יש שערמתם עולה להם להתחמק קצת מזה: בהליכה לעשות צרכים, בעמידה במסדרון וכיוצא בזה. אולם בעידן-הטירוניות – אין הצלה. הם עומדים כשורים חולים קטנים לטבח יובלו ועל פניהם שפוך הרעיון: מה זה לנו שאנו סובלים את העינויים הבלתי פוסקים הללו?
קרוב לשעה התשיעית מתחילים האופיצירים לבוא. האופיצירים!
פרק י: האופיצירים של הגונדה
לראשונה היה בא השטאַבּס-קאַפיטאַן איוואַנוב. הוא, מפקד חצי-הגונדה הראשון ובעל ארבעה כוכבים בכתפותיו, היה, אמנם, גדול במעלה מחברו הפּוֹרוּצ’יק ליבקוֹבסקי, פקד חצי-הגונדה השני ובעל שלושה כוכבים, ובכל זאת היה הוא, איוואַנוב, מקדים לבוא אל הגונדה מליבקובסקי, אע"פ שבנוהג שבעולם, שהקטן בא קודם לגדול ממנו. זה האחרון, נבער וקאַפּריזי, כרוב האופי צירים, היה בעל פני אצילים פולנים רפים-מגולחים עם עור רך ולבן ושפמים נצפתים אל על; קומתו זקופה ביותר ונעליו מצוחצחות ביותר, ומהלכו והבעת פניו היו של איש סובל משעמום קשה, של איש אשר אהובתו בגדה בו לפני שעה. הוא המעיט לשים לב להטירונים, לא ידע אף אחד בשמו, ולחיילים בכלל התייחס בבוז מוחלט. כשהיה עומד בשעת לימוד התורה שבעל פה, היה אוהב להפתיע בשאלות, שיבלבלו את ראש החייל ויוכיחו לו את ביטולו ואפסותו. פתאום היה שואל:
– ומה אתה, אתה הפרצוף, מה שמך, עושה בקומך משנתך בבוקר?
– בקומי משנתי בבוקר, הוד מעלתך? – מזדרז הפרצוף – בקומי משנתי בבוקר, הוד-מעלתך, הריני… הריני… מעתיק את המיטה ממקומה… מזה מים, הוד-מעלתך…. מכבד את הקסרקטין, הוד…
– כסיל! – מפסיקהו ליבקובסקי וסר מעליו – כשאתה נעור משנתך אתה לובש את מכנסיך, מכנסיך, פרא-אדם! הלובש אתה את מכנסיך, אם לא?
– כן נכון, הוד-מעלתך.
– מה “כן נכון”, אינך לובש?
– לובש, הוד-מעלתך.
– שוטה! – מביים ליבקובסקי – הנך שוטה!
– כן נכון, הוד-מעלתך.
קולו הקאַפריזי, האצילי, של ליבקובסקי היה ניחר תמיד משכרון ויהי למלה באי-יכלתו לפקד ברמה, ולפיכך היה מתרחק בכל מה שאפשר מלימודי המערכה והסתפק תמיד רק בזה, שהיה משגיח, כי האזורים על אנשי-הצבא יהיו מהודקים ביותר, וכשהיה מנסה ותוקע אצבעו לתוך האיזור, היה טופח על בטניהם של החיילים וקורא:
– הסתירו את כרסיכם, הסתירו! איזו כרסים!
ליבקובסקי היה בוּר גמור. בכל אותן ההלכות השנויות בעבודת השמירה ותמיד היה נשלח רק בתור עוזר להמפקח על הלגיון. הוא, אמנם, שנא בגלוי את החובות הצבאיות, איחר תמיד את המועד של הביאות והיציאות ולא היה חשוב על מיכאַילוב שר-הגונדה.
לא כן איוואַנוב. זה היה דייקן, זריז ומקדים. קומתו גבוהה, יותר ממה שצריך בשביל הגונדה הי"ד, ופניו, פני קוביוסטוס, רוסיים-טיפוסיים, אדומים, אנטריגניים, עם זקן גזוז, גס וצהוב-כהה. הוא לא היה נשוי, וכל תוכן חייו היו: הזונות והקסרקטין. הוא אהב מאד את מלאכת חילוץ העצמות, הראה בה בעצמו המצאות מהמצאות שונות ושמח לפקד על האונטר-אופיצירים, שילכו הם, לכל הפחות, בעקבותיו… הא, הא, אינם יכולים.
– המלה “קאַנאַליה” היתה חביבה עליו מאד, ביחוד בשעה שהיה סוטר בעצמו על איזו לחי או שומע על זה, על הכאה שהיכו איזה איש-צבא.
העֵר העומד אצל הפתח מבפנים מתחיל עוד מן השעה השמינית לצאת מרגע לרגע אל המסדרון, להציץ בפתח ולשאול את העֵר העומד מעבר לדלת מבחוץ, אם לא נראה איש… פעמים שאיזה חייל שב מעשיית-צרכיו או מעמידתו במסדרון ומבשר ברתת: “הוד מעלתו השטאַבּס-קאַפיטאַן איוואַנוב הולך!” – ואז העֵר משתעל ומתקן את חגורתו ומתייצב הכן… אולם לרוב לא יועילו כל ההכנות, והשטאַבס-קאַפיטאַן נכנס דוקא ברגע שלא חיכו לו…
– לקום!!…
אע"פ שאין יושב גם בלאו הכי.
– סמירנא!!!.. – צועק איוואנוב בכל כוחו.
העֵר מושך את האצטלה מעל כתפותיו של אויוואַנוב, האונר-אופיציר הממונה על הגונדה ניגש אליו ב“ראַפּורט”:
– הוד-מעלתך, בגונדה הי“ד של הגדוד הקנ”א המא-י לא קרה כל דבר.
ואחר-כך:
– שלום, בנים!
– לשלומך… נדרוש… הוד… מעלתך!
בנשימות שונות, אך בלי הפסק.
– לא כך! לא כך! – מזדעזע איוואנוב ואינו שבע רצון מנגינת המענה – לחדול… כמה פעמים העירותי… “לשלומ– נדרוש, הוד מעלתך”… “לשלומך”… הבנתם? שלום, בני-חיל!
– לשלומך – נדרוש – הוד – מעלתך!
איוואנוב מנסה לתקן ולהעיר עוד פעמים אחדות – אך ללא הועיל. הריפורמה שלו, שתהא הנגינה על “לשלומך”, אינה מתקבלת כהוגן. בני-החיל אינם יכולים בשום אופן לאחד את הקול-אחד של המענה עם הנעימות של “לשלומ-ך”, ויוצא אחת משתי אלה: או קול אחד, או נעימות, אבל באופן מרוסק. איוואנוב מנענע בידו ומתייאש עד יום המחרת.
– איכם יכולים לענות שלום!
בכלל היה איוואנוב בלתי שבע רצון לעולם מהשכלת החיילים ותדיר היה מוצא בהם פסולים ונוזף. החיילים התייחסו אליו בעבור זה ברתת, בשנאה ובהערצה מיוחדת.
– להמשיך את הגימנסטיקה!
הגימנסטיקה נמשכת עד בוא מיכאילוב שר-הגונדה, מי שלא כיבדה ביותר, את הגימנסטיקה, בחשבו אותה למעשה-נערות, ושם לב יותר אל סידור המערכה ואומנות היריה. הוא בעצמו, מיכאילוב, היה רובה ממדרגה ראשונה, בעוד שאיוואנוב כמעט שלא ידע להחזיק קשת בידו. הקאפיטאן היה פונה אל החיילים ב“שלום, בנים!” פשוט, לבבי, כביכול, מקבל תשובה ומפקד: “להתפזר!”. לשמע קולו מזנק זמיקוב הפלדפבל מן הקאנצלאריה ורץ כנגדו. ברגע הבא היו בתי-המחראות מתמלאים כולם חיילים אצים, נאנקים, משוחחים, מעשנים – ובעוד חמישה רגעים היו כל אותם החיילים עומדים חגורים במערכה עם הקשתות בידיהם.
– מה, פּוֹרוּצ’יק ליבקובסקי איננו עוד? – פונה מיכאילוה אל השטאבס-קאפיטאן.
– כנראה, פיוֹדוֹר קירילוביץ! – עונה הלז בהשחויה מיוחדה, האומרת: כלום יש מקום לשאול דבר בנוגע לאותו עצל?
איוואנוב בעצמו לא היה עצל כלל. הוא היה רגיל לעבור אחת ושתים על פני שורת החיילים, לדקדק בהלבשת כובעיהם, שיהיו נטויים הצדה, ולתקן את הצגת קשתותיהם עד שיהיו כל המסגרים שוים בחוט השערה, ומלמד, שכשם שהמסגרים שוים, כך צריכים פרצופי כל החיילים להיות שוים.
איוואנוב היה סמל האופיציריוּת, סמל שימת הלב לחיצוניות, סמל רעוּת הרוח הקסרקטית; גם בלימודי החיילים על פני השדה בימי הקיץ, בעניני האקרה, האֶרב, ההשתטחויות, ההתנפלויות וכיוצא בהם טכסיסי-מלחמה, כביכול, לא ידע את הדבר לעמקו, אלא רק הפורמאַליות שבזה. אחר היה מיכאילוב. הוא היה אופיציר ברוח. הוא הוקיר מאד את הרוח הקסרקטי. הוא הטיף לא לתנועות יפות, נחפזות, כי אם לתנועות טורפות, בוטחות. הוא היה נוטה לתת אפילו איזה מקום להאיניציאַטיבה העצמית של החייל – אם יש מקום להשתמש במושג זה בנידון שלנו – ולא כפה עליו הר כגיגית בעלמא. הוא שם לב יותר לתוכו של דבר ואהב לחזור יום-יום: “את לחם המלך הנכם אוכלים… בני המלך הנכם… בעד המלך ובעד ארץ-המולדת ובעד אמונתנו הפרבוסלאבית”…
בשעה שהיה מיאילוב מלמד “פיכטוֹבאַניה” היה שם לב ביחוד שתימלא בדיוק הוראתו: לבתק בחריצות ובמהירות ישר אל תוך הלב ולהירתע לאחור. דבר זה היה יוצא באופן היותר רע אצל החיילים היהודים, ואז היה הוא כועס באופן נורא, ולא היה מכבדם אפילו בכינוי “אזרחי ירושלים”, כי אם שפוט: “מטונפים!”
מיכיאלוב היה אב למשפּחה גדולה, לא עשיר, והיה לווה כסף מאת זמיקוב. על ידו לא נמסר מעולם איש-צבא לדין, אלא שהיה מענישו על דעת עצמו. עוד זאת: הוא היה מתיר יציאה לעיר לכל דורש, ומפני כל זה היה מקובל על הכל בתור אב רחום וחנון.
פעמיים, בשבוע היה מבקר את הגונדה גם המפקד הבטליוני, זרבנוב, סגן-פּוֹלקוֹבניק דק ואכזרי כבן-חמישים, חסר-שנים ובעל קול אי-טבעי, מצפצף. הוא אהב ביחוד להראות כוחו וגבורתו על הממונים העליונים. הוא היה בא, שולח לאחוריו פעמים אחדות את האונטר-אופיציר, שיהיה ניגש אליו ב“ראפורט” (“לחדול! לחדול! לא כך ניגשים אלי! עוד פעם”!) ופונה אל החיילים הדוממים כשואל ותמה:
– שלום, אחים?
החיילים עונים: “לשלומך נדרוש, הוד-רום-מעלתך”. ואז היה הוד-רום-מעלתו מנפח את לחייו וצועד קוממיות צעד אחר צעד על פני השורה, כשהוא מצפצף:
-הביטו, הביטו בי… הביטו על השר… העבירו את עיניכם עליו… לווּהו… אכלו את שרכם בעיניכם…
פרק יא: ארבעת החדשים הראשונים
ככה זחלו הימים ופיעפעו ארס כנחשים. יום אחד היה, לכאורה, דומה בכל למשנהו וקללתו-אימתו של כל יום היתה גדולה ומיוחדה משל ההולך לפניו. ועיקר האימה היה בזה, שלכאורה לא היתה כל אימה, שלכאורה הכל הלך למישרים ועולם נהג כמנהגו. הכירו, אמנם, אי-אפשר היה לבלי להכיר, שהחיים האלה אינם דומים לחיי אנשים חפשיים, שהכל נעשה פה תחת השבט, ואולם למרות ההכרה הזאת לא היו כל פירכות, ובעצם לא נבדלו החיים כאן מן החיים אשר מעבר לכתלים. רק התנאים היו אחרים קצת, המצוות אחרות, העבירות אחרות, המושגים אחרים, המנהגים אחרים, ההבנה מה טוב ומה רע אחרת – קומבינאציות אחרות, אבל לא חיים אחרים, אבל לא אי-חיים!
הצורה של כל יום ויום היתה אחת, אבל הקוים שונים, שונים. ראשית, היו חדשות: פלוני נסגר בקאַרצר, פלוני נשלח לבית-החולים, פלוני היהודי ברח, פלוני נשלח לביתו מאיזה טעם והוא לבוש שוב בגדיו החפשיים… מה מגוחכה צורתו!… קוניצקי נתמנה ליֶפריטוֹר… אתמול היה עוד חייל פשוט כאחרים, והיום הוא כבר יֶפריטור!… זהו יומו הראשון של קוניצקי להיות יֶפריטור… את הפקודה הביאו בלילה. הוא קם, קרא את זה, תפר לו את נעליו… לפני ארוחת-הצהרים היה בגונדה הי"ג מבלי כל סיבה לזה: פשוט, יראו את החוט אשר עליו ויזכרו. רגשי השררה באדם!
– "כן, הקוים הבודדים שונים היו – המשיך מינץ – היום עלתה לי כהוגן כפיפת הקשת בפקודת ‘יריה בשורה!’ ואתמול לא עלתה. אתמול לא אירע לי להיבחן בקליעה אל המטרה או בדקירה אל הגולם והיום היתה הצרה הזאת. שלשום נשארתי יחידי בלימודי המערכה, תחת נשיאותו של לטכיננקו בלבד, לאחר שהכל נשתחררו ונתפזרו, מפני שחטאתי בהליכת רגלי וקילקלתי את כל ההרמוניה ופגמתי ברגש האסתטי של סיביליץ, ובינתים, עד שנעזבתי לנפשי, נאכלה מנת הבשר שלי מעל הקיסם במהומה ותחתיה שבעתי את המלה המחרפת: “Подгадил " – והיום לא היתה “מארשירוֹבקה” כלל ומשום-מה עלה בידי אפילו לגנוב שנים-שלושה חוטים בשר ממנתו של אחר. אחר ארוחת-הצהרים אפשר עוד שאשָלח לבית-המבשלות לעבודה ואוכל שם דיסה די שבעי, אשר אשאב לי בתרוָדו של המבשל, ואאחר שם קצת גם עד עבור איזו שעה מלימודי המערכה. יום של אושר!”
רבים המדמים, כי צדוק צדקו יושבי בית-האסורים בקנאתם אשר הם מקנאים באנשי-הצבא שומריהם: הללו כלואים והללו חפשים בשבתם ובלכתם. ואולם הדבר אינו כן. נקל לאסיר מאשר לאיש-צבא. אם לא לחשוב את ההבדל, שהאסירים הנם לרוב אנשים באים בשנים, בעוד שהחיילים הנם כולם צעירים לימים, הנה החומר האנושי, אמנם, גם פה וגם כאן אחד הוא: חומר רגיל. ואולם הראשון הוא רק תפוס, משולל חופשו החיצוני, משועבד, מוכרח למלאות חובות מעשיות שונות, אבל בכלותו את עבודתו עזוב הוא לנפשו לשכב על האצטבה בדממה; ברם איש-הצבא נתון בבית-אסורים ובבית-ספר כאחד, ולא דיה לו התפיסה, לא דים לו אסיריו וחובותיו, אלא שהוא נושא עוד אחריות עליו, שילך בדרך טוב, וחובה מוסרית להצטיין, בכדי שלא תהא לשמצה כל הגונדה, שהוא בה ושהוא ערב בעדה. די היה רק לשמוע באיזה קול מתנפלים על זה שהתנהג באיזה דבר שלא כהוגן, באיזה קול אומרים לו “פּוֹדגאַדיל”, לאמור: נתת לבוז ולקלסה את כולנו; די היה לשמוע באיזה קול מתהלל ומתפאר אחד החיילים, איך שהוא אינו פוגש בשום “הערות” מצד האופיצירים ובאיזה יחס מדברים אנשי-הצבא על ראשיהם-מלמדיהם האופיצירים, בכדי להיווכח עד כמה רוח בית-הספר בכל אלה, עד כמה התלכדו כאן יחד הקושי של אנשים הנתונים בכלא ושל אנשים אשר עול בית-הספר עליהם, לאמור: עול של המושג שבח וגנאי, של שייכות הכינוי טוב ורע, של רוח הצפיה לקאַריֶרה בעתיד.
כן, איש-הצבא הוא גם בן-ספר המתחנך עפ“י דת ידועה. על כל מה שיארע לו צריך הוא למסור לשרו הבלתי-אמצעי. ברחוב אסור לו לעשן ולהחזיק ידיו בכיסיו. כאמור, הוא צריך לדאוג לא רק לכבודו, אלא גם לכבוד כל הגדוד, לכבוד ה”מונדיר" שלו. מושגים קבועים יש בקסרקטין על איש-הצבא היודע איך להתנהג עם אופיצירים ועל הבוּר שאינו יודע מזה כהלכה. איש-צבא, שאופיציר “עשה לו הערה”, חש את עצמו לאומלל, לבלי להביא בחשבון את יראת העונש. איש-הצבא, שעבד זמן ידוע, שבא ממשלחת ידועה ויצא נקי מהערות – חושב עצמו לצלח ומלא עונג פנימי של יהודי שקיים כראוי רצון הבורא יתברך, של יהודי יושב בסוכה.
ביחוד נשפכה כל החימה והקללה של בית-ספר ובית-אסורים כאחד על ראש הטירונים. לא דיה ההכרה שהיססה בהם תמיד ותדיר: “טירונים אנו… עוד ארבע שנים שלמות… איננו יודעים עוד דבר…”; לא דיו הקושי שהיה תלוי עליהם תמיד למהר ולהסתגל, להידמות לאזרחים, ללמוד מהם, להיות כמוהם; לא דיה הבושה שפיעפעה תדיר בפניהם והתגלמה בהבעת אשמה גלויה על שטירונים הם; לא די בכל אלה, עוד היתה ההנהגה עמם מצד השרים ומצד אנשי-הצבא הישנים אכזריה ביותר, אכזריה עד לבלתי נשוא!
אנשי-הצבא הישנים, אלו שעבדו כבר בשנה השניה, השלישית והרביעית, ישנו על-פני השדרה אשר מלפנים וזכותם זו יקרה עליהם ביותר בזכרם מפני זה, כי לימודיהם עכשיו הנם דוקא על-פני השׂדרה שמאחור, שזאת מוכיחה, כי לימודיהם כעת אינם עיקר, יען שכל הדרוש לדעת כבר ידוע להם, וכי העיקר הוא, להפך, מגורתם פה, שכנם פה והתועלת שהם מביאים בזה. הנה קירֵי היה במשמר-הכבוד של נאַטשאַלינק-הדיביזיה. הטירונים, השדים האמוצים, מבטאים אפילו עדיין בכבדות את שמו של נאַטשאַלניק-הדיביזיה!
ואכן רב וגדול הוא ההבדל ביניהם, החיילים, ובין הטירונים, הישֵנים על פני השדרה שמאחור והמזיעים בשדרה שמלפנים, יזיעו, יזיעו, ילמדו, השדים! מצוה!
והנה גם הם, הישָנים, היו לפנים כאלה האיכרים, עקומי הרגלים, הכבדים, המבוישים, ההוֹוים לצחוק כל היום. מה נעים להינקם בהם, להרעימם!
ההתנהגות בקסרקטין בכלל היתה על-פי סדר ההדרכה ולא על-פי סדר ההדרכה. רוח החיים האלה, שהיה מלא אכזריות איתנית, אכזריות בלתי מכירה את עצמה, אכזריות מבלי משים, מרד בהכרח בסדר ההדרכה, מרד בקוּלותיו הקטנות והחמיר עליהן. על-פי ה“אינסטרוּקציה”, לדוגמה, צריך היה לקום בשישית – ומשכימים היו מקודם. על-פי החוק אסור היה להעמיד על המשמר חייל אחד בשני לילות רצופים – וזה היה ממעשים בכל לילה. לעומת זה היה איוואַניוק, המלומד, בעל השפמים המגולחים, דורש, שאלמלי היו נוהגים הכל כמו בסדר ההדרכה בדיוק, לא היתה שום בריה יכולה לעמוד בזה בשום אופן. והדין היה עמו.
במה דברים אמורים? בישָנים; אבל הטירונים – עליהם החמירו תמיד, להם לא הורשה ללכת בעירה בשום אופן, הם היו השעיר לעזאזל בכל מקום. הם היו מוכרחים לשאת את קלחות-התבשיל מהמבשלה אל העזָרה, להביא כיכרות הלחם מבית-המאפה, לגרד את הרצפה בערבי שבתות שלהם, לנקות בכל מקום לא-טהור, לשבּוֹע חרפות מכל אשר מלה בלשונו, ואפילו בערבים, בשעת המחולות והניגונים, היו הם המוכרחים ליטול חלק בהם, בעוד שהישָנים היו בנידון זה בעלי רשות ולא בעלי חובה.
הוי, מי ימלל ומי יתנה את כל אותן התלאות ומי יזכרן! מי יזכור כל אותם ה“אסונות” השונים, המרכבים כל-כך, המשונים כל-כך, המוּתנים כל-כך, הקשים כל-כך, המגוחכים כל-כך…
האופיצירים כבר הלכו להם לארוחת-הצהרים, וקול השאון, קול הפקודות, קול לימודי המערכה עדיין אינו פוסק. השעה היא כבר קרובה לשתים-עשרה וסיביליץ אינו שבע עוד. הטירונים, אלה מהם אדומים ואלה חיוורים כמתים – מעיפות. הרגלים – מחטים דוקרים בהן והן נעות ונדות מאליהן. בכוח נסתר. החיילים הישנים מטיילים להם מסביב, נהנים למראה יסורי הטירונים ומוציאים משפט על כל אחד ואחד, למי שי תקוה להיות חייל טוב ולמי אין.
– אותנו עוד לא כך עינו… דעו לכם, שדים אמוצים!
– כלום זוהי עבודה? כלום אלו לימודים? אותנו לימדו!
– “חיילים” כאלה לא היו נושאים כלל את כל מה שנשאנו אנו. היו שנים!…
– זוכרים אתם את טורקובסקי? זה היה מורה! פֶּרמאי היה. נמר!…
– הוא לא היה מביט בשניהם של אלו…
– הוא היה מראה להם…
– ראו, ראו, איך זה נוטל “על היד”…
– כאירכרה כפרית את המגל.
– לא, את המטאטא…
– את המגרפה…
– חָה-חֶה-חָה!…
הפסקה.
– העמידו את הקשתות! לבשו את האצטלאות! החוצה! אל הצעידה-דריכה! בשירה! המנגנים לפנים! עמוד!.. צא!..
נכלמים ויגעים מצלצלים הטירונים במסגרים ומעמידים את הקשתות בפיראַמידות. רצים אל האצטלאות. המאושרים מוצאים את שלהם מיד; אבל האומללים…
– צא!.. מי הוא המחטט שם?!..
והאצטלה איננה. צללה כמו במים.
– אל תחטט!!.. צא!!!..
והאצטלה איננה, טבעה באצטלאות אחרות. נגנבה. חרפות, הכאות.
נמצאה האצטלה!.. אחד, ישן, לבשה ויצא לצרכיו, חזר והביא את האצטלה. הוי הוי, למהר, למהר… הכל כבר מסודרים… הכל כבר יוצאים… וכאן יש אצטלה – אבל הבריח מאחוריה אין… אין בריח… אי-אפשר ללבוש. מה לעשות?!
– מינץ! צא, יהודי מצורע!
והיהודי המצורע מתנודד בקסרקטין כמוכה-ירח, האצטלה עליו רכוסה כבר, אבל היו מפורדת ומסולקת מאין בריח. ובריח אין. אבדה ישועה. שמא ליטול בריח מאצטלה אחרת? אבל אולי אותו בריח מסומן? – והגניבה תימצא?.. התרעם אז על עצמך… עונש בידי הבעלים ובידי הממונים…
– מינץ! אינך רוצה לצאת?!.. נו, טוב…
– האצטלה… האדון…
– איני רוצה לדעת!.. אספר להפלדפבל, כי אינך רוצה לצאת אל המערכה!..
העינים חשכות. הידים נשלחות.
– אהה, שד אמוץ!.. מצאתיך!.. את כל שינך אשבר בפיך הנבאש… את בריחי אתה אומר ליטול מאצטלתי? אהה, מוּכח, שגם את כפתורי אתה גנבת… האדון האונטר-אופיציר איוואַניוק! הרשני למסור לך: מינץ גנב את כפתורי!..
__________
הטירוניוּת – ארבעת החדשים הראשונים – היא העונה היותר קשה בכל ארבע השנים. היא קובעת חשיבות מיוחדה לעצמה. הקושי המיוחד שבה אינו תלוי רק בזה, שהאנשים עוד לא התרגלו, לא הסתגלו. הטירון הוא ילד שנשבה, בלי כל מגן, בלי כל דורש משפטו. הטירוניות – אך מי גבר ויתנה את כל תוקף התלאה של הטירוניות! מי גבר ויבין את כל תוקף התלאה של הטירוניות!..
פרק יב: עוד לסדר היום
אם לא היה חיל-המשמר מהבטליון הרביעי ולא היה דרוש להמתין לחיילים עד שישובו, היה מועד אכילת סעודת-הצהרים בשתים-עשרה שעות. עוד לא הספיקו הטירונים לשבת לנוח קצת על ארגזיהם, למצוא מרגעה כמעט קט מן הכאב המפעפע ברגלים ובכל הגוף, להאזין אל הקול הזה, אשר במהומת הפחד לפני רגע לא ניסר כל-כך, והנה קול החצוצרה, שלמרות מה שמחכים לו, הרי הוא כאילו בא תמיד בהיסח-הדעת: טי-טי-רא-רא-רא!.. כלומר: אל המזון! ומיד קולות צווחים באים מאליהם: “הצעירים, טלו את הקערות!”.. “אל התפילה”!.. “הממונה, תן את המנות!”… וניגון התפילה הממושך, הזר: טֶה-טֶה-טֶה-טֶה-טֶה-טֶה… אֵ-לֶי-ך, הָ-אָ-דוֹן, נְקַ-וֶה…
פת-בג הקסרקטין היה כמעט תמיד לא רע באיכותו, אבל מעט בכמותו. גדולה היתה הצרה, כשהיו נותנים לפעמים, מטעם ראש-הלגיון, לשבוע או לשבועיים, חתיכות-לחם חרוכות-יבשות מלפני חצי שנה, מה שקורין “סוּכאַרי” בלע“ז ומה שלא היה אפשר לתת לתוך הפה; אלא שזה היה מלתא לא שכיחא ביותר. לחם טוב על פי החוק צריך כל חייל מחיל-הרגלי לקבל שלוש ליטראות ליום. ואולם הלחם אינו ניתן לו לחייל על ידו, אלא כל מחלק אגפי מקבל פת בעד בני אגפו, ומזה, כמו בכל דבר-ממון שעובר דרך יד אחרים, לגניבה ורמאות תוצאות. ברם הלחם לא היה עובר דרך יד מחלק-האגף גרידא, אלא גם דרך שר-הגונדה שלא מן המערכה, דרך הפלדפבל שלא מן המערכה, דרך האונטר-אופיציר הממונה על בית-המאפה, דרך הפלדפבל של “הגונדה שלנו”, דרך הקאפטינארמוס של “הגונדה שלנו”, דרך האונטר-אופיציר אשר על האגף עד הגונדה לאותו יום, דרך האונטר-אופיציר אשר על האגף עד המחלק מחיילי-השורה, מן הישנים, כמובן. חוץ מזה היה פּתח מיוחד ל”קומבינאציות" שונות גל על-פי הנהוג מטעם ראש-הלגיון. מטעם ראש-הלגיון היה נהוג שבכונה תחילה לא תינתן לחיילים כל מנת הלחם במלואה, אלא שינכו להם שיעור ידוע, והנכיון יעלה להם בחשבון פעמים בשנה ויקבלו אז “דמי פת” בשביל צרכים אחרים. לכל היותר, איפוא, היה מתקבל לחם על חלקו של כל איש-צבא ליטרה וחצי ליום במקום שלוש הליטראות, ותחת זה היו מקבלים פעמיים בשנה ברוב צרמוניה וברעש גדול, ככל מה שמחלקים בקסרקטין להצבאים הנמוכים, י“ז קופיקות וחצי או ורבע – הכל לפי החשבון המדויק – ויש גם פעם בחודש ארבע חתיכות גזורות של סוכר. היהודים, מכל מקום, ועמם גם השיכּוֹרים מבני הנכר היו מתחכמים להשיג בחלקם כיכר שלמה של לחם בת חמש-שש ליטראות בעד שלושה-ארבעה ימים ולמכרה בחנות או לקונָה פרטית בעד שמונה קופיקות. לאחר-כך היו הפאַראַזיטים הללו מערימים ליטול איזו פרוסה מאוצר הציבור, מה שהיה מעורר, כמובן, דין-ודברים הרבה. דין-ודברים הרבה היו מתעוררים גם בשעה שה”ישָנים" היו הולכים למשמר ומשתדלים ליטול עמם לחם יותר מכפי העולה על חלקם. דין-ודברים הרבה וענין רב היה גם בשעת שיקול הלחם לכל אגף ואגף, כשהראשים והממונים מדיינים בנידון יושר ושאר דברים נחוצים ומחשבים ספָרות שונות באצבעותיהם, והכיכרות בשעת מעשה שטוחות על פני השולחן, והחיילים הישנים, שאין האימה רבה עליהם כל-כך, מתגנבים ומולקים חתיכות מן הזנבות החרוכים, והעֵר עומד ומגרשם וצוֹוח… היו מחזות מעניינים בתוך הכתלים האלו! –
סוד הלחם בעיקרו היה גם במנות-הבשר שעל הקיסמין ובשיעור הגריסין בשביל דיסה. האונטר-אופיציר סיביליץ היה אוהבה להדגיש את הדבר בשעת הלימוד של תורה שבעל פה. הוא היה שואל: “פלוני בן פלוני! כמה אונקיות גריסין צריך אתה לקבל בכל יום ויום?” – “שמונה-עשרה!”… – “שמונה-עשרה… ומקבל אתה אותן?” החייל הנשאל אינו יודע היאך לענות: בחיוב אי-אפשר, שהרי אינו מקבל, ובשלילה – שמא יראה למתרעם… – “אינך מקבל! אינך מקבל, גולם!” – ממהר המורה לעזרת תלמידו – “מבשל-הדיסה והממונה דואגים שלא תקבל” – יש שהוא מוסיף בהנאה מיוחדה. סיביליץ בעצמו היה נשלח בתור ממונה אל המבשלה לא לעתים רחוקות – והיה דואג שלא יקבלו…
בשעת הארוחה (שתי קערות היו מובאות בשביל כל אגף ואגף, ומהן היו אוכלים ביחד בכפות-עץ) היה יושב יאַשיק האונטר-אופיציר ופקידיו לטכיננקו ופרסקוקוב, שנתמנה גם הוא ליֶפריטור ונעשה לשר הפלוגה השניה שבאגף ויחד עם החיילים הישנים הם פותחים במשפט החיילים הצעירים ועוסקים בשבחם ובגנותם יום-יום. איזה טירון מבקש עוד פרוסת-לחם – והרבורדה המחלק נותן לו תחת זה קצת דברי מוסר ותוכחה בסגנון “לאכול אתה רוצה – ולעבוד אינך מסוגל”. ומיד סילוקוב הצייד, זה העובד כבר השנה האחרונה, מתעורר גם הוא ומתחיל נאנח: הטירונים של הימים הראשונים היו טובים מאלה. בשעתו – כלום היה דרוש להזכיר לטירון שילך להביא דיסה? והיום – עד שלא תצווה עליו בפירוש: “לך להביא דיסה!” (בלשון הקסרקטין: “Bали за kашей” לא ילך. מעצמו לא יתעורר ללכת. לא יאכל ולא ילך. גם את הקערות אין מנגב. יומו של מי היום?
– אל התפילה!.. כלום אינכם שומעים?..
בעצלתים קמים לברכת המזון. “מו-דים אנח-נו לך, אדו-נ-נו”… וכו'… התבשיל היה מים צלולים. מהדיסה עלתה לכל אחד ואחד לא יותר מכף אחת. קערות-הפחים נשארות עומדות על השולחן, עד שלטכיננקו מרים קול זועות. אז מתעורר קונשין, חייל צייתן מפלך וַרשה, מוציא מתחת המזרן שלו קרעי תחתונים מסואבים, מקנח בהם את הקלחות, מעמידן בארון הכלים של האגף ומשים את קרעי התחתונים אל תחת המזרן בשביל יום המחרת.
על-פי הנהוג, השעות שבין הראשונה והשלישית, למן עת ארוחת-הצהרים עד התחלת הלימודים השניים של היום, שעות מנוחה הן לחיילים, והרשות בידם לעסוק בכל מה שלבם רוצה: בשינה, בתיקון מלבושיהם, במשחק שאינו מעורר שאון, ואפילו בקריאה בספר – אם רק יש על הספר רשיונו של שר-הגונדה. לכבודה של האמת צריך לומר, כי ידיהם של שרי-הגונדות אינן עיפות ביותר מחתימת רשיונות על ספרים, ויש שקפיטאנים בני חמישים, אשר בכל ימי שלטונם לא אירע להם כלל שיגישו למו ספר לחתימה, מלבד סידורים ומחזורים, שמביאים לפניהם החיילים היהודים בימי אלול. למינץ היה קובץ-סיפורים מאת מופאסאן, וכשמצאוֹ שרו הבלתי-אמצעי היֶפריטור לטכיננקו, עשה העויה משונה ומסר את זה להאונטר-אופיציר יאַשיק, האונטר-אופיציר יאשיק פנה אל הפלדפבל, והלז, תחת להביא את הספר לפני שר-הגונדה, הביע רק אי-רצון על המאורע הבלתי רגיל, ומשום שהיה מאורע בלתי רגיל עבר על מידת הדין ומבלי בלבל בזה את ראשו של רום-הוד-אצילותו ציווה, על דעת עצמו, להחזיר את הספר לבעליו. אין צורך לומר, שלקרוא בו, אף על פי כן, לא הספיק מינץ מעולם, כי אך היה נוטלו בידו, והנה לטכיננקו מוצא עבודה בשבילו ובאמתלה, שהרי פלוני מנקה את הרובה, פלוני מפצל כלונסאות נחוצות, פלוני לומד לסדר אצטלתו, פלוני כותב מכתב (מכתב אחד היה נכתב בהמשכים שבועות שלמים!), פלוני שותה תה (לשתיית תה התייחס לטכיננקו בהערצה מיוחדה!), הכל – עסוקים, רק אתה, מינץ, אינך עושה דבר… ולפיכך… הנה לך… בל תשב בטל…
שתי השעות מן הראשונה עד השלישית היו, איפוא, כאמור, מוקדשות למרגעה, ואפילו כשאופיציר נכנס בהאי שעתא, דין הוא שלא יקראו לפניו “סמירנא!” בכדי שלא להעיר את הישנים. ואולם, במציאות, לא היתה השינה אפילו עולה על הדעת. רבות היו העבודות השונות ותדיר היו. ישן קצת על ערסלתו המיוחדה היה סיביליץ, אך גם כן לא עד השעה השלישית, אלא עד השניה, שאז היה הוא מתמודד מלוא קומתו ומרעים בקולו הפראי להכעיס:
-שבו אל הלימודים שבעל פה!
הטירונים מתאספים, מניחים את כובעיהם על אצטבאותיהם, מעמידים ספסלים (העמדת הספסלים היתה חזקתם של טרנופוב וקונשין; הם התרעמו כפעם בפעם על מה שהם, ורק הם, עושים זה, והם, רק הם, עשו זה כפעם בפעם!) ויושבים במעגל ובדממה. סיביליץ ניגש, מפהק ומתחיל ללמד על פי דרכו את חובות איש-הצבא ומה הוא איש-צבא ומה היא מלחמתו את האויבים החיצוניים והפנימיים; באיזו גונדה, בטליון, לגיון, בריגאדה וכו' עובדים, מה עושים כשמשכימים בבוקר, כמה ומתי מקבלים שכר-החודש ודמי-האמוניציה, מה חובות העֵר והחייל הניצב על המשמר, שמות משפּחת המלך ושמות השרים עד עצמו ועד בכלל, מה טיבם של מאסר פשוט, מאסר חמור ומאסר מעורב, כיצד מחווים אותות הכבוד לאופיצירים, כמה כוכבים בכתפותיו של קאפיטאו ומה כתפותיו של גנראל מן האינפאַנטריה וכן הלאה יום-יום.
משנתו של סיביליץ, לרוב, לא היתה ברורה לו לעצמו וסדר לימודו היה לא להגיד מתחילה את הדבר, אלא להתחיל בשאלה מיד: “האם לא תגיד לי, סטכורשציץ, מה הוא הדגל?”
סיביליץ לא נטה מן המסורה והיה מתבל את לימודו בפלפלין חריפים של חרפות פרימיטיביות ובעקיצות כלפי היהודים, ביחוד בנוגע לאויבים הפנימיים. ובעקיצות כלפי היהודים, ביחוד בנוגע לאויבים הפנימיים. בכדי להביע זלזול כלפי איש-הצבא שאינו יודע לענות לו יש שהיה מסתפק רק בחזור אחת ושתים על שמו: טרנופוב, טרנופוב! – ובנענוע הראש. בלימודי המערכה לא היה מסתפק בזה מעולם. סוף-סוף, תורה – ואין לדקדק בזה יותר מדאי. השיעור היה נמשך עד ביאתו של איוואַנוב, שאז היו עומדים ללימודי המערכה.
– קונשין! – מכריז סיביליץ.
קונשין קופץ ממקומו כמדקירת מחט ועומד.
– האם לא תגיד לי, - עוגב עליו סיביליץ – מה אתה עושה, כשהנך חפץ ללכתץ העירה?
– העירה, אדוני האונטר-אופיציר? – ממצמץ קונשין בעיניו לנוכח מורהו.
– כן, העירה, העירה! – מתהדר סיביליץ.
– הוא מתלבש והולך! – מתלוצץ האונטר-אופיציר יאַשיק מן השדרה האחרונה, כדרכו של זה להמתיק את הדינין.
– אל לבלבל! – גוער סיביליץ בחברו – נו, הוא פונה שוב אל הנשאל: - לא תגיד?
מתחילים העונשין של לא-ישיבה עד תום הלימודים, של ישיבה עם “הידים במתנים” על הספסל, של ציווי לשבת, אך בנזיפה ומתוך ביטול גמור: שואלים את פי אחר. מתחילה מבצבצת ועולה מדרגת הכשרון של חושי האיכרים הרוסים, מתעוררים יודעים אחדים לתמוך בחבריהם הבלתי יודעים, ונענשים גם הם. מגיע הדבר עד לידי יאניביץ, היהודי, הביא- ליסטוקאי, השוען.
יאַניביץ, כמובן, יודע את כל מה ששואלים. כשצריך הוא ללכת העירה, הוא פונה אל היֶפריטור, שר פלוגתו, שרו הבלתי אמצעי. היפריטור שואל את פי שר-האגף, שר-האגף נוטל רשות מפי הפלדפלב. אז מתלבשים כראוי ומתראים לפני הממונה על הגונדה לאותו יום, נוטלים את הסימן והולכים בקומה זקופה. כשנפגשים באופי צירים…
– די! די! – מפסיקהו סיביליץ – אל תען על מה שאינך נשאל. שב! הראיתם? ז’יד! לעולם לא יקיים מה שהוא יודע – אבל הוא יודע!…
לפעמים כשהיה המורה סיביליץ במצב-רוח מיוחד, או כשהיה רואה את איוואַניוק, האונטר-אופיציר הריגאי, עומד מרחוק, והיה מתעורר בו החפץ להראות לו, להמלומד, כיצד נוהג ה“הדיוט” האונטר-אופיציר הראשי סיביליץ, היה הוא מגולל הענין ע"ד חובתו של איש-הצבא לסבול כל רעב וכל מחלה, לקבל באהבה כל יסורין, לבלי לקבול ולהתאונן ולקיים בלי שום שקלא וטריא, בלי כל דחיה ואמתלה, את כל מה שיצווה השר. וככלותו בזה, היה מוסיף:
– נו, ואני מה לכם?
– שר, האדון האונטר-אופיציר! – עונים הכל פה אחד.
– ומחויבים אתם למלא כל מוצא פי?
– כן נכון, האדון האונטר-אופיציר!
– גהרו לפני! שכבו על הארץ לרגלי! – מפקד פתאום סיביליץ. לא בקולו.
כל השורה היושבת, כל הבחורים המגודלים מתנשאים כהרף-עין ומשתטחים על הארץ.
– קומו! – מפקד סיביליץ בחפזה.
הכל קמים כרגע.
ועיני איוואַניוק רואות.
איוואניוק מצדו היה ממונה על חצי-השעה ללימוד הקריאה והכתיבה שאחרי לימודי המערכה אשר לפנות ערב. ואולם הוא בעצמו, כהאופיצירים וכהחיילים, התייחסו לזה כלדבר שאין צורך בו ולא דיקדקו בזה. למד מי שרצה! היה למתלמד נייר – טוב; לא היה – ג"כ לא רע. התחילו:
– ה-צ-פו-רה ע-פה…
ושוב סיביליץ בא:
– העתודים אינם יודעים עדיין למי ואיך נותנים אותות-הכבוד… חדלו מזה… אי, הסתדרו, התיישרו!…
את החניך שאינו עושה חיל, שאינו מחזיק את האצבעות כהוגן, שאינו צועד לכל החוקה וההלכה הוא מעמיד לפני הראי, לאמור: עמוד לפני הראי, אשמאי! הסתכל בפרצופך, למד!
או:
הוד-אצילותם השטאבס-קאפיטאן איוואנוב מתאוננים (סיביליץ דיבר תמיד על האופי צירים גם שלא בפניהם בלשון רבים), שהשדים אינם יודעים לענות להם שלום. אי, הסתדרו, ונלמד קצת, רק עד ארוחת-הערב.
מסתדרים, לומדים. הגרונות ניחרים ממענה בלתי פוסק: “לשלומך נדרוש, הוד-אצילותך! לשלומ-ך נדרוש, הוד-אצילותך!” דעתו של סיביליץ מתבדחת עליו, והוא מנסה באחרת:
– שימת לב… שמעו לפקודתי… ענו לי כמו שעונים להקומאַנדיר הבריגאדי.
הוא מכעכע, משים לפניו מעין הבעה של גנראל זקן וקורא בקול רם ורך:
– שלום, חביבים!
– לשלומך נדרוש, הוד-רום-מעלת-אצילותך!
הוד-רום-מעלת-אצילותו, סיביליץ, “ברקיע השביעי”.
ארוחת-הערב היתה באה בשעה השביעית – תבשיל גריסין שמעין ריח של חֵלב נודף הימנו ושטעמו היה תמיד הרבה גרוע מזה של תבשיל הצהרים, ואיש, אמנם, לא נסתאב בו.
אחר-כך, כשהיום היה כתיקונו, וסיביליץ לא חפץ להכעיס את מעוניו בלימוד שלא בזמנו, היתה מנורת הפחים היחידה בכל הקסרקטין דולקת, והחשיכה התפשטה בכל זוית, והגופות דבוקות אל המזרנים והנפש נוטה לגעגועים קצת… לגעגועים… ואז היה מופיע טאַראַס קירילוֹביץ זמיקוֹב, “הפלדפבל שלנו”, ומשמיע בקול נמוך, דומה קצת לחירוק-שִנים:
– נשתטחו על המזרנים… עצלנים… לשמירות! היכן הממונה? יתאספו לזמירות…
הממונה רודף והכל מתאספים. אלה בהתעוררות: יראו בני הגונדה האחרות, מה רבה השמחה בגונדה הי"ד!.. ואלה – כמי שכפאם שד. מתייצבים במערכה. מֶלניקוב, האונטר-אופיציר הצעיר, מתחיל ומנצח. יש שמביאים גם הארמוניקה אובּאַלאַלאַיקה, וסטכורשיץ מחווה קידה ויתר הנפלאות של בהונות רגליו.
ככה צורחים שעה ויותר. הצריחה נושאה בקרבה איזה אהא-האַ-האַ… אהא!..
בכל הנגינות לא היתה אף מילודיה אחת נעימה, מלאה המיית נפש; בכל הקולות – לא אף ריח של כוסף שירי, לא אף זכר לצעקה על עזיבת הכפר ועבודותיו, על צערם של האבות הנעזבים שם, על הגורל הקשה כאן. תוכן הדברים היה שונה. היו נגינות רגילות, נגינות של בחורים זכרים על “שלוש המושבות ושני הכפרים”, “שמונה הבתולות והוא האחד”, “אל המקום שהבתולות הולכות, לשם גם הוא הולך… אל הגן, אל היער – הוא לא ירף מהן, הוא אתן”…
!Куда девки туда я
!Я, да я, да я
היו שירות אוטומטיות—פטריוטיות:
!Ура! Ура! Ура
!идем мы на врага
Рады умереть
за батюшку царя
ואחריהן – שירי זנות במובן היותר תמים של המלה:
מסביב לביצה,
מסביב לאחו
חולף זוג…
כאן הכל מתלהבים, היא מתחננת:
אל תהתל, אל תהתל, איש-הצבא, בי.
אלכה ואגידה. ואגיד לאמי, שעוללת לי. –
על זה עונה הוא - - -
…טיר-טיר-טיר-טי… התוף… ה“הודעה”!
-אל הפיקודים!.. הסתדר, התיישר, סמירנא!.. לראשון ושני התפקד!..
כאן היו באים גם טילמאן ואיצקוביץ מן ה“שוואַלנה” – בית-האוסף של אנשי-צבא חייטים וסנדלרים מכל הלגיון, הנכנסים לזמן ידוע לחשבון הגונדה שלא מן המערכה. בלגיון המ-אי, עפ“י החוקים הקשים ששררו בו, היו אלה בעלי-המלאכה, לאחר שעבדו כל היום וקיבלו מזונותיהם ב”שוואַלנה" מחויבים לבוא ללון אל העזרות של גונדות המערכה.
“הפלדפבל שלנו” היה יוצא, כדרכו, בצעד מתון ובקול מרחם, בחינת אבא ואמא, והיה מזהיר וחוזר ומזהיר לבלי לעשן בקזרנה. הקזרנה – זהו ביתנו; הגונדה – משפּחתנו. ועוד זאת: קיפולי הרגלים, בנים, קיפולי הרגלים – זהו העיקר. זה-ו“באַשמאַקי”. זמיקוב אהב להשתמש בתואר זה בנוגע לנעלים. “בּאַשמאַקי” ולא “סאַפּוֹגי”. היכה התוף כבר את ה“שחר”?
– היכה!
– א"כ, לכו אל התפילה.
אפילו לא “שאַגוֹם-מאַרש”!
בתפילה משתתפים מבלי משים גם טילמאן ואיצקוביץ. אי-אפשר היה להימלט מזה – וההכנעה היתה באה מאליה.
– אי, התפשט ושכב!.. בלי שאון!.. התפשט ושכב!
האונטר-אופיציר יאַשיק, לפני נר מיוחד לעצמו, גומר את מלאכת רקמתו על ערשו.
– מינץ! שלוף את נעלי מעל רגלי!..
– הנני!..
– אי, שכבו, שכבו! – צועק הממונה.
– אני כבר שוכב, האדון הממונה! – לוחש טרנופוב מתחת השמיכה.
ואיש לא ידע את סוד מהירותו. שעה אחת לפני הפיקודים, מיד אחרי ארוחת-הערב, היה הוא מסיר את פוזמקאותיו וחיתוליו מעל רגליו ונועל נעליו על רגלים יחפות, ערומות, בכדי שאחר-כך, כשיפקד הממונה: “התפשט ושכב!” יחלוץ את נעליו אלה כהרף-עין, בנקל ובמהירות – וישכב.
פרק יג: מחורף לקיץ
אמר המחבר: נפלאים דרכי הכתיבה, ומפני סיבה אחת כמוסה גם ממני, ניטל עלי למסור פרק זה דוקא באותה הצורה שנתן לו רעי המספר המנוח בתוך מדבר בעדו.
וכך אמר:
– אם הרושם שכל דברי עד הנה עושים עליך הוא, שאותה השנה היתה אימה חשיכה ארוכה אחת מבלי כל קוים לבנים, אינך אלא טועה, אחא רחימאי! דבר כזה אינו במציאות. החיים הלא הם ענין מורכב ומסובך כל-כך. בחיים הלא כל-כך מדרגות, מדרגות, עליות וירידות, החיים הלא הנם סכום של כל-כך הרבה צללים חולפים, עוברים, בודדים, שונים… נשלחתי לקלוף תפוחי-אדמה, והסכין החד נפל בגורלי – מה נעים!.. נשלחתי לגזור עצים ועלה בידי להעניק חתיכות הגונות לאותה העניה – מה נעים!.. עלה בידי להשתמט מבקורת-בוקר אחת – כמה אושר!.. ובהזכירי עתה רגעים ידועים מאותם הימים – פחד של מסתורין תוקפני… חצר היתה שם… ואני התנודדתי בה… לבוש באצטלה רחבה… הקור משל בי… ואני נרדפתי ורצתי ריצה של פקודה… חטבתי עצים… נשאתי מים… נשמתי… חייתי… סבלתי… נתקרבתי אל הקץ, כשם שאני מתקרב עתה אליו בכל דיבור ודיבור ובכל תנועה ותנועה… קיוויתי… יחלתי…
כי, אמנם, גם עשבי תקוה ותוחלת צצו בקבר הלב אז… עשבי תקוה!.. חלומות על עונת השחרור שאחרי עבור ארבע שנים וניצוצות של תקוה למיד…
וגם ציפיה היתה, ציפיה… ציפיה בלתי ברורה, בלתי מכירה את עצמה… הנה בקרוב, בקרוב…
בשבועות הראשונים היינו כנדהמים… אותו הבלבול והטשטוש שבמוח של כל בא למקום חדש, מוזר… נתקענו בצפרי הדיסציפלינה – והוצאנו לשוננו… ואולם הנה בקרוב נתרגל, נתרגל… בקרוב יתנו לנו קשתות – ונידמה לאחרים… בקרוב נתחיל ללמוד אפני הדקירה – ונדע מעט יותר מכל אותם הדברים שצריך לדעתם… בקרוב יתחילו ללמד אותנו חובות העֵר ואת המשובחים שבנו יתחילו גם להעמיד “עֵרים” בתוך הבית פנימה – בחינת אנשי-צבא ישנים… בקרוב יתחילו חגיהם וינתנו מנות כפולות של בשר ולא יענו בלימודים… בקרוב יתחילו להוביל פעם ביום אל ה“שוואַלנה” למוד, כביכול, את הבגדים התפורים – וירווח מעט… בקרוב תעבור עונת הנבקרות, ה“סמוֹטרים”, - וישונה המצב… בקרוב נהיה כבר אחר השבועה וניחשב לאנשי-צבא ישנים באמת, לא יענו ככה בלימודים ונתחיל כבר לילך לחיל-המשמר… בקרוב יבואו ימי האביב ונתחיל לצאת לעבודה אל האוַנה, לבנות את אהלי המחנה בשדה… והנה קיץ וחיי אוָנה – מצב אחר לגמרי… ומתי זה יעבור הקיץ ויתחילו ה“מאַניברות”, החינוכים הגדולים, ואחריהן השתחררותם של הישנים ו“העבודות החפשיות” בכפר ובעיר?.. והנה, הנה ביאת חניכים חדשים, טירונים חדשים – ממלאי מקומנו…
היו שינויים, שינויים לשעה, שמסכו בלב קורטוב של איזו נחת-רוח, מהול, אמנם, תמיד באימה האיתנית שמסביב, ברשעות ובזדון שמסביב, אבל, סוף-סוף – נחת-רוח. בהבטליון שלנו, בהגונדה שלנו או בבטליון אחר ובגונדה אחרת, שאז מוליכים את כולנו בסיעה לשם, מתכוננת מטעם הנהגת הלגיון שיחה רליגיוזית-גלחית או היגינית-רופאית. הדברים נושאים עליהם חותם של חובה ופורמאַליות, מעוררים שויון-נפש צחקני ואינם נכנסים לשום אוזן, ומה שנוגע ליוצאי הכפר – הם, בכלל, הם אינם מסוגלים להבין מה שאחר מדבר בדברים העומדים קצת ממעל לעניני הרגע שלהם. ברם, בין כך וכך, והשעה עוברת באופן אחר קצת. וקולו של סיביליץ אינו נשמע כה תכוף…
הרבה יותר ענין ויותר תענוג, אם כי, כמובן, מקולקלים ע“י הרעש, הרדיפה, החובה ללכת והצוחה שאינה פוסקת, היו בהליכה לבי-מסותא, מה שהיה צריך לארע כמעט פעם בשני שבועות. יש, אמנם, שעפ”י הסדר היה עולה לנו, להבטליון שלנו, להיות מובלים כעלות הבוקר, ואז היינו מוּשבים משם עיפים ורחוצים עד השעה התשיעית בבוקר, מועד לימודי המערכה, וכאן היה עולה בבת אחת: חיפוש אחרי חבל, תליית הלבנים הכבוסים על-פני החבל, היראה והדאגה מפני הגניבות, עשיית תחבולות שונות לזה בחפזון מוכרח לעמוד כהרף-עין בשורה… אולם תחת זאת, לרוב ולדאבון-לבו של סיביליץ, היתה עונת בי-המסותא מן השעה התשיעית עד ארוחת-הצהרים. עוברים בהמון, באצטלאות בלי חגורות, כשהקור גדול ביותר – ב“באַשליקים”, עוברים ברגל אחת, כל הבטליון, זקנים וצעירים יחדיו, חולפים את בית הפקודות של הלגיון. אופיציר נפגש; “סמירנא!.. הישרת השורה מימין!” החבילות תחת בית-השחי. צרה!.. לטכיננקו מסר לי גם את כותנותיו לכביסה… המעט לי שלי… ומקום פנוי אין… כל הספסלים מקשקשים ומזים מים ובורית… גם הקרקע זרוע יושבים, כורעים וכובסים… עולם של אנשי-צבא ערומים… אולם החדרים מרווחים, גדולים; חומת הבנין של בית-הרחצה חדשה. הכל צוהל וסואן. יוצאים אדומים, נקיים ונאים. החיילים מתגודדים מסביב לעוגות ולמשקאות. נערות עוברות לתומן. הנאה ושחוק.
צריך לומר: עיקר הצרה בכל דבר היה החפזון. הכל נעשה במהומה, בצעקה, בהפחדה. תמיד ותדיר הנך מן הנחשלים, מן המפגרים, מן המאחרים. “אי, כמה כותנות עוד לכבוס?! הכל כבר יוצאים… ואלה הכותנות כבר כבוסות?! ככה כובסים?! ז’יד! ז’יד!”… תחת זאת מה טוב ומה נעים היה, כשקרה ללכת לבי-מסותא “בלי קומאנדה”, מפני שבשעת ההליכה הכללית היית בשליחות אחרת, פרטית, או לשוב מבלי “קומאנדה”, מפני שהועמדת לשמור את חבילות הבגדים בשעת הרחיצה הכללית, ונשארת לאחר שה“עולם” החל מתלבש, להתרחץ יחידי… כמה הנאה! הכל הולך למישרים, הכל בלי רעש, בלי חפזון, בלי אימת חפזון תלויה עליך ככידון ומרעילה את הויתך…
אימת החפזון הזאת – לא הקושי שבדבר – היתה מרעילה גם את הטיולים הארוכים של כל הלגיון בימי השבתות בבוקר. לכאורה, הלא כל-כך לא רע: יוצא כל הלגיון… נושא אתה את הקשת… קשתך זו, שמספרה 183,576… שוה לכל… היום יום חורף שמשי…. בשעות ההפסקה אתה קונה לך עוגה ונפגש עם מכרים מבני הגונדות האחרות… מה נשמע? לכאורה, הלא כל זה כל-כך ממנהג העולם… ואולם הנה איוואַניוק וסיביליץ מתחילים עוד בערב שבת מבעוד יום בקולותיהם: “הכינו לכם, למען השם, פוזמקאות חמים, נעלי-יד חמות, נעלי-יד, למען השם… מחר נעבור שלושים פרסאות… התראו, בני הגונדה הי”ד! הראו את עצמכם… יהיה מפקד הלגיון בעצמו… אל תזחלו!" ומרעים הדבר ביותר, מה שאלה הצועקים מבליטים כל-כך את הנאתם על שמחר יהיה קשה לנו… ועם האשמורה האחרונה, בשעה החמישית – אהה, שוב קולות וברקים: “בני הרוטה הי”ד! התלבשו, מהרו, צאו, הכל כבר יצאו" – בעוד שלא דובים ולא יער: כל בני הגונדות האחרות ישנים עוד.
והנה השעה השנית בצהרים. אך שבנו, עדיין לא הספקנו להעמיד את הקשתות בפירמידה, להחם את הידים הקפואות, לסעוד קצת מן התבשיל שנתקרר בדוד, עדיין האזנים תצלנה משום מה – ושוב אימת חפזון: “בני הגונדה הי”ד! חדדו את הקלשונות-המגרדות! הוציאו את המזרנים החוצה! תיכף ומיד! התחילו לנקות! כבדו מתחילה את הרצפה!"…
גירוד הקרקע שבשבתות שלנו וערבי שבתות שלהם היתה פרוצדורה מיוחדת במינה. מסורה היתה שלא לרחוץ את הרצפה במים. גזירה שמא תמהר להירקב עי“ז, אלא לגרדה בקלשונות עד שתתלבן. לתכלית זו היה קלשון לכל אחד ואחד מהטירונים. וכך היו עושים: היו חותלים את ארכובות הרגלים בסמרטוט, בכדי שלא יטונפו המכנסיים ה”קאַזיוֹניים", כורעים על הארץ ומגרדים קרש קרש בכל הכוחות. העבודה הלזו היתה מן הקשות, מאלו אבות-מלאכות, שהיהודים משתמטים מהן: בשוחד, באמתלאות, בהזיית מים, כביכול. יהודי שלא השתמט ונטל גם הוא קרש לעצמו לגרדו – חזקה שעבודתו פסולה והקרש יהא נשאר שחור כמקודם.
עם גירוד הקרקע היה רוח של חג יורד לקסרקטין, וסיביליץ היה נוטל אחד מרעיו-ידידיו הקצינים תחת זרועו (לימים זכה לזה גם קוניצקי) ומטייל ארוכות וקצרות במקומות הנקיים, הלבנים, שכבר עבר בהם הקלשון, וגועה בקולו איזה שמר, בהוסיפו לכל התחלת חרוז את המלה “да,,”
да, черная галка
да, чистая полянка
да, ты-ли, Марусенька…
נשמה יתירה היתה שוֹרה על סיביליץ באותה שעה. ה“רציחה” שלו היתה מתרככת. זכרון הבית, אשר בו יבלה כל יום המחרת, שופך רוח מיוחד עליו, והוא אינו שם לב לכל דבר. הדלת נפתחה, והעֵר אשר על הבטליון קורא:
– פּראבוֹסלאבים, הכונו אל בית-התפילה!
וסיביליץ אינו חוזר על הפקודה הזאת, כדרכו תדיר לחזור על כל פקודה נשמעת בקול פראי, כאילו עכשיו אין הדבר נודע לו כלל. רוח של ערב חג נח על סיהיליץ.
– האונטר-אופיציר סיביליץ! מי מהאגף השלישי ילך לגרד את הרצפה אצל הפלדפבל? – שואל העֵר שעל הגונדה.
לנקות את מדורו של הפלדפבל לכבוד שבת ולעזור לאשתו בכל דבר היו נשלחים ארבעה אנשים – איש-איש מכל אגף.
– שאל את היֶפריטור! – עונה סיביליץ ואינו רוצה לעסוק בהזה בשעה זו.
– האונטר-אופיציר יאַשיק! מי מהאגף הרביעי ילך לגרד את הרצפה אצל הפלדפבל?
– מינץ ילך! – קופץ לטכיננקו וגוזר.
יאשיק בעצמו גם הוא אינו עוסק במלאכתו התמידית – מעשה רקמה – אלא שהוא עומד לפני הראי ומתגלח. גם דעתו נוחה עליו יותר מבשעה אחרת, והוא קורא לכל אנשי אגפו ונכון לגלח את כולם חינם בחלפו הקהה ובלי שריית-בורית מתחילה. עינויי הגילוח ההם היו מיוחדים במינם. –
כן, אחא, היו שינויים, שינויים וגם ניצוצות; לולא דמסתפינא הייתי אומר: ניצוצות של אורה. הנה נשלחתי לגרד גם את הרצפה אצל הפלדפבל – דבר השנוא והמאוס עלי כל-כך – וסקטין וסטכורשציץ נשלחו מאגפנו לחטיבת עצים. אולם בן-לויתו של סקטין אל רצה ללכת אתו למלאכה זו, באמרו, שהוא, הז’יד, ידוע גם עד חארקוב בזה, שאינו יכול ואינו רוצה לעסוק בזה. אז, בהרמנא של האונטר-אופיציר יאשיק, מתחלפין היוצרות: סקטין הולך לגרד את הקרקע של הפלדפבל, ואני חובש את חיתולי האזנים, לוקח את המגירה והקרדום והולך עם סטכורשציץ אל העצים. אתי מסכים סטכורשציץ ללכת. מינץ שאני. הוא, אמנם, דל-כוח ככל היהודים, אבל הוא אינו משתמט כמותם מעבודה. יוצאים אנו, והנה שלג, שלג. הנה אנו באים אל האורוה אשר העצים בה, והאורוה נצורה מנשים וילדות, זונות זקנות ובלות, בנות דלת העם אשר בשכונה, בקצה העיר, עטופות בסמרטוטים, שבאו לקושש קיסמין מתחת הקרדום. הנשים הללו היו חיות ונזונות מן הקסרקטין, משמשות לצרכים רבים, עומדות אחרי הארוחות עם דליים לאסוף לתוכן שיורי-התבשיל, קונות ממבשל-הדיסה קליפות הבולבוסין שוברי העצמות, מכבסות בשביל היהודים וכיוצא בזה. לרובן היו משום מה פני זכרים. והחיילים, אעפ"י שהתייחסו אליהן לא כמו לזכרים, מכל-מקום קיסמים לא היו נותנים להן חינם בשום אופן, בטענה: הנה אנחנו נתן לכן, ופתאום יצא הממונה ויראה שאנחנו נותנים קיסמים מעצי הרשות – מי יהיה אחראי בעד זה? אילונית את מן העומדות, בראותה אותי, נוהרת כולה מחדוה: הנה החייל הטוב הולך, הוא יתן קיסמים.
מחטיבת העצים אנו שבים – ומחטי הקור בכל בשרנו – כבר עם חשכה. הקזרנה ריקה. הפרבוסלאבים רובם ככולם הלכו אל בית-תפילתם. באגפנו נשארו רק הפולנים, היהודים (השנאה ההדדית התמידית מתפרצת משום מה ביותר באותה שעה!) וקוֹנשין מן הפרבוסלאבים. קונשין היה, כמו שנזכר כבר, סמל הצייתנות, אבל מהליכה לבית-התפילה אהב להתחמק, ולתכלית זו היה מוצא לו רגעים אחדים לפני היציאה איזו עבודת פיטורין, כגון שיוף הטס של חגורת שרנו הבלתי אמצעי וכדומה.
ריקניות הקסרקטין מוסכת איזו מנוחה בנפש. שופעת בה איזו נשימת מרגעה. עכשיו אפשר להינפש כמעט קט, לחשוב רגע, לשתות תה את קונשין זה, הישן אתי על אצטבה אחת, ולכתוב בשבילו מכתב לאבותיו. מה נעים הדבר לכתוב בשביל קונשין מכתב לאבותיו!
פרק יד: המשך. פרצופים וצללים
בימי החגים והמועדים שלהם לא היה העֵר מזדרז להעיר את הגונדה בשעה הקבועה (חצי שעה במאוחר מן הרגיל), ויש שלא היו מעירים כלל. איש-איש מן החיילים היה נעור מעצמו וברגש ברור של “היום חג”… טנדנציה, שלא הביעו אותה ברור, היתה, אמנם, בקסרקטין לשלוח בימי אידיהן את בני האמונות האחרות, את היהודים ואת הטאטארים, לכל שירות תחת הפראבוסלאבים, וביחוד בחגי הנוצרים הגדולים, בשעה שבני הדת השלטת הולכים “להתוודות” ו“להיטהר”, או איך הם קוראים לזה, ואף על פי כן היו גם היהודים משכימים בהכרה נעימה: “היום חג”… “היום לא יהיו לימודי המערכה, לא יהיו!”…
בקורת-הבוקר הרגילה לא היתה גם כן בסדר היום, מאחר שלרוב האנשים ניתנו על יד בגדים חדשים, שבלאו-הכי צריך היה אחר-כך ל“בדקם”, כשיצאו אל התהלוכה, שהיתה נערכת בכל חג. לטכיננקו, איפוא, היה מתהלך כאמן שגזלו ממנו את מכחולו. בשבתות שלהם הרגילות היה, אמנם, מוצא איזו תנחומין בבדיקת הארגזים, כחוק: היה מצווה להוציא את כל הארגזים על פני השדרה שלמפנים, לפתוח לראות, אם הכל מונח בסדר, אם יש קני עץ לנקיון הקשת והחגורה בכיסים עשויים לכך, אם אין דברים אסורים… והיה מעשה, שלא יכול להבליג על תאותו, ובחג-הלידה גופו פקד להוציא את הארגזים על-פני השדרה, אלא שלא הספיק לבדוק אפילו ארגז אחד, וכבר שקל למטרפסיה מהאונטר-אופיציר למופת איוואניוק, שקרא לו בעד זה: “הדיוט ומין. חילול חג הלידה!”
ה“עולם” בקסרקטין היה “עולם” פשוט, איכרי כפר שלמים ב“דעותיהם”, מאמינים תמימים בני מאמינים פראים, ועם כניסת מועדיהם היה נכנס בחוש איזה רוח פעמוני אל העזרה. מוזר וקרוב היה אותו הפזמון הנמשך השגור, שהיה הולך ונשנה ערב ובוקר וצהרים: “כריסטוס קם מן המתים”… – Смерть-ю смерть поп-равь…
וחשבונות נפשיים על ענין האמונות, על אותו האיש האומלל, על חידת ההויה המשונה והחיים האלה המרים והמוזרים, היו מתפרצים ועולים לבקרים.
ההוא גברא… אבל, בעיקר הדבר, כל אותם האידיאלים היפים והדברים היפים – “חוזק” ואפס-כוח… האסתטיקה של איוואנוב, איוואניוק וסיביליץ מכריעה את הכל. הנה הם כולם עומדים ומוכנים ללכת לבית-התפילה להשתחוות להר-קדשו, לכאורה. “מאַרש!” – הם דוקרים; “ידו!” – מיידים…
איה הפתרון?
חיי הקסרקטין והאנשים האלה – מי קודם למי? מה משפיע על מה? הקסרקטין יוצרים חומר אנושי כזה, או מפני שהבריות הם יצורים כאלה יש אפשרות לחיי קסרקטין?
והאנשים האלה – אכן אין פרצופיהם החיצוניים ותנועותיהם החיצוניות שוים בכל, ואפילו צורת סימן-היֶפריטור של קוניצקי עושה איזה רושם אחר מזה של פרסקוקוב, אבל העצם, סוף-סוף, הלא אחד הוא, הטבע אחד, חתיכה אחת…
הנה הם מסתובבים. להרבורדה ה“מחלק” פנים עגולים, חלקים ונוחים, ואעפ"י שהוא עובד כבר את השנה הרביעית, האחרונה, ובהיותו מאזרחי הקסרקטין המכובדים ביותר אינו תלוי כל-כך ביאשיק שר-האגף שלנו, מכל מקום הרי הוא מגיש לו כוס-תה בדחילו ורחימו ובהעויה חונפת. אמנם, הגשה זו עוד צד אחד בלתי נראה יש לה, והוא: אידיאלו של הרבורדה הוא לבלי לשוב הכפרה כשישתחרר, אלא להישאר בעיר ולהיות ללַקֵי באחד מבתי המלון. הוא מתלמד, איפוא, ומתחנך בהגשת תה…
הנה קירֵי, “בן השנה השלישית”, עוסק בהלבשת מונדירו ה“חפשי”. הוא, בעל הפנים השחומים-הצנומים ובהרות-הקיץ משני עברי חוטמו, הנהו העשיר בין כל חבריו הפולנים, העשיר והמיוחד בהם לשימת לב לחיצוניותו, לפראַנטיות. הוא הנכרי האחד, שיש לו החפץ והאמצעים לתפור לו מונדיר משלו, “חפשי”, עם צוארון אדום גבוה וכתפות צרות. בין היהודים, ביחוד בין בעלי-המלאכה שבהם, יש הרבה “בעלנים” לכגון דא; ברם בין הנוצרים, ואפילו בין הפולנים, אין זה חזון נפרץ. (בדרך אגב: קירי היה חשוד על הגניבה וכבר גם נאסר בעבור זה לחמישה ימים בכלא-הלגיון). עיניו החתוליות של קירי אורבות, אורבות להתבונן אל הרושם ואל הקנאה המתעוררים מסביב למראה תלבשתו. והוא מסתובב ממקום למקום בלי כל צורך. יראו את תלבשתו גם באגף הראשון, גם באגף השני – מה יזיק? האגף השלישי – יתעוורו כולם! – רואה גם בלאו הכי. הנה גם איוואניוק בעצמו ניגש אליו. מי תפר?… רעת לבו של קירי, הטבעית, הנחשית, הולכת ופונה לצדדין. שפמיו מתנודדים.
הנה אוֹסיפוֹב בעל הקומה הממוצעה והאיתנה, מן האגף השלישי, אוסיפוב הגברתן וטוב-הלב, אוסיפוב הוויאַטקאי, ששפתיו כדובדבניות יבשות ועיניו של פר תמים. סרוח הוא על האצטבה בהבעה נעימה על כל פניו וחולם בוודאי על הסוד, אשר בינו ובין מלניקוב הצייד בן-ארצו. מלניקוב הצייד, האונטר-אופיציר הצעיר, הרובה המצוין, מי שעובד בצבא מאשתקד ומי שכבר הספיק לנוד עם האופיצירים הציידים בכפרים, ובפיו תמיד סיפורי נפלאות על אותם הבתים הקטנים שבכפרים, שהתאכסן בהם, ועל עלילותיו בבנות-ובנשי-הבתים ההם, הוא בעל מהלך עקום קצת, צדו השמאלי הולך תמיד לפני הימני, יותר מכפי חוט השערה. מן הטבע וגם מרגילות להתחפש ולמלא איזה תפקיד בפני חבריו החיילים. מלניקוב היה האקטוֹר בגונדתנו ועליו גאותה וכבודה בפני אחרות, שאין מלניקוב להן. לעיני בני הגונדה הי“ד היה מלניקוב מחקה בנשפים כיצד איכר מושך סוסתו מן הביצה – ו”העולם" היה מתמוגג משחוק. עכשיו, בחד הגדול, המתיק הוא סוד עם רוסיפוב, שיהא זה האחרון המנהל, והוא, מלניקוב, ישיג עור זאבים, יתעטף בו ויתחפש לזאב, וילך על ארבע וככה יעברו בנשף הבא את כל ארבע הגונדות של “הבטליון שלנו”!… אוסיפוב שכב, ועד כמה שהיה מוכשר לחלומות בהקיץ – חלם על זה.
איזו שלמות בלתי חוקרת ודורשת, שלמות ישרה ואכזריה, איזו שתיקת דומן, היתה בכל הפרצופים הללו. היה קונשין, שערות צהבהבות, סדקים צרים במקום עינים, איכר בן איכר, מוכשר לכל עבודה, הכל היה עולה יפה אצלו ביחוד, קשה לכעוס, ואולם אם נתמלא “רציחה” היתה היא מן המדרגה היותר ישרה, היותר איומה… בבואו לעבוד לא היתה כל אפשרות להאמין, כי האיש הזה יהפך לחייל טיפוסי, לבז לאיכרים, למתהדר בפני ממונים… ואולם הימים עברו והוא נתהפך… ונדמה היה, כי אחרת אי-אפשר היה שיארע… יתר על כן: כאן לא אירע דבר… כאן לא היתה כל מהפכה.
חוק, כמעט בשביל הכל, היתה הגאוה הצבאית, שבימי החגים היתה מתגלמת ביותר. הגאוה הזאת צמחה מהכרת עליתם של חייהם ההוֹוים על חייהם בכפר. לפיכך היו, אמנם, בימי החגים ובכל עתות החופש מתפרצות תגרות הרג ודם בין החיילים ובין צעירי העיר אשר בשכונה. התגרות היו, כמובן מאליו, על עסקי נקבות. העירונים חשבו את עצמם לבעלי חזקה, חזקת מקומם. החיילים מצדם היו בטוחים בכוחם, כוח האדמומיות שבמונדיריהם ובקשקוש שבצעדיהם, על אותו המין היפה, לעומת ה“חפשים”, “עקומי הרגלים”.
גדולה היתה הכרת ערך עצמם של הצבאים, וביחוד אם באה עליה הסכמת אופיציר. האבטוריטט של האופיציר היה דבר מן הטבע, דבר שאין מהרהרים אחריו.
סמל הגאוה הזאת היה סטכורשציץ המחוֹלל, לאחר שהיה מצחצח יפה-יפה את כפתורי אצטלתו ונותן את האצטלה על גבי כתפותיו, לא בבתי היד, למה שקורין “שינֶל ו’נאַקידקוּ”, והבריח מאחוריו מרוכס דוקא על גבי שני הכפתורים המצוחצחים, הנוצצים – מי היה דומה לו באותה שעה!…
ורגיל היה סטכורשציץ המחולל לספר תמיד, במשכן חיל המשמר ובה“בופיט” של בית-המבשלות, בלכתו לעבודת האַוַנה בקיץ בשדה ובשכבו על מזרנו בהרחבת הדעת, אותו הסיפור המסרתי על דבר איש-הצבא הפיקח, הערום, ששירת אצל הגנראל ורימה את בת הגנראל באחד הלילות לאמור: מאהבה הוא… וכו' וכו'…
הקלוב של החיילים, בימי המעשה היה, כמו שנזכר כבר פעם וכמו שמונח במצב הדברים, בית-הכסא: שם היו מעשנים באין מפריע, שם היו יושבים שורות-שורות שלמות ומתלוצצים ומתחדדים בחרפות ומשוחחים על כל עניני חייהם. אולם בימי החגים היה מקום הקלוב בה“בופיט” אשר בבית-המבשלות. שם היה אפשר להשיג שיכר, יי“ש (בסוד גדול), נקניקים, חלות-לחם. ועיקר התכונה היה מתחיל שם כעבור שעה אחרי ארוחת-הצהרים. עד אז היו חובות בקסרקטין: בית-התפילה, התהלוכה, ביקור האופיצירים בגונדה וברכת חגם, סידור ופיזור, פיזור וסידור, אכילת הסעודה ברוב הכנות; אח”כ – פשיטת מלבושי הכבוד ונקיונם, מסירת כובעי הכבוד החמים עם הכתובת: “בעד הצטיינות” שעל גבם, פאר-לגיוננו ומעלתו, אל ה“קאַפטינאַרמוּס” השוקק ומרעיש עולמות; ושוב – עבודות שונות בלתי צפויות והעמדת העֵרים בפנים ובחוץ – טרדה, טרדה…
(אמר מר: ביקור האופיצירים בגונדה וברכת חגם. מתחילה היו מוז’איסקין, מפקד-הלגיון, וזרבנוב, הקומנדיר הבטליוני, באים אל המבשלה וטועמים מן התבשיל והדיסה, אשר היו מכינים לפניהם בקלחות מיוחדות. מפקד-הלגיון היה מתפעל מאד מטוב המאכלים וזרבנוב היה ג“כ מתפעל, אלא שבלכת הגדול ממנו במעלה, היה הוא, הבטליוני, חוזר לבדו ומוצא איזה פסול, בכדי לבלי להחסיר פעם את הפקודה החביבה עליו: “איש צבא! מסור את דבר הערתי לשר-הגונדה שלך!”… מיכאילוב, שר הגונדה הי”ד, היה בא באצטלתו הישנה ישר אל הקזרנה בתנועה מלבבת ופשוטה, כשהוא נושא את כרסו לפניו בחריצות, ומברך את החיילים בהעויה חרדית, יראה-שמימית, בקול הורים ומן הלב, מה שהיה עושה רושם אדיר ונעים מאד על ה“בנים”. “בהכנעה מודים אנו!” – היו עונים כולם בכל כוחם על ברכתו של הקאפיטאן. ליבקובסקי לא היה בא כלל. תחת זאת איוואנוב היה בא מגוהץ ומטופף על המדרגה היותר משונה, אינו מדקדק הפעם במענה “לשלומך נדרוש”, ואולם ברצונו להידמות להמפקד הבטליוני, היו עיניו מכל מקום אורבות גם הוא בכל פינה, שמא ימצא איזה פסול…).
(ואמר מר: אכילת הסעודה ברוב הכנות. מין גבינה מתוקה היו אוכלים מתחילה. הלקקנים היו מלחכים בלשונם את הפרג מעל חתיכות הלחמניות, שהיו נותנים להם, ואת מנות הבשר הגדולות, הכפולות, לא היה אוכל כל אחד לבדו, כמו בימות החול, אלא מפוררים הכל את מנותיהם לתוך קערות-התבשיל אשר עיני שמנוניות לכולו, ואוכלים ביחד לשובע).
טרדה, טרדה רבה, עד שעה אחרי ארוחת-הצהרים. אולם הנה גדודים, ברשיון הפלדפבל, מתחילים מתכנסים ללכת העירה תחת השגחתו של איוואניוק והממונה על הגונדה. הנה משק לבישה וצעדים ו“רפורטים”, הנה אורחים מתחילים באים מבני הבטליונים האחרים, מן ה“שוואַלנה”, מן “הלהקה המתלמדת”, אלא שסופן להיות אונטר-אופיצירים, מה שאפשר להכיר כבר בצעדיהם, תנועותיהם ומבטיהם. הנה בא סביטיץ הגיבח והמהיר עם חזו הדומה לתיבה עגולה והוא מתהלך, מגודל “התמדה”, עם ה“אוּסטאַב” בידו, אעפ“י שאין הוא מעיין בו. הנה בא גם קוליק, החייל היפה בעל העינים האפורות והבבות הנאות, משרתו של ליבקובסקי, לדרוש לשלום אחיו בגונדה, והוא ניגש אל סביטיץ בתנועה מכבדת, עירונית, ובקול נעים של עלמה יבקשהו, שהוא, סביטיץ, היודע לכתוב, יואל-נא (כך הוא אומר: יואל-נא!) לגמור לו, לקוליק, את אגרת השלום, שאחד מחבריו התחיל לכתוב בעדו זה יותר מלפני ירח ימים. סביטיץ מסרב. אז הלז, קוליק, מציע לפני סביטיץ לעבור אל ה”בופיט" – והם עוברים. כך מתחלת החגיגה.
ובה“בופיט” שבבית-המבשלות כבר מתאבכים גאות העשן וריח השיכר ובאשת הנקניקים וצהלת הדברים והמנגינות והז’ארגון שבקסרקטין! Не форси! (אל תתגאה ואל תתראה!) – צועק אחד למרעהו ומלעיטהו כוס אחר כוס. Здорово! (טוב וחזק!) – עונים לעומתו ומשפרים את מעשהו והכל שמחים, שמחים על שחג היום משפיל להשתחוות" – מקריא סביטיץ לקוליק את המכתב שהוא כותב לו על גב הגיגית הניצבה, וקוליק, ה“חַלוּי”, “העכבר שלא מן המערכה”, בלשונם של החיילים, שעל פי המסורה בזים לו ובעצם מקנאים בו על משרתו הקלה אצל ליבקובסקי, קורא “Сойдет!” כלומר: יכשר המכתב ומוסיף: שתה, סביטיץ, שתה! – “Не валяй дурака!”
וסביטיץ שותה, וסילוקוב הצייד שותה, והרבורדה שותה ופרסקוקוב שותה. שותה כל מי שנשלח לו רובל כסף מבית-המולדת, כל מי שעלה בידו להוציא איזה סכום מיד היהודי שבאגפו. לפנות ערב שבים כל אלה אל הקסרקטין בתנועה של “פנו דרך!” ונפגשים ונתקלים באלה ששבו מן העיר בתנועת “מה אתה בא עלינו בהפחדה! גם אנו שתינו לשכרה!”… הפלדפבל יוצא להגיד מוסר – ולשונו בכבדות תתנהג. גם הוא שיכור. אפילו הטירונים אינם עצבים כרגיל, אלא שסיביליץ שב גם הוא מן העיר ואינו שוכח להזכירם, כי ינוחו מעמלם. יום תמים ינוחו. תחת זאת ייטיבו מחר לקפוץ…
מופיעה הבּאַלאַלאַיקה. התכונה רבה. יוצאים גם המיוחסים: איוואניוק, סופר הגונדה וחבריהם מן העיר. מתפרץ הביתה הזאב, מלניקוב הצייד, האקטור, ואוסיפוב הגברתן נוהג בו. קונשין מתחיל להקיא. ידי הממונה מלאות עבודה. מפקד הערב אינו נוהג. בשעה התשיעית הכל סרוחים.
פרק טו: המשך. יהודינו
בימי החגים היו באים גם למינץ אורחים-מבקרים מן הבטליון השני: חיים “סתם” (שם משפחתו היה ליפשיץ) וליביל וייסינקר, בני גילו אלה, שהתוודע אליהם עוד ביום הראשון של הקריאה לצבא, בהיסגרו בחדר הפנוי הריק ושאחר-כך היה נפגש אתם לפעמים בטיולי הלגיון בימי השבתות בשעת ההפסקות. מיוחס נכה-הרגלים, כפי ששמע, נמסר לעבוד בלגיון השני אשר בעיר ולא זכה לראות פניו מאז לכתם בדרך הלום.
ליפשיץ עבד בגונדה השביעית, וייסינקר – בשמינית, בבואם היו יושבים על הארגזים מסביב למינץ ומתחילים לספר דברים על הפלדפבלים שלהם, שריהם הבלתי אמצעיים ותנאי ואפני חייהם. הפלדפבל של חיים היה איש לא רע בטבעו, אבל אוהב ביותר את העבודה, מתגאה ומתפאר בה, קל-הדעת, אוהב להרעים ולהכעיס ע“י מידתו זו, ובהפך מהפלדפבל של הגונדה הי”ד, שהתנהג בחסידות, ביראת שמים ושם לב רק לצד הרכושי הביתי, של הגונדה ואת כל עניני המערכה שלה מסר ליד האונטר-אופיצירים לעשות בה כטוב בעיניהם, היה מאַטוויאינקוֹ, הפלדפבל של גונדתו של חיים, המוציא והמביא בעצמו, ובצאתו את גונדתו ל“מארשי-רוֹבקה” בבוקר, קלו נשמע על פני כל הכיכר. מאַטוויאינקו היה נהנה מאד מקולו ומפקודותיו: “צעד יותר רחב, יותר רחב!” היתה איזו תאותנות, איזו אֶכסטאזה.
עוד היה חיים מספר סיפורי נפלאות בטירון אחד בגונדתם, שהוא מכיר באינטרסי המפלגה הפרולטארית, “קלאַסן-בעוואוּסט” ממש! (המלה “קלאסנבעוואוסט” בפי חיים היתה מקבלת צלצול מיוחד). אותו הטירון – דיבישינסקי שמו – אינו מקבל עליו את העול בשום אופן, מורד בשרים על כל צעד ושעל, ובוודאי שישלחוהו בימים האלה אל המאסר, אל ה“הויפּטוואַכטה”. הוי, אלמלי יהודי היה מחולל עלילות כאלה של דיבישינסקי היו כבר-כבר עצמותיו נרקבות בבית-האסורים. ברם דא עקא, שדיבישינסקי זה אחד הוא. על כל יתר החיילים אין מה לדבר: סוסים, סוסים. תקוה לעשות ביניהם דבר-מה – אין. הוא, חיים, נוכח עתה בזה. אסון. הוא, חיים, נוכח עתה גם בשנאה המיוחדה של בני חם אלינו. אוי, מתחילה לא ידע עד היכן הדברים מגיעים. מקודם חשב את כל בני-האדם לאחים…
בנוגע לחיים עצמו, זה הרזה והדל, אבל לא החלש ביותר, בנוגע לחייו הוא, לא היו תאניותיו עוברות כל גבול, כאלה של וייסינקר. ואף רישומו החיצוני של הקסרקט עליו לא היה מדהים. דבר שאין צורך לאמרו הוא, כי הוא לא נהפך לאחר ולא נהיה לרע. הקסרקט רק כאילו מחה קצת איזה דבר ממנו והשוה אותו לכל. הקזרנה עשתה ממנו נסורת בקופת הדומן, אולם רק לכאורה, רק לכאורה…
כאן היה וייסינקר בן העשרים וארבע (הוא הלא עמד שלוש שנים רצופות לבחינת הצבא!) מריח טבק מקופסתו ומתחיל פזמונו. אוי, הצרות, הצרות, אין כוח להכילן, אי-אפשר לשאתן. הפלדפבל שלו, מלה אחת בפיו: “מה לעשות, שעבוד!” הפלדפבל שלו הוא חיה, חיה ממש, ערום כנחש ובעל זקן גדול, כי על כן החיילים קורין לו “מטאטא”. והיה מעשה, שהפלדפבל דיבר אתו קשות, היכהו על פניו ונתבלבלה עליו דעתו, של ליביל, וקרא “מטאטא!” במתכוון קרא, וכפשע היה בינו ובין הבטליון הדיסציפלינארי.
ושוב היה וייסינקר מספר על הנס שלא נעשה לו מיד לבואו אל הגונדה. הוא החליט אז: יעבור עליו מה, והוא לא יעבוד. הוא הלא רפה-כוח מאד, והיה בין אלה ההולכים לבקורת שניה. הרופאים גזרו שיתנו לו מדי יום ביומו מנה כפולה של בשר, בכדי לחזק את גופו, אך הוא לא לבד שלא אכלה מחמת טריפה, והיה נותנה לשר-האגף שלו, אלא שהיה זהיר גם באכילת לחם יותר מ“כזיתים” אחדים ליום. הוא התפלל כל העת, גמר את כל התהילים בכל יום ויום וצם יום אחר יום, יום אחר יום צם, עד כי כלו כוחותיו לגמרי ולא נשארה אונקיה של בשר בכל גופו. בטוח היה שיארע לו נס וישלחוהו הביתה, אבל הנס לא אירע, הוא נשלח בחזרה אל הלגיון והוא עובד. ולא עוד, אלא שהכל שוחקים על משבתיו וחייו אינם חיים. בינתים, והוא לא למד את כל “חכמותיהם”, ועכשיו משנה-קושי קשה לו. מענים אותו בלילות. מעירים אותו בחצות הלילה ומענים. כשהפלדפבל עומד בשעת הגימנסטיקה, הוא מצווה עליו לחזור ולקפץ מעבר לקורה עד עשר פעמים רצופות ויותר. “טוב” מכל צד. אך יעמוד להתפלל – מיד יסובוהו ה“ערלים” כדבורים, ימשכוהו ברצועות תפיליו, ידריכוהו מנוחה. שנאת הגויים ליהודים הלא אין לשערה.
– כיום הזה – היה ממשיך וייסינקר – רק דרך אחת לפנַי: בית-החולים. אין לך יום שלא אוּבל לבית-החולים, לבדיקת הרופאים. הפלדפבל אינו יכול להיפטר ממני – אני מאכילהו גחלי רתמים. גם הרופאים יודעים אותי. אוֹ, ליביל – אותי יודעים. שני רופאים שם, רופאים צבאיים, שניהם צוררים, ביחוד סודקוב. הוא בעצמו בעל-שחפת. זהו שקרא בגונדתכם את הדרשה ע"ד המחלות הרעות. “דעו, איך אתם צריכים להתנהג להבא!” – לימוד טוב, תהא לו שנה כזאת. סיפיליס, שַׁנקר, טריפר, סיפיליס – גוי-חזיר. תמיד כשאני בא: “הוצא את לשונך, ליבקה!” אני מוציא את לשוני והוא מטפח בידו על גב לשוני. שיקוי משלשל הוא מפקד לתת לי. השמעתם?! משקה משלשל למי שכל גופו כואב עליו. הוא שונא את החייל בעצם. אינו יכול להביט בפניו. גוי טרוף. קרפיצינסקי (הרופא השני הנמוך ממנו) טוב ממנו. זה שיכור תמיד. הכל שוחקים עליו. הוא מגוחך כל-כך. כשערל בא אליו, הוא אינו בודק אותו כל עיקר, רק רושם בספר: “לשחרר מעבודה לשלושה ימים”. לא כן כשאני בא, כשיהודי בא. “היהודים – הוא צועק – יורידוני לבאר שחת”. בנוגע ליהודי הוא יודע רק אחת: лодЫрь, אל הגונדה! הפלדפבל דוקר את עיני בזה, ואני הולך שוב ביום המחרת. להכעיס אני הולך. יהי מה – ואני אבלה כל ימי בבית-החולים. ערלים טמאים! אני לא אגור בגונדה. אני אעשה לי איזה מעשה. להכעיס את קרפיצינסקי אעשה. ידע השונא-ישראל עם מי יש לו עסק. אֶ, פּאַני מינץ, שנאת הגויים ליהודים – אין לשערה!
והשנאה ליהודים כאן מצד הרופאים, החיילים, המונים, הרוסים, הפולנים, הנמוכים, האופיצירים, השנאה ליהודים מצד כתלי הקסרקטין, תקרת הקסרקטין וקרקע הקסרקטין, היתה באמת זו שאין לשערה, שנאה עצומה, טבעית, איתנה, אינסטינקטיבית, מסרתית, מובנת מאליה. יוצאים מן הכלל היו רק הטטרים האחדים ששימשו בגונדה, אלה בעלי העינים השחורות, הפנים השחומים, החביבים, הנעימים, בעלי הכתב המשונה והשפה הבלתי מובנה בהחלט. מלבדם היו היהודים ממש לצנינים בעיני הכל. עליהם תלו את כל הקללה, בהם ביארו את כל התלאה. הם – המארה.
אולם לא קטנה היתה השנאה-המארה של היהודים ביניהם לבין עצמם. בגונדה הי“ד, מלבד העובד-לרצונו זילברמאן, שהתגורר במעון מיוחד בעיר, שימשו שבעה יהודים. ארבעה ישנים: וולף המתופף; טילמאן ואיציקוביץ, החייטים, בני ה”שוואלנה"; סקטין, סנדלר-הרוטה, ושני טירונים, מלבד מינץ, שבאו אחריו: בוּראַק ויניביץ. והנה כל אחד ואחד היה פוגש בחברו באי-רצון נובע מעצמו, בעקיצה מתאפקת, כמי שפוגש במתחרה, במסיג גבולו. כל אחד היה מתבייש מפני קיומו של חברו.
נקודת היהודים בקסרקטין בכלל היתה מן הנקודות המבישות, הפוגמות, ולא רק מפני שהיהודים היו ברוחם למעלה מאפני החיים השגורים, הקזרניים; לא רק מפני שהם היו הדורשים במופלא, המתפלספים המקשים קושיות, המבטלים הרבה עיקרים, המתאוננים; לא רק מפני שלהם, ואפילו לוייס ינקר ולקזלס בן-הרב שבגונדה הט"ו, שהיה למלה באי-הבנתו את השפה הרוסית, למרות זוהמתם מנקודת ההשקפה הצבאית, היתה איזו עצמיות מיוחדה, קשה במקצת, בלתי נמוחה, - לא רק מפני כל אלה, אלא עוד, בעיקר, מפני שכוחם לא היה כוח, מהלכם לא מהלך, צורתם צורת “חוזק” ופניהם פני תולעים לעומת החמורים הוייאַטקאים והחאַרקובים. וייסינקר בפרישותו ובהתבדלותו, בזהירותו מאכול טריפה ויתר מנהגיו, היה, אמנם, מעין יוצא מן הכלל, בכל אופן לא-טיפוסי, אבל הקוֹמיזם האסוני שבו שעורר בוז ושחוק, היה טיפוסי כמעט לכל החיילים היהודים, מלבד אחדים יוצאים מן הכלל, כיניביץ השוען בן “הגונדה שלנו”, למשל, שפניו היו נאים כפני אמזוֹנה, ורגליו מהירות וחזקות ושיעור-קומה לו של גבר בגוברין וכוחו כוח-גברא וזכה להיכנס בדין ודברים עם אוואַניוק, שתיקן אצלו שעונו. וזה (יניביץ ולא איוואַניוק), אמנם, ברח מן הצבא בימי הקיץ.
הבדל חייהם בעבר של היהודים והנוצרים היה, אמנם, גורם חשוב בהבדל חייהם בהווה. הוויאַטקאים והחאַרקובים היו באים אל הקסרקטין ישר מן הכפר, מקום שידעו רק עבודה קשה במאד-מאד ואכילת פת קיבר. העבודה כאן, אם לא לחשוב את הכרחיותה, היתה קלה לאין ערוך מבביתם והמזון היה ג“כ טוב מאשר שם. כל פעם שאירע להם לשתות תה, לא היו יכולים לבלי להזכיר, שבביתם לא שתו תה. אל ה”ז’אַלוֹבאַניה“, השכירות הניתנת לחיילים, 35 קופיקות לשני ירחים, היו מתייחסים כאל שכירות חשובה, רבת ערך, והיו מסתדרים איש אחרי רעהו לקבלה מידי שר-הגונדה בכובד-ראש איכרי ובציפיית נפש; על הרובל השלם במי טעונה, שמקבלים פעם בשנה, היו הם חיים ב”מחשבתיהם" חדשים רצופים… לא כן הטילמאַנים והאיצקוביצים. הם היו כל ימי חייהם אנשי אויר, באופן היותר רע: בעלי-מלאכה עירונים משתכרים. בהמזון של ה“דוּד” לא היו נוגעים, ולאו דוקא מפני שהיה טריפה. השכירות של 35 קופיקות, אם כי קיבלוה באהבה, שהרי “גם זה כסף”, אבל לא יכלו לבלי להתאנח בכל פעם בשעת מעשה: זהו שכרנו!.. ושלילת החופש והשעבוד האגדי היו כל-כך קשים מנשוא לטילמאן הכפוף והסבלני כל-כך…
טילמאן ואיצקוביץ היו שניהם יהודים פולנים מפלך לובלין. שניהם חייטים לבגדי נשים, שניהם בני שנת עבודה אחת (“Годкм” בהז’ארגון של הקסרקטין), שניהם מיוחדים בטיפשותם-תמימותם הבולטת, הפולנית, שניהם שטופים בנתינת שוחד להפלדפבל, לשרי אגפיהם ולשרי פלוגותיהם. ביניהם, כמו בין כל היהודים שבגונדה, היה הרגש המתחרה, המקנא: זה הלך פעם יותר העירה וזה לא הלך, לזה הגיד הפלדפבל מלה טובה ולזה לא. ואולם יחד עם זה היה ביניהם גם איזה רגש ידידות משונה, קסרקטי. לטילמאן היתה אשה בבית ואיצקוביץ היה פנוי. טילמאן ידע את עבודת המערכה יותר מאיצקוביץ, וזה האחרון שמח יותר מרעהו על שהוא עסוק בעבודתו שלו, עבודת התפירה, ואינו מחויב לבוא אל הגונדה אלא ללון, וביום השבת – גם ללימודי המערכה, גזירה רעה זו, שכמובן אפשר היה להעבירה בתפירת כסות חדשה בשביל אשת האמרכל? טילמאן היה צנום, שתקני ועצוב. איצקוביץ, להפך, היה שמן קצת, בדיח ועונה בשמחה ובשחוק טוב על כל שאלה. כשהיו שואלים אותו, מה שלומו, היה עונה: “מרמים את פוֹניה!..” רצונו לומר: “פוֹניה הלא רוצה, שאעבוד במערכה ואשר ואסבול, ואני הריני ב”שוואלנה" ותופר בשביל החיילים מכנסים ומונדירים. לפעמים אני משתכר רובל גם בעבודת עצמי". מרמים את פוֹניה!..
צורת ה“חוזק” של היהודים לא היה רישומה ניכר כל-כך בלהקת המוזיקנטים. ואולם אל הלהקה ההיא, כמו אל כל המקומות הפריביליגיים קצת, לא היו מקבלים יהודים בחפץ-לב, ואפילו אלה שהיתה להם נטיה למוזיקה, אלא דוקא אם היו “כלי-זמרים” מביתם. לפיכך היתה כל אותה הלהקה מלאה בני חפ פּרמאים, שלא ידעו בתוי נגינה בין ימינם לשמאלם, והיהודים, בני הנגינה, לא היו שם אלא מעט מן המעט. תחת זאת היה המתופף כמעט של כל גונדה וגונדה – יהודי. בגונדה הי“ד, כו שנזכר כבר לא פעם, היהת המתופף וולף. מתופף זה היה מתגאה בהתוספאות האדומות שעל שרווליו ובסוף ימי עבודתו זכה אפילו להיות המנצח בלימודי הנגינות של תופפי הבטליון ומחצצריו. וולף זה היה ערמומי שבערמומים, נוהג תגרנות בבגדים ישנים ושיח ושיג היה לו בזה עם תגרני היהודים שבעיר ועם הפ. (כך היה וולף קורא להפלדפבל בראשי תיבות!) ובעל כשרון גדול בתחבולות-הערמה, בהשתמטות מעבודה ובהתגנבות ללכת העירה בשעה שאי-אפשר היה ללכת ברשות. לא היה כמותו בזה בכל יהודי הלגיון, מלבד, אוליף בוראַק הטירון, בן “הגונדה שלנו”, שעלה עליו בכשרון ההשתמטות. בוראַק, מותר לומר, היה גאון בתחבולות ובהשתמטות. בביתו שבבריסק דליטא – גם וולף היה ליטאי – היה עגלון וידע פרק הגון בסוסים, ואלמלא היה גוץ, ודאי היה בא אל חיל-הפרשים. ברם חכמתו עמדה לו להקל את חייו גם בגונדה של חיל-הרגלים. אבותיו היו שולחים לו סכום של ממון בכל חודש וחודש, ו”הפץ שלנו" היה מציגו למופת בשעה שהיה דורש לפני הגונדה בשבח אסיפת ממון ב“סבֶּרֶגאטילנאיה קאסה”. “לאסוף פרוטה לפרוטה, בנים, זהו העיקר – היה זמיקוב טוען בשעת פיקודי הערב – פרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול. ראו את היהודי בוראַק ולמדו את דרכיו”, ולימים, כשהיה בוראַק כבר חייל ישן, וסיעה היתה נאספת בפקודתו של הפלדפבל ללכת העירה אל הבּנק עם הקונטרסים ביד, היה הוא, בוראַק, מתמנה ל“ראש הקומנדה”, ובדרך היה נשמע קולו הניחר: “התיישרו, אופיציר הולך וקרב”…
קובע ברכה לעצמו, אחד מכל היהודים החיילים, היה סקטין הסנדלר. הוא היה מתנגד לקסרקטין ומורד בדיסציפלינה לא מקושי פיזי, לא מפני שלו בעצמו קשה הדבר, אלא מפּרנציפּ, מכוונה, במזיד. והפּרינציפּ שלו היה דוקא לא זה ששואבים מספרים, אלא הוא נבע מעומק נפשו. סקטין היה “עם-הארץ”, לא ידע לקרוא ולכתוב (כמה הצטער על זה וכמה התבייש בזה!), ואולם הפסיכיקה שלו, נשמתו, היתה בלתי נכנעת, נשמה מובדלה. הוא היה מצוין בהתרגשות, בהתרעמות ואיזו דקות. בשנאתו החזקה, במשטמתו להרוח הכללי שבקסרקטין, להפוֹרמה החיצונית המשוה את הכל, היה הוא, בעניותו ובהאיבה אשר איבוהו מסביב, מוסר את נפשו על “מונדיר” שתפר לו בכספו, ועל “נעלים חפשיות” – וכל זה לא לשם פראַנטיות, כקירי הפולני, חס ושלום, אלא לשם מצוה, לשם פרינציפּ. נעלים חפשיות… סופו של סקטין האומלל היה, שחרה בו אף שר הגונדה, הקאפיטאן מיכאַילוב, ושלחו אל הגדודים הרחוקים שבאַמוּר הרחוקה, ולא נודע היכן נספה.
סקטין לא ידע מעולם לא אב ולא אם, והוא היה אוהב לדבר בכוונה על “ממזרוּתו”. בלי חופה וקידושין, מלתא זוטרתא – בלי חופה וקידושין!.. הוא היה ממוצע-קומה ובגונדה הי"ד היה הוא עומד באגף השלישי בשורה הראשונה, ואולם משום הדקות המיוחדה והקיצונית שהיתה בכל פרצופו, וביחוד ברגליו הנתונות בנעליו החפשיות, הדקות, המחודדות, היפות, מעשה ידיו להתפאר – יש שהיה נדמה אפילו לגבוה. מהלכו היה של העובר על החבל, חוטמו מעוקל ודק עם חטוטרת קטנה בקצהו, ומבט עיניו, הכואב והזועף תמיד, נטה לצדדין, וגם בגומות העמוקות שבתחתית לחייו הצנומות ריחפה מעין העויה של התחבבות ושל מזג טוב, מפליא.
בסקטין זה, אדם שלא ידע אבות מעולם, היתה, אמנם, הרבה אהבה, אהבה שלא נסתננה במשפך ולא נתרככה בנופת-ה“דעת”, אהבה שלא ידעה את דרכה, אבל אהבה, אהבת לב! הוא בעצמו האמין בה, באהבה זו, בכל נפשו. סקטין בעצמו היה בטוח, כי הוא הנהו אדם טוב וישר. הוא היה בטוח תמיד בישרתו ובצדקת טענותיו. והוא, אמנם, לא חדל מלקבול ומלטעון.
– מאי איכפת לך, מאי איכפת לך, - היה הוא דובר לחיים “סתם”, כשהיה הלז כוהה בו על התרעמותו התמידית, הבלתי כּוריה, הגורמת לו רק יסורים וחלי – אוֹ, אני יודע, יודע… ממזרים יודעים…
הוא, אמנם, ידע והבין הרבה, ומכיון שהיה מתחיל לשפוך את מלותיו הבודדות, הבלתי מקושרות, שהיו דומות לגל של אגוזים, אשר בנגעך באחד מהם וכל הגל מידרדר, שוב קשה היה להפסיקו. שרירי פניו הצומקים היו רועדים מהתעוררות וקצף, שפתיו הדקות, הכחולות, היו מעוקמות ברוק מתייבש, ורק עיניו הכהות והזועמות הפיקו גם צער של גודל-לבב. לאמור: אני, סקטין, יודע מה שאני דובר… אני דובר מעמקא דלבא… מלתו של הרוח הטוב על לשוני…
על כל מה שסבל סקטין בטירוניותו עד שלמד להיכנע, ולו רק מעט, היו מספרים בגונדה דברים איומים. זמיקוב, “הפלדפבל שלנו”, השקט, היה מתפרץ מחדרו בצעקה: “עקדוהו! הביאוהו בסוגר!” פעם אחת העמידוהו לשם עונש “תחת הקשת” עם הטעונה המלאה. זאת אומרת: טעונה מלאה וקשת עליו – משא של קרוב לפוד וחצי וכך היה צריך לעמוד שתי שעות מבלי הפסק ומבלי נוע. ההכנות ארכו הרבה, הרבה – ופיו היה מלא כולו רוק-קצף. אח"כ העמידוהו והתקלסו בו. עובר רבע שעה, הוא עומד – ושוב מתקלסים בו. עוד רבע שעה – שוב קלסה. אז נתמלאה הכוס והוא עשה דבר שלא יֶעשה. הוא השליך לארץ את הקשת מעל כתפותיו! נס היה בזה, שהתנהגו אתו שלא כדין יתר על המידה ויראו לספר את הדבר לפני שר-הגונדה, והסתפקו רק בזה ששלחוהו שלושים פעמים לעבודה “שלא בתורו”, זאת אומרת, ל' פעמים יותר מכפי שהיתה חובתו; אלמלא שכך, אלמלי סיפרו הדבר לאופיציר, היו עצמותיו נשברות בהבטליון הדיסציפלינארי עוד קודם שנשלח לאַמוּר.
בראשית החורף היה הוא סנדלר-הגונדה, ואלמלא מידותיו הסקטיניות היה הוא נשאר במצבו הזה לטוב לו ולאחרים, אבל הוא הקדיח את תבשיל“שוואלנה” – אך ורק בכדי להיפטר ממנו כמעט קט.
מובן, שגם שם לא הונח לו.
הנה ארוחת-הצהרים בה“שוואלנה” נגמרה. החיילים העובדים מטהרים את כפות העץ שלהם בלקיקת הלשון ופונים איש-איש לעברו. קערות הנחושת המזוהמות והמוחלדות, שזה עכשיו נתרוקנו מהמאכלים שהיו נתונים בתוכן, נשארות עומדות על הספסל שבכתף הבית (ב“שוואלנה” נוהגין לסעוד על ספסלים!), ושוליהן וקרקעותיהן מתחילות קמעא-קמעא מתייבשות ממקצת שיורי ה“שטֹשי” ופתותי הדיסה הלבנה שהיו מעורבים בתוכו (ב“שוואלנה” נוהגין לערב “שטשי” ודיסה ולאכלם ביחד!). איצקוביץ, העֵר לפקח על הסדרים באותו יום, מתחיל, אמנם, כנהוג, לקרוא בהרוסית המיוחדה לו לבדו ובקול זועף ומחקה לקולו של “שררה”: “אֵי, מוֹלוֹדצי! בני-חיל, למה עזבתם את ה’באקים' מטונפים?! יומו של מי היום? יומו של מי? מה? כלום ניטל עלי לעבוד בעדכם?!” ואולם – גם זה כנהוג – שומע אין לו. ראשית, הלא בנוהג שב“שוואלנה”, כי תעמודנה הקערות מבלי הדחה עד ארוחת הערב, שאז ממלאים אותן מחדש בתבשיל חם, ומדוע, איפוא, ישימו לב לדברי היהודי העֵר? והשנית, הלא “שוואלנה” בכאן, “שוואלנה” ולא “רוטה”, шваль. לדברי האמרכל, חוסר דיסציפלינה, ומי זה, איפוא, יבָּעת מזעקת העֵר, יהיה מי שיהיה?! ולפיכך הרי היא זעקתו של איצקוביץ כקול קורא במדבר. החיילים אינם פוסקים מהתנודד על-פני הבית, מפהק ומגהק, התאבק והשמע מרגע לרגע את הקריאה החביבה ב“השוואלנה” השובבה: Осталос~l… לומר: נשארה עוד עת קצרה, שנתים, שלוש שנים, להתענות…
איש אינו שם לב – וסקטין הוא האחד, שאפילו צעקת איצקוביץ אינה עוברת עליו בלי רושם. לא שהצעקה הזאת מטילה עליו אימה. לא. כי מי פתי יתיירא מצעקה כזו? ואולם עצביו של סקטין כל-כך דקים, כל-כך נגרשים, כל-כך מלאים זעזוע בעלמא, עד שבשמעו קולו הנעור של איצקוביץ: “עד מתי אקרא ואין עונה? הא? איש מכם הלא ילך לנקות את הקערות!” – כבר נישאות רגליו הארוכות והדקות מאליהן אל מקום הקורא למלאות את המצוה… ברם באותו הרגע ממש, רגע הליכתו, מתמלא המוחה-המורד שבו חימה עזה, וכהרף-עין מתלקחת המלחמה בקרבו מה לעשות.
– מה הוא מצפצף הז’יד הלז! איזו שֵדים חונקים אותו! ברדיטשוב!.. מה מפריעים לו ה“בּאַקים”… אי, נש-אר!.. – לועג בתוך כך בוֹנדרנקוֹ, אחד החיילים, לאיצקוביץ המתרגז.
והלעגה הזה משיב אחור את סקטין. הוא, אמנם, מצטער על הכינוי “ז’יד”, שלעולם אינו יכול לשמעו במנוחה; ברם, איך שיהיה, וצדקת בוֹנדרנקוֹ ברורה היא.
– נו, זהו ידוע עד חארקוב גופא! – חוזר סקטין בעצמו על הפתגם השגור בפי בני עֵשו בנוגע ליהודי – “עור מכוּר” ותו לא… רוצה הוא, כנראה, להיות לנציב… צועק… אי-אי… שמח על שהועמד לעֵר… ממונה… לעמוד בטל ולצעוק יותר נקל מלשבת ולעבוד… השוחד הכל עושה… איצקוביץ… ידוע הוא… האמרכל…
אילו היה האמרכל מצווה להעמיד אחר עֵר, ואין צריך לומר, אם היה מצווה להעמיד אותו, את סקטין גופו, ואיצקוביץ היה מתיישב לצערהו באיזה דבר, הרי אז, בלי שום ספק, היה סקטין ג“כ קורא תגר ואומר: “איצקוביץ מפני יחוסיו המיוחדים להאמרכל אינו מופקד מעולם לעמוד עֵר”. עכשיו שהדבר הוא להפך, לא ימנע סקטין להפוך את הסדר ולהאריך ב”אני מאשים" שלו עד שאיש-ריבו, בין-גונדתו, משסעהו במענה לשון חדשה ובהזהרה: “סקטין! בלי התפעלות… אל תאמר, כי הנני טירון לך… רק הישמר לך ושמור לשונך”…
לא יספיק סקטין להתנפל על אויבו בתדרת שפתים חדשה, והקריאה המשולשת של בוֹנדרנקוֹ “Осталось l” משפיעה עליו משום-מה להיעצב ולדום. ובמהלכו הבלתי-ישר, הדומה למחול, הוא עובר אל הסדנה של הסנדלרים ומתחיל לעסוק בפטיש ובאימומו.
איצקוביץ מתחיל צווח שוב.
פרק טז: מימי השבועה
מעין אותה החשיכה הכפולה, המתגברת, אשר בטרם בוקר, היה באותם הימים שלפני ה“בחינות”, שאחריהן באה ה“שבועה”. אמנם, גם אחרי השבועה לא היה אור מלא ולא הוקל הרבה; כי אז החלו ה“פקודות” של הקומנדיר הבריגאדי, נציב-הדיביזיה וגבוהה מעל גבוה, אותן הפקודות-הבקרות עם המהומה הנוראה שלפניהן והחפזון האיום וצחצוח-הקשתות ונקיון-הבגדים וקבלת הטעונה והוצאת כל הכבודה לראוה והפיקודים המשונים והמכות המצלצלות וההכנות שאין להן סוף, אלה ההכנות הממושכות העושות את ההויה לשלשלת אחת של יסורים ועינויים ופגעים מרבה להכיל. כן, אור לא היה, ואי-אפשר היה לו שיהיה, אולם התקוה לאור, לבוקר, ליום, היתה. קיוו החיילים הצעירים מאליהם וגם איוואניוק וסיביליץ דיברו באזניהם השכם והערב, כי הנה הבחינות והשבועה תעבורנה, ואחר-כך – הליכה לעבודה אל השדה, לבנות אהלים. אחר-כך – הרי הם חיילים ישנים, דומים לכל. ולפיכך צריך לעת-עתה לשנס את המתנים, לעבוד במסירות נפש. – Подтянись l
הזמירות בערבים לא נשמעו, ובמקומן באו לימודי התורה שבעל-פה. סיביליץ עבד בכל כוחותיו והיה מלמד, שבשעה שהשר שואל איזו שאלה, דרוש לענות לו מיד ובקול רם, אעפ"י שאינך יודע מה לענות, ובלבד שלא תשתוק ותביט בפניו כגולם. הם בעצמם אינם יודעים הרבה! – לצורך השיעור היה מתיר לו איזו קלות-ראש בנוגע לאופיצירים – נוּ, מה יודעים הוד-אצילותם פורוצ’יק ליבקובסקי? כַּזֵב, איפוא, שַקֵר, ובלבד שתענה להם דבר-מה, ובקול רם! שמת לב – בקול רם! לצרוח צריך… Знаешь, не знаешь, ори на всю!
להוראותיו של סיביליץ נספחו כדין צורך-שעה גם הוראותיו של איוואניוק, שעם הישנים לא היה לו מה לעשות, ושניהם עבדו לטובת הלגיון וארץ-המולדת. ההכאות המשונות נתרבו, ואירע הדבר, שדוקא סטכורשציץ איש-החיל נתקל באקראי באיזה מקום, ומשום כך קיבל נגיפת יד מאת איוואניוק עד שנפל ארצה נפילה שיש בה סכנה, והנוגף הלבין כסיד… היו מוציאים את כל הגונדה אל הכיכר, וגונדה היתה מתחרה בחברתה. יצא אפילו ה“פלדפבל שלנו” מגדרו פעם אחת והלך בראש הגונדה כשדלילו מתנודד עליו וחרבו מתנודדת בנדנה, מפני שלא היתה צמודה אליו היטב. נתרבה רוח-ה“רציחה”, ועד החיילים היותר נוחים הגיע. “אינכם רוצים, בנים יקרים?! – היה סיביליץ מתגרה במשועבדיו, כשאיזו תנועה לא היתה מוצאת חן בעיניו – אינכם רוצים לעשות כמו שמצווים עליכם. משחיתים, ראו, ירע לכם מעתה!.. אינכם רוצים, אה? הבה, איפוא, ונראה. “מירוץ!!!..” הצעירים האומללים, המתאמצים בכל יכלתם, בכל כוחם, נפגעים ברגש-ישרם, נפגעים ברגשם היותר קדוש, היותר מסור לעשות הכל כמו שראוי, ושרויי זיעה מריצה בלתי פוסקת, היו מאשימים בלבם את חבריהם, שהם בוודאי העושים לא על הצד הטוב, ואת עוונם הם נושאים, ולפיכך היו דוחפים בהולכים לפניהם באיבה ניצחת, באיבת נקמה. בלילה היו הכל גונחים מעצמת הכאב שברגלים, והרוח הרעה, הקזרנית, הרוח הרעה במקורה, שררה על השינה. שום חשבון מעין זה, שהאי ע”י העינויים הללו יחלשו החיילים, וביום-הדין לא יוכלו להתראות כבני-חיל – חשבונות כאלה לא היו. בעיקר-הדבר, הלא לא היו הבחינות הבאות מעין אלו שבאיזו אוניברסיטה, ומעולם לא נשמע שיפסול מפקד-הלגיון איזה איש-צבא צעיר ויאמר: “לא עמד זה במבחן”. לכל היותר, גונדה שסרחה – נוזפין בה בפקודת הערב ודי. כאן היתה רק בחינת “מכיון שניתנה רשות למחבל”… כאן היה רק פתץחון-פה בשביל סיביליץ וחבריו לגבות חובותיהם ולמלא תאות העינוי שלהם: יום-הדין הולך וקרוב! אם לא נמצא חן בימי הבחינות – ואבדנו! הנה אשתקד “נפלה” הגונדה הט"ו בבחינות, ולאחר זה, בשעה שהכל נפשו מעמלם, היו הם יוצאים יום-יום אל המערכה. הקושי והבושה מי יביעם.
אותה המידה שבבחינות והכנותיהן היתה גם בכל יתר הפקודות מצד השרים העליונים וההכנות אליהן. אימת ביקורם והטלת האימה היו קשות מן הביקור בעצמו. בשעה השלישית לפני אור הבוקר היו משכימים ומגרדים את קרקע הקסרקטין, מייפים ומסדרים, מנערים את המזרנים, עושים סדרים בארונות-האגפים, בתיבות-היחידים (שמא יפתח הוא, הגנראל הבא, איזו תיבה וימצא דבר שלא על מקומו ונמצא הכל אשמים, הכל אבודים!), רצים אל בית-האוצר ומביאים בגדים חדשים וחלקים אותם לכל אחד ואחד ומפקדים לתפור ולתקן כל הדרוש תיקון, מבליטים את הלולאות, משייפים את טסי החגורות, מביאים את הזוג השני של נעלים ומצחצחים אותן, מביאים אמתחות-המהלך וממלאים אותן: כותנות, תחתונים, כלי הצחצוח, חמש ליטראות של חתיכות הלחם החרבות, בכדי להראות לו שהאנשים יודעים מה לתת לתוך שקיהם, מסתדרים ונבדקים ומקבלים חרפות והכאות. הכל יודעים, שהשר אפשר שלא יבוא לגמרי, ואם יבוא יסתפק בכניסה וב,שלום, אחים!" – ויצא. הכל יודעים, שהשר יודע, כי המאכל הטוב והסדר והנקיון, כל זה נעשה רק לכבודו, ומיד לצאתו ישוב הכל להיות כשהיה, אלא שהוא רוצה שירמוהו וצריך לרמות. ברם, איש אינו חושב על זה, ואי-המחשבה שבדבר מגדילה מבלי משים את ההיפּנוֹז האיום, את הבלבול לשם סדר, שאין דוגמתו…
מעין אותה הקוֹמדיה היתה גם בהלימודים ע"ד ההתאוננות וזכות-ההתאוננוּת – ענין היום. חייל שעשו לו איזה דבר שלא כהוגן, שלא כדין, הרשות בידו להתאונן לפני השר הבא לבקר. מובן, מוסיפים בתוך כדי דיבור, חייל טוב לא יתאונן לעולם. חייל טוב צריך ומחויב לקבל הכל באהבה: קור, רעב, הכאות. ומעשה באד שהתלונן, וציווה השר ליסרו על זה. אולם אם החייל רוצה להגיש קובלנה, צריך הוא לספר את הדבר לשרו הבלתי אמצעי, להיֶפריטור; היפריטור ימסור הדבר להאונטר-אופיציר וכו' וכו'.
– סטכורשציץ! הגד! המותר לחייל להיות איש-תלונות?
– בשום אופן לא, האדון נֶ’טר-פֶ’צר, אסור.
– אסור. שב!
– קונשין! ואימתי רשאי אתה להתאונן?
– רשאי להתאונן, אדוני האונטר-אופיציר? כשאני מספר לשרי הבלתי-אמצעי.
– כן. שב!
איוואניוק, שהיכה את סטכורשציץ אותה המכה המסוכנה, משליך עליו, מכל מקום, מבט בוחן, ושואל:
– אבל האם טוב הוא, ילדים, כשחייל מתאונן?
– בשום אופן לא! – עונים הכל פה אחד – בזה אנו עושים רעה לעצמנו.
– רעה לעצמכם! – ממלא איוואניוק – מבינים אתם? השרים טובים אלינו ויש לנו הרשות להתלונן, אבל השמעתם מימיכם, כי יתלוננו? לא שמעתם! השר בא: – “כל תלונה אין?” – “בשום אופן לא, הוד אצילותך הרמה” – “בני-חיל!” – “שמחים להשתדל, הוד אצילותך הרמה!” הנה ימי הבחינות באים. יעברו-נא רק הבחינות…
ויום הבחינות בא וגם עבר. הוציאו את כל הגונדות אל הכיכר הרחבה אשר בסביבת הקנצלאריה של הלגיון והעבירו אותן במאַרש צרמוניאַלי אחת ושתים. כאב-הרגלים נתנדף לאותה שעה וכל כוחות הגוף והנפש נמתחו למצוא חן, לבלי להבזות את כל הגונדה, אל יפתח פה לשטן, ולהיענש על זה. ניגש מוז’אַסקין, מפקד-הלגיון, אל הגונדה הי"ד. ריתתה הגונדה, וזרבנוב הבטליוני הולך אחרי אדונו וקורץ לגונדה בעיניו, כלומר: לוו את המפקד בעיניכם, לוו את השר בעיניכם. עבר מוז’אַיסקין את כל השורה ושב, התחיל לבחון בתורה שבעל פה. ניגש אל טרנופוב. “אבדנו!” – חלף צל בעיני סיביליץ המורה – “דוקא אל זה הגולם הואילו כבוד מעלתם הרמה לגשת. השדים נשאוהו דוקא אל טרנופוב!”.
– ומה אתה עושה, אח, – התחיל מוז’איסקין לבחון את טרנופוב – אל תירא מפני… ענה במנוחה… נו, מה אתה עושה, כשאתה, נוּ, הנה, למשל, עומד עֵר בחוץ, ואיזה רע-מעללים ניגש אליך ומתחיל מדבר עמך, נוּ, דברים רעים… דברים שטותיים… נוּ, נגדי, נגד שר-הגונדה שלך, כדומה למשל, נו, מה הייתה עושה עמו?
– הייתי אוחזו, הוד מעלתך הרמה, והייתי מוסרו אל הממונה, הוד מעלתך הרמה.
– טוב. ואולם כיצד היית מתנהג אלמלי אותו הנבל, נאמר, ז’יד, למשל, סטודנט, חזק ממך… או מדבר על לבך… דברים שטותיים, כמובן… איך היית מתנהג אז?
– הייתי דוקרו בכידוני, הוד מעלתך הרמה.
– שפיר, בן-חיל!.. נו, מדוע אינך עונה?
וטרנופוב שב אל עצמו:
– שמחים להשתדל, הוד מעלתך הרמה!
– קאפיטאן מיכאַילוב! – פיקד מפקד-הלגיון – הובילו את הגונדה שלכם הביתה!
– שומע אני. הגונדה! הימי-נה!
והגונדה הי"ד שבה לביתה צוהלה ושמחה.
החיילים הישנים המתינו בקוצר-רוח לתוצאת הדבר. מצד אחד היה רצונם, שהטירונים יכשלו בבחינות, בכדי שאפשר יהיה יותר להתעמר בהם. מצד שני חסו על כבוד הגונדה – על כבודם.
– נו, – סיפר סיביליץ בהתלהבות לא רגילה – חושב אני: השדים הובילוהו אל טרנופוב. זה יחולל צרות לנו… מקשיב אני: מהו שואל אותו… שאלה לא מצויה… לא למדנו את זה כלל… אלמלי היו שואלים אותי, לא הייתי יודע מה לענות, באמונתי! אבל לא… בן-חיל, טרנופוב, בן-חיל! רק “לענות” שכחת…
לענות “שמחים להשתדל”.
המורה ותלמידו – שניהם ברקיע השביעי.
לעת ערב יצאה הפקודה: הצטיינה הגונדה הי"ד!
וכעבור יומיים בא גם יום השבועה, ושוב אותה הכיכר ובגדים חדשים ותכונה רבה. הוציאו את הדגל בעצמו, דגל הלגיון! הבדילו בין פראבוסלאבים, קתולים, יהודים, מחמדנים. באו כוהני כל הדתות. הסתובבו אופיצירים וגלחים ברב פאר והדר. ביניהם נראתה גם צורתו המדוכאה של הרב-מטעם, היהודי, עם הביבליה המכורכה שבידו. הכל דרשו בגודל השבועה ובקדושת חובתה, והוציאו אמרים, שהחיילים היו מחויבים לחזור עליהם מלה במלה. “אנחנו… אנחנו… נשבעים… נשבעים… שלא… שלא… נחלל… נחלל… את… את… השבועה… השבוע”… גם הוא, הרב היהודי, הוכרח לדרוש ודרש, אלא שאצלו לא יצא הדבר כל-כך בטוח, כל-כך חזק. נשמעה ברור התרמית שבנגינת קולו והוכר מצבו הקשה. החיילים היו נכנעים ושלוים כבכל הימים. על ערך השבועה לא הגו ולא דיברו, אל כל ה“פרוצדורה” התייחסו כאל כל “פּאַראַד”. בשעה השניה שבו אל הקסרקטין אחרי השבועה רעבים, ריקנים, מושבעים, ומינץ הועמד עֵר, כשהוא כבר אחר השבועה. נעימה היתה אותה עמידה. איש לא שלחוֹ לשום מקום ושהות היתה לחשוב אותה המחשבה היחידה.
פרק יז: מחוץ לעיר
רשמי החיים אשר באוהלי הקיץ בשדה היו חדשים. התקוות להקלה, לאויר אחר ול“קוּרס” אחר, לא נתקיימו כמובן. חופש השמים והטבע, חמימות ואור השמש ממעל ונעימות ירד הדשא אשר מתחת – כל אלה הבליטו עוד יותר את השעבוד הרע, הבלתי מושכלי, את השלטון הקשה, הסוסי. יום יום היה שחר עולה, ומסביב – סביב היה דבר אשר אין לו שחר.
באותו שדה חנו שני הלגיונות מן העיר ב. ושני לגיונות מן העיר ג. הסמוכה – ארבעה לגיונות, דיביזיה שלמה. על ידי אחדוּת הדיביזיה הורגש עוד יותר אותו הכוח האיתני, המיליטארי, הכוח המדכא, הממית.
נמשכו, נמשכו, הלאה, הלאה, הרחק, הרחק שורות-האהלים של בעלי הכובעים השונים עם הפסים האדומים, הכחולים, השחורים והלבנים. גונדה, גונדה על אגפיה ופלוגותיה. הלבינו יריעות-הבד והובלטו ראשי היתדות. מלפנים השדרות היה שדה, אשר עשביו נדרסו בצעדי הלגיונות, ומאחורי השדרות – “השורות האחרונות”, נהר שוטף ובורות ושיחין חפורים בידי אנשי-צבא, אורוות הגונדה שלא מן המערכה, בית-החולים הזמני, המבשלות והמרפסות לאכילה, ה“בופיט” הלגיוני, בית –הסוהר האוָנתי.
שלוש-ארבע פרסאות הבדילו את האוָנה מן העיר, ולא היו הולכים לשם אלא לעבודת המשמר. בדרך היו חניות נעימות על פני הדשא, חניות שלא היו עומדים ועוזבים אותן אלא מתוך גערה כפולה של ראש-הסיעה. מפקידה לפקידה היתה מחצית גונדה נשלחת ל“מקרה-בעירה”, ואז היו חונים מעת-לעת בעזרת הגונדה. העזרה היתה ריקניה, תוהה, מעלה ריח של סיד, וכמו כל דבר חרוב, עזוב, היתה גם היא מעלה מחשבות סודיות על העדר והשתנות המציאות. הרי זה לא כבר ניסר כאן כל-כך ברמה קולו של סיביליץ: “על העקב הסתובב, על העקב! שכם אחד! שכם אחד!” – ועכשיו… עכשיו לא היו מוצאים שם אלא את סילוקוב הצייד, חביב-הפלדפבל, שנשאר לשמירת הקסרקטין ואשת הפלדפבל הרכה והרחמניה, שהיתה עוברת מסביב לאצטבאות הערומות עם סל נצרים וקישואים בתוכו.
יום היציאה מן הקסרקטין אל האוָנה הוחג, כמובן, ברב תוכנה וטרדה, ככל הנעשה באותו מקום. התכוננו לזה, על פי הפקודה, ימים שלמים והעבידו את האנשים עבודת פרך. בא היום – והלגיון יצא בשירה וזמרה ומתופפים לפניו. הביטו בריות סקרניות מ המעקות והחלונות. ילדים ונערים נשאו רגליהם מכל הצדדים ועלמות ושפחות הסתובבו מסביב עטופות במטפחות ונוהרות. החיילים צעדו באון, בקושי,בגודל-לבב, והחיים נחלו את נצחונם. הורגש, כל הדבר הוא כמו שהוא צריך להיות, על צד היותר יאה ונאה לבני אדם וחוה.
התפללו לאלוהים חי וערכו קידות ומנגינות בשעת הצגת הדגל. גלח שמן-עורף ועגול-פנים מילא את חובותיו באמונה. נצחון החיים היה מלא; הורגש, כי מילוי כל סעיפי ה“אוסטאַב” בדיוק הרי זה הדבר החשוב היחידי, הדבר שאי-אפשר להתקיים בלעדיו.
נתפזרו החיילים על פני אהליהם – וגשם שוטף היה בארץ. טיפטפו הגשמים מבעד היריעות. החיילים התכנסו באצטלאותיהם האפורות והגו: “הקשתות…. הקשתות…. צריך יהיה להפרידן פעם יתירה….” על זה שהטפטף ישָנה עוד לא פעם – לא חשבו.
בגימנסטיקה לא עסקו יום ויום בלימודי הצבא בשדה, אלא מזמן לזמן. כנגד זה היו פיקודי-הבוקר יותר מדויקים מבחורף; שמו לב ביותר אל הקשתות, ולטכיננקו, שבינתים נהיה לאונטר-אופיציר וקיבל את האגף הרביעי במקום יאשיק, שנתמנה לראש בבית-המאפה, היה אחר פיקודי הערב מצווה לנכנעיו להסתדר מאחורי האהלים, והיה, בחיקוי להפלדפבל, מגיד מוסר באזניהם ומזכיר להם את הקשתות, הקשתות… שהרי חייל בלי קשת – מה הוא? חייב חייל לאהוב את הקשת יותר מאת עצמו, לדאוג לקשת יותר משהוא דואג לעצמו…
תורה שבעל-פה לא נהגה ג"כ באוָנה, אלא אם כן היו הגשמים טורדים ואי-אפשר היה לצאת אל המערכה. אז היה סיביליץ מאסף את הכל אל תוך האוהל אשר הוא שוכן בו ומתחיל לחזור על כל מה שדיבר מאה אלף פעמים. מה הוא איש-הצבא? מה הנה חובותיו של הער. באיזו רוטה אתה עובד? מה שמו של שר-הרוטה? פעם אחת ניסה מתוך הספר לדבר גם על חובת המארב בשעת מלחמה, אלא שלשונו הכשילתו, וכולו הפיק בערות שלמה, ומיד מצא תואנה להפסקת הענין.
כוחו-גבורתו של סיביליץ, בכלל, נתמעט במקום הזה. השפעתו כאן היתה כבר – לא הא. הוא היה, אמנם, שר האגף השלישי כמקודם, אבל טירונים לעשות בהם כטוב בעיניו – לא היו לו עוד. ממושל בכיפה, משליט גמור, נהפך לממונה פשוט, ממונה כשאר ממונים, ולפיכך, בכדי שלא להידמות אליהם בכל, יש שהיה בוחר להיות חבר למשועבדיו, ובעתות הפנאי ממציא לשם זה משחקים שונים: מעמיד את אגפו כנגד אגף ראשון, שורה מזה ושורה מזה, צוחת “אַשוּר! הוּרה!” – ויד איש ברעהו. זה מושך לכאן וזה לכאן. מי ילכוד? סיביליץ בעצמו בראש המושכים.
יש שנדמה, כי הוא בעצמו כאילו רוצה להינפש מעט וגם לכפר קצת את פני מעוניו על כל דמם אשר שפך. יוצאים ללימודי המערכה בבוקר, מחכים לאופיציר שיבוא, והוא, סיביליץ, מצווה בינתיים: “אל תעמדו כך, אל תעמדו בטל, התרגלו בקליעה אל המטרה, התרגלו”… לפעמים הוא מוסיף אפילו: “הוי, נבלים! סוררים!”. אבל כל זה כבר לא באותו הקול, החרפי; כל זה הוא כבר כמעט בדרך חיבה…
– עכשיו, מה אני? – היה סיביליץ מדבר ברור בהיותו מבוסם קצת – עכשיו הריני רץ בשורה כמותכם… עכשיו האדונים האופיצירים ג“כ אתנו… האדונים האופיצירים – לא האח שלנו… האופיצירים! מי היה בה”ברקאות" שלהם? מי ראה, מי ומי באים אליהם מן העיר? נקבות. אחים, נקבות… הילולא וחינגא, ימים כלילות… וגם אלה 1XXXX גם האדונים האופיצירים רצים… חיים כדגים במים – וגם הם שופעים זיעה… עכשיו הוא עולמם של הרוכבים על סוסים, של העליונים….
ואמנם, עולמם של העליונים היה – של השטאב-אופיצירים. וממדרגה למדרגה היו עולים. בתחילה גונדה, גונדה לומדת לבדה; כעבור שבועיים – לימודי הבטליונים; באמצע הקיץ החלו לימודי הלגיון; אח“כ – הבריגדה; בסוף הקיץ “למדה” כל הדיביזיה ביחד; בה”מניברות" התאחדה ונלחמה בדיביזיות אחרות של הקורפוס. הצד השוה, שהאצטלות הנודפות לחוץ מתייבשת מקופלות והכותנות הלבנות המרופשות טפוחות בזיעה מדריכה, מסיבוב ומריצה…
קשה היתה ההשכמה בבוקר. עיפות הגוף וקרבת השדה הטילו שינה עזה. ביחוד קשה היה מעת שהתחילו היציאות אל היריה, והיה צורך להינער בשעה השלישית, אם הוזמנת לצאת עם ה“אינסטרוּקטוֹר” להעמדת המטרות והאומנות שמאחוריהן. אולם, בכל אופן, היתה בכל זה גם איזו נעימות, איזה מרחביה, אשר השכיחה את אימת החורף של הקסרקטין, את אימת הטירוניות. בפרט אם עלה בידך להיות מאלה הנועדים אל ה“מוט”, אל המקומות המועמדים מאנשי-צבא לבלי הניח לאיש לעבור, בכדי שלא יארע אסון להולכי דרך ע"י החצים הנזרקים. שם במרחק קול היריות, קול החצוצרות, הבדיקה במטרה, המשמרות השונות, ערמומיות זמיקוב הפלדפבל לרשום “חצים” לאהוביו ולגרוע משנואיו, התלהבותו של איוואנוב ואיבוד-חצים מצדו מבלי כל תועלת, התמכרותו החייתית של מיכאילוב לעבודה זו וקולו הצווח: “אחורים קיטאיים! למה אתם מעקמים את הקשתות?!” השגחת זרבנוב והסברותיו על מצב הרוח ומצב היעף, רעד לב החיילים והתאמצותם הכבירה לבלי החטיא את המטרה, הפרדת הקשת באופן מהיר, נחפז, על גב האצטלה, חסרון נעורת, חסרון שמן, צעקת האונטר-אופיצירים: “אל תגיפו את קני הקשתות! אל תסכרו קני הקשתות!”, יראה מפני מטר פתאומי – גיהנום, גיהנום. וכאן – המקום נסתר ונשכח מרגל ושוכב אתה לבדך עטוף באצטלה, חפשי לחלום כאות נפשך. מה נעימה היא השכיבה! מה נעימים החלומות!
אל לימודי היריה “בחצים אמיתים” היה בא, מוכרח לבוא, גם זילברמאן, העובד לרצונו של הגונדה הי“ד. הוא היה אדם אמיד וכותב פיליטונים בעתון פרוגרסיבי, אבל ליריה לא היה מוכשר כלל. איוואנוב, למרות זה שבעצמו לא ידע ביריה בין ימינו לשמאלו, היה משתמש באי-יכלתו זאת של ה”יהודי" לצערו, לבטלו, להזכיר בבוז את “כתיבתו” בסגנון:“רק לזה ‘כבודו’ מוכשר, לאיזו כתיבה, למריחה ע”ג נייר, אבל לא לענינים ממשיים!" ופעם אחת, כשהוציא זילברמאן עשרה חצים רצופים והחטיא את המטרה כפעם בפעם, נטל איוואנוב דין לעצמו ואמר לו: “אתה”, כמו שאומרים להדיוט, אעפ"י שאין נוהגין כה בנוגע לעובדים-לרצונם. זילברמאן היה קטן, נופל באותו רגע בעיני עצמו כל-כך, עד שלא השגיח בזה, נשך את שפתיו מכאב – ושתק.
האוכל באוָנה היה הרבה יותר טוב מאשר בחורף. אוכלים היו ביחד במרפסות, מקבלים את התבשיל בסדר, איש אחרי רעהו, בהשגחתו של הפלדפבל המפקח ולפעמים של סגן-המפקח על הגליון – האופיציר – ומנת בשר היו נותנים לחיילים בכל יום ויום. קול התפילה היה איתן, קול של לגיון שלם בעת ועונה אחת. Накройсь! (כסה ראשך!) – היתה נשמעת בסופה מלה יוצאת מפי האופיציר, ולא היה נודע, אם פקודה היא זו, או ג"כ דבר השייך לתפילה.
ליבלבו ופרחו האילנות אשר בינות למשכנות האופי צירים, ליבלב ופרח הניר המשתרע לפני אהלי החיילים, ובתוך האהלים התגוללו המזרנים הדקים, המעוכים, העלו צחנה ובאשה השמיכות המזיעות ופרחו… פרחו ה“גניבות”. לעתים קרובות היה האוהל עזוב מאיש, וניתנה האפשרות לקירי הפולני, ליאטשקובסקי וחבריהם להצטיין במעשיהם. למעשה הגניבה היה שם מיוחד באותו מקום, שם מושאל מ“מקצוע” ידוע, שאינו יכול לבוא בדפוס כצורתו. לאחר המאורע, מאורע-הגניבה, היו מוציאים החוצה את כל הארגזים, עושים בדיקה, וזמיקוב הפלדפבל היה מטיף תוכחה. כשהדבר הגנוב היה חשוב ביותר, היה הענין מגיע גם עד אופיצירי הגונדה. ברם מעולם לא נשמע, שישָלח איש-צבא רוסי לבית-אסורים, או כי יעָנש קשה בעוון גניבה. עונשין קשה היו בעד אי-הקשבה, בעד הליכה אל העיר שלא ברשות בעד אי-זהירות בעבודה השמירה. בעד אי-הקשבה קלה, התגנבות אל העיר וכיוצא באלו היתה הזכות ביד האופי צירים לשלוח אל בית-הכלא הלגיוני לישיבת-יחיד וללחם-ומים, בלי כל משפט אלא באמירת פה גרידא, ישיבה לזמן מסוים, מחמישה עד שלושים יום. בעד אי-זהירות בעבודה השמירה, ואין צריך לומר בעד שינה על המשמר, היו מוסרים “לדין” ומענישים בבית-הסוהר הצבאי, בבטליון דיסציפלינארי, עד שליחה לעבודה פרך. קדוש היה גם הקנין הפרטי של הרשות, ועליו היו יותר מדקדקים. אולם גניבות שבין החיילים גופא, בין איש לרעהו, “גניבות ביתיות” כמו שהיה זמיקוב קורא להן – אלו היו ממעשים בכל יום ובכל לילה. החקירות והדרישות היו רק לפנים, והגנבים לא נמצאו אלא לפרקים רחוקים מאד ובאופנים בלתי מצויים.
הרפיון העצלותי שרר בכל דבר במידה אשר לא תאומן, אם תתואר. להישלח לעבודה נחשב בין העונשין היותר חמורים, אף על פי שהעבודה באוָנה לא היתה קשה כלל. ולדבר שהיה יכול להיעשות בידי שני פועלים היו שולחים עשרים, שהיו משתטחים על-פני העשב שעות ארוכות בטרם שיתחילו לנקוף אצבע. גם היו מוצאים תחבולות שונות ומחוכמות להימנע מעבודה והיו ממציאים טצדקאות2 נפלאות ואמתלאות משונות. לא לחינם היתה למלה האמתלה של איש-הצבא!
על מינץ היו מאוסות רק שתי מלאכות: נשיאת שקי קמח מבית-האוצר של בית-המאפה וכיבוס הלבנים. הראשונה מפני קושיה שהיא לא לפי כוחותיו, והשניה – מפני הלחץ והדחק שהיו במקום הכיבוס, אולם בכלל היתה לו העבודה שבאונה – חפירת בורות קטנים, נקיון השדרות, קצירת העשבים – למשאת-נפש. בעונג מיוחד היה נוטל את האלונקה והולך אל “השורות האחרונות”. שם היה מחטט בביבים ומשוחח את החיילים על מהות העבודה בצבא, שומע את דעותיהם והבעת דעותיהם, וחיבה יתירה נודעת לו לעבודה זו, שרק על ידה יכול היה להיפטר לפנמים משמוע את צפצוף קולו של הבטליוני זרבנוב, כשהוא רוכב על סוסו הלבן ובפיו חסר-השנים וברגש הנאה שאין דוגמתו הוא טובה ומטביע מאות אנשים באגם של תנועות אין דעת כמו: “השמע צעד! השמע צעד! בשמאל! בשמאל! אַט-דוַה-טרי! אַט-דוַה-טרי! בשמאל!”.
מינץ אהב ביותר גם את עבודת השמירה, ביחוד את השמירות הקלות, בלי קשת, שעל-יד העצים, על-יד הבארות, על יד הספינה שבנהר. עת השמירה, חצי מעת-לעת, היתה משתפכת לגוש אחד, שאין לו ראשית ואין לו תכלית, וכל שעמום וכל קוצר-רוח לא היה. אפשר לישון – ישן; טובה השינה וברוכה. לא – ג"כ טוב. אין כלום בעתיד, אין לאן למהר. חובת השמירה, שנחשבה בעיני כל החיילים, וביחוד הממונים, לקללה רובצת, להדבר היותר קשה בחיים, היתה לו לאחות גואלת, לקו אורה, ביחוד בימי הקיץ.
פרק יח: עבודת השמירה בחורף ובקיץ
כתוב בספר המדריך: “עבודת השמירה היא רבת האחריות ביותר בשעת שלום. משמרות יוצאין: לשמור על רכוש הממשלה, לשמור על אנשים זקוקים לשמירה, לשמור על הסדר החברתי ולנתינת כבוד”.
אנשי חיל המשמר מוזמנים, איש-איש למחנהו ולמקומו, עוד מבעוד ערב, משעת המפקד שלפני השינה. למלאות ידי חובתם הם יוצאים לפני חצות היום, מתלבשים כפי הדרוש ועומדים הכן במקום המיועד. הממונה לאותו יום על הלגיון, שפוגשים אותו בנטילת הקשתות “על המשמר!”, יוצא וניגש לכל אחד ואחד בשורה; וזה, שממונה קרב אליו, קורא: “אל משמר-הלגיון, הוד-מעלתך!”, “אל משמר פלוני, הוד-מעלתך!”. – “מה הנה חובותיך שם?” – מעמיק הממונה לשאול. החייל נבעת ועונה את אשר ישים אלוהי הזכרון בפיו. הממונה מוסר את הפָּרוֹלה בכתב לראשי המשמרות, כתום ה“פּרוֹצדוּרה” החיילים מצטווים ללכת למקומותיהם. אז הם הולכים, באים, מחליפים את אלה מדאתמול – והכל נוהג כמנהגו.
בחורף, מפני הצינה, אין התכונה של שילוח-המשמרות רבה כל-כך כמו בקיץ. החיילים, אמנם, ממתינים שעה ארוכה בחוץ עד צאת הממונה. ובינתים הפלדפבל המפקח בא ובודק ופוקד לפתוח הקופסאות, ומעיין בחצים ומחרף וגוער; אולם מכיוון שהאופיציר יוצא, מיד הוא מרגיש את הקור על גבי עצמו ואינו מאריך בשאלות ובבדיקות. לא כן בקיץ. אז גם ההמתנה רבה, גם הבדיקה נמשכת, גם השאלות ארוכות. אז, בכלל, יש שהות. המשמרות מתרבים, משמרות-האוָנה ומשמרות-העיר. השורה ארוכה-ארוכה; משמר אל הדגל, משמר אל בית-התפילה, משמר אל הנאסרים, מפקח על בית-החולים, מפקח על בית-החמין, מפקח על הקנצלאריה, מפקח על בית-המאפה, מפקח על כל בתי המבשלות, מתופפים עֵרים, שומרי-לילה סובבים בעיר ובמקומות הסמוכים לאוָנה, וכל העסק מקבל צורה של רוב ענין.
המשמר היותר קשה היה משמר-הלגיון, זאת אומרת: המשמר העיקרי, שמשם בכל שתי שעות מתנהלים החוצה אחד לשמור על אוצר-החצים, שנים – את בית-הנשק ואוצר-הטעונה, ואחד לעמוד על-יד החלונות של הנאסרים. האונטר-אופיציר, ראש-המשמר, היה תמיד מפחד מפני המקרים, שבהם כל המשמר יוצא “אל הזיון!” לאחר שהחייל השומר קורא: “קאַראוּל ווֹן!”, מפחד מפני ביקורו של האופיציר הממונה וכיוצא בזה. ולפיכך היה מדקדק, שיהא הכל כהלכה. שעה ארוכה היתה נמשכת המסירה-הקבלה של הבית, החפצים והנאסרים. היש במציאות כל הכוסות שברשימה? יש, אלא שאחת פגומה. האין איזה דבר אסור אצל הנאסרים? – אין. – נעשתה בדיקה. אין. האם הכל בסדר במקומות השמירה? – הכל. – “ראה נא, המנהל, שתבדוק יפה שם. דייק בבדיקה. ראה-נא, שלא יהא צריך להיות אחראי בעדך!”
מן החללים הקטנים אשר בחדרים הסגורים היו מציצות עיני הנאסרים פעם בשויון-נפש ופעם בתקות-ציפיה: שמא בא ראש-משמא טוב-מזג ולא יאסור על הסרים למשמעתו להגיש כוס תה אל הנפשות השוקקות. הגשת חמין היתה אסורה אפילו בשביל אלה שאכילת תבשיל היתה מותרת להם, היינו, שמאסרם היה מן ה“קלים”. מאסר “קל” היה: אכילת תבשיל פעם בשני ימים ושינה על אצטבה חלקה, בלי מזרן. אולם הזכות לשכב על האצטבה החלקה לא היתה אלא בלילה. מבוקר ועד ערב היתה גם האצטבה מסולקה לצדדין וסגורה על מסגר, ולנאסר היתה רשות רק להלך ולשבת. לשכב על הקרקע ג"כ אסור היה.
משלים את ההרמוניה של שיעולי הנאסרים העמומים, פיהוקי החיילים הנתונים באצטלאותיהם, – ודומים לחומטים– חגורותיהם, קופסאותיהם ובאשליקיהם, ראשי-קני-הרובים החלודים מקרה וכפור, התגוללותם של היֶפריטורים-המנהלים, שהרשות היתה בידם, לאחר שגמרו את משלחתם, לשכב באין מפריע, – משלים את ההרמוניה של כל אלה היה הטלפון שבבית-המשמר! מכונה קולטורית זו, שהיתה לרוב מקולקלה כאן, נדמתה כאילו גם היא נעשית פראית בתוך האטמוספירה המשונה, הפראית. “טיר-טיר-טיר”… החיילים לא נתרגלו לעולם להתייחס לזה בקרירות נפשית.. “טיר-טיר-טיר”… “מי הוא המצלצל? ואַשה בלאַהוֹרוֹדיה, לא נשמע דבר. מה? מה? לא נשמע… מפריעים ממקום אחר… מה יצווה הוד מעלתו? לשלוח חצי גונדה לעזר הפוליציה המקומית… חצי גונדה… שומע אני… אקיים… שומע אני”…
החיילים היו שבים ממשמרותיהם קפואים וכל עוד רוח בהם. צריך לשתות תה. צריך להחם את המוליאר. מי ההולך? מי? “מה – מתעורר היֶפריטור – האני אלך להחם את המוליאר?!” “ולמה אני דוקא?” – קובל זה שהולך תמיד והוא הולך גם בפעם הזאת. הקיסמין לחים, אינם מתלבים. שופכים קצת נפט מן העששית. השמש בא ומרים קול זועות: הא, כל הנפט גונבים ממנו! החיילים קובלים גם הם: ריח נפט נודף מן החמין!
לישון אסור ביום – והרי הנמצאים בבית יושבים ומביטים אל מול פני הלהקה המתלמדת, העתידה להעמיד מקרבה אונטר-אופיצירים, ששכנה היה בחדר שמעבר לכותל מימין ולימודיה בכיכר אשר לפני הבית. רדוסטוב, רדוסטוב – הנה גם רדוסטוב שלנו בתוכם. איזה מהלך! איזה צעד! חד-תרי! חד-תרי!.
בלילה היו יושבים ומשוחחים ודנים בהענין הנוגע והמעניין האחד: בתי-ההפקר, שוכנותיהם ומבקריהם וכל המסתעף מזה: הריגות, גניבות, גזילות. תוכן אחר לא היה. ובעיקר, הרי גם סיבת המאסר של רוב הנאסרים אשר פה היה אותו דבר. האופיצירים, אמנם, התייחסו ברצון אל מבקרי הבתים ההם, אבל דוקא כשהדבר נעשה בהיתר, בהרשאה ובלי כל פגימות. אולם הוה עובדא, ופלוני שב משם בחצות הלילה, פגש בליבקובסקי ולא הראה לו אות-הכבוד, והרי הוא “יושב”. Нагорело!“”
יותר קל ממשמר-הלגיון היה “המשמר היֶפריטוֹרי”, כלומר שלושה חיילים ויֶפריטור-מנהל על גביהם, שהיה נשלח אל מערת אבק-השרפה אשר בקצה העיר. הדרך לשם היתה, אמנם, רחוקה והשיבה משם ביום המחרת מאוחרה בשתי שעות, מקום המשמר הרחק מאדם-העיר ומהלך אימים. ברם היא הנותנת: ריחוק-המקום ומיעוטי-האנשים גרם, מצד שני, שיהא הרוח השורר בבית-המשמר אחר קצר, שוקט ונקי במידה ידועה.
היפריטור, בטרם שנתגשם חלומו להיות לאונטר-אופיציר, היה רוצה להתלמד והיה מביא “אוסטאַבצ’יק” עם הז’ורנאל “Досуг и дело”, הספר היחידי בהביבליותיקה הגונדתית, והיה משתדל לקרוא משם כל העת, ושני החיילים שלא על המשמר היו שוכבים ביחד על האצטבה ומספרים זה לזה את האגדה הנצחית על הסוס-הנחש ובן-המלך הגיבור. מינץ אמר פעם להקריא לפניהם מסיפוריו של גליב אוּספנסקי, אבל בני גילו לא שמעו לו אלא דקים אחדים. אם לסיפורים – הרי סיפורי ה“דוֹסוּג אי דילו” יותר טוב לשמוע!
מינץ חיבב את העמק ההוא, מקום המערה, עם ההררים התלולים אשר מסביב-סביב ועם ערימות השלגים אשר תחתיהם. מכל האופיצירים הממונים על הלגיון לא היה מתעצל לבוא לשם בעגלה, אלא אחד: אותו הננס המלומד מן הרוטה הרביעית, שכל שניו היו רקובות בפיו ושמפיו זה יז קצף. הוא היה עז כנמר ורץ כצבי לעשות רצון הגבוהים ממנו, והחיילים העריצוהו וסיפרו הרבה על ידענותו של זה, שלמד בבית-הספר השטאַבּי-הגנראַלי, ועל קפדנותו ועל דייקנותו ועל שגעונו. לא איש-צבא אחד נמסר לדין על-ידו. הוא אדם מסוכן. כשתרדמה נופלת עליך בעמדך על המשמר, הוא מוצאך במצב כזה, הוא מתגנב בלאט ומסיר את הכידון מעל קשתך – והרי קצך בא.
לנקש בקשת אסור היה במקום ההוא, גזירה שמא מפוזרים שם איזו אבקים ותתפרץ בעירה. מינץ היה עומד ומנקש בהנאה רבה כל אותן שתי השעות הממושכות. ואולם פעם אחת בתקופת טבת, בין השעה הראשונה והשלישית בלילה, ליל קרה עזה, עמד מכווץ באדרת הכבדה ולא ניקש. המפקח על הלגיון היה אותו הננס ונתיירא הוא, שמא יבוא זה פתאום וישמע את ניקושיו. הקור חדר על כל אבריו וגידיו והבעתה היתה ממנו והלאה. הוא הסיר את קנה-הרובה מעל שכמו, נתנו אל ארכובותיו, ואת כפות ידיו שם אשה בשרוול רעותה. הרוח היה מעבר לסוכה, והסוכה היתה לו מערפו. העבים שכנו כדור ממעל וכוכבים לא היו. אז הוציא גליב אוספֶּנסקי לשון מבין זקנו המפותל, המסוכן, וישלחנה ישר אל זקנו של אותו הזקן: “כתוב אגדות בשביל ההמון, כתוב בשבילו, שוטה!”. אותו הזקן לא ענה – ומינץ פקח את עיניו וינועע בידיו בקפואות, הבלתי משולבות. חום-בהלה עבר את כולו ופחד לילי, פתאומי, נקב את חזהו ממעלה למטה. מי שהיה צריך להחליפו לא בא עדיין, זמן עמידתו נדמה לו משום-מה לאיזו יובלים חולפים, החליל היה תלוי עליו והקשת בין ידיו לא היתה. כפות רגליו ניתנו על גבי מחטים ונתקעו בשלג ופירפרו בו. ביניהן היתה מוטלה קשתו No. 183,576 והכידון לפניה. כהרף-עין הרימה והיא לבנה כשלג.
עֵרי הגונדה – בימי הקיץ יוצאים שנים: האחד סובב-הולך מסביב לאהלים ובתוך האהלים ומפקח על הסדרים; השני עומד על פני השדרה שמלפנים, פניו אל השדה וחובתו היא למסור בקול רם שאין למעלה הימנו את כל הפקודות היוצאות מפי הפלדפבל המפקח: “צא אל עבודת המערכה”, “צא לארוחת-הערב!”, “צא למנגינות!”, “צא לנקות את האונה!”, “צא להשיג מים חמין!”. הצוחה צריכה להיות כל-כך רמה עד שישמענה העֵר השני ויצוח גם הוא, ועד שישמעו כל האנשים אשר באהלים וב“שורות האחרונות”. ביחוד קשה היא חובת העֵר בימי הקיץ, זה של העומד מלפני השדרה, מפני שהוא צריך להביט תמיד בשבע עינים, אם אינו עובר אחד השרים שלכבודו צריך לצעוק: “המפקחים אל השדרה!”, “המפקחים של הבטליון הרביעי אל השדרה!”.
לחזור…
לחזור!
לחזור!!
לחזור!!!
תחת זאת קלה היא לאין ערוך עבודה השמירה עם הקשתות, והסיבה מובנת מאליה: העת היותר קשה בעבודת השמירה שעם הקשתות היא הלילה הקר; אולם בתקופת הקיץ הלילה הלא קצר וחם. יש שהמטר מרטיב; תחת זאת רואים שמש בזריחתו ובשקיעתו. בצהרים עולות מתוך המרחב הנערות הגדולות והקטנות שבשכונה וחיות הבית מטיילות עמהן. בבואך מן המשמר חלונות הבית סגורים, אבל אתה עובר על חובתך לשבת בבית פנימה ויוצא קצת אל החצר ונפגש עם אזרחי בית-החולים (בחיל-המשמר שעל הלגיון עסקינן הכא, ובית-החולים התמידי גם הוא היה באותה חצר), היוצאים בסותותיהם החוצה ומספרים אניקדוטים בקרפיצינסקי הרופא – שנוּא-נפש-וייסינקר. במוליאר-הנחושת, השחור משנים ומחלודה, אין צורך להשתמש כל כך הרבה, וכמשתמשים – הקיסמין יבשים ומתלבין מהר.
עם תקופת תמוז הובא לבית-האסירים אורח חשוב, דיבישינסקי בן הגונדה השביעית, זה שחיים ליפשיץ היה מספר דברים למינץ על אודותיו. דיבישינסקי ברח לפני השבועה מן הגונדה, נתפס ולא נמסר לדין, אלא ישב שלושים יום ב“הויפט-ואַכטה”, בפקודתו של מפקד הלגיון, והושב אל גונדתו. לפני הפסח ברח בפעם השניה, ושוב נתפס, והנהו יושב במשמר-הלגיון עד יום דינו הבא. זה היה איש-חוץ מוסקבאי, ובהפך מהכרקטריסטיקה של חיים “סתם” לא היה “קלאַסנבעוואוּסט” כלל וכלל ולא ידע מכל תיאוריות, אלא אהב את חיי החופש ושנא את השעבוד באופן טבעי ובקלות-דעת מצויה. קלות-דעתו זו גרמה לו גם להיתפס על נקלה. בפעם הראשונה תפשוהו בבית-הפקר, בשניה – בבית-מרזח. משלח-ידו במוסקבה היה סירוּס-כיסים, והוא דיבר על זה בלי התפארות, אלא באופן פשוט וטבעי למאוד.
לתכני השיחה של החיילים נוסף עוד דבר אחד: חקירה, מפני מה דיבישינסקי זה נתפס פעמים ורוב היהודים הבורחים אינם נתפסים. הנה בשנה זו בלבד ברחו פטליצקי ונוסוביץ מן הגונדה השלישית, גרינשפאן מן השישית, יניביץ מן הארבע-עשרה – ואיש מהם לא נתפס. הלא דבר הוא. ביחוד חרה אף החיילים ביניביץ. אותם בעלי המומים – יקחם אופל, אבל יניביץ זה – זה היה כלל לא יהודי. הוא היה מכובד על הכל – והוא ברח!
יניביץ היה באמת יוצא מן הכלל, והגיע הדבר לידי כך, שפעם אחת נשלח אפילו, בשעה שהיה “דוחק באנשים”, בתור חייל-שומר אל הדגל ואוצר-הכסף, כבוד ויקר שלא נעשה ליהודי בשנים האחרונות בלגיון המ-אי, שהיהודים היו בו יוצאים מן הכלל לגבי הרבה והרבה דברים – והנה גם זה ברח!
היינו דאמרי אינשי: הדוב לעולם נמשך אל היער. יהודי לעולם יהודי הוא. אפילו יהודי יוצא מן הכלל. אפילו יהודי שנשלח פעם בתור שומר אל הדגל.
מה שיניביץ נשלח פעם אל הדגל – את זה לא מחלו לו מי שהיו בני גילו בשום אופן.
פרק יט: חגי ישראל
שלושה-עשר יום בשנה החיילים היהודים משתחררים מעבודתם ונפטרים ללכת העירה להתפלל בציבור: ארבעת ימי חג הפסח, שני ימי חג השבועות, ארבעת ימי חג הסוכות, שני ימי ראש השנה ויום כיפורים. ואולם חגיגת יום-טוב באמת עולה בידם רק בחג הפסח. בחג השבועות הם נמצאים באוַנה, מחוץ לעיר, ונשלחים העירה תחת נשיאותו של אונטר-אופיציר, וכשאיש רוצה להישאר ללון בעיר, צריך הוא לכתוב פתקה ולהגיש לשר הגונדה שיחתום – דבר העולה בכבדות. בחגי הבציר האנשים מעט בקסרקטין: הללו נשתחררו והלכו לארץ מולדתם, והללו הלכו ל“עבודה חפשית”, ואין מי שישא בעול בקסרקטין, ולפיכך הרשיון ללכת העירה “על יום-טוב” עולה גם אז בכבדות, למחצה, לשליש ולרביע. לא כן בחג הפסח. מצב-הרוח בקסרקטין הוא מרומם. חלף החורף, הולכים לבנות האהלים בשדה, לימודי מערכה אין, הבחינות של הצעירים ובקרות השרים העליונים ספו, תמו. על פי דין, אמנם, אין להניחם, את היהודים, אלא ללכת לתפילה, אבל המנהג גדול הוא מדין, והמנהג הוא, שילכו החיילים היהודים ל“פסחא שלהם” באין מפריע, לכל היום. דבר שאין צריך להיאמר הוא, כי בני ישראל מצדם אינם מפירים גם הם את המנהג המקובל ביניהם ומעניקים להפלדפבל והנמוכים ממנו ביד רחבה. לבלי תת– אינו עולה גם על הדעת. דבר זה היה דומה, כאילו היו אומרים, שישבו בקסרקטין ויאכלו חמץ. חוץ מזה היתה נתינת השוחד מצד היהודים (טילמאַן היה המאסף) מלווה בהנאה, בהנאה אמיתית של מילוי חובה, של כלב מלקק יד, של קיום מצוה.
כפי שהוזכר כבר, היו היהודים, ועמם בני האמונות האחרות נושאים בכל העול בעידן החגים הגדולים של הפראבוסלאבים, וכשהיו נאנחים מכובד המשא, היו מפייסים אותם ומשדלים אותם בדברים: הנה ימי הפסחא שלכם יגיעו, ואז ישאו הפראבוסלאבים בעבודת הקסרקטין תחתיכם, אף על פי כן, כשהיה בא חג הפסח, לא היו הפראבוסלאבים יכולים למחול ליהודים את חופשתם בשום אופן והיו מתרעמים: חג בלתי פוסק ליהודים. כל יום – חג להם. משחררים אותם לימים שלמים. איצקוביץ בשובו מן העיר היה סוכר את פיהם במצות מובאות והיה מוכיח להם: “ראו, בני-עֶשו, אדרבא, מה בינינו לביניכם. לימים שלמים משחררים אותנו – ואנו חוזרים בדעה צלולה. נו, אלמלי היו מניחים אתכם אפילו ליום אחד, הלא הייתם באים כולכם סבואים, שיכורים כלוט, מתגלגלים באשפה”. מענה זה שומעים הגויים ותמהים: “יהודים! סלקא אדעתך, אדם בא ומתפאר, שהיה בעיר ולא שב שיכור משם. אדרבא! להתפארות מה זו עושה? אין על אודות מי לדבר… אבל ה’חַייטשקות' שלהם – מה אתם עושים ב’חַייטשקות' שלכם?”
עֵשו בשלו ויעקב בשלו. הגויים ביי“ש שלהם וב’חַייטשקות”, וזרע יעקב במונדירים חדשים, יום-טוביים, תפורים בכספם, חוגגים, מדושני עונג, הולכים ל“בעלי-בתים” ונסמכים על שולחנותיהם, מסתכסכים קצת עם השפחות, באים גם לבית-מרזח, אבל הכל במידה, במידה. עד כאן בנוגע ל“ההמון”. ברם קזלס בן-הרב, בן הגונדה הט"ז, מתהפך בין שעה אחת לאדם אחר, ומחייל נרדף ועלוב, הוא קופץ ונעשה למנהיג היהודים. זקנו השחור, הקלוש, הקטן, הגזוז (בנוגע לו, ה“פּוֹדרבּינוֹק”, הקלו בזה, שהרי דין הקסרקטין הוא: או גילוח או גידול בלי מפריע, אבל בשום אופן לא תספורת), מסתרק וכמו מתגדל מאליו בכדי להרבות חנו ופני יראת השמים של בעליו. והרי הוא מטייל לו העירה בערב יום טוב, בטרם יתקדש חג. ובדרך הוא מוכיח לחבריו, בני הבטליון הרביעי, ש – אָט, אם רוצים, אפשר גם כאן להתנהג כיהודי. שייך לומר: אונס רחמנא פטריה; ליטול בשבת את הקשת – מה לעשות… אבל להתפלל אפשר. עיין “חפץ חיים!”. שייך לומר: אפשר? אפשר ואפשר! הגויים עוד מתייחסים ביתר חשיבות ובכבוד להיהודי החרד. הגויים מכבדים את היהודי החרד, הוא ראיה: הרי לשום יהודי אין נותנים הרשות בלגיון שלנו לנסוע לבית-מולדתו למועד ידוע באמצע שנות העבודה, ולו יתנו. הפלדפבל הבטיח, שלו יתנו. והכל משום מה?
ה“קומאנדה”, שכולה יהודים לבושים במו נדירים ומשוחחים בצעקה, עושה רושם מגוחך עד מאד ומעלה בת-צחוק על שפתי כל נפגש. מן היהודים יש שמרגישים בזה, והרי הם משתדלים “להלך כאנשים”, אלא שהדבר אינו עולה בידם: ההליכה ברגל אחת ובשתיקה לא לנו היא, לא לנו. ובאמת – מאי נפקא מינה? העיקר – טוען קזלס בן הרב – הוא מאכל כשר. עכשיו הגיעה השעה להשתדל, שיתנו לנו בני העיר מאכל כשר. צריך לעכב את הקריאה: מאכל כשר! עכשיו, יחד עם הדרישה של מצות לחול המועד פסח צריך לתבוע גם מאכל כשר בשביל כל השנה. היאך! אם דואגים אתם שלא נאכל חמץ בפסח, עליכם לדאוג גם שלא נאכל טריפה ר“ל בכל השנה. מה? אומרים לו, שהרוב יאכל טריפה גם כשיהיה מאכל כשר? שרובם ככולם יאכלו גם מן ה”דוד" וגם מן הכשר? אָט, חס ושלום! לא אמת. הוצאת שם רע על בני ישראל. הוא – כמאה עדים יכול להעיד על עצמו ועל הכל. ימסרו רק לו את כל הענין, רק לו…
לאחרונה באים הכל אל ה“חדר-שני”, ששם מתאסף ה“מנין” של אנשי-הצבא להתפלל בפני עצמו. נערי בית-התפילה לוטשים עיניהם על כל האספסוף הצבאי, וביותר על מספר הדראג ונים היהודים, שבאו מן ה“בריגאַדה” שלהם החונה בתוך העיר, כשהם מתנפחים, מזדקפים ומקשקשים בצלצלי-נעליהם: דראַגונים אנו!… מה הוא חיל-הרגלים, ואם תמצאו לומר: אפילו הארטילריסטים, לנגדנו הדראַגונים!… כאן, בקיר המזרח, פוגשים, בתוך יתר בני הלגיון השני שבעיר, בעלי הכובעים הכחולים, גם את מיוחס נכה-הרגלים, והנה רגליו כבר העלו ארוכה לגמרי, ובגונדתו הוא מנהיג וכתבן וראש וראשון לכל, רצוי לכל אחיו ודורש טוב לבני עמו. האופיצירים הצעירים שבגונדה פונים אליו ב“אתם”, והקאפיטאנים, שרי הגונדות של כל הבטליון שלו, מביאים לפניו לקרוא את כל המכתבים בלשון יהודית המתקבלים בשביל החיילים היהודים שלהם, בכדי להיוודע מה כתוב שם, ואין כל ספק שלא יעברו ימים מועטים, והוא “יקבל יֶפריטוֹר”. מבינים אתם?
הכל הבינו ומבינים, שמעו ושומעים, חוץ מקזלס בן-הרב המתרוצץ בבית-הכנסת מפינה לפינה, קורא מרגע לרגע לבעלי-בתים חשובים הצדה, מתלחש עמהם ומחולל נפלאות: צריך לראות, שיהיה לכל איש-צבא יהודי בעל הבית לעצמו, מקום לעצמו לסדר בו את ה“סדר”…. צריך להספיק לנו, אנשי-הצבא היהודים, את כל הדרוש לנו… צריך להקצות לנו, אנשי-הצבא היהודים, מדור מיוחד…. אנחנו.. אנשי-הצבא היהודים, נקח מחר שני ספרי תורה לעצמנו לקרוא בהם, בכדי שתספקנה עליות לכל מי שצריך לתת לו… אנחנו, אנשי-הצבא היהודים.
ובשעה שקזלס בן-הרב מתרוצץ בבית-התפילה אנה ואנה, עסוק בטובת הכלל ועושה פוליטיקה יהודית, מתהלך חיים “סתם”-ליפשיץ בחוצות העיר, מחפש דירה קונספיראטיבית לאסיפה חשאית ועוסק בפוליטיקה כללית. היציאה מן הקסרקטין, ולוּ לשעה, יחד עם רוח האביב המנשב ומלטף, משפיעה עליו, מהפכת את עורו ומשיבה לו את חריצותו האבודה, את התעוררותו שכבתה. סוף-סוף הוא מוצא את הדרוש ומזמין למחרתו את מינץ, סקטין, מיוחס ויתר “אנשים מהימנים, שאפשר לסמוך עליהם”. את וולף המתופף מן הגונדה הי"ד לא ביקש איש, איש לא הזמינו, ההזמנה היתה בסתר שבסתר – אבל הוא בא. מי גילה לו את הדבר? כיצד הריח חוטמו את עקבות הדבר? כיצד?
בין הבאים, כשישה איש במספר – מיוחס לא רצה לבוא – נמצא גם רוסי חארקובי אחד וסטַדולניקוב שמו, אדם עבה ושמן עד שאין צורת חייל לול, מי שהיה כתבן באיזו “ווֹלוֹסט”, ועכשיו הוא נמצא משרת בבית החולים בתור חובש מן המנין. אליו התוודע חיים ע“י וייסינקר. לפנים – סיפר חיים – היה בן-אדם זה אוהב להכעיס יהודים, וכשהיה פוגש בו, בחיים גופא _סטדולניקוב היה לפנים גם הוא בן הרוטה השביעית), כשזה יוצא עיף ומזיע לעשן במסדרון, היה הוא, סטדולניקוב, מעמיד פנים כנגדו, כנגד חיים, ומתחיל: “נו, אני, ז’יד, אני, איני יכול”… וכו' וחיים חשבו ל”סוס ככל הסוסים". אולם בינתיים ואת וייסינקר אירע המאורע: ידיו נחלשו בטפסו על המוטות, והוא נפל לארץ ונקעה רגלו. אם באמת נקעה רגלו והוא חולה, או רק מתחפש הוא – אין איש יודע. בין כך וכך, והוא, ליביל וייסינקר, ניצח: הוא שוכב בבית-החולים. חיים הלך ביום ראשון אחד לבקרהו, ושם הספיק באקראי להתוודע יותר אל סטדולניקוב, ולשמחתו הבלתי-מגבלה מצא בו הכרה, הכרה רבולוציונרית אמיתית, במידה אשר לא פילל לה!
על השולחן עומדים בקבוקים אחדים של שיכר (“חמץ!” – שמח סקטין כילד), אך איש, מלבד סטדולניקוב, אינו נוגע בהם: הבקבוקים הלא הוצגו רק למראית-עין – המצאה קונספיראטיבית. בשביל סטדוֹלניקוב ולכבודו מתחיל חיים את דרשתו ב“רוסית”: “חברים! אסיפתנו זאת היא האסיפה הראשונה לאנשי-הצבא של לגיוננו. חברים! חיי אנשי-הצבא רעים הם במאד, מאד. חברים! במקומות אחרים מתעורר כבר איש-הצבא” וכו' וכו' וכו'. ה“נאסף” (מלבד חיים, סקטין, מינץ, הרוסי, וולף, שבא לתכליתו הוא, היה הקהל – אחד במספר: בחור ישר, בן-עירו של חיים, שבא לתומו) יושב ותמה: הוא הוזמן לבלות קצת את העת, הוא חשב, כי גם המין האחר יהיה כאן ויהיה ענין לענות בו, ומה זאת? מה אלו הדיבורים? סקטין הוא האחד, שעיניו נוצצות מכיל. זוהי השעה אשר קיווה אליה. הוא ציפה תמיד, כל ימי חייו, להארה, לביאור – והנה חיים בא ומאיר ומברר. שפתים ישק! סטדולניקוב מצדו מסכים גם הוא “במאד,מאד”, אלא ש“מוחו אינו תופס” מה אפשר להתחיל לעשות. “לא, בנאמנות: מה אפשר להתחיל לעשות?”
בין פסח לשבועות אירע מאורע רב-הערך. סודקוב הרופא הצעיר מצא פרוקלמאציה רוסית מודפסה “אל אנשי-הצבא” על מיטתו של החובש סטדולניקוב. התחוללה שערוריה. החלה דרישה וחקירה. נזדעזע מפקד-הלגיון. יצאה פקודה לעשות בדיקה כללית בכל ארגזי החיילים שבכל הלגיון. ליבקובסקי היה סגן-המפקח על הלגיון באותו יום, ובאמצע הלילה מצא את “הפרוגרמה הארפוּרטית” בתיבתו של חיים ליפשיץ.
מה זה? שלך, ז’יד!
שלי.
מה זה?
ספר.
הפורוצ’יק ליבקובסקי עבר דלתות אחדות ויקצוף:
ספר… המ… רואה אני, שספר הוא זה… אבל… המ…. אתה קורא את זה?
כן נכון, הוד-אצילותך.
ואתה מבין את זה?
כן נכון, הוד-אצילותך.
אתה משקר!…הנה אני… הנה אני אינני מבין מה שכתוב פה… קורא, ואיני מבין… היכן חותם שר הגונדה? היכן הצנזוריה?
חיים נאסר, ולאחרונה הודה גם סטדולניקוב, הנאשם בפרוקלמאציה, מיד מי לקחה.
הסבלות הצבאית כבדה מאותו יום ואילך. האמונה ביהודים נתרופפה עוד יותר – ותישפך כל החימה על ראשם. גזרו על היציאה לעיר, ובחג השבועות, גם אלה שקיבלו רשיון, לא התהלכו כבר כל-כך חפשים כמו בחג הפסח הקרוב. נשתחררו טובי היהודים רק לשעת התפילה ועל כל יהודי נשלח נוצרי לשמרו. רק וולף היה האחד שהתהלך חפשי בלי שומר.
ולפני חגי תשרי, כשכל הדבר, אשר כל תוצאות לא היו לו, ואפילו חיים בעצמו, הנרקב בסיביר הרחוקה, כמעט שנשכחו מכל לב לגמרי, מצאו “הידיעות מהגוברניה”, היוצאות בב., לחובתן היותר קדושה לצאת במאמרים ראשיים ארוכים בשם “הקראַמוֹלה בצבא וחגי הז’ידים”. “חוטאים נהיה בנפשותינו, – כתב העתון – חוטאים למלכנו ולארץ-מולדתנו, אם לא נעיר את אזנם של העומדים בראש הלגיון המ-אי, אשר הצטיין תמיד במסירותו ובחריצותו למלכנו ולארץ מולדתנו ואשר רק בעקב האַגיטציה היהודית הארורה, אשר כרקב היא בגופנו המיליטארי הלאומי, התלקחה בו, להותנו, בראשית הקיץ העבר, הקראמולה בכל בלהותיה, בכל נוראותיה – חוטאים נהיה, אנו אומרים, אם לא נעירם בעוד-מועד על העובדה הזאת: החגים הז’ידאיים הולכים וקרובים! בחגים האלה וכו' וכו‘, בחגים האלה הם אינם צריכים לדמנו ואינם משתמשים בו בגלוי, כבפסחא שלהם, אבל וכו’ וכו' וכו'. אל, איפוא, למפקדי הלגיון להסיר מלבם אף רגע, אף חצי רגע, כי רק בגלל האגיטציה היהודית נהיה, לבשתנו ולחרפתנו, הלגיון המ-אי לקן הרבולוציה, לפאבריקה של פרוקלמאציות, לביבליותיקה של ספרות אסורה. גלוי וידוע עתה לכל, כי הלגיון המ-אי הוא כעת למופת לכל בני הבליעל החורשים רעה וזורעים את רעל הקראַמוֹלה בצבא. עליו, על הלגיון הזה, כל תקוותיהם, בו הם רואים את עתידם, ולא פעם אנו פוגשים בקונטרסיהם ובמגילותיהם הנשחתים את ההתהללות הפרועה, כי הלגיון המ-אי הוא רבולוציוני כולו, כי הלגיון המ-אי הוא שלהם בהחלט. אם לא נשרש, איפוא, את מקור הרעה בעוד-מועד, אם לא נחגור כל כוחנו, שהלגיון יהיה שלנו ולא שלהם, אם לא נשים חח באף התנין הז’ידאי הפולט ארסו הממית, תתפשט צרעת הקראַמולה היהודית עוד יותר ויותר מאשר עד כה, תכבוש את כל הפוזיציות”.
פרק כ: המַניברות
הקיץ נטה ללכת, ובמחנה אשר בשדה נהג עולם כמנהגו; סדרי ה“אוּסטאַב” לא נשתנו. אולם בזהרורי החמה הלוהטת עדיין, בזהרורים אשר ריחפו בינות לאהלים, היה כמו איזה רוח אחר. מעין אותו מצב-הרוח, שבין היהודים המתענים העיפים ביום הכיפורים לפני תפילת נעילה, היה כאן. הנה ימי המניברות הולכים וקרובים. המניברות! זו תהיה חתימת שנה העבודה, הקשה, המענה, חתימה קשה ומענה כשהיא לעצמה, אבל חתימה, נעילה!
תהיינה מניברות, או לא תהיינה, ואם תהיינה, איך תהיינה, קשות או קלות, לשבועות הרבה או לימים אחדים? – ענין זה היה רב לענות בו בכל עתות הפנאי ועל דבר אחר לא דיברו החיילים באותו עידן. דנו בזה, רבו, התווכחו, הביאו ראיות מאשתקד ומלפני אשתקד. מי שהיה לו בן-עיר או קצת מכיר בתוך סופרי-הקאנצלאריה דרש את פי בן-עירו, אם לא גוּנב אליו דבר ואם לא לקחה אזנו שמץ מתוך הפקודות ההולכות ונדפסות. הסופרים ניבאו עתידות מלבם הם, התהדרו בידיעתם-הכל, בילבלו את הדעות. בוראַק הברסטליטוֹבסקי, בן הגונדה הי"ד, נמלך והדביק בעצמו מחלה רעה על-פי דרך הרמאות כדי שיתנוהו בבית-החולים וינצל מאימת המניברות. הדבר עלה בידו.
מלבד חדשת בוראק באו בגונדה הי"ד עוד שינויים ונכבדים מאלה. ביום גנוסיה אחד בא הקאפיטאן מיכאילוב אל שורות הגונדה, ציווה לאסוף את האנשים וסיפר להם דבר-פלא מחייו. לפני שבועות אחדים היה בבית-התפילה בשעת תפילת השחרית. היה שם נזיר עובר אחד, ארכימאַנדריט. נשק הוא, מיכאַילוב, את ידו של הארכימאַנדריט, והארכימאַנדריט אמר לו: “חדשה תמצאך, בני, אשר תחשבנה לאסון, אבל על ידה יגדל שמך”. וכך היה. היום באה הפקודה. הוא, הקאפיטאן, מתעלה למדרגת פּוֹדפּוֹלקוֹבניק, אבל ניטל עליו יחד עם זה לעזוב את העיר הזאת ולקבל קומאַנדירובקה במקום רחוק מזה. צריך להבין, שזה לא כל-כך נקל. אבל ברכת האב הקדוש תלווהו. ברכוני גם אתם, אחים!
ה“אחים” שידעו רק לענות על פי המקובל, מענה בן נוסח אחד, לא פצו הפעם פה ולטשו על שרם עיני בעתה.
על מקומו של מיכאילוב בא השטאַבס-קאַפיטאַן איוואַנוב. ליבקובסקי נשאר על מקומו, ולמפקד חצי הרוטה הראשונה בא פוֹדפּוֹרוּצ’יק נאה בעל “פאַמיליה” יפה וקלה, – רובין – שזה לא כבר יצא מן “הקורפוס הקאַדטי”, ושהליכותיו הבלתי חפשיות הראו, שעדיין אינו רגיל ואינו יודע בעצמו איך להתנהג עם אנשי-הצבא.
השטאַבס-קאַפיטאַן איוואַנוב נטל את מוסרות ההשגחה בידו וגזירותיו נתחדשו מיום ליום. לא נתקררה דעתו עד שגזר על זילברמאן העובד-לרצונו לבוא דוקא לגור אל הגונדה ולא במעון פרטי מיוחד בעיר. השינויים השפיעו קודם כל על זמיקוב הפלדפבל. שיהפך לאיש אחר ושטבעו יקבל נטיה אחרת לגמרי. טלפי החזיר הכשרים הוסרו מעל רגליו. דומה היה שהקרום הרך, כביכול, אשר היה עליו תמיד, נמוג. הוסר המכסה. המלה подтягивать לא סרה מפיו.
בין כה וכה, וההכנות הפנימיות למניברות החלו באפני לימודי המערכה. החלו להרגיל את אנשי-הצבא בהליכה הרבה ובריצה הרבה; החלו ללמד סדר-מסעות בלילות, בחשיכה, ובריצה הרבה; החלו ללמד סדר-מסעות בלילות, בחשיכה, באפילה, בלי משואות. פעם ושתים הובילו אל התחנה הקרובה ועשו נסיון בטעינת חיילים לתוך אתיקי המסע. ניתנו להם מעדרים קטנים, מעדרי ברזל, על יד, שהיו תולים משמאל לחגורותיהם, והמעדרים היו מסתכסכים בין הרגלים ומעכבים את הצעידה. (עוד רעה אחת היתה במעדרים: גדולים היו ממצוא להם מקום בארגזים, כשאר טעונת המהלך, וצריך היה להחביאם תחת המזרנים, והיו נגנבים לשם הכעסה, ועוברים מיד ליד!). במעדרים לא השתמשו אלא פעם אחת, כשלמדו איך רובים מתוך חפירות, אבל נושאים היו אותם ירח שלם, עד המניברות ועד בכלל. איוונוב לא הסתפק בכל זה ועשה עם גונדתו נסיון-מעברה ביאור שמאחרי האַונה. הוא בעצמו עבר בסירה, והחיילים הסירו מעליהם את נעליהם ומכנסיהם ונשאום יחד עם הקשתות והטעונה ביד ועברו טנדוּ כשרגליהם עד בטניהם במים. זמיקוב התחיל להזכיר יותר ויותר בכל פיקודי הערב, ובקול קשה, כשסנטרו המחודד מתחדד מאד, את חובת איש-הצבא, שיהיו לו שלושת זוגות נעלים. “נעלים, נעלים, שומעים אתם – המניברות הולכות וקרובות!” ולטכיננקו הקפוראל, שר באגף הרביעי, מתח גם הוא את קשת-הדיסציפלינה ביותר והיה חוזר גם הוא בלי הפסק על טענת הנעלים, כשחוטמו, שהיה דומה לתפוח-אדמה, מתעקם ומזדעזע. “נעלים צריכות להיות לכם, בני האגף הרביעי, נעלים, בלי כל דחיות ואמתלאות. מהיכן ליטול – זה לא עסקכם. אתם אינכם אחראים בדבר. מי הוא האחראי בעדכם? אני האחראי, השר שלכם אחראי בעדכם”.
בעת ההיא התחילו יוצאים קולות בלתי פוסקים ע“ד “טריבוֹגה”, החרדה פתאומית כללית, באמצע הלילות. מתחילה מראשית ימי האַוָנה, היו מזמינים גונדה אחת למקרה זה, למקרה של “טריבוֹגה”. עכשיו התחילו כל הגונדות, אף אלו שלא הוזמנו, לפחות מפניה, מפני ה”טריבוֹגה“. הפחד היה לא שמא תצטרך לקום באמצע הלילה ונגזלה שנתך ממך – לזה לא חיישינן בחיי הצבא; האימה היתה, שמא לא יהיו מוכנים לזה, ונמצא הכל כבר עומדים שם, ואתה לבדך איחרת! אז היה הפלדפבל מפקד שלא יסירו את המכנסים כששוכבים לישון ולעמיד את ה”בּאַשמאַקי" וחיתולי הרגלים במקום ידוע, בכדי שבשמעך את הקול המעיר, המפקד “הכל אל השדרה!!” יהא סיפּק בידיך לשים עליך את כליך כהרף-עין. “אולם – היה הפלדפבל מוסיף – אם לא הספקת לשים את נעליך עליך – אין דבר. העיקר, חטוף את קשתך ורוץ. העיקר שלא תצא בלי קשת!”.
לאחרונה יצאה הפקודה הברורה: לצאת למניברות. כמה יארכו המניברות בדיוק לא ידע איש, אבל זה היה ברור, כי לא פחות משבועות אחדים. שבועות אחרים – התאזרו, אחים! שבועות אחדים מניברות – לאו מלתא זוטרתא. המניברות יהיו “אוֹקרוּגיות” – לכל הפחות, קצת נחמה בדבר: נראה בעינינו את שר ה“אוֹקרוּג” (של הגליל) בעצמו!
בהז’ארגון של הקסרקטין התחילו נשמעות מלות חדשות: אינפאַנטריה. מי יהיה הנציב של ה“אֶשאַלוֹן”? פוּראַז'… בדרך, תחת מנות-הבשר יתנו “קוֹנסרווים”.
היציאה אל הדרך היתה ישר מן האוָנה. הסירו ביום אחד את האהלים, צברו הכל, הדלו רצועות חדשות על הקשתות ויצאו חוצץ אל מול פני האויב. האויב שלנו, כביכול, באותו המשחק היתה הבריגדה השניה, שיצאה עוד מיום אתמול. אנחנו היינו המתגרים, המתנפלים, המסתערים. כדי לפגוש בו, במחנה האויב, ולהתחקות, כביכול, על עקבותיו, יצא מחנה החלוץ תחת נשיאותו של האופיציר הקטן, האכזרי, מן הגונדה הרביעית, ועל ידו חונים: “מחפשים” ממחנה הציידים. דגל הלגיון הלך לפנים ומאחורי הלגיון נמשכו עגלות הגונדה שלא מן המערכה עם תנורי הדרך, “הלינֵיקה הַלַזָרֶטִית” (עגלת החולים) וכל הכבודה. ה“אַדיוּטאַנט”, אופיציר צעיר, ליבראלי בתנועותיו ויפה להלל, השתער על סוסו והזמין את כל “האדונים האופיצירים” אל האדון מפקד-הלגיון. מהרה נעשתה מחוגה מסביב ל“מפקד”, והוא דרש לפניהם בהלכות אוונגארד, אַריֶרגאַרד וכו'.
יצאו בשעה העשירית בבוקר. היום יום של סוף אבגוסט בוער. הדרך דרך-המלך מבינות לשדות-שלחין. השמים היו פרושים ממעל כמשפטם. איכרים דלים נפגשו בדרך על סוסותיהם הרזות ומראם היה מדוכא מאד לעומת נוגה ברק הלגיונות. ואולם נוגה ברק הלגיון היה רק בפרסה הראשונה. אחר-כך עשתה רושם מכריע רק כמותו הרבה, הרגלים הדורסות הרבות, אבל יפי הסדר לא היה לו עוד. כובד-המשא עשה את שלו, ואחרי שעה אחת של מהלך נכפפו האנשים, נתפזרו, “אבדו רגל”, צמאו, התחילו מזיעים, נושאים את הקשתות על כתפם הימנית. האלפסים התנודדו וכוסו באבק. כעבור עוד פרסאות אחדות של הליכה בציה, היו הכל כבר כנגררים מעיפות, כאבטוֹמטים, וכשנשמעה הקריאה: “לגיון, עמוד! בטליון, עמוד! גונדה, עמדי!” צעד ההמון עוד צעדים אחדים ויעמוד כמו מאליו, כמו לא לקיים את הפקודה, אלא כך, מאין אונים.
התייצבו לא הרחק מאגם מים, חנו, שתו, מילאו את הבקבוקים מים דלוחים, הגיפום, עישנו. הזוללים שבהולכים הוציאו חתיכות הלחם היבשות מאמתחותיהם וקוססו אותן בשניהם. נמשכה הדרך זו, והם הרעבתנים, מכוסי אבק, קוססו את חתיכות הלחם היבשות, מכוסות-האבק. הדרך נמשכה – והמים אזלו, אבדה ההכרה. הציק הצמאון. להטה השמש.
לפנות ערב נפסקה ההליכה; פרשו אהלים על גבי כלונסאות במקום-ביצה רטוב, לא הרחק מכפר. בטרם התקרבו החיילים להכפר התאזרו עוז, בכדי להיראות כבני-חיל בעיני הנפגשים, וביחוד הנפגשות, מן הכפר. ביום הראשון עוד עלה הדבר ברגליהם. המוסיקה ניגנה. בלילה ערו עד היסוד את כל מה שנותר בגנים ושברו את הגדרות. עם בוקר השכם שמו שוב לדרך את הפעמים. טירד גשם, והפלדפבל הזהיר באזהרה חמורה לבלי הגיף את פי הקשתות בשום דבר. החיילים, כבשעת היציאה אל היריה, היו נוטים לזה, להגפה, בחוסם על הקשתות, לבל יבואו מים לתוכן, ולא ידעו, כי דוקא מחמת הסתימה הקשת מעלה חלודה ביותר מבפנים.
המסעות-בדרך השפיעו עוד יותר על זמיקוב הפלדפבל שינטל ממנו אותו המסוה הביתי, הרך, כביכול, של תקופת עבודתו תחת שלטון מיכאַילוב. ויתגלה בכל אכזריותו האונטר-אופיצירית, הפלדפבלית, הטבעית, הרגילה. הנה השכימו בבוקר, בוקר של ראשית סתיו. השחתת השחת הכפרית במדורות-מדורות אינה מועילה כלום, והקור חודר אל כל העצמות. מתקפלים החיילים באצטלאותיהם ומתנודדים מכוּוצים, לא-רחוצים, מדוכאים. עשן הלהבות אוכל את העיניים. הכל עושים רושם של צער בעלי חיים. רגשו הצבאי של זמיקוב נפגע. יושב הוא בפתח אהלו, שהוקם בידי סילוקוב, צורתו שלו עצמו מעוררת רחמים, ובקול שחירוק-שנים נשמע מתוכו הוא מחרף על ימין ועל שמאל.
- מה, מינץ?! מה לך, כי נתכווצת ככה? אַי, אַי, קר…
סנטרו המחודד – סמל “רציחת פוניה”, רציחה זעירה זו, רציחת פחדנים, רציחה חתולית, רציחה מאחרי הכתפים. רציחה זו פותחת תחילה ב“ז’יד” ומסיימת בקללה הרוסית המשולשת, המצאת הרוסים המקורית.
ב“חיי הבית”, וביחוד בימי שלטונו של מיכאילוב, לא היו שומעים את הקללה הרוסית יוצאה מפיו של זמיקוב בעלמא. להפך: הוא השתדל לעקור את ההרגל הזה גם מפי אחרים. ברם במניברות שאני.
- רֶמֶשׂ! – אינו מסתפק הפלדפבל וממשיך – או שמא אתה נמשך אל אחיך, אל קזלס?.. תלך אליו, בושת אמך!…
קזלס בן-הרב מן הגונדה הט"ז נפל ביום השני באמצע הדרך, מבלי יכולת ללכת הלאה, ויבוא אל “רכבת בית החולים”.
ואולם מינץ לא אבה דוקא ללכת אל קזלס. גם כוחותיו הוא עזבוהו ביום השני ולא יכול לילך הלאה, אבל הוא הלך. לבסוף, בשבוע השני למהלכם, ביום יוקד ביותר, נפל גם טרנופוב – ומינץ הלך. הוא הלך וחש בכל צעד וצעד, כי את הצעד השני, הבא, לא יעשה, אין בו כוח לעשותו, כי מט הוא לנפול – אבל הוא הלך, הלך. דבר-פלא היתה אותה הליכה.
תאות המשחק בסולדאטים אצל הקומאנדיר האוקרוּגי התגברה, והתחילו מסיעים את החיילים מארבעים עד חמישים וורסטאות רוסיות ליום. הפסקות היו עושים אחת לארבעה ימים. צבו הרגלים והעלו אבעבועות. הגונדה שלא מן המערכה אבדה פעם דרך, הלגיון עבר הלאה פתאום למקום שלא ידעה, והיא, הגונדה, עם כל מכשירי האוכלין שתחת ידיה, נקרעה מעל לגיונה לשני ימים רצופים. להחיילים שבמערכה לא נשאר אלא להיזון בשארית ה“סוכאַרים” שהיתה בתרמילם. מי שלא היו לו “סוכארים” – רעב. עברו כפרים, ומי שהיה לו קצת ממון היה נכון לשלם חמש-עשרה קופיקות בעד ליטרה לחם. אבל אנשי הכפרים לא מכרו. “אין לנו לחם לעצמנו, אין לנו לחם” – היו עונים קול אחד.
טיפסו על הרים, עברו בקעות, עברו גשרים רעועים, עברו ביצות. השתטחו על הארץ, רצו, ירו יריות “ריקניות”. עיפו גם האופיצירים הצעירים, שעגלות היו מוכנות לקצר דרכם. התהלכו בנשפים, נתקלו בגיאיות, נפגעו בכידונים. פעמים נעורו פתאום גם באמצע הלילה. כל היום הלכו. באו אל החניה בשעה האחת-עשרה בערב. לא ציוו “עמוד!”, כי כל החיילים נפלו בלאו-הכי מאליהם והקשתות עמהם. לא היה כוח להעמיד את הקשתות ב“תישים”. בשארית אונם העמידו את האהלים הארעיים, לאחר שנחו כחצי שעה, ומבלי כל כוסף לטעום מתבשיל הערב, השתטחו על הקש שהציעו. אך סגרו את העינים – “אל הזיון!”. כאבטומטים קמו, לא מתים ולא חיים, עזבו את הקש, חטפו את הקשתות והלכו.
מקץ שלושה שבועות תם המשחק. הקוֹרפּוּס שלנו הוכה אחור. הכל עלה כמו שחשבו את הדבר מראש. הגיבורים – המנצחים עם המנוצחים גם יחד – התאספו אל ק. עיר הפלך ושם הוחג חג גדול. האופיצירים צרו את העיר והנשים הוציאו את כל התכשיטין מבתי גנזיהן. גם את החיילים איכסנו בבתים פרטיים. ובאותו יום כבר לא נזכרה בפיהם כל התלאה אלא בתורת התפארות לפני השפחות השוקקות. העיר היתה מאושרה בזכותה ובכבודה להכיל את כל החיל הרב הזה. ביום המיוחד עברו במאַרש צרמוֹניאַלי לפני השר האוֹקרוּגי בעצמו. רבים ראו אותו פנים, עין בעין, אותו גופא. אולם אפילו אלה שלא ראו אותו לא הודו על האמת ואמרו, כי ראו. כאלה כן אלה קיבלו רוּבל, מתנת יד השר. איש-איש קיבל רובל, וחשובה היתה המתנה. חילקו גם צנצנות-יי"ש לכל אחד ואחד ואכלו גם בשר גם “קונסרווים”. התגודדו בחוצות והרגישו את עצמם אדוני החיים, הבעלים של המציאות. לא היו ימים טובים מאלה.
פרק כא: פרק אחרון
מרכז הדמיונות והחלומות של כל אותן השנים, של כל ארבע השנים – הנה זה החורף יעבור, הקיץ אחריו מה הוא, קיץ חולף מהר, ומסוף הקיץ ואילך רק שנה אחת, תעבור השנה, תעבור… – מרכז הדמיונות והחלומות הועלה. יום שחרורם של חיל-המילואים בא. באה הפקודה, נתקיימו פורמאליות נחוצות, קראו אותם פעמים אחדות אל הקאנצלאריה, העניקו להם אצטלה ומכנסים ישנים מקופת הממשלה, החזירו להם את בגדיהם ה“חפשיים”, שהתגוללו ב“צכהויז” מאז באו הלום ושלחום לביתם.
מיוחד היה אותו היום האחרון. סיביליץ שכב על משכבו, מיעט בדברים, פיהק ונהם, פניו דומים היו כאילו אכל חלב יותר מדי בבית-המבשלות – ההקאה מציקה לו. איוואניוק – “העור המכור” השני – זימזם על הטנבור שלו והתפלסף שלא כדרכו על טיבה ומהותה של עבודת הצבא. מביט אתה בסילוקוב, בא הוא מן הקאנצלאריה שמח, חפשי הוא, לביתו הוא הולך, אבל עדיין איש-צבא הוא. כל זמן שלא הלך מזה – איש-צבא הוא. הרי מלה אחת שלא כהוגן יוצאה מפיו נגדו, נגד איוואניוק, והוא, סילוקוב, נמסר לדין ו“הולך” אל הבטליון הדיסציפלינארי לשתי שנים חדשות!.
המילאנכוליה של עזיבת כל מקום ששהו בו העיבה באופן בולט את השמחה של ההשתחררות, של השיבה לבית המולדת, לעיר המולדת. כאן נקברו 4 שנים. ארבע שנים. צר לעזוב את המקום הזה. והנה ימי החורף הולכים… מה אפשר יהיה לעשות שם, בבית-המולדת המדולדל? מה יעשו שמה?
פני סילוקוב הצייד נעשו משום-מה סימפאַטיים למאד באותה שעה ובלכתו נשק לכל אנשי הגונדה, ואפילו ליהודים. הרבורדה ה“מחלק” בכה בדמעות שליש ודיבר דברים בלתי מקושרים על משאלת נפשו להיות ל“לַקֵי” ואלוהים, הוא היודע, אם תתקיים המשאלה הזאת, אלוהים הוא היודע…
למחלק-הלחם של האגף הרביעי, במקום הרבורדה, נתמנה מינץ, בהסכמת כל האגף.
בגונדה נשארו אנשים מעטים. הרוב הלך ל“עבודה חפשית”, עבודה זו, שהכנסתה לקופת הלגיון, ורק שליש, אחרי איזו ניכויים, מגיע גם לעובד בעצמו.
מינץ לא פסק מעמוד עֵר בלשון המקום: הוא לא הסיר חגורתו מעליו, עד אשר התחילו שבים בני העבודה מהכפרים ויחד עם זה גם טירונים ראשונים, טירונים חדשים…
המפקח על הגונדה, לרוב, היה לטכיננקו, אולם גם אתו השלים מינץ, השלים.
הוא היה יושב וחושב כל הימים המחשבה הישנה: עוד שלוש שנים, עוד שלוש שנים…
עוד שלוש שנים ומה בכך? ומה לאחר כך? הכל מתחלחל. התגלמות החיים לא אחת היא בכל מקום; חידת החיים והמוות אחת היא בכל מקום. הכל מתנדף…. הקיים?.. גם פה ילודי אשה ואוכלי לחם. אין מקום אחר למצוא מפלט בו.
הוא היה יושב וחושב – ופרטים שונים, צללי מעשים חולפים, חשובים ובלתי חשובים, היו מתנערים בזכרונו מעברו הרחוק ומעברו הקרוב. לפני שבועות אחדים, כשזמיקוב היה הפלדפבל המפקח על הבטליון, נשלח הוא, מינץ, את הקאנצלאריה לקבל את גליונות הפקודה בשביל כל הבטליון.
אז עבר דרך הילוכו על פני החלונות הרבים של ועד-האופיצירים. שם היתה חגיגה. חוללו אופיצירים זקופים עם נשים יפות. נאה הדבר וטוב, שגברים זקופים מחוללים עם נשים יפות.
וביום קיץ אחד בשדה היו לימודי המערכה של הגונדה. הוא היה על מקומו – בשורה האחרונה. חזה חלילה. “קרוּ-וּ-גוֹם” הגונדה התהפכה. הוא היה בשורה הראשונה. על פי צעדו הוא צעדה כל הגונדה.
_____
פעם אחת, ומינץ עומד עֵר בקסרקטין, כדרכו, נתאחרה קבלת הפקודה. הביאוה בשעה השתים-עשרה בלילה. מינץ קיבלה – לטכיננקו יצא החוצה לאיזה צורך – וקרא בה על סיעת הטירונים, שיבואו מחר אל גונדתם ועל קבורת אותו החייל מן הגונדה הי"ג ששלח אתמול יד בנפשו. –
מינץ לא ידע פנים אותו חייל ששלח אתמול יד בנפשו, אבל ספר ספרו לו, כי חייל בריא היה זה ושר-אגפו היה מצער אותו מרבה להכיל. לא אהבו– ודי. בני כפר אחד היו ומביתם הביאו טינה בלב איש על רעהו. אתמול לפנות ערב שלחוֹ הקפוראל אל בית-האוצר לשאת לשם את צרורות החצים. החייל סירב, הוא בא לפני שעות אחדות מחיל-המשמר ובאלו השעות ג"כ לא נח, אלא נשלח לבית-המבשלות לשאת מים, והנה שוב… “אני צריך לצחצח את קשתי!” – טען. שר-האגף ציווה עליו במפגיע ללכת ויכהו על הלחי. החייל ציית, נשא את החצים, ואחד מהם השאיר לו. הוא שב אל העזרה, שלף את נעלו מעל רגלו הימנית, שם בסתר את החץ תחת סגור-קשתו, התגנב אל השדרה שמאחור, כאילו הוא מתכוון לצחצח את קשתו, אשר אתה היה בחיל-המשמר, העמיד את פי-הקנה אל מול פיו, וברגלו היחפה משך את המנגנון. ממחרת ציחצח כבר את הקשת אחר במקומו.
העזרה נסגרה אז מיד ולא הניחו לאיש זר לבוא. מינץ עמד בצהרים בתוך יתר הסקרנים, ולא חשב, שבזמן מן הזמנים הלא יהיה גם הוא באותו המצב, יותר נכון, באותו-לא-המצב, שנמצא זו אותו המוטל על הארץ, כשם שלא חשב על כל ריבוא-ריבואות האנשים, על כל היצורים לאין מספר, אשר חיו-היו לפניו ואינם. רק מעין תמהון מהול בקורטוב של מעין קנאה על להפשטנות שבמעשה הנעשה תוסס בו. לבו היה – חמץ נוקשה.
_______
מינץ התעמק שוב ב“פקודה” ובסגנונה האופיציאלי על אותו שהמית את עצמו. המית… המית… המית… והפקודה חיה. הא? לחשוב איזה דבר – והמוות אינו תופס דבר. תרדמה נופלת. היכן אנו? היכן הכל? פלוני המית את עצמו, איננו עוד בגונדה הי“ג. איננו אתנו. ועכשיו – עכשיו הוא כמו אז, בעת שגם הוא, מינץ, ירדם… ילך מזה ולא יהיה פה… לא יהיה – והכל יהיה. ואח”כ – הכל לא יהיה… מה יהיה?… ילך ולא ישוב – הכל ילכו ולא ישובו… גם כותב-הפקודה… הוא קודם… אחרים קודמים… מאי נפקא מינה? טעות מעיקרא… תרדמה נופלת.
מאי נפקא מינה? קסרקטין – לא קסרקטין… הכל בלתי מובן, הכל אֱוילי, הכל קשה… ותו… החיים יקרים משום-מה, יקרים…. מה יקרים?
החיים… וכל זה, כל אלו הגונדות, כל אלו הפקודות, הרי אינן אלא קרן-זוית אחת שבחיים, חוליה אחת מן השלשלת, התגלמות אחת מן כל הצדדים… מן כל הצדדים העוברים, המוכרחים לעבור…
עברה שנה, עברה שנה… מוכרחה היתה לעבור. גם יתר השנים תעבורנה. עברה שנה. מחר יבואו טירונים. צריך יהיה לתת להם לחם לשובע… גם שנתם תעבור.
עברה שנה. לפני שנה התגורר באותה העיר האוניברסיטאית. אותו הסטודנט לָוה אז ממנו את שלושת הרובלים האחרונים שלו. פלוני הסטודנט – דרכו היה לכתוב מכתבים לעצמו.
הוא התגורר אז באותה העיר האוניברסיטאית. הוא עבד באורגאניזאציה. לטובת האורגאניזאציה דרוש היה, שמעונו יהיה ברחוב שומם. מעונו היה ברחוב שומם. לילה-לילה היה שוכב ומתעטף בשמיכה. לילה-לילה היה בא הרעיון: הלא מחר לא אקום, לא אקום. מתוך שינה לא אהיה, מתוך שינה. הלילה האחרון.
הלילה האחרון… החבל האחרון…
החבל? כן, אותו הקוף אשר צד אז ונתנו בחבל… צד ונתנו תחת השמיכה, תחת האצטלה האמוצה… הכל הוא באופל-האצטלה, בשק-האצטלה… הנה הוא בידו…. הנה הוא אסור בשלשלת, לא, בחבל… בחבל, בחבל…. החבל הוא ככף-איש… ועוד הוא מתקצר, מתקצר… החבל והקוף – חד הוא… אבל לחבל אין שנים ולקוף יש שנים… “ולא עוד – הוא מוסיף – אלא שאותו הסטודנט מנקה את שיניו במברשת קטנה, ואני מחדד את שני במשחזת… גה-גה-גה…. הם-הם-הם…” שניו של הקוף הגדולות, המושחזות, סורקות את הבשר תחת המתנים….
מינץ תמך מבלי משים את מצחו בכפות ידיו – ויתנפל על הקוף בכל כוחו. הדקוֹ, הממוֹ, חנקוֹ. הדקוֹ, כמו שמהדקים את הקשת, כשנוטלים “על היד”. ונפלא היה הדבר: הוא הדק את הקוף – והכאב היה בו, במינץ. ברזל-עשת היה בשר-הקוף, מסרקות-ברזל.
הקוף – וקולו קול זרבנוב – אמר לו:
אני יכול להרפות ממך, אם רק תתנהג עם פרחי כהונה באופן… שלא יתנגד לכל העבר שלך…
פרחי כהונה? – תמה מינץ – איזו מלים משונות! איזה שגעון נושא בקרבו הקוֹשמאַר!… קושמאר של מלים… מה הוא יכול לעשות לפרחי כהונה? מה בכוחו לעשות? הם עולים על הדוכן והוא אומר את ה“יהי רצון” – מה עוד? “העבר שלו”… “פרחי כהונה” – הוא מחקה בכעס מתוך שינה – איזו דברים בטלים!…
הוא לא הבין – וצער אי-ההבנה היה גדול מנשוא. המתנים התחלחלו. איכה ישא לבדו צרורות-חצים כל-כך הרבה? לטכיננקו ביאר כיצד, אבל הביאור לא הועיל. פרחי כהונה ישאו – ועליהם אין רחמנות?…
אמר לו לטכיננקו… לא, אותו הסטודנט הכותב מכתבים לעצמו: – אחת היא: “רעים אין לי…” – זה לשונו – “רעים אין לי”… בקסרקטין אין פנאי ואין חפץ לכתוב… אבל אלמלי הייתי כותב, היה בלי ספק יוצא כך… “עושה-שלום” צריך לומר, “עושה-שלום”. “עושה-שלום” עם נפילת-אפים, עם “תחנון”, עם הכל… אך בלי “ובא לציון”… לפסוע ג' פסיעות לאחור – ולומר “עושה-שלום, שלום שלום”… החגורה צריכה להיות הדוקה, הדוקה, הדוקה… – ואתה ישן?!
- בשום אופן לא, קציני הקפוראל! – נעור מינץ ויעמוד לפני לטכיננקו השב מן החוץ: – הפקודה נתקבלה! – הוסיף.
נדן-כידונו התלוי עליו זז ממקומו בשעת נפלו על הספסל, והוא עמד ותיקנו במנוחה.
________
“ממחרת בשעה השמינית בבוקר באו טירונים רוסים חדשים. בחלקו של האגף הרביעי נפלו ארבעה. הוצאתי להם את כל הלחם, שהיה בארוני, והנחתי לפניהם גם חמש חתיכות סוכר שהיו לי משלי. אמרתי: אכלו, אחים, וגם את הסוכר טלו, במטותא, אני הנני המחלק! – הבאים התנפלו על האוכל המושם לפניהם כהתנפל על בית יהודי בשעת פוגרום”.
~
~
מן המיצר
מאתיוסף חיים ברנר
מגילות חתוכות
מגילה א: כסליו. חנוכה.
בבית-המזון של “מיאַסה” יש שהוא עולה ומאיר לי.
“עולה ומאיר” – סלקא דעתך?.. מליצות לעת זקנה?.. לא נאה!
וביחוד שאכתי לא ידענא דבר, אכתי לא ידענא… בריה משונה, יחידה, בריה משונה, יחידה, בריה בפני עצמה, יציר שאינו נפגש בכל שעה… אבל כלום סומכין על רושם ראשון?
ואני הלא ראיתיהו פעמים, רק פעמים ראיתיו…
ביום אֵד, ביום “פוגה”, ב“ערב נר ראשון”, באפילה בצהרים נגלה לי לראשונה…
נגלה לי…
מתוך המון ששת המיליונים, אשר בכרך גדול זה, נזקר הוא, זר בא מקרוב. פתח את הדלת ונכנס.
קומה רמה, חזקה, כתפים רחבות, מכונסות קצת לתוך עצמן, סבר פנים בריאים, קשים, מושחרים…
– חשמונאי!.. לגמרי לא יוצא ירך יהודים!.. – חלפה מחשבה.
מסביב ישבו עוד מנינים אחדים, יהודים בלתי מוטלים בספק. דיברו על העונה של חוסר-עבודה, על האֶכּספלואַטאַציה, על האֶמיגראַציה. “יש הבדל גדול – ביאר שלום ליברמאן לעלם אחד – בין אֶמיגראַציה ואימיגראַציה. שמע-נא: “אמיגראציה” – פירושה…” דיברו, קראו את ה“יומן”, אשר הכנסתי, התווכחו שלא לצורך, מתוך הרגל, הוכיחו איש לרעהו איזה דבר, ואכלו מרק ולחם. הוא ישב אל השולחן אשר בפינה רגעי מספר, אחר-כך קם, ניגש למיאַסה, בעל בית המזון, וביקש גם הוא מאתו פנכה של מרק. המרק היה כהה, של דוחן, הפנכה קטנה, אבל הוא אכל לחם הרבה. –
הוא קם בכל מלוא קומתו הרמה, הרמה מאד – נתבלטו מגבעתו הפרומה ומדי אדרתו המטולאה, אשר מתחתיהם הוציא ושילם שלוש פרוטות בעד המרק, שמונה בעד הלחם הרב – ושוב ישב נשען אל השולחן.
האופל התגבר ונתעבה. היה שתי שעות לאחר חצות היום. העלו אור – והוא עודנו יושב ושותק ופניו עיפים וגלויים.
איני יודע… ירא אני מפני הבדותה… אבל זו, כמדומני, אמת היתה, אמת. –
כשנפל על פניו המלאים והמשופעים הנוגה הפתאומי של הגאַז, כשהוא שוחק ונתלה ברפרופי האֵד ובזהרוריו, אשר על הפנים ההמה ואשר על שערות הזקן המסובך, השחור-אדמדם, המוּרם בקצהו – הוארה באותו רגע בזכרוני בעין עליית שחר בארץ-מולדתי שם, במולדת-שמשי אשר בספרה של שחרות-חיי – ב“חומש”…
זה היה לפני ארבעה ימים. עוד פעם ראיתיהו אתמול, בעמדי בזוית שלי – והוא עבר…
מגילה ב: עשרה בטבת.
אח, כן, עשרה בטבת… מתשעה באב עד עשרה בטבת… יותר מחמישה חדשים עברו, איפוא, מיום בואי הלום. שפיר!
יותר מחמישה חדשים. תקופה שלמה. תקופה שלמה – וחשבונה.
חשבונה?.. מתפרנס אני בכל העת הזאת ממכירת עתונים יהודיים, ביחוד – “היומן של סרטן”. עסוק אני בזה כל היום ואשמורה בלילה. גר אני בשכונתו של שלום ליברמאן העלוב, באולמה של “אגודת ההסתדרות האינטרנאַציונאַלית של מסדרי האותיות שבלונדון”, אשר בדירתו של שמעיה טאַלר העתונאי וראש-האגודה. ניזון אני מן המאכלים אשר אצל הפונדקאי המפורסם מיאַסה מכניס-האורח. נכנס אני לפרקים למעונות הסמוכים של מכרי מבני הגולה ורואה דלות נודדת, נודדת, חסרון לחם, חסרון פרוטות בכדי לשלם לרופא – יסורים ויסורים, יסורים בלתי רצויים, יסורים נוזלים, נוזלים ומשתפכים בלי סוף ובלי תכלה… בושה וכלימה!.. הריני מתחיל שוב בשלי…
לא, לא. הריני מפסיק. בן עשרים וחמש שנים אנכי. גליתי ובאתי לגיטו יהודי שבאחת הבירות האירופיות… כן, כן – האירופיות. נוּ? כן. זר אני להשפה המתהלכת, זר ליושבי הארץ הנכרים ורחוק מאחי בני עמי, אשר עתוניהם אני מוכר להם. משולל כל סביבה גשמית, כל צל של חברה מענגת, כל סיפוק-נפש רוחני; עיף ויגע מן העבר של “חדרים”, “ישיבות”, אֶכּסטרניוּת, חיי “אורגאניזאציות”, תפיסות, עבודה בצבא, פוגרומים. אעפי"כ כל זה אינו מפרנס אותי, אינו ממלא אותי: בשעות הפנאי ממכירת העתונים, בימי השבתות, אין מה לעשות ואין לאן להימלט מפני השעמום הקשה, התדירי, השתקני. אולי תעמוד לי הרוָחה מן המחלה הממארת, הקיבתית, הפנימית, אשר בוא באה, אשר התחילה זה כבר, אשר כרימה תקוסס, תקוסס את הבשר…
אבל לא, לא, לא! חלילה וחס! את זה איני רוצה לכתוב, איני רוצה! את זה לא צריך לכתוב, לא צריך! יוסר-נא הפיהוק מן הפה והבעתה של אי-התעניינות מתוך העין! לא אוסיף אענה את עצמי בפזמון ישן וחסר -תוכן זה, אשר היה לזרא. אמת, אמת. פזמון ישן זה הוא, אמנם, האחד, היחידי, אשר לבבנו מלא אותו; המעשיה היחידה שלנו, שאנו מספרים ושומעים, האגדה היחידה, שגם סופה אחד, אותו הסוף של כל האגדות, אפילו של המעניינות. הן חיים אלה, אלה ולא אחרים, הנם בהכרח חיי אני וחיי כל בני גילי, בין אלה שנעתקו ממקומם ובין אלה שנשארו שם. ואַל להאפיל על הדבר בלשונות מדברות גדולות. ידברו הלשונות הגדולות על הדברים המעניינים: על תקיפי הרוח, על חפשי הבשר, על גיבורי המעשה, על יוצרי מהפכות; ישירו על בתים מלאים רפואות למחלות רעות ונגינת פסנתר, על גזילת העני וגעגועי יופי… אח, אני מדבר מה שלא צריך! אח, אין מבטא לי!
מילא, איך שיהיה: צדקו, צדקו הם. אין מה לחזור פעם יתירה על הידוע, על שלטון העוני והצער, ואפילו בקול שוקט. כי, אמנם, הן שוקט קולי, שוקט. אבל לא זו הדרך. אַל נהי, אַל מנוד-ראש ואַל סיפורי רחמנות. חזון! חזון!
מגילה ג
כן, חזון, חזון…
חזון!… אבל החזון מאין ימָצא? מאין ימָצא החזון? –
מאין ימצא החזון, אם שכון אשכון בדירתו של שמעיה טאַלר יחד עם שלום ליברמאן –
לאט! לאט! מי זה שמעיה טאַלר? מי הוא שלום ליברמאן?
– – – – – – – –
שלום ליברמאן הוא מסדר אותיות ועובד בבית-הדפוס של “היומן של סרטן”, זה העתון המשמש גם למקור פרנסתי אני, במכרי מגליונותיו שנים-שלושה “תריסרים” מדי יום ביומו. זה – ליברמאן שכני, ולא העתון-היומן, ואף לא האדון הגביר מר סרטן, בעל העתון, שעל כל זה אפשר שידובר להלן בפרטיות, בבקשי “חזון” – הוא בחור צעיר כבן פחות מעשרים, כמוני לא ימים רבים לעזבו את רוסיה, צהוּב שערות מסולסלות, רכרך, בעל פני צפורת-כרמים, בעל עינים כחלחלות, לחלחות, מאירות, נעימות. שלוש שִנים חסרות לו מלפניו בשדרה העליונה, והשאר – קטנות, צהובות כשערותיו, זעיר שם רקובות, ואפילו מום זה – בצירוף למלבושיו הדלים והישנים, שהוא לבוש בהם תמיד – כאילו ישווה לסבר פניו איזו לבביות, איזו התקרבות לכל. אכן – יאמר-נא בעל ה“חזון” – הרבה נערים יקרים בין בחורי עמנו, העם הנבחר; הרבה נערים יקרים בין הפועלים הצעירים שלנו, אשר כמוהם לא תמצאו לעולם בסביבה זו אצל עם אחר! ליברמאן הוא, אמנם, גם בר-אורין קצת, יודע לסדר כל מיני כתבי יד, וההתאוננות הרגילה בפיו לפני היא:
– שמעה, אחא, שמעה! דבר נפלא באמת, האין זאת? רבים המדמים כי מסדרי האותיות בכלל אינם כל-כך בורים והדיוטים כשאר בעלי המלאכות. טעות היא, טעות מעיקרא. מסופקני, אם יש בין המון שאר אגודות הפועלים מספר כזה של בורים והדיוטים כמו באגודתנו. מבהיל! מבהיל! אני הלא הנני מזכיר בה, באגודתנו, שלא על מנת לקבל פרס, כמובן, ואני יודע מה שאני שח. עמי הארץ – המון מבהיל! ובכלל – גסים, ריקנים, בלי כל שאלות-ומעלות. אני כבר העירותי על זה לא פעם לנשיאנו, לטאלר. אומר אני לו: מה יסכנו לנו האספות הריקות? צריך היה לסדר להם שיעורים מדעיים בסוציולוגיה, פיזיולוגיה, היסטוריה וכיוצא באלו. זאת ועוד אחרת: מפני שאסיפותינו ריקות, החברים מתעצלים לבוא, אולם אם ילמדו איזה דבר באסיפה – אז יבואו ברצון. אמונתי היא, כי כל איש רוצה ללמוד איזה דבר. שאלו אותם – אני אומר לו לטאַלר – על העבודה שלנו גופה, דברי ימיה, ענפיה השונים, ולא ידעו להשיב דבר, לא ידעו בין ימינם לשמאלם. מאמין אנכי, שאפילו מי המציא את חכמת הדפוס, מי היה גוטנברג ומתי היה – לא ידעו! דבר נפלא באמת, האין זאת? כך אני טוען לטאַלר. אבל דבר אל העצים ואל האבנים… (באנחה עמוקה) הלא יודע אתה את טאַלר…
ואת טאַלר, ראש האגודה האינטרנאציונאלית של הסתדרות הפועלים מסדרי האותיות בלונדון, אשר בדירתו, באולם אסיפות האגודה, אגור עם ליברמאן, אמנם יודע אני ויודע. זהו אברך אירופי מן היהודים במיטב שנותיו, בעל קול של פיקח, קול כבד, מדגיש, מטעים, מיושב וממושך. הוא בא ללונדון שנים אחדות עוד לפני ה“ריבולוציה” (הרוסית, כמובן, ולא הלונדונית), וכבר הוא אז ספקן, נקרן, פסימי, כופר בּכּל, לועג לכּל בלבו ו“אפיקורס פרינציפיאלי” בפנימיותו ולפני אנשים קרובים ביותר. מחוז חפצו בעזבו את רוסיה היתה אמריקה, אבל חסרון כסף ומחלת הטרכוֹמה שבעיניו עיכבוהו בלונדון. ויהי כאשר התבסס במקומו החדש בהיותו לעוזר קבוע בשבועון אנארכי-ז’ארגוני, וכעבור עוד שנה, והוא למד אנגלית עד כדי לכתוב בה דברי ספרות, גם כן באורגן אנארכי-קוֹמוּני קטן, ויחד עם זה מזכיר-בשכר באגודת פועלים אחת, הביא אליו את ארוסתו ממינסק עיר מולדתו, את חיה-רחל, אשה קטנה, סערנית, פיקחית ומעניינת – והם חיים יחדיו. בנים אין להם, כי על כן שניהם חושבים את הדבר הזה ליתר, לדבר שאינו צריך לגופו. האנשים האלה, כאמור, הנם פיקחים. חזו של טאַלר צר ואבריו זעירים, אבל בריאותו תמיד כתיקונה, ומחלת עצבים לא ידע מימיו. עיניו גדולות, עגולות, נוחות ובולטות ובת-צחוקו קרה, מעוקמה ומתעלמת מן העין. מתגלית משהו היא רק בשמעו מספרים ע"ד אנשים אידיאליים, על מסירות נפש, על חיים מוסריים… ברם הוא, טאַלר בעצמו, מדבר דוקא ובארוכה על ענינים כאלה, וביחוד דן הוא בזרמים החדשים שבחיים הסוציאליים, ביחוסים החדשים שבין אדם לאדם ובין מין למין. הוא רשאי. פרנסתו בזה. עוד זאת: אגודות-הפועלים, אשר הוא נשיאן ומנהיגן בשכר, נקראו אינטרנציונאליות על ידו, וטאַלר, בחברת מרעיו, מרשה לעצמו לנגוע בזה בקצה לעגו. הוא אינו מוצא לו לנכון להתחפש דוקא, שהוא מאמין בהפרינציפּ האינטרנציונאלי. להיפך, יש שהוא בוחר לעגל את אמרותיו בנידון זה ולהטעים, כדרכו, במקרה מלות בודדות, עיקריות ובלתי עיקריות, לאמור:
– מדברים אנו, נכבדי, בקריאת שמות ובמה שמסתתר תחת השמות. לא כך? והנה אם נואיל להקדיש איזו שימת לב לנידון, נבוא לידי מסקנה, שתהיה מעניינת במובן ידוע מבלי שנשים לב להתנפלות הדימאַגוגית עלינו, שהיא מאפשרת במידה ידועה. אינני רוצה ללמוד מזה דבר, ובכלל מה זה נוגע, חה-חה, אבל מתכוון אני, בכל זאת, חה-חה, לעובדה אחת קטנה. הנה עובד אני, נאמר, בשתי אגודות-פועלים: של החייטים ושל העובדים בבתי-דפוס, ושתיהן אינטרנציונאליות, כמו שגלוי וידוע לפניכם, חה-חה. היוצא מזה? עובדה קטנה, פאַקט: באגודת החייטים כולנו, בנעורינו ובזקונינו, אחינו בני ישראל, בֶּרלים-שמֶרלים, נכבדי – ולא נמצאה זכות לנו, לשמנו. מה הוא, הלאה, מצב הדבר אצל מסדרי האותיות? שוב הכל יהודים שביהודים, אם לא לחשוב את שטקטורוב, שבוודאי יתייהד גם הוא בקרוב. הנה לכם, נכבדי, פחדכם אשר אתם מפחדים מפני השם! חה, חה, באגודת החייטים האינטרנציונאלית אין אפילו שטקטורוב…
ושטקטורוב, פיודור שטקטורוב, מוסקבאי הוא, אחד הרוסים הגולים המעטים, אשר משאם ומתנם בגיטו היהודי, בעל גוף המלא ישות הגונה והנתון, בין בשעת עבודתו ובין בשעת הפנאי, בכתונת-בד כחולה, אשר טור כפתורי עצם קטנים לבנים ירכס את פיה האלכסוני ממעל ופתיל של צמר עבות אדום יקיפנה ושתי גולות משזרות, מעשה-גבלות, נופלות מעליה על מתניו של פיודור שטקטורוב. נדנוד טבורו בשעת מהלכו של שטקטורוב עושה רושם של הפחת נאד ובחלקו התחתון, במחילה, הוא כאילו נמשך לקרקע. מכונאי הוא שטקטורוב ועובד באותו בית-הדפוס, ששלום ליברמאן עובד בו – אצל “סרטן אֶט קוֹמפּ”. נוסף לזה הוא צעיר פרוגרסיבי מאז, לא אנטיסמיט, חי זמן מרובה גם בין הסטודנטים העברים אשר בברן ובג’נבה, סוציאליסט נאמן וחושב לו לחובה ולנכון להיות לחבר אגודת הפועלים המדפיסים ולבקר את האסיפות שלהם בכל שבוע ושבוע בלילות התקדש השבת (במוצאי שבתות – אסיפות החייטים!) אשר בדירתו של טאַלר.
דירתו של טאַלר היא בת שלושה חדרים: באחד, חדר-עבודתו של בעל המעון, ששם שולחן-כתיבתו ועתוניו, נמצאות גם שתי מיטות ואיזו רהיטים; בשני, אולם רחב ופנוי, מוקצה לאסיפות, על מיטת ברזל בזוית, רבודה בשק-תבן, בכר ובסדין, מוצאים משכן חברי ליברמאן ואני; ובשלישי חדר-הבישול, האוכל והישיבה הרגילה, ישנה חוה, אחותו של טאַלר, עלמה עושה-מגבעות כבת שבע-עשרה, שזופה, זקופה, חמה, נחפזה (ליברמאן היה מוסיף: סימפאטית), בעלת פנים נוחים רגע ורוטטים רגע.
וכך, כך. מכיון שבאתי עד חוה זו, הבה וארשה לי הערה צדדית בעקבה. בגליון שלפני זה, כמדומני, שדיברתי על ה“שעמום”, ואכן נפלאה היא חוה זו בנידון זה! עונה של חוסר-עבודה גם לה עתה ויושבת היא כל היום בבית, כי מעטות רעותיה, ואעפי"כ כאילו אינה מרגישה בשום שממון! אם ישנה היא, ואם יושבת “כך” – כולה אינה אלא כמו צופיה, מחכה, רותחת… לא תשים כל לב גם אל אי-הרצון המובע ברור מצד אחיה וגיסתה על ישיבתה הבטלה ולחם-החסד שהיא אוכלת בביתם. הדבר כאילו לא יגע בה אף במשהו. כל-כך מלאה היא מעצמה, כל-כך מלאה היא גיל וחיים… עד כאן.
אחזור לעניננו: ביתו של טאלר. הליכות הבית הזה צופיה, בעזרת השפחה האנגלית ובכשרון רב, אם גם לא בכשרון-הקמצנות, חיה-רחל הקטנה, ההומיה, הבוּנדאית לפנים והנעימה גם עכשיו, ביחוד בבואה לפעמים לקרוא שיעור פופולארי בקלוב-הפועלים. אמנם, זעיר שם, זעיר שם עוד עקבות של חיי המפלגה שבעבר ניכרים בחיה-רחל זו של עכשיו גם בעניני ביתה, אבל, בעצם, רחוקה היא כבר מכל אלה! גָבר בה, סוף-סוף, לגמרי יסוד – לא אומר: המשפּחה – אך יסוד הבית! רק שחוקה – שחוקה הרם, האי-טבעי, שחוק שפתיה הדקות והיבשות – יזכיר ימים שעברו עליה לכתלי דירתה…
ובתוך הכתלים האלה אשכון גם אני.
ויש אשר אהגה:
לרכך את הגסות הבלתי נעימה, שבית זה, ככל הבתים, טבול בה – שד משחת! – יכול היה תינוק בריא בעריסה, אשר ישככו את צעקתו, יטפלו בו, ייחלו לצחוק-שפתיו ולצחוק-לחייו הנאוה וישקעו בסודו. אבל חיה-רחל, מרת טאַלר ה“משוחררה”, אינה אם. חמש פעמים ביום היא אוכלת במנוחה את מעדניה ומשמניה – פרי עמל השפחה – ובן-זוגה הוא שמעיה טאַלר.
“הבו חזון!”
– – – – – – – –
מגילה ד
עולם משונה ללא-אלוה, עולם משונה ולא גדול, בעצם; ובתוך עולם משונה ולא גדול זה עוד עולם פעוט מיוחד – בית-הדפוס של האדון אַיזיק סרטן. ואל האדמיניסטראציה של העתון “היומן של סרטן”, הנדפס כאן, אשר בירכתי הקומה התחתונה שבבנין בית-הדפוס, אני בא יום-יום לקבל גליונות העתון – העתון של סרטן.
העתון של סרטן. באנגליה ובארצות-הברית קורין, לרוב, ל“דֵיליס”, ל“וויקליס”, ל“מגזינס” ול“ריביוס” שלהן על שם בעליהם וכמתוקנים שבהם: " היומן של סרטן".
וסרטן זה העשיר, בעל היומן, הוא ג“כ יהודי רוסי, ויש שבמקום “ויֵדזֶ’ס” (שכירות) הוא אומר “ז’אַלוֹבאַניה”, אבל מתגורר הוא בלונדון זה יותר מעשרים שנה. שנותיו הרבה למעלה מחמישים, אבל גלוח הוא תמיד למשעי, וגם את השפם יגלח כדרך האנגלים. קרחה לו בראשו, אבל קצות שערותיו, ירחים עוברים עליהן ללא קציצה, ובבוקר אחד יעלה עליהן הכורת עד לבלי השאיר להם שריד. מקורבי הגביר מבארים את דבר ההבדל שביחוסו לפאת זקנו ולשערות ראשו בזה, שהגילוח נעשה בידי עצמו והתספורת עולה לו בדמים, ולפיכך כשהוא מחליט בלבו שעה חדא לבוא לגלב ולהסתפר, רוצה הוא, שבשכרו יוסרו שערותיו עד היסוד. קמצנות, קמצנות של זקן, אבל בכלל עוד כוחו של סרטן במתניו וזקנה אינה קופצת עליו; קולו צעיר ומתפנק, כקול יחסן בן יחסן, נגיד בן נגיד, ובדרום–העיר, מקום רמי המעלה מבני עם הארץ שוכנים, בבית נבדל רם ויפה אחד, בתולה בת-אצילים עניה אחת שוכנת, אשר סרטן, אומרים, יתנה אתה אהבים. למצער, סרטן משתדל לסובב פני הדבר, שישוחחו בעיר עליו כך: מדבר אתה ע”י הטלפון שבקונטורה במעמד אחר, באופן מכסה טפח ומגלה טפחים, בקול רך, לא יהודי, קוקֶטי, וכשמאן-דהו מבני העולם הקטן המיוחד הזה – מסביבת העתון ואביזרייהו – יתעה באקראי לאותם המקומות, לדרום-העיר, ועבר על פני אותו הבית היחשני, ואמר בלבו: “כאן מתגוררת שלנו, “זו” של סרטן” – ורגש של גאוה יתעורר בתוכו.
הריפוטאַציה של סרטן בחוגו היא, כי אין נכונה ברוחו, כי אינו גביר טיפוסי, אינו דומה לבני גילו. בראש וראשונה היתה קמצנותו למלה, אך עדיין לא זה הוא העיקר. העיקר הוא השתנות מזגו מן הקצה אל הקצה בּן רגע. אפילו יעקובזון משרתו, המנצח על מסדרי האותיות בבית-הדפוס, בר-נש גאליצי קרוב לארבעים, אברך במראהו, עסקן נורא לטובת בנין בית-חולים יהודי, בעל שפם עשוי, ערמומי ביותר ולבוש תמיד בגדי שבת, אפילו זה החונף מורה וטוען, כי על דברי “בעל-הבית” שלו אין לסמוך. עכשיו – כך, ובעוד שעה – אחרת. “כשאומרים משוגע”…
גם השעון הגדול, התלוי בקומה התחתונה, מידת אדונו לו, מידה משונה: בבוקר, בבוקר, בשעה השמינית, כשהפועלים צריכים להתאסף לעבודתם, הולך הוא ומתקדם בעשר מינוטות; לעומת זה בערב, בשעת ההליכה הביתה, נמצא הוא מתאחר משום-מה ברבע שעה… אולי, אמנם, יד עכו"ם באמצע – יד השומר הנכרי, מיסטר הֶררי, אנגלי קטן וחזק, מי שעבד לפנים בצבא בהודו, ועכשיו הוא מתגורר בדירה הנקיה המוקצה לשומרים עם אשתו הגבוהה ועקרת הבית ועם ילדתו הפעוטה והחולנית – אבל לא, לא! אנגלי בטבעו אינו חשוד על כגון דא. “משוגע הוא השעון – מבטיח יעקובזון – משוגע כאדונו”…
והאדון ה“משוגע” יש שהוא משכים בבוקר ובא דחוף ומבוהל אל בית-דפוסו לפני השעה השמינית. הבנין הגדול עם חדריו, תאיו, מכונותיו, דפיו, עמודיו, ברזלו ותיבות האותיות המוכנות, המלאות, המסודרות, הדוממות, נדמה באותה שעה שלוה לענקי ביותר, לעטוף הדר. וכל זה שבת בטל כל הלילה, יותר משתים-עשרה שעות רצופות, ולא הכניס מאומה!… מר סרטן, מבלי להקדים את פני מיסטר הררי ב“גוּד-מוֹרנינג”, עולה בטיסה אחת על השלבים, אל מקום מסדרי האותיות. מדוע עדיין אין איש? מדוע? ריק, ריק לגמרי… גם שטקטורוב איננו עוד? ואפילו יעקובזון? הוא ידע את תנואתו… והאדון הרידאקטור?
את התואר “האדון הרידאקטור” אין מר סרטן מוציא משפתיו אלא בכדי לשבר את אזנו של השומר הנכרי. בלבו ובפני אחרים אין הוא חושב את אותה הבריה הרפויה, הכפופה, השמנה, המקבלת שתי ליטראות לשבוע, את מר קטלנסקי – לרידאקטור, אלא, לכל היותר, להעוזר הראשי שלו, של מר סרטן, למרות מה שקטלנסקי המגוחך, אמנם, בתנועותיו, בהמטפחת הכרוכה על לחיו תמיד מחמת כאב-שנים או בועות עולות, במהלכו המרושל ובכל אשר אתו, היה בשעתו קוריספונדנט קבוע מלונדון ל“המליץ” ול“הצפירה” גם יחדיו, והוא, מר סרטן, קורא בקושי את שפת החדשות שב“יומנו”. אין הדבר עולה בחשבון! בעל-הבית ובעל-הדבר הלא הוא, “סרטן אֶט קוֹמפ.” , הוא המפקד, הוא המצווה, הוא העורך, הוא ההשפעה. ומר קטלנסקי? זה אינו אלא משרתו, אשר יקיים את פקודותיו. הוֹ , ינסה-נא להמרות את פיו, את פי סרטן, באיזה דבר – ופרחו להן שתי הליטראות לשבוע! היכן הוא קטלנסקי?! השעה השמינית כבר!
אך הנה קטלנסקי, הנה יעקובזון, הנה שטקטורוב, הנה ליברמאן, הנה הנערים החניכים, הנה יתר הפועלים, הנה הנערה המשרתת בקונטורה, הנה גם חוה טאַלר (היא באה בימים האלה לעבוד כאן בתור מקפלת-הגליונות) עם קווצתיה הכבדות, המקופלות על ראשה כזר, הנה שפינר “עושה-החדשות”, הנה המגיה, הנה שאר אנשי ה“רידאקציה”, הנה, לאחרונה, גם אֶפּלבוים ה“מֶנֶגֶ’ר”, מקבל המודעות ומחלק העתונים למפיצים – ודעתו של סרטן נחה עליו מיד.
– יעקובזון! היום אני רוצה, שיצא העתון בשעה מוקדמה, לכל היותר, בשעה העשירית.
– איך אפשר?… הדבר תלוי בהעורך…
– בלי דיבורים!… – נפגמת רוחו של סרטן – אין פה עורך… אני הוא העורך… איני מקבל את העתון, כשהוא יוצא בשתים-עשרה… צא וראה, כמה גליונות מוחזרים מן המכירה לאחדים… משום מה?… איני רוצה, שיבואו פועלי בשעה מאוחרה כזו… אני הוא בעל הבית… נראה…
סרטן שופך מלים ומשפטים בלי קשר חיצוני, אבל בקשר פנימי – מהרהורי לבו. מתחילות: עקשנות, אמתלאות, צעקות, ציווּיים מוחלטים. יופיע קטלנסקי. האשמה לא בו תלויה: אשמת יעקובזון היא. “לא כי! – צווח יעקובזון – ינתנו-נא כתבי-יד בעתם”. וסרטן מאיים: הוא יחדל מהוציא את העתון. אם לא יהיה בעתו – יסגור את בית-הדפוס. לא לשם רווח הוא מוציא את העתון. הוא אינו רואה בו כל רווח. הוא מוציאו לתועלת הרבים. הוא, הוא…
והפרטים, ריבוא ריבואות הפרטים, שמהם החיים נעשים, מסתובבים, מסתובבים, מסתובבים…
“הבו חזון!”
סרטן יש בעולם, עתון יש בעולם, מקדים הוא לבוא, מאחר הוא לבוא – ממנו אני מוצא את לחם חוקי, עליו אני חי, עליו אני חי.
מגילה ה
עליו אני חי. באחת-עשרה שעות בבוקר אני, בתוך הכנופיה של בני גילי, נושאי-עתונים, מביא בחזרה לאפלבוים ה“מנג’ר” את הגליונות, שנשארו לי בלתי-מכורים, ואת כסף הפדיון – וממתין על שיופיע “הנוּמר החדש”. הנומר מופיע. מונים לי את סכום הגליונות הדרוש; אני חוטפו וממהר אל זויתי בקרן וַייטשפל-בריק-ליין (איש הזוית! מאותה הזוית ראיתי גם אותו בפעם השניה) ושם אני עומד ומכריז: “היומן של מחר! היומן של מחר!”
היומן של מחר. על הגליון של יום ראשון כתוב “שני”, על השני – שלישי, על זה היוצא ביום ו' – כתוב: יום א'. הגליון יוצא בארבעה עמודים. מלפניו ומאחוריו מודעות גדולות, אותן המודעות הצהובות טובות-הטעם. בתווך: חדשות מעתוני אנגליה דהשתא ודאשתקד, עשויות בידי שפינר, בעל החדשות, יהודי העוסק בשאר שעות היום בהוראת לשון-קודש על-פי מתודה אנגלית, אדם עליז תמיד ברוחו, ההוזה, אעפי“כ, לכתוב טרגדיה קורעת לב מחיי הנודדים, הריבולוציונרים ובעלי ההגנה העצמית ולהציגה בתיאטרון היהודי המקומי – “עד כדי שיגועו הרואים מהיסטריקה”. קטלנסקי בעצמו, ה”אֶדיטוֹר" (העורך), ה“בעל-יועץ” (שעה, שעה בכל נשף, הוא, עפ"י מצות אדונו, עסוק בקונטורה בנתינת עצות לנשים עגונות, חלוצות, ליהודים “יורדים” ואביונים, לכל בא ולכל דורש) כותב כמעט יום-יום, תחת השפעתו הבלתי אמצעית של סרטן, את הרובריקה: “מהנראה והנשמע” על ישיבות הפרלמנט ועל עניני המדינות בכלל ועל מוסדות ציבוריים הדורשים תמיכה ועל סקנדאלים מקומיים ועל שאלת המקוואות בשביל נשי ישראל ועל חזנים שסרחו. השאר יתמלא ע“י גזירת מספרים מן ה”פריינד" ומשאר עתוני חוץ וע“י רומאַנים וברושוּרות שונים, הנכנסים כולם אל העתון “על קרבם ועל כרעיהם”, ולא נודעו כי באו אל קרבו. יתוסף לזה בשביל המפיצים והנושאים ה”פוסטר" – מודעה בעלת אותיות “מאירות עינים” על החדשות היותר עיקריות בקיצור: “יהודי בן שמונים שנה נושא עלמה בת חמש-עשרה; אשה אנגלית חונקת שלושת ילדיה וממיתה גם את עצמה אתן; פוגרום נורא חדש בקהילה יהודית… מאה הרוגים ושלוש מאות פצועים… בגליון של מחר נביא תמונה מפורטה מן החללים” –
ואני עומד בפינה שבווייטשפל וחוזר ואומר:
– קנו יהודים, את העתון… קנו… היומן… היומן… חצי פֶני, חצי פני… סרטן של מחר, סרטן של מחר…
בשמאלי – הגליונות; תחת זרועי – המודעה עם הפוגרומים, האמיתיים והמדומים…
על פוגרומים פרנסתי.
ובערב אבוא למעוני. מעון טוב. דיסהרמוניה גמורה ביחס להשאר. שאר נושאי-עתונים אינם מתגוררים במעון כזה. ליברמאן קורא לאור המנורה את גליון העתון, אשר סידר ואשר ניתן לו חינם בקונטורה. “שתי בתולות, עונו ונשארו בחיים, את האחת, שמה מַריַשַה שניידר, עינו בהיותה גוססת” –
ברק מוזר בעיני הקורא.
– חוה ישנה כבר…
ולאחר רגע הוא מוסיף:
– שטקטורוב היה פה. יותר מדי התחיל להיות מבאי הבית. טאלר מסב עמו נשפים שלמים. מה כונת טאלר בזה – איני יכול להבין!
בחברת אנשי האגודה חושב ליברמאן תמיד לחובתו להגן על כבודו של טאלר ולהמליץ עליו בכל מה שאפשר נגד הקמים עליו. בלבו הוא, אולם, אינו חושבו לאיש כזה, שיתרועע עם מאן-דהו בלי כל פניות.
– שנאת חינם היא, – מתוודה ליברמאן – אבל לא אוכל אחרת! לא אוכל נשוא את שטקטורוב! חושש אני, שגם בסוציולוגיה שלו לא רב כוחו. מארכּסיזם! יודע הוא הרבה במרכסיזם, פוֹניה זה!
– מתי יתן לי, לאחרונה, מר ליברמאן איזה דבר למקרא? – מפסיקה אותו חוה מדיבורו, בצאתה בבלוּזה נפוחה, ביתית, מלאתי חדוה, חיים.
– חוה אינה ישנה עוד?… – מתחפש ליברמאן לשליט-ברוחו ומישיר את עיניו באומץ – ואני דימיתי… אח, לקרוא…
כשהיא חוזרת לחדרה היא נושאת אתה, יחד עם תנועותיה הקלות, הנעימות, איזה תמהון ואי-שביעת-רצון במבטה. ליברמאן משפיל את עיניו את העתון ואומר:
– גסותו של שטקטורוב עושה עלי רושם רע מאוד. לא אוכל לסבלו. גם זו, בעלת מעוננו, אשת טאלר… אינה מוצאה חן בעיני… על ידו. אומרים: חיי משפחה, אושר, ידיד בחיים – אֶה!… צריך היית לראות מה היה פה כשבא הפוֹניה לכאן וטאלר לא היה בבית… חיה רחל… אמותינו לא היו כך… באיזו עינים… היא אומרת, כי נפגשה עמו עוד ברוסיה… גם היא, גם בעלה.. ברוסיה…
נושנות בּאנאליות. פרצופים מבית-הקברות. שממון וסכסוך, ולכל, בעצם, הלא פנים אחרים מזה שנראה לעין. פנים בלתי נתפסים. שוחה אפלה. פחד העולם. לנשום היום, לנשום מחר – הכל נושמים. לחוש הדקירות היום, לחוש מחר… לא, מחר עוד ירע, עוד ירע! אין אונים ואין איש. איכה אשא לבדי, איכה? אל מה אשא עיני, אל מה? אַל צעקה…
“ח-חזון”!… “חה-חה-חה…”
מגילה ו: שלהי טבת.
אין כל חדש. חורף. פחמים ביוקר. גם לחם. באטליזים נפל איזה סכסוך גדול: שוחטים אלו, שוחטים אלו, בשר כשר, בשר-טריפה. הציונים גובים מס המפלגה. הסופראַג’יסטיות דורשות זכות הבחירה. שני-עשר אלף מחוסרי עבודה תועים ברחובות. שלושה מהם נאסרו. איזו בחירות לאיזה מכון ציבורי נעשות. מרכבות מרקדות תרקדנה ברחובות. בוחרים מוּבלים בהן. “מיטינגים” בקרן כל רחוב. עושים תעמולה גם ה“מיסיונרים”. ארבע מאות וחמישים וששה איש מצאו קבורתם במכרות-הברזל. עולם כמנהגו.
הכל הולך למישרים. וילונות חדשים תלתה מרת חיה-רחל על החלונות, ובשבוע זה היתה עם שטקטורוב לראות במחזה חדש “הנוצרי” של איזה הוֹלל-קֵין. טאלר מקנא לה ועסוק ערב-ערב בפרנסתו. המלה “פרנסה " כאילו חקוקה על מצחו של טאלר בדיו אדומה – באנגלית. קנאתו לאשתו ודאי שהיא כל מה שנשאר לו מיחוסו הקודם אליה – אם היה יחוס כזה. שטקטורוב בא אחת לשלושה ימים. אין לו פנאי, – הוא מתנצל – עסוק הוא בהשתלמות עצמית. טאלר מצדו חושב לנכון לקרבהו ביותר. שמא מיראה? בבית-הדפוס של סרטן הורעו תנאי העבודה: במקום ההתחלה בשמונה שעות מתחילים עכשיו בשבע. שמועה עוברת, כי הוא אומר להכניס לבית-דפוסו מכונה של סידור, השקולה כנגד ששה מסדרים ביד, ואלה הששה, שלום ליברמאן בתוכם, ישארו בלי עבודה. עתיד מזהיר. לע”ע נדרש שם משום-מה מסדר חדש. ליברמאן אומר, כי המודעה המוצגת בחלון: “דרוש מסדר-אותיות הגון” הוצגה מטעם סרטן בכונה מיוחדה שלא יכירו בחדשה, שהוא אומר להנהיג בבית-דפוסו. בכלל אין ליברמאן פוסק מלהתאונן. ביום השבת ובכל שעה פנויה מקריאת ה“יומן” הוא עסוק בסידור חפציו ובהתאוננות. הרבה ארגזים לו לליברמאן והרבה כותנות, צוארונות, רבידים, עתונים ישנים, סמרטוטים, והוא מסדר ומעביר חפציו וסמרטוטיו מארגז לארגז, ממקום למקום, תולה מכנסיו הרבים וכותנותיו התחתונות והעליונות פעם על יתד זו ופעם על משנה, תוקע מסמרים חדשים בכתלים. ותולה, בורר מה שלא צריך לו עוד ונותנו במקום מיוחד, ובפעם הבאה הוא בורר שוב… שוב יש לו פיתוחי חותם מכל המינים, גדולים וקטנים, ביהודית וברוסית, לשמו ולשם עירו: ש. ליברמאן, שלום ליברמאן, שלום בן חיים ליברמאן מדוּבנה, ש. ח. ליברמאן מעיר דובנה – והם מונחים בתיבה קטנה מיוחדה לזה, והוא עוסק בהם לעתים קרובות. בהם – ובהתאוננות. סיבת התאוננותו היא עוד פעם אותה הסיבה הישנה: שממון, ריקנות, חוסר-תוכן. אדם אדם ושממונו. לליברמאן העויה מיוחדה, עצובה, של ניפוח-השפתים באופן מיוחד, ובהעויה זו הוא קובל. אין מה לקרוא. ספרים רוסים אי-אפשר להשיג, וביהודית אין מה לקרוא. “להפרוליטאריאט היהודי אין מה לקרוא” – הוא נזכר במימרה שנונה משבועון ססא“י אחד. עוד זאת: הוא היה שייך להאגודה “ארץ”, – מקצת טריטוריאליסט הוא – אבל באגודה עתה אין חיים. “הארץ מונחת באדמה” – הוא מתלוצץ. חוץ מזה מתגעגע הוא לנישואין, ותקוה לזה אין לו. “בשביל הפרוליטאריאט – נזכר הוא שוב במימרה אחת מברושורה אחרת – חיי נישואין אינם אלא “מותרות”. יודע הוא עובדות מעובדות שונות. יסורי-גיהינום. פרישות מוכרחת, קשה; פרישות מאשה אהובה. ובאמת, כלום רשאי הוא להוליד בנים? במה יפרנסם? היוכל לתת להם חינוך הגון? ובכלל אינו אדם בריא, חולה עצבים במקצת – היש לו רשות להעמיד דורות רעועי עצבים, חולים? ובכלל – היכן אפשר למצוא את ההגונה? נשים בחייו ידע אך מעט מאד… השעון מטקטק ואני, הכותב, שומע את התאוננותו של ליברמאן, היוצאת בקול חלש, רפה, נדכה, מאזין לחשבונותיו הרבים בתוכן: מה יכול הוא לתת לאשה ומה אשה יכולה לתת לו? – ונופל ביותר בעיני עצמו. יתר על כן. כל האנשים הנוחים, השקטים, המוסריים, החלשים, כל האידיאות המוסריות, ה”היסטוריות”, היהודיות-הנוצריות, השקטות, החלשות – מקבלים בעיני צורה של “חוזק”. מה תושיענו חולשה ואי-יכולת? תחי חוה, יחי מהלכה, שמבליט אותה, ויחי גופה אשר היא נושאת! באיזה אופן משונה קצת, אבל פשוט ואיתן בעצם, היא הולכת ונושאת את גופה, את בשרה. היא שבה מעבודתה ואוחזת בשמלתה, שמלת עלמה. ליברמאן מתגורר אתה בבית אחד, נותן לה את “הסונאַטה הקרֵיצרית” בתרגום ז’ארגוני-אמריקני למקרא, וחזר לא יחזר עליה – תמהה היא עליו. תמהה. בוגרת היא, ולחיות היא רוצה. היא למדה ממהלכו אתה ומתנועותיו, שאינו רגיל בנשים ביותר – וחשיבותו פוחתת בעיניה לגמרי. בוודאי יוטב לאשתו-בעתיד מזה, גברים כאלה הנם אסקופה נדרסת תחת רגלי נשיהם, אבל איך שיהיה, והוא לא אדם, לא אדם…
מגילה ז
בקיצור – הכל על צד היותר טוב. לא, על צד היותר טוב באמת! חולה הייתי שני ימים, יומיים שכבתי על ערש דוי – ונחלמתי. ליברמאן סעדני בחליי, ובכ"ז, טוב להיות בריא, טוב לעצמו וטוב לאחרים. –
מגילה ח
סוף-סוף ראיתיו גם בשלישית! ולא עוד אלא שעתה מצאתיו, מצאתיו, עתה אחזיק בו, אחזיק…
שלושה מי יודע? – שלוש אני יודע! שלוש פעמים, שלוש פעמים…
הוא הדבר אשר אמרתי: טוב להיות בריא, טוב! הודו כי טוב!
כי אלמלא הייתי בריא, לא הייתי הולך לבית-הדפוס לקבל עתונים, ואלמלא הייתי הולך, לא היה עולה בידי מה שעלה.
הוא רם-הקומה מאד, לבוש-קרעים ושמו מנוחין, אברהם מנוחין. ברחוב בבוקר פגשני, כשהוא תועה ומבקש דרך אל הסמטה, אשר בית-הדפוס של סרטן בה. הוא ראה את המודעה ב“יומן”, כי דרוש שם מסדר נוסף. כמדומה לו, שכבר נפגש עמי…
– בבית-המזון?
– בבית-המזון. כן.
– אבל רק פעם אחת… – גימגמתי – רק פעם אחת… יותר לא נראה שם… יותר לא היה…
הוא היה עוד פעמים אחדות. היה. בתכיפות יתירה מזו לא היה צורך. לא היה צורך בבית-מזון. (בשחוק קל) בהקפה הלא אין נותנים שם לאכול.
– אלמלי אני הייתי בעל בית-מזון! – לבשני רוח צדקה עליזה.
אני? – הוא הביט בי ישר – זה מובן. פני, אפשר לומר, צריך הוא לומר, הם מאלה, שכשהוא נתקל בהם, הוא חורתם בלבו: ממשפחתנו…
כך אמר בקירוב.
ברמה ובגיל צחקתי גם אני ורוח ששון לבשני. “ממשפחתנו”… אגיד את האמת. גם לי מידה כזו. אבל בנוגע לו… לרשום אותו כ“מבני משפחתנו” אין עוד די, אין עוד די. הבו יראת הרוממות ואהבה לאנשים גבוהים!
ונלך יחדיו.
– ושביתות לא תארגן אצלי? – דיבר אתו סרטן בשעת קבלה, ולתמהונו לא קיבל שום תשובה על שאלתו המחוכמה.
כדי למחות את הרושם הבלתי צפוי, נתעוררה ידו של האדון לרגע לטפח על כתפו של פועלו החדש, אבל גם מזה נעצר משום-מה.
– אבל הלא מסדר טוב אתה… מסדר הגון… כך אתה אומר?… אתה מבטיחני… אל תחשוב… הנני, אמנם, בעל-הבית פה… אבל אדם אינטליגנטי הנני… הנך מסדר בלי שגיאות?…
ענה מנוחין: אי-אפשר בלי שגיאות. אבל השגיאות מתקנין עד כמה שאפשר. הנהו גם מגיה טוב – אם יש צורך בזה.
– כך? – ניענע סרטן בראשו – מאד אשמח…
ואל הנערה מנהלת-הפנקסים פנה:
– בּרטה! רשמי את זה בספר-הפועלים!
– ווֹט אִיז יוּר נֵים! – פנתה אל הניגש הנערה האנגלית-היהודית באותה תנועת אי-הרצון החיצונית, שנערה אנגלית יהודית חושבת לה לחובה לפגוש בה כל יהודי רוסי; אבל כרגע הביטה אל העומד לפניה ותירגמה ביהודית מגומגמת: – מה שמכם?
הוא הגיד. איזה קול לו!… לא מצלצל, לא עדין, לא ענו, לא נעים… אבל…
אבל הן גם היללה העמוקה הפנימית על מות אם אהובה אינה עדינה ואינה נעימה. היא אינה אפילו יפה. –
ואכן מעולם לא שמעתי אדם מבטא את שמו בקול פנימי, לבבי ועמוק כזה. אברהם מנוחין!…
מגילה ט: ליל-שבת.
בנות ישראל רחצו וסרקו את קווצתיהן היפות. נחמתנו האחת. בכל בתי-הכנסת והקלויזים אשר ברחוב זה – ב“אגודת האחים מזריביוויטש”, ב“לכו נרננה בני פנורובקה”, ב“קלויז אוהל יעקב” וכו' וכו' וכו' וכו' קיבלו את המלכה הזקנה. ברוב הבתים של חולין ניכּרים גם כן שינויים חיצוניים. ישמחו בזה אלה הרואים בזה נחמה משום-מה. גם באולמנו סידרה המשרתת של חיה-רחל, בפקודת גברתה, כל מה שדרוש. על השולחן הקטן, שעל ידו כסא, הניחה מפה אדומה-כהה מרוקמה והעמידה עליה צלוחית מים וכוס, כמו שנוהגין להציג לפני דורש-ברבים. רק ספסלי העץ הפשוטים נשארו עומדים בלי סדר. שאר כל החדר, מלבד מיטתנו אשר בזוית, היה רק ראי לא-גדול ממול הפתח אשר מימין. יוצאת חוה בכל שש שמלותיה, זו על גב זו, מוכנה לטיול, עומדת רבע שעה ויותר לפני הראי, עושה תיקונים מתיקונים שונים בתלבשתה, חוזרת אל החדר הפנימי ויוצאת, עד שהכל בא על מקומו – והיא הולכת. שלום ליברמאן שוכב במלבושיו על מיטת הברזל והוזה. דממה וציפיה. הדלת נפתחת, ומר יעקובזון נכנס מן החוץ, מגוהץ כולו, ומהלכו הנחפז כאילו מכוון כלפי הכפיפות שבגופו, שלא יכירו בו. בת-צחוק מוכנה על שפתיו. ברגע זה אני רואה מן הצד איזו שפתים לו, איזו שפתים!
יעקובזון (בצחוקו המוכן): ערב טוב! שבת טובה! שבוע טוב!
ליברמאן (נעור): מר יעקובזון? מעשרה ראשונים!
יעקובזון: אם לא אנכי – מי זה? הרבה אנשי טריד-יוּניוֹן כמוני לכם?
ליברמאן: מר יעקובזון הוא נאה דורש ונאה מקיים. נאה באמת.
יעקובזון (מחכך ידיו): ובאמת, עדיין אין איש? (בהנאה) שערוריה, שערוריה… בכרטיסי ההזמנה כתוב “בשעה השביעית”. אתה כתבת!
ליברמאן:דבר נפלא באמת, הלא? בקרוב יהא צורך להועיד בכרטיסים את ההתחלה לשעה הששית – אז אולי תהא אפשרות להתחיל בשמונה. כמו שכתבתי אני – לא טוב; יען כשכותבים ב“שביעית” מפרש כל חבר וחבר כך: מכיון שכתוב “בשביעית”, משמע שמכוונים לשמונה, ודאי שיתחילו אחר התשיעית, וצריך, איפוא, לבוא דוקא לא קודם לעשירית…
יעקובזון: מנהגי יהודים… באגודה שלהם אין הדבר כך. זהו מה שאני טוען וחוזר וטוען: צריך להיספח עליהם…
ליברמאן: גם בסעיף הזה צריכים לדון הנשף. ועוד בכל כך סעיפים חשובים: המסדר החדש בבית-דפוסנו; הצעת השביתה…
יעקובזון (בשלו) : טוענים: האגודה שלהם הכללית לא תקבל אותנו. מדוע לא תקבל? אמנם, תנאי העבודה שלהם שונים, אצלם אין מקבל פועל בשכרו פחות משלושים ותשעה שילינגים לשבוע, זוהי השכירות הטריד-יוּניוֹנית הקצובה… אבל מה בכך? אדרבא, היא הנותנת. מחמת שתנאיהם שלהם אחרים וטובים משלנו לאין ערוך – לא יאבו, שאנחנו נקלקל את ערך מדרגת העבודה, ויקבלו אותנו, להיות יד אחת. יקבלו – מדוע לא יקבלו?
ליברמאן (בקולו של מטיף): כל אחד ואחד מאתנו, אם הוא ראוי לכך, יכול להיות חבר לאגודה שלהם, אבל אגודתנו היהודית – או יהא ה“אינטרנציונאלית” – צריכה להיות לבדה. הא לחוד והא לחוד. כך היא דעתי. כך אומר תמיד גם טאלר.
יעקובזון: שערוריה, שערוריה. השעה השמינית ואין איש. (בתנועה לצד החדר הפנימי) הוא בעצמו כאן?
ליברמאן: טאלר? לא, גם הוא הלך. יבוא בוודאי בעתו.
יעקובזון: ושטקטורוב?
ליברמאן: (ברוגזה): מהיכן עלי לדעת?
יעקובזון: ואני יודע. לא יבוא… (ברמיזה) אין לו פנאי… (בהנאה) לא נאה לגנב לבוא למקום הגניבה… הבתולה שלנו הולכת אליו… בכל יום אחר העבודה…
ליברמאן: (בצער): אה… דיבורים בעלמא למה?
יעקובזון: בקיצור, בקיצור – לדידי יהא “דיבורים בעלמא”. דאגותי הנוראות! יעשה שטקטורוב מה שהוא רוצה, ובלבד שלא יתאמת הדבר השני… זה כבר נוגע לנו, לכולנו…
ליברמאן: למה יתכוון מר יעקובזון?
יעקובזון: על מה אני מדבר? ע"ד מכונות-הסידור, שסרטן מביא לבית-דפוסנו. ההכנות כבר נעשות. כולנו נישאר בלי לחם.
ליברמאן: בסעיף הזה צריכים אנו לדון הנשף. אבל מה ענין… מה ענין שטקטורוב לזה?
יעקובזון: התמימים אינם יודעים דבר! אומרים, ששטקטורוב ועוד אחד הולכים בינתים בחשאי לבית-הספר של הסידור-במכונה בכדי ללמוד את הענין על בוריו.
ליברמאן: כבר שמעתי, אבל איני מאמין.
יעקובזון (בצחוק הנאה): ומדוע?
ליברמאן: הבלים! שטקטורוב יסדר ביהודית?
יעקובזון: ילמד. מספרים, שהוא – מי שהיה סטודנט!
ליברמאן: היה, אמנם, תלמיד בית-ספר טכני, אבל יהודית לא ילמד לעולם. אגרופים לפוניה-גנב זה, אגרופים חזקים להכות, אבל לא ללמוד שפות.
יעקובזון (בעקיצה): חוה שלך תלמדו…
ליברמאן: שוב ניבול-הפה… (מחפה על כאבו) והשני המתלמד מי הוא?
יעקובזון: הו, אלמלי הייתי יודע! אלמלי היתה הזקנה זקן – לא היתה זקנה… אבל משער אני, שהשני הוא המסדר החדש.
ליברמאן: המסדר החדש? (באכסטזה) מר יעקובזון אינו יודע את האדם הזה…
יעקובזון: ולא אחפוץ לדעתו! הוא לא יעבוד אצלנו בשום אופן. קראת לו לאסיפתנו?
ליברמאן: שאלה היא! הוא יבוא. אדם שכזה, אם תאמר לו ההסתדרות שלנו שאינו רשאי לעבוד בבית-הדפוס – לא יעבוד. נוכל להיות בטוחים בזה. לע"ע אמרתי לו אני, שעד שלא יהיה לחבר אגודתנו אין לו הרשות לעבוד, ואמר, שיבוא ויהיה לחבר.
יעקובזון (צוחק (: אבל מי יקבלו? אני אהיה הראשון בעד זה – שלא יקבלוהו. באגודה האנגלית נוהגין, שאין מקבלים שום חבר, עד שיבואו ויעידו בו, כי הוא שהה בעבודה זו שבע שנים וכי הוא משתכר שלושים ותשעה שילינגים לשבוע. ומי יעיד בזה כאן? דבר יפה! והמעט לנו חברי אגודתנו ההולכים בטל, כי נקבל איש זר מן החוץ וניתן לו מקום מוכן ומזומן?!…
ליברמאן: ואני אומר, כי אדם שכזה נחוץ לקבל בכל אופן… (אוחז בראשו) דבר נפלא הלא? הפועלים שלנו ראויים למלקות. מילא, אם משאר בתי-הדפוס אין בא לאסיפה כזו של הנשף? – אני מבין עדיין (בסרקזמוס) – מה הדבר נוגע להם? הלא רק פועלי סרטן ישארו בלי לחם – הם ולא אחרים. אבל שלנו…
יעקובזון: שערוריה, שערוריה. נורא הנעשה בבית-דפוסנו. ה“משוגע” שלנו שליט יחידי ועושה כל מה שלבו חפץ. מוציא הוספות בכל עת שהוא רוצה מבלי להתיישב בדבר, אם אפשרי הוא בשביל הפועלים ואם לאו. להרידאקציה – מאי אכפת לה? נוטל קטלנסקי וגוזר עוד חתיכות אחדות נוספות מעתוני אמריקה – ודי. אבל לנו?… ומי יאמר לסרטן מה תעשה? מסדרים חדשים באים ותופסים את מקומותינו, בעוד שלנו בעצמנו אין די עבודה – ואין חולה על זה. והכל בשביל מה? בשביל שאנו בנינו במה לעצמנו ולא נהיינו ענף להאגודה הכללית. הוֹ, אילו היינו נספחים על האגודה הכללית – דיבורים אחרים היו אז. מחצית שנה אני נלחם בשביל זה שניספח על האגודה הכללית וכבר ניחר גרוני מקרוא. (מוציא את שעונו) קרוב לחצי התשיעית – ואין איש. אלכה-נא גם אני קצת. אשתה כוס שיכר אצל סמית.
ליברמאן: וכי לא טוב לשתות אצל מיאסה?
יעקובזון: למיאסה אינני הולך. מאוסה עלי חברה של קבצנים. אבל אַל דאגה, ליברמאן מזכירי! מי, מי – יעקובזון ישוב בעתו. (רוכס כפתורי בגדו העליון).
ליברמאן (בדאגה): הכל הולכים!… (מצער לשמחה) אבל הנה מר טאַלר!
יעקובזון: (נשאר): מה נייחל לטוב – אם הראש בעצמו מאחר…
טאַלר (במהירות רגילה של עיסוק): גם היום עדיין אין איש? עסקים רעים, נכבדי.
ליברמאן: דבר נפלא, הלא? כל אחד ואחד פותח את הדלת, רואה שאין איש – והולך לו. באופן הזה אין לדבר סוף ואימתי? דוקא בשעה שדרוש לדון בענינים כל-כך הרבה.
יעקובזון: באגודה האנגלית קנס מוטל על מי שאינו בא שלוש פעמים רצופות, ואם אינו מצרף לזה נתינת טעם וסיבה נכונה – מוציאים אותו מן האגודה.
טאַלר (בהטעמתו הבלתי נכונה): חבר יעקובזון הוא תמיד בשלו ושוכח, כי אנחנו והאגודה האנגלית איננו לגמרי זוג שמלות. האגודה האנגלית היתה, הוֹוָה ותהיה תמיד ולעולם קונסרוואַטיבית בפרינציפיה, בעוד שעלינו לשאוף, כי אגודתנו תעמוד בהתפתחותה יותר ויותר על מרומי הקדמה.
יעקובזון: (מטיל אנחה בפני טאלר): מה נייחל לטוב, אם הראש שלנו הוא אַנאַרכיסט, ולא בעל טריד-יוּניוֹן.
ליברמאן: (בהערת ביטול כמתלוצץ): דא עקא…
טאלר: דברי מר יעקובזון – הערה נכבדה של חבר נכבד, אבל, לגודל-ששוני לא אמיתית. ההבדל שביני ובין חבר יעקובזון הוא הבדל פרינציפיאלי. גם יעקובזון הוא טריד-יוּניוֹני וגם אני טריד-יוּניוֹני, אבל אני עמל תמיד לראות את האגודות שתחת ידי עומדות על מרום פסגתן במגמותיהן האקונומיות-הריבולוציוניות, ולא רק בתור אגודות פרופיסיונאַליות צרות, קונסרוואַטיביות, בעוד שמר יעקובזון חושב את עצמו ל טריד-יוּניוֹני כשר ונאמן רק מפני שהוא משתכר את הסכום, שאחרים אינם משתכרים; טריד-יוּניוֹני – בגלל שהוא “עושה חיים טריד-יוּניוֹניים”, בגלל שהוא מקבל שכר טריד-יוּניוֹני…
יעקובזון: ל"ט שילינגים עדיין אינו שכר טריד-יוּניוֹני אמיתי. אבל אני אומר, שזה אמת: אגודת פועלים מחויבת להיות רק אגודת פועלים, היינו להיטיב את המצב, ולא לשאוף למטרות אנאַרכיות! והראש שלנו, מר טאַלר, הוא, לדאבון-הלב – מחויבים אנו להודות על האמת – אַנאַרכיסט!
ליברמאן: אבל, ריבונו של עולם, עד מתי נתווכח? הלא צריך לפתוח את האסיפה…
יעקובזון: במעמד מי?
ליברמאן (בשמחה של עקשנות ונצחון): במותב תלתא! וכי לא כך?
טאלר: את ענין סרטן נמחק מסדר היום.
יעקובזון וליברמאן (יחדיו): איך אפשר?!
טאלר: ראשית, אין עת כבר, נכבדי; שנית – על דבר המכונות שיכניס סרטן אין דבר ידוע עוד ואין אפשרות לחבול שום תחבולות… מי מכם דיבר עם שטקטורוב? צריך היה להתייעץ אתו… ואפילו אם יכניס, נאמר, מכונה אחת – אין השד נורא כל-כך: הן הוא, כפי ששמעתי, ניגש להוציא גם את “השבועון של סרטן” – ותהא עבודה. וחוץ מזה, נכבדי, – בינינו לבין עצמנו – למה נכחד? האומנם, מדמים אתם, אפשר להילחם בהכנסת מכונות חדשות? עברו הימים, שבהם היו משברים את מכשירי הפרודוקציה המשוכללים; עם פרוגרס התעשיה אי-אפשר להילחם… בקיצור, צריכים אנו עוד לחכות ולראות, איך יפול דבר. הלאה: מה שנוגע להרעת המצב – גם בזה עדיין אין לדון… רואים אתם, חה-חה, בנוגע לענין המסדר החדש – בזה מוכרחים אנו להוציא החלטה מיד, בלי איחור. לא כך? בפרינציפּ, אמנם, חה-חה, איני יכול להיות נגדו, אם יאבה להיכנס לחבורתנו, וכאשר אמרתי, שמהאגודה האנגלית אין אנו יכולים ללמוד: אין אנו “טרוסט”, אין אנו “סינדיקאט”… העיקר, נכבדי, נקודת הכובד בנידון זה הוא זה, שבזה, שהכניס סרטן לבית-דפוסו פועל שלא מן האגודה, נתן לנו אות למלחמה – ולמלחמה הננו נכונים תמיד. אנחנו…
ליברמאן (מפסיק): הראיתם, אני אמרתי שיבוא… הנה המסדר החדש…
מנוחין נכנס ויושב מן הצד בשתיקה. השעון משמיע את השעה התשיעית. רגעים עוברים. נכנסים, אחד-אחד, עוד פועלים מבית-הדפוס של סרטן. שטקטורוב איננו. באים לאחרונה גם “מנין” של פועלים מבתי-דפוס אחרים. עומדים כעדרים-עדרים קטנים. מבית-המרזח של סמית הקרוב מביאים כוסות שיכר. נוצצים הצוארונות הלבנים הזקופים שעל גב צאן-האדם השבּתי. חצי השעה העשירית. האסיפה נפתחת. מנוחין יושב… אצא לי, בכל זאת, החוצה!
מגילה י
צער בעלי חיים, צער בעלי חיים! דוקא עכשיו, בשעה שליברמאן זה הוא במדרגה היותר חמימה של אהבתו; בשעה שכל חשבונותיו “היסכון הוא לה ואם תסכון היא לו” כאילו בטלים, נמוגים; בשעה שגם על “מה יהיה אחר-כך? התוכל אשה כמוה להיות נאמנה לו?” אינו רוצה לחשוב, “הואיל והוא אוהב אותה, אוהב, אוהב בכל משמעת המלה הזאת, אינו יכול להביט עליה במנוחה… לא שהוא חומד אותה… דבר נפלא… תשוקה בהמית אין בו אליה… אלא”… וכו' וכו'; בקיצור, בשעה ש“אבד ראשו” והוציא אפילו מקצת פרוטותיו אשר לו בהקולוניאל-בּאַנק והתחיל מדקדק במלבושיו ביותר, והתחיל חושב על טיול עמה כעל משאת נפש יחידה, והתחיל רץ אחריה אל התיאטרון, והתחיל מחליט בלבו החלטה גמורה לשפוך לפניה את לבבו במכתב, רק במכתב – דוקא בעונה זו ובקנה אחד עלה הצורך להכריז שביתה בבית הדפוס של סרטן, שביתה, אשר אחריתה מי ישורנה! החלטת הדבר תצא אל הפועל בהאסיפה שבליל שבת הבאה, ואפשר עוד קודם ע"י “מיטינג אכסטראורדינארי”. לא טוב איפוא…
וכאן – שטקטורוב, שטקטורוב זה, שאשת טאַלר, אמנם, התחילה “לשם קוריוז” ללמדו: “דייטש”, האלפא-ביתא היהודית, דקדוק שפת אנגלית ושאר דברים הנחוצים לגר, כמו ששמעיה הבעל מתלוצץ בענגו. ליברמאן לא התאפק והביע לו לטאַלר הבעל חששו הכפול על לימוד יהודית זה (“דייטש לא דייטש; קצת דייטש הן שטקטורוב יודע עוד מימי מגוריו בברן; ולמה לו דייטש בכלל”?). והרי תרתי שמע מינה. שמע מינה, ראשית, שנכונה בפי השמועה, כי שטקוטורוב רוצה להיות לאופריטור במכונת הסידור היהודית.. ושנית… שנית… מי יוכל להגיד… חוה… חוה בת העיירה הליטאית – אינה “בריה גדולה” ברוסית… אנגלית אינם יודעים שניהם… ולפיכך… לשם התקרבות… חוה… ולשטקטורוב הלא כבר יש ארוסה בעיר… ואולי לא אחת…
טאַלר ישב והגיה את ספר-התקנות החדש של אגודת החייטים; “דיוּס, פֵי, מָני, דיוּס, פֵי מָני”… כששמע שם שטקטורוב-חוה, הרים עיני הטרכוֹמה שלו והעיר:
– אחותי?..
נסתתמו טענותיו של ליברמאן. אולי נשמע לו בקולו של שמעיה טאַלר הצלצול: אחותי – ולא אשתי, הרי אז “אוֹללרייט”… אין אני אפוטרופוס לאחותי… תבחר את מי שתבחר… הן אנו איננו יראים מפני ה“גויים”…
וגם ממנוחין אין ליברמאַן הטוב שבע רצון. האגודה לא קיבלה אותו, את מנוחין, ופסקה פסק גמור, שאסור לו לעבוד בבית הדפוס – והוא אינו שומע לקולה ועובד! ממנוחין לא פילל כזאת. אמנם, הוא, ליברמאן בעצמו, היה בכל תוקף בעד זה שיקבלוהו, אבל מכיון שדעתו היתה דעה אחת, דעת יחיד, נגד קול אחד של הכל, ודעת הרבים החליטה: לא – צריך להיות לא, שהרי אם לא כן – אין לדבר סוף! אומרים, כי הוא, מנוחין, הוא גם השליח לדבר עבירה: ללימוד הסידור במכונה, וראיה לדבר, שהוא מניח את מלאכתו שעה אחת מקודם לכל. לאיזו תכלית? אבל בזה קשה לו לליברמאן להאמין. מנוחין אינו מוכשר לגנוב דעת הבריות, ואלמלי היה עושה כזאת – לא היה מסתיר דבר. הן רואים, שאדם זה אינו דומה לכל, שאדם זה הוא יחיד בתבל. אבל גם אם רעה זו לא יעשה, ואי-אפשר שיעשנה – נפלא הוא, איך אינו נזור גם מחברתה: איך אינו בטל ממלאכתו לאחר דברי בית-דין? אמנם, שום איש אינו חפץ למות ברעב – אבל אם כן, מה הוא ההבדל בין מנוחין ובין אחר? מנוחין צריך היה להיות מנוחין, והוא לא הא… לא נחת בליברמאן. – – –
מגילה יא
לפני שנים רבות היה הדבר. אֶכּסטרן הייתי אז ומורה מתנדב היה לי, ג"כ מיוצאי בית-המדרש, תלמיד המחלקה האחרונה של בית-ספר גבוה, אדם מיוחד, נפשיי… נזיר היה בחייו, אבל טוהר געגועיו של האיש הזה ימים רבים-רבים היה: למצוא אשה צעירה אשר תדבק נפשו אחריה. ברעיון זה שבמסתרי נפשו היה סובב נשפים בגנים, ברחובות ובאודיטוריות שונות. בדרך של חיפוש היה שואף להתוודע לכל עלמה. ימים עברו – והאשה לא באה. מלאו לו עשרים ושמונה שנה. אני הייתי מבאי מעונו. פעם מצאתי אצלו נערה קטנה ורכה, כבת שמונה-עשרה, אשר באה לעיר הבירה מעיר מולדתו שבפרובינציה להשתלם בלימודים. לב האיש הלך שבי אחריה מן היום הראשון. ממחרת ידעה זאת גם הנערה – ותשמח. ואולם עוד טרם יגיד הדבר לנערה, עוד באותו הלילה שלאחר יום התוודעותו, הקיץ באשמורה התיכונה ויחש כאב בכל חוט-שדרתו. הכאב לא היה פתאומי, – בשורתו הקדומה היתה בשכבר הימים – אבל הרגשתו באופן חד היתה פתאומית. אושר האהבה של העת הראשונה כיסה, אמנם, על הכאב-הגנב לימים מספר, אבל גרש לא גרשוֹ וכלה לא עשה בו. הכאב הגיח מן המחתרת, חדר עד התמצית, ירד וניקר. הרופאים לא אמרו נואש – אך ללא הועיל. הגיעו לו אז ימי תקוה ויאוש, ימי מתלאה ובעתה. לה לא הרהיב-עוז לגלות הכל, אך אנכי האחד ידעתי. לאחרונה השאיר להקטנה והרכה רק פתקה קטנה: “סלחי לעץ רקוב”. אולם פניו האילמים, האפורים, כשמצאתיהו – הראשון – מוטל דומם על הספה, היו כחולמי חלום. הבעתם היתה: “היאנקו דום… האושר והכאב באו יחדיו ויחלפו יחדיו”…
קור עובר בכל בדי עורי. אותה ההבעה החיה מעל פני איש, ששתה סם-רעל, יען אשר מיאן בהויה מלאתי בוז, התחלתי רואה בימים האלה פני אדם חי העומד ועובד באמונה בבית-דפוסו של סרטן – על-פני אברהם מנוחין.
יום-יום אני נפגש אתו.
הוא בן שלושים ושש, בערך, על עברו אינו מדבר, ורק אגב גררא נודעו לי איזו דברים חיצוניים, כמו, לדוגמה, שהיה שנים אחדות חבר נאמן ל“בּוּנד” שבליטא, אז, “בעוד שעל האורגאניזאציה חופף רוח-קדושה!”, שהיה אחר-כך מארגן פלוגות להגנה עצמית בערי רוסיה הדרומית; שהיה בגלות סיביריה שלוש שנים והיה מלקט, מאפס עבודה, צמחים שונים במדבריות וביערות. תורת הצמחים לא למד מעודו, ולקרוא להם בשמות לא ידע, אבל הוא אוהבם, ומאהבה הוא יודע להבחין בהם ולהבדילם. אלבומים שונים, מעשי ידיו, אלבומי פרחים שונים וגידולי קרקע שונים שמורים אתו באמתחתו.
אגב, את טאַלר ואת אשתו הוא יודע מרוסיה. יש להם אפילו איזו זכרונות משותפים. הוא ידע גם את אחיו הבכור של שמעיה טאַלר, אדם מצוין מאד, אשר מת לעיניו ממחלת השחפת בסיביריה. המנוח היה קשור בחיה-רחל, אשתו של טאַלר, בבתוליה, – יתומה מאב ומאם היתה – אבל היא אהבה אדם אחר… גם את שטקטורוב נפגש בעת ההיא, כמדומה. אבל הם כולם אינם מכירים אותו כאן, עכשיו – ונוח לו זה. אוהב הוא להיות רואה ואינו נראה. הסביבה ה“אינטליגנטית”, בכלל, אינה חביבה עליו ביותר.
– האינטליגנציה, האינטליגנציה… – גיחך – בכלל.. לאו דוקא שלנו… שוכני בתי הקהוה… אנשי אמרים פרופיסיונאַליים… דברני קריה… רודפי מבטאים מלוטשים… כך הוא הדבר, כך.
הזכרתי לו את שאר מכרינו. כמה ממהר הוא לתפוס טיבו של כל אחד ואחד!
וכעבור עוד רגעים הגיעה שיחתנו המרוסקה, שרובה הפסקות ושתיקות, גם עד הרוח ה“חדש” שבדור-האינטליגנציה החדש שלנו ברוסיה ובשאר מרכזים עבריים, כפי שאנו למדים כאן מפי השמועה העוברת: שלילת כל עול; אפיקורסות, שפירושה אפילו לא שלוה, אלא – הנאה.
אברהם הפשיל את עיניו, כשואל: מפני מה אני נוגע בתוכן זה ולא בהשלג דאשתקד? אחר-כך אמר:
– הרוח החדש… הרוח… מוץ לפני רוח…
ושתק. אבל בהמשך הנשף הוסיף עוד אמרים מרוצצים בנידון זה.
…אשר האיש אשר לא ילך בדרך מטיפים ואשר לא יעמול להצעיד את הכל בדרך אחד ולהפוך לכּל לב אחד ומידת חיים אחת. כל איש ואיש, בין אם מזימתו תשכון עמו ובין אם אין כל מזימה לו, חי הוא כפי יכלתו – יחיה כפי יכלתו! כך הוא הדבר. שלות האני הפרטי והנאת האני הפרטי – מה יש צדק ואמת מזה, אם רק יש יכולת גמורה לזה? אבל… הוא הדבר: שלוה… הנאה… מצינו, שמימי עולם ועד עכשיו היתה היכולת הזאת רק אצל הפחותים שבבני-אדם, אצל הקהים, האכזרים, הרפים, התלויים בעזר אחרים… המעולים, האיתנים, חפשי הגוף והנפש, בעלי המופת – דוקא הם אינם יכולים. אני מזכיר לו את הרוחות החדשות המנשבות, את התורה ה“חדשה”, הקוראת: חיים! חיים! – אבל זו שוב אינה אלא תורה, תורה בפי אנשים, שכל מהותם, לרוב, מתנגדת לה…
ושוב פעם אחת, שמעתי מפיו דבר מעין זה:
– יש כּיעור בעולם, יש. ואיזהו בן-האינטליגנט המכוער ביותר? זה שכוחו לא כוח והקרקע שתחת רגליו לא קרקע, ועם זה הוא – במימרות ידועות – כאילו משתחרר, כביכול, מפסימיותו, מחולשתו, להיות דומה לאחרים, לבלי להיות עוד איש-הפינה… מתועב הוא זה, שאינו יכול “לחיות” ומתחפש, שיכול הוא, אוי, כביכול, כמה עוד יכול הוא… ראשית דבר: הנאמנות אל עצמו! זה שאינו יכול לחיות, זה שאינו דומה לאחרים, יהא אפילו מחולשה – אל יצא מעורו להיות בר-הכי, להיות “דומה”, ואם הוא עושה כן – הקומיזם מתגבר ביותר. הפּסימיסט המתחפש ללא זה – מגוחך הוא ביותר; הפּסימיסט המכיר בעצמו מהו – אינו מגוחך. אחרת הוא, אם יש כוח באדם להיות באמת מעבר לפּסימיות, אבל למי יש כוח זה? אם אפשר עוד להעלות על הספקנות הזולה, השכלית – מי זה אשר ישבר את עול ההסתר, יחלץ מסבלון הקיום, ישתחרר מתעתועי-, תעלולי- ונפתולי-החיים? בכל אופן, לא הרגיליות והבאַנאַליות, החיים כמו שהכל חיים, מובילה אל איזה מעבר. אם דרכים ומסילות, אזי, בכל אופן, אחרות, מסילות לגמרי אחרות, צריכות להיות אל המעבר. הדבר פשוט, למצער, בשבילו.
* * *
מגילה יב: שלהי שבט.
עכשיו נתאמתה השמועה. בראשית אייר כבר תהיה מכונת הסידור בבית-הדפוס – ואוכל יכָּרת מפה. ה“מֶנֶג’ר” גילה את הדבר לתכליתו, הוברר מפיו ג"כ, כי לא מנוחין הוא המתלמד להיות “אופרֵיטור”, אלא אדם אחד מן החוץ. היו אסיפות ספציאליות. מנוחין לא בא, למרות מה שמרת טאַלר הביעה את רצונה לראותו בביתה: היא שמעה הרבה על אודותיו וגם שמו לא מוזר לה. החליטו לקדם פני הרעה בשליחת דלגאציה להאדון סרטן, שיתחייב בכתב להודיע שלושה חדשים מקודם לפועליו – אם ירצה באיזה זמן לפטרם – ולשלם בעד כל העת הזאת, בעד ג' ירחים שלמים, ואם לאו – יכריזו שביתה מיד ויגרמו לו נזקין. –
הלאה, איפוא, שעמום וריקנות מרחובנו! הלאה חולין ויום אחד הדומה לרעהו! ריח של שביתה וענין מסביב.
מגילה יג: נכנס אדר. יד ישראל רוממה.
בשעה שחיה-רחל מלמדת את שטקטורוב “דייטש”, ובכלל, בכל שעה שהיא יושבת אתו, מתבלט ההבדל הגדול שבין עיני ישראל לעיני אומות העולם: עיני חיה-רחל גדולות, פקוחות, אלא שהיא מקטינתם בקריצתה, בצמצומה ובכל להטיה אשר היא עושה בהן; עיני שטקטורוב, להפך, אינן אלא שני נקבים קטנים, שני חלולים זעירים, שני סדקים קצרים, אלא שלרגעים הוא משתדל לפתחם, להרחיבם – ולהביט ברוָחה.
ו“דבר נפלא הוא, הלא?” – אומַר, כמו שליברמאן אומר: פיודור שטקטורוב אינו איש-דברים, הוא אולי אינו גם איש-מעשה ביותר, אבל מה שנחוץ לו הוא מוציא אל הפועל באופן אלמנטארי, טבעי. בכל אופן, בכוח הדיבור לא חונן – לכולא עלמא. נוסף לזה הוא אדוק כל-כך בהמלה “פּוֹמילוּיטיֶה”, שהוא מתבל בה כל משפט ומשפט, עד שאינו יכול לספר כהוגן – דבר דבור על אפניו – אף הענין היותר קטן והיותר פשוט. ואף על פי כן – מה גדול כוח ההתהדרות לפני בתולה! בפני חוה סיפר אתמול בקולו הדומה לנקישות של גרזן רומאן שלם מעברו. הרומאן הזה עניין אותי גם מצד אחר, מצד יתר הנפשות העושות בו.
שטקטורוב הוא יליד מוסקבה, אבל אז, בעת ההיא, בסוף שנות התשעים למאה שעברה, בעת שנפסקו הירחונים “המלה החדשה” ו“החיים”, והמרכסיזם השולט גרף גם אותו בזרמו, נגזרה עליו מטעם הפוליציה לעזוב את עיר מולדתו, ואז בא לעיר הפלך מ., ששם היו לו קרובים, סוחרים אמידים, מצד אמו, אשר היו בעזרתו. הוא נתקבל בתור תלמיד לבית-הספר הטכני אשר בעיר, אבל דעותיו המתקדמות לא נתנו לו מנוחה, ובמהרה התוודע שם אל ראש הסוציאליסטים היהודים – של ה“בונד”. ראש הסוציאליסטים היה שם המורה הפרטי, אחיה המנוח של חוה, יזכר לטוב. היא, חוה בעצמה, היתה אז בוודאי עוד ילדה, משחקת בקליות, והוא, שטקטורוב, אינה זוכרה מן הימים ההם, וגם אותו מר טאלר, יזָכר לטוב, אין הוא זוכר היטב. אחיו מר טאלר אשר פה נבדל מאותו מר טאלר בהרבה דברים. פּוֹמילוּיטיֶהֱ ! בקיצור, הוא שטקטורוב, הנהו איש הולך ישר בכל, לא יחת מפני כל, והקונספיראציה תועבת נפשו. הוא, מותר לומר, היה המרכסיסט היחידי בכל עיר-הפלך מ. נוּ, מהרה נודע גם לפוליציה המקומית ממנו. קרוביו העשירים הוכיחוהו על דרכו, אבל הוא לא שמע אליהם, חירפם, גידפם, עד כי, לאחרונה, לא היה לו עוד מקום ללון, ויוכרח להיסתר בהחדר הקונספיראטיבי של האורגניזאציה המקומית. מר טאלר המנוח, אמנם, לא היה רצוי לזה – הוא, יזכר לטוב, היה בונדיסט קנאי וישטום את המארכסיסטים הרוסים באופן איום – אבל היה שם עוד חבר שני לו, יהודי הגון, לא “אִיז נאַסיך” כלל, לא “משלנו”, לא “וֵי-וֵי” – והוא היה על צדו של שטקטורוב. בחדר הקונספיראטיבי היו שני הקטוגראפים, תיבת אותיות יהודיות, תיבת אותיות רוסיות, ומכונת דפוס קטנה – עושר שלם. אותו החבר השני, לא טאלר, – שד משחת! כוח זכרונו שלו, של שטקטורוב, לא חזק וגם את שמו של אותו האיש שכח לחלוטין! – היה יושב שם כל היום ועובד עבודת האורגניזאציה של כל הגליל, ובלילה היה סוגר את החדר על מסגר. בכדי שלא להאריך – שטקטורוב לן שם לילות אחדים ונאסר. לא נעים! החלה דרישה וחקירה. הוא, שטקטורוב, התנהג, כמובן, כראוי, באופן נפלא, לא קרא בשם איש, אבל מה יהא בסופו? אבד!… אולם, כפי שנודע לו בסוף, לא נחו גם חבריו וחשו לרוחתו, לישועתו. מר טאלר, כאמור, היה פאנאטיקן קפדני, והוא, אמנם, טען, כי אין לסכן נפשות-חברים בשביל בן מפלגה אחרת – והוא שטקטורוב, הלא אינו “בונדיסט”, אלא מארכסיסט רוסי – פּוֹמילוּיטיֶה – ומה אפשר לעשות? אולם גם בזה ניצחהו חברו, אותו חבר, והוחלט: להצילו, להציל את שטקטורוב… כאמור, היה פלוני בן-חיל… היכן יכול הוא להימצא עכשיו? ודאי נפל בין חללי הריבולוציה… רבים חללים נפלו… בקיצור, “את המעשיה מספרים בזמן מועט, אבל לא בזמן מועט יֵעשה הדבר”. פעם אחת באה פקודה להעביר אותו, את שטקטורוב מתפיסה לתפיסה, אך ההעברה צריכה היתה לצאת אל הפועל בערב, ובינתים הכניסוהו אל חיל-המשמר – וישב שם. פתאום ניגש נער אחד בלתי-ידוע לו אל איש-הצבא ושואל: “האסור שטקטורוב כאן?” – “כאן!” – “ימסור-נא לו הגלוסקה הזאת ודג-המלוח הזה”. איש-הצבא היה אדם טוב ומסר לו את המנחה. התנאים, תנאי המאסר, לא היו אז כל-כך קשים ומלאים חשד כמן עתה, בימים האלה: עתה לא מוסרים, אבל אז מסרו. “אנשים טובים הם היהודים, – דיברו אנשי –הצבא ביניהם לבין עצמם – לא רק לבני בריתם הם מעניקים כל טוב, כי אם גם לנכרים”. אדהכי, והוא, שטקטורוב, שם את הדבר אל לבו. קדירת מוחו עבדה! נפנה לצד אחר, מקום אין רואים, בצע את הפת ולא מצא מאומה; חצה את הדג – א-הה, יש פתקה רטנה: “היה נכון! מירַבּוֹ”. זו היתה הפארוֹלה, כלומר… הוא הבין את זה מיד. חוה לא היתה מבינה, היא אומרת? הוא הדבר; אבל הוא הבין מיד. יותר כבר לא היה צריך. הוא, שטקטורוב, בשעת הסכנה, הנהו עז כנמר. נו, טוב. בנשף מונו עליו שני אנשי-צבא עם קשתות בידיהם להובילהו אל התפיסה האחרת. היה ליל-חושך והרחובות היו ריקים מאדם. הרחובות היו כמעט בקצה העיר. והנה… עודנו הולך מוּבל בין אנשי-הצבא, והנה מרחוק אנשים מסתובבים… אחד עובר על פניהם ושואל: “מי הוא ההולך?” זה היה טכסיס גרוע… החיילים הריחו בזה תיכף ריח רע, נמלאו חשד ועברו מן המדרכה אל אמצע הרחוב… אולם כעבור עוד דק אחד, עובר יצור שני לנגדם וקורא: “מירבּוֹ”. “איזה שד!” – קרא הראש מאנשי-הצבא, אבל הוא, שטקטורוב, הבין, כי באה עתו, ויתחמק פתאום מתוך שומריו וירץ. לירות לא היתה להם רשות, כי על כן בתוך העיר היה הדבר, ויחלו לצעוק. אז ניגשו אליהם – כך סיפרו לו אח"כ – ארבעה אנשים מוכנים מתוך האורגניזאציה, אשר עמדו עד אז בקרן הרחוב, ויבריקו לנגד עיני החיילים במאכלות לטושות, וירפו ידי אנשי-הצבא, וידומו. ואותו, את שטקטורוב, חטף איש חזק אחד תחת אצילי ידיו, החליף עליו את הכובע דרך ריצה, בכדי לשנותו במה שאפשר (כובע של בית-הספר הטכני היה עליו, ומצילו שם עליו כובעו הוא, כובע חם מעורות כבשים), וירץ עמו כחצי שעה דרך גנים וחצרות עד בואם אל בית טאלר. כבואם החדרה – רק נר של חלב קטן דלק שם – שטפה הזיעה משניהם כמסוסים אשר בחיל-הפרשים בשעת מלחמה, אבל הם היו ניצולים, הם היו מאושרים. פּוֹמילוּיטיֶה! הצלחה כזו ועוז כזה, אבל, נוּ, בן-חיל היה גם גואלו ומצילו – אין מה לדבר. כעבור רגע נעלם, כי עוד רבות היה לו לעשות בלילה ההוא (האורגניזאציה הוציאה פרוקלמאציה לכבוד המאורע ההוא וכל העיר היתה ממחרת כמרקחה: היהודים הצילו אחד משלהם, חה-חה-חה-חה!), אבל לפני יציאתו של אותו החרוץ היתה סצינה מעניינת, סנטימנטאלית: הפודה-ומציל – אשר הוא-הוא שסידר את כל הדבר! – וטאלר התנפלו איש על צואר רעהו וישקו זה לזה חליפות. איום!… ממחרת שב הוא, שטקטורוב, באופן קונספיראטיבי למוסקבה. ולאחר כך – – –
– נוּ, די, פֶדיה! – הפסיקתו שועמתו לאחרונה – ידעתי כי הנך גיבור! השאר תספר לי בדרך, גיבורי! נצאה לשוח קצת. הולך אתה?…
מגילה יד: תענית אסתר.
אין לך דבר שאין לו שעה. עכשיו הגיעה שעתו של בית-המזון של מיאסה מכניס-אורח, או ה“קוֹמוּנקה”, כמו שהוא נקרא כאן ברבים, על שם שאין בו הרחבה, רווח (מיאסה היה גורס: “רווח” תרתי משמע), הידור, גיהוץ, משרתים לבושים מחלצות, נקיון חיצוני ורפש פנימי ושאר דברים הנוהגים בריסטוראציות שבעולם הגדול, אלא הרפש שבכאן פנימי וחיצוני הוא בחדה מחתא, וקבצנים מכל המינים יושבים בו וכובעיהם בראשיהם ונהנים ע“י שירות עצמם מפנכה מלאה תבשיל גריסין בחצי הפּני, ולרוב בהקפה. אמנם, אפשר להשיג מן ה”בּוּפט" ע“י מיאסה עצמו גם בשר, גם פרפראות, גם שיכר, גם תה, גם קהוה, אבל בדברים כמו אלה בעל-הבית אינו נוהג בשירותו מנהג פונדקאי או אופי של בית-קהוה, כי אם לא יותר ממעשה-עזרה, עזרת אח לאח. Dame du comptoir אינה יושבת הכא בתור רואת חשבונותיו או ממונה על כספיו של מיאסה, ובמקומה יושב אצל הפתח או מעבר ל”בופט" הוא בעצמו, העצל, הכפוף, המרושל, הנאלח, מי שהיה כבר עובד-אדמה בארגנטינה ונגר בפילדלפיה, וזה כשלוש שנים פונדקאי בלונדון, ושמיום שמתה עליו ילדתו היחידה הקטנה תקפתהו מחלת פּוֹדגרה, ואין הוא אלא שבר כלי חרס. בחדר-הכירים עובדת אשתו החולנית והרגזנית כחמור, ובחדר-האורחים יושב הוא, ונותן בהקפה, וקורא למבקרים בשמם, ומחניף להם, ומתלוצץ עמהם, ומקלל קללה נמרצה את אלה, שבצר להם אכלו אצלו, ועכשיו, כשהוטב מצבם, נעשו “פריצים” ועזבוהו, או את אלה, שאינם משלמים לו את חובותיהם, ועל הכל – דורש ארוכות וקצרות, כשעיניו מתרוצצות בחוריהן.
– כמים לדג מלוח כן שביתה למיאסה הפונדקאי. מי היה בא הלום ביום שמתעַנִין בו? ועתה מלא כל הבית כבוד אורחי היקרים. מי חסר כאן? אפילו ר' ליבוש פה. מר' ליבוש אי-אפשר לדרוש, שיטעם דבר-מה כאחרים, – הוא מתענה – אבל הוא כאן. הכל כאן. אדרבא, התייעצו, התייעצו – ומלקו את ראשו של מוצץ-הדם. תחי השביתה אצל סרטן! יחיו השובתים, יחיו ויאכלו אצל מיאסה. אין דבר, מיאסה יקיף. תחי הדלגאציה, אשר לא נתקבלה! הידד, הדלגאציה!
וה“דלגאציה” היא ג“כ כאן, וחבריה: אחד, יהודי בן ארבעים, מסולסל-פיאות, שחור-זקן, עדין-פנים ורפה-כוח, שמרוב חולשתו אין הוא מסדר מעומד, כרגיל, אלא בישיבה על גב כסא רם, והשני, ר' ליבוש הזקן, הנזכר לעיל, שׂב אדום כבן ששים וחמש, חצי-חרש, אבל מהיר בתנועותיו וחלים בגופו, הדומה למכתש, – חזיון בלתי רגיל כלל בעבודת מסדרי האותיות – איש ריב ומדון, טרחן גדול וממצמץ תמיד בעיניו, כאילו תוהה הוא על המקום שהוא נמצא בו: באיזה אופן הוא נמצא בו?… ר' ליבוש הוא יליד וארשה אשר בפולניה, וארבעים ושמונה שנים רצופות עבד עבודת הדפוס, ביחוד מהיר הוא בסידור אותיות של רש”י, ואצבעותיו וכפות-ידיו רגילות כל-כך בהדי חתיכות של סידור-אותיות, עד שבלי חציצות ומבלי אשר ישרה אותן מתחילה במים, הוא מרימן ונושאן לכל אשר יחפוץ. בעת המבוכה של העבר הקרוב ירא הוא להישאר ב“עיר ההרגה” ונדד עם יוצאי חלציו ללונדון. הוא שוכן אצלם ולחמו נאמן, אבל להיבטל ממלאכתו אינו רוצה “עד יום מותו אי”ה", אלא שמן בית-הדפוס שבזה אין דעתו נוחה כלל: אין כל סדר! הכל לא כרגיל, הכל לא על מקומו, הכל מהופך… החלונות פתוחים… הקור גדול… והנה האלקטרון… את זה אינו יכול לסבול כלל וכלל!… הוא היה עובד עוד שעתים בכל יום, הוא היה בוחר לעבוד בלי משקפים, ובלבד שתסור ממנו הצרה הזאת – אור האלקטרון…
את המַלאכות הכבודה הזאת שלחו לסרטן אֶט קוֹמפ. בדרישת הפועלים בנוגע למכונת הסידור אשר יביאו – אך היא הושבה ריקם. סרטן כעס. אין הוא פוֹן-פלֶבֶה, כי ישלחו אליו פֶּטיציות. מי אשר דבר לו אליו – יבוא וידבר. איש-איש יכול לבוא ולדבר. הוא בעל הבית ואין הוא חייב לאיש דבר. הראיתם? גם האנגלוֹ-דז’וּאיש אַסוֹסיאֵישון" שולחת דלגאציות למקום שצריך, וגם ה“יוּניוֹן” של קבצנים שולחת דלגאציות. אין הוא מקבל!
אז הוכרזה השביתה. זה שלושה ימים, שה“יומן” אינו יוצא. סרטן רץ כמשוגע מביתו לבית-הדפוס ומבית-הדפוס לבית-המשפט וחוזר חלילה, מבוהל ואבוד-עשתונותיו. אפלבוים המנג’ר חוזר אחרי מפירי שביתה ומוצא, אבל לא עד כדי לסדר את כל העתון. הפועלים השובתים – חצאי-מהות – ממלאים את בית-המזון של מיאסה, שותים תה, מתייעצים על צפונותיהם, משיאים את נושאי העתונים, שאם יצא, באיזה אופן, גליון של פורים, לא יפיצוהו, מעמידים שומרים על פתח בית-הדפוס, לרגל את מוצאו ומובאו, מעמידים פנים נזעמים כמוסרים נפשם על קידוש-השם ונהנים, בעצם, מהפסקת העבודה, מימי הבטלה, מדמי השביתה, שמקבלים לע"ע מקופת האגודה, מן הענין הניתן… טוענים, מתרעמים, שוקקים. הכל מלאים איתערותא. דעת-הקהל, שמיאסה הוא בא-כוחה, שלטת. מי שאין דעתו נוחה אינו מדבר בגילוי-דעת, אלא ברמזים, בגמגום…
פועל א': מה יהיה הסוף?…
פעל ב': רע…
פועל ג ': הימלא את כל דרישותינו?…
פועל ד': בוודאי ימלא…
פועל ה': הלוואי היה ממלא את החצי…
פועל ו': הרבינו לדרוש…
מיאסה: מה?… הרביתם לדרוש? המ… כיצד הרביתם לדרוש? חמש דרישות. – הרבו לדרוש… מה הן הדרישות? הדרישות הן: א) דרישת הדלגאציה, שיודיע שלושה חדשים מראש. ב) שהמסדר החדש יוסר ממקומו לאלתר. ג) שעות-העבודה כמקודם – משמונה עד שבע. ד) התנהגות טובה. ה) השבת נזקי הבטלה. – נוּ, זה הרבה?…
פועל א ': אם נאבד את השביתה – אז יודע אני אשמת מי היתה…
פועל ב ': שומר אחד משלנו הוכה ע"י שוטר…
פועל ג ': מובן, גם השוטרים הם על צדו…
פועל ד ': אבל הראיתם את הפרוקלאמאציה שלנו? טאלר יודע לכתוב: “פרעה מלך מצרים בלונדון”…
פועל ה': אבל אומרים, שסרטן יתבע לדין את האגודה שלנו: אסור לכתוב כן…
פועל ו': גם הם הוציאו פרוקלאמאציה – מעשי ידי קטלנסקי ; מתנצלים על שלא קבלו את הדלגאציה… אמנם במקצת צדקו: לֵידי אחת באוטומוביל המתינה לסרטן על יד השער בשעה שבאו שלנו אליו…
מיאסה: לידי באוטומוביל? תשקע באדמה הלידי עם האוטומוביל גם יחדיו! כשפועלים שולחים דלגאציה מחויב הוא לקבל אותה, ולא להשגיח בלידות…
פועל א': ודאי אהובתו בת-הלורד היתה באוטומוביל…
פועל ב': לא אוטומוביל היה, כי אם מרכבה מרקדה.
פועל ג': ואני אומר: אוטומוביל.
פועל ד': בפרוקלאמאציה שלהם כתוב “אוטומוביל”, אבל מי יודע את האמת…
יעקובזון: עכשיו ידע המשוגע לרוץ ולצעוק: “אני בעל הבית בכאן”…
פועל ה': יד מי על העליונה לא ידוע עוד…
פועל ו': מי יודע אם לא ימָצאו עוד מפירי שביתה…
מיאסה: מה? מפירי שביתה? ואתם כלום אינכם יודעים מה זה עושים למפירי שביתה? הראיתם את הלויה, שהיתה לפני ימים אחדים ברחוב זה? זו היתה הלויה של הֶריס החייט, שקיבל סטירת לחי הגונה בשעת שביתת החייטים הכללית.– “הריס! מה אתה עושה? למה אתה הולך לעבוד?” – שאלתי אותו אז. – “ילדי הקטנים אינם צריכים לרעוב” – הוא עונה לי. נוּ, עתה כבר לא ידאג למו. אל תדאגו להם גם אתם: רעבים הם כראוי… מבינים אתם? סטרוהו פעם אחת, חלה כחצי שנה – ומת. כך עושים למפירי שביתה. ואתם… מה? (מתעשת) המסדר החדש אינו עובד? פה איני רואהו…
יעקובזון: הוא היה עובד מסתמא, אלמלא היה ירא. אבל שטקטורוב אמר, כי יהרוג את כל מי שיהין להפיר השביתה…
ליברמאן (שאינו שמח כל עיקר על כל המעשה): מנוחין אינו ירא את שטקטורוב. הוא אינו עובד מפני שלא איכפת לו לבלי לעבוד ימים אחדים, הלא על כן הוא מפחית מעבודתו שעה אחת בכל יום גם בלאו הכי. אבל הוא אומר בפירוש, מבלי כל יראה, כי סרטן צדק. בעל-הבית שלנו, הוא אומר, אמנם, לא היה צריך להערים ולכסות על זה, שהוא מכניס את מכונת הסידור, אבל בשביתה זו צדק…
יעקובזון: בפני שטקטורוב לא יאמר זאת: מכת לחי היא מחלה מתדבקת… האין זאת מר מיאסה? הראיתם כיצד כיבד את בעל-הדלגאציה שלנו בשובו רועד ואומר, כי הוא ילך לעבוד, כי כאשר אבדנו – אבדנו… עוד מעט וכל שניו היו נושרות מפיו… (בפאתוס מרובה) הכלל, רק בשביל איזו מעילה מצדנו תוכל השביתה ללכת לאיבוד! לדעתי, צריך לפנות לעזרה להאגודה הכללית, האנגלית; אם היא תעמוד על צדנו – אז נצליח.
טאלר (ניגש מתוך חבורה אחרת): ענין סרטן, נכבדי, בשביל אגודתנו היא שאלת החיים והמוות. To-be-or-not-to-be – כמו שאומר האנגלי. או הוא, או אנחנו. הוא מתחיל לתבענו לדין – וזה לא טוב. חבר יעקובזון אומר: נפנה להאגודה האנגלית. אבל עלינו לבלי לשכוח, נכבדי, כי האגודה האנגלית אינה אלא סינדיקאט, ולא אגודת פועלים ריבולוציונית. ולנו – אסור לבצוע: פשרות, קומפּרומיסים – חס ושלום! דא עקא, שקופת אגודתנו ריקה, חברים, ומעתה רק שש פֶּנות ליום יוכל כל אחד מאתנו לקבל דמי שביתה, ובשש פּנות אי-אפשר לחיות, ביחוד מי שהוא בעל משפחה. צריך, איפוא, להתייעץ מה לעשות. צריך לפנות לעזרה להאגודות האחרות, לאגודת החייטים האינטרנציונאלית… צריך לשלוח דלגאציה חדשה… אני ויעקובזון נלך…
פועל א': בוודאי…
פועל ב': כלום יש להרבות בדברים?
פועל ג': שש פנות הרי זה דומה ללא כלום…
פועל ד': קץ לדבר לא היה מזיק…
פועל ה': אומרים, השבועון היה צריך להופיע בשבוע הבא… אז היתה עבודה!…
פועל ו': נשאר רק לשלוח שוב דלגאציה…
ר' ליבוש הזקן (יושב בתענית).
מגילה טו
טועה אני בו, – אמר לי אברהם מנוחין בנוגע לעצמו – אינו רך ואינו מהדואגים לעולם. הדואגים לעולם דואגים לכל העולם ורוצים שהעולם יהיה דוקא כך כמו שהם רוצים, והוא, – אין לפניו אלא מה שהוא רואה עין בעין, ואל השאר לא ישים לב. אינו גם בעל-מוסר, אם כי את המלה “מוסריות” אינו ירא, ופורקי עול אינם בעיניו המובחרים שבבני-אדם (“נושאי כל עול ופורקי כל עול – בד בבד ישאו”), ובמעשים טובים, ביחוסים רצויים, הוא, אמנם, רואה את הדבר האחד, שבלעדיו אין דבר כלל… בכלל, למה לי להגדירו, וההגדרה כוזבת, לרוב. אם יודע הוא דבר על עצמו, הוא, אולי, רק שני קוים ובשלילה: שאינו עלה נידף ושאינו אוהב לעמוד באמצע הדרך. טבע של עקשן בעל-כוח לו וגם של מעז-פנים… קצת כוח-רצון, קצת אֶנרגיה… נוּ, באנו לידי קוֹמיזם: דיברנו על עצמנו דיינו… אם כי, מאידך גיסא, בשעה זו אין מה לעשות אחרת… אלך ונלכה למעונו – ונתגולל קצת על המיטה… אינו ירא את הבדידות, אדרבא ואדרבא, אבל מעון מצַעֵר לו…
בעלת מעונו של אברהם מנוחין היא, אמנם, אשה לא נעימה. בוודאי לא הגיעה עוד אפילו לארבעים – וכבר היא כולה קמטים וחנופה. כשאין איש אתו, היא נכנסת לחדרו עם בתה הבוגרת לשפוך את לבה לפניו ולספר לו דברים, שרק “לו לבדו היא יכולה לספר”. מובן, שאילו היה רווק אחר מתגורר שם – גם אז היתה רק לו לבדו יכולה לספר. מנוחין הוא שליט ברוחו ואינו מביע את רגש-התיעוב המתעורר בו על כרחו; ואולי אין רגש כזה מתעורר בו כלל – מי יודע… אסונה של אשה זו הוא, שיש לה בת, והיא חושבת לה לחובת עצמה להציגה לראוה לפני כל נפגש… הבת – נערה אנגלית-יהודית, ריקנית ובטלה, תאותנית, קוקטית ופתיה, ואני ביחוד איני יכול לסבול את סנטרה השמן ואת שערותיה המשוחות… אלמנה היא בעלת מעונו של מנוחין, אוכלת לחם-חסד, לחם קרוביה, והיא אינה נותנת לנו מנוחה בעשרה הקודם, מלפנים, ובמדרגת ההשכלה של בתה… חינוך הבת תופס המקום היותר נכבד בחייה, היא אומרת… צריך היה ללמדה צרפתית ואשכנזית – אויה!… והכניסה למעון אברהם אף היא נעשית בתחבולות שונות. נשף אחד – הבת נכנסת תחילה לפשפש, כביכול, בארון שלהם העומד בחדר, והאם נכנסת אחריה לראות בשלומה – ונשארת… ממחרת – האם נכנסת תחילה לכבד את ה“ג’נטלמן” ב“ערבא טבא”, והבת צועקת מאחורי הכותל: “מוֹדֶר! מוֹדֶר!” – עד שגם היא נכנסת… “בתי, תחיה, אינה יכולה לחיות בלעדי!” – מצטחק הפה המקומט והאומלל…
שילם להם אברהם שכר המעון ומיהרו האם והבת לקנות איזו “מַנטיליה” לבנה, שנתלתה בארון אשר בחדר, והביקורים לראות בשלום ה“מַנטיליה”, ללבשה ולהסירה, לרכס כפתוריה הגדולים, נעשו יותר תכופים. “בתי אינה יצאנית! – קובלת, כביכול, הזקנה האומללה – הרי זו בתולה-זהב… (כלומר: ולכבוד יחשבו לכם ביקוריה בחדרכם…) אינה יכולה לעזוב את אמה לוּ לרגע… אֶספֵשֶלי, נפשה של בתי מרה עליה בימות החורף הזה… אשתקד התגורר כאן תלמיד של קוליג' לרבנים… גם אישי היה אז בחיים, עליו השלום, אבל הוא היה “דילֶר” לעת זקנתו… אתם “ירוקים”, ואינכם יודעים, בוודאי, מה זה דילר? דילר – זה הקונה דברים ישנים… לפנים היינו סוחרים גדולים וגרנו בלידז, אבל חנותנו נשרפה ונשארנו בעירום ובחוסר-כל… ולל, אישי לא היה שבע רצון מהתלמיד שבביתנו… הוא – בעלי, עליו השלום! – היה כבר אז נוטה למות ומשתעל כל הלילות, והם, הבנים הצעירים, היו יושבים עד השעה המאוחרה, לומדים יחדיו, צוחקים, צרפתית היה מלמד אותה, כנהוג בזמן הזה… עינים לי לראות, וראיתי, שאין הסטודנט יכול לחיות בלי בתי אפילו שעה אחת… כשלא היתה בתי יושבת לאכול – לא היה הוא יושב בשום אופן… על שולחני היה סמוך… בבוקר, מיד ליקיצתו משנתו, הוא יוצא בתחתוניו, במחילה… מה שלומה, מה שלומה של בתי?… כשהיו חברים באים אליו מתלמידי הקוליג' והיו באים בדברים עם בתי, לא היה הוא יכול לסבול את זה מקנאה והיה גוער בהם: ‘אלי באתם ולא לבֶטי, לא לבת בעלת מעוני’… הנה עד היכן הגיעו הדברים!… מה יש לדבר – הבנים של עכשיו… וגם בתי אהבה אותו, אהבה – מה יש לכחד… כי כלום פנים כאלה היו לה אז? בריאה היא, ברוך השם, גם עתה, שכולה אין בה, אבל… לא זה… ראשה כואב כמעט תמיד, בחזה יעיק לה ושערותיה נושרות… אה, שערותיה… שתי צמות היו לה… פעמַים היו מסובבות את ראשה… מה אפשר לעשות… היא אינה שוכחת…”אבל, אמא, היא טוענת, אמא, מדוע אינו כותב אפילו, מדוע? הוא עתה באוֹכספוֹרד – מדוע אינו כותב? וכי כך צריך לנהוג אדם ישר?" כמו שאתם רואים אותה"…
– מוֹדר! – גונחת הבת-הקרבן, העומדת על הסף, כשהיא מושיטה צוארה ובעיניה יגון, יגון בלי זוהר כל שהוא, אותו היגון הקודר של משחק-בקוביה, אשר שם את כל רכושו במשחק והכל אבד. החלומות הנעימים על בעל משתכר ארבע ליטראות לשבוע, על “מַנטיליות” בלי סוף, על שתי שפחות, על קנאה מכל צד, על “דרוּרי-לֵין-תיאטרון” – נגוזו, נגוזו. הכל אבד. ביעותי לילה ובוקר ריק לאחריהם…
– מעון לא טוב מחליפין, – אמר לי הוא, אברהם מנוחין – את זה כבר יודע הוא, אבל כאן אי-אפשר… למעונו יש עוד מעלה זו, שבלילות הוא יכול להכניס לתוכו את כל מי שהוא רוצה ואין מוחה בידו… גם הנערה הלזו העומדת על המפתן – מעכבת בדבר… אי-אפשר להשאיר ככה בלי כל סיוע “נערות עומדות על המפתן”.
– אסור?
– לא “אסור”, לא “אינו רשאי”, לא “חייב אדם” – אם המלות אינן מוצאות חן בעיני מחוכמים, שעילעלו בספרי פילוסופיה, או חיברו ספרי פילוסופיה, ונפשם – אבק פורח. אבל כך הוא הדבר, כך. האדם לא נברא ישר במובנם של אותם ריקנים. ויהא “ישר” – בכל אופן, לא חלק. נפש חלקה – טעות היא. אין ההן על צד החלק. לכאורה, הדבר פשוט כל-כך: הזכר צריך לנקבה, הנקבה צריכה לזכר או לכלכל את גויתה בבשר וביין – והחיים מניחים על זה את חותמם, את הסיסמה שלהם: פשטות. אולם טעות היא. כשהיה נער בן חמש-עשרה, בן שש-עשרה, בן שבע-עשרה שנה, ובעיר גדולה, ובסביבה ידועה – נדמה לו גם הדבר לפשוט, לרגיל. בריאותו הטבעית גרמה לזה שלא חלה, למרות אשר הגדיש את הסאה חמש שנים רצופות. אולם פעם לן שם, ב“בית” אחד, ארבעה לילות רצופים, וביום החמישי בבוקר קם ושאל את עצמו: “מה אני עושה?” – ומאז לא דרכו רגליו שוב במקום ההוא. קרוב לעת ההיא נפגש וגם נתקרב לאותו טאלר, ואותו טאלר הכניסו תחת כנפי האושר העליון – ואז נפקחו עיניו לחזות אחרת. לא. לא להוכיח בשער (אין אדם מורה לחברו אפילו במשהו), לא לאחוז בקרני הציווּי-לכּל, לא להסיח דעת, סוף-סוף, מן האסון, שבעומק הכל, מן האסון שבכל אופן – רק להכיר, שכך הוא הדבר, כך. כך הוא הדבר וכך הוא בעצמו – ואינו צריך להיות אחר. הוא ואותו טאלר היו אז ראשי הצ“ק המקומי. שני גופים – ונשמה אחת. הוטלה אשה קטנה בינותם. עתה הוא – במקרה – רואה לפרקים את האשה הזאת, נפגש עמה אפילו, יודע מה עלה לה, ומבין כי מעיקרא דדינא פירכא. אולם אז היתה כולה טהרה וחן-קודש. כך נדמה. טאלר דבקה נפשו בה, והיא, הקטנה, נמשכה אליו, אל מנוחין. גדול היה הנסיון – ודברי ריבות צמחו בינותם, בין ה”צרים“, ה”מתחרים“, דברי ריבות פחותים, מכאיבים, עוקצים, מלאי עשן קנאה ונקמה, דברי ריבות עולים-מאליהם על כל שאלה מצערה, על כל פרט קטן שבקטנים. אם אמר האחד כך – היה מובן מאליו, שהשני יאמר אחרת. כאב גדול! בינתים, ואותה האשה הקטנה, אשר בתום לבבה המדומה היו בטוחים גם שניהם, סיכסכה, סקרה וציפתה. לא היה מוצא מן הדבר, ומי יודע מה היה סופו… פעם אחת עמדה על הפרק הצלת נפשות. טאלר אמר “לא”, לבלי ללכת ולהציל, אבל גם ה”לא" הזה לא נאמר בטהרה, כי אם רק מפני שבאמרו “הן”, היה על מנוחין להיות מן העולים, וטאלר לא רצה להעמיד את נפש עמיתו-אויבו בסכנה, ושוב בעטיה של אותה האשה: אם מנוחין יעלה ויצליח – בערה הקנאה, ואם יפול בנופלים – מה יהיה אז את לבבה?… לא, לא, לא צריך ללכת… יש בחיים פלצות. אבל עליה נשמתית אחת יִשרה כל עקוב.. הוא, מנוחין, בחום עלומיו, קפץ לתוך ים-הסכנה תחילה, הצליח, ואת המוצל הביא ישר למעונו של טאלר!… רודפים אחרינו – עמי אתה, איפוא, בסכנה! בסכנת נפשות! אח ורע!… וטאלר הבין. הוא לא פילל לכזה – וכל הפרצה האיומה נתמלאה בכהרף-עין. שלמות גמורה, נשגבה, הושגה ברגע אחד. איש נפל על צוארו של אחיו-אויבו – והחדר הכהה והמלא חרדה נתמלא אורה. גופותיהם נפרדו בהכרח, בגזירת הדבר אשר לו עבדו, עוד באותו הלילה – אבל נשמותיהם כבר היו בלתי נפרדות לנצח, בלתי נפרדות… דבוקות לעולם ע"י נשיקת אש אחת… אותה הנשיקה… מי אשר יעמוד על טיבה…
מגילה טז
מציאה מפליאה. האדרת הקרועה, אשר מנוחין היה לבוש בה כל החורף, היא מירושת טאַלר, של אותו טאַלר, של טאַלר המנוח. מחמת החום שבאביב הסירה אברהם מעליו, ושנינו נתכסינו בה בליל זה, שלנתי אצלו. בבוקר, לאחר לכתו לעבודתו, תקעתי שלא במתכוון את רגלי בפרצה אחת שבשולי הבגד – והגדלתיה. אז נפלו לי משם, כפתקאות משמיא, קטעי מכתבים ישנים, מכתבים שלא נגמרו ולא נשלחו לתעודתם, וכולם חתומים בט' רומית. עפ“י המועד המסומן שם נכתבו בסיביריה בשנה האחרונה למותו ובתקופה, שכבר לא היה שייך לשום אורגניזציה. נזכרים שם שמותיהם של שמעיה אחי הכותב, של חוה אחותו וגם של חיה-רחל. הכתב מעוקל, רוסי וקשה לקריאה. אבל זעיר שם אני מוצא גם קטעים אחדים בכתב נקי וביהודית רשומים על דפי ספר יומי. ממעל לאחד, לדוגמה, רשום “מעין הקדמה לצוואתו של נע-ונד רוחני”, והוא מתחיל: “והימים ההם, אברהם בני, באמת אינם רחוקים ממני” – ושם להלן: “ועתה לא באתי, אברהם, לספר לפניך ע”ד השינוי אשר נהיה בי למן העת ההיא, כי על צד האמת אין בני-אדם משתנים בנשמתם, ואין הנפש ניזונית אלא ממה שיש בה מתחילת יצירתה” – מחוק הרבה וכתוב: "…מן הימים ההם נשארו לי רק: אחריות בפני כל ובעד כל – ורחמים… "רחמים… זו המלה… עד כמה לא תרפני… והן בימים ההם העירה בי רק בוז.. “רחמנות”! – הייתי מושך בכתפותי ומשים המשקפים על עיני הכואבות וחוטמי הגבנוני – “חזק הייתי בדעתי ומלות חזקות היו על לשוני. בתוך-תוכי ודאי, שמעולם לא חדל למשול אלוהי החמלה והחנינה, אבל בחיצוניותי, בכל ההתגלמויות של חיי, היו: בדידות, זעף, גאות, בוז לכל אלה החיים של בעלי-בתים ולכל אלה בעלי-הבתים. אם אכזריות היתה מוזרה גם אז לי, בן אברהם, יצחק ויעקב, אם לזו המידה האחת לא היה מקום בהויתי, הנה איזו תקיפות היתה בי, תקיפות, שדנה הכל ברותחים ביני לבין עצמי, תקיפות שנקבה בדינה את ההר, שחרתה אותיות במצחם של בני-אדם: זה בורגני, זה שפל, זה מאמין בהבלים – ולפיכך: פרי מעלליהם יאכלו – “שמע אברהם! אל תיבהל ברוחך ואל תירא ואל תפחד, בני הטוב! אין אני מתכוון, חס ושלום, לאמור לך, שעתה חדלתי מבדידות ונהייתי לנושא תיבת מנגינה (כלום יש כזו בסיביריה?), שעתה עזבוני התקיפות והשנינה, אילו האחיות הטהורות, והכל הושוה בעיני, שעתה חדלתי מזעף, מגאות ומכל אותן המידות המשובחות, המעלות את ההויה – חלילה לי! כל מה שהיה בי אז,הרי יש בי גם עכשיו, ולא עוד אלא שכל מה שיש בי עכשיו היה בי גם אז. כל זמן שהנשמה עדיין בקרבי, כל זמן שאני ממשיך בעל-כורחי את הויתי, יש מקום רק להתגלויות חדשות ולא לבריאת יש מאין… ואני אומר עתה, אמנם, רק לחוות לך ממה שנוסף בי, נוסף ולא נולד, נוסף ע”י מה ששברתי את המשקפיים מעל חוטמי הגבנוני ועיני הדולפות מתוגה… “היא– – – שורות אחדות מטושטשות – ושוב: “וחבל, שאיני יכול להגיד לך, אברהם הכל בנשימה אחת. בשביל שתבין (עד כמה שאפשר בכלל להבין נשמת אחר) את כל מה שאני רוצה להגיד, צריך הייתי להגיד הכל בנשימה אחת, צריך הייתי להסיר את כל החוחים והתיאורים השונים והכסויות שאינן צריכות לגוף. אבל, רחימאי, לא בידינו טובנו, ואין אנו יכולים להביע הכל כרצוננו ובדרך שאנו רוצים. ואתה הקרוב אל לבי, ידוע תדע, שמוכרחים אנו לאחוז, לרוב, בדרך הנוטה לצדדים, ושם בארות-בארות חימר, ויש אשר נשקע שמה בטיט, ואלוהי החמלה, אחי הטוב, יכפר בעדנו, בניו האומללים” – מכאן ואילך קרוע. ולהלן, על הדף שבקצה הפנקס, רשום: “קצת מדברי איש, אשר הלך למנוחות”. הסגנון מבולבל עוד יותר ואֶכסטזה רליגיוזית מחלחלת בו. הרי ההתחלה: “מותי קרוב – עשיתי חשבון-הנפש. כי משיצא אדר – מרבין בשמחה ובחדותא דנשמתא. כך אני גוזר, אברהם! הראוי לגילויו ישתבח והמוכן ומזומן לקבל תורה מפיו, אני חי וקיים. כי יצא אדר ופטרנו את עצמנו מלומר “ארור המן וברוך מרדכי”, ונעלינו על ראש הצורר גופו, ה”נאַטשאַלניק קראַיה” שלנו, וידי בגתנא ותרש וסריסיו ואחורי היושב בשער המלך מתנגדו, ושכחנו אל כל הענינים והמשא-ומתן והמסירות שלהם, והסרנו מעלינו את בגדי החורף שלנו, על אף הקור הנורא והחזק, וסיימנו את האספות והדרשות וקול הקריאות שבמינסק, ופתחנו בנשיאות ונשיאים – אברהם! אברהם! “בנשיאות ונשיאים וגשם ורוח. יום-יום עולה על חברו, יום-יום שונה בנשיאו, יום-יום צומח וגדל, יום-יום ומקריב את קרבנו שלו. – אברהם, הנני! “ניסן. הללויה! כל הנשמה תהלל יה! ואם אין מפלט מן הגסות שב”יוּרטוֹת” אם אין מנוס מן הזוהמה שבחצרות, אם אין דרך מפני הטומאה הרצוצה הבוקעת ועולה מן השוקים (שם שוקים, ופה כפן – הא בהא תליא) – אם אין מחסה ומסתור מפני קולות הימים – הנה פינה שוקטה לה' צבאות, הנה יש כעלות-הבוקר לה' צבאות, והנה יש אנא לה' צבאות… |ואם תמצא לאמור: אין ה ' צבאות – אנא יש…”אנא, כלומר, אני ואברהם ופינתנו הסיבירית וכעלות-הבוקר שלנו וה' צבאות אשר בנו. ואחרי תום נדודי כל הלילות, אחרי כלותנו לראות אל כל שלא ניתן לשום עין לראות, אחרי חוטי ההפסקה הבאים ומלפתים את ממשלת החושך, אז – טרם יבָּקעו עפעפי שחר – יש שאנו מתכנסים לתוך פינתנו על אותה האבן ומחכים לגילוי… “ויודע אני, אני, אברהם! הראוי לגילויו ישתבח וכו' כנ”ל, שכגון דא בודאי חשוב ורצוי ומקובל ושהויתנו בעלמא הדין בודאי שטובה היא ושאין מדרגה יותר גדולה בעולם הבריאה מתשוקתנו לאצילות ולגילוי ולקרן-אור – "אגב אורחא: על עצמותי תאמרנה, שאנו קרן האור בעולם הזה ושאנו יש, אנו ותשוקתנו לגילוי – "ואני קורא: היגלה! אברהם! אברהם! – ויאמר: הנני. “ויודע אני, שהיום ההוא לא ירחק חוק” – – –
מגילה יז
הכל על מכונו, אבל מראש חודש ניסן ואילך – עתה כבר ב' דחוהמ“פ – הנני גר ביחידות. ליברמאַן הלך מזה, באין רצונו לגור בכפיפה אחת עם טאַלר, ש”מסר ממש את השביתה אל סרטן, בעוד שהקהל הגדול היה על צדנו, והרס בידיו ממש את כל אגודה“. מילא, יעקובזון נשאר נאמן לשיטתו: האגודה האנגלית מצאה, כי סרטן צדק: אי-אפשר לעצור בהתפתחות התעשיה – ולא רצתה לבוא לעזרה, ולפיכך הלך גם הוא, ה”אֶנגלישמן“, ומכר את עצמו לבעל-הבית, ביראו מאימת הדין… אבל טאַלר – טאַלר מאי עבידתיה?!… ליברמאַן הוא עתה בלי עבודה, אוכל, “מן המוכן”, לן אצל מנוחין וכל היום הוא סובב מבית-מקרא-הציונים אל בית-מקרא-האנגלים, ומשם אל שני בתי מקרא של המיסיונרים – לשוב אל בית-מקרא-הציונים. מקווה הוא, בכל זאת להשיג עבודה בקרוב. החיים, בעצם, אינם כל-כך רעים, כמו שיכולים לדמות… גם משפּחת טאַלר תצא בקרוב ממעון זה לצפון-העיר – לסטוק-ניואינגטון. אגודת החייטים מתפתחת וצר לה המקום באולם זה ורוצה היא לשכור”לוקאַל" אחר, שלא יהא עוד שייך לטאלר. לבר-מן-דין בוקעים כבר פה ושם קולות של אי רצון נגד טאַלר בכלל, ש“ביטל אגודת פועלים באיסט-אֵנד ושינה את הפרונט; אין הדבר חסר מעתה, אלא שיהיה לציוניסט אופיציאלי”. ואמנם, בעת האחרונה, כשבאה השליחה הבונדאית מאגודת “המעוררת, סניף ל”בונד“”, אותה שליחה הדומה לצפור שחורה בלי כנפים, לצבור כסף באגודת החייטים האינטרנאציונאלית לטובת ה“זיוּן”, כמימים ימימה, לא נתן לה טאַאלר הפעם לבצע את זממה, ונאם, כי אגודת פועלים באה רק להיטיב את המצב האקונומי, ולא למטרות ריבוליוציוניות. חבל שלא היה מיסטר יעקובזון באותו מעמד!
מגילה יח
סערת הרוחות בין אורחי מיאסה עולה על כל מידה. לא מכונת סידור אחת מכניס סרטן לבית-דפוסו, אלא שתים; אחת בשביל היומן ואחת בשביל השבועון ועבודות ארעיות. ה“אוֹפריטוֹר” של האחת יהיה שטקטורוב, של השנית – יעקובזון. עורך השבועון יהיה – טאַלר. נוראות ונפלאות!
מגילה יט: קיץ, קיץ…
האויר – נוח היה לו, ל כבוד קיץ, להיות קצת יותר פושר, קצת פחות אֵדי, אבל בכלל… בכלל – קשה, אבל לא רע ביותר… כל-כך לא רע, עד שכמעט אין שום חפץ לרשום דברים בספר… לא! אפשר לחיות, אפשר… ודוקא ברחוב נקי ושלו, קרוב לגן-טיול, כאותו שטאַלר מתגורר בו… אידיליה על אידיליה. בקומה התחתונה מתגורר אחד מכלי הקודש היהודים-האנגלים, אב להרבה בנות יפות, אשר הבכירה מהן כבר נישאה בימים האלה לאברך מדופלם מאוקספורד, והוא סמוך על שולחן חותנו; אבי-המשפּחה הלז הוא אדם טוב-לבב ושמח בחלקו, עוסק בחיבור על חמישה חומשי תורה בשם “גיל ורנן”, שקצת כבר נמסרה לדפוס, לגילו ורינונו של ר' ליבוש הזקן, אשר נכספה נפשו וכלתה כל-כך למלאכה באותיות רש“י, וגם לרוחתו-לישועתו של אברהם שלי, אשר, אם לא זה, לא היה יודע מה לעשות: עכשיו הוא מתפרנס מהגהת הספר הזה, ביחד עם הגהת השבועון, שנמסרה לו. בקיצור, טוב מכל צד. הבנות היפות, אמנם, שמעו מאמן, כי אבא ה”רֶבֶרֶנד" משקיע בזה כסף הרבה – ויהי הדבר בעיניהן לחידה מלאתי-צער… להשקיע “מָני” בדבר בלתי מובן כזה, בעוד שהצרכים האחרים רבים כל-כך… אבל צערן הוא עד ארגיעה: סוף-סוף יש אמונה בלבן, שאבא ה“רברנד” לא יעשה לעולם דבר שלא יביא פירות… עד כאן קומה תחתונה. למעלה מתגורר האדון טאַלר, עורך השבועון של סרטן – הוא וחיה-רחל אשתו. חוה נשארה לגור במזרח אצל אחת מרעותיה, כי רחוקה סטוֹק-ניוּאינגטון מבית-הדפוס, והיא עושה שם במלאכת קיפול העתונים מן הבוקר עד הערב. הצרכים במקום החדש מרובים, ההונורר של עריכת השבועון לע“ע מועט – ואי-אפשר לוותר על עבודתה של האחות-הגיסה. בכלל, בלונדון אין הולכי בטל. עלמה כזו צריכה להשתכר לפרנסתה. פרוטה לפרוטה מצטרפת. ביחוד עתה ב”קורס החדש“, במקום החדש… מתרחשות, אמנם, אי-נעימויות שונות, אי-ההרגל שבמקום, ובחצר – איזה בית-מדרש הומה, אבל בכלל – ברוך שפטרנו מאיסט-אֶנד! שם הבריות כל-כך מטרידים, באים, ממלאים את הבית… מה מתוק לחיות לבדד ולקבל רק מבקרים מובחרים מעת לעת!.. את ה”לֵין" שבוונטווֹרת-סטריט אין לה לחיה-רחל מעתה שום מגע-ומשא, מלבד מה שהיא שולחת לשם את השפחה לקנות צרכי אוכל. אז היא מלווה אותה עד המעלות ברצינות ובדאגה רבה ואומרת: “לוק היר… הביטי הנה… את הבשר תקני שם, במקולין הראשונים וב”קוֹרנר" תמצאי כרפס ותקני.. אבל הכרפס צריך שיהא דק… התביני? חיה-רחל ממוללת באצבעותיה ומסבירה את דקות-הכרפס כבעלת-בית זקנה. ענין ארוחת-הצהרים בשביל זה, שיבוא בעוד שעות אחדות מן הרידאקציה, הוא, כנראה, הרבה יותר חשוב מהמחלוקת עם “איסקרה” לפני רבות בשנים. – ובחדרו הישן של מנוחין – קולוניה “רוסית” שלמה: הוא, ליברמאַן, אנכי, אחרים… בעלת-ביתו הבלתי נעימה אינה מקפידה על זה: אוהבת היא, שהמון גברים יסתובבו לא הרחק מבתה… ואם גברים עניים – הרוסים הכל יכולים… אנשים משונים… היום עניים, ומחר – מי יודע… לכולנו הרבה פנאי – ואברהם אבינו (כך אנו קוראין לו) אוהב לחיות ויודע לחיות. הוא אומר: – לפני עת מועטה דיברנו, כמדומה, על ההנאה. בעיקר הדבר, אין לנו בעולמנו, באמת, מלבד העונג. אנכי, למשל, מתענג בתקופה זו על כוחי, על בריאותי. לפעמים, כשאני יוצא החוצה, והשמש מאירה, אני מרים מאלי את ידי באויר. מתענג אני על כוחן, על החיים שבהן – על השלמות שבי. והחוצה אנו יוצאים כולנו לעתים קרובות מאד. יציאות טיולים ארוכים על חוף טמזה הנהר. מה לנו ולאנגלים? את הלחם אנו קונים בהמון, בחדוה, ברוב ענין. מים חמים ולחם לרוב. סיבובים עליזים בחדר חלוצי נעלים, יחפים. מ“גיל ורנן” אנו ניזונים. נמשכים החיים. חה-חה… לעזאזל הכתיבה!
מגילה כ
כשמנוחין יוצא לעבודת הגהתו, יש שאני מעלעל באלבומי הצמחים שלו. נפלא הדבר, מהיכן ירק זה יונק וחי… – גידולי קרקע כשהם לעצמם הוא חובב, – אמר לי אמש בקולו הצלול, הנמוך, העמוק והשוקט, בשבתנו באכסדרת הבית לאחר חצות הלילה – יכול הוא לומר: מאד חובב. צמחים, דשאים נאים, אביב, קיץ – זה הלא הכל, שהחיים יכולים לתת. החיים מוגבלים בהיקפם ומוגבלים ביכלתם. אין לדרוש מהם דברים אחרים, אושר אחר; אין לדרוש מהם יותר ממה שהם יכולים לתת. כך הוא הדבר, כך. בדרישות גדולות אפשר לבוא אל האדם, אל עצמו. וכאן תתם ותשלם ממלכת הצומח. כאן גם גבול החיה: עד פה תבואי! כך הוא הדבר, כך. אדם – הוא אומר – אדם, לא אדם-אל, לא אדם-עילאה ולא אדם-חיה. להיזהר ביותר דרוש מפני האדם-החיה, אבל לא מעט גם מפני האדם-הצמח. ילוד-אשה אינו צמח, אינו יכול להיות רק צמח ואינו צריך להיות רק צמח (הפסקה). האני, שומעו, איני יודע, לשם מה הוא מפטפט? וכי לא טוב לשבת דומם קצת? (שוב הפסקה). לו אירע פעם – לפני שנות הרבה היה הדבר, והוא, כמדומה, כבר סיפר לי זאת – שהלך ושיחרר מידי הרשות ילוד-אשה אחד, שהיה עלול לסבל הרבה, ועתה, אמש, נפגש בו, כשהוא עסוק בעלמה אחת, וראה, כן, שזה לא אדם, אלא חיה-צמח. יחס האדם לבת מינו אחד הוא. אדם בריא הוא, מנוחין, בריא ברמ“ח אבריו ושס”ה גידיו, ויש לו הרשות להגיד זאת. מובן, שלהתחרט על זה, שהשליך אז את נפשו מנגד בעבור הלז, אין מה, אבל הטעות היתה טעות. האושר אז היה, אמנם, במעשה השחרור כשהוא לעצמו, במסירת הנפש שבשחרור ולא בתוצאותיו!… ואף על פי כן… אח, כן, כן… חיי אושר אין, אין אושר בחיים, גם אם לא יזכיר את המוות, אבל יש אושר, ואושר אמיתי, ברגעים ידועים. יש אושר ברגע. הגבורה היא לא ברגע, כי אם בהתמדה, אבל האוֹשר… כך הוא הדבר, כך. הגבורה… כן,כן, חייו בסיביריה הורוהו: לא ברגע הגבורה, כי אם בהתמדה, בהן תמידי, במעשי ובחיי יום-יום. יודע הוא מן הנסיון: נקל ואפשרי להיות אמיץ לשעה, להתגבר על נסיון קשה, למסור את הנפש ולעשות פעם מעשה שלא יֵעשה, לצאת בפלוגה של הגנה נגד קהל רוצחים במונדירים ובלי מונדירים ואפילו לצאת לגרדום. אבל כשהתחיל לחיות בערבות סיביריה יום, שני ימים, שלושה ימים, ארבעה ימים, ובכל יום ויום לדאוג שלא למות ברעב, בכל יום ויום לראות את הכליון שמסביב, בכל שעה ושעה להיענות מגלות-סיביריה בכל פרטיה ובכל קטנויותיה, ובכל זאת, לא היות תוהה על הראשונות, לא נופל ברוח – אז הבין, כי המדרגה היותר רמה היא: לעמוד על משמר של חשיבות-האדם בלי הפסק, שעות, ירחים ושנים, להתייחס כאדם תקיף אל כל הנפגש גם – ביחוד – בפעוטות, בנמושות, בשונות… להיות בחינת אב לכל יתמות שבעולם, ואב לא לרגע, אלא לימים ולשנים. היעמוד בו לבו אם יפָגש בזה במציאות? – על כגון דא, ורק על כגון דא, יש לדאוג, אלמלא היתה הדאגה בכלל מן המידות הבלתי מהוגנות. הצורך לזה – יודע הוא ברור – נובע מעצמותו; צורך זה, להיות כך ולא אחר, שלו הוא, לא מבחוץ בא אליו, אבל מה בכך – היכול יוכל? כוחו המיוחד הוא בזה, שאינו תלוי במפריעים קלים, חיצוניים, שאינו מתיירא מפני אי-נעימות שונות, העומדות בדרך כצר… אבל בכל זאת… כלום די בזה?… אח, ככה? השעה השנית כבר?.. ברקאי…
מגילה כא: תמוז.
“בין המצרים”. מֵצר. בעיקר הדבר, לא אירע כלום, או אם אירע – אירע מה שהיה מוכרח לארע, מה שהיה ידוע מראש. ואף על פי כן – מֵצר, מֵצר… אירע מה שהיה מוכרח לארע. היא בת שמונה-עשרה, בעלת דם רותח ולא חשבנית ביותר. סבבה, סבבה את הבחורים העברים בבית-הדפוס, באספות, בקונצרטים, והם דחו אותה בקש ובגבבא; ספר למקרא, הערה סוציאליסטית, קומפלימנט, לכל היותר – קניית ממתקים. היה זה ליברמאן – באופק, וגם הוא נתמזמז קמעא, קמעא… אפילו לנגוע בה באצבע קטנה לא ניסה מעולם! את ה“ערל” עשו האלוהים אחר… אירע מה שהיה ידוע מראש. ההבטיח לה שטקטורוב דבר מראש, ועכשיו הוא חוזר בו, או כל הדבר נעשה, כרגיל, בלי הבטחות מסוימות, אלא במשיכה עיוורת ובדברים נעימים ומבטיחים בעלמא, שהכל יהיה טוב ונעים – למאי נפקא מינה? ה“כרקטריסטיקה” של שטקטורוב אינה מן הדברים העומדים ברומו של עולם, העיקר הוא, ששטקטורוב עונה עתה אחת ושתים. אחת: אינו בטוח, כי הוא האשם… שנית: אין בדעתו לישא אשה… נבלעה גם חכמתו של טאַלר-האח הפעם. הוא היה אומר תמיד כמיתמם: – חבל שאני נשוי; חבל, שאני נשוי. אסור בעבותים. впрочем מה בכך שאני נשוי? אם יש לי גן לבדי – משום זה אסור לי לטייל בגן אחר? כך יכולה לחשוב רק חיה-רחל שלי. האי עלמא, נכבדי, בי הלולא. חטוף עלמה! חטוף אשה! הושט ידך וחטוף! הטבע חכם ממנו. הטבע אינו רוצה לדעת חשבונות סוציאליים. עכשיו כבר יחרה אפו: – אם שטקטורוב אדם ישר הוא – הרי טוב, ואם לאו אתבעהו לדין!… באנגליה אין עוברים על דברים כאלה בלי להיענש… לדין… גרונו של שטקטורוב חזק למדי לירות חו-חוֹ-חוֹ. יודע הוא גם כן, כי לא נעים יהיה לו לטאַלר לעורר שערוריה בפומבי: אדם שקנין-הקהל הוא… עדיין הדבר אינו נישא על כל פה. אבל היא, המאושרה האומללה, מגלה את סודה לכּל שלא ברצונה. לסתותיה נפלו, פניה לא היו לה ושרטוטי צורתה כאילו נתמזמזו. כבד עליה גוה ועיניה נתרחבו. מֵצר. מֵצר. מֵצר!
מגילה כב
מי יכול לראות בצערו של ליברמאן! מי יכול לראות בצערו! לאיש הזה אין מקום. גם לקרוא חדל. גם לעסוק בפיתוחי חותמיו שכח. גם מלאכתו בימים האחרונים לעשות תמונות על גבי מכתבים גלויים מן הקלישה של צלם פניו אשר לו – דבר שהיה בא בשימוש רב – נעזבה ממנו. יומם ולילה הנהו מתלבט בחדר. בחדשים האחרונים כמעט שהחל לשכחה – להירגע. עזרה לזה הרבה דבקותו במנוחין. עתה – שוב נתעוררו הפצעים. ברגע הראשון לשמעו את הבשורה היה כמי שהיכוהו בגרזן על קדקדו. – “דבר נפלא! אני ידעתי, כי כך יהיה!” – הוציא ברגע השני מבין שפתיו כבעין עונג… אבל ברגע השלישי נתכרכמו שפתיו אלו כל-כך, עד כי נעוו העומדים עליו מראות! – “אין מפלט מפני ה”גויים“, אין מפלט… עד הנה ירדפו אחרינו, אחרי בנותינו”… הוא, ליברמאן, אינו יכול כבר לשאת… הוא צריך לברוח גם מכאן… קצת כסף עדיין יש לו… לאמריקה ילך. לפלשתינה יעלה. – בבית-הדפוס מתלחשים כרגיל – וצוחקים. שטקטורוב נתעלה בעיני הכל, אם כי אהוב לא יאהבוהו. היחס לחוה הוא כיחס למוג-לב, אשר הוכה לחי, והוא לא הגן על עצמו. קטלנסקי, הרידאקטור, ה“בעל-יועץ”, הקונקורנט של טאַלר, מפיח את הדבר עד כמה שיש באפשרותו. סרטן מסוכסך עתה בשלו (ענינו עם בת האצילים העניה, אומרים, קרוב לגמר) ולא היה בבית-דפוסו זה ימים אחדים. אפלבוים המנג’ר, הסוכן על בית-הדפוס ודבר תוצאת העתון, אומר, כי אך יוָדע לסרטן זה, לא יתן לחוה להוסיף לעבוד בביתו זה. חילול-ריפוטציה. אצל אחיה היתה חוה רק פעם אחת וגם זה בהסתר. מתבישים בפני המקום הנכבד, הצנוע והשלו, אשר הם מתגוררים בתוכו. בעל-ביתם – מחבר, חצי-רב ואב לבנות נשואות ובלתי נשואות. המסכנה משלמת בעד רגעי ענגה ריבית קצוצה וריבית דריבית. אחיה כבר העיר את אזנה על “האופיראציה הדרושה”, – הכל כנהוג! – אבל היא רעדה: היא יראה, היא יראה… “פתיה! אחר-כך תשובי לרוסיה, לאמנו”. יותר לא היה דרוש. היא התנפלה על הארץ ותחבוק את רגליו: – רק לאמא אל תכתוב את הדבר, שמעיה’לה… רק לה אל תודיע דבר… רק לא יוָדע לאמא… לאמא… סמל הבלהות של מצבה עמד לפניה כמו חי בתור הודעה קצרה לאמא… אבל לצעוק לא נתנו לה: עוד ישמעו מתחת…
מגילה כג
ארשום הדבר כהויתו. היום יום ה' בשבוע – יום צאת גליון השבועון של סרטין. טאַלר ישב על מקומו ותירגם מאנגלית באופן חפשי מאמר מפורט על הרומאן “ג’ונגל”, שהטיל רעש. מנוחין ישב נכחו והביט בעלי ההגהה האחרונים אשר לפניו. שאר “אנשי הרידאקציה” ישבו זה בכה וזה בכה. פתאום ניגש אל טאַלר האדון סרטן נגישה משונה, בטיסה, ביעף, ופיזר לפניו צרור אמרות, אשר קשר לא היה ביניהן: – יאמר נא לאחותו… לא יותר… אני פקדתי את זה גם על מר הֶררי… על השומר… לבל יניחנה… צר לי מאד… חבל… איני יודע במי האשם… אבל כבודי וכבוד בית דפוסי… עלמה הרה… קטלנסקי התנודד על מקומו מנצחון. הוא ראה באויבו – בטאַלר – את אשר לא חזה בחלום חזיון לילה. מענה טאַלר היה בקול-מלחשים, עד כי נבלע ולא נשמע ברעש האופנים וצלצולם. אולם כרגע היתה דממה בתוך המהומה. אברהם מנוחין, מבלי קום ממקומו, דחף מעל פניו את עלי ההגהה, ויפן לסרטן: – דבר לי אליך, מר סרטן! – “מר סרטן”? – נשתומם בעל-הבית לרגעים אחדים – ומה הוא הדבר? – הדבר… רוצה הייתי להגידו בעודך לבדך. – סודות?! אין לי כל סודות… כל סודות… הכל ראו, כי האדון נתכוון להוסיף “אִתּך” – ולא הוסף. מנוחין צחק שלא כדרכו. אין סודות? אפשר שיש. לנו לכולנו, למשל, ידוע סוד הפרסים, שהוא, מר סרטן, מבטיח לשלם למגידי החידות אשר בשבועון. המגידים שולחים, כמצוּוה, תוי פוסטה בהדי תשובותיהם. זה עולה לאיזה סכום. ומר סרטן עומד ומודיע, ששלח את הפרסים לפלוני ולאלמוני בהמבורג ובאספמיה – ומי יכחישו? זאת ועוד מיני תרגימא. סודות… – מה?! – לא האמין סרטן למשמע אזניו, אך את מקומו לא עזב ומבטו תעה. מנוחין המשיך. – אולם דבר אין לכל זה ולשום איש. בהדי כבשי דקהלתא ג“כ אין לנו. אלא – אל יצטדק מר סרטן הרבה! אם אינו רוצה, שיוגד לו הדבר באזניו הוא – יוגד בפני כל עם ועדה: אל יצדק הרבה… אילו היו אנשים אצלו, היו כולם כאיש אחד פונים אליו עורף ביום אשר הוא מגרש מן המקום הזה אשה נקיה וטובה ממנו. – העשתה אותך אחותי לאפיטרופוס לה? – הפסיק טאַלר את הדובר. בבית-הדפוס הופסקה העבודה מאליה. הכל הריחו את הבאות, התקבצו ועמדו במעגל. – בעל-החברה הלז נותן את הדבר אל לבו יותר מדאי, – התלחשו הפועלים – אפשר שהוא הוא המזיק ולא ה”גוי"… – שותף הוא בודאי – העירו אחרים. – בעין אחת הוא מביט לקבר, ובשנית… – מוחו לא נתייבש!… אמר אפלבוים. – לאן אתה הולך מזה? – קרא בתוך זה מנוחין לאדונו. בראותו, כי הלז ינוע לצאת ממצבו הנבוך (“כשאומרים משוגע” – דורש יעקובזון בהסבירו את התנהגותו המוזרה של סרטן באפיזוד זה) – אל תדאג לכבוד בית דפוסך ולכבוד עתוניך. הכבוד, כאמור, אינו גדול גם בלאו הכי. “אינך יודע במי האשם” – שקר! יודע אתה… הכל יודעים… הנה הוא עומד… ומנוחין הורה על שטקטורוב. וכאן קרה המחזה הבלתי-צפוי, הפתאומי. שטקטורוב – בכותנתו הכחולה – חָור (בפעם הראשונה מאז יצא הדבר לגלוי), עמד וחטף מאת יעקובזון את הפטיש, שהיה ביד זה לישר את דף הסידור, ויאמר להורידנה על ראש היהודאי המדבר. אז אחזו היהודאי בידו ויבט לתוך עינו: – שטוקטורקה – מירבּוֹ… את כובעך המוחלף אינך זוכר… לא היכיתיך מעולם… יש חזיונות מרעישים בחיי האדם.
מגילה כד
מיאסה מכניס-אורח הוא בוחן לבבות גדול. הוא אומר: “ליברמאן הנהו על הספסל!” ב“על הספסל” מגדיר מיאסה את הרווק, שהחליט בתוכו לישא אשה – ויהי מה. מיאסה כבר מכיר הוא, מבלי אשר יאמרו לו, מי הוא “על הספסל” ומי לא. “אין מנוס – אומר מיאסה – מפני הספסל. היום אתה – מחר הוא. מקודם, לאחר זמן – ומן הספסל אין מנוס. היום הרי אני שומע מפי איזה בחור: מי? אני? אני אשים צוארי בעול? חס ושלום! וכי איני רואה את ההצלחה של מכרי, שהקדימו נעשה לנשמע? לכאורה, דברים הראויים להישמע… וממחרת – ראה, הוא בעצמו, על הספסל!” “גם את זאת ראיתי”, כלומר, ראה הוא, מיאסה: "כשבחור יושב על הספסל באמת, אין הוא מדקדק אז, אם ראשון הוא לבחירתו ואם לא. בקיצור, רבותי, ליברמאן הוא, “על הספסל”! וליברמאן הוא, אמנם נתון עתה בין שני מגניטים. מגניט אחד: לצרור את כספו המעט אשר נשאר לו ולנסוע לארץ-ישראל, “למרות מה שהוא טריטוריאלי בפרינציפּ”; מגניט שני: לקבל את המשרה בבית-הדפוס של אמרסון, אשר הציעו לפניו, ולהישאר לגור דוקא במעון זה, שמנוחין גר בו ושאותה הבתולה שדוד-לבבה נסע לאוכספורד, מציעה שם את המיטות… – דבר נפלא… – יש שהוא מדבר למנוחין – לך, אברהם, אני מגלה הכל, כל הספון וטמון בקרבי; אתך אני מדבר בהתגלות-לב גמורה; ממך, אברהם, איני מכסה דבר… אגיד לך האמת… איני רווק זקן… אבל שעתי הגיעה… איני מכוער, כמדומה, אבל חן מיותר אין לי בעיני העלמות, אשר אני נפגש אתן… שמא יודע אתה משום מה?… – לך דרוש… למצוא אֵם… לך דרוש ילד, אשר תחבק את גוו, אשר ימשוך בשפמך… אשר יחממך… אשר ידיח המרה-השחורה שלך… נוּ, רגל קטנה, טהורה… נוּ, פשוט… שומע אתה? – אגיד לך את האמת… – הוסיף שלום ליברמאן להתוודות לפני אברהם – הנטיה הטבעית שלי התפתחה בזמן קדום מאד… וזה שנים אחדות, מאז, מסתפינא לומר, נהייתי לבן שבע-עשרה, הנני נושא בחובי פנטסיה לפגוש באיזו חיגרת אומללה, – בגיבנת איני רוצה, גיבנת איני אוהב – אבל להיפגש בחיגרת אומללה ולהידבק בה… בשעה של דכדוך אני משווה בנפשי, איך שגם היא דוחה אותי מעל פניה… מכאוב… צער מרובה… או יש אשר אני חולם להוציא איזו אשה מבית-הפקר ולשאתה לאשתי… מה הדבר בעיניך, אברם אבינו? – אינך בטוח בעצמך, ילדי, – ניענע מנוחין בראשו – וזה רע… – רע, אתה אומר? – נבהל ליברמן – הוא הדבר, הוא הדבר… גם אני חשבתי כזאת… ולפיכך נשארה לי עתה… נשארה לי עתה הדרך השניה: לנסוע מכאן… לנסוע, לנסוע… לברוח… – לפלשתינה… – לאמריקה, לפלשתינה – לכל אשר ישאוני עיני… – לא צריך. איני בעל עצות ואיני מורה-דרך. אבל, שלום, כך נדמה לי: לא צריך, לא צריך להיטלטל ממקום למקום בעלמא. מה תעשה שמה? פלשתינה, עבודת אדמה – דבר טוב… כשאדם עובד אדמה אינו קריקאטורה… כל המלאכות האחרות… נוּ, איך שיהיה, אתה, שלום אינך עובד-אדמה… ובבית-דפוס מוטב לך לעבוד פה… הישאר… קצת כסף יש לך… דבר אחד אני שומר בלבי…
מגילה כה: עשרת ימי תשובה.
ברחוב היהודים רב הקשקוש הנמשך מימים קדמונים; נשמה בכל אלה אין כבר, כבר… אברהם מחפש אחרי עבודה – ואין. הוא אינו שומע אנגלית, ובבתי-הדפוס האנגלים אין מקבלין אפילו יהודים השומעים את השפה. מה שנוגע לבתי-הדפוס היהודים – שם כבר שמעו על אודותיו ולא לשבח… בינו לבינו נהיה לנושא-סבל. כוחו אתו. – עם עזיבתו את מלאכתו אצל סרטן נגמרה תעודתו הסוציאלית, קרבנו בעד האמת… עתה הוא מתכנן לתקן תיקונים אחרים… לבא-ביתנו נהיה משום מה גם יעקובזון. הוא קרוב לארבעים ונשוי, אב לילדים, ובכ“ז חוש ריחו חזק עוד למדי להריח עלמה פגומה. אתמול, צום גדליהו, בבוא אברהם מעבודת יומו בשעה התשיעית בערב, מצא את הבתולה של מעוננו מוציאה את ה”מַנטיליה" שלה מן הארון השבור. מנוחין נתן בה עיניו העיפות ונכנס עמה בדברים במתכוון. – סתיו בחוץ… לא טוב ללכת… – מר יעקובזון אומר… – יעקובזון ישקר!.. – קרא מנוחין ישר ובגסות לא מצויה אצלו – בבית-הדפוס יש כבר מקפלת עתונים אחרת… זה כבר… לחינם, איפוא, נקראת, ידידתי… מה שם הכבודה? בֶּטי… ראש בריא, בּטי, לא צריך לשים בערש-דוי… בּטי הבתולה אינה אוהבת את “הדוב הזועף” (בעיקר הדבר, דומה אברהם יותר לאריה מאשר לדוב, וגם זעף אין אתו!), אבל יראה היא מפניו, ויראה היא, ביחוד את השפעתו העצומה על ליברמאן… – אם בּטי הכבודה רוצה באמת לעבוד, – הוסיף אברהם – אזי יכול הוא להיות לה לעזר בדבר-מה. בבית-המזון, שאנו אוכלים בו, דרושה משרתת. אשת מאיסה קרבו ימיה ללדת. אַל פחד… בבית-המזון הזה – האנשים המבקרים בו משלנו הם. לא יאונה לאיש בו כל אוון. בית-מזון זה אינו דומה בשום דבר לשאר בתי המזון. אפילו לשחק בקאַרטים אסור בו. כאן נכנסה האם בתרעומות. – במחילה, במחילה, מר מנוחין… ועוד “אברהם אבינו”!.. ממנו לא פיללה, שייעץ לבתה, כי תהיה למשרתת… ככה עוד לא נפלו… “ומר ליברמאן שומע, יושב ושותק… אה, מר ליברמאן?” –
מגילה כו
אין חקר לרוח האשה המעוברת; נלוזים דרכיה ומשונים. שבוע שלם נאבדה חוה מעין – ואיש לא ידע מקומה איוֹ. ובלעה בכרך הגדול, בין ששת המליונים – ואינה. אצל רעותה, אשר שם גרה עד אשר נודע הדבר, לא היתה. אצל אחיה היה אברהם לדרוש לה, ושם נודע לו, אם לא מפורש, מפי חיה-רחל, כי חפוץ חפצו לקבלה, אך בתנאי שלא תתעקש ותסכים לעצת אנשים מנוסים, לעצת דורשי טובתה… במפח-נפש הלכה משם… לשטקטורוב הלכה… לספר לו, כי אחיה יתבעוֹ לדין… אבל שטקטורוב לא היה ביכלתו להאזין לה: הרוסיות הנאמנה נתעוררה בו בכל תוקף והוא מתגולל שיכור במעונו כל הימים. – משווה אני בנפשי, – מתלהב ליברמאן – משווה אני בנפשי, בכמה תלאה עלה לה שבוע זה… ומשווה אני בנפשי גם בכמה עלה לו לאברהם שלנו ללכת למעונו של טאַלר… חצי שנה לא הלך… לא רצה להיפגש… אתה אינך יודע דבר? אה, והי מעשיה שלמה… אשתו של טאלר – נודע לי – אהבה אותו בימי עלומיה עד לשגעון… אברהם שוה, כי יאהבוהו ככה… גם חוה, כמו שנודע לי, ברחה מחברתנו רק בגללו… היא אינה יכולה לשאת לפעמים את מבט עיניו… לפעמים… בפניו היא חשה את עצמה לחוטאת, אף כי הוא… הוא יתנהג אתה רק כמו שהוא יכול להתנהג, ותמיד בפיו: “אין דבר, חוה, אין דבר… הכל יהיה לטובה… הכל…” אבל היא פתיה… אוי, פתיה… פתיה… (אנחה עמוקה). ה“פתיה” – עכשיו היא מתגוררת במעוננו. אברהם מצא את עקבותיה בבית “אשה טובה”, ואת דרכו אליה – ע“י בּטי ואמה. הוא ספר להאם ולהבת את כל הדבר; הוסיף, עד כמה הנשים אובדות ע”י חרפתן המדומה, ע“י חרדתן הפותה; ביאר עד כמה הוא ירא שלא תעשה ביאושה מה שמייעצים לה, זה הדבר הרע באמת, המתועב, הבלתי טבעי; רמז, כי עוד הכל יכול להיפך לטוב, כי אותה העלמה תוכל למצוא את האיש אשר יאהבה ותתלונן בצל האושר. האם והבת האזינו ברטט; חשבו, כי על ענינן הן תסוב כל השיחה והתעניינו. מהתעניינות רבה ביותר הסכימו, גם לאחר שנודע להן, כי לא בדותא היא וכי אברהם עוסק עמהן בעלמה ממשית ולא במשל כלפיהן, להיות לעזר בדבר. אברהם נטל מליברמאן כל מה שהיה לזה בצלחתו. מזה נתן איזה סכום ל”האשה הטובה" בעד הכנסת האורחים שלה, בעד כונותיה הטובות ובעד זה שלא יהיו לה כל “תביעות” (היא כבר טרחה והובילה את חוה למומחה בדבר, אלא שפלוני אמר, כי כבר מאוחר המועד…); לקחו שכר טרחה גם האם והבת. – עתה אנו ישנים ארבעתנו בחדר אחד. ששון וחום. הריונה של חוה מתחיל מתבלט מיום ליום – רוגז עצביה להתגבר. בכדי לעשות איזה רווח בחדר החליטו להוציא את הארון השבור מכאן אל חדרם הם – חדר האם והבת. נטל אברהם והעתיקו ממקומו ביד אחת. אחזה בו, בארון, גם בּטי, שמצאה מקום להראות את עצמה קצת לגברים וצעקה: “אוי, כמה אני פוחדת… אמא”… אולם חוה פחדה באמת משום-מה מפני הארון, חָורה כסיד ונסמכה על כתפו של ליברמאן… עד היכן פחדה של אשה הרה מגיע לפעמים! פחד ו… אי נעימות. האם והבת אינן עוברות על שכנתן אף פעם אחת מבלי הבעת בוז גלויה. “צרתן” לגבי דידה הלא אינה כמעט כלום. בּטי לא נתעברה, וזו נתעברה מגוי – והילד במעיה… ובועות בפניה… “אין דבר, חוה! – מדבר אליה אברהם בלכתו לעבודתו – שבי בית… הידעת, מה חלמתי הלילה? את אחיך הבכור ראיתי בחלומי… את אינך זוכרת אותו… מותר לך להתגאות בו, בתי… הוא מת על ידי ב”יוּרטה“, בסיביריה… לפני מותו הזכיר לי את שמך… הוא אהב אותך… את אחיך לא, ואותך – אהב…”
מגילה כז: שוב חורף.
שיעורי הערב ונאומי-הציבור מתחילים. אפילו מרת טאלר קצה כבר נפשה, כנראה, לשבת בית ומחר תיראה בפני הבריות ב“טוינבי הוֹלל” ותדרוש על “תנועת שחרור הנשים באנגליה”. ליברמאן עובד אצל אמרסון; משתכר לא רע. נפשו מתחילה שבה למנוחתה תחת יד-האם הרחמניה של אברהם. אברהם וחוה מבקרים אותו בנשפים במעונו החדש. יתר הקולוניה שלנו – אברהם חוה ואני נדדה למיאסה, לחדר העליון אשר בבית-מזונו. מאותה דירה נפטרנו בבזיונות. בכל החצר ידעו, כי אשה הרה מתגוררת אצל ה“רוסים”, כי העלמה הרה מגוי, וכי אחד – היותר עשיר שבכולם – ישאנה לאשה. – ואני איני יכולה לסבול דברים כאלה, – דיברה האם הזקנה באזני השכנות – הנשמע כדבר הזה… חרפה וכלימה… לא כך?.. הן גם לי בת… בתי אומרת: “אמי, זה לא לפי כוחי לסבול; הראי להם את הדלת; אינם אלה אנשים כלל..” אחת השכנות העירה: – את האחד מהם ראיתי יוצא מבית-המקרא של המסיונרים… – אויה לי! – גנחה בעלת-ביתנו – בתי! שומעת את? עתה מובן הכל… עתה ברור הכל… אולם הכל, באמת – עדיין לא ברור. ליברמאן תוהה ומהסס. לרגעים – הוא מתאונן – היא מאוסה עליו כל כך!… הוא אוהבה, הוא אוהבה, הוא לא חדל לאהבה… אבל… כשהוא נזכר, כשהוא נזכר… – אני יודע, שלום, אני יודע… מדבר מנוחין על לבו – קשה לך… כעין כתם עליה בעיניך… אבל, העיקר, אל תונה את עצמך, שלום, אל תונה… צריך אתה לה, והיא צריכה לך… ועיקר הקושי הוא בזה, שיאמרו הבריות… סלח לי… הבריות יאמרו… נוּ, אתה משווה בנפשך, מה יאמרו הזוחלים הללו… פלוני לקח את הבכורה והשאיר את הפסולת לליברמאן… נוּ, העל זה, העל זה, שהבריות זוחלים הם, תשבר חייך וחייה? – אותו אי-אפשר לשכוח… אי-אפשר… אותו… הערל… יש שליברמאן גונח מעצמת מכאוביו. – מי? אתה?… מה לעשות… מה לעשות… גם אתה תשכחנו… בזכות ילדו תשכחנו… ילד נעים יהיה, בריא, חזק, נחמד… הן רואה אתה, שלום… לך בעצמך נראה לפעמים הדבר פשוט כל-כל… רק כשאתה רואה אותה, מתעוררים בך הרעיונות המרים… אבל זכור: כשאתה חושב לבדד אתך – הדבר הלא מובן לך אז כל-כך… פשוט כל-כך… – אוי, – מתפעל ליברמאן – אמת, אמת… כל זמן שאני רחוק ממנה – אני תמה על עצמי… אני תמה על מה יקשה לי הדבר… אוי אברהם! מהיכן אתה יודע כל זאת? ואברהם ממשיך: – קצת התגברות עצמית נחוצה, קצת התגברות עצמית, קצת נשמה יתירה, קצת נשמה יתירה… מן הטבעיות התחתונה אל הטבעיות העליונה… מן הדרגה הפחותה אל המדרגה שלמעלה… – אני נוּ, אני… – מגמגם ליברמאן – אבל היא… היא… – היא כבר שכחה אותו, שלום, כבר שכחה אותו, אני אומר לך… נמחה זכרונו מלבה, נמחה… היא אינה דומה לאותה, אשר אמרת ללכת אחריה… זוהי אם, רק אם… כל מה שעשתה לא עשתה בכונה תחילה… האם שבּה דחפתתּה לזה… והוא… בידי הטבע העיוור היה הוא לכלי-שרת… רק לכלי-שרת, לכלי-שימוש… לפיכך, שלום, בן-אדם, היה אדם… ילך הכל על פי דרכו… תגור היא לעת-עתה אתי… וכשיבוא יומה – תובא לבית-חולים, תלד, תבריא – ותבוא אליך. היא והילד. מה הוא אותו פר, כי לא תשכחנו? זכר לא יהיה לו… היא אינה מזכירתו זה כבר… וחוה, אמנם אינה מזכירה את שטקטורוב כל עיקר לא לשבט ולא לחסד. השכחה אותו באמת? – מי יודע לבבה. אבל היא אינה מזכירתו, כאילו לא היה כלל בעולמה. יוכל היות כי כסילותה, הבאה לה עכשיו מרפיון-גופה וכובד-גופה, גורמת לזה… אַפּאַטיה! בכלל פניה נעשו כסיליים כל-כך ואבדו חיוניותם וחנם… לבי לליברמאן… לבי למנוחין… מה כבד הדבר גם לשניהם! – היזכור ליברמאן איך שנתן לי את “הסונאַטה הקרוצרית”, היזכור? – חוזרת חוה בכל פעם ופעם אחר אמרה בודדה זו, כאילו כל אמרה אחרת לא יוליד לבה הריק וכאילו באמרה זו כל תשועתה… בסתר לבה היא מחכה לאושר, – בסתר הלב הכל מחכים לאושר – אבל בגלוי היא מודיעה, שאינה מאמינה, כי ליברמאן יסוכך עליה בכנפו באמת. בתום לבבה היא מספרת: יעקובזון פגש אותה והציע לפניה לדאוג לה… הבריות מדמים, מכיון שנפל אדם – הכל רשאים כבר לנגב בו את הידים… לולא “אברהם אבינו” היה מסוכך עליה… מפניו יראים… – ומה תעשי את הילד, חוה? – את הילד?.. אודיע בעתונים… אפשר שיקבלוהו אנשים טובים… לאל ידי אין לפרנסו… דיי אם אפרנס את עצמי… כרסה בין שניה – ולקבל עליה מיד איזו משרה, להשתכר בה את לחמה, אין היא מוכשרה. כרסה בין שניה, והיא אינה נושאת אותה בגאון אשת איש מעוברת, אבל גם אינה עושה תנועות-הסתר יתירות. חברתנו החפשיה משפיעה גם עליה – הפשוטה, ה“בלתי מפותחת” – לבלי להתבייש בהריונה יותר מדי. ההיפנוז של אברהם, כי העוּבר שבמעיה היא עובדה חשובה, רבת-אחריות, עובדה נעימה, גדול מדעת הקהל אשר בבית-המזון ומעבר לבית-המזון של מיאסה. ואברהם עוד יתירה יעש. הוא אינו אוחז באמצעי שתיקה, כלומר, לעבור בשתיקה מכוּונת על הדבר שצריך, כביכול, לשחוק עליו, כי חרפה מדומה בו. לא, אפילו לא חרפה מדומה, כי אם כבוד, כבוד ואושר אין קץ. בכל שעת כושר הוא מחליק שערותיה ואומר: – נוּ חוה שלי, כמה נשאר עוד… מתי תאשרנו בפרי בטנך המבורך… ראית את הקטן של מיאסה, ראית? קטן כזה יהיה גם לך… תניקיהו, תטליהו על כפים… התלמדי, התלמדי… תגדליהו למעשים טובים… ועיני שלום שלך רואות… מתי, חוה, מתי יהיה האות הזה?
מגילה כח
כתוב בספר בראשית: “ויקרא האדם שמות לבהמה ולחיה”. מלמד, שדרכו של האדם לקרוא לכל דבר בשמו הנכון. ואברהם מנוחין – אדם הוא. שיעורה של מרת טאלר ב“טוינבי-הוֹלל” שלא נקרא, למרות ההמון הרב שבא לשמוע והופעת הקוראת במועדה – בסיבתו של מנוחין לא נקרא. מצד זה לא ידעתיו עד היום: הוא בתור מחולל-שערוריות! חיה-רחל היתה עטופה במגבעת קטנה בעלת שולים כפופים למטה, שדמתה קצת למגבעות, שלובשות הנשים מחיל-ההצלה, ומקושטה בפרחים ובנוצות. היא איחדה בתוכה באותה שעה אֶמנציפאציה, השכל ודעת עם שימת לב לטוּאַליט וחן של אשה. “לפנים חשבו – עגבה על שומעיה לפני לכתה אל הבמה – כי האשה המתקדמת צריכה להיות דוקא מכוערה, כבדה, “פוזמק כחול”. תודה לאלוה! עתה עברו הזמנים הללו!” אולם בלכת הנואמת אל הבמה, ומר טאלר על ימינה, בתור יושב-בראש, ניגש הוא אליהם ואמר בלאט: וכי אין הדרשנים הנכבדים שמים לב כל עיקר לעשות דבר-מה בשביל עצמם ובשרם, שתהיה לאם בקרוב, ושעתה אין לה מקום להניח בו את ראשה? – אה, ערבא טבא… מנוחין… מנוחין היה כולו מכוסה קמח אשר נשא לפני שעה. האשה העדויה הסבה מעליו את תלבשתה, לבלתי תתלכלך, ואמרה: נעים הוא מאד מצד מר מנוחין לבוא ולשמוע את נאומה. ידידים ישנים לעולם ידידים הם… – נאומה? לא בא לשמוע לנאומים. הלא שמעו את אשר שאל… – האם לא ייטיב מר מנוחין – השתמט הזוג בתנועת אי-רצון – לבוא לביתנו… כאשר עשה פעם… עתה לא עת… עיניו הרואות… ובכלל, מה אפשר לעשות – יֵעשה… למרות הכל. למרות איומיו וחברת מרעיו – שטקטורוב יתּבע לדין… סכנה היא לתבעו לדין, – שטקטורוב יוכל לתקוע סכין בגוף אויבו – אבל הוא יתּבע… – טוב… – העיר מנוחין אגב – לדין… אבל מה ענין דין לכאן?… מה יועיל הדין? – נוצריות!… – לא התאפקה הנואמת – לבלי לתבוע בדיני אדם… “אל תתנגד לרע”… “אַל תשפטו ואַל תּישפטו”… אח, בשביל זה אין מר מנוחין רוצה גם לשמוע לנאומי… הנוצריים המודרניים מתנגדים כולם משום מה לשחרור הנשים… – לא לשחרור הנשים, מרת טאלר, – המה אברהם מנוחין – לא לשחרור הנשים. ההתנגדות היא – לזנות ולזונות… –?! – כן לזנות ולזונות, – הרים אברהם את קולו – לא לחירות, לא לשחרור… שחרור… איזה שחרור, ממה שחרור ולמה שחרור לזונות זקנות… זקנות, אם גם שנוֹתן שלושים.. זונות – אם גם בעל טאלר על ידיהן…
מגילה כט
– – – – – – – –
מגילה ל
עוד שני חדשים עברו. הכל כלה, הכל. * ואחרי ככלות הכל – מיצר-עולמים, מיצר-עולמים.
מגילה לא
– – – – – – – –
מגילה לב
– “וכך הוא הדבר, כך”. כמו שהיה הוא אומר, הוא. כשל כוח הסבל. כשל כוח הסבל. מבלי אשר ראו עיני – בקרוב תמלאנה שנתיים להיותי כאן. עולם ומלואו. כשל כוח הסבל. מחלתי מוצצת, מנצחת. תפסה את החזה. המקה את הריאה. זהו התוכן האמיתי! זוהי האמת היחידה! נהייתי מרוגז עוד יותר ואי-צודק ביחס לעצמי ולאחרים. צדק! צדק! – לעזאזל!… ודאי עכשיו רק דבר אחד: הויתי הדלה תסוף במהרה, במהרה…ירע לי מרגע לרגע, – ירע עד לבלתי נשוא… ונשוא אשא… וחיי יתמו. לא ביופי ולא ברוב ימים… יופי – מה זה יופי?.. לאמנות היופי… רוב ימים – אה רוב ימים… והוא, אברהם מנוחין… חיי אברהם מנוחין… לא אדע את כל החיים ההמה… אבל מה היו? הונאה, הונאה… קושי בלי הפסק… צער בלתי רצוי… ולוּ גם היו איזו ניצוצות – מה בסופם? מה היה יכול להיות בסופם? התנוונות ואפיסה… הרף-עין – וחשכת-נצח… טוב האדם, רע האדם – שקר! שקר! אין טוב האדם ואין רע האדם… יש רק מצוקת האדם, אבדן האדם, מיצר האדם… אבל לקולנו אין שומע, אין שומע לקולנו. וחזר הדין.
מגילה לג
הוּשב שטקטורוב לארצו ולמולדתו מטעם בית-המשפט – והשאיר כאן שלושה: חולה אחת מתהפכת בציריה, תינוק אחד בחיתוליו ובריה אחת – כל עוד בה מתום. רגע איום היה אותו רגע, בעת להב הסכין של בית המבשלות נכנס חציו לראשו של המגן – רגע-זועה. חרד בית-המזון של מיאסה. אבל החיה השיכורה לא הסתפקה בזה: היא חפצה דוקא גם לפצוע את מנוחין בלבו… – מוסרים אותי לדין, לעבודת פרך… למה גזלת, איפוא, ממני את שלי? השב לי לשעה את שלי… את יהודתי תנה לי… דמי בראשי… את היהודיה החזר לי…איני צריך לה… אבל את שלי – אל תקח!… אהרוג!.. צריחת חזיר מיער היה הקול; התפרצות להבת נסורת היו התנועות. לפני שלושה ירחים היה האסון. ליברמאן המסכן. בינתו לא הסתתרה, בעוד ש“עיניו נפקחו פתאום בנהורא מעליא” כי בטעות כילכל את עצמו כל העת, בטעות ובאשמת “אדם זה, אדם זה”. יחוסיה לשטקטורוב לא נפסקו אף ליום אחד, אף ליום אחד. אלמלא שכך, לא היה הערל מעז פנים כל-כך. מהיכן שאב כוחות-העזה כל-כך הרבה, להשמיד ולהרוג, אלמלא היה בטוח, שהיא שלו, שהיא שלו, ושמנוחין גוזל אותה ממנו בהגנתו? מנוחין מנוחין – הוא שיחת את חייו, את חיי ליברמאן. לנסוע למחוז-חפצו לא נתן לו, לעשות את הישר בעיניו לא נתן לו, במרמה השיא את נפשו, את הפרוטה האחרונה נטל ממנו, עד אשר גם במה לברוח מצרותיו אין לו. אין לו במה לזוז ממקומו, במה לנסוע… אבל הוא נסע, סוף-סוף, מזה. נסע ליברמאן, הלך. גם אני הולך מזה.
מגילה לד
חוה בכתה. מובן, לא בפעם הראשונה. היא אובדת עצות. הילד אינו בקו הבריאה. מבית-החולים נשאתו למעונו של מיאסה כמעט עירום – ונתקרר. ובכלל אינה יודעת מה לעשות עמו, אינה יודעת איך להתנהג עמו. מבכירה צריכה בעצמה לאם מפקחת. ימות הילד, ימות. אבל הילד אינו מת. חוטם עבה, חוטם של אביו לו, פנים רחבים, גסים… נמצא מקום בשבילה. דרושה מינקת באותו הבית, שטאלר מתגורר בו, בשביל בת הרב הנשואה. טאלר ואשתו אמרו, אמנם, כי יעזבו את המעון, אם רק תהין חוה לבוא לשם ולהשחיר את פניהם. אולם מי ישגיח בהם? ברם, מה לעשות את יונתן, את יונתן בן פיודור שטקטורוב? וחוה אינה יכולה להיפרד ממנו. על מי תעזבנו?
מגילה לה
אברהם מנוחין עודנו חי! חולה יצא מבית-החולים, ומום בראשו – אבל חי הוא. משענת בידו. אבל יש תקוה, כי בקרוב ישוב לאיתנו לגמרי ולא יצטרך לה. איתן האיש. עור פניו הושחר. הושחר צבע פניו. דומים הם פניו עתה לדמות דיוקנו של אותו האיש בתמונתו של מורילו. כשראני אמר: “יה, יה – מן המיצר”.
מגילה לו
אשת מיאסה פירשה כפיה ואמרה בקולה הרצוץ: מה היא יכולה לעשות, מה היא יכולה? את כל העולם של ילדים עזובים אינה יכולה להכניס לתוך ביתה, להאכילם, להניקם ולטפל בהם. מה רוצים ממנה? אינה יכולה לדאוג לכל העולם… על זה התחנן אברהם ואמר: “שרה צודקת, צודקת. אבל אנו הלא אין אנו הולכים לחפש ילדים עזובים בעולם בשביל לאספם אל ביתנו. הקטן הלז הלא אינו סתם מן העולם. הוא שלנו. לו אין אב. של כולנו הוא. כל זמן שאנו פה – צריך להיות פה בשביל הילד”. שמע מיאסה את הדברים האלה ומצא בהם רמז, על פי דרכו, כי אם לא תסכים מרתו להשאיר אצלה את הממזר, נעזוב את בית-מזונו – ויחר אפו, ויודיע, כי הטובות שאנו עושים לו בכלל ובזה שאנו גרים אצלו בפרט, יכולים אנו לשקול ולזרוק לפני… – ולא כילה.
מגילה לז
נעלמה חוה שוב. גם זה אפשר היה לנבא מראש. מרוגזה וחולה הלכה להיות מינקת לילד זר. למרת מיאסה הבטיחה לאצול שלושה רבעים ממשכורתה בעד קבלת יונתן – אם רק לא תיפּסל שם ולא יפטרוה ממשמרתה. אבל היא ברחה משם בעצמה. היא, סוף-סוף, כבת שמונה-עשרה, ושם, בבית ה“רברנד” דרשו ממנה גם כי תבשל ותכבוס, והיא לבשל ולכבוס אינה יכולה! וגם לא התנו אתה מראש על זה! אין צדק במין האדם! היא לא יכולה להישאר שם עוד! נעלמה חוה האם – ועקבותיה לא נודעו. לאן יכלה ללכת? לאמה אשר ברוסיה? – מהיכן נטלה להוצאות הדרך? לא, יותר קרוב לשער: לבירת ארגנטינה הובלה ע"י אנשים טובים. הצורך בבשר אשה גדול שם.
מגילה לח
עודני, הכותב, על מקומי. שב המקור לפכות את מימיו. וחזר הדין. “הסכום אינו עולה, החשבון מקולקל” – אבל למה חשבונות? מי מאתנו בעל חשבון? כל זמן שהנשמה בקרבנו – מודים אנו… הסך-הכל של חיי אברהם מנוחין אינו כביר, – התרעמתי – אבל המספרים הבודדים… ומספרים בודדים, אחדים, עוד יש. ויהא מספר אחד – אבל מה נשגב? עודנו חי, חולה הוא וחי; עודנו חי. – מתפלל אני עתה – אמר לי האיש – רק לשני דברים, למען אברך את הויתי. לשני ניסים אני צריך, אחד בשבילי ואחד בשביל יונתן, ושניהם בשלילה. לי… כתונת אין לעורי, ואני ישן באדרתי, בקיץ, – אַל תפרח בי הצרעת, ונגעים אל נא יגעו בי לרעה… אבל לא. כל זמן שלא יחלה יונתן – איני ירא גם מפני זה, ובלבד שלא יחלה הילד! אַל יחלה הילד. בטוח אני, שכוחו של אביו ונשמת אחי אמו בו. אַל נא יחלה. באדרת אחי אמו אני מכסהו. יֵעשה נס. יגדל. כל היום הילד על כפיו. “תנועה אחת ילדותית שלו – אומר אביו המאושר – שקולה כנגד עולם כולו ותלאותיו”. יונתן, הילד המלא עם עיניו החיות, צוארו הרך, שערותיו הצומחות. מוחו הרופס… בגילוי אחר שב אלינו הקיץ דאשתקד. נמוכים האילנות הרכים בספרינגפילדס, הגן הרחוק בצפון העיר, אבל יפה הכיכר. נסגרת היא בשמונה שעות בערב – ועל דא ודאי אנו מצטערים. מהליכה רבה עלו גבשושיות באצבעות רגלינו – וקשה לשוב. בלילות מקומותינו שבבית מיאסה שכוּרים לאחרים, למשלמים, אבל חמים הלילות – ואני ומנוחין מטיילים בקומרשל-סטריט ורואים את כל בני גילנו שמה, המתהלכים בלילות. רבים הם…
מגילה אחרונה
דבר אברהם אשר היה אלי בספרינגפילדס, בטרם אשר נסגר הגן מאחורינו, לאמור: – שואל אתה אותי, החושב אני על המוות ומה אני חושב על המוות? לא רחוק אני מן המוות – וחושב אני עליו, אבל מה יכול אני לחשוב עליו, אשר הוא-הוא המוחה כל מחשבה עליו? – מות אמות בתקופת טבת, בליל-קרח. נסתר מען שוטר שכוב אשכב, סמוך לגדר – ונשמתי תצא בטהרה. בי יהיה הכאב האחרון, והשלג הדק וזכרון ילדותי יישנוני עד אגועה. זכרונות קשי חיים לי מימי ילדותי, אבל באותה שעה של נצח-נצחים יצא הטוב שבהם ללוותני. אבטח בו. – מחוסרי-לחם היו אבותי, ואני למדתי בתלמוד-תורה אשר בעזרת-נשים של “בית-הכנסת הקר”. עניים מחזירים על הפתחים שכנו שם, באותה עזרת-נשים – הם ונשיהם וילדיהם. יום הששי היה, ערב שבת, לימוד-תורה מעיק רק עד חצות היום – חי-רוחי. אז ראיתי בפינה פנים מכורכמים – אשה בוכיה. “אשה! אשה! אשה טובה! מה את בוכיה? רעבה את? לכי ונלכה עמדי. לארוחת-הצהרים אני הולך. קישואים מבושלים היום בביתנו. אמי תתן לך מחצית חלקי”. ותלך האשה עמי… בן שש שנים הייתי אז. – “וכבן ארבעים היה האיש הנמצא”, – יכתוב שפינר “עושה-החדשות” בעתוניו של סרטן וימסור את החדשה לטאלר, כי יקצר את הסגנון וימחק את המיותר – “מלבד הילד אשר בכפיו לא היה דבר אתו”. – אני ישון אישן אז באופל. ולא יהיה איש, אשר יוסיף בהגהה: “הילד היה מודבק אל המת הנמצא וישן שנת ילדים מתוקה”. – והוספה זו נחוצה היא. הילד אשר יתום ישאר אחרי, הילד אשר לא יבוא תחת השבט של מורים ומחנכים, הילד אשר אנכי נטלתיו בזרועותי, אשר אנכי השקיתיהו חלב, אשר אלי היה מודבק ברגע היותר גמור של קיומי החולף, אשר על כפי ישן שנת ילדים מתוקה – הוא יגדל – – – כה אמר אלי בגן-שדה-האביב, בטרם תשקע החמה, אברהם המסדר – המגיה – הנושא – האב. והחמה שקעה: נשקעה בשמנונית אדמדמה ושקעה. האילנות נמוכים שתקו. סגר השומר את הגן.
אל המטרה
מאתיוסף חיים ברנר
א
במצחו הרחב של נחום-שלמה מיטלמאן היו שני קמטים וחצי. קמט אחד ממעל, עמוק וארוך, קמט שני מלמטה, קצר ממנו וגם לא עמוק ביותר, והחצי, אלכסוני קצת, באמצע מימין. בכלל, היה אותו מצח משונה קצת, מצח שאינו מצוי. נחום-שלמה מיטלמאן בעצמו, בעל המצח, היה גם הוא משונה קצת, אינו דומה בשום דבר לאחרים, לשאר בעלי חנויות של ספרים. בקיצור: קצת יהודי שאינו מצוי.
כאמור, היה בעל חנות של ספרים. נוסף לזה היתה לו אשה ורחל-לאה שמה ונער יחיד כבן תשע – סֶנדֶר’קה. בחנות נמצאו מֶתּוֹדוֹת שונות ללימוד לשון-הקודש, ונחום-שלמה אהבן אהבה שאינה תלויה בדבר והשתוקק שסנדר’קה ידע את כולן בעל-פה. אולם המורים השֹכוּרים בכסף לא הועילו; לא הועיל גם זה, שהוא בעצמו, מיטלמאן המו“ס, היה נוטל את הבן הקטן בשעות-הפנאי ומתחיל ללמדו: “ראה, סנדר’קה, זה סנטר. הגידה, איפוא, סנטר. וזה? זה מ-צח!”… סנדר’קה היה, להכעיס, אנגלי קטן לכל משפטיו והליכותיו. אפילו עיניו השחורות נדמו, לכאורה, לעיני נער אנגלי. ה”היבּרוּ" היתה לו למעמסה בחייו, לצרה, שבני גילו פטורים ממנה, לאויב פרטי, מקרי, מיוחד רק לו לבדו. והאנגלים אינם אוהבים מעמסות, צרות ואויבים מיוחדים. האב התנחם בזה, כי גם קלקול זה יוסר כשיגיע למטרתו, לאותה המטרה…
עם רחל-לאה זוגתו חי נחום-שלמה במישור. היא היתה מכינה לו ביצים מבושלות, טרופות בקערה, מאכל אשר נעם לחיכו מאוד ואשר בשבילו אפשר היה לסלוח הרבה. בחיבה מיוחדה היה רגיל לומר לבנו: “לך, סנדר’קה, וראה כיצד אמך מטגנת את הביצים!”… היא, כמוהו, היתה ילידת רוסיה, בת ביאליסטוק, יתומה, טובת לב, בכינית. ההבדל העיקרי ביניהם היה במידה אחת: הוא היה עסקן גדול מטבעו, לא ידע מנוחה אף רגע, חיפש ומצא לו תמיד עבודות שונות, והיא – אשה עצלה מאד, כפתור-כותנתה לא מרוכס ולדקדק בנקיון-הבית לא אהבה. מדורם היה בחדר השני, האחד, שדלת כניסתו היתה מן החנות, ונתערבו התחומים: חדר-המעון היה מלא קונטרסים, ספרים ומתודות, וחדר-החנות – כלי בית שונים, חצאי כיכרות- לחם, מטאטאים. עד שהתרגל מיטלמאן לכל אלה, בשנים הראשונות, ניסה למחות, להתרגז, לריב, – והיא היתה בוכה – אבל המשך הזמן עשה את שלו ובעל הבית התרגל אל כל אלה. ויש והיה מדמה: אדרבא, להפך, אי-סדרים – כך יפה לו. יחרב, יתדלדל. כל זמן שיתנהג הכל כשורה – לא ינוע ממקומו, באופן הזה, כשהכל מהופך, הראש למטה והרגלים למעלה – יקל לו להתקרב אל מטרתו.
ברם, בעיקר הדבר, מחשבות כאלו לא היו באמת ובתמים. במצב-רוחו התדירי והמיושב ידע מיטלמאן והכיר, כי המטרה רחוקה, רחוקה מאד, כמעט מעבר למציאות, בכל אופן מעבר לנקודה שיוכל להביאה בחשבון היום, וכי מצד אחר, בכדי להגיע למטרתו זו, דרוש – דווקא – ממון הרבה ולא חורבן ודלדול… והרי בשביל זה הנהו טורח כל כך הרבה, עמל ויגע עד חצות-הלילה: כשיפרח מסחרו, ימָצאו קופצין עליו… והרי בשביל זה – בכדי לרכוש הסכומים הרבים הדרושים למטרתו – בא מקודם לכאן, ללונדון…
לכאן, ללונדון, בא ישר מביאליסטוק עיר-מולדתו לפני שלוש-עשרה שנה. כבן שלושים היה אז, לא נשוי, אבל גם לא פנוי. ברית-נפש היתה כבר אז בינו ובינה, בת-שבע תלמידתו, אשר עזב שם, זו הנפש היחידה!.. שאלתה ובקשתה ממנו היתה, אמנם, כי לא ידחו את הוצאת מטרתם אל הפועל ויסעו מיד אל המקום המאחד את נפשותיהם לנצח, אבל הוא התעקש ולא אבה שמוע. וגם הוכיח לה, כי לנסוע בעלמא – למי תצא תועלת מזה? הן שום ספק לא תטיל בו – דבר זה לא יתואר כלל. הן מי כמוה יודעת את נפשו; מי כמוה יודעת, כי הוא היה תמיד, מימי עלומיו, מן החלוצים הראשונים. אולם תשם-נא לב אל הדבר. נקודת הכובד ברעיון זו היא – מנוחה ונחלה. קניית נחלה – זהו העיקר. מקץ הימים יבואו שמה ויקנו נחלה – ויתנחלו עליה. אז יוכלו לקרוא בגאון: “ניצחנו!.. משא נפשנו מאז העלה, סוף-סוף, גידים ועצמות!..” אבל – תשם-נא לב אל הדבר: – נחלה אינה נקנית בידיים ריקות!..
שנתיים ימים עברו על מיטלמאן בלונדון לאין מוצא. מלאכה המיר במלאכה וברכה לא ראה בעמלו. הגיע הדבר לידי כך, שפעם אחת הביא לבית-מסחר קטן של ספרים עברים את הדבר היותר יקר לו, את מתנת בת-שבע ביום פרידתם. את הספר “שיבת ציון” מכורך הדר, בכדי למכרו. בספר הזה הרבו לקרוא ביחד בימים ההם, הימים המאושרים, ימי חלומותיהם, ימי תקוותיהם; מן הספר הזה שתו בצמא נופת-צופים – מכתבי רב עדתם, ר' שמואל מוהיליבר, אשר יקרו עליהם לאין קץ! בעל-החנות לא נתן במחירו בשום אופן יותר משתי פֶנוֹת. שתי פנות במחיר “שיבת-ציון” מכורך הדר, מתנת בת-שבע! – אולם כעבור שנה, כשהלך הוא, נחום-שלמה מיטלמאן, ובנדוניתה של רחל-לאה, זו אשתו, קנה מאותו יהודי את בית-מסחרו הקטן להיאחז בו – הוחזר לו גם הספר ההוא מונח על אחד הדפים מכוסה אבק עבה.
אז התחילו ימי עליתו. הוא הרחיב את בית-המסחר ולעזר על ידו היה שמחה "שגעון ", אחי רחל-לאה, בחור אלים ופראי, שצחוקו היה מין רעם ושִניו הגדולות והירוקות היו מתגלות לפתע ועיניו היו ממצמצות בתמהון ושהרגלו היה לעמוד על איזו אמרה ששמע באקראי ולחזור עליה בעקשנות משונה שעות שלמות. דומה היה הדבר כאילו כל אמרה ששמע נופלת לתוכו של שמחה “שגעון” כמו לתוך חבית ריקה ושם היא מתגנדרת בקיש-קיש. מיטלמאן שואל אותו: “שמחה, כבר אכלת ארוחת-הצהרים?”. שמחה שותק וממצמץ בעיניו בתמהון. מיטלמאן אומר לו אז: “שמחה, קח, איפוא, חבילה זו ושא אותה לפטרסון אֶט קומפ., יודע אתה היכן זה?” שמחה עונה: “אכלתי ארוחת-הצהרים”. – מיטלמאן: “התדע, איפוא, לאן לשאת אותה? שא ושוב מיד”. שמחה: “אכלתי ארוחת-הצהרים”. – מיטלמאן: “הא? מה אתה סח?”. – המטורף בדידיה: “אכלתי ארוחת-הצהרים, אכלתי ארוחת-הצהרים, אכלתי ארוחת-הצהרים”.
שמחה “שגעון” לא היה, כמובן, מוכשר ל“פדיון”, אלא לעבודה פשוטה, לנשיאת חבילות, להולכה והבאה, וגם בזה היה לרוב מערב ומבלבל, מניח דבר לא על מקומו ומחליף היוצרות, קצת בבלי ידיעה, מפחד חולני, וקצת בכוָנה, להכעיס, לשם שחוק. אולם לפטרהו ממשרתו ולשכור אחר על מקומו לא יכול נחום-שלמה, ראשית, מפני שהיה אחי אשתו, ושנית, – הטעם העיקרי – מפני שמשכורת שמחה היו מזונותיו. ומי זה אשר ילך לעבוד בחנותו במזונות גרידא? ולשכור משרת בשכר – המצבים אינם כל-כך אַי-אַי-אַי…
והמצבים, אמנם, היו כמעט תמיד לא אַי-אַי-אַי. מיטלמאן עבד עבודה ציונית תמה, היה חבר כמעט לכל האגודות הציוניות אשר בעיר, לרבות “עבריה”, נתן תמיד את חדר-מעונו הקטן לאסיפות האגודה שלו, היה אפילו ציר שלוח להקונגרס הששי, “אומר-לאו” נלהב, והמורים עברית והפרחחים מחוג ידוע היו מן המשכימים לפתח חנותו – המצבים לא היו בטוב. הוא היה בעל אנרגיה ואוהב לעבוד, סחר גם בסידורי תפילה, עניני מצוות ומילי דשמיא, אם כי לא בהתמכרות הראויה, ואולם היה מסוכסך קצת ורפה-ידים בתביעת חובות. הביבליותיקה הקולטורית “ציון” רכשה לה קצת ספרים על ידו בתנאי תשלומין לשיעורין, אבל התנאים לא נשמרו והדברים היו יגעים. רחל-לאה דיברה אתו קשות על זה ובכתה.
בכל זאת נשאר מיטלמאן נאמן לאידיאלו ולא נתן תיפלה בדעותיו. ישימו-נא לב אל הדבר: הוא היה חובב-ציון מימי עלומיו ונשאר חובב-ציון. הוא אוהב את ציון, פשוט, אוהב – נו, מה יוכלו לעשות לו? הוא אוהב! הוא אוהב גם את ה“עבריה” בלי כל חכמות. הוא אינו מיטיב לדבר צחות – אבל הוא אוהב. ישימו-נא לב לדבר. הוא היה בימים ההם החבר הראשון ל“שפה ברורה” שבביאליסטוק, ועתה הוא החבר (לא האחרון, אפשר לומר!) ל“עבריה” שבלונדון. גם את הספרות העברית הוא אוהב. מה שאמת – אמת הוא: את הסיפורים החדשים אינו מבין. הוא אינו שונאם, אבל… – המדבר מושך בכתפותיו. הנה עובדה: כשחתם בשביל הביבליותיקה הקולטורית על “לכל בית בישראל” של “תושיה” ניסה לעבור על “מבית-ומחוץ”, “מחנים”, “עורבא פרח” – המדבר מושך שוב בכתפותיו. והתבוננו-נא: לזה, ל"אחד-העם – זהו כבר דבר אחר! אותו מחויבים לכבד. עוד לפני חמש-עשרה שנים קרא את “לא זה הדרך”!.. אה, מה שאמת אמת הוא. ישימו-נא לב.
ברם, “מה הפעולה?” סנדר’קה, סנדר’קה, – אם לא תצא משאת נפשו של מיטלמאן אל הפועל – מה יהא בסופו של זה? גוֹי לַאֲדונָי? מיטלמאן הוא לחלוטין חפשי בדעות, אל בית-התפילה אינו הולך, בשבת חנותו פתוחה בפרהסיה וגם את פאת זקנו הוא מגלח בשעות הפנאי, אבל בלאומיותו יש עוד קורטוב הגון של “יהדות” שבעצמו אינו יודע מה הוא, ואף על פי כן הוא חושבה לחטיבה מיוחדה, חשובה, ממש ל“מציאה כשרה”. אה, היהדות!..
ובכלל – איזו תכלית יש בחיים של כאן? עסק עם בני לונדון, עם אגודותיהם ושמשיהן… יום-יום – פוסטה, פוֹרטוֹ, קבלה, משלוח, תריסר עיתונים, מבקרים בטלים, חוסר פרנסה, שמחה “שגעון”, רחל-לאה… עד מתי? לא, אלמלא תקותו היחידה להגיע, סוף-סוף, למטרתו ולהיפטר מכל אלה, היה כבר כושל כוח סבלו, היה כורע כבר, כבר… לא, הפתרון האחד לכל אלה הוא לעזוב הכל כאן ולהתחיל הכל שם… זה יעתיק וישנה הכל בבת אחת… והעת… העת עושה לה כנפיים… דומה, שזה ביום אתמול שב מן הקונגרס הששי – והרי כבר שנים אחדות עברו מאז… הקונגרס השביעי ממשמש כבר ובא… מתכוננים כבר, בוחרים שוב… ישימו נא לב.
ופנאי אין!… אין פנאי אפילו לעשות איזה חשבון, לא חשבון פשוט, גשמי, חשבון הוצאה והכנסה, ולא חשבון במובן אחר, חשבון רוחני, נפשי, חשבון-הסוף, חשבון- המטרה… באיזה אופן משונה מתפתל הענין, מתפתל… חדשים שלמים עוברים עליו מבלי שאפילו רעיון המטרה יחלוף בו… כל אלה השנים הרבות דומות לאיזה יום ארוך אחד תפל… ואחריתו? ועד הגיעו אל המטרה? לכאורה, על מה יש כאן לחוס ומה אי אפשר לעזוב – ואף על פי כן אפילו אם יבחרו בו גם הפעם לציר אל הקונגרס, אינו יודע אם יוכל לנסוע… עליה, על רחל-לאה, אי-אפשר להשאיר את העסק… עומדת היא בפי-כותונת פתוח, שקועה בחלק הי"ד של “זעקס און דרייסיג באנדיטן” או בחלק העשרים ואחד של “בלוט און טרערן” – ואין אתה יודע עד מה… אולם לא, רק אם יבחרו בו, מחויב הוא לנסוע… מותר לו לנסוע! שנים אחדות עברו עליו כך, בלי שום טעם – הרשות בידו לטעום קצת גם מן החיים, להתבדר, לראות אנשים. גדולה מזו: ישימו-נא לב, עתה המלחמה רק אחת היא – להכריע את הטריטוריאליסטים, והוא מרגיש, שלא רבים הם ציוניים כמוהו, ציוניים אשר ארץ-ישראל היא מרכז-חייהם, ואם הוא לא יסע בתור ציר לוחם נגד האויבים, מי יסע? חובת בני אגודתו היא לבחור בו וחובתו היא לנסוע.
נחום-שלמה משך בשפמיו, שפמי גבר שחרחר, הרבה למעלה מארבעים, העלה במחשבתו את הדרת הפנים החסרה לו, באמת, בכדי לבוא באנשים (לא שיעור- קומה, פנים צמוקים ובלי זקן!) ודיבר בארוכה מעין כל הדברים האלה לעצמו ולאברהמ’ל קרֶץ, עיתונאי ביומון חצי-פֶּנוּאי ז’ארגוני-לונדוני, יהודי בדחני, נחפז, בעל מבט עכור, פנים אפורים וסֵבר של עכבר קטן, שעמד לפני הטבלה ופישפש במחברות הז’ארגוניות הקטנות הנדפסות והשטוחות שם: איזו מהן יבור לתת היום, כמו שהיא, בגליון הכפול… אולם יותר משנתכוון מיטלמאן להעמיד את איש שיחו על עצם הדבר, נתכוון, שתשמע רחל-לאה את הסברתו. הוא ידע, כי עומדת היא מסתמא מעבר לדלת ומאזינה לשיחתו עם קרֶץ. תשמע ולא תבכה. מזילה דמעות ביותר נעשתה בימים האחרונים.
ב
שמחה המשרת, אחיה של רחל-לאה, לא היה הוגה דעות צלולות, אבל כוח הבנתו היה גדול, ולא פחות מזה כוח-התרשמותו. הרשמים לא היו מתעכלים בו, כי אם צפים ממעל, מבולבלים, אבל הוא אהב להתרשם. הוא אהב לשמוע דרשות של מטיפים ושל נואמים אנארכיסטים, חיטט בברוֹשוּרות למכירה אשר בחלון מעין “מה היא הרליגיה?” ו“הכזב שבחתונה”, ובמשפטיו היה אוהב לחזור, נשתזרו לרוב, אמרות מיניות על האלוהות, על הדת ועל הנשמה. ב“חוגים” שהיו באים לחנותו של מיטלמאן, נחשב שמחה לספקן, לכופר בכל. הרוּבסקי האברך, חשוּב המורים, פּלגָאָה, בעל זקן צהוב עבה וחיצוניות מרמה, שנא ביותר את צחוקו של ה“שגעון” והיה קורא לו “מרה לבנה” בקצף רב.
– נו, שמחה, מה הביא לך גיסך מן הקונגרס? אה?
דעתו של שמחה היתה בדוחה עליו, והוא ענה להרוּבסקי בצחוק סתמי, שאינו אומר כלום.
הרוּבסקי נפגע בכבודו וכועס:
– לא היה, שמחה, מי שיַכּך בכל הימים שנסע גיסך. אחותך פתיה היא. חובבת אותך יותר מדאי. לא עשית דבר. נשתובבת ביותר, מטורף!
– גיסי הביא מן הקונגרס! – שולח לפתע שמחה אמרה מבין שפתיו.
– הלא זהו מה שאני שואל: מה הביא? תרופה למוחך? תשועה –
– לכל ישראל! – מטיל שמחה בצחוקו.
– לכל ישראל?
– ולאחותי!
– מה לאחותך?
– הביא!
– מה הביא?
– תשועה. רצוני לומר: הצעה.
– הצעה? מה פירוש? דבּר, מרה לבנה!
אבל העקשנות חזרה לשמחה, וכמו שמעיד עליו קרץ, אפילו בצבת לא תוציא עוד גם מלה אחת מפיו. אז יגש הוא עצמו, אברהמ’ל קרץ העיתונאי, היודע הכל, ואחר הקדמה משל מאמר-התלמוד: “מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים”, הוא עומד ומבאר את דברי ה“משוגע”.
אמנם, הביא נחום-שלמה מיטלמאן הצעה לאשתו, לאחות שמחה, מן הקונגרס, והיא: היות שדבר זה אשר יעזבו שניהם את הארץ הזאת בבת אחת ויהיו הולכים שמה בהיסח-הדעת, הוא דבר קשה ולא מצוי, מלתא דלא שכיחא, ואם ימתינו עד שתהא אפשרות מלאה זו בידיהם, לא יגיעו אל המטרה לעולם, לפיכך, עצתו-הצעתו היא, שהיא, זוגתו, והנער סנדר’קה ישלחו מקודם ליפו או לאחת המושבות, ששם תחיה היא במנוחה ובנם יקבל חינוך עברי, והוא, הבעל, יקמץ פה בהוצאותיו, יגָאל קמעא-קמעא מבית-המסחר שבכאן ויבוא גם הוא אליהם, וחנות של ספרים תיפתח שם!
– אני מוצא את הדבר לנכון מאוד! – השמיע הרוּבסקי בטון של צדיק גדול בעיניו. הרוּבסקי היה הקנדידאט השני באגודה להיות נבחר לדלגאט; מיטלמאן נחשב, איפוא, לבעל-דבביה, ואף על פי כן הוא חולק על קרץ ומוצא את הצעת מיטלמאן נכונה!
– בוודאי! – שולח קרץ את חציו – שתי ארנבות ביריה אחת: להכניס את משפחתו לארץ הקדושה ולהיפטר מאשתו לימים רבים – בחדא מחתא! אבל הפלונית, רבותי, אינה מסכימה. היא מואסת בכלל בעסק הזה, בעסק הספרים. היא, שומעים אתם, רוצה שם באחוזת אדמה. כפי דנודע לי ממקור נאמן – דווקא עבודת אדמה!
שמחה “שגעון” שב למלמל על פי דרכו את הענין אשר ניתן לו לענות בו: “סנדר’קה בגימנסיה עברית, סנדר’קה בגימנסיה עברית, סנדר’קה בגימנסיה עברית”. אבל האנשים בבית לא שמו אליו לב. קרֶץ סיפר דבר פּיקַאנטי. שם, בעיר הקונגרס (קרץ היה שם גם הוא בתור בא-כוח עתונו), נפגש מיטלמאן הפעם בצירה אחת מעיר-מולדתו. אותה הדרשנית הביאליסטוקאית, הגבוהה, הדקה, רעת המראה, אשר משקפים כחולים היו על חוטמה, זו, כפי שנודע לו ממקור נאמן, היתה כלתו של נחום-שלמה בימי עלומיו, אבל היא בגדה בו ונישאה לאחר. עתה גרושה היא מאישה. שה, רחל-לאה הולכת!..
רחל-לאה באה… הן, אמנם, כבר סיפר קרץ את הדבר גם לה ביחוד בדרך עקלקלות, בפרטים שונים, ולא רק פעם אחת, אלא כמה וכמה פעמים, אבל עכשיו כך יאה לקרוא: הס!..
רחל-לאה נכנסת מחדרה, פרועת שער קצת, כשהיא שואבת בפִתים של לחם שיורי צלי-כבד כתות מן הצלחת אשר בידה. עקבות דמעות על לחייה ובריסי עיניה. סנדר’קה בעט בה זה עכשיו ודיבר באזניה מלות לא יפות אשר קלט מן הרחוב. ובצר לה זכרה, כי כל ימיה עברו ללא נחת, כי “אפילו יום אחד לא נהנתה כראוי”, כי “בעתיד מה תקוותיה”, כי נחום-שלמה בעלה שב מדרכו הפעם “לא שלו”, כי איזה דבר טרוף בפיו בנוגע לה. הרי כאן היא כבר על מקומה, אינה “ירוקה”, יודעת את השוק, יודעת באיזה מקום ומקום קונים הכל, יודעת נשים מכרות הרבה וכדומה – והוא שואל ממנה, שתעזוב את כל אלה ותסע עם סנדר’קה השובב מעבר לסמבטיון. ומה כשאביו בבית אין לו כל יראה מפניה, על אחת כמה וכמה כשישארו הם לבדם. כן, סנדר’קה יאכלנה, יאכלנה חיה. ריבונו של עולם, מה שואלים ממנה? למה נשפכת קללה משונה כזו דווקא על ראשה? היא ירֵאה! לא! היא לא תסע! אסור לה לנסוע! איזו דברים בגו… קרץ לא מלבו יוציא מלים… אפשר שבאמת הסֵבה אליה איזו אשה את לבו שם… אולי באמת כלתו מלפנים… ואולי רוצה באמת אותה האשה לבוא הלום, ועל כן הוא שולח אותה ואת הילד מלפניו… הנה היתה כבר לשיחה בפי הבריות!
– שמחה! מתי יבוא בעל הבית? – שואל, לאחרונה, בפעם העשירית פרחח אחד.
– סנדר’קה בגימנסיה עברית, – עונה שמחה.
– שמחה! יש אצלכם “המדריך החדש”? – צועק אחר – לי נחוץ “המדריך החדש!”
– סנדר’קה בגימנסיה עברית, – עונה שמחה את תשובתו היחידה.
– חדל לך שמחה! – גוערת בו אחותו – ענה לבריות מה שצריכים לענות. עתה הלא כבר נחום-שלמה פה, ודי לך להשתגע. התאמינו? – פונה היא אל הנאספים – חולה נעשיתי על ידו בשבוע זה שלא היה בעלי פה. איני מדברת עוד על ה“היזקות” במסחר שנעשו על ידו. מה? בעלי? איני יודעת מתי יבוא. המתינו-נא לו, במטותא!
אבל המבקרים אינם מחכים ויוצאים. בעיקר הדבר, הלא אין הוא דרוש להם כלל.
שמחה ורחל-לאה נשארים בחנות לבדם. היא גומרת את סעודתה, מעמידה את הפּנכה על הטבלה ומתחילה גורדת באצבעותיה בשערותיה. שערות עבותות לה ולא-נקיות. נפשה מרה עליה שגם “די קאָרטנשפילר” – המעשיה החדשה הארוכה שהתחילה לקרוא בשעה שלא היה בעלה בביתו – לא יקחו עוד את לבה. הנה התנפל סנדר’קה שוב על הארץ ומכה ברגליו בדלת. מה גדולות הצעקות! “סם” הן לחייה! מה הוא רוצה? מן המוכרח הוא ללכת אליו!
מיטלמאן נכנס. למראה-עיניים הוא כאיש אשר לא קרהו דבר. הוא פגש שם בבת-שבע, באותה בת-שבע – אבל מה בכך? השדים הביאוהו לידי כך לספר דבר זה לקרֶץ, שהיה עמו במלון אחד. מה היה לו לספר?
כלום נפקא מינא היא, אם פגש בה או לא? הן, אמנם, ציונית כשרה היא עוד עכשיו וגם תסע לשם בוודאי, מאחר וגרושה היא מאישה וכסף יש בידה. וגם נעשתה דברנית, למטיפה ציונית. אבל כמה חולות עיניה! נורא היה להביט בה כשהסירה את משקפיה הכחולים, רחמנות! ברם, איזו “שטותים” באות אל הראש!
– נו, שמחה, מה נשמע?
שמחה מביט על אדונו-קרובו בעיניים של פחד. צל של צחוק נעצר עובר בספיח זקנו והוא מגמגם:
– מעלתו! רוצה אני לשאלו דבר.
– נוּ, שמחה, אדרבה! – מתעודד נחום-שלמה ומעודד גם את משרתו-קרובו: אולי על ידי שיחה תעבור מצוקת הלב.
– אחותי… – מתחיל ה“שגעון” (את שמה הפרטי אינו מזכיר לעולם).
– בכתה פה… – משער מיטלמאן – סכָלה היא! כלום אני מכריחה? אם לא תרצה, לא תסע. אין אונס!
– אין אונס! מתנפל שמחה על האמרה ומגחך באופן מיוחד.
– אבל מה היא שאלתך, שמחה? – שואל גיסו.
– הֶה, הֶה, הֶה, הֶה! – משתפך שמחה בצחוק – מעלתו אוכל ביצים מטוגנות… סנדר’קה בגימנסיה… הה! אבל הביצים? הביצים?..
נחום-שלמה אינו יודע מהיכן, אבל רוח של מצוקה מפחידה, מצוקה עיוורת, מתחילה להכביד פתאום על לבו. זה קרוב לעשר שנים שהוא במחיצה אחת עם עוזר-משוגע זה. אפשר להשתגע גם הוא. ועד מתי ימָשך הדבר ככה? לעולם? היא ממאנת… גאולה לא תהיה… שאלה נפלאה!.. מי יכין לו את מאכלו כשתיסע… באמת, מן הצורך הוא לטעום עתה דבר-מה…
– רחל-לאה!
דממה. קונים בחנות אין.
– רחל לאה!!
– נוּ, מה שם? מה אתה רוצה?
היא באה.
– רכסי את פי כותנתך!
– מילא! – עונה רחל-לאה ועושה את שאלתו.
נחום-שלמה מורה באצבע על הטבלה ושואל:
– מה זה, רחל-לאה?
רחל-לאה מעיפה עין גם היא על המקום אשר שם הטבלה ועונה:
– לא כלום.
– לא כלום? הסתכלי-נא.
– פּנכה.
– ופנכה מקומה כאן? בחנות? על הטבלה? הא?..
רחל-לאה מתרגזת. אם לא ישר הדבר בעיניו – הרשות בידו… הראיתם? אדם עוזב את כל העסק על ידיה לשבועות שלמים, והיא אינה יודעת היכן היא בעולם… אלוהים הוא היודע, למה הוא נוסע, עם מי דרוש לו להיפגש שם… אבל הוא בא – וכל היום אינו שוב בחנות… הכל עליה, וכל דבר עליה: הבית, סנדר, האח המשוגע, החנות… ראשה סובב… והמעט כל זה – והוא אינו נותן לה מנוחה בשגעונות, אשר לא נשמעו כמוהם. היא לא תסע! היא לא תסע! יהרגני-נא הרוג – היא לא תסע!
מיטלמאן עושה עצמו כלא יודע את כל אלה.
– אני הלא רק שאול אשאל, – מכריח הוא את עצמו לדבר בקרירות – פּנכה זו מקומה בחנות?
והוא נוטל את הפּנכה בידו ומגישה עד פניה של זוגתו.
– טראַך! – מנבא שמחה “שגעון” על הפנכה, אשר כרגע תושלך על הארץ ותתפוצץ.
ונבואתו מתקיימת.
ג
לנחום-שלמה מיטלמאן מלאו ארבעים ותשע שנים. מסחרו החל לשגשג. מעט-מעט שיחרר את חנותו מן המתודות העבריות ומספרי ההשכלה החדשים, שאינם נושאים כל פירות ומוטלים כאבנים, והתחיל מכניס לתוכה מזוזות, ציצית, מחזורים והוצאות אנגליות שונות בשביל מכריו אשר למדו בינתיים את השפה. סנדר’קה היה כבר ל“בר מצוה”, עלה לתורה וקרא “מפטיר”. זהו המכסימום – ולא כל אב זוכה לזה. בלימודי בית-הספר הוא עולה על כל בני גילו. אם לא בהתמדה, הרי בתפיסה מהירה. גם זו לטובה, רחל-לאה נזדקנה ומחלת נשים מסוכנה היתה בה לפני חדשים אחדים, אבל היא שבה לאיתנה. ומאז נתרבה טוב-לבה. כשמודיעים לה, כי היום בערב תהיה אסיפה במעונה הצר (מיטלמאן היה ליושב-ראש באגודת “ציון” וכל האסיפות נעשות אצלו), אין היא מתרגזת ונוהמת כמלפנים: – “איפה? על חוטמך?!”
נחום-שלמה עצמו נתאנגל, סוף-סוף, יותר והתרגל להתחיל כל דיבור באמירת “וֶל” תחת “נוּ”. אבל, שינויים מובהקים לא נעשו בו. שפמיו נתקשו ונתלבנו. במצחו רובצים קמטים לא שוים, שני גדולים ושני קטנים – ארבעה.
שמחה עוד משרת בחנות כמאז. הוא יודע אנגלית, ונעשה לאיבר מועיל במהלך החדש, האנגלי, שבמסחר-הספרים. אבל בין השמשות, כשמיטלמאן נשאר עמו לבד – איזו מרה שחורה נופלת עליו, על מיטלמאן, ומעין פחד תוקפהו. משוגע בתקופת תמוז… “העלה נא את הגאַז!”
מן הקונגרס השמיני שב מיטלמאן שבע-רצון. עכשיו חזקה של ג' קונגרסים לו. זה ראשית, והשנית…
בחנות התאספו בני אגודתו המעטים לשמוע “ראַפּוֹרט” מפיו על מהלך הדברים. רוב הנאספים – פנים חדשות. החברים הישנים –רבים מהם הלכו מזה ויתרם נפוצו, נפזרו, עומדים מרחוק.
הפנים החדשות התנפלו על שמחה כמוצאי שלל והתחילו עמו שיחה על גלגול-מחילות מחוץ לארץ ישראל ועל תחיית המתים מן התורה –
– כל מה שאני עושה עתה, – נשמע בתוך זה ממקום אחר קולו של הרוּבסקי המורה כלפי קרץ העתונאי – כל מה שאני עושה עתה, אני עושה על דעת עצמי… סובר אני, שפוליטיקה כזו אינה יכולה לעשות עלי שום רושם… הריני סובר… ישלחוני אל הקונגרס, לא ישלחו – בין כך ובין כך לא אכפת לי… בין כך וכך… אני סובר… אני יודע רק אחת… הרוּבסקי הוא עזוב מכל אדם… אין עוזר לי; הכל מוטל עלי למלא בעצמי… הרובסקי הוא אחד בשדה…
קרץ פנה עורף לאיש-שיחו וניגש למיטלמאן. הוא עבד כבר בעתון השני שבעיר, בעתון עם נטיה ל“ארציות” וחובתו היתה עכשיו להציל דברים מפי בעל-הדין ולעשות מכל אלה מטעמים כשיכתוב את ה“רַאפּוֹרט” על דבר מהלך האסיפה של אגודת “ציון”.
– אבל, מיסטר מיטלמאן, הגד-נא לי בדרך כלל: מה היא השקפתך הכללית על הקונגרס הזה?
חָשְכָה.
– רבותי! קרא בעל-הבית, שמיום היותו לנשיא למד קצת לנאום נאום – רואה אני, שיותר משאנחנו פה עתה לא יבואו עוד. כמה אנו? לא שבעה אנשים… “ול”, אחד המרבה ואחד הממעיט. “לא מרוּבּנו מכל העמים חשק אדני בנו”. גדעון הושיע את ישראל בשלוש מאות המלקקים. הנני מציע, איפוא, לעבור מזה אל ה“הוֹלל” שלנו, זה מעוני, ושם נפתח את אסיפתנו. מיסיס! האפשר כבר להיכנס?
– אפשר! – נשמע קולה של ה“מיסיס” רחל-לאה.
הנאספים עזבו את שמחה והתגודדו להיכנס את ה“הולל”. נחום-שלמה צעד מאחרי כולם בקומה כפופה קצת, ודיבר את דבריו בדרך כבוד באזני קרץ אשר לא סר מעליו. הקונגרס הלז הצטיין בזה שהיה כולו מעשי. ישימו-נא לב. הוא היה מוקדש כולו לשאלת העבודה המעשית. ישימו-נא לב אל הדבר: הכל מכירים ומודים עתה, כי העיקר היא העבודה המעשית. אין חילוקי דעות. העבודה המעשית בפלשתינה, בארץ-ישראל, היא, רק היא, מובילה אל המטרה –
הד-הדברים התגלגל בחנות הריקה. מאחורי המדבר הציץ שמחה “שגעון” והאריך את לשונו.
אגב אורחא
מאתיוסף חיים ברנר
(מתוך ילקוטו של בעל מרה לבנה)
א
בווינה היתה החבורה מפורדה ומפוזרה. לא נפגשו איש ברעהו אלא בפרוזדור-ה“לשכה”, בשעת ההמתנה לאותו היהודי הפקיד, הקטן והכעסן, המעמיד על כל בא שתי זכוכיות של משקפים מתרגזים, או בקונטורה למכירת כרטיסי מסע בנכיון של שלושים אחוזים “בשביל ציוניים”; בשאר שעות-הזמן היו זה בכה וזה בכה. הקוֹמיס העבה – סטודנטים בני עירו, דרוֹהוֹביטשים, היו לו בכאן, שאצלם לן ואתם בילה את העת בבית-קהוה לא-יקר. החייט הטארנוֹפּולי, בחורי הישיבה הטאַרנובים והנודד הרוסי המהיר התגוררו במלונות פרטיים בשכונת היהודים אשר ברחוב-הדגים הקטן וברחוב-הדגים הגדול. והמורה מבּוטשאץ, הצעיר העדין והשחרחר עם דבריו העומדים תמיד ברומו של עולם וקילוח-דבריו בסגנון המקראי-התלמודי-הספרותי, לא היה עדיין כלל בחבורה. הוא, עם חפציו ביד, בא, מלוּוה על ידי אביו, באותו היום שנסעו הכל מווינה, שעה אחת לפני הנסיעה הכללית, ולמרות כל הטענות ומענות – תחילתם בשפת-עבר וסופם באשכנזית-יהודית – שלו ושל אביו עם הממונה הקטן והזועף, למרות השליחויות השונות והצלצולים בטלפון, לא עלה לו לנסוע עם הכל היחד, אלא שניטל עליו לעשות את דרכו לבדו במסע-הערב ולהדביק את בני לויתו רק עכשיו, ביום המחרת בבוקר, בטריאֶסט, ערב יום הפלגת הספינה לאלכסנדריה של מצרים.
– אבל סוף-סוף נזדמַנו לפונדק אחד, רבותי! – קרא בשמחה, כשמצא, בבואו לאכסניה היהודית, היחידה בעיר, את כל הפנים, שראה בפרוזדור הלשכה הווינאית לפני נסעם – נתכנשה השיירה שלנו!
וכאן, אמנם, השיירה היא במלואה ורוח מעין חג נסוכה עליה. קצה הנפש בישיבת ההמתנה שבווינה עם הימים העוברים באפס ענין, עם היוקר לצרכי אוכל נפש, עם המשכבים בלילות, ש“אי-אפשר לסגור עליהם את העינים” מחמת הכינומת. “אח, אלמלי היינו כבר בטריאֶסט! – גנחו שם הכל חליפות – יותר כבר אין צורך בשום דבר!” ומפני זה לא שמעו גם בקול הממונה הכעסן, אשר הזהיר בהם שלא למהר בעלמא לעבור לטריאֶסט, מפני שהישיבה בווינה עולה בזול יותר מאשר שם, ותחת נשיאותו של הקוֹמיס הדרוהוביטשי, אשר נפשו נכספה להבהיל את שעת הפרידה הנעימה מבני עירו “על דרכו לארץ ישראל”, עמדו והקדימו לבוא אל “האיטלקים נתיני אוסטריה” –רמז לבני טריאסט, בלשונו של המורה הצעיר – בשני ימים שלמים.
– מרכז-ההסתדרות ראוי למלקות! – מדבר המורה מבוטשאַץ בהתעוררות נעימה ובנענוע-הראש עוד קודם שנרגע וסעד את לבו – משרה רבת-אחריות כזו, כהנהלה-בעצה את החלוצים העוברים אל הרי יהודה, מילוי פונקציות נכבדות כאלו, מוסרים לאיש קר-מזג ואי-נימוסי כזה! הרי אני נכנס אליו… דעת לנבון נקל… אני שׂם פעמי לארץ-ישראל… מה עוד?.. שיערתי בנפשי: ישאלני, מה מטרתי, מה תעודתי שמה, מהי משאת-נפשי… והוא: – Aber um Gottes Willen, was wollen Sie?.. הא כיצד?..
– מאיש בשעת מילוי חובת משמרתו אין לדרוש אידיאל! – גוזר הקוֹמיס. הוא בטוח, שגם המורה הבוטשאצי בעצמו במקומו של הפקיד לא היה טוב ממנו. ובפרט, שרבים כל-כך השנוֹררים, הבאים ללשכה ודורשים שיתנו להם כסף לנסיעתם. הוא בעצמו, הקומיס הדרוהוביטשי, היה עֵד-ראיה למחזות כאלה. באים בתביעות כמיוחסים גדולים! כיצד זה לא יתנו להם? הלא הם מוכנים לנסוע לפלשתינה – להפקיר את עצמם בעד כלל-ישראל, בעוד שבאמת אין דעה כזו אפילו בבהונות רגלם השמאלית. פשוט, רמאים! הנה אותו קיבל הפקיד באופן שאין טוב הימנו. לו יש ריקוֹמנדאציה טובה גם ללשכת המודיעין ביפו!
בחורי הישיבה הטארנוֹבים – אחד פרוע-שער ואחד כבד-פה – ששם, בווינה, בשעה שהיו נכנסים לפרוזדור-הלשכה, היו פונים אל המשרת המגוּרמן ברטט ובכעין ערמת קוף היו שואלים על הממונה: “הוא כאן?”… שלחו כאן, בטריאסט, רסן מעליהם, השיגו על טענת הקומיס בדבר השנוררים במאמר: “למה ברא אלהים עינים לאדם?”, המשיכו בעקיצת לעג: אלא ש“אם אין דעה – הבדלה מנין?” והסכימו, לאחרונה, למלקותיו של המורה בהוספת "ארבעים חסר
אחת".
– אבל, מילא, מה שעבר עבר, – נמשך קולו של כבד-הפה – מוטב שתייעצו לי עצה לעשות עכשיו?
– מה לך?
לו דרוש חייט – שיעשה תיקונים במלבושיו הארוכים, שיקצרם ויכינם לפי מידת “בני אדם”. חברו, פרוע-השער, כבר הספיק לעשות את האופיראציה עוד בווינה, והוא לא. אולם די לשאת את העול והסבל! הגיעה השעה לצאת משעבוד לגאולה!
– והטאנופּולי שלנו? החייט?
להחייט מטארנופול אין כלי-עבודה בכאן. ובדרך-כלל – כאן אין רצונו כלל לעסוק בעבודתו. צדק אותו בעל-הכרס העבדקן, שראו שם בלשכה… (הוא בוודאי יותר עשיר מהגביר הכי-גדול בטארנופול!)
– כי מה אמר לך?
– לפני נסעי הדביקני בחצר. אתם כולכם כבר הייתם ברחוב ואני פיגרתי: לפני השער נפל ארגזי מעל כתפי. בקיצור, הדביקני ונכנס עמי בדברים בידידות כזו – אינכם יכולים לשער! כמעט שעזר לי אפילו לשים שוב את הארגז על הכתף. בחיי, הוא רצה, אבל אני לא נתתי לו. בקיצור, שאלני מי ומה ואיך ולאן אני נוסע ולשם מה – הכּל בכל מכל כל. אם הנני בעל-מקצוע? אמרתי לו: “חייט!”. “הנך מפועלי ציון, איפוא?” – הוא שואל אותי. “כן!” – אני עונה לו. מאי איכפת לי? יהא מפועלי ציון!
מילא, התחיל: פועלי ציון הם כאלה וכאלה, סוציאַל וכדומה. אני שותק. לבסוף נתן לי אפילו את היד – כמו שאנכי יהודי! מושיט לי את היד ואומר: “דרך צלחה! צלחה! גֶזיגֶנְגֶנוֹס!”
– אולי גֶזינוּנגסגֶנוֹסה? – מתקן הקומיס.
– איך? נוּ, יהא כך! חי-נפשי, כך אמר לי: “דרך צלחה, גזינגגוֹסן! וזכור ואל תשכח: בפלשתינה דרושים לנו עובדי אדמה, בראש וראשונה – עובדי אדמה…”
– שַה – הפסיקתהו החבורה פה אחד – הרי לפנינו איש הנוסע משם! נשמע מה בפיו!
בחסר – כאילו צמח פתאום מתחתיו – עמד צעיר כבן עשרים, דק ובצוארון גבוה, לבוש כולו בטעם בוּכהאלטרים, אלא שנעליו ממוזמזות לגמרי ופניו מלאים מכות טריות ואבעבועות יבשות – לפי דבריו, שיירי מחלת ה“חֶרָרָה”, אשר חלה בה שם. מחוגת הנוסעים סובבה עליו כהרף-עין.
– אבל בתור הקדמה נחוץ לדעת, אם האיש הלז הוא ציוני? – קרא המורה מבוטשאץ.
– ציוני ולא ציוני, הכל לפי רצונכם! – מיהר הצעיר הדק לענות מתוך המעגל.
– אבל מה שם? איך שם?
– תהיו שם ותדעו איך שם! – אמר הצעיר השב משם, כמתרשל לענות יותר, אלא שבקולו צילצל גם הד של התראה.
ברם, דעת הקהל אינה נוחה מזה. בקולות נמוכים ובקולות רמים מוסיפים מכל עברים. ומה המושבות? פורחות? ומדברים שם עברית, רק עברית? ומי שאינו יכול? והערבים?
– איזו ערבים!.. – גוער הקומיס הדרוהוביטשי בקול רם מאד – העיקר, מה? –
– מה “מה”?
– קשה שם “לעשות” חיים?
נתקבלה על זה תשובה קרירה:
אני איני אומר לא הן ולא לאו. תהיו שם ותדעו. כבר תראו. אני – הייתי שם הכל. גם במעדר עבדתי, גם גפנים הרכבתי, גם בעיני חליתי, קדחתי – הכל! הייתי בחיפה, הייתי בבירות, ביקשתי גם משרה ביפו –
הוא מיעט בדברים ונראה כמסתיר סוד, אשר לא יעלנו על דל שפתיו, באין חפצו להכאיב את לבות הנוסעים ולהכזיב את תוחלתם; אבל יחד עם זה נשמע גם בכל תשובותיו הקצרות והיקרות לעג ברור, מעין אותו הלעג של ההורים והאחיות בבית שם בעיר-מולדתם, בהוכיחם אותם ובהזהירם “לבלי להשתגע”, לעג אשר השפיל לרגע את כל הרוחות.
– ולאן אדוני נוסע עכשיו? – הוסיף הקומיס הדרוהוביטשי לשאול בנימוסיות רבה.
לברלין! אקוה לעשות שם עסקים. אבותי, אמנם, מתגוררים בקראַקוי, אבל אני איני נוסע לקראקוי. אני נוסע לברלין!
ה“עולם” נשתתק.
– “ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לא–מור” – התחיל פתאום המורה מבוטשאץ לנגן את הכתוב בטעמי המקרא.
– הארצי-ישראלי!.. אַיֶכּה?!.. – נקרא בינתים פתאום הבחור הדק על ידי אחת מבנות בעל האכסניה: – המשפחה אשר הוחזרה מאמריקה קוראת לו: היא בחדרה; רוצה להיוָעץ עמו באיזה דבר…
– אני הלא כבר חיוויתי להם את דעתי… בעשרת אלפים פרנק… –
– תוגר!.. – עגבה בת בעל-האכסניה על האכסנאי הישן שלהם – המשפחה אשר הוחזרה מאמריקה רוצה לדעת… אם אפשר לנסוע מכאן דרך קוֹנסטאנטינוֹפּוֹל…
– אי, פראים!.. – התמרמר התוגר הארצי-ישראלי – אלך ואגיד להם…
החוליה נפתחה והדרך להעברה ניתנה. החייט הטארנפולי שלח מבט בקדקדו של ההולך וקרץ בעיניו!
– למי יש פה להאמין?..
– הטיפוס הזה ידוע! – מעמיק דבר המורה מבוטשאץ – גלגולם של ה“מרגלים”!
– ומה היה לשאלו כל עיקר? – לא מבין הקומיס הדרוהוביטשי.
– אין שואלין את פי הנס מן המחנה! – פוסק הטארנובי פרוע-השער, זה שקיצץ את קפוטתו עוד בווינה.
– את הבורח! – ממלא הטארנובי השני אחרי רעהו.
רוח החבילה מושב לאט-לאט אל כנו. אי, צריך לצאת השוקה ולהכין צידה לדרך. מי ומי ההולכים?
הטארנובים מתלחשים.
– את המלבוש שלך כבר תקצר שם! – מנם האחד.
חבל! חפצתי לבוא לשם כבן-אדם! – דואג המנוחם.
ב
אחרי הצהרים.
אל שולחן הצעירים הנוסעים, בשעת סעודה, נלוָה יהודי פולני כבן ששים, בקפּוֹטת-אַטלאַס ובשטריימיל, בעל זקן נאה וחשוב וצורה של ר' עקיבא איגר – אחת מאותן הצורות המשמשות מודל לציירים לועזים מחיי ומפרצופי היהודים. הוא פנה ב“שלום עליכם” כללי ואמר:
– כולכם לארץ-ישראל?.. מה אתם נוסעים לארץ-ישראל..
– מה פירוש “למה אנחנו נוסעים” – ענתה החבורה בתמיהה.
– רצוני לשאול… – גימגם היהודי – מיראת שמים באמת?..
ובהוציאו את המלים האחרונות מבין פתחי פיו, הפיקו פניו עינויים של איש, אשר צרה גדולה באה עליו. כולו היה עיף, רצוץ, מדוכא, על הנוסעים הביט בתמהון, בקצף, בחשד גדול, אך גם באיזה מין תמימות מיוחדה, השתתפות משונה ובאיזו תקוה בלתי מובנה. במקצת דומה היה לאיש, שאחד מבני ביתו נפל לבאר עמוקה, כשהוא רואה אנשים מתכנסים ויורדים גם הם הבארה…
– כבודו הוא אבי המשפחה הרוסית אשר הוחזרה מאמריקה?.. מה? נתקשו תנאי הכניסה?
– אני? הוחזר מאמריקה? רוסית? לא נתנו להיכנס? חס ושלום! ישמור הבורא ויציל! אני – בֶלזאי אנכי… אנכי מבלז אני… גם אני נוסע… אִתכם אני נוסע… בני, לא עליכם, ברח לשם… לפני שלושה חדשים ברח… לא ציפיתי ולא פיללתי… מה היה חסר לו אצלי?.. בירושלים הוא כעת… בן-זקוני הוא… רך ומפונק… הרב דשם כתב לי אפילו, שאם אשלח כסף, יחזירו… בני, שיחיה, רוצה כבר בעצמו לשוב… אבל אני איני מאמין בו… ירא אנכי… והריני נוסע להביאו משם… חרפה היא להגיד… העסק עולה לי באוצרות… עזבתי את משפחתי, את כל עסקי…
– אחד מגבירי בּלז בוודאי! – העיר החייט הטארנופולי, כשסר היהודי מעליהם.
– בעל יכולת! – הסכים הטארנובי כבד-הפה.
– טרגדיה עברית טיפוסית – העיר המורה.
הקומיס שיער: איזו צידה-לדרך הגונה אפשר היה להכין, אלמלי היה היהודי הטיפש, תחת לאַבּד הוצאות ולנסוע לשם בעלמא, מקדיש את הסכום לשיירה!.. ואגב נזכר באמת, שעדיין לא נעשה כלום בנידון זה וַיקם.
– חברים! – קם פתאום גם הטארנובי פרוע-השער – לי יש הצעה… הנה אנחנו כאן חמישה אנשים הנוסעים בדעה אחת… אֶה… אֶה… לרעיון-התחיה… רצוני לומר: לא חמישה, אלא ששה. עם חברנו הרוסי – ששה! והצעתי היא: תחת שאיש-איש מאתנו יעשה שבת לעצמו, יתן כל אחד ואחד מאתנו חמישה כתרים ונעשה קופה כללית של שלושים כתרים, חמישה-עשר רייניש, ונשלח אחד או שנים מאתנו השוקה ויביא אוכל לכולנו. מה דעתכם על זה? אה?
עיני השומעים הוארו בשמחה על הרעיון המקורי, ובכל זה לרגעים אחדים נשתררה דומיה לא-קלה.
ראשונה ענה המורה מבוטשאץ: “השכל מחייב!”… ולאחר מחשבה של הרף-עין על אשר לא הוא היה מציע הדבר, חזר והוסיף עוד ביתר מסירות: “רק ככה! רק ככה! מובן מאליו. איש לא חשב מתחילה באופן אחר; השכל מחייב!” אז הלך החייט הטארנופולי והתייעץ בלאט עם הקומיס הדרוהוביטשי – איזו חשבונות יש ביניהם מלפני וינה! הטארנובים מצדם נזדרזו, התחילו בודקים את ארנקיהם וגונחים. הנודד הרוסי – איזה בחור משונה, כבן עשרים ושמונה, שהיה כבר בקנדה ובלונדון ושלא התערב כל העת בשיחות ולא הביע שום הפּעליות אפילו לשמע דברי הצעיר הדק על מגרעותיה של הארץ המובטחה, אלא עסק בשתיית מים הרבה, כוס אחר כוס, כאילו אש יקדה בקרבו – יצא הפעם מגדרו והודיע, כי ללכת ולהיות שליח להבאת אוכל הנהו נכון בכל עת ובכל שעה, אבל שום כסף אין לו.
– אפילו לא חמישה כתרים?
– אפילו לא חצי-כתר.
– ומדוע לא סיפרת זה בלשכה בווינה?
– ומאין אתם יודעים, כי לא סיפרתי?
– נו?
– מה שעונים לכּל ענו גם לי.
– אבל האמינו לך, לכל הפחות?
– לכו ושאלו אותם!
– ומה תאכל, איפוא, בשבוע ימי הנסיעה?
– מאין לי לדעת?
לשעה אחת נתבטל רעיון-הקומונה מאליו. אבל הטארנובים לא שתקו: “חברים! היא הנותנת! דוקא מפני שבמשפחתנו נמצא באופן בלתי-צפוי כזה איש, אשר אין לו כלום – עלינו לעשות את השותפות! הן איש-איש מאתנו לא יאכל מאת אשר לו ויביט במנוחה על חברנו השוכב רעב בירכתי האניה. אולם, שיחזיק בו אחד מאתנו – הלא קשה. ומאי חזית? והרי מוטב, שכלכלת העני תהא על הציבור המשותף! חברים!~ הנה זה עתה שמענו את העובדה מפי היהודי הבּלזי בדבר בנו הבורח – המעשה אשר איחד את כולנו והראה לנו, כי בדרך אחת אנו הולכים! חברים! כל אחד ואחד מאתנו בשמעו את הסיפור המעניין זכר בוודאי את כל התלאה אשר מצאתהו, את כל המלחמה אשר אסר את הוריו הוא, את כל הבוז אשר נחל מן הדור הישן, שהביט עליו כעל “משוגע”, והכל בשביל מה? הכל בשביל האידיאה שלנו, בשביל רעיון-התחיה, בשביל ארץ-חמדתנו, המצפה לנו זה אלפים בשנה… וכעת – מי הוא אשר לא יעשה את חובתו?”
– מושׂכל ראשון ממש! אַכּסיומה!
– אבל בכדי לקנות אוכל הלא דרוש לדעת איזו מלים איטלקיות… – רצה החייט הטארנופולי להסיח את הדעת לשאלה אחרת.
– הנה… עד שאתם דואגים לאכילה, אדאג אני לשתיה… – התנער הנודד הרוסי פתאום, נטל את הכד מעל השולחן ויצא אל בית-המבשלות למלאותו מים.
נשתררה שוב דומיה. עיני הכל ננעצו בכתלים.
– איטלקית הרי זה מן הקטנות!.. – לא עיפו הטארנובים להילחם בעד נצחון-הצעתם – למה ברא הקדוש ברוך הוא אצבעות? מראים באצבעות כמה ליטראות לחם… כלומר כמה פּוּדים לחם… בשביל ששה אנשים לשבעה ימים… כמה צריך?
– בשביל ששה? – ניסה החייט את כוחו עוד פעם.
– מילא! – החליט הקומיס הדרוהיביטשי – אמרתי לשׂכּוֹר מיטה לשינה באניה… יהא בלי מיטה; אין ברירה!
– אלא מאי? לשכב על הקרקע שבעה לילות רצופים?
– הס! הנה הוא חוזר… ישמע…
– אין דבר, – הרגיע את החבורה הרוסי החוזר.
– מה אין דבר? – נכלמו הטארנובים.
– אין דבר… שאלתי את הארצי-ישראלי שלנו למלים אחדות… הוא שוהה בטריאסט זה כמה שבועות ויודע…
– את המרגל?.. – הלך המורה מבוטשאץ לשיטתו – נוּ, מה? המשפחה האמריקנית חוזרת, אמנם, ישר לרוסיה? בעצתו?
– כן… וגם את בעלת-הבית שאלתי… את העיקר אני יודע כבר… שמות-המספר – נו, וכיוצא בזה… “כמה” בלשונם: “קוַנטו”… ועוד…
כד-המים בידו של הרוסי הנודד וציד בפיו; ידיעתו באיטלקית מכריעה את הכף לטובתו – לגמרי.
ג
כחצות-ליל.
עם גמר ארוחת-הערב העליזה, כששק-האוכלין המשותף עמד בפינה, כשהוא מקושר ממעל, בשעת ההכרה הנעימה, שכל הקניה החברותית עלתה כל-כך בטוב (נקנו דגים, נקניקים, זיתים, לחם, סוכר – ועדיין נשארו שני כתרים במזומנים!) ושבגללה היתה הדעה הכללית כשיכורה ולא מיין, באו שני עוברי-אורח חדשים אל האכסניה על מנת לעלות גם הם מחר אל הספינה: אחד – איש-מידות שמן וחלק, משולח ירושלמי מכולל אוּנגארן, ואחד – רזה וכפוף בבגד אמוץ-לבנבן עם צוארון של קטיפה שחורה וממועכה, אברך חולה-שחפת מבּוקוֹבינה, שהרופאים, לפי דבריו, ציוו עליו לנסוע לארץ חמה, כי שם יֵרפא.
המשולח הירושלמי, על פי הצעת בעל האכסניה, ציווה על בעל-העגלה לשים את הכבודה הרבה שלו בחדרו של היהודי הבּלזי, ושם התפלל ערבית, ושם אכל רבע אוז וקוֹמפוֹט, ושם נשאר ללון. בשביל חולה-השחפת לא היה מקום כזה, ולפיכך, לאחר שעיף מאד מלווֹתוֹ את נושא-הסבל, שהכניס את כריו וכסתותיו הגדולות ישר לחדר-האורחים הכללי, נשמט על גב כסא אחד שמסביב לשולחן והתחיל מכעכע בגרונו ומתאפק משיעול. המשרת אמר להחזיק בו, אבל החולה נתרגז עוד יותר
– הריני יכול בעצמי! הריני יכול בעצמי!..
מה יכול בעצמו? – מטר-מבטים ניתך על ראשו; מבטים, שחצים משתדל לכסות את רגש התועבה לחולה והיראה מפני החולה, וחצים השני מגלה הכל, על ידי הכיסוי גופא, ביתר בהירות, ביתר אכזריות…
החולה נרגן מעט את נושא-הסבל על כמות שכר טרחתו, וכשנפטר הימנו, הליט את פניו בכפות-ידיו שעל השולחן, ובעלי המבטים קמו כאיש אחד ויפנו לקרן-זוית.
– פנים חדשות!
– קרי “חלשות”!
– שלושת רבעים של מת…
– וכזה נוסע גם כן… מה יעשה שמה?
– קנדידאט להר-הזיתים…
– ואיך יעשה את דרכו, דרך הים?
– צריכים אנו לדבר על לבו… להניאו ממחשבה זו…
למלא את התפקיד החברותי הזה, הנחוץ כל-כך, נטל על עצמו הקומיס הדרוהוביטשי. ניגש בזהירות; התחיל ב“מאין יהודי?” ו“לאן כבודו נוסע?” – אבל לשוא! כעבור רגעים אחדים שב אל חבורתו בנענוע-ראש של יאוש: “גם הוא רוצה לחיות” – הוא טוען…
הפנים הועבו והורדו.
– אבל הלא את טובתו דורשים! – התמרמרו הכל.
– הוא הדבר!.. אבל חולי השחפת עקשנים נוראים הם…
– שש… הנה הוא קרב אלינו…
והוא, החולה, אמנם, התקרב בלאט, היטה אוזן רגע אחד, עמד בדממה רגע שני, הורה מבט בוער מעינים נוצצות וקרא פתאום בקול צרוד איום:
– יהודים! במטותא! אל תחרשו עלי רעה! אל תעזבוני! קחוני אתכם!
– מה? מה? מה יחסר לך?
– מה חסר לי, בריאות! שם, אם ירצה השם, אשוב לאיתני… שם אבריא… צריך אני רק לבוא לשם… אל תעזבוני, יהודים, באמצע הדרך… אל תזלזלו במצוה חיה…
– הכסף יביאך למחוז-חפצך, – השתמט הקומיס…
– הכסף?.. ברוך השם, איני צריך לבריות… יש לי להוצאות-הדרך… לא הרבה, אבל יש… אולם… בלעדיכם…
– אבל השכל מחייב, כי אסור לך לנסוע, שומע אתה? – קרא המורה – נסיעת הים הרי לאו מלתא זוטרתא היא… ועוד מסורבל ומועמס בחפצים רבים כמו אלה…
– אני אסע… אני אסע… – דיבר החולה כמו לעצמו ובמין איזו שמחה לאיד.
– וצריך אתה לברך את השם יתברך על שהזמין לך בדרך סיעה של יהודים כאלה! – נענה מן הצד היהודי הבלזי, שיצא מחדרו.
– “לכם ולא לו”, – ליגלג המורה בעקיצה רבה – הלא גם כבודו נוסע אתנו!
– אני?.. לא… איני יודע… אפשר כבר, שלא אסע… המשולח הרב, שבא זה עתה, הוכיח לי, שאיני צריך… איני צריך לנסוע… המשולח הרב נוטל הדבר על עצמו… הוא מבטיחני, שהכל יוגמר על צד היותר טוב… העסק לא יעלה לי גם עכשיו בזול יותר… אבל הסכומים אינם פה בחשבון… אני טובע… ילד כזה!..
והבלזי האב התחיל מספר בשבחי “ילדו”. בן פורת – כה יחייהו השם יתברך! עוד לא נמלאו לו שבע-עשרה שנה וכבר הוא חכם לכל דבר. הנה בראש-השנה שעבר, אחר התפילה, הולכים אל הרבי שיחיה, ושם הלא צריך להמתין הרבה, והרי הוא, האב, אומר לו: “יושה’לי, לכה הביתה וסעד את לבך ואחר תבוא”. “לא – הוא אומר – לא, אבא, בלעדיך, אבי, לא אלך”. הנה עד היכן!..
– ועכשיו?.. – זרתה החבורה מלח על פצעי האב האומלל.
אולם הוא לא שמע. בחפזון של יהודי פולני נעלם לפתע, וכעבור דקים אחדים שב, כשחתיכת נקניק גדולה ויבשה בידו.
– מי מכם “בעלן” לקנות את זה?.. בקראקוי קניתי… לדרך… נקניק וַרשאי… כאן לא תשיגו כזה… כאן נקניק כשר – יקרוּת נוראה…
– ולמה לנו דוקא כשר? – העז הנודד הרוסי את פניו.
חבריו הביטו עליו באי-רצון. הבלזי המוכר הרעים את בבותיו, אבל חייך בקולו:
– אי, בחורים אוכלי-טריפות, רחנמא-ליצלן, אינם נוסעים לארצנו הקדושה… נו, מי מכם “בעלן”? שלושה כתרים שילמתי בעד זה ולא נגעתי בו עוד… בחיי… מכיון שאיני
נוסע…
דעת איזה יחיד היתה לתת לו את שני הכתרים שבקופת החברה – וחסל. המוכר סירב. אז נטל הקומיס הדרוהיביטשי גדולה לעצמו וכאילו היה מוסכם מכבר לראש החברה, גזר, כי אין צורך לקנות את הנקניקים כלל. לו יש חצי ארגז של תופינים מביתו, ובספינה הלא ממעטים לאכול.
– נו, – נתיישב נשוא-הפנים הבלזי בדעתו – יהא זה שלכם… תאכלו ותשבעו… אני שילמתי בעד זה שלושה כתרים… הפסד של כתר במזומן…
לאחר שקיבל את מחיר הנקניק, הלך למשכנו ושב על עקבו:
– אבל שכחתי להתנות תנאי אחד. אם אתיישב עוד לנסוע אתכם מחר בבוקר – שתחזירו לי את הנקניק ואני אחזיר לכם את שני הכתרים שלכם…
התנאי נתקבל.
– טריפה, טריפה… – התחיל החולה, כשנעלם העשיר הבלזאי, להיכנס בדברים עם בני חברתו ולעשות להם נחת-רוח – מי ירא מפני הטריפות של חסיד שוטה שכזה? הנה לי הרשו הרופאים מפורש לאכול בשר שלא נמלח…
ומבלי כל המשך נתעורר וניגש אל המורה מבוטשאץ, ויתקע לו את כפו:
– תודה, יהודים, תודה!.. ברכת אלוהים עליכם על אשר אינכם עוזבים אותי בלעדיכם…
– נו, טוב, טוב, מה לעשות…
ומי יודע באמת, – דיברו הטרנובים – אפשר, כי דוקא הרעיון, ששם ירָפא… אפשר, כי הרעיון הזה גרידא יחלימהו… אצל חולים שאני… ובכל אופן חובתנו היא…
רוח של אחדות נשב בין כתלי האכסניה. השמחה שוב היתה גמורה.
– ומה אתם חושבים, חברים? – איבעא להו – שאם יתיישב הבלזי מחר לנסוע אחרי בנו ויבוא ליטול את סחורתו בחזרה, נשיב לו את המציאה? –
– מכות! – החליטו הכל פה אחד.
ברגע זה כולם שוכבים ביחד על גב מזרנים מרופדים על הרצפה כעין אצטבה של קסרקטין ואינם ישנים. הומים ומדברים. הערביות והספרדיות שמה – אומרים – הולכות מכוסות פנים, ובירושלים יש סמינר למורים מיסודה של “עזרה”.
ד
ספינתנו היא ספינת חפזון, משל חברה אוסטרית. ארבעה ימים צריכה היא להיות בים עד בואה לאלכסנדריה של מצרים. משם יהיה לנסוע במסילת הברזל עד פורט-סעיד, ומפורט-סעיד עד יפו – שוב באניה. הלשכה הווינאית מסרה גם בזה פרטים לא-נכונים ומרכז ההסתדרות נתחייב שוב מלקות.
שם הספינה – “קליאופטרה”. ונתגלגלה זכות על ידי זה למורה מבוטשאץ. כשעלתה השיירה על גב המכסה, נתעורר הוא משום-מה ביותר וכאילו רק למלאות את חובתו, חובת מורה עברי, בידיעת היסטוריה, אמר:
– רבותי! היזהרו! על חוטמה היפה של קליאופטרה ישבנו. סכנת נפשות!
החולה, שנתחמם נגד השמש, נענה:
– דוקא אניה גדולה כזו, שמעתי אומרים, אין סכנת ה“בר-אוזא” רבה עליה כל-כך.
– השכל מחייב! – מיהר המורה להסכים מצדו, ובאותה ההתעוררות הוסיף: – בר-אוזא! “קאטשקה” בלע"ז!
ואולם על שמועתו והשערתו של החולה, שבשביל סגולת גדלה המיוחד של האניה, הרי אין היא עלולה כל-כך להנדה יתירה, קפצה רוגזה ממקום אחר: הקומיס הדורוהוביטשי שלח מבט זועף על ליחת השחוף, שהיתה מונחת אצלו אגב שיעול, וליגלג:
– אין אימה!.. חבל רק, שהמשולח האונגארי הוא רב ולא שו“ב, כי אז היינו שוחטים את ה”קאטשקה" ואוכלים אותה על קרבה ועל כרעיה, חה-חה!
החולה המרוגז נפגע בכבודו ביותר על ידי הערה זו מצד בעל-דבביה.
– עוד לא ידוע, – אמר – מי יסבול קודם ממחלת הים! מי יאכל קודם את הבר-אַוזא!
הוא השתעל וירק, כמו להכעיס, והקומיס סר מעליו וילך להתוודע אל נוסעי שאר המחלקות. “השונרא השחורה”, אשר עברה ביניהם, בין החולה ובין הקומיס, מנהל החברה (שהחולה, אהה, אינו רוצה בשום אופן משום-מה להכיר בזה!) הולכת וגדלה… עוד על החוף, לפני עליתם אל הספינה, נפל איזה סכסוך ביניהם בגלל התשלומין בעד הובלת החפצים אל הנמל, שמשרת האכסניה, במצות אדונו, דרש בעדם, בעד שבע החבילות, שבעה זהובים (חפצי האונגארי הובלו ברכבת מיוחדת). החולה טען: “חלק כחלק, והרי גם אני נכון ליתן את זהובי; יהודים! רחמו! למה יטלו ממני יותר?!” והקומיס הדרוהוביטשי נכנס בעבי הקורה וטען: לא כי! השכר אינו חובת גברא אלא חובת מנא, ומכיון שלכל אחד ואחד מהם היה רק ארגז אחד, ולחולה שני ארגזים (לנודד הרוסי אין שום חפצים), הרי שעליו לשלם שני זהובים. היחס המחודד הזה הכאיב כל-כך את לב הטארנובים עד שלא פסקו מלתנות: “אוי, כמה היינו חפצים כבר להיות על הספינה!.. אוי, אין לנו צורך בשום דבר מלבד להיות על הספינה!..”
עכשיו היו הטארנובים על הספינה. סמוכים על גזוזרתה ומתווכחים בהתלהבות, אם בשעה זו הרימה הספינה את עוגנה ויצאה ממקומה, אם לא. הוכיחו מן העיגולים שבצדדים, הביאו ראיות מהזעזועים וממהלך-העשן, הביטו במורי-השעות: שעת היציאה היא בארבע שעות בדיוק. העובדות והסימנים שביד שניהם היו אחדים, אך הטארנובים הוכיחו מאותה עובדה ומאותו סימן גופו איש-איש את שיטתו הוא.
היום – יום-חורף שמשי. המלחים והנוסעים התנודדו והתערבו זה בזה. על החוף, בתוך ההמון האיטלקי הרב, עמדו נשים וילדים ונפנפו במטפחות; אחדות מהנשים נתייגעו לרגעים, נחו וניפנפו שוב. וככל אשר הרחיקה הספינה מן החוף, כן עלה ונתגבר הנפנוף, נמהרה ונתחזקה מסירות-הנפש שבו – עד אשר החוף כולו נעלם מן העין.
– הננו נוסעים, לאחרונה!..
– אי, לאכול!.. – הכריז החייט הטארנופולי.
– לאכול בצוותא חדא מיד!.. – הסכימו הטארנובים בחום.
– אבל היכן המלצר שלנו?.. – היתה גם את המורה רוח עליזה.
– הנה הוא יורד אלינו, – הורה הנודד הרוסי על הקומיס הדרוהוביטשי, שעמד על הסולם.
– כי מה? – שאל הלז, כשהוא טרוד באיזה דבר.
– ה“עולם” רוצה לאכול!.. – בישרוהו.
– איזו רעבתנים הם הרוסים!.. – נשתומם ראש החבורה – הנה זה ישבו על הספינה, וכבר זה רוצה לאכול!.. איזו זוללות!..
– הכל רוצים!.. – מחו הטארנובים נגד אי-היושר של חברם.
ואולם נפשו של הדרוהוביטשי לא היתה בשעה זו אל היושר. הענין החדש לקח את לבו כולו והוא מיהר להביעו לפני חבורתו. זה הדבר! במחלקה השניה נוסע אנגלי אחד, תייר, איזה אדם נכבד מאד, כפי הנראה, אבל עניו גדול והליכותיו פשוטות עם כל אחד ואחד. האנגלים מה הם! והנה הוא, האנגלי התייר, פנה אליו, אל הדרוהוביטשי, בראותו אותו מסתובב שם, ישר באנגלית. גם איזו “לֵידי” נכבדה על ידו, לא יפהפיה ביותר, אבל גבוהה – נורא! – ובאיזה מַנטול משונה… בקיצור, האנגלי פנה אל הדרוהוביטשי באנגלית, והוא, הנשאל, לבשתו ולחרפתו, לא הבין אף מלה והביט כתרנגול ב“בני אדם”, אבל לא אבדו, בכל זאת, כל חושיו ושאלהו מצדו: “שפרֶכֶן זִי דייטש?”, ולאשרו יודע, אמנם, האנגלי מעט “ג’רמֶן”. הלידי אינה מבינה גרמנית כלל, כפי הנראה, מפני שהיא שותקת כל העת, אבל האנגלי מגמגם… נוּ, אז סיפר לו הוא, הדרוהוביטשי, הכל, בגרמנית סיפר לו, על דבר השיירה שלו! ששה פּיוֹנרים – סיפר לו (את החולה לא חשב!) – נוסעים מגליציה – אחד רוסי – לפלשתינה, להחיות שמה את הארץ – נו, עד כמה שאפשר היה להסביר לו הדבר. הוא סיפר לו עוד, כי כאן, על הספינה, אין אצלם נוהג דיני שלי ושלך, אלא הכל בשותפות, קוֹמוּנה!.. בקיצור, אי-אפשר לתאר את כל ההתעניינות של האנגלי ואיך שנתפעל מאד… עשר פעמים חזר על כל שאלה ושאלה. יֶס… יֶס…
– אבל היוצא מדברינו? – פקעה סבלנותו של המורה מבוטשאץ.
– ובכן, אל תיחפז ושמע. שמע והשתומם, איזו דברים יכולים לעלות על מוחו של טוּריסט – ואנגלי מהו! הוא דיבר רגעים אחדים באנגלית אל הליידי ואחר הציע לפני את ההצעה…
– ההצעה??..
ההצעה היתה: היות שלאנגלי יש אַפּאַראַט של אמנות-הפוטוגראַפיה, הוא רוצה מאד לצלם את כל החבורה…
– והיתה לנו התמונה לזכרון-עולם! – שמח הטארנובי כבד-הפה.
– אבל בתנאי, שיתן תמונה לכל אחד מאתנו! – התנה הטארנובי פרוע-השער.
– הס!.. הוא בעצמו!..
ניגש אל המדברים, עם כלי-מכשיריו בידו, אנגלי כבן ארבעים לא רם-הקומה ובעל שפם אדמדם קלוש, בטוּז’וּרקה של איש-ציד ובמגבעת קטנה קלה. הלידי שלו עמדה מרחוק.
– הרי… כיצד הוא הענין?
– כולנו נכונים! – נזדרז בא-כוחם של החלוצים העולים.
החלוצים העולים, בעצמם, נתחככו קצת איש ברעהו, כיוונו את פניהם לסבר מיוחד, לא רגיל, התחילו להסתדר מאליהם… קם גם החולה ממושבו והחל מפנה מקום לעצמו. מן המרפסות העליונות הביטו בסקרנות למקום-המעשה. לאחרונה נתקרבה גם הלידי. הגיחו ממקומותיהם יתר נוסעי המחלקה השלישית: ה“פריץ” הפולני ה“יורד”, על פי מלבושיו, בעל הזקן המחודד, שנסע לקאהירה, ועל יד ימינו בת-חברתו הטשכית בעלת הבשר הרוטט בשמלותיה הקלות, שהיתה ספק אשתו, ספק אהובתו, ספק שבויתו, המובלת על ידו לארץ-הקדם… שלובות-זרוע עמדו מאחוריהם שלוש הסלובאקיות ובצדן הגבר היחידי, שנסע אתן ואשר היה לגבי דידן כתרנגול לכל דבר… היתה פה גם העלמה הבּודאפֶסטית הרכה והענוגה, עם כל שִניה הרקובות, שבעלותה על הספינה, דמתה לחצי גרמנית, אבל אחר-כך, כשרבה עם נושא-הסבל השיכור, שאמר להכותה, פנתה אל החבורה וקראה: “הריני יהודית! הריני יהודית!” והמורה מבוטשאץ העלוב לא הספיק להגן עליה, מטעם זה, עד שקיבל דחיפה עצומה בחזהו הצר מיד הסבל הנרגן בעל החזה הרחב… אחריה, אחרי העלמה הבודאפסטית, נסתרח גם הגלב מפּוֹזנה, שעם ה“פריץ” הפולני היה כפולני לכל דבר, מלידה ומהריון, אלא שבהיפגשו אחר-כך עם הציוניסטים הנוסעים לציון, מיהר להודות, כי, באמת, הוא יליד קרֶמֶנצ’וּג ועד השנה האחרונה, עד עברו לפוזנה, גר בניקוליוֹב, ועוד הרבה דברים הוא זוכר מה“חדר”, ועם האפשרות הראשונה הוא מוכן ומזומן ללמוד “לשון-קודש”… יצא אפילו מהתא שלו, מה“קאיוּטה” אשר שכר לעצמו מאת אחד מפקידי האניה, המשולח הירושלמי-האונגארי, שדבר לא היה לו פה, לכאורה, לשום איש. הוא יצא, אבל לא התייצב במעגל, כי אם ישב על שק-חפציו הגדול של החולה, הוציא סידור מכיסו והתחיל אומר “תפילת הים”.
האנגלי, העסוק בהכנותיו, שם אליו את לבו. – הלא זהו יהודי! האין זהו יהודי? יעמוד גם הוא להצטלם!
– אבל הוא אינו מהפיונרים שלנו! – קרא המורה בגרמנית צחה.
– אינו יהודי? – נשתוממה הלידי; צר היה לה לאַבד את העונג לראות עין בעין את אשר ראתה עד הנה לפעמים רק בעיני רוחה: “היבריו” אמיתי, “היבריו” ממש, עם תהלים בידו!
– הוא מהדור החולף והעובר מן העולם! – הוסיף הבוטשאצי לבאר – מטרתו לא מטרתנו ודרכיו לא דרכינו!
– ולדעתי, –לחש הקומיס – הרבה יותר מַכלים הוא להעמיד את החולה בתוך החבורה!
– ואני – ניצח המורה – לא אסכים לעמוד בתמונה אחת עם המשולח בשום אופן!
האנגלי הביט בתמהון על המתקוטטים – ולא הבין. הפרעה בלתי צפויה! אח, הנה גם צלצול שעת ארוחת-הערב בשביל המחלקה השניה. האם השעה השישית כבר?
– חילול-השם! – יצא מעצמו הקומיס הדרוהיביטשי.
– עבדות בתוך חירות! – זרק לו המורה בפניו.
השלום לא הושב גם בשעת הארוחה. נמנו וגמרו, אמנם, ולא היה מי שיחלוק, שמאחר שהמחלקה השניה אוכלת כבר, הרי ודאי שיש רשות גם למחלקה הרביעית לאכול מפתה, אבל המורה – ואתו שני הטארנובים – דרש, שיאכלו דגים ונקניקים, שני דברים העלולים להתקלקל אם לא ימהרו לאכלם, בעוד שהקומיס – ואחריו החייט – מצא מצדו, בתור מנהל העסק, שלארוחת-הערב אין להרשות לאכול אלא דבר אחד, כלומר, זיתים, ורק זיתים; דגים ונקניקים – אלו הם מזונות לארוחת-הצהרים! שוב הלך החולה, שרוחו היה סוער עליו משום-מה, ומרה את פי פקודת השיירה להתרחק ממנה בשעת אכילה עד כמה שאפשר, ולא די שלא קיים את אשר ציוותה עליו להשיג לו צלחת מיוחדה, בכדי להכניס בה כיחו וניעו, עוד תקפה עליו תאותו לבוא ולהציע, שיקחו מהחמאה הנמסה אשר לו… “תודה! תודה!” – קראו הכל בגועל-נפש נורא… ולמרבה הקלקול של מצב-הרוח התוסס, נבדל, סוף-סוף, הרוסי הנודד מחבריו במזון, לא הבליג על רעבונו, חתך פרוסה קטנה מן הפת המשותפת, מרח עליה קצת חמאה משל החולה ונעץ בה שנים צהובות חדות… "איזו חזירים הם היהודים הרוסים התמרמר בגלוי הקומיס הדרוהיביטשי כשהוא אדום כולו מחימה רותחת.
ה
השיירה נוסעת במחלקה הרביעית שבספינה, היינו, במחלקה שלישית, אבל בלי משכב ואוכל. המבשלים, לבושי הלבנים וחבושי המצנפות, מטיילים על פני המכסה ומגרים בפרצופיהם את הקֶרֶב ומזכירים צלחות גדולות של תבשיל חם, נודף, מעלה אד… בערב, בערב, סגן-הקאפיטאן בא לבקר את המחלקה השלישית, והרי הוא מעמיד את העששית לנוכח הפנים המכורכמים של ששת השטוחים על הרצפה הלחה והערומה. השביעי – הקומיס הדרוהיהיטשי העבה – עלה לו בהשתדלות מיוחדה להשתתף בפרוטה וללון ב“קאיוּטה” של המשולח הירושלמי שמן-העורף.
ראשונה שוכב החולה. הוא יושב, יושב ומביט, מביט על המלחים האוכלים והשותים, ונאנח אנחה עמוקה, כשעיניו נוצצות, נוצצות… אחרי-כן הוא פונה אל הנודד הרוסי ואומר לו:
– ידידי! עשה לי את משכבי הקטן!
הוא נחלש משעה לשעה, וחולשתו גורמת לו לחמול על עצמו מאד ולהתפנק בפני ידידו היחיד, הנודד הרוסי, בהקטנת כל הדברים השייכים אליו: “אנא, מרח לי גלוסקה קטנה. הגש לי מעט חלב! סדר לי את משכבי הקטן!”
ואת המשכב הקטן, אמנם, מכין הרוסי הנודד ביתרון-דעת: הוא מעמיד לרגלי החולה השוכב ארגזים זה על גבי זה – תריס בפני הרוח; מסדר את כל הכרים והכסתות כעין חור של דוב, ובאדרתו היחידה שלו, של הנודד, הוא מכסהו. בעצמו הוא שוכב אצלו לא-מכוסה – ודומם; אולם כשהחולה מתחיל להשמיע קול נחרה קשה, אז הוא קם, נוטל מפּתוֹ של הישן, לועס ונפשו עליו תשתפך במלמול של קטע משיר-ערש בגיטו היהודי שבלונדון:
שלאף, שלאף, בּיי-בּי,
מאמי איז א ליי-די,
דעדי איז א דזשענטעלמען –
תחת זאת בבוקר, בשעת הדחת הרצפה, בשעה שהוא מעתיק ממקומם את חפצי החולה, שלא ירטבו במים, יש שהוא מזמר ברמה את הפזמון הזה; ולא עוד אלא שלאחר-כך הוא בא אל זויתן של הסלובאקיות, השותות יין-שרף את הזָכָר שלהן, ומנסה לשאול מהן במין שפה אינטרנציונאלית, מה ראו על ככה, שהטילו את תיבותיהן המלאות על חפצי החולה, עד לבלי כל אפשרות שיוצאו מתחתן; הסלובאקיות, אמנם, אינן מבינות, אבל הסלובאקי הצעיר, מבלי להבין, רומז להן שתחזרנה את התיבות שלהן אל מקומותיהן, וכרגיל, הרי הן מקיימות את פקודתו מיד; בינתים, אגב ריח יין-השרף, מתעוררת התביעה הפנימית של הנודד הרוסי עוד יותר עד שמשם הוא עובר ישר אל חפצי החולה, מוציא מתוכם בעצמו לחם ואוכל שוב ובגלוי! אוכל אחר נכרת מפיו מאז בטלה ה“קומונה”.
וה“קומונה”, אמנם, בטלה; לא נתקיימה יותר מיום אחד. נתחלק בין השותפים בשוה ובלי כל סכסוכים מיוחדים גם הנקניק הטוב של היהודי הבלזי. וכשבא ממחרת בצהרים האנגלי בעל האיניציאטיבה אל הקומיס הדרוהיביטשי והציע לפניו לשוב ולהשתמש ביום השמש היפה לצילום השיירה, הוכרח זה להודות בהשפלת עינים, כי מפני כוחה של מחלוקת, שאחינו היהודים נגועים בה, לדאבון-הלב, לא יוכל הדבר הטוב לצאת אל הפועל.
השיירה לא נצטלמה, אבל השמש יפה היה והים שקט, והימים עוברים: התגודדות, שיחה קלה, לצון, זכרונות, פרספקטיבות לעתיד, הבטה בארובת-הבופט של המחלקה הראשונה, הבטה בשקיעת החמה והתגוללות על המכסה. אוי, אלמלי באנו כבר לאלכסנדריה!..
וככה, אבוי, עברו כמעט בלא כלום שני הימים הראשונים השקטים על הים. אולם אתמול, ביום השלישי, חדלו – לדברי הגלב מפוזנה – תפילותיו של המשולח לפעול את פעולתן, והמים התחילו “לעשות העויות”. קרוב לשעה השתים-עשרה לפני הצהרים, מיד לאחר ששטפו המלחים את הרצפה, התחילו הטארנובים להעיר אוזן על “השִנים הלבנות”, אשר בתוך הגלים הסוערים… “יהמה, יחמר הים!” – השתמש גם המורה מבוטשאץ במליצה עברית לנוכח הגלב הקרמנצ’וגי-הניקוליובי-הפּוזני, שנהיה (חוץ מבעת היותו עם ה“פריץ” הפולני וה“פריצה” הטשכית בחדר המחלקה השלישית) לחובב שפת-עבר גדול ושאִתו – בלויית הטארנובים – בילה את השעות השקטות על המכסה ובאזניו עשה אגיטאציה שלמה על דבר עניני החינוך ותקוותיו בארץ-ישראל ביחס להמרכז הרוחני המקוּוה… “אוי! אוי! הספינה מקבלת ריסוק-אברים!”… הטארנובים התנודדו פתאום, נתקלו איש ברעהו, גיחכו באופן מוזר ושכבו תיכף בהחלטה רגעית חולפת גמורה להיכנס אל הסמינר למורים, כשיבואו למחוז-חפצם… רק אל הסמינר…
ראשון להקאה היה הקומיס הדרוהוביטשי. בהתנודד האניה לבש הוא רוח גבורה, סעד את לבו “היטב-היטב” מילקוט-אכלו הגדוש, עשה “מוֹציוֹן” הגון, ואת רעהו החייט הטארנופולי, שהבטיח, כי הוא נוסע ישר למושבה, למושבה ולא לעיר, התחיל לדון לפני העלמה הבודאפסטית בענין: היכן נעים יותר לחיות, בעיר או בכפר. זה אמר כך וזה אמר כך – כאילו הים אינו סוער כלל וכלל והכל הוא על מכונו. “חיי-כרכים, אמנם, קשים – הודה הדרוהיביטשי – פריז, לונדון, וינה, בודאפשט… ודאי קשה… אולם ניקח עיר לא-גדולה ביותר… נקח…” – ובשעה שאמר לקחת נעשו עיניו סגלגלות, וימהר אל הצינור, אבל לא הספיק להגיע אליו…
– אחה“ע!.. גיכ”ק!!..
לפנות ערב שכבו הכל כעתודים – בסחי, במאוס, בקיא-צוֹאה. מלתחות האוכל היו פתוחות, ויד בעליהן לא נגעה בהן. זכרון כל דבר-אוכל הגביר את הגועל. להקיא כבר לא היה מה. היו הפיות פעורים והגרונות כמו מהופכים. סאנו הגלים והתפתלו כצפעונים. אַה-אַה-אַה-אַה!..
– ואתה מה? – פנה הנודד הרוסי אל החולה.
– ברוך השם!.. איני מרגיש כל דבר… בי אין ההתנועעות נוגעת… אני בריא… רק… מי יתן לי חתיכת בשר קטנה… אה, חתיכת בשר… בשר-בקר, בשר-עגל, בשר-עוף – בזה כבר אין הבדל…
– עכשיו אפשר ליטול מהנקניק הוורשאי… – חלם הנודד הרוסי – כולם עוד לא אכלו ממנו… הניחו לפרפראות… גם כל הדגים שלהם עוד בשלמות…
– אחר-כך יתעוררו ויצעקו… – הניא החולה את חברו ממחשבתו – יֵחָנקו בעצמם במזונותיהם!..
המצב המיוחד של שני עֵרים ובריאים בין ישנים ומוטלים כאבנים קירב את לבותיהם עוד יותר.
– רחמנות על הסלובאקיות… שוכבות חבוקות אשה ברעותה… – דאג הרוסי הנודד.
– והערל שלהן אין לאל ידו להושיע! – ראה החולה נקמה בערלים.
– אני חושב לשהות איזה זמן באלכסנדריה של מצרים… – גילה הנודד הרוסי את לבבו – את הקולניות לא אאחר… את כרטיס-מסעי אחביא… אעבוד איזה זמן… אמצא עבודה… אשתכר.. ואחר-כך…
– לא יתכן כזה, לא יתכן… – יעץ החולה – אין צורך… אויר ארץ-ישראל הוא מרפא… הנה אנו באים לאלכסנדריה… משם עד בית-הנתיבות… וכן הלאה… מי זה ישא את חפצי?.. מי?
***
הספינה קרובה לאלכסנדריה של מצרים. הים לא חדל מזעפו. אולם השיירה התרגלה אל הנדנוד. הכל קמים. אלכסנדריה, איפוא… היום בפורט-סעיד… ומתי כבר נהיה ביפו?.. מתי?..
פני המורה הבוטשאצי העדינים לא היו לו. ספיח-זקנו השחרחר מבליט ביותר את החיוורה החולנית שבלחייו ותחת עיניו.
– נו, נו, חוטמה של קליאופטרה! אמרתי, שצריך להיזהר! השכל מחייב!
שלוש הסלובאקיות רחצו את פניהן, סרקו את שערותיהן, היטיבו את עיניהן, הוציאו את בגדיהן הטובים לכבוד העיר ונתלבשו. ככל אשר היה לאל ידן שירתו גם את הגבר שלהן והכינוהו לירידה מעל הספינה.
יצא גם הגלָב ממחבואו. מתלאה! כל חשיבותו נגוזה לגמרי; פרצופו נתמזמז. החייט הטארנופולי, שעבד בעירו עם פועל מרוסיה ולמד ממנו מלים רוסיות אחדות, מריע לקראתו:
– פּוֹד מַשינקוּ!..
ובפני הקומיס הדרוהוביטשי עלה הירקון. הוא התמודד, ניגש עד ילקוט-אכלו המלא ותקע בו את חוטמו. הוא הריח, הריח. אז לקח בסערה את כל מה שהיה שם, לרבות את התופינים הנפלאים, שנתנה לו אמו בצאתו בדרך, שאותם לא הקדיש לטובת הקהל אפילו בתקופת ה“קומונה” ושגם הם נתקלקלו מקרבת שאר האוכלין המעופשים, והטיל לתוך המים מתחת. – – –
– – – והמים היו מתחת, והשמים – ממעל; הכל כמו תמיד, כחוק. אפשר אפילו להתפקע מחשק קודח, שיהא לרגע קטן אחרת, נו, לחלק רבבה של רגע – לא יועיל! בשום אופן ואופן לא. כיסו השמן של המבשל האיטלקי, לבוש הלבנים הנרפשים וחבוש המצנפת הקנבוסית, המתנודד באפס מעשה סביב-סביב, הנהו משום-מה דוקא מהופך. אולם כל השאר הוא כסדר, כרגיל, כחוק. השמים הרחבים ממעל והמים הרבים מתחת.
בין מים למים
מאתיוסף חיים ברנר
חייכו השפתים,
בשעה שהלסתות שקעו ונפלו מרגע לרגע:
הגוף, נדמה, יתרוקן מדמו,
והקרקע, כמו בתוך מי-נהר עמוקים,
נשתמט מתחת כפות הרגלים. –
ג. שופמן
פרק ראשון
א
אותה המרפסת, הצרה והארוכה, היתה בדיוטה השניה של אחד הבתים בשכונת “אוהל-יעקב”, אשר בחלקת ירושלים החדשה. אל המרפסת הזאת יצאו שני פתחים מחדרי הבית: הפתח השמאלי מחדרו של שאול גמזו והשני, הימני, ממעונה של לאה גמזו, אם-שאול. מסביב-סביב לה, למרפסת, ברשות-הרבים היו אבני גיר מנופצות ולא מנופצות, בנינים חדשים וחצאי בנינים, לבנים תלויים בחבלים והדוקים בכלונסאות קטנים וכרים וכסתות מוטלים בחמה. בצדה של המרפסת, משמאלה היו שלבים רעועים קצת, עשויים לירידה כעין סולם, וסמוך להם – נתיבה קטנה, העולה מפרשת הדרכים. מאחורי הנתיבים בצלעי הבית, תקועה בחצר הפתוחה, התנשאה ערימת עפר תחוח של באר חפורה.
היה יום אביב ארצי-ישראלי לאחר הצהרים. אהודה גמזו, עלמה כבת כ"ב שאדמומית לחייה היתה שזופה קצת ותנוכי אזניה בלטו מתחת לשערותיה הדקות, המסודרות, ישבה במרפסת לבדה וקראה בחוברת של איזו הוצאה ספרותית פריודית. החמה שפכה עליה אורה.
היא קראה מתוך המחברת בקול ובהטעמה של המבטא העברי-הספרדי, לאמור:
"מים…מים… מים… – – –
"מים כחלחלים.. כחלחלים… כחלחלים… – – –
"ממסתרי משכבי, מחופי חופתי, כחול-שפתים, יצוא אצא, יחידי אל העולם הכחלחל – – –
“אהבתי את שמיכתי הכחלחלה, אהבתיה, כאהבי את הכיפה, כיפת התכלת, אשר מעל לראשי; כאהבי את עיני היונים הכחולות אשר לאהובת חלומי”… – – – –
רגע – והקוראת נשאה את מבטה אל האופק ושקעה במחשבה. שלושה גמלים עברו בשיירה, זה אחר זהו סמוך למרפסתן כשהם מקשקשים בזוגיהם. על דבשתו של אחד מהם התנועע עלם ערבי. התמונה החולפת כולה, עם המנוחה המיוחדה שבה, היתה כעין איזה סמל לאיזה דבר; אבל לאיזה – לא ידוע היה.
“אני הנני בן העולם הכחלחל”…– שבה אהודה לקריאתה, לאחר שנלאה מבטה ללוות, כדרכה תמיד, את המסע העובר – אני הנני בן העולם הכחלחל". והוקר אוקיר את החיים הכחולים…
"בליל קיץ כחול ירחף עולמי על פני שבר התכלת; בין כוכביהם הרבים ינוצץ כוכבי יזהיר כוכבי…
“אולם נשוא לא אשא את סדיני הלבן וכרי הלבן; תעב אתעב כתמי סדיני הלבן וכרי הלבן; סדיני הלבן וכרי הלבן – תאלתי לכם!”
סימן-הקריאה שהיה בשורת האותיות הנדפסות, בלתי דומה היה בגזרתו לשכניו, גרם לה שוב להפסקה; פסקה – ונאנחה. כעבור רגע חזרה וקראה:
"ואברח. לבי הלם. דומיית מוות מסביב. נעלמה המסילה מלפני עיני. אבן החומות העשנות היתה למכשול על דרכי. נחבא ממני ארג היער הנפלא – תהי רק מוחש לי, מוחש…
"אך הנה החוף, הנה החוף המרוקם באד-צבע כחול –
"הגלים הכחולים הרכים רוטטים, רוטטים חרש – לאויר ישאפו; דגי הכסף ישתקשקו ישתקשקו, יהמו יהמו ופיהם יפערו – אליה, אליה…
" – שמעיני! – הביעו שפתותי.
“עיניה הכחולות הבריקה שדיה נעו,כגלי תלתליה; הגיחו עננים ואד חם וכחלחל היה מסביבנו… – – –”
כאן פסקה אהודה גמזו לרגעים אחדים רצופים; לא נתאדמה, אבל איזה צל של אי-רצון כמו חלף בנפשה. כשנעורה, העבירה את עיניה אל השם החתום תחת השיר בפרוזה, למרות אשר ידעתהו כבר מתחילה, וקראה בהדגשה:
“דוד י-פה”..
ושוב שקעה במחשבתה.
ב
בפתח השמאלי, פתח חדרו של שאול גמזו, נראו ליושבת במרפסת שני אנשים מורים. אחד היה מורה מן העיר, במיטב-שנותיו ומגודל-זקן, והשני – מורה מן המושבה, צעיר לימים ובעל-התפעלות. המורה הראשון נזדרז תחילה, הכניס מקודם רק את ראשו אל חלל המרפסת ואחר-כך גם את כל גופה והוא שהקדים גם בשלו-העלמה וקרא:
– שלום!… שלום וברכה מעתה ועד עולם… גברת חנה!
אהודה ענתה בהעויה של כובד-ראש גמור, אם כי בצלצול קולה לא חסר גם מעין צחוק חשאי:
– שלום… אף על פי ששמי לא חנה.
המורה השני, הצעיר, שנסחף גם הוא בזרמו של חברו הגדול ממנו והיה מעומד כבר במרפסת כל צרכו, בשתי רגליו העיף עין על היושבת, נענה ואמר:
– אחותו של גמזו?.. סליחה… שמא הפרענו?..
– לא… ודאי לשאול?
– אינו בביתו כפי הנראה? – קראו שני הבאים בבת אחת.
– האם לא ראיתם אותו אצל הבאר? – אמרה האחות – באר חופרים אצלנו…
מורה א' ענה: “לא חלינו ולא הרגשנו בעברנו שמה!”
ומורה ב' הוסיף: “לצערנו..”
– אם הוא נחוץ לכם – קמה אהודה ממקומה – אלך ואבקשנו.
– צריך לומר: ואמצאהו – תיקן מורה א' – בקשה גרידא לאו כלום היא… כיצד? אם נחוץ הוא? שייך לומר: נחוץ… בכדי לא באנו…
– אבל לטרוח כל-כך… – דאג המורה מן המושבה – להפסיק מקריאה… סליחה…
חברו הפסיקו והראה עליו באצבע:
– הנה זה בא מן המושבה ורוצה הוא להיראות את פני האדון שאול…
כן?.. – הסבה אהודה את פניה אליו מעל המפתן – מן המושבה אדוני ראה שם את אהרן… את אחי השני?.. לא?.. חבל..
ובענין אחר:
– מה, גם שם המורים חפשים כבר?.. נסגרו בתי-הספר?..
מורה ב' ענה באדיבות:
– לא… לצערנו.. רצוני לומר… שם אין המחלה מתהלכת כלל… אלא…
– אלא שהיום ערב-שבת, – הוסיף בעדו מורה א' – והוא בעצמו אינו בקו-הבריאה, חֶה, חֶה.. ובא קצת אל עיר-הקודש…
– אל העיר מן המושבה!.. – גמר מורה ב' בענוה ובכעין איזה רמז לדבר עמוק ביותר – ברכת שלום לאחי הגברת מ…. מ…
– מפנינה?.. – ניחשה אהודה – הנני וקראתי לו מיד –
ונכנסה לפתח הימני.
ג
כשנשארו שני המורים לבדם במרפסת, מיהר המורה מן העיר. ישב על מקום אהודה, נטל את הספר, עילעלו ואמר:
– הבתולה קוראת!..
המורה מן המושבה התייצב אצל חברו, נסמך על דופן המרפסת והתעניין:
– מה היא קוראת?
ברוגז עצבים ענה הלה מיד:
– מה היא קוראת? מה לה לקרוא, אם לא את “המנגינות הכחולות”? פֶה! שמעת מימיך: מנגינות כחולות? ראית מימיך: מנגינות כחולות? תעתועי החושים!.. מנגינות יכולות להיות ארוכות, קצרות, אֶ… אבל – מנגינות כחולות? “וכל העם רואים את הקולות והלפידים”. פי! ובפרט, ש… ש… “אלוהיהם של אלו שונא זימה”… היצירה העברית המקורית –
המורה מן המושבה גחן אל שער המחברת וצהל:
– אח, “העולם הכחלחל”… הלא זה משלנו, מגיבורי היום, פורנוגראפיה מארץ הפורנוגראפיה"..
מורה א' הרעים את גבותיו ואמר:
– והשוטה גמזו טוען, שיפה הוא בעל כשרון גאוני….
על זה העיר המורה הצעיר ברמז: “ודאי מפי הנסיון”…
היה שחוק קצר והפסקה קצרה.
לאחר ההפסקה הוסיף המרמז:
– אלא שזכות אחת יש בכל זאת ללמד עליו.
– על מי? על גמזו או על יפה?
– על השני.
– והוא?.. מגלגלין זכות ע"י זכאי שכמותך!
המורה מלמד הזכות גילה שִנים צהובות, גדולות וחזקות: “לימוד הזכות הוא, שאת כל הדברים – אין יפה בודה מלבו…”
צחק גם מורה א': “חה-חה-חה! מיטב השיר – אמיתו…”
– כבחייו כך הוא בכתיבתו, – הוסיף מורה ב'.
– ואף על פי כן! – פנה אליו איש-שיחו בהתעוררות פתאומית – הבינני-נא, מה זה!..
הלה נשם ונהם: “מה זה? לא כלום? פשוטו כמשמעו!”
אבל מורה א' משך בכתפותיו הכפופות והמורמות לרגעים. סלקא אדעתך – הריהו כבן שלושים וחמש, ולא זכה שיבין דבר פשוט כזה? והלה, המורה מן המושבה, שזה עכשיו עזב את ספסל הסמינר, בן העשרים, הנער כלפי דידיה -
– וסלקא אדעתיה – חיקה איש שיחו את קולו – שהוא, הנער אליבא דמורה-העיר, כתב על כל זה לה“מרכז” בעלמא, ולא יען אשר מצא את זה לחובתו היותר קדושה?.. יגיע בעצמו: שני מורים הם במושבה, הוא ויפה… ויגיע בעצמו: אדם אינו ממלא כלל את חובותיו, חובות-מורה, ותמיד הוא עסוק בבנות-המושבה, בבנות-המושבה – ובה… במציאה כשרה זו…
הוא הורה על הפתח משמאל, פתח חדרו של שאול…
מורה א' הזהירו אל-נא ירים את קולו…
– מה? – מחה המדבר – וכי סוד הוא זה? שבועה היא מששת ימי בראשית, שאין סודות בעולם. אחות ראש ועד המושבה!.. והנה גם לאהרן, לאחי שאול, העובד במושבה אמר הוא כבר לא פעם…
– גלית את אזניו?!
– שאלה היא!.. ועד-המושבה כועס, והוא צודק. איזה מוסר יכולים כבר התלמידים ללמוד ממורם ורבם! אבל עכשיו במטותא – שינה מורה ב' פתאום את קולו – הבינני-נא את הדבר הזה אתה: גמזו בעצמו הלא הציע לקבל אותו, בעזבו את המשרה. אני העד. וגם, כפי שאני יודע ממקור נאמן בא יפה בהוצאותיו של גמזו הלום. גמזו שלה לו כסף ובא פלוני המזיק. וכיצד נעשה כל זה?
– יש לך פפירוסה?
– פפירוסה? צריך לבדוק… הרי…
ד
מורה א' עישן את הפפירוסה, שניתנה לו, ושם רגל על רגל. המעשיה ארוכה היא, ולא עתה העת, ולא פה המקום. אך אחת יגיד לו לאיש-שיחו: ברא כרעא דאבוה. הלא ידע את אביו? אביו של שאול מת מקדחת צהובה באחת המושבות הנידחות, ואת מקומו לא עזב. נחמיה המוהילובי, נחמיה גמזו – טיפוס ידוע. רק אחרי מותו עזבה האלמנה הכל-בכל במושבה, ותבוא הלום, ותבנה את הבית הזה. האומנם לא שמע על דבר כל אלה? אֶה! הדבר היה כך: בשעת מות אביו לא היה שאול בארץ-ישראל. אביו המנוח היה, אמנם, כאמור, חובב-ציון אדוק ומספרים עליו דברים מעניינים, אך את בנו חפץ להשכיל ולעשותו דוקא לדוקטור וכשמת, היה ה“קדיש” בווינה ולמד פילוסופיה, וגם בהיוודע לו הדבר, לא מיהר, בכל זאת, לבוא הלום; התעקש: אגמור מתחילה חוק לימודי…
השומע שיסע פתאום את הדובר בקול של שמחה לאיד:
-– אין דבר? כשהיא נסעה משם – לא השגיח כבר בגמר חוק-הלימודים.
-– מי?
– מה?.. מי היא? יפה שאלת, רבי! הלא זהו שאני מספר כל העת… היא… פנינה’לה… אחות יששכר בן גרשון, אחות ראש הוועד שלנו…
– נוּ…
– היא הלא ג"כ היתה בווינה. נוּ… כשהיתה היא שם – היה גם הוא שם; כשבאה היא הלום -– בא גם הוא הלום…
– ככה? – דץ מורה א' ביחוד – ובכן, גם כאן “בקש את האשה”… מילא, איך שיהיה… אביו מת זה יותר משנתים, והוא בא הלום… המתן… מתי בא? אשתקד?
– כן… אשתקד… לפני פחות משנה… אבל, שדין ורוחין, זה לא נוגע…. אמור-נא לי, מה שאני רוצה לשאול אותך: מה זה?.. ארוסתו היא, או לא ארוסתו? חתן-כלה, או לא חתן-כלה? הלא צריך לדעת, סוף-סוף!
– בלי חפזון!.. השמעת?.. הלא זהו הדבר, הלא זהו מה שאני אומר: שגעונות הלא זהו מה שאני טוען: השדים יודעים אותם. הם היו בוינה…
– הס… נחקר-נא לדעת: מווינה, כמדומני, בא הלום גם מורנו הנכבד האדון יפה?…
– המתן… הלא זהו מה שאני משער: שלשתם היו בווינה…
– אבל עד מתי באמת?.. עד מתי נשב?
– אל תצטער! אף אם תתמהמה השליחה, חכה לה בכל רגע שתבוא. עניננו הלא חשוב.
– לי נוגע, בעיקר, התפקיד של יפה בסכסוך זה.
– זאת ועוד אחרת. לי, למשל, אמר גמזו בעצמו לא פעם, שאלמלא היה “ערב-בעל-משפחה” לא היה עוסק בהוראה והיה בוחר לעבוד במעדר, בתור פועל, כאחיו. שמע מינה…
– כך אמר לך? היתכן? זהו מה שאני מחזיק בדעה: לא צריך להאמין באנשים! הוא הלא מתהדר תמיד באהבתו את החינוך ואת ילדי הארץ?..
– קשיא? אלא שאם תמצא לומר, יש ליישב: את ההוראה הוא אוהב, ובאמת אינו מורה גרוע. כלל לא גרוע. למה לא נודה על האמת? אבל בתי הממונים והחינוך והחלוקא דרבנן – חלוקה בא' וחלוקה בה' כמו שהוא אומר – שאני… בינינו לבין עצמנו…
כאן התנער המורה מן המושבה, הפסיק את חברו וקרא בהחלטה:
-– יהיה מה שיהיה, ועכשיו הדברים דורשים ליבון! לי יש טענה אחת אליו: למה נתן לנו את יפה חברו? מי יכול לדור עם זה בכפיפה אחת? בן יקיר זה חושב שאם הוא משורר, רחמנא ליצלן, פטור הוא מכל רגש מוסרי, והכל צריכים לסבול ממנו ואין עליו כל חוב למלא את חובותיו, חובות-מורה!..
הוא הביט אל שעונו.
אמר מורה א', לאחרונה:
– ענין יפה-גמזו הוא מן הדברים הכמוסים, כנראה, שאין מגלין אפילו לצנועין… שמע-נא: האמת הוא זה ששמעתי. כי יששכר בן גרשון שלכם משתדך… – (בהחויה על הספר הפתוח) – להדא בתולתא?..
– ראש ועד המושבה שלנו אינו טיפש, – ענה מורה ב' בקצרה ובקוצר-רוח.
אז קם מורה א' ממושבו בתנועה החלטית. באופן כזה הוא מסתלק מן השיחה. ממהירות יתירה לא יצא כל דבר טוב. אם אין ברצונו של רעו לחכות, כפי שאפשר ללמוד מתשובתו האחרונה – הרי הם הולכים! אלא מאי? מה שצריך לדבר עם גמזו? אפשר שיפגשו אתו בחצר או במקום אחר…
רגע, בשמוע המורה מן המושבות כי חברו נכון ללכת, לא זע הוא ממקומו הוא אינו יכול ללכת מכאן כך בידים ריקות. הוא מחויב לדבר עם גמזו ויהי מה! האיכרים ב“יזרעאל” הנם אש-להבה גם עליו, ובצדק, בהדי הוצא לקי כרבא. ואולם מורה א' בראותו את הסירוב מצד שני, כבר עמד על דעתו בכל תוקף, ללכת, ללכת תיכף, אין לו פנאי!..
שני המורים יצאו מן המרפסת דרך דלת חדרו של שאול גמזו.
ה
מתחת המרפסת, שנשארה ריקה, לאחר שיצאוה המורים המשוחחים, עברה בפסיעות גסות ובקומה זקופה ערביה כפרית צעירה, כשהיא נושאת משא כבד על ראשה ברגילות גראציוזית וכל גופה בולט לפניה. אחריה עברו חמורים נושאים אבנים מסותתות ונערים ערביים נוהגים בהם בריצה ובנענוע-השוט. ואחריהם, בפסיעות מדודות ומרושלות, עקב בצד אגודל, שירך את דרכו אברך גליצאי בלי טיפת דם, מן היהודים יושבי ירושלים, ולבניו היו תחת אצילי ידיו. הוא הלך לבי-מסותא לכבוד שבת.
היה שקט. מהשאון הבלול, החם והדחוק אשר בעיר הפנימית ניסר כאן ברצי האור של הרום השקוף רק כעין הד רחוק, רחוק. אצל בית-ה“קפה” הסמוך שבסמטה ישבו ילידי הארץ, ישבו ולא עשו כלום, כמשפט חייהם מימים ימימה, ובזויות, בצל, שכבו נשיהן השחורות והסומאות למחצה, נשי המזרח, וכירסמו בשניהן קליפות תפוחי-זהב. בחנות הגדולה מקצה מדדו כל מיני ארג וסחרו בשלוה ובחריצות יוָנים נוצרים, יפים ונלהבים, עם אור של משטמה לכל בעיניהם. רק ברוך ה“גולם”, נושא-החלב, שבערבי שבתות בצהרים הוא נהיה גם למוכר-מטאטאים, עבר מתחת המרפסת של בית-גמזו, עבר בכל דקותו ובכל שווי צביונו ליהודי ספרדי, בחַלָט ובפֶסקה, כשעל זרוע-שמאלו ארבעה חבילי זרדין ובהגיעו לאמצע השכונה עמד והכריז בכל כוח גרונו פעם בקול-יליל, אבל במהירות:
– מטטאטטטא! מטאטא!
ופעם בתרועה נמשכה, בקול התראה רבה:
– מט-ט-א-ט-אים… מטא-טאים!..
ושוב שקט; קפאון חם ואילם.
ו
כששבה אהודה למקומה דרך הפתח, שנכנסה בו לפני שעה קלה, היתה אתה אמה, לאה גמזו אשת-מידות כבת חמישים. בפיאה הנכרית, שהיתה על ראשה של האם, התגלו חליפות: חריצות, עצבון ודאגה.
שרווליה של לאה היו מופשלים באותה שעה, ובאלונטית ניגבה כלי-אוכלים שונים שבידיה.
היא אמרה:
– מה, גם לך חג היום, בתי?
אהודה הגידה: "הלואי שלא יהא כזה גם אחר השבת. אין עבודה!…
דיבורה של לאה גמזו היה ברגשנות, בהרמת הקול ובהבעת העינים. – יומי דפגרי… ירושלים!.. לכל בבת אחת… מילא את – (כלומר אהודה) – ערב-שבת, ברוך השם, והיית מוצאת לך עבודה, אילו רק היית רוצה… אבל על שאול – רחמנות, בנאמנות, צער בעלי חיים…. בלי בית-ספר הוא כ… כ…
– כדג בלי מים!…
לאה הוסיפה, בבת-צחוק, על השואת בתה: “כשגץ בלי חליל”.
בתה סיפרה לה: היה פה זוג של מורים, ודרש לו.
האם הציגה את הכלים המקונחים על אדן חלון הבית מבחוץ וקראה בשימת לבה היתירה, הרגילה:
– מה את מדברת? דרשו לו! ולמה – לא שאלת אותם? צר שלא ראיתים… דרשו לו!.. והוא לא היה… אינו מוצא לו מקום.. בנאמנות, לא ראיתי כזה מעודי!..
אהודה השמיעה:
– הוא הלך למושבה.
– מי? – נחרדה לאה – שאול? מתי? ולאמא לא צריך להגיד דבר!.. אַי-אַי… אבל אני ידעתי, כי לא יבליג, בנאמנות; רק בית-הספר יכול לעצור בו מרוץ לשם…
היא נאנקה: “אימתי כבר יקיץ הקץ?..”
אהודה התחננה: “אמרי: יחלו החיים החדשים…”
לאה לא ניחמה על מוצא-שפתיה: “החדשים – הישנים… יהא כמו אצל כל הבריות!..”
ובהשפלת הקול ניסתה אהודה להעיר:
– ובמה אצלם לא כמו אצל הכל?.. פשוט: פה היא משתעממת.. לשבת אצל אמה… הן לא כל האמות שוות!..
קרנו פני לאה.
– נו, נו, בעלת-חנופה! – אמרה בנהרה כלפי בתה – ומה את אומרת בעת אחרת, כשמתחילים לדבר אתך ע“ד תכלית… אז נעשית אמך “יַכנה”, ככל ה”יכנות"…
– לא, ברצינות… – אמרה אהודה – שם יש לה במה לעסוק… אצל אחיה…
היא ביטאה בקושי את המלה האחרונה, ופניה הכסיפו.
לאה התווכחה:
– מי? היא? בעלת-הבית הגדולה… פּששש… אל ייסרני אלוהים בעד חטאת שפתי… שם יש לה מה לעבוד?.. היא – ועבודה!.. אלא מה לדבר… שאול רוצה בה – תהא היא… אבל ההמתנה מהי? שמעתי, אצל טיפשים מחמיצים את החתונה בשביל עניני נדוניה, מזונות, מתנות… אבל אצלנו, במדרגתנו – מה?.. לי – הלא את יודעת – לא נחוץ דבר… אראה בנחמתכם, איך שאתם כולכם על מקומותיכם, ודי לי… אלמלי היה אבא בחיים…
– אמא!…
– מה? אסור לדבר?.. נוּ, נוּ, אל ייסרני אלוהים… פה הכל מהופך ומשונה, כמו ששֵינה-הינדה אומרת… בנאמנות, כזאת עוד לא –
– אמא! כמה פעמים… נחדל מזה… והנה אמנם, שינה-הינדה שלך קוראת לך…
– שלי? שלי היא כשלך… שכנה…
מן החדר הפנימי נשמע על המרפסת קול של אשה באה בשנים:
– לאה! לאה!..
אהודה, מבלי דבר עוד דבר, מיהרה וירדה מעל השלבים הרעועים שבשמאל-המרפסת.
ז
לשינה-הינדה החנונית, אשתו של שד“ר חשוב וידוע, אשר לא חננו אלוהים בפרי-בטן ושרוב שנותיו היה מבלה באמריקה ובא לא”י לרגל עסקיו רק מפקידה לפקידה רחוקה, היו לה מבעלה הראשון שני בנים: יששכר, ראש ועד המושבה “יזרעאל”, איכר אמיד למעלה מארבעים, אלמן מטופל בילדים וילדות (אחת מהן, הדסה, היתה בבית אם-אביה, בלמדה בבית-ספרו של שאול גמזו שבירושלים) ופנינה, עלמה קדחתנית כבת כ"ד אשר לא ידעה שלו בגופה וברוחה.
מעונה של שינה-הינדה היה בחצרה של לאה גמזו.
שינה-הינדה היתה קטנה וכחושה, אבל חיה ונמהרה. בימי השבתות היתה מתלבשת למחצית בטעם הצבעונין של נשי הבוכרים, ואז דומה היתה משום מה, כאילו אוחזת היא בכפה את כל עניני העיר וחיי הסביבה.
היא נכנסה ודיברה בצפצוף. – ארץ של משוגעים ושל תחלואים – כה תזכה לראות בביאת הגואל. מילא, שיחסרו דגים לשבת – לזה התרגלה לאט-לאט. חמש-עשרה שנה אינן יום אחד – כה יזכנה הבורא לשמוע ישועות ונחמות. מתחילה לא יכול הדבר לעלות על הדעת: איך בלי דגים? כיצד בלי דגים? אך מעט-מעט – יהא בלא דגים. ומה עושים בנוגע ל“שאר ירקות”, כשזה יקר וזה אי-אפשר להשיג – כלום מהערבים אפשר לצפות, כי ימציאו כל מה שצריך? בהמות בצורת אדם, תבוא עליהם מיתה משונה, ילכו בלי ראשים – יהא גם בלי דגים. ואם בעוד חדשים אחדים לא יהיו גם מים – בלי מים קשה עוד יותר. אבל עכשיו צרה חדשה: דגים לא וגם בשר לא. והכל באשמת המחלה. השם ירחם, סכנת נפשות, נופלים כזבובים – כה תזכה לראות בביאת הגואל. אומרים, שהעניים המחזרים על הפתחים – הם המפיצים את כל המחלות בכל העיר. כלום יש מספר להעניים? כל היום תסוב הדלת על צירה. אפילו לתת רבע פרוטה לכל אחד – לא היו מספיקים? אבל, מילא, עכשיו הודבקו מודעות מגדולי העיר, לבלי לאכול בשר-בקר – כי מזה כל המחלה…
– אוֹט?.. – הטילה לאה ספק בטעם הדבר – אנשים חכמים אומרים, כי את המודעות הדביקו אלה הקצבים המוכרים בשר “דקות” – להנאתם…
– אנשים חכמים? – ציפצפה שינה-הינדה; תשמע-נא לאה מה שהיא אומרת. היא, שינה-הינדה, אינה רבנית, אבל זהו מה שהיא אומרת: מהחכמים כל המחלה והצרות.
– מהחכמים? – פיקפקה גם בזה לאה האלמנה – מהטיפשים, שינה-הינדה, מהטיפשים? לכבוד בנינו בלבד עלינו להיות קצת יותר פיקחות, בעלי, עליו השלום, היה אומר –
אבל שינה-הינדה מיאנה לשמוע. כמו להכעיס, דוקא בשבת עם אורחים – בלי אומצה!
בקרירות מכוונת המליטה לאה מתוך שפתיה: אושר הוא, שהשיגה חצי עוף…
– ובכן רק חצי… – אחזה בה שינה-הינדה בחשק של ציפיה ובקול של תוחלת נכזבה – ואני אמרתה שממך איבנה… רק חצי?..
– ומי הם האורחים? – הסבה לאה את השיחה – ודאי… איך שמו.. בנך… מן המושבה…
– גם הבן עם הבת – השיבה הנשאלה, מוכנה ומזומנה לדבר עוד הרבה – כה יזכני הבורא לשמוע ישועות ונחמות… מסרו ע“י ה”גמלים" – שבאו מ“יזרעאל”. גם הבן-בית שלכם… יפה… יפה… – הלא כך שם האדון – גם הוא נוסע אתם… תהיה שבת שמחה…
לאה חיפתה על אי-רצונה ואמרה:
– אם גם הוא נוסע – יהיה הוא אורחנו שלנו. שאול שלי ירש בזה מידתו של אביו עליו השלום. בעלי, עליו השלום, לא היה יושב לאכול ביום טוב או שבת, אלא אם כן אורח בבית. המתיני –
היא האהילה על עיניה, הביטה על הנתיבה אשר בצלע-הבית, שנמשכה עד פרשת הדרכים, וקראה:
– כן? אהרן! אורחים ואורחים!
שינה-הינדה התנערה. אוי, בחיי ראשה, ממנו הלא תקבל ידיעה נכונה, אם יבואו ואם לא…
היא הסתכלה היטב במסילה וסיננה מבין שִניה מלות, מלות:
– חכי… עם מי זה הוא בא?.. אח, הלא זוהי אהודה… חפשיה היא היום?.. מפני ערב-השבת.. טפוּ, מה אני סחה… תמיד אני טועה… נדמית היא לי תמיד, שהיא גננת… ואני שוכחת.. כי היא… היא –
לאה הוציאתה מן המצרים:
– לבתי בוודאי יאה, אמנם, יותר להיות גננת מאשר חייטה. פרנסת החייטות בירושלים – בל לחטוא… חוץ מזה יש לגננת גם שעה פנויה בשביל עצמה, לקרוא, להתמשׂכל – בתי אוהבת זאת.
– שייך לדבר! – הסכימה שינה-הינדה – להמורות פה יש הרבה שעות פנויות: ראשי חדשים מאחרי הצהרים, ערבי שבתות כל היום…
לאה שמה פניה אל הבית, בהתכוננה ללכת לקדם פני אהרן בנה, ותאמר:
– רואה את, שינה-הינדה, גם בעיר-המשוגעים יש מנהגים רצויים…
– שייך לדבר? – מיהרה שינה-הינדה להסכים – העיר קדושה… אבל האנשים מקולקלים – אין יראת אלוהים, לא זה מה שהיה לפני עשר שנים… ובלי בשר…
היא יצאה אחרי לאה.
ח
אהרן גמזו ואהודה אחותו עלו בשלבים אל המרפסת.
אהרן היה עלם כבן י"ט, דק ושחור. מטפחת היתה תלויה לו מתחת לכובעו – צנה וסוחרה לראשו מלהט השמש. על חגורתו היו אקדח וחצים. במדברו היו הרבה מלות בודדות משפת ערב. תנועותיו היו של חלוש-העצבים ושל מחזיק עצמו לגיבור.
– במהלך שעה מכאן החזרתיו – סיפר לאהודה – צריכה היית לראות אותו מהלך – גֶ’דָע! הרוח נושא אותו… לאן אתה רץ, שאול? הנסיכים נוסעים אליך – לשבות שבתם בירושלים…
וכמו רק לעצמו הוסיף בתוך זה:
– ובכלל, אלמלי ידעתי, מה זאת בכלל… השדים יודעים… פשוט – לא נזדמנה אחרת…
הוא הרחיב את הדיבור:
– אַי-וָה!.. – קרא באינטונציה של בוז – כל פרחי הארץ עכשיו הלא הנם בנותן טעם מיוחד!.. בנינו ובנותינו הילודים פה… הדור הצעיר, יא-חביבי, בני ובנות “יזרעאל” החיוורים… יוצאי ירך איכרינו… האם יש להם איזה מושג על דבר עבודה? האם איזה רצון לעבוד? תמיד חולמים, תמיד מלאים געגועים על איזה גן-עדן התחתון בפריז או בברזיליה – השדים יודעים אותם… עצובים… מתגעגעים… ריקים… כל דבר אינו ממלא את נפשם. שואפים, נמשכים לתענוגי עולם אחר, עולם רחוק… ובאמת אין להם צורך בשום דבר ואינם מוכשרים לשום דבר… והראיה: שאינם נוקפים באצבע להיטיב מצבם, לשפר חייהם במשהו, בכל שהוא…
אהודה שאלה: מה ענינו של כל זה לכאן?
– מה ענינו של כל זה, יא-חביבתי? – התרעם אהרן בתשובתו – ענינא דיומא הוא!
– ענינא דיומא?
– אַי-וָה!.. מפני שריקות וריקניות הן כל בנות-הארץ – וזו שלנו של שאול, עולה על כולנה…
– איזו בת ארץ-ישראל היא? – הגנה אהודה על כבוד בנות גילה – היא וינָאית!..
– היא וינאית – המשיך אהרן – וכל בנותינו הטובות היו רוצות להיות לווינאיות, לברליניות, לפריזיות… ולכל הפחות, להשיג חתנים מווינה ומפריז… דוקא… השד יודע…
אהודה הפסיקה את תוכן השיחה בשאלה על שאול: היכן, איפוא השאירו אהרן בדרכו? באמת עם הדסה?
האח ניער מעצמו את אבק-הדרכים וענה:
– מאהבה לאהבה יא-חביבתי!.. איש מאושר!..
את הדסה הקטנה – על פי סיפורו של אהרן – מצאו הם סמוך לגן. שאול בישר לה, מפי הבא, כי אבא שלה יבוא בעוד שעה, ומיד עזב אותו, את אהרן, וילך אחריה. משוגע לדבר אחד… רווק זקן!.. בזה כמעט שהוא, אהרן, מסכים ליפה…
– יפה? מה אומר יפה?..
– הלא יפה קורא לו תמיד כך.
הוא חלץ את הנעלים הערביות אשר ברגליו הקשות ובלי פוזמקאות התהלך יחף על פני קרשי המרפסת, ונהם:
– יפה… ג"כ פרי יפה…. פרי נאה… אתרוג, אַי-וָה!
אהודה לא הבליגה על עצמה:
– הרי אתה מבין גדול על שניהם?
– אֱהֶה!.. – משך אהרן באותה ההעויה-השריקה, שהערבים עונים בה על “לא” – האזיני איפוא, אחותי הגדולה ממני? הצד השוה שבשניהם הוא זה… הטרגדיה של שניהם היא – שהביאו אתם הלום את הגלות, את הנפש הגלותית הרצוצה. מה יוכלו הם לברוא כאן?.. פה לא בונים בתכונות כאלה. פה צריך לשכוח כל החכמות משם ולהתחיל הכל מחדש. פה הכל התחלה. התחלה של עבודה חקלאית יהודית, התחלה של בית-ספר עממי יהודי, התחלה של עבודת חרושת יהודית, התחלה של שפה לאומית מדוברת עברית, התחלה של במה עברית – הכל התחלה. פה דרושים בונים, מתחילים…
– ואהרן הוא אחד מהם?
– אני? – באה תשובה של ענוה גלויה. מה אני? אנכי פועל פשוט. לי יש טרגדיה שלי, להיות משועבד ליששכר בן גרשון… שהוא כבר האיכר האידיאליסט במושבה… שבנוגע לי יש לו גם איזו פניות… קרוב, “גואל-הדם”, כביכול… מבינה את?.. אלמלא שכך היתה גם עבודתי אצלו נעשית ע“י ערבי – הכל נעשה ע”י הערבים… הם בכל… גם פה אנו אצלם גרים-שכנים… השמה את אל לבך? מובן שגם ידי נחלשות בהשקיפי אל פני העתיד… מה יהיה הלאה? עבודה קשה, ובלי פרספקטיבות, בלי כלום… אבל… אבל, על כל פנים, יש הבדל גדול ביני וביניהם…
אהודה אמרה:
– בינך וביניהם… בוודאי יש הבדל? איככה?.. הם כבר ידעו הכל מתחילה מה שיהיה פה, ואעפי"כ באו…
אהרן עשה סימן של תודה באצבעותיו וקרא:
– כַּתּר כירךּ!.. חן-חן להם בעד הטובה הגדולה אשר עשו לנו. באו!.. באו – ושבים.
– ושבים?.. מי שבים?.. מה אתה מפטפט?
– מפטפט!.. – התרגז אהרן – כאילו כבר אין שבים כלל… מעטים הם, כנראה, לפי דעתכן השבים… אין שבים!.. והלא רבים שבעתים השבים מן הבאים… ארץ-ישראל, להוותנו, היא ארץ של תּיירים גם בשביל אחינו. באים לראות – ושבים… מי שבים? הנסיכים שבים!.. פנינה שבה… יפה שב…
– פנינה?.. לאן היא שבה?.. הלא אמה ואחיה הנם בני הארץ?..
אהרן כעס:
– נוּ יהא לא “שבה”; יהא “נוסעת”.
ובהוספה של לעג מר:
– זוהי באמת אבידה נוראה לכל רעיון הישוב… חניכת ה“חלוקה” והמתבוללים מצרפת…
אבל אהודה לא האמינה:
– באמת? שוב היא נוסעת?.. הפעם לאן?..
– שאלי אותה?.. – לא נח אהרן מזעפו – לאנגליה… לאמריקה…
– ויפה… רצוני לשאול: ושאול… יודע מזה?..
– על זה – שאלי אותו!..
– אבל למה אתה מתנפח כל-כך היום?
שלא מן הענין, ובאיזו מין גאות, ענה אהרן:
– קדחתי כל השבוע – וחַלַס.
– טססס… – השתיקתהו אהודה – בל תשמע אמא… גם על אודות מאורע האסון שלכם אסור לה לדעת דבר…
היא השפילה את קולה ושאלה לפרטים. אהרן השתמט, אבל סיפר בהרחבה ובהנאה, אם כי לא בלי אימה גלויה. זה היה אחד מהסכסוכים הרגילים עם הערבים. לערבים יש טענות ומענות. מתנפלים מעת לעת. בימים האחרונים החלו לעקור את הנטיעות לילה-לילה. במשך שבוע וחצי עקרו אלף ושתי מאות נטיעות. כשל כוח הסבל. השומר העברי עמד על המשמר; קרא לעזרה. היכוהו השודדים הפראים, פצעוהו – והמיתוהו.
– טססס… – לא חדלה אהודה מהעיד בו – בל תשמע אמא… שים נעליך על רגליך… אביב מוקדם… תראה ותזכור בהצטננות, בקדחת…
– היום אין לבה לזה… – הרגיעה אחיה – עסוקה במטבח. גם ה“שלום עליכם” שלה היה חטוף. המלאכה מרובה?..
– צדקת… – קראה אהודה – אלך גם אני אליה לשעה.
נשמע רשרוש מעבר לדלת.
– מי שם?.. אח…
– התימנים מחזירים כל היום על הפתחים… אין קץ לפושטי יד.. איום…
– מא-פיש!.. – צעק אהרן.
העניים טענו הרבה נגד זה בלשונם הגרונית, הבלתי מובנה. ברוב דברים ובחזקה מחאו נגד אי-הנתינה, נגד אי– מילוי החובה כלפי דידם.
– מַא-פִיש… מא-פיש מַסארי… אפס כסף… -– דחה אותם אהרן באומץ.
אהודה נכנסה אל הבית לתת חתיכת לחם לעניים, ואהרן ישב על הכסא ושם את המחברת, שהיתה מונחת שם, לפני עיניו. אחרי רגעים אחדים של דממה יצא אליו שאול גמזו מדלת חדרו. הדסה הקטנה רקדה אחריו.
ט
שאול גמזו לא היה בעל טיפוס שמי, כאחיו הצעיר ממנו. צבע שער זקנו היה כעין הברונזה ועור פניו – צהבהב-אפור. בישיבתו כשהוא שותק דומה היה כאילו בלע איזה דבר ונחנק בו. כבד-גו היה כשנהב ועיניו מלחכות. ברם, עם הדסה היה השנהב שבו נהפך לדוב צעיר ועליז. הדסה היתה כבת ז' בעלת זרועות דקות, שחרחרות, ענוגות.
שאול פנה אליה:
– כבר? בכהרף-עין היית כבר ושבת? ומה? אכלת?
הדסה רקדה:
– סבתא לא יש לה פנאי!.. מכינה לכבוד-שבת…
שאול הטעים:
– ממה? -
ובניגון מתוך הזמר לילדים:
– “בשר – ד-גים – ומט-עמים” –
הדסה מחאה כף:
– לכבוד-שבת? לכבוד-שבת!
– ואבא לא בא עוד?
– לא.
– ומה את חפצה עכשיו?
– סיפור חדש לקריאה?
– שיהא יפה?
– שיהא יפה… יפה…
– ואת “המלאך הנעלם” גמרת כבר?
תשובת משובה היתה:
– כן!
– והבאת אותו בחזרה? – נשאלה הדסה בקול נחפז.
היא הוציאה את הקונטרס מתחת אפודתה:
– הא!.
– ומה כתוב שם? – חקר שאול גמזו ודרש – היאך!.. בפני את מתביישת?.. ספרי, ספרי לי… וישמע גם הדוד אהרן…
אהרן ירה:
– לי דיו הסמרטוט שבידי.
שאול ניגש אליו בחיבה:
– מה זה? אה, “העולם הכחלחל”?
אהרן השליך את המחברת לארץ.
– הסמרטוט הכחלחל?
שאול הצטער: אצלנו מבטלים הכל…
-אבל מה יש פה? – התרגז אחיו – מה הוא מביע?
– אין נביא רצוי בעירו, – אמר שאול בקול נלבב – הריני פּרוֹפַאן בדברי אמנות… אבל אני אומר… לפי טעמי… זוהי שירה רבתי! אני מסרתי את זה בפוסטה… ביפו כתב דוד את הדבר הזה על חוף ים יפו…
– רוצה הייתי לדעת, – המשיך אהרן ברוגזה – איה, איפוא, הנה “החומות הגדולות” ביפו? איה “היער הנפלא המוחש”?
– עכשיו אני רואה… – התנחם שאול – ראויה הקושיה החמורה לשואלה..
הדסה רקעה בתוך כך ברגליה הדקות והישרות:
– סיפור חדש! אני חפצה בסיפור חדש!
אולם ידידה המורה התעקש הפעם:
– בלי ידיעת הישן ילדתי, אין חדש! אם לא תספרי – לא אתן את הקונטרס המונח בחדרי על שולחני. הלא ראית את הקונטרס הנאה ההוא?.. נוּ התחילי: היתה, היתה אשה עניה אחת…
– ולאשה היתה ילדה קטנה יפה…
– וטוב היה לילדה?
– לא…
– מפני מה?
– למה שהיתה האשה עניה; יום-יום הלכה לכבוס אל הנהר; עזבה את הילדה לבדה…
– בלי אוכל, בלי חלב…
– בלי אוכל, בלי חלב… – חזרה הקטנה על הדברים ומיד עברה לנצחון: – אבל המלאך הנעלם הביא לה הכל…
– הכל!.. – חגג גם שאול גמזו – אבל מי היה המלאך? משמים?..
– לא! – ענתה הדסה בתקיפות.
– כי אם? – סייע הוא לה בגיל.
– השכנה שלהם? האשה הזקנה והטובה… היתה…
– היתה באה בלאט, – המשיך הוא בהדרגה, ותלמידתו אחריו – פותחת את הדלת, מביאה הכל, משתיקה את הילדה הקטנה, מאכילה ומשקה אותה, מלבישה אותה בגדים נאים, ומצווה לה – מה?
– להגיד לאמה, כי מלאך טוב היה בבית…
– והאם העניה והאומללה האמינה בזה?
– כן היא האמינה, כי… כי…
– נוּ, טוב! טוב מאד! את יודעת… לכי וטלי את הקונטרס הנאה המונח שם על שולחני… אך בל תשובי הנה עתה…
– מדוע? – נשאל הוא בתוגה.
– מפני שצריך אחר-כך ללכת לסבתא ולומר: “סבתא! אני רוצה לאכול!” טוב?
– טוב!.. – ונכנסה לחדרו של שאול.
– נוּ, מה? נטלת?
נשמע קולה של הדסה מן החדר:..כן!
– ומה שם הסיפור?
– “מים טהורים”… שלום!
הקטנה נעלמה.
י
– המורה האשכנזי ניצח על יד סידאן, – אמר אהרן גמזו לאחיו בהשתמשו בפראזה מקול-קורא אחד – מורה כמוך, חַוג’ה סאול, יכול לנצח את הגלות…
שאול צחק בעצב:
– אילולא הפועל העברי, המביא את הגאולה, היה לועג לו…
אחר גימגם ואמר:
– אבל… מה אתה חושב…
בקול של נפגע בכבודו הפסיקהו אהרן:
– ומנא לך באמת, כי צחקתי?
שאול הוציא לעצמו כסא מחדרו העמידהו ממול מושב אחיו ושקע בו באופן קשה.
– מה? – המשיך את השיחה – גם מלאך רע עונה אמן?.. אבל שם, אהרן שלי, אצל האשכנזים, היה מקום לנצח בו, והעיקר – בשביל מי לנצח. אנו – דיינו, אם איננו נופלים בעצמנו. לא כך?
אהרן הביט בדובר. – עננה!..
– אהרן!.. – קרא הלז פתאום.
– אַי-וה?..
מצוקת נפש תוססת ומחלחלת היתה בשאלה הבאה:
– אהרן! אינך יכול להפיץ לי מעט אורה על –
– על?
– הסכסוכים –
– איזו סכסוכים?
– שם… במושבה… בנוגע ל… לדוד?
– ליפה?.. כי מה?
– לא! – התנשא שאול ממקומו – אני אדבר בזה עם פנינה… צריך לבקש אותה… לה יש השפעה הגונה עליו… היא היתה יכולה…
– אבל מה? מה? שוב סערה בצלוחית של מים?
שאול גילה לו. – זה עכשיו פגש בו המורה מ“יזרעאל”…
– אַי המורים שלך!… – עלה אהרן על דופן-הכסא וישם רגליו בידיו – בועטים והולכים רכיל מרוב טובה… האנשים הכי-המאושרים בכל ארץ-ישראל… אם לא לחשוב עסקני יפו… מה הוא חפץ הלז? הם הלא נוסעים – ומה עוד?
– מי נוסעים?..
– הלא אמרתי לך בדרך…
– כן, כן, – רסן שאול גמזו – בזה אינו מאמין… צחוק עשו הם לאהרן. כן. במה דיברו? כה המורה מסר לו שהועד של “יזרעאל” רוצה שהוא, גמזו, ישוב אל המושבה על מקומו הקודם תחת יפה. ובאמת – היודע הוא, אהרן, היודע הוא? – במושבה יותר נעים מאשר פה. המורה העממי האמיתי לפי דעתו, אין מקומו אלא במושבות. פה, בירושלים, בבתי– הספר השנורריים – תֶבל של תֶבל ותו לא. אבל – הדבר קשה לצאת אל הפועל. צריך להודות: יש הבדל בשכר, ובעל משפחה אינו יכול לוותר על זה. חוץ מזה – מי יודע, אם תיאות ה י א לקבוע אוו דירתה בכפר.
– אתה מדבר ברצינות, חווג’ה סאול?
– בוודאי, פה בא"י צריך כל יהודי בריא וטוב לבנות בית ולהוליד בנים. הרי זה מעבודת הישוב באופן ישר. הן אנשים חיוביים אנחנו, שבאנו להשתקע כאן ולבנות את חיינו פה. לא כך?
דעת אהרן היתה, אמנם, לא כך. פה, בא"י, אין רשות לאיש מאתנו לחיות בשביל עצמו. פה בארץ מולדתנו ההיסטורית, היחידה, שעלינו עוד לרכשה, ואנו במצב של מצור… ובכלל, נישואין – פֶה.. הוא, אהרן, יאמר בזה, כמר שיפה אומר: איזו פואיזיה להיות קשור לאשה אחת יומם ולילה –
שאול הפסיקו. – מה הוא מבין, מה שיפה אומר!..
– נוּ, יהא שאיני מבין, יהא… אבל דע לך, יא-חביבי, אני, יא-חביבי, לא הייתי נושא אשה לעולם… אַי-וה!
והוסיף:
– מיראת הקנאה בלבד. חַלס!..
שאול צחק בשובבות בלתי רגילה. – מיראת מה? הקנאה? חַה-חַה-חַה!.. מהיכן למוחו של פרח כמוהו פרובלימות כאלה?
אבל בתוך כדי דיבור נעשה רצין, רצין ביותר, ואמר לאחיו. – ישער-נא אהרן בנפשו שגם הוא, שאול, חשב לא מעט על זאת. בחיי נישואין יש, אמנם, חתחתים ותהומות עמוקים על ידי הקנאה וגם מלבד הקנאה. בוודאי מרה היא הקנאה – פסוק מפורש: כי קשה כשאול קנאה. אבל היודע הוא, אהרן, במי הקנאה שלטת? באדם-חיה, שמתייחס להצד השני כמו לקנין פרטי; בנישואין, שאין בהם יחס-ידידות הדדי, יחס פנימי וחזק, אלא פיזיולוגיה בלבד וחשבונות של מקח וממכר. אבל נישואין כאלה הלא גם כשהם לעצמם אין להם זכות-הקיום וגם לא אפשרות-הקיום. ברם, במי אנו עסוקים כאן? – בבני-אדם בעלי הכרה, שהשכל שולט בהם, שרגשם מזוקק ומואר באור השכל. הם, הוא ואהרן, ירשו, כמדומה, איזה דבר מאביהם – ירשו את צלילות דעתו ושכלו. ואנשים כמותם הלא לא יתקשרו בעולם אלא בזו, שקורבה נפשית ביניהם ובינה, ודוקא בזמן שכבר הם יודעים היטב איש את רעותו.
אהרן תבע ממנו שיראה-נא לו בין מכריהם ברוסיה וגם פה אפילו משפחה מאושרה אחת… אבל שאול דחה אותו ב“יש ויש” וב“מדוע לא, מדוע לא?”
– ובכלל, סלח לי… מה אתה יודע, מה אתה יודע, אהרן!.. דומה אתה בעיני לטולסטוי… טולסטוי מהצד השני… מטיף “לא תעשה” מוחלט… אבל תגדל ותדע – כי גם כך אי-אפשר להיות… ביחוד פה… ואני חוזר על דברי: אני בטוח, כי איש שהשכל שליט בו והוא בעל מידות תרומיות, ונוסף לזה הוא יודע עם מי הוא בא בדברים –
ופתאום התחיל לנפנף בכובע-הקש שעליו וירץ אל שלבי המרפסת – באה!..
מקול-משושו נבהלה גם אהודה לכאן. החמור, אשר הביא עליו את האורחים מן המושבה, נער.
יא
פנינה היתה לבושה כבר בגדי קיץ ופניה הפעוטים היו צעירים מכפי שנותיה. בגדיה היו בעלי גזרה גבוהה במתנים והדוקים מאד לגופה, אבל משום מה עשו את הרושם, כאילו גברתם לא תשים אליהם לב כלל. יפה לא היתה כל עיקר, אבל שערותיה המוזהבות, העבותות, וצוארה, החשוף, הלוהט, היו כאילו נשרפו באש אשר יקדה בהם מכבר. מבין השפתים המופשלות, התינוקיות, יצא קול היסטרי במקצת. –
דוד יפה, המשורר בפרוזה, צעיר כבן כ“ו–כ”ז, היה קל בגופו ומגודל בלורית הגונה; פניו היו קטנים וחורורים ושפתיו דקות, לא תאותניות ביותר. שפמו קלוש, אבל נאה.
בראות אהרן, כי שני אלה באו לבדם, ויששכר בו גרשון, שגם הוא צריך היה לבוא, אין אתם, צעק לקראתם בקול גדול:
– ובעלַי היכן הם? היכן עזבתם את החַוג’ה שלי? אני מתגעגע עליו!..
מטופף על פני המרפסת ומתוך חצי זמר, השמיע דוד יפה:
– במהרה יבוא… במהרה יבוא…
ובעונג מיוחד עמד וסיפר על דבר ה“אסון” אשר אירע לו ליששכר בן גרשון במעלה-העיר, יותר נכון -– על דבר האסון, אשר קרה לאוכפו שאיש חי רב-פעלים כמוהו נפל ממנו… אבל מעניין היה לראות את מפלתו, מעניין!..
הכל, מלבד אהודה, צחקו.
– וכיצד זה רכבתם אתם שניכם על חמור אחד?– שאל שאול את פנינה.
– חליפות! – ענתה זו,
– וגם ביחד… – התגרה יפה.
– אחלי, אדוני!.. – התחילה פנינה; אלא שמיד נשאלה מאהודה: "מה חדש במושבה?.. וענתה: – הן על העירונית מוטלת החובה להשמיע חדשות לכפרית, ולא להפך!..
– כאן החדשות אינן משמחות ביחוד, – קרא שאול בקול של אשם בדבר, כמשפטו תמיד – תחלואים קשים; בתי-הספר סגורים…
– ושעמום… – הוסיפה לו פנינה – גם “אצלנו בקולוניה” ריקניות מספיקה. האומנם, במוצאי שבת העבר היה “נ-ש-ף”..
– נשף של פועלים! – הזכירה אהרן.
– ושוו בנפשכם, – טפף יפה ועשה בצעדיו עיגולים, ריבועים וזיגזגים – יששכר בן גרשון, האיכר, היה שם גם הוא וחולל “רוֹנדוֹ”. מעניין!
-– נַה, – אמרה פנינה – אני הולכת לאמא.
ברטט, שלא היה לאל ידו להעלימה נפנה שאול אליה:
– אבל הלא עוד נתראה היום?
– שאלה היא!.. – נענה יפה.
– מי נתן הרשות לענות בעדי? – מחתה פנינה.
הלז ענה:
– כשאין נותנים רשות, נוטלים בלי רשות.
– בלי חכמות, – אמר גמזו – את הערב צריך לבלות ביחד.
-– מובן, – הסכימה העלמה ותאמר לרדת מעל השלבים.
– הלא תוכלי ללכת החצרה דרך חדרי… – הציע גמזו לה.
כתוך כך באה לאה לדרוש בשלום הבאים.
– כיצד? – תמהה – להיפטר כך? אפילו מבלי לקבל ממני “שלום עליכם”?
– שלום! שלום! לרחוק ולקרוב! – השיבה לה פנינה בחפזון.
דעתה של לאה נתבדחה עליה ואמרה בנחת-רוח:
-– פה הכל למדנים. בעלי, עליו השלום, היה מנבא תמיד – אח, ראו, מי זה בא עוד!..
– לזה היה לי כבר הכבוד להתוודע, – קראה פנינה בקולה ההיסטרי הרך ותצא דרך חדרו של שאול.
יב
תרבושו של יששכר בן גרשון נראה אצל השלבים. משם נשמע גם קולו:
– הרי לכם אורח לשבת! עני ורוכב על החמור!
קריאתו של הבא דומה היתה לברכת השלום של מפקד- מחנה זקן בשעה שהוא בא אל גדודו ומרים קולו למעלה מכפי כוחותיו. ואכן היתה ישיבתו של יששכר בן גרשון על החמור ישיבת בן-חיל ופרח לבן היה תקוע בחור-כפתורו. בזקנו הגזוז והמחודד נוצצו השערות הלבנות.
בקרירות עשויה ענתה לו לאה, כמו בעד הכל: “בואכם לשלום, בואכם לשלום!”
– “ונאמר לו: ברוך הבא” בנוסח העתונים הירושלמיים – הוסיף שאול גמזו.
אהודה השתמטה החדרה.
– נוּ, ומה היה סופו של דבר – שאל דוד יפה את הרוכב?
– של איזה דבר?
– של האוכף המקולקל, חה-חה-חה-חה-חה!..
לאה השליכה על הצוחק מבט חולף לא-רצוי, וכאילו בכדי לחפות על אי-הנעימות המבצבצת, פנתה לאהרן להעיר את אזנו על הדבר אשר המריץ את אחותו לעזוב את החברה הנעימה ועל הדאגה הרבה אשר אחותו זו דואגת לאמה, לעזור לה בעבודת הבית. היא התחילה:
– רואה אתה, בני, כיצד מַרְיַשֶה…
– איזו מַרְיַשֶה? – התערב האדון יפה גם בזה.
לבעלת הבית חרה, והיא הטעימה:
– איזו… מרישה שלי!
שאול נעשה כרגע למתורגמן בשביל רעהו: אמא רגילה לקרוא לאהודה – מרישה, כמו שהיתה קוראת לה שם, ברוסיה.
לאה הניעה בבותיה. – אמו של בעלה, עליו השלום, נקראה כך; זהו שמו של אם-בעלה, עליו השלום…
– מעניין! מעניין! – המה המשורר – מרישה…
הוא שם לב לידי לאה המשולבות על חזה וצחק צחוק פנימי: “אם-בעלה”… “אם-בעלה”… אוחזת בזה כבקרני המזבח… קוּלטוּס!
– מרישה…מרישה… – לא נתן דמי לעצמו – אבל, בכן, מדוע לא מרים? “אהודה”!.. אהודה אינה איפוא, אלא הכינוי הארצי-ישראלי, על טהרת הקודש!
– ואתה כלום לא ידעת את זה עד עכשיו? – תמה גמזו הבכור על רעהו.
הצעיר פנה לאמו. – מה, איפוא, נתכוונה לומר לו זה כרגע?
מה רציתי לומר לך?.. מה? אח, כן, אֲהוּ… מרישה דואגת לי יותר ממך…
– במה? בזה שהלכה לעזור לך? – המשיך אהרן אתה את השיחה בקול רם מכוּון – מה, לשאוב מים? הרי גם אני הולך!..
– להתראות! – נשמע לאחרונה קולו של יששכר בן גרשון, שכאילו נשכח, בינתים, מתחת.
– בעגלא ובעגלת-החורף! – ליווהו יפה בלעג.
– ציץ-ציץ-ציץ… – דיבר ראש ועד מושבת יזרעאל לחמורו, ויעבור.
אז קרא אהרן:
– נסע… יסע לו; לאמו… הוי, ואת החמור השני לא לקח אתו… מה לעשות – אדוני! צריך לשרתו…
הוא ירד מעל השלבים והנהיג את החמור אל החצר. יַלָה!
לאה ספקה כפיה. הנה כי כן, גם מאהרן לא נושעה: הלך להיטפל בחמור. ואצלה – עדיין אין השבת בבית אלא למחצה. בעלה, עליו השלום, היה אומר: “אם אין אני לי – מי לי”.
יג
לאה גמזו עזבה את שאול ודוד לנפשם על המרפסת.
– אשה מעניינת! – שלח דוד אחריה.
– מי? – התעורר שאול.
דוד גיחך:
– לַא פנינה…
הוא מצא את המחברת, שבה היתה יצירתו שלו מודפסה, והתחיל לקרוא בה. – “העולם הכחלחל” – מעניין! מעניין!
שאול אמר:
– אבי המנוח, זכרונו לברכה, נעשה לעין עבודת אלוהים לאמי.
חברו מבלי להפסיק מקריאתו העיר כבדרך אגב:
– ובלי ספק, גם לך!
שאול שאלהו, אם כותב הוא דברים חדשים; פלוני ענה בביטול: אָה, מי חושב על דברים כמו אלה; שאול גער בו: עצל… פלוני הודה: אמת…
שאול דיבר:
– ומה, איפור, עושה אתה כל הימים? מטיילים… כלומר: מטייל…
הלז חייך:
– בלי תיקונים… מטיילים… מטיילים… מה יש לעשות אחרת…
וכרגע צחק דוד יפה עוד יותר: מה, עדיין אין הוא, שאול, חדל להתגעגע עליה?.. באמת? אי-אפשר להאמין! כן? מעניין! וכי מה מצא בה?
שאול גמזו “לא הבין את החידוד שבזה”.
– לא?.. חה-חה! פשוט: הריני שואל, אם רעיונך עדיין עסוק בה תמיד כמקודם!
– “תמיד”… – דיקדק שאול – גם בית-הספר תופס מקום בחיי… אבל…
הוא התבייש וגמר:
– אני אוהבה!..
עכשיו צחק יפה מלוא-פיה כאשר לא צחק עד הנה, והפסיק פתאום. עיניו השועליות הפיקו הבעה מיוחדה, ויהי כאילו נתכונו לומר: ואני חשבתי, כי לא הבאתני הלום אלא מפני שאתה כבר נתקררת אליה…
לאחר שתיקה ממושכה של מחשבה, אמר שאול:
– יודע אתה, דוד.. אני בתור רע… הכל הייתי יכול, כמדומה, לסלוח לך… חוץ מאחת…
– כיצד! – הביט בו הלז – “לסלוח”… חוץ מאחת? דהיינו?
– כן. זה – מה שאינך אוהב את ההוראה! אני אינני מבין: כיצד בן-אדם אינו אוהב את ההוראה! וביחוד כאן. כאן הלא הדבר כל-כך נעים, כל-כך מתוק! עתה, רק עתה, אני מבין את נפשות חברינו בגולה, הנכספות כל-כך לבוא הנה ולעסוק בהוראה. שם, בכל ה“תפוצות”, באמת הכל מלאכותי, אי-טבעי, מכאיב.. ופה… עכשיו – אסון… בתי-הספר נסגרו עד עבור המחלה… אולם… הנה לפני שבועים… בשיעור ה“מקרא”… מקריא אני לפניהם: ירמיה על נשאו את משאו הושם בחצר-המטרה… והנה אחד הפקחנים מרים כבר אצבע: “אדוני! חצר-המטרה! אני הייתי שם עם אבא! זה בירושלים”!
שאול גמזוּ התרגש, ויאחר הפסקה קלה הוסיף:
– כך הוא הדבר….. ובאותה שעה הירהרתי: אוי, כמה חסרים לנו בכל מקום האטריבוטים היותר אלמנטאריים בחיינו ובחינוכנו!..
דוד יפה עשה במתכוון העויה של אשה זקנה בשמעה דרשתו של “מגיד” ואמר:
– ובכן, הרי לך טענות. שפיר! אבל גם לי יש טענות עליך.
– והן?
– מה שהבאתני הלום.
– הנך צוחק!
– אף לא באופן היותר קל!
– איני מבין. מה אתה – נער קטן, שנסרח אחרי אפודת אמו?
– נער קטן! נוּ, מה תעשה לי?
– ובכן, מה אתה רוצה ממני?
– שתתן לי להוצאות – וחזרה!
– הן יודע אתה כי אין לי.
– תלוה אצל בן-גרשון. הוא ילוה!
שאול אמר:
– אבל, דוד! אני איני רוצה, שתעזוב את הארץ, שתסע מכאן בהתייאשות. לא כך! שומע אתה, דוד! כאן עבירה גדולה היא להתייאש! כאן אסור להתייאש! עתה אסור להיות לבעל-יאוש! גם אני הנני אינדיבידואלי… והתבין? התבין? בזעם ובקללה, בזעם ובקללה יכולים לברוח מפה רק אלה אשר באו לכתחילה לטובת העם, נאמר, לטובת הציוניות ומצאו פה אבנים שרופות, אשר לא יצלחו לבנין… הולכים מפה לבלי שוב אלה אשר קיוו למצוא פה אחרת ותוחלתם נכזבה, וידם רפתה…
דוד העיר בעצלות: דוקא אלה נשארים פה וממלאים חוצות-יפו!..
שאול, מבלי שמוע דבר, המשיך:
– אבל אנחנו הלא אינדיבידואליסטים אנו.. באנו… אין חילוק כיצד באנו… לי נדמה לפני בואי הלום… אין חילוק… העיקר הוא, כי רעיונם של פינסקר והרצל יתגשם פה. לא. הכל רואים, כי לא יתגשם. להציל את העם – מי כבר מאמין היום בהצלחה!.. אמנם, האמינו לפנים, היו מן שהאמינו. לא כך? אבל נסים אינם נעשים. המקום הוא כבר בידי אחרים… ואנו באים אליהם… אנו… מי אנו?.. הגוף של הלאום כבר התפרד ליסודותיו… אבל נניח לשאלת היהודים, שאין לה פתרון… בשאלת חיינו אנו עסוקים… סתם… לא בשביל אחרים… בשבילנו בעצמנו. –
דוד קרא באי-סבלנות:
– ירט הדרך לנגדך!.. סוף-סוף, רואה אני כי בנוגע להצעתי דוחה אתה אותי בקש…
– בקש? – הצטער שאול – באיזה קש? מובן שלא בכל טוב חלקנו ונעים גורלנו. ההוראה העברית, ביחוד בערים, נתונה גם פה בתנאים, בתנאים – איך לומר זאת? לא כמו שהיה צריך להיות! הממונה, למשל, על בית-ספרי, הרופא הידוע, העסקן בצרכי ציבור, עֶבד החברה הגדולה – מה שמו? אינו נותן לעשות דבר… קלקולים וקלקולים… אבל, כן – אלו
הם פרטים… לא בזה אני רוצה לדבר עמך עכשיו… איני רוצה לעבור גבול שאלתנו…
– אבל מה היא תוצאת דבריך, איפוא? – שאל חברו מתוך הבטה ביצירתו.
תוצאת דברי? כי אנכי… רצוני לומר, כי סובייקטים שכמותנו יכולים להתקיים פה, ואולי דוקא פה. שווה בנפשך: יהודי מווילנה או מקראקוי פונה אלי בשאלת עצה: היבוא הלום, אם לא – הרי אני איני יודע מה לענות לו. אם עול-הגלות אינו כבד כל-כך פה כמו שם, הרי מרירות הגלות מורגשת כאן עוד ביתר שאת… וביחוד, אם שם הוא משתכר את לחמו וחי באיזה אופן – כאן מי יודע, אם ישתכר ואם יוכל להסתגל לתנאי המקום, לאקלים – בקיצור, איני נכנס לפרטים. איך שיהיה, והן לא כל אחד יכול לבוא הנה ולהיות סופר, מורה… אבל איש כמוני… אבל אתה, נאמר, אתה עם כשרונך – מה יחסר לך פה? הטבע כל-כך מקסים, לפנות ערב, בין הערבים – הן לא תכחיש. הנך מתאונן: אוהב אתה טבע כהה, לא-צעקני – מילא, לו יהא כך. איני נכנס לפרטים. וסוף-סוף, הן כאן כתבת את “העולם הכחלחל” שלך. והלילות הארצי-ישראליים. מה אתה יכול לומר על הלילות! והחומר האנושי עם ריבוי גוניו! הלא כל נפש ונפש של הבא הלום יש בה הרכבה מרובה ועל כל אחד ואחד מיושבי הארץ עברו תקופות שונות וחיים שונים. העברה ממים למים ומארץ לארץ. חלומות ופתרונים. איני מדבר כבר על הניצנים הרכים והיקרים כאן, על הטיפוס החדש של יהודי חפשי ההולך ונוצר לעינינו זעיר שם, זעיר שם, אלא אפילו כל אמיגראנט פה מרגיש בכל שעה שהוא בארץ-ישראל… בארץ-ישראל…
אהודה יצאה מן הפתח:
– שאול! המורים, שהיו פה מתחילה, הנם שוב פה.
– המורים?.. – נדמה שאול למבולבל אחרי כל הדיבורים הארוכים שלו הפעם, שלא היה רגיל בכמו אלה – אח, כן… הלא כבר ראיתים… נוּ, כן… מדוע אינם באים הנה? אני פה!..
– הם נכנסים לחדרך… – הודיעה אהודה – הם ראו פה… את… את…
– אותי!..-– הרחיק מעליו דוד יפה את המחברת בצחוק – “מסירות”! “מסירות” עלי!..
שאול גמזו קם ונכנס אל חדרו. לאחר רגע התחילו להישמע משם קולותיהם המטושטשים של שני המורים. אהודה נשארה במרפסת. –
יד
דוד יפה ישב על מקומו בתנועה של עיף, עצל, נלאה ואדיש לכל דבר, ויחד עם זה כמבליע איזה דבר, כמסתיר איזה סוד. אהודה ניצבה דוממה.
הוא פנה אליה ממקום-מושבו.
– נו אהודה השוקטה והפלגמאטית, מה היא חושבת?
– על מה?
– בכלל…
מבלי נוע העמיקה היא לשאול:
– למה יתכוון אדוני?
הוא ניגש אליה, ובהד-צחוק בלתי נשמע הביע:
– לְמֵה היא רוצה שיתכוון? פשוט: מעניין הוא, מה חושב העולם הקטן?
– ולא העולם הכחלחל? – ניסתה אהודה להתחדד.
– לא! לא!.. – קרא יפה קריאות בעלמא – העולם הקטן… העולם בפני עצמו.
עיניו היו קרות. אהודה, מצדה, רק לבלי להחריש אמרה:
– למה ילעג אדוני?
– ילעג? מעניין!..
– מה מעניין?
– לא הכל – והכל…
לאחרונה שאלתהו אהודה ישר:
– האמת הוא מה ששמעתי: אדוני נוסע כבר מארץ-ישראל?
הוא ענה בטון שלה:
– והגברת כבר מרבה להצטער על זה?
– זוהי שאלה אחרת… וגם לא נוגעת כל-כך, – דיברה היא כמשתמטת – אני שאלתי על גופא דעובדא…
– אפשרי ולא בלתי-אפשרי, – גמר הוא בכעין אנחה קלה.
אהודה הביטה בחלל-האויר והמשיכה במתינות:
– אדוני עוזב את הארץ, ופה – מה טוב ומה נעים. כל- כך יפה! הרואה הוא, אדוני? שם – מוצא, ושם – מצפה…והנה גבעת שאול… בדרך הזה הולכים גם לעין-כרם…
– ושם, לפנינו, – הר-הזיתים…
– אדוני היה כבר בעין-פַרַה?
הוא השתפך בחה-חה לשמע עין-פרה.
בקול חנוק קצת, שאלה:
מהו הצחוק? מחר צריך לטייל כל היום…
הוא לא מרה את פיה:
– נטייל כל היום…
ונשתררה דממה. מתחת המרפסת עבר ברוך ה“גולם” ובידו רק מטאטא אחד, ומחדרו של שאול נשמע קול המורה הראשון: “אדון גמזו! הלא הוא מדבר אתך ב’רחל בתך הקטנה'”. אחריו החזיק קול המורה השני: “בדברים כאלו אין מזלזלין, אדוני!” – ואז גם בא קטע מקולו של שאול: “עשו מה שאתם רוצים… כתבו עוד פעם ל’המרכז'”… אני לא אאשים את יפה… בשום אופן…
יפה התענג:
– מעניין!.. לא, מעניין באמת! איככה? שומעת את, “חסידים” יש לי – ואני לא ידעתי… צריך היה להקדיש לאחיך את שירי…
אהודה הורתה על המחברת המתגוללת ואמרה:
– אני לא קראתי עוד את כל יצירות אדוני.. אבל מיצירה זו של אדוני רואים דוקא, שהוא, שהוא… אני קראתיה היום…
דוד לא הרפה ממנה:
– שאני – מה? מעניין! מה רואים?
אהודה נתאדמה:
– שאדוני… שאדוני אינו מתייחס בקרירות כל-כך להטבע שלנו…
דוד התקרב אליה:
– איך?.. חה-חה-חה-חה!.. הוא הדבר אשר אמרתי: אהודה היא מבינה גדולה!..
העלמה הצעירה התרחקה כמעט קט, אינסטינקטיבית.
הוא קרא פתאום:
– מַרְיַשֶה!
– שמי אינו מַרְיַשֶה, – הביטה היא לא בפניו – רק אמא קוראת לי כך… לה מותר…
– ולי לא? לא?.. הלא גם אני איני מתייחס בקרירות כל-כך…
– מה? למי?
– להטבע שלנו!..
– איני מבינה את כוָנת אדוני…
דוד יפה נהם איזה חצי זמר. ואחר אמר:
– מה חפצתי להגיד…
– ואני חפצתי לשאול…
– מה?
– אם גם…. גם…
– גמזו?
– לא…
– אלא…
– אם גם ארוסתו של אחי…
– פנינה?..
-– נוסעת עם…
– עמי? – הוא ניענע בראשו לא לאות הן ולא לאות לאו.
– ובכן? – שאלה היא בחצי לחש.
המענה היה:
– מַ-רְיַ-שֶה!..
וקולו של שאול גמזו נשמע שוב מתוך חדרו: “את זה לא תפעלו אצלי… את חברי, את יפה, לא אמסור לכם… לא!”
על המרפסת היה שוב רגע של דממה. אבל מיד נעורה מתחתיה צעקתו של ברוך, צעקה אחרונה, פשרנית:
– איין בעזים!.. וייבער, אַ בעזים. –
פרק שני
א
יום המחרת עבר באיזו שינויים. –
לפנות ערב ישבו שתי הנשים, לאה ושינה-הינדה, לבושות בגדי שבתן בבית גמזו הפונה אל המרפסת ושוחחו:
– צריך ללכת לביתי! – קמה, לאחרונה, שינה-הינדה ואמרה בקול של “מחותנת”.
– מהו החפזון? – עיכבתה לאה – שמא מפני החולה?.. הלא שאול יושב אתה…
שינה-הינדה ענתה:
– צריך להכין ל“שלש סעודות”- פנינה תשוב מטיולה. יששכר ישוב מתפילת המנחה. הוא כל היום – “כאילו בלע מטה”…
– ומהי באמת סיבת הדבר, שהוא ולא רוחו? – שלחה לאה את שאלתה.
שינה-הינדה הלכה ישר נגד המכוּון ואמרה:
– מה הפלא… עינים לו ולא יראה?.. כל היום היא מטיילת את זה… מה שמו?
לאה העירה:
– זה הלא מטייל את פנינה…
– פנינה… – נשתרבבה לשונה של שינה-הינדה לענות ארוכות – מה פנינה?.. היא – שינה-הינדה – סוף-סוף, אֵם – דיברה אתה… פנינה אמרה:..מאי איכפת… שווי בנפשך, שאני כבר אשתו של שאול, כלומר, אשתו – ודי… מה לך עוד?..
– כיצד? כיצד?
– כך אמרה… והרי הדברים ברורים… בקרוב – ימי הספירות… ואולם בשבת שאחר שבועות… תעלא בעידניה סגיד ליה, כמו שאומר הטייטש-חומש בנוגע ליוסף… הא-הא!
אמרה לאה:
– הכנות גדולות ויתירות לא צריך יהיה לעשות. בעלי עליו השלום, היה לועג תמיד על המרבים בהוצאות של חתונה. אחר החופה – לא כלום… ורק ביום המחרת יזמינו קרואים אחדים וישתו יין ויאכלו שקדים… כמו שנוהגים היום אצל בני הנעורים… השמעה היא, שינה-הינדה, כיצד העולם ההוא מדבר לשון קודש? מחיה!..
על המפתן קראה שינה-הינדה:
– אבל לנו כל זה עוד לא די…
– מה פירוש, שינה-הינדה?
הלזו גימגמה שלא כדרכה כלל:
– כלומר… הם… משפחתם… היתה רוצה… לא חדשה היא… היתה רוצה…
– שנהיה מחותנים-משנה? מחותנים בכפלים? הכל אפשר, אם רק פה, יצא הדבר… היא, לאה בעצמה, אינה אומרת לא הן ולא לאו… הילדים אינם תלויים בה… עומדים הם ברשות עצמם… ואהרן זה הנה הוא אומר… לא ניתן את אחותנו… אבל…
– אבל היא בעצמה?
– מרישה?.. מי תיכן דעת בתולה… נשים דעתן קלות.. היה אומר גם בעלה המנוח של לאה, עליו השלום… – ובפרט זה שהיא יונה ממש לגבי כל דבר…
לאה יצאה את שינה-הינדה ותלך אתה.
ב
היה עם חשיכה.
החדרה, מן הפתח שלצד המרפסת, נכנסו פנינה ודוד יפה עיפי טיול – וישבו.
עוד לא נחו – והם התחילו ממשיכים את שיחתם.
שיחתם, כמו תמיד, היתה ערבוביה קלה ורגילה. אך בתוך התוהו-ובוהו סובב הפעם, על כל פנים, מעין קוטב אחד. הורגש, לרגעים, אפילו מין כובד מיוחד, מיותר…
פנינה חזרה על זה שאמרה לדוד לא פעם על אודות הענין הזה – היא אינה חשה כל התחייבות כלפי גמזו בכלל, התחייבות הוא מושג, שאין בספר-מלונה. ביחוד – כאן. היא אינה שונאת אותו, לא, אינה שונאת, אבל היא לא היתה מעולם אקטיבית ברומאן זה. בימים הראשונים להתוודעותם בווינה – היתה אפילו בורחת ממנו. הוא היה זר לה. ביותר כשהתחילה מכירה, כי הוא.. הוא… אינו מתייחס אליה בשויון- נפש. אבל הוא… הוא… קיבל על עצמו יסורים ורדף אחריה, והתנהג כגיבור אמיתי. אולם, לא אהובים עליה הגיבורים. בזה אינה כשאר נשים- האין זאת, דוד?
דוד יפה, שהיה מבאר לעצמו “כוח-השפעתו על מכרותיו” בזה שהוא יודע תמיד להתבלט בתור איש, אשר תאותו היתה והווה נוראה, אלא שידע נשים הרבה, עד כי כולן היו לו לזרא, אלא שלמרות זאת, עדיין תוסס בו איזה זיק לאיזו מיוחדה במינה (החשבון פשוט: זו הצעירה שבקרבתו לא תוכל נשוא, כמובן– את ההתחרות והקנאה בינה ובין אותה האחרת, המיוחדה במינה, ותשתדל להראות לו בהפרזה את מסירותה אליו!) – מצא הפעם לנכון לבלי השתמש בקריאות “מעניין!” גרידא, שמשתמעה לתרי אפי ושאינה מגלה כלום, אלא לומר במין קול, שאינו מביע משחק של השתמטות, כי בנוגע לזה, אם פנינה היא כשאר נשים – במה אינה כשאר נשים?.. ובנוגע לגמזו שהוא מתנהג, לפי דבריה, כגיבור אמיתי - הנה דבר זה נכון רק במידה ידועה… שהרי… כלום לא ברור הדבר!..
– איזה דבר!
– איזה דבר?.. זה הדבר שגמזו יודע כל העת, כי היא, פנינה, אוהבת אותו, את דוד… אוהבת, אוהבת… יקרא הדבר בשמו האמיתי!..
– נוּ נניח, נניח… ובכן? ובכן!
– ובכן? ובכן, הנה הוא יודע הכל מקדמת דנא… ואף על פי כן לא מנע אותו את דוד מנסוע אליהם לפלשתינה… ואף על פי כן הוא מתאמץ בכל כוחותיו, שלא יסע הוא, דוד, מפה גם עכשיו…
– ומה האות?
– הגידי את!
– אבל מה אתה רוצה? יחוסו אלי ברור…
– בוודאי ברור…
היא עצמה עיניה:
– ובכל זאת, צר לי עליו, החלכה!… הוא קשור אלי בעבותות…
הוא צחק:
– במה את מבארת זאת!
האשה נשתתקה ותתעצב. ואחר אמרה:
– משונה!.. נוּ ובמה אתה מבאר?
– המתיני! – אמר הוא, והשתטח על הספה.
– אני ממתינה! – ישבה היא אצלו.
הוא נטל את סנטרה הרך והמחודד בידו – והתחיל ל“באר”.
הביאור שלו, של דוד יפה, לא נגע, כמובן, אף במשהו לרגשותיו של שאול גמזו. מי חושב על אודות גמזו? הוא סיפר מעשה מעניין בעצמו. בהיותו כבן שבע-עשרה הלך שבי אחרי אשה אחת. זו היתה אהבתו הראשונה. הא-הא! האשה היתה אשת איש אחד. האשה השיבה, מובן מאליו, אהבה אל חיקו. אחר כך נפרדו ואולם זכרון-הדבר עודנו מחלחל בלבו עד היום. בכל פעם שהוא פוגש באשה, ושרטוטי פניה דומים באיזה קו לאותם של אותה האשה – הוא אינו יכול כבר לעבור על כגון זו בשתיקה. באופן הזה אהב כבר אולי עשר נפשות. הדמיון צריך רק להיות אפילו במשהו מן המשהו: זוית של שפתים, גומת לחה קמט בנחירי החוטם…
– אני מבינה זאת!.. – נשמעה התלהבות היסטרית, מעריצה.
– עדינה היתה פלונית, – המשיך הדובר – ולגמרי לא להוטה אחר החיים…. כאלה אני אוהב.. הנה אהודה – היא אינה עדינה… גם גראַציה אין בה… עלמה פלשתינאית… אבל, במובן ידוע, גם היא…
נכנסה לאה מן החצר
– אוי, מי יושב כאן בחושך?
– כי מה… היכן שאול?..
– שאול הלא יושב אצל הדסה…
– עדיין?.. צריך ללכת לבקרם…
נענה גם יפה:
– ומדוע לא רואים את מרישה?
בכעין לצון, אך בקול יבש, לא-ידידותי, שאלתהו לאה: למה לו מרישה?
– איך..למה–! דרושה… חה-חה… מעניין.. היכן היא?
– הן היא טיילה עמכם…
– לא!.. היא הלכה אל הפוסטה…
– ותשוב בוודאי מיד!
– נצא-נא, איפוא, לפגשה… – קרא יפה לעצמו בלשון- רבים ויצא.
קולה של לאה יבב: – “אתה חוננתנו”…
שאול גמזו ישב אצל ערש הדסה… הילדה נרדמה.
הוא ישב שחוח, מורד-ראש, ושתי כפות-ידיו על שתי ברכיו. נר לא הודלק עוד בבית, שינה-הינדה דיברה במטבח עם ה“גולם”, נושא-החלב, שבא לשאול כמה להביא הערב, מאחר ששמע כי אורחים לה.
היושב היה עצוב. מחלת הילדה הזכירתהו מחלה אחרת מחלת פנינה בווינה. הוא לא סר מעל מיטתה. ימים קשים היה אך גם מענגים, מענגים…
– והיום…
פנינה נכנסה.
כל התרעומות נגוזו; כל הפצעים כאילו נרפאו.
– מה שלום הקטנה?..
הוא ענה מיד בקול חנון וחובב:
– הקטנה שואלת על הקטנה…
אולם אחר-כך נזכר, כי שעה זו אינה שעת כושר לדבר- אהבים וימך את קולו. – היה זה עתה הרופא. אין סכנה!..
בכדי לבלי לשבת בשתיקה, שאלה פנינה לשם הרופא.
שאול שמח על השאלה. – אה, הרופא הזה – ככה, ככה. אופיי הוא למדי בכדי ללמוד ממנו תכונות יושבי ירושלים. הוא, אומרים, איש-מדע, אבל ביום השבת אין הוא הולך לבקר חולים אפילו אם יבטיחו לו למלאות ביתו מג’ידיות. והוא קמצן גדול, חס על כל עשיריה. לבקר את הדסה ודאי שגם כן לא היה בא, אלמלא היה הוא קורא לו, הוא, גמזו בעצמו, אבל הוא הממונה על בית-הספר, שגמזו הוא מראשי-מוריו, ולא יכול לעמוד בפני בקשתו. ומכאן צא ולמד, הצביעות הירושלמית מהי! אפילו בן-אדם כזה מוצא לנכון להתנהג ביראת שמים. הוא בעל דברים הרבה. הוא ישב פה יותר מרבע שעה ודיבר, רק דיבר, ודוקא על התימה החביבה עליון והיא: איך שכל איש שבא לא"י לפני עשרים שנה, הלא היה בוודאי אידיאליסט ובוודאי בא ומשאת-נפשו אתו, אבל החיים הספציפיים פה בארץ, וביחוד בירושלים, עושים את שלהם…
– מעניין!.. – החזיקה פנינה – אדם פיקח הוא הרופא שלך… כאן אפשר באמת למות בקפאון… עניים פה החיים בכל יחס – מה לדבר…
– עניים.. – המה שאול – אם עניים הם, אז אשמתנו היא… לא כך? יכולים הם להיות פה יותר עשירים, אלמלי היינו רוצים באמת, או יותר נכון: אלמלי אנו בעצמנו היינו יותר עשירים… ובאיזה מקום – הבה אשאלך, הרשיני-נא – חיי האינטליגנטים העברים הם יותר עשירים!.. ובאמת, החיים אינם עניים פה כל-כך, כמו שאת חושבת…
פנינה עמדה על דעתה:
– מונוטוניים… נוּ הגידה, מה לי לעשות פה?.. הלא אפילו ספר למקרא אי-אפשר להשיג!.. בווינה היה: תיאטרון, שיעורים, אמנות… מה פה!..חובבי הבמה העברית?..
– מה?.. – נעור שאול ממחשבותיו – אה, כן, בוודאי תלכי הערב ל“בית-העם”.
– מה יהיה שם?
– כלום אינך יודעת! יספידו את שומר-המושבה…
– כן!.. אני ידעתיו פנים… היה נער יפה…
– אני גם כן רוצה ללכת אתך… שומעת את, פנינה!
– נשמעה אני…
אז אמר:
– שבי פה…
היא מיששה מצחה של הילדה הישנה – וישבה.
– נוּ, מה!
– פנינה!
– מה!
– מה מושך אותך לעזוב את המקום הזה!
– ומה אשר יעצרני?..
שאול השח עוד יותר את ראשו. – אנגליה… מה לך אנגליה… עוד פעם אל המים… שוב נסיעה… שוב לשון חדשה… עד מתי הנדודים?.. עד מתי?.. למה איננו יכולים לשבת על מקום אחד?.. הנה הלא חשבנו: פה נתערה… שמעי לי, קטנתי… הנה אני פה… איך שיהיה – אני עובד… הילדים שבעים רצון ממני… אוהבים אותי… גם הכריסטומאטיה החדשה שלי… בקרוב אוציא את החלק השני… אלמלי היית מתעניינת מעט בפרובלימות-החינוך… רצוני לומר, בענינים כאלה… דרך חדשה סלותי שמה… התביני? דוגמאות נפלאות… התביני? אמת, אמת, כל מה שאת מדברת – אמת היא… התקוות העממיות רופפו… לפעמים – קשה כל-כך!.. הנפש אינה מוצאת מנוחה – אבל בעבודה אני מוצא את עצמי… מעין איזו נקודת אחיזה… לא כך? לפעמים – השמים נופלים על הארץ… אוי, כיצד לחיות הלאה?.. איך אחיה גם ביום מחר!.. כלום אין לי בעולם… ואת אינך צריכה לעזבני… את – מפלטי…
– אני!..
– את…
הפסקה.
– אבל!.
– מה?
– את אינך אוהבת אותי!.. הגידי!.. אין תרעומת בדברים כמו אלה!.. אני בכל אופן אהיה אסיר-תודה בעד זה שנתת לי… בגללך ידעתי המיית נפש אשר לא ידעתי כמותה מעולמי.. למן השעה הראשונה אשר התוודעתי אליך… שם.. בווינה… ברגש של חדוה פגשתי את הכרת אהבתי אליך… עד אשר נודעתי אליך ציפיתי לך… את – יחידתי… בין בחורי העברים תמצאי כאלה… עד היותי בן כ"ט ציפיתי לך… וכבר בפעם השניה לראותי אותך אמרתי אל לבי: זוהי!..
– מעניין!..
– זכורני… בשעה הראשונה לקבלי את הדיפּלום - גזרה איזו חדוה את לבי לחצאין… אני יודע את עצמי: אלמלא היתה העובדה קשורה בך, אלמלא התערבה בה ההכרה… ההכרה… כי על-ידי זה יוטבו… יתעשרו… חיי שנינו – לא הייתי מתפעל כל-כך… חיי עבודה משמחת, חיים שיש בהם שכל וענין הבטיחה לי ידידותך…
כמו מתוך אד נשמעו דבריו האחרונים, והוא הוסיף: – שם בחדרו, בביתו – התמונה אשר על הקיר. התמונה ההיא נצטלמה ביפו, בעת אשר הוא וחבריו ירדו מעל הספינה… ההתבוננה אל התמונה ההיא!
– כי מה?.. נוּ, התמונה!.. בפלשתינה מרבים כל-כך בתמונות… בהצטלמות…
– כל אחד רוצה לחתום את הויתו פה…
– נוּ, מה על דבר התמונה!
– גם היא עומדת שם. גם היא היתה אז ביפו לפגשו באה. גם היא נצטלמה עמו ועם חבריו. לא כך! ורואה היא! בתמונה ההיא, ההיא… הנה עומדת… רצינית… עשרה נסעו… במחלקה השלישית… אחד-עשר יום… אפילו מים חמין לא היו דים.. היו ימי סערה… נשאו וסבלו… באו רצוצים ומדוכאים…אבל בתקווה… בלבבות מלאי תקוה נסעו… ואולי לא היתה התקוה כבר אז, הא? חלומות… הכל חלמו… כל אחד על פי דרכו… כל אחד שגה בדמיונות… צייר לעצמו ארץ-פלאות ואנשים-פלאים… והנה שמונה מעשרת החברים ההמה – כפי שהוא יודע – עזבו כבר את הארץ… לא התאקלמו… לא היו רגילים לעבודה… לא יכלו להתחיל מחדש… אחר-כך בא דוד…
– הוא שפל!..– לחשה פנינה פתאום.
שאול נבהל.
– מה את מדברת! אינני מבין.. אל תגידי כאלה…
– אתה הוא האיש היחידי, שאני יכולה לכבד באמת! – נשמעה שוב לחישה היסטרית.
הוא סמך ראשו על כתפה.
– וגם לחיות עמו? – שאל בלאט.
בחצי-האופל הובלט נענוע זעיר בראש.
אז שמע אותו חצי-האופל קול-גבר רועד:
– בתי… נשמתי!.. היי שלי, שלי… אני צריך לך…
ד
יששכר בן גרשון שב מבית-התפילה, מתפילת ערבית.
– שבוע טוב! – בקולו נשמע הד נפש מרה ורוח נרגזה.
– אחרי ה“הבדלה” תכין את שני החמורים ונסע לנו מזה! – אמר לאהרון אשר הלך אחריו. מחר בבוקר יש עבודה.
-– את שני החמורים! -– ישאל אהרן -– וכלום ה“פריצים” שלנו ישארו פה ולא ישובו למושבה!
– פגשתי את המורה… עם אחותך… ואמר לי, שהוא נשאר… כאן…
– אבל הלא הוא נוסע לגמרי מארץ-ישראל!.. – התחילה שינה-הינדה.
– נוסע!.. – זעף בנה – כלום יש לו לדלפון במה לנסוע? כל הפועלים היו בורחים גם כן מפה אל כל מקום שהפלפלין גדלים, אילו היה להם במה…
שינה-הינדה מצאה, כי אם ה“מניעה” של אי-נסיעת יפה אינה אלא חסרון-כסף, בדין הוא שיאסף מכל איש כפי אשר ידבנו לבו – ויסע לו לשלום.
– אך לאכול סעודת “מלוה מלכה” הלא צריך- על כל פנים! – גמרה – “שלוש סעודות” גרעת…
– לא היה תיאבון! – התאונן יששכר בן גרשון.
בינו לבינו שאל גם על מחלת הדסה. – הבשר הזיק לה!..
הוא הבדיל על הכוס. “הנה אל ישועתי, אבטח ולא אפחד…” היה יגון בבית.
בשעת ארוחת-הערב נכנסה לאה. באו אחר-כך גם אהודה ודוד.
– השמעתם? – סיפרה שינה-הינדה בהתפעלות בלתי- מצויה – היה פה ה“גולם”, נושא-החלב, ברוך… הוא הלא עולה לגדולה… בזכות-יתמותו!.. בשבוע זה יהיה לחתן… בבית-הקברות… העיר נותנת לו נדוניה… טובי העיר ירושלים החליטו – בכדי לשכך חמת המחלה ולכפר פניה – להעמיד “חופה שחורה” על הר-הזיתים, היינו להשיא יתום ויתומה זה לזה ה“קאנדידאטורה” נפלה בידי ברוך!
– אבל ה“גולם” חכם הוא, חי-נפשי: הוא אומר, כי לא ילך אל החופה עד שישקלו על ידו מקודם טבין ותקילין. להקיף אינו רוצה!
אהרן צחק ברמה על חריצותו של נושא-החלב וגידף את משמרי הבלי השוא. חרפה לאומית!
– ואתמול והיום אמרו תהילים והרבו בתפילות ובתחנונים לפכי הכותל המערבי – סיפרה לאה מצדה.
אהרן התרגש עוד יותר:
– והספרדיות עם האשכנזיות, התימניות והבוכריות נשקו כל היום את האבנים…פוּ… לא, – הוא ניענע בראשו – אותו מעשה היה נחוץ מאד… כל זמן שלא יעשוהו – אין תקוה… הדבר נחוץ…
– איזה דבר?
– לבלי להשאיר זכר לסמל החשיכה והחנופה. למקור החלאה הירושלמית… למקור השנוררות הארורה, שאין דוגמתה בשום מקום שבעולם…
– אל מה אתה מתכוון?
– לקעקע פעם אחת את הכותל… הַ… הַמ…
ובגחנו לאהודה, שעמדה קרובה לה גמר:
– המעופש!
העלמה כאילו נבהלה. – מהו מדבר! חרדת קודש מתמלא תמיד לבה בהגיגה על הקיר ההיסטורי הזה – שארית מחמדינו ותפארתנו. היא היתה שם בערב-פסח דאשתקד, בשעת סדר קרבן פסח, היא היתה שם בתשעה באב העבר, בלילה בשעת ה“קינות” היא הולכת לשם מעת לעת – אין מלים בפיה.
מילא אחריה יששכר בן גרשון:
– השמעתם?! דיבורים! חידושים! הנה לנו פועלינו, אשר דורשים, כי נחיה עמהם בשלום ובמישור…
– זה בוודאי אנחנו דורשים, – קרא אהרן בקול – הנה לכם יענקיל אשר נפל במושבתנו… בדמינו אנחנו מוכיחים את זכות-קיומנו…
יששכר בן גרשון כעס. הנה הוא בא לפני עשרים שנה הנה. לו לא צריך לספר מעשיות. איפה הם פועלים עברים? מה מבלבלים את הראש בפועלים עברים! הם, לפני עשרים שנה היו פועלים עברים! הם באו הלום – ולא היה כלום פה… עכשיו – יאמרו נא לנו: מאיזה חשבון יחזיק האיכר פועלים עברים? היהודי – “פאָרט” – אינו מוכשר לעבודה זו!
– משפט קדום! משפט קדום! – צעק אהרן.
– מעשים בכל יום! – החזיק האיכר בשלו – הנה לפני שבועים, כשצריך היה לחפור בורות בשביל הנטיעות, היה צריך לשלם לו, לאהרן, גרוש בעד כל בור, מטר על מטר. הוא, אהרן, עשה שנים-עשר בורות ליום, ואיזו בורות? מקולקלים, בלתי ראויים לשום דבר, וקיבל שנים-עשר גרושים, ועדין הוא בלתי שבע רצון, מתחַלה, רץ העירה בכל פעם, בה בשעה שהערבים, – עם הדומה לחמור – קיבל כל אחד מהם רק שמונה גרוש ליום ועשו ב“גבלה” חמישה-עשר בורות, ואיזו בורות – בכל אחד אפשר היה לקבור את עושה- הבור עם כפיָתוֹ…
הדובר הטיל מבט באהודה, ריאה את הנצחון הברור של דבריו והרשה לעצמו להתלוצץ קצת בפניה על חשבון זה.
אמו – שינה-הינדה – לא הבינה, בעיקר, מהי ה“תכלית” בעבודת אדמה. מילאו יששכר שלה הוא בעל אחוזה, עסק ככל העסקים, אבל לבחור כאהרון למשל, למה להיות “בּאַטראַק”? כלום בחור כמוהו לא היה מוצא לו ענין יותר נאה והגון מזה?
לאה – אם אהרן – נאנחה וצידדה בזכות עבודת האדמה. בעלה עליו השלום, היה אומר, כמו שכתוב במוסף: “מפני חטאינו גלינו מארצנו התרחקנו מעל אדמתנו”. כל זמן שלא נשוב אל חיק-האדמה – אין אנו קרויים יהודים כלל.
– אבל לאבא היה חסרון אחד עיקרי! – קרא אהרן.
לאה הביטה על בנה ברטט. הוא מתחיל שוב!..
– אבא, זכרונו לברכה, – אמר אהרן בהתעוררות וישלח מבט חודר אל יששכר בן גרשון – לא יכול להתרפס לפני הפקידות… כאחרים… צריך היה לפנות במכתב, ופנה בעברית, ולא בפראַנצית!.. לפיכך לא נענה מעולם… לפיכך לא שמו אליו לב כמו לאחרים… חי כעני ומת כקדוש…
ללאה לא היה דרוש יותר. מה היה הוא – היא יודעת, היא ולא אדם אחר! לפני בואם הנה, בשנת הפוגרום בעירם, כששכבו שניהם עם מרישה זו ועם אהרן בחוֹר שבחצר (הם היו קטנים עדיין - שאול, לחיים ארוכים- למד אז בעיר אחרת)… החור היה אמה על אמה, והם היו ארבעתם שם. היא - אשה – חלשה עליה דעתה. “נחמיה! הנחיה?” – “אל תהיי שוטה!” – “מה לי שוטה? הנחיה, נחמיה? הנחיה עם ילדינו?” – “עם ישראל יחיה לעולם”…– “לא על זה אני שואלת אותך” –“נצח ישראל לא ישקר” – – – –
– אמא! אמא! בבית זר… בבית זר לא נאה… לא נאה לבכות..
אבל הדמעות נתגלגלו מאליהן! והשפתים המצומקות נעו:
– הוא, זכותו תעמוד לנו… הוא, עליו השלום…
ה
השעה היתה השמינית.
אהודה ניגשה לדוד יפה ואמרה:
– רבותי! כבר עת ללכת ל“בית-העם”!
הלז אמר:
– המתינו.. לי דרוש פה עוד דבר-מה…
ובהרמת קול הוסיף:
– ואצלך כשר וישר לחלוטין ללכת מפה אפילו בלי ברכת הפרידה מהאדון בן-גרשון!
היא נתבלבלה:
– כלום האדון בן-גרשון נוסע מיד!
– כן…. – נענה האיכר – תיכף אני נוסע.. בלילה!..
אז קם דוד, קרא לו ליששכר בן גרשון לקרן-זוית ושאלהו. – אימתי, איפוא, יקבל את המובטח?..
– במוצאי שבת אין אני נותן כסף! – ענה הנשאל קשות – האדון המורה יטריח את עצמו לשוב גם הוא אל המושבה…
– אבל הלא אני רוצה לנסוע מחר ליפו – ומשם על הספינה!
– כבר מחר?.. באמת?..
– כן! בנאמנות!
רוח של -אֶכּסטאַזה בלתי-מובנה נחה פתאום על יששכר בן גרשון ובקול נחפז משונה פנה לכל:
– אם כן… עלי לשאול… את אהודה…
– אותי!.. – נתחוורה הלזו..
האיכר גיחך:
– אם ליתר.. בלי בושה… דוקא היא צריכה להחליט…
– אוצרו של אדוני הלא אינו אצלי! – קראה היא ותאמר לצאת מן הבית.
– סליחה!.. – עיכבה דוד – הלא גם אני הולך…
לב יששכר בן גרשון לא נפל עליו:
– נוּ, אם כך… אני נשאר ללון… מחר נעשה את העסק… במוצאי שבת איני נוהג לתת כסף…
– ובכן, הרי גם לי אפשרות על ידי זה להיות הערב ב“בית-העם” – שמח אהרן.
שמחת אהרן היתה תמיד מרעימה את יששכר בן גרשון. אבל הפעם היתה גם בזה כמו רוח אחרת אתו ושאל בנעימות:
– על מה ידברו ב“בית-העם”!
כולו נתרכך ונהיה בן-רגע לאיש אחר. וכשהשיחה הכללית הוכנסה שוב ואהרן דיבר על השומר ההרוג, שיוספד בנשף, איך שהוא סמל-הטרגדיה שבחיי הפועלים העברים החקלאים – אלה האנשים אשר עזבו שם הכל, אשר נתנו גט-פיטורין להגלות, אשר עזבו שם את כל ספריהם ואידיאליהם, עזבו את כל עתידותיהם הפרטיים ויתמכרו למשאת-נפשם ויבואו הלום להיות חלוצי העם וחלוצי הארץ – הביע גם יששכר בן גרשון צערו על יענקל. פועל חרוץ, אם כי עז-פנים, היה יענקל. מפולטבה היה. ימים אחדים לפני שנה, לפני היותו לשומר, עבד הוא אצלו אצל בן-גרשון. אבל מה שאמת אמת היא: גם להחזיק בו לא היה כדאי. הוא לא הסתפק בפרנק וחצי, דוקא ארבעה בישליקים ליום!
רתח דמו של אהרן עוד יותר והתחיל לתאר את חיי הפועלים הקשים פה. המרגישים אתם את כל קשי החיים האלה! בלי מעון נאות, בלי תבשיל חם (“ובלי עלמה” – הוסיף יפה, מה שעורר אפילו כעסה של פנינה: “תמיד אֶרוֹטיזם”). באו אנשים מפונקים, אפשר לומר, והתחילו לעבוד עבודה מפרכת, בלתי-רגילה, בחום ובשרב, לחיות חיים בלי כל ענין ובלי כל תענוג, ועכשיו בעת האחרונה גם חיים מסוכנים, אל מול פני הערבים. ומה חלף כל אלה? בוז וכלימה, יחס ידוע של האיכרים נותני העבודה, האיכרים המשמרים והבלחי משמרים, האיכרים שאינם איכרים, האיכרים עבדי פועליהם הערבים, האיכרים שאינם יודעים את אינטרסי עצמם. במלה אחת: יאוש ובנקרוט, בנקרוט מלא – אם אתם רוצים; לא הא ולא הא. אמת, יש ביניהם, בין הפועלים, הרוצים לעזוב את הארץ, לברוח אל כל אשר עיניהם ישאום - אבל הם אינם יכולים. הם כבר איבדו פה את חייהם. הם כבר איבדו כל אפשרות לחיים אחרים, לתקוות אחרות ולתקומה בכלל. המרגישים אתם, היכולים אתם להרגיש, פירושו של כל זה מהו? יפה העיר כאן בצחוק: “ובלי עלמה”… אבל היודע הוא, כי יש בין הפועלים ה“זקנים”, אשר איבדו את אי- היכולת לחיות בשביל עצמם!.. – אֶ-אֶה. לישא אשה… לאהוב, כמו שאומרים… אלו הם הישנים… והמספר הקטן הבא מחדש – מהו! אלמנט גרוע לגמרי… אין כל התעניינות ציבורית. כל אחד לעצמו… איך לתאר זאת! –
וגם כאן הוציא יששכר בן גרשון את פועלו הנלהב ממבוכתו וממצבו הקשה ויאמר בנחת-רוח:
– את כל זה שמענו, שמענו… כבר קצתי, כמו שאנכי יהודי, לשמוע את כל זה תמיד, בכל חגיגה, בכל חתונה, בכל נשף… ובמי האשם? מי אשם בזה, שהיהודי אינו מוכשר להיות פועל טוב?.. מי אשם בזה שהפועלים שלנו האמיתים נוסעים לאמריקה ולא הלום? באו צעירים אחדים, איזו מנינים של בחורי ישיבה, במחילה, ולקחו על עצמם תפקיד שאינו לפי כוחם… עובדים שבוע – ובורחים… לפני חצי שנה, בראשית החורף, היו ב“יזרעאל” שלושים פועלים, היו, אה? ועתה כמה הם!
שאול קם מעל הכסא אשר אצל ערש הדסה הישנה ואמר בלחש:
– אמת… אמת… הרבה יש להגות במצבם של הצעירים אשר במושבותינו ובהמשבר הגדול אשר בחייהם ובנפשם. כאן לא קומדיה… כי מי יוכל לשער כאבו של האינטליגנט העברי האומלל הבא הנה ורוצה בחיים אחרים שלמים, בעבודה גופנית, בריח-השדה – וכעבור ימים אחדים הוא נוכח, כי חלום בטל היה חלומו, כי הארץ כבר היא ארץ הערבים הנוצרים, כי איכרינו המה איכרים במרכאות כפולות, כי תקות עם אין פה, וכי – בעיקר-העיקרים – הוא בעצמו אינו מוכשר לשום עבודה. משל למה הדבר דומה! לאדם עצבני, שחלם כל ימיו כי יהיה למשורר גדול – והנה כל כתבי-ידו מוחזרים לו מבתי-המערכת… אין לו כשרון!.. הלא אוי לו גם למי שיש לו כשרון, ובפרט – כיצד לחיות בלי כשרון?.. המשבר שלנו הוא משבר של אנשים מחוסרי כשרון להוציא לפועל זה שהם רוצים… של עם מחוסר כשרון… יש שמוכרחים להודות. אין כבר בעמנו עם-היהודים, הכשרון לחיות כראוי… והמשבר החלקי של המושבות שלנו ופועליהן אינו אלא מקצת, מעט מן המעט, מן המשבר הלאומי הכללי… גרגיר-אבן מן המפולת הגדולה… לא מפלת-היהדות… זה לא איכפת לי כלל!.. אפשר לנו לחיות בלי יהדות כמו שהחפשים משאר אומות העולם חיים בלי נצרות… אבל כאן חורבן-עם במובן היותר פשוט של המושג הזה… לא לבד חלום של אלפי שנים הולך לטמיון, אלא עם שלם הולך לאבדון בכל המובנים… מה פלא, כי ציורי בהלה מבעיתים מכל הצדדים, בכל מקום שבני ישראל נחיתים שמה… אמרו לי: הישוב החדש בפלשתינה… אבל מיד לבואי הלום הבנתי, כי רק על הנוף של האחרית האומתית שלנו, שאנו עומדים עליה ותוהים, יכולים לגדול כל צמחי החיים המשונים אשר מסביבנו… כל זה הגיטו הירושלמי… המלא חולים ועניים וחרדים, אשר למרות ריבוים הכמותי, אין ערכם וכוחם ולא כלום… כל זו הזחילה… כל זה החסד שעושים אתנו מכל צד… כל זה החינוך הנתון בידי מפקדים בפריז ובברלין… האם לא כך, דוד?
– ומה היית רוצה אתה! – ענה גם דוד – מעניין!.. מה חפצת, שאנשים חסרי אונים ומדוכאים, נאנחים ונאנקים, נרפאו דוקא ע“י בואם לאדמה נכריה, ש”ציון" שמה! חפצת, שאימפוטנטים ירפאו ע“י אהבתם את בתולת בת יהודה, שיהיו לשלמים עי”ז שיהיו – במלים פשוטות – ל“באַטראַקים” כמו ששינה-הינדה אומרת… חי-נפשי, אשה חכמה היא שינה-הינדה… פועלים חקלאים! אושר בשביל פועלים חקלאים!..
אהרן רגז תחתיו וצעק צעקה גדולה, כשעיניו נתמלאו דם:
– אבל איפה היא ארץ-המולדת שלנו? איה ארץ- מולדתנו? לי דרושה ארץ-מולדת. פה היא ארץ מולדתי!
צחק דוד:
– ארץ-מולדתך פה, לא רוסיה! – ושפיר: לך דרושה ארץ-מולדת – והרי היא לפניך. צעק ככל מה שאתה רוצה….! לי, למשל, דרושה ארץ-מולדת בכלל לאלף כפרות…
– מה אדוני מדבר? – לא הבינה אהודה.
– לאלף כפרות! – חזר המשורר בעקשנות, שלא היה רגיל בה כלל – ואני הולך לטייל… אוּף… בואנה, נשים!
– ובכן, מה אתה אומר, אהרן, שנסע? – התחיל יששכר בן גרשון מפקפק שוב משום מה, כשיצאו דוד ואהודה מן החדר.
– אין כל חילוק, אפנדי!.. – רמז לו אהרן רמיזה גדולה - לו שאל אדוני לעצתי, כסף לא הייתי מלוה לזה… מוּש לאַזֶם!.. כשיהיה הכסף בידו – לא יסע במהרה כל-כך… בכל אופן ישוב-נא אל המושבה… אם תיכנתי רוחם של אדונים כאלו!..
ו
אהודה – ואחריה דוד – עברה דרך חדרו של שאול אחיה, ותתעכב אצל התמונה הפוטוגראפית אשר היתה תלויה במסגרת על הכותל.
– ובכן… גם עד אלכסנדריה בספינה אוסטרית… –
המשיכה היא את השיחה, היא היתה משום-מה מסוגלה להרבה דיבור בשעה זו.
– דוקא! – עגב עליה דוד בהנאה יתירה.
– מעניין לדעת, – קיבלה אהודה את הבעת קולו ברצון – מפני מה!
– מפני מה! – חזר הוא על שאלתה – מפני שהספינות האוסטריות שורקות באופן מיוחד טרם לכתן לדרך. השמעה היא מימיה מאה חמורים נוערים בבת אחת! – הרי לה מעין השריקה של הספינות האוסטריות.
– ורק מפני זה! – צחקה אהודה בפה מלא ונתעצבה – גם שאול ופנינה באו הלום בספינות אוסטריות.
ברצינות מעושה חיקה דוד:
– כך? אַי-אַי-אַי!
אהודה נתביישה. – לא נתכוונה אלא לומר… היא… היא באה מתחילה… כלומר… הוא… שאול לא לבדו נסע… עוד חלוצים הרבה נסעו אתו מגליציה… הרואה הוא? הנה פה הצטלמו… זוהי התמונה… גם פנינה פה… מה בעיניו?
יפה ניגש אליה ויעמוד עוד יותר צפוף אצלה. בקרבתה הרגיש יותר ריח צוארה של אהודה, הביט, כביכול, על התמונה ואמר:
– לא מכוערה…
– מי? התמונה או פנינה?
– והנה גם שאול המעונן… – לא ענה יפה על השאלה - אוחז בבגדה העליון של פנינה… חה-חה. מעניין!..
– מה מעניין?
– משער אני, מה הרגיש בעמדו ככה… בקרבת פנינה ובאחזו בגדה העליון על זרועו…
בת-שיחתו העיפה עליו מעין מבט של תמהון.
יפה אחז בה פתאום בתנועה רגילה וישקנה בצוארה.
היא נשארה שוקטה ורצינית. רק כעין תנועה היתה בגבות-עיניה: “ובכל זאת… לא לזה ציפיתי…”
בדרך, בלכתם ל“בית-העם” התנודד שפמו הקלוש של דוד יפה, והוא אמר לשנות את מעשהו: צריך להשתמש בשעת הכושר! אולם מחצית תנועה אחת בלתי מרפרפת ביותר מצדו גילתה לה את הדבר במוקדם – ותתחמק. שפתיו נשמטו פעל צוארה ללחיה – וגם שם לא נגעו. הוא התרחק שעל אחד וצחק במכוון:
– מה מרישׁה, כאב לך?
אהודה החרישה.
– נוּ אם כן, שקיני אַת! – פקד הוא עליה.
– מה אדוני רוצה…
הוא אחז בזרועה.
– אדוני!.. ברחוב!..
הוא לחש בסערה:
– כן- יהודיה… פלשתינאית… למה להתחפש לקרה ביותר?.. דוקא ברחוב… אין רואה…
– דוד!.. אהודה!.. המתינו!..
פנינה רדפה אחריהם ותדביקם:
– עזבו אותי ויברחו לעצמם… אַזיאַטים!.. ואני, דוד, דבר לי אליך… אהרן מקלקל עסקיך…
– איזו!
– אצל אחי…
– אין דבר! – ענה האיש בקול בטוח – עסקי לא יתקלקלו… אם לא יתן האח – אקח אצל האחות… אנכי איני מדקדק בדברים כמו אלה…
אהודה הלכה מן הצד והחרישה.
ז
ב“בית-העם” הספידו את השומר מ“יזרעאל”, אשר מת מפצעיו – את הגיבור הלאומי אשר על במותיו נפל חלל. אחד, מי שהיה פועל וגם חברו של המנוח, עלה וסיפר בשבחו: אמיץ היה ההרוג, עשוי לבלי חת. מעין רוח-אבל מדכאה היתה בקולות-קריאתו נסוכה, לכאורה, ותלמידתו בעברית, “פועלת- ציונית” אחת, חולת עצבים, אשר היתה מדברת תמיד על הנחיצות להשפיע על יהודי המזרח בכלל ועל האהבה שהיא אוהבת ביחוד את הקורדיים והמָרוקנים בפרט, בכתה בפינה לעיני הקהל. ה“מזנון” נסגר על מסגר והוכרז לבל ימחאו כף לנאומים – אות לאבל כבד; אולם נושא הנאומים האלה, בעיקר, לא היה כלל בכי ומספד על ההולך לבלי שוב, על החיים שנגזרו ככה באופן משולל כל בינה ודעת, על ההויה המופסדה של אדם חי אחד, אשר ספתה ותמה ללא תשלומין, על החידה העולמית הבת-בלי-שם ועל האסון העולמי, שאין לו תקנה, כי אם: דברי נחמה וטיפת תנחומיו על העובדה המעציבה… ראש-האסיפה עסקן ציוני ישיש, לא אמר: “הוא מת, ואני בקרוב הולך אחריו”… אלא שילב את המאורע ברעיון-התחיה, סיפר על כל הקרבנות, אשר נפלו על שדה- תחיתנו וניחם את עצמו ואת ה“עולם” באמרות רמות, שהגיבור הצעיר לא הומת בארץ-הדמים, אשר ממנה יצאנו, כי אם על שדמות-ישראל נפל, במקום אשר דרכה רגל נביאינו וגיבורינו מאז ומעולם… אותו מי שהיה פועל קפץ שוב ונשבע, כי כל תנועה דורשת קרבנות וכי כולנו, כולנו נכונים למלאות את השדרות, לבוא על מקום-ההרוג… עוד אחד, בעל פרופיסיה חפשית, דיבר על מה שאנו צריכים ללמוד מזה ועל מה שאנו צריכים לכוון על פי זה את מעשינו, היינו, מיליציה… הזדיינות… אֶה-אֶה… – היה אפילו מאן-דהו, שהשתדל “להיכנס לתוך הפסיכולוגיה של הערבים”, ומבלי תת להם צדק מנקודת השקפתנו, מצא, אף על פי כן, כי גם הם צודקים… הורגש, כי איזו אמת, אמת-המציאות, מרחפת מעל הראשים ומסתתרת תחת ה“אתה-בחרתנו” המוטעם, אותו ה“אתה-בחרתנו” המיוחד, הארץ-ישראלי – נראה, שה“עולם” אינו רואה אותה אמת, ירא ממנה, מעלים עין ממנה, אינו רוצה לדעת ממנה, אינו מתעניין אפילו לדעת ממנה – אבל האמת ריחפה, ריחפה, ונשארה תלויה! הר-געש, הר-געש…
דוד יפה ישב בין פנינה ואהודה – והביט בעינים משועממות. ברכו הימנית נגעה בברך אהודה המלאה והשוקטה וברכו השמאלית בזו של פנינה – ברך רוצדת ומתדבקת. רגע הירהר על הבדל-התכונות שבין שתי אלה ורגע בא לידי מסקנה כי אין הבדל בינותן. כל הנשים שוות הן. את זו צריך רק להעיר; היא ישנה עדיין. אבל הלא אלמלא הפריעה פנינה היתה גם זו נושקת לו? אחר-כך עשה “אֶכספרימנטים פלירטטיים” אחדים באברי גופו, הכל שלא במתכוון, כביכול, ופנה, לבסוף, אל פנינה:
– איזו טיפשות, בכך זאת… הכל אצלנו גיבורים… גם שומר-המושבה שלנו בגיבורים… קיבל מכות מידי ערבים ומת – גיבור!..
– ומדוע לא?.. – נצטערה אהודה – האם לא ידע, כי סכנה היא לשמור את המושבה בלילה?
– ואם אפילו היה גיבור, – דיברה פנינה – מה בכך? הנשים הכסיליות מעריצות את הגבורה…
ומסביב-סביב על הספסלים המסודרים ישב הקהל – הקהל הקטן, המצומצם בירושלים, המבקר בקביעות את “בית-העם” זה היה קהל אמיגראנטי, עירוני, עני ורגיל, מקוּלטר לשליש ולרביע, הנפגש בכל גיטו יהודי; זו היתה שארית-הפליטה של הרוח המשכילי, האידיאלי, השאיפתי, מן הגיטו היהודי הקטן אשר בבירת פלשתינה. יוצאי רוסיה ברובם, שבניו-יורק היו ממלאים בוודאי את שדרות-ה“פיקניקים” לטובת העתונים הז’ארגוניים הרדיקאליים – כאן הטיל עליהם גורלם לשמוע לנאומים עברים, רק עברים, נאומים שחצי כל אמרה ואמרה מהם נבטאה בהברה המזרחית, כביכול, בביתי“ם ותוי”ם דגושים, בהטעמת המלרע ובנגינה ממושכת, חיקויִית ומוזרה. בנשף אחר, בשעת קונצרט של “כינור-ציון” עם “פוסטה מעופפת”, הרי כולם מעופפים גם הם, נותנים חופשה ללשונותיהם, מתראים, צוחקים, והפראנטיות הפרובינציאלית, שבתלבושות הבהירות של הבתולות הבלתי-יפות והנשים הצעירות-הזקנות, קורעת את העין; עכשיו היה הכל בעברית, בשתיקה ומכוסה רוח כהה. הבינו את הדבר, פחות או יותנו תלמידי הסמינריום האחדים, אשר התגודדו אצל הפתח, שחרחרי ושמחי פנים ואכולי קדחת ומחסור. בין האריסטוקראטיה שבתוך הנאספים – רופא ואשתו, שני פקידים ציבוריים ונשותיהם, מנהל מוסד ידוע אחד ושתי בנותיו, חובב-ציון אחד זקן ואמיד ואשה בת-ארבעים אחת, סופרת-ציירת, שהיתה מתבוללת עד אשתקד. ישבה בשורה הראשונה גם עלמה ספרדיה אחת בעלת עינים שחורות-בוערות ועקומות ופנים מלאים, צחים, סיוטיים ובת צחוק חמדתי וריקני, אולי הספרדיה היחידה בירושלים, שביקרה אסיפת גברים. אכן– גם אבותיה ששכנו בקירוב-מקום, היו אתה כאן; יחידה היתה להם. –
ברחובות הצרים אשר מסביב ל“בית-העם”, אצל “המגרש הרוסי” דרכו על אדמתם בשקט פלחים יחפי רגל לחצאין ועטופי “עבּאיות”, רצוצים, שבעי מנוחה ושקועים בהגיגיהם הנסתרים, הברורים ולא-ברורים; חלאת המוגלה, שחור-הפחמים עם ערמת פיקחנים היו בעיניהם – הכל כאשר עברו כאן אבותיהם ואבות-אבותיהם זה מאות בשנים. קשת וחצים דבקו בסודריהם המלוכלכים, והצעירים שבהם נהמו בלשון-כולם שירת ליל קטועה. גוש-עפר אחד היה הכל מסביב.
– האסיפה נסגרה!
הנאספים קמו. בפתח לא נדחקו – היתה שהות. ממרחק, מעל המקום אשר לפני רגע התנועעו שם ראשי הנואמים, השחירה תמונת הרצל היהודי. המנורה הגדולה כבתה, ורוח משונה נשב מעל הקירות על הנדכאים היוצאים מ“בית-העם”: נוּ, ובכן… שם, בכל המקומות, משיחים: ארץ-אבות… אוי, ארץ-אבות… והרי אתם כולכם פה.. פה.. בארץ-ישראל… ומה?..
הלבנה בחוץ היתה במלואה.
ח
הדסה החולה נעורה משנתה-
– שאול! – היתה ראשית-קריאתה.
– מה לך, בתי? – ניגש אליה אביה.
– שאול! היכן שאול?..
– אני כאן… ילדה… אני כאן…
– אל תלך מזה…
– לא אלך… לא אלך… ישני…
– והביתה אינך רוצה עמי, הדסה? – שאלה אביה – הן עכשיו אין בית-ספר… – חופש…
– ושם אפרוחים קטנים… – הוסיף שאול – תרנגולות… במושבה…
הילדה נתעקשה. היא חולה. היא עם שאול תישאר…
אבל כאשר נרדמה שוב, התגנב ידידה המובהק מן הבית ויבוא אל חדרו.
פנינה לא היתה שם!..
הוא נכנס אל בית-אמו.
– פנינה אינה פה?
– היא הלא הלכה ל“בית-העם”!
– עם דוד?.. והיא הלא הבטיחה להמתין…
– מילא… הרי לך קושיה על פנינה…
אבל הוא לא האמין, הוא לא יכול להאמין.
במרפסת לא היתה גם כן!..
שאול נסמך על דופן-המרפסת. מה זאת?.. ורעיון חיוור נקב מיד את מוחו; הבאמת?..
הבלים! היא הלא דיברה אתו מפורש בראשית-הנשף. מפורש!
ואולם ל“בית-העם” לא הלך: לבדו ל“בית-העם” לא הלך. כל דבר וכל ענין נקטן בעיניו לפתע, טושטש, איבד צורתו, ערכם.. איזה “בית-עם”? למה “בית-עם”?
וחרש שב אל הדסה.
פרק שלישי
א
בערב היום ההוא אשר בו הוכרחו להעביר את הדסה הקטנה לבית-החולים של רוטשילד, הועמדה החופה השחורה בחצר-בית-הקברות.
להשתתף ולראות במחזה יצאה כל ירושלים – מ“ימין משה”, מ“מאה שערים”, מ“משכנות”, מ“בתי הבוכרים”, ומכל המקומות. ירושלים, השומרת על ירושת אבות וזכרון-קדמונים, המתפרנסת מפירורי כל שולחנות בית ישראל שבכל העולם, המסמלת את כל גאון היהדות התולדתית וכל הדרתה, השולחת את נעריה-חתניה לחדרים ולישיבות וגוזזת שערות נערותיה-כלותיה במוקדם, המוציאה מתוכה, מ“חרבותיה” ומ“אהליה” בזויי-אדם וחלאת “המגורש הנצחי” המספיקה לכל תפוצות זרע יעקב “שמירות”, עשבים לסגולות, פתקאות על קבלת נדבות והבטחות להתפלל במקומות הקדושים – ירושלים החלוקנית, השקועה, כקופת תולעים, באשפת הבטלה, בבאשת אי-החליפה ואי-התמורה, קירקרה, סאנה וחגגה ביום ההוא.
היה קהל רב-גונים: מכל ה“עדות” ומכל ה“כוללים”. גברים בתחתונים לבנים בסנדלים ופוזמקאות, בחַלַטים מנומרים ובאבנטים רחבים, ילדים דקים כקיסמים ובעלי-זנבי- פיאות ארוכים, מתנועעים, נשים משוקצות ועושות רושם של מכשפות, אשר כשרון-הכישוף סר מעליהן – בתולות דדניות ופראות-מבט, אשר מפניהן נשקפו הבערות והטבע המחונק, ועל כולם – שמשים, בטלנים, פרושים, עסקנים בבתי חסד שונים, ממונים, תוקעי שופר, עיוורים מכל המינים, עניים וחולים מכל הסוגים, זקנים על משענת ובלי משענת, בחורי ישיבה מכל בתי-המדרש והקלויזים – אלה הפבריקאות ומקורי הפרנסה של העיר הקדושה – היה גם מספר של נוצרים סקרנים; מזוינות בכלי-השקפה ועדויות בשמלות-דרך מיוחדות להן לבדן, עמדו, סמוך לכל דבר, תיירות אנגליות, שכל אחת מהן בתבניתה הדקה והגבוהה ובהיובש המשונה, לא-האִשָתי שבפניה, נדמתה לשלושה קופים נתונים זה על גב זה.
בתוך קהל נאורי ירושלים היהודים היה גם בא-כוחה של העתונות העברית, צעיר חם בחיצוניותו וקוריוזי בכל דבר, שעמד כל העת ודאג להרושם, אשר המחזה הבלתי-יפה יעשה על התיירים הנוצרים מאירופה…
– נאפד! – קרא כל העת בהעברית המיוחדה בפיו – כלימה!
בער כבשנו של עולם – השמש – והתפזר האבק-החול הלוהט על כל פנים. עיפושה של ה“יודישע גאס” אשר בקרוב לשער-יפו, היה בכנפי הרוח הרפה, שלשוא ניסה לצנן במקצת את הלהבה. עיפות ועצלות היו שפוכות על כל הקהל שבא רעב לראות. רק מספר העסקנים, מחותני הקהל וכפות-המבשלים הביעו איזו אמונה – אמונה ירושלמית, אונסית, לשם רווח – בחשיבות הדבר שיֵעשה.
האנגליות נחלקו בדעותיהם אם יש ענין בכל זה ואם לאו. פהק, אמנם, לא פיהקה מהן בשעת מעשה אלא אחת, אבל כולן דיברו הרבה והודו בצער, כי אין אצל ה“פּיפל” הלז אותה האֶכסטאזה הרליגיוזית, אשר ציפו אליה בלכתן אל בית-הקברות של ה“פּיפל” היהודי…
– החתן! אוי, החתן בורח מתחת החופה!.. – עברה לפתע רינה במחנה.
התגנדר ה“עולם”.
– אוי, מה אתם מדברים?.. על מה?..
החתן-ה“גולם” הוציא לפועל את אשר הבטיח מראש. הוא התרה והתרה, כי כל זמן שלא יסלקו לו את כל הנדוניה, לא יקבל עליו עול-חופה. והנה!..
בחורי הישיבה מ“עץ-חיים” נתנו לו צדק גמור: לא ניחא לו לאדם שירמו אותו…
– ומה חושבים הגבאים? – התרעמו אחדים – אין סדרים בירושלים!..
– תאבדע אני לראות את הקץ! – אמר בא-כוח העתונות.
– עכשיו לא תועיל הסגולה כל עיקר, – התבדח ממולו אחד מן הנאורים.
– ומה, איפוא, יועיל?! – קפץ על זה רוגזו של בחור אחד – שמא ה“ביכלך” יצילו העולם? אה? שמא הציוניות? אה?
ה“נקיון”, הנקיון שלהם היא תרופה לכל מחלה! – התלוצץ על חשבונם של האפיקורסים שמש אחד – למה תורה? למה תפילה? למה מנהגי ישראל? הנקיון!.. אוי אוי!..
– אבל אמרו מה שתאמרו, – המה מן הצד “קלויזניק” עדין כבן שש-עשרה, בעל עינים שקדיות ופיאות לא-ארוכות – הציוניות היא – “טאַקי” – למותר… הבּאַנק שלהם אינו מביא כל תועלת… אמת ויציב… אבל סדרים הלא יש שם… הכל בסדר!.. ואצלנו – איזה סדר?!..
– ששש…
– פּייסו כבר את החתן…
– ברוך השם… הוא מסכים…
הוא שב אל החופה…
– תביטו על הכלה…
– אבל היא אינה יכולה להביט בנו…
– מדוע? הלא רק עין אחת…
בדרך, בחזרה עמד עדיין בעל הפיאות הבלתי ארוכות על שלו:
– אני לא אשתוק… מדוע לא יהיו סדרים?.. חמישים בחורים, בלי עין-הרע… ומים לשתות בשבילנו אין… אף טיפת מים… בכל חצי שעה צריך להפסיק מן הלימוד וללכת לחפש מים…
ברם חבריו הועידו בו:
– ראה, זרח!.. מתפרץ אתה יותר מדאי!..
זרח נשתתק. ואולם בלבו גמלה החלטה קרובה-לגמר אחת – החלטה סודית מסוכנה ואיומה. הוא צריך לכתוב את כל טענותיו על גליון ולהדביק בסתר על הכתלים. הוא מוכרח לעשות זאת!..
ב
שאול גמזו השיב ריקם הצעת חבריו המורים, שישתמש גם הוא בעונת החופש וילָוה עמהם אל הטיול אשר הם עושים לשכם ויריחו – דרך שלושת ימים. הוא, אכן, נתן איזו טעמים למיאונו אך הם “הודו ולא בושו”, כי דבריו אינם מתקבלים על הלב.
– ומהו עושה שם כל הימים בחצר? – לא נחה גם דעת לאה אמו מדרכו.
– הוא עוזר לערבים בחפירת הבאר, – ביארה אהודה בפשטות.
– עבודה מועילה! – נרגנה האם – בל ייסר אלוהים… והערבים מה הם עושים?
– גם הם חופרים וגם הוא חופר! – המליצה אהודה.
– כלום חולים הערבים לעשות הכל בעצמם?! – נתערבה שינה-הינדה.
בערב שב הוא ישר לחדרו ויבקש להביא לו מעט חלב לשם– לאכול אינו רוצה.
הוא סבל.
הוא, בכל ימי היותו בערי חוץ-לארץ האירופיות, לא היה נזיר מוחלט – אולם כשהיה נפגש עם איזו עלמה ולבו היה מתחיל הולך שבי אחריהן – וזה אירע לא לעתים רחוקות - היה מיד שואל את עצמו: מה חפצי?.. כשנפגש עם פנינה לפני שמונה-עשר חדשים, שאל גם אז את עצמו שאלתו התדירה – ומענה נפשו ובשרו היה “הן” פשוט.
אז החל להתקרב אליה יותר ויותר.
– אין בי אידיאליזציה בנוגע לה, – היה מדבר את עצמו - יודע אני את כל מגרעותיה… אינה מסוגלה לשום עבודה.. לא תדיריות… לא דעה קבועה… אבל… אבל… היא אדם… היא אינה “פרה”… לי דרוש אשה-אדם…
ובירחי החורף הווינאים עם יפים הנהדר, המלבלב, המלטף, גמלה אהבתו.
צץ פרח, פרח משונה. בין רכסי הסלעים שבפלשתינה נוצצים ונובלים פרחים משונים – פרחם המשונה הם היה במישור. לכאורה היה כל הרגש דבר שבדם ולכאורה תמצית נפשית, רק נפשית…
עם חברו ורעו דוד יפה היתה היא ידידה עוד מקודם לזה. התוודעותו אליה היתה, בעיקר, על ידי הלז. ותמיד היה הוא, גמזו, רב אתה על מהותו של זה. הוא התייחס אליו באמונת-אומן, בהערצה; לא היה כל דבר אשר ישגב ממנו לעשות בשבילו, בשביל ידידו, הפייטן הגדול לעתיד לבוא. פנינה, להפך, היתה מביעה ביחוסה ליפה ביטול גמור, כמעט איבה - מה שהיה מתמיה את גמזו, מצערו במקצת וגורם לו – יחד עם זה – גם איזו נעימות – בבלי יודעים.
גמזו היה מרבה להזכיר בעת ההיא את שמותיהם ופתגמיהם של אפלטה; סוקראטס, של קאנט, של פיכטה, ומבלי חשוד את עצמו בגאוה יתירה, בטח קצת, בתקיפות נמרצה, גם בתבונתו הטהורה של עצמו ובכוחה לגרש כל “אימפולסים” בלתי-שכליים…
פנינה חלתה אז מחלה לא-כבדה במשך של שני שבועות. הוא היה כנבעת מצער ומפחד – אך גם מאושר על האמתלה לשבת אצלה יומם וליל, לפעמים היה נכנס גם דוד לבקרה.
– שב… שב אצלה מעט… – היה הוא, גמזו, קורא – אני משעממה בשבתי אצלה כל העת… בבואך, דוד, היא נוהרת…
“הפרזה שלא לצורך!”, – היה עובר אז לטעמים במוחו – אבל איזו שטויות! הן היא לא תחשדני ברגש שאין בי… “תחשדני” – פי, איזה פועַל לא-יפה!
והרגש, אותו רגש, רגש של חשדנות – ואם לא מצדה, אמנם, כאילו לא היה וכשם שלא ידע חשבון ברור, למרות כל “תבונתו” ביחוסו לפנינה, כן לא ידע ולא ביקש לבאר לו לעצמו מקור ידידותו החזקה לדוד.
ופעם בשבתו אצלה בשעת שנתה נדמה לה כי שמע מפיה מלמול ברור:
– דוד!
וישמור את הדבר בלבו יומים. אבל ביום השלישי סיפר את זאת להם בעצמה בחיוך של וידוי.
היו צללי פרטים כאלו גם מעת בוא דוד אחריו לפלשתינה – בעצתו ובעזרתו. אבל רק צללים, צללי-צללים…
ופתאום עלה פצע, פצע שותת דם!..
– האומנם? האומנם?.. באיזו רשות?.. איזו רשות יש לו לזה?.. להתייחס ככה..א כמה מכוער!…
אבל הדבר היה ברור: הוא אינו יכול בשום אופן לראותם יחדיו!..
ברור?.. מדוע ברור?.. הענין דורש עדיין בירור… את הענין צריך לברר…
אולם במקום בירור הלך הענין הלוך והסתבך…
לפנים דיבר אתה על הכל באופן ישר – עכשיו אינו יכול…
לא! זהו למעלה מכל ספק: אותו היא אינה אוהבת… היא אותו… לא… אותו אוהבת אהודה… אבל היא אינה אוהבת אותו… והוא הלא יסע… יסע… אהודה המסכנה… לבבה ישָבר… לא, אל יסע… רק יבוא-נא הסוף… ואולי טוב גם בשביל אהודה שיסע?..
ימים קשים הגיעו לשאול.
ג
– טוב אתה עושה, דוד, שנוסע אתה מתחילה הגלילה… את הגליל צריך לראות… וטוב מזה, שבטוח אני, כי אחרי כל אלה כבר יאבד בך החשק לעזוב אותנו…
דוד האזין אל קולו של שאול – וזיק מוזר, אכזרי קצת, ניצנץ בעיניו. אֶה, זהו כבר לא אותו הקול. הרי זה כבר רוצה להיפטר ממנה סוף-סוף!
– אנכי עדיין איני ממהר כל-כך לעזוב אתכם, – התגרה יפה בחברו.
– זה היה טוב!.. זה היה טוב!.. – חזר שאול אחר ה“טוב” פעמים – לא… אני הייתי נותן צדק להתאוננותך, אלמלי דיברת לי על אי-יכלתך להתפתח פה בשירתך… ארץ משוללת ציביליזציה… אעפ"י שמצד אחד איני מאמין בזה… היופי הטבעי מצד זה והכיעור האנושי מצד שני – קונטראסט הגון ליצירה… אמנם, הסביבה… אין מבין פה את שירתך… אותך בכלל…
– בזה אין לך לדבר! – הפסיקו דוד בגסות.
– אבל המראות… מראות-הארץ! – שב גמזו על עקבו - שם בגליל תראה מראות… כנרת… החרמון… בטוח אני, שכשתחזור לא תאמר די ותעשה עוד טיול רגלי לים-המלח…
– אה, רוצה אתה, שהערבים יתנפלו עלי בדרך ויהרגוני?..
– הנח לצחוק… איזו פלאים… ביחוד בשביל משורר…
– נוּ, נוּ, אל תתיירא, בכל זאת, – הרגיעו דוד – מן הגליל ישר לחיפה או לבירות, ומשם – באניה לאירופה.
מוחל הוא לו, סוף-סוף, את כל חמודותיו ואת כל טיוליו שבכאן בעד שעה אחת בקפה וינאי.
– יין טוב הלא כל-כך בזול פה. לא כך? – תמה שאול.
– איזו שיחת הבלים! – לא הבליגה אהודה.
אבל דוד אמר ברצינות:
– ראשית, בקפה לא שותין, בעיקר, יין, אלא שוקולדה. ובנוגע ליין, פה דוקא אין ליין כל טעם, מגיח אתה לקרבך בקבוקים שלמים – ואין נחת! שם, אתה שותה בבית-קפה אחה שתי צנצנות קטנות – וטוב לך! ואתה מבוסם פורתא. והנה אתה בא לבית-קפה אחר. ראשך סובב עליך קצת, רגליך מתנודדות והמשרת פושט את האדרת מעליך ונותן אותה על הקולב. מעניין!
– די להשתטות, – אמר שאול בלי חפץ.
אולם חברו המשיך:
אצלך, למשל, בין המעלות הכי-עיקריות פה הוא מה שהנשים מכוערות… היופי של בנות-המזרח – כבר עת להבין זאת ולהודות – אינו אלא דבר שבדמיון… בר-אוזות!.. והיותר צנועות שבהן עוד מכוסות פנים… ואני – כל תענוגי בווינה היה להשכים ולצאת החוצה בכדי לראות את הנערות העובדות במחסנים הולכות לעבודתן.
– עד כמה שאני יודע, – השיג שאול – היית ישן תמיד עד אחת-עשרה שעות.
– בקרים שלמים – לא שם המשורר לב להערתו – הייתי עומד על משמרתי ומביט בשפחות, בסוכנות, ביצאניות. קיבלתי תענוג גן-עדן גם בטרמוָאים. יפיפיות! חן! והקונדוקטור עוזר להן לכולן לעלות על המרכבה בסמיכת זרוע. אַה! אלמלי הייתי אני קונדוקטור!
– תמיד לעג… – קראה אהודה.
– אֶרוטיקה! אֶרוטיקה! – לא שבעה רצון גם פנינה; אבל כעבור רגע שאלה, בכל זאת: – ועיני הנשים ההן כחולות, האין זאת?
– כחולות! כחולות! – פנה אליה דוד בהעויה ילדותית עשויה – חי-נפשי, חה-חה-חה!
חזו של שאול נמלא כולו חצץ. נשימתו קצרה.
ולאמו אמר באותו יום:
– להדסה לא אעזור כלום בהיותי פה… הן רק פעם בשבוע מניחים לבקרה… אם הם לא יחזרו מדעתם – גם אני נוסע…
– כל החלומות הרעים לראשו – קיללה האם את דוד יפה, שנוא-נפשה – אבל היא, למה היא נוסעת? היא אינה צריכה לנסוע!
– אמא! אפילו אילו היתה כבר אשתי, הן לא הייתי יכול לפקד עליה…
– מה? – נתערבה שינה-הינדה בשיחה – גם על אשתך לא תפקד, רחימאי? ומי זה יפקד?.. היא, אמנם, בתי… אבל את האמת כולנו יודעים… מה לעשות… רוח אביה-חורגה בה… אויר פורח… לא תיעף מהיות “נע-ונד” אותה צריך להחזיק בנעלי-יד של ברזל…
ד
דבר אחד לא הבינה פנינה: איכה זה אין בלבו של יפה כל רגש של חמלה לאהודה?..
יפה תמה. מה זה? הטפת תוכחה? נוּ, ובלבה היא לגמזו? כשם שהיא מתייחסת ל“מי שאוהב אותה”, כך הוא, יפה, מתייחס ל“מי שאוהבת אותו”. יחס פאסיבי!
פנינה הוסיפה לבלי להבין. היא, פנינה, הלא, אמנם, דיברה את שאול בנידון. הוא אמר: טהרה ושלימות כבר לא תהיינה ביניהם… והוא, אמנם, אינו דורש ממנה עכשיו אלא רגש של ידידות – כך אמרן למצער – ואת זה למה תמנע ממנו?
יפה נתן בשחוק קולה כמשפטו – ידידות? רק זה? אדם מוסרי מהו!.. מאושרים המה המוראליסטים! מסתפקים במועט!..
פנינה אמרה:
– אבל אהודה… היא הלא נערה תמימה… גודלה וחונכה אצל אביה ואחר אצל אמה ברוח היהדות הכשרה… המסורה שלטת בה… אפילו באלוהים היא מאמינה…
איש-שיחתה הפסיקה. – התמימות – תועבת-נפשו. אין תמימות… יש צביעות…
פנינה המשיכה – איך שיהיה, ואהודה זו אינה מבינה יחוסים בין איש ואשה אלא באופן של נישואין… היא בעצמה פאסיבית כל-כך… מושפעת מכל נפגש… “יחס פאסיבי” בנוגע לה – הוא, איפוא, חטא, האין זאת?.. רחמנות!.. צריך להיות אכזרי ביותר בשביל זה… הוא בוודאי הראשון אשר נשק לה…
– בזה יש נועם מיוחד…
– אבל נשיקה ראשונה מטילה כבלים…
– גם עליך?
– אני הנני צפורה אחרת!..
– ואני, כשאני רוצה, הנני – דבורה… עף על שושנים – ואיני מבדיל… שושנה פשוטה – תהא פשוטה…
– וכי כך הוא מדרך-המשוררים? המשוררים הלא אוהבים לברור כל-כך…
– אבל אני בחיי אינני משורר… בחיי הנני בן-תמותה, שאין ריח-דיו נודף הימנו….
– אתה הנך, איפוא, בניגוד עם עצמך… זהו בניגוד למה שאמרת פעמים רבות… ממש ההפך!
– חלילה!.. לא בניגוד!.. אם תקניטיני, אומר לך: דוקא בפשטות יש כוח משיכה מיוחד…
– אז יש לאהודה כוח-משיכה גדול…
הוא שמע בקולה קנאה גלויה, ואמר:
– אבל חדלי מאהודה!.. היא היתה אולי, נחמדה, אבל אלוהים עמה! כבר בחלה נפשי בה לגמרי…
– אבל אם בינתים נתאהבה היא בך?..
– היא אמרה לך?..
– נניח…
– מה זה עסקי?.. אמנם – קרירותה תגן עליה…
– קרירותה?..
ברצינות של מלומד ובצחוק ציני גלוי פיתח דוד יפה את הנחתו: הכרקטריסטיקה של אהודה היא, – אמר בסגנון מדעי – שלמרות מה שהיא בעלת בשר, אין שמלה לבנה מתאימה לה!
– מה נכון!.. – התפלאה שומעתו בכל לב.
– תפקידי פה מעיקרא – הוסיף הוא – היה רק להפריע מעט בעד שידוכה… אני אוהב להפריע מעט… מעניין!..
– אחי המסכן!..
– והרי עכשיו אנו נוסעים מפה… יודעת את עוד מה שאגיד לך?
– אדרבא…
– את חושבת: אהבה, אהבה… בהתגלות-לב: שחוק מעוררת בי המלה הזאת… כאילו גילויי-האהבה שוים… בכלל אין אהבה… אצל אנשים כמוני אין אהבה.. אצל אנשים כמוני יש משחק… אבל אם ישנה, אם אפילו ישנה אהבה – יש שהגבר מכריז עליה ויש שהגבר שותק עליה… ויש…
ויש?
על שאלה זו ענה רק לאחר שעה:
יש שהאוהב אוהב לענות, לגרום יסורים מתוך אהבה… הגם זאת אינה מבינה?
היאך! את זאת היא מבינה היטב…
ה
שני המורים, המורה מן העיר והמורה מן המושבה, היו כרוב אנשי הארץ, לבושים כבר כלי לובן, הקיץ המזרחי היה השליט בכל.
– שמעתי, שמעתי… – דיבר המורה מן המושבה - קרוב לתקופת תמוז… עונה של משתגעים…
– כן!.. – נאנח המורה מן העיר – אדם עוזב משרה כזו, אדם עוזב את ארץ-ישראל… גברא דנשי קטלוהו!
– אולי הוא בורח מפני החום… פפפפ… הכבד, אמנם, מנשוא – התבדח המורה מן המושבה.
– מה אתה צוחק… אני קודח כל העת… ופני וידי, לא עליך, נתמלאו חבורות…
– אוֹהוֹ! את זה אני רואה… שוחד לא קיבלתי ועיני לא נתעוורה..
– אַי, מחלת העינים בבית-ספרנו… מר!.. שומע אתה, גמזו טוען כי לאדם קולטורי אין במה לחיות פה…
– ההוא מדבר כמו אלה? הוא! אוי, איכה אסור להאמין באנשים!
ובקצת חימה:
– נוּ, ואם הדבר הוא כך, מדוע אין הוא נותן את לבו לברוא פה את החיים הקולטוריים?
– החוג צר… נחנקים… כך הוא מתאונן… נטרפה דעתו של האיש… ביחוד מעת שזו… יודע אתה בודאי… ילדה תלמידה היתה לו… בתו של ראש-הועד שלכם…
– זו שמתה?
– כן.. והנה יוצא על פי דבריו, שמכיון שמתה זו – כבר אין לו פה מה לעשות… סמל של הדור הצעיר, של העתיד, היתה לו הקטנה הזאת… ומכיון שמתה…
– חשך עליו עולמו!.. נוּ, יהא כך… אבל אני איני מבין: מהיכן יש כסף לאדון זה – ליפה – להלוך בטל ולבלי לעשות מאומה מאז עזב בית-ספרנו…
– הוא הלא נוסע בשבוע זה…
– נמנו וגמרו? תמתין עוד… אבל, בכל אופן, בינו לבינו…
– יש לו מקורות שלו!.. נוּ, ובוודאי הוא מקבל גם בעד שיריו…
– אם אינו משלם בעד זה שידפיסום…
– אי, כל כי האי! בהוצאת “חדשות” הלא יופיע בקרוב גם קובץ-שיריו “ימים ולילות”.
– כמה שירים? עשרה חסר אחד…
– ומה הפלא… משורר-התחיה איננו…
– משורר-התחיה… הוא איננו אפילו משורר לאומי… הוא גלותי מכף-רגלו ועד ראשו… הוא בן-הגלות ומשורר-הגלות… שמעתי אפילו, שהוא כותב גם ז’ארגון… כן, חפצתי לדבר אתך: הקראת את “השלוח”? אה? מה אתה אומר על קלוזנר? זרם דתי חדש עובר במחנה…
ו
לוע-התהום אשר נגלה לשאול גמזו באותו ליל-האביב הירושלמי, ליל ראשית מחלת הדסה, כשלא מצא את פנינה על המרפסת, יען אשר הלכהאתו, את האחר, נפתח כולו, בכל אימתו, באמצע יום קיץ יפואי –– ביום הפלגת הספינה לאירופה.
הרגש אשר טיפח בתוכו האיש שנה וחצי, אותו רגש האמונה הנעימה והמלאה ערך נצחי, כי הוא, לאחרונה, אינו הוא לבדו, אלא הוא והיא, כי יש נפש אחת בעולם, אשר לו היא כולה והוא אליה כולו – הרגש הזה הוטל פתאום בכף-הקלע בליל-אביב אחד; ליל-אביב מזרחי, הלוחש לגבר ביחוד: לא טוב לאדם היות לבדו!..
הרגש הלז – גמזו כולו – הוטל בכף-הקלע– הרי קולר -בצוארו של מי תלוי! והאומנם היה הכל תרמית – והוא היה תמיד רק הוא רק הוא לבדה ולבה היא לא היה נתון לו, לא היה נתון?
כף-הקלע? למה לא אמרה לו את האמת?.. אבל איזו אמת?.. היא הלא אוהבת אותו?.. היא מסורה לו, לה לשאול גמזו… אחרת לא יכול היות… איה הם האותות המוכיחים את ההפך? מה שאין היא יושבת תמיד בחברתו? מה שגם את חברו אינה ממאסת? וכלום אפשר לדרוש כדבר הזה? וכלום צריך לדרוש כדבר הזה? זה ברור; היא הביעה זאת ברור; היא אינה מכבדת אותו, את האחר! היא מחזקת אותו לשפל! היא יודעת הרבה עובדות שפלות מימי חייו… אין בה אהבת לפלוני – לדוד!..
ולאידך גיסא – מה הוא, שאול, רוצה ממנה? שמא באמת אין לבה נתון לנישואין? שמא דוקא פלוני לוקח את לבה יותר ממנו גם בזה, שאינו מטיל עליה כל עול? והרי היא בפירוש אמרה: היא חושבת אותו, את גמזו, לידידה הנאמן… לידידה הנאמן…
ואולם דוד זה? רֵע! למה הוא מסובבה? למה הוא מתגנב לתוך לבבה?
איזו חלחלה מכאיבה!.. הוא אינו יכול נשוא יותר את מבטו!.. מבט זה נעשה משונה, מיוחד… נדמה לו, מבט זה מתגרה בו ואומר:
– מה? לא שלך?.. שלי… שלי… לי לא דרוש – והרי היא שלי… אתה נמוג – והרי אינה שלך…
הריקן! הרי הוא אינו אוהב אותה כלל… משחק, משחק בעלמא…
לא! – מחליט גמזו בלבו – הוא אינו כזה אשר חשב עליו… ביחס כזה לא יתפתח יותר בבת-שירתו… פְּרופן הוא, גמזו, בעניני שירה… אבל לבו אומר לו: ביחס ריקני כזה אל החיים – אין משורר גדל…
– אבל – לעזאזל עם השירה שלו! כאן – מאי עבידתיה?!
והוא, גמזו, הלא כל-כך הרבה עשה בשבילו… גם בווינה… גם כאן… הוא ידבר אתה יברר…
ואולם הבירור לא בא – ומאליו – עד יום-הנסיעה ביפו – כעבור חדשים אחדים!
בכל הימים האלה אמרה פנינה, כי לניו-יורק אינה רוצה לנסוע: שם אולי תוכרח להיפגש עם בעל-אמה. אי לזאת הוחלט ללכת לעת-עתה ללונדון.
למה הוא הולך אחריה ללונדון? – גם זאת לא ידע גמזו בבירור: השכל היה נגד זה! השכל אמר, שאם היא מתייחסת אליו ככן שהוא מתייחס אליה – עליה לבלי לנסוע, להישאר פה ולחיות במקום שהוא חי ומוצא את מחיתו, אולם היא אינה רוצה בנישואין, היא רוצה בנסיעה – והוא, בכוח מוזר ומדכא נדחף לעשות רצונה, כל זמן שתסכים, כי יעשה את רצונה…
– ואת נוסעת יחידה…
– בפעם הראשונה?..
– אבל מדוע לא… לא נסע שנינו?
– מי אומר זאת?.. נסע…
– אבל הלא הוא… דוד… אינו נוסע אתנו…
– מי התחייב לדאוג ליפה?.. הוא שב אל בית-הקפה שלו בווינה…
נתגנדרו כל האבנים. הם, דוד ופנינה, לא יהיו ביחד. נפרדים. איזו שטויות! ביניהם לא היתה שום קורבה מעולם…
היה כף-הקלע… אבל בבואם שלשתם ליפו, על מנת לרדת שם באניה, ישב דוד יפה כל העת וקרא את שיריו-בפרוזה – “הדברים היחידים שאפשר לקרוא” – ואל כל הדברים האחרים כאילו לא שם לב. ופנינה הגידה פתאום להכרוך אחריה בקונטורה של כרטיסי-מסע:
– גמזו! טול בשבילי עד טריאֶסט.
– עד טריאֶסט!?
– עד טריאֶסט.
– את נוסעת לווינה?!
– איזה חילוק בדבר!
בזיבת הדם אשר בלבו הנגזר של שאול ננעצה אמרה אחת: "אשרה, שאין לי כל רשות לחנקה; ואחר זה עוד הוספה קצרה: “אך אותו לא אנקה…”
הוברר הדבר!
– עם ה“נבל”? עם ה“שפל”?…
– הוא אינו אשם… למה תאשימו?..
כולה, כולה מסורה לו… בכל לבה ונפשה!..
ובמלון עמד הוא לפניה כנידון למיתה:
– פנינה!.. פנינה!.. כן הוא?.. ככה.. אני הייתי תמיד הטוב, המכובד – ואותי… אותי…
– על מה אתה טוען?
– אינני טוען… אינני קובל… אבל…
ובהתרגשות נוראה:
– בכזב סובבתיני!.. לא אהבת אותי מעלם!..
היא נתפלאה. הוא מתרעם? הן עוד לפני ימים אחדים אמר לה בעצמו, כי בדברים כמו אלה…
– ואת ידעת… את ידעת, כי את בשבילי… הכל… למה למה, איפוא… אם הכל היה שקר, שקר…
פנינה הזכירתו שוב את דבריה כי כל תרעומות לא תהיינה בלבו, אם תודיעו את האמת…
שאג גמזו:
– דברי? מה לי דברי? קחי את דברי וזרים לארבע רוחות השמים! את חיי השיבי לי!..
דוד יפה התרחץ באותה שעה בים.
ז
אהרן גמזו בא הביתה – לבית-אמו. במושבה אין עבודה, ואצל יששכר בן גרשון לא יוכל לעבוד עוד. מאז שנסע האדון יפה, אין רבי יששכר חדל מלהזכיר לו בכל שעה פנויה על-דבר אחותו. הוא, אהרן, אינו סוחר באהודה!..
לאה הביטה בו ואמרה:
– מה לדבר… אשרי אביכם הישן במנוחה ועיניו אינן רואות…
נהיה צר בבית!
לאה בכתה ואמרה: – פעם אחת שמעה במושב צעירים דבר מן ההיסטוריה… באיזה מקום רחוק – בהודו או במקום אחר – יש מנהג, חוק, אמרה שהאלמנה צריכה… מחויבת ללכת אחר בעלה המת לקבר… תראה בנחמה, אם לא מנהג נאה הוא זה…
– אלמנה! אלמנה!.. – התנגד אהדן – תמיד אנו קשורים אל המתים… אני מקבל כבר משרת השומר במושבה… ששים פרנק לחודש… מה לך עוד?
לאה הגדילה את בכיה:
– שומר… שומר… להיהרג….
– לא כל שומר עלול להיהרג, – אמר אהרן ולבו בל עמו.
בלבו היה מסתיר מעצמו את הבטחון האינסטינקטיבי של חי בריא, כי לא יהרג. הוא השלה את נפשה כי אדרבא, הוא יודע שאסור לו ללכת, אבל בהכרה הוא הולך למקום-הסכנה.
מחתה לאה את דמעותיה:
– לא על הדחקות שבביתנו אני מצירה… לא על החובות… על החרבן אני דואגת… ביתנו הולך ונהרס… שאול… מתחילה לא שמע לקולי… נסע… אחר כך שב מיפו… נשאר בלי משרה…
וגם בנידון זה נמצאה מלה בפי אהרן. אלמלי היה שאול פיקח היה עוד מכיר תודה להאדון יפה, שגלה את עיניו בעתו. שלא במתכוון עשה זאת, לא לטובתה אבל גלה. אלמלי היה שאול בר-דעת – היה עליו לשמוח ותו לא. אחר כך היה מתחרט, סובל יותר מאשר עכשיו – וכבר לא היתה אפשרות להושיע!..
ח
דעת שאול בעצמו לא היתה כך. לו נתגלה והוא נושע – אך למה לו הגילוי? למה הישועה?
היא!.. היא!..
ברוכה היא השעה אשר נפגש עמה, ברוכה היא… אלמלי היה יודע גם מתחילה את אשר יקרה לו באחרית הימים, היה הוא רודף אחריה, רודף… הוא היה צריך לברוח ממנה, לברוח כמפני הפתן – אבל ברוכה היא השעה, ברוכה היא השעה, אשר פגש אותה… האהובה?..
האהובה!.. שין ימנית לא ידעה היא לבטא כהוגן. כמו "סאול– היה מצלצל תמיד שמו באזניו. “סאול”, “סאול” – ואת הקול הזה שומע הוא, פלוני, הוא – ולא הוא!
ובהרות-קיץ היו בפניה, בהרות-קיץ! אח, את הבהרות האלה פלוני רואה, פלוני, שלו הנן…
ומדוע הוא, פלוני, דוד, רעהו? מדוע אותו? למה דוקא אותו? אלמלי היה אחר האיש… אחר, שגם הוא היה אוהב
אותה…
אבל מאי נפקא מינה? מאי נפקא מינה! אדרבא, תשפל, תשפל עד שאול תחתיה… נקמן נקם יראה בה… אשר סובבתו במרמה…
לא… לא!.. כל זה אינו נוגע לו בעצם… בעצם ראויה גם היא לחמלה. היא אוהבת ולא אהובה… ממש כמותו… ממש כאחותו…
כן, כן, היא אומללה, אומללה… לא אהודה… מה אהודה?.. היא?.. אוי, מה אומללה היא, אוי!
אומללה… ובמה אפשר לעזור לה, במה? אוי, אלמלי היה יכול לתת לה לשיקוי את דם-לבבו – למען ירוח לה… אוי, אלמלי…
אבל מנַין, כי פלוני אינו אוהב אותה?.. פלוני, אמנם, אינו מוכשר לשום אהבה… היא בעצמה אמרה זאת… “גם את עצמו אינו אוהב”… דבריה ממש… אך אותה הכל אוהבים… הכל…
והם מאושרים יחדיו, הם מאושרים… בחיקו היא יושבת, בחיקו…
אבל גם זאת לא!.. לא זה העיקר… על תוחלתו הנכזבה הוא צר לו, רק על זה, רק על זה…
היקרה!.. בה אין סלף… בוגדה? במה? היא צדקה… נפשה ישרה… לא אהבה אותו, את שאול, ותלך מאתו – לאחר הלכה… מדוע? מפני מה? במה זכה? במה הוא טוב ממנו? משורר הוא?.. אבל הלא שפל… שפל?.. היא בעצמה אמרה זאת, היא ולא הוא… ובכל זאת הלכה אחריו… ככה היא אוהבת אותו, ככה…
אוהבת? טוב, טוב, תאהב לה את אשר היא רוצה… אבל ההיתה לה רשות להתנהג ככה אתה את הבלתי-אהוב? לרמסו ברגלים? לסבבו בכזב? להשחיר ככה את נשמתו?
שאול התרומם מעל הדרגש ויתייצב לנוכח התמונה המצולמת.
היא!.. הלכה!.. כולנו הלכנו מזה… כולנו מוכנים ללכת… כולנו… רק הדסה נשארה… הדסה תישאר פה…
ריקניות מאפסים, ריקניות אפורה.
ט
בעינים אפלוליות הביטה אהודה גמזו על אחיה הבכור. היא לא פנתה אליה להביע לפניו את צער נפשה: הגיונה הברור הגיד לה, כי אין בכוחו להקל לה כלום. אבל יאוש-נפשו הוא, הסולד כל-כך, היה זר לנפשה. מה היא פנינה – כי ככה יתאבלו עליה?..
מווינה נתקבל קובץ-שירים קטן, שלוח ביד פנינה, והוא אפילו לא השגיח בו!..
אהודה נטלה סכין, גזרה את דבק-הדפים וקראה בעמוד הראשון:
הָיָה יוֹם סְתָו.
הָיָה יוֹם עָב,
וְאַחֲרָיו – לַיְלָה.
יָצְאָה וּמְטַיְלָה
חִוְרַת הָלְּבָנָה.
אָנָה?
רִבּוֹא רִבּוֹאוֹת
אוּרִים וּנְגֹהוֹת;
נְתִיב הֶחָלָב
מַבְהִיק שָלֵו;
וְנִטְפֵי סַפִּירִים
מְאִירִים.
– של מי זה?
היא עילעלה ותבט על השער!
– אַי!..
מעבר לדף היה כתוב על “נפש-אדם דלה, שמתמלאה, מתמלאה: דמיונות קפואי פנים, חזיונות לבנים, ילדי עצבת, ילדי המוות – כמה וכמה – ונשַמה”; ולהלן – בתור ניגוד לזה וכבר בלי חרוזים – על “עין-המשורר המלאה רוע”, על “לבו המלא אושר”, על “ידו המלאה חוסן” ועל “גרונו המלא שיכר” – ואולם כל דברי השיר לא אמרו כבר ללבה של הקוראת כלום: אלו היו דברי איש זר, לגמרי זר…
ובזכרונה הואר חודו של המחט אשר ירד ללבה בהיותה באחד הנשפים, לפני נסעם שניהם מזה, עֵדת ראיה ושמיעה למחזה אחד.
הם עמדו על המרפסת, והיא, אהודה, בפנים-חדרו של שאול, מאחורי הדלת.
הם לא דיברו עברית – לא היה דרכם בכך.
– אם כן עלי יהיה לפנות עוד פעם אל שאול… הוא יתן? – אמר הוא.
-– הלא אני אתך! -– אמרה היא.
"אתך "! “דוּ” “דוּ”? הם אומרים איש לרעהו “דוּ” "אתך "!
היא לא מצאה און בנפשה לגלות את מציאתה הפתאומית לשאול; אבל היא בעצמה, מאותו ערב ואילך, לאחר שיצאה והתהלכה לה לבדה בין האבנים אשר מסביב לבית עד שתים בלילה, חדלה לחשוב על דוד יפה את מחשבותיה הרגילות. ושעות-העבודה הרבות ממחרת ולאחר-כך בבית-המלאכה של מַדם שניידר, ביחד עם מבטיה החביבים-העוקצים של המַדם היקרה בכל רגע ורגע, עשו את שלהן… שכחה!
אהודה הניחה את מחברת-השירים.
היא נכפפה על מכונת התפירה אשר בבית, הניחה תחת המחט את שולי הדבר, אשר תפרה בשביל אמה – והבלוזה המרושלת שעליה הבליטה את מבנה-גוה, המשולל רכות ועדנה, ואת חזה הצמוק, הבלחי מפותח. בשרטוטי פניה הבלתי עדינים ביותר, שלא הצטינו גם בסימנים של טובת המזג, נבלה הרעננות הקודמת, מן ראשית האביב המוקדם, ואותה טהרת הנפש שלה, בת חוסר נסיון-החיים, נדלחה בעבודה מחשבתית פנימית…
– כן, – חשבה אהודה – אהבה, אהבה… צדקו דברי השיר: “מה זאת אהבה?”
דוד יפה?.. כן, היא, אמנם, קיוותה לאיזה דבר מקרבתה מידידותה אתו. משורר הוא… הוא אולי יפתח לפניה עולם חדש… היא תלמד הרבה ממנו… היא תשכיל, תיעשה למורה…
מה תקותה מן החייטות?
התקוה לא באה! הוא בעצמו לא היה איש עומד ברשותו. להוצאת הדרך לקח אצל בן-גרשון…
בן-גרשון, כן, בן-גרשון…
התקוה לא באה, – הוא כמו נשכח – ומה עתה? נמאס עליה הבית, בית-אמה, נמאס! תמיד עוני, תמיד תאניה, תמיד תרעומות!
ימות-הגשמים מתחילים – האומנם לא יבוא כל שינוי? האומנם לא תהא אחרת לעולם?
יהיה מה שיהיה – ובלבד לא זה! ובלבד לא זה?
הנה אמה יושבת וממתינה למדידת הדבר התפור. – פניה מה הורעו?
הורעו פניה והיא קובלת על החיים שאינם לפי ה“אורמאלה”…
אוי, אלמלי אמרה, למצער: ה“אי-נורמאליים”?
חוטפת היא מלים בעלמא ומשבשתן… מזדקנת מיום ליום…
– אוי, אוי, – שגור בפיה של המזדקנת -– אסוני מתחדש אצלי בכל שעה, בכל שעה… איה הוא? איה?.. לא האמנתי, כי ככה… ככה, פשוט… כי לא יבוא… כי לא ישוב משם… לעולם… לנצח… אלינו… משפחתנו אשר אהב ככה… אשר היה קשור בה ככה… ואשר עתה נהרסה כולה… כי לא יבוא להגיד… מה אתו שם… שייך לומר: בחלומות איננו מאמינים… אבל כי לא יבוא… גם בחלום… טְרִיגֶדְיָה אמיתית…
פחד של מסתורין נמלאו עיני לאה.
ובאותו ערב רמזה לשינה-הינדה:
– מה… בנך מן המושבה אינו נראה כלל… מרישה זכרה היום את הדסה – תהא מליצה טובה בעדנו – ובכתה בדמעות שליש… רחמנות – היא אומרת – על יששכר בן גרשון…
י
בנשף בערב היום, ובו גמרו הערבים לחפור את הבאר, הלך שאול גמזו וישב על שפתה ויאמר אל לבו:
– הדסה נשארה שם… בכברת הארץ אשר מחוץ לעיר… ואני פה.. בבארי אשר חפרתי…
בחצר עברה שינה-הינדה:
– למה אתה יושב כאן, שאול?
– אני הוגה על החתונה שהיתה.
– היתה בשעה מוצלחת, ברוך השם! כי מה?
– לא כלום. מזל טוב!
המחותנת עברה.
הוא שב אתמול מן החתונה – הוא לן בחדרו של אהרן שם – ב“יזרעאל”. אהרן לא היה כל הלילה בחדרו: מילא חובת משמרתו. עם עלות השחר שב, העמיד את הרובה בפינה וישכב בצד אחיו בגאוה. הוא – שומר-המושבה!
שאול, ששנתו נדדה, חשב על אחיו: אחד השרידים-הפליטים… גם נער לא דרוש, שיכתוב את מסתרם…
ולאחר זה:
שומר-המושבה… איזה תפקיד חשוב! איזה דבר משולל כל דעת? הוא, אהרן, אינו רוצה להודות בלבו, כי עבודת השומר חביבה עליו יותיר יען שקלה היא יותר מעבודת המעדר שאינה לפי ידיו. עבודת המעדר לאדם, שאינה לפי ידיו – איזה דבר משולל כל דעת?
ובשעת החתונה נאם החתן יששכר בן-גרשון בקול רם:
– מסכים אני לכם בדבר-הפועלים… אבל חובבי-ציון, כ ל חובבי-ציון – הא לכם מֶטַליק אחד בעד כל חובבי-ציון! מדוע אינם עושים פה עסקים? מדוע אינם עוסקים פה בתעשיה? מדוע אין הם נותנים את לבם לעשות פה, למשל, שיכר, שעולה כאן ביוקר כל-כך גדול ע"י הובלה מן החוץ ושסוף-סוף אי-אפשר לתתו לתוך הפה? אמת, – מה שאמת אמת – שעורים הן ביוקר פה… אבל מדוע, למשל, לבלי לעשות פה חבלים, בשים אל לב את מצב-הפשתים דפה? והנה יש גם מיני סלים, שמשתמשים בהם לנשיאת חומר לבניה – מדוע זה לא? מים בשביל פבריקות אפשר להשיג פה בזול… יש ערבים… יש תימנים…
– ואת הדסה לא זכר… לא זכר את הדסה… – גיחך שאול גמזו.
…הנה היתה גם חתונתו הוא, גם חתונתו של שאול. יושבי הראש הישיש של “בית-העם” נשא נאומים על רעיון-ה“תחיה”…
ודוד לא נסע מזה, לא נסע… של מי הוא הרך הנולד? של מי?
– אין אשמים, אמר שקספיר, אין אשמים…
כך טען הוא.
– בכל אופן, לא אני השופט… – מוסיף שאול – לא אני השופט…
כך מוסיף הוא.
אבל שינה-הינדה צועקת:
– לא אשגיח בזה, שבתי היא… חצופה היא… אשת-איש… חטאים בעיר… ילדים קטנים מתים… הדסה מתה…
הדסה…
הדסה! לכי, בתי ואספר לך– נטל החול והחיים יעיק עלי, חיים חדשים – על איזה יסוד? אם ישן מפני חדש לא יצא? אם גם ישן אין? אם הכל כדאתמול?
הדסה! חיים חדשים – למה חיים חדשים? מה יביאו החיים החדשים?
הדסה! מורך בחור זקן – ואת ילדה קטנה. זקנה ובחרוּת; ראשית ואחרית. אחרית באחד-עשר ירחים – כל ימי היותו פה; להמשיך אור? ואתא מיא וכבא לנורא! “וזרקתי עליכם מים טהורים”? רק כתיב!
הדסה! לכי אתי ואתן לך עוד סיפור! הסיפור לא יפה, בתי, אבל קצר הוא ואמיתי. סיפור קטן מחיי אדם קטן, אשר ידעתיו בימי חייו. קטן היה האיש, אבל טוב ומועיל ובארץ-ישראל גר. אולם לא הועיל הטוב, לא היטיבה התועלת, ו“ארץ-ישראל” לא הצילה. מה הכא ומה התם? אין מנוח! שדי המר לו.
הדסה!.. מה, בתי, מה? מה, הקטנה? חולה המורה, חולה, אה? אין בית-ספר? לא היה המורה זהיר – ויפול לתוך הבאר… אה? מעתה ידע כבר איך להיזהר, ידע…
על שפת הבאר היו אבנים. כששמע ברוך ה“גולם” נושא-החלב את צעקתו משם (הוא לא יכול שם לבלי לצעוק, וה“גולם” עבר דוקא בחצר באותו הרגע) מצא אבן אחת מוסעת ממקומה. דרך המקום הפנוי הזה פילס לו המטביע-את-עצמו נתיבה. אצל האבן היתה גם מגבעת של קש. נראה, שבשעה שהתנפל האיש אל מעמקי המים הסיר מבלי משים את כובעו מעליו ויזרהו הלאה. ממש כמו שהיה משליך את כובעו על השולחן לפני עלותו הבמתה אצל “פועלי-ציון” לנאום נאום… שם, בווינה…
הוציאוהו. הכניסוהו הביתה. נתאסף קהל ירושלמי. בא גם הד“ר הרופא הממונה-הגבאי בבית-האולפנא, שהיה הנטבע משמש שם בכהונת מורה. אמר הד”ר:
– הדור הצעיר!.. איבוד עצמו לדעת… האנשים אשר באו לפלשתינה לפני עשרים שנה היו יותר אידיאליים…
הנוצה אשר שמו לאפו של המאבד עצמו לדעת לא זעה. באו החושך והסוף.
יא
בדותא! מן החושך-הסוף היה רק חושך; סוף לא היה.
אותו הדבר הבלתי נתפס והנפסק, ש“חיים” שמו – עדיין לא פסק מלהימשך… ברוך ה“גולם” עבר…
– ברוך! – קרא לו שאול.
ה“גולם” ניגש.
– מה, גם בערב אתה עוסק בנשיאת חלב?
ה“גולם” הרים את הכד לאות הן.
– ואני… כמו שאתה רואה… יושב על הבאר…
– אם נהר אין פה בירושלים… – הסכים ה“גולם”.
– למה נהר?.. לרחוץ?.. לטבול את הבשר?..
– לא נהר ולא בריכה! – העמיק ה“גולם”.
– ולא טוב? – שאל היושב.
– מאי איכפת!..
– היאך מאי איכפת?
ה“גולם” ביאר:
– מפני מה יהיה טוב?.. כבכל מקום… ביפו טוב?.. כרטיס קונים בעד מג’ידי ורבע… אבל מה שם? חלב אחר?
– הנך פילוסוף, ברוך… פילוסוף גדול… רוצה אני להיפגש בך לעתים יותר קרובות…
– לי יש אשה… – מיאן הצד השני – אין לי פנאי… אמרו לרמותני – עורבא פרח… אני – ברוך…
– טוב… – התרכך שאול גמזו – אבל מדוע אתה רזה כל-כך?
– רזה? מפני שאינני שמן!
הפסקה. הרזה אמר ללכת.
– חכה מעט, – התחנן גמזו – אולי תאמר לי… אולי תאמר לי, ברוך… דבר אחד…
– אחד – ולא שנים?..
– אחד…
– היינו?
– במה… במה להאמין?
– להאמין? – ב“אני מאמין”!
– איך??.. במה איפוא, אתה מאמין?
– בחלב!
ברוך צחק צחוק פשוט, בריא, מעומק-הלב, לשאול גמזו נדמה, כי הוא בעצמו צוחק את הצחוק הזה. עלה פחד בלבבה
– אבל איזה תוכן בחייך יש לך? -– דרש בחרי-אף.
– מה?
– תוכן!.. איזו תכלית!..
– תכלית… בוודאי יש דבר כזה להדיָן… אה, עכשיו אני מבין… אומרים, שאשתי אינה נותנת לי לאכול… יאמרו!.. מאי איכפת? אני יודע, כי היא נותנת לי לאכול!..
ה“גולם” גירד את בשרו במתיקות.
יב
בימות-הגשמים הלך שאול גמזו אל המושבה הרחוקה השומרונית אשר בה מת אביו. המושבה היתה שוממה מאין יושב, ועצב בידי שמים היה שפוך עליה ועל אילנותיה הצעירים הנטועים, אבל “החיים היו שם בזול”!..
המושבה היתה מהלך שלושה ימים מיפו, ובכל זאת כשברחה משם אמו, לאחר מות בעלה, ובאה ליפו עם שני ילדיה, אהודה ואהרן, נדמה לה, שעוד המקום קרוב… ועברה לירושלים.
בירכתי המושבה, מעבר לעצי האקליפטוס הרכים, בלטו מצבות יהודיות אחדות מעל בית מועד לכל חי. אחת מהן – עקומה וחדה – שהשוכן מתחתיה היה “המופלג בתורה ובחכמה ומחונן עפר ציון ר' נחמיה בר' שאול גמזו”, דממה כל העת באופן מיוחד, ודומיתה המיוחדה כאילו התגרתה ואמרה: בעל-שכל ובעל-מוסר היה הנטמן פה, הכל היה אצלו על פי השכל והמוסר, את בני ביתו הדריך בשכל ובמוסר, לאלוהים היה לבני ביתו, לאלוהים היה הנפטר הכל דיכא אצלם בכות השכל והמוסר דיכא – ונפטר… והוא נרקב פה – שבק חיים… וחיים לא שבק, לא שבק חיים – – –
שאול גמזו נתיישב שם בביתם הקטן והעזוב ומפקידה לפקידה, בלילות, בכדי להקל על השעמום, היה מעתיק ללא-צורך אל הנקי את החלק השני של הכריסטומאטיה החדשה אשר חיבר לפני שנה. ובכל יום ויום בשעת קימה בתוך האויר המשתה והמוזר היו עוברות במוחו כל הקימות של ימי חייו.. ברוסיה… בוינה… בירושלים… מה שונה כל קימה וקימה זו מזו.
לאחר שהיה מבשל לעצמו תה על מכונת-הספירט, מכינו ושותה אותו עד גמירא, היה נוטל את מקלו ויוצא לשוח. בשעת נטילת המקל היה רואה, שידיו רועדות, והוא בן ל"א!.. אבל – “מאי איכפת”…
הוא היה מחזיק את המקל וזוכר את גזירת המקלות במוהילב עיר-מולדתו. ימים כאלו היו. תסיסה נראתה בין צעירי ישראל. סוציאלדמוקרטיוּת. וסימן היה לסוציאלדמוקרט שהוא מטייל ברחוב הראשי ומקלו בידו.. עמד שוטר-העיר וגזר על המקלות… בעלי המקלות – מקלותיהם היו נגזלים מהם בידי שוטרי-הרחוב, והכאות וסטירות היו מנת חלקם…
איזו זכרונות! איך נתחדד כוח-זכרונו! זהו מפני שחי הוא רק בהעבר… אבל – “מאי איכפת”… דוקא עכשיו אפשר לחיות… דוקא אחרי ככלות הכלא רק באופן הזה אפשר לחיות?..
זכרונו נתחדד, חי הוא בהעבר – אבל אותה שכח! שכח לגמרי?
לפנים היה הוא רואה בוודאי בעובדה זו, בשכחתו המוחלטה, אות, כי היהודי אין בו רגש-אהבה חזק – וזה היה מכאיב לו. צר היה לו גם על רגש-האהבה הזה גופא – ויהא אפילו הבלחי חזק – שנשכח, נקבר במשאון, הלך לטמיון..
עכשיו הוא חושב:
– אדרבא… אלמלא היתה ידו של פלוני באמצע… אלמלי היה נושא אותה – מה? איש ואשה… במה היו חיים שניהם? תמיד, תמיד ביחד… תמיד, תמיד בהכרת האונאה… וכך בכל יום ובכל שעה… איזה אסון!..
איזה אסון!.. אפילו אלמלא היתה יד פלוני באמצע… כי מה היה יכול לצאת מזה? מה היה יכול לצאת מלבד סכסוכים נפשיים ובחילה, מלבד סכסוכים נפשיים ובחילה!..
בחילה!.. בחילה אפילו אלמלי היתה מלאך… אבל היא כלום היתה מלאך?.. היא לא היתה אפילו לא-מלאך… למה לכחד – היא לא היתה כלום… מה היה בה? חה-חה…
חה-חה?.. ככה הלא היה צוחק הוא… יפה צוחק ככה… הוא היה צוחק ואומר:
– רק בלי צביעות? חיי משפחה דרושים? הולדת בנים? אשה כשרה אחת בחוצה וקידושין? כל זה אולי דורשים אחרים, שזה יהיה דרוש… נוּ, תורה עלי החברה באצבע… לא תדאג לי, מאחר שאיני דואג לה… לא תשתתף בצערי… חה-חה!.. בלי צביעות: לי דרוש מילוי הנאתי ותו לא… ואת זה אני משיג בכל אופן שאני יכול… הָנֵד ראשך כחפצך: בצניעות ופרישות אין לי צורך…
– בדברים אחרים, – חשב גמזו – הקשר המתמיד, החיצוני, המקובל, דרוש למטרותיה החיצוניות של החברה. שהרי, באמת, כיצד אפשר להיות אחרת? למצער, עד הסדר הקומוניסטי לעתיד לבוא, חה… אבל להאדם הערום, המבטל-הכל, דרוש דבר בלתי-מתמיד – למה, איפוא, ישים ראשו בעניבה?
כה אמר יפה; כה אמר הוא, הערום-משנה. אשריהו, על תוצאות לא חשב, על פרי ה“הנאה” לא חשב, אפילו על הדרישות ה“טבעיות” לא חשב: הלאה כל חילוקים והבדלים; הלאה כל מושגים מופרכים…
לא כן הוא, הוא, הגר כאן במושבה זו. איזו נפשיות ארורה, מגוחכה. נפשיות?.. איזו נפשיות!.. הבדלות שחורות דולקות במוחו: מעלה ומטה, אהבה ותאותנות, קודש וחול… אבל כלום לא עולה על כל אשן אותה הלהבה האדומה, אותו היקוד המלחך בו כולו ימים רצופים, לילות שלמים?.. נפשית – אכן כמה נפשית היא אותה האיבה, שהוא מרגיש אליהן, לכולן, חה-חה… אכן נפשית מאד היה אותו רגש-התועבה שהרגיש לפעמים לאהודה, לאחותו… חה-הה…
הלהבה הלוהטת!.. כאן, במושבה זו, היא פוחתת לאט-לאט, פוחתת והולכת, אבל עדיין קשה היא מנשוא.. קשה!.. זה ודאי… בֶּדויות כושיות, מצורעות ובמכנסים, עוברות – תבואנה הן ותוכחנה… ואידך: מעלה ומטה, טהרה וטומאה – מה? גיחוך!..
והיא? – היא מאי עבידתה הכא?.. כלום היתה היא דוקא? כשם שנמשך אליה, כך היה יכול להימשך למאות אחרות… מתחילה, באותו זמן ולאחר-כך… גם זה ודאי…
היא… לפני צאתו מירושלים – נתקבל מכתב ממנה. מלונדון היה המכתב – לא מווינה – והרבה דברים היו בו על תכונת כותבתו, שכל הבא עמה במגע ובמשא סופו, וי, שהוא נידון ליסורים – ושמו של דוד יפה לא נזכר אפילו ברמז. היא כתבה: הוא, סאול, היה ונשאר ידידה היחיד בעולם… אם לא יבוא הוא, סאול, לונדונה – תשוב היא ירושלימה.
הוא חשב: אם תשוב היא ירושלימה, א? אפשר מאד שאסע לונדונה. אבל על המכתב לא ענה דבר וחצי דבר.
ועוד חשב: המרפסת היא גבוהה?.. מתחתיה חודי-אבנים… אבל להפסיק את החיים אין כל חשבון אפילו מצד ההגיון? היה הגיוני להפסיק חיים, שאין בהם תכלית עליונה, אלמלי היתה התכלית העליונה הזאת במציאות, אלמלי היתה מתגלית במקום אחר? באיזו חיים אחרים; אבל מכיון שהדבר ארעי הוא גם בלאו-הכי, תמיד ותדיר נעדר-שכל ונעדר-תכלית בעיקרו – היש הגיון בזה להפסיקו מפני שאינו חי חייו של איזה שמעון בר-כוכבא – שֶמה היו הם?.. – אלא חיי איזה אינוואַליד, כפי שקורין לזה, באפס רצון, באפס כל תקוה, במושבה רחוקה, שיושביה יצאוה?
– כן?.. – המשיך – אין חשבון… ובכל זאת… כמדומה, שאי-החשבון הזה מוטעה הוא באיזו סִפרה… מוטעה בכל זאת… וטעות מכווּנת… אבל – “מאי איכפת”… יהא שיש חשבון?.. יהא שיש חשבון… למה זה מכריח אותי?..
וכרגע הוסיף:
– כן… לא להפסיק… אבל לצאת מזה, אילו היה לאן, לא היה מזיק…
שאול גמזו יצא אל הבצה הגדולה והירוקה אשר במעלה-המושבה, ואמר לעצמו משום-מה בקול:
– כך… תמיד בדרך… נעים ונדים… כקנה במים…
תרנגול-אֵם טיילה על שפת הבצה בתוך אפרוחיה ובלוויית תרנגול – בעלה. אחד האפרוחים מצא גרגיר אחד אשר היה גדול מפיו ולא יכול לבלעהו. אז החלו הנשארים, אחד אחר אחד, לשלול את הטרף מפי אחיהם. אולם לא פה אחד יכול לעשות את הנחוץ. היתה חטיפה-דחיפה נהדרה. רק שנים מן המשפחה היו בלתי זריזים, לא שמו עין אל הטרף השמן והגדול – וירעו לבדם. בגאון-תרנגולים ניגש, לאחרונה, האב ויתקע בגרגיר את חרטומו. התרנגולת דיברה את עצמה…
– בעלמא… בעלמא… אפילו לא מקצת סמל… אפילו לא סמל משהו…
שאול גמזו כרע, נסמך בחפירה הקטנה, שהיתה מסביב, והביט בבני הטבע אשר בחברתו. אבל עיניו קמו וכאילו לא ראה כלום. שפוד נוקב מוח-העצמות ומעלה הבל רותח בצינורות-הגוף, שפוד דקיק ובלתי-נראה, עלה אליו מן האדמה הלחלחה, עלה ונתקרב. האדמה היתה לחלחה ורכה, והאיש, המשתטח עליה, נגע בה בראשו הכבד, ופסוק אחד משונה וקל נטרף בתוך פיו:
– אנעים זמירות לקרירות… ושירים אארוג – למים קרים.
[תר"ע]
עצבּים
מאתיוסף חיים ברנר
א
מעין ריח פּרפום עלה מסביבינו – מגידולי-השיטוֹת הנמוכים, או ה“מימוזה”, כאשר יקראו להם אחרים, שבמעלה המושבה העברית אשר בארץ-יהודה. אלומת הפּז של החמה השוֹקעת מאחורינו הזהיבה ברום-המרחב שלפנינו כנופיה אחת של עבים שקטים וקלושים; שקטים וקלושים היו גם יתר העבים, הבלתי מוזהבים והמרוקמים פסי כתם ארוכים ודקים. קצות-מרוֹמים קרנו בזוהר רך וצנוע, זוהר של עלי הדס מכסיפים-משחירים. הגונים נשתנו ממעוף עין אחד למשנהו, הצטרפו, התמזגו, פרו-ורבו – ונמוגו.
אצל הארז, הבודד והזקוף, מאחורי ה“שיטות” הקטנות ועלי הצבָּר הצהבהבים, המלאים כובד, מחטים ואיזו חשיבות קבועה, נטינו, אני ורעי, איש כבן שלושים, בעל שכם הגון, נטוי, לא אצילי כלל, ופנים גסים, עבים, מחוטטים וזרועים בועות לבנבנות, שמחמת חליוֹ לא הלך לעבוד באותו יום, יום אלולי, עם חום-תמוז בכל-תקפו – נטינו מהמסילה הישרה ונלך אל מול פּני הרכסים אשר בקצה האופק הקורן; המבצר החרוב, ה“היסטורי”, אשר מימיננו, במרחק של שלוש פרסאות, נדמה קרוב, כל-כך קרוב…
זמן-מה הלכנו במישור והחרשנו. בנוף האפור, מעל לצוקי ההרים וקרני זויותיהם אשר ממנו והלאה, היו כבר משרטוטי הבציר, אבל חורב-השדה היה בולט עדיין, קיצי. אז פנה רעי לאחוריו וישקף על פני כל הכיכר. השמש, במלוא זהרה, אדומה ולא עיפה כלל, הלכה הלוך ושקוע. האילנות אשר אצל המושבה נתרקחו ממנו, נתרחקו וכהו.
– האילנות הללו… – הפסיק בן-לויתי את דומיתנו פתאום. אלא שקולו הלא-רם, הרצין והאירוֹני כאחד, ריכך קצת את הפתאומיות.
– אה?..
– האילנות הללו, אומר אני… רואה אתה את צמרותיהם? אלמלי הייתי כותב רשמי מסע מכאן או “כתָּבות”, למצער, כמעשי כל אנשי שלומנו, לא הייתי נמנע, בלי ספק, מהתחיל: “מושבותינו!.. איזו בת-צחוק גלויה מתעלמת בעציהן הספוּרים ורוטטת”…
– ו“רוטטת”? – חזרתי במתכוון על מלה זו, חביבתו של רעי, מדי דברו על “הפילוסופיה של הטבע”: הוא, אמנם, כדרכו, התחפש באֲפֵר-הטוֹן של מלגלג, אבל בקולו הפעם היו פנים לכאן ולכאן.
– הן; צמרותיהם… – נלכד הוא בפחי אשר טמנתי לו – אני מדבר על צמרותיהם… אימתי היה זה? לפני חצי יובל שנים, כמדומה… הזקנים שבאילנות זוכרים בוודאי… לפני חצי יובל שנים לא היה פה כלום… חולות… חול…
– ומדוע, איפוא, הנך מטעים דוקא את צמרותיהם? – הצגתי את השאלה ישר.
– היאך? צמרותיהם?.. הן; הצמרות מביטות למרחוק; הצמרות אולי רואות מפה את הערים הגדולות… (יודע אתה, ה“קדיש” של בעל-מלונך נוסע למז"ט בשבוע זה…) הן, הערים הגדולות… שמעבר לים והלאה…
– ומילא?
– מילא!.. הערים הגדולות – ריבּוא-רבבות השקיעו בהן כוחותיהם… מאות בשנים, מאות בשנים… בנו, צברו, הוסיפו… לכן? לכן איתן עמדתן… יש אחיזה לנולדים בהן… יש איזו גראנדיוֹזיוּת… זוכר אתה את בתי-הנתיבות הגדולים? את הפּארקים הנהדרים?
– נוּ?
– ופה… עניות-של-חיים מוכרחת… ישוב של כ"ה שנים… ושל איזו אנשים? חי… יודע אתה, היום בעל-מלונך אומר: “שאתּן את בני להיות לאיכר? שייענה כמוני בבוֹיָרה? אם לכך – נוח לו שלא נברא…”
עוף פורח אחד, שאת שמו בעברית לא ידענו שנינו, השיב עלינו בכנפיו מרובות-הצבעים, אשר הוריקו את התכלת, ויחלוף.
– אבל מה שמעציב מזה, – המשיך המדבר בקולו החשאי, וכבר בלי כל צליל אירוני כמעט, ובאיזה כובד-ראש משונה, מתמיה – מה שהן רואות… – יותר נכון: חוזות – את… הסביבה הקרובה, העיקרית… נניח, שצמרותינו, חי-חי, שוכחות את הערים הגדולות והבצורות… ואולי גם אינן רואות ואינן משוות אותן לכפרנו העברי העלוב… אולם את הסביבה העיקרית, הקרובה, הן אי-אפשר להן שלא לראות… ולבי, לבי עליהן… לבי על כל אלה, אשר גזעיהם מתחת עשו ענף ולא היכו שורש…
– דברי נבואה?
– אף לא מאמר ראשי!.. ואנחנו – וכי אנו איננו רואים?
– מה??
– את הכפרים! את הישנים, לא שלנו, אלא את הללו, שנתערו, שהשמש שמשם והגשם גשמם, ששנותיהם לא עשרים וחמש… ואף העם היושב בתוכם הלא אינו בנים שגלו מעל שולחן אביהם… שטעם דגת גוֹשן בפיהם… כי אם… אמנם, אולי מזוהמים כשהם לעצמם, – קרוב לוודאי: מזוהמים – אבל, בכל אופן, לא מזוהמי עולם… הוי!.. הוי, לצמרות, כי תגדענה!.. ותמיד, תמיד: “קטן יעקב ודל”… איזה עצב!
מן המושבה נשמע צלצול פעמון הערב.
– ויודע אתה מה שאגיד לך עוד? – היתה על רעי רוח-הדיבור – דוקא פה… (אולי נשב על התל?.. בחזירתנו?..) דוקא פה, במקום שחרבננו, חרבן-עמנו, מתלבט כל-כך… דוקא פה היו לי איזו שעות של קורת רוח… שנדמה לי, כי… כי חיי מתמלאים… באיזה קו, באיזה סעיף… חבל רק, ששם, בכל המקומות, מרבים כל-כך לדבר על “ארצנו החמודה”… אולי בשביל זה תקיף הוא כל-כך הצער כשבאים הנה… מחלום ליקיצה… עד היום – שנה ומחצה – לא ימוש מלבי לכל מראה עיני: זוהי ארץ-ישראל!..
– עצבים? – נתעורר איש-שיחי כעבור רגעים אחדים של שתיקה – עצבים, אתה אומר? (אני לא אמרתי כלום) הן; אולי…
ולאחר שעה קלה, כששקעה השמש, ואנחנו, בחזירתנו מטיולנו, ישבנו לנוח על התל המכוסה דשאים צנומים ועלי צבּר עבים ומרוסקים כעין דופן לו, ושיחתנו, שתכנה נתחלף במהירות רגילה מענין לענין, שבה עוד פעם אל עצבים ואביזריהם, נטל רעי והבליט לפניו את רגלו האחת, שערדל התנדנד עליה, שם בצדה את השניה, החבושה בסמרטוטים, ושלא כדרכו, הגיע בדיבורו עד לכדי השתפכות-נפש גמורה… ואז הרצה לפני משום-מה מזכרונותיו הבאים בזה, שאמנם, לכאורה, לא היו שייכים כל עיקר למה שהתחיל בו. ההרצאה – תחילתה במשפטים בודדים ומגומגמים, שהפרוץ מרובה בהם על העומד, אבל אחר-כך, לאט-לאט, התחילה זולפת בקשר פנימי מספּיק למדי, לפי עדותו של בעל-הדברים בעצמו, שהיה מעודדני מהפסקה להפסקה:
– שב במנוחה… שב… הנני מספּר ממה שעבר… גם הגמגום יעבור… הכל עובר.
ב
– זה היה בעת שנסעתי הלום מניו-יורק.
חי, אני אומר: “זה היה” – כאילו היה כאן באמת איזה דבר…
בכל אופן… בכל אופן – לא “זה היה”! אם בסגנון זה – אזי לא “היה”; “היו” קרי… ואיני כופר: איזו צירופי דברים, אמנם, היו; ואולי בזה הוא כל הקוטב… בזה שנתחברו מעין איזו דברים יחדיו… דברים שהבלתי נתפס רב בהם על הנתפס… כרגיל ברשמי דרכים והולכיהם… רצוני לומר: הולכי דרכים… ובכן?
הן; בעת שנסעתי הנה.
נסעתי הנה. למה? למה נסעתי הנה? מה יחלתי מנסיעתי זו? זה כמעט שאינו נוגע לכאן, לעצם הדבר.
הלא כבר שמעת מפי לא פעם! ככל החושבים על חייהם מימות עולם, באתי גם אני זה כבר-כבר לידי ההכרה הרגילה, כי חידתם, חידת החיים הללו, “לעד לא תיפּתר”, כי מה שיהיה אחרי חיי לא אשיג ולא אתפוס עד רגעי האחרון… ועד בכלל… כלומר: כלום לא יהיה… וקשה מזה: לא רק מה שיהיה אחרי חיי – גם מה המה חיי לא אבין לעולם… לא אבין מה הוא העולם, ומה אני בתוך העולם הזה ומה הייתי לפני, ומה אהיה לאחרי – (ראה, הירח… זהב מוכסף רוטט… איזה לחודש היום?) הן; ביד מי הושלכתי אל מלוא תבל זו לנשום, לחיות, לראות שמים וארץ, להתחמם בקרני השמש ולסמור ממחטי הקרח… (עכשיו לא קר לי; אני מדבר בדרך כלל) הן; להיענות באביבים מוקדמים ולשאת יגון בסתוים נוּגים – אם לדבר בלשון הפּייטנים – וראה זה פלא: הכל בצפיית אותו התור האחרון, שאין אחריו כלום, התור האחרון, המוכרח לבוא, המכריחני לחושו בכל רגע ורגע, התור, שאחריו שינה לדורי-דורות, בלי חלומות ובלי יקיצה לנצח-נצחים, אותו התור המאַפּס הכל מאפסים… מה אתה צוחק? על מליצתי, או על זה שאני נותן את הדבר כל-כך אל לבי?.. (ראה, הנך יושב סמוך יותר מדאי אל הצבּר, תידקר…) בקצרה: אותו התור, שבאמת אין לפניו לא קודש ולא חול, לא יפה ולא מכוער, לא אהוב ולא שנוא, לא חשוב ולא לא-חשוב, ושאף על פי כן, עם כל קשיי-החיים ואי-בינת-החיים, אין רוצים שיבוא הוא, אי-החיים… ואז… כשנסעתי… כבר ידעתי… ידעתי אז את הידיעות הישנות הללו (הישנות והבּאנאליות עד כדי חרפה, הישנות, הבּאנאליות – והאמיתיות!)… וגם זה ידעתי (כי כלום הרבה זמן עבר מאז?), שלמרות “ידיעתי” ולמרות הרגשתי, הרי אני ככל היודעים והמרגישים מאז ומעולם, מוכרח, שלא ברצוני, ולמרות רצוני, לשמוע לקול רצוני… כן, לקול רצוני… וככל הסובבים אותי, כמוך כאחרים, החושבים והבלתי חושבים, המרגישים והבלתי מרגישים, למלאות באיזה דבר את החלל הריק, הבולע, שאינו מתמלא עד הרגעים האחרונים, ואולי לא עד בכלל – מי יודע דבר… בניו-יורק – אינך ישן? הנך שומע? – בניו-יורק שהיתי שמונה שנים, מיום עזבי את אוקריינה ארץ-מולדתי; ישבתי כל העת בבית-מלאכה (משיטת ההזעה!) והייתי משליך אל התהום הפתוח צללי כפתורים, מאותם שהייתי תופר ומחבר בהם לעשרות אלפי מכנסים בכל חודש וחודש (ב“ווֹרקשופּ” נאלח, ובכל הגועל שבנפש, צריך אני לומר לך!). ואמנם ידעתי, הרגשתי, כי פי התהום הפעור אינו אלא מתעקם ע“י השלכה זו (על התמלאות אין אפילו להרהר!), מאידך גיסא, לא נכחד היה ממני, כי לא בכפתורים וצלליהם כל האשמה, וכי תהום-הפחדים, אם לדבר בלשון נכונה, לא יתגשר גם בתפוחי-הזהב, אשר אקטוף ואנטל עלי בפרדסי הארץ המובטחה, לכשאבוא שמה (בימים שתהיה עבודה, ואני לא אהיה שרוי בקדחת…) ואף על פי כן נסתי… כי אני, כאמור, הייתי אז בחיים – פוּ, מה אני מדבר? נתכּוונתי לומר: בשינוי קוֹמבינאציוֹת-החיים – התבין? כלומר: בכוח המעולף, המסתתר, של החיים, זה השולט בנו על כרחנו, ושלפעמים הוא, הוא המנעים לנו גם את החיפוש כשהוא לעצמו, לא יכולתי ולא אביתי להשתחרר מהשאיפה הבלתי-שכלית, לכאורה, לאיזה דבר אחר, לאיזו קוֹמבּינאציוֹת אחרות, למקומות אחרים – זו המשיכה הנסוכה בו, כּבַכּל… ההכרה, הכרת קוהלת בן דוד מלך בירושלים, עליו השלום, לחוד, ומהלך-חיי – הוא לחוד… דא נמשך, כאשר היה לאל ידי להמשיכו, מבלי נפול כמעט תחת השפעת המכיר שבי – צרכים! תפירה, שכירות, “קול-העובד החופשי”, זוג נעלים, יסורי המין – עניני כל שעה ושעה לעצמה!.. וכלום יודע אני? אולי במעמקי נפשי רטטו והעירוני לנסיעה, אם לדבר בסגנון ספרותי, גם צלילי געגועים ליפה-נוף (סוף-סוף, על תל כזה אחר עבודתי לא ישבתי בניו-יורק מעולם!), ואולי גם לצל מולדת, אשר, כיהודי, לא ידעתי מיום צאתי לאויר העולם, כל ימי הויתי, כל – לרבות אפילו שנות-הילדות הראשונות תחת השמים המתוקים והחביבים של אוקריינה שלי המתוקה עם “שקציה” החביבים, המשליכים בגדיך המימה, מדי רחצך במי הנהר המתוקים והחביבים – חי-חי! איני יודע – איך אתה חושב בנידון? – אולי פירכס שם איזה ב”מעמקי" גם עוד שריד-תקוה, מעין – למצוא איזו אחיזה, איזו אחיזה שהיא, יניקת משהו שם, באותה ארץ-חמדה, בקדמת אסיה, אשר אהלי הבידואים, אולי בני בניהם של אברהם העברי, ינָטו שם עד היום הזה; אשר גמלים שם, ומבריכים אותם, ממש כמו שעשה אליעזר עבד אברהם בשעתו; ואשר (ודאי, העיקר!) דור שלישי ורביעי למַלוי-בריבית לפריצים פולנים מנסים שם ללכת אחרי המחרשה… שם… רצוני לומר: פה… אה, אעברה-נא ואראה את הארץ הטובה ההיא, את ההר הטוב הזה והלבנון…
– נוּ, ומאי הוה עלה? “נתאחזת”? הנך “יונק”?
אבל מיד הרגשתי, כי לא צריך היה להפסיקו. קול עצמי נדמה לי מיד לגס ביותר, לדיסונאנס גס.
הוא קטף שלא במתכוון איזה עשב-פיפיות ומוֹללוֹ באצבעותיו.
ג
ובכן… בעת שנסעתי מניו-יורק.
נסיעתי ההיא, כפי שאתה יודע, כמדומני, לא היתה ישר מהתם להכא, בדרך עשיתי קפנדריות קלות. ימים אחדים שהיתי בלונדון; סרתי גם לברלין. מאַנטוורפּן עד ברלין נסעתי במרכבת הקיטור. במחלקה הרביעית היה דחוק יותר מכפי הרגיל, וגם דכדוך-רוחי בכל אותה הדרך היה, כפי שאני זוכר, יותר מכפי הרגיל; הן.
את הדכדוך הבלתי-רגיל הלז הוצאתי אתי מלונדון. לא ששכונת היהודים במזרח-לונדון כשהיא לעצמה גרמה לזה – זו, כפי שאתה יודע, יכולה לדכא, אבל אני הלא באתי לשם מאיסט-ברוֹדווי: לא מפוּנק גדול!.. לא… הדכדוך היתיר בא אלי ע"י מאורע אחד, שאילו הייתי קורא עליו באיזה עתון, ודאי שהיה עובר עלי בלי כל רושם, וכקריאתי כך היתה שכחתי, אבל הוא אירע לעיני, ובשעת רוגז-עצבים וחולשה.
וזה הדבר: המלון, אשר לנתי בו, למטה, בחדר-המיטות הכללי, התאכסן בחדר-עליה קטנטן אחד יהודי ביאליסטוקאי, אשר בא מקרוב. את ה“היסטוריה” של היהודי הזה ידענו כולנו: הוא בא לאנגליה עם משפּחה רבת נפשות ול“הראות” לא היה לו מה. ולא הניחוהו לעלות על החוף, כחוק. אולם ע“י איזו המצאה יהודית עלה לו להתגנב אל הארץ דרך ליברפול, ומשפחתו נשארה באניה – והוּשבה לארץ-אשכנז. היהודי היה קצת משונה: רחב-פנים, בעל זקן גדול, יחד עם זה נער גמור בתנועותיו ובדיבורו; הן. למרות מצבו האיום (הוא היה נפּח, ועבודת הנפּחות והמסגרות אין בשביל יהודים בבירת אנגליה!) היה משתטה עם כולנו ועשה מעשי נערות. הכל היו “אוחזים בבטניהם מצחוק”, בשמעם את השוָאותיו, איך שגנב את הגבול הרוסי, ואיך שגנב את החוף האנגלי. אולם המצב הזה לא ארך הרבה. בשבוע השני חדלו ה”חכמות". הנפּח נשתתק ופעם אחת בלילה, לאחר שנודעה לו החזרת משפּחתו, שב לחדרו הקטנטן, הגיף את תריסי החלון מבפנים, סתם כל חור וסדק, פתח את קנה הגאז – וישכב. בבוקר נמצא מוטל במצב של המרגעה הגמורה; הן.
ועכשיו תאר לעצמך: מספר ימי צמא וחצי רעב ולילות-נדודים בנסיעה בים וביבשה; אפּאטיה של שלוש ארבע מעת-לעת, בלי כל מחשבה, בלי כל הרגשה, אפּאטיה של “ספו, תמו החיים, לחלוטין!” (רק מזמן לזמן איזו אמרות, כפתילי כפור חדים, נוקבות ונמסות: “מחוף לחוף… הוא בא אל החוף… ואני אימתי? אימתי אני?..”) כן, שער בנפשך את “המצב הפסיכולוגי”: אחרי ימים מספר כאלה של הכנעת החומר העכור והתבטלות הקושי שבאדם, הרי אני – תחנות אחדות לפני ברלין – נכנס בטעות לעגלה אחרת ומוצא בפינה, אצל הפתח, משפּחה יהודית אחת מוטלה על חבילותיה המפוזרות על הקרקע. המשפּחה היתה: אם, אשה כבת שלושים ושש או שבע (פניה ומלבושיה, אני דומה, איני צריך לתאר לך!), בתולה כבת עשרים, לא עבה, אבל כבדה ומרושלת בתנועותיה, בעלת עינים לא מכוערות, אבל פּאסיביות, מחוסרות אש (זו היתה אחותה), וחמש ילדות, שהגדולה מהן היתה כבת אחת-עשרה, ואולי פחות – סך-הכל, שבע נפשות; הן. בנוגע לחבילותיהן וצרורותיהן – לאלה לא היה מספר, כמדומה. החבילות הגדולות נתחלקו, כפי הנראה בכונה, להרבה צרורות קטנים, בכדי שכל המשפּחה תוכל להשתתף בהעברתם ממקום למקום. ממעטפה בלתי-מרוכסה של כר אחד בלטה כיכר לחם לבן, שנמלקה באצבעות.
– אוי, אמא, יהודי! – בישרה הילדה הבכירה, שראתה אותי לראשונה.
– יאַ, יאַ, אַיין יוּדדדה! – הסכימו כל האשכנזים באיזו התעוררות מיוחדה, בדל"ת משולשת במלה “יוּדה”, באנחה ובצחוק גם יחד, לשמע הערתה של הילדה בפני.
אך אֵם-המשפּחה לא שמחה לקראתי. היא היתה באותה המדרגה של תלאה, אשר שמחה לרגלי איזה דבר כבר אין לפניה. יהודי – יהיה יהודי. וכי מה רעה עשו לה האינם-יהודים? לעגו לה, דחפו את ילדיה, ירקו בפני אחותה? – פיש!.. הנה בקרוב ברלין… והיהודי האומלל – מה יעזור לה? היא נתעצלה אפילו להשיב על שאלתי: מאין? – על זה ענתה לי, לאחרונה, העלמה, אחותה: מבּרֶסט-ליטוֹבסק.
– מבריסק דליטא… ולא מביאליסטוק?
– מאי האי מביאליסטוק? – קראה הילדה המבשרת, הבכירה, בניגון רגזני, חיקוי לקול של גדולים, ובהברה בריס-קית ריחנית.
אולם אני כבר מיאנתי לוותר על מחשבתי הראשונה, כי זוהי אותה המשפּחה, אותה המשפּחה הביאליסטוקאית, שהושבה מן החוף האנגלי ושאביה הגיע אל החוף האמיתי. לא הועילו לי הוכחות מעין אלו של שינוי-שמות-הערים, של מה ששם לא היתה אחות, וכאן הרי אחות – ואף גדוֹלוֹת מאלו. רחמנותי עליהן, על כולן, נעשתה בן-רגע בעלת ראשים הרבה ונבוכה. רחמנות נבוכה – הלא זוהי הקשה מכל המינים!
– אני לא שאלתי, דודה, מאיזו עיר ברוסיה… אני שואל: מאין אתן נוסעות עתה?
– ומאין אתה נוסע?
– מלונדון.
– וגם אני מיוֹנדין, – נהרה ילדה אחת מעל קצה החבילות: ואף מבט עיניה השמשיות של הבכירה, בת הי"א (כי עינים שמשיות היו לה, צריך אני להגיד לך, ושמשיות מאותו המין, שמראיה ראשונה כאילו אינך מרגיש בזה: ורק לאחר-כך, לאחר הסתכלות בהן), כן, גם מבט עיניה של זו היפהפיה נתרכך קצת בנוגע אלי. – אתה צוחק: היפהפיה? אבל אני אומר לך: סַמט לבן! פרועת קווצות נוצצות! כמובן – לא רחוצות ולא מסורקות זה שבועות הרבה…
– מיוֹנדין – מיום-דין… – שיחקה היא בלשון נופל על לשון.
– הוא הדבר! – חגותי אני את נצחוני.
ומעכשיו כבר לא הועיל לי בהחלט מה שנודע לי מיד, כי האשה היא אלמנה זה שנים רבות, כי היא לא הוכנסה “אל המדינה” לא מחסרון-כסף, אלא מפני עיניה המקולקלות; כי אחותה לא הוכנסה, מפני שלעלמה לבדה אין נותנין להיכנס… לא! אותה המשפּחה! – נגזר לבי… ומיד נחפּזתי להעביר אליהן את מלתחתי מן העגלה, שישבתי בה כל הדרך מקודם, ומיד הרגשתי איזו השתעבדות בנוגע לכולהמן, צורך לשרת להן ככל האפשר. – אלה תולדות עצבים!
– ואלה תולדות מסעי בני ישראל! – עזרתי אני להמספר מתוך השתתפות.
ד
מעל למושבה הקטנה, כששבנו אליה, עמד חרמש-הירח של היום הרביעי למולד. תיכף לשקיעה, עוד טרם ישבנו על התל, נראתה ממעל מחצית טבעת חיוורת, גדולה ודקה, שככל אשר חשך-חשך היום, כן הזהיבה-הזהיבה – עד אשר עלה מימינה כוכב נוצץ אחד, ואחריו אלפי אלפים, לאין ספורות, זה אחר זה וזה בצד זה, במלוא הרקיע; ואולם ככל אשר עלתה הטבעת, ככל אשר התרוממה למעלה, כן נתחוור זהבה.
הגענו אל הסמטה הראשית; מחמת החשיכה לא הוסיף עוד הערדל להתנדנד על הרגל: הוא כסר נאחז ביד. החרמש נתעבה, ויחד עם זה נהיה לכסף, לכסף חי, לרצי כסף טבולים בעשן קפוא. בבתי-המושבה, שכל אחד ואחד מהם היה כעולם בפני עצמו, היבהבו אורים צנועים, ומבעד לחלונות הסגורים היה נראה, כיצד הבריות טווים ארג-חייהם.
בן-לויתי נתרגש.
– הן, הן; – קרא בלאט – כן העירות: מסעי ישראל… אַי, ישראל… יפה כל מה שבא עליו… לוֹ דרוּש גיטו… מובן, זה לא אמת… אבל במידה ידועה… בלי גיטו אינו מרגיש עצמו בטוב… לכאורה, איזו מנוחה, איזו שלוה, איזה נועם… אין פה עשירות… אבל אלמלי היו מסוגלים להיות אנשים, לסבול כראוי ולחיות עוד יותר – כאן אפשר!
– אַה, ככה… (אנחה עצורה) כן… ובכל זאת… אם היינו משקיעים, ממש משקיעים עצמנו במקום – הרי אנו כאן… כל מקום ומקום הוא של מי שמחייהו בחייו ממש… בכל אופן (שתיקה ארוכה ושלא מן הענין)… אתה אומר: אותה המשפּחה… כמה משפחות כמותה בכל ערי החוף שבכל העולם! כצאן אובדות… כסוסות סומות… הן; רוצה הייתי, בכל זאת, לדעת, היכן היא עכשיו אותה המשפחה שלי וכיצד היא מרגישה את עצמה… ומה שמעניין ביחוד, שומע אתה? שדוקא אז, בראשית פגישתנו, לא היתה אצלה אמונה יתרה לגבי דידי.
זכורני: אחרי שעה קלה להתוודעותנו הוצאתי מצקלוני שיָרי הגבינה ההולאנדית שהיתה לי, והתחלתי לאכול למראית העין, בכדי לרכוש את האפשרות לכבד את הילדים בה, והנה האם אסרה עליהם לקחתה מידי. נוּ, חשבתי, נימוס! והוצאתי מטבעות-נחושת נקובות, בּלגיות, שנשארו בכיסי, עשיתי מהן מחרזות קטנות ואמרתי לחלק לפעוטים, כדי לבדח את דעתם באיזה דבר, “להוציאם מהאפּאטיה שלהם” (לי נדמה, שכל העולם שרוי באפּאטיה!) – “לי אין צורך בהן…” – התנצלתי לפני האשה. זו העמידה עלי פנים, על זה המוציא כסף לבטלה, ואמרה: “אם לוֹ אין צורך, אז גם לנו אין צורך!” אבל מה שהיה עוד מלעיב מזה: בברלין, בתחנה (באנו לשם בערב), ניסיתי להוציא צרורות אחדים מידי הילדות, שלמרות קטנותם של אותם הצרורות היו הם, אעפ"כ, גדולים פי שנים מנושאותיהם – ותהי צעקה: “אמא!”
– השגיחי עליו! – פקדה האשה על אחותה בצריחה מרה.
אולם, לאשרי, קרה מיד המקרה, שהוכיח לאשה, כי אמנם, אולי לא בעל דעת צלולה אנכי (ודאי לא בעל דעת צלולה!) אלא, בכל אופן, לא גזלן בן גזלן. זה היה לאחר שעברנו את הפתח הצר, שבו מחזירים להפקיד את הכרטיסים. אני, מכיון שצרורות למשא לא ניתנו לי, הייתי קל ברגלי ועברתי ראשונה, לפני המשפחה, ופתאום, כעבור רגע, שמעתי מאחורי קול יללה:
– אויה לי! מסרתי את הכרטיסים! ובמה אסע הלאה?
– כי לאן את נוסעת, דודה? הלא לרוסיה?!
– שמורנה את החפצים!
והיא התנפלה על הפקיד, שיתן לה את כרטיסיה בחזרה. הפקיד לא הבין דבר ולא ענה. המון בית הנתיבות חנה עליהם כדוּר. נראה שוטר פרוסי. הצועקת נעשתה מרגע לרגע יותר אבודת עשתונות, ובמצב כזה כבר הייתי גם אני לא ל“מלאך מושיע”.
– כי לאן את נוסעת? עד איזה מקום היו כרטיסיך?
– עד וינה, עד וינה היו כרטיסי! לוינה אני נוסעת… אני מסרתי לו… חשבתי, כי הם כבר יודעים… כי מכאן יניחוני לנסוע כך… אבדתי, אבדתי!..
ניגשתי אל הפקיד. השתמשתי בכל שיעורי השפה הגרמנית, שנשתגרתי בהם מזמן לזמן. לא נתתי לבי לאדיבותו או לגסותו בנוגע אלי. הוברר, אולם, לאחרונה, כי כרטיסיה של האשה היו, אמנם, וכמובן, רק עד ברלין.
מה היתה סיבת טעותה? הסיבה היתה בזה, שבבלגיה עלה לה ע"י איזו המלצה (לה היה קרוב בירושלים, ידוע-שם לממונה ב“כולל כל הכוללים”, ובידה נמצאה אגרת מאותו האיש אליה, מה שהיה לה לישועה רבה) לקבל כרטיס-חינם מאיזו חברה של צדקה עד ברלין, ונוסף לזה מכתב אל חברה של צדקה בברלין גופה, לשלוח את האשה הלאה… הנוסעת בתומתה ובבטחונה בפריביליגיותיה חשבה, כי כבר הכל יודעים אותה בכל הדרך, ומסרה את כרטיסיה, כמו שעשו הכל; אך כשהעירה אחותה את אזנה, כי בלי כרטיסים לא יתנו לנסוע – עמדה וצעקה ודרשה מאת הפקיד החזרת הכרטיסים. יפה אמרת: אלה תולדות מסעי נודדי עולם!
– ועצבים, – הוספתי.
הוא צחק ואמר.
– עלי לא עבר גם ה“מאורע” הזה בלי “קוּריוֹז פסיכוֹ-לוֹגי”. ממחרת, כשהלכתי אל חברת הצדקה הברלינית להיות מליץ-ישרה של האשה, היו דברי עמו, עם הגבאי, היהודי האשכנזי, אמנם כהלכה, – דיברתי נכונה, תוכל להאמין לי! – אבל יחד עם זה פיעפעה חולשה עצבנית בכפות-רגלי, ובעצם תוך הדברים המנומסים פיזזו בקדירת ראשי, שכל מוחה כאילו הוצא ממנה, מחזות ודברים מעין אלו:
– אני (מתחיל): “אדוני! האשה האומללה הזאת נסעה עם בעלה וחמשת ילדיה ללונדון” – הוא (מעמיד עלי פנים): וַאס? עם בעלה?! הלא בה“פרוטקציוֹן” כתוב, שהיא אלמנה!" – אני (טוען): “כן, כן, אלמנה, אדוני, אלמנה! עכשו היא אלמנה אומללה, יען שבעלה, בעלה… (האשה דורסת בתוך כך ברגלה את רגלי: אני משפיל קולי): אסור לי להדאיב את רוח העומדת פה… אבל המצב… בעלה עכשו כבר בחוף… (האשה מעיקה באצבע על צדי; אני נבוך): רצוני לומר, אביהן מת במדבר, כוָנתי: בלונדון…”
– וַאס שוַאצן זי אַזוֹינס?! – יחרה אף הגבאי בי, ביהודי הרוסיי, המפיח כזבים.
אני (משתוקק, כדרכי בדברי עם נשוא-פנים לסטור על גב חוטמו; בקשיות עורף): “חמש בנות צלפחד, אדוני!”
– אל יאמין לו כבודו, אל יאמין לו! – עולה באזני ההומות צעקת הנוכחת – מליץ ישרי הוא מטוֹרף! אני הנני אלמנה זה חמש שנים! אלמנה! אלמנה! בבריסק מת בעלי! בריסק! יקרא כבודו במכתב – – – – – – – – – – – – – – – – –
…בתנועת יד הפסקתי, אני השומע, לאחרונה, את “הדיאלוג הדמיוני”, שאיים עליך להימשך עוד ועוד – וישב המספר כרגע אל המציאות.
ה
– וכך… האשה קיבלה כרטיס עד וינה, השיגה גם מכתב על להבא ובברלין לא נפגשתי בה עוד. (אגב, אתה אומר: ברלין. ברלין החלימתני! הערב השני, אמנם, עבר עלי באסיפה לטובת השפה העברית; נאמו הסופרים המקומיים; היו כל החובבים הנכבדים – לא נחת גדולה!.. אבל הימים היו ימי שלג… הן… שלג… ואני אומר לך… לולא דמסתפינא מפני ההפרזה… יש שריח אותו השלג מגיע לאפי… אח!.. שמונה ימים הייתי שם!) כן. בברלין לא ראיתיה עוד. אולם שווה בנפשך: בטריאֶסט (אני באתי הנה דרך טריאֶסט), אך עליתי על הספינה… אה, הנה הצרורות הקטנים! הנה בני-משפחתי! האם נמלכה – והיא נוסעת ירושלימה, לקרובה!
מה שעבר עלינו בכל ימי הנסיעה בספינה – סוף-דבר, איני רוצה להאריך שוב. חוץ מהמשפחה הזאת ומלבדי, היה שם רק עוד יהודי אחד, יליד-צפת, אברך גוץ וכפוף, כבן עשרים וחמש, סגן שד“ר או משולח-מתלמד, על פי פרצופו וצביונו. עיניו היו של בן ארץ הקדם: מעוקלות פורתא ונוצצות כעור של רמש שחור ולח. הוא שב לארץ-ישראל מאירופה, ורוחו לא היתה טובה עליו: כנראה, לא הצליח ביותר בעסקיו, ואולם… שמע מה שאגיד לך: מי שלא ראה את האשה שלי עם עיניה הזולגות, שהן הן היו בעוכריה, עם ה”ז’יקט" שלה הלבנבן על גופה הקלוש, עם שפתיה-חררים, שמתחתיהן השחירה גומה מחוסר-שנים, עם שערותיה הבודדות, שיצאו מבעד לשביסה אגב התרשלות; מי שלא ראה אותה שוכבת שכיבת שונרא חולה על צרורותיה, ומסביבה ילדיה הפעוטים, הרעבים, הצמאים, המרוטשים, שבגדיהם רבי-הצבעים לא הוסרו מעליהם זה הרבה שבועות, לא ראה מחזה מעורר-רחמים מעולם. ועכשיו – הלילות הקרים על מכסה-האניה, לחם-הניקודים, בעיטות-המלחים, זלזולי-הנוסעים ויתר ההרפתקאות… הנני מודה ומתוודה: הדרת הים התיכון לא לקחה את לבי אז!
ומשונה ביחוד היה מצב-רוחי באותו הבוקר של גשת הספינה ליפו. בלילה שלפניו, הלילה האחרון לנסיעתנו, נוספו עלינו פנים חדשות, צעיר אחד שעלה על הספינה אתמול בפורט-סעיד. הצעיר הזה, – שומע אתה – השמת פעם אחת לבך להבעת הפנים של בחורינו היהודים הפראנטיים, הנודדים בערי המזרח? אותם זקופי הקומה, בעלי הצורה הנמרצה, הזאבית, עם תשחורת מיוחדה, שמנה, מזרחית, עם שפמים קטנים, חדים, “נלפּתים אל על”? השמת לבך אל הילוכם הטורף, המשחר לטרף? אני מכיר אותם ובוחנם בכהרף-עין. כמדומני, שהייתי יכול גם להבחין ביניהם בלי כל טעות, מראיה גרידא, מי מהם הוא רק מסרס-כיסים ועושה רמאות, ומי הוא גם סוחר בבשר בנות-חוה. – הבריה, שאני מספר לך עליה (אני אומר לך: פנים יפים, נחמדים!), כשעלה על הספינה, פגש ראשונה בילדה הבכירה והעיף עליה מבט מלטף מן הצד – ומיד נודע לי עם מי יש לנו עסק פה…
הן; הבחור הלז הזכירני בכל אותו הלילה הקשה את האֶפּיזוֹד של יום אתמול. מפני מה היה אותו לילה קשה ביחוד? כך; וגם… כן, נזכרתי: בפורט-סעיד כיסו את כל המכסה כנופיות של ערביאים מצריים, אשר נסעו למכּה להשתטח על קבר הנביא, ולא היה בגלל זה מקום לשבת עליו, ולא כל שכן לשכב. היתה דאגה מכל צד, אבל יחד עם זה איזה מצב-רוח משונה, חוסר-דאגה… מה? איזה אֶפּיזוֹד? המתן רגע. אמסרהו בפרוטרוט.
הדבר היה באלכסנדריה של מצרים. האניה שלנו הלכה רק עד שם; משם צריך לעבור במסילת-הברזל עד פורט-סעיד, וכאן להשיג את הספינה של אותה החברה, שהפליגה באותו יום מסעיד ליפו.
לאלכסנדריה באנו כעלות הבוקר. בחוף התנפלו עלינו ערביאים, במכנסים דומים לשמלת אשה, בהפצרותיהם המאיימות להיות לנו לעזר. אבל מה אני מספר לך? הלא גם אתה נסעת כמוני ויודע אתה את המנהגים. בקיצור, בעוד שאנו עומדים מבולבלים ואיננו יודעים מה לעשות במקום החדש, הקולני, הפראי, ניגש אלינו יהודי חיגר אחד והתרה בנו, לבלי תת חפצינו לערביאים, משום שאחר-כך ידרשו אלה ממנו בעד הנשיאה יותר משוים של כל החפצים. “לוֹ אתם יכולים להאמין! – קפץ והחזיק על ידו בר-נש צעיר ממנו, בעל קול בטוח ביותר, וכובע של משרת-הוֹטל עליו – בדרך צריכים להיות זהירים מפני רמאים… אבל עליו – הורה על החיגר – יכולים אתם לסמוך… מה, ציונים? לארץ-ישראל? הרבה נוסעים עתה לארץ-ישראל… וגם אני הנני אחיכם; ציוניסט… יכול אני להראות לכם מכתבים… מה נשמע ברוסיה”? מובן, שיותר לא היה צריך לנו; מיד נמלאתי אני, אבי המשפחה, חיבה וקורבה להאח הזה, והחיגר לקח ערבי עם עגלה, פקד לערבי לשים על עגלתו את כל חפצינו ולהובילנו לבית-הנתיבות. חוצות אלכסנדריה המזוהמים, ככל חוצות ארץ-הקדם, עברנו כולנו רגלי, כשאנו נתונים בתמהון על הנרגילות ומוצציהן ועל פני הישמעליות המכוסים, עם צעיפיהן ונזמיהן ושפופרותיהן-לנשימה ויתר הזוהמה המזרחית. בקרבת בית-הנתיבות הדביקנו החיגר ודרש מאתנו חצי-פרנק – “וזה כבר עם המכס אשר שילמתי בעדכם”. שלא כדעת האשה היתה דעתי אני, כי הוא לא לקח יותר מדאי כל עיקר (להערבי המוביל נתן היהודי החיגר רבע-פרנק בעד העגלה עם הטרחה): לבי, כנראה, היה רך מיסורי הדרך ומוחי מבולבל מטלטול ואי-שנת. – אלמלי היינו נושאים את החפצים בידינו, בעצמנו, אפשר שהיינו מאחרים את המסע, ואז לא מצאנו בפורט-סעיד את ספינתנו, היוצאת משם היום לפנות ערב. זה היה טעם טוב! לשבת בפורט-סעיד איזה שבוע ולחכות להספינה! עכשיו עלה לנו בארבעה פרנקים, אבל באנו במוקדם… הנה עוד חצי-שעה עד יציאת המסע. שפיר! שיפר טובא!
– אבל כמה אתם צריכים לשלם בעד כרטיסים לפורט-סעיד, יודעים אתם?
– תּיפּתח הקופה ויאמרו לנו.
– אבל מי יודע, אם תספיקו לקחת כרטיסים; פה דחקות כזו… וכסף של מצרים יש לכם?
– לא; אצלנו כסף-אוֹסטריה…
– בזהב, לכל הפחות?
– לא, בכסף… – נפל עלינו רוחנו.
– אם כן, מה תעשו?!.. עליכם להחליף בזהב… הנה הציוניסט שלכם הולך… פנו אליו… שאלו עצה מפיו, מה עליכם לעשות…
ה“ציוניסט”, משרת-ההוֹטל, ניגש לתומו; ואולם להיות לנו לעזר היה הוא מוכן ומזומן. תנו לו את הכסף, והוא כבר יקח כרטיסים בשביל כולנו. כמה? לא שמונה?
בינתים נפתחה הקופה. הקהל, הצריך ושאינו צריך לנסוע, צר עליה מכל צד ויעמוד צפוף – איש על רגלי ועל כתפי רעהו. ה“ציוניסט” חטף בחפניו את כל הכסף אשר שמתי בידו – איזה סכום של ששים, שבעים כתרים – ויפן, מבלי מנות, אל הקופה… האשה דחפה אותי להיספח גם אני אליו. בשעת ההתמנה התחיל איש-חסדנו לעשות איזה חשבונות ממטבעותיה של ארץ-מצרים, מסלעיה, מאיסריה, מפרוטותיה – ערבוביה נוראה, שמוחי העיף לא קלט ממנה כלום, ואגב הזהירני פעם ושתים מפני הרמאים בדרך, והראה לי מכתב מקאהירה, חתום בגושפנקא של אגודת הציונים דשם, שבו מתבקש האיש שאליו המכתב (זה הוא, ה“ציוניסט”) לבוא לנאום שם נאום… ה“מכתב” היה איזו הזמנה רשמית לאיזה איש מלפני שלוש שנים. ארכובותי התחילו משום-מה נוקשות ולבי מהסס מאוד, אך בפי החזקתי את אמונתי בו: “כן, כן!”, וגם לבי מיאן לחדול מאמונה באח הטוב הזה… האח הטוב נעשה עוד יותר בטוח בעצמו והתחיל מספר על נסיעתו, שעשה עם הרצל באוגאנדה. “כלום היה הרצל באוּגאנדה? מה אדוני מדבר?” “היה!” – התעקש ה“ציוניסט”… בקופה נראו פני הגזבר השחורים, הניצבים עלו איש על רעהו, אך משרת-ההוֹטל דחף את הכל בארכובותיו (הכל – לרבות את השד"ר הצפתי, שעמד כאן סמוך לגויות והתדחק) והתחיל לבוא בדין ודברים ובשפת פראנציה עם הגזבר: הקוּרס… הקוּרס… הגזבר כעס משום-מה והחזיר לו את הכסף, ושליחנו-מיטיבנו עשה העויה של אי-רצון, וקרא לי בחפזון: “צריך לרוץ ולהחליף!” הגזבר בהתגלות-לבו השֵמית רמז להשד“ר הצפתי על האיש המשרת: “נוֹ גוּד”, אך אני לא יכולתי כבר לשים לב לזה, כי רצתי בכל כוחי אחרי איש-דברי. אחות-האשה, בראותה, כי אני רץ, התחילה גם היא בכל כובד-גופה לרוץ אחרי. האשה בעצמה התחילה לצעוק. אבל אנחנו, הוא הרץ ואנכי הרודף, היינו כבר בלב-העיר. ומה שמעניין ביותר, כי לבי המהסס עדיין לא אבה להודות בשום אופן, שכספנו בסכנה הוא! הרץ עלה, כּנמר, על מעלות של בנקים, לא מצא את מבוקשוֹ, ירד, עשה קפנדריות, עלה וירד, ואני אחריו – בשארית-כוחותי. אולם אני הייתי עיף ויגע, ובכלל הרבה חלש ממנו. במסדרונו של בנק אחד חלפה תמונתו של אותה הבריה, אשר ישבה אתנו אחר-כך בספינה מפורט-סעיד לבוא ליפו: היא כמו עלתה מתחת הקרקע וחלפה. המשרת חדל לרוץ. “אוי, אנחנו נאחר את המסע!” – “רק בלי יראה; לא תאחרו!” – אצל “צָרָף” (שולחני) אחד עשה את הקומבינציות של החילוף. אני קיבלתי ממנו כל מה שנתן לי בלי חשבון – ורוּץ! “נשארו שלושה רגעים!” – הודיע לי איש-החסד. כל עוד רוח בי נישאתי אל בית-הנתיבות בחוצות-אלכסנדריה המוזרים. כותנתי דבקה לגופי מזיעה; וספק גדול הוא, אם הייתי מוצא את הדרך לולא מצאתני בפתח-עינים אחות-האשה המייללת, בלויית אותה הבריה שכבר נדבקה בה, כאיש חנון מן הצד, להיות לה לעזר בכל אשר תפנה. “עוּשה! חוּשה! רק עשרה רגעים!” – אולם אצל הקופה נתברר הדבר, שבכסף אשר קיבלתי מאת המחליף שלנו, עוד חסרים עשרים פרנקים ואחד וחצי להסכום הכולל בעד שמונת הכרטיסים. “איך! הלא מראש אמרו, שעוד אקבל נכיון מהסך הזה?!” – טענתי בתנועותי. – הלא אמרתי לך נוֹ גוּד” – התנצל הגזבר ג"כ בתנועות. סוף-סוף: הכרטיסים כבר בידי, אבל בני-משפּחתי וצרורותיהם הנם פזוּרים בכל ארבע כנפות בית הנתיבות, וכאן רק חמישה רגעים! ריבונו של עולם! כמה עמל וכמה שבר-לב! ובסוף-הסופות: רגע לפני הינתק המסע נראה איש-חסדנו בעגלה: וכי ככה לא ניתן לו כלום בעד כל טרחתו?
– האם מעט גזל וחמס? – לא הבנתי אותו.
– אֵיך!.. – והוא התחיל לבאר שער-השטרות המצרי ולהישבע, בהעויה של נפגע-בכבודו, שבידו לא דבק מאום; ואולם אם רוצים להשתמש בעזרתו חינם – מה הוא יכול לעשות?
– חמסן! זד! מצח-נחושה! – צעקה האשה.
– הרי לך… לך ועשה טובות ליהודים!
המסע ניתק; הוא קפץ ויעלם.
את ההפסד סבלתי מכיסי, כמובן; אך לא על זה הצטערתי. רוחי נשבר מחירוק-שנים ואין אונים. בפה היה חורב וגועל. לעיסת הילידים את לחמם היבש הכריחה אותי להסב פני אל החלון; שמש רב… קיץ תקופת טבת… מצרים… מצרים וכנען… בשדות מאלמים אלומות… “והנה קמה אלומתי וגם ניצבה… והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי”… והנה – קאהירה!
ו
בקאהירה, בשעת העברה ממסע למסע ע"י עליות ותחתיות ארוכות ומשונות לאין-סוף, כשמשני עבריך נתלים עליך הסבּלים לשרתך ולשאת לך את משאך, ואתה מתנער מהם כמו מזבובים וצועק בלי הפוגות ובגרון ניחר: “לא, לא, לא!” – עלתה שוב מתחת הקרקע אותה הבריה! אני נשאתי עלי חמישה צרורות ושתי ילדות, האשה עם יתר צרורותיה וילדיה היתה עוד בריחוק-מקום מאחורי; עיני כולנו טעו; איזה מסע הוא הנכון? לאיזה אנו צריכים להיכנס? לשאול את מי לא היה בגדר האפשרות כלל… ופתאום שמענו קול אדיב בלשון-אמא:
– לא בזה… לא בזה… במסילה השניה…
ואחות-האשה, שהקדימה וישבה בפנים, זכתה אפילו לשירוּת של “קאוואלר” בשעת היציאה. בשבתנו כבר יחדיו בעגלה הנכונה, הצטער ה“קאוואלר” על שלרגל עסקיו הוכרח לשבת עד קאהירה בעגלה אחרת, והוא הלא נוסע אתנו יחד מאלכסנדריה. באלכסנדריה בילה שבועות אחדים. הוא – מבּוּאָנוס-אַיירס… פירושו… מה? אותו הרמאי? מפני הרמאים צריך להיזהר. אעפ"י שאי-אפשר לדעת אם זה רימה. חשבונות-המטבעות מסוכסכים פה. ההבדל בין כסף וזהב הוא אמנם גדול. ומה אנו חושבים לעשות בפורט-סעיד?
– כלומר? הלא יש לנו כרטיסים על נסיעה להלן – ליפו?
– טוב… אבל הלא נמל אין בפורט-סעיד… עד הספינה נוסעים בסירות ערביות… הערבים פושטים את העור מעל העצמות. בעד הנפשות והחפצים ידרשו בוודאי שלושה פרנקים… ואולי ארבעה… בעד כל נפש ונפש. הנה הוא כבר דיבר את הגברת הצעירה… והיא מסכימה… אם יש את נפשנו, הוא נכון לשרת… הוא יקח רק שנים-עשר… לא, רק עשרה פרנקים בעד הכל… הוא נוסע לא בפעם הראשונה ויש לו מכרים… איננו מסכימים? הוא מכניס בחשבון זה גם את העברת החפצים מבית-הנתיבות אל החוף –
– לא צריך! – הפסקתיו בחימה נוראה, בשמעי את מלות “אל החוף” יוצאות מפיו.
– לא צריך – לא צריך… אך חושש אני פן תינחמו…
הפרספקטיבה לא היתה מן המנעימות ביותר! איזה פחד בא אל הלב, שמא הלכה כבר ספינתנו ליפו – והלא אז אבדנו… ובצר לי, בהגיע היאוש עד קצהו האחרון, החלטתי בלבי לבלי האמין שוב לשום איש, ובבואנו לשם, לפורט-סעיד, לקחת בעצמנו את הכבודה שלנו ולשאתה בידינו עד הספינה. יש נמל בפורט-סעיד – ולא דרוש שם כלל לנסוע בסירות! ואם נאחר – נאחר… אח, הילדים אינם חדלים לבכות…
ואולם, חביבי, למה אַלאך ב“פסיכולוגיה”? בפורט-סעיד לא-יש נמל, ואל הספינה צריך לעבור בסירות, ומבית-הנתיבות עד החוף מהלך רב ונורא… אבל – קצת דברי אגדה… רוצה אתה? הרי בן-אדם אחד יש שם (לא אדע את שמו, אך אפשר שהנהו שם עד היום…), גם-כן משרת בהוטל, ומרגלא בפיו: “כיצד אין אלוהים בלב?” והוא כבן ארבעים וחמש; ופגשנו בדרך. לראשונה לא האמַנו גם לו; אבל הוא לקח בחזקה… הוא שם בחזקה את חפצינו ואת הילדים על עגלת-ההוטל שלו ו“יותר משלושה פרנקים בעד הכל עם הסירות לא אקח מכם, יהודים שכמותכם!”
והמים היו צלולים, בלי גלים, השמש האירה, ונעימה היתה הנסיעה בסירה. נפש-הילדים חיתה. מובילנו לא סר מעלינו. כל הדרך רב עם הערביאים בעלי-הסירות, שהאשימוהו בלקיחת שוחד מאתנו. הוא מצידו האשימם, כי אין אלוהים בלבבם.
לאחרונה העלנו בשלום על האניה, ובכדי לבלי לתת פתחון-פה לערביאים, שהוא נוטל אצלנו ממון, שילם בעדנו מכיסו גם את שלושת הפרנקים. אגדה? כן! אבל יחד עם זה – עובדה (אפשר “יאָרצייט” היה לו באותו יום… מי יודע…) “אני רוצה – אמר – שהמצוה שלי תהיה שלמה”.
– זה היה מלאך… זה היה מלאך… – לא חדלה האשה לטעון…
ואני, כאשר שבה נפשי למנוחתה, השגתי מעט מים. הדחתי את הזיעה מעל פני וידי. קלפתי תפוח-זהב, לקחתי פרוסת-לחם ואמרתי למלאות חובת האכילה (רעב, כמובן, לא הייתי, אף כי עוד לא בא דבר אל פי כל אותו היום). ואולם יחד עם הכזית הראשונה עלתה לפנַי אימת ההפכים של שני האנשים, אשר פגשנו באותו יום במקרה, את אימת הניגוד שבין ה“נוֹ-גוּד” והגוּד" – לא! לא! לא רע וטוב ביחס אלינו, ביחס אל התוצאות, ביחס אל האשה הסחופה עם חמשת ילדיה, סמל הנדודים והאסון הישראלי – לא! רע וטוב – ומה שמונח בשני המושגים האלה כשהם לעצמם; רע וטוב – בתור שני עולמות, שתי מהוּיות… שֶמַה גדול התהום שביניהם! ריבון-עולמים, מה גדול התהום! מה גדול אסון בני-האדם! ומה קשה לחיות! מה קשה לחיות! – עמדה פרוסת-הלחם בבית-בליעתי, ודמעותי ניתכו, ניתכו בלי הפוגות, דמעות היסטיריות, אבל מסתתרות, שתקניות, הערביאים, הנוסעים אל הקבר הקדוש, הביטו אלי, הבינו, כי מר חלקי בחיים, כי הקשה אַללה את ידו אתי…
באותה שעה הסביר הנוסע החדש, שנלוה אלינו בקאהירה, להעלמה השמנה, אחות-האשה, איזו דברים מגוחכים מחיי בואנוס-איירס ומעלילות-ההרמון שבקונסטאנטינופול. היא הקשיבה בפחד ובעונג.
ז
היכן אני עומד? הן; בחוף יפו ובמצב-רוחי המשונה אז.
המשונה במצב-רוחי היה זה, מה שבאיזו בחינה חיתה נפשי ממש את ההפך מן המעמד השגור לפני אסון נורא, המתעתד לבוא, או לפני המוות בעצמו. לפני אסון גדול, או לפני המוות, משערים, שהאיש מתמלא תהִיָה על הראשונות: אוי, אלמלי היו חיי עכשיו בידי, כמה כבר יודע הייתי להשתמש בהם כראוי! מעמד-נפשי אז היה להפך: אהבה פתאומית וגדולה אל כל חיי שעברו, אהבה כבירה ושביעת רצון גמורה מהויתי בשבועות האחרונים וצפיה רבת חדוה אל מה שלפני: הנה אני בא אל הארץ… אחר-כך – כבר לא איכפת… אחר-כך כבר יהיה הכל טוב מאליו… צריך רק להיות שם… ושם בארץ, הלא אהיה עוד היום, או מחר… הנה יפו… איזה גיל! הנה הנוסעים מהמחלקות השניה והראשונה יוצאים ומביטים בבינוֹקלים… קרום של אפר מעולף הוד הרי יהודה ממרחק.
כן, שכחתי להעיר לך במקומו של דבר: אני לא הייתי צריך לרדת ביפו. אני, על פי עצת מכר אחד בניוּ-יוֹרק, שהיה כבר לפני שלוש שנים פה, גמרתי אומר להיות מתחילה בגליל ואחר-כך ביהודה, ולפיכך קניתי כרטיס עד בירוּת. אולם פרט זה לא מנע אותי, בכל זאת, מכל אותם הרגשות השגיאים, שהיו צריכים לשחרני, אילו הייתי צריך לרדת תיכף.
– נסענו ביחד ונרד איש לבדו – הראתה לי סימני התקרבות ידידתי-ילדתי, בת האחת-עשרה. ומה נעמו לי הפּעם קולה והברתה הליטאית, המחליפה שי“ן בסמ”ך וסמ“ך בשי”ן! חושב אני עד היום: אלמלא היה חשקי לאחוז בה, ללפתה ולנשק לה מאליפות, כל-כך לוהט, וכנדמה לי, גם בולט, באותו רגע, לא הייתי מבליג על עצמי. אך דמי סער, התגעש ביותר… ושברתי את הצמאון בלטיפת לחיה של בת התשע, הקטנה ממנה, ככה הוא הדבר. שאר הילדות, החל מזו שאמרה לי ביום הראשון להתוודעותנו: “וגם אני מיונדין”, היו צעירות זו מזו בשנה: בת שמונה, בת שבע, בת שש. חמש שנים שלמות עברו מעת שנתאלמנה האשה מבעלה!
– עוד לא ידוע, אם תעמוד הספינה ביפו – חיווה את דעתו של סגן-המשולח, בעל הקפוֹטה הארוכה-הארוכה, הפּיאות הארוכות-הארוכות והשטריימל הגדול, שכאן, בראותו את מהות בני לויתו, הסיר מעצמו את מסוה הנזירות והקדושה, ויהי מעורב בין הבריות כאחד-האדם, הרבה שיחה עם הנשים, ועם הנוסע מבואנוס-איירס התרועע אפילו והתחרה אתו בניבול-פה.
– מדוע? – חלק עליו הנוסע החדש – בחוף-יפו יש סלעים וכפים, ובשעת סערה אין הספינה קרבה אל החוף – אני יודע; אבל היום הלא שקט. אם לחשוש – יש לחשוש לדבר אחר: להנוסעות הרוסיות אין תעודות-מסע.
– נוּ, בעד זה, – אמר סגן-המשלוח – אין אני חושש לכגון דא.
– מדוע? – קרא הנוסע החדש – כלום אתה פתי מאמין כמוהן, שעכשיו כבר אין צורך בשום דבר: לא ב“תֶזכּרה” ולא –
– אני הלא הנני נתין תורכי! – התפלא סגן-המשולח מצדו – ומה יש לי לירוא?
ובתוך כדי דיבור ירד לצלחתו, הוציא איזה ניירות, והביא מהם ראיה לדבריו.
האשה שלי מיהרה אלי בבהלה. שומע אני מה שהם מדברים? לא יתנו לרדת…
בינתיים ניתן לנו צו להסתדר לבקורת-הרופא. קאראנטין – השדים יודעים. איזו חומרות חדשות!
– אוי, עיני מה תהא עליהן?.. – רטטה האשה.
אולם דוקא הבקורת הזאת הניחה את דעתי. כל ה“פּרוֹצדוּרה” נעשתה באופן מגוחך, אפילו לא למראית-העין; כל מילוי החוק נעשה ברפיון זדוני כל-כך (הרופא, ששיחק כל הלילה בקלפים, יצא והתעצל אפילו לעבור על פני כל השורה, לא הביט אלא בפני שלושה, אולי ארבעה ממאות הנוסעים ושב אל ה“קאיוּטה” שלו), עד שמאליה נתעוררה תקוה גם בנוגע לאיסור-הכניסה: הן גם זה אינו אלא חוק תורכי…
וכשירדה כל המשפּחה את תוך הסירה לנסוע אל הנמל, כשנשתתק ה“שלום!” שלה האחרון, ואני נשארתי לבדי על מכסה-האניה בתוך נגוהות-השמש הטובלים בגלי נצחים (על האמת צריך להודות!) ומרחוק – יפו (הנאה כל-כך מרחוק!) עם גגותיה הדומים למעלות ומורדות של חומה אחת גדולה, היה – אני אומר לך, אחי – איזה דהר-מלכות בלבי. מרגעה!.. טוב!.. איזו שאלה היא, אם יתנו להן לרדת: ליהודים לא יתנו לבוא לארץ יהודה?! ולא אגיד, כי לא ידעתי את כל אי-האמת המדאיבה שבאמרה חולפת זו (מה לנו ולארץ-יהודה בכל המובנים!), אבל טוב היה לי, וקורי חלום לפפוני, שלא היו דוגמתם לא לפני זה ולא לאחר זה… ואז נתגלה לי הדבר הישן, כי למרות “ידיעתי”, שהכל שוה והכל אחת בהחלט, הנה כל זמן שהנשמה בקרבי, אין אני יכול מבלי עשות חילוקים שונים בין אדם לאדם, בין עולם לעולם, בין חיים לחיים ובין מצב למצב, וכי למרות “הכרתי הברורה”, כביכול, אי-אפשר לי לבלי להרגיש בכל שעה הרגשות אחרות מאשר בקודמת, הרגשות שונות ורחוקות, לפעמים אנושיות-פשוטות ולפעמים סודיות-מוזרות… הן; יש, יש סודות בצירופי דברי החיים, אחי! – – –
…מאחד הבתים יצאה נערה אחת גלויית שער ועברה על פנינו לרוחב-הסמטה, כשהיא מזמזמת מילודיה ערבית קלה, נעימה ומטעימה את פסוקי “שיר-העם” משל המשורר: “צפור-זהב, עופי, חוגי, ובקשי לי בן-זוגי”… ממולה עלה מן החצר באויר הלילי קול של ספק זכר וספק נקבה: “רוּך, רוּך מנהוֹן! (כלך! כלך מכאן!) ס’טעזיך צוגעטשעפעט?!” – הקולות התנגשו. חלונות בית-הכנסת הגדול של המושבה הקטנה הביטו עלינו מעל הגבעה ברחבות, אבל – חשכים. אצלם עמדו מאזרחי המקום ושוחחו ביניהם על עניניהם בקול בעל-ביתי: “את אחמד צריך היה לפטר; גנב מאין כמוהו!..” המשפט התגלגל ובא עד החפירה שבצדי הסמטה, שם צמחו פתאום צללי שני עלמים פועלים, אחד בתלבושת של אריג כהה, והשני בקרעי מכנסי בד וחולצה ויחף לגמרי. נשמעו המלים: “הפונדקי, שבעה גרוש”… וגם הזמר המקונן: “שנים ציונים היינו ולא יכולנו לשבת יחד”. הצלילים רטטו. “מחר ימלאו ד' חדשים לבואי לארץ-ישראל” – נפסקה הזמרה על-ידי הברה פולנית-יהודית רכה; “וכמה חדשים ימלאו מחר ללא-עבודה?” – צחק השני, ה“רוסי”, על פי מבטאו, והפורק כל עול עפ"י תנועותיו, בעונג גמור.
הנשף נמשך.
ח
ונמשך גם סיפורו של רעי.
אשרו זה נמשך כשעתים.
אבל לא יותר.
כשחזרו הסירות, הביאו בהן את האשה וחמשת ילדיה בחזרה! המלחים התרגזו למאד על המוּשבוֹת וזרו הלאה את חפציהן באכזריות רבה. החפצים היו מוּתרים ושרוּיים במים. הילדות – החל בגדולה וכלה בקטנה – בכו בקול. האם היכתה ברציחה ודבר לא דיברה. היתה אימה!
והשבר הגדיל. לאחות-האשה עלה דוקא לרדת! גם לה לא היתה כל תעודה, אבל בעזרת אותו הנוסע עלה לה לרדת. והמהומה ב“גוּמרוּק” (בית-המכס) כל-כך גדולה, והדבר נעשה כל-כך במהירות ובהיסח-הדעת, עד שאצל אחותה נשאר גם כל סכום-הכסף שלה, של האשה וילדיה. הארנק היה תמיד אצלה, אצל האחות. עתה נשארה היא, אם-הילדים, בלי פרוטה. את אחותה העלו, ואותה דחפו בחזרה אל תוך הסירה. מתלאה!
מה לשעות עתה? מה לעשות? לאן נוסעים מפה?
חשך העולם, הספינה מתנודדת: מפליגה לחיפה. הנה יכנס משנה-רב-החובל לבדוק את הכרטיסים. מילא, בעד הנסיעה מפה לחיפה אשלם אנכי… אבל הלאה?
משנה-רב-החובל עבר ולא שאל לכרטיסים. ריחם, כנראה, את האומללים. יש עוד פרוסת-לחם? בבוקר לא אכלתי מהתרגשות; עתה צריך לאכול קמעא, להחליף כוח, להיכון לאסונות חדשים; ברם, הפרוסה שוב מתייצבת בגרון – לא לבלוע ולא להקיא.
– ויהודים עמדו שם, יהודים… – התחילה האשה להמר, כשעיפה נפשה משתיקתה – ואיש לא ריחם. איש… “למה באתן ליפו? – שואלין… – מדוע לא ירדתן בחיפה?” הלואי שלא ידעתי, איפה היא יפו וחיפה גם שתיהן… (ולילדות): שתוקנה!! אקח את כולכן ואשליככן הימה!..
כאן ניגש סגן-המשולח, שנסע גם הוא עד חיפה, ואמר: אשה דרכה בצעקה. אין מה לצעוק. הנה גם הוא נוסע לחיפה. לחיפה – ומשם לצפת. בחיפה יש לו אח, בעל אכסניה, ובוודאי יצא לפגוש את הספינה. גם הוא, האח, נתין תורכי, ובוודאי לא ימנע מהיות לעזרה בצרה. בחיפה, עד כמה שהוא, הצפתי, יודע, הירידה בכלל קלה היא מאשר ביפו. היהודים שטענו, מפני מה לא ירדה היא, האשה, בחיפה, צודקים, אלא שהם בוודאי לא ידעו, כי האשה באה בספינה מטריאֶסט. הם חשבו בוודאי, שמרוסיה באה, שאז בירות קודמת לחיפה, וחיפה ליפו, והקשו: למה לא ירדה בחיפה? אך השתא אתי שפיר. ואל תצעק. הוא, סגן-המשולח, יכול, כמדומה, להיות לה לעזר. אלמלי היה איזה כסף בידה, היה הוא משתמש בו… רצונו לומר: הוא היה ניגש ישר לפקיד-ה“גומרוק” והיה אומר לו בלשונו: – חַוַג’ה, כך וכך… צריך יהיה לתת לו בערך סכום של חמישה פרנקים בעד כל נפש ונפש… אולם אפשר שיקח גם נפוליון אחד בעד הכל. הו, אם יראה נפוליון של זהב – יותר טוב שני חצאי נפוליון של זהב – יהיה הוא כפרתנו… ישכח היכן הוא בעולם…
– נפוליון? זה כמה? עשרים פרנק?! – צווחה האשה – אפילו פרוטה אחת אין לי… גם אם ארד בחיפה… ביפו אמצא את אחותי… אבל בחיפה… שם אמות עם ילדי ברעב…
– נוּ, – אמרתי אני – בחיפה כבר נמצא לנו איזו עצה…
ולעת עתה היה לי כסף מזומן כעשרים וחמישה פרנקים עם איזו פרוטות, שנתתים לסגן-המשולח תיכף, מיד ליד, כי יעשה בלהטיהם מה שהוא יכול.
– נפוליון דיו! – אמר המקבל.
מילא, בקיצור – חמשת הפרנקים הנותרים נתתי להאשה, “לכל מאורע שיארע”; את הפרוטות הקטנות השארתי לי. אהובתי, בת האחת-עשרה, שהחזיקה כפות-ידיה הקפואות בשרווליה, הוציאה אותן משום-מה ושלחה לי מבט אחד. ידיה שבו למקומן, אבל המבט חיזקני, חיזקני… ושוב נדמה לי, בעצם הצרה הקיצונית, בעצם המצב של אין-מוצא, כי כדאי, כדאי לחיות, כי יש בשביל מה לחיות, וכי נעים, נעים לחיות. רגעי היה הרעיון הדמיוני ההוא, במעוף-עין בא כהרף-עין חלף, אבל בן-תוכן היה אותו הרגע. בפני בקורת-השכל לא היה גם הוא יכול לעמוד, בפני כרח הכרת המציאות, כמו שהיא, והאפסות שלאחריה, כמו שהיא – לא כל שכן… ואולם כל מהותי צעקה באותו רגע: כן! כן! כן!
ט
לא קצת עדיין בשמיעה? אבל לי, אמנם אין כבר מה להאריך. לתאר לך באיזה רגש ישבנו בחיפה בסירות לנסוע אל החוף – לא אוֹבה וגם איני יכול. כמשליכים עצמנו המימה נדמינו ברדתנו מעל שלבי האניה (כן, גם אני ירדתי אז לחיפה, יען כי לבירות צריך הייתי לנסוע עוד לילה שלם, מה שכבר היה למעלה מכפי כוחותי; גם מתעניין הייתי לראות גורלה של משפחתי). הנה מהרה-מהרה יחַתך גזר-דיננו: אם יקבל האדון את ה“בקשיש” ואם לא, אם יתן לבוא העירה, אם לא… הוי, ארץ-ישראל! ארץ ישראל! מה יקרת באותה שעה!
מחמת דוחק המקום ע"י הנוסעים הרבים נפלגו במקרה חמשת הילדים של האשה לעבור בשתי סירות. בסירה, שאנכי באתי בה, ישבו שתי הילדות הבכירות, והאם עם שלוש הנותרות נפלו לתוך הסירה השניה, אשר פיגרה הרבה מאחורינו.
אולם הנה החוף… הנה גם פני יהודים, העומדים שם על היבשה… איזו יהודים מאושרים, שכבר הנם שם, שכבר הוּתר להם להיות שם… מה צריך אחר-כך עוד?
צעקות ומהומות. הלב ניתר ממקומו, ניתר, ניתר, ניתר… מה יהיה?
– אין מה לירוא… אין מה לירוא… – צועק אלינו מעל החוף יהודי עבה, קצָבי, בעל זקן-פשתן, בפֶסקה תורכית – יהודים, הכניסה חופשיה פה…
אינני מאמין עוד למשמע-אזני!
– לגמרי? אי-אפשר… – ממהר סגן-המשולח שלנו לקפוץ ראשון מן הסירה וקורץ להמבשר בעיניו.
מתוך קריצה זו שכחו, הוא ואחיו, לנשק איש את רעהו נשיקה לבא מן הדרך.
עליתי גם אני אחריו ושתי הילדות צמודות בי. מתוך הסירה השניה, מרחוק, שלוחות אלינו עיני הבעתה של האם. רעיון-בלהות נשקף מהן: פן כמקרה אחותה יקרה לה גם בילדותיה הבכירות. אנו נעבור ע"י השוחד, והיא תישאר…
– אמא! אמא! – צעקה ילדתי בכל כוחה – אל תפחדי! פה אין משליכים אל הסירה בחזרה!
– נוּ, מה? – אחז במיטלטלינו היהודי העבה – תלכו לאכסניתי…
ועל אזני לחש:
– טעות… טעות… לא לגמרי חפשי… הכניסה… אחר-כך אגיד…
סגן-המשולח לא היה כבר אתנו.
– הם לקחו מכם כסף? – נחפז אלי יהודי שני, על פי מראהו, מיוצאי רומיניה, וגם כן פונדקאי, על פי דבריו – אוי, מוצצי דם… הירידה פה חופשיה לחלוטין… אינה עולה אפילו בפַרַה… אל תלכו אליהם… יפשטו עורכם… מה זה, אברך? מה אתה?
בכיָתי הפעם היתה כבר לא אותה הבכיָה החשאית והקטועה בפורט-סעיד, אשר המעבר מהטלטול והיסורים המוחלטים אל מעשי-צדקותיו הפתאומיים של אותו היהודי האגדי גרם לה; הפעם היתה ריקנות בלבי, חולשה בכל אברי, סכסוך נורא בראשי – וצעקה ארוכה בפי! ראיתי את האם עם שלושת ילדיה חותרת אל החוף בהתפעלות שגעונית ובחוסר-אמונה בהצלחתה עד הרגע האחרון; ראיתי את היהודים, כשאר היהודים, העומדים פה מסביב, על אדמת הקודש, על אותה האדמה, אשר נכסוף נכספתי אליה מימי ילדותי; ראיתי את מי-הארץ הזכים, הטהורים, השוטפים, השוטפים, המשתפכים מעולמות רחוקים עד החוף, עד החוף הזה… ועם החוף זכרתי אותו האדם מישראל, שבא שם אל החוף, בלונדון, ואת "בתו ", הבת מישראל, שירדה אל החוף עם בעל השפמים החדים, וכל זה ביחד התיך את כל קרבי והציף את כל פני בדמעות רותחות, גונחות, צועקות… אַ-אַ-אַ-אַ-אה!
– ביפו לא נתנו לנו לרדת! – נשמה האשה המאושרה בכבדות וסיפרה ליהודים מכל המוצאות אותה.
– ביפו אין נותנים, וכאן נתון נותנים? – שאל אחד היהודים העומדים – החוק צריך להיות בכל מקום אחד.
– טערקעלי שיקסע! – מעיר הקצבי, בעל זקן-הפשתן.
– וזה האברך אינו פוסק מבכיה! – תמה מחציתו וליגלג מחציתו בעל המלון השני – אַי-אַי! – חיקה הוא את קולי – טיפּש’ל, מה אתה בוכה?
פנַי באותה שעה נתנו לו, כפי הנראה, את הרשות המלאה להכתירני בשם-החיבה הזה.
– אוי, – התחטאתי לפני הכל כילד – הרינו בפלשתינה…
– נוּ, ומה טוב!.. למה לבכות? – טען בעל בית-המלון.
העומדים חייכו: – משמחה!.. משמחה על שהוא פה!..
– בכיני הוא… – אמרה אם-משפחתי במנוד-ראש. טיפה אחת נתלתה בקצה-חוטמה, וכל אשר עבר עליה החל כבר להתנדף, כנראה. היא שבה להיות את אשר היא.
ואני מחיתי דמעותי – ולמה אכחד? גם נטף-אושר חמימי ניצנץ, סוף-סוף, בקרבי, בהביטי פעם אל ידידתי הקטנה, שאינה סרה מעלי, ופעם אל החוף. בהביטי אל הילדה, אשר מה יהיה עמה מחר לא ידעתי, הבינותי, בכל זאת, שוב, מה שנגלה לי בבוקר, כי איך שיהיה ושיהיה, כל זמן שאנו חיים – אין הכל אחת. בשום אופן ואופן אין הכל אחת! וכי אותו ההבדל התהומי שבין שני אלה האנשים, שפגשנו אתמול באלכסנדריה ובפורט-סעיד, מונח גם בין שתי אלו העליות: בין זו, שעלתה אחות-אמה המסכנה ביפו, וזאת, שעלתה עמי היא, הילדה, בחיפה… ובהביטי אל החוף – ותהי בי הרוח, ואבין, כי לעת עתה קרוב הוא החוף, אשר באתי אליו אני, מאותו, שבא אליו ההוא גברא, הנער הזקן, בלונדון הזרה. ומה שנוגע ליופי…
שמע-נא, יודע אתה מה שאגיד לך? הן שונאים אנו את הדיבורים היתרים על היופי, אשר אנו שומעים השכם והערב מסביבינו; הן ריקים הם הדיבורים האלה וגורמים לנו לפעמים לכפור בעצם היופי גופא. אולם, אמור מה שתאמר, מלים אין בפי – ואז היה יפה. ו“הים הגדול” אכן הוא ים יפה, ובחוף-חיפה – יפהפה! באותה שעה האמנתי באמת ביופי, ביפי-הטבע, ביפי-היקום. ביופי של מעלה – – – מובן – גם זה עצבים.
י
המבוי האפל הצדדי שמעבר לגבעת בית הכנסת, אשר דרך בו שבנו הביתה, היה ריק; מלבדנו – אין איש. הירח, ככל אשר הוספנו ללכת, הלוך ושוב, בסמטות-המושבה הספורות והדוממות, כן ירד, ירד עד שיפולי הרקיע; וכשנכנסנו אל המבוי, היה החרמש משוחרר כבר מקפאון-עשנו ומנצנץ שוב בזוהר-זהבו, אשר היה לו מקודם, בהיותו עוד חוליה דקה. אולם נשב הרוח הקל, התמידי, רוח-הארץ, והירח נבלע לאט-לאט מאחורי איזו כתמי ענן – וַיסָפה.
למרות בריאותו הרופפת של בן-לויתי ולמרות הסכסוכים אשר היו לו מרגע לרגע עם ערדלו ועם רגלו החבושה, הרבינו עוד לטייל באותו ערב; אבל בנוגע לאחרית גיבורי זכרונותיו, מה היה את “משפחתו” בימים הקרובים אחר-כך, לא שם הוא לב לכל הפצרותי ולא פלט יותר אף מלה. אפשר, שהוא בעצמו לא ידע כלום; יוכל להיות, שהוא עזבם עוד באותו יום, אבל באופן כזה הן לא היה הוא מכחש ממני זאת. שיחתנו לאחר זה נתגלגלה עוד פעם על ענינים אחרים, שונים, ודוקא – שוב – ענינים רגשניים.
ולאחר שעה או יותר, כשבאנו למלוני, בבית איכר-פרדסן לא עני אחד, היה בבית הכל על מכונו; אבל אצל אורחי, והמספּר, נתנה הקדחת אותותיה אותות ביתר שאת וביתר עוז, וישכב ויתכס בבגדו.
– אכלן גדול איננו וגם אינטליגנט גדול איננו, אבל כל הלילה איננו נותן לישון… – התאונן בעל-הבית באזני על אורחי, לאחר שהשוכב נרדם לכאורה – הוא צועק… חלומות רעים מבעתים אותו, או מה? מתוך קדחת, כנראה… ואנשים כאלה באים הנה לעבוד… תן להם עבודה!.. משלחת…
– קדחת?.. – קרא בנו המגודל של בעל-הבית, אותו שלא נולד “להתענות בבוֹיָרָה” ושבאותו שבוע התעתד לנסוע לשיקאגו, לדודו – שמן-קיק וחינא – הוסיף בקול של בר-סמכא – יותר לא צריך דבר!
ממחלת הקדחת עברו לתחלואים האחרים המתהלכים. בעלת-הבית ערכה את השולחן לארוחת-הערב, נכנסו איזו שכנים, מן המחלות עברה השיחה לקרדיט ולפתיחת חנויות חדשות; העירו איזה דברים גם על עסקי “קופת מלוה”: למי שלא צריך לתת לו נותנין, ולמי שצריך – אין נותנין. השעה היתה קרובה לתשע. הבת המתבגרת, תלמידת המחלקה האחרונה בבית-הספר המקומי, ישבה בקצה-השולחן, במקום שהמפה לא הגיעה עדיו, ולמדה צרפתית. הכל כתמול שלשום. שוחחו, פיהקו, שתו קפה ואכלו דגים מלוחים.
מכאן ומכאן
מאתיוסף חיים ברנר
שש מחברות ומילואים
את הכי נלבב וטהור בקומץ העלים האלה
אני מניח בדֶמַע על קִבְרֵי יקִירַי וטהורַי,
הֶנִיךְ פֶסֶלוֹב ורבקה צ’יז’יק
חורף תר“ע־תרע”א י.ח.ב.
התנצלות מאת המלביה"ד
מוציא לאור אחד ממַכּרי פּיתני – וָאֶפּת – להביא בעזרתו ובהוצאותיו לדפוס את הכתבים כדלקמן, שהוצאתי מתרמילו של אחד הנודדים והכואבים בתפוצות־הגולה. ואמנם, ידוע אדע, כי לא אוכל לעמוד בפני אלה הקוראים והמבקרים, שיטענו על רכּוּתי – אם רק יואילו לדבר בלשון רכה – להכניס עוד כתבים, כלומר, רשימות קטועות ובלתי־מסודרות לספרותנו המסכנה, המלאה רשימות קטועות ואי־סדר גם בלאו הכי, בעוד שנחוצים לה, כידוע, דברים שלמים, מהוקצעים וגמורים; אבל בכדי ללַמד איזו זכות, מקצת זכות, על עצמי, הנני להזכיר, כי גם אנכי טענתי – ולא רק זאת! – להמו“ל הנ”ל בעת שבא אלי בהצעתו. אנכי טענתי אליו: “מה בכך שבעל־המחברת הוּא, כדבריך, איש שהספרות היתה אומנותו? במטותא, איזה ערך אמנותי יש לכתביו הטרוּפים האלה, שפּתוֹס שירי אין בהם, ואף לא רחבות־הדעת, ואף לא שכלול־הנוסח, ואף לא כל אַרכיטקטוּרה, ואף לא התבטאות הנפש הכל־עולמית, כמו שדורש מבקר אחד בדברו על תעוּדת האמנוּת, ואף לא מטרות נעלות אחרות – המטרות הנצחיות של האמנות – לרומם את הרוחות ולגרום עונג אֶסתטי?… הגע בעצמך, מה יש פה? איזו חשבונות, וידוּיים, מכתבים, אי־אלה קוים, בלי כל קשר, בלי כל ענינים יוצאים מן הכלל, ואפילו בלי כל סימבּוֹליקה פיקאנטית!… במטותא, קוים דלים, קלוּשים, כחושים, בלי כל חלב ודשן של אמנות!” כאלה וכאלה דיברתי למכירי המו“ל בהתגלות־לבי, אבל שומע לא היה לי ממנו וכל הטענות לא הועילו. “אמנם – אמר לי העסקן הספרותי העקשני, מבלי לענות כלל ממין הטענה – למרות שלא קראתי את אלו הרשימות אלא בהעברה בעלמא, כדרכי, כמוני כמוך יודע, שקוֹמבּינציוֹת של סיפור, לדאבון־הלב, אין בהן, וזה ודאי אינו מן המעלות היתירות, אבל הרי אנו נהיה אומרים במודעות בפירוש: רשימות, כלומר, לא סיפור… איננו מרמים איש: הרי לפניכם לא־סיפור; הקורא יקרא והחדל יחדל. יתר על כן: לא פחות ממך יודע אני, מי הוא בעל־הוידוּיים האלה, ואילו היתה כוָנתי בהוצאה זו אמנות אוביקטיבית או אפילו סוביקטיבית, כלומר, להבליט בצבעים בהירים את אישיותו של הכותב, ודאי שלא היה הדבר כדאי, כי באישיות זו אין כל חדש, וכבר היה הטיפוס הזה של צעיר טוב ואידיאלי, אבל חלש ברצונו ובטלן גמור, בלי כל יכולת לעמוד נגד נחשול־החיים, לזרא בספרותנו, ולא עוד אלא שלפי דעתי, בכל מקום שיש כאן השתפכות־נפש סוביקטיבית, צריך למחוק, לתקן, להשמיט, לשמור את הכלל הקלַסי: יצוֹר, צייר, ודוֹם! – במלה אחת, להכשיר לדפוס… גם לשפר את הסגנון הלקוּי… כמובן מאליו!” – “מובן מאליו! – נמשכתי אחרי המו”ל שלי כהד, אף כי בלבי לא הסכמתי לו לגמרי (ובאמת לא עשיתי זאת: קצת מחמת התרשלות וקצת מחמת פקפוק, שמא, אם מדפיסים, צריך להדפיס הכל ובסגנון־הכותב…) – אבל אם כן – שבתי לסורי – מעיקרא דדינא פירכא: למה בכלל להוציא את הכתבים הללו?” – “למה? – הצטחק איש־דברי, כמו שמצטחקים לתמימותו של ילד – וכי מה נפסיד? אֶה, לא נפסיד; – ובכדי להחזיר את ויכוחנו לגבוליו המופשטים, ששם אין סכנת ההפסד מצויה כל כך, הוסיף מו”לי – רואה אתה, הנה היטבת להעיר על אֶסתטיקה… מובן, שאני אינני קהה כל כך, שיצטרכו להגיד לי, כי מן היופי הציורי יש כאן אך מעט מן המעט, ואולי לא כלום לחלוטין; את הפובליציסטיקה הלא נסיר, כאמור, אבל התוכן… בתוכן… מחיי ארץ־ישראל… זאת אומרת: קהל הקוראים מתענין עכשיו"…
– מה? חיי־ארץ־ישראל? – לא יכולתי כאן לבלי לשסע אותו בצוָחה – מה רצונך לומר בזה? מה כוָנתך? כלום מתוארים בכתבים האלה חיי ארץ־ישראל, כפי שקוראיך היו רוצים לקרוא מעל הספר? כלום יש פה מחזות פיוטיים מהדר גאון הכרמל והשרון, מהעבודה על שדמות־בית־לחם, מגבורות ילידי וחניכי הארץ, הרוכבים האמיצים והרובים המצוּינים, מהטיולים הרבים, רגלי ועל חמורים, בסביבת החרמון ובעמק־יזרעאל, מהחגיגות הלאומיות ביהודה, שבכל שבוע ושבוע, מהחיים החדשים והרעננים, מאהבת בנות־ציון וירושלים, התמוֹת והצנועות? – לא! לא! מה יש פה מכל אלה החמודות? הן אף לא צל, לא זכר… לא, אם אל מול פני דרישות הקוראים הנה הולך בכתבים הללו – תנחל קלון מכּבוד!
– דא עקא, אבל אין השד נורא כל כך! – ענה על זה המו"ל המנוסה באומץ־רוח – ודאי, שהיה טוב, אילו היה קם אחד מסופרינו לכתוב… כמו שדרוש… מבין אתה? אבל גם זהו פתגם קלַסי: “באין דגים – גם הסרטן לדג יֵחשב”… ודיֵנו, שבמודעות יהיה כתוב: “רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ־ישראל”… אה, אלמלי רצית אתה, למצער, להוסיף קצת נופת… פו, לומר: נופך משלך – (לי אין פנאי) – לא?… ובכן, שריר וקיים… אנו מדפיסים את הספר גם כך… ואם תקניטני, אומר לך, שלמרות כל המגרעות שברשימות האלו מן הצד האמנותי, האוביקטיבי והסוביקטיבי, – בינינו לבין עצמנו – הנה יש בהן זעיר שם איזה כשרון ריאלי… זאת אומרת: מחברן אינו מחוסר כשרון… רצוני לומר –
ברם, כל האמרים היו כבר למותר. ודאי, שעוד היה בכוחי לעורר איזה צריך־עיון ספרותי חדש גם בנוגע לזה ועוד היו בפי מלים להוכיח לו שגם ריאליוּת זו, שישנה פה בחלק הבֶּלֶטריסטי, אינה אותה הנַטוּרליוּת הרחבה, המקיפה, הכוללת, ואף לא הריאליות העליונה, המתרוממת עד לידי מבט־מעל על חזיונות־החיים, אותה הריאליות, שאינה מתארת מה שיש, אלא נותנת מה שצריך ואפשר להיות וכו' וכו‘, כי אם – אויה! – ריאליוּת פשוטה, קצוצת־כנפים, ריאליות זוחלת, ריאליות פוֹטוֹגרפית וגו’ וגו'; אלא שכל המלים המוכנות שלי, בצירוף עם המלים המוכנות שלו, שהיו עלולות לבוא מיד אחרי, הפילו עלי פתאום משום מה איזה פחד לרגע והתאפקתי ונשתתקתי. אגב, ראיתי, שמו"לנו מתעקש להוציא לאור, ועם עיקש למה אתעקש אנכי? האם לא די בזה, שלא כיחדתי דבר תחת לשוני והגדתי הכל מראש? –
ישפוט המעיין.
מחברת ראשונה: (פתח דבר מאת הכותב)
שקט. לכתוב בשקט. היינו: לא באיזו שלוה, שלוה גאיונית, כי אם בשקט; פשוט. ספר־הזקנה הן מן הראוי הוא, שיכּתב בשקט. ולא מפני שהזקנה בעצם תקופת השקט היא. לא. גם הזקן, מכיון שהוא חי עדיין, מן הנמנע הוא, שידע את השקט הגמור. גם הזקן מביט, לרוב, לפניו, מחכה לאיזה דבר, מתגעגע לעולמות שאינם שלו ועיניו מתמלאות לחות, למרות הכרתו, כי הוא כבר חוזר מן השוק וידיו ורגליו רועדות; גם בזקן חי יצר־לב־האדם, והוא רוצה את המנה שאין לו, והוא מלגלג על הטעויות הנעשות מסביביו, והוא דואג על הכהונה הגדולה, שלא ניתנה לו. גם הזקן רחוק מן המות בעיני עצמו, ממש כאותו הריחוק של העלם בן הי"ח. ככה. ככה. החי, כל חי, אינו יודע את המות ואינו יכול לדעתו, להשיגו השגה נכונה בשום אופן. בזקן הנבון יש רק רגעים, רגעי שקט בודדים, בעת שהמות לא רק מתגלה לו בחזון, אלא בא אליו וכמו נכנס בתוכו. ואני? היהודי החולה והזקן גם יחד? מן המות רחוק גם אני, ככל אשר נשמה באפו, אבל מֵתַי מוטלים תמיד לפנַי ולרגעים ישנו בתוכי הוא, שלקח את הילד והוריד לארץ את אביו מן המיטה שממולי, ישנו בתוכי. היתכן, איפוא, שאצחק לעומתו כתלמידת בית־ספר צחקנית בנטותה את לוח־לקחה: מָות, מוֹתי, מוֹתך, מוֹתוֹ, מוֹתה? לא, דיי בשקט, ברגעי שקט.
לכתוב בשקט. ואם אמת־החיים, כל החיים, אמת הנערה הצחקנית, אמת הזקן החפץ, הדואג והמלגלג, לא תהיה בדברים שיכתבו כך, הנה אמִתִּם של אותם הרגעים הידועים הלא תהיה ותהיה. מה, איפוא, עוד? – האפשרוּת? – אבל האמנם אי־אפשר? האמנם נגזרה גזירה לצעוק תמיד? האמנם תעמוד לשטן אותה ההתרשמות התועה, הצפה? האמנם אי־אפשר באמת לתפוס מה ואפילו לא חלק מן המה?
מתפתלים שבילים וצדי דרכים, ועגלות תעבורנה, תפּגשנה, תלַוינה אשה את רעותה, תנחנה, ובעלי־העגלות, העליזים והערים, ישוחחו ביניהם, ישקו את הסוסים מן השוקת, יאכילום משק־המספוא, ישקו את עצמם מן החמת, יאכילו את עצמם מאמתחת־המזון, ועבים נוסעים במרום, וקדרוּת תלבש ארץ, וגשמים מטפטפים… מתעקלים תלמי־שדה בין ערוגות־חצץ וחציר לבהמה דקה, רזה, עולים הרים, יורדים בקעות, ואנשים מעופרים, למודי מחרשת־המסמר, כמעט ערומים, תועים בהם, מתקינים כליהם, כופפים עצמם לאדמה, מזדקפים ותוהים באופק, והחמה לוהטת, וזהרוריה נשתים בצמא… משתרעים חוצות־קריה, הרחק מנאות־שדה וחופי־ים, וחנויות־מלאכה וחנויות מקח וממכר בהם תשחרנה, ויצורי דכּא בהם יזחלו, ואד־אבק יעלה, ודברי ריבות בשערים, ומודעות קוראות לקונצרט… לא, לא, אין עמדה, אין עמידה; כל עניני־החיים, הענינים לאין ספורות – הכל צף: בדרך, בשדה, בחנות, בּבּיוּרוֹ, בתיאטרון – הכל צף והכל חיים, הכל שמו חיים, לרבות חיי עתה, חיי בית־החולים. גם חיי בית־החולים שמם חיים. שוכבים, נעים, נושמים, כואבים, סובלים, נחים. לזה מידת חום 39 ולזה קצת יותר. זה מידת חומו כתיקונה והוא יקבל אוכל, וזה, אף על פי שכתיקונה, לא יקבל. זה מוּבא וזה מוּצא. זה יצא מחר ולזה צריך עוד לעשות הקזות ואמבטאות. שנים ימים או שלושה?
לכתוב בשקט.
*
רופא, שתי אחיות, משרת, מיטות. מיטתי היא נומר 3. המיטה שממולי נומר 10, אשר ממנה לא ירד בן־לפידות אשתקד, ריקה עכשיו.
הולכים לישון בשמונה בערב. החלונות, הדלתות סגורים. המחנק כרגיל. אבל עכשיו שתים – ועוד היום גדול.
הרופא לא היה היום מאיזו סיבה. הוא מבקר אותנו בין אחת־עשרה לשתים־עשרה. הסינר הלבן שלו פתוח תמיד מאחוריו, ושחור מעילו הוַדאי מבדיל בין הלוֹבן המוטל בספק של שתי כנפי הסינר.
– נו, מה שלוֹם?…
– לא רע, החום עבר. רק הגועל…
– גועל נורא, – אני מוסיף משום מה כמפקפק.
– אין דבר, – הוא מנחם.
– נו, מה שלוֹם?… – עובר הוא לפני מיטה נומר 2.
*
לא, הנני טובל מלוֹא־עטי בדיו וכותב. כחפצי, כהרגלי, חפשי. לא! אני אינני כלל חולה. רק קדחת ומילַנכוֹליה. ואת מי אין כמו אלה?
הנה ההסתכלות ה“פסיכולוגית” גוזרת, שבן־אדם לפני מותו – באותה השעה החשובה – כל ימי חייו, כל עלילות חייו ופרטי עברוֹ עולים בזכרונו. ציורים בהירים, קוים מתלכדים. הכל צף למעלה, והכל נעשה חשוב, הכל נעשה יקר. האם חס הוא האדם על כל זה? הצר לו לעזוב כל זה? החושב הוא, כי – הוי! – אלמלי היה נשאר עוד בחיים, היה עושה הכל מחדש, היה עושה הכל באופן אחר? או אולי הוא משיג אז, שחייו נצחיים המה, למעלה מתפיסתו, ממש כמות, והוא מקבל אז את הכל כמו שהוא, בחנינה, ברצון, בלחישת: טוב, טוב, טוב? – מי יודע… חכמת־הנפש, הִגָלי!
לא, אני, אולי, אינני כלל חולה. בכל אופן, כמדומה, אין יומי זה היום האחרון, אין שעה זו, השעה הרביעית לפנות ערב, שעתי האחרונה. ואף על פי כן כל עברי לפנַי, כל עברי הקרוב… ועבר לא רע לגמרי, עבר חשוב, חֵי־הפסיכולוגיה! – לא, באמת, אני מקבלהו ברצון, את עברי זה, אני אינני מתחרט על שום דבר בו, אני בטוח, כי אילו לא היו שנותי עשרים ותשע, כי אם תשע־עשרה, והדבר היה תלוי ברצוני להתחיל הכל מחדש – מה?
כן, עברי, עברי. שוב אותו החשבון, אותו החשבון: כבוד־מלכים ושלטון־גבורים לא היו בו; עובדות של מהפכות רועשות ומנוסות־נצחון מבית־האסורים לא היו בו; אספות רבות־עם עם מחיאות־כפים של אלפי אנשים לא היו בו; ונחות דרגא: זרועות של מחוללות מן המדרגה הראשונה גם הן לא חינקוני מעולם; ציד ביערות־אפריקה לא עשיתי; אפילו לא מסעות לעבר הירדן.
לי היו: ימים של הוראה וכתיבה מיגעת על פת־לחם ולילות של שתית מים ובדידות; ימים של חוסר כל מעשה ונשפי רעב וחירוק־שינים; רעיונות חשאיים על עוֹל כבד ועל דמי אחים נשפכים; הרהורי־עלומים זעומים על שועת טבע־הזכר הנדכה שבי; שעות של יאוש כבד ורגיל אשר לפני קיר־הברזל. היו גם רגעים נעימים משונים, כמו עתה, של רגשים נוּגים, פיוּטיים והזיות קלות. בלי טעם, בלי סיבה. היו פגישות, שינויי־מקומות, בֶּרן, בֶּרלין, קראקוי. עבירות, עבירות, כמו שקורין לזה, עבירות ממש – לא רק מצבים מגוחכים, שאמנם, אולי, הרבה קשיים הם מעבירות – לא, אֵלוּ לא היו; לא, כמדומה… ביחוד בנוגע לאחרים… מצוות קטנות ומעשים טובים קטנים, כמו שאני קורא לזה, היו; אֵלו דוקא היו במקצת… ואם קרני השמש האחרונות המציצות עתה לחלוני אינן רוצות כלל לדעת מהן – לא צריך!
אזכּוֹרה. זכרונות. זכרונות־העבר. הנה זה לפני רגעים אחדים כתבתי: אזכּוֹרה. וזה כבר עבר. כהרף־עין – וגם הערתי זו כבר עברה. ראה, ראה, עוד הרף־עין – וגם הרף־עין זה יעבור. עבר, הוֹוה, עתיד. שאלת הזמן! אחת השאלות היותר חמורות, שהפילוסופיה מתחבטת בהן. הוי, הפילוסופיה!
עבר והוֹוה. בעבר הקרוב – דירה חביבה. זבוב עוקץ מזמזם אצל מכונת הספירט. ספירט היה. לחם היה. שׂמיכה להתכסות בה היתה. שינה בזמנה – תענוּג. לפרקים הפריעוּ. זה נכנס, זה נכנס. משׂרידי המחנה. טענות ותרעומות. שאיפות שנקברו. דוחק, דוחק. אין מוצא. ליברמאן נשתגע, הובילוהו לבירוּת. כרמלית הרעילה עצמה – ולא הצליחה: הצילוּה. ללפידות הזקן אין עבודה. סובל בכלל. אין חיים. אין תקוה. קשה, קשה מכל הצדדים. איך אפשר לנוח? מה יביא אתו העתיד? התחמץ הקֶרב. אבל כשהיו הולכים – היה טוב, טוב!… העתיד? אבל הנה כבר היה לי “עתיד”, אשר לא פיללתי לו ולא האמנתי בו לפני עשר שנים והנה גם הוֹוה… והנה שוב הוֹוה: מיטה נומר 3, אשר בעתיד יֵהפך גם הוא לעבר, למה שעבר. ובאותה השעה החשוּבה, החשוּבה, כשלָמות אין חפץ, אין חפץ, ומלבד זכרונות אין כלוּם – אותו המצב, שבו ראיתי את בן־לפידות אשתקד – באותה השעה – הלא הכל נעשה זכרון חשוּב, זכרון יקר.
מחשיך. אני שוכב. עֲלוּ, עֲלוּ אלי, זכרונותי! מעל קרקע־נפשי, מכל הגלגולים, כולכם עלו, גם המכאיבים, גם המעציבים – כולכם יקרים!
טוב לנפשי.
*
לאור הנר.
הביאו לי מכתב מדיאַספּוֹרין. מלפידות אין עוד תשובה על הצעתי בדבר עמרם; אפשר שמע שחליתי.
מכתבו של דיאַספּוֹרין הוא הראשון מן הדרך. כתוב, כמו המכתב משיקאגוֹ, בשפת יהודית־דייטש מרוססת: עברית לא למד בארץ וברוסית אין הוא רוצה לכתוב לי מאז. דברי המכתב מענינים קצת. עד מחר.
*
אתמול היתה מחלתי אנושה. לא היה כוח. לכתוב כל שכן. מה מרה היא ההרגשה של חוסר־כוח! מה קשה הוא הרגש: “ככה, חולה, אשכב עד עולם –?”
*
ככה.
בן־אדם אחד אהב בת־חוה אחת. הרגש היה רגיל, שטחי. כעבור זמן ידוע היתה היא עליו, כמובן, לטורח. אבל קלה ההתאהבות – קשה ההשתחררות. הימים עברו. לאחרונה עשה האיש את הצעד הנחוץ: סוף־סוף, הודה לה על האמת.. אין היא יוֹתר בשבילו כלום! היא לא זעפה משום־מה, לא דיברה משפטים, והוא הלך מאתה. היא יושבת בעליה, והוא זוחל מתחת. יש עוד אימה אחרונה, פן תחזור היא בה, פן תאמר למשכהו שנית, אבל היא לא קראה לו. דומה, שהיא גם צחקה… איך שיהיה, קץ לדבר. שחרור.
הלך־נפש בדומה לזה היה לדיאַספּוֹרין שלוש פעמים בימי חייו: בנסעו מרוסיה לגליציה, בנסעו מגליציה לאמריקה, בנסעו מאמריקה לפלשתינה. אולם עכשיו, בנסעו מפלשתינה ל… – הוא בעצמו אינו יודע לאן – מצב־רוחו אחר קצת. מעין כל זה אני לומד מן המכתב שלו, שהביאו לי שלשום.
לא שהוא דואג על שעזב את המקום. “אני הלא אינני לא דודי לפידות ולא אתה. אתם שניכם, בכל ההבדל שביניכם ולמרות היאוש השליט של שניכם (אני, מקבל־המכתב, הייתי מוסיף: היאוש המוכרח, הטבעי, המובן מאליו) נתתם סוף־סוף את ידיכם זה לזה והרי אתם מוסיפים לעשות כל אחד את שלו. דודי מצא את התוכן החיוני, למרות הכל, בארץ־ישראל, בביתו הרעוע שבארץ זו ובאֵת הרועד בכפוֹת־ידיו המיובלות, ‘לא בכדי לרכוש, כי אם רק בכדי להתקיים’, כמו שהיית אתה אומר; ואתה מצאת את מנוּחתך ‘בבדידותך ההומה’, שוב כפי שהיית אומר בעצמך, בעמרם שלך – מי יתן ובריאותך הרופפת, אשר בה עזבתיך, לא תהיה לך למכשול על דרך המעשה הטוב הזה! – ובספרות לעמך, שבארץ־ישראל אין חוסר־קרקעה מורגש כל כך, לפי דבריך. ואני מה?”
כן, אותה עזיבה מצדו של דיאַספּוֹרין היתה דבר המובן מאליו. עשרות ומאות כמוהו עוזבים את חוף־יפו. בכל אופן, אצלו לא יכלה האהבה לארץ זו להיות אחרת מאשר לשאר ארצות. יתר על כן: בשבילו, בשביל הדבר אשר חיפש למענו, הן היתה ארץ זו עוד פחותה מאחרת. ולדאגה על עזיבתה מה זו עושה? אלא כך. איזה רגש אחר מחלחל בדברי מכתבו. איזה עצב מיוחד. איזה רגש־עצב בעת שיודעים, שצריך להיות רגש־מה, ומהו לא יודעים…
אפשר צר לו לדיאַספּוֹרין על הימים שעברו עליו בזה המקום לבלתי שוב; אפשר מתגעגע הוא להרגעים המיוחדים שעברו עליו בזה המקום ואשר בגלגול ראשון ודאי לא ידע עוד כמוהם; ואולי עצוב לבו של הגוֹי היהודי הזה, שבא להתגייר ורצה להאחז בשורש־ישראל, על שלא מצא במה להאחז; ואולי גם נכון הוא מה שאומרים, כי כל העוזב את ארץ־ישראל סופו שתיכּסף נפשו אליה בבלי יודעים…
על הספינה, שבה הוא נוסע, אין כל יהודים חוץ ממנו. זהו, אמנם, פלא: ספינה הולכת מפלשתינה ונושאת עליה רק יהודי אחד. אבל, במקרה, כך הוא הדבר. יהודי אחד הוא דיאַספּוֹרין בתוך מאות אכרות ואכרים רוסים, השבים מהשתחויותיהם ותפילותיהם על הקבר הקדוש. לפיכך אין לו שום אפשרות לעשות נסיונות של הסתכלות באחים־לספינה וללמוד מאחרים. מחיצה בינו ובין כל הנוסעים. תחת זאת יש לו גם השהות המלאה גם האפשרות לשבת לבדו בפינתו ולהקשיב לכל הנעשה בנפשו. ממש כמו בשעה שאדם שוכב על ערש־דוָי – ממש כמוני. כמוני הוא מוסר לעצמו בימים השונים של הנסיעה, בשעות השונות, אימתי שהוא חפץ, קצת מרשמיו בשנים האחרונות, היותר אחרונות… ועל אלה הרשמים הוא מדבר במכתבו… והדברים מעוררים גם אותי לטפל בהם על משכבי… וגם לכתבם – אולי – על הספר… למה? למה עושה זאת דיאַספּוֹרין במכתבו? למה עושים כל מה שעושים? ומה אחרת יש עלינו לעשותה?
רשמי העבר הקרוב! עברו הוא, עברי אני, הוא, אני – למאי נפקא מינה?
*
הרופא הלך. הוא אמר, שעדיין טעון אני שכיבה, אלא שיש קאנדידאטים על מיטתי. אגב, גם המיטה נומר 10 נמלאה אמש. אינפלוּאֶנצה קשה שׂוֹררת בעיר.
אפשר, איפוא, שמחר אצא מפה. האצפה? האתפעל? וכי לא הכל ברור? ולאן יש לי ללכת?
כן, אפשר שאצא מחר. אך אם לא, אם אשאר, אָקים את נדרי, אקח מחברת שניה, יותר גדולה, ואכתוב את אשר יש עם לבבי, אשר עורר בי במיוחד מכתבו של דיאַספּוֹרין. אכתוב בכל שעה שאוכל.
*
הקאנדידאט על מיטתי לא הובא. נשארתי.
מחברת שניה: (חמשה פרקים)
א
לפני שלוש שנים, באחד מימי הקיץ האחרונים, לפנות ערב, ישבתי על אחד הספסלים בלי דופן שבגן העירוני של ל. הגָליצאית־האוֹסטרית וקראתי בפעם השלישית את “פאוּסט”.
פאוּסט ומפיסטופל היו בבית המכשפה. הזקן, רב־המכאובים ורב־הדעת, הרגיש רגש של תיעוב אל תרופות־האליל של המכשפה ויבַקש מהשד תחבולות אחרות… על זה ענה השד הערום: יש תחבולה! אל השדה לכה! ושם חפוֹר וחרוֹש, שים מעצור לתבונתך בחוג־מפעלים צר, אכוֹל שם לחם וזבּל את שדך אחרי אשר קצרתוֹ… הנה העצה היעוצה לך להעשות צעיר… – – – אבל, אהה! פאוּסט נאלץ להודות, כי לכזה יקשה לו להתרגל וחיים במעגל צר לא לו המה…
– אזי רק במכשפה תשועתך! – לעג לו מפיסטופל. – –
סגרתי את הספר הקטן, הבלתי מכוֹרך והקרוּע קצת פה ושם, שמתי ראשי בין ברכי ונמסרתי למחשבותי.
“אני איני פאוּסט, – חשבתי – פשיטא שאיני. מעשי־כשפים ודאי שלא יושיעוני, ו”המעגל הצר" מפניו דוקא אין אני ירא. איני יודע, היכן הוא הרחב…"
הוּרם הראש ואתו העינים. הרגשתי בהן, בעיני, שביב מוזר לגבי, שביב־החלטה. מפני השביב הזה התכּווץ והתבטל לרגע כל אשר מסביב לי כהתכּווץ קלף ספרי־התורה, כאשר שמו אותם על אש באותם הימים הגדולים!
קמתי לבקש לי איזו שׂדרה נשכחה, להתהלך בה ולחשב את חשבוני התמידי, חשבון־עולמי.
המון־הטיילים נתרבה מרגע לרגע; חבורות־הצעירים המתעלזות והזוגות הנוגים והמתבודדים השתפכו מכל עברים, נזלו, עלו על כל גדותיהם, וכגלי ים עוברים את גבולם, רדפו אותי בפינתי הבודדה, עברו על פני, הטרידוני. ומוזר היה הדבר, שכל אלה הראשים, הגופים, היצורים נולדו בעיר הזאת, יודעים – המאושרים! – את כל מוצאיה ומבואיה, פרבריה ושביליה, אוהבים בודאי את כל גניה ועציה, יודעים בודאי לספור את כל בתיה ואבניה, אחוזים, דבוקים, קשורים, ולכן עליזים, לכן חיים, בעוד שאני – מה?…
מעין גיחוך עלה והתפתל בדמדומי־הערב, ריחף והשאיר את עקבותיו על שפתי ה“אני” המתהלך כאן, מתחת לשפם המדוּלדל, המטורף. – לפני חודש הייתי בעיר פלונית, לפני שני חדשים בעיר אלמונית, אשתקד אלפי פרסאות מכאן. האם שם, בכל המקומות ההמה, לא שיחרתני הרגשה זו בכל פּעם, בכל פּעם? עובר־אוֹרח! עובר אוֹרח!
על שלוה הייתי מדבר, ואני רק נוטה ללון, נע ונד בארץ; על אותו מצב־הנפש, – היו גם מדברים לי – שאחריו אפשר להעתיק הרים ממקומם ואפשר גם להיסגר במערה. חי־חי, הנה עבר מאז עוד איזה זמן: ההרים, מובן, לא נעתקו ממקומם, ואף במערה לא היה צורך להסגר: רק מקום נחלף במקום… פרובלימת מושג־המקום, אחת הפרובלימות היותר מסוכסכות, שהפילוסופים מתחבטים בהן. הוי, הפילוסופים!
מקום נחלף במקום – המערה בעינה עומדת: ממנה לא יצאתי.
מי שאינו יוצא מן המערה אף לרגע, הן פטור הוא מהסגר חדש במערה חדשה.
ואף שלוה זו, שלוה זו כשהיא לעצמה, האם אינה רק מלה, שאינה מוסיפה ואינה גורעת כלום? מתוך שלוה זו יכול להוציא את בעליה כל דבר קטן, אפילו זה שבערבים אין לי בעיר הזאת, כמו בכל המקומות אשר עברתי בהם, לאן להיכנס לבלות איזו שעה, להימצא באיזו חמימות חברתית. מתוך שלוה זו יכול להוציא אפילו זה השעמום הרגיל, השעמום של כל נערה בעל־הביתית, שאצלה הוא, אותו שעמום, מופג על ידי התיאטרון המקומי, מה שאין כן אצלי, שאיני יכול להשתמש בתחבולה זו מפני שאיני שומע פולנית.
פולנית! איני שומע פולנית! ואיזו שפה אני שומע? קורא אני בחמש – אבל איזו שפה אני שומע?
שפת השלוה, חי־חי…
שלוה! קרא לה: התפשרות. התפשרות רגעית. ואף מיותרה. כי איזו ברירה יש לבלי להתפשר, ולמי יש איזו נפקא־מינה בדבר, אם התפשרתי או לא, ומה היה אלמלא התפשרתי?! העיקר הוא – מהו העיקר?
– נוּ, פַּאנים, מי הולך אתי אל התיאטרון, מי? – לא דיברה אלא צחקה בשׂדרה סטוּדנטית יהודית־פולנית, לבושה שמלה שחורה, חלקה ויקרה, ומגבעת שחורה, פשוטה ויקרה, אל חבורת העלמים אשר נמשכה אחריה.
בעברם, נשאר מרפרף הד־צחוק־עלומים על אילנות־שדרתי.
– כן, – הוספתי לחשוב – רוּח אחרת היתה אתי. בטלה ההתפשרות. הוּצאתי מעולם־הפשרה. ומה הוציא אותי? מה? אהבת־אשה? הו, לא, בשביל זה אני אינטלקטוּאלי יותר מדי. אשה עצורה לי מאז, מאז. אני, אמנם, כנראה, לא הייתי מסוגל לאהוב מעולם. האהבה דורשת אמונה בה, גידול וטיפול, יחס של קוּלטוּס. ואני – יחסי אל האשה בעצם היה תמיד ערום, חד־גוני ועיף מעיקרא. בימי שחרותי הייתי צועק לעצמי: “לא בי האשם על אשר לא אקרב אל אשה” – משמע, חשבתי זאת לאשם, ולא עוד אלא שבעומק־לבי, למרות הצעקות, האמנתי, כי אכן בי בי האשם. אולם מאז חכמתי וזקנתי ביותר – עבר הדבר. ואם יש, איפוא, דברים היכולים להוציאני מעולם לעולם הנה, בכל אופן, לא איזו יפה־פיה ההולכת לראות את ויספיאַנסקי בתיאטרון הפולני וחבר צעירים נגררים אחריה. בכל אופן, לא תאות־אשה.
– תאות־אשה – באותיות מפוזרות – צחקתי לעצמי, כאילו בכדי לכבוש את הגניחה האיומה, המתפרצת… והצחוק גרר צחוק. צחקו גם המטיילות. עלי צחקו. צחקו צחוק מפרפר, מזעזע; צחוקן חדר דרך האילנות, וגם אני צחקתי – וצחוק חפשי, גאה. קושי יש, קושי בין כך ובין כך. אשמה אין. אדרבה, בשביל איש־הרוח כמוני יפה לי – ואולי גם לאותן בנות־האדם הצוחקות – לבלי לקרב. לא, לא נצחון. כך, שני עולמות כאן.
חיי־משפחה – אלה דוקא יפים לשכמותי; ביחוד, בימים שרוחי טוב עלי. אבל רק העליה שבחיים אלה, העליה בלי הבית, בלי הדיוטה התחתונה, להיות לאב ולאח למי שצריך לזה. וגם משאת־נפשי זו עתידה להתגלם שם…
ערב רך, נוח, פושר, גָליצי, נפל כאן, במקום אשר עמדתי. לילה! לילה! – אמרתי – קיום־העולם הן לא יסבול מזה. כמה אנשי־רוח כמוני? אחד ברבבה. אין סכנה! בויספיאַנסקי שבתיאטרונך יש כבר הרבה יותר סכנה, הרבה יותר…
ופסקתי מצחוקי בקול. הצחוק ירד פנימה, ויחד עמו איזו קלות, קלות מיוחדה, קלות־שמחה, ממש כמו באותה שעה, שאיזה כתב־יד היה עולה לי ביחוד – כמעט באותה מידה שאני רוצה – ואני הייתי מפזז בלב־חדרי: אַי, טוב! טוב! הוּגד! הוּגד! הם אינם חודרים לכל מעמקי, אבל אני הגדתי; יש דברים שהגדתי ראשון, עוד לפני כמה שנים, והדברים נתקיימו, וגם זה אינם יודעים הם, אבל אני הגדתי!
– וגם על ויספיאַנסקי שלך, הלילה, תגבר תאותי – קראתי שוב בקול – תאותי השניה, הרצויה לי, תאות הגאולה, זו אשר הוציאתני מן ההתפשרות… זאת אהבת האומה ועינויי האהבה הזאת, שאינם קלים כלל מעינויי האהבה האחרת של איזה וֶרטֶר, זו אש־האמת וכוסף החופש העממי, אשר בספרי “בצדי דרכים”, – קובץ־רשימות בשאלות־הלאום – שאני הולך עתה להדפיס בקראקוֹי ואשר בו אני קורא לשם, מבלי להעלים דבר מכל אשר אתנו…
כן, לבלי להעלים, לבלי להעלים כלום. לא סַניגוריה נמלצה על עצמנו נעמיד אל מול הקטיגוריה הנפרזה, המסוֹרסה, של הויספיאַנסקים אויבינו. הודאה על האמת, הכרת חטאנו – לא נגדם! – והחתירה אל החוף היחידי, לשם – זוהי דרכנו. לקבוע יתד שם ולבלי לזוז הימנה!
בגאון ובעונג התהלכתי בשדרה המתרוקנת לאט־לאט וחשבתי על דברי ההקדמה, אשר אכתוב לספרי:
"…בנוהג שבעולמנו – אכתוב – סופר עברי מכיון שהוא מזדקן, הרי מתחיל הוא לדבר על המסורת והקנינים הלאומיים. בודאי! אותו סופר, שבעצמו, בימי נערותו, שבר לוחות שבורים, מכיון ששׂבע ימי־ספרות והתחיל מרגיש, שח… ח… שהוא בעצמו הנהו קצת מסוֹרת, הריהו קורא: “תרבות, בני־הנעורים! דרך־ארץ מפני הטראדיציה של עם זקן וגדול כעמנו!” – – –
כן, אני הולך מיד לאכסניה, לחדרי, וכותב: “אותו הסופר, שלפנים קרא בשם המערב, בשם ה’מתוקנים שבהם', כשהוא בא בימים – והוא עיף ויגע וירא – הוא מוצא פתאום, שאירופה ילדה צעירה ופותה היא, ולעומתה גדולה היא העצמיות הלאומית שלנו, וממנה פינה, וממנה יתד…”
(יש מהם נוהגין להוסיף עוד – כחוק ולא יעבור – את הטפשות בדבר “תחית המזרח”… איזו טפשות!).
"ואני – כך אכתוב לפתח־דברי – אני, בבואי היום לעשות חשבון ממה שרשמתי בעתים שונות, בשנות הנערות – הן יש מאלו שנרשמו לפני חמש שנים – הנני מרשה לעצמי להעיד עלי, שלמרות אשר זקנתי ושׂבתי – ומי מאתנו לא זקן ולא הפך לבן בחמש שנות המשבר האלה? – אין אני חוזר בי מן העיקר שלי: מן היחס השלילי לעצמיוּת ההיסטורית שלנו, מן הכפירה הגמורה בגדלות הירושה שלנו…
אמנם, עיקר שלילי; אבל עליו יעברו גאוּלים…"
ובאותו הגאון והעונג צחקתי בתוכי:
"יאמרו – אפשר שאוסיף בהקדמתי – יאמרו: מפני שכותב־הטורים האלה לא זכה, שעבודתו הספרותית תהא גם היא לאחד ה’קנינים' – כשם שזכו הגדולים והטובים ממנו – אולי… אפשר מאד… ואין כאן מקום לאבק־תרעומת… אבל, איך שיהיה, ואני – אם יש מתענין בזה – אני במרדי עומד!
“אני – בהנאה חריפה ותאוָנית הייתי מוחק מן הסידור של העברי בן־הדור את ה’אתה בחרתנו' בכל צורה שהיא. עוד היום הייתי עושה זאת: מגרד ומוחק את הפסוקים הלאומיים המזויפים עד לבלי השאיר זכר. כי הגאוה הלאומית הריקה וההתפארות היהדותית מחוסרת־התוכן לא תרפא את השבר, והמליצות הלאומיות לא תועלנה כלום”. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
חושך. כאן אי־אפשר לרשום. צריך ללכת לאכסניה.
אולם כעבור חצי שעה, בעמדי על המגרש הרחב לפני בנין־התיאטרון הנהדר, שמשני עברי דלתותיו הואר באור־החשמל שם החזיון האנטישמי שבמודעות האדומות־השחורות הגדולות, חזר העצב לקוסס את לבי. אותה הסטודנטית היהודית יושבת־המקום טיילה על מרצפת האבנים הלבנה בכל יפיה היהודי־הפולני, בכל עדינותה־עגבנותה המשכרת, בכל רצינות־זרותה לאשר בתוכי, אחיה היהודי, הנכון לגווֹע בנשיקת קצות אצבעותיה. פרחו להם כרגע כל דברי החכמה והזקנה, התפרצה בלאט הגניחה החנוקה – וקטוֹנתי, קטוֹנתי מאד, בעיני עצמי. היא טיילה, טפּפה, וצלצוּל קולה המשכיח־תבל היה, יחד עם זה, כּאילו היא רוצה הוכיח בו לבני־שיחתה, המסובבים אותה, שהיא בעצמה מתביישת מפני רוב ענין־דבריה ונועם־מדברה. היא כמו שפכה רוח על מעגביה בעלי הזקנים השחרחרים, המסוּפרים, המבוּשׂמים… רצנזנטים, רצנזנטים יהודים ופולנים גם יחד, אשר מחר יכסו את עמודי עתוני המקום בתהילותיהם המזויפות לחזיונו המזויף של ויספיאַנסקי… הנה הכוס, כוס התרעלה… “Prosze Pana! Prosze Pana! ”
נתכווצו האגרופים – והיה שעמום, שעמום קשה, שעמום תוסס, שעמום ארסי. לא היה מקום להסתר ממנו. השנים התחככו כקרח־הנהר, המשתבר באביב. קול דברים וצחוק היה מסביב, צחוק פולח כליות ושלוּח אלי, רק אלי…
הרגשתי: בגבי הכפוּף ובצבע בגדי הישנים, אשר לא לפי נוסח־המקום, אשר צבע טלאיהם לאור האלקטרוֹן הוּא כמראה העלים היבשים, שהתגלגלו מתחת לספסל בלי דופן, שעליו ישבתי לפני שעה וקראתי את “פאוסט” – הריני דומה לאיסי יהודי שב מימים קדמונים, שתעה להיפודרום אלילי ולפניו הרוכבות הערומות למחצה משתערות אנה ואנה על סוסיהן האבירים.
– הדרך בשבילי הלא ברורה היא… הכוס מזוגה, האחרונה, היחידה, הגואלת – עלי לשתותה… ושם – “שם נשיר שיר חדש”… שם נבנה גם בימה חדשה משלנו… מה, איפוא, אני רוצה? – אמרתי לעצמי, לאחרונה, בלכתי משם.
“קרקע… גאולה… מהפכה יסודית… חיים אחרים בעיקרם…” – התרקמו כל אותו הלילה מלים ומבטאים בלב, וזרם דם חדש, בלתי שכיח, התפרץ לתוכו.
גבות־העינים נטו וכיסו את השביב, אשר התלקח בהן שוב וביתר עוז. השביב היה שביב מוזר לגבי, שביב־החלטה.
ב
מהפּוֹגרוֹם שהיה בעירו, עיר־הפלך הדרומית, עיר־מולדתו, ושבּוֹ, בפּוֹגרֹום זה, כמעט שנגמרה כל תנועת השחרוּר בה, לא סבל הוא, דוד דיאַספּוֹרין, מאומה. אביו לא נהרג, שדי אמו לא נכרתו, אחותו לא נאנסה, אחיו לא נאסר בעד הגנה עצמית ואפילו רכושו לא נשדד. וכל זה לא נעשה בנס, כי אם בדרך הטבע הפשוט. אביו שבק חיים לכל חי בערב המאורעות הגדולים ממחלה ממושכה, מחלת “הדק העיור”; אמו מתה עוד שלוש שנים קודם לזה משבר־לב פּתאוֹמי; אחותו היפה־פיה נישאה עוד בחיי אמה לקוֹמיסיונר גָליצאי אמיד ויצאה לגור אתו לקראקוֹי. ואחיו הבכור נדד לניו־יורק ומשם לשיקאגו לפני כמה וכמה שנים (אביו, עליו השלום, שילם בעדו שלוש מאות רוּבּל). ובנוגע לרכושו, ל“ירושתו” של דיאַספּוֹרין שלא נשדדה – על זה, כמדומה, אין מה להאריך.
אביו, כאמור, מת בהתחלת אותה התקופה רבת־העליליה, זו התקופה היותר בולטת ובודאי גם היותר חשובה בדברי ימי חיי דיאספורין, חיי צעיר יהודי רוסי. סואן היה אז עולם־הצעירים ברוסיה ודיאספורין היה אז בן שמונה־עשרה. נוסף לזה: אֶכּסטרן ככל בני גילו, סוציאליסט ככל בני גילו, לוקח חלק אקטיבי במשחקים של חובבי האמנות הדרמטית (לטובת ה“קוּפה”, כמובן), ודוקא באיזו התלהבוּת מיוּחדה, קצת לא ככל בני־גילו, וסמוך על שולחן־אביו – כרוב הגדול של בני־גילו. אביו, בּונם דיאַספּוֹרין, היה סרסור בעסקי פשתן וקטניות, וחדר גדול היה בביתו השׂכוּר, שבו היו גומרים עניני כל מיני שטרות, אַקציות, אובליגָציות, קוֹנטראקטים. אביו היה בהול וטרוד כל הימים, אעפ"י שעיקר־עבודתו היה ביחוד בימי הירידים הגדולים. אז היה מסיר את נעלי־השבת הדֶליקַטיות שלו ונותן על רגליו מגפים גדולים ויבשים, המעפרים בעפר ומעלים אבק. זקנו של בונם דיאַספּוֹרין היה סבוך ואדמדם, זקן רוסי, וגם גופו היה כמעט מוצק, לא יהודי כלל, אבל מגפים אלה היו סמל־האוירוּת, וכולם אומרים: “יריד”…
עם אביו האלמן חי דיאספורין הצעיר בשלום ובמישור. האב, אמנם, יש שהיה מרמז לבנו על זהירות עצמית: אֵם אין לו, כלומר, והרי שצריך הוא לדאוג לעצמו, להשמר לנפשו, אבל בדרך כלל ידע הבן, שדעת אביו כדעתו היא וכדעת כל האנשים בעת ההיא, שצריך להתערב!… הפוליטיקה של “שְׂטֵה, עבור ועמוד מן הצד” כמעט שלא היתה אז בנמצא, ועל אחיה של אם־דיאספורין המנוחה – אריה לפידות – היו הם כולם, בצותא חדא, שופכים לעג כמים, בפניו ושלא בפניו. הדוד לפידות בא אז לעיר־הפלך מעיר־המחוז הקרובה, בה שימש זמן קצר בכהונת רב מטעם הממשלה. את הכהונה עזב אריה לפידות מחמת חיכוכים ומחמת פרינציפים עיוּניים, ובמה התפרנס בעיר מגורתו החדשה לא ידעו קרוביו ובני משפחת אחותו המנוחה. היו לו, כמדומה, איזו שעות עבודה בביוּרוֹ האֶמיגראציוני, שנפתח אז בעיר, אבל בבירור כמה הוא משׂתכר מזה ואם זה מספיק לו לאוכל לא ידעו. אי־ידיעה זו עיכבה, אמנם, במקצת בעד בעלי־דברו, שלא להקניטהו ביותר, ואף על פי כן לא היו יכולים שלא להתקלס ברובי־תורותיו, שהיו כל־כך לא לרוח־הזמן ובה“פּוֹסטוּלַטים” של השקפת עולמו, שהיתה מוזרה “במובן הרחב של המלה הזאת”, כפי שהיה מוסיף ומטעים צבי, בנו הצעיר של אריה לפידות. שגורה היתה אז בפיו של הדוד המוזר המימרא: “מזה אין מה לצחוק”, אבל בנו, בן־אחותו וחבריהם לא היו משגיחים בה והיו צוחקים, מדי היה מתחיל אריה לפידות לגמגם – כי לנאום לא ידע הוא בימי הנאומים ההמה – על היחיד ההולך בדרכו ועל בני־העדר הנמשכים אחר המוֹדָה. אריה לפידות בעת ההיא כבר לא היה צעיר, בן ארבעים וחמש, אבל הוא היה מוכיח, שלא מחמת זקנה הוא אינו הולך בדרכיהם של “בני העדר”, אלא בכוָנה מיוחדת, כּונת־עלומים דוקא, בהיותו אזיל לשיטתו, שצריך אדם ללכת בדרכו, אשר התוה לו לעצמו. אידיאלים? אדרבא, ההוא, לפידות, עומד דוקא על זה, שצריך ללכת בדרך־האידיאלים… הוא טוען: ההולכים הרעים אינם צריכים להטיל צל בעיני הבריות על האידיאלים הטובים, שבדרכיהם היה על ההולכים ההם ללכת… – – – “ניטשיאני וציוניסט! – היו מפסיקים אותו ומושכים בכתפות – הדרך, אשר אתה הוֹלך בה, תביאך אל התוגר!”…
בונם דיאספּוֹרין לא היה במחנהו של בנו, אבל דעתו בכל דבר היתה כדעת הדור הצעיר: חוץ מזה ידע הוא, שבנו הוא אֶכּסטרן ככל האֶכּסטרנים, שהוא מבלה ימים כלילות על “ספרי היסטוריה” וכל הנחוץ, ונתן לו מנוחה.
אמנם, בכלל – הדבר לא יפּלא – מיעט הבן מאד להגות על אדם זה, אביו, שהיה פוגשהו שעה־שעה. לדיאספּוֹרין הצעיר היו אז, כנראה, ענינים הרבה יותר בלתי סובלים דיחוי, ובודאי גם יותר חשובים ונעימים. הם, הוא וחבריו, היו אז – להכעיס את לפידות הזקן! – המַטריאליסטים המוּשבעים, ההולכים בדרך־הפּרוֹגרס; עם חוקי־הברזל על שכמם הלכו הם, האֶקוֹנוֹמיסטים ההיסטוריים, לקראת הסדרים החדשים של הפּרוֹצס האֵיתָני; כמהפכים אמיצים צעדוּ לקראת התנאים הסוציאליסטיים של החברה האנושית בכלל… בני העונה, בני הדור, אוחזי ברסן התקופה, אנשי המעשה היו. במפלגתו של דיאספוֹרין, למשל, היה מנהג מקובל לסדר מדי פעם בפעם חתונות בדויות בין החברים והחברות לתכלית אסיפה ופרוֹפּאגאנדה, חתנים וכלות היו יושבים אצלם באסיפותיהם האסורות בראש השולחן – לרמות את הפּוֹליציה, ברגע הראשון, אם תבוא פתאום. והוא, דוד דיאספּוֹרין, בן בונם הסרסור, השושבין התמידי, היה קורא לעזרה את כשרון־המשחקים הקוֹמי שלו. רבי־העליליה ומרובים היו הם בארץ!
ורק לאחר הפּוֹגרוֹם, שהוא יצא ממנו בשלום, כאמור (ורק שבחינותיו נדחו בגללו – צריך, אולי, להוסיף!), כשאבא כבר לא היה בחיים, התחיל המנוח להעסיק את מחשבתו של דיאספּוֹרין באיזו מידה. אילו היה הוא אתו – מה היתה דעתו בנידון זה? ומה היה הוא, למשל, אומר לחזיון הלז? – טבע נפש האדם מהו!
ביחוד היה דיאספורין הצעיר רגיל להעלות על זכרונו – כבר אחרי ככלות הכל – מחזה אחד קלוש, שהיה ביניהם, בינו ובין אביו פעם אחת…
בונם דיאספוֹרין, לרגל עסקיו, כאמור וכמובן מאליו, היה בהול וטרוד תמיד, אבל בעצם הדבר היה בעל דעה מיושבה מאד. עוד זאת. יסורי מחלתו הקשה גרמו לו וגם לימדוהו, שיכבד את עצמו, ומכל החולשות היהודיות נשארו לו, אולי, רק שתים: לחשוב את דוד בנו לבעל כשרונות בלתי מצוּיים, שעתידות בלתי מצויים נכונים לו, ולהוציא פתאום כל ספר מידי זר קורא באמירה: “הראני־נא במה אתה מעיין!…” – בנוגע לבנו האֶכּסטרן גברה, כפי הנראה, החולשה הראשונה על השניה והיה מתאפק בכל כוחותיו מהפריעו ומבּלבּל את ראשו, בשעה ש“הוא מתכונן לבחינות”! אפשר, שעל מידת־התאפקותו זו השפיעה גם אותה עובדה, שלרוב לא היה דוד לומד לבדו, אלא בחברת בן החנוני הרוּסי שכנם, רֵע־דוד מנוער (רֵעו מאז עזב את “החדר המתוקן”, שבו בילה כשנה וחצי וממנו הוציא מה שהוציא), כי “היזהר בגוי קטן וּנהג בו דרך־ארץ!” – הפתגם הזה היה שגור ביותר על שפתי בונם דיאספורין: גוי קטן זה עוד יגדל ויהיה ל“סטוֹלוֹנאצ’אלניק” – ואתה תעמוד לפניו בלי כובע… איך שיהיה, והעובדה היתה עובדה, דבר שבמציאות: האב החולה למד לבלי להטריד את בנו האכסטרן, אפילו בשעה שזה ישב בודד בחדרו.
מתוך שלא לשמו בא לשמו.
אולם פעם אחת, בשעה מאוחרה בלילה, שב דיאספורין־האב מן החוץ, שׂבע־רצון מאד: דין־תורה היה לו עם איזה סוחר וזכה בדין (זה היה חדשים אחדים לפני פטירתו). גם דיאספורין־הבן זה עתה שב מ“חתונה” שעלתה ביחוד (נאמו שבעה־עשר איש, הוציאו שלוש ריזוֹלוּציות, והוא, דיאספורין, היה בפעם הראשונה ה“חתן”, ישב בראש השולחן, מילא תפקידו באופן מצוין, לעונג כל הנאספים, ואחרי גמר האסיפה קרא לפני מתי־סודו שנשארו לשם זה, ובהצלחה רבה, את “אצל מבוא־הכבוד” של ניקראסוֹב), ולא יכול לשכב מרוב התרגשות. בכדי להתראות לעיני אביו – לכל אופן שיהא! – כאילו הוא היה כל הנשף בבית, פתח איזה ספר־לימוד והתחיל להביט בו. האב התפשט את בגדיו בחדר השני והאריך משום־מה בדבר זה שלא כדרכו. לבסוף לא יכול, כנראה, להבליג על רגשותיו ונכנס אל בנו.
– אחרי חצות?! – האירו עיניו בחיבה, בחיבה אמיתית, בחיבת פּייטן ליצירתו (עם הנפת־ראשו לאות תמהון נעים נתבדרוּ שולי כותנתו ממעלה ונתגלו ערומים כל חלקי־גופו, שבעוד חדשים אחדים לא עמדו בפני הניתוח).
– נוּ, ומה בכך? צריך ללמוד! – אמר דוד בקול שלא לפי שנותיו.
– ובוֹגדָן חמֶלניצקי הלך זה כבר? – שאל האב בעלמא, רק כדי לשוחח עם בנו, כי תמיד לא היה רגיל אצל שאלות כמו אלו.
– אַנטוֹן? –
בשם “בוגדן חמלניצקי” היה בונם דיאספורין קורא לחברו־בלימודים של בנו. שם החבר הבלתי־חבר הזה היה דוקא אַנטוֹן זָרֶזוֹב, עלם בעל נפש אכזריה קצת, אכזריות מחוסרת־רצון, נפש רוסית, אבל פשוטה, בלי ערמומיות, ושונאת כל לימוד עד לידי מדרגה מגוחכת. אולם דיאספורין־האב בשעת בדיחות־הדעת היה אוהב לכנות את ה“טשינוֹבניק” העתידי הלז שלא בפניו: בוגדן חמלניצקי. כנראה, עמד הוא, היהודי הסוחר, פעם, בזמן מן הזמנים, והקשיב, איך שבנו שונה את הפרק ההיסטורי הזה – ל“הגוי שלו” – ונתרשם.
דיאספורין־הבן, שהיה באותה שעה תחת השפעת ה“חתונה” והנאומים הריבוֹלוּציוניים, נתעורר אחר שתיקת־רגע והשמיע משום־מה בקול פּתּיטי: אבל האם יודע הוא, אביו, מי היה בוגדן חמלניצקי באמת? זה היה איש בעל רגש פּטריוֹטי נערץ, אשר בשנת 1648 התקומם נגד הפולנים העריצים, שדיכאו את אוּקראינה ארץ־מולדתו, ועשה בהם שפטים, אשר…
האב, שמבטו היה מוסב אל החלון מוגף־התריסים, ישב על משכבו של בנו, שוב שלא כדרכו, ואמר:
– נוּ, וגזירת ת"ח?
– מה ת"ח?
– בספר “שבט־יהודה” – דיבר הוא כמו לעצמו ובדיחות־דעתו סרה מעליו – אתה אינך יודע!
אבל דוד דיאספורין לא חפץ לדעת. הוא, אמנם, ידע מה“אוּצֶ’בּניק” של אילוֹבאסקי, כי בוגדן חמלניצקי הֵרֵע ליהודים, שישבו בחבל ההוא וחכרו את בתי־המזיגה ובתי־התפילה של הנוצרים… הוא גם נזכר בכהרף־עין, כי באותו שיעור כאילו לא היה נעים לו פורתא בפני אַנטוֹן תלמידו־חברו, אם בגלל אשר הוכו היהודים באופן מבזה או בגלל אשר חכרוּ את בתי התפילה של הנוצרים… אבל איך שיהיה, הוא לא חפץ לדעת. אז לא חפץ לדעת. משום דבר לא חפץ לדעת!
לאחר כך, כששהה דוד דיאספורין בקראקוי אצל אחותו והיה מספר לי – לא בצורה בלטריסטית! – את כל אלה הדברים, לרבות מחזה־הלילה ההוא, יש שהיה דרך־אגב מחקה לפנַי (ובודאי לא בלי כשרון!) את קולו הקוֹקטי של שאר־בשרו צבי לפידות, צבי בן דודו אריה לפידות, איך שהיה מתפאר לפני בחורותיו:
אני אינני חפץ לדעת משום לאומיות! איני חפץ! אני נייטראלי באופן אַבּסוֹלוּטי לכל הדבר הזה.. יוּשם־נא לב: אני אינני קוֹסמוֹפּוֹליט, אבל גם לא לאומי. עברית ישָנָה איני יודע אף לקרוא, ואף ב“נקודות” – הלא כך קוראים לזה? ז’ארגוֹן – רק מעט, רק מעט מן המעט. יוּשם־נא לב: אבי הוא פאנאטי, אבל אני את חינוכי קיבלתי בבית־הספר העירוני הרוסי. לגמנסיה לא זכיתי: “פּרוֹצנטנאיה נורמה!”, אבל מן הדת היהודית, נגיד, אני יודע מעט מזעיר, וזוכר – עוד פחות מזה.
למה אכחד? אני, השומע, הייתי נהנה הנאה תיאטרונית מרובה לראות את דוד המחקה ממלא את עיניו הבעה של התנַכּרוּת, ממש כצבי שאר־בשרו בשעתו, ומוסר, לא בלי קורטוב של קאריקאטוּריוּת, את סיפורו של פלוני, איך ש“רק לעתים רחוקות מאד, בשעות ידועות, נגיד, הוא (צבי לפידות) נזכר זכרון כהה אחד, איך שפעם אחת (באינטוֹנַציה של מזכיר נשכחות), ביום חג בבית־התפילה – הוא היה אז בן עשר, אולי, תלמיד המחלקה השלישית – לקחו אביו (זאת אומרת הדוד אריה) והכניסהו תחת טלית אחת, שכיסתה על ראש כולם; נר דלק שם והיהודים קראו בביבליה… היה איזה ניגון משונה, מענין, בלי שום פקפוק, מאחר (בהתגדרות קיצונית לפני הבחורות) מאחר שנחרת כל כך בזכרונו… “חתן־תורה”… “חתן־בראשית”… – איך קוראים לזה? בחג־השבועות היה זה, כמדומה לו… הן יש מנהג כזה אצל היהודים, הלא?”
– – – – – – – – – – – – – – – – – – –
כן, לאחר כך, בקראקוי, כשדוד דיאספורין כבר חפץ לדעת. ואולם אז, בלילה ההוא, בשעת שיחתו עם אביו, היה דומה גם הוא לשאר־בשרו ועוד עלה עליו. הוא, דוד, לא הסתפק בזה; – לבלי לחפוץ לדעת ולהיות “נייטראלי במובן אַבּסוֹלוּטי”, – הוא, דוד, היה אנטי־לאוּמי, אנטי־לאוּמי מושבע ועומד. הוא היה כזה על פי הוכחתו הפנימית, על פי כל השקפת עולמו הסוציאליסטית, והתגאה בזה גאות־קנאים. הוא לא די שלא חפץ לדעת כלום מן הספר, שהזכיר אביו ב“סנטימנטליותו”, הוא שנא אותו על בנותו חיץ בינו ובין העולם הכללי של עם־הארץ. הוא היה תקיף בדעתו, כי הלאומיות בכלל – זהו חזיון ריאקציוני; כי הבּוּרג’וּאזיה המציאה את המושג בכדי לכבוש על ידו את שוקי העמים הנכנעים ולתכלית זו מַנהגת הממשלה, המשועבדה להבּוּרג’וּאזיה, פוליטיקה של אסימילַציה ביחס לעמי־הנכר. אנחנוּ (כלומר, אותם המהפכים האמיצים וכו') הננוּ נגד זה, ואנו מוחים גם נגד מעשיה של ממשלתנו כלפי היהוּדים. אבל לאומיות, התבדלות – הס מלהזכיר! הלאה! הלאה! הלאה!
…השעון השמיע שתים. הזקן פיהק בעיפות. על עיניו עבר צל של חוסר־שינה. ידיו נחתו על ברכיו. כל גופו נכפף לפניו, ויהי דומה לערער רקוב ועקום. עיניו הביטו לארץ ובקול של הכנעה הוציא מתוכו:
– נוּ…
ואחרי רגע שוב אמר פעמים:
– נוּ, נוּ… יהא כך… מילא… גזירת ת"ח – יהא כך…
– אבל כך לא יהיה! – לא נתן הצעיר דמי לו.
דיאספורין־האב שתק, שתק – נכנע, בטל. אחר כך התיצב, התמודד ואמר:
– חמישים ותשעה אֶכּסטרנים עמדו למבחן אשתקד. ראשים! בחירים! כמה, סבור אתה, לא נכשלו? שנים! את כל השאר הכשילו הצוררים במתכּוון. אַנטיסמיטיזם!
הבן סגר את הספר ברוגז ולא אמר כלום. השירה הישנה! האב גיחך איזה גיחוך רפה, פשרני, ואמר:
– ואז – בוגדן חמלניצקי למה? אה? למה אז כל הטאראראם? אה?
“כדרך התגרים!” – נהם הבן בקרבו.
ועל משכבו, לאחר שהלך אביו, הגה: אנטישמיות – מה פירושה? לא רוצים בנו? לא רוצים לקבלנו? לא אכפת להם כלל, שנהיה לבדד? מדוע? לא נכון! לא נכון!
אולם בבוא ימי־הפקודה, בעת שקרדומו של שכנם, אבי־אַנטוֹן, עדיין לא נרחץ, והם רבי־העליליה, הדפיסו פּרוֹקלַמַציה על קוֹנטר־ריבולוציה, בקעה, אף על פי כן, שאלת האב המנוח את המוח הצעיר באחד־הלילות:
“למה בוֹגדן חמלניצקי? למה?”
ג
מעון־אחותו של דיאספורין בקראקוי היה באחד הרחובות היותר נאים, ששמו כשם מלך פולני ידוע. האולמים היו רבים, מרווחים ומשוּחים, ובבוקר־בבוקר היתה צעקת הילדים המפונקים, הגדולים עם הקטנים, הולכת על פני הרהיטים הנאים, מסוף אולם אחד עד סוף השני. אז היתה בעלת־הבית היפה־פיה, שמכל יפיה לא נשאר לה עוד אלא, אולי, חזה המחוטב יפה, יוצאת מחדרה בחלוק־בוקר, ולפעמים רק עטופת־סדין, מרוגזה, שטופת־ממרורים, ומקללת את הילדים ואת המשרתת הפולנית.
האשה הזאת, ילידת עיר־הדרום הרוסית, למדה, במשך מספר שנות נישואיה להפראנט הגָליצאי, לדבר ולהתלבש כפולנית מלידה ומבטן. את כל תנועותיה הקודמות, בהיותה בבתוליה, אמנם, לא שכחה גם כן, אבל הגראציה המיוחדה שלהן כבר לא היתה להן עוד. היא לא חדלה גם מהרגלה לטפח על זרועות־ידיה החשופות למחצה בהיותה מסובה עם אחר, ביחוד היתה מרבה לטפח בשבתה יחד עם שאר־בשרו של בעלה, אבל זרועותיה בעצמן, צריך אף על פי כן לשער, כבר לא היו אותן הזרועות: הן, אמנם, היו עדיין צחות, מלאות ורכות, אבל איזה ניווּל בצבע העור, איזה ניווּל דק ושלא בזמנו, התחיל כבר לפעפע בהן. ודיאספורין־האח יש שהיה מביט עליהן, אינו רואה כלום, אבל תוהה בבלי יודעים. כל פניו היו משום־מה בשעה כזו – תהיה.
אחותו היתה אומללה. האולמים היו רחבים והרהיטים היו רבים, צפופים, אבל בכל פעם מדי עברוּ שלושה חדשים וצריך היה לשלם את שלוש מאות הכתרים שכר־דירה, היתה היא בוכיה. אולם באמת היתה היא בוכיה לעתים יותר מצויות. הבעל, הקומיסיונר העבה וכבד־הנשימה, שכל עסקיו היו ברוסיה, לא היה בביתו כל הימים, ויש שהיה מתעצל לשלוח כסף להוצאה… האשה ידעה, כי יש לו לבעלה פילגש בוַרשה, שהוא מבזבז עליה ממון הרבה, ועל כן, להכעיסו ולקחת ממנו נקם שלא בפניו, היתה מראה פנים שוחקות ביותר לשאר־בשרו, שאר־בשרו של בעלה, והיתה נוהגת אתו כמו שנוהגין בכל הבתים המיוחסים של הרחוב הנאה, אשר שמו כשם מלך פולני ידוע. ואולם בעמקי לבה אהבה דוקא את הקוֹמיסיונר העבה, בעלה; אהבה דוקא להביט על גופו השמן ברחצו בספל־בורית בבואו מן הדרך ליום חג־הלידה, והקנאה לפילגשיו אכלתה, והוצאות־הבית הטרידוה – והיא היתה אומללה.
ההוצאות היו מרובות. לא ידעו מהיכן, אבל אחותו של דיאספורין למדה לדבר על חינוך טוב ועל חובות־אֵם… זה לא התאים לה כל כך, אבל היא, המטרוניתא, חשבה, כפי הנראה, להשפיע בזה על בעלה… ולפיכך היו לכל הילדים מורים מיוחדים לגרמנית ולצרפתית ולניגון על הפסנתר ולשנים־שלושה מקצועות מלימודי הגימנַזיון הפולני, שהם, הילדים־הצעצועים, לא היו מוכשרים להם ביחוד. בפרט היה הבן הבכור, נער בן שתים־עשרה, אבל גדול בגופו לא לפי שנותיו והדיוט גמור – חלש מאד בלימודיו. זה היה תכשיט, שרבים כמוהו, וקול־שאונו ואי־רצונו והכאותיו את הילדים הקטנים ממנו והתנפלויותיו על המשרתת – כל זה היה מצלצל בבית יום־יום כקופסת “צדקה תציל ממות” והיה מחריש כל אוזן.
– בית בוּרג’ואַזי עם כל נעימויותיו! – יש שהיה דיאספורין מטיל במר־רוחו לפנַי, לאחר שהייתי גומר את שיעורי הגרמני עם תלמידי הטוב, וכולי טבול זיעה ופנַי מלאים קפיצים…
אני הייתי נכנס אז לחדרו ומחזיק את השיחה. – משכן בעלי־בתים… בּוּרג’ואַזיה – כן, אבל צריך להוסיף: יהודית! הבּוּרג’ואַזיה שלהם היא רק בלי יחוס־אבות, בלי אצילוּת, בלי נשמה יתירה, אבל דגל התרבות שלה בידיה הוא, בעוד ששלנו הוא גם בלי קורטוב של עושר לאומי, בלי כל רכוש תרבותי, בלי משהו חוש של ארץ־מולדת, בלי זכר לשפה עצמית… למה יתפלא על הכיעור?
בימים הראשונים להתוַדעוּתי להאורח לא מצאתי חן בעיניו. העדוּת היותר נאמנה על זה היתה, שהוא לא היה מרגיש עצמו אתי בכי־טוב והיה מדבר מלאכותית. “אני הגבר – דיאַספּוֹרין שמי; בן־אדם רגיל, למרות שם־המשפחה שלי, שאולי אינו רגיל באיזו מידה”. הוא היה משתדל להיות “פמיליארי”, מדבר דברי כסילות על אודות פניו, ש“כמו, שהמַראָה־של־כיס מעידה לו עליהם הרי הם, כמו כולו, רגילים למדי, וכל השאלה הבוערת שבפניו היא, אולי, מה שבן־אדם שכמותו, שלא היה מעולם באנגליה וקולוניוֹתיה, ורק מתעתד לנסוע לאמריקה, מגלח את שפמו. מה דעתי? האין בזה איזה זכר לדבר?” – ואולם דעתי היתה רק, שהוא בודאי מתחרט אחר כך על הטון המעוּשה הזה – איזה מעשה־נערות, ממין מיוחד – ולכן ריחמתיהו, והיה לי לא־נעים, מה שעשני עוד יותר לצנינים בעיניו. הוא לא היה יכול לסלוח לי את מבטאי הרוסי, שפת־שיחותינו, ואת סגנון־דיבורי, שהיה, אמנם, צריך לחשוב, לא מן המובחר, למרות או מפני, שהיה מכוּון, לכאורה, על פי כל חוקי הדקדוק. הוא לא היה יכול לסלוח לי גם את כל עינויי, הרפתקאותי ובזיונותי עם תלמידי הטוב. הוא לא קיבל באהבה גם את המלח שזריתי על פצעיו החברותיים… ואולם בתוך אותה האטמוספירה של בית־אחותו נעשיתי אני לו, סוף־סוף, “הנפש היחידה”, אף כי עוד זמן מרובה לא יכול לסבול הרבה מצדדי תכונתי. הוא ידע, למשל, כי אני סופר בלשון־הקודש, וגם זה שת עלי לחטאה. כידוע היה לו אז מן המקורות הלועזיים, שמהם התחיל לשאוב ולמלאות את ידיעותיו היהודיות, כותבים כל הסופרים היהודיים הלאומיים יוּדית, זאת אומרת ז’ארגוֹן, ז’ארגוֹן גרמני, – הוא אינו נוגע בשאלה, אם זה טוב או לא טוב – אבל למה אני האחד יוצא מן הכלל?!
– אני יודע, – הייתי אני בתוך כך מתגרה בו – ארץ־ישראל… ציון… זוהי מלה ריקה בשבילך, מלה שאינה אומרת כלום ללבבך…
– ציון?? – היה הוא מעמיד עלי עינים במתכּוון.
– ציוֹן, ציוֹן, הוא הדבר: סיוֹן… – לא הייתי אני עוזב את המערכה, ויש גם שהייתי מוסיף בדקירה: בטון כזה יבטא בודאי בן־אחותך הגדול, תלמידי זה, לעתיד לבוא את המלה “אֶסתיטיקה”; אבל בתוך כדי דיבור, חושש לאמת־הדבר, עומד ומבאר, שאני, אמנם, איני עסוק עכשיו באֶסתיטיקה, איני עסוק בציון של מַעלה, כי אם בארץ־ישראל של מַטה…
דיאספּוֹרין היה מביט בי באותו מבט־התהיה, שהיה מסתכל בזרועות־אחותו, ומבטו היה אומר: “אתה – טיפוס, אבל טיפוס משונה”. איש המתאמר להיות לאומי יהודי אדוק, ויחד עם זה הוא אומר, כי את היהודים כיום אינו מכבד כל עיקר! בתמהון גמור היה הוא, ה“גוי”, כפי שהיה בעיני עצמו, שומע לי, כשהייתי מסביר לו כי אני, הציוני, איני מדבר על תחיה, על תחית הרוח, על תחית רוח האומה העברית, כי אם על יציאה, על שאיפה ליציאה מן הגיטו. “רֵינֶסַנס”, “תחיה” – אלו הן מלות קוסמות מאד, אבל מקום בשבילן אין אצלנו; אין מקום אצלנו בשביל תנועה של תחיה: אנו לא איטליה, הציוניות שלי אומרת: הגיעה השעה להחלק היותר מסוגל לחיים שבין ישראל לחדול משבת עם אחרים ולתלות הכל על רשעת אחרים. צריכים צעירי ישראל להבין מה הוא עמם כשהוא לעצמו, בעבר ובהוֹוה, ומה הם, הצעירים בעצמם, בהוֹוה ולעתיד. הרוח העברי? – זה אינו כלום. הירושה הגדולה? – אפס ותוהו. הנה זה מאות בשנים אנחנו יושבים כאן, בין הפולנים. מאות בשנים ירקו אלה המתוֹעבים בפנינו, ואנחנו מחינו את הרוק, ישבנו וכתבנו ספרי פלפול ודרוש, שטות וגועל־נפש. זה רוחנו. הגיעה השעה להעריך את עצמנו כהוגן. והערך – אינו גדול. אנחנו איננו ראויים לכבוד. אנחנו נהיה ראויים לשמנו האנושי רק אז, אם נלמוד את סוד־העבודה, את “שירת החי עלי אדמות”, כאמור אצל טשרניחובסקי שלנו (משורר עברי מן המיוחדים – לא היה מזיק לך כלל, דיאספורין, אלמלא ידעתוֹ!). האם יבוא יום כזה? – בחיי נפשי אני כבר היוּ ימי יאוּש גמוּר בנידון, אבל זה לא נוגע. עכשיו יודע אני רק אחת: אנחנו נשיב לנו את כבודנו, אנחנו נחדל מהיות פרעושים, אם נעמוד בנסיוננו זה האחרון ונרכוש לנו מקום בארץ בעבודתנו. כן, בעבודתנו! כי הנה כל העמים חיו, עבדו ויצרו, להם ולדורות, ואנחנו ישבנו ביניהם על אדמת נכר וטיפלנו בשדים יודעים מה. באי־עבודה חטאנו, ובעבודה, בעבודת עצמנו, כל התיקון. בה נוכל להגָאל. זוהי תקותנו היחידה. אין אנו יכולים לבלי לקוות לה, לבלי לנסות בה. צריך לעלות לשם, להיוָכח; לא, להתחיל, לעבוד – ובשדה!
ספרי “בצדי־דרכים”, אשר רוחו הוא שדיבר בי ומלתו היתה על לשוני, היה אז כבר קרוב לגמר, ומניעה אחרת לנסיעתי לא היתה. גם דיאספורין היה כבר עומד על הדרך לאחיו לאמריקה, אחרי אשר תקותו להכנס לבית־הספר הטכני שבעיר נשארה – מסיבות בלתי תלויות – מעל.
כן, גם תקותו זו נשארה מעל (תקותו הראשונה להכנס לבית־ספר דרמטי ברוסיה נשארה מעל זה כבר), והחדשים האחדים אשר בילה אחר זה בבית־אחותו היו בני־גהינום במלוא משמעוּת המלה. גהינום גמור מחוץ ומבית. בחוץ היה הבנין הקוֹלוֹסַלי של הטכניקוּם עם עמודיו הגדולים והגיאונים, עמודי בית־מקדש, שסביב־סביב לו היה הוא, דיאספורין, מטייל, או יותר נכון, מסתובב חצאי ימים ורבעי לילות – ודאי באותם הרגשות הפרימיטיביים של אדם הראשון בראותו את להט החרב המתהפכת אצל גן־עדנו. ובבית היתה האחות עם מאַת שמלותיה, והיו הילדים עם עשרת מוריהם, ועמד הפסנתר, ושׂרר המחסור, וקרובו של הבעל עם השיח הקטן של שערות רכות, סמוך לשפה התחתונה הרכה, מעל חודו של הסנטר הגלוח, הרך, היה – בתור בן־בית – שם על פניו כמַסכה את מכבש־השפם בכל סדר השכמת הבוקר, מדי לוּנוֹ בבית אשת שאר בשרו. ישנם “פרצופים” בין בני האדם!
– קרן־אור אחת בממשלת החושך הזאת – עלה פעם בדעתו של דיאספורין – היא… חי־נפשי… מַרוּסיה… המשרתת… מה? רעיון מוזר?
באמת, לא היה הרעיון מוזר כלל. המשרתת הפולנית היתה חביבה למדי, גוף רענן, גמיש, רוטט, בכל כוחות עלומיו, ואור־עיניה, אם כי היה קצת מימי, אבל בלי כל משבר, בלי כל צער עולמי, כביכול, של הבתולות האינטילגנטיות שלנו ובלי הכוסף לשמד ולבן עם אחר של ההמוניות. פניה של מַרוּסיה היו תמיד כאילו זה כרגע נשק לה אהובה מערפה. בת־צחוק תמידית – גם בשעת שפשוף הקרקע, גם בשעת רחיצת החלונות. אפילו אני יש שחשבתי לי לחטאה מה שאיני מנשק לה בשעת הכושר. לא, דיאספורין, אל־נא יצחק. רוֹמנטי לא הייתי מעולם ובדמיונות איני שוגה. אנחנו הלא איננו בעלי־דמיון כלל. לאשה לא נקח אותה, וגם היא לא תינשא לנו (אעפ"י שמאידך גיסא היה הדבר רצוי מאד: החלפת הדם!). בשביל זה חכמנו אנו וזָקַנוּ באמת יותר מדי. לדאבון־הלב! כן, לדאבון־הלב! כן, היא רחוקה ממנו, ויחד עם זה – איך לומר זה? – לא לא־קרובה. משום מה? איני יודע… אבל היא אינה יכולה להיות רחוקה… כסבור אתה, אני מפטפט? בודאי מפטפט… אבל… גם זה לא נכון… אפשר… איני יכול זה לברר לעצמי… העיקר, שנערותינו אנו אינן כן… זוהי בת עם בריא בהרבה מובנים… גם קווּצתה מאחריה כמו תשחק תמיד… איך אמרת? קו־אור בממשלת־החושך? – אפשר מאד… כאן – היצירה הפולנית הפשוטה בתוך החזיריות הבוּרג’וּאזית היהודית…
– אתה הנך משורר אַנטישמי! – לגלג דיאספורין.
– בנידון זה – לא; – נעשיתי רצין, רצין ביותר – הנני אנטישמי – ואולי במידה מרובה, אולי עוד יותר מכל אלה אשר עמדו על דרכך בנוגע ללימוד־טכניקה; בכל אופן אני מבין אותם, אבל בנידון זה…
– המתן… למַה אתה מתכוון באמרך, שאתה מבין אותם? – נגע הדבר עד לבו של איש־שיחי…
– פשוט: אני מבין את העובדה ואת סיבתה הטבעית. הם מדברים על דבר התבוללות, הם דורשים מאתנו, השכנים, הגרים, שנתבולל ביניהם. מה זאת אומרת? נוּ, הגישה נא את האפוֹד של הסוֹציאַל־אֶקוֹנוֹמיה, תן הנה את האוּרים־ותוּמים של השקפת־הפוליטיקה. מה זאת, איפוא, אומרת? זאת אומרת, שהפוליטיקנים שבהם רוצים, כי קולותיהם של היהודים יהיו בעדם ולא בעד באי־כוח הלאומים המתנגדים להם בממלכה; שקולות היהודים יהיו פולנים ולא רוּתינים, מַדיארים, צֶ’כים, גרמנים. כך? ואולם עד כמה שהפולנים הם כבר אדוני המצב בפועל, הם אינם רוצים כלל להכניס את היהודים הנבזים בקרבם, בחברתם, כי אם לדחות אותם, להפטר מהם…
– וזוהי אַנטישמיות! – צעק דיאספורין.
אז לגלגתי אני:
– ב“שוקנו” אין להם כל צורך. חה־חה־חה!
ובאה הפסקה בשיחתנו. ראשי נתבלבל קצת ונתמלא מלים: שוּקנו, שוּקנו, שוּקנו… ומתוך הבלבול כאילו נסתמנו במוחי המגפים המאובקים והמתרוצצים ב“יריד” של אבי־דיאספּורין המנוח, מלך השוק העברי…
את הדממה הפריע בן אחות דיאספורין הבכור, תלמידי ותלמיד הגמנסיה המקומית, שאמו האמינה בו, כי יהיה לפרופיסור באוניברסיטה שבוינה. הוא עמד מעבר לדלת והקשיב לשיחתנו. שפת שיחתנו הרוסית היתה, אמנם, זרה לו, אבל די היה לו מה שאנחנו יושבים ומשוחחים על מַרוּסיה, שכבר היתה טינא בלבבו עליה, בכדי שלא ישתעמם. הוא, כנראה, הצטער על שהשיחה נפסקה כל כך במוקדם, ולכן נכנס לחדשה.
– גָנבה איננה, – אמר הוא פולנית בקול בּאסי־צרוד ואַבטוֹריטטי, קולו של אביו – אבל לתת לה ללכת מן הבית אסוּר. היא נוהה מאד אחרי אנשי־צבא. חי־נפשי! אמא אומרת, שבכפרה יש לה כבר חתן… אמה שלה אמרה זאת בהיותה כאן… חי־נפשי! אמה שלה גרה בכפר… היא – “משומדת”!
– מה?!
ברם, זה היה נכון: המשרתת מצד אמה, כפי שהוברר מדברי תלמידי ומשבועותיו, היתה ממקור־ישראל! אמה היתה בת בן ישוב אחד קרוב, שברחה עם מאהבה והתנצרה.
– מעשים בכל יום בגָליציה! – ניסינו אני ודיאספורין להתיחס לענין בקלות־לב.
אבל תלמידי לא נתן דמי לו:
– אמי אומרת, כי היא אינה יודעת למלוח בשר וצריך עדיין להשגיח עליה… היא מסרסת תמיד את פקודותיה של אמי, בפרט בדברי ריליגיה… הו, היא סחורה טובה!
– גמרת? – שאלהו דיאספורין בהבעת־פנים מענינת מאד.
– חי־נפשי, יש לה חתן! – נשבע תלמידי.
– ומה שמו? – לא התאפק דיאספורין.
– וְלַדֶק; – מיהר בן־אחותו לענות; אולם יושר־נפשו עצר בו מיד – לא… איני יודע… אלך ואשאל אותה…
– ותשאר שם! – הוסיף דודו.
אבל התכשיט, כמובן, לא היה רגיל לשמוע בקולו של אחר. ואחרי עבור רגעים אחדים של טענות ומענות בחדר־המטבח, אחרי דין־ודברים קצר בין קולו הבּאסי והאַבטוֹריטטי של תלמידי ובין קול נערה בת שש־עשרה, קול חודר בביישנותו ובעקשנותו, שב הוא והודיע:
– בּוֹגדאן!
– איך? – נתעותו משום־מה פני דיאספורין.
מה ששם ארוסהּ של מַרוּסיה היה דוקא בּוֹגדאן – הכאיב לו במשהוּ, כמדומה. לא יאוּמן?
ד
את אחיו הירש – הודיע לי דיאספורין במכתבו משיקאגוֹ – מצא בשלום. אגב, שמו עכשיו אינו כלל הירש אלא הֶרריס. הוא שינה את שמו ומדקדק שיקראוהו בשמו החדש, האמריקאי. עובד הוא בבית־מלאכה לעשית כובעים ומשׂתכר ארבעה־עשר דוֹלרים לשבוע. את פני אחיו זה הכיר דיאספורין בקושי: הלה השחיר, כחש, נזדקף ונתקשה. בעזרתו של הרריס נכנס גם הוּא, דוד, לעבודה זו. כמה הוּא משתכר – התבייש לכתוב. ובכל זאת, נפלאה היתה ההרגשה, אותה הרגשה של בטיחות, שהרגיש בבוקר הראשון ללכתו לעבודה. ליריקה גמורה היו השורות ההן במכתבו, שבהן תיאר לי את הרגש הזה. הנה שיקאגוֹ! הנה הטראמוואים האֶלקטריים, האוֹטוֹמוֹבילים, מסילות־הברזל ברמה ובעמקי־תחתיות; ברזל, אבן, אש, חלונות ואנשים; והוא, אחי הירש או הרריס דיאספורין, הולך עם אחיו לעבודה… גם הוא הנהו מן המהלכים, מן העובדים; הנה גם הוא בוֹרג אחד בתוך רבוא־רבבות הברגים, המתגלגלים בחישוקי־המכונה ששיקאגוֹ שמה.
מה הרגיש הוא ביום הראשון בשובו מעבודתו – שוב התבייש לספר לי.
“כי אתה, אולי, אינך יודע. אתה, אולי, חושב שברוסיה רק ריבוֹלוּציונר הייתי, כמו שסיפרתי לך, ריבוֹלוּציונר ותו לא. אבל ידוע תדע, כי אני, דוד בוּנימוֹביץ' דיאַספּוֹרין, בימי שחרותי ניבאו לי עתידות להיות משחק על הבמה. זאת אומרת: סוף־סוף, לא אחד מארחי־פרחי. הדיקלַמַציות הטרגיות שלי (אני, מתרגם הקטע הזה מן המכתב, הייתי מוסיף: הטרגיוֹת – תרתי משמע…) וצעקותי: “וַסילקי! וַסילקי!” (“פרחי־הדגן! פרחי־הדגן!”) בה”משוגע" של (המשורר הרוסי) אַפּוּכטין הרעישו את הלבבות. וכאן בכנסיות־הברית המאוחדות נעשיתי לשוליא דעושה־כובעים!"
– כן, – חשב דיאספורין, צריך לשער, באותם הימים הראשונים לעבודתו – אלמלי היתה אותה נבואה מתקיימת (או אילמלי היו איזו תנאים באופן אחר? – הכותב), הלא היתה מנת חלקו בחיים: אור־יקרות, לילות־נדודים, קרשי־הבימה, תרגילים וחזרות, אֲפֵר וצבע־הפּנים, בֶּנֶפיסים ומשתאות וחגיגות ואינטריגות ולוָיה נהדרה מאד בסוף. עכשיו כל אלה אינם בחייו, ולוָיה נהדרה אחר כך לא כל שכן, שלא תהיה!
אגב, לוָיה, ואם לא נהדרה ביותר, ישנה באותו המכתב, ודוקא לויה שנגעה ישר אל הענין, להראות “כיצד קוברים אצלנו, בעולם־המעשה האמריקאי”, אלא שהיא משום־מה בפוֹסט־סקריפּטוּם. עיקר המכתב ההוא עסק בתיאור האנשים החיים, האנשים העובדים אתו, “זה הסוג של פועלי־הרבבות, שלפנים דאגנו להם כל לך והם לא ידעו” (לא היו צריכים לדעת! – המתרגם). “הבריות הללו בשעת העבודה עושים הם את מלאכתם אַבטוֹמַטית, שרויים עד צואר ברפש וסמרטוטים ושערות־הצמר ופירורי־הארג ושאר חמרי המלאכה. בשעת הפנאי הם מדברים ביניהם לבין עצמם על שכר־השבוע או מריבים את חברותיהם־מכרותיהם הנמצאות במחיצתם (כאחי, רובם רוָקים). ביום הראשון, כלומר, בשבת הנוצרית, הם מעבירים תער על זקנם בבוקר אצל הגַלָב, על פי האבּונמנט, הולכים אל ה”אוֹפיס" ומקבלים שׂכירותם, מראים קאפריזיהם בצהרים בשעת האוכל ובערב יושבים הם בקרקוּס ומתבוננים אל הקוֹמדיאנטיות העולות בסולם".
כזכר לעולמות אחרים ולימים אחרים, ימי הויכוחים הגדולים, היו בין אלה הבריות, שביניהם עבד דיאספורין, גם “פוֹרוֶרטיסט” אחד וחצי פועל־ציון. כשבעל־הבית היה יוצא והמפקח לא היה שם לב (כך סיפר דיאספורין במכתבו), היו שני אלה ה“ראדיקלים” מחליפים פּתגמי־שיחה בלתי שגורים, ראדיקליים, ויש שההערות הקצרות היו עוברות גם לויכוחים, לויכוחים ממש, אבל אלה הויכוחים היו מצלצלים כדיסהרמוֹניה גמורה, בתוך כתלי הסַדנה הנטוּיים, שכאילו הכו על הראש וקראו: כלו מלאכתכם! החישו! – “נושא לויכוחיהם יש שתשמש גם הציוניות שלך, יקירי, זו הציוניות, שאתה בוכה עליה כל כך במכתבך מפלשתינה. ה”פוֹרוֶרטיסט" היה סובר, ש“החוק הסוציאלי” הוא דוקא “מן הכפר אל העיר” ולא להיפך, בשום אופן ואופן לא להיפך, ואנחנו היהודים (בעת האחרונה התחיל, כפי הנראה, גם העתון ההוא להודות, שאנחנו יהודים! – המתרגם), אנחנו היהודים, שעירוניים אנו, נשוב אל הכפר?! הבוז לציוניים! אולם חצי הפועל־הציוני היה עונה תמיד בטענה־מענה אחת: עכשיו שטורקיה היא ארץ קונסטיטוציונית (הוא, כנראה, לא ידע שטורקיה לא נעשתה ואינה ארץ קונסטיטוציונית אלא מעצלות! – המתרגם), עכשיו אין לנו מה להתבייש לשלוח לשם אנשים. הקרבן אינו נורא כל כך.
ככה תמו ימי הויכוחים הגדולים!
“ואתה, יקירי, אל־נא תאמר: סנטימנטליוּת – המשיך דיאספורין במכתבו – אפשר בכל זאת מאד שאבוא לארצך המושכת והיפה. לא אכפת לי מה שאתה אינך רואה כל פֶרְסְפֶּקטיביות בשביל הציוניות שלך. פה יש תיאטרון יהודי, אבל אליו אין מקבלים חדשים. אצלנו באמריקה הכל “יוּניוֹן”. ובכלל, כפי שאתה רואה, קשה פה לבר־נש כמוני. אצלך, בכל זאת, בודאי אחרת. ואתה אמרת לי לפני נסיעתך – זוכר אתה? – שפלשתינה מצטרכת במדע טֶכני, ואני הלא חפצתי להיכנס להטכניקום שבקראקוי. אין זו ליצנות: הן מה שלא קיבלוּני – לא בי האשם. אבל שמע הלאה”.
והלאה היה שוב על אחיו.
הירש, אחי־דיאספורין, ששנים אחדות לפני אותם ימי הויכוחים הגדולים ברוסיה, לפני נסעו לניו־יורק, היה כבר מאנשי ההכרה, נעשה עכשיו – “איך שלא יפלא הדבר” – לבשר מבּשר אלה ולעצם מעצמותיהם של בני סַדנתו. הוא נעשה להֶרריס גס כל כך! עברו המפלגתי מתגלה אולי בזה, שהוא מתהדר לפני חבריו בהורותו באצבע על דוד: הרי אח סטוּדנט יש לי בכאן! אל תראוהו שהוא, אחיו – כלומר דוד העלוב! – עובד פה ואינו מוכשר לקשור זנב לחתול (ממש כבֶטי הצהבהבה, אבל בֶּטי, לכל הפחות, הלא מוכשרה וראויה לדבר אחר!). דעוּ לכם, שהוא, אחיו, כלומר מי שהיה!…
ואולם לו, לדויד, הודיע הרריס עוד ביום הראשון לאמור:
– מַינד יוּ, שים לב, “ירוק”! יוּ סִי, רואה אתה, מצבי טוב, איתן, אין לדרוש יותר טוב. אך לטוב אין שיעור, פוֹר די פיוּטשר, לעתיד לבוא יש לי כבר תקוות גדולות מאלה. מַינד יוּ, הוא, אחי דיאספורין, היה לפני שנתים בראש השובתים בבית־מלאכה זה: אז לא שכח עדיין מעשי רוסיה… והנה רואה אתה את המפקח, זה החלוש, בעל הזקן השחור, העגול? הלה עמד אז על צדו של בעל־הבית וקיבל מכה אחת אפים, ודוקא מידו, מידי הרריס. זה ה“סקֶב” המֵפֵר־שביתה, המוכה, אמנם, נעשה בזכות זו (לאחר שהשביתה נתבטלה והכל שבו לעבודתם בתנאים עוד יותר גרועים מאשר קודם) למפקח, ליד־ימינו של בעל־הבית, והוא, הרריס המַכה, לעומת זה ירד למטה (רק בשנה האחרונה התחילו להוסיף ולהוסיף על שכרו: אין כמוהו בין הפועלים ל“גידול”!)… אבל, כסבור הוא, דוד, כמה יארך מצב דא, כלומר, של פלוני בתור מפקח? המוּכה לא יחיה הרבה מן המכות אשר הוּכה אז. בפרט שהיהודי הלזה – זה לו להיות מוּכה בפעם השניה. בראשונה הוכה בידי גוי. וכך היה הדבר. המפקח הוא כמעט יליד־הארץ: אבותיו הביאוהו מארץ־מולדם כשהוא נער קטן. ולכן, משנשא אשה, ניסה לקבל עבודה בלַינוֹ־טיפּ, מקצוע שאין יהודים רגילים לעבוד בו. לראשונה הלך הכל כשורה: לא ידעו שהוא יהודי. אבל האושר לא ארך. מיד כשנודע הדבר ליֶנקים, דרשוּ הם פּה אחד את פּיטוּריו. ה“חכם” סירב, וניגש אחד מהיותר רתחנים (ילד כמוני! – הוסיף הרריס בהנאה) והכהו על ראשו, “תחת אשר אני, כשהיכיתיו, לא נגעתי בראשו, – למה לי ראשו? – כי אם דחפתיו פעם בחזהו ופעם בצדו ודי”. והנה מַינד יוּ, – המשיך אחי־דיאספורין את התפארותו לפני אורחו (במכתב, אמנם, לא נמסר הכל מלה במלה!) – מאז המוכה מתהלך כצל, חולה גמור, יום הוא עובד ויום הוא שוכב, אשה לו וילדה אחת, והרופאים אמרו נואש לחייו, ולפי דבריהם – רופאי אמריקה־גנב יודעים מה שהם אומרים! – ימות הוא דוקא מהכאה שניה ולא מהכאה ראשונה… ואז – התבין, דוד? – “אני בבית־מלאכה זה האמן היותר חרוּץ… ואת המעשה מלפני שנתים שכח בעל־הבית זה מכבר… והראיה, שהוא נותן לי את ה,טשאנז' לגדול” – – –
“מה אתה, יקירי בארץ־ישראל, אומר לצורה כזו של מלחמת החיים?”
“וראה־נא עוד מה שהוסיף אחא, יחיה”: הוא, דוד דיאספורין, הסטודנט, האַקטוֹר, שמלאכתו בעשית־כובעים ראויה לאלף כפרות, אל־נא יחשוב, כי בזה שהוא, הרריס, יירש מקומו של המפקח החולה, יוטב לו, הלא־יוּצלח, אדרבה ואדרבה. עליתו של אחיו לא לבד שלא תביא כל תועלת, אלא שעוד תזיק לו. הוּא, דוד דיאספורין, הן איננו “אַ נַיס גירל” (בתולה יפה), ובעל־הבית ידקדק בכמו אלה. דוד הן איננו בּטי ובעל־הבית ידרוש מהמפקח החדש ש“יראה לו מלאכה”! אין מקומות פּנוּיים באמריקה בשביל גורמי־דחק בעלמא. בקצרה: כשיעלה הרריס על משרתו, יוכרח אחיו לעזוב את המקום לפי דבריו. רק המפקח החולה, ה“שלומיאל” הואיל ולבו נתון רק לימיו הספוּרים, והואיל והוא מתירא מפני צוררו־יורשו הרריס דיאספר (גם את שם־המשפחה אִנגל קצת הירש דיאספורין החרוץ!), הרי הוא סומך על “זכות אבות” ומניח לו, לאחיו של אותו צורר־יורש, להתנודד פה למותר וללא־הועיל… התבין?… מַינד יוּ!
והוּא, דוד דיאספורין, “הבין”; הבין ושם אל לבו.
“וצריך היית, יקירי, – היה כתוב בחתימת המכתב – צריך היית לראות את המפקח המסכן ההוא. איני יודע מה היו פניו טרם חלו בו ידי אויביו־מתחריו וטרם חלה בגלל זה את מחלתו אשר מת בה, אבל אנכי הכרתיו בתור יונה גמורה בדבריו והליכותיו. כמו חי עומד לפני זקנו השחרחר והאידיאלי. בינתו הטבעית היתה מסתירה את רגזנותו החולנית, כל מלותיו ופקודותיו היו מדודות וחשאיות. לטֶמפּ של העבודה לא התאימו, כמובן, ולא יפלא שבעל־הבית לא היה מרוצה ביותר. בימיו של הרריס דיאספר אחי יחם בודאי הטמפּ של עשית כובעים אמריקאיים”. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
בהוספה לאותו מכתב היו גם דברים אחדים על מות האיש והלויתו.
המנוח, בתור מפקח, היה יושב על כסא רם עשוי לכך. פעם אחת נפל פתאום מעל הכסא לארץ בעצם היום. הרימוהו ונשאוהו הביתה ולפנות ערב יצאה נשמתו.
השמועה על מותו נתקבלה בבית־המלאכה ממחרת בבוקר.
– מכיסו הוציאו עשרים וששה דולרים כשהביאוהו הביתה! – הודע המבשר.
– צריך ללכת ללוותו לבית־עולמו! – אמר הרריס, ולא בקול של מחזיק טובה לעצמו.
ברשות בעל־הבית הלכו הכל. לא, לא הלכו: נסעו. עברו ממסילת ברזל אחת לשניה – מסילות־ברזל אין קצה. לאחרונה באו בסמטות, שריח אדמה נודף מהן. שאפו רוח, ואחרי צעדים אחדים – בית־העלמין.
מבית־הטהרה יצא יהודי אחד, שהיה דומה למשרת־השמש “בבית־הכנסת הקר” שבעיר־המולדת. אולם היהודי הזה היה לבוש בגדי כהונה דומים לאלה של כמרי הכנסיה האנגליקנית, – הבגדים היו לא לפי מידתו – על ראשו יַרמולקה מרובעת, ובקול תרנגול מצחיק קרא:
– פֶלוֹ ווֹרקֶרס… דֶט’ס נַיס…
כלומר:
– בני־החיל הפועלים (באו)… כך נאה ויאה…
נאה ויאה! לה“רברנד” העלוב הלז היה, כפי הנראה, יצר־טוב גדול להכניס פועלים תחת כנפי השפעתו.
המת היה כבר מונח על השולחן, מהרה באה אשתו עם ילדתו, ילדה כבת ארבע, ענוגה, רכה, בעלת תלתלים צהבהבים, כתלתלי בֶּטי הפועלת, ונעימה כל כך. היא התנהגה בנימוס, לא הרבתה לקפוץ, אבל שביעת־רצונה על הטיול הבלתי צפוי בעצם יום־חול לא היתה מכוסה מעין.
דוֹק־השמים נשקף בעד הדלת הפתוחה של בית־הטהרה – אויר, אויר, מרחביה, מרומים. ומעבר לדלת פנימה המטירו הכתלים אותיות גדולות ושחורות – פסוקים, פסוקים, המצדיקים את הדין ומשבחים את יושב־המרומים. על מכסה הארון השחור היה כתוב: “ה' נתן וה' לקח”. ובכל פינה: “הצור תמים פעלו”…
אולם אם הפסוקים והדברים הכוזבים היו מרעימים, הנה הקול, שבו קרא אותם הרברנד בשעת הצרמוניה, היה כל כך מגוחך! מגוחך – למרות הכל: למרות האלמנה הצעירה העטופה שחורים, שעיניה צבו מבכי, למרות הילדה הרכה, השמחה, עם תלתלי בטי הצהבהבה, למרות קוי־הנכאים הקטועים, שעלו מפרצופו השחרחר של זה שהלך למנוחות, פרצוף זה עם משקע לחייו המארכות ושפמו הקטן, הכהה. חצאי־הקוים המטושטשים של כל מהותו התחילו מרגע לרגע שבאותה שעה מתרשמים ביתר בהירות, טסים בתוך פסי החשכה־האורה שבבית־הטהרה, על הכתבות שבכתלים, על סידורי התפילה הקטנים, שחילק הרברנד לכל הנאספים בתנועה גַלָחית. החניק הצחוק וצריך היה להסב את הפנים אל הכותל, למלוק את הבשר עד לכאב גדול, למען לא יתפרץ החוצה אותו הצחוק האסור, הצחוק שלא בשעתו ולא במקומו!
– ה־צוּ־צוּר תָּמ' פּילֶע – – – חה־חה־חה־חה! – –
ההכנות בפנים ארכו. אך הקבר בחוץ היה כרוי מכבר. כששמו בו את המת, נתבלט מכל גופו הסמרטוטי של זה, נעדר־התנועה ומחוסר־הרצון, אותו הזקן השחרחר, המסוּפר, שעכשיו כאילו נעשה אפור־פחמי, שקוף כרסיסי־קרנים של אבק, ואף כמו התנועע כמעט קט. – אכן! בשעה שנצטרך הוא להתחפש בפני היֶנקים, שלא יכירו ביהדותו, ודאי שהתגלח פעמַים ואולי גם שלוש פעמים בשבוע.
– רבי דזֵ’קוֹב! – פנה ראש־הקברנים להנקבר – מבקשים אנו את מחילתך, כל מה שעשו לא עשו אלא לכבודך.
ואל הפועלים הניצבים פנה:
– כַּסוּ בעפר! הַררי אוֹפּ!
כשכיסו נזדרז קברן שני ואמר להמכוסה:
– רבי דז’קוב! להוי ידוע לך, כי מפטרים אותך מכל ה“סוֹסייטיס”, שהיית חבר להם… וכל מה שעשו עשו רק לכבודך.
ובעצמו אמר תפילת־הקדיש.
הוציאו דלי־מים לרחיצת הידים. אבל רק אחדים מה“פֶלוֹ ווֹרקֶרס” קיימו את המצוה הזאת. הכל נחפזו לארוחת הצהרים. גם בלי זה אחרו את המועד.
בשמים, מחוץ לעיר, היתה השמש. היא עמדה בלב־המרום והחיתה את כל יצוריה הנשארים, את כל אשר עוד רוח־חיים באפו. השמש! השמש! מקור־החיים! היכן אַת עתה בשביל ר' דז’קוב? היכן תהי בשבילנו, השבים חיים לאכול ארוחת הצהרים, כשגם אנו נהיה – נהיה? – עם ר' דז’יקוב?
הוי, שאלות טפשיות של “סטוּדנט”!
נסתרה השמש: שוב בתי־נתיבות ומסילות־ברזל וטראמוואים אלֶקטריים. –
את הכרטיסים בעד הכל היה לוקח בכל פעם הרריס. וכשישבו בתוך העגלה ונשאלה השאלה, אם בעל־הבית ינַכה בעד בטלת חצי היום, היה כמו מובן מאליו, שהרריס יהיה העונה. והרריס ענה: אַי־ד’נ'-טינק, הוא אינו סובר, שבעל־הבית ינַכה. הן הוא עצמו ציוה ללכת. אבל להחזיר לו לבעל־הבית את השעות של חצי־היום הבטל – צריך יהיה. יעשו “אוֹבר־טיים”. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
“אוֹבר־טיים”, יקירי! מלה מָרכבה ופירושה: יתר משעות־העבודה הקבועות. זאת אומרת: את הגרעון יסלקו בלמעלה מן הזמן. כך גזר אחי הרריס דיאספר. והנה מאז עבר שבוע. וגזירתו נתקיימה: את חוב־הזמן פרעו. אימתי, איפוא, תתקיים גם נבואתו בנוגע אלי? בכל אופן, אם הנבואה לא תתקיים כל כך מהרה, ואם אני אשאר בזה המקום עוד במשך הזמן אשר הייתי בו – מי יודע, אולי גם לי יחדל כל הענין מהיות תמוה".
ה
ענין תמוה אחר היה גם לדודתו של דיאספורין בארץ־ישראל.
הדודה הינדה הזקנה, אשת אריה לפידות, היתה מאז אשה קטנה ורזה, שתקנית ושפלת־רוח, ושיעור־קומתה לא גדל גם בתקופת חייה החדשה, ולפיכך כשהיתה נושאת כדי החלב אל השוק, היו כדים אלו כמעט נגררים על הקרקע. אבל היא היתה נושאת. היא היתה נושאת את החלב מן הפרבר, מקום־דירתה, אל השוק שבמושבה. כעלות השחר היתה היא הולכת אל אהלי הבידואים, אשר אצל הבריכה, באה עמהם במשא־ומתן בלשון, שאיש לא נזקק לה, בנדנודי־שפה ומלילת־אצבע, ממלאה שני כלי־פחים חלב ונושאת אותם בשארית כוחותיה. בדרך הארוכה היו ידיה נעשות כשני מטילי ברזל מחמת כובד ועיפות וסמוך לשוק היתה עומדת לפוש אחרי כל חמשה צעדים. מי היה מאמין באותה שעה, שזו האשה היתה לפנים רבנית מטעם? הינדה הזקנה בעצמה כבר לא האמינה בזה. אותה התקופה מימים עברו היתה בשבילה כשנות־הילדות הראשונות לגבי כל איש. יודעים שהיו שנים כאלו, אבל מה היו – שערי זכרון פתח! רק בימי החופש מלימודים בבתי־הספר, כשעמרם נכדה, בנה של כלתה האלמנה, זה “הערבי הקטן”, היה נפנה לעזור על ידה קצת, היתה גם היא נפנית קצת להגות על העבר, אבל גם אז רק על העבר הקרוב, בעת שאת בנה עוד לא קרה האסון, וכלתה לא היתה עוד אלמנה, ושתי פרותיה עוד לא נמכרו בשביל הוצאות־הדרך, זו הדרך לרוסיה, אשר אמר בנה המנוח לעשות. אז הלא היתה היא נושאת השוקה את חלב־פרותיו של בנה, ולא היה צריך לבוא בדברים עם הבידואיות הגבוהות ממנה פי שנים, המכוסות כולן שביסים ושהרונים, בעלות השחין וכתובת־הקעקע. רבונו של עולם!
איזה תמהון קפא בעיניה של הינדה. הבעת התמהון לא היתה חולפת מתוך עיניה גם לנוגה החיבה הישנה־הנושנה, החיבה שנעשתה לטבע שני, שבה היתה מביטה במסתרים על אריה בעלה. את האיש הזה – היו ידים לשער – העריצה ותחשבהו – אחרי חיותה אתו יותר משלושים שנים! – למלאך־אלוהים, אבל התמהון, אף על פי כן, לא היה חולף. – מה זאת? היכן הם? מה הוא עושה? כיצד הם חיים? ומה קרה להם? מה קרה?
מילא, כן, הם חיים… לפנות ערב הוא בא עם סלו ביד, סל־הנצרים, סל־הפועלים, שלפעמים מונח על קרקעיתו תפוח־זהב או שיור של פת יבשה, ויש גם אפילו, שהוא מחולל אז קצת, לא מחמת הקור, – ביחוד כשיש איש מן הצד בבית – עושה ריקודים קלים… שמח הוא על היום שלא עבר לבטלה! היא מגישה לו פת וזיתים וחמין עם חלב – הסעודה היותר חשובה עליו… “ואַת אימתי אכלת?” – לא ישכח לעולם לשאול, כמו אגב־אורחא… מזג של זהב! הוא מתפלל (דומה, בעת האחרונה חדל לדקדק כל כך בתפילה!), אוכל שני רגעים, ואחר כך הוא יוצא החוצה לשוחח… כפר – ביקורים, כבימים עברו, אין למי לעשות… עם השכן הוא משוחח… הכל, ברוך השם, מקשיבים לו… לא הרבה “אריות” יש בפרבר… אף של“בריה” גדולה במלאכה לא חושבים אותו… מילא, מנין לו הא? מאין יהיה לבעל־מלאכה פתאום? הלא גם זה, שהוא עובד כך… בקיצור, הם חיים… אבל מה זאת? מה קרה להם כאן? מה קרה? איזו “היסטוריה”? – – –
וההיסטוריה שלהם בפלשתינה, אמנם, מענינת קצת. זו אינה היסטוריה מלאת־הוד, שאפשר להשתמש בה לפואימות עם “יתדות לבנות”, אבל היא היא מן המעשים, שמניחים את חותמם על אנשים וחייהם. בית אריה לפידות הוא האחרון בפרבר; מכאן ואילך מתחילים בתי המושבה העיקרית, הגדולה. וגם לכל דירות הפרבר, גם לכל בתי המושבה, יש היסטוריות לעצמם. עולם של “היסטוריות”. עולם של “היסטוריות” כאן – מעשיות בתקוות גדולות להיות בעלי־אחוזות ובסכומי כסף שהשקיעו ולא הביאו פירות, וכסף־הבארון לא הספיק או שלא בא בזמנו, ודרשו תמיכה ממוסדות ידועים – לא “חלוקה” ח"ו, אלא תמיכה – והמתינו, וקיבלו את התמיכה או לא קיבלו, ובינתים סבלו (שומן־אוָזים אינו אפילו בעיר: מחיר־האוָז בפלשתינה – נפוליון!) ובינתים קנו את הפסנתר, ונסע הבן לאוסטרליה, והבת עדיין לא נישאה לאיש, ואין לה מה לעשות, ועשו ספקוּלַציה ומכרו את החלקה, ועדיין הדבר תלוי ועומד… וכאן – מעשיות בחמש אצבעות, שהביאו יחד עם אידיאלים תריסר, אידיאלים של כיבוש־עבודה וחיים בחיק־הטבע ונצחונות־כוח־האדם ויסודות חדשים של ציבור, ועבדו בששה גרושים ליום, ולנו ברפתים, ונלחמו נגד הבּויקוֹט, ועשו אסיפות, וקדחו, ומאסו בעבודה, וחלו הילדים, ופנו לעזרה – לא תמיכה, אלא הלואה – והקציעו מקום לירקות, וירקות עוד אינם, והאידיאליות נתמזמזה, ואמריקה מושכת, ועדיין הדבר תלוי ועומד… במלה אחת: היסטוריות לא חסרו, אבל האמנם יש איזו שייכות בין כל אלה ובין ההיסטוריה של משפחת אריה לפידות?
את בנו הבכור של לפידות, זה שבו קרה האסון, הכרתי וידעתי פנים אני הכותב רק באקראי: שתים־שלוש פעמים הייתי בביתו בפרבר וימים ספורים ראיתיהו לפני קצו (גם אז שכבתי בבית־החולים, אז כשהביאו את האיש הפצוע לשם והניחוהו על מיטה נומר 10, אלא שאני יצאתי כמעט בריא דוקא ביום שהוּצא הוא והוּבל לקבורה), אבל הידיעה המעטה הזאת מספיקה. לפני שנים אחדות, כשעבר אריה לפידות אל עיר־הפלך, עיר־מולדת דיאספורין, עם אשתו וצבי בנו הצעיר, נשאר הוא, הבכור, שהיה כבר נשׂוּי, בעיר־המחוז על משמרתו, משמרת מורה עברי. כי במידה שנחשב אביו לרב־מטעם גרוע, כן נחשב הוא, “המורה הגבן”, כפי שקראו לו, למורה עברי הגון ומתוקן, ומצבו בעיר ההיא היה טוב. כפי שאפשר ללמוד מכינויו, היה בעל־חטוטרה – קטנה – על גבו, ונוסף לזה חובב־ציון עד מאד, ובכלל, בעל נפש תמימה וטהורה, קר־הדם וחם־הרגש, וכמובן מאליו, במילי דעלמא לא־יוצלח גמור, “מלמד ממש”. אי לזאת, למרות שהחטוטרה שלו לא הזיקה לו במאומה בעיר ההיא ומצבו, כאמור, היה טוב, מצא, כי הסביבה הזרה לרוחנו בארצות־הגלות מאַבדת כוחות־המורה לשוא, וההוראה העברית, אפילו על פי השיטה הטבעית, אינה יכולה להניח את דעתו של מורה הרוצה לראות פרי־ברכה בעמלו. חוץ מזה, הנה עמרם הולך ומגיע לשנות־חינוך וצריך להצילו מן הדליקה ולהביאו למקום שסביבה עברית בריאה וטבעית תהא נתונה לו. לבד מכל דין נכספה וגם כלתה נפשו, פשוט, לציון, ומשנסע אביו לשם, נספח גם הוא עליו, ופה מצאתהוּ הרעה. חבריו המורים, שבתור מורים – על פי טבעם בלבד – אין עינם טובה באחרים בכלל, נתנו בבעל־המום החדש עין רעה ולא החזיקו בו. הוא לא יסכון להוראה בארץ, – טענו – כאן התנאים אחרים, הילדים אחרים… ילדים טבעיים… ואמנם, היה האיש שקט יותר מדאי, לא חכם ביחוד, ואולי גם קצת מגוחך בגבנונו. מִתחילה, לאחר שנבחן ע“י ה”מרכז" וקיבל “תעוּדה על תנאי”, שימש בכהונת מורה במושבה, שבית ספרה היה נתמך ע“י ה”ועד“, ולא הצליח, כפי שהעיד עליו פעם חברו בביה”ס לפני ישיבה גנרלית של ה“מרכז”. אחר כך עבר הנרדף לעיר, לאחד מבתי־הספר של “עזרה”, בתור מורה חלקי, מורה לשעות, וגם מפה נדחף… בכלל, בעיר היו לו עוד צרות נוספות ומיוחדות מזוגתו, אשה קלת־דעת קצת ורודפת קדים ושאון, שנישאה לו צעירה יותר מדאי, והיתה מתרעמת על משא הנהגת הבית, שהוּטל רק עליה, והיתה מתעצלת לעסוק בדבר נמאס כבישוּל, והיתה מקדיחה את התבשיל, והיתה רצה ערב־ערב ל“קלוּב”, ובשעת הרצאה על סופר ידוע או שיעור בתורת ההיגיֶנה, או בשעת “נשף”, שאז צריך היה לשהות שעות אחדות באותו החדר הציבורי הצר והמהביל, היתה סוחבת אתה, אם אי־אפשר היה להשאירו על יד שכנה, גם את הרצל התינוק, שנולד להם ברוסיה אחרי עמרם, והיתה מניחה אותו על אדן־החלון בחיתוליו… המורה האומלל לא התרעם, כי מלבד ש“ישב בלי פרנסה” ועליו היה לדוֹם, הכיר גם ב“זכוּיותיה”, אבל לבו עלץ בקרבו, כשהציע לפניו אביו לעבור אליו אל המושבה ולהתחיל לעבוד עבודה ממש. “אם כן… – אמר הזקן בנוסח המקובל אצל דוברי עברית בארץ־ישראל להתחיל כל מבטא ב”אז" או ב“אם כן” – משל למה הדבר דומה?… אני איני “גבור” ממך, ואף על פי כן… ראשית כל צריך אדם לעבוד בידיו!“… האשה המשכילה, אמנם, התוַכחה: “מה נעשה שם בכפר?” ועל תשובת אישה, שהוא בעצמו יעבוד כשכיר־יום, כאביו, ובשבילה יקנה פרה, העירה היא: “טוב, פרה, אבל מי יחלוב את הפרה?” (אניקדוטה כזו ספרו בפרבר), אבל סירובה לא הועיל לה. ואולם גם תכניתו של אריה לפידות בנוגע לבנו הקרוב אליו לא עלתה: המורה־הפועל התחיל לשתות הרבה מים בשעת עבודתו ולקדוח הרבה. הקדחת שלו עברה למַלָריה. הרעב בא אל הבית בלי כל צרמוניות (את שתי הפרות היתה חולבת החמות, אבל את החלב היו מוכרים, את כולו), ואחר מלחמה לא ממושכה ביותר הוברר, כי הפועל החדש צריך לנסוע מפלשתינה. הוא מיאן. הוא לא אבה לעזוב את המקום. רק פה אפשר למצוא סיפוק נפשי – טען. והן הוא בנה לו בשכבו על משכבו תכניות מתכניות שונות. ואיך שיהיה, על כל פנים, הרי כבר יש לו חצי־בית (בשותפות עם אביו) סמוך לאחת ממושבות־ארץ־ישראל, וכיצד יעזוב את נחלתו?! לפנות בשביל קבלת איזה עזר, “קרדיט”, לא נתן לו אביו הקנאי בשום אופן (“זה אסור! הרחק מן הכיעור!”), אבל הוּא לא חדל לקוות, כי סוף־סוף, עוד ימצא לו שוב משרת מורה, ואז יראה להם לשונאיו, אשר רדפו אותו, אשר כרו לו בור, אשר המעידו קרסוליו, אשר התרחצו בדמו, כי הוא… הוא עוד לא ירד כלה! עוד לא נפל לגמרי!… ברוּסיה הן היה מן המורים הראשונים… מן הראשונים, אשר הורו על פי השיטה הטבעית… לא, הוא… הוא יעמוד שנית למבחן בפני ה”מרכז“… הוא צריך לעמוד על רגליו!… ובעת ההיא נצנצה לו גם איזו תקוה לקבל משרה ב”תלמוד־תורה" שבמושבה הגדולה, שכבתי־הספר של “כל ישראל חברים” ו“עזרה” ו“תחכמוני” וכל אשר לא מיסודם של חובבי־ציון, הרי הוא אינו עומד כלל תחת השגחת ה“מרכז” ואינו מתחשב עם אגודת המורים המובהקים; ואחרי יסורי נפש אמיתיים וקרב פנימי קשה, כפי שצריך לשער כל אשר ידע את אפיו של האיש ההוא, כבר ביקש לו היתר להצטבע מעט ב“שב ואל תעשה”, כפי אשר ידָרש, ולהראות אפילו קצת פני ירא־שמים ב“קום ועשה”, להזהר מטלטול בשבת ולבוא לבית־הכנסת להתפלל, אף שזה היה כ“רצח בעצמותיו”, ובלבד לקבל את המשרה הזאת, ובלבד להשאר בארץ… אבל כל תחבולותיו לא הועילו לו, כי נידון לרעה מאת מנהל הת“ת, האדון המודרני, גם על דברים שבלב וגם על מעשים שבעבר, “האדון הזה אינו משלומי־אמוני־ישראל ובמחננו לא יֵחַד כבודו!” – גזר האדון המודרני ותיקן את הרביד שעל צוארון כתנתו המגוהצה. אז חלה גם הרצל הקטן באחת מאותן מחלות שנדבקו בו עוד בעיר, בשכבו על אדן־החלון ב”קלוב“. חלה ומת. מת הרצל… ואביו, אבי־הילד, כשרק שב קצת לאיתנו, מכר את שתי הפרות והרכין ראשו לה”לית־ברירה"…
הוא התחיל לנוע כפעם בפעם אל יפו העיר להוציא את הפספורט שלו מן הקוֹנסוּליה – אותו הדבר הקשה, הדורש יגיעה רבה וטרדות הרבה – ולהכון לנסיעה. הוא היה הולך רגלי, ובדרך הקצרה, דרך־החול, מהלך שתי שעות וחצי, בעוד שדרך הכביש המהלך עולה ליותר משלוש. הוא היה הולך באותה דרך בראש חפוי – הוא עוזב את ארץ־ישראל… הוא עוזב את ארץ־ישראל! וזוקף גם את הליכתו זו על חשבון מעלותיה של ארץ־החמדה. נוּ, ברוסיה, כלום היה הוא הולך רגלי שלוש שעות רצופות? כאן – זה כל כך קל… ופעם אחת, בחזירתו משם, מיפו, עם אחיו הצעיר, עם צבי, שעבד בתור קוֹריספוֹנדנט ואח"כ בתור משגיח בבית־החרושת הקטן היהודי היחידי בעיר ושהלך אז לנוח ליום או ליומים במושבה ולהתראות עם הוריו – קרה האסון.
צבי לפידות – אותו צבי, שדיאספורין בקראקוי היה מחקה את ה“נַגיד” שלו – היה, אמנם, איש בעל־“נַגיד”, לומר, בעל לשון שנונה, איש החושב לחובתו בפני כל אדם להסביר לו בארוכה, מה ראה על ככה, ולמה אמר כך ולא אחרת, ובכלל בעל אהבה עצמית של שכיב־מרע. בארץ נחשב על אלה שהיו ריבוֹלוּציוֹנרים, ולא עוד אלא שסיפרו עליו משום־מה, שהיה זמן ידוע שייך גם לכת־האַנַרכיסטים, ויש אמרו שסייע גם לאיזו אֶכספרופריאציה בלתי־מוצלחה בשעתה – והמאמין האמין. לפי דברי בעל־הדין עצמו נתעורר בו הרוח הזה, רוח המהפכה, ביותר דוקא בהתחלת הסוף, כלומר, כבר אחרי הפוגרומים הגדולים, לאחר שעלמה אחת מַכרתו (קרי: אהובתו) המיתה את עצמה, כי לא יכלה נשוא את חרפתה. אז עזב את האַפתיקה (עוזר לפרוֹביזוֹר היה מקודם) ונספח על התנועה בכל האַקטיביות שלו. “והעיקר היותר גדול לעבודתו זאת, לפי דבריו, יוּשם־נא לב, העיקר היותר גדול בשבילו היה הצורך בנקמה, נקמה במכונני הפרעות”. הנקמה לא נעשתה, אבל צבי לפידות לא חדל, אף על פי כן, להניע בבלוריתו־רעמתו המפוארה ולדבר עליה, על נקמה, ובכלל לדבר: על נקמה, על פוליטיקה. לדבר ולעשות: לעשות פוליטיקה, תהא איזו שתהיה. גם כששקטה הארץ, ארץ־רוסיה, והוא האנרכיסט, עבר לאבותיו, שהיו כבר מזמן בארץ־יהודה, ומצא את המשרה השוקטה ביפו, ואפילו אחר האסון השני, לא פסק הוא, בכל זאת, מתת ערך גדול, ערך ריבולוציוני, למלחמת חייו ולדרכו אשר הוא הולך עליה. חוץ מבלוריתו הקובעת ברכה לעצמה, היה צבי בכלל בעל קומפּלֶקציה מהוגנה. עיניו השחורות רבות זיקי־אש, ובלי בּרוֹנינג טעון בכיס לא עשה אף צעד אחד. וגם אז, בלכתו בדרך עם אחיו, כשפגש בהם הפרש הערבי, הוציא צבי את הברונינג כרגע, אבל שכח – יד־הגורל! – למתוח את המקור והאסון בא.
זה היה בקצות ההרים התלולים במורד, לא הרחק מן המושבה. האחים יצאו מיפו כאשר רד היום, ובהגיעם לאותו מקום כמעט ששקעה השמש. הגבן – עם כל ניירותיו לצורך־נסיעה בכיסו – הלך כל עוד רוחו בו מעיפות והתפעל מהרי־יהודה אשר במרחק. הרוכב הערבי נפגש בהם מעֶברו של המתפעל, ניצב לרגע, שאל איזה דבר. ההולכים, שלא ידעו אף מלה בשפת הארץ, לא הבינו את דבר־השאלה. הרוכב פנה אליהם עוד פעם, אך בקול אחר כבר. במקום תשובה הוציא צבי את הברונינג. הגיבן עשה שלא מדעת צעדים אחדים של מירוץ ואמר לישב על הקרקע, כמו שהיה רגיל לעשות תמיד בהפגשו בכלבים. הרוכב הדביקו, תקע בו מאכלתו, כמו לשם צחוק, ובאותו רגע שב, הוציא את האקדח הטעון מיד צבי, כיבדהו פעם ב“נַבּוּט” ורקע בו פעמַים בנעלו, לאחר שישב על סוסו. ברגע אחד, כאיש חרוץ במלאכתו, הפך את כל כיסיהם ולקח לו את כל אשר להם, שם גם את שני הדברים, את הסכין ואת האקדח, לתוך חגורתו, נוסף עך יתר אֲזֵנו אשר אתו, וידהר את סוסו ישר אל כפרו הקרוב, השאנן.
הגיבן הפצוע נשאר מוטל בשדה. הוא, איפוא, לא עזב את המקום, לא עזב!…
הדבר, כאמור, היה לפנות ערב. עם חשכה גמורה נפל צבי לתוך המושבה:
– רוכבים התנפלו עלינו… אחי נהרג…
צלצלוּ בפעמון. רתמוּ עגלה. מצאוּ בשדה את הפצוּע והובילוהו לבית־החולים שביפו.
הרוחות סערו; השינים חרקו. אין בטחון בחיים! הדרכים בחזקת סכנה! מה יהיה הסוף? כך אי־אפשר… ואף על פי כן היתה המחשבה השלטת, שלא הובעה בדברים: טוב שלא ירה האקדח ולא נהרג הערבי, שהרי אלמלי שכך, היו הערבים “לוקחים את דמו” מידי כל יהודי המושבה. – – –
רק על עמרם הקטן סיפרו, שהוא היה רצין מאד… וכעבור ימים מספר, כשהכל שבו מהעיר, אחרי שהובהלו לשם, ואת אביו לא הביאו אתם (לא החזירוּהוּ מבית־החולים!), לא היה יתום זה שומר את ה“קדיש”, שלימדוהו בת“ת, בדייקנות יתרה אלא רק בעת הראשונה; אח”כ מאס, מאס ב“קדיש”. מאס גם בלימוּדים, ואפילו כשלמד באותו “תלמוד־תורה” על ערי־המקלט, לא התענין בפרשה ההיא ביותר. החברים בחצר שוחחו אחר כך על המנהג של גאוּלת דם, והוא שמע ושתק.
– נו, אמרו! פן – טאמער, ירדוף – ט’נאכיאגען, גואל – דער אויסלייזער, הדם – די בלוט, אחרי – נאך, הרוצח – נאכ’ן גזלן, כי – ווארום, יחם – ס’וועט ווארם ווערן, לבבו – זיין הארץ… נו, הלאה: והשיגו – ע’ר’ט’ם חאפען… היכן אנו עומדים, עמרם?!
עמרם שתק.. הילד העברי מחרפי דרום רוסיה, שנתגלגל באשמת אבותיו לקיצי ארץ הערביאים – שתק.
הוא, הפטפטן, שתק; תחת זאת, כמו באיזה אורח־פלא, נפתח פי זקנתו בימים הראשונים שאחרי הקבורה:
– אבל מהו הפועל־יוצא? – שאלה אז הזקנה צרודות פעם ושתים, ואיש לא ענה לה, כי לא הבינו את שאלתה.
ברם, היא בעצמה ידעה את אשר היא שואלת. גרונה הניחר מבכי לא יכול עוד לצעוק: “בני! בני!”… אבל מוחה הקטן היה צלול והיא ידעה את אשר היא שואלת. הנה אריה אומר: נשכח ברוסיה, נשכח בארץ־הדמים, בארץ־כלימתנו. אי־אפשר, אמנם, לשכוח, אי־אפשר: שם היה לחם יותר טוב, יותר טוב לאין ערך, אבל יהא כך. ובפרט, שהם הלא נסעו עוד לפני הפוגרומים. והיא לא ראתם. אריה – לחיים ארוכים! – הן אינו דומה לאחרים. הוא תמיד יוצא מן הכלל. דוקא בעת שהכל חיכו לישועות ולא יעצו להם לנסוע, עלה בשגעונו לקחת את צרורותיו על כתפו… מילא, היא הלא האמינה, שכל מה שהוא עושה טוב הוא. והנה יוצא שאין הבדל… בכל מקום גלות – אין הבדל… אין בטוחים… כאן במה בטוחים? מלאך־המות בכל מקום יש לו עינים – ומהו הפועל־יוצא? – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
תמוה היה הענין להינדה הזקנה.
מחברת שלישית: (קטעי רשמים ודוֹקוּמנטים אנוֹשיים)
טובים האנשים אשר מסביבי, הרופא הטוב לא אסר עלי את הכתיבה והמשרת החביב (יהודי יקר־המציאות!) נעתר לבקשתי והביא לי חבילה של מחברות חדשות. אבל דוקא היום אין חפץ להמשיך את הענין.
*
עילעלתי בדפים אשר כתבתי בחמשת הימים הקודמים. כתיבה בבית־החולים מהי! לא הייתי מאמין מעולם, שאני אוכל להסיח דעת מעצמי במידה כזו. הן יש שם חצאי ורבעי עמודים, שאני איני נזכר שם כלל. פליאה!
*
זו ההערה האחרונה אינה אות לטובה. מנבאה היא, שהטון הסיפורי שלי, הצלול, כביכול, ייַגע אותי, ואני מתאַוה שוב לערבוביה ולחיטוּט בנפש. להכנע?
מסביבי המולה רבה. מחלת האינפלוּאֶנצה לא פסקה. הללו הולכים והללו מובאים. השעה – שעת ביקור־חולים. משני עברי מיטתי יושבים הבנים והבנות, הנינים והנכדים של היהודים הזקנים, שהוכנסו אתמול. היהודים זקנים, נאנחים ונאנקים, עם “טליתות קטנות” גדולות ומסוֹאבות־זיעה (בשום אופן לא רצו להסירן!) ועם הרבה יראת־שמים (גם בשעת המחלה!), אבל – לא נורא! להיפך: אני מתבייש בפניהם על שלי אין טלית קטנה, ואני מסתיר את זה בכל האֳפנים. הן אני רק יהודי זקן חולה כמוהם: אני אחד מהם. היום הרגשתי: מה טוב, שזקני גָדל פרע והם יכולים לקבל אותי לאחד משלהם! אני משתדל לבלי להרגיז אותם במשהו, להיות עמם בּכּל בטוֹן אחד, והם, אמנם, מקרבים אותי. מה שלומי? מדוע אין נותנים לי מי־סוֹדה? יהודים חביבים, חי־נפשי! אפילו קפדנותם אינה קפדנות. במלה אחת: אנשים טובים, רצויים – אפשר לחיות עמם. בבית־החולים צריך ואפשר לחיות עם הכל!
* עברו עוד ימים אחדים. אני שוכב, יושב, מתהלך – לרוב יושב וממשמש בגופי. גוף פגום. מחלה ממארת. הויה פגומה.
*
היום הרהרתי: “במתים חפשי – מכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות”, ובחולים – פטור: מכיון שחלה אדם נעשה פטור מכל הענינים. ביחוד פוטרת המחלה את הפרט מעניני הכלל. חיי הציבור, חיי הכלל, חיי אחי בני־ישראל – מה אכפת לי? מה זה נוגע לי? יש תקוה? אין תקוה? חיי אכרים? חיי רוכלים? יש עצה? אין עצה? רוב יהודי? מיעוט יהודי? אני איני רוצה אלא להבריא, אלא שמידת חומי תהיה עד שלושים ושבע, אלא שלשוני תהיה נקיה ואדומה; אני רוצה לצאת מפה, אני רוצה לחיות, לחיות, לחיות, ככל האנשים אשר מחוץ לבית הזה – זה אכפת לי, זה נוגע לי, זה ממלא אותי. רק זה.
ומה שמפליא: הן חולה אני מאז, מאז, ואף על פי כן מה עוד קרובים הימים – הימים האחרונים להיותי בקראקוי והימים הראשונים לבואי לפלשתינה – שכל זה לא רק שנגע בי, אלא שמילא אותי, את כולי, עד עומק־המעמקים.
*
הוי, כמה אין יום אחד דומה למשנהו בחיי האדם! עכשיו, כשאני אזרח־בית־החולים, – ורוח־הבית בכל הגיגי! – כמעט שאין אני יכול אפילו לשוות לפני בחזון את כל מה שחיתה נפשי בו בימים הראשונים לבואי לפלשתינה. האדמה, הרצה כל כך מהר, לא הספיקה במשך הזמן הזה לסבב את השמש אפילו שתי פעמים, ואני, הבריה החולה, הספקתי להתרחק מאותם הימים מרחק כל כך גדול. פלאי הטבע!
כן, לשוות לפנַי את כל רטט הדבר לא אוכל, לא אוכל… אבל להלבישו דברים פשוטים וקצרים, כמדומה, שזה לא יקשה עלי כל כך…
כן, הדבר היה פשוט: מקור־אכזב בפרט ובכלל. החלום הפרטי על השינוי בחיי עצמי, על השיבה אל “אם כל חי”, על החיים והעבודה בחיקה ועל המות הקל לרגליה בבוא חליפתי, – אותו החלום, אשר יותר משדיברתי עליו לדיאספורין ובספרי, הגיתי עליו ברטט ובבושה לפני עצמי – זה החלום נפתר מיד לא לטוב: במשך של איזה ימים נוכחתי, כי לא אני האיש וכי, ברצון או שלא ברצון, עלי יהיה לשוב לעבודת עטי, להתפרנס ממנה. והחלום על רפואת הכלל על ידי האחדים מאלף כמותי, שיבואו ל“שם” ויֵאחזו בארץ ויבנו ושעם חדש יציץ מתוכם – החלום הזה הופרך מאליו עם הרשמים הראשונים. עוד במבוא־שערים היה כתוב: מן הפחת אל הפח, משנאה לשנאה, מחוסר־יסוד לחוסר־יסוד. אמנם, בתחתיות־הלב היה ידוע כמעט הכל מראש – ביחוד בנוגע לכלל, לטבעו ולמצב־הענינים – והרבה, לכאורה, לא התעיתי בשוא את נפשי, ובכל זאת המציאות, כנראה, תמיד קשה היא מן הדמיון היותר שחור. אני, למשל, תיארתי לי קושי, דחקות, אבל לא יכולתי לבלי לחלום על מרחבים חפשיים, אשר לא ישמע בהם קול נוֹגשׂ. מלחמה עם הטבע – כן, כן, אבל לא התנגשויות עם האדם הזר… ומה מצאתי? ואף גם זאת: למרות אשר כמעט הכל ידעתי מראש, כשבאתי וראיתי, נדמה לי, שעוד לא הכל ראיתי ושיאוּשי, לפיכך, פתאומי הוא ונחפז יותר מדאי; ביחוד יאוּשי בנוגע לעצמי מקורו בחוסר כוח סבלנות אצלי, וזה גופא הגביר עוד יותר את יאוּשי. הגיע, כמדומה, הדבר לידי כך, שאני חשבתי לי לחטאה מה שאני יושב בארץ, למעשה־כזב מצדי, לתרמית ורמיה: אסור לי להחזיק בעצמי ע“י ישיבתי זו הארורה את האילוּזיה הנוראה של חלום־התחיה! ויש אשר הוספתי ואמרתי: חטאה ואסור – שטות! אבל מה לי פה? מה לי פה? הן הכל נגמר, נגמר. הן אין טעם לחיי, אין טעם. מת מעולם־התוהו אני, המפחד לשוב לקברו, ושסוף־סוף, כשיכריחוהו לשוב, יתחרט על שלא שב קודם, בעתו, ובחר ב”כף־הקלע". הן רק מה שלָמוּת ברגע זה איני רוצה, וגם ברגע זה, וגם ברגע זה – הן רק אי־הרצון הזה אוחז בידי ועוצר בי לבל הדק את החבל. הן רק זה ממשיך את נשימתי הקצרה, הן רק זה, כמו שקורין לזה, מחזיקני בחיים. ואולם החיים עצמם, כל החיים, הלא היו לי לזרא, הלא כלום אין בהם ממה שהיה יכול להיות לי דבר־מה, הן מתעב אני גם את זה שאני נכסף לו, ולמה, איפוא, אני מחזיק עוד בקרנות המזבח ההרוס? אלך ואהיה לריקא בפריז הסואנה או נודד־לילה בלונדון האפלה…
הדברים פשוטים; במחלצות־המליצה אין להם כל צורך.
*
אין לאל ידי להושיע! אני חוזר לאותו ענין. אי־אפשר לי לעבור עליו כך. אי־אפשר, ואולי גם לא צריך.
*
כן, זה לעומת זה, לעומת ימיו הראשונים של דיאספורין בשיקאגוֹ, היו לי ימים ראשונים בפלשתינה – ימים בלתי נשכחים! ולעומת מכתבו האחד, המפוֹרט, אשר קיבלתי ממנו בתור תשובה על דברי המעטים, ששלחתי לו פעם אחת, שמורים אתי שני מכתבים, אשר כתבתי אליו ולא שלחתי. האחד, הקצר והקודם בזמן, משונה קצת בחיצוניותו: כולו אותיות רוסיות שאין קטנות מהן וכתוב, בלי כל רוָחים, על פניהן ומשני עבריהן של שתי גלויות אוסטריות מחוברות זו לזו. מעל למקום־הכתובת מצאתי אפילו לנכון להוסיף: “אם יקשה לך לקרוא אי־אלו מלות במכתבי זה, אל תדון אותי לכף־חובה. אני שוכב על הרצפה באוהל עשוי קרשים, ששולחן אין בו וכותב בעט־עופרת”. ברם, כמדומני, לא היו מלות קשות לקריאה בכל המכתב הכפול כהערת “אם יקשה לך” זו גופה, שהיתה ממש, כמ“ם וסמ”ך שבלוחות, תלויה בנס. האגרת השניה, הארוכה, היתה כבר קצת יותר שוקטה בטוֹן שלה וסגנונה קל, בֶּלֶטריסטי. אם לא אשגה, נכתבה ולא נשלחה אותה האגרת בעת שבן־עיר־מולדתי עובדיה טוּמארקין ניגש ליסד ביפו את העתון “המַחרשה” וקרא לי להשתתף עמו. אמנם, הרוגזה על שהמחרשה הפיקטיבית צריכה לבוא אצלי במקום מחרשה ממשית גברה לראשונה על אהבתי לעבודת הספרות, ובחמתי כי עזה בחרתי ללכת לירושלים ולבקש לי עבודה אחרת, תהא אפילו עירונית, אם איני כדאי לגור בכפר, אבל, בכל אופן, לא ספרותית (בראשית המכתב יש רמז לדבר), אבל החדשה הנעימה, סוף־סוף של אוֹרגָן עברי ספרותי חדש בארץ־ישראל, ואם שנערך על ידי עובדיה, וההזמנה כשהיא לעצמה, שאחר כך, כשלא מצאתי בירושלים כלום, אמנם קיבלתיה, ואם לא לאורך־ימים – שתי אלו כבר ריככו אותי, ובכל זאת. הנמר עז מן האדם.
*
על שתי הגלויות המצורפות זו לזו כתבתי:
“כשאני מסיר אפילו את עצמי מן הענין – דבר בלתי־אפשרי, באמת – ונותן לב אל הענין כשהוא לעצמו, כאילו אני לא הייתי, הרי גם אז הוא אינו מרויח כלום, והחשבון הברור והפשוט, כמים המסוננים אשר אני שותה מן הכוס, אותו החשבון המנקר במוחי זה כמה שנים, יעמוד גם עכשיו לפנַי יום־יום, לילה־לילה, שעה־שעה, רגע־רגע, ולא יתן לי מנוחה; ולא יתן לי את האפשרות להתמכר לשום דבר בלב תמים, בכל היש שבי. להחשבון האֶלמנטרי הזה יש רק מתחרה אחד בתוכי, והוא הרעיון התמידי, הבלתי פוסק, על גורל־האדם בכלל עלי אדמות, על גורל חייו ומותו, שגם זה נעשה אצלי לאידיאה־פיקס, המענה אותי בלכתי ובשכבי, המרעילה את כל המקורות (הנה אני כותב לך דיאספורין, והן יבוא יום שכתיבה זו תתיתם; נידון למיתה הוא זה שהציג “נקודה ופסיק” כרגע, ונורא הדבר: אני שואף רוח וממשיך!). ואולם בעוד שענין החיים והמות בכלל הוא דבר מן הנצח, שאינו תלוי בנו אף במשהו, חידה אשר אין חקר לה, אשר לית מחשבתנו תפיסא בה כראוי, בהיות גם המחשבה על המות חלק מן החיים השוטפים, והגלגל סובב על היקפו, והרי שבהכרח יש תמיד מקום – גם לאחר כל חשבון־המות הברור – לגילויים שונים, יחידים, צדדיים, פעמים פעוטים, פעמים “נשגבים” (מי שהמות עומד תמיד לנגד עיניו מוכשר גם למה שקורין נשגב), תמיד יוצאי־דופן ובלתי מובנים בעיני אלה, – הכל – שהמות אינו נכנס בחשבונם, ותמיד הכרחיים לגבי בעל־הגילויים עצמו, והפרוצס, איפוא, בין כך וכך, אינו נפסק. ברם, החשבון הראשון, הרי הוא חשבון חלקי, חשבון על ענין ציבורי מסוים, שבהרבה הוּא תלוּי בנוּ, במסירות נפשנוּ ובמרצנו, חשבון על דבר הדומה, כמעט, לכמה הוא מחיר־הלחם: אם מחיר־הלחם הוא יותר מסכום־הכסף שיש ברשותי, אין אני קונה, אין אפשרות לקנות, ובלעדיו, בלעדי הלחם, בלעדי הענין, אין כל יכולת לחיות הלאה, ביחוד בתור עברי, – לא אוסיף דוקא: בתור סופר עברי – שרחוב־יהודים זה, שחָשך, הוא כל עולמו, ואי, איפוא, הדרך? איה המוצא?”…
ככה, כפי הנראה, היה מהלך־מחשבותי בטרם ידעתי את בית־החולים, והימים ההם לא רחוקים ממני!
*
ועוד באותו מכתב:
“החשבון הוא ישן. תכלית שנאה שנאתי תמיד את דרשני התחיה, אשר במקום התיאוֹלוֹגיה, במקום האמונה באלוהים, אשר אבדה לכולנו לעולמים, המציאו איזו אמונה חדשה, עיורת, בכוחות־לאומיותנו הגדולים, הספונים, הטמונים, שהם אינם יראים, כביכול מפני הגלות, שהם הראו ויַראו נפלאות. לא, את הטעות הזאת לא חפצתי מעולם לקבל. לא דנתי מתוך זה על קיום־העם בעתיד, אם יחיה ישראל או ימות בתנאים כמו אלה, אבל ראיתי ונוכחתי, כי עתה חייו ודאי אינם חיים. את תפקידו העלוב, עד לבלתי נשוֹא, של היהודי “הממלא את כל הארצות” הבנתי תמיד. צעקתי הראשונה והאחרונה היתה: יסוד אחר! ישוב יהודי קרקעי עומד ברשות עצמו, אם יש בנו עוד איזו כוחות. רק זה יכול להצילנו מחרפת חיינו ההוֹויים. זוהי תקותנו האחרונה, ומה, איפוא, היא תקותי?”
*
ותו:
“לא אכתוב לך על פּרי נסיונותי פה, על רשמי החיים פה. זה, אם תרצה, תקרא ב”מכתבים מארץ־ישראל", הנדפסים בעתוני אַמריקה שלך, בשיטיהם, וביחוד בין שיטיהם. לתאר אין בכוחי. אבל זה אני אומר לך: יש פה ציבור של אלפים אחדים יהודים, מפוּזרים ומפוֹרדים, שאין לתת לו יתרון־ערך על ישוב שכזה במקום אחר. אותו גטו עם כל אטריבוּטיו: בטלה, דלדול, בלבול־שפות, פרנסות יהודיות, עבודת זרים, תליה בדעת הגוי, מיעוט בתוך מרובים, אימה מפני השכנים, אֶמיגרציה, זרוּת, זרוּת.
"איני יודע מה היה פה לפני שלושים שנה; אבל עכשיו, למרות כל החשבונות של קילומטרים ומילימטרים מרובעים, יש מקום רק לאֶמיגרציה מכאן ולא לאִימיגרציה לכאן. ואמנם, כל ספינה וספינה מוציאה כוחות־עלומים מפה ומביאה תיירים ומתפללים. הארץ הקטנה הזאת רבה בה העזובה, אבל לפי ערכה היא כבר מיושבה; כבר. אולי מחכה היא ארץ קטנה זו לאנשיה היא, לילידיה, שיהיו לאחרים, אבל אינה מחכה כלל לאנשים נוספים בעלמא. הארץ הקטנה הזאת, אמנם, חרבה, עניה, הקוּלטורה שלה מגוּחכת, ילידיה פראים למחצה, העומדים בראשה – עלוקות בשריוני־צבים, אבל מדבר שומם אינה. כך היא הארץ. מה לנו ולה?
"הצעקה:,עברים עליך, פלשתינה!', הצעקה הנשמעת בכל הארצות, כבר הולכת ומצלצלת. לעת־עתה נשפך הארס בלי טעם, ואולי גם בלי התלהבות, בכל הנעשה פה בעולם־הציבור, אבל ארס זה נוקב ויורד על נקלה. ואנחנו יראים.
"לכאורה, מה כבר אנו יכולים לקלקל כאן? ואף על פי כן צועקים. ואנו נותנים כסף, ממליצים על עמנו ויראים…
"נפשי ריקה מן החלום, דיאספּוֹרין! אין יהודים בעולם! ואני בעצמי איני טוב מכל היהודים.
“אך אלמלי היו יהודים בעולם, אלמלי היה כדאי לדבר ואלמלי היה קולי נשמע, הייתי צועק להם: אל ישליכו יהבם על חלום זה. זהוּ חלום־בלהות. חלום־שוא בכל אופן. אם יש עוד שרידי עם ואם יכולים הם להקים להם ניר במקומותיהם – יתחזקו ויקימו ותהא תקומתם מכל מקום” – – –
*
ובמכתב השני:
– כשתבוא הלום אל תבקשני במושבה אלא בעיר. אני הולך היום ירושלימה. לבקש לי משרה. אם לא אמצא, אוּכרח שוב לכתוב פיליטונים.
כפי שאתה רואה, דיאספורין, הייתי שוב לבעל־פשרה. נראה שיותר מפשרה לא נשאר לי…
אך אתה – אולי אתה יכול, בכל זאת, להכבד ולשבת במקומך?
‘לארצך המושכת והיפה’ – אתה כותב: כך, כך. על יפיה כבר מתריעים מעט יוֹתר מדאי; היופי יפה לתיירים אנגליים קלי־ההתפעלות, והארץ ותחלוּאיה ניתנו ליושבים בה…
ולמען האמת צריך אני להעיר לך: בגליל, מעבר לחיפה, עדיין לא הייתי. משם מספרים פלאים. שם ארץ חדשה ושמים חדשים. שם אכרים עבריים אמתיים. שם אריסים עבריים מצוינים. שם פועלים עבריים מופתיים. ממש ערביאים. פלחים ערביאים בתלבשותיהם ובתכונתם. פלאים, פלאים מספרים. להאמין?
איך שיהיה, אני ביהודה עומד.
בכלל, אני רואה, בך, דוד, בא שינוּי: אתה, לא־הלאוּמי, שואל במכתביך בפשטות גמורה, ואם לא בפירוש: מה זה בדבר העם העברי: היכן מקומו, סוף סוף? האומנם כך ימחה מתחת השמים – " никаких и "?!
אבל דוקא עתה אין מלים בפי…
לפני לכתי הלום הצטיירה ארץ־ישראל בדמיוני משום־מה כעיר אחת מיושבת יהודים חפשים ומסביבה שדות הרבה ריקים, ריקים, המחכים לעוד אנשים שיבואו ויעבדום.
לא ידעתי כתיבת הארץ – תאמר: לא, ידעתי! אבל כמוך בשיחתך עם אביך – זוכר אתה מה שסיפרת לי? – לא חפצתי לדעת…
הן זוהי התחנה האחרונה!
אבל הנה אני יורד בחיפה. צריך הייתי לרדת ביפו, אך הים סער וירדתי בחיפה. בערב הראשון אני יוצא לטייל. איזו שבילים צרים, נפתלים ונאלחים! אבל אמונה גדולה מחלחלת בי, כי באתי ל,ארצי'.
מן המושבה הקרובה באים שני פועלים עברים רוכבים על חמורים ומטפחות לבנות על ראשיהם, מטפחות חבושות באופן משונה, מקומיי. “ז’אנר”! רגע אחד נדמה לי: זהו! עולם חדש!
אולם עד שאני עומד ושמח, התנפלה עלינו מאותם המשעולים המאוסים חבורת “שקצים” ערביים בקלסה. המעשה הישן־נושן: “יַהוּד”… “האַכּה, אַכּה, רבותי?!” – נצנצה בתוכי הרגשה אמיצה וגאה, הרגשה של איש הנמצא בארצו, אלא שמיד הזכירוני מלַוי, שבתוך עיר שכולה נכרים ורובה נוצרים אנחנו…
ובכן… שוב… יש עוד מין נכרים בעולם, שצריך לסבול מהם… גם מאלה המזוהמים צריך לסבול!
ובכל זאת התאמצתי… ובכל זאת ניסיתי להשלות את נפשי ברגשי ארץ־מולדת… ובכל זאת התאמצתי לראות מסתורין בכרסים הנפוחות של ילדי הגר האומללים, אשר ראיתי במושבה קטנה על הדרך מחיפה ליפו.
אבל הוי, הוי… המושבה שאחריה, הצרפתית – איזה גועל־נפש! איזה גועל־נפש!
מושבה זו, דיאספורין רחימאי, עושה כולה רושם של קבצן שמן ומנוּול, שהושיבוהו אצל שולחן של נגיד, והוא שואב מן הקערה בידיו המגואלות, המצורעות, העבות…
פקידי המושבה וקציניה – חזירים מפוטמים, שאין כוח ברגליהם ללכת, משומן, לעשות אף צעד אחד; אבל כשיחדלו לפטמם, הרי אינם מוכשרים אף לשכב כך, בלי תנועה, חיים…
ילידי הארץ, הערומים והנשחתים, הנרפים והנבזים, הרוב במקום הזה, מוכרים כל צרכי אוכל נפש. אחד מהם קופץ ומספר לי פתאום בז’ארגוֹן יהודי־רומיני על בהמה שנגנבה ושכבו עמה, ועיניו המלאות תֶבֶל וטראכוֹמה קורצות ומחייכות…
ועדיין אין אני חוטא בשפתי, איני נותן תִּפלה ובורח למושבה אחרת.
בא אני לאכסניה. עזובה ורפיון־ידים. צריך לכבד את החדר, צריך להחם מים, וכל אחד מבני הבית מטיל את העבודה הבלתי־נעימה על השני.
שלושה פועלים – אחד חיגר, אחד זקן ואחד כבן שלוש־עשרה – יושבים חפוּיי־ראש: הם הלכו בבוקר לעבוד לאשר שלחוּם, והתנפלו עליהם שני ערביאים והכוּם.
החיגר מספר איך ששני הנשארים השאיירוהו לבדו, והוא לא יכול לברוח.
אחת הבנות, שבשום אופן אינה רוצה לכבד את הבית ותוקעת את המטאטא לאחיה, מעליבה בקול חזק את “גבורי־ישראל”, שנפחדו מפני שני ערביאים…
– אני זקן והוא ילד, – מגמגם הזקן – מה לעשות…
על הדרגש, משני צדי הזקן, שוכבים עוד שני פועלים, צעירים, קודחים או מתחפשים לקודחים, ואחד מספר לשני את עלילותיו אשר עשה בהיותו מפקח במושבה הקרובה על הערביאים אורזי־תפוחי־הזהב: הוא, האחד, היה מכה שלושים מהם עד זוֹב דם…
וגם באותה המושבה הקרובה, הגדולה, שבה הכה, כביכול, האחד את השלושים, הייתי, דיאספורין ידידי! בה הנני גם עכשיו. ממנה אני הולך היום ירושלימה.
המושבה – עיירה יהודית ליטאית־משמרת, ורק “פריץ” אין לה. עיקר עבודת החיים עושים זרים וזרים, ובמין אופן כאילו אחרת אי־אפשר להיות. יש גם מספר פועלים עברים אידיאליסטים (אני הייתי אחד מהם – איזו הונאה עצמית ואיזו כלימה עצמית!), אבל כולנו, שזה לא כבר “החרימו” אותנו וראו בנו אויבים בנפש, איננו יכולים לשמש אלא לראיה, כי עבודה איתנית, פשוטה, טבעית, של אנשים חיים לא נלמד כבר. ציצים מלאכותיים לא יעשו פירות. קץ! נחנקו החיים…
התרשלות ובחילה שפוכות על הכל. חיי ארעי. הזיות ופריחה באויר. תכניות של מוחות מיוגעים, געגועים של לבבות קרועים וטענות של פועלים בפי לא־פועלים.
עלי בעצמי אין לי מה לכתוב לך עוד. איך, כיצד, מה טעם – הכל נעשה מאליו, הכל נעשה כמו שהיה מוכרח להעשות.
אני הייתי כבר מוַתר על המעדר: עורי רך יותר מדי, ידי צבו ורגלי (ניסיתי לעבוד יחף) נפצעו מהכאה שלא במקומה; אבל הנה גם לקטוף איני יכול, להרכיב איני יכול: נוגע אני לרעה באילנות ומשחיתם. מקלקל בגפנים. אמנם, על “בל תשחית” אינני עובר: בין כך וכך הלא יעשו בהם “עקירה” בשנה הבאה או בעוד איזו שנים, אבל לבי כואב…
אבל לא, לבי אינו כואב. אני התפשרתי, אני התפשרתי עם הכל. אפילו עם היחס אלי מסביב. אפילו הסתכלות עצמי עכשיו מצטמצמת כולה רק בהתבוננות אל החמרים המשונים המוטלים על לשוני: קיבתי חולה.
תמו דברי – אם כי הגליון עוד לא תם. מה נשמע אצלכם באמריקה? מה גזירות־הכניסה?
– – – – – – – – – – – – – – – – –
*
בפנים הבית, באולם הגדול, על השולחן הארוך, הונחו, סודרו וחיכו כבר כל גליונות העתונים המתקבלים בביבליותיקה הלאומית שבירושלים. הצעיר בעל הצורה הרצינה (כלומר: אני הכותב), אחת מאותן הצורות המצויות אצל התלושים, פליטי רוסיה, בגיטאות שמעבר לים, ידע זאת אל נכון, אם כי לא היה עוד מעולם פנימה. שם היו, כפי שהצטייר ברור במוחו של אותו צעיר, שעמד מחוץ, עתון עתון על מקלו ועל מחנהו: “היהודים” העומדים על “המצפה” בלשון־קודש ו“התקוות” ו“הכוכבים העבריים” בז’ארגון; שם התנוססו לתפארת ה“איזראליטען” וה“יידישע פאמיליענבלאֶטטער” בדייטש וסמוך להם ועל גביהם ה“דז’וּאיס קרוניקלס” וה“דז’וּאיס וורלדס” בשפת בריטניה הגדולה. לא חסרו כמובן גם כל העתונים הציוניים שברוסית ושמרוסיה וה“עתונים” ההישפּאניוליים בני ד' עמודים קטנים ומוזרים. נספח לכל אלה, צריך היה לשער, גם אותו עתון־צרפת מקושטא, או יותר נכון, העתון הקושטאי בשפת צרפת, שלבו היה טוב לעצמו, כלומר, ליהודים המוציאים אותו לאור, ובדפיציט הגון. בקצרה, היה על אותו שולחן, הקרוב בודאי לארונות הרחבים המלאים ירושה גדולה של ספרים ישנים יקרי המציאות בפלפולא דאורייתא, כל העושר העברי הלאומי המודרני הרב וכל העתונות הלאומית, המקורית והלועזית, העוסקת בפרובלימה העברית. הצעיר בעל הצורה הרצינה גיחך מרה. כן, כן, – חשב – נאספו שם על אותו השולחן, שולחן הקריאה, כל הנקרוֹלוֹגים על גדולי וחכמי ישראל, כל הידיעות וכל המאמרים על אודות פרשת השבוע ודרשות המטיפים בבתי כנסיות של ריפוֹרמה גמורה ושל ריפוֹרמה למחצה ועל אודות חתונותיהם והמרת דתם של עשירי היהודים בערי המערב (ושל צעירי היהודים בערי המזרח) ועל אודות האנטישמיות הרעה והאֶמיגרציה המרה ויתר הפורענויות; העתונים המקומיים מדברים בודאי גם על אודות החוק החדש של לקיחת היהודים לצבא־הטוּרקים, מוכיחים בשפה רפה את החובה הקדושה למלא את החוב הקשה, מבכים את גורל בחורי הישיבה הרכים, שיצטרכו להקרע מעל תורתם, והם אינם יודעים אף מלה ערבית, ובן־חפשי (אותו יוּדלין!), העוזר הראשי של “המחרשה” היפואית (אם רק נתקבל פה הגליון הראשון, שיצא שלשום לאור), ודאי כבר מהפך עולמות: “עטו ירעד לזכר השאלה הבוערת הראויה לתשומת לב” וכו' – – – במלה אחת: הכל היה מוכן לקריאה שם בפנים. אולם מבחוץ היה חדר־המקרא סגור עדיין. סגור היה החדר, צריך היה לשער, מפני איזו סיבה קלה, מצויה, תדירית, שגם אינה שייכת כלל להענין. העיקר הוא, שלהט המנעול המתהפך היה על הדלת מבפנים, השומר הכושי השחור עם שיניו הלבנות, שנתגלה לבסוף, לא נראה עוד אז בביאה, וקוראי השבת התמידיים, שהלכוּ, אחד־אחד הלוך והתרבות, צרו על הבית מבחוץ בעל כרחם.
היה יום־שבת בסוף חודש תמוז עם הבל־חום קשה מנשוא, דמתקרי “חַמשׂין” ועם הפטורה עצובה, מקררת, אחת מאותן הפטרות של שבתות בין המצרים. באזנים צלצלוּ המרכא־טפחא והמהפך־פשטא של “מקל השקד” ו“הסיר הנפוּח”, אשר “פניו מפני צפונה”, ממקום “תפתח הרעה”… השטריימלים הרותחים וכובעי־הזנבות החמים, שעל ראש האברכים הירושלמים – באי־הכוח הצעירים של היהדות הזקנה – הזיעו והרטיבו את הפיאות המסולסלות והמתבדרות באויר כזנבי־הלטאות. הראשים של אותם האברכים היו גלוחים, כאילו להדגיש ולהטעים את ספיח הפיאות הנאות. והאברכים, באבנטיהם ובבגדי הצבעונין השבתיים שלהם, אותם הבגדים של משי ושל אַטלַס כחול ומגוּון בפסים בהירים, מזרחיים, “טליתיים” שוטטו והתרוצצו ברחובות השוממים בפסיעה בהולה־מדודה של הולכים על גשר רעוע. אולם באותו מקום, אצל הביבליותיקה הלאומית, בלב ירושלים החדשה, לא היו אלה האברכים – בני החוצות הפנימיים, הישנים – מצויים ביותר. פליטי־ישיבה אחדים, אמנם, היה דרכם להתראות מדי שבת בשבתו בקהל הקורא, אבל גם אלה עוד לא היו: השעה היתה מוקדמה, בין אחת־עשרה לשתים־עשרה, בעת שרוב מנינה ובנינה של העיר עוסק ב“אתקינוּ סעודתא” או ב“יה ריבון עלם ועלמיא”.
ראשון לגישה היה אותו צעיר־לא־צעיר בעל הפנים הרציניים וראשון לשיחה – יהודי גוץ כבן חמישים ומעלה, בעל פנים נוחים גַליציים. הצעיר עלה וקרב תחילה בצעדים מהירים ועצבניים, כולו שואף לקרוא, שואף למוץ עסיס־העתונים (כמעט שלושה חדשים רצוּפים לא ראה גליון־עתון בעיניו!), אך בראותו, כי הבית סגור ומסוגר, לא הפריע את הדממה, שהיתה שרוּיה עד בואו אצל הביבליותיקה, כי אם ניצב בשתיקה ובמצב של המתנה סמוך אל כותל־הבנין. לא כן חברו הבא־בשנים הרך, שעלה אחריו בצעדים מרושלים, מלאים עונג־שבת, וניגש ישר אל שלבּי הבית הצוננים בצל. ראשית כל פשט מיד, זה היהודי הגוץ והרך, את ה“מוֹנארקה” שלו ופרש אותה תחתיו בכדי להגן בה על עצמו מפני הצינה וקשי־האבנים, וישב ישיבה שחציה שכיבה, בשימו קודם מתחת לראשוֹ את ידיו, שהיו כמוהו נקיות ורכות. לכאורה היתה ישיבתו־שכיבתו הנוחה של הזקן המלא עלוּמים, כעמידתו הקשה של הצעיר הבלתי־צעיר, מנבאה שתיקה ודממה, ואולי גם תרדמה, אבל קצה שפתו העליונה, המופשלה קמעא, של הראשון העיד, כי, על כל פנים, מוכן ומזומן הוא לדיבּוּר בכל רגע, אם כי, מצד אחר, אינו להוט אחר זה ביותר. חזות פרצופו של הגליצאי הוכיחה בו גם כן, כי בעל־מלאכה הוא (כן, בעל־מלאכה ולא חנוני! – חשב חברו הצעיר הניצב), אבל הידים העידו, כי אותה המלאכה היא מסוג אוּמנות נקיה וקלה. סופר־סת“ם? – לא, סופר־סת”ם לא יבוא הנה מיד אחר סעודת השבת, ובכלל – כאן פשטות יותר מדאי, חוסר כל ריח של עוסק במילי דשמיא… ברם, האיש לא נתן מקום להתגדר בהשערות יתירות בנוגע לדידיה ולא החמיץ מלברר את כל פרשת עצמותו ומלאכת־ידו, והכל כמו באגב־אורחא ובקולו הנוח והפושר.
– “כל הסנדלרים הולכים יחף” – פתח הוא ואמר – באמת, אני שוען, שוען עשרים שנה, ושעון אין לי. כמה עכשיו השעה בערך? הביבליותיקה צריכה להיפתח באחת־עשרה – כלום אין עכשיו אחת־עשרה עוד? אבל מאי איכפת? פה נעים לשבת: מחַיה. אלמלי היו כל הימים שבת, באמת, לא היו צריכים לעמול יומם ולילה, כלומר, לדאוג למזונות, באמת… בפרט, כשפרנסה אין בין כך ובין כך… חה־חה… באמת… מי צריך בירושלים לשעונים? ירושלים אינה יוֹהאניסבּוּרג. גם בלונדון יש ביבליותיקה גדולה של הלורד רוֹטשילד. אני הייתי שם. פעמַים הייתי בלונדון: בנסעי לאפריקה הדרומית ובנסעי מאפריקה, מיוֹהאניסבּוּרג. שמונה שנים הייתי ביוֹהאניסבּוּרג. עיר שאפשר להשתכר בה. ואתה לא היית שם מעולם? אתה בודאי מרוּסיה? מאיזו עיר?
– ואם אגיד, התדע?
– חה־חה… אבל מאי איכפת… בודאי ברחת מן הצבא…
– עוד לפני כמה שנים, – נגרף הצעיר בשיחה – מפני המלחמה… מלחמת רוּס ויפּן… בודאי שמעת…
– שאלה היא!… – שמח השוען העליז. ובכלל, כפי הנראה, היה קולו מסוגל רק לשמחה, לעליזות ולקורת־רוח. תרעומת לא ידע. הוא דיבר על הביבליותיקה, שאינה נפתחת בעתה – אך בלי התמרמרות; הוא דיבר על מיעוט השכר בלונדון בנוגע לשעונים, – גם לונדון אינה יוֹהאניסבּוּרג – אך בלי צער; הוא דיבר על מלחמת רוּסיה ויפּוֹניה, על גדולת היפּוֹנים, על חסנם ושיא־עוזם, על העזרה הגדולה שמלוכת אנגליה בעצמה עזרה להם בכלי־זין, כמו שקרא בעתונים – אך בלי התעוררות מיוחדה. רק בהגיעו למפלת “יוָן” – מפלה כזו! מפלה כזו! – בצבצה, כמו למרות טיבו ורצונו, שמחת יהודי על מפלת הצוררים, שמחה לאיד.
הצעיר נשאר ברצינותו. בתחילה, אמנם, סיגל קצת בכוָנה את מבטאיו לרוח איש־שיחו, ובשעה שהזכיר על המלחמה אשר “לחמו הרוּס והיפּן” איש ברעהוּ, הזכיר גם הוּא, בטוֹן של עשית נחת־רוח לשני, על אודות איזו ראית־נקמה; אולם כששבו אל הפוליטיקה הפנימית, אל שאלת פתיחת בית־הספרים בשעה הקבועה, הטיל הוא כבר מתוכו אמרות שקולות, בנות מלים ספורות, שדוקא לא היו כלל לרוח־השיחה: “בית נאמן”… “מדרש־אברבנאל”… “גנזי יוסף”… ביבליותיקה גנוזה…
איש־שיחו, השוען, לא הבין אותו, את הבחור הרוסי, הביט עליו בתמהון, אבל גם בעונג גמור. והבחור הרוסי כמו הכניס עצמו עוד יותר לתוך אבני הכותל, החריש בכובד־ראש נורא, ורק מרגע לרגע היה פולט אותן האמרות, שאין קשר ביניהן. האמרות לא היו דברי תרעומת. הן לו, בכל אופן, אין דרך אחרת. הן הוא, בכל אופן, יעמוד פה. הן לו, בכל אופן, טוב פה מאשר בכל מקום. הן בשבילו, בכל אופן, הכל כאן, רק כאן… ולפיכך… לפיכך – הן אין מה לטעון ולתבוע! ברם, אם לטענות ותביעות אין מקום, לדרישה וחקירה אולי יש… מה קץ החזון?
*
בינתים – וה“עולם” הלך ונתרבה. כל אחד ואחד מהאספסוף ההולך ונאסף, שהיה בעל חי הולך על שתים כחברו, ניגש, אף על פי כן, בתלבשתו המיוחדה לו לבדו, בתכנית־הליכה ובתנועות־ דיבור מיוחדות לו. “נו, מהי, מהי הפעולה, שתהיה לך מה‘יוסיפון’?” – דיבר בתנועות־יד זריזות בחור־ישיבה גבוה אל חברו הקטן ממנו בקומה, אבל קשיש, כפי הנראה, בשנים. אבל זה האחרון ישב מיד בעקשנות על זיז שיצא מן הכותל, כאומר: “פה אשב כי איויתיה! אני רוצה דוקא לקרוא את ה’יוסיפון' ויהי מה!” כרגע נטפל אליהם עוד בחור חיור אחד, בעל פנים ערוּמים ואפני דיבור של “כותב־בכולל”, שהתחיל מספר לראשונה על הסכסוך הגדול, שהיה אתמול בצהרים בערב־שבת בין השכנים של כולל וַרשה, שהגיע, שלא כדרך הטבע, לידי מהלוּמות… קראו לשוטרים והמַכה התחבא… ובתוך כדי דיבור עבר המספר והסביר לחבריו בענין תורה לשמה ושלא לשמה, ובדבר קריאת עתונים בשבת בפרהסיה, עד שהספרדי, שניגש אליהם והקשיב, מצא, ש“כל דבריו חשוב הרבה”, וכשהמתפקר, האומר לקרוא את ה“יוסיפון”, ביקש גם הוא לענות דבר־מה, מיהר זה הספרדי לשסעהו בדברים לאמור:
– מחילה אדוֹן!… (במלילת אצבע) בכן… יש הפרש… הפרש גדול… בין כבודו ובין הכלל… מחילה, הֶ־הֶה… כבודו… כשנעשה ישן, נעשה חדש… הֶ־הֶה!
וכל פניו השחרחרים־הצהובים של הספרדי נהרו מהמצאתו הגדולה הזאת, שלא היתה מובנה כל צרכה להמתפקר עד שבא בעל הפנים הערומים והסביר את דברי ה“חכם”: יש הפרש… כלומר, יש הבדל בין בחור־הישיבה הקטן הזה, הרוצה לקרוא את ה“יוסיפון”, ובין אחרים, בין הכלל. בנוהג שבעולם, אדם, כל מה שהוּא גדול, הרי הוא נעשה יותר ירא־שמים, והלה, מכיון שהגדיל, התחיל, להיפך, מהלך בדרך־החדשים… כשנעשה ישן, נעשה חדש… הא כיצד!
אבל תיובתא פשוטה זו של ה“חכם”, כנראה, עדיין לא סיפקה אותו, את הלמדן האשכנזי, והוא, כותב־הכולל, השכיל להסתער על המתפקר ב“גירא דיליה”. הוא בעצמו קרא ב“החבצלת”, שהחוקר דארוין ימ“ש אומר, שהכל מתקדם, שהכל הולך אל הפרוגרסיה. אדם הראשון נולד מקוף! ואם כן, אם אביו של המתפקר הוא שוחט, הלא עליו, על בנו, לשמוע בקול “אחד מאנשיו” (רמז לדארוין) ולהיות לרב – מדרגה יותר חשוּבה – ולא להימשך אחרי דברים של מה בכך. פשיטא! ואת ה”פְּשֶט’ל" הזה יגיד גם לאביו. הוא רוצה לשמוע מה יאמר השו"ב על זה.
– אנו לא יש בשר… גְטַנים (קטנים)… אך לא יש כוח בבשר, יש כוח בעצם – דיבר בתוך כך עוד אחד מהנאספים על טיבם של התימנים. השומע, צעיר כבן שלושים, בעל זקן גלוח ממעלה, בצדי הלחיים, ומרובע מתחת, מתחת לסנטר, היה, כפי שאפשר היה ללמוד מאי־אלו מהערותיו, מאיזו פרובינציה גרמנית, ובעצמו לא ידע כיצד נתגלגל לכאן, והמדבר, יהודי מתימן, מן העולים האחרונים, שהיה כבר מעוֹרב בין ה“שִכְּנַזים” ולבוש קצת כאירופי. בעיניו של זה היה רטט־הערמה מתובל בההכרה, שהוא יוצא מן הכלל, “מפותח”, לא ככל בני קהילתו ה“גְטַנים”, ועל רגליו – נעלים עם סולים. מלאכתוֹ, כפי שהודיע לאיש־שיחו, היא “מנַגר… גידין…” (כלומר: “מנקר”), ולמרות שהוא הבין והודיע, כי בעל־דברו “לא יודע טוב לשון־הגודש”, לא נמנע מהשמיע לו על תולדות־חייו והשקפת עולמו בפרט ועל בני גְהִלתו, שבאו מסַנעא (צַנעא) והם קטנים, אך יש כוח בעצם… עצם טוב מבשר… אך לב רך ויש פחד…
– ונשים?… נשים?… – גמגם את המלה העברית בעל הזקן הגלוח.
התימני המפוּתח נדרש לשואלו גם בזה וענה: יעגֹב אבינו היו נשים שתים. נשים שתים – שפחות שתים. מה שלמא! ב“משכנות” יש אחד… יִסְהָג (יצחק)… אֶסְלוֹ (אצלו) נשים ארבע. שתים טובות, שתים לא טובות; זגֵנות. כאשר להן מחלוגת (מחלוקת), הוא יודע, מי גורם, ומכה את הזגֵנות, למען אהדוּת (אחדות)…
– יַה, יַה… ואתה? אתה? – לא הבין הכל, אבל התענין היהודי הצעיר ממערב אירופה.
נתגלה, שהתימני אינו נשׂוּי עוד, אבל ארוס הוא. הוא בן י“ז והיא בת י”א. “עוד אחד שנה – כדת משה וישראל”. המשנה אומרת: בגרה בתך – שחרר עבדך ותן לה, למען לא תבוא לידי עוון. גם בירושלים יש בתי עבירה. עשרים בודאי.
– פ…פלגשים? – ביטא השומע ברצינות מרובה, מיוחדה.
– כן, – לא הבין הלה – זהו אשר הוא אומר. “איפה שיש חתונות, לא יש עבירה”. אֶסלם, התימנים, יש “חתנים, כלות ארבע שנים… גְטַנים… נותנים ממון – עושים גִנְין (קנין)”…
היהודי הצעיר ממערב־אירופה, אשר התענין ביותר בחיי יהודי המזרח נשאר שבע־רצון מאד מהידיעות החדשות ורבות־הערך, אשר רכש לו בשעה אחת.
*
השמש סבבה במעגלה. גדי קטנה, לקוּית־צלעות ומרוּטת־שער השקיפה בשער הקטן, העולה מרשות־הרבים – ועמדה. מאותו השער צף ועלה מיד בצעדים גנדרניים יהודי שמן, קל ולבוש הדר, במיטב שנותיו, שעיניו לא היו נראות מחמת המשקפים הכחולים – סוֹחרה מפני האבק הירושלמי. ומן הפתח הפתוח לצד בתי “אחוה”, שבשכנותם גם חצרות כולל וַרשה, התגלגל ובא אברך כבן שלושים וחמש בחַלַט לבן מטולא וארוך עד כפות־רגליו, סומא בעינו האחת ופצוע־מצח. פצע אחד מוגלד, שאתמול זב דם בודאי, היה גם מימין לשורת השערות המעוגלה, שחילקה באמצע את סנטרו לשני עברים – שתי ממלכות רגזניות ורועדות. לאברך הזה, כפי שנתגלה מיד, היה גם הרגל לגנוח מתוך בית־בליעתו באיזה מן “הֶה!” כעסני, שהיה מלַוה את כל דבריו, כאילו נתכוון הגונח למלאות בו את חוסר־האויר בשביל נשימת איש שכמותו.
האברך הירושלמי ישב ישר על העפר, גירש זבוב מזמזם אחד מעליו, לכד בחטיפה שגורה וחרוצה את השני, גנח “הֶה”! ואמר:
– סדרים נאים! סדרי ירושלים! מעשי ארץ־ישראל, עסקים, “הֶה!” צועקים: החלוקה, החלוקה, חמס ושוד בכוללים. גזילות וגניבות בחלוקה, וכאן הרי לפניכם כבר ענין של הציוֹנים… מילא, החלוקה נהוג אצלה: בית אחד לך – קבל מנה יפה, שני בתים לך – קבל שני חלקים חלוקה, שלושה בתים לך – קבל עוד יותר ויותר חלוקה… לעופות, ליין… והעניים אין להם כלום… לאחינו אין כלום… בעד י"ב גרוש היה לי אתמול עסק שלם… מילא, כל הגבאים חזקה עליהם, שהם גנבים בני גנבים… אבל כאן: בית־ספרים, ששעתו להיפתח באחת־עשרה, והרי כבר אחר שתים־עשרה, והבית סגור. הֶה!… איני מדבר כבר על יתר העוולות ואי־הסדרים, שמי ימנה אותם… על זה אני עובר בשתיקה! עניני ירושלים וסדרי ירושלים! בני־אדם מַדירים עצמם משינה בשבת, באים לעיין מעט בעתון, והבית סגור!
האברך היה סמל־התוכחה, כולו צעקת־הצדק. ראו בחוש, שהוא לא יסף לדבר כרגע – רק מרוב כאב. הוא זכר שוב יום־אתמול בכל שבר־הלב שבו. נוּ, יאמרו־נא אחרים: אם הוא חייב לבן־האלמנה, נושא־החלב, י"ב גרוש… נוּ, ובכן? בכן צריך להכותו ולפצעו, כאשר עשה לו פלוני הרשע? בכן צריך להעלות עליו חמת כל יושבי השכונה, כאשר עשה? ולא די, אלא כשהלך הוא, המוּכה, וקרא לשוטר, התחבא פלוני בבית שכן אחד ולא יצא, ועד היום לא נודעו לשוטר עקבותיו. שערוריות נעשות בירושלים!…
נוּ, ועבודת הצבא – האין זאת שערורה? קרוב לכך, שיקחו לצבא גם את בחורי הישיבה, אלה הילדים, שאין בהם מתוֹם, שאינם יודעים אף מלה גוֹיית, שיוכרחו למות שם מרעב!…
– את היהודי אי־אפשר להשביע רצון לעולם! – קרא בלגלוג של הרחבת־הדעת בעל המשקפים הכחולים – ברוסיה הכניסו פּרויאֶקט לדוּמה הממלכתית, שלא יקחוּ יהוּדים לצבא, מפני שהם מביאים רק נזק, ועוררו היהודים “ויצעקו” על פני כל רוסיה. גזירה חדשה, גזירה רעה! וכאן, ברוך השם, יצא החוק שיקבלו, והרי שוב לא טוב, שוב טענות ומענות על הגזירה, רחמנא ליצלן… בארגנטניה – יודע אני, הייתי שם לא שנה אחת – רצו מאד יושבי מוֹריציה – מושבה כזו יש שם: מוֹריציה… ובכן רצו יושבי מוֹריציה להיעשות אזרחים ולקבל עליהם את הנַטוּרליזציה, – זה היה בשעתי – עמדו עלינו פקידי האדמיניסטרציה ואִיימו: תוכרחו, יהודים, לעבוד בצבא!
הנואם שם את כפות־ידיו בכיסי־מכנסיו, שעל ידי זה הובלטה כרסו המכובדה, הקלה, וַיבט לצדדין, כאומר: מה אני איני יודע והיכן לא הייתי אנכי? – ואמנם, היה היו כל תנועותיו הזריזות של האיש הזה תנועות של בעל נסיון כביר, של מי שהיה בערים ומדינות רבות: נקיון ופיקחות היו אפילוּ בזקנו המחודד, הגזוז והמחופף, שסימני־שיבה כמעט שכבר נזרקו בו.
הוא היה מלא נחת־בהכרה וגנדרנות תאוָנית. הוא ראה, הרגיש והכיר את כל המבטים, כיצד הם נטויים אליו, רק אליו. חליפות הוציא את ידיו מתוך כיסיו ותיקן איזה דבר בתלבשתו: פעם הוציא את ימינו, החליק את שרשרת שעונו ושאל: כמה השעה עכשיו? כּוָנתו: השעה האירופית? פראנדז'! שעונו הוא מתהלך על פי האופן הערבי… ומיד החזיר את ימינו זו לכיסו, הוציא את שמאלו, תיקן את רבידו, שאיזו זכוכית־מרגלית התנוססה בו, וַיבט שוב לצדדין.
ברם, גם באַלית־ענגו של זה נתחב, סוף־סוף קוֹץ. השוֹען הזקן, קר־הרוח ונעדר־הדייקנות, גילה בדבריו איזה פנים שלא כהלכה, ועוד הוסיף: מה יש לדבר, ודאי, עבודת הצבא היא אסון. ומיד התחיל לספר, כיצד היהודים עומדים לצבא בגַליציה…
– אדוני הוא אַנטימיליטריסט? – פנה אל השוען בהברתו האשכנזית הצעיר ממערב־אירופה. בכלל, הצעיר הזה, הגבוה והדק, מבטאיו היו מדוּדים וקצרים, ובהתערבו בשיחה היה מוציא כל מלה – ועל הכל – בחשיבות מרובה, יתירה, שעל ידי זה היה קולו נעשה כמפחיד את הציבור.
– מה לי אַנטי-… – גיחך השוען בטוב־לב – איני אַנטי-… כשצריך לעבוד – צריך… אבל אם אפשר להשתמט – אדרבה… טוב מאד…
דעתו של היהודי הצעיר מהפּרוֹבינציה הגרמנית לא היתה כך, לגמרי ולגמרי לא כך. הוא בשום אופן לא יכול להשלים עם השקפה אנרכית כזו. זהו חוסר כל דיסציפּלינה בהשקפת עולמו של האדם, בהוכחותיו האזרחיות. לפי דעתו הוא, לפי דעתו והוכחתו הפנימית, דוקא עכשיו נתבצר מקום ליהודים להראות את עצמם. ישמעו־נא בקולו! ידרשו־נא ממנו ביאורים והוכחות – הוא נכון לענותם אחד אחד. הוא חוזר על דבריו: עכשיו נתגלו בשביל היהודים אפשרויות פוליטיות חדשות עי"ז שיכּנסוּ לצבא העוֹתוֹמַני. על היהודים להשתמש בשעת הכושר. כאן לא רוסיה…
– הֶה! – נפל לתוך פסוקיו של היהודי האשכנזי האברך הירושלמי – מה אתם מדברים, בני אדם, הא, מה אתם מדברים? שמא יודעים אתם, מה אתם מדברים? שמא משמיעים אתם לאזניכם מה שאתם מדברים? פלוני אומר: החוק החדש! האם יודעים אתם, שזה יותר משנה ש“חוּריה” בארץ וב“בֶּלֶדיה” וב“שעריה” אין כל שינוּיים לטובה, אין כל שינויים אף כחוּט־השערה. רק התחילו לקבל עוד יותר “בּקשיש”, עוד יותר… הֶה! כאן לא רוסיה – בודאי! ברוסיה טוב לעבוד: בגדים חדשים, אוכל טוב, מאכל כשר, אבל פה… יודעים אתם, מה פה?
האברך התרומם מעל הארץ, מצמץ בעינו העיורת בשעת אמירת “פּה” בגאוה של: “הרי אני יליד־המקום”, חטף בכפו זבובים מעל גבו, אף שהפעם לא היו כל זבובים בקרבתו, וַיהי כמסתיר סוד נורא. הרוח של הקהל נתעורר, אף כי רוב הנאספים ידעו מעצמם אל מה מתכוון האברך באיוּמיו. הנער הספרדי, מתלמידי ה“אַליאַנס”, שהתחפש לעיני הגדולים, כי גם הוא בא “ללמוד עתון”, וכל העת ישב על השלבים ומולל באצבעותיו מחרוזת־אלמוגים, – אחד מהרגלי הערבים – חדל משמוע את המעשיה הארוכה, שסיפר לו הצעיר התימני בז’ארגון ערבי על אשה תימנית אחת – אחד זגֵנה מארבעה נשי יִסְהָג, שהלכה לבאר ומשכוה שדין ורוחין – והביט בסקרנוּת־צחוֹק אל הדובר האברך. השוען הזקן נענע בראשו והאינטליגנט מהפּרובינציה הגרמנית נענע ואמר: “דוּמהייטען”…
– דוּמהייטען… כן, כן… – לעג האברך הירושלמי בחרי־אף, שהגיע עד לחריקת־שינים, קמץ אגרופו כבשעת חטיפת־זבובים ונענע בראשו כלפי פליטי־הישיבה האחדים, שעמדו כאן, ואפשר היה לחשבם למיועדים לאותו דבר נורא…
– אֶט, איזו שעריה־שמעיה־בֶּלֶדיה! – ביטל בעל המשקפים הכחולים את כל חלומותיו לראש האברך, קצת מתוך קנאה בהענין שעורר הלז בין הקהל וקצת לשם סקרנות: לשמוע, לבסוף, דברים ברורים…
– ברוסיה! – לא התאפק, לאחרונה, האברך וירק את התרגזותו – ברוסיה, בכל אופן, יש לחייל היהודי מקום ללון… אבל כאן… כאן… מה הפלא, שבורחים? גם אני הייתי בורח…
– אבל דבר דבריך הפעם! – גערו בו מכל עבר.
– מה יש לדבר? – השפיל האברך את קולו – וכי אינכם יודעים?… אני הייתי כבר מוחל על הכל… חילול־שבת… מה לעשות… הרמנא דמלכא… אך מה התועלת?…
– מה? – נוּ? – דבר! הראיתם כזה?!
וכשרוב הציבוּר נתיאש כבר משמוע סוף־דבר ועברו לענין החכם־בּאשי, שהוא צריך לדאוג, שהוא צריך להשפיע, והספרדי, שהיה ממשפחה מיוחסת, התחיל להיאָנח כירא־שמים, לדבר על ימות־המשיח וביאת־המשיח וגם לספר בינתים מה שקרה לו היום בבית ה“חכם” קרובו: כשהיה אצל החכם בשעת התפילה, בא יהודי זקן ואמר שחלם, שאם יגידו ל“ו פעמים תהלים בי”ב ימים, יבוא משיח, – רק אז נמלך האברך, הפסיק את הספרדי ואמר:
– כאן… העבודה קלה… כל היום אתה חפשי, הולך בטל… אין עוֹל… אבל בלילה – היכן תלון? אה? עם ערבים תלון?… עם הערבים? – הֶה!… היודע אתה, מה יעשו לך הערבים? – – –
– גוֹיים עושים גסוּת! עזר לדובר הנער הספרדי.
– נוּ! – – – הרי לך! – יצא האברך ממצרו. ובכדי להינצל ממבוכת סוד התועבה אשר גילה, התחיל לדפוק בכל כוחו בדלת בית־הספרים הנעוּלה. היה אי־נעים; היה כיעוּר; היה גועל־נפש.
–אני הייתי מראה לוֹ! – קרא אחד מן הקהל.
– לך והראה את כוחך, אם בן־חיל אתה, את מנהלי בית־הספרים! – רעם האברך – הוא היה מראה לו! מה? מה היית עושה לו? דוקרו? מי? יהודי ידקור? הה, את הערבי לא תדקור!
הוא רקק על הקרקע בפני כל הקהל ולא מחה את רוקו ברגלו. בעל המשקפים הכחולים העיף עליו בגלל זה מבט של רוגזה, ואף על פי כן לא פגה הרחבת דעתו של האחרון ואמר:
– אבל אין דבר, אנחנו עוד ננקם בכל הגויים!.. אם ירצה השם – הוסיף ללגלג – כשילכו הם על הגשר של ברזל ואנחנו על השל־ראש… טפוּ, על השל־נייר, רציתי לומר… יודעים אתם, רבותי, מדוע הם יפלו המימה, ואנחנו לא?
– הם על גשר של ברזל… – מיהר האברך הירושלמי להשיב את כבודו, שגילוי הסוד המכוער נטל הימנו לרגעים אחדים, על ידי נענוע של לימוד־גמרא וניגון של חריפות, אם כי תוכן־דבריו היה, כנהוג בשיחות שבציבור, מענה שלא מענין השאלה – מפני שהברזל היא חייהם… עֵשָו חי על החרב…
– ועל המחרשה… – לא הבליג הצעיר בעל הפנים הרציניים על ההערה שהתפרצה מתוכו, והקמטים החדשים שבשיפולי לחייו רעדו.
– גם זה ברזל!… – ניצח האברך הירושלמי – ולכן ילכו על ברזל… לא כן אנחנו, יתברך הבורא, – המשיך בתנועה חסודה וכמעט בלי כל צביעות – שכל חיינו המה ספרי התורה הקדושה… לנו יאה גשר של נייר…
הרסיס שניתז קודם בשעת רקיקתו ונפל על קצה שורת השערות המעוגלה שבסנטרו, המחוצץ ברחבו לשני סנטרים, עדיין התנוצץ כטל.
– אבל מדוּע יפלוּ הם ואנוּ לא? – עמד בעל המשקפים על שלו.
זה בכה וזה בכה. מתי מעט מהמסובים והעומדים עברו שוב, שלא במתכוון, גם לענינים אחרים. כותב־הכולל החיור, בעל הפנים הערומים, סיפר מעשה בשכנו, שנותן לזוגתו רק שלושים גרוּש לשבוע, לכל ימות־השבוע, ודורש שתהא שבת כיד־המלך: דגים ובשר וכל מטעמים. היתכן? והספרדי מן המשפחה המיוחסת השתמש בשעת הכושר ומיהר לספר את אשר התחיל מקודם: בכן… כשהיה היום אצל הרב החכם קרובו בשעת התפילה, בא יהודי זקן עם ענין שכזה: לזקן הראו בחלום, שאם יגידו שלושים ושש פעמים תהלים בשנים־עשר ימים, יבוא משיח. הֶה־ הֶה, משיח־צדקנו איש טוב. כמה פעמים? שלוש פעמים ביום. הוא, הספרדי, יעץ: לשלם למנין אחד חצי מג’ידיה ליום, שיאמר כל היום תהלים, ויבוא משיח…
אך הנה נתמלאה עונת־הצפיה והשואל על אודות נפילת הגויים פירק בעצמו את החידה: הגויים יהיו כל כך עבים וחזקים עד שגם הברזל לא יכלכל את כובד־משאם; ואחינו בני ישראל יהיו כל כך כחושים, רזים, אויריים, עד שגם גשר־נייר יספיק להם… חה־חה־חה!
*
החידוד לקח את לב כל הקהל, הישן והבא־מחדש, ומאז יצא האיש לדרך הרחבה של השיחה ונתקבל, בלי מנין־קולות קודם, לראש־המדברים. והואיל וניקושי האברך בדלת לא הועילו, וחדר־המקרא היה עדיין סגור ומסוגר, ניתנה האפשרות לרחב־הדעת המוסכם להרחיב את הדיבור בנוגע לנבואתו־חידודו, שבימות־המשיח יהיו כל היהודים כל כך רזים וכחושים. למה? פשוט, איש יאכל ויכלה בשר־רעהו. יתר על כן: אלמלי היה הוא, המדבר, קיסר והיה רוצה לעשות קץ לשאלת היהודים, היה הוא נותן להם ארץ, שיוכלו להכנס כולם לתוכה, והיו כלים שם מאליהם: מקנאה ומשנאה. כי מה לכם עוד? מבשרו יחזה זה: יהודי העובד אצל בעל־בית שונא הוא לו שנאת־מות, שנאת־דם, והרי הוא נכון להטביעו, את בעל־ביתו, בכל רגע בכף־מים. וברוסיה – קיוֹבי הוא, בקיוֹב גר כמה שנים – עבדו אצלו פועלים נכרים, בית־מלאכה לתפירה החזיק שמה, וגלוּ הללוּ את אזניו על דבר הפּוֹגרוֹם הממשמש ובא שני חדשים קודם. ככה אהבו אותו! ההיו יהודים נוהגים כך? ואז לקח הכל־בכל, מכר בפחות מחצי חנם כל מה שאפשר היה למכור, הפקיר כלל מה שלא היה אפשר – ועבר לארגנטינה. קרובים היו לו שם. לא, שיבוא הקאצאפּ ויקח ממנו כל אשר רכש בזיעת אפו – זה לא! אבל גם בארגנטינה – יהודים. הדודה יק“א! האדמיניסטרציה האכילתהו, האכילתהו בהבטחות – עד שקצה נפשו. יש שם ממונים יפים! הנה סיפר האברך הזה על עלילות הערביאים בין זכר לזכר, ושם – לא בת ישראל אחת שבבוּאֶנֹוס־אַיירס היא קרבנם של אותם הממונים היפים! האיכרים תלויים בהם. כמובן, צריכים לטובתם, והרי אלה עושים בבתיהם של אלה כאדם העושה בתוך שלו… אבל גם האיכרים יהודים הם: תמיד בכי, תמיד תלונה, תמיד אי־הסתפקות, כולם רוצים העירה, כולם משכירים את נחלותיהם לאינם־יהודים בהזדמנות הראשונה, – למכור אין להם רשות עפ”י הקוֹנטראקט! – כולם שולחים את בניהם לעיר או לחוץ־לארץ, ממש כמו פה, בארץ־ישראל שלנו, והבנות נשארות… צער בעלי חיים…
– אומרים, שבארגנטינה דוקא יש איכרים טובים – העיר אחד מן הקהל.
– אומרים! – ביטל הקיוֹבי – ובארגנטינה אומרים, שכאן, בארץ־ישראל, יש איכרים טובים… אם אתם רוצים: יש אחד או שנים במושבה. אבל מי עושה את כל המלאכה? יהודינו? נוּ, וכי לכם צריך אני להאריך במעשיות יתרות? אסור לומר, שהאנטיסמיטים צודקים, אבל ענו בי, אם ראיתם מימיכם יהודי שירצה להישאר עובד בלי כל ספּיקוּלַציות? ואין כל פלא: ליהודי יש ראש! ליהודי יש מוח! בואו־נא וראו: הגוי, מכיון שיש לו למחית יום אחד, ואין צריך לומר, אם יש לו גם לכוס מלאה, הרי הוא כבר מאוּשר. ומה ששייך לעבודת הגוֹי, הרי אין מה לדבר: הגוֹיים, כל מיתות משונות תבואנה עליהם, יודעים לעבוד. לא כן היהודי. הוא אינו מוצא די סיפוקו בעולם מלא. תמיד הוא אוהב לדאוג לתכלית טובה, לבקש איזה דבר אחר, לנוד ולנוע כצועני. הוֹ, הוא, הקיוֹבי, יודע את היהודי… אתם יודעים עסקי היהודים בארגנטינה?
ראשים אחדים הושפלו. עופרת כבדה הוטלה מעל. רק על פני השוען הבלים, המקומטים, חלף צל של גיחוך בלתי מובן, גיחוך של פקפוק מצד אחד ושל פשרה – אם הדבר אמת הוא – מצד שני.. גיחוך זה כאילו התחצף לומר מה שליבא לפומא לא גליא: אותו עסק – ואפילו אם כך? אם זה מתקיים – ודאי שגם זה צריך. יש רוָקים, שהדבר נחוץ להם.
– ומהי הארץ כשהיא לעצמה? – נחפז הזקן, בכל זאת, להציג שאלה.
– ארגנטינה? – ענה החייט הקיוֹבי בקצת התרשלות מעושה – לא פחות פראית מזו הארץ… ומה שאמת אמת: פה, לכל הפחות, גרים ביחד, יחדיו, בעוד ששם הבתים במושבות רחוקים אלה מאלה ת"ק פרסא… לא רואים נפש חיה…
הטוֹן שלו היה שמח לגמרי. ולא נודע, אם על אשר יק"א לא קיימה הבטחתה והוא ניצל מארץ פראית שכזו, או בכלל על מהלך העולם הזה, שנותן מקום לדבר עליו בהרחבת הדעת.
– אבל מה התועלת? – לא נשתתק הדובר וַיוסף בקול אחר – אנשים באים הנה יותר מדאי… אני ביום הראשון לבואי הנה ראיתי, כי כאן לא ארגנטינה. כאן לא תתעשר מִפֶּדְלֶריוּת. מהערבי לא תשתכר. לו יֵקל להשתכר ממך מאשר לך על ידו. הערבי אינו נופל מהיהודי בזה. מה אני מדבר? הוא עוד עולה עליו. גם הערבי אוהב להשתכר מאחרים…
– כאן עֲרָב ארוּר… – העיר התימני ונתן חיזוק לדובר (הוא, ככל התימנים והספרדים, שיש להם עסק עם באי־רוסיה, ידע ז’ארגון) – שם… בצנעא – טוב… לא יש כל עבודה… באת – נותנים לך מלוא־חפנים… מספיק אוכל לשלושה ימים. כאן – עֲרָב ארוּר…
– אמת וקיים! – הסכים גם הספרדי, שישב על העשב המעט והקלוש אשר מעבר לנתיבה, ושבשעה שהזכיר הקיובי על שבאים הנה יותר מדאי עבר מרחוק צל של הסכמה על פניו. ופתאום נפנף בידו על הגדי הכחושה והבודדה, בלי רועה, שהרהיבה, סוף־סוף, עוז בנפשה לקרב אליו וללחוך פעם, ואחר נאנח: – לא יש מרעה, בעוונות!
– וישמעל’קה עודנו “מתייחס” ואינו רוצה בנו! – התרעם האברך הירושלמי אחרי שתיקה של כהרף־עין – “נייר אדום” הוא נותן לנו… האושר, שאנו יכולים למצוא פה… הפרנסות הגדולות… הֶה!
*
הקהל האזין. נדמה היה, שהתענינותו בנדון רבה מאד, ואפילו אילו היו פותחים ברגע זה עשר דלתות, לא היו המשוחחים עוזבים את מקומם ולא היו מפסיקים את השיחה, הנוגעת בעיקר־העיקרים.
אפילו השוען הגליצאי, הרך והמתון, עשה את מתינותו לדבר שבשיטה, שצריך להגן עליו בקול. הוא בא הנה בשביל האדמה – לא בשביל האנשים, לא בשביל ה“פּוֹליטיק”. משפחתו לא גדולה, ושם אמרו, שבשבילו האויר טוב פה במאד מאד – ובא. למה הציוניות עם כל הטאראראם? משוגעים! איזו חתיכת־בד דרושה להם… לבן־תכלת… דגל… לא צריך להתערב. גם ברוסיה, בשעת המהומה, לא היו היהודים צריכים להתערב. בחשאי, בחשאי – הכל צריך להעשות בחשאי. כי מה אנו צריכים? להשתכר גוּלדן בכל מקום שאפשר – ודי. “פַּארֶס!” – מילא אחריו האברך הירושלמי בקריאת שם המטבע המקומית, ובתוך כך האשים את יק"א בארגנטינה ואת הבארון בארץ־ישראל, שהתחילו לקפוץ יד לגמרי, והוכיח, – בנוגע למה שהזקן אומר: לא בשביל האנשים – כי הכל הם האנשים, הכל בני־אדם. בני־האדם הם פראים, בני בלי מוסר, ואין אלוהים בלבבם. והמעשה של יום אתמול יוכיח. על מה הכוהו!
– ואני הנני דוקא ציוני! – החזיק החייט הקיוֹבי במעמדו בכל מאמצי כוחותיו וניסה לשם זה כל הנסיונות שבעולם, לרבות גם את הציוניות – ודוקא ציוני עם דגל, אם אתם רוצים… כי דעתי היא, דעתי…
– סטוּק!!!
חרקה הדלת ממסגרותיה פתאום, ושיני השומר הכושי נגלו. נפתח, סוף־סוף, חדר־המקרא – ומקום־השיחה נתרוקן כהרף־עין. הכל התנודדו וקמו. החייט הציוני נכנס אחרי האינטליגנט בעל הזקן הגלוח ממעלה והמרובע מתחת. אחר כך היה בלבול ודחק. השוען נדחף אחרון ובת־צחוק על שפתיו. בבית פנימה היתה בשבילו הרוָחה; חלונות גדולים, מרצפת־אבנים נקיהּ; היה קריר ודי אויר; הבהיקו הכתבות: זה נדב פּלוני בן פּלוני… זו נדבת לבו של… זה נדב… זה נדב… אפשר היה לשבת שם כל היום, עד ערב, ולהתנמנם.
–––––––––
על מקומם בחוץ נשארו מכל המשוחחים רק שנים: הבחור הרוסי והאברך הירושלמי. הראשון נשאר עומד כאיש אשר ראשו יכאב עליו, והשני מקרה קרה לו: אגב הדחיפה שבשעת הכניסה נגעו כתפות אחדות בפצעיו מיום אתמול, עד שאלו התחילו שוב לפעפע דם. הכושי השומר רמז לבחור, שימציא מים לפצוע, אך הבחור היה, כפי הנראה, מבולבל ועיף. הוא, כושל־ברך, ישב פתאום אצל הכותל, כאילו להסתר פורתא תחתיו מחמת האימה החשכה הנופלת עליו. גלוי היה, איך שהתמונה, אשר נשארה לו מהשיחה הארעית, משחירה בתוך תוכו. רע, רע, רע. אין דרך. אין מוצא. אין מנוס. הנה לפני רגעים אחדים עמדו כאן אנשים יהודים ושוחחו. רובם ככולם באו הנה מארבע כנפות־הארץ. במקום זה הם כמעט הרוב. אבל מה ערכם? מה המה עושים? האם יש כוחם אתם לעמוד על נפשם? – – – אנחנו רצים כעכברים ממקום למקום. איננו מתערים בשום מקום, בכל מקום לא רוצים בנו, ואולי בצדק, כמו שאמר בעל המשקפים הכחולים… ותמיד היה כך, תמיד… תמיד התחטאנו לפני ד‘, חיכינו למשיח, נתַנוּ כסף לרוצחינו, ורצנו ממקום למקום… עכשיו אין ד’, אין משיח וגם כסף אַפס, ואנו רצים ממקום למקום… תמיד ובכל מקום טבחו אותנו, ואנו עיפּשנו את האויר בדמנו השפוך, ועכשיו בכל מקום עושים לנו רעות, בכל מקום עושים אנו רעה, ואין נחת. אנו איננו רוצים והם אינם רוצים! גם כאן, שאולי כבר אין הבדל גדול בין אם ירצו ואם לא ירצו, שבכל אופן, להם, הנרפים והיורדים, אין במה להזיק ולקלקל – גם כאן, שהבאנו רק טובה – גם כאן לא רוצים. וכאן הלא – מי יודע? – אפשר שהיינו באמת נעשים לאחרים… מי? אנחנו? כאן?… כך, כך… גם לארגנטינה יש עתיד, גם לפלשתינה אולי – אבל לנו? ומה עלינו לעשות? הוי, מה עלינו לעשות? האומנם אָבד הכל לעולמים? האומנם נשאר לעולם מזוהמי־העולם? האומנם נירא תמיד מפּני הקרקע ולא נעמוד עליו? האומנם לא נדע לעולם את סם־חיינו היחידי, השדה, ונברח ממנו? האומנם אבדו לנו החושים האנושיים העיקריים לנצח?
היה מחנק בגרון. דומה היתה כנסת־ישראל באותה שעה בעיני הבחור הרציני – כנסת־ישראל זו עם חייה מימות הריסות ביתר עד הנה, עם תפקידיה הסרסוריים אשר מילאה בימי הבינים ובעת החדשה, עם היחס של חלק אחד ממנה לחלק השני, עם אי־דאגתה לעתידה, עם משיכתה לפרנסות קלות שבערים, שנעשתה לה לטבע שני ואין מציל – לזונה עדינה ועלובה בכרכי הים, יהא בבוּאָנוֹס־אַיירס, שבצר לה היא מתריעה על מצבה לפני “אורחיה”, שבהם ובדעתם עליה היא תלויה כולה, ואף על פי כן אין היא חדלה מהיות זונה, מפני שטבעה כך, מפני שטבעה נעשה כך. רע לה לזונה, רע מאד, ללא הועיל היא ממליצה על עצמה תמיד, נותני לחמה להנאתם יורקים בפניה, וכשהיא נמאסת עליהם, הרי היא אובדת לגמרי, ואחרי ככלות הכל היא כמו מוצאת עונג בזנותה ובוחרת בחיים אלה מאשר להיות חולבת פרות. אחרת אין היא יכולה. אל תחכו ממנה, שתצא סוף־סוף, מעצמה ותעמוד ברשות עצמה לעת־זקנה. אל תחכו, כי, סוף־סוף, תצא מעצמה ותבכר את הרפת הצרה על בית המרזח. רפת – לא לה היא!…
נפלה אימה חשכה גדולה. זונה בבוּאָנוֹס־אַיירס…
כן, כן, בּוּאָנוֹס־אַיירס… עיר זו… בירת ארגנטינה, שמזוהמי־ישראל המועטים בה מעפשים את אוירה במסחרם החי… ואף על פי כן… הי… הי… רעיון משונה… אף על פי כן בכלל… דבר מענין… כמה עולה היא על עיר־הקודש, בירת פלשתינה, שרוּבה יהוּדים, והמסחר החי אין בה!…
– ירושלים! – המה הצעיר לנפשו ועלטה היתה בעיניו – חנות־קודש זו, שהכל מוצג בה לראוה… אטליז־קודש זה, שהקדושה נמכרת בו באונקיה… זקנה בלה זו, שלא ידעה מעולם בושת… שכל ערכה היה תמיד במה שהגידו אחרים עליה…
– ירושלים! – הניד הצעיר בשפתיו הסדוקות – הלא עיר כזאת היא מן הנמנע שם… באיזו מארצות־המערב או ארצות־הצפון… אותן ארצות עם יושביהן העמלים, האמיצים, הבונים… הלא עיר כזו התלויה רובה ככולה על הבטלה ועל החלומות המשקרים ואשר ממנה תצא חנופה, כזב וניווּל, יהודי ולא־יהודי, לכל העמים – הלא עיר כזו מקומה רק במזרח הבטל, המנומר, הנמס בזוהמתו, שהבלי ימי קדם התלויים עליו המה כל תפארתו…
– ירושלים! – בלע הצעיר את רוקו – עיר שרובה יהודים ואיזו יהודים! החוליה היותר עבה של השלשלת! הבריה היהודית התאותנית, שאין בה טיפת דם וקורטוב של כוח למלא תאותה, הבריה, שאינה מסוגלת למלא בעצמה אף צורך אחד מצרכיה ההכרחיים, הבריה החשבנית והפקחנית עד כדי זיהום, הנעדרת כל רגש אהבה לאיזה מקום שהוא בכדור־הארץ, הבריה שאינה יודעת משום עבודה אנושית, המלאה הזיות של פראי אדם ויחד עם זה רחוקה מכל משאת־נפש, השפלה עד לידי מצב של תולעה נרמסה והגאותנית עד כדי מדרגה של חסיד בלוּי המלקק “שיריים”…
הוא נדם. שמש־התמוז להטה על ראשו. הוא סגר עוד יותר את שפתיו. הוא נוכח, כנראה, שלמלותיו המטורפות אין אותו התוכן החודר, הארסי, שהוא מתכון אליו בניב־שפתיו, ושבלבו, בלבו פנימה, נשארים – מתבעבעים, קודחים ושופעים דם, כפצעי האברך אשר לפניו – כל אותם המשפטים הישנים, החרותים שם מכבר, עוד מלפני ימי־הזבח…
הוא קם, ניגש עד חברו בפצעים, ובאיזה קול משונה, מתחנן, מגוחך, איזה גמגום שלא במקומו, פנה אליו:
– ובכן… נעלם הכל… נהרס העיקר… ומה… מה יהיה, סוף־סוף, אתנו?
– הֶה? – גיחך פלוני בלי ענין, ושתי עיניו, גם העיורת גם הפקוחה, נדמו לאותם הנקבים, שאשתו עושה בחומר בלילי שבתות לתקוע בהם את הנרות.
– אתנו… היהודים… אין תרופה? כל תרופה?
– כל תרופה… – פסק הנשאל במר־רוחו ובזב־דמו – פאַרפאַלן…
המלה הז’ארגונית־דייטש האחרונה של אותה השיחה השבתית בלבב־ירושלים התגנדרה, כהודאת־בעל־דין מכריעה, אצל בנין־האבנים האדמדם של הביבליותיקה העברית, של ה“בית נאמן”, שהיתה כבר פתוחה ומלאה מבקרים מכל הסוגים והגוָנים, מכל העדות הרבות, אפילו “גר” אחד וגוּרג’י אחד. מכל העברים התגלה יפה־נוף בהיר־שחק, טבול־חרסה, מרושת־הרים ואפור צבעים תכולים דקים, אבל חשׂוּך־דשא, חרוּך־להט, משוֹלל־יער, מחוּסר־מים ונלאה, נלאה מאד. הקיר הצפוני של הבנין, הנשקף על פני בתי “אחוה”, שכמו נתן צליל הד ההודאה האחרונה, הטיל צל־מה ואבניו היו קרות. בצל המעט הזה, על הארץ הערומה, אפשר היה לשכב ולחלום חלומות־תחיה.
– – – – – – – – – – – – – –
לא כלום.
דף רודף דף.
דף חוזר על חברו.
ואני “תמו דברי” אמרתי במכתבי לדיאספּוֹרין…
*
כן, “תמו דברי” אמרתי במכתבי לדיאספּוֹרין; “תמו דברי” חשבתי בשבתי על אבני ירושלים; “תמו דברי” הולך ונשנה בציוּנַי אשר כתבתי בבית־החולים, לפני ואחרי שהביאו את בן־לפידות; “תמו דברי” הייתי בטוח, כשהלכתי אחר מיטתו של זה; “תמו דברי” צעקתי אחר כך כששבתי לגור בפרבר, סמוך לאביו, ללפידות הזקן, והתחלתי לכתוב את “אחרוני צלילַי”; “תמו דברי” היה המוטיב היסודי של כל מה שכתבתי בשביל “המחרשה” בחתימת פסיבדונים כ“אובד עצות”; – – – אבל דברי לא תמו! דברי לא תמו עד היום הזה, כשאני שוב בבית־החולים, כשאני אזרח בית־החולים! אמנם, ישועות בל נעשוּ, לא בי ולא בכלל, וחידושי דברים אין בפי, אבל דברי לא תמו, לא ספו. האיש הסוכר במוך את פצעיו, אל יחשוב כי תמו דמיו. מוך סופו להתמעך ודמיו סופם לצאת. דם ישן יוצא – יאמרו אחרים אשר למראה־הדם יביטו. שוב אותו הדם? למה שוב? הלא כבר ראינו! אבל בעל־הפצעים יודע, כי אם אין הבדל בין צבע דמו זה ובין הקודם, הנה פצעיו בכל פעם שותתים דם חדש, חדש…
*
בציוּנַי אשר כתבתי בבית־החולים בפעם הראשונה אני מוצא:
"בלי התפעלות, בלי התפעלות – זוהי השירה אשר תשיר לי מחלתי. אתה אמרת: את העולם תהפוך; לכל הפחות, את עולמך אתה; והנה רואה אתה…
…כשאצא מפה – אם אצא – ודאי שאשוב לעשות דבר־מה, ודאי שוב אעסוק באיזה דבר, הן צריך לעשות ולעסוק בדבר־מה. אבל עכשיו בכל מה שמחשבתי נוגעת, באה הרגשתי ואומרת: לא הא. לא שהא אינו דרוש, לא שלא צריך לעשותו, אלא אחרת. מה אחרת – איני יודע. לא נוגע. לא אכפת. ופתאום אני תופס בעצמי: וכי נכון הוא? זה לא יכול להיות נכון! הן תמיד מילאני זה הדבר! ושוב בא המתגרה ואומר: האומנם מילא? האומנם לא מילאוך יותר דוקא אותם הדברים, שעד עתה יראת אף לקרוא להם בשם? ואולם, בכל אופן, הן עתה כבר אינך ירא מפני אותם הדברים… מה לך איפוא, זה הדבר, החשוב, כביכול, הדבר שאינו מוסיף לך כלום? חדל לך, חדל. די, די. שכב. הכנעה שלמה, הכנעה גמורה – זוהי ה“פסיכולוגיה”.
*
הפסיכולוגיה – הוי, הפסיכולוגיה! לצבי לפידות שערות עבותות, עבותות מאד, כל כך עבותות, עד שלפעמים אפשר גם להתגאות בהן. הפסיכולוגיה דורשת, איפוא, שהוא יתן לשערותיו אלו, שהוא מתגאה בהן בלבו, לגדול ולהסתסל פרע, להראות, שהוא אינו שם לשערותיו היפות לב. והנה לא כך! לגמרי ולגמרי לא כך! מסרק גדול ומיוחד יש לו לצבי לפידות, וכשהיה בא לבקר את אחיו החולה, היה בכל חמשה רגעים בדיוק מוציא את המסרק וסורק בו את שערותיו לעין־השמש, לעין־כל, לעיני כל החולים ושתי האחיות!
*
צבי לפידות – גם זוהי פסיכולוגיה! כל זמן שאחיו הפצוע לא יכול להוציא הגה, עשה כל מה שביכלתו, להשיא את העולם, כי רוכבים התנפלו עליהם: שנים, שלושה, ארבעה – אין הבדל; העיקר, שאקדחו לא ירה והוא האחד (את אחיו הגיבן הן אין להביא בחשבון) לא יכול לעמוד בפני הרוכבים! “אֶפִּיזוֹד” לא־נעים, אבל מה לעשות! מה לעשות – סוד הדברים כהויתם לא נשמר הרבה… סרוק שערותיך, צבי לפידות!
*
ביום השני למאורע־האסון שכב הפצוע על מיטתו בבית־החולים. לוֹ הוקל מעט אחרי התחבשות שעשו לפצעיו בחזהו, אך לדבר היה אסור עליו. אסור היה עליו הדיבור, בחייו היה עליו הדיבור, אך החולה לא חדל לדבר. הוא דיבר: אחד נגד שנים, אחד נגד שנים – איכה נתקיימה קללת התוכחה! – – – אשתו ובנו, אשתו ובנו… הוא אינו פוחד מפני המות, אך איכה זה התקיימה קללת התוכחה? והסימן לא טוב הוא… הסימן הוא, שהרוצח הוא בן־הארץ… בן־הארץ… שפתו שפת־הארץ… עומד על ארצו… ממית בארצו… בעוד שהוא… הוא… הנרצח… הוא ואחיו – גֵרים פה, גֵרים…
– – – – – – – – – – – –
אני, הכותב והשוכב עתה על מיטה נומר 3, שכבתי אז על מיטה נומר 11, מיטה אצל מיטה, שכבתי והגיתי: זה אומר, שאינו פוחד מפני המות – למה הוא משקר בערב יום מותו? אם באמת הוא אינו פוחד במאד מאד, אם הוא אינו צועק זוָעות מפחד – הן אין זה אלא מפני שהוא אינו מאמין, כי ימות. אבל יניח לפילוסופיה. הבל כל הפילוסופיה על אי־הפחד מפני המות. אי־אפפשר שלא לפחד מפני דבר, שכל כך לא רוצים בו וכל כך יודעים, בטוחים, שהוא יבוא! מי שבלבבו אין פחד מפני המות זה לא מפני זה שהשלים עמו, – דבר יוצא מגדר־האפשרות! – לא מפני שהוא חושב את המות לצורה חדשה, אולי עוד יותר שלמה, של החיים. הבלים! אין פוחדים, פשוט, כל זמן שמרגישים עצמם עוד רחוקים ממנו, כל זמן שהמות אינו עומד עוד אצלם על הפרק, כל זמן שכוחותיהם עוד לא עזבום ומר־המות לא סר עוד אליהם, אל הרגשתם הפנימית. כי עד הרגע האחרון, היותר אחרון, רק הכרת האדם משיגה את המות של עצמו, אבל לא הרגשתו. לפיכך היא שוקטה, ההרגשה, “אינה פוחדת”, והכוחות, כוחות־החיים, כל זמן שישנם, ואפילו במשהו, הרי הם, למרות ההכרה, מתפרצים ומבקשים להם מקום להתגלם. גונחים, ומי שזוכה מדבר גם דברי חכמה בשעה האחרונה. אפוֹריזמים נאים על אור ועל כל הני מילי מעליותא. אני – ממני אין ראיה. אני יוצא מן הכלל. אני איני דומה להם, לחברי החולים־המתים. בי ישנו מות יותר מבהם. בי ישנו המות גם של פצוע זה, שמחר־מחרתים לא יהיה אתי, ועכשיו, כל עוד בחיים חיָתו, הוא מוטל במיטה נומר 10 וסובל מדבר אחר לגמרי: מ“אחד נגד שנים”, מהכרת פחדנותו בשעת־האסון, מהעדר מידת־אבירים בו אז!
בכוח מצב־רוחי הנכנע, הבלתי־אבירי, התרוממתי על משכבי, ישבתי, הבטתי בפני הפצוע ה“פחדן” וחשבתי:
“האיש הזה הולך ושב אל העפר – ודואג על מידה רעה, שהעפר אינו יודע ואינו רוצה לדעת על אודותיה. פחדנות! רק מלה מתה, רק מושג ריק ומפחיד בעלמא. ודאי! מ”נקודת־ההשקפה" של התועלת המוחשית, הכללית והפרטית, ודאי שאומץ־לב הוא מסוג־הטוב ופחדנות מסוג־הרע. מי האיש החפץ חיים, ופניו לא יחורו להרגיש, כי פחדן הוא? מי גבר ישמע אומרים לו: “פחדן אתה” ולא יחרד ולא יתקומם? מי יפרוש כנפיו על מידת הפחדנות – ולא יירא ולא יפחד? אמיצי הלב כובשים ארץ; אומץ־הלב, או מידה אחרת היכולה לבוא במקומו או להידמות אליו, בחינת אותה תולעת המשנה את צבעה לתכלית שמירת קיומה, בא ומנצח. גם שכנינו הפראים, הרבים, היו מפחדים בפנינו, המעטים, אילו היינו מראים להם אגרוף חזק או מה שדומה לזה. זהו מובן מאליו. זה היה טוב ונעים לנו. אבל מה לעשות – ואגרוף זה אין לנו? זה רק לא נעים, אבל הניחו למוסר, הניחו לשינוי־ערכין, הניחו לחכמת הפילוסופיה, הניחו לאמרות היפות, יש בחשבון־חיינו ספירות יותר נוראות מפחדנות. גורלו של האיש הפחדן הזה אכן יעיק עליו, יעיק עלי, גורל יסוריו הגלויים, הוַדאיים, אבל אין אני מתפעל מ“טרגדית הפסיכולוגיה” של אסונו. לא ארבעה ערביאים היו, כאשר סיפר אחיו – אחד היה! כן, כן, זוהי המציאות. מרירות יש פה, אבל בושה וחרפה אין פה, מה? גם בושה וחרפה, אתם אומרים, הגיבורים? יהא גם זה. ובכן, מה אתם רוצים ממנו? ספרו בגנותנו! כתבו עלינו פיליטון בעתון היתולי! שפכו עלינו עביט של דברים חוצבים להבות־אש במבוא לטראקטאט מחקרי! את בהירות־האמת, שמחלתנו ויסורינו נותנים לנו, לא תקחו מאתנו". – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
*
וממש אותם דברים כתבתי בפרברו של לפידות הזקן, בעת שעלתה בדעתי אותה הרשימה הקטנה, שהיתה צריכה להיות מעטה בשורות, אבל כל מליה ספורות. הדבר לא נכתב: מן היער הקטן, אבל העבות, נחטבו רק שבבים דקים, בדמות פיליטונים אֶלֶגיים, שהעתונים העברים לא הדפיסום ברצון מיוחד מחמת “הרפרוף הפסיכולוגי” ןהמרירות היתרה שבהם. אז נצברו בתיקי ניירות מלאים בלבול, התחלות ו“תעודות חיות”, שאותו הקול שלא מן הישוב מנסר בהם.
*
תעודה אחת, ששמה היה “על ההפקרות” ו“מוקדשה להזקן”, התחילה, לדוגמא, כך:
“לשם עצמי ולא לשם אחרים אני כותב את הדברים האלה”. כך, או בדומה לזה, נוהגים להתחיל הסופרים הנלהבים, דוקא אלה שהדיקלַמַציה היא אצלם העיקר, הקריאה הרמה באזני אחרים אצלם העיקר; דוקא אלה שכותבים פואימות על “פרחי הדומיה” בכדי להקרותן באיזה “נשף ביתי”. אני איני צריך להערה זו. אין הבדל בשביל מי ולמה אני ניגש לכתוב, אבל בשביל אחרים, בשביל בלתי דומים לי, לא יהיה בזה כלום בין כך וכך, בכל אופן. ואם להערות, כמדומני, שיותר נכון יהיה להעיר: “לא לשם איזו מלחמה בעד איזה דבר אני בא כיום עם מלותי אלה” (שורות אחדות מחוקות ומטושטשות). ודאי, כשאני לעצמי, המלים היפות של הלוחמים, של גדולי הרוח, של מורי האנושיות, של מוכיחי התבל, של מנהיגי הדרך, של מגלי התוכן, של חושפי האידיאות – מרעימות אותי, מקלקלות את כל קרבי, מעלות רוֹק על שפתי. “רופאי אליל! כזבנים! מגוחכים! רודפי אמרים!” – צועק בי לבי אכוּל־החימה, לבי האומלל, שעד היום אין הוא יכול עדיין להשתחרר לגמרי מעניני ההבל האלה. ברם, בעיקר־הדבר, מאי אכפת לי? מאי אכפת לי, אם חלק קטן שבקטנים, פעוט שבפעוטים מהאנושיות האומללה, איזה גרגר־חול, שאיש אינו שם אליו לב, זורק מתוכו נאדות נפוחים מלאים אמרות גדולות, רמות, נישאות? וכלום הייתי נאמן לאותו האפס האין־סופי והמוחלט, אשר בא יבוא עלי, כמו על הכל, לרבות אותם הדוברים, לרבות גדולי האנושיות – כלום הייתי נאמן להאפס האמתי שבתוכי, הבז לי בשעה זו על שאני מדבר על אודותיו, אלמלי הייתי משתדל לעשות איזו תורה ממנו, מהאפס גופו, אלמלי הייתי קורא בשם ההפקרות לקדשה ולעבדה. לא, לא, לא לשם מלחמה, רק לשם ציוּן, הזקן, לשם ציוּן, לשם צעקת צועק ואינו נענה. וזה אשר אני צועק, וזה אשר אני משווע, וזה אשר אני מציין: יסלחו לי גדולי הרוח ומורי האנושיות ממרומי האולימפּוּס, שהושיבו עצמם עליו: המופקרים האחרונים בשאול תחתית אינם מגוחכים, והם, הגדולים והחכמים במרומי האולימפוס, מגוחכים. ולא רק מצד זה, שבני האדם לא שומעים להם – להם, מעוטי החלב והדם – וחיים כמו שהם צריכים, כמו שהם יכולים; כי אם גם מצד עצמם, מצד דברם על היש, והיש אין בהם, על מהות־החיים, ותמצית חיים לא ידעו".
– – – – – – – – – – – –
יותר לא היה כתוב על אותו דף.
*
ובדף השני מאותם הקטעים נמצא ענין בשם “חבלי כתיבה” ו“מוקדש לזכר בנו של הזקן” – לאמור:
"כל אותו הסכום של צורות וקולות, של חזיונות וזעזועים, כל מה שאנו מסמנים בשמות, שאינם אומרים כלום: חיים, הוָיה, עולם; כל אלו התופעות, שאנו נושמים בתוכן, מתרשמים מהם, נפעלים מהן, הרי כל זה כל כך מגוּון, מעורבב, מרובה־אֳפנים, כל כך מסוכסך במצבים, במעשים, ביחסים, בקישורים, כל כך מקרי, לא אַחדותי, בלתי נתלה בממש, עד שלספר על אודותיו בהדרגה, עד שלצייר ממנו איזו תמונה מוחשית, קיימת ועומדת – אין, אין כל אפשרות. איך שתעלה את הדבר על הגליון, איך שתשמיעהו מפה לאוזן, הוָכח תוָכח, לבסוף, שאין הדבר כך לאמיתותו, שיש כאן איזה פגם, שאין המציאות הנכונה, רוח־המציאות, בזה השרטוט, שגם להחזירהו אי־אפשר, שיש כאן איזה שקר, שקר, שקר… כן, עלי להודות: הפרוֹצס הכללי של כל מה שאנו מכנים בשם “חיים” אינו מחוּור לי, אינו נתפס בהכרתי, אינו מוקף ממני. עצם־המהות משתמט ממני, פורח ממני, מתקלס בי. אהבה? שנאה? רחמים? אכזריוּת? הערצה? בוז! שקר! אמת! – לא אדע… לא אדע… ואימת הריקניות תופסת אותי. – – – האם לא מוזר הוא, איפוא, מה שאני מנסה לכתוב את אשר אני יודע, את אשר נדמה לי, כי יודע אני, על האדם האחד, אשר חי אתי לפני איזה זמן, ובמקצת, אולי, גם על מה שהיה שייך לו ולחייו? – –
(שורות הרבה מטושטשות)
– – – האיש הזה נהרג, הוּצא בידי רוצח זר ובלתי ידוע מן הגלגל המשונה הסובב בנו בכולנו, וכל דברי לא יוסיפו ולא יגרעו ממנו כלום. אולם לגבי דידי, החי עדיין, המסתובב בגלגל עדיין, הן לא נמחתה מציאותו של אותו האיש הקטן, הגיבן, עד עת קץ, עד אשר אגוע אנכי בעצמי, ומדוע לא אזכיר לי ולאחרים את זכרו? אמנם, לרגל המלאכה אשר לפנַי אולי אגע גם ביצורים, במעשים ובמעמדים, אשר לא פסקו עוד, אשר אתנו המה עוד כיום הזה – כן, קרוב לודאי, שאגע. מה לעשות? אראה. – – –
ובכן… אבל… האם לא דבר נורא אני אומר לעשות? לכתוב עליו ועל מותו… מה זאת אומרת? כי יהיה מותו לזבל על שדה ספרותי? מה אני אומר לעשות? לקחת את מותו לתוכן לחיי – להרכיב, להעמיק את חיי במותו?!
אמנם… נכון הדבר… אם כה ואם כה, אני כבר לא נמלטתי. אם כה ואם כה, כבר העשיר, העמיק והרכיב מותו רגעים אחדים מחיי. כבר פתח מותו את עיני, הרחיבן לרגעים אחדים לראות את אשר לא יראה האדם תמיד וָחי. אבל… אבל למה? למה היה זה? הן לא כדאי. נחמתי היחידה, שלא כדאי; והן לא כדאי, שספרותי לאחר מותי תעמיק לאיזו רגעים חיי אחרים; הן לא כדאי גם זה, שאני מזכיר את זה, ואף הערה אחרונה זו אינה כדאית, ואף זו, ואף – אני יוצא מדעתי… וגם זה לא נכון! אני יוצא… אני חי, חי – ובזה מתישב הכל, אפילו זה מה שאני בורר לי מבטאים יותר מתאימים להבעת רעיונותי… מה שאני מנהל את מבטאי לפי חכמת הדקדוק… תירוץ אחד: אני חי־חי־חי – חי!"
*
היה שם גם דף אחד “מוקדש להקורא בעצמו”, ובזה הלשון:
"אם רגיל אתה ידידי, לבלי גשת אל ספר, אלא אם כן הוא מבטיחך ללמדך ארחות־חיים, דעת ומוסר־השכל – אל נא תגש אל זה, כי לא תמצא בו את מבוקשך.
במורד אני.
ואם כּוָנתך רצויה, נכבדי, להעלות את הספר על הספה, אשר אתה עולה בה אחרי סעודתך או לעלעל בו בערב בבואך מבית־המסחר, בכדי להתבדר קצת – לא, לא, אל תגע בזה, כי הוא ייַגעך, ייַגעך עד מות.
מן המורד הוא.
ואם למדת, יקירי, לבקש בספר יופי: תבניות מחוטבות, פּוֹזוֹת נהדרות, מצבים מרוממים, גדולות ונצורות, בקצרה: אמנות, אמנות, אמנות – הוי, הוי –
סלעים ובוץ במורד.
נמשך, נמשך כל זה, שכל כך צר עליו, שכל כך צר על אשר יחלוף; נמשך, נמשך כל זה, שאנו יודעים את קצו, רואים, חשים את קצו – והוא נמשך. עם כל עליותיו ונצחונותיו, עם כל שפלויותיו ומפלותיו, עם כל נטיותיו האסורות והכעורות, שלפתחן – המורד.
אין דרך. אני יורד מעל העגלה. אני כופף את קומתי. אני אוחז ברסן־סוסי. אני מתאמץ. אני מפקיר את עצמי ואותם. אני סוחב את עגלתי לכל אשר אצא. מהר, מהר – סחב בכל כוחך, בכל שארית־כוחך. אל תעמוד רגע! אל תביט אל האופנים הנשברים, הבגדים הנקרעים, הסוסים העיפים – לא לשם תענוג אתה בדרך זו!
האצא… האבוא עד המורד השני?…
כי בנוגע למורד כשהוא לעצמו – מפניו, דוקא, אין מה לירוא, אחא: בין כך וכך – אין ממנו מנוס".
*
– התבין? – אמרתי לדיאספורין, מאחוריו, במצאי אותו בחדרי מפשפש, מבלי משים, במגילותי העזובות והנשכחות בפינה – במורד נגמרה גם ההיסטוריה שלו… אתה לא ידעת אותו…
– אני לא קראתי כאן כלום! – קרא הוא באותה נגינת־ההטעמה הברורה של איש, אשר זה לפני שבועות אחדים בא מאמריקה.
– אין דבר, אין דבר… – נחפזתי אני להרגיעו – כתבי־יד מוחזרים… אתה הנך קוראם היחידי… (במערכות הלא לא קוראים…), אתה שאינך יודע עברית… צר רק מה שאי־אפשר לשלוח העתקה מהם עוד לאחד… לוֹ… הוא היה קורא עברי יותר טוב ממך… משפחתו, הארץ ושפת־עבר – אלו היו אמונת השילוּש שלו.
הדברים האחרונים היו זרים ויתירים. היה יום־קיץ חם. בכדי להפסיק את הצטחקותי המוזרה, שלא הבטיחה כל טוב, אמרתי:
כל אלה הם ציוּנים אחרונים. אגב, יש בהם מקצת חומר פסיכולוגי.
מחברת רביעית: (שני פרקים – אחד חדש ואחד ישן)
א
דיאספורין גר בבית דודו. זה היה בנין קטן, שלא בא עוד לידי גמר, חציו כפרי וחציו עירוני, חציו בטעם אירופי וחציו בטעם אַסיי. בחדר האחד ממנו גר הדוד אריה עם הדודה הינדה (מיטותיהם היו מצורפות מתיבות ריקות של סחורה), ובשני – זאת אומרת: מעבר למסך – האלמנה עם עמרם הקטן. צללי הבעל שנהרג והרצל הקטן המת לא באו בחשבון: אלה נשכחו. דיאספורין לן בפרוזדור על הקרקע. לפעמים בחוץ.
את דודו אריה לפידות הכיר בקושי. אבל הוא לא העמיק לחקור מפני מה: או מפני שגם מקודם ברוסיה לא היה מיושבי עירו אלא זמן קצר ולפני כמה שנים (אף על פי שפני לפידות היו מאותם הפנים של ישישי־היהודים הבלתי נשכחים לעולם אחרי ראיה ראשונה), או מפני שבאמת נשתנה לפידות עד לבלי הכירו. “אם כן… – אמר לו הדוד בעצמו בקולו העקשני והמבטל־המחייב כאחד, שיחד עם לבביותו היה בו יותר מקורטוב של גאוַת איש אשר שאר־רוחו לו, גאוה מיוחדת, מהולה בהכרה, כי הוא איזה יש ודאי במקומות האלה, למרות מה שלכאורה ולמראית־עין אין הדבר כך – ברוסיה ראיתני כאיש לבוש כפראנט… אם כן, פראנט לאו דוקא… אז אני אומר לך… משל למה הדבר דומה… שיגרא דלישנא הוא. – אז… כך… מאני מכבדותא… נוּ, ועכשיו –”
עכשיו, אמנם, היה דודו של דיאספורין לבוש כאיש רש מאד ונקלה. מעיל קצר, מעוך וטלוא, נסרח, כתרמיל, על כתפותיו הבלתי ישרות, כתפות של תלמיד חכם. מכנסיו, במחילה, היו עוד יותר גרועים ומבזים. סנדליו נחתכו, כנראה, ממנעליו, אשר הביא אתו עוד מרוסיה. בכלל היה מראהו כנקודת ההשקפה ההֶרריסית (מלשון הרריס – אחיו של דוד באמריקה) נדכה מאד. שערותיו הלבינו שלא לפי שנותיו, הלבינו מן החלב אשר בכדי זוגתו הזקנה, וזקנו המגודל, שהיה מתאים מאד לשביב־העליצות (העליצות העמוקה, המיוחדה), שהבהב בעיניו, נעשה חשוב ביותר וטרגי ביותר גם יחד. הוא סיגל לעצמו, לצער לב דיאספורין לפעמים, גם איזו תנועות של קבצן שמח בחלקו, מה שלפנים לא הוכר בו כלל. התנועות לא היו טריביאליות ממש, מפני שסוף־סוף הלא זה היה אריה לפידות, איש אשר לא רבים כמותו, בכל אופן, אבל יש גם שהיו בהכרח שלא במקומן והיו עלולות, לפיכך, להעציב את נפש־הרואה: איש זה – האם נתעלה הוא או הושפל על ידי כל מה שעבר עליו כאן?
אם כך ואם כך ואריה לפידות חי כאן, בפלשתינה, את חייו הוא, חיים קשים, אבל מקוריים, חיי־מופת, חיי יחיד במינו. הוא, שהיה כבר למעלה מחמישים, היה עובד בתור שכיר־יום מלאכה, אשר לא ידעוה לא הוא ולא אבותיו: בוצר ענבים, קוטף תפוחי זהב, עודר במעדר, מנקה רפתים וחצרות, ולעתים גם עוזר לשומר על הגורן. ביתו, כאמור, היה עוד ב“הבנותו”: גג מבחוץ, אך לא תקרה מבפנים, והכתלים הדקים היו עדיין נעדרים טיח גם מבחוץ וגם מבפנים, ולפנות ערב, בשוב הזקן מעבודתו, בעת שהיה מאריך בתפילת המנחה, אשר אהב ביחוד – “תפילת יצחק בצאתו לשוח בשדה”! – היה עוסק בתיקון דירתו ו“מתחרץ” יותר מכפי כוחותיו.
כיצד בא השינוי הגדול הזה בחיי לפידות? איך נהיה לכזה? קשה היה לברר. הרבה המקרה עושה, הרבה ההכרח עושה, קצת גם ההכרה, ולא מעט הרוח היתירה והעקשנות. הוא, אמנם, היה יליד־כפר, בן־כפר בילדותו, ונטיה בלבו ל“אם כל החי” מקדמת דנא, אך אבותיו היו תגרנים, ככל היהודים, מקודם תגרנים בכפר ואחר כך תגרנים בעיר, וחינוכו של אריה בעל הנפש היפה ובעל הכשרונות היה כחינוכם של כל נערי בני ישראל בעלי הכשרונות לפני שלושים שנה עם לדת רעיון חיבת ציון. האברך המשיי אריה לפידות נהיה, כמובן, לאחר נישואיו למשכיל, ככל העֵרים והטובים שבבני גילו אז, למד איזה זמן ב“אינסטיטוּט”, היה – זה דוקא לא כמובן – לחובב־ציון ושילם הרבה שנים, גם לאחר שאבד את ה“נדן” שלו בענין רע, שלושה רובלים שנתיים לוַעד האודיסאי. ואולם בנסעו לפלשתינה, אחרי שהודח ממשמרתו, משמרת הרבנות־מטעם, בעיר־המחוז, ואחרי אבוד לו גם “שעותיו” בביוּרוֹ האֶמיגרציוני בעיר־הפלך, לא חלם, לא יכול לחלום, להיות לפועל כיום הזה. אחד מידידי נעוריו, חברו לפנים באינסטיטוּט, שישב זה מכבר בארץ בתור ממונה למוסד אחד, כתב לו לתומו, או שלא לתומו, על הנחיצות, שהחובבים את ציון יהיו גם מחוֹנניה, חלוּציה, כבני ביל“ו הגיבורים בשעתם, ואגב גם על הפּוֹאֶזיה שבחיים הארצי־ישארליים החדשים. הממוּנה המנהיג, אמנם, ידע כבר אז את האמת, אבל הלשכה שלו היתה פתוחה, ואשתו היתה יושבת ראש בהרבה חברות ובניו עלולים היו ללמוד בגימנסיה העברית המתיסדת – מה היה אפשר לעשות? צריך היה לכתוב מעת לעת מכתבים כאלה, מכתבים מעודדים. מאליהם נכתבו מעת לעת מכתבים כאלה! ברם כל המכתבים הרבים ההמה כאילו לא נמסרו מן הפוסטה למחוז־חפצם, ואותו המכתב היחידי דוקא עשה רושם: אריה לפידות נסע בעצם היום הזה, בעצם התקוה להתחדשות רוסיה הגדולה, קצת באיזו אמונת־פלא בלב וקצת במין רגש של “שם נראה”… הוא בא לארץ ובבואו ביקש משרה, וזו לא נמצאה. ואולם הוא לא נספח על מחנה הבני־בלי־משרה הארצי־ישראליים הנרגנים באהליהם ומחוץ לאהליהם על מנהגי המקום, אלא ניסה את כוחו במקום אחר. ולימים, כשהציע לפניו ידיד־נעוריו איזו משרה קטנה, שנמצאה – כבר לא אבה הוא לקבלה. “איזה מקבל־משרות אני? למה הדבר דומה? – ביטל את עצמו בענוה גאותנית – אני כפרי”. אמונת־הפלא פינתה מקום לאמונה מסוג אחר, אך היכרת לא נכרתה. “העבודה היא חיינו, מכל צרה תצילנו” – שמע אחת ושתים אותו הזמר מן הימים ההם, ונתרשם. בני ביתו מבקשים אוכל, אבל במה הם “מיוחסים” יותר ממנו? יעבדו גם הם כמוהו ויסתפקו גם הם במועט כמוהו. תהא הינדה, תחיה, להם למופת! היש לו רשות לזה? ודאי שיש, הואיל וזוהי דרכו. אין רחמים בדין. וכלום בחיים העירוניים הוא האושר? והרי חיי העיר ידועים למדי מפי ספרים ומן המציאות. “נוּ, – מתריס כנגדו צבי שלא מן הענין – וכאן אינך כבר בגלוּת?” – “אם כן – עונה גם הוא, האב, ל”צבי מודח” זה וגם כן שלא מן הענין – ועבודת האומה אינה כלום?" –“אינה כלום?” – הוא חוזר בעצמו מיד על תשובתו־שאלתו ושותק רגע ושתיקה זו אומרת הרבה. שתיקה זו אומרת לצבי: “על כלתך ומותה הטרגי התאוננת שם… אבל אם אנחנו נהיה אדונים לשטח־האדמה, שאנו יושבים עליו, הן תשבנה אתנו גם אחיותינו וכלותינו לבטח”. אבל לצבי אין פנאי להמשיך: הוא נוסע ליפו. לשלום!
ככה נרתם אריה לפידות בעגלת־חייו החדשה, וכפי שהעיד בעצמו – לא נתחרט. “כאן אני כדג במים” – השתדל להוכיח לבן־אחותו בשיחתו הראשונה לבואו של זה, אבל לי, שהייתי באותו מעמד, נדמה משום מה, כי הוא אינו מביט לא בפני אשתו ולא בפניו של האורח.
בכלל, לפידות, כאיש עדין, אשר שאר־רוח לו, לא הרבה לדבר על עצמו ונמנע בכל מה דאפשר מספר על כל ההרפתקאות דעדו עליו ועל כל אותם הדברים, איך שבימים הראשונים חזר אחרי עבודה ולא קיבלוהו, בהיותו זקן ולא רב־כוח וכו' וכו', אבל הכל ידעו את זאת. ידוע היה לכל, עד כמה גדול הוא האידיאל של לפידות הזקן להיות פועל לא־גרוע, עד כמה משתדל הוא בעבודתו, עד כמה הוא סובל ומצטער כשידיו הבלתי־אמונות לא תעשינה תושיה ועד כמה עיניו התמימות והעמוקות גם יחד מאירות בעת שיעלה לו לבלי לנפול מאחרים, ובזה להיות למעוז לאחרים בכוח־רצונו הכביר וב“צירופיו” הקשים…
– באמת, מה חסר היה לי אלמלי הייתי צעיר כמותך, – אמר לפידות לדיאַספּוֹרין ביום הראשון לבואו של זה – צעיר, אשר כוחו במתניו ואונו בשרירי בטנו – הוסיף לדבר בלשון־הכתוב – הן מאוּשר הייתי אז באמת…
– אתה זקן צעיר ואנחנו צעירים זקנים; הי מנן עדיף? – מצאתי אני צורך בנפשי להעלות בכוָנה את הזקן בעיני אורחו הצעיר. ואולם הצורך המכוון הזה לא היה נקי גם מרגש של התבטלות אמיתית מצדי לפני זה האיש, אשר, איך שתביט עליו, אין בו דופי! ויחד עם זה היה בקריאתי גם מעין פניה של התפארות כלפי דיאספורין: רואה אתה, פליט־אמריקה, איזו אישים נפגשים אצלנו בפלשתינה!
וככה נעשה לפידות הזקן לנושא־שיחותינו התדירי ביני ובין דיאספורין מיום בואו והלאה. בחפץ מיוחד הייתי מדבר לרעי על דודו. דודו אינו רֵיזוֹנר. הוא, אמנם, רגיל לדבר על התעודה החדשה, על רוח ישראל סבא, על חובת הצעירים לישוב, – לפעמים גם להטיל מרה – אך לא בתור מטיף, מדריך ומורה דרך לאחרים, כמו לעצמו. אֶה, משל למה הדבר דומה, אילו היה כך וכך – היה טוב… יחיו החיים הטובים, המוסריים, ההגיוניים!
– ויודע אתה, דוד, – הייתי מתלהב – יודע אתה, עוד זאת: באמת אין הזקן מיסטי כל עיקר. הוא כולו הגיון, הגיון מסוג יותר רם; כמובן, לא הגיון־המשכילים בני דורו (שגם הם, אגב, זכורים לטוב!), לא הגיון־השכל, כי אם הגיון־האינסטינקט, הגיון־החיים, עיקר־החיים, גם הרליגיוֹזיוּת שלו (אנכי בעומק נפשי המורדת לא יכולתי בשום אופן להשיג, ולא כל שכן להשלים את ה“תֵּיאיזם” שלו, והייתי שב אליו כפעם בפעם) – דע לך, גם הרליגיוזיות שלו אינה מיסטית. הוא מתפלל, אבל לא בציבור ולא תפילת קבע.
– ובכן?…
– בכן… רצוני לומר… בנוגע לתפילתו כשהיא לעצמה… המבין אתה? (כאן, כאמור, לא הבנתי בעצמי וחיפשתי לי מוצא): הרליגיוזיות שלו נובעת, מצד אחד, מזה, שאין הכפירה־בעיקר יכולה להניח את דעתו; הן באמת הכל אַגנוֹסטיקים, דיאספּוֹרין, אַגנוֹסטיקים ולא אַתּיאיסטים – אף שההבדל באמת אינו חשוב… ומצד שני, בעיקר, ממקור החיוניות המיוחדה שבו… כמו שאמרתי… מובן, צריך להעלות בחשבון את שנותיו, את חינוכו, את ההרגל… אף כי באמת… יודע אתה? האיש השקט הזה הוא על פי תכונתו גיבור… גיבור בכל שעה ושעה. כל הגדוד ברח והוא משתער יחידי על האויב, והדגל בידו. זהו גראנדיוֹזי! שמא חושב אתה, שבשעה כזו מצפים לאיזה גמול? לא, מי שהוא גיבור בתכונתו – אי־אפשר לו אחרת. הוא אינו דתי מבערוּת, הוא אינו דתי מפני בעל־הבתיוּת, הוא גם אינו רליגיוזי מפני המיסטיוּת. ואמור מה שתאמר: אני מוקיר את תפילתו. לפני תפילה כזו גם אני יכול לכרוע על ברך ולהתפלל. שמא חושב אתה, כי מתפלל הוא על פי הנוסח הקבוע: “הודו לד', קראו בשמו, הודיעוּ בעמים עלילותיו”… “רפאנו, ד', ונרפא”… “עלינו לשבח לאדון־הכל, שלא עשנו כגויי־הארצות ולא שמנו כמשפחות־האדמה” – הס מלהזכיר… כבר אמרתי לך: יש לו נוסחאות משלו, מנפשו… הוא מתפלל רק כשיש לו צורך נפשי בזה. הוא, אמנם, מתעטף בטליתו, אבל את טליתו הישנה גם אני אוהב… יש בה איזה דבר… יש, יש!… ואת ידיו ראית, דוד? התבוננת לידיו הכחושות, השבורות – הדלות והפועלות? הלא אלו הן ידי מיכאל אַנג’לו, דיאספורין, בחייך, ידי אַנג’לו!
– בחיי? – פקפק דיאספורין, אם לקבל את שבועתי.
כי פעמים יש שהייתי בעיניו כמפריז על המידה; אבל תמיד, אף על פי כן, האזין לי בענין רב, כתלמיד מסור ומקשיב, באשר רצה לחדור בעזרתי אל העולם היהודי הפנימי אשר גיליתי לפניו. כתייר אנגלי נענע לי בראשו, ובהנאה אמיתית, לכל ה“המצאות” הטמונות, אשר חשפתי לפניו בנוגע לדודו. אני, למשל, בדקתי ומצאתי, כי “יחוסו” של אריה לפידות, כפי שהוא בעצמו מסר לי פעם, עולה בד בבד עם שינויי־הדורות שלנו במאה האחרונה וכי “האֶכּסמפלָר יקר המציאות דנא”, שזה לפני שתים־שלוש שנים מלאו לו חמישים, הרי הוא מעין הד למאורעות המחשבה והחיים היהודיים בתקופה האחרונה, שגולת הכותרת שלהם היא: חיבת ציון ועבודה. צא ולמד: חוֹטר הוא מגזע רבנים גדולים, “מאורי־הגולה”, השוחים בים־התלמוד ומפרשים; אך אבי־אביו היה כבר חסיד עשיר מַלוה־בריבית, שהצדיק היה אצלו לאלהים והכל היה אצלו אלהים (הוא היה מרים אגודל מפנקס־החובות ואומר: הנה אני מדבר, הנה אני מניע בידי – מה זאת? אלהים!"); ולאבי־אביו זה שני בנים: אחד למד בוַלוֹז’ין, שלא ברצון־הוריו, נתפקר ונעשה לרופא צבאי, שהרשות הרוסית היתה לאלהיו ובניו – באחת מבירות רוסיה – התבוללו לגמרי, ומהם גם התנצרו… השני, אבי־אריה ואבי־אמו של דיאספורין, ירש עסקי אביו וחכר אחוזות בנגב־רוסיה, על ידי קוֹמבּינַציוֹת שונות, ירד מנכסיו ונעשה לתגרן כפרי־עירוני ממדרגה פחותה, אבל עד שיצא נקי מנכסיו נחשבו נכסיו אלה לאלהים לו… לאחרונה, הוא, ה“דוד” נוּ, כאן כבר אלהים אחרים…
– נוּ, והלאה? – רצה דיאספורין לדעת את ההמשך, כשאמרתי לו את כל הדברים האלה.
That is the question – – אמרתי אני לענות ל“אמריקאי” בלשונו ובכל הרצינות שיש בתשובה זו, אבל הוא קדמני והביע את רעיון־האושר שנצנץ אצלו:
– הרי שגם אני… מצד אמי… יחסן כזה!… ואני לא ידעתי, לא חשבתי על זה מעולם… עכשיו אבי שלי ואני… הרי כאן עולם מלא! עולם שלם!
בכלל היה דוד דיאספורין, בהיפך ממה שהיה אצלי, מאושר בימים הראשונים לבואו. עבודה כפולה ושמחה נעשתה בו: לקבל רשמי החיים של הסביבה החדשה, העברית, ולהסיר מעליו את כל סבל עברו הקצר, אבל הזר, אשר העיק עליו. כאן היה לו הכל חדש והכל חפשי. ללכת בלי צוארון, ולא כל שכן גם יחף – אלו היו מן התענוגים היותר גדולים שלו. “אנו כאן יחפים עברים!” – דיבר מעת לעת בעליצות. גם ה“סטיכיה” של העבודה לא היתה עליו, הצעיר, כל כך מוזרה וקשה בעת הראשונה כמו לדודו הזקן ולרעו הזקן למן הימים הראשונים עד היום האחרון. העבודה? – הוֹ, הוא עושה ממנה משחק. ובימים של לא־עבודה היה לרוב במין מצב של שכחה ושל תנועת מרגעה: הוא שכח את רוסיה, גליציה, אמריקה – שכח את הכל; הרים ושדות – וחיק הטבע נתן את ריחו. אין כל קושיות, כל דרישות במופלא. הוא שכח אפילו מה שקרה לבן־דודו, שלא ידע אותו פנים, והיה מהלך רגלי יחידי ממקום למקום והתענג מאד. הוא היה מספר לי איך בשכבו על הדשאים החרוכים, מביט אל הפרחים הבלתי־נובלים, הוא מרגיש, שבן הוא, אשר שב לאמו. רע היה לי רק מה שידעתי, כי פרחי המציאות גם הם יתנו, סוף־סוף, את ריחם והאידיליה תעבוֹר…
דוד דיאספורין היה לן בחוץ והדבר לא הפליא אותו כלל. מן הקדחתנים לא היה, ובכל זאת היו לו לפעמים ארבעים ואחת מעלות חום. לכאורה, קיבל גם את זה כדבר נחוץ, שאין להרהר אחריו, אבל דא עקא, שמתוך החום היה מדבר על “אגודת חובבי הבמה העברית” שביפו…
הוא היה אחת ושתים אצל ראש האגודה. קבלת הפנים היתה יותר ממנומסת. היא היתה לבבית, טובה. אבל זה לא שימח את הנפש האַקטוֹרית. בפקחותו מצא דוד דיאספורין, כי קבלת־פנים שכזו מצד ראש איזו אגודה, סימן הוא לחולשת האגודה, למיעוט־כוחה. ראש איזה קלוב באמריקה אינו מקבל כך פני איש בא מחדש! ואמנם, שמע אומרים, שבעת האחרונה אין ה“חובבים” הדלים מראים כל אותות־חיים. הראש אמר לו, שהוא, דיאספורין, צריך ללמוד עברית – ודאי! אבל בכלל בשביל ללמוד את השפה, ועוד יותר בשביל ללמוד לדעת את התנאים ואת החיים, שבתוכם אתה בא לעבוד, צריך הוא לגור במקום המעשה, ביפו. אגב, איזו תקוה יש לו…
תקותו של דוד בנדון זה, או יותר נכון, תכניתו לעבודתו להבא, שעליה דיבר כבר אלי בהקיץ ולא מתוך חום, היתה, שעד שילמד עברית – לקבל הצעתו של קבלן תיאטרוני אחד, יהודי הונגרי שבא מחדש, אשר כבר מצא אותו ודיבר אתו על זה, ולהציג חזיונות אחדים ביהודית המדוברת, שאינה מוזרה לו כל כך, בעיר ואולי גם באיזו מושבות. להקת־משחקים נודדת! הרֶפֶּרטוּאַר, אמנם, אינו לפי רוחו, לפי רוחו של דיאספורין. על פי השערה גרידא הוא יודע, שהרפּרטוּאַר אינו לפי רוחו, אבל לו דרושה בימה, בימה. ואז, לאחר שיראה את כוחו, יוכל להרחיב חוג־פעולתו. האגודה תמציא לו אז אמצעים, האגודה תתן לו את המורים הדרושים, האגודה… באחת: הוא יהיה האַקטוֹר העברי הראשון!
אריה לפידות רצה מאד, שבן־אחותו לא יוסיף לחלום את חלומותיו התמימים, שלמרות שהם תמימים, הרי אינם נותנים לעבוד עבודה ממשית (ובאמת, מילתא זוטרא, למה לחפור ביום עשרה בורות, שבהם אפשר יהיה לנטוע איזו עשר נטיעות, בעוד שבמשך הזמן הזה אפשר ללמוד בעל פה, על כל המימיקה, עשר שורות מן המוֹנוֹלוֹג:,היות או לא היות'? אבל מה אני אומר עשר שורות? את כולו, את כל המונולוג, ממש את כולו! לא כדאי לעבוד! לא כדאי!"), אלא שלא יחדל מעבודת המעדר, שיתמכר לעבודת המעדר, כלומר, שיעבוד, שימלא את חיל־העובדים. ואולם רק מפני שלא היה בא אפילו כמיעץ, אלא כמביע את רצונו, ואם על ידי לגלוג מר על כל היקר והחשוב – רק מפני זה לא הרעימה התערבותו ביחוד…
דברי לפידות אלי היו גם הם לעבוד במעדר, לבלי לשים לב לנסיון הראשון שלא עלה. אין דבר: הפצעים מעל הידים יעברו ותשארנה יבלות נאות ונחמדות. אין דבר, אם אהיה עובד במעדר, יקבלו אצלי כל החיים צורה אחרת, ואז אוכל גם לכתוב יותר טוב, לכתוב דברים רעננים, בריאים. עד מתי אסתפק בפיליטונים, בקטעים? צריך שתכתוב דבר הגון. הוא היה רוצה לראותני בכך. נעים היה לו לראותני בכך. הוא, לפידות, מחכה לאיזה דבר הגון משלי, בלי חולניות, בלי דיקאדנס. מדוע אצל אומות־העולם נוצרות יצירות גדולות? התרופה היחידה היא – העבודה. זו תצילני משממון נפשי, ואז אוכל גם ליצור.
בעומק־חדרי־לבי, באותו קן ההפכים והניגודים, יש שהיה מאן־דהו אשר נתן צדק לדברי לפידות, אבל אותו המצדיק גופו התגנב והזה, לבלי לעשות כעצת לפידות ממש, אלא להשתמש בו, במיעץ גופו, למוֹדל בשביל חיבורי אשר עלי לכתוב, אשר שמו, של החיבור, לא יהיה כבר “אחרוני צלילים”, כי אם אחרת, אחרת, ושלא יהיה גם, הוֹ, רשימה קטנה, חטופה, כי אם דבר… דבר…
ובעלותי בערבים עם דיאספורין על גורן־המושבה, בהתחבאנו במסתרי האלומות, נתונים בתוך עולם של גבעולים וכוכבים, ומסביבנו, בריחוק־מקום קצת, קולות עצורים, צחוק של דוּ־פנים, מנגינות מתהלכות, – וה“דוד” לא היה אתנו, כי עסק בעבודת ביתו – היינו שנינו שוכבים ופנינו כלפי מעלה ומדברים דברים, אשר לא שמעם המקום הזה אלף בשנים, בטרם באו אליו צעירי ישראל מן הצפון…
– הביטה!… – היה מתחיל דיאספורין פרימיטיבית – מה טוב פה…
– כן, ברגע זה טוב… – היה הולך ונמשך מפי – ומשום מה מתכּווץ הלב?… אבל, מי יודע, אולי על ידי חיבורי אגאל… חוץ מזה ודאי שאין לי כלום. וזהו ענין, סוף־סוף… הענין היחידי התופס עוד מקום אצלי… ומי יודע, אפשר נגזרה גזירה, שלפידות הוא יגאלני… שממנו אשאב כוס ישועות… – – – אכתוב רק מִתּחילה את הדפים הראשונים. מחר אכתוב. צריך ללכוד את הדפים הראשונים… לשים רסן באפם… ואחר כך…
– זה הדבר! – היה ממשיך דיאספורין יחד אתי – ההבדל שבינך ובין דודי גדול הוא מאד. הוא רואה בחייו פה דבר חיובי – פלשתינה! – (ולפיכך הוא גם קנאי כזה בכלל ובנוגע אלי ביחוד), בעוד שאצלך, כפי שאני מבין, כל הענין אינו אלא מתוך שלילה, מתוך יחס שלילי לחיינו שם, אבל חיוב פה אינך רואה ואינך מקבל… זוכר אתה אצל דוֹסטוֹיֶבסקי?… את כל העם היהודי אינך מקבל! לא כך?
– כך, כך… הזקן… נניח לו בשעה זו… אניח לו בשעה שאני חושב את חשבון־עולמי אני, חה, – באיזו פעם? בעשרים ושלוש שנות חיי הכרתי – מחמש עד עשרים ושמונה – הן כבר היו כ“ג פעמים שס”ה יום… ולכל יום כ"ד שעותיו… ולכל שעה רגעיו הבלתי ספורים… ולכל רגע חשבונותיו הבלתי־ספורים… או אולי, דוד, – אולי – החשבון האחד?
– חיים טובים, חיים קשים, חיים ריקים, חיים מלאים, ואנו איננו יודעים עד מה… – הוערה לרגע גם על דיאספורין הרוח של “התפלספות סטוּדנטית”.
– והעיקר, – לא נתתי לו אני להסיג הרבה את גבולי – יבוא יום ואתה תזכור את לילותינו אלה, ואת שיחתנו זו, ואני, אני לא אהיה… היכן אהיה?… אלוהים!…
ומצב־נפש משונה היה בא. הרגעים עוברים, ואנחנו מלחשים: “טוב, טוב מאד”. אבל הלחישה בעצמה עוררה ספק. נדמינו בעיני עצמנו כאילו אנו במצב של מציל ומפלט נפשו מן הרעה. הסכנה מנוצחת לפי שעה, נרחקת, נדחית, אבל היא תבוא, מחויבת לבוא – אנו בטוחים ומצפים לה ברגע הטוב הזה. הרגע היה טוב, – צבעי השמים קסמו והילדה מן המושבה אמרה “שלום!” בכל חנה – אבל האימה תגיח, מחויבת להגיח, במה שיבוא, ברגע הבא, מחר עם השכמת הבוקר, מחרתים לפנות ערב. – – –
שמי הלילה והילדה אשר אמרה “שלום!” לא ידעו מכל זה.
ב
אם הפרזתי קצת בפני דיאספורין על ערכם של חיי דודו ושל תכונת דודו, הנה במכתבי אליו לשיקאגוֹ על הסביבה הפלשתינאית ביהודה לא היה אף צל של הפרזה. כל ענין הפרבר ההוא, שבו גר אריה לפידות, היה מעין משחק, ומשחק לא משעשע: משחק באיכרוּת, משחק בישובו של עולם. בדרך “רשמי” נחשב הפרבר ההוא למושבה מיוחדת, ובעתונות הציונית באו בכל חודש וחודש חשבונות מפורטים על מאות נפשותיה ובקרה ויתר ה“אִינוֶנטאר” שלה וכו' וכו'. אולם במציאות היה שם רחוב אחד משומם, בתים בלי חצרות מסביב, עד גבול אדמת כפר־הערבים הקרוב, שדות־בור מעטים, והכל עשה רושם אוירי. יושב־המקום היהודי היה איש לא רע, איש שאולי קשה למצוא דוגמתו בשום אומה ולשון לחופש־המחשבה ולרוחב־הלב, אבל יחד עם זה תועה כצל, קצוץ־כנף וקל כנוצה. נוסף לזה עשה תמיד יושב־המקום הזה רושם, כאילו רימוהו ופניו היו תמיד של אותו הנוסע המקיץ פתאום בעגלת הקיטור במחלקה השלישית, והנה קור ורפש ורוח ואבק וגם כיסו עם הפרוטות האחדות נגנב… פיהוק ותלאות־הדרך!
בין הצעירים הפועלים האינטליגנטים הרוָקים, שהתנודדו באותו המקום ושדיאספורין היה אחד מהם, היה גם מין אחד של בני־בעלי־בתים אמידים, שאבותיהם היו בחוץ־לארץ, אך הקפיטלים שלהם עמדו, לפי דבריהם, מאחוריהם, ורק שהמשרדים ביפו אינם יודעים ליעץ להם מה לעשות, ולעת־עתה היו כל חלומותיהם ודבריהם: ביסוּס. אולם המין הזה היה מצער בכמותו, יוצא מן הכלל. הכלל היה: צעירים יחפים, קרועים, בלויים, אנשים חיים לשעה, מיוֹאשים מן העתיד, כמעט בלתי חושבים על העתיד, בכל אופן לא מדברים על אודותיו ולא מזכירים את שמו. אלה ברובם היו מביאים את לחמם בעבודת־יומם הקשה, הבלתי רגילה, הבלתי מצויה, אבל הלחם לא היה לשובע, ויתר צרכיהם ההכרחיים נמלאו למחצה, לשליש ולרביע. כאן היו גם ה“קוֹריספּוֹנדנטים” – אנשים חיים מקוריספּוֹנדנציה, אבל לא מקוריספּוֹנדנציות לעתונים (שנים־שלושה היו גם כאלה) כי אם מכתיבת מכתבים… להוריהם או לקרובים שבחוץ־לארץ, כי ישלחו להם איזה סכום לצרכיהם. אניקדוטות שונות התהלכו בנידון זה בפרבר.
פלא מגוחך היה תלוי מעל הראשים. הנה באו זה לא מכבר הלום, לארץ־המזרח הרחוקה והזרה, איזו אנשים קטנים בקומתם וחיורים במראם, והם אומרים, שרוצים הם להיות איכרים, פועלים, ורובם ככולם קוראים לעצמם “חלוצים”, “אידיאליים” – לכאורה, הרי זה יפה מאד מצדם; לכאורה, יש בזה משום מעשה־גבורה וכוח־הרצון; לכאורה, יש בזה הוד שביסוד, אבל בתוך? היש לזה יסוד? יסוד היה כאן, אלמלי באו אנשים חזקים, שעבודתם כשהיא לעצמה היא אצלם הכל, בלי כל חשבונות כלליים, לאומיים, היו עושים בשביל עצמם מעשה תדירי, ממושך… אבל האנשים האלה, אחרי כל עינוייהם הרבים, האמיתיים והמדומים, הן לא יגועו פה עם ההתאמצות האחרונה, למען הוריש פרי־עמלם לבאים אחריהם; הן האנשים האלה הנם ככל האנשים היהודים, שכוחם גדול בפה מביד, ושיני ההכרח תהיינה בהם לגרשם; הן גם עתה, זה אך החִלם לעשות, רק אחדים מעשרותיהם אינם מסתפקים בדיבורים בלבד… (בדיבורים על “תנועת החלוצים” שהיתה להם מִתחילה באגודותיהם בחוץ־לארץ ואחר כך במלחמתם בבואם אל הארץ. על האֶלמנט הרקוב, שהיה לפניהם, ועל האֶלמנט הבלתי־מהוגן, הבא או שאינו בא אחריהם). הן בבתים הקטנים הללו מדברים כל כך הרבה על אודות אידיאלים ומרבים כל כך בדרישה וחקירה: כמה נוטל בשכרו פקיד פלוני שביפו וכמה אלמוני שבירושלים… והן, לאחרונה, כמה חלומות וגעגועים אצל כל אחד ואחד מהם, בגלוי או בסתר, על עזיבת המקום… ואם אשמה אין כאן, אם אשמה לא היתה כאן, אם אחרת לא היה יכול להיות, אם הדיבורים הרבים היו “טבעיים” כל כך, הנה גניחה מגוחכת הציצה מן החלונות הקטנים…
ביחוד היה מעציב ומגוחך בשעת החגיגות הקטנות, שהיו עורכים החלוצים הקטנים, הנובלים. דיאספורין היה מתרחק מהן ככל האפשר, יען שכל אסיפת בני אדם היתה מעירה בו את כוֹסף־הדיקלוּם, ושום “חתיכות יהודיות” לא ידע, לצערו הגדול; מאידך גיסא, לדקלם ברוסית – חשב לאִי־טאקטיוּת. תחת זאת היה נסחף אל החגיגות הללו שבפרבר נקדימון בן אייזיק רייכל, אחד מבני איכרי המושבה המכובדים. אביו, אייזיק רייכל, בא הנה לפני ט“ו שנה מרומניה, כשהוא, נקדימון, היה בן ה‘, “עוד בטרם התחילה הציוניות שלכם”, כמו שהלה רגיל לומר לבנו בשעת אי־רצון. פרדסו של אייזיק כבר נושא פירות וגם יש לו שתי אקציות בעסק הציוני על יסוד מניות, שצבי לפידות מכהן שם. אייזיק רייכל הוא “טיפּוּס בריא” של אָץ להעשיר, שונא לכל שכניו, אוהב להתכבד בקלון־חבריו, אינטריגן בישיבות ועד־המושבה, חורק שן כשמזכירים לו פועל עברי או שומר עברי, בהוכיחו, כי “עם יהודי טוב רק לאכול קוּגל, וגם זה לא מקערה אחת”, וכי – כמו שהפלונית שלו אומרת בצדק – הן גם לעבודת הבית נחוצות משרתות, ומהיכן תשיגן, אם לא מבין נשי הפועלים והשומרים הערבים? הפועל העברי, אם גם אינו רוָק, כלום ישלח לך את אשתו לשרת בביתך?! – – פניו, מהלכו, תנועותיו של ר’ אייזיק אינם כלל לא רק של איכר אלא גם לא של יושב־כפר; כולו קבלן קטן, פאבריקאנט פעוט (אגב, בזה לא נבדל מכל בני־גילו במושבה). תחת זאת פני נקדימון בנו, שהפיקו שטחיות של שני חכמים ספרדים מצורפים יחד, היו גם חולמים במקצת, ואף על פי שלמד ארבע שנים בבי”ס “מקוה־ישראל”, ידע, בכל זאת, לקרוא את העתונות העברית שבארץ ולבו היה נוהה קמעא אחרי הפועלים הרוסים. אמרו שהחלטה גמורה החליט נקדימון זה, באם לא יסע לפריס, לישא לו אשה דוקא מבנות גולי־רוסיה, שהיו “נבונות”, ולא היה מחסיר כל חגיגה שבפרבר הסמוך.
ימים אחדים לפני החגיגה היו מכריזים עליה והיו דנים בה; “מעת־לעת”-ים רבים היו הצעירים והצעירות מתכוננים לאותה שעה ומצפים לה, אבל הנה הגיעה השעה, הנה בא הנשף, הנה נאספו אל הבית המוכן ל“נשף”, וכל אחד ואחד מן הנאספים שרוי בעצב ומחכה שוב, מחכה לזה, שאחרים ישמחוהו, מחכה ומתרעם על שאין משמחים… “שממון” – קובל אחד בפני רעהו… “נשף שמח!” – מלגלגת ברעל צעירה אחת אל רעותה… מפקידה לפקידה צפות ועולות הלצות מקיאות־מרה, המעוררות הצטחקות קטועה – ושתיקה… אבל הנה עברה עוד שעה; הנה הביאו יין. זה וזה מעוררים את עצמם ואת אחרים לשיר. “לשיר! לשיר!” – מסכימים בקול, שבו היה ודאי צועק הטובע, אלמלא היה פיו מלא מים, בשעה שהוא אוחז בראש השבולת. הקולות צרודים ועיפים, גם כשהימים שלפני הנשף עברו בביטול־מלאכה. השירים המלאכותיים, בני השנה, שאמנם יש להם פּרֶטֶנזיוֹת להיות עממיים־ארצישראליים, אבל עוד טרם שנקלטו כבר נהיו לזרא, הומים, הומים, ואינם מגרשים את הרוח הרעה. “עצלן איכר אחד חי בכפר… אוי, לא טוב, לא טוב, לא טוב… ת־מיד ל־רעוב”… פֶה! מוצאים פזמונים שגורים אחרים, אבל גם את אלה נכונים להחליף בכל זמר חדש, שיביאו מאיזה מקום שיהיה ובאיזו שפה שתהיה… “רבותי! – קופץ פתאום ראש הפרבר על הספסל, לאחר שהגיח לתוכו רבע או חצי כוס יין נומר 6 וטיפות אחדות של קוֹניאַק (הכל בזול!) – רבותי! הנה נתאספנו היום (הנאספים מתקנים: הלילה! – הנואם מניע ראשו בפשרנות: יהא הלילה!) ובכן, הנה נתאספנו… ואַל נבטל את הערב במאומה… באפס, כּוָנתי… צריכים אנו – פחות או יותר – להמתיק סוד ולהתיעץ… מה יהיה הסוף, אֶ…אֶה…” מאן־דהו מפסיק אותו שוב, רק בכדי להפסיק… אז יתרגז הנואם וימשיך “להכעיס”, רק כדי להמשיך, בין אם שומעים לו ובין אם לא. לאחרונה מתחילים לשמוע, למצער, לבלי להפריע בתכיפות, והנאומים, שאינם דרושים לשום איש, שידועים כבר בעל פה ושכבר קצה בהם נפש הכל, מתחילים… בלי נאומים – הרי המצב עוד יותר רע…
כן, מסביב לבית אריה לפידות היתה אַתמוֹספירה של נאוּמים, דברים, של דרישה וחקירה, של תביעות והתאוננות, של שאלות וקושיות: זה קיבל הלואה וזה לא – מדוע? לזה יש תקוה ללכת לגליל ושם להתאַכֵּר, ולזה לא – למה? זה כבר נוסע מפה, וזה עדיין לא – כך? זה מביא הלום את בני ביתו – מה? משוגע?… הוֹ, אין דבר, הציונים בכל מקום אינם טיפשים: פוטרים עצמם בשקל, אבל לבוא הנה להתענות אינם רוצים… זה אמת? אומרים שהציוניות עושה עכשיו חיל בחוץ־לארץ… יש על מה לחכות? – “על מה? עלמה כבודה, תרשיני להעיר: אסור לומר,על מה לחכות‘; צריך לומר:,למה’”… לא, מוּתר, מוּתר… חבל, סוסו של ה“גר” מת, סוף־סוף… אין עזרה מדיצינית… ואם היו גונבים אותו, כמו שגנבו את שלי, היה יותר טוב? על גניבה הלב דוה יותר… השומרים הערבים גונבים בעצמם… נוסף על המצב המזהיר בכלל – הרי זו קללת הישוב ממש… האומנם? לצבי לפידות, אומרים, תאבד בקרוב משמרתו… מפני מה?
זו השמועה היתה, אמנם, כמעט עובדה ודאית, אף שדבר דיברו עליה עוד קודם שידע ממנה בעל־הדבר בעצמו. ועוד זאת: העוּבדה היתה, בלי ספק, עוּבדה חשובה בחיי השכנים הקרובים ועם כגון דא היו מתחשבים בכל מקום ומזכירים בהתענינות, אבל כאן, בין שכני לפידות, לא דיברו על העובדה כשהיא לעצמה וביחסה למצב־ביתו של אבי המוּדח ממשמרתו, אלא על היוצא ממנה בנוגע לכל הישוב. מה? מעמדו של צבי נתרופף שם או, אולי, מצבו של כל העסק? אומרים, שהוא, צבי, עשה שם אַגיטציה לשביתה… שביתה בעסק ציוני?… ומדוע לא?… אלא שמִתחילה צריך להגדיר, עד כמה העסק הוא ציוני ועד כמה הוא מפעל פרטי… בעלי המניות של העסק הרי הם אנשים פרטיים… אבל בארץ־ישראל – הכל ציוניות… בארץ־ישראל אין מקום לשביתות… להכשיל את התעשיה העברית בארץ־ישראל?… מה? הרי שאתם גוזרים על השביתה בכלל?… אולם מענין: אומרים, שבמפעל הזה יש צורך גדול מצד תעודתו, אבל אין שם כל סדר, הכל חושבים את עצמם לבעליו, איש אינו יודע מחברו, איש מפריע את חברו, השטאב של הפקידים הוא פי שלושה מן הדרוש… עבודה אינה נעשית… כל מי שבא עם מפעל זה במשא ומתן מקלל את יומו… הפועלים אינם ממלאים את תפקידם… וזוהי ראיה, שלא רק לעבודת האדמה אין פועלינו מוכשרים… לא נכון, לא נכון, שוב קטיגוריה על הפועלים… אומרים לפטר חלק מהם… זהו הגורם לשביתה… בשביתה תלויה עכשיו הצלחת כל המפעל…
*
השאלות והדברים אשר אצל בית אריה לפידות היו כל כך רבים עד שסוף־סוף חדרו גם פנימה. אף הדודה הינדה המדוכאה התחילה להקשות קושיות, למרוד, ואם לא בקול ובמעשים. בשבת בצהרים, כשאריה אישה – יחף ובכותונת אחת לעורו – היה שוכב מבחוץ על המחצלת שאצל הבית וישן, היתה מביטה בעד האשנב היחידי שבאותו כותל, אשר תחתיתו של אותו כותל שימשה למראשותיו, כשהיא רכובה על הכסא היחידי אשר במעונה, סנטרה על אדן־החלון, ובעיניה יגון. כך היתה עוברת שעה, עוברות שעתים. “מנורת המאור” מונח אצלה בלתי פתוח, והיא אינה סרה ממקומה. על השולחן, אצל הפמוטים המחלבים, התגוללו שיורי סעודת השבת, פתותי לחם וקליפות של ביצים שלוקות, וניצבו כוסות ריקות עם דפנים מלוכלכים בקהוה שחורה, בלי חלב. אך הזקנה לא השגיחה בכל זה. הנה נכנסה האלמנה, אשת בנה ההרוג, מרוּשלת, מנוּולת, אכוּלת־קדחת, פרוּמת־בלוּזה, פעוּרת־פה; וזו הלא נוהגת קלות ורוחצת כלים בשבת, אך גם אליה אין לבה של הזקנה נתון. בעיניה יגון. מה? אם השבת הזו שבת־מברכין? כן. – חודש תשרי? – חודש תשרי. עמרם הלך היום אל המושבה לשחק; לא אכל כלום. מילא, מי אשם בזה? הלא לחם יש.
– וחמי היכן? ישן?…
– כאן, לפני החלון… בלילה הזה תוֹרוֹ לשמור…
– הוא כבר נעוֹר, כמדומה… עם מי הוא מדבר? עם הסופר?
– אלא עם מי ידבר?
המלים פזורות, מוטעמות. ואיזה צליל אחר בקול, צליל משונה, צליל חדש לגבי הזקנה.
– כל העולם עכשיו הוא דבירי – עולה קול־הזקן מן החוץ.
הזקנה אינה מבינה מה שהוא מדבר: לשון־קודש. עם השכן ה“כותב” הוא מדבר רק לשון־קודש. מילא, תהא לשון־קודש. אבל איזה חוסר־אמונה כלפי תוכן דבריו מתגנב אל לבה, והיא מנענעת בראשה בבושה של ספקנות. היא פותחת את “מנורת המאור”. אותו הצחוק, הצחוק הקדמון, לא יעבור כבר על דל שפתיה לשמע קולו.
ולפידות הזקן ממשיך וממשיך…
– אבל רֶמְבְּרנדט… אם אני, כדומה למשל, רוצה דוקא ברמבּרנדט, הרי אני, איש־שיחו, בא אליו בעקיפין, כביכול, לשם לגלוג על אותם המתגעגעים לאירופה ולקוּלטוּרה שלה, החסרה להם כאן.
– אי?… רוצה ברמבּרנדט?… אם כן, הסתכל בפאת שמים זו… רואה אתה אותה טלית שכולה תכלת?… משל למה הדבר דומה… רואה אתה עבים אלה? רואה אתה צבעים בקרן זו?… הרי לך רמבּרנדט…
ובקורת־רוח גדולה עובר השוכב לדיבוריו התדיריים על הטבע, על הנביאים, על הרוח העברי, ואולם לאט־לאט הוא עוזב את ההרים ובא אל העמק: אל השחתת הערים, אל החולין ואל החולניות שבחומר האנושי שלנו. עבודה חינוכית גדולה עוד צריכה להיעשות, עבודה חינוכית גדולה… לאט־לאט היה מתאסף גם קהל קטן מסביב זה השוכב שכיבה שחציה ישיבה – כולו מקופל מתחתיו – מן הפועלים הגמורים, הפועלים למחצה, ה“קוֹריספּוֹנדנטים”, ופעמים גם מבעלי־בתי־הפרבר, ויש שהיה בא אפילו ה“גר” עם פניו הרחבים, הבריאים, הרוסיים ועם ה" б ־Кабы " שלו: ” хлебушка вдоволь б ־Кабы " – אילו היה לחם לשובע – כי אז אפשר היה לחיות. הנאספים היו ניגשים, אומרים “שבת־שלום!”, יושבים, והשיחה על המחצלת אצל לפידות הזקן היתה נמשכת עד הערב, עד צאת השבת.
– אפילו לדידך, – היה פונה לפידות בעיקר אלי, מתכּוון שיראו אחרים וגם אני בעצמי, שהוא פונה אלי – אם כן, אתה בעצמך אומר: דרך אחרת אין. והפוֹרמוּלה: “אין ארץ – אין דרך”, זו הפורמולה שלך אינה נכונה. ואפילו לדידך, שישובנו לא יתפתח, שאין תקוה להתפתחות, שאין קרקעות לקניה… משל למה הדבר דומה?… אם כן, אני – יודעים אתם כולכם – אינני מסכים לכל זה. אני מאמין ביעודי הנביאים: מריח־שדה נפריח. ובנוגע לדברי ימי עמנו – גם פה אין הדבר כך, רבי ומורי! אני, בדברי ימי עמנו – אני מתגאה. רוח־עמנו התגלם בהם בכל גאונו… למדי… ואבותיו שמסרו נפשם על קידוש־השם – לא לחינם מסרו. וגם עתה לא קץ, כי אם תקופה חדשה, כן, דוקא עתה. צריך רק לשנות את ערכינו. בזה אני מודה. מפלטנו לא במדיניות. במדיניות נלחמתי תמיד. זו היתה שגיאה. אם כן, שאו עיניכם וראו מסביב: הנה ישוב של יהודים. זה לא תכחיש. מה תאמר? הוא לא נעשה על ידינו ממש? נגד זה צריך להלחם. אבל הלב יגיל… משל למה הדבר דומה?… למה לכם כל העם? אנחנו, הנמצאים פה הננו העם. מי שאינו פה אינו ציוני בעיני. ודי לנו האלפים שישנם כבר פה. אילו היו פה מאת אלף יהודים, יהודים כדיבעי, עובדים – דיֵנוּ. עכשיו, כמו שראינוּ, אין יהודינו פה עומדים על המדרגה העליונה. אם כן, צריכים לעבוד בתוכם. זוהי תעודה הגונה. צריך שהגרעין יהיה טוב. בימי שיבת בבל עלו רק…
– עשרה יוחסין… – אני מפסיק בקוצר־רוח.
– ארבעים ושנים אלף. ועזרא הסופר אתם. כחצי מן הסכום הזה יש לנו כבר במושבות, אם נצרף גם את הישוב הפועל שבערים. ועכשיו קח יהודי־המזרח…
– איני שד, שאקחם! – הולך רוחי וקצר עוד יותר.
– הרגע רק, הרגע, – אין הבשר־ודם שבלפידות יכול לעמוד, בכל זאת, בפני כל הרגשות של קנטור ושל אהבת תהילה וניצוח, המתעוררים בשעת ויכוּח, וביחוד בעת שהפּוֹזיציה של המתנגד מתחילה כבר לנוּע – הן אני מדבר כל העת אליבא דידך. אתה מבקש פרספקטיביות והנני אומר: יהא אפילו כדבריך, אבל שאיפתנו כשהיא לעצמה גדולה היא ורחבה ועמוקה, שאיפה שכדאי לעבוד בשבילה. לא למסור את הנפש – משל למה הדבר דומה? – אין אנו מוסרים את נפשנו. אדרבה, להנאתנו ולטובתנו אנו עובדים בכאן, כי רק בחיים כאלה יש אושר. אם כן, איך שיהיה, ואתה אינך יכול להכחיש, כי יש חיים מיוחדים בכאן. יש מעשים ומלחמה; ואני חוזר לשאלתי אשר שאלתיך, אותך: כלום אין כל מלחמתנו פה, כל חיינו ויסורינו פה – אני מדגיש: יסורינו, זהו רכוש – כלום אין כל זה חומר…
– לרומן ציוני עם גיבורים ציוניים?
פני הזקן מכסיפים. זהו המענה שלי?
אז אני יוצא מעצמי. לבי נוקפי, ואני מתחיל לצעוק את נושנותי. מלחמתנו – לאן מובילה מלחמתנו? וכי יש מאתנו מאמין בנצחוננו? וכי יש מקום לנצחון? אלא מה, מלחמה לשם מלחמה? הן ציוני חולם ומאמין יוכל להיות רק איזה צעיר נלהב או לא־נלהב בחוץ־לארץ, שלא חשב חשבונו של דבר, שאינו רואה מה שגלוי לתינוק. הסופר היושב פה הן אינו יכול להעלים עין מן המציאות. והמציאות, הישוב – לכל היותר, הרי הוא עומד על מקום אחד, ובהכרח. “מפלטנו לא במדיניות” – אמר לפידות; ודאי; פה לא שאלה פוליטית. בפוליטיקה יש מקום לשינויי מצב־הרוח, להשפעת העתונות, הדרשות, אבל כאן בעניננו, ערכם אפס. הממשלה מביטה בעין רעה. החילוק לא היה גדול, אם גם היתה מביטה בעין טובה. איני מדבר כבר על מקלט בטוח – זה חלום־הבל. בלול של תרנגולים אתם מבקשים מקלט לאַנקוֹר הפצוּע? אבל גם בשביל מטרות יותר ענָווֹת, בשביל מטרתו של לפידות – מה צריך היה? צריך לקנות ולעבוד. הממשלה, איפוא, יכולה להקל ולהכביד, אבל קודם כל הן דרוש, שתהא אפשרות רחבה של קניות. ובנוגע לזה, הרי אנו יודעים את המצב. נוּ, נניח, יארע נס, ימצאו ויקנו איזו כיכרות־אדמה במשך של עשר שנים, ואם הממשלה המקומית תניח מכשולים, כמו עד הנה – במשך של עשרים שנה, ובמחיר כפול־שמונה. נוּ, נניח, כבר קנו… מי יעבוד על האדמה הקנויה? מי עובד על שעל האדמה שיש לנו? אבל נלך עוד הלאה, אפילו אלמלי היו יהודים עובדים על השעל הזה, – זה חשוב, זה חשוב מאד – אבל איזה עולם־הבא לאומי אפשר להבטיח להם, לעובדים, בעד זה, אם הם אינם עובדים טבעיים, ובעבודה כשהיא לעצמה אינם רואים את כל עולמם? הן גם אלמלי היינו יותר טובים מכפי שאנו עכשיו, כלום היה עתידנו יותר בטוח פה? עתידנו – במובן היותר פשוט של המלה: יום מחר. איני רוצה לנבא, אבל את האמת הלא צריך לדעת. הן אנו איננו נוסעים לקונגרס… אנו רשאים להביט ישר בפני האמת… ומהו, איפוא, הפלא, מאידך גיסא, שהחומר האנושי שלנו, כפי שמתאונן לפידות, אינו נותן טעם לשבח – מה ובשם מה אפשר לדרוש ממנו אחרת? אמנם, נעשים פה מצדנו מעשים שלא יעשו במובן הלאומי, אמנם, המוננו כאן הוא עיור, אבל לא עיור יותר מבכל מקום, ותמיד כשתעיין בדבר – מה עליו לעשות? גם בזה, אמנם, יצדק לפידות: הדור הגדל עושה רושם של גידול מלאכוּתי וחולני, נפוּח מבחוץ וניחר בתוך. גם זה אמת: העומדים־בראש הידועים, היודעים את האמת ומתכּוונים להסתירה מעצמם ומאחרים, עוסקים באפס מעשה, בהתחרות ובנרגנות. אבל מהו הפלא? איך אפשר שתהא אחרת, אם אפילו “השבלים הבודדות”, הבאים לעשות איזה דבר באיזה מקצוע, ועושים, צפוּיים גם בהצלחתם לשאלת “למי אני עמל?”, אם רק אינם מוצאים סיפוּק גמור במעשם כשהוא לעצמו? מה הפלא שרוב צעירי האינטליגנציה, גם מן המובחרים – את השארלטאנים הקטנים איני מביא בחשבון – תועים כצללים בלי כל התרוממות־רוח, בלי כל יתד בחייהם? הנַדה באיש אבן על כי רפו ידיו והוא נותן בכוס עינו או במה שגרוע מכוס? לא טוב; ודאי לא טוב, אבל אל תשכחו: כאן אנו שותים את כוס הגלות האחרונה… על מי תטילו, איפוא, אשמת הרקב אשר בכל הפינות, הבא מכל פינות־העולם? כל המוּקא מגלי ימי הגלויות הולך אל הנחלים האחרים, ומהם גם אל הנחל הזה… ערעור יסודות־לא־יסודות ואנדלרמוסיה… מה, איפוא, אפשר להטיף ובשם מה נטיף?
*
– לא בדבריו יוּכּר איש – הייתי עמל אחר כך להניח את דעתו של דיאספורין, כאילו הייתי חייב לו איזה דבר (ובאמת לו הייתי חייב, כי הוא היה טעון חיזוק ושלילתי המוחלטה היתה גורמת לו כאב), אבל מיד הייתי נכנס מאלי בטוֹן שלי ומסב את פני הדברים שוב לעברי – לא אמרתי לך מעולם, שכל דבריו של דודך הם תמיד עמוקים ביותר. הוא, אולי, בכלל אינו עמוק ביותר. ראיה לדבר אביא לך אחר כך. אבל, יודע אתה, דבריו אינם מכעיסים… כל מה שהוא מוציא מפיו, אף שאינך מסכים לו, אינו מכעיס משום־מה… תמיד נשמע בהם הד של איזה תוכן… זוכר אתה? פעם אחת, בקראקוי, אכלת באכסניה שלי. אני עדיין מחזיק בדעתי: אותה הפונדקאית הבאה בשנים היתה אשה מצוינה… רצוני לומר, אשה שאין חזונה נפרץ בקרבנו. את כולנו, את האורחים, היתה היא פוגשת באִמרת הליצנות הרגילה: “אדון פלוני בן פלוני! כלום אינך שבע כלל מיום אתמול, שבאת לאכול גם היום?” התבין? את כולנו ובאִמרה אחת. לכאורה, בּאנאליוּת זו היתה עלולה לעשות שׂרטת בנפש. אבל זה הדבר, שמפי האשה ההיא היתה האִמרה הרגילה יוצאת תמיד בקול מיוחד, פקחי ותמימי גם יחד, עד שאני אומר לך, ממש קסם היה בו.
– אבל בנוגע לדודי… – הפסיקני דיאספורין – מהי הראיה לדבר שאמרת?
– הראיה לדבר, אה? – (ובהשפלת הקול) – דודך מחכה, כי אני אהיה לפה – (ובחטיפה) – לרעיון־התחיה – (ובהוספה, כאילו למחות את הרושם הבלתי נעים) – לרעיון הגדול של תחית עם גדול, כפי שהוא אומר…
– נוּ, ומהי השטחיות שבדבר? איזו שטחיות מיוחדה אתה רואה בזה?
– איזו? – (ובצחוק־מרירות של מי שלועגים לו) – כלום… כלום הדבר הוא לפי כוחותי?… אמנם, יש שיעלה על דעתי… לפעמים אני חושב… אבל לגמרי אחרת. אני חושב לפעמים: אילולא היה הדבר מכאיב כל כך, אילו היתה דרך אחרת, אילו היה אפשר, למצער, לרמוז על איזה מוצא אחר, הקיצור, אילו יכולתי, היה מקום לכתוב על ענין הציוניות וישוב־ארץ־ישראל קוֹמדיה קטנה, בת מערכה אחת, לא יותר.
– האומנם זו היתה מספיקה?
– כן, זה היה די והותר לתאר את כל תנועת הקונגרסים, תנועת ה“שקלים”, עם ריקניותה והתפארותה־שוא ודבריה על דבר, שאין לה כל מושג הימנו, על מדינה שלא ראתה אפילו בחלום. שוה בנפשך: אנו משלמים שקלים ונוסעים לדרֶזדן או למַנְצֶ’סטר לקונגרס ומנהיגינו מדברים עשרה רגעים עם העומדים בראש הממשלה הצרפתית ועם עוד ראשים, ועל ידי זה תהיה פּאריס בעוד עשרים שנה שלנו.
– נוּ, זוהי הפרזה: פלשתינה אינה פּאריס. אבל, בכל אופן, כלום גם פה, במקום – קוֹמדיה?
– אילולא היה הדבר מכאיב כל כך, – אמרתי – ודאי! זה הישוב הישן, ובעיקר החדש, הדומה לישן, הבּארוֹני והבלתי בּארוֹני, המתגעגע לבּארוֹני, הישוב בכל צדדיו: אלה איכרינו, הממנים משגיחים על הערבים העובדים, איכרינו האנטי־ציוניים והציוניים בשעה שצריך; אלה “שוללי הגלות” שלנו, הבאים ועושים גלות חדשה או חוזרים לישנה; אלו בנות־איכרינו הרוצות דוקא להיות את אשר לא הן; אלו החושבות עבודת קטיפת תפוחי זהב לחרפה בפני הבריות; ועכשיו קח, כמו שאומר דודך, את אורחינו, תיירינו, נַדבנינו ועושי דעת הקהל הציוני שלנו מן החוץ, אותם ציוני־על־הכוס שלנו… קח את אנשי המעשה שלנו, האומרים להתאחז ומתחילים בגבורה, בעת שאפילו לא־גיבורים אינם, את הפקידים שלנו הצועקים על שלא באים קאפיטאליסטים, בעוד שאין לאן לבוא, המתריעים על שאין “קונים”, בעת שאין להם מה למכור… עכשיו בוא אל ההוֹטֶלים שלנו, עם כל הארחי־פרחי שלהם, עם יהודיהם ה“מריחים”, המוציאים כל פרוטותיהם לנסיעות, ופועליהם המתגלגלים על המיטות… עדית כל ערי הגולה ורפש כל ערי הגולה… “בבל של מטה” הייתי קורא לקוֹמדיה זו…
– אבל שמע־נא, באמת. תסלח לי לאשר אשאלך: זה מענין. וכי באמת גם לכתוב בגון דא אין לאל ידך… בעת האחרונה?
זוכר אני: לא עניתי מיד. רק לאחר שעברתי את החפירה, שבין המושבה והפרבר, בירידה ועליה אטית (החפירה היתה צרה ובשביל לדלוג עליה לא נדרשה חריצות יתירה), אמרתי בקול, שכמו העליתיהו מעומק החפירה:
– ואם גם אכתוב, אז מה?
והשאלה הזאת כבר לא היתה רק שאלה חשבונית, כלומר: אם גם אכתוב, מה יצא מזה? מה ישתנה? מה יוּטב? או: אם גם אכתוב, מה ארויח מזה? האם ישימו לב? האם לא יבטלו? האם, למצער, יכעסו ויקללו? האם גם יקבלו לדפוס? לא. לא. השאלה הזאת, שחמש מלותיה נאמרו בכלל, ולאו דוקא בנוגע להתוכן הנדון, לא היתה שייכת גם לה“למה?” העולמי, הכולל, כלומר: אם גם אכתוב, אם גם אצליח לעורר כעס־הקהל, מה בזה? הן סוף כל אדם למות, הן כולנו נמות… לא; השאלה החשאית הזאת לא היתה חשבונית, לא היתה עולמית. היא נבעה רק מתוך־תוכי, מיסוד־יסודי, ונגעה, אולי, גם באיש־שיחי, שכמוני היה איש בצי יניקה; כמוני!… שנינו – שום קביעות לא היתה לנו בעולמנו הקרוב; אנחנו, והכל אתנו, נדדנו ממקום למקום, משפה לשפה, מתרבות לתרבות. ולפיכך הוא, אולי אַקטוֹר דראמאטי מלידה, נשאר מה שהוא ואני – אני: סופר, אשר שפת הצבעים זרה לו ואשר התיאבון הבלתי־אמצעי לחיים – למרות כל ההכרות השכליות – התיאבון לההרכבות העשירות והנעימות, המשמחות והמעציבות של החיים, של חיי האדמה, לא ידע מעולם. אני – שירתי מאין תמצא? ואם גם אשיר, אז מה?
מרחוק עלה וקרב אלינו אריה לפידות והמַטה בידו (הוא הקדים ויצא כבר אל משמרתו, לשמור את הפרבר בלילה הזה). אבל חשכת הנשף הטילה גם עליו את סודרה. ומשום מה עלתה מחשבה גסה, כי האיש העני והרעב הזה, בעת שדיבר לפני שעה בביטול ובתיעוב על תענוגות־העיר – האם לא היתה בקולו איזו אפיסת־כוחות, שמצאה את תשלומה ואת מילואה בביטול ובתיעוב? הוא דיבר גם על זה, שהאדם הוא מטרה לעצמו, שהאדם צריך לבקש את מטרתו רק באלהיו, כלומר בו בעצמו, שהכל הוא צריך לעשות בשביל אלהיו, כלומר בשביל עצמו ולא בשביל אחרים, כי באופן האחרון הרי הוא מראה את מיעוט־ערכו הוא… אבל האם לא היה הרושם, כאילו דוקא רק עכשיו בשבתו על המחצלת בין המקשיבים והוא מדבר באזניהם ולפניהם, יש ללפידות זה ערך־מה בעיני עצמו?
הוא ניגש וַנלך שלשתנו, כן, אריה לפידות הרי הוא כזה. אבל, בעצם, האם “כזה” דנא הוא יותר מדבר שבהכרה גרידא? האם יש איזו אפשרות, שהחלטתו הגדולה תהא אצלו יותר מדבר שבאידיאל בלבד? כלום מאושר הוא, הבלתי עובד מטבעו, בעבודתו בעל כרחו? כלום יש לו, כלום יוכל להיות לו, האושר של עבודת אדמה? כלום עבודת ידיו לגביה היא יותר מעבודת שכל ומאונס־עצמו? האם אין יהודי תמוה זה – כמוני באותו ליל־ההחלטה אצל התיאטרון שבל. העיר – שריד אחרון מאותו האיסי העלוב, שהיה בזמן החורבן האחרון? האם רבים, האם חמים דמיו?
מחברת חמישית: (כתוב בעט עופרת)
שאלת הקיום של ה“מחרשה” עמדה על הפרק. את הסכום, שהניח טוּמארקין ביסודו, אכלו שני החדשים הראשונים, והעתון הציוני, בראשית החודש השלישי להופעתו, עמד אל מול פני המשבר. צריך היה לפנות לעזרה. זו היתה דעת האַדמיניסטראטור מר קליינשטיין, יהודי פשוט, לא־זקן וקרחת לא־גדולה לו בראשו, ששנות מגוריו בארץ־ישראל היו כבר כעשרים שנה, ועשר שנים מהן היה קוֹליקטוֹר להגרלת שטרות. אחריו החרה־החזיק בדעה זו בן־חפשי, העוזר הראשי במערכת, מי שברוסיה היה שמו יוּדלין ורק לפני שנתים פועל במושבה גלילית, ושני חדשים רצופים אוחז במחרשה ממש. על דרכם עמדתי אני, המשתתף הקבוע, החצי־פובליציסט והחצי־בלטריסט של “המחרשה”, שהתנגדתי. אני טענתי מעומקא דליבא לאמור: להאלפים האחדים יהודים שישנם פה, שעברית מבינים מהם עשרה למאה, הן מספיקים העתונים היוצאים פה דאי ויותר מדאי, ואם אנו, הקיצוניים, רוצים בעתון משלנו, לא אכפת, אם גליון אחד ממנו יצא לא פעמַים בשבוע אלא פעם אחת בחודש, ובלבד שיצא בכוחות עצמנו. כך טענתי! כינויי הספרותי, כפי שהזכרתי כבר במחברת שלפני הקודמת, היה “אובד־עצות”, ו“כשמו כן הוא!” – לא התאפק האַדמיניסטראטור באחת הישיבות, שדנו בה בשאלה הקשה, ב“זכות־הקיום של עתוננו”, כמו שהיה בן־חפשי, שדיבורו העברי היה קצת לא חפשי, אומר בטעות במקום “אפשרות־הקיום”. העורך והמו"ל בעצמו, שהיה אצלנו בבחינת “סייפא וספרא”, מאחר שהשקיע את כל נדונית אשתו השניה בעסק, איש בעל השכלה לא־מרובה, אבל שמבעד למשקפיו התחיל ההגיון מיום ליום להציץ בכל תקיפותו, ושבו, כמובן, היתה כמעט תלוּיה החלטת הדבר, היו לו, כפי שנראה לאַדמיניסטראטור, “פּלַנים מיוחדים בדבר” ופסח על שתי הסעיפים.
–––––––––––––––
המערכת והאַדמיניסטראציה של “המחרשה” היו בחדר אחד גדול, כמעט ריק, בן שני חלונות ודלת אחת. הרהיטים – שני השולחנות וששת הכסאות – היו לא מנוסח־רוֹקוֹקוֹ ולא מנוּסח־מוֹדרן, וספרים עבים ולכּסיקוֹנים כבדים לא היו כלל בנמצא. הכל עשה רושם של דבר חדש, בלי סבל־ירושה. בקרן־זוית מימין היו צבורים: חבילות, חבילות של גליונות־“המחרשה”, קרעי שמות וניירות, ובקרן־זוית משמאל, אצל שולחן־האדמיניסטראציה, שעליו היו מונחים: מספרים, חוטים, כריכות, שנים־שלושה גליונות מקופלים ודבק, התגוללו ניירות עבים לחבישת צרורות. שולחן המערכת, שהתקשט ממעלה בקסתות ומספגים, ומתחת בסל, היה משום מה מורחק מן החלונות ומאורם.
–––––––––––––––
היה בוקר יפואי. בן־חפשי התנודד ראשון במערכת. פעם חיטט בסקרנות בתיק־העורך, שנשכח על השולחן מאתמול אגב טרדה, ופעם קרא בעין אחת, בדילוג, בהערות, בריהטא ובהתנועעות – זכרון ללימודי הישיבה הטֶלזית – את כתב־היד שהוּצא משם, מן התיק, שלא ברשות.
העוזר הראשי קרא: “שאלה קטנה”… (לחשבונו של עולמנו)… – ו־ו־ו, מילא, את ההקדמה אני מוחל לו: אובד־עצות בלי הקדמה כגוף בלי נשמה! – ובכן? – “איני בקי במספרים ואיני מומחה (–איש אינו מפקפק בזה!), אבל זאת יודע אני ויודע כל איש שהיה קצת בארץ ואינו רוצה ואינו יכול לעוור את עיני עצמו ועיני אחרים, כי למרות כל המאמרים המדעיים של הבקיאים במספרים ובקילומטרים ושל המומחים הגדולים מן הירחונים “למדע־פלסטינה” על עתידות ארץ־ישראל ועל אפשרותה לקבל אלפים ורבבות מבני עמנו הגולים, הרי אין דעה זו צריכה להתקבל אפילו בתור שקר מוסכם (?)” –
בן־חפשי עיוה שפתיו על הסגנון “הנמשך כמו מזפת” ושמח על סימן־השאלה שמצא, – טוּמארקין הנה כבר נעץ כאן עפרונו הכחול! – הוא השתעל וחזר להתנועע:
“המומחים אומרים הכל, המומחים מעידים, שהארץ נפלאה היא בכוח, משובחה בכל המעלות. אני איני מומחה ואיני יודע ( – שוב! בראווֹ, אובד־עצות! מודה על האמת!), אולם את זאת גם אני יודע (דילוג). הארץ היא קטנה ומיושבת בעלים, שאינם רוצים ואינם צריכים כלל לא לעזבה ולא למכרה (דילוג). אנחנו מיעוטא דמיעוטא בה כיום הזה. אמנם, לא מיעוט קטן כזה, עפ”י אחוזים למאה, כבכל הארצות הגדולות, אבל זה לא ינחמנו. (דילוג). סוף־סוף, איננו בכל הארץ הזאת עם כל הספרדים ועם כל זקני ירושלים, אפילו כמאת אלף איש. איזה שליש (–? שליש?) ממספרנו בוַרשה; את ניוּ־יוֹרק לא אזכיר. זוהי הכמות; והאיכות? על ערך בני הישוב הישן הלא אין להרבות בדברים: חלאת המין האנושי. הפרזה? לא. מצד ההויה והסוד שבהויה (– מהו שח?) אין בכלל הבדל בין בריות לבריות, בין חיים לחיים, בין ישן וחדש" –
אותות של תמהון ואי־תפיסה. מתוך כך נעשתה פניה פתאומית אל האַדמיניסטראטור, – נוּ?
האַדמיניסטראטור, שטיפל בדבר־מה אצל שולחנו, ענה על ה“נוּ?” ברוגזה: הוא עדיין לא היה בפוֹסטה.
נסתתמו הטענות לפי שעה ולא נשאר אלא לקרוא הלאה; אבל גם הלאה לא היה מענין מן ההתחלה. “מנקודת ההשקפה האנושית־הציבורית – היה כתוב הלאה – ודאי שלבני הישוב הישן רק ערך שלילי (– דברים בעלמא! בלי פאקטים! בלי כלום!). אולם גם בני ישובנו החדש אינם מסלתה של האומה (משיכה בכתפות). שוֹטטוּ בחוּצות פתח־תקוה, בואו לרחובות ולראשון, אשר צעיריהן יצאון ותראו (דילוג רב). הרי שלעת־עתה אין על מה להראות ולומר: נצחון. מדברים על קניות חדשות, אבל המדברים, המנהיגים בעצמם, יודעים, כי היו כבר יהודים אחדים, שבאו עם צרור־הכסף ורצו לקנות ולא קנו. מפני מה? מפני שקנית אדמה נושבת, ואם לא ישיבה צפופה, ואם לא מעובדת כראוי, מחמת עצלות ודכדוך יושביה, אינם מן הדברים האפשריים ביותר (– ואת האַגיטציה של העתונות האנטישמית כנגדנו לא הזכיר!). אפשר, שסוף־סוף יקנו, בכל זאת, בנס עוד איזו חלקות קטנטנות פה ושם ותהיינה לנו עוד אמות אחדות, אבל מה זה אומר? והאם זה אומר, כי יש לנו תקוה להיות בעלים למשק כפרי־לאומי, ולו גם מצומצם? האם זה אומר, כי יש לנו תקוה להיות פה בזמן מן הזמנים הרוב? באיזה אופן? באיזה דרך־הטבע ניעשה מעשרה אחוזים חמישים ואחד אחוזים? לא, בזה, ברוב, לא יאמין איש, מאלה הצריכים להאמין” –
בן־חפשי נפסק אצל ה“אבל” שבראש הפסוקים – “אבל מה זה אומר” – ופנה גם הוא ב“אבל” אל האַדמיניסטראטור.
– אבל… אם יהיה – הוא מבטיח?
הנשאל ענה ב“חה־חה” של “מי יוכל לדון”: אין מקנין דבר שלא בא לעולם!
– אבל להבטיח… להבטיח… – העיף בן־חפשי עין על כתב־היד המונח לפניו ודחף אותו מבלי משים – הגע בעצמך, אדון קליינשטיין! מקורות אחרים הלא אין לי, ואם אין לי אשה וילדים – צריך אני… מה? היום כבר העשירי בחודש!
– כמה מגיע לך?
– כל הארבעים! בעד החודש העבר קיבלתי בסך־הכל עשרה פרנקים. יותר לא פַארה.
ה' קליינשטיין התחפש למתנצל. – אם הגליונות אינם יוצאים כסדרם. אמנם, רעה זו אינה גדולה. בגליונות, כשהם יוצאים, מפסידים. עיקר הריוַח צריך להיות לא מהגליונות היוצאים, כי אם ממקום אחר. זוהי טענתו מאז. אבל הסדר צריך להיות סדר. עתון שצריך לצאת פעמים בשבוע, וברביעי בשבת אין עוד הגליון הראשון. – מה? מה יוּדלין אומר? שבשבילו, האַדמיניסטראטור, יותר טוב אם הגליון מאחר: על ידי זה הוא פטור מעבודת המשלוח? – מילא. את ההלצה העוקצת הלזו יבלע הוא, קליינשטיין, בשתיקה, מה שיותר רע הוא: שאין מאומה נכנס לקופה. וחזר הדין: איך תהא הכנסה לקופה, אם אין גליונות?! מעגל־קסמים! וזהו – עתון עברי וסדריו. כשנותנים מַנוּסקריפט אין המדפיס רוצה להדפיס: דורש כסף. וכשהוא כבר מתרצה להדפיס – דוקא היום אין לו עבודה אחרת – אין נותנים לו מַנוּסקריפט. מבית־הדפוס היו כבר פעמַים: המסדרים עומדים בטל.
העוזר הראשי נתן עין זעומה בגליון־הנייר המונח לפניו ואמר בטוֹן של אחראי בעד הקלקול:
מה רוצה אדוני? כל הגליון מסודר. חסר רק “על המשמר”. אבל אין על אודות מה לכתוב.
– אין על מה לכתוב? – ליגלג האַדמיניסטראטור בחימה גלוּיה – ובאותה עת עוברים בשתיקה על… (כאן בא שם האורח הגדול, הנדבן). מובן, באופן זה לא יהיה לעולם על מה לכתוב! אבל עם זה, שלכם אין על מה לכתוב – לא חדשה היא. מחוסר־ענין הן הקדישו את ה“על המשמר” של הגליון העבר – שחוק להגיד! – ל“הבמה החובבית”. פיש! יש איזו אגודה, כביכול… ומהי עושה? מציגה לפעמים דראמה. שמא תאמרו מחיי הארץ? למשוך את הספרדים אלינו? גם זה לא. עוד פעם דראמות מן הגלות ומחיי הגלות. עוד פעם בשביל המהגרים…
הדובר עמד כמתפלא על עצמו. ה' קליינשטיין באמת לא היה דרכו להתערב בענינים שאינם שייכים לו. מה לו דראמה־נַהמא? אולם מכיון שהרעיון על דבר הספרדים הובע – לא התחרט. בדיעבד… אבל הדבר נגע בבן־חפשי. למה זה מחזיק טובה לעצמו על החכמה הגדולה אשר אמר, כאילו חכמתו היא, בעוד שהוא, הוא, בן־חפשי, אשר הביע את המחשבות הללו, ובהרחב־הביאור, בגליון העבר, ולא ב“על המשמר”, חלקו של העורך, כמו שהואיל זה לערבב את “היוצרות”, כי אם ב“עוּבדות וחזיונות”. הוא, הוא, אשר התנפל על חברי האגודה, שאין בהם יודע מלה עברית וכולם ממלאים את תפקידיהם הגלותיים כגויים. אולם זה עוד לא כלום. במהרה צריך יהיה לקרוא למלחמה עוד יותר גדולה. אומרים, שיש יהודי הונגרי, הרוצה להציג בקרוב חזיון ז’ארגוֹני. אוֹהוֹ, על אלה יטה ידו! לאלה יראה נחת־זרועו. אומללים הם הספרדים אחינו, – יכתוב – אם בעלי טובות כאלה באו אליהם להשכילם. המעט מאחינו הספרדים הז’ארגון שלהם, שהם הולכים ועוזבים אותו תחת השפעת תנועת התחיה… הוֹ, הוא יכתוב!… ומה שנוגע למאמר על אודות האורח החשוב – גם כן הצדק אתו, את בן־חפשי. אומרים, אמנם, שהאורח באמת אינו פזרן גדול, כמו שמריעים העתונים, ולחינם חרדו עליו כל החרדה היוצאת מן הכלל, אבל פטור בלי כלום אי־אפשר… והוא, בן־חפשי, עשה בכל זאת את חובתו ואמר לטומארקין, ולא עוד אלא שביאר לו, כי נחוץ שהמאמר על אודות האורח יבוא ב“המחרשה” עוד בטרם שיגישו לו המֶמוֹראנדוּם על דבר “המחרשה”. אבל טומארקין משתמט ואינו כותב לא את הממוֹראנדוּם ולא את “על המשמר”. מסתפק, כנראה, בזה, שהוא עומד על המשמר אצל אשתו.
– היא באמת נוסעת היום? – נתעורר האַדמיניסטראטור – ובכן הלא עליו ללכת כרגע אל הפוֹסטה; הלא מיד יבואו בודאי לקרוע את בשרו להוצאות־הדרך!
הלצתו השניה של בן־חפשי – בדבר אשתו של העורך, שעל משמרתה עומדים – עלתה לו גם היא, איפוא. בפנים נוהרים גיחך: “היום הולכת הגאולה מאתנו, היום…”
השם הארצישראלי של אשת טומארקין היה גאולה.
––––––––––––––––
בכתב־היד הקטן של “השאלה הקטנה” התעקלו האותיות לאמור:
“לא, בזה יוכלו להאמין רק הציוניסטים קלי־המירוץ בחוץ־לארץ, שהציוניות היא להם “ספּוֹרט” או “פּלַן”, שאחת היא להם, אם להאמין או לא להאמין, ושאצלם אפשרית עוד, אם אתם רוצים, גם האמונה בממלכה יהודית. מדוע לא? –”
והלאה:
“אני שואל, איפוא: מה היא תקותנו לעתיד? שבאופן היותר טוב יתוספו עוד איכרים אחדים, עוד ספּקוּלַנטים אחדים, מהטיפוס של אלה שישנם עד עכשיו, מאלה הבונים רק חרבות־גיטוֹ למפרע, מאלה אשר את בניהם ישלחו ל”השתלם" ואת בנותיהם יושיבו לרקום מפות לחלות, ובעצמם ישתדלו למצוא איזו פרנסה בעיר, ולע“ע ימַנוּ בשדותיהם משגיחים על עבודת פועליהם הנכרים?”
ואחר זה:
“כן, רבותי, הנכרים! כי פועלים עברים הן אינם, אינם – גם בזה הלא צריך להודות. יש איזו “אֶכּסמפּלרים”, יש איזו פועלים מתמיהים, פועלים טובים במקרה, שמספרם נער יכתוב, אבל אין פועלים עברים. את זה כבר הוכיח הנסיון של שלושים השנים. ואם גם לא היה מכריחנו הנסיון להודאה זו, שיקוּל־הדעת נותן: מהיכן יהיה לנו פועל עברי? מאין ימצא לעם כעמנו אותו טיפוס של פועל חקלאי לשמה של העבודה? מאֶכּסטרן לא יֵעשה פועל. אַל לשכוח: הפועל הקרקעי בכל הארצות נחשב במדרגות היותר פחותות של הסולם החברתי. כמעט בכל מקום רואים שאיפה טבעית מצד הלזה להתעלות: לצאת ממצבו השפל. אולם שם, בכל המקומות החיים, סבל־הירושה שלהם עוצר בפועל ההוא, שישאֵר מה שהוא, והרגל של מאות בשנים אימן את ידיו לעשות את מלאכתו, מלאכת־הטבע הגדולה, כהוגן, ולפעמים למצוא בה גם קורת־רוח עליונה, נשמתית. לא כן האֶכּסטרן היהודי, שבא הנה לעבוד לשם ה”אידיאל“. זהו חזיון כל כך אי־טבעי, כל כך בלתי אפשרי. מרבה אידיאלים מרבה פוליטיקה ואַגיטאציה. העבודה האמיתית אינה רוצה לדעת מזה! האֶכּסטרן האידיאלי יש שהוא מסוגל גם למסור פעם את נפשו על האידיאל שלו, אבל התנאים היום־יומיים, שהפועל החקלאי נמצא בהם, התנאים הקשים המעיקים בכל רגע ורגע, העבודה הקשה – הקשה משינוּן מלים זרות – הזיעה השוטפת, היבלות השותתות דם, האוכל הדל, המשכב הנאלח, השכר המצומצם, היחס המשפיל מצד הסביבה, ההתנכרות מצד אותן הרוקמות מפות לחלות (–?) – היעמוד בפני כל אלה האידיאל, שבאופן היותר טוב הוא פרי עלית נשמה לשעה (?)”
– וכן הלאה, וכן הלאה, וכן הלאה – רטן בן־חפשי לאחר שכילה גם את הקטע הזה.
לעשות, אמנם, לא היה מה, ולכן קרא. הלא חובתו היא לקרוא את כתב־היד! אבל מאידך גיסא “מהו היוצא מדברינו?” והיות, שמרגע פניתו הראשונה לאדמיניסטראטור עבר בינתים כחצי שעה, מצא לנכון להזכירו עוד פעם, לבל ישכח את הבטחתו לו. נוּ, פשוּט, אין לו ליוּדלין, במה לקנות פפירוֹסים. זהו עינוי. שמע־נא, בחור! רצוני לומר: אדון קליינשטיין… אה, אדון קליינשטיין!
ברם, קלות־לשונו של יוּדלין (אותם שני החדשים שעבד בגליל המעיטו הרבה את הכשרון האוֹראטוֹרי שלו, אבל את קלות־לשונו לא הפחיתו) לא הביאה לו טובה הפעם. לכנות איש כבן־ארבעים: בחור! התיקון ה“מיַדי” שלו לא הועיל כבר כלום. אדון קליינשטיין התרגז: ברוך השם! התעוררה שאלת היום. לכל תן כסף. ולוֹ, שמא חושבים אתם, לא מגיע? ולוֹ, מדמים אתם, אין משפחה בארץ־ישראל? מה, להם, לבני משפחתו הוא יכול לתת לאכלה את הגליונות האלה המוטלים כאבן שאין לה הופכין? ובאמת לאו בעל דברים דידיה הוא, יוּדלין! ידבר עם העורך. הם, העורכים בעצמם, פרי מעלליהם יאכלו, ככתוב!
ההאשמה לא היתה צודקת ובן־חפשי התרגז גם הוא. הוא הלא טוען, שכּן הגלות צריכה לעבוד בעדנו ולתמוך בנו. הוא הלא איננו אובד־עצות! הוא, יוּדלין, כּן מבין, שאי־אפשר לעתון עברי ציוני אופוזיציוני היוצא לאור בארץ־ישראל להתקיים בלי תמיכה. כי מי באמת יכסה את הדפיציט? שונאינו הרוצים לבלענו? המוסדים, שאנחנו מותחים עליהם קו־בקורת? תריסר המנוּיים? הוא, בן־חפשי, אדוני האדמיניסטראטור הנכבד, עובד בחצי־חינם – האם יודע הוא זאת, אדוני האדמיניסטראטור הנכבד? עליו, על יוּדלין, עומדת “המחרשה”, וכמה הוא מקבל?… חכה!
– לי אין פנאי לחכות – דיבר ה' קליינשטיין רתת.
– וגם לי אין פנאי – שאג בן־חפשי.
האדמיניסטראטור נטל איזו חבילה דקה בידו והיה נכון ללכת. אמנם, “תשעה ותשעים אחוזים היתה בהליכתו לבטלה”: באופן היותר טוב תהיינה שתי המחאות של חתומים לרבע שנה: שלושה פרנקים במזומן. אבל צריך ללכת.
ובפתח הוסיף בקול של ריזוֹלוּציה:
– כל זמן שלא ישמעו לדברי, לא יהיה כלום. שאלת העתון היא שאלת הסוּבסידיה.
– השנוֹררוּת! – לא יכול בן־חפשי להתאפק מעשות לעצמו את העונג ו“לקרוא את הילד בשמו”.
כשהלך, הוציא בן־חפשי כמתגנב פפירוסה מתוך צלחתו, העלה בה עשן והטיל עין בהמלים המרקדות לפניו:
“נוסף על זה, – רקדו מלותיו הטרחניות של אובד־עצות – כשלא רואים שום צעדים משמחים להתגשמות האידיאל; כשאין אמונה בהתגשמותו אפילו אלמלי היה אחרת, אלמלי היה עמנו רוצה בו ומוכשר לו… נוסף על כל אלה: אין הצעיר היהודי יכול להשתחרר כבר מה”פסיכולוגיה של נודד“, שכל כך הרבו לדבר עליה בעונת־הפולמוס של ציוני־ציוניות. אז אמרו: מאוּגנדה יברחו, מארץ־ישראל לא. אבל גם את זה מכחיש הנסיון, גם אל פלשתינה אין היהודי הבא נקשר, והוא נכון לעזבה על נקלה בכל יום. דיברו על הקשר של אלפים שנה בין העם הגולה וארצו. אבל אנחנו כולנו ראינו את בני המושבות, שנולדו בארץ, באיזו רגשים קלים הם נוסעים מפה. חוש של ארץ־מולדת – הס מלהזכיר” – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
נשמעו צעדים: העורך… בן־חפשי מיהר והשיב את כתב־היד למקומו בתיק, הוציא איזו חתיכות־הגהה מכיסו והתחיל קורא בקול: “האמת… חוש־האמת… ישנו גם לעת זקנה… ודוחף ביד לכתוב… הוי, אמת, אמת, עד מתי לא תתני לבני האדם לחלום ולחיות?” – שוב משל אובד־עצות! אובד־עצות ממלא את כל הגליונות!
––––––––––––
הצעדים לא היו צעדי העורך. נכנס אובד־עצות. לתארהו? לתאר את אובד־עצות – הואיל ודאתינא להכא – בשרטוטים אחדים מן הצד? והשם בלבד כלום אינו מספיק? אובד־עצות! יהודי כפוף, לא מגוֹהץ, רגלים קצרות, ראש גדול, מתקצר ועולה כמגדל. עינים עששות מבחוץ, בהירות מבפנים – וטובות. שפתים עבות, פתוחות, בלי רוגז. פנים מלאים ומפיקים עיפות. סבר של רוב־און ההולך לבטלה. תנועות של “פָּרוּשׁ”. קול נמוך, חנון. נשימה עצורה.
– וטומארקין עוד אינו?
– וה“שלום” שלך היכן הוא?
– זוהי שאלת היום? – צחק מצחו המשונה של אובד־עצות – דומה, שאמרתי.
– לא, כי לא אמרת! – לא ויתר בן־חפשי.
– אולי מפני שגרוני ניחר לא שמעת? – ניסה אובד־עצות.
– כִּיף חָלָךּ? – שאל בן־חפשי ערבית, כמתפייס.
– לזקנים תמיד שלום, – היתה תשובתו של אובד־עצות.
לאובד־עצות, האדם היהודי מן המרתף, היו הרבה חולשות, אבל הגדולה מהן: להזכיר את זקנתו המוקדמה, ואולי גם המדומה, ולאו דוקא לקבול עליה, אלא להזכיר. להרגל נעשה לו הדבר. משנת העשרים ואילך. לראשונה היה כמהתל, כמשטה בעצמו, ובעצמו לא האמין בזקנתו. “זקן אני כבר, זקן” – והדברים היו מן השפה ולחוץ, אולם ככל אשר קרב לשלושים, כן התחיל מזכיר את הזקנה כעובדה. ויש גם שהאמין בעצמו, כי עובדה היא, למרות שבזקנו המדולדל אין אף שער לבן אחד. הוא כמו קרא לה לזקנה לפני זמנה, והיא באה בזמנה. יהודי בן שלושים!
– “חוש־האמת ישנו גם לעת־זקנה” – נפלו לתוך עיניו המלים מה“ליקוּטים” שלו והוא הקריב לעלי־ההגהה. – אה, איזו שגיאה! “הם מוכשרים להיאָחז בשום מקום” – וצריך לומר: “אינם מוכשרים!”… כך, כך… “הפרפורים האחרונים שלנו, שאינם ראויים אפילו לשם זה, לתקן עותת כל מהלך־חיינו הארוך”… כך, כך… “הנסיונות הקלושים שלנו, המראים רק עד היכן הגענו בעווֹננו הלאומי ומהו עם־הגלות, שאם גם יפקחו כמעט עיניו, ידיו כבר אזלו להושיע”… כך, כך… ושוב שגיאה, סידרו: “המהפכה בעולם־המחשבה שלנו”… צריך להיות: “בעולם העשיה שלנו”… רק זה חשוב, רק זה… ו“השאלה הקטנה” כבר נמסרה?
בן־חפשי תמה. וכי באמת רוצה אובד־עצות לתת גם מאמר זה בגליון היוצא?
– כי מה? המאמר נפסל? – עצר אובד־עצות בעד חרדתו. הוא, אמנם, חשש מפני זה, אבל זה לו בפעם הראשונה אצל “המחרשה”. טומארקין לא היה צריך לפסול הערה קטנה זו!
– משפטו של טומארקין לא שמעתי עוד, – יִשב יוּדלין את דעת חברו בצחוק־ערוּמים נסתר – טומארקין עוד לא היה. טרוד בצרת הבית. אשתו נוסעת לרוסיה.
– כך? – הצטער אובד־עצות – צר. מפני מצב העתון הרופף?
– מה לה ולעתון? – צחק בן־חפשי – לה הורים בוּרגנים באודיסה. כשתבוא לשם לא יחסר לה כל טוב. רק עכשיו…
– עכשיו… עכשיו… – דובבו שפתי אובד־עצות. מבין הוא. הוא מבין, שעכשיו קשה. ובכל זאת. בכל זאת. אין הוא מתחרט על שהוא, אובד־עצות, עצר בעד טומארקין להשפיל את עצמו ואת העתון. הוא, אובד־עצות, יודע. טומארקין הוא ישר, נקי־כפים, פוּ, כלומר, רצונו לומר, נקי־נפש. אלא שההבדל בינו, בין אובד־עצות, ובין טומארקין ויוּדלין, הוא הבדל פרינציפיאלי, פוּ, רצונו לומר: עיקרי. הם מתיחסים לישוב כאן באופן אחר ממנו. לדידם יחס הדיאספורה אל ארץ־ישראל הוא כיחס ההיקף אל המרכז. לשיטתם, איפוא, צריכים כל הפיות לפנות לפינתנו, והכל חייבים להביא מנחה למוסדיו של ה“מרכז”, הציבוריים והספרותיים. לא כן הוא, אובד־עצות, החושב, שכשם שאין תקות עתיד גדולה ליהודים בכל הגלויות, ואף על פי כן צריך לעבוד, כך אין פה תקוה, אלא שצריך לעבוד. הנה, כמו שהוא אומר כאן, ב“ליקוטים”: “הקיבוץ היהודי הדל שלנו הוא, אמנם, בטל ברוב, תלוי על בלימה, שרוי בפחד מפני השכנים, חי מן הרוח, בן־בלי־שפה, בן־בלי־מולדת, אבל, בכל זאת, יחד עם זאת, יש בו דבר־מה, אשר” – – – זאת אומרת: קיבוץ של יהודים ככל קיבוץ… שצריך הוא, איפוא, לעבוד בשביל עצמו בכוחות־עצמו… הנה יש אתו פרק חדש ל“ליקוטים”… מעין נסיון להתחיל בפתרון־השאלה…
– שגם אותו אתה רוצה לתת לגליון זה?… –
– לא, יוּדלין, אל תפחד… מהו הפחד? הן חומר יותר מדאי אין לנו… אבל… הפרק יוכל, כמובן, לבוא בגליון הבא…
– מה? גם בפרק הזה אתה גונח?
– איך?… כן… לא… רצוני לומר: בפרק הראשון, כמו שאמרתי לך כבר, היתה המטרה “כפוית־טובה”, כמו שאומרים בלועזית: להוציא מלב־הטועים. וכי מי הם הטועים עדיין? אולי אחד בעיר ואחד במאה משפחות… בעוד שכאן… כאן… המטרה אחרת… חיובית… רוצה אתה לראות?
"II. הדבר, איפוא, נאמר: לא רק הפתרון הפוליטי והאֶקוֹנוֹמי של שאלת היהודים התלויים באויר על ידי קולוניזאציה גדולה ורחבה בארץ ישראל הוא רעיון־רוח, אלא גם רעיון תחית עם־ישראל על ידי יצירת מרכז עברי רוחני קטן בארץ־אבותינו ההיסטורית אינו אלא רעיון. ברי: אין ישוב קטן של איזו אלפים אנשים שאינם מצטיינים ואינם יכולים להצטיין במאומה על אחרים יכול לשמש מרכז למיליונים אחים נידחים בכל העולם.
“האמת הוגדה, איפוא, גלוי: התנועה הציונית לא היתה ולא יכלה להיות תנועה ציבורית אמיתית מעולם, תנועה של כובשי־דרך, כי אם מעין פרכוּס של נתעים בשוא ודלי־מעש, שהתגלם במכירת שקלים ובבחירת צירים פטפטנים לאסיפות קולניות, קונגרסים בלע”ז. החזיון שאין דוגמתו בהיסטוריה, שעם אשר גורש מארצו ישוב אליה אחר אלפיים שנה, ושאותו, את החזיון שאין דוגמתו הזה, אמרו להעלות, כביכול, בחיי־בני־ישראל, ישאר בהכרח גם להלן חזיון שאין דוגמתו.
“ומה, איפוא, להלן? האומה העברית ההולכת ומתבוללת, האומה העברית מחוסרת־הבסיס, רפת־אונים ונעדרת־העבודה, תחדל, איפוא? תגוַע, תתבולל לגמרי, תמות? – מי יגיד עתידות! בלב יש נבואות שונות, ובכל אופן, זה הלב, לבנו, שבתוכו מתרוצצות הנבואות השונות על חיי ומות האומה – כלום הוא לא ימות?! ואף על פי כן? הוא ימות ודאי, ואף על פי כן, כל זמן שהנשמה בקרבו אין אנו חדלים מהיות, מדאוג לחיינו, מחשוב על חיינו” – – –
– אני הייתי מוסיף: ומכתוב אפילו מאמרים אחרונים. אינך נפנה יוּדלין?
נכנס טומארקין.
–––––––
– האדמיניסטראטור לא היה?
– הלך אל הפוֹסטה.
– טוב. הגליון יצא היום?
– מחכים למַנוּסקריפּט. עוד חסר חומר. היו פה מבית־הדפוס כבר עשר פעמים.
– כך, נוּ, אני לא יכולתי.
ולאובד־עצות:
– אה, מאמרך; וכי לא שמתיו כלל בתיק? כך השארתיו על השולחן? אי־אפשר… אבל… בכל אופן… צר… לצערי… אנחנו לא מדפיסים אותו!
– אחת דתו?…
– בהחלט. והטעמים? הטעמים רבים. בודאי, מבין אתה, לצערי, עד כמה קשה לי לדחות עזרת־סופרים, ביחוד בזמן קשה כזה ל“המחרשה”, שמצבה, לצערי, אינו איתן כלל. אבל הטעמים רבים: א) הטוֹן. אותם הדברים שנאמרו ב“שאלה קטנה” שלך – קראתיה בעיון – אפשר היה לאמרם בטוֹן אחר. טוֹן זה הוא לא טוֹן של מאמר בשביל “המחרשה”, שאינה מפלגתית, או יותר נכון, שהיא מפלגתית, ציונית. הטוֹן הזה, לצערי הוא פרטי יותר מדאי, פּוֹלימי, וגם הכאב… כלומר: במאמר צריך שהקורא ירגיש כאבו של הכותב, אבל כאן… כאן… לא מרגישים… דוקא לא מרגישים: הכאב אינו חד למדי, אינו מיוסד כל צרכו. זה אחת. אבל זה עוד לא הכל. ב) התוצאה. אחרי קריאת מאמר שכזה – מה יוצא מדבריו? מה למדים ממנו? שצריך להתיאש מעבודת הישוב, שאין לו עתיד, ולעבוד, לצערנו, עבודה לאומית בכל מקום, שהיהודים נחתים שמה. “יתחזקו לחיות בלי זה” – אתה אומר. לצערי, צריך אני להגיד לך, שממך, שהיית תמיד ממשוללי הגלות היותר קיצוניים, אי־אפשר היה לחכות למסקנה כזו, אבל, בכל אופן, אין “המחרשה”, המוּצאת בארץ־ישראל, יכולה, לצערנו, להחזיק… להחזיק בטנדנציה מזיקה כזו, אפילו אם היא יוצאת מפי סופר, שגם הוא מיושבי ארץ־ישראל…
– למרות מה שהרופאים אסרו עליו ישיבה זו – מילא את דבריו של העורך העוזר הראשי.
העורך נאחז בשתי אצבעות בקצה־המאמר, שהיה מונח על השולחן, כמו שאוחזים בגרון־אויב, והגישוֹ לפני עצמו. הוא לא קרא, – היתה דממה – אבל עיניו תעו בפרק השני של ה“ליקוּטים”, במקום שהיה כתוב:
“איך שיהיה, והאומה העברית חיה לעת־עתה, וחיים גם אנחנו בתוכה. חיה היא במצור ובמצוק, בבושה ובחרפה, ברוק ובשפיכות דמים, אבל חיה. חיה בכל מקום, בקיבוצים שונים רחוקים זה מזה, נבדלים זה מזה, שונים זה מזה, גדולים וקטנים. קיבוץ קטן כזה יש גם כאן. לקיבוץ הזה יש גם מעט קרקע, שגם בתמונתה ההווית קדושה היא לכולנו וקובעת ברכה מיוחדת לעצמה. ואולם כאן אני דן בקיבוץ בתור־קיבוץ. והקיבוץ הזה, אעפ”י שמפני הרבה טעמים מובנים הוא גלותיי ביותר ואומלל ביותר (אינו דומה מי שמשועבד לאנגלי או לגרמני ומחקה אותו למי שנמצא ברשות הערבי והטוּרקי ומחקה אותם…), הנה, בכל זאת, אין חשיבותו לעמנו פחותה" – – –
הדממה הופרעה. טומארקין בירר בקול את חצי־המשפט האחרון. ואגב זה נענע בראשו בחיוך של לוכד־גנב – בלתי מסוכן – במחתרת. כן, ידידי, התיאור אינו נכון כלל וכלל. מופרז! מושחר! כאילו באמת איננו נקשרים אל הארץ, כאילו באמת אנו תלויים בשערה, כאילו באמת מחר יקומו – חס וחלילה! – בני הארץ ויהרגונו. דעתי היא, עתון היוצא מפה צריך רק לדבר טובות, לעודד את הרוח, או לא לצאת כלל. אלה הדברים רק מלח על הפצעים. בכל אופן, לא על סמך החומר המעט שבמאמר בן מאה שורות אפשר לבנות משפט שלילי שכזה. “המחרשה” היא, אמנם, אוֹפּוֹזיציוֹנית, חפשית ומקבלת את האמת ממי שאמרה, אבל מאמר כזה, דברים כאלה, שאני קורא לפני, אי־אפשר לה, לצערי, לקבוע בדפוס בשום אופן.
– בפרט, אם לזכור, שעתוננו קוראים גם הספרדים – הוסיף בן־חפשי.
לאובד־עצות, כפי שהיה נראה מהצללים שעל פניו המגושמים, אבל החרובים, היה הרבה מה לענות על ההערות והנענועים של עורכו. ראשית, סליחה! בלי ערבוב־פרשיות. כתב־היד שעל השולחן הוא פרק ב' מ“ליקוטים”, שהכניס זה עתה, ולא “השאלה הקטנה”. בזה הוא, אמנם, ממשיך את רעיונו הלאה, בזה הוא מסביר, שדוקא עבודת ישוב, שדוקא בנית כפרים בכל מקום שאפשר, הוא העיקר… וגם כאן… גם כאן… כן, בזה הוא הולך הלאה, בעוד שב“שאלה הקטנה”, שעליה דנים עכשיו, אינו אלא שואל. ובכן מה? הטון? – אבל מה יש להעיר על הטון שלו? הטון שלו הוא רפה למדי. כראוי לאיש, אשר הזקנה אכלה בו. מה עוד? לא “על סמך החומר הזה” – טוב! יהא לא על סמך החומר הזה. החומר העיקרי באמת לא הובא כאן. לעת זקנה אין כוח בעט להעלות הכל. ודוקא העיקר הולך ונשמט מתחת העט. לו עצמו מכאיב יותר מלאחרים מה שאין לאל ידו למצוא את המלה היחידה, שתכלול הכל, שתשאב הכל עד הנטף האחרון. אבל, על כל פנים, המשפט הוא משפט, או יותר נכון, השאלה היא שאלה, גם אם לא נשאבו כל הנטפים. המשפט נראה מעצמו למי שעין לו לראות, והשאלה הנוראה מתפרצת, איפוא, מאליה: כיצד אפשר לחיות להלן? ובנוגע לתוצאה: מה יוצא מדברי שאלתו? וכי מה צריך שיצא? הוא אינו נוגע בתוצאות. הוא רק מציג את השאלה ישר. הוא שואל את עצמו, הוא שואל את בן־חפשי, הוא שואל אותו, את טומארקין, הוא מדבר אתו כדבר איש אל רעהו: הנה אנו ויחידי ישראל שבכל מקום נושאים עין אל המקום הזה, הנה כולם מדברים: ישוב העם בלי ארץ לארץ בלי עם – אבל האם יש ממש בזה? והנה הוא בא ושואל: אחינו הציוניים, במה אנחנו מאמינים? מה תקותנו? הציונים המושבעים שם יחשבו זה ל“מלח על הפצעים” – טוב! יהיו פצעים! יהיו אפילו פצעי־שונא (כי אוהב להם אינו באמת!). הציוניים המושבעים לא יאמינו לו, לא יאמינו, כי נכון משפטו – טוב! אדרבה, אל יאמינו, יראו כי אינם מאמינים באמת. יראו, כי יש בהם כוח להאמין בהיפך! יהיו כלפידות הזקן! יתנו את נפשם! יקומו ויוכיחו! יוכיחו, כי יש גם יהודים אחרים בעולם!
כזה וכזה היה לאובד־עצות להגיד – ובנחת, בנחת, דוקא בנחת. בגולות־עיניו הבהירות, המלאות רטיבות, ובריסיהן הקצרים, הדומים לנושרים, היתה הבעה מיוחדה. פירוש מיוחד וברור לאותה הבעה לא היה. אבל – ברצון ידוע לחדור לתוכה – אפשר היה לבטאה כך: טוב, טומארקין, יש לך תשובה מספיקה על אי־תתך מקום לשאלתי, – יתירה היא בעתון! – אבל עליה, על השאלה גופה, מה תענה ומה תאמר? אתה עורך ומו"ל עתון ישובי, הנותן תקוה…
אולם אובד־עצות עמד נסמך על אדן־החלון ושתק: הגברת טומארקין, שנכנסה החדרה במגבעתה הגדולה, האדומה, ובשמלת־הדרך, הפריעה בעדו מפצות עוד פה לפי שעה בשאלת גורל עם ישראל.
–––––
הגברת טומארקין היתה אשה גבוהה, קלה. היא היתה הרה, אבל הריונה לא פגם בקלותה. רק בגבות־עיניה היתה איזו כבדות עקשנית, עקשנות־הגורל.
– טומארקין! – קראה רוסית בהיותה עוד בפתח – הוא הלא איננו נותן!…
– היכן ראית אותו?
– היאך היכן: בבאנק. והוא אינו נותן. אפילו חמישים אינו נותן.
היא ישבה על כסא. כמה פעמים היתה היא פה במשך כל העת? אפילו לא שלוש. גם זוהי מערכת! ממש המערכת של “המבשר האודיסאי” – חה־חה! גם שם היתה פעם, במקרה, בשנות היותה עוד תלמידת הגימנסיה האודיסאית. צריכים הייתם להיות במערכת “המבשר האודיסאי”!
– אוֹהוֹ! – הביטה הג' טומארקין בביטול על שלושת חברי מערכת “המבשר” אשר לפניה, וביחוד על הכי־קרוב אליה – מה? – המשיכה – פה לא מקבלים יותר את ה“ווארשעווער אונטערהאלטונג”? אין פה בנמצא ההמשך העשרים ואחד מן “דער שווארצער רייזענדער”? חי־נפשה, בדרך לא יהיה לה שום דבר למקרא.
טומארקין התחיל מחטט בתיקו. נקברה אנחה בחזהו. מה יהיה? מה יהיה? הן היא אמרה לו גלוי: היא אינה רוצה ואינה יכולה להיות פה עוד אפילו יום אחד. הכל מאוּס לה פה – פֶה! ובמצבה – זה מסוכן. אם לא תסע היום, תוכרח לחכות לספינה עוד שבוע. היא תמרר את חייו.
– שמע־נא! – פנה אל עוזרו הראשי בקול נדכה – איך אתה חושב, צריך, בכל זאת, להזכיר ב“על המשמר” את האורח? או אוּלי גם לתת הערה קצרה מיוחדת? מי יתן, בכל זאת, והיו כל הקרֶזים שלנו נדבנים כמוהו לטובת הישוב… לא כך?
– בן־חפשי! – פנתה אליו הג' טומארקין – מה זה, רואה אני, שעל מצח כולכם פה תשכון עננה?… הן כולכם, עד כמה שאני יודעת, אינכם מפונקים גדולים משנות־ילדותכם… לא כך? – פנתה לבסוף משום־מה לאובד־עצות.
אובד־עצות העיף מבט על מצחה היא, הצר והחלק, שלמרות הסכומים שחסרו עוד לנסיעה, לא שכנה עליו עננה כלל, ומצא לחובתו לענות. ביהודית המדוברת ובקול פשוט, נאמן, כמעט חשאי, שכל כך לא התאים למצב־המקום, אמר:
– יש אצל יל"ג, משוררנוּ גוֹרדוֹן, הגברת:
נֹגַהּ־מִצְחָהּ יָעִיד, כִּי הַמַּחְשֶׁבֶת
מִיָּמִים רַבִּים שָׁם הִסְכִּינָה שֶׁבֶת.
מובן, לא נחלוק על המשורר. מיטב־השיר – כזבו. אולם אנחנו, סופרי “המחרשה”, חושבים, כי המצח, אשר המחשבת הסכינה בה לשבת מימים רבים – דוקא אין לו נוֹגה… כּוָנתי בזה לומר… רצוני…
ונתאדם קצת.
הגברת גאולה לא שמעה ולא הבינה את אשר דיבר ה“זקן”, אבל התאדמותו יטבה בעיניה. והיא עברה מכסאה וישבה על הכסא הקרוב אליו. בכלל, יגד־נא לה, איך הוא מתיחס לכל זה? זאת אומרת: היא רוצה לדעת את דעתו. מהו חושב על זה, איך זה שאשת עורך עברי נעכבת מנסוע להוריה בשביל איזו חמישים פרנק, איזו שבעה־עשר רוּבּלים. הלא זוהי שאלה. האין זאת? מה זאת – קוֹמדיה? טרגדיה?
על פני אובד־עצות עבר צל של העויה נפתלה, כאומר: עתה אקום ואגלה לך… ובקול חגיגי ונגידי במקצת, שגם הוא לא התאים למצב־המקום, אמר:
– התביני, גברתי? תארי לך: אלפי־אלפים. יצורים לאין ספורות. חיים, סובלים, אוהבים, שונאים, נופלים, מנצחים… אֶה… מתים. שַוי בנפשך: מלפנינו דורות, דורות, דורות עד קדם־קדמתה… סליחה: עד לפני קדם־קדמתה… התהווּת־התבל… דורות בטרם בא האדם… אופנים אין ספורות… רצוני לומר: לפנינו. ואחרינו – חיים, חיים ודורות עד אחרית, אחרית הימים… עד אשר, אשר…
יתר המסובים לא שמו אל הדובר לב. הם ידעו את האיש ואת שיחו לפעמים, “כשקערת מוחו מתהפכת על פיה”. הגברת טומארקין משמשה בשעונה הקטן, שהיה תלוי על חזה מתחת לשמלת־דרכה.
אובד־עצות לא עיף והמשיך:
– עד… שהשמש שלנו תצטנן, תתפורר… סליחה, זוהי בּאנאליוּת… ואחר כך… חי־חי… עולמות אחרים… שמשות אחרות… כוכבים ומזרות סובבים מסתובבים… גלגלים מנסרים… ארץ חדשה… אנשים חדשים… דורות חדשים… שוב חיים ושוב מות…
הגברת טומארקין העיפה עליו, לאחרונה, שתי עינים והמתינה: במה יגמור.
– התביני, גברתי?… בתוך כל זה, באמצע, במשך של איזה הרף־עין… אני מדבר… סליחה… כּוָנתי… אנחנו… עוברים… עם כל הענין שלנו…
– ובכן אתה צוחק לענין שלי? – התענגה הגברת טומארקין על דברי אובד־עצות האחרונים – ואולם ממך – פנתה לבעלה ברצינות – ממך יש לי הרשות לדרוש לענות לי באופן אחר: לא בהלצה. שומע אתה, טומארקין?
– מהרה צריך לבוא האַדמיניסטראטור – ידע העורך רק אחת.
– אבל אני איני יכולה לחכות – התרעמה אשתו בלכתה: לה באמת עוד נחוץ היה לעשות אי־אלו קניות – מוטב שאחכה אני לך על החוף. לצאת־הספינה יש עוד שעתים.
– ואני כאילו לא אמרתי לה אלא הלצה… – חשב בקול אובד־עצות לאחר שיצאה הגברת טומארקין.
– היא שואלת אותך שאלת חמישים פרנק, ואתה עונה לה בספרות, בנצחיות – התיחס בן־חפשי אל הפרובלימה בפכחותו התדירית.
– לאשה זר מושג־הנצחיות, – פסק טומארקין – שכחתי היכן קראתי זאת.
–––––
כשחזר האַדמיניסטראטור של “המחרשה” לחדר המערכת והאַדמיניסטראציה, נהיה בו ברגעים הראשונים, אם לא טרגדיה אמיתית, קלַסית, שהרי הכל נשארו בחיים, הנה בכל אופן מצב טרגי מיוחד. הכל נעצו בו את עיניהם. אפילו אובד־עצות, שאמר בלבו: אולי… מג’ידיה אחת… למצער… אבל האַדמיניסטראטור, שהיה רגיל לגבי מחזות כאלה, לא נפחד והודיע: בפוֹסטה נתקבל פרנק וחצי – חותם אחד לרבע שנה – ואת זה כבר הבטיח לבן־חפשי. הוא דיבר ויקימנה. את דבריו לא ישנה. לאובד־עצות לא יתן כלום: שכר־סופרים ישלמו בראש־חודש – ואַוַנסים אין “המחרשה” נוהגת… וביחוד בשביל אלה, שחותרים חתירה גמורה תחת יסוד־עתוננו. הוא פיזר את ההברות. הוא יודע מה שהוא מדבר. ובנוגע להסכום הגדול של חמישים פרנק איננו רוצה לענות כלל. הוא, אמנם, עשה את ההלואה בבאנק, אבל הכסף הזה דרוש לשלם בעד הנייר. אם לא, לא יצא הגליון גם היום.
– זה אי־אפשר, – דפק טומארקין במקלו בקצה־השולחן, אגב הכנה ללכת – הגליון מוכרח לצאת היום. בושה וחרפה. בעתון היוצא פעמַים בשבוע – איחור של שלושה ימים. אי־אפשר!
אולם גם דעת האַדמיניסטראטור היתה כך. אי־אפשר לדחות עוד את יציאת הגליון. ולפיכך, אמנם, לא נתן את הכסף להגברת טומארקין.
– אבל אשתי צריכה לנסוע! – התריס טומארקין שוב במקלו בקצה־השולחן.
– ותסע… – לא סירב האַדמיניסטראטור.
יוּדלין עצר בשארית־כוחותיו בעד צחוקו המתפרץ.
– אני… – הוציא טומארקין את כלי־נשקו האחרון – אשתי מוכרחת לנסוע. אני… אני כבר מסרתי את המכתבים לאשתי… מכתבים שבהם תלוי קיומנו… אני שולח ע“י אשתי מכתבים לראש ה”ועד" ולעוד איזו אנשים…
– את המכתבים אפשר לשלוח ע"י הפוסטה! – היה האַדמיניסטראטור תקיף בדעתו.
שפתי אובד־עצות רעדו. הוא אמר להתערב. כיצד? לראש ה“ועד”? על דבר תמיכה להעתון? ובכן… אבל נזכר: מכתבים על ידי אשתו, אי־אפשר להתערב בדברים אינטימיים שבין איש לאשתו.
בינתים נתרכך גם ה' קליינשטיין העריץ. הוא יתן את הכסף… הוא עשה הלואה של מאה ולא של חמישים… הוא יוכל לשלם גם בעד הנייר וגם לתת לנסיעה. אבל בתנאי אחד… אם ישמעו לעצתו, אשר הציע בישיבה של אתמול…
אני לא אגיש ממוֹראנדוּמים לאיש שאיני יודע את יחוסו לנו ולעתוננו! לאיש שאינו יודע עברית! – הודיע טומארקין.
– יחוסו לעתוננו יכול להתברר רק לאחר שיוגש לו הממוֹראנדוּם – דיבר בן־חפשי, קצת בכוָנה לגרש את צחוקו על ה“אינצידנט” שבין חבריו.
– אבל מי ילך אליו? – התרגז טומארקין.
– ימצא מי שילך, – חגג האַדמיניסטראטור את התחלת נצחונו – אפשר יהיה למסור לו גם בשעת הבּאנקט, שיהיה הערב… ימצא מי שילך!
– אובד־עצות ילך! – נתן בן־חפשי חופשה לצחוקו המחניק אותו.
– אני? – נענה אובד־עצות, כאיש שבא מעולם אחר.
צחקו הכל.
בכדי לחפות על “כל מה שקרה פה”, דחה טומארקין קצת את הליכתו, התחיל להתהלך על פני החדר, לגשת אל שולחן־ האַדמיניסטראציה, לחטט בגליונות הישנים. האם אין לנו חותם במושבה “יזרעאל”? כשעבר הוא, העורך, לפני שבועות אחדים במושבות, ראה הוא ב“יזרעאל” טיפוס של קורא חדש. הנה אובד־עצות מלא יאוש, אינו מסוגל כבר לראות את החזיונות הנותנים שמחה בלב, בעוד שהוא, טומארקין, מסוגל. היה לפנינו קורא חדש ואנחנו לא ידענו! והדברים המציינים את הקורא החדש הזה הם: א) “המחרשה” היא בשבילו המזון הרוחני היחידי, בהיות טיפוס־הקורא הזה במושבה נדחה, שאין מזון רוחני אחר בא אליו. ב) העתון נקרא על ידי הקורא החדש הזה לא בין קונה לקונה, כי אם בין נכישה לנכישה, בין עקירת אינג’יל שלפני הצהרים ובין עקירה שלאחר הצהרים, זאת אומרת: בשעת ארוחת הצהרים ובשעת המנוחה שאחרי הארוחה. ג) “המחרשה” נלקחת ע"י הקורא הזה אל השדה, ככל הדברים הנחוצים לו לעבודתו…
הוא רצה להמשיך את הסעיפים של “הדברים המציינים”, אבל ראה, כי איש אינו שומע לו. האַדמיניסטראטור רושם בפנקס איזו חשבונות, בן־חפשי מתחפש לקורא את עלי־ההגהה, אובד־עצות הוא האחד המקשיב, לכאורה, אבל הוא עצוב מאד. המג’ידיה, שלא נתנו לו, היתה נחוצה לו, כפי הנראה, מאד, לא פחות מ“המחרשה” לאותו קורא.
בכדי לפייס במקצת את המשתתף הקבוע, הוציא העורך מתיק־כתביו את מאמרו של זה “שאלה קטנה” והתחיל לבקש לו היתר ו“מוֹדוּס” לתתה בגליון הבא. אבל לא! מדוע לא בגליון הזה? בגליון הזה אמר בן־חפשי, שהוא רוצה לכתוב על החזיון הז’ארגוֹני שרוצים להציג. נוּ, על זה הלא צריך לדבר בארוכה, והלואי שיספיק לגליון הבא. ובכן… את ה“על המשמר” בכלל צריך הפעם למסור לבן־חפשי, שהוא יכתבו. אובד־עצות אינו שייך לכגון זה, והוא בעצמו הלא צריך ללכת ללַווֹת את רעיתו לספינה. מילא, יכתוב בן־חפשי גם את ה“ברוך הבא!” להאורח העשיר: הוא יותר מוכשר לזה. צריך לתת לו רק אינסטרוּקציוֹת. אולם כמה אפשר לכתוב? עמוד אחד; חסר, איפוא, עוד חצי־עמוד לגמור את הגליון. נתן, איפוא, את “השאלה הקטנה”…
חזותו של טומארקין היתה כאילו איזה קול בלתי נעים המה בתוכו בראותו בפעם השניה את האותיות המעוקלות של אובד־עצות.
ופתאום התרגז:
– “איני בקי במספרים ואיני מומחה”! אם אינך לא בקי ולא מומחה אל תכניס ראשך!… לא, אני לא אדפיס זה… לקוראינו נחוץ לתת מזון אחר… אתה אינך צודק!… ובכלל – המאמר יחזיק יותר מחצי־עמוד.
אז רחש לב בן־חפשי דבר טוב. המאמר על הז’ארגוֹן עוד לא נכתב. הפועלים דורשים מַנוּסקריפט מיד. את “השאלה הקטנה” מוכרחים איפוא לתת, אבל צריך לקצרה באופן ראדיקלי ולתתה בתור “מכתב אל העורך”…
נגד הצורה של “מכתב אל העורך” לא היה לבעל־ה“שאלה” כלום. אבל לקצר – מדוע? יקצרו את ה“ברוך הבא!” לה“נדבן” הנבזה!
– ולהגליון הבא – הפסיקו טומארקין – תתן לנו איזה דבר בֶּלֶטריסטי…
– ובפרק ד' של “ליקוטי” אינכם רוצים?
– צר, אבל לא. בזה בודאי לא נוכל להשתמש.
– אבל הלא עוד לא קראת זה, ר' עובדיה! – רצה אובד־עצות לטעון ושאל:
– אבל הלא פרק א' נדפס בגליון זה, וגם הוא כתוב ברוח זה…
– צריך היה להוציא גם מגליון זה! – נענה האַדמיניסטראטור.
– נוּ, מגליון זה לא נוציא כבר! – הגן בן־חפשי על חברו – בין “לכתחילה” ו“בדיעבד” יש נפקא מינה.
אבל העורך מצא “מוֹדוּס” אחר. היא הנותנת: מכיון שבגליון זה באו ה“ליקוטים” ותבוא גם “השאלה הקטנה”, הרי יוצא שבפרק ב' אינו אלא חוזר על דברי עצמו…
חץ זה קלע למטרתו. טומארקין ידע, כי אין דבר, אשר יירא אובד־עצות ממנו כמו מ“להשנות”.
אובד־עצות הוּכה חרם. הוא נשתתק והסב את פניו המלאים קפיצים אל החלון. באזניו צלצלו דברי טומארקין בתתו, לפני לכתו, אינסטרוּקציות לבן־חפשי על ה“טוֹן”, שבו צריך להכתב הפרק “על המשמר” בכלל וה“ברוך הבא!” בפרט; הזכירו גם את החזיון הז’ארגוני, הזכירו גם את שם דיאספּוֹרין, אבל הוא, המשתתף הקבוע, לא התערב. אנשים זרים! מערכת זרה! עתון זר!
– מֵחֻרְבַּן הָאֻמָה נַקְשִיחַ לִבֵּנוּ" – זמזם בפני עצמוֹ משל יל"ג והביט בחלון. היה שעמום, שעמום, שעמום. ללכת לא היה לשום מקום. ממש כמו באותו “ליל ההחלטה” בעיר ל. הנכריה. החוב לבעלת הדירה גם הוא לא ישולם היום. היתה מועקה.
– ומה אני רוצה מהאנשים האלה? – אמר אובד־עצות פתאום אל לבו – מה אני נותן להם? איזו דרך אני מורה להם? למה אני להם עם מאמרי בכלל? ומאמרי בכלל למה הם?
– האנשים האלה! – הוסיף אובד־עצות לחשוב – בעיניהם אני בעל שלילה יותר מדאי… מחייב בלי כל יסוד… מדבר על בניה… איזה גועל־נפש!… מה אני רוצה?… לעזאזל!…
וטומארקין דיבר:
– ובכן ל“שאלה הקטנה” נתנו פתרון: בקיצור ובתור מכתב אל העורך. כך. טוב. ובנוגע ל… ל… כמו שקורין לזה פה… לשנוֹררוּת… כלומר, לשאלת קיום עתוננו… דעתי ידועה לכם… בכלל – שנוֹררוּת – זה ענין לא־נעים כל כך… אני מבין את אובד־עצות… אנחנו חפצנו עד כה להתקיים בלי תמיכה מן החוץ, ומפני שני טעמים: א) חפצנו, כי עתוננו, שהוא ביסודו עתון אוֹפּוֹזיציוֹני, אעפ"י שהוא גם בימה חפשית לכל דעה, יהיה עתון חפשי במלוא מובן המלה, שיעמוד ברשות עצמו; וב) כל זמן שלא יצאו לנו מוניטין, אֶה־אֶה, חפצתי שעתוננו לא יהיה כלל תלוי בדעת מי שהוא… אבל מה לעשות… אנכי נתתי מכתבים על יד אשתי… וגם הממוֹראנדוּם… אֶה־אֶה… אי־אפשר… כי… כי, באמת, נוכחתי, שיש, באמת, שני מיני שנוֹררוּת… רצוני לומר, שני מיני תמיכות: א) יש מין תמיכה, שהיא שנוֹררית, מעליבה… וב) יש תמיכה שהיא ניתנת למוסד, לציבור ולא ליחיד… למשל…
– “קומדיה? טרגדיה?” – חזר ונזכר אובד־עצות בשאלתה של הגב' טומארקין לפני שעה קלה, ומיד נתרקמה במוחו תשובה: ווֹדֶוִיל, ווֹדֶוִיל פּובּליציסטי… שיהיה הערב… אה, כן, הוא יכתוב את הוודויל הזה… ובשם “בּאנקט” יקרא לו… ה“בּאנקט”… ה“חגיגה”… הלא בארץ־ישראל מרבים כל כך לחוג… ביחוד בפני אורחים… חושבים, שכך טבעי לעם חי על אדמתו… והנה אורח חשוב א‘, אורח חשוב ב’, אורח חשוב ג‘, אורח חשוב ד’, ואורח־האורחים, האורח הגדול… והנה עסקן ציבורי א‘, עסקן ציבורי ב’, עסקן ציבורי ג‘, עסקן ציבורי ד’, עסקן ציבורי ה' – אנשים שבעמקי לבם הם מכירים במציאות־הדבר, אנשים שאי־אפשר להם לבלי לראות, כי אדמה אינה מתוספת, שלא תתוסף, שאין מתאחזים, שאין יכולת להתאחז, ושהמעט, הלא־כלום, שיש בידינו, זרים עובדים עליו, זרים אשר אינך בטוח בהם כלל… חזות קשה… אותם העסקנים… אותם היודעים את האמת, שגוזרת כליה על כל מציאותם, ולפיכך בחושם הטבעי הם יראים מפניה, מפני אמת זו… ומכאן תוצאות לכל אותה הרגזנות שלהם, ההתחרות שלהם ביניהם לבין חבריהם… מכאן תוצאות להשאיפה התמידית למלא את הריקניות בדברים של מה בכך או במה שגרוע מזה… מכאן תוצאות לחגיגות הציבוריות… ובכן סוּרטוּקים וצוארונים – אירוֹפּה ממש… בא־כוח חברה פלונית, בא־כוח מוסד פלוני, בא־כוח עתון פלוני, בא־כוח “המחרשה” – גם הוא בתוך הבאים… חה־חה־חה־חה… מצב־הרוח מרומם… הבּאנקט בכל הדר־עשנו… הכל מושכין… זה מושך לכאן וזה מושך לכאן… בא־כוח “המחרשה” גם הוא מושך…
אובד־עצות צחק בקול. הכל הפנו אליו ראשיהם, כי לא הסכינו לראותו צוחק.
– מה אני באמת צוחק כמשחק על הבמה? – חשב אובד־עצות ומסר לחבריו את תמצית הרהוריו.
בקול נחנק מצחוק, כמתלהלה, הוסיף לתאר את הבּאנקט. אורח א' מבליט את עצמו, אורח ב' מבליט את עצמו, אורח ג' מבליט את עצמו, תהילות ותשבחות לאורח־האורחים. כל תקוות־האומה תלויות בו. קנאה בין באי־כוח המוסדות. הכל אוחזין בטליתו של אורח־האורחים. הכל טוענים: אנחנו, רק אנחנו. בנו הגאולה. הכל מתחרים: כולו שלנו, כולו שלנו. תחרות ומדנים. חה־חה־חה. באמצע הדרשות… זוהי המצאה! שמעו! מצב מבדח. זוהי המצאה. שווּ רק בנפשכם. פתאום… פתאום נודע, הוברר, כי… כי אורח־האורחים – המרוֹמם, המהולל, הגדול – קפץ את ידו! אינו נותן אף פרוטה… אין בדעתו כלל ליתן… הס… כל התשבחות מסתתמות… כל החגיגה מופרה… כל המזבח נהרס… מצב־הרוח נשפל… זה דוחה מאתו את האורח וזה דוחה, הכל דוחין.
אובד־עצות יצא מכליו. אחז בבטנו, צפצף, שרק, כששב למנוחה, אמר:
– והואיל, רבותי, ובפובליציסטיקה אין לי מזל ב“המחרשה”, אשמע לעצת טומארקין ואנסה את כוחי בבלטריסטיקה. לגליון הבא אני נותן את התחלת הווֹדֶוִיל הזה!
טומארקין ובן־חפשי ענו בצחוק פה אחד:
– אם נקבלהו…
אבל עיניהם לא אבו לצחוק. האַדמיניסטראטור נספח אליהם ושלשתם דנו ברצינות ערמומית רבה על הטאקטיקה של הערב הבא; שהרי אם ה“ועד” מצד זה והאורח מצד שני – והשאלה נפתרה.
ואובד־עצות חזר להביט בחלון. שאלות ופתרונן! – המו שתי מלים בקרבו. הוא הביט רבע־שעה, חצי־שעה, שעה. הוא הביט בחלון. הבוקר היפואי עבר לאט־לאט לצהרים. בדלת בית־הקפה הערבי שברחוב ישבו אֶפֶנדים ופקידים – בטלים כמוהו – ועישנו “נרגילות” והביטו גם הם. מן הסמטה הקרובה עלתה לויה ערבית־נוצרית. המקוננות הקרואות, לבושות־השחורים, הלכו בלב־הרחוב בהמון והוציאו את קולותיהן המשונים. הקולות היו כמו מלגלגים לעצמם, ובקציהם היו דומים לחיקוי בלתי־מוצלח של יללת־חתולים. ראשים פלאיים, ראשי נשים, הציצו מן החרכים אשר ממול חדר־מערכת־“המחרשה”, ומן המעקה נשפכו מים דלוחים על ראשי ההולכים לתומם. היהודי התימני המחזיר על הפתחים, שהלך בצד הרחוב והביט על ה“לויה” הפשיל, לאחר שעברה זו, את כותנתו והתחיל לפלוֹתה, והספרדיה הקטנה, שהלכה אחריו, הרימה פתאום את שמלתה העליונה מאחוריה וכיסתה את ראשה.
מחברת ששית: (שני פרקים נוספים)
א
לאריה לפידות לא היתה עבודה. או מפני שנותני־עבודה המעטים, המעסיקים פועלים עברים, מאסו בו, סוף־סוף, ב“צורבא מדרבנן”, המקלקל את ההרמוניה בכל צורתו ואָפיוֹ, או מפני שאר הטעמים המצויים, שבשבילם לא היתה עבודה, וזה העכיר את רוח הזקן מאד. נוסף על זה היתה האלמנה חולה בקדחת בלתי־פוסקת; על החלב, שהיתה הזקנה לוקחת מן הבידואים ומוכרת בעיר, נמצא מתחרה, שהעלה את השער, והבן, “צבי מודח”, בעל המשרה ביפו, נשאר בלי משרה, מפני שכל העסק הציוני נתבטל ולא הועילו כל הקוֹמבּינאציוֹת, כל האסיפות וכל הפּרוֹיֶקטים, שהיו לו, לצבי, ולאחרים בנדון דנא. אילו היה בא כותב־סיפורים והיה מתאר את מצב בית אריה לפידות כמו שהוא, היו ה“מבינים” דנים את הסיפור לכליה: היאך! הגדשת־צבעים שכזו! האב והבן בלי עבודה, האלמנה שבבית חולה – הכל ביחד ובחדר צר אחד! חוקי האמנות דורשים אור וצל ולא תמונה שחורה כולה! אולם זה הדבר, שאני, הכותב, הייתי אז ביפו, ואריה לפידות ובנו לא דאגו לסיפורים כלל! זה האחרון, אמנם, התחיל בעת האחרונה להתענין באמנות – איך אפשר לבלי התענין? – אבל יחד עם זה נשאר “אדם פּוֹזיטיבי לגמרי” והיה מתרחק, לפי דבריו, בכוָנה, אם כי בקושי ידוע, מהמאספים הרוסים החדשים, שנמצאו בהרבה מבתי הפרבר, ומצרכי שירה “במובן הרחב של המלה”. ואם היה, כעושה טובה למאן־דהו, קורא איזה דבר, היה בוחר בסיפורים מלפני חמישים שנה, דוקא מהמהלך הישן, דוקא מהקלַסיקים, כשם שחבריו, פועלי הפרבר, אשר אתם התהלך, היו מבליטים, להבדיל, את מכנסיהם הקרועים, המלוכלכים בעפר, וכשם שהכל במקום ההוא היו מבליטים ומציגים לראוה איזה דבר.
כן, הכל היה באותו החדר הצר האחד… ובחגיגה השנתית להיוָסד הפרבר לחשו סוד באזני נקדימון בן איייזיק־רייכל – סוד, שהכל התלחשו עליו והכל ידעוהו, מלבד בעל־הדבר בעצמו – כי מהראוּי היה לתמוך באיזו פרנקים את משפחת הזקן. ולמען, למען השם צריך, שהנתמך לא ידע מזה. לוֹ אסור לדעת מזה, כי יכעס מאד; כי האיש הזה יבחר לגווע ברעב ממש ולא יקבל בשום אופן ואופן שבעולם. צריך למסור ישר לאשתו בשוק. פשוט – לקמח.
– אֶה, למה הנאומים? – הסתובב הזקן בין הנאספים – נהיה שמחים בלי נאומים… העיקר שמחת החיים… נהיה שמחים על… על שאנו פה… הציוני האמיתי הוא זה הנמצא פה… מי שאינו נמצא פה אינו ציוני… יַה–חה–לי–לי…
ואולם כל הנאספים, גם לא דקי הרגשה ביותר, לא האמינו בשמחתו של לפידות ולא הקשיבו גם לנאומו שנאם אח"כ, סוף־סוף, אחרי הפצרות מרובות מצד הכל וסירוב ממושך מצדו: למרות היותו נגד נאומים, חשבו לחובה להַנוֹתוֹ ולכַבדוֹ בנאום בעל כרחו, אבל לשמוע לא היה מה… אֶה, אין כבר אותו לפידות שהיה לפנים, לפני ארבע־חמש שנים, בעת היוָסד הפרבר!… היכן אבדו מזמוריו, ניגוניו, בדיחותיו? וכיצד היה מרקד בההוֹטל של הפועלים (מאתים פועלים עברים היו אז במושבה!) אחרי העבודה, בערב יום־חול פשוט… פשוט היה בא ביעף מביתו… אחרי ארוחת הערב… הפועלים יושבים… והוא, מבלי כל שאלות־ומעלות: הַ־י־י… הַ־י־י… הַ־י־י־יה… “הוֹרָה”!… והכל נתלים בו ומרקדים… אֶה, אין אותן עתים… אין אותו מצב־הרוח…
– ועל אודות אובד־עצות שמעתם?
– מה? מה? מה קרה?
– לא, לא קרה כלום… אבל הנה היו פה אתמול פועלי־יפו… ביפו מספרים, שהוא…
– הוא?
– שותה חליפות שתי כוסות קוֹניאַק ואחת יין חמוץ, שתי כוסות יין חמוץ ואחת קוֹניאַק…
– ככה? שותה לשכרה? חבל!…
– וב“המחרשה” כבר לא רואים אותו…
– הוא כבר אינו עובד שמה…
– מפני ה“אנצידנט” של הז’ארגוֹן?
– הוא אינו בשביל “המחרשה”. “המחרשה” משתדלת להיות הד־הישוב, הד־התחיה, והוא הולך ומתיר את הז’ארגון…
– פועלי יפו סיפרו, שהוא שלח “מכתב אל המערכת” בדבר האינצידנט, ולא הדפיסוהו…
– הוא כבר היה לא הוא בעת האחרונה לשבתו פה…
– מעת שעבר לגור לבית־הזקן…
– “הימים הנוראים” השפיעו עליו…
– הוא התאהב בהאלמנה, חה־חה!
– כל האנשים הקרועים והשבורים מכל העולם באים לארץ־ישראל…
– הבלים!…
ואמנם, כך היה הדבר. בטרם עברי ליפו גרתי גם אני שבועות אחדים בבית־לפידות: חסכון בהוצאות. וכל הימים ההם שררה בבית דממת־אנחה כבדה וגם הדיבור שלנו – של לפידות, דיאספורין ואני – לא היה, במידה ידועה, אלא מין שתיקה, או יותר ברור, מין השתקת המחשבה.
– איש היה בארץ־ערב – הייתי מזמר לפני עצמי ולפני דיאספורין, כשהדוד לא היה אתנו – והיה האיש ההוא תם וישר, ירא־אלהים באמת, עושה טוב באמת וסר מרע… ויוָלד לו בן גיבן וגומר, וגומר, וגומר. ובכל זאת לא חטא אריה בשפתיו ולא נתן תיפלה באלהים, אשר לא יענה לו מן הסערה, לא יענה, לא יענה…
– הס… הנה הוא מתקרב… מטייל לבדד… לאן, הדוד לפידות?
– אני מבקש את המאַין.
– איזה מַעין? וכי היכן יש מַעין בפרבר?
– את המאַין. מאין יבוא עזרנו. אני מתלוצץ, כמובן. מה חסר לנו? –
והוא אינו הולך אתנו. סימן לא־טוב כל עיקר!
– משל למה הדבר דומה? – יש שהיה הזקן פותח פתאום את פיו ואומר בלי כל קשר אל הקודם – לכלב שהיה קשור בחבל ארוך. נפל ר' כלב פעם על המצאה וניתק את הקשר בשיניו; נטל בעליו וקשרו שנית; לימים מתישב הכלב שלנו ומנתק שנית את החבל; נוטל בעליו וחוזר וקושרהו. וכך ארך זמן מרובה: הלה מנתק והלה קושר, עד שלבסוף נעשה החבל קצר והכלב לא יכול למוש ממקומו. אם כן, מורי ורבותי (בניגון של “מגיד”), הנמשל מובן מאליו: כל מה שמוסיפים לנתק, כך מתקצר החבל…
ודיאספורין היה לוחש לי. השמתי את לבי לזה, ש… שדודו בעת האחרונה התחיל משתמט מדבר על אודות… על אודות הערביאים? הן הזקן היה אוהב־ערב כזה! הוא, דיאספורין, – למה יכחד? – שונא את הערביאים מיום הראשון לבואו הנה. עם מנוּול! צריך רק לעבור פעם בשוקיהם ולהביט בפני רוכליהם, בכדי להיוָכח, עד כמה הניווּל שלהם מגיע. אלה הם מנוּולים! והוא, דיאספורין, הן אינו אנטישמי כמוני. הוא אינו שונא בני־שם (הערביאים, אמנם, יש להם הרבה תכונות של בני גזעם היהודים, אבל זה לא נוגע). ואולם הזקן, הזקן – הוא היה מדבר תמיד: אסור לנו להוציא משפט; אנחנו איננו יודעים אותם, ואַל נהיה כבני אירופה המוציאים עלינו משפט שלילי, מפני שלא יודעים אותנו. אמנם, עם־הארץ הוא עתה באיזה מצב של ירידה במוסרו, אבל עלינו להיזהר מהוציא משפט מעוקל: אַל לשכוח את הקוּלטוּרה העתיקה שלהם. הערביאים, סוף־סוף, יקומו לתחיה, ובאמת אנחנו צריכים להחיותם אתנו. אנחנו מטיפים לעבודה עברית, מפני שאנחנו צריכים לה גופה, אנחנו צריכים לחנך עצמנו בעבודה, בה אנו רואים תחית היהודי והאדם שבנו, אבל אלמלא היתה אצלנו אי־הנורמליות של אנשי־האויר, אלמלא היתה עבודתנו נחוצה לנו לעצמנו כל כך, העבודה כשהיא לעצמה, כי אז צריכים היינו לשמוח, על שמושבותינו נותנות פרנסה לערביאים. כך וכך היה מדבר לפנים, עד שבאמת לא נעים היה הדבר, ויותר מלא־נעים: פלא! האומנם נשכח מלבו הכל? האומנם נמחה מזכרונו כל אשר עולל לו אחד מבני “הקוּלטוּרה העתיקה”? ועכשיו…
– חדל לנגוע בערביאים?
– בלי קלות־ראש!… יש סימנים מובהקים, שאיזה שינוי בא במצב־רוחו של הזקן. אמונתו מתרופפת… מלחמת אמונה בגיל שבין חמישים לששים… הוא, דיאספורין, אינו יודע: אפשר העניות גורמת לזה, אבל עכשיו ניכר בזקן איזה רגש של מוסר־כליות כלפי בני ביתו. אולי איזה יתוש מנקר בו: איזו רשות היתה לו להביאם לידי כך? – מה היה שֵם נכדו הקטן שמת? הֶרצל?
– הרצל… הרצל…
וזכר התינוק המת היה עולה בבית.
– זה היה תינוק חיור וקטן, אבל בעל עור עדין כל כך ועינים כל כך נפלאות. אפילו צבי, ה“אינטליגנט” המובהק, לא היה עומד בנסיון והיה מצחק אתו. שַוה בנפשך, דיאספורין: צבי שאר־בשרך היה נעשה לפילוֹלוֹג והיה קורא לו בשובבוּת: “шпрингать!” (“שפּרינגַאט!”), כלומר, לקפוץ (מלה משפת־אמו “שפּרינגען” עם הסוף של צורת הפּועל הרוסי. ואני, שהייתי אורח ארעי בבית, הייתי כבר מתאר לי, איך שאני נעשה פה בן־בית והרצל זה גדל קצת, נעשה בן ארבע, חמש, והרי הוא, כדרך־הילדים, בכדי לרמותני, מעמיד כסא אצל דלת־החדר מבחוץ, ניצב עליו ונוקש בדלת למען אטעה לחשוב, כי איש גדול הוא הדופק. אני יודע את התרמית, אבל מתחפש למרוּמה וקורא בקול גדול: “יבוא!” הוא, הרצל החי, קופץ מעל הכסא בצחוק, מתפרץ החדרה ונופל לתוך זרועותי… המשחק הזה נשאר לאחד מזכרונותינו היותר חמודים… ועכשיו?… איזו זכרונות השאיר הרצל?… לא! לא! אני איני מאמין בשום אופן, כי אוכל לשכוח בזמן מן הזמנים את המחזה ההוא ממחרת לקבורתו… עריסתו של הרצל עמדה בחוץ… אז התעוררו אביו ואמו האבלים והכניסו את העריסה הריקה לתוך הבית, הציעו אותה – שומע אתה, דוד? – הציעו אותה, כמו בהיות בנם בחיים, עמדו עליה, זה מעבר מזה וזו מעבר מזה, וַיבכו בקול נואש כזה, בקול איום כזה, בקול אומלל כזה… “לא נראה יותר את הרצל… לא נראה יותר את הרצלה”… אימת ההוָיה, דוד… שמע־נא! יצלצל זה באזניך כמו שאתה רוצה, ואני הנני פּסימיסט, פּסימיסט עד השורש, בלי כל ויתורים… לא, לא, לא… אני מקלל את ההוָיה!… אני מקלל את קללתי!… ועל פּסימיוּתי לא אוַתר, לא אוַתר, דיאספורין…
ברם, יש שהייתי מוַתר. פורתא, אבל מוַתר. יש שאימת ההויה היתה מתנדפת משהו, והגורם לזה היה עמרם, שבינתים מלאו לברא זה עשר שנים, וכרעא דאבוהא שלו לא היה! “אלמלא נבראה כל החיבת־ציון אלא בשביל מין בריה כזו – יש שהיה עולה הרהור־לצון בתוכי – דיֵנוּ”. זה היה ילד רזה, אבל אמיץ. פעם אחת הכה הוא, הקטן, רועה ערבי כבן שבע־עשרה וקרע את ה“עַגָל” (פתיל תרבושו) מעל ראשו על ששלח את בהמותיו לחלקת אדמתו של הפרבר, ולא נודע מהיכן עזות גדולה כזו ל“בעל גוף” קטן זה, אשר גדל עוד תחת השפעת החסידות התמידית של אבי־אביו. הוא היה חפשי בתנועותיו כ“ערבי במדבר”, מסתפק באכילת מעט ירקות ונכון לטפל כל היום במַלמד־הבקר, בבקר ובכל המחובר לקרקע, בין שלו ובין של אחרים. בלילות, ביחוד בחשכים, היה אוהב לישב במעלה־הפרבר ולשאול כל ניגש: “מן הדא?” כלומר: “מי כאן? מי בא לגבולי?” ובין גברא לגברא היה קולו הצעקני פעם מנסר ברמה ופעם מסלסל בנגינה המזרחית:
"לשנה הבאה בירושלים –
הוֹ־הוֹ, הוֹ־הוֹ, הוֹי!"
– הוא יהיה לאיש! – היתה מתענגת הינדה הזקנה המספרת בבדיחות־דעת על מה שראתה במושבה בצהרים, בשובה מן השוק אתו. נערי המושבה שיחקו אצל בית־הפקידות הגדול. עמרמ’קה זה נתישב בדעתו, יִדה אבן גדולה בשמשות ואחת נתפוצצה כהרף־עין. אחר במקומו היה נפחד ובורח. ואמנם, גם זה הקטן ברח, אבל אגב־ריצה עוד הספיק לקרוא:
– קלעתי אל המטרה… טראסקה!
– זה של הבארון – הזהירוהו בני־גילו…
– יציב, איפוא, אחרת, אם ירצה… יתן לזגג להשתכר… טראסקה!… –
– הנה הממזר הלז, חיים בעצמותיו! – סיימה הזקנה בצהלת רגע ונכנסה מן החצר הביתה.
באותה שעה טיפס ה“ממזר” בבית על הכתלים והיה עסוק בעבודה חשובה אחת: בלכידת הצפּרים, שהיו יושבות מתחת הגג הבלתי מקוֹרה ומטילות פרשן על כתב ידו של צבי לפידות. כי יחד עם ההתענינות באמנות, נעשה צבי לפידות בעת האחרונה למחייב־הגלות ב“מובן הרחב של המלה” ולעג־להג הרבה בקולו הקוֹקטי למתארים את מצבנו בכל מקום בהפרזה לא נכונה כזו, בעוד שבאמת אנחנו בכל מקום עושים את ההיסטוריה ואתנו מתחשבים בכל מקום “במובן הרחב של המלה”. לברר את נקודת ההשקפה הזאת כדיבעי הבטיח לכשירוַח לו, כי לפי שעה היו עליו שתי עבודות ספרותיות חשובות אחרות: אחת פּוּבּליציסטית בז’ארגון, ע"ד העסק הציוני, שהוא שירת בו ולא הצליח, מדוע לא הצליח ובמי האשם, והשנית, מדעית, חקירה סוציולוגית, וברוסית, המוכיחה בספָרוֹת סטאטיסטיות רבות ובהשואות להאמיגראציה באמריקה, כי הקולוניזאציה הכפרית בפלשתינה לא הצליחה, באותה מידה שקיוו, רק מפני שקולוניזאציה כזו דורשת אמצעים אֶקוֹנוֹמיים רבים ביותר, וכי, לפיכך, יותר טוב לעשות קולוניזאציה עירונית־מסחרית, שתעלה במהירות יותר גדולה ובזול יותר גדול. הדברים היו, בלי ספק, נכבדים וראויים לאומרם, אבל הצפּרים, אשר מעל להשולחן, שעליו ישב צבי והשוָה את הטבלאות, התחשבו רק בזה, שסיפון אין מתחתן והיו מטנפות את הניירות ואת הספרוֹת כפעם בפעם. זאת ראה “הערבי הקטן”, ואחרי אשר לא הצליחו תחבולות אחדות משלו אשר חיבל לצודן – לצוד את הצפּרים – כגון לשכרן באוכל רווּי־אַלכּוֹהוֹל, ואחרי אשר בשני הכלובים אשר עשה לו גם כן אי־אפשר היה ללכדן, מחמת התנועה הצפופה שבבית, גמר אומר להתנפל עליהן, על אויביו, בשעת שנתן ולאספן כאסוף ביצים עזובות. אבל גם בזה הפריעו אותו הגדולים, וביחוד הזקן… צבי, בכל הקוֹמפּלקציה שלו, אמנם, היה על צדו של עמרם, ולא עוד אלא שניסה בעצמו לעלות על הסולם אשר שאל הקטן והביא מבית אחד השכנים, אך שלא ברצונו הטריד הסוציולוג את “באי כוח הזוֹאוֹלוֹגיה” ממקומם.
– שוּ הדא?… מה זאת?… בית מלא כתבנים… וכשבא לידי איזה דבר… – הריע עמרם בהתחצפות מרוב דאגה על שהוא מוכרח להיבטל ולהמתין שנית עד שירגעו הצפרים ויישנו.
צבי לפידות נתן עצות: לעשות כך… לעשות כך… הנה… הנה… ואולם כשתפס הקטן אחת ומסרה לה“כתבן” הוציאה זה מתוך היד שלא במתכּוון ופרחה לה.
– אוי, אני אלכוד את כולן ואשמידן… כלה אעשה בהן! – העירה אי־ההצלחה את הצייד הקטן להתפאר במה שאין בו.
– נוּ, נוּ, – לא נחה דעת לפידות הזקן מכל העסק.
– מה? “חַיוֹת”! אותן מצוה להרוג! – הגן עמרם על הפּוֹזיציה שלו.
– אתה בעצמך דומה לחיה קטנה – קרא לו הזקן בחיבה ובאיזו הצטחקות של הכנעה.
וימים אחדים אחר כך היה מזכיר בהנאה סוף־מעשה־הציד: ברוב עמל – שהרי היה צד שכנגד בבית, אשר גירש את הצפּרים בידים, לבל תלכדנה – תפס הקטן עוד שתי צפּרים. איש מן הציידים: דיאספורין שלנו, צבי מודח, כלתו – איש מהן לא תפס אחת, והוא תפס שתים ונתן בכלוב. אבל יותר לא נתפסו, לא נתפסו בשום אופן. בקיצור, הצייד היה מלא חימה: להרוג ולאבד… אך קודם השינה פתח את הכלוב ואמר: צריך להוציא גם את אלו… רחמנות…
– ומעכשיו בוא וראה כוחם של ציידים עברים!…
אריה לפידות צחק בכל פניו המקומטים, היקרים.
ב
צבי לפידות עזב את פלשתינה. הוא לא נסע בפשטות. הוא עזב. לפי שעה נסע לקאהיר. לרוסיה, לפי דבריו, אסור לו לבוא, כי יאסרוהו, ואפילו אם לא יאסרוהו, הנה בזכרו, שבאודיסה יפגוש ז’אנדארם את הספינה – זה בלבד כבר משניא עליו עד מות את כל הספינה! ולנסוע לאירופה – הוצאות הדרך מאין יוקחו? ההוֹנוֹראר בעד מאמריו לא יתקבל כל כך מהר. לפיכך נסע לקאהיר. אבל הוא זאת עשה: הוא הלך ליפו ואסף שם כעשרה צעירים, מאלה שעמדו על הדרך, והשיאם שילכו גם הם אתו לקאהיר, והוא בראשם. שם יראו. ובאמת, כלום אפשר היה, שצבי לפידות יסע, פשוט, לקאהיר? הוא יצא בציבור ובדימוֹנסטראציה. הוא עזב את פלשתינה.
ואת דוד דיאספורין השיגה יד ההתרוננות־מיין־האילוזיה עוד בשלהי דקייטא, שבארץ־ישראל הם, אמנם, קשים מקייטא. חוֹם־כבשן עולה ומתגבר היה בארץ, והחיים היו למשא על הכל. אבל דיאספורין, לאחר שארע לו ה“אינצידנט” בדבר ההצגה הז’ארגונית, איבד מיום ליום את שיווּי־משקלו, והתחיל רץ פעמַים או שלוש פעמים בשבוע ליפו, למרות מה שלעשות שם לא היה כבר מאומה, ונעשה מרוגז עד לבלתי נשׂוֹא, כמעט מכוֹער. בשובו מהעיר היה תועה כצל בסביבות הפרבר, הלאה הלאה על פני קרקע־הבוּר, ויש שהגיע עד לידי כך, שהתחיל לברוח גם מפני דודו – לבלי הביט בו. הוא לא נשתגע, אבל השגעון היה בו. אלמלי היה איש אחר באיזה קו, בקו אחד, היה, בלי כל פקפוק, מצב־רוח קיצוני שכזה נגמר בהידוק הכפתור שבאקדח. אולם הוא לא היה אחר. הוא היה, סוף־סוף, דיאספורין, אותו דיאספורין שהיה “שושבין” עליז ל“חתונות” הבדויות של בני מפלגתו לפני שנים אחדות, והוא נשאר בחיים. ולא עוד אלא שנתן אפילו מקום לאחרים לומר, שהוא “ממליח את תפקידו כבר יותר על המידה”, שהוא “עושה העוָיות”…
– משל למה הדבר דומה? – אמר אריה לפידות כששמע את כל דבר־ה“מאורע” – לנכרי אחד, שנתגייר לפני החג בקהילה של מתנגדים ונתחנך במצוות. לימדוהו בחול־המועד להניח תפילין והוא כרך את הרצועות בכל הדייקנות של גר־צדק. אם כן, בשנה הבאה, לאחר שבינתים למד להניח תפילין כדקא יאות ונתגאה בזה, בא בחול־המועד לעיר שכולה חסידים. נכנס לבית־התפילה שלהם והתחיל מניח תפילין ברוב התלהבות. גערו בו: “מתנגד! ריקא! וכי אינך יודע, שחול־המועד אסור בתפילין? חייב מיתה!” נתן הגר את עיניו בכולם ותמה: מה היהודים הללו רוצים? הנחת תפילין אינה מצוה אלא עבירה? היכא תמצי?! – אם כן, הנמשל מובן מאליו. דוד שלנו קסבר: “מצוה” הוא מקיים! אמנות דרמטית יהודית הוא מכניס לרחוב־היהודים ובשפתם המדוברת, והנה העתונות גוערת בו, כל הציבור האינטליגנטי נוזף בו… בתמיהה!
ואמנם, היה היה כדבר הזה לדיאספורין רעי, אשר בא לשחק ברחוב־היהודים ואת כל עומק־הצרה של בלבול־לשונותיהם לא ידע; ומכל הקנאות השטחית ורעת־הלב של “עודרי התחיה” לא היה לו כל מושג.
בן־חפשי כתב ב“על המשמר”:
“כבר הצהרנו בגליון העבר והננו מצהירים שנית, כי לא נרשה בכל תוקף אף בתור הוראת שעה, כי זרים יבואו לארץ־תחיתנו ויכלו באדישות נוראה את כל עמלנו הרצין בעד שפת התחיה. עטי תרעד בזכרי, כי מה שחרשנו וזרענו בזעת אפים את הגרעינים הבריאים של שפת חוזינו, עד כי עבודתנו הקשה והצנועה הביאה קודש פרי־הילולים, עברית חיה, חדישה, רעננה, מצלצלת בכל הפינות שאנו פונים, והננו משוכנעים, כי אם רק נגרש בעוד מועד את הבוגדים הממירים שפתנו הלאומית הגמישה בשפה הבלולה” – – –
דיאספורין לא קרא את כל הדברים האלה במקורם, כי לא ידע לקרוא. אבל ספר סיפר לו שותפו הקבלן מכל כובד המלחמה, אשר הקדישו עליהם ה“הֶבראיסטים”, ומלבד זאת לא חשכו מפניו פרחי המורים והסופרים חרפות וגערה. “אנחנו בנינו, ואתם באים לסתור!” – כך היה כתוב על כל הפנים אשר פגש. לראשונה לא הבין את הדבר כהויתו. מהו הרעש? הן הוא בא לשחק לפני העם בשפה שהעם מדבר בה, ובתמימות של גוי הוא שואל אותי: הלא היהודים מדברים ז’ארגון פה – כלום לא כך? אולי ברידאקציה של “המחרשה” מדברים עברית, אולי גם המורים ביניהם לבין עצמם, אבל כל יושבי המקום היהודים – המיוחסים רוסית, וההמון ז’ארגון – ומה מקום ל“חרם”? אנכי הייתי מתחיל לבאר לו, שלפני אלפים בשנים, כשהיתה זו הארץ יהודית, היה זמן אחד שהיהודים דיברו עברית, ולכן עכשיו בעלי התחיה רוצים שנתקשר על ידי השפה העברית עם העבר ההוא, ובכלל שתהא שפה אחת לכולנו… טוב! טוב! – דיאספורין ידע זאת. וכי לא יהודי הוא? הוא יודע אפילו זה מכבר, שהז’ארגון הוא בפי היהודים רק מאות אחדות בשנים, והוא דיאלקט אשכנזי מקולקל… אבל הקלקול הוא לגבי האשכנזים; לגבינו, היהודים המדברים בדיאלקט זה – זוהי שפתנו… ואיזו חרפה יש בשפה? הלא זה משפט קדום! ביחוד אם השפה התחילה כבר להוציא יוצרים מתוכה: הנה יעקב גוֹרדין. הוא, דיאספורין, קרא על אודותיו בעתונות הרוסית שהשיג ביפו. מפי אלה הוא יודע גם את תוכן “האלהים, האדם והשטן”, והוא ביקש את הקבלן להציג את הדבר הזה, אם אפשר. הקבלן הוא איש רחוק מהשכלה, אבל הבטח הבטיח לתת לו, לדיאספורין בעצמו, לבחור את התפקיד אשר ימצא חן בעיניו. עדיין לא הוחלט איזה חזיון יציגו, והוא, דיאספורין, נכון להקדיש הרבה עמל, ובלבד שיעלה לו ה“אדם”. ר' הרשלי מדוּברוֹבנוֹ. הן זה פאוסט היהודי? כך קרא בעתונות. לצערו, הוא יודע אך מעט טיפוסי יהודים כאלה, אבל את כל הטוב, שהוא יודע וזוכר מאביו המנוח, שהיה גם כן בן הדור הישן, יגלם בו, יבליט בו. לא, הוא, מי שהיה ריבולוּציונר, צריך להילחם גם בעד צדקת הדבר כשהוא לעצמו. עברית? טוב! לַמדו עברית לילדים, יִצרו ספרות בעברית, זה טוב (דיבר דיאספורין בחום־עלומים), אבל במטותא, במה תתחזק העברית עי“ז שישמידו את הז’ארגון, ובאמצעים כמו אלה?! ומלבד שזה לא בצדק, הן גם שאלה אחרת מתעוררת כאן: ממה נפשך, אם יש תקוה, כי עוד הרבה יהודים יבואו אל הארץ – הלא יבואו היהודים עם הז’ארגון שלהם, ושפה אינה נשמדת ביום אחד ע”י גזירות־קנאים בעלמא (הפרנקים שנמלטו הנה לפני מאות בשנים מדברים את הז’ארגון ההישפּאניולי שלהם עד היום); והקנאים אינם יכולים אפילו לגזור על עצמם, ולא כל שכן על אחרים… אלא מה? יהודים לא יבואו יותר, ואלה שישנם תהפכו להם על כרחם, בחרמות ובבוֹיקוֹט, שפה אחת עברית, – אבל אם יותר לא יבואו הנה, אז בכלל… בכלל… מה תועיל השפה האחת? שפה אחת למי? לי ולספרדים? מה לי ולספרדים? וכי באמת אנחנו לאום אחד עמהם? 1"Дудки "– אמוֹר מה שתאמר: לפי דעתי, זה כבר עם אחר!
– לשאלות האלה אלף פנים, יקירי, ואוי לנו בין כך ובין כך…
– לא, לא, – לא נתן דיאספורין בכעסו לברר לו את כל אי־המוצא שבשאלות אלו – בכל אופן, הספרדים מבקרים את החזיונות הז’ארגוֹניים שלנו ביתר חפץ מאשר ב“געברייאיש”. הכל יודעים זאת. וגם יודעים ומבינים את הז’ארגון שלנו יותר מ“געברייאיש”. לא, הוא ילחם, ילחם בעד ההשקפה הנכונה.
אבל דיאספורין לא הספיק להלחם. מקום־המלחמה אבד פתאום מתחת לרגליו. ודוקא לא מפני האגיטציה הזריזה של “המחרשה”. זו, אמנם, הרתיחה את דעת־הקהל, כלומר, את עשרות המורים והסופרים והמזכירים במשרדים שונים (הפקידים הגדולים לא התענינו בכל העסק), אבל הקבלן של החזיון הז’ארגוני עשה, כמובן, את שלו ומסר מודעות לדפוס, ולדיאספורין – לבחור לו תפקיד ולחזור עליו. וכאן נפתח פי־התהום של התרבות היהודית לפני חלוץ הבימה היהודית: הברירה אשר ניתנה לו מאת הקבלן היתה: לבחור בין תפקידו של קבצנזוֹן ובין תפקידו של הוּנגרמאן בחזיונו של גוֹלדפאדן.
כל עמלי להרגיע את רעי ההלום בהסברה היסטורית, כי גולדפאדן גם הוא הן היה חלוץ הבימה היהודית – לא הביא פרי. שוא היו תנחומותי.
*
עוד לפני נסיעתו של דיאספורין מעלי, זו הנסיעה אשר גרמה לי שמחה וקורת־רוח בעדי ובעדו, מיד אחרי משכי את ידי מן “המחרשה”, נעשה פעם סדק בכותל־הברזל אשר לפנַי והוכנס אלי מעט אורה. לא קרה לי שום דבר באותה שעה, וגם לא בטוח הייתי באורה אשר הושרתה, אבל האורה הושרתה. המשל, אשר בדעתי לשאת, יהיה אולי בּאנאלי, אבל כך היה הדבר. מצב־רוחי באותו סוף־הקיץ, בביתו של לפידות, היה כמצב־החשכה אשר לפני אור־הבוקר. כמו אצל דיאספורין היתה החשכה שבנפשי בימים ההם על קצה־גבול־המשבר שלה, וכחשכת הלילה בבואה אל קצה וכחום הקיץ הקשה בהרגישו את קצו, כן התעבתה היא, החשכה, וגדלה עד למעלה מכל מידה. את רעי הסיעה זו מפה – לטובתו הוא ולטובתי אני – ואלי הביאה את זה החורף הארצישראלי, שהלך ונמשך, עד אשר נפלתי למשכב, עם לילותיו הבהירים־הקרירים במילוּי־הלבנה או האפלים־העבים, מרובי־הכוכבים בסוף הירח, ועם האורה שלו, אותה האורה המשחרת את כל הנפשות מסוג שלי לעת זקנתן, כשכל העולם והחיים מקבלים צורה אחרת ולא רוצים לדעת משום חשבון. וששון־הוָיה – בודאי איזה שליח מעולמות אחרים – ממלא את כל התוך שקט מפרכס.
לרשימתי, אשר אז כמעט שבאתי לידי גמר שלה, רציתי לספח את המוֹטוֹ (“מכת”י גנוז"), שזה לשונו:
זה אשר הוצאתי מנסיונות ימי־הויתי
וזוהי צואתי האישית:
החיים רעים, אבל תמיד סודיים… המות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.
לעם־ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך יש מעשים נשגבים
ויש רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!
– – – – – – – – – – – – – – –
מבית הדפוס שבו נדפסה “המחרשה”, הציעו לי בעת ההיא לעבוד שש שעות בכל יום בתור מגיה ובשכר מספיק להוצאותי. דיאספורין מנע אותי מקבל את המשרה הזאת. “צריך לברוח מהם, מכולם!” – דיבר מלים אין דעת במו. וכשהיגדתי לו שרצוני להסכים להצעה, בכדי להביא אלי את עמרם ולדאוג לו, התרה הוא בי, שהצעד הזה, הטוב כשהוא לעצמו, יגזול את חופשתי, מלבד מה שאני לוקח עלי אחריות גדולה. אבל אני לא שמעתי לו. כל משפחה גוזלת את חופשתו של בעל־המשפחה, אבל כדאית היא המשפחה שיוגבל החופש מפניה. ומפני האחריות למה אירא? יהיה בעתיד מה שיהיה. וכשנסע דוד דיאספורין קיבלתי מיד את הצעת בית־הדפוס וגם כתבתי לדודו על הצעתי בדבר הנכד.
– משל למה הדבר דומה? – אמרתי לעצמי בחיקוּי לאותו האיש, שאליו ישבתי לכתוב את המכתב – לאדם הנוסע בקוטב הצפוני בסער וקרה בעצם ליל־חורף כזה (ברם, בקוטב הצפוני הלא אין קיץ!) ומצא מעט עשבים יבשים והבעיר בהם את המדורה והתחמם, והרי הוא עומד ומסתכל, איך שהאש מלחכת את העשבים האחרונים ואיך שמיד ישוב הלילה השחור והקר, ועדיין אינו מסיר את ידיו הקפואות מעל המדורה!
העט נשמט לרגע מן הידים. אולי לא צריך? אולי רבה חולשתי מגבורתי? אולי שב ואל תעשה עדיף? אבל בעוד רגע נמלכתי ואמרתי:
– לא! אני אינני מרמה את עצמי. אינני האיש לרמות את עצמי. עמרם צריך לבוא לגור אתי. אין כאן הונאה. ואם ישנה, הרי איני מכיר בה. אני יודע, כי זה אשר התחלתי לומר לנפשי בכל רגע: “כך הוא הדבר, וחיי טובים המה”, כי כל המחשבות החיוביות, אשר אני עומד להביע במכתבי ללפידות – יסודן בההונאה העצמית המוכרחה, בהרצון הבלתי מנוצח לחיות ולמלאות את החיים, והואיל וכך הרי בזה אני כבר מבטל אותה, את ההונאה, אם רק גם ביטול זה אינו הונאה… זהו בדרך כלל. ובדרך פרט הרי אני יודע, כי אין לאל ידי להושיע. לא לאחרים ולא לעצמי. גם דאגתי לעמרם – האם שלמה תהיה? האם לא קצרה ידי להיותה שלמה? ואפילו אילו היתה דאגתי לזה שלמה – כמה עמרמים איכא. האדאג לכולם? ובכל זאת… הריני מקבל עלי הכל… עמרם יבוא, וחיים טובים ישחרוני, כאשר לא היו עד כה, אין יום אחד דומה לחברו!
חיים טובים. כי לא נורא. כי נעים. נעים, נעים לחיות, נעים לעבוד, להתהלך, לשתות תה, להביט השמימה, לחשוב. על פי השכל והחשבון אין שום דבר כדאי: אין לדיאספורין יותר חשיבות על צבי לפידות ואין לי פחות ערך משל אריה לפידות, אבל העיקרי שבי בועט בחשבון־השכל, העיקרי שבי אומר לי לחיות, ולחיות בטוב, כמו שאני חי; העיקרי שבי אומר: “אל תחוס על בדידותך הנעימה! יבוא עמרם! כתוב לזקן!”
היום היה שבת. בית־הדפוס היה סגור. אני גרתי בקומה השניה. חדר עם שלושה חלונות. על הכיכר הפנויה, כיכר־החול אשר מסביב, היו סואנים ילדים. בנין בית־הספר העברי הנחמד, אשר לפני חלוני, גם הוא שבת וינפש היום. בית־הספר העברי הנחמד עם ילדותיו הרבות, החביבות, ילדות־ישראל, עם מוריו הטובים, החפשים, טובי עמם… הילדים הנעימים, הילדות הנעימות נאספו אל חצר בית־ספרם וסואנים, מתאבקים, מתגוששים, מתעמלים. דור חדש, דור חדש… השאון ממלא את לבי עליזות קלה, עליזות־חיבה, עליזות־סבתא בהביטה אל ניניה. התכווצוּת חמה בחזה. העינים מתמלאות דמעות.
בארבע שעות קמתי משנתי, שנת הצהרים, שינה מחלימה. קמתי – לא מַתּי מתוך שינה. זה טוב. עשיתי צעדים אחדים בחדרי הטוב. השתעלתי, ירקתי. גמאתי גמיאה מענגת וחריפה מכוס התה המתוקה, הקרה, המזוּגה על שולחני, – מן היין ניזרתי עוד מראשית־החורף – עמדתי רגעים אחדים בלי נוע, ניגשתי עד החלון ופתחתיו. הד־סאון־הילדים עלה ביותר. בחלון השני, שהיה פתוח כל העת, נראה ממרחק הים הסוער. הים התיכון. בבוקר, כשטיילתי על שפתו, ראיתי את פגר האיל בעל הקרנים מוּקא־הגלים וחשבתי: “איזו אי־נעימות היא להיות פגר מוּקא־גלים. ומה נעימה ההוָיה! מה נעים לחיות!”
לחיות. כן, לחיות. וצריך אדם – כלומר, לא צריך, אבל טוב לאדם – לקבוע דירתו במקום אחד. לישב ולהכות שורש במקום אחד. לאו דוקא “לתקוע יתד ולבלי לזוז ממנו”, אלא להיות במקום אחד, להישאר כאן, אין מה לנדוד, לא צריך לנדוד. אמת ישנה. אימתי עוד נתנעצה בי? כן, כן, עוד אז, בשובי דרך שפת הים מקבורתו של אבי־עמרם…
– בני, בני, בני יקירי, צדיקי, אורי, מלאכים טובים יפגשוך… – התנגחו אז הגלים כהד ליבבותיה של האם השכּוּלה.
היתה איזו בושה: בפני עצמי, בפני אחרים, בפני הים, בפני זו הבושה גופה, שגם היא צפויה לחדלון. היתה כלימה להתהלך, לאכול, לחשוב על החיים והמות, לחוש כלימה. אבל יחד עם אותה בושה־כלימה גדלה, גדלה בלב, ההכנעה, ההתקשרות אל זה המקום, אשר ילידיו הקטנים סוקלים מרחוק באבנים כל ארון־מת של הזרים, העובר על פניהם. נהיה באותה שעה איזה דבר קרוב ויקר עד בלי קץ בזה המקום, בזו העיר הנכרית. אפשר, אפשר מאד, שכאן אי־אפשר לחיות, אבל כאן צריך להישאר, כאן צריך למות, לישון… אין מקום אחר… מלאכים טובים יפגשו, מלאכים טובים…
…כך, כך. עוד אמש היתה אתי אותה הנפש על ערשה בבית־החולים. סבלה, גנחה, צעקה. הדלת היתה פתוחה ובה נראתה צמרת־האילן, שהכתימה בחצר המוארה בקרני הירח, היו זילופי אורות וצללים וכל חמדת החיים. האחות הרחמניה, בעלת העינים השקדיות, האיטלקיות, שוחחה בקול רם את אחת מחברותיה, והפצוע החולה, שבצהרים הוּטב לו, גסס. וקשה היה: תעודת חיים כבר כלתה, ולמות עדיין אין לו חפץ!… הרי… ודלא כלפידות אביו, שהכל היא התעודה, תעודת החיים הגדולה. – – –
אחר חצות לא נשאר איש אצלו, מלבד הלבנה, שהביטה בעד החלונות בלי תריסים, והוא, אשר לפני ימים אחדים דאג, בעיקר, על “האחד נגד שנים”, צעק עכשיו רק: למה עזבוהו? למה עזבוהו?
– עזבוך, מפני שהוטב לך… – לא יכולתי אני, שכנו במיטה, לבלי לענות על צעקתו – חשבו, כי…
– לקרוא לכל… לאבא ולאמא… אשתי… עמרם… אלי… – צעקה שארית־הכוחות.
– מחר בבוקר השכם יהיו הכל אצלך… אבא נסע… עכשיו אין את מי לשלוח…
– לשלוח!…
– אין את מי… מחר…
– מחר כבר יהיה… מאוחר…
והיה מאוחר, ובכל זאת צעק מבטו הדועך: “עזבוני לבדד! הם, הנשארים בחיים, בחיים…”
מחר בבוקר יהיה מאוחר, והרצון, חיה רעה זו, לא פסק, בכל זאת, להתראות, לקבול, לצוות…
וממחרת בבוקר, אמנם, היו הכל אצלו. באו מלַוים. א…אה… מר־המות! לאחר המשא־ומתן הממושך עם החברא־קדישא, שביקשה כסף, וכסף לא ניתן לה, התחילו לטהר. בארץ־ישראל נוהגין להאריך בטהרה, המלַוים, בינתים, הלכו הלוך ורוב. א…אה… מר־המות. השהיות ארכו עד הצהרים. המון גדול, נחפז וחי, הלך אחר מיטתו. הלכו דרך־החול. ילדי הערביאים קיללו ויִדוּ באבנים כמימים ימימה, מימי בראשית. יהוּד… יהוּד… שום קורת־רוח לא היתה באותה ההליכה המעייפת: איזו אי־הבנה הלכה לפניה. למה הולכים? למה נושאים?
רק אחת ידעה, רק לאחת היה, לכאורה, ברור הכל:
– בני, בני… אני אשמה במיתתך… אני אשמה… עזבתיך… לבדך… בני, בני… לא היה יותר כוח… בני… מלאכים טובים…
כך מלמלה היא המתעלפת.
אחזו בה ונשאוה לפרוזדור בית־החולים.
מקרוב שקט הים. על שפתו, מעבר לבית־העלמין, עמדו אנשי צבא והתחנכו בקליעה אל המטרה.
– כבאגוזים! – תיארו הקברנים את קול היריות.
– נטה שמאלה, פן יפגעו בך המורים! – הזהיר ראש־הקברנים באחד־המלַוים, כששבו בחזרה. הוא עדיין לא שקטה דעתו על שקברו בלי כסף.
– בכל מקום מכסים בקרשים, ופה באבנים… דיברו החוזרים מן הקבר החדש – ואתם לאן?
– אנחנו נשוב דרך שפת הים.
הים היה שקט, אבל אותות־הסערה של הלילה העבר עוד ניכרו בשפתו. כל הצדפים, שגביעיהם היו למעלה, היו מלאים מי־אוקינוס נוצצים לאור השמש. ישיש אחד, בעל פנים אַרטיסטיים, איטלקיים, מטייל לתומו, חיטט בקצות־משענתו בגלי־הצדפים, וקול האחות החיה, שגם עיניה כעיני האיטלקיות, צלצל באוזן – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
אבל הלא צריך לכתוב את המכתב לאריה לפידות!
*
בעשר שעות שכבתי לישון באותו מוצאי־שבת, ובחצות־הלילה הקיצותי שלא כדרכי. חלומי הקשה היה בלבול־בְּעָתָה, שאינו נמסר לשפת בני אדם. חָשני המרוכס לחץ את חזי וסכסך את שרעפי, שעדיין אני נתון בחבלים. “אֶה – חזרתי לתנומתי והצטחקתי מתוכה – לא צריך לירוֹא מפני חלום. צריך להשתחרר. כשאין חלום – יותר טוב”… אבל רגעים הרבה עברו לבלי שחרור, רגעים שנדמו ליובלות. אסור; מועקה… אבל הנה… אורה… אור העששית העשנה… אה, הראש סובב ככה… “הכל ישנים”… “עזבוני” – חלפו במוחי המכוּוץ מלים מאותו הלילה והצטחקתי שנית. לא, מחר לא יבואו אלי כולם – אני אחיה גם מחר! הראש סבב עלי במהירות, במהירות. חלק־גופי התחתון היה כולו בזיעה (“מפלגא ולתתא אחרימון!” – עברה המימרא כברק בעת שידי נטנפו בזיעה), והכאב היה קהה, גס, עד לידי חריקת־שינים. קמתי, ישבתי, תקעתי אצבע לתוך גרוני – אולי אקיא, אולי יעבור הגועל, אבל כולי רק הזדעזעתי מן האצבע שבגרון, ומסביבי היה חורב.
התנפלתי שוב על יצועי וכבשתי פני בכר. אוי, אוי, הכאב הולך וגדול. כלום אפשר? אבל כן. הוא גדל. כשהחזקתי את ראשי במצב הקודם היה הרבה יותר קל. כאב כזה, כמו ברגע זה, ודאי שאחוש באותו הרגע, האחרון, כשאשאף למשהו אויר ואינו.
המות. דקירת סכין חלפה בקרבי. זהו!… אין מנוס… לא לחינם זכרתי כל היום באותו שצעק כטובע “אלי!”… טפשות לצעוק… טפשות – חכמה… לא, אני לא אקרא לרעים, לא אשאיר אחרי אפוֹריזמים, לא אכתוב צוָאוֹת. אבל מילא! במה כך יותר טוב? אח, אלמלי אפשר היה לבקש, שישרפו אותי. בשעת טהרתו של אותו הצועק המת אשתקד התעוללו המטהרים בגופו כל כך. אבל מאי נפקא מינה? שריפה, קבורה, או השלכה לפני הכלבים… אוי!! לא, קבורה. מדוע לא קבורה? ישאוני ג"כ לשם, ובחזרה יתרוצצו אותם הערביאים הקטנים המידים אבן על שפת הים השקט וילקטו קליפות בנחת. ישארו הם, ישארו. ואניות יפרשו נס, על הים, על הנצחי…
הכאב הוקל ותרדמת עדן הלכה וקרבה. ליאוּת גדולה היתה בכל העורקים והגידים, אבל יחד עם זה איזו שאננות בלתי מצויה. “ברוך יהיה גם הוא, הכאב, – אמרתי בקול – מעוזו תידום, תוּפר האביוֹנה”. ומיד ירד עלי גם אותו מצב־הרוח האומר: “אישן… אישן… אגוַע… ממחרת יקטפו תפוחי־זהב במושבה… אריה, אחי הגדול, ינטלם וייעף… הזיעה תזל… הזיעה נוזלת… לא אצעק… אגוַע בנחת… בנחת, בנחת… אלמלי בשעה זו… ברגע זה… בחשאי…”
מילואים: (שלושה פרקים)
א
מדיאספורין נתקבל עוד מכתב. גלויה. הוא כבר ברוסיה. שואל מדוע לא עניתי לו, דואג לשלומי. שם אין חדש. כל האויר שופע שנאת יהודים.
ואני הולך ושב לאיתני. מחר או מחרתים אשוב אל דירתי, אל מלאכתי. הרופא אומר, שעלי יהיה לעזוב את הארץ: אקלימה מזיק לי. אבל הוא הן אמר לי זאת לא פעם.
אני הולך ושב לאיתני. אבל אין בי שום כוסף. דומה לי, שבלי מכאובים הייתי מרוצה לשכב כאן, דוקא כאן. עד עת קץ. דומה אני למת, שמלאך־הדומה שלו כבר עבר, כבר שאל לשמו, כבר חבטהו במקלו – מנוחה. ופתאום אומרים לו: “היוָלד מחדש! בעל כרחך!” – היאך?! אוי… האם לא יותר טוב לשכב כך, בלי כאב, לשכב, לשכב, בלי תנועה, לשכב עד נצח־נצחים?
טוב, לא טוב – אני הולך ושב לאיתני. אין שלוה, אין שקט – הכנעה. מצב־רוחי נכנע, נכנע לחלוטין. יותר נכון: מצב־רוחי דומה לאותה השעה, שבה גמרתי את רשימתי. לכאורה, שמחת הסיום?… (מה שלא הייתי ולא יכולתי להיות שבע־רצון ממנה – הן זה אינו עולה בחשבון!), אבל יחד עם זה, איזו אימת הריקניות: הוגדה המלה של השעה האחרונה; כן, זו הוגדה בין אם ישמעוה ובין אם לא; נוּ, ועכשיו, מה אעשה?
מִתּחילה, כל זמן שכתבתיה, בהתאמצות היותר קיצונית, ובכל כוחות־נפשי שאפתי לסיימה, הייתי מתהלך בחדרי ומדבר על לב עצמי: כשאדם אינו רעב ויש לו דירה ועוד איזו עבודה רצויה, כמו הכתיבה אצלי – טוב מאד. חבל, שללפידות ולדיאספורין אין זה. לי הנה יש: הרי נעים ככה להתהלך, לחשוב ולכתוב… בעוד שבוע אגמור, כמדומה, אגמור… מתי אזכה?
וכשזכיתי וגמרתי, לא דאגתי כל כך על שהדבר לא עלה לי, כמו תמיד. התנחמתי: על הר־געש אי־אפשר שדבר־מה יעלה, מלאכתי דורשת איזה קפאון, ואני בוער. השמן מעט הוא והלהבה גדולה. מילא, לא עלה… אבל הדבר הנה נגמר, הועתק אל הנקי פעם ושתים, ומה עוד? מה אעשה עכשיו?
אני הולך ושב לאיתני. נגמרה שמירת המיטה. ומה אעשה עכשיו?
ומן הדמיונות על היום הבא, הרי אני בורח שוב אל מה שעבר. כל היום הזה, למשל, חשבתי על השעה שבה נחליתי. הלכתי לבית־הדפוס ביום הראשון, ממחרת לליל כתיבת מכתבי החיובי ללפידות; ראשי היה כבד עלי מנדודי הלילה, אבל אני חשבתי את עצמי לבריא. פתאום נשאוני רגלי: בחורה עברה לפני וגזרתה היפה, שהיתה דומה לגזרת אותה הסטוּדנטית אצל התיאטרון בל. העיר, משכתני לעבור אותה ולהביט בפניה. כבר היה כפשע ביני ובינה, עוד צעד מהיר אחד, ואני אפנה ראשי לאחורי ואביט בפניה. אבל מה זאת? היא שוב ממני והלאה. אזרתי כוחותי ורדפתי אחריה, אבל ראשי התחלחל ורגלי כבדו, כבדו מאד. זיעה, זיעת ליל־הנדודים, כיסתה את כל גופי, וכשבאתי לבית־הדפוס נפלתי על הכסא. משם נשלחתי הביתה מיד, וממחרת בבוקר הובאתי בעגלה אל המקום הזה. ביאתו של עמרם אלי לא היתה, כנראה, תלויה רק ברצוני הטוב.
אבל שבתי לאיתני.
ב
את הפרק השני מ“ליקוטי”, ש“המחרשה” לא קיבלה לדפוס, הדפסתי – בהרחב־הדברים – בשם “מסילת ישרים” בקובץ פּוּבּליציסטי־ספרותי אחד מוקדש לשאלות־חיינו.
מאמרי ההוא, בעיבודו החדש, סיים כך:
“האנשים היותר טובים, היחידים, בארץ־ישראל כתבו זה שנים אחדות על דגלם: “תנאי הכרחי להתגשמות הציוניות – התרבותו של העובד העברי בארץ־ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה החקלאית” 2. קדושים הדברים. צריך היה רק למחוק דבר ולהוסיף דבר. צריך היה למחוק את המלים “תנאי הכרחי להתגשמות הציוניות”: עובד עברי – זה כולל הכל, בזה מתגשם הכל. ועובד עברי אם אינו, הרי הוא יכול להיות – זהו תנאי הכרחי לחיי עמנו – ובו גאולתנו. ציוניות אין, ולא תוכל להיות וכמחוקה דמיא. תפילת־ישראל מעתה צריכה להיות: יהיה הפועל העברי, יתרבה ויתבצר בכל ענפי העבודה. ולהוסיף צריך: לא רק בארץ־ישראל”.
אריה לפידות, לאחר שקרא את המאמר הזה, הלך אל המושבה, קנה בעד עשיריה נייר, חזר לביתו וכתב אלי ליפו מן הפרבר “השגות” על מאמרי. אני קראתי את דברי האיש, עיני נמלאו דמעות, נשקתי את פיסת הנייר הדוממת, וכשכתבתי לו באותו הערב על עמרם, נגעתי גם בפולמוס שבינינו.
ואלה הדברים אשר כתבתי לאריה לפידות ואשר – למה אכחד בעצמי? – בשעות ידועות, כמו עכשיו, הם נראים לי זרים, זרים ורחוקים, רחוקים ויתירים לחלוטין… אלה הדברים:
“בזה הן מודה אתה, אלופי ויקירי, כי האילוּסיה הציונית (לא רק הפוליטית, הממלכתית) צריכה להיבטל, להיעקר מן הלבבות. כל אלו התקוות על מדינת העתיד, על ה”מרכז" העתידי, באיזו צורה שהיא, רק מרבות את העיוָרוֹן והערבוביה שבחיינו, מגדילות את השנאה בין אחים ונותנות רק חומר ל“מחרשות”, כלומר, לעתונות ציונית, שכהקונגרסים, אינה מביאה ואינה יכולה להביא כל תועלת לעמנו, עי“ז שהיא מודיעה מסוף העולם ועד סופו על כל חנות לממכר־פפירוסים, שמאן־דהו אומר לפתוח באיזה מקום ב”ארץ־עתידנו“. הנה גם אתה כותב: “לשקר יש לפעמים רגלים, אבל צריך לקצץ אותן”. ואני לא באתי במאמרי, אלא להוסיף רק דבר אחד. אתה כותב: “עד כמה שאפשר לחזק, ולא רק לחזק אלא גם להרחיב את ישובנו בארץ־ישראל, שאנחנו וכל היושבים בה כיום הנם הגרעין להישוב העתידי ההוא, אין אנו צריכים לחשוך כל עמל וכל קרבן לא ייקר לנו”. תחזקנה ידיך הכשרות, אלופי וידידי! מי חולק עליך בזה? אני רק מוסיף: “יושבי ארץ־ישראל כיום בונים את הישוב הארצישראלי העתידי כשם שיושבי ארגנטינה בונים את ישובם העתידי הארגנטינאי וכשם שאנו מחויבים לחזק ולבסס מצבנו בכל מקום שאנו יכולים ע”י עבודה פרודוקטיבית. ישובנו הגלותי כאן, הגלותי בהכרח, מאחר שרוב עברי לא יהיה לו לעולם, אולי יעלה באיזו דברים על ישוב במקום אחר, ובאיזו דברים אולי יפחת ערכו כלפי הישובים במקומות אחרים. לא בידינו כל טובנו, לפידות היקר, ואנו צריכים לעשות בכל מקום ומקום מה שאנו יכולים. אבל בכל אופן, לנו, יושבי ארץ־ישראל, אסור ואסור לשכוח, כשם שעושים הציוניים העיורים (לא אתה!), לשכוח את האמת, כי עבודתנו המצומצמה פה, המצומצמה בהכרח, המוגבלה במקום, גם אם תרב פי שבעים (מה שנחוץ כאויר לנשימה – ומבפנים!), אינה נוגעת בחיי כלל־ישראל אלא כעבודת וכחיי ישוב קטן, ולוּ יהא עם מעלות מיוחדות, של חלק קטן ממנו. אמור מעתה: כמה מגוחך וגם מזיק לאין ערך, מה שאין פוסקים לעורר את כל הלבבות ע”י עתונים כוזבים וקונגרסים ריקים, שרק אלינו, אל ישובנו בארץ־ישראל, ישאו עין; מה שעל כל חנות שנפתחה ועל כל בית שנבנה ועל כל שיעור ציבורי שנקרא ועל כל קונטרס ספרותי שיצא במקום הזה מריעים ומתריעים בעשרות עתונים; מה שמכל זה וכיוצא בזה עושים תערוכות והצגות אין מספר; מה שאלף־המגן וכל שלטי הגיבורים הציוניים תלויים כולם על קיבוץ קטן ונידח זה, שעתידו כעתידותיהן של כל תפוצות הגולה; מה שהכל אינו נובע פה מבפנים, אלא חי על חשבון החוץ, על חשבון דעת־העולם התומכת; מה שבנינו הלומדים בבתי־ספרנו פה מתחנכים לחשוב, שעיני כל ישראל עליהם, ולפיכך אַל עליהם להלוך כבני אדם ואַל עליהם לדבר בלשון בני אדם פשוטה, כבני גילם ב“גלות”…
“יש אנשים משלנו (אתה, לפידות, ודאי אחד מהם, ולא מהרעים שבהם!), היושבים כאן מפני שרואים עתיד ציוני פה, כל אחד על פי דרכו. אני – הממך אכסה דבר? – אילו הייתי יושב דוקא מצפיה לאיזה עתיד מיוחד, לא הייתי יושב, לא הייתי יכול לשבת. יפה עושים ה”ציוניים“, שאינם באים לכאן: בתור מחכה ל”התגשמות הציוניות" – אין מה לעשות פה. רק מי שחושב: ברוסיה גלות, בפולניה גלות, באמריקה גלות, בארץ־ישראל גלות, ואין מוצא מן הגלות, אלא ישב אדם בתוך עמו ויקדיש את כל כוחותיו ליצירת איזה בסיס בתוך הגלות, רק בעל “מחשבה” כזו יוכל לשבת גם פה ולטַיֵב ולשַפר גם פה את חייו הוא וחיי בני עמו הסובבים אותו. לא “מרכז” מזויף, שיקשר אליו את כל הגלויות, נחוץ לנו, כם אם התבססות כל קיבוץ וקיבוץ יהודי על פי דרכו והשפעה הדדית. ואדרבה! תתן לנו ארץ רוסיה יהודים תקיפים בדעתם ויודעים למסור עצמם על קידוש־חייהם; ארץ־גליציה – יהודים מוקירים כל שאיפה רמה ובעלי לב טוב; אמריקה – יהודים בעלי שימוש מרובה ומטרות ברורות; ארץ־ישראל – יהודים יודעים חוש ארץ־מולדת ואוהבי עבודת־שדה. וכל אלה יתאחדו וישפיעו זה על זה. אז ראה תראו, כי לא ינוס ליחנו.
"מאמרי ,מסלת ישרים' לא השביעך רצון, אתה כותב. בצד הספרותי שבו איני נוגע – הן ודאי לא לצד זה אתה מתכוון באי־רצונך. ובנוגע להתוכן, הנה לאחר שעברתי עכשיו עוד פעם על מאמרי ושניתי ושלשתי את מכתבך, איני מתחרט על שהדפסתיו.
“על דברי, שעתה אין עם־ישראל ויש רק בני־ישראל, והצדק עם מאן דאמר: תיפתר שאלת היהודים ע”י כל אחד ואחד מבני ישראל. אתה כותב: ‘הכל מודים, כי עתה יש עם של יהודים בעולם; חולקים רק על דבר העתיד; הללו אומרים: בתנאי החיים, שעם זה נמצא, סופו לכליה, והללו – אנו – אומרים: לא, כי עוד עתיד גדול מחכה לעם־ישראל. והנה דבריהם של האחרונים נשמעים במאמרך כאילו אינם אלא דברי נבואה בעלמא, הנולדים מחפץ החיים בעלמא. ועל דבריהם של הראשונים אתה עונה: כולנו סופנו לכליה. הא כיצד?’
"נעניתי לך, אלופי ומיודעי, אבל פורתא לא דקת. רוח מאמרי הוא כך: כולנו סופנו לכליה, כל כדור־ארצנו סופו לכליה, ואף על פי כן אנו חיים. אנו חיים ומתאמצים, שחיינו יהיו, ככל האפשר, יותר טובים. והוא הדין בנוגע לחיי הכלל.
“כי על כן אני אומר במאמרי: איננו יודעים מה יהיה בעוד מאה שנה לזה שקוראים ‘עם ישראל’ – מציאות, שכבר אפשר לפקפק בה. ברגע זה אני, אחד מבני ישראל – מציאות ודאית – עומד אחר הציוניות, ומה עתה? ואני אומר: אני, בכל אופן, רוצה ומוכרח לחיות כיהודי. ובכן? ובכן אני רוצה בתמונה זו: ישוב יהודי בא”י ככל שאר ישוב. שארית הפליטה במובן בנים נאמנים **לעצמם **בכל הארצות. הגלות – עובדה נוראה, שבה, אף על פי כן, אנו, בני ישראל, צריכים להמשיך קיומנו הלאה ע"י אחדות (לא בשם ‘ציון’!), חינוך לאומי חפשי, עזרה הדדית, מלחמת החיים בכל האמצעים, על אף אויבינו ושונאינו, מלחמה בעד הזכות לעמוד על הקרקע במקום שלא הורשה ועמידה על הקרקע בכל מקום שאפשר. זוהי ההגנה העצמית שלנו. לחיים ולמות. זהו העיקר, ויש גם הלאה…
"הלאה אני רוצה: דיבור בשפה היהודית (עברית עד כמה שאפשר, בארץ־ישראל); ספרות עברית מאחדת את כולנו, אבל בלי קנאות גם כלפי מה שאינו מאחד, אם רק הוא נובע מעצם חיינו. בכלל, בלי קנאות של ביטול ודיכוי ובלי החלשת המחנה פנימה על ידי איבוד־כוחות למלחמה בעלמא. במחננו אין לנו גם מלחמת־מפלגות ואף לא מלחמת־מעמדות. כולנו מפלגה אחת ומעמד אחד: יהודים!
"במאמרי נגעתי ברבנות ובאופל־הרבנות. אולי זה לא היה לך לרצון, לפידות? אבל אני הלא נתכוונתי גם לרבנות החדשה, ובפירוש אמרתי, שמלחמה זו יכולה להיות רק רוחנית טהורה. את האופל הזה, עד כמה שאפשר, צריך לגרש באור ההשכלה (אל נבוש, כי זקנה אמנו!). ההשכלה במובן הפשוט של המלה, שאנו רוכשים לנו לרצוננו ושלא לרצוננו, אבל תמיד לטובתנו. ממשלה זו הן אין לרבנים שלנו, לא לישנים ולא לחדשים, כשם שאין אצילים למעמדות שלנו.
"ומה אתה חפץ, לפידות?
"אתה כותב: ‘דבריך נגד הציוניות הנם בבחינה ‘כל יתר’. אני חושב את ההסתדרות הציונית לדבר, שלא צריך לדבר כנגדו. אבל רעיון העבודה היהודית הוא הלא רעיון נשגב כשהוא לעצמו, והמטרה מטרה נשגבה. ואת זה לא הדגשת! לא הראית גם כן, שאם בציוניות יש משבר, ברעיוננו אין משבר. למה הדבר דומה: יהודי אחד רצה פתאום להיות לרוֹטשילד ובשביל זה התחיל באיזה עסק ולא הצליח, ובא המשבר. אבל ברעיון שלנו יכולה להיות הצלחה יותר גדולה ויותר קטנה, אבל אין מקום למשבר. כל יום שפועל כמוני מקדיש לעבודה זהו נצחון’.
"שפתים תוּשק, אבל תמה אני עליך, שנעלם ממך במאמרי דיבור המתחיל: ‘לתלות’, שבו אני אומר בפירוש: ‘לתלות את רעיון התהווּת הפועל העברי ברעיון הציוניות זה מסוכן מאד, כמו לתלות את רעיון הלאומיות המעשית ברעיון הדתיות’ (מה לעשות? זוהי דעתי!).
"אתה טוען: ‘במאמרך חסר עיקר זה, שהתחיה העברית צריכה לחנך לנו אנשים עברים חדשים לגמרי בעולמנו. ובמובן זה, למרות כל נטיתך לסתור (סלח לי!), הרי אי־אפשר לנו שלא להראות על אנשים אחדים, ביחוד בין הפועלים הגליליים, שעושים את אשר הטילו על עצמם. הן הלב יודע, כי איזה דבר נעשה עכשיו: בזעיר אנפין, באחד אחוז ממאה ממה שהיה צריך להיעשות, אבל לפני חמישים שנה, בימי ילדותי אני, לא נעשה גם זה, לא נתברר כל זה. עכשיו, למצער, אנו יודעים את אשר לפנינו ואיננו עומדים על פרשת דרכים’.
“על זה אענך: צדקת. כלום אינני יודע, שעוד לא אלמן אנו מיחידים אמיצים, מבני ישראל יקרים? ואמנם עיקר זה, בקוים כוללים, כפי שהראיתי לדעת, אינו חסר לגמרי, אלא שלא הוטעם כהוגן. מפני מה? מפני… אגיד ישר: מפני שהרגשתי איזו חולשת הלב לזכרו. כל זמן שאני עומד בתחומים אחרים, בספרות, למשל, שפתי אתי. אבל את העיקר הזה – מי יודע, אם לי יש הרשות להטעים את העיקר הזה. זה רשאי אתה, אריה לפידות!”
–––––––
עד הנה דברי הזרים והיתירים, דברי אובד־עצות.
ג
שלושה ימים ושלושה לילות – בהפסקות קצרות – קלחו גשמים. עולם של לחות ירד על ראש שוכני בית אריה לפידות מבעד הגג. הצפּרים הסתתרו, התחבאו, נאלמו ונעלמו מאליהן. ובכל זאת אלמלי היה צבי בכאן לא היה יכול לעשות את מלאכתו המדעית, כי הגשם היה מרטיב את הניירות. במקום זה הרטיב הגשם את כל יתר הדברים שנמצאו בבית. נאנקה החולה, אך נאקותיה לא העירו כבר כל כאב: הן דומות היו לקילוחי הגשם – מנהגו של עולם, שחייבים להתרגל אליו ומתרגלים. חוץ מהינדה הזקנה, שלא פסקה מטרדותיה וממילוי חובותיה, למרות הכל, לא יצא איש מן הבית. לפידות ישב על אחד־הארגזים שבבית, כיושב־“שבעה”, ועיין באיזו ספרי מוסר ישנים, שנשמרו אתו, ויש שהיה פונה מתוך עיון אל עצמו ואומר: “אה־הא, מה שאפשר לפעמים למצוא בספרים? ‘מאמינים אנו בעולם הבא, אבל בעולם הזה ודאי שאין להאמין, מאחר שכאן ודאי רק גהינום’. הנה האיש, שכתב מימרא כזו, היה בעל נשמה והבין דבר!…” אבל מיד רעמו פניו, כמי שמשתמט מנגוע במקום הכואב ביותר, והוסיף לעלעל בספר, כמחפש בו מטמונים. נדמה, שהוא מתרחק ומונע עצמו גם מן הדיבור את עצמו; ישיבתו היתה ישיבת “שבעה”.
– כל זמן שבקרבך שלום, אל תירא מפני היאוש שמסביב, אבל… – היה הוא מדבר בעת האחרונה לנפשו, ולעולם לא גומר את ה“אבל”…
הוא מיאן להודות, אבל הוא ידע, כי נכון הדבר. הוא, מעת שהתחיל לסבול ממוסר־כליות ביחס לבני ביתו, התחיל זוכר ביותר גם את אסונו. מיד אחר האסון היה הוא בכל התאמצות־ההכרה נלחם באַפּאטיה החיצונית, אבל כל קרביו היו כמו הלומים; כל הענין היה כמו מטושטש, כמו לא מבורר כל צרכו לחושיו הפנימיים. רק קו אחד צדדי דיכא אותו ביחוד: רציחת בנו עולה בקנה אחד עם עליתו לארץ־ישראל. זו עליה וזה שכרה? אבל מה שבנו מת – מה? בנו מת?… אולם ככל אשר ארכו הימים, כן הפריד הזמן, מצד אחד, את העליה מן האסון, וכן הבליט, מצד שני, את האסון כשהוא לעצמו בכל אימתו. עליתו לכאן היתה כבר ענין אחר, ענין מן העולם הקיים, והרציחה ענין אחר, ענין מן העולם העובר. אולם האסון כשהוא לעצמו, חסרון החלק החשוב שבהויתו הוא, התחיל מתבלט יותר ויותר. בנו אין, בנו נהרג – – – הוא לקח מאשתו את בנה! – ומצבם היום־יומי של לפידות ואשתו, זה המצב שלא היה מוצא ממנו, חוסר־העבודה התכוף והגשם הממושך כמו חמקו והמסו גם את יתר אבני לב הגבר הבודדות, הכאב נעשה אחד!
–––––––
עמרם, שלא הלך ל“תלמוד־תורה” מחמת הגשמים, ישב על המפתן. בכיתה הנמוכה, שהוא למד בה (סגולותיו של עמרם לגמרא היו קהות), נהגו לבלי ללמוד בכל שבוע את הסדרה שלו, כי אם למדו את כל החומש על הסדר. כך הנהיג רבה של הכיתה, “האברך החדש”, זה שנתקבל לפני שנתים במקום אבי־עמרם. בשבוע שעבר למדו “משפטים”. פיזור־נפשו הרגיל של עמרם בשעות של תורה לא היה לו באותה שעה והוא שמע את קול הרבי: “אם במחתרת ימצא הגנב והוּכה ומת אין לו דמים”. המורה החדש, שזה לא כבר עזב את ספסל־הישיבה, היה אוהב להתמשכל בפני תלמידיו ולהראות, כי, למרות חרדותו, חנן הקב“ה גם אותו בשכל בשום אופן לא פחות מאשר את המורים הכופרים בעיקר, ולפיכך היה מרבה ב”אויסריידענישען 3" (שפת הלימוד בת"ת עדיין היתה יהודית המדוברת), ולפעמים גם מאלה שחידש בעצמו. “אין לו דמים!” – דחק באצבעו רבו של עמרם וסיפר, אגב־אורחא, לילדים את המנהג של גאולת־הדם אצל הערבים. כפי שאפשר ללמוד מדיני ערי מקלט, שומעים אתם, היה המנהג נוהג לפנים גם אצל ישראל. והנה ילדים, אפשר לפרש: “אם במחתרת ימצא הגנב והוּכה ומת – אין לו דמים”, כלומר, אין דין של גאולת־הדם נוהג בו. עמרם, שלמרות הקשבתו הפעם, עסק, בכל זאת, במיני זרעונים שונים תחת השולחן, נזכר בדבר־מה ונתעורר כולו. אה?.. כן, “אין לו דם” – לגנב אין דם: דמו – טריפה… גנב אין רחמנות בלבו על הבריות והוא מציגם בדיל־הדל: מה יעשה עתה ה“גר” בלי סוס? ואת כל מה שהיה לו הן נתן בעד הסוס. אלמלי היה הוא, עמרם, מוצא את הגנב ההוא היה קורעו כדג. כשיגדל יהיה לראש־השומרים במושבה: הוא יהרוג את כל הגנבים. כי הנה את הרועה הערבי – וכי בכדי הכה? הוא גנב תרנגולות מן הפרבר לא פעם. אין דם לגנב.
עמרם ישב על המפתן והגה: אין דם לגנב. את דמו לא צריך לגאול… אבל… אבל – אבא?… אבא לא היה גנב. אבא היה “קדוש”. הכל אומרים כך. הנה בחגים שעברו היה הוא, עמרם, בשעת “הזכרת נשמות” בבית־התפילה (כל חבריו לא היו, להם אסור להיות בשעת הזכרת נשמות, והם כולם קינאו בו!): הוא – “יתום”. את אביו הרגו בדרך. הרגו. בדרך. מן הכפר הסמוך. אביו לא נמצא במחתרת. בדרך. ולמה, איפוא, לא גואלים את דמו? את דם אביו הקדוש – למה לא גואלים? – אין מי?..
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
קלחו, קלחו גשמים, וביום הרביעי לפנות ערב פסקו. ניטהרו השמים והיתה אותה הבהקת־הפלאי שלפני עלות הלבנה בשבוע השלישי לחודש. ממחרת הבוקר היה כל היקום מחודש, טהור, נותן ריח טוב, מעודד. עם עלות השחר, בעת שקמה הינדה הזקנה ללכת אל הבידואים (היא הוסיפה על מחיר החלב וניצחה את מתחריה!), היה קריר, אבל כשמכרה את רוב החלב, זרחה החמה. רגבי־הטרשים שאצל הפרבר, אשר כבר הספיקו לחרוב שוב, נוצצו בלבנוניותם הכהה וכמו חיים היו, חיים ומושכים. בינתים הביאו קמח (המלאכות לנקדימון בין אייזיק הועילה, למרות מה שהוא ומשפחתו היו עדיין שרויים בצער על אבדן שתי האַקציות, כל אחת אלף פרנקים, בעסק הציוני), והאלמנה החולה ירדה מעל המיטה וַתּלבן בו את ידיה הקדחתניות. אריה לפידות החריש ולא עשה כל דרישה וחקירה: מהיכן קמח זה. צריך אדם לחיות… לבסוף באה גם הזקנה מן השוק, השליכה את הכדים כל עוד רוח בה, נפלה לרגע לנוח, וברגע השני החליפה את החולה, ששבה לשמור את מיטתה. לעת־עתה, עד שיעלה הבצק, צריך היה לאפות “פּיתּות” – ומיד! נשלחה מלאכוּת לאשת ראש הפרבר, שתרשה להשתמש בתנור שבחצרה לאפית הפיתות והלחם (לבית לפידות לא היה תנור). נתקבל רשיון. יצא אריה לפידות עם עמרם אל הסביבה ללקוט קוצים וברקנים ולהכניסם לחצר אשת ראש הפרבר למען שים בהם אש ולאפות עליהם את הפיתות. צבר הנער המוני המוני קוצים וַישם מהם ציבורים־ציבורים על כתפותיו של אבי־אביו. אסף עמרם גם את השאר, עד שיוּר אחרון שבאחרונים, ואחר שהביאם למחוז־חפצם, ניגש אל אבי־אביו, שכבר השתחרר ממשאו. זה ישב לרגע אצל החפירה שקוע במחשבות ועמרם הגיש את ראשו הקטן אל חיקו.
היתה בחוץ הוָיה שטופת־גשמים ומלאה צפיה ללחם אפוּי. היתה אותה הוָיה גם בבית פנימה, אבל יותר עצורה, שתקנית. החולה ישנה. הגשמים לא הטרידו עוד את השמשות ואותה. רק עקבותיהם עוד פעפעו בראשי הקרשים־הכתלים, ומן הכתמים הרחבים נפרדה טיפה אחת ונתלתה בכהרף־עין על בלימה.
על בלימה.
לשונות־אש נראו בתנור. והינדה הזקנה יצאה ונשאה, כערבית, על ראשה את הפח עם עוגות־הפיתות. הפח הזכיר ערוגת־שׂוּמשׂוּם נאה, נותנת תקוה. היתה עוד תקוה, כי גם הפת, הפת האמיתית, שתיאפה אחר הצהרים ושתספיק אוכל לשבוע ימים, תעלה גם היא. ראשו של עמרם הקטן עדיין היה מונח בחיקו של אריה לפידות, ודבר־מה עצוב, פשוט, מעורר חמלה, ויחד עם זה סודי, חשוב ויקר עד אין קץ היה בדביקוּת זו. שרידי קוצים היו להם לשניהם על בגדיהם הפרומים ובראשיהם. אז קראה להם אופת־הלחם לעזור לה וַיקומו שניהם וַיעמדו. ואותו הסוד הגדול היה גם בקוציהם גם בעמידתם. על משמרתם עמדו. על משמרת־החיים עמדו הזקן והילד, נעטרי־הקוצים. החמה זרחה כמו לפני הגשם. ההוָיה הָיתה הוית־קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר.
[תרע"א]
שכול וכשלון או ספר־ההתלבטות
מאתיוסף חיים ברנר
לפני כמה שנים, בספינה ההולכת מנמל־סעיד לאלכסנדריה של מצרים, חלה במחלת־הרוח אדם עלוב ומכוער אחד, שבשיחותיו אתי, חברו לספינה, מקודם לזה, הרבה להטעים את הצורך ביחס טוב לבני־אדם. האיש היה כבן שלושים ושלוש בחלותו, ופניו, שהיו גם מקודם מתוחים מתיחות תמידית, בלתי־פוסקת, הביעו מבוכה גמורה. ויהי כאשר הורד, נשאר אחריו בספינה יתום פעוט – צקלון קטן, וממנו נתגלגלו ובאו לידי קונטרסי־רשימות אחדים שמתוכם נודע לי, כי האיש חלה את חליו זה לא בפעם הראשונה. בעקבות הקונטרסים ההם עמדתי אז, כשבאתי אל היבשה ואל המנוחה, והעליתי על הכתב, בצורה המקובלה והרגילה של סיפור, פרקים אחדים על מעשיו וחיי נפשו של אותו אדם בשנות חייו האחרונות. ואולם סיבות שונות גרמו לכך, שאת הפרקים ההם לא הוצאתי לאור עד היום. בין הפנימיות שבסיבות אלו העיקרית היא, אולי, זו, שלבי היסס על שמצד אחד לא השתמשתי בכל החומר ועדיין שיירתי ענינים אחדים הצריכים לגופם ומצד שני לא עיבדתי ולא חיברתי ככל הצורך גם את המעט שהשתמשתי בו ועדיין ריח “מימוּארים” נודף מן הפרקים, ובהרבה מקומות נשמע עדיין אפילו קול של מדבר בעדו בגוף שלישי… איך שיהיה, וכיום הזה, שלמרות כל הפקפוקים בנוגע לצורה, שלא פסקו ולא יפסקו, כמובן, הריני מחליט, סוף־סוף, להטילו לבין הקוראים – את ה“סיפור” הזה! וכמו שהוא אתי בכתובים מאז: בלי תיקונים! הרי אני דולג בקפיצה אחת גם על היסוס־לבי בנוגע לדבר אחד, שאינו כבר מגוף הענין, אבל בכל זאת מעורר פקפוק, היינו בנוגע לזמן הוצאתו לאור, זמן שאינו גורם ואינו מתאים כלל לקריאת סיפורים ממין זה. אמנם, כשאני לעצמי, יש שאני, בעל־הסיפור, משלה את עצמי לחשוב, שאין הדבר נורא כל־כך, כי בכגון דא אין התחומים שבין “בזמנו” ו“שלא בזמנו” כל־כך מוגבלים וקבועים: עינויי האדם המסכן, צריך לשער, לעולם יעמדו, ומאַבּדים עצמם לדעת, או יוצאים מן הדעת, על כי לא יכלו נשוא חרפת חייהם הפרטיים הדלים, יקרו גם בזמנים היותר נהדרים (הן ראה ראינו, שהדאגה הקטנה על חייו הבטלים אצל כל אחד ואחד מאתנו לא פסקה גם בימינו אלה, הימים הגדולים, המהממים). אבל, בכל זאת, גם הפקפוק הזה נשאר פקפוק וצריך עיון.
חלק ראשון
פרק א
בשעת צהרים אחת בשלהי אדר שני קרהו האסון. השנה היתה מעוברת, גשומה ושחונה, ובאותו יום אדרי־קיצי כבר ניתנה לו הטענת בַּקיה בעבודת הקבוצה, והוא עם מנחם, הפועל הארעי, עסקו בזה בשדה; מנחם מלמעלה, על גב העגלה, והוא, חֵפֶץ, מתחת; מנחם – בלי התאמצות יתירה, כי אם בשובה ונחת, כדרך הפועלים הארעיים, שהיום הם כאן, בדן, ומחר בבאר־שבע, והוא, חפץ, הקבוע בקבוצה, החבר בעל החובות והזכויות השוות, בהתפעלות־נפש, התאמצות־שרירים ומסירות־גוף רבה, כדרכו הוא מאז, ובפרט בעת האחרונה, מששב מחוץ־לארץ. פלגי־זיעה כבר זלגו פניו, עיניו נוצצו בנצחון של חריצות ובהתגדרות של “איני גרוע מאחרים!” – והוא לא פסק אף לרגע מאַמץ את שארית־כוחו ולייגע את שותפו לעבודה ועוד יותר את עצמו בהגשה והקרבה תכופה וגדושה. מנחם, קל־התנועה, לא היה מספיק לסדר את המוגש לו – והנה צרור חדש וגדול מהקודם נוגח בו כבקרני פרה. העגלה נתמלאה, נתמלאה עמיר; המרחק בין שני המטעינים, העילאי והתתאי, הלך וגדל, ואתו גדלה התאמצותו של חפץ. הכֵּפיה שלו צנחה – והוא לא השגיח גם בזה. השמש מצדה בערה כבכל הימים, כדרכה היא. פתאום התמלטה גניחה קלה מפיו של המגיש, והוא עם הצרור החדש, הנתון בראש הקלשון שבשתי ידיו, קרסו במקצת. מנחם העיף עין למטה, והנה הצרור הגדול והכבד מן הרגיל מתגולל על הארץ והמרים מפרפר סמוך לו בחבליו. “לשדים!” – נהם הפועל הארעי והחליק אל חברו ממרום מעמדו. מה? מכת שמש? קדחת? רעד של קור? – לא, לא, דקירות… דקירות בחלק גופו התחתון… אי, שלומיאל!
לערב נאספו חברי הקבוצה במטבח־הפועלים והחליטו להוביל את חפץ על חשבון קופת־החולים לירושלים. יפו, אמנם, קרובה למקום מירושלים, אבל בזו האחרונה, בירושלים, יש לו לחולה, כפי שנתגלה בינתים, איזו קרובים־רחוקים. ראש־הקבוצה (אחד מפועלי יהודה הישנים, איש שזה כבר תשע שנים להיותו עסקן חברותי בארץ, והוא אוהב את ההתבודדות הגלויה ביום וכתיבת שירים נסתרה בלילה, איש בעל ידים לא־חזקות, אבל נקשות, מבט כבד, אבל לא מכביד, מידת־יושר גדולה וכשרון־זכרון חזק) עמד אפילו באותה שעה וסיפר, שבחפץ כבר היה מעשה, לפני שנים אחדות, שצריך היה להובילו לירושלים – שלא בפניו החליטו אז כך, ואז – לא תיאמר כזאת כיום – דוקא ירושלים, ירושלים או בירוּת, מפני… מפני שביפו אין מוסד כזה, שהיה דרוש לו אז… אבל אז… אז הקדים חפץ ונסע לגמרי חוצה־לארץ – ומעשה וסופו. ואולם, נראה, שאין אדם בורח ונמלט מפני גורלו… כך…
כך, כך. בנסיעתו של חפץ אז לחוץ־לארץ ובמה שקדם לה נזכרו עוד שנים־שלושה מן הפועלים הישנים בשעת האסיפה. ביחוד הרבה לתאר אותה בצבעים בהירים ה“אינטריגן” שבחבורה, פועל קלוש־המשקל, שעבודתו עשתה תמיד רושם של טירוניות ודרכו היתה מעולם להתפאר ולהפחיד כאחת, שעוד מעט ויקבל כרטיס־נסיעה מאחיו שבברזיליה, ולפי שעה – זה חמש שנים ויותר – לסכסך בכל מה שאפשר את חבריו איש ברעהו, וביחוד לקבּוֹל על המבשלת, שאינה ממלאה את תפקידה, תפקיד מבשלת בקבוצת פועלים ארץ־ישראליים. כן, כן, אותו שגעון של חפץ – שגעון שהלואי והיה ביד כולנו להגשימו בחיים, ומי יתן ונזדרז שם אחי הברזילאי, לכל הפחות לגאול אותי וכו' וכו' – כן, אותו שגעון היה לפני שנים אחדות. ה“קבוצה” הזאת עוד לא היתה אז, אז לא היו עדיין קבוצות בכלל, זאת אומרת, החזיון החדש בחיי פועלי ארץ־ישראל, חזיון־הקבוצות, עוד לא היה נפרץ כל עיקר, והם כולם עבדו במושבה, זאת אומרת, התהלכו במושבה – וחפץ ביניהם. והנה – שמעו ותמהו! – בימים שלפני הפסח – אבל ממש כמו עתה, גם כן בימים שלפני הפסח! – חלה… אמת, מחלתו אז, רבותי, היתה אחרת. התרגזות… התרגזות פסיכית. איך לאמר זאת? הוא כאילו לקה אז קצת ברוחו. מה שייך לומר, לכזב לא צריך: מטורף בדעתו לגמרי לא היה; בכל אופן, לאחרים לא נשקפה אף משהו סכנה מטירופו. איך? כן, כן, הגדרה זו של החבר נכונה היא: זו היתה מחלה השייכת רק לבעל־הדבר בעצמו. איך לאמור זאת? איזו אימה הוטלה עליו…
– זאת ועוד אחרת, – הוסיפו יתר הפועלים הישנים בראשי המדברים – אימה… בוודאי… אבל בכלל… מצב־הרוח בין הפועלים הן היה אז נורא… תקופת־מעבר ושעת־משבר היו אז לפועלים העברים במושבה… וחפץ דנן קדח אז הרבה, ובלע גרמים הרבה של חינין, ונחלש מאד; מילא, זו לא חדשה; אבל מחמת חולשתו ואי־יכלתו לעבוד ביום, עסק בשמירה בלילות. סכנת השמירה, אמנם, לא היתה אז גדולה כל־כך, כמו היום, אבל מחמת שהיו עצביו מתוחים ומאי־רגילות בעבודה זו, בעבודת השמירה (‘והרי גם גיבור גדול איננו!’ – באה הוספה מן הצד ונתקבלה ברצון), כן, מחמת כל זה נבעת, אומרים, על־ידי איזה דבר באחד הלילות… דמיונו הפחידוֹ ונדמה לו שמתנפלים עליו… ובלי ספק היתה מחלתו אז תוצאת הפחד…
– איך שיהיה, צר על חפץ! – נענה האינטריגן בניחותא, שלא כדרכו – לא מחכמה היתה נסיעתו אז. אחרים יכלו אז לנסוע ולא נסעו, והוא יכול אז שלא לנסוע ונסע, והוא הדבר: כל נסיעתו אז היתה בוודאי כבר פרי שגעונו. הן צריך לצאת מן הדעת כדי לעזוב את הארץ. הלא כך הוא, רבותי? אבל בדיעבד… שם בחוץ־לארץ, רבותי, יש מבשלות יותר טובות מהמבשלת שלנו, חי־חי… ואיך שיהיה, משם הביא אתו לחיים, קיבה וגם זרוע – כל מתנות־כהונה… חפץ – “בריה” הוא! מפני מחלת הרוח, כביכול, ברח, וספק הוא, אם נרפא ממנה, אבל תחת זאת הביא אתו בחזרה – איך לאמור זאת? – הביא מעט גוף ועתה גם זה הלך שוב לאבדון. ובמשך חדשים אחדים. אין מזל לקבוצה שלנו, רבותי!
- אבל מי מאתנו יוביל אותו? – הפסיק ראש־הקבוצה במתכוון את שטף־דיבורם של חבריו, ועיניו הכבדות, כמנהגו תמיד בשעת שאלה הנוגעת לכלל, הביטו לארץ (בכלל היו נפלאות עיני ה“מנהל” הלז! בהביט איש אליהן, כמעט שלא ראה משום מה, אם גדולות הן או קטנות, אם שחורות או ירוקות – המבט האפור־הכבד של משורר נסתר לקח את כל תשומת הלב. מה, מה הם השירים אשר יכתוב בלילות הפועל הישן הזה?).
שאלתו המעשית של הראש עוררה ויכוחים, פולמוס־דברים, עקיצות. אלה מהחברים, שהתעצלו להיטלטל עם חולה קשה עד ירושלים, מיהרו להעמיד את ה“קאנדידאטוּרה” שלהם, להביא, זאת אומרת, קרבנם לכלל, אך יחד עם זה, לסדר את פני הדברים ותנאיהם באופן שהם לא יצטרכו לנסוע; ולעומתם אלה, שרצו מאד לנוח שנים־שלושה ימים מעבודת הקבוצה ולראות אגב־אורחא את העיר ירושלים בלי מחיר, השתדלו בכל יכלתם לכסות על רצונם ולהשתמט למראית־עין מהחובה הקשה, אלא שאם יגזרו עליהם – מובן שאין הם בני־חורין להתפטר…
– רבותי! כבר שעה אחרי חצות וצריך לגמור! – נשמעו קולות עיפים.
אז אמרו להטיל גורלות. אך מנחם, הפועל הארעי, הציע את שירותו. זה היה צעיר כבן עשרים ושתים, שכבר היה “בכל העולם”, וגם עם חפץ כבר נפגש באחת מערי המערב, לפני בואו ארצה־ישראל, ויאהבהו. בקי גדול היה הלה בגיאוגרפיה, מובן שלא מפי ספרים, וידע כמעט בדיוק כמה קילומטרים מעיר פלונית עד עיר אלמונית באוסטריה, באנגליה, גרמניה, צרפת, ואפילו בבלגיה והולנדיה. בכלל אהב לעמוד בבתי־נתיבות ולקנות כרטיסי־מסע. פתגמו היה: “לשדים! הדגה מבקשת לה מים עמוקים; האדם – מתוקים”. עיניו היו עגולות כעיני הינשוף, אבל ההבעה שלהן לא היתה ינשופית, כי אם גלויה, שמחה; צבען היה כצבע־הדבש, אבל הן לא הביעו מתיקות יתירה, דבשית, כי אם הזכירו את הדבש הרענן, שזה עתה רדו מן הכּוורת והוא מתנוצץ בטהרתו וברעננותו. מדי בואו לאיזה מקום חדש היה נכנס במאַנירה מיוחדה, כאילו טובל הוא באַטמוֹספירה החדשה כבפלג זך, ובשעת פגישה עם מי שהוא חדש היה מושך את ה“ש־לום” בעונג רב, כאילו יעלוץ להאציל מדבש־עיניו גם על הנפגש. הוא התהלך יחף והתהדר בזה, אך משום מה לא עשה הוא על חפץ את הרושם הבלתי־נעים של היחפים המתהדרים: “ראו, אני מתהלך בלי נעלים!” העונג הפשוט, הילדותי, שהיה בהתהדרות זו, חיפה על הכל. הוא אהב להישבע: “בחיי!”, לקלל: “לשדים!”, לדרדר בצחוק, לפטפט על נערות המושבה הסמוכה, לספר אַניקדוֹטוֹת בלתי־צנועות (באותה שעה היה חפץ נעשה כולו הכנעה ומצטחק צחוק נכנע עד מאד), אבל כל זה לא דחה מעליו את השומע, בהיות כל זה בלי רעל, בלי ארס, כי אם בקול אפרוחי קומי קצת. “אני איני אוהב לדבר על צרות! – היה מרגלא בפומיה בשיחותיו עם חפץ ידידו – בחיי! לשדים! נוּ, אילו ידעתי, שעל ידי דיבורי עליהן יוסרו הצרות – מדוע לא? אז הייתי מקדיש לזה יום אחד והייתי מדבר, מדבר כל היום על הצרות, כמוך, אבל – הגע בעצמך!” – – –
הוויכוחים בדבר הצעת מנחם נתעצמו. אלה שמיאנו לנסוע ונתייראו מפני מקרה־הגורל, שיכריחם לדבר בלתי־רצוי זה, הראו מן הצד וכמעט בלא כל זהירות (השעה המאוחרה והעיפות טישטשו מידה נאה זו) על ה“נימוק” הנכון, שזה הפועל הארעי, אשר אתו, את חפץ, בא לחוה מחוץ־לארץ, ומן הדין הוא, שהוא יהיה גם בן־לויתו מהחוה; אך לעומתם היו גם נימוקים חזקים, נימוקים כנגד, של הצד שכנגד, והנימוק העיקרי, שאיש שלא מן הקבוצה – מן הדין הוא שיסע על חשבון־עצמו… הסכמתו של המציע לתנאי אחרון זה המהירה את קבלת ההחלטה, סוף־סוף, לטובתו.
וכך הוביל מנחם את חפץ לירושלים.
– – – – – – – – – –
בדרך, בקרבת ירושלים, נדמה לו לחפץ, כי הוקל לו הרבה – והוא “התחרט על כל הענין”. נדמה לו, כי כל הענין מעיקרו בדמיון יסודו, וכי “זו תכונתו הרעה לעשות ענינים מלא־כלום!” הוא נפל פעם בשעת העבודה – ובכן מה? ובכן צריך מיד לרוץ להתרפא? אוי, כמה אין הוא יודע לסבול קצת! ארורה תכונתו!
מנחם ירק באָפנוֹ המיוחד, דרך השִנים, וניחמהו. אם אין סכנה – מה טוב! אבל כאב הלא יש, וגם לעבוד בימים הקרובים הן לא יוכל בין כה וכה, ומה הוא מפסיד?
חפץ הקשיב ונרגע, אבל הודיע מראש: בירושלים לא ידרוש ברופאים. הן אסור לו לאדם לעשות את עצמו ללעג ולקלס. והרופאים הן יצחקו עליו. בזה אין כל ספק. וכבר היה מעשה לא פעם, שנדמה לו, כי הוא חולה בדבר־מה, והיה אמנם, לכאורה, כאב גדול, אבל בבואו אל הרופא, והנה התנדף הכאב ואין מה לאמור ואין על מה להתאונן… וגם לקרובו שם לא יאמר, שהוא הובא בתור חולה. הוא יאמר, פשוט, שלחג הפסח עלה ירושלימה לתומו. ואם יצטרך לשהות שם זמן־מה גם לאחר־כך, יאמר את ה“אמת”: קדחתני הוא, “מַלָריה” בדמו, החינין כבר אינו מועיל, והחלפת האויר נחוצה לו – לכן הוא יושב בירושלים ואינו שב לחוה…
לא, אף על פי כן, הוא לא היה צריך לנסוע… תכונתו הארורה מאז… נסיעות ונסיעות…
גם נסיעתו ההיא – למה באה?.. כבן עשרים היה בבואו לארץ; בריא ומלא כוח, איש בלי תביעות יתירות, לכאורה, משונה קצת בתור פרט, אבל מכובד. בסביבה אחרת הן לא היה מכובד (בסביבת הסטודנט חמילין שם, בחוץ־ארץ, הן לא היה מכובד): בחור לא־פיקח, לא־זריז, לא־עליז, שעם עלמות אינו יודע להתהלך כלל וכנפי חסדן לא תפרושנה עליו – בקיצור, ההפך הגמור מן הראוי להיכּבד… כן, איש כמוהו במקום אחר אינו יכול להיות מכובד בשום אופן! אבל בהוטל־הפועלים שבמושבה, בין האינטליגנטים המובהקים, הפרוּשים, העבדקנים, יודעי־הספר וחובבי־העבודה, במקום שכל אחד ואחד הוא קצת “אוריגינאל”, קצת בבחינת “והוא פלאי” – שם, רק שם, יכלו לכבד גם אותו, את חפץ, כחבר טוב, אם כי לא היה, כרובם, “איש־ריב ואיש־מדון לכל הארץ”, לא התאבק ולא הראה גבורה עם ההמוניים ולא התקוטט ולא “התקהל” ולא “עשה פוליטיקה”, מתוך שעמום ונטיה למַצה ולמריבה, עם המפלגתיים…
אבל – תכונתו הארורה… הוא נסע… וגם לפני זה, בכל תקופת היותו אז במושבה – שנים אחדות רצופות – התהלך עם הרגשה משונה בלבו פנימה… ההרגשה היתה, שהוא נמצא באיזה פרוזדור, שכל זה הוא רק לפי שעה ושהטרקלין עוד יבוא, מוכרח לבוא. מה הוא הטרקלין וכיצד הוא מתאר אותו לו – על זה לא ידע לענות לעצמו. אבל דמיונות היו, דמיונות שונים, דמיונות בלתי־נתפסים, מגוחכים, אבל מתוקים. בכל אופן, שיימשך כך לעולם, בלי התגשמות אותם הדמיונות – הרי אין זו “תכלית” כל עיקר… והעיקר היה לא רק מה שחייו כיום, חייו בעין, הנם רעים והוא שאף לטובים מהם. אמנם, גם שאיפה זו היתה, ולא עוד אלא שהיא צפה למעלה, אבל במעמקים לא היתה השלטת… גבירה־שאיפה זו היתה, היתה… הלא מסביב הכל כל־כך יבש ומר וקשה: האויר הצורב, מוצץ־הזיעה, ההוטל הנרפש, האוכל המגואל והמרעיל, הזרות הקרה, ואי־אפשר היה שלא לשאוף לדירה נעימה, לארוחה טובה, לצל, לפלג זך, לעבי־יער, לשדרת־אילנות… ברם, מכל־מקום ובכל זאת לא היה זה עיקר־העיקרים… ויש גם שאדרבא, להפך: בשתי ידים היה דוחה כל נסיון להיטיב את חייו, לצאת לרגע מן העזובה והרשלנות והדחק והרפש הזה… ואולם מה שנגע תמיד עד דכדוכה של נפשו היה חוסר־הטעם שבחיים אלה; לדבר נורא עד מאד נדמה לו להוסיף לחיות כך, חיי־תפל אלה, בתור “פועל חקלאי” המחפש עבודה, וכשהוא מוצאה, הוא יוצא בבוקר ומתחרה כל היום בערביים המרובים, ה“זרים”, מימין ומשמאל, ונלחם כל היום עם ה“משגיח” ועם נימוסיו, ושב בערב אל ההוֹטל, ואוכל חמיצה מבעבעת ומבשרת־רעות לבטן, ובא אחר־כך לקלוב־הפועלים ומפהק מעט וקורא עתון ישן וחוזר להוֹטל, וישן שנת רווקים עם כל מיני שרצים עוקצים, ומשכים עם צלצול־הפעמון, ויוצא שוב לעבודתו עד ערב… והעבודה אינה נוגעת, אינה נוגעת, ומטרתה רחוקה, רחוקה, מטושטשה, בלתי־נראית, בלתי־הוֹיָה… וכך שנה, שנתים, עשר שנים, לעולם… בלי שינוי, בלי חליפה, בלי תמורה, בלי תקוה… מה? כל האנשים חיים כך, אומר מנחם? כן, ודאי, זה נכון, וההתאוננות ממין זה והשעמום הזה הנם באנאליים, בלי ספק… זה יודע הוא, חפץ, וידע גם אז… אבל הוא סבל מזה… אַפּאטיה תקפה אותו, התרשלות גמורה בנוגע למאכל, למלבוש ולמשכב… הוא היה נכון לבלי החליף חלוקו חדשים שלמים… הוא היה נכון לשכב על מיטה בלתי־מוצעת משבת לשבת ולשגות או לא לשגות בדמיונות… הוא שנא את חבריו למעון, כשנתעוררו לכבד את החדר… מחלה משונת־גון חלה אז… השם “מרה־שחורה” לא יספיק לה, כמדומה… כמו איזו בעתה מפני החיים נפלה עליו, כמו איזו בחילה בכל אשר מסביב תקפה אותו… נפשו תיעבה כל אוכל, הוא כחש ורזה משעה לשעה, וככל אשר המעיט לאכול, כן הוסיף לחלום ולדבר, כאילו להימלט בזה מפני האימה הפנימית; והוא מקודם לכן לא היה מן הדברנים…
על מה דיבר? – על הכל, ורק לא על דמיונותיו וחלומותיו שלא ניתנו לדיבור… – – – אותה הילדה הנאוה, אשר ראה לפני חדשים אחדים, בבקרו בבית־הספר שבמושבה, תגדל ותהיה כלילת היופי והשלמות, נפש־גבר וחן־אשה יתלכדו בה, והיא כבר כבת שבע־עשרה… והוא בן שלושים וחמש, פי־שנים משנותיה, דווּי וסחוּף… אבל היא תאמר לו: “אין דבר… ראיתי את עינוייך, ובת־לויה בחייך הקשים הנני רוצה להיות… אבי הוא העשיר במושבה, ואני היפה בבנות… אבל אני עוזבת הכל והולכת אתך, כי בך בחרתי…” לא, היא לא תאמר כך, היא לא תדבר אליו בלשון גסה שכזו… היא תגש ותניח את כפה עליו בלי אומר – והכל יובן מאליו והכל יתוקן לאושר שכולו טוב… – – –
על הכל הרבה חפץ לדבר באותה תקופת הדיבור הנוראה, אבל לא על דברים שכעין אלה, לא על דמיונות התוהו והשגעון האלה. כמו מאליו, שלא בדקדוק ובכיוון, הוּסבּוּ דבריו לרוב דוקא על עניני הכלל, כלומר, על דברים, שאם הכאיבו לו במקצת וזיעזעוהו בימים כתיקונם, הנה בעצם, ובפרט בשעות הרעות, לא נגעו בו; וביחוד הביע תרעומת רבה על הענינים הרחוקים שבאותם עסקי הכלל, על ענינים שלא בידו ולא ביד חבריו בני שיחתו היה לתקנם אף כחוט השערה. הוא הרבה, למשל, לשיח בתנועה הערבית, בתחיית הערבים, בשנאה הלאומית שלהם, הרבה גם לדאוג… לעלילת דם; לשער השערות, לבקש עצות, לחבל תחבולות של הצלה ושל המלצה. וזוכר הוא: פעם אחת אירע ובאה בת אחת המשפחות הערביות שבמושבה להוֹטל־הפועלים, הקרוב לביתה, לשאול לתומה את היושבים על הספסל מבחוץ, אם לא ראו את אחיה הקטן, שהלך לאיזה מקום ולא ידוע להיכן. הוא, חפץ, שישב על המפתן, נתחוור מיד כתכריכי־מת. הוא לא התנפל עליה ולא דחף אותה, – עדיין לא הגיע לידי זה שיתנפל על איש או שידחוף אשה במו ידיו – אבל כששמע מפיה את המלה “זְריר”, כלומר הקטן, קפץ ממושבו כדקור־סרפד, נרתע לאחוריו לחלל־הדלת, כמבקש מפלט, ושם התחיל לרקוע ברגליו ולצעוק: “זריר… זריר… יוּ”ד זעירא… ידעתיך!… איננו אוכלי־אדם… איננו שותי־דם… אבל לך והוכח לה לערביה הלזו, שאחיה הקטן שאבד אינו אצלנו, בעוד שהערבים מתעוררים לתחיה… וצרעת השנאה והחשד פרחה גם בם… וימי הפסח ממשמשים ובאים… לך והוכח!…" – – –
בשים לב לתנאי המקום יובן על נקלה, שכל זמן שחפץ התנהג ככה, עדיין לא דאגו לו חבריו כל־כך: כל זמן שהאיש דיבר הרבה בשאלות כלליות ובעניני הציבור, לא שמו כל־כך לב לשינויים שנתהוו בו, אם כי ראו אותם. הן כל זה היה באותה הסביבה של חולי־עצבים, של דואגי־עולם, של נגועי מחלות־הכלל, שהכל אצלם, לכאורה, הוא עניני כלל וציבור; שבהלוך אחד מהם לחוץ־לארץ, לא היה הולך סתם, בחינת מאן דביש ליה בהאי מקומא לילך למקומא אחרינא, כי אם “עוזב” ו“בוגד באידיאל”; שבעסוק אחד מהם בשמירת כרם, לא היה שומר פשוט של כרם פלוני, אלא עומד על משמר שמירת כרם בארץ־אבות; הלא זה היה באותו ההוטל, שכשהאכסנאית היתה מקדיחה את התבשיל, – ואימתי לא הקדיחה? ומי השגיח בזה באמת, שלא לשם דיבור? – לא היתה בעיני אורחיה מבשלת גרועה מעלמא, אלא דוקא “אשה שאינה יודעת ואינה מוכשרה למלא כהוגן את חובתה כלפי הסמוכים על שולחנה”. – – –
ואולם מהרה באה הריאקציה והכל ראו פתאום, שחפץ אינו כלל קרבן־הכלל. ה“מיטאמוֹרפוֹזה” האחרונה של חפץ הוכיחה זאת לכל. פניו לא הוטבו, עיניו לא נרגעו, אך לשונו, לא רק בינתו, כמו נסתתרה. טוב, הוא נעשה שתקני, אבל שתקנות לשתקנות לא דומה! הן ימים שלמים אינו מוציא אף מלה אחת מפיו! אז ידעו, כי גם דבריו שלפני זה היו לחוד ומחלתו לחוד; כי סיבת מחלתו אינה צרת הכלל – מה! – אלא זו, כנראה, בסיס פרטי לה; פשוט, מכאובים פרטיים, שאין להם שייכות ישרה למצב הכללי ושאינם נוגעים, איפוא, ואינם צריכים להיות נוגעים לאחרים, זיעזעו את עצביו. ובכן… ובכן מה לעשות? – באסיפות שהוקדשו לחפץ החולה שלא בפניו, אם כי לא שלא בידיעתו, נדבר הרבה על הצורך לרפאותו, פשוט לרפאותו, כלומר, “לשים תחבושת על הפצע הישן הנגלד של הנדון, שקרומו, כפי הנראה, נקרע והתחיל שותת דם” וכו‘. אמנם, “תרופה ראדיקאלית, מי יודע אם יש לה למחלה שכזו, אבל בתור פאליאטיב” וכו’ – ירושלים או בירוּת…
ויחס־הכבוד החיצוני אל חפץ נתמעט עוד יותר ורגש־הרצון הפנימי נתרבה מקץ הימים, כשהתחיל הוא, בעל־הדבר ובעל־היסורים, להודיע – בבושה גמורה! – שהוא… “נוסע” לגמרי, שהוא… שהוא יוצא את הארץ. למרות שגם אז, כמו תמיד, רבו היוצאים על הבאים והנשארים, עדיין היו נוהגים להתמרמר בפה – ואחדים גם בלב – על ה״מוֹעלים בשליחות הלאומית" ו״עוזבים את המערכה".
חפץ חלה… מה היתה מחלתו? חפץ נסע… למה נסע? רוצה הוא לראות קצת את העולם הגדול – היה מגמגם. אבל בלבו היה מוסיף: רוצה הוא לחיות, לחיות… הוא לא הגיד, לא יכול להגיד זאת לאחרים, למרות כל הזכויות שנתנה לו מחלתו על זה, אבל בתוכו פנימה ידע, איזו צרכים אנושיים דוחפים אותו מפה… צרכים פרימיטיביים, ואם תמצא לאמור – לא יפים, שבכל אופן כאן לא ימָלאו, לא יוכלו להימלא… כן, הוא היה עיף מן החיים החד־גוניים, הכבדים מנשוא, בלי זיק־עונג, בלי אשה, ורצה להיפטר מהם באיזה אופן שהוא, להמיש צוארו מעול אופן־חיים שכזה… גם דמיונותיו פה, דמיונותיו הרחוקים, הבלתי־פוריים, היו לו, סוף־סוף, לזרא ולמוּקצה מחמת מיאוס… הוא בלבו ידע את אשר הוא חולם, חולם מקרוב: שם… ערים גדולות… ערי אירופה… שם כל שׂכיות־החמדה… שם אפשרויות שונות… שם גם יעבוד… שם יעבוד קשה… ודאי קשה מאשר כאן… אבל המשכורת תהיה הגונה… שעות־החופש, שעות־הפנאי בערב, תהיינה מוקדשות לו, לעשות בהן מה שלבו חפץ… הוא יהנה קצת מן העולם… הוא יחיה קצת חיי אנוש… ככל האנשים… הוא ישכח כל זה… הוא יטייל בערבים ברחובות, חפשי, יבוא לבתי־זמרה, לתיאטראות, כחפצו… תהיינה בוודאי פגישות מעניינות, פאנטאסטיות… לא ימנע גם מבתים אחרים… ושמא יתוודע גם לעלמה רכה, עדינה, יפה…
ושוב דמיונות, דמיונות רחוקים!.. תכונתו הארורה…
*
כשלוש שנים נדד חפץ בערי האוניברסיטאות שבמערב־אירופה, עבר מעיר לעיר, ממקום למקום – ולא נח. בסקרנות ובעריגה, רעב וחסר־כל, היה נושא עיניו אל “ברק־הציביליזאציה של המאה העשרים”, אל הרחובות המפוארים, ההומים, עם דרכי החיבור שלהם המשוכללים, אל המחסנים הענקיים, השוֹבים בפאר־עשרם, אל חלונות־הריסטוֹראַנים המבריקים, אל מבואות־התיאטראות המוארים, אל תערוכות של תמונות ושל סחורות. שפות לו זרות צילצלו באזניו ואנשים הדורים וזרים ונשים טופפות־לראוה עברו על פניו. בפאריס עבד שלושה חדשים באיזה בית־עבודה על יסודות פילאנטרופיים בשביל “האחים העניים הנודדים מן המזרח”, עד מלאת מועדו, ושוב נשאר בלי עבודה, ושוב נדד למקום אחר ומשם בא לשווייץ הצרפתית… ואז ראה חפץ, כי השינוי הנכסף בשבילו לא בא על ידי שינוי המקום. בכל אשר יבוא הוא גר בפאת מיטה נאלחה אצל איזה גולה־רוכל עני שברחובות־היהודים הנאלחים בערי־המערב, שאפילו הז’ארגון שלהם, של אותם היהודים־האבות הגרים ברחובות ההם (הבנים לומדים בבתי־הספר ומדברים שפת הארץ), כבר אינו יהודי, אינו עברי־טייטש, אלא מין בליל אחר, חדש, זר ונכרי… שם־העיר משתנה, אבל המיטה אחת היא… ובימי הבטלה הוא מבלה שעותיו על כרחו בשעמום ובתפלוּת ב“קלוב הפועלים היהודים” שבגיטו, באותו בית־האוסף לנדכאים ולנידחים ולפליטים ולמשועממים ולתלושים ולמושפלים ולמרי־יום כמוהו…
סדנא דארעא בשבילו היה איפוא אחד. לא, לא אחד: המאוחר היה רע מן המוקדם; הרבה יותר רע. כי בעוד שתַּמָן, ב“ארץ־ישראל”, היה, איך שיהיה, איש ככל האנשים, הנה כאן, במערבא, הרי הוא אדם ממדרגה נמוכה מאד, מה שמתבטא בגדולות ובקטנות. דרך משל: שם השתמש בשפה המדוברת בין יהודי ארץ־ישראל ה“אשכנזים”, וזה היה טבעי, לא היה במה להתבייש, ואם דיבר לפעמים עם איזה מורה או תלמיד בית־ספר או עלמה משכילה עברית, הרגישו כולם גם מעין איזו הרגשה יחסנית. וכאן – כאן כאשר יפנה לאיזה גולה מרוסיה, ולא כל־שכן ליליד־, ובפרט לילידת־הרחוב שבארץ זו, בלשון האב והאם, ובהכרח, אחרי אשר משפת הארץ לא קלט אלא איזו מלים בודדות, ירגיש הוא כל הזמן, שהוא מדבר ז’ארגון, ז’ארגון, ז’ארגון, בעוד שבן־שיחו, וקל־וחומר בת־שיחו, היה בוחר לפטפט אתו בשפת הבחירה – שפת רוסיה או שפת המדינה. ארשת־השפתים היתה אז אחרת לגמרי! שאלת־הלשונות שוב לא היתה כאן “פרובלימה לאומית”, כי־אם דבר מפגעי ומרשמי החיים יום־יום, שעה־שעה.
אמנם, מקץ שנתים ימים לשבת חפץ בחוץ־לארץ ניצח בו לזמן כשרון־ההסתגלות של בני גזעו ומצבו החיצוני התחיל להשתבח. הוא מצא משׂרת משָׁרת בבית־מסחר יהודי למכירת בגדים ישנים ולאט־לאט התחיל להיעשות ל“איש אחר”. התחילו משתכחים, לכאורה, כל אותם הקאפּריזים הרוחניים ו“השגעונות המזרחיים”, כדברים אשר אין חפץ בהם, ובעת שמנחם, ידידו כעת, פגש בו לראשונה, לא היה אפילו שמו יחזקאל, יחזקאל חפץ, כי אם אחר, לגמרי אחר, לגמרי לא נבואי ולא מזרחי ולא ארץ־ישראלי.
מנחם נפגש בו באותה העיר אשר בשווייץ הצרפתית בבית משפחה יהודית אחת, שגורשה מרוסיה ונדדה לאנגליה ונשלחה בחזרה מאנגליה ותעתה לאותה העיר ש“בצדי הדרך”, מפני שקיוותה למצוא שם קרוב עשיר, והקרוב לא נמצא, ובינתים התחיל הבעל לעסוק באיזה עסק של קומיסיון ונסע לאיזה מקום ולא יסף לשוב (יש שאמרו שמת בדרכו מן המחלה, שבגללה לא הוכנס לאנגליה, אבל הדבר לא נתברר כל־צרכו).
האשה העגונה ההיא היתה אשה אֶכּסצנטרית במקצת. למשל: למרות מחלתה, שלא נתנתה לעבוד ולהשתכר ולפרנס את בני־ביתה המרובים, ולמרות חולשת ילדיה “היתומים החיים”, התעקשה דוקא, שכולם, כולם, כל ילדיה, החל בקטן וכלה בגדול, לא ימנעו מבקר במכינות של בתי־ספר תיכוניים, דוקא בתיכוניים ולא בעממיים, שאיש מהם לא ילך, חס־ושלום, לעבוד, אלא שכולם ילמדו, ילמדו הרבה, ובכל מאמצי שארית כוחותיה השתדלה, שיהיו כולם לבושים כדרוש, כ“ילדים מהוגנים” (על אכילתם לשובע לא עמדה כל־כך ובזה לא דיקדקה ביותר). לתכלית זו כמעט שוויתרה על אחת, על בתה הבכירה, שלא הקדישתה ללימודים, ובחשבה אותה ליפהפיה מאין דוגמתה, היתה מוכנה להשיאה ל“מפרנס”, יהיה מי שיהיה, למרות מה שזו, ה“יפהפיה”, היתה עדיין צעירה לימים מאד, אולי פחות מבת שש־עשרה. היא, האם העגונה, היתה מוסיפה שנתים על שנות־הנערה, שאמנם היתה די־מפותחה באברי־גופה, והיתה מעידה עליה, שכבר מלאו לה שמונה־עשרה, והיא, איפוא, כבר בת תשע־עשרה, ברוך השם, ואין כלל מה להתבייש בבת שכזו, ברוך השם. זו היתה נערה לא יפה ביותר ולא בריאה כל עיקר, אבל מושכת את הלבבות ברזון־פניה, בגובה־חזה, בעדנת־רפיונה, בבהרות המעטות שמשני עברי חטמה המופשל, בהרות־קיץ כמעט בלתי ניכרות, שבאו לה מתוך אי־ההתאַקלמות הגמורה בעיר החדשה – ובצוארה הכחוש, הזקוף. תלבשתה היתה תמיד – שלל־צבעים. בשמלתה הצבעונית־כהה, שמתחת, במקום שהיא מתקצרת, כפי האָפנה, היתה כחולה, ובחולצה שלה הבהירה מאד דמתה אותה נערה לצפור פלאית, שבאה ממדינות־הים. ברם היא היתה מחליפה את צבעיה ונטיותיה – ומאליה, שלא במתכוון, מבלי משים – לפי תכונת הדיירים הקבועים ב“פּאנסיון” שלהם. פעם, כשגרו אצלם צעירים, שהיתה להם איזו שייכות לעבודת הצבא, התעניינה הרבה במחולות, ואפילו בהתעמלות של נשים; אחר־כך באו בני בית־ספר תיכוני לגור אצלם והיא התחילה עוסקת ביושר־הכתיבה, בקאליגראפיה, בגיאוגראפיה, בדקדוק, ואחד התלמידים הגיע אפילו אתה בהיסטוריה כמעט עד אלכסנדר מוקדון. רק לשמו של חפץ, שאף הוא נעשה באחד הימים לאחד מאוכלי שולחנם, לא נעשו אצלה כל שינויים.
לחפץ, כאמור כבר, היתה אז משרה לא־רעה והאם היתה קוראה לו “הקומיסיונר שלנו” ומדברת הרבה באזני בתה, שאין לדחות איש כזה, שלא יחסר לה אצלו דבר (האשה המשוגעת האמינה משום מה, שיש לו לחפץ “מטמונים”, ואיש בלעדיה לא ידע!), איש כזה, האוהב אותה כל־כך, אַשר יאַשרנה אושר גדול ויתן את כל חייו בעבורה.
מה שנוגע ל“אהבתו” וכל יחסו של חפץ לענין, הנה לא היו אלה אלא יחסים עדינים־ציניים של גבר חלש לנערה רכה. לראשונה, כשבא אל הבית במקרה, בבקשו לו בית “רוסי” לאכול שם, חמל על המשפחה הנידחה והיטיב לה ככל אשר יכול, ואולי גם קצת יותר מכפי יכלתו, ולנערה לא שם לב כלל, כי לא מצאה חן בעיניו. בהכרה – וכמו על פי מצות הרופא – ביקש לו נערה בריאה, דוקא בריאה, ובעצם הדבר אף כזו לא ביקש. הוא, אמנם, חשב על נישואין, אי־אפשר היה לו שלא יחשוב על זה – הן מצות הרופא היא – ושלא ידפוק לבו בעת חשבו על זה, ויש גם שנטה להכריח את עצמו לישא אשה, יש גם שהשיא את עצמו להחליט דבר, לקבל החלטה חיובית ויהי מה – ביחוד בעלות על זכרונו מחזות ומחשבות כעורים, שרק כתלי חדריהם של הרווקים יודעים אותם – אבל הוא היה כל־כך בלתי בטוח בעצמו וכל כך שפל בעיני עצמו, עד כי בעצם הדבר לא ביקש ולא יכול לבקש לעשות צעד ממש. אפילו קצות חלומותיו משכבר הימים, טרם נסעו מארץ־ישראל, על “פגישות” ו“יחסים חפשיים” – לא נתקיימו. הוא נמשך, התלהב, רטט – ופחד וירא; ובז לעצמו גם על המשיכה גם על היראה. הוא לא ידע מהו פרי הכרת חולשתו: עדינותו שבגלוי או ציניותו שבסתר… ואי־הידיעה הזאת המרה לו עד מאד. ואולם, בכל אופן, היה מתענג – ובאמת – כשהאם העגונה היתה מוכיחה אותו תוכחת חיבה ומתק־שפתים שבמעמד בתה על “פזרנותו היתירה” בנוגע אליהן… קמצן לעצמו ופזרן לאחרים, ו“מה מצא בהן, מה ראה על ככה?” הוא היה מתאדם מעונג ומגמגם, שאין דבר… אין דבר… הוא משׂתכר… יש לו רב… בתורת הלואה… הוא מלוה להן… והאם היתה שולחת מבטים רבי־הרמז לבת, שהיתה סרה אל החלון הפונה חוצה לראות בעוברים ושבים… אך פתאום, ביום מעונן אחד, ראה חפץ את הנערה ברפיונה המיוחד ויחמדה מאד, וממחרת אמר בלבו: “אני אוהב אותה ואני אשא אותה”… רק רגעים אחדים עברו פקפוקים במוחו, אם היא המתאימה לו: הן הוא עני, והיא מפונקה, ולעבודה אינה מוכשרה (משרתת שכוּרה תמידית הן מחזיקות בבית ונקיון וסדר אין…); רק זמן קצר היה צר לו בעומק־לבבו על ש“מתוך כך נתגלה לו” – מה שבאמת אולי לא היה כך, והוא ידע זאת, אלא שלא האמין – כי כל “חסדיו” ו“צדקותיו” למשפחה זו היו בגלל הנערה… ואולם כעבור התקופה הקצרה הזאת, תקופת הפקפוקים הראשונים, התבצר עוד יותר באהבתו לבת־העגונה והתחיל לבקש את “לבה” (אף על פי שהפקפוקים, כמובן, לא חדלו; היתה כאן, כרגיל בענינים כאלה ובכל הענינים, עוד תוספת של צירופי־אֶמוֹציות אויריים, חולפים, בלתי־נתפסים). אמנם, גם לאחר־כך, כשלבה זה כבר היה נתון לו באופן רשמי, והוא, ברשות אמה ודעת הקהל, חשב את עצמו ל“חתנה”, יש שהד מימי השעמום והשגעון של עונת חייו האחרונה בארץ־ישראל היה מגיע אליו, מתגבר עליו, קורא לו לחזור, ואז היה מתרפה ומתקרר ברגשותיו אליה וסובל מאד מזה. סובל משנה: מצטער על הקשר שנקשר בו שלא לצורך ועל התרופפותו של הקשר הזה גם יחד. מצד אחד כבר היה צר לו על דמיונות־הבלהות הנעימים, שייפסקו, על היציאה בעל־כרחו ממדור־הרווקות, שהוא כבר התרגל אליו וכבר נושא הוא את אוירו בקלות, ומצד שני איימה עליו התבטלות הדבר החדש בכל נוראותיה, בכל נוראותיה, קודם כל כלפי הצד השני וסבלון הצד השני, וביחוד בנוראות של התנדפות רגשו ואי־פוריותו, שנדמתה למועקה של חוב שלא נפרע… “אה!.. – דיבר קול נורא בנפשו – גם זה כבר הולך ונמוג; הא לך ‘האהבה הנצחית’ שלך”… וסוף־סוף אימץ חפץ את רוח־עצמו ולא הרפה ממנה. הוא העלים עין מהרבה צדדים וביקש לשתות מן הכוס המזוגה ויהי מה. יש שהיה הולך אתה לטייל ביום יפה, שותה את האויר הרוה בקרבתה, מגרש כל מחשבה רעה על אודותיה, מתעלס אתה, בוכה הרבה בחיקה וחושב את עצמו למאושר ומתפלא ומתענג על אשרו, בעוד שכל הזמן לא תפסוק ממנו הרגשת־אימה מעורפלת, כי אין בלבו אמונה גמורה באשרו, כי רק מתחפש הוא לפני מאן־דהו, רק משיא את עצמו כי מאושר הוא… והעקא היא לא רק בה, – היא בוודאי אינה כדאית, שיבכה בחיקה ושיהיה מאושר על ידה – כי אם, בעיקר בו, בו… בין כך וכך, והוא עבר לגמרי לבית אם־“כלתו”, נתן לה את כל משכורתו – גם את זו שלקח במוקדם – עד הפרוטה האחרונה. ואם כי עדיין לא היה מתמיד כל הבטחון בלבו, כי זו היא המיועדת לו בוודאי, אם כי הספק עוד כירסם את כל עולמו הפנימי וגזל את יתר הפליטה שבמנוחת נפשו, הנה האחר שבו, המשרת בחנות של בגדים ישנים – ואולי לא רק הלז – מצא את סיפוקו, והאמין, כי מצוֹא מצא את אשרו בעיר הנכריה הזאת וכדאי להקריב הכל, אם ידרש, ובלבד ש“זה לא יבָּטל”… האומנם, אפשר שגם זה יבּטל? לא!.. אל יפתח פה לשטן… חִתּת אלוהים באפשרות זו…
ושם אתם סטודנט בן עירה של האשה העגונה וחמילין שמו. האיש ההוא, למרות היותו יליד־רוסיה, היה בחיצוניותו ובתכונתו דומה לבן־מזרח שקיבל “השכלה” באירופה. יחזקאל חפץ, בנסעו לארץ־ישראל וגם בהיותו שם, ראה שכמותו בין הארמנים או היוָנים, שהתבוללו ע“י נישואי־תערובת עם ערבי סוריה הנוצרים, או בין התורגמנים השונים, הערבים העירוניים החרוצים, היודעים לשמש לפני טוריסטים. קולו של חמילין היה קול עבה־ניחר, מעין קולו של החולה במחלת הסיפיליס, אבל פניו היו דוקא חלקים, שחרחרים־צחים. אגב: לו, לחמילין זה, לא היו פנים שמחים, למרות כל הדר־שחרירותם, ומבת־צחוקם השמנה והקהה, שאף היא היתה מופיעה עליהם רק לעתים רחוקות מאד, זינקה והבהיקה תמיד איזו אבירות נוקשה, פָּרית. בין החברים בני בית־הספר העליון שבאותה העיר דיקדק חמילין להבליט את בורגניותו, את אי־היותו בן עניים, את אמידותו, שׂביעותו ואת בגדיו החדשים, המגוהצים – מימי ילדותו ועד היום הזה. ואולם בחוסר הסבל הרוחני שלו לא מצא לנכון להתפאר; את בוזו ל”אידיאליסטים" לא חשב לו לחובה להבליט; בזה לא היה דומה לאנשים מסוגו; הוא כמעט לא ידע מזה, לא חש בזה ולא הירהר בזה. אם היו לו לחמילין איזו סכסוכי נפש ורוח, הרי הצטמצמו בשאיפה למלא תפקיד של מבריק־בעולם יותר מכפי שניתן לו על פי כשרונותיו וכוחותיו. הוא דאג על כל קמט חדש שבפניו ובלבושו, ויחד עם זה כאילו לא הביאוֹ בחשבון. בין הסטודנטים הגויים, התושבים, הקבועים, ה“קאריֶריסטים”, בלי כל משבר, בלי כל מסוה וצורך־מסוה, היו רבים כמותו בגסות־המזג, אם כי שם נתכסה הדבר לרוב מאליו בקליפה דקה של תרבות שנתקבלה בירושה מן שתי מאות־השנים האחרונות, מה שלוֹ, לחמילין, בן “המפלגה הבינונית בישראל”, לא היה כלל; אבל בין הסטודנטים הישראליים, הגרים, המטולטלים, המסוערים, ה“קאריריסטים” המבולבלים, היה הוא חטיבה מיוחדה במינה. הוא התייחס אל כולם, בלי הוציא איש מן הכלל, כאל איזו “קבצנים עושי העויות”, או יותר נכון: לא התייחס אליהם כלל, לא הביאם בחשבון כל עיקר, כקמטים אלה שבפניו ובלבושו, השתמט מהם וביקש לו חברה יותר נכבדה.
אל האשה העניה בת־עירו היה נכנס, בכל זאת, מפקידה לפקידה.
ואז קרה המאורע הקטן, שחפץ עוד היה מזכירו למנחם אפילו בשבועות הראשונים לשובו אתו ארצה־ישראל בהיתול מרובה כלפי עצמו ושלפעמים היה גם מכתיר אותו בכינוי מיוחד, לומר, המאורע־ה“אֶפּיזוֹד”, שיש לקרוא לו – נו… “כיצד נעשה אדם לספקן”, או – “בית מול בית”. כי מול ביתה של אותה אשה עגונה, שגרה באחד הרחובות הנידחים ברובע־היהודים, היה “בית” אחר, בית במרכאות כפולות. והנה חמילין – צריך להקדים – למרות מצאוֹ לנכון לכבד לפעמים את בית בת־עירו בביקוריו, מאס לאכול על שולחנה: בן “בעל־בית” שכמותו רגיל ל“פנסיון” אחר! והפונדקאית שׂטמה אותו, כמובן, על זה משטמה גדולה, עוד יותר מאשר על שהיה כבר, כפי הידוע לה, בעל אשה וילדים (לחמילין היתה אשה בעירה של אם־הבת, אשה שהוא חי אתה בתגרה, אם כי גם היא, האשה־אשתו, מלבד הוריו, תמכה בו תמיכת כסף), והיתה מדברת לה לבתה תמיד ברמיזה גדולה, שאם האדון הסטודנט מוקיר את רגליו מביתם, הנה מהבית שממול ביתם אין הוא מוקיר את רגליו כלל. לילה־לילה; לא ייעף ולא ייגע. ולא פעם כשהשכימה היא, הפונדקאית, בבוקר לצאת לשוק, ראתה אותו יוצא משם. – בזה, אמנם, אפשר, שהפריזה קצת: חמילין, ה“בלתי עיף ויגע”, היה באמת, ביחוד בשנים האחרונות, מאוהבי־המדה ומהולכי הדרך הממוצעת ולא היה שטוף כל־כך, אבל על הצעירה הכלה, שקיבלה את הדבר כהויתו, עשה הדבר רושם. עשה עליה רושם גם זה, שחפץ “חתנה”, כאמה, לא ידע זהירות והזהירה על חמילין, שבחברתו אין הוא רוצה לראותה בשום אופן, אחרי שאותו מנוּול וזוֹנה מתהלל בריש־גלי על “האינטריגה הקטנה שלו בבת בעלת הפנסיון הקטנה”. –
…פעם אחת בערב נזדמנו חפץ וחמילין באותו הרחוב ומבלי אמור שלום איש לרעהו ניגשו שניהם עד שני הבתים וכל אחד מהם נפנה לעברו. “הוא הולך ל’ביתו' ואני הולך לביתי – הי עדיף?” – כך חשב חפץ לא בלי משהו גאוה ובלבו פיזז רגש־הנעימות, שמקורו בבטיחות ובקרקעיות של ההולך לקראת העתיד המסוים, של ההולך לבנות לו בית נאמן, להקים לו יסוד מוּסד לשבתו בחיים… הוא היה אז במרום מצבו ה“חתני”, כבר קנה אפילו איזו “מתנות”, שנדרשו ממנו, ובעוד שבועות אחדים כבר היתה צריכה להיות חתונתו. ואולם בהיכנסו לא מצא את “כלתו” בבית. אַיה? – אמה לא ידעה. – “אם היא חיכתה, חיכתה לו, והוא לא בא” – דיברה אתו המחותנת קשות. – “איך ‘חיכתה’? הן זו שעת שובו מבית־המסחר; הן בכל יום הוא בא בשעה זו, לא במוקדם… " – “נוּ, מילא, אין דבר… כנראה, הלכה עם איזו רֵעה לטייל”… ואולם אחרי שעה, כשעדיין לא שבה, והוא, חפץ, כבר הספיק לאכול לחם, הלך לבקשה בגן־העיר. בּיקשה שם ולא מצאה. במפח־נפש שב על עקביו ובגשתו לספסל אחד אשר בשדרת האילנות הקטנה, שברחוב הסמוך לאותו ה”בית" מעבר השני – והנה זוג: היא יושבת בחיק חמילין.
חמילין לא הרבה אחר־כך לשהות באותה העיר, כי בינתים נתגלתה במועצת בית־ספרו תרמית אחת, שעשה זה ה“רוסי” השחרחר בנוגע לעבודה־שבכתב המובאה לבחינה, והוחלט שיוּצא מבית־הספר עולמית מבלי רשות חזרה. ואולם גם חפץ עזב אז במהרה את העיר, אם כי אחרי יציאת חמילין זרחה לו תקוה רבה, ש“עסקיו יוּטבוּ”. לא הועילו לו כל דברי הניחומין שבהם ניחם את עצמו, כי בעוד שהוא, חפץ, התנהג אתה כל הזמן בתום־לב, בישרת־לב ותוכו כברו, מה שגרם לו להיות גלוי לה כולו ובלתי־מעניין, לקח פלוני את לבה של הנערה הבלתי־מנוסה בעקלקלות ובחנופה, עד שנכשלה. כלום לא הועיל. הכאב היה חזק, עז, עוד עז מה“אהבה”. למעשה, אמנם, יכול היה גם עתה “להשאירה בשביל עצמו”, כדברת אמה, שאחזה בכל האמצעים “לעשות שלום” ולא הבינה בשום אופן את דברי הטירוף של החתן האומלל. “טוב… במציאות אהיה אני, אחרי שהוא איננו… אבל כלום אני אהיה?.. גם הלב הוא מן המציאות… ובלבה הן הוא יושב”… – “איזה לב? מה לב? מה נערה שכמותה יודעת על דבר לב? טענה האשה – ילדה היא… היא אינה חושבת עצמה כלל לחוטאת… אילו הרגישה שחטאה, הן לא היתה יכולה להרים את עיניה אליך, ואתה הלא תראה” – – – כן, חפץ ראה, ראה הכל, וגם ידע הכל, ידע אפילו ש… ש… שבדיעבד ניחא לו, ניחא לו בכך, ניחא לו, שנגמר כך, שלא יצא כלום (הלא כן דרך “גברים” שכמותו ו“אהבתם” של אלו שכמותו). אבל… אבל עם זה דמיו לא שקטו וכולו חש, שאין בכוחו אלא אחת: לברוח… הוא הרגיש רק אחת, שהוא צריך לברוח, לברוח… ואז נעורה בו החרטה על אשר נסע מארץ־ישראל… היאך! שם הלא האנשים אחרים, יחסי החיים אחרים, אחרים לגמרי… הוי! הוא לא ידע להוקיר את חייו במושבה הארצי־ישראלית – והנה ענשו… שם הלא אין מקום לאֶפּיזודים שכאלה – אין מקום; זה, לכל הפחות, ודאי; לשם, לשם ישוב…
פרק ב
חצרות־בתי־החולים שבירושלים, כפרוזדורי־בתי־הכוללים שבה, היו מלאות המונים תשושי כוח ודווּיים, עניים ואביונים, חבושי פרצוף ונגררים אחרי מקל, נאנחים ונאנקים – לא פחות מאשר אז, לפני אלפּיים שנה, כשנתגלה בה אותו האברך הגלילי, שבתומת הזיותיו וגאותו האוילית האמין, כי רפאוּת בידו למַדוי המוכים והנגועים, הטעונים והעמלים. שמשי החברה קדישא התרוצצו בהן, באותן החצרות, ומיהרו לקבור את המתים של היום, “כדי שלא לאחר את הכולל”, כשם שהעומדים צפופים בפרוזדורי־בתי־הכוללים נשאו עיניהם הצמאות אל הגבאים וה“אוחזים ביד”, לקבל מהם “שעה אחת קודם” את המובטח מלפני ימים ושנים, וחלו ורעדו, שמא יאחרו, חס וחלילה, את שעת הביקור של חוליהם בבתי־המרפא.
– בואי ברכה, – אמרה אשה זקנה אחת לחברתה בחצר בית־החולים “רפואת־הנפש”, שלשם בא הפועל חפץ בעונה הקבועה לשאול על מחלתו – בואי ונשב על הספסל פה. הנה ספסל פנוי.
– בואי, גוֹלדה, – הסכימה ברכה להצעה וישבה ראשונה.
– אני אשה ישרה ואַת אשה ישרה, וזיווג אותנו הקדוש־ברוך הוא, – המשיכה גולדה – בואי ונשב יחדיו ואספר עמך. אל ייסר השם יתברך… שרה…
– מ“משכנות”?..
– הא? הן, ממשכנות"…
והשיחה־הגניחה החלה. וַי־וַי־וַי. אַל ייסר השם־יתברך. לא איכפת לה, לא איכפת לה, לגוֹלדה הזקנה, ש“בעלי־החברה הטובים” יקחו… שיקחו את הכרים והכסתות… של שרה… של שרה מ“משכנות”… מילא… יקחו ממנה את הכר אשר עליו תשכב… אבל הדירה… להוציאה מן הדירה… היתכן?.. הלא זהו גזל… גזל בראש חוצות… היא הלא יתומה מרה… יתומה… אין לה קרוב ואין לה גואל…
“הנני בירושלים”, – הרגיש חפץ וישב גם הוא על אחת האבנים.
הזקנה המדברת התלהבה במחאתה, ריר התחיל נוזל מפיה, והיא היכתה על חזה הצמוק ביד, אבל “ודאי פחות ממה שהיכתה על חזה בעלת־הדבר, שרה מ’משכנות', בעצמה, בשעת מעשה, בשעת לקיחת הכרים והגירוש מן הדירה, לפני שעות אחדות” – חשב חפץ, שישב כפוף, מתוך המתנה לרופא, ופסוקים, פסוקים מן הנביאים, הראשונים והאחרונים, נישאו באויר לפניו וזימזמו, זימזמו באזניו. זקנו הצהוב המדולדל של אותו האברך המדולדל מן הגליל אף הוא נראה בחזון, ולבסוף חלף גם הפסוק “וראיתי את דמעת העשוקים”… אין להם מנחם… אין להם כוח… “מיד עושקיהם כוח”… אין להם מנחם… אין להם… אין להם…
ברכה, חברתה של גולדה, שהיתה, כנראה, בעלת מזג יותר נוח, מילמלה בקרירות של גזלנית:
– הם יקחו… את הכרים… יקחו… וגם מן הדירה יגרשו… יגרשו… אין כלל מה לדבר…
–הם כבר לקחו… כבר היה מעשה!.. – צעקה גולדה.
– זהו מה שהיא, ברכה, דוברת. הם יקחו. אין כלל מה לדבר. תשמע גולדה מה שהיא, ברכה, תספר לה –
והמספרת השניה התחילה לשפוך את שיחה מצדה ולתנות את צרותיה ופגעי חייה היא. יולדת מכּירה יש לה בבית־החולים הזה, אלמנה, שבעלה מת לפני חדשים אחדים. זו… אלמנת ברוך־בֶּנציה מ“כרם־שלמה”. מכּה היתה לו בגרון, לברוך־בנציה מ“כרם־שלמה”, וכשכבר היה מסוכן, הביאוהו לבית־החולים, אבל שבת היה אותו יום, ובשבת הלא אין מקבלים, ומת בחצר זו באותו יום… ואב ואם אין לה, לפריידה (שם האלמנה היולדת), וילדה בן־זכר, והיום צריך להיות סדר־הברית, והיא, ברכה מכירתה, שמטפלת בה ומבקרת אותה יום־יום, השיאה אותה, את היולדת, שתמסור את כיבוד־הסנדקות לר' יעקב. ר' יעקב אוהב להיות סנדק, והיה בוודאי מנדב בעד מצוה גדולה זו חצי מג’ידי ליולדת (“כיצד סבורה את? זה היה לה למוֹתר? היא היתה משליכה זה החוצה?” – התלוצצה ברכה תמרורים), ורבע מג’ידי אפשר שהיה נותן גם לה, לברכה, בעד טרחתה. סנדק אצל יתום ובכור – לאו מלתא זוטרתא היא. ר' יעקב היה משלם, והיא, ברכה, טרחה בזה לא מעט. גם אתמול היתה אצל ר' יעקב וגם היום היתה – הדבר בא לידי גמר, ור' יעקב, על סמך זה, כבר לא אמר “תחנון” היום. והנה עכשיו באה היא, ברכה, הלום… לא בפעם הראשונה… אך מקודם היתה החצר סגורה… והנה היא באה – רעם הלמה! סברה היא, שכבר היתה הברית…
– היתה!.. בלי ר' יעקב?! מה אַת מדברת?!
– מה שהיא, גולדה, שומעת. המשרת אמר לה, לברכה, זה עתה, שכבר היה סדר־הברית, אלא שהיא אינה מאמינה… אמת, המשרת אומר, שלרופא לא היה פנאי והבהיל את המוהל, ועשה זאת בבוקר השכם בחפזון, ובעצמו היה הסנדק… אלא שהיא, ברכה, אינה מאמינה, שלא היה לו פנאי… הוא רצה להיות סנדק בעצמו – זהו הטעם.
– והיכן פריידה?
– היולדת?.. בהמה היא… כְּפָרָה הניחה, שיעוללו לה כדבר הזה!
–עַולה היא, עַולה גדולה! – רעמה גולדה מחדש – כזאת לא יֵעשה… היכן היושר? פריידה ראויה לנזיפה.
– אני אשאל אותה, – קבלה ברכה בלי הפוגות – אני אשאלה: פריידה! מה עשית לי? רעה תחת כל טובותי שילמת לי?.. עתה איכה אשא פני אל פני ר' יעקב, אם רק אמת היא? הן הוא יירק בפני – ויצדק… האם נער קטן הוא? האם איזה מאן־דהו? הן הוא סמך עלי ולא אמר “תחנון”…
“בירושלים הנני” – נתעוו שפתי חפץ הצרובות.
על הספסל שמלפניו דיברה אשה אחרת:
– הלכתי למרוח את עיני ואמרתי: אסורה לראות את הזקן שלי… תמיד הוא יוצא לקראתי… לקדם את פני… בשעה זו… פנימה אין מכניסים… משרתים רשעים… כל חלי וכל אסון עליהם… אלמלא הם לא הייתי הולכת כלל מכאן… הייתי יושבת פה כל הימים… אך עתה איני יודעת מה לחשוב… הזקן שלי איננו… בוודאי הורע לו אם לא יצא…
– והנער שלי, – ענה לה היהודי שישב על ידה – זה שלושה ימים ושלושה לילות, שהוא שוכב בארבעים…
– אוי, אוי, אוי! – נאנחו באיזו פינה; ילד מגודל אחד התרפק שם עטוף על חיק אמו, ואחיהו העולל, על זרועה השניה, התייפח ופרש כפים…
– ארבעים זה פחות מארבעים ואחת, – ניחם את אבי הנער החולה שכנו הקרוב לו בישיבה על הספסל ותוך כדי דיבור התחיל להוכיח, שהאדם, כשפורענויות באות עליו, הרי הוא חושב, שרע מזה כבר לא יכול להיות. אבל הוא טועה, האדם טועה. אליבא דאמת, אין הדבר כך. הנה הוא, המספר־המנחם, יודע יהודי אחד, בר־אורין ובר־אבהן ואביון גדול, לא עלינו, ומטופל בבנות גדולות שאין במה להשיאן, ובעצמו חולה ברגליו, לא עלינו, והדוחק בבית אין לשער – יהודי רוסי, בא הנה לפני שנים אחדות ויושב לו בלי פרנסה, ב“שערי יהודה” הוא גר; הוא, היהודי המספר, אינו רוצה לפרש בשמו – והרי שאפשר היה לחשוב, כי רע מזה כבר אין. אבל מה עושה השם־יתברך? בימים אלה הביאו לו עוד, נוסף על כל הצרות, קרוב אחד מאיזו קולוניה והכניסוהו לביתו – ולך ושווע “חי וקיים”!
“כתוּב זה בי הוא מדבר” – הלבינו שפתי חפץ.
– אוֹי־אוֹי־אוֹי! – לא פסקו האנחות וקולות־הקובלנה מסביב. אך הרוח הירושלמי הקל, רוח־השפיים הצח, טישטש את כולם ועשה אותם לאפס, ללא־כלום, למחוסרי־תוכן. שם איזו יתומה מוּצאה מדירתה, מושלכה החוצה, מצעה נלקח ממנה, והיא גוזזת את שער־ראשה, טופחת בשני אגרופיה על גופה ומשוועת לא בקולה: “חמס ושוד!” פה איזה זקן הולך למות וזקנתו עורגת לו בחצר, איזה נער בוער באש אוכלה ואביו יושב על גחלים בוערות ומצפה לרפואה, ושכנו בספסל מתחכם ומוזג לו כוס־תנחומין, שגסיסה פחותה היא מן המיתה; נשים־אמות נמקות בצערן, ילדיהן הבוכים על זרועותיהן, פתילי חייהן ניתקים, ניתקים… קחו גם אותן הקברה, קחו, גזלנים, כי למה להן חיים?.. אוי־אוי־אוי־אוי… דוחק, דוחק, דוחק על דוחק… אבל כל רגש אינו מתעורר… תוחלתו של ר' יעקב הגבאי, של ר' יענקלי גולדמאן, להיות סנדק היום, אף היא נכזבה… וגם “תחנון” החסיר, לא עלינו – ולא כלום… צרות מצרות שונות בעולם – ולא מאומה… בחצר, על האבנים, מת אבי הנכנס בבריתו של אברהם אבינו, מפני שבשבת הורע לו, מפני שבשבת באה שעת גסיסתו, ובשבת אין מקבלים… שבת־קודש היא מלזעוק… לא כלום. בחצר־בית־החולים הרוח מנשב, אבנים מתגוללות. נתאבן העולם. אבן, אבן… הכל אחת. יסבול מי שהרעה נגעה עד נפשו. אנו מה?
– – – – – – – – – – – – – – – – – –
– עכשיו אהיה לירושלמי גמור, – אמר חפץ למנחם, שחיכה לו בחצר, בצאתו מאת פני הרופא – היינו? היינו: הולך־בטל. מאונס או מרצון, אבל הולך־בטל. או יותר נכון: יושב־בטל. ואצל “קרובים”. אצל קרובים כקרובי… כך.
אחר־כך התהלכו שני הרעים לאט־לאט ושוטטו בחוצות ירושלים הישנה והחדשה. חפץ קנה באחת החנויות שבפנים העיר את האיזור אשר אמר לו הרופא ולבשוֹ מיד. ומתוך מצוקת הבטלה ולחץ האיזור פתח את פיו ודיבר – ושוב לא על אשר חשב; שוב – כמו לפני שנים אחדות, באותם הימים – דוקא על ענינים אשר לא נגעו בו בעצם.
הוא חשב: יסורים מכוערים… יסורים מכוערים… בספר איוב המצורע כתוב: “ויקח חרש להתגרד בו”… אני איני איוב: על האלוהים אין לי כל תביעות. בכלל אין לי אלוהים, אין לי מגע אל האלוהים. ואף במה שנוגע לתביעות – אין לי תביעות ואיני מתרעם. אינני איוב. ואף לא בתוך האפר אני יושב, כי אם באשפה, באשפת יסורי המכוערים. אבל את החרשׂ איני מניח מן היד: להתגרד איני פוסק. כנראה, אי־אפשר לי בלי חרש…
אלה וכאלה חשב הפועל – או יותר נכון: מי שהיה פועל – יחזקאל חפץ, ואולם הדברים אשר בפיו לבן לויתו היו על – על “הצד הסוציאלי” שבחיי הישוב היהודי בירושלים. כחמישים או כששים אלף יהודים ישנם בירושלים, כך אומרים, בדיוק לא יודעים, (לא יודעים!.. אַי, אַי, כמה חבל!.. – ליגלג מי שהוא בקרב המדבר). אבל אם גם נניח, שאמת הדבר – האם יש במספר ההגון הזה, – מספר שהוא כמעט פעם וחצי כמספר עולי־בבל – הוסיף ברצינות – האם יש במספר הזה אף משהו כדי לשמח? (לשמח את מי?.. – שאל מי שהוא בקרב המדבר). ששים אלף!.. אבל הן ודאי תשעים אחוזים מן המספר הזה חיים, בעיקר, ממה שמביאות הפוֹסטוֹת, להם או לאחרים; הן מסחרם העיקרי של היצורים האלה אינו אלא ה“שטרות” של מוסדותיהם השנוֹרריים; הן כל בעלי הכרס, שאנו פוגשים כאן בעגלות העוברות, ספוגים דם עניים עלובים וגזל “חלוקה” עלובה; הן בחלטים הללו צפונים “כניוֹקוֹת”־עלוקות, האוכלים את חלקם ועוד עשרה חלקים של אחרים.
– אימה! אימה! – התלבט חפץ החולה ולבו בל עמו – עיר גדולה, שכולה תלויה בחסדי נדיבים ובקאפריזים של שולחי נדבות; שאם תטול ממנה את ה“צדקה”, שאחרים נותנים לה מרחוק – ותמות ברעב!.. – והאם משווה אתה, מנחם, בנפשך את כל הנעשה בחלוקת ה“חלוקה” הזאת, את כל הקנוניות והרשעות של סרסורי המוסדות ופקידיהם? הוא, חפץ, התעניין בזה (כאן יאים פנים של חשיבות! – העיר מי שהוא בקרב המדבר). האם שמת אל לבך, מנחם, ש“חלוקה” זו, הבאה מארבע כנפות הארץ, אינה נחלקת למקום אחד, אלא היא נחלקת לפי הכוללים, לפי הארצות והמדינות? – האם תדע, שיש כוללים עניים מאד וכוללים עשירים מאד, ושמזלו של אדם בירושלים הוא להיוולד בכולל עשיר? – האם משער אתה, מנחם, בנפשך, שבהתאסף אלה היהודים לשמוח בשמחת־תורה והם מרקדים: “אשריך, ישראל!” הרי פירוש־הדברים הוא: אשריך, ישראל, שיש לך “חלוקה”? –
אימה! אימה!
ואולם בבואו הביתה, לבית דודו ר' יוסף חפץ, לאחר ששכב ונח והוקל במקצת כאב ה“מיחוש” שלו, שאיש בבית לא ידע ממנו, הוקל גם גזר־דינו הקשה של יחזקאל חפץ. ביטוי־שפתיו כבר לא בטה כמדקרות־מחט, כי־אם היה מרושל וגם קצת סִפְרִיִי, והוא הסיק כעין מסקנה מכל רשמיו בימים האחרונים, ימי שבתו במקום הזה.
– בדרך כלל, מנחם, הרי ירושלים עיר ככל הערים, – אמר – פרטי הפרטים ומה שסמוי מן העין הן לא על נקלה יתּפסו, אך בדרך כלל – עיר!.. גם בה חיים ומתים בני־אדם, גם בה אוהבים ושונאים, צוהלים ובוכים, חולים ומבריאים, מבריאים וחולים… חתונות, – הרשה הוא לעצמו גם טון דבדיחותא – חתונות נעשות בה על ידי שדכנים או גם בלי שדכנים, ו“לויות” נוהרות בה בהמון או בחשאי. הרי הסתובבנו כל היום וראינו: תושבים ותיירים, עוברים ושבים, עגלות “תרקדנה”; הרבה גלחים ומיסיונרים. ארובות־עשן של בתי־חרושת לא תרקנה עליה ענני פיח, אך תחת זה ינשאו בה כיפות־המסגדים, צלבי בתי־הכנסיות אשר לנוצרים ותימרות־האבק. כן, כן, מנחם, האבק רב ונשי היהודים מ“מאה שערים” ומ“משכנות” מתהלכות בו ברחובות כמתעלפות. הראית, מנחם? שמע! אַסוֹציאַציה נפלאה! שמע! באותה שעה יושבים בעליהן הגברים, שאינם גברים, בבתי־המדרש, בחנויות או אצל הכותל ושותים אבק גם הם; וילדיהן, ילדי ה“חורבות” – הלא היינו ב“חורבה” וראינו – כן ילדיהן, מנחם, ילדיהן, שמוחותיהם מלאים אבק סידורים וגמרות, הרחוקים מלבם, ודמם המעט מהוּל במי אבק, מתנועעים וחולמים בהקיץ חלומות רפים על ארצות רחוקות… מבין אתה? ארצות רחוקות, שהאנשים שם עשירים, עשירים, עשירים, כמו באמריקה, ושאלמלא הם, אלמלא האנשים העשירים ההם, היתה ירושלים נחרבת כהרף־עין… פואימה נשגבה – וכי לא כך? פואימה של אבק!.. מילא, לפי שעה, אותם האנשים הנם עשירים, חוננים ונותנים, וירושלים מתפללת ועומדת על תלה, ובעינים הטרוטות, העיוורות־למחצה, מהבהבת ציפיה לפרנסה נִסית… מנחם, הננו בירושלים – – –
ואולם מנחם בעצמו לא הרבה להיות בירושלים; עוד לפני הפסח חזר למקום שיצא משם. וכשבא לפני שולחיו מסר להם, שמצבו של המוּבל הוא בטוב. מחלתו אינה מסוכנה כלל; צחוק; ובכלל מותר לאמור, שהוא נשאר בירושלים לרצונו, כי הסתדר שם יפה. על כל החולים! כי אם גם לא יתכן לאמור, שדודו שם (כי זאת למודעי, דוֹד ממש יש לו לחפץ בירושלים, ולא כמו שחשבו, שרק איזה קרוב רחוק; אמו של חפץ ואשתו המנוחה של דודו – שתיהן מנוחתן כבוד בבית־הקברות שבהוֹמל… אם כן, דוד מבית־הקברות!)… ובכן, לא יתכן לאמור, שדודו שם הוא גביר גדול. אבל בנות גדולות יש לו שתים. אמת, הבכירה, חברים, היא כבר קצת גדולה יותר מדאי (“בוודאי לא צעירה מהמבשלת שלנו” – סייע האינטריגן), אבל תחת זאת יש גם אחת במיטב־העלומים. בחייו! בקיצור. אם אתם רוצים לקנא, הרי אמוּר לכם: גן־עדן תוגרי, חברים, ומשם לא יצא כל־כך מהר… אבד, אבד לכם החפץ שלכם, חברים… לשדים!
פרק ג'
“ואחרי שהורני הנסיון… הנסיון הורני… שכל מה שמתעורר בתוכן־החיים… בתוכן־החיים המצוּי… הבל הוא ורע… – – – ואחרי שראיתי… שראיתי… שכל הסיבות והנושאים של פחדי… אין בהם לא טוב ולא רע… על פי עצם מהותם… כי אם לפי הניעם את הרוח… נתתי את לבי… את לבי… לבקש אחר הטוב האמיתי”… – – –
ר' יוסף חפץ, דודו של יחזקאל, עיין בספר שלפניו על השולחן הארוך ולחש, עיין ולחש. אָכלו, שהגישה לו מרים, בתו הצעירה, עמד לפניו, אבל הוא עדיין לא נגע בו. הוא לעס לחם, העלה גרה, עיין בספר ולחש את הדברים שהיו בו וחזר עליהם ולעס גם אותם. יחזקאל, בן אחות אשתו המנוחה, ישב ממולו חבוּק־ידים ולא הבין כלום ממה ששמע. “כל מה שמתעורר בתוכן־החיים המצוּי הבל הוא ורע”; אין כל סיבה לא לבכות על זה ולא לשמוח, ואף על פי כן יש איזה “מניע” לבקש אחרי “הטוב האמיתי” – הטוב האמיתי?!
ר' יוסף התמיד בעיוּנו: – “ומזה יסתעף… היות נחוץ מאד לדעת”…
“כן, כן, מאד נחוץ לדעת… שהוא… יחזקאל חפץ… החגורה עליו… ומומו הוא מאותו סוג המומים, שמתבּיישים בהם ואין מגלים אותם… למה לא נקעה רגלו? למה לא נתעוור בעין אחת? למה נוּגע דוקא במום זה, במום זה? בחלק גופו התחתון… לאחר שניצל… ניצל לשעה… מן המשבר?.. מן המשבר שבחלק גופו העליון?.. – – – איך שיהיה, הוא במומיו עומד… רק לבו, הלב היחזקאלי, נשאר לו לפליטה… שלם… ומזה יסתעף” – – –
– אבא, אכוֹל!
הקול קול אסתר, הבת הבכירה.
זגוגיות־משקפיו של האב הבלתי עונה התנוצצו והפחידו. דוקא הפחידו. זגוגיות־משקפיו, שהיו נטויות לנוכח עיני בתו, העינים שהבריקו כמשקפים שחורים, הפחידו, “כל הסיבות והנושאים של פחדי אין בהם” – – – והן הפחידו. אותו, את יחזקאל חפץ, שהחגורה היתה עליו ושכעבור ימים אחדים אחר זה הוכנס, סוף־סוף, לבית־החולים, אבל לא לבית־חולי־הגוף; אותו, ששם, בבית שבקצה העיר, בדרך למוֹצא, החל לתת את לבו… את לבו – האבר היחידי הבריא והחזק בו מעולם! – “לבקש אחרי הטוב האמיתי”, אותו הפחידו זגוגיות־המשקפים של דודו החכם, המעיין, ר' יוסף חפץ.
*
ר' יוסף הניח את מטפחתו על גב עלי הספר, נהג בעצמו קוּלא ולא סגרו, הזדקף, התקרב ונתן עין בודקת במה שלפניו. אף על פי כן נשארה ישיבתו על הדרגש הקשה שלפני השולחן ישיבה משונה: כאילו לא בביתו ובקרב משפחתו כיום הזה הוא יושב, כי אם נמצא הוא מכורבל ומסותר בירכתי אחת העגלות, שהשתרכו, ודאי, ממקום למקום באשכנז או בארץ־השפלה בימי הבינים. ואף גם הזדקפותו לא היתה אלא לרגע; הרגילות לשבת כפוף על הספר ניצחה אותה מיד. לבסוף הסיר גם את משקפיו והניחם בצד המטפחת. הקצה האחד של זקנו הדק, הקלוש, העדין, התפזר לצדדין והשני, הארוך וצר יותר, התחדד על החזה. מבט עיניו השקדיות, הגדולות, התלמיד־חכמיות, היה רגזני־עצור, מבט של איש שנפל לתוך חברה זרה, שאינה יודעת להעריך אותו כמו, והכובע הרחב, קארטוּ“ז בלע”ז, שלו, שבחדישותו לא התאים לכל מלבושי בעליו ושעשה רושם כאילו נקנה סמוך לאיזו נסיעה, לשמה של הנסיעה, היה שמוט על בבותיו ונתן להן, בצד הפיאות הארוכות־הגזוזות, הישרות, המסבירות, הבעה של תרעומת, קפידה ותביעות רבות…
*
תחילת אמריו בשעת הסעודה פיכו, בכל זאת, בנחת. הוא אמר: יש ספרים המועילים מאד לחיזוק האמונה. הספר הזה, למשל (זריקת מבט על הספר המסולק לצדדין), שארית הפליטה שלו; בהוֹמליה היו לו הרבה ספרים, וחלק מהם – אמנם, חלק קטן – הביא גם אתו. אבל הם מונחים עד היום בבית־המכס ביפו. ספרים מכורכים – והמכס עליהם גדול ואין לו במה לפדותם. מאז בואו הנה הם מונחים שם, וכבר אבדו בוודאי, והוא בלי ספרים כמו בלי יד. בכל מקום שספריו אתו שם ביתו. עם ספריו מרגיש הוא בכוח עצמו, וכוחו אז כוח אחר לגמרי. מתעוררת איזו שאלה בחידושי הלכה, אגדה, חקירה או לשון – מיד כל ספריו עומדים לעזרתו. שם, בהומליה, היה לו ממש “מזן אל זן”: ש“ס פשוט (הש"ס עם המפרשים השאיר מתנה לבנו בקיוב ביום חתונתו), שני סדרי מדרש, “עין־יעקב”, דפוס וילנה, תנ”ך עם ה“ביאור” ו“מקראות גדולות” עם ל“ב פּירושים, “אוצר־השרשים” לבן־זאב, קוֹנקוֹרדאנציות, צוּנץ באשכנזית, ה”טראקטאט“, גם כן באשכנזית, מנדלסון, סַלוַדוֹר (אה!), “מורה נבוכי הזמן”, ה”חקר־אלוה“, גם שלייאַרמאכר. והנה ה”חורב" של ר' שמשון רפאל הירש. לזה הוא מתגעגע עד היום הזה. אח, אילו היה, לכל הפחות, ה“חורב” אתו! הרבה מועיל ספר שכזה לחיזוק האמונה. הוא, ר' יוסף – רשאי הוא לאמור – עיין גם בקאנט. אבל אלמלא היראה מפני החוקר הנודע לתהילה, היה אומר שקאנט לא נתן כל חדשות, ר"ל לא חידש כלום. הוא לקח את כל הרעיונות מאת יוּם. כך קרא הוא, ר' יוסף, בספר בלשון־אשכנז מאת פילוסוף אחד ידוע – שכח את שמו – וגם דעתו כך היא. קאנט רק שבר וסתר ולא בנה. “בקורת־התבונה” – כך, כך. השלילה מרובה מן החיוב. הוא מדבר על סיבה ומסובב, כמו יוּם, אבל גם יוּם לא חידש כלום. כל מה שאמרו הם, כבר נמצא אצל שפינוזה. תורת הפינוֹמן! פיש!.. אין סתירה. זהו אותו החזיון בעצמו, אלא שכל זמן שהוא בכוח, הוא סיבה, וכשיוצא לפועל, הוא מסובב – – –
ר' יוסף נתן לאחרונה זית חמוץ־ירוק וחצי כזית לחם רך לפיו (את הקשה חתך בסכין בשעת הדיבור והשאיר על השולחן, לבלתי אכול ממנו כי קהות שניו), ופניו אורו, לכאורה, מקורת הרוח שבתורת הפינומן; אלא שכרגע התקדרו שוב והוא התיז:
– אם יאמר לך אדם, שהוא מבין את ה“אֶתּיקה” – ירוק בפניו! החרימו את שפינוזה כמין, ככופר, כאפיקורס – ובאמת היה שפינוזה צדיק, צדיק גדול, והכל שותים את מימיו הזכים ונהנים מאורו הגנוז. מה הוא מדבר על מילוי תאות החושים, על העושר, על הכבוד! “תעתועים” הוא קורא לכל זה. נכסים מעין אלה אינם מחזקים את קיומנו, אלא חותרים תחתיו חתירה יסודית – המבינים אתם? זוהי חכמת־החכמות, זהו המוסר האמיתי! כי “החוק המוסרי באמת הוא ציווי לא כשהוא לעצמו, כי אם ביחס לרצון האנושי הבלתי־שלם, הנמשך אחרי ההרגשות החולפות, אחרי הנימוקים הטבעיים, הנסיוניים”. ושוב: “ההכרה המוסרית מורגשת כאונס, מפני שהרצון אינו טהור; בשביל הרצון הטהור, הקדוש, המוסרי, אין החוק המוסרי עוֹל ושעבּוּד, כי אם חופש” – – – ברוך השם, הוא, ר' יוסף, יודע כל זאת בעל־פה… כאשר תשמענה אזניכם… ה“אֶתּיקה” – זהו ספר־מוסר גדול! הכל בא בו בחשבון! הקנאה, הפזרנות, אהבת האדם… כן, אהבת הבריות… ותכלית שנאה שונא הוא, ר' יוסף חפץ, את אלה המדברים על הפילוסופים מתוך דברי ימי הפילוסופיה… הידיעה ממקור ראשון נתמעטה בדורנו (רמז מר כלפי שניאוּרסוֹן, מורָה המתנדב לעברית ולתנ“ך של מרים, בחור בן־אמידים ולא גרוע מכל בני גילו, אלא שאבי התלמידה לא חיבבו משום מה ביותר, אולי משום “אמידותו” ו”צעירותו"). הוא, ר' יוסף, הנה, ברוך השם, הגריס כל ימיו את שִניו בספרי המחקר בעצמם – – – ומה אתם סבורים? יש חושבים, שהם מבינים בשיעור הראוי את ענין האַטריבּוּטים – מילא, יחשבו להם!.. ובכלל, ה“חקר־אלוה”! הקרא, הלמד מי מכם את ה“חקר־אלוה”, ההבין מי מכם את ה“חקר־אלוה”?! כדי להבין ספר זה, שהעתיק ללשון הקודש הר' ש. רוּבּין, צריך אדם שיהא בקי בהחוקר דיקארט ובפירושו של שפינוזה לדיקארט. אחר־כך טול אותו ספר – ספר אחד קטן יש משפינוזה על אושר־האדם, שנמצא, כמדומה, לפני חמשים שנה… אחר־כך המכתבים – מכתבי שפינוזה!.. רק אז אפשר שיבינו ענין… ענין… ואפילו ענין החוק והבחירה! באמת, גם לאלוהים, כביכול, אין בחירה. הוא כפות לחוקיו, אבל השם־יתברך עם זה הוא גם אדון לחוקיו, הוא מחוקק לעצמו. הידיעה היא הבחירה! ומכאן (הטיית הראש לצד יחזקאל), מכאן שגם האדם, ככל אשר הוא מוסיף לדעת, ככל אשר הוא לומד ומשכיל על דבר אמת, הוא משתחרר מההכרח, מחוקי הסביבה, ומידבּק באלוהים… רעיון אשר אין חקר לעמקו… רואים אתם, ה“טראקטאט” הוא כבר יותר קל… אמת, יש בו דברים האסורים ליהודי לדעתם, ממש אסורים… למשל, חקירת הכתובים שבו… אלא שגם בזה צריך רק להשיג את הכּונה האמיתית – והמשכיל האמיתי לא יחוש…
אז יפליט ר' יוסף את החרצן של הזית האחרון, שלא נעם לחכו (אי, מרים, איזו זיתים נותן לה החנוני! מָרִים כלענה!), וההכנות למים אחרונים ולברכת־המזון מתחילות.
*
למרות מה שה“כבוד” על פי ה“אֶתּיקה”, כמו העושר ויתר ה“תעתועים”, אינו אלא מן “הנכסים המפסידים”; ולמרות גם זה, שבפיו ובלבו הרי ר' יוסף מבטל את שניאורסון, מורה של מרים, האוכל את ארוחתו בבית הזה, תכלית ביטול, לא ימנע, אף על פי כן, מלספר אחר האוכל להלה – ודוקא להלה, לא ליחזקאל – ופעם אחר פעם, בלי הפוגות – את ה“ביוגראפיה” שלו, את דברי ימי שנות חייו עלי אדמות.
חייו של האַבטוֹביוֹגראף ר' יוסף חפץ בחלד נחלקו, לפי דבריו, לשלוש תקופות. ואלו הן:
א) התקופה הראשונה. עד חתונתו. לימוד בעצמו והוראה לאחרים בתלמוד, תוספות ומהרש"א, פוסקים, “יורה דעה”, “פרי־מגדים” – מילא.
ב) התקופה השניה. דין ודברים עם חותנו (גם כן חפץ… זקנו של יחזקאל מצד האם… ממשפחה אחת… קרובים… עקשנים ובעלי גאוה…). תנ“ך ודקדוק. אבל דקדוק! אין ספר־דקדוק בין מן הישנים, בין מן החדשים, מ”המכלול" עד “צוהר־התיבה” ו“יד לניקוד” ומה“מסלול” עד ה“תלמוד לשון עברי” ו“מורה הלשון” לרחצ“ל ז”ל, שהוא, יוסף חפץ, האברך המדקדק, לא עבר אז עליו והכל מעצמו, הכל מעצמו – אבטודידאקט! – והכל, ברוך השם, מונח בקופסה עד היום. בעת ההיא היתה גם התוודעותו היסודית אל החקירה, ובעזרת החונן לאדם בינה נכנס לפרדס זה בשלום ויצא בשלום – ושלא על מנת ללמד ולקבל פרס, לא קרדום, חס ושלום, כי אם לשמה ולשמה של הדעת, כמו שכתב אז לחותנו (שאמנם דר אתו בעיר אחת ואפשר היה להגיד לו כל זאת בעל פה, אבל לחדודא ולתפארת־המליצה, כמנהג הימים ההם) התנצלות ארוכה על שני הדברים יחד, על מסירותו ללשוננו הקדושה ולחקירת חכמי העמים בחדא מחתא. הנה שמורה עדנה אתו אותה מגילת הספר בכתובים, ואם לא יטעהו זכרונו, – הוא מתעצל לחפש אחריה – כתב אז בדבר הראשונה לאמור: “מליצת שפת עבר נשארה מורשה לקהילת יעקב מכל מחמדיה הֶהָיוּ לה בימי קדם ובה יתפאר ישראל כי היתה לו לגפן אדרת ויין הרקח, לא כהתה עינה ולא נס ליחה ואמריה נעמו להשקות צחי־צמא, אם כי שנות אלף נגוזו ועברו מאז חדל להיות לה אורח בלשונות וניב שפתים ואשר על־כן אמרתי” – וכך הלאה, הלאה – את זה דוקא אינו זוכר הכל בעל־פה. מעשה־ילדות! – ובדבר השניה, בדבר אשר “בילדי נכרים ישפיק”, התחיל כך: “האמונה וההשכלה, חותני נכבדי! מראש מקדמי ארץ באחוה ורעות הישירו ללכת מעדנות ותנהלנה את האדם ביניהן ללכת במעגל ישר ותפלסנה נתיב לכף רגלו למען לא יכּשל בלכתו ולא יעבּט ארחותיו וככוכבי נוגה הזהירו ברום שמיו ותורינה לפניו את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה בעברו ארחות ים המסיבות ותהפוכות חלד בתוהו לא דרך” – – –.
כן, היו ימים… חותנו, יהודי קשה, כאמור, סוחר ביערות, אמנם, אטם אז את אזנו משמוע ודרש ממנו, כי יבחר לו את “המעשה אשר יעשה” – דרך ממשית בחיים; אבל הוא, האברך ר' יוסף, לא שמע לו ולא ניחם על הדרך אשר צעד בו. גם בקיוב, גם בהוֹמליה – לחמו ניתן לו ומימיו היו נאמנים חלף הוראות השעה שנתן לילדי עשירי אחינו בני ישראל. ולא עוד אלא ששעה אחת ללימודי ההגיון ולשפת אשכנז היתה לו אפילו בבית נוצרי אחד, בבית פקיד־ממשלה אחד מן הגבוהים, ודוקא נוצרי, רוסי גמור, פּראבוֹסלאבי. – נאמן עליו הדיין, על ר' יוסף, שאינו מתבולל ושמעולם לא היה מתבולל, לבקש חן וחסד בעיני הנוצרים, אבל, יאמרו מה שיאמרו, ועובדה זו לא תמוש מזכרונו עד היום! עליה גאותו, כי יכול היה להיות מורה בבית שר רוסי – ולא מעדו קרסוליו!.. ודי להגיד, שיושבי הוֹמליה היו מתלחשים עליו, על ר' יוסף, בעברו אצלם: הרואים אתם יהודי בעל־פיאות זה? מורה הוא בבית כבוד מעלתו קוֹלטוּנוֹב (כך היה שם השר), ולא מורה סתם, בעלמא, אלא שמכבדים אותו שם כבוד גדול וקוראים לו “המורה שלנו” (וכל זה היה אמת!..), והוא, צריכים אתם לדעת, אינו יושב שם בגילוי־הראש, כי אם בירמולקה, ואין מוחה בידו… כך היו מתלחשים… וכמה פעמים באו יהודים אליו בבקשה, שיחַלה למענם את פני האדון ויהיה להם לפה ולמליץ לפניו… אמת, הוא, ר' יוסף, לא אהב את זאת… והיה מעשה… פעם אחת בא סרסור גדול לאותו המקום, ועמד, כמובן, בפתח… אך משראה אותו, את ר' יוסף, בבית פנימה, נתמלא אותו היהודי, כמו שאומרים, אומץ־רוח, נתאזר עוז ונכנס לפנים… אמר לו השר: “מה ראית על ככה להרהיב בנפשך הפעם ולהיכנס לפני ולפנים?” אמר לו היהודי: “הרי רואה אני אחד משלנו פה”… אמר לו השר: “לא כל היהודים שוים; ואל תתגאה, יענקיל, בזה שגוֹספּוֹדין חפץ הוא מורה לבני… האדון חפץ קנה חכמה – ואתה מה?”.
בעל התולדה השקיף על שומעיו בהתפעלות גאה־תמימה ומהולה בסקרנות, לראות איזה רושם יעשה על שניאורסון – על שניאורסון ביחוד! – מענה־השר. מה שנוגע לו לעצמו, מרא דעובדא, הנה הוא לא פסק אף להרף־עין מהביע קורת־רוח גלויה מן השבח, כאילו כלל לא הוא המתכבד ולא בו ידבר הכתוב…
– שהרי כלום צריך הוא, ר' יוסף, להתפאר?.. אלא… אלא נקח־נא, למשל, את חכמת ההנדסה. מתחילה לא ידע הוא בעצמו, כמה גדולה ידיעתו בה… כי כך דרכו של אַבטודידאקט, שלעולם אין הוא יודע, עד כמה כוחו מגיע… יש שהוא מפריז בהכרתו הפנימית, על מידת ידיעותיו, ויש, להפך, שהוא ממעיט… והוא, ר' יוסף, המעיט… אלא שהיה מקרה – הוא, ר' יוסף, אמנם, אינו מאמין במקריות – אבל כך הוה: תלמיד אחד היה לו, בעל כשרונות מצוינים, – הוא, כפי הנשמע, יֵעשה בקרוב לפרופיסור מן המנין באחת מארצות־המערב: המיר את דתו – סטודנט בפוליטכניקום… ופעם אחת עסקו ב“מתימטיקה עליונה”… והגיע להתיאוֹרימה של לובצ’בסקי…. אז אמר הוא, ר' יוסף, סברה אחת – ונזדעזע התלמיד וקפץ: “גספודין חפץ, אני אַרצה את זה לפני הפרופיסורים”…
ר' יוסף שוקע רגע בזכרונותיו המתוקים, ומבלי גמור את סיפור־העובדה הזה, שאין להחוירו כל צרכו אלא לבקיאים בחכמה זו, מה שאין כן, וד“ל – – – הוא חוזר ובא שוב לשיעורו בבית הטשינוֹבניק הרוסי רם־המעלה ולמעשה שהיה שם, שפעם אחת, ביום ערב שבת – זה היה לפני הבחינות האחרונות של תלמידו – נתבקש לבוא להורות גם מחר, כי נחוץ היה, והמבקשים שכחו לגמרי, שמחר שבת ליהודים, – רובל שלם היה מקבל בעד שעה אחת! – אבל הוא, ר' יוסף, ענה להם מיד: “כפוּת אני לכם, כי נותני לחמי אתם, אבל יהודי אני ואת יום השבת שלו יוקיר היהודי ולא יחללוֹ בעד כל הון דעלמא”. והם כלל לא נתכוונו להעבירו על דת, חס וחלילה, אלא שפשוט טעו ושכחו, כי מחר שבת ליהודים. ויהי כשמעם את תשובתו ויחלו לבקש את סליחתו: האב מצדו והבן התלמיד מצדו… וזאת למודעי: אוהב־יהודים גדול לא היה אותו שר… אדרבא, כפי שנתברר אחר־כך, בעת המבוכה בהוֹמליה, נטה כמעט ל”מאה השחורה"… יש אומרים!.. אבל את היהודי החרד, כלומר, את העומד על דעתו ודתו, מכבדים גם האַנטיסימיטים היותר רשעים… והא ראיה: אז, כשבא הוא, ר' יוסף, שמה ביום הראשון שאחר המאורע – ולא ידעו הם כולם, פשוט, מה לעשות לו, כדי לפייסו (התלמיד שלו הצליח מאד בבחינות הראשונות!..)… אֵם התלמיד, השׂררית בעצמה, הזמינתּוּ להיכנס לאולם הגדול לשתות כוס תה – תה! תה של שׂררוֹת! – והתלמיד גופו רקד מסביבו: “את מי אני רואה!.. אדוני חפץ… גולוּבּטשיק!..”
ומן המאורע הזה, שמעולם לא היה ר' יוסף מחסיר לשלבו בתוך תולדותיו ולספרו בקורת רוח בלתי־מצויה אצלו בזמן האחרון, קורת רוח, המשכיחה כל רוגז וכל עצב, היה עובר, לאחרונה, אל –
ג) התקופה השלישית שבתולדות חייו, היא – אהה! – התקופה הארץ־ישראלית.
ברם, לא ישר, לא בלשון פסקנית: “עתה נעבור אל התקופה החדשה”, כי אם בפסיעה אחת לפנים ושתי פסיעות לאחור היה ר' יוסף ניגש אל זה. היה הרושם, שכאילו מתוך קושי להיפרד כל־כך מהר מתקופה זו, השניה, תקופת הזהב והאושר והאילוזיה הנעימה, ולהתנפל פתאום למצולות הפגעים והירידות, הרי הוא כמחבּל תחבולות להמשיכה עוד מעט, עוד מעט, באמצעים מלאכותיים, ואפילו באניקדוטות, אניקדוטות, שהראשונה בהן היה, לרוב, אמנם, מן הענין, אבל אחר־כך היתה אחת כמו גוררת את השניה, והחוט של “התקופה” היה נפסק. האניקדוטה היותר חביבה על ר' יוסף – ומן הענין – היתה אותה המעשיה בניקולי הראשון, ששמע שיש במלכותו יהודי אשר יראת חטאו לא תצרור לחכמתו ושמירת התורה והמצוה הולכת בו שלובת זרוע עם הדעת וההשכלה – חזיון לא־נפרץ ביותר גם בימים ההם, לא רק בזמננו. וניקולי היה “בעלן” על יקרי המציאות שכאלה! שלח המלך להביא לפניו את היהודי, כי רצה לנסותו בחידות. מכיון ששמע אותו היהודי, שהוא קרוּא לבוא אל המלך, נתיירא יראה גדולה ונבהל לגלח את זקנו וללבוש קצרות כאורח־ארעא – משום כבוד־מלכות. משראהו ניקולי בכך, אמר: “כאלה הן יש לי רבים, ומאי רבותא?” – ויגרשהו מעל פניו!
ושוב מוארות עיני ר' יוסף, העיפות והמרוגזות התרגזות עצורה, באור תמים, ילדותי, כמעט אצילי, ועל כל פניו משתפכת בת־צחוק חשוכת עזרה של פּייטנים טיפּוסיים, תלמידי־חכמים מובהקים ושאר בטלנים ומבלי עולם, שאינם יודעים, כמבטא ההמון, צורת מטבע, וברכת “רדוּ” לא נאמרה בהם. פיאותיו הגזוזות־הנוחות כאילו חוזרות על סיפורו ומסיחות בלי אומר: “הנה הוא, ר' יוסף, לא נהג, ברוך השם, כאותו היהודי הניקולאיי; הוא עמד ביהדותו עד הסוף…” אבל מיד מזדעזע זקנו, זה הזקן המיוחס, שהרבה־הרבה שערות ממנו אצורות בספרי קודש, מזדעזע בכעין תרעומת: הוא נזכר בקורבה שקירבהו אותו הגימנזאי הרוסי בן־השר, שקרא לו “רחימאי”, משווה את העבר המפואר הזה עם ההוֹוה המר, והוא מתריס:
– בצעירי ארץ־ישראל בדור הזה לא ראה הוא, ר' יוסף, מידה זו של הידור פני גדול מהם. “פני הדור כפני כלב” – אל תקרא “הדוֹר” אלא “הידוּר”. מי שראוי להידור יש לו פה פני כלב, אה? מה דעתכם על “אל תקרא” דנא? ואולם אין מקרא יוצא מידי פשוטו; שם, בהוֹמליה, היו נכנסים אליו, לר' יוסף, אנשים ממינים שונים: גימנזיסטים, סטודנטים בני ברית ושאינם בני ברית – והוא היה מקבל את הכל בסבר פנים יפות. הוא סבלן בעניני דעות ודתות, כאשר הורוהו רבותיו החוקרים. ולא על ההפקרות הדתית שבין צעירי הדור שבכאן, בישוב החדש, הוא דן. יש מתלמידיו שלו, של ר' יוסף, אשר הקים במשך עשרים וחמש שנות עבודתו הפדגוגית, שנעשו אחר־כך ל“פריבאט־דוֹצנטים”, אם לא רצו להמיר, ורבים מהם גם עברו למקום שלא ישובו עוד ממנו, ואת כולם ידע הוא, ר' יוסף, להתהלך ברעוּת, רשאי הוא לאמור, להתחבב על כולם, ולהיכּבד – אינו צריך לאמור. רק פה, בארץ־ישראל, מעת שבא הנה – – –
ר' יוסף משתתק משום מה, אבל כעבור רגע אינו מבליג על עצמו וממשיך:
– פה… תוגד האמת… קשה האמת, קשה להישמע… ואוי לו אם יאמר!.. אבל תוגד!.. פה אין האדם נחשב במאומה… אין הוא רוצה לנגוע בשמות אנשים פרטיים… בפלוני ובאלמוני… אבל האמת אמת היא. תכלית הפילוסופיה היא בקשת האמת, והוא, ר' יוסף, בעד האמת. אמת, החוקרים העלו, ששכלו של האדם אינו משיג את כל האמת, אבל בכל זאת גדול כוח המשכיל האמיתי, שחותמו אמת, ואל יתפאר הנבער, שכמוהו כבעל־השכל. “תכלית הידיעה, שלא נדע” – אמר הפילוסוף. ובכל זאת יש הבדל גדול בין זה שיודע שאינו יודע ובין זה שאינו יודע כלל שאינו יודע. דעתו של ר' יוסף היא, שיש הבדל גדול בין החוקר ובין הבלתי־חוקר, יש הבדל גדול ביניהם בידיעת האמת, וישים יחזקאל היושב כאן אל לבו, שכל המזלזל בחוקרים אינו אלא טועה… פערנוּנפט אונד וואהרהייט! די וואהרהייט! – מלתא זוטרתא – די וואהרהייט!.. שלושים שנה היה מורה, שלושים שנים רצופות, לגדולים ולקטנים, לתורנים ולמשכילים, ובשביל בתי־ספר בארץ־ישראל (שמא יודעים אתם גדלותם של הני בתי־הספר והחכמה הרבה שמלמדים בהם?.. בתי־ספר של אחינו בני ישראל… פּיש!..) – בשביל אלה אינו ראוי והגון!.. ומה? מה מגרעותיו? אין הוא מפטפט עברית בהברה הספרדית… כאילו הברה זו ניתנה ממשה… לא, אליבא דאמת, אין הוא מכחיש… עכשיו אינו מכחיש… עכשיו מודה הוא דוקא בעצמו בהברה זו… אמת, מתחילה התנגד לה והרבה נתחבט ונתלבט בשאלה זו… אבל עכשיו, אחרי העיון הרב, התחיל להודות בה… כי, אמנם, הוא, ר' יוסף, אינו אוהב להחליט דבר על רגל אחת, כמו שנוהגין בזמן החדש. הוא איזן וחיקר את שאלת המבטא הנכון לא יום אחד ולא לילה אחד… הוא שׂם על ענין זה חדשים כימים. כן, כן, עתה שב וראה, שאין הצדק עם החכם ר' יהושע שטיינברג בהקדמה לספרו “מערכי לשון עבר”… עכשיו הוא יודע, שיש ראיות חותכות לצדקת המבטא הספרדי, ובפרט מה שמצא בספר אחד ראיה נאמנה וברורה לזה ממאמר חז“ל, מהמאמר: בתורתו של ר' מאיר נמצא כתוב במקום “טוב מאד” – “טוב מות”. דוק ותשכח, שהתי”ו שבתיבה “מות” היו הם מבטאים כמו דל“ת ולא כמו סמ”ך במבטא האשכנזי, ומפני זה יכלה טעות כזו לנפול בתורתו של ר' מאיר. שאם לא כן… אה? נוּ… אבל – מה יש לדבר? דבּר אל העצים ואל האבנים! – – –
השומעים אינם עונים כלום. כבשו האנשים, שבחיקם שפוך שיח־צערו של ר' יוסף, את פניהם בקרקע – ושותקים. ר' יוסף מתרגז עוד יותר ומוסיף לאקוֹנית:
– פה יש מקום לאנשים כחמילין…
– חמילין?! – תמה יחזקאל.
– כן, חמילין… כשמו כן הוא… זה… אחי אשתו של גולדמאן… כסבורים אתם, איני מכיר את הצפּור הזאת? הן הוא היה זמן־מה מתלמידי… בנערותו… בקיוֹב… ובשם האמת – מהגרועים שבהם… ראש של בן־בקר… גפן בוקק – פרי ישוה לו?.. אבל כאן… כאן מתפעלים מגוֹי קטן… כאן כל הארץ ניתנה בידי אלה, שיודעים לפטפט בלשונות־לועז… דוק ותשכח… הוא עוד לא בא, אבל הוא הלא דוֹקטוֹר – וכבר מוכנות לו אלף משׂרות… עוד טרם בא – וכבר משרה מוכנה לו באינסטיטוט זה ובאינסטיטוט אחר… “מלא וגדוש” – במשרות… ומעיקרא דדינא… שמא אינכם יודעים את הלימודים הגדולים שמלמדים בקולג' שבבירוּת?
– בבירות? התעניין יחזקאל.
שניאוּרסוֹן ביאר לו, ליחזקאל, כי בבירות גמר הד"ר חמילין את חוק־לימודיו, ואולם קודם לזה למד באירופה. ולר' יוסף העיר, שחמילין, כפי שנודע לו לשניאורסון ממקור נאמן, יבוא רק לגור הנה ולא להשתקע, ולחינם חשד בכשרים… אך ר' יוסף לא רצה לשמוע דבר ואף יחזקאל שמר את תמיהתו והתעניינותו בלבו:
– חמילין?!
פרק ד'
שתי קווּצותיה הבלתי־ארוכות, אבל הערמוניות־המבהיקות של מרים, בתולת בת ישראל, הביטו בידידות אל שניאורסון מורה־מלמדה להועיל. הוי, כל שאיפתה, כל משאת־נפשה היא – ללמוד וללמוד. האושר היחידי הוא בלימוד. מהו האדם הבלתי־מלומד? איזה ערך לו? הנה דודה חיים, הנה מכרותיה פלונית ואלמונית. הנה היא בעצמה. מה ערכה? אילו היתה יכולה להיכנס לסמינר לגננות – מי היה אז דומה לה? היא היתה מאושרה. שתי הקווצות נתחלקו מתחת המטפחת הלבנה, השׂומה על ראשה, ונסתכסכו על השכם הבריא והבולט מבעד לחולצת המלחים שלה. פניה הבלתי־מהוקצעים, אבל השחומים, הנאים, היו מוסבּים אל ה“אוֹפּטימוּס”, מכונת הספירט הגדולה והמעלה עשן, שאיזו קליפּות־ביצים הלבינו אצלה ושסיר־הנזיד רתח והעלה קצף עליה. עיניה הכחולות־כהות, שהברק שלהן היה אמוץ־ירוק, משהו חתולי, התרפקו, ושרטוטי פיה הרענן והמושך היו מלאי חן, למרות כל האנרגיה העקשנית, הדוחה, הבלתי־אִשית שבהם. מדברה קפץ מענין לענין והחריש בצלצולו החי את הזמזום של מכונת התפירה עם נהימתה העצובה של אסתר אחותה הנובלת והכמושה, שישבה ונהמה, כפופה על אותה מכונה.
מרים השליכה את הקליפות בעד החלון הפתוח ודיברה אל שניאוּרסוֹן מורה, כי הוא צודק מאד. חייב אדם לעמוד על דעתו. אין לך מידה טובה מעקשנות, וביחוד אצל אשה. הנה אבא סובר, שהאשה אינה צריכה ללמוד כלל. האשה, לדעתו, צריכה להינשא לאיש ולהיות למבשלת – ודי. לו, לאביה, די במה שהוא עצמו מלומד – אחרים אינם צריכים ללמוד. בכלל, אבא אינו מוקיר כלל את המין החלש. הנה לאחיה שברוסיה אין בנים זכרים – והרי הוא בעיני אבא כאילו אין לו ילדים כלל. הוא אומר, שהמגע־ומשא עם אשה מחליש את הזכרון. חה־חה, מה דעתו של אדון שניאורסון בזה? אשרה הוא, אשרה של מרים, מה שיש לה אחות בכירה ממנה – ולכן אבא נותן לה מנוחה בנדון זה. אלמלא שכך, היה בוודאי טוען את טענתו התמידית: שמונה־עשרה לחופה. ועל אחותה, אמנם, הוא כועס. בושה לחזור על דבריו, אבל הוא חוזר ואומר תמיד: “אסתר מגרשת מאתה בידים את הבחורים… אינה דואגת לתכליתה…” כך הוא אומר… אמירה שכזו… נורא! אבל מה תכליתה שלה, של מרים, בירושלים? אם רק לא יעלה בידה ל“היכנס” – תסע ליפו או לקאהירה. היא תעסוק בתפירה חצי יום ותלמד חצי יום. כאן היא רק מכבידה על עצמה ועל הכל. כלום היא יודעת לבשל? כלום זוהי מלאכתה? כאן היא אינה רואה לפניה כל עתיד. אבא מרוגז תמיד. באיזה ספר כתוב, ש“לא הקפדן מלמד”… היכן? ב“פרקי־אבות”? כן, ב“פרקי־אבות”… היא נזכרה… אבא, אמנם, אמר פעם – בליצנות, כמובן – שלפיכך חדל מהיות “מלמד” ונהיה ל“מורה”… אבל הקפדנות לא סרה ממנו – בלי ליצנות! מעולם אין היא, מרים, זוכרת, שהוא, אביה, יעבור על מידותיו. ולא רק תלמידיו מעוררים את רגזנותו – הכל, כל דבר. הכל לא ישר בעיניו, הכל לא כשורה לגבי דידיה, הכל לא על צד האמת, לא על צד המוסר. הוא תובע הרבה, הוא אינו נותן מנוחה. לכאורה, הוא שבע־רצון מעצמו, אך גם זה ללא אמת. בפרט גדלה קפדנותו מעת שבא הנה. הרופאים יעצו לו עוד לפני עשר שנים, שיסע לארץ חמה, אבל כל זמן שאמא היתה בחיים, אי־אפשר היה להוציא את הדבר אל הפועל: היא פחדה לנסוע למקום חדש… גם היא, אמא, סבלה ממחלת הכליות. והקיץ שעבר היה, אמנם, קצת למרפא לאבא. אבא מאמין, שארץ־ישראל מעלה ארוכה לכל התחלואים, ורק האנשים שבה אינם טובים בעיניו. כמה אוהב אבא את ירושלים! כמה יופי הוא רואה בה! הוא אומר, כי ירושלים עומדת בטבור־העולם. הוי, הדוד חיים כבר בא לאכול – והארוחה עדיין אינה מוכנה… מבשלת מצוינה! מה אתם אומרים? וראו: מה היא עושה? ואיש אינו מעיר… למה היא מבשלת בבית? למה אינה הולכת אל המטבח? שגעון!.. היא תעביר את המכונה אל המטבח… מי יעזור לה?.. אדון שניאורסון, לא צריך… לא צריך… גם הוא, שניאורסון, ודאי כבר רעב… ילעס לחם לפי שעה… אל יתבייש… הוי, דרושים מים… היא הולכת להביא מים… היא שכחה לגמרי, שאין אף נטף מים… אין לה זכרון… את הסינר לא תסיר… אבל היא תשים את הסודר הקצר הנחמד על כתפותיה ותלך… סודר נחמד, הלא? טרה־טה־טה…
*
לאחר שמרים נעלמת ולאחר שגם שניאורסון נמלך, סוף־סוף, בדעתו ובא לידי מסקנה, שצריך לצאת ולעזור לתלמידתו גם בשאיבת מים, מתעוררת אסתר מקפאון־שתיקתה, מעיפה מבט כבוי על כתלי החדר ונתקלת בחיים אחי־אביה, שבא לאכול. מה? מה דעתו של הדוד? – – – מה יהא הסוף? –
– הסוף?… לא כלום… אבא ישיג משרה, סוף־סוף… פָטוּר־נוּ… בין כה וכה, היכן הוא? הלך לבית־המדרש?
אסתר חוזרת ונכלאה בתוך עצמה. מכונת התפירה מזמזמת. אין מה לדבר עם בני־אדם – הם אינם מבינים כלום. מרים אומרת מפי שניאורסון, שאין מידה טובה מעקשנות. הוי, אלמלי היתה מידה זו לה, לאסתר. אלמלי יכלה היא לעמוד על שלה ושלא לוותר תמיד על טובתה היא לטובת אחרים: עד מתי תעבוד יומם ולילה במכונה זו? ובשביל מי ומה? ומה יצא מזה?
– גם אתה, דודי, נותן צדק למרים? – אין היא מתאפקת לבסוף.
– בין כה וכה, במה, למשל?
–במה? היא אומרת, שראוי לכל אדם להתעקש ולדאוג דוקא לטובת עצמו, ורק לטובת עצמו, שכל אדם צריך להיות עקשן…
– עקשן? – אין הדוד חיים ממהר לענות חלקו, אבל מלה גוררת מלה, והוא ממשיך. – כן, עקשן עקשן… גם הוא לפנים היה עקשן. זוכר הוא: בראשית היווסד המושב “יזרעאל” בא גולדמאן והתחיל לכפות הר כגיגית על הכל, שיתחילו להתפלל במנין נוסח האר“י. שאלו אותו: למה? כמעט הכל היו רגילים בנוסח־אשכנז. אבל כך! הלא על כן גולדמאן הוא. התחילו קטטות וסכסוכים, ולבסוף ניצח גולדמאן. המצדדים בעד נוסח האר”י נהיו מעט־מעט לרוב. קרובים אנו לצפת, טענו, וכמו שאומרים, היה האר“י בצפת. אבל – פטור־נוּ, הוא, חיים, יודע: לא את האר”י יראו, כי אם את גולדמאן, ולכן הוא התעקש, הוא, חיים, התעקש והוסיף להתפלל, גם כשהיה עובר לפני התיבה, את הנוסח שלו – נוסח־אשכנז. הוא היה אז מיוחס בעיני עצמו. ספר־התורה היחידי שבמושב היה שלו. מפני שפעם אחת בבחרותו, כשנמצא בשעה של סכנה (הן הוא עסק בקונטראבאנדה – אסתר הלא יודעת!) נדר נדר, שאם יוֹציאוֹ השם מן הסכנה בשלום, יקנה ספר־תורה לבית־המדרש (סחורה בשני אלפים רובלים היתה אז אתו). ואת נדרו זה קיים בבואו לארץ־ישראל ובהחילו להיות מן הבונים הראשונים של המושב. בשארית־כספו קנה את הספר. אַי, אַי… גם ספר זה… לא, לא… הלא אסתר יודעת, היכן עכשיו ספר־התורה הזה… מה הועילה עקשנותו?
לא, עכשיו אין הוא, חיים־“פטור”, עקשן כל עיקר. למה העקשנות? הן רואה הוא: מה העקשנות מועילה? פעם אחת בימים ההם התעקש לזרוע תפוחי־אדמה. ברוסיה יש תפוחי־אדמה – מדוע לא יהיו פה? אגרונום אחד הזהיר אותו: אדמת־טיט; אבל הוא לא שמע לו. התעקש. ובאותה שנה ירדו דוקא גשמים בשפע ונרקבה הזריעה מפני רוב הגשמים. פעם אחת בא הפקיד והתחיל בלשון של גוי המדבר יהודית: משק אינטנסיבי, שיטה אירופית, קוּלטוּרה מעורבת – בקיצור, לזרוע שומשום. לא היתה ברירה. זרעו שומשום. חרשו במחרשה אירופית, זו שדרכה להפוך את האדמה היבשה העליונה למטה ואת האדמה הרטובה מתחת למעלה. באה השמש והוציאה את הרטיבות גם משכבה זו. ומלקוש לא היה, וזרעו את השומשום באדמה יבשה – ולא היה שומשום. הוא הדבר – לעקשנות דרוש גם מזל מיוחד. הנה הערבים התעקשו אז – והצליחו. קראו אותם למושב לזרוע. התעקשו לחרוש תחילה במחרשות שלהם. הוכרח המושב להזניח את המחרשה האירופית הגדולה, שעלתה בדמים מרובים ולקנות מחדש בשבילם מחרשות־עץ. אבל, פטור־נוּ, בין כה וכה ניתנה להם דריסת הרגל ב“יזרעאל” ומילאו הם את המושב בתור פועלים יומיים ובתור חָרָתים, לקחו מתוכו, מתוך המושב, את כל אשר רצו, כל אשר שמו בו עין, ולא עוד אלא שגזלו מסביב גם את האדמה. הפקידות לא חסה על אלפים ורבבות פרנקים, פיזרה כסף כאפר על ימין ועל שמאל. אבל פקידי הרשות, שקיבלו מלוא־חפנים, שנתעשרו, פשוט, מהענין, לא הועילו כלום. הללו הלא אינם יודעים אלא למוֹץ דם־ישראל…
“פטור”, מה העקשנות מועילה! הנה התעקש בנו אז לישא את בת גולדמאן. גולדמאן בעצמו לא היה נגד זה. הן הוא עדיין לא היה אז, כמו עתה, מיקירי ירושלים, בעל־דעה ובעל־עצה, “כף־המבשלים”, ה“כל־ולך” בהרבה מוסדות. הוא היה אז, בסך־הכל, מתאַכּר עני ב“יזרעאל”, שנחלתו עזובה, ובתו – לא שררית נכבדה כיום, עם “טוּרניר” ועם צרפתית ועם כל שבע החכמות; היא היתה אז “בִכרה קלה”, עצלה, שצעירי החרתים הערביים שבמושב היו אורבים לה והיא בכסילותה היתה מתאווית להם ועוגבת עליהם – תסלח אסתר למה שהוא מספר דברים כהויתם. גולדמאן פחד לבתו הבוגרת והיה מקבל ברצון את כל מי שהיה מכסה את כנפיו עליה ועוצר בה קצת מסור מן הדרך; והנערה – את פיה לא שאלו, ואף אילו היו שואלים, ודאי שלא היתה בועטת בהצעת בנו של חיים, מאחר שצעירים יהודים אחרים לא היו במושב, שכמעט הכל יצאוהו. הוא, חיים, אמנם, הזהיר את בנו: “ראה, חנוך, צרה אתה לוקח על ראשך. מילא, כבר לא איכפת לי מה שאתה מתחתן עם איש, שהוא אתנו ‘אש ומים’ – מילא, לא אתו עליך לחיות. אבל היא… אתה… מה יהא בסופך?” ברם, בנו, יחיה, פטור־נוּ, התעקש ולא שמע לו, אם כי הוא, צריך לאמור, איש נלבב, ברוך השם, עד היום…
כן, איש נלבב הוא בנו, חנוך בן חיים, נלבב, ברוך השם. יקר־המציאות. רשאים לאמור: אין כמוהו היום, ולא היה כמוהו אז. בריא, חסון, חרוץ וחי, אם כי אינו מקשקש בלשונו הרבה. מן השנה העשירית גדל בלי אם. כבד־פה היה, אבל עוד מקטנותו הצטיין בכוח, בבריות־גופא. הוא מעולם לא ישב רגע בלי עבודה. צחוק: כשהיה ילד, היה דרכו לחטט ולפשפש בסחבות ובסמרטוטי אמו, עליה השלום, שהיתה מחביאה לצרכי ביתה, להוציאם ולהשליכם החוצה. הוא היה עושה זאת – רשאים לאמור – בחשק רב, במין מסירות־נפש, והיא, עליה השלום, היתה צועקת: “אוי לי! את כל סמרטוטי!..” אבל הוא היה עובד בכל הכלים. וכשגדל קצת – עם סוסו היה ישן באורוה. וזאת למודעי: הסוס ההוא לא היה סוס בעלמא. זה היה סוס ערבי, שוטף, משוגע, ממש פרא כערבי, כאדונו. למלחמה היה יותר מתאים מאשר לחרישה. בשעת חרישה היה משׂתער, כאילו כלב שוטה נושך אותו. חנוך היה אוחז במושכות בכל כוחו. יש שהסוס היה מפיל אותו, סוחב אותו – וחנוך, שעדיין לא היה בקי בחרישה כל צרכו, היה נסחב אחר הסוס ואינו עוזב אותו. מבינה היא, אסתר? להחזיק בו, לעצור בו, לא היה בכוחו – אך גם עזוב לא עזבהו מעולם; עקשנות. ולא עוד, אלא שפעם אחת אמר לו הוא, האב: בשביל סוסך, חנוך, עליך לקנות מחרשה קטנה – במחרשה גדולה לא תעבוד בו לעולם. אך חנוך ענה: “אני אחרוש במה שיש”. התעקש כאבן.
אבל איזו תועלת? בין כה וכה – סוף־סוף, הוכרחו לעזוב את המושב החרב. מה לעשות? גולדמאן בעצמו התכונן לעבור לירושלים, ובשביל בתו היחידה וחתנו אמר לעשות איזה עסק בבירוּת. הבת־היחידה עמדה על זה בכל תוקף – לצאת לבירוּת. היא רוצה לראות באנשים, להכיר את העולם. סברה היא! אבל חנוך לא רצה בזה בשום אופן. הוא רצה ללכת לצפת או לטבריה ולהיות לבנאי. ואז הציעו לפניו להיות שומר במקום אחד. חברה יהודית קנתה אדמה לפני כמה שנים מהלך חצי יום מהמושב “יזרעאל” ולא עבדוה. אחר־כך נשאו עין וראו, שהערבים השכנים מסיגים את הגבול לאט־לאט ועובדים באדמת־ישראל. נמלכו, שתכנית זו אינה עולה יפה, כי באופן הזה הרי סופה של האדמה, שעלתה במאות אלפי פרנקים, לעבור לידי העובדים. החליטו לבנות בית קטן ולהושיב שם לפי שעה שומר יהודי, לכל הפחות. באו והציעו לחנוך, שיקבל את המשרה ההיא. הוא הסכים מיד. אבל הֶניה, האשה, מיאנה גם לשמוע. מה? כלום משוגעה היא? ללכת למקום שומם כזה! “החיים הטובים, שאתה נתת לי פה! – טענה אל חנוך – ועוד עלי ללכת אחריך למדבר! המשרתות הרבות, שאתה שוכר לי פה…” ועוד ועוד. לשון יש לה להניה, לשון חדה! פטור־נוּ!.. אבל חנוך, יחיה, אמר: “אם לא תלכי אתי – אלך לבדי”. והאמת צריך לאמור: הניה היא הניה, אבל גם אחרת במקומה לא היתה טובה ממנה. ואפילו הוא, חיים בעצמו, התערב אז בדבר, שלא ילך לסכן את הנפש – על מה?.. ושם הלא סכנת נפשות ודאית. אמנם, הוא גם הוא, חיים, בצעירותו, לא היה מן “עשרת הפחדנים”, אבל בכל זאת, אסור לאדם לאַבד את עצמו לדעת, ואפילו על פת־לחם. בית אחד על אלפי דונמים… מעבר לירדן, או אלוהים יודע היכן… “בכף־הקלע” – פטור!.. ואולם חנוך, יחיה, התעקש שוב: “אבא! – אמר – הנה הערבים לוקחים פה את מקומותינו, ויקחו גם שם, ואין לדבר סוף. בפירוש אמרו שאם לא ימצאו שומר יהודי, יושיבו ערבי. והן יהודי אחר אין בקירוב־מקום, שילך שמה, אם אני לא אלך, ואיך לא אלך? הם לקחו את כל המקומות, אתפוס אני, לכל הפחות, מקום אחד”. ואולי לא ממש כך אמר, לא מלה במלה, אבל זה היה הטעם שלו. הוא בכלל הלא בעל־שתיקה גדול, כבד־פה – אסתר יודעת זאת. הנה הוא, אביו, בעל־חברה הוא, רגיל לחברה ולשיחה ארוכה – פטור־נוּ!.. לא כן חנוך, יחיה. אפילו במלקחים אי־אפשר להוציא גמגום־שפתים מתוכו. ומה לכם עוד? גולדמאן רצה להשאירו, שישגיח על נחלתו, שאז עדיין לא מכרה – וגם לזה לא הסכים חנוך בשום אופן. “מ־מ־שגיח – איני רוצה להיות למ־מ־משגיח” – אמר. בין כה וכה הוא הלך לשם – עוד איך הלך! ושמר שם זמן רב עד שפיטרוהו, מפני שכפי הנשמע, אמרו להושיב שם קבוצת פועלים, שגם השמירה תהיה עליה. מני אז חנוך, יחיה, נמצא בטחנה. טחנה ערבית קרובה לאותו המקום – ונתקבל שם לשרת. כשערבי רוצה לקבל יהודי בטחנה – וכי לא עבירה היא ליהודי שלא ילך? בקיצור, נקל לספר, אבל המעשיה ארוכה היא. שנים עברו – והֶניה, בין בשעה שחנוך היה שומר, בין מעת שעבר לטחנה – והיא אז טרם עברה לירושלים – לא נסעה אליו אף פעם אחת לבקרהו. וגם כשהיה בא הוא ל“יזרעאל” ליום־חג, היתה ממררת את חייו. היא כבר ביקשה תואנה להיפטר ממנו. “נמאס הוא עלי” – היתה מתפארת לפני הערבים. ובפעם הראשונה, כשבא הוא הנה לירושלים לחג הפסח – אסתר ואביה לא גרו עוד אז בירושלים – לא יצאה היא, הניה, לפגשהו, כי אם שלחה אליו את גולדמאן בפקודה, שידרוש ממנו גט. אלה הן הנשים והבתולות שבימינו… בחיים קלים רוצות הן… מעלות עשן – ואין תרופה. עקשנות לא תועיל. התתעקש נגד העשן, שלא יחדור לעינים?.. אַי, מרים זו – והעשן שלה… ולאכול בשעה הקבועה אינה נותנת. לא, כפי שהוא רואה, לשוא כל המתנתו… פטור־נוּ… מרים לא תתן לאכול כל־כך מהרה: צריך ללכת לפי שעה להתפלל מנחה.
*
בבית נשׂתררה מיד איזו דממה מעיקה. לאחר יציאתו של הדוד חיים סגרו על אסתר ויחזקאל שאר בשרה, שנשארו לבדם, כתלי החדר המצל. הוא הירהר משום מה הרהורי בין־השמשות מרוסקים על מרים, על דברי אסתר, אשר ישָמעו ודאי מיד בנוגע לאחותה, ועל איזה שרטוט משותף, שיש, כמדומה, בזו, במרים, ובאותה הגיבורה של אותו האֶפּיזוֹד שלו האחרון. שתי תכונות כל־כך רחוקות, ואף על פי כן מעין איזה שרטוט משותף… היתכן? ומהו אותו שרטוט? האם לא שרטוט אי־ההתאַקלמות שבזו ובזו? אפשר… בכל אופן, הרהוריו אלה מעידים עליו, שאותו האֶפּיזוֹד עוד לא נשכח ולא נמחה מעולמו – גם בפרק־חייו החדש, גם בתקופת המשבר שלו האחרון! – שאותו האסון עוד לא נהדף מפני אסונותיו החדשים… גדולה מזו: עכשיו אין מקום אצלו, כמובן, “לקשור יחוסים”, כל יחוסים, אך גם אלמלי היה מקום, היתה פלונית עומדת עדיין על דרכו להפריעהו… כך הוא מרגיש… האומנם? האומנם לא די בזה, שאותה כחושת־הצואר אכלה את כוחותיו אז, האם עוד לא תתן לו מנוחה גם עתה ותעמוד לו עד היום כצר?.. הלכתא למשיחא – אבל לא יתכן!.. לא יתכן, כי פגישה מקרית תוכל להיות לאסון־נצח בחיי האדם… “לא! לא! חפשי הוא ממנה! חפשי הוא מאותו המאורע!” – קרא כמעט בקול. ובאותו רגע נשא עיניו וראה את זו שלפניו.
אסתר, הגבוהה והכפופה במקצת בגבה, כפפה גם את ראשה אל המכונה, אבל ידיה היו תלויות בטלות. היא לא עבדה. שפתה היתה רגע נשוכה ורגע נפער פיה ואז נגלו שניה הכהות, הרעועות. בגדיה הנקים למדי עשו רושם מוזר והזכירו איזו עלמה משׂכילה ובת־עשירים שנתעוורה, אבל לא שכחה להתלבש כחוק גם בעיוורונה: לכאורה, הכל כשורה, הכל על מקומו, הכל אפילו על פי המוֹדה. אבל, סוף־סוף, תלבושת שנעשתה מכונתית; חסר הטעם של ההבטה האחרונה בראי המלוטש.
חפץ ישב שקוע בהרהוריו וּבמדוה שלו ועם זה הרגיש בכל כובד מהותו, כי צריך הוא להגיד דבר־מה (“אך רק לא דבר מבדח”), כי חייב הוא לפזר קצת את הרוח הרעה, הקשה – אולי על ידי הערה קלושה בדבר האביב שעבר או בדבר עונת הבטלה הממשמשת ובאה בקוֹנְטוֹרה לכתיבת אדריסות רוסיות, מאחר שעברו ימי חגיהם, ושלפיכך תקותו להוסיף להשׂתכר שם איזו גרושים, רפויה מאד – אבל הוא לא מצא מלים, לא יכול לעשות שקר בנפשו ובפיו ונאלץ לשתוק. ואולם מיד נזעף על שהוא לוקח חלק במחזה־דומיה נלעג זה, שאינו נוגע ואינו שייך לו, והחריש מרצון; אבל רק לרגע; כי ברגע השני כבר היה כחוטא בעיני עצמו על שלום־נפשו ועל שבשתיקתו הוא נמנע ומשתמט בכוָנה מקחת חלק בחזיון זה, שדם־אדם חי מטפטף בו… ואז נפער קצת גם פיו הוא, האילם…
אסתר קמה פתאום ממקומה ותעמוד. על כל פניה הירקרקים הגרמיים, הגבריים, ובכל גופה הדל היתה הבעה של התאפקות, אבל ההתאפקות היתה כמעט גלוּיה, מובלטה, מכוּונה להתבלטות והתגלות. היא עשתה רושם של מתחפשׂת למתחפשׂת – רושם קשה ומצער כגסיסה. אבל הדממה, בכל זאת, עדיין לא הופרעה. לבסוף ניגשה בהתפרצות אל מקום־מושבו של חפץ המדוּכא, וכמו מכסה על התפרצותה, כדי שעל כל פנים עוד ישאר לה פתח־הצלה לחזור ולהפוך את כל הדבר לשיחה פשוטה, רגילה, ובידים רזות ושלוחות משום מה לפניה, ובעינים מביטות לעבר אחר ובשפתים דקות־דקות ובקול קדחתני לחשה:
– מה זאת, כי זה ימים אחדים היא רואה, היא חשה, שהוא, יחזקאל, מתרחק ממנה, מסתיר פניו ממנה, כמו כועס עליה? כן? הוא כועס? על מה? על מה הוא כועס עליה? עליו להגיד, להגיד לה גלוי, על מה הוא כועס עליה. לה אפשר להגיד הכל. אין צורך להסתיר דבר.
לחפץ לא היה מה להגיד, לא היה מה להסתיר. זה ימים אחדים היא רואה – והנה כל ימי היותו פה אך ימים אחדים! ואולם הוא ראה לפניו את פניה, את שפתיה החיוורות־הדקות, ראה את הכפתורים, שרכסו בפרק־היד את קצות־שרוולי־מעילה הארוכים וסגרו על זרועותיה הרזות, השחופות, שמע את הד־גיהוקה, שהתחיל אצלה מרוב הסתערות, ולא יכול שלא לדובב:
–כועס עליה? הוא? על מה? חס ושלום! מה פּירוש: הוא יכעס עליה? הוא יכעס? להפך… וכי במה נתן הוא לה האות לחשוב כך?
– לא? ובכן טעתה, טעתה… לה נדמה… חשדנית היא… לה היה קשה לחשוב, שגם עם “קרוב” לא תוכל להיות גלוּיית לב, לא תוכל להיות ידידה…
דיבורה המחודד, העוקץ, שככל אברי גופה היה זר לכל נוֹחוּת, לכל עיגוּליוּת, שב מעט למנוחתו. כלום יודעת היא? אין אדם יכול לעולם לצאת ידי חובתו בפני הבריות. ולה נדמה תמיד, שהיא חייבת איזה דבר למי שהוא, שכועסים עליה. לא, היא אינה טובת מזג מטבעה. למה תתפאר לשוא? להפך, רעה היא… זאת אומרת, לא רעה ביותר. מרים רעה ממנה. מרים היא אֶגוֹאיסטית מכף־רגל ועד ראש. היא מרים, השיאה את עצמה, שעליה להיות למלומדת, לבעלת פרופיסיה חפשית, בכל אופן שהוא – ובשום דבר אינה מתחשבת עוד! היא נכונה אפילו לנסוע לחוץ־לארץ! אבא אינו בכוח לכהות בידה וגם הוא מסכים שתסע לקאהירה ובלבד שלא תסע לקוֹלוֹניות. הן הוא, אבא, כבר רואה את סופה של בתו הבכירה, שבילתה זמנה בקולוניות. בכל אופן, יהיה מה שיהיה, והיא, אסתר, לא תתן לה, למרים, להוציא לפועל את מזימותיה. היא, אסתר, כבר למוּדת נסיון, ולמוּדי הנסיון אינם יכולים להיות טובים. היא, אסתר, אינה טובה, הכל היא עושה לשם עצמה… ואולם היא אנסה תמיד את עצמה להיות טובה. היא מסוגלה להיות חברה טובה, נאמנה, מסורה! היא כפתה את עצמה לזה – והצליחה בזה (היא חושבת, שהרבה גרם לזה הרוח החברתי, ההוּמאַני, ששׂרר ברוסיה לפני שנים אחדות, בעת הריבוֹלוּציה, בעת שהאנשים שכחו את האֶגוֹאיזם שלהם… בתור “גורם נוסף” אפשר לחשוב, לדעתה, גם את מוסרו התמידי של אביה, את תביעותיו המוסריות). היא הקריבה עצמה למפלגה. ומי יודע, אם לא היתה בזה הונאה עצמית… עכשיו יש והיא חושבת בזה… שלושה־ארבעה לילות בשבוע היו עוברים עליה ללא־שינה: אסיפות, הרצאות, משמרות… ימים שלמים היתה סובבת בעיר לאסוף לטובת “הצלב האדום”… הראה איש את כל זה? לא, אז לא היה איש, שיראה את כל זה, את כל מסירותה, את כל אשר היא עושה… קרבנותיה נתקבלו כדברים המובנים מאליהם, בלי תודה… ואחר־כך, כשביזבזה את כל כוחותיה, כשכלו כל כוחותיה, כשבאה הלום, כשהלכה לעבוד במושבות… כן, הן זמן־מה עבדה במושבות… ויש אפילו תמונה מפורסמת אחת, גלוּיה מצוירת מה“בציר”, ששם היא מצוּלמת… בתוך קבוצת פועלים… במגבעת־תבן רחבת־שולים והסל על כתפותיה… לא ראה יחזקאל את התמונה ההיא? ישנה אצלה… הנה היא… אבל הרבה לא עבדה שם… נכזבה תוחלתה גם משם… הפועלים פה מכירים בזכות האשה להיות רק למבשלת… והיא היתה גם מבשלת בקבוצות… אלה הם לגמרי חיי כלבים… להאכיל ארבעים איש… וכל אחד בא עם הפרטנזיות שלו, כל אחד עם דרישותיו… לזה תן שמנת, לזה חביתה של ארבע ביצים… זה דורש קוֹמפוֹט וזה רוצה פשטידות בכל יום! מגישים את המרק – והם שופכים אותו כחזירים… מסדרים את הקערות בשורה ושופכים מקערה לקערה לשם שחוק – עד שדם המבשלת נשפך מתוכה… ועכשיו הצלצול בכפות עד שתחרשנה אזניך… ועכשיו הצמחונים שבהם – אלה ממררים את החיים לגמרי… ואחר־כך טענות: האוכל עולה ביוקר! דיפיציט! אין כוח לעבוד מאוכל שכזה! ופרוסות־לחם מתגוללות – ואין מאסף! וצריכים התורנים להביא מים, עצים – ואין מביא, ואין מכניס… והאוכל מתאחר… ובכל המבשלת אשמה! בקיצור, הפועלים פה רוצים בשעבוד־המבשלת! אין לה זכות־אדם! אם עוד היא מסוג ידוע, שיודעת להאיר פנים לזה או לזה – אז עדיין יכולה היא להתקיים, אז יש לה “צד”, שיגן עליה… אבל… חודש אחד עבדה היא, אסתר, במטבח עם עוד אחת… שהיה לה “צד”… והיתה פלונית משאירה כל העבודה עליה, על אסתר, ורצה אל הגורן לטייל (באסיפות לא היתה גם לפלונית זכות־דעה!). “אסתר חביבה, תרחצי את הכלים! אסתר יקרה, את תּרדי את הפת מן התנור!” בין בתור שלה ובין שלא בתורה… ויש שהיתה תשוקה מתעוררת דוקא לבלי רדות את הפת בשעה הדרושה… יֵחרך הלחם, ישָרף… יֵחנקו בו האוכלים אותו… נקמה!.. לא, היא אינה טובה… הוי – – – הוי! בטרם בואה הנה חשבה, שכאן מתהלכים מלאכים… אין היא תמימה כל־כך, אבל היא קיוותה… ולבסוף – איך מתייחסים פה הפועלים הצעירים אל הנשים? באיזו גסות, באיזו דחיה… כאל לא־אדם… איש מהם לא נתן לה יד… איש מהם לא דיבר אתה כדבּר רע אל רעהו… תמיד ביטוּל, תמיד מהתלות, עקיצות… הן איש מהם לא היה, שראה אותה בעלומיה, בעת שהקריבה הכל… ועכשיו… עכשיו בזים לה כשהיא חפצה… חפצה גם כן במעט חיים… גם בשבילה…
אסתר דיברה ודיברה. הדברים היו שונים, רמז בגלוּי וגלוּי ברמז. היו בהם גם אמירות הגיוניות, גם מסוּתרות, גם פילוסופיות, גם ליריות. ואולם, בכל אופן, קולה היה אחר מדבריה ויותר מדבריה; בקולה, שנתחלף לפי טבע הענין, לא היו כל סתירות. דבריה לא גילו את כל התהום שבנפש, את כל דכדוכה של הנפש, אבל הקול סיפר הכל, הכל. דבריה היו מעורבּבים, יותר קולעים אל המטרה או פחות קולעים, אבל הקול הבלתי־נעים נתן משקל לכולם, עשה את כולם לחשובים, למקיפים, לסמליים. הבת לא־רוּחמה! היא הקריבה הכל למפלגה, לאידיאלים. שם גם למדה יחוסים אידיאליים, למדה לבוז לכל חולשה שבין גבר לעלמה, ולמרות סערת המזג החם שלה, לאסונה, לא היתה סולחת אז לעצמה, אילו הרשתה למי שהוא לנהוג בה מנהג־חירות. אך “אי־טוּב־המזג”, או יותר נכון, רעות־הלב בצוותא חדא עם הנטיות הטבעיות, שאינן בעצם לא טובות ולא רעות, אלא שנדכאו בחוזק הסביבה הרוחנית־הריבוֹלוּציוֹנית, מרדו בה עכשיו ועשו לה ריבולוציה ככלות כוחה הגופני…
חפץ ניסה להיענות:
–אבל אף על פי כן… תשׂם־נא לב… עכשיו מה חסר לה? היא חיה חיים של עבודה… חיים כשרים… חיים המביאים תועלת לאחרים… היא עוזרת לאחותה ולאביה… ומה לה עוד?..
אסתר הביטה אליו ולא דיברה דבר. במבטה היתה משאלה חרישית מהולה בכעין צל של נזיפה. ואז נקלה חפץ פתאום בעיניו עד זיבולא בתרייתא על הדברים הכוזבים, על דברי הניחומים השׁאַבּלוֹניים, הטיפשיים, שהוא עומד ומדבר באזניה. צריך לנשק לה לנערה הזאת, צריך לאחוז בה ולנשק לה נשיקה חזקה, בוערת, רותחת, צריך לתת לה את הלחם אשר היא מבקשת. תזכור אחר־כך, כי ידי גבר חיבקו את מתניה בעוז ונישקו את לחייה ששוּפוּ, את שפתיה שנסדקו, את עיניה המלאות עריגה וכמיהה – תזכור וינעם לה.
– – – – – – – – – –
מרים נכנסה החדרה.
פרק ה
שניאורסון, מורה של מרים, היה צעיר מן הצעירים העברים־הלאומיים, בכלל לא גרוע מכל חבריו ובני גילו ה“רוּסים”, שירדו פעם בחוף־יפו לארץ־ישראל, התפעלו מן הטבע המקסים מעל מכסה־האניה, נכנסו בלב רוטט העירה וכעסו על הערבים הנפגשים להם, הזמינו ארוחות בהוֹטלים, שאלו לעבודה, ריננו על האיכרים, שאינם נותנים עבודה לפועלים עברים, יצאו פעם לעבוד, כשבקבוק מים וחצי כּיכּר לחם תחת בית־השחי ומעדר אתם על הכתף, התנודדו במושבות, עלו ירושלימה לאיזה חג, שאפו לראות את הגליל, ובסוף נדודיהם – איזו משׂרה קטנה של מזכירוּת או הוראה ביפו או בירושלים. שניאורסון לא הלך עם מעדר על הכתף לשדה ולא היה זקוק למשרה, בהיותו בן־אמידים, מקבל כסף חדשי מהוריו בלי איחוּרים והוצאתו מצומצמה. הוא גר במלון הזול “הראל” שבשכונת “שערי יהודה”, בחדר קטן ונרפש ובשותפות עם רווק זקן אחד, כּהנוֹביץ שמו, מי שהתכונן להיכּנס לסמינר. כּהנוביץ היה בחור עקשן ונאמן למטרותיו, אחד משרידי פליטת ישיבת טֶלז, בקי בחדרי הספרות העברית העתיקה, אלא שלא מצא בזה סיפוּק. הוא רצה דוקא לשבת על ספסל בית־ספר חוּלוֹני, בהיות דעתו חזקה עליו, שכל זמן שאין אדם מתחיל הכל מאל“ף, כל זמן שאין אדם יושב על ספסל בית־הספר ולומד ראשית־לימודים מפי מורים וספרי לימוד, אין מוֹצא לו מפני הסתירות הפנימיות, ואם נדבר בסגנון ספרותי, אין בטחון לרוחו. לפיכך היה הוא, בן הכ”ח או הכ“ט, עם כל ידיעותיו בש”ס ופוסקים וספרות־ההשכלה, נכון להיכּנס למחלקה הנמוכה שבסמינר, לשבת שם עם נערים ספרדים־ירושלמיים בני ארבע־עשרה, והוא “התכונן” בהתמדה רבה, ובלבד שיחוסו עליו ויקבלוהו.
גם שניאורסון לא נמנע מהביע את הדעה (אלא, כמובן, באופן יותר עמוק, יותר מודרני!), שהאדם צריך לעבּד לו השקפת־עולם אחדותית: לא קטעים, לא קרעים, לא טלאים; ואף הוא, אליבא דאמת, היה באיזו בחינה צעיר מתלמד, אם כי איש לא ידע אל מה הוא מתכונן ומה הוא לומד. תמיד היה מדבר בפנים מסבירות ובאנחה על הצורך והחובה לעבוד, כלומר, ללמוד הרבה (“עבודת הלימוד לא רק מסדרת את החיים, כי אם גם – מה שחשוב ביותר – ממלאה אותם!”). וכשהיה נשאר לבדו עם חברו במעון היה מעמיד על זה זוג עינים קובלות־אינטימיות וגונח כבעין שתיקה מכוּונת: נוּ, ובכן?.. מה תהא התכלית?.. לא טוב! לא טוב!.." (רצונו לומר: עבודת הלימוד אינה מסדרת ואינה ממלאה את חייו).
לאחר שהיה שניאורסון גומר בערבים את שיעור־החינם שלו עם ה“פֵיָה” שלו, עם מרים, היה יוצא ומתרוצץ ומסתובב בחוצות ובשכונות ללא־טעם וללא־מטרה – צר היה לו מקום־חדרו ב“הראל”, וצר על חיצוניותו, שאינה בלתי־נאה, ההולכת לאיבוּד. כשהיה פוגש במכּר אינטליגנטי, היה פותח מיד בשיחה, שפּה הכל דיליטאנטים והכל מתבטלים ואין עבודת־לימוד ואין השקפת־עולם אחדותית; ואם במכּרה אינטליגנטית – היה משתמט, לכאורה, מבּוֹא אתה בדברים כל עיקר, אך לבסוף מתרצה ומדבר על הדממה, שכוחה יפה מן הדיבור, ולא יֶעצר בשעת הצורך מהזכיר גם מה שמצינו אצל מטרלינק או אצל פּייטן אחר. משם היה עובר לרשמים, שהביא אתו לפני שנתים מאירופה. שם השכיל לראות זאת ושם ראה זאת. עכשיו הוא יושב במלון “הראל” ואינו רואה כלום. אם כי, באמת, בית־מלון זה הוא – זירה של טיפוסים! מבינה היא? הוא מדגיש: לא אנשים, כי אם טיפוסים. כמדומה לו, שבזה נאמר הכל!.. (את ה“כמדומה לי” הוא מטעים ביחוד, לאמור: שומעת היא? הוא אומר: כמדומה לי, הוא נוהג כך, הוא אינו דורש, שיקבלו את דעתו, שיאמינו באבטוֹריטט שלו, הוא איש אירופי, ואינו מטיל את דעתו על אחרים, אבל באמת “כמדומה לי” או “כמדומני” שלו ו“ברי” של אחרים, שלא ראו כל מה שראה הוא, שלא קיבלו את הרשמים שקיבל הוא, שאינם זקוקים ל“ויתוּר”, מפני שאין להם דרישות, אין להם דרישות תרבותיות, שלא היו ב“זירה של הטיפוסים” כמוהו – מה עדיף?).
שניאורסון חשב את עצמו לרואה, זאת אומרת, לבעל הסתכלות עמוקה, ולכן היה רואה את חובתו לנעוץ בכל “טיפוס” נפגש עין חודרת, כאילו היה מתכוון לחדור לכל מעמקיו ולהתבונן אליו רגעים ממושכים, עד שיעמוד, כביכול, על טיבו ועד שיוכל לסמן את אפיו בכינוּי אחד. אמנם, יש שהקמטים האחדים שבין ריסי אותן העינים המסתכלות הכשילוהו וגילו, שבאמת הוא אינו דן כי אם נדוֹן, שיותר משהוא לוטש עין כדי לדוּן את השני, הוא עמל להשיג את טיב הרושם, שהשני מקבל ממנו… אבל, בכל זאת – באופן רשמי היה הוא השופט והוא המכנה שמות למכיריו: לבעל־האכסניה, למשל – דיליטאנט בפונדקאות; לחיים פטור־נוּ –“נחשל”; לחפץ – “אינוַליד” ו“מַנְיַק”; לר' יוסף – “פינוֹמֶן” ו“קוֹנסרוַטוֹר בפרוגרסיה”; למרים – “פֵיָה”; לאסתר – “בתולה זקנה” שלא בפניה (“זה הטיפוס של הנערות הגלותיות, הבאות לארץ־ישראל”!), ובפניה – “פוזמק כחול”. זו מצדה קראה לו “סטודנט בלי אוניברסיטה”. –
לחברוֹ־במעון, לכהנוֹביץ, קרא שניאורסון “פליגמאטיקן”. הכינוּי הזה נוסד על הרבה עובדות מהליכות־חייו של כהנוביץ, שעינו החדה של המכנה תפסה אותן. למשל: את מעיל־הקיץ הלבן שלו היה כהנוביץ מתבייש ללבוש לא קודם מלחג־השבועות, אף כשהחום הקיצי היה מתחיל עוד לפני הפסח, אבל כשהיה לובשו כבר, שוב לא היה מסירו מעליו עד אחר חנוכה. את ארוחתו היה כהנוביץ אוכל לתיאבון, כמעט ברעבתנות, אך במה דברים אמורים? כשהיו פרוסות־לחם הרבה חתוכות ומוכנות ביד מי שהוא על השולחן (שניאורסון מסביר: כלומר, על הארגז הגבוה המשמש שולחן בחדרנו). ואולם כשצריך היה להתחיל לשם זה בכיכר־לחם חדשה, היה הוא, כהנוביץ, בוחר להסתפק בפרוסה קטנה, ובלבד שלא לבוא במגע ומשא עם כיכר חדשה. במלה אחת: פליגמאטיקן!
בדיעותיו היה שניאורסון חפשי, כמעט רדיקאלי (אם כי לא הרבה יותר מכל בני גילו ובני סביבתו בכלל). בכלל נאחז בדעות מתקדמות, במלוא מובן המלה – איש משכיל. אלא כשהיה מזכיר את התואר “משכיל”, היה מוצא לנכון לבאר, שלא כמשכילים הראשונים משכילי הימים האלה. אותם המשכילים היו ראציונליסטים, במחילה. מבינים אתם? ראציונליסטים! בעוד שהשקפת עולמו שלו, של שניאורסון, ושל כל המשכילים דהאידנא היא היסטורית. הכל הוא התפתחות היסטורית ועל הכל צריך להביט מנקודת ההשקפה של ההתפתחות ההיסטורית. מבינים אתם?
וכדי שלא לתת פתחון־פה למי שהוא לאמור, שאינו מבין, היה הוא, המורה המתנדב, עומד ומבאר בדרך משל. קחו את דברי האגדה שבתלמוד! המשכילים הראשונים או שראו בהם דברי הבל, או – כר' יוסף ה“קוֹנסרוַטוֹר בפרוגרסיה” – שביקשו להכניס לתוכם רעיונות, שאין להם כל שייכות לתקופה ההיא. כי הן תקופה תקופה – ורעיונותיה. ואולם רק הפרספקטיבה ההיסטורית מגלה את כל היופי שבאגדה התלמודית!
הוא, שניאורסון, הזכיר את ר' יוסף – ועליו לבאר. אין הוא מתכוון לאמור, שר' יוסף הוא טיפוס של משכיל מאותם הימים. כלל לא. ר' יוסף – אם הורשה לאמור כך – בריה בפני עצמה הוא, פינוֹמן! לא ללמד על הכלל כולו יצא, כי אם רק על עצמו! ומה שראוי לציין, שהוא, כלומר, ר' יוסף – אור וצל משמשים בו בערבוביה. לכאורה, לא זרות לו, לר' יוסף, המסקנות האחרונות של המדע, של הפילוסופיה וההיסטוריה, ויחד עם זה – משפטים קדומים ואמונות תפלות. התאמינו, הוא, ר' יוסף, מאמין בכוח הלחשים והקמיעות! הוא מאמין בכישוף ובגלגול! מה? כהנוביץ מביא ראיה מחכמי ימי הבינים, שהאמינו באַסטרוֹלוֹגיה ואַלכימיה? לא! אין הראיה דומה לנדון! הוא, שניאורסון, מבאר זה על פי דרכו, בדרך המיוחדת לו. לדעתו… כמדומה לו… מלחמת הדת וההשכלה בנפשו של ר' יוסף – מלחמת הישן עם החדש… אֶה־אֶה… ולכן יש שהוא, ר' יוסף, אוחז את החבל בקצה האחד ואינו מרפה ממנו, ויש שהוא מתנפל אל הקצה השני שבחבל…
– זה נכון! – מעירה מרים – כשמדברים על אביה, הלא יש לה הזכות להיכנס לתוך הדברים. אצל אבא מונח זה בצד זה. הוא משכיל גדול, והוא מדקדק בכל המצוות, ויש לו הנאה מן המצוות. רגיל הוא בהן מימי נעוריו. הן כל חייו.
הוא אשר דיבר הוא, שניאורסון! ר' יוסף אוחז את החבל בשני ראשיו ואינו מרפה ממנו. הוא, ר' יוסף, אומר, למשל, שהוא יודע, מדוע היתה נבואה בימי קדם ומה נחוץ כדי שתוכל להיות גם עכשיו (כהנוביץ מעיר, שדעתו של ר' יוסף בזה היא כדעת ר' חיים מרומסישוק בספר “מקור־חיים”). הוא, ר' יוסף, אומר גם כן, שיודע הוא, מדוע היה כוח הכישוף, הדיבוקים, הגלגולים, הקמיעות וההשבעות לפנים, נאמר בימי ר' מנשה בין ישראל, ככתוב ב“נשמת חיים”. שלא להאמין בזה אי־אפשר, שהרי יש עליו עדים נאמנים. עתה אין הכוחות הללו, אינם מתגלים, אבל אז היו. כך היא דעתו של ר' יוסף. וכמדומה, שלמדבר ככה אין כל מושג מהתפתחות המושגים, מהתפתחות האמונות והדעות, מהתפתחות הדת! ואולם זה רעיון־ההתפתחות, ורק הוא מפיץ אור על קנינינו הרוחניים, על ספרותנו הישנה, על המדרשים, על האגדה, כמו שאמר מקודם –
– או מה לכם עוד? – מוסיף שניאורסון לדאוג לשומעיו – קחו את כתבי הקודש בעצמם! קחו את סיפורי התורה! קחו את ספר בראשית! קחו את כל הדברים הנשגבים והנצחיים של…
– ראו, הדוד חיים נרדם, אף־על־פי־כן… מעיפות… – מפסיקה מרים.
–אין דבר! – קורא המתלהב שניאורסון – מעיפות… ספר־הספרים הוא ספר נצחי בשביל הכל, גם בשביל… העיפים! יקראו בו יגיעי כוח ויחליפו כוח. “הפוך ביה והפוך ביה דכולא ביה”. ובשביל הערה זו לא צריך להיות דוקא איש אדוק. להפך ואדרבא: דוקא בקורת־המקרא החפשית, דוקא הפרספקטיבה ההיסטורית־הלאומית באות ומגלות לנו מה הם כתבי הקודש ומה ערכם הלאומי בשבילנו. דוקא כשרואים, כיצד נוצרו ומתי נוצרו הספרים העולמיים האלה, רואים עד כמה צדקו דברי היינה על ערך הספר הקטן הזה. והנה גם הוא, שניאורסון, אינו יכול לתאר לו, שיעבור עליו יום בלי קריאה בכתבי הקודש. ונכונים דברי מי שאמר: התנ“ך הוא המתנה היותר גדולה, שנתנו היהודים לאנושיות! הוא, שניאורסון, צעיר־המשכילים דהאידנא, המחזיק ברעיון־ההתפתחות, אינו יכול לתאר לו את האנושיות, את אירופה, בלי התנ”ך. דור הולך ודור בא – והתנ“ך לעולם עומד. התנ”ך הוא נצחי. מה? חפץ אומר איזה דבר? לא? האינוַליד שוב מתהפך בחליוֹ? שוכב המַנְיַק? בושה!…
פרק ו
חפץ היה מוטל על ערש־דוי. אסתר טיפלה בו.
פצעו הציק לו לחפץ. ואולם הוא לא על זה חשב. אל הכאב כבר התרגל, ואותו היה יכול לשאת באיזו מנוחה; על כל פנים, בלי גניחות יתירות. אבל הוא גנח. הוא גנח כחולה־טיפוס־הבטן, שמעלת חומו ארבעים ואחת, כשמטילים אותו לאמבטי קר ככפור. פצעו לבש איזו צורה משונה בעיניו ויהי לעצם מטאפיזי, וכשהיה מביט עם זה על המטפלת בו, שגם היא נהיתה לאיזו “סוּבסטאנציה” בזעזועי מוחו, היתה בו משום מה ההרגשה המשונה והמדאיבה של האדם המביט על תמונה של עלמה אשר אהב לפנים, לפני רבות בשנים, אהבה עזה וסוערה, ועתה נשכחה, נשכחה לגמרי מלבו, והוא תוהה ותמה הרבה מה היה לו אז… תמהון־אלוהים!
אסתר המוחשית, הקוֹנקרטית, המטפלת בו, המהפכת את משכבו בחליו, המוציאה גרף של רעי שלו, לא נגעה בו כלל, כאילו לא היתה אצלו כל עיקר – ואף זה ציער אותו. וכי כך מתייחסים לבת־אדם? ומלבד זה זימזם כל הזמן בתוכו הרהור אחד: ומה אילו ידעה, ומה אילו ידעה את כל האמת על אודותיו, אילו ידעה את מהות מחלתו – ההיתה גם אז מטפלת בו?
כדאי וראוי לדעת!..
אילו ידעה, ואף־על־פי־כן היתה מוסיפה לטפל בו, הלא זה היה מוכיח דבר־מה; הלא זה היה מוכיח, שיש גם לא־הוא; הלא זה היה מוכיח, שיש גם אי־פניות בחיים ובעולם!..
דמיונו בעיני עצמו היה לבעל־עבירה גדול, המתיירא מפני העונש, המתיירא מפני גילוי־עוונו, שמדי היפּגשו באנשים הוא חושב: מה אילו ידעו הדוברים בי, שאני רצחתי את הנפש… מה אילו ידעו… ותאוה משונה מחלחלת בו לקום ולצעוק פתאום: “אני הוא הפושע!” – לראות את הרושם, את עוית פניהם…
פצעו הוגיע אותו עד דכּא, עד דכדוכה של נפש, אך הוא התחפש במצוקותיו לקודח, אך לקודח. הוא התפלל, שהטרמומטר, אשר שׂמה אסתר בבית־שחיו, יראה, לכל הפחות, שלושים ותשע, לא יחדל מהראות שלושים ותשע. לכל מקרה שלא יארע השתעל, כיעכע, ירק על הרצפה – הצטנן; צינה מסוכנת אחזה את חפץ!
בעיקר הדבר היתה בו אַפּאטיה. יותר נכון: חוסר כל תקוה. אך מתחת לריקניות פיעפעה איזו הרגשה מוזרה־מצויה, שכל זה הן כבר היה אתו לעולמים. לא רק האַפּאטיה וחוסר־התקוה, כי אם גם ההתחפשות של קדחת והצטננות. גם אז – אימתי? בגלגול ראשון? בחלומות־בעתה? – היה כך. ממש כך. אותה האפאטיה ואותה ההתחפשות. הוא צפה אז, הרגיש אז, אם כי לא ידע בעצמו, שהוא צופה ומרגיש, כי, סוף־סוף יהיה כך… כן, אז… מני אז כבר עברו, אולי, אלפי אלפים שנה… אך חוזר הגלגל… גלגל – גלגול…
ופתאום עלו ובאו צללים חדשים ונתווספו על ההרגשה המוזרה־המצויה. שוב אותו הדבר… שוב אותו הדבר… הולך ונשנה… חוזר ונשנה… אך הנה לפני איזה זמן – לפני חמישים, או לפני שנתים, או לפני שנה, או אולי גם אתמול או היום בבוקר – צפה מראש והרגיש, הרגיש ברור, כי עכשיו, עכשיו, היינו לאחר חמישים שנה, או לאחר שנתים, או לאחר שנה, או מחר, או הערב, עכשיו, ברגע זה, יהיה כך… ממש כך… ועוד פעם עתיד להיות כך… ממש כך… וגם לפני מותו ירגיש, שעתיד חזיון זה להישנות… שעוד עתיד הוא לשכב בבית הזה… בבית בעל אחות־אמו ר' יוסף… ואסתר… אסתר תבשל בשבילו מעט חלב…
החולה הוסיף להשתעל, להשמיע כעכוע משונה ולירוק על הקרקע. שלא כדרכו השמיע הפעם על עצמו, הכריז על מציאותו – אולי על ידי כך יוקל לו. הוא חשד, שזה מרגיז את אסתר – ועשה את הדבר כמו במתכוון. ואולם הוא לא העלה על דעתו, שכל זה, יחד עם ההרגזה, גורם לה מעין איזו הנאה משונה, בלתי־מובנה; שכל זה דוקא כמו משך אותה אליו, כמו תקָפה ונשָׂאה ממקומה לקום ולגעור בו: “עד מתי תשתעל? חדל!” ואחר־כך, כעבור רגע לכרוע ולאסוף את כל כיחו וניעו בבקבוק למשמרת.
ורק עם ערב, כשהוקל לו, לכאורה, – סימן גמור, שאינו קודח! – והיא ישבה סמוך לו מחרישה ונכנעת, חזר חפץ בלבו על מחשבתו העיקרית בעת האחרונה: למה באמת הוא דוחה אותה? למה אינו מקרב אותה, אם היא רוצה בכך, אם היא שואפת לזה?
“אילו היה חזה לא כל־כך צמוק, או יותר נכון, אילו נדמה לך חזה קצת יותר גבוה על ידי איזו תחבולה מצדה, כאשר תעשינה הבתולות, כי אז, בכל אופן, הן לא היית אסתּט מפונק שכזה” – דיבר איזה קול בנפשו.
– אה־אה־ה!.. – התכווץ חפץ מכּאב.
ויהי כשמעו את הקול וַיבן מיד. הוא הבין, כי פגימתו העליונה שוב חוזרת אליו, כי הכל אבוד…
הוא אחז בכפה – והתעשת. הוא חשב: אילו ידעו מה שבלבי ברגע זה איזה בעל־בית נכבד או משורר של יופי נאצל ואידיאלים רוממים – המרחק בין זה וזה הן אינו גדול כל־כך, כאשר ידמה בסקירה ראשונה – כי אז ודאי היו שׂוטים ממני מעקימת חוטם קטיגורית: “ציניזם!” “כּיעור!” “גועל־נפש!” – היו קוראים שניהם בנשימה אחת… והם היו צודקים… הצדק הלא גם הוא עם בעל־הביתיות ועם היופי… הוא, חפץ, חלאת המין האנושי, אַל יתווכּח אתם… הכבוד להם, היופי להם והצדק להם…
– חי־חי, – גחך פתאום, אינגד ואיתנח – “צער־העולם”… “צער העולם שבשירה”… לזה הם מסכימים… את זה הם מקבלים… פואיזיה!.. אך, חי־חי, מכאובי אני… פֶה!.. בזה אינם רוצים!.. בעל־שֶׁבֶר… מכאוב נמאס… צער־העולם היפה אינו רוצה לדעת ממנו… אינו רוצה לקבל… בעלי השבר אַל יכּנסו…
– לקבל? – לחשה היא – לאן? לבית־החולים?
– אינם רוצים לסלוח! – המה החולה.
– לסלוח? מי? מה אתה סח? מתוך חום?
– לא מתוך חום… יודע אני מה שאני מדבר… לעת־עתה יודע אני… הם… הבריות… החיים… צלולי דעת הם… ואינם רוצים לדעת מכל “קאטאסטרופה”… אינם רוצים לדעת, שעוד בשבוע זה ודאי יכניסוני לאותו מקום… כבר נגזרה גזירה… וכשאני מזכיר להם, הם מורים עלי באצבע: הביטו אליו!.. כמה הוא מרעיש עולם!.. ראו את האדם התחתון, המתהדר בפגימותיו… “בפגימותיו העליונות” – נוטים הם להתל כמעט קט בגודל־חסדם… אבל טעות היא, החיים הנכבדים! טעות היא, אדוני הנורמאַליים! טעות בידכם, רמי המעלה! אין אני מתגאה כלל ואין אני מחבב כלל את הכניסה… אשר ידברו עליה… אני רק מזכיר… וגם מסכים: הכּיעור שלי אינו צריך לכער את העולם… המכאוב שלי אינו צריך לבוא בחשבון… החן והרוממות – זוהי האמת… ואני – נוגע אני בדבר ועדותי פסולה… אל תגוללו מידת הרחמים!.. אל תחמלו אף במעט על בעל־שבר ואידיוֹט! – – –
אסתר הניחה לראשו תחבושת קרה.
*
… הוא עמד לפני שער יפו, כמו אז, לפני איזו שבועות, בהסתובבו בחוצות ירושלים הישנה עם מנחם. השער היה ברזל והיה סגור. שער יפו אינו סגור, כרגיל, והפעם היה ברזל סגור. וזה הפליא. השמש להטה על הראש ובכל הגוף קלח צונן. ואף גם זה הפליא. אבל הוא לא השגיח בזה ודיבר את דבריו אל מנחם. מנחם לא היה פה, מנחם היה שם, במטבח־הקבוצה, באותו המטבח, שאסתר מבשלת שם (יחזקאל חפץ ידע זאת היטב!), אבל הוא, יחזקאל חפץ, דיבר אליו פה. ואף גם הפליא (“שלוש פליאות”!).
הוא אמר לו, למנחם, בקירוב, כך:
– לחיות כך אי־אפשר. כלו כל הקצין. לנסות לחיות באופן אחר – אין רשות. אין רשות, מפני שאין כוח. היה לי אך דבר אחד, שינקתי ממנו: רחמים. אך, חי־חי, נוכחתי, שאין בי רחמים, שאין לי כוח לרחם, שאין לי רשות לרחם, כי אך שקר ברחמי. לפנַי – שער יפו, עמק־יהושפט, גי־בן־הינוֹם.
אמר לו מנחם בזו הלשון:
– לא תמיד יצדק ה“לא”. יש שצריך לצאת ממנו. יש שה“הן” מגלה צדדים, שלא פיללו להם. כל זמן שאתה חי – יחיו החיים ונסיונות־החיים!
והוסיף להשיאהו:
–אתה, יחזקאל, עומד מרחוק לחיים. אתה עוד לא חיית, עוד לא נוּסית במַסות. ובלי נסיונות אין לך רשות להחליט דבר. מה אתה יודע? מה הנסיון שלך? כמה מצומצם הוא נסיונך! רק קדחת־יחיד, רק קדחת־יחיד. רק את עצמך אתה יודע, רק את עולמך. איזו דלות! מצא כוח בעצמך לנסות. מה, אתה רוצה לחיות את חייך הקלים עתה? אתה ירא מפני הקושי? צריך שיבואו יסורים חדשים. חדשים! אתה מבין?
מנחם נעלם – ושער־הברזל החל להסתובב על ציריו. “צירי וחבלי יולדה”! – נאנק החולה החולם ורצה לקום, אבל נפל בתוך כדי נאקתו. תרדמת בלהות עצמה שוב את עיניו. והוא נמצא בשדה, ביום־חול אחד, בשעת ההפסקה של ארוחת־הצהרים. פה לא היו כל פליאות; פה היה הכל מובן. כל הפועלים החברים עמדו דוממים ובטלים. אך כהרף־עין התחילה לזמזם בראש נקישת המעדרים. הכל שבו לעבודה מבלי אוכל (קציצות־התרד, שעשתה מרים, העיקו על הקיבות), ורק הוא בעצמו התחבא תחת השיח. הוא היה חלש יותר מדאי ולא יכול לעבוד. הוא שכב סרוח, היה נעים, אבל לבו רעד מאימת המשגיח. בקבוצה אין משגיח, אבל זה היה בעוד שעבד אצל האגודה. “אה?! – הופיע פתאום המשגיח – אתה משתמט? יַלָה!” אז באה אסתר: “אני בעדך! – אמרה – אתה הישאר פה! אתה חלש! אני אעבוד! רק אל תשתה ממי־הבור! המים מבארה של מִרְיָם מָרִים הם וגורמים לקדחת… שתה מן החלב אשר הבאתי!” ואולם הוא מיאן לשתות, אף כי צמא מאד. הוא חיכה לנס. “הקציצות קציצות של כמהין ופטריות!” – קרא בקול ונשתתק. אבל הקול הוסיף לדבר בנפשו: “נס, נס מוכרח לארע! אי־אפשר בלי נס! מן הטבע, מדרך־הטבע אין לו מה לצפות… כלום… צריך שיתרחש דבר־מה מחוץ לדרך הטבע!” אבל בדברו אליה כך – בשפתיו דיבר וקולו לא נשמע – ידע, הכיר בכל מהותו, כי הנס לא יבוא, כי אין נסים…
אז עמד מנחם על רגליו וגילה לו:
– ישובו של עולם – הנה הנס! בשדה אנו – הנה הפלא הגדול, הנה המיסטיקה הנשגבה!
– למה מלים לועזיות? – התווכּח החולה – אבל מה שאמת אמת: בלי כל תמהון על עצמי יכול אני לאמור: מן המצב של עכשיו טובה לי גם היא. ואף זה ברי לי: עתה יש לי רשות לזה. מאחר שעתה לא לשמה ולטובתה אלך אליה, לא לעשות עמה חסד, לא פילנטרוֹפּיה, חס ושלום (גם אני במלים לועזיות!), כי אם לשמי, מתוך הכרת מצבי, מתוך שאני חולה, מתוך שנחוץ לי לדעת את הדרוש לי לדעת, מתוך שנחוץ לי להתנסות במה שאני צריך להתנסות… אלא מה? תאמר: היא בתור נסיון? והיא כשהיא לעצמה? “וכי ככה מתייחסים לבת־אדם?”… ואם הנסיון לא יעלה יפה? על זה אני עונה: עלי העווֹן!.. אם אין אהבה, הרי מפני שבכלל אין מין זה בעולם, מפני שבכלל בדויה המלה הזאת מן הלב… ואילו היתה בת־מלכה – כלום הייתי אוהבה? אז רק היו לי פניות אחרות… רק פניות… אבל אני אלך אליה! עם ה“פניות”! אני אוהבה… נס גדול יהיה פה… יהיה? אבל גם אם לא… גם אם יתגלה, שהצעד היה מוּטעה – גם אז מה טוב!.. אז ודאי יבוא, סוף־סוף, הגבול, שאחריו בא, מוכרח לבוא, הקץ: ודאי יש גבול כזה, סוף־סוף… אז תגיע השעה הנכונה ללכת מארץ־החיים… אני – אחת דתי: מחוץ לכף־הקלע!
– – – – – – – – – –
אבל בינתים נקלע בכף־הקלע.
לא שער־ברזל ואף לא שער־עץ. עליה, עליית אבן, טֶנֶמֶנט, בניו־יורק.
הוא עמד שם והביט על האקדח הקטן והישן, שהיה מונח לפניו על משקוף־החלון.
האקדח היה ישן, קטן ומקולקל קצת. בששת נקבי התוף נמצאו והתבלטו רק שני כדורים. השאר היו חלולים, ועל גב השפופרת הקטנה, החלודה, היבהבו איזו אותיות לועזיות חרותות־מחוקות משמה של הפירמה.
הוא עמד שם יחידי. אשתו לא היתה אתו בחדר. היא יצאה באותה שעה לעבודתה. הלא תופרת היא!
והוא חשב עליה, על עצמו, על החיים, על חייהם, והביט אל האקדח בעינים קמות.
המבט שאל: האומנם יגָמר מיד הכל? האומנם זה כל־כך פשוט? האומנם ימצא, סוף־סוף, די־אונים בקרבו לעקור את כל התופת הדלוחה שבתוכו על ידי החדלון הגואל?
המפלט! המוצא! בואו! בואו! בואו והצילוהו מהכל! מהתוֹפת שבלבו, מהבוז הגמור לעצמו, מהשנאה הנוראה לזולתו – גם מהחולשה הנוראה, אשר לא תתנהו לקיים את הבטחתו, הבטחתו לעצמו…
והוא הן הבטיח, נשבע בלבו… אז, כשהלך לעשות את הצעד, אשר לא היה לו לעשות…
אז… (לפני רגע…), כשעשה את הצעד, הן האירה את מוחו השבועה, שהוא יאהב ויחיה, או ישים קץ ויחדל. יחדל – וכל זה לא יהיה עוד. הוי, מה מתוק לבלי היות!
מתוק? גם זה שקר. טוב שכל זה לא יהיה. מוכרח הוא, שתהי אחרת, אך לא שיבוא קץ מיד, לא אי־ההויה הגמורה, לא החורבן הגמור…
לא! הוא ילך מזה, ילך, ילך… ילך שוב למקום אחר… למקום שאין מכירין אותו כלל וכלל… לבין הכושים ילך… איך יחיה שם – אין הבדל, ובלבד שישאר בחיים… ושם יראה…
אבל גם זה כזב! אין לו לאן ללכת. אין. ופה, ותיכף ומיד, צריכה להיות קבורתו. אונס שכמוהו, אונס־עצמו, רחמנא לא פטריה. אונס־עצמו אין לו כפרה עולמית. אונס־עצמו חייב מיתה.
והיא? מה תאמר היא לזה? אבל גם על זה הוא חייב מיתה, שרק את עצמו הביא בחשבון – וטעה! – ועליה לא חשב כלל. איזו דורות יעמידו נישׂוּאין כאלה – על זה עוד חשב, אבל עליה לא חשב. היא הלא תהיה אומללה – על זה לא חשב. וכשעלתה המחשבה במוחו, אמר: אין דבר… היא אינה מעולה ממך… בעלי־המום עוינים איש את רעהו… היחס הוא שוה בשוה… הונאה לא היתה כאן… ההפסד אינו גדול!
ועכשיו – עכשיו אין כבר מה לחשוב עליה. עכשיו, כשדורות עוד לא הועמדו ואין את מי להשקות רעל – צריך למהר ולשחרר אותה… לתקן… תיכף ומיד… להרוג את הקלקול… על חיים כאלה עם אשה חייבים מיתה!
והרגעים עוברים… והמים המאָררים אינם נכנסים לתוכו…
מים? מי רעל?.. כלומר, האקדח אינו יורה…
הוא בעיניו כאיש, שבעל־חובו – והוא הוא התלין! – דורש ממנו את התשלום כרגע, פן ישימהו בכבלים, פן יוקיעהו על העץ; והוא, שאין לו מה לשלם וסופו להיתלות, מתרפס לפניו ומפלל על ארכא: עוד רגע… עוד רגע…
מה בצע? למה לדחות? אבל הוא דוחה, דוחה את רגע המחנק האחרון…
קצרה נפשו למות. כמה נוראה לו נשימתו. כמה אינו רוצה לחיות! כמה נורא לו כל דק ודק! למה הוא דוחה?
הוי, הוי, הוי, הוי –
והוא נועץ ידיו בסבך־שערותיו, מורט, מורט ארוכות – ומביט על האקדח…
איזה ברז נפתח במוחו ומתחיל קולח שם איזה קור. ריר־קצף, כעין אפר בלול במים, נוזל על שפתיו, על גרונו. פלא! גופו לא נשרף, כי אם נתקלקל, לא נפרד לכל יסודותיו, רק זיעה ואפר! הוא כטובע, כטובע ברקק־השנאה וגועל־הנפש הפיזי לחיים, לחייו. האקדח קורץ לו מרחוק, והוא לא יקרב עליו, לא יגע בו. “אקדח!? איך נתנו לי על הגבול באֶליס־אַיילאנד להעבירו?” הכל נשכח, ורק תמיהה זו מעסיקה אותו, מצערת אותו עד לאין קץ ומתחילה להעיר אותו. עיניו קמות, ובהיכּשל רגליו, הוא נופל על המחצלת הפרוּשׂה על הקרקע. “מחצלת?! כלום גם בטֶנֶמֶנט שבניו־יורק שוכבים על מחצלות? לא מובן!” הוא חורק שן, מורט שערותיו, רועד, מתנער למחצה ולוחש בשפתים יבשות:
– אנוש כי יפול… אנוש כי–כי–כי… יזיע… אני מזיע?
– – – – – – – – – –
– כן, אתה מזיע, יחזקאל! החום הולך ופוחת… אולי תתהפך על הצד השני?
– הניחי לי, אסתר! אם ככה או ככה תשכיביני, לי יכאב לעולם! – ענה החולה כמוציא מסקנה מכל דברי החלומות הבטלים, שנמשכו, כפי הנראה, יותר מרבע שעה.
*
– מובן! – חשב יחזקאל חפץ אחר שעה קלה סמוך ליקיצתו על אודות ה“תורה”, היוצאת לו ממה שהראו לו לחלומו, שאינו מעלה ואינו מוריד – ודאי עוון גדול היה מצדי, לוּ תעיתי בשוא להתנסות ב“חיים חדשים” וב“יסורים מעלים”. בנוגע לי, זאת אומרת, בנוגע לכל – אני בשביל עצמי הרי הנני, סוף־סוף, הכל! – אין מה לנסות. כל היסורים יהיו תמיד אותם היסורים. – לא חדשים ולא מעלים. הכל גלוי. מובן, איך שיהיה. יפה יהיה לחדול מהיות. אבל גם עכשיו, שאיני חדל, כאילו חדלתי. שלום לחיים! אני מסוּלק. זוהי ה“תורה”!
הוא התכסה בפּאַלטוֹ שלו וביקש להירדם. אלא שלא יכול, כי לאחר עוד שעה קלה, כשנרגעו בני־הבית מן הזרות והתהפוכות שהשמיע החולה מתוך שנתו על “הכמהין והפטריות” וכדומה (איזו דברים ממלאים את מוחו של קודח!), נתמלא כל הבית תורה – ותורה ממש. חדרי דירת ר' יוסף הריקים מרהיטים (בירושלים הדירות עולות לא ביוקר, וכשאין בהן רהיטים, החדרים נראים בלתי־קטנים ומרווחים) – התורה מילאה אותם בערבים עד אפס מקום. רק הדוד חיים, ששב מעבודת יומו, ישב על הספסל בלי ספר וגם בלי נוע. ר' יוסף בזוית אחת מעבר מזה היה עסוק עם תלמידו היחידי, הבא אליו בערב, ומרים, שנפשה חשקה בתורה, ישבה בזוית שניה מעבר מזה עם שניאורסון מורה.
ר' יוסף לימד את תלמידו מן החומש – “מקראות גדולות” – או ה“חומש’ל”, כמו שהיה קורא לו בדרך הקטנה לאות חיבה, ושניאורסון הורה את מרים אותם הדברים – מ“סיפורי המקרא”.
בעל־הבית חש, כי חייב הוא לתת מענה על כל הדברים, שדיבר שניאורסון לפניו לפני שעה – בשובו מתפילת המעריב – על אודות התנ“ך. אז שׂם מחסום לפיו והחריש. כי הן לא יתכן לו, לר' יוסף, להיכּנס בוויכוח רציני עם עול־ימים על אודות התנ”ך! אך עכשיו, לאחר שצלילי הד דבריו של שניאורסון נשתתקו לגמרי, הגיעה השעה לו, לר' יוסף בעצמו, לענות את חלקו.
פתח ר' יוסף ואמר: – החוקר שפינוזה אומר על תורת משה, שהיא קונסטיטוּציה. ויש אנשים בין בני הדור החדש האומרים, שסיפורי התורה הם רק לֶגֶנדות. גם דעתו הוא, ר' יוסף, נוטה לזה, אלא שהוא כהרמב"ם סבירא ליה: הוא מבין את הדבר קצת יותר עמוק…
לבסוף נתגלה, שעמקוּת־הבנתו של ר' יוסף היא בזה, שלא היה בקי ביותר בכינויי־לועז, ובין לגנדה לאליגוריה נתחלף לו. הוא התחיל להוכיח איזו לגנדה (כלומר, אליגוריה) הוא רואה בברכת יצחק ליעקב ועשו – ונתפעל בעצמו מחדירת ראיתו! גם בענין דור ההפלגה הוא רואה אך שיטות פילוסופיות. ועיבורה של רבקה, למשל: ויתרוצצו הבנים בקרבה… אז אמרה: אם כן, אם יש שתי רשויות, למה זה אנכי, למה זה נאמר אנכי יהוה אלוהיך, אנכי ואין שני, אין פּוֹליתיאיזמוס, חס ושלום, כי אם רק המוֹנוֹתיאיזמוס הטהור… אה? וענין יעקב והסולם… דיקארט אומר, שהמופת החותך על מציאות השם הוא מציאות האדם בעצמו. שהרי באמת, שמא כל העולם אינו אלא חלום? אלא יהא גם חלום – הרי הוא, המשיג את העולם, הוא החולם, ונמצא מופת על מציאותו… כן… כך גם אצל הבורא… יהא שהאדם אינו, אבל בורא־האדם ישנו… הוא מחויב המציאות… וזה מה שכתוב אצל יעקב: ויחלום… ויאמר: אכן יש אלוהים במקום הזה, ואנכי לא ידעתי… כלומר: נניח, שרק חלום חלמתי… אבל יש אלוהים במקום הזה, שהרי ו“אנכי”, יש אנכי, החולם, ראיה ברורה, ולא יתכן בשום אופן לאמור, שלא ידעתי… אה, מה המצאה זו בעיניכם? הפירוש על “אם כן למה זה אנכי” – זה דבר ישן, אבל זה, הפירוש על “אכן יש אלוהים”, נתחדש לו לר' יוסף, בעזרת השם, לפני חודש… אה? חידושים כאלה רבים אתו, ברוך השם… כי רק השוטה יאמר, שהדברים כאן כפשוטם… גדולה מזו: אלמלא היה הדבר מקובל כל־כך, ואילו היה הוא, ר' יוסף, מוצא על מי לסמוך ולא היה מתיירא כל־כך, היה הוא אומר, שגם כל ענין־מצרים אינו אלא לגנדה… אה, צריך היה לעיין באבן־עזרא או ברלב“ג… אבל ספריו אין אתו… החומש’ל בורא לו מלה “מצרים” – ואתם סבורים, מלה פשוטה? לא! מצרים – מלשון”מצר"… לגנדה יש בדבר… אלא שהוא, ר' יוסף, עוד יתירה יעשה: – כדי לצאת ידי חובת כל הדעות – הוא חושב את זה גם למציאות וגם ללגנדה – – –
שניאורסון, ששמע על כרחו לכל הדברים, אם כי באי־סבלנות גלויה, לכד, סוף־סוף, הרף־עין של הפסקה, שתק הרף־עין שני מפני הנימוס, ואחר מיהר ופנה אל תלמידתו:
–ובכן… אנו ממשיכים… מה ברא אלוהים בראשית?
התלמידה התגנבה להביט לתוך סיפורי המקרא וענתה בקול־עלומים תם:
– בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ.
יחזקאל חפץ לא יכול לישון. הוא התנודד בחבליו על הספסל־המשכב שבירכתי החדר וכל הברה והברה מתשובתה של מרים נחתה בו עמוק, עמוק.
הוא הרהר:
אלוהים… שניאורסון ודודי – שניהם, כל אחד על פי דרכו – מדברים לפעמים על מבקשי־אלוהים ובקשת־אלוהים… ואולם המבקשים… הם אינם מבקשים כלל אותו… הם מדברים בשמו… הוא ברא – וחסל… כל הענין כאילו אינו נוגע בהם בעצם…
“בראשית ברא אלוהים” – התפלץ המהרהר – זה רק מלמדנו, כי בזמן מן הזמנים היו לאנשים – יהא היותר מתקדמים – בישראל אלה המושגים על בריאת העולם… אבל מה זה מלמדנו, מה זה יכול ללמדנו על העיקר, על בריאת־העולם באמת?
“בראשית ברא אלוהים” – חי… היד אשר כתבה זאת – מה ידעה היא להגיד על חידת העולם, על חידת מציאותי אני, יותר ממני? חי, את הפסוקים האלה כתבה יד של אחד מריבוא־ריבואות בלתי־יודעים, שהשלה את נפשו לדבּר כיודע!
“בראשת ברא אלוהים” – אה? ובכן יש אלוהים ויש בריאה ויש התחלת שמים וארץ ויש מתחיל ויש עילת־העילות וסיבת־הסיבות… ומה אם אין כל מתחיל ואין כל סיבות ואין כל התחלה, כי אם ערבוביית בלהה ואבדון של מקרים, מקרים לאין קץ, ויש אני – החש באחדים מהם וחושב על אחדים מהם… בכל אופן, לא חוקי־עולם וסדר־עולם, בכל אופן, לא “והארץ היתה תוהו ובוהו”. בכן אופן, לא “בראשית ברא אלוהים” – – –
השעון השמיע תשע. חיים נרדם במקום־מושבו; ראשו המנמנם, שנתכופף כמעט עד לבין ברכיו והתנועע ממעלה למטה, עשה רושם כאילו הוא מסכים לכל אשר ידובר מסביבותיו. מבטו הבוער של החולה נתקל מרחוק בראש זה והוא חשב לאמור:
חיים ישן… מחשבתו של חיים ישנה גם בשעת שינה… אולי אינו רואה גם דברי חלומות כמוני… אבל אילו נראה לו בנו חלומו, בנו חנוך ה“גרוּש”, חנוך מן הטחנה, זה שעליו סיפר עוד אתמול לפנינו, כי אז היה בוודאי אומר לו: "אבא! אל תשמע לאשר הם מדברים על גדלות ‘הספר הנצחי’. הספר הנצחי – מה יש בו על השנים, אשר אני מבלה ערירי אצל הריחים? מה יש שם על מצוקותי, על חיי ועל מיתתי הקרובה? לכל היותר – זעיר פה זעיר שם – מעין קושיה על צדקת אלוהים… על צדקת דבר שאינו… או אולי שנותי אני אינן כלום? חיי אני אינם חשובים, אינם נתפסים, אינם ראויים להיות מבוטאים שם? שתים שלוש שנות־שכיר בטחנה נידחה… אה? כך? אל מול פני הנצח אין זה כלום? ספר־הנצח עובר עליהם בשתיקה? נצח? –
החולה הבהיל פתאום את הכל בקריאה בקול:
–נצח! נצח קר! הנה מושטה לקראתך לשוני החמה!
– – – – – – – – – –
כעבור ימים אחדים, בצהרי שלהי ניסן מזהירים, הובא יחזקאל חפץ בעגלה לבית שבקצה העיר.
חלק שני
פרק א
עברו חדשים אחדים בשטף הזמן, עברה גם תקופת סוף־הקיץ הקשה בירושלים, – תקופה של חוסר אויר ומים – נקפו ימי החגים, חלף גם חשון, ועם תגבורת הגשמים שבמר־חודש זה גברה מחלתו של ר' יוסף חפץ. כל חלק גופו השמאלי ושתי רגליו כאילו נעשו זרים לו. הוא כמעט שלא יכול עוד לעסוק בתורה; היה מוטל רובו של המעת־לעת במיטה, עיניו הבוערות נטויות אל הסיפון, ספר עם משקפים נתונים בתוכו פתוח מימינו או משמאלו, והמקראות “ותקצר נפשו למות”, " ויקרבו ימי דוד למות“, " ושכבתי עם אבותי” מזמזמים חליפות במוחו העיף. בבקרים יש עוד שהיה משחר את פני הרופאים בביתם או במסדרוני בתי־החולים הרבים שבירושלים, מובל לאט־לאט בידי מרים בתו הצעירה, כשזו היתה נפנית או מתרצה להוליכהו; אבל הרופאים, כפי שלמד ר' יוסף מתוך דבריהם, לא ידעו להגדיר את מחלתו בבירור. דעת הרוב מהם היתה, על כל פנים, שהשם “רימאַטיזם” הולם, בכל אופן, את מצב גופו של החולה. כן, רימאַטיזם – דרכו של זה להתגבר בעונה זו.
פעם אחת, לפני הצהרים, שב ר' יוסף מביקוריו בבתי הרופאים והתחיל לחלוץ את נעליו כדי לשכב במיטה. בשעת חליצת נעל־שמאל התחילו הדקירות שבאותה רגל מנסרות ביותר. פני ר' יוסף הצנומים והמרוגזים הוארכו ונעשו רגזניים ביותר, ממש כמו באותה שעה, שגולדמאן, בעל דבביה בקלויז, כלומר, ב“מנין” הקטן של בית־הכנסת־האורחים שמתחת, חלק עליו לפני איזו ימים, בעת שכל העיר להטה עדיין מצמא ומחורב, ושמועות התהלכו, שבית־הדין עומד לגזור תענית, ואמר להכעיסו! – רק להכעיסו! – שאין צורך לגזור תענית על עצירת גשמים!.. אותו גולדמאן־חכם סובר, מסתמא, שמכיון שיש לו “אפותיקי”, בכלל זה בורות מלאים מים למכירה, והוא עוסק בצרכי ציבור, ואחד מגבאי בית־הכנסת־האורחים בעצמו, ורבים מסרסורי שטרות־המוסדות כפותים לו, ואחי־אשתו הוא חמילין, הדוקטור החדש, ויש אומרים גם המיועד להיות בעל בתו הגרושה, הרי שוב כל רז לא אניס ליה – לרבות גם מה שלא יחול עליו המופת!.. כך, כך, הכל הוא יודע, אותו “הרבני הנגיד המפורסם”, כל מה שצריך וגם מה שלא צריך, עד שהוא, ר' יוסף, החוקר האמיתי, בעזרת השם יתברך, הבקי בלימודיות ובטבעיות, שלא הניח, ברוך השם, ספר גדול או קטן במקצוע זה, מן “ספר הברית” עד “איל משולש”, ושאינו מודה בכל לבית־דין־הצדק שבירושלים – הוא זקוק היה להוכיח (באותות ובמופתים ובראיות נאמנות, ברוך־השם) לאותו בור ופחותי, עם־הארץ וגס־רוח, שיהא בית־דין־הצדק הירושלמי כשהוא לעצמו מה שיהיה, הנה יפתח בדורו וכו‘, ותענית־ציבור יש לה השפעה ו“אל תחריש מזעוק אלי” כתיב!.. עולם מהופך!.. הוא, ר’ יוסף, היה צריך להכניס ראשו… להוכיח… ולמי? ליענקלי גולדמאן!.. אַי, אַי, יש פרדוֹכסין בעולם!…
ר' יוסף הצטחק מרה והוסיף לעמול בחליצת נעלו. מיד התחיל גם לגנוח ברמה, למען תשמע מרים, זו הנערה בתו, ששבה אתו מן החוץ ושכבר עמדה במטבח להכין אוכל בשבילם ובשביל הסמוכים על שולחנם, ותחוש לעזרתו. אבל הנערה לא באה. קשקוש המטר שעל הגג החריש, כפי הנראה, את קולו, שלא יגיע לאזניה. או שמא לא שמעה – מפני שלבה נתון שם לענינים אחרים?..
– כן, כן, חדלה מרים לשמוע והתחילה לבעוט… ענינים משונים יש לה… ואתמול היא מתיישבת ומודיעה, שמפני היוקר הגדול אין חשבון להחזיק את האוכלים אצלם, ובפרט את שניאורסון הקאפּריזי, המשלם מעט ודורש הרבה… יאכל ב“הראל”!
החולה נשא את עיניו השקדיות־הגדולות, עיני צורבא־מרבנן בלי משקפים, אל הסיפון הנמוך והשחור, בשעה ששתי ידיו החזיקו ברפיון בנעל החלוצה למחצה, ומבטו אמר: איני רוצה, איני רוצה ביסורים…
ואולם כתמי הלחוּת אשר בקרני הכתלים מתחת לסיפון פיעפעו, פיעפעו: – הרוגז לא יועיל – אין מנוס.
*
אחר הצהרים בא חיים הסַתּת, אחי ר' יוסף, לשבת אצל אחיו החולה, ואתו, בפתח אחד וברגע אחד, נכנסה גם אסתר. חיים נכנס במתינות וישב בדממה. הוא לא עסק בימים האחרונים במלאכתו, מלאכת סיתות אבנים, מפני התמעטות עבודת הבנינים בכלל, ובעיקר מפאת הגשמים התכופים, ש“זה שנים רבות לא נראו כמותם”, לפי עדות ר' יוסף. אמנם, מה שנוגע לסיבה האחרונה, ידע חיים, שזה לא כל־כך נכון : לפני שנתים, למשל, היו גשמים עוד מרובים מאלה, עד שגם אמרו סליחות בכל בתי־הכנסיות לעצור בעד רוב הגשמים, כפי שהוא זוכר – ולאמור, איפוא, ששנים רבות לא היו גשמים כאלה יש בזה משום הפרזה. ולמה להפריז? אבל, מאידך גיסא, מה בכך? בין כה וכה – פטור־נוּ. כך גזר אחיו הגדול ממנו, התורני ובעל־היסורים, ויהי כך. איך שיהיה, וחיים התהלך בטל זה ימים אחדים, ושעתו היתה פנויה לקיים מצות ביקור־חולים באין מעצור. מקום־מלונו היה במקום אחר, אבל כמעט כל הזמן, מן הצהרים עד שעת מנחה ומעריב ומאחר תפילת ערבית עד לכתו לישון, היה שוהה במתינות, ולרוב גם בדממה, על הספסל שממול מיטת אחיו. לא כן אסתר, שבחדשים האחרונים שירתה באגף־הנשים אשר בבית־המרפא לחולי־ הרוח שבקצה העיר, ולא יכלה ל“היקרע” משם כדי לבקר בבית־אביה אלא באקראי ולעתים לא קרובות כלל. על כן באה, כדרכה בעת האחרונה, במרוצה מכוּונת, לבושה מלבוש־ארעי ו“לשעה קלה”; “שהרי על מרים אין לסמוך, היא אינה ממין הדואגים לאחרים, ואבא הן חולה”. בחצי השנה, ששימשה בבית־המרפא, למדה לבטא את המלה “חולה” כ“אחות רחמניה” ממש, באותו הצלצול של זחיחות־דעת ואי־נפקא־מינה, שכל אוּמן מדבר בו על אומנותו. בנעימה מיוחדת של מומחית הזכירה גם את המלים הטכניות של משׂרתה: טמפּראטוּרה, טרמוֹמטר, קליסטיר… היא שלפה את משקפיה כדרך שאביה רגיל לשלוף את שלו, הניחה אותם משום מה על השולחן וניענעה בראשה על נעליו המטולאות, הממועכות, של אביה בתנועה של רופא בר־סמכא, היודע מקור כל המחלות וסיבותיהן; גם דיברה על ההצטננות ועל הצורך לעשות אמבטאות חמות לרגלים.
ר' יוסף גנח על מיטתו ואמר: כדי לעשות אמבטי, צריך לשאול את הכלי, המשמש לתכלית זו, מאיזה מקום, מאת איזה שכן, או לקנות אמבטי מן החנות בכסף מלא. והנה שני האפנים כמעט שאינם בגדר־האפשרות. האופן הראשון: לשאול – לא שייך לאמור: מי ישאיל להם אמבטי בירושלים? ירושלים אינה קיוֹב ואינה הוֹמליה. שם ידעו אותם, שם היו להם ידידים, אבל פה – מילא. הוא, ר' יוסף, אינו רוצה לדבר רעות על ירושלים!.. והאופן השני: לקנות – לקנות הא־הא, לקנות לא גרסינן: ענין של נַפוליון־זהב!.. וחוץ מזה, אם לעיין בדבר, עומדת עכשיו על הפרק לא שאלת האמבטי, כי אם שאלת הדירה, לא שאלת נפוליון־זהב אחד, כי אם שאלת חמישה נפּוֹליונים: הנה ימי המֶשֶך ממשמשים ובאים. נחוץ יהיה לשכור דירה ולשלם בעד כל השנה מראש (מנהגי ירושלים!) – לשלם בבת אחת כחמישה נפּוֹליונים – ומאין? “החכם גולדמאן” אמר, שהדירה הזאת, שמשפחת ר' יוסף יושבת בה, תהיה דרושה מאחרי “מוחרם” ל“הכנסת־האורחים”, כיון שמתחת צר המקום.
– ל“הכנסת־האורחים”? – רעמו פניה הירוקים של אסתר ואש־שנאה נשקפה בעיניה הנוצצות כעיני השחופים – או אולי רוצה הוא להושיב בדירה זו את גיסו, את חמילין?
מרים בת השבע־עשרה, שעמדה כאן, התאפקה ולא השיגה כלום על עקיצת הרעל של אחותה הזקנה, עקיצה שאין לה כל יסוד וכל טעם ונאמרה “כך”, בעלמא, מתוך כעס של זקנה. היא מצאה רק את רגע־הכושר, בעת שאביה נשקע בענין־השיחה עם דודה, עם חיים, ולחשה לאסתר:
– על מה שצריך לפקוח עין, דוקא אין היא, אסתר, מפקחת. לשון לה ותדבר, אבל עינים לה ולא תראה. אבא קנה אתמול עוד ספר. איזה תנ"ך משונה, עם ביאור חדש. ארבעה פרנקים. הוא אמר, כשהביא את הספר, ששאלהו ממכּיר. הוא נתיירא לאמור את האמת. אבל שניאורסון גילה לה, למרים, את האמת לפי תומו. אבא קנה את הספר ולא שאל. לפי שעה קנה בהקפה. כסף מזומן הלא אין לו. אבל הוא הבטיח לשלם – וישלם. זוהי איזו תאוה משונה: לקנות ספרים בעת שאינך בטוח, כי מחר יהיה לך לחם. זה נורא. צריך היה להודיע בבתי־מסחר־הספרים, שלא יקיפו לו. כבר כשל כוח־הסבל.
– ואני אספר לך חדשה, – ענתה אסתר פתאום שלא כענין.
– חדשה? מה יש?
– אה… ידעתיך… אותך לא תעניין…
– מה את אומרת – חדשה? איזו חדשה? – נתעורר ר' יוסף.
- בימים האלה אפשר שיצא יחזקאל מן המוסד שלנו.
– ובכן, הוטב לו? – התעניין מאד גם חיים.
– כן. הרופא ממחלקת הגברים שאצלנו אמר היום בבוקר, שאם לא יורע המהלך, אפשר…
– כך?! – אורו עיני ר' יוסף שלא כדרכן – אה, אה… ברוך השם! ברוך השם! איהו דמחי ואיהו דמסי… נפלאים מעשי ההשגחה העליונה! ברוך השם!
– “ברוך השם”! – חיקתה אסתר בתרעומת – ולבקר אותו לא מצא איש לנכון, בכל זאת… הן שבועות וירחים…“קרובים”!
- עַולה היא, עַולה! – הסכים חיים – מילא, יוסף חולה, אבל…
- את מי לבקר? – היתּממה מרים.
- את יחזקאל! – ניקרה אסתר את עיניה.
- יחז־קאל? – הציגה מרים שאלה בקול של שויון־נפש מוטעם ובהמשכת ההברות; עיניה חייכו בערמומית של עלמה.
- כן, יחזקאל!.. דיברה הבכירה רתת.
- שלום עליכם!.. יחזקאל… מי זה יחזקאל?
מרים ידעה, כי בקריאה שובבה זו תקלע אל המטרה ולא תחטיא, והיא לא טעתה:
- לא שניאורסון! – הטילה לה אסתר בפניה.
- שניאורסון?
- לא “הסטודנט בלי אוניברסיטה”.
- אה, עתה ידעתי… יחזקאל, קרובנו… המשוגע…
- זה לא עסקך. את בעצמך משוגעה. ומורֵך –
אבל מיד נקטה אסתר בפני עצמה על בלתי דעתה למשול ברוחה. ביחוד חרה לה בזכרה, שהאַרגוּמנט “שניאורסון, מורך” אינו מעכשיו ואילך ארגומנט כל עיקר. הן מרים אמרה לה שלשום בעצמה, שימי לימודה אצל מורה זה העברי חוצצו. היא רואה, כי אין לה תקוה מן ה“גננוּת” ואין לה יותר צורך במורה לעברית. היא החליטה, שסוף־סוף תצטרך לנסוע מפה, ובוודאי לאמריקה, כי אין לאן לנסוע, אם לא לאמריקה, ובמקום השיעור העברי עליה להקדיש זמן לראשית לימוד שפת אנגליה. גם מבישול־האוכל הן בדעתה של מרים להתפטר מיד, ולא יוסיף עוד שניאורסון גם לאכול לחם על שולחנם… ואחרי כל הדברים האלה – היא, אסתר, עדיין משתמשת בכלי־זין חלוד זה ומטיחה בפניה של הצעירה: מורך, מורך – – לא! צריך היה למצוא ולהגיד לה דבר־מה, שיבטֶה אותה באמת כמדקרות־חרב… צריך היה להקניטה באיזה אופן אחר… באיזה?
ובעוד שכל השקלא־וטריא הזאת מבריקה במוחה ובלבה, כמעט מבלי משים ומבלי דעת, נפלה אסתר על המציאה הפתאומית והפליטה, שלא בקשר, לכאורה, עם הקודם, אבל בהדגשה בוטה כמדקרות־מחט:
– או שמא הד"ר חמילין יתן לך לקח, אנגליה שלי? הן הוא למד בקוליג' הבירוּתי – ודאי רק כדי לדעת את השפה הזאת, הדרושה לך…
– ומה את מלגלגת כל־כך? – ענתה לה הנדקרה בטוֹן שלה – מנין אַת יודעת, שכבר לא ביקשתי?
– והוא הבטיח?
– יוכל היות, שהבטיח.
– ויבוא אלינו ללמדך?
– זה שוב לא עסקך אַת. אם גם אני אלך אליו, לא תוכלי אַת להפריעני…
– לא, לא, לא אפריעך. איש לא יפריעך. את תלכי אליו לבית־המלון… תלכי…
– אלך, נוּ?
– ודאי. אין דבר. הלא רק ללמוד. והלא הוא בן־עירו של אבא… ותלמידו… משלנו… בן־עירנו… ודאי! אבל אבא מה יהא עליו?
– אבא? הגם אבא רוצה ללמוד?
– אבא החולה ישאר בבית לבדו?
– מה? מה? מה אבא? איזה בית־מלון? – נתעורר ר' יוסף.
– פטור־נוּ, – הרגיעהו אחיו – הן מדברות על גיסו של גולדמאן… הוא היה צריך לבוא עוד לפני השבועות, ובא רק אחר הסוכות…הוא גר במלון “הראל”…
– אה… “הראל”… גולדמאן… כך…
ור' יוסף חזר אל הענין שהיה לו עם אחיו. גם לחיים הסתת היו ימים שלפני המֶשֶך – גם לו דאגות וצרות של דירה. בתי־ה“חצר”, שבה הוא גר, מתחלקים בקלפי, וכפי שיש לדון מאיזו מעשים, יש “בעלנים” על אותו הבית מצד אחר. ושוב בעטיו של האדון גולדמאן. שכשם שנאמר בחומש על ישמעאל: “ידו בכל”, כך, להבדיל, אפשר לאמור גם עליו. הצרה היא רק, ש“לא יד כל בו”. כן, גם פה ידו של ר' גולדמאן באמצע. איש חרוץ הוא, ימח שמו, ומוֹליד ששה עסקים ביום אחד. השדים יודעים אותו: הוא רוצה לייסד גם מין בית־ספר, שילמדו בו לשונות וחכמות אומות־העולם והכל על טהרת־הקודש, ושיראת שמים “ממדרגת ארבעים” תשלוט בו. את המוסד הזה, אמנם, אין הוא רוצה לפתוח בבית זה, אבל לתכלית זו מצא מקום אחר, ועשה על כן איזו חילופים וקנוניות עם אנשים שונים, שיש להם דריסת רגל בחצר זו, שיפנו לו מקומות לצרכי עסקיו. נוספו על זה עניני שטרות וגמילות־חסדים ומַשכּונות – באמת, אין מוחו של חיים תופס כל מה שנעשה שם ואין הוא יכול למסור לאחיו כמו את כל ההמצאות שיש בדבר, אבל, הקיצור, זהו יודע: כשבאו השכנים לקבוֹל לפני ר' יעקב, ענה הלה, שלא עליו תרעומותיהם, מאחר שהוא אינו שייך לזה וכבר הדביק גם מודעות, שסילק את ידיו מכל עניני הדירות שבאותה החצר ושאַל יבואו לבלבל את ראשו, כי לא יענה לאיש; וחוץ מזה, הוא אומר, הלא הכל תלוי בקלפי – מי שיזכה בגורל הוא ישאר לגור, ומה לכם כי נזעקתם?
האח הבכור, מוטל על הערש, הוסיף “לצאת מעצמו”. מעשים שלא יֵעשו, מעשים שראוי לקרוע עליהם! אלה הם העוסקים בעבודת ציבורנו, אלה הם בעלי־טובתנו… פּרדוֹכּסין!… בעלי־טובות… כן… בימי־עלומיו… זוכר הוא… משכיל אחד היה, מורה בבית־המדרש לרבנים מטעם הממשלה… אוֹכּסנפלד, כמדומה לו, או אֶטינגר… חיבר איזה ספר… “סַטירה”…
ר' יוסף לא יכול בשום אופן לזכור את פרטי ה“סטירה” ואת הדקדוקים שבנוגע לאותו ספר, כגון שנת הדפסתו ותכנו, ואפילו בנוגע לשמו היה אצלו פקפוק: “סרקלי” או “אֶטקלי” – ונצטער הרבה על הטשטוש. בגד בו זכרונו לגמרי! חיים מצדו לא יכול לראות בצערו של אחיו והתחיל באנחת־הכנעה בלתי־מצויה אצלו לדבר דברים שונים, כאילו לכסות על הריקניות והחסר:
-פטור־נוּ, ידו בכל, ממש ידו בכל. גוֹלדמאנ’קה! הוא הממונה והוא “הכל־ולך” גם בקלפי. רק בעניני הכוללים, אומר הוא, אינו מתערב. הוא משקר, הכלב! הוא הכל. ידו בכל. מי ידון עמו? וכלום היה הוא, חיים, הולך אליו? לא, בגלל עניני עצמו לא היה הולך אליו בשום אופן. הן הוא יודע אותו – ולואי לא ידעהו מעולם… “מחוּתן”!.. כן, כן, כשהוא נזכר שעד גירושי חנוך, יחיה, עד ה“גט”, היה זה מחותנו, אבי־כלתו, כשהוא חושב בדבר – פטור־נוּ… מאז הוא, חיים, מונע את עצמו מהיפגש עמו; ולא רק מהיפגש – גם מחשוב על אודותיו הוא מתאפק. כי כשהוא מתחיל לחשוב – מתפקעת המרה. בפרט – בענין הסכסוך על דבר המשכּוֹן. סוף־סוף, הלא עיכב גולדמאנ’קה את המשכון, השאירוֹ אצלו – האם אין זו גזילה גמורה?! המשכון – נקל לאמור: משכון… אפשר לחשוב: טבעת, מורה־שעות או אדרת… משכון… המ… ספר־תורה!… ספר־תורתו שלו, של חיים, שנדר אז לכתוב, אז בהיותו בסכנה, בברחו מפני פקידי־המכס… ושרק בארץ־ישראל עלה לו לקיים את נדרו… וזה הספר נפל בידו של פלוני הטורף!… וזו ה“רייניקייט” נתעכבה בתור משכון! ובשל מה? בשל זה שלחנוך, יחיה, לא היה במה לסלק את התחייבות־ה“כתוּבה”, כתוּבתה של הֶניה!… והרי ה“פריצה” הלזו דרשה בעצמה את הגט, הרי היא הכריחה את בעלה לגרשה, בצעקתה, שהיא “אינה יכולה לחיות עמדו” – – – לא, הוא, חיים, לא היה בא בשום אופן אל בית הגזלנים האלה בדבר צרכיו שלו, אלמלא… אלמלא היה פה… אֶה־אֶה… ענין אחר… ענינו של אח, ושל אח חולה… הן לא דבר קטן הוא: אדם חולה ובלי פרנסה, ואם יֵאָלץ לצאת מדירה זו במצבו הנוכחי – היכן ואימתי ימצא דירה אחרת זולה כמוה?! הרי לא ישאר אז לו, לר' יוסף, אלא להניח ראשו בחוץ… על הסלעים אשר לפני מלון " הראל" – – –
-ואתה, לכל הפחות, דיברת עמו כראוי? – כאילו ניחש ר' יוסף ומצא אותו בתוך עצם הרהוריו האחרונים, שאת רובם בלע חיים בקרבו ולא הוציאם החוצה אלא בגמגום של רמז – לא צריך היית להתבייש מפניו. הוא אינו מר בר רב אַשי ואינו החכם הכולל. בערב ראש־חודש שעבר היה לי סכסוך עמו בדבר דין נפילת אפים. התעקש כחמור ובשום אופן לא רצה להודות על האמת. ובגסות־רוח ובזלזולים! עד שהבאתי לו סידור " נהורא מעליא" והראיתי לו בהדיא… חה־חה… מעשה שהיה!.. הוא הדבר: עם בני אדם שכאלה צריך לדעת איך להתהלך!.. נוּ?.. צריך היה למסור לו כל הדברים כהויתם, דבר דבוּר על אפניו…
– ואתה, כיצד סבור אתה? – רק זה היה בכוחו של חיים לאמור.
– נוּ? ומה? – לא חמל עליו החולה.
– מה? מה? – נתרגז גם חיים משהו – כלום הוא רוצה לשמוע? אצלו אין “לפעול” כלום. הוא באחת, שזה לא עסקו. משקר – פטור־נוּ, כי תיכף ומיד הוא מתיישב ואומר, שלא הוא הגבאי היחידי: יש “ועד”, ותוך כדי דיבור הוא עומד ומציע הצעות על דעת עצמו. כלב שכזה! עיני אנשים ינקר – ולא יבוש ולא יכּלם. כי לראיה שהוא רוצה בטובתו, בטובתו של חיים ( מחותנו לפנים!), הציע לפניו, שיקבל עליו את השמשוּת ב“הכנסת־האורחים”, באשר השמש של עכשיו נוסע למדינת הים. אמנם ה“וועד” אולי לא יחפוץ בו, בחיים, אבל הוא, גולדמאן, יעמוד לימינו, ומה שהוא, גולדמאן, עושה – עשוי. כך אמר בפירוש, ולא איכפת לו כלל מה שאמר מקודם, זה כרגע, שאין הוא דן יחידי. אז, הוא אומר, תהיה לו לחיים, דירה מן המוכן ויוכל להיות לעזר גם לר' יוסף, שלמענו – שׂהדו במרומים! – כבר אינו יכול לעשות כלום.
ר' יוסף הושיט ידו הימנית, הפועלת, מעל המיטה, לקח ספר מן הכסא הסמוך למשכבו, שם את המשקפים על אפו והתחיל לעיין בספר. השיחה, כנראה, קשתה עליו, ורצה להפסיקה בדבר־מה. אך ההפסקה לא ארכה. הוא הרים גבותיו המכוּוצות, חיכך בגב הספר החיצוני את רגלו הקפואה ואמר מבלי הבט לעברו של חיים:
– וזו, לדעתך, אינה סברה כלל?
– השמשוּת ב“הכנסת־אורחים”?
– כשאני אשאר בלי דירה הייתי יכול להימצא שם בזכותך… – הוסיף ר' יוסף כמתלוצץ וכרוצה להפיג את החריפות היתירה של ההצעה הקשה.
– שם אין מקום בשביל בני העיר, – העיר אחיו בכובד־ראש – רק בשביל אורחים וגם בשביל אלה אין מקום.
– לַצְתִּי, – אמר ר' יוסף כמתנצל.
– וגם יותר משלושה שבועות אין נותנים שם לגור לשום איש – התנצל חיים מצדו.
ר' יוסף שתק.
– אני אגיד לך, יוסף, את כל האמת. אפשר, שזה כדאי לי לקבל. פטור־נוּ, לשמשוּת אני מתאים יותר מאשר לסיתות. בינינו לבין עצמנו – כלום כוחותי אני למלאכת הסיתות? וחוץ מזה – עד מתי אמוֹץ מחנוך שלי, יחיה, עשרה־עשרה פרנקים לכל חודש? הן לא בנקל הוא משתכר לחם. אבל להיות מכוּר אליו, לאיש כזה… שאיני יכול להביט בפניו!… גם כשיניחו חרסים על עיני עוד אזכור… אזכור את יום־הגט, את חוצפתו בבית־הדיין. בין כה וכה – פטור־נוּ. אני טענתי טענת צדק. הן לא בני מגרש אותה, כי אם היא אותו, ולמה יתן לה כתובה? ראה הוא, שהדיין שומע לטענותי, קרא לי וסר עמי הצדה ואמר: למה נהיה לצחוק? נבטל את ה“דין־תורה”… הן יודע אני, כי אין לכם (לי ולחנוך, כלומר) כסף, ואיזה הבדל לכם, אם יפסקו, שצריכים אתם או שאינכם צריכים לשלם את הכתוּבה. מילא, חנוך שלי, יחיה, עומד ואינו דובר דבר: רחל נאלמה… אבל אני צועק: היאך, אני צועק, אם אין עלינו לשלם, אז הלא אוציא בדין את ספר־התורה שלי מידכם… את הפקדון היקר שלי שבידכם… לא, הוא אומר, את הספר לא אתן, ספר־תורה שוה כסף… ולבתי הניה יש רשות לדרוש ממנו גט ועליו לתת גט וכתובה. – מפני מה?! – פטוּר־נוּ, כך – הוא אומר – מה תעשה לי, אם אטען, שר' חנוך שלך, העומד כאן, אינו נותן לאשתו מה שמגיע לה, אינו נותן לה שארה, כסותה ועוֹנָ… מבין אתה? ועיניו קורצות, קורצות… עד הרגע הזה אני רואה אותן כמו חיות לפני. חנוך שלי שותק, אבל אני נעשה אש־להבה: היאך! מה פירוש אינו נותן?! והרי זו תהיה טענת שקר!! והוא בשלו: על שארה וכסותה אני מוחל, אבל מה, אם נטען על הסעיף השלישי?… – מה תטענו? – נטען, שהוא לא יצלח, שהוא אינו יכול לתת לה את… הסעיף השלישי… וודאי, חזקה על בריה חרוצה שכמותו… בזו הלשון… פי, ארור!.. כיצד אפשר לעמוד בד' אמותיו של “דבר אחר” שכזה?! – – –
ר' יוסף התנועע על ספרו, שלא עיין בו כלל, והפסיק את הדיבור. את סיפור המעשה הזה הן שמע כבר לא פעם מפי אחיו החלכה. רבה רעת האדם… ובנוגע לגופא דעובדא ודינא עדיין לא בירר הוא, ר' יוסף, לעצמו: הטוענת “מאוּס עלי בעלי”, אם יש לה תשלום כתובה או לא. עד כמה שהוא זוכר, חלקו הגאונים בזה על פסק התלמוד ותיקנו תקנה לטובת האשה, שתצא בכתובה. אם לא יטעהו זכרונו החלש, שבזמן האחרון – אהה – נחלש לגמרי, הנה בחלק השלישי של גרץ־שפ"ר יש הערה גדולה ונכבדה מאד בנדון. מה, אסתר כבר הולכת?
– אלא מה אעשה? – התנצלה ההולכת – אני הלא אמרתי, שרק לשעה קלה… אני השארתי שם את חולַי…
– חוליך? החולה שלך הן כבר הבריא, אמרת.
אסתר נעלבה ולא עלבה, כי ברגע זה נכנס שניאורסון – ותשובתה נשארה נעוצה בגרונה.
– הוא רואה, אני חולה, מר שניאורסון! – התאונן ר' יוסף לפני הבא בחולשה ילדותית.
*
שניאורסון בא – וחדשה גדולה בפיו, תגלית ממש, שאי־אפשר להחמיצה: זה עתה נודע לו במלון ממקור נאמן, שחמילין עדיין אינו דוקטור!
– הא כיצד?
– פשוט בתכלית הפשטות: חמילין עדיין לא גמר את חוק־לימודיו. לשוא יתפארו בו. עליו עוד ללמוד סימיסטר שלם בקוליג'. ולתכלית זו, אמנם, בא הנה, לגולדמאן. גולדמאן היה האיש, אשר יעץ לו לעבור מאירופה ללמוד בבירוּת. ואולם באַליה זו קוץ גדול. וזה הדבר: באירופה היתה לו אשה, והיתה האשה מכלכלת אותו ושולחת לו כסף. עכשיו, כפי הנשמע, נפרד מאשתו לגמרי, והוא צריך לעזרת אחר, ולכן בא הנה לגולדמאן קרובו, והלה הוציא עליו שם, כי כבר דוקטור גמור הוא.
שניאורסון דיבר כל זה כלפי ר' יוסף, אך יחד עם זה ארב לרושם, שהידיעות החדשות הללו עושות על מרים.
ה“פֵיה” – כמה נשתנתה זו בעת האחרונה! זאת אומרת, לא היא – יחוסיה כמה נשתנו! והרי לא בשכבר הימים היתה היא אחרת… עכשיו כמעט שחדלה לגמרי לשמוע לסיפורי מורה העברי וללימודיו. “סיפורי המקרא” עזובים, היא אינה מכינה את שיעוריה, וגם בשעת השיעור למדה לתקוע סיכה בין שפתיה ולחטט כל הזמן באותה סיכה בשִניה – אמנם, בתנועה גראציוזית ומלאת חן – ועיניה מתמלאות אז איזו קהוּת, מעין זו שבעיני הסבל בשעה שהוא הולך עמוס משא לעיפה… שניאורסון ניסה תחילה לאחוז ב“פוליטיקה” של זלזול, לאמור לה “שָלוֹמַים” במקום “שלום”, וכיוצא בזה, קצת לשם התנקמות וקצת מתוך תקוה, אולי ירפא על ידי זה ליחוסיהם המקולקלים – אך לשוא… ללא הועיל!.. והיה מעשה, שפעם אחת בשעת האוכל נתנה לו לפתוח קופסת סרדינים, וכשקילקל את המפתח ולא יכול לפתוח והצטער בעצמו מאד על זה (כאילו ראה בעובדה זו סמל לאיזה דבר; לא לחינם היה הוא, שניאורסון, מרבה להזכיר את מטרלינק!), לעגה היא לו בפניו לעג גלוי וממושך… מובן, שהוא מצדו התחיל להתרגז ולתבוע: הא לא ניחא לו ודא לא ניחא לו (בעוד שמתחילה היה הכל כשר וישר ועל הכל היה מנענע בראשו לאות הסכמה). מתחילה היה הוא מתלוצץ בלבו, שההכנות לסעודה נעשות בחפזון, אבל הסעודה עצמה, אהה, נמשכת ונמשכת, בעטיו של ר' יוסף ודבריו הרבים; עכשיו נוכח וראה, שדוקא ההכנות שלפני הסעודה מתארכות, מתארכות מאד, והסעודה בעצמה – מעט ירק, מעט מרק, כוס תה – ונגמר… סעודה קצרה… והיום הגיע הדבר לידי כך, שמרים הגישה לו בחפזה כף בלתי־מקונחה, ששיורי פיו של אחר – בוודאי של ה“נחשל” – היו עליה בשוליה, שיוּרים שעוררו אותו להקאה ולעמידה פתאומית מעל השולחן…
לא! הוא יתחיל לאכול בבית־המלון. היום יגיד, כי מראשית החודש יתחיל לאכול במלון “הראל”. פשוט, שם הוא גר ושם יאכל. אינו רוצה להיקרע לשתי רשויות!
ואולם לפי שעה החשה, התאפק ולא הגיד; קשה היה להגיד; לפי שעה ארב לרושם, שידיעותיו בדבר חמילין עושות על מרים.
והידיעות עשו רושם! אמנם, כל אותו הענין, שחמילין היה מקודם בעל־אשה ועכשיו הוא פנוי – לא נגע בלבה כל־כך… מילא, ודאי שלפנוי תמיד יש ערך יותר מאשר לבעל־אשה… אך גם זה, שהיה בעל־אשה, לא ציערה מעולם… מה לה ולזה, שהוא בעל־אשה? אותה הן לא ישא בין כה וכה… צר רק, שהוא עדיין אינו דוקטור… לו יאה להיות כבר דוקטור… אף כי מאידך גיסא יש גם איזה רווח בזה בשבילה… עדיין אינו דוקטור… רק סטודנט… קרוב יותר… לא יתגאה כל־כך… עליה…
רוח־גיל לבשה משום מה את מרים; פניה הוטבו וגם לבה הוטב. היא נתרככה, ומתוך רכות יתירה אמרה אפילו להגיש את ארוחת־הערב לאביה אל משכבו; אך ר' יוסף כיהה בה. – לא, אין הוא חולה כל־כך עד לבלי קום אפילו פעם במעת־לעת. השכיבה התמידית אינה מן הדברים הקלים כל־כך. הנה ינעל את נעליו, יקום ויגש אל השולחן.
כשמוע חיים את דבר־רצונו זה של אחיו, התנפל מיד בלי אומר וגחן לרגלי החולה לסייע לו בנעילת הנעל.
– אי, אי, – הביע ר' יוסף את אי־רצונו – אינני תלמיד־חכם, שישמשוני… – ועיניו היו מטייפין כלפי שניאורסון, לאמור: בוא אתה, מר שניאורסון, והפוך את הלאו להן, כדי להוציא מאותו מר גולדמאן, הצורר לי בכל אשר יוכל…
– במצב־בריאותך, יוסף, במצב־בריאותך… פטור־נוּ… – התמלא חיים דאגה.
– דברים בטלים… הפסיקוֹ האח – שאל את הבר־אורין שבמניננו ויגיד לך, איזה תלמיד־חכם אני!
זויות־הסיפון עדיין זלגו מי־ענן; היתה קצת צינה וטפטוף וערב יום גשום.
לאחרונה נגמרה נעילת הנעל, אך ר' יוסף נשאר עדיין יושב במקום־מושבו בעינים עצומות למחצה, ומתוך כך הטיל לתוך חללו של הבית מין “אף על פי כן!” אף־על־פי שהוא, ר' יוסף, אינו תלמיד־חכם… זאת אומרת, כלומר, לא תלמיד־חכם גדול (אינו רוצה כלל להיות עניו יותר מדאי!), אף על פי כן!… אַל ייסרהו אלוהים… אין כּונתו, חלילה, להחזיק טובה לנפשו על זה… אלא כך… הוא חשדן גדול… הוא דן את הכל לכף חובה… כך הוא טבעו… שפינוזה אומר, שאין רע וטוב מצד עצמם, כי אם מצד הרושם, הנעים והבלתי־נעים… כמו כן הוא, ר' יוסף, יודע, שאין האדם חפשי… משל למה הדבר דומה? לאבן שנזרקה. אלמלי ידעה האבן לחשוב כמונו, היתה חושבת, שהיא רצה בעצמה וברצונה לאותו מקום. ואף על פי כן! כך הוא טבעו. הוא מחלק את בני־האדם לקטיגוריות… כך לימדתהו החקירה – ואינו מתפעל כלל… גם גולדמאן הוא קטיגוריה… גם חמילין – בין שהוא כבר דוקטור ובין אם עדיין לא – קטיגוריה… ואף הוא, ר' יוסף בעצמו, קטיגוריה… והוא אינו חושב את הקטיגוריה שלו טובה מהקטיגוריה של אחרים… הוא חושד גם את עצמו… אבל כאן, יאמרו־נא, כאן – במה אפשר לחשדו? הוא ידע, שהעולם נצרך לגשמים והיה בעד זה, שה“בית־דין” יגזור תענית… הוא הביע דעה זו – ומה חטאו? מה חטאו, שמכיון שהוא אמר הן, מצא גולדמאן לראוי לאמור לאו? מה חטאו, אם לעסקיו של גולדמאן טוב יותר שתהא שנת בצורת? הרי לו, לר' יוסף, לא הביאו הגשמים כל טובה… רק רימטיזמוּס הביאו לו… אוי, אוי, לא טוב…
פרק ב
הכושית, אשת שומר־החצר הערבי, לטשה עליו שני חלבונות־עיניה ופתחה לו במפתח הגדול את הדלת הקטנה אשר בשער – ולעיניו נגלה המון כֵּפֵי הסלעים אשר בככר הפנויה הסמוכה; בעין הכּרכּוֹם של האבנים הצבורות מלפניו בצפון, שהקרנים האדמדמות שנטו עליהן משיפולי דרומית־מערבית – היום הכִּסְלֵוִי כבר רד והשעה היתה קרובה לארבע – הרבו את גוניותן, לא היו כל רחמי אָב ואף לא חיק מאסף של אֵם, אבל גם קודרות ומפחידות לא היו הן בעיניו הפעם. והרי עוד לפני ימים אחדים התרוצץ שם, בעליה שמאחוריו, ונהם חרש: “אבנים, אבנים, אבנים” – ולא ידע מה; וכשידע, ידע, כי לא באבנים ירגמוהו, כי די בזה, שהושיבוהו בבית־האסורים על העלילה… על העלילה אשר העלילה עליו הערביה… שם במושבה… לפני הפסח… כי אבד ילדה… – כשידע, ידע, כי הוא יוכיח… הן דמו הוא דם־גוי… דם־גויים נוזל בעורקיו… הן הוא נולד תשעה חדשים בדיוק אחרי הפרעות הראשונות… והוא לא יהודי כלל… גוי הוא… שמונים אחוזים מגזע סלאווי… ואיך לא תבין הערביה, כי ה“זריר” שלה אינו אצלו? –
דמיונות מוזרים כאלה שיחרוהו, חלומות משונים הבהילוהו. איזו דמות ערך אז לאבנים האלה, שהביט עליהן ממעלה, מרחוק, אחוז־רטט, פרוע־עצבים, פרום־כתונת ומעורפל־הכרה? – ברגע זה לא זכר ואף לא רצה לזכור. כל זה עבר. איזו אימה היתה אז בנהימתו… זה הוא חש גם עתה… אבל עתה הנה זה עבר. פתוחה הדלת לפניו לרוָחה. הוא אוחז בצקלונו, רעו הישן, לבוש לא בחלוק הארוך הקרוע, חלוק־בית־החולים, אשר קרעהו, כי אם בבגדיו הממועכים, בגדיו מאז, בגדי בריא, והנה הוא לא מתהלך בין גרי בית־האוסף, כי אם הולך, יוצא מן המקום הזה – לגמרי. הנה מיד הוא פונה לימין, מזרחה, ל“שערי יהודה”, ל“משכנות ישראל”, ל“אהלי יעקב” – ומי שלא ידעהו ולא ראהו בבית הזה, אולי גם לא יכיר בו, כי ששה חדשים רצופים שכן בו, בבית הזה, מאונס, בעל כרחו. לחפשי, איפוא!.. קדימה!.. אויר־חוצות!.. והאבנים שמלפניו? הנה הן מתערבות עם גבי העזים… הגולשות מן הגבעות ורועות ביניהן… השמש מאדימה־מזהיבה את הכל בלי הבדל… אין מה לנהום. אבנים – ותו לא. הנה הוא שׂוֹטה מעליהן ועובר.
– כמה הוא היה נחפז, כמה הוא ממהר ללכת מכאן, המסכן! – הניעה ראש על חפץ סוכנת־הבית.
– לא פלא! – הֵגן על היוצא המשגיח הפנימי, אותו היהודי האוּרפֶלי, שאבעבועות בפניו וכוחו במתניו ושהניגוד בין יהוּדיוּתו ובין כוחו המרובה עשה אותו כמעט למיוחד במינו, לחטיבה אנושית מיוחדת.
בלי משים שעה יחזקאל חפץ אל הדוברים ועצר כמעט קט את צעדיו.
– לך, לך לשלום! – הרשה לו האורפלי המשגיח לילך ודיבר אתו ברכּוּת מכוּונה – אל תבט לאחוריך! והיה בריא ושלם! ורק – אַל תדבר הרבה, אַל תדבר מה שלא צריך!.. ואל תבט למקום שלא צריך… התאפק… הנה עצתי לך אמונה. איני שונא לך… ידידך אני… התאפק מדיבורים שלא כענין…
האוּרפלי הוסיף להטעים ולהדגיש את ידידותו. לו, כנראה, היו ידים לשער, שליוצא יש הרשות והזכות לפקפק בזה. וחפץ – אמנם, ידידותך־בפה של “מוציאו לאור” עכשיו לא נגעה בו, אבל גם טינא בלב על התנהגותו של זה אתו בימי חליו לא היתה ולא יכלה להיות. יתר על כן: הוא גם לא נזכר בה ברגע זה, ברגע־צאתו, אלא רק לאחר־כך, מעבר לשער, כשצמחה ועלתה אצלו היא, כמתכוונת להשתיק את המשגיח גם הפעם ולגשת אליו, אל ההולך – אז כאילו נוצץ והתלבה זיק־הזכרון… הרי כך היה גם אז… בשעת ההכאה… גם אז היתה היא צומחת ועולה פתאום מן הצד. – – – – – – –– – – – – – – –
– …להכות חולה כזה…שָקט כזה…רֶצַח הוא…
– שָקֵט, שָקֵט! – חיקה המשגיח בחרי־אף את קול המשרתת מאגף־הנשים, שהתערבה אז לא בעניניה, – הוא קורע עליו את בגדיו… הוא מטנף את האוכל, שנותנים לו…
– הלא אמרתי לך, שאין הוא אוכל חמיצה של עגבניות, ולמה נתת לו?
– נתתי מפני שחפצתי. ואם הוא לא אוכל… טוב, לא יאכל, אך אל יטנף!
– כל זמן שהחולה אינו עושה רעה לאחרים, צריכים להיות זהירים בו – טענה היא…
– והוא, בעל־הדבר, המוּכה בעצמו, טען מצדו בקול מתחנן, כבלתי מטורף כלל, לכאורה…
– טוֹמַטס… עגבניות… אבל האומנם עוגב אני, האומנם? שבור אני… שבור מלכא… שבר למטה, שבר למעלה ושבר באמצע… לב האדם הוא באמצע… הלב הוא בלב האדם… אבל לא עוגב… האכילה היא דבר קדוש, האנשים היותר קדושים דואגים שיהיה מה לאכול… לכל, לכל… פשוטו כמשמעו… לכל אשר אִתּם… לא סוציאליזם! חס ושלום! פֶה – סוציאליזם! הכל מדוד וחשוב וספור – פֶה! כראוי לא יסדרו לעולם – דברים בטלים!.. המסדרים יקחו את הדיסה תמיד להם – ודי! שיהא מה לאכול – ודי… פשוט, לאכול לי ולשכני – ודי… ואתם נותנים לי עגבניות?! האם לא בצלם אלוהים נבראתי? ער ואונן לא שמרו על צלם־האלוהים – החומש’ל מספר ואינו מתבּייש! – שיחתו ארצה, המנוּולים… המנוּולים, הבלתי־מנוּולים – כולנו מנוּולים, כולנו בלתי־מנוּולים… אין מנוּולים – ואל יתהלל הבלתי־מנוּול… זה אמת: בני יהודה היו רעים בעיני ה'… אבל אני? רע, טוב – איני מכחיש, אבל איני מבין, איני יודע… איני מכחיש, שאני חולה… שאני צריך לבית־חולים… והיה ביום ההוא – והיה כל העולם בית־חולים… אבל בית־אסורים?! האם פה מקומי? פה? בין אסירים, שסוסיהם אוכלים חַלוַה?
– מה? סוסיהם אוכלים חַלַוַה? – והמשגיח קרץ בעיניו כלפי המשרתת מאגף־הנשים, המתערבת בעניניו, והשמיע לה איזה “נוּ” כפול של נצחון.
– זאת אומרת, אין אני מתאונן… – מיהר הוא החולה, להצטדק – חלוה בלי לחם… חלוה עם פטריות… ודאי, שצריך להיות כך… המאסר הזה אינו הגרוע בתבל… ב“בית־מוות” יותר רע… שם סובלים יותר… אבל האוכלין שאתם נותנים לי – איני יכול… האמינו, איני יכול!! האסירים כל־כך רבים – ואני אחד… ולי אתם נותנים כל־כך הרבה אוכלין?… כוס מים דיה לי… כוס מים בלי חלב… בצל, אם יש לכם… ציבֶּלֶס בלע“ז, ובלשון־קודש בלשון־רבים: בצלים, רמז לבצֶלֶם אלוהים… זה לא יזיק… אבל עגבניות איני רוצה: איני עגבן… יאמר הרופא מה שיאמר… אני יודע את הנשים זה עשרים ושמונה שנים… מן השנה הששית… מן היום הראשון… שש ועשרים – הרי עשרים ושמונה… לא שלושים וששה… לא ל”ו… יש אומרים, שהיודע את הנשים מאבד את צלם־האלוהים… אבל אני איני עגבן… יאמר הרופא מה שיאמר… אל תשמעו לו…
– כך? כך? – התעניינה היא, ניגשה אליו, תיקנה עליו מלמעלה את כובעו ואגב נלחצה אליו בכל גופה הארוך והדק ונשמה עליו – לא נכון הוא מה שהרופא אומר?
– אלא מאי? עגבן אני? עגבניות! – פֶה! איזו שמות מכוערים לפירות ארץ־ישראל ואיטליה… ודאי! באיטליה היה הדבר… מעשה רב…
והוא היה מספר לה את המעשה־רב. מעשה באיש עני אחד ממדינת איטליה, גבר לא־יצלח, שלא היה לו מה לתת, ופרשׂו אליו כפים והיה צערו גדול והסתובב כמה שנים, השתמט – אבל לא נמלט. מה שהיה צריך לבוא – בא. במוקדם או במאוחר, הגלגל חוזר ובא אל מקומו. עברו ארבע שנים – ושוב אותו הדבר. מה הועילה לו איטליה? מה הועילה לו החַוה? הנה עתה שוב עזב את החוה… השמעה את הזמר: “ח־וה? אוי־אוי־אוי־אוי… חוה…”
– וסוף־המעשה?
– הסוף פשוט הוא. לתת לא היה לו מה, כי עני היה, עני וחלש, והצער גדול. אבל האהבה לחיים עוד גדולה מהעניות. וזו התגברה. כי אהב העני האיטלקי את החיים, ויותר משאהב הרגיש, כי שרשים לו בחיים, ממש שרשים כשרשי הבצל… אך דא עקא שבארץ־ישראל עדיין לא ראה הוא, החולה, בצלים… בשום חוה… ח־וה…
וחזר לפטפוטו:
– ארץ־ישראל מרכז, אומרים… צחוק… הוא, הוא – המרכז!… בגלגול זה… הוא – תחנת הטלפון. גלגול, כלומר, על כל גל וגול הוא מנענע בראשו ומקבל טלגרמה. טלגרמות עפות אליו מכל העולם. הכל מודיעים לו על אודות שגעונם. שפודין דקים ולוהטים יוצאים מכל קצוי תבל לדקור אותו ולהודיעהו הכל. יצא כרוז: אצל האלמנה באיטליה מת בעלה ונשארו לה ששה ילדים, מלבד הנערה. הנערה אינה נכנסת בחשבון. היא רק הפריעה, היא רק בילבלה, היא זימרה “חוה”, היא עגבה על חמילין, היא הלכה בדרכה – לה תנו עגבניות! אבל כל ששת הילדים – כולם היו רעבים, כולם היו חולים, שלושה במיטה אחת… הגדול בן עשר, השני בן תשע, השלישי בן שמונה, הרביעי בן שש, החמישי בן ארבע, הששי בן שלוש, והיא, האם, השביעית! אה, הוא יודע לספּוֹר, הוא כמעט סוציאליסט, הוא אינו משוגע!… וכולם רעבים, וכולם ערומים, וכולם חולים… חמילין לומד מדיצינה, אבל ארוכה אינו מעלה ורפואה אין… אין מציל… ואף הוא, העני האיטלקי, אינו מציל… רק שבעה שפודין התחילו דוקרין אותו (הנערה אינה באה בחשבון!). אחד – עשר אמות ארכו, שני – תשע אמות ארכו, שלישי – שמונה אמות ארכו, רביעי – הא?
– מה? מה רביעי?
– מה אתם חושבים, מכיון שאיש אינו מבקר אותי – לכן מת העולם? טעות היא! אני מכיר את הכל ואני מבקר את הכל… בלילה… בבור האפל שבתחתיות חלומי… בתחתיות… בור מלא עינים… עיני מכרי וידידי…. עיני אסירים אחרים… אינכם מאמינים? צבת של כפור ביד הטלפון… והוא צובט את הלב… אל תחשבו! ההויה לא נשחטה…
ופתאום בקול ובסגנון של פיקח גמור:
– על העולם עדיין אין פה כלום. מזה אין שום ראיה על החיים בכלל. פה יש רק אקדח קטן ומקולקל של אנוש קטן. מה אנוש כי תזכרנו? פרט. פרט חולה. ורשות אין לפרט לדון על הכלל. הפרט יכול רק לאמור: מה לי ולכלל? לי לא טוב – ובכן הכל לא טוב בעיני. אבל גם הכלל יצדק: לך לא טוב – ובכן? מרוט שערותיך, אבל מה אני, הכלל, לָמד מזה?
ופתאום שוב חוזרים ומשתטים פניו:
– אבל! העולם עדיין לא נתבהר… ההוָיה לא נשחטה – והעולם לא נתבהר!… בתחנת הטלפון ערבוביה משונה… והטלגרמות סתומות… הטלגרמות משדה־המלחמה סתומות… אפל הבור… כל אור חדש לא יגה עליו… אבל בלי הטלפון היה רע עוד יותר… על ידו מתגלה דבר־מה… יותר נכון, מתערטל… הוסר הצעיף, נפל האגרטל… ושבר גדול השברתי, אבל לעגבניות לא נמכרתי… עגבן אינני… אפילו לא אונן… לא אונן, כי אם קינן… מפני שקינן ילד את מהללאל ומהללאל ילד את ירד וירד ילד את חנוֹך… וחנוֹך את יחזקאל… ואם יחזקאל – שמע מינה גם בן־בוזי וגם כהן? לא! לא דא ולא הא, כי אם יחזקאל סתם… “ומכשול עווֹנו ישים נוכח פניו” – גם זה אמר הוא, יחזקאל…
– – – – – – – – – – – –
– יחזקאל! יחזקאל!
היא, שארת־בשרו. המשרתת מאגף־הנשים. אסתר חפץ. היא – נטולת הריסים. היא – עם קומתה הגבוהה והכפופה משלו, עם חזה הגברי, הצמוק משלו, עם צעדיה הנחפזים, הסואנים, עם קולה היבש, הנסער, המזעזע…
– חכה! חכה רגע!
ההגה הראשון היה זועם, בריא, מימי העלומים, מימים רחוקים, מימים שלפני כל המחלות. ההגה הראשון היה: אין לו צורך בה. למה היא דולקת אחריו?! ההגה השני כבר היה עם הוספה: מה היא רוצה ממנו? הבחולשתו היא רוצה להשתמש? ולמה דוקא הוא? המבלי אין חולים ורקובים ממנו, שתוכל לקוות לתשומת לב מצדם? אך ההגה השלישי כבר היה כמעט נוח, מתפשר… האֱנוֹש האנוּש מצא אפילו כמעט כעין חפץ־מה ברדיפתה אחריו. – נניח, שאינה יודעת את הכל עד היום, אך מי בלעדיה תושיט יד ליוצא מן הבית הזה? מי היא האשה, אשר תאבה לעמוד עתה בד' אמותיו ולנשום אתו יחד במרחק של פחות מטפחַים?
– יחזקאל עמוד! דבר לי אליך.
היא הדביקתהו, קצרת־נשימה ושרויה בזיעה קלה – מריצה ומהתרגשות חולנית… פניה המתוחים היו עלובים, עלובים אולי לא פחות מפניו של היוצא. ואיזה גל של עדנה נכמרה הציף פתאום את לבו של זה האחרון. אליה? אל עצמו? אל “יחוסו הטוב”? – אחת היא… “אחותי האומללה! אחותי החולה כמוני! ניחומי הצוננים עליך! אחרי מי את רודפת?”
האויר הכִּסלוי לפנות ערב היה קצת קריר, אם כי כלל לא רטוב. אף על פי כן ניבאה הקדמת השקיעה ליל מעונן במקצת, עם ירח חיוור, אדי, וכוכבים בודדים, מעוטפים, ליל יקר־מציאות בירושלים, ליל כאשר אהב. ראשו, ראש־חפץ, חזר פתאום לכאוב, לכאוב מאד, לכאוב כאשר לא כאב, אולי, גם באותם הימים, לפני ימים אחדים, שם בעליה… רעד אחז אותו וידו התחילה רועדת פתאום בתוך ידה… עיני אסתר איבּדו משום מה את להבן בבין־השמשות ונתמלאו הכרת תודה רבה, אין־סופית, אם כי עצורה, על “לחיצת היד” הזאת.
– יחזקאל! לאן אתה הולך? – לחצה היא בחזקה את כפו ונתכופפה עוד יותר, כאילו עוד רגע והיא מסתמכת על כתפיו.
– וכי מה? האם אין זו הדרך ל“שערי יהודה”? – דיבר הוא דבר שלא מן הענין.
– כן, הדרך זאת היא, – נכנעה היא לתוכן־הדברים שהוא העלה – כסבור אתה, שאני חושבת, כי אינך מוכשר למצוא את הדרך?
– כלל איני סבור…
– לא, זאת לא זאת… בפחות מששה חדשים לא שוכחים את הדרכים… הן יודע אתה, כמה זמן שהית פה… הן ברור לך?..
– אלא מה?… אַת עוד לא חדלת מחשוב אותי לחולה?…
– לא, חולה כבר אינך… שאם לא כן לא היו מוציאים אותך… אבל עליך להיזהר… הרופא אמר… כן, הרופא אמר, שטוב להוציאך שעה אחת קודם… הצוותא של המוסד משפיעה עליך לרעה… ההדיוטים המשונים… אבל, בכל זאת, עליך מיד לדרוש שוב ברופאים… תכּנס למומחה… תיכּנס אלינו…
– כלום אצלכם גר רופא מומחה?
– לא, אני מדברת בעלמא… היכּנס לאבי… איפה תלון הלילה?
– עוד איני יודע… באיזה בית־מלון…
– ואלינו אינך רוצה להיכּנס? מדוע?
– כלום אצלכם בית־מלון?
– לא… אצלנו… באמת… דחוק… הדוד חיים… אבל אל תתרחק, יחזקאל, מן הבריות. יודעת אני… כשיוצאים מבית־מרפא שכזה, מתביישים להיראות בפני הבריות… האם לא כן?
– אפשר.
– ולכן… לכן יצאתי לאמור לך… יצאתי לרגע… עכשיו אין לי פנאי… מחר אהיה בבית… ואולי אסדר לך שם איזה משכב… עכשיו אני צריכה לשוב… עצתי היא: רק אל תלך לבית “הכנסת־אורחים” שבשכונתנו… שם אי־נקי ואי־היגיֶני בכל המובנים… תשלם חצי בישליק ב“הראל” – ותלון שם… יש לך? קח ממני.
היא התקרבה אליו עוד יותר, רועדת, שואפת, אומללה….
– אסתר’קה – לחש ההולך פתאום, וכל הכעס שהיה בלבו נגדה שלא בפניה, רגע אחד לפני גשתה, נגוז וחלף לרגע כעשן רע – אסתר’קה, מה את רוצה, אחותי? – בקולו היתה הכנעה גמורה – שנינו אנשים לא־צעירים… ולא־בריאים… עלינו להיזהר איש מפני אחותו…
– אל תדבר! אל תדבר! – סתמה היא לו את פיו בידה הקטנה, המושחרה, הבלתי־נעימה. פניה נתעקמו ונעשו אידיוטיים. וכל התחומים כאילו נפלו ביניהם. עיניה כמו נסגרו למחצה, וסכנה נשקפה מהן, שהיא תשכח, כי בלב רשות־הרבים הם עומדים.
הנורא בכל הדבר הזה היה, כי גם הוא, למרות כל אי־אהבתו אליה, למרות כל אי־חפצו בה, למרות כל אי־חפצו העז, שהיא תחפוץ בו, למרות כל זכר דברי החלום ההוא – למרות כל זה כאילו לא יכול להינתק ממנה ברגע זה. כאילו הרגיש שבלכתה ממנו ואבד לו המשען האחרון…
– יחזקאל… רגע אחד… אני הולכת אתך… מיד… לגמרי… – מילמלה היסטירית.
בשארית כוחותיו המתנדפים מנע הוא אותה מן הצעד הזה, אמר לה “שלום”, נשק לה פעם ושתים בגניבה והתרחק ממנה על אצבעות־כפות־רגליו, כאשר יתרחקו ממיטת הגוסס; ודאי במעין אותם הצעדים הזהירים, שהיא היתה הולכת ממנו שם… בחצר שמאחוריו… אחרי אשר הוּכה…
– והרי גם אני, באמת, איני דרוש לה! – לא הבליג הוא על ההרהורים שתקפוהו בהתרחקו ובשובו למנוחה – בפרט שבוודאי יודעת היא כבר הכל… אבל כאב־העונג, כביכול, צורב אותה… העונג… עונג של מדוכאים אחרונים… והרי גם אני נצרב, סוף־סוף… מעורב־בדעת! הדיוט עלוב! פוּ!… והיא – חולה היא, הנזירה העלובה… חולה כמוני… כמוני… אם כי אינה יודעת זאת כמוני…
רגליו כשלו ונשמטו על סלע בדרך. הוא ישב. הירח החוַרור עלה והזיל את עצבותו המצויה, התדירית… יחזקאל חפץ הביט אליו ארוכות… זכר במתכת הצוננת של משקפיה, שחצצה בין פניהם בשעת הנשיקה, זכר גם את המשקפים האלה בעת שנפלו אחר כך לארץ, אבל באיזה אורח־פלא לא נשברו, ומילמל: “עלוב, עלובה… כולנו עלובים, כולנו עלובות… כולנו ראויים לחמלה… מה יש לקצוף? מה יש ללעוג? לבוז – יבוז מי שרוצה…”
שיירה של גמלים רציניים ועמוסי כבדוּת עברה על פניו.
פרק ג
בית־הכנסת־האורחים שבשכונת “שערי יהודה” היה בן שלושה חדרים, שנים ממוּצעים ואחד גדול, והחדר האחד הגדול, שלרשות הרבים, הוקצה למקום־תפילה: ארון־קודש קטן עם ספר־תורה אחד הועמד במזרחו, שולחן גבוה, ל“בימה” ו“עמוד” גם יחד, באמצעיתו, ו“מנין” מצומצם היה מתפלל בו שלוש פעמים ביום, כדת. כל ה“מנין” לא היה מצטרף מה“אורחים” גופא, באשר מספרם של אלה לא עלה על אחד, שנים, ולכל היותר שלושה, שהיו מצטופפים בחדר השני, הצר ובעל התקרה המפוחמה, שבין חדר־ה“מנין” וחדר השַמש; אלא שזה האחרון, בפקודת ר' גולדמאן, גבאי־המוסד, היה מאסף לכל “מנין” מן השכנים, מעוברי הרחוב, מכל נפגש ובא ביד. מן המתפללים הקבועים במקדש־מעט זה היה חיים הסתּת, חיים “פטוּר־נוּ”, ויש שהיה יורד אליו גם ר' יוסף, אחי חיים הגדול במעלה ובשנים, שדירתו היתה בדיוטה השניה שלמעלה מ“הכנסת־האורחים”, ושם ביתו. ברם, השמש, אם כי לא נמנע מקרוא פעם בפעם לר' יוסף ל“צרף את המנין” ואם כי לפעמים גם התפאר לפני איזה “אורח” חדש ב“מופלג” כזה, כ“השכן מלמעלה”, שבא אליהם להתפלל, הנה לא תמיד שבע רצון גמור מהשתתפותו של השכן המופלג בתפילתם־בציבור: הלה היה מפליג לשפוך מים הרבה על ידיו לפני התפילה, ובתקופת תשרי, בטרם נגמרה רביעה ראשונה ובטרם נקוו הגשמים ב“בורות”, כשהמים נמכרים במשורה, כדאי היה, כמדומה, שלא לבזבז כל־כך הרבה ממי “הכנסת־האורחים”! – “הון! – לא פסק השׁמש מנהום בתוך חטמו – נקל להיות פזרן על חשבון אחרים… יֶס!”
הוא, שׁמש־הבית, גר עם אשתו החיוורה וילדיו הרפים בחדר השלישי של בית־הכנסת־האורחים, בחדר שלצד החצר. זה היה אברך עֵרני, לא טיפש, מילידי ירושלים, בעל שני זיתים קטנים מלפלפים במקום עינים ובלי טיפת דם, בן־אדם אשר כבר היה בעולם הגדול ואשר כבר שב משם ואשר כבר שוב הוא עומד על הדרך לנסוע ניו־יוֹרקה, אלא שבינתים ולפי שעה (“פאר די פרעזענט טיים” – כפי שאמר פעם לבא־כוח כולל אמריקה, כשבא לפניו לבקש טובה ממנו ורצה להראות לו כל מה שהוא יודע) נתעכב בתור שמש במוסד הזה, ב“שׁלטֶר”, כפי שהוא קורא לו ביהודית־אנגלית. מן התלבושת הירושלמית המובהקה נשאר לו לשמש דנא רק ה“חַלַט” המגוּון, וגם את זה – ובלי שיהא מקטורן בעל פסים וכפתורים גדולים נראה בעדו – אינו לובש אלא בימי השבתות. בכל ימות החול הרי הוא לבוש אירופית, אמריקנית, “קצרים”, אלא שגם בגדיו אלה הם משום מה מגוּונים מאד ובעלי צבעים שונים: המגבעת שלו והנעלים בהירות, אם כי החורף הירושלמי כבר בא; הרביד המעוך, המתפתל לצדדין על גב כתונת בעלת צוארון מקופל מגזרה לונדונית, אדום; הכתונת גופה – מרושתת נקודות כחולות; מעילו, מכנסיו והאיזור שעל מכנסיו (בשבת היה איזור זה נתון על גב החלט הצהוב־כהה, ומתחת לכובע־השבת היתה מזדקרת ירמולקה סרוגה מצמר לבן) אמוצים וברודים; הגרבים שלו התבלטו וירדו מעל לסנדליו המאובקים והיו ירוקים. סך־הכל של התלבושת הזאת, שחלקיה השונים נקנו ונאספו, כפי הנראה, בחלקי עולם שונים ובעתים שונות, נתן לבעליה צורה של איש קהלי, מאלה המרוּבים מאד בבירת ארץ־ישראל: קצת שליח־ציבור, זאת אומרת, “חזן” ובעל־תפילה, קצת סופר, זאת אומרת, מכניס פּסקווילים למערכות העתונים המקומיים, קצת אַדמיניסטראטור, זאת אומרת, מזכיר ומלחך־פינכא באיזו חברה או מוסד, והרבה עוסק גם בעסקים ודברים אחרים בכל שעת כושר. מיסטר בּאסין (זה שם השמש) היה מכּוֹלל ווֹלין, היינו כולל עני מאד, וכל ה“יוקס” (החלוקה) שלו לא הכניסה לו אלא איזו עשרות פרנקים לשנה, ולפיכך היה כפוּת מאד לאשתו, שהיתה מכּוֹלל עשיר ונפלה לו כמציאה בהיסח־הדעת; שהרי חזיון יקר־המציאות הוא, שבת כּולל עשיר תינשא לבן כּוֹלל עני משלה. את הסכומים החדשים הדרושים להוצאות דרכו החדשה קיווה מר בּאסין להשיג על ידי הורי אשתו, ולכן היה כפות ומחניף גם להם; אבל בכלל היה הוא מאברכי ירושלים המתמרמרים, הבלתי־מרוצים, ה“מורדים”, ורגיל היה לקרוא תגר רב על חלוקת הכוללים, שאי־היושר שבזה היה – לפי דבריו – אחת הסיבות והדחיפות הראשיות להבריחהו מארצו וממולדתו. “היתכן?! – היה טוען ארוכות במסיבה בבית ה”שלטר" אחרי מעריב – וכי לא כל העדה קדושים, או איך אומרים זה…מה? וכי לא כולנו נולדנו בירושלים? וכי מן הראוי הוא, שהיהודים בעצמם יעשו פדות בין יהודי ליהודי, או איך אומרים זה…היתכן? ואם זה, כדומה למשל, ממדינת ווֹלין, וזה, איך אומרים זה, מאוּנגרן או ממדינת הוֹ“ד, ואוּנגרן שולחת יותר – האם רק בשביל בני המדינה שלה שולחת היא, אוּנגרן, ולא בשביל כלל ישראל?… וכי לא כך, רבותי?! הראיתם?!” הנה יודע הוא, מר בּאסין, שבהיותו בניו־יורק בפעם הראשונה, היה נכנס ל“ליבּרי” (בית־עקד־ספרים) והיה רואה ב“פּיפּר” (עתון) של הסוציאליסטין: “באבּרויסקער רעוואלוציאנערער אונטערשטיצונגס־פעראיין”, “סלוצקער רעוואלוציאנערער אונטערשטיצונגס־פעראיין” – אף שכסבורים אתם, כמה רחוקה סלוּצק מבּוֹבּרוּיסק? שאלו אותו! אף לא חמישים פרסה… אבל, הון, מה שנאה לסוציאליסטין לא נאה ולא יאה, רבותי, לכוללים, שהם, הון, כוללים כלל ישראל ומתפללים “אתה אחד ושמך אחד” – כולל פינסק, כולל מינסק, כולל סלונים, כולל בריסק, כולל קארלין – כסבורים אתם, בכמה הוא ההבדל? באיזו גרושים לשנה, שאלה מקבלים יתר על אלה, ואף־על־פי־כן, הון, מתחלקים ומתפרדים, או איך אומרים זה… יֶס!" –
– יא!… – נופל כאן לתוך הקטיגוריה של השמש (מר בּאסין מניו־יורק) “אדון קויפמאן”, היהודי מ“אָסט־פרייסן”, אחד האכסנאים התדיריים ובעלי ה“חזקה” של בית־הכנסת־האורחים. זהו יהודי גוץ ומעוגל כבן ארבעים, בעל זקן אפור־שחרחר, וגם כן מעוגל, ששׂיבה זרקה בו, שפתים ארוכות וכמו ממושכות ושפם מוקרח במקצת. בבגדיו הישנים והמטולאים נראה נקיון רב ואפילו מעין איזה גיהוץ. לפנים היה עוזר בחנויות גדולות בליק ובקניגסבּרג, משׂתכר די מחיתו וחי חיי כרכים ופתאום – שני ימים לאחר שנכנס לחופה עם יהודיה אשכנזית אחת, זקנה ממנו בשמונה שנים – עבר עליו איזה רוח של אוֹרתּוֹדוֹכּסיוּת מודרנית – איזו “אפענבארונג” בלשונו – והוא קם, עזב את אשתו לעולם ועלה לארץ־ישראל. בבואו לירושלים הביא אתו איזה סכום מצער ורצה ל“פתּח” בה “איינע קויפמענישע טעטיגקייט” ב“מאסשטאַבּ” גדול, אלא שעד היום – זה חמש־שש שנים – לא הצליח, ומאז שנשאר לגמרי בלי פרוטה ובזכות איזו יחוסים קודמים אל גולדמאן קבע מלונו ב“הכנסת־האורחים”, יש שהתחיל עושה רושם, שהוא גם כאילו אינו מבקש להצליח וירא את ההצלחה. אמנם, הוא עדיין לא פסק משלוח לחוץ־לארץ מכתבים, שהמלים “אֶכּספּוֹרט” ו“אימפּוֹרט” ניצנצו בהם, ועדיין לא נמנע ממהר בכל בוקר אל הפּוֹסטה, כשהמזודה קטנה, מעשה קוֹמיסיונר, בידיו; אלא שכהליכתו כך היתה גם חזירתו במהירות, והמזודה הקוֹמיסיונרית – אם לא נזדמנה בה במקרה איזו חתיכת לחם או בצל – היתה ריקה בתכלית.
באמת אמרו: קצת משונה היתה דרכו המסחרית של האדון קויפמאן מפּרוסיה המזרחית. אי־הצלחת הספיקולאציוֹת שלו לא היתה לעולם בעיניו אלא בבחינת “הפעם”, אף כי “הפעם” הזאת נמשכה כבר שנים אחדות רצופות – כל ימי שבתו בארץ־ישראל. הכל ידעו, שהוא, המדבר ראמות ונשגבות בבית־הכנסת־האורחים על עתידות המסחר הירושלמי, לכשתיווסדנה על ידי ה“חלוקה” האגודות למלוה ולחסכון – הנה כשהיה בא בעצמו למי שהוא בירושלים לנגוע באיזו הצעה מסחרית, לא היה אלא כמגמגם ומלהג. מעולם לא היה מתחיל ישר: כך וכך הוא הדבר, כך וכך העסק, כי אם, ראשית דבר, התחכך, הסתובב סחור־סחור – ושפת חלקות לא היתה לו. תמיד הצליחו מעשי שטן, תמיד היה בא שטן ומערבב… לכאורה, היה כל־כך מרבה בזהירות, כל־כך מרבה “לבדוק את הקרקע”, ורק לאחר שמצא אותה מוכשרה היטב, היה פותח בנאום גדול ואומר מעין: “ר' פלוני בר' פלוני! באתי להציע שיקדיש לי כבוד־מעלתו איזו שעה קלה, כי דבר נחוץ לי לכבוד־מעלתו”. – " טוב, ידבר ונשמע " – עונים לו כרגיל. – “לא… הרואה כבודו… עכשיו אין לי הזדמנות… – מגמגם אדון קויפמאן – יועיד לי כבודו איזה זמן… היום או מחר” – “מילא, יבוא בשעה זו וזו…” ואדון קויפמאן בא בדייקנות אשכנזית למועד המוגבל, אבל במקום לדבר ולהציע דבר־מה, הוא מתחיל מחדש ב“בדיקת הקרקע”, מאריך בדרוש וגומר, לבסוף, שוב בבקשה “לקבוע לו שעה קלה אחת, כי דבר נחוץ לו אל כבוד־מעלתו”. – – –
אדון קויפמאן היה מתפלל בדבקות ומאריך גם בתפילת ערבית, והשיחה היתה משיגה אותו ב“עלינו”. אז היה גומר בחטיפה, יורק וגומר – ונופל בראשו ורובו לתוך הוויכוח. זה לו לא הפעם הראשונה, שהוא מגיד וחוזר ומגיד, שהוא אינו סובל ולא יסבול כל “אַטאק” על הישוב הישן, והוא – לא יסבול!.. לא יסבול!.. הוא אינו מוצא כל נחיצות “האבען זיך מתווַכּח צו זיין”, אבל הוא לא ייעף ולא ייגע להגן, כפי יכלתו, על ה“אינסטיטוּציאן” הנחוץ הזה: החלוקה!… אם בא “יעמאנד” ומדבר על האחדות – אין לאמור כנגדו כלום. “אייניגקייט איזט ניכט קיין קלייניגקייט!”, אבל, מיינע העררען, החלוקה עוד לא הגידה את מלתה האחרונה ועוד עתידות גדולים נכונו לה. צריך רק להגדיל את המסחר בירושלים, את האגודות המשותפות למלוה ולחסכון – וזה יבוא!.. הוא כבר דיבר על זה עם הרבה אנשים. “די לייטע” הסכימו לו, התעוררות גדולה לזה כבר ישנה, והדבר הוא במצב־ההתהווּת – “אים ווערדען”. הוא, אדון קויפמאן, מחזיק בשלו: אילו היה הוא יודע “כעמיע”, כי אז היה הולך בארץ לארכה ולרחבה לחקור את האדמה, מפני שהוא לא רק מאמין באמונה שלמה – לא, יותר מזה: הוא בטוח – הוא בטוח, שאוצרות גדולים טמונים באדמת ארץ־ישראל. והאוצרות הללו – בשביל להחיותם נחוצות אגודות, רק אגודות, ורק מבני החלוקה, כי ה“צוּקוּנפט” היא אך ורק לישוב הישן. הישוב החדש – נא, כל אלה אינם אלא “פראַזיאָלאָגן” ופושעי־ישראל. הנה הגיד; הגיד את הכל! –
השׂערות המסולסלות, הצהובות־מלבינות, הסדורות לו, לאדון קויפמאן, למעלה מערפו – מעשה “זאנדערלינג” – נראות למסובים בפניתו ומביעות תקיפות ובטחון בדעה; הנואם חוזר ונפנה אל בני־שיחתו – וארשת שפתיו הארוכות והממושכות, שעינן כעין הרפש המוגלד, מיסטית־כסילית. ואמנם, אדון קויפמאן מגיד ואינו מכחד, שהוא יודע לראות בכל את הכוח הנסתר!.. ומלחמה גדולה בו לר' יוסף חפץ, שבתור חוקר מובהק ומשכיל־למדן אינו רוצה בשום אופן להודות ב“נסתרות”, ב“הארה שלמעלה מן השכל”: שהרי אם כן, אין לדבר סוף ולא יחולו מופתי ההגיון על שום ענין!.. בכלל, יש לו לר' יוסף “טאקטיקה” מיוחדה בנוגע לבר־פלוגתיה זה ב“מנין שמתחת”: בעוד שכלפי ר' יעקב גולדמאן הוא מעמיד הכל על הדין, נוטה להחמיר ומביא ראיות מפורשות מ“נהורא מעליא” או מ“יסוד ושורש העבודה”, הנה כלפי האדון קויפמאן הוא מקל גדול, מצדד בזכות הצעירים והישוב החדש, משתמש בכל כשרון הדיאלקטיקה שלו ומביא ראיות מן התנ“ך, מן ה”בּיבּעל“!.. – הצעירים הם “פראזיאלאגן” ופושעי־ישראל? כך אומר האדון קויפמאן? לא ידון רוחו של ר' יוסף ב”פראזיאלאגן", שלא יחשדוהו בכונה להזכיר: כל הפוסל – במומו פוסל… הא־הא…אבל במה ששייך לקלות־ראש וחוסר־מורא־שמים – הנה דעתו היא, דעת ר' יוסף, שאם צעירים חוטאים, אין הם חוטאים אלא בועטים… ובועטים הם מתוך כעס ומתוך רוגז – על שאין להם אמונה… הבינותם? וזה כבר ענין אחר… ומלבד זאת, אם הצעירים חוטאים, הנה גם הזקנים אשמים בזה מצדם. אמרי אינשי: לא צריך למתוח את המיתרים יותר מדאי, שלא יתפקעו. ואשר על כן הוא, ר' יוסף, אומר תמיד: אלמלא היו אוסרים את תספורת הזקן, מה שמוּתר על פי דין, לא היו הצעירים מגלחים ולא היו עוברים על איסוּר מדאורייתא. ועל דרך זו יש גם לפרש את הפסוקים הקשים בישעיה. שם: צו לצו, קו לקו, זעיר שם, זעיר שם… ועוד פעם: והיה לכם דבר ה' צו לצו, קו לקו… פשוט! על ידי הגזירות לגזירות המיותרות – צו לצו, קו לקו – היה להם גם דבר ה' – איסור דאורייתא – צו לצו, קו לקו, ואינם רוצים לשמוע!..
רגע שומע ומקשיב היהודי ממזרח־פרוּסיה לדבריו ה“ליבראליים” של היהודי ממערב־רוסיה, – ר' יוסף – הדברים הנסמכים על הכתוב ב“תורה”; אבל מיד אינו רוצה לשמוע. ולא עוד, אלא שהוא מעֵז פנים ומודיע, שגם בו, בר' יוסף, הוא רואה כוח נסתר… היינו: את השטן המשחית בדמות בעל־תורה ושומר־מצוה!… והוא, אדון קויפמאן, לא חידושי תורה בא להשמיע, – בזה אין כוחו גדול – כי אם להגיד דברו על הפּרספקטיבוֹת המסחריות של החלוקה והישוב. בעצמו בא הנה לשם מטרות מסחריות גדולות, ואם “ספעקולאציאן” אחת שלו לא עלתה לו הפעם – הלא כזאת וכזאת תאכל חרב המסחר. הוא, אף על פי כן, בוטח, כי אלוהים לא יעזוב אותו; הוא אינו נופל ברוחו ואינו סר מדרכו… ויען מה? יען אשר אינו יהודי רוסי כופר!.. יען אשר יש לו “אידעע”! כי הכל היא ה“אידעע”! –
ואדון קויפמאן עוזב את שדה־המסחר ועובר למקצוע אחר, למקצוע ה“פאליטיק”, שגם בה אפשר לדון לא ברוח “חכמי ליזשאנקע”, כי אם לגלות את הכוחות הנסתרים הפועלים בה. מלחמה כי תקרה בין שני עמים, ריב כי יהיה בין שני מלכים – מה כל זה אם לא שתי “אידעען”, הנלחמות ביניהן? לכל “נאציאן” יש ה“אידעע” שלה, שבלעדיה לא תתקיים אפילו שעה אחת – – –
– מילא… ידוע מ“מורה נבוכי הזמן”… רעיון… שר־האומה… – מתרגז ר' יוסף ואינו יכול לבלוע את העקיצה של “חכמי ליזשאנקע”, שה“דייטש” הטיפש חטף פעם ממנו גופו ומשתמש בה כנגדו…
ברם, אדון קויפמאן אינו יורד מן ה“פאָזיציאן” שלו ומתחיל להסביר “קאָנקרעט”, מה היו ה“אידעען”, רצונו לאמור, מה היתה מלחמת ה“אידעען” שבין אשכנז וצרפת בשנת השבעים. או אפילו בין צרפת ורוסיה בשנת השתים־עשרה. אל תשתוממו! גם לפוֹניה־חזיר יש “אידעע”!..
– בין כה וכה, פטור־נוּ, – נכנס גם חיים הסתּת, שביום שאחיו ר' יוסף אינו חולה הרי גם הוא אוהב להישאר קצת אחר תפילת ערבית ב“הקדש” (כך הוא קורא לבית־הכנסת־האורחים!) לשוחח במילי דעלמא – בין כה וכה, דייטשלאנד ורוסלאנד – יכאבו להן ראשיהן בגלל עסקיהן! אבל לאמור, לאמור – הוא משתדל להחזיר את השיחה לענינה – לאמור, שהכל כשר וישר בירושלים – גם כן אי־אפשר. כך נדמה לו. או שמא טועה הוא? לא, אי־אפשר לאמור, שהכל מתוקן כאן. למה הקנאות? למה הנטירה והנקמה? הגבאי שלנו מקנא קנאת ה' צבאות – למה הוא מתכּוון: להגדה או ללביבות? אבל, מילא, גולדמאן היה מחותנו לפנים, ויאמרו: טינא בלבו של חיים עליו ולכן לא ידבר בו כלל. אבל הלא יש עוד גבאים ל“הקדש” זה, וכמה שיטענו על רוב ההוצאות – שמא יודעים אתם מה הן? הנה ידוע מכל מקום, שמאספים הם יותר מזה. הן אלפי אלפים מכתבים נשלחים בבקשה לעזור לבית־הכנסת־האורחים היחיד, שבו ימצאו מקום ולינה אחינו העניים (ובעלי בתי ההקדש האחרים שב“משכנות־יעקב” ו“זכרון־ישראל” טוענים, שרק אצלם הבית היחידי! פטור־נוּ!). בקיצור, קורעים מעל החיים ומעל המתים. ולבסוף, יש לול אחד, – ובינינו לבין עצמנו – גם על הלול הזה שומרים, שלא יהיה בו איש. כמעט תמיד הוא פנוי. אין מקבלים אורח בלי בישליק, ורק כיוצא מן הכלל, כשהאורח מביא אתו כתבי המלצה ממי שאין להמרות את פיו – כגון, כגון… פטור־נוּ! האם לא כן ידבר? הוא, חיים, איש פשוט, אינו יודע חכמות רבות, אבל ענו בפניו, אם לא כן הוא? תמיד עונים: אין מקום, אין מקום. עכשיו מדברים, שירחיבו… אבל אם ירחיבו כאן, יקצרו במקום אחר… אם יוּנח לזה, יוּרע לשני… משל לאותו נער, שהוציא את הזגוגית מחלון זה ושמה בשני, כדי שלא תפרח הצפור מן הבית… שוטה! הלא תפרח מן החלון ההוא… פטור־נוּ, תמיד אין מקום, תמיד גערות, חרפות, זלזולים, פגעים – והיושר נעדר, היושר נעדר. כך הוא המעשה. ואתם אומרים…
*
חיים הסתּת שמח על “חַצקיל” ועל שיבתו בכל פשטות נפשו הטובה. הקרוב האמיתי להשָב היה ר' יוסף, ואף הוא שמח באמת על מעשי הרופא־חולים ומתיר־אסורים, שנראו בעליל בבן אחות אשתו המנוחה, אבל הוא הראה איזו עצבות בשמחתו: הוא היה מביט על יחזקאל כמו מרחוק והיה נמנע מנגוע בדיבורו אתו על העיקר, על האימה, על שהותו של זה חצי שנה בבית־מרפא לפגוּמי־שכל; הוא התחיל לעשות אתו קפנדריה לדבריו ולהשתמש ברמזים, ש“שומר נפשו ירחק מהאֶפֶקט וגם הפילוסופיה מזהירה על זה”… לא כן חיים, ששמחתו, כלשונו, היתה גלויה. אז, פטוּר־נוּ, הצטער מאד, מאד… לנגד עיניו קם אדם ומתבלבל פתאום!.. ובכל ששת החדשים האלה – לא ישובו לעולם! – שאל הוא עליו לא פעם את פי אסתר… יכול הוא, “חצקיל”, לשאלה, אם נכונה בפיו, בפי חיים… אבל לבקרהו – בבית־המשוגעים! – לא איסתייעא מלתא. בין כה וכה, פטור־נוּ, לא נזכיר את זה… לא היה לו פנאי… כי רק בעת האחרונה הוא הולך בטל… בטל הוא הולך ומתפרנס בעשרת הפרנקים, שחנוך בנו – יחַיהו השם! – שולח לו מן הטחנה מדי חודש בחדשו… בוודאי! וכי חצקיל לא ידע זאת? פטור־נו, גם בזה אנו רואים עין בעין, כי הקדוש־ברוך־הוא מקדים רפואה למכה… אילו היה חנוך בעל־משפחה, לא היה יכול לתמוך בו, באביו… זאת אומרת, חס וחלילה, אין הוא, חיים, שמח על שבנו נתגרש מאשתו… הלואי היה בעל אשה ובנים ככל האדם… ואולם כך הוא המעשה: הקדוש־ברוך־הוא מוחץ ביד אחת ומרפא בשניה… עכשיו, שמשפחה אין לבנו הגרוּש, וגם הילד נמצא אצל האם, אצל הֶניה, בבית גולדמאן, וחנוך ערירי הוא שם – עכשיו יכול הוא לדאוג גם לו, לחיים אביו, שמעת שנפסקה עבודת הסיתות אצל בית־החולים החדש, הרי הוא איש מיותר…
“האיש המיותר” לא נשתנה אף במעט במשך חצי השנה, שלא ראה אותו יחזקאל חפץ – במשך חצי השנה הזה, שבו, לפי דבריו, נעשה והיה ל“איש מיותר”. רק הקמטים שבלחייו נתרבו על אלה שבמצחו; אך הזקן הקצר – זקן קצר ליהודי בן חמשים ומעלה! – נשאר חולין גמור, כמקודם: גוש אחד אפור־מתלבן של שערות דבוקות ומפותלות זו בזו, שבקצותן הן עוד מצהיבות פורתא, כאילו עלולות הן לחדש נעוריהן ולשוב לימי העלומים, ימים שבעלן התרוצץ והסתובב על גבולי פולין הרוסית להבריח מכס… בכלל, היה זה יהודי רחב־כתפים ובעל קומה לא למטה ממוצעת, שעוד הביעה והפיקה כוח־גברא. הקול צרוד קצת, שוקט, של בעל מרה לבנה ושמח בחלקו. הדיו הכחולה המעטה שבגולות העינים הקטנות והמסוכסכות היתה מטושטשת והבבות הגסות והמאובקות האפילו על דבר־מה קבור מתחת לאבק או על דבר שעוד לא בא לידי גילוי. כובעו הישן וההדוק כראוי לראשו היה, כמלפנים וכיתר הבגדים, מכוסה באבק ובשחק־אבנים, מה שהשכיח במקצת מפניו את הפרצופיות היהודית, המזכירה אסימונים קלושים, וקירב את תארו לזכר עפר הארץ, לשארית אדמה…
ברם, לא סתת היה חיים מעודו. בימי שחרותו נתפס למלכות בעיר קטנה בפלך סובאלק, העומדת על הגבול, וכמעט שהיה בכל רע, אלמלא הצליח לברוח משם חוצה־לארץ, לפרוסיה, ומשם לאוסטריה, ומשם לרומיניה; מכאן עלה עם חבורת יהודים רומינים לארץ־ישראל. ורק בירושלים, שאליה בא אחרי שנחרבה “יזרעאל”, נתן את לבו ללמוד מלאכה זו, מלאכת הסתּתוּת, שאינה נפוצה ביותר בין היהודים האשכנזים, ולה – כחנוך בנו לטחנתו – נשאר נאמן עד היום הזה…
לא, לו, לחיים הסתת, אין מה להתאונן על רוע־מזלו. הוא, אמנם, כמעט ששכח את דבר הינצלו אז מ“קאטוֹרגה” – אבל כשהוא זוכר, אז הוא רק מברך וחוזר ומברך “גומל”. והוא יתאונן?! מי יתן והיתה רק עבודה ועם זה מעט כוח במתנים, שלא תקפוץ עליו, חס ושלום, הזקנה כל־כך מהר – לבל יצטרך לעולם למתנת יד בנו – כי אז… פיוּ!… חנוֹך, אמנם, אדם טוב הוא, ברוך השם, לא למדן גדול, אבל טוב, ולא יעזבהו… כמותו, כחנוך, ירבו – ואין מה להתאונן… אבל רחמנות עליו… ולא מן הראוי לעשקו… כמה הוא משׂתכר שם בטחנתו? ובין ערביים! יהודי אחד בין עשרות כפרי ערביים מסביב.
הנה רואה הוא, חצקיל, למי לא טוב? לאחיו, ליוסף! לזה אין כל מזל בארץ־ישראל! הוא בא הנה לפני שנים אחדות – חס ושלום, הוא, חיים, אינו אשם בביאתו! הוא לא יעץ לו שיבוא, ואף יוסף ודאי לא סמך על זה שיש לו אח בארץ־ישראל כמוהו, כחיים… מה יש לדבר: יוסף אינו דומה לו, לחיים, האדם הקטן, הוא לא בא הנה כמוהו רק לעמול לפיו. הוא, יוסף, בא הנה, רשאים לאמור, בכונות אחרות לגמרי. הוא, יוסף, חשב, כי פה הוא המקום הראוי וההגון לו, להרביץ בו תורה וחכמה. וגם הוא, חיים, כששמע שאחיו הבכור בא, היה בטוח, כי פרנסתו פה תהיה ברווח ועל פני כל העם יכָּבד. פטור־נוּ! הן לו, לחצקיל, אינו צריך לספר, מי הוא דודו!… הוא מופלג בתורה וירא־שמים אמיתי, לא – אל ייסר אלוהים את חיים על ביטוי־שפתיו – לא מהסוג הירושלמי… כאן, כפי ששמע אומרים, דוקא אין למדנים גדולים… וגם היראה – למה לא נאמר את האמת? – היא רק כלפי חוץ… בעד איזו טובת הנאה, בעד הפרנסה נכון הירושלמי למכור הכל… ויוסף הוא כמעט מוסמך, ויחד עם זה מה גדול הוא בדקדוקים, בהיסטוריות… הן עד ימי המבוכה ברוסיה – לא ישובו אותם הימים! – התפרנס בכבוד מהוראות־שעה, והיה לו, כפי שסיפר אחיו, שֵם ומהלכים בבתי עשירי העיר, יהודים וגם נוצרים. המורה חפץ!… שם ידעו הבריות, מי הוא המורה יוסף חפץ – פטור־נוּ… אבל אחר־כך נהפך הגלגל… בפוֹגרוֹם, אמנם, לא ניזק – אבל מלתא זוטרתא – העיר חרבה… וחשב, שבארץ־ישראל יש שֶבֶר…
– מה? שֶבֶר?
ֻ– כן, כמו שכתוב בחומש אצל יעקב ויוסף… “וירא יעקב” – הלא כך כתוב? גם הוא, חיים, היה בטוח, כי פה יכירנו מקומו: הן פה יש אסכולות השייכות ליהודים לגמרי – ומי יורה בהן, אם לא הוא?… הוא, אחיו, הלא ידען עברי אמיתי הוא!.. פה ודאי יקבלוהו בזרועות פתוחות… אבל – כשאין מזל… איש אינו נפנה אליו… ולאידך גיסא: בשביל החפשים, בני הדור החדש – הוא בן הדור הישן יותר מדאי… מה שהוא יודע פי אלף מהם? אך הנה הוא בעל זקן שלם – היש חסרון גדול מזה? ואם כי הפיאות פיאות גזוזות, אבל מכל מקום פיאות… מה ששייך לבתי־האולפנא הישנים – גם כן איננו מתאים… ואולי מתאים הוא – אבל מי יחפוץ לדעת אותו?.. כאן הרי הכל פניות… ויחוסי אבות והסכמות אין לו, לאחיו הבכור… חכמת ותורת המסכן בזויה – הלא כך נאמר? בשנים הראשונות לשבתו בירושלים ביקש שיעורים פרטיים לגמרא ולדקדוק – וגם עכשיו יש לו עוד איזה שריד… אבל עכשיו כבר אינו יכול ללכת לבקש ולא ללכת להורות, כי חולה הוא ברגליו… אור עיניו הוטב, ראיתו הוטבה… עיניו, שסבל מהן בשנה הראשונה, נרפאו, ברוך השם, אבל רגליו… רימַטיזין יש לו, ליוסף, לא עלינו…
בין כה וכה – פטור־נוּ. הוא אומר: לא עלינו. באמת, הרי גם הוא, חיים, לא בלי ריטמיזין, לא בלי מיחוש. דקירות יש לו, ברוך השם, בצדו השמאלי, עוד מימים קדמונים, מימי עסקו בהברחה, אלא שלמיחוש שלו יש טעם מיוחד וישן נושן הוא. מלבד מה שהיה מתקרר אז לילה־לילה מתוך העבודה שעבד אז באותן העיירות שעל הגבול, הנה גם מעשה אחד מיוחד יש בדבר. מעשה ונפלה דליקה בבית־המדרש הגדול שבאותה עיירה. אגודת מכבי אש כמעט שלא היתה שם, עיירה קטנטנה, וגם אלה שנים־שלושה המכבּים המתנדבים, שהיו שם על אחריותם, נתאחרו הפעם. נוּ, הוא, חיים, מובן, שהיה אז “בֶּריה” יותר גדול מאשר כיום. באו, העירוהו משנתו – ויקם וירץ. אבל כבר היה מאוחר. ובבואו למקום התבערה, ובראותו, שהאש אחזה בארון־הקודש, עמד וקפץ פנימה להציל את ספרי הטהרה (בלשונו ממש של הדובר: " די רייניגקייטן"). אמת, את הספרים לא הציל, כי כבר היה, כאמור, לאחר זמן, אבל גם הנסיון בלבד עלה לו בהרבה. הוא, צריך להבין, נתעייף מאד, ומכוסה־פיח וטבול־זיעה מכף רגלו ועד ראשו חזר לדירתו. מיד נמלך ורחץ את בשרו במים קרים – וצבה כל גופו. פטור, זה עבר אחרי מחלה של שבועות אחדים, כוחו אז לא היה ככוחו עתה, – אף כי גם עתה עוד ברוך השם! – אבל הדקירות אינן עוברות לגמרי מאז. מפקידה לפקידה יתעוררו הדקירות, יחלפו לפרקים ויחזרו, ילכו וישובו. אבל זה לא כלום. ואולם מהיכן לאחיו הרימטיזין? מאיזו סיבה? – זוהי השאלה. הוא שומר את נפשו תמיד. דואג תמיד לבריאותו וזהיר שלא להצטנן. או שמא מרגזנותו? אומרים, שהרגזנות מביאה אתה כל צרה – ויוסף רגזן גדול הוא. ואם תמצא לאמור: אין פלא. יש לו על מה להתרגז. אחר במקומו הן היה נעשה, רשאים לאמור, לפרופיסור – והוא מחוסר לחם, לא עלינו… וגם בבנים אין לו מזל… אשה כשרה ויקרה היתה לו, אחות־אמו של חצקיל – והקדימה למות והשאירה לו בן אחד ושתי בנות… מילא, הבן – עוד אפשר לסבול… בקיוב הוא גר עד היום ואינו עני… (אף כי לזה יש צרה מיוחדת: ארבע בנות קטנות יש לו לאותו הבן, ואף לא בן זכר אחד, ובשביל כך רוצה יוסף אביו להביאהו הנה: אולי תעמוד לו זכות ארץ־ישראל להוליד בנים זכרים!.. יוסף מאמין בזה ויש לו על זה גם ראיות נאמנות מן החקירה!..) ואולם שתי הבנות – את אלו הן הוא, חצקיל, יודע… אסתר היתה תופרת כל ימיה, ועכשיו היא אחות רחמניה שם בבית־המ… המשוגעים… אבל, כמדומה, שאין לה נחת יתירה מזה… ואינה שבעת רצון ביותר… הא? מה דעתו של חצקיל? היום, למשל, אמרה, שהיא כבר רוצה לעזוב את המקום… היא רבה שם עם הכל… הפכפכנית!.. חמישה חדשים שירתה – וכבר נמאס עליה… ומרים – זו, אמנם, יותר בריאה, נערה יפה, רשאים לאמור, אבל שידוך הגון לא יזדמן גם לה. ומה שרע מזה: היא כלל איננה עומדת בשידוכים… היא בבית, מבשלת ועושה הכל, – חצקיל הן יודע – אבל גם היא אינה מרוצה, בכלל… ככל בתולותינו בזמן הזה… היא רוצה לנסוע לאמריקה… כשהשַמש שלנו יסע, היא רוצה להילוות אליו… אבל הכסף לנסיעה מאין ימצא? היא, אמנם, חשבה גם לנסוע למושבה, אבל יוסף אינו נותן לה… הכל, הכל, – רק לא זה!.. בינתים היא מבלה כל ימיה במלון “הראל”, זה שעל יד בית גולדמאן… (האמת הוא הדבר, שגולדמאן רוצה לקחת אותו, את חצקיל, לעבוד אצלו בתור כתבן?..) מרים – אצל חברתה בת בעל המלון היא מבלה את הימים, ועם חברתה זו היא אומרת ללמוד אנגלית מפי חמילין. ובלחישה: שלא מדעת האב… חמילין יודע אנגלית – אה, הוא יודע לשונות הרבה!.. חמילין זה… לפנים גם הוא למד זמן־מה אצל יוסף… ועכשיו…
*
העששית הקטנה דולקת, והשיחה הכללית בחדר־התפילה של בית־הכנסת־האורחים נמשכת על עניני המקום, על ה“משברים” במוסדות־החסד, על הגבאים ועל השטרות ועל הסרסורים, על יציאת התושבים מן העיר, “שאין גדולינו שמים לה לב ואינם מבקשים תחבולות לעצור בעדה”, על המחלות, “שבשום מקום בעולם אינן תופסות מקום כל־כך רחב; ממש אין בית ואין יום שאין בו חולה”… על דא ועל הא… אדון קויפמאן מתחיל, לבסוף, לשפוך אש וגפרית על מעשי המיסיוֹן, " שרק בהתרשלותנו הם מתגברים, רק בהתרשלותנו עושה השטן חיל"… ויחזקאל חפץ יושב או שוכב כאן על הספסל, שומע, נכנס לעולמם הרחוק של המשוחחים – ומתענג על זה עונג גדול. כפי הנראה, יש עוד דברים בעולם – חוץ מזה, שממלא וסובב את עולמו הוא מיום שיצא מאותו הבית, חוץ מחוג יחוסיו הוא, חוץ משאלות הארוטיקה החולנית וההתמוטטות הדתית. הנה יושבים אנשים ומשוחחים – ועל דעת איש מהם גם לא יעלה להזכיר בשיחה את מצוקות החולשה המינית והקנאה המינית, את מצוקות התרופפות העמודים של הטוב והרע, מצוקות אשר בשביל סוּבּיֶקטים כמוהו הרי הן הכל. ולא עוד, אלא שאילו היה הוא מתעורר ומספר להם מצדו את התוסס ומחלחל בתוכו, לא היו הם אפילו מעקמים את חטמיהם ואפילו לא קוראים בביטול של תועבה: “אֶרוֹטוֹמַניה” או “כפירה” – הם, פשוט, לא היו מבינים מה שהוא מדבר; ואילו היה חוזר על דבר אחת ושתים – ודאי שהיו נועצים עליו עוד בלילה הזה להחזירהו לבית־המרפא.
הוי, הוי, התאפק, התחזק, יחזקאל! היה כמוהם בעיניך, יחזקאל חפץ! חולשתך המינית – היֵה זקן בעיניך והתפשר! התפשר, יחזקאל הזקן! הלא רחבים הם החיים גם מבלעדי זאת, והלא גם חיי הזקן חיים הם! ואם אינך יכול, אם אינך יכול להתפשר – סור לקרן־זוית ושלח לשון לעצמך. יהא כך, יהא כדבריך, יהא שאתה בשביל עצמך תצדק בכל; אתה בשביל עצמך יש לך אולי רשות לבטל הכל, כל הענינים, לך בשביל עצמך, גם לא נחוץ לבקש רשות, שום רשות…מי אדון לך? אבל דום – אין מציל לך. שכח – וחַיֵה כאשר אתה יכול. הן כל זה היה עובר, והן יעברו, יעברו חייך גם בלי זה. הדממה, הדממה מחכה לך. חיה לפי שעה ברגשותיך האחרים. חיה, כאשר יהיה הזבוב הממועך וקצוץ־הכנפים וכאשר יחיה הכלב המצורע והסומא. אין לשנות, היכּנע הכנעה אחרונה. הכל מעבר מזה ואתה מעבר הזה. התבטל כאשר יאתה לך – ודום! דומי, נפשו של יחזקאל חפץ! אל תדברי על החיים דבר למטוב ועד רע. אל תדברי על דבר, שאַת מחוצה לו, שעיקרו חסר לך. מה אַת יודעת על החיים – וכולך פרפורי מוות? הבליגה, חפץ! סור לקרן־זוית – והבליגה! הסתתר בקרן־זויתך והיאנק דום! אל תדבר, איפוא, דבר אליהם, יחזקאל חפץ! ואז… אז – טוב. אז תישאר פה, ביניהם. מאשפתות חסרונותיך וקלקוליך, אשר עליהן תשב ותייבב בלבך כל הימים, הן לא יגרשך איש, לא יגרשך דבר – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
הוא נטל את חבילת מכנסיו ומעילו, ששימשה לו למראשותיו, והעבירה אל הקצה השני של הספסל. העששית כבר היתה כבויה ובחדר אין איש. אז התהפך כולו על צדו השני ומחשבותיו קיבלו מהלך אחר לגמרי. הספסל הקשה היה צר מאד, לא רחב מרוחב גופו הכחוש, ואי־אפשר היה לגוף זה להתהפך על הספסל מצד אל צד ברוָחה מבלי נפול ארצה. חפץ חייך על המצאתו: לאחר שהצד האחד, הימני או השמאלי, היה סופג כאב מלחץ הספסל הקשה, היה הוא קם לגמרי, מעביר גם את מראשותיו לעבר השני ושוכב, באופן שהצד התחלף והחליף כוח. ככה יתהפך יחזקאל חפץ כל הלילה – ומראשותיו אתו – מקצה אל קצה.
כן, הוא יקבל את הצעת גולדמאן. הוא יעבוד אצל זה, ב“משרד” שלו. אין דבר; הכל אחת. הוא יעבוד שם, ישאר ללון פה – ואת משכורתו יתן לדודו. כן, הרי יודע הוא, שאין הוא עושה זאת, שאין הוא מקבל את המשרה של גולדמאן אלא בשביל ר' יוסף – לחלצהו לשעה מן המיצר. הוא, יחזקאל, איש טוב, כן, טוב – מה יש להסתתר בזה? אדרבא, הוא איש טוב – וזה נעים. אין הוא איש הרמוני, – ההרמוניה מאין תימצא? – אבל איש טוב הנהו. ולא שהוא מחזיק ב“דת־הטוב” – לא. בכלל לא דת… זהו ענין פרטי… ואמנם, אם דת, אז יש מקום לבעל־דין לחלוֹק… אז יש מקום לאמור: איזו דת היא זו? הדת צריכה לרבים, ואתה, יחזקאל חפץ בעצמך, אלמלא היית כך וכך, לא היית גם אתה כך, לא היית גם אתה בעל דת כזו, ואיך יכולים לקבל דת זו כל הבריות, שאינם כך וכך? ברם, אם לא דת, אם ענין פרטי – אז הס כל קטיגור… כן, באמת, כן! הוא הנהו כך, מפני שהנהו כזה וכזה… ואילו היה אחר, כי אז לא היה כזה… אבל עכשיו, שהוא כזה, – הרי הוא מחזיק בכל עוז בדרכו, דרך־הטוב, ברוחו, רוח־האופל, במנהגו, מנהג איש מדוכדך… יהא בלי הרמוניה!.. הוא ינעים זמירות לדכדוכו, למומו, לאסונו… ואף לוּ גם בלי זמירות – למה הזמירות? הזמירות מערערות שוב את הבנין! – לו גם בקבלה אילמת של דכדוכו, מומו ואסונו… הטוב – מי יודע, אם יש ערך לטובו?.. העיקר גם בו הרי לא־הטוב… ובכל זאת – ולא קשיא. באמת, אין לירוא גם מפני הקושיות. אבל כאן גם לא קשיא. יהא לא אחדות, תהא שניוּת. תהא על יד אסונו מקצת אהבה פשוטה אל חיי אחרים, מעין אותה שהיתה אצל נשים רחמניות יהודיות זקנות בעיירותינו הקטנות לפני דור אחד. כאן, כמובן, נכפלה, נשלשה, נתעבתה “האהבה הזאת אל החיים”, אל זעזועי בני־האדם הקרובים, אל נפתוליהם, עניניהם, אל כל המוּחש והמוּשג. כי הן הוא אינו דואג לעולם, לאנושיות, לאומה – הוא חושב רק על אנשי הבית, אשר ביניהם הוא גר במקרה. ולא “טובות” הוא עושה להם, – ידו לרוב קצרה מעשות טובות! – כי אם מלא הוא אותן, מלא כולו וחי בזה בכל תמצית עורקיו. ממשי הוא – ורק את הממשיות הוא מוקיר, לא את ה“יחוסים” בעלמא, אלא שביחוסיו להבאים עמו בימים האלה באיזה מגע ומשא שהוא, גם ביחוסים האילמים, יש ממשיוּת. העקא שבכל זה – כי בכל זה יש גם עקא! כל זה הרי אינו חלק כל־כך! – הוא, כי אין כל זה נעשה מצדו באיזו נעימות ובאיזו קלות, כמו שמצינו אצל אותן נשים זקנות. הוא אינו אשם בזה – אשם החֶסר שבו – ואף מאי נפקא מינה, אם אשם הוא או לא – מי השופט? לא, הוא אינו אשם, כי מה יעשה, אם אינו קל ואם אינו נעים ואם יש בו חסר ואם אינו בונה?.. יהא הכל בלי כל בנין… למה הבנין? הבנין מאין ימצא? – – – – – – –– – – – – –– – – – – – – – – – – –
….הבנין מאין ימָצא? ההרמוניה מאין תימצא? האסתטיקה מאין תימצא?
וכאמור – למה האֶסתטיקה? מה האֶסתטיקן יודע להגיד על אודות החיים? הוא יודע לקרוא שמות לאבנים טובות ומרגליות, שהוא תולה בצואר־השיש של אשתו האהובה – כן, זה הוא יודע!.. אבל לאידך גיסא, במה מקורו יותר ברוך? במה חשובים הרצון והרגשות של טיפש זה לתפור לעצמו או לשוכבת־חיקו תלבושת יפה אצל החייט היותר משובח, מהרצון והרגשות והדאגה שלו, איש־הכיעור, לדודו העני, שלא ילון בחוץ? האם לא כל הרצונות והרגשות של האנוש יש להם זכות־הקיום? ובמה מחוכם הוא הדוֹגמאַטיזמוס של האֶסתטיקנים מהדוֹגמאטיזמוס של המוסריים? האם לא כל מה שנובע מתוך צרכי האדם הפנימיים – ערכו שוה? מגוחכה וכוזבת וחסרת־יסוד תורת המוסר? אבל האם המוסר נעשה לאינסטינקט, אם המוסר נעשה לחלבו ודמו של האנוש המדוכדך? הוי, הוי, אל יתהללו כהני היופי ביפים ואל יתהללו גיבורי ההרמוניה בשלמותם ואל יתהללו חסידי המוסר במוסריותם, כי אם בזאת יתהלל המתהלל – לפני עצמו, ואם הדבר גורם לו עונג – בזאת יתהלל המתהלל: חפשי אני במילוי תשוקת האינסטינקטים שלי… ואני… אצלי… – יהא מפני שבעל־מום אני, שאלת המקור אינה מן הנדון – הרי גם תביעת מוסר הלב אינסטינקט היא… ואם תביעה זו, בהתנגשה אצלי בתשוקה אינסטינקטיבית אחרת, רפויה ממנה, מנצחת אותה – יהא כך! יהא מוסר! יהא טוב! יהא הכל, לדידי… “האינסטינקטים המנצחים אינם נדונים”– – –
בתורתו עכשיו כתוב: טוב מאד – אלה החיים, החיים הם טוב, הטוב היחידי. אין טוב בלעדיהם. כדי שיהיו טובים ביחוד, טובים מאד, נחוץ שהאנשים הקרובים יחיו, יהיו בריאים, שבעים, מרוצים, מאושרים; שכל החושים יפעלו, יהנו, יתענגו; שנהר אהבה בריאה, עדינה, גופנית־נפשית, יושיבך על שפתו; שילדים בריאים ועליזים יתעלסו בגנך, שיהיה תוכן, “תוכן־החיים המצוי”, שבלעדיו אין תוכן… אבל גם אם אין סיבה לשמוח, כי אם רק לבכות, אם מום נתנו בך החיים ושִלְיָתָם נהפכה לך על פניך, אם אוצרות־החיים חתומים לפניך, ואז רע, רע, רע, ואין לך מנחם – הנה גם אז החיים, חייך, טובים. בחיקם תשכב גם אז, ודבר אין לך חוץ מהם, ואתה דע להוקירם, לברכם ולאהבם – – – כלומר,לא “דע!”. איני מורה; אבל אני – אני יודע להודות גם על המעט שניתן לי, ובזה אשרי…
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
עם אשמורה שלישית הוסיף ביתר בירור:
…הענין הוא בבית־החיים, ולא מעבר לבית הזה. וגם ברגע אמרנו: התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין, הנה המטרה היא, בכל אופן, לא הלאה מהטרקלין. זאת אומרת, סוף־סוף, בבית. איש־איש רשאי לאמור: הבית אינו מוצא חן בעיני, ואפילו מפני זה שהוא גבוה ואני נמוך… אבל יכָּסל, אם יתעקש לטעון: הגידו לי, למה כל הבית הזה, כי אם לא אדע למה, אין הוא מוצא חן בעיני!
החיים טובים לא רק מפני שאפשר למלאותם במעשים טובים, לא רק מפני שיש בהם אהבה, אושר, אידיאלים וכו' וכו', בקצרה, לא רק מפני תוכן זה או אחר שבהם ומילויו, כי אם טובים הם כשהם לעצמם. אמנם, יש שהמכאובים משחירים את פניהם עד לבלתי ראותם כמעט, ואז אומרים: “לא כדאי!” אבל גם אמירה זו – חיים היא; ורק מן השפה ולחוץ יאמר האדם “לא כדאי”… באמת, הכל חיים והכל כדאי… ומי שמבין, שהכל כדאי – הכל, גם כשאין כל תוכן – הוא ידע באמת להוקיר כל גילוי־החיים, לעשות “תוכן” מהכל, לברך על כל בת־צחוק מזהירה לפניו, על כל דשא ועל כל אבן, על הטובה ועל הרעה, אם כי רעה היא ומכאיבה, מאחר שגם היא חיים – – –
– תיאוריה?
– כן, תיאוריה, לוּ אמרתיה לאחרים, – ענה הוא לעצמו – לוּ השמעתיה לאחרים, כי אז היה זה מצלצל כתיאוריה גרידא… ורשות בידם להאמין בה או שלא להאמין, לקבלה או שלא לקבל. אבל מי שבא להכרה זו על ידי נסיון, מי שלמד זה בבית שבקצה־העיר – בשבילו הרי זה חיים ולא תיאוריה.
– – – – – – – – – – – – – – – – – –
בחלונות שלרשות הרבים האיר הבוקר.
פרק ד
בית־גולדמאן, שבאחד מחדריו הצדדיים התחיל יחזקאל חפץ לעבוד יום־יום לטובת עסקי בעל־הבית (בפרט בשביל העסק החדש של בית־ספר אוֹרתּוֹדוֹכּסי־מודרני), היה שונה הרבה מביתו של הדוד ר' יוסף חפץ. הבית הזה לא ידע חֶסֶר של חמישה נַפּוֹליוֹנים לשלם שכר־דירה לשנה ושל חצי נַפּוֹליוֹן לשלם לאופה: הוא היה מלא כל טוב – ממה שאפשר להשיג בעיר אַסיית קטנה כירושלים. כי מכתבי השנוֹררוּת, שיצאו ממוסדותיו של בעל־הבית הזה, לא הסתפקו רק בתחנונים ובשפיכת דמעות ירושלמיות, אלא השתמשו גם ב“ארגוּמנטים כלכליים”, ולא לשוא ולא לחינם ביארו והוכיחו, עד כמה המוסדות הנקובים מועילים להתפתחות הישוב הישן והחדש ועד כמה הם “מקור מחיה וברכה בכל ענפי הפרנסה”… ואף הֶניה הגרוּשה, בתו של ר' יעקב, מי שהיתה רק לפני איזו שנות־מספר אשה כפרית נבערה ואשתו של חנוך כבד־פה, למדה היטב לשחר לעתים קרובות את מחלקת הבּאַנק הגרמני שבעיר. שם היתה ניצבת בלב דופק ובעונג לא יתואר חצאי־שעה אצל האשנבים של רואה־החשבון ושל הגזבר, פנקסה בידה, פניה המזיעים כאילו הם מדוֹנג אדום, ומכניסה יותר משמוציאה. גם אמו של גולדמאן, שבאה מרומיניה לבנה בירושלים, “לבלות אצלו את שנותיה האחרונות” (פיה היה נכשל וקולה נמך בהביעה את המבטא הזה: הן היא רק פה התכוננה להתחיל את חייה ולא האמינה בשום אופן ב“שנים אחרונות”), אם כי מחשש עין־הרע כיסתה והסתירה ככל האפשר על סכומי הכסף שבצרורותיה, הנה רז זה היה גלוי לכל, ובפרט לסוחרים בשטרותיהם של מוסדות־גולדמאן, כי לא באה בידים ריקות. ומזו, מאשה נפלאה ומלאה זו, אמנם למדה הניה את התּיזה והאַנטיתּיזה הגדולה, שנעשתה, סוף־סוף, שגורה על פיה: " דאס איז פראקטיש – דאס איז ניט פראקטיש!".. בכלל, היו שתי הנשים הללו, אם־האב ובת־הבן, שכספי שתיהן סחרו בשטרות של מוסדות בטוחים וסייעו במפעלי הבן והאב, דומות הרבה זו לזו, ואם היה איזה הבדל ביניהן, לא היה אלא כעין אותו ההבדל שבין מטפחת־כּוּתנה אדומה, רומינית, לא־ישנה, ובין מטפחת מאותו המין, שמתחילה כבר להינקב זעיר פה זעיר שם ולבלות מיוֹשן. גם הזקנה, על פי סימנים רבים, היתה יפה בצעירותה, “דם וחלב”, והשראה ביתית, מַחסית, אִשית (לא נקבית בלבד) חסרה גם להנכדה, שגופה היה דומה יותר, ביחוד בקצת ריחוּק־מה ממנה, לגוף אשה ספרדית מאשר לאשכנזית (שניאורסון היה אומר עליה, על הניה זו: “היא טיפוס!.. כלומר: בטיפוס של אשה כזו אין הבעל בטוח לעולם, שהיא לא תזנה מאחריו בכל מקרה ראשון, אבל יחד עם זה, שד משחת, היא מושכת כמו בחבלים!”…).
גולדמאן בעצמו, ר' יעקב גולדמאן (“לא עסקן, כי אם עוסק בצרכי ציבור, אבל מהטיפוס החדש” – לפי הגדרתו של אותו שניאורסון), היה בעל זקנקן־פשתן, הדומה למסוּפר במספרים, ופיקה בגרגרת, כעין הלימוֹן שנחרך, יהודי רומיני פזיז ונרגן מעודו ועד עצם היום הזה. בעודנו במושב “יזרעאל” היה מרגלא בפומיה:
– הכל מתאוננים,אבל אני איני מתאונן. אם הכל עניים, הרי גם אני עני. ואם הכל עשירים, הרי גם אני עשיר. כסף אין לי, אבל למי מאיכרי ארץ־ישראל יש? בית, נטיעות וכל הני מילי מעליותא – אם נחשוב זה לעשירות, הרי גם לי יש. אלא מאי? את הבית והנטיעות אי־אפשר לאכול? זה אינו מזומן? וחזר הדין. אם הכל עניים, הרי גם אני עני. אני איני בעל קנאה. גם לי יש מידות רעות. זה יש. את האמת אני אוהב לאמור גם על עצמי. אינני בעל “צער־בעלי־חיים”, אינני רוצה לשמוע למה שאחרים מייעצים לי. אינני רוצה. אתה בדידך ואני בדידי. אבל נוקם ונוטר אינני, לא כוועד שלנו. –
גולדמאן האיכּר היה תמיד או מן המערערים על ועד המושב ועל כל בני המושב, או – מושל בעצמו ממשלת יחיד בוועד ובמושב, מרחיק ומקרב אנשים בזרוע ועושה שם מעשים אשר לא יֵעשו. תמיד היה מגן על “כבוד־המושב” ותמיד היה רב “בעד האמת”, ובכל רגע היה מזכיר “מעשה־דרייפוס” – משל למעשים הנוראים הנעשים במושב, שלא כדעתו, המחללים את כבוד “יזרעאל” ומושיבים עד דכּא אותו, את דרייפוס הארצי־ישראלי, אשר האמת נר לרגלו. דרכו, כמו כן, היתה להתענֵו, לכאורה, ולפתוח, כשהשעה צריכה לכך: “מה אני, איכר פשוט יודע”… אבל הכל ידעו עם זה, שהוא חושב את עצמו, ורק את עצמו, לבר־סמכא לכל דבר ואינו נותן לאיש לעולם לפצות פה. ברם, מאידך גיסא, אם כי, לכאורה, אהב לייעץ לכל ולהתערב בכל, הנה באמת בז היה לכל ושונא ומתעב כל מה שאינו עלול להביא לו רוָחים. וכל שכניו מצדם שנאוהו, כאשר ישׂנאו את השׂממית. הוא לא היה פוסק מהטיף נגד התענוגים ונגד הלוּכסוּס, “המכאיב כל חלקה טובה בנו ואינו יאה לחלוצי הישוב”, ועם זה היה מתחכך הרבה אצל הפקיד ועושה בכל יום “סצינות” לאשתו, יצור טרחני, סרבני ודאגני, שהיתה הומיה בכל עת ובכל שעה: “אוי, כל־כך הרבה עבודה מוטלת עלי! אוי, אני נופלת תחת עולי!” – על כל וילון שנתלכלך; ולא מפני שהיה לו ענין כלשהו לתפארת הוילונים ולנקיונם, אלא מפני ש“אנחנו איננו מוז’יקים, אלא מוֹלדאבאנים, שהכל יהיה קרוּע ומלוכלך”. שינוי מצבו ומעמדו בירושלים לא שינה הרבה את אפיו של ר' גולדמאן, וגם “דעותיו” כמעט שלא נשתנו: במקום “כבוד־המושב” של האיכר גולדמאן התחיל הגבאי גולדמאן דורש את “כבוד־ירושלים”, אבל בעיקר – כדמעיקרא סבירא ליה, שה“הוצאות כבדות מנשׂוא”, ש“בארץ־ישראל אי־אפשר להתקיים בלי תמיכה מן החוץ”, ושבכלל… בכלל טוב להיות יהודי: שהרי השוו את חיי היהודי לחיי הגוי ותראו מי חי יותר טוב, תראו כמה עובד וטורח האיכּר הרומיני והפלח בכאן ומה עושה היהודי לעומתו; תראו, מה אוכל הגוי ברומיניה והפלח פה ומה אוכל היהודי… אומרים: חיים מן האויר, חיים מן האויר – אבל הוא, גולדמאן, צוחק לזה. מה נפקא מינה! העל זה יקנא היהודי בגוי? אין ליהודי מה לקנא בגויים!.. ברם, אם דעותיו לא נשתנו וגם אפיו לא נשתנה הרבה, אם גם הפיקה שבגרגרתו נשארה בולטת כמקודם והכרס נשארה נופלת – מחמת כעסנותו שגדלה, בעוד שהאכילה לא נעשתה אצלו לעיקר גם בירושלים – הנה הילוכו של גולדמאן נשתנה תכלית שינוי ונרגנותו ופזיזותו נתרבו תכלית ריבוי. הילוכו של גולדמאן,שנעשה מהיר־מהיר, עשה רושם כאילו אין האיש הולך מעולם לתומו, אלא רודף אחר מי שהוא, והביתה היה בא תמיד עיף ויגע וביליל אחד:
– ההוצאות כּבדות מנשוא…
*
אכן למרות כל “כובד־ההוצאות” של העסקנות הציבורית הירושלמית לא היה ביתו של העסקן גולדמאן – כאמור לעיל – חסר מאומה. היו שם גם עופות רכים וצלוּיים ודגים שהובאו מן הירדן באותו יום ובקבוקי יין עם מַרקה בלתי־מזוּיפה ופרפראות ומיני תרגימא, גם לבנים הרבה וכילות ומיטות ורהיטים מבית־מלאכתו של הגרמני ותכשיטי מרגליות בתיבות קטנות; גם “ביקורים” ושיחות־להג מנעימות, מלוּווֹת בגמיעות קפה צהרים וערב, על סידוּר־מעונות ושידוכים ויוקר וזול – כל אותן השיחות של בעלי־בתים בשעות־הפנאי, שהגברים עוד מַטים אותם קצת לתיאוריזציה קלה, אבל הנשים האורחות מפסיקות אותן לרגעים ומבלי משׂים בקוצר־רוח: “טוב…אך”… וממשיכות לבדן את קילוּח־הדברים בלי מעצור ומפריע. הכל היה שם – כל הדרוש; “ורק דבר אחד חסר – חשב יחזקאל חפץ – רק דבר אחד, שכמעט אין מן הנימוס להזכירו, לא ידע הבית הזה: מעט צחוק”. צחוק לא היה בבית הדוד, צחוק לא היה בבית־הכנסת־אורחים, אך עוד יותר זר לצחוק האמיתי היה בית גולדמאן זה, שבשנים האחרונות עלה למעלה וריחות חדשים נדפו בתוכו, ריחות כמעט זרים לרחוב הירושלמי המסרתי. “אותו הצחוק האמיתי, – חשב חפץ – הצחוק הבריא, הבלתי־מתחפּשׂ, הבלתי־עצבני, הצחוק היוצא מלב חזק ומלא, בלי כל טנדנציות ובלי כל סיבות, צחוק של נערה כפרית, היוצאת לרחוב־הכפר בליל אפל ונדמה לה, כי ראובן בא לקראתה… אה, ראובן!.. לא, היא טעתה… הנה זה שמעון… ראובן־שמעון… חה־חה־חה – חה־חה!” – – –
כן, לא היה צחוק בבית גולדמאן ולא היתה בו גם דממה לרגע. בכל שעה שלא נמצא בבית איש מן הצד – ויש גם שאיש מן הצד לא הועיל! – נשמעה שם צעקת תמרורים, מהוּלה בקללות, בבכי וחירוּק־שִנים. מניעים וגורמים לזה לא חסרו מעולם וגם לא נצרכו כל־כך. לעורר “ריב־משפּחה” כאן דיה היתה כל קטנה: ביצה שנשברה, תפוח שנחתך ונמצא רקוב או מתולע, חתיכת בשר שגררתה חולדה, בגד תחתון שלא נטלא כהוגן, מכונת־בישוּל שנתקלקלה, כוס תה שלא הוגשה בזמנה. אך היה היו גם גדולות. היו הוצאות צדדיות יתירות, שלא לפי ההכנסות, היו מעילות בשליחות וגניבת כסף מצד הילדים (שלמדו בבית־ספר אחד ישועי). היה, לבסוף, מיאוּנה של הֶניה, הבת הגרושה, לשמוע אל בן הממונה האונגרי – בּוֹר של שומן – ששידכו לה… הראיתם, למי “חתיכת־בשר” זו נושאת עיניה!.. עוזבת מקור פרנסה והכנסה – כדי “להניח לה צפרים בחיקה”, ולחשוב לה על השם יודע מי (הכּוָנה לחמילין…)! וכי לאן יקחנה פלוני?.. הן הוא עוד לא “גמר”… ואפילו אם “יגמור”, ואפילו אם יקחנה – “קרוב” הוא, וגם כן לא “מיוחס” גדול, לא “בחור”! – אבל “פּראקטיקה” הן לא תהיה לו כל־כך מהרה… וכסף לא יוסיף… והוא הלא להביט בה לא ירצה… היא, “חתיכת הבשר”, הלא לדבר עם בן אדם אינה יכולה!.. ואולם “חתיכת הבשר” ידעה, כי עוול גדול יעשה לה מי שחושב כך, כי לא צודק ולא נכון הדבר, כי היא דוקא יודעת לדבר עם בן אדם… הגזבר בּבּאנק חולק לה כבוד כמו לגבירה חשובה מאד… ואף הוא הבט יביט בה באדיבות למדי, וגם “בּוֹן־סוּאַר” יאמר לה מדי פגשו אותה ברחוב, ולא רק כ“קרוב”, לא כאחי־אמה… והיא גם לענות לו יודעת, ואת כל המלים הנחוצות בכלל למדה כבר לדבר… ולאונגרי המעוּפּש לא תתן גם לדרוך על סף־הבית… בכספו אַל יתייחס – גם לה יש איזו ספרוֹת בפנקס… ובכלל, היא, הניה, לא תתן לשום אדם לפסוע על ראשה. “אמא! היאלמי!! שומעת את? אל תעניני!!” – – ברם, הניה, זו הבת, הרי היתה גם אֵם, ומצדה, בתור אם, היתה מענה וממררת את חיי הילד, ילדה, בן השלוש, “היתום החי”, שבשגעונה לא רצתה למסרו בשעת הגט לבעלה, כבקשתו – ועכשיו היא מתחרטה על זה כל־כך! מתחרטה – ומכלה חמתה בחייב! ביחוד נתרבו דרישותיה מהילד מעת שהתחילו “אנשים” לבקר בביתם – והפגע הלז כאילו אינו רוצה לדעת מזה כל עיקר ועושה מעשהו, זר מעשהו. פרשת העינויים והצעקות היתה מתחילה יום־יום מאז הבוקר. עוד בשעה השמינית בבוקר, כשהיה חפץ עובר את בית־המטבחים, להיכּנס לחדר־העבודה שבבית גולדמאן, היה הוא עד־ראיה ל“סצינה” ראשונה, הסצינה של הסיר. את פניו היו מקדמים פני הילד הצוֹוח ואחוֹריו הערומים, במחילה, כלפי אמו, העומדת וּמַכּה עליהם בלי רחם.
– אה?! עכשיו תדע?! עכשיו לא תוסיף עוד להשחית את פנַי?!
הגרוּשה הצעירה דרשה מבנה, בן־השלוש, לא הרבה, אבל דרשה במפגיע. היא דרשה, שהוא ילמד להודיע תמיד לשפחה מראש, עוד לפני הרגישו את ה“צוֹרך”, כדי שהשפחה תוליכהו לתכלית זו למקום מיוחד. בעוד שהוא, הסוֹרר והמוֹרה, ימח מארץ החיים, דרכו לעשות זה פתאום ובמקום גלוי, ורק אחר־כך, אחר המעשה, הוא בא ומודיע: “אמא! עשיתי מעשה!” וכי אין בזה בכדי להפקיע את המרה? יתר על כן: מכים אותו היום ומודיעים לו, שחס ושלום בל ישנה הדבר מצדו מחר, שהוא ילמד סוף־סוף לקרוא “סיר! סיר!” – למען תדע השפחה את אשר לעשות לו. והוא, משומד שכזה, בוכה, מתרגז, צועק בקולי־קולות, רוקע ברגליו – וגם רכות וגם קשות לא “יפעלו” עליו! ויש שהוא, הממזר, עוד לוטש עיניו, כאילו לא היה יודע מה זה סיר ומה ענינו לכאן, בעת שאומרים לו יום־יום בפירוש, שיבקש סיר. ולא עוד, אלא כשקיבתו מקולקלת – ואימתי אין קיבתו מקולקלת? פגע רע! – כן, כשקיבתו מקולקלת, הרי זה חוזר ונשנה בכל חצי שעה. חובלים בו, “ממיתים” אותו על פראוּתוֹ – המטונף! – וכעבור חצי שעה עוד פעם! הוא לא די שחזר לסורו, אלא שעוד יתירה עשה. מה עשה? הסתתר ועשה את מעשהו בין הארון והמזוזה שבאולם־האורחים, לבל יראהו איש… עוד טוב, עוד שיחק לו מזלו דיוֹ, שזה היה לפני כּבּד השפחה את החדר, וכשבאה, מצאה את הדבר… שהרי… אם לא – היו באים אנשים ומוצאים את… את הסרחון… אוי, אוי, מר ממוות הוא הילד הלז!
וה“אנשים”, כלומר, הדוד הצעיר ד"ר חמילין (“מצוחצח ומקושט ונקי! אירופה!” – מעיר חפץ בקרבו), אמנם לא היו מאחרים לבוא, אם כי גם לא מקדימים מאחת־עשרה. איך שיהיה – תמיד אחר “מעשה־הטינוֹפת”! באותה שעה היתה גם היא כבר שבה מבית הבּאנק – וגם כן מקושטה ולבושה לא שלא־על־פי המוֹדה. הילד עם חַבּוּרוֹתיו שבידי־אמו כבר היה אז בבל יֵראה ובבל ימצא באולם האורחים.
מבטו הגא של חמילין, שכשהוא משוחח עם איש, הרי הוא כאילו אינו מכיר בו מעולם וכאילו גם לא יעלה על הדעת, שיוודע אליו בזמן מן הזמנים, משחק בשעה זו כלפי בשרה הרוטט של בת־אחותו בכל צבעי הקשת.
חדשות לא היו. מה לעשות? בעיר כירושלים החדשות הפיקאנטיות הנן מאכל־תאוה יוצא מגדר הרגיל. אף־על־פי־כן אין השתיקה מעיקה בינותם. ד"ר חמילין מוצא לו תמיד ענין לענות בו (“ובאיזו שפת־חלקות! ובאיזה קול! – מציין חפץ – את הפּאציֶנטים העניים שלו בעתיד לא ידבר בקול כזה!”). אה? תמונת מונטיפיורי? מסגרת לא מכוֹערה… במוּזיאום אחד בלונדון אפשר לראות את מרכבתו וגם מקטרתו של מונטיפיורי…
– של… מונטיפיורי?
– כן… אוסף גדול יש שם… של חפצים יקרי־המציאות… מכל מה ששייך ליהודים… חדר אחד מיוחד הוקצה לכך…
– אח, זה בוודאי יפה מאד… כמה הייתי חפצה לראות זה!…
אבל באותו מוזיאום יש דברים עוד יותר יפים. יש שם, למשל, קוליקציות של מטבעות ישנות. בחדר אחר. הרבה חדרים יש שם. בין המטבעות – גם אלה של טיטוס… שטבע טיטוס… מה היא מתפלאה? היה אחד טיטוס; ידוע בהיסטוריה… וטבע מטבעות… מזהב…
– מזהב?
*
שניאורסון ביקר קשה את חמילין באזני כהנוֹביץ חברו למעון. הוא כבר אינו מדבר על יחוסיו של זה לנשים בכלל ולבת בעל המלון בפרט (והרי זוהי נערה מאוֹרסה! והוא, שניאורסון, ראה מה שאחרים לא ראו!); הוא גם אינו מביא בחשבון את דעותיו האסימילאציוניות… הוא מוצא בכלל, שחמילין – זהו טיפוס של דיליטאנט, טיפוס מוגבל וסמל הגסות. טוב, הוא רחוק מהפּריסה העברית וכל דבר יהודי זר לו ולא יחפוץ לדעתו – טוב; אבל זה עוד לא די. הוא עוד מתפאר, שהוא בטוח, כי אינו מפסיד כלום מזה, שאינו מַפנה לבו לספרות העברית! ולכהנוביץ אין הוא, שניאורסון, צריך להגיד: כהנוביץ יודע למדי, שהוא עצמו, כלומר שניאורסון, מאד־מאד אינו שבע רצון ממהלך־ספרותנו בעת האחרונה. אין מה לקרוא! עתונינו מלאים רק קינות – היכן הפובליציסטיקה שלהם? היכן הטוֹן המורה דרך? איזו דרכים ונתיבות חדשים יוֹרוּ? ובכלל, ספרותנו – כל חמודות־תבל, כל נצחונות הפרוגרס והמדע, כל הפואיזיה ושאר ירקות – כל זה לה כספר החתום. אין בה “מלה חדשה”, אף “מלה חדשה” אחת! כל זה אמת. אבל מה יאמר כהנוביץ על מתבולל זה, – חמילין – המשליך שיקוּצים על כל היקר והקדוש לנו? גם את ארץ־ישראל יבזה ברום־רוחו. ארץ מתה, הוא אומר… אמנם, גם הוא, שניאורסון, יתעצב לפעמים אל לבו: מה יש פה לפי שעה? לפי אין פה כל חיים, אין שלל צבעים, אין אפילו חטא וחטאים, ממש ימות־מלכות־השמים במלוא־מובן־המלה. האם לא כן? ודאי שכן. אבל דא עקא, שחמילין אינו מדבר במובן זה. הוא אינו מוצא לנכון אפילו לדבר… ומה גדולה החוצפה של “קלי בּרוֹמַטוּם” זה (כינוּי לחמילין על שם אומנותו) לאמור אתמול בשיחה שבשעת ארוחת־הערב, שבמה נחשבו בעיניו כל הגעגועים והחיפושים הרליגיוזיים של אלה שכמותו, שכמות שניאורסון! הוא, חמילין, לא אמר כך ממש, אבל זה היה המובן מדבריו בעת האוכל. “אילו נישאו כל המתגעגעים הללו לנשים, כי אז היו פוסקות כל יללותיהם וטראגדיותיהם” – מעין זה אמר חַם זה. ממש מַכּס נוֹרדוֹי… וגדולה מזו: הוא הדגיש: אילו נישאו. בענינים כאלה נמצאו, איפוא, לשור־בר זה, גם חידוּד, גם חריפוּת־ההברה. אילו נישאו – כלומר, בעצם, אינם מוכשרים לישא אשה, כי אם רק להינשא… ובכן, אילו נישאו ואילו היו מצליחים… כי אז הוא, חמילין, בתור סטודנט לרפואה, מבטיח, שהיה סר מהדראמאַטוּרגים הבּכינים כל הפסימיזמוס שלהם – – –
ברוגזה רבה, אם כי קצת מכוּונה, דיבר שניאורסון את כל הדברים האלה לכהנוביץ, וברוגזה חזר עליהם פעם ופעמים במסיבה אחת, שבה ישב לפעמים גם חפץ. אז אמר חפץ בלבו: הוא אינו פוסק מדבר על חמילין, ואני איני פוסק מחשוב עליו. הי עדיף – זה לא נוגע. אבל האומנם אין מפלט מעניבה ישנה־נושנה זו?
והעניבה, אמנם, היתה ישנה־נושנה, אבל חזקה, בלתי־מעוּכה, מאוּמצה במי־בוֹרית. היו ימים מועטים, – הימים האחרונים לשבתו בבית־המרפא, למשל – שהיא נתרחבה, ניטשטשה, לכאורה… ואולם תחת זה באלה הימים היה לו חמילין – לא חמילין הריאלי, הגר במלון “הראל”, הנוהג קלות־ראש, לדברי שניאורסון, בבת בעל־המלון והמדבר עם הניה בַּת־אחותו על מקטרתו של מונטיפיורי, כי אם חמילין, העצם המופשט, אשר גזל אז את בת־העגונה מבין זרועותיו – כמעט להַלוּצינאציה, לחזון־בלהות.
אמנם, יש אשר נטה חפץ להרחיב את העניבה. שטוּתים! – חשב אז – אם לי לא יתכן לעשות איזה קוּלטוּס מאסוני המיני, זאת אומרת, מנזירוּתי בגבולי אני, הנה במה יתכן לי לעשות קוּלטוּס מנצחונותיו־אסונותיו הוא, ה“מאוּשר”?
ה“מאוּשר” – במרכאות כפולות? – נמשכו המחשבות – יהא כך. יהא אפילו בלי מרכאות. אין לי כלום נגד זה. הוא צעיר, חזק, גא, ממשפּחה אמידה, בעל תאוה וממלא תאותו. כמותו ירבו, כמותו רבים. לא רק “מהיכא־תיתי”, כי אם גם אדרבא ואדרבא. לבוש בטוב־טעם, עיניו מחוצפות, מושכות. נערות, לא רק קלות־דעת, לא רק חולניות ותאוניות, נמשכות אחריו, שותות בצמא את קולו, את תנועות־גופו. שפיר, שפיר טובא. אבל מה לכל זה ולקוּלטוּס? מה לכל זה – ולהטפה? מה לכל זה ולמכאובי הרוח?
יהי לו את אשר לו. אמת, הוא שנא אותו. הוא, חפץ, שנא אותו תמיד שנאה עזה; שנא אותו אותו עוד לפני המאורע בבת־העגונה. למה יכחד? וגם זאת בל יכחד: שנאתו אליו לא היתה רוחנית־טהורה, שנאת איש־המוסר לבן־בליעל; שנאתו אליו היתה בהרבה ילידת הקנאה הבלתי־מובלגה. ואולם מה זה מוכיח? רק אנשים כחמילין יוכלו לחשוב, כי הם הגידו הכל באמרם, ששונאיהם אינם אלא מקנאיהם ושהשנאה אליהם מאיזה צד היא רק בת הקנאה. באמת, הרי יודע הוא, יחזקאל חפץ, שבעצם הדבר לא סבל כלל מרגש־הקנאה, מרגש־הקנאה ממש, כי אם מאפשרות הרגש הזה. מהאפשרות לקנא בחמילין ולסבול מזה. לקנא פשוט, אליבא דאמת, הן לא היה לו במה: בכשרונותיו ודאי שלא, בעושר־חייו ובהרכבת־מהותו – גם כן לא; בתוצאות־חייו, בהצלחותיו ובמסקנותיהן– דומה, שגם כן לא. אלא מאי? בזה, שלו, לחמילין, היה תמיד קצת יותר קל מאשר לו? אפשר. האדם רוצה בקלות; אולי רוצה הוא גם בקצת הנאה ובקצת הצלחה, אבל בעיקר בקצת קלות. הוא אינו מכחיש, אינו מכחיש. הוא שטם את חמילין וקינא בו. אבל מה זה מוכיח? העניבה הצרה טרם היתה…
העניבה הצרה התחילה מעת שחמילין איבד את צורתו הריאלית ונעשה להלוּצינאציה… לגולם מטיל פחד…
חמילין הריאלי – למה לא תיאמר האמת? לא נעים להתיירא מפני שד בלי זנב, אבל האמת היא, סוף־סוף, שהשד הלז המטיל פחד הוא בלי זנב. אפילו שניאורסון בודה הרבה על חמילין ורואה בו הרבה מהרהורי לבו, דברים אשר לא כן לגמרי. אליבא דאמת, חמילין אינו אופי, אלא רק מין, ויהא מין זכר, אינו אלא איש ריק וחזירי, כזה האֶפנדי העבה, בעל הנשים השמנות הרבות, שאת ביתו מקנת כספו שׂכר בעל האכסניה “הראל” לשים בו את אכסניתו. חמילין אינו חושב, ולשבחו צריך להגיד, שגם אינו מדבר כמעט מעולם על פרובלימות־עולם. והוא בעצמו – פשיטא שאינו פרובלימה כל עיקר; כבשי דרחמנא – וחמילין! לו הן יש מטרותיו הברורות והמסוּימות: להיפטר לגמרי מאשתו השנואה, לגמור כיאות את חוק־לימודיו ולקבל דיפלוֹם הגון, לעשות אחר־כך, כפי האפשר, “מסע־השתלמות” קל ולא כחוש באירופה ל“תכלית־המקצוע” שלו, כלומר, להתפרסם על ידי כך בירושלים קרתא דשופריא בתור רופא בעל־מקצוע, שעשה נסיעה מדעית באירופה שנה שלמה ולהתקבל אחר־כך – אם לא ימצא דבר שמן מזה – באחת הכהונות המעטות של המוסדות הרבים בעיר־המוסדות. על כל זה הוא חושב ובכל זה כל מעיניו. לצורך כל זה נחוץ קודם כל ואחרי כל כסף. כסף אפשר להשיג על ידי עשיית שידוּך הגון או “פּאַרטיה טובה”, כמו שאומרת השדכנית העיוורת בעין אחת, הנכנסת למלון “הראל” – והוא חושב על “פּארטיה”. “החמרים העליונים” – לא רק הליריקה העברית, כי אם גם הגרמנית – לא יעמדו לו ביום־דין, ולמה יחשוב עליהם, זה שמילדי השטן אינו כלל וכלל? סגי ליה בלאו הכי. הלא כל זה כל־כך ישר וכל־כך פשוט, וכל דבר שטני, כל צל של משׁרת־הרע אין בו, בחמילין. מה פשעו ומה חטאתו, כי תדלקו אחריו, כי תתלו בו בוקי סריקי, כי תוציאו עליו שמות רעים, כי תעשו ממנו עניבה רחבה או קצרה? ואף־על־פי־כן, כך נעשה הדבר. לא נודע למה, לא נודע מהיכן, אבל הוא, דוקא הוא, נעשה ההלוּצינאַציה שלו, של חפץ; בו, ורק בו, התחיל לתלות פתרון שאלות בלתי־נפתרות, ואם לא הוא כמו שהוא, הוא כהויתו הגלויה, הרי – החלק העיקרי שבו, הסוּבּסטאנציה שלו, המטאפיזיקה שבו. מוחו הרותח של חפץ “השכיל” לעשות הפרדה גם באטוֹם פשוט זה, לפצלו לפיצוּלים דקים, לגלות בו איזו שניות ולהתעסק בפרובלימה זו – הפרובלימה של חמילין – באחת: להגות בו כל זמן עבודתו המוכרחה וכל שעותיו הפנויות ולהילחם בו מלחמת רוח. וכשחמילין יושב בחדר השני עם הניה, אסתר התופרת (שעזבה כבר את בית־המשוגעים והולכת לאשת גולדמאן לתפור בתור שׂכירת יום) בחדר אחר, והוא, חפץ, בחדר־ה“משרד”, הרי הוא יוצר לו בדמיונו דיאלוגים ביניהם, דיאלוגים שלא יהיו ולא יוכלו להיות לעולם במציאות. פתאום פותח חמילין ואומר, למשל, שהוא אינו מודה בשום ערכין מוסריים, שהעיקר הוא התפרצות־הרגשות ומילוי החשקים השונים, שהוא נותן ערך רק לרשמים חזקים, מהנים, שהוא אוהב יופי, כוח, אהבה – – – אסתר מעירה מאחורי הכותל: היא אינה מבינה, היא אינה מבינה את בעלי הגאוה, היא בזה תמיד ותמיד תבוז לבעלי הגאוה. כוח? הן גם ממשלת־היחיד הרוסית היא כוח… יופי? כן, היא גם כן אוהבת יופי: מחזות־טבע יפים, מחזה שקיעת החמה, “בציר”… אבל… אבל מה יש להתגאות ביופי? מי שהוא יפה – אשריהו. היא אינה מקנאה אף במשהו ביפים וביפות. יש יפים מבחוץ ורעים מבפנים. העיקר הוא לא היופי החיצוני, כי אם הפנימי. אבל הלא גם היופי החיצוני אינו אלא מתנת הטבע, ומה יש להתגאות בזה? – – – חמילין אינו עונה לה (“בביתו של התלוי אין מדברים על דבר תליה” – אומרים פניו) ופונה שוב להניה (איזו תעתועים!): הוא, חמילין, רופא הוא ועסקו עם החולים, אבל כמה מתעב הוא את החולים! מה מאוסים הם החולים, החלשים! כל אלה הבריות מתנקמין באנשים הבריאים, החזקים. כל תורות־המוסר שלהם – נקמה אחת גדולה, נקמה של שפלים, זוחלים וכל מום רע. בּכיעורם, במומיהם הם מתהדרים, את מכותיהם הם מציגים לראוה, כדי למרר את חיי האנשים הבריאים והיפים, השנואים עליהם – – – וכאן… כאן הוא, יחזקאל חפץ, אינו מתאפק: שמענו, שמענו את הדברים, את הטענות – מהבל המה יחדיו; אמרות בלות וקהות. רשמים חזקים? – אבל הכל בהויה עושה רושם חזָק על מי שמוכשר להתרשם, והחלשים יודעים להתרשם והם חיים לפיכך חיים אינטנסיביים. ובכלל, מה שייך לאמור: רשמים חזקים ולא חזקים, מהנים ולא מהנים? הכל חזק והכל מהנה. כל החיים. כל נשימה ונשימה. ואם יש רושם מצער – מה שייך מצער? מה שייך בלתי מהנה? מה שייך לדחותו, לבלתי אהוב אותו? בכל רושם “מצער” הן יש גם הנאה, שמקורה בזה, שמתרשמים עדיין, שחיים עדיין… והמתרשם האמיתי יודע!.. יופי, כוח – ודאי,ודאי! “אשרי העלובים, אשרי המדוכאים, אשרי העניים” – אמר איש עלוב, מדוכא ועני, בעל “שב ואל תעשה”, בלתי־מוכשר לפעולות של ממש, שוודאי מרוב אהבתו לחיים לא נח ולא שקט עד שניסה להעלות את עלבונו ואת בטלנותו על מרומי הפסגה. אבל אנו איננו מכירים לו כל תודה בעד זה. לנו – זוהי מלאכה מיותרה. למה? וכי מפני שה“יפים”, ה“חזקים” וה“שלמים” מתרוממים עלינו, מעליבים ובועטים בנו – עלינו למוד להם כמידתם? והיא לא תצלח! אנו רק אומרים: אנו הבלתי־פועלים, אנו החלשים…
– אנו, בעלי־השֶׁבֶר, במחילה מאת הגברת הֶלֶנה, – מפסיק חמילין באיטוֹנאַציה של גוי, המחקה קולו של יהודי – אנו נקמות נעשה בכל אלה שאין שלהם שבר…
– נקמות, אדון חמילין אומר? הרי לדעתו, מוכשרים אנו, השפלים, לנקמה, למידה נעלה זו שלכם! פלא: למה לכם להעלות אותנו אליכם ולהשוותנו בדבר־מה אליכם? אבל לא… זוהי פסיכולוגיה“… נקמה מתוך קנאה שפלה, נקמת חלשים מתוך קנאת חלשים – “פסיכולוגיה”, אדון חמילין! סמי מכאן קנאה ונקמה. אפילו השנאה עוד מוטלת בספק. אנו, החלשים, – חפצתי לאמור; רק זה חפצתי לאמור – אנו… גם אנו חיים… זה הכל! גם אנו חלק מן החיים… זה הכל! לא מלח־הארץ, אבל לעצמנו אנו דרושים ואת חיינו אנו אוהבים… ולפילאטוס נאמר… או יותר נכון: לו לא נאמר כלום; בסינר־ה”אמת" לא נסתתר מפניו; בפניו נשב בדד ונשתוק; נגדו אין לנו כל נשק… נגד הבזים לנו לא דרוש לנו כל נשק ונגד הרומסים אותנו – אויה, אין לנו נשק… (ולהוי ידוע: רומסים את מי שהוא רק "חזקים־בטלים; חזקים־ממש, חזקים־עושים אינם רומסים!..) ברם, לדורשים בעוֹז, שנוַתּר להם מרצון בזכות יפים וגבורתם…
– האמיתים או המדומים, – מגיהה אסתר –
– להם, – גומר חפץ כמסכים להערתה – להם נאריך לשון. למטאפיזיקה של הקוראים לעצמם אדונים – נאריך לשון. לבעלי ההטפה הזאת, לבעלי הקוּלטוּס של אַדנוּת מוֹדרנית, נאמר: יהי לכם את אשר לכם. אתם בדידכו ואנן בדידן. כי ערך חיינו אנו, הנדכאים, בשבילנו – בחיינו אנו. וגם על החיים, על החיים בכלל, נשפוט כחפצנו ונביע ונגלה את כל דעתנו. לא על אפכם וחמתכם, לא להינקם בכם, חס ושלום, ולא למאס לכם את החיים – כי מה לנו ולכם? וכלום אפשר למאס לכם את הקציצות המטפטפות שומן, שאתם זוללים, ואת הבשמים והתמרוקים, אשר בהם תתבשמו ותתמרקו, ואת שדי הנשים היפהפיות אשר תקנו? לא, בשבילנו אנו חיים ובשביל עצמנו אנו דנים על החיים, ואף הקריטריון של טוב ורע, של חיוב ושלילה בשבילנו – בנו הוא. אם לנו רע, נאמר שהחיים רעים, ואם לנו טוב, נאמר שהם טובים. מה לנו ולזה, ש“נוגעים” אנו בדבר־המשפט, שמשפטנו אינו “אוֹביקטיבי”? איננו פילוסופים! יורקים אנו עליה, על חכמת הפילוסופיה, ועל האוביקטיביות גם יחד! מה לנו ולזה, שהחלק אינו דן על הכל? את ה“כל” אין אנו רואים, ואולי אין אנו מודים בו כלל (משאירים אנו אותו לחכמיכם, המחבקים זרועות עגולות וחושבים שהם והזרועות הכל!), והחלק, כלומר, אנו, בשבילנו – הוא הכל – – – – – – – – – – – – – – – – – –
נכנס גולדמאן. חפץ התעורר.
– ענית כבר על הפרטנזיות של כולל אמריקה?
– עוד לא. לא הספקתי.
– מדוע? מה יום מיומים? ואת מכתב התודה ללונדון, סטמפורד־היל, שלחת כבר?
– לא, עדיין. אבל הוא כבר מוכן במעטפה.
– הראה. איך העתקת שם?
– הנה.
– מה זאת?
– אה, לא כלום… כך.
ההעתקה נעשתה כהלכה. אך על שולי המעטפה מכל הצדדים היה רשום בעט־עופרת גם כן בכתב־ידו של המעתיק:
שני חמילינים, שני חמיליונים, שני חם־מיליונים.
פרק ה
קרבו ימי ה“משך”. כל העיר שקקה: דירות, דירות. בכל אשר פנו שמעו רק את המלים: דירה, מסירת מפתח. בעלי־מלאכה עזבו את מלאכתם ונעשו לסרסורי־דירות. גם החשובים שבספרדים, המכובדים והשוקטים כל־כך על שמריהם, התרוצצו בימים האלה בעיר, ועם שׂוכרים מבני עדה אחרת, שלא הבינו ערבית, צרפתית ספּאניוֹלית וז’ארגון, דיברו לפעמים ברמיזות־אצבעות ולפעמים בלשון־הקודש וקילסו את המעונות שלהם: “בתים טובים הרבה… לא־יש שמש… לא־יש כלום”… – הגשמים תכפו; העגלות המתרוצצות מ“מאה־שערים” ומ“מחנה יהודה” לשער יפו וחזרה התיזו מי־מדמנה לכל עבר, והמשכילים בני הישוב החדש שבין היושבים בעגלות המתרוצצות ביקרו אגב אורחא את סדרי ירושלים, התלוצצו על “החג הנוסף” הזה, “שכל חסרונו הוא – שאינו חג”, והתאוננו על שדוקא עונה זו, עונה של גשמים נקבעה מאז להעברה מדירה לדירה. היתכן? לו, לכל הפחות, בימות־החמה! ועכשיו – קחו את מנהג־התשלומין למפרע בעד כל השנה. למי יש לשלם מראש בעד כל השנה?! סדרים אי־ראציונליים כאלה, שאין דוגמתם בשום מקום – ואין מי שיתעורר לעמוד עליהם ולשנותם.
– גם ביפו נהוג כך, – מגן אחד על סדרי ירושלים.
– ואתם נשארים ב“עיר”? – פונות הנשים הנוסעות גם הן אשה אל רעותה בעניני דיומא.
– אני נשארתי ב“עיר”! – מכריזה אחת בקול.
– ב“עיר”? מדוע ב“עיר”?
– אני רוצה לגור ב“עיר”!
– ובעלי רוצה דוקא ב“נחלת שבעה”… הוא אומר, ששם האויר יותר טוב…
– אויר!… מתריסה זו, שרוצה דוקא ב“עיר” כלומר, בתוך חומות העיר הישנה – שאלך לי לבקש “אוירים”!
לבסוף בא גם ערב ראש חודש “מוחרם” לתושבי הארץ והגיעו שנים־שלושה הימים שלאחריו, ימי העקירה וההעברה. דלי העיר נסערו בכתף; נשאו דליים של פח מוחלדים, תיבות של נפט ושל גפרורים, מעוכים ומרוסקים, ריקים ומלאי סחבות, קרשים עם נקבי פשפשים מעושנים וכתמים חשודים, כדי מים גדולים מושחרים דמתקרי ג’ארות; האמידים השתמשו גם בחמורים, העשירים העבירו את עצמם וכלי ביתם על עגלות רתומות לסוסים ועל סבלים. הקוּרדים שבין הסבלים, בעלי הזקנים האשוריים והעינים הנוחות והתמימות, הראו מבלי משים את כוחם ונשאו בשויון־נפש ארונות־של־בגדים גדולים, חצי־קונטר ויותר, על גב עצמם, כשהחבל המהדק נאחז במצחם. הבריות התהלכו מרוגזים – גם אלה המעטים, שמשום מה נשארו בדירותיהם הקודמות וטורח־ההעברה לא היה עליהם, ולא בלי סיבה. אחרי שהכל החליפו את דירותיהם ויצאו ונכנסו כמעט ביום אחד, על כן לא היתה לאיש דירתו פנויה לפניו, הואיל וגם בשביל המשפּחה, שצריכה לפנות את המקום, אין דירתה פּנויה לפניה, מפני שהדיירים הקודמים עוד לא יצאו. ולמה לא יצאו? מפני שגם הדיירים הישנים שבדירתם החדשה לא הספיקו לצאת – וצבת בצבת עשויה, ואין לדבר סוף. ר' יוסף חפץ, בהביעו את דעתו על כל המהומה והמבוכה והמבוסה הזאת, היה משתמש שלא לא־בצדק בלשון־הכתוב: “ויבואו הנשים על האנשים”… – מסביב נשמעו צוָחות: “צאי מן הבית, ואם לא, ידי תהיה בך”… “שוּ־הדא?”… “עד מתי עלינו להמתין?” וזו צועקת: “מה אעשה, והשכנים מהדירה החדשה שלי אינם יוצאים… מה את זורקת את כסאי? מה את צועקת? שו־הדא?” והבעל צועק:" הלאה! גשי הלאה! אני לא אצא עד שאסייד את הבית תחילה!" (כלומר, את בית הדירה החדשה שלו). – “מה? לסייד? ואולי גם עד שיתייבּש?” – “ומה תעשי לי, אם גם כך?” – “מה אעשה? אני אשבר את כל הכלים… הברחוב אלון?”… – “תשברי?! נַסי־נא”… – ואיש אינו רוצה ואינו יכול להבין את המצב, ודברי הריבות הולכים וגדלים…
– פטוּר־נוּ, עוד יותר רע מאשר בערבי פסחים! – דיבר בצהלה חיים הסַתּת.
הוא דיבר על ה“רע” בצהלה: בפיו נהפך רע זה לטוב. הוא היה מן היחידים המאושרים בימים האלה. ידיו היו מלאות עבודה ושכר. הוא אחז בעבודת העונה הזאת – במלאכת סיוד הבתים. והוא עשה את מלאכתו באמונה ובמתינות ובנחת־רוח, ולפנות ערב, בכלותו את מלאכתו, היה גם כחוגג. הבלבול הכללי לא בילבלהו כלל, ואפילו הביתה לא היה נחפז ללכת, אלא עומד מתחילה ומברך את בעלת הדירה שסייד אצלה. יתן השם, פטוּר־נוּ, ותהיה שבעת רצון ותקבל נחת – בין כה וכה – היא ובעלה וילדיה. שיהיו בריאים ושלמים ושיהא להם לחם־חוקם ושלא ידעו מדחקות. כי הנה גם הוא, חיים המסייד, כשהוא דחוק או כשדבר־מה אחר לוחץ אותו – אינו שבע־רצון… הנה בן יש לו, והוא לא קיבּל ממנו מכתב זה כשני חדשים – והוא אינו שבע רצון מזה. יתן, איפוא, השם, שהיא, בעלת הדירה, לא תדע מכל צער… נוּ, צריך ללכת לטעום דבר־מה! מאז הבוקר עוד לא בא דבר אל פיו – פטור־נוּ. בבוקר טרף חתיכת לחם עם חצי אוקיה תמרים. חמין לא הספיק לשתות. בין כה וכה, – זהו מנהגו – כשהוא עיף ביותר, אינו יכול לאכול. ובכן, יתן השם… איזה סיוּד!… ברוך השם… כמו לכבוד יום־טוב…
*
אסתר בת ר' יוסף אף היא הסתובבה והמתה בתוך מבוכת ה“משך” הכללית, ולמראית־עין אולי עוד יותר מאחרות, אבל בעיקר – רק למראית־עין: לבה לא היה עם זה. לבה, בעיקר, היה מלא ענין אחר, לגמרי אחר… רק בקול היתה מתנה: הנה היא שבה מעבודת מחצית השנה בבית־חולים לבית־אביה – ולאביה אין בית, אביה הוא בן־בלי־בית! אפס בלבה, בתוך לבה, שהיה נתון כולו לאותו הדבר האחר, הסתופף, על יד יחזקאל, בטחון! היא ידעה, כי במשך השבועות האחדים של עבודת יחזקאל ב“משרדו” של גוֹלדמאן הספיק הוא לעשות את עצמו כל־כך דרוש לעסקי בעל־ה“משרד”, עד כדי “לפעול” אצלו אפילו מין דבר קשה כזה, שמעון ר' יוסף בדיוטה העליונה, אמנם יֵחשב באופן רשמי על בית־הכנסת־האורחים, ש“הוגדל ונתווספו ונפתחו בו בעזה”ש עוד כמה וכמה חדרים נאים ומרוּוחים“, – ככתוב ב”רפּוֹרטים" החדשים – אלא שלפי שעה, עד שירוַח לו, לר' יוסף, ישאר הדייר בחזקתו ולא יהא אלא כעני הגון, שבא מן החוץ וכו' וכו'; וגולדמאן ענה על זה, אמנם בשפה רפה, אבל כמַסכים; עם זה היה כמעט קרוב לגמר, – וגם כן בעצת יחזקאל – שהדוד חיים יאות לקבל עליו משרת השׁמש ב“הכנסת־אורחים”, שהוצעה לפניו, בשכר־דירת־חינם ועשרה פרנקים לחודש… בכל זאת מצאה היא לנכון – למראית־העין – למחות ולמחות ולהכריז, שאין היא מסכימה, אין היא מסכימה בשום אופן, כי אביה – אביה, שרק היא יודעת מי הוא אביה! ישאר לגור ב“הכנסת־אורחים”… מבלי הראות על מוצא אחר, ואף מבלי הזכיר את הסכום הקטן, שהיה מופקד ומוצנע לה באיזה מקום, שהוא, כלומר, אותו סכום קטן יבוא לעזרה ולפתרון השאלה, היתה היא, מכל מקום, “באופן קטיגורי” נגד תכניותיו של יחזקאל בדבר הדירה, וביחוד נגד התרפסותו של דודה לפני גולדמאן, נגד העובדה של “השפלת כבודו הקיצונית, להיות לשמש אצל גולדמאן”… לא, היא לא תתן לדברים האלה לצאת לפועל כל עוד נשמה באפה – וכל היום התלהבה, הוכיחה, התרוצצה – ולבה בל עמה. (בלבה היתה מרוצה מאד מזה, שיחזקאל חושב, בכל אופן, את עסקי המשפּחה לשלו ולוקח בהם “חלק אַקטיבי”…). כבדרך־אגב הרבתה אסתר להרעיש עולמות גם על הכנותיה של מרים לנסוע לאמריקה בחברת מר בּאסין: כיצד? למה? מה פתאום? איזה שגעון! אבל, בעיקר־הדבר, גם בזה לא היה לבה עמה. עיקר מחשבתה בימים האלה היה: יחזקאל… יחזקאל כשהוא לעצמו… הוא כמעט שלה… כולו שלה… שום אשה, אמנם, לא תקַנא בה בגללו, אבל הוא שלה… היא, איפוא, אינה נופלת מאחרות… נופלת? להיפך! לאהוב היא יודעת יותר מאחרות, יותר מכל הבּוּבּוֹת שבעולם!.. אותן הבובות תגוַענה אלף פעמים – ולאהוב כמו שהיא יודעת לא תדענה! היא אינה בוּבה! היא אחרת – ואהבתה אחרת! היא אינה יפה – כך אומרים, כך שמעה אומרים – אומרים! דעה מקובלת! ומה בכך! היא אינה שמה לב לתלבשתה… היא אינה גם צעירה כל־כך… היא אינה עבה… היא מעולם לא רדפה אחרי הבחורים… אינה רגילה בכך… לא התייפתה, לא עשתה “העויות”… היא לא עשתה כאחרות, שהבחורים ירדפו אחריה… אבל לאהוב היא יודעת!.. גם היא יודעת… גם היא – רק היא… הוי, איך היא אוהבת! אהבה סוערה, עזה, נאמנה… יחזקאל – – –
ואסתר לא שיקרה. בזה לא שיקרה. זו היתה אהבה. הפעמים האחדות של התקרבות מיוחדה, התקרבות שלא ידעה כמותה מעולם, אשר הראה לה אותו האיש הרצוץ, נתנו לאט־לאט את רעיון־הפקפוק הראשון ולבסוף גם את ההחלטה הגמורה בלבה הדוה, כי הוא־הוא האיש, הוא־הוא המיועד לה, וכי עכשיו באה, איפוא, גם שעתה היא להינשא לאיש, להיות בעוּלת בעל, ויהי מה! לא, לא, לא רחמים כאן, לא רחמים של “קרוב”, לא מצדה ופשיטא שלא מצדו, כי אם יחס של אהבה, אהבה גמורה, אהבה אמיתית! ומדוע לא? למה תיגרע? הרק לפראנטים ולקוֹקטיות ניתנה האהבה? לא, לא, לעזאזל כל מחשבות־ההבל, הזוחלות לתוך הראש!
יחזקאל… כמה נחמד לה האיש הזה! (רק לעתים חלף משום מה על לבה היגע צל של איבה בלתי־מובנה). היא נמשכה אליו כולה… היא ידעה את כל חולשותיו, את כל מגרעותיו, ויחד עם זאת חשבתוּ לדגוּל מרבבה, ליקר בכל אנשי תבל, לאיש היחידי… אל אלוהי־אביה!.. זה היה רומאן גס, רומאן בלי מחולות, בלי משתאות, בלי הגשת פּרחים, בלי פלירט ענוג ובלי כל אותם הקודמים לרומאן ומלווים אותו. אבל כאן היה “רומאן”. כאן היתה אהבה, אהבה פיוטית, חולמה, ואִתה חשבון פרוֹזאי מבהיל בפרוֹזאיוּתוֹ, אהבה עצבנית עצורה, ואִתה סיבוב מכוּון, גלוּי – משל לבעל־עגלה הנוסע בליל אופל וסגריר בנתיב לא־ידעוֹ והוא מתיירא בכל רגע, שלא תטבע עגלתו בבוץ. ולפיכך עוד טרם גשתו אל השלולית המסופקה, הנדמית לו מרחוק, הוא דופק בסוסיו בכל כוחו ומאיץ בהם בכוָנה תחילה להבקיע לו דרך… אסתר ידעה, כי האיש המיועד לה הוא בעל רצון חלש ונופל בעיני עצמו – בזה כמעט שהיתה בטוחה – ומי יודע, אם יעשה הוא מצדו את הצעד הראשון, והפעמים של התקרבות הוכיחו, שהיא היתה המתחילה בדבר… ודאי! היא לא היתה מתחילה אלמלא ידעה, שבאמת הוא אוהב אותה מאד, ודאי עוד יותר משהיא אותו, עוד מלפני “בית־המרפא”, אלא שלא העז, ואחרי “בית־המרפא” – ודאי שאינו מעֵז… אבל עליה לדעת לנהל את הדבר במועצות ודעת, ואז קרוב לודאי, כי תגיע למטרתה… אה, היא תיכּנה לרוחו של יחזקאל, ו“כאן צריך לדעת, מלאכה זו היאך היא נעשית” – כמו שהיתה אומרת המורה שלה לתפירה…
ואסתר ניגשה אל המלאכה, זו שממנה תוצאות לכל בנין־חייה, לעתידה ולתעודתה בחיים. הצעד הראשון על הדרך הזאת היה זה, שהלכה ועזבה את משׂרתה בבית־המרפא ושבה לעבודת־התפירה, כמלפנים, בטרם הובא יחזקאל לאותו הבית. כי עליה היה להוכיח לו, – לעצמה, כמדומה, לא – כי היא אוהבת אותו אהבה קדושה, אהבה רומאנטית, אהבה ככתוב! כי מכיון שעלה לה לנצח את היותר־קשה, את הפחד הנורא כי ידחה אותה בהושיטה לו את ידה ראשונה ומכיון שהסוף הוכיח על ההתחלה, כי יפה התחילה, כי יפה עשתה, כי נדחה לא נדחתה וכי לבו נוטה אליה, לכל הפחות, כמו לבה אליו, שוב מיאנה להסתפק במועט, במצער, בפירורים – היא רצתה באהבה גדולה, רחבה, מקיפה, הדורשת קרבנות משני הצדדים. והנה היא, שהיתה ראשונה להתקרבות, היתה גם ראשונה לקרבן. היא נכנסה לפני חצי שנה לשם, לאותו הבית, כדי לטפל בו, בבחירה רצתה נפשה בו, בימי אסונו, ואך יצא הוא משם – וַתּצא גם היא. ושוב, כמובן, כדי להיות ככל היותר קרובה אליו. כן, היא תגיד לו זאת. הוא צריך לדעת זאת. הוא ידע זאת. יחזקאל!
יחזקאל חפץ ידע זאת, ידע גם בטרם הגידה, ובעיניו עתה לא היה כל הדבר הזה נלעג כל עיקר. הוא ראה בכל הענין סמל האסון האנושי, חייב את עצמו, כבכל הזמן, בחוסר יחס אנושי גמור, בחוסר יחס של חמלה באמת, בחוסר יחס כזה, שישכיח למתייחס את עצמו לגמרי – וסבל מזה. הוא סבל נוראות גם מרגש־התודה אליה, אותו הרגש הקשה, שהמה וחילחל ותסס בקרבו, ויהי עליו לעוֹל ולמַשא; והוא סבל גם על אשר הוא סובל בגלל הרגש הזה: על אשר כאילו גם על זה חס הוא, גם בזה צרה עינו בה, גם בכגון דא אינו רוצה להיות קשור אליה. הוא ידע, שדבריה על קרבנותיה בשבילו לא נאמרו בצדיה, ברמיה, בכוַָנה לרמות (את מי תרמה? אותו? למה לה לרמות אותו? ומי הוא כי ירמוהו, ומה יצא לה מזה?) כי אם בתם־לב, באמונה פשוטה, כי אכן אהבתה אליו היתה המניע היחידי גם לכניסתה לבית־המרפא וגם ליציאתה משם – ואת זה לא יכול נשׂוֹא! הוא מצא לחובתו להבזות את עצמו בעיניה בכל עת מצוא, להראות, כי אין הוא כדאי לאהבתה, כי אומלל הוא, וכל הבא עמו במגע ומשא יאומלל. ואולם אף לרגע לא חדל מדבר את עצמו משפטים ומסבול על שהנה הוא “מאושר” – ולזו אינו נותן חלק באשרו! הוא הרבה לדבר אתה על עניותו, על חליו, על שברונו, אבל הרגיש, שבכל דבריו חסר איזה עיקר, איזה גילוי אחרון מהאי גיסא ומאידך גיסא. הטפח שגילה בכוָנה צעק, כי הוא מכסה טפחַים – טפח מעבר מזה וטפח מעבר מזה. והיא גם היא לא יכלה שלא להרגיש בזה, אלא שקיבלה הכל על פי דרכה; בכל אופן היא נמשכה אליו עוד יותר על ידי זה: היא שאפה לדעת הכל, הכל. היא לא תפסה את כל האימה הכפולה שבדבריו, ונהפוך הוא: היו בה כעין רחשי תמהון על שכל הנוראות שהוא מספר על עצמו אינם עושים עליה כל רושם דוחה, אינם מרחקים כלל אותו מעליה ומעל לבה. האפשר, שהוא עוד אינו מגלה הכל? לא, יותר יתכן לאמור, שהוא מפריז, מפריז על מידת האסון, שהוא מזלזל בעצמו יתר על המידה. חפץ דיבר הרבה, שהוא שבור – מבינה היא? שומעת היא? ומיד, מזוּלזל בעיני עצמו על שהוא נפחד, בכל זאת, מפני מלת האמת, מפני הזלזול האחרון, מפני קריאת הדבר בשמו, היה מוסיף כמעט על כרחו: שבוּר – קוֹדח – תלוּי באויר – בלי מעמד – מבינה היא? אבל היא לא הבינה. יש שחשבה, אמנם, על המגרעות הללו, שהוא מזכיר, העמיקה והגבירה עוד אותן בלבה, הביאה אותן בחשבון וקיבלה אותן, רגזה עליו ושנאה אותו באותו רגע על שהוא מדבר עליהן בגלוי, על שהוא מפוצץ את כיפות־מגדליה, כי אין כמותו לטוב, וסוף־סוף, היתה גומרת: שבוּר, כן, שבוּר ורצוץ בנפשו, “אינוַליד”, נפש רצוצה וחולה – אבל לא לאין מרפא –
*
והיא, מבלי דעת, צדקה. נבואת לבה של אסתר נתקיימה, אם כי רק מצד אחד. חפץ נרפא, הבריא. החגורה מעל מתניו הוּסרה זה כבר, אם כי סימנים נשארו עוד, אבל רוחו, ששב אליו רק זה עתה, הבריא לגמרי. הוא היה עתה, בתקופה זו, בהתחלת תקופת טבת, בריא ברוחו, כאשר עוד לא היה כה מעולם לפני המחלה. השמש האיר לו בכל אורו, חימם אותו בכל חומו. המלה “תקוה” והמלה “עתיד” חדלו להיות זרות כל־כך; אך מה שהיה חשוב מזה – שהן כמעט נעשו מיותרות. היה הוֹוה בעין, היו ימים מבוֹרכים בעין. אמנם, לפרקים היה נעור בלילה – באין שמש במקום אשר מסביב – מתוך שיעול צורב ומעכיר, שיעול־הד למה שעבר, שהיה מטיל טלית אדמדמה־כהה על ההכרה. ואולם ביום התהלך חפץ על פני האדמה שטופת־השמש, וההבראה תססה בנפשו כבקבוק יין־מַלגה, שבא לקֶרֶב בבת־אחת. אכן, הוא היה כגבר עברוֹ יין. ואולם השפעת ההבראה עליו היתה בהיפך מהשפעת היין על שותהו. השותה יין – הכוסות הראשונות מעליזות אותו והאחרונות מכבידות עליו; וככל אשר יוסיף השותה לשתות, כן תפוג העליזות הקלה, שהביאה אתה הכוס השניה, וכן ילך רוחו – מן החמישית, הששית ואילך – הלוך וכבד. לא כן חפץ המַבריא. עצביו כאילו נפתחו לחלוטין לקבל כל רשמי ההוָיה ולצהול עליהם, משל לזה שיורד אחרי ליל של אי־שינה ונדודי־ספינה בבוקר נאה אחד לעיר חוף פרובינציאלית יפה והוא נוסע במעקה־הטראמוואַי ורואה – ביום הראשון לבואו ובעיר הזרה והיפה – תלמידים ותלמידות של בתי־ספר נוהרים שבעים ושלוים לבתי־ספרם. בימי כסלו האחרונים, בימים הראשונים לצאתו מ“בית־הישע”, עוד לא השתחרר רוחו מכל כובד האימה שהיתה בו מפני הפגישה עם הבריות; עוד חילחל בו הפחד: ועתה? מה יעשה עתה? וכשאיזה דבר נתן שמחה בלבו, שמח יותר על השמחה מאשר על הדבר עצמו. ואולם ככל אשר רבו הימים בטבת, כן רבתה השמחה (על כל דבר; כל דבר נְתָנה בלבו), וכן הוקל לו. הוא לא הוסיף להתהלך וללחוש לעצמו: " השמש עוד לא כבה בעדי – למה לא אחיה?" עכשיו חש בפועל את חמימותו ורעננותו של השמש ואמר: “כן, הוא מאיר לי; אינני דומם; עודני אחד מכל אחי, מכל בשר הרומשׂ ושורץ בחיקו”. עכשיו הביט על חייו, זאת אומרת, על החיים, לא כעל פשרה באין ברירה, כעל התפשרות מהכרח, כי אם כעל מתנה גדולה ויקרה, הנתונה לו כמו לכל, כמו לאחרים, כמו לבריאים מעודם (וכמה נעים היה להיות דומה לכל!). גם העמל המשונה אשר עליו לעמול לפיו בכתיבת מכתבים שונים ובעריכת חשבונות שונים לא נדמה בעיניו כהר ולא נקוֹט בנפשו, כמו קודם, כמו תמיד, על עשותו לצורך פרנסתו דברים – ולו גם דברים טובים, לא כאלה! – שאין הוא כולו נתון להם, שהם לחוד ומחשבותיו הנתונות לעצמו לחוד. עתה כאילו לא הרגיש בניגודים כאלה. עתה היה מוכן לעשות הכל – כל דבר שיביא לו רווח, כל דבר שיוכל להקל במעט את מצב־משפּחתו, משפּחת דודו, אבי מרים…
מרים! הכל היה חדש לו וביחוד היתה כחדשה עליו – היא. הוא חשב עליה כאילו תמול ראה אותה בראשונה. הוא חשב עליה: היא יפה. עכשיו היא יפה מאד. ולא רק מפני שבימי החורף כל אנשי־ארץ־ישראל יפים מבימי החמה. לה יופי יתֵר נודע לה עתה, אשר לא היה אז. אז היה רושמה של פרי בשל קלוּי – עכשיו שרוי עליה מעין הוד זיו־הסביבה החרפי והטהרה החרפית של ארצות הסלאַווים, אשר משם מוצאה.
בן עשרים ותשע היה חפץ בצאתו מ“בית־הישע” והוא כבר לא פעם נמשך אחרי איזו אשה או נשים בחייו. אך כל אלה היו משיכות רחוקות, משיכות עם הכנות לנישוּאין ובלי הכנות, אך ביו כך ובין כך – משיכות שלא חידשוהו ולא ניצחוהו. רק סכסוכים היו הן. מעולם לא האמין בהן ועל נקלה נשכחו. ואפילו במקום שאיזה חלק ממהותו לא אזר שארית כוחותיו – מאיזה טעם שהוא או גם בלי כל טעם – להשתמט מהן, להיפטר מהן, אפילו בנוגע לאותה כחוּשת הצוָאר, זו שהיה קשור בה במשך שנה תמימה ושעכשיו כל־כך נשכחה, כל־כך נשכחה, כאילו לא היתה – גם אז, גם בנוגע לזו, יש שהיה מפקפק: שמא הוא רק מלהיב את עצמו? שמא זוהי רק הנטיה המינית, שאינה רוצה להתהלך ערומה, והרי היא מערימה ויוצאת במחלצות (והנטיה המינית בשבילו, הגבר הבלתי־חזק – לא סגי בהכי!)? ושמא זהו רק הרצון המתחפש לחמול על משפּחתה (והרצון לחמול בשבילו, האיש הבלתי־מיושב – לא סגי בהכי!)? היראה והבטחון באיזה אסון ורעה רבה היו גדולים מהתקוה להתחדשות וטוב, וכשנתבטל הענין, היתה עם כל הכאב גם איזה הרגשה של השתחררות מעול, במקצת מעין אותה ההרגשה הכפולה של הנאסר עד ליום המשפט, שמצד אחד היה רוצה, שדינו יגָמר ככל האפשר במוקדם, ואף על פי כן כשמודיעים לו, שיום־המשפט נדחה, אי־אפשר לו שלא לרטט על שעוד חודש ימים ישב בטח, לא־כבוּל, על שעוד חודש ימים יוכל לשגות בתקוה, כי יזכּוּהו לגמרי. – – – עכשיו, ביחוסו החדש למרים, הודה לעצמו, אמנם לא בלי בושה, אבל כמעט בהרגשת אושר גמורה, כי זו כבר אינה “משיכה”,אלא אהבה; כי את הפרח האנושי הוא אוהב, אוהב אהבה תמה, “אהבה אולי בלתי־מתאימה בכולה אליו ובאי־אלו צדדים ומנקודת השקפה ידועה אולי גם מגוחכת, אבל מה איכפת לו!” הפעם באהבתו – עוד הרבה פחות מב“משיכותיו” – לא היה עומד דוקא לנצח ולהגיע למטרה מסוימה, אחרי כי בעיקר־הדבר מצא די סיפוק בהרגשת האהבה גרידא; ואולם, מאידך גיסא, לא עלה גם על דעתו לתת לכל זה בלבו דוקא איזו צורה שקופה־אידיאלית, והיה נכון גם שלא לברוח מפני המטרות השונות בהמשך הזמן, בעוד איזו שנים… אבל גם אם לא, וקרוב לוודאי שלא – בעיקר מצדה, ובוודאי גם מצד התנאים השונים, שאינם תלויים בשניהם – אז גם כן יתכן. כל הכרח אין. רק רחשי לב. ויהיה מה שיהיה ואיך שיהיה – יבורכו רחשי לבוֹ אליה!
בעד מה? בעד מה ביחוד? למה היא־היא המיועדת? אילו היה שואל את עצמו, מובן שלא היה מוצא כל מענה. לפנים, אפשר שהיה מוצא מענות, או, יותר נכון, מענה אחד, שאין מענה לשאלות כאלה: הפגישה שבין בני־אדם מקרית היא, וגם האהבה, אם ישנה, או יקרא לזה איך שיקרא, באה, כשהיא באה, במקרה. עכשיו היה הצד החדש שבדבר, שהוא כמעט לא שאל את עצמו כלל, מה טיבה של עובדה זו, ואם לאורך־ימים היא, אלא שמח עליה, שמח בכל הרננה והצלילות שבנפשו. הוא אהב לראות אותה מן הצד, לראות אותה ביחוד שהיא קמה משנתה, מעבירה כפיה על עיניה וחבלי תנומה נסוּכים על כל שרטוטי פניה הצעירים; הוא אהב להסתכל בשתי קווצותיה החיות, כשהן קשורות בקציהן, להביט אחרי הילוכה הטופף במקצת, לשמוע את קולה, שאי־צלילותו עשתה אותו לרָוֶה, לעורג; הוא אהב את כובעה העגול הלבן עם התוספתא הורוּדה שבצדו ממעל לשוליו, את סינרה השחור, המהוּדק היטב על מדיה וחמוקי ירכיה. היא הזכירה לו הרבה רשמים שנמחקו, הרבה ארשות־פנים שניטשטשו, ובכל זאת חיו בו – ויחד עם זה היתה היא־היא: חטיבה מיוחדה. הוא מצא בפניה, בגזרתה ובתנועותיה, ערב של קוים מקומיים, ירושלמיים, עם קוים שונים של בנות־ישראל מן המקומות האחרים, הרבים, אשר דרכו כפות־רגליו שם: אוּקריינה, פּוֹדוֹליה, ליטא, בסרבּיה, בוּקוֹבינה, ערי רוסיה הפנימית, ערי־המערב – פרח־המקום עם עלים וניצנים המורכבים בו ממקום אחר! צירוף זה, אמנם, נראה ברבּוֹת מן הצעירות אשר פגש בשכונת מגוריו, ואולם לוֹ נתגלה הלה רק במרים בת יוסף חפץ דודו. הוא לא בירר לעצמו גם כן, מה הרבותא שבדבר; יתר על כן: הוא לא חשב זאת גם לשום רבותא. ואף על פי כן אהבה גם בגלל זה. אילו היתה מתעוררת בו השאלה משכבר־הימים: מה יש לו ולנערה הצעירה והרגילה הזאת? היתה מיד מתקבלת תשובת־ברי מעליזה: יש ויש! הוא אוהב אותה; הוא אוהב אותה בעד זה, שהיא צעירה, שהיא חיה, שהיא הוֹוָה… מרים!
פרק ו
מתענית עשרה בטבת ואילך השתררו ימים בהירים בירושלים, ור' יוסף חפץ הסתדר בדירתו החדשה, היא הישנה, שבה נשאר הודות לבן אחות אשתו המנוחה, נשמתה עדן, והתחילו אצלו ימים כסדרם. אם חייו במחצית השנה האחרונה, וביחוד בחדשים האחרונים, ימי דאגת הדירה והרימאטיזם, היו כולם בבחינת התנודדות וסערה, עד שיש אפילו ששכח לפעמים להשמיע את פתגמיו החביבים באזני בני שיחתו, וה“חידושים” שלו בתורה ובדקדוק הוטלו לקרן־זוית, הנה עכשיו, כשמדירתו לא גוֹרש ומחלתו הוקלה, שבה לתוכם ה“סטאטיקה”, חזרו הימים כסדרם עם פתגמים, עם חקירה, עם עיון בקוֹנקוֹרדאנציות שאוּלות, עם חיטוט בתנ“ך החדש עם הפּירוש החדש, שקנה שוב בשבוע האחרון בהקפה ויחזקאל הלך ושילם בעדו, עם חידושים במאמרי חז”ל וביאורי המקראות, שכל אחד מהם היה ענין לכמה ימים. ענין לכמה ימים היו גם רחשי התודה מצדו ליחזקאל “על כל תגמולוהי עליו”, שמצד אחד הצניע אותם וכיסה עליהם, לבל יהא מחזי כאילו הוא מחכה לטובות וחסדים חדשים ממנו, ומצד שני לא פסק מדבר עליהם, אחרי שבאמת החשש לבל יהא מחזי הוא אך למוֹתר, כי “אחרי אשר החל יחזקאל להיטיב עמו, בלי תפונה לא יחדל ממשוך ההטבה אליו הלאה, כי מה שהוא סיבה להוציא יש מאין, הוא בוודאי סיבה להתמיד מציאת אותו היש”. ובדרך־אגב ובעזרת השם יתברך ומתוך כל השקלא־וטריא הזאת נתחדש לו לר' יוסף חידוש גדול במאמר חז“ל, שאמרו (ברכות ל"ג): “כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו”. ויקשה: וכי נגרע הוא משאר בעלי חיים, אשר ידענו צער בעלי חיים דאורייתא (שבת קכ"ח:), ו”רחמיו על כל מעשיו" כתיב (ברכות ז')? וכדי לישב זה יש להקדים, שהנה גזירה היא מלפני החוקרים, המדברים על אודות תורת המוסר לאמור: אם איש אחד עושה טוב וחסד לרעהו אינו מן הנימוס, כי האיש ההוא יחכה לתשלום־גמול מרעהו על טובו וחסדו אשר עשה, וגם תודה מרעהו על טוב־פעלו לא נכון שידרוש, שהרי בזה יגלה, כי לא מפאת הרגישוֹ עונג בהצלחת רעהו עשה מה שעשה, אלא לטובת נפשו בעצמו, להתענג על התפארותו במעשהו. והנה, הגם שדברי החוקרים האלה בצדק ובאמת יסודתם, בכל זאת שורת הדין נותנת, שעל מקבל הטוב להראות למיטיבו היותו מכיר הטובה והיותו מחכה לעת אשר יוכל להשיב גמול טובו וחסדו, כי בזה הוא מגדיל כוח מיטיבו להוסיף עוד הלאה לעשות כמעשהו הפעם, וזולת זה הוא מַתיש כוחו לעתיד. ובזה יובן המאמר המוקשה, שהכוָנה במלות “שאין בו דעה” היא, שאין בו הכרת טובה, כמו “ידע שור קונהו”, שבזה הוא מַתּיש ומחליש כוח מיטיבו לעתיד וגרוע מבעלי החיים, ולכן אסור לרחם עליו. אה? מה הפירוש הזה בעיניכם, אה? – ועיני ר' יוסף נוצצו בחביבוּת ובאור־אושר, וקשה היה לדעת על מה הוא שמח ביותר: על הטובה שנעשתה לו, על הרגשת והכרת הטובה שלו או על שכל זה גרם לו והביא אותו לידי חידוש נפלא שכזה! איך שיהיה, והחידוש הזה שימש לו ענין ותוכן של שיחה לארבעה־חמישה ימים. בכל ערב היה שוכח, שכבר הרצה את החידוש גם תמול גם היום בצהרים, והיה מתחיל כמגלה תורה מסיני: “היום למדתי… ונתחדש לי בעזרת השם… באגדה… איתא בברכות דף ל”ג…"
הימים היו בהירים, ור' יוסף היה נח, לפי דבריו, מרוגזו ומעמלו הקשה, בפרט שהוא התחיל גם לצאת מביתו ולשבת על הסלעים שאצלו, בחברת משׂוֹחחים, מה שגרם לו עונג רב, אלמלא… אלמלא צרת הבנות. את הבכירה, אמנם, כמעט שלא יראה בעיניו כל הימים, אחרי שהיא, נוסף על עוד שתי תופרות, עובדת משמונה בבוקר עד שבע בערב, ולפעמים עוד יותר מאוחר, אצל בתו של גולדמאן, המכינה לה את ה“גַרדֵרוֹבּה” שלה… ובכלל, מאסתר התייאש ר' יוסף בעומק־לבו: כל ימיה לא ידעה להתהלך עם בחורים… ועכשיו היא כבר בבחינת אין מה להפסיד… אם יהיה מה שהיא זוממת בדבר יחזקאל – מהיכא־תיתי (אסתר, שהאמינה, כי איש אינו יודע כלום, רצתה, מצד אחר, שהכל ידעו, ורמזה רמיזות הרבה על ימין ועל שמאל). ואם לא – גם כן לא הפסידו כלום… ודאי, ודאי, “טב למיתב טן דו” – אמרו חכמינו, ובכל זאת היה ה“שידוך” הזה פגום קצת משום מה בעיני האב, למרות כל רגשותיו הטובים ליחזקאל ולמרות שמעולם לא היה שום “שידוך” מופרך בעיניו (על כל פנים התחיל ר' יוסף לקרב עוד יותר את ה“צעיר” ולהעניקו ממיטב־חידושיו, משלו וממה שהיה מוצא חדשים לבקרים בספרי השכלה עתיקים, ולא נתקררה דעתו עד שגילה לו, כי הסיפור ב“בראשית” על בריאת האדם לבסוף, כלומר, אחרי החיות, העופות והדגים, עולה בד בבד עם מסקנות המדע והחוקרים החדשים, וד"ל). מילא! אסתר – מילא… קשה מזה, הרבה יותר קשה, היה ענין־הצעירה, מרים זו, שהתעקשה, לנסוע מעבר לים… אמנם, הנסיעה כשהיא לעצמה אינה נוראה, הלא הכל נוסעים, ובפרט שהיא תארח לחברה עם משפּחה מַכּירה, – “הנסיעה אינה צריכה להפחיד את היהודי” – אבל בכל זאת… למה הוטל הגורל הזה דוקא על בני ביתו? ילדה שכמותה… כשהוא שומע אותה אומרת: “מה אעשה פה? מה תכליתי בכאן?” – לבו נוקפו הרבה ועשתונותיו ישתוללו… והוצאות־הדרך מאין יוּקחוּ? המן הגורן או מן היקב? שאלה זו מטרידה גם אותה… בכל אופן, עכשיו כבר בביתה לא ישכנו רגליה… סובבת ומבקשת עצות, כגבר ממש… הנערות דהאידנא! עוד אינה בת שמונה־עשרה במילוי – ואיזו… ואיזו “יָזמה”! (איך הם, בעלי־לשון־הקודש דהאידנא, קוראים לזה? יָזמה!..) בינתים – את כל עניני הבית עזבה, השכיחה מעצמה והסיחה דעתה מהכל… והיה מעשה, שבאה האשה הכובסת לעזור לה בכביסה, כדרכה פעם בחודש, ולא מצאה אותה בבית…. באופן שהכל בלתי־מכוּבד, הכל בלתי־מרוּחץ, הכל עזוב…. בוּשה היא לספר ובל יוָדע לאיש: זה שבועות אחדים רצופים שלא החליפו בביתם את הכותנות!
*
ענין הנסיעה מירושלים לחוץ־לארץ היה, סוף־סוף, לשיחה תמידית בין המתכנסים על הסלעים. שם היו מלפנות־ערב יושבים זקנים וצעירים, חנוָנים וסרסורי שטרות, תלמידי חכמים צעירים ובעלי־מלאכה, בעלי־בתים אשר על כתלי בתיהם פרנסתם ואנשים “החיים מן הכותל”, כלומר, המקבצים על יד “הכותל המערבי” (היותר מדוכאים שבין אלה היו שותקים ומקשיבים לדברי האחרים), אנשי רוח ודמיון, כקויפמאן היהודי ממזרח־פרוסיה, ובאי־כוח הדור החדש, כשניאורסון וכהנוביץ. הזקנים היו מספרים בגעגועים ובאיזו התפארות של זקנים – אבל משום מה בלי הרחבת הדעת, שהיתה צריכה ללוות סיפורים מעין אלו – על הימים והם לא רחוקים, שכל הכיכר הזאת היתה שוממת וה“שכונות” והבתים אשר אתם רואים לא היו עוד בעולם והבריות פחדו לצאת מן החומה. עכשיו נשתנו הדברים. עכשיו אין יושבי ירושלים מפחדים לצאת גם את העיר לגמרי… שניאורסון בדק ומצא, שמפריזים, מפריזים על מידת היציאה מירושלים, והראיה, ששכר־הדירות אינו נופל; אדרבא, יוקר הדירות עולה, ובכלל אין להשיג דירה הגונה בירושלים, והיה מעשה, שחמילין, שאמר להישאר פה עוד לאיזה זמן, ביקש לו דירה נאה כערכו – ולא מצא! (ומתוך שהזכיר שניאורסון את חמילין, מצא מקום לגבות ממנו בפעם אחת את יתר חובותיו ולהאריך לשון ב“קלי ברוֹמַטוּם” זה ובדעותיו הגסות בדבר געגועי ישראל הצעיר…). קויפמאן, היהודי ממזרח־פרוסיה, ששנא את ה“שטודנט הרוסי”, את שניאורסון, שנאת מוות, כשנאתו לכל הרוסים ולכל החדשים בירושלים, “המקלקלים את אויר העיר הקדושה – אים גייסטיגען זין – ומצעידים אותה למדחפות”, נתן הפעם תוקף לדברי אויבו, ובפרט לראיותיו מ“עולם־המעשה”, והכריז בריש־גלי, שהוא רואה בחמילין, כמו ביצר־הרע של העזיבה, של עזיבת ירושלים, את שליח־השטן, את שליח כוחות־הטומאה… בר־פלוגתא שלהם באותו יום היה כהנוֹביץ, הטֶלזי הזה, שפלפול הישיבה הטֶלזית סייע לו למצוא תמיד סתירות אצל אחרים, אבל עם זה לא מנע ממנו את הסגולה להתייחס בעצמו לכל דבר ב“פשטות” וב“אופן בלתי־אמצעי”. בנוגע להתרעמות ה“פייטנית” של שניאורסון על חמילין בדבר אשר העז הלז לאמור, שצריך היה להשיא את “צעירי ישראל” נשים, למען אשר יתנדף היאוש שלהם, העיר כהנוביץ, בלי כל כוָנה להכעיס: “ותסברא? אין הכי נמי…” כלומר: מה אתה סבור? אפשר נכונים הדברים… אלא שדא עקא, שלא בעצת חמילין תליא מלתא! ומה שנוגע לצרת ההגירה, שאדון קויפמאן מוצא גם בה מעשה־שטן (אם כי בכיסו של זה, של קויפמאן, כפי שידע כהנוביץ, היה מונח נוסח של מכתב־בקשה לאחד מאהוביו ידידיו בגליציה, ש“יהיה לו לעזר בכל מה שהוא יכול בכדי לצאת מעמק־הבכא”, מכתב שהיה צריך להישלח ב“הזדמנות”), הנה גם בזה אין דעתו כדעת הכל. מודה הוא, כהנוביץ, לשניאורסון, שהצרה אינה גדולה, אבל לא מטעמו של שניאורסון. ההגירה, אמנם ישנה, והיא גדלה, ועוד תגדל – ולא למושבות: מצב־הפועל שם ידוע! – כי אם דוקא חוצה־לארץ. ברם, לדעתו הבלתי־משוחדה, לא רק שאין להתריע עליה, כאשר יעשו המשׂוֹחחים, כי אם צריך גם לשמוח באמת על החזיון המשמח, שכוחות צעירים (יוצאים מפה, בעיקר, הלא הכוחות הצעירים!) – ובכן, שכוחות צעירים ורעננים, תחת להתמוגג בבור־אשפה־ובטלה זה, שירושלים שמו, יצאו לרוָחה ויהיו לתועלת לעצמם ולחברתם. כך היא דעתו הבלתי־משוחדה של כהנוביץ.
וכאן עונה ר' יוסף אף הוא חלקו. ברוח שלאנן הקשיב לקול כל הדברים האלה ולא חיווה את דעתו, כי לא מצא אותם ראויים לוויכוח ולתשובה. כי רק דברי ילדות הם – ותו לא מידי. ירושלים! האף אומנם יש יודע מה היא ירושלים? ב“הכוזרי” אתה מוצא לענין זה… דברים המסולאים בפז… על ארץ הבחירה בכלל… אלא שלא פה המקום. ירושלים!.. אלמנה חיה היא, חרבה, שוממה, טעונה רחמים, כהלאום הישראלי, שה פזורה ישראל בכלל… ולאוֹם מלאוֹם יאמץ – לא נבנתה רומי אלא מחורבנה של ירושלים… אבל שייך לאמור: ירושלים! ירושלים היא עיר יקרה, מלבד קדושתה לכל אדם מישראל וגם לאומות־העולם, היא עיר־צבי, היא יושבת בסתר־לבו של ר' יוסף, חקוקה שם ממש כבצפורן־שמיר. הנה הוא גר פה… למעלה מ“הכנסת־אורחים”… זאת אומרת, עכשיו באותו בית גופו, שנקרא “הכנסת־אורחים”… אבל לא זה הוא רוצה לאמור. הוא רוצה לאמור: בדירתו זו יש מוֹסקיטין, יתושים קטנים,שאינם נותנים לישון ושעקיצתם כמחט בבשר החי. גרועים עוד מפּשפּשים, במחילה. מקדמת דנא הם שורצים שם, בפרט בקיץ, אבל בדירה זו לא יחסרו גם בימות־החורף. בשם אחד חדש (הכונה לחמילין, אלא שהדובר אינו רוצה לפרש בשמו) אמרו, שעל פי חכמת הרפואה רק מהם תוצאות לקדחת, או כמו שהם קוראים לזו היום: מַלָריה (וליתוש קוראים אנוֹפוֹלי“ש ונזכר השם ברש”י… ולא פה המקום!). והנה הוא, ר' יוסף, ראה את טבען של הבריות הללו: יכול יתוש זה לעמוד שלוש שעות על רגליו העקומות על מקום אחד, ולא ינוע ולא יזוע. ומכיון שהוא, ר' יוסף, מתעורר בחמתו ללחצו ולהרגו, מיד פלוני מרגיש בזה ופורח לו. לא תועיל כל התגנבות ולחינם כל תחבולה: יציר ירושלמי זה מרגיש באדם עוד טרם יגש הלז אליו. בכונה בלבד די לו. חוש!… צריך היה לחפש בספרי הטבעיים על זה. אבל עד כמה שידוע לו, לר' יוסף, לא עמדו על זה הטבעיים. הוא, ר' יוסף, אף־על־פי שאין זה ממקצוע שלו, מוצא על פי הנסיון, שכאן בארץ־ישראל יש להם לבעלי־חיים חושים, שאין כמותם אצל בעלי־חיים בארצות סתם. המשורר האלוהי ודאי ידע מה שאמר: “בך חיה ועוף חכמו”… כי לא ביתושים בלבד ראה ר' יוסף מה שראה. ונקח את החתולים, חתולי ירושלים. כחושים החתולים בירושלים, כי אין להם מה לאכול, והיה מעשה בחתול אחד שבביתו… חתול אחד היה בביתו של ר' יוסף מקדמת דנא… עכשיו, שבתו הצעירה מתכוננת לנסוע, אין מי שישגיח, וכירסם החתול את הלחם הרך, שהכינו לשני ימים… קצף עליו ר' יוסף וענשהו, פשוט, היכה אותו, לבל יוסיף לעשות כדבר הזה. והנה עכשיו – ראה זה פלא! – החתול מכוון לבוא אל הבית, כשאין ר' יוסף בו, ומכיון שהוא מרגיש בצעדיו, בצעדי ר' יוסף, – לא, די לו גם להרגיש את ריחו מאחורי הדלת – מיד הוא מתנפל לרוץ מן הבית בכל כוחותיו… מכיון שר' יוסף פותח רק את הדלת, הרי פלוני נס ונמלט כחץ מקשת. פרדוֹכסין! ברוסיה וביתר המדינות הרי אין לחתול שום זכרון, מפני שהוא אוכל עכברים, וכאן יש גם לזה זכרון… הוא אשר אמר… ואתם אומרים:ירושלים…
*
על ירושלים דיברו גם בבית גולדמאן אשר בשכונת הסלעים. – ירושלים… מצץ גולדמאן את הנרגילה אשר הביאו לו מבית־הקפה הערבי הסמוך, מצץ ודיבר – אין על מי לסמוך בירושלים!.. הוועד הן הסכים לו, שחנוכת־בית־האולפנא תהא מיד אחר חנוכה, ועכשיו כבר חצי טבת ואין קול ואין כסף!.. הסכום שהבטיחו להכניס לו בעד החדרים שהוא נותן, בעד החדרים למעלה ה“הכנסת־אורחים” – לא הוכנס לו עד היום הזה!
הממונה האונגרי בן־שיחתו ישב, שתה תה והניע ראש לכל אשר דיבר אליו בעל־הבית על אודות הנחיצות הגדולה בבית־אולפנא חדש על ברכי התורה ועל עמודי הדת. לא יראה בנחמה אותו ממונה, אם לא ראה בעיניו שני ילדים מכולל ידוע באחד ה“גנים” של בני־החברה, של המכלים כרם ה' צבאות, של העושים ירושלים לשמה ולשריקה. שוֹמוּ שמים! שומו שמים!
בבית היה שאון. במרפסת המו והתרוצצו ילדי הבית, שלא הלכו היום בצהרים לבית־הספר שלהם, מפני שהיה ערב חג הלידה, ובאולם הסמוך ישבה הֶניה ודיברה עם חמילין בתנועות של “גראנד־דאמה”, – אשר החלה לסגל לה יותר ויותר – כי אפילו בבית הספר “יוסף הקדוש” אין ה“אדוּקאַציוֹן” (החינוך) כדרוש: אילו לימדו שם הילדים, שבבואם הביתה לא יחרישו את האזנים ככה, לא יתהוללו ככה…אה, בתי החינוך של ירושלים… קשה מנשוא…
גם אמו של גולדמאן לא היתה שבעת רצון מירושלים. היא הטילה מבט של אי־אמון על הנרגילה אשר בנה שותה, על המים המבעבעים בבקבוק־זכוכית משונה זה, על הצינור המשונה, שהזכיר לה את השפופרת הארוכה של כלי ידוע, ששימש לה כמה פעמים במצות הרופא בהיותה “עצורה”, וקיללה את הטעם של אנשי־ירושלים. אחר־כך הלכה וציוותה למזוג לו כוס קפה, התנועעה על רגליה בבית כאוז שמן, וכשראתה את השדכנית שׂתוּמת העין האחת נכנסת אליה, עיקמה את פניה בגלוי, לכסות על נחת־הרוח שבלבה מביאתה של זו, נמהרה וישבה. הגישו עוגות. השדכנית השכילה לעשות העויה של ענוה ופתחה ואמרה:
– יש לי מזל…בכל מקום שאוכלין ושותין, שם אני.
אבל אמו של גולדמאן לא נלכדה בחכה ולא נפלה תחת השפעת נועם־דבריה ומתקה של השדכנית העיוורת־למחצה. תאמר מה שתאמר, והשידוכים של ירושלים אינם מוצאים חן בעיניה, בעיני אמו של גולדמאן! כלל וכלל אינם נהירין לה… זה שבתה בירושלים חדשים רבים ועדיין לא שמעה, שיֵעשה כאן שידוך הגון! הנדוניות שבכאן… המתנות שבכאן וגם החתנים… רצונה לאמור, הבנים שבכאן… כמה הם שומעים בקול האמות! בפיאַטרה – הכל, הכל אחרת… שם קלמנ’קה בנה הצעיר… התאמינו? היה מעשה, שנסע לבוקארשט, ונתנה לו היא, אמו, מועד של חמישה־עשר יום, והוא, אחר־כך, נצרך להיות שם עוד, אבל לא העז למרות פי אמו… וחזר באותו יום… כך נוהגים שם!.. לא כבנה זה שבירושלים, שאמא אומרת לו כך, והוא אומר אחרת… ומה אתם סבורים? איזה שידוך עשה קלמנ’קה? על כל הבחורים!.. בעלה ה“גאָט־זעליגער” (המנוח) אמר לה, שצריך להשיא את קלמנ’קה אשה, מפני שהוא מתחיל להתפקר ביותר, לבזבז כסף יותר מדאי… צריך לשים חח באפו! נוּ בקיצור… זה היה נער חרוץ, חי! שלוש מאות פרנק היה משתכר ומוציא לחודש… מלבושיו, לבניו, – גרף! באַגנטורה גדולה שירת… שמע מינה, שהיה חי! כשרווק מוציא על עצמו שלוש מאות, הרי הוא יודע שהוא חי. הוא היה “בעלן” לנסוע מאה פרסאות כדי למצוא את החייט הדרוש לו. התחילו לדבר בו נכבדות… מן היותר משובחות, מן היותר יפות ועשירות! ידעו: צעיר מגוהץ – לא־יפה לא יקח. הוא ממש התחנן: אמא, איני צריך עדיין, עוד לא הגיע זמני – וזה בעת ששידכו לו בנות־מלכים… בּוּבּות מצוירות!. ומה אתן סבורות? באו והציעו את בת ר' בּריש… והאמת ניתנה להיאמר: זקנה־לא־זקנה, אבל לא מימי העלומים הראשונים, וממנו, בכל אופן, זקנה בשלוש שנים ואולי בארבע… אבל היא הרי אם: שידוך פּראקטי… לא יפת־תואר, כשאר הכלות, אבל איזו משכילה ומאיזה בית!.. ובת יחידה… אחר מאה ועשרים שנה – הכל שלה… לראשונה התחיל הוא לבכות: אמא, רחמי!.. אבל לבסוף הודה ואמר: אמא, אם את רוצה הרי אני שומע לקולך! והוא – כלום היה צריך לה? שלוש מאות היה משתכר בעצמו!.. אבל הוא ידע: אמא יודעת מה שהיא עושה.. .עשרת אלפים במזומן אינם מתגוללים בחוצות… ובת יחידה… אחר מאה ועשרים שנה – הכל שלה… והוא? על כל דורשי טובתה של המספרת מצב כמצבו של קלמנ’קה! חֶה־חֶה־חֶה, בירושלים לא יודעים מחיים כאלה שחי קלמנ’קה שלה, ברוך השם… ירושלים… גם זוהי עיר… בל ייסרה אלוהים בעד חטאת שפתיה… – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
– ירושלים!.. חזר והבקיע מתוך השאון קולו של גולדמאן – זוהי ירושלים… עצרת חמסנים.. אבל אותו, את גולדמאן, לא יחמוסו! אותו אין מרמים. בכל ימי חייו עלה לרמות אותו רק לתימני אחד. והידעתם מה שעלה לו? זה היה עוד בשבתו באחוזתו ועבד אצלו תימני אחד במרתף־הענבים והיה ממלא בכל יום סל ענבים ונושא לביתו – בגניבה. מתחת היה הגנב מניח ענבים ולמעלה סמרטוטים ולחמו, כדי שלא יכירו. אבל פעם הציץ הוא, גולדמאן, דרך חלון־המרתף, שהיה מלמעלה וראה את מעשה־התימני. רואה ואינו נראה. מה עשה? לא דיבר דבר ועשה עצמו כלא יודע. רק כיוון את השעה, נכנס ושלח את התימני באיזו שליחות. ובינתים ניגש אל הסל, הוציא את הענבים, הניח במקומם אבנים וכיסה בסמרטוטי התימני ובלחמו, כמקודם. וראה זה צחוק! בדרך לביתו פגש בתימני דנן ישמעאלי אחד ידידו, והתימני ביקש ממנו לתומו שיתכבד בענבים. ישב אתו הישמעאלי על הארץ, קיפל את רגליו מתחתיו והיה מוכן להתכבד. פתח התימני את הסל – והנה אבנים! נעלב הישמעאלי ורצה להכותו… כן יאבדו כל הגנבים… לא ממנו, מגולדמאן, לא יגנבו, רבותי!
– אבל, למשל, מיסטר גולדמאן, למשל? – התחנן הממונה מכולל אמריקה שישב כבר במקום האונגארי וגמע גמיעה אחת מן הכוס שלפניו.
– הנני אומר לכם, זה כבד מנשוא… להאמין בפילאַנתּרוֹפים שכמותכם… לא רבותי!
– אבל מה אשמתנו? – התנצל הממונה וגמע שתי גמיעות.
– הנני אומר לכם, יש דברים בגו, – לא פסק גולדמאן מלטעון עם כל מציצה.
– דהיינו? כדומה למשל? ר' יעקב!..
– אני אומר לכם: יש פניה מצדכם בדבר. ידעתיכם, פילאַנתּרופים!
– אבל איזו פניה? – חקר האמריקני באי־סבלנות.
– לעת־עתה לא אגיד, – עמד גולדמאן על דעתו.
– לא יגיד?! זה לא יפה מצד כבודו! מדוע לא יגיד? שמא היו השטרות־היחידים ל“משך”־הדירות ביד ר' זלמן?
– השטרות לא היו ביד ר' זלמן, אבל תועלת קיבל.
– איזו תועלת?
– אמרתי, כי לא אגיד. ר' זלמן נתן ור' זלמן לקח – יהי שמו מבורך. אבל שמעו מה שאני אומר לכם: זה כבד מנשוא. כבוד־ירושלים מתחלל בראש כל חוצות…
– מילא, אם אין מה להציל מפיו כל דבר־אמת…
ובקול רם:
– “ברוך אתה ה' אלוהינו מלך… העו־לם… בורא נפשות רבות וחסרונן על כל… מה שבראת… להחיות בהם נפש… כל חי”… אוי, עתים יפות!…
הממונה כילה לשתות ולטעון; אך גולדמאן עודנו יושב לפני הנרגילה והומה: ירושלים… ירושלים…
פרק ז
הדוד חיים התחיל לשמש בבית־הכנסת־האורחים, אם כי השמש מר בּאסין עוד לא נסע מירושלים (הלה היה טרוד בהכנות לדרך וכבר לא היה יכול למלא חובת משמרתו). הוא שמע לעצת יחזקאל לבלי עמוד על דעתו ולקבל את המשרה הזאת, וביחוד כשהכרח יש בדבר: בית־האולפנא החדש הן יגרש, סוף־סוף, את ר' יוסף ממעונו מלמעלה, וצריך להקדים רפואה למכה. אגב, הרי צריך יהיה גם לעזור למרים, ויחזקאל בעצמו, כשר' יוסף יֵרד למטה, יצטרך לבקש לו איזו דירה, כי אז כבר לא יהיה מקום גם בשבילו שם. מתחילה, אמנם, רצה חיים להעמיד על שלו, שגולדמאן יפרע לו את העודף של ה“משכון” (בשעת תשלום הכתובה נתן גם איזו מזומנים, וספר־התורה נשאר כנגד סכום קטן, הרבה פחות מכפי שויו), אך אחר כך ציית ליחזקאל גם בזה ונכנע. ואולם מועקה נשארה בנפשו, בנפשו של חיים. דמיונו היה לעבד כנעני, ששאב מים בכלי נקוב ונשאוֹ אל אדוניו בשארית־כוחותיו, וכשהביא – והנה הכלי ריק. בוּקה ומבוּקה! לכאורה, הן גם מקודם לא היה לאל ידו לעשות לגולדמאן עושקו כלום, כלום, במובן־הנקמה; ברם, כל זמן שלא נהיה לשמש אצלו, היתה בו, אף על פי כן, ההכרה הכהה, המטושטשה, אבל הגאה, כי הוא נושא את נפשו מלאה, כי הוא נלחם על זכותו בכל מאמצי כוחותיו, ולבסוף – הנה נתרוקן גם מזה. כשרמז לו יחזקאל בקיצור, שעליו בהכרח לקבל את השמשות, שאין מוצא אחר, התכונן הוא לשפוך לפני זה את לבו, את כל לבו, כדרכו מימים ימימה, אך פתאום, שלא כרגיל, נמצא הפעם דוקא באותו המצב של הנאלם מרוב התרגשות, ולא מפני העדר סגולת הדיבור, כי אם מפני איזה סכסוך משונה, תקיף, בלתי־מובן בתוך־התוך. לכאורה, נתאסף שם הרבה, כל־כך הרבה, ויש מה להגיד, יש הרבה מה להגיד, אבל הפה נפתח – הרף־עין – והכל נמס, נמוג והולך… נשארת המועקה.
הוא לא התהלך קודר – הוא עשה במנוחה את כל המוטל עליו, – פטור־נוּ! – אבל בו קיננה ההרגשה, כי תוחלתו נכזבה גם מבנו, גם מאחיו, גם מחצקיל, גם מבנות־אחיו – מהכל! בנו, חנוך, זה שהיה שולח לו עשרה פרנקים מדי חודש בחדשו עם מכתב, – מכתב, אמנם, לא בכתב־ידו ממש, כי אם כתוב על ידי הכתבן מצפת, וגם הוא בעצמו, אמנם, לא היה יודע לקראו, אלא שיוסף, יחיה, היה קוראו לפניו – אבל מה יש לדבר, מכתב עם עשרה פרנקים, ומדי חודש בחדשו… עכשיו – אלהים יודע מה זאת… חנוך, יחיה, כקבור הוא דומה שם בטחנתו, ומי יודע, אם הוא גם בחיים – כל ידיעה לא באה ממנו זה כבר, כבר… אולי שלושה חדשים, אם לא יותר… ואחיו? ויוסף? הנה הוא, חיים, קיווה, שבית־הספר החדש של גולדמאן, שיפָתח בקרוב, ששם ילמדו גמרא ו“שולחן ערוך”, יתקבל הוא, יוסף, למורה קבוע וקרנו תרומם בכבוד… הוא יאבד את דירתו מלמעלה, אבל תחת זאת תינתן לו האפשרות לשכור דירה הגונה, כבעל־בית הגון, ולא יצטרך ל“הכנסת־אורחים”, והכל יתחיל מחדש, ומעז יצא מתוק ולפום צערא אגרא – ככל אשר הוסיף יוסף, יחיה, בעצמו לדבר בשבוע האחרון – ולבסוף… ולבסוף… צער ממש הוא לחשוב בדבר שכזה. אבל מה לעשות – וכך הוא… אחיו, יוסף אחיו – כמעט שלא יאומן כי יסופר! – משתדל בדבר זה רק למחצה והכל בשפה רפה. והלא גם אם היה משתדל כראוי, בכל הכוחות, כמו שצריך להשתדל בירושלים, כשאדם עני רוצה להשיג איזה דבר, הלא גם אז אין בטחון גמור – אם כי יש ידים לשער בחיוב – שהיה מתקבל, שהרי רבים הקופצים, ועל אחת כמה וכמה עכשיו, שהוא כמעט שאינו רוצה בעצמו, שהוא בעצמו אומר: הן ולאו ורפיא בידו. ומה טעם? ההברה!… ההברה בבית־הספר החדש תהיה באשכנזית ובתרגום לז’ארגון. והנה תרגום לז’ארגון – הא תינח, אומר אחיו, כי אף על פי שהוא מבזה את הז’ארגון ושונאהו תכלית שנאה, לפי דבריו (פֶה!), הנה הוא גם נגד שיטת “עברית בעברית”. וזה, איפוא, אינו מעכב; אבל ההברה, ההברה האשכנזית… לא, לזו לא יסכים בשום אופן… בין מורי בית־ספר אשר כזה אין הוא יכול להימנות… הרי כמה זמן נלחם הוא בהברה הספרדית, נלחם מזוין בכל נשק החקירה והמדע, מפני שחי בטעותו וסבר, כי זו ההברה אינה הנכונה, וראיות ואסמכתות הרבה היו לו, לדעתו. ועכשיו, לאחר שעמד על האמת, לאחר שהכריע בלבו והודה, כי ההברה הספרדית היא הנכונה, עליו לבוא לבית־ספר המחזיק דוקא בהברה האשכנזית! היתכן?
– אבל, אבא, אתה הלא מלמד לתלמידיך גם עתה בהברה האשכנזית? – הקשתה עליו אסתר.
– הא? בהברה האשכנזית? לא לגמרי… בשיגרא דלישנא לא עסקינן… ותלמידים פרטיים שאני. מה שייך? ההברה הספרדית קשה עלי בדרך כלל… ושגורה בפי אחותה המקולקלת… אבל זה אינו מופת… בבית־ספר העיקר הוא השיטה… ושיטתי היא ההפך מזה… ומה שייך לאמור: שגורה בפי? בזה אין משגיחין. העיקר, בתי, היא ההכרה… כמה פעמים אמרתי לך… ההכרה, בתי, הכרת השכל – זהו העיקר, ולא הרגילוּת המוטעית…
חיים שמע, לא הבין וחשש להסכים, כי צדקה אסתר באמרה שאבא, מתוך שזקנה קפצה עליו ומתוך שזה הרבה זמן לא כיהן בתור מורה, הרי הוא, פשוט, מפחד לקבל עליו משרת מורה קבועה, בפרט להורות “מזיקי־ארץ־ישראל”… כלום אפשר באמת לחשוד בכך את יוסף? קשה היא אסתר זו… “אין כוחו של אבא עתה אלא בפה, כל תרעומותיו על שאין מספחים אותו אל אחת מכהונות־ההוראה אינן אלא מן השפה ולחוץ. הוא בעצמו אינו רוצה בזה, הוא עובר־בטל, הוא היה עצל כל ימיו”… לא, לא… שהרי אם כן – למה אינו אומר גלוי? למה יסתיר יוסף את הדברים מהם? הלא יכול היה לאמור: איני מוכשר, אי־אפשי ואיני יכול – ודי… למה יסתיר? ואף חיים הסתיר את חשדה של אסתר בלבו, ולבו לפיו לא גילה.
אסתר, מרים… מרים, אסתר… אוי, אוי… אין נחת… מכל הצדדים… אין אף קורט של נחת… גם חַצקיל… הממנו תצא נחת?… לא יאומן…
חיים יצא והתחיל לקרוא אנשים מן הרחוב לתפילת מנחה.
*
יחסה של אסתר לנסיעתה של אחותה הצעירה הלך הלוך והשתנות – משלילה לחיוב. עוד שלשום טענה: “מירקה! בת־בלי־לב! עלי לבדי אַת עוזבת את אבא? הכל עלי?” – אבל בא היום והיא כבר הסכימה, שמרים רשאית לנסוע ליפו או לחיפה ושתלמד שם איזו מלאכה ושתהיה שם אפילו למשרתת! ברובעי העיר החדשים, הנבנים שם, יש צורך במשרתות! נו, נוּ, תסע!.. ואולם אחר־כך בא היום, ולה, לאסתר, לא היה כלום אפילו נגד זה, שמרים תסע לאמריקה, להרי־חושך, ולא עוד אלא שהיא גם נכונה לתת לה להוצאות־הדרך, אם זה יספיק, כונתה, אם פקדונה הקטן, שיש לה בידי מאן־דהו, יספיק לכל הוצאות־הנסיעה, ובלבד שבכינית זו – כלומר, מרים – לא תציף את העולם במבול־דמעותיה. היא, אסתר, עבדה תמיד כחמור, תמיד, יומם ולילה, לא למענה, לא להנאת עצמה. היא תתן לה את כספה המעט להוצאות, אם לא ימָצא הדרוש ממקום אחר. תתן – אל תבכה.
מרים אמרה, שהשיירה נוסעת בשבוע זה, ששיירה שניה לא תהיה כל־כך במהרה, שהכסף של אסתר לא יספיק (זה נודע לה מפי מר באסין ויתר הנוסעים) ושמוצא אחר אין. וליפו לא תסע, ולחיפה לא תסע, ואף בבירות געלה נפשה, וגם לאמריקה, כפי שהיא רואה, לא תסע… ואז לא ישאר לה אלא לשתות סם־המוות.
אלה היו דבריה, דברי מרים, דבריה ממש; אבל קולה הצעיר דיבר, לכאורה, אחרת. בכל אופן, קולה הצעיר לא נתן בשום אופן להאמין בשטות זו, שלחך מרים הצעירה והמלאה חיים ינעם משתה־סם־המוות.
אחר־כך נזכר בין האחיות שמו של יחזקאל. הוא עבר לדירה חדשה – ולה, לאסתר, לא הגיד. שבעה פרנקים הוא משלם. במעונה של אם מר בּאסין הזקנה הוא גר עכשיו. היא במסדרון, והוא באולם.
אמו של מר באסין, זקנה קטנה, חרשה ומקומטה, גרה ביחידות, נבדלת מבנה. היא לא קיבלה ממנו שום סעד והתפרנסה מזה שהיתה מביאה בוקר־בוקר לבתי־מכּרים אחדים מנות־בשר מן האיטליז. היא היתה כולה נתונה ל“קצביה”, ל“בעלי־בתיה” ול“חלקיה” – אותם ידעה והבינה, ומלבד זאת לא ידעה ולא הבינה דבר ולא חפצה ולא יכלה להבין ולדעת. היא היתה קמה לפנות בוקר, צוררת את מעט מעותיה, – פרוטות־נחושת – מגררת את רגליה הכושלות אל השוק, עומדת באיטליז שעות ארוכות, מקבלת את “חלקיה”, באה בדין־ודברים וגם בריב את הקצבים, הרוצים להונותה, ממזרים! משם היא משרכת דרכה לבעלי־בתיה, מוסרת במטבח את ה“חלקים”, עומדת הרבה על החשבון, – מוחה אינו עובד – סומכת על היושר של עצמה ושל אחרים, מקבלת בידים רועדות את המגיע לה וצוררת גם את זה בצרורה, כצוררת מקור־חייה, שבה, לבסוף, לפני הצהרים, הביתה, מבשלת לה מעט נזיד מאיזו גריסים, אוכלת ושוכבת עד מחר בבוקר. ככה תעשה כל הימים. את בנה לא ראתה שבועות שלמים רצופים. הוא לא בא אליה והיא לא היתה הולכת אליו. בכל יום השבת ובכל שעה פנויה בחול היתה ישנה.
אסתר התרעמה. כיצד זה אין אדם מוצא לנכון להגיד, לאן הוא עובר? אבל הנה מצאה את חדרו, מצאה ובאה. מוּתר? היא אינה מפריעה? הן מי יודע את מחשבות־השני?… היא תשב. מותר?.. מותר לשבת?.. כשהיחוסים הם… נסתרים, אז… אז על כל דבר צריך לשאול: מותר או אסור? בכלל, היא לא הבינה מעולם, איך זה… איך זה נמצאים עם אדם באינטימיות יתירה, וממחרת: שלום! שלום! – ונגמר. כאילו לא היו דברים מעולם…
היא בחנה את חפץ בעיניה הבוערות־הכבויות. פניו היו כפני בעל־החי אחרי אשר ישימו עליו את העול או את האוכף. הוא הרגיש באימה, כי כל בניניו הפנימיים אשר נבנו על ידיו מיום צאתו משם, מיום הבריאו, שוב הולכים ומתמוטטים, נהרסים, נחרבים! ברגע זה לא דיבר את עצמו משפטים ברורים, על שאין בו הכוח הגדול לקום ולאמור לה: אסתר, עזביני לנפשי! ברגע זה לא נתן את עצמו בפלילים גם על שאין בו הכוח השני לקרבה כראוי, להיות צדיק ביחס אליה, זאת אומרת, להיות לה מה שהיא רוצה… ברגע זה התמלא רק מעצם העובדה, שהנה אדם בשמלת אשה מפרפר לפניו, ורחמים עלובים, רחמים מחרידים, רחמי עול ואוכף שטפו את כל קרביו ביחס אליה, ועוד יותר ביחס אליו עצמו, ה“אהוב” עליה. ה“אהוב” הדוחה. הוא – אהוב ודוחה! אלוהים! עד היכן מגיעה אומללותו של סוג ידוע מבני־אדם!
הזקנה במסדרון ישנה שנת מרמוטא. אחרי רגעי שתיקה ארוכים ומענים עשתה אסתר את התאמצותה הרגילה. עיניה נמלאו עינויי רצח והיא לחשה ורטטה:
– נוּ… הבה יד!
וכרגע התלקחה, התלקחה נוראות. גם משרידי־קשי־ההתאמצות, גם מרגע־הפקפוק, גם מהיד המזיעה, הנתונה.
– אתה מפחד מפני החיים… – רטטה – היכּלם!
– אני פחדן… מאז… תמיד פחדן…
– פחדן?.. על עצמך אתה אומר?
– אם זוהי אמת…
– ובכן, למה?
– מה למה?
– כך… למה אתה?..
– כך…
– אתה עושה טובות לי… רק לא טובות!…
– טובות?.. איזו טובות?… וכי נעלה אני עליך?.. הרי להפך…
היא התאנחה עמוקות והתחילה ללחוש דברים, שבפיה לא היה להם, לכאורה, כל שחר. היא יודעת… הוא רקוב… רקוב כולו… אין אהבה בלבו… רק תאוה… הוא אינו בגדר האהבה… רק כך… היא באה – ולא איכפת לו… “קרובה”… כך… לכל עלמה שהיתה ניגשת אליו היה מתייחס כך…
היא נשתתקה וחיכתה. מענה של הן על הדילמא שלה לא היה מצער אותה; להפך, הוא אולי היה מרכך את הכאב הנגלד, את הכאב מאז, את הכאב בן עשר ובן חמש־עשרה השנים, על שהם, הגברים, אינם חושבים אותה לעלמה, לאשה, אינם מתאווים לה… הנה זה מתנהג אתה כמו שהיה מתנהג עם כל עלמה… ליותר מזה אין הוא מוכשר… אבל הוא מתאווה לה… ואולם חפץ ידע, כי מענה שכזה, אם לא היה מצער אותה, על כל פנים לא היה נותן לה גם סיפוק. האדם רוצה בהיותר־טוב, בהיותר־מתוק; הוא לעולם אינו מסתפק במועט. היא, בגמגומי חקירותיה ושאלותיה, ודאי נתכוונה ושאפה לשמוע הערה שלילית, “לא” באל"ף גדולה, ומי יודע, אולי לא הערת “לא” בלבד, כי אם גם שבועה, שבועה קדושה ונאמנה לעד, שאין זו רק תאוה חס ושלום! שאין זה “יחס של כך”, חס וחלילה! אלא שאהבה היא, אַהבה גמורה, אהבה גדולה, שהוא אוהב אותה, אוהב באמת, ושרק אותה הוא אוהב, רק אותה.
אללי! בו לא קם הרוח להגיד לה דבר – לא כחפצה ולא לא־כחפצה. הוא רק ראה שהאומללה הזאת – ברגע זה, בכל אופן – אוהבת אותו, אותו, דוקא אותו, אותו ולא אחר, כי אין אִתה אחר, ודוקא היא אוהבת, היא ולא אחרת. בשבילו אין אחרת. טוב היה אלמלא היתה זו. אבל כך הוא הדבר. זו אוהבת אותו – ובאמת. בלי כל חכמות, בכאב, ברעל, בעצבים, במשטמה היא אוהבת אותו – אבל באמת, בלי כל חשבונות צדדיים, בדם־התמצית, בשארית־הכוח, במיעוט חלבה ודמה, ברזון בשרה השחוף, בשארית החיוניות שבה…
והוא, כבאותו יום־היציאה, נתרכך פתאום מאד, ומה שנדמה לו לפני רגע לזר, לנמנע, לבלתי־אפשרי, נעשה פתאום, ברגע אחד, לא רק אפשרי, כי אם גם פשוט, בלתי־תמוה, הכרח… ברגע זה נעשה הוא כולו לב, כולו הרגשה, כולו חמלה – הכל נשכח – וכל התחומין ניטשטשו. כל התחומין – בלי איזה יוצא מן הכלל. הוא אימץ אותה בזרועות רפות, שמע את דפיקות לוח־לבה החלק, העתיר לה על שערותיה נשיקות לוחשות, דוממות, צורבות, תכופות. היא הוציאה מיד גניחה נוראה והתלכדה בו בהשכחה עצמית גמורה. רגעים ממושכים לא הרפתה ממנו, אבודת־עשתונות, העניקה ללחייו, לערפו ולשפתיו נשיקות, נשיקות – ונשיכות, נשיכות־דם בסופן של הנשיקות… גיהקה… דבר־מה נתקלקל במלבושה; כפתור באחורי אפודה ניתק, נקרע… חזה כאילו נשם נשימות אחרונות – והגלים הקטנים, שלא באו על החוף, כאילו עילעו דם… ריח רע, ריח בליה וקיבות מקולקלות, התחיל נודף מן הפיות ומן הגופים. וכשבאה העיפות גם מצדה, נעצבה מאד. שעה ארוכה אחר־כך לא מצאה כל ענין לענות בו. ולפני לכתה לחשה: מה היתה זאת? מה היה פירושן של הנשיקות הללו?
*
אחר הדברים האלה התחילה לבוא אליו ערב־ערב; עם מליצות־חידות, עם דברי חיבה ופיוסים, עם הקטנת השם. בלכתה ממנו יש שהיא רוצה לבכות ויש שהיא רוצה לשחוק, לרקוד מרגש־גיל. מדוע זה? והוי, הוי, כמה כמהה לו נפשה כל היום, כל הזמן שהוא יושב בבית גולדמאן ועובד. היא יושבת שם מעבר לכותל ועובדת, אבל מחשבותיה ישאוה הלאה, הלאה, מעבר לעבודה הנתעבה. היא הוגה רק בו, בו. הוא יש שניסה גם להיות קשה:
– אסתר! אני איני יכול להיות בשבילך מה שהיה בשביל אחר. את מבינה?
– בוודאי! בוודאי! איש אינו יכול להיות בשבילי מה שאתה בשבילי.
אין עצה! היא מהפכת את דבריו – ואולי גם שלא במתכוון. היא אינה יכולה אחרת. מי יחדור לעומק־לבה להפוך שם מה שטעון היפוך! היא אינה יכולה להבין כל הדרוש ולא תבין לעולם, אמור נואש, חפץ! היוואש מהגיד לה את הכל!
הוא הסב את השיחות לעבר אחר, אבל היא חזרה והתחילה בשלה. אז קימט את מצחו והביע בטון מיוחד, שיש בו בירור יותר מדברים, אל מה הוא מתכוון באמרו, שהוא אינו יכול להיות בשבילה מה שהיא רוצה ומחכה ממנו. הוא אינו יודע, מה היתה הרגשתה העצמית, אילו נתאחדה אתו. חושב הוא – לא מאמין הוא – שזו היתה גרועה, שהיא לא היתה מוצאת אושר אצלו; אבל מה שנוגע לו, הנה הוא בטוח, שהוא ירגיש תמיד, כי אסון הוא בשבילה, כי לקרבן הוקרבה לו, כי גם עם תלין ועם חולה־נכפה היתה היא יותר מאושרת… היא כבר תסבול מזה, שלו יִדָמה תמיד– ושכך יִדָמה לו, בזה הוא בטוח – שהוא נתן לה את עצמו, רק את עצמו, רצונו לאמור, איש… איש… ש… ש… שנשבר בגוף ובנפש… וש… ש… שהיה פעם בבית־אוסף ל… חולים ממין ידוע… ושהוא עלול לבוא… לבוא לשם… לשוב לשם… באופן שכל ימי הבריאות והאושר הללו ימָחו ויהיו כלא היו. הן גלגל הוא החוזר בעולם…
עיני אסתר נתרחבו ונמלאו חרדות. בדברו את הדברים האלה אכן היה בעיניה כמיועד לשוב לשם. מַניַק!.. מחזות מחצי־השנה בעבר הקרוב הָחיו בדמיונה, בנות־קול ממוֹנוֹלוגיו אז התחילו מצלצלות באזניה – וחלחלה באה גם לתוכה. אבל, בכל זאת, לא רצתה ולא יכלה להרפות ממנו. היתה כאן איזו הרגשה, שניצחה גם את החלחלה.
– מה אתה מדבר, מה אתה מדבר, יחזקאל’ה… מה אתה מירא אותי… אני איני פחדנית… אני יודעת רק, כי בלעדיך אין לי חיים…
וכך היתה מוסיפה והולכת לדבר באזניו עד חצות דברי אהבה, לפעמים גם ממה שדיבר לה, אולי, במקרה מי־שהוא מן החברים לפני עשר, לפני חמש־עשרה שנה – והיא ברחה מפניהם ומיאנה לשמוע… עכשיו, ברגעי הרעדה האלה, היתה נזכרת בהם מבלי משים ומפליטה אותם כמו שהם, מבלי חוש, כמה אינם מתאימים למצב המקום ולרגשותיהם…
– כל היום, כל יום־העבודה הארוך, אני הוגה בך, רק בך, יחזקאל’ה. ואתה?
– אבל, אולי, אסתר, נדבר קצת על ענינים אחרים… – מנסה הוא שנית.
– נוּ, נוּ… איני שומעת, איני שומעת… לי אין ענינים אחרים… די לי בענינים אחרים… אני לא אעשה כאשר תעשינה העלמות האידיאליסטיות, המדברות על אידיאלים ומתכוונות לאחרת… אני – אין אחת בפה ואחת בלב נהוג אצלי… ודברים בעלמא דיברתי דיי בעולמי.
– ובכן… כן…
– כן!.. לא כלום… שב מעט עמדי, שב אתי,יחזקאל’ה, מה אתה ירא? אינך אוהב אותי? ואני אוהבת אותך… ואתה? נוּ, מעט…
– אני איני אוהב שום איש… אפילו את אביך איני אוהב… ובכלל, גם אילו אהבתי… אני אדם חולה… ממני צריך להתרחק… עצבנות היא, עצבנות… איזה בעל אני?
– אבל מה איכפת לו! – היא אינה פוסקת מהתרפק עליו, כאילו גם לא שמעה את משפטו האחרון – מה הוא דואג, שהיא תעשה עסק רע? שהיא תטעה במקח? שהיא תקח פחות ממנו? היא נכונה לכל! היא אינה סוחרת, היא אינה בעלת חשבון. או שמא "כתובה גדולה " היא דורשת ממנו? היא אינה דורשת ממנו כל “כתובה”… הם יתחילו חיים אחרים… וכי טוב כך כמו שהוא חי? היא יודעת הכל –
– כן? הכל? – – –
– הלא חיי כלב הוא חי, – היא מסיבה את הענין להיותר טפל – יראה־נא את חדרו… איזה רפש, איזה אי־סדר… איזו תקרה… הלא אף כסא לשבת אין לו… היא תהיה לטובה על ידו… היא תשרת אותו…
– אבל, אסתר’קה, אַת שוכחת…
– אל ידבר, אל ידבר… היא אינה שומעת דבר מכל אשר ידבר… אינה שומעת! יגיד, יגיד, יגיד את האמת: את מי הוא אוהב? מי היא? את מי ישא? מי?… אחותה לא תינשא לו!.. יֵדע זאת… כן, היא יודעת, היא יודעת; כן, כן, היא יודעת: חולה הוא בשבילה, רק בשבילה, בשביל אסתר… בשבילה – לא… לכן ידע לו, שהיא לא תינשא לו… היא לא תרצה בו, “רחימא”… עיניה נשואות לצד אחר… את חמילין היא אוהבת… שומע הוא? את חמילין…
*
פלצות היתה לו לחפץ לשמוע את הדבר יוצא מפי איש, אבל חדשה לא היתה זו בשבילו. הוא ידָעה עוד טרם נודעה לאסתר. כן, מרים נתאהבה בחמילין, נתאהבה – ניקוד על “נתאהבה”. זו לא היתה אהבה, כי אם התאהבות – לא יותר, אבל גם לא פחות. מרים, כמדומה, מוכשרה גם לאהבה; היא לא רק אשה – היא בעלת אופי; ואולם כאן היתה רק התאהבות, תסיסה, מין גירוי־עצבים, מין ערב־היפּנוז. חלומותיה על אודות עתידה, על אודות לימודיה, על אודות “רשות־עצמה” ועל אודות כל הדברים, שהאדם חולם עליהם בימי שחרותו ושמות אין להם – החלומות האלה לא נקשרו את שמו של חמילין; אלה היו לחוד, וחמילין – לחוד; אך חמילין, אפשר, כנגד כולם. גם ב“אהבתה” של אחותה הבכירה חסר “שכל־הישר”, גם זו לא חשבה על יכלתו של ה“נושא” שלה לבנות לה בית ולהספיק לה תמיד את צרכיה ככלות כוחותיה לעבוד (וכוחותיה לעבוד הן הלכו וכלו מיום ליום); אבל, איך שיהיה, ולנסים, למצער, לא חיכתה; נושא־אהבתה, למצער, הרי לא היה מרום ממנה, ואם תמצא לאמור, נחות־דרגא ממנה, איש נושע מבית־הישע, אדם מן הדיוטה היותר תחתונה… בעוד שזו ידעה, ידעה, כי אינה כלום לגבי הד“ר חמילין הנהדר – והלאה כל צל של תוחלת! ואולם היא הנותנת. כלום היא חושבת על איזה דבר? כלום היא מצפה, שהוא… שהוא… ישאנה? הלא אינה משוגעה! הוא רק מוצא חן בעיניה בתור קואַלר. אמת, אסתר צודקת: יש לה די צרות מלבד מחשבות שכמו אלה; והאם יש לה פנאי לחשוב בכמו אלה? אבל המלה “קוַאלר” פרשׂה עליה כמו רשת מעת ששמעה אותה ביחס לחמילין מפי חברתה, בת בעל המלון “הראל”, חברתה זו, שרק בעת האחרונה נעשתה לחברתה… “קוַאלר” – מה פירושה הנכון של מלה זו, אשר בשנות־שבתה בירושלים, לא הרבתה לשמוע אותה? היא, מרים, הלא היא כמעט בת־ירושלים, וקואַלרים גדולים לא ראתה הרבה בימי חייה, ואפילו מה זאת קוַאלר בבירור אפשר שאינה יודעת (לא כן חברתה, שזה לא כבר באה מפולין, וידיעותיה בענינים אלה גדולות מאד), אבל המלה הזאת נעימה לה משום מה… על שניאורסון התחילה לחשוב בעת האחרונה בביטול: גם זה קואַלר… ולכאורה, הרי גם הוא בא משם, מן העולם הגדול… מאותו העולם, שמי יודע את כל טיב הקואלרים שלו… אותם הקואַלרים, המלווים את גבירותיהם שלובי־זרוע לאופּירה (אופירה – גם על זה דיברה לא פעם עם חברתה)… וגם כאן ראתה אי־אלה פעמים איזה מפקידי ה”אַליאַנס" או מן הנוצרים האירופאים עושים כך בשובם הביתה מ“ביקור”… אבל לא, לא! רק לו, לחמילין, יאה השם קואַלר…
לא לא! הִתָּכן לא יתכן! היא לא חשבה על חמילין כעל אפשרות של בעל לה בזמן מן הזמנים – חס וחלילה! בשום אופן ואופן לא! מה אתם מדברים? הוא ישים אליה לב? מה היא, צעירה עניה ונבערה, נגדו? מדעתה עוד לא יצאה!.. ובכל זאת, מי יודע… – חשב חפץ – אפשר יש בה, אף על פי כן, מעין תקות השחוף, הבטוח במותו, שהרופא המפורסם והמובהק, אשר הוא, השחוף, מאמין בו כבאלוהים, אמר לו, אמר לאחד ממקורביו, בפירוש: "שבועות אחדים, ידידי… לכל היותר "… ואחרי כל זאת, ולמרות כל זאת, הוא מקווה, לא, הוא בטוח, כי עוד חיה יחיה, כי עוד ירחים ושנים חיה יחיה…
היא חיבלה תחבולות ורקמה מזימות וביקשה אפשרויות שונות לעשות את דרכה לאמריקה, ובלבה חשבה: ליפו, ומשם לבירוּת… גם בבירוּת תוכל להסתדר… שם, שמעה, יש מוסדות, שמקבלים בהם נערות ללמדן להיות אחיות רחמניות… היא גילגלה שיחות דמיוניות עם חברתה על החיים בחוץ־לארץ, ומוחה היה מלא צורות ושמות של חברתה זו (שהיא יפה ממנה וקרובה יותר אליו, באשר הוא מתאכסן במלונם) ושל הרבה נשים אחרות, מכירות ובלתי־מכירות, מכאן וממקומות אחרים, ורעיון אחד, בעיקר, ניקר שם: את מי מהן יוכל הוא לישא? האינסטינקט שלה, ציפיתה המרוכזה ועוף־השמים הגידו לה, כי אין הדבר מופרך כלל, כמו שנדמה לה לרוב, כי חמילין, שגם הוא כבר אינו בחור, יאות, למרות כל השכלתו וערכו הרב, לאמור “אשתי!” להגרושה השמנה, שכסף־תועפות לה (לא לחינם, ודאי, הפכה זו את הבית לאולם של תפירה!), אבל אף־על־פי־כן נדמה לה כמעט תמיד, שהדבר מופרך, ולא האמינה, ולא האמינה… וכשהיתה מביאה אוכל לאסתר, העובדת בבית־גולדמאן (מרת גולדמאן שינתה מן הנהוג, שהתופרת שכירת היום מזונותיה על בעלת הבית), והיתה שומעת את קול חמילין המשוחח עם “כלתו” עולה מן החדר השני, מיד היו פניה, פניה של מרים, מקבלים מבלי משים אותה ההבעה ה“טובה” של אשה בפני גבר במעמד־צרתה, הנלחמת בה ביפי־האברים ובעשירות, ועליה לנצחה בעֶדנה, באינטלקט וברגשות נאצלים…
כן, מרים לא חיכתה, לכאורה, לשום דבר, אבל די היה לה להביט על חמילין ממרחק, כדי שלבה ידפוק בה כלב־הרוצח, ולא עוד אלא שהדפיקה תהא רצויה לה עד מאד. היא ישבה במסיבתו בחזון. היא ראתה בחלום את רגליו הזקופות, את סנטרו השקוף, המצוחצח, את שפתיו המביעות שובע ועזות, את נחיריו הרחבים, הבטוחים. " מה לנחירים ולבטחה?" – שאל אותה בעל־החלום זרוֹת. היא לא ידעה מה לענות, היא גם לא הבינה פירושן של מלות־השאלה, אבל נחיריו בטוחים היו בעיניה גם בהקיץ (ואז היתה מוסיפה לחלום: הם שניהם בקאהירה… ביום חמסין… היא הולכת אתו יחפה על מרצפת האבנים הלוהטות… – – –). אילו היתה שואלת את עצמה, מה צבע עיניו, לא היתה יודעת לענות דבר, אבל היא לא שאלה ולא חשבה על זה. היא רק ציפתה בבואה לבית־גולדמאן, שהוא יעבור, יעכּב אותה פתאום לרגע וידבר אתה, ישאל אותה דבר־מה… והיו גם ימים, שבהם אי־אפשר היה לאמור, שהיא חולת אהבה, עם כל הכאב והעונג שבאהבת עלמות צעירות. לא. כאבה אז, בימים כאלה, לא היה אפילו של מחלה ממש, כי אם של מי שהרכיבו לו מחלה שלא בידיעתו, של מי שזרקו לדמו איזה נסיוב כדי למלטהו מן המחלה האמיתית, כדי שלא ידבק במחלה האמיתית ומתהלכת. ויש גם שבמידה ידועה היתה היא כבריא בשעת המגפה, בעת שאין האדם בטוח, שהמחלה המידבקת כבר לא דבקה גם בו, והרי הוא מתהלך כנדון למיתה. האויר מלא בּאַצילים… האויר מסביב למרים היה מלא באַצילי־התאהבות ביחס לד"ר חמילין, שבא מחוץ־לארץ, והיא נפלה רק תחת ההשפעה הכללית, אבל במידה חזקה מאד… פעם אחת חלמה, שהשיאתה חברתה, בת בעל המלון “הראל”, להתגנב לחדרו בעת שהוא לא היה שם… לגנוב את המפתח… היא נכנסה בחשאי… לבה רעד: מה תגיד לו ומה תענה, כשיבוא הוא פתאום? אבל היא רצתה שיבוא… היא עמדה והסתכלה בצווארונים, בעניבות, שהתגוללו על החלון… ומיד נתבלבלה ויצאה… כך חלמה… וממחרת, כשסיפרה לה חברתה לתומה, – בהקיץ – כי “חתנה” שלה מניח בשבילה פתקאות תחת הכר, בלכתו בבוקר מן המלון (חתנה של חברתה התאכסן המלון), למען תמצא אותן בסדרה את מיטתו, החליטה היא, מרים, להשכים אף היא ממחרת בבוקר ולראות… מה? ואמנם, בבוקר שלמחרתו שהתה הרבה כסהרורית בהצעתם ובסידורם של הדרגשים שבבית־אביה, כאילו היתה בודקת מבלי משים, שמא תמצא שם באיזה מקום איזו פתקא ממנו – – – באיזה אופן? – – – חמילין בעצמו, אילו ידע את העובדה המטושטשה הזאת, היה, בתור רופא לעתיד, ודאי אומר: "העצבנות של דורנו… ובפרט העצבנות הסֶכּסוּאַלית… עד לידי פּאתוֹלוגיה מגיעים אצלם הדברים "
פרק ח
בחמשה־עשר בשבט לפנות ערב הניח חיים השמש את יחזקאל למלא מקומו לשעה בבית־הכנסת־האורחים, ובעצמו הלך לפוסטה התורכית לשאול למכתב מבנו.
– חנוך, יחיה, שולח מכתביו דרך צפת, – הסביר – אין לו דרך אחרת חוץ מצפת. ומצפת אין לקבל אלא על ידי הפוסטה התורכית.
יחזקאל קיבל את אשר הוטל עליו, וכשנכנס למשרתו הפרוֹביזוֹרית קם וישב על מפתן האכסדרה הצרה שלפני הפרוזדור. ר' יוסף ירד וישב על ידו בדיבור. – חנוך! בן־חיים!… הוא, ר' יוסף, כמעט שאינו מכיר אותו… רק את מכתביו של פלוני לאביו – רצה לאמור, לחיים – קרא במשך שנים אחדות… אבל אם גם נסכים ונודה להפתגם הידוע – מובא בהרבה ספרי השכלה – ש“הסגנון הוא האדם”, אין להוציא מזה כלום בנדון שלפנינו, מאחר שהמכתבים לא נכתבו בידו של חנוך ממש, ש… – בינינו לבין עצמנו – שאינו כתבא רבא… כי אם על ידי סופר אחד בצפת… ואולם, איך שיהיה, חנוך זה לא התהלך את האלוהים… כך, כך… בן ששכח לגמרי את אביו, שכח כאשר לא ישָכח… כאשר לא יֵעשה…
הדובר באותה שעה היה התגלמותה של התביעה המוסרית. ומחנוך, מבן־אחיו, עבר לאט־לאט אל עצמו ואל בשרו. “אֵלַי כתיב”. וכונתו לבתו, למרים. מדרש אחד יש… על בנות־ירושלים… בעלות־נוי היו… וכשהיו השונאים מקיפים את העיר, היתה כל אחת מהן אומרת: הלואי שתּילכד ירושלים… יראני דוכס ויקחני… ואבוא לידי גאולה… לשון־המדרש ממש… צר היה להן בבית־אביהן… ירושלים בעצמה – גם כן לא כלום… כל הגאולה היא בדוכס ובאיפרכס… בפחות מזה לא סגי להן… והדוכס של היום הוא אצלן – ביחס המושאל – אמריקה… רק לאמריקה… לאמריקה…
– לאמריקה? – התעכב על ידם אחד מן היהודים העוברים לתומם ברחוב,יהודי שאתמול התפלל כאן מנחה והיום היה כתועה וכמחפש איזה דבר – גם לכם נחוץ לאמריקה?… הנה אני מבקש את הקוֹנטוֹרה לממכר־כרטיסים… הייתי היום שנית אצל הקונסול, אבל לא פעלתי כלום… לרוסיה, הוא אומר, יחזירני, אם אני רוצה… בדרך־המלך… אבל לסייע לי לנסוע לאמריקה אינו רוצה… ואמרו לי, שבקוֹנטוֹרה… ואני מסתובב זה שעה… ואין מי שיראה לי את הדרך…
– מפה יראו לו את הדרך! – ענה ר' יוסף ברוגזה וכמעט שלא שמע מה שדיבר אליו היהודי – פה אין מקום בשביל חדשים… גם לי יראו את הדרך בקרוב מהעליה… כך, כך… שם יעשו בקרוב הכנות לפתיחת בית־הספר שלהם… לשם יעבירו גם את ה“מנין”… ולשם יכניסו גם את ספר־התורה של חיים… פרדוֹכסין!
היהודי העובר הביט כמשתומם אל ר' יוסף ולא הבין מה זה סח. הוא, היהודי העובר, אינו רוצה כלל לתפוס מקום. פה “הכנסת־אורחים” ו“מנין”,– הוא רואה. אתמול התפלל כאן מנחה – אבל הוא אינו מבקש לינה כלל. הוא מתאכסן בהוטל “הראל” ומשלם טבין ותקילין. את העור פושטים שם. הוא שואל להדרך – להדרך אל הקוֹנטוֹרה. זר הוא פה בירושלים. משוט בארץ בא. היה במושבות, בגליל, בטבריה, ואפילו בצפת. היום בבוקר היה בלשכה, בביוּרוֹ, נוּ – באינפוֹרמאַציה. נוּ, מה יש לדבר… הוא רואה, שלחינם היתה כל טרחתו… ועל כן הוא מבקש את הקונטורה לממכר־כרטיסים…
ר' יוסף עמד, סוף־סוף, על טעותו, אבל לא רצה לוותר בנקל והמשיך ברגזנות של תלמיד־חכם:
– ולמה בא? מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר?
אלא שברגע השני נתרכך והוסיף:
– ישב־נא, ר' יהודי, ונשוחח מעט… לי יש המצאה… על הפסוק " ויצא יעקב מבאר־שבע וילך חרנה "… ואמרתי, שהפירוש הוא –
ואולם היהודי שיסעו במענה־דברים. פירוש של פסוק הוא, אמנם, אוהב לשמוע… הוא בעצמו אינו עם־הארץ, תודה לאל. אבל עתה, לדאבונו, אין לו פנאי. לישב אין לו פנאי. הוא ירא, שמא יסגרו את הקוֹנטוֹרה… ולמה בא? מן המלון בא… כלומר, הוא היה בלשכה… במלון יעצו לו ללכת שמה… שם נותנים עצות… והוא עוד מביתו פנה אל הלשכה, לאודיסה פנה, ויעצו לו, שיסע ושיפנה פה אל הלשכה…
– אי, – קרא ר' יוסף שוב בקוצר־רוח ובקפדנות – לא זה שאל. מחוץ־לארץ למה בא? מאין יהודי?
מאין? מרוסיה היהודי, מרוסיה. כמובן מרוסיה. אלא מהיכן יש לו להיות? ואולם יסלחו לו, אם יאמר, ש“מאין?” – זוהי שאלה של שוטר: “אַטקוּדאבוֹ?” ומעת שיצא מרוסיה לא שמע את השאלה הזאת ואינו רוצה לשמעה. משמעה בלבד נעשה בשרו חידודין. ואולם כששואלים, צריך לענות, והוא מרוסיה, מרוסיה הוא. ולמה בא? אינו יודע למה בא, ומי יתן באמת ולא היה בא, אבל מה היה לו לעשות? הלא צריך לנסוע. בא הקץ על היהודים ברוסיה, הקץ ממש. גוזלים את פרוסת הלחם מן הפה, שבת המסחר בשביל היהודים, אין אפשרות יותר לשבת שם, “אין תקוה להשיג לאיזה מטרה”, כמו שכתב בלשון־הקודש בעת שפנה אל הלשכה באודיסה. הנה טופס אחד של המכתב אתו, והוא יכול להראות…
הדובר עשה תנועה רגעית לרדת לכיסו, אבל העיף מבט על ר' יוסף, נמלך משום מה והמשיך בעל־פה. במלון יש עוד יהודים כמוהו, שבאו לתור את הארץ, ובסכומים גדולים ממנו, אבל הוא אינו דומה להם. הם נשלחו מחברות, והם רואים הכל בעינים אחרות, בעוד שהוא בא בשם עצמו ורואה הכל ברור. בשם עצמו ובני ביתו הוא בא, משול לאותו מגיד, שחזר בעיירות לאסוף ל“הכנסת כלה” – בתו הוא בגרה… הא־הא־הא, מה המשל בעיניכם? לא, בשבילו אין זה משחק! הוא גם כן “משולח” – שליחם של בני ביתו. הוא אינו בגפו. הלום, אמנם, בא בלי בני משפחתו, אך שם מטופל הוא, ברוך השם, בבנים, זכרים ונקבות. יש לו, ברוך השם, בחורים מגודלים, בנות בוגרות, מוכנים לכל, לכל קושי, לעבודות פרך. ודאי! בעת הראשונה קשה בכל מקום, וצריך להיות מוכן לסבול, הוא מבין!… והאמת היא, שהילדים חפצו לאמריקה, אבל הוא, האב, לא הניחם. הוא אמר: בגויים אין מחסור לעולם. לנסוע לאמריקה ולהיות לגויים – לא יאחרו לעולם. וגם הוא, כפי שרואים, מוכשר לכל עסק. והיה כל רעיונו תמיד: ארץ־ישראל, ורק ארץ־ישראל. אלא שבהיות שהקאפיטאל שלו אינו גדול, פנו לאודיסה בשאלה, אם לא יתנו לו קוֹלוֹניה, וכתבו לו, שאף על פי שהקפיטאל שלו אינו גדול, מכל מקום כשיהיה בארץ־ישראל, יפנה אל הלשכה. ובא הלום לפני שבועות אחדים לראות. אולי יקרה ה' לפניו איזו חתיכת אדמה. שם אצלם אומרים, שכאן יש חברות, שנותנות אדמה –
– אולי לקבורה, – רטן ר' יוסף גסות, שלא כדרכו – נו, ומה הסוף? מה אמרו לו בלשכה?
– מה יאמרו שם?… לא אמרו כלום…
– אף על פי כן…
– אמרו, שאם אבוא עם כל משפחתי ונתיישב בכפר וכולנו נלך לעבוד, לא נמות ברעב…
– נוּ?
– נוּ!.. תכלית יפה… בתשובה כזו יכול אוכל להיראות בפני בני ביתי – אין מה לדבר!.. לעבוד כשוָרים אצל אחרים הלא יוכלו גם באמריקה. ואיזו תכלית יש בדבר? שיהודי ילך לעבוד על פת־לחם? באמריקה, אומרים, עובדים. אבל, ראשית, חוסכים איזו מאות דולרים, ואולי גם אלפים, והשנית, עובדים רק בשנים הראשונות אצל אחרים, ואחר־כך כל אחד עושה עסק לעצמו… שאלו אפילו את השמש דפה ויגיד לכם… הוא היה באמריקה ואני דיברתי אתו… בוודאי! מי זה היהודי, שאינו רוצה בארץ־ישראל, ארץ־אבותינו, כמו שכתבתי להחברה באודיסה…
הפעם לא ניסה היהודי להוציא את המכתב והמשיך דיבורו. נפש כל יהודי קשורה בארץ־ישראל, אבל מלבד התועלת שהוא רוצה להביא לישוב־ארץ־ישראל, הוא רוצה להצליח גם בשביל עצמו, ורעיונו הוא, שיש הבדל גדול, אם האדם עובד על האדמה הנתונה לו לצמיתות, או שהוא עובד אצל אחרים ואחרים אפיטרופסים לו. האם לא כן? דעתו הוא כן היא!.. וילדיו לא ילכו לעבוד פה – על זה אין מה לדבר. כי השכר קטן, לא כמו באמריקה. והם אינם רגילים בעבודת האדמה. גם בניו גם בנותיו התלמדו עד עכשיו, ברוך השם, ומהמורים היותר טובים שבעיירה שכר להם. כבני בעל־בית נתחנכו בניו, ברוך השם. ובאמריקה, בפיטסבורג, הנה יש לו קרוב, והוא שם בעל־קריאה ומסדר־קידוּשין ובניו לומדים באסכולה דשם ומהרה יקבלו תעודה אנגלית!.. מה שנוגע לבניו הוא, הרוצים לנסוע לקרובם, הנה בנו הבכור עמד בשנה שעברה לפקודי הצבא, בנו השני צריך לעמוד בשנה הבאה. שלוש בנותיו יודעות גם כן היטב לקרוא ולכתוב “רוּס”, לרקום ולתפור. ויש לו גם ילדים קטנים, שצריכים לבית־ספר. ואיזה בית־ספר יכול להיות בכפר? והיאך יוכל להתיישב שם? בלשכה שבאודיסה אמרו לו, שפה בתי־ספר טובים, אבל הוא, היהודי, אינו מאמין. וילדים צריך ללמד. ילדיו הגדולים לא למדו הרבה, לא רצו, והוא רואה עכשיו בעליל, כמה זה לא טוב. והקפּיטאל שלו אינו גדול, ועסקים פה קשה לעשות. לחַזר עם סחורה בכפרי הערביים אי־אפשר, גם אילו היה לומד מעט את השפה במהרה (הוא מסגל לו שפה על נקלה). כך אמרו לו, והוא גם רואה זאת בעצמו. כלום לעצותיהם הוא צריך? עוד ביום הראשון ראה, שכאן אי־אפשר לעשות עסקים עם הגויים. פה לא רוסיה. גם את החיים של היהודים במושבות כבר הספיק לראות. כך… יש שחיים דוקא חיים יפים, בעל־הבתיים… אבל לא כל אחד זוכה. ובפרט עתה קשה לבוא לאיזו תכלית; עתה כבר אין בּארוֹן… מי שחטף חטף, אבל עתה, וי, פסקה החטיפה… והגם שיאָמר: לא יעשה השכל מה שיעשה הזמן, אבל רעיונו הוא, שגם בלי שכל אי־אפשר, כך היא דעתו! ומה השכל, מה התכלית כאן? לחלות בקדחת?.. בנודו עכשיו שבועות אחדים בארץ ראה צרות, שיכולות להספיק גם לחדשים הרבה… הנה גם בצפת היה עד־ראיה לעובדה אחת.
והיהודי סיפר את העובדה הצפתית, או יותר נכון: את העובדה מקרבת צפת. וזה הדבר: מהלך חצי יום מצפת יש טחנה אחת של רוח. הוא לא היה שם, אבל כך אמרו לו. הטחנה היא של ערבי, ושם עבד יהודי אחד יחידי, יהודי חולני. החדשים האחרונים היו עונה של חוסר־עבודה והטחנה יש שהיתה עזובה מכל במשך חצאי שבועות. אין עובר ואין שב, אין יוצא ואין בא. כך סיפרו לו בצפת. ושמעו את סוף הסיפור: פעם חלה היהודי העובד בטחנה. יש אומרים: השרב היכה אותו (אומרים, בארץ־ישראל אין חורף, אבל זה לא נכון: הנה חורף… וחבל שלא לקח אתו את אדרתו החמה השניה… אבל כשהשמש מכה בראש, אפשר למות מזה גם בחורף – כך שמע). ויש אומרים: בעשב רע הרעיל את גופו, ויש אומרים: מים רעים שתה וקדח פתאום ונפל לארץ ולא היה מי שיקימוֹ. איש לא היה אתו. וכך שכב ארבעה ימים על רצפת הטחנה, עד שבא במקרה גוי אחד לטחון ומצאהו בכך. הטעינו הגוי על עגלתו והביאוֹ לצפת. אבל במאוחר. השיבו לו את רוחו, אבל רק ליום אחד. ועכשיו מנוחתו בבית־מועד לכל חי בצפת. “חַלס!”, כמו שאומרים פה. הוא, היהודי האורח, בהיות בצפת, היה כמעט עד־ראיה לכל המזמור הזה, מפני שביום שהלך להתרפא – הוא כבר ביקר בבית־הרופא בצפת, כי חש שם בגרונו – היה הרופא עסוק בגוסס – –
על שפתי היהודי, שנשתתק, נשאר מרפרף אותו הגיחוך הקל, הבלתי־נראה כמעט, העולה תמיד, כמו להכעיס, בשעה שאדם מספר לאחרים על איזו צרה זרה לו. ר' יוסף נתעורר.
– שמע־נא – פנה ליחזקאל – הטחנה, שחנוך עובד שם, אינה סמוכה לצפת?
– וכי מה? – נתבלבל במקצת היהודי המספר – שמא “קרוב”? הלא כל ישראל קרובים… אז צר לו על שהיה הוא המבשר… הוא אינו אשם… לתומו סיפר… אבל כלום טחנה אחת בגליל שלם?… לא…
– הססס… – הפסיק יחזקאל את השיחה בראותו מרחוק את האב השכול חוזר מן הפוסטה.
הוא קם ומיהר להראות ליהודי את הדרך אל הקוֹנטוֹרה. ישר, ישר, דרך “חצר־הרוסים”. אם יתנו לו לעבור. יש שליהודים אין נותנים שם לעבור.
– בארץ־ישראל לא יתנו לי לעבור?! – התקוממו כל חושי היהודי בו.
– נוּ, טוב, טוב…
*
חיים חזר מן הפוסטה. פטור־נוּ!.. מכתב אין. אבל עוד היום יכתוב יחזקאל בעדו מכתב שני לשם. מחר הולכת פוסטה… זה לא כל־כך פשוט… זה עוד לא קרה… שחנוך לא יודיעהו מעצמו כל־כך הרבה זמן… וגם זה צריך לכתוב לו לחנוך: עכשיו, כשבת גולדמאן נוסעת עם הד"ר “לראות את העולם”, אפשר יכול חנוך לבוא לימים אחדים, לקחת אליו את הילד, כחפצו מאז? – – – – – – – – – – – – – –
*
השבוע שאחר זה היה שבוע של נסיעות ושל הכנות לנסיעות. היום הששי שבאותו שבוע נועד לנסיעת הגברת הניה גולדמאן עם דודה חמילין ליפו. כדי שיוכלו לצאת משם ממחרת באניה המפליגה אל הלבנון ביום השבת. וביום הראשון בו נסעה השיירה האמריקאית – על־פי ידיעת העתון הירושלמי (ידיעה שקדם לה מאמר ראשי בשם: “ירושלים מתרוקנת!”) – “שמונה אנשים מלאי כוח עלומים” (כהשׁמש בּאסין ואשתו!) ו“צעירים שנסעו לארצות־הברית לבלי שוב”. למען האמת חובה להעיר, כי היה באותה השיירה של שמונה צעירים גם זוג אחד של זקן וזקנה, אולי כבני שמונים, שלא נסעו לארצות־הברית, כי־אם ל“אֵינגלנד”,ולא לבלי שוב, כי אם דוקא על מנת לשוב עוד ולמות בירושלים. תקפו על הזקן והזקנה הגעגועים אל ילדיהם העשירים במנשסטר, וביחוד לאחר שקשו ונמאסו עליהם החיים פה בדירתם הקטנה שבשכונת “תורה וגדולה”, שאין מפלט בה מפני הפשפשים, כבטבריה ממש. עד שתים־עשרה־אירופית בלילה לא היה זוג־היונים הזה הולך לישון מפני מכּה זו אשר לא כתובה בתורה, וכך היו זקן וזקנה יושבים יחדיו, משתעממים, מפהקים ונזכרים בבניהם ובה“רוּמען” (רוּמס – חדרים) המרוּוחים שלהם שם, בעזרת השם. במשך שתי שנות מגוריהם בירושלים היו הם לילה־לילה – מלבד בלילות־השבת – קמים שעה אחר השכיבה ממיטתם ומתחילים לבדוק לאור־הנר בכרים ובכסתות, לחפש את אויביהם ולהילחם במוצצי־דמם, עד שפעם אחת החליטו החלטה אחרונה לנסוע למַנשסטר ל“איזה זמן” – ונלוו אל השיירה ה“צעירה” שהלכה לאמריקה.
אל מסע־הבוקר, שבו נסעה השיירה מירושלים, התאסף קהל גדול של מלווים מבין בני משפחות הנוסעים ה“נשארים”. הברכות, הפקודות, העצות, הצוָחות והיללות נבלעו שעה במהומה התחנית ושעה נזדקרו מתוכה. כל משפּחת אשת מר בּאסין האמידה יצאה אל הרכבת, ובה הרבה נערות לבושות צבעונין, בגדי־שבת. בהיות יום־הנסיעה ממחרת לשבת, לא החביאו הנערות אמש, במוצאי־שבת, את שמלותיהן החמודות בארגזים, אלא השאירו אותן מבעוד יום מקופלות ומונחות למחרת. קורי־שינה היו נסוכים על פניהן האדמומיים של בנות־המשפחה וחטמיהן המחודדים פרחו. תאוה לעינים היו העדינות הירושלמיות הללו, ובני יתר המשפחות, שבאו ללוות. עמדו, בין צעקה לצעקה ובין עצה לעצה, והתלחשו: “כשיש חלוקה שמנה אפשר לחיות גם בירושלים, ולכפרות כל אמריקה הַגַנָבָה, ולמה עמדה הטיפשה הזאת ונישאה לבן כּוֹלל־ווֹלין?”
כאן היתה גם אמו הקמוּטה של מר בּאסין, שעמדה רועדת מן הצד, ככפרי שנפל בפעם הראשונה לתוך כרך הומה, ובלבה הבלה ובמוחה הכבוּי, שהנסיעה הראשונה של הבן כאילו נמחתה משום מה משם, היתה עכשיו דאגה אחת: הנה הוא נוסע… הוא לא יהיה פה… ובקרוב יתחילו… חַכּה… ניסן… תמוז… “תשעת הימים”… מה תעשה אז?… היא לא תיגע… תוכל לשכב כל הימים… כל השבוע… אבל גם לא תשתכר… גם אשתקד לא קיבלה כל סעד… בנה נשא אשה מכּוֹלל אחר… אבל הנה הוא נוסע… ומה תעשה בתשעת הימים, שאז לא תהיה לה פרנסה?… אז אין אוכל בשר, אין “חלקים” – ומה תעשה?
*
מרים לא היתה אצל הרכבת; היא לא נסעה לאמריקה; היא התכוננה לנסוע בעוד ימים אחדים ליפו, בעת שיסע אביה לטבריה.
כי ר' יוסף יסע לחמי־טבריה – זו היתה עצת הד“ר חמילין. במקרה היה “ביקורו” של זה אצל ר' יוסף: גולדמאן הציע לפני אחי אשתו ולפני המיועד להיות בעל בתו לסייר, בתור רופא, את המעון שהוקצה לבית־הספר המודרני־האוֹרתּוֹדוֹכסי (שינוי־החלטה זה נתאשר לגמרי בימים האחרונים, מאחר שהאִימיגרציה, או הפלישה, כמו שכותבים בעתוני ירושלים, היא קטנה ואורחים רבים אינם באים ודי ל“הכנסת־אורחים” בשני החדרים שמתחת, ובפרט לאחר שהשׁמש בעל־המשפחה נסע והשׁמש החדש אינו בעל־משפחה ותופס רק מקום אחד), למען יראה בעיניו ולמען יחַווה, בדרך־אגב, את דעתו על “הצד ההיגיני” שבו. חמילין נכנס והעיף עין על הנערה, שעמדה כאן ונתחַוורה משום מה כמתה, אבל היתה לא מכוערה גם בחיוורונה. ממנה העביר עיניו לאביה, השוכב וגונח (אותו יום היה אחד מימי השכיבה של ר' יוסף) ושאלהו, כאילו לא ידעוֹ כלל מתמול שלשום וכרופא זקן ורגיל: מה לו? ר' יוסף נרעד מפני הד”ר. כל ה“עבר”, בין זה של המציאות ובין זה של הדמיון, נשכח לגמרי ברגע אחד, והוא ענה בפסוק “גרמני” מעין: “איך קאן ניכט געוועלטיגן… למשול… מיט מיינעם פוּס”. חמילין לא הצטחק – חס ושלום! ואחרי רגע של כעין פקפוק, אם לענות ללא־שאלוהו וללא־הוֹנוֹראר, זרק בקול של בן־בית, בלי כל התנפחות: על פי המדיצינה, חמי־טבריה מרפאים מחלות כאלה. מרים, שבסוף חיוורונה הסמיקה הרבה, נוכחה משום מה באותו רגע, כי לשוא נפחדה כל־כך: הד“ר חמילין הוא נורא רק מרחוק; מקרוב הוא לא רק איש נעים, כי אם גם נוח לגמרי לבריות (השרטוט של גאוה בשפתה העליונה, האֶנרגית ביותר, שמיום שנודע לה דבר־ה“שידוך” בין חמילין והגרוּשה, כאילו נפגם ונסדק, לא עיכב עתה בעד השפה התחתונה מהשתרבב מאליה בהעווית חן). וחיים, שבתור שׁמש ליווה את הגבאי ואת הד”ר המפקח מאחוריהם, קרא לאחיו:
– סע, יוסף… שמע בקול הרופא וסע… זה קרוב לצפת… ותשמע שם דבר גם על חנוך שלי… ותודיעני.
גם אסתר היתה “ביתית” באותה שעה, כי המלאכה העיקרית אצל “מַדַם חמילין”, כפי שהקדימה לקרוא כבר לבת גולדמאן, תמה ונשלמה, ואת הדברים הטפלים לקחו עליהן העוזרות למלא בימים האחדים, שנשארו עד הנסיעה. ויהי בשמעה על דבר ה“אֶכּספּדיציה” הקרובה לבוא, לא שמה גם את מגבעתה בראשה, ותצא מן הבית לאשר ישאוה עיניה. היא ביקשה את יחזקאל במעונו, אבל לא מצאתהו. בימים האחרונים אי־אפשר כלל למצאו בבית, כאילו צריך היה לעמוד לצבא – מתחבא ומשתמט!…
*
ויחזקאל חפץ, אמנם, השתמט, השתמט ולא כיסה על השתמטותו, אם כי בהיפגשו אתה במקרה כיסה – ובשארית כוח עצביו, במיץ ליחו ואונו – על מקור־ההשתמטות: על הרגשת הבחילה הנוראה, אשר כ“דיבּוּק” רע תפסה אותו כולו בעת האחרונה, והוא נלחם, נלחם אתה ולא יכול לה.
לא כתוצאה מהניגוד שבין היחסים שלו לשתי האחיות באה אותה ההרגשה הנוראה של העת האחרונה. כי הניגוד הזה בעצמו, שהסב לו תחילה מצוקות־מוות ושכל ה“אַרגוּמנטים” שבאו להחלישו לא היו אז אלא דברים בעלמא בעיני לבו, אכן נחלש לאט־לאט וכמעט שנתבטל מאליו. מקור אחר היה לאותה “הפאזה החדשה” ביחוסיו לאסתר…
כן, הניגוד מת; הניגוד, שהיה עוד לפני פרשת מרים, מת עם גמר פרשה זו; אבל הגאולה, אף על פי כן, לא באה.
הניגוד היה עוד לפני מרים. עוד בבית־המרפא, ברגעי צלילות־הדעת, שהיו רבים לו גם שם, כשהיה רואה את ה“אחות אסתר” היה הוגה: לפני זמן־מה שטחת אתה כפים לאותה כחוּשת־הצואר, ולא נענית; עכשיו שטוּחוֹת אליך כפים, אליך, האובד – והשוטחת, דלת־הצואר, אינה נענית – – – אחר־כך, לאחר שיצא, ובאה מרים, והוא טרם הבריא לגמרי, היה הוא נקוֹט בנפשו ונכלם עד עומק־נפשו: בשעה שזו, הדווּיה, הסחוּפה, שהיתה נכונה לעשות בשבילך כל־כך הרבה, מפרכסת בחבליה לנגד עיניך ואַתה כל מזימתה, ילך לבך להגות על אחותה הקטנה, גלגולה של זו ה“קטנה” שלפני זמן־מה, ועל האושר אשר בחיקה?!
אמנם, היה לו מקום להתנצל: כלום אני מבקש, כלום אני מבקש איזה דבר? היה לו מקום אפילו להתנחם על צערה של זו, של אסתר, בצערו הוא: הוא אינו מיוחס! כמוה כמוהו! ומאידך גיסא: כשהיתה דעתו חוזרת ונטרפת לרגעים על ריחוק־לבה הוודאי של מרים ממנו, מיד היה נזכר באסתר ואומר: יחידי אתה בצער זה? דמך דידך סומק טפי? הנה זרועותיך, האובד, נמשכות ונדחות, והיא, הצעירה והשגיאה, הדוחה; והנה אף זרועותיה של אותה אסתר נמשכות ונדחות – ואתה הדוחה… אפילו אתה… צער־העולם הוא. הטבע אכזר הוא, שור בעטן הוא, ידרוס ולא יחמול… והאם אין להתאכזר עליך, אם גם אתה – עד כמה שיש עוד טבע בך – הנך מתאכזר על זו הדבקה בך? גבך העקום אינו נכפף לפניה, למען תעבור היא – היא, האומללה – עליו; את לחמך אתה אוכל לתאבון, אתה נכון לאכול לתאבון, בעוד שהיא מוטלת עטופה ברעב לפניך – –
היה ניגוד, סכסוך קשה. נראה היה לו, שאנשים שכמותו אפילו בפתח האחרון אינם חוזרים מסכסוכיהם. ואולם בינתים הבריא, בינתים עבר זמן קצר – או ארוך… מי יודע… – של אור ואושר, של אושר הנמלט ממוות, המנשק את עפר־הארץ מעבר לגבול; אחר־כך חזר הגלגל… ולאחר שחזר הניגוד והגיע אל הנקודה הקוּלמינאַציוֹנית, שוב התחיל להתנדף, להימוג וללכת. גורל הניגוד בעת האחרונה היה כגורל רגש האהבה בלב חפץ בהיותו עוד לפני שנות העשרים. דרכו של אותו רגש אז היה להיוולד פתאום, לגדול, להגיע לנקודה קוּלמינאַציונית, ומיד להתחיל מתמעט והולך, מתנדף. וכאן גרמה וסייעה להחלשת הניגוד התנדפות הענין מעיקרו על־ידי הימשכה של זו אחרי חמילין. הרגש הראשון היה: פלצוּת! אבל מיד התחילה המחיקה מן הלב. כי כמה שיהא הדבר תמוה בעיני ה“פסיכולוגיה”, היודעת, כי הקנאה מחזקת את משיכת האהבה, הנה כאן כך היה הדבר.
ה“פסיכולוגיה”… חפץ נזכר, כי גם אז, במאורע ההוא, במאורע־בת־העגונה בחוץ־לארץ, לא נתגבר רגש־המשיכה שלו בעקב הקנאה וכי הוא נטה אז אפילו ללמוד מזה, שמשיכתו מעיקרה אינה משיכה אמיתית, אינה אהבה במובן המצוי; שבעוד שאצל אחרים הרי היא שאיפה לכיבוש ולנצחון, דבר שבגאוה, הנה אצלו אינה אלא משחק מענה בנסיון־עצמו. וכשביקש, מצא קוים מיוחדים, המציינים את אמיתות ההגדרה הזאת. בכל פעם שהיה במצב של “אוהב” בימי חייו, היתה השאלה העיקרית אצלו: הבאמת הוא אוהב? האם אינו משׁטה בעצמו ובזו, שהוא מדבר דברי אהבה באזניה? האם אינו מסור באותה שעה גם לענינים אחרים לגמרי? והרעיון העיקרי המענה אותו היה: " איך יכול אני לחשוב, שאני אוהב, שאיני יכול לחיות בלעדיה, והרי עד עתה חייתי בלעדיה? ולא עוד אלא שהרי גם היו ימים, כשכבר ראיתיה ולא חשתי כל נגיעה אליה, ומי יאמר, שגם עתה לא אוכל לחיות בלעדיה? מי יאמר, שאין אני רק משׂיא עצמי לענין זה; שהיא מוצאה חן בעינַי רק מפני שאני רוצה שתמצא חן?" העיקר, איפוא, היה אצלו היחס שלו, ולא היחס מהצד השני; אם הוא אהוב על הצד השני, מה יחס הצד השני אליו – שאלה זו עמדה אצלו במדרגה השניה, אם לא השלישית; כאילו זה לא נגע בעומק מהות הדבר, או כאילו, בין כה וכה, אין לקוות לאהבה אמיתית מצדה (מהיכן אהבה לנערה?). ובהימצא לבסוף הצד השני בידי אחר, היה בא כאב, אך “הוי, אחרי מי נמשכתי?” לא היה הומה הלב. כי, כרגש־המשיכה בעצמו, גם ערך הצד השני לא היה מתגדל ואף לא לא מתקטן על ידי הסיטוּאַציה החדשה.
הפעם הָמָה, הָמָה בעיקר על זה, על אבדן־הערך. הפעם, כשבא מה שהיה מוכרח לבוא, כבר היה העיקר: ראיית הכתם בה. הצער עכשיו היה, בעיקר על שהיא אבדה, על שאבד החלום, אותו החלום הקצר, שהיא אולי אינה כמו הכל… שהיא נושאת חיים הרבה בתוכה, שלא להיות רק אשה, כי אם גם אישיות… למרות מה שרגשו אליה בימי אשרו־הבראתו המעטים לא היה על תנאי, בשום אופן ואופן, הנה, אף על פי כן, לאחר האֶפּיזוֹד־חמילין בפעם השנית בחייו, כמו נתרפא לבו בפעם הראשונה להבין, שהדרך אחת היא, הדרך הסלולה: ה“הוא” בא לתת מבלי דעת וה“היא” חושקת לקבל מבלי דעת; ענין מיכאני של נתינה וקבלה. הבּאנקיר הבטוח יותר – מדרך העולם שהקליאֶנטים נוהרים אליו ביותר. פאנטסיות שונות אינן מעלות במשא־ומתן, אלא מורידות – גם במשא־ומתן של הגופים. למה לה לבת־חוה ליצור יחסים לאיש, שהיא אינה רואה את נתינתו במזומן? למה לה הנתינה הפרובלימטית?
אכן, צדקה היא, אסתר, שאמרה לו פעם, – אמנם בלשון אחרת, לשון לא־מלטפת כל־כך – שהוא מוכן לאהוב רק את זו שתאהב אותו. רק שַׁנֵה קצת את הנוסח: לא “מוכן”, כי אם “נוטה”, לא “שתאהבהו”, כי אם ש“תהא מוכשרת לאהוב אותו”. על מרים חשב הוא משום מה (הבאמת חשב?), ש“היא תהא מוכשרת” ( וזה היה העיקר!). חשב וטעה –
ואולי הוא טועה גם עכשיו… מצד זה או מצד אחר… אפשר… בכל אופן, לא… לא בגלל מרים השתמט הוא, חפץ, מאסתר בימים האחרונים.
הניגוד הזה תם; תמה פרשת מרים – והגאולה לא באה; היראה נשארה.
היראה היתה: אם רק יפגוש אותה, את אסתר, אם רק יהא אתה ביחידות שעה אחת, והיא תקח את ידו, אפשר לא יקום, אבל יאמר לה: “אסתר, הינשאי לי, אם את רוצה…”
הן לא לחינם ישב הוא חצי־שנה באותו בית שבקצה־העיר.
הן לא לשוא יודע הוא, – עכשיו כבר ברור! – כי אין אהבה, ומה, איפוא, בזה שאין הוא יכול להשיב רגש־הבלים זה אל חיקה? מה זה מעכּב? יהא בלא בן־חלוֹף זה. הלא טוב באמת בשבילה, שהוא ישא אותה. טוב, בכל אופן, מאשר עכשיו.
אבל רצה לא רצה בזה מר חפץ. גדולה ונוראה היתה בקרבו הבחילה, הבחילה לזה “המופת החי על אבדנו”. רגליו הכושלות כמו התנשאו מאליהן לבעוט בה – בכל פעם מדי החלו להרהר על אודותיה. זועה היה ממלא אותו ההרהור הזה. זועה היתה ממלאה אותו ההתעוררות לבעוט – לבעוט! זועה מאפסים. והוא השתמט.
חלק שלישי
פרק א
על הסלעים המלבינים לאור־הירח שבשכונת “שערי־יהודה”, ממול בית־המלון “הראל”, דיברו אחר־כך הרבה על החג אשר עשה גולדמאן בתוכם. ונחלקו בדבר בית־כהנוביץ ובית שניאורסון. הראשונים, הפּסימיסטים, נהמו בקצף, שהחגים בכלל הנם זיופי החיים, שעל כן אמרו חכמים: “בימות־המשיח כל החגים עתידים להיבטל”; שבארץ־ישראל, במקום שהחיים הנם בהפך הקיצוני לימות־המשיח, הרי החגים – זיוּף שבזיוּף, שקר שבשקר והתנפחות שבהתנפחות. והראיה – החג הזה אשר בּדה גולדמאן! אין לך ראיה יותר ברורה מזו… והאחרונים, האופּטימיסטים, סברו אחרת: סברו, שכל החיים לא נבראו אלא לשם החגים שבהם, שהחגים הם גולת הכותרת של החיים, שהחגים מעודדים את רוח־ההמון ונותנים אומץ בלבו לשאת כל עמל ותלאה וכו' וכו'. והראייה: החגיגה העממית הזאת אשר הכין גולדמאן ואשר עלתה כל כך… דברי בית־שניאורסון.
גולדמאן בעצמו – כבכל מעשיו – לא כיוון, כמובן, לא כלפי אלה ולא כלפי אלה, אלא נשמע לחשבונותיו הפנימיים, אשר בכל מקום שלא פגשו ב“מבקשי־רעה”, ב“מחרחרי־ריב”, ב“חוֹתרים” תחתיו או במתחרים עצומים ממנו, לא החטיאו את המטרה ולא שבו אחור לבלי הצליח אל אשר נשלחו. הוא ידע רק אחת: רק את אשר היה כתוב במכתביו השלוחים לאפריקה, אוסטרליה וקנדה, כי מוסדותיו הקדושים (“והחדישים והמסודרים לרוח הזמן והעת” – נוסף במקום הנחוץ) “צריכים חיזוק גדול והוצאה מרבה להכיל”. לפיכך נמלך הרבה גם בפרט קטן זה, כמו בפרטים הגדולים, עמד בו על דעתו, רק על דעתו, וגמר אומר להפוך את משתה־הפרידה אשר אמרה בתו הגרושה־הכלה לערוך לכבוד נסיעתה – לסעודת מצוה ערוכה על ידיו. ב“פּרוֹגראם” לא היה שינוי גדול: מספר של קרוּאים, שאי־אפשר שלא לקראם, לביבות, תוּפינים, יין, פירות שנשתבחה בהם ארץ־ישראל, –התכנית הרגילה – אבל בשֵם היה הבדל, ושְמָא, ידע גולדמאן, גָרים, ושורות אחדות בעתון ירושלמי בחלק “ירושלים יום־יום”, שמשם הן עוברות לעתונים בחוץ־לארץ, כי בבית העסקן הציבורי הנודע ה' גולדמאן נ“י, המפקח הראשי על “בית הכנסת־אורחים הכללי” ו”בית־אולפנא תורה ומילי דעלמא“, היתה אתמול בלילה סעודת מצוה לרגל וכו' – שורות כאלה לא יזיקו לעולם. השאלה היתה רק: לרגל מה? לרגל איזו מצוה? ועלה מתחילה בדעתו של ר' יעקב להודיע, שהוא עושה סיום על סדר אחד ממשניות, יהא על סדר קדשים, והיה גם שחשב להכריז: על סדר טהרות, שמתוך כך יצא, שהסיום הוא על ששה סדרי משנה, אבל אחר־כך הירהר אחר הדבר ונטה למצוא מעין פגם ב”פּלַן" הזה, שהענין יגרום לדברי תורה יותר מדאי בשעת הסעודה, מה שיפריע את החגיגיות ושמחת המשפּחה; נמלך והניח את האמתלא המשובחה הזאת לפעם אחרת ולצורך אחר. כיון שראתה הניה, גיבּוֹרת ה“שמחה”, שאבא מוותּר לה במקצת, התחילה שדא ביה נרגא מעיקרא דדינא וקוראה תגר על כל הענין, שמערבבין שמחתה, שהרי מתוך שיקראו לזה סעודת מצוה, לא תוכל לקרוא אליה את כל הנשים, אשר רצתה לקרוא להן, “למען תנוּקרנה עיניהן”. דפק גולדמאן באגרוף כזית על השולחן וציווה לשתוק; נתנה הכלה קולה בקללה ובבכי וצוחה, שאם כן, הרי היא מסתלקת לגמרי, הרי היא מבטלת לגמרי את כל ה“צונויפרופעניש”, וגם לה יש “דעה”; העירה אשת גולדמאן ברטט ומן הצד, שבעלה צודק, שאת המשתה אי־אפשר לבטל, מפני שכבר נעשו הכנות, אלא שאפשר לחלק: החצי בבית לכבוד קרואותיה של הניה והחצי באולם של “הכנסת־האורחים” – “לקיים את המצוה”. הדבר הזה, למרות מה שיצא מפי אשתו, הוּטב בעיני גולדמאן, ומיד לקח משום מה את ספר־המשניות המכוסה אבק, עיין רגע בסוף סדר טהרות, שקע במחשבות ונפל על המצאה חדשה: לפאר את המשתה שלו, כלומר, את החלק שלו ב“הכנסת־האורחים”, בהכנסה אחרת – לשון נופל על לשון! – היינו, בהכנסת ספר־התורה לבית־התפילה הקטן שבדיוטא העליונה של בית־הכנסת־האורחים, במקום שגר ר' יוסף חפץ לפני זמן־מה. עכשיו, כששם יהיו שני ספרי־תורה, בדין הוא שלא יוסיף עוד להיקרא “מנין” כי אם – מדוע לא? – בית תפילה קטן! והרי ספר־תורה נמצא בביתו של ר' יעקב מן המוכן ואין הדבר דורש הוצאות יתירות וכבדות מנשוא, אלא רק “הכנסה”, אבל צריך שה“הכנסה” תהיה בפאראד הראוי (“הכנסה לאו מלתא זוטרתא היא!” – שיחק מר גולדמאן במלה זו לפני חיים השמש). צריף שהחופה תהיה ממש, וצריך, – הוסיף בפני עצמו – צריך, שהעתונות לא תעבור על זה בשתיקה. “בבית־התפילה של בית־הספר החדש המכונה ‘ישיבת תורה ומילי דעלמא’ הוכנס בימים האלה ברוב פאר והדר ספר־תורה חדש נוסף על ספרי התורה הנמצאים שם מכבר, מתנת הגבאי ר' יעקב גולדמאן הי”ו". זה לא יזיק.
תחילת ליל ההכנסה, בשבוע השלישי לחודש, היתה אפילה; הכל מסביב היה גוש־חשיכה, מתחת וממעל; אף על פי כן מלמעלה, במקום שהתנוססה פרוכת־החופה על גבי הכלונסאות, היה למראית העין כאילו קצת פחות חושך. גולדמאן נשא את ספר־התורה תחת החופה מביתו לבית־התפילה שב“הכנסת־אורחים”, וזקן־התישים המדולדל שלו התחכך במפה. כולו היה – בבגדי השבת ולאור הנרות אשר סבבוהו – זעף וקנאות לכבוד־התורה. התוף והמצלתים הלכו לפניו. ההמון לא היה גדול, אורחי בית־המלון “הראל” היו ראשי המחותנים, ומאחורי התהלוכה התדחקו גם חתנה של בת בעל־המלון ושתי הנשים החשודות, שגרו בזמן האחרון במלון. בעל מלון “הראל” בעצמו אף הוא היה כאן, כשפיו מלא גם בשעה חגיגית זו מ“האידיאה־פיכסיה” המעציבה שלו – היקרוּת הנוראה שבירושלים, וכשקולו אינו פוסק להישמע: בדידי הוה עובדא… בדידי הוה עובדא… שני ערבים ויוני אחד, שדהרו על פרדות באותה שעה ברחוב, נספחו גם הם אל הנוהרים ורכבו לאט־לאט אצל שתי הנשים שלובות־הזרוע משני עבריהן (ב“פריסה” ממחרת היה כתוב, שבתהלוכה הנהדרה ורבת ההמון היו גם רוכבים מבני ברית ושאינם בני ברית ויריות של כבוד). מן הצד עמדה כנופיה קטנה של “נעורי הזהב” הירושלמיים, המצויים בכל חתונה וחגיגת מצוה: בחורים ואברכים צעירים, בני גבאים וממונים מכוללים עשירים, בעלי פנים חיוורים־דשנים ובקפטנים מבריקים, פראנטיים. אחדים מבחורי החמד אחזו איש בכף רעהו ואצבעות נשלבו באצבעות, כדרך פרחחי הערבים, ויתרם – בנחת של אנשים נשואים, שאינם יודעים מדאגת פרנסה ובשובע־רצון של חכמים בעיני עצמם – באו במגע־ומשא עם יהודי בטלן אחד שעבר על פניהם. הם קראוהו אליהם, משכוהו, מלקוהו והתבדחו על חשבונו, שהנה רואה הוא… רואה הוא… המגרש הזה שלפניהם… המגרש הגדול… לצרפתים הוא… והנה באה טלגרמה… שומע הוא?.. טלגרמה באה באמצע הלילה שעבר… שימנו אותו לממונה על המגרש… נוּ, מה? הוא מסכים? – – – הבטלן התחכך, השתמט מהם, לא רצה לשמוע, והם בילבלו את ראשו, דחפוהו, חייכו והאמינו, כי רק הודות לפיקחותם הגדולה עלה להם לרמות את הפתי הזה, שאינו יודע בין ימינו לשמאלו ומאמין לכל דבר. כמה מעולים הם ממנו!..
בראש השולחן הארוך, שנערך באולם “הכנסת־האורחים” ביין וממתקים, ישבו שוב אורחי בית־המלון “הראל” (אחרי שהאורחים המקומיים והיותר מכובדים עם אם־גולדמאן בראש נתכבדו בביתו של ר' יעקב פנימה). היה ערב־רב מנוּמר של יהודים־תיירים ומבקשי־עסקים, של מלוי־ברבית וספּקוּלאַנטים, של סוחרים במקצועות שלא ניתנו להיגלות, של צעירים רועי־רוח והולכי־בטל, של נשים בלי בעלים, של זקנים עשירים משתדכים לבתולות בנות שבע־עשרה. חתנה של בת בעל־המלון, צעיר זריז, שבא מיוהאניסבורג ושאיש לא ידע מה טיבו, אלא שלקח לבבות בהריפּוּטאציה שלו בתור “עמוּס־בכסף”, היה אחד הפנים החשובים בסעודת מצוה זו, ואף שתי הנשים האכסנאיות עמדו חצין בפתח. היה כאן גם “דם־שונאו” של ה“יוהאניסבּורגי” – זיידיל הגיבן, בחור לא־מכוער, אבל בעל עיני זכוכית וגבנון קטן מאחוריו, שבא הנה ישר מטראנסוואל לעשות שידוך, בסמכו על הפונטים שלו ועל עניותן של בנות־ירושלים, הלהוטות אחרי חתן עשיר, אלא שלא הצליח. סיבת אי־הצלחתו – לדעת כל השדכנים – היה “שגעונו” של זיידיל לבלי לנקוב בשום אופן, בבואו להתראות עם הכלה, “כמה? לכמה עולה סכום הממון שלו בדיוק?” וזיידיל מצדו – הוא, אמנם, סמך ובנה כל בניניו על יסוד ה“אפותיקי” שלו, אבל העקשנות שבעיני הזכוכית שלו רצתה דוקא, שהכלה תבחר בו, בו ולא בממונו, רצתה דוקא, שתימצא נערה בעלת רגש, אשר לא תשים לב לגבנונו ותאמר לו: “איוויתיך, זיידיל! איוויתיך בעד האמת, בעד היושר שלך!” ואליבא דאמת ויושר צריך היה שיכסה לגמרי על זה שיש לו כסף, אלא שזה הלא אי־אפשר, כי אז הלא לא תאבה שום נערה גם להתראות אתו – והנסיון בבת בעל “הראל”, אשר ניסה דבר אליה, יוכיח! – ולכן הודה, הודה בעל־כרחו, שיש לו כסף: הוא אינו היוהאניסבורגי המתפאר לשוא… לו, לזיידיל, יש כסף… אבל… כמה? אֶה… הוא אינו היוהאניסבורגי… הוא לא יתפאר לשוא… יש… אבל הרבה אין לו… הוא לא יגלה… הוא יתאפק… הוא יתאפק מגלוֹת את הכל… – והתאפקות זו היתה בעוכריו. הוא לא הצליח בירושלים וכבר התכונן לנסוע ליפו, לנסות שם את מזלו, ובינתים יש במסיבת החוגגים ושמח אך למחצה בשמחת הכנסת התורה.
למראה קהל כזה של פנים ידועים נתעורר זקן־האכסנאים שבמלון “הראל”, אזרח־המלון, איש־שיבה כבן שבעים ומעלה, שכוחו עוד היה במתניו ושרק לפני איזו שבועות שידכה לו השדכנית שׂתומת העין “פּארטיה” עם יתומה צעירה, שהוצאה מ“בית היתומות” לפני זמנה, דפק דפיקה עצומה בכף־ידו האדומה על השולחן, כאשר ידפוק השמש בבית־התפילה בעלותו להכריז איזו הכרזה נחוצה, והתחיל ללא ביקשוהו לדרוש מענינא דיומא. הוא התחיל במה שנאמר ב“עלינו”: “שלא עשנו כגויי־הארצות ולא שמנו כמשפחות־האדמה”, ויִשב את התיבה המוקשה “עשנו” ואת כפל הלשון של “עשנו” ו“שמנו” ושל “גויי הארצות” ו“משפחות־האדמה”, שכלאורה למה באו, לאחר שהקדים הקדמה קצרה על כל העמים שאבדו בעוד שעלינו כל כלי יוצר לא יוצלח, באשר חזקים אנו בתורתנו הקדושה. זהו מה שאמר “שלא עשנו”, – הכריז הזקן בנצחון – לא עשנו, לא מעכנו, כמו שמעך את כל גויי־הארצות… עשנו, לשון מעיכה, כמו שכתוב “ושם עִשׂו דדי בתוליהן” (הזקן הביט ברוגזה על שתי הנשים הצובאות על יד הפתח). יען מה?.. יען כי לא שמנו כעפר לדוש כמשפחות־האדמה, כשרצים וכרמשים, שהם תלויים באדמה… לגויים אין חיוּת בלי אדמה… והם נהרגים עליה ואובדים… כן יאבדו, חה־חה… יען מה? יען לא שם חלקנו בהם, כלומר, יען לא נתן להם חלקנו, את תורתנו הקדושה, ולכן גורלנו אינו ככל המונם, שהם המון גס ונבער, ואנו, ברוך השם, עם־סגולה ואין לנו עסקים אחרים מלבד לשׂיש ולשמוח בשמחת־תורה – – –
הדרשן כילה בקול חוצב ובלתי־זקן כלל, ישב על מקומו ועיניו החיות הבהיקו בגאון וגובה על סביבותיו. ואמנם, נצחונו היה שלם, לולא נתקנא בירכו האורח הבר־אורין השני מבית־המלון, שלפני יומים הלך לבקש את הקוֹנטוֹרה לממכר־כרטיסים ועדיין לא נסע, וכרגע נתגלה שהוא נואם מצוין וחובב־ציון נלהב. בכהרף־עין זכר את אשר דיבר אז המטיף זיסלאנסקי בבּאנקט שנערך לשני ה“פּיוֹנרים” מצעירי־ציון, שנסעו מעיירתו לארץ־אבות (אהה, הוא ביקשם עתה בכל המושבות, רצה לקחת עצה מפיהם – ולא מצאם!), ומיד קפץ על הספסל, שם פניו ביחוד בפרחחים החונים על יד חתנה של בת בעל־המלון “הראל” ופתח בקול חזק ובלי כל הקדמות:
– אשריכם, חלוצי ישראל, אשריכם, גבורי ישראל, אשר זכיתם למסור את נפשכם בעד אמונתנו, תורתנו וערי אלוהינו. גם אני באתי… אחר־כך אקרא לכם את המכתב… אבל לא כל אחד טוּבוֹ בידו… לא כל אחד… אֶה… אֶה… זוכה… ואולם אתם הדבקים ברעיוננו הקדוש – – – שם־עולם אשר לא יכּרת עשיתם לכם בדברי ימי עמנו הטבולים בדם…
הנואם השקיף במבוכה, בעינים טבולות בדם; הוא הגה ברטט, שאת יתר הדברים שכח, שלהוסיף אין לו מה – והדברים שעד כה עדיין לא עשו את פעולתם, לא עוררו לא התלהבות ולא מחיאת־כפים! מצחו טיפטף זיעה. ופתאום ניצנצה לו עוד איזו אמרה והוא החזיק בה כמו בעוגן־ההצלה:
– בגללכם, אֶה־אֶה… בגללכם, חלוצי ישראל, יִסָכרו פיות שונאינו ומנדינו, המדברים עלינו רעות כל היום… “וחמת פתנים עכשוב”… כי רק אל המסחר עינינו נשואות… אה־אה…
– די! די! איננו ציוניסטין! – הדפהו למדחפות הקונקוּרנט שלו, הנואם הראשוֹן.
– די! די! – לא ידעו רחם עוד אחדים מהנאספים.
ואז, בראות היהודי, כי כלתה אליו הרעה, נפל עליו לבו עוד יותר וירד מן הספסל, אבל התלהבותו לא שככה כל־כך מהר, ולאחר שעה קלה, כש“העולם” ביער את כל אשר על השולחן, ביקש עוד ולא קיבל והתחיל להתפזר, והוא, היהודי, התנחם בפיו ובלבו, כי “לא נתנו לו לדבר”, עלה בידו, סוף־סוף, לקרוא לשניאורסון ולכהנוביץ בפעם השלישית או הרביעית את נוסח מגילת הספר, שבה פנה אל הלשכה באודיסה. “טיפוסי!” – קרא שניאורסון שוב על כל משפט ומשפט, כדרכו, בהנאה, והיהודי קרא וקרא… “היות כפי מצב אחינו ברוסיה בכלל ומצבי הנוכחי בפרט רע מאד תוהו צלמות ולא סדרים ואין לנו פה כל תקוה להשיג לאיזה מטרה, כי כבר נגדש סאת רשעת הגויים המציקים לנו, בימים החשכים נתעורר בנו התשוקה לנסוע לארץ־ישראל, והאש הבוער בנו מאז הציתה בנו אש להבה לשים קץ לחשכת ליל הגלות הזה, להחיים התלויים תמיד לנגד, להקדיש את חיי בעד עמנו הנתונים בצרה ולעמול בכל כוחותי בעד ערי אלוהינו ולנסוע לארץ־ישראל, ארץ אבותינו” – – –
– לנסוע? – הפסיקהו חתן בת בעל־המלון “הראל” ויסטור על גרון־עצמו – אי, הממזר! הוא רצה לנסוע עוד אתמול, ונשאר לסעודה… חה־חה־חה!
אבל היהודי כאילו לא שמע; עסוק היה ביותר בקריאתו על אודות “הנה כפי שהיה המטיף הנודע והנאור ה' זיסלאנסקי במחננו ויעץ אותנו לנסוע ובער בנו האש המתלקחת מכבר, כי הראה לנו לדעת כי מלבד מה שאנו מקדישים כוחנו לטובת הכלל אפשר מדמי העבודה לבוא למעמד בחיים ולרכוש קולוניה דהיינו חבל אדמה, ושני צעירים מבכורות צעירינו ומחלביהם כבר נוסעים בימים האלה ואחריהם ימשכו אנשים עשירים שמחכים לנסיעתם תחילה” – – –
שניאורסון מסר ממחרת על הסלעים את כל פרטי “שחרוּרוֹ” מיד ה“טיפּוּס” – שחרור שבא לו אז, לאשרו, בהיסח־הדעת וממקום אשר לא פילל. נכנס גולדמאן מביתו לראות אם הכל בסדר ואם כבר לא הגיע המועד לסגור את החגיגה ולכבות את המנורות. כמה השעה? אירופית… ערבית…
וכאן אירע ה“אינצידנט” את חיים השמש – “אינצידנט”, אמנם, לא גדול, אבל הוא הוא שהסב את פני הדברים לעבר אחר ושיחרר את שניאורסון מידי היהודי הקורא.
חיים השמש, שבימים האחרונים היו ידיו מלאות די עבודה, כמובן, היה עיף ויגע וחלש מאד, ולכן, מכיון ששתה כוס אחת מן היין לכבוד החג, מיד “וַישכּר”, ואחרי “וַישכּר” – “ויתגל” כתיב. אמנם, כתוב “בתוך אהלו”, וכאן היה באהלם של אחרים – מילא, איך שיהיה, מכיון שראה חיים פטור־נוּ את גולדמאן, התנפל עליו בשאלות:
– מחוּתן! יִכּנס הרוח… חופה יש… כלי־זמר יש… פטור־נוּ… ומדוע לא ציווית להציג עוד חופה?… בחדא מחתא… חופה לאשת חנוך בני… מחוּתן! יִכּנס הרוח…
- לך לישון! דיבר הגבאי רתת.
- חופה לבתי… ל“רייניגקייט” שלי… וחופה לבתך… לשלך… – מילמל השיכּור – אה, הוא מגרש אותי… טוב… מתחילה היה רק בשביל שלושה אנשים… עכשיו לנים גם בחדר־התפילה… נתוספו עוד ארבעה מקומות… ארבעה קברים… ועדיין לא מספיק… יוסף ירד וישולח… פטור־נא… אם כן, למה זה אנכי?
- לזרים אין מקום, –פסק גולדמאן.
- לזרים, מחותן? אי, יִכּנס הרוח… אין זרים, מחותן… כולנו קרובים, כולנו מחותנים…
והוא התנפל על היהודי החובב־ציון והתחיל לחבקו…
- יבוא גם הוא, ר' יהודי… יבוא גם הוא אל ההקדש… כאן נס… כאן כמו שנאמר בפרק: “עומדים צפופים ושוכבים רווחים”… פטור־נוּ… יבוא, ר' יהודי, אל ההקדש… פה מקומנו… פה יש מקום לכולנו – – –
- וכל זה מכוס אחת! חלש חיים השׁמש… “טיפוס” זה…
כך גמר שניאורסון את “בקרתו” בשיחה שממחרת על הסלעים.
*
מיום שירד ר' יוסף ממעונו־עליתו למטה, לגור, או יותר נכון, ל“הימצא” מתחת, בבית־הכנסת־אורחים הכללי, נתהווה בו שוב שינוי דמינכר – ולא לטובה. הוא, שעוד ביום היות חמילין אצלו ויעצו לנסוע לטבריה, התכבד וכיבד אחרים בחידוד חדש במאמר “מה למעלה ומה למטה”, נהיה עכשיו כמעט לשתקן גמור, חסר־חידודים וחסר־חידוּשים, ואף אדיקותו, שגרה אצלו תמיד בכפיפה אחת עם “רעיונותיו החפשים”, נתגברה בו באלה הימים. הוא הקצה הרבה יותר זמן לתפילות שחרית, מנחה וערבית, ובמקום “הכוזרי”, שלא מש ממנו בימים האחרונים להיותו ב“עליה”, התחיל עתה לעסוק כל היום בסיפורי צדיקים וחידושי התורה של תלמידי הבעש“ט. שיחתו עתה (פטור בלי כלום אי־אפשר!) היתה קצרה, מדודה, פסקנית, ותחת אשר בעבר הקרוב היה אוהב לטייל ארוכות וקצרות בחיבת הארץ הנבחרה, ומתוך זה לעבור לחיבתו השניה, לחיבתו אל גברת־השפות, או שפת־קודש, שהיא חלקו מכל עמלו, שאמנם גם אשכנזית שלמד עם ה”בּיאור" שפה יפה ונחמדה היא (וכאן היה מוציא את מכתביו הז’ארגוֹניים של בנו מקיוב אליו, קוראם ברבים ומגרמן את המלים: “ווערטהער פאטער” –), אבל האם תדמה או האם תשוה לשפת עבר, שכולה הגיון, כולה יופי ונועם, כולה קודש – הנה תוכן־שיחותיו עתה, לרוב, היה על ימות־המשיח ועקבות־הגאולה ובנוֹטריקוֹן וגימטריאות, ברם, גם כל זה היה בלי מסתורין מיוחדים, ואף בלי התלהבות דמיונית, כי אם באיזו תמימות שכלית, באיזו פשטות אפורה, כמעט באיזה מין “הכל אחת, אלא מדוע לא?” הלא נאמר: סתום חזוֹן עד ע“ת ק”ץ. עת־קץ – בגימטריא תר“ס, לאמור, עד תר”ס אל תגלה. מכאן ואילך – חכּה בכל שנה ושנה, ואם יודע אתה, רשאי הנך גם לבלי לסתום חזון ולגלות. ויש יודעים. יש יודעים את הקץ…
– אבל באיזה אֶלֶף? – טוב, מתר"ס ואילך… אבל עכשיו השאלה היא: באיזה אלף? נפל אליו שניאורסון בלגלוג בלתי־מכוּסה.
– באיזה אֶלף? פנה ר' יוסף לקוֹנית לכהנוביץ, חברו של שניאורסון, ואל זה לא פנה – קושיה בוּרית. כלום יש יותר מששת אלפים? שמא יש לאמור, שהכוָנה היא לתר"ס באלף השביעי, אלף שכולו שבת ומנוחה? מי ששואל כך, סימן שהוא בעצמו “בּאלף השביעי”! – גמר ר' יוסף בעקיצה פולמוסית מרה כלפי שניאורסון.
ואולם למרות דקירותיו השנוּנוֹת של ר' יוסף מצא הלה, שניאורסון, משום מה לנכון לבקר תכופות את ר' יוסף במשכנו החדש. כהנוביץ, שבעת האחרונה היה גם הוא בעל־יסורים, באשר לא נתקבל אל הסמינר אלא בתור “שומע חפשי”, היה מבאר – מתוך מרירות, וכשלא היה ר' יוסף במקום, אלא אדון קויפמאן היה ראש־המדברים – את תכיפות־ביקוריו של שניאורסון אצל ר' יוסף ב“סיבה פסיכולוגית”: כדי שלא יאמרו, כי רק בשביל הבת הצעירה היה הוא, שניאורסון, בא מקודם אל האב. שניאורסון כאילו רוצה להכריז, כי מרים – לא היו דברים מעולם. מצדו. כלומר: אה, עלמה, שהוא אהב, עוד לא דחתה אותו מעודו! – וזו היתה תמיד אצלו לאו דוקא. והראיה: עכשיו, שאיננה, שנסעה, הרי הוא, שניאורסון, אף על פי כן מבקר את אביה ב“הכנסת־אורחים” עוד יותר מאשר קודם… לא, לא יותר, כמקודם – אין הבדל… כי רק לר' יוסף בעצמו התכּוון גם מקודם…
לשונו של כהנוביץ, טֶלזי זה, הלכה התחדדה באותה סביבה של דברים ואי־מעשים, שהוא נמצא בה. תוכן־השיחה החביב עליו ביותר היה: הסתירות שבלב בני־האדם ובדרכיהם. כשלא היה עם ר' יוסף גם שניאורסון בעת השיחה, היה אוהב כהנוביץ לנגוע ברומאן היותר אחרון של זה האחרון. אמנם, גם בפניו של זה לא היה נמנע מהתחיל בהענין. ואולם רק להתחיל ורק ברמז – הגמר היה מכוּון לאיזו אַניקדוֹטה אחרת, בּפירוש אחרת, אַניקדוֹטה בפירוש מסביבה אחרת ורחוקה לגמרי, נוּ, מימי עבדו בצבא, למשל… (בעבוֹד כהנוביץ בצבא, הופקד לשרת אצל אופיצר אחד, שׂר־גונדתו, שהיה, כמוּטל עליו מטעם חובת משמרתו, פותח את כל המכתבים המתקבלים לגונדה על שם אנשי־הצבא וקוראם או מצוה לאחר לקרוא – את המכתבים היהודים היה מפקד עליו, על כהנוביץ, לקרא, ודוקא להעתיק לרוסית מלה במלה: “בעזרת השם… היום יום… לכבוד אבי הרבני הנגיד המפורסם…” – ולאותו השׂר סוכנת, שהיה כפוּת לה ושפעם אחת בחשדו אותה, שהיא בוגדת, קרא מכתב פתוח של אחר על שמה, שנפל לידו… בקיצור, הדבר נודע לסוכנת והמכתב ההוא היה דוקא נקי וכל דופי לא נמצא בו… – וצריך היה לראות, איך כרע על ברכיו לפניה וקיבל עליו באהבה את העונש היותר חמור מידיה על “מעשה־הנבלה” שלו – לקרוא מכתב של אחר! היתכן! בחדר"ג! – וצריך היה לשמוע איך ביקש את סליחתה ואיך התנצל ואיך התחנן, שתשים אל לב, כי רק מתוך אהבה וקנאה הרשה לעצמו את העוול הזה… – הנה איזו אניקדוטות יש בעולם – ועד היכן רבות הסתירות בחיי בני האדם!) לא כן כששניאורסון לא היה כלל באותו מעמד, אז היה חברו־למעון חושׂף גלוּי את כל תעלומות־הסתירות שבחיי “בר־אהבן” זה. שניאורסון, כידוע, הלך בעת האחרונה – לאחר שנכזבה תוחלתו גם מבת בעל־המלון, אך זה אינו מן הענין – ובכן הלך שניאורסון בעת האחרונה שבי אחרי ספרדיה אחת. “טיפוּס אֶכּזוֹטי” – הוא אומר, אך סליחה, זה אינו מן הענין, ולא בזה היא הסתירה; הסתירה היא באחרת, בזאת: הספרדיה, ככל חברותיה הבאות בדברים עם הישוב האשכנזי, הישן או החדש, יודעת, כמובן, את הז’ארגון האשכנזי למדי – לא פחות משניאורסון (השוטים בחוץ־לארץ מדמים, שעברית היא השלטת… גם זוהי אניקדוטה!). ואולם למרות שהיא יודעת ושניאורסון יודע שהיא יודעת, והיא יודעת ששניאורסון יודע שהיא יודעת, ושניאורסון יודע שהיא יודעת כי הוא יודע שהיא יודעת, אף על פי כן, גם הוא, שניאורסון, גם היא, אבן־המושכת, הטיפוס האֶכּזוֹטי, שניהם מתחפשׂים, כי חס ושלום… מי? הם? הם יודעים ז’ארגון? שניהם מתחפשֹים, כי רק השפה העברית היא המקרבת אותם, את שני האֶלמנטים של הישוב… “תאכל שוֹקוֹלאדה, תאכל” – “למה שזה בריא בשביל הלב? אני לא חופצה!” – “אז היא הולכת לדודה שלה?” – “אני לא יושנת שמה; אני באה להנה” – “אז לא תשכח, אני בא אחריה בחצי התשיעית, תמיד איפה שהיא הולכת, אז גם אני הולך” – “הוא עושה לי כואב ואני נותנת לו נשיקה” – לשון־קודש נחמדה זו אפשר לשמוע מפיהם בכל ערב…
כאן, אמנם, היה אפשר להקשות על מספר־האמת בעצמו: למה הוא משנה תוכן־סיפורו על פי סיבה חיצונית, במעמדו של שניאורסון או היעדרו בשעת מעשה? – אך אדון קויפמאן הטרוד והמפוזר (“פיזור־הנפש” היה אחד הטרמינים, שהוצא בעת האחרונה מהלכּסיקון שלו ושאדון קויפמאן היה מרבה להשתמש בו) לא היה דק כל־כך בזה, ובכלל – הקץ לסתירות? גם אצלו, אצל כהנוביץ, אין מחסור בסתירות: הוכחתו הפנימית היא, כי אסור היה לו להסכים להיות שומע חפשי, תלמיד שלא מן המנין, ואף על פי כן הוא שומע חפשי. עובדה!
מכל מקום ובכל אופן היה האֶפּיזוֹד הזה בשניאורסון ובספרדיה מעורר את היהודי מפּרוסיה המזרחית, הירא וחרד, לנגוע בענין חוסר־האמונה והשפעתו על הפריצוּת. וַי, וַי, הפריצוּת של הדור הזה! הפריצות המכלה את הנפש וגורמת לפיזור־הנפש. בכל הדור הזה רק אחת ראה צדיקה, היא בת מר חפץ הבכירה, שהיא צנועה באמת ואינה פרוצה ושהיא טובת שׂכל (כהנוביץ עיווה קצת את שפתיו: הוא ידע, שבן־שיחתו, כשנודע לו, שלאותה צנועה יש איזו מאות פרנקים, התחיל לחלום לשלוח אליה את “עושׂת־הפּארטיות” שׂתומת העין האחת, אלא שלא הוציא עדיין את הדבר לפעולות, ודאי מתוך “פיזור־הנפש”)… הצעירה – נה, זו כבר לא. הצעירה, זעהען זיע, כבר אינה נהירה לו כלל וכלל. הוא, אדון קויפמאן, אינו מסכים בכלל למר חפץ, אבל הוא נותן לו צדק גמור על אשר לא דיבּר אתה למטוב ועד רע כל הימים האחרונים לפני נסעה. כשם שמצוה לאמור דבר הנשמע, כן מצוה לבלי לאמור דבר שאינו נשמע. וגם ברכת הפרידה לא לקחה מאביה – מסתמא ניחא לה בכך. מיט איינעם וואָרט, איינע היסטערישע פּערזאָן! וכל זה מפני מה? מפני שחסר להם לצעירי הדור, המקבלים את החינוך הבלתי־קוֹנפסיונאלי, העיקר – הרֶליגיוֹן! מלמדים אותם שבע חכמות, אבל העיקר חסר. חסרה להם הבנת האיחוד הפנימי של המקרים והמאורעות, השגת אחדות העצם, אמונת הדורות הראשונים בהשגחה עליונה. צעירי הזמן הזה בירושלים הפקר הם, רחמנא ליצלן.
ר' יוסף בא, שומע את הדברים האחרונים, יושב ומַחשה קדורנית. לפני זמן־מה לא היה אפשר, שר' יוסף ישמע לשיחה שכזו ויחשה. אז היה ודאי מוצא לחובתו לגלות את ידיעותיו בגפ“ת, חקירה והשכלה; אז היה ודאי מעיר הערות יקרות ונכבדות על ענין האמונה ויחסה אל המוסר, אז היה ודאי מזכיר בפירוש את ה”טראקטאט", שדעתו היא, כי התורה היא… קונסטיטוּציה; אצלנו לא האמונה עיקר, כי אם החוק. מה לנו גדול מהאמונה בתחיית המתים, ואף זו אינה עיקר כלל בתורה. תורת־היהדות ומוסר־היהדות בעיקר אינם אלא הצדק וכו' וכו', ועיין שם וראה שם, עכשיו הוא יושב כאן, שומע ואינו נענה. למה ידבר? והן רואה הוא, שאותם הדברים, שהיו מועילים לו לפנים, חדלו להועיל. סופה של הביוגרפיה שלו הרי פשוט הוא בתכלית. היו תקוות מזהירות: לעת־זקנה… פרנסה בשפע… כבוד אמיתי, לא־מדומה… השפעה על הדור החדש ברוח היהדות הטהורה, הצרופה… הפצת דעות נכונות והשקפות מזוקקות… היו תקוות גדולות לפני עליתו הנה!.. לבסוף לא היתה פרנסה – מילא, יהא בלי פרנסה, לא על הפרנסה לבדה יחיה האדם; אפשר להסתפק בפת־במלח… אבל עדיין נשארה התקוה לכבוד ולהשפעה… ולבסוף – גם זה לא… לא די, שאין כל צוותא הגונה להדריכה במעגלי יושר, הנה אצלו בעצמו וכשהוא לעצמו בא, רחמנא ליצלן, צמצום גדול, היינו הסתתמות־המקורות… ואל יפתח פה לכוחות־הטומאה – כפשע היה בינו ובין התרופפות־האמונה… זה היה ביום עברו ממעלה למטה… חולשת הדעת… נתעוררו ספקות ובאו אותות רעים מאד… אכן, תודה לאל ישעו וצורו, כי לא נתן למוט רגלו… אבל… אבל – משל למה הדבר דומה? – הנער שהיה לו חוט קצר ורצה לשלוח נחש מעופף למרחקים, ולשם זה עמד לרגע על גבעה; אל יאמר הנער, כי החוט שלו נתארך ולנחש שלו צמחו כנפים. הגבעה היא גבעה ומרוממת, אבל החוט נשאר חוט קצר והנחש – נחש של נייר. לכן טוב לו כי יעמוד בדד וידום ולא ירד מעל הגבעה…
ור' יוסף דמם. “כי לא ידע האדם”… – כך מתחיל מכתבו־צוָאתו של החתם־סופר, אותו המכתב ש“הלב העברי” חיבר פּירוש לו בשם “לב עברי” – לא ידע האדם… ולפיכך ישב אדם בדד וידום.
הוא ישב לבדו ודמם. ודמם גם אחיו, חיים, אחיו של ר' יוסף. הוא לא ישב: הוא כיבד את החדרים, תיקן את המזרנים, התקין את העששית, הביא מים – אבל הוא דמם. הוא היה שרוי בתענית, בתענית־חלום (הוא חלם חלום רע, שהפיל ספר־תורה מידו, וגזר עליו ר' יוסף להתענות), אבל ממלאכתו לא פסק ורק הדיבּר לא היה לו עוד. חיים, הדברן התמידי, אף הוא שתק הפעם; לא התערב בוויכוח הלוהט שאצלו!.. ולא עוד אלא שהוא גם כאילו לא שמע. ואף אילו שמע, מי יודע, אם היה מבין כהלכה. הם ממשיכים את ויכוחיהם… היהדות… צדק… אהבת אדם… דין… לפנים משורת הדין… מה הם מדברים? הבריות בורחים מפני הצרות ורוצים, שלהם יהיה טוב – זה הכל… “אהבה” – היכן היתה אהבת הניה לבעלה?.. “דין”… היכן היה הדין בעת שגזל גולדמאן ממנו את שאריתוֹ?.. אשתקד, בעת שבא הסרסור והודיע, שאפשר עוד לפדות את ספריו של ר' יוסף מבית־המכס, – ספרי יוסף, שהם חייו, חיי אחיו, חייו ממש, פדיון־שבויים ממש – לא הרהיב הוא, הפתי, עוז בנפשו למסור את המשכון לגמרי לרשות גולדמאן, כפי שהציע הלז בעצמו, ולקחת את הסכום הדרוש לפדיון, מפני שנראה הדבר בעיניו – החמור! – כאילו הוא מוכר את ספר־תורתו הקדוש בשביל ספרים פּחות קדושים… לשוא הוכיחו לו אז, שגם הש“ס הסלַווּטאי המונח שם קדוש הוא, ואפשר אפילו לעשות הכנסת ש”ס לבית־מדרש, כמו שעושים הכנסת ספר־תורה… הוא הבין, שגם הגמרא היא קדושה גדולה, אבל לא הסכים לוותר לטובתה על ספר־תורתו… ועכשיו הלך גולדמאן ועשה מה שעשה והכניס את ספר־התורה על שם עצמו, כאדם המכניס ספר משלו… “צדק”…
חולשת התענית נתנה המיה משונה בלבו של חיים והוא נזכר שוב ושוב בחנוֹך בנו. היכן הוא? מדוע אינו מודיע על עצמו?.. הילד כבד־הפה… כבד הפה… מבטו היה גם כן כבד, כאילו הוא מביט מתוך ישיבה עמוקה באיזה חור אפל… כבד־מבט וכבד־פּה… אבל כובד פיו ולשונו היה רק בבואו לדבר עם חותנו, עם אשתו, או עם אנשים מן החוץ, עם אנשים אחרים, נכבדים; עם עצמו, עם אביו ועם ילדו לא היה פיו נכשל כל עיקר. פעם אחת, כשהיה פה בשעת הגט, דיבר יוסף כדרכו, שעל פי חכמת התורה לא כל אדם הוא העיקר, לא בראובן ולא בשמעון החשיבות, כי אם בכלל, בכל ישראל – כך, כמדומה, היו הדברים – והתעקש הוא, יחיה:
– אִמ־מ־מ־מרו מ־מה שתאמ־מרו… אני הנני אצלי כל העיקר.
ודיברו עוד על עיקרים, כמו היום, אבל אז דיבר גם יוסף, דיבר הרבה. פיו הפיק מרגליות. ואמר יוסף – על פי דרך־החקירה, כמובן – כי אצלנו העיקר לא האמונה בעלמא, כמו אצל הגויים, היינו להאמין ודי, כי אם החקירה, דעת־האלוהים, אף על פי שהכתוב אומר: החקר־אלוה תמצא? זה לא ניתן לדעת.
ואמר חנוֹך:
– וב־בכן, דודי… גם המ־מ־אמין אינו יודע… ומ־מה ההבדל? אני איני יודע כלום. אני אדם. אני חי. אין לי לשון. דרך משל: הגליל… יזרעאל… גמלים… מי עשה כל זה? אתם יודעים? אלוהים… טוב… יהא אלוהים… ומ־מי אלוהים? כך איני מ־מבין וכך איני מ־מבין… כך איני מ־משיג וכך איני מ־משיג… יהא אלוהים… הוא עשה… אבל למ־מה עשה כך? אתם צוחקים… זה אי אפשר לדעת… טוב, יהא כך… אי־אפשר – ולא צריך… ולא… ואין… ואין אלוהים…
– מה? מה אתה שׂח?
– אני שׂח, – גימגם חנוֹך – אני שׂח… אם אלוהים עשה… ועשה כך, שלא אדעהו – טוב, איני יודעהו, איני יודע אותו… למ־מה עשה, שלא אדע? ומ־מאין אני יודע שעשה? ואיזה חילוּק, אם אני אומר כן או לא… איזה חילוּק, שאלתי… איזה חילוּק, אם אני קורא בשם אלוהים או לא… הוא ישמע לי? צרות למ־מאמין וצרות לבלתי־מ־מאמין… אם כן, למ־מה? נשלחו צרות על ראשי… ואשא אותן… אשא לי את צרותי בלי אלוהים… מ־מה? לפתוח את ארון־הקודש ולשווע: רחם־נא?.. לא זה המ־מ־מקום!…
חיים לא זכר, כי ידבר בנו את כל הדברים האלה כתומם. רק צל השיחה ההיא ריפרף עליו. הוא לא חשב ולא יכול לחשוב משפטים שלמים שכאלה. העמידה על פי הפחת הפחידה אותו בלא יודעים. אמונת האלוהים שלו, של חיים, כי יש אב בשמים המשגיח עליו, לא נתנה לו אחיזה גמורה, אחרי שראה, כי נסתרו דרכי ההשגחה, כי היא משלמת טוב ומייסרת רע שלא בצדק, כי טוב לרשעים ורע לצדיקים; ואולם אימה גדולה ונוראה היתה להישאר בלעדיה. האימה היתה גם בפני האפשרות להישאר בלעדיה. האימה לא נתנה גם לחשוב על זה, לא הרשתה לחשוב, שללה את אפשרות־המחשבה. בדברים כמו אלה אין חושבים! בלי אלוהים הן אי־אפשר היה לעשות אף צעד אחד, לסתת אף אבן אחת, לסייד אף קיר אחד, להכניס אף דלי־מים אחד, לשאת אף שק־קמח קל (בימים האחרונים עלה בדעתו לעזוב את השמשוּת ולהיות ל“נַטל”). בלי בטחון באלוהים הלא אין לנשום אף כהרף־עין. ואולם היה היה מסביב לו דבר־מה, דבר־מה מרפרף, דבר־מה נמשך משם, מן הטחנה המשעממת בסביבות צפת, שבה נקברו חיי חנוֹך – והוא לא ידע – עד כאן, ה“הקדש” הציבורי בירושלים, שבו כלים חיי חיים וקרוביו, דבר־מה מנהם: כלל לא כך… כלל לא כך… לנשום, אמנם, אי־אפשר… אחיזה אין… החלל ריק… אבל דבר אינו ממלא אותו, אינו ממלא… אין אלוהים.
פרק ב
אסתר חפץ ניסתה את יחזקאל, העמידה אותו למבחן – והוא לא עמד בנסיון, נכשל.
בפעם האחרונה דיברה אתו באקראי ביום נסיעת השיירה. הוא אמר לה: כשאדם חושב רק על אודות עצמו, כשהוא רואה רק את עצמו, כשהוא מביט רק לנקודתו, אז נדמה לו, שיסוריו נוראים, שאין פורענויות כפורענויותיו, שהשמים נופלים על הארץ; אבל כשחוג־מבטו מתרחב, כשהוא רואה לפניו את כל העולם, הוא מתקטן בעיני עצמו, וממילא מתקטנים גם כל עינוייו ותלאותיו.
היא חשבה אחר־כך: שלאדם תהיינה “עינים מנוּקרוֹת” לדבר כדברים האלה באזניה – אחרי כל אשר היה בינותם! אם לא דיבר דברים בעלמא (הוא יש שהוא מדבר דברים בעלמא, כשאינו מוצא מפלט!) הרי היתה כוָנתו, שהיא אינה צריכה להיות מלאה כל־כך מעצמה, שעליה לצאת מה“אני” הצר שלה לרחבי תבל, שהיא לא תהיה “אֶגוֹאיסטית”? לירוק בפניו היתה צריכה על דברים כמו אלה! איכה לא בוֹש? איך לא כיסה אודם את פניו? מי הקריבה את עצמה בעדו? מי נתן למרים להוצאות־הדרך ליפו? הוא?
היא נזכרה, שאודם לא כיסה את עור־פניו, שעינם הוא כעין הנייר המחוק הישן! אוֹדם לא היה בפניו גם כאשר ראתהו בפעם האחרונה, בנשף־החג, כשראתהו ולא דיברה אתו…
כן, באותו נשף לא דיברה אתו. היא היתה מהמסייעות והתחפשה מתחילה, שהיא אינה רואה אותו כלל, ואחר־כך – שלה אין פנאי לגשת אליו, וציפתה כל הזמן, שהוא יגש אליה, אבל הוא ראה אותה, ולא ניגש, ולא דיבר!
היא שבה אל חדרה בקומה השניה – בעת האחרונה גרה אף היא בחדר מיוחד בשכונה רחוקה מ“שערי יהודה”. מדוכאה, רצוצה, התלבטה שעות ארוכות במעון וגמרה אומר לעשות את הנסיון האחרון: לבלי לצאת מחר כל היום מן הבית ולהסב את הדבר כך, שלאזניו יגיע, כי היא חולה. היבוא?
הוא לא בא.
בשני הימים הראשונים שאחר זה היו כל מעיניה נתונים לדבר אחד, שאמת־המציאות לא תתגלה, למצער, בכל בהירותה, שמצע־הסכסוך לא יוּקע בכל היקפו – לא יתגלה ולא יוּקע לעצמה לא פחות מאשר לאחרים. היא עדיין רצתה במקצת הרוֹמאנטיוּת, בקצת ה“טראגדיה של אהבה”: היא אהבה אדם אחד, הקריבה בעדו את הכל, אבל היו מעצורים על דרך אהבתה, והיא נשארה בודדה, גלמודה לנצח – – – כי לא היה מקום לאהבה מעיקרא, מלכתחילה – מפני ההכרה הזאת יראה ביותר ואת צללי הרעיון המחריד הזה גירשה בכל שארית כוחותיה… לא, לא נכון! רומאן היה לה, רומאן יפה – והוי, מה נוּגים הם סופי הרומאנים!
אחר־כך, ביום השלישי, לא הבליגה – והוציאה הכל בעצמה החוצה. הופרעה השתיקה שלאחר יאוש, והיא התחילה לרדוף את צלו של חפץ “קרובה” בכל אשר יכלה, לדבר בו רעות ומגונות בכל מקום, לספר עליו מה ששמעה מפי הרופא עליו, בהיות זה בבית המשוגעים – וגם מה שלא שמעה…
אך גם זה לא נמשך. סוף־סוף, נפלה למשכב באמת, ומקופלה כעוּבר במעי אמו ועטופה שמיכות בלות, היתה במיטתה כסמל הבליה והכמישה.
לא, היא צריכה לראות אותו, היא צריכה לדבר אתו – ויהי מה! ביום הראשון לקוּמה מערש־דוָי, בשעה הראשונה כשתוכל לעשות צעד, תלך אליו, תמצאהו – ותגיד לו. היא תגיד לו: אין לה טענות! אבל למה הזיוּף? למה השקר? למה קירב אותה ודחה אותה? הוי, רבים הם האנשים המבטיחים אהבה כשיש להם צורך בדבר, ואחר־כך יבגדו… אך למה כיזב לה?
למה כיזב לה? – שאלה זו היתה בוודאי מענה גם את בעל־הדבר, את בעל־הכזב בעצמו, אלמלא היה עסוק בעת האחרונה בתכנית־של־כזב חדשה.
חפץ החליט בלבו, שדבר מוֹת הבן צריך להיות מכוּסה מהאב. חיים אינו צריך לדעת ממוֹת בנו. לתכלית העלמה זו צריך לסבב פני הדברים, שהוא, חיים, ישאר בירושלים, והוא, יחזקאל, יסע עם ר' יוסף לטבריה, שמשם ישלח להאב־היתום כסף ומכתבים, כאילו היה בנו בחיים, הן גם הוא, חפץ, יוכל, כהמנוח, לבקש איזה כותב, שיכתוב לירושלים בשם “חנוֹך חפץ”.
בכזב תיסתם הפרצה; בכזב יתוקן הקלקול…
התכנית הזאת נולדה בו בשעה שדיבר עם אסתר בפעם האחרונה על ההבדל שבין הרואים רק את עצמם ובין הרואים את כל העולם. בלבו ולעצמו הוסיף אז את מחשבתו הישנה: כל העולם – לאו דוקא. את כל החיים ואת כל העולם אי־אפשר לתקן. בכל אופן, יעסקו בזה האנשים, שיש להם שׂיח ושׂיג עם כל החיים, האנשים הכל־עולמיים. הוא, שאינו יודע מ“אחדות”, שאינו מתעלה על החֵלק, היושב רק בפינתו, הוא יפשפש וימשמש בפינתו, ושם ינסה לתקן מה שאפשר, בכל מה שאפשר ואיך שאפשר…
ועוד באותו יום אמר לבוא אליה ולהגיד לה את הרעיון החדש אשר בלבבו, לאמור לה: “אסתר, לאביך דרושה טבריה, גם לדודך נחוץ, שאביך ואני נהיה בטבריה… צאי גם אַת אתנו… אתי… שם נגור… אני אהיה למלמד תינוקות… גם אַת תעבדי… את לחמנו נמצא…”
אבל לא איסתּייעא מלתא.
הוא חשב כל היום: מה, אילו היתה זו תחת המת… זאת אומרת: מה, אילו היו באים ושואלים אותו: מר חפץ! במה אתה רוצה: שתמות זו כאשר מת חנוֹך בן חיים, או שתשא אותה לאשה ותחיה? הלא היה נושא אותה, הלא היה גואלה ממוות… האם אין אנשי הפינה צריכים להתנהג עם התלויים בהם, כאילו היו אלה שעה אחת לפני מותם?
אבל הוא לא היה אצלה. שמע, שהיא חולה או מתחַלה, ולא ביקרה. לא איסתייעא מלתא. הרעיון החדש לא היה די־חדש או די־חזק לנצח לגמרי את הנושנות.
הוא שיווע בתוכו: “בחילה – על שום מה? על שום שאין היא הדרושה לי? על שום שצר לי מה שהיא, היא, דוקא היא, היחידה, האוהבת אותי, אינה זו שדרושה לי? היתכן? הלא היא, היא, כשהיא לעצמה – – מנין הבחילה? איזו בחילה? הלא זוהי נפש חיה, הלא זהו אדם, הלא זהו עולם מיוחד ושלם, עם רגשות משלו, עם נפשות קרובות אליו גם חוץ ממני… אֵם אין לה, אבל אילו היתה אמה בחיים, כמה היתה קשורה בה נפש־אמה… ואתה, מכיון שהיא אינה גורמת לך עונג – אתה בוחל בה?!”
אי, ה“אהבה” אינה נצחית, ה“בחילה” אינה נצחית – ניחם את עצמו.
אבל ללא הועיל. בראותו אותה בחג הכנסת ספר־התורה מקושטת והדוקה בקוֹרסט – בתור אחת המסייעות בחגיגה חשבה לחובתה ל“התלבש”, ואפילו לשים רביד אדוֹם לפני הצוארון המקופל הלבן של חולצתה – שוב התגברה הבחילה עד לבלתי נשוא. לידיה ופניה היתה בעיניו הבעה של יציר בעל רגל אחת וצפרנים רבות, שנפל לתוך גומץ, וכבר כשלו כוחותיו בהתאמצותו לצאת משם, אלא שצפרניו, בכל זאת, עדיין תקועות בכתלי הגומץ המלאים טחב ורקב ומק – תקועות כמתעודדות וכבלתי־רוצות להודות בשום אופן, שכאן כבר נגמר הכל…
תרנגולת כחושה ולחה, בשמלות־גבר, וידי אסתר לה, עמדה על ראשו ופירפרה בין זרועותיו שלושה לילות רצופים.
ובערב ליל הרביעי הלך אליה ושב. הוא ידע את כל אשר היא מדברת עליו ברבים. הוא ידע, כי היא חולה.
וכעבור ימים אחדים, באחד הבקרים, הלך אליה שוב, אבל לא נכנס. לא נכנס מפני המקרה אשר קרהו.
הוא ניגש אל הבית, אשר בו גרה היא, בהחלטה גמורה להגידה לה: “אסתר, הדבר הוא כך וכך; עכשיו הדבר תלוי רק בך”. הוא עוד לא היה בטוח, כי רשאי הוא לעשות כך וכי ברגע האחרון יעשה כך. אבל ההחלטה לעשות התגברה עם כל צעד וצעד. הלאה ה“לא”! ובגשתו וירא אותה עומדת על המרפסת הפונה לרחוב, עומדת דווּיה, סחוּפה, בבגד עליון, כדרך החולים בצאתם החוצה ביום הראשון לקומם מערש־דוָי, עומדת וסיר של שופכין בידה (אשר עמד בחדרה כל הלילה ואולי גם כל היום הקודם, ואיש לא היה אתה שיטלטלהו החוצה), אז נתחזק גם הבטחון שהוא רשאי ושהוא יאמר לה. אך מיד תמה. הוא פקד בשלומה מרחוק בנענוע־הראש ולא נענה. שמא אין היא רואה אותו, או אולי מתוך חולשה קשה לה לשים אליו לב? לא, היא רואה אותו, היא גם מביטה אליו, היא גם כאילו מחרישה לדעת, אם אליה הוא הולך… (כל־כך מאוחר!..). הוא שנה את דרישת שלומו, אך היא עדיין אינה עונה והסיר בידה. מה זאת? באיזה תמהון זה בלבו, ההולך וגדל, ומבולבל־מחשבות לגמרי, פסח רגע על כל הענין ומיהר לגשת עד פתח הבית שתחת המעקה, כאילו כדי לפנות לה את המקום שלא לעכּב בעדה משפוך את אשר בידה. אבל הוא כבר איחר. כל מה שהיה בסיר נשפך עליו בכהרף־עין אחד. מטוּנף כולו, נרתע לאחוריו, אבל לא הרים עין אל השופכת. הוא חש, כי היא עדיין לא זזה ממקומה והחיוורה הארסית מלפני רגע עדיין מפעפעת בכל פניה. הוא ידע, כי למחניק את אויבו ודאי יש הבעת פנים שכזו בשעה מעשה.
הוא שב למאורתו, סחט את בגדיו הלחים – ושכב בהם כשהם לחים. אך גם בחריקת דרגשו שמע קול שקשוק של שופכין. ובשקשוק זה שמע רגע: “מי צריך לך? לך לעזאזל!” – והוּקל לו… ומשנהו הקשיב קול אחר, מבטא אחר, אותו המבטא־הגניחה, שגנחה פעם בשעת נישוק: “למה אתה מענה אותי!” – ונפשו קצרה עד מוות… ממש… כמו אז… לפני שלושת רבעי שנה… בחלומו…
עכשיו הוברר, כמה הוא אשם נגדה כל הזמן, עכשיו הרגיש כל אימת התפקיד שמילא כאן, עכשיו ראה כל גודל העלבון, שעלב הוא אותה, – שבע על כל אלה, שלא רצו להביט בה – עכשיו עמד לפניו כולו גם חטאו גדול, באמרו לצאת אתה יחדיו והיא אינה דרושה לו, עכשיו חש כל אימת ילוּד־האשה המיוּתר בעולם. ביום ההוא קיבל עליו את הדין במלואו – וכל התנצלויותיו נתבטלו באותו יום תכלית ביטול. שקר! שקר! הבל! הבל! יסורים אינם מעלים את האדם! האושר, העונג, הטבעיות – הם הם עליה לאדם. היסורים – חטא ועוון ונפילה. רק בלי דברים על עליות, שרוי־השופכין! רק בלי דברים על העלאת הכזב וזכות הכזב – בברחך בלי כוח מפני המרירות, מפני מרירות־האמת… רועי הזונות אינם חוטאים… אין זנות… אתה החוטא, אתה הזונה!
רחמים… רחמים אתה מבקש? וכלום היו רחמים בלבך אליה? רגש של רחמים טבעי הוא לאדם טבעי, אבל אתה הידעת רחם? כלום מוכשר אתה לרחמים? זה היה שקר, צביעות, זה היה הרצון לעשות “מצוה” בשביל עצמך – על חשבונה… זה היה השד יודע מה! “פוֹרמוּלה יבשה” ולא־אדם הן היתה לך, ואף על פי כן הן נהנית בעת שהתנשקת אתה… אוי לה לאותה הנאה, אבל הן נהנית בכהרף־עין… מן ה“מצוה”… את החולשה המינית שלך עטפת בטלית של רחמים, כביכול, ושל “מצוה” ושל השתתפות בצערה, שלא היתה מעולם – ארור! –
כשהחשיך ברח החוצה, אל השכונות הנידחות, אך כל קרביו לא חדלו מצעוק: "למה אין הורגים אותי? למה מניחים אותי להתהלך חי על אדמות? למה אין הכל יודעים, כמה מנוּול אני?
"אני… אתה! אתה! אתה, שמפלגא ולתתא ומפלגא ולעילא אין בך מתוֹם, אתה, שחוט־שדרתך כואב, אתה, שלא היה בך גם האון להגיד לה הכל ברגע הראשון! היא לא האמינה? אבל למה לא האמינה? למה לא הגדת לה כך, שתאמין? למה משכת אותה אחריך? אל תרמה את עצמך, מנוּול! תאמר, שאתה לא משכת אותה? תאמר, שכל זמן שנמשכה, אמנם בעצמה לא האמינה,ובכל זאת היתה נמשכת? תאמר, שהיא היתה חושבת, שאמתלא בפיך, שמוציא אתה לעז על עצמך בכוָנה? אבל אתה, שאינך גבר ושלא אהבת ולא יכולת לאהוב אותה רק מפני שאינך גבר, אתה בדעתך, שהיא אוהבת רק את הגבר המדומה שבך – איכה לא יכולת, למצער, לדחות פעם את משיכוּתה אליך?
"סליחה… סליחה אתה מבקש? ולה סלחת? לה סלחת על אשר היא אינה נעמה לך? אנו, החיים, יכולים לסלוח לכל והכל… אך לך, תולעה, לא יסָלח דבר, לך לא יסלח. יען כי לפנינו גלוי וידוע… יען כי ראה ראינו: מי הוא זה ואיזהו, היודע לחוש את הצד השני, את כל נועם־ההויה? מי הוא זה ואיזהו המליץ הנשגב, ההוזה על ‘גרעינים להויה חדשה, אחרת’? מי הוא זה ואיזהו, היודע להיות מאושר כל־כך בערב־אד כזה, כשהשכונות ריקות, והוא לבדו מתהלך בהן, ובגדיו אינם רטובים, אינם צוֹאים? מי הוא זה ואיזהו, היודע את הרגעים, שאנו, החיים, עם הצד השני שלנו, המוות, מתנשקים יחד ועושים שלום? ומתולעה מאושרה כזו אל תצא תקלה לשום ילוד־אשה, ואם יצאה – ועוד איזו! – סימן, שעוונך בך ועביט־הצוֹאה בראשך!
“ידענוך, התולעה! – רידף הקול אותו הלאה, הלאה – כתולעה התפתלת… על אַלטרוּאיזמוס דיברת… העויות עשית, העויות של נוהג־בטהרה, של צדיק, של טוב־לב, של מרחם… ארור כזבך, כי קשה הוא וכי חלש וכי מנוּול… על ברכיך לפני חמילין!!!”
*
בחצות־הלילה דפק חפץ בחלון “הכנסת־האורחים”, העיר את חיים השֹמש וגילה לו כל מה שידע על אודות חנוֹך. הלאה כל העלם וכל הסתר; הלאה כל כזב. ידע חיים הכול! ילך גם הוא אתו לשם.
פרק ג
מרים כתבה גלויה מיפו לירושלים – ליחזקאל חפץ. זה היה המכתב הראשון בימי חייה (לאחיה ברוסיה כתבה רק דרישות־שלום קצרות). והעבודה הזאת עלתה לה בעמל רב, אך ברירה אחרת לא היתה לה. הסכום אשר נתנה לה אסתר הלך וקרב אל קצו. ומה יהיה הלאה? היא לא ידעה. היא ידעה רק אחת, כי צריך לעשות איזה דבר, כי צריך להתחיל בלימודים– ואחר־כך יהיה מה שיהיה. אך כיצד מתחילין? בחדר שלנה בו (חברתה מירושלים המליצה עליה לפני בעלת החדר, שתלון אצלה) היתה עזובה רבה. אך על דעתה גם לא עלה להביא סדרים בו. ראשית, אין זה חדרה, היא רק לנה בו; והשנית, לא בשביל זה באה ליפו לטפל בסידור חדרים. צריך ללמוד. אך מי יכול ללמוד, כשאין עוד גם חדר לה לעצמה?
היא דחתה פתאום את כתיבת המכתב, קמה ויצאה החוצה. לפני הבית היתה כיכר־חול. הכיכר היתה ריקה. באחת מפיאותיה, בשפל, ישבו שתים־שלוש מנשי המקום תחת אֲהִילִים פתוחים, אם כי השמש כבר נטתה לשקוע, בלי כל תנועה. ספרדיות או ערביות – קשה היה להבדיל. ואף לא היה ענין להבדיל. כלום יש הבדל בדומם?
דממו גם השמים. מרים הביטה בהם ונזכרה בתלמיד־לציור אחד בירושלים, בעל עיניים כואבות, שהיה אוהב לטייל אתה ולדבר באזניה על חליפות־האודם של השמים. כל הגוונים. גונים מתחלפים: אפור, תכול, פיאוֹלט. מה זה פיאוֹלט?
התלמיד ההוא לא היה פה, ובמקומו ישב זיידיל הגיבן על המדרגות והביט עליה, כאשר יביט החתול אל החמאה. רעד של תועבה עבר בה לרעיון, כי הוא רוצה להיכנס אתה בדברים. היא מיהרה אל־חוף הים, שגם הוא לא היה רחוק משכנותה. ערביים התגוללו בחולות ונעצו בה עינים, בה, בעלמה המטיילת לבדה. ספינה הפליגה לאירופה. אבל היא, מרים, לא שאלה שם על איש ולא נפגשה באיש שאפשר יהיה לשאלו דבר. זיידיל שם, ואלה – פה. הולכת הספינה – תלך לה. לבירוּת – יהא לבירוּת. מה התכלית מכל זה? צריך ללמוד – והיא עזובה.
פיה עשה רושם, כאילו הוא פעוּר משהו. רושם בולט זה קיבל פיה מיום התנאים הרשמיים שלו.
שלו… ואולם הוא כבר בלבנון… כאילו לא היה…
וגם כשהיה – בימיו האחרונים בירושלים – יש שכבר ביקשה את שניאורסון. רצתה לדבר אתו, להשיב ימים מקדם, לשאול: מה צריך לדעת בתנ“ך ומה בדברי הימים?… אך זכרה את חברתה, שהבטיחה לתת לה מכתב־המלצה ליפו, זכרה את הספרדיה ה”ריקניה", בעל הריסים הארוכים – לא, לא, אין לה צורך… אין לה צורך… מה התכלית מכל זה? צריך לעשות איזה דבר; דרכה נכונה לפניה: ללמוד ורק ללמוד.
היא נתבלבלה פתאום, כמו שנתבלבלה אז, כשנכנסה בחלום שלא ברשות לחדרו של חמילין במלון “הראל”, ושבה מיד לדירתה – גם כן כמו אז. היא פסחה על זיידיל ונכנסה במהירות. המראָה בבית הראתה לה, כי עיניה עששו.
האשה הסרסורית מנוה־שלום, שאצלה לנה, אמרה לה, שיש בשבילה, בשביל מרים, משׂרה אצל זוג צעיר אחד, שהוא מורה בבית־ספר והיא גם כן מורה שם, ושניהם עסוקים כל היום, וארוחת־הצהרים הם אוכלים שניהם בבית־מזון, וילדים אין להם, אלא שהם גרים בדירה בת ארבעה חדרים, מלבד מטבח ומרפסת, וצריך שימָצא אדם, שיבוא אליהם בכל בוקר לנקות ולהכין כל מה שנחוץ לארוחות הבוקר והערב.
מרים מצאה מיד, שהיא היתה מאוּשרה לקבל משׂרה זו – חמישה־עשר פרנק לחודש וקרוב למורים – אלמלי ידעה, כי זה לא יִוודע לאיש! העבודה בוודאי לא תהיה רבה שם, – רק שעות אחדות בבוקר ושעות אחדות בערב – אך באופן רשמי הלא תיחשב למשרתת, והיא אינה רוצה, שידעו, כי היא משרתת. מה לעשות?
אם לא זאת, – כֵּנים דברי הסרסורית – אם לא זאת, נשאר לה רק לבוא לבית־המלאכה לרקימה, ששם תשתכר בחדשים הראשונים הלואי ארבעה בישליקים לשבוע… וכי אפשר לו לאדם לחיות בארבעה בישליקים? וזמן־העבודה הוא כעשר שעות ביום… לימודיה מה תהא עליהם?
נחוץ להחליט ואין עצה.
כן, נחוץ היה לשאול עצה והיא חזרה לכתוב את הגלויה ליחזקאל חפץ.
היא כתבה בז’ארגון לקוי, מתוּבל במלים עבריות, קלוטות מן האויר, בלי כל אוֹרתוֹגארפיה, בלי כל סימני הפסק, והיוצא מן הדברים היה, בקירוב, לאמור: אדון יחזקאל חפץ, קרובה הנכבד! הוא בטח יתפלא, כאשר יקבל את מכתבה הפתאומי וישאל, מי זה המפריע את מנוחתו, מי זה הכותב אליו והוא איש לא נודע לו מתמול שלשום, אבל יראה־נא את חתימתה וידע, כי היא הכותבת, מרים קרובתו, כי בדעתה, שהוא ידיד־ביתם ו“איש בלי מרה”, היא מקווה, כי יסלח לה בטובו על כי היא פונה אליו.
ופתאום פרצה דמעה מעיניה. דמעה אחת, אך זו היתה אותה הטיפה הראשונה המבשרת את שטף־הגשם. האשה בעלת המעון יצאה. מרים רצה מאצל החלון, שעל אַדנו כתבה, התנפלה על המיטה הבלתי־מוצעת וכבשה פניה בכר הממועך. היא געתה בבכיה ובכתה תמרורים, ארוכות, רבע־שעה, חצי־שעה, שעה. היא לבדה, היא תבכה. הרגשה איומה של שכוֹל ובדידות תפסה אותה, פחד נורא מפני עתידה נפל עליה. אין היא יראה, פן תחלה פה בעיר הזרה בבית אשה זרה – אין היא יראה. בריאה היא, חזקה כחומה – והכל תשא ותסבול. אבל היא גלמודה, גלמודה בכל העולם. החיים עזבו אותה – וכל ישועה נדחתה ממנה.
כל זכרונות טובים לא באו, כל זכרונות לא היו בכלל באותה שעה. מה יהיה מחר, מחרתים? איך תחיה? במה תחיה? היא אבודה, אבודה… הגלויה הזאת… שתי עשיריות שילמה במחירה – אבל היא לא תשלח אותה, לא תשלח. אין למי לשלוח. איש לא יבוא לעזרתה.
האשה תשוב בוודאי במהרה. צריך להפסיק מבּכי, צריך להתאפק. מרים ישבה על המיטה והתחילה, כדרכה, לחטט את שניה בסיכה. היא חיטטה וחשבה מה לכתוב. היא תכתוב: מה שלום אבא? האם נוסע הוא לטבריה? היא אינה מתגעגעת עליו. היא יודעת, כי בלעדיה טוב לו. אינו מתרגז. והלא גם לה יש הרשות לחיות. רק פעם אחת אנו חיים בתבל. היא תכתוב: מצבה איננו עוד מאושר. המשל אומר: “משתי רעות בוחרים בקטנה” – והיא אינה יודעת במה לבחור. בלימודיה עוד לא הסתדרה. אך לא רק אותם שכחה – היא שכחה אפילו, שהיא חיה בעולם… לא, זה לא תכתוב. לא, היא בכלל לא תכתוב. אין מה לכתוב!
אצבעות קרות חיבקו את לבה. ההלך כבר זיידיל הגיבן מעל המדרגות? מקור־דמעותיה כבר יבש. מה לעשות, מה לעשות?
ופתאום הוציאה את הסיכה מבין שניה, ומבלי דעת למה היא עושה זאת, דקרה בה באצבע קטנה של ידה השמאלית. לפני רגע, לפני רגע אחד היתה אצלה מתחת סף־ההכרה מעין איזו הרגשת־ציפּיה: מיד־מיד יבוא איזה דבר אשר יקל לה את הכל. ובאותו רגע נזכרה בשניאורסון. פעם אחת קרא לה “פּוֹאימה” על נסיכה צעירה אחת שעשתה כך. בכהרף־עין עמדה ודקרה שנית באותו מקום. הפעם כבר יצא דם וגם היה כאב. כאב בלתי־צפוי.
נכנסה בעל המעון.
– מה זאת? מה לך?
–לא כלום… תפרתי… ודקרתי במחט.
– ויצא דם?
– כן.
– אם יצא דם, אז טוב.
בעלת המעון חיתלה לה את האצבע בקורי שממית.
*
“אדון קויפמאן”, היהודי ממזרח־פרוּסיה, ראה ונוכח ב“חוש” עוד פעם, עוד פעם יתירה אחת, עד כמה שמה בו ההשגחה העליונה עין לרעה, עד כמה היא רודפת אותו, ממש עד רדתו, עד כלותו, חס וחלילה. אמנם, ב“משקפים שחורים” אסור להביט על החיים, שהכל בהם, בכל דבר ודבר, מלחמת האלוהים והשטן, מלחמה נסתרה, שאת מהלכה אין אנו רואים ואת אחריתה אין אנו יודעים, אבל הפעם נמלאה הסאה! יחוסי הכוחות הריאליים, אמנם, לא אמרו לו כלום, לאדון קויפמאן, בכל ימי שבתו בירושלים, ואף כשנגעו בו ו“הוכיחו” לו דבר על פי דרכם, הוא רק נפחד ונתכווץ, אבל לא נרתע לגמרי לאחוריו, יען כי ראה וביאר אותם רק בתור סמלים להמלחמה בעד וכנגד. ואם נתקלקלו הדינין, גרמו עוונות וניצח השטן, הרי סופם של כוחות־הקדושה לנצח – ולמה ידאג? דרושה סבלנות, ועוד יאיר לו, לאדון קויפמאן, מזלו. יש, שהאדם, מעשה שטן, אינו מצליח, אבל אל יפול רוחו וינסה שוב: סופה של ההתגלות האלוהית שבאדם לנצח – זוהי שיטתו. ולא לחינם אמר עליו כהנוביץ, בוויכוח אחד עם שניאורסון, שאילו היה יהודי זה, אדון קויפמאן, לפני מאתים וחמשים שנה, בימי שבתי צבי, היה בוודאי אחד מגדולי המתחכּכים אצל סופרי ה“משיח”, מבטלי הצומות ומאספי הממון והכבוד בכיסיהם ובחפניהם, רץ אחרי המרכבה, שהובילה את ה“גואל” לקושטא להדיח ברוח־פיו את השולטן, מאמין, שבן־אלוהים אדונו המיר את דתו ונעשה למשרת בחצר לשם תכלית סודית עמוקה, לשם התגלות נעלמה – ובכל לב! מבלי קבלת כל פרס בעד האמונה הזאת! – – כן, אדון קויפמאן החזיק בשלו, אבל הפעם, איך שיהיה, היה ענין לא־נעים, הפעם קיבל מהלומה מאת ההשגחה. ולכאורה, הרי עשה הוא ביחס אליה כל מה שהיה לאל ידו, נתן לה את ההזדמנות הגמורה – על פי שיטתו – לעשות לו, על פי דרכה מאז ומעולם, נס בדרך הטבע; וכששמע, שאסתר בת ר' יוסף נוסעת אף היא עם אביה בדיליז’נס ההולך מירושלים ליפו, מצא, שגם הוא צריך ומחויב לנסוע באותו יום, שגם לו יש שם איזה עסק נחוץ, חדש, עסק מתהווה, שאינו סובל כל דיחוי, שבשבילו אינו יכול להישאר בירושלים אפילו שעה אחת, ומיד הלך והזמין לו מקום־מושב בעגלה. לא, חלילה ממנו! הוא לא הכביד על “כבוד־מעלתה”, ההשגחה העליונה, הוא לא ציפה ממנה, שתשׂדד בשבילו מערכות־הטבע, הוא לא סמך על נסים שלמעלה מכוחות־הטבע. הוא, אדרבא, נזדרז לעשות מצדו כל אשר לאל ידו למען “תברכהו היא בכל אשר יעשה”; הוא נתן למאורעות שיתפתחו התפתחות טבעית, שילכו בדרך־העולם – זוהי שיטתו ודרכו המסחרית מאז. אבל המאורעות גם הפעם לא התפתחו! יד־ההשגחה היתה בו להוּמוֹ. עוד ברוך השם, שהדבר נתגלה בראשיתו, שלא הרבה בהוצאות ולא איבּד זמן וממון לבטלה. חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, כי בכל רע יש גם צד טוב, וכל הרע בעיקרו אינו אלא בדרך אל הטוב – זוהי שיטתו. אבל…. נה! דרכיה של ההשגחה נסתרים ממנו, מאדון קויפמאן. הוא נתכוון לטוב ויצא רע; הוא שאף לאור – ונכווה.
אדון קויפמאן רצה לנסוע עם ר' יוסף חפץ מירושלים ליפו בעגלה. בעיקר הדבר, אפשר לנסוע מירושלים ליפו במסילת הברזל, מהלך ארבע שעות, בעוד שבעגלה נוסעים כשלושת רבעי מעת־לעת, מאחר הצהרים עד ליום המחרת בבוקר. ברם, ר' יוסף בחר לנסוע בדיליז’נס. ברכּבת יסע היחיד, כלומר, מי שנוסע בלי משפּחה ובלי חפצים, אבל מי שעוקר את דירתו מירושלים לזמן מרובה, ולא בגפו הוא יוצא, כי אם עם קרוביו ובני משפחתו, וחבילות וצרורות וכלי־בית אתו, טוב לו כי יסע בדיליז’נס. מחיר־הנסיעה בדיליז’נס, אמנם, קטן לא הרבה כנגד מחיר־הנסיעה ברכּבת, אבל כשהרבה אנשים בני משפחה אחת נוסעים, הרי הפרוטות מצטרפות לסכום הגון. נוסף על כך זה היה נימוק אחד חשוב מאד מדבר בעד בחירת עגלה לנסיעה אצל ר' יוסף. בשבוע האחרון היה, לא עליכם, לא רק חולה־רגלים, כי אם גם חולה־מעים – מחלת תלמידי חכמים! – שתי מחלות, שהן בבחינה ידועה תרתי דסתרי: הראשונה מצריכה מנוחה והשניה מצריכה תנודה, ויש, פשוט, לירוא מפני מסילת־הברזל, ששם ממש אין האדם ברשותו – מובילים אותך למרות רצונך, והבחירה מבוּטלת בתכלית הביטול! – ובפרט אדם שהעליה־והירידה קשה עליו ביותר ודרושה ביותר כאחת. הנה, למשל, סוף־סוף, התחנה, ואתה ירדת בקושי גדול ובעזרת אחרים לצרכיך, שברכּבת גופה אין מוצא להם – אַזיה ומנהגי אַזיה: ברכּבת אין מוצא לצרכי הנוסע! – ועד שלא הספקת לעלות, מפני שלא מצאת לך תומכים ומסייעים או מפני סיבה אחרת (תומכים ומסייעים יש לו, ברוך השם: נוסע חיים, נוסע יחזקאל, נוסעת גם אסתר), והרכּבת הלכה לה. מה תוכל לעשות? תחת זאת בעגלה, הרי אתה אדון לעצמך לרדת ולעלות בעזרת בני לויתך ואין מוחה בידך.
כל זאת דיבר ר' יוסף בערב יום הנסיעה גלוּי ב“הכנסת־האורחים”, עד שאדון קויפמאן, ששמע את הדברים, יכול היה ללמוד מהם מה שהיה דרוש לו לדעת, בדברי ר' יוסף המפוֹרטים, למרות מה שבעת האחרונה היה זה כאילם לא יפתח פיו, ראה הוא, היהודי ממזרח־פּרוּסיה, אות… אות ממעלה, ומיד כבוא הבוקר למחרתו נבהל לקחת כרטיס – בהקפה – ומיד אחר הצהרים נבהל ללכת אל הדיליז’נס לישב בו – והמזודה שלו בידו. לפני הנסיעה שׂם צוארון קשה מקוּפל על גרגרותיו ואת הרביד השחור המאובק והמעוך ציחצח רבות וגם הרטיב בריר – ההשגחה אוהבת, שיסייעו לה במילוּי תכניותיה. שתי שעות התרוצץ אדון קויפמאן, נרגש ונסער ומלא תכניות פאנטאסטיות מסביב לעגלה, כשהוא בוער כולו מציפיה וקוצר־רוח, ואחר־כך באה, סוף־סוף, גם היא, היינו אסתר, עם הפמליה שלה ועם כל חפּציה. למרות מה שהיא היתה טרודה ומעוננה מאד, חיבל אדון קויפמאן תחבולות שונות להיכנס אתה מיד באיזו שיחה ו“לבדוק את הקרקע” או “למשש את הדופק”, על פי האמרה החדשה, שעברה – הוי, מחשבות זרות! – עכשיו כמו להכעיס במוחו הלוהט. אמנם, נאמר: “כל המרבה שיחה”, אך הוא לא ירבה… הוא, כך… מעט… הן אי־אפשר להיות פרא… היא, אמנם, נערה צנועה, שאינה דורשת “קומפּלימנטים” ושפת יתר, כדרכן של יתר בנות־הדור… ואעפ“כ… צריך לראות… היא לא תתפלא… ואם תתפלא, יאמר לה, שב”פרקי־אבות" ידובר על “אשת חברך”, ולא על פנויה… והם הלא יסעו יחדיו בדרך ארוכה שכזו… וכי לא כך? אימתי יש למצוא הזדמנות נוחה שכזו?
לראשונה הלך הכל למישרים. אדון קויפמאן נתן עצות מעצות שונות לרכּב, איך לסדר את החפצים, הסביר לבעל־הדיליז’נס שבאותו מעמד, שהארגזים המלאים ספרים אינם כבדים כל כך, כמו שהרכּב צועק, דיבר בנימוס ובדעה מיושבה גם על לב יתר הנוסעים, שלא יתרעמו על איחור יציאת הדיליז’נס. הרכּב התרחק מהארגזים, כאילו ירא לנגוע בהם או כאילו רוצה היה לסקור אותם מתוך פּרספקטיבה ידועה, ומבלי שליחת אצבע ומריחוק־מקום הוסיף לגנוח: “האנשים הללו רוצים שנסיעתי זו תהא נסיעתי האחרונה. אויס בעל־עגלה ווילן זיי מיך מאכן!… לא אקח ארגזים כבדים כאלה – וסוף!” אדון קויפמאן מצדו לא עיף מהוכיח ל“אינסטאנציה העליונה”, לבעל הדיליז’נס, את האמת, שהיא בהפך מדברי העגלון הגס, ובתוך כך הרגיש, שכן… כן… היא (לא ההשגחה) זורקת עליו מבטים – והוא מתחיל למצוא חן בעיניה. ההשגחה רוצה בכך. מה' יצא הדבר.
אך לא ארכה השעה – והגלגל נתהפך.
ראשון לקפיצה אל העגלה היה חיים. הוא הידק בחבלים את כל הטעון הידוק וישב בקדמתה של העגלה, גלוּי לרוח הצוֹנן שקידם פני הערב. אחר־כך ירד והעלה, בעזרת יחזקאל, את ר' יוסף אל המושב האמצעי שבעגלה, המכוּסה מפני הרוח מכל הצדדים, וחזר וישב על מקומו. אסתר ישבה מאחוריו. ר' יוסף ישב בהרוָחה, אך מבטו הרגזני לא ניבא כל טוב. אחד הנוסעים, שכאילו רצה לפייסהו או לגרום לו איזו נחת־רוח, שאלהו:
– ליפו נוסע כבודו?
– כן, ליפו נוסע אני, לעת־עתה ליפו; הלא כשנוסעים לטבריה, מוכרחים לנסוע קודם ליפו – ענה ר' יוסף בקול של קפדן גדול, שאין לו כל הנאה מדיבורו, אלא שהוא אינו מונע את עצמו מתשובה רק מפני כבוד־הבריות, ובכבוד־הבריות זהיר הוא לא מפני שהוא רוצה בכבודן, אלא מפני שאיש כמוהו חייב להיות זהיר בכבוד־הבריות.
– ומי יש לו שם ביפו? – לא נח הנוסע הסקרני.
– מה? ביפו? אין לי איש ביפו… פסק ר' יוסף ברוגזה.
וברגע אי־נעים זה נדד אדון קויפמאן ממקומו הטוב אצל הנוסע הסקרן במושב שבאחורי העגלה והתחיל לבקש מחיים, שיתחלף אתו. חיים, שסבל די בימי שמשותו מה“אורח” הלז, מאדון קויפמאן, ושעכשיו היה נטוּי־אוזן לשיחה שאצלו בין אחיו והנוסע, לא הבין מה הלז רוצה ולמה הוא מסכסך? וכי במה טוב מקומו שלו, של חיים, שאין לו כיסוי, ממקומו של זה, שיש לו כיסוי? ולמה הוא רוצה דוקא להתחלף? ואולם האדון קויפמאן התעקש משום מה והפציר בו.
– אה, החסיד הזה אינו רוצה לשבת מאחורי אישה! – גילה הרכּב המחוצף את תעלומותיו של האדון קויפמאן – אני כבר ראיתי בריות כאלה בימי חיי!
– כל הסכסוכים וכל המחלוקות שבעולם הם בגלל האשה! – התחדדו באותו מעמד אחדים מהולכי־הבטל שברחוב, העומדים ומלווים את העגלה בכל יום להנאתם.
– וכמאמר הצרפתי: “בכל בקש את האשה” – רצה אדון קויפמאן להרים את ה“רֶנוֹמֶה” שלו, בכל אופן, וגיחך בגדלות.
– אל תראוהו, שהוא כזה! – נתמלא בעל־הדיליז’נס פתאום כבוד גדול ל“דייטש”… – אני מכיר אותו… הוא זהיר במצוות… ויודע “לשון”!..
– ובכן הוא אינו רוצה לישב אצלי, ר' יהודי? – פנתה אסתר אל אדון קויפמאן בקוֹקטיוּת קלילה.
- לא אצלה, כי אם מאחוריה… – חרה לאדון קויפמאן על שהיא אמרה לו “ר' יהודי”…
– אה, ככה? התעניינה אסתר.
– והיא, עלמה כבודה, מצדה… נכונה להחטיא אותי? – אומר אדון קויפמאן בקול שואל, בקול נימוסי־אוֹרתּוֹדוֹכּסי־אדיבי.
– להחטיא?
– “אחורי ארי ולא אחורי אשה” אמרו חכמינו, זכרונם לברכה, – לא ויתר קויפמאן על אמונתו – תשאל את אביה ויגיד לה, כי כנים דברי.
– מה זאת?
בעל־הדיליז’נס, המכבד את קויפמאן, ביאר לה.
– ואצלי?..
– אצלה פשיטא שאסור! – נמלטה מפי אדון קויפמאן קריאה גדולה, משונה, וכולו לטש אליה עין לאמור: רואה את, איזה בן־אדם אני, רואה את, כי איני מן המצוּיים… שימי לבך… בדור עיקש ופתלתול זה – הרי לפניך אדם, שיראת שמים שלו קודמת לחכמתו…
אבל לשוא, לשוא. המבט האילם של אסתר, מבט־המַענה, גילה לו ב“אותו המוֹמנט”, גילה לו במין “אָפענבּאַרונג” גמורה, כי לא הוּבן, כי הרקדניות, בנות הדור הזה – מָשְחָתָן בהן, וכי ההשגחה לא רצתה… באיזו חציפות אמרה לו זו: “ואצלי… ואצלי”… “ר' יהודי” אמרה לו, כאילו היה הוא, חס ושלום, איזה “קנאי חשוך” מקנאי ירושלים ולא אוֹרתּוֹדוֹכּס מודרני ומשכיל על דבר־אמת…
ובינו לבין עצמו: בלבו כבר התיר לעצמו לשבת במקום הוא יושב; אבל הוא לא התחרט על שהגדיש את הסאה להתחסד הרבה – הן הוא יכול להתחלף עם שכנו, באופן שישיבתו לא היתה יוצאת ממש מאחורי האשה – כי… נסיעה זו בכלל – למה היא לו? אם היא אינה רוצה לעמוד בד' אמותיו…
הוא נזכר, שעדיין לא שילם בעד הכרטיס ושלפיכך הרי עוד יש לו שהות לחזור בו באמתלא זו שלפניו. והוא ירד מעל העגלה.
מאותה שעה חדל בעל הדיליז’נס לכבד את קויפמאן. יד־ההשגחה בכל…
*
ולשם האמת: אדון קויפמאן טעה לא רק טעות פסיכולוגית כי אם טעות פאַקטית, – כפי שהיה אומר כהנוביץ – מעיקרא דעובדא: אסתר לא נסעה עם אביה לטבריה, ואף לא לקבל שם משׂרה בבית־החולים, כמו ששמע נוסח אחד והוּטב הדבר בעיניו, כי אם ליפו נסעה. ליפו ולא לטבריה, ולא לשם אביה, כי אם לשם אחותה, לשם מרים אחותה. מן המלון “הראל” הוּגד לה, כי שם נתקבלה ידיעה מאת מכירתם ביפו, כי הנערה הירושלמית, שבאה אליה עם מכתב, נמצאת בכל רע ושאם יש לה מי שהוא, קרוב או גואל בירושלים, לא יאחר לחוש לעזרתה.
ואסתר חשה לעזרת אחותה. יהיה שם מה שיהיה – האחריות הן על ראשה היא תחול. היא – הבכירה, והיא אחראית. ביחוד, אחרי אשר היא שנתנה לה את הכסף לנסוע ליפו.
בינתיים ישבה הנוסעת כבוּשה בעגלה וחשבה על דברים שונים, חולפים, בלתי־שרירים. ואולם מפקידה לפקידה התעורר בה רעיון־מחאה נגד… נגד הגברים. לא, לא נגד הגברים, כי אם נגד רשעותם. לא, לא זה היושב פה מלפניה, אצל דודה – לא חפץ. הוא כלל לא אליה הלך אז, והוא אפילו אינו יודע שבכוָנה עשתה… עם הלז כבר גמרה את חשבונותיה. אולי צריך היה לאמור לו… אבל לא, לא צריך לאמור, הוא עוד יחשוב, שהיא מבקשת סליחה ממנו, שהיא מתרפסת לפניו… לא, אין הוא כדאי לזה. ואין היא חושבת עליו כלל. אין הוא נוגע לה…
שפתיה הודקו משום מה קשות והיא רטנה כלפי הנוסע הנייטראלי שבעגלה:
– צינה!..
– כן… צינים ופחים… – הסכים הנוסע – בתלמוד יש מימרא: הכל בידי שמים, חוץ מצינים ופחים.
אסתר הסבה את פניה לצד אחר. היא לא רצתה לקלוט את אשר הוא דובר, נמאסו עליה אלה ה“תלמודים”. גם אביה – תמיד תלמודים, תמיד פסוקים וגמרות. ויחד עם זה – אכזר כיענים. כשאמרה “רשעת הגברים” – לוֹ נתכוונה. הנה הוא יושב כאן ודומם. ביפו אין לו איש – אמר לפני שעה. כלומר: בתו אשר שם אינה בתו. ומה חטאה נגדו? מה עוונה? אגואיזם של גבר. מאז נסעה – הן לא חקר ולא דרש אף פעם: השלום לה? או: מה שלום מרים? רק פעם הפליט בימים האלה: “איך אישר בעיני הבריות, אם לא ישרתי בעיני בתי?” – ולא ידוע היה אל איזו בת התכּוון. אפשר, שהוא גם לא יחפוץ עכשיו לראותה. אפשר, שיסע עוד מחר מיפו – ולא יֵדע אפילו, כי מרים בצרה היא; לא יראנה. הגברים אינם מעבירים על מידותיהם.
ואולם הנה גם היא, אסתר, לא תעביר על מידותיה. היא תשלם לו מידה כנגד מידה. היא לא תגיד לו כלום, לא תספר לו, למה היא נוסעת. לא תדבר אתו למטוב ועד רע. כפעלו תשלם לו.
*
העגלה התנהלה בכבדות בשיפועי ההרים. חיים ויחזקאל ירדו מעל העגלה כדי להקל על הסוסים. אסתר והנוסע האחר דנו במספר ה“חַנים” שבין ירושלים ויפו וכמה שעות־נסיעה נשארו עוד עד ה“חַן” הראשון. בעל־העגלה דפק בסוסיו והאשים אותם, שבעצלוּתם הם רוצים להסירו מכהונתו. “אויס בעל־עגלה ווילט איהר מיך מאכן!” האחד היה ר' יוסף, שישב בלי־נוע, מכורבל בגלימתו ונתון כולו אל ה“סייג לחכמה – שתיקה”. הוא שתק וחשב, ראשית, שהמשכיל בעת ההיא ידום; שנית, שהחיים הם כּוּר, כבשן, מצרף, ומה טוב היה, אילו, למצער, היו יוצאים מתוכם מזוקקים; אבל הוא – מי יודע, אם יש לו בכלל יציאה מן הכּוּר הזה, אולי אין יציאה אלא מחנק ודיכוי; שלישית, שראשית־עבודתו בחניתו ביפו תהיה להריץ אגרת אל בנו בקיוֹב ולבקש ממנו “להגדיל את חסדך וטובך אתי באשר אך חלי הוא ואשאנו ואת מכסת הכסף מדי חודש בחודשו תיטיב לשלוח לי בכפלים לטבריה עיה”ק לכלכל את שׂיבתי וה' ישלם לך וצא ולמד מה עשה לי מסרפך היקר ה“ה יחזקאל הדורש בשלומך בלונ”ח כי אנשים אחים אתם" – – –
ושוב גמר ר' יוסף בלבו, שבתור פיצוי לבנו בגלל הכבידו והכפילו עליו את משלוח דמי החודש שלו יתחיל מכאן ואילך להניח בתוך מכתביו הרגילים אליו מגילות־ספר נמלצות, שבהן ישפוך את שיחו לפניו ויראה לבנו יחידו מי הוא אביו. הוא כבר אימן את ידיו בזה בשכבר־הימים, כי תמיד היו לו רבות לדבר באזניו, וכשיפשפש בצרור כתביו החשובים, ששם חבושים וארוּזים כתוּבתה של אשתו נוחת־נפש, “הפתקה האדומה” ויתר הדברים הנכבדים ביותר, ודאי ימצא לא מכתב אחד מסוג זה, עשוי ברוח מליצת ימי הבינים, אלא שמאיזו סיבה דן את כל זה עד הנה בגניזה… מעכשיו לא ימנע את הטוב מבנו בהיות עוד לאל ידו לעשות, כי מי יודע מה ילד יום…
העגלה התנועעה על חצץ־הדרך, ובמוחו של ר' יוסף התנועעו וזימזמו קטעי פסוקים מתוך כתביו ההם:
– עמדך, בני! אשׂיחה… הה! בדמע ואנחה… ברוח נמוכה… ויאמר לי רוחי… אחרי כי כשל כוחי… אמרתי בלבי… בעודני באבי… הלא מכף־רגלי ועד ראשי… אין מתוֹם בנפשי… העדינה… כבודה בת־מלך פנימה… בלי שמחה ובלי רינה… כצפור נודדת מקנה… וכיונה הומיה… תתע במדבר־ציה… בדודה וגלמודה… נעה ונדה… –
זכרון עלה בו, שאז, בשעת כתיבה, עלצה נפשו מאד על החרוזים האלה, ומתוך עליצות וטרחה כאחת הוסיף:
“יודע אלוף נעורי, יוצרי ובוראי, זאת נשמתי, יחידתי, זכה ותמה, ברה כחמה, לשם שבו ואחלמה, ארץ שפלה מגורה, אך מחצבה ומקורה, מגנזי מרומים, חלק בורא עולמים, למקורה שוקקה, מרדיפה אחר העושר והכבוד רחוקה, מן הקצה אל הקצה, כל פיגול לה לא יֵרצה” –
ואולם אחר זה, כששב לנגוע בכל מה שנעשה אתו בהוֹוה, כאילו לא נחה דעתו מן הכתוב, ואולי גם מפני זה דחה אז את משלוח האגרת מיום ליום עד שנשארה בצרור כתביו. כל זמן שדיבר על הנשמה או על המצב הרוחני בירושלים, העדות השונות בה ופרצופי היהודים בה, ש“אינם דומים”, התפעל ושבע רצון רב ממה שהרה והגה מוחו (אף כי עדיין היה טרוד ומפוקפק ביותר כל אותו הלילה בדבר המלה הראשונה “עמדך”, אם יתכן לאמור כן: הלא בתנ"ך נמצא רק “עמדי” ולא יותר, והחליט לעיין, אם ירצה השם, בבוקר השכם, אחר התפילה, בקוֹנקוֹרדאנציה); אך בבואו באותו הבוקר, עוד לפני התפילה (הוא לא התאפק!), להמשיך על אודות עצמו בפרטיות, נראה לו, שאף כי המליצה טובה, אין היא אומרת מכל הנעשה בו.
– יוסף? אתה ישן? אינך צריך לשום דבר? לרדת… בקרוב ה“חַן”… – עלה באזניו קולו של חיים.
ואולם ר' יוסף לא ענה לאחיו. מוחו היה מלא ממה שכתב אז…
– כל פיגול לה לא יֵרצה… אך מה לי בצע… בהעלותי על זכרוני… ובראותי בעיני… ימים יחלוֹפו… ירחים ינקופו… באפס תקווה… לא ראיתי בטובה… ציפיתי לישועה… והנה מתלאה… ומשואה… כלה שארי… אין מתום בבשרי… תחת שושנה יצא חוח… ותחת תקות נשמתי למצוא מנוח… עיפה להורגים… לממונים ולרוגנים… נערים ומן המצוות נעורים… סכלים ונבערים… שמו מעקשים למישרים… פקידים ורופאים ומורים… ודבריהם כלענה מרים… ותוכחתם לבקרים… רוחצים בגן עדנים… האוכלים למעדנים… פחות וסגנים… ואחד עולה על גביהם… בעל־זה“ב שוכן על פניהם… עגל־זהב, שור המועד ודרכו להזיק בנקל… והפוגש בו יָרה יִיָרה או סקל יסָקל… ואביך, בני! הלא ידעת איש נבר, לא יענה לחורפיו דבר… על כן נפשי יגיעת כוח… תלך שחוֹח… הה! נעה ונדה כתיבת נוח…”
העגלה, שבה נע ונד גופו של ר' יוסף, התנדנדה לבסוף נדנוד גדול ונעצרה אצל ה“חַן”. יפו עוד היתה רחוקה.
פרק ד
כיכר־החול אשר לפני בית האשה הסרסורית שביפו שימשה בקיץ בשעות מאוחרות בערבים מקום־מרבץ לנחים מחום־היום. ביחידות ובחבורות שכבו כאן, על מערומי החול, או על שׂמיכה, כתפיה וכיוצא בזה, בפישוט ידים ורגלים, הסתכלו בחלל־האויר, העירו הערות על יפי־השמים, על מחמדי הליל, שאין כמותם בשום מקום, ובהגיע האחת־עשרה, השתים־עשרה, קמו ושבו הביתה באיזה מפח־נפש, באיזו שאיפה ששבה ריקם. לפעמים נשמעו בין הצעירים השוכבים גם דברי התווכּחות שונים על החיים שאין להם תכלית, על העולם שמתנהג שלא ביושר, על האהבה שהיא כוזבת; לפעמים נשמעו דברי תרעומת על שבני־אדם אינם יודעים כיצד לחיות, כיצד לסדר את חייהם, כיצד לברוא להם “אַטמוֹספירה מתאימה”, כיצד להפוך את הקללה לברכה; לפעמים עוררו שם באי בית “קלוב־הפועלים” שאלות מוסריות או ציבוריות אחרות, אך בין כה וכה והביתה היו שבים – באחת־עשרה, בשתים־עשרה, באחת – הביתה נאלצו לשוב. מעבר האחד עלו תמיד שיחות נשים־שכנות: “אוי, אלמלי היה לי ספירט, הייתי מבשלת עכשיו תה!”, “ולי יש עוד מעט צימוקים, צריך לתת לילדים שיאכלו עם לחם!” “נו, האם הועיל הסם? אני איני ישנה לילות שלמים מפני העכברים!” ולעומתן נשמע שם לפעמים בעבר השני איזה רחש־צפצוף של עלמה, ש“נוה שלום” נתן תוספת־חן משלו להרגלי העגבנות שלה; לפעמים נפגשו שם באיזו השתטות מתמיהה של איזה בחור, שאמר להזכיר לעצמו את הבלי נעוריו; לפעמים השתפכו שם צלילי כינור מרוסקים ושורטים, שהתפרצו מן המַגלבה שאצל בית הסרסורית מימין (הגלב, שאין לו עבודה, התלמד לנגן בכינור) והפריע את המשך הזמן הרגיל – אבל הביתה, סוף־סוף, שבו כולם, ובפחי נפש.
ברם, לפני בוא־האביב, וביחוד בשעות הראשונות של הערב, עד עשר, שימשה כיכר־החול הלזו לא בית־ועד למתגוללים עליה, כי אם היתה בבחינת רחובה של עיר הומה – “יפו אינה ירושלים!” – שלא רק אנשים צעירים והולכי בטל יוצאים לטייל בו, כי אם גם אנשים עסוקים יוצאים לפעמים לשוחח שם על עסקיהם. שרידי ההתגוללות של הצעירים מהשעות המאוחרות של אמש־קיץ, אמנם, כאילו נישאים באויר גם עכשיו על יד דברי העסק, הטיילים אינם נמנעים מלצאת גם בעונה זו לטוות קוּרי שיחותיהם, אך הקוּרים הללו כאילו נושאים עליהם משום מה איזו כבדות, קורי קיץ בחותם חרפי. פילוסוף־החבורה, האוהב לעורר בלילות־סיון הלוהטים שיחות קלות על דברים העומדים ברומו של עולם, הולך עכשיו ברצינות עם בת־זוגו, המאמינה לו בכל, אם רק זה אינו שייך לדברים הנוגעים ביותר, ואינו מתבּייש להחליט באזניה בקול חשוב ועסוק – העיקר עסוק – ש“שופנהואר, אם כי היה הסוציאליסט הראשון, אף על פי כן אמר גם הוא, שהחיים לא יצלחו למאומה”. (“באזנַי שמעתי!” – נשבע על זה לאחר־כך בר־פלוגתיה של הפילוסוף, ה“אינטליגנט”). ו“המשורר המתאונן” של ההתגוללות הקיצית, שזה דרכו אז לקבול בקריאות קצרות על “האהבה הבוגדת” בכלל, הולך עכשיו כתף־בכתף עם משורר מתחיל אחר ומזכיר לחברו באיזה מין טרדה מסחרית שמות אנשים פרטיים. האם זוכר הוא, חברו, את ה“קוֹקֶטקה”, שהיתה באה אל החול בקיץ שעבר ואת בעל הרשימה “אַיֵךּ אלילתי?”, שהיה כרוך אחריה? זוכר? בוודאי! וכי אפשר שלא לזכור? אם כן: כל זמן שבעל הרשימה נמשך אחריה ורדף אחריה, נמשכה היא מפּניו וברחה מפניו. אבל הפּייטן היהודי אינו גוי. הוא עיף, סוף־סוף, לעזאזל. והנה עכשיו היא רודפת אחריו – והוא בורח… ולא עוד… ולא עוד, אלא שלה יש טענות אליו… צחוק! בשירו האחרון “נערתי חצני” הוא אומר, שכל רגשו אליה מעיקרו לא היה אלא חמלה על יפיה שיאבד. ועכשיו הקושיה היא: עכשיו שיפיה אבד – למה אינו חומל?
הגיעה השעה העשירית. הערב פושר ויחידים מקדימים במצות־ההתגוֹללות אינם מעיינים בלוח, אינם מַמתינים לל"ג־בעומר ומתחילים זוחלים ובאים. ראשון למקדימים הוא זיידיל הגיבן מטראַנסואַל, שזה ימים אחדים לבואו מירושלים הנה. הוא פורש את אדרתו שהביא אתו ושוכב פרקדן. לפי שעה, כשאין איש בקרבת המקום, הוא לוטש עיני הזכוכית שלו בחצי־האופל לכל צל אשה עוברת, לכל רשרוש־שמלה, לכל ילדה משׂחקת – תולעתו מכרסמת אותו, מכרסמת, ופיו חסום, חסום. אך הנה שכב עוד איזה איש אצלו על החול: פילוסוף־החבורה; לבדו. הגיבן פותח פיו, ואתו – את נשף־הוויכוחים המוּקדם. אין אמת בעולם ואין יושר. בעד פרוטה הכל נכונים למכור את עצמם. הכל פניות נמבזות ורדיפה אחרי העושר… הכל רוצים לקבל ממך טובת הנאה… בלי זה לא יחפצו גם לדבר אתך… עולם של שקר ושל תאוות ושל רמאות… אוכל אתה בריסטוֹראַן – ואינך בטוח, שאין מאכילים אותך שם בשר מסריח… הוא אינו מאמין גם בסוציאליזם… אפילו אם יתנו לו מלוא־הבית פונטים – לא יאמין. חלום! חלום! הסוציאליזם הוא חלום.
– הסוציאליזם הוא סוציאליזם! עומד הפילוסוף על דעתו.
על פניהם עוברת חבורה של אנשים עסוקים ביותר: מנין “הפועלים העברים” שבעיר, המתכונן לנסוע למאַרסיל. הם צריכים רק "למסור " את העבודה, שקיבלו עליהם בקבלנות ושממנה ההוצאות לנסיעתם. השאון הולך לפניהם: סכנה גדולה נשקפת להם! אומרים, שקבוצה גדולה של בנאים ירושלמים באה אתמול בדיליז’נס ורוצה גם היא לעבוד אתם. אנדרֵי האנטוֶרפּני כבר ראה אחד מהם: יהודי זקן לגמרי ובא הנה עם בן מטוֹרף ועם אח חולה. אבל למי זה איכפת! אנחנו פועלים ולא גומלי חסד. לא, לא, זה אי־אפשר. הם יכוהו, את היהודי הירושלמי, אם רק יתקע חטמו לאשר לא קראוהו. עבודה זו שלהם היא. אנחנו משׂתכרים ששה פרנקים ליום. לאֶלמנט חדש לא יתנו. אין לזרים חלק.
החבורה מתרחקת מעבר לגבעת החול. אילו היה אפשר למצוא פועלים, שיקבלו מידם את העבודה הבלתי־נגמרה ברווח ידוע לטובתם, היה טוב מאד. אז אפשר היה לנסוע עוד בשבוע זה.
– אבל אני ירא… אמרו, שאם נמסור לערבים את העבודה – ישפך דם…
– מה? אותנו יכו? אנחנו נראה להם…
וקולו של אנדרי האַנאַרכיסט מאַנטוֶרפּן שבחבורה, עוד נשמע ממרחק:
– הם יתנו כסף, אם יאבו ואם ימאנו…
ואחר־כך:
– כולנו אחים… אנו והערבים – אין הבדל… כולנו פועלים…
ואחר־כך:
– בּוּרג’וי בעל כרס עבה כתב “התקוה”, ועלי לשיר?!
– אַ מַכֶּה!…
אחרי אלה בא ויושב זוג צעיר עדין, זוג מדבר עברית. הוא כבן תשע־עשרה, היא כבת שש־עשרה – תלמידי בית־ספר לאומי. וכ“הפתעה” אין תוכן הדיבור העברי שלהם הפעם על הנחיצות של הדיבור העברי, כרגיל, ואף לא על הריקניות וחוסר־התוכן שבחיים, כי אם על נושא אחר – על האמנות בעצמה! מורה־הספרות אמר, שהשירה היא ההוד והיופי שבחיים, שהמשוררים והאמנים מוצאים יופי בכל דבר. יפו כל כך יפה היא בלילה, אבל בעת ש“היו בטיול בירושלים” – נחמָד! בפרט ירושלים הישָנה בלילה…
העלם אומר דברים בשם אומרם ובשם עצמו ועובד עבודה קשה בפיו. הוא אינו מדבר – הוא מקשקש וצועק ונתקל באיזו ביטויים זרים, אי־טבעיים, על איזו אמנִים, משוררים, סופרים, על איזו נופִים יפִים נחמדִים בירושלים הישנה… הישָנה… – צלצול־דברים ויסוד בנפש להם אין. רק המלה “נחמד” יוצאת בהנאה אמיתית וכתיקונה. אכן תתברך אותה מלה, הנותנת את האפשרות להשתמש בצלצולה המיוחד.
היא שותקת רצינית. כמעט עצובה. חזה המפותח בולט לפניה. אך הוא כאילו אינו משגיח בו. "אז הוא אומר: "חומות ירושלים בלילה הן… הן… זה ראה בעת שעשו הטיול – ושום דבר אחר כבר לא יכול לעניין אותו.
בדיבורו ובשתיקתה, בקולו המתרסק באמצע ובנשימתה החמה, העצורה, יש דבר־מה מסוכסך, נלעג משהו, ההולך לפניהם ומתפשט על החול.
בשתים־עשרה קמים גם הם ונפרדים בפחי נפש.
*
בתענית־אסתר, מן הבוקר עד הערב, ומן הערב עד שעות אחדות אחרי קריאת המגילה, היו הדיבורים על החול רק בדבר המשפּחה הירושלמית. נשי־הלשון שבשכנות היו לגיבּוֹרוֹת־היום ומילאו את תפקידן באמונה. כל היום נשמע: “אה… צער־בעלי־חיים… צער־בעלי־חיים”… זיידיל הגיבן הרגיש גם הוא את עצמו בטוב ביום הזה: הוא הלא יודע את המשפחה הזאת מירושלים. הוא התחכך בין המשוֹחחות, ועיניו – זכוכית. “אה, אַל ייסר השם… אַל ייסר השם…” נאנקו הנשים.
– אוי, מה אתן יודעות, מה אתן יודעות! – הסתובבה האשה הסרסורית בפתח־ביתה – מה אתן יודעות מכל אשר סבלתי ועוּניתי על ידי הצרה הזאת, שאיני יודעת מאין באה לי! רק זיידיל ראה בעניי. “תנא־ברא” זה בא אִתּה ביום אחד. הוא הביא לי מכתב וגם היא הביאה לי מכתב מקרובי שבירושלים.
– אוי, – יִבּבה בלי דמעות אשה רחמנית אחת – אוי, כשאני נזכרת… פעם אחת ראיתיה… ברה כחמה היתה… ופועלת־זהב… ידים של זהב…
– יום אחד עבדה בבית־רקמה, – לא נתנה הסרסורית לאחרת להסיג גבולה ולפצות פה – על ידי נתקבלה שם. לא מעט טרחתי אצל הגברת. כל אחד רוצה במצוה. אוי, חשבתי, ילדה גֵרה, בגפה היא פה, בגפה. ושם קרה אותה האסון, שם דקרה את אצבעה במחט…
– צריך היה לנקות, לנקות מיד… – התלקח זיידיל – אם הנשים אינן יודעות כל כללים בשמירת הבריאות… מחט מוחלד היה… מכה דורשת נקיון…
– אוי, זיידיל זה עֵדי הוא… הוא מבאי ביתי… אוי, כמה עוּניתי!.. ומה היתה לי? לא קרובה ולא מכירה. היא באה בערב מבית־הרקמה והאצבע צבתה כהר. אוי, התחילה לבכות, התחילה לצעוק: “מה אעשה? מחר לא אוכל ללכת לעבודה”. זיידיל שמע… בא למדוד לה את החום…
– שמעתי!.. – שילב זיידיל – אפשר היה לשמוע את בכיתה ברחוב השלישי. לב־אבן היה יכול להתפוצץ. ומה שהפחיד אותי: היה לה חום… הכנסתי… הכניסה את המדחום… והמדחום הראה ארבעים, וכל גופה היה קר…
– אוי, מה אתן יודעות! – חזרה הסרסורית – בכל הימים האלה לא קיבלה כל אוכל… חפצתי לתת לה… היא לא קרובתי, אבל הלא צער־בעלי־חיים… זיידיל יודע… את האמת אגיד בפניו… הוא טיפל בה, קרא לרופא ורצה לשלם מכספו… אוי, מה יש לדבר…
– אוי, צער־בעלי־חיים… – נאנקו הנשים תמרורים.
וכאן בא העיקר. כאן התחילה הסרסורית לספר ולתאר מה שהיה ביום שבאו בני משפחתה. זיידיל יעץ לה לסרסורית, שתודיע לירושלים – והודיעה. ובאו אביה ואחותה. אבל כבר לאחר זמן. אביה לא ראה אותה כלל ולא בא. מתחילה העלימו ממנו. אחר־כך אמרו לו, אבל הוא לא האמין בשום אופן, שתמות מזה… אחר־כך, כשהחלה הגסיסה, הודיעו לו, אך הוא לא בא. מדברים בלשון־בני־אדם: לא בא. כלום היה יכול ללכת? על כל שונאי ישראל. בבוקר אותו היום עוד סחב את רגליו, לא עלינו. עשה צעד אחד ברבע־שעה. וכשהגידו לו, שהבת גוססת – יבשו רגליו לגמרי מן השמועה…
– ואולם צריך היה, נשים, לראות את אחותה הגדולה. אוי! בעצמה עור ועצמות – ובכל זאת הראתה גבורה, עבדה! ריבונו של עולם, הן גם לבית־חולים העבירתה, ביום האחרון, וגם קוֹנסיליוּם הביאה, וגם זריקות עשו לה, רבע־שעה לפני המיתה עשו לה זריקה, לא חסה על שום דבר – אוי! ובשעת יציאת נשמה, –זיידיל היה גם כן שם – בשעת יציאת נשמה… זו שוכבת קרה ככפור, והחום בתווך בוער בה עד למעלה מארבעים ואחת!.. שלושה ימים שכבה קרה ובוערת – ואיש לא ידע מה לה… וזו מורטת שערות־ראשה – עלמה ושערותיה כבר הלבינו – וצועקת: “אחותי! אחותי! אני הרוצחת שלך! אני הרגתיך! אני תקעתי את הסכין לגרונך!” – כאילו אפשר להחזיר נשמות לפגרים מתים… אוי, צעקותיה… היה מה לשמוע… עלמה חכמה! אם כי חולה… זיידיל אמר, שהיא שותה אוֹפיוּם (מין משקה כזה… ליַשֵן…), “אחותי, הלא את רוצה לחיות, רוצה לחיות, אל תמותי!”
– והיא רצתה לחיות! – אישר זיידיל – בשעת הגסיסה פתחה את פיה, כמתחננת על נפשה…
– פיה?.. אוי, איזו רחמנות! איזו רחמנות!
*
ימים אחדים אחרי מות מרים היה חפץ באותו המצב, שהאדם המעוּנה אינו מבקש מוֹצא ואינו רוצה במוֹצא; די לו אז לאדם, שהוא מעוּנה ונפשו בשאלתו להיות מסור כולו לעינוייו בלי מפריע.
אחר־כך בא עוד פעם מה שהיה מוכרח לבוא. עוצם־הכאב פג, הזכרון על אודותיה החל שוב להיטשטש משהו; צריך היה לדאוג לנסיעה הלאה, שנתעכבה ביפו יותר מכפי ששיערו, והוא חזר אל חושיו ואל כשרון־המחשבה.
אז נתחזקה בו אותה ההרגשה המוקדמה, ששחרה אותו עוד בירושלים בטרם ידע, שעתיד הדבר להיגמר כך ובמהירות כזו – ההרגשה התקיפה, שאילו אהב אותה באמת – היה מצילה. כן, לוּ אהב הוא את מרים בת יוסף באמת, כמו שצריך אדם לאהוב את חברו, כי אז היה מצילה מאבדון. איך? על ידי מה? באיזה אופן? על ידי זה שלא היה נותן לה לנסוע? על ידי זה שהיה הולך אחריה לשמור עליה? – הוא לא ידע; אך ההרגשה היתה תקיפה בו, והוא ידע, כי הרגשת אמת היא; כשם שאמת היא, שלוּ היתה היא אוהבת אותו אף מעט ומבקשת הצלה ממנו אף לשעה, כי אז היתה ניצלת.
ואולם זה הלא בוודאי לא היה יכול להיות. אל תשווע, חפץ! מי יושיע?
הוא לא הלך בציבור ללוותה לבית־העולם; אבל הוא השלים אתה בלבו, השלים לגמרי, לחלוטין.
הוא לא הלך גם ביחידות לבכות על קברה. ואולם הוא פתח את הקבר אשר בלבו, הלך וישב לפנות בוקר על גבעת החול שבכיכר, כיוון את לבו לחלון־הבית, שבו נשמה בימיה האחרונים, ואמר:
"אשנב. ומבפנים התקרה נמוכה, נמוכה, שחורה ודוממה. אבל אין פחד. כשהדעת צלולה אין פחד. ובימינו הרי הדעת צלולה. אין מגע ומשא עם מה שלא מתבל זאת. ואף תבל זאת, תבל־החול – עירום ועריה. תבל ומלואה – עירום ועריה. אין מתוכה ובתוכה יוצא לצוד ציד. אין ציד; אין דאגה; אין פחד.
"אַת… אַת כבר אינך בעולם הזה, אַת אינך בכלל. אינך. אני יש – ואת אינך. היכן אַת? בעולמות אחרים? לא, לא. הדעת צלולה. אַת אינך. אין פחד.
"מה, איפוא, אדבר אתך? הן אינך. הן דעתי צלולה. הן דעתי צלולה כל־כך, עד כדי להבין, שבחייך לא היית זה, מה שאַת בשבילי עכשיו. הן דעתי צלולה כל־כך, עד לבלי עשות אלוהים ממך גם עתה, כשאינך. הן דעתי הצלולה אומרת: לא־דבר. נפש חיה היית ככל הנפשות החיות. נפש חיה היית – ומַת. בדרך אשר אין לה שחר מַת. אבל האם יש מֵת בדרך אשר יש לו שחר? במוקדם מַת. אבל האם יש מוקדם ומאוחר בחיים ומוות?
"לא, היקרה, ממך נשאר רק זכר, אך שמץ־זכר. אַת אינך. ואני – הנה אני יושב במקום, שאולי ישבת עליו אַת, הנה אני מתהלך במקום, שאולי התהלכת בו אַת, הנה אני מביט אל חלונך, אל הנקב, אל החור.
"נקב – ואני צופה משם, ואני מדבר דרך שם. אפשר, אפשר מאד, שהכל אחרת ממה שאני רואה ומדבר. אפשר מאד, כי אין אף מלת אמת אחת בפי. אבל מה היא האמת? אני צופה מנקבי, מחורי… האומנם לא תדעי? נקב שחור ודומם.
"צר, היקרה, צר כי מַת! מדוע לא יכולנו לשבת יחדיו ולחיות? לחיות כל־כך טוב, כל־כך נעים… לחיות! אפילו להיות מעוּטף בקוּרי עכביש, אפילו בקוּרי עכביש. איזו הרכבות לקוּרי העכביש! אפילו לשכב וליילל כחתולים עיוורים בני יומם. מה נעים משכב חתולים קטנים ומייללים ביחד!
“שמעי! מן המפולת יצאה אבן. אבן כבדה. הכלב הוּכה בה בראשו. מכות־מוות. מכה אחרונה. הוא עשה קפיצה אחת גדולה, ילל יללה גדולה. אולם לא אוילי היה הכלב. לא נבערים הם הכלבים. ודעת מיושבה היתה בעיניו, עיני כלב מעורפלות. הוא לא יסף לקפוץ, לא יסף ליילל. להתנפל – שוב לא עלה אפילו על דעתו. להתנפל אל אחרים – והוא שוב לא ראה כלל את האחרים. אפילו את המפולת שכח. אפילו את האבן. יחיו החיים! תחי הנשימה! זב־דם, צולע, בשובה ונחת זחל ובא עד חורו. קורי עכביש. שם ישכב וידום. עוד שעות אחדות, ואולי עוד ימים אחדים, ואפילו אם עוד שנים אחדות – הוא ישכב וידום”.
פרק ה
ימות־הגשמים הלכו וקרבו אל קצם. נכנס ניסן. על לשון־הנשים, הגרות בחדרי הבית שעל גב בית־המרחץ, התחילו נשנות ביתר תוקף המלים: מצה… אפיה… וכשהיו יוצאות לשפת הכנרת ומשאירות את הילדים אשר אתן בבית לבדם, היו מרבות לפקוד עליהם שישגיחו לבל יבוא החתול ויעשה שמות, חלילה, בכל המוכן ליום־טוב ולבל יזידו הם בעצמם לערבב את הכלים הישנים עם החדשים.
נקפה שנה. ושוב מישמשו ובאו ימי ערב פסח. בטבריה עיר־הקודש פנימה, כמו בירושלים וכמו בכל תפוצות־הגולה, הדיחו ושטפו והגעילו והכשירו והרבו בזהירות ובחומרות ובדיוקים ובסייגים, כדי למלא רצון־הקונה ולשלוח לשון ב“רוּסים” האחדים שבבני השכונה, בני “הישוב החדש”, אשר לא עשו כך וכך ולא נהגו בכל חומר־הדין. גויים גמורים!
במשפחת ר' יוסף חפץ לא שלחו לשון בטבריה, באשר המשפחה הזאת גרה מחוץ לעיר, על שפת הכנרת, בחדר שׂכוּר מהערבי מחזיק את מרחץ־החמים, חמי־טבריה, ועם העיר באה במשא־ומתן מועט. מלבד זאת לא היו לה למשפחה זו כמעט כל כלים, מלבד המחצלות אשר על הרצפה – ולא היה מה להכשיר ולהגעיל…
חבורת המתרחצים הלכה ונתמעטה. נשארו רק איזו נשים. הגברים נסעו כולם. על ר' יוסף, שבא להתרחץ בכלות ה“סיזוֹן”, הביטו בבדיחות־הדעת. שני ימים אחרי בואו נסע המתרחץ האחרון, היהודי החברוני, שמשכנו היה בעיר ושיותר משני חדשים רצופים היה בא משם הלום יום־יום, גם בימי גשם, למרות מה שהרופא אמר לו, כי ביום־גשם אין לילך להתרחץ: שׂכר־הרחיצה עולה בהפסד החזרה ברטיבוּת, שמתקררים. בכל שני החדשים הללו קיווה לקבל סכום מאיזה מקום, בכדי שיוכל גם הוא להיות שוּתף למי שהוא בחדר אצל ה“מַעין”, ואז יגור אצל החמים, ואז לא יירא מפני הגשם, ואז לא יצטרך לשוב העירה ולהתקרר בדרך… ואולם הסכום לא נתקבל – והוא, מלבד ימי שבתות, לא החסיר אף יום אחד… הלא כל יום בטבריה עולה לו בשש עשיריות – בני ביתו בחברון חושׂכים את זה מפיהם – והיאך יוכל לאַבד את הימים לבטלה? מכיון שהוא בטבריה, הרי הוא צריך להתרחץ – ויהי מה! אגב: הרחיצה נוטלת ממנו את תאבון־האכילה, וביום שאינו רוחץ צריך לאכול יותר… ומה אפשר לאכול בשש עשיריות?.. אח, אלמלי גר אצל ה“מַעין”, היתה רפואתו שלמה!
– אבל פה בחדרים שאצל המַעין מתגוללים – אמרה אסתר – החלונות שבורים… אין אף שולחן בחדר…
– שולחן? – ענה חיים אף הוא את חלקו – למה לנו שולחן?.. הלא לא לשם כתיבת תפילין ומזוזות אנו פה…
– בודאי! – הסכים החברוני – כאן רק רחיצה… רחיצה ואך רחיצה… אלמלי היה גר פה, היה רוחץ שלוש פעמים ביום… שלוש? מה הוא מדבר? עשר פעמים היה רוחץ… ירד וטבל… עלה ונתכסה בבגדו… מה צריך עוד? בזה כל הרפואה… אחרים אומרים, שהרחיצה נוטלת את החיות… אבל הוא לא היה משגיח בזה… הוא לא היה יוצא מן המים… אוי, אלמלי…
אבל חלומו לא בא. הוא נסע מבלי אשר זכה לגור רביעי בחדר אחד הסמוך למעין־החמים. הוא היה מוכרח לגור כל הזמן בעיר – וגם לזה בא הקץ. יותר לא היה יכול לשהות בטבריה. הפסח בא – אין בני ביתו שבחברון יכולים לחשוך עוד את האוכל מפיהם בשבילו. צריך לשוב אליהם.
– ההיו לו המים, לפחות, לרפואה?
– המים טובים, אבל נמצאים בידים רעות – רמז החברוני על הערבי המחזיק את המרחץ, זה שהיה מתעלל בו, כבכל היהודים המתרחצים, ודורש ממנו לא פחות מארבע עשיריות בעד כל רחיצה ורחיצה.
– אבל ההועילו לו המים?
– הועילו? הם נטלו את כל כוחותיו… הם הזיקו ולא הועילו…
– זה טוב! – פסקה האשה הצפתית מן המתרחצות – כשהכאב גדול, סימן הוא, שהמים מרפאים. כל מה שהכאב גדול בתחילה, הרפואה גדולה לבסוף.
– מילא, – מישמש החברוני בצדו, כבודק ומחפש בו את השפעת החמים – אם כך ואם כך, צריך לנסוע.
– יסע לשלום ויהא לו לרפואה!
נתפרדה החבילה.
*
ביום מלאת שנה וחודש למקרה־האסון אשר קרה את יחזקאל חפץ בשעת עבדו עם מנחם הפועל הארעי בחוה ביהודה, מצא הוא, בדרך לטבריה, באחת ממושבות הגליל התחתון – ובאיזה תמהון תמוה בנפשו, תמהון על התמהון – את הפועל הזה בתור שומר זמני.
– האתה הוא?
– אני! שלו־ו־ם! טורא בטורא… לטבריה? גם אני! אני נוסע על חמור. ראש הקבוצה שלנו גם הוא פה. הוא על סוס, ואני סוס אין לי. רגלי אני. תשב מאחורי. או מלפני. כרצונך. אובילך לטבריה. אשתקד בעונה זו, כמדומה, הובלתיך לעיר־קודש אחרת. גלגל החוזר… בחיי! צריך להזכיר את הרעות – כשבאות הטובות. הלא עתה יותר טוב. בחיי! השנה עברה כאילו אינה. נו, מה שלומך? טוב? בוודאי טוב! ואני – אני הנני המאושר בכל ארץ־ישראל. השמירה לוקחת כוחות, אבל כוחותי הוכפלו, בחיי!
וחזותו של מנחם, אמנם, הוכיחה עליו, כי כנים דבריו. הוא היה נעוּל מגפים גבוהים, תנועותיו – של אואַנטוּריסטן מושבע, ושׂערו עליו עבות ומתולתל. הוא החזיק בידו כל הדרך, יחד עם המגלב, איזו חלוקי אבנים, שיחק בהם, ודבריו פרחו כצפרים מענין לענין, מענף לענף. מאז נפרד מיחזקאל מירושלים, היינו במשך השנה הזאת, כבר מדד בשעלו את ארץ־ישראל לארכה ולרחבה ואין כפר נידח, שהוא לא עבר בו. הוא הנהו מן האנשים היודעים הכל. תייר הוא ובן־בית כאחד. הוא בחוּר טוב ושמח, בלי כל חכמות. השנה עברה – פיוּ! כריבוֹלבר בדוּק ומנוּסה זה שבידו. ריבוֹלבר זה נתגלגל בגלגולים מעניינים מיד ליד. וכדאי היה פעם לשמוע את סיפורו, את דברי ימי חייו!.. עכשיו היה הוא, מנחם, ולא הריבוֹלבר, נח פה בגליל, אבל יש פה דוחק במעונות. יש מקום אחד על שלושה, המיטות אינן פנויות לא ביום ולא בלילה. זה הולך לשמירה וקם, וזה בא מן השמירה ושוכב. ושוב מתחיל היחוס: זה חולה וזה בריא. לאן ילך החולה? ישאר… והבריא ילך. חולה ובריא – חולה עדיף. בחייו! ובדבר דירות יש לו אניקדוֹטה יפה מה“אֶכּספּיריֶנס” שלו בעבר. יחזקאל! אולי הוא רוצה לצחוק מעט? ישמע! בחייו! בלונדון היה הדבר. הוא, מנחם, עבד זמן־מה בבית־דפוס, בעתון יומי. וביקש לו חדר וארוחה בבית פרטי. כך היתה הקאפריזה שלו אז. ונתן מודעה בעתון – מהמסדרים לא לקחו כסף בעד מודעות שלהם. והודיע: צעיר אחד מן העובדים בעתון פלוני מבקש לו לשׂכּור חדר ומזונות בבית פרטי. להודיע בעתון זה בשביל .N.N והתחיל הוא, N.N., מקבל מכתבים, אי, כדאי היה לקרוא אותם המכתבים! כל מכתב הודיע והבטיח, שאצלו ימצא .N.N את “המנוח הנכון”. אך ביחוד היה מכתב אחד מלא נקודות רבות. ביום השלישי הלך לשם. בית “רברנד”, זאת אומרת, שמש בבית־כנסת קטן. נכנס. “מה דרוש?” “כך וכך, כתבו לי שפּה יש חדר”… אה, כן, אנחנו חיכינו כל הזמן“… ובתוך כך בעלי הבית אוכלים אותו בעיניהם. “ישב” – מציע הרברנד, והרברנדית משום מה קורצת לו בעינים. “והיכן החדר?” “איזה חדר?” “מה פירוש? הלא כתבו לי, שיש פה חדר”. “וכלום הוא אינו עומד בחדר?” “אבל זהו החדר שלכם… ואני צריך חדר לעצמי”… “חדר מיוחד? כזה אין לנו… מה מעשהו של האדון? הוא עוזר בעתון?” “איזה עוזר! אני מסדר אותיות!” “זעצער? אין לנו חדר”… “הא כיצד? הלא הטרחתם איש… כתבתם”… הטרחנו איש… פיש!.. אנחנו חשבנו… בתנו אמרה… שכן שיגור אתנו ביחד”… אה, לחדר כזה אתם מתכוונים?" בינתים הציצה ה“כלה” מן החדר השני במלוֹא־הטואליט – מה יאמר ומה ידבר? מפלצת! “אה… – חשב – טוב… אני לא אַרפה מכם כל־כך מהר… להתעלל בי תאמרו”… ובקול:
– ג’נטלמנים אמיתים אינם נוהגים כך. כתבתם, שיש לכם חדר!
– אבל אם הוא רק זעצער, למה לו חדר מיוחד?
“כך? – חשב – עוד תתחצפו?”, ובקול:
– היאך! אתם הלא אנשים חרדים… ואולי לא תרצו…
–שֶמַה? מה לא נרצה?
–עלי, למשל, לכתוב בשבת, לעשן סיגריה…
– מה?! אוי לראשך! דז’יק! השמעת? אוי!
המספר דירדר צחוק אדיר על כל שפת ים הכנרת והד ענה לו מבין ההרים. הצחוק הזה הפיץ הרבה בדיחות־חיים בכל המקומות, אשר פועל ארעי זה עבר בהם. הוא היה אורח תמידי גם בטבריה ועזר למשפחת חפץ להסתדר שם. בשביל אסתר מצא עבודה בפנים־העיר.
– אַי, שנה! אַי, שנה! – לא פסק משמוח על פגישתו עם יחזקאל – בן כמה אתה, רֵע?
–בתשרי הבא תימלאנה לי שלושים.
– אי, ובכך עודך לפני שלושים?
– כן, רק עשרים ותשע נמלאו לי… בתשרי שעבר…
– אי, בחיינו, יחזקאל, אנחנו עוד נחיה… אוי, בחיינו!
*
בתשרי שבאותה שנה – בתשרי, במזל־מאזנים – מלאו לו ליחזקאל חפץ שלושים שנה. “בחודש כסלו הבא תימלא שנה לצאתי משם, בטבת שלאחריו – שנה למותו של חנוֹך, ובאדר – למותה. לא, תוכן עמוק, ‘תוכן־החיים המצוי’, יש בשבילנו בכל המועדים וגבולות־העתים כל עוד ידינו ‘הוּגשו לנחוּשתי הזמן!’”
תשרי, כסלו, טבת, אדר – חורף. מתחיל החורף הל"א לימי חייו. השמש, איפוא, עוד לא כבה בעדו. שארית־הכוח שבלבו, שארית־הכוח, אשר העניקה לו אותה היד הגדושה – והטובה לפעמים שלא מדעתה – הרחיקה, איפוא, את הכליון הנמהר והבלתי־נעים לצעדים אחדים. כן, בחיק־השמש עודנו שוכב, בחיק־החיים; עודנו חי.
בכלל, היו הרבה שעות־שמש, שעות־אורה, בשלושים השנים האלה. לא, בלי דברי גאון! אַל דברי גאון! כשאדם נער הוא מחשיב מאד את תוגת צערו, מתגאה בה ושותה אותה ככוסות יין מתוק. לפעמים עד ליד השכּחה עצמית, עד לידי אושר. אבל הוא, יחזקאל חפץ, בן השלושים ואחת, הרי אינו נער. לא! בלי גאון ובלי בריחה מן החשבון האמיתי. אם אלוהים עשה אותו לא־ישר – איך לא יבקש את החשבון האמיתי? לא! בלי גאון! כשלא טוב, כשקשה, כשאָפל, כשאין מנוס – למה לעקם הכתובים בדברי־גאון, בדברים רמים ונישאים, שההתפנקות העצמית והקהות של פעוטי־התכונה או רבי־התכונה יחוללום וישמיעום בראש־חוצות? – הוא הן יודע את מחשבתו. ממנו הן לא נכחד: מנוצח הוא. בכל המובנים. הוא איש מנוצח. לא רק מהמוות שיבוא, כי אם גם מהצד השני של החיים, מהנטיות החיות שבו, שאינן באות לידי גילוי, אבל הן חיות בו. הרגשת החיים היותר איתנה לא הרגיש מעודו. העיקר חסר. החסרון הזה כבר לא ימלא. חֶסֶר, חֶסֶר, חֶסֶר. אַל ינחם את עצמו לשוא, כי עוד נשארו לו יסודות אחרים להתגדר בהם. הוא הן אינו “כהן לאל עליון”. הוא – לא יעמוד בו לבו לעולם לנסות דבר רם, נישא ונשגב, לדבר נגידים אל אבי־משפּחה, שילדים קטנים תלויים בו ומחיה אין והמחסור הגיע עד הנפש – מחסור בלחם, בחמרי הסקה, בנעלים, ועצה אבדה; או אל איש־צבא שנפצע במלחמה פצע־מוות והוא נושם את נשימותיו האחרונות; או אל איש־צבא בבטאליון הדיסציפלינארי לאחר שבני פלוגתו הלקוהו חמישים; או אל אסיר חלש לאחר שחברו, האסיר החזק ממנו, הפיל לו שן אגב מכת לחי; או אל איש זקן, שכהו עיניו, שנשרו שניו, שנתקלקלה קיבתו, שתשו כוחותיו – והקשר אל החיים עוד בוער בו; או לרוָק מדולדל ועני, כשתוקף־געגועי־הכוסף אל הנראות לו ואל הנפגשות בו לא יתן לו מנוח; או לאם שבנה־מפרנסה מוטל מת לפניה; או לחולה במחלת הרחמנות, כשהוא רואה מסביב טובעים־טובעים ואין לאל ידו להושיע גם לעצמו. איש, שאמנם לא הכל לא טוב אצלו, איש התלוי תמיד בין אורות אופל, הנקלע תמיד לפנים ולאחור, אבל שכל אלה הדברים האמורים, סוף־סוף, בו המה, וסוף־סוף הנהו מנוצח, מנוצח על ידי רגעיו הקשים, המהפכים הכל על פיו – אל ידבר דברי גאון וגובה! אל ישיר הימנונים! ואולם האם לא אמת היא, שגם הרבה שעות־אורה היו בחייו? תוכן ממשי, ריאַלי, נתפס במחשבה ובדברים, מוכח ונראה, חסרו אולי גם שעות־האורה הללו. סיבה ניכרת לעין לא היתה להן. ואולם הן היו; הן היו שטופות אורה וחום ושמש. אַל יביא בחשבון את שעות־האֵכּסטאזה, כשהעינים נפתחו לרוַחה וכפשׂע היה בינו ובין גן־עדן התחתון – הוא מתכּון לאותן שעות־האורה האפורות, השוקטות, אותן שעות של ערב־שבת בצהרים בבית־היתומים הכללי הגדול בירושלים (בנו הקטן של חנוֹך נמצא בו עתה), ביום בהיר שמשי. בבגדים חדשים לא יתחדשו העלובים גם בערב, גם בשעת, “לכו נרננה”; מנות שמנות אינן מחכות להם באולם־האוכל גם אחרי התפילה; גם פצעי ידי המשגיח הלבנות ופצעי ידי החג' השחורות עוד לא נרפאו כליל, ואפילו לכבוד־שבת… ובכל זאת – טוב!… איזו שאלה!.. ועוד כמה טוב!.. טוב עד לצחוק אידיוֹטי… הי־הי, טוב!.. מתרוצצים בחצר, מדברים… החתול אינו מדבר – ואנו מדברים… ביד הקטן עלה גם להשיג עשׂיריה באיזה אופן – ודאי מזקנו מצד אמו – לקנות “פּוֹפּיטיס” ולחלק בין החברים האהובים גרעין, גרעין… לאויביו לא יתן!.. הרפש, השׁכוֹל, היתמוּת – הן רק דיבורים המה, דיבורים ריקים, שנשמעים מפי הגדולים, מפי המבקרים במוסד, מפי העומדים בחוץ; הם אינם העיקר. העיקר הוא חסר־תוכן, חסר־סיבה, חסר־מטרה, אבל ישנו. פה, בבית־היתומים, בערב־שבת אחר הצהרים, בבית־היתומים, שבו נמצא הקטן בן־חנוֹך בן־חיים, ישנו. והוא מַרנין, אותו עיקר, הוא טוב, הוא מחייה, הוא החיים, יבוֹרך סלה!
הנה שנה ומחצה… הנה האסון… הנה ירחי התגוררוֹ בבית הדוד… הנה ירחי ההסגר בבית־האוסף לחולי־הרוח… הנה שתי האחיות… ויתר האימים אשר בקריית ירושלים… וַתּמת מרים… אך אל תחילי, הנפש, נפשו של יחזקאל חפץ! קרקעיתה של כוס־התרעלה שלך בעבר מוצקה… אל תחילי גם מפני ערפל יום מחר… ודאי, ודאי… רעות יעדו לך בבאות… על המחצלת אתה שוכב, אם כי לא בטֶנמנט שבניו יורק, ולחם אשר רובו אבק תאכל נפשך… ומה טוב הדגן מן האבק… אבל הנה ביום זה על הסף הנך עומד – השתטח בצהלה, השתטח בברכה…
על הסף. כי סוף־סוף, אין קביעות ועמדה בטוחה. יש סִפּים, יש רגעים. חטוֹף את הרגע ושמח בו. אין מסילת ישרים. יש משעול צר־צר, שפעם הוא חלק ופעם עקום. וכל התורה היא אותה התורה הישנה, שאושר הוא לתעות במשעול זה, אושר הוא לחיות ולהוקיר את החיים, להוקיר כל מיני זעזועיהם עם הנועם האין־סופי שבהם… יבוֹרך סלה!
אין קביעות. עליות ושקיעות. לסירוגין. חוליות בשרשרת. מה יהיה אחר־כך – לא ידוע. איזו חוליה תעלה ברגע הבא, איזו חוליה תעלה באותו הרגע האחרון – שקיעה או עליה? – לא ידוע. עכשיו, ברגע זה, עליה. עכשיו – קלות.
ואף אִתה, את אסתר, עכשיו קלות. שום דברים לא היו בינותם בנוגע לאותה תקלה, שום בירורים, בקשות־סליחה והבנות הדדיות. אבל הוא מאמין, כי אותו דבר, שהשלים בינו ובין מרים, עשה שלום גם בינה, בין אסתר, ובינו. הוא מאמין, כי אותו הרגע, לפני שבעה חדשים, שבו עמד הוא מתחת, מלוכלך ובזוי על ידיה, נחרת במוחה, וכי מאז ראתה אותו בתקלתו, שבאה על ידי מעשה זדון מצדה, נשבר בלבה לעולם היחס הבלתי־רצוי אליו, היחס שלה אליו כאל גבר. עכשיו יכולה היא להיות לו לאחות, יכולה גם שלא להיות, עכשיו יכול הוא להישאר על ידה בטבריה, יכול הוא גם לעזבה וללכת לחיפה או לאלכסנדריה – האימה עברה.
אמנם, גם בזה אין בטחה, אין בטחה. ברזל לא באה נפשו. כמקדם בשר הוא ולא רוח, רוח ולא בשר, תולעת ולא גיבור, בן־מוות ובן נפתולי ההתרשמות הרגעית; לרוב כפוּת לסביבתו, כפוּת לפגישות המקריות ולטלטוליהן, נרגן ובעל פּוֹלימיקה פנימית, זר לכל אור יקרות וצחצחות ומיועד לתוספת אופל ושקיעה. מגן של אידיאליסטים אין עליו וצינה וסוחרה של גדלוּת־המחשבה אין אתו. אי־מוסרי, אי־מוסרי בעצם. ואולם רגעי עליה ישנם, ישנם. הם אינם עושים אותו עליון בהויית יום־יום, אבל הם ישנם. הם אינם מכזבים. ואמיתם תקום לו לעד. ומה שחשוב, מה שחשוב, שהללו אינם ילידי המחשבה – אויר של חצר יתומים מוּכים, חולים וחצאי הדיוטים בצהרי ערב־שבת שורה בהם.
יחזקאל חפץ סגר את עיניו והתפלל תפילה קצרה: “אבי! אבי האורה והחיים, יבוֹרכו סלה! אבי, אבי־היתומים, היטב לי, קרני שמש שלח לי שי, ואני, יתוֹם־היתומים, אקבל מנחתך בתודה, באהבה, בתקוה. אני יודע להוקיר את מנחתך, את טובך סלה. לבי ירנן אליך אף ירועע, אבי־החיים, תבוֹרך סלה!”
פרק אחרון
היה חודש טבת. על משקוף החלון של דירת האחים חפץ באחד מצדי הסמטאות שבטבריה דלקה כל הלילה עששית קטנה. את העששית הדליק האח הצעיר לזכר חנוֹך בנו, שכפי שהוברר לו מת בזה היום בשנה שעברה.
היום ההוא חל בשבת – ביום שלוֹ, ביום שהוא בבית. ביתר הימים היה חיים עסוק בהובלת חולים מן העיר אל המרחץ שמחוץ לעיר. את יוסף לא צריך היה להוביל, כי הרופא הטבריני אמר, שמחלתו אינה רימַטיזם ואינו צריך לחמים. מחלתו של יוסף, לדברי הרופא הטבריני, היא איזו מחלת עצבים – ולא רימַטיזם. ואַתה לך והכרע!
הטוב שבדבר הוא, שיוסף, ברוך השם, כבר אינו מרוגז כמו אז. הוא כבר אינו מסופק. טיב־מחלתו ידוע לו.
את משכורתו חילק חיים את אחיו, שישב בבית ועסק ימים ולילות בתורה. הוא היה עושה זאת בהנאה ונזכר לפעמים במה ששמע בימי עלומיו מפי “המגיד החדש”, שלימד מדרש באותה עיר־הגבולין על אודות ישׂשׂכר וזבולון.
אחרי קבלת שבת, שבה אמר קדיש לזכר בנו, ואחרי סעודת השבת עם זמירות, יצא חיים החוצה והוציא גם את אחיו עמו. שיחתם היתה על הצעת יחזקאל להביא הנה את הילד של חנוֹך מירושלים. ר' יוסף הסכים, שככלות עונת הרחיצה, שבה חיים עסוק ביותר, יקח הוא, חיים, להוצאות־הדרך מאסתר ויסע לירושלים להביא משם את הילד. אמנם, באמת, רוצה היה גם הוא בעצמו, ר' יוסף, לשוב ירושלימה. הוא אוהב את ירושלים, אך זה אי־אפשר. ולכן, לכל הפחות, יוּבא הנה הילד. הוא, ר' יוסף, ילמדנו תורה. הוא אינו רוצה לאכול לחם־חסד. הוא ילמד תורה את הילד. חומש ילמדנו. דוקא תורה. דוקא חומש.
הסמטה הטברינית חיתה את חייה – חיי ליל התקדש השבת. אורים הציצו מן החלונות. בפתחי הבתים ישבו נשים ושוחחו בלאט ובקול רם על עניני השכנות. באיטליז היתה היום מריבה בין פלונית ופלונית. מזמן לזמן הסתובבו אצלן ילדים וילדות משחקים.
הערב היה יבש ושאנן. רצי הירח זלפו והיו כעין בבואה לשרידי השמש הנופל מאצל שפת הכנרת, אותם השרידים הנראים ליושבים כמו ממרחק ומשרים איזו מנוחת שלום על המקום. מציאותן של שלשלות ההרים הכנוֹריים שבסביבות העיר עם פלדות־אדמימותן ומשחק־אבניהן הורגשה בסמטה, אם כי יושביה לא דיברו עליה.
עם המשך הערב התפשטו השיחות יותר ונעשו יותר מופשטות, עולמיות. הנשים המשוחחות בלאט, כחברותיהן המספרות בקול, התחילו לנגוע ברחוקים יותר מבקרובים ולבחור במעשיות נוגות, עצובות, קורעות לב ונפש. יש שנתגלתה כוָנה ברורה להמס את לב השומעות, לעורר רחמים, אך לרוב צילצלו הדברים גם עתה בחוסר־יחס, בשויון־נפש, וכאילו השמיעו: לשון ניתנה לאדם וכוח־הדיבור, כל זמן שהוא חי; הדיבור הוא אחת ממַתנות־החיים, ונשתמש בו, רֵעות, לדבר על החיים… והכל חיים… מה שנספר ונשמיע – באמת, הכל אחת… ובלבד שנשמיע, ובלבד שלא תלך לאיבוד מתנת הדיבור, מתנת החיים שבנו…
יהודיה ליטאית זקנה אחת, שנתיישבה זה לא כבר במקום, סיפרה בכנופיה אחת בקול אמהי על צער גידול בנים שלה:
– היה בני בישיבה רחוקה… בטֶלז… גם אצלנו, בשטייבץ, ישיבה… ונתתי לאכול לבחור־הישיבה הזר… ונזכרתי בבני, שאנשים טובים נותנים לו לאכול… ואחר־כך גירשו את בני לצבא… לפנים רוסיה… ואני… בעירנו… לא החסרתי שבת, שלא יהא איש־צבא על שולחני…
ספרדיה צעירה אחת, שגדלה בצפת ונישאה לטבריני, ישבה עכשיו בכנופיה אחרת וסיפרה בז’ארגון אשכנזי: “איך געזאגט… אני לא ידעתי… אבא היה אומר: למה את יושבת עם הגויים? ואני הייתי יושבת… עד שלוש בלילה הייתי יושבת…”
– מה את מדברת? בוּשה לשמוע…
– איך ניט געוואוסט… – התנצלה הספרדיה בתמימות (“מצפת היא האשה… – חשב חיים לשמע־קולה – צריך היה לנסוע לצפת… למצוא את הקבר… להציג מצבה…”) – מאומה לא ידעתי… לא ידעתי פראנז’י… לא ידעתי אפילו שהים גדול… – – –
והים ה“גדול”, ים־הכנרת, היה שקט, שקט. נענה ר' יוסף ואמר:
– ה“בחינת־עולם” אומר: “העולם ים זועף רב־מצולה רחב־ידים והזמן גשר רעוע בנוי עליו”… ים… כן… אבל אולי כים זה… ככנרת…
קולו של ר' יוסף העיד עליו, כי בשעה זו כבר אינו מוכשר לחלק את הביוֹגראפיה שלו לתקופות. עכשיו כאילו ניטשטשו התקופות, והכל נתבלבל. ומתוך הבלבול – שֶקֶט ים־הכנרת…
הוא הוסיף לדבר מלים קטועות על אותו הרגש הטוב, כשאתה חפשי לנפשך, חפשי לגמרי, לחלוטין… מלבד עול־שמים… כּוָנתו, כשאין אדם אתך, שאתה ערב בעדו ושעליך לדאוג לו… חללי דעלמא ריקים, ערומים…
הוא לא היה כך תמיד. קשה היה טבעו לפנים. הוא היה דן את הכל לכף־חובה. ולא זו בלבד… אלא… אז, למשל… כשהיה נחוץ לו הנאַפּוֹליוֹן לפדות את הספרים, ולא היה לו, אז חשב… הא כיצד? איך אפשר לחיות בלי הספרים? כוח־הדמיון שיווה לפניו שבלי ספריו, פשוט, ממש חייו אינם חיים… היתכן? ספריו היקרים, שקנה אותם אחד אחד, שריווה אותם בזיעתו… לא על דרך־המליצה… ושצחוק לאמור: חלק גדול משערות־זקנו טמון שם… היתכן? שאלה הספרים יאבדו לו בגלל נַפוֹליון שאין לו?
עכשיו הוא רואה: מילא… צר, בוודאי צר… אבל מילא… קצת ספרים נחוצים רכש לו מעט־מעט מחדש… דבר אחד אינו נוגע בשני…
כיוצא בזה: גולדמאן… מתחילה חשב, שכל הקלקלה ב“עיט צבוע” זה… העושה מעשי זמרי ומבקש שכר כפינחס… שמכף רגלו ועד ראשו אין בו יראת שמים אף כחוט־השערה… כל הקלקלה תלה לפנים במקולקל זה… הוא – שורש־הרע…
עכשיו… עתה שב וראה… גולדמאן הוא, אמנם, צרה… הוא אינו נותן לחיות… אבל לא עליו צריך להעמיד את כל הטעם… לא בו כל הצרה…
מה יש להאריך… גם אִתָה, את הילדה, התנהג הוא, ר' יוסף, שלא כשורה… קשות… מה רצה ממנה? שלושה ימים רצופים לא דיבר אתה לפני נסיעתה… והרי כשרה היתה… כמה היה נותן לה להוצאה!.. ולאכול ביקש מן המובחר… אה, אל־נא יזָכר עוונו… עכשיו היה מתקן את התנהגותו אתה, משפר את מידותיו…. אך הה! הנעשה אין להשיב…
הוא נתייסר, נתייסר… הן כמת היה בבואו לטבריה… הוא היה מדבר עם אנשים, אבל לא קולט מה שהם מדברים, כמעט לא שומע… וכשהיה קולט, מיד היה שוכח… “רשעים בחייהם”…
עכשיו… אחר הדברים האלה…
– אחר הדברים האלה… – ניגן ר' יוסף פתאום בניגון־המגילה – כשוך…
הכוכבים ניצנצו. בחפירה העמוקה והרחבה שבקצה־הסמטה נראו פתאום חבילי זרדין מתנועעים ממעלה למטה, עולים ויורדים באויר. הגמלים טעוני החבילות, שצעדו והתנועעו בתוך החפירה, לא נראו, וַיהי המחזה הפלאי מרחוק – אלומות מתנועעות מאליהן באויר לאור־הירח – כמו קטע מאיזה בַּלֶט פאנטאסטי, שראה יחזקאל חפץ פעם שם, בעיר־המערב, כשהיה בתיאטרון פעם, הפעם היחידית, אתה, עם בת העגונה… הגלגל חוזר…
ואולם הוא, יחזקאל חפץ, לא שׂם עתה לב לזה. רק רגע אחד הזכירו לו הירח והגמלים את אותו הערב, ערב צאתו מבית־הישע, אבל מיד הסיח דעת גם מזה והוסיף להקשיב לקולות הילדים המשחקים ולהתבונן למעשיהם. הנה שלוש ילדות רודפות אחר אחת… להכּותה… שאון וצוָחות… הנה הנרדפה נלכדה על ידי אחת… הושגה בקצה שמלתה השבתית… חיכוך קל… בינתים השיגוה גם שתי הנשארות… עברוה… וכרגע – והיא כבר רודפת אחר השלוש… הן, שלשתן, בורחות מפניה… רשרוש ומחול של צפרות־כרמים…
יתום־הרחוב, זה בן־התשע, שאביו מת לפני שנים, לא שׂיחק עם כל הילדים. הוא עמד והתפאר לפני חבר אחד, ילד קטן ממנו בשלוש שנים, שאם הוא ירצה, יוכל לראות את אביו ולשאול ממנו מה שצריך. סוד יש בזה. בשביל זה צריך להיסגר יחידי בחדר בלילה, לשבת בין שתי מראות מבפנים ומאחור, להדליק נר ולהביט…
– אוי, אני פוחדת! – הטיחה ילדה אחת בחברתה.
– מה את “משקרת אותי”? – ומיד פנתה המוּכה אל יתר החברות – היא מַכּה אותי… וכל־כך כו־אב!… עד למוות…
שניה ענתה:
– למה תדברי ממוות?.. אל תדברי… עוד אפשר למות…
פעוטה ממנה שאלה:
– מה זה מוות?
– אל תדברי! – צעקה הנשאלה.
– מהרה יבוא אבא, מהרה יבוא אבא… – ריננה אחרת.
הכוכבים ניצנצו. ר' יוסף נשא פתאום עיניו למרום, הביט והתחיל:
– הכוכבים… החוקר קאנט אומר… שני דברים…
אבל מיד נפסק משום מה. הוא הביט אל הכוכבים במבט משונה, מצפה, עורג. מי יודע! מי יודע, אם למרות כל דעתו של ר' יוסף את חכמת התכונה וטיב הכוכבים במסילותם – מי יודע, אם לא־יש איזו הרגשה עמומה בלבו, שנשמת אותה הילדה, אשר הוא חטא כנגדה – נשמת מרים – נתגלגלה שם באחד הכוכבים; שזה הכוכב הקטנטן, המזהיר, הנוצץ ממולו וקורץ לו, אינו היא, היא, היא – מרים, בתו היקרה?…
הילד הקטן, חברו של היתום, שעמד בקרבת מקום דומם רגעים אחדים, נתעורר פתאום, ניגש אל ר' יוסף בריצה וכמתגנב הרים את שפתיו ונשק לזקן היושב בידו… ר' יוסף לא הבין פשר דבר, אבל משחק־הנשיקה המשונה נעם לו. הוא נתרכך לגמרי וחייך בשובע־רצון:
– בן מי הוא פעוט זה? ודאי בשנותיו של נכדך, חיים…
ומחשבותיו של יחזקאל חפץ נסבּוּ על נכדו של חיים. גם הוא הן מחכה להבאת הילד הלום. גם הוא, אם לא ילך מפה, ישב וישמע את פרשות־החומש אשר ילמדהו ר' יוסף: “ויתהלך – איז געגאנגען – חנוך – חנוך – אֶת – מיט – אלוהים – גאט… איז חנוך געגאנגען מיט גאט… ואיננו – און איז ניטא… און איז ניט געווארען… ניט געווארען חנוך…”
חנוך איננו, אבל בחומש ישנו… חנוך איננו, אבל יוסף וחיים ישנם…
ויחזקאל חשב־חלם על הימים הטובים, העתידים לבוא ליוסף ולחיים. ימי הילדות ישובו להם בבוא הילד. ימי הילדות, ימי החומש הטובים, בעת שהכל טשטוש וסוד, בעת שהלומד בעצמו הוא מרכז־הבריאה וכל מושגים על חוץ ממנו רחוקים, ועליו – מנהיג עליון קרוב, הפוקח עין על כל צעדיו ושומר עליו, מעניש ומרחם כרצונו ולפי מעשיו ולפי יחוסיו שלו, של הלומד הקטן, אליו. “שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה” – כך צריך להיות!.. “וינגע ה' את פרעה” – גם זה נכון… מכאן רגש של נקמה ברשעים… ורגש המוסר והצדק לא היה מתקומם כלל: הלא אברהם אמר, ששרה אחותו היא… מסתמא כך צריך להיות… עולם של סוד וצדק וקדושה שלא מעולם הזה… סוד וצדק וקדושה של עולם־הילדות…
–נו, נלך לישון… – הציע חיים – עלי מחר להשכים לותיקין… לעבור לפני התיבה.
______
ממחרת אחר תפילת הותיקין הלך חיים אל שפת הים. הוא התכנס שם באחת הפחתים, שנשארה אחר לכת הערבים, שחפרו שם, עם חמוריהם ושקיהם, ושכב בעינים עצומות שעה ושעתים. לפני עיניו העצומות היבהב כאבני חצץ תורן הספינה היחידה, ההולכת על הכנרת מטבריה עד התחנה הסמוכה, שמשם נוסעים לירושלים. הספינה התנשאה על משטח־המים כבית־הכנסת־האורחים הירושלמי על מישור־הטרשים. הוא חשב על נסיעתו הקרובה להביא את נכדו ושפתיו נעו בין שתי לחייו הצמוקות. אחר־כך מישש ב“טלית־קטן” שלו וחשב, שבארץ־ישראל הבגדים מקדימים לבלות מרוב זיעה, וטוב לגבר כי ישכב ולא יקרע את בגדיו. עם זה נזכר, שחנוך, עליו השלום, לא היה לובש “טלית קטן”…
בינתים שבו הערבים עם חמוריהם ועם שקיהם לחפור ולהעמיס. חיים נסתלק לצדדין, והבעה של השתוממות־עונג נראתה בפניו, כשראה שחבורה של בידואים באה לרחוץ בים. בהנפת יד אחת השליכו הללו מעליהם את חלוקיהם וקפצו אל המים, כר' יוסף אחיו, להבדיל, אל המקוה בימי נעוריו, ימי חסידותו. מקפיצתם של הבידואים ניתזו רסיסים על השוכב, והוא שרק בשפתיו לפני עצמו: כלל לא קר להם… דמם– שאני…
הבידואים פרשו את ארבות־ידיהם – והתרחקו, התרחקו. “אלה יודעים לשחות!” – התעורר השוכב, שגם הוא לפנים הן ידע לשחות, ישב והביט בכעין קנאה והתבטלות.
אבל מיד באה איזו מחשבת לצון אליו והוא התנחם: “במקוה, חֶה־חֶה, לא היו שוחים גם אלה ואפילו בקיץ” – חלפו איזו מלים מתמיהות, מלים אשר אין שחר להן, במוחו המיושן, ואיזה חיוך משונה השתפך על לחייו הצמוקות. אפשר מעין איזו ראיית נקמה קלה התבטאה בעיניו על שיש בעולם מים, מים לא־אדירים, מי־מקוה, ששם אין כוחם של הבידואים גדול מכוח אחיו ומכוחו.
הוא הוסיף להביט מרחוק על הגופים השחרחרים, האמיצים, המוקשים, של הרוחצים – ומחשבות־נחמה משונות התרוצצו בתוכו: בין כה וכה… פטור־נו… דוקא אלה טובעים הרבה, חה־חה… המפחד מפני המים לא יטבע, חה… הנה יוסף, שאינו רוחץ אלא לשם רפואה… הנה הוא, שאינו רוחץ אלא בקיץ וסמוך לחוף… כמוהם אינם טובעים… כמוהם חיים…
ונחת־החיים נזלה, נזלה בקרב היושב. בין כה וכה – – – בהנאה לקח אחד מחלוקי האבנים, הכניסו מעל גבו אל תחת כותנתו והתגרד, התגרד. ותורן־הספינה היבהב: לא קשה, לא קשה, בקרוב נסע ונלך, במהרה נסע ונלך.
[תר"ף]
המוצא
מאתיוסף חיים ברנר
(רשימה מן העבר הכי קרוב)
א
בכל יום ויום בבוקר, מועד בוא הרכבת הקטנה מתל־כרם “לקחת עצים”, היה הוא, מורה־הפועלים הזקן, יוצא אל המרפסת שבעליתו, מאהיל על עיניו ומשקיף מן החַוה למרחוק, אם באו.
הם היו צריכים לבוא. בכל יום ויום אפשר היה לחכות להם, שיבואו.
באותה הרכבת הקטנה, הבאה “לקחת עצים”, הם היו צריכים לבוא – משם, ממקום־הבלהות. מאותו המקום, שאדמתו שממה, עציו גודעו ומשכנותיו נהרסו; מאותו המקום, שארבעת־חמשת איכריו־כורמיו שילמו לחיילים השוכנים בבתיהם, שיקצצו את שרידי עצי השקדים שלהם, של האיכרים, ויביאו להם, לאיכרים, להסקה; מאותו המקום, שדוּרה בלתי טחונה הוא לחם־החוק, למלא בטן, לבלתי חוש ברעב; מאותו המקום, שסוכות רטובות ומלאות רמשים, עכברים ורפש וצחנה של חדשים וירחים נתנו צל־קורה לנשים וילדים קפואי־קור־חורף ואחוזי־עוית־מחלות; מאותו המקום, שארבע־חמש נפשות מן המאות היו מובלות מתות יום־יום אל מחוץ למחנה; מאותו המקום, שלא היה בו על מה להשכיב את עשרות החולים החדשים יום־יום ולא היתה שום כתונת להלביש אותם ולא סדין לפרוש תחתיהם; מאותו המקום, שכל גריו לא עשו כלום, לא נקפו אצבע לרווחתם, וכל מלאכתם היתה להאזין ליריות, להתוַכּח בתכסיסי מלחמה ולגנוח ולהתאונן: “אוי, ועד־ההגירה הוא בעוכרינו!.. הוא הרגנו!..” – מאותו המקום, שיודעי גניבה וגזילה ועשית עסקים אספו עושר, צברו נפוליונים, ומנינים של בחורים בריאים, שבאו מן הצפון, אכלו ביצים וריבה, שיחקו יומם ולילה בקלפים וחיכו ל“גאולה” המתמהמהה.
– התשמעו? יורים!..
– “שלנו”1 יורים…
– מה אתה מדבר… יריות אלה אינן מ“שלנו”…
– היכן עומד “שלנו”… ויריות אלו מהיכן…
– ואם גם מ“שלנו”, סימן שהוא מתקרב…
– האוירונים מסתובבים כל היום…
– ובבוקר הסתובב אחד שתי שעות רצופות…
– ואת ה“גולם” ראיתם?.. אני ראיתי…
(ה“גולם” – כינוי לכדור־הצופים המאוחז בשלשלאות).
– הגשמים מעכבים…2
– זה בֶטַח: יעברו הגשמים ונלך ליפו!
אבל הגשמים עברו, עבר גם חג־הפסח, ללא חמץ וללא מצה, ותחת לשוב דרומה, ליפו, נטל עליהם, על הגולים המרודים, לצרור שוב את בלויי־הסחבות והגרוטאות ולנדוד הלאה, בלי כוח, צפונה.
ומה יהיה? מה יהיה? הם כולם, השבורים, הרצוצים, הרעבים, הערומים, החולים במחלות מידבקות, יבואו, יופלטו מן הרכבת וישכבו כאן תחת השמים, מאכל לחורב־השמש ביום ולקרח ולטל בלילה, מאכל לקדחת־המקום, הקדחת הירוקה… שברי כלי חרס, שאינם יכולים לזוז ממקומם, שאינם מוכשרים לעשות בשביל עצמם דבר, שום דבר… מי יאכילם? מי ישקם? מי ירפאם? מה יהיה?
ב
עברו ימים אחדים–והם לא באו. שמועות עברו, כי נשלחו ישר הגלילה ובמקום הזה לא יֵרָאו. הוקל מעט ללב והתחילה המחשבה לשוב לאט־לאט למעשי יום־יום.
ואז, בבוקר אייר לוהט אחד, ננעצה הבשורה:
– ארבעים ושנים!..
– היכן?!
– שם… אינך רואה?.. בין גזרי העצים… שם הם רוחשים…
– ובכן… – נתבלבל הוא, מורה־הפועלים הזקן – הלא צריך לעשות דבר־מה… מים…
– ממלאים כבר חבית של מים… להוציא להם לשם… צריך שלא יבואו הנה לשתות מים… יש פה ילדים… רופא־המושבה אמר, שבלי דזינפקציה קודמת אסור לבוא אתם במגע־ומשא.
– אלא שהסוסים עוד לא שבו… אין במה להוביל… – בא שובר בצדה של ההודעה על אודות המים.
– ולחם?.. – לא שמע הזקן מה שדיברו אליו – צריך היה להוציא לחם לעת־עתה, לכל הפחות, איזו כיכרות… פת־שחרית…
החוה היתה קטנה. תנור אחד לכולה. הלחם בה היה בצמצום. לו, למורה בעצמו, היו שתי כיכרות. הוא שם כיכר אחת בסל, אחר כך בצע גם מן הכיכר השניה והוסיף על הראשונה, ואחר כך יצא לחזור על כל בית ובית – חמשה במספר – “ללוות” כיכרות ופרוסות לחם בשביל המהגרים שבאו. ארבעים ושתים נפש…
נשי החוה הרגישו בחובה לתת. קשה היה לבעלות־המשפחה להשאר בלי לחם, אבל ההם הלא רעבים ללחם כל החורף!.. ועכשיו באו מן הדרך, צמאים, רעבים, אומללים. אשה שאלה מאת רעותה כיכרות, חצאים, פרוסות – והסל נמלא.
אז מיהר הזקן על סל־לחמו אל הבאים: חבית המים עוד לא היתה מוכנה. היו עיכובים.
ג
צללי אדם. זקנים. זקנות. שוכבים על יד צרורות מפוזרים. נשים פרומות־כתנות, חשופות־חזה. פני בתולות שכוחי־מים, שצלם־הנוער מלפנים סר מעליהם. שבעה־שמונה יתומים בלים.
– יהודים! אל תחפזו! אל תתגודדו! – התנער אברך אחד, קטן וצהוב־זקן, ממקום־מושבו ומיהר אל מביא־הלחם – צריך שיחולק בסדר, לכל בשווה… על פי הרשימה… ש–ש–ש… הרי הרשימה… תנו לחַלק… ככה לא יֵעָשה… הלא תקרעו את הזקן לגזרים…
– אוי, לחם!.. – חגגה מהגרת זקנה אחת – הרי כאן אֶנגלַנד: נותנים לחם…
– ועגלות?! – תבע מהגר אדמוני אחד, האדמוני היחידי שבשיירה, והוא עומד על יד חמשה ארגזים חזקים עם חישוקי ברזל – זהו כל מה שהועד שלח לנו?! רמאים!.. כולם רמאים!.. ימח שמו וזכרו של ועד ההגירה! בכפר־סבא הבטיחו לנו הרים וגבעות… ופה נותנים לנו להשאר בחוץ… להעבירנו לקולוניה אין חושבים כלל?!
הוא, המורה הזקן, ענה ליהודי וביאר לו, שלא מועד־ההגירה שבמושבה הקרובה בא הוא עם מעט הלחם, כי אם מן החוה הסמוכה, על דעת עצמו. לסניף ועד ההגירה שבמושבה ילך הוא, המורה, עוד מעט, להודיע להם על אודות הבאים.
– ומה היה אפשר, למשל, להשיג במושבה אֶל הלחם? – שאלה אשה צעירה אחת – לחם חילקתי בעצמי בכפר־סבא… דבש, אומרים, דבש יש פה בשפע… חמאה, דבש… והבשר בכמה הליטרא?
– ומה, לוּ רציתי להתישב במושבה? – שאלה אשת היהודי האדמוני, אחרי קבלה את מנת הלחם שלה, והיא, לפי הודעתה, אחות האשה הצעירה, שחילקה בעצמה לחם בכפר־סבא – הייתי יכולה למצוא לי דירה?.. חדר אחד, למצער, אבל עם גג ותקרה… לא בחינם, חלילה… אני נכונה לשלם… כמה שיבקשו… כבר נמאס לשבת בלי דירה…
– אוי לי, בכפר־סבא, הכל יודעים, היתה לי דירה הגונה – טענה המחַלקת…
– רופא, רופא נחוץ פה… – דבקה בזקן העסקן אשה אחרת – יבוא־נא, ר' יהודי, ויראה… התינוקת גוססת… ולחם אין היא יכולה לאכול… תינוקת בת שנתים וגָדלה כשל שני חדשים… האב נשאר בפתח־תקוה… שני ימים לא באה אף כף מים אל פיה… האֵם לא אכלה – ואין לה במה להיניק… בדרך… יבוא ר' יהודי ויראה…
בידי אשה יחפה כבת עשרים, בדודה ומרוחקת באיזו פינה בין העצים, רזה כשחיף זה שעל ידה, התנועעה תינוקת ערומה, לבנה, אכולת יתושים, פרעושים, כינים ופשפשים, מכוסה חבּוּרוֹת, אילמת, שותקת ופקוחת עיני זכוכית.
– לוּ.. טיפת חלב… – נשמעו כעין הברות מפי האם.
– רופא נחוץ פה, רופא… – טענה האשה, שקראה לו לעסקן לראות.
– הראיתם! – התריסה שכנה מן השכנות – רופא וחלב נחוץ להם, ולילדי אין מים…
– חלב אין להשיג בחוה… – גמגם הזקן העסקן – אבל מים יש שם… עוד מעט ויביאו… ולעת־עתה… יש לך איזה כלי? – פנה אל האשה הקובלת – לכי אתי ואתן לך מים… מהלך עשרה רגעים…
– פה יש מים יותר קרוב! – השמיע האברך הקטן המסדר, שהרשימה בידו – על יד הגשר…
– חס ושלום! – נבעת המורה הזקן – מאלה המים אל תשתו!.. מי־בצה הם… בחוּה מים טובים… מי ילך אתי להביא?
איש לא הלך. מי ילך כל כך רחוק? בחרי־אף מסרה האשה הצעירה את קומקומה בידי יתום אחד מתנדב ושלָחַתּוּ אל הגשר להביא בשביל ילדיה מים משם, מקרוב.
ד
בית ועד־המושבה, ששם נחתכו גם עניני ההגירה, היה סגור. מסביב נהג הכל כמנהגו. מורה־הפועלים הזקן ישב על המפתן מבחוץ והרגיש, לחרדתו, כי כל אותה ההתלהבות שבערה בקרבו בכל שעת רוצו משם, מן ה“תחנה” שעל יד החוה, אל המושבה, מתחילה לפוג, להטשטש לפני הדלת הסגורה הזאת. עד לפני שעה תיאר לעצמו, שהוא יכה באגרופו הצנום על השולחן, יצעק, ואולי גם יסתבך בצפרניו המגודלות בזקן ראש־הועד: “רוצחי נפשות! מדוע אינכם עושים כלום?!” אבל הנה זה כחצי־שעה, שהוא עומד פה לפני הדלת הסגורה – ואיזו התאבנות באה עליו. השַמָש, שעבר פה, אמר, כי ראש־הועד יבוא עוד מעט – עכשיו הוא ישן – אבל גם לכשיבוא, מה יאמר הוא, המורה, לו? ומה הוא, ראש־הועד, יכול לעשות באמת? –
– באתי להודיע, – אמר בקול נמוך, כעבור עוד שעה, כשבא ראש־הועד – שארבעים ושתים נפשות… מהגרים… באו…
– אני יודע! – ענה ראש־הועד.
– ומה יהיה? – התבייש המורה.
– מה צריך להיות… סידרתי, שלא יתנו להם להכנס למושבה, מבלי דזינפקציה קודמת… בכלל, אלה ילכו ישר הלאה ואין להם מה לעשות במושבה…
– כן, עוד היום יתנו להם עגלות? – שמח המורה.
– ענין העגלות זהו עסק ביש עכשיו, – נכנס מן החוץ סגן ראש־הועד ואמר – עונת־העבודה עכשיו, ומי מן האיכרים ירצה להשכיר עגלה? עגלה – זהו זהב עכשיו…
– ובכל זאת, עד מחר בבוקר נקח “שׂוּכרא”3 שתי עגלות… – התפאר הראש.
– שתי עגלות לארבעים ושתים נפש?! – העיר המורה.
– נו, מילא… לחפצים! האנשים ילכו ברגל…
– רובם חולים, דוויים… ילדים…
– ידענו, ידענו… – הפסיק הסגן – עגלה, אם נשיג – זה מאה ועשרים פרנק זהב. – הראש החריש.
– והלילה ילונו תחת כיפת השמים?
הסגן לא ענה. וכעבור רגעים אחדים של שתיקה התחיל לספר ליושב־ראש על השיחה הטלפונית, שהיתה בינו ובין ראש ועד־ההגירה שבמקום המרכזי. בבית־הטלפון עמדו אופיצרים, ולא רצה הוא, הסגן, לפרש בפניהם, כמה נפוליונים עליו, על אותו הראש המרכזי, לשלוח להוצאות הבאים החדשים. והשכיל לומר: פי שנים מן הסכום ששלח שלשום, זאת אומרת: מאה וחמשים נפוליונים. והסכום כבר הגיע, על ידי שליח מיוחד.
– ובכן אפשר לקנות את הדוּרה? – שאל היושב ראש.
– מבקשים שלשים ותשע מג’ידיות הכלי!
– באמת? – קרא הראש – צריך לקנות. עכשיו אין משגיחים במחירים.
– כמדומה, שגם אצלו יש עוד איזו כלים של דוּרה למכירה?
והבית נמלא כרגע סוחרי תבואה וסרסורים. הסגן הכניס את ידיו לכיסי מכנסיו וחפן משם זרמים, זרמים של נפוליוני־זהב. נשמע קולו של סרסור אחד מתבדח:
– אין דבר. המהגרים אינם חזירים – הם יאכלו גם דוּרה כזו…
– חֶציה עָפָר!
– מַלֶיש! 4
– ובכן כלה ונחרצה? – חזר המורה וקפץ פתאום לתוך דבריהם – הם נשארים תחת כיפת השמים?.. ואנחנו נוכל לאמור: ידינו לא שפכו את הדם הזה?!
וכשלא נענה נזרקה מפיו עוד אמרה־פסוק אחת:
– איכה היו הלבבות לאבן?
– אבל הלא הם כבר רגילים… – אמר אחד האיכרים, שנקראו בענין השׂכּרת עגלות – הם בילו כבר חורף שלם בכפר־סבא!
– מכיון שלא עשו להם דזינפקציה, אין אנחנו יכולים לבוא אתם בשום מגע־ומשא… פקודת־הרופא היא… – התנצל ראש־המושבה.
– אם כן צריכים אתם לפחד גם מפנַי… שהרי אני הייתי אצלם ולא עשיתי דזינפקציה… וכל המיקרוֹבים אתי!.. – צרח מורה־הפועלים הזקן.
– ומה היא החכמה? – נעשה הסגן רצין מאד ופסק מקשקש בנפוליונים – באמת אסור היה לו לבוא הנה…
– בדברים כאלה אין משחקים…
– נגד ההיגינה אין הולכים… –
והמשא־ומתן נגמר.
ה
המורה נשאר ללון במושבה. הוא לא יכול לשוב לנווהו בחוה. הוא לא היה בטוח, שהעגלות תִּשָׁלחנה גם מחר בבוקר, אם לא יהיה מי שיזרז.
בחצות־הלילה ירד ערפל קר על פני כל הסביבה. הוא עמד שעה ארוכה בחוץ, הסתכל באֵד, רעד רעידה חרישית ולא נכנס הביתה. לא, הוא לא יכנס הביתה.
הוא התהלך באֵד במושבה עד אור־הבוקר. כשהאיר, עמד לפני הדלת הסגורה של בית־הועד. ובתשע בבוקר, כשיצאו שתי העגלות לפעלן, עוד לא סר הערפל לגמרי.
הוא נסע לשם, אל תחנת העצים, באחת העגלות וחשב: אם לא יבואו היום חדשים, יסתדרו אלו של אתמול איך שהוא: העניים ביותר יִשָׁלחו הלאה, ואלה עם הכבודה, אם יתעקשו להשאר כאן, ובפרט אם ירמזו בפירוש “שלא יפלו למשא”, יעשו להם דזינפקציה ויכניסום לתוך המושבה. אבל אם יבוא היום עוד טראנספּוֹרט חדש נוסף על הראשון, בתוך אי־הסדר והאדישות שמסביב, אז אבדתי! –– –
הוא הקריב; ובתוך האד, שכיסה את הנפשות הרועדות, הבחין, כי לא נוספו חדשים אליהם –
הכל התכווץ בו ודמעות קלות נשרו.
מלבד היהודי האדמוני, שהיה חבוי בתוך סוכתו, העשויה מאתמול בידי שני תימנים מארגזיו, יריעות־בד ומוטות וענפים של עצי אקליפטוס, היו כל האנשים והטף שטוחים על פני השדה, רועדים ומכוּוָצים מרטיבות וצמא.
– סדום! – פסק גזר־דינה של המושבה האברך צהוב־הזקן, שכאילו קטן עוד יותר במשך הלילה.
– ובמה תחַיו אותנו היום, ר' יהודי? – התרפקה על המורה הזקן אותה האשה, שהתפעלה אתמול מ“אנגלנד”.
– לחם יביאו… – הבטיח הזקן – לחם־דוּרה… – מצא לחובתו להוסיף.
הוא חיפש בעינו את אם התינוקת החולה (הוא הביא עתה בשבילה בצנצנת־פח מן המושבה שתי כוסות־חלב, שהשיג, סוף־סוף), אבל לא מצאה. היא הלכה למושבה, הלכה לרופא. בלי דזינפקציה קודמת. לא נשמעה לפקודה. הלכה – והתינוקת על ידה.
– ומה הוא מיעץ לי, ר' יהודי? – הטרידוהו מסביב – להשאר פה או ללכת הלאה?
לנימוקים בעד וכנגד לא היה מספר. הנימוק הראשי לבלתי לכת היה: איך מתרחקים? שמא תבוא הגאולה הֵנָה מחר…
בינתים הטעינו על שתי העגלות שהובאו את ארגזי היהודי האדמוני, בעזרת העגלונים והאברך המסדר. הארגזים היו מלאים ארג, ואי־אפשר היה להזיזם ממקומם. הוקרב להם הרבה עמל, גניחות ונאקות. וכשסודרו הארגזים לא רצה העגלון היהודי, שנשלח מטעם אחד האיכרים, בשום אופן להוסיף עליהם אף כחוט־השערה. היתומים הועלו והורדו שבע פעמים. את הפרדות לא יהרוג בשביל המהגרים! אין דבר! יש עוד עגלות במושבה, וּועד ההגירה אינו חולה לשכור כמה שצריך! רק האֲרַבַּנְגִ’י5 השני, הערבי, שלא היה לו מושג מחוּור מועד־ההגירה, נתרצה לקחת, נוסף על שלשת הארגזים שבעגלתו (בעגלת העגלון היהודי עמדו רק שנים) עוד צקלונים אחדים בצירוף שני זקנים מחוסרי סבלנות, שעלו – כמו על קידוש השם – על העגלה בכדי לנסוע ויהי מה.
– ויותר עגלות לא ישלחו? – תמהו המהגרים הנשארים והביטו חד אל חד.
– ולי ולעוללי לא יתנו עגלה כלל? – לא הבינה האשה, שתבעה אתמול מים.
אחרי רוב מהומה, צעקות, קללות, חירוק־שׁינים, טענות, תביעות, עצות, המצאות וחידודים, נשארה השיירה רובה ככולה בשדה גם ביום ההוא.
על שרידי סוכת היהודי האדמוני, שנסע, רבו רבּים. זה אומר: “אני החזקתי בה קודם” – עד שהפילו את הסכך ופיזרוהו לכל עבר.
היתומים ישבו ושיחקו על הענפים הפזורים. התיזו ממלוא־פיהם מי־החוה הטובים – שהובאו, סוף־סוף – אחד על השני.
והמורה שב אל המושבה לתת דין־וחשבון ממצב הענינים. נמצאו צעירים אחדים, שלא הלכו לעבוד וקיבלו על עצמם להקדיש אותו יום לסידור הדזינפקציה ולהקמת אהלים, בכדי שאפשר יהיה להכניס את הנשארים אל המושבה ולא יוסיפו ללון בשדה תחת כיפת השמים.
אבל הענינים לא נסתדרו. ועד־המושבה טען, שהרשות אינה מרשה להכניס את המהגרים אל המושבה. מושבה זו – הסביר הסגן–נקודה צבאית היא, והרשות חוששת, שמא יביאו המהגרים מחלות לחיילים החונים פה. הסוכות נשארו באמצע עשיתן. הבַּלן לא רצה לפַנות את בית־המרחץ, כאשר ביקשו זאת מנו, לעשות את הדזינפקציה. דוּד גדול לא הוּשׂג בשום מחיר שבעולם. המהגרים נשארו במקומם – והמורה הזקן אתם, בטל ורפה־ידים. בלילה ירד עליו הטל ותקפתּוּ קדחת עזה. ובבוקר באה הרכבת והביאה מאה ושבעים וארבע נפשות חדשות מתל־כרם. לא היה מוצא.
ו
תקוּף קדחת עזה השתער הזקן ממחנה־המהגרים אל המושבה בהרגשת אָבדנו. אבל שם נמצא לו המוצא.
במעלה־המושבה, בין עצי היער, על יד שברי כלי מהגרים, שלא נודע כיצד נתגלגלו לשם, עמדה כנופיה של בני אדם, ביניהם אנשים בצורת חיילים טורקים, רעבים ובלואים, מסביב לאשה יחפה ורזה אחת, שישבה על הארץ – ותינוקת מתה על ידה.
התינוקת המתה, שהיתה שלשום במחנה־המהגרים ערומה כביום הוָלדה, שכבה עכשיו בכתונת.
הרופא יצק לה כף־חלב לתוך הפה, יצק, והיא לא קיבלה… ראו בעין… שאין תרופה… – סיפרה אחת הניצבות.
אם־התינוקת בעצמה דממה. היא ישבה יחפה ורזה כשלשום. היא רצתה שיקחו ממנה את התינוקת המתה לקבורה ושלא ישכחו להביא לה, לחַיָה, את מנת לחם־הדורה שלה ליום הזה. היא היתה רעבה ורצתה לאכול.
בתינוקת, מלבד הכתונת שהלבישוה, לא בא כל שינוי. פיה היה סגור ועיניה פקוחות. החִורה שבלחייה לא גדלה ולא נתמעטה. החבּוּרוֹת עמדו בעינן.
מדוע אין מקברים את הילדה? – התרעמו העומדים.
כבר היו שלש פעמים בועד… – נתקבלה תשובה – אין עם מי לדבר… אין מי שילך לחברא קדישא… דוחים משעה לשעה…
אני אקברנה! – קרא מורה־הפועלים הזקן – מי יתן לי מעדר?
נמצאו אנשים, שהלכו לחפש מעדר במושבה. עברו על כל הבתים – ושבו ריקם.
– הנה מעדר קטן… ביד החייל…
הזקן הוציא בישליק מכיסו ופנה אל החייל בלי אומר: התלך עמי?
האיש בצורת חייל נתרצה. הזקן אחז בתנועה משונה את גוף התינוקת ונשא אותה ישר אל בית הקברות, כאשר ישאו הַקְוַטֶרִים6 את הנולדים לברית־המילה – על שתי ידיו הנטויות לפניו.
הדרך היתה קשה, דרך־חול. הנושא־הקודח העביר את הילדה אל תחת בית־שחיו, והפגר הקטן נתלה ונסחב. הזקן צעד בשארית־כוחותיו, והחייל, בתרבוש מחוסר־זנב, לפניו.
אחרי עבור כחצי שעה באו למחוז־חפצם.
הגדר שמסביב לבית־העלמין היתה הרוסה. יתדותיה חסרו, ובמקומן באדמה היו חורים צרים ועמוקים.
הנושא היה שרוי־זיעה, כאילו קיבל לפני איזו שעות גרַם וחצי חינין והחום התחיל לפוג מאתו. כבד היה הדבר ממנו, אף על פי שהמשא הזה היה הרבה יותר קל מסל־הלחם שנשא שלשום אל המחנה. עיניו קמו ולא ראו כלום. “תינוקת, תינוקת שלי! כמה יפה אַת! איזו אשה יפה, אשת אהבה, יכולת לגדול! מי יודע, איזה אושר למי שהוא הולך אתך לקבר היום! ילדה־ילדתי!”
רגלו נתקלה ונתקעה לתוך אחת הפחתים. הוא מיהר להוציאה, ולא הרגיש אפילו, שנקעה האצבע העבה של רגלו השמאלית.
– פה! – אמר לחייל ועמד.
החייל הוריד את המעדר וניגש לעבודתו. פשוט, בלי חקירות, בלי שאלות. כעשרה רגעים רצופים עסק בזה, ויהי כילד גדול המשחק בחול. כשנחפר הבור הרים עיניו הילדותיות למפקדו, נותן־הבישליק לו, והזקן, שהניח בינתים את הילדה על החול, ציוה עליו בעיניו ובתנועת יד להעמיק…
– גזירה, שלא יוציאו הכלבים את הגויה, – הרהר הקברן.
החייל ציית; הקבר הוכן; החופר הזדקף; והזקן עשה כל מה שצריך לעשות: פשט משום מה מעל הילדה את כתנתה, הניח את הגוף הקטן והנאה, אכוּל היתושים והרעב, לתוך האדמה וכיסה עליו בשתי כפות ידיו בעפר תחוח. החייל שם מתחת לתרבושו מחוסר־הזנב את הכתונת המופשטה, התכופף, והעביר את הכתונת מתחת לתרבוש אל קרע־מעילו, שהיתה לו מעין צורה של כיס, ומיד עזר לזרוק עפר בחלל־הקבר והשתתף בקבורתה של בת־אל־נכר זו במסירות.
הם שבו אל המושבה כרֵעים למעשה אחד, שנעשה על ידיהם בצוותא.
הזקן צלע ולא יכול לעשות צעד. הכאב באצבע היה גדול. אבל הוא הרגיש, שעליו לעשות עוד איזה דבר, שהענין עוד לא נגמר, שכך אינו יכול להפרד מעל רעהו השחום. הוא נכנס אתו לחנות אחת, כבואם אל המושבה, ורצה להגיש לו כוס־יין, לכבּד אותו, לשתות עמו יחד ולומר לו: “לחיים! לחיים, אח לתלאה! לחיים, איכר אנאטוֹלי, רב־הסבל!” אבל יין בחנות לא נמצא, ה“מוכתר” לקח הכל: ה“מוּדיר”7 מתאכסן אצלו. “הכל לטוב” – חשב הזקן, בהזכרו שנאסר היין לבן־דת־אישלם ושהחייל היה אולי נמצא בין המצרים לו כיבדהו במה שאסור. אז קנה למרעהו קופסת פפירוסים וחתיכת גבינה נוקשה, הוסיף לו בישליק, לחץ לו את היד מעומק־הלב, והטורקי הלך, כשכתונת־הילדה מבצבצת מתוך כיס מעילו הבלוּי, מלא תודה ולבביות.
ברם, הוא, הזקן, לא יכול ללכת. הפחת שנשארה אחרי המוֹט, שהוּצא מגדר־בית־הקברות – ודאי, לצורך צבאי – פצעתו פצע אנוש. ורק עם חשכה הובא בעזרת פועל־תלמיד על חמור למשכנו בחַוה.
הפועל־התלמיד הביא לו, על פי בקשתו, קערה מלאה מים קרים ויצא.
בחדר היתה אפלולית. הוא שכב לבדו. הוא שם את האצבע במים הקרים, וזו צבתה, עד שלא היה יכול אחר כך לזוז ממקומו גם לצרכיו. פטור היה, אפוא, מכל צרכי אחרים. פטור לגמרי. באה ההקלה.
חצי כיכר־הלחם, שנשאר משלשום מתגולל על שולחנו בין ספריו ופליטת־לבָניו, נגלה לעיניו והזכירו, שזה כבר שלשה ימים לא אכל גם סעודה אחת. אבל כאב־האצבע היה גדול והבריח כל רעיון על אוכל. הוא הושיט משום מה את ידו, מישש את הפת וראה שנתיבשה ולא תצלח לאכלה. אז בא צער ללבו על שהשאירה אז ולא לקח אתו את כל שתי הכיכרות. “חבל, חבל… – חשב – כל פרוסת לחם עתה…” אבל הצער היה צער עובר, ולעומתו היתה הרוָחה גדולה בלב. במרחק של עשרה רגעים הליכה פרש לילה קשה ובלתי־נעים את כנפיו גם על הטראנספּוֹרט השלישי של המהגרים, ששים ותשע נפשות, שבא בצהרים, שלא במועד הקבוע. הוא ידע זאת: הפועל־התלמיד סיפר לו בדרך. אבל לו לא נגע הדבר. הוא לא יצא ולא הלך. הוא לא יכול ללכת. היתה הרוָחה.
זעיר שם
מאתיוסף חיים ברנר
גַּזְלָנִים
מאתיוסף חיים ברנר
(רשימות עט-עופרת)
ביפו היה בעל חנות-מכולת בנוה-צדק; בפתח-תקוה, חדשים אחרי הגירוש (בגירוש ראשון הכתוב מדבר), רכש לו חמור קרוח ונמוך כסייח בן-יומו, כחוש כמוהו, כבעליו, ועגלה קטנה על שני אופנים, כאילו לשם משחק בשביל ילדיו הפעוטים, שני בני-הזקונים, והתחיל עוסק בהעברת חפצים ממקום למקום בשכר.
והתפרנס.
ביפו, בנוה-צדק, היה גר בשלושה חדרים מרווחים על יד חנותו, שלושה חדרים עם מרפסת ומטבח ומרתף וחצר רבועה וברז מים מיוחד לו לבדו, וציפה אשתו לא חלתה אלא פעם או פעמים בחודש – בכל אופן, לא הרבה; בפתח-תקוה השיג לו אורוה אחת קטנה סגורה על יד השוק, ושם גם המטבח (בחוץ – רוחות) וגם משכב האשה והילדים על המיטה האחת, שהובאה בימים האחרונים בעגלה הקטנה (היו יכולים להביא עוד מיטה מיפו – השיגו רשיון לזה! – אלא שאין מקום בעדה באורוה); מלבד ציונה, הבת הבכירה, המפונקת, שישנה על שני ארגזים מצורפים ומלאים כלי-בית שונים; וציפה אינה קמה מעל המיטה המשותפת לכל בני הבית אלא פעם או פעמים בשבוע – המלריה עושה בה שמות.
ביפו למדה ציונה בגימנסיה, ויתר הילדים, הזכרים, ב“תחכמוני” (שני הפעוטים, בני-הזקונים, עוד לא הגיעו לגיל של בית-ספר). בפתח-תקוה לומדים הילדים הזכרים בתלמוד-תורה, הפעוטים הולכים אל הגן, וציונה, למגינת לבה, יושבת בית ו“מפסידה שנה”, כי בבתי-הספר הפתח-תקואים אין “קורס” בשבילה.
והיא מתגעגעת וכותבת מכתבי-מזכרת לחברותיה הגולות בשומרון ובגליל, כי
“בטח אין באף מקום גימנסיה כגימנסיה עברית הרצליה”
“מיפו גימנסיה הרצליה מה יפה השם הזה ומה נעים”
“מצלצל כמה לבבות שואפות לשם זה כי לב מי לא”
“שואף לשם זה”.
וכו' וכו'; ו“במקום בול – נשיקה ציונית חמה”.
ביפו, אלמלי ראה אביה את דבריה אלה, כי אז ודאי לא היה מסכים להם: שבט-בקרתו היה שם מתוח קשה על הציוניות ועל בית-הספר הזה, הגימנסיה, ודברו היה תמיד, שכאילו כפאו שד הוא שולח את בתו אליו, אל בית-הספר הלז – רק בכדי לעשות רצונה, רק שלא להרגיזה, כי היא התעקשה: גימנסיה ורק גימנסיה! כל חברותיה הולכות אל הגימנסיה! ואולם בפתח-תקוה, כשציונה התהלכה בטל, והבטלה הביאה אותה לידי שעמום, נעשה הוא, האב, כמעט תמים-דעים אתה, עם הבת, בנוגע לערך הגימנסיה היפואית. – בכלל, כל מה שביפו נתחבב עליו עתה ביותר וקיבל ערך אחר בעיניו. יפו! יפו!
הוא ראה עתה ונוכח בעליל, שכל זמן שציונה למדה בגימנסיה היתה ילדה אחרת, יותר טובה, יותר נוחה. עכשיו הלא אין לשאת אותה כל עיקר.
– גזלנית, – דיבר הוא אתה תוכחות, ובז’ארגון – הלא את רואה, שאין לי פנאי אף רגע: חפציו של ליפשיץ מחכים לי זה שבוע, ואני איני מעבירם… הוא בכפר-סבא וחפציו פה… אמא חולה… ומה יהיה הסוף?
– מה ת' רוצה ממני? – התריסה הגימנזיסטית.
– גזלנית! מדוע אינך טובלת אצבע במים קרים?
– מה יש לי לעשות?
– ולעשות אש, לבשל דבר-מה אינך יכולה?
– אין מה! – חותכת הגזלנית.
והוא משתתק. הוא יודע, שבאמת אין מה לבשל: גריסי החיטה אזלו, הירקות ביוקר, שמן אין בנמצא. אבל מים הלא צריך לחמם!..
והוא אוסף עלי אקליפטוס ושבבים, עושה אש, מחמם מים, מאכיל בינתים את הילדים דלעת בלי לחם ומגיש לחולה תה “בלי צבע”. בשביל זו צריך היה לקרוא לרופא. אבל ארבעת הבישליקים מאין ימצאו? ארבעה בישליקים – הלא זאת משכורתו לשני ימים. ובכלל, אם להתחיל לקרוא לרופא – אין לדבר סוף.
אגב, גם את חפצי ליפשיץ צריך היה להעביר, סוף-סוף. ליפשיץ היה כבר אצלו שלוש פעמים. עסק של שבוע ימים. “גזלן! – צעק אליו ליפשיץ, בעל-החפצים – אני אשכור אחר על חשבונך. מה יהיה הסוף?”.
אבל מה לעשות? על מי יעזוב את החולה והילדים? איך הוא יכול ללכת?
ופעם אחת, כשעסק בהעברת החולה מעל המיטה אל הארגזים המלאים כלי-בית וחפצי ליפשיץ, בכדי להפוך את המזרן לצד אחר, התפרצה ציונה מן החוץ ה“חדרה” נלהבת כולה:
– אבא! תלמיד אחד מן הגימנסיה שאל עליך.
– מה יש? – שאל הוא עברית.
– מן השמינית הוא… שלחו משפיה להביא דברים מיפו לשמה… וצריך להביא הדברים מיפו להנה… עוד בלילה הזה… מפה ישכרו עגלה לשמה…
– ואיפה הוא פה? – שאל האב, ושוב בעברית.
– הוא אמר, שאם יש לך זמן, שתבוא אליו אל המלון… אמרו לו, שיש לך חמור… במלון אייזיקוביץ הוא נמצא…
– יש לי זמן… יש לי זמן… – רטן הוא – ומה יאמר ליפשיץ? הלא גזלן הוא… הוא ינקר את עיני – ויצדק… הוא יצעק, שסבבתיו ברמאות… ידרוש את כספו בחזרה… הא, מה את אומרת, ציפה?
ציפה לא אמרה כלום, היא בערה כולה באש של ארבעים ואחת.
– מה את שותקת? – התרגז הוא – מה אתם רועשים? – גער בילדיו, תלמידי הת"ת – ואת מה עומדת כך? – התנפל על ציונה בחימה שפוכה ובז’ארגון – על מי אעזוב את כולכם?
– אני אשגיח, אני אבשל… – הבטיחה ציונה – אעשה הכל… כלל… אני אלך לוועד-ההגירה… – הוסיפה להבטיח.
החמור נער בחוץ.
– הפגר ימות בלי אוכל – נזכר בעליו.
וכעבור רגעים אחדים, כשנחה דעתו של בעל-הבית עליו, פנה שוב אל בתו הבכירה:
– מגימנסיה שלך… הא? צריך לרתום… אמא “מונחת”… עשרה יום… אסור לילך… אני יודע… אסור… אין בי רחמים… וגם לא מן היושר… ליפשיץ קודם… אבל… מן הגימנסיה… ורשיון יש לו? במלון אייזיקוביץ, את אומרת?.. הנה אני הולך לשם… כמה, אמר, יתן? גזלן אני…
[תרע"ט, “הפועל הצעיר”]
אסונות
מאתיוסף חיים ברנר
בעגלה, בדרך, נכנסה היא בשיחה ואמרה:
–…ממגורשי יפו?.. כלפי מה הוא שואל זאת?.. כך… סתם? לא, היא לא היתה מעודה ביפו. את שמע העיר שמעה, אבל בה לא היתה. וגם מתּל-אָבי היא יודעת, שמעה על אודות תל-אבי. תל-אבי זה יפו? גם בטבריה יש עכשיו תל-אבי. הרבה ממגורשי יפו בטבריה, אוי, הרבה. והיא מטבריה – טברינית היא. רע להם לאנשי תל-אבי בטבריה. אין להם אכילה. אין להם דירות. במרתפים, במרפסות. חיים ככלבים… חולים… גוועים… נופלים כזבובים. אסונות!
…אצל גברת אחת מתל-אבי עבדה היא עד שבועות. לא שהיתה לה משרת-משרתת אצלה. לא. בתל-אבי, סיפרו לה, היה טוב למשרתות. חיפשו אחריהן כמו בנרות. היו מקבלות שכר טוב, מחליפות את בעלות-הבית עשר פעמים ביום. והיא היתה משרתת בטבריה?.. כלפי מה הוא שואל זאת?.. כך… סתם? לא. היא לא היתה משרתת קבועה. אביה, עליו השלום, לא נתן לה להיות משרתת. אב זקן היה לה, עליו השלום, אומר-תהלים, שומר את המתים, והיא יחידה להוריה, ולא נתנו לה הוריה הזקנים להיות משרתת. הכל, הכל – אבל לא משרתת. אך מאחרי הפסח, כשמגורשי יפו מילאו את השכונה, והזקן חלה, התחילה היא לעבוד בבתי זרים, עבודה יומית. לנקות, לכבס… לא היתה רגילה…
…הגברת מתל-אבי נתנה לה עבודה. גם בערב-שבועות כיבסה אצלה. עוד יום קודם הודיעה לה הגברת: “רבקה! מחר כביסה!” – “טוב, – אמרה היא – אבוא במוקדם”. ואבא שכב כל הלילה. לא צעק, אבל בכל רגע היה מקיץ כמו מפּחד. חלומות רעים עינוהו, או מה?.. ואמא שוכבת על הארץ על ידו… והיא, הבת, יושבת על ידה… כל הלילה… לפנות בוקר אמרה לה אמה: “רבקה! איך תלכי לכבוס, ואבא הולך למות?”… אבל היא הלכה. לאבא הוקל. הוא נשתתק. חדל לחרחר. ורחמנות על הגברת. הגברת אמרה לה מבעוד יום: “רבקה, אם לא תבואי – לא אדע מה לעשות; אשאר לחג בלי לבנים!..” והלכה ובאה. הגברת עוד ישנה. וישבה היא, רבקה, על המפתן, וחשבה: אלך ואשוב… מי יודע, מה נעשה שם עם אבא… ונפתחה הדלת… ושאלה הגברת, אם יש כבר מים – דבר לא היה עוד מוכן. והוציאה היא, רבקה, את צרור-הכבסים ושמה אותם בגיגית, ולאסון לא היו מים, בכל השכונה לא היו מים – וישבה היא בטל… על כרחה ישבה בטל… וחשבה: אעזוב היום את הכביסה… אבל מים הושגו, בנסים, והיא התחילה… ומיד באה שרה החיגרת (תימנית היא, שכנתה) בצעקה: “רבקה, לכי הביתה!..” ורצה היא, רבקה, מן החצר אל דירת הגברת, להגיד לה… והגברת לא היתה בבית: הלכה להשיג סבון… ורצה היא, רבקה, אל החנות למצאה: “גברתי! – אמרה לה – אני מוכרחה ללכת הביתה… איני יכולה היום.. אשלח לה אחרת במקומי… אשלח לה את שרה…” ושרה, בינתים, הלכה… ולא נראתה. והיא, רבקה, רצה הביתה. באה הביתה – ושכחה לשלוח את שרה… מיד באה הגברת בעצמה, עד הפתח ניגשה: “רבקה! הכבסים מפוזרים על פני החצר… מה תהא התכלית?” ואבא שוכב ואינו גונח. ואמרה אמא: “צריך ללכת… יום-עבודה…” והלכה היא, רבקה, וחזרה לעבודה… אבל הידים אינן נשמעות לה!.. והגברת מרוגזה: “אין זו עבודה… בידים, בידים צריך לשפשף, ולא בסבון… הסבון הוא עכשיו לא סבון, אלא זהב… בישליק ושלוש עשיריות האוקיה…” ובעוד הגברת רוגזת עליה, על רבקה, ונראתה התימנית שוב: רבקה! ברוך דיין-אמת!.. רוצי הביתה!.." והגברת מתל-אבי סופקת כפיה: “ערב יום טוב… מה תעשה עתה? לבנים שרויים… אסונות!”
…לאן היא נוסעת עתה?.. כלפי מה הוא שואל זאת?.. כך… סתם? לחיפה היא נוסעת. אמא אמרה לה: “עכשיו, בתי, אין לנו מה לעשות בטבריה… צריך לבקש… אל תחכי לרשיון… סעי כך… מה יעשו לך? בטבריה אין לנו כל מזל… אין – ודי”. אחרי ימי השבעה הלכה היא אל הגברת מתל-אבי. רצתה לגמור… מה? כך… אבל שם עבדה שרה… שרה החיגרת… הגברת אמרה לה: “איני כועסת עליך, קרה לך אסון, אבל אצלי עובדת כבר התימנית…” ובית אחר לא יכלה היא, רבקה, למצוא בכל טבריה… היא, רבקה, אינה יכולה לבקש… כאילו אבן תלויה בצוארה… כאילו ביד לוּקח ממנה מזלה… מאז… מאותו ערב שבועות… נסתם הגולל על מזלה… פורענויות, אין שכר… גם הדירה שלהם נשכרה… בעלת הבית השכירה… למשפחה חדשה של מהגרים… ומה תאכל היא ואמה בטבריה? והיא נוסעת…
בבקשה ממנו, מה זה? כפר? של גויים? של ערבים? להם טוב… ומה, עוד רב מפה הדרך לחיפה, רב? ומחיפה ליפו, לתל-אבי – רחוק?.. וגם שם דרך-הרים?.. יראה-נא: איזו הרים כאן… כמה גבוה הכפר עליהם… הרי-הרים – נורא… הנופל מהם… אסונות!
[תרע"ט, “הפועל הצעיר”]
צַוָּאָה
מאתיוסף חיים ברנר
בין מאורעות-ה“פראַקטיקה” של הספרן המקומי, משכיל אדוק בא בימים, הממלא בדיוק ובקפדה את חובות-משרתו, נפל בימים האחרונים כדבר הזה:
זה שבועות אחדים, שאֶל הספריה בא פעמַים, או יותר, בשבוע נער אחד כבן חמש-עשרה ורוצה ל“היכתב” לקריאת ספרים. והנער הוא משונה קצת, לא הטיפוס המצוי של נער קורא-ספרים. בפעם הראשונה נשאל, כדין, אם הוא לומד באיזה בית-ספר, וענה הנער, שלא; אין הוא לומד עדיין; כששב מן הגירוש, אחרי כניסת האנגלים, רצה להיכנס לבית-הספר החקלאי שבמקוה-ישראל, אבל שם לא קיבלוהו, מפני שאיננו יתום. שם מקבלים רק יתומים “עגולים”, והוא יתום רק מאמו, ואב יש לו. אמו מתה בימי ההגירה, וגם אחותו הקטנה ממנו, אחותו היחידה, מתה שם. אביו נשאר לפני שנתים בפתח-תקוה, הוא מכונאי, וכל ימיהם חיו בטוב, ועבר אל האנגלים, והוא, הנער, עם אמו ואחותו הקטנה ממנו, עליהן השלום, הלכו לכפר-סבא, ונשארו בצד ההוא, והתגלגלו שם, וכולם חלו שם בטיפוס-הבטן, אבל הבריאו, והלכו לסַמַרין, היא זכרון-יעקב, ובסמרין התגלגלו במרתף-היקב, בין כל המהגרים, ולבסוף הפחית ועד-ההגירה את הקצבה, ואחר-כך הפסיק לגמרי, ופעלה אמו אצל הוועד, שישלחם, לכל הפחות, לחיפה, שם היתה להם אשה אלמנה עשירה, קרובתם ובת-עירם מרוסיה… אבל גם שם לא הונח להם. ושבה האם אתו, עם הנער, לסַמַרין, והתחילה שם לקנות ולמכור ירקות, והוא, הנער, עזר על ידה, ואת האחות הקטנה השאירו שם, בחיפה, אצל הקרובה… ומתה האם בסַמַרין מטיפוס חוזר, וכשנכנסו האנגלים, והוא, הנער, פנה אל הקרובה שבחיפה בדבר אחותו הקטנה, לא נענה; והלך בעצמו רגלי לחיפה, בכדי להחזיר את האחות, לכל הפחות, לאבא – הואיל ואמא איננה – ולא נמצאה: גם היא מתה… בחיפה מתה…
כל זה סיפר הנער, כמעט ללא-דרשוהו, בגמגומים, במבטאים בני הברה אחת, בערבוביה, אבל בעקשנות מרובה, כאילו זה היה שייך לעצם הענין. גם עמידתו בכלל, על יד השולחן, בין המחכים לתורם, היתה עקשנית ביותר, עד לידי אי-נעימות.
הספרן רשם את שמו של הנער המספר בפנקס, קיבל ממנו ערבון, איזו כריסטומטיה ישנה, שני גרושים שכר-קריאה לחודש, ושאלהו:
– ואיזה ספר אתה רוצה?
– אם רק יש… זה הספר…
– איזה?
– עם הגמדים… ועם האם החורגת…
הספרן הביט בתמיהה על בחור זה, בן החמש-עשרה, ואולי גם יותר, המבקש מעשיה בגמדים! – והתריס בו:
– זה לא לפי גילך!
אבל הקורא הצעיר עמד בגמגומו ובעקשנותו.
– ומה שם המעשיה? – זילזל בו הספרן.
הנער לא ידע.
– אם כן, מה אתה מבלבל את הראש? אני אתן לך ספר אחר!
אבל הנער מיאן: לקח את ערבונו ואת שכר-קריאתו בחזרה והלך לו.
כעבור יום-יומים הופיע שוב עם הערבון ועם שני הגרושים.
– נוּ, לא נמצא הספר?
– איזה ספר?
– זה… על האם החורגת… והילדה הקטנה…
הספרן הושיט לו בקוצר-רוח את רשימת-הספרים שלבני הנעורים ואמר לו, לנער, שיפשפש בעצמו, אולי ימצא.
הנער החזיק ברשימה שעה ארוכה, לא מצא כלום, והלך כלעומת שבא.
ובשבוע השני התחיל לבוא מחדש.
הספרן מצדו התחיל לבוא לידי כעס.
– אדוני… יחפש… – התחנן הנער.
הספרן נזכר, שבאגדות-אנדרסן יש מעשיות באמות חורגות, וניסה לתת לו את אנדרסן. הנער לקח בתודה, אבל החזיר את הספר עוד באותו יום.
– באותו יום אין מחליפין ספר בספר! – הורהו הספרן. הקורא לטש לו עינים, כי לא ידע ולא הבין את החוק.
– מה, אנדרסן אינו לפי טעמך? – ליגלג לו הספרן מתוך קצת חימה על הטרדה המרובה, ומבלי ראות דרך, היאך להיפטר מהלז…
– לא… לא זה אמרה לי לקרוא…
– מי? מי אמרה?
– היא…
– מי?..
– היא… הוא… (הנער)… כשבא לחיפה… אז… מצא… בכיס-שמלתה… שמלה כזו היה לה…
על יד השולחן עמדו מחליפי-הספרים צפופים. הנער נדחק ביניהם בעקשנות, מתוך נפילת רוח גמורה, משך איזה ארנק משונה מתוך כיס-מכנסיו: מן הארנק הוציא מעטפה כמושה: מן המעטפה פיסת נייר בלה: והתחיל לעיין בה בעיניו ובאצבעותיו.
– פה… היא אומרת… – גימגם.
לספרן לא היה פנאי, והוא חטף מיד הנער את פיסת הנייר, כהרגלו לחטוף רשימת נומרים של ספרים מידי איזה מבקש-רושם. הנער נמשך כולו אחר פיסת-הנייר, אך לא העז לבלי לתת למקרא. והספרן התהלך בין אותיות בלתי-ברורות של כתב-ילדה, ובתור מי שהיה מורה בבית-ספר, השתומם והתרגז על השגיאות האורתוגרפיות הנוראות – “סמרטוטים” בתוים! – וניסה לקרוא בחטיפה…
– שמך נחום? – זרק הספרן לנער שאלה מתוך קריאה.
– כן, נחום! – רטט הנער.
– ושם אחותך?
– חנה… שם כתוב…
לספרן לא היה פנאי לקרוא את כל מכתבה של חנה, אף על פי שהוא לא היה ארוך ביותר. תחילתו היתה כך:
“אמה יקירה הקיבלת בזכרון סמרין את מכתב השלישי אשר שלחתי לך מפה חיפה לסמרין, למה את לא משיבה לי מכתב, לא כואב לך אף שום דבר, כי אי אפשר לי להיות פה, כי נעלים אין לי ועוד דברים אחרים ובלי נעלים ללכת אי אפשר לי, אך יש סנדלים של תימנים, אך סמרתותים הם, אני לא יכולה ללכת בהם, כי קטנים הם ולוחצים מאד מאד, ואני לא הולכת להתרחץ בים, יען כי שהמים קרים ואני חלשה” – – –
– אמא כבר לא היתה בחיים! – הודיע הנער, שכאילו עמד וניחש היכן עומד הספרן בקריאת המכתב.
– מה?
– כשנכתב המכתב הזה, כבר לא היתה אמא…
– ולמי נשלח?
– הוא לגמרי לא נשלח… בכיס-שמלתה מצאתי…
“ועתה אמה – היה כתוב להלן באותה אגרת שנמצאה בכיס-השמלה – אספר לך דבר על הקרובה שלנו, פעם ישבתי וקראתי ספר וסיפור מעניין היה על חנה היתומה עם הגמדים ועם האם החורגת, זה ספר מעניין מאד מאד ולכן כי השם שמה ושמי אחד ורק שאני ברוך השם לא יתומה חס ושלום, ותגש אלי (“צ”ל: הקרובה" – חשב הקורא) ותאמר לי: רחצי את הכלים, כי זה היה אחר האוכל, ואני הייתי שקועה בספר זה, ואקח ואניח בעצב את הספר ואקח את הכלים ואלך כי לא יכולתי לענות לה, כי דמעות הלכו מעיני, אך אמה תחשבי שהתעצלתי, אך לא התעצלתי, כי אם בעת כזאת קראתי ספר יפה כזה לא יכולתי, אך הדבר הזה כלום, דברים יותר רעים שלא אוכל לספר לך במכתב, אם תקחי אותי אליך לסמרין אספר לך מאת בתך המנשקת אותך אפילו גם מרחוק חנה, שלום לאחי נחום, אחי נחום תקרא למען השם את הספר הזה!!!” – – –
– נוּ, ובכן?.. אה, כן… בזה נפתרה ה“חידה”… “חנה”… מדוע לא אמר קודם?.. זה לא לפי גילו, אבל הוא יכול לקרוא… אין סכנה… ברשימת-הספרים לקטנים ימצא מבוקשו זה על נקלה. ולחינם בילבל את הראש שלושה שבועות רצופים.
[תרע"ט, “הפועל הצעיר”]
מַזָּל
מאתיוסף חיים ברנר
האלמנה בת הארבעים הוציאה סמרטוט מתחת האצטבה, קינחה בו את הזיעה מעל פניה ודיברה בחכמה אל שכנה, האלמן החייט המטופל:
– לשפרה שלי יש לי מזל… בת-עשר היא, ברוך השם… בת יחידה – ואינה עצלנית… הנה זה חצי שק-השעורים הקטן – מעשה ידיה… ידי זהב! עכשיו היא שוכבת… קודחת… אבל כשקודחים בשבת – מה מפסידים?.. בשבת אין לקט…
– הקדחת מוצצת את החיות… את ליח-העצמות היא מוצצת… – נאנח האלמן והשמיע בכובד-ראש, כמטיף מוסר.
מסביב, במרתף-היקב, בחצי-האופל, על האצטבאות המחוממות, בין עשרות נפשות המהגרים שנאחזו כאן, לא היה מחסור בקודחים. האלמן העיף עין על ילדיו הגונחים מתוך חום ופתח בפוליטיקה:
– כשהממשלה לקחה לה את הטחנה… ואין לטחון קמח… ואוכלים את השעורים בלתי טחונות…
– ואני עשיתי לכבוד-שבת טשוֹלנט מגריסי-שעורים… מחייה-נפשות! – התפארה האלמנה.
היא שלחה מבט מתגנב אל המשגיח, הממונה על הסדרים ביקב, שעמד בקירוב-מקום, לנחש לדעת, אם לא שמע הלה את דבריה, שהיא אכלה היום טשוֹלנט טוב. המשגיח – פקיד הוא מוועד-ההגירה ולפקיד מוועד-ההגירה אין המהגר צריך לגלות דברים כאלה.
– מים! – התחננו בינתים ילדי החייט הקודחים.
– מים!.. – הטיף להם אביהם מוסר– כשאין שכל… טשולנט טוב מצמיא… אבל אתם מה אכלתם?.. קדחת אכלתם… מים!.. וכי אינכם יודעים, שבשבת הברז סגור? אנשים בלי שכל!..
ולא פירש מי: הילדים החלשים הצמאים, או אלה התקיפים שהחליטו שבשבת יהא הברז סגור.
– ושפרה שלי, לפני שעה, כשהוטב לה, עמדה והלכה והביאה קערה מלאה מים מן המעין – התפארה האלמנה.
– הן… – נהם השכן נהימת חוטם והביט בגניבה אל קערת המים.
האלמנה נטלה את הסמרטוט אשר קינחה בו את זיעתה וכיסתה בו את קערת המים.
הוא, – הורתה האשה בעיניה על המשגיח – יכול עוד לקחת את מימינו ולתתם לאחרים.
– צורר-היהודים – הסכים האלמן לנימוקה של המסתירה. כלומר: המשגיח הוא צורר-היהודים ואשרי מסתתר ממנו.
– אני אביא כרגע עוד קערה! – השמיעה פתאום שפרה הקודחת, ובעליזות, כאילו לא קדחה מעולם, כשמעל לשפתיה הדקות, שפתי בת-חיל, עוד התנוצצו רסיסי הזיעה של הקדחת המתרפה, ומיד התנערה, קפצה ותיקנה, ראשית כל, את הפתיל שבו היתה חגורה ושהוסיף לוית-חריצות לכל פרצופה. היא היתה לבושה שמלת ילדה בת שש ואפודת אשה גדולה, מתנת איכרה מן המושבה, כפי הנראה, ועל האפודה הרחבה היה הפתיל המתוקן, חבל מעשה-גבלות. כותונת לבשרה לא היתה.
לאחר שהתנפלה בשפתיה הצרובות על קערת המים שלה ושתתה מהם החצי, לא עמדה בדיבורה ולא הלכה אל המעין, אך גם לא שכבה ולא ישבה. רוח-שכרון עברה, המים השקוה שכרון, והיא התחילה להתהולל. היא אספה את כל ילדות-המרתף, הבריאות והמבריאות, והריצה אותן מסביב לאצטבה המגואלה, שעליה שכבו יחד כל ילדי החייט האלמן הקודחים.
בחצי-האופל נישאו הרצות וזימזמו כיתושי-קדחת, ושפרה בראש.
– מה השמחה? – התענגה עליה האם.
– פרא-אדם! – דן אותה החייט לחובה.
– אתן מעלות אבק! היום לא כיבדו! חדלנה! – הוכיח גם המשגיח את המתהוללות.
– זה לא עסקך… אני חופצה! – הטילה שפרה בפני המשגיח.
את ה“אני חופצה” קראה בעברית, ליתר תוקף.
ובכל זאת נפסק המשחק הזה, והתחילה סדרת הסנדלר הזקן, בעל האצטבה הסמוכה.
– תֶּרַח, תרח זקן – פתחה שפרה.
– ראו, ראו, העינים שלו יוֹשנות! – הביעה בעלת-הסתכלות אחת את רשמיה.
– יושנות! עינים יושנות! – הסכימה כל החבריה ורקדה סביב קרבנה.
הסנדלר הזקן, הרעבתן, הכעסן, בעל הזקן הצהוב, המגודל, ישב בבגדי-שבתו ואמר תהלים. לכבוד-שבת לא היה יחף באותה שעה, כי אם מקושט בסנדלי עץ, מעשה ידיו. שפרה ומרעותיה התקיפו אותו מכל הצדדים, חיקו את קול אמירתו, התגרו בו, קראו לו “שמות”, “שיקרו עליו”, משכוהו בקפוטתו, דקרוהו במטאטא… היה “מצחיק” – נורא!..
הזקן רגז והמשיך את אמירתו.
– נוּ, נוּ, “עברי”! – רטן מצדו המשגיח הבר-אורין, כשאיזה פסוק מן האמירה הגיע לאזנו; ובשפרה נזף:
– את מעלה אבק! היום לא כיבדו! הניחי למטאטא!
כאילו בכדי שלא להעלות יותר אבק חטפה שפרה, מתוך התלהבות של משובה, את המים שנשארו לה בקערה והרביצה אותם בצהלה לרגלי הסנדלר אומר-התהלים.
בזקן שתק; לא נע ולא זע.
– שפרה!.. – גער בה, לבסוף, החייט-האלמן, ובקול, כאילו היה כבר אביה-חורגה.
– כשאין מי שילמד אותה… – התמוגגה האלמנה מרוב נחת.
בקערה נשארו רק נטפים. שפרה זרקה את המטאטא על האצטבה של האלמן ואת נטפי המים, עד האחרון, שפכה לתוך פיה והתיזה אותם על פני הסנדלר הזקן. מן הפנים ניתזו המים על הסידור עם התהלים.
הזקן נזדעזע מחילול-הקודש, חטף סנדל-עץ מרגל שמאלו והטיל אותו בראשה של ה“משומדת”.
– דם! דם! – נפחדו ונקהלו כל המהגרים, גרי מרתף-היקב.
– בריונים! חדלי-אישים! מים! – צעק המשגיח, פקיד ועד-ההגירה.
אבל מים לא היו. הברז היה סגור, כפי ההחלטה, והמעין רחוק.
________
ממחרת, בכל זאת, בראשון לששת ימי המעשה, אחרי לילה של “בעירה” ואחרי שהוכתה מכות חדשות ונאמנות בידי אמה, לא רחוצה מדמי-פצעיה, הלכה הבת היחידה, בשמלתה הרטובה כולה זיעה ולכלוך ובאפודתה החגורה בפתיל המושחר, לעשות לקט של בוקר…
– מזל של גויים! – נתקנא באם-שפרה האלמן והביט במרה שחורה גמורה על חֶבֶר-ילדיו המוטל גם היום על האצטבה.
– כבשן! – פנה בקובלנה אל המשגיח.
ולא פירש: חום-כבשן ביום הקיץ הזה בכלל, או חום-כבשן בגופות הקודחים בפרט.
– כבשונו של עולם, – נענה לו המשגיח הבר-אורין ולא ידע מה.
האלמנה באותה שעה שפתה את הסיר ובישלה גריסי-שעורים.
– כשיש לאדם מזל… – הביט בה האלמן והוסיף להיאנח.
[שם ]
עַוְלָה
מאתיוסף חיים ברנר
מסיפורי פועל
…זה היה אז, באותו סוף-החורף, בעת שאתם הייתם מעבר מזה, ואנו מן העבר ההוא, אצל התורכים.
על סערת עצבינו בעת ההיא, סערת יום-יום, שעה-שעה, רגע-רגע ‑ לא אתעכב. לא אאריך. עתונים וטלגרמות לא היו באים אלינו לקבוצה, אנחנו לא ידענו היכן אנחנו בעולם, ונזונונו רק מפי השמועות, מפי היריות אשר מצד כפר-סבא. ידענו רק דבר אחד, שלא טוב: גואלינו עומדים בחצי-הדרך מירושלים לשכם – ואינם זזים. למה אינם הולכים ישר צפונה? קול העם היה, כי אינם רוצים לעבור דרך מושבותינו, פן יכעסו התורכים עלינו וישמידו את מושבותינו בהיסוגם אחור. בדאגתו לישוב היהודי מתאמץ חיל-אנגליה רק להקיף את האויב, להקיף, אלא שהדבר אינו עולה בידו. אין לנו מזל! הנה הם מתקרבים לשכם – ונהדפים אחור, מתקרבים ונהדפים אחור. ואף רמת-הגלעד (סאלט) בעבר-הירדן כבר היתה בידיהם – ונשמטה. ובמערב, בחזית העיקרית, הולכים הגרמנים מחיל אל חיל, אחר שפוררו את רוסיה ועשו בה כלה. ארמניה שבה לתורכיה אחרי חוזה-השלום של בּרֶסט-ליטוֹבסק, מה יהא בסופנו?..
שם – טוב… בעבר ההוא אחינו מאושרים… אמנם, הם דואגים לנו… אשרם אינו שלם… אבל‑ שלושים מושבות חדשות מתייסדות על ידיהם בנגב… קלא דלא פסק… עוד בזמן המלחמה… כשאנגליה רוצה להרים את קרננו – הכל יאומן… ואולם פה, אצל התורכים… הגרמנים, אמנם, עושים לנו טובות גדולות… אפשר לחיות אתם… וגם התורכים – בינינו לבין עצמנו – אינם עושים לנו כל רעה… במושבות… אבל מה יש לדבר – פה, אצל התורכים, צפויים אנו לכליה…
וסערת-העצבים, פחד-האבדון, אכל בנו יותר מן המחסור. אבל גם זה – המחסור – לא היה קטן. קבוצת-ירקות מצערה היתה לנו, מהלך חצי-פרסה מן המושבה, בבית בודד אחד, ולחם לאכול היה לנו, אבל מסביב התהלכו ידידים ורֵעים נפוחי-כפן…
ואף אלה דאגו לנצחון-האנגלים יותר מאשר לחוסר-כותונת לבשרם. ולא רק משום שכפי שנדמה הא בהא תליא…
______
פעם אחת, בימים שבין פורים לפסח, איחרתי שבת בערב לאור פתילה בשמן. כל החברים כבר ישנו. בשני הימים האחרונים טרדו גשמים ורוחות, לקרוא לא היה מה וממשלת השינה תקפה את כולנו. אני ישנתי כל אותו היום, ולפיכך נדדה שנתי בערב.
פתאום נשמעה דפיקה קלה בחלון. אצבע-אדם. נרעדתי ויצאתי לראות, מי הדופק, והנה אופיצר גרמני רטוב מכף-רגלו ועד ראשו עומד על יד הדלת ושואל בגרמנית צחה: מי גר פה? לא יהודים?
– פועלים יהודים, ‑ הדגשתי בז’ארגון מגורמן.
האופיצר ביקש רשות להיכנס הביתה – ומיד להיכנסו נפל על כסא, כי לא יכול לעמוד על רגליו. כל-כך היה עיף. הוא תעה בדרך, והגשם הרטיבוֹ כולו ונטל ממנו את כוחותיו.
הדבר היה תמוה: אופיצר גרמני, ובלי משרת, ואף בלי חרב. ומה קרה לו, כי ידבר כל-כך רכות, כי מרגיש הוא את עצמו כזר בשטח ארצו הנכבש? ואולם מרוב בלבול וביטול לא היה סיפק בידי לחשוב על אלה, ובאותו הגימגום ה“גרמני” הצעתי לפניו אוכל ומשקה.
האופיצר הודה בענות חן ונימוסיות של משפחת האדם היותר עליונה. העיפות הנוראה לא מחתה מעליו את צלם-האציל… ראו בחוש, שאדם זה הוא מגזע מיוחס מאד. הוא היה מוכן לסעוד את לבו, כי באמת רעב היה… אך – אולי תימצא איזו כותונת בשבילו?.. זוג גרבים…
הוא רעד כולו מן הרטיבות.
אנכי העירותי את כל חברינו, לרבות את חברתנו. כל הנעוֹרים נפחדו עד מוות, נרעשו מן המאורע, נתבלבלו, ולא היתה כל הנאה, המתקבלת כרגיל מכל שינוי במהלך-החיים המשעמם של מקום נידח כזה. איך שיהיה, וכל מבוקשו של אורחנו החשוב – בין באוכל ובין במלבוש – נמלא ברצון עצבני ובאיזו התעוררות גדולה של מצוה.
הקושי העיקרי היה בשפה. התביישנו על שאין אנו יכולים לדבר אתו בלשונו – גרמנית צחה.
ואולם מיד עברה הדאגה לצד אחר. אורחנו, לאחר שהתלבש בלבנים יבשים, ואכל משיירי העדשים המחוממים אשר הגישה לו חברתנו בחרדה, מצא לנכון לגלות לנו (באשר לא רצה, לפי דבריו, לגנוב דעת אנשים כמונו, מכניסי אורחים כמונו), כי… לא גרמני הוא אלא…אנגלי, אופיצר אנגלי, שברח משביו…
נדהמנו כולנו ולא ידענו מה לעשות. ובכן יש גם שאנגלים נשבים על ידי התורכים!.. ידענו, כי אפשרי הוא הדבר, כי קרה יקרה… אבל לראות אופיצר אנגלי שבוי בעינינו… זה הכאיב כל-כך!
הוצאנו קדימה את חברנו השלישי, זה ששהה איזו שנים באנגליה, שהוא ידבר עמו. ותחת להועיל קילקלנו. כי הבריטי אחרי איזה נסיון לשוחח עם חברנו הנבהל אנגלית, בחר – לבושת ולחרפת חברנו הנבהל! – לשוב אתנו אל שפת האויב, אל הגרמנית.
אורחנו סיפר שזה שלושה ימים אשר הוא בורח מפני רודפיו. כוחותיו עזבוהו, ואם לא ימצא לו עזרה, נאלץ להימסר במושבה הקרובה אל הקומנדאנט התורכי.
אנחנו כבשנו את ראשינו בקרקע והתחלנו להתנצל שאנחנו איננו יכולים לעזור לו… שהוא צריך לדעת… מצבנו הוא כזה… היחס אלינו מצד הממשלה התורכית… חושדים בנו… כמרגלים הננו בעיניה… סכנה צפויה לנו… על דבר הגירוש מיפו הרי שמע בוודאי…
– כן, כן… הוא יודע….ומבין… הוא שמע…אך אל נפחד… צבאות-האנגלים יהיו בעוד שנים-שלושה ימים במקום הזה… את זה הוא יודע אל נכון… ועכשיו… ממנו אינו רוצה כלום… הוא נכון להתמסר… אין בו כח עוד… הוא חשב שיבקיע לו דרך אל הים… ושם יבוא באניה… אבל… עכשיו הוא רוצה לישון עד הבוקר… הוא כבר לא ישן זה שלושה לילות, מעת שהתלבש באדרת של אופיצר גרמני וברח…
פינינו לו מקום, שמנו מתחתיו את כל כרינו וכסתותינו – והוא שכב ונרדם מיד. ואנחנו, כרגיל בכל צרה שלא תבוא, נכנסנו לאסיפה. מה לעשות?
דעת חברתינו היתה, שאין למסור את אורחנו בשום אופן. ידידנו בא לביתנו – ואנחנו לא נציל אותו? היתכן?
היא דיברה על אורחנו באהבת יהודי בימים ההם לשם אנגלי ובאהבת אשה לגיבור. עיניה שעששו מעשן-הכירים הבריקו והיא טענה והוכיחה, שאילו היה אפשר באיזו תחבולה שהיא להחזיר את האופיצר הזה לאנגלים, היה זה מכריע במהלך-המלחמה: הן הוא היה בצד הזה וראה את מקום-חנותם של כוחות- האויב ויודע את כל הסודות… ובכלל…
חברנו, מי שהיה באנגליה, החריש לגמרי, כי היה עסוק בגילוי-קלונו, שאינו יודע לדבר אנגלית ושלחינם התפאר לפנינו כל הימים. אני לא ידעתי מה לייעץ. המכריע בשאלה היה חברנו הרביעי (ארבעה היינו באותה קבוצה, שלושה חברים וחברה אחת), שטען: מי יודע, אם זה באמת לא גרמני, שהתחפש ובא לרגל את יחוסי היהודים לאנגלים…
– טיפשות! – קראה החברה בעוז – גם עיוור יראה, כי זהו אציל אנגלי! מה אתה מדבר!..
– אבל אני לא אפקיר את ילדי המושבה בעד האציל! – צעק חברנו הקנאי – די שיבוא צ’וִיש אלינו הלילה לחפש את הבורח ושימצאו אצלנו ישן, וישחטו אותנו ואת עוללינו. אני רץ להודיע למוכתר…
– חכה! כך לא יעשה! ‑ צעקנו אליו – נחכה עד הבוקר… עד שיקום… אולי ילך לו לדרכו – ואנחנו נקיים… אבל הוא לא רצה לחכות בשום אופן.
– אין בודקין בשעת הסכנה! – צעק ונעלם באישון-הלילה.
______
כשבאו אחר שלוש שעות שני חיילים עם האַדיוטאנט של משל המושבה הקרובה לאסור את האופיצר האנגלי, והלה נעור על ידם, הביעו פניו קרירות גמורה; הוא פיהק והעיר מעין: למה צריך היה למהר כל-כך?
השאלה הזאת לא דיכאה אותנו מחדש, כי אנחנו היינו כולנו מדוכאים כבר באופן שאין להוסיף עליו. השמים נפלו על ראשינו, ואנחנו הבטנו על המסור על ידינו כאילו אנחנו היינו מובלים על ידו לגרדום. אסון כזה! אסון כזה!
ידיד-נפשנו, אשר אליו אנו מחכים זה כמה, אשר אליו נשואות עינינו וכלות, אשר בו כל תקוותינו, הוא בא אלינו, ואנחנו מסרנו אותו לאויבנו המשותף! הרים כַּסוּנוּ!
הכרח המצב? אבל מי יודע… מי יודע, אם כך היינו צריכים לעשות, מי יודע, אם אי-אפשר היה למצוא עצה אחרת… מי יודע, אם לא מיהרנו…
כן, אסור היה לנו לעשות כך… לטובת רעיוננו צריכים היינו לסכן… לסכן הכל – ולהציל את האופיצר האנגלי…
ומה יחשוב הוא עלינו, הוא, הנמסר? הוא בוודאי יחשוב, שהאכלנו אותו מלחמנו והלבשנו אותו בכותנתנו (האחרונה!) רק למען מסור אותו!
אחרי חיפוש מעולה מסביב על ידי החיילים, הובל אורחנו בידיהם. אבל מֵתֵנו אנו נשאר מוטל לפנינו. הגשם פסק, האויר ניטהר, אף אנחנו גם לא חשבנו לצאת לעבודה. אבלים היינו, אוננים. פני האנגלי האציליים היו לנו כהאלוּצינאציה. אש לא הובערה בביתנו ביום ההוא, כל אוכל תיעבה נפשנו.
בצהרים ניסה מי שהוא מאתנו ללעוס פרוסת לחם יבש, אך היא נתקעה בגרון. בא איש מן המושבה וסיפר, שהמושבה רועשת, שהכל מאשימים אותנו על פחזותנו, שהכל נוהרים אל בית-הקומדאנט לראות את האופיצר האנגלי; שהשבוי בא בדברים עם הכל בצרפתית ואין מוחה; והעיקר, שהוא אמר לאחד הבאים:
– עכשיו אני מכיר את היהודים… כן, צודק גזר-דינו. שפלים אנו! ראויים להיקרע חיים!
– ותדעו מה אמר עוד?
– מה? מה?
– הוא אמר, שעל היהודים אי-אפשר לסמוך… ומקודם חשב…
כך אמר?! אם כן הרי אבדנו… אם האנגלי נוכח בעליל, שאנו “בעלי ברית” בלתי-בטוחים, שאין עלינו לסמוך, שאין כדאי שיחסה עלינו בצל כנפיו, הרי אבדנו… אבדנו עולמית…
הרצים-הפועלים מן המושבה התחילו לבוא אלינו בכל חצי-שעה, וכל אחד עם שמועה בפיו. אחד הכחיש את דברי הקודמים והצהיר שלהפך: האנגלי אמר, שאין הוא מאשים את הקבוצה… הוא מבין אותה…
‑ מה? הוא מבין? זה עוד יותר רע… הוא מלמד עלינו זכות… הוא מצדיק את הדין עלינו, חדלי-האישים, שיכולנו לעשות מעשה כזה, נבלה כזאת! לא! אין זכות לאשמתנו! אין אנו ראויים להמלצת הבריטי! אין לנו כל הצדקה!
גודל הנפש של הנמסר הכריענו.
ליל נדודים, ליל בלהות היה לנו הלילה ההוא, הלילה השני, עוד יותר מן הקודם, בעת שהאנגלי השבוי נמצא בביתנו. עינינו נזדקרו לרגעים במקום אשר שכב עליו זה האיש האציל אשר הסגרנוהו לתורכים הפראים, ונהי בעינינו כאילו הרגנו תינוק אשר מצא מחבוא בצל-קורתנו וקול דמו צועק אלינו.
ממחרת לפנות בוקר חזרו ובאו שליחים אלינו וסיפורי-נפלאות בפיהם. האנגלי השבוי לוּוה למרכז הצבאי הסמוך על ידי חייל אחד ואוּם-באשי, שהלכו אחריו רגלי. לאנגלי ניתן סוס לרכיבה. האנגלי אמר לקומנדאנט, שלא פילל, כי התורכים יהיו נדיבים כל-כך ויתנהגו באופן הוּמאַני כזה את שבוייהם. הקומנדאנט היה ברקיע השביעי מדברי התהילה האלה. מצב-רוחו של השבוי היה מצוין. ורק על דבר אחד הצטער: על שעון-זהבו, שנשאר אצל היהודים שמסרוהו.
‑ אצלנו? שעון-זהבו? – צווחנו כולנו.
– כן… אבד לו שעון-זהבו… מתחילה חשב, שהצ’וִיש לקחוֹ לו בשעת הבדיקה – והוא לא הרגיש… אך
אחרי ראותו את היחס הטוב אליו מצד התורכים נתברר לו ששעון-הזהב שלו נגנב על ידי היהודים… הפועלים… שלן אצלם…
– כך אמר?!
– באזני הכל.
– שעון זהבו… מה זאת? על ידינו? נגנב?
– לנו נחוץ שעון-זהבו? – התריסה חברתנו.
– כן, כן… זה כבר עלבון…
– גוי אנטישמי ככל הגויים! – פתח חברנו הקנאי את פיו בפעם הראשונה במשך יום ולילה.
וטוב, טוב, ‑ הרגשנו פתאום כולנו.
עכשיו – טוב…
כמו אבן נגולה.
הגאולה והתמורה
מאתיוסף חיים ברנר
בלילה עברו אוירונים של ה“אויב” והחריבו את עורקי החיים של תחנת הצבא הגרמנית אשר על יד החַוה.
ה“אויב”! כמה ציפתה לו החַוה בסתר, כמעט בגלוי. כמה חרד הלב לקראת בואו, לקראת “גאולתו”!
הגרמנים במקום הזה לא עשו, אמנם, כל רעה. אדרבה, היחוסים היו מצוּינים. הגדולים סחרו אתם, הקטנים התרועעו להם. השפה לא היתה זרה ביותר: המלה המובנה האחת ללַמד על כל המשפט יצאה. הם, בעלי-הגאוה, רק דרשו כבוד להם ויראה מפניהם, ובשכר זה הבטיחו הגנה מפני בעל-בריתם, מושל-הארץ, הטורקי הפראי (הערבי, בתור מושל, לא בא בחשבון). הבטיחו וגם יש שקיימו.
אך… אך מה להם, לגרמנים, פה, בארץ-ישראל? מי יוכל לשאתם? מי יוכל לשאת את הצבאיוּת שלהם? הנה עבר אוטומוביל-המשא שלהם על היתום, נכדו של לייזר-נחמן הזקן וריטשהו למות… זאת אומרת, לא עבר, אלא שהנער נתלה מאחורי האוטומוביל, והנהג לא ידע, או שלא השגיח, וכשחזר לאחור קצת לפני הכנסו אל שער חצר-האוטומובילים, לחצהו אל קיר-האבנים והמיתו… כל החַוה היתה כמרקחה… יתום, והזקן עובר-בטל, והאֵם מלאו ימיה ללדת, ואין מי שידרוש משפט… והחזירים לא באו אפילו אל ההלויה!.. רק לשתות יין יודעים הם!..
ולעומתם הולך וקרב “הדוד יענקיל” (כינוי של חיבה לאנגלים), האוהב, הידיד, הגואל, העשיר… ישועות ונחמות בכל מקום בואו… הנה הוא יבוא, והכל יהיה טוב, הכל ישוּנה לטוב… חיים אחרים יתחילו…
ההוֹיפּטמאן קרא אליו את נכבדי החוה – לייזר-נחמן הזקן בתוכם – והודיעם: הוא מחכה לפקודה להיסוג צפונה… היום או מחר… אינו יודע… אבל יֵדעו באי-כוח החַוה… הם, הגרמנים, ילכו מן המקום הזה… ועד שיִכּנסו האנגלים יכול לעבור זמן-מה… החוה תשאר בסכנה… יֵדעו באי-כוח החַוה… והברירה בידם: למהר וללכת צפונה, או להשאר… הוא הזהירם; את חובתו עשה…
באי-הכוח שבו אל החוה והודיעו בצהלה מתאפקת ובגילת-רעדה את בשורת ההוֹיפּטמאן. אשכנזי טיפש! האנגלים יהיו פה בעוד זמן-מה, ובכן אולי אתם רוצים לברוח מפניהם צפונה? אשכנזי טיפש!
רק לייזר-נחמן לא צחק. הוא לא ידע מה לעשות. לעזוב – איך עוזבים? איך עוזבים את הקוֹמוֹדה הגדולה, העתיקה, להפקר? את לוּל-העופות אפשר היה למסור לשכן, אבל את הבית הן יצטרך לסגור, אותו ואת כל אשר בו, ו“בין מלכות למלכות” – מי יודע מה יקרה לבית הנתון להפקר? ולאן הולכים עם הבת האלמנה, העומדת ללדת בכל שעה? ולאידך גיסא, איך נשארים במקום-הסכנה עם אשה העומדת ללדת? אולי ישובו האוירונים ויזרקו פצצות?.. אמנם, לא המיתה מפחידה… שתי פעמים לא יחיה האדם… פצצה – תהא פצצה… כבר הכל אחת!.. הכל בידי שמים… אם נגזרה גזירה על נכדו הנער להלחץ מאוטומוביל גרמני – נלחץ ואין מציל… מלאך-המות מה לו הכא, מה לו התם… אבל בתו האלמנה ירֵאה… עלולה היא להפיל מפּחד…
הלילה השני עבר בלי אוירונים. גם פלוגת-הגרמנים עוד לא הלכה, ואולם בבית לייזר-נחמן לא ישנו: התכוננו לדרך. לפי שעה – אל המושבה הסמוכה.
בבוקר היתה התעוררות מרובה בחוה. איש לא הלך לעבודה. התהלכו שמועות משמועות שונות; כל פנים רטטו, ציפו לחדשות כי תבואנה. אבל לייזר-נחמן לא שם לב לכל אשר מסביביו. הוא הטעין על עגלתו חפצים על חפצים שונים, ככל אשר יכלה שאת, ובפסגתה, במרום הכרים והכסתות, על יד המטאטא התקוע מאחור כדגל, השתטחה הבת ההרה…
הנפשות המרובות הזרות שבחוה, שאיש לא ידע בימים ההם מאין באו ולאן הן הולכות, הצטפפו כנופיות-כנופיות וסיפרו סיפורים על התקפות ונסיגות, השמדות וגירושים, מוביליזאציות ובריחות, רֶקוִיזיציוֹת ואֵיוַקוּאַציוֹת. הנכבדים התהלכו יחידים, כשקועים במחשבות, וידיהם בכיסי מכנסיהם, במקום התעודה היקרה של הנתינות הספרדית. להולך כאילו לא הוּשׂם לב ביותר, לא לזכות ולא לחובה. רק אונטר-אופיצר דברני אחד מן הגרמנים הביע ברמה את התפעלותו מן הפּאטריוטיוּת של האיכר הזקן. השכנים היותר קרובים בירכו את לייזר-נחמן, שלא ירחיק ללכת… שהגאולה תקדימהו… והוא ענה: “אמן”.
התפילה-הברכה נתקיימה. לא הרחיק לייזר-נחמן ככברת-ארץ צפונה, והנה רץ מן החוה הדביקהו בצעקה: “לשוב! לשוב כרגע!..” הוא נשא עיניו וירא רוכבים באים מן ההרים, מדרומית-מזרחית, וחרבותיהם השלופות נוצצות בשמש. האם בּידוּאים אלה?.. האם בא הרגע האחרון?.. – שאל הזקן את עצמו. ואולם הרץ, בן-החוה, אחז ברסן הסוס הרתום לעגלתו, להפכהו אל הדרך אשר בא משם…
– מה אתה עושה?! – נתבלבל לייזר-נחמן לגמרי.
– ר' לייזר-נחמן, לחוה!
ומתוך הידוק-שפתיים מרובה:
– “הדוד יענקיל” בא!
– מה אתה מדבר!!..
איזה חייל טורקי, שלא היה ידוע מאין נקרה הנה, התבוסס יחידי בדמו על-יד הדרך, מדוּקר-חרב. הסוס נהפך, הוּכה רבות בשוט, אבל לא יכול לרוץ ככל הדרוש, מכּובד-המטען. הפרשים – כארבה לרוב – הלכו והתקרבו, וכבר אפשר היה להכיר, כי לא בידואים הם. ההָרה הוּרדה מעל העגלה; הורדו, בעזרת הרץ, עוד כלים שונים, להקל… הסוס השתער… מתוך פחד-הסכנה להמצא בעוד רגעים ספורים בין הפרשים הושבה ההרה, למרות מחאותיה וצעקותיה, על סוסו השוטף של הרץ… היתה חיתת-אלהים.
מִגַגות-החַוה החלו לרדת הסקרנים, שעלו לראות עין בעין את גיסות-האנגלים בבואם.
פלוגת הגרמנים עמדה בסדר במעלה-החצר. כל נשקה לרגליה. היא מסרה את עצמה לשבי.
בחצר-החוה התרוצצו על סוסים אבירים פרשים שׂוטלאנדים, הדורים, מכוסי-אבק ועיפים עד מות. בדקו כל פינה ונתנו פקודות. השינוי הגדול פעפע באויר כברד בלתי-נראה.
הזקן השָׁב סידר את בתו על מחצלת בביתו העזוב, ובעצמו יצא אל החצר. דמעות היו בעיניו והוא נענע בראשו אל מול אחד הפרשים מן החלוץ בהשתוממות, בהכרת תודה, באושר…
– למה לא באת קודם? – פנה אל הפרש בגרמנית שבורה מרוב חושיו בו – כל כך הרבה חיכינו לך…
הפרש השׂוטלאנדי שאל קוניאק.
דרישת הצבא המנצח הבא היתה: מים! הברֵכה התרוקנה כהרף-עין, המכונן עבד בכל כוחותיו, אבל מאות ואלפי הדליים היו כטיפה לעומת הדרוש, ולתושבי החוה היה הרגש, כאילו יש להאשימם במניעת מים מן האורחים האהובים!
הפלוגות החדשות של הודים, הודים, הודים – לבלי סוף, כחול אשר על שפת הים – כבר הלכו ריקם, צמאות ושותקות. חדלו לקלל. לבסוף כבר חדלו לגשת אל החוה והתנהלו רחוק, רחוק. תימרות-האבק עלו מאֵם-הדרך, מהלך שעה מן החוה…
כשנתרוקנה החצר הופיע רוכב הודי אחד וכידונו בראש רובהו ועל ידו – ערבי אחד, שאיש לא ידע פה את מוצאו ושהתרחק והתקרב לרגעים. בתנועות-ידים ובקריאות בשפה לא-ידועה, שנתרגמו ונתפרשו ערבית, פקד ההודי: כל הנמצאים בחוה, מלבד הנשים והטף, ילכו אחריו.
– מה זאת? – שאלו אנשי החוה איש את רעהו.
– לאן? – העמיקו אחרים.
– ואם תאמר… – התחדדו אחדים בניגון של פלפול.
– מי יכול לדעת!.. – נטו שנים-שלושה ליאוש.
לייזר-נחמן ישב על יד בתו השוכבת, שמע את סברת אחד השכנים, שבודאי קרואים הם אל המפקד הראשי לקבל ברכה על הכיבוש, כי כן דרך האנגלים עם היהודים בכל מקום-בואם, והתיעץ בלבו: הלקרוא קודם לשכנה ה“מקבלת”, שתעמיד מים לחַמם… או לחכות עוד. אך כשהופיעו ההודי והערבי תחת חלונו עם הרמיזה המפקדת ללכת אחריהם, קם הזקן מיד ויצא. אין לסרב. מלכות-אנגליה!.. אין תּירוצים. “מאַן מוּסס! 1”… – נזכרה לו קריאתו של אותו אונטר-אופיצר, שהילל אותו בבוקר על פּאטריוטיותו.
ההודי רכב בראש. הערבי המקורב שירך את דרכו על חמור, שנמצא לו פתאום. החום להט בעצם תקפו. עברו את האהלים העזובים של המחנה הגרמני. ערבים-פלחים מן המקומות הסמוכים הסתובבו בין האהלים. אחדים מהם היו לבושים כתנות מבריקות בלבנינותן.
בפעם הראשונה לימי חייהם! – התלוצצו היהודים.
רבים קינאו. הנה הערבים עטו אל השלל. והיהודים מוּבלים מי יודע לאן.
– רבותי! עוד זכור נזכור את הגרמנים! – לחש אחד ההולכים פתאום.
ואולם יאושו הקיצוני, המוקדם והמסוכן קצת, לא מצא הד בלבבות. בעונג ראו, איך ההודי הרוכב, שבחוה הראה גם אותות-זעם כלפי הבלתי-ממהרים ללכת אחריו, מוציא פפירוסות מנרתיקו ומוכן לחלק בין המלוּוים. זהו גורל החייל בצבא האנגלי! הטורקי מת מרעב, קרוע ובלוי, וההודי הלז, אשר בצבא האנגלי, מחלק פפירוסות ביד רחבה. אמנם, משום מה, מלבד הערבי שעל החמור, לא השתמש איש בטוב-לבו של החייל, למרות מה שרוב ההולכים היו רעבים, והפפירוסה עלולה היתה להקל את העינוי.
רעב היה גם לייזר-נחמן הזקן. בבוקר-השכם מיהר לדרך, למושבה הסמוכה. הוא חשב לסעוד על העגלה ולא הספיק. ובשעה הראשונה לכניסת הכובש לא יכול לאכול מרוב התרגשות. ופתאום נקרא…
– ז… ז… ז… – נשמע פתאום זמזום פצצות וברזל מתפוצץ.
– שׁכבו לארץ!.. – פקדו הבקיאים בתכסיסי מלחמה שבין ההולכים.
– לאן מוליכים אותנו!.. – צעקו הנכבדים שבין ההולכים ושכחו את רעבונם.
החייל העביר אותם את מסילת-הברזל, שהאוירונים האנגלים מצאו משום מה לנכון לפוצצה ממעלה – ואיש מן ההולכים לא ידע – והביאם עד המחנה הראשי, העמידם תחת הגבעה, ציוה עליהם על ידי הערבי המתורגמן לבלי התפזר, והלך לו.
לפני בני-החוה השתרע המחנה, המחנה העצום, הזר. אנגלים היו פה מעט מהרבה. גם כלי-משחית נראו אך זעיר-שם. היה פה ערב-רב, גדול-גדול, מאיים-מאיים, של שחורי-פנים, חשופי-שת, סוסים, מכונות, אהלים, דליי בד… הכל היה אכול חורב, אבק, צמאון… והכל היה מוזר, בלי פשר, בלי שחר…
הורגש כוח טבעי, ענקי, כובש… אבל כוח של מה? – לא היה ידוע, לא היה מובן… נאספו אלפים, עשרות אלפים מיערות הודו… ניתן להם בשר-גדיים ונשק, והם הלכו והתפשטו בארץ…
לייזר-נחמן לא חשב כל מחשבות. הוא עמד כמוּכה-שמש ודאג לבתו, אשר השאיר שם ללא עזרה. לפניו עברו כאן, בתוך הכל, מכּריו הגרמנים, כשבויים. הנה גם אותו הלייטנאנט הצעיר, שהיה מתפלסף תמיד – בלי חרב, כפוף, עלוב – ושם רגשי נקם לא התעוררו בו. והן כמה קיוה למחזה כזה! כמה רצה לראות במפלתם של בעלי ברית הטורקים! הן הוא אפילו לא ההין להאמין, כי יזכה לראות את המחזה בזה במו עיניו!.. ועכשיו כשזכה – היה כמאובן.
ההודי הרוכב עדיין לא שב. כעבור חצי-שעה בא תחתיו הודי אחר רגלי ואמר להם באנגלית רצוצה מלה, שפּירושה היה, כפי הנראה:
– אחרי!
הוא הוביל אותם אל בית השׁייך שבכפר הסמוך. שם היה, כנראה, משכן הפקידות הצבאית החדשה. בני החַוה הלכו אחריו כעדר-רחלים. לא ההינו לשאול, לא ידעו לשאול דבר, ואף על דעת אחד לא עלה להשתמט. ואולם מן הבית ההוא יצא איזה אופיצר ופקד להחזיר את כל הבאים אל המחנה.
כבר היתה שעת אחר הצהרים והם עדיין עמדו – בפעם השניה – בתחתית הגבעה. הם הוּבלוּ שוב לאהל גדול אחד, משם יצא קול: “אַי-אֶם-ביזי!”2 – והם הוחזרו. עברו עליהם אופיצרים ושאלו את החייל, שעמד לשמור עליהם, דבר מה. החייל ענה דבר-מה. “דו יוּ לייק די בוצֶ’ס?”3 – פנה פתאום אחד מהם (נמוך, זריז, עם מכונת צילום) אל לייזר-נחמן, והוא לא הבין ונענע בראשו לאות הן. היה הדבר, כי איש אינו יודע פשר דבר, כי “אחד אינו יודע מן השני”.
אלפי השערות שיערו: מה רוצים מהם? מה מחזיקים אותם? כנראה, רוצים לשלוח אותם לירושלים… כאסירים… אולי מפני שהחוה היא על שם נתין גרמני?.. אולי איזו מלשינות?..
לפנות ערב הונח להם. בא איזה גנרל גדול באוטומוביל מגמא-ארץ. שאלו אותו פקידיו דבר-מה בלשונם. ענה הוא מלה אחת – והורשה להם, לבני החוה, לשוב אל נָוָם. סוף-סוף!.. ברוך השם!.. מין קבלת פנים!.. הזקן פסע מאחורי כולם למרות רצונו להיות הראשון, והרגיש, כי כוחותיו עזבוהו.
חפצי הגרמנים היו זרועים בכל הדרך בחזירתם.
בתחתית אחת החביות שבחצר מצא הזקן מעט מים נרפשים, עזובים. הוא התנפל עליהם וגמא מהם עד אין קץ. עוד טרם נכנס הביתה.
בבית סיפרה לו אחת השכנות כל אשר קרה פה במשך היום. היו אופיצרים אנגלים רבים וחירפו וגידפו, כי היהודים שלחו ידם בביזה וגנבו את כל היין אשר השאירו הגרמנים באהליהם בנוסם. גם חיפשו האנגלים במטבח ובמחסן. ולפני שעה באו שלשה הודים ואספו את כל הנשים והילדים החצרה בדרישה להרים את הידים למעלה. אחד מהם נשאר לשמור על הנאספים – שעמדו יותר מרבע-שעה כשידיהם למעלה – ושנים עברו את כל הבתים ואקדחים בידיהם. ומה המעשה? גרמני אחד מן השבויים ברח…
וקרה נס… – סיפרה השכנה – הם נכנסו… ואני יושבת פה… ואחד הושיט את אקדחו נגדי ואחד הושיט את אקדחו נגדה (נגד ההרה)… על חטא שלא יצאנו… היא שכבה וצעקה… ואני צעקתי והוריתי על בטנה… והלכו להם…
לייזר-נחמן ישב ושמע. הוא חש, כי אינו יכול לשבת, כי הוא מוכרח לשכב, כי דבר מה הדומה לטיפוס-הבטן (הוא כבר טעם פעם בחוה את טעם המחלה הזאת) תוקף אותו בכל עוז. בראשו הלוהט התחילה להסתובב בתו הצועקת עם רבקה אמנו, שהבנים התרוצצו בקרבה, ועם רחל אמנו הצדקת, שמתה בדרך ולא זכתה לראות את בנה האחרון הנולד…
– שמחתי על הגאולה… – כאילו דובבו שפתיו – זכיתי… אבל… השם יודע… אם אזכה… לראות… את הרך הנולד…
בלילה השלישי, שכבה היולדת בפינה אחת ואביה בפינה שניה. הוא היה במחנק, אבוד-עשתונות. רק שפתיו מלמלו מתוך חום:
– על הגאולה… ועל התמורה… לקיים כל דבר… רגלוהי דבר-אינוש אינון ערבין ליה… צבאיות… מי-לי-טא-ריז-מוס…
מי שהוא נכנס בשיחה עם הרץ, שהחזיר את הזקן בבוקר מדרכו: אולי צריך היה לרכוֹב אל המושבה הסמוכה, להביא משם את הרופא? והלה ענה:
מה אתה מדבר!!.. ראשית, מי ימציא לי רשיון לכך? שנית: וכי אינני עיף מן העמידה כל היום?.. ושלישית: השלל בלילה הזה מה יהא עליו? “אַי-אֶם-ביזי”…
ביזי?.. בוּזי!.. – טען הזקן החולה על משכבו – “ועל חרבך תחיה”… היינו הך… “אם כן למה זה אנכי”? – – –
צעירי החוה עם צעירותיה, אלה שלא עסקו בשלל, התהלכו בסביבות החצר והביטו על האוּרים הבוקעים מן המחנה הקרוב – כמו בליל התקדש חג.
מהתחלה
מאתיוסף חיים ברנר
מֵהַתְחָלָה / י"ח ברנר
(צללי רשמים של מאן-דהו)
לילדי הרחוק, לאורי-ניסן.
ידעתי, יקירי: דלה מנחתי, קלושה.
כתבתי רק מה שיכולתי, כפי יכלתי.
כשתגדל ותקרא בכתבים אלה – שנכתבו
שלא בפניך, אבל מתוך מחשבה אחת על
אודותיך – רצֵני.
נפשי נכספה לתת יותר.
המחבר
הקדמה מאת המו"ל
בקרן-זוית של בית עזוב והרוס, מחמת הגירוש, בתוך גל של “שמות” קרועים, מצאתי את הרשימות הבלטריסטיות-הפיליטוניות האלה, בלי חתימת שם, – רשימות הנותנות לנו, כמדומה, דמות-מה מחיי ילדינו מגיל ידוע שנה-שנתים לפני החורבן העולמי, “בימים כתיקונם”. הרבה זמן התחבטתי, אם מותר לפרסם את הרשימות הללו ואם לא, הואיל ויש בהן אי-אלו מקומות, שאם יקראו אותם קוראים צעירים, חס ושלום, בלי אותה טהרת הלב ובלי אותו כאב-הלב, שבהם נכתבו (אני משום מה מאמין בטהרת-לבו וכאב-לבו של הרושם!), יהיה הפסדם מרובה משכרם; לא, לא יהיה כל שכר, רק הפסד. אך לבסוף זרקתי את הפקפוקים אחור והחלטתי את השאלה בחיוב ואני מוסר את הרשימות הללו לדפוס בחרדה ובתפילה, שאלוהים יודע, אם תישמע, אם היא יכולה להישמע. לדון בגניזה לגמרי – חס אני, סוף-סוף, על עמלו של אותו אדם, שכפי הנראה נצטרפה אליו כּונה טובה להעלות דבר-מה מן החיים כמו שהם. להשמיט את כל המקומות המפוקפקים – יחסר העיקר מן הספר. מה שיכולתי להשמיט – השמטתי.
י.ח. ברנר
א
עוד ימים אחדים, והלימודים יתחילו בעונתם ומתוך התרוממות-הרוח. הבטלה המרובה של ימי החופש הארוכים במשך חצי-אב, אלול ותשרי – ימי החופש, שכל-כך שאפו אליהם במשך סיון ותמוז – כבר היתה למעמסה, והתחלת הלימודים מבטיחה פנים חדשות במחלקה – פנים חדשות של תלמידים, תלמידות ומורים – ואיזה דבר מעניין בכלל, שכדאי וראוי לצפות לו. –
בן-ציון עולה בשנה זו מן השלישית לרביעית, והוא מחכה בקוצר-רוח לפתיחת בית-הספר. פניו השחרחרים-אצילים, המפיקים חום-מזג ומעידים על איש-רֵעים, לוהטים, ועיניו העליזות והחיות הנן כמארכות ומרוכזות. הוא רוצה ללמוד: רוצה לשבת כבר על מקומו, במחלקה החדשה – בֶּטח, שוב יחד עם דרורי – ולשמוע “שיעור מעניין” מדברי ימי ישראל, מתולדות אנשי-שם, מחיי עמים וארצות… הקץ לימים אין-חפץ בהם!.. מלבד זאת, הנה בהתחלת הלימודים יש גם מעין צעד נוסף בדרך ההתקרבות אל המטרה: הן צריך לגמור את המחלקה הזאת, בכדי ללכת הלאה!.. אחר המחלקה הזאת – תבוא החמישית, ובזו שאחריה – נכנסים כבר ל“הדור הצעיר” – ומתחילים חיים אחרים לגמרי… תמהר-נא, איפוא, השנה הזאת לעבור!..
ואולי?.. אבל המחשבה-התקוה הזאת שוכנה עדיין בערפל, ועד עת מועד עוד לא נגלתה ל“אף אחד”, כלומר, לשום איש. רק עמוק בלבו יפרכס ה“אולי”: אולי יעלה בידו במשך השנה “לקפוץ” מחלקה זו, זאת אומרת, לעבור לחורף הבא לא לחמישית, עם כל חברי הרביעית, אלא ישר לשישית… מדוע לא? הן גם בשנותיו גם בידיעותיו הוא עולה על המחלקה הרביעית!.. הנה ליטאית, למשל, נחמה ליטאית, נכנסה לפני שנתים, בבואה מרוסיה, אל השניה ובאותה שנה עברה לשלישית, ועכשיו היא בחמישית… במחלקה אחת גבוהה ממנו… ומדוע לא יוכל גם הוא ללכת בדרך זו?.. הן רק הצרפתית יכולה לעכב – ובזה אפשר להתכונן. מפני המתמטיקה אינו ירא.
***
בן-ציון משנן:
– אם צלע אחת של הזוית… נקח קטעים שוים… ודרך נקודות-החילוק נעביר מקבילים… עד היחתכם עם הצלע השניה…
– אז יש הבדל במבנה-התּפרָחוֹת… – עונה דרורי לעומתו, מתוך שינון, כביכול, אף הוא.
– עזוב, שד! – נבהל בן-ציון.
– התפרחות כמעט שלא-יש להן כלל גבעול… – מוסיף דרורי להתגרות, אבל בן-ציון שב לשינונו. למשמע שינון זה ולמראה עיניו של בן-ציון בשעת מעשה מתעורר הלב לצער על ההכרח שיש בדבר, ללמוד “חכמות” שונות. לא החכמות בעצמן נחוצות – מגלות אותן העינים, המתכסות כמו באד – אלא שנחוץ ללמדן לדעתן; אשרי היודע.
יתר התלמידים מכינים את השיעורים ב“קבוצות”. אבל גם אצל הקבוצות לא נראה, שהכנת השיעורים תבוא מתוך יחס פשוט לדעת דבר זה או אחר, אלא תמיד מתוך “כן ידָרש” קהה, ובמין “הנה ענין ניתן לנו לענות בו”. אצל התלמיד הצייתן בלי הוספות; אצל הפליגמאטיקן בהוספת: מילא; אצל הגאותן: אדרבא! אצל הרגזן: לעזאזל!
ופרחון, הליצן, בא אל האולם ורשימת הגיאוגרפיה בידו. הוא שם לפניו, כאקטור גמור מ“חובבי הבימה”, פרצוף פני המורה ומזכיר – בחיקוי ארטיסטי לניגון-המורה – קול צרוד של גרמופון:
– תּוּר-כּ-יה… האירופית?.. גובלת?.. בין… מוטלת?.. על… מונחת?.. עם… הים השחור!
– שוכבת! – מתערב דרורי.
– עם?..
– הים השחור!
– עזוב! – גוער בו בן-ציון.
– לך! אתה לא מבין כלום.
***
בעלי הפנסיון הנם איש ואשה באים בימים וחשוכי בנים. הבית הוא בן שתי קומות, והפנסיון הפרטי, לתלמידים שאין להם הורים בעיר, הוא למעלה, בדירה עשויה קנים-קנים, שכורה מאת קרֵינין, אדון-הבית, שבעצמו, עם משפחתו, הוא גר גם כן פה, מתחת, ב“בֶל-אֶטַז'”. ה“זקנים”, בעלי הפנסיון, הנם, בדרך כלל, אנשים ככל הבריות: נתונים לפרנסתם, להבטחת קיומם, ובלתי נוטים להרע, כשאין טובת הנאה מזה. ובכל פעם שנחוצה לדרורי פתקה מהם למחנך-המחלקה, שהוא, התלמיד, לא יכול לבוא ביום פלוני לבית-הספר “מפני סיבת מחלה”, הרי הוא מקבל. ואולם בן-ציון מתנגד בכל תוקף לבקשת פתקאות כאלה. אם הוא, בן-ציון, אומר למורים, שלא בא “מפני איזו סיבה”, חייבים הללו להאמין לו ולא לדרוש עדותו של בעל-הפנסיון!
– מה? לא כן?!
דרורי מעיר על זה, שאפילו הגדולים, בני המחלקות השביעית והשמינית, מחויבים להביא עדויות כעין אלו, ומה הם, הקטנים, “בני הרביעית בסך-הכל”, שירצו להעמיד הכל על האמת? אבל בן-ציון סובל ועומד בשלו:
– שמע! יש פתגם: “שקר אין לו רגלים” – או אין?
יש!.. כלומר: לא צריך לשקר… וכלום אין גם דעת ליטאית כדעתו?
בֶּטַח! ליטאית אינה יכולה להיות בדעה אחרת!..
***
נחמה ליטאית (במקום-מולדתה: ליטווין) – זוהי הפנסיונרית היחידה בפנסיון, פנסיונרית אחת בין כל הפנסיונרים. משכּנה הוא בחדר הקטנטן שעל יד הפרוזדור, ושחלונו היחיד נשאר פתוח גם בלילות: נחמה אוהבת שיהא אויר בחדרה.
בן-ציון מביט אליה ממטה למעלה. מלבד מה שהיא גדולה ממנו קצת ויושבת כבר במחלקה החמישית, הנה היא אינה צריכה לכל פתקאות, לכל תחבולות-ערמה, מפני שהיא, זה השנה השלישית, כל ימי לימודיה בבית-הספר הזה, תלמידה למופת: אינה מאחרת ואינה מחסירה – והכל ברצונה הטוב להיכנע לסדר, לבלי לאחר ולבלי להחסיר. זוהי נערה ליטאית נבונה, צנועה, ענָוית ויושבת-חדר. רשמי פניה אינם ישרים ועדינים ועינם כעין לובן-הפשתן, ולמרות מה שנפשה חשקה בתורה, היא עושה משום מה רושם של גיוֹרת.
שיחותיו של בן-ציון חביבות עליה, אבל על שאלותיו לא תמהר לענות. היא רק מחייכה בביישנות. ובן-ציון לעולם אינו נעלב על ידי כך. הוא חש, שלא מתוך קפדנות-נפש ומיזאנטרופיה מתאפקת הלזו מהיכנס עמו בדברים. יש לו ההרגשה, שהמקור הוא עמוק מזה, ששתקנותה של נחמה נובעת כאילו מתוך פחד לחלל את קדושת הדיבור, מתנת האדם. הוא מעלים את מבט-ההערצה שלו, מחליט בלבו שלא להתחרט, אף על פי כן, על שלא הלך היום לפני הצהרים (בפעם הראשונה מזמן שנפתח בית-הספר בעונת לימודים זו!) ושב לקריאת הספר הרוסי: הביאוגרפיה של סוקרטס. הוא אינו מבין כל מה שהוא קורא, שוקל וטורה בדעתו, אם לפנות לנחמה שוב, אולי תבאר לו, אולי היא יודעת – ובעיניו מתנוצצת ההכרה, שהיה סוקרטס בעולם והגה דעות אמיתיות, מוסריות, נעלות ונשגבות… היה… ומה צריך עוד?
מעל הקיר באולם-הפנסיון נשקף התפילין-של-ראש הקטן במצחו של הגאון מווילנה, ומסביב באויר מרחפת מחשבה:
– אשריך, יוָני קדמון, אשריך, רבו של אפלטון, שנער יהודי מפּנים-רוסיה כבן-ציון קורא על אודותיך! זכית, סוקרטס!
ב
דרורי הוא לא רק בן-מחלקתו של בן-ציון, אלא גם חברו-לחדר בפנסיון. הוא, דרורי עמינדב, הנהו יליד אחת המושבות הסמוכות, ובן-ציון, בן העיר הרוסית הפנימית סאַראַטוב, כרוך אחריו. המכיר הוא אותו? – מי יודע. “נפש זולתך – אפלה”, – אומרים שם אצלם, ברוסיה. אפשר, שבן-ציון אינו רואה את מגרעותיו של “הטוב שבחבריו”, ואפשר שהוא רואה, אלא שהוא מקווה לתקנן – וזהו סוד הידידות המיוחדת.
דרורי הוא בן-מושבה. סימני כפריוּת אינם נראים בו, בדרורי, ולעומת זאת המזרח נותן בו אותותיו אותות. גזרתו דקה, מיובשה, ואף רשמי פניו דקים, אבל הצבע חורור, תנועותיו נוטות לגיהוץ, עיניו פוזלות וכמו מעושנות, והכל כמו חמוץ בו. בארשת שפתיו, וביחוד בשעה שהן צוחקות ידידותית, יש גם מעין צל של איזו קנאה, חנופה, הכרת אשמה. ארשת כזו יש תמיד, מבלי יודעים, לילדים בעלי הרגלים מיניים לא-טובים, מחלישים, או לאלה שגדלו בבית משולל-אהבה, ששנות-חייהם הראשונות עברו בין הורים השקועים ביון-הריב והרוגזה המסותרת. שפתיו אלו של עמינדב בן הארבע-עשרה יודעות כבר לצחוק צחוק מתוק בשעת הצורך, בכונת מכוון, בלי השתתפות הלב, כמעט כקרינין, כקרינין הגדול, שהבית הזה הוא מקנת כספו ואת פרדסו בן שמונים הדונמים שבמושבה מנהל אביו, אבי-עמינדב, מנדל פריימאן.
***
אבי-דרורי, מנדל פריימאן, אף הוא הורתו ולידתו בקדושה, ועוד ביתר קדושה מבנו: בירושלים. הוא למד שם בתלמודי תורה והתפקר כבר בהיותו אברך, אבל עוד בטרם נולד עמינדב; ובעל הפנסיון הזקן מספר על פריימאן, שפעם, בשנה הראשונה להעתיקו את מקומו למושבה (אשתו, אם-דרורי, לוּקחה לו בירושלים משם), באיזו הילולא של צעירים “רוסיים” שם, נטל חתיכת נקניק וַרשאי, שם אותה בין שתי חתיכות גבינה הולנדית ובלע את זה בקריאה חטופה של “זכר למקדש כהלל… כן עשה הלל…” – באופן שרק יחידי סגולה שבין הנאספים מן המושבה תחת החלונות ידעו את כל האימה שבמעשהו…
עכשיו רחוק הוא מנדל פריימאן ממעשי נערות שכאלו. עכשיו כשהוא מדבר עם קרינין, עם ר' יהושע קרינין, בעל-הפרדס, היושב פה בעיר, הוא ממתיק את לשונו ב“אנחנו שלומי אמוני ישראל”, ולבית שמאי והלל נתחדשו אצלו יחוסים של ידידות עד מאד. ההפקרות במושבה – הוא מתאונן לפני קרינין לאחר גמר העסקים, בעת שתיית תה הצהרים – היא אין לשער. מחללים שבת בפרהסיה: השומרים באים עם נשקם – ולא יתבוששו. כל התרופות של חברת “שומרי שבת” של עכשיו הנן – כוי שפרח על הגג והטיל ביצה, ר' יהושע!
***
ר' יהושע, אדון קרינין, הוא חוטר מגזע משפחה אמידה, שבאה עוד לפני עשרים שנה מנגב רוסיה לא“י, ופה גם נשא את אשתו, אשה רפת עצבים, אבל בעלת כשרונות בעסקי ניירות-ערך ויודעת פרק גם בקומבינאציות של מסחרים אחרים. הוא כל ימיו אינו עומד מרחוק לעניני הכלל, וזה כמה וכמה שנים שהגיע אפילו למעלת פרנס ובעל השפעה. במכתבי הבקשה הנשלחים על שמו בשנים האחרונות מחוגים שונים התחילו להצטרף למלים “יהושע קרינין הי”ו” תארי הכבוד: הקצין, הנדיב, האלוף; ובאלו האגרות הנמלצות, היוצאות מאת יהודי המזרח ונכתבות בסגנון עצמי ומקורי, יש שנוסף גם: “השר המרומם השוע וכשמו כן הוא. יה יושיעך”. את פירוש המלה הסתומה הזאת: השוע, אילו היה קרינין רוצה לעמוד על כל הכתוב במכתבים, ודאי שלא היה יודע, אעפ"י שלמד לפנים בוולוז’ין וכהונתו הציבורית עתה נוגעה גם במקצוע התרבות הישראלית: החינוך של ילדי החרדים בישוב החדש (בישיבות-הוועד הוא יודע רק אחת: להתרעם על מיעוט לימוד הגמרא בבתי-הספר של א"י!). ברם, קרינין אינו קורא כלל את התארים. ראשית: וכי יש לו פנאי? שנית: מי קורא מכתבים כאלה מראשיתם ועד סופם?
***
לקרינין – שני ילדים: אביתר, בן יחיד מפוטם ומטומטם, עם ראש של עלמה גזוזה, וחולדה, או חולדה’צקה, בת יחידה, מתולתלת, שַׁטֶנית. אביתר, בן הי“ז, לומד במחלקה האחרונה של בית ספר “עזרה” שבעיר, וחולדה’צקה, בת הט”ו, מבקרת את המחלקה השישית של בית-הספר לבנות. שם היא מופיעה לבושה פשוטות, דוקא פשוטות, בסינר שחור, חגור איזור-עור אדום, וממלאה את כל ה“אטמוספירה” בחשיבותה הקלה. בשעות-ההפסקות היא מרבה לטייל שלובת-זרוע עם איזו חברה נבחרה, בהילוך כל-כך מתון ומדוד, עם כל קלותו, ומדברת בשפת מלחשים כל-כך אינטנסיבית, ותלתליה זעים כל-כך הרמונית עד שנדמה כאילו היא נושאת תמיד בחובה סוד העומד ברומו של עולם ושביחד עם זה הוא קל בתכלית הקלות. נפשה של חולדה מרה לה על אביה שאינו רוצה בשום אופן למסרה אל בית-הספר, ששם לומדים עמינדב ויעל, בני המושבה, ששם הפרדס שלהם. אביה, מצדו, “משתומם” על המשגיח שלו, שמוסר את עמינדב – זה הצעצוע!.. – לבית-ספר “מעורב”. מר פריימאן שומע, מגחך, מכיון שהדבר אינו נוגע אל המשק, ועונה של מן הענין:
– עמינדב… הֶ-הֶ-הֶ…הלא “מכבי” הוא!.. באמונתי… חברת “מכבי” – ראשי-תיבות: מקלקלי בנות ישראל… הֶ-הֶ-הֶ…
ג
השבועות הראשונים בבית-הספר עברו “בהסתדרות”: קבעו שעות, תכניות, הוסיפו, גרעו, החליפו מורים, החליפו מקומות. מקצועות-הלימודים במחלקה ד', מלבד התעמלות, הם כעשרה (שפות-חובה בלבד ארבע), במחלקות הגבוהות יותר מזה, רבים מהמורים עובדים גם בבתי-ספר אחרים, וקשה להנהלה במאד מאד לקבוע את הפרוגראמה בכלל ואת מהלך-הלימודים יום-יום בפרט. “השעות החפשיות” בזמן הזה בבית-הספר הן לא מעטות. ולא תמוה, ואף כמעט בלתי ניכר הוא בפנסיון, שעם החלפת הפרוגראמות חלף אצל רוב הפנסיונרים – בפחות מחודש – גם חשק-הלימוד – עוד בטרם הספיקו לקבל שנים שלושה שיעורים בכל המקצועות המרובים, והכל בבית-הספר, ממש כמו חודש לפני ימי החופש, נראה להם שוב ריק, מיותר, משעמם… ואם להאמין לילדים – לא רק אצלם כך. אותו תלמיד ליצן (פרחון שמו, ילד שקט מאד בתנועותיו ובעל עינים שקטות, משהו נוגות, והוא נבדל מיתר הליצנים שבין התלמידים בזה, שהם באים תמיד ברעם וברעש, בשאון ובהמולה, והוא בחשאי, כזוחל, ואף בשעת ההלצות הוא נשאר קר ושוקט) מוסר מפי שמעוני (מי שרגיל להתגנב אל תחת החלון של חדר-המורים, במקום שנקראות הישיבות של הוועד הפדגוגי, על מנת להקשיב את הנשמע והנעשה שם), ששם, בישיבות-המורים, הועמדה כבר על הפרק “שאלת האיחורים והחיסורים, רבותי! – ובינינו לבין עצמנו – לא רק של תלמידים”… “הדמורליזאציה הבלתי אפשרית של… אֶה-אֶה… האחוזים המתרבים… בפרוגרסיה… גיאומטרית… אֶה-אֶה… של… חיסורים ואיחורים נוראים…” חזרה כבר להיות שוב פרובלימה קבועה בישיבותיו של אותו ועד. ואף שם, כמו העונשין על זה בחוגי התלמידים, שיחסיר מספר כזה וכזה של שעות, בלי סיבה מספיקה, יהא “טעון בחינה” (בנוגע לחיסורי ואיחורי המורים לא נתקבלה כל החלטה…) אין הפרובלימה הנוראה מבעיתה; כשם שלא יבעיתו, למשל, גם הגשמים שהתחילו לרדת עכשיו, בסופו של מרחשון. אכן, לא נעים קצת, לחוּת, רטיבות, אבל כך הוא סדר-העולם. “נַאַפּליבאַט!”, כקריאת דרורי, שלמרות היותו מילידי הארץ, למד מפי התלמידים הגדולים יוצאי “מוסקוב” איזו מלים רוסיות, שהוא מבטא בהברה ערבית, כלומר: מַלֶיש! – ושהזרות שבביטויו מוסיפה עליהן לוית-חן בעיני בן-ציון. –
***
דרורי הוא ראש-המדברים בפנסיון, בחוג צעיר זה, שככל חוג הוא רואה את עצמו, גם בבלי יודעים, כמרכז-העולם. עכשיו, כשחזר השעמום, – אהה, בטרם הספיק לפוג לגמרי מן החום של שבוע-הלימודים הראשון – חזרו ונעורו השיחות הילדותיות התפלות במשך של שעות על הליכות-המורים. מורה זה דורש כך, וזה דורש כך. ואיך נכנס מורה פלוני אל המחלקה, ואיך הוא מחזיק את היומן. ואיזו חולשה יש לו למורה אלמוני אל התלמידה N שבשביעית. וכמה צרות יש לו ל- X מזוגתו, ש“תחיה ותאריך ימיה עד מאה ועשרים שנה”. וכמה מצחיק הלז, כשהוא מתחיל –
וכאן בא חיקוי לקולו ולאופן-לימודו של הלז. ציוץ בחוטם והמשכת ההברות.
– אַי, מנגינת גן-עדן.
– מה, לֵך! אתה לא מבין כלום. לא כך הוא עושה, כך הוא מזמר.
צחוק אדיר.
– שמעו, חבריה, – (נאום שמעוני: בשעת חדוה גם הוא בלצים) – יען כשהמחנך שלנו אומר, שרק טיפשים מפטפטים… וכך כמו שאני לא רוצה להיות חכם כהמחנך שלנו… לכן אני נותן צדק למחנך שלנו… ובכן, הלואי שתסגור פיך, המחנך שלנו, לעולם ועד, ולא תדבר יותר…
– אבל, ילדים!.. טפוּ… רבותי!.. – זוחל ובא פרחון בשקט אל השולחן – אתם שוכחים, שעוד מעט סוף שליש הרבע הראשון… ולמחלקה שלנו כבר נכתבים ונחתמים הציוּנים…
– הציוּנים?
– כן, יום-הדין… פיש!.. על פי האחוזים יצא, שהמחלקה תקבל 1/100 של 10 – טוב מאד – וזה יהיה הציוּן היותר טוב בכל ציוּניה… ואח“כ עשירית של 9 – בין טוב מאד ובין טוב – כמעט-כמעט טוב מאד… וזה יהיה מצוין!.. אח”כ שליש של 7 – קצת פחות מכמעט טוב ומשהו יותר ממספיק… או רביעית של כמעט מספיק וקדחות של בין לא-מספיק ומספיק בקושי…
מציינים את ליצנותו של פרחון הפעם ב-5 – בלא-מספיק או במספיק בקושי (פרחון, אף על פי שהוא מהנה ב“בקרתו” של המורים, אין ליצנותו חביבה תמיד על החברים, מפני שראשית, סכנה נשקפת גם להם ממנו: הוא יכול ל“בקר” גם אותם; שנית, הוא נכנס יותר מדי ב“דקוּת”; ובכלל הוא מרבה כל-כך לעסוק בפסיכולוגיה של החברים והמורים ולעשות אֶכּספרימנטים מאֶכספרימנטים שונים, עד שהוא נעשה על הכל לזרא ולהכבדה); מציינים – ועוברים ברצון אל מעשה-שמעוני, שכמו דרורי הוא עם יעל, לכאורה “אש ומים”, והיום, כשהלכה השלישית על המדרגות לעלות לשיעור הצרפתי, והרביעית אחריה, התגנב שמעוני והביט מתחת, דרך המדרגות, אל… כזה הוא שמעוני! עיני גנב!…
– והיומן!.. – ממהר דרורי להסב את עיניו ואת השיחה לצד אחר, ללמדך, שגם הוא נוגע קצת בדבר זה ושעל פי עצתו נעשה מעשה – כן, היומן… כל דפיו כבר מלאים הערות ונזיפות לתלמידים. אין מקום לָבָן. צחוק! כל השיעורים עוברים בנזיפות, בדברי מוסר על חוסר-המשמעת, בצעקות, בהפרעות, בלחישות, בשליחת פתקאות, בהוצאה מן המחלקה, ופלוני התלמיד קיבל היום גם דחיפה הגונה בגבו. עוד טוב, שלא קיבל סטירת לחי רשמית. גם זה יתכן…
– יתכן? לא, אז היו שובתים כולם…
– ומה, אם יאבד היומן? מה? – באמת, צריך, שהיומן יאבד. – יגנבו היומן – ואתו כל ההערות. הידד, דרורי!
***
בן-ציון כמעט שאינו לוקח חלק ב“התחכמות” על חשבון-המורים. גם הוא אינו שבע-רצון מהם. גם הוא בלבו מלא התאוננות ותביעות. אה, כמה מקנא הוא באותו תלמיד, המושך בעול-הלימודים בלי כל שאלות! אבל הוא אינו יכול. הוא אחיהם של התלמידים בצרה. לא כך צריכים להיות מורים! למורים יש ערך גדול בחיי התלמידים! המורה יכול לעשות מן התלמיד כל מה שהוא רוצה… כך היא דעתו של בן-ציון!.. והנה… מה אלה עושים? אילו, למשל, היה הוא מורה… או נחמה… נחמה ליטאית… אבל הללו אינם מורים כלל! זה נותן את השיעור כמי שכפאו שד… זה אינו יודע כלום בעצמו… אין לתלמיד כל אימון בו… זה יודע – אבל אינו נוהג כבוד במחלקה… מתייחס אל התלמידים באדישות, בבוז… “פליגמה”! ביחוד כועס בן-ציון על המורים לתנ“ך ולטבע, ש”אינם מצליחים בלימודיהם“. לבלי להצליח בלימודים כאלה, כתנ”ך וטבע, שיכולים להיות כה מושכים את הלב… הרי זה לא ערבית ולא צרפתית… הנביא יחזקאל!.. לא לחינם נראה מצב של עמידה בין התלמידים. אין גידול, אין מעוף. נבילה וכמישה בנפש. אבל – אם לדבר בלשונו – הוא רואה ניגוד גמור בינו וביניהם (הכּונה לחבריו) ביחס לזה. הוא אינו יכול לדבר בפרהסיה בגנוּת-המורים. סיבת הדבר – מי יודע… האם מפני שהוא מרגיש, שהוא תלוי בהם וצריך לטובתם (הלא הוא רוצה “לקפוץ” – ולא בנקל מרשים לתלמיד “לקפוץ”, ובפרט לששית: זכות יתירה דרושה לזאת, ובהם הדבר תלוי!). איך שיהיה, וכעין איזה רגש של אצילות בלתי-מוכר מעכב בעדו מהרבות להג בענין שכזה… ואם יתעמק: הוא מתמרמר על המורים, על הלימודים – האם לא העצלות מדברת מתוך גרונו? הן האמת הוא יודע: העצלות תוקפת אותו… אין לבו לשיעורים!.. פני בן-ציון מתכסים במרה שחורה, בכעין איזה יאוש של: מה יש לדבר!.. הוא מתחיל, מתוך עצבנות, לנשוך את צפרניו, לחטט כל היום בחוטמו עד זוב דם… שטחיות, שטחיות… (והרגשת השטחיות, הרגשת ה“עמידה”, גורמת לו להתגברות השטחיות, להתבצרות העמידה, לנפילת הרוח, להשתתקות ולאטרופיה של הרוח)… לא, הוא, בן-ציון, לא ידבר במורים למטוב ועד רע.
***
אהה, התאפקותו של בן-ציון מגדילה עוד יותר את רגש-החמלה המתעורר בלב, למשמע שיחות-התלמידים, ביחס למדוברים, התובעים הנתבעים, הדורשים הנדרשים. “מה נותן לך בית-הספר?” – שואל התלמיד את עצמו – “למה אתה הולך ללמוד?” – ומענה אין לו. “דורשים!” – זוהי המלה היחידה שבלבו. מי דורש? – ההורים דורשים, החיים דורשים, הציבור דורש, ובעַין – המורים דורשים, שליחי החיים, שליחי ההורים, שליחי הציבור… והרי אוי להם לשליחי ציבור שילדי אותו הציבור אינם שבעים רצון מהם, אינם מוצאים כל סיפוק של דרישותיהם הם… ואולם מאידך גיסא: כמה קשה להם, לדורשים הללו, שמהפרופיסיה היום-יומית הקשה שלהם (הקשה כל-כך ומלאת העמל כל-כך גם כפרופיסיה גרידא!) ידָרש שאר-רוח בלתי-פוסק יום-יום, שעה-שעה (שהרי אם לא כן, לפי המציאות, השכר הרוחני המעט יוצא בהפסד רוחני גדול, והטורח הרב גורם לריבוי-העצלות, לטמטום ולאי-שביעת-רצון). באמת ובאמונה: כמה קשה להם, לשכירי הציבור הללו, לבוא בעסק תמידי עם חומר תוסס, מופלא, נעלם, שמי חכם ויעמוד על עצם טיבו, להטותו לחפצם, ועוד ללמדו דברים שונים, בשעה שכל האנרגיה מוכרחה להיות מכוּונה אצלם לא אל מסירת הדברים, שאין כל ענין בהם, כי אם אל המלחמה ביחס התוסס, הבלתי רצוי של המקבלים אל כל הענין! וכמה, בסוף-הסופות, עלוב עולם זה, שכולו עיף כל-כך מעצמו ומסתובב על דרישות מיכניות, קהות, ואי-שביעת-רצון מכל הצדדים. “ההורים דורשים!” – ואם אתה רוצה להיחשב לבית-ספר טוב, עליך להרבות בפרסום, בצביעות, בשפות, במקצועות-לימוד, בטקסים, בהתכבדות של הבל; “המורה דורש!” – ואם אתה רוצה להיחשב לתלמיד טוב, להיות מהולל, לקבל תעודה טובה, התגבר על רגש-הבחילה שבך לכל “רשימות-הלימודים” ועשה, שהדרישה תימלא באיזה אופן שהוא (ברוב המכריע לא ע"י ידיעה אמיתית של הענין, שזו אינה נדרשת כלל, למרות כל העמדת הפנים, והמורה בעצמו, אם לא עברו עליו עשרים שנות-הוראה ואם איננו בעל-זכרון יוצא מן הכלל, לא ידע את השיעור, אם לא יכינו או לא יכתבו שעה לפני לכתו לבית-הספר, ואילו נשאל הוא, היה מתבלבל ומחליף את היוצרות כאחרון-התלמידים). ועכשיו, “המחלקה אינה שבעת רצון… המחלקה דורשת”… ואם אתה רוצה להיחשב למורה טוב, דע להיכבד עליה ולקנות את לבבה. אבל על ידי מה? ע“י דיוק קפדני? – תהיה ללעג ולא ייראו מפניך. – ע”י ויתורים? – לא יסלחו לך. – ע“י אמצעי התחפשות? – אימתי יעלו בידיך? – ע”י הסתגלות של “טאַקט”? – לא תמיד אתה מוצאו, לא תמיד הוא מועיל. – ע“י נתינת חופש לעבודה עצמית של המחלקה? – תעלה חרס: המחלקה אינה בת-עבודה רוחנית, אלא בעתים יוצאות מן הכלל. – ע”י מעשה-אמנות שבסיוע לעבודה תמה? – אבל מעשה-אמנות הוא לשעה, וחיי בית-הספר נמשכים חצאי שנה, נפסקים לזמן-מה, ושוב נמשכים… באחת: לב המתבונן, שיש לו נגיעה לעולם זה של מורים ותלמידים – ולמי אין נגיעה לעולם זה? מי הוא בלתי-נוגע בדבר? – יתעורר לחמלה, ביחוד על הראשונים, הדורשים-הנדרשים בפועל, וביחוד על אלה מהם – דרך אגב, המעטים כל-כך – שיש להם נפש שואלת ושלהוָתם אינם בעלי מלאכה סתם, הנותנים כך וכך שעות ומקבלים כך וכך פרנקים, ואף אינם מרבים להזכיר בפיהם בישיבות ובאסיפות על גודל-הנחיצות וגודל-האחריות של הפדגוגיה.
ד
בן-ציון מתבודד. הוא אוהב בימים האלה להתבודד. הוא חולם בוודאי את חלומותיו לעתיד. האם על הגדולות אשר יעשה בתיקון-העם ע"י הוראה, כשיהיה הוא למורה? – מי יודע. הכרת פניו תענה בו, כי ברגעים האלה הוא מחשיב את עצמו מאד. ויש גם אשר פניו יאמרו: אמנם, נקצצו כנפי, אני נופל בעיני עצמי, אבל לא נופל ממורי, לא נופל מחברי, כי אם נופל מן המדרגה, שעליה ראוי לי לעמוד לפי חשיבותי. ואף בזה, במצב זה, יש כבר בשבילי די צער ותוגת נפש. שלא הכל מוכשרים להם.
בימים כאלה יש לו צורך גדול ברֵע, לשפוך לפניו את השיח, להקל מעל עצמו. והוא מחבר שירים. וכשדרורי בא ומפריעו, מפיקים פניו כעין תוחלת נכזבה. הנו רעו הכי-טוב בעולם, הנה דרורי, אשר רדף אחריו, ואף זה לא יבין לרעו ויחלל את רגשותיו הכי-קדושים.
***
הוא אינו יוצא החוצה, שוכב על המיטה וחולם: על מה? על עתידו? על נחמה? – מי יודע… היא, כשהיא חושבת על עתידה, ודאי נזכרת בו; הוא – מי יודע… די שהוא מדבר אתה לפעמים על העתיד, לא על המשותף, אבל על העתיד, עתידו… “השירה נחוצה מאד… היא ראי-החיים… היא פרי רוח העם”… לפני אחרות אינו מדבר בזה, ואם הוא מזכיר את עתידו – עתיד של “דוקטור-פילוסוף” – הוא רק מתהלל בו, סתם, בעלמא, התהללות של ילד.
***
בן-ציון התוודה לפני דרורי במרפסת הוא אינו רוצה להיפגש בנחמה, הוא אינו רוצה. כשהוא אינו מרוצה מעצמו, אינו רוצה להיפגש בה, והוא, בן-ציון, אינו מרוצה עכשיו מעצמו כלל וכלל. מה יש? כלום… לא כך תיאר לו את חייו בחורף הזה, לא לזה קיווה…
להיות לפועל – זה האידיאל שלו עכשיו. להיות קרוב אל הטבע. לעזור לבנין הציוניות בידיו.
כי הפועל היהודי – מתפלסף הד“ר לפילוסופיה בעתיד – אינו כרוסי. שם, בסאַראַטוב, ראה את הפועלים מן ה”זאַווֹד“: פרועים, שיכורים, מתגוללים תחת השולחנות בבתי-המרזח… קוראים תמיד למהלומות… השוטרים מכים אותם ומובילים אותם ל”אוּצ’אַסטוֹק"… לא, לחיות את אותם החיים או אפילו להימצא בקרבתם לא היה מסכים… בשום אופן. אבל להיות אידיאליסט כפועל הארצי-ישראלי, בעל השקפות, מטרות ואידיאלים, שבעדם הוא נלחם – כן, לזה הוא מסכים… זהו האידיאל שלו…
***
משעלה בדעתו של בן-ציון להיות לפועל, הרי הוא רואה את עצמו כפועל, והדבר הזה, שהוא פועל, נותן כבר תשובה מספיקה להרבה שאלות. השאיפה “לקפוץ” כמעט שנתבטלה, כי איזה הבדל יש, אם יהיה לפועל מן המחלקה החמישית או השישית… העיקר שהוא פועל, פועל צעיר…
גם בחומת השתיקה הכבדה שבינו ונחמה נבעה פרץ. הם שוב מדברים, קטועות, אבל לעתים קרובות יותר ויותר. ותוכן-השיחה הוא – האלוהים. האוהבת נחמה את האלוהים? תאמר-נא, תאמר-נא לבן ציון: האוהבת היא את האלוהים?
אחרי רגעי מחשבה אחדים, בלי כל הדגשה ובלי כל התאמצות למצוא חן, אומרת נחמה את ה“אמת”: אין היא מכירה את… נורא לדבר… אין היא מכירה… ואיך… איך תאהבהו? אף על פי שמותר לה לומר, מותר… שהיא כן אוהבת…
בן-ציון מסכים בהתפעלות רבה. מסכים הסכמה גמורה. הוא נותן לדבריה צדק גמור. אבל הוא רוצה לשאול: מה היא חושבת? הנה סוקרטס… אם לא להאמין בכל מה שהכל מאמינים, אז לא מובן: מי ברא כל הטבע?
לנחמה קשה מאד: היא אינה יודעת.
בן-ציון מתעורר, נזכר במבטאים שונים שקרא בספרים ומתחזק בהתפלספות שלו: ואם נאמר, שהטבע עצמו התפתח, חי מתוך חי, צמח מתוך צמח, אז מי הוא האלוהים?
הנשאלת מבטיחה לחשוב על זה. לפי שעה היא רק מנסה לשער: אולי – אלוהים – זהו – רגש?
– רגש! רגש! – מקבל בן-ציון בצהלה גלויה ונושק את צפרני אצבעותיו – האדם מכיר את הטבע… ולאדם יש רגש… רגש… המוסר!
ה
בפנסיון יש “פנים חדשות” – יעל מן המחלקה השלישית, ילדה-נערה צנומה, צהבהבה, רכה תמה סנטימנטאלית; ראש קטן, צמות דקות, גומות-חן. אף היא, כליטאית, מרוסיה, אלא שיתומה היא מאב ומאם ואפיטרופסה הוא דוֹד במושבתו של דרורי. עם דרורי היתה עד עכשיו “ברוגז”, ולפיכך סיבבה את הדברים, שלא תגור פה; עכשיו שהשלימה, אחרי רוב מירוץ פתקאות והתערבות-חברים, נעשתה חברתה-לחדר של נחמה.
ה“ברוגז” עם דרורי נמשך עוד מאשתקד, בעת שזה למד עוד גם כן באותה מחלקה (יעל, דלת הקומה, נשארה בשלישית גם השנה, בהיותה דלת כשרונות, לפי החלטת מוריה, בעוד שדרורי הגבוה, לאחר שבן-ציון היה לו לעזר בבחינות, עלה), עוד מזמן-הסכסוך שבין הילדים והילדות במחלקה, מזמן שהמחלקה השלישית היתה כמרקחה: פתקאות בלי קץ מתלמיד לתלמיד ומתלמידה לתלמידה בשעת השיעורים ואסיפות-מחלקה בלי שיעור אחר השיעורים. יעל, שעורק חברותי חי בה, והקריאה “נבזוּת” על כל דבר, שאינו ישר בעיניה, שגורה בפיה ביותר, היא היא שהיתה אז באת-כוח-המחלקה לבקש רשות מאת המחנך, כשישב דרורי פתאום על ידה, להחליף את מקומה באמצע-השיעור. “מפני מה הסיבה?” – שאל אז המחנך (בכלל, היה אותו אדם רצין עד מאד והיה מדבר תמיד בישיבות הוועד הפדגוגי על “זמן-המעבר” שבחיי התלמידים – הכונה להתעוררות המינית – מה שמשפיע לרעה על לימודיהם). “גסות-הילדים” – צוחה יעל בקול רם כשליחת-הציבור של כל חברותיה במחלקה. המחנך הקדיש אז את כל השעה לדברי מוסר, קבע כעין מחיצה בין מושבי הילדים והילדות, והתלמידים, ודרורי בראש, התרעמו לאין שיעור על ה“מלשינות” ופסקו הלכה, שמהיום והלאה כל היחוסים “בעד זה” נפסקים לעולם ועד.
אגב, בין הפתקאות שהורצו בעת השיעורים בין התלמידים אחרי הדברים האלה היו גם קצרות, לאַקוֹניות, משורטטות בשלושה קוים: “במה?” – “מה יש?” – “תעית!” – “אני מוחה” – “לא חופץ”; גם בעלות נוסח יותר רחב: “שומח אני על זה מאד”; – “תתחיל אתה אבל בפועל”; – “נו, אתה עוד לא פנוי אם לא עכשיו אז מתי”; – “לכתוב בכתב ברור כי לא הכרתי מה שכתבת”; – “למה אתה לא מפטפט? אתה יכול לומר רק מוסר לאחרים”; – “המחנך שלנו ציווה לא לחשוב ולכן אתה בתור חניך שלו צריך להסכים לו בלי שום פקפוק” וכו' וכו'; ובנוגע ליעל נשלחו אפילו מאיש לאיש מכתבים שלמים עם “תנאים” מיוחדים ומפורטים, כגון: “לדבר אתה קודם ולהוכיח בדברים ולתת לה אזהרה ראשונה, אחר אזהרה זו לעזבה למשך שנים או שלושה ימים ולא לדבר אתה אף כלום, אחר הזמן לכשנראה שהמצב רע נחוץ להוכיחה עוד פעם ולתת לה הזהרה שניה, אחר זה לעזוב עוד פעם ליום אח”כ לתת אזהרה III והיא תהיה אחרונה, תיכף אחר אזהרה זו להתחיל בעבודה ולאחוז באמצעים חמוּרים"; או: “בכל הזמן אנו צריכים לעבוד במרץ ולאסוף חומר כדי שנוכל להתחיל בעבודה תיכף ומיד ולחלק את העבודה ולתת לכל אחד עבודה מיוחדת ותכנית מעובדה”.
אמנם, הסכסוך בין כל התלמידים והתלמידות לא נמשך הרבה, והשלום הוקם בקרוב, עד שלפרחון היתה שוב ההזדמנות, מדי היפגשו בחבורה מטיילת כזו של תלמידים ותלמידות פעוטים (חבורה, שעושה תמיד רושם, כאילו היא אומרת בהילוכה החגיגי: הרואים אתם, אנו מרהיבים!..), לקרוא באירוניה:
– הוֹ-הוֹ… בלי עין הרע!..
אבל אש-ה“ברוגז” שבין דרורי ויעל לא כבתה עד הזמן האחרון. במשך חדשים שלמים לא דיברו דבר, וכשהיתה יעל יושבת אצל חולדה, ודרורי היה נכנס, מיד היתה היא קופצת ויוצאת, מתוך מיאון גלוי להיפגש אתו. ולפני הבחינות האחרונות הגיעו הדברים לידי כך (לא יזַכרו ולא יפַּקדו היום!), ששמעוני, המקולקל המושבע, ה“קורא שמות” (זאת אומרת, המכנה את חבריו כינויים של גנאי), נתפתה ע"י דרורי לרשום ביומן-המחלקה, בשעה שזה נשאר על השולחן בין שיעור לשיעור, בצד שמה של יעל – ובניקוד! – “אַחָת קֶטָנַה ושַדַיים אין”, בכדי להינקם באויבת, להכעיס את המחנך ולהראות לכל המחלקה מי הוא שמעוני ומה הוא מסוגל לעשות!.. – – – מה שהפושע נתפס בעוונו, ובעד המעשה, שאחר רוב חקירות ודרישות נתגלה להנהלה מי הוא העושה, גורש מן המחלקה לשבועים, זה רק הגדיל את מדורת הריב וגרם לקומפלוט חדש מצד שני אלה נגד יעל, להחריב את מקור-דמעותיה.
***
יעל הבכינית היא חיה “אחת קטנה”, חברתית בטבעה. היא אוהבת “לנהל שיחות” על הגולה וארץ-ישראל, על מצב היהודים והציוניות, על התלאות המרובות של העם בגלות, על תלמידים שם, שאינם רוצים להמיר את דתם, למרות מה שבעד זה הם לא מתקבלים לאוניברסיטט. ולבן-ציון, שהיה האחד על צד הילדות והמורים בסכסוך עם התלמידים בעת ריב המחלקה השלישית, היא נטפלת עכשיו תמיד בדרישה, שיחווה לה את דעתו על מורה פלוני, על ילד פלוני ועל ילדה אלמונית.
– בן-ציון! הגד לי: מה דעתך על האדון לעברית שלנו, האדון…?
– הוא לא יודע ללמד דקדוק, – עונה הנשאל בכובד-ראש.
– ומה דעתך… נוּ, על… אביתר? (קרינין).
בן-ציון מקמט מצחו ועונה בהכנעה:
– כך. אינו רע, אבל גם לא חכם, כמדומני.
ומוסיף:
– אביתר לא מתחשב עם אחרים.
– ופרחון? – חוקרת ודורשת יעל.
– פרחון?.. משתגע במקצת, אבל ישר. גם טוב-לב. לא קל-דעת.
– ומה דעתך על הנבזה שמעוני?
– חכם להרע, – פוסק בן-ציון קצרות.
– ומה דעתך על… על…?
בן-ציון מבין, שהכּונה היא לדרורי, שעדיין קשה ליעל להזכיר את שמו, אף על פי שכבר עברו שבועות שלמים מעת שהשלימו, והוא חותך:
– דוקא טוב ממה שחושבים.
– ולא גס? ולא גאותן? ולא יורק על אנשים? – מעמיקה יעל לשאול.
– כל המידות הרעות?.. – מוחה בן-ציון ומסביר לה, כמה קשה לילד להלוך נגד כל המחלקה וכי האדם אינו אשם כל-כך, אם גם טועה לפעמים.
בהמשך האינטרוויוּ הוא נשאל גם על נחמה – ועונה כעֵד:
– איסטניסית; קיבלה, כנראה, חינוך טוב.
על חולדה – ועונה ברטט עצור:
– עוד לא הכרתיה.
לבסוף שואלת יעל את דעתו על… על “זו המדברת אתו עכשיו” – והוא עונה ברצינות:
– על הנוכחים אין מדברים: האם תשאלהו גם על עצמו?
ואולם היא “נדבקת” בו, שיגיד: על עצמו – לא, אבל עליה – כן.
הוא מחטט בחוטמו בעצבנות ואומר, שהוא מקווה, שהיא תהיה ילדה טובה בעתיד. – “נבזוּת” – רוטנת יעל על ה“דעה” הזאת ואומרת, שהיא נעלבת. ואין זו אמירה סתם, אף על פי שאינה מלווה בבכי. היא באמת נעלבת, ולא כל כך על ה“דעה” בעצמה, כי אם על חוסר-המבט, שבו הובעה הדעה, חוסר-מבט, המעיד על חוסר-יחס גמור בנוגע אליה.
במה מתבאר חוסר-יחס זה של בן-ציון לילדה טובה בעצם כיעל, שעוד רב את ריבה בשעת המחלוקת הגדולה בשלישית עם ועד-המחלקה, בשעה שליתר הילדות, למשל, יש לו יחס, ויחס חיובי – מסתרי הנפש מי יבינם!
ואמנם, כשבן-ציון מדבר עם נחמה, הוא מביט בפניה: פניה מוצאים, כנראה, חן בעיניו; לא כולה. חולדה – כולה מושכת אותו, וכשהוא מזדמן אתה לפרקים, הוא אינו מביט בה, כי אם בנקודה רחוקה, אלא שמורגש כי היא היא הנקודה. ליעל אין לו כל יחס, ועיניו, בדברו אתה כאילו סגורות.
חבל.
ו
אם מאת יעל היתה נסיבה, אם היא הגורמת לזה או לא, אבל העובדה עובדה היא: השיחות המשותפות בפנסיון מתפשטות ומסתובבות בימים האחרונים, מיום שבאה יעל למקום, לא רק על חיי התלמידים כלפי חוץ, כלפי המורים ובית-הספר, כי אם גם כלפי פנים, כלפי המצב הציבורי, ועדי המחלקות, יחס החברים זה לזה, תקוותיהם לעתיד, עבודתם לטובת הכלל. בשלישית נבחר ועד – ונתבטל. כל אחד התפטר. אמנם, על פי התקנות היתה להם רשות להתפטר. התקנה אומרת: “כל אחד מחברי הוועד יש לו הרשות להתפטר בכל זמן מתי שרוצה רק”, אבל התקנה אומרת גם כן, שע"ד זה הוא צריך בכל פעם להודיע לראש הוועד!..
– הודיעו!.. כל אחד הודיע!..
– והיושב-ראש? מה עשה?
– התפרץ בצחוק!..
– אם כן, הוא לא יודע להיות יושב-ראש! –
– ואז צריך לבחור בך תמיד! –
– חדלו מריב! –
– לא, הוא חושב עצמו לחכם היחידי…
– מה אתה תביט עלי בעינים רועבות?!
– מובן, אני שם לזה לב כמו… כמו… אני לא יודע איך להתבטא.
ויעל מרעימה: למה לא ניגשים לטובת גישוּם השאיפה של סידור-קריאות? בן-ציון אשם!..
– אני?! – מוחה בן-ציון ברצינות, אבל ממבטיו, שהוא שולח לדרורי ואחר כך לנחמה, ניכר שהוא אינו בטוח כלל, כי אין להאשים אותו.
***
רצינית היא מחאתו של בן-ציון. ומלאת קסם היא רצינותו. ועם זה קשה הוא הרושם, שהדובר הרצין כאילו מפחד תמיד מפני אפשרות הביטול מצד מי-שהוא ומשתדל להגדיל את החשיבות של כל מלה. והחשיבות אינה בטוחה, הוי, כמה אינה בטוחה! גדולה מזו: קרוב לוודאות, שאין חשיבות, שכל זה רק למראית-העין, כפי שבן-ציון קובל לפני נחמה בשעות של התגלות. יותר משני שלישים של התלמידים הנם עדר. אחר-כך יש כבר אחוז, שבא בחשבון, שיכול להיבחר, למלא תפקיד, לעשות איזה דבר – ובין אלה נטושה המלחמה: כל אחד רוצה לעמוד בראש. אין יחס רצין. ריקניות באסיפות. אחדות חסרה. איך מאחדים? – ע“י סידור-ועד. אבל כל אחד צועק, מפריע, רוצה להיבחר – הכל צועקים… “צדדים”… היום נבחר ועד – ומחר הוא מתבטל… וכשהוא מתקיים – אינו עושה כלום… באה “בקורת”… מתאספים לבחור ועד חדש – והכל מתבטל ע”י הרעש… קריאת שמות – ומחיקות על פי רוב דעות… משחקים בוועדים כילדים קטנים… אחד לועג לשני… עקיצות גסות… מצה ומריבה… מתפזרים באמצע.
משל: הוא, בן-ציון, יש שהוא רוצה מאד ללכת לבית-הכנסת להתפלל, להביע דבר-מה לה‘, איזה כוח מושך אותו, אך כשהוא נכנס ורואה את המתנועעים, את ההומים, שה’ ישמע ויעזור להם בעד תנועותיהם וקולותיהם, נעשה לו מאוס, והוא יוצא, בורח. כך גם פה. הכל תנועה מלאכותית. אחדות ע"י ועד!.. לא צריך כלל!.. נחוצה אחדות טהורה ואמיתית, נובעת מן הלב, ולא…
אבל! הוא, בן-ציון, נֵדֶר נָדַר שלא להתערב. הוא לא יבטל אותם ולא יקלקל את מעשיהם. הן גם הוא בעצמו בהיותו במחלקה השלישית חשב, כי רק ע"י ועד תבוא האחדות.
בכלל, אז… כמדומה, שהכל כבר היה אז… ועוד קודם… במחלקה הראשונה או השניה… הבטוח הוא בזה? לא, יש שנדמה לו עתה, כי בהיותו במחלקה הראשונה ישן לגמרי, ורק עכשיו הקיץ… הקיץ – ונפשו ריקה.
ריקה! הוא מסתובב במעגל, נישא באיזה רוח. רוצה את זה – ועושה אחרת. והיום אינו בטוח, שמחר יעשה כהעולה על דעתו, כפי שהוא מוצא לראוי לעשות.
הוא מפחד, שזה פסימיזם. מה את חושבת, נחמה?
***
דרורי סידר ביום-השבת טיול לחורשה הקרובה, והטיול היה מוצלח מאד, לדעת הכל. היום יום כסלוי רגיל, אבל הילדים, כשיצאו מן העיר, נדמה להם, שביום זה נתחדשו כל מעשי-בראשית – ונהנו הנאה גדולה. חולדה, שנצטרפה לילדי הפנסיון בטיול, הלכה כל הדרך לשם עם יעל שלובת זרועה ומתונה, אבל שם, בחורשה, שלחה רסן, ניערה בתלתליה, ופניה דומים היו כבאותה שעה, שהיא שבה מבית-הספר מאוחר וצועקת: "תנו לי לאכול!.. אני רעבה… כל-כך… נורא! אני אֹכַל את השולחן!..:. אז, כשמגישים לה, היא מזקיפה ראשה רגע, כגברת מושבעת, יושבת מיד ומרכינה ראשה אל הקערה, אופי של חית בית שורה עליה – ולא נורא… ואולם, עכשיו, בחורשה, כשרצה, זקופה כתמר, מאילן לאילן, ניסתה לחרות את שמה על קליפות-הברושים, הביעה את רצונה ללכת מפה ישר אל הים לאסוף צדפים וחלוקי אבנים, עשתה רושם על כל נער הקרוב אליה, כי הנה זו עוד רגע תפרח מעליו – וכמעט נורא… נורא, אבל גם מצודד נפש.
נחמה ליטאית לא רצתה להשתתף בטיול, אך כשראתה, שהנערות מתלחשות עליה, שהיא ממאנת ללכת מפני סיבה שאינה ידועה רק לה, התגברה והלכה. כל הדרך התרחקה מן החבורה, התיילדה, ליקטה איזו גידולים, שהילדים מנחשים בהם: “כן” – “לא”. בן-ציון לא ניגש אליה בכל משך זמן הטיול. הוא היה סר וזעף. בחורשה השתטח תחת אילן וחשב, שאין רֵעוּת אמיתית, שכל אחד לעברו פונה. וזהו טיול משותף?! אז קם וניסה להתהולל, אחז בראשו, צעק מרה – והיה לצחוק ולחרפה.
יתר הילדות, איזו שולמית ואיזו צפורה, שהשתתפו בטיול, התלחשו על יעל וחולדה. זו האחרונה חושבת את עצמה ליפהפיה שבחבורה, למלכּה, שכל המבטים פונים אליה. כל תלמידי בית-ספרנו “חשודים” בעיניה, שנשרפים הם באש-אהבה אליה. צר על יעל. היא ילדה לא רעה, ולאלמונית – הטיפשה! – יש השפעה לא-טובה עליה. צריך למצוא איזו עצה, איך להפריד ביניהן.
דרורי מילא בהצלחה גם את התפקיד הזה: להפריד. הוא נתקע ביניהן, בין חולדה ויעל, כמו מבלי משים, כמו מתוך השתובבות, והתחיל לשיר בקול:
כולם אומרים, כי אני בחור יפה.
עשר כבר אהבתי,
תשע כבר עזבתי,
אבל אותך, יקירתי, לא אשכח לעולם.
יעל מחתה בכל תוקף נגד “הנהגתו” של דרורי, וגם נגד השיר, והציעה שישירו את השיר: “אנו עולים ושרים”, ובעצמה פתחה בקולה הנעים בניגון המַרש הספוג הלך-נפש של עריגה ובטחה כאחת; אלא מפני שלא זכרה את כל המלים, הסתפקה רק בבית:
על ההר, על ההר – שמה דרור אין מצרים,
ונמשכים הלבבות, העינים נשואות,
ומתפרצות לחופש, ומתמלטות התרועות,
אנו שרים,
אנו שרים ועולים!
– אִי סקוּצ’נוֹ, אִי גרוּסטנוֹ, אִי ניקוֹמוּ רוּקוּ פּוֹדאַט – בילבל דרורי בדקלום רוסי-ערבי, והיה דומה לגרוזיני או ארמני קטן שנשבה בין עם אחר.
– ויחאַזוּ אַדין יא נא דאַרוֹגוּ, – נמצא מיד מחקה לדקלומו.
– צדק מאד, – חשב בן-ציון, שהמלים הרוסיות, גם בהברתן הזרה, מצאו הד בנפשו – “שממון ועצב ואין גם למי ללחוץ יד”… “יחידי אצא לי לדרך”… השיר “אנו שרים ועולים”, בתור שיר, הוא אמנם אהוב גם עליו, אבל לאלה אין רשות לשירו… טיול “אידיאלי” נסתדר הפעם – זה רואים!.. כמו שכתוב בספר-האגדה של ח. נ. ביאליק: “אוי לעינים שכך רואות!”… עכשיו הוא, בן-ציון, מבין כבר גם למה הם רוצים בקריאות… למה הם רוצים שיסדרו להם קריאות… להתהולל יחד הם רוצים… שרים!… הוא מבין, כשפועלים שרים בשעת עבודתם, פועלים צעירים, רעננים, החיים חיי הטבע, עובדים ושרים… אבל…
– רבותי! – קרא בן-ציון פתאום בקול של החלטה לגלות את האמת, את כל האמת – אתם מדברים על המחלקה…
איש לא דיבר על המחלקה, והעומדים קרוב אליו נפנו בתמהון.
– אנחנו מדברים על אחדות-המחלקה, – דיבר בן-ציון כמו בתוך אסיפה, והכל מתוך אותה החלטה לגלות את האמת – אבל אנו לא חושבים כלל על זה…
– מה זאת אומרת? על מה חושבים?
– בטח!.. חושבים על כלל דברים אחרים – הוכיח בן-ציון כמשתולל…
- למשל?.. איזו דברים? – לא רצה ההמון לקבל את תוכחתו.
המוכיח ראה שה“רינוֹמה” שלו נפל לגמרי, שחולדה מביטה אליו כאל לא-קרוּא, כאל מפריע-הטיול. אז נשתתק ולא רצה להגיד בשום אופן איזו דברים. – למה להגיד? – הוסיף בקול נמוך, מושפל – לא רק הוא יודע את זאת, כי אם הכל… הכל יודעים, שלא לשם שיחה באים, לא לשם התפתחות… לא לשם אחדות…
– באים… לקבל ולתת! – התערב פרחון על פי דרכו.
והכל הריעו בצחוק. בן-ציון הרגיש, כי כבר לועגים לו ממש, כי הוא נסתבך לחלוטין.
מרחוק שירכה נחמה את דרכה. אפורה, נשכחה, בלי כל ברק. ונדמה היה אפילו שאין כל חיבור בין אברי גופה.
המטיילים לא שמו לה לב. בחזרה לא נפסקו השיחות הקלות. היותר קטנים שקלו וטרו בשאלה, אם הפרחים חיים. היותר גדולים ניחשו, אם גם הטיול הבא יצליח כמו זה. בין הילדות, ביניהן לבין עצמן, נשמעו ההערות:
– ארג נחמד…
– שלה יפה הרבה מזה…
– בטח שייקרע מהר…
בין הילדים והילדות:
– האיש מושל על האשה…
– נכון מאד.
– למה זה?
– אה, היא לא יודעת עוד כלום…
– עזבו אותה!..
או:
– אין הבדל בין ילד וילדה!..
– ובכן… עם ילדים אני מתנשק… נוּ…
– עזוב!
– עם ילדים אני מתנשק… ואת הן אומרת, שאין הבדל…
– אבל אני שונאת להתנשק… ובפרט עם ילד…
– רק פעם אחת…
– לא, לא!.. בלי גסות!..
בן-ציון רגז. הוא רק התאמץ ללמד זכות על המשוחחים, שהם רוצים בשיחה אחרת, אלא שאין דבק. והוא הצטער בצערם. לפיכך ניגש לדרורי בשיחה סתמית:
– נוּ, מה נשמע?
– מאומה.
– האדון לעברית אומר, שעפ"י דקדוק צריך לומר: לא מאומה.
– אז אמור: “לא-מאומה”…
יותר לא היה דרוש הפעם. היה ברור, ברור ביותר, שבטיול הזה הוסרה העטרה של “ראשון במחלקה” מעל ראש בן-ציון. הוא לא ידע פשר-הדבר, לא היה מובן מפני מה; והסתום עינה. אבל, איך שיהיה, הוא הרגיש, כי היום אין אף שריד של כתר-מלכות בראשו. כמיותר, כמגוחך, התנהל הוא מאחורי המטיילים, הוא, העולה תמיד על כולם, הדואג תמיד לכולם, הרוצה תמיד להדריך את כולם…
השעה הקשה גרמה, שעכשיו נצטיירו במוחו באופן בהיר כל הנפתולים, אשר נפתל עם חבריו-מתחריו במשך כל שנות-לימודו בבית-הספר בעד התואר: “ראשון” – והוא התבייש על עמל-השוא וראה כיעור באמצעים שאחז למטרה זו. שפתיו לחשו: ירידה, ירידה…
ליטאית כאילו נמחתה לגמרי מלפני עיני הנער. האויר שמסביבה, כמו זה שמסביבו, לחש לו על חיים של נעלבים, נגזלים, מבוטלים מהכל ומבטלי הכל בעתיד. והוא נרתע בפחד.
ז
מתחת לפנסיון, בבית קרינין, נתקבלה משרתת חדשה – מזרחית מתאשכנזת ו“תיאבונית”, בלשונו של אביתר, המפונק-המטומטם. הלה, הלבוש תמיד, מעשה גימנזיסט רוסי, מעיל קצר, שמתחתיו בולטים אחוריו, נוהג בה מנהגי חירות בסתר, ובן-ציון רואה זאת ממרום-עליתו, מתקנא בו, ויצר-התאוה, יצרו של עלם, שבקיץ הבא תמלאנה לו שש-עשרה, מתגבר עליו. הוא מחויר מיום ליום ובועות עולות בעור פניו. כשאין אותה משרתת לנגד עיניו, אין הוא נזכר בה, אבל בכל פעם, שיש לו ההזדמנות להביט עליה – כעין כדור של אבק רותח ומחניק מתנשא ממנה ומתפוצץ בתוכו. אבל לבלי להביט, לבלי להרהר בה אינו יכול. אין כל שלטון. גם אם ידור אלף נדרים – הוא לא יקיים את נדרו. על הכל הוא נכון לוותר, את כל חייו הוא נכון להפקיר בעד צער-הכיסופים הללו… לא, לא זו… זו כבר הלכה לה… זו איננה… הנה, הנה היא עולה… זקופה, קלה, למרות שמנוניתה… אברים חטובים, מלאים… כחולדה… לא, חולדה!.. חולדה – לבושה בטעם… חולדה – איזה אויר שקוף רוטט עליה… אה, כמה נלחץ ולוהט לבו… את חולדה כבר לא יפָּגש בכל ימי חייו… אה, זה לא יכול להיות!.. אם לא, אז אין כדאי לחיות… יעל!
והוא מסב עיניו מעל החצר, במקום שהאשה המשרתת עסוקה במלאכות-בית, ונפנה ליעל, הקטנה, הכפופה במקצת, ומדבר אתה, כמו מתוך ערפל, על השיעורים, על המורים, בשעה… בשעה שאלה אינם כבר עול יתר גרידא, שאף על פי כן חייב התלמיד למשוך בו, וכהוגן, אלא מין דבר המעורר בחילה. ממש. לא, יותר מבחילה. והמורים! לאלה יש איזו משטמה נוראה: לו היה לאל ידו, היה קורעם כדג. נורא!.. הרי קודם לא היה כך… מה זה אתו? אפילו לקרוא ספר אין ביכלתו. הוא נופל, נופל… אבל אפילו על זה אין לו פנאי לחשוב… הוא כָלֶה, כָּלֶה… בחלומות מצטיירים לו רק אברים, אברים… אברים חשופים… והוא רועד ונמק מהתקרבות אליהם…
***
מתוקף המכאובים המשגעים האלה נגאל בן-ציון ליותר משבוע ע"י מחלת שלשול-הדם, אשר חלה בה פתאום ובאופן משונה, שהרי איננו זולל וסובא, כאחדים מחבריו, ואינו שם בפיו מכל הנמצא. אולי מן השמים ריחמו עליו.
נחמה רצה אל הרופאים, אל בתי המרקחת, אל ההנהלה, מביאה תרופות, זריקות, יושבת על יד המיטה, מתהלכת בחדר על בהונות-רגליה – והכל כאֵם רחמניה, ויש לו לבן-ציון גם אחות רחמניה: יעל. ופעם באה גם חולדה בסינר לבן וסוכריה בפיה, הסתובבה לכבוד החולה באולם-הפנסיון כרבע שעה ועשתה רושם (לא על בן-ציון!) של איזו אַסיסטנטית סורית באיזה בית-חולים בבירות, שגם הרופאים גם כל החולים לא נבראו, לדעתה, אלא להתאוות לה, והיא מסתובבת ומגרה את הכל, כל אשר צורת זכר לו. –
***
משתה תה הצהרים בבית קרינין הוא תמיד בארבע. המשרתת מכניסה הכל על טס של כסף ומעמידה על השולחן – דרך אצילות. אז יוצא קרינין מחדרו, לבוש חליפה לא-יקרה ביותר, אבל חדשה-חדשה, מעשה-משבצות, כאשר ילבשו התיירים האנגלים, המתאכסנים במלון פאַסט, ונותן ידיו בכיסי מכנסיו. הכפתורים המוזהבים בשרוולי כותנתו העליונה בולטים. ומוזר הוא לחשוב, שאלפי יהודים בכל העולם מאספים נדבות בשביל ארץ-ישראל ואדם זה טורח ומאסף כל ימי חייו, בכדי שכפתורים נוצצים יתבלטו משרוולי כותנתו העליונה והוא יוכל להופיע בחדר-האוכל בארבע בצהרים בחליפה חדשה ולשתות תה עם תופינים.
בן-ציון בימים האחרונים אינו חושב על כגון זה. אדרבא, מיום שקם ממחלתו תוקפים אותו געגועים לבית-אביו שבסאראטוב ולרוָחה היפה אשר שם, שבית קרינין מזכיר לו. כעין רגשי דרך ארץ מעורר בו עכשיו כל נימוס יפה, כל דבר מבריק, כל קומפורט. אמנם, זה לא כבר, שבועות אחדים לפני המחלה, היה הוזה בשיחותיו עם נחמה דוקא לא על חיי מורה בבית-ספר תיכוני עם משכורת הגונה, כי אם על חיי פועלים בגליל, ולכל היותר, או לכל הפחות, – בהתקרבות אל המציאות – על חיי מורים אצל ילדי אותם הפועלים. ואולם עכשיו הוא יודע, שנפל איזה דבר שלילי בינו ובין ליטאית, שממנה צריך להסתיר את רעיונותיו, שממנה צריך להיזהר – והוא מעריץ סדר ורוָחה. האיש החי יפה, הלבוש נאה, האוכל כהוגן, נערץ בעיניו. הוא כופף צוארו מעל הגזוזטרה בכדי לראות, איך חולדה שותה שם תה מתחת, איזו העויה היא עושה אז בשפתיה המלאות-קסם – ומשתה-התה שבבית קרינין בארבע אחר הצהרים מכובד עליו מאד.
***
אבי דרורי בא מן המושבה לסדר עסקי הלואה אחת ושתה תה בבית קרינין. אחרי שדיברו על מצב יבול הפרדסים השנה שהוא טוב, מה שאיננו טוב, מפני שאין שוק, וריבוי היבול מפיל את המחירים “אָרצה”, נאנח מנדיל פריימאן: “וויי’סיך?” (הפירוש הוא לא שאינו יודע דבר-מה והיה רוצה לדעת, אלא סתם, קצת במובן: מה לעשות? וקצת בלי פירוש כלל, מין אנחה יהודית ארצי-ישראלית כשרה-סתומה) והתחיל לספר על המעשים הנוראים של הפועלים אשר במושבה. חברת “שומרי שבת” יש במושבה, והיודעים אתם, מה מצאה החברה הזאת? נכנסה בערב-שבת עם חשיכה למטבח שלהם, של הפועלים, ומצאה, שהתנור בוער וכיכרות-לחם בתוכו. היתכן, סטייטש, גוואַלד, גיים, שרלטאנים, חילול-שבת!..
– אם הם נהיו כל הבעלי-בתים, – רטן קרינין.
– נוּ, נוּ… בקיצור, התנפלו עליהן, כלומר, על הכיכרות, הוציאו אותן מן התנור והשליכון החוצה.
– חָזק! – קרא אביתר.
יעל, שישבה כאן, תמהה ושאלה בכעין מחאה:
– מותר לרמוס לחם ברגלים?
– הכל מותר,– ענה לה פריימאן בהֶ-הֶה – מחריבי הישוב!.. ולא רק מותר… צריך היה לגרש אותם ולבלי להשאיר מהם שריד ופליט…
יעל נחרדה. נדמה לה, שלעיניה עוברת התמונה, שהיתה רואה בימי החופש בכל בוקר במושבה: מארבע רוחות, מכל הכפרים הערביים המרובים שמסביב, באים גדודים-גדודים של ערבים, ההולכים לעבודה, וערביות, ההולכות לעבודה או נושאות אוכלין, פרי עבודתן בבית, למכירה ליהודים… ערבים וערביות… למאות, לאלפים… בבוקר הם באים ובערב הם שבים… חסונים, חזקים… פלחים… אף יהודי אחד אין ביניהם… ורק על יד ה“קלוּב” מסתובבים כצללים איזו בחורים-פועלים יהודים… איזו עשרות… בחולצות… עלובים… בטלים… ועל יד הפוסטה מסתובב דודה, דודה של יעל, אפיטרופסה, בין הדיליז’אנסים, בין עוד עשרות אחדות של יהודים חלושים, השולחים מכתבים, הנוסעים העירה, ויהודיות, הנוסעות אל הרופא… התמונה היתה רגילה, יום-יומית, ולא עשתה עליה מעולם כל רושם מיוחד… כשם שלא נתרשמה ביחוד מזריחת השמש בבוקר ושקיעתו בערב… אבל עכשיו, עם דבריו הנוראים של אבי-דרורי, צפה התמונה משום-מה ועלתה כמו באד…
– ומשאת-נפשו של בן-ציון היא להיות לפועל… – לחשה לחולדה.
– עמינדב אומר: לשומר… – תיקנה חולדה – והוריו יסכימו לזה? – הקשתה.
– כל מי שנותן עבודה לכאלה – רעם פריימאן בינתיים – לוֹקה!
– ואני בכלל… – ציפצף קרינין בקול של דֶנְדִי – אני בכלל איני יכול… איני יכול לראות יהודי… העדין מטבעו… עובד בזיעת אפיו בעד פרוסת לחם יבשה… רחמנות… איני יכול…
***
באוהל-ישרים זה של קרינין קרה מקרה-אסון. ארון-האויר התלוי במרפסת, העמוס תמיד אוכלין מרובים, כבד עכשיו ביותר: רק שבוע אחד נשאר לחג-החנוכה. אחר משתה-התה טיפס אביתר למצוא שם איזו דברים נעלמים. הוא ניצב על כסא, הכסא נדחף ע"י חולדה, שהיתה אתו בעצה אחת, המטפס נאחז בארון, משך אותו בחזקה, העתיק אותו ממקומו, ואגב הפרעת שיווי-המשקל הפיל קערת-נחושת אחת על ראשה של חולדה. המכה לא היתה גדולה, אבל האוכלין המרובים שהתחילו למטור מסביב לה, לנפול ארצה, להתגולל ברעש, הממו את בת-היחידה. אביתר ברח, והמוכה התחילה לצעוק בקולי-קולות. אז התפרצה האם בבהלה: “חולדה’צקה! אוי, חולדה’צקה מתה!” – ונתעלפה. התאספו השכנים, באו כל התלמידים מלמעלה, וצעקו שצריך להביא את הרופא. בינתים פנו לקרינין, לבעל-ההשפעה, שעמד אף הוא כאן עם פני רחמנות, שיגש לאשתו, לנחמה, להשקיטה; אך הוא עמד כפסל ורטן:
– לדידי… הא? עצבניות הן… הסכנה עברה… לדידי…
– אבל ישפיע על אשתו!…
– לדידי… עליה אין לי כל השפעה.
קלון-הבית נגלה, באופן הזה, לעיני הכל. התלמידים הצעירים ראו את איש-המלחמה הגדול הזה בשעה של הורדת נשקו מעליו. אף אביתר נקלה בעיני בני-הספר, וכשהוא מתהלל שהוא יגמור בית-ספר “עזרה” ויהיה “בתור טכנולוג”, מייעץ לו פרחון, שיחד עם זה יהיה גם פאַרמאַצבט, ואז יקח גראַם אחד (יספיק!) מן הטכנולוגיה שלו ויעשה רצפּט – “בדוק ומנוסה” – להקאה…
הכל היה טוב; אלא דא עקא, שה“סימן”, כעין משהו חריץ, המתנוסס עוד בלחיה העגולה של הנזוקה אינו גורע מחִנה בעיני בן-ציון. כתפוח-תאוה אדום, שנתקעה בו שֵן, היא בעיניו. והוא זוכר את רגע האסון, רגע נפילת קערת-הנחושת. במוחו מצטייר כל-כך ברור: עיני-זכוכית פקוחות, פנים מוקטנים, תאמי-צביה עגולים. –
***
למן יום-הנפילה הורעו עוד יותר חיי-המשפחה בבית קרינין. בשעת ארוחת-הצהרים כתוב על-פני בעל-הבית: “כשאשתו של אדם היא ארורה – למה יגָרע מערכו, מכבודו? ע”י עניות, מחלה, אסון – כן… אבל עי“ז שאשתו היא ארורה? היכן הצדק?”… אבל איך שיהיה, וכך הוא הדבר. אין צדק בעולם! ובכדי שיגרע פחות מערכו, הוא, קרינין, מוסיף ללחום את מלחמותיו בחוץ, ושדה-הקרב בביתו עזוב: הוא אינו נראה שם מארוחה לארוחה. ולא היה איכפת הדבר ביותר, אלמלא הביא לידי כך, שאביתר וחולדה חפשים לנפשם לבלות לכל זמנם למעלה בין התלמידים בפנסיון. אביתר – למרות מה שהפנסיונרים אינם מכבדים אותו, הרי הם מכירים לו טובה על שהוא מושך תלמידים גדולים לאולם-הפנסיון שלהם, והוא – אף הוא מתכוון כלפי הסביבה החדשה, מסתגל אליה, מתחפש ל“מהפכני” ומספר בגודל-לבב על החוצפה, שהוא מראה כלפי מוריו בבית-ספרו הוא. והיה מעשה, שהמורה שלהם להתעמלות העניש תלמיד אחד על שלא רצה להסיר את מעילו העליון על פי הפקודה: “להישאר בכתנות תחתונות לבד!” התלמיד נשלח לחדר-המורים, לעמוד שם שעה שלמה, ושם, כשיצאו הכל, ישב התלמיד על הכסא ולא עמד, ונתפס בעוונו, והתחצף, והיכה אותו המנהל על הלחי פעם ושתים, והגן הוא, אביתר, על המוכה, ופנה למורה ואמר: “אדוני! מאין הוא יודע? אולי לא רצה התלמיד להסיר את המעיל מפני שכותנתו מלוכלכה?” –
– אתה אחי! אתה גיבור! – מסתובבת בין התלמידים חולדה, אחות-הגיבור, בחלוק מזרחי-ביתי (ובלי שום ספק: לא מלוכלך!), תלתליה סתורים, והיא מותחת מאחוריה את החלוק ההדוק לגופה ומפשפשת ובודקת לרגעים מתחת לגבה, מאחוריה, אם הכל כשורה במתניה.
הכל כשורה, חולדה!
ח
החבריה של אביתר היא דוברת עברית, השפה השוררת בבית-הספר, אבל היא אינה דוברת; היא מגמגמת. זוהי חבריה של צעירים אילמים כמעט, צעירים בלי לשון כלל. יוצאים מפיהם מיכנית איזו צלצולי הברות, הדומים לעברית החדשה, אבל בלי קשר, בלי טעם. מלה עברית, שיודעים אותה, משתמשים בה, בה בלבד או בצירוף עם עוד מלה, אבל מבלי לבנות מן המשפטים הקטועים שום מאמר שלם. התפתחות… בשביל התפתחות… לא היה התפתחות… הזמן שהתחיל ההתפתחות…
– ואני סוקר במבט: יתר העמים יש להם ארץ… ובכן חוץ מהממשלה יש להם דברים… עוד… אז… ובכן עם כזה יכול להיות גם לא כל-כך מפותח…
– העמידו את הוויכוח… אני לא אוהב כשמתקהלים… כאילו שההבדל הוא גדול!..
– נכון… מה אתם מתחשקים… לפזר בין כולם… את העסקים?
– תתפלא?.. אתה לא יודע איזו עסקים אני חושב?..
– אז אתה אוחז אותי למשוגע?..
– זה קורֶה!..
***
הדלוּת הנוראה בביטוי, בכלי המחשבה, מתבלטת עם כל נסיון הכי-קלוש לדבר על ענין יוצא מגדר המשחק בקלפים. הגמגום גדול לא רק בהתפארות בראיוני-האהבים, דברים שרמיזות וחצאי-מלים יפים למסירתם, אלא אפילו בענין יורידי, כמלחמה התמידית עם המורים, ואיך ש“מתכּתּבים” אהדדי. במחלקות אלו תמיד עומדים על המקח: אתה, האֶכּסטרן, רוצה תמיד להיכנס למחלקה היותר גבוהה, וההנהלה כאילו רוצה תמיד להורידך להיותר נמוכה, כדי שתתענה עוד שנה נוספת תחת ידה. הללו, המורים, רוצים להשתמש בכוח נתינת הדיפּלוֹם עד כמה שידם מגעת, למנוע את הנתינה עד כמה שאפשר: דורשים “בחינות”, “ידיעות”, “חזרות”, בשעה שהם, המגמגמים, היו רוצים “לקרוע את החבלים” (כלומר, לנתק את הכבלים) ולהיפטר במוקדם האפשרי, וכועסים, לפיכך, מאד על הקומדיות הרשמיות. שאיפת השאיפות היא להוציא את הדיפּלוֹם “יפה שעה אחת קודם” וביגיעה המינימאלית.
***
המילה העברית נשארה זרה לנכרים הללו: אינה מקשרת, אינה מרוממת, אינה מגידה כלום. אולי מפני זה הם ממהרים כל-כך להפסיק או “להעמיד את הוויכוח”, כמו שהם אומרים, מדי יתקרב מי-שהוא אל תוכן מסוג נאצל קצת. כל אותו הסיפוק הנפשי הגדול אצל בן-הספר, המתקבל על ידי החדירה לתוך שירת שפה קרובה, חסר כאן מעיקרא. שימוש הלשון הוא של פעוטות, כעין: מדגדג לי… מגרד לי… כסא בעד לשבת… כדור בעד לשחק… נשחק בלָרוּץ…
***
על חשבון הביטוי מפותחות למדי אצל החבריה האֶמוציות בנות-בלי-ביטוי. כגֶתֶּה בשעתו מסתבכים הללו ב“אהבות” חדשות בטרם נתנדפו הישנות. האמביציה גדולה. הרמיזות על ה“רַנְדֵבוֹת” מרובות ופרטים רבים נמסרים על כל צעד וצעד של המדוברת, ואיך הם “התמקמו” (קבעו להם ישיבה, מלשוו “מקום”). היא באה משם, מצד זה ולא מצד אחר. היא עשתה אתו עוד איזו צעדים. מה חשבה בצעדים האלה? (כלומר, למַה נתכוונה?) להאריך את הטיול? להסב את עיני הבריות?
שהיא עשתה את הצעדים האחדים לתומה – לא יעלה גם על הדעת.
הספר זר – אבל המיניות שבו דלויה, דלויה עד הטיפה האחרונה. קובעת-כוס-התרעלה. גיואי-די-מופסן אינו נקרא, אבל החלאה שבציוריו מצוצה. מצוצה עד היסוד.
טולסטוי – כספר החתום, אבל שבכתביו יש איזה סיפור – מתורגם או מעובד – בשם “פרנסואזה”, שבו מלחים מענים איזו אשה זונה – את זה יודעת דוקא גם החבריה הבלתי ספרותית הזאת.
פשבישבסקי והמספרים הרוסים שלאחר שנת 1905, המקשים את עצמם לדעת, – לעילא ולעילא. ה“אוּניברסאַלקוֹת” ברוסית של האמן-הריבולוציונר הפולני, המטורף לדבר אחד, להביא “חרבן” על האשה – לחם-החוק. המקומות הצדדיים שבדברי גיבוריו, אם רק הם גסים וקולניים ביותר, משורטטים בקוים תחת השורות או מצוינים מן הצד: “אל תביא את רעך לבית אהובתך – זהו סעיף ראשון בהלכות אהבה!”.
או:
“את האהבה צריך לחמוס בכוח! בלי שום פקפוקים, בלי גישוש באצבעות, לא להסתובב כחתול מסביב לשומן חם, לא! בגאון ובהכרה צריך להשיגה, אז תשיגה! להכניע!!”
או:
“הנשים דומות לילדים, אבל בעוד שהילדים הנם טהורים ותמימים, הנה הנשים הנן רעות, בוגדות, מתפארות בשקר, רודפות אחר הכבוד, שפחות מכורות לשטן” וכו' וכו'.
כך משרטטים ומציינים בעלי-המחשבות, כלומר, אלה שמחפשים “רעיונות” בספר. אחרים אוהבים יותר לשרטט את עינויי החיבוקים ותסיסת הנשיקות ורגעי התענוגים שאין להם שיעור – כל אלה התיאורים הנמסרים במין אֶכּסטאזה מזויפת, בהגדשת אמרים של טכניקה ספרותית ידועה ותבלין של מליצות מיניות על הנצחיות, האין-סוף וכו'. –
אמנם, לא התיאור המיני שבספר מוליד את האסון: את הגירוי. הגירוי ישנו, גם בלי תיאורו של הספר. אבל התיאור, הנעשה בידים, מכלכל אותו, מגדיל אותו, ממשיך אותו. ולא רק בשעת הקריאה – בכל שעת כושר הוא, התיאור, מתעורר, מלהיב את הדמיון, מתייצב כמו חי: זהו!.. ומעורר… מחדש ומחדש…
הלא כה דברי אותו האורח החולה בן-בלי-האידיאה:
האסון הוא, שכמה שקשה על הנער הגירוי, הרי הוא רוצה בו וניחא לו בו. התאוה להימצא ברשת יתירה היא על הטרדה להימלט מן הרשת. והמיניות שבכתב, לא פחות מאמנות –החייטות – כן, כן, לא פחות – מסייעה לדבר ומחדשת את הדבר, מפנה את הלב מדברים אחרים, מעוררת לחיקוי ונוטלת את החיים.
וקברניטי הציבור? הקברניטים דואגים לזה. פורנוגראפיה! – הם מתריסים ומדברים על הנחיצות להגביל את ה“אמנות”, ליטול מן “האמנים” את החופש של מסירת הכל, כל הרגשות-חיים, ולכל הפחות, להסתיר ספרים מסוג ידוע מעיני גיל ידוע. ואילו היה זה בגדר האפשרות, ואילו היתה לדבריהם ולאיסוריהם איזו השפעה, כי אז ודאי היתה גורמת אצל הצעירים לריבוי החיטוט בספרים האסורים. אבל הוא הדבר, שהפרובלימה-הדאגה לאמנות-שבעט נשארת אצל הקברניטים דאגה סתומה שאינה מעלה ואינה מורידה. בעוד שהדאגה שלהם, למשל, לאמנות-שבמחט היא הרבה יותר ממשית; שם הפרובלימה אחרת היא לגמרי; איך להרבות להשתמש בה, באותה אמנות, בשביל עצמם ובני ביתם היקרים. מובן, לא כל הפרובלימות שוות. כן. כן…
***
על הרכסים שבקרבת בית-הפנסיון מתפתלים ענפי גפן בר. יש שם גם שיחים עבותים למדי, שבשכבך מתחת לאחד מהם אינך נראה ממרחק של ד' אמות.
החבריה אוהבת את המקומות הללו. “זו כבר בגרה מצוין!” – אלה הם הקומפלימנטים; “מצוין למוץ ממנה!” – אלה הם קטעי השירים-בפרוזה הנשמעים משם. ונפלא הדבר, שהתועים בלילות על יד השיחים לעולם אינם מעלים על דעתם, אולי נמצא שם מי שהוא וישמע, אעפ"י שכמעט לכולם כבר נזדמן להימצא שם בעצמם ולהאזין לקריאות כאלה של אחרים.
אחרי התעיות הללו, ממחרת בבוקר, אי-אפשר כלל ללכת לבית-הספר. וכשמתגברים והולכים, באים עיפים, חיוורים ובלתי-מוכשרים לקלוט דבר מדברי המורים. הטֶכּסטים מ“חובת הלבבות” ו“האמונות והדעות” הנם כל-כך רחוקים, כל-כך בלתי נוגעים… ועם זה, כל אלה שלא תעו אמש, מאיזו סיבה שהיא, ואינם כל-כך חיוורים ועיפים, חושבים את עצמם לאומללים, לאנשים ש“הפסידו” ומתקנאים בתועים.
***
אם לא על רכסי החול, הרי הם מתרוצצים כולם באולם. כל אחד ואחד מהם כשהוא לעצמו הוא או בעל-נפש קצת (לעתים רחוקות), או רגיל, או גרוע. ואולם כולם ביחד, בצותא, ובפרט במילולם ה“עברי”, הם עושים רושם של אי-חשיבות גמורה, אפילו לא של קלקול יוצא מן הכלל. “תכשיטים” – קוראה להם נחמה ליטאית בלי כל אינטוֹנאַציה מיוחדה.
***
בני המחלקות הקטנות עומדים פעורי-פה מסביב לחבריה של אביתר ושותים בצמא את כל הדברים. יש שהם מגורשים בנזיפה מעל הגדולים: “מה? גם אתם כבר גדולים? גם אתם רוצים כבר לדעת הכל?” מגורשים – וחוזרים כרגע, כזבובים אל הנופת. עכשיו הם כבר יודעים את פרטי-פרטי-היחוסים שבין הגדולים והגדולות: בין זה וזו כבר הענין הולך ורפה; בין זה וזו הקשר מתחזק מיום ליום; וזה וזו – לילות שלמים הם מטיילים יחד; בחנוכה יעשו טיול למושבה פלונית.
***
תקופה חדשה. רוח חדש. לא עוד יֶראו בני השלישית והרביעית דואגים ל“חומר “, ל”מקורות " בשביל החיבורים אשר אליהם לכתוב בדבר ר' עקיבא ובת כלבא שבוע. “לך כבר יש מקורות?” – שאלה הדדית זו כבר אינה נשמעת. עכשיו החיבורים אינם נכתבים; התירוצים בפני המורה הם מן המוכן: כאב-ראש או שכחת-המחברת. והמלים שהם חוטפים עכשיו מפי הגדולים הן אחרות, אחרות לגמרי, לא מחיי בית-הספר, לא מן הרומאן האידיאלי שב”ספר-האגדה". התקופה היא תקופת אביתר.
ט
חופש-חנוכה. נחמה ליטאית אינה יוצאת מחדרה הקטנטן, אבל היא יודעת, שהמשחק בקלפים בוער ממש בבית, שהאש אחזה את הכל, גם את בן-ציון. היא יושבת בטלה, מזמזמת את הבית האהוב עליה משיר של מַנֶה:
ובעת חץ היגון ידאיב נפשך,
פגעי התופת תראה מסביב,
אל תאמר נואש, כי אמץ כוחך,
עוד יבוא יום כי יופיע האביב –
ואינה יודעת מה לעשות, במה לעסוק. היא מפשפשת בין ספרי הקריאה שעל שולחנה: כתבי פייארברג, “מבית ומחוץ”, “מהעבר הקרוב” – היא קראה את כל זה כבר כמה פעמים, ואף העתיקה למחברתה את כל קטעי השירה אשר נגעו בה ביותר, לפעמים גם באיזה שינוי מלשון-זכר ללשון-נקבה,
להתאים את הדברים אל עצמה – ומה לעשות: דברים חדשים אין למקרא!.. היא נוטלת את מחברתה וקוראה:
"בכל העולם הגדול והרחב עם השעשועים הנחמדים, בכל החיים המלאים מחזות ותענוגים לא שבה את לבי דבר זולתי הצללים.
"אמנם רבים הם האנשים האוהבים את האור ואת היום, ואני הנני אוהבת אך את הלילה ואת הצל.
"ליל חושך וצללים שחורים, היש מראות יפים ממראות אלה?
“והשמש היא קורעת את עיני, האור סוחפני לראות ולהתענג מן העולם ומן החיים… הלב הרך מתעורר רגע ורוצה להיכנס לתוך עולמות שאינם שלו; החיים פתוחים והלב יורד עמוק-עמוק לתוכם ומושך אחריו את כולי, רגשותי, רעיוני, ולבי מתענג על קרני השמש הזאת, ולא יתנני לבקש את ידידי הצללים. ובכל זאת הנני למצער מפנה את מחשבותי רגעים אחדים אל החושך ואל אופל הלילה והצללים” – – –
נחמה שוקעת במחשבות. דמות-האם בעיר הליטאית הקטנה עולה בחזון. הצללים שבחדר דודה הרב, עליו השלום, המלא ספרים. היא מרגישה את עצמה נזירה, קדושה וטהורה; היא נזכרת משום מה בדבורה אשת-לפידות אשר ישבה תחת התומר ושפטה את ישראל, ואיזו הרגשת אושר לא תדע שחרה מפעפעת בקרבה. היא מתעוררת, מזדעזעת, הופכת דף במחברתה וקוראה הלאה:
"הדרישה והחקירה הזאת תביא אותי לידי דרישה וחקירה, מחשבה לידי מחשבה והרהור לידי הרהור וכן חוזר הדבר חלילה במוחי ובלבבי, ואני עמוסה במחשבות וברגשות זרות עד לבלתי נשוא.
"אני שמחה בחלקי, אחרי שאיני חושבת כלל על אודות חלקי. הספרים לי הכל, המחשבות לי הכל, החזיונות לי הכל; ולי תחסר רק נפש קרובה לנפשי, שאגיד לה הכל.
“על אדן החלון הגדול של חדרי הנני נשענת לפרקים, ואני רואה בעלים הנושרים בין צללי האילנות מעין העצב שבדומיה; ואני מרגישה את חייהם הפנימיים וגעגועיהם הפנימיים. לי אין הדבר ברור, כי אין אני מבינה שיחת האילנות, אבל הנני מרגישה שיחתם”. – – –
הקוראת מורידה ראשה על המחברת. היער אשר על יד עיר-המולדת היקרה התחיל מרשרש בזכרון. עובר אתה את הגשר של טחנת המים ומיד הנך שם, בין עצי הלִבְנה… בעיניה הסגורות היא קוראה את השורות המחוקות במחברתה:
“אני אוהבת, אני אוהבת, ואיני יודעת גם מובן האהבה! אבל צריכה היתה לי לנפשי, צריכה היתה לי, להאיר את אופל בדידותי, נשמה חיה בחדרי הבודד (שגם יעל עזבה אותו!…), אוזן מקשבת לקול לבבי” – – –
מן האולם מגיע אליה רעש המשחק הלוהט. אבל על פניה אין תוכחה, כמעט גם לא התמרמרות. רק טרדה, רק דאגה, דאגת אֵם אשר לא ילדה. האֵם האוהבת והסולחת היתה רוצה לראות את ילדיה עוסקים בדברים אחרים לגמרי – והמטרה ממנה והלאה!..
י
יעל עזבה את חדרה של נחמה, לאחר שניסתה כמה פעמים לנהל אתה שם שיחות סודיות ארוכות ולא עלה בידה. נחמה השתמטה תמיד משיחות כגון אלו, ופעם כאשר הציקה לה ה“קטנה”, ענתה, שאינה יודעת, אינה יודעת, אבל אם אינה טועה, שמעה מפי בן-ציון, בשיחה עם דרורי, שאין כלל מה לצחוק ושאין בזה כל סוד… נוּ, פשוט, כמו בעבודת האדמה… דרורי ויעל, שהם בני-מושבה, צריכים לדעת: חורשים, זורעים – ויוצאים ילדים… יעל נתביישה, בכתה וטענה, שאין היא מבינה, אין היא מבינה… היא שמעה שיש איזו “פעולה” – וזה כל-כך מזוהם… והכל מגחכים וקורצים בעינים, כשמדברים על זה… נחמה סבלה מן השיחה, קשה היה לה, והיא אמרה נמלצות, שלב צריך להבין ללב בלי דיבורים, ומי שאינו מבין בלי דיבורים, אז גם הדיבורים לא יועילו לו… ומיד העבירה את תוכן השיחה לשאלת הקריאה, איך צריך לקרוא בספרים, איך שצריך לבלי למהר בשעת הקריאה, כדי לדעת כבר את הסוף, אלא צריך לעמוד על כל דבר, אם אין בספר מחשבות חדשות אשר יפגעו במחשבות הקודמות של הקורא… יעל ראתה בזה רמז בלתי-נעים כלפי אופן-קריאתה היא – ונעלבה. וכשחזרה בעקשנות אל תוכן השיחה הקודמת ונחמה גערה בה ויעצה לה להישקט ולהירגע, בהיותה עוד כל-כך צעירה וחלשה, עלתה חמת יעל עד להשחית… נחמה, בטח, שוכחת, שהיא רק במחלקה גדולה ממנה, אבל לא אֵם… הגדלות אינה במחלקה!.. ואל תדבר אליה כמו אם… לה, ליעל, אין אם… יתומה היא – – –
והיא רשמה את כל המאורע ביומן שלה ומצאה לה חדר אחר בפנסיון.
***
יעל אינה נחמה. לה לא די במחברת, שתעתיק לתוכה דברים שבספר ותרגיש כאילו מלבה יצאו. לה יש יומן ממש – “יומן המקרים הקורים” אותה – עוד מן המחלקה השניה, מן הזמן שהיתה עוד ביישנית גדולה, ובהיפגשה בנער, היתה בתנועה של ערביה השמה את צעיפה על פניה בהיפגשה בגבר, מגיעה את כף-ידה אל שפתיה. עכשיו היא כבר אינה ביישנית כזאת, והמידה שנשארה בה היא כבר במקצת מתוך פחד על הסתירות החדשות שבנפשה ובמקצת לשם אמצעי, בכוָנת מכוון. יעל עכשיו היא כבר חי נושא את עצמו, וגם הטון של יומנה אחר הוא. אין בו כבר הדיבורים המתחילים של אז: “שלום לך יומני היקר ממני רעותך המתגעגעת עליך נורא!! ולספר הרבה יש לי אליך” או: “ענני יומני היקר למה זה לא רואים את שולמית וצפורה ג”כ כבר שבוע לא בואה אלי, למה זה?“. עכשיו היא פונה אל יומנה רק כשאיזה מעשה שלה דורש בירור, והבירור קשה עליה, אז היא מסתפקת בהוספה: “למה? – אתה יודע, יומני!” לשונה עכשיו היא פרוזאית יותר: “אם ע”ד הנייר אני חושבת אז באמת יש די הרבה אבל אם יש חומר מה לכתב… באמת היום חנוכה… אבל בכל זאת באמת כשאין חומר”; או: “קראתי בספר מלה אנימיה לשאל את בן-ציון”. כי בינתים עברו עליה ועל סגנונה, האדם שבה, שתים-שלוש שנות-מלחמה בעד מקומה בחברה; בינתיים עבר עליה ה“ברוגז” עם דרורי וכל המסתעף מזה: אינטריגות, הסברות של שקר, חרטות על מלה שנאמרה מתוך כעס ושיכולה לקלקל, מעשים של צביעות, דברים ועובדות מצד דרורי, שהיומן הוכרח לציין אותם ב“וזה לא נכון”. הוצאת לעז, למשל, שהיא “מתה בעדו” ושהיא רוצה “להיות שלום אתו”. שמעוני, לפי דבריו סיפר לו זה בעת שלן אצלו במושבה בעת הטיול הגדול, ו“זה לא נכון”, כי שמעוני, כפי שהוברר, לא לן אצלו מעולם. אחר-כך הפתקאות, אותן הפתקאות, שהמלה “שלום” אינה הגויה בהן בכל אותיותיה, כי אם רק “ש…” ונקודות אחריה, – בית-הספר הקשה של ה“חיים”!..
***
חולדה ויעל עולות במדרגה למעלה, על מנת להיכנס אף הן אל התלמידים הגדולים המשחקים בקלפים. שעת הערב היא מאוחרה, אחרי אחת-עשרה. חולדה קופצת ישר, וכל קפיצה מעידה עליה, שהיא מתענגת על הגרציה שלה. לה יש קשר נפשי מיוחד לחפצים כגלויות מצוירות, תכשיטים, קלפים – ורוחה טובה עליה. יעל מצדה תוהה קצת בדבר ועושה רושם כאילו היא נכונה להתחבא על כל שלב ושלב. הבית הוא, אמנם אותו הבית והתלמידים אותם התלמידים, אבל חשה היא, שאין היום ככל הימים. השעה היא מאוחרה, והיא בעוד רגע תעמוד לפני כל החברה, תיכנס לתוך חיי החברה – ואיך יקבלו אותה? מה מושך ומה נורא!.. כשהגיעו עד הדלת למעלה, אמנם נתחבאה בפינה. חולדה דפקה בעוז, ודרורי פתח לה את הדלת ואמר: “יכנס!” חולדה אמרה, שאינה יחידה. צעירה אחת מתחבאת פה. – “משחקת במחבואים? – התבדח דרורי – אנחנו נמצא אותה!..” אז נתבקשה גם יעל להיכנס. הגיע הרגע!.. היא הוסיפה להתחבא, לעשות העויות. “בחוץ לא מדברים!” – גזר דרורי כבר-סמכא בנימוסין. אז יצא גם אביתר והודיע ל“יעלישקה”, שאפשר להיכנס, שלא יאכלו אותן שם.
בפנים היתה אטמוספירה של צפיפות, עשן ועיפות. בתוך הדוחק נשענה חולדה על דרורי והוא צבט לה בקיבורת-רגלה. היא התחפשה, שאינה מרגישה כלום ועיניה הסתירו שובע-רצון של נצחון.
ליעל נודע באותו מעמד, שהנשף המשותף של המחלקות השלישית והרביעית לכבוד-חנוכה נקבע כבר – והפעם בבירור! – למחרתים (מחר הלא תהיה חגיגה ביתית לילדים בבית קרינין, שהרבה מן התלמידים מוזמנים לה), והיא שמחה על שנשמעה לדרורי, שגם בעצמו רכב הביתה על סוס רק ביום הראשון לחג, ולא נסעה למושבה לדודה.
***
כל היום, מלבד בשעות ארוחת-הבוקר וארוחת-הצהרים, שיחקה החבריה על הכיכר בכדור-רגל, ויעל עמדה מקרוב, הקשיבה לצפצופי-החליל ולשאון-ההתעוררות והביטה בחרדת-נפש מסותרה על אביתר בכל פעם שהלה הקיש ברגלו המתכופפת-המתמתחת בכדור והעיף אותו ברוב חריצות למעלה-למעלה.
ובערב היתה חגיגת הילדים הביתית אצל קרינין. ההורים לא התערבו בשום דבר והילדים היו שמחים. יעל השתוקקה מאד להיחשב לבת-בית, ועל כן לא ידעה, אם בתור שכזו יאה לה לטעום מן הפרפראות שהוגשו אל השולחן, ש“העולם” התנפל עליהן ברעבתנות כזו ושאף היא נתאוותה להן כל-כך. ומתוך שקלא וטריא התהדרה, לא טעמה כלום וחשבה כל הזמן, אם הכל רואים, שהיא אינה טועמת כלום.
דרורי סיפר מעשיות בבידואים. ומן הבידואים עברו לחלומות. בן-ציון נענה לדרישה, הכסיף מהתרגשות פנימית וסיפר בגנדרנות את חלומו. והנה הוא עומד בבקעה רחבה שחורה. אנשים עומדים ועובדים. העבודה קשה מאד-מאד והזיעה נוזלת. ופתאום מתקרבת השמש כל-כך אל האדמה. אימה! אם יושיטו את היד – יגעו בה. היא מייבשת את המוח. האנשים אינם יכולים לעבוד – ומוכרחים. איזה כוח מגניטי מכריח אותם. הכל צועקים בקול פחד. אז אומר הוא להם – – –
יעל הפסיקה אותו וסיפרה את חלומה היא. הירקון. עצים כרותים ומים. אור-ירח. היא עוצמת עיניה, אבל היא חשה באור גם מתוך עצימת העינים. אז התאנחה: למה כה גדול האור – ובלבי חושך?
אביתר לקח כוס יין וקרא: “לחייך, יעל!” יעל ענתה: “לחייך גם אתה!” – והיתה ברקיע השביעי, אבל כיסתה על זה. וכשהגיע תורו של אביתר לספר את חלומו, והוא סיפר איך שהוא שוכב בכרם, מסותר, רואה פיסת שמים ועליה עננה~ מבעד לעננה איזה שלט; מה כתוב על השלט? – יקב; והוא נכנס ליקב; שם חביות ענקיות; אבל החביות אינן מלאות יין, כי אם ריבּה – – – אז התאנחה שוב ואמרה:
– ואני חשבתי: דמעות…
בשעת הריקודים הוזמנה מאביתר וראתה את עצמה כעומדת בראש העולם.
אחר משחק הבטה ממושכה, זוגות-זוגות, איש בפני בן-זוגו – בן-ציון ידע להביט הרבה ולבלי לצחוק, עד להפליא! – שיחקו במשחק כללי: “היום רועש”. חולדה נקראה מפי המוליך ואחריה – דרורי. הכל הרימו קול-צעקה. אבל חולדה לא נכלמה.
לבסוף שיחקו ב“ערים”. להחזרת ה“משכונות” היו “משפטים”: זה עני, זה תרמיל, וכל מה שהעני מקבל הוא צריך למסור לתרמיל. השופט נותן נשיקה לעני. העני צריך למסור לתרמיל. והתרמיל – יעל! והרי דין ודברים. יעל אינה רוצה לקבל את הנשיקה, מוותרת על המשכון, בורחת לחדר אחר; רודפים אחריה. –
***
הנשף של המחלקות היה מהדורה חדשה של ה“טיול”, אותו הטיול המוצלח שנשאר בזכרון-הכל, אבל – או מפני שפה לא היה מרחב-שדות וירק-יער, או מפני שכמעט כל המשתתפים כבר לא ישנו לילות אחדים – הפעם הרגישו הילדים, שהם מרגישים עצמם לא בטוב, שממתקים ומגדנות אין, ש“אין סדר” בנשף, ש“לא הא”, שאין “מצב-רוח”. ליעל נדמה שהיא, חברותיה והכל כאילו משתדלים להיות דומים למי שהוא. הכל רוצים, כגדולים, כ“בוגרים”, לבלות את הזמן בטוב; הכל רוצים להיות שמחים, כאילו מפני שכך מקובל הוא, שהשמחה יפה לנשף; אבל הם אינם גדולים, אינם “בוגרים”, הם אינם שמחים; ושוב כאילו מפני שכך נהוג בנשפי המחלקות, שאין שמחה, שבושה היא להיות שמחים סתם, רק מפני שהכינו ניירות גזורים לזרוק זה על גב זה, העלו שתי מנורות-ברק וסידרו שורות אחדות של ספסלים, על מנת לסלקם לפני הריקודים.
לפני הריקודים קיבלה, אמנם, יעל “הפתעה”: בפוסטה המעופפת הגיע לה מכתב, ושם היה כתוב באותיות מרובעות: “מי אני? רוצה להזמינך לרקוד? תעני לי?..” היא הבינה תיכף מי הוא הכותב, היתה מאושרה על ה“כבוד”, העמידה פנים, שהיא עוד כועסת עליו (דרורי העיקש! אפילו עכשיו אינו מדבר ישר, אלא בסימני שאלה!) וענתה בכתב: “כפי ששמעתי אתה לא מדבר אתי”. על זה הגיעה תשובה: “זה לא שייך בנשף לענין”. ולכאורה הרי היה טוב; אלא שאחר-כך נתקלקל גם זה, כמו הכל בנשף הבלתי-מוצלח הלז, שלא באה בו אף בת-צחוק אחת בלי כונות מיוחדות. אם צחק בו מי שהוא, לא היה זה אלא בכדי שיראו אותו צוחק ויוציאו מזה איזו מסקנות. רק מסקנות.
ילדים עירוניים! ילדי עם זקן!
מתחילה עוד הסתפקו בגסות של הבל סתם:
– רבותי! את שמעוני לא נשלח להביא…
– נכון: הוא יאכל הכל בדרך.
– אז תאכלו לבד ותתפקעו.
– תקבל שחפת!
ואולם לבסוף הגיעו הדברים גם לעקיצות ציניות-ארסיות. פרחון כעס כל הזמן (יעל חושבת, מפני שלא הוזמן אמש לקרינין) וכתב על המעטפות של המכתבים הנשלחים לאביתר ל“אי-כבוד” במקום “לכבוד”, ולחולדה אמר כמו בדרך-אגב, שהוא אוהב אותה כנפשו – ועל נפשו הוא רוצה לרוק. אלא שחולדה היא “קוזק”, לא נתפעלה ו“הרביצה” בו:
– קנח את חטמך תחילה!
“אָכל” פרחון!
ולא כן היא, יעל. היא אחרי הריקוד, לא ידעה את נפשה, ולא ידעה מה לעשות. אז התחילה לצעוק, כשיכורה ולא מיין, שבתור דמי חנוכה היא מאחלת אחדוּת למחלקה – ולא הושם לב אל הדבר כראוי. אז ישבה, שיבשה את שיר-העם המודפס “על נהר פרת” ודיקלמה-ניגנה אותו בביישנות, במבוכה, כמו מבלי דעת את פירוש המלות, כמו בעינים עצומות, ויחד עם זה באיזו שאיפה, באיזו תאוה לשמוע מה יענו על זה החברים – –
– רימון-פז… יש לי… ואין מי… – הסתבכה בשיר.
– יש או אין? – שאל דרורי – אני צריך לדעת!..
– ואין מי שיברך עליו!.. – קראה יעל כמתעקשת.
– ואת רוצה לכבד אותי… בברכה? – מצמץ דרורי בעיניו – אני מחנחן לך!.. – גמר בלגלוג של ארס.
יא
כל אותו יום-המחרת שאחרי הנשף התהלך בן-ציון על פסי מסילת-הברזל – מקום-הטיול החביב עליו בשעות של סערת-נפש (בימים שקטים הוא מבכר את חוף-הים) ותולעתו כירסמה אותו. השערות שהתחילו לצמוח בפאתי פניו, בשֹוֹרה לזקן מוקדם, כאילו סמרו, ובנחשי הפסים הצבורים על יד הדרך ראה חגורות-חגורות על אפודת חולדה נטוית הגרון. הוא ניגש ונגע בהם בידו. ומיד נהפכו לכעין רשת. רשת משונה.
אי-ההצלחה של הנשף הריק, שהכל מודים בה, עודדה, סוף-סוף, את רוחו ונתנה תקוה בלבו, שעוד אפשר לתקן הכל, שעוד יכול הוא לעלות ולחדש את ימיו כקדם. למטרה זו עליו לשמוע למה שאמרה לו יעל אז, שצריך לסדר אסיפות-חברים עם תוכן ספרותי. רק לזה יכול להיות ערך גדול; זה יכול לשמש אמצעי לחיזוק האחדוּת; זה יכול להרים את המחלקה; כי “מן ההוה נוצר העתיד”.
עם הערב הָשרה עליו מצב-רוח לירי, וכשובו הביתה תיקן והעתיק אל הנקי את שירו הארוך “עלה לא ינוע”, שכתב עוד לפני חודש, לפני הטיול, ושאת התחלתו מצא עכשיו לנכון לנסח כך:
עלה לא ינוע, לא יזוע כל בד
באפל הלילה החצר לי נבּט
מונח הטל על כל גיא והר
ומקושט בפרחים וכל יקר
וממעלה זורח בצער כוכב קטנטן
ושואל אני אותו עצה, שיגיד לי לאן.
***
דרורי קרא את השיר ומצא, שהוא ראוי לבוא בעתון הראשון (כלומר, בגליון הראשון) של קובץ-המחלקה. ו“כך כמו שיש כבר שיר”, צריך להתחיל לחשוב על הקובץ “ברצינות”. הוא מציע, שהשופטים (כלומר, העורכים) יקבעו גם שלושה פרסים: א) בעד השיר היותר טוב; ב) בעד הסיפור היותר טוב; ג) בעד הסגנון היותר טוב.
פרחון מציע לקובץ שם: “הבדאי”.
***
ענין קובץ-המחלקה נמסר לוועד, ובחדרו של בן-ציון התחילה תקופה ספרותית. החדר נהיה ל“חדר של יוצאים ונכנסים”, כפי שמתבטאה – על פי הביטוי “захоҗий дом” – תלמידה יוצאת-ונכנסת אחת מן הששית, שיודעת רוסית אך מעט, עוד פחות מעברית, אבל את הרוסית היא אוהבת ועל שירתה היא מתענגת ומוקירה אותה, ואת העברית בחיבורים היא מרוממת, כמצווה, בתור שפתנו הלאומית, אבל אין לה כל יחס אליה – על עונג אין כלל מה לדבר – וכל מבטא ומבטא שלה הוא תרגום מרוסית.
***
יעל התחילה לקבל מבן-ציון פקודות לקוֹניות יבשות: “אל תשכחי להשיג את ‘הסגנון העברי’, חלק ב'. הוא נחוץ ליום השבת בשעה 2 אחר הצהרים. מקווה אני, שתמלאי את בקשתי”. או: “כבר זמן להשיב את ‘שמעון עציוני’, שלוויתי לך”. היא מצייתה וממלאה הכל באמונה.
נחמה נשאלה: באיזה “נושא” טוב, לפי דעתה, להתחיל? יש שלושה נושאים: א) תפקיד האדם בחיים; ב) תועלת הריעות; ג) מי הוא המאושר? – במה יותר טוב להתחיל? היא לא ידעה לייעץ. אז נשאלה, אם היא נכונה להשתתף בכלל? על זה ענתה: מדוע לא? בן-ציון התחיל להביט אליה באותה שעה, וכך הביט רגעים רצופים. היא רצתה לשאול: “מה אתה מביט?” – אבל לא הפנתה את ראשה ולא שאלה, כאילו לא ידעה כלל, שהוא מביט. היא נבוכה.
ובערב קראה את “עורבא פרח” והעתיקה לה במחברתה: "יש אשר כל העוצב שבעולם הניח ידו החזקה עלי בשבתי לבדי בחדרי, שם הרחק מאדם העיר, הרחק מחברי ורעי, הרחק מנפש אדם קרובה לי…
"רק צל היער הנמוך נראה מבעד חלון חדרי בעליה, והכל כמו מתעצב אתי יחד על בדידותי הרבה מבלי יכולת להושיע לי, ופחד גדול נופל עלי מרוב בדידותי. הנני מפחדת מהריקות אשר בחדרי ומגעגועי הגדולים למלאות את הריקות, המוציאה אותי כמעט מדעתי.
"על מיטתי אשכב ואסגור עיני, שינה לעפעפי אנכי מבקשת לתת, להשקיע את בדידותי הגדולה – ולישון לא אוכל.
"ולצעוק יכולתי אז, לצעוק צעקה גדולה ומרה:
“– הבו לי רֵע, קרוב לנפשי! הבו לי נפש לאהבה, לחבקה ולבכות על צוארה” – – –
הפעם לא מחקה מן המעתק אף מלה.
***
בן-ציון רואה את עצמו שוב אדון-המצב. הוא נותן “הסברות”, שראשיתן: “בראשית האנושיות, כשהאדם היה”… הוא קונה את עולמו בפתגם אחד, כמו: “האדם מתגעגע לעבר, לעתיד ולמה שרחוק ממנו בהוה”; או: “גם לשמש יש כתמים, אך אין הם מטילים צל”; או: “הצער הוא דבר שבחיוב”. אורחיו ושומעיו אוהבים פתגמים קצרים עד מאד.
לא לרצון לו, כשפרחון, בעל המזג הקר, פונה לרוח-השופט שלו, של בן-ציון, ומעיר אותו על המלחמה הגלויה (וגם הנסתרת – הוא מוסיף), שמתחוללת תמיד בין הבאים לקריאה הספרותית, בדבר מי ישב אצל מי… מדוע אין כזאת ב“נשפים האמיתיים”? מדוע פה כל תשומת הלב פנויה לריב ולמהלומות-בשחוק, בכדי להפריד בין הדבקים?
ועל אחת כמה וכמה, שהוא חושב את פרחון ל“מפריע”, כשהלז פונה לחולדה בטון שלו:
– את רוצה לדעת מה זו פואיזיה? אני אתן לך שיעור של הסתכלות!..
הוא בעצמו מדבר עם חולדה באסיפות הללו בחשיבות מרובה, והיא גם היא עונה בחום, בהתלהבות, מהר-מהר: מוסיקה; בית-ספר למוסיקה; היא תלמד לנגן; הנגינה כל-כך מעניינת; ובאמת – – – פרחון מתעמק בפסיכולוגיה שלה ומוצא, שלעולם אין חולדה קרינין מדברת מה שנחוץ לה לדבר; כל דיבוריה הם רק בכדי לבלות את הזמן. בן-ציון דוחף אותו ופונה אליה ישר בשאלה ספרותית רצינית. היא עונה תשובות חטופות וקצרות, קוראה בשמות-סופרים, ובקול כאומרת: מה? נסה-נא להכשילני, נסה-נא. אני לא יודעת לענות?
– ומה, לדעתך, יותר טוב לקרוא: שיר או סיפור?
– שיר, – ממהרת חולדה לענות, שלא יחשדו בה, חלילה, רגע, שהיא אינה יודעת.
– למשל?
– למשל – – – פרישמן.
– פרישמן?!
– אלא מה? לא?.. לא, לא… ביאליק, ביאליק.
– וטשרניחובסקי?
– בֶּטח.
– ו“כך נושקים אצלנו”? – מתערב פרחון.
– זה לא מוצא חן בעיני.
– זה לא ספר!..
חולדה מפקפקת, אם לקבל את הדבר באמונה, או להכחיש.
– ליבונטין לא מוצא חן בעיני! – מוציאה אותה יעל מן המבוכה בהכרזה חדשה של אי-מציאת-חן.
– למה?
– הוא אינו אידיאליסט.
– ומאין היא הראיה?
– קח “שמעון עציוני”. אני קראתי. זה אידיאליסט?!
– ואני נותן עצה לקרוא “באין מטרה”! – משמיע דרורי.
– של מי זה?
– את לא יודעת?.. של ברשדסקי.
– להפך! של דומשביצקי.
– להפך! של ברשדסקי.
– דומשביצקי – זה פסידונים.
– להפך! ברשדסקי – זה פסידונים. יאמר בן-ציון, אם לא כן.
– אז מה זה פסידונים?..
– את לא יודעת?.. כינוי ספרותי.
– שלום עליכם!..
– מה?.. לא?..
– גם “שלום עליכם” – זה כינוי ספרותי.
– אבל הביטו… זה מוצא חן בעיני יותר משלום עליכם… יש שמה מצחיק מאד… “מטרה”… מצחיק… אוֹצ’ן, אוֹצ’ן קאראשוֹ…
– אתה הלא אומר: באין מטרה… – מתאנחת יעל בדיקלַמציה.
יב
יעל הולכת ונעשית דיקאדנטית, מבלי שתדע את מציאות המלה הזאת. היא הציגה לה למטרה להדפיס את חלומה על הירקון בקובץ העומד לצאת (בהקטוגרף) לט“ו בשבט, ומרוב פחד, שמא לא יקבלו, נעשתה אשת ריב ומדון ומגוללת עם חבריה שיחות, שאינן מובנות להם. האויר משגע אותה, היא אומרת. היא מעולם לא היתה מן המעבירות על מידותיהן, היא שמרה במסתריה מכל משמר את כל פתקאות-העלבון, שנשלחו לה בעת ה”ברוגז", אבל עכשיו נעשתה קנטרנית, חשדנית ותבענית במידה שאין למעלה הימנה. גם את חדרה החדש החליפה באחר, שחלונו אינו יוצא אל הרחוב, מתוך צורך לגור ביחידות גמורה; לרעותיה היא שולחת פתקאות: “כתבי לי מה שכתבת לי אתמול אני לא זוכרת כלל”; ולחדרו של בן-ציון, בעת שדרורי איננו שם, היא נכנסת פתאום וקוראה ברגש:
– בן-ציון! כל תקוָתי עליך!
ויוצאת.
היא שבה ומתחילה לפשפש בקולקציה של הפתקאות השמורות אתה מאותו הזמן. תחילה היא עוברת בסריקה אחת על הקצרות.
לפנות ערב, בטיול-הרחוב, היא מתהלכת כפופה וחבוקה עם מי שהיא, עושה מעשים, מחפשת פגישוֹת, מדברת דברים, קונה אויבות, כורתת בריתות, מסתבכת יותר ויותר וטוענת בחום:
– אני לא אוהבת כשאדם… האדם צריך… לא יפה כשילד…
ומשתמטת מן החברים:
– היא לא רוצה שירדפו אחריהן…
– נלך אל החולות, – מזמינות אותה חברות-המחלקה.
– לא טוב שתלכנה כולן… יראו הילדים שאינן – וילכו לחפש אותן.
החברות מגלות לה את חשדן שזה רק תירוץ: היא רוצה לטייל פה, מפני שהוא פה…
יעל משתפכת בצחוק מבטל בלתי-טבעי, אף על פי שבתיאטרון אמיתי לא זכתה להיות מעודה. – מה? היא צריכה לאביתר?
וביומנה היא מרבה לכתוב ולהזכיר את א. ק. ולהתאונן ש“חייה שנוצרו בטרם שלפני זה הודות לחברה, היא יכלה לספר אותם, אולם מכיון שחייה נתרקמו עכשיו מבדידות, היא לא יכולה לספר דבר. עכשיו אין לה חיים, רק חלומות, קטעים, שברים. חלום לילה אחד – וחיים אין. ואם תכתוב, מי יקרא? יקראו את הדברים, אבל לא מה שבין הדברים”. – ובאמת היא כותבת ביומנה וקורעת דף אחר דף, קורעה את הדפים לפתותי פתותים ושמה את הכל במעטפה למשמרת.
ופתאום היא משרטטת בעטה איזו אותיות עקולות וסתומות, הדומות ל“זורח בצער כוכב קטנטן” וכותב למעלה: “מזכרת מעצמי”.
דמדומי ערב. דפיקה בדלת. “יבוא!” נכנס דרורי. היא מסתירה את ה“מזכרת”, אבל באופן שדרורי ימצא אותה. דרורי עושה עצמו אדיש לכל דבר ואינו מחפש. לעומת זאת, הוא, מצדו, יש לו דבר גדול להגיד, אלא שעוד לא הגיעה השעה. בעוד יום או יומים, אם תבוא אליו ותשאלו – אז אולי יגיד.
דרורי עושה לו בימים האחרונים, מעת שהוא עוסק בקובץ-המחלקה, פוזה של ילד פתלתל ואַפּאַטי, המורד בכל דרישה, בכל חובה, בכל. התפקיד הזה הוא תפקיד מסוים בין התלמידים. פלוני הוא עכשיו מיואש – והחברים כבר יודעים איך להתייחס אליו. כבר מובן, שהוא אינו צריך לדעת כלום כששואלים אותו. בשעת השיעור, כבר מובן, שצריך לסבול את כל שגעונותיו; כבר מובן, כשהוא מעורר תשומת לב החברים ברפּליקה מעין זו:
– אתה מבקש אותי הרבה מאוד, ואני לא אגיד. למה, תשאל – גם כן לא אגיד. אתה חושב אותי לערבי – טוב, יהא שאתה צודק. אך אני לא אגיד. אתה מגיד לי הכל?..
עם יעל אינו מאריך הפעם בדיבור. היא רוצה להדליק נר, אבל הוא אומר שאין צורך. היא לבדה מאירה כאש אלקטרי – הוא חוזר על הקומפלימנט שאמר לפני רגע לחולדה, כשמסרה לו את הציור: “קטיף של התפוחי-זהב בפרדס שלנו”.
–חולדה כבר נתנה… – הוא מגלה פתאום את הסוד.
– נתנה… נוּ, אין דבר! – נושכת יעל את שפתיה.
דממה קשה.
– אבל היא לא מבית-ספרנו?.. – מקשה יעל.
– ואַת לא ממחלקתנו… – מתרץ דרורי.
שוב דממה קשה.
– דרורי! – היא מתעוררת – מה ההבדל בין “צער” ו“יגון”?
– למה לך?
– כך… קראתי בספר אחד…
– אַת – צער, ואני – יגון! – ענה דרורי כאוטוריטט בבלשנות.
המענה מרגיז, כנהוג, את יעל המרוגזה. דרורי, כנראה, ענה סתם, אבל נדמה לה, שעשה זה “בלי כל מחשבה”… ואולי כן… ואין הוא רשאי לענות לה טרם שהכירה… ואולי הכירה במקצת… אולי.
היא מדברת ומדברת, וגם היא גם בן-שיחתה אינם מבינים ברור את פירוש הדברים.
***
אחרי מחשבות רבות ומלחמה פנימית קשה נכנס בן-ציון בדברים עם דרורי על אודות הסיפור אשר הוא כותב יום-יום בבוקר לפני לכתו לבית-הספר.
דרורי ידע, כי הוא כותב. ומה?
– כן, לשם מה הוא כותב, לשם מה – הידע דרורי?
דרורי ידע; בן-ציון רוצה לזכות בשלושת הפרסים כאחד.
– לעורך אין רשות לזכות!… – משמיע בן-ציון כעורך-דין – ומטרת כתיבתו שלו, של בן-ציון, היא אחרת לגמרי. הוא מרגיש כי חסר לנפשו איזה דבר, כי אינה מלאה; הוא מרגיש, כי אינו יכול לתפוס כל חסרונותיו. – – –
בן-ציון הפסיק, עשה תנועה בידו ונשתתק. אחר-כך עשה שוב תנועה בידו, כאומר: הוטל הגורל! והמשיך: על כן הוא כותב. השירים אינם מספיקים לו. הוא רוצה למסור באיש (כלומר, בגיבורו) את כל אשר בלבו. הוא יתן את זה לקרוא לכל מי שירצה להכיר אותו, בכדי שיראו לו את הדרך.
– וחולדה כבר יודעת, שה“קטיף” שלה ילך לעזאזל?
– לא, – השמיע העורך בעצב גדול – עוד לא אמרתי לה. צריך לומר לה: היא כותבת בשגיאות, אבל היא תתפתח, היא תבין…
***
חולדה ניסתה להיוודע ע"י רמיזות, מה שלום חיבורה. בן-ציון ענה אף הוא ברמיזות. אחר ההקראה ביקש אותה לשבת עוד מעט. למה? כך, אחר-כך יבאר לה. נעים היה לו להרגיש, כי עכשיו יש איזה כוח בידו עליה.
– לא, תיכף – התעקשה היא.
– מה תיכף?
– לומר תיכף ומיד…
– לא, אחר-כך.
אבל גם כשנשארה השתמט. הוא עוד “יתחשב על זה איזה זמן”. קשה לו עוד לומר לה עכשיו את ההחלטה האחרונה.
בפעם השניה נתבקשה שוב להישאר, וכבר לא נשארה. הוא חושב באמת, שהיא צריכה לעשות עסקים את תלמידי בית-ספרו? בוקרא פיל מישמיש. –
***
שיווי-המשקל בנפשה של נחמה ליטאית הופרע אף הוא, סוף-סוף. בר"ח שבט עזבה את הפנסיון, חיתה איזה שבוע במקום אחר – ושבה. את מחברתה התחילה לשכוח על שולחן-האוכל באולם. בדף האחרון שבה נמצאת העתקה בזה הלשון:
“אני לא ידעתי להתהלך עמו, כמו שלא ידעתי את שאר הדברים המקרבים אדם לאדם. פי היה שווה ללבי, אבל לא ללבו. היחידות והיופי שבחיים הכבידו אז את אכפם עלי ואשבע לדגלם, תחת אשר הוא לכאורה רק לכל החברה ביקש להיטיב. הוא מבין את האפשרות לעסוק בשירה בעת שרוב בני-אדם טובעים בענים”.
***
בט"ו בשבט היה צריך הקובץ להופיע, אבל הוא לא הופיע. העורכים הודיעו, שסיבת הדבר – חסרון-חומר. והם לא כיזבו: סיפורו של בן-ציון, שלא נגמר, עיכב. גם לחגיגת בית-הספר שבאותו יום לא בא בן-ציון: התחפש לחולה. כל היום שכב וקרא את “חטאות נעורים”, והיתה עליו “המרה השחורה”, ובערב ישב לכתוב ונתן בפי גיבורו הד מדברי צלפחד בר-חושים התוהה לאמור:
"הנני מתעסק בדברים נעלים ונשגבים, הנני מסדר שיחות ספרותיות, והנני מרגיש שמתעסק אנכי בהם רק בשביל שלא להימסר לתוך שעמום גמור, ואיני מתכוון לגמרי להנאת אחרים, ואין בי אהבת הלב, כי אם אהבת הדמיון, והזמן עובר, יום הולך ויום בא, והכל אפס ותוהו, יום דומה למשנהו, אין הבדל, הכל שטות אחת גדולה אין סופית, כמו שנאמר בשיר:
ונותן הלב קולו בבכי:
החופש והאהבה מי יתן לי".
יג
עבר חודש.
תענית-אסתר. ערב.
יעל יושבת בחדר הריק, שגרה בו לפני חודש, ומביטה זמן רב דרך החלון אל הרחוב. מלים ומשפטים, שיצאו פעם, לפני חדשים ושנים, מפי איזה ילד, עולים במוחה, נזכרים – והכל כה חשוב, כה חי. כל מלה היא סמל גמור לדבר-מה, סמל רגש-הרחמים אליה, היחס הטוב או העלבון. גם נחמה לפני שלושה חדשים, גם ב“מערכת” לפני חמישה שבועות אמרו לה: “את קטנה עוד” – והמלים דוקרות אותה, כאילו זה עתה יצאו מפי האומר. יש לה צורך עז, פיזי, לברר את הדבר, לחטט בו, להסביר את ה“יחוסים”. אך אין איש עובר. היא מתעוררת, יוצאת החוצה ועוברת פעמים אחדות את המדרכה שבין הפנסיון והבית השלישי. מיד נמאס לה הדבר, והיא אומרת לחזור החדרה. אך הנה מסיכות יוצאות – ואור-הלבנה של ליל-פורים נוסך עליה רוח להתחפש גם היא. היא מתעצלת כבר ללכת הביתה, להחליף את שמלותיה, והיא מחליטה להתחפש קל. היא תתחפש לנער! היא תסיר מעליה רק את הסינר. תסתיר את צמותיה תחת מגבעתה! מי יעיז להסיר מעל ראש את הכובע ולחפש שם את שערותיה הנסתרות? אדרבא, נראה, מי יעיז… ואולם את הסינר צריך להחביא. כך אי-אפשר. איפה? אולי תחת העץ ההוא? היא שמה ידיה, כמו בכיס, מעשה-נער, צועדת, צועדת – ומתמלאה בושה: דרורי ובן-ציון עומדים לפניה, לא “מחופשים”, וחוסמים לה את הדרך. ושניהם עצובים ומשונים כל-כך!..
– שלום!.. – והם לוחצים לה את היד, כאילו לא ראוה זה עידן ועידנים.
– כל-כך חזק? – מוחה יעל.
– זה מגיע לך. לא טיילנו כבר זה ימים רבים אומר בן-ציון בקול רגשני.
– אין לכם פנאי: אתם מבקשים “חומר” – “מרביצה” בהם יעל.
– לא לדבר הערב על אודות “חומר”! – גוזר בן-ציון.
– לכבוד-פורים – מסייע דרורי.
– מה לכבוד-פורים– עיניך מאירות כאש אלקטרי – מטיל דרורי ברמיזה רבה.
האמרה פולחת אותה, את יעל, ומאירה לה את כל התמונה של השיחה ההיא, עם הדמדומים. היא נעשית ערה ביותר ומזועזעה. מצב-הרוח של התהוללות עוזב אותה לגמרי.
– נלך ל“חברה חדשה” – מציע דרורי.
– לא, אם אתם רוצים ללוות אותי הביתה… – עוגבת יעל.
– הביתה לא!
– אז ללוות כך, קצת… – היא מפחיתה את דרישותיה.
– ללוות לא – קורא דרורי פתלתלות והולך לו.
ובן-ציון נשאר אתה ומטייל אתה הרבה. הוא משום מה במצב רגשני ביותר, מדבר רכות ועל אותו דבר, שדיבר עכשיו עם דרורי: על אחותו הגדולה, שיש לו בסאראטוב ושהיה רוצה לראותה; הוא יסע בחופש הגדול הביתה, יסע… יעל מתגנבת ומעיפה עליו מבט: הוא לבוש בגדים בהירים, נקיים, כובעו אינו עליו ושערותיו מסתלסלות כגלים על ראשו. הוא מוצא עכשיו חן בעיניה באופן יוצא מן הגדר הרגיל: בעדינותו, במצב-רוחו הבלתי רגיל, ביופיו, ובשעת הפרידה על המרפסת, לאחר ששבעו ישיבה על הספסל העומד שם, לפני לכתם איש-איש לחדרו, היא מושיטה לו מבלי משים את כפה, כחוק לרֵעים. הוא אוחז בה ואינו מרפה ממנה. רגע אחד עובר עליו בהתגברות על המעכב, היושב בסתרו, ומנקר-ומנקר: “לא צריך! אל תהין! עוד אינך יודע איך יקובל הדבר! הבלג על חשקך! היזהר לבל תצא איזו תקלה! הישמר לך פן”… ואולם ברגע השני הוא כבר מפליט:
– אה, יעל, לו היית אחות שלי…
בן-ציון נזכר ברור, איך זה יוצא אצל אביתר, העושה את מעשהו גם בריש-גלי, כשהוא רוצה. כמו באגב-אורחא, דרך שובבות, שלא במתכוון, כאילו זהו דבר המובן מאליו, אוחז בחזקה ביד הַדַמָה שלו, שואל: פה או פה?.. אומר רגע לנשק כביכול, יד עצמו – ונושק בקול רם אותה… אצלו אין זה יוצא כך… אף על פי שאין ילוד-אשה מסביב: הכל בחוץ… ליטאית כבר ישנה… ודאי…
והוא שנה בקול יותר נמוך:
– לו היית אחות שלי…
– אז… מה? – רצתה יעל לדעת.
– הייתי… נושק… ידך.. – הפליט בן-ציון בקושי, כמתלמד.
– מה אתה מדבר?! – צווחה יעל, כי לא פיללה לשמוע כזאת מפי בן-ציון. הרצינות שלו גירשה כל צל של אפשרות לעשות מזה משחק של קלות-דעת. ואמנם, הרצינות שלו נעמה לה ביותר. היא הביטה אליו – ולבה רעד: זהו? כך זה מתחיל?
– שלום!.. – קרא הוא פתאום.
– “כבר?” – המלה היתה על לשונה ונעצרה.
הוא עוד לא הרפה מכפה. הוא התאמץ ושאל:
– כן או לא?
– מה?.. – לחשה היא ולא ידעה את נפשה.
עיניו נוצצו לאור הירח, והוא התכופף ונשק לה על ידה. אחר-כך הזדקף מעט, עיניו קדרו, והוא התאמץ שנית ונשק לה על לחיה, מתוך בלבול, נשיקה חטופה, חשאית.
“זוהי הנשיקה הראשונה בימי חיי”, – פלח רעיון בהיר את כל קרביה, והיא נרתעה אחור. עיניה הושפלו ונוצצו.
כעבור רגעים אחדים טענה כנעלבה:
– מה עשית? מה עשית?
הוא הלך ממנה בבושה, אבל בלי חרטה. נשק – ודי!.. פירכס בו גם מעין רגש של גאוה. ואולם בשובו לחדרו חיפש דבר-מה חדש בתוך נפשו – ולא מצא. עברוֹ כעין רגש של עלבון ושעמום, כאילו דבר יקר עד מאד חמק ממנו ועבר. היה לו לא-טוב, ולא ידע פּשר-דבר.
כך התחיל הנער בן-ציון.
יד
כל הלילה הזה הירהרה יעל בבן-ציון. הֲיָכלה לפני שעות אחדות, בעת שישבה על יד החלון והשתעממה, לחשוב, שהערב יגָמר בזה? לבה רחב ופחד, מוחה חד חידות, וכולה היתה מלאה דאגה ונוחם על המעשה אשר קרה. איש לא ראה, אבל לא טוב הדבר הזה. בלי טעם. יתומה היא, אין לה אב ואם, והיא צריכה לשמור את עצמה. מה היתה אומרת על זה נחמה ליטאית, לו ידעה? מתוק היה הנצחון ליעל, אבל היא שאלה את עצמה, אם לא יותר טוב היה, לו הביע בן-ציון את רגשו אליה באופן אחר?.. צריך לגולל שיחה על שאלה זו עם דרורי.
***
דרורי הבין מיד, כאשר התחילה יעל לגולל שיחה אתו, כי נפל אמש דבר-מה בינה ובין בן-ציון. וזה נתן לו תוקף לדבר אתה בפה מלא על ה“אהבה” וגם להועיד לה ראיון בצהרים על החול. הדבר הוא נחוץ מאד, מאד – אמר. יעל עשתה העויות של מתפלאה, של מתנגדת: מה זה פתאום?.. והוא אמר, שזה נחוץ מאד. אז הסכימה. “טוב, – אמרה – נראה”…
דרורי בא אל מדרון גבעת החול בשעה הקבועה ומצא שם את יעל שוכבת בפוזה משונה, ופניה למטה. הוא ניגש תיכף לדבר נכבדות על פתקה אחת, שכתבה היא לו שלשום בשעת השיעור… דרישה פנימית – דיבר דרורי דבריו בעלמא – דרישה פנימית יש לו… ביחס לבן-ציון… – אבל על בן-ציון קשה להשפיע… דעתה היא, שהיא מכירה את בן-ציון? לא ולא! הוא מוצץ מאתנו את כל חיינו… הוא מוצץ את הנשמה… הוא אומר על אחרים מה שהוא בעצמו… ערום כנחש… וקר…
יעל ניסתה להגן על בן-ציון. בן-ציון לא היה מאמין מעולם, שדרורי ידבר עליו כך. אילו יכלה לגלות איזה סוד, כי אז היה מתברר שהדבר אינו כן… בן-ציון מתייחס אליה לפעמים בקרבה יתירה.
מובן, שדרורי ידע זאת מלכתחילה. “ובכן אַת ציפור כזאת – תּפַדַל!” – עבר במוחו. והוא התחיל לספר כל מה שהוא “יודע” על אהבת בן-ציון לליטאית. זו היתה אהבה יוצאת מן הכלל. אבל ליטאית שונאה אותו, אינה יכולה להביט בפניו, מתרחקת ממנו עד כמה שאפשר, למרות מה שהוא “זוחל” אליה. ובפרט חולדה… והיא, יעל, אוהבת אותו, את בן-ציון?
יעל נמשכה אחר הענין, שכחה אפילו לעשות העויות, ומתוך שאיפה עצומה לדעת דבר-מה, לבלי הישאר בחושך, דיברה, כמעט בקולה של נחמה, שהיא עוד אינה יודעת מה זו אהבה, ושהיא לא תלך להתוודות לפני בן-ציון, אבל יש שהוא מוצא חן בעיניה… זוהי ידידות טהורה.
דרורי התחיל לחייך לשמע המלים האחרונות ושאל אותה בקול מגונה, אם כבר קראה את “באין מטרה”. לא עוד? תקרא… יש שם במקום אחד אדמוביץ וראיסה… לבדם… בחושך.
חיוכו של דרורי הפחיד את יעל, רעד עבר בכל גופה, והיא שאלה:
– מה אתה צוחק?
– איך את חושבת? הלא את מפותחה… זוהי ידידות?.. ואת לא מבינה אף שום דבר?
– איזה דבר? מה אני לא מבינה?
עיני דרורי התלקחו. אה, הוא שכח, היא בשלישית… בקורס שלה עוד לא עברו את יחזקאל… שם יש על שתי נשים, אשר זנו תחת בעליהן… והלכו אחר מעגביהן…
– אצלנו עוד לא עברו זה, – הצטערה יעל.
כתשלומין לדבר, כאילו בכדי לרכך את צערה על זה, התחיל דרורי להרצות לפניה ממה שהיא כבר עברה. הוא הזכיר לה את השיעור ב“טבע”, איך שצמחים מתרבים… היא זוכרת? קרקעית הפרח היא בתמונת כד… שפת הקרקעית מוקפת טבעת, שממנה יוצאים האבקנים… בתוך הקרקעית ישנן שחלות רבות… ומכל שחלה יוצא קנה, הגומר בצלקת. על השחלה יש שערות… היא זוכרת? עפ"י ידיעת המדעיות: גרגיר ושחלה… ופועל דבר-מה…
פתאום נחוור, נשתתק, נזדעזע, והביט אל יעל במבט משונה.
הנערה הביטה לארץ.
– די! – קראה – אני לא מבינה כלום. די! אני לא רוצה! אני פוחדת פה לשבת! עוד יבוא איזה ערבי… נשוב הביתה…
– אל תפחדי, טיפשה… אני הלא אתך,,, אני לא ערבי… אני לא עושה לך דבר…
אבל הוא פחד גם כן – ורעד. כולו הביע עיפות.
יעל שבה מבולבלה לגמרי. דרורי – מרוצה מאד מן ההתחלה.
***
כל היום התהוללו המסיכות, ויעל ודרורי, מאחרי הראיון, ביניהם. בן-ציון הרגיש עצמו לא-טוב וישב בבית. גם ליטאית ישבה בבית עד לפנות ערב, ומאז יצאה אל חוף-הים, להתבודד שם. בן-ציון שכב מדוכדך על מיטתו, יחידי בכל הבית, וחשב על דברי סופר אחד, שהאהבה היא רק מין של צער, מין התרוממות על יתר הבריות, מין וידוי על פגעי החיים. זה נכון או לא נכון? פתאום שמע את צעדי יעל, כשהיא נכנסת לאיזה צורך לחדרה הבודד שעל יד הפרוזדור. נדחף על ידי דבר-מה, קם, נעל את נעליו והלך אחריה.
היא שכבה על המיטה ולעסה. היא לא היתה במסיכה. פניה להטו ובעיניה התנוצץ השביב, שראה בן-ציון בעיניה בצהרים, שביב-החפץ להיכנס בשיחה על איזה ענין חשוב. כשראתה את בן-ציון קפצה ממשכבה.
– שכבי, שכבי… – אמר הוא לה – דיו אין לך? לי נחוצה דיו… איזו שתהיה…
– קח… כחולה יש לי… רק לא את הכל – אמרה, קמה ממיטתה וישבה על אדן-החלון.
הוא ניגש אל הדלת, אבל לא יצא.
– אכילתך לא מוצאת חן בעיני – חיפש הוא ענין לענות בו.
– למה?
– למה שאת לא נותנת לי…
היא הוסיפה ללעוס ולעשות העויות על אדן החלון הפתוח.
– מה את עושה? תפלי עוד…
הוא ניגש אליה.
– פחדים!.. – השתובבה היא – נורא, כמה דופק לבי…
הוא אמר להשתמש בהזדמנות ולבדוק את דפיקת לבה, אבל לא העיז, ורק נשען אליה וסחב אותה, דרך התאבקות, מעל החלון… כדי להצילה מסכנת הנפילה… הושיבה – וישב על ידה. וכרגע נשכחו מלפניו כל המלים הטובות, אשר כתב בשיריו ובסיפוריו, כל הרעיונות על האהבה, אשר הגה לפני רגעים אחדים. היא לא דחפה אותו, אף על פי שהרגישה את כל המצב הנורא שבדבר. היא כאילו נקפאה. היא שכחה אפילו לבוז לו על מעשים שפלים כאלה. רק הבושה לא סרה ממנה, רק הרעיון שאין בליטות בחזה לא עזב אותה. אך במקום להוריד ראשה, להסתיר על זה – הפשילה אותו לאחור.
העלם נבהל מפני תנועתה זו בחצי-האופל שבחדר, הקימה והתחיל לדבר אתה, כדרורי, כאילו נדברו ביניהם, על הסוד של יצירת האדם. אך אזניו לא שמעו מה שהוא מוציא מפיו. היא פחדה מפני תוכן-השיחה הזה עתה, אבל מפני חוסר-השיחה פחדה עוד יותר. כולה היתה הקשבה. ואולם הוא, באמצע השיחה, לקח שוב את ידה, שם אותה על לבו ונלחץ אליה ארוכות. ידו רטטה. הוא היה כמו בחלום. לבסוף כבדה נשימתו, לבו כאילו חדל לגמרי מדפוק, והוא התחיל לחבק אותה קשות.
העירה אותם דפיקה בדלת וקולה של ליטאית:
– יעל! אַת בבית? את ישנה? אולי יש לך גפרור?
– יבוא! – קראה יעל אבטומטית, לאחר שבן ציון סר מעליה.
הדלת נפתחה. אה…
טו
מיד אחר פורים החלו הבחינות לגמר השליש השני בשביל כל אלה שהיו טעונים בחינה. לבן-ציון היה “קרדיט” עוד מן המחלקות הקודמות; ואף שחבר-המורים לא היה שבע-רצון גם ממנו במחלקה זו, הרביעית (סתם, בעלמא: “נתקלקל”, “הצירוף של המחלקה הוא גרוע ומקלקל גם אותו” – דיברו מבלי דעת ומבלי שיהיה להם על מה להראות באצבע, מלבד אי-הכנת-השיעורים), בכל זאת פטרו אותו מבחינות נוספות. גם יעל, שכבר עברה אשתקד את הקורס של השלישית, היתה מן המאושרות, הפטורות מכל בחינה מיוחדה, ובכל זאת, מפני הספק, שהתגבר בה ביחס לכל דבר עם התגבר עצבנותה, התחילה לבקש את ההנהלה, שירשו לה שבוע קודם לפני חופש-הפסח, שהוא בסוף אדר, לנסוע למושבה אל דודה, מאחר שלא הלכה “לשָמָה” לא בחנוכה ולא בפורים, ועכשיו אין כל “סיבות” (כלומר, כל עיכובים… ) ובימים האלה יש לשמה “סיבות טובות” (כלומר, הזדמנויות…)… ואחרי הוספה של עוד נימוקים מחזקים, כבר היתה כמעט בטוחה ב“תקותה”, וכבר התחילה להיפרד מחברותיה, וכבר נתנה לחולדה את תמונת-הפוטוגרפיה החדשה שלה ל“מזכרת-נצח” עם כתובת מהצד השני: “בהביטך את התמונה הזאת תזכרי גם את חברתך יעל שהפרידה היתה לה קשה מאד, אך בכל זאת נקווה להתראות עוד פעם כי בלי תקוה לא חי האדם. ועל ידי זה תזכרי גם את טיולינו ונשפינו הנעימים”. אבל ברגע האחרון פסקה ההנהלה את דינה לחומרה: היא, ההנהלה, היתה נותנת לה, ליעל, ללכת, אבל חוששת היא ל“פְּרֶצֶדֶנט”: ישמעו תלמידים אחרים מן המושבות וירצו אף הם ללכת במוקדם, בטרם מועד. ה“פּרצדנט”, איפוא – מילה סתומה זו, שאת פירושה היתה צריכה לשאול מבן-ציון לו דיברה אתו – קילקל את עולמה, והיא שבה בהכרח ליומנה והתאוננה שם עד כמה שיכלה.
ולהתאונן היה לה על מה. היא כל-כך שאפה לחיי החברה, ועכשיו ראתה, מה חיי החברה מביאים לאדם. אוי ואבוי, אם צריך להודות לדרורי, כי נכון כל מה שאמר על אודות בן-ציון, שהוא מוצץ את הנשמה. למה הוא כל-כך אדיש? למה הוא כמו זר? מה רצה ממנה? ומהו רוצה ממנה? ועכשיו אין לה אף אחד. אין מי שיבוא אתה במגע-ובמשא, “אין היא למי ואין מי לה, – רשמה ביומנה – היא כמתה שיצאה מקבר ואין דבר נורא כצרות עצורות בלב”.
כל הימים הקרובים שאחר אותו המאורע העיק עליה זכרון-ה“נבזוּת”, הנבזוּת האמיתית! היא חשה כאילו נצבעה כולה בצבע בלתי-נעים. רק נחמה אחת היתה לה, שבקרבה אין כלום מן הצבע הזה. בקרבה היתה תסיסה מדאיבה, שליחכה את הכתם. את הכל היתה נותנת, ובלבד שכתם כזה לא יבוא בה עוד פעם, אף על פי שהצער על שהדבר הופרע ולא נתברר לה כל צרכו היה גם כן מוחש. היה לה רגש, שהיא נפלה, נפלה ביחוד בעיני בן-ציון, שהוא חושב על אודותיה מי יודע מה, והיא צריכה לאיזה תיקון. הוא לא יתקן, הוא רחוק מתיקון – והיא כעסה עליו. היא היתה נכונה לקרוע כדג: אותו או את עצמה – או את שניהם יחד.
על בן-ציון עשה כל הדבר פחות רושם. כל הענין תיכף נמחה, כאילו לא היה. הוא היה נכון להיפגש אתה הלאה, כאילו לא קרה דבר. אבל היתה בו הרגשה של התנכרות לכל העולם. ואף ליעל הראה אדישות יתירה, כמעט מכוּונת. חבל, הוא רצה לדעת את ה“פסיכולוגיה” – וכלום לא נודע לו. יקח אופל! ומתוך קריאה זו חזר אל רעיונו בדבר ה“קפיצה”. אה, כמה היה נותן, שתעבור כבר השנה – למען יראה מה יהיה לו בסופה. ליטאית אומרת, שהיא חוששת, שהשנה לא תעבור היא לשישית. זה היה יפה, שהיא תישאר בחמישית, והוא יקפוץ לשישית!..
לליטאית. אהה. היו בחינות נוספות. היא בשליש הזה החסירה הרבה, שלא כדרכה, והמורים הם בדעה אחת, שניכרים בה סימני ירידה… תתכונן, תלמד! אבל היא לא התכוננה ולא למדה. אדרבא, מה איכפת לה? תישאר, תישאר בחמישית, מכיון שגם הוא ודאי לא יתעלה כל-כך. אלוהים! רְצֵה את קרבנה!
הוא… היא ראתה, שהוא סובל… ואילו היתה בטוחה, כי בגללה הוא סובל, היתה נכונה, מתוך רגש-חובה לפניו, להקריב לו את הכל. היא לא ידעה, אבל הרגישה, כי היא נכונה לעשות בשבילו הכל, כל מה שאפשר, ואף גם מה שלא אפשר. יאמר מלה אחת – והיא תלך ותהיה למבשלת במטבח של פועלים… אבל לה היו סימנים, סימנים מובהקים, כי לא בגללה הוא סובל, ולכן רק ריחמה עליו, בכל אופן, אבל אופיה השקט חזר למסלולו ונשאר שקט. כלום היא אשמה בדבר?..
היא עכשיו נמצאה בחברת אותו האורח הבא בשנים, שמחלת עצבים קשה שללה ממנו את כשרון-הפעולה והשאירה לו רק את ההתבוננות וחיי הנפש. והיה אותו אדם מפחד, בהישארו עם נחמה ליטאית לבדם, מה אם, למרות כל שקטה, תפול פתאום לרגליו ותתחיל לבכות: “אבי! הורני מה לעשות!..” – מה יענה הוא לה, הוא, בן-הארבעים, בעל-הנסיונות? ואולם כשהשיחה על חיי בית-הספר ותקופת בית הספר היתה עוברת כמו תמיד, בלי כל סצינות, לא היה קל לו, אף על פי כן, בחששו, שהסצינה רק נתעכבה מסיבות צדדיות, מקריות. ומעיקה היתה המחשבה, מעיקה עד לזוָעה, שגם זו, נחמה ליטאית, גם היא סוף-סוף, כָּלָה- כָלה ללטיפה של נער וה“אליך תשוקתה” כאש עצורה בה, שבזה אין בינה ובין האחרות ולא כלום.
ואף על בן-ציון שם אותו אדם חולה את לבו. אילו האמין הוא, אותו אדם חולה, בדברים כי אז לא היה מחכה עד שיפנה הלז אליו, כי אז היה הוא אוחז בו ואומר לו: ילדי היקר!.. הנה – – – כן, הנה מה? מה היה אומר לו? שהאורב מאחוריו? אבל הלא זה יודע הילד בעצמו. הלא זוהי כל התלבטות-הילד – ביודעים ובבלי יודעים – איך להימלט מן האורב? – ואם גם אין הילד רואה את פני האורב כמו שהם, אם גם יש אשר הוא בעצמו, האורב, מתגלה לו לילד במחזה-קסם – אז גם כן מה יש לדבר? הן זוהי-זוהי מהותו של האורב הלז…
כן, בדברים, בהזהרות אין להאמין… אבל מה הם גם הדברים, שאפשר לדברם? מה הן ההזהרות שאפשר להזהירן? מה צריך לומר: שטובה האהבה הבריאה, האידיאלית, הנותנת תוכן, המעלה, המחזקת, הנותנת קיום למין-האדם, ורע-רע הפלירט המרוקן, המחליש, הממזמז, המכלה את הבשר, הגוזל את הנפש? אבל האם בידי הילדים טובם? האם אין הם בעצמם בושים מפני ה“מזמוז”? האם יש בידי מי שהוא לתת להם את האהבה הטובה? האם לא בדרך אליה שוכן הנחש – הפלירט? האם יכולה להביא להם תועלת הקריאה: “היזהרו, ילדים, שמרו בריאותכם”? האם אין האסון עמוק מזה? האם רק ידיעת כללי ההיגיֶנה חסרה לכם, ילדי היקרים?
הנה ניסן. עוד מעט תחל השמש היוקדת ממעל, שמש-המזרח היוקדת ופניכם, ילדי, אתם הילדים אשר הובאתם הנה משם, יהיו יבשים וחיוורים. בתי-ספרכם גם בזה ה“שליש” – השליש הכי-קשה – יהיו מלאים: שאון והמולה, קולות מהירים ורעשנים, תנועות פזיזות, ריקות, עינים ממוצמצות, כואבות, ואתם בתווך, ולחייכם חיוורות, ילדי היקרים, ילדי החיוורים.
אותו אדם בכה לעיני נחמה. והיא ישבה והביטה בו בתמהון. לא היתה הבנה.
טז
בערב יום קבלת התעודות הודיע פרחון, היודע הכל, לדרורי ולבן-ציון את ציוניהם. לדרורי הפחיתו ב“הנהגה”, ומפני שבעד “הקשבה” אי-אפשר היה לתת לו יותר מ“טוב”, לכן השאירו בתעודתו “טוב מאד”… ב“שקידה”! ברצינות! בלי צחוק! הרי אי-אפשר היה לקפח אותו בכל! לבן-ציון השאירו “טוב מאד” גם ב“הקשבה” וגם ב“הנהגה”, ובכדי להפחית לו בדבר-מה, עמדו והפחיתו לו ב“שקידה”.
בן-ציון, שמעֵת שנסעה יעל (היא נסעה, סוף-סוף, יום קודם!) התחיל הנוחם להציק לו “על הכל” וה“פסוק” מ“ספר-האגדה”: “אין אדם עובר עבירות אלא אם כן נכנסה בו רוח-שטות”, התחיל להיזכר לו בכל רגע, התרגז מאד על אי-הצדק שבציונים הללו. הוא היה נכון לקבל ברצון תעודה רעה עד מאד – כפרה, לכל הפחות, על חלק מעוונותיו. והנה משאירים לו “טוב מאד” ב“הקשבה”, רק יען שהוא אינו מפריע במחלקה, אף על פי שגם איננו שומע אף מלה מדברי המורים: איננו מסוגל לשמוע!.. לא לחינם כתב שמעוני בגיר על דלת חדר-ההנהלה: המורים חמורים!.. אבל מה אתם אומרים על זה, שבעד “הנהגה” נותנים לו “טוב מאד”, בעת שזו היא דוקא למטה מכל בקורת!..
כן, הוא “יורד”, יורד גמור. לו היה עוד בן-אדם במקצת, כי אז היה צריך להשליך את התעודה לרגלי המחנך, לקרוע אותה לגזרי גזרים: הלאה השקר!.. (בן-ציון מצייר בנפשו את כל הסצינה: איך שהוא קורע את התעודה, איך שהוא מוּצא בעד זה מבית-הספר עולמית וכו' וכו'). אבל הוא לא יעשה כך. אהבת עצמו עוד תשבע עונג על שנותנים לו תעודה כזאת. אה, הוא מכיר את עצמו!.. שטחיות, שטחיות…
– מה אתה רוטן שם, שקדן מצוין? – שאלהו פרחון.
– כלום, כלום, כלום… – קרא בן-ציון כמו בתוך חוטמו, והתאפק בקושי מגחך מתוך הנאה על שהוא מבקר קשה כל-כך ושולל הכל, הכל…
***
חולדה קיבלה מכתב מיעל מן המושבה. מכתב נחמד! יעל קוראה אותה לבוא אליה, כי “נוראה הבדידות”. המכתב נכתב “תחת עץ אחד”, ובו כתוב, כי הכל יקבר שם (בלבה של יעל) ואף אחד לא ידע. כל זה יפה… יפה כתוב שם גם על הלבנה החיוורת ההולכת בין העבים הרעננים (אה, יעלישקה, מסכנה!). רק מה שהיא אומרת שם על האפילה העמוקה המלאה “רזים טמירים” נדמה לה למותר. מבטא זה כאילו פוגע משום מה בכבודה של חולדה: זה בטח לקחה מחיבור של בן-ציון. והיא מתרגזת. ומתוך רוגז היא עושה נקמות בבן-ציון: היא מודיעה לו על דבר המכתב, אבל לא על דבר
תכנו. ילך הבחור מבולבל לבית-הספר לקבל את תעודתו, ואחר הצהרים יבוא לקרוא את המכתב על הגבעה האחרונה שלפני הים.
עם התעודה בעד השליש השני בכיס, מלא רגש מן הראיון הנועד, יצא בן-ציון אל הגבעה.
פרחון התל בו. בתעודה אין אף “טוב מאד” אחד. על קפיצה לשישית אין גם מה לחשוב: אם יתקן את הדבר, אז יעלה בדוחק לחמישית עם כל המחלקה. הביתה, אם יסע בימי החופש הגדול, לא יהיה נעים כל-כך לבוא עם תעודה כזאת. פרחון יודע גם לשקר! אבל האם גם חולדה שיקרה לו? היא אינה באה…
רוח חזק התחולל והים סער. “כמו בסיפור” – הגה בן-ציון והסתכל בתוגת נפש בחולות הרבים שנסערו מעל ההרים, התגוללו למטה, יצרו בן רגע תלמים ותלים, ומיד נסערו גם מן התלים הללו ונפלו למטה; התלמים יצרו תלים, התגוללו מעליהם ונפלו למטה.
“האויר מפריע לה” – התנחם בן-ציון, והיה עם זה כנאחז בסבך. “הרביעית… החמישית… השישית…” – נטרפו מלים במוחו, שמות-שעות-היום, ולו נדמה שוב, שכל הטוב כבר היה… היה בראשונה… בשניה… בשלישית… ועכשיו הכל עבר… וטוב לא יהיה כבר… אז היה הכל קדוש וטהור, ועכשיו הכל שפל ומגואל…
סבך! הוא רצה “לקפוץ” – לא זו הדרך… הוא רצה להיות לפועל – ולא ידע איך נהיים… רצה לשאול כל הדבר הקשה את נחמה – ונתרחק ממנה כמטחוי קשת… לא רצה לעשות עסקים עם יעל – ועשה… הוא מחכה לחולדה – והיא איננה…
עוד בראשית החורף הזה התחיל ללכת כל-כך טוב! השביל היה, לכאורה, קו ישר… והנה באיזה מקום נתעקל והוא לא ידע. שום דבר לא אירע, הוא הלך בדרכו, ועם זה הרגיש, שסר הוא, סר מעל הדרך, הוא “תועה בדרכי החיים”. מה הסירו? מה התעהו?
והרי יש דוקא כוחות, הוא בטוח בזה לפעמים, ויש גם שאיפות טובות – וכל זה אובד, מתמזמז; כל זה אינו נאסף – “כמים המוגרים במורד”. במי האשם? במורים? בתלמידים עצמם? באויר? מארה. מפרכסים ומפרכסים כזבובים בכוס חלקה, מטפסים לעלות – ונופלים אחור. מי יעלה? מי יתן יד? מי יחלץ מן התוהו ובוהו?
הקריב הערב. היה כבר ברור, שהיא לא תבוא. אבל הוא לא הלך הביתה. הוא נשאר במקומו. נפשו בכתה בקרבו. הוא הרגיש, שהוא איזה דבר יקר-יקר, מאד-מאד, ההולך לאיבוד; שיש לו דמיונות יקרים, שלעולם לא יהיו למציאות; שהוא כל-כך סובל – ואין תכלית לסבלונו זה. הוא חמל על עצמו חמלה גדולה כים סוער זה – על עצמו, על שנותיו הבאות…
הן כל חייו עוד לפניו: עוד לא מלאו לו שש-עשרה.
הוא השתטח. עתידו – אפל. יותר נכון – אין לפניו כל עתיד! והיה לו הרגש, שהוא מוטל על המפתן, על מפתן-החיים, בפרוזדור של עולם – ואין מכניס אותו, אין מרחם עליו. הוא הולך ואובד, הוא כבר אבוד.
הסער התחזק. הלבנה נראתה פתאום שטה בין מפלשי עבים. פעם הסתתרה ופעם נגלתה שוב. ובהיגלותה, ניצנץ בזכרון ליל-ירח אחד. הוא היה אז בראשונה או בשניה… עשו טיול לשומרון, ובאחת המושבות שם לנו התלמידים עם מוריהם על הגורן – והוא ביניהם. לפני עלות השחר באה אצלו איזו יקיצה פתאומית נוחה מתוך חלום-קסם-ירח. שרר שקט. ובאה אז שעת הסתכלות ארוכה במרחבי היקום, אשר אור-ליל-הפלאים נגה עליהם. חוטי כסף לבנים זלפו טוהר: טוב, בן-ציון, טוב מאד!.. ועכשיו – כמה עכורים פני הלבנה… כמה אובדים… אובדים ומלחשים: בּכה, בן-ציון! בּכה, אובד!
אבל בן-ציון לא בכה הפעם. קהות נפשית תפסתו, שלילת כל מחשבה. מסביב לא נראה איש. הוא היה עזוב, עזוב מכל. רק הרוח תקפה אותו, פרעה את שערותיו, והוא טולטל, סוף-סוף, התפלש בחול והתגלגל לרצונו במדרון-הגבעה.
[תרפ“ב, “התקופה”, ספר ט”ז]
לֹא כְלוּם
מאתיוסף חיים ברנר
כשאבדה לו, לקיטין, משרתו הדלה והמשעממה, ששעות עבודתה היו שתים-עשרה למעת-לעת ושכרה קרוב לעשרה שילינגים לשבוע, לא התחיל לבקש לו אחרת נאה הימנה או בדומה לה, כי אמר בלבו: אדרבא…
פירושה של “אדרבא” זו היה לאמור: כל זמן שהיתה איזו אחיזה, עוד נדחה אותו הדבר מאליו, מיום ליום ומפרק לפרק; עכשיו, כשנפסק ההמשך הארוך וה“בֶּזסמיסליני” (קיטין ידע רק רוסית) על-ידי כוח מן הצד, הרי טוב מאוד, הרי הגיעה השעה, הרי אדרבא ואדרבא…
ה“דבר”, בעצם, הוחלט אצלו כבר, עוד אשתקד, כמדומה, מיד אחר המעשה בדומה-לזה של רעו הגבוה, היחיד… וכבר אז התחיל הוא קיטין – הנמוך, הצהבהב ואוהב-החברה – לדבר על אודות ומכר אלמוני, “שהם עוד יחיו מאה שנה”… כלומר: הני אינשי הנם מסוג של ילדי החיים, בעוד שיש אנשים הבטוחים במותם, וגומר… אלא שאז לא עברו חדשים מועטים, והוא נדחף על-ידי איזה כוח דוחה – ושוב “בּזסמיסליני” – אל אחת מבירות אירופה, כשהוא צופה ומקווה בשביל עצמו בעמקי לבבו לאיזה מאורע חדש, חשוב, נסיי…ומדבר בפיו על אותם האנשים, “שיחיו עוד מאה שנה”, בעוד שחשבון-נפשו הוא ברור…
ומכיוון שחשבון-נפש זה היה ברור, הלך רפיון-גופו ורפיון-תכונתו הלוך והתחזק. בשרו העלה צרעת מרישול בחילוף-לבנים, גם הדגים-המלוחים שהיה החנוני נותן לו לארוחתו בבוקר ובערב היו לא מן המבריאים ביותר… ובעלת מעונו התחילה מספרת לשכנותיה פלאי פלאים על דיירה המשונה, כשהיא מוכיחה להם בעליל, שלית דין בר-נש לגמרי וכי לכניסת אותה הבתולה הבלה אליו, אף על פי שהיא עצמה, בעלת-הבית, אסרה עליו זאת, אין מה לחשוש.
ברם, אף על פי כן, כל הזמן שהתנהג הכל כשורה, היו הימים חולפים, הימים והלילות, וכל דבר לא אירע. כל דבר. בעלת-הבית לא מצאה מעולם את הדלת סגורה מבפנים כל היום ולבה לא נקף ולעזרה לא קראה, והוא לא נמצא מעולם מוטל על המיטה, כשאותה הצלוחית ניצבת על השולחן ריקה…
יתר על כן. באותם הפרקים הרחוקים, כשהיתה “מיסיס” זו מתיישבת בדעתה לבוא לכבד את החדר (אפשר שהיה לבה מגיד לה באותה שעה, שהשכן, המשונה, אף על פי שאינו דובר דבר, הנה בצער נפשו הדומם מתרעם וקובל הוא על החלאה המרובה…), היתה מוצאת דוקא ספרים פתוחים ומעורבבים על השולחן. היא לא זכתה בנערותה ללמוד בבית-ספר ולא ידעה לבוז לאלה הכרכים העבים, ולפיכך הסתפקה בהצטערות גרידא על שאין זה עתונים גדולים, כי אז הלא היתה נהנה ומשתמשת בהם לצרכי ביתה.
איך שיהיה, וקיטין פתח ספרים, שימש בכהונתו, היה אפילו חבר ל“אגודת תמיכה בשביל אֶמיגרנטים פוליטיים”, ויש שהיה גם הוא בעצמו נכנס לאַמאַליה איוואַנוֹבנה, עלמה זקנה וצעיף על פניה, והיה משוחח אתה על השיעור הציבורי בשבת שלהם האחרונה ועל העיתון החדש הראדיקאלי ועל התיקונים החדשים…
ואותו הדבר נדחה…
ואולם כשבא השינוי ובמהלך-הימים השומם, זה הפלג הדק ומחוסר הגוונים, נפל המקרה – אבדן-המשרה – החל הרוח להכות גלים וההחלטה הכמוסה נתעוררה.
––––––––
לילה. על השולחן הדומה לתיבה קטנה מרובעת היו מונחים הקובצים החדשים של “זנאַניה”. קיטין ישב בחדרו, ריפרף בהרהוריו, ובידיו הטריד את הפשפשים הזוחלים מעל הכתלים. מיתתו של פשפש אחד, שהועלה על מוקד-הגאַז על ידו (“כוח אכזרי אני, קיטין, במחשבתו של הנשרף!”), הפסיקה את הבלבול שבתוכו בענין אחד. עיניו המצומצמות והחיוורות וכל פניו הלבנונים והכלים נעשו כעין המחשבה המסומנה על המוות. והכל כבר היה ישן-נושן. מתחילה ההרהור הבּאנאלי, התדירי, הקיטיני: “לא עשיתי כל רעות בחיי, לא עברתי כל עבירות, ועתה אמות בטהרתי, בנקיון-נפשי, עתה לא נשאר לי אלא למות כמו שהנני”… אחר-כך – אותה הלחישה, שקול ודברים אין לה: “יעברו עוד ימים אחדים… עוד תספיק, עוד תראה… הלא הענין עומד ומחכה… ספקות אין… מתחילה או אחר-כך – האין הכל אחת?” ולבסוף – ציורי הדמיונות הנהוגים: סם… הלוע הפתוח, הנצחי… הכל מתכסה… וכאן – צעקה… אי-אי…
הוא סוגר את מחצית החלון הפתוחה ונשקע בכסאו. כל התלאות, ההשפלות והבזיונות אשר עברו עליו בימי חייו, וביחוד מאז בואו אל העיר המוזרה והפראית הזאת, עלו בזכרונו. בכדי להינצל אף מאחת מהן שוה למות. פי, לא יאה לאדם להיות עבד המציאות המכוערה. היום בצהרים אמר לו שיפילוביץ: "מה לעשות, והדבר נוהג ככה בכאן; בנוהג שבעולם, אדם הרוצה לעשות את חייו, צריך הוא… " פי, איזה ביטוי נתעב: “לעשות את חייו”… פי, הוא איננו צריך… הוא נפרד והולך לו…
…מה? דפיקה בדלת? לא… ולו גם דפיקה… כן, היתה דפיקה, אבל הוא התחפש לישן… הלא כן, הלא הוא צריך להתחפש לישן, הלא הוא צריך לבצע את זממו… עתה?
“דעת”… “האדם”… “גוֹרקי”… – הכל רחוק כל-כך…
ובחוץ סתיו. היום בעמדו על המעלות המובילות אל בית-המקרא אשר בקומה השלישית היה שם בוץ רב. ושם ראהו אותו האיש. לשון חדה ושנונה לאותו האיש. מדבר הוא במבטאים נבחרים, מוגזמים נתעבים. גורקי היה מתפעל מהם בוודאי. מתאר עניותו בצבעים בהירים, מלאים, צעקניים. היה באותו “בוֹרד” ובאותו “בוֹרד” – ובכל מקום השיבו את פניו. חִי-חִי, רוצה לחיות, רוצה… בכלל, כל הגיבורים הללו, היחפים הללו, רוצים לחיות. ואמנם, חיים הם מאה שנים, מאה שנים…
מיטת ברזל. וזו שייכת לו. סדין מנוקב ומטונף. מי דפק בדלת? בעלת-הבית? להחליף? לתקן? איש לא דפק. שמא אותו האיש, שמקום-לינה אין לו, והוא, קיטין, לוה היום בשבילו שלוש פֶּנות משיפילוביץ? חִי, עתה יכול היה ללווֹת, ישאר חייב, חי-חי, ישאר חייב לשיפילוביץ. ושיפילוביץ יאמר אחר-כך, כי הוא, קיטין, היה חייב לו ליטרא שלמה. על שיפילוביץ אפשר להאמין. אבל מה אכפת לו, לקיטין? אחר-כך יאמרו מה שיאמרו. הן ירושות אינו משאיר אחריו. הגם שום מכתב לא יכתוב? לא. אילו היה עושה כמו שחשב לפני ירחים אחדים, אלמלא היה שב מבחירתו בטביעה, אז ודאי שהיה צריך לכתוב, שהרי לולא זאת לא היה איש יודע ממנו, ממעשהו… אבל עתה – הלוא הכל יראו, הכל יראוהו עין בעין…
הוא מתכסה בסדין ורועד רעידה זעירה ותכופה. הוא מכבה את הגאַז במהירות ומתעטף כולו באצטלתו הישנה המתגוללת ממעל. לא, צריך להסיר מתחילה את הנעלים, אי, המצאה נפלאה! את זה הלא יוכל להוריש אחריו… מעשהו יביא תועלת… הוא חפשי עתה מהכל… לו אין צורך בזה… ואותו האיש, הסובב עתה ברחובות, באד-הסתיו, הלוא התאונן לפניו… הראה לו היום את נעליו הקשורות בחוטים… יחף הוא…
קנה-הגאַז שב אל אשו וקיטין התהלך בחדר, ועל המיטה היו מונחות הנעלים צמודות אשה אל רעותה. זוג. הוא – ככה יעשה: מחר בבוקר יתאונן על רגליו שהעלו בועות ויבקש מבעלת-ביתו את ערדליה הישנים להתהלך בהם בשביל הרוחה. עוד מרוסיה הביאה את הערדלים והם מתגוללים תחת מיטתו. ולאחר שימסור לאותו האיש את הנעלים – ילך ישר אל… אמת, זהו אופן יותר טוב… חִי, היא תדאג לערדליה האבודים. תדאג לה! השאלה היא רק: מכיון שהוא חוזר לאותו האופן – כיצד לעשות בנוגע להודעה… או אולי יכין איגרת וישליכה לתוך ארגז-הפוסטה… אבל מה יהיה, אם הדבר לא יעלה בידו – והמכתב יתקבל?..
––––––––
יום שלישי לאד היה – אותו האד הלונדוני המיוחד, למה שהם, אדוני הארץ, קורין “פוגה”. הנהר אף הוא היה מכוסה כולו בעשן מעלה קטב. לא הרחק ממנו, מן הנהר, מעבר לגשר הגדול, ברחוב המלכה, התנוססה גלריה של תמונות מרהיבות עין, ואל הבנין הזה נכנס קיטין לפנות ערב בנעלים קשורות בחוטים…
בעלת-הבית מיאנה לתת לו בבוקר את ערדליה. חִי-חִי, לבה הגיע לה. הוא, קיטין, הוכרח לשוב מהחלטתו מבעוד לילה לשאת את נעליו אל אותו האיש במעטפה ולמסרן לו בחשאי: הוא מוכרח ללכת לעת-עתה בנעליו שלו גופא, אלא בכדי שלא יעמוד פלוני על סוד הדבר – לשקר לו ולומר, כי בביתו יש לו עוד “נעלים אחרות, הרבה”, וכי, על כן, “הוא רוצה… אֶה… לעשות עמו חליפין, חליפין”. אמת, אותו האיש לא הרבה לסרב, לא הקשה כל קושיות, מיהר להאמין לכל היוצא מפי מיטיבו, ובחפזון גדול התיר את הקישורים, והשליך את הסמרטוטים מעל רגליו, ובקידה נמהרה עזר גם לו, לקיטין, לחלוץ את נעליו השלמות ולעשות את החליפין… והוא, קיטין, אמנם, התבייש מפני בעל-דברו, גימגם, והשתדל, בכל זאת, כי יבין וידע אותו יחף, שהוא נותן לו את זוג-הנעלים היחידי אשר לו, כי בביתו אין לו זוג אחר…
“אילו היתה אמאליה איוואנובנה יודעת מכל הענין הזה” – הירהר קיטין בהיכנסו אל המוזיאום והנערות הקטנות, שפיזזו בו, יחד עם המספר המועט של מגודלים שמסביב, התבוננו אל נעליו – “מידה נוצרית”, היתה אומרת… כן, מידה נוצרית…
במוזיאום הלז היה קיטין כבר פעם אחת בימים הראשונים לבואו אל העיר הרבתי הזאת ומאפס עבודה סבב ברחובות. אותן הנעלים היו אז עדיין כמעט חדשות לגמרי ובהן עמד לפני התמונה הגדולה “משה”, אשר שם, כמדומה, בירכתי הבית. משה נושא את הלוחות השנים אשר פסל. דאגה גדולה ותקוה גדולה בכולו: הכרה של מה שקרה עם הלוחות הראשונים, חיבה של אב המון גויים, הכנה להימסר אליהם ולעבוד בשבילם ושאלה של “איכה אשא לבדי”. ולרגליו – דור המדבר הגדול, השרירים החזקים, הפנים הלוהטים והכוחות האיתנים… לפני התמונה עומד ארון-זכוכית ובו כלי אוכל ישנים ושונים לראוה. והארון הזה לא נתן לו אז להביט על התמונה כראוי. מריחוק-מקום… עמד בצדו של ארון זה וחשב על הרושם שהוא, הגר, הירוק, עושה על שאר המבקרים, האזרחים, כשהוא ניצב ככה ומסתכל בשימת לב עמוקה אל מעשי ידי האמן… ובצאתו אז אל הרחוב וראה את הפנים החולנים-הטרודים של העוברים-והשבים ואת המרכבות-השדות עושות את דרכן, חשב על ההמון העירוני המושחת והקהה ושפלותו ושויון-נפשו ועל חיי בני ההמון הללו הארוכים, הארוכים: מאה שנים… מאה שנים…
ובעוד שבוע השיג את המשרה המקוללה, ששבתות וימים-טובים לא היו לה, ומאז שוב לא היה בבית-אוסף-התמונות הזה.
ועתה?… הנה מרמזים עליו באצבע… אבל הוא הלא לא ישהה פה… רק עד שיחשך… לאור היום הלא אי-אפשר להתנפל… מיד יוציאו ועוד ימסרו לדין…
ובדבר המכתב עשה בחכמה. הוא כתב על המעטפה את שמו. וממה נפשך: אם הוא עוד יקבלו בעצמו היום בערב – הרי טוב… ואם הוא לא יהיה כבר – יהא מונח עד שייפתח ויוודע הכל…
שם ממרחק – “משה”, ופה בכניסה – המאַדוֹנה ובנה… “מידה נוצרית”, תאמר אמאליה איוואנובנה…
כן, היא תבוא, היא תבוא בעוד ימים אחדים
לשאול עליו – ואז… אז כבר לא תתנהג אתה בעלת-הבית כמו שעשתה לה לפני שבוע…
בעלת-הבית… במוזיאום עוד טרם העלו את אורות-האלקטרון, וקיטין ישב על ספסל באחת הפינות וחשב על מעונו שבשכונה נומר 89 ועל בעלת-ביתו, שהקורסט שעליה הוא כמגדל, אשר שם מעבר לנהר, ועל בעל-ביתו החייט עם עיניו המוזרות, המשתוממות, ועם הנגינה התמהה שבז’ארגונו האנגלי. גם אדם זה – ידע קיטין – מה? רליגיה אין לו, דעת אין לו; אותה, את בעלת הקורסט, אינו אוהב וריבות ומדנים בינותם תמיד, ביחוד בתקופות של חוסר-עבודה. והוא מבקש לו עסקים; אוסר את העז שלו – למי עוד בלעדיו יש עז בעיר הזאת? – בעגלה קטנה ומרכיב עליה את סֶמ’קה הקטן, מסקל את החצר ונוטע כרוב ב“גינה”, שהיא אמה על אמה, צובע את “סוכת הקיץ”, או ה“מקשה”, כמו שהוא קורא לה – דוקא – וחוזר וצובע…
ומיסטר דז’יקוֹב? השכן שב“פרוֹנט-רוּם”? זה שפניו פני אילונית, החי עם זוגתו כמו שצריך להיות ושאין לו צורך בכל עסקים? ואלה המטיילים כאן? מה רבים הם ומה “בּזסמיסליני” וכמה שנים עוד יחיו!… והאפנים הללו נורמאליים הם, כדין הם, כדין והלכה… ורק אם תאמר אמאליה איוואנובנה להיכנס אליו, אל קיטין, אל חדרו, ולדבר אתו על הנעשה ברוסיה – לא! זה כבר אסור, זה כבר לא יתכן, זה כבר ככה לא יורשה, זו כבר פריצות…
חיוֹת! מחיצה בינו לבינם. מחיצה מכאיבה. והנהר… הנהר לא יסיר את המחיצה, אבל הנהר יסיר את הכאב, את הכאב…
על הגשר היתה לחות. הלחות הזכירה לקיטין – מטר. האד מתבדר ומטר מתחיל סוחף. המטר הסוחף והולך ומשפשף את הצבע מעל ה“מקשה” של בעל-בית מעונו, וזה, בבקשו מילוי לחייו, הולך וצובעה ממחרת שנית…
ובימים הנוראים, שהיו, כמדומה, זה לא כבר, לא הלך הוא, בעל-הבית, אל בית-הכנסת, והיא, בעלת-הבית, הלכה. היא יראת שמים, והוא כיזב לה, כי גם הוא הולך, ובאמת לא הלך, וידבר בזה אתו, את קיטין, ויחשוב זאת לעצמו ליתרון גדול. חפשי הוא ואינו כפות להבלים. ואת סֶם שלו הושיב בעגלה האסורה לעז. וכשעופפה איזו דבורה ועקצה להקטן באצבעו, וזה צווח, נתרבה העונג של האב והבן עוד יותר. הענין גדל. הביאו מזור ותחבושת… ומים קרים… בררר… יצא גם מיסטר דז’יקוֹב אחר ארוחת-הצהרים, במקטורן פראַנטי עם טור כפתורים ארוך-ארוך, וכשנודע לו דבר העקיצה לא נהנה ואמר רק:
– בוודאי… ארס… לדבורה יש ארס… עוד מים קרים… מים קרים… ברר…
…על זה ענה בעל-הבית:
– מים קרים? לכל יש שיעור וגבול…
גבול? גבול למים קרים? גבול – ומדוע אינו עובר? ואם אינו עובר – מדוע אינו בורח? הוא יברח…
––––––––
בחצות הלילה שב קיטין למעונו. גשם טיפטף והנעלים ההדוקות בחוטים אל רגליו היו רטובות.
[תרס"ז, בחוברת “לא כלום”]
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.