א 🔗
יום קיץ שטוּפזיו ומתון. הרוח הנושבת בתדירות מן הים מפיגה חומו. גם הרכיבה על סוסים ביום זה נעימה היא. אינה מייגעת, נותנת שהות להרהורים, ולעין התרפקות על מראות אדם ונוף המיתגלים בחידושם. השמיים מכחילים ביותר במקומות שההרים בשרטוטיהם המסולעים תוחמים אותם בסמוך, ואין בהם מן החיוורון שבשולי האופק הדהוי. הדרך מתפתלת בין סלעים כבדים ועצי זית, צרה במעברים ומתרחבת בגיאיות, בין כרמי הגפן העמוסים אשכולות-אשכולות ענבים.
אלכסנדר בראש פמלייתו עולה ירושלימה, בירת יהודה הקטנה, המסוגרת בין ההרים. עדיין אין הוא יודע בבירור מה ערכם ודעתם של בניה בפולמוס זה שבינו לבין דריוש מלן פרס. שכן, לא כשומרונים אשר הזדרזו להציע עזרתם, ואף שלחו כמה גדודי צבא למחנה המקדונים, מסתפקים הללו במשלוח חיל-עבודה להקמת הסוללה במצור על העיר הצידונית ומסייעים גם בצורכי אספקה. משמע, אין הם משתתפים במלחמה בפועל. מביעים הם את רצונם לסייע בידו, ומניחים לעצמם את הזכות ליהנות מן הספק ולטעון, לכשיצטרכו, כי לא הפרו את בריתם עם מלך פרס.
אתמול רוכבים היו במישור, בין שדות הקמה המזהיבה בטרם קציר. ואילו עתה מפלסים הם את דרכם במשעולי הרים מפותלים שרבה בהם הדממה. רק נקישת פרסה באבן-נגף תפר אותה לעתים. חולפים הם על פני מדרגות אבנים העשויות כגדרות לשמור על הקרקע מפני הסחף של גשמים ורוחות. בתוך אדמת הטרשים יוצרות הן איי אדמה קטנים ומטופחים, חלקות עפר שצבורות הן מתוך שקידה ועמל, גינות חמד לגידול ירקות. לכל מלוא העין נמשכים כרמי הגפן וחורשות מכסיפות-מוריקות של עצי הזית. יש אשר הרוכבים, בהסיחם דעתם מן המקום, דומה להם כי מצויים הם על אדמת יוון, אי-שם באטיקה, בין גבעות והרים שמראה שלהם אינו שונה בהרבה מארץ זיתים וכרמים זו.
קטנה היא הפמלייא. אלכסנדר וכמה משרי-צבאו ומשמשיו המטפלים בשיירה. בתוכה גם כמה מן האזרחים. קליסתנס, ליזיפוס ורופאו פיליפ. לרוב רוכבים הללו מאחורי השיירה, שקועים בשיחה ביניהם. אלכסנדר הרוכב בראש על סוסו הלבן ניכר בשיכמית ארגמן קצרה המתנפנפת על כתפיו וגבו, ואילו חזהו עוטה מלפנים שריון זהב קל, עטור דמויות לוחמים בחרב וכמגן. שריון זה, שריקועיו דקים נעשה בידי חרש-אמן לנוי בלבד. שעה שהוא מופיע בפומבי, לראווה ולא לצורך הקרב. ניבדל אלכסנדר משאר בני חבורתו גם בקובעו זהב המתיז רשפים-רשפים לאור החמה, וכן באותה רוח של שררה שמפיק הוא. זו יראת-הרוממות שמשליט המלך סביבו גם בשתיקתו.
פרשיו של סלווקוס רוכבים בקבוצות, בראש ומאחרי הפמלייא מלכותית, לשמור על בטחונה ולמנוע איזו תקלה שהיא. שכן לעולם אין לדעת בארץ נכר מה מתרחש בה, ומה מתרקם בשקט זה, לשלום או למלחמה. צור בצפון טרם נכבשה, ועזה בדרום אף היא עומדת כסלע איתן ומבוצר בלב הדרך המובילה מצרימה. לא מן הנמנע שגייסות פרס המצויים בעזה משוטטים גם בסביבה, או אורבים לפמלייא חשובה זו. אין צבא רגלי מלווה את אלכסנדר, לפי שביקור זה אינו לשם כיבוש העיר. ירושלים קיבלה מרותו מבלי לערער, כדבר המסתבר מאליו. עתה עולה הוא ירושלימה מתוך סקרנות גרידא, זו המציינת את אלכסנדר הער לכל דבר, שאינו מניח ארץ ומיקדש שלא יבקר בו לשאול באורים שלהם, לדעת צפוּיוֹתיו.
היהודים לא הזמינוהו ירושלימה וטעמם ונימוקם עימם. לראשונה שלחו משלחת למחנהו להביע את רחשי הכבוד ובירכתם למנצח. אין הם נכנעים לפי שאין הם מקיימים צבא משלהם בגזירת הפרסים, שמנעו מהם גם את המלוכה וצימצמו חירותם; בראש המדינה עומד הכהן הגדול וארצם פתוחה לפניו; את אשר יטיל עליהם ברוב חסדו יקבלו. ואילו מפי הכותים שמע כי אין היהודים מזמינים אותו לעיר בירתם ירושלים מפני שעל הנכרים אסורה הכניסה לבית מקדשם. נרמז, איפוא, כי אין הוא אורח רצוי… הדבר חרה לאלכסנדר, אך מפאת טרדותיו, וגם משום שאינו מחשיב ארץ זו כגורם שבכוחו להפריעו, או להצר צעדיו, הסיח דעתו מכך. הואיל והמצור על צור עדיין נמשך, וכל עוד לא תושלם עבודת הסוללה נמצאים העניינים במצב של קפאון, הריהו פנוי עתה גם לסיור זה שיעסיקו כדי רכיבה לירושלים וחזרה לצור. רץ נישלח לפניו להודיע לכוהן הגדול על בואו. עוד היום יעמוד בשערי עירם.
* * * *
תוך-כדי רכיבה מנצל אלכסנדר את הזמן לצרכיו וענייניו הטורדים אותו גם במסעו. מפעם לפעם ירמוז לאחד מאנשיו, והלה בדפקו בסוסו מזדרז לתאם רכיבתו לצדו של אלכסנדר, הפותח מיד בשיחה שדיון בה וקביעת דברים לשעתם, ומעבר להם. עם סיימו, פורש האיש שהיה צריך לו, ואחר תופש את מקומו, אם הוא נירמז לכך. עתה רוכב הוא לבדו בלתי מוטרד. סוסו מעפיל ועולה במשעול שבין ההרים. למטה, לרגליו, משתרע גיא עמוק ומבותר שבשפועיו זרועים כפרים דלים. מגובבים הם על גבי המדרון כצומחים ושלובים זה בתוך זה עד שבקושי ניתן להבחין בהם שביל או דרך. ערימה של קוביות אבן, ורק פה ושם יציץ אילן המגוון בירק שבו את אפרורית האבנים, הבתים והגדרות. בערוץ מלבינות אבני נחל מפולמות ועגלגלות. מי גשמים עדיין ניקווים פה ושם בגבים שבין הסלעים. בין הגפנים וליד גינות הירקות כפופים על עבודתם בניכוש ובעידור אכרים בלבושם האפור, ובתוכם גם נשים שסודרים צבעוניים עוטפים ראשיהן. הם מזדקפים לשהות קלה מעמלם לסקור בתמהון את הפמלייא המלכותית ושיפעת פרשים שלה, העוברת במעלה המשעול, בין ההרים. חבורה הנראית להם ביום של חולין כמיקסם-פלאים שלא מעלמא הדין. עומדים הם כקפואים מבלי לדעת מי הם הרוכבים, אם פחה פרסי הוא, או שר-צבא מן המקדונים. אך ככל שהפמלייא מתקרבת ועולה במעלה הדרך, וככל שמתרבים הכפרים, כבר נפוצה הידיעה על טיבם של הרוכבים. ליד מעבר הרים אחד נתקל אלכסנדר בחבורת אכרים שכמה מזקניה, עטופי גלימות גסות של בד פשוט, עומדים לצד הדרך וניכר שמחכים הם לשיירה. מאחריהם ניצבים בני הכפר, נשים וגברים, וגם זאטוטים המתרוצצים בזריזות שקטה מפני יראת השררה. האכרים מחזיקים בידיהם סלי נצרים מכוסים עלי גפן וטרפי ערבת הנחל, מפני החמה ואבק הדרכים. ואילו על כמה מראשי הנשים מתנוססים כדי המים שטרחו להביא לכאן מן הבאר שבתחתית הגיא. כדי-חרס שחורים שרטובים הם עדיין ובוהקים.
אלכסנדר מושך ברסן סוסו. הוא מתעכב מרצונו הטוב, בעוד הזקנים משתחווים לו בצורה שיש בה מן הקידה הקלה, לפי שאין הם רגילים בכך. את זרועותיהם פורשים הם במועל-כפיים שיש בו מן הברכה ומן הסבר של הכנסת אורחים. אחד מהם, הזקן שבחבורה והמכובד, שנראה מופלג בגיל, מרהיב עוז ויוצא פסיעה אחת לפניו:
“השלום והברכה למלך המקדונים!”
ליד אלכסנדר צץ מיד המתורגמן מן המחנה שלו, יהודי משבט זבולון. בזריזות מתרגם הוא את הברכה. אלכסנדר סוקר אותם ואת הנלווים אליהם בצפיפות של עדה קטנה. גברים קשוחים, שזופי שמש ועמל. כפות רגליהם יחפות וכנפות חלוקיהם תחובות להם מזה ומזה באבנטיהם ההדוקים. ברגליהם השעירות ניכרות שריטות קוצים ואבק לבנבן כעין הסיד רובץ עליהן. הנשים אף הן יחפות ועל קלסתרי פניהן מהבהבת הסקרנות המהולה באימה קלה, ספק בערות בה, ספק בינה. ביניהן גם רבות חסונות-גו ונאות, שלמראה הפרשים הנועצים בהן מבטיהם, מסמיקות הן ומשפילות עיניים. הזאטוטים מקפצים ביניהם ונדחקים כגדיים. אחדים מהם מטפסים על הסלעים הסמוכים, להיטיב לראות. עדת בני-כפר שמשכימה היא לעמל מזריחה עד שקיעה. דומה, כמעט ואין הבדל בינם לבין אלה מן הכפריים שבמקדוניה או ביוון. אנשי עמל וטבע שחותמם אחד הוא. עצי הזית שבשפולי השדה מחזקים את הרושם. אלכסנדר מכוון מבטיו לזקן, מבקש לתהות על קנקנו, כדרכו במקומות בהם הוא עובר:
“נתיני איזה מלך אתם!”
“נתיניו של ריבון העולם”. – משיב הזקן בענוות-תום.
תשובתו מתמיהה את אלכסנדר. שכן סבור היה שעל הזקן לפרש בשמו, או בשמו של מלך פרס. הוא מזעים פניו כתוהה על שאלתו:
“מיהו זה ריבון העולם?”
והזקן בפשטותו:
“בורא שמיים וארץ”.
“היכן משכנו של אותו ריבון?”
“שוכן מרומים הוא, ומקום לו בלבו של כל אדם”.
אף כי נוטה אלכסנדר לנקוט בנעימה של קלות-ראש, הנה יש משהו בתשובתו ובשיבתו של הישיש המניסות כל רצון של הלעגה. דממה עמוקה שוררת לאחר תשובתו של הזקן. קופאת במקומה עדת האכרים הקטנה. דוממים על סוסיהם בני פמלייתו של המלך. הכל מצפים לרגע בו ירמוז אלכסנדר על רצונו לפרוש ולהמשיך דרכם. אלא שאלכסנדר מהורהר הוא, ואילו הזקן מתאושש לפתע כמבוהל עד למאד שכן טרם קיים מצוות הכנסת אורחים בתחום כפרו. הוא רומז לנושאי הטנאים. הללו מקרבים ומציגים אותם לרגלי המלך היושב על סוסו. מסירים בידיים זריזות את העלים המכסים אותם. מבצבצים אשכלות ענבים ירוקים ונאים, ירקות טריים ובקערות-חרס זיתים. אחד מן האכרים מסיר מעל גבי הסל שלו מטלית בד נקיה החושפת ככרות לחם אפויים יפה, שחומים למראה, ובקדירת-חרס שטוחה חריצי גבינה. הנשים מורידות ומעמידות לרגלי הרוכבים את כדי המים. בשעת-מעשה סוקר אותם הזקן בחומרה של אדון המקפיד על דרך הכיבוד. הוא פורש זרועו כמזמין שהברכה ברשותו:
“לכבוד המלך ואנשיו. מעט צידה ומים מבירכת אדמתנו”.
“עובדי אדמה אתם!”
“עובדי אלוהים ואדמתו”.
“הברוכה היא אדמתכם?”
“כפי עמלנו יוּשב לנו. אך אדמה קשה היא, והשפלה אינה בידינו”.
“בידי מי השפלה?”
“בידי העממים היא, ובידי השומרונים. כאשר השיבנו כורש בחסדו, כפי שניבא לו נביאנו, מעט נותר לנו מן האדמה הפוריה. וגם לא תמיד יורדים הגשמים בעיתם”.
“והמסים כבדים המה?”
"שליחיהם של מלכי פרס מצצו דמנו. גם בשנה השביעית אין אנו פטורים! – בעיניו של הזקן ניצת הזעם – “אין יראת-שמיים בלבם!”
בני-פמלייתו של אלכסנדר מגחכים. בזעמו נראה הזקן כנוזף באלכסנדר ותובע ממנו עלבונם של בני כפרו הנגושים באשמת הפרסים… ואילו אלכסנדר מגלה עניין בדבר שסתום הוא לו:
“מה פירושה של שנה שביעית? כלום שונה היא משנים אחרות?”
"שנת שמיטה היא! – נראה שהזקן עדיין זועם.
בפני אלכסנדר מסתמן התמהון שקוצר-רוח בו. דומה כי גערת-נזיפה מפרכסת בחובו כלפי זקן זה שמספר לו דברים בטלים ואין הוא משכיל להצניע רוגזו בפני המלך.
אלא שהזקן עומד על כך מיד, ובהביטו בפני המתורגמן, כמבקש לזרזו, הריהו מוסיף דברי הסבר:
“מצווים אנו, המלך, על-פי תורתנו הקדושה, להכריז מקץ שבע שנים שמיטה לאדמה. למען תנוח אף היא מן העמל הרב שאנו מעבידים אותה. כיום השביעי בשבוע למנוחה לאדם ולבהמה, כן מנוחה לאדמה בשנה השביעית…”
על פני אלכסנדר מרחפת הבעה של פליאה רבה:
“הרי זה עניין לחובות שמצטברים, לא כן זקני?”
“חובות ומסים כבדים מנשוא…” – עתה נמוך קולו של הזקן. פניו חרושי עמל ויסורים מעידים כי לא שפר עליו חלקו, וקשים הם חיי בני עדתו על אדמת-האבות. הואיל ורואה הוא כי למלך אין ידיעה רבה באורח החיים והחוקים של בני יהודה, יוסיף הסבר – “אך גם לחובות דאגה תורתנו. בשנה השביעית פטורים אנו מהן!”
“חוק יפה הוא!” – מסכים אלכסנדר.
הזקן מחייך חיוך של פיוסין:
“אך אין המלכות פוטרת אותנו ממסי השנה השביעית, ששונים חוקיה מחוקי תורתנו. אך כל עוד עובדים אנו – ברוך אלוהים יום-יום”!
אלכסנדר פונה להארפלוס:
“קח את המינחה מידיהם והענק לו לזקן מתנת כסף”.
“על חשבון המסים, מלכי?” – נעימת לצון בקולו.
אלכסנדר בוחן אותו בזעם קל. שכן נכנסו דברי הזקן ללבו, הן בכנות פשטותם, והן בסבל החרוש על פניהם של עובדי אדמה אלו. ניכר בהם כי למודי עמל הם, צפויים לרחמי שמיים לא רק בשנת שמיטה, אלא גם בשנת בצורת. הוא חוזר ופונה לזקן העומד עדיין כמי שגזר-דינו טרם נחתך.
“היש בפיך מישאלה טובה?”
“תפילה בפינו שיהיו מעשיך פרושים עלינו כסוכת שלום!”
“והיש ברכה בפיך עלי?”
“כשיעור נדיבות-לבך כן תבורך, המלך!”
בינתיים טורח הארפלוס ומוציא מאמתחתו שבמרדעת סוסו חופן מטבעות כסף ומושיטם לזקן. בשעת מעשה בוחן הוא פני המלך, ויודע לשם מה, שכן לפתע מרעים עליו אלכסנדר בקולו:
"אל תקמץ!''
“חופן מלא וגדוש!” – מצטדק הארפלוס ומרים כפו להוכיח אמיתו.
“חופניים הב לו! לא משלך אתה נותן…”
ב 🔗
אלכסנדר מרים את ידו לברכה ודופק בסוסו. סבר טוב נסוך על פניו. הפמלייא דוהרת בעקבותיו. ההרים מתגבהים מזה ומזה. הכחלת הפרושה על סלעיותם האפורה מבהיקה בזוך צחצחות. ירק הטרשנית שבין הסלעים משובב את העין. לאחר דהירה קלה מפנה אלכסנדר ראשו לאחוריו, ובניע-עין מרמז הוא לקליסתנס. מיד מצוי זה לידו. מרסן קצת את סוסו שלא להקדים את המלך. השאלה באה כצפוי, מיד:
“איך הברברים האלה בעיניך?”
“למראית-עין, מלכי, אין הבדל ניכר ביניהם לבין העמים האחרים בכנען. אותה לשון, לבוש וכדומה. המתבונן בהם מקרוב, הלומד את מנהגיהם ודתם, יעמוד על הייחוד שבהם. לעתים שוגים אנו כשמבקשים אנו להעמידם תוך הקבלה להלנים, נעלים או פחותים מהם. שהרי למושג שלנו לגבי ברברים נוהגים אנו לייחס את הכינוי הזה לא רק משום ששונים הם מאיתנו בלשונם, אלא משום שסבורים אנו כי במרכז העולם מצויים ההלנים, דוברי היוונית, ואילו בשולי במת העולם ניצבים כל הברברים הללו”.
“כלום אין הצדק עם ההלנים?”
“אין אנו רשאים לשים עצמנו דיינים. בעיקר, משום שיודעים אנו עליהם מעט מזעיר. אך דומה כי הרודוטוס הוא שמספר הרבה בשיבחם של עמי המזרח, וכן גם כסנופון על הפרסים, בהעדיפם על שלנו כמה ממנהגיהם וחכמתם. אפשר שהפריזו במקצת, אך דעתם ודאי אינה נעדרת גם אמת”.
“מהו איפוא הייחוד שאתה מוצא בבני-יהודה אלה?”
“מעט מדי גונב אלי שאוכל לדונם. גם במחנה נתקל אני בהם. אחד מספק לי גווילים לכתיבה, שטורח להביאם לי מביבלוס. רוכל הוא, אלא שמבין גם במגילות-ספר והיוונית שגורה בפיו. כמה וכמה דברים שהעיר לי רוכל פשוט זה מצאו מסילות אל לבי. אך סומך אני על דבריו של אריסטו”.
“מניין לו לאריסטו?” – התמהון בעיניו של אלכסנדר – “אדם זה, רואה אני, אין דבר שאינו עוסק בו, ואפילו בבני-כנען אלה. תמהני!”
קליסתנס מטה קצת את סוסו הצדה, שלא יתחכך יתר על המידה לא בבוקאפלוס, ולא ברוכבו מפאת המשעול הצר בו הם רוכבים. עוקף הוא אבן שנידרדרה מן ההר, וממשיך בשיחתו שניתקה לרגע:
“שכידוע, מלכי, ערך אריסטו מסעות בארצות אלו מתוך תשוקתו העזה לדעת ולהכיר כל דבר במקומו; הן דברים ששייכות להם לבני-אדם, והן דברים לגבי החי, הצומח והדומם. זוכרני, באחת השיחות נתגלגלו הדברים על בני יהודה, וסח לי אריסטו כי כמה וכמה דברים שבתחום הפילוסופיה על מושג האלוהים למד מהם”.
“עד כדי-כך!” – נותן בו אלכסנדר עיניו שפליאה בהן – “שהרי בר-סמכא הוא ואמירה שלו לא דברים בטלים הם!”
“סח לי אריסטו”, – ממשיך קליסתנס כניזכר בדברים כפי ששמעם – “כי נפגש בחכם יהודי שהפליא אותו בחריפות שיכלו ובחכמתו הרבה. פעם גם זימן אותו לשיחה בנוכחות כמה מחבריו ותלמידיו בליקיאון, ואותו חכם שבא לשמוע תורה מפיהם, העניק להם יותר משקיבל מהם!”
“דברים של ענין שומע אני”.
רגעים מעטים רוכבים הם בדומיה. פרסות הסוסים הולמות במשעול הסלעי ובאבניו הניתזות מפניהן. החום גובר קצת, אך רוח שפיים נעימה מפיגה אותו. אלכסנדר המהורהר, כדרכו שעה שהוא נתקל בענין שמושך את לבו, מוסיף:
“שיחה חטופה ומקרית זו שהיתה לי עם זקן האיכרים לפני שעה קלה הפליאתני בכמה דברים שחידוש בהם. אותו ענין של היום השביעי בשבוע, השבת שלהם, ידוע לי. סח לי בענין זה קראטרוס. דן אני אותם לחומרה ביחס לעבודה על הסוללה. רואה אני בהם אנשים המבקשים להפלות את עצמם מעמים אחרים כבעלי זכות שאין לפגוע בה. אך עלי להודות כי טמון בכך רעיון כלל לא פשוט שראוי הוא למחשבה. ואילו עניין השנה השביעית שלהם לגבי האדמה, השמיטה כפי שהם קוראים לה, מפליאתני לא פחות”…
“אכן, יש בדברים האלה מן המופלא שכדאי לתת עליהם את הדעת”. – מסכים לו קליסתנס – “שכן רעיון נישגב הוא, אלא שמצוי בהם דבר חשוב הרבה מזה, ענין אמונתם באלוהים. שלא כעמים אחרים, שרבים בהם האלים, השיגו היהודים דרגה גבוהה, לפי שמאמינים הם באל אחד בלבד הכולל בתוכו הכל. ובענין זה אמר לי אריסטו ניצנץ בו הרעיון ביחס לכוח הנצחי המניע והמוּנע על ידו. אך נשגבים מאד הדברים, ואפשר שגם הם עצמם, כלומר, בני-העם הפשוטים שבהם, לא יבינו את ערכם. אך די להם באמונתם באל אחד ויחיד כפי שאותו זקן השיב למלכי גם בעניין זה”.
“כן, קליסתנס. אותו זקן בחכמה השיב לי על נתינותם של בני-עמו. בעיניו אין הם שייכים לא למלך פרס ואף לא אלי… כיצד אמר: נתיניו של ריבון העולם… בורא שמיים וארץ… אחד ואין שני לו”.
“הרי שיש מה ללמוד גם מן הברברים…”
אלכסנדר מחייך ורוחו טובה עליו. ברגעים אלה חש הוא מעין התרוממות הרוח. הרבה עושה גם יום שטופזיו הנוהר מסביב כנושא ריפאות לגוף ולנפש. בהקשיבו להערתו של קליסתנס הוא מעלה על קלסתרו סבר שטוב-לב בו, וגם מן ההלעגה כלפי עצמו וכלפי ההלנים המתנשאים:
“כיצד מורגל בפינו לומר: גם לברברים נשמה”…
בעוד הם עולים במעלה רכס שנראה להם גבוה מחבריו, רואים הם כי סלווקוס, המקדים אותם בראש להקת פרשיו, מישתהה, מחכה להם. הוא מורה בזרועו כלפי משהו בלתי נראה להם, אך ממשי, כנראה, לעיניו. הוא חוזר ומביט לעבר אלכסנדר וחבורתו העולים ברכיבה, והריהו מכריז באוזניהם:
“ירושלים – בירת יהודה!”
* * * *
מסתבר לו לאלכסנדר, לאחר שהוא מדהיר את סוסו ועולה על גב הרכס, כי לעג-מה היה טמון בהכרזתו החגיגית של סלווקוס, שלא נאמרה על דרך הכבוד. שכן הנה היא משתרעת לרגליהם, בירת יהודה. עיר אבנים קטנה ודלה למראה. מגובבת כמטפסת בבתיה זה על גבי זה, נאחזת בצלעות ההרים, משתפלת לתוך גיאיות, גדושה וצפופה בבנייה, ללא כל מירווח. רק בטבורה מתנוסס בית-המיקדש שניראה גדול למדי לעומת בתיה הקטנים של העיר והיכליה המעטים. מיתרווח הוא בחצר המקיפה אותו, שחומה ושערים לה משלה. מסביב לעיר מקיפה אותה חומת-אבן שבצורה היא, אך פתלתולה, וקבועות בה אבנים קטנות וגדולות שלא בתואם ובצורה. חומה חפוזה שנבנתה לא מתוך הקפדה של תיכנון מדוקדק, כצורך לשעה בלבד, להישגב בהקדם מפני צר ומתנכל. לעיניו של מצביא מנוסה כמוהו ודאי שאינה מהווה כל בעיה צבאית. אלא ששטופת שמש היא ומושכת את העין כטבעת המשבצת בתוכה אבן טובה. בהירה ומבוהרת. דוממת ואוצרת חיים כאחת. ניכרת באבניה שבוהק בה אודם כעין הורדרד, ובאפור כעין הלבנבן, מתגוונת בערבוביה של בתים כקוביות שחלונות קרועים בהם, ומעקות להם לגגות השטוחים. פה ושם נישאים מיגדלי צופים בקרנות החומה, ולסירוגין גם שערים, רובם קטנים וצרים שלא נועדו למעבר רכב. רק שער אחד הפונה מול הבאים נראה רחב יותר, ובחללו הפתוח לרווחה תכונה רבה וצפופה של המון מתקהל. ועל גבי החומה מטפסים ועולים עתה למאות ולאלפים תושבי העיר, שכן עברה הקריאה הנוסכת חרדה ויראה בלב:
“אלכסנדר עולה!”…
עדיין עומד אלכסנדר על גב הרכס, סוקר מראה של עיר זו בלא אומר ודברים. כי יש ודיבור לא רק יפר שתיקה, אלא עלול להשבית מראה מושך את העין. עיר זו ומרחביה ההרריים גם ממעטים אותה וגם מגביהים אותה. בני הפמלייא שלו מקיפים אותו וארשת תמהון טבועה גם בפניהם, שכן מכירים הם את שליטם שברגעים מסויימים אינו אוהב להיות ניטרד עד בלתי אם יתן את האות לכך. יכמסו דעתם ותמהונם בחובם עד שיואיל להיפנות לכך. עם זאת בעלי טביעת-עין הם לגבי הערכת עיר בצורה מבחינתם. אומדים הם את ערכה או תפארתה של עיר מתוך סקירה חטופה של זלזול. לפי שעיר זו המשתרעת לעיניהם בתחומה המצומצם כמונחת על כף היד, כבר לכודה בעיניהם. אומדים הם חוסנה וקובעים מיד כי די לה בגדודים מיספר על-מנת להבקיעה בשעת-הצורך. הראשון הוא שוב סלווקוס שאינו כובש יצרו להעיר דבר:
“חומה היא זו?”
“דיר עזים!” – מלעיג אחריו קליטוס.
“ביד אחת תילכד!” – קראטרוס הוא הקובע.
“עיר שבנויה כערימה של אבנים!”
“ראו חומה שלה! סמוך גבך בה והיא נופלת…”
“הארפלוס!” – מצווח קליטוס – “הכן אמתחתך, תמצא שם מטמונים!”…
הכל גועים בצחוק. אנטיגונוס ותלמי שרכובים הם זה ליד זה אינם מלעיגים. מבקשים לדון מראה שהם רואים לפי דרכם, לאו דוקא מן הבחינה הצבאית. שכן לא תמיד נסחפים הם לראות בערים חדשות, שנתקלים בהן בדרכם, מטרה להשתערות צבאית ולקרקור חומות שלה. ואף כי רגילים הם לדוש בעקבם חיי אדם, אינם מתעלמים גם מן הדיון לאור ערכים מסויימים שהם מגלים לעתים בברברים. גם אם נוטים הם לראותם בנחיתותם. דומה שמבחינה זו לומדים שרי-הצבא מאלכסנדר, המפתיעם לעתים בגישתו שיש בה מן הנימה האנושית. אלא שאין תלמי מבליג ומעיר כקובע עובדה הנראית לעין:
“ניכר שאין כוחם יפה באדריכלות!”
“אכן”, – מודה גם אנטיגונוס – “ללא משטר וסדר בנוייה היא.”
שכן למודים הם להעריך אותו יופי מתוכנן הנובע מתוך הארמוניה שיסודה בגיאומטריה ומישחק של חלוקה נבונה בשטח ובצורה. בתוך מטר ההערות המלעיגות, הרי יש גם בדעתם זו מעין תוספת של זלזול. זה המס שהם נוהגים לשלם גם בלא יודעים, מעדיפים עצמם ביתרון שנאה הוא לשיבחם. לפיכך מוסיף תלמי ומסיים במשפט כקובע חוק:
“עיר שבנוייה יפה – גם נפש תושביה יפה היא.”
“אף אני סבור כך!” – תומך בו אנטיגונוס.
“ואילו אני”, – מעיר להם בשקט קליסתנס – “מכיר אני עיר יפה להפליא ואתונה שמה. מצויינת היא בנוי שבה ובאדריכלות שבה, ורבים בתוכה כעורי הנפש…”
אלכסנדר עוקר עצמו מהרהוריו התועים על פני העיר, והריהו מפסיק את הויכוח ואת ההלעגות. מדהיר הוא את סוסו במדרון, על-מנת לשוב ולעלות לאותה עיר בירה קטנה שהיתה פחווה פרסית תקופה ממושכת, שמלכיה לא הניחו לה, לא חירות מדינית ולא רווחה כלכלית1. הוסף על הידיעות שבידו גם מראה אכריה ומצוקת הקרקע שלהם. אין הוא מתפלא שגם עיר הבירה שלהם עושה רושם שאין השפע והעושר מצויים בה ביותר.
* * * *
שעט סוסיו של אלכסנדר מביא חיל בלבב המחכים לו בשער העיר. בראש מקבלי פניו של המלך עומד הכוהן הגדול ידוע. איש גבה-קומה והדרת-פנים לו. זקנו שחור ומסולסל. צניף הכהונה לראשו. והוא עוטה לבנים כמתקדש ביום הכפורים. חבריו הכוהנים, עוטי לבנים אף הם, חסרי קישוט כלשהו. מקיפים אותו מזה ומזה. אחד הכוהנים, לימינו של ידוע, גביעה בן קוסם, שכשמו כן הוא. מפורסם בחכמתו ובבקיאותו הרבה בלשון יוון. מאחורי הכוהן הגדול ובני פמלייתו כמה שרים מאצילי יהודה ונכבדיה, יקירי ירושלים. הקהל המצטופף אחוז יראה, שכן שמו של הכובש הגדול הולך לפניו ומעשיו מרעישים את הנפש ותמוהים, הן באכזריותם והן בנדיבותם. אין לדעת כיצד יהיה מנהגו כאן. לשני צידי השער עומדים בשורות ערוכות חיילים שמדיהם הם משל פרסים בחיל הרגלי. נושאי צינה ורומח ולראשיהם צניפי ארגמן שטוחים. הקשת ואשפת החצים תלויות על כתף שמאל, ואילו את הרמחים משעינים הם על כף רגל ימין בהחזיקם בהם באגרופיהם הקפוצים. בשנים כתקונן עומדים היו לרשותו של הפחה הפרסי ביהודה, אך זה עקר, עם פלישת המקדונים לסוריה, ועבר לדור בעזה שמבוצרת היא וחיל פרסי חזק מוצב בה. כלפי חוץ עושים חיילים אלה רושם של שררה המתקיימת בירושלים. עם סילוק השלטון שהיה קיים שנים רבות, משמשים הם עתה מפקחים על הסדר שלא יתפרע.
בתוך הדומיה שמשתררת נשמעת עדיין הלמות פרסי הסוסים שדהר שלהם ניבלם. בראש רכוב אלכסנדר, מפיק שררה בתפארת הופעתו ובמבטי עיניו שגאים הם וחודרים. מושך הוא במתג סוסו הלבן לאטאט אותו, מניח לו לעמוד במנוחה, והוא סומך כף ידו הימנית על מותנו. בחומרה סוקר המלך את יקירי ירושלים הניצבים לפניו, ודממה גמורה כובשת את הצפייה ואת היראה כאחת. אז ירהיב עוז הכוהן הגדול וייצא מתוך השורה כמה פסיעות לקראת המלך, ולצדו גביעה הכוהן, המשמש מתורגמן. זה – בפניו המפיקות הדרת אצילות של נישא מעם, בתואר ובצורה, וזה – בפניו המפיקות בינה, ובעיניו שמביטות הן בכעין חיוך רפה שספקנות בו וסלחנות לגבי עצמו שנקלע הוא לגינוני טכס. בצאתו יחד עם הכוהן הגדול מבחין אלכסנדר כי כתפיו מוגבהות הן קמעה, וראשו הנאה יושב כשקוע בתוכן, ללא חציצה של צואר. רק עתה מבחין השליט כי רושם חיצוני זה מעיד כי גיבן הוא האיש. משהו זע בלבו של אלכסנדר כעולה וצף אצלו מתחת להכרה, ולפתע יזעזעו משהו פנימה, מעין חידה שלפתע יתאמץ לפענח את פתרונה.
הכוהן הגדול וריעו קדים שניהם קידה של כבוד. זה בהדרת קומתו הנאה, וזה כשגבנונו מחדד את גבו, שניראה אותו רגע כטעון משא כבד. אך בשובו לזקוף קומתו, מסתמנת בפניו אותה ארשת המיוחדת לעתים לפני גיבן במיוחד, שמחמת מומו מאירה חריפות שיכלו את פניו כבאור קורן. מביט הוא בהכרת-ערך וחותם שפתיו שחיתוך שלהן נאה ומשווה להן חן. זקנו הקצר שחור ומטופח. ואז יפתח הכוהן הגדול את פיו, ומיד לאחריו מוקרא התרגום על ידי גביעה, ביוונית קצובה:
“בשם עמה של יהודה יבורך המלך המנצח בשערי ירושלים!”
אלכסנדר עושה לפתע מעשה המתמיה את שריו עד למאד. שכן אין הם רגילים לראותו מפתיעם במחווה מעין זה המתרחש לעיניהם. הוא יורד מעל סוסו, שומט מושכות שלו, ופוסע פסיעה אחת לקראת יקירי ירושלים. רגע ישוב לבחון פניהם של הניצבים מולו, ואז ישיב:
“בירכת המלך נתונה לשליחי יהודה!”
אנחת-רווחה מתמלטת מפי העם העומד מסביב. משל נס מתרחש לעיניהם. בתוך חומת היראה ניבקע פתח של תקווה. גישה זו, שאינה גוררת אחריה לא זעם ולא דין-ודברים קשה, כבר מעידה על דחיית החומרה שבפגישה עם הכובש האדיר. לעומת זה ניבטת פליאה רבה בעיני אנשי פמלייתו של אלכסנדר, שנוהגו הפעם נראה להם תמוה ביותר. ובטרם יפתח הכוהן הגדול פיו מרוב תדהמה, ישוב אלכסנדר וישאל:
“האם כניעה היא זו?”
“לא כניעה, כי אם קבלת פני מלך בהדרו. שכן מה כניעה יכולה להיות מצד עם שאין לו נשק, לא צבא, לא ספינות. עם של לומדי תורה ועובדי אדמה בלבד. בודאי ידוע למלך נדיב-הלב שהפרסים לא הניחו לנו שלטון מדינה ומלך, ואף הצרו צעדינו והציקו לנו שנים רבות!”
“על-שום-מה לא התקוממתם!”
“גדולים וחזקים מעמנו נאנחו תחת עולם, ויוון בכלל זה”.
“ובצאתי להכות בהם על מה תעמדו מנגד?”
הכוהן הגדול בא במבוכה. לאחר היסוס קל ישיב:
“כי מאד דלונו שנוכל להוסיף כוח לרבי-עוצמה!”
גביעה, המתרגם בדייקנות ובלשון שוטפת, נוטל רשות לעצמו ומוסיף:
“כדבר המשורר אווריפידס: ‘כשאדונים אצים למעשיהם, נכונות מכות לעבדיהם’…”
אלכסנדר מחייך ובוחן אותו במבט של סקרנות:
“האם לא היטיבו לכם מלכי פרס?”
“כורש, הגדול שבהם. ואילו הבאים אחריו הרעו לנו מאד!”
ובתרגם גביעה דבריו של הכוהן הגדול, ילחש לו "ועתה ברשותך, למנוע כפל-לשון, אוסיף דברים גם אני לסבר אוזנו של השליט – “כל הימים מצפים אנו למפלתם של הרעים ועוזריהם”.
“אל מי תכוון דבריך!”
“אל מלכי פרס ועוזריהם הצורים, השומרונים ודומיהם”.
“כלום לא שפה אחת לכם?”
“לשון אחת, המלך, אך דרכינו נפרדו”.
“במה הרעו לכם הצורים?”
“אשר לאמונתם לא לנו לדון, ילכו, כדבר הנביא, איש איש בשם אלוהיו. אך חטא כבד מנשוא חטאו על שלא זכרו ברית אחים, ועל מוכרם בשעת צרה את שבויי יהודה וירושלים כעבדים למדינות שבאיי הים, למען הרחיקם מעל אדמתם”.
“כלום זהו החטא הכבד ביותר?”
“המורחק מעל אדמתו בכוח – כמוהו כמת שלא ישוב לתחייה, כעץ הנעקר משרשו!”
פניו של גביעה נאים גם ברגע של חומרה. הוא מישיר להביט בפני אלכסנדר שנראה הוא כעלם, אך שאלותיו טעונות תשובה ברורה. ודאי יש לו, לגביעה, לומר יותר בדבר יחסי העמים השכנים, המבקשים לעקור את בני-יהודה המחדשים כוחם על אדמתם, אך זהיר הוא שלא להכביר מלים. הכוהן הגדול הרואה כי גביעה משיב כראוי, והואיל וסומך הוא עליו, אינו רוגז בשל כך. לאיטו יזוז במקצת ממקומו הצדה, כמניח לריעו לטעון, ומלווה את דבריו בבת-צחוק קלה של הסכמה המתבטאת גם בניע-ראש.
“עומד אני להשפיל את עוזה של צור!” – אומר אלכסנדר כמבקש להניח את דעתו.
“יודעים אנו כי צור זו שעמדה בפני העצומים שבמלכים, כמו סרגון וסנחריב בנו, נבוכדנצר מחריב ירושלים, נפול תפול בידיך, המלך, בקרוב. סנחריב צר עליה חמש שנים ונבוכדנצר שלוש-עשרה שנה ולא יכלו לה. נבוכדנצר, כדבר הנביא, העסיק עליה, כל ראש מקרח וכל כתף מרוטה ושכר לא היה לו ולחילו מצור על העבודה אשר עבד עליה!”
“היש אות בידך, נבואת אל בהיכלו, שאוכל לשאול באורים על מפלתה של צור?”
“אין אנו מנסים את אלוהינו, המלך, בשאלות על דברים יבואו, אלא אם ישלח את שליחו-נביאו להודיענו דבר שעה שהוא רוצה להשמיעו”.
“האין אלוהיכם מקדים נבואתו למלך?”
“למלך ולרועה כאחד, אם תפילה בלבם”.
אלכסנדר בוחן את גביעה במבט חודר. עשוי כהן זה להשיב בכבוד וללא פשרה. אין הוא מעדיף מלך על רועה… ניכר כי מתוך כנות רבה אינו מעלים דעתו. לא יניח לו עד אם יוציא מפיו את התשובה שהוא רוצה בה:
“האיני ראוי לדברו של אלוהיכם, כוהני?”
“ראוי עד למאד, המלך! אך אלוהים הוא הבוחר את השעה היפה לכך”.
“בשבילי כל שעה יפה היא לכך!”
“בני-אדם, מלך מנצח, צריכים שעת-חסד…”
“המונע אתה ממני דבר אלוהים?”
“כל עוד אלוהים מונע דברו, מי אני בן-חלוף כי אמנע?”
“היכן הוא מיתנבא אלוהיכם זה?”
“בכל מקום אשר ימצא לנכון, המלך”.
“האם היכל קדשו הוא המקום?”
“אם יבחר בו. שכן גם ביקוד המדבר, או בלבב שדה יאמר דברו”.
“אחת היא לי!”
“אלוהים שועה לאדם שהתפילה בלבו וענוות-רוח, המלך”.
“האלים חנוני תשעה קבים מכוחם!”
“אמנם, המלך, אדיר אתה, ואלוהים ייעתר לבקשתך אם תמצא חן בעיניו”.
“אך דומה לי, כי אתה החוצץ ביני לבין אלוהיכם”.
“לא אני, המלך, כי אם קוצר-רוח שאתה מגלה כלפי אלוהים שמאריך רוחו הוא…”
“מעמיד אתה מלך אדיר בנסיון…”
“הנסיון, המלך, הוא הקובע גדלות נפשו של האדם”.
“לגבי בני-תמותה, אך לא לגבי מלך כמוני!”
“לא לי לשפוט, המלך. אך מוטב שנעתיר עליו תפילתנו”.
“בהיכל קדשו!”
“גם בהיכל קדשו. תפילת אמת תפלס לה נתיב”.
“ועתה, הובילני-נא לבית-מיקדשכם. זה אשר השומרונים אמרו לי כי אם אהין להכנס לתוכו ירצחוני היהודים נפש…”
גביעה מעלה חיוכו הסלחני:
“דל הוא המיקדש, מקום מישכן אלוהינו, ואין הוא חסום בפני טהורי הנפש!”
גביעה מראה לאלכסנדר בזרועו המושטת את הדרך לשער העיר, כמבקשו ללכת בראש. אלכסנדר אינו עולה על סוסו. נוגע בכף ידו בבוקאפלוס כאומר לו ללכת אחריו, והסוס זז לאטו ופונה בעקבותיו בסמוך לו. שרי-הצבא ומלוויו, משרואים כי אלכסנדר הולך משום-מה ברגל, הרי אף הם יורדים מסוסיהם, למרות רצונם, ומוסרים אותם לידי משמשיהם. ליד השער מתהווה דוחק רב וערבוביה שקשה להעלותה על הדעת בנוכחות המלך האדיר שאימתו על הכל, והרגיל כי בכל אשר יפנה יתרווח המקום כראוי, לפי מעלת כבודו ושלטונו, אלא שהמקום צר הוא, הסימטה המובילה העירה אף היא לא ילכו בה שלושה רוכבים יחדיו. המון העם הסקרני, שאימת אלכסנדר עליו פגה לפתע, כמו בשרביט קסמים, לאחר שיחה שקטה ונאה זו עם גביעה החכם; עם זה המצטופף נוטל חירות לעצמו לראות בזיו פניו של אלכסנדר; מבקש העם לעמוד על המתרחש מקרוב. לשוא ינסו החיילים המעטים לדחוף בעם ההורס ונדחק, ואף להכות בו בקתות הרמחים שלהם, הלוך והכה ודחוף בצינה ובכתף. אין איש משגיח בהם. פשוטי-עם ונכבדים, נערים וזאטוטים, תגרנים ובעלי-מלאכה, נערות סקרניות שמבקשות לראות בתפארת המלך ושרי-צבאו המהוללים, מקיפים ונדחקים, הומים ומהמים בקריאות חטופות זה לזה, בבדיחות-הדעת ובהמולה גוברת והולכת. ערבוביה רבה, ובכלל זה גם המלך ובני פמלייא שלו, אדם ובהמה, שר וסייס, וסוסים המקמרים צואריהם וראשיהם נראים כצפים מעל להמון הגועש ונדחק, וכדי בזיון וקצף! לשוא יתרעמו שרי-הצבא המקורבים לאלכסנדר, מבקשים הם להעיר לו על פחיתות-הכבוד שבכך, אלא שמשום-מה לא ישים לב ולא ישעה לקובלנה שלהם. שעת-חסד היא זו שרוחו טובה עליו והוא מחייך לעומת הדוחק הרצוף גם חיבה וסקרנות ילדותית. הולך המלך ליד גביעה, המפלס לו איך שהוא את דרכו ועושה כמיטב יכלתו להרחיק טרדנים מתחצפים; עושה כמיטב יכלתו להנעים למלך את ההליכה במאור-פנים רצוף הסברים קצרים שיש בהם משום הסחת-הדעת:
“העיר ניבנתה בחפזון רב על חורבותיה מימי נבוכדנצר, תוך איום בלתי פוסק של השומרונים להחריבה, ולכן רב בה אי-הסדר. אשר ניבנה בחפזון אין למחוק במחי-יד”.
“גם העם מראה קצת פחזות ודוחק…” – מעיר אלכסנדר בחיוך סלחני.
“בפני העם המתקהל נישקפת נפשך אתה, המלך, כמו באספקלריה”.
“סתומים לי דבריך, הכוהן”.
“רוצה לומר, כי מידת החיבה שהעם מראה לך הוא כמידת האצילות שבנפשך. שאלמלא כן היה העם מגלה את מידת האכזריות שבנפשך ואחוז-חיל היה בורח מפניך כמו מפני אש…”
“משמע, שאין בי מן הנוטע אימה בלבם?”
“ודאי שיש. אך חשים הם כיצד מידת הרחמים גוברת על מידת הדין”.
“ואם אזעים פנים לפתע!”
“יהא זה זעם-שוא, המלך… לא תונה עם בחושו”.
“מרפד אתה דרכי בדברים רכים…”
“להמתיק למלך צפיפות זו”.
ד 🔗
הולכים הם עתה בסימטה דחוקה שמובילה לרחוב שמיתרווח קמעה ומעין ככר לו באמצע. בתי-אבן ללא צורה וסדר, ופתחים בהם לסדנאות קטנות, חנויות ודוכנים שהעם הנוהר מציפם וצר על אלה שמוכרים בהם מי-תמרים מתובלים ועסיס רמונים וענבים. אלה שידם משגת צרים גם על צולי בשר כבשים בשפודים, שריחם הטעים נודף והולך. לפתע יציץ בין הבתים הדלים גם ארמונו של שר, כלול בהדרו ובנוי אבני-גזית. ושוב בתי-חומה צפופים, וקרועים בהם חלונות כאשנבים קטנים שנשים סקרניות מציצות מתוכם. ובכל פינה, בין יציעי-עץ רעועים וכרכובי-גגות, גם שובכים של יונים המתעופפות סיעות-סיעות. הרחוב מרוצף בחלקו ונקי, ובחלקו עפר כבוש הוא, ואי-שם בצד גם שלולית של מי מדמנה וריח של בורסקאות נודף הימנה. גביעה ממהר לחלוף, ושוב, על-מנת להסיח את דעתו של אלכסנדר, הוא מראה לו בזרועו המושטה, כי הנה שם מתנוסס הר-הבית, ובעוד שהות קלה ייחלצו מכאן, מן הצפיפות, ויגיעו לשם. אלכסנדר מהלך מופרד ומובדל משרי-צבאו, ורק סוסו הנאמן מתעקש ללכת בסמוך לו, כחוסה בצלו. ואילו שאר שרי-הצבא וסוסיהם, שנדחקים הם במרפק ובזרוע, אינם פוסקים מלרטון ומלזעום כלפי ציבור ססגוני זה המתפרע בחוסר נמוס, שגם בשעת פחז דחקם שטופים הם בשיח רוגש, ובתוך עיניהם זוהרת שמחת ילדים. מהם לובשים חלוקי אריג מפוספס, ומהם בלואי בד דהוי, אך שמחים בחלקם. שכן בתוך דלות חייהם, סגורים בתוך החומות, ניתן להם לפתע עניין מלכותי לענות בו, נדיר במראהו ובערכו. שהרי הנה הוא לפניהם הכובש הגדול והאדיר, המזעזע מוסדות ארץ, עטור תפארת נצחונות ואגדות; והריהו הולך, מפיק זיו מלכות, ומשוחח דרך חירות ופשטות עם גביעה שלהם שפיקח הוא ומדבר בלשונו… ומה איכפת להם אותם שרי-הצבא שזועמים הם… שיזעמו! מבקשים הם, השרים, להיחלץ ככל האפשר מדוחק זה ומריחו של המון משונה זה; מגדפים הם תוך-כדי לכתם במיצעד זה, שחרפה הוא בעיניהם, ורוטנים על אלכסנדר בשל בזיון שהוא מעטה עליהם. מתינות זו ואורך-רוח זה שהוא מגלה כלפיהם בדברים אלה, תמוה בעיניהם. סלווקוס אינו פוסק מלרטון:
“משפיל הוא את כבודנו!”
“הייתי מקצץ בהם קמעה…” מתנחם קראטרוס.
קליטוס משטה בו כדרכו:
“נסה לשלוף חרבך בדוחק זה ותקבל פרס ככר כסף!”
ואילו ריעו, שאיסתניס הוא, סותם נחירי אפו:
“והצחנה – ריח ניחוח!”
“לאיזו עיר של חורבות הביא אותנו!”
קראטרוס נוטל שררה לעצמו:
“לכשנגיע למיקדש שלהם הריני עושה קצת סדר!”
“במה תועיל?” – שואל תלמי המאופק.
“אקצץ באחד או שניים, דקירה פה, נעיצת חרב שם – והסדר יקום!”
“כל עוד אלכסנדר מגלה סבלנות – מוטב שתאריך רוחך גם אתה”.
ככל שהם מתקרבים והולכים להר-הבית גוברת דאגתו של גביעה. הכוהן הגדול, שנסחף גם הוא עם קבוצת הכוהנים, אי-שם בשולי הסימטה, אין בו כדי ליעץ לו ועליו לסמוך על בינתו ושיקול-דעתו. אמנם, הופך היה והופך בבעיה זו מזה שלושה ימים. ודאי שיבקש אלכסנדר להכנס לבית-המיקדש, כניסה שאסורה היא על נכרים, ומה גם שהוסת בידי השומרונים שיודעים יפה כיצד לכוון את עוקץ טינתם. שהרי אם יימנע ממנו הכבוד, עלול הדבר לגרום לשפיכות-דמים ולקלקול היחסים המדיניים שצוררים הם תקווה רבה לעתיד לבוא. אשר לכניסה לבית-המיקדש, קדמה לכך התיעצות והוסכם כי משום כבוד המלכות, ובשעת צרה, מותרת במידת-מה הפרת התורה שכפויה היא לשעה. אלא שמתחבט גביעה לדאוג לכך שתהא כניסתו בדרך של כבוד, לא בנעליים שמטמאות הן. וכמובן לעשות כמיטב יכלתו לא להתיר לו את הכניסה לקודש הקדשים. עד כאן! אך כיצד עושים זאת? לבו ומוחו הומים בו מחשש ומדאגה. לפי שעד כה חביב הוא מלך גדול ומנצח זה מעל למשוער. נוהג בפשטות ונעים-הליכות כאחד האדם. אך כלום לא תשמש עילה של הקלה בכבודו לתמורה הרת-שואה? תוך כדי-כך מחייך הוא למלך, וכבר עומדים הם על הר-הבית סמוך למיקדש.
אלכסנדר ואנשיו נכנסים דרך אחד משערי העזרה, בעוד העם נידחק בכל כוח לפרוץ ולהרוס פנימה. החיילים המעטים שמתלקטים עוצרים בעדם. קראטרוס המחמיר על הסדר והזועם על ההמון המתפרע נחלץ לעזרתם. הוא גורף עמו עוד אחדים מריעיו וכמה מן הפרשים והמשמשים. הללו בזרות הופעתם הזועמת של בני-נכר שמים קץ לדוחק ומגיפים את השער על בריחיו הכבדים. רובו של עם מצטופף עתה בחוץ וקול ריגוש שלו מגיע כהמיית ים רב-השאג שאינו יודע רוגע. קראטרוס נושם לרווחה:
“עתה ננוח קמעה מרוגזם של הברברים!”
הם חוזרים ומקיפים את אלכסנדר, מחייכים ורוטנים כאחד על הליכה מייגעת זו שנפלה בחלקם באשמתו, שמחל על כבודו. עומדים הם על רחבה רצופת אבן נקיה ושטופת מים. מוקפת חומה מכל צדדיה והמיקדש בכלל. לפני פתח הכניסה מתגבה המיזבח על קרנותיו, וכבש בשיפוע מוביל אליו. כוהנים ופירחי כוהנים עומדים סביב לו, בטרם הקרבת הקרבן לכבודו של המלך. מימין מתנוסס מעין ים-נחושת, קטן בגדלו מזה שעמד בשעתו בחצר המיקדש של שלמה המלך. עשוי בפשטות וניצב על כני רגליים כשל פרים, ולא על תבניות פרים ממש; גם המיקדש עשוי כמתכונתו של בית ראשון, אך חסר פארו והדרו הקודם, שכן גם בבנייתו חלו עיכובים רבים שהצריכו שינויים, ומשום-כך בוצעה הקמתו בחפזון. אלא שנאה הוא בממדיו הנכונים, בטורי גזית של קירותיו ששלובות בהם גם כרותות ארזים, נוסח בנייה צידוני. פנימה מובילות מדרגות שיש ורוד, שנחצב באדמת ירושלים. שני כני הקטורת נישאים בחזית הבנין, עטורי שבכות רמונים, וניחוח קטורת שלהם נידף ומטפח בנחירי האף. על גבי המדרגות, מזה ומזה, עומדת קבוצת לוויים ובידיהם כנור, נבל ומצלתיים, והם מנעימים בזימרה ובנגינה כאחת. גביעה מסביר לו לאלכסנדר:
“משירי התהילה לאלוהים שרים הם לכבודך, המלך!”
הארפלוס מעיר בלחישה של רישעות באוזני קליטוס:
“מוטב שיפחיתו בשירים שלהם וירבו בככרות הכסף…”
“כלום אינך רואה כי לא בעשירים חלקם?”
“אין זה מענייני. אוצר המלך תובע את שלו!”
החצר שטופת שמש ובוהק של אבן רחוצה יפה כלאחר הגשם. המיקדש מושך סקרנותו של אלכסנדר. מיד רואה שאין בו מן הפאר והעושר המצוי בהיכלי עמים אחרים, מחוץ לגבולות יוון. אך מבקש המלך לדעת באיזו מידה שורה בו אותה השראה שהוא נוהה למצוא במקומות שאל פורש עליהם חסותו. והרי שמע על היהודים כי שונים הם מאחרים גם בדתם. עתה ייכנס למקום שאסור הוא בכניסה על הנכרים, ובכך ייבחנו, אם תגבר בינתם, או איוולתם. מחזיר הוא ראשו לראות בשריו הזועמים עדיין למראה. יודע אלכסנדר כי זכות זו של כניסה למיקדש רשאי הוא לתבוע רק לעצמו. עתה צץ ליד גביעה שוב הכוהן הגדול. אך ברוב זהירותו יניח גם עתה את מהלך הדברים בידי גביעה. שהרי אם ייכשל, תחול כל האשמה עליו והוא את נפשו יציל… גביעה לא יוכל לבוא אליו בתרעומת, שכן מקבל הוא עליו את הדין ואת הסכנה הכרוכה בכך. גביעה מרים את ראשו ופניו מרצינות לשמע דבריו המפורשים של אלכסנדר:
“ועתה, אכנס לבית מיקדשכם!”
“בכל הכבוד, ובענוות-רוח בבית אלוהים”.
גביעה מושיט לו שתי אנפיליות עשויות לבד בהיר. משובצות בהן אבנים טובות בתוך ריקמת ארגמן עשויה בטעם. אבני-חן מן היקרות ביותר שליטושן נאה ומתרשפות הן לאור החמה, קולטות זיוון ומחזירות בוהק, מהן עמום ולוחש, ומהן אדום לוהט כגחלת של אש, ומהן מתנצנץ בניצוץ כחול או ירוק, מכסיף כעין הירח השקט. עם הגשת האנפיליות אור שלהן ניטרף בעמעום וחוזר ומתגלה בזוהר מגוון. אנפיליות – חמדת כל עין.
"יואיל המלך לנעול אלו שיפות הן על גבי ריצפה חלקה. מזכרת הן למלך ביום דורכו בבית אלוהים!''
אלכסנדר נוטלן בידו ומהסס קמעה. שהרי היוונים רגילים להיכנס לבית מיקדשם בכל מקום כשהם נעולי נעליים. ואילו זה בא לחלוק לו כבוד מיוחד. עיניו של גביעה מפיקות בשעת-מעשה טוב-לב ובת-צחוק שופעת חיבה. הן מפתות אותו לכך. אחד מפירחי הכוהנים מזדרז לחלוץ נעליו ומנעיל האנפיליות לרגליו. מיצעדו נעשה רך ונעים ושקט. דומה, נוסכות הן שקט גם לנפשו הסעורה. גביעה נושם לרווחה. טכסיס ראשון שנוקט הוא כבר עולה בידו. לא בנעליים ייכנס!… הכוהן הגדול, גביעה וכמה מיקירי ירושלים הולכים בעקבותיו. מהם יחפים ומהם לובשי אנפיליות של בד כחוק.
ה 🔗
והרי הם בתוך ההיכל. אפלולית בו וריח הקטורת. קרני החמה חודרות מבעד לחלונות שקרועים הם בסמוך לסיפון. חלקם העליון של הקירות מואר יפה, ואילו שוליהם למטה שרויים בעלטה. מנורת הזהב בוהקת ליד שולחן לחם הפנים. אלכסנדר משוטט ליד הקירות שחשופים הם ללא קשוט של מגן או חרב, ללא כלים משלל מלחמות הגודשים כרגיל מיקדשי האלים, ואף לא פסל כלשהו. הדבר מתמיה אותו עד למאד. מיקדש שלא יהיה בו פסל אלם? היאך הם עורכים תפילות אליו? הוא פונה לגביעה:
“הכיצד אין במיקדשכם פסל אלוהיכם?”
“לפי אמונתנו גנאי הוא לאלוהים לדמותו ליציר כפיו שפחות הוא…”
“והתפילות לכבודו?”
“תמיד ובכל מקום הוא לעינינו ובלבנו”.
מבחוץ, מעם המדרגות, בוקעת נגינת הלוויים. גביעה מוסיף:
“ומהללים אנו אותו בנגינה ושיר”.
עתה יודע אלכסנדר כי אם היהודים אינם מקימים פסל במיקדשם לכבוד אלם, הרי שלכבוד בן-תמותה ודאי שלא יעשו זאת… ואילו הוא יש בדעתו להכריז ביום מן הימים כי לכבוד מעמדו האלוהי יוצב פיסלו בכל מיקדש ביוון, ובכל היכלי העמים הכפופים למרותו. האם ינהג בהם יוצאים מן הכלל? מורת-רוח קלה מתגנבת אל לבו הרגוז. הריהו מבקש להעמיד את גביעה על כך:
“התדע, כוהני, כי פסל דמותי יוצב בכל מקום ומיקדש?”
גביעה עומד על חומרת השאלה:
“כל עם מכבד את המלך לפי דרכו והריהו ממחיש את מישאלתו בצורת פסל. וכבר עמד על כן סוקרטס באמרו כי כל עם צריך לעבוד את אלוהיו לפי חוקי ארצו. אף אנו נתכבד בכבודו של המלך האלוהי לפי דרכנו. הואיל ותורתנו אוסרת עלינו המחשת דמותם של אלים, הרי יש לנו דרך משלנו להציב יד ושם למלך אלכסנדר ששריר וקיים הוא יותר משיש ומפליז: כל היילוד השנה ביהודה יישא את שמו של המלך האציל, ובכך ינון שמו בתוכנו עד סוף כל הדורות! בתי עומדת ללדת. אם בן יהיה הנולד – יוכתר בשם המלך אלכסנדר; ואם בת תהיה הנולדת – אלכסנדרה יהיה שמה!”
“יהא כך…” – מחייך אלכסנדר – “אכן, מעשה של הנצחה נאה הוא!”
“נאה ומכובד…” – שמח גם גביעה.
“מקווה אני כי הילדים יפים יהיו!”
“שם המלך מפאר אותם מראש!”
ענין זה של השם צץ במוחו של גביעה תון כדי שאלה. איש לא ייפה כוחו לכן. אך הרגשת אושר עזה ממלאת את לבו שעלה בידו להפיס דעתו של המלך ולהעלות רעיון שאין בו כל עוול אם יוגשם הלכה למעשה. הצעתו ודאי שתתקבל תחת להקים צלם בהיכל…
אלכסנדר מתעכב ליד מנורת הזהב. גוחן ובודק אותה לעמוד על טיב ערכה ומשקלה. עשויה היא כפתורים ופרחים בסגנון עתיק. יפה היא בעיניו, והואיל ובכלל אין הם משופעים היהודים באוצר, הריהו חומד אותה:
“מנורה זו נאה ויפה היא.”
גביעה, העומד על כוונתו הסמויה, משיב לו מיד:
“גדולה ונאה מזו מצוייה בביתי. הריני שולח להביאה מיד ומתנתי תפאר את המלך.”
אלכסנדר בוחן אותו במבט חודר. אותו רגע מבקש הוא לעמוד על עורמתו. אך פני גביעה שלווים הם. סבר של אדיבות נסוך עליהם ומבע של רצון טוב מציין את דרך דיבורו. ברור לו לאלכסנדר. הכוהן אינו רוצה לחלל קדושתה של המנורה במיקדש והוא מוכן לתת לו משלו, ואף יקרה מזו, ובלבד שלא ייפגע כבוד ההיכל. וכבר במעמדו מצרף הכוהן מעשה למחשבה. הוא זורק פקודה לאחד מפירחי הכוהנים:
“חושה לביתי והבא את מנורת הזהב!” – ולאלכסנדר הריהו מוסיף הסבר – “ולא זו בלבד שגדולה היא ויקרה יותר, אלא שגם פיתוחיה הם מעשה צורף צידוני, מן המעולים שבהם. קיבלתי אותה בירושה מאבי, שסוחר עשיר היה וספינות לו בצידון ובאיי הים.”
שתיקתו של אלכסנדר נראית לו כהסכמה. גביעה מתרונן בקרבו על שעולה הדבר בידו, ולוא גם על חשבונו. אפשר והעם יידע להעריך את קרבנו ואת תבונתו ואפשר יתעלם מכך ויאמר לו כדרך החכמים לאחר מעשה: מי ביקש מידך?… אך גביעה שלם הוא עם עצמו ועם מעשהו. תוך-כדי-כך מוסיף אלכסנדר לשאול:
“הרב הוא העם ביהודה?”
“מעט הוא. מיתלקט, קצתו מן הגולה בבבל ומיעוטו ממצרים.”
“העניה הגולה בבבל?”
“לא דחוקה היא. נחלתם שפרה עליהם. את פני המלך יקבלו כפני גואל!”
“על-שום-מה יטשו איפוא את בבל העשירה לחזור לארץ נידחת זו?”
“רוח היא בהם, המלך, געגועי עם לארצו.”
“הרבים הם המבקשים לשוב לדלות זו?”
“מעטים מכפי הצורך. באים וחוזרים, ושבים ובאים. משולים הם לעצים הללו שנעקרו וקשה לשתול אותם מחדש. אך אלה שרוחם חזקה – גם קליטתם חזקה.”
הדבר נראה לאלכסנדר תמוה למדי, אך אין הוא חוזר ושואל, שהרי כולם תמוהים הם! דומה, עושים מעשים שהם בניגוד לשכל ומאמינים שכך צריכים להיות פני הדברים. שלא כדרך עמים אחרים המבקשים להם אחיזה בכל מקום, מבקשים הללו להחזיר אליהם גם את אלה שנחלתם שפרה עליהם בבבל ובמצרים. נאחזים הם בצפרניהם בארץ טרשים דלה ועניה. והרי משולים הם לקליפת אגוז בים סוער!
ו 🔗
בחוץ רוטנים עליו שרי-צבאו. הם נתבקשו לא להיכנס להיכל מפאת הדוחק. לכן כבר דאגו ידוע וחבר כוהניו. חסמו בפניהם את הדרך ולא התירו להם להכנס. הם עשו זאת בחומרה שלא הניחה מקום לספק באיסור שמקפידים עליו. סבורים היו כי אלכסנדר יציץ ויצא, שכן ראה כבר בימיו מיקדשים מפוארים מזה. אמנם נעים להם לשהות עתה בחוץ, נינוחים לאחר הדוחק והרעש בו היו שרויים עד בואם לכאן. והלוויים מנעימים להם את הזמן בנגינתם שמוזרה היא לאוזניהם ועם זאת נעימה. אין הם משתמשים בכלים הנהוגים ביוון, לא באבוב ולא בקתרוס, כי אם בחליל, כנור ונבל, ומיני כלים אחרים שצורתם שונה היא, אך מיתריהם מפיקים צלילים נאים.
ובכלל, יש להם כנראה סולם מעלות אחר לצלילים והאוזן צריכה להתרגל להם. גם לשון זמרתם שונה. יושבים הם, שרי-הצבא, על אחת המדרגות, בפינה שצל בה, וכבר דעתם בדוחה עליהם. שכן קליטוס דואג לכן. את קובעו הוא מסיר מראשו, מנגב בכף ידו את הזיעה המבצבצת על מצחו ומורה לעבר המיזבח:
“חבל שלא הכינו לנו צלי-אש וחמת של יין!”
"כלום סבור אתה שמיקדש בית-מרזח הוא? – יתמה עליו תלמי.
“האין אנו אורחים רמי-מעלה שירעיבו ויצמיאו אותנו?”
“תמיהני לדעת מה הוא עושה שם?” – מתלונן קראטרוס.
“נחטף על ידי אלם!”… – מתלוצץ קליטוס – “אך אומרים שאין איש רואה אותו בכלל!”
הארפלוס הניזעם גובה את חובו:
“זה מפני שחוסכים הם זהב וכסף המשמשים ליציקת האל!”…
“קליטוס דואג לקיבתו”, – אומר תלמי בצחוק – “ואילו הארפלוס דואג לאוצרו שלא יקופח…”
“רואה אני מראש כי נצא נפסדים מכאן. קצת כסף כבר הפסדנו בדרך…”
הכל צוחקים, שיודעים הם תאוותו של הארפלוס לזהב ולכסף.
אותה שעה מתרחשת בהיכל המיקדש מערכה קטנה המחרידה עד למאד את לבו של גביעה והעומדים לידו. שכן, בעוד אלכסנדר משוטט במיקדש, מתקרב הוא לפרוכת המחפה על קודש הקדשים. בוחן ריקמה נאה שלה העוטרת שוליה בצורת רמונים ואשכלות ענבים, ומושיט אצבע כלפיה:
“מה כאן!”
גביעה הנשאל משיב מניה וביה, כדרך אדם שאינו מחשיב את העניין, ועושה זאת בלא חמדה:
“מקום תפילה הוא זה.”
“מה פירושו? Aditon”2
“מקום תפילה של הכוהן הגדול בלבד, המתייחד עם בוראו אחת לשנה, ביום הכפורים, ומביא בפניו תפילת עמו.” – וכחוסם את הדרך בפני שאלה או מעשה כלשהו, ממשיך הוא בלשון הרבים – “אין לנו רשות להיכנס לקודש הקדשים”… – כלומר, לנו ולא לו בלבד… שאין גזירה זו חלה על המלך כאורח בן-נכר, אלא על כל אחד ואחד מאתנו… וגביעה מוסיף, כבדרך-אגב, שהדבר כרוך גם בטירחה רבה – “לפי שהכוהן מתקדש לפני-כן שלושה ימים רצופים…”
אלכסנדר שמתרעם קצת בלבו אומר לו:
“לכשאצא אני משווה לך גביעתך!”…
“אם אתה עושה כן, המלך, רופא אומן תקרא ושכר הרבה תיטול…”
אלכסנדר צוחק לשמע תשובתו זו, ואילו גביעה סח לו לשם הסחת הדעת:
“בהיותי תינוק הניחתני אומנתי בקצה החומה ליד הבית ושמטתי ארצה. מכאן בא לי מומי זה. הרי שלא מלידה בא לי הדבר. מעלה יתירה לה לחוטרתי, שרק אחרים רשאים לראותה, ואילו אני איני רואה אותה כלל וכלל…”
“הה, אישי הכוהן, מה מיטיב אתה להתבדח!”
תשובתו של גביעה מצחיקה אותו. אלכסנדר לובש בדיחות-הדעת שקורטוב של חמלה בה. ואילו לבו של גביעה כופל פעימתו שלא כרגיל. מוסיף הוא לצחוק עדיין, כמסייע לרוחו הטובה של המלך, הנובעת מתשובתו. ואף אם מיתבזה הוא בשל מומו, ובכוונה יעשה כך הפעם, ניחא! יהא כך ובלבד שהמלך לא ייכנס לקודש הקדשים… ועם שהוא ממשיך לצחוק ולספר לו שוב על אומנתו, הרי רגעים קשים הם בשבילו, ודומה לו כי הדם אוזל מגופו ופניו מחוירים. הכל מוטל עתה על כף המאזנים. שהרי כל עוד עומדים הם ליד הפרוכת המפתה בתעלומה שבה ורומזת על הקדושה האפופה מסתוריו שמעבר לה, אין לדעת מה יהיה דברו או צעדו הבא. אותו רגע, כנס מן השמיים, באותו הרף-עין שבין התבדחות לבין סכנת החשש שמא יתפתה לעשות את האסור, והשליח כאילו יודע לכוון את הרגע הנכון והיפה לכך, חוזר ומופיע אותו כוהן צעיר וזריז. הוא מכתף על שכמו את מנורת-הזהב, מתייגע מפאת כובדה. גביעה מסתייע מיד ברגע זה של הסחת-הדעת, כמראה לילד מפונק צעצוע נאה שמזומן לו, והוא מורה בידו, נע וזז ממקומו:
“הנה המנורה היפה ששלחתי להביא!”
גביעה פוסע וחופז לקראת השליח לקבל את השי מידו. אדיר חפצו הוא לגרור אחריו את אלכסנדר, להרחיקו מן הדביר, להסיח את דעתו מן התשוקה הטורדת אותו. ובהיחפזו, הוא חוזר ומראה על המנורה הנאה המצפה לו. ואמנם, אלכסנדר, כמשוך אחריו בחוט סמוי מן העין, הולך ובא עימו. הוא נוגע בה, חש בכובד הזהב, משתאה לפיתוחיה הנאים ובוחן אותה כמשווה חילופה של זו שמבקש היה להוציא. רואה המלך כי אכן עולה היא עליה. מלטף פיתוחיה ופוסק:
“שבעקנית מפוארת!”
“כפי שאמרתי למלך.”
“אשלח אותה שי למקדש אתיני באתונה!”
“לעונג ולכבוד ייחשב לנו הדבר.”
“אם כן, הגידה לי, מכובדי הכוהן, מנורה זו, שנאה היא ויקרה מזו שעומדת במיקדשכם, על-שום-מה עושה אתה בה חליפין? הרי מקפח אתה את עצמך ואת מיקדשך…”
“את עצמי מוכן אני תמיד לקפח, אם רק יש ביכלתי להסב קורת-רוח למלך הגדול. ואשר למיקדש, הרי שכרי הוא בכך ששומר אני על כליו המקודשים. ולמען האמת, מנורה זו מכלי בית המקדש היא, שלקח נבוכדנצר לבבל, וכורש הנדיב החזירה לנו. הרי היא מזכרת של מסורת היקרה ללבנו. כי יש דבר שאין ערכו ניכר לעין יקר הוא במה שאנו רואים בו.”
אלכסנדר מעניק לו מבט שבהערכה:
“קונה אתה את לבי בכנותך!”
“המשתעבד ללבו של אדם אציל מקיים גם את אדנותו הוא…”
“אם כן, הגידה-נא לי, כוהני מכובדי, נבואה של היום. היארך עוד המצור על העיר הצידונית? הופעת בחלומי – הינבא בהקיץ!”…
גביעה אינו נביא ולא בן נביא. אלא שעתה עליו להתנבא. גם אם לא יכוון בדיוק יקלע אל האמת המשוערת. לא לידו יעמוד אחרי-כן אלכסנדר לתבוע את קיום נבואתו… גם יודע הוא כי השלמת העבודה על הסוללה הולכת וקריבה אל קצה, ובהלכות מצור ידו של אלכסנדר רבה לו. הרי זה עניין לפחות מחדשיים. ינקוט איפוא בדרך האמצעית. גביעה יודע כי בחוץ מחוויר עתה באופק חרמש דק של ירח בלידתו, והריהו מתנבא בעוז ובבטחון:
“החל מאמש, בו התחיל החודש,3 עד סופו – והעיר צור בידיך היא!”
“זו מנין לך? כלום נביא אתה?4”
“מיסתמך אני על דברי החכם היווני האומר כי גם לנפש עצמה יש כוח נבואי.”
“יפה, מכובדי!”
ז 🔗
על מדרגות המיקדש סוקר אלכסנדר את העם המצטופף בפנים החצר, ואת זה הצובא על השערים ועל החומה מבחוץ. בשריו רואה הוא כי ארשת פניהם מביעה גם סקרנות וגם קורת-רוח שסוף-סוף חוזר ויוצא הוא. הביקור המייגע הזה מתקרב לסיומו. אך לפניו עומדים עדיין כמצפים לגזר-הדין הכוהן הגדול, שאינו אלא מעין תפארת לגביעה, שפחוּת הוא ממנו במעלה ונעלה עליו בחכמה. אין אלכסנדר מתעלם מכך, שכן כל כובד המשא והנסיון הקשה, עליו ועל כתפיו המגובנות הוטלו… ודומה, שעמד בכך בכבוד ובתבונה. גם לשונו היוונית צילצלה בפיו מתוך ידיעה ברורה, צחה ומדוייקת. ודבריו דרך-כבוד נאמרו וכמשפט מדינאי היודע את אשר לפניו. תחילה היה החיוך המלעיג מרחף על שפתי המסתכלים בו בין שריו, ואילו לאחר-מכן נתגנבו גם ללבם רחשי כבוד לגיבן זה האומר בכל הופעתו אל תסתכלו בקנקן אלא במה שיש בו. לאחר השתהות קצרה על המדרגות יפסוק אלכסנדר במעמד העם:
“מהיום והלאה פטורים בני-יהודה ממסים בשנת השמיטה לאדמתם!”
גביעה מתרגם את דברו לעם. תשואות שמחה פורצות מעברים, מן החצר, מן החומות וליד השערים. שמו של אלכסנדר נישא תוך צהלה וקריאות לכבודו. מישהו גם קורא ביוונית: “אלכסנדר סוטר!”5 אלא שגביעה מהסה אותם בתנועת-יד נימרצת, מקטעת בזעף, שכן מבחין הוא כי עוד דברים בפיו של אלכסנדר וחס לו מלהחמיצם. ואמנם, המלך פונה אליו כאל נציגו של העם:
“העוד משאלה לך אלי?”
לבו של גביעה מתפעם בו. שעת-כושר היא:
“שתיים יבקש העם מאת המלך הכובש: לראות בנו עם ניפרד לחלוטין מן השומרונים, ושהמלך יצווה בחסדו הרב להשיב לנו קרקעות שלקחו מאתנו השומרונים, שנחלתנו הם מדורי-דורות. ובירכת עם יהודה תלווה את המלך בכל מעשיו!”
אלכסנדר מהרהר רגע כמסיח דעתו מכל העם והגעש מסביב. בתוך הצפייה ישקול את הדבר לעצמו. אשר להפרדה, עומד הוא מיד על משמעותה של הבקשה, לפי שידוע לו כי השומרונים ובני-יהודה צהובים הם זה לזה, וכל תועלת לא תצמח לשני העמים בברית שכפויה היא. ואילו לגבי הקרקעות יש לבדוק את התביעה. הוא פוסק שוב:
“יהי כן. תהא הפרדה! ואשר לקרקעות, אלה שנעשקו – אצווה להשיבם!”
עתה ממהר גביעה לתרגם את דבריו לעם שניתרבה בינתיים וחדר לחצר המיקדש. מדגיש הוא את ההכרזה המדינית לעם המצפה לשמוע. התשואות באות לבשר לא רק את שביעות-רצונם ושמחתם, כי אם הדגשת החשיבות שהם מייחסים לכך. טוב שאלכסנדר מאזין ושומע את קול העם בריעו, אחוז שמחה והתלהבות. שהרי אין הוא מניח בידיהם פתשגן-הכתב, כי אם דברים שבעל-פה, ומוטב, איפוא, שתהא להכרזה חשובה זו עדים והדים. הפעם נותן גביעה לעם להמשיך בתשואותיו ככל האפשר, ורק עם שוך הרעש פונה הוא לכוהן הגדול, מניח לו את הזכות החורגת מסמכותו של גביעה, מטעמי נימוס. זה נענה לו ברצון ובסבר-פנים:
“לאחר שהעם הביע למלך את רגשי תודתו על חסדו הרב, הריני מבקש את המלך וקרואינו הנכבדים אל הכרה ואל המשתה.”
“סוף-סוף…” – נושם קליטוס לרווחה.
“הפר שהוקרב לכבודו של אלכסנדר לא יספיק לנו!” – טוען סלווקוס.
“הארפלוס”, – מתבדח קליטוס – “יקבל שתי מנות, לפי שהאוצר מפסיד שנת מסים…”
פאתי רקיע דלוקות שקיעה הן. אך כבר צללים מתפשטים ומגבירים אפלולית שלהם. רוכסי ההרים נראים כגבי חיות עצומות. לאורך החומה ומסביב בקרנותיה נדלקות אבוקות של אש. אור מבחוץ וחג מבפנים. השמועה על יחסו הנדיב של אלכסנדר פושטת ומחממת את הלבבות. עימה נפוצה גם תהילתו של גביעה החכם. להקת הלוויים אוספת כלי-הנגינה שלה וממהרת לצאת בפשפש אחורי של החצר. עליהם להמשיך ולנגן הערב בארמונו של הכוהן הגדול. זה שלושה ימים שאין פוסקים שם מלטרוח, והתכונה רבה היא.
* * * *
עם שחר עדיין עומדת צינת לילה, שבהרי ירושלים שכיחה היא וחריפה. קול תרועת חצוצרה מעיר את אנשי אלכסנדר המתעתדים לצאת מן העיר. תרועה שלה מהדהדת כנישאת מהר להר, ובשורה בה לתושבי העיר השמחים על הביקור שעבר בשלום. תרועת החצוצרה חודרת גם לחדרו של אלכסנדר. במשך הלילה, בשכבו על יצועו באחד מחדרי הארמון של הכוהן הגדול, שהוכן ברוב פאר והקפדה, בוהה היה לתוך הלילה האפל בחוץ. מהרהר בדברי הנביא על מפלתה של צור, ועל גורלו של עם קטן המתלקט מחדש לבנות את חייו ועתידו על פני אדמה זו שהוא רתוק אליה, כנראה, בכל לבו. החל מן האכר הזקן שפגש במבואות העיר, דורך בעוז על אדמתו, ועד לכוהן גביעה, זה הפיקח המצטיין גם בלשון יוון ובחכמתה. אמש, בשעת המשתה שנערך בטוב-טעם ובפשטות, משוחחים היו בעניני מדינה, וגם על חכמת המזרח בהקבלה לזו של יוון, ולמד ממנו כמה דברים בעלי-ערך. אך גם דעה תמוהה אחת שמע מפיו. כאשר שאלו אם רבים הם היודעים לשון יוון ביהודה, והשיב לו כי מעטים הם, וטוב הדגיש, שלפי-שעה כך הוא הדבר. שכן, אמר, כל עוד חלשים הם מבחינה מדינית ועוסקים בביסוס קיומם הרופף, מוטב שלא ישעו לאותה לשון עשירה ועניניה; מוטב שיטפחו לשונם ואמונתם הם, עד שיהיו חזקים די הצורך לעמוד גם בפני תרבות יוון שרבים הם פיתוייה בחכמה ובשאר המוזות. כאשר השיב לו אלכסנדר, כי רבים באסיה עשו כן ולא הפסידו דבר, השיב לו גביעה כי טעות בידו. שכן, מסתבר לפי עניות דעתו, כי אם גם העשירו בודדים נפשם בחכמת יוון ונימוסיה, הפסידו הרבים את רוחם. ועוד הוסיף והדגיש, כי לכלל זכייה לא הגיעו, לפי שמחקים הם, ואילו לכלל הפסד ודאי שהגיעו, כי איבדו מה שהיה להם משלהם… תמוה הוא גביעה זה ואין דבריו נעדרים חריפות.
בעוד אלכסנדר ושריו מכינים עצמם לדרך, וכבר מופיעים שמשי הכוהן הגדול ובידיהם כדי מים לנטילת ידיים. כמינהגם של בני-יהודה שאינם פותחים בסעודה, ואינם מסיימים אותה מבלי ליטול ידיהם. כן מוגשות להם פיתות לחם אפויות שחמות הן עדיין, עסיס ענבים, חריצי גבינה וזיתים לסעודה של שחרית. וכבר עומדים עליהם להנעים להם שעה זו הכוהן הגדול וכמה מיקירי ירושלים, וגביעה, המתעטף בטלית-בוקר של צמר מחמת הצינה. לאחר שעה קלה עומדים הם בשער העיר ומברכים את האורחים רמי-המעלה לצאתם לשלום. קרני החמה מפזזות בגבם של הרוכבים. אלכסנדר מחזיר את ראשו ומנפנף אליהם בזרועו. משמע, רוחש הוא להם אותה חיבה שמגלה היה אמש ואינו מתכחש לה.
* * * *
בדרך, בשעת אחת החניות הקצרות, ברידתם אל השפילה, בהיות אלכסנדר מוקף בני-פמלייא שלו, פונה הוא אל קליסתנס ואומר לו דברים מתוך כוונה מפורשת להשמיעם גם באוזני שריו:
“ודאי תמוה היה בעיניכם פשר התנהגותי כלפיהם. אפשר וייראה הדבר בלתי מתקבל על הדעת. אך הזוכר אתה, קליסתנס, שיום אחד סחתי לך על חלום? זוכרני כיצד הופיעו לפני בחזון-לילה אדם בעל הדרת-פנים ולידו ריעו, שניהם עוטי לבנים. הם הסבירו לי פנים, ואחד מהם בנועם-קלסתר שהבינה מאירה אותו נסך בי בטחון כי אצליח בכל מעשי. כשראיתים בשערי ירושלים רבה היתה תדהמתי להכיר בהם את שתי הדמויות כפי שצפו ועלו בחלומי. ואותו בטחון חזר ודבק בי למראם…”
“ישנם דברים”, – מעיר לו קליסתנס – “שלא נוכל להסבירם על דרך הפשט.”
ואילו אלכסנדר חוזר ומשיב שלא לעניין:
“אלא שבדבר אחד הערים עלי אותו כוהן שלהם…”
* * * *
“פגישה בירושלים” הוא פרק מתוך “סופר המלך”, אך מהווה סיפור בפני עצמו על רקע תקופת בית שני. בפני אלכסנדר מוקדון מופיעים עובדי אדמה, וכוהנים העומדים בראש המדינה, נציגיו המובהקים של עם יהודה בסוף שלטון התקופה הפרסית. בעימות זה באות לידי ביטוי בעיות עם יהודה המתלקט עדיין מן הגולה והמתבצר בייחודו בפני נחשולי התרבות ההלניסטית. ההקבלה לימינו – בכמה צירופי ענינים, בעלייה ובהשתרשות, בעמים העוינים למדינה ולבירתה – מפתיעה בגורליות החוזרת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.