שרידיהם של שבעה מיסדי דגניה לפני כ"ה שנים, חוגגים כיום את חג הקבוצה והקיבוץ בתוך מחנה של שנים עשר אלף וחמש מאות נפש החיים כיום בשמונים וחמש עד תשעים קבוצות וקיבוצים בארץ ישראל. אך עלוב כוחם של המספרים להביע את תוכן המהפכה הגדולה, שחוללה תנועה זו, שדגניה היתה יצירת בת־קיימא ראשונה לה, ואשר אחריתה מי ישור בישראל ובעמים.
יצירה גדולה זו, שהבאנו לאנושיות, פרי־הציונות הוא, שי לעולם, אשר אך זה החל רואה אותו ותוהה על קנקנו.
מתנגדים צרי עין, ידידים פקפקנים וסקרנים־מופתעים תוהים עוד: האומנם בא הדבר? האומנם יש למשק כוח מניע אחר מאשר השאיפה לעושר פרטי, האומנם מסוגלים בני אדם לעדור יחד כל ימי חייהם ולשוות לנגד עיניהם את טובתם המשותפת? ואם יכולים אנשים לאכוף על עצמם את השותפות ואת הדאגה לחברה, האם יוכלו לקיים משק על רמה הגונה? האם לא ישקע המשק בשפל, באין התאוה להתעשר דוחפת להרימו ולשפרו? האם יוכל משק משותף, משק שאינו האליל של היחיד ופינתו המשפחתית המצומצמת, לצעוד צעד־צעד עם קידמת הטכניקה והמדע?
והלא אנשי המעשה המוסמכים כבר גזרו וחרצו וקיימו, כי אין מרץ עבודה נולד בלי שוט על גוף העובד ובלי פרס פרטי להנאתו, הנאת־מיד. והלא ניסו האוטופיסטים באומות העולם ליצור משקים משותפים באנגליה ובצרפת ובמקומות אחרים, וכסף רב היה להם ואנשי משק היו להם, ולא עלה בידם.
והנה באה וגם ניצבה אלומת אור לישראל ולגויים. המשק והרכוש יצאו מרשות היחיד והמשפחה הפיסית ותיוצר לה בעלות של המשפחה הרוחנית – הקבוצה. זה היה עם יסוד דגניה. ואחר כך עוד רחבה הבעלות של המשק ממשפחה רוחנית אל חברה שלמה, הוא הקיבוץ. והנה חיו וגדלו זה בצד זה עשרים וחמש שנים המשק הפרטי והמשק הקבוצתי והקיבוצי והם נבחנו. כלומר, המשק הקבוצתי הוא שצריך היה לעמוד במיבחן, ועמד, ומלאך רע עונה אמן.
רק נוער רווי תורות מוסר של נביאים וצדיקי־עולם, מטופח רוחות־מרד של ראשית המאה הנוכחית, דחוף הלחץ הגדול של המוני ישראל המפרכסים להיחלץ מהתנוונות, יכול היה, בקבלו עליו את שליחות־העם, ללבות בכוח את הניצוצות החבוּיים בנפש־האדם ולהדליקם למדורה מאירה ומחממת, כאשר היא כיום.
הציונות נתנה את המסיבות הטבעיות לתנועה נבואית־מוסרית זו, שכבר נעשתה גם כוח משקי. אישים וחוגים, שמעולם לא היו יוצאים מגדרם לתמוך בתנועה חברתית חדשה, ראו במהלך התגשמותה של הציונות צורך לתת עידוד, כסף ותמיכה מדינית בתנועת השיתוף, כי רק בה יכול להתלכד הכוח החלוצי שהיה דרוש, כדי להתגבר על פגעי אקלים, טבע ומדינה, על חולשת גוף ורפיון־רוח. ציונים בורגנים־שבבורגנים חשו והכירו, כי בלי שיתוף לא תיבנה החברה העברית. על כן תמכו במפעלים, שיש בהם גם מפיסגת־ההגשמה הסוציאליסטית.
רק המזיגה הגדולה של אש אהבת ישראל ואהבת־האדם, רק החוט המשולש של אמונים לשליחות לאומית־עממית, למסורות־מוסר עתיקות, למאויים חברתיים עמוקים שהובהרו על ידי תורות הסוציאליזם, עצרה ונתנה כוח לחצות עד צואר בים של יסורים ופגעים ומלחמות ואכזבות ורוחות יאוש וכפירה ולהחזיק מעמד ולהחליף, מדי פעם בפעם, כוח עד יצירת קרקע מוצק תחת הרגלים. מה יודע האויב, זורק הבליסטראות המכאיבות, על הלבטים שעברו על תנועת השיתוף מבפנים? מה מבינים מתנגדים קהי־לב ומטומטמי־מוח באריגת־המסכת של פרנסה ומשפחה וחינוך וכוח־התגוננות של תנועה זו? מה קל היה לשועלי־העט ולעורבי־הציבור ללעוג לאוטופּיות, להתמרמר על “אכספרימנטים סוציאליסטיים”, להפיח אדי־רעל של דיבות על שיתוף־נשים, להבאיש את הריח מסביב, כדי להמית את התנועה בחנק.
שבעה הלכו אל הניסיון לפני כ“ה שנים. אלפיים הלכו בתרצ”ה. זהו המספר שנצטרף אל הקיבוצים בשנה האחרונה. נקוה, כי בתרצ“ו יבואו לא פחות. לא ידוע, בדיוק, כמה נתיאשו או נפתו לברק הרווחים הפרטיים ויצאו במהלך השנה. על כל פנים עלה בתרצ”ה מספר חברי הקיבוצים בהרבה. והתנועה מעזה ומעפילה ושומרת על התוכן העשיר של המושג חלוץ לאומה ולאדם.
וחפשים־מדת ואדוקים־בדת, וסוציאליסטים אדוקים עד לצמצום המחשבה וסוציאליסטים חפשים ובלתי־סוציאליסטים ומתנגדי־סוציאליסטים – כולם הכירו בכוח המשק המשותף ובונים ומרחיבים אותו, קבוצה על גדלה ועל סיסמותיה. ולא בלבד מחנה “המזרחי” סובל את הקבוצות, ולא בלבד אוירת הציונים הכלליים המתקדמים נוחה לקיום הקבוצה, אפילו המתנגדים הקיצונים לא שמו מחנק לזלזלי תנועת השיתוף; “אגודת ישראל” לא ניקתה ממנה ואף הריביזיוניסטים מוכרחים להלחם בתוכם בשאיפה המתעוררת, מדי פעם בפעם, בחוגי נוער שלהם לחיים קיבוציים. צו חיים הוא המתחדש והולך, נוכח תביעות חדשות של מסיבות גורל הציונות. מדי פעם בפעם נגלים לפנינו תפקידים כלכליים־חלוציים, שלא היחיד ולא האגודה המקצועית ולא הקואופרטיב יכול למלא אותם, אלא אלה בלבד שחיברו ולתמיד את מלוא־כוח־יצירתם הכלכלית לשרשרת מקיפה של שיתוף מלא.
לא כל אדם יסכון לחיי שיתוף הרכוש וההכנסה, אף לא כל המודה בערך הקבוצה ונחיצותה. 12.500 איש ואשה החיים בקבוצות הם אך חלק מאלה שניסו. אולי רבבות הם אשר ניסו ולא יכלו להסתגל. אין אונס בתנועת העבודה. כל צורות החיים אשר במסגרת העקרונות וכל צורות ההתישבות נעזרות במידה שוה. אולי נחוצות סגולות־נפש מיוחדות בשביל חיי קיבוץ ואולי נחוצה הכשרת־הלבבות והמוחות. אולי יוכל החינוך המתוקן להכין חוגים מרובים יותר מבנינו ובנותינו לקיבוצים. הנסיונות הראשונים של בוגרי בתי־החינוך של הפועלים מבשרים טובות. אף שיפור־תנאי־החיים בקיבוצים ובקבוצות יקל על ההצטרפות לתנועה. חובתו של ציבור הפועלים לעזור עזרה מקילה על תנועת השיתוף, אם כי לא לכפות אותה על מישהו. גם אותה ארץ שבה מגשימים את הקיבוציות מתוך כפיה תגיע סוף־סוף אל זו הדרך אשר אנו סללנו אותה לפני עשרים וחמש שנים.
דגניה אולי תהיה בשביל עם ישראל והאנושיות לא פחות מאשר מקומות מפוארים אחרים בארצנו, שכבשו להם מקום בדברי ימי העולם. מיסדי דגניה אמרו אך למלא בפשטות את החובה, שהרגישוה מוטלת עליהם, והנה זרח אור גדול ומאיר מהמעשה הצנוע והתמים. זכו והיה המעשה לטבעת ראשונה בשלשלת היסטורית גדולה, אשר אנו עומדים בפרקיה הראשונים בלבד.
חשון תרצ"ו
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.