שרידיהם של שבעה מיסדי דגניה לפני כ"ה שנים, חוגגים כיום את חג הקבוצה והקיבוץ בתוך מחנה של שנים עשר אלף וחמש מאות נפש החיים כיום בשמונים וחמש עד תשעים קבוצות וקיבוצים בארץ ישראל. אך עלוב כוחם של המספרים להביע את תוכן המהפכה הגדולה, שחוללה תנועה זו, שדגניה היתה יצירת בת־קיימא ראשונה לה, ואשר אחריתה מי ישור בישראל ובעמים.

יצירה גדולה זו, שהבאנו לאנושיות, פרי־הציונות הוא, שי לעולם, אשר אך זה החל רואה אותו ותוהה על קנקנו.

מתנגדים צרי עין, ידידים פקפקנים וסקרנים־מופתעים תוהים עוד: האומנם בא הדבר? האומנם יש למשק כוח מניע אחר מאשר השאיפה לעושר פרטי, האומנם מסוגלים בני אדם לעדור יחד כל ימי חייהם ולשוות לנגד עיניהם את טובתם המשותפת? ואם יכולים אנשים לאכוף על עצמם את השותפות ואת הדאגה לחברה, האם יוכלו לקיים משק על רמה הגונה? האם לא ישקע המשק בשפל, באין התאוה להתעשר דוחפת להרימו ולשפרו? האם יוכל משק משותף, משק שאינו האליל של היחיד ופינתו המשפחתית המצומצמת, לצעוד צעד־צעד עם קידמת הטכניקה והמדע?

והלא אנשי המעשה המוסמכים כבר גזרו וחרצו וקיימו, כי אין מרץ עבודה נולד בלי שוט על גוף העובד ובלי פרס פרטי להנאתו, הנאת־מיד. והלא ניסו האוטופיסטים באומות העולם ליצור משקים משותפים באנגליה ובצרפת ובמקומות אחרים, וכסף רב היה להם ואנשי משק היו להם, ולא עלה בידם.

והנה באה וגם ניצבה אלומת אור לישראל ולגויים. המשק והרכוש יצאו מרשות היחיד והמשפחה הפיסית ותיוצר לה בעלות של המשפחה הרוחנית – הקבוצה. זה היה עם יסוד דגניה. ואחר כך עוד רחבה הבעלות של המשק ממשפחה רוחנית אל חברה שלמה, הוא הקיבוץ. והנה חיו וגדלו זה בצד זה עשרים וחמש שנים המשק הפרטי והמשק הקבוצתי והקיבוצי והם נבחנו. כלומר, המשק הקבוצתי הוא שצריך היה לעמוד במיבחן, ועמד, ומלאך רע עונה אמן.

רק נוער רווי תורות מוסר של נביאים וצדיקי־עולם, מטופח רוחות־מרד של ראשית המאה הנוכחית, דחוף הלחץ הגדול של המוני ישראל המפרכסים להיחלץ מהתנוונות, יכול היה, בקבלו עליו את שליחות־העם, ללבות בכוח את הניצוצות החבוּיים בנפש־האדם ולהדליקם למדורה מאירה ומחממת, כאשר היא כיום.

הציונות נתנה את המסיבות הטבעיות לתנועה נבואית־מוסרית זו, שכבר נעשתה גם כוח משקי. אישים וחוגים, שמעולם לא היו יוצאים מגדרם לתמוך בתנועה חברתית חדשה, ראו במהלך התגשמותה של הציונות צורך לתת עידוד, כסף ותמיכה מדינית בתנועת השיתוף, כי רק בה יכול להתלכד הכוח החלוצי שהיה דרוש, כדי להתגבר על פגעי אקלים, טבע ומדינה, על חולשת גוף ורפיון־רוח. ציונים בורגנים־שבבורגנים חשו והכירו, כי בלי שיתוף לא תיבנה החברה העברית. על כן תמכו במפעלים, שיש בהם גם מפיסגת־ההגשמה הסוציאליסטית.

רק המזיגה הגדולה של אש אהבת ישראל ואהבת־האדם, רק החוט המשולש של אמונים לשליחות לאומית־עממית, למסורות־מוסר עתיקות, למאויים חברתיים עמוקים שהובהרו על ידי תורות הסוציאליזם, עצרה ונתנה כוח לחצות עד צואר בים של יסורים ופגעים ומלחמות ואכזבות ורוחות יאוש וכפירה ולהחזיק מעמד ולהחליף, מדי פעם בפעם, כוח עד יצירת קרקע מוצק תחת הרגלים. מה יודע האויב, זורק הבליסטראות המכאיבות, על הלבטים שעברו על תנועת השיתוף מבפנים? מה מבינים מתנגדים קהי־לב ומטומטמי־מוח באריגת־המסכת של פרנסה ומשפחה וחינוך וכוח־התגוננות של תנועה זו? מה קל היה לשועלי־העט ולעורבי־הציבור ללעוג לאוטופּיות, להתמרמר על “אכספרימנטים סוציאליסטיים”, להפיח אדי־רעל של דיבות על שיתוף־נשים, להבאיש את הריח מסביב, כדי להמית את התנועה בחנק.

שבעה הלכו אל הניסיון לפני כ“ה שנים. אלפיים הלכו בתרצ”ה. זהו המספר שנצטרף אל הקיבוצים בשנה האחרונה. נקוה, כי בתרצ“ו יבואו לא פחות. לא ידוע, בדיוק, כמה נתיאשו או נפתו לברק הרווחים הפרטיים ויצאו במהלך השנה. על כל פנים עלה בתרצ”ה מספר חברי הקיבוצים בהרבה. והתנועה מעזה ומעפילה ושומרת על התוכן העשיר של המושג חלוץ לאומה ולאדם.

וחפשים־מדת ואדוקים־בדת, וסוציאליסטים אדוקים עד לצמצום המחשבה וסוציאליסטים חפשים ובלתי־סוציאליסטים ומתנגדי־סוציאליסטים – כולם הכירו בכוח המשק המשותף ובונים ומרחיבים אותו, קבוצה על גדלה ועל סיסמותיה. ולא בלבד מחנה “המזרחי” סובל את הקבוצות, ולא בלבד אוירת הציונים הכלליים המתקדמים נוחה לקיום הקבוצה, אפילו המתנגדים הקיצונים לא שמו מחנק לזלזלי תנועת השיתוף; “אגודת ישראל” לא ניקתה ממנה ואף הריביזיוניסטים מוכרחים להלחם בתוכם בשאיפה המתעוררת, מדי פעם בפעם, בחוגי נוער שלהם לחיים קיבוציים. צו חיים הוא המתחדש והולך, נוכח תביעות חדשות של מסיבות גורל הציונות. מדי פעם בפעם נגלים לפנינו תפקידים כלכליים־חלוציים, שלא היחיד ולא האגודה המקצועית ולא הקואופרטיב יכול למלא אותם, אלא אלה בלבד שחיברו ולתמיד את מלוא־כוח־יצירתם הכלכלית לשרשרת מקיפה של שיתוף מלא.

לא כל אדם יסכון לחיי שיתוף הרכוש וההכנסה, אף לא כל המודה בערך הקבוצה ונחיצותה. 12.500 איש ואשה החיים בקבוצות הם אך חלק מאלה שניסו. אולי רבבות הם אשר ניסו ולא יכלו להסתגל. אין אונס בתנועת העבודה. כל צורות החיים אשר במסגרת העקרונות וכל צורות ההתישבות נעזרות במידה שוה. אולי נחוצות סגולות־נפש מיוחדות בשביל חיי קיבוץ ואולי נחוצה הכשרת־הלבבות והמוחות. אולי יוכל החינוך המתוקן להכין חוגים מרובים יותר מבנינו ובנותינו לקיבוצים. הנסיונות הראשונים של בוגרי בתי־החינוך של הפועלים מבשרים טובות. אף שיפור־תנאי־החיים בקיבוצים ובקבוצות יקל על ההצטרפות לתנועה. חובתו של ציבור הפועלים לעזור עזרה מקילה על תנועת השיתוף, אם כי לא לכפות אותה על מישהו. גם אותה ארץ שבה מגשימים את הקיבוציות מתוך כפיה תגיע סוף־סוף אל זו הדרך אשר אנו סללנו אותה לפני עשרים וחמש שנים.

דגניה אולי תהיה בשביל עם ישראל והאנושיות לא פחות מאשר מקומות מפוארים אחרים בארצנו, שכבשו להם מקום בדברי ימי העולם. מיסדי דגניה אמרו אך למלא בפשטות את החובה, שהרגישוה מוטלת עליהם, והנה זרח אור גדול ומאיר מהמעשה הצנוע והתמים. זכו והיה המעשה לטבעת ראשונה בשלשלת היסטורית גדולה, אשר אנו עומדים בפרקיה הראשונים בלבד.

חשון תרצ"ו

נתקצר המרחק החסר ישוב יהודי – וכמעט עודנו שומם – שבין צפון ים־המלח לבית־יוסף. הנה הועלתה עוד מרגלית ישוּבית עברית במחרוזת הנמתחת לאורך העורק הפנימי של הארץ, עמק הירדן, בשקע המרכזי של ארץ־ישראל, הנמשך ממקורות הירדן בצפון ועד אילת (עקבה) שבדרום. טירת־צבי קמה בעמק הנמוך והלוהט, שעם הירדן, עמק ברוּך־מים, ובכל זאת עוטה קוצים, צהוב־אפור בקיץ, מתעלף מחום, ללא צל כמעט.

עשרים ואחד ישובים של לנו בשקע הזה, והעיר טבריה בכללם. מלבד מזה ישנם עוד שלושה ישובים חקלאיים, השאר – כפרי עובדי אדמה.

יסוד המעלה היא הצפונית ביותר והראשונה לאורך קו זה. משמר הירדן נוסדה אחריה. בני־יהודה שהיתה לנו בעברה המזרחי של הכנרת, חרבה מפּגעי טבע והתנפלויות וחוסר תחבורה ואפס־תגבורת. האחרונה במשפחות היהודיות יצאה אותה סמוך למלחמת־העולם או בימי המלחמה. אדמתה כיום בידי ערבים והגבול – סוריה. אילו נמצאו בה יהודים בימי הצהרת בלפור ושלום ואֶרסייל והחלטות סן־ראֶמו, היה גבול ארץ־ישראל מתרחב ומקיף גם אותה. ממערב הכנרת התבצרה בינתיים מגדל, ועתה בימים אלה עלתה גינוסר (קבוצת הנוער העובד), שמעטים היודעים על קיומה, אבל סוף כבודה להיגלות. כנרת המושבה וכנרת־הקבוצה שייכות לאותה שרשרת עוד מלפני המלחמה. לפני עשרים ושבע שנים פתחה דגניה את הפרשיה המפוארת שלה במזרח הירדן, ועתה, עם עלית מסדה ועין־הקורא, נתהווה לנו בין הירדן והירמוק גוּש של שבעה קיבוצים: שתי הדגניות, בית־זרע (או כפר־גון או כפר נתן לסקי), אפיקים, מסדה, עין־הקורא, גשר, דלהמיה. וליד דגניה על עברו המערבי של הירדן נוסדה כשנתיים לפני המלחמה ביתניה, חוה של פיק“א. עודה קיימת, אם כי קופאת באשמת ראשי פיק”א. היא משמשת אכסניה לקיבוץ, שיתיישב גם הוא בקרוב בשקע זה, ועדיין לא הגיע הזמן לדבר על הנקודה ממש.

דרומה מביתניה, בעברו המערבי של הירדן שוכנת פלוּגה של קיבוץ גשר, שרוב חבריה אמנם עברו את הירדן והתיישבו בנקודה החדשה שלהם שנזכרה – דלהמיה, אבל גשר – האֵם – לא תיעזב. נאחזה בצלע ההר התלול ולא תרד ממנו. חברי הקיבוץ אינם חוסכים עמל ודפיקה בדלתות ועל לבבות, כדי לקיים את הנקודה הזאת. נהריים ותל־אור של חברת החשמל הם גוש ישובי מיוחד במזרח־הירדן. תכונות עיר וכפר מעורבות שם. תל־אור נמצאת בתחומה הרשמי־המדיני של אמירוּת עבּד־אַללה (הישוב היהודי היחיד בה), וחוקי־אמירוּת זו מעיקים על המקום. גוש של ששת אלפים דונם השייך לחברת החשמל אינו מיושב ומשום־כך הוא מעובד לא־אינטנסיבית.

מערבה לירדן ישנו עוד ישוב יהודי אחד, מנחמיה (לפנים מלחמיה). יש לה למושבה זו אדמה גם במזרח הירדן, בשטח שבינו לירמוק.

עם עלית בית־יוסף נוספה חוליה דרומה, מתקרבת לבית־שאן. עתה באה טירת־צבי ונתקעה עוד יותר דרומה, דרומית לבית־שאן. ואין להרבות דברים על תנאי הנקודה הזאת. לא ייתכן להניח אותה בודדה, ובודאי שסביבה ייווספו לנו ישובים בעתיד הקרוב ביותר. מכאן עוד רב המרחק אל הישוב שבצפון ים־המלח וקליה, אף הוא לא חקלאי, כידוע וגם לא עברי טהור. דרומה מהם – ישוב סדום של חברת האַשלג. במאות הקילומטרים המשתרעים מסדום ועד אילת (עקבה), נמל ים־סוף של שלמה המלך ונמל דייגים יהודים בימי בית שני ואחריו, אין לנו לפי שעה כל דריסת רגל.

חשבון קצר זה העסיק את מוחי בשעת הנסיעה ביום כ"א תמוז זה, לראות בהיווסד טירת־צבי.

עוד לפני ימים מועטים היתה הטלטלה קשה למדי בנסיעת־מכונית דרך עמק יזרעאל. בנסעי בפעם הקודמת, לא נפתח עוד הכביש הזה, שמאורעות תרצ"ו השפּיעו על הממשלה להיענות לדרישות ממושכות ולסללו סוף־סוף. אך הנה הוא פתוח כיום והננו “שטים על מי מנוחות” בהחליק המכונית במהירות־טיסה על פני כביש עפולה – בית השיטה. רק החצץ העדשי של שכבת הכביש העליונה נזרק ורוקד וטופח כברד על דפנות המכונית, אך אין מקום לטעוּת: איש אינו זורק אבנים. הננו בלב העמק העברי. משני עברי הכביש – שדותינו. עדים מראות הישובים, עדים העובדים והעובדות. מעיד גם מראה השטחים כשהוא לעצמו בגילוי שיטות העיבּוד. אלה המטעים, אלה הטראקטורים הנשארים בשדה, אלה סוארי חבילות החציר המכוּבש – אלה הם סימני־משק, המציינים לפי שעה כמעט רק את שלנו.

כקו הכספּית במד־חום קו־הכבישים במד־הבטחון. הקו מוביל אתו בטחון. הוקל לעמק יזרעאל, אבל לא נשארנו בלי דאגת־דרכים. חלוצי ההתישבות זזו קדימה. קמו לנו עוד עמקים שדברי־הימים חוזרים בהם וה“בראשית” על כל חרדותיה והרפּתקאותיה עברה עתה אליהם.

לפני תחנת בית־השיטה אנו יורדים מעל הכביש ימינה. אנו עוברים את בית־אַלפא על כרמיה ופרדסיה. הנה חדלה בית־אַלפא להיות שומרת־גבול המזרחי של הישוב העברי בעמק־יזרעאל. בית־אלפא היא כיום בסיס ואכסניה נדיבת־לב למתקדמים והולכים מזרחה ודרומה. רוב חברי־קיבוץ תל־עמל עודם שוכנים על אדמתה. עתה שימשה גם ליוצאים ליצור את טירת־צבי.

* * *

אך יצאת מגבולות בית־אלפא המעובדת, הירוקה ורבת הצל, וכאילו טופח על פניך פתאום רוח זלעפות מדבר. ניגוד משונה: מים רבים, אדמה טובה, עקבות צמחים המעידים על יכולת הקרקע והאקלים, וישוב־לא־ישוב כזה. הנה מעינות סחנה, נחל־אסי, מעינות אחרים, היונקים מגשמי ארץ־הרים רבה, ומסביבך בתי־שׂער קודרים, צופני סודות־זדון, מהלכים אימה הממלאת את הגיאות, את השיחים העבותים פה ושם, מות בינות הקוצים הגבוהים. הנה כאן ארבו לחיים ברוּק והשיגוהו ליד חורשת האקליפּטוסים. הנה כאן זינקו על החיילים הבריטיים העירומים בהתרחצם בנחל, ירו בהם ולקחו את בגדיהם על נשקם. כאלה הם הנחלים והשיחים, שעשרות ומאות יכולים להסתתר בהם ולהגיח מהם פּתאום. ההרים מימינך אינם מנחמים. לא משכנות שקט הם. הנה כפר פּקועה, אַפק מימי התנ"ך, מחסה לכנופית עז־א־דין בשעתו. כאן נרצח משה רוזנפלד.

* * *

הננו רוצים לנסוע לטירת־צבי מבלי לעבור את בית־שאן ואנו מחפשים את הדרך. בבוקר עברו אנשי שמירת־הסביבה וסימנו במחרשת־דיסקוס קו, שבו יסעו מעתה, דרומה מתל־עמל ועוד יותר דרומה מבית־שאן.

הנה מתקינה לה תל־עמל קו השקאה ממעין קרוב. פועלים עובדים ואתם נוטרים מזויינים. במרחק־מה אנו מגיעים אל בריכה די גדולה, מיקוה־מי־מעינות, שרוכזו על ידי הממשלה, והנה רוחצים בה ערבים את סוסיהם, והמים עד גבות הסוסים, וכמעט רק את ראשיהם ירימו הסוסים מעל למים.

לא רחוק משם כפר “המנוּשלים”, שנוסד בגוש תל־שוק. דממה בכפר. יצאו, כפי הנראה, לעבודה. אבל גם בשדות מסביב אין לראות רבים. מי־המעינות שופעים. יש כאן ירקות יפים, אך העובדים בגנים מעטים מאוד. לא הרחק נראה מעט בקר, נשים מאַלמות בקמה, שקצירה נתאחר. הנשים לבושות כאן צבעונין, והבגדים דווקא כחדשים. בתי הכפר בנויים שני גושים משני עברי־רחוב, מעין “בתים משותפים”, בנויים קומה אחת, לבני־טיט, מחולקים בקירות החוצצים בין דירת־משפחה אחת לשניה. אין ירק ואין צמח סביב הבתים וברחוב, שסומן בכל זאת בקוי חביות ריקות, כאילו להבדיל בין רשות הרבים לרשות שנועדה ליחידים. ידענו מהרצאות הממשלה, שערבים רבים סירבו ללכת הנה להתיישב על האדמה הפוריה ורווית־המים, משום ש… האַקלים אינו נוח. אנשי תל־עמל לא היססו. גם חברי קבוצת רודגאֶס מיהודי גרמניה ופולין אינם מהססים ויורדים לאקלים קשה בהרבה, לרמה נמוכה בהרבה מפני הים, ובמרחק גדול יותר מישובים מרכזיים.

אותו יום, כ"א תמוז, המתה הסביבה, במידה שאינה רגילה כאן. הדרכים התאבקו מתחת גלגלי המכוניות. רועים ופלחים שנפגשו לנו בדרך, הביטו אלינו בפנים תוהות, שלא ראינו בהם עין יפה וסבר טוב־לב.

עלינו על דרך המלך בית־שאן–יריחו. דרך קיץ טובה. המכונית הראשונה בשיירה נהנית ממנה. השניה כבר הולכת בסערת־אבק, מעין עמוד־עשן. מרחוק אנו רואים חוות של גרמנים משרונה. הם קנו לפני כמה שנים מאת הערבים בשתים ובשתים־וחצי לא"י הדונם. מובן, שקניות אלה לא היו מלוּות צעקות נישוּל מפי עתונאים ומסיתים ערבים. הממשלה מקיימת כאן תחנת־נסיונות, מופת לערבי־הסביבה לנטוע בננות, רימונים, זיתים ונטיעות אחרות. כאן גם מטעים פרטיים קטנים. אך אלה אינן אלא נקודות בטלות בשטח הגדול, שהוא כמעט שומם.

* * *

בית קטן מלבין לקראתנו. זוהי תחנת המשטרה חנזירה. הנה אנו מגיעים אל אדמת אַ־זרעא שתהיה לטירת־צבי. איך יגיעו הנה בחורף? מאַין תבוא עזרה בשעת חירום? איך יתקשרו מכאן באיתות עם איזה ישוב?

* * *

הבחורים והבחורות האלה, גזע הפּועל העברי בארץ־ישראל וענף הפּועל המזרחי – ככל הגזע הנהו, – אינם מתנים מראש תנאי בטחון והצלחה. הם הולכים ליצור כאן את המחיה, את הבטחון, את החיים המתוּקנים. אולי היה בהם כוח להעפּיל גם כבודדים, אבל הם אינם בודדים. הנה אתם בעלי הנסיון מהישובים הקרובים ביותר ומכל הארץ, הנה אנשי השיבה, החיים בקו־האש זה שלושים שנה ועוד חותם־הנעוּרים, אולי עלומי־הנצח, זורח מבין תלמי פניהם. הנה אוירת מסירוּת ואחוה קורנים אליהם מגושי־ישובי־העובדים, ללא הבדל־זרם. לא תבחין לגבול עשייה בין הפועל המזרחי של קיבוץ רודגאֶס לבין השומר־הצעיר מקיבוץ תל־עמל או עין־הקורא. הנה כל הטוב בישוב מחבק מרחוק את חלוציו, סוכך עליהם, ומלמעלה – מוסדות הישוב דואגים, נענים, מספּקים אמצעים, מיישרים הדוּרים ככל האפשר. לא זמן רב יהיו בודדים בסביבה. ודאי ימהרו לבוא בעקבותיהם עוד ישובים, כאשר באו הם בעקבות הקודמים להם, שהיו בשעתם באותו מצב. עוד מעט ומסביב טירת־צבי יהיו עוד “נחלות”, “בית”ים“, ו”ענ“ים” וחיי עבודה כשרים יפכּוּ פה בעוז, והאדמה והמים יינו פה ככוחם לענות וכאשר ראינו זאת בגוּש הדגניות ושכנותיהן.

תמוז תרצ"ז

בירת המחקר החקלאי, בירת המחקר החימי־תעשייתי, מושבה שצמחו לה וחוברו לה – אף ינקו ממנה לא מעט ותוך כדי מלחמה אתה – תשעה ישובי עובדים חקלאיים, מושבת־אם על בנים־כפרים משגשגים ומורדים בשגרתה, עטורת ארמונות וחילות על גבעותיה הבשומות, שבעמקים ביניהם מלבלבים שלושה־עשר אלף דונם פרדסים מניבי מליון־ורבע תיבות פירות־הדר, ברוכת כמה מפעלי תעשיה חטובים, משובצת משכנות פועלים, של ציבור בן אלפי נפשות, מעורה במקום וכבדה בנכסי־ציבור חמריים, מעין סוכת־שלום בין הפועלים לפרדסנים במקום, ששימש קודם מטה־מלחמה פולט שנאה ומדנים, פינה איוה לו למושב נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. כזאת מצאו עתה את רחובות מתכנסי הועידה הרביעית של מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

הזאת המושבה הקטנה, אמנם מאז ומתמיד רבת־חן, שבערב המלחמה העולמית היו בה שש מאות עד שבע מאות נפש, וחלק מהם נתפזר בימי המלחמה אף נספה בה?

הפתיע הריצוף המלא של הרחוב הראשי, הזכור לותיקים, כחלק מדרך־המלך עזה – יפו, בו הלכנו כשהחול למעלה מהקרסולים והתקנאנו בגמלים על רוחב פרסותיהם; הפתיעו המדרכות הרחבות, הרחובות החדשים שנחצבו בגבעות קורקאר. איה “גבעת האהבה”, חלק מנחלתו של הנדיב, שהרשה לעצמו לקנות לו לבדו אלף דונם בימי יסוד המושבה, הלא הוא א. י. דונדיקוב? ואם פגע בנפש מי הפרצוף העירוני של המרכז המסחרי שבמושבה, הרי אם רק הפליג קצת לשאר קצוי רחובות, נוכח כי קסמה הכפרי לא סר, אלא נסוג לפינות אחרות, ואדרבה עוד כבש לו אופי חקלאי מאוד בישובי העובדים גבתון וביל"ו, קבוצת שילר (גן שלמה), וגבעת ברנר ונען, אופי שלא היה לרחובות גם בימיה הראשונים לפני ארבעים ושמונה שנים. מי שנטל עליו את הטורח לצאת ולראות ברחובות־רבתי, כלומר, על בנותיה יורשות הטוב שבמסורתה, ראה מסכת מגוונת: לא הרי רמות מאיר כהרי נען, אף על פי שהן שכונות־תאומות; ודאי שאין רמת־אהרון דומה לשכונות התימנים. אפילו קבוצת שילר וגבעת ברנר שונות במזג ובדרכי־תנופה. גבתון – בעמק המערבי שבין המושבה לבין זרנוגה וכפר ביל"ו ובדרומה של המושבה על הגבעות בדרום המושבה. עולם בפני עצמו שכונות התימנים שעריים הותיקה ושכונת מרמורק רבת הפגעים מראשיתה. ברחובות – ישוב התימנים החקלאי הגדול ביותר בארץ. החיים העדתיים מלאים: מוסדות־חינוך, בתי כנסיות מרובים, חנויות לרוב, שוחטים ורבנים, עשירים ועניים, נוער חותר להתמזגות עם כלל־הפועלים, יזמת מלאכות ועסקים, גרעין בנקאות שיתופית, לשון תימנית בין זקנים ומתישבים חדשים ונשים, מיעוט אשכנזי הבא לדור כאן משום יוקר שכר־הדירה ברחובות, פרצוף ישובי מיוחד. סכסוך כרוני עם מועצת רחובות בדבר תחומי־השיפוט, הקשרים המוניציפליים ההדדיים.

לא מלאכת יום אחד היא ללמוד את רחובות על אגפיה המענינים. עולמות־עולמות ושלל־גלויות. רמות מאיר – אמריקנית; אך נען נוסדה על ידי נערים מהנוער העובד התל־אביבי ממייסדי הסתדרות זו בתאיה הראשונים. עתה מהוה הקיבוץ הזה בעצמו על חמש מאות נפשותיו קיבוץ גלויות רב. קבוצת־שילר נוסדה על ידי נוער אקדמי מגליציה. בגבעת ברנר יסוד חזק של עולי גרמניה. עולי גרמניה מהמעמד הבינוני והאמיד הופיעו ברחובות עוד לפני שואת־היטלר וכמובן נתרבו הרבה אחריה. גוש פרדסים היה ידוע כנכסי “החברה האנגלית”, כלומר של יהודי אנגליה. מיוצגות גם שאר הגלויות. אך גרעין הישוב הותיק שבא מפולין (וארשה), ליטא ואוקראינה הותך בכור הארצישראלי, ונתהוותה חטיבה מיוחדת שאין בקיעים “גזעיים” ניכרים בה, ומזלה המיוחד של רחובות שירת אותה והבדל־המעמדות הגדול בין תושביה מאז היוסדה לא העיק כל־כך על חיי החברה בתוכה, אם כי לא חסרו סכסוכים ומלחמות. בין “רחוב המיליונרים” (כך נקרא רחוב “מנוחה ונחלה” בהגזמה עממית, משום שבו נבנו עוד לפני המלחמה בתים מהודרים בתוך גנים נאים על ידי עולה עשיר מאוסטרליה, על ידי משפחה יהודית ליטאית־תורנית משכילה שעשתה עושר באמריקה) לבין דירות־פועלים, שלא היו מרוכזות לפני המלחמה, לא בלטה תהום, משום יחסי החברה הטובים, ואדרבה היו קשרי־תרבות, שאיפות וגם עזרה הדדית.

נתברכה רחובות מימיה הראשונים באנשי־רוח. נעוריה היו הולכים ומתחדשים. כשרונות קננו בה. חוט האידיאליות לא נפסק בתחומיה מימי היקנות שטחה הראשון, בן עשרת אלפים דונם, על ידי יהושע חנקין ועד לרכישות הקרן הקיימת בסביבותיה בשביל ישובי־פועלים, שבעזרתם של טוביה מילר ומשה סמילנסקי, כשהוא כבר מנהיג התאחדות האכרים ונלחם בציבור הפועלים ככוח רוכש השפעה רבה בחיים הישוביים־המדיניים; מימי מייסדיה הראשונים מבין “בני משה” עד מייסדי הקיבוצים והישובים והמושבים סביבה מבין טובי תנועת העבודה לכל גילוייה; מימי המנוח וילקומיץ עד לאישי המדע והספרות ייבדלו לחיים, כגון יצחק וילקנסקי וישראל אהרוני; מימי הפועלים יוסף אהרונוביץ ו־א. ד. גורדון עד לחיי המחשבה והנפתולים הציבוריים של ישובי הפועלים עכשיו. לא מעטים הדפים המזהירים בפובליציסטיקה העברית, גם בסיפור ובשירה, שנתחברו במושבה זו. יש פרקים שכבר נעשו פּרשיות־לימוד וחינוך. שנים רבות, מתרס"ח ועד מלחמת העולם, היתה נערכת ברחובות “החגיגה העממית” הידועה בחול־המועד פסח, והוא מין כינוס ספורטיבי, תערוכת תוצרת הארץ, שעשועים עממיים ויריד גם יחד. החגיגה הוציאה מוניטין לרחובות. אלפים היו משתתפים בה ואורחי־הפסח החשובים ביותר היו מתכבדים בנאום בפתיחתה. ביניהם היו מראשי ההסתדרות הציונית. מנהג הימים ההם היה שתשואות לנואם הושמעו גם ביריות אקדוחים רבות, כמובן יריות־לאויר. ערבים עשירים היו נוטים אהליהם מסביב לככר־החגיגה, להם ולמשפחותיהם, נוסח נבי־רובין או נבי־צאלח, הקרובים שניהם קירבת מקום לרחובות. במירוץ הסוסים היו נוטלים חלק גם אורחים ערבים. מובן, שבמרכז מירוצים אלה היו אנשי “השומר” וגם חברות.

מפרשיות הגבורה, שרחובות רושמת לה – העיקר הוא מקרה חודש מאי 1921, כשהתפשטו הפרעות מיפו גם במושבות. מחנה כבד של חוגגי נבי־צאלח, בן אלפי ערבים, עלה אז על המושבה. אולם כארבעים איש, פועלים, אכרים ותושבים, התבצרו בחפירות־הגנה, מזויינים ברובים, ועשרות אלה הניסו את האלפים לאחר שהרגו בהם חמשה ופצעו עשרות. מהמגינים לא נפגע איש. שלושה פועלים־שומרים נהרגו על משמרותיהם במושבה בשנתיים האחרונות לפני מלחמת־העולם ובימיה.

נגע העבודה הערבית דבק גם ברחובות מתקופת הירידה הראשונה לאחר שנות־הזוהר הראשונות. פרשיות ההתאבקות של הפועל העברי לא היו קלות גם כאן, אם כי לא היו רצופות מקרים מזעזעים, כמו במושבות אחרות. התאבקות זו נמשכת כיום, כי בעלי הפרדסים חזרו לסורם גם אחרי השביתה הערבית של 1936.

ובכן – אין אידיליה. העיקר עודנו שנוי בהתאבקות קשה. העבודה העברית נתנסתה כאן בכל התקלות והפגעים כאשר במקום אחר. אף כאן לא הוגיעה אותנו מלחמת שלושים השנים.

אחד מרחובות המושבה הישנים ביותר, הוא רחוב עזרא, נקרא על שם חברת “חובבי ציון” בברלין שהושיבו שם לפני ארבעים שנה ושנה פועלים עברים אחדים, למען הקל על חייהם. זה היה נסיון של פתרון לשאלת העבודה שהיתה בולטת עוד אז. פועלים אלה עשו רכוש והיו שטופים בעצמם בעבודה ערבית והבאים אחריהם סבלו מהם לא מעט.

אבל ניפוח מדני־הציבור ירד הרבה. נשארו הבדלי האינטרסים והתנגשויותיהם. חוסר הכוח להתגבר על הכוח המושך של אדם לעניניו החמריים. יש, איפוא, מקום להתאבקות תרבותית. ברגעי־חג, בהדר־הטבע, באוירה של התקרבות, של ראיה טובה נדמה שהנה האפשרויות קרובות, אבל החג עובר, תביעות החיים מפסיקות מ“מה נאה ישוב זה”, והרי אנו מחוייבים לתבוע את שאנו תובעים מעצמנו: דאגה לעליה, שהיא קודם כל דאגה לעבודה; ויתור על נוחות וקבלת עול מצוות מכבידות, וככל שאנו מוצאים אצילות יותר במקום, הרי האצילות מחייבת! רחובות מחוייבת להתעלות, למצוא את תיקונה המלא.

אייר תרצ"ח

עם קיבוץ “עמיר” בעלותו ביום ט"ז בחשון לאדמת חיאם אל וליד

לא ניטל הזעזוע הראשוני וכליון־הנפש של יקיצת חיים חדשים ממעשה־העליה על קרקע חדש, גם כשקדמו לו בישוב למעלה מחמשים עליות. ולא רק מפני שכל פעם אחר הוא הגוף העולה להתיישב, ומצטרפים לליווּי אנשים, שזו להם חוויה ראשונה, אלא גם המנוסים בדבר מרגישים “בכל יום תמיד מחדש מעשה בראשית”. מלבם ומחוויתם של חתני־היום תדבק במלויהם זו החגיגיות האילמת, העמוקה, זו החרדה הסתומה שמתחת לכל שמחה גדולה ואמיתית, של הנכנסים בברית־גורל נצחית עם אדמה חדשה, עם אקלים חדש, עם נוף לא ידעוהו, אלא משמיעה או מהצצת עוברים־ושבים, עם שכנים חדשים. וכל אלה בצירוף העול הכבד של הפקת־מחיה. הן רב המרחק בשביל אנשים צעירים, ואפילו הם חלוצים, מהדיבורים על חקלאות ועל הידבקות בגליל ובחולה, עד עצם הריתוק בשרשרות־הברזל אפורות של חיי־אכרים ממש, שיש בהם גם מחיי פועלים חקלאים שכירים. ויש גם מרחק מן ההתאבקות עם מוסדות לזכות ההתיישבות והכנות־ממש לכיבוש – עד לקידום אשמורה אחת ויציאה באפילה בדרך זו בין כפרים ערבים, אל המקום ההוא, הזר. לא עוד חלום ומאוה ושירה ממתיקה חיי־יום־יום, אלא תחילת חיים ממש, על כל צניניהם.

אין מדברים על אלה. הפּה, שנפתח במסיבה הרשמית, נפנה למילוי־חובות, לעמוד על הנסיבות הציבוריות, להודות למי שראוי לתודה, ואילו תהום הנפש שותקת. אבל לב ללב יאמר את שאינו־הגוּי וישרה גם על המלוים והמסייעים אחד־מששים שבחוויות עמוקות אלה.

ואולם מה רב כאן הרטט היהודי לכל המשתתפים גם יחד. עוד ישוב עברי, עוד מבצר עברי להשעין את סוּכת העם הנופלת. ורגש זה הורשה לו לגאות ולהגיע גם עד הביטוי, וכללי הוא ומאַחד וזורק את גוני־הפּיצוּל החברתיים ומעמיק לזרוע בנפש גרעיני ליכוד ואַחוה, אשר עוד ינבטו.

כאן יוצאת שיירת יהודים עובדים. עודם אפופי־אופל, והם מתקדמים לקראת שחר ויום. ואורות השיירה בוקעים את החושך מסביב והעין חודרת אל הסביבה ורואַה וצופיה ונזהרת, ומזהירה ומותחת ואומרת: משמר! נכונוּת! לא מסע־שעשועים. לא הנאות בלבד מיועדות לכם. ים קני צרעות בדרך. אל תעוררו אותן, אך אם יתעוררו, עליכם לקבל גם את העקיצות.

אנו פורצים את עב־הענן האַטום, שכאילו הקיף אותנו מיום פרוץ־המלחמה, ואנו פורצים פרץ בענן היאוּש ואפס הפעולה, אנו נמלטים אל המעשה הגואל, שוב מקימים מצודת־חיים. מחזירים לנו מעט זוהר.

* * *

הפעם יוצאת שיירת־היהודים מצלעות־הרי־נפתלי, מכפר־גלעדי, שקסמי הטבע וחן יושביו ומסתרי עברו העשיר והרומנטיקה של מייסדיו וקרבנותיהם מייחדים אותו לחטיבה מופלאה, המטילה חובות על כל חבר־האנשים החיים בו. מגבעות אלה יורדת השיירה דרומה־מזרחה אל לב העמק הגדול המתחיל מרגלי שלוחות הלבנון והחרמון. רגש משותף אופף את המחנה הקטן: אל ארץ חדשה הוא עובר, לתקוע בה יתד. חבל דן הולך ונגאל. דפנה וגבעת־השומר – לפני כמה חדשים, ועתה קיבוץ עמיר, דרומה מהן. חוּליות־חוּליות מתרתקת השלשלת. ולא נעלם מההולכים, כי בין עמיר לדפנה עתידים עוד לעלות שני גופים, והיו החוליות קרובות יותר זו לזו ובטוחות יותר. הדרך בין אילת־השחר לכפר־גלעדי לא תהא עוד כה ארוכה וריקה, וחיי ישוב צפוף יפכּוּ מראש־פינה ומחניים המתחדשות ומשמר־הירדן עד מטולה.

אדמת עמיר גובלת, בצפונה, בשטח־הזכיון של החולה. אין מחכים עד שיאותו הממשלה ואותה חברה עשירה, המשתתפת עם הקרן הקיימת לישראל, לגשת לעיבוד החוּלה, אלא קופצים בנחשוניות גם למקום כזה, בטרם הוברא. אך עמק־עכור הוא מחמת הקדחת, הן גם ברכה בו בשפע מימיו שהוא יונק מתועפות הרים שבמזרחו, צפונו ומערבו. החרמון והלבנון ישקוהו ממימיהם. משלג החרמון, הנמס באמצע הקיץ וסופו, ישוקו כאן הנחלים בהמולה עליזה ומפרה גם בחדשי־הסתיו, עת כל שאר חלקי־הארץ צמאים למעט רטיבות וטל, עד לגשמים החדשים ממש.

ובכן – סיכוּיי יבול ומחלות. (על אלה יעידו החקלאים ועל אלה שומר־הבריאות, הרופא ד"ר מר הדבק בעמק זה עשרים שנה בלי הפסק); סיכויים לשכנות הגדולה של החולה כהיבנותה, ובינתיים חגורה חזקה של ישובים ערבים מכל צד. מדרום – סיאדה, דרבשיה; מצפון ברגיאת, ומופתחירה. מזרחית־צפונית הכפר הגדול סלחיה. מזרחית־דרומית – זויה.

האדמה היתה למשפחת כוּרדים היושבת בדמשק. האריסים בם מהבידואים המת“פלח”ים" שבכל העמק הזה – ערבּ־אַל־גוארינה. שרשיהם לא עמוקים בקרקע זה, הם נושאים את עיניהם אל החלק, שהקצתה הממשלה בחוּלה לערבים ואל תמיכת הממשלה, שתינתן להם שם, כאשר ניתנה בכפרים אחרים. בינתיים הם מקבלים פיצויים הגונים מאת היהודים. בעלי הקרקע זכו בה לפני מאה ועשר שנים, בערך, בתקופת מלחמות מוּחמד עלי ובנו אברהים פּחה ממצרים שבתורכיה, כאשר נעזרו גם התורכים וגם בית מוחמד עלי על ידי תקיפים ושבטים קרובים רחוקים. הנצחון היה עובר מכף לכף, עד שהכריעו ממלכות אירופה, ובראשן אנגליה, ובית מוחמד עלי נאלץ לצאת את הארץ, כדי שתשוב אל שלטון התורכים. תושבי סוריה והלבנון הם הבעלים לרוב אדמות העמק הפורה הזה, ואולם הם אינם שוכנים בו. הם יורדים אליו להשגיח על האריסים־הבידואים, לאסוף את היבול ואת דמי־החכירה. הם באים הנה לציד חזירי־בר ובעלי כנף, אך לא כאן חייהם. תמורת כסף הם מוכנים להסתלק מזה.

* * *

חלקת האדמה המדוּברת נקראת חיאם אַל וליד, כלומר אהלי השיך אבּן וליד, שקברו בצלע ההר (הרי הגולן) בקרבת גבול סוריה. מי הוא השיך ובמה זכה שזכרו יישאר, – אין איש יודע כאן. אין היסטוריה למקום הזה. בכל השטח, כמה אלפים דוּנמים, אין תל־עתיקות, אין חורבות ואין שום סימן תרבות. לא נזכר המקום בספרי דברי הימים. מישור סתם בין פלג טוראן לבין פּלג קאלי ועוד תעלת מים (חסרת שם) לו באמצע. פלגים אלה הם מכלל גידי המים המסועפים של מקורות הירדן. דברי ימיה של חלקתנו מתחילים עתה, עם עלות הקיבוץ.

* * *

אכן דוקא הקיבוץ יש לו היסטוריה שאינה חסרת־ענין. כפלגים הללו כאן השתפכו בו כמה קבוצות־נוער ונעשו לזרם של ממש. מעשה בגדוד־צופים של השומר־הצעיר בוארשה שקרא לעצמו גדוּד־הגליל, וחבריו אמרו לעצמם, כי יעשו ככל אשר יוכלו ובלבד שיתיישבו בגליל. ומעשה בגרעין של השומר הצעיר בווֹלין, שקרא לעצמו בארץ־ישראל בשם החוּלה, והוא עודו בגדר חלום רחוק, שלא כהיום. ויש גם גרעין ליטאי, שכבר חי חיי־קיבוץ בארץ. כל השלושה התאחדו יחד וקלטו אחר כך נוספים. עוד בקיבוצי־ההכשרה בגולה נתנסו בעמל קשה. החלק, שהיה בהכשרה בראדום שפולין, עבד בבתי בורסקי בין נוצרים, ובעבודה מפרכת מצא את לחמו. בארץ טעמו טעם־קדחת וביקשו עבודה בפרדסי־השומרון. בחדרה כבר היו שלושת הגרעינים קיבוץ אחד, שהקים לו יסודות משק: גן־ירקות, מסגריה טובה, שבנין עמק־חפר הביא לה גאוּת, מסעדה במושבה (לשם העסקת חברות), אף רכש לו בהמות־עבודה לחרישה והובלה, מכוניות־משא בשיתוף עם עין־השופט, וחלקת יער חכרוּ לכרות עצים ולהכין סמוּכות לעצים וכדומה. מכל הצעות־הקרקע, שהוצעו להם להתיישבות, קסם להם המקום הזה, על־אף הקדחת השוררת בו, כבכל סביבות החוּלה.

כאשר בא היום המקוּוה וניתן צו: התכוננו, עלו עשרים חבר (וביניהם כמה חברות) לכפר־גלעדי, הקימו לה מחנה־אהלים ליד החצר והתחילו מכינים את הצריפים, את לוחות־החומה וחלקי־המגדל בשביל הישוב החדש. את העבודה קיבל עליו סולל־בונה, ואנשי הקיבוץ עבדו אצלו כפועלים ואומנים.

למותר לחזור כאן על ענין הדחיות, שנדחתה עליהם משך חדשיים וחצי, מטעמים כספיים. היתה סכנה, שכל הענין יידחה עד הקיץ הבא. האנשים היו יוצאים יום יום לעבודה במשר כפר־גלעדי. המארחים והמתארחים נקשרו קשרי־ידידות. הדחיות משבוע לשבוע כבר העלו את ההלצה “קבוצת זונטיג” (על שם ההבטחה להם מישיבה לישיבה של הנהלת הסוכנות המתקיימת תמיד ביום א' בבוקר). המחכים הבליגו, אבל לא חדלו מלחתור. אל הרצפלד הבלתי־נלאה נוספו נחום הורוביץ, איש כפר־גלעדי, הוא גם איש עמק החולה, ויוסף נחמני מטבריה, ויחד “קדחו” אצל המוסדות להשיג אמצעים כל־שהם לביצוע העליה הזאת. מחמת הדחקות צומצמה תכנית העליה עד כדי משמר לחלק החרוש והזרוע של הקרקע, שכבר הועבר לידי היהודים. הקיבוץ הסכים גם לכך, ובלבד שייאחז.

* * *

והנה נאמרה המלה הנפלאה: “עלוּ”, ומרירות ורוגז נשכחים והגל מתרומם בלבבות.

אין עורכים פּומבי גדולה. אין מזמינים, כלעליות קודמות, מאות אנשים, אין באים אנשי־המוסדות מירושלים, אין משלחת מכל ישובי־הסביבה. ביתר צנעה וגם ביתר זול. בשמחה כבוּשה, בגיל ורעדה.

והנה ערכו של היום הגדול. מוצאי שבת, ט"ז בחשון. עוד מעט ישביעו את חברי עמיר שבועת־נוטרים, בטרם יוּתנו להם הרובים הממשלתיים. ובשביל החברים הרי זה יותר מטכס פורמאלי ריק. ברית הנשק היא, לפי שעה, חלק הנישואים עם האדמה. והטכס – מעין הקדמה לחג. שלושים איש יהיו המשמר לנקודה העברית החדשה. הקצין האנגלי, הממונה על משמרות הגבול, ואיתו הסרג’נט העברי המנוסה ומספר שוטרים ונוטרים יושבים בחדר־הנוטרים שבכפר גלעדי ומקבלים את הבאים אחד אחד וחותמים על ההצהרה. הם מתייצבים אחר־כך בחוץ בשני טורים, בחורשת הזיתים, באפילה. פּנס־החשמל בידי הסרג’נט מאיר את נוסח השבועה. הטירונים חוזרים במקהלה מלה־מלה על השבועה וכורתים בזה את הברית הרשמית עם כוח־השלטון. נציגי־המשטרה כבר יודעים מנסיונם את מעשה־ההשבעה ומכירים את טיפוס הנשבעים ואת רוחם. מבחינה רשמית הם פותחים מחר תחנת־משטרה חדשה בנקודה נוספת של גבול ארץ־ישראל – סוריה, אולם לא זר גם לאנגלי מצב־רוחו של הנוער הזה, המתייצב בכל אשר לו להגשמת שאיפותיו העמוקות. הם מכבדים את ההופעה ואת האנשים ובוטחים בהם אף מעריכים את יכלתם. ידוע, כי הללו נשבעים לא על דבר זר להם. הם יודעים נשק מהו, ומשמר מהו, ומה ההתחייבות ומה העול.

* * *

ילדי כפר־גלעדי, נוער חמוּד, המבטיח להיות ראוי לרשת את מקום אבותיו החלוצים רבי הסבל, אינם חפשים מהתרגשות. רצים־משתדלים להשיג מקומות במכוניות. ההורים מסרבים ומשיבים פנים, ואם גם בכל הריכוך שבאפשר. הנוער העובד בתל־חי בא להשתתף במסיבת הפרידה לחברי עמיר היוצאים הלילה, להיות קרובים אל המעמד, שהם שואפים להגיע אליו בעצמם, ולא יבוזו לשעת־כושר של שיר וריקוד.

על בימת־עץ בחוץ, במערבו של בית־האוכל מצטרפות שורות־נוער. הם יושבים כאילו בציפיה לדבר־מה, ואולם אין כל צורך לחכות, כי שירתם הם, שהיא כאילו ענין־ביניים, הוא עיקר, וכאשר יילוה אליהם גם הרצפלד, ונוספו גם קונדסוּת והיתול, גם שמחה ממש וגם נצנוצי התלהבות, ויוכשר גם מצב־הרוח לדיבור, שישיח את הלב.

* * *

אליעזר קרול, איש כפר־גלעדי, פותח בדיבור־חברים פשוט, שלבביותו אינה בת־סממנים, אלא תכוּנת־הורים ותיקים השמחים בהעלאת־בנים לשלבים הכרחיים בחייהם; דיבור של ותיקים למודי־סבל, עמוסי נצחונות וכשלונות, עסוקים לא בהערכת־עצמם וליטוש־דבריהם אלא בדאגה ובמילוי־חובה. והדאגות אינן מתמעטות אלא מוסיפות ככל שהמחנה גדל.

ואברהם הרצפלד ינער מעליו את מצנפת הקונדסיוּת הקלה, שבה עורר זה עתה והלהיב את הנערים והנערות השרים, ויתייצב כמו שהוא, כנושא העול ברינה אך גם בחומרה, כשחייו הפרטיים ומשא־הדאגה להתיישבותם של חלוצים מוּבלעים זה בזה ולא ייפּרדו.

הוא מספר על לבטים. “עלית חיאם־אל־וליד היא אחת המכובדות ביותר מחמת התנאים הקשים של המקום”. והלא ציבורנו שוחר קשיים כאלה ושמח להתאבק ולנצח.

וכאן הועלה פתאום שם וזכר שכמעט נשכחו. חלקה ראשונה של חיאם־אל־וליד הושגה לפני חמש שנים, ואז ירד חיים צפּורי, חבר כפר־גלעדי, לנעוץ בה מחרשה. זה עבר אז בשלום, אבל בשנות המאורעות נהרג כסרג’נט־נוטרים, בהגינו על חברים־דייגים בים החוּלה. עברה רגע דמותו של נאמן וכובש וגבור, מ“ההולכים ראשונה ונופלים”.

* * *

שירת נוער בקעה: “אל הגליל נעפילה”. בוגרים הצטרפו. השתפכו בשירה, עברו לריקוד, שהיה לרגעים הולם בסערה כבושה את השעה, לתכנית ולכלות־הנפש שבה. מפּוחית־היד, שנכנסה לאמצעו של העיגול, הצילה מצעקה צורמת ומקצב פגום. פרק הנוער מכוחותיו בריקודים עד חצות. אז נשתררו השקט והדממה לקראת הבוקר הנכבד.

* * *

בשעה ארבע. ירח מלא עמד מעל הרי נפתלי. אולם ממולם היו הרי הגולן עטופים אדי לילה ולא נראו כלל. גם ראש החרמון ערפל חתולתו, וכאילו צמצם עצמו בתחומו והניח לנו את העמק. בחללו של הבוקר הקריר לא נפגמה הדממה מטרטור המכוניות המתייצבות בתור ובסדר הערוך למסע, יותר מאשר מקול בעלי הכנף הפוצחים בשחריתם. לא היתה התרוצצות. הרבה הרגל ונסיון עושים. פקודת המפקד אינה צורמת במלים וקריאות מיותרות. רק ההכרחי ביותר נאמר, ולא בצוחה. נסתדרה שורת חמש עשרה המכוניות ובכללן המשורין ומכונית־המשמר הפתוחה, ומכוניות האורחים המועטים מאנשי השמירה הותיקים, ולקול המשרוקית, קצר ונוקב אך עליז, זזה השיירה. רושם החורשה של כפר־גלעדי, כשעוברים אותה בשעת אפילה היא, כי, “הנה מזנקים עליך הדובים מתוכו”, – אומרת קיילה גלעדי. עוד מעט עוברים בכביש על פני המיפנה לדפנה. ליד חלסה סרים מעל הכביש שמאלה ועוברים את הכפר. הכפר עודנו נרדם, אך אורות השיירה מפלחים את חשכתו וקול המכוניות מעורר. נוסעים בצעדי־צב על פני הדרך הסלולה בחלק זה אבנים גדולות בלי כיסוי־חצץ. מיד נכנסים לתחום המעינות והפלגים, המייחדים את הסביבה הזאת מכל שאר חלקי־הארץ. לאור השחר המתגבר נראים גני־ירק וחלקות־מטע מועטים, עד שיוצאים את הכפר, והמישור משתרע כערבה. כאן מחישים את הנסיעה על פני דרך־העפר, אלא שעומדים זמן רב ליד גשר־הירדן, שבין חלסה לסלחיה. אין מכוניות עוברות על הגשר הזה אלא אחת־אחת ולאט. חלק החלוּץ של השיירה לא יתרחק, מטעמי־בטחון, יתר מדי מהמרכז והמאסף. כאן קרובה השמש לזרוח. את סלחיה עוברים באור היום. מכאן בלי דרך עד המקום הנכון.

קרוב לשעה שבע מתחילה העבודה בפריקת־המכוניות, הקמת־הצריפים, החומה והמגדל ובניית גדר הבטחון מסביב החומה שהיא רק ½22×40. היקף גדר הברזל 400 מטר. לא המונים עובדים, אבל המלאכה מתקדמת יפה. חברי עמיר, חברים מכפר־גלעדי, תל־חי, דפנה, וגבעת־השומר הם העובדים. אחדים מהאורחים העירוניים מסייעים. אחרי שעתיים מסתמנים קוי־ישוב. למן הרגע הראשון הועמד המשמר המזוּיין ליד נחל קאלי במזרח הנקודה. כלי האיתות החלו מיד בגישוש ואחרי זמן־מה בשיחות מעשיות עם כפר־גלעדי ואילת־השחר. ארוחת־בוקר ראשונה במקום מתחלקת מנה־מנה, שקיק שקיק לאיש, הכל מוכן בנדיבות בידי חברות עמיר מאמש. המים – מכדים ריקים של חלב. בשביל הקיבוץ עצמו כבר עומדים שני דוודים גדולים למים, עד שיביאו מים בצנורות מן המעין.

* * *

חלק מהאורחים נוסעים בינתיים בשתי מכוניות צפונה אל חלקת אדמה, שכבר נגאלה ויד עברית כבר חורשת אותה, אלא שאין עדיין הכסף להקים עליה את ראשית הישוב. תרים יחד עם שליחי הגוף המועמד להתיישבות את השטח ומחפּשים חלקה מתאימה להקמת־הנקודה. מתבוננים באָפיו של המקום ולקירבת שכניו מבחינת־הבטחון, אף מחליטים: כאן יהא עוד כפר עברי. מעתה אין צורך אלא במעט כסף. גם מקום זה רווּי־מים. אדמתו משובחת. הלב דוה, על הדלוּת הבולמת. כיצד לא יימצאו האמצעים ליישב מיד את האדמה הזאת?

כחום היום חוזרים לעמיר. והנה החומה – חומה, והמגדל – עומד. בטרם ישחררו את הרצפלד ואת האורחים, מפסיקים את העבודה הפסקה קצרה, וליד ערימת־חצץ אחת וסואר־קרשים אחד – ייאמרו דברי נאום קצרים.

* * *

נתחדשה העבודה. האורחים אינם. קוי־הישוב צומחים. מתקרבים לגג, ולמעקה־המגדל. השמש כבר מביטה אלכסונית. עוד מראות־האיתות לוכדות יפה את הגוש המבריק של האור, אבל עוד מעט יועם ונעלם. ראשית־מגע של רוח בין־ערבים קרובה. היספיקו להקים את חיבור־הלילה עם הישובים העברים השכנים, על ידי הזרקורים? היספיקו לכסות את הגג? אכן, הלילות אינם עדיין קרים ביותר, ואפשר יהיה לישון הפעם גם בלי כיסוי ממעל. הנה הצללים ארכו. אחרוני־השכנים נוסעים במכוניות־המשא חזרה לבתיהם. נשארים עם אנשי־המקום רק המעטים, שבאו להשתתף ליל ראשון בשמירה. נעלמו הערבים, שבאו אחד־אחד מהכפרים הסמוכים במשך היום, וכבר דיברו “תכלית” על מכירת ביצים ועופות, או שוחחו סתם וכוּבדו כיבוד ראשון. הנה יורד הערב ואחריו הלילה הראשון במקום. יספרו עליו אלה שחיוּהוּ.

אך בקיבוצים השכנים שמחו לראות, כי אמנם הופיע הלפיד הקטן החדש מאצל החוּלה, והוא קורץ בלי־לאות ומפטפט בלי־הרף לכל צד. מודיע על קיומו, מברך ומקבל ברכות, וחותר להתקשר עם ישובים קרובים ורחוקים.

כפר עברי קיבוצי חדש. והוא נולד, כשפיו פתוח בתביעה, ואולם בכוח עמידה איתנה, לא של בן־יומו. מי שיודע להבחין באנשים, נפרד מהמקום ברגש בטחון, כי כאן ניטע נטע נאמן. הוא ייקלט מהר. כאן יתפתח ישוב עברי בריא וער.

כסלו ת"ש

בעמק הופיעו גם ישובים, שהדת והמסורת הן להם תוכן מתכני־החיים העמוקים ביותר, שאדם יתן את נפשו עליהם. בממלכת האמונה והתקוה וההקרבה העצמית של בין אדם לחברו טבעית צמיחתם של המוסיפים גם בין אדם למקום. ואצלם אין זו תוספת, אלא מעשה־מקשה, משני צדדיה של המתכת. את כל תום־הנפש ואת כל כוח־הנעורים יקדישו ליצירה זו של צורת חיי־עבודה קיבוציים, שיהיו שלמים גם לפי סייגי־הדת המקובלים.

אפשר לראות את טירת־צבי כאם־הישובים האלה, אם כי גם לפניה נסללו שבילים על ידי קבוצות וקיבוצים של הפועל המזרחי וחלוצים דתיים וכו', ושאנשים מתוכם נבלעו בה, שקדמוה, אך לא היווּ ישובים מיוחדים, משובצים בפני עצמם בפינות כאלה בארץ ובנסיבות אחראיות כאלה, כאשר זכתה להן טירת־צבי.

בשכנות לקיבוץ זה שוכן עתה קיבוץ צעיר, שדה־אליהו שמו, ויש גם כפר יבנה ליד יבנה ההיסטורית, וקיבוץ רודגאֶס שבפתח־תקוה, הוא הראשון ששלח קבוצת־חברים מתוכו לישובים אלה. אך לפי שעה – הבירה נשארת הטירה.

זכה קיבוץ של חברים המצורפים מקבוצות אחדות של חלוצים חרדים, לעלות בשנות המאורעות (תרצ"ז), בתקופת חומה ומגדל, אל חלקת קרקע (2200 דונם), שרכשה הקרן הקיימת בדרומו של עמק בית־שאן, וקיבלו עליהם לשמור על גבול דרומי זה. כאן נתנסו באש־אורבים ומתנפלים, באקלים, השורר בעומק של 233 מטר מתחת לפני הים, בניגודי להט־צהרים וכפור־לילה (המצריך לעתים קרובות לחמם את האויר במדורות קש ועשבים מעלי־עשן, כדי להגן על הבננות והעגבניות), במיעוט גשמים, שהם כאן למטה משלוש מאות מילימטר לשנה. כל פרשת הסבל והגבורה של הקיבוץ הלא היא כתובה בספרים “טירת־צבי במערכה”, “לתקופת השנה”, “ליל טירת־צבי” ובמאמרים אחרים.

נתנסו ולא נכשלו, חס וחלילה. היו קרבנות מידי מרצחים, כבמקומות־ישוב אחרים. והקדחת הפילה את אחד ארזיהם, שלא ישכחוהו, חבר ורב, גדול במידות ובלהט־שאיפה ובתורה, גדליה אונא. היו הפסדי־כספים ויש עוד היום חבלי־גידול וחבלי־התמחות בענפי משק כבקיבוצים צעירים אחרים, ומלבד אלה – חבלי־סיגול־המשק והעבודה לעקרונות־המסורת ולשמירת מצוות־הדת וסייגיה.

ככל החלוצים, אבל ההוי מיוחד. מיוחד, אבל מתוך רצון להיות בתוך הכלל, מתוך טיפוח הנאמנות לכלל והשויון בתוכו.

“יעמוד החבר פלוני בן פלוני” – כשקוראים אדם לתורה בקיבוץ טירת־צבי אין מכריזים עליו כבבתי הכנסת הרגילים: “רבי”, “מורנו”, אלא החבר, ללמדך כי ציבור עובדים כאן, השואף לחברותם של יהודים; ציבור הבודק בנוסחאות, עד כמה שאין הבדיקה מתנגדת ליסוד האמונה וסייגיה, ואינו סתם חוזר על פסוקים כמצות־אנשים מלומדה. לא סברי מרנן ורבותי, אלא “סברי חברים”, ושוב מאותו טעם. אין משנים כקוצו של יוד בנוסח תפילות ומזמורים ופזמונים מקודשים, אבל במה שמותר להבליט את יסוד הקיבוץ והעבודה והאחוה – יבליטו, וגם תוך כדי קיום מצוות הדת.

בחורים ובחורות אלה של טירת־צבי, הטירה לאמונה, נטלו עליהם עול נוסף לזה שעל שכם חבריהם הבונים יחד את החברה הקיבוצית העברית. הם יקיימו את חובות בין־אדם־לחברו של תנועת־העבודה בגילוּייה השרשיים ביותר, וגם את חובות בין־אדם־למקום, ובכל ההידור. היוכלו?

כשמתכנסים לתפילה, וחדר־האוכל נעשה “מקדש־מעט” (והחברות – ליד השולחנות האחרונים, אבל בלי מחיצה אחרת, קבועה, שתאמר: כאן עזרת נשים), יוצא משמר מוגבר של חברים מזויינים אל מחוץ לחצר ולשדות.

אין הרובה מוקצה כאן בשבת ויום־טוב, ואין הסייג של רכיבה בשבת חל על הנוטרים, שחובתם לצאת אל השדות. פיקוח־נפש אינו רשות אלא חובה, מצות־עשה מן התורה. אין רואים כאן סתירה בין תפקידי השמירה המזויינת לבין שמירת־שבת. לא חילול שבת כאן אלא קידוש שבת כאן.

ראיתי במוצאי יום־טוב ושבת של ירח מלא, והנה יוצאים לעבודה בשדה, ולא רק בהשקאה, אלא גם בעבודה כגון קציר־שחת. משתדלים למלא את יום העבודה שחסר בשבת. אין עובדים בשבת ויום־טוב, ואפילו העבודה דוחקת מאד, ואפילו כשיש הפסד גדול מאי־עבודה. רק מאכילים את בעלי־החיים וחולבים את הפרות והצאן.

ובענין החליבה היו לבטים גדולים. יש רבנים מחמירים ויש מקילים לגבי השימוש בחלב שנחלב בשבת. ואין הפועלים החרדים בורחים מפני חומרות. עוד לא פסקו המשא־ומתן והשאלות־תשובות. לפי שעה נוהגים לפי היתרים של רבנים ומשתמשים בחלב־השבת לעשיית־גבינה למחרתה. חולבים על גבי לחם, שהושם בדלי החליבה, שיהא החולב כמערב מאכל במאכל, דבר מותר בשבת, ולא כעושה מלאכה רגילה שבחול. ובפסח? חולבים על גבי אורז. ועתה מצאו דרך אחרת. שמים בדלי חומר חימי, המשנה את צבע החלב ומכשיר אותו לגבינה בלבד.

וחברי טירת־צבי נושאים את נפשם לרב שהוא גם חבר, שיחיה בקיבוץ, חיים מלאים של הקיבוץ, יעבוד אתם יחד, ויחוש את המצווה בחיק־הטבע והעבודה ויתפוס את הדין בין אבני־השתיה של החיים ממש.

היה להם רב כזה, אך הוא לא רצה לשמש באיצטלא. גדליה אונא היה חלוץ כמוהם, בחפירות־הגנה ובגן־הירק, בעבודת־המעדר ובנשיאת־רובה ובמחשבה הקיבוצית ובחיפוש נתיבות־חיים, שימזגו את התורה והעבודה לרקמה אחת חיה ולא לצירוף טכני, רצוף־סתירות. הבחור הזה, רב־בן־רב, יליד גרמניה, מוסמך להוראה ומוסמך־אוניברסיטה למדעי הטבע, מת בקיבוץ והוא בן שלושים וארבע. מאנו חבריו להתנחם. ובחדר־האוכל נקבעה תמונתו, לא בארשת־פנים של חומרה, אלא בארשת־צחוק ושמחה, כאילו להודיעך, כי כאן אומרים לשאת בעול המשולש ואולי כפול־שמונה, של יהודים וציונים, מתפרנסים מיגיע־כפם בחקלאות כמתישבי חומה־ומגדל הפורצים את החומה, וחיים בצוות־קיבוץ ומקיימים את התורה־המסורה, דוקא לא מתוך עצבות וקדרות ונסיגה מן החיים, אלא מתוך שמחה והנאת־העולם הזה, וחי בהם ממש.

לא אהיה כהולך רכיל, אם אגלה מה שראו גם אחרים, כי כאן רוקדים בליל שבת וחג כמו בכל הקיבוצים הצעירים. במעגלי־ההורה – בחורים ובחורות יחד. פותחים בשירה מסוג “וטהר לבנו לעבדך באמת” ועוד פסוקים, שנעימתם רצופה כמיהה ואכסטאזה דתית, ומסיימים במנגינות הנישאות בפי כל הנוער בארץ.

אין כאן שום דיכאון. צעירים האנשים והנשים. כפי הנראה עלה יפה הצירוף של יוצאי מערב אירופה ומזרחה. הגיל הממוצע למטה משלושים. סבר פנים יפות לקראת אורחים. לא רק החבר המזמין או הועד הוא המארח, אלא כל חבר וכל חברה במקום. בנקל ישאו את עול־העבודה. לא קשה להם לאכול מאכלים קרים בשבת, או לפעמים חמין בשבתות חורף. אין מתאוננים גם על דלות התפריט. צעירים האנשים וצעיר גם המשק. ב־43 מיל ליום־אוכל בשנת תש"א אי אפשר לאכול מטעמים אפילו בקיבוץ ותיק, שיש לו תוצרת עצמית רבה, ומה גם במקום הזה.

העיקר שהילדים בריאים ומשגשגים, ברוך השם, גם באקלים קשה זה. חבישת ארבע־כנפות לילד בן שלוש, כפי הנראה, אינה מזיקה לו. הכיפה הזעירה לראש ילד בגן־הילדים הרי היא ככיפה שלראש אביו, מחוברת לשערות הראש בקרס סמוי, וכל הכיפה כמעט שאינה מסתירה את הדר הבלורית והקרקפת. פניהם הצעירים של החברים כפניהם של כל בני־גילם בשאר הקיבוצים, כי גם כאן מתגלחים, אלא שלא בתער, כי אם באבקה. זוהר־הנעורים זורח בטירת־צבי לא פחות מבמקום אחר. האמהות מברכות על נרות־החג, כשישבנו ליד שולחנות משותפים ערוכים לסדר־של פסח, וההסבה – משפחות־משפחות, והטף בתוך המשפחות, ופעוטים מבית־אמא ליד כל משפחה צעירה, וקמו הנשים הצעירות לברך על הנרות, הבחינה עין הרואה כי הנה העלתה לרגע הנערה־האם הזאת, היושבת למולך, מטפחת דקה, צעיף אורירי קל, מעל הכתפים וכיסתה (לשעת ההדלקה והברכה) את הראש ולחשה חרש את הברכה ושפתיה נעו כשהעינים עצומות, והיית בטוח, כי עמוקה הברכה וזכה וטהורה, כברכה המקודשת מדורות ברחשי לב אמהות בישראל.

והתלבושת – בגדי־שבת. פירושו לובן, נקיון, גיהוץ, אך לא מותרות ויקר־אריגים. אין מכנסים קצרים בערב, משום שמירה מפני הקדחת. אבל ביום יש גם בקיבוצי־חרדים חברות לובשות מכנסים קצרים.

החיים חיי־חלוצים, על כל התוכן המרומם ועל כל הקשיים, הסכנה והתהיות כבכל הקיבוצים. אותה חדות־יצירה ואותה שאיפה קדימה. הנה נפרצה החומה של לבני־הטיט, שהיתה למגן בתקופת המאורעות. הנה נבנים בתי־דירה. הנה מתחיל שיפור: מדשאות ושדרות, מסתדרת ההשקאה, עם בריכות שעצי ערבה שתולים על שפתן. גם הושענות וגם צל לקוראים בספר ביום־שבת, גם ניצול מי־שבת באגמים שאינם מצריכים עבודה בשבת, וגם מקום־שחיה בשמחה. הן אין להסתפק במקוה הכשרה המצורפת למקלחת, הבנויה בחצר. עוד מעט ותהיה בריכת־דגים לא גדולה, שתקלוט גם את מי־המקלחת. הנה כבר מבשיל את פירותיו הכרם ועברה שנת הערלה והפירות מותרים בהנאה, וגדלה ההכנסה (ובשנת־ערלה ויתרו על אפשרות הכנסה). כבר רוכזו מי מעין אל פראג', ועוד תיבנינה תעלות בשביל מי המעינות הבאים מחוץ לשטח הקיבוץ. יש תכניות משקיות והן מתגשמות כבכל מקום, מתוך מאמצים קשים, מתוך דחיות ומכשולים ולעתים קרובות – אכזבות, הכל כאשר מונה ליהודי העובד החלוץ בארץ.

אמנם את ההשקאה ואת מי ההשקאה בשבת סידרו ללא שמץ של חילול־שבת. ושדך לא תזרע כלאים אף הוא ענין משקי חשוב. הבקיה רובצת כשהיא נזרעת לבדה בלי גרעין מסוג אחר. ובכן, אין זורעים בקיה ושעורה, מעורבים, ומחכים, אולי יימצא מין קטניות שיוכל לסייע לבקיה, כשם שהשעורים מסייעים. אבל בינתיים חסרה השחת הטובה הזאת.

ולא נפתרה כלל שאלת השמיטה. אנשי המחשבה – והם מרובים – בקיבוצים החקלאיים החרדים אינם משלימים עם ביטול גמור של שנת השמיטה, השנה השביעית, אם כי הם רואים את השאלה גם מתוך תפיסה לאומית־משקית. מה יהיה על ההדרים, שכבשו להם שוק בעולם? כיצד נפסיק את הספקת ההדרים בשביעית, והפסדנו את כל אשר השגנו? כיצד נספק את צרכי הכרך העברי בתוך הארץ, אם לא תהיה לנו תוצרת בשנה השביעית? ואף שאין פתרונות מלאים, אין האנשים נרתעים מלחפש. ראשית הם מציעים תקנות לקיבוצי החרדים לבדם. המנוח ר' גדליה אונא הציע בשעתו: א) הקטנת ההבדלים בין עיר לכפר על יד הקמת חרושת בכפר – מענינת דרך הרוח, בה בא רעיון החרושת לקיבוץ חרדי – וטיפוח משקי עזר חקלאיים בערים; ב) הגברת המשק המעורב המגוון, שיספק בראש ובראשונה את צרכי השוק הפנימי, כדי להקטין את תלותנו במשק העולמי.

הגישה לשאלות החיים והדת – הם מדגישים שעיקר־שאיפתם היא לא להקים חיץ בין יסודות אלה, אלא שיהיו ממוזגים מזיגה בריאה – היא ציבורית ומדינית. אין בקרב אנשי טירת־צבי שום נטיה להתבדל מחיי־הישוב והציונות, אין שום התנשאות פנימית על החפשים. עד כמה שיכולתי לעמוד על הדבר בימים האחדים במקום, ראיתי לגבי החפשים בתוך הציבור דוקא מדת־עניוות מסויימת, רגש אחוה לא־מלאכותי, דרך־ארץ וחיבה כלפי כלל העובדים. יושבים יחד בועד הגוש, בועדת התרבות, טורחים ומסתכנים יחד בשירותי הבטחון – ועושים זאת בכשרון, ויש נוטרים ומתעמלים טובים ויודעי תרבות־הגוף וטיפוח־כלבי־שמירה, ואין הרובה זר גם לחברה בשעת חירום – ומטפחים תכניות משקיות ונוטלים חלק בחיים המדיניים מתוך נאמנות ציונית ותבונה מעשית. ככלל הקיבוצי שלנו, כן גם קיבוצי החרדים מעוּרים ושואפים להיות מעוּרים בחיי האומה ככוח משפּיע ונוטל חלק בכל.

טירת־צבי גאה על תפקידה כנוטרת את הגבול הדרומי של הישוב העברי בנפת־בית־שאן. הממשלה מקיימת כאן תחנה גדולה של משטרת הישובים העבריים. מדרום משתרעת ערבת הירדן אל מאחורי שכם, ואחר כך אל ים המלח. כשמונים קילומטר מבדילים בין טירת־צבי לבית הערבה (הישוב בצפונו של ים המלח). ממערב – הירדן, שמרובים בו מקומות המעבר ברגל, ואין צריך גשרים בשביל כך. רק הכתף השמאלית של הישוב מחוּברת אל הגוש העברי של עמק־בית־שאן ועמק־יזרעאל. היחסים בגוש זה מהודקים כבגוש־עמק־הירדן. אנשי־טירת־צבי מספרים טובות על שכניהם. תמיד התחשבו בצרכי־התרבות המיוחדים שלהם. אין באים אליהם בכלי־רכב בשבת. האורחים מבינים, שצריך לחבוש את הכובע בחדר־האוכל, שיש בו ארון־קודש. ואם מישהו שכח מזכירים לו, אך בלי תרעומת ובלי דברי־תוכחה. מעריכים את גילוּיי החלוציות אשר לשכנים, ובעיקר – אין “אנחנו והם”, אלא “אנו כולנו”. בטירת־צבי אין העויות של חרדות, אל אלא יש אמונה וקיום מצוות ורצון להעמיק אמונה ושאיפה לקרב ולא לרחק, לרכוש שם טוב ולקדש שם הדת על ידי רעוּת, עבודה ומשקיות טובה. וזה הנותן כוח למאה וחמשים בחור ובחורה צעירים לימים, יוצאי גלויות אחדות (גרמניה, הולנד, פולין, ליטא) לחיות בבקעה היפה והמסוכנת הזאת. זה מקיים חברה המסכימה להסתפק, לפי שעה, במועט שבמועט, ומקוה למצב חמרי טוב יותר, כאשר תצליח להשקות את כל אלפיים הדונמים שלה, שאדמתם טובה ופוריה. יתפתחו המטעים, תתפתח הרפת, יוקמו כל בניני המגורים והמשק, – או אז אפשר יהיה להקל על החיים. בינתיים ירבו גם הנסיון וההתמחות.

אין הרגשת עריריות בתנועה זו. יש נוער גם בערים, המקיים קשרים, מבקר בחגים וקושר קשרים אישיים.

יש קיבוצים קטנים במושבות אחדות. עוד ערוץ לזרם חלוצי בונה, עוד אפיק להתחדשות בישראל.

* * *

בין הגלבוע לגלעד, גדתו המערבית של הירדן, רוחשים נעוּרים עבריים, מכים שרשים בקרקע ונושאים עינים אל־על. בשבילם הדת הים המשך עקשני של השלשלת. בדמם החי ובסערת נפשם הם אומרים לחמם קליפות־מנהגים ומצוות ולהגיע דרכם אל התוך הלוהט של האמונה הטהורה. והם רוצים להפריח בעמק את הנכסים העתיקים של ישראל־סבא.

תמוז תש"ב

ילדי המערות – הוא ראשית־הרהורו של אדם המסייר את משואות־יצחק, הקיבוץ הצעיר, שכנו של כפר־עציון, בדרך בין ירושלים וחברון.

מערות מכל צד. מערות, וביניהן מתישבים־כמעט־ילדים, הששים לעמוס על כתפים צעירות את עול החלוציות. בין מערות הוקמו האהלים והצריפים הראשונים. שרידי עתיקות מסביב. הנה עמוד־אבן עגול, מנורות־שמן, חרסים המעידים על ישוב עתיק שהיה במקום זה וחרב. האורוה הזמנית – במערה. את האבוסים קל היה להתקין כאן. צריך היה רק לסתום שטחים של הכוּכים, כי חלק של המערות הוא של קברים. אך ודאי, שחלק אחר שימש ממגורות, ולעתים – גם מגורים. ודאי שהחליפו המערות האלה תפקידים, לפי התקופה ולפי הצורך.

כיום נגדל בהם פטריות, אומר חבר הקיבוץ המלוה. מחפשים ענפי פרנסה. אדמת הרים היא אדמת משואות־יצחק. מ־1500 הדונם של ישוב חדש זה – הרוב אינו אלא לייעוּר. ואכן, על הייעור מטעם הקרן הקיימת פרנסתם הראשונה. אבל חפש יחפשו מקצועות קבע. הייעור והנטיעה יימשכו כמה שנים, ואחר־כך לא יעסקו במטעים אלא מעטים. כיום רבה העבודה בהכשרת הרקע. בחורף הבא כבר יטעו את עשרות הדונמים הראשונים של עצי־פרי. הכל בטוחים, כי התפוחים יצליחו כאן. וכל שנה יוסיפו מטעי־פרי כמה שיהא אפשר. אך תקופת הנטיעה תחלוף.

אילו מקצועות־קבע יהיו כאן? בית־הבראה הוא עסק טוב. עוד הקיץ יפתח בית־הבראה לילדים. בשנים הקרובות יוּקם מפעל מרגוע והבראה משותף עם כפר־עציון, הקיבוץ השכן, שכבר טעם אשתקד טעמו של עסק זה.

ובכן, יעסוק גם קיבוץ משואות־יצחק בעתיד במפעל־הבראה. הרי כבר ידוע ששני הקיבוצים המדוברים, מקימים במשותף מפעל למלאכת מיכניקה עדינה וכן גם מחצבה. ובינתים שותלים אנשי משואות־יצחק בשטחי קרקע של מדרגות (רבדים) ירקות־בעל. רק בימים הראשונים לשתילתם משקים את השתילים הרכים, ויש מעט מים בקיבוץ, 3 או 4 מטרים מעוקבים ליום בתקופת הקיץ ממעין לא־אכזב. בחורף הוא נותן מאה מטרים מעוקבים במעת־לעת. ובכן, בונים בריכת בטון עגולה, שתכיל 500 מטר מעוקב, ובה ויצברו קצת מי־חורף. בסביבה זו גם כמות פעוטה כזאת היא בבחינת יש נכבד. כפר־עציון שאין לו מעיינות, והוא מתפרנס, לפי שעה, על מי בור גדול, אומר לאצור מי־גשמים בעזרת סכר, שייצור מעין אגם קטן, לראשונה – בן 15.000 מטר מעוקב.

המעין של משואות־יצחק אף הוא קשור במערה עמוקה ועתיקה, עם מנהרה די ארוכה. ואבני־בנין לוקחים מן המוכן במערות, וגם אדמת־חירבה מוציאים מהן. וחוקרים עוד יחקרו במערות, ותיירים מסתכלים במבואות־האבן החצובות יפה, מציצים פנימה לתהות על זו האפלולית הקרירה, שכאילו גונזת סודות עבר בתוכה.

הראו לנו, איך הם יוצקים בסמוך לצריף הנגריה והמסגריה את היסוד לגנרטור של החשמל. כלומר, עוד מעט ויהיה אור במושבותיהם, בארבעת הבתים הבנוים אבן, ובהם ששה־עשר חדר, ועוד היד נטויה. כשיש חדרים, כבר אפשר לעסוק גם בהבראה. מה כל הקיבוצים המתחילים בענף זה, מפנים בקיץ את בתיהם בשביל הנופשים, אף מתישבי מקום זה מוכנים לכך. וכבר יש חדר־אוכל (שהוא, כמובן, גם בית־כנסת, כי על מפלגת הפועל־המזרחי הם נמנים).

ו“כבר גדלנו מארבעים לששים נפש” – סיפרו לנו בשמחה. זה עתה נתמזגה בקיבוץ – התגבורת הזמנית, קבוצת עשרים נערים ונערות ברגן־בלזניים, שמוצאם מהונגריה. ואלה טעמו טעם מערות אחרות לגמרי באירופה. מהם שהיו מתחבאים וחיים במערות כחיות נרדפות. זה שבתם ונוחם בארץ מעט, עכשיו טעם אחר למערות שבכאן. אחר מצב הרוח. “כבר יש לנו ששה ילדים”. האורח, שהיה כאן לפני חדשים אחדים, זוכר היטב, שמצא כאן אז רק שני תינוקות, והנה נרקמת כאן רקמת חיים מתחדשים, מנחמים. ושמחת־חיים וחדוות עבודה ויצירה חלוצית מאירה מעל כל הפנים הצעירים האלה, שטל־הנעורים נסוך עליהם.

הם נשענים על שכנם הבכור כפר־עציון, הרחוק מהם רק כקילומטר, אולם מפני הבדלי־הגובה אינם יכולים לאותת אליהם באור, אלא דוקא באמצעות ישוב הרים מרוחק מאוד. כפר־עציון, חבריו קשישים קצת יותר, ועדיין לא הגיע גילם הממוצע גם הם לשלושים. אבל מנוסים הם יותר, אף הקדימום בסביבה זו יותר, ב־1500 הדונמים שלהם כבר מלבלבים מטעי־פרי, וכבר יש חדרים רבים וכבר בונים הם בית־תרבות גדול (“בית הסופר הדתי”), וכבר שנה של מאזן משקי עם ריוח מאחוריהם, אף מספרם מרובה יותר, – פי שלושה, 180 נפש. ונשען קיבוץ משואות־יצחק אל עסקני מפלגתו – הפועל־המזרחי, וכל אלה יחד – אל הקרן הקיימת וקרן־היסוד ואל תנועת ההתישבות הציונית כולה, שהם אינם אלא חלק מועט שלה. הגיל– גיל טוב להתישבות בהרים. הם יהיו עוד רעננים, כאשר יתגברו על קשיי ההרים. להם יש שהות לחכות לרכישות־קרקע חדשות ולתוספת ישובים עברים סביבם, שיקרבו אותם, מצד אחד אל ירושלים ומצד אחר אל חברון, ואל ישופי שפלת־יהודה.

רוחות־ים־והרים עזות מנשבות כאן ומצננות את אויר־הקיץ. מראות רחוקים של מולדת, הקוראת ומתחננת: ישבוני, משביעים את העין. נוער נאה, שיש בו מעוז־החלוצים ומתומת־המאמינים, יוצר כאן את האוירה העברית המתחדשת, מחיה כאן גידולים עברים שכמשו והנה הם מתחדשים.

כה ראינו בביקור חטוף את ילדי המערות שלנו בין ירושלים לחברון.

תמוז תש"ב