עם קיבוץ “עמיר” בעלותו ביום ט"ז בחשון לאדמת חיאם אל וליד
לא ניטל הזעזוע הראשוני וכליון־הנפש של יקיצת חיים חדשים ממעשה־העליה על קרקע חדש, גם כשקדמו לו בישוב למעלה מחמשים עליות. ולא רק מפני שכל פעם אחר הוא הגוף העולה להתיישב, ומצטרפים לליווּי אנשים, שזו להם חוויה ראשונה, אלא גם המנוסים בדבר מרגישים “בכל יום תמיד מחדש מעשה בראשית”. מלבם ומחוויתם של חתני־היום תדבק במלויהם זו החגיגיות האילמת, העמוקה, זו החרדה הסתומה שמתחת לכל שמחה גדולה ואמיתית, של הנכנסים בברית־גורל נצחית עם אדמה חדשה, עם אקלים חדש, עם נוף לא ידעוהו, אלא משמיעה או מהצצת עוברים־ושבים, עם שכנים חדשים. וכל אלה בצירוף העול הכבד של הפקת־מחיה. הן רב המרחק בשביל אנשים צעירים, ואפילו הם חלוצים, מהדיבורים על חקלאות ועל הידבקות בגליל ובחולה, עד עצם הריתוק בשרשרות־הברזל אפורות של חיי־אכרים ממש, שיש בהם גם מחיי פועלים חקלאים שכירים. ויש גם מרחק מן ההתאבקות עם מוסדות לזכות ההתיישבות והכנות־ממש לכיבוש – עד לקידום אשמורה אחת ויציאה באפילה בדרך זו בין כפרים ערבים, אל המקום ההוא, הזר. לא עוד חלום ומאוה ושירה ממתיקה חיי־יום־יום, אלא תחילת חיים ממש, על כל צניניהם.
אין מדברים על אלה. הפּה, שנפתח במסיבה הרשמית, נפנה למילוי־חובות, לעמוד על הנסיבות הציבוריות, להודות למי שראוי לתודה, ואילו תהום הנפש שותקת. אבל לב ללב יאמר את שאינו־הגוּי וישרה גם על המלוים והמסייעים אחד־מששים שבחוויות עמוקות אלה.
ואולם מה רב כאן הרטט היהודי לכל המשתתפים גם יחד. עוד ישוב עברי, עוד מבצר עברי להשעין את סוּכת העם הנופלת. ורגש זה הורשה לו לגאות ולהגיע גם עד הביטוי, וכללי הוא ומאַחד וזורק את גוני־הפּיצוּל החברתיים ומעמיק לזרוע בנפש גרעיני ליכוד ואַחוה, אשר עוד ינבטו.
כאן יוצאת שיירת יהודים עובדים. עודם אפופי־אופל, והם מתקדמים לקראת שחר ויום. ואורות השיירה בוקעים את החושך מסביב והעין חודרת אל הסביבה ורואַה וצופיה ונזהרת, ומזהירה ומותחת ואומרת: משמר! נכונוּת! לא מסע־שעשועים. לא הנאות בלבד מיועדות לכם. ים קני צרעות בדרך. אל תעוררו אותן, אך אם יתעוררו, עליכם לקבל גם את העקיצות.
אנו פורצים את עב־הענן האַטום, שכאילו הקיף אותנו מיום פרוץ־המלחמה, ואנו פורצים פרץ בענן היאוּש ואפס הפעולה, אנו נמלטים אל המעשה הגואל, שוב מקימים מצודת־חיים. מחזירים לנו מעט זוהר.
* * *
הפעם יוצאת שיירת־היהודים מצלעות־הרי־נפתלי, מכפר־גלעדי, שקסמי הטבע וחן יושביו ומסתרי עברו העשיר והרומנטיקה של מייסדיו וקרבנותיהם מייחדים אותו לחטיבה מופלאה, המטילה חובות על כל חבר־האנשים החיים בו. מגבעות אלה יורדת השיירה דרומה־מזרחה אל לב העמק הגדול המתחיל מרגלי שלוחות הלבנון והחרמון. רגש משותף אופף את המחנה הקטן: אל ארץ חדשה הוא עובר, לתקוע בה יתד. חבל דן הולך ונגאל. דפנה וגבעת־השומר – לפני כמה חדשים, ועתה קיבוץ עמיר, דרומה מהן. חוּליות־חוּליות מתרתקת השלשלת. ולא נעלם מההולכים, כי בין עמיר לדפנה עתידים עוד לעלות שני גופים, והיו החוליות קרובות יותר זו לזו ובטוחות יותר. הדרך בין אילת־השחר לכפר־גלעדי לא תהא עוד כה ארוכה וריקה, וחיי ישוב צפוף יפכּוּ מראש־פינה ומחניים המתחדשות ומשמר־הירדן עד מטולה.
אדמת עמיר גובלת, בצפונה, בשטח־הזכיון של החולה. אין מחכים עד שיאותו הממשלה ואותה חברה עשירה, המשתתפת עם הקרן הקיימת לישראל, לגשת לעיבוד החוּלה, אלא קופצים בנחשוניות גם למקום כזה, בטרם הוברא. אך עמק־עכור הוא מחמת הקדחת, הן גם ברכה בו בשפע מימיו שהוא יונק מתועפות הרים שבמזרחו, צפונו ומערבו. החרמון והלבנון ישקוהו ממימיהם. משלג החרמון, הנמס באמצע הקיץ וסופו, ישוקו כאן הנחלים בהמולה עליזה ומפרה גם בחדשי־הסתיו, עת כל שאר חלקי־הארץ צמאים למעט רטיבות וטל, עד לגשמים החדשים ממש.
ובכן – סיכוּיי יבול ומחלות. (על אלה יעידו החקלאים ועל אלה שומר־הבריאות, הרופא ד"ר מר הדבק בעמק זה עשרים שנה בלי הפסק); סיכויים לשכנות הגדולה של החולה כהיבנותה, ובינתיים חגורה חזקה של ישובים ערבים מכל צד. מדרום – סיאדה, דרבשיה; מצפון ברגיאת, ומופתחירה. מזרחית־צפונית הכפר הגדול סלחיה. מזרחית־דרומית – זויה.
האדמה היתה למשפחת כוּרדים היושבת בדמשק. האריסים בם מהבידואים המת“פלח”ים" שבכל העמק הזה – ערבּ־אַל־גוארינה. שרשיהם לא עמוקים בקרקע זה, הם נושאים את עיניהם אל החלק, שהקצתה הממשלה בחוּלה לערבים ואל תמיכת הממשלה, שתינתן להם שם, כאשר ניתנה בכפרים אחרים. בינתיים הם מקבלים פיצויים הגונים מאת היהודים. בעלי הקרקע זכו בה לפני מאה ועשר שנים, בערך, בתקופת מלחמות מוּחמד עלי ובנו אברהים פּחה ממצרים שבתורכיה, כאשר נעזרו גם התורכים וגם בית מוחמד עלי על ידי תקיפים ושבטים קרובים רחוקים. הנצחון היה עובר מכף לכף, עד שהכריעו ממלכות אירופה, ובראשן אנגליה, ובית מוחמד עלי נאלץ לצאת את הארץ, כדי שתשוב אל שלטון התורכים. תושבי סוריה והלבנון הם הבעלים לרוב אדמות העמק הפורה הזה, ואולם הם אינם שוכנים בו. הם יורדים אליו להשגיח על האריסים־הבידואים, לאסוף את היבול ואת דמי־החכירה. הם באים הנה לציד חזירי־בר ובעלי כנף, אך לא כאן חייהם. תמורת כסף הם מוכנים להסתלק מזה.
* * *
חלקת האדמה המדוּברת נקראת חיאם אַל וליד, כלומר אהלי השיך אבּן וליד, שקברו בצלע ההר (הרי הגולן) בקרבת גבול סוריה. מי הוא השיך ובמה זכה שזכרו יישאר, – אין איש יודע כאן. אין היסטוריה למקום הזה. בכל השטח, כמה אלפים דוּנמים, אין תל־עתיקות, אין חורבות ואין שום סימן תרבות. לא נזכר המקום בספרי דברי הימים. מישור סתם בין פלג טוראן לבין פּלג קאלי ועוד תעלת מים (חסרת שם) לו באמצע. פלגים אלה הם מכלל גידי המים המסועפים של מקורות הירדן. דברי ימיה של חלקתנו מתחילים עתה, עם עלות הקיבוץ.
* * *
אכן דוקא הקיבוץ יש לו היסטוריה שאינה חסרת־ענין. כפלגים הללו כאן השתפכו בו כמה קבוצות־נוער ונעשו לזרם של ממש. מעשה בגדוד־צופים של השומר־הצעיר בוארשה שקרא לעצמו גדוּד־הגליל, וחבריו אמרו לעצמם, כי יעשו ככל אשר יוכלו ובלבד שיתיישבו בגליל. ומעשה בגרעין של השומר הצעיר בווֹלין, שקרא לעצמו בארץ־ישראל בשם החוּלה, והוא עודו בגדר חלום רחוק, שלא כהיום. ויש גם גרעין ליטאי, שכבר חי חיי־קיבוץ בארץ. כל השלושה התאחדו יחד וקלטו אחר כך נוספים. עוד בקיבוצי־ההכשרה בגולה נתנסו בעמל קשה. החלק, שהיה בהכשרה בראדום שפולין, עבד בבתי בורסקי בין נוצרים, ובעבודה מפרכת מצא את לחמו. בארץ טעמו טעם־קדחת וביקשו עבודה בפרדסי־השומרון. בחדרה כבר היו שלושת הגרעינים קיבוץ אחד, שהקים לו יסודות משק: גן־ירקות, מסגריה טובה, שבנין עמק־חפר הביא לה גאוּת, מסעדה במושבה (לשם העסקת חברות), אף רכש לו בהמות־עבודה לחרישה והובלה, מכוניות־משא בשיתוף עם עין־השופט, וחלקת יער חכרוּ לכרות עצים ולהכין סמוּכות לעצים וכדומה. מכל הצעות־הקרקע, שהוצעו להם להתיישבות, קסם להם המקום הזה, על־אף הקדחת השוררת בו, כבכל סביבות החוּלה.
כאשר בא היום המקוּוה וניתן צו: התכוננו, עלו עשרים חבר (וביניהם כמה חברות) לכפר־גלעדי, הקימו לה מחנה־אהלים ליד החצר והתחילו מכינים את הצריפים, את לוחות־החומה וחלקי־המגדל בשביל הישוב החדש. את העבודה קיבל עליו סולל־בונה, ואנשי הקיבוץ עבדו אצלו כפועלים ואומנים.
למותר לחזור כאן על ענין הדחיות, שנדחתה עליהם משך חדשיים וחצי, מטעמים כספיים. היתה סכנה, שכל הענין יידחה עד הקיץ הבא. האנשים היו יוצאים יום יום לעבודה במשר כפר־גלעדי. המארחים והמתארחים נקשרו קשרי־ידידות. הדחיות משבוע לשבוע כבר העלו את ההלצה “קבוצת זונטיג” (על שם ההבטחה להם מישיבה לישיבה של הנהלת הסוכנות המתקיימת תמיד ביום א' בבוקר). המחכים הבליגו, אבל לא חדלו מלחתור. אל הרצפלד הבלתי־נלאה נוספו נחום הורוביץ, איש כפר־גלעדי, הוא גם איש עמק החולה, ויוסף נחמני מטבריה, ויחד “קדחו” אצל המוסדות להשיג אמצעים כל־שהם לביצוע העליה הזאת. מחמת הדחקות צומצמה תכנית העליה עד כדי משמר לחלק החרוש והזרוע של הקרקע, שכבר הועבר לידי היהודים. הקיבוץ הסכים גם לכך, ובלבד שייאחז.
* * *
והנה נאמרה המלה הנפלאה: “עלוּ”, ומרירות ורוגז נשכחים והגל מתרומם בלבבות.
אין עורכים פּומבי גדולה. אין מזמינים, כלעליות קודמות, מאות אנשים, אין באים אנשי־המוסדות מירושלים, אין משלחת מכל ישובי־הסביבה. ביתר צנעה וגם ביתר זול. בשמחה כבוּשה, בגיל ורעדה.
והנה ערכו של היום הגדול. מוצאי שבת, ט"ז בחשון. עוד מעט ישביעו את חברי עמיר שבועת־נוטרים, בטרם יוּתנו להם הרובים הממשלתיים. ובשביל החברים הרי זה יותר מטכס פורמאלי ריק. ברית הנשק היא, לפי שעה, חלק הנישואים עם האדמה. והטכס – מעין הקדמה לחג. שלושים איש יהיו המשמר לנקודה העברית החדשה. הקצין האנגלי, הממונה על משמרות הגבול, ואיתו הסרג’נט העברי המנוסה ומספר שוטרים ונוטרים יושבים בחדר־הנוטרים שבכפר גלעדי ומקבלים את הבאים אחד אחד וחותמים על ההצהרה. הם מתייצבים אחר־כך בחוץ בשני טורים, בחורשת הזיתים, באפילה. פּנס־החשמל בידי הסרג’נט מאיר את נוסח השבועה. הטירונים חוזרים במקהלה מלה־מלה על השבועה וכורתים בזה את הברית הרשמית עם כוח־השלטון. נציגי־המשטרה כבר יודעים מנסיונם את מעשה־ההשבעה ומכירים את טיפוס הנשבעים ואת רוחם. מבחינה רשמית הם פותחים מחר תחנת־משטרה חדשה בנקודה נוספת של גבול ארץ־ישראל – סוריה, אולם לא זר גם לאנגלי מצב־רוחו של הנוער הזה, המתייצב בכל אשר לו להגשמת שאיפותיו העמוקות. הם מכבדים את ההופעה ואת האנשים ובוטחים בהם אף מעריכים את יכלתם. ידוע, כי הללו נשבעים לא על דבר זר להם. הם יודעים נשק מהו, ומשמר מהו, ומה ההתחייבות ומה העול.
* * *
ילדי כפר־גלעדי, נוער חמוּד, המבטיח להיות ראוי לרשת את מקום אבותיו החלוצים רבי הסבל, אינם חפשים מהתרגשות. רצים־משתדלים להשיג מקומות במכוניות. ההורים מסרבים ומשיבים פנים, ואם גם בכל הריכוך שבאפשר. הנוער העובד בתל־חי בא להשתתף במסיבת הפרידה לחברי עמיר היוצאים הלילה, להיות קרובים אל המעמד, שהם שואפים להגיע אליו בעצמם, ולא יבוזו לשעת־כושר של שיר וריקוד.
על בימת־עץ בחוץ, במערבו של בית־האוכל מצטרפות שורות־נוער. הם יושבים כאילו בציפיה לדבר־מה, ואולם אין כל צורך לחכות, כי שירתם הם, שהיא כאילו ענין־ביניים, הוא עיקר, וכאשר יילוה אליהם גם הרצפלד, ונוספו גם קונדסוּת והיתול, גם שמחה ממש וגם נצנוצי התלהבות, ויוכשר גם מצב־הרוח לדיבור, שישיח את הלב.
* * *
אליעזר קרול, איש כפר־גלעדי, פותח בדיבור־חברים פשוט, שלבביותו אינה בת־סממנים, אלא תכוּנת־הורים ותיקים השמחים בהעלאת־בנים לשלבים הכרחיים בחייהם; דיבור של ותיקים למודי־סבל, עמוסי נצחונות וכשלונות, עסוקים לא בהערכת־עצמם וליטוש־דבריהם אלא בדאגה ובמילוי־חובה. והדאגות אינן מתמעטות אלא מוסיפות ככל שהמחנה גדל.
ואברהם הרצפלד ינער מעליו את מצנפת הקונדסיוּת הקלה, שבה עורר זה עתה והלהיב את הנערים והנערות השרים, ויתייצב כמו שהוא, כנושא העול ברינה אך גם בחומרה, כשחייו הפרטיים ומשא־הדאגה להתיישבותם של חלוצים מוּבלעים זה בזה ולא ייפּרדו.
הוא מספר על לבטים. “עלית חיאם־אל־וליד היא אחת המכובדות ביותר מחמת התנאים הקשים של המקום”. והלא ציבורנו שוחר קשיים כאלה ושמח להתאבק ולנצח.
וכאן הועלה פתאום שם וזכר שכמעט נשכחו. חלקה ראשונה של חיאם־אל־וליד הושגה לפני חמש שנים, ואז ירד חיים צפּורי, חבר כפר־גלעדי, לנעוץ בה מחרשה. זה עבר אז בשלום, אבל בשנות המאורעות נהרג כסרג’נט־נוטרים, בהגינו על חברים־דייגים בים החוּלה. עברה רגע דמותו של נאמן וכובש וגבור, מ“ההולכים ראשונה ונופלים”.
* * *
שירת נוער בקעה: “אל הגליל נעפילה”. בוגרים הצטרפו. השתפכו בשירה, עברו לריקוד, שהיה לרגעים הולם בסערה כבושה את השעה, לתכנית ולכלות־הנפש שבה. מפּוחית־היד, שנכנסה לאמצעו של העיגול, הצילה מצעקה צורמת ומקצב פגום. פרק הנוער מכוחותיו בריקודים עד חצות. אז נשתררו השקט והדממה לקראת הבוקר הנכבד.
* * *
בשעה ארבע. ירח מלא עמד מעל הרי נפתלי. אולם ממולם היו הרי הגולן עטופים אדי לילה ולא נראו כלל. גם ראש החרמון ערפל חתולתו, וכאילו צמצם עצמו בתחומו והניח לנו את העמק. בחללו של הבוקר הקריר לא נפגמה הדממה מטרטור המכוניות המתייצבות בתור ובסדר הערוך למסע, יותר מאשר מקול בעלי הכנף הפוצחים בשחריתם. לא היתה התרוצצות. הרבה הרגל ונסיון עושים. פקודת המפקד אינה צורמת במלים וקריאות מיותרות. רק ההכרחי ביותר נאמר, ולא בצוחה. נסתדרה שורת חמש עשרה המכוניות ובכללן המשורין ומכונית־המשמר הפתוחה, ומכוניות האורחים המועטים מאנשי השמירה הותיקים, ולקול המשרוקית, קצר ונוקב אך עליז, זזה השיירה. רושם החורשה של כפר־גלעדי, כשעוברים אותה בשעת אפילה היא, כי, “הנה מזנקים עליך הדובים מתוכו”, – אומרת קיילה גלעדי. עוד מעט עוברים בכביש על פני המיפנה לדפנה. ליד חלסה סרים מעל הכביש שמאלה ועוברים את הכפר. הכפר עודנו נרדם, אך אורות השיירה מפלחים את חשכתו וקול המכוניות מעורר. נוסעים בצעדי־צב על פני הדרך הסלולה בחלק זה אבנים גדולות בלי כיסוי־חצץ. מיד נכנסים לתחום המעינות והפלגים, המייחדים את הסביבה הזאת מכל שאר חלקי־הארץ. לאור השחר המתגבר נראים גני־ירק וחלקות־מטע מועטים, עד שיוצאים את הכפר, והמישור משתרע כערבה. כאן מחישים את הנסיעה על פני דרך־העפר, אלא שעומדים זמן רב ליד גשר־הירדן, שבין חלסה לסלחיה. אין מכוניות עוברות על הגשר הזה אלא אחת־אחת ולאט. חלק החלוּץ של השיירה לא יתרחק, מטעמי־בטחון, יתר מדי מהמרכז והמאסף. כאן קרובה השמש לזרוח. את סלחיה עוברים באור היום. מכאן בלי דרך עד המקום הנכון.
קרוב לשעה שבע מתחילה העבודה בפריקת־המכוניות, הקמת־הצריפים, החומה והמגדל ובניית גדר הבטחון מסביב החומה שהיא רק ½22×40. היקף גדר הברזל 400 מטר. לא המונים עובדים, אבל המלאכה מתקדמת יפה. חברי עמיר, חברים מכפר־גלעדי, תל־חי, דפנה, וגבעת־השומר הם העובדים. אחדים מהאורחים העירוניים מסייעים. אחרי שעתיים מסתמנים קוי־ישוב. למן הרגע הראשון הועמד המשמר המזוּיין ליד נחל קאלי במזרח הנקודה. כלי האיתות החלו מיד בגישוש ואחרי זמן־מה בשיחות מעשיות עם כפר־גלעדי ואילת־השחר. ארוחת־בוקר ראשונה במקום מתחלקת מנה־מנה, שקיק שקיק לאיש, הכל מוכן בנדיבות בידי חברות עמיר מאמש. המים – מכדים ריקים של חלב. בשביל הקיבוץ עצמו כבר עומדים שני דוודים גדולים למים, עד שיביאו מים בצנורות מן המעין.
* * *
חלק מהאורחים נוסעים בינתיים בשתי מכוניות צפונה אל חלקת אדמה, שכבר נגאלה ויד עברית כבר חורשת אותה, אלא שאין עדיין הכסף להקים עליה את ראשית הישוב. תרים יחד עם שליחי הגוף המועמד להתיישבות את השטח ומחפּשים חלקה מתאימה להקמת־הנקודה. מתבוננים באָפיו של המקום ולקירבת שכניו מבחינת־הבטחון, אף מחליטים: כאן יהא עוד כפר עברי. מעתה אין צורך אלא במעט כסף. גם מקום זה רווּי־מים. אדמתו משובחת. הלב דוה, על הדלוּת הבולמת. כיצד לא יימצאו האמצעים ליישב מיד את האדמה הזאת?
כחום היום חוזרים לעמיר. והנה החומה – חומה, והמגדל – עומד. בטרם ישחררו את הרצפלד ואת האורחים, מפסיקים את העבודה הפסקה קצרה, וליד ערימת־חצץ אחת וסואר־קרשים אחד – ייאמרו דברי נאום קצרים.
* * *
נתחדשה העבודה. האורחים אינם. קוי־הישוב צומחים. מתקרבים לגג, ולמעקה־המגדל. השמש כבר מביטה אלכסונית. עוד מראות־האיתות לוכדות יפה את הגוש המבריק של האור, אבל עוד מעט יועם ונעלם. ראשית־מגע של רוח בין־ערבים קרובה. היספיקו להקים את חיבור־הלילה עם הישובים העברים השכנים, על ידי הזרקורים? היספיקו לכסות את הגג? אכן, הלילות אינם עדיין קרים ביותר, ואפשר יהיה לישון הפעם גם בלי כיסוי ממעל. הנה הצללים ארכו. אחרוני־השכנים נוסעים במכוניות־המשא חזרה לבתיהם. נשארים עם אנשי־המקום רק המעטים, שבאו להשתתף ליל ראשון בשמירה. נעלמו הערבים, שבאו אחד־אחד מהכפרים הסמוכים במשך היום, וכבר דיברו “תכלית” על מכירת ביצים ועופות, או שוחחו סתם וכוּבדו כיבוד ראשון. הנה יורד הערב ואחריו הלילה הראשון במקום. יספרו עליו אלה שחיוּהוּ.
אך בקיבוצים השכנים שמחו לראות, כי אמנם הופיע הלפיד הקטן החדש מאצל החוּלה, והוא קורץ בלי־לאות ומפטפט בלי־הרף לכל צד. מודיע על קיומו, מברך ומקבל ברכות, וחותר להתקשר עם ישובים קרובים ורחוקים.
כפר עברי קיבוצי חדש. והוא נולד, כשפיו פתוח בתביעה, ואולם בכוח עמידה איתנה, לא של בן־יומו. מי שיודע להבחין באנשים, נפרד מהמקום ברגש בטחון, כי כאן ניטע נטע נאמן. הוא ייקלט מהר. כאן יתפתח ישוב עברי בריא וער.
כסלו ת"ש
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.