רקע
יצחק בן־דור
ושוב טירת־צבי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ברונפמן; תשל"ב

בעמק הופיעו גם ישובים, שהדת והמסורת הן להם תוכן מתכני־החיים העמוקים ביותר, שאדם יתן את נפשו עליהם. בממלכת האמונה והתקוה וההקרבה העצמית של בין אדם לחברו טבעית צמיחתם של המוסיפים גם בין אדם למקום. ואצלם אין זו תוספת, אלא מעשה־מקשה, משני צדדיה של המתכת. את כל תום־הנפש ואת כל כוח־הנעורים יקדישו ליצירה זו של צורת חיי־עבודה קיבוציים, שיהיו שלמים גם לפי סייגי־הדת המקובלים.

אפשר לראות את טירת־צבי כאם־הישובים האלה, אם כי גם לפניה נסללו שבילים על ידי קבוצות וקיבוצים של הפועל המזרחי וחלוצים דתיים וכו', ושאנשים מתוכם נבלעו בה, שקדמוה, אך לא היווּ ישובים מיוחדים, משובצים בפני עצמם בפינות כאלה בארץ ובנסיבות אחראיות כאלה, כאשר זכתה להן טירת־צבי.

בשכנות לקיבוץ זה שוכן עתה קיבוץ צעיר, שדה־אליהו שמו, ויש גם כפר יבנה ליד יבנה ההיסטורית, וקיבוץ רודגאֶס שבפתח־תקוה, הוא הראשון ששלח קבוצת־חברים מתוכו לישובים אלה. אך לפי שעה – הבירה נשארת הטירה.

זכה קיבוץ של חברים המצורפים מקבוצות אחדות של חלוצים חרדים, לעלות בשנות המאורעות (תרצ"ז), בתקופת חומה ומגדל, אל חלקת קרקע (2200 דונם), שרכשה הקרן הקיימת בדרומו של עמק בית־שאן, וקיבלו עליהם לשמור על גבול דרומי זה. כאן נתנסו באש־אורבים ומתנפלים, באקלים, השורר בעומק של 233 מטר מתחת לפני הים, בניגודי להט־צהרים וכפור־לילה (המצריך לעתים קרובות לחמם את האויר במדורות קש ועשבים מעלי־עשן, כדי להגן על הבננות והעגבניות), במיעוט גשמים, שהם כאן למטה משלוש מאות מילימטר לשנה. כל פרשת הסבל והגבורה של הקיבוץ הלא היא כתובה בספרים “טירת־צבי במערכה”, “לתקופת השנה”, “ליל טירת־צבי” ובמאמרים אחרים.

נתנסו ולא נכשלו, חס וחלילה. היו קרבנות מידי מרצחים, כבמקומות־ישוב אחרים. והקדחת הפילה את אחד ארזיהם, שלא ישכחוהו, חבר ורב, גדול במידות ובלהט־שאיפה ובתורה, גדליה אונא. היו הפסדי־כספים ויש עוד היום חבלי־גידול וחבלי־התמחות בענפי משק כבקיבוצים צעירים אחרים, ומלבד אלה – חבלי־סיגול־המשק והעבודה לעקרונות־המסורת ולשמירת מצוות־הדת וסייגיה.

ככל החלוצים, אבל ההוי מיוחד. מיוחד, אבל מתוך רצון להיות בתוך הכלל, מתוך טיפוח הנאמנות לכלל והשויון בתוכו.

“יעמוד החבר פלוני בן פלוני” – כשקוראים אדם לתורה בקיבוץ טירת־צבי אין מכריזים עליו כבבתי הכנסת הרגילים: “רבי”, “מורנו”, אלא החבר, ללמדך כי ציבור עובדים כאן, השואף לחברותם של יהודים; ציבור הבודק בנוסחאות, עד כמה שאין הבדיקה מתנגדת ליסוד האמונה וסייגיה, ואינו סתם חוזר על פסוקים כמצות־אנשים מלומדה. לא סברי מרנן ורבותי, אלא “סברי חברים”, ושוב מאותו טעם. אין משנים כקוצו של יוד בנוסח תפילות ומזמורים ופזמונים מקודשים, אבל במה שמותר להבליט את יסוד הקיבוץ והעבודה והאחוה – יבליטו, וגם תוך כדי קיום מצוות הדת.

בחורים ובחורות אלה של טירת־צבי, הטירה לאמונה, נטלו עליהם עול נוסף לזה שעל שכם חבריהם הבונים יחד את החברה הקיבוצית העברית. הם יקיימו את חובות בין־אדם־לחברו של תנועת־העבודה בגילוּייה השרשיים ביותר, וגם את חובות בין־אדם־למקום, ובכל ההידור. היוכלו?

כשמתכנסים לתפילה, וחדר־האוכל נעשה “מקדש־מעט” (והחברות – ליד השולחנות האחרונים, אבל בלי מחיצה אחרת, קבועה, שתאמר: כאן עזרת נשים), יוצא משמר מוגבר של חברים מזויינים אל מחוץ לחצר ולשדות.

אין הרובה מוקצה כאן בשבת ויום־טוב, ואין הסייג של רכיבה בשבת חל על הנוטרים, שחובתם לצאת אל השדות. פיקוח־נפש אינו רשות אלא חובה, מצות־עשה מן התורה. אין רואים כאן סתירה בין תפקידי השמירה המזויינת לבין שמירת־שבת. לא חילול שבת כאן אלא קידוש שבת כאן.

ראיתי במוצאי יום־טוב ושבת של ירח מלא, והנה יוצאים לעבודה בשדה, ולא רק בהשקאה, אלא גם בעבודה כגון קציר־שחת. משתדלים למלא את יום העבודה שחסר בשבת. אין עובדים בשבת ויום־טוב, ואפילו העבודה דוחקת מאד, ואפילו כשיש הפסד גדול מאי־עבודה. רק מאכילים את בעלי־החיים וחולבים את הפרות והצאן.

ובענין החליבה היו לבטים גדולים. יש רבנים מחמירים ויש מקילים לגבי השימוש בחלב שנחלב בשבת. ואין הפועלים החרדים בורחים מפני חומרות. עוד לא פסקו המשא־ומתן והשאלות־תשובות. לפי שעה נוהגים לפי היתרים של רבנים ומשתמשים בחלב־השבת לעשיית־גבינה למחרתה. חולבים על גבי לחם, שהושם בדלי החליבה, שיהא החולב כמערב מאכל במאכל, דבר מותר בשבת, ולא כעושה מלאכה רגילה שבחול. ובפסח? חולבים על גבי אורז. ועתה מצאו דרך אחרת. שמים בדלי חומר חימי, המשנה את צבע החלב ומכשיר אותו לגבינה בלבד.

וחברי טירת־צבי נושאים את נפשם לרב שהוא גם חבר, שיחיה בקיבוץ, חיים מלאים של הקיבוץ, יעבוד אתם יחד, ויחוש את המצווה בחיק־הטבע והעבודה ויתפוס את הדין בין אבני־השתיה של החיים ממש.

היה להם רב כזה, אך הוא לא רצה לשמש באיצטלא. גדליה אונא היה חלוץ כמוהם, בחפירות־הגנה ובגן־הירק, בעבודת־המעדר ובנשיאת־רובה ובמחשבה הקיבוצית ובחיפוש נתיבות־חיים, שימזגו את התורה והעבודה לרקמה אחת חיה ולא לצירוף טכני, רצוף־סתירות. הבחור הזה, רב־בן־רב, יליד גרמניה, מוסמך להוראה ומוסמך־אוניברסיטה למדעי הטבע, מת בקיבוץ והוא בן שלושים וארבע. מאנו חבריו להתנחם. ובחדר־האוכל נקבעה תמונתו, לא בארשת־פנים של חומרה, אלא בארשת־צחוק ושמחה, כאילו להודיעך, כי כאן אומרים לשאת בעול המשולש ואולי כפול־שמונה, של יהודים וציונים, מתפרנסים מיגיע־כפם בחקלאות כמתישבי חומה־ומגדל הפורצים את החומה, וחיים בצוות־קיבוץ ומקיימים את התורה־המסורה, דוקא לא מתוך עצבות וקדרות ונסיגה מן החיים, אלא מתוך שמחה והנאת־העולם הזה, וחי בהם ממש.

לא אהיה כהולך רכיל, אם אגלה מה שראו גם אחרים, כי כאן רוקדים בליל שבת וחג כמו בכל הקיבוצים הצעירים. במעגלי־ההורה – בחורים ובחורות יחד. פותחים בשירה מסוג “וטהר לבנו לעבדך באמת” ועוד פסוקים, שנעימתם רצופה כמיהה ואכסטאזה דתית, ומסיימים במנגינות הנישאות בפי כל הנוער בארץ.

אין כאן שום דיכאון. צעירים האנשים והנשים. כפי הנראה עלה יפה הצירוף של יוצאי מערב אירופה ומזרחה. הגיל הממוצע למטה משלושים. סבר פנים יפות לקראת אורחים. לא רק החבר המזמין או הועד הוא המארח, אלא כל חבר וכל חברה במקום. בנקל ישאו את עול־העבודה. לא קשה להם לאכול מאכלים קרים בשבת, או לפעמים חמין בשבתות חורף. אין מתאוננים גם על דלות התפריט. צעירים האנשים וצעיר גם המשק. ב־43 מיל ליום־אוכל בשנת תש"א אי אפשר לאכול מטעמים אפילו בקיבוץ ותיק, שיש לו תוצרת עצמית רבה, ומה גם במקום הזה.

העיקר שהילדים בריאים ומשגשגים, ברוך השם, גם באקלים קשה זה. חבישת ארבע־כנפות לילד בן שלוש, כפי הנראה, אינה מזיקה לו. הכיפה הזעירה לראש ילד בגן־הילדים הרי היא ככיפה שלראש אביו, מחוברת לשערות הראש בקרס סמוי, וכל הכיפה כמעט שאינה מסתירה את הדר הבלורית והקרקפת. פניהם הצעירים של החברים כפניהם של כל בני־גילם בשאר הקיבוצים, כי גם כאן מתגלחים, אלא שלא בתער, כי אם באבקה. זוהר־הנעורים זורח בטירת־צבי לא פחות מבמקום אחר. האמהות מברכות על נרות־החג, כשישבנו ליד שולחנות משותפים ערוכים לסדר־של פסח, וההסבה – משפחות־משפחות, והטף בתוך המשפחות, ופעוטים מבית־אמא ליד כל משפחה צעירה, וקמו הנשים הצעירות לברך על הנרות, הבחינה עין הרואה כי הנה העלתה לרגע הנערה־האם הזאת, היושבת למולך, מטפחת דקה, צעיף אורירי קל, מעל הכתפים וכיסתה (לשעת ההדלקה והברכה) את הראש ולחשה חרש את הברכה ושפתיה נעו כשהעינים עצומות, והיית בטוח, כי עמוקה הברכה וזכה וטהורה, כברכה המקודשת מדורות ברחשי לב אמהות בישראל.

והתלבושת – בגדי־שבת. פירושו לובן, נקיון, גיהוץ, אך לא מותרות ויקר־אריגים. אין מכנסים קצרים בערב, משום שמירה מפני הקדחת. אבל ביום יש גם בקיבוצי־חרדים חברות לובשות מכנסים קצרים.

החיים חיי־חלוצים, על כל התוכן המרומם ועל כל הקשיים, הסכנה והתהיות כבכל הקיבוצים. אותה חדות־יצירה ואותה שאיפה קדימה. הנה נפרצה החומה של לבני־הטיט, שהיתה למגן בתקופת המאורעות. הנה נבנים בתי־דירה. הנה מתחיל שיפור: מדשאות ושדרות, מסתדרת ההשקאה, עם בריכות שעצי ערבה שתולים על שפתן. גם הושענות וגם צל לקוראים בספר ביום־שבת, גם ניצול מי־שבת באגמים שאינם מצריכים עבודה בשבת, וגם מקום־שחיה בשמחה. הן אין להסתפק במקוה הכשרה המצורפת למקלחת, הבנויה בחצר. עוד מעט ותהיה בריכת־דגים לא גדולה, שתקלוט גם את מי־המקלחת. הנה כבר מבשיל את פירותיו הכרם ועברה שנת הערלה והפירות מותרים בהנאה, וגדלה ההכנסה (ובשנת־ערלה ויתרו על אפשרות הכנסה). כבר רוכזו מי מעין אל פראג', ועוד תיבנינה תעלות בשביל מי המעינות הבאים מחוץ לשטח הקיבוץ. יש תכניות משקיות והן מתגשמות כבכל מקום, מתוך מאמצים קשים, מתוך דחיות ומכשולים ולעתים קרובות – אכזבות, הכל כאשר מונה ליהודי העובד החלוץ בארץ.

אמנם את ההשקאה ואת מי ההשקאה בשבת סידרו ללא שמץ של חילול־שבת. ושדך לא תזרע כלאים אף הוא ענין משקי חשוב. הבקיה רובצת כשהיא נזרעת לבדה בלי גרעין מסוג אחר. ובכן, אין זורעים בקיה ושעורה, מעורבים, ומחכים, אולי יימצא מין קטניות שיוכל לסייע לבקיה, כשם שהשעורים מסייעים. אבל בינתיים חסרה השחת הטובה הזאת.

ולא נפתרה כלל שאלת השמיטה. אנשי המחשבה – והם מרובים – בקיבוצים החקלאיים החרדים אינם משלימים עם ביטול גמור של שנת השמיטה, השנה השביעית, אם כי הם רואים את השאלה גם מתוך תפיסה לאומית־משקית. מה יהיה על ההדרים, שכבשו להם שוק בעולם? כיצד נפסיק את הספקת ההדרים בשביעית, והפסדנו את כל אשר השגנו? כיצד נספק את צרכי הכרך העברי בתוך הארץ, אם לא תהיה לנו תוצרת בשנה השביעית? ואף שאין פתרונות מלאים, אין האנשים נרתעים מלחפש. ראשית הם מציעים תקנות לקיבוצי החרדים לבדם. המנוח ר' גדליה אונא הציע בשעתו: א) הקטנת ההבדלים בין עיר לכפר על יד הקמת חרושת בכפר – מענינת דרך הרוח, בה בא רעיון החרושת לקיבוץ חרדי – וטיפוח משקי עזר חקלאיים בערים; ב) הגברת המשק המעורב המגוון, שיספק בראש ובראשונה את צרכי השוק הפנימי, כדי להקטין את תלותנו במשק העולמי.

הגישה לשאלות החיים והדת – הם מדגישים שעיקר־שאיפתם היא לא להקים חיץ בין יסודות אלה, אלא שיהיו ממוזגים מזיגה בריאה – היא ציבורית ומדינית. אין בקרב אנשי טירת־צבי שום נטיה להתבדל מחיי־הישוב והציונות, אין שום התנשאות פנימית על החפשים. עד כמה שיכולתי לעמוד על הדבר בימים האחדים במקום, ראיתי לגבי החפשים בתוך הציבור דוקא מדת־עניוות מסויימת, רגש אחוה לא־מלאכותי, דרך־ארץ וחיבה כלפי כלל העובדים. יושבים יחד בועד הגוש, בועדת התרבות, טורחים ומסתכנים יחד בשירותי הבטחון – ועושים זאת בכשרון, ויש נוטרים ומתעמלים טובים ויודעי תרבות־הגוף וטיפוח־כלבי־שמירה, ואין הרובה זר גם לחברה בשעת חירום – ומטפחים תכניות משקיות ונוטלים חלק בחיים המדיניים מתוך נאמנות ציונית ותבונה מעשית. ככלל הקיבוצי שלנו, כן גם קיבוצי החרדים מעוּרים ושואפים להיות מעוּרים בחיי האומה ככוח משפּיע ונוטל חלק בכל.

טירת־צבי גאה על תפקידה כנוטרת את הגבול הדרומי של הישוב העברי בנפת־בית־שאן. הממשלה מקיימת כאן תחנה גדולה של משטרת הישובים העבריים. מדרום משתרעת ערבת הירדן אל מאחורי שכם, ואחר כך אל ים המלח. כשמונים קילומטר מבדילים בין טירת־צבי לבית הערבה (הישוב בצפונו של ים המלח). ממערב – הירדן, שמרובים בו מקומות המעבר ברגל, ואין צריך גשרים בשביל כך. רק הכתף השמאלית של הישוב מחוּברת אל הגוש העברי של עמק־בית־שאן ועמק־יזרעאל. היחסים בגוש זה מהודקים כבגוש־עמק־הירדן. אנשי־טירת־צבי מספרים טובות על שכניהם. תמיד התחשבו בצרכי־התרבות המיוחדים שלהם. אין באים אליהם בכלי־רכב בשבת. האורחים מבינים, שצריך לחבוש את הכובע בחדר־האוכל, שיש בו ארון־קודש. ואם מישהו שכח מזכירים לו, אך בלי תרעומת ובלי דברי־תוכחה. מעריכים את גילוּיי החלוציות אשר לשכנים, ובעיקר – אין “אנחנו והם”, אלא “אנו כולנו”. בטירת־צבי אין העויות של חרדות, אל אלא יש אמונה וקיום מצוות ורצון להעמיק אמונה ושאיפה לקרב ולא לרחק, לרכוש שם טוב ולקדש שם הדת על ידי רעוּת, עבודה ומשקיות טובה. וזה הנותן כוח למאה וחמשים בחור ובחורה צעירים לימים, יוצאי גלויות אחדות (גרמניה, הולנד, פולין, ליטא) לחיות בבקעה היפה והמסוכנת הזאת. זה מקיים חברה המסכימה להסתפק, לפי שעה, במועט שבמועט, ומקוה למצב חמרי טוב יותר, כאשר תצליח להשקות את כל אלפיים הדונמים שלה, שאדמתם טובה ופוריה. יתפתחו המטעים, תתפתח הרפת, יוקמו כל בניני המגורים והמשק, – או אז אפשר יהיה להקל על החיים. בינתיים ירבו גם הנסיון וההתמחות.

אין הרגשת עריריות בתנועה זו. יש נוער גם בערים, המקיים קשרים, מבקר בחגים וקושר קשרים אישיים.

יש קיבוצים קטנים במושבות אחדות. עוד ערוץ לזרם חלוצי בונה, עוד אפיק להתחדשות בישראל.


* * *

בין הגלבוע לגלעד, גדתו המערבית של הירדן, רוחשים נעוּרים עבריים, מכים שרשים בקרקע ונושאים עינים אל־על. בשבילם הדת הים המשך עקשני של השלשלת. בדמם החי ובסערת נפשם הם אומרים לחמם קליפות־מנהגים ומצוות ולהגיע דרכם אל התוך הלוהט של האמונה הטהורה. והם רוצים להפריח בעמק את הנכסים העתיקים של ישראל־סבא.

תמוז תש"ב

המלצות קוראים
תגיות