על דוסטויבסקי / אברהם לוינסון
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
הרוֹמן “החטא וענשוֹ” הוא, לפי דעת כל המבקרים, היצירה המוּשלמת ביותר מבחינת הניתוּח הפּסיכולוגי, מיצוּי הבעיה ושכלוּל האמנוּת. “האחים קרמזוֹב” העולה עליו מבחינת רוחב היריעה, נופל ממנוּ במבנהוּ הספרוּתי-אמנוּתי. ב“החטא וענשוֹ” אנוּ רואים ברוּרות את זיקתוֹ של דוֹסטוֹייבסקי לעולם החטא, הדלוּת והדמעוֹת. הוּא מחפשׂ יוֹפי בתהוֹם-הכּיעוּר והזוּהמה, התעלוּת נשמה – בנפתוּלי-צער-וכאב. דוֹסטוֹייבסקי, לפי ביטוּיוֹ של בּרנדס, הוא גאוֹן אֶפילפטי, עדין-נפש ובהיר-עין מאין כמוהוּ. מהרוֹמן הראשון שלו “האנשים המסכּנים”, שכתב בגיל כ“ד, ועד סוֹף ימיו – נשאר הצייר המַעמיק של הדלוּת המרוּדה, של הנפש השבוּרה והרצוּצה, של הסבל האנוֹשי. הן הוּא עצמו ראָה עני בשבט עברתוֹ: בימי נעוּריו, כשלבּוֹ נמשך אחרי אידיאַלים סוציאליסטיים, נדון למות ורק ברגע האחרון זכה לחנינה ונידון לעבודת-פּרך בסיבּיר. מחלה קשה (מחלת הנפילה) דיכאתוּ כל חייו, ולא ייפלא שהעניק מחלה זו גם לאחדים בגיבּוֹריו. סבלותיו בסיבּיר חוֹללוּ משבּר ברוּחו ודוֹסטוֹייבסקי הסוֹציאליסט שינה דעתוֹ והפך לאָדם רליגיוֹזי ושפל-רוּח. אבל דבר זה לא הפריע בעדו מהיות שונא-יהודים מוּבהק. הוּא שנא כפי שהתבטא בספרו “רשימות של סופר” לא את היהודים, אלא את היהדוּת ההיסטורית וראָה בה את סיבת חוּרבנה העתיד של רוסיה. בשנאתוֹ ליהוּדים הגיע האמן הגדוֹל על לידי זיוּף אמנוּתי. כך, למשל, איך הוּא נמנע מלצייר ב”כתבים מבית-המות" את היהוּדי איסיי פומיץ' בצוּרה של קריקטוּרה ולספּר “כיצד היה מתפּלל וּמַניח תפילין ביום השבּת”. דוֹסטוֹייבסקי היה בכלל כסֶנוֹפוֹב, שׂוֹנא זרים. טיפּוּסי הפּוֹלנים, הצ’כים, הגרמנים ואחרים לא היו סימפּטיים יותר אצלו.
הקו האוֹפייני של דוֹסטוֹייבסקי, הוּא הקטביוּת שברוּחוּ. דוֹסטוֹייבסקי הוּא משוֹרר הכפילוּת שבנשמת האָדם. האלוהים – יוצר אור וּבוֹרא חושך. כלוּם החוֹשך הוּא היפוּכו של האוֹר? וכלוּם הרע הוּא היפוּכוֹ של הטוב? ואם כן הוּא למה בראָם אלוהים? לא, זהו רק הצד השני של אותה מַטבּע. שקיעתה של השמש טבעית לא פּחות מזריחתה. האורות והצללים משמשים בערבוּביה טבעית בנשמת האָדם. “אנחנּו”, אומר סוידריגיילוב לרסקוֹלניקוֹב, “זה יסוֹד התמצית של הכיעוּר; אנחנוּ צמחנוּ בשדה אחד, לנוּ תכוּנות משוּתפות”. ורסקוֹלניקוֹב השונא אותו וּמפחד מפּניו,מרגיש שהוּא צודק. בכל רסקוֹלניקוב צפוּן שמץ של סוידריגילוֹב וכל רסקוֹלניקוֹב נלחם בסבידריגיילוֹב שלו, בשׂטן שבו. “אף לרגע”, אומר איבן קרמזוֹב לשׂטן שלו, “אינני מקבל אותך כאמת ריאלית. אתה – שקר, אַתה מחלתי, אַתה חלוֹם-בלהוֹת. אַתה הלוּצינציה שלי… איני יודע במה להשמיד אותך. אַתה – הצד המוּחשי שלי, חלק ממחשבותי והרגשותי, של החלק הגרוּע והטפּשי ביותר… כל מה שיש מן השטוּח בטבעי, אַתה מגיש לי כדבר חדש… אתה הנך אני אלא בפרצוּף אחר”!
ייתכן כי יש בכך מן המסתורין, מן הדמיוֹניוּת, אוּלם דוקא בכך ראה דוּסטוּייבסקי ליווּי של ריאליוּת אמיתית. “אני”, אומר דוסטוייבסקי, “אוֹהב את הריאליוּת המגיעה לידי פנטסיוּת. כל מה שנקרא בפי רוב האנשים פנטסטי הוּא בשבילי יסוד התמצית והשורש של הריאליזם”. זו מנין לו? מרז’קוֹבסקי היטיב פּעם להגדיר אחד הקוים הראשיים של תכוּנתוֹ באָמרו, שדוֹסטוֹייבסקי הוּא המשורר של יצר ההגיוֹן. כי יצר טוב ורע, יצר התאוה, החמדנוּת, יש לא רק ללב, אלא גם למוח. שלהבתוֹ, כאש-החלמיש, באָה מתוך חיכוּך מחשבות, וככל שתגדלנה, כן תגדל האש הבאה כתוצאָה מן החיכוּך. ולכך מבקש דוֹסטוֹייבסקי את החיכוּכים הגדולים ביותר: חיוּב אלוהים ושלילתו, כריסטוס ואנטיכריסטוס, האָדם והשׂטן, החיים והמות וכו'.
הטרגדיה ביצירות דוסטוייבסקי אינה קוֹנפליקט של רגשות בלבד, אלא בעיקר קוֹנפליקט של מחשבות ואידיאות. כאיש-מדע במעבדה עושה הוּא את הנסיונות הנועזים ביותר בנשמת-האָדם כדי להוציא לאור-עולם את הקוֹנפליקטים האלה. הוּא מגביר את מעלות-החוֹם כדי להפריד את הדמעה האנוֹשית ליסודותיה, כדי לראות את הנשמה האנוֹשית במצב קשה, נוֹזל ואֵידי; הוּא כמעט מטשטש את גבוּל המדע והאמנוּת, מחטט במקומות הכאוּבים ביותר, מנתח בלי סם-הרדמה ספרוּתי, מביא את האנשים לידי קדחת לבנה, שגעון, אֶפּילפּסיה, פשעים, התאַבּדוּת. כשרונו הוא האכזרי ביותר שקם בספרוּת-העולם. הוא האינקביזיטוֹר הגדול של הנשמה האנוֹשית.
יש הרואים בדוֹסטוֹייבסקי את אָביה הרוּחני של הניטשיאניוּת – אך לא בצדק, שכן זוהי הפילוסופיה של הדיקדנס האנוֹשי. תורת האדם העליון – הוֹרתה ולידתה בטוּמאת גרמניה עוד לפני ניטשה, אצל מכּס שטירנר בספרוֹ “היחיד וקנינוֹ”. תורה זו המתייחסת בבוּז ותיעוּב להמון, המעלה את אי-השויון למדרגה של עיקר פילוסופי וביוֹלוֹגי, המטיפה למוּסר-אדוֹנים, הגוֹזרת על האשה להיות קנין הגבר ומצמצם את תפקידה בלידת ילדים בלבד, המחייבת את העבדוּת – תורה זו הולידה את הנאציוּת ואת הפשיזם, את המוּסר של “הסדר החדש”, היא שהשקיעה את העולם בתהום החוּרבן וההרס. לדוֹסטוֹייבסקי אין שוּם שייכוּת ל- Богочеловек. הפילוסופיה של אי-השויון, שמצאָה את ביטוּיה אצל ניקולי ברדיַיֶב, זרה לדוֹסטוֹייבסקי באופן אוֹרגני. דוסטוייבסקי הוּא שופר הדמוקרטיזם הרוּחני ובנידון זה הריהוּ ניגודו הגמוּר של טוֹלסטוֹי, שהיה אריסטוֹקרטי בכל רמ“ח אבריו. דמוֹקרטיזם זה שנבע ממקור יסוּריו ותלאות חייו לא נעכר על-ידי השקפותיו השמרניות הפּוֹליטיות; הקטביוּת הטבועה בנשמתו הצילתוּ מהתכּחש לעצמו. בשעה שדוּסטוּייבסקי כבר נתפּרסם כסוֹפר גדוֹל וחיבּר את יצירוֹתיו המהוללוֹת, מוּכרח היה לשבת מחוּץ לארצו ולהתפּרס בפני כל מיני מו”לים מנצלים, כדי להציל נפשו ונפש משפּחתו מרעב; בת נולדה לו, אולם לא יכול לטבּוֹל אותה מחוסר אמצעים; ומוכרח היה למכור זוּג מכנסים בעד שני טלרים; הוּא לא יכול לכתוב מחמת הקור שבחדרו הבלתי-מוּסק, ואף-על-פּי-כן לא חדל לרומם ולהאדיר את הסבל האנוֹשי, את יסוּרי החלכּאים והמוּשפּלים. דוֹסטוֹייבסקי האמיתי מתבטא במרמלדוֹב השתיין, המרוּכרך (רמז בשמו!) זה הפּקיד הקטן, האוּמלל, המייצג את רוּסיה הצארית האלכוּהוּלית – וּדמוּתוֹ מזעזעת את נפשנוּ עד התהום; משום כך הפכה בקסם כשרונו הגאוני סוניה הקדֵשה – לקדושה, למלאך-אלוהים, לאשה היחידה שהשפּיעה בכוחה המוּסרי העמוק על רסקוֹלניקוֹב וטשטשה לגמרי את אחותו אבדוֹטיה, בחוּרה ישרה ותמימה אך ריקה וּפּרוֹבינציאַלית; משום כך מרעידה את כל נימי נפשנוּ אמה ייקטרינה, שברב דחקה מכרה את סוֹניה לבוֹשת, אלא במחאתה הלוֹהטת נגד לוז’ין המטוּמטם וגס-הרוּח (רמז בשמו!) ידעה להתרוֹמם למדרגה של לוחמת לצדק ויושר; משום כך – לא רזומיכין טוב-הלב ורך-המזג הדואג בכל נפשו לרסקוֹלניקוֹב, המסמל את השׂכל הישר (רמז בשמו!) ושונא את הסוציאַליזם – לא הוּא העוֹשׂה עלינוּ רוֹשם. ומאידך גיסא יוֹדע דוֹסטוֹייבסקי למצוֹא הוד ויופי אפילוּ בנשמתו השפלה של הציניקן וחדל-האישים סבידרגיילוב, שידע לכפּר את עווֹנותיו וּפשעיו באהבה. רק על רקע מרמלדוֹב וסוֹניה וייקטרינה יש טעם לפרפּוּריו וללבטיו של רסקוֹלניקוֹב. לא “האָדם העליון” הניטשיאני הוּא האידיאַל של דוֹסטוֹייבסקי; הוּא רוֹצה להרים ולגאוֹל את “האדם התחתוֹן”, וזוהי – הדמוקרטיוּת הטבוּעה בדמוֹ.
ועוד בדבר אחד מנוּגד דוֹסטוֹייבסקי לטוֹלסטוֹי: ברוּחניוּת הטבוּעה בכל יצירתוֹ, בניגוּד לגשמיוּת של טוֹלסטוֹי. בכוונה הוא מַשפּיל את הגוּף כדי להבליט את הרוּח, את האוֹר הגנוּז שבאָדם. יש משהוּ מהאירוֹניה של הגוֹרל, שדוֹסטוֹייבסקי, ששׂנא את היהדוּת ההיסטוֹרית, רוּחניוּתוֹ היא במידת-מה רוּחניוּת יהדוּתית, רוּחניוּת המוּסר. מרז’קוּבסקי מַדגיש את המוּסר המוּחלט של דוּסטוּייבסקי על-ידי אגדה הוֹדית. "פּעם רדף נץ אחרי יוֹנה. היוֹנה ביקשה מַחסה אצל בּוּדאה. שאל הנץ את בוּדאה: באיזו זכוּת אַתה גוֹזל את טרפּי ממני? הרי בהגינך על היוֹנה, אַתה דן אותי למות. אחד משנינוּ מוכרח למוּת: או היוֹנה מצפּרני או אני מידי הרעב. מדוּע אַתה חס רק עליה? תן לי מבּשׂרך כמשקל היוֹנה. מיד הופיעוּ מאזנים, מאזני-צדק. על כך אחת הניח בּוּדאה את היוֹנה, ועל הכף השניה – נתח בּשׂר שחתך מבּשׂרוֹ, אוּלם הכּפּוֹת לא נשתווּ. הוּא הוֹסיף עוד נתח ועוד, עד שגזר את כל בשרוֹ ואז השתווּ כפּוֹת-המאזנים. מוּסר-השכּל הוּא – כי אפשר להציל רק על-ידי קרבן-שלמים, על-ידי הקרבה עצמית שלמה, ולא חלקית.
במרכז רוּחניוּת זו עומד המוּסר. השקפת-המוּסר של דוֹסטוֹייבסקי מתבּלטת ביותר בהתנגשוּת הדרמטית: רסקוֹלניקוֹב – פּוֹרפירי. על דעתוֹ של סטוּדנט רוּסי עני, טוב-לב, גאֶה, מסוגר, עצבּני עולה רעיוֹן הצלת האנוֹשוּת. שמוֹ – רסקוֹלניקוֹב (רסקוֹל – פּירוּשוֹ פּירוּד ברוּסית) מעיד על הקרע שבלבו, על מלחמתו הפּנימית עם עצמו. באחת המסבּאוֹת נודע לו מתוך שיחת שני אנשים, כי בפּטרבּורג מתגוֹררת זקנה בּלָה, שחפנית, רעת-לב, קמצנית, המלווה כסף בריבּית. והנה עולה על לבו דבר הרצח של הזקנה הזאת. הרצח מַתאים בהחלט להשקפת עולמו על קיוּם שני סוּגי-אנשים: רגילים ובלתי-רגילים. הבלתי-רגילים הם הליקורגים, הסולונים, המוּחמדים והנפּוֹליאוֹנים, שהם כוּלם פּוֹשעים, רוצחים, אוּלם הרצח שלהם הוּא שמביא לגאוּלת-האנוֹשוּת; הרגילים הם מַרבּית האנשים שמחובתם לציית, למלא פּקוּדות, לשמש מכשיר בידי המיעוּט הבלתי-רגיל. ורסקוֹלניקוֹב, הרואֶה את עצמו כאָדם בלתי-רגיל, רוצח את הזקנה. הוא מַצדיק את דינוֹ. הרי סוף סוף רצח פּשפש, כינה, אשה זקנה וחוֹלה שאין טעם לחייה – ועל-ידי מעשה זה יביא ישע והצלה לרבבוֹת חוֹלים ואוּמללים!
וכאן באה התגוּבה. רסקוֹלניקוֹב בטוּח היה כל הזמן, כי רצח כינה – ונתבּרר שהוא רצח את עצמוֹ, רצח פרינציפּיוֹן. וכאן מַתחילה מלחמת-שנים עצוּמה בין רסקוֹלניקוֹב וּבין מַצפּוּנוֹ, בינוֹ ובין סמל המוּסר – חוקרי-המשפּטים פורפירי פּטרוֹביץ. גם השם פורפירי (מן השוֹרש פורפוריה – בגדי המלכוּת) הוּא סמל החוֹק והמשפּט. מוּבן שפּוֹרפירי צוֹדק, והרשוֹת בידוֹ לאסור את הפּוֹשע מיד ולענשו. אוּלם פורפירי-דוֹסטוֹייבסקי אינו אוסר את רסקוֹלניקוֹב, אינוֹ מנצל את כוחו החוּקי, ועל-ידי שוּרה של נימוּקים פסיכוֹלוֹגיים דקים שבדקים, מלאכת-מחשבת של חקירה-ודרישה יוּרידית, הוּא מַכריח את רסקוֹלניקוֹב המתגוֹנן, הבּוֹטח, התקיף – להוֹדוֹת על פשעוֹ. במקום מוּסר פוֹרמלי מַכריז דוֹסטוֹייבסקי על מוּסר שבלב. האדם מטרה הוּא ולא אֶמצעי. לא נברא העולם אלא בשביל האָדם, נזר הבריאָה, וכל המאַבּד נפש אחת כאילו איבּד את כל העולם.
נוֹשׂא המוּסר העליון הוא לא רסקוֹלניקוֹב אלא סוֹניה. כשרסקוֹלניקוֹב בא אליה ומגלה לה את סוֹד הרצח, היא – סוֹניה – האוֹהבת אותו, משדלתוֹ שיסגיר עצמו בידי השלטונות. וּפעם אחת, כשרסקוֹליניקוֹב כרע ונשק ברגלה, באָה סוֹניה במבוּכה ממעשׂהוּ, אוּלם הוּא ענה לה: “אני משתחוה לא לך, אני משתחוה לכל הסבל האנוֹשי”.
וכאן – יסוֹד התמצית של מוּסרוֹ. הסבל הוּא הממרק את החטא. “צריך לקבּל את הסבל וּלכפּר בו את החטא” – אומרים סוֹניה ופורפירי. כך אוֹמר גם אליוֹשה קרמזוֹב. כך אומר גם הזקן המוּזר זוסימה, שהעלים מעשה רצח במשך ארבע-עשרה שנים ולבסוף אָמר: “אני רוֹצה לסבּוֹל. אקבל את הסבל ואַתחיל לחיוֹת”. כך אָמר גם מרמלדוֹב, שביקש יסוּרים ויגוֹן בבקבוּק. כך אָמר גם נקולקה, שמתוך סיגוּף-עצמי סלַבי נטל על עצמו חטא שלא חטא והתוודה ברצח הזקנה, - תכוּנה רוּסית שיש בה משום חיבת-יסוּרים יהוּדית, אותה השקפת-עולם האומרת: חביבים עלי יסוּרים; היסוּרים ממרקים עווֹנוֹתיו של אָדם; כל שהקב“ה חפץ בו – מדכּאוּ ביסוּרים, וכו‘. וביחוּד המימרא הנעלה: אמר ר’ הונא: “והנה טוב” – זו מידת הטוב, ו”הנה טוב מאד" – זו מידת היסוּרים. וכי מידת היסורין טובה מאוד? אֶתמהה! אלא שעל ידיה הבּריוֹת באים לחיי עוֹלם הבּא."
דוֹסטוֹייבסקי הוּא משוֹרר האינדיודוּאַליזם המוסרי. הוא נלחם במוּסר הפוֹרמַלי, הרציונליסטי, בעד המוּסר העליון, המוּחלט. יש שהוּא מגיע במלחמה זו לידי היאָבקות עם אלוֹהוּת, לידי כפירה. קירילוֹב ב“שדים” אומר: "האלוֹהים נחוּץ וּמשוּם כך הוא הכרחי. אוּלם אני יודע שהוא איננוּ, ואם אין אלוהים – אני אלוהים. ומשום כך אני מַכריז על שרירוּת своеволие. אוּלם חוֹפש בלתי-מוּגבל הוא היפוּכוֹ של חוֹפש, הוּא עבדוּת. וקירילוֹב מת מיתה משוּנה.
איבן קרמַזוֹב מַמשיך את דרכּוֹ של קירילוֹב. גם איבן קרמזוֹב הוּא רוֹצח. בהשפּעתוֹ רצח משרתוֹ סמרדיאקוֹב את אָביו. גם הוּא כקירילוֹב רוצה לשחרר את האנוֹשוּת מאלוהים. באין אלוהים – יהפך האָדם לאלוהים. גם הנחתוֹ היסוֹדית, כזו של קירילוֹב ורסקוֹלניקוֹב, היא: לאָדם הכל מוּתר. אוּלם בחתירוֹתיו עולה איבן על שניהם. “אם נניח”, אומר איבן קרמזוֹב, “שתבוֹא פּעם ההרמוֹניה הקוֹסמית, הכדאי הוּא שאני אקריב את עצמי בשביל אחרית הימים? האם אפשרית הקרבה עצמית בלתי-פּוסקת? ואם הסבל ממרק את החטאים. מה מכפּר את הסבל הבלתי-צוֹדק? ומה יכול לכפּר את סבל הילדים והתינוֹקוֹת? ומדוּע סובלים תינוֹקוֹת? אם ההרמוֹניה העוֹלמית אינה יכולה להתגשם אלא במחיר כזה – למה לנוּ ההרמוֹניה העוֹלמית? ואיזו הרמוֹניה היא הניקנית במחיר כזה”? ואיבן מסתלק מההרמוֹניה העוֹלמית. “ההרמוֹניה” אומר הוּא, “יקרה יותר מדי. המחיר איננו לפי כיסנוּ!.. ומשום כך אני מחזיר לאלוהים את כרטיס-הכניסה. אם אני אָדם ישר, אני מחוּיב להחזיר את הכרטיס. וזאת אני עושה. לא, אליוֹשה, לא שאינני מקבל את האלוֹהים, אלא אני מַחזיר את הכּרטיס”.
כאן הגיע דוֹסטוֹייבסקי לפסגת האַקטוּאליוּת. כאן זוֹעק דוֹסטוֹייבסקי מכל רמ"ח אברינוּ. כאן מסמל דוֹסטוֹייבסקי את כל הטרגדיה האנוֹשית שבאָה לידי ביטוּי באגדה הנבוּאית הנפלאָה “האינקביזיטוֹר הגדול”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.