רקע
יצחק בן־דור
ליובלה של התעשיה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ברונפמן; תשל"ב

עובדה היא, אם כי מוזרה לרבים, כי שנת תרפ"ט שנת־יובל היא לתעשיה העברית בארץ־ישראל, שנת־יובל 75 להיוסד בית־המלאכה הראשון בירושלים, שדעת מייסדיו כבר הקיפה ברורות, בקוים כלליים ופשוטים, את חשיבותה של התעשיה, בצידה של החקלאות – להתפתחותו הבריאה של הישוב העברי בארץ־ישראל.


לא במקרה, כי אם מתוך החלטה שבהכרה, ובתור התחלה וחלק של תכנית שלמה פתח ר׳ משה מונטיפיורי בשנת תרי״ד את בית המלאכה לאריגה בירושלים. גם לא במקרה נתמנה ר׳ מרדכי סלומון, אביו של מיסד פתח־תקוה מנהל המוסד. עוד בשנת תקצ"ט1 בימי ביקורו השני של ר׳ משה מונטיפיורי בארץ סוכם, שמרדכי סלומון יסע לאנגליה ללמוד את דרכי תעשית האריג, בצמר־גפן וכצמר, כדי להנהיגה בארץ־ישראל. מונטיפיורי עוד אז חשב כיצד לבסס את הישוב העברי ועוד אז הבין, כי החקלאות והתעשיה הם עמודי הכלכלה הנכונים. בעת אחת כמעט קנה את הפרדס על יד יפו – שנקרא אחר־כך פרדס מונטיפיורי ועכשיו שכונת מונטיפיורי – ופתח את בית־האריג בירושלים כהתחלות של שתי חלקי תכנית כלכלית אחת.


הכרת הצורך לטפח בארץ־ישראל גם את התעשיה, בצידה של החקלאות, עברה גם לחברת ״כל ישראל חברים״, בעת שניגשה לפני 55 שנים, לפעולות כארץ. בעת אחת יסדה את מקוה־ישראל לחקלאות – ובתי מלאכה בירושלים. וגם היא אחזה אז במקצוע האריג, גם לא הרפתה ממנו עד היום, אם כי לא פיתחה אותו באשמת פקידיה המקומיים.


אף בין ראשוני מיסדי פתח־תקוה לפני חמשים שנה – בקבוצות הביאליסטוקאים – נמצא אחד, בולקין שמו, שהביא אתו נוּלים מעירו ויסד לו בכפר־יהוד בית־מלאכה לאריגת עבאיות. כשקיבל אחר־כך הברון את ה־28 בפתח־תקוה ל“שכלול”, אמר לעזור גם לבית־המלאכה הזה. אין פלא, שבית־המלאכה לא הצליח בתנאי הימים ההם באותו השוק ובאותם תנאי התחבורה.


דעתו של הנדיב הידוע, אבי רוב המושבות הישנות, על נחיצות התעשיה – ידועה לכל. היקב הגדול בראשון־לציון והיקבים הקטנים בזכרון־יעקוב, ברחובות ובגדרה, הרי הם קיימים. וכן ידועים נסיונותיו להקמת בית־חרושת לבשמים בעקרון, למשי בראש־פינה ולזכוכית בטנטורה. הון עצום הושקע על ידו במוסדות תעשיה אלה, שהוקמו, כדי להשלים ולחזק את המפעל החקלאי הגדול וכדי להוסיף מקורות־מחיה לישוב העברי המתרבה ואילו היו פקידי הברון מחוננים באותה מידה של אהבת־ישראל וארץ־ישראל כאדונם ושולחם, או־אז היה הישוב העברי במצב אחר לגמרי בערב פרוץ מלחמת העולם.


יק״א, שקבלה בשנת 1899 את מושבות הברון מאת ביאת־כוחו לא שגתה כבר בחלומות תעשיה ובכל זאת השקיעה לפני 20 שנה סכום הגון בנסיון העברי הראשון בתעשית־המתכת בבית־החרושת של ליאון שטיין – כיום בית־חרושת “ברזל” ברשות אפ״ק, והבטיחה הון רחב לעזרת כל התחלות התעשיה, אם נסיונה בבית־חרושת שטיין יצליח. פשיטת הרגל של בית־חרושת זה עשתה אז רושם קשה בכל הישוב והרתיעה את יק״א מנסיונותיה.


ההסתדרות הציונית, ייסדה את הבנק אפ״ק מתוך תכנית לתמוך בהלואות, בחקלאות במלאכה ובתעשיה הנמצאים בארץ. ואמנם נעזרו על ידי האפ״ק כל ניצני התעשיה שהופיעו בארץ עוד לפני המלחמה.


כחקלאות כן גם התעשיה העברית ממעין האמצעים הלאומיים צמחה ועליהם גדלה, החל בבית־המלאכה לאריג הראשון לפני 75 שנים, שמונטיפיורי לא לשם רווחים לעצמו יסדו, עד בית־החרושת המיכאני לאריג העובד כיום בבני־ברק באמצעי ״מניות״־ תמיכות של יהודים באמריקה ועד חברת החשמל – היא המשען הגדול של התעשיה בכל הארץ בטחנות הגדולות וב״נשר״ – כספים של פיק״א; בית־חרושת “ברזל” של אפ״ק וכמעט כל יתר בתי־החרושת העברים נתמכו ונתמכים היום על ידי הלוואות של מוסדות ישובים ציוניים: קרן־היסוד, המועצה הכלכלית הלונדונית מיסודו של מונד, החברה הכלכלית הניו־יורקית מיסודו של בראנדייס ועוד. יותר משלושת־רבעי־מיליון לא״י של המוסדות האלה מושקעים בתעשיה העברית בארץ־ישראל, מבלי לחשוב את השקעות הברון בבית־חרושת שנהרסו ואחרים.


בתי־החרושת העברים האחדים, שלא קיבלו תמיכה לאומית בצורת הלוואות נתמכו אף הם על ידי ההנהלה הציונית בטיפול בעניניהם אצל ממשלת המנדאט ומוסדות שונים. מלבד התמיכה הלאומית המוסרית של העדפת תוצרתם בשעת קניית סחורות.


– – – אולם אם לגבי החקלאות כבר הוכר בהסתדרות הציונית – וגם בחוגים המתקרבים לציונות – הצורך להשפיע, בכוח התמיכה החמרית, על עקרים ציוניים וחברתיים, כגון, הבטחת האדמה שלא תמכר, הבטחת העבודה העברית ובחלק ידוע – מושב העובדים וקבוצות – עבודה עצמית והעדר ניצול, הנה לגבי התעשיה לא נקבעו עדיין כללים, והיוזם הפרטי ניתן לו לחיות ב״חופש" גמור וגם לצבור הון על חשבון התמיכה הלאומית ועל חשבון הפועל, שההון הלאומי שייך לו לא פחות מאשר למעביד. הרי לדוגמא בית־חרושת ידוע לאריג. הוא מתקיים רק בשל הלוואות מכספי מנדבים אמריקאים, אולם הוא מתפתח ומתבצר והוא יישאר בידי שותפים אחדים, שאליהם הוא שייך. הם יעשו בו כטוב בעיניהם, ועובדי בית־החרושת המקימים אותו בעמלם מתוך חיי לחץ ומחסור, יוכרחו להלחם, לנהל שביתות לסבול כל מיני הרפתקאות עד שיעלה בידם להשוות את שכרם ואת תנאי עבודתם לאפשרויות האובייקטיביות שתתהווינה בזמנן. אין שום תנאים חברתיים לבעל התעשיה מצד המוסד הלאומי התומך בו, אף שהתמיכה צריכה היתה לשמש אמצעי לחץ על בעל התעשיה להתחשב בדרישותיו של הפועל, עד כמה, נאמר, שתוצדקנה על־ידי מוסד ניטראלי בתעשיה. נשמרת עוד היום המסורת של Laisser Faire כפי שעמדה בארץ לפני עשרות שנים.


  1. “תק”ה“ במקור המודפס, צ”ל: תקצ“ט – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות