ממחנה המעפילים באה לנו תגבורת. החולמים על ארץ־ישראל ירוקה נוספו להם שני מטיפים. בימתם היא מעין תערוכה־חנות־משרד בלבה של תל־אביב. אנשים באים ושומעים את דבריהם ואת שידוליהם.

לנטוע ושוב לנטוע — זו קריאתם העיקרית. מלבד זאת הם מדברים על יופי ועל טעם, והם חוזרים גם על רעיונותיו של בורים שץ בעניני מלאכת מחשבת, מבלי דעת שהוא הקדימם ועשה הרבה. ט״ו בשבט מאחורינו, וכדאי לשמוע מה אומרים יהודים חדשים בארץ, אמנים משכילים בעלי־טעם, שכבר ראו ושמעו ועשו משהו. מיכאל גורנשטין הוא ארדיכל ושתלן. דור שלישי לאנשי אדמה יהודים בבסרביה. משה (מארסאֶל) יאנקו הוא ארדיכל, מהגדולים ברומניה. אך זה שב אלינו מעולם טמוע ועשיר. שם בנו ונטעו ושתלו ארדיכלים אלה. אנשים עשירים ידעו להפיק מהם תועלת.

בשבילנו לא חדשה חובת הנטיעה, מצותה והנאתה. אנו כבר הגענו מתוך נסיון ומעשה גם לידי ביקורת עצמית על כמה משיטות־היעור שלנו עד כה. מחלקת היעור של הקרן הקיימת אינה נחה על זרי־דפנים, והיא מחפשת ומבקשת להוסיף את הטוב ביותר למרגוע. לתעשית־עץ, לחומר־גלמי אחר. אך ברוכה השתערותם של אנשים חדשים, בכל כוח האמונה העצמית — ולא בלי תמימות־מה — בחדש שהם מביאים, ואין שום ספק שהם מעוררים את הציבור לחַדש, להוסיף ולבקר.

אין די לומר נטיעה סתם, — הם טוענים. דע, מה אתה נוטע. לא עצי־נוי סתם. יש עצי־פרי נאים ומפארים את הסביבה והנוף. מדוע אין, למשל, די עצי שסק בארץ? כלום אינם נאים למדי? וכל עצי־הפרי הסובטרופיים – פיטאנגו, אבוקדו וכדומה? הזית והחרוב! אילו שדרות־נאות!

נחוצים לנו סלים ואין נצרים – טעוּ סאלאֶכס וימינאליס. נחוצים עצים לספינות –הרי דלבאֶרגיו סיו. מדוע דוקא “התאנה המזהירה” לאורך חוצות עיר ומושבה וככרים בקיבוץ? משום שקאהיר מלאה את העץ הזה, שהגננים צרים בו צורות־ אבן וחומה? מדוע לא עצי התנ״ך ועצים אחרים, המפיקים חמרים מחמרים שונים, ורפואות בכללם?

עדיין לא קם גואל לעץ הכופר, הוא הנותן את הקאמפור (הכופר) שנחיצותו רבה כל־כך. לדעת חולמי הירוק דנן יש להרבות בחזרן (במבוס) בארץ. לדבריהם, גזעיו טובים אפילו כצינורות השקאה מתחת לקרקע ולא ירקבו.

צמחים מטפסים מייפים את הבית ואת הצריף, אך גם מטפסים עשויים לתת פרי, אם למאכל ואם לשימוש אחר. אפילו עציצים לא כולם צריכים לשמש לנוי בלבד. אנשי־העיר יכולים לנצל אפילו עציצים לצמחים מועילים, שהם גם נאים. תות־השדה נאה גם בעציצים. צמחי־רפואה מסוּיימים יצמחו גם בעציצים. התעסקות מועילה ומוסרית היא לאנשים חלשים ולילדים, ושעשועים כשרים הם לכל אדם, לרענן בהם את רוחו אחרי עבודתו הרגילה.

ביתו וחצרו של יהושע חנקין, מול בית־הכנסת הגדול בתל־אביב, מתאים כאכסניה לתערוכה־חנות־משרד־בימה שכזאת. בגינתו הקטנה יש גם אילנות אחדים יקרי המציאות. על חזית הבית הונף עתה דגל־פרסום של זוג האנשים, הקוראים לצרף בנטיעה את הנאה והמועיל. דגל־שק, רקום מגן־דוד ירוק, המכריז: “בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך”.

אנשים מבקרים כאן. רבים מבין עולי מערב אירופה ומרכזה יש להם אוזן קשובה לדברים כאלה. חברינו ממשקי־העובדים באים גם הם; רוצים להוסיף לקח וללמוד מכל הבא ללמד. בעלי־התערוכה מטיפים גם בענין־הבנייה. מלבד שהם מעונינים לקבל עבודה (תכניות ופיקוח) של גנים, ככרים, רחבות, תכניות־ישובים (אלא ממה יתפרנסו מומחים עולים מעפילים?), יש להם גם להטיף. צורות ישובינו – הם טוענים – אינן נאות.

מתי יש שעת־כושר לעם לבטא את טעמו ורוחו בבנין? איך אנו משתמשים בשעת־הכושר ההיסטורית שבאה לידינו? איך ישפטונו העוברים בארץ ומשוים את המושבה ואת השכונה שלנו ליצירות־המיבנים של עמים אחרים, שהתפתחו מאות שנים?

ואתה לך ובאר ליהודי, שהיה שנים רבות “תינוק שנשבה”, כיצד נעשה כל זה, מה היו האמצעים, ומה הושג. על כל פנים הבקורת נאמרת מתוך כאב ומתוך רצון לשתף פעולה לתיקון. ועוד רעיונות נשמעים כאן על מלאכת־מחשבת ועל צירוף הנטיעה עם המלאכה ועם תעשיות־בית, – נוסחאות חדשות לחלומות ישנים, אשר לעולם לא יאבד עליהם כלח.

מאז היו החידושים נחלתם של המחפשים מתוך דוחק. תורה, המתקיימת דוקא מתוך פת במלח. וכשאנו מאחלים לאנשים, שיקיימו את תורתם מתוך רווחה, הרינו יכולים לומר בביטחה, שהטפתם בתקופה זו לא תאבד בתוהו, והם יוסיפו משהו לנוף החלומות הירוקים, שבו אנו בונים ונבנים.

שבט תש״ב

היש ענין בעסקי יעוּר לסתם יהודי? אחד מחצי המיליון (כן ירבו) בישובנו בארץ־ישראל? האומנם הוא ענין ליחידי־סגולה בלבד, למי שראיתו ומחשבתו מרחיקים לכת עד כדי דאגה לשיפור אקלים־הארץ, הידור־הנוף, הצלת־ההרים ממארת סחף־ העפר בכוח הגשמים? יורשה לי להשיב: הדבר נוגע כמעט לכל איש ומשפחה בישוב. פועל־מלט בנשר, פועלת־גרבים בחולון, עגלון בתל־אביב, פקיד בירושלים, סתם עירוני בתוכנו, חנווני או בעל־מלאכה – עסק היעור נוגע לו ממש, כבר נותן לו דבר־מה לראות בהווה, ועל כן הוא חייב לדעת אותו, מלבד אשר חובה היא להכיר את המעשה כמפעל ציבורי־ציוני. הקרן־הקיימת כבר השיגה במפעל הייעור שלה מדרגה שממנה אפשר כבר לרבבות מן הישוב ליהנות הנאת מרגוע והתרפקוּת כלשהי על חיק הטבע המיוחד של צל־יער.

ב־22,000 דונם היערות של הקרן־הקיימת בארץ כבר יש פינות, שיש בהן יותר מהשלייה של יער. כבר ישנה ברכת־טבע זו ממש. הגע תגיעו בנקל למקומות, שמלוא ראית־העין מקיפים אתכם עצים, ו״מרוב עצים" לא תראו אלא אותם. אתם תדרכו על המרבד הרך, השקט והמשקיט, של המחטים הנושרות ומכסות את פני כל האדמה; טעום תטעמו מן הדממה, מריח הארנים והשרף, משיח־אילנות בענפיהם ועליהם. אם זה בהרים – תראו את הצמחיה הטבעית של יער, את שיחי הבר ואת פרחי־הבר הצבעוניים העולים במקום שבו יש קרקע ורטיבות וחליפות שמש וצל. ואם היו ההרים האלה, עוד לפני שנים מעטות, צחיחים, הרי בשנים האחרונות הפרו האילנות הנטועים את הציה. שרשים בקעו סלעים. רקבובית כיסתה את שכבת־העפר הדקה. מי־הגשם אינם גולשים לתוהו. היתה אדמה אחרת ורוח אחרת מסביב. זרעים הנופלים מאילנות, שאצטרובליהם נפתחים בבישולם, נקלטים בקרקע ונובטים וצומחים. נתהוו חיים ירוקים במקום השממה הצהובה והמאובקת. אם תזדמנו שם בחורף, תלקטו פטריות, מלוא־סלים, תענדו רקפות, תכרתו לכם שבטים יפים מענפים רכים. אוירת היער כבר ישנה.

אך אם תבקשו עצים שאין מלוא מחבק־הזרועות מחבק אותם, סדנים ששנים־שלושה יכולים לשבת על כל אחד מהם, אילנות־ענק שעשרות מטרים גבהם, התחשבו נא, שהיער שלנו עודנו צעיר. אמרנו ויהי, אבל לגידול נחוץ זמן. ואל נא תשכחו, כי לא באדמת־עדית נוטעת הקרן־הקיימת יערות. קודם כל נחוצים שדות־תבואה, גני־ירק, כרמי־גפן ובוסתני־פרי. במטעי־יער אנו מכסים אדמות־טרשים והררי־סלעים. וסלעי־הסיד אינם נענים לכל עץ. לא בכל מקום יעלה אקליפטוס, ולא בכל מקום שייקלט יתפתח בשיעור שוה. לא כביצה – האבן. לא כל הארנים נקלטים אצלנו. לא כל שתילה מצליחה. המדרון הדרומי של ההר אינו פורה כדרך המדרון הצפוני. הרבה והרבה גורמים להצלחה וחילופה. את הכל יש ללמוד מן הנסיון, והנסיון אינו במעבדה, אלא בטבע, לא בימים וחדשים, אלא בעשרות שנים. ונסיון ארצות אחרות לא תמיד אפשר להעתיקו על נקלה ולהתאימו לתנאים המיוחדים של המקום.

למעלה משלושים שנה עברו מיום שהתחילה הקרן־הקיימת לעסוק ביעור. שלם שילמנו שכר־לימוד, אך למדנו דבר־מה. למדנו לנטוע ולגדל יער. נלמד לעשות זאת בהצלחה כפולה ומכופלת.

* * *

ההתחלה, לפני שלושים ושתים שנים, היתה – נטיעת יערות־זיתים לפי תכנית אוטו וארבורג. הם נועדו לשמש מזכרת להרצל. כמה קיתונות של לעג שפכו יהודים “פקחים” בחוץ־לארץ, וגם אגרונומים של פיק״א בשעתם בארץ, על כשלונם של מטעי הזיתים. כיצד עשו לשמצה את יער־הרצל. כסמל של קרחה, של ציה, של בלוף באוסף תרומות, הפכו יהודים וציונים את השם הזה, יער הרצל. כמה הלצות בסגנון “לא דובים ולא יער” וכדומה. הלא נמצאו גם חכמים שעשו להם ענין זה סיסמת־עזר נגד מפעל ובנין, בהקיפם במרכאות־כפולות את שתי המלים האלה בצירופם, הלא חינכו נוער ובוגרים לראֶויזיוניזם עקר על ידי הפיכת המפעל הזה למפלצת.

יתאכזבו חכמי השלילה והציניוּת. יערות־הרצל חיים ומוריקים ומתרחבים ויתרחבו מדי שנה. היערות מדברים בעדם, ועוד מעט והם יהיו לעזר רב בהסברה מוחשית לרעיונות אדמת־הלאום, גאולת־ההרים, ישוב עובד, הליכה לטבע וכדומה. הרעיון והמפעל כבר עברו אולי את כברת־הדרך הקשה ביותר.

שמונים אחוזים של אילנות היערות הנטועים של הקרן־הקיימת (יש גם יערות עתיקים שאינם טעונים אלא טיפול על־מנת לחדשם ולהעביתם) הם ארנים. עברו שנים, עד שמצאו מבין עשרות מיני ארנים את המתאימים לארץ־ישראל ולהריה. אך יש גם הרבה ברוש וצפצפה וקאזוארינה וחרוב וערבה ואחרים. ועוד ייוספו מיני עצים. כי עתה כבר הגיעה שעת התכניתיוּת גם לגבי ניצול היערות לשם תעשיה. וגם כאן לא בין־יום ובין־שנה תימצא הדרך הנכונה והקצרה ביותר. ודאי שגם כאן אין להימנע מנסיונות וטעויות ורכישת־דעת.

* * *

ועתה הביקוש לעצים רב, ואנשי הקרן־הקיימת צריכים להתאפק מכּרות. לא קשה להחריב את הכל, אילו נפתו למחירים הטובים, שמציעים עתה סוחרים בעד כל גזע־עץ. ויש בחורשות בן־שמן וחולדה ובמקומות אחרים אילנות בני ט״ו שנים שגבהם עשרה מטר, אף שלא הושקו ואף ששרשיהם מכים בסלעי גיר וסיד. נהנו השומעים המעטים לשמוע ואף ראו ונוכחו, כיצד נתחדשה חורשת־ארנים בחולדה אחרי שנשרפה מהצתת־פורעים, שהחריבו את המקום בהתנפלות הידועה באב תרפ״ט. גם מזרעי העצים הנותרים, שנשפכו מעליהם על הקרקע, צצו אילנות חדשים ושגשגו ועלו יפה, זקופים יותר וממהרים לצמוח יותר מאשר חלק גדול מהשתילים הבאים ממשתלות.

ועתה, שכבר יש קצת הכנסה מעצי הסרק של הקרן־הקיימת, נחוצה אזהרה: לא לדהור יותר מדי בדרך זו. עוד המפעל רך. האילנות צעירים. מדיניוּת הנטיעה ודאי תושפע למעשה על ידי הכרת צרכי הארץ בעצים לתעשיה. וקרובה אדמת־יער שהכנסתה תהא כמאדמה חקלאית אחרת, גם אם תחולק ההכנסה לעשר שנות גידול. לכרות עצים בארצות עבר לים, להוביל אותם ברכבות ובאניות ולשלם כאן מכס, הלא זה יעלה במשהו גם בעתות־שלום, ומחיר־משהו זה יפצה במקצת את הקרן־הקיימת על פעולתה בייעור הרים. שכר־עבודה רב יישאר בארץ וענפי פרנסה לא מעטים ייוצרו.

מכל שכן – ענף המרגוע והקייטנוּת יקימו הקיבוצים והקבוצות והמושבים ואנשים פרטיים, בעלי הון ממוצע או רב, בתי־מרגוע והבראה, על אדמת הקרן הקיימת בהרים, יסודרו מחנות־קיץ לנוער בחורשות. תינתן האפשרות לשדרות־העם דלות־האמצעים לצאת, לימים או לשבועות אחדים, מהעיר והיה זה יפה לבריאות מכאן ולפרנסה מכאן. אין זו גוזמה, שאלפים רבים עתידים להתפרנס במקצוע. השירות, שכר־הדירה (הכולל דמי־בניה), צריכת התוצרת החקלאית של הסביבה – הלא יגיעו למחזור כספים עצומים. ואין הדבר בגדר הזיה. ישנן התחלות. והקרן־הקיימת אומרת לאנשים פרטיים: בואו, הציעו תכניות הגיוניות של הקמת בתי־מרגוע, ואת האדמה תקבלו. לא תצטרכו להסתבך כדי לקנות אותה.

כמה קיבוצים כבר החלו במעשה. קבוצות מעלה־החמישה וקרית־ענבים, קיבוץ בית־אורן על הכרמל, קיבוץ כפר־גלעדי, מקימים בתי־הבראה ומרגוע מטיפוס בית־ישע שבגבעת־ברנר ומטיפוסים אחרים. וחזקה על יהודים, שילמדו זה מזה ויחקו זה את זה, והמקצוע יתפשט וירחב.

וגם יערות חולדה ובן־שמן לא יוזנחו. כאן יהיו מרכזי־קייט והבראה לנוער, שמוסדות־ציבור עומדים לייסדם ולנהלם. בחולדה ישנו שריד מזהיר של יער־הזיתים, שניטע לפי תכנית וארבורג. הקבוצה, החיה עתה בחולדה החדשה, החיתה את המטע, והוא מכניס הכנסה מצוינת. זהו מטע־הזיתים היהודי הגדול בארץ. בבית־בד חדיש, שהקימה לה הקבוצה, נעצר השמן הזך והמשובח. לא שוא היה חלומו של וארבורג, ולא שוא יהיה. מפעל הייעור של הקרן־הקיימת הקשור בשם יערות הרצל, על כל השמות שצורפו במשך השנים לחלקים שונים של יערות אלה, עתיד להוסיף תפארת וברכה לבניה ולנטיעה שלנו, המתגברים על כל הכשלונות והקטרוגים.

שבט תש״ב

נקלעתי לישיבה של מועצת־תל־אביב, לאחר הפסקה של שנים רבות, והנה ראיתי בעיני תייר ציוני, הנמשך אל משאת־נפשו, ואין אבק יום־יום דבק בראייתו. נשקפו אלי באורם הפנימי המסיבה, האישים, צירופם, האולם וסדריו, והעיקר – הרקע המרחיב: תחומי הסמכות והשטח בתוך גוש יהודי כבד, בן מאה וחמשים אלף נפש, כן ירבו, משתרע על כברת ארץ, גובל בישובים יהודיים אחרים, ומהווה אתם יחד איזה כוח. אמרתי, כי יסלחו לי הקוראים את המעילה הקלה בתפקיד, אם בישיבה אחת, רק אחת, אניח את הרצאת הדברים הענינית ואת הארתם מבחינת מאבקי־יום־יום, החשובה והמחייבת סיוף לא־פוסק, ואפנה לבחינה אחרת של המראות.

הישיבה נחשבה רגילה, בלי סנסציות. קראו פרוטוקול של ישיבה קודמת והעירו הערות קצרות. דנו על תורנות של בתי־מרקחת בלילות, הודיעו על מהלך הפעולות במלחמה ביקרות ובספסרות. עמדו על יוקר הבשר. ואולם היו פסגות ציוניות גם במהלך הענינים הזה. כלומר בעצם מהלכם, אף כי לא נשמע כל נאום נלהב. אני “התייר”, זקפתי אוזן, פקחתי עינים לרווחה ורב הזוהר ורמה מנגינת המעשה והמצוות היהודית מאחורי סדר־יום של ישיבה רגילה זו: הודיעו שהעיריה משתדלת להרבות את מספר גינות־הירקות הפרטיות, שיגיע מספרן עד אלפיים. מחלקת הגננות תחלק לתושבים מיליון שתילים, תעמיד מדריכים שיסייעו להצלחת היבולים, עומדים במשא־ומתן עם מומחים בענין לולים זעירים בחצרות, שיגדלו¹ תרנגולות על שיירי־המטבח והשולחן, בלי הוצאות מיוחדות למזון מיוחד. יגדילו את תנובתה של העיר עצמה בירקות, ביצים ובשר, ויוקל במקצת מצב המחיה והאספקה.

המספרים לא עברו סתם על פני אזני. אלפיים גינות לירקות יכולות לספק ירקות אולי לארבעת אלפים משפחה בתל־אביב – שבעת אלפים בית, ולחלק גדול מהם חלקת קרקע זעירה, ובשטח הצפוני־מזרחי של העיר מגרשים פנויים רבים. לעיר – הגדול במפעלי־המים שבארץ. עשרות המשקים החקלאיים המקבלים מים מ“מקורות” אינם צורכים, לפי שעה, כולם יחד ככמות המים שצורכת תל־אביב. מים רבים נשפכים גם לבטלה. אולם חלק עשוי לשמש להשקאה, וחלק זה הוא כולו ריוח.

היה זה סרט קולנוע יהודי אדיר, שהתגלגל לפני בחדר הישיבות של המועצה: גינות עצים ולולים, ושטח ומרחבים. אמנם, המצוקה היא שהעלתה את הנושא, אך הבחנתי בצליל הדיבורים, כי אינם בחינת הכרח־לא יגוּנה, אלא בבחינת מצוה־שבאה־לידי. מוציאים יקר מזולל. אדרבה, הואיל ויש מצוקה, הבה ונרתמנה במרכבת השיבה לאדמה, ליצרנות, – עוד אמת־שלחין ועוד אמת־קרקע ועוד ליטראות של תוצרת עצמית. היו אסוציאציות לדברים, ונמשכו אתם קוי אור ממרחקים, והיתה נחת ציונית, במגמת הקריאה להתגברות על המצוקה, במגמת “הפנים אל סובלי מחסור”.

ולא שהיתה הישיבה אידיאלית, חסרת רמזים של מלחמת־מעמדות. ואף ענני מלחמת־העולם לא נעלמו כלל מאפקי הישיבה השקטה הזאת באולם הקטן, שיכול להיחשב אינטימי, לגבי אולמות מדיניים של מוסדות־נציגים. הספסרות, הסתרת מיצרכים, יוקר הבשר, אנקת המונים דחוקים ומיוסרים במחסור – אינם מן הנושאים המרוממים את הנפש. אבל מאליהן נדחקו ובאו ההשואות. והמלחמה הזכירה את אירופה שנעשתה לחשכת־גיטאות־אסיה וג׳ונגלים שבאפריקה, את החורף בעיירה היהודית, בבקתות לא־מוסקות בקרה החותכת; בלי בגדים חמים, כיון שנשדדו, בלי מזון, כיון שנשללה הזכות להשיגו אפילו ביגיעה כשרה; בנגישות, בהתעללות, במגפות, במוראים העוברים את כל אשר יכולנו להבהיל עצמנו בהם.

וכאן ישבתי במועצת עברים, היושבים ודנים כיצד לצמצם את הסבל, ובכל כוח הארגון של שלטון מקומי חוקי, ובמקצת עזרה מאת ממשלה שכוחה אדיר לאין כל ספק, ובהרבה רצון טוב הבולט לעיני, ואני מאמין בו גם לגבי מתנגדי הציבוריים, לגבי הסיעות היריבות לי. שבט תש״ב

האדמה המחייכת

נוף העמק באביב ודאי שיוּשר ויוסיף ויוּשר, כי רבה ועמוקה ההשראָה, שהוא מאציל על רואיו. מאלפי אורחיו של העמק בחג־הפסח, לא ייתכן שלא יימצאו אנשי־ביטוי שיתארוהו, אם מיד ואם לאחר זמן, על הוד טבעו ועל חן יהודיו, שבזכות צורות־חייהם הכשרות הצליחו להתערות ולהשתבץ במסגרות הקסם האלה של הטבע ודברי הימים.

אך יש מראות הבולטים גם לעין העירומה של יהודי־סתם, ומצוה לספּר עליהם מדי פעם, בטרם ינשאוּם הפייטנים למרומים הראויים.

כ“חבל־ארץ מחייך”, smiling country תיאר לורד (אז סאֶר) הרברט סמואל את העמק בדין וחשבון הרשמי שלו על חמש שנות־נציבותו בארץ־ישראל. דוקא בתעודה, שנועדה להיות יבשה, העביר אלינו את הביטוי האנגלי הזה לתיאור ארץ, שהיא ההיפך לשממה, קדרוּת, אכילת־תושבים, צחיחות וצהב אפרורי, – כל התכוּנות שהיו לעמק בטרם הוזרמה אליו התרפקותנו על חיק־המולדת.

ואם ב־1926 כך, עתה לא כל שכן. בשנים האחרונות נוספו עיניים לחבל ארץ זה. מקוה מים, או בריכות ואגמים, כפי שקוראים להם שם, והרי אלה מבליטים את שינוי פני הנוף. אגמים כחולים שובצו פתאום במקומות רבים, ויודעי פרצוף הארץ, כפי שהיה לפנים, מביטים ומשתוממים. בראשונה הופיע אגם קטן (בריכת־עפר) בעין־חרוד, לצבירת מי מעין שאין מנצלים אותם בלילה. עד מהרה נתקבלה השיטה גם בישובים אחרים. והנה עתה – לעיני העובר בכביש וברכבת – אגם די גדול באדמת גבע, והוא משותף לכל ישובי הגלבוע. האגם צובר את המים העודפים של מעין־חרוד בחורף, שיהא אפשר להשתמש בהם באביב ובראשית־הקיץ. שמונת ישובי גוש הגלבוע (לפנים קראו לו גוש־נוריס), מכפר־יחזקאל עד בית־אלפא, יש להם חברת־מים משותפת, המתקדמת בהסדרת המים הקיימים, מחלקת אותם בין חבריה, מתקינה את זרמי־המעינות, חופרת בארות חדשות, משתדלת לצבור את העודפים, שלא ילכו לבטלה, ואין ספק כי ברבות הימים תעשה משהו גם למי־הגשמים בהרים שבתחומיה. ובעמק בית שאן הופיעו הבריכות לגידול דגים. הנה מכסים המים שטח של 350 דונם בניר־דוד ו־180 דונם בשדה־נחום ושטחים קטנים יותר במסילות, נוה־איתן, מעוז־חיים ועוד.

לא חן רומנטי לאגמים אלה מקרוב. מזבלים את קרקעם, שיצמיח אצות ועשבים לדגים. לא שיחים סבוכים לשפתם. שומרים על גדותיהם שלא יהיו קיני יתושים. אופי תעשייתי לטיפול במיקוות־מים אלה. יש להריקם ולמלאם לעונות בדיוק מסוים. יש לשמור היטב על הנעשה בהם ועל שלום הדגים המתפטמים בהם. כך וכך צריך להיות משקלם של הדגים בחודש זה, וכך וכך בחודש הבא. שיהא אפשר להוציאם בשבוע פלוני ובערב חג פלמוני לשוק, והם צריכים להיות בני כך וכך גראמים. לא אקוואַריאַ לדגי־זהב הם כאן, אם כי לפי ההכנסה הרי העסק לפי שעה במזל זהב וכמעט במזל תפוחי־אדמה, שהם למעלה מדרגת זהב. גם לא מקומות־מנוחה הם למחפשי־מרגוע בדייג בחכּה. רוח הייצור הרציונלי מרחפת על פני המים האלה. הנוי אולי עוד יצורף הנה ברבות הימים. נסמוך על הטעם הטוב ועל העריגה ליופי של חברינו וחברותינו.

אך המשקיף על העמק בכללו הן ייראו לו אגמים אלה בעינים שמחות, המצהילות את כל הסביבה, שלא ידעה כלל את הברכה הזאת ושמעה רק על בריכות בחשבון.

קסמי נחל

אולם ילדי העמק יכולים לראות גם את קסמי־הנחל בכפר, נחל ממש, שזרם מימיו כמעט שאינו מורגש ובכל זאת הם זורמי־חיים, וגדותיו עוטות בחן את העשבים ושפתיו את הסוּף. על חלקתו – ברווזים שטים וטובלים את מקוריהם ומתהפכים כדי לרחוץ את הגב והכנפים, כשהרגלים מפרפרות באויר לשמחת לב הקטנים. ומעל מימיו – מעברה צרה, שראש אמא או סבתא מתחיל להסתובב בעברה עליו. גדתו האחרת של הנחל גבוהה יותר, וכאשר עברנו את המעברה והגענו אליו, נראה לנו פתאום אפר ממש וערמות שחת ריחנית, ובחורים ובחורות טורחים בקלשון, ממש כמו שנגלה לנו עבר־הנהר מחוץ לעיירה שם, וראה – אחינו ואחיותינו הם העובדים בשדה זה ומעמיסים עגלה גבוהה, ואין כל חשש לפגיעה של שנאה או להלצה גסה, כאשר קרו לנו בהיותנו אנו הילדים משתוקקים אל השדה. ראינו זאת עתה בביקור הפסח בניר־דוד. נחל אסי שוב משחק עם ילדים יהודים במחבואי־מעקלים, וסוף ומסתרי־שיחים ועצי־תמרים וערבה על שפותיו. בחגים ושבתות הוא מהנה המון ילדים – ובינתיים לוגמים את הנוי גם המבוגרים המלוים את הקטנים – מכל קצוי העמק וגם מהערים. הזריזים מביאים אתם חכות ומדייגים. הנחל מלא דגים, ואילו דגים! הן נשארו בו שיבוטים מהבריכות הראשונות הנסיוניות שסודרו כאן, בטרם היו לתעשיה מסודרת. לא עוד ואדי נידח הוא האסי, אשר רק על הגיאוגראפים לדעת את שמו ושמימיו המלוחים נישאו אל הירדן בעיקולים יוצרי ביצות וקטב מרירי. עתה באים מרחוק להזין את העין בו, ואין ספק כי נהר אדיר הוא בדמיונם ובחלומותיהם של הפעוטים, הבאים אליו מסביביו.

כדי להגיע אליו, עוברים את שער המשק (וכמובן – לאחר טבילת הנעלים בליזול שבגיגית, סגולה נגד מחלות הבהמות), עוברים את החצר הנאה של הישוב הזה. מימין – שטח המגורים בתוך גן־מדשאות ושדרות, ומשמאל בניני המשק. בית האוכל כאן – מראהו מחוץ כארמון כפרי קטן, מקורי בקוי־חיבורו. רושם הסדר הטוב והטיפול המתוקן מלוה אותך בכל שטחי הישוב הזה, ואפילו לנהר סייע מעט הטיפול, אך לא להסיר ממנו את לבוּשו הטבעי.

צבעים לא ידענום

לא תשבע הנפש משלל־הגוונים של שדות־אביב בירוק התרבותי ובצבע פרחי הבר. אך הנה נוספו חדשות. כחול־הפשתן – מי ידע את המרבד העדין הזה כאן? ושדות הפשתים מתרחבים בעמק־בית־שאן. מצוה לזרוע גידולי שמן, וזרעי פשתים מכילים שמן חשוב לצבעים. והחיטה? לא זו שידענוה בארץ־ישראל. הנה שני שדות־חיטים, ומה שונה מראיהם. הנה החיטה חסרת־השער, והשבולת כולה גרעינים, מזדקרים למעלה על גבי גבעול דק. והנה זן שגבעוליו דוקא רחבי־עלים, עסיסיים וכהים מאוד. וסולם־ההבשלה עשיר: הללו מקדימים והללו מאחרים. אין משמרים הבל אצלנו. תחנת־חקר־החקלאות של רחובות ותחנת הנסיון הממשלתית של עכו ואגודת מגדלי־התבואות מעוררות ומעודדות לזרוע זנים חדשים, כדי להגדיל יבולים או להקדימם, בטרם יכוו בם החמסינים של תחילת חודש מאי. בצעדים מהירים למדי עוברים במשק העברים מזני חיטה מקומית לזנים אוסטראליים ומארוקאיים. היבול הממוצע עולה מ־80 ל־200 קילוגראם הדונם. ואשר לשיאים – הרי יש יבולים גבוהים מאוד. אילו נעשו אלה לממוצע, היתה ארץ־ישראל נושאת את עצמה גם בתבואות. לבשה הארץ צבעים חדשים לשדותיה, כגוני הזנים החדשים והגידולים החדשים. שדות חמניות, שדות סלק־סוכר – הן חדש הוא!

וגם כאן נחוץ שיפור

מה פלא, אם יוצאים יהודים את העיר לראות את ארצם באביב? ומדוע לא יטעמו את טעם הקסמים האלה של טבע מרגיע, מרפא ומבריא ושל כפר יהודי, שהויתו מרוממת את נפש כל הבא במחיצתו? ואנשי העמקים מקבלים אורחים. קשה לנחש, כמה אורחים היו באים לפסח, אילולא היו בקשות בעתונים שלא לבוא, אם מחמת המחלות בבהמות ואם מפני מצב האספקה, אבל ידוע, כי למרות בקשות אלה באו אלפים. השירות (כך קוראים בעמק לאוטובוס הקבוע של ״אגד״ והילדים אומרים: “הזהר, השירות יעלה עליך”) היה תמיד מלא וצפוף, ויש שנעשו פה נסים, ומספר העומדים היה מרובה בו על היושבים. האורחים הגיעו לא בלבד אל המרכזים המפורסמים, כגון עין־חרוד ותל־יוסף, או דגניה ואפיקים, אלא גם אל הגושים, עד עין־גב וטירת־צבי וגינוסר ודן. חמש מאות אורחים הסבו לסדר באפיקים, למעלה מארבע מאות בעין־חרוד. ולא פחות מעשרות במקום הקטן ביותר. באו אל קרובים ואל ידידים ומכרים ואל הקיבוץ סתם. עדיין לא חזר הגל הראשון של האורחים ומחזור שני ושלישי באים, ומשוטטים במכוניות וברגל, אנשים מגילים וממעמדות שונים, בלבושים שונים וגם במדים, חיילים וחיילות. בולטת שאלת ההסדר של הענין הזה. טובים הקשרים האלה ונחוצים, אך דרושה מסגרת להם. אם איננו רוצים להרוס את המידה היפה של הכנסת־אורחים, שהיא מסורת מקודשת בכפר העברי, נדאג נא לכך, שמידה זו לא תימתח על ידינו למעלה מכוחה הפיסי. התיירות הפנימית הזאת צריכה טיפול של חברה הסתדרותית־ ארצית. החברה תקבע כללים בענין זמני־הביקורים, סידורי־אכסניה, כלכלה, נסיעות, הדרכה, ביאורים וכיוצא באלה. ולא שנצמצם את תנועת הביקורים במשקים, אדרבה, הרבה נרבה אותם, אלא שלא על חשבון הכפר ולא על חשבון מנוחת אנשיו העייפים. כל מי שהיה בפסח זה בעמקים, נוכח לדעת, כי גם שדה זה, שדה־התיירות הפנימית, הוא מרהיב עין בגילוייו הטבעיים, אבל הוא טעון טפול – ובכל תקופות השנה. שבט תש״ב

משק עם

הבצע לא יבנה את משק העם. לא חטיפות יחידים, לא כלכלה של טורפים הבולעים זה את זה – כי אם מאמצי המונים… ברעיונות אמת ייבנה משק.

להרחיב את היחס ואת המבט אל החברה כולה, אל המסירות הפשוטה של אח לאח – זאת תורת הכלכלה שלנו ותורת המשק, אחרת לא תצלח בשבילנו.

הערבות ההדדית אינה חובה מוסרית בלבד, היא מקור אמצעים וכוח.

במשק התרבוּת ובמשק החסד כבמשק ההתישבות החקלאית והתעשיתית, ביצירה המוּניציפּלית כביצירת הזכיונות הגדולים, תזהיר קרן־היסוד לעיני כל רואה נכוחה ומבחין בקוי הנדבכים של בנין הישוב. אין פינה בישוב שלא ינקה ממוסד זה.

וכי ממה נוצקו אותיות קרן־היסוד? כיצד נאספו חמשה מיליון וחצי לארץ־ישראל על ידיה? הלא מהמאמץ להקריב משהו בשביל תקומת העם, וזהו הזוהר המזדרח ממתכת המטבעות האפורות של קרן היסוד. לא סתם מתכת, כי אם גבישי מאמץ לבנות בארץ את אשר לא יבנה מעשהו של סתם־אדם הנמשך לפרנסתו, המעשה שאינו יכול להרחיק ראות. מי יודע אם כל עובדי קרן־היסוד הרגישו תמיד, מה המתכת שבה נוגעות אצבעותיהם, מי יודע אם כולם, יחד עם הנהנים, ידעו תמיד, מה יקרה כל פרוטה כזאת, כמה צריך לקמץ בה, לחוס על כל אבק ואבק שבה, שלא תהא מוּפרחת לבטלה, אולי רק מעטים הרגישו בטהרת החומר היקר שבטיפולם ואולי לא כולם היטהרו במעלת־האמת הדרושה לשמירת תכנו של החומר הזה. אין הדבר משנה מהעובדה העומדת לפנינו בחג קרן־היסוד למלאת לה חמש־עשרה שנה.

לא בצע בלבד יבנה את משק־היחיד, הבצע לא יוכל כלל לבנות את משק־העם! כתובת זו היא כתובת האותיות קרן היסוד, האותיות שנתכסו אולי בשנות פעולה משהו מן החלודה, החוצצת בין התוכן של המוסד לבין נפש העם. ואין ברכה אחרת למוסד זה, מנוף משק־העם, לחגו, אלא שירדו קשקשי החלודה, אם ישנם, וישוב התוכן הטהור להזריח את אותיותיו, וחדר אורן שוב לכל הלבבות יחד עם הצו הגדול – משק־עם! לא חטיפת יחידים, לא כלכלה של טורפים הבולעים זה את זה, הכל לפי הגודל ובית הבליעה, לא טלטלה על נחשולי ביזה, כי אם מאמצי המונים, קרבנות תמידים כסדרם – ברעיונות אמת ייבנה משק. בלעדיהם גם הזהב עצמו אינו אלא גלם בלתי מועיל ואף מזיק.

– – – הננו מתקדמים בהכחשה הגדולה שאנו מטפּחים בה על פּני השקר המוסכם והנבער, כי רק הבצע הוא מניע המשק, וכי בלעדו לא תיכון הכלכלה. במאמצי עבודה ורוח הולכת ומגלה חברת העבודה העברית אפקים משקיים, שבהם ישלוט הייצור והיצירה ההרמוניים ולא הטרף.

הפתרון כאן הוא אחד: לבנות את אָשיות־הכלכלה של הישוב העברי בארץ־ישראל על יסודות שארצות אחרות היו רוצות בהם, ואשר רק כבלי מסורת וקפּאון חברתי מונעות אותם. על מעמד הפועלים בארץ הוטל להניח בשביל העם העובד העברי אָשיות־כלכלה חדשה, חברתית, משמשת את הקיבוץ העממי ולא את ההון ואת הרכוש כשלעצמם.

9.3.33

– – – שנים רבות של עבודה משותפת בתנועה הציונית הוכיחו למבקרינו, כי הכתפיים הנושאות את שני הדגלים החזיקו ברמה את הדגל הציוני יותר מאשר המלהגים בשם מוניזם ועוסקים במילול או בהרסנות. פג כוחו של הנימוק על שניות ונתברר, כי החשבון אינו חשבון פיסי כלל וכלל. לא המשקל הפיסי של מוטות הדגלים הוא המכריע. ותוספת תביעה עצמית ותוספת חומרה בעקרונות חברתיים אינן מחלישות את כוח־הפעולה ואינן מדלדלות את העצמה האנושית והתנועתית, אלא להיפך. אין לך ציוני נאמן שלא יעריץ בעומק־לבו, אם גם לא יגלה במו־פיו, את העבודה הציונית של הסתדרות־העובדים ושל תנועת־העבודה בכלל. בעומק־ליבם החליטו מתנגדינו הימיניים. כי גם להם אין עמידה בלי איגוד־פועלים ומכאן התעשיה הפורחת של איגודי פועלים, שמספרם כבר הגיע לעשרה, מחוץ להסתדרות העובדים הכללית.

זוכרני, שיריבינו מהימין היו טוענים: איכה ניתן לסוציאליסטים הללו חלק ונחלה בהנהלת הענינים הציוניים, והם אינם יודעים כלום בהלכות־משק והם אינם מאמינים בעיקרון “הקדוש”, שהריוח הוא קודש לבעלים פרטיים. אמנם, את הפסדי המשק ישא העם כולו ויסבלוהו ההמונים, אבל הריוח והבעלות וזכות־הדעה הם אך ל“יזמה הפרטית”, כלומר למספר תקיפים. ואשרינו שתקופת הויכוח על זה כמעט שהיא נחלת־העבר בשביל רבים מנאמני בית־הציונות. תנועת־העבודה, בשנות מאמציה הפנימיים, בשנות גיאותה המוסרית, בתקופות התחנכותה למוסר חברתי וציבורי גבוה, הספיקה להראות לישראל ולגויים מופת ביצירה משקית־חברתית. והלואי שתקופת ההתעמקות הפנימית בתנועת־העבודה תאריך עוד שנים. לא נרבה כאן בהשואות. הן ידועות. אין מי שיכחיש כיום, כי תנועה חברתית בריאה יודעת ליצור חיים משקיים על יסוד תועלת־הציבור, ומשקיה יהיו בריאים יותר מאשר המשקים שבסיסם הוא הבצע או רשות־היחיד בלבד. כיום לא יטען אדם נבון נגד ההסתדרות שהיא מפגרת ביצירת חיי המשק.

10.1.40

עתונאי הימין הסתערו בימים האלה על הקואופרציה, בעיר ובכפר. הפתרון המבצבץ מבין דברי הקינתור שלהם הוא – לאסור על פועלים לייסד מפעלי־תעשיה חדשים. יש לשער שהיו שמחים אילו חוסלו גם המפעלים הקיימים. אילו קרה כך ודאי שהיו מזדרזים להוכיח, כי אי אפשר לקיים משק אלא על יסוד שאיפתו של היחיד לצבור לעצמו כספים ונוחיות.

אילו ניגש מישהו, וגם אם הוא שייך לאגף־הימין בציונות, לברר את השאלה מתוך בחינה ציונית, ודאי שהיה מוצא מלה טובה בשביל מפעלי התעשיה ההסתדרות״ם שהם יחידים בשטחיהם ואין כל התחרות למישהו מצדם, דיבור טוב בשביל מפעלים שקיבוצים מייסדים בישוביהם הכפריים ומחזקים על ידי עמדות עבריות במקומות מרוחקים בארץ, מגדילים את ישוביהם בלי השקעות הון לאומי נוסף, שכה קשה להשיגו, קולטים עולים חדשים למאות ועושים אותם מרגע כניסתם לשותפים מלאים במפעל המשותף, ליהודים חפשים הנגאלים גם מחרפת רעב וגם מחרדה מנונת לפת־לחם ליום מחר.

לא מתמול הוא המפעל המשקי־הציבורי בארץ־ישראל. הוא שעמד לישוב והוא שיעמוד לו. מחנה־העובדים אינו חושב כלל וכלל לוַתר על זכות־האדם ליצירה. דרכו היא דרך היצירה, ואותה יכבד. מי שיגלה אצלו שגיאה ומום, יוזמן לבירור ולדיון ולחיפוש דרך־התיקון, אם הוא מתכוון באמת לתקן. אין מחנה העבודה נוהג להבהל מקשיים, ולא פעם נוכח לדעת, כי אפשר להתגבר עליהם. נחוץ שיהיו הדברים מכוונים לבנין העם והארץ, נחוץ שיהיה היחס האנושי הציוני. תנועת־הפועלים סייעה לתעשיה הפרטית יותר משסייע לה מישהו ממתנגדיה. ואם יידרש לעשות עוד למען התעשיה הפרטית, והדבר יהיה בכוחה של תנועת־העבודה לעשותו ויעשׂ, מבלי לעזוב כלל וכלל את התעשיה הציבורית שלנו. אדרבא, חטא חטאו אישי־ההסתדרות בהזנחה שהזניחו את החרושת בהסתדרות ולא עמלו דים לפתחה. והמעוות הזה טעון תיקון.

– – – שטחים שלמים של התעשיה עשויים להיגאל ממלחמת־מעמדות. במפעלי תעשיה שיתופיים וקיבוציים מתמזגת אישיותו המשפטית של בעל ההון עם אישיותו הציבורית של העובד המאוגד. אין מחיצה ביניהם. העובדים והמנהלים בתעשיה זו ניצבים פנים אל פנים מול שאלות היסוד של המשק, כגון גלם, מכס, פריון־עבודה, שוקים, אשראי, רבית וכדומה. המלחמה היא למען עצם התעשיה והמיצרך, עצם הפרנסה ותנאי־הקיום, למען עצם הקלטת־העליה וביסוס־המשק. מי ציוני נאמן ויצטער על שפועלים מקימים מפעלים כאלה? מי ציוני ולא ישמח לכל תוספת־פרנסה בצורה כזו? מי יצטער על שישנם מפעלים שאין בהם מלחמת מעבידים ועובדים? כלום לא לכך נושאים את נפשם טובי האומה מדור דור?

– – – מי ציוני ויתנגד לכך שאנשי כפר־גלעדי, יסדו מחצבה המפיקה שיש מהרי נפתלי, או משלוחות הלבנון? האם צריכים היו הם לראות את עצמם נחותי־זכויות ולומר לעצמם: ינוחו רגבי־האבן במעמקי־ההרים, כי אין אנו רשאים לייסד או מחלבה מיכנית שהיא בגדר מפעל תעשיה? וכן נמנה מפעלים “מירכתי” צפון שלנו ועד “נגבה”.

ועוד דוגמה לפשע קואופרטיבי. בעצם ימי הדמים והרציחות, כשכלתה רגל יהודית מהכבישים, מחוץ למכוניות בשירות מזוינות, עלתה קבוצת חלוצים והתישבה בנקיקים של ענב, בקרבת קרית־ענבים, בטרם נוסד ישוב מעלה־החמשה, וייסדה שם מחצבה והיא יושבת שם עד היום ומקיימת את מפעלה השיתופי. “החוצב” הוא שם הישוב הקואופרטיבי הזה.

– – – וישפטו נא את “הפושעים” מאשדות־יעקב, על שאינם נותנים לאשכוליות עמק־הירדן לרקוב (להובילם לבית־חרושת רחוק לא כדאי) והם הקימו בית־חרושת בשם “אשד” לעבד שימורים בו והם מעסיקים בו שלושים בחורות ובחורים. יפסלו נא את המעשה הזה.

או אדרבה, יימצא כאן מומחה מבין עתונאי הקיטרוג ויאמר שקיבוץ אפיקים לא צריך היה לחפש בכל רחבי אירופה ואמריקה מכונות ולגלות לבסוף מכונות כאלה שבהן אפשר “לתפור” ארגזים לאריזת ירקות, זולים מהנהוג בכל בתי־החרושת בארץ ומצריכים פחות עץ, ומאפשרים להשתמש גם באקליפטוס.

– – – ואולי יתנגד אדם נבון למעשה קיבוץ עין־חרוד, המתאמץ לייצר קומביין בארץ; לקואופרטיב “החרש” בתל־אביב שעשה מכבשים נודדים, למפעל “עשת”, בעמק זבולון המייצר מכונות זריעה וכדומה. יבואו אנשים נייטראליים וישפטו, אם טוב עשה קיבוץ גבעת ברנר בגאלו את ירושת “בצלאל” מעבודה ערבית בירושלים, אם הרעו חברי “נעלי־ארצנו” בהצילם בית־חרושת מחורבן, אם מותר היה לפועלים לרכוש מבעליו הפרטיים את בית־חרושת לצנורות המלט “ויאניני” וכדומה. אין לתנועת העבודה יסוד לפחד מפני כל משפט על מה שיצרו חבריה בשטח התעשיה. יש לה אולי לחשוש על שלא הרבתה במפעלים כאלה ועל שלא תמכה בהם למדי.

אבל הסיבה להתקפות על התעשיה ההסתדרותית היא לא משום שתעשיה זו גרועה ומזיקה, אלא דוקא משום שהיא טובה, מועילה מבחינה ציונית, ונושאת בתוכה פתרונים לכמה בעיות משקיות. אומרים להטיל עליה איסור ולהפסיק את גידולה, פן תתפתח ותגיע להיקף רב, ואז צריך יהיה לעשות את הדבר הבלתי־נעים – להכיר בה, ועם זה להכיר כי המושג תעשיה אינו דוקא שם נרדף למושג נותן עבודה פרטי.

– – – ההתקפות לא תחדלנה עד שתיעשה התעשיה ההסתדרותית בת היקף וכוח מספיק, ויחדלו לראות בה את קו ההתנגדות החלשה ביותר. כשתעמוד נגד הרוחות הרעות הללו ותחזק – יכירו בה וביתרונותיה וישלימו אתה.

28.2.40

אין דרך אחרת ליהודים בארץ־ישראל, אלא שיעזרו זה לזה וירבו שיתוף ביניהם, במלוא יכלתם ובכל שטחי המשק – זאת כל תורת הקואופּראציה בתוכנו, ובתורה זו המתגשמת אצלנו מימים ראשונים של הבנין הציוני – נלחמים עתה בעלי תריסין בישוב.

במלחמתם וקטרוגם הם שמים מכשולים על דרך המשק העברי, מסכסכים את הציבור ומוסיפים שמן על המדורות הדועכות של שנאת־מעמדות – אבל את המסע האנושי והציוני האדיר של הצטרפות כוחות אדם זה לזה, כדי לבנות במאוּחד, את אשר היחיד אינו יוכל לבנות לבדו – את המסע הזה לא יעצורו.

אין ברירה. הציונות אינה יכולה להתגשם על ידי פרטים בלבד. גאולת עם נעשית לא בלבד בצורת עסקים של בעלי הון פרטיים שעינם להנאתם. אין יהודים יכולים לעלות לארץ ולהיקלט בה איש לעברו ואיש לאהלו, איש לחוותו הפרטית הפורחת, השולחת את תוצרתה במכונית שלה לחנוני הישר באדם והמוצלח בכל, עד כדי שהחוה תישען עליו ללא זעזוע.

– – – מרום צורת השיתוף המשקי – הקיבוץ החקלאי חדר גם אל הימין הציוני, במידה שהוא ציוני בלב ונפש ובמידה שאינו רוצה להסתפק בהטפה אלא עוסק בהגשמה ציונית.

– – – החנוני היהודי בגולה לא יכול מעולם לעכל את תורת־השנאה לצורות־השיתוף, אבל משרתמו אנטישמיים בפולין וליטא את החנות הקואופרטיבית בעגלת נישול יהודים מפרנסתם היחידה, נחרת המושג של קואופרטיב במושג אויב במוחו של חנוני יהודי קשה יום, שאינו יכול להבחין בין הנשק לבין האוחז בו, בין מוסד למטרתו. אוסרי המלחמה לקואופרציה הארץ־ישראלית עושים הכל כדי לקיים את הערפל הזה במוחו של אותו יהודי גם אחרי שעלה לארץ.

– – – רק חסרי־שרשים בציונות או מאבדי־בינתם מחמת שנאה לתנועת־העבודה יכולים להתעלם מתהליך הכרחי זה של התהוות תאים משקיים, ושיתופיים וקיבוציים, מטיפוסים רבים ושונים, ובענפי־משק שונים, לחשוב את כל אלה לפרי קפּריסה של חובבי־תורות סוציאליות ולא להכרח־חיים – זה יאה לגימנזיסטן צעיר שהודהם לראשונה לשמע נאומים של דמגוגים פאשיסטיים.

למן נסיונותיהם השיתופיים הראשונים של מתישבי פתח־תקוה, שבודאי לא נהו אחרי תורות חוּץ, ועד הפּרוגרמה הקואופּרטיבית של ציוני אמריקה בועידת־פיטסבורג אחרי מלחמת העולם, נראה כושר המחשבה והמעשה הציוניים בשיתוּפיוּת. עם כשלון יצירתם השיתופית של המנסים הראשונים בפתח־תקוה, בראש־פינה ובגדרה (ביל"ו) החלה גם ההתנוונות הציבורית שלהם. בכוח שכל ישר וחוש בריא פנו אל השיתוף, כי בתנאי־חייהם הקשים היו זקוקים למלוא העזרה ההדדית. אף הברון לא יכול היה למסור את היקב אלא לבעלות שיתופית של הכורמים. שמעון רוקח הרגיש בכך אם כי לא ידע לנסח זאת בקטגוריות סוציאליות, מדוע דוקא קואופּרציה במימכר תפוחי הזהב. ומרדכי בן־הלל הכהן וזלמן דוב לבונטין לא חששו שמא יזיקו למלוים ברבית על ידי ייסוּד קופות מילוה שיתופיות. לכלל עזרה ההדדית בשיאה הגיעו הפועלים. אנשי העליה השניה, שהתחילו במטבח שיתופי ובעזרה רפואית שיתופית והמשיכו בקבוצה החקלאית, ובמושב־העובדים השיתופי. שלושים שנות היצירה הקיבוצית מכתירים את התנועה השיתופית, שכמה מתאיה באו לעולמנו עוד קודם.

כאן הגיעה לגובה של אידיאל מרומם, אור לעם ואור לגויים. אין פלא שבתחומי תנועת־העבודה הגיע הרעיון השיתופי לגובה זה. כאן נשזר החוט הכפול של גאולה לאומית ותקומה אנושית גם יחד.

הימין הקיצוני יקריב, כמובן, את הגאולה הלאומית, ובלבד שיקוה למנוע את התקומה האנושית של העובד. הימין הקיצוני רואה לאום בלי אנשים. אבל חושו של הישוב בארץ בריא למדי, לבל ייתפס לדמיונותיהם. הגאולה הלאומית והתקומה האנושית, כשהם שזורים יחד, מעוררים את כוח היצירה הגדול, אשר יתגבר תמיד בציונות על הפוליטיקניות הנטפלת אליה.

8.5.40

עובדה היא, אם כי מוזרה לרבים, כי שנת תרפ"ט שנת־יובל היא לתעשיה העברית בארץ־ישראל, שנת־יובל 75 להיוסד בית־המלאכה הראשון בירושלים, שדעת מייסדיו כבר הקיפה ברורות, בקוים כלליים ופשוטים, את חשיבותה של התעשיה, בצידה של החקלאות – להתפתחותו הבריאה של הישוב העברי בארץ־ישראל.

לא במקרה, כי אם מתוך החלטה שבהכרה, ובתור התחלה וחלק של תכנית שלמה פתח ר׳ משה מונטיפיורי בשנת תרי״ד את בית המלאכה לאריגה בירושלים. גם לא במקרה נתמנה ר׳ מרדכי סלומון, אביו של מיסד פתח־תקוה מנהל המוסד. עוד בשנת תקצ"ט¹ בימי ביקורו השני של ר׳ משה מונטיפיורי בארץ סוכם, שמרדכי סלומון יסע לאנגליה ללמוד את דרכי תעשית האריג, בצמר־גפן וכצמר, כדי להנהיגה בארץ־ישראל. מונטיפיורי עוד אז חשב כיצד לבסס את הישוב העברי ועוד אז הבין, כי החקלאות והתעשיה הם עמודי הכלכלה הנכונים. בעת אחת כמעט קנה את הפרדס על יד יפו – שנקרא אחר־כך פרדס מונטיפיורי ועכשיו שכונת מונטיפיורי – ופתח את בית־האריג בירושלים כהתחלות של שתי חלקי תכנית כלכלית אחת.

הכרת הצורך לטפח בארץ־ישראל גם את התעשיה, בצידה של החקלאות, עברה גם לחברת ״כל ישראל חברים״, בעת שניגשה לפני 55 שנים, לפעולות כארץ. בעת אחת יסדה את מקוה־ישראל לחקלאות – ובתי מלאכה בירושלים. וגם היא אחזה אז במקצוע האריג, גם לא הרפתה ממנו עד היום, אם כי לא פיתחה אותו באשמת פקידיה המקומיים.

אף בין ראשוני מיסדי פתח־תקוה לפני חמשים שנה – בקבוצות הביאליסטוקאים – נמצא אחד, בולקין שמו, שהביא אתו נוּלים מעירו ויסד לו בכפר־יהוד בית־מלאכה לאריגת עבאיות. כשקיבל אחר־כך הברון את ה־28 בפתח־תקוה ל“שכלול”, אמר לעזור גם לבית־המלאכה הזה. אין פלא, שבית־המלאכה לא הצליח בתנאי הימים ההם באותו השוק ובאותם תנאי התחבורה.

דעתו של הנדיב הידוע, אבי רוב המושבות הישנות, על נחיצות התעשיה – ידועה לכל. היקב הגדול בראשון־לציון והיקבים הקטנים בזכרון־יעקוב, ברחובות ובגדרה, הרי הם קיימים. וכן ידועים נסיונותיו להקמת בית־חרושת לבשמים בעקרון, למשי בראש־פינה ולזכוכית בטנטורה. הון עצום הושקע על ידו במוסדות תעשיה אלה, שהוקמו, כדי להשלים ולחזק את המפעל החקלאי הגדול וכדי להוסיף מקורות־מחיה לישוב העברי המתרבה ואילו היו פקידי הברון מחוננים באותה מידה של אהבת־ישראל וארץ־ישראל כאדונם ושולחם, או־אז היה הישוב העברי במצב אחר לגמרי בערב פרוץ מלחמת העולם.

יק״א, שקבלה בשנת 1899 את מושבות הברון מאת ביאת־כוחו לא שגתה כבר בחלומות תעשיה ובכל זאת השקיעה לפני 20 שנה סכום הגון בנסיון העברי הראשון בתעשית־המתכת בבית־החרושת של ליאון שטיין – כיום בית־חרושת “ברזל” ברשות אפ״ק, והבטיחה הון רחב לעזרת כל התחלות התעשיה, אם נסיונה בבית־חרושת שטיין יצליח. פשיטת הרגל של בית־חרושת זה עשתה אז רושם קשה בכל הישוב והרתיעה את יק״א מנסיונותיה.

ההסתדרות הציונית, ייסדה את הבנק אפ״ק מתוך תכנית לתמוך בהלואות, בחקלאות במלאכה ובתעשיה הנמצאים בארץ. ואמנם נעזרו על ידי האפ״ק כל ניצני התעשיה שהופיעו בארץ עוד לפני המלחמה.

כחקלאות כן גם התעשיה העברית ממעין האמצעים הלאומיים צמחה ועליהם גדלה, החל בבית־המלאכה לאריג הראשון לפני 75 שנים, שמונטיפיורי לא לשם רווחים לעצמו יסדו, עד בית־החרושת המיכאני לאריג העובד כיום בבני־ברק באמצעי ״מניות״־ תמיכות של יהודים באמריקה ועד חברת החשמל – היא המשען הגדול של התעשיה בכל הארץ בטחנות הגדולות וב״נשר״ – כספים של פיק״א; בית־חרושת “ברזל” של אפ״ק וכמעט כל יתר בתי־החרושת העברים נתמכו ונתמכים היום על ידי הלוואות של מוסדות ישובים ציוניים: קרן־היסוד, המועצה הכלכלית הלונדונית מיסודו של מונד, החברה הכלכלית הניו־יורקית מיסודו של בראנדייס ועוד. יותר משלושת־רבעי־מיליון לא״י של המוסדות האלה מושקעים בתעשיה העברית בארץ־ישראל, מבלי לחשוב את השקעות הברון בבית־חרושת שנהרסו ואחרים.

בתי־החרושת העברים האחדים, שלא קיבלו תמיכה לאומית בצורת הלוואות נתמכו אף הם על ידי ההנהלה הציונית בטיפול בעניניהם אצל ממשלת המנדאט ומוסדות שונים. מלבד התמיכה הלאומית המוסרית של העדפת תוצרתם בשעת קניית סחורות.

– – – אולם אם לגבי החקלאות כבר הוכר בהסתדרות הציונית – וגם בחוגים המתקרבים לציונות – הצורך להשפיע, בכוח התמיכה החמרית, על עקרים ציוניים וחברתיים, כגון, הבטחת האדמה שלא תמכר, הבטחת העבודה העברית ובחלק ידוע – מושב העובדים וקבוצות – עבודה עצמית והעדר ניצול, הנה לגבי התעשיה לא נקבעו עדיין כללים, והיוזם הפרטי ניתן לו לחיות ב״חופש" גמור וגם לצבור הון על חשבון התמיכה הלאומית ועל חשבון הפועל, שההון הלאומי שייך לו לא פחות מאשר למעביד. הרי לדוגמא בית־חרושת ידוע לאריג. הוא מתקיים רק בשל הלוואות מכספי מנדבים אמריקאים, אולם הוא מתפתח ומתבצר והוא יישאר בידי שותפים אחדים, שאליהם הוא שייך. הם יעשו בו כטוב בעיניהם, ועובדי בית־החרושת המקימים אותו בעמלם מתוך חיי לחץ ומחסור, יוכרחו להלחם, לנהל שביתות לסבול כל מיני הרפתקאות עד שיעלה בידם להשוות את שכרם ואת תנאי עבודתם לאפשרויות האובייקטיביות שתתהווינה בזמנן. אין שום תנאים חברתיים לבעל התעשיה מצד המוסד הלאומי התומך בו, אף שהתמיכה צריכה היתה לשמש אמצעי לחץ על בעל התעשיה להתחשב בדרישותיו של הפועל, עד כמה, נאמר, שתוצדקנה על־ידי מוסד ניטראלי בתעשיה. נשמרת עוד היום המסורת של Laisser Faire כפי שעמדה בארץ לפני עשרות שנים.