מוראות־השעה אינם מניאים אותנו – ובדין – מלחוג בגיל־רועד את קריעת ים תל־אביב בפני נוסעים ועולים. קריעה אמרנו, משום שאין כאן לפי שעה פתיחה ממש. רגע לאחר החגיגה שוב נסגר השער לשבועות, בעטיים של פקידי־ממשלה, שעדיין לא זיכונו באהדתם הרמה ושעודם שׂשׂים להפעיל נגדנו סעיפים אבסורדיים מתקנות ממשלתיות שונות שהתקינו הם עצמם במשך שנים.

ולא נהיה צודקים כלפי האמת, אם לא נודה, כי גם ראשי האחראים לנמל תל־אביב יש להם חלק באחור זה. בחריצות הראויה לשבח הם עוסקים בדבר בחדשים האחרונים, אבל אַבּד איבדו חדשים רבים של השנה שעברה, ומתינותם אז, מתינות שהיתה אולי מתאימה לימים כתיקנם, לא הלמה כלל וכלל תקופת־חירום כתקופתנו.

נקיים ממרה־שחורה, מסוגלים לראות את הנגוהות ולשמוח בהן שמחת־אמת, רשאים אנו, אף חייבים, לא להעלים עין מן החסד ולא לשכוח גם ברגע זה את עמידתנו כתובעים־נתבעים.

היכולים אנו לתאר לנו כיום את תל־אביב בלי הנמל שלה? האם לא יבין עתה גם כל זר, אם רק לא העבירתו על דעתו שנאה עיורת, כי לא ייתכן לכלוא ישוב עברי עצום בין גדרות־קוצים ולאסור עליו את החיבור עם ימו, עם המוצא והמבוא?

* * *

הכרה זו היא היא ההישג הגדול מבחינת צמיחת העצמאות העברית. הנכס החמרי היקר, ששמו נמל, מקרין גם כוח הרגשה חדשה, צורך חדש שעליו הילחם נילחם. עוד לפני עשרים חודש יכולנו לשאת את הקיפוח המשווע של מאסר־יבשה, שבו החזיקונו שנים על שנים. היום אנו רואים, ורואים גם אחרים, כי זה לא היה אלא מאסר ממש, שלשלאות חלודות ומגוּנות, גנאי

לנושאים אותן ואינם עושים הכל כדי לשברן, גנאי למי שרוצה להחזיק אפילו את שייריהן עלינו.

יותר מכל התחלה ימית אחרת שלנו, מן המוצלחות ושאינן מוצלחות, עשה המפעל של נמל תל־אביב, כדי ליישר את קומתנו בהליכה לקראת הרגשת עצמאות. אבל ככל התחלה, הצמיח המפעל את הצרכים החדשים, עורר בנו רעב טבעי, פתח לפנינו אפקים, אולם הבליט את עמידתנו הדלה, משכשכים במים הרדודים של החוף, מושיטים אל המרחבים הנאדרים של הים, מחוסרי כלים, מחוסרי זכויות מלאות, מחוסרי אמצעים כספיים, שבלעדיהם אין התקדמות. לפי שעה רק פקק הוצא ועוד נשאר צינור צר של בקבוק מחניק למדי. בהשפעתה של פתיחת מבוא הים בפנינו עם יצירת נמל תל־אביב, נתעוררו הנצנוצים החשובים של ההתקרבות לחוף בכפר־ויתקין, ההכנות לדיג רציני בחוף חדרה, אף נציגי הדיג בים כנרת, בים סומכי (החוּלה) ובנחל אסי (ניר־דוד) קשורים ביקיצה הימית עם מפעל תל־אביב. אבל במפעל זה גופו עודנו תקועים בשרטונות של חוף קשה, שאין בו עדיין מיבטחים. איננו יכולים לתאר לנו כיום את תל־אביב בלי נמל. אך אסור לנו לתאר לעצמנו את תל־אביב לזמן רב עם נמל־סירות כזה.

לא בלבד נגישות של עדת פקידי ממשלה – גם טבעו של חוף תל­־אביב מכביד עלינו. נמל־הסירות של תל־אביב הוא לא מן המשובחים, קודם כל משום טבעו הקשה של החוף הזה, שהליצנים אומרים, כי דבקה בו מדה שלנו, להיות רוגש מאוד לעתים קרובות. מומחה נמלים עולמי התרה בנו ואמר, כי אין המקום מתאים לנמל־סירות, אבל אנו יכולנו אך להסכים שהוא מומחה ושהוא מסוגל לבחור מקומות נאים לאחר חקירות ממושכות. לא יכולנו להסכים שאנו נפסול את חוף תל־אביב ונחכה ונחפש מקומות אחרים. הבינה הפשוטה אמרה לנו, נבנה מיד וכאן, במקום הזה שבו יותר קשה להתגבר על הטבע, דרושים יותר מאמצים, יותר סבלנות, יותר כספים, כדי לשים גבול לסערות, לנחשולים, לזרמי חול עצומים שמוצאם ממרחקי אלפי קילומטרים ושהרסו לא רק את נוחות החוף, אלא גם מאות אלפי דונם של אדמה חקלאית. ואת הכספים הגדולים עדיין לא מצאנו, אם כי אנו גאים על זו ההתנדבות הנעלה של 22,000 איש בישוב שנתנה לו את הסכומים שנאספו עד כה, ושהנם כשלעצמם לא קטנים בשביל ישוב, שלא הגיע עדיין לחצי מיליון נפש. את מלוא המאמצים עדיין לא גילינו. את הדריכות המתמדת להתקדם בלי הרף לא במשך כל עשרים החודש קיימנו, את חקירות החוף האטיות והיסודיות לא ניהלנו, את המפתח לאוצר יקר־הערך ששמו הירקון כמעט שלא חיפשנו, ובמלחמה להשגת הזכויות החוקיות ההכרחיות מי יודע אם את הכל עשינו. בידינו נכס ימי נפלא, לעומת רצועת החוף החולית והסלעית השוממה מלפני עשרים חודש, אולם בפני נמל־סירות מתוקן במקום מוגן יותר מן הטבע, כזה של יפו, עודנו מפגרים. יש ימים לא כה מעטים בשנה, שבהם ימה של יפו ונמל־הסירות שלה מרשים לעבוד, וימה של תל־אביב ומיבנה נמל־הסירות שלה משביתים את העבודה. מספר זה של ימים מוריד את נמל תל־אביב למדרגה יותר נמוכה גם בשאר ימות־השנה, מפני שאין חברת־אניות ואין אנחנו יכולים לדעת מתי יהיה אותו יום או אותם ימים רצופים, שבהם יהא הנמל מוּשבת מן הטבע.

סתם־התלהבות למפעל הנמל לא חסרה, ומהתלהבות זו הסתמית, הנבדלת מהתלהבות לחובה ולמעשים ולקרבנות, נובעת ההתענינות היתרה בפרטים על נמל תל־אביב והרכילות הרבה סביבו. מה שפרה עלינו ההתלהבות של החוצים בגלים עד חזה ומטלטלים משאות כבדים, של העומדים בלילות קרים במים ונוקבים במקדח סלעים, של המסכנים בריאותם – וגם מאבדים בריאותם וחייהם – בכל מלאכה קשה, של המייגעים מוחם ורותמים כשרונותיהם כדי לנהל אותה ולהדריכה בטוב. מה עשיר פרי ההתלהבות שהעמידה מאתיים־וחמישים ספּנים, שלא נבוש בהם מול ספּני חוף של אומות אחרות, שהעמידה מאות סוארים וסבלים מומחים וגידלה בעלי מלאכה חדשה לגמרי בתוכנו, מלאכת בנין הסירות והספינות. אך מה מאוּסה – אם גם מובנות סיבותיה – החטטנות של פהקנים ושל חרחרנים שהעטו את העבודה בנמל תל־אביב, את כל העבודה, מעבודת ההנהלה עד עבודתו של מטאטא־הכביש, מעטה של לשון־הרע.

נעשו טעויות כלפי העובדים. את התלהבותם המפליאה בעבודה כיבו לזמן מה בנסיון לקבוע משטר רע, המשטר המקיים חייץ בין תפקיד הנהלת־העבודה לתפקיד העבודה עצמה. הנסיון לא הצליח. התוצאות היו רעות. במאמצי עשרות שנים הוכיח הפועל העברי בארץ־ישראל, כי חלקו של הפועל הוא לא בלבד העבודה, אלא גם הנהלתה. אין הצלחה אמיתית בעבודה עברית אלא כשניתנת לו לפועל הנאת השתתפות בהנהלת העבודה ממש, הנאת המאמצים העצמיים לשיפור העבודה, הנאה של הכרת הגאון ביצירה עצמית. אין די לומר לפועלים: דייכם שנציג הסתדרות העובדים משתתף בהנהלה הכללית. תנו לו לפועל לסדר את עבודתו, תנוהו להיות אחראי לה ולתוצאותיה, לחצו להשיג תוצאות טובות, אך אל תחזירוהו אל המשטר הישן של מצוה ומציית, מנהל ורובוט. תנו לו לפועל העברי בנמל תחום אחריות רב בתור פועל, לא בלבד בתור קונה־מניות וזכאי, בתור שכזה, לחלק בהנהלה עליונה. רק זו הדרך לפריון טוב במלאכה, להתפתחות נאותה ביחסים עם מעבידים וחוגים אחרים. כל איש מעשה ונסיון בארץ יודע את הכלל הזה, שהמשק העצמי של העובדים הוכיח אותו יפה לעיני כל. ודאי שהאחראים לנמל תל־אביב היו נוהגים לפי הכלל הזה, אלא ש“תסביך השמאל” קלקל. תסביך זה הביא הרבה עקרוּת למחנה הימין ופגע גם במחנה המתקדמים. טבעו של ציבור־עובדים יהודי הוא גורם שיש להתחשב בו ולתת לו את התנאים המוסריים, ממש כחמריים, שיתנו טעם לעבודתו ולחייו.

– – – טוב החג. רשאים אנו לחוג. לא ריקים אנו באים אליו, אם כי דלים. החג מחייב בהתרוממות־הרוח שבו. במה שאנו חסרים אנו הוגים גם ביום־שׂמחה. חסרים אנו הרבה, כדי לנצל ניצול מושלם את נמל־הסירות הקיים; כדי להכפילו; כדי להשתמש שימוש נכון בירקון; כדי להקים ״דור״ ספינות לנמל; כדי להשיג את הזכויות הממשלתיות המלאות המגיעות לנמל זה, כלומר – לנו. את החסר אנו יכולים להשיג, אם נטפח יפה את הנבטים הימיים האלה שכבר נבטו אצלנו, אם נגביר את הנאמנות הקונסטרוקטיבית למפעל ולא את הנאמנות הבקרתית או את נאמנות החשדות בלבד, אם נלמד להאמין יותר בכוחות העבודה המצויים בתוכנו.

אנו חסרים נמל עמוק, ושום תחליף לא יחליפנו. גם את הנמל העמוק נשיג, אם לא נדחה בינתיים את המעשים “הזעירים” הדרושים לתכנית המינימום של נמל סירות מושלם. יום קריעת ים תל־אביב בפני נוסעים יום חג־ פעולה הוא, כי בפעולה לוהטת הוּשג אשר הושג עד כה ואשר איננו בגדר כמות מבוטלת. ויהי נא “יום־העליה” בנמל תל־אביב, שלצערנו אינו אלא סמלי לפי שעה – כן ייהפך ליום של עליה ממשית – גם ליום עליה רוחנית לכל שלבו עם הבנין והמעשה, למילוי פגימותינו.

23.2.38