האומנם נשלה את עצמנו לחשוב, כי יש לנו שהות של שנים להתפתחות שקטה? כי גלגלי העולם יחכו לנו ברוב סליחה על כל החמצת שעת כושר ועל כל התרשלות? נמל תל־אביב הוא כפה הפתוח לשאגה: מדוע החשינו ולא עשינו דיינו, ומדוע אנו צועדים עתה צעדים איטיים יותר מאשר דורשת התקופה ומאשר מחייבת היכולת הגנוזה בנו.
א
עוד ברק זעם אחד האיר בימים אלה על פיגורנו בשטח הים: משעלה על דעת הועד הפועל הערבי לנסות לעכב את העליה העברית, שבתו גם הספנים הערבים, ובחוף יפו עמדו עשרות אחדות של עולים עברים, באניות זרות, מחכים עלובים לסירות זרות ולספנים זרים שירחמו עליהם ויבואו להורידם – במיטב השכר והתנאים – מן האניה ולהעלותם אל החוף.
הבורחים מן הגולה נוסעים בהמון לארץ־ישראל. יהודי ארץ־ישראל מרבים לנסוע לארצות־חוץ. עם־תנועה, עם־מסחר ומעשה. עם חסר־שקט. והאניות הענקיות שהיו שטות בין חופי־אירופה לאמריקה עוברות מן הקוים המתים ההם לקו החי הזה. היהודי הנודד מפרנס יפה אניות המעסיקות מאות עובדים.
ואנו משוללי מקורות־פרנסה בגולה. אנו מתאבקים על כל מידרך כף רגל למחיה בארץ־ישראל. והמיליונים, שאנו משלחים על פני המים, לא לנו. אלפי משפחות היו עשויות להתפרנס ממקצועות הים, אילו פיתחנום בתוכנו. בראש וראשונה – מספנות. ואנו עומדים בשנה החמשים ושתים לאחר ביל״ו. ריקים מול פני הים.
– – – היו נסיונות של יחידים בעלי משאת־נפש. היו נסיונות קלים גם של קבוצות יחידים. פה ושם אבדו גם סכומי־ציבור קטנים. כולם נכשלו. ואין תימה. צריך להפסיד. צריך ללמוד ולשלם שכר לימוד. סוף ההתמחות לבוא. סוף העסק לפרנס את העוסקים בו. נחוצה התמדה. כמה עשרות שנים עברו עד שקם לנו האכר הממשי, בעל המשק המעורב הנושא את עצמו? בכמה עלה הדבר? כמה כשרון, קרבן אדם והון הושקע בזה?
ב
נמל חיפה נפתח השבוע, ובוניו יזכו להיכתב בספר הבונים הגדולים אשר בדברי ימי־הארץ, משלמה והחשמונאים, דרך הרומאים ונוסעי הצלב, עד בוני החקלאות והתעשיה העברים אשר בחמשים השנים האחרונות.
איש מן הערבים או האנגלים לא יקום להודות בפה מלא, כי הנכס הארצי הגדול הזה נרכש בזכות העליה העברית, אבל כן יחרוץ כל שופט־מישרים. סחר־חוץ של הארץ, הכרוך בעיבודה, בבנינה ובפריונה, תנועת הנוסעים לתוכה ומתוכה בכל תקופות־השנה, הכספים לתשלום־המלוה אשר בו נבנה הנמל, הלא כל אלה מאתנו הם לארץ.
9.8.13
בסוף השבוע ימלא חודש להתחלת השימוש בחוף תל־אביב, ליד הירקון.
– – – בשבוע הראשון כמעט שלא היו סירות, ורק סירת מוטור אחת. לא היה כל מכשיר, ואפילו חבל פשוט קשור במקום עמוק בים, כדי להאחז בו ולהעביר סירה מן החוף אל מאחורי הגלים הקשים שאינם נותנים לו לכלי־שיט שייכנס הימה. לא היה בימים הראשונים בעל־נסיון שידע, היכן מקום עמוק יותר או סלוּע פחות במים, כדי להשתמש בו ולהתקרב בו יותר אל היבשה. מכל שכן שלא היה סימן־מזח. איש לא ידע ולא למד מעודו, את המקום שבו כדאי להקים מזח, ומהי צורת המזח הזמני שצריך להקימו וכיצד ישתמשו בו; לא היו שום מדידות מי־החוף לתכלית עבודה.
לא ידעו בדיוק את קוי־הסלעים ואת הפּרצים הטבעיים שביניהם, אף לא את עומק החול ואת כמות החול שהמים הסוערים גורפים ומטלטלים, מערמים ומחסירים. חייבת היתה תל־אביב לגשש את הגישושים הראשונים.
* * *
– – – ואף על פי כן כבר הגיעו ליכולת פריקה של 200 טון ליום. 3 סירות־מיטור ו־18 סירות־משא קטנות עוסקות בעבודה. מביאים בסדר ובשלימות משאות שונים מן האניה ומובילים אליה מן החוף מתוצרת תל־אביב וסביבותיה. – – – כששים־שבעים בחור משיטים סירות כמעט ביד קלה. כבר הוקם מזח־ברזל חזק שעמד בפני כמה סערות לא קלות והוא הגיע למרחק מאה מטר ומעלה מן היבשה והוא כבר מוכן לעמוס על גבו מסילת קרוניות ומנופים. מאות טונים ברזל שוקעו בו, אבל עוד יותר מזה טונים של רצון ושל מאמצים והתגברות רוח. ונרכש גם נסיון לא מעט.
* * *
– – – יום ולילה לא שבת החוף. זרקורים האירוהו. לחישת זרבובית־הריתוק לא פסקה עם האור הכחלחל וסילונות כוכבי־האש שלה, וחריקת המברגים ומהלומות פטיש־הברזל העולה ויורד בכוח־חשמל ניסרו באויר בלי הרף. פועלים חצו בלי הרף במים עד מתנים וחזה וגררו ודפקו והבריגו. ביום ניסו מכונות, תיקנו סירות, עשו משוטים, הפכו סירת מפרש לסירת מוטור, נשאו משאות, משכו סירות בחבלים והרימו אותן בכתפים. שומרים כיווצו עין לראות מרחוק ושמו אוזן כאפרכסת לשמוע את הסירות הערביות שבאו לביקורים לא־ידידותיים כלל וכלל.
– – – והנה ישנה תחנת־חוף קטנה הקרויה בפי רבים בעקשנות נמל, כנראה על שם עתידה שיהיה גדול. במשך חודש אחד למדו אנשים את השאלה יותר משהיו יכולים ללמוד אותה במשך שנים בזמן אחר. גילויי השמחה ההיסטאֶריים נוכח התחלת העבודה הזאת, ייסלחו בגלל מצבי העצבים שבימי הפורענות האיומים האלה. חולשת הצעקה והפרסום וההתפרסמות שליותה את כל ההתחלה הזאת יימחלו גם הם לנו, הנגועים כל כך במחלות אלה. עצם העבודה תשיב על תל־אביב הרבה רוח צח ואויר בריא ואולי גם יותר כשרון לעבוד בשקט ובלי הכרזות יתרות. החל נכרה אפיק חדש למרץ ולכשרונות וממילא גם להישגים. הזכות הראשית היא לפי שעה לאלה הבחורים שהכשירו את עצמם בשקט לתפקידי ים וברגע האפשרות הראשונה קפצו המימה מבלי שאול שאלות והתנות תנאים. ותקופת הצורך כהתכּשרות עדיין לא עברה. עוד הכל עומד בא׳. עוד כל העבודה לפנינו.
17.6.36
לא עת לנו לחוג, ואף־על־פי־כן מצוה עלינו לציין את יום מלאות שנה לנמל תל־אביב ולעשותו ראש־השנה לים. יותר משנחוג הישגים נשוה לפנינו צרכים, נפקח עינים על אפשרויות. יותר משהוא נכס, נמל תל־אביב, הוא כפה הפתוח לשאגה, לעורר לבבות ושרירים למעשה: מדוע החשינו ולא עשינו דיינו ומדוע אנו צועדים עתה צעדים אטיים יותר מאשר דורשת התקופה ומאשר מחייבת היכולת הגנוזה בנו. האומנם נשלה את עצמנו לחשוב, כי יש לנו שהות של מאות שנים להתפתחות שקטה? כי גלגלי העולם יחכו לנו ברוב סליחה על כל החמצת שעת כושר ועל כל התרשלות?
אם הנכס החמרי הזה של מזח־ברזל קטן ושל בריכת־מעגן פעוטה, עם שלוש עשרות סירות ועם ציוד כלשהו לטיפול במשאות, נוצר בתל־אביב במשך שנה, על חוף שמם, הנה לא הופיע כאן יש מאין. רק הושג הרשיון הממשלתי לפריקת־משא, והנה התפרצו כוחות חלוציים שהיו חנוקים בגעגועיהם וערגתם ללא מוצא. הנה נקרע פּה ותיראה השאגה.
זה עשרים וחמש שנים באות לידי ביטוי בישוב ובתנועה הציונית שאיפות אל הים. בני־נעורים התפרצו אל בתי־הספר הימיים בארצות רבות ללמוד את מלאכת־הים, והורים ציוניים תמכו בהם והאמינו בעתיד. פועלים חלוצים שיקעו את בריאותם, את שנות הבחרות והכוח שלהם בנסיונות־דייג ללא אמצעים וללא הדרכה. משכילים הטיפו בעתונות ובחברה הציונית להליכה אל הים. בעלי הון זעירים הופיעו מדי פעם בארץ והשקיעו אלפי לירות בנסיונות. תנועת הפועלים בארץ ניסתה לפעול מיד אחרי מלחמת העולם בספנות ובמקצועות ים אחרים. נוער עובד ולומד התאמץ להכשיר את עצמו בשיטות ספורט ימי. בחורים ארצישראליים בודדים היו נודדים באניות זרות כתלמידים ומלחים, ובלבם התקוה לשרת אי־פעם את עם־ישראל. בנסיון־בוער אחד נספו שלושה בחורים תל־אביביים נועזים עם ספינת־המשא הרעועה שרכשו להם, ולא נמצא שריד מהם ומספינתם עד היום. יהודים בעלי אניות בארצות שונות מנסים להירתם אל מעגל הישוב, מנסים מ״פרזידנט ארתור" ועד “תל־אביב”.
לא פסקה ההתדפקות על שערים אלה, שנשארו בכל זאת כמעט סגורים. ויהי אך נפתח פתח כחודו של מחט, והנה נגלה הרבה מן המוכן.
* * *
– – – לעומת הכוחות, שהיו מוכנים לפעולה ובעיקר לעומת הכוחות הגנוזים שאנו חשים במציאותם, הרי הושג אך מעט בשנת־ים זו.
– – – והרי אנו אין לנו פנאי. אל תוּסח הדעת אף רגע מהנחה זו. אין יודע מה ילד יום. הספנות הנמלית שלנו התקדמה, אך הספנות החופית נסוגה. יש לנו הישגים בבנין סירות, ועדיין לא נעשה כלום, חוץ ממה שעושה חברת האשלג לצרכים מקומיים שלה, בבנין ספינות. רעבי־פרנסה, מהפכים זה בחרדתו של זה, נצים על יום עבודה – עודנו עומדים מרחוק למקצוע זה של בנין ספינות, הזקוק לידים רבות, בעוד אומות העולם עושות עתה לילות כימים במספנות ואינם מוכרים כלי שייט הגונים אלא בקושי רב.
– – – חייב נמל תל־אביב בשנתו השניה לגדול. מצבה של העיר ועתידות־נמלה מחייבים, שתכניות פיתוח־הנמל תכילינה גם את מקצוע בנין ספינות ואניות. לפני שנים־עשר חודש ושבוע היה כל ענין הנמל לא פחות הזיה מן דיבורים של היום על בנין־ספינות.
הרבה התלהבות, אפילו הרבה כספים, מחכים לקריאה נועזה. אַל נסתפק בהתמכרות לזכרונות ולהנאת הישגים שהם כאַין מול הנדרש. צרכי־הפרנסה, צרכי־הבטחון, הצרכים המדיניים – כולם יחד מכים על ראשנו. ואם נשמע לצווי “גדל!” נצדיק בזה את חגנו.
20.5.37
מוראות־השעה אינם מניאים אותנו – ובדין – מלחוג בגיל־רועד את קריעת ים תל־אביב בפני נוסעים ועולים. קריעה אמרנו, משום שאין כאן לפי שעה פתיחה ממש. רגע לאחר החגיגה שוב נסגר השער לשבועות, בעטיים של פקידי־ממשלה, שעדיין לא זיכונו באהדתם הרמה ושעודם שׂשׂים להפעיל נגדנו סעיפים אבסורדיים מתקנות ממשלתיות שונות שהתקינו הם עצמם במשך שנים.
ולא נהיה צודקים כלפי האמת, אם לא נודה, כי גם ראשי האחראים לנמל תל־אביב יש להם חלק באחור זה. בחריצות הראויה לשבח הם עוסקים בדבר בחדשים האחרונים, אבל אַבּד איבדו חדשים רבים של השנה שעברה, ומתינותם אז, מתינות שהיתה אולי מתאימה לימים כתיקנם, לא הלמה כלל וכלל תקופת־חירום כתקופתנו.
נקיים ממרה־שחורה, מסוגלים לראות את הנגוהות ולשמוח בהן שמחת־אמת, רשאים אנו, אף חייבים, לא להעלים עין מן החסד ולא לשכוח גם ברגע זה את עמידתנו כתובעים־נתבעים.
היכולים אנו לתאר לנו כיום את תל־אביב בלי הנמל שלה? האם לא יבין עתה גם כל זר, אם רק לא העבירתו על דעתו שנאה עיורת, כי לא ייתכן לכלוא ישוב עברי עצום בין גדרות־קוצים ולאסור עליו את החיבור עם ימו, עם המוצא והמבוא?
* * *
הכרה זו היא היא ההישג הגדול מבחינת צמיחת העצמאות העברית. הנכס החמרי היקר, ששמו נמל, מקרין גם כוח הרגשה חדשה, צורך חדש שעליו הילחם נילחם. עוד לפני עשרים חודש יכולנו לשאת את הקיפוח המשווע של מאסר־יבשה, שבו החזיקונו שנים על שנים. היום אנו רואים, ורואים גם אחרים, כי זה לא היה אלא מאסר ממש, שלשלאות חלודות ומגוּנות, גנאי
לנושאים אותן ואינם עושים הכל כדי לשברן, גנאי למי שרוצה להחזיק אפילו את שייריהן עלינו.
יותר מכל התחלה ימית אחרת שלנו, מן המוצלחות ושאינן מוצלחות, עשה המפעל של נמל תל־אביב, כדי ליישר את קומתנו בהליכה לקראת הרגשת עצמאות. אבל ככל התחלה, הצמיח המפעל את הצרכים החדשים, עורר בנו רעב טבעי, פתח לפנינו אפקים, אולם הבליט את עמידתנו הדלה, משכשכים במים הרדודים של החוף, מושיטים אל המרחבים הנאדרים של הים, מחוסרי כלים, מחוסרי זכויות מלאות, מחוסרי אמצעים כספיים, שבלעדיהם אין התקדמות. לפי שעה רק פקק הוצא ועוד נשאר צינור צר של בקבוק מחניק למדי. בהשפעתה של פתיחת מבוא הים בפנינו עם יצירת נמל תל־אביב, נתעוררו הנצנוצים החשובים של ההתקרבות לחוף בכפר־ויתקין, ההכנות לדיג רציני בחוף חדרה, אף נציגי הדיג בים כנרת, בים סומכי (החוּלה) ובנחל אסי (ניר־דוד) קשורים ביקיצה הימית עם מפעל תל־אביב. אבל במפעל זה גופו עודנו תקועים בשרטונות של חוף קשה, שאין בו עדיין מיבטחים. איננו יכולים לתאר לנו כיום את תל־אביב בלי נמל. אך אסור לנו לתאר לעצמנו את תל־אביב לזמן רב עם נמל־סירות כזה.
לא בלבד נגישות של עדת פקידי ממשלה – גם טבעו של חוף תל־אביב מכביד עלינו. נמל־הסירות של תל־אביב הוא לא מן המשובחים, קודם כל משום טבעו הקשה של החוף הזה, שהליצנים אומרים, כי דבקה בו מדה שלנו, להיות רוגש מאוד לעתים קרובות. מומחה נמלים עולמי התרה בנו ואמר, כי אין המקום מתאים לנמל־סירות, אבל אנו יכולנו אך להסכים שהוא מומחה ושהוא מסוגל לבחור מקומות נאים לאחר חקירות ממושכות. לא יכולנו להסכים שאנו נפסול את חוף תל־אביב ונחכה ונחפש מקומות אחרים. הבינה הפשוטה אמרה לנו, נבנה מיד וכאן, במקום הזה שבו יותר קשה להתגבר על הטבע, דרושים יותר מאמצים, יותר סבלנות, יותר כספים, כדי לשים גבול לסערות, לנחשולים, לזרמי חול עצומים שמוצאם ממרחקי אלפי קילומטרים ושהרסו לא רק את נוחות החוף, אלא גם מאות אלפי דונם של אדמה חקלאית. ואת הכספים הגדולים עדיין לא מצאנו, אם כי אנו גאים על זו ההתנדבות הנעלה של 22,000 איש בישוב שנתנה לו את הסכומים שנאספו עד כה, ושהנם כשלעצמם לא קטנים בשביל ישוב, שלא הגיע עדיין לחצי מיליון נפש. את מלוא המאמצים עדיין לא גילינו. את הדריכות המתמדת להתקדם בלי הרף לא במשך כל עשרים החודש קיימנו, את חקירות החוף האטיות והיסודיות לא ניהלנו, את המפתח לאוצר יקר־הערך ששמו הירקון כמעט שלא חיפשנו, ובמלחמה להשגת הזכויות החוקיות ההכרחיות מי יודע אם את הכל עשינו. בידינו נכס ימי נפלא, לעומת רצועת החוף החולית והסלעית השוממה מלפני עשרים חודש, אולם בפני נמל־סירות מתוקן במקום מוגן יותר מן הטבע, כזה של יפו, עודנו מפגרים. יש ימים לא כה מעטים בשנה, שבהם ימה של יפו ונמל־הסירות שלה מרשים לעבוד, וימה של תל־אביב ומיבנה נמל־הסירות שלה משביתים את העבודה. מספר זה של ימים מוריד את נמל תל־אביב למדרגה יותר נמוכה גם בשאר ימות־השנה, מפני שאין חברת־אניות ואין אנחנו יכולים לדעת מתי יהיה אותו יום או אותם ימים רצופים, שבהם יהא הנמל מוּשבת מן הטבע.
סתם־התלהבות למפעל הנמל לא חסרה, ומהתלהבות זו הסתמית, הנבדלת מהתלהבות לחובה ולמעשים ולקרבנות, נובעת ההתענינות היתרה בפרטים על נמל תל־אביב והרכילות הרבה סביבו. מה שפרה עלינו ההתלהבות של החוצים בגלים עד חזה ומטלטלים משאות כבדים, של העומדים בלילות קרים במים ונוקבים במקדח סלעים, של המסכנים בריאותם – וגם מאבדים בריאותם וחייהם – בכל מלאכה קשה, של המייגעים מוחם ורותמים כשרונותיהם כדי לנהל אותה ולהדריכה בטוב. מה עשיר פרי ההתלהבות שהעמידה מאתיים־וחמישים ספּנים, שלא נבוש בהם מול ספּני חוף של אומות אחרות, שהעמידה מאות סוארים וסבלים מומחים וגידלה בעלי מלאכה חדשה לגמרי בתוכנו, מלאכת בנין הסירות והספינות. אך מה מאוּסה – אם גם מובנות סיבותיה – החטטנות של פהקנים ושל חרחרנים שהעטו את העבודה בנמל תל־אביב, את כל העבודה, מעבודת ההנהלה עד עבודתו של מטאטא־הכביש, מעטה של לשון־הרע.
נעשו טעויות כלפי העובדים. את התלהבותם המפליאה בעבודה כיבו לזמן מה בנסיון לקבוע משטר רע, המשטר המקיים חייץ בין תפקיד הנהלת־העבודה לתפקיד העבודה עצמה. הנסיון לא הצליח. התוצאות היו רעות. במאמצי עשרות שנים הוכיח הפועל העברי בארץ־ישראל, כי חלקו של הפועל הוא לא בלבד העבודה, אלא גם הנהלתה. אין הצלחה אמיתית בעבודה עברית אלא כשניתנת לו לפועל הנאת השתתפות בהנהלת העבודה ממש, הנאת המאמצים העצמיים לשיפור העבודה, הנאה של הכרת הגאון ביצירה עצמית. אין די לומר לפועלים: דייכם שנציג הסתדרות העובדים משתתף בהנהלה הכללית. תנו לו לפועל לסדר את עבודתו, תנוהו להיות אחראי לה ולתוצאותיה, לחצו להשיג תוצאות טובות, אך אל תחזירוהו אל המשטר הישן של מצוה ומציית, מנהל ורובוט. תנו לו לפועל העברי בנמל תחום אחריות רב בתור פועל, לא בלבד בתור קונה־מניות וזכאי, בתור שכזה, לחלק בהנהלה עליונה. רק זו הדרך לפריון טוב במלאכה, להתפתחות נאותה ביחסים עם מעבידים וחוגים אחרים. כל איש מעשה ונסיון בארץ יודע את הכלל הזה, שהמשק העצמי של העובדים הוכיח אותו יפה לעיני כל. ודאי שהאחראים לנמל תל־אביב היו נוהגים לפי הכלל הזה, אלא ש“תסביך השמאל” קלקל. תסביך זה הביא הרבה עקרוּת למחנה הימין ופגע גם במחנה המתקדמים. טבעו של ציבור־עובדים יהודי הוא גורם שיש להתחשב בו ולתת לו את התנאים המוסריים, ממש כחמריים, שיתנו טעם לעבודתו ולחייו.
– – – טוב החג. רשאים אנו לחוג. לא ריקים אנו באים אליו, אם כי דלים. החג מחייב בהתרוממות־הרוח שבו. במה שאנו חסרים אנו הוגים גם ביום־שׂמחה. חסרים אנו הרבה, כדי לנצל ניצול מושלם את נמל־הסירות הקיים; כדי להכפילו; כדי להשתמש שימוש נכון בירקון; כדי להקים ״דור״ ספינות לנמל; כדי להשיג את הזכויות הממשלתיות המלאות המגיעות לנמל זה, כלומר – לנו. את החסר אנו יכולים להשיג, אם נטפח יפה את הנבטים הימיים האלה שכבר נבטו אצלנו, אם נגביר את הנאמנות הקונסטרוקטיבית למפעל ולא את הנאמנות הבקרתית או את נאמנות החשדות בלבד, אם נלמד להאמין יותר בכוחות העבודה המצויים בתוכנו.
אנו חסרים נמל עמוק, ושום תחליף לא יחליפנו. גם את הנמל העמוק נשיג, אם לא נדחה בינתיים את המעשים “הזעירים” הדרושים לתכנית המינימום של נמל סירות מושלם. יום קריעת ים תל־אביב בפני נוסעים יום חג־ פעולה הוא, כי בפעולה לוהטת הוּשג אשר הושג עד כה ואשר איננו בגדר כמות מבוטלת. ויהי נא “יום־העליה” בנמל תל־אביב, שלצערנו אינו אלא סמלי לפי שעה – כן ייהפך ליום של עליה ממשית – גם ליום עליה רוחנית לכל שלבו עם הבנין והמעשה, למילוי פגימותינו.
23.2.38
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.