¹

“…הדברים כביכול אפורים אין בהם סערה ורתיחה, החומר קר, אולם לא כן הוא, במעבה־הקרקע הזה רב הלהט, אם כי המראה כלפי חוץ מראה אפר”.

 

תרצ״א — שנת קו לקו    🔗

גשמי הזהב של עזרת הגולה פוחתים ומי התהום של כוחות היצירה העצמית עולים. אלה הם הקוים הבולטים בכלכלה העברית בתרצ״א. תר״ץ היתה שנת גבורות, שנת החזקת מעמד לאחר המאורעות, עזרת הכספים הגדולה מן החוץ נצטרפה אל עזוזו הפנימי של הישוב, והודות לשני אלה עברו סופות החרם מבלי לפגוע בגזעו המשריש. תחת הזלזלים שנקטמו צמחו חיש ענפים ופארות חדשים. תרצ״א היתה שנת “קו לקו”. גדולות לא נעשו. מפעלים חדשים לא הוקמו. שטחים נוספים לא נכבשו. אך מחזור חיים כתיקונו, על כל הלבטים וההתאבקויות של גוף בריא, הוסיפו לחשל את הישוב ולהחלימו.

הפרצים העמוקים במשטר ההון העולמי בלעו לתוכם חלקים עצומים של רכוש יהודי, שהיה מרוכז בניר־בורסאות ובפנקסי חשבונות של בנקים. מאות מיליונים דולרים של עושר, כביכול, יהודי עלו ברעש שהתחולל מוול־סטריט עד ברלין, מוארשה עד ברזיל. בלי שפיכת דמים הפסיד העם היהודי רכוש לא פחות מאשר בימי הטבח באוקראינה וההחרמות הגדולות ברוסיה הסוביטית. באור בלהות הוארה שוב הכלכלה העברית התלויה באויר בלי משען נכסי ממש בלי ערכים יסודיים.

בזעיר האנפין שלו רמז הישוב העברי בא״י בשנת זעזועים זו, על אפשרויות של גאולה לכלכלה היהודית מתלישוּת גולה, מהישענות על גשרי נייר. ערכם של שדות תבואה, מטעי פרי, מכשירי הובלה ובתי־חרושת אינו נערך לפי שער הבורסה. אמנם גם כוח זה מושפע מהרוחות המנשבות בכלכלה העולמית וכמובן, שגם הישוב העברי נפגע במצוקה זו, אך עשויים הם ערכים אלה לעמוד בכל הרוחות ולשוב ולהחלים.

– – – היצר של יצירת נכסים הולך ומתגבר בישוב העברי, ומחזק את הבסיס מתחת לרגליו. עדים הם הקירות הנוצקים לאור הירח בידי פועל במושבה, הבונה את ביתו בשעות שלאחר העבודה; עדים המגרשים העירוניים בשכונות החדשות, השופעים ירק וביצים; עדים ההשתפרות המתמדת של תוצרת בתי־החרושת, השקשוק המתגבר של המוטורים החדשים בבתי מלאכה הנוספים מדי פעם במרכז המסחרי שבתל־אביב. בתי הספר החקלאים ומקומות ההכשרה הולכים ומתמלאים עד אפס מקום. הביקוש לבתי־ספר למלאכה רב. בני התשחורת והבחרות נוהים אל העבודה ואל הכפר.

רכושנו הקרקעי גדל גם השנה, אם כי בשטח פעוט: ב־25,000 דונם (כשלשה דונם לכל נפש נוספת). שטח המטעים גדל ב־6,000 דונם, מהם 5,000 מטעי הדר. נחפרו בארות נוספות ונחרשו שטחים לנטיעת תרצ״ב. שרתה הברכה בתוצרת חלב, עופות, ביצים, דבש, פירות, גדלו גם עדרי הצאן, המכורות, ושטח הטבק והפּשתה. נתרבו מכונות העבודה החקלאיות. הורחבה רשת הכבישים בין הנקודות מכספי קרן העזרה, פיק״א, המשקים עצמם והממשלה. כל שנת תרצ״א לא פסקה תנועת הבנין בכל נקודות הישוב העברי ממש.

– – – מבין מפעלי התעשיה הגדולים יש לציין את חברת החשמל בארץ, שבתרצ״א צעדה שוב צעדים גדולים קדימה בהספקת חשמל. חברת האשלג גמרה בתרצ״א את הקמת שני בתי החרושת הראשונים, אף החלה לשלוח כבר מתוצרתה לחו״ל.

– – – ברכת הארגון הועילה השנה הרבה בענף ההובלה העברית ההולכת ומתבססת עם גידול הכבישים ועם ריבויה של המכונית. אך בשום אופן לא היתה עומדת במדרגתה, לולא הארגון. הכשרון להתחברות נאמנה ההולך ומקיף את כל חוגי הנהגים העברים בארץ למקומותיהם, עדות הוא לתרבות. בלי הובלה מסודרת לא היה המסחר בין הערים מתפתח והתעשיה לא היתה מסוגלת ליהנות הרבה משוק סוריה. בשדה הארגון נעשה הרבה בשנת תרצ״א (קואופרטיבי חיפה וירושלים, קוי ת״א וירושלים, קואופרטיבי הסעת משאות). יש התחלות נותנות תקוה לחדירה אל ההובלה הימית.

– – – ארץ־ישראל מגלה כוח כלכלי עברי שהיה מסוגל לעשות גדולות, אילו אוּרגן הכוח הזה יותר משהוא מאורגן כיום. חובה זו מוטלת על הישוב בעצמו, על ביאת כוחו המוסמכת, הועד הלאומי. המטה הראשי הכלכלי של הישוב לא הוּקם עדיין בתרצ״א, אם כי תאיו הולכים ומתרקמים, כאילו מאליהם, בשטח הכספים. המטעים, התעשיה והקואופרציה ובמידה ידועה גם במסחר. כשיווצר המטה הראשי הזה יתנו כוחות הכלכלה האלמונים בישוב פירות משובחים ומרובים משנתנה תרצ״א.

 

תרצ"ב – מעמידה לגידול    🔗

שנת תר״ץ היתה שנה של עמידה על הנפש בפני החרם מן החוץ ובפני סכנות של רפיון־יד מחמת־יאוּש מבפנים, לאחר־האסון של סוף תרפ״ט. ההון הפּרטי אמנם נרתע, אך במקומו החיש עזרה ההון הלאומי, ביחוד בצורת קרן העזרה שנוספה אותה שנה על הקרן־הקיימת ועל קרן־היסוד.

שנת תרצ״א היתה שנת החלמה ותגבורת כוחות היצירה הפנימיים של הישוב; שנת התבצרות כמעט בלי עזרה מיוחדת מן החוץ; שנת חזרת הבטחון העצמי בישוב עצמו והחזרת הבטחון גם לגולה בעתידו של הקומץ שבארץ־ישראל ליהפך לאי־מבטחים ולמקלט רב. פצעי תרפּ״ט לא ניכרו עוד אלא בפנות מעטות. גופו של הישוב מלא שוב לשד און בריא, שאיפשר, גם חייב, תנועה קדימה.

תרצ״ב – שנת גידול מחודש, עשיית שרשי־ביסוס לגזע וענפי התרחבוּת בנוף; שנת עליה מבורכת ברובם הגדול של שטחי הכלכלה בישוב. הישוב האיר בתרצ״ב למחשכי התפוצות, משך משיכה עצומה, גם החל שוב לקלוט במידה הגונה כוחות עבודה, יצירה והון מכל המרכזים היהודיים הגדולים בעולם.

בשנת תרצ״ב התבלטה הכלכלה העברית בא״י בערכה הציוני, אשר רק לשמו טוּפּחה בלי הרף על ידי כוחות לאומיים זה חמשים שנה. בהימוט מוסדות כלכלה בעולם הגדול, מצאה היהדות העולמית אפשרויות בארץ־ישראל בשביל חלק ממרצה והונה. רק הודות לחמשים שנות מאמצים, נסיון מר, מלחמות וקרבנות, רכישת־נכסים והכשרה, יכלה ארץ־ישראל לעמוד איתן בתקופת הרס־הכספים הגדול שפּרץ בקיץ 1931 באירופה המרכזית ונתגלגל ועבר בכל ארצות העולם, וגם את אנגליה ואמריקה לא ניקה. רק הודות ליש המבוּצר ולרוּח המפעמת בו ומסביבו יכלה הכלכלה העברית בארץ־ישראל אפילו להיבנות בתרצ״ב מן החורבן באירופה ובאמריקה. מהספינות הנטרפות שם סוֹערו אל ארץ־ישראל שרידים ושאריות שהפכו כאן לברכה על גבי הבסיס שהוכן להם משנים.

אחד הרקע והם־הם המניעים מתרמ״ב ועד תרצ״ב. אלא שבתרצ״ב גבר כבר כוחו הכלכלי של הישוב, עד כדי להוציא מעז מתוק ולנצל תופעות כלכליות של העולם הגדול. כאשר הושבר השטרלינג (20 בספטמבר 1931, יום־כפּורים תרצ״ב), כבר נמצאו בבנקים בארץ־ישראל סכומי כסף הגונים שבעליהם מיהרו להמירם בנכסים, להשקיעם בבנין, מפחד הידרדרות גמורה של המטבע. נמצא, שדוקא מפּלת הכספים באנגליה הזריקה מרץ מוגבר בתנועת הבנין בארץ. עם התמוטטות עמדות מסחר ותעשיה של יהודים בתפוצות שונות לרגל החמרת המשבר הכלכלי כעולם, כבר נמצא בארץ־ישראל משק מטעים מנוּסה, וסביבו גם מסחר ותעשיה מבטיחי מחיה – בשביל אלה שיכלו להציל משהו מהונם הקודם. וכך היתה ארץ־ישראל מוכנה למצוֹת מהירידה הכלכלית בגולה אפשרויות טובות לאותו חלק מנפגעי הגולה שהיה מסוגל לממש את קשרי־האהדה המופשטת שהיו להן קודם עם ארץ־ישראל. נמצאו מוכנים הפועלים־החלוצים – לעלות על אדמות שממה. בלעדיהם לא היה כל ערך משקי לאדמות מרוחקות ומבודדות, אשר אי־בטחון החיים והרכוש היה ממית כל יזמה של פעולה בהן. נמצאה מוכנה הקרן־הקיימת שאימצה את לבו של הפועל ללכת להפוך שממה לישוב, בסייעה לו לרכוש גם לעצמו חלקה באותה סביבה חדשה. מוסדות מיישבים הכינו תנאי תרבות הכרחיים, גם שירות־מודיעין, שהלך והשתכלל כל השנה. בלי גורמים מסייעים כאלה לא יכלו יהודים מניו־יורק לנטוע בגן יבנה ובגבעת חיים, בגן רש״ל ובגני הדר. בלעדי גורמים אלה לא היה מקום לחשוב על ארץ־ ישראל כעל שדה השקעה בשביל ההון היהודי הנהדף מארצות הגולה.

אדם ואדמה    🔗

הישוב הזהיר השנה בכוח הקליטה שלו. לאחר שנתרבה ב־12 אלף נפש, בערך, אין בו בערב תרצ״ג כמעט כל חוסר עבודה. הריבוי היה בשליש אחד בקירוב. מעודף הילודה על התמותה ובשני שלישים מהעליה. יודעי דבר מעריכים את הישוב העברי בארץ כיום בלמעלה מ־190 אלף, לעומת 180 אלף נפש ביום המפקד הממשלתי בנובמבר 1931.

נקודות ישוב חדשות    🔗

– – – לא היתה לציונות שנת יסוד נקודות כשנה הזאת, שנת היובל לישוב. גם תרפּ״א, שנת העליה לעמק־יזרעאל, אינה מגיעה לתרצ״ב לגבי מספר מקומות חדשים שנועדו לישוב ואשר פועלים עלו עליהם לעבוד, לדור וברוב המקרים להשתקע בהם, מספר הנקודות האלה מגיע לעשרים־ושתים, ורובן על אדמות הקרן־הקיימת.

– – – מקום בראש נוטל השרון עם גוש ואדי־חוארת בתוכו. כאן 14 נקודות חדשות ומהן שלוש בואדי־חוארת.

וזוהי רשימת הנקודות החדשות:

בשפלת יהודה: גן יבנה, משק הפועלות (בקרבת נס ציונה), כפר־ותיקים (שם).

בקרבת תל־אביב: גוש־״מעש״־ליטבינסקי.

בשרון: ארגון ג׳ידרו, הכובש (בואדי יפה), חרות יהודה, ארגון יזרעאל, ארגון חקלאי תל־אביב, רמת טמקין, יהודיה, מרץ, כפר יונה, נחלת השבים, גבעת חיים.

ואדי־חוארת: ארגון ויתקין ארגון העמק, עין־שמר, קיבוץ ג׳, החיילים המשוחררים. חירות־אמריקה ב׳.

שומרון: השומר הצעיר.

עמק עכו־יזרעאל: רמת הצפון.

בעמק־הירדן: השומר הצעיר.

רשימה זו אינה מדוייקת בתכלית הדיוק. ייתכן שיש עוד נקודות אחרות חדשות.

בשתי נקודות שנכנסו לרשימה זאת יש ספק, אם הצריפים הראשונים בהן הוקמו בתרצ״ב או בסוף תרצ״א.

מטעי ההדר    🔗

– – – מבין ענפי החקלאות האחרים גדל ועצם השנה משק המטעים לא היתה עוד בדברי ימי ההדרים בארץ שנת נטיעה כזאת. שטח ההדרים העברי עלה למעלה מ־90 אלף דונם ע״י תוספת הנטיעה של תרצ״ב בשטח 25־30 אלף דונם. המשיכו לנטוע גם בעמק־יזרעאל, עמק־הירדן וגם במושבות הגליל.

הפלחה    🔗

– – – יבולים גבוהים בתבואות, ברכת שיטות עבודה מתוקנות, הקלת עיבוד השדות והוזלתו, המהפכה באופי הפלחה ע״י השימוש בטראקטור ובקומביין – כל אלה הובלטו דוקא בשנת תרצ״ב.

– – – יתרונות המכונה בעיבוד הפלחה נתנו דחיפה במושבי העובדים, לשאיפה שהיתה קיימת בהם, לקראת הפלחה המשותפת. בתרצ״ב הוחלט בשלושה מושבים נוספים על שיתוף הפלחה. העבודה במכונות איפשרה למשקים לקבל אדמת פלחה גם במקומות מרוחקים מנקודת ישובם ולהגדיל על ידי כך את שטח הזריעה.

בתעשיה    🔗

– – – תרצ״ב היתה שנת התקדמות גדולה גם בתעשיה. היתה גם השקעת הון חדש על־ידי עולים חדשים. היה גם ייסוד בתי־חרושת חדשים או הכנות ליסוד בתי־חרושת. אבל בעיקר גברה התעשיה מבפנים, על־ידי אנשים שעסקו בה בארץ מכבר ועל־ידי בעלי מקצוע הנמצאים בארץ מזמן.

בנין    🔗

– – – תנועת בנין חזקה, ובחלקה הניכר– עממית, נמשכה בכל שנת תרצ״ב במושבות המטעים הגדולות. בנו גם במושבות המטעים הקטנות ובישובי־הפועלים, וראה זה פלא, אפילו בנקודת ישוב של פועלים, חדשה לגמרי “ארגון חקלאי תל־אביב”, שליד תל מונד, צצו בתרצ״ב למעלה מעשרה בית במאמצי חסכון.

הקבלנות הקואופּרטיבית (המשרדים הקבלניים של ההסתדרות) גדלה השנה שוב ותפסה מקום ראשי בשדה זה. יש כבר מי שמסוגל לבצע מפעל קבלני גדול וכן יש כבר מי שייענה ראשון לתביעת העבודה העברית במקצועות המכינים לבנין, כגון חציבה, חצץ וסיד.

סיכום    🔗

התקדמות תרצ״ב חפפה את כל העדות, אם כי לא נשתנתה התמונה של פרנסות מיוחדות לעדות. עלה עלו חלקם של התימנים והספרדים בעבודות הבנין. גדולות עשתה העדה התימנית בעזרה לעולים, מ״כרם־התימנים" נשלחו סכומי כסף רבים לעזרת עולים.

אלא, לא לכל איזורי הישוב היתה השנה שוה. בחברון נשאר הישוב החוזר דל. חלקו הגדול עודנו זקוק לתמיכה. גם קהילת צפת לא נרפאה עדיין ממכת טבח אָב שהחיש את ירידתה הקודמת עוד למאורעות. הישוב היהודי הקטן בבית־שאן אף הוא לא שב אל מצבו שלפני המאורעות, שלא היה מזהיר גם אז. עזה עודה עזובה כמעט מיהודים.

* * *

– – – כוחות החיים של העם העברי המבוטאים על־ ידי הישוב בארץ־ישראל וסביבו כבר בגרו וגברו עד כדי העלות ארוכה לפּצעים והצמחת ענפים חסרים. המוהל היצירתי בגזעו של הישוב מגדל מדי פעם ציצים ופקעים, שעם כל היותם זעירים הם מוכיחים על כוחות צמיחה מתחדשים. הרואה את ישוב המחצלאות של השומר הצעיר מכנרת בנקודתו החדשה במזרח־הירדן, או האינטנסיביות המתגברת במשק כבקבוצת גן שמואל, את האמצאות בתעשיה ובמלאכה (מעשה במהנדס בתל־אביב המרכיב מכונות חדשות מצירופי גרוטאות חסרות ערך), את הסתגלותו של הישוב להפסקת זרם התרומות מחוץ־לארץ, את צמיחתם של בתי־מלאכה וחרושת הנוסדים בעשרות אחדות של לירות. אשר בהן גם חלק לווי, את ההליכה הרבה לחקלאות, אם כי לפי שעה אל מטעי הדרים בעיקר – אי אפשר שלא יווכח² בזרם האיתן של יצרי יצירה ההולכים ומבריאים את הגוף הכלכלי העברי. ואָמנם הוכה בתרצ״ב היאוש ואתו בני לויתו, מכה ניצחת. מקרים אחדים של גילוּי אוצרות מים אדירים קרעו תבלוּלים מעיניהם של קטני אמונה ביכלתה של ארץ־ישראל לכלכל ישוב יהודי עולה מבלי לדחוק את רגלי התושבים הנמצאים. לא רק בעלי חזון מושבעים רואים כבר כיום את הארץ והיא מיושבת ישוב חקלאי־תעשיתי צפוּף ופורח. מבחינה זו היתה תרצ״ב שנת הבהרת אָפקים ותגבורת האימון והבטחון העצמי.

הישוב העברי יוצא את תרצ״ב הדוק קשרים כלכליים עם תפוצות הגולה, יותר מאשר בכל תקופה אחרת. יותר מבכל תקופה נתגלתה עתה ארץ־ישראל כשדה ליכוד לכוחות, יזמה והון בשביל היהדות העולמית.

 

תרצ״ג — אורות וצללים    🔗

כל כלי המדידה מראים גאות. המספּרים נכונים בערך והם כמעט מיותרים למטרת ההוכחה. העליה ניכרת כמו שהיא, בלי משקפי מחקר, בכל הארץ, מורגשת בכל שטחי הכלכלה. היא נודעת לכל אוכלוסי הארץ, לשלטונותיה, לכל הכוחות המסחריים והמדיניים הבאים במגע כלשהו עם תופעותיה רבות הגוונים של התנועה הציונית – מבית־חרושת ביפּן, עד בעלי יערות בשוידיה, מחברות אניות באמריקה, עד משלוחי החמאה באוסטרליה ועד ממשלת דרום אפריקה. – זרם המרץ, ההון והכשרון היהודי מכל קצוי תבל לארץ־ישראל הפך לגורם בין־לאומי המכריח ממשלות להקדיש תשומת־לב לנדידת עם מוזרה זו ששמה ציונות. נצחונות מזהירים של גדודי צבא עברים, רבוּתות של ספורטאים עברים, גילויים מרעישים של אנשי מדע עברים לא היו יכולים כולם ביחד לענין במידה רצינית כזאת ארצות כה רבות בעולם בעוּבדה הקטנה שהישוב העברי בארץ־ישראל הולך והופך צרכן מרוכז שאפשר להפיק ממנו תועלת ניכרת.

רעב לקרקע    🔗

– – – תר״ץ – עמידה על הנפש; תרצ״א – החלמה ותגבורת כוחות היצירה הפּנימיים של הישוב; תרצ״ב – הצמחת שרשים וענפים; תרצ״ג – שנת גידול רב, משמח, מנחם, מעורר תקוות ויחד עם זה שנת חבלי גידול וסכנות גידול. מעולם לא הובלטו הסכנות אשר בגאות חסרת כיווּן והדרכה כאשר בתרצ״ג.

השמחה פּגוּמה למראה ברכת הגידול כשאין בו היחס הדרוש בין השרשים לנוף, בין היסוד לגג. בתרצ״ב נוספו לישוב שנים־עשר אלף נפש. בתרצ״ג – למעלה משלושים־אלף נפש. אך שטח האדמה שנוסף לנו השנה אינו מניח את הדעת, אם כי הוא עולה על זה של אשתקד.

– – – וצרה זו של אי־התרחבות מספיקה בשטח הקרקע כרוכה בפגימות הישוב והיא פקעת מסובכת מאד. – – – ההון הלאומי נתמעט ובלעדיו אין גואל לאדמה. תרצ״ג הוכיחה זאת לא פחות מקודמותיה. ההון הפרטי במידה שהוא שואף לבצע (וכזה הוא חוץ מבמקרים יוצאים מן הכלל), הרי הוא חוסם בפנינו את הדרך לקרקע יותר משהוא פּותחה. המלים התחרות וספסרות נדושו וחדלו מהציג את תכנן האיום כמו שהוא: כל לירה שהסרסור מוסיף מתוך התחרות עם יריבו על מחיר הדונם, מפחית את השטח שיש בכוחנו לרכוש, מפחית את מספר היהודים שיוכלו לזכות בנחלה, מפחית את אפשרויות ההצלה של הבורחים מן הגולה.

נקודות חדשות    🔗

לא היתה כשנת תרצ״ב לייסוד נקודות ישוב חדשות. מתישבים יהודים עלו בתרצ״ב לעשרים ואחת נקודות חדשות. בתרצ״ג – לשבע־שמונה.

אם כי בנקודות הישוב הקיימות נוספו השנה מתישבים רבים, משדרות העובדים וגם מהמעמד הבינוני, נגלתה במחצית השניה של תרצ״ג התופעה המסוכנת של נדידה מן החקלאות אל מלאכות הבנין ומן המושבות אל העיר, בעיקר לתל־אביב.

ההפרש בין שכר העבודה במקצועות הבנין בתל־אביב ובמושבות הסמוכות – לזה שבעבודות החקלאיות מפתה את הפּועל ומושכו תל־אביבה או לפחות אל מלאכות הבנין במושבה עצמה. מחוסר עולים חדשים שיבואו במקום העוזבים הוזנחו עמדות רבות של עבודה עברית ורבות הן בסכנת ההזנחה.

השפע שבעיר והקיבוץ החקלאי    🔗

ההפרש הגדול בשכר העבודה ערער גם את שלימותם של הקיבוצים במושבה, אלה המבצרים הנאמנים לקליטת עליה שעמדו לישוב בשעת דחקו והראו בשנתיים האחרונות נפלאות ביצירת־משק וביסוסו על חשבון חסכון משכר עבודה ועל חשבון השימוש בכוח העבודה של חבריהם בתקופה שאין מקומות במשקי מעבידים.

– – – חסר היה הכוח הציבורי שיקשור את הצרכנות המשגשגת חיש אל החקלאות המעורבת, שיצייד את הישובים החקלאיים החדשים (התישבות האלף, ואדי־חוארת, נטעים, מעש ועוד) במכשירי התוצרת הדרושים לייצור חלב, ביצים. דבש וכדומה. לא נמצא הכוח הציבורי שיקל על קיבוצי הפועלים במושבות את מצוקות השיכון, שיבהיר את סיכוייהם להתישבות ושיאפשר מעט נוחות בחיים החלוציים הקשים. בישוב גברו הטוענים לתמיכה בבעל האמצעים ולעזיבת המתאבק על יצירה חלוצית. התפתחות זו נושאת בתוכה את הסכנה להחמרת הדיספּרופּורציה בחלוקה המקצועית של הישוב ולבריאות בסיסו בכלל.

בתעשיה    🔗

– – – מפעלים גדולים לא נוספו. בכלל לא הוקם אף בית־חרושת גדול אחד במשך השנה הזאת. כל הגאות בתעשיה היא מיצרנים שלמטה מבינונים. כמה בעלי הון, שהתעתדו לעסוק בחרושת, נרתעו ופנו אל הבניה ויש שנגרפו בבואם לארץ בזרם הדלוח של הספסרות. לא באו השקעות במידה מספיקה אפילו בענפים בטוחים של התעשיה. סוחרים גדולים ובעלי פרדסים התעלמו מחובת הגברת העבודה בתעשיה המקומית, ביכרו את תוצרת חוץ ללא כל טעם צודק.

מביאים עוד מחו״ל המון סחורות שבהשקעות לא גדולות אפשר היה ליצור אותן כאן ואשר השוק בשבילם בטוח. וממון הישוב נוזל החוצה.

המקריות הגמורה בהתפתחות התעשיה לא פחתה בתרצ״ג.

בניה    🔗

גם האור הרב אשר בבניה הועם על־ידי צללי ספסרות כבדים. לא היתה עדיין בניה כזאת בתולדות הישוב. הספקת הדירות – מהירה, כאשר לא היתה. הבניה העממית – בשיא. ההידוּר גדול מאד. הטכניקה של הבניה מתחדשת מדי פעם. השימוש במכונות, שיטות חדישות לקימוץ בחמרים ולחיזוק המיבנה, שיטות חדשות במערכת השרברוב, השימוש בחמרים יותר משובחים, הקוים הארדיכליים החדישים – הכל מעלה את הבניה כיום על זו שלפני שנים אחדות.

שטן הספסרות בדירות    🔗

אבל ההשתוללות הספסרית של 1925 שבה אף היא אל עולם הבניה והדירות. על חשבון מחירים מופקעים של מגרשים הרשו להם בעלי בתים ישנים למצוץ קודם כל מן העולים החדשים כל מה שאפשר למצוץ מפליטים מורדפים הנמלטים אל ארץ חדשה ומבקשים פּינת מקלט, מבלי לדעת איך לחפּשנה, ומבלי לדעת את המחירים. שלא תהיה הפליה גדולה הטילו גם על השוכרים הקודמים הוספות מנופּחות לשכר הדירה שלהם. בתל־אביב החלו להשכיר מרפסות, חדרי אמבטיה, פרוזדורים ואפילו גגות. הבונים החדשים יצאו בעקבות בעלי הבתים הקודמים וערכו חישובים לסילוק הוצאות הבנק החדש יחד עם מחיר־המגרש לחמש שנים. ובמקרים רבים אפילו בארבע שנים. – – – רוב בעלי הבתים פּושט עכשיו שבעה עורות משוכר הדירה, עד שהשמרנים שבעסקנים החלו מודים בסכנה שמעשי סדום אלה מביאים על הישוב. ריקוּד־בּצע זה סביב הבניה עלול להטיל זוהמה של ספסרות אל לבותיהם של רבים ושלמים הנהנים מיגיע כפיהם ויצירתם ולהוציא המונים ממקצעותיהם החשובים והנחוצים. תוספת שכר לפועלי־בנין, תוספת העולה עד ½1־2 לא״י לחודש ו־3־4 לא״י לחודש לבעל מלאכה במקצועות הבנין, משמשת עכשיו עלה תאנה על מערומי השוד הגלוי והמאורגן שבעלי בתים שודדים מאת שוכרי הדירות.

נסיגה במקצועות ים    🔗

היתה בתרצ״ג נסיגה בנסיונות־החדירה לעבודות הים. “חץ”, “כרמל” והסירות הקטנות מהן – כולן נעלמו. לא דייגוּת ולא ספּנוּת. לא נראו שום מאמצים בכיוון החדירה לים מצד שלושת הגורמים העיקריים בהוצאת כספים להובלה. – – – בתקופת שפע עבודה מתמעטת, כמובן, גם יזמתם של פועלים ועמלים לקראת מקצועות כיבוש. בלי חלוציות ההולכת לפניו לא יבוא גם ההון. מכאן הנסיגה בתרצ״ג לגבי מאמצי חדירה וכיבוש בים כמו לגבי מקצועות חלוציים אחרים.

נחוצה הדרכה ציבורית    🔗

– – – תרצ״ג הוכיחה לנו עד כמה לא היינו מוכנים לקראת העליה הגדולה; עד כמה לא יכולנו להקל על חבלי־קליטתה כשלא היתה הכנה לעזרה כזאת; עד כמה לא יכולנו להפיק מהעליה את התועלת המלאה בשביל העולים עצמם, בשביל הישוב הקיים ובשביל העליה העתידה. אילו היתה הפעולה הציבורית על הגובה הדרוש היו העולים נתקלים בפחות קשיים בארץ. כספם היה רוכש יותר קרקעות, מוּשקע יותר בענפי חקלאות ותעשיה הנחוצים להשלמת המעגל הכלכלי הלאומי. כספם לא היה מתרכז בשטחים מצומצמים, כדי לנזול מתוכם בשיעור כה מבהיל אל מחוץ לתחומינו. כספי הישוב לא היו מושקעים בנתיצת בתים, חזקים למדי, ואפילו בני שתים ושלוש קומות, שעדיין לא עברו עליהם 12 שנים, בתל־אביב, על־מנת להקים במקומם חדשים, בעוד שחסרים אמצעים לאשראי זול ובטוח בשביל תעשיה וחקלאות זעירה. לא היו חסרים אמצעים ציבוריים לכיבוש מקצועות חדשים, לטיפוח מפעלים־חלוציים הסוללים שבילי פרנסה חדשים. לא היה מתקבל שיבוש החלוקה בין עיר לכפר, בין מטעי הדר למשק מעורב, בין בניה ספסרית לשיכון־הוגן, בין הזלת כספים אל אוצר־הממשלה להנאה ממנו.

אם המשק האדיר ביותר בעולם, משק ארצות־הברית של אמריקה נתפּקק מתוך החופש המופרז של היזמה הפּרטית, אם משק זה מצא כי עליו לנסות לכפּות על עצמו באמצעי שידוּל ולחץ את שלטון הציבור, מכל שכן שהתיישבות של עם חדש בארץ חדשה, התיישבות על תהליכיה המסוּבּכים, לא תיכון על התחרות ורדיפה בלתי מרוסנת אחרי ריוח. לא תיכון בלי טיפוח מלא של רוח השיתוף והעזרה ההדדית, בלי הדרכה ציבורית ושלטון ציבורי. בתרצ״ג הגיעו העליה והבניה למדרגה של סטיכיה. הרגשנו בסכנות הצרורות בכנפי־הסטיכיה, אם אין הכוח לרסנה ולהפכה לכוח נושב במפרשים פרושים ומתוחים בתבונה ומכוונים אל מחוז החפץ. האורות והצללים שבכלכלה העברית בארץ־ישראל בתרצ״ג אומרים לנו: עצומים כוחות הגידול, אך בלי מסגרות ציבוריות מתאימות הם משתבשים ומתנוונים. והברכה הראשונה שנאחל לכלכלה העברית בארץ־ישראל לשנת תרצ״ד ולאחריה, היא הגברת היסוד הציבורי והשיתופי, בכל מעגליה, למען לא יקדר זהרה ולא ימר פּריה.

 

תרצ״ה — שנת ההפכים    🔗

לא היתה עוד כתרצ״ה שנת הפכים רבים, ומהם גם חריפים, בכלכלה העברית בארץ־ישראל. הסוקר באמונה את זרם המשק שלנו מראשית השנה עד אחריתה, יראה הרבה חזיונות ומאורעות שהכו גלים, ומהם גם נחשולים, עולים ויורדים ונושאים אתם טובה וגם פגעים מרובים וקשים, בחליפות ובמידות שלא ידענו כמוהן בשנים הקודמות.

– – – לאחר שנה של הישגים מזהירים בעליה, ברווחה כספית ובבנין, אנו צופים על פניה מבעד אדים מסוכנים של חששות מלחמה, אשר ירדו לעולם וכאילו נעשו חמורים ביותר, דוקא בשבועותיה האחרונים של השנה, והסכנה היא גם בחששות בלבד, שהם התגבשו כבר לעובדה וכבר השפיעו על חיי המעשה בארץ.

– – – עצבּנות זו שתקפה חוגים ידועים בארץ־ישראל מאז חודש אבגוסט, זה המשבר הקל באימון ביום המחר, שחולני הוא ושיש לרפאו בקרבנות ציבור כספיים ובמאמץ מוסרי־חברתי – מהווה אחד ההפכים האפיניים לשנה זו.

– – – בריאותה הרוחנית של החברה מגבילה את כוח התפשטות מגפה כזו, אך ברור הדבר, כי איננו מחוסנים למדי בפני פסיחוזות, ואמנם התנודדנו השנה בטלטלות חזקות למדי בעקבן של מגפות ספסרות שונות.

הספסרות בקרקע והמלחמה בה    🔗

בתרצ״ה עלה נחשול הספסרות בקרקע וגרף אתו המונים ממש. מעולם לא עיוה בולמוס זה את גוף הישוב כאשר בראשית שנה זו, אבל מעולם לא קודשה עדיין מלחמה ציבורית כה תקיפה ולא ניתח איזמל הניתוח במורסה זו כאשר בשנה זו. במחצית השניה של תרצ״ה ירדה ושקעה הספסרות בקרקע, כאשר סייעו הופעות משקיות להתנגדות הציבורית שעוררה המחלה בגוף הציבור.

השאיפה הטובה להשתרשות בקרקע, יצר הנכסים, הצורך בדירות שהניע המונים לדאוג לבתים משלהם, הנגישות של בעלי הבתים שאילצו רבים לשאוף להיגאל מחמת המציק – אל תוך חפושים בריאים אלה חדרו תולעים והחלו ניזונים מהם, ולאכול את בשרם. נחילים־נחילים של צרעות־ספסרים המו וזמזמו ברחוב הרצל (בתל־אביב) שהפך בחלקו המרכזי ל״בורסה שחורה“. יום־יום הגיחו שלטים שהכריזו על משרדים חדשים למכירת מגרשים וחלקות. בחמשים משרדים ו״פירמות” ומאות אחדות של עובדים בהם עסקו (בתל־אביב בלבד) בחיתוך מגרשים, שהחלק הגדול מהם היה רק על הנייר. מכונות כתיבה תקתקו, מכוניות התרוצצו והובילו בתוכן את הגבירים בין־לילה עם סוכניהם הערבים. מודדים ומשרטטים מלאו מפות ניר בתכניות ערים, שכונות, תלים, רמות, גבעות, בתים וגנים וכדומה. שמות תנ״ך, שמות גדולי האומה החיים והמתים, נלקחו לשמש שלטים למנגנונים האלה שמטרתם היתה בעיקר סחיטת כסף מאת הציבור. מודעות וכרוזים ירדו כמטר. מחירי מגרשים עלו והועלו, ואגדות התעשרות של יחידים החלו ללבוש צורות של דוגמאות ממש. תאות הרווחים ורדיפת הבצע חרגו מחוגי הספסרים ועברו וגלשו אל חוגים רחבים בישוב. “המגרש” החל מרחף באויר כסמל המזל, כסימן העושר וכשטר גורל.

– – – השוחד פרח. כדי להשיג חלקת קרקע כבסיס למסחר מנופּח, בזבזו מתנות ואתננים. נשים עזרו בעסקי התיווך בין ספסרים לפקידים ממשלתיים. בתי השעשועים בארצות הסמוכות צורפו גם הם לעזרת העסק. רדפו שם אחרי בני משפחות ערבים בעלי קרקע בארץ ואחרי סרסורים ושעשעו אותם. ההתחרות במחירים נמשכה גם שם. ספסר רדף ספסר, ארב לו, והוציא את בלעו מפיו. הוספות של חמישיות ועשרות לירות לדונם היו מעשים בכל יום. השער הופקע עד למדרגות אגדיות, מתוך חשבון כי בחלוקה לפי אמות אפשר יהיה להשיג מאת הקהל כל מחיר בעולם בתוספת רווחים של מאות אחוזים. הענקות של אלפי לירות (בהתחרות המחירים) העברו לידי ערבים בשיחות קלות של טלפון מארץ־ישראל למצרים או לסוריה.

וחלק של הספסרים נוכח שאין לו כל צורך באדמה ממש. אפשר לסחוט כספים גם על סמך תכניות נייר ושמות בלבד, ואין צורך גם לחתום חתימה אמתית תחת חוזה. אפשר לחתום גם שם בדוי. נערכו תכניות ותרשימים של שכונות שלא היו ולא נבראו. צוירו ציורים של בתי ספר ובתי כנסיות וגני־טיול ושדרות ואיצטדיונים לצודד את הלב אל המגרש שבשכנותם. נפתחו בנקים שלא היה להם אלא השם בלבד, ובהם רצו להפקיד, כביכול, את הכסף, כדי שלא יהא צורך להפקידו בבנק הגון. חתימה של ערבי שימכור חלקת קרקע, שעדיין אינה ברשותו, היתה דיה לאותו סרסור שילך וימכור את הנייר לסוחר והסוחר ישיג שותפים נוספים ושיווצר מדמיון זה משרד מוכר מגרשים ובונה ערים. עורכי דין ערכו טופסי חוזים שהבטיחו את הספסרים מכל הפסד כלפי קונה המגרש הבודד ושהעמידו את עסק התרמית בגבולות החוק ובחסותו. נתהוותה מין “תעשיה” מגרשית חולנית שהקיפה אלפי מעונינים וגלגלה מאות אלפים לירות ואיימה לבלוע את חלקי הכלכלה הבריאים ולהפוך את הישוב לתוהו ובוהו מנחם־מנדלי.

אז החלה המלחמה הציבורית בנגע זה. היא נפתחה בעתונות, עברה אל חוגים רחבים של קרבנות הספסרות, נמשכה בחוגי העסקנים והועמדה לדיון רציני במוסדות המנהלים את הישוב. “דבר” חשף את יסודות “תל שרלטנית”, גילה את הנעשה על “אדמתנו הקדושה” ופתח מדור ידיעות והערות שהפיץ אור יום־יום במשך כמה חדשים על בניני הקלפים וקורי העכביש של הספסרים. קוני מגרשים החלו להתבונן, להתפכח, לבדוק את העסקים, להבחין בין מציאות לדמיון – – – הערפילים נתפזרו, וארץ הקסמים של “המגרש” נתנדפה. נשאר עסק רגיל רצוף הרבה בוץ, הוצאות גדולות ומעט מאוד מן הבטחון.

מאמצים ציבוריים של ציבור העובדים לשיכון עממי, מלחמה ציבורית גדולה שהשיגה מידי הממשלה חוק מגביל את הרווחים של בעלי הבתים ודוגמאות אחרות של רכישות קרקע רציניות – עזרו לפקוח את עיניהם של המוני המוטעים. הספסרות המגרשית הוכתה אחור, אם כי לא נשמדה.

רכישות    🔗

– – – הספסרות השמיטה מידי הציבור העברי שטחי קרקע גדולים שיכלו להרכש בתנאים נורמליים. עתה הם עברו לידיהם של ערבים וגרמנים שפתאום באו להם מאות אלפי לירות בעד דונמים עירוניים מועטים. – – – אבל דוקא שנת תרצ״ה ראתה את רכישת החוּלה, את גיבוש הרכישות בעמק בית שאן, דריסת רגל בקרקעות שמצפון עכו, בהרי ירושלים ובערבות הנגב. בעוד עכברי הספסרות חותרים תחת חומות הישוב עד לידי סכנת מפולת, שקדו הנאמנים על העמקת היסודות והרחבתם. הופעת ההפכים אינה מיוחדת לשטח האדמה בלבד. תרצ״ה עשירה בכאלה גם בכמה שטחים אחרים.

במשק המעורב    🔗

לעומת השפל – המסולף – בפרדסנות עלתה קרנו של המשק המעורב. מלחמתה של תנועת העבודה לאכרות של ממש נגמרה, לפחות מבחינת ההודאה של כל המתענינים בחקלאות, שדרוש לנו ואפשרי אצלנו משק מעורב. עתה באים ללמוד אצל משקי העובדים המעורבים, המושביים והקיבוציים. עתה משמשים צילומים של משקי העובדים חומר פירסום של חברות מוכרות קרקע המציעות חלקות אדמה למשק מעורב. עתה מודים גם בכוחו של הקיבוץ. החלו מודים אפילו בעקרון העבודה העצמית במשק החקלאי, זו העבודה העצמית אשר הכריזו עליה כעל הזיה וכעל מיפגע ובטלנות ואסון. בתרצ״ה התקדם הרבה ייצור החלב והביצים והפירות במשק העברי. גם פרדסנים זעירים ובינונים החלו השנה לגון (ו' צרויה) את משקיהם ולהוסיף עליהם לולים, רפתות וגני ירק. יש גם מושבות – מושבות עבודה עברית! – שהשתחררו השנה כמעט לגמרי מקניית ירקות, חלב וביצים מן החוץ. ניטעו עצי פרי נשירים בשטחים ניכרים, אם כי הערבים מרבים מאתנו לנטוע עצים כאלה, הוחל ביסודם של ישובים על בסים של משק מעורב הכולל גם מטעי עצי פרי.

נהדף אחור השקר המוסכם מצד הלוחמים בעד עבודה זולה, כי אין המשק העברי יכול לעסוק בפלחה. ההישגים המצוינים (לפי ערך הענף) של משקי העובדים בפלחה שימשו דוגמא למושבות הגליל התחתון. כשם שסדורי השיווק של משקי העובדים שימשו מופת במקצוע זה לכל החקלאים העברים. נעשו צעדים להרחבת משק החלב שיצעיד קדימה את משקי העובדים ואת המשק העברי בכלל.

המחסור והבזבוז    🔗

– – – ההפכים ברמת החיים, ניגודי העוני והעושר בחברה העברית הובלטו השנה במקרים אחדים בחריפות מרובה: בהופעת אכסניות ארגזים לילדי ההפקר בתל־אביב ובהופעות עשירים ארצישראליים המטיילים במקומות מרגוע באירופה במכוניות מהודרות שלהם שהביאו אתם מארץ־ישראל.

תיירות    🔗

– – – תרצ״ה עדה להקזת זהב עצומה לחוץ־לארץ. השנה התנקשה תוצרת חוץ אפילו במקצועות שנחשבו מבוצרים ומשוריינים לתוצרת המקומית. בולמוס הנסיעה לחוץ־לארץ לקיטנות ולשעשועים עלה לשיא מאיים. אך דוקא השנה, וביחוד בסופה, בא מאמץ גדול למען תוצרת הארץ וכן נעשה משהו לתקנת הקיטנות המקומית על הר הכרמל ובמקומות אחרים.

דאגות – מי שיש לו    🔗

כל החזיונות אשר נמנו ואשר לא נמנו כאן, היו כדומיהם גם בשנים הקודמות. כוחם, אָפים ומחי־התנגשם נעשה חזק יותר עם גידול הכמות. בשלולית אין המים נעים בחזקה, אבל במצולה נהפכת התנועה גם למערבולת, וגם רוח מצויה יכולה לנחשל את המים העמוקים. המנין היהודי בארץ: באדם, בהון ובמרץ עבר כבר את תקופת המים הרדודים, הקלים לסינון, לבדיקה ולשליטה. יש לנו כבר, במידה ידועה, נבכים ובכלכלה שלנו שולטים כבר כללים של מצולה. נחוצים כבר כלי שיט וכלי מדידה וסכרים יותר משוכללים ויותר בטוחים. במים עמוקים מתרבות האפשרויות ואתן יחד – גם הסכנות.

אדם ואדמה    🔗

מקור עשרה ואשרה של ארץ־ישראל, העליה, המקיימת את הישוב, מעשירה את הארץ כולה, מפרנסת את ממשלת הארץ ומפעליה לטובת האוכלוסים וגודשת את אוצרה, – מקור זה שפע השנה בזרם ברכה שארץ־ישראל לא ראתה כמוהו. בשנת תרצ״ה גדל הישוב העברי בשבעים אלף נפש ומעלה.

הישוב נכנס, איפוא, אל שנת תרצ״ו במספר שלמעלה מ־350,000 נפש.

תוספת קרקע    🔗

– – – גם ברכישת אדמה, בסיס ראשון לישוב בכללו, עלתה תרצ״ה על השנה הקודמת, אבל עדיין לא הגיעה למדרגת מכסה נאותה לרבוי של הישוב. עדיין לא השגנו אפילו דונם נוסף לכל נפש נוספת בשנה זו.

הקה״ק רכשה בתרצ״ה (כלומר, העבירה לרשותה בספרי האחוזה; איננו מביאים בחשבון התקשרויות וחוזים), 15,494 דונם לעומת 12,575 בתרצ״ד.

הרכישה העיקרית של שנה זו, אם לא עברה עדיין לידי הקרן הקיימת, היא החוּלה. עמק פורה זה שהיה למארה לישוב של הגליל העליון במחלות שביצותיו מפיצות סביבן, באשמתם של אדוני הארץ במשך מאות שנים, ימצא עתה את תיקונו בהיגאלו על־ידי יהודים. עם רכישת החולה מנצנץ לכל הגליל העליון אור גאולה מהעזובה המשקית והציבורית, מהתנתקות מן הישוב ומהעבודה הזרה.

חוץ מאלה נרכשו השנה על־ידי יהודים (רכישה מוגמרת) עוד כעשרת אלפים דונם.

ישובים חדשים    🔗

בתרצ״ה נוספו כעשרים נקודות ישוב חדשות בעמק עכו. עמק יזרעאל, השומרון, עמק חפר, יהודה והדרום.

– – – ואלה הם הישובים החדשים שהוקמו בשנת תרצ״ה:

1. נהריה — עמק עכו.

2. בית השטה – עמק יזרעאל.

3. עין השרון – (חרושת הגויים) עמק יזרעאל.

4. קרית חרושת – ישוב עירוני, עמק יזרעאל.

5. עין עירון – מושב עובדים ליד כרכור.

6. גן השומרון – מושב עולים גרמנים.

7. כפר פינס – מושב הפועל המזרחי.

8. כפר ידידיה – מושב עובדים של עולי גרמניה, עמק חפר.

9. אלישיב – מושב תימנים, עמק חפר.

10. קיבוץ הרצליה – קיבוץ המאוחד צפונית מהרצליה.

11. רשפון – מושב עובדים ליד הרצליה.

12. בהדרגה – מושב עובדים ליד פתח־תקוה.

13. כפר נחמן סירקין – מושב עובדים ליד פתח־תקוה.

14. בצרון – מושב עובדים ליד גן־יבנה.

15. גפן – שכונה עירונית בכביש ירושלים.

16. שכונת הדרום – מאחורי מקווה ישראל.

17. גבעת רמב״ם – שכונה עירונית ליד שכונת בורוכוב.

18. גבעת אהרון (אייזנברג) – מושב פועלים ליד רחובות.

19. יקנעם – ישוב מיועד לקיבוץ ולמושב בשכנות.

20. משמרות – חבר הקבוצות, ליד פרדס חנה.

21. משמר השרון – השומר הצעיר עמק חפר.

22. דרום ים המלח – נקודת תעשיה של חברת האשלג.

עוד שכונות נבנו בערים ובמושבות גדולות. עוד שטחי אדמה חקלאיים החלו נעבדים על־ידי קיבוצי התישבות. – – – מספר הישובים היהודיים הגיע בסוף השנה ל־175.

גאולת מים    🔗

גאולת המים שהחלה בארץ עם התישבות היהודים, נמשכה וגאה. גם שנת תרצ״ה הוסיפה לישוב העברי עשרות בארות, מיעוטן בערים ורובן בכפרים. נוסף רכוש של רבבות מטרים מעוקבים לכל שעה. חברות המים של משקי העובדים בעמק יזרעאל “גלבוע” ו“יזרעאל” החלו אף הן השנה בפעולתן. שיטות חיפוש המים התקדמו הרבה על־ידי הלכה ומעשה של מומחים מחולקים בשיטותיהם ובדרכי עבודתם.

סוף דבר    🔗

ציינו את אופי תרצ״ה כשנת־הפכים. תר״ץ היתה שנת עמידה על הנפש, לאחר מאורעות אב תרפ״ט. תרצ״א היתה שנת החלמה ממחץ המכות והחרם שבא אחריו, שנת התגברות רבה של כוחות היצירה הפנימיים של הישוב. בתרצ״ב החל כבר הישוב להצמיח שרשים וענפים חדשים. בתרצ״ג החלה הגיאות ונגלה גידול רב, אם כי גם חבלי גידול לא חסרו בה. תרצ״ד כולה גיאות. והנה נסתיימו לפנינו שלוש שנות גידול מהיר ואיננו יודעים עדיין, בתוך רוחות צוננות אלה המנשבות מלהטי טירוף המלחמה, אם שעות או חדשים של הפסקה לפנינו; אם לפנינו עמידה במקום גיאות, או, חס וחלילה, גם ירידה זמנית. הננו נפרדים משנת תרצ״ה שהשלימה מחזור גיאות והגיעה גם לשיאים. למוד למדנו בתרצ״ה הרבה על ליקויים בבריאותנו הישובית והמשקית. אבל זכור נזכור, כי בתרצ״ה נוסף לנו הרבה באדם ובהון ובכוחות אישיים טכניים. בנו תלוי הדבר, אם נדע לעבּד את החומר הגלמי לחומר ישובי בריא ומושרש, שיתן לנו את היכולת לשגשג עוד ועוד.

 

תרצ״ו — התבצרות תוך עמידה על הנפש    🔗

לידתה של שנת תרצ״ו – תחת רקיע מעונן ענני פחדי מלחמה, ופחד מלחמת העולם נטפּל לה לשנה זו ולא סר מאז. בחדשיה הראשונים קדרו שמי תרצ״ו מצללי גזירות, והמתעתדים להשקיע הון הופחדו מאפשרויות של צמצום העליה והגבלות קנית קרקע ומסירת מידה רבה של שלטון הארץ לידי צוררים, בדמות יצירת המועצה המחוקקת, ועדיין לא נסו הצללים הכבדים האלה. באביב ירדה עלינו המהלומה הגדולה של המאורעות, הנמשכים עוד, ועתה יוצאת השנה חמוצת דמים, דמי מלחמה ממש, שנלחמים בנו זה חמשה חדשים, להאבידנו מן הארץ.

חברו עלינו השנה כמה וכמה גורמים, שבכל אחד מהם היה כדי להכשיל משק ארצי מטיפוס זה שלנו, ומשקנו לא נכשל. הוא מחזיק מעמד וחי בדמיו. במיבחן אחר מיבחן נצרף הישוב העברי משך שנה שלמה והוא הלך ונתחשל, הלך והסתגל, וכגוף בריא הוא לא רק מגליד פצעים, אלא עומד ומצמיח עתה רקמות בשׂר ועור במקום אלה שנעקרו ממנו בידי מרצחים. רואי הלבן המושבעים ביותר שבנו לא תיארו להם שלאחר חמשה חדשי הרעשה כבדה מצד הערבים, לאחר אבידות נפש ורכוש כה עצומים, יישאר הישוב כה מוצק. כה איתן ברוח, כה מתמיד בעבודה ובבנין, בטיפוח משקו הקיים, ומה שמפליא ומעודד גם יחד, – כה עשיר בנכונות להתרחבות ולצמיחה. משקי העובדים לא צמצמו שום תכנית של תוספת מטעים, מזרע ובנינים, אגודות שיכון בערים מתמידות להקים בתים, סתם יהודים בעלי בתים מוסיפים ובונים, בעלי תעשייה שהחלו בהקמת מפעליהם, לא עמדו רגע מפעולה, והריהם משלימים והולכים את אשר החלו.

אין זו איתנות של המשק כשהוא לעצמו ולבדו. זהו כוח החברה, העם, שנתברך כבר בחוט השדרה שהיה חסר לו בגולה, חוט שדרה של מעמד עובדים־אכרים, זוהי ברכת מעט הקרקע, מעט עמדות־מפתח משקיות. כך נאבק ישוב שהטיל על עצמו תפקידי יסודות משקיים ואשר זה 50 שנה טופחו בקרבו. בלבות קומץ חלוצים, השׂאוֹר שבעיסת העליה וההתישבות ההמונית, רעיוני השליחות למען הגולה כולה והנכונות לעבור באש ובמים ולהתקיים “אף על פי כן”. הנה הם גרעיני נכונות נפשית זו שהתחנכנו עליה והנה פירותיה בארץ והשפּעתה בתפוצות. חוסר ארצות מקלט למהגרים ואפס־מוצא בתפוצות המעוּנות והמרוששות היווּ את חישוקי הברזל החיצוניים ליכולת הנפשית הפנימית שנזדרחה לנו גם הפעם, כבתקופות התלאה הקשות והמחשלות, מעין אלו שעברו על הישוב בארץ במלחמת העולם הראשונה.

ומזיגת שני הכוחות האלה, החיובי והשלילי, גם בגולה, ושם אולי בהרכב־שיעורים שונה מאשר בארץ־ישראל, שמרו על מחנות המילואים של החלוציות והעליה ההמונית הקשורות גם הן זו בזו. ההסתערות לעליה לא רפתה. סכנות המות הממשיות לא הפחידו. עלית ההון לא נפסקה, אם כי פחתה – אך סיבה קטלנית אחרת היא שגרמה בעיקר לכך. העליה – החמצן המחיה את הישוב, נמשכת מתלבטת במסגרתה הצרה ותובעת הרחבה.

– – – גדלנו גם השנה בנפש. נוספו לנו 37,000 (שלושים ושבעה אלף) עולים רשומים ועוד 8,000 מהריבוי הטבעי ומהשתקעותם של אנשים שנכנסו בחדשים הראשונים של השנה.

* * *

– – – וגם אדמה נוספה לנו השנה, אם כי מעטה מאד. הקרן־הקיימת־לישראל רכשה בתרצ״ו (11 חודש, עד סוף אבגוסט) רק 9,500 דונם.

– – – מעטים הישובים החדשים שנוספו השנה והם: א) שימרון – ישוב בני נהלל; ב) כפר אלראי – ישוב יהודים כורדים בעמק זבולון; ג) נוה חיים – שכונת פועלים ליד חדרה; ד) מושב פועלים ליד גן־חיים (בקרבת כפר סבא); ה) קרית־עבודה – שכונה עירונית של פועלים על החולות ליד מקוה ישראל; ו) נחלת יצחק – ישוב בין מוצא לקרית ענבים. ז) יערות הכרמל – ישוב חדש על הכרמל. אחרי רצח הארבעה בדרך בין ישוב זה להכרמל העירוני, נעזב המקום עד יעבור זעם. עוד מקום אחד שנעזב בימים הראשונים למאורעות הוא ארגון מנחם (דרומית מזרחית לגדרה), שבו ישבו חברים אחדים של הארגון בשני צריפים בודדים ומרוחקים מכל ישוב.

* * *

נוספו לנו בתי־חרושת, מלבד אשר ישנים הוסיפו מכונות ותוצרות ומקצועות.

– – – אף המאורעות לא יכלו לשתק את התעשיה העברית. רבים בתי־החרושת שלא נוגעו כלל ויש שהצטמצמו רק במעט. הנגועים ביותר הם, כמובן, הקשורים ישר בענפי הבניה.

– – – נפגעה קשה ההובלה. מאז פרצו המאורעות והדרכים עמדו מיד בשטח האש. עם כל גבורת הנהגים להחזיק בהגה ויהי מה ועם כל הקרבנות שהקריבו בעד החזקת הדרכים והקשרים, – הנה ירדה פלאים תנועת הנוסעים בדרכי חוּץ לעיר, ועמדה בתקופת המאורעות על חלק קטן לעומת הנורמלי. – – – לגבי סכנות הדרכים לא שפר חלקם של נהגי הרכבת היהודים ואפילו הערבים. מהאחרונים נפלו גם קרבנות לטאֶרור של אחיהם.

– – – אבל, כנגד זה פעלו כוחות אחרים: כוחות עליה, כוחות משק­־יסוד וכוחות ציבור מכוון.

– – – ההשתוללות הערבית מתוך שובע, מתוך “וישמן ויבעט”, אי אפשר היה שלא יביאו לידי שינוי בחקלאות העברית. – – – בעבודה שכירה בחקלאות נוספו, בזמן המאורעות, אלפי פועלים ופועלות עברים. בסך־הכל מונות המושבות 9,000 פועלים ופועלות עברים בעבודות חקלאיות.

* * *

– – – מלבד אשר בעבודה שכירה במטעים ומלבד אשר עלה במשק המעורב נתנו המאורעות כנגד הנזקים העצומים שנגרמו לנו עוד גמול־מה בצורת מקומות עבודה בענפי האבן, בנמלים, בבנין ובסלילה במשק המדינה, בעבודות נקיון בעירית יפו, חיפה וירושלים ובמשרות שוטרים זמניים. כל אלה יחד מצטרפים לאלפי מקומות עבודה.

תנועת השביתה הערבית הביאה את בית־החרושת “נשר” לידי הכנסת פועלים עברים למחצבת האבן שלו. החורבן שהחריבו הפורעים הערבים את מחצבות מגדל ואת כבשניה, שהיו שייכים ליהודים, אילצו את היהודים לפתוח מחצבות וכבשנים במקומות אחרים. הרשוּת להשתמש בחוף תל־אביב לפריקה וטעינה נותנת עבודה ל־170 ספּנים, סוורים וסבלים, מתקני סירות ושומרי יום ולילה, ובעקיפין עוד למאה עובד העובדים בהכשרת־החוף, בבנין סירות ובעבודות הכנה שונות, פשוטות ומקצועיות.

מאידך גיסא פּנה והופנה בכוח פעולה ציבורית השוק הצרכני העברי אל תוצרת המשק החקלאי העברי משום כל הטעמים שנמנו קודם לגבי עבודה שכירה. גם החרם מצד הערבים, גם משמרות החרם, גם צו הבטחון שאמר לכל יהודי להיזהר ולהתרחק מערבי, גם רגש האיחוּד שנתחזק בתוקף המאורעות, סגרו את הדרכים בפני תוצרת הכפר הערבי. מיד נעשה חשוב כל קלח ירק במשק העברי.

– – – ההתנכלות להרעיב את הישוב העברי. נוראה במזימתה, היתה מגוחכת ביכולתה ופחות מסוכנת מ״הפצצה הפרימיטיבית". משקי העובדים בראש, ואחריהם עוד משקים עברים, שלחו את ירקותיהם וזרעו ושתלו עוד.

 

תרצ״ז — רבת הפגעים וההתרחבות    🔗

מצוה היא לחשוף את האורות גם מבעד לצעיף הקודר, מבעד להופעות הזמניות הק­שות – אנו רואים את כוחנו הפנימי והנה אנו משרישים והולכים בארץ בחקלאות, בחרושת, בקשרים בין־לאומיים, בכושר ארגון, בשאיפת הרחבה ושכלול, באלה לא ירדנו גם השנה, ובהם הנחמה והתקוה.

האם מותר לספר בשבחה של הכלכלה גם בשנה שבה נתרבו המובטלים ולקתה מאד פרנסתם של העסוקים, ירד שכר העבודה, נתמעטה הבניה, נשתדפה עונת אכספורט ההדרים, ירד מחיר התוצרת החקלאית וחלק ממנה – ירקות – נשאר ללא ביקוש עד שנרקב בגנים ובשדות, נתקפחו אנשי המסחר ובעלי אומנויות, והעיקר – צומצם שער העליה, גליה נתנמכו וצל מפלצת היציאה נראה על פני האופק?

הן והן. מותר, ואף מצוה היא לחשוף את האורות גם מבעד לצעיף הכללי שהוא קודר בשנת תרצ״ז. וכשם שחובה על הסוקר למנות אחד־אחד את הכשלונות ולבאר את מסיבותיהם, כך שומה עליו להרצות, כיצד נשא המשק את כל אלה, מה ומנין יכולת־המשא שלו, איך יצא מכוּר־המצרף של הנסיונות הקשים, ומה עמידתו לקראת הבאות.

כי חטא נחטא לאמת העובדתית וההיסטורית. אם נכלא ולא נאמר ששנת תרצ״ז, רבת־הפגעים, היא גם שנת גידול כוח הייצור של הישוב, הישגים בשוק הפנימי, התגברות העבודה העברית, השתפרות התחבורה, התקדמות בשטח הנמלים והים, התחלה פעוטה בתחבורת האויר, צבירת נסיון חשוב במלחמה בעד תוצרת הארץ, תוספת כבירה של מי השקאה וארגון־השקאה, הגדלת השטחים החקלאיים המרובים, יסוד ישובים חקלאיים חדשים ברוח גבורה ומסירות נפש, שהם למופת בישראל ובעמים.

מאחוריה של תרצ״ז ששה חדשים ארוכים של מלחמת השמד, שלא פסקה, מצד ערביי הארץ ומצד כנופיות ערביות מן הארצות הסמוכות, ומלחמה זו עוד נמשכה גם בחדשים הראשונים של שנת תרצ״ז. לפניה – להט איזמל־הניתוחים עם כל סכנות הדמים הכרוכים בהם. וקדחת אי־הודאוּת וכל ה“שב ואל תעשה” של בעלי הון, הנובעים מערפל מדיני, אכלו כבר את בשרנו מראשית תרצ״ז. איש לא יאמר כי אלה הן מסיבות שבהן יתקדם משק־עם, כאשר היה רגיל להתקדם בהתמדה זה שבע שנים.

* * *

אך שככה אש ההתנפלויות הערביות והנה ישבה על מדין הועדה המלכותית לחפש ולהפוך באבני היסוד של משטר הארץ. בשלהי השנה הטילה הועדה את הפצצה המדינית הכבדה שלה ותרעיש את אמות־הסיפים של הבית הלאומי. אולם השמועות, הניחושים וההשערות על אשר ייעשה בארץ הזאת הניאו עוד מראשית השנה כל אותה היזמה וההשקעה, שהמניע העיקרי שלה הוא העסק. לא נדמה רק היזמה הציונית. היא לבדה מפכּה בריאה כמקודם, אף התפרצה השנה מדי פעם בשלהבותיה, בעליות על הקרקעות המרוחקים, לתקוע בהם יתידות לישובים עובדים חדשים.

* * *

המכות שניחתו על המשק העברי בארץ:

– – – משבר בפרדסנות. נפסקה נשימת הפרדסים – אחד ממקורות הפרנסה העיקריים בארץ.

– – – פחתה עליית בעלי־הון לרגל איסורה של ממשלת פולין להוציא הון מארצה.

– – – התגברות תנועת החרם בקרב הערבים על היהודים.

– – – החששות המוגברים של מלחמת עולם המתקרבת.

– – – שרשרת הפגעים שזיעזעה את המשק העברי בארץ – כל אחת מחוליותיה היה בה כדי למחוץ קשה כל משק בריא שהוא. אף אנו היינו נפגעים הרבה יותר, אילולא אמצעי המגן שהעמדנו, והם – מאמצי הון ציבורי ותגבורת הניצול של כוח־הקניה הפנימי (תנועת תוצרת הארץ), שניהם – ביטויי המגמה לעצמאות כלכלית כיסוד לשחרור העם. רוח הגבורה במערכה הציונית היא שגוננה והצילה, היא שהמשיכה את היזמה, את מתן האמצעים, את הרגשת הסיכויים ואת האומץ לשאת בסבל ולא לכרוע תחת התקפות היאוש האופפות כל יחיד.

ובמאמצים ציוניים אלה אנו תולים גם את התקוה למצוא דרך מוצא מן המיצר למרחב.

אוכלוסים, אדמה וישובים    🔗

– – – בערב ראש־השנה תרצ״ז, מנה הישוב לפי הערכתנו אנו 400,000 נפש, ואילו לפי חישובי הממשלה – רק 376,000 נפש.

כמה קרקע נוסף לנו?    🔗

– – – לגבי דבר רכישת הקרקע טובה שנת תרצ״ז מקודמתה. השנה נרכשו כ־20 אלף דונם לעומת 15,000 שנרכשו בתרצ״ו.

עיקר הרכישות הוא על־ידי הקרן־הקיימת לישראל.

הישובים החדשים    🔗

– – – התיסדות הישובים החדשים בשנת תרצ״ז, על־ידי העליות על קרקעות חדשים היא מהפרשות המזהירות בדברי ימי הישוב. כאן התפרץ גילוי חלוציות טהורה, אשר לא רק שלא נתמוטטה מהתקפות המדבר הערבי, אלא הגבירה חיילים. כאן ניתן לארץ ולעולם מופת של גבורה יוצרת, כובשת שממה, חושפת ברכות טבע, מול הגבורה המדומה של רצח מן המארב ושל התנכלות בעזרת פצצות ואדי רעל־דיבות. מימי יסוד המושבות העבריות הראשונות מתקופת יסוד המעלה, גדרה ואחיותיהן – לא היו עליות־גבורה כבשנת תרצ״ז.

ואלה הם ישובינו החדשים, שנוסדו בתרצ״ז:

חטין – הגליל התחתון.

גינוסר – עמק גינוסר.

ניר דוד (ע״ש דוד וולפסון) – עמק בית־שאן.

שדה נחום (ע״ש נחום סוקולוב) – עמק בית־שאן.

בית יוסף (ע״ש יוסף אהרונוביץ) – עמק בית־שאן.

משמר השלושה (ע״ש השלושה שנרצחו במקום) – הגליל התחתון.

מסדה (שם זמני) – עמק־הירדן.

עין הקורא (שם זמני כנ״ל).

טירת צבי – (ע״ש ר׳ צבי הירש קאלישר) – עמק בית־שאן.

מולדת (שם זמני) – עמק יזרעאל.

מעוז – עמק בית־שאן.

ג׳וארה (שם זמני) – הרי אפרים.

עין־גב – עמק כנרת.

כפר מנחם– לרגלי הרי יהודה, דרומית לגדרה.

אושא – עמק זבולון.

כפר סולד (על שם הנריטה סולד) – דרומית לגדרה.

כפר שמריהו (על שם ד״ר שמריהו לוין) – השרון הצפוני.

אל אלה יש להוסיף את מגדל־צדק, שאינו מקום ישוב קבוע, אך למעשה התישבו בו בראשית השנה פועלי מפעל־האבן ושומריו ונוטריו העברים, בעוד שלפני המאורעות לא היה מקום ישוב כלל.

בים ובנמלים    🔗

תרצ״ז נתנה לנו התקדמות רבה בנמלים וגם מקצת התקדמות בים. מזח תל־אביב נבנה בחלקו העיקרי בתרצ״ו, אולם השנה נבנה נמל הסירות של תל־אביב; השנה קיבלנו את דריסת הרגל לעבודת סבלות ממשלתית בנמל חיפה; נתחדש הדיוג העברי על החוף הצפוני של הארץ. נתחזקה הספּנות העברית על פּני ים המלח ונתחדשה שוב התחלת ספּנוּת על פני ים כנרת, עם עלות קיבוץ “בתלם” על אדמת עין־גב שבמזרח הים.

נמל תל־אביב    🔗

אוירת החיבה והדאגה לנמל תל־אביב לא רפתה השנה. כבמזח כן גם בנמל הסירות רואה הקהל רק כהקדמה ראשית לנמל ממשי, נמל־אניות, הנחוץ לתל־אביב כמאור לעינים. חוגי ההסתדרות ואנשי השדרות העממיות נענו שוב לקריאת אוצר מפעלי ים שהכריזה השנה על המגבית השניה (מכירת מניות) והכניסו כחמשים־אלף לא״י בתקופה רחוקה מרווחה כספית.

חברת “נחשון”    🔗

– – – הסתדרות העובדים העברית יסדה השנה את חברת־הים שלה – “נחשון”, שקנתה, כצעד ראשון לפעולתה, ספינת משא קטנה, “רחף” שמה, בעלת קיבול 200 טון.

הדייג    🔗

– – – תרצ״ז תירשם כשנת התחדשות הדייג העברי.

הליגה הימית    🔗

– – – “היקיצה” הימית העברית עשתה, איפוא, בתרצ״ז משהו, אלא שכל זה מעט ואטי, לעומת הצרכים והאפשרויות.

סיכום    🔗

בסיכום חשבונה של שנת שפל וסבל רב, אחרי שלשלת פגעים וזעזועים הנמשכים למעלה משנתיים אי־אפשר שלא לראות, כי בסיס היצירה לא חדל מתרחב בישוב גם בשנים רעות אלה, אי־אפשר שלא לראות בכוחות הכבירים הצפוּנים במעגל הזה הקרוי משק עברי, שיותר מבנכסים בעין הוא עשיר בפּוטנציות ובעורף. סגולות היצירה שהן אָפיניות לישוב מראשית התהוותו הולכות ומתחזקות. בסגולות אלה הולך הישוב ונהפך לחטיבת־עם־עצמאית העומדת איתנה על רגליה ומחזיקה מעמד גם בפני רוח שאינה מצויה³. – – – מבעד להופעות הזמניות הקשות בתרצ״ז אנו רואים את כוחנו הפנימי והנה אנו משרישים והולכים בארץ בחקלאות, בחרושת, בקשרים בינלאומיים, בכושר ארגון, בשאיפות הרחבה ושיכלול. באלה לא ירדנו גם השנה, ובהם הנחמה והתקוה.

 

תרצ"ח – שלישית למשק־המלחמה    🔗

אין אנו יכולים למדוד ולשקול את עדיפות־המשק שלנו בשנת תרצ״ח אלא במידות המכוּונות לימי מלחמה. כל השוואה לשנת־שלום ולאיזורים שקטים לא תהא צודקת ולא תעזור להבהרת המצב האמיתי. – – – הישוב העברי חי ועבד בשנה זו בתנאים דומים יותר לאלה של חבלי־הספר באירופה בימי המלחמה, בחבלים שהפכו חזית. ועוד נבדלנו אנו לרעה, משום שבאיזורי מלחמה מוכרזת, עשויה בדפוסי מנהגים בינלאומיים, היו רק הצבאות, ולא האזרחים, המטרה המכוּונת לחצים. אם לא מכדור תועה, היה משהו בטחון לאשה ולילד וסתם אזרח שעסקו במלאכותיהם, ואפילו אם מפרי עבודתם היה נהנה צבאם.

אבל אצלנו מסתער האויב על המשק, על החי, על האילן כאשר על האדם. הקמה מוצתת בלילה ואל הבאים לכבות שולחים כדורי מות. פועל משקה בפרדס והוא נמצא נרצח והטוריה בידו. פועלים יוצאים בבוקר במכונית־משא, נוסעים אל פרדס לעבדו ולהשתכר למחיתם, והמוקש מרסק אותם על המכונית שלהם. בכמה גבורה ובכמה קרבנות התמידו לעבוד במחצבות הר הקסטל! איך הובילו חצץ מירושלים לתל־אביב וחלב וירקות מהעמקים אל יהודה? בדמי קרבנות חפרו בארות בערבות יריחו. בנפשם מחזיקים עובדי החשמל את הקוים הרחוקים. באש התנקשות אחת ממושכת, שלא פסקה כל השנה, מעבירים את תוצרת ים־המלח – סעיף האכספורט החשוב ביותר אחרי פרי ההדר – דרך מדבר יהודה, בכביש הנחסם והנחפר שוחות־שוחות, אל מסילת הברזל בירושלים. ואיך נוסעים ומסיעים סחורות ברכבות? דרך תחנות גרפית, על פסים מתפרקים ועל פני גשרים נהרסים, מעל למוקשים למטה מבעד ליריות מהצדדים. ומה נדבר על תפקיד השוטר והנוטר והעובד במשק הממשלה? ממאתים עשרים וחמשה הקרבנות שהקרבנו בשנת תרצ״ח, – הרוב המכריע נפל בשעת עבודה ממש, בלכתם אליה או בשובם ממנה.

והוא ההישג הגדול לישוב העברי, שמשקו קיים, דופק, מניב ומייצר ומפרנס וכוח צמיחתו לא שוּתק כלל ועיקר. הפועל יוצא לפרדס, והנהג מוביל, הנוטר שומר אף יוצא לארוב לאויב; העובד במשק הממשלה הולך לתפקידו כשאיננו מוגן; בעל מלאכה ותעשיה מאמין וממשיך, ממוּני הכספים בבנקים נוהגים כמעט במקל נועם. החוצב, הצולל, החורש והבוצר – בתפקידם. ועל כולם – היזמה הציבורית עולה ומתלקחת מדי פעם בתכניות חדשות, במפעלים נוספים. בעוד אין לו המכשיר והמסדיר יקר־הערך, ששמו שלטון עצמי, מצליח הישוב לגייס בשיטות מוסריות בלבד אמצעי כסף, לסדר עבודות, להעביר אנשים ממקום למקום, להחיש עזרה לחזית משקית רופפת, לכבוש מדי פעם נתחים־נתחים נוספים מעבודה זרה ומתוצרת חוץ, להפוך ללחם גם הוצאות־התגוגנות, לקרוע סדקי פרנסה חדשים, להעלות את פעולות־החסד למדרגות חובה ולרמת מפעלים כלכליים חשובים. כיצד מחזיק הישוב מעמד? לא נסתיר – ירידה רבה ברמת־החיים ובכוח הקניה. לא נתעלם מהתגברות מצוקתם של המובטלים, אשר לא מספרם כי אם סבלם גדל והעמיק, נודה בהתכּווצותן של פרנסות שהיו תלויות במותרות, בשקיעתן של פרנסות־בינים. מי יודע את התוצאות המרות של חוסר־תזונה? כמה עוד נסבול, כמה עוד נשלם בליקויי־בריאות, באבדן כושר־עבודה, בהשפעה קשה על הילודה והתמותה, בקרבנות נפש. רק מוגי־לב ופושטי־רגל ציבוריים יחביאו ראשם לא לראות ולהכיר בזאת. חזית היא זו, ועצה וגבורה וקרבנות־כסף וקרבנות־נוחות נחוצים במלחמה בחזית זו לבל תערער את היסודות. בגבורה המזהירה נגד האויב מבחוץ, כן נחוצה הגבורה לראות את האמת בפנים המחנה ולהשביח את האמת מבלי לצבעה צבעים כוזבים. להשביח – פירושו להלחם במחסור, לקחת אמצעים מאלה שיש להם רב או מעט ולעזור לנגועי המשבר. פירוש הדבר להפוך לעובדה את הרעיון של ערבות הדדית ושל עזרה הדדית.

והישוב עשה משהו בנידון זה במשך שנת תרצ״ח, אולי בעקבות מחנה־העבודה שהרגשת חובה זו טבועה בו יותר מאשר בחוגים אחרים. מפדיון־עבודה ב׳ של חברי הסתדרות העובדים בראשית השנה, שאחריו בא – ובפחות תוצאות – “המפדה האזרחי” עד כופר הישוב בשלהי השנה, לא פסקו מגביות ציבוריות שתכנן היה לעשות משהו למען הדחוקים וחסרי־הכל. הסתדרות העובדים הרימה את מכסת מסי קרן־חוסר־העבודה, הטילה את עול פדיון העבודה, ועתה עוד הוסיפה תרומת־חירום ל “משען” כתשלום־חובה. המופת של מחנה־העבודה לא עלה בתוהו מבחינת ההשפעות על חוגים אחרים בישוב.

כשם שגברה רוח ההתנדבות לעמדות־שמירה, לכיבוש אדמות חדשות, כך בא שינוי לטובה גם בנכונותם של בעלי יכולת להשתתף בתרומות־כסף. כוח־הנתינה החמרי בכללו ירד. סכום התרומות של הישוב עלה בתרצ״ח למעלה מרבע מיליון לירות, חוץ מהמסים הממשלתיים והעירוניים הרובצים עליו במיכסות לא קלות. בסכומים כאלה מקבלים כספי התרומות והחסד אופי של גורם משפיע לא רק על חייהם של אלפים אחדים של משפחות הנמצאים בטיפול של מוסדות סוציאליים, אלא על משק הישוב בכללו. כי רובם של כספי מוסדות־העזרה נכנסים על־ידי מקבליהם שוב למחזור הכלכלי בישוב.

– – – שנים־עשר הישובים החדשים, שהוקמו בתרצ״ח היו לא רק לביטוי עליון של הגבורה הציונית הטהורה, המעפלת, הבונה שממות והמשרשת יהודים בקרקע. היה בהם גם עזר למחזור הכלכלי בישוב בשנת מצוקה. למענם נמצאו אמצעים מיוחדים, כגון תרומת יהודי דרום־אפריקה בסך 25,000 לירה. ערכם העיקרי בהרחבת בסיס הייצור העצמי של הישוב יהא ניכר רק בעתיד, אם כי יש בהם כבר התחלות ייצור חשובות עוד בשנה זו. אולם פעולה אחת שלמה פעלו בעצם היוָסדם בלבד, הלא היא פעולת העידוד והנחמה לישוב מיוגע ושותת־דם, מתאבק על כל עמדה קרקעית וכלכלית, נתון בסכנות של התרופפות רוח מחמת כאב ויגון. אין־ערוך לערך־התגבורת של הישובים החדשים בשביל בריאותו המוסרית של המחנה העומד על נפשו בכל קצות הארץ. והערך הנפשי הוא גם כלכלי ומשקי.

ואלה הישובים החדשים של שנת תרצ״ח:

קרית־עמל – ישוב־עובדים עירוני בגוש אדמות שיך־אבריק.

כפר קופינאס (שם זמני) – בשרון הצפוני.

חניתה – ישוב־הספר המפורסם על גבולה הצפוני של הארץ, יתד ראשונה בחבל־ארץ צפוני־מערבי זה.

שבי־ציון – בין עכו ונהריה.

מסילות – בגוש בית־שאן.

שדה וארבורג – בשרון הצפוני.

בית יהושוע – בגוש הנ״ל.

תל־יצחק – בגוש ואדי־פאליק⁴.

מעלה־החמשה – בהרי ירושלים, מערבית מקרית־ענבים (זכרון לחמשת חברי הקבוצה שנהרגו בראשית השנה במקום זה ממש, בלכתם מקרית־ענבים לעבוד במחצבה של הקבוצה).

אלונים – בגוש קוסקוס־טבעון.

עין־המפרץ – דרומית־מזרחית לעכו.

נזלה (שם זמני) – מערבית־דרומית לזכרון־יעקב.

לישובים החדשים – 17,500 דונם אדמה. 17,000 – של הקרן־הקיימת, שקנתה בתרצ״ח 35,000 דונם אדמה. רק אחד מהישובים החדשים, קבוצת “מעין” בנזלה שליד זכרון־יעקב היא על אדמת פיק״א. אכן גם פיק״א התעוררה ומלבד יסוּד הישוב החדש הזה, עשתה למען ישובים קיימים שלה: העלתה קבוצת פועלים למושבה הקטנה מצפה, וכן היא אומרת לעשות למושבות אחדות ישנות שלה.

בשנה אשר כזאת, עת ההון הפרטי נרתע וחרד מלכת לעסקים, בולט ביותר ערכו של ההון הלאומי. ואמנם הון זה פעל גדולות בכל שטחי המשק המגוּון של הישוב, אף היתה לו להון זה היכולת לכך, כי הכנסות הקרנות עלו.

* * *

– – – עדיין לא נאמדו נזקיו החמריים של הישוב בהשמדת רכוש על־ידי עקירות והצתות, שלא חדלו כל השנה ונתגברו יחד עם נחשול הרציחות לאחר הנסיונות המטורפים של הראֶויזיוניסטים. לא יסולאו בפז קרבנות הנפש שהיו כה מרובים השנה ושמניינם גדל כמעט פי ארבעה במחצית השניה של תרצ״ח לעומת מחציתה הראשונה, וביחוד בשני החדשים האחרונים. מי יעריך את כוחות־היצירה וההגנה שאבדו, והם חסרים בהחלט, עם כל מאמצינו למלא את מקומם ועם כל הצלחתנו לא לשתק את היצירה שעליה הוֹרגוּ.

תרצ״ח היא שנה שלישית למלחמה. הרוצה להעריך את נפלאות קיומנו וסוד החזקתנו מעמד ישוה את התאבקותנו הכלכלית עם זו שבחבלי־מלחמה בארצות אחרות במשך תקופות ארוכות כאלה. מי שיעסוק בהשואה כזאת וידע כי בתקופה כזאת כבר קיבל עליו כל אזרח במדינה התחייבויות של מאות לירות לקופת המדינה למען הנצחון, יכיר כי רבים מאוד אצלנו שעדיין לא התחילו במאמץ המשקי למען נצחוננו.

* * *

ואולם לא זה העיקר. מההשואה נלמד כי יש בנו כוח, ושאנו יסוד בריא יוצר, מרגיש ובעל רצון ברור והוא העושה את החברה לעם והוא הנותן לעם כוח לעמוד ולהתגבר גם במצוקות־שאול. שנת מצוקות כאלה השארנו מאחורינו, ויש בנו מלוא־הרצון הפעיל, מלוא הכוח הבריא להמשיך בלי לאות, בלי רפיון, ולשוב לשגשוג, כאשר נתגבר על המלחמה מבחוץ.

 

תרצ״ט – הטרור העברי ותהפוכותיו    🔗

לא נתפתינו אחרי ‘הדר’ הרפתקאות, לא הלכנו אחרי רגשי־נקמה, לא ביזבזנו את הכוחות לסיפוק־נפש רגעיים⁵ שבגבורה שלאחר יאוש. התגוננו בטוהר ובתבונה, ותוך כדי התגוננות במשך שלוש שנים גדל נופנו והעמיקו שרשנו⁶ בארץ.

הרהורי סיכום    🔗

שלש שנים משתוללת סערת הדמים בארץ. שלש שנים עברו מאז נתגבשה בקרב מנהיגי התנועה הערבית ההכרה הזידונה כי שפיכת דם נקי היא הדרך העיקרית להשגת שאיפותיה. שלש שנים מלאו היום מאז הפך הטרור למכשיר פוליטי שיטתי בידי המתיימרים להיות נציגי האומה הערבית בארץ.

המילא המכשיר השֹטני הזה את התקוות אשר תלו בו מחולליו? ההצליחה התנועה הערבית בעזרת הרציחות וההצתות וההשמדות להשיג את מאוויה?

דוקא היום, לאור הישגיה הפוליטיים של התנועה הערבית, יש להבחין ולקבוע כי רעיון זה של הפיכת רצח נקיים לכלי פוליטי בארץ לא רק רעיון משחת ומתועב הוא כי אם רעיון שוא, שהכזיב את מטרתו.

שלשה ראשים היו לנחש־הטרור הזה אשר המפקדה העליונה של מאורעות הדמים שלחה ביריביה. האחד היה מכוון נגד היהודים, השני – נגד הערבים, אשר לא רצו לקבל את מרוּתה, והשלישי – נגד אנשי השלטון האנגלי בארץ. שלשתם הפילו חללים רבים. ארוכה היא רשימת הקרבנות וההיזקים. לשלשתם היו מטרות פוליטיות מסויימות. ההושגו?

מטרות    🔗

בטרור נגד יהודים אמרו הערבים לדחוק את רגלינו מרוב חלקי הארץ, לא לתת לנו לעבוד בשדות ובפרדסים, להרוס את משקנו, להפחיד יהודים בחוץ־לארץ שלא יעלו, להפחיד בעלי־הון יהודים שלא יוסיפו להשקיע הון בארץ. בטרור נגד ערבים ביקשו להפסיק את מכירת הקרקעות ליהודים, להקים דיקטאטורה שתתפוס את השלטון בארץ ולפחות בחברה הערבית. ובטרור נגד אנשי הממשלה ונגד האנגלים ביקשו לשכנע את הממשלה שלא תוכל לנהל את הארץ בלעדי ציותם של הערבים, וכי רב מדי יהא המחיר בנפשות בריטיות שהיא תשלם בעד החזקת הארץ נגד רצון הערבים.

ומה השיגו?

הטרור בקרב הערבים    🔗

לאחר נחשולי דמים, שבהם השמידו אנשי הטרור ממש משפּחות־משפּחות מנכבדיהם, מטובי קציניהם במשטרה, הלך שלטון הכנופיות והתפּורר בתוך החברה הערבית. רגעי־הכניעה הכללית בפני אקדוחיו של שכירי המופתי היו מעטים. נחלי הדמים השפוכים – והגיון הטרור חייב להרבותם ולהעמיקם מדי פעם יותר (הטרור – ערפּד־לא־ישׂבע!) – השקו את המרי והזעם הפנימיים עד שבצבצו והתפּרצו, עד שלבסוף החלו ערבים לאומיים כשרים לעזור לצבא הבריטי ולממשלה הארצישראלית להלחם בכנופיות. לאחר שנות שלטון מדוּמה (שעורר בשעתו גם קנאה וגם רצון לחיקוּי בלב חלושי המוח שבין המתעתעים אשר בקרבנו) היה ״המפקד הראשי של המרד הערבי״ נע־ונד על פני כפרים ערביים ולא השיג מזון לא רק מחמת רדיפת הצבא הבריטי, אלא גם מפני שכנופיות ערביות מתנגדות היו שודדות את הכפרים שהעזו לתמוך ברב־הליסטים באוכל או באכסניה. בני משפחת הנכבדים הידועה בנצרת, שבנפשות ביתה התנקשו פעם אחר פעם, אף נרצחו מהם אנשים ונפצעו, הם הם סייעו בזמן האחרון בגלוי בידי השלטונות להלחם בטרור, אף־על־פי שלא שינו את עמדתם כלפי היהודים. השוד בבנק הערבי, מלחמת כנופיות בכנופיות, תנועת גאולת הדם, שאין יודע מתי תיגמר – זאת השיג טרור הערבים נגד ערבים. אפילו איחוד תכניתי־מדיני לא בא. עוד חיה התמונה כיצד משדל מיניסטר המושבות הבריטי את פלגות־הנציגות הערבית בלונדון בשתים אחר חצות הלילה, לחוס על כבוד הענין הערבי ולהסכים לשבת יחד כנציגי־ישראל.

ההצליחו להניא את הערבים מלמכור אדמה ליהודים? יעידו תשעים־אלף הדונמים שרכשו יהודים בשלוש שנות הטרור. למרות איומים, חרמות ונידויים ורציחות, למרות השבעות דתיות ו״פתוות״ של מופתים וקאדים, למרות רשת ריגול שבה השתתפו פקידים ערבים העובדים במשרדי ספרי האחוּזה ובמשרדי שלטונות המחוז, הוסיפו הערבים למכור. הסיבה היא פשוטה: יש לערבים עודף של קרקע. רק הרעב שלנו, רק חוסר הבסיס תחת רגלי יהודים הוא שמקדש, ובצדק, כל טפח אדמה. מה שבשבילנו הוא סם־חיים, אינו אלא עפר־חולין בשבילם. הנפש הערבית הישרה, האנושית, אינה יכולה ואינה צריכה להרגיש כל קשר של קדושה לשטחים העצומים המשתרעים סביבם חשֹוּפים ללהט השמש וילל הרוחות, שוממים וריקים. דוקא ההרגשה הפּאן־ערבית, ההשתייכות לכלל ערב, בעל מיליוני קילומטרים מרובעים של קרקע, עשויה להחליש בנפש הערבי את העקשנות להחזיק בכל חלקה וחלקה אשר יהודים כה שוקקים אליה. ודאי שלא עלתה בתוהו התעמולה הערבית שלא למכור אדמה ליהודים, ודאי שעיכבה והכבידה עלינו, אבל הטרור לא הוסיף על כך הרבה, ובמקרים רבים עוד החליש את התעמולה, ועורר כנגד מטרתו סיבות, חמריות ונפשיות, שדחפו את הערבים להוסיף ולמכור. הנציגות היהודית בועידת לונדון יכלה לטעון נגד ההגבלות על מכירת קרקעות, כי רצון הערבים הוא למכור, והם עושים זאת גם נוכח סכנות־חיים ולמרות איומי־מות. עושים זאת פלחים פשוטים ואולם גם נכבדים ערביים, ואפילו חברי הנציגות הערבית שנשלחו לדרוש את איסור מכירת הקרקעות. היהודים יכלו למצוא סמוכין של עובדות לדבריהם.

הטרור נגד היהודים    🔗

מה הועילה גדיעת פרדסי היהודים, שהתפתחה, אגב, גם לגדיעה של פרדסים ערבים בידי אנשי כנופיות ערבים? בעונת תרצ״ו שנגמרה עם התחלת המאורעות היה אכספורט ההדרים מארץ־ישראל 5.9 מיליון תיבה, ואילו בעונה הנוכחית, עונת תרצ״ט – למעלה מ־14 מיליון. חלקם של היהודים באכספורט היה אז כשלושה מיליון תיבה. השנה – כתשעה מיליון.

– – – למותר להאריך דברים על העבודה בפרדסים. הערבים איבדו אלפי מקומות עבודה אצל בעלי פרדסים יהודים שנהוּ דוקא אחרי עבודה ערבית. מושבות הפרדסים היהודים רק נתחזקו מבחינה משקית ומבחינת הבטחון והמדיניות, בקלטם אלפי פועלים עברים, שמספרם הגיע כיום ל־25,000 איש.

מושבות עבריות שלא ראו עדיין בציר בידיים עבריות הגיעו לידי זה בשנים אלה. מושבות שהיו כפוּתוֹת אל ירק ערבי, חלב וגבינה, עוף ופרי ערביים – השתחררו מזה.

למרות כל הצתות השדות ולמרות כל היריות אל המכבים, זורע עכשיו המשק העברי יותר וקוצר יותר משזרע וקצר לפני מעשי הדמים. מעולם לא עלה הישוב במעלות ההספקה העצמית כמו היום. שטחי־הירקות שלנו עלו פי ארבעה־חמשה ויבולי הפרי – פי כמה. נוספו לנו עשרות טונים של בשר מלבד עשרות מיליונים של ביצים, אלפי טונים של מספּוא ירוק למיניו, של סובין, של כוסבה. בעצם ימי המאורעות הופיעו אצלנו, כפרי מאמצים חלוציים ללא־רתיעה, זרעים משובחים לכמה גידולים חקלאיים, ועתיד מזהיר נשקף לנו גם בשטח זה.

מאות בארות קדחנו ואלפי מטרים מעוקבים לשעה הוספנו לשדות שלחין ואנו מוסיפים והולכים.

והוא הדבר במלאכה ובתעשיה. לא קלענו לפני המאורעות סל ומחצלת לפרדס ולכרם, לא קלענו לעצמנו שרשף זול, לא עשינו מטאטא פשוט. בעוד שחפשנו לשוא עבודה לחלשים ונכים מבינינו, קנינו את כל אלה מערבים. לא כן עכשיו.

אולם גם תעשיות הדורשות הון רב, שאין מדרכו להיות כה חלוצי, הלכו ונוצרו. לא נרתע מדרכו גם ההון. שמונה־עשר מיליוני לירות השקיעו היהודים בארץ־ישראל בשלוש שנות המאורעות. וחלק ניכר מזה נכנס גם לתעשיה. ולא קשה להבחין את התוצאות. תוספת־העצמה לחשמל, הרחבת מפעל האשלג והבּרום, המפעלים החדשים לשימורי ההדרים, האריגה, חוטי החשמל וכו׳ ניכרים יפה. שירות תוצרות חדשות נוספו בשנים אלה, למסכיני גילוח ועד דוּדי קיטור, מעפּרון ועד מכונה חקלאית, מגליצאֶרין שמפּסולת השמן ועד מזון־בהמות מקליפות תפוחי־הזהב. שדה התרופות ואביזרי הרפואה נזרע תוצרות למכביר ויש מהן הניכרות לעין והמעסיקות אנשים רבים כגון צמר הגפן והאגד לתחבושות. אם כי רחוקה ההתקדמות מהשביע אותנו רצון, הנה אי־אפשר להכחיש את מציאותה. כה היה ברוב שטחי המשק והכלכלה. לא פגימה אחת במעגלים של אלה נתמלאה במשך התקופה. אימתי היו בנמלים פורקי פחם יהודים מושחרי פנים ככושים? אימתי – פועלי נקיון יהודים בעיריות ירושלים, חיפה ויפו? אימתי ששו אצלנו כל כך לקראת כל פעולה משקית חדשה? חדוות־היצירה מפעמת בלבותיהם של יוזמי מפעלים שונים לחרות משקית, ובלי חשש־הפרזה נוכל לומר כי לגבי מעגל המשק הלאומי הננו עומדים בתקופת הבראה וביסוס. והדבר לא נעלם גם מעיני שוק הכספים בלונדון, שכושר האשראי שלנו בו נשמר לא מאהבה סתמית אלא מהכרה.

ואלפי היהודים המתדפקים בשערי־הארץ מעידים, עד כמה הפחידו הערבים ברציחותיהם ובהתנקשויותיהם את היהודי בגולה שלא יעלה. ואלפי העולים שנקלטו בתקופת המאורעות בעבודה, והעוּבדה שלאחר שלוש שנים של שערים סגורים, בראשונה למחצה ואחר־כך לארבע חמישיות ויותר, לא גדל חוסר־העבודה בתוכנו אף־על־פי שתנועת הבנין נצטמקה לגמרי. כל אלה יעידו למדי אם הוּחלש כוח הקליטה שלנו. יעיד עקרון המכּסימום המדיני שגזרה הממשלה הבריטית – בניגוד לעיקרון של יכולת הקליטה הכלכלית – כי הכוח הנוצר על־ידי הישוב העברי נשאר איתן וגמיש ומהיר להיענות לצרכי הגולה.

הטרור נגד האנגלים    🔗

באטיות האופינית להם דיכאו האנגלים את הכנופיות הערביות המזויינות, שחוצפתן הגיעה עד כדי התלקטות אלפים למיסדר אחד, כאשר קרה פעמים אחדות. בדמיונם המפריז ראו כבר ראשי הכנופיות את עצמם כמושלים בארץ. ואמנם כמעט השתלטו במחצית השניה של 1937 על חלקים של הארץ. אך המצב נשתנה שינוי גמור עם בוא תגבורת הצבא במחצית השניה של 1938. מ״צבא המרד הערבי הגדול״ לא נשאר זכר. נשארו רק קבוצות מרצחים קטנות, המשכן של סוג כנופיית אל־קסאם שהחלה לפעול עוד ב־1931. מבצעי הרציחות הם על פי רוב צעירים למטה מבני 18 שאין עליהם פחד התליה. אף־על־פי שאבדו לאנגלים למעלה ממאה איש, אין ערביי ארץ־ישראל יכולים לחלום על נצחונות כוח שלהם על האנגלים. לעזרת ערביי ארץ־ישראל באו הנטיות הפרו־ערביות של מנהלי המדיניות האנגלית במזרח הקרוב במשך 30 השנים האחרונות ועמדת המדינות הערביות בשכנותה או בקרבתה של ארץ־ישראל. תבוּסת הטרור הערבי בארץ־ישראל בכל השטחים אינה ניכרת כל כך רק משום שנתגייס הכוח המדיני של מדינות ערב ושל ידידיהם האנגלים במזרח, המכסים בלחצם על תבוסת ערביי ארץ־ישראל. לא בכוח הטרור השיגו הערבים את אשר השיגו. השפעתה של התאבּקות מעצמות ההסכמה והציר בחיתוך גורלה המדיני של ארץ־ישראל בידי האנגלים ושיטת הכניעה בפני גורמי חוץ אלה – הן שהראו את אותותיהן. אולם הטרור של הערבים לא הגדיל את משקל השפּעתם. להיפך, במשך שלש השנים הללו בוּזבז הקלף הזה, שבו איימו שנים רבים.

לא נפתינו    🔗

ספירות הדמים איומות, אבל ידוע כי שמונה חללים ערבים נפלו כנגד כל קרבן יהודי, והתהום שבין ערבים לערבים עמוקה במקרים רבים יותר מאשר בין יהודים לערבים. הטרור הערבי לא השיג אפילו את מטרתו להפריד לנצח בין יהודים לערבים, כדי שלא יוכלו היהודים להתקיים כאן, מחמת איבה גדולה מסביב. הכנופיות הצליחו בהפחת האיבה לרגעים במקרים המעטים של התפרצויות טרור נגדיות כבדות מצד היהודים, מעין אלה של יולי 1938. ממקרים כאלה דישנו את צמחי הלענה הערביים. אך פעולתם היתה קצרה. ככל אשר המשיכו אנשי הכנופיות בטרור הפנימי ברחוב הערבי, הם פּיזרו את הליכוד הלאומי שהשיגוהו לעתים. ״אנוסים״ ערבים מצאו מדי פעם דרך לגלות ליהודים כי עודם מחזיקים בקשרי ידידות. יהודים נכשלו מדי פעם באמון מוּפרז כלפי ידידים ערבים ושילמו בחייהם בעד תמימותם. היהודים למדו להקיף את ישוביהם בחומה־חיה של מגינים (והאנגלים עזרו לנו בזה) יוצרי בטחון מוצק, למרות מקרי כשלונות מחמת רשלנותם של יחידים, בתחומים גדולים של ארץ־ישראל. אל בין החומות העבריות חשו להם מפלט גם ערבים והם ראו את נאות הדשא במדבר הקטלני מסביב. נרצחו יהודים מגישי מים לערבי חבר בפרדס ואומר שהוא צמא, יהודים בודדים בפרדס מגישי קפה לאורחים ערבים לפי נימוסיהם הם, יהודי משוחח עם ערבי ועונה לו על שאלה במלון עברי־ערבי הנשאלת רק במזימה, יהודים שסמכו על אבירוּתם של בני ״עם אציל״ וארחו אתם לנסוע יהודי יחיד באוטובוס מלא ערבים. אבל כל אלה לא הצליחו להסיר את צלם אלהים מעל פנינו גם כלפּי ערבים. ויותר שהננו מצויידים וערוכים להתגוננות ולקרבות־מגן חריפים, ויותר שהננו מלוּמדי נסיון לבלי לכת שולל אחרי ערמומיות זדון שבהעמדת פנים, הננו מרשים לעצמנו להבחין בין מותר ואסור ואת ברית האדם בינינו לבין האדם הערבי, ואפילו הוא בן הצד הלוחם נגדנו, לא הפירונוּ. שורה של עובדות מעידה בפני, כי לא תם יחס אנושי גם בקרב הערבים. קרבן יהודי פלוני שנפל זה עתה בעצם היום ברחוב חיפאי הומה עוברים ושבים בילה עוד בשבועות האחרונים ערב ולילה במסיבת ידידים ערבים, חברי הבונים החפשים, בעיר ערבית טהורה אחרת. בטלפון ובמכתבים – כאשר אי־אפשר היה להיפגש – המשיכו ערבים בודדים בימים הקשים ביותר, להודיע על מקרי סכנה ולהזהיר מפניהם. מעשה בפועל יהודי שנשבה עם פועלים ערבים לבין כנופיה ולא גילו הפועלים הערבים כי ביניהם יש יהודי, ובזה סיכנו את חייהם הם. ומעשים ביהודים בודדים שנפלו לבין כנופיות או נפגשו בודדים עם ראשי כנופיות במאוּרותיהם הם ורק דברת ״הן־צדק״ ביניהם. ורבי־הטבחים ניסו להתפּאר במקרים אלה, כי גם עליהם חזקו רגשי התועבה בארץ על מעשי הרציחות. ערבים יזכירו פעם בעונג גילויי אנושיות בודדים וישתדלו להשכיח כסיוט מר את פרשת הטרור כולה.

ממלכות קרובות ורחוקות ליבּו את תנועת הרצח לצרכיהם. במדינות הערביות הקרובות היו תקיפים חשובים מעונינים להפנות את תשומת הלב של מלחמת הדעות והמעמדות והאישים אל הארץ השכנה שבה נלחם כביכול האיסלאם על נכסים יקרים, ועם מוסלמי מגין כביכול על חרותו. תקיפים פּדוּ את נפשם בתרומות כסף, כופר נפש, ובינתים עשו את מלאכת הביזה החוּקית בעסקיהם ובמשרותיהם החברתיות והממשלתיות. ראשי שלטון הביטו בעין יפה על גיוס אספסוף, או מרי־נפש או חמוּמי מדיניות מתלהבים למלחמה בארץ אחרת, על מנת שיוציאו אתם את הנשק והכדוּרים והכספים שברשותם. ארץ־ישראל שימשה לכל המדינאים המעונינים האלה כעין בור ניקוּז. אם הרחיקו ראות או לא, שאלה אחרת היא. אבל היתה הרגשה כזאת, כלפי גיוס אנשים לכנופיות לארץ־ישראל.

ולמותר לכנות בשם את שתי הממלכות האדירות המסייעות בידי הטרור הערבי בארץ־ישראל, מחמת חשבונות נגד יהודים ונגד אנגלים ולמען אש המלחמה שלא תדעך. וכל אלה ביקשו להכניס גם אותנו אל מעגל הטרור. אך אנחנו לא נפתינו אחרי ״הדר״ הרפתקאות. לא הלכנו אחרי רגשי הנקמה. לא בזבזנו לריק את הכוחות לסיפוקי נפש רגעיים שבגבורה שלאחר־יאוש. התגוננו בטוהר ובתבונה. ותוך כדי התגוננותנו במשך שלוש שנים גדל נופנו והעמיקו שרשינו בארץ.

 

תש״א – הישוב בנפתולי השנה    🔗

מכאן מחנה נאמנים נושאים בעול ככל אשר יוכלו, ומאידך מחנה בועטים ומעפרים בעפר… אך לא ניצח ההפקר, לא נסתלק מאתנו צלם־אלהים הציוני.

רחבו ועמקו גם בתש״א חיי הישוב העברי בארץ־ישראל, אשר עבר השנה את סף חצי המיליון.

במסגרת מעט הקרקע, מסגרות לשלטונו העצמי, צר לישוב מהכיל את כוחות־היצירה שלו, את שאיפותיו, צרכיו ואת עים־גליו. גלשו השנה שפכים קטנים מאונו אל ארצות סמוכות, אם בדמות אלפי חיילים מתנדבים למלחמת הגורל באויבי־האדם; אם בפאר תערוכת תעשיות ארץ־ישראליות בבירת מצרים ואם בהופעת תזמורת מהוללה המביאה את נוהם שכינת הנגינה האמנותית לרבבות מאזינים במחנות שבויים, כאחים לצרה לבני עמים אדירים, ובפלוגות־מחץ מנצחות ועושות גבורות נפלאות – בכל מופיעים השנה בני הישוב שלנו גם מחוץ לתחומינו הצרים, ויחד אתנו הם משוועים לאפשרויות של חיים, של גאולה מהגולה ושל השתרשות איתנה בארץ־ישראל.

* * *

איש הישוב עבד השנה יותר ועבד קשה, אך קשיים חדשים נוספו בחייו של איש העבודה הזה. מקום העבודה הוא בחלק גדול במחנות, והוא זמני מאוד. ובעיקר – גבר היוקר ורב גם הצמצום הפיסי בחמרי מזון.

– – – שפרה יותר מנת חלקו של העובד במשקו העצמי. עם כל נטל הרבית בעד הון שקשה יותר ויותר להשיגו, באין גידול באוצרות ההון הלאומי ובהצטמצם האשראי בבנקים, הצליח העובד במשקו הקיבוצי או השיתופי לבלי רדת מרמת־חייו ולבלי הפסק את עבודת היצירה המבורכת שלו. שרשרת העזרה ההדדית האמיתית, המתבטאת בשיתוף משקי בקיבוץ, במושב או בקואופרטיב־המלאכה, מסייעת בידי האוחז בה להדוף, יותר מאשר יכול העובד הבודד, את התקפות המחסור הנגרם על־ידי המלחמה. מחוץ לבודדים יוצאים מן הכלל עברו משקינו הכפריים והעירוניים את השנה בהצלחה חמרית, פסקו מהשקיע השקעות־הרחבה.

ואף כי הדברים האלה ידועים ברחבי הכלל, לא נתרחבה השנה הרבה זירת הקיבוץ והקואופרטיב. לא חש העובד הבודד להישלב בשרשרת זו, אף לא פסקה השנה גם אותה מקצת יציאה מקיבוצים וקבוצות, שהיא ישנה כל השנים, בצידה של תנועת הכניסה אליהם.

– – – המלחמה היא לאנושיות תקופת ההקרבה העצמית הגדולה, אך גם תקופת הכפיה הקיצונית ביותר. איך יקיים ציבור גדול את התחייבויותיו, אם לא תהיה מסגרת־ברזל להחלטות שנתקבלו אתמול ולא תעורערנה היום? המלחמה תובעת יותר ויותר מהאדם לוותר על נוחיות, על רכוש, על הכנסות, נטיות ומנהגים. היא תובעת גם את כל החיים, עד הקרבתם המלאה. ההצלחה במלחמה והנצחון בה תלויים אולי בעיקר ביכולת הגיוס של כל הערכים האלה.

והישוב יש לו כל הצרכים של עם נלחם, יש לו גם כל השאיפות האלה, אך אין לו מכשיר של שלטון עצמי, שתאפשר לו להוציא לפועל את רצונותיו האמיתיים העמוקים. בתש״א יותר מבכל שנה אחרת, נשמעה בפי רבים השאלה התמימה: ״מדוע לא הכריזה הנהלת הסוכנות גיוס־חובה?״ – בתש״א יותר מבכל שנה אחרת הרגיש הישוב בחוסר סמכות למוסדותיו להטיל מסים ממש ולא רק חובה מוסרית של תשלומים. הכל היו רוצים שתהא תמיכה למשפחת החייל, שיוכנו קרקע וכספים להתישבותו בעתיד. אין חילוקי דעות בדבר. אך הדבר אינו נעשה באין חישוקים של קיימא לחשקים ציבוריים ומוסריים.

ואולם גם בלי סמכות חותר הישוב העברי כל ששים השנים (של מנין ״חדישותו״) למילוי צרכיו הציבוריים. ובתש״א נסתעפו התביעות הציבוריות מאת היחיד, ויותר קשה ופחות נוח, ליחיד למלאן. על כן תרבה ההתנגדות, ירבו המדנים בציונות, כי יש אי־רצון ורוגז, המשמשים קרקע־מזון מצוין בשביל אלה הזקוקים לחומר מפוצץ. מכאן גילויי ההתנגדות המתגברת למוסדות הלאומיים, ולכל מוסד מוסמך שהוא, אם רק אין לו כפיה ממשלתית. מתנפלים לא רק על הנהלת הסוכנות, העומדת בראש עם לוחם ככל העמים, ובלי האמצעים השלטוניים של העם הזעיר ביותר. כל מוסד ציבורי התובע מאת חוגיו מאמצים מוגברים, בתוקף המצב של שעת־חירום, זוכה לאיומי־שבירה, להתנקשויות, לעלבונות. הניגוד הגדול בין כפיה מלאה שהונהגה בכל ארץ לוחמת וכמעט בכל שטחי החיים, ובין ההיתר המלא השורר אצלנו לפרוק עול – הוא המבאר את דמות הציבוריות של הישוב העברי בארץ־ישראל בשנת תש״א. מצד אחד מחנה נאמנים נושאים בעול ככל אשר יוכלו, ונענים במלוא הכוחות לאשר ייתבעו על־ידי שליחי הציבור המוסמכים, ומאידך מחנה בועטים ומעפרים בעפר. ואי־אפשר שמחנה הנאמנים לא יימצאו בו ״נמלכים״ ובורחים ונמלטים ממנו, מחמת כובד של עול ונוכח פיתוּי ההפקר שבצד השני, הקורא לעצמו אופּוזיציה. רק חושים עמוקים שידריכו את העומדים בראש הציבור לדעת את גבולות המתח האפשרי והמותר להטילו על ציבור נשמע מרצון – רק חושים כאלה יכולים להציל את הציבוריות שלנו ולהעבירנו בשלום בימים נוראים אלה.

אך לא ניצח ההפקר. הישוב נכנס ככלות הכל לתש״ב כציבור מאוגד שהנהגתו עמו (בתפקיד שלא היה כמוהו בדברי הימים) ומחנות מלוכדים עומדים במערכתו. לא הצליח ההפקר להבזות את מעשה הבנין, לא הצליחה לעשות זאת גם הציניות, לא מעשי הרס של מופקרים בפנים ולא מעשי חתירה של כוחות מתוקנים ואדיבים מבחוץ. עוד הסתננו סילונות עליה, בדרכים ובמעקלים לא ידעום תולדות האנושיות, וקדושת העליה לא נתחללה בהכרת העם והישוב. ההנהגה הציונית פתחה שבילים וקפנדריות לעולים סביב כל כדור הארץ, ביבשה, בים ובאויר. למרות הפרעות מתמידות הנמשכות עשרות שנים, לא דללו מעינות ההון הלאומי, והיו גם בתש״א מקצת אמצעים להרחבת הכפר העברי ולהרחבת התעשיה, לרכישת קרקע ולהגדלת תורה מעשית במוסדות מחקר והדרכה. העזרה הסוציאלית בישוב לא שותקה. תורמיה הראשיים היו גם בתש״א ציבור העובדים המקיים את מוסדות העזרה ההדדית שלו ומשתתף במוסדות העזרה הכלליים, אך אין להעלים עין מזה שעשו גם מעמדות אחרים בישוב. אשמתם היא רק שלא עשו כמלוא יכולתם, או בחלק נכבד שלה. העזרה הסוציאלית אינה מקיפה את כל הצרכים, אך גם השנה התקדמה בשיפּוּר שיטותיה ותכליתיוּתה. מחלקת הועד הלאומי העוסקת בשטח זה, ודאי שהיא מהמשובחים שבמוסדות.

כמיהתו של הישוב להבראה־פּרודוקטיבית בוטאה השנה בצפיפות ההולכת וגדלה בבתי הספר למלאכה ובשעורי הערב להשתלמוּת במלאכות; בנהירתם של חלשי גוף אל העבודות הקלות החדשות, כגון ליטוש יהלומים; בהיענות הנהדרה של הנוער הלומד להתגייס לעבודת כמה שבועות במשקים החקלאיים, תנועה שהקיפה כלהבה 2500 בחורים ובחורות, והעידה על אפשרויות חשובות להפרות את הכמיהה הזאת על־ידי יצירת דפוסים חדשים למילויה; בהצלחתם של מוסדות החינוך המנחים את חניכיהם בדרך החקלאות והעבודה. אף רוח החלוציות וההעפלה במידה שהיא מפעמת בלב הנוער שלנו מתבטאת יותר במגמת העבודה והיצירה מאשר במגמות־ספורט, שגם בהם אמנם יכולה להיות רוח־יצירה.

* * *

מספר כפרינו גדל רק במעט. קמה השנה לתחיה ״פוריה״ באונם ובחלוציותם של חברי קבוצת ״אלומות״ ובעזרתם של מוסדות הסתדרותיים וישוביים; פעמי הגואלים הגיעו גם ל״רוחמה״, שהיתה כבר שנים רבות לא־רוחמה, שערבים החריבוה. – – – נוסדו שני ישובים חדשים: בצפון החולה (האחד על שם נחמיה די־לימה) ובעמק בית־שאן (קבוצת ״אבוקה״ מהשומרון). מתכונן יסודם של כמה כפרים חדשים בראשית תש״ב. הקרן־הקיימת הוסיפה לנו בתש״א עוד שלוש רבבות דונמים, מלבד אשר גאלה אדמות עבריות שהיו כבר בידי זרים. אכן, אין זה מוחה את הצער על אבדן שטחי פרדסים יהודים, שפרדסנים מכרו השנה אל מחוצה לרשותנו בכמה מושבות ביהודה. והבעיה של בריחת רכוש נוסף עודה תלויה על ראשינו (בעיה זו היתה חריפה ברגעי סכנת פלישה לארץ, כאשר ברחו עשירים והונם אתם ומפעליהם כאן כמעט הפקר).

אך החקלאות העברית גדלה השנה בתוכה. נתרחבו השטחים הזרועים תבואות, והוגדל במעט גם שטח המטעים (לא הדרים, כמובן). גידול עצום היה בייצור המספוא, תפוחי־האדמה והפירות. תנובת החלב עלתה, עשתרות הצאן גדלו ונתרחבה המגמה לגידול בעלי חיים שונים, ובהם בהמות עבודה. – – – פרח מקצוע חדש – גידול זרעים, והתקדמה גם ההתחלה הקטנה של גידול צמחי רפואה ועיבוּדם.

הכפר העברי התקדם בתש״א גם מבחינת השתחררותו מהבדידות, וכמה ישובים נקשרו בכבישים חדשים אל עורקי התחבורה בארץ. אף הולך הכפר ונהפך למרכז פעילות ישובית ענפה. החינוך, המרגוע (בתי־הבראה) מתרכזים יותר ויותר בכפר וכן המלאכה והחרושת. כל אלה יוצרים יחד את הפרצוף החדש של הכפר העברי שימזג בתוכו גם מהסגולות שנחשבו פעם כאלו שייכות רק לעיר. בכוח הקוממיות הרוחנית והציבורית של משקי העובדים (וכיום – גם במידת־מה בכוח הקוממיות המשקית של כל חקלאי בתקופת־מלחמה) עומד האכר העברי כאיש מעמד מכובד בישוב ובארץ. בלב שקט ובטוח יכול המחנך העברי להצביע בפני חניכיו אל הכפר ולהדריכם אליו. המאור הציוני והאנושי שבעבודת־האדמה ובעובד־האדמה – במילואו.

* * *

והאילן השני של המשק העברי, אילן־התעשיה, שרשיו ונופו התפשטו בתש״א ופירותיו מתבקשים ונחטפים בעודם ביד. מאמץ־המלחמה הבריטי רואה היטב – ומראה עכשיו ברבים בתערוכת־קהיר – את כל אשר עושה ויכולה לעשות ארץ־ישראל למען הצבא.

– – – חידושי החרושת לא פסקו גם בימי המלחמה. בתש״א החלו מייצרים בארץ־ישראל כמה סוגי מכונות, מכשירים מועילים לצבא, כמה מוצרים הנחוצים להפעלת מקצועות תעשיה, מכשירי עבודה ואריזה, כמה מיני מזון, מוצרי רפואה, שאין להשיגם בכל המזרח־התיכון. נתגלו בישוב בעלי מקצוע, שלא ידענו עליהם. – – – היזמה היהודית שוב פורחת, אך לא במגדלי־אויר, אלא בשטח הפורה של מלאכה ותעשיה.

– – – יזמת הפועלים ומוסדותיהם בשטח התעשיה היא כבר עובדה, אשר לשוא ינסו מתנגדינו המעמדיים לערער אותה. – – – בתש״א נכנסה חברת־הפועלים הגדולה סולל־בונה רשמית לעסקי תעשיה. גוש המושבים גם הוא הצטרף לעודרים במערכה זו, שבה עסקו כבר קודם הקיבוץ־המאוחד והשומר־הצעיר ובזמן האחרון גם חבר־הקבוּצות. התעשיה בארץ־ישראל חדלה להיות שם נרדף עם בעל הון פרטי, התעשיה יסוד חשוב לעצמו, ובצוּרות בעלוּת שונות.

* * *

גם בחקלאות וגם בתעשיה היתה בולטת מאוד עזרתם של המחקר והמדע העברי הניתנת לענפי משק אלו על־ידי האוניברסיטה העברית, הטכניון העברי, תחנות הנסיון ומכון־זיו והדסה. הנהלת הסוכנות פתחה את כל המוסדות האלה בפני כל שואל לשיפור משק והאדרתו. ניסיונות חימיים וטכניים חקלאיים ותעשייתיים חשובים הלכו ונעשו במשך השנה והולכים ונמשכים במוסדות האלה, פעוּלות־הדגמה חלוציות של ייצוּר תוצרות חדשות לעידוד היזמה ולגיוון התוצרת.

* * *

– – – וכה עברה עלינו הראשונה בשנות המאה החדשה:

אוחזים בעוז בקרנות המולדת ודבקים בה;

נושעים פתאום מנחשולי־האויב שכבר קרבו בשנה הזאת אל גבולותינו. האויב נאלץ מסיבות בלתי תלויות בנו להסתלק.

מוסיפים להעמיק ולהרחיב את יסודות ביתנו הלאומי, להיטיב את מחיית העם אשר אתנו ולהכין את הדרוש לבוא אחים פזורים שעיניהם כלות לישועה מכאן;

מרגישים את האחריות ההיסטורית של השעה ומתאמצים להיות ראויים לה. ובכל זאת מתרוצצים בינינו פורקי־עול; מתנודדים באין מיבנה מדיני מוצק, ובכל זאת מקיימים את שלד הבית־הלאומי שלא יתפרק; בועטים בהנהגה שלא היתה כמוה לערוּת, מסירוּת והכרת־אחריות, ובכל זאת נשמעים ומקיימים ברגעים מכריעים את מינימום הקשר של אברי גוף חי; סובלים במשקנו מתשישות גלותית של שכבות רבות, אך מוסיפים להכות שרשים ולהצמיח ענפים ופירות סביב גזע כלכלתנו האיתן;

ועל הכל – לא נסתלק מאתנו צלם־אלהים הציוני. מוסיפה לרחף עלינו שכינת הציונות, הדאגה לאחים בגולה, הרצון לגונן ולהציל, להביא ולקלוט ולהבריא והרי לא נואשנו מעצמנו כל עוד אנו חשים בתוכנו את הצמאון לקוממיות מלאה.