¹

“…הדברים כביכול אפורים אין בהם סערה ורתיחה, החומר קר, אולם לא כן הוא, במעבה־הקרקע הזה רב הלהט, אם כי המראה כלפי חוץ מראה אפר”.

תרצ״א — שנת קו לקו

גשמי הזהב של עזרת הגולה פוחתים ומי התהום של כוחות היצירה העצמית עולים. אלה הם הקוים הבולטים בכלכלה העברית בתרצ״א. תר״ץ היתה שנת גבורות, שנת החזקת מעמד לאחר המאורעות, עזרת הכספים הגדולה מן החוץ נצטרפה אל עזוזו הפנימי של הישוב, והודות לשני אלה עברו סופות החרם מבלי לפגוע בגזעו המשריש. תחת הזלזלים שנקטמו צמחו חיש ענפים ופארות חדשים. תרצ״א היתה שנת “קו לקו”. גדולות לא נעשו. מפעלים חדשים לא הוקמו. שטחים נוספים לא נכבשו. אך מחזור חיים כתיקונו, על כל הלבטים וההתאבקויות של גוף בריא, הוסיפו לחשל את הישוב ולהחלימו.

הפרצים העמוקים במשטר ההון העולמי בלעו לתוכם חלקים עצומים של רכוש יהודי, שהיה מרוכז בניר־בורסאות ובפנקסי חשבונות של בנקים. מאות מיליונים דולרים של עושר, כביכול, יהודי עלו ברעש שהתחולל מוול־סטריט עד ברלין, מוארשה עד ברזיל. בלי שפיכת דמים הפסיד העם היהודי רכוש לא פחות מאשר בימי הטבח באוקראינה וההחרמות הגדולות ברוסיה הסוביטית. באור בלהות הוארה שוב הכלכלה העברית התלויה באויר בלי משען נכסי ממש בלי ערכים יסודיים.

בזעיר האנפין שלו רמז הישוב העברי בא״י בשנת זעזועים זו, על אפשרויות של גאולה לכלכלה היהודית מתלישוּת גולה, מהישענות על גשרי נייר. ערכם של שדות תבואה, מטעי פרי, מכשירי הובלה ובתי־חרושת אינו נערך לפי שער הבורסה. אמנם גם כוח זה מושפע מהרוחות המנשבות בכלכלה העולמית וכמובן, שגם הישוב העברי נפגע במצוקה זו, אך עשויים הם ערכים אלה לעמוד בכל הרוחות ולשוב ולהחלים.

– – – היצר של יצירת נכסים הולך ומתגבר בישוב העברי, ומחזק את הבסיס מתחת לרגליו. עדים הם הקירות הנוצקים לאור הירח בידי פועל במושבה, הבונה את ביתו בשעות שלאחר העבודה; עדים המגרשים העירוניים בשכונות החדשות, השופעים ירק וביצים; עדים ההשתפרות המתמדת של תוצרת בתי־החרושת, השקשוק המתגבר של המוטורים החדשים בבתי מלאכה הנוספים מדי פעם במרכז המסחרי שבתל־אביב. בתי הספר החקלאים ומקומות ההכשרה הולכים ומתמלאים עד אפס מקום. הביקוש לבתי־ספר למלאכה רב. בני התשחורת והבחרות נוהים אל העבודה ואל הכפר.

רכושנו הקרקעי גדל גם השנה, אם כי בשטח פעוט: ב־25,000 דונם (כשלשה דונם לכל נפש נוספת). שטח המטעים גדל ב־6,000 דונם, מהם 5,000 מטעי הדר. נחפרו בארות נוספות ונחרשו שטחים לנטיעת תרצ״ב. שרתה הברכה בתוצרת חלב, עופות, ביצים, דבש, פירות, גדלו גם עדרי הצאן, המכורות, ושטח הטבק והפּשתה. נתרבו מכונות העבודה החקלאיות. הורחבה רשת הכבישים בין הנקודות מכספי קרן העזרה, פיק״א, המשקים עצמם והממשלה. כל שנת תרצ״א לא פסקה תנועת הבנין בכל נקודות הישוב העברי ממש.

– – – מבין מפעלי התעשיה הגדולים יש לציין את חברת החשמל בארץ, שבתרצ״א צעדה שוב צעדים גדולים קדימה בהספקת חשמל. חברת האשלג גמרה בתרצ״א את הקמת שני בתי החרושת הראשונים, אף החלה לשלוח כבר מתוצרתה לחו״ל.

– – – ברכת הארגון הועילה השנה הרבה בענף ההובלה העברית ההולכת ומתבססת עם גידול הכבישים ועם ריבויה של המכונית. אך בשום אופן לא היתה עומדת במדרגתה, לולא הארגון. הכשרון להתחברות נאמנה ההולך ומקיף את כל חוגי הנהגים העברים בארץ למקומותיהם, עדות הוא לתרבות. בלי הובלה מסודרת לא היה המסחר בין הערים מתפתח והתעשיה לא היתה מסוגלת ליהנות הרבה משוק סוריה. בשדה הארגון נעשה הרבה בשנת תרצ״א (קואופרטיבי חיפה וירושלים, קוי ת״א וירושלים, קואופרטיבי הסעת משאות). יש התחלות נותנות תקוה לחדירה אל ההובלה הימית.

– – – ארץ־ישראל מגלה כוח כלכלי עברי שהיה מסוגל לעשות גדולות, אילו אוּרגן הכוח הזה יותר משהוא מאורגן כיום. חובה זו מוטלת על הישוב בעצמו, על ביאת כוחו המוסמכת, הועד הלאומי. המטה הראשי הכלכלי של הישוב לא הוּקם עדיין בתרצ״א, אם כי תאיו הולכים ומתרקמים, כאילו מאליהם, בשטח הכספים. המטעים, התעשיה והקואופרציה ובמידה ידועה גם במסחר. כשיווצר המטה הראשי הזה יתנו כוחות הכלכלה האלמונים בישוב פירות משובחים ומרובים משנתנה תרצ״א.

תרצ"ב – מעמידה לגידול

שנת תר״ץ היתה שנה של עמידה על הנפש בפני החרם מן החוץ ובפני סכנות של רפיון־יד מחמת־יאוּש מבפנים, לאחר־האסון של סוף תרפ״ט. ההון הפּרטי אמנם נרתע, אך במקומו החיש עזרה ההון הלאומי, ביחוד בצורת קרן העזרה שנוספה אותה שנה על הקרן־הקיימת ועל קרן־היסוד.

שנת תרצ״א היתה שנת החלמה ותגבורת כוחות היצירה הפנימיים של הישוב; שנת התבצרות כמעט בלי עזרה מיוחדת מן החוץ; שנת חזרת הבטחון העצמי בישוב עצמו והחזרת הבטחון גם לגולה בעתידו של הקומץ שבארץ־ישראל ליהפך לאי־מבטחים ולמקלט רב. פצעי תרפּ״ט לא ניכרו עוד אלא בפנות מעטות. גופו של הישוב מלא שוב לשד און בריא, שאיפשר, גם חייב, תנועה קדימה.

תרצ״ב – שנת גידול מחודש, עשיית שרשי־ביסוס לגזע וענפי התרחבוּת בנוף; שנת עליה מבורכת ברובם הגדול של שטחי הכלכלה בישוב. הישוב האיר בתרצ״ב למחשכי התפוצות, משך משיכה עצומה, גם החל שוב לקלוט במידה הגונה כוחות עבודה, יצירה והון מכל המרכזים היהודיים הגדולים בעולם.

בשנת תרצ״ב התבלטה הכלכלה העברית בא״י בערכה הציוני, אשר רק לשמו טוּפּחה בלי הרף על ידי כוחות לאומיים זה חמשים שנה. בהימוט מוסדות כלכלה בעולם הגדול, מצאה היהדות העולמית אפשרויות בארץ־ישראל בשביל חלק ממרצה והונה. רק הודות לחמשים שנות מאמצים, נסיון מר, מלחמות וקרבנות, רכישת־נכסים והכשרה, יכלה ארץ־ישראל לעמוד איתן בתקופת הרס־הכספים הגדול שפּרץ בקיץ 1931 באירופה המרכזית ונתגלגל ועבר בכל ארצות העולם, וגם את אנגליה ואמריקה לא ניקה. רק הודות ליש המבוּצר ולרוּח המפעמת בו ומסביבו יכלה הכלכלה העברית בארץ־ישראל אפילו להיבנות בתרצ״ב מן החורבן באירופה ובאמריקה. מהספינות הנטרפות שם סוֹערו אל ארץ־ישראל שרידים ושאריות שהפכו כאן לברכה על גבי הבסיס שהוכן להם משנים.

אחד הרקע והם־הם המניעים מתרמ״ב ועד תרצ״ב. אלא שבתרצ״ב גבר כבר כוחו הכלכלי של הישוב, עד כדי להוציא מעז מתוק ולנצל תופעות כלכליות של העולם הגדול. כאשר הושבר השטרלינג (20 בספטמבר 1931, יום־כפּורים תרצ״ב), כבר נמצאו בבנקים בארץ־ישראל סכומי כסף הגונים שבעליהם מיהרו להמירם בנכסים, להשקיעם בבנין, מפחד הידרדרות גמורה של המטבע. נמצא, שדוקא מפּלת הכספים באנגליה הזריקה מרץ מוגבר בתנועת הבנין בארץ. עם התמוטטות עמדות מסחר ותעשיה של יהודים בתפוצות שונות לרגל החמרת המשבר הכלכלי כעולם, כבר נמצא בארץ־ישראל משק מטעים מנוּסה, וסביבו גם מסחר ותעשיה מבטיחי מחיה – בשביל אלה שיכלו להציל משהו מהונם הקודם. וכך היתה ארץ־ישראל מוכנה למצוֹת מהירידה הכלכלית בגולה אפשרויות טובות לאותו חלק מנפגעי הגולה שהיה מסוגל לממש את קשרי־האהדה המופשטת שהיו להן קודם עם ארץ־ישראל. נמצאו מוכנים הפועלים־החלוצים – לעלות על אדמות שממה. בלעדיהם לא היה כל ערך משקי לאדמות מרוחקות ומבודדות, אשר אי־בטחון החיים והרכוש היה ממית כל יזמה של פעולה בהן. נמצאה מוכנה הקרן־הקיימת שאימצה את לבו של הפועל ללכת להפוך שממה לישוב, בסייעה לו לרכוש גם לעצמו חלקה באותה סביבה חדשה. מוסדות מיישבים הכינו תנאי תרבות הכרחיים, גם שירות־מודיעין, שהלך והשתכלל כל השנה. בלי גורמים מסייעים כאלה לא יכלו יהודים מניו־יורק לנטוע בגן יבנה ובגבעת חיים, בגן רש״ל ובגני הדר. בלעדי גורמים אלה לא היה מקום לחשוב על ארץ־ ישראל כעל שדה השקעה בשביל ההון היהודי הנהדף מארצות הגולה.

אדם ואדמה

הישוב הזהיר השנה בכוח הקליטה שלו. לאחר שנתרבה ב־12 אלף נפש, בערך, אין בו בערב תרצ״ג כמעט כל חוסר עבודה. הריבוי היה בשליש אחד בקירוב. מעודף הילודה על התמותה ובשני שלישים מהעליה. יודעי דבר מעריכים את הישוב העברי בארץ כיום בלמעלה מ־190 אלף, לעומת 180 אלף נפש ביום המפקד הממשלתי בנובמבר 1931.

נקודות ישוב חדשות

– – – לא היתה לציונות שנת יסוד נקודות כשנה הזאת, שנת היובל לישוב. גם תרפּ״א, שנת העליה לעמק־יזרעאל, אינה מגיעה לתרצ״ב לגבי מספר מקומות חדשים שנועדו לישוב ואשר פועלים עלו עליהם לעבוד, לדור וברוב המקרים להשתקע בהם, מספר הנקודות האלה מגיע לעשרים־ושתים, ורובן על אדמות הקרן־הקיימת.

– – – מקום בראש נוטל השרון עם גוש ואדי־חוארת בתוכו. כאן 14 נקודות חדשות ומהן שלוש בואדי־חוארת.

וזוהי רשימת הנקודות החדשות:

בשפלת יהודה: גן יבנה, משק הפועלות (בקרבת נס ציונה), כפר־ותיקים (שם).

בקרבת תל־אביב: גוש־״מעש״־ליטבינסקי.

בשרון: ארגון ג׳ידרו, הכובש (בואדי יפה), חרות יהודה, ארגון יזרעאל, ארגון חקלאי תל־אביב, רמת טמקין, יהודיה, מרץ, כפר יונה, נחלת השבים, גבעת חיים.

ואדי־חוארת: ארגון ויתקין ארגון העמק, עין־שמר, קיבוץ ג׳, החיילים המשוחררים. חירות־אמריקה ב׳.

שומרון: השומר הצעיר.

עמק עכו־יזרעאל: רמת הצפון.

בעמק־הירדן: השומר הצעיר.

רשימה זו אינה מדוייקת בתכלית הדיוק. ייתכן שיש עוד נקודות אחרות חדשות.

בשתי נקודות שנכנסו לרשימה זאת יש ספק, אם הצריפים הראשונים בהן הוקמו בתרצ״ב או בסוף תרצ״א.

מטעי ההדר

– – – מבין ענפי החקלאות האחרים גדל ועצם השנה משק המטעים לא היתה עוד בדברי ימי ההדרים בארץ שנת נטיעה כזאת. שטח ההדרים העברי עלה למעלה מ־90 אלף דונם ע״י תוספת הנטיעה של תרצ״ב בשטח 25־30 אלף דונם. המשיכו לנטוע גם בעמק־יזרעאל, עמק־הירדן וגם במושבות הגליל.

הפלחה

– – – יבולים גבוהים בתבואות, ברכת שיטות עבודה מתוקנות, הקלת עיבוד השדות והוזלתו, המהפכה באופי הפלחה ע״י השימוש בטראקטור ובקומביין – כל אלה הובלטו דוקא בשנת תרצ״ב.

– – – יתרונות המכונה בעיבוד הפלחה נתנו דחיפה במושבי העובדים, לשאיפה שהיתה קיימת בהם, לקראת הפלחה המשותפת. בתרצ״ב הוחלט בשלושה מושבים נוספים על שיתוף הפלחה. העבודה במכונות איפשרה למשקים לקבל אדמת פלחה גם במקומות מרוחקים מנקודת ישובם ולהגדיל על ידי כך את שטח הזריעה.

בתעשיה

– – – תרצ״ב היתה שנת התקדמות גדולה גם בתעשיה. היתה גם השקעת הון חדש על־ידי עולים חדשים. היה גם ייסוד בתי־חרושת חדשים או הכנות ליסוד בתי־חרושת. אבל בעיקר גברה התעשיה מבפנים, על־ידי אנשים שעסקו בה בארץ מכבר ועל־ידי בעלי מקצוע הנמצאים בארץ מזמן.

בנין

– – – תנועת בנין חזקה, ובחלקה הניכר– עממית, נמשכה בכל שנת תרצ״ב במושבות המטעים הגדולות. בנו גם במושבות המטעים הקטנות ובישובי־הפועלים, וראה זה פלא, אפילו בנקודת ישוב של פועלים, חדשה לגמרי “ארגון חקלאי תל־אביב”, שליד תל מונד, צצו בתרצ״ב למעלה מעשרה בית במאמצי חסכון.

הקבלנות הקואופּרטיבית (המשרדים הקבלניים של ההסתדרות) גדלה השנה שוב ותפסה מקום ראשי בשדה זה. יש כבר מי שמסוגל לבצע מפעל קבלני גדול וכן יש כבר מי שייענה ראשון לתביעת העבודה העברית במקצועות המכינים לבנין, כגון חציבה, חצץ וסיד.

סיכום

התקדמות תרצ״ב חפפה את כל העדות, אם כי לא נשתנתה התמונה של פרנסות מיוחדות לעדות. עלה עלו חלקם של התימנים והספרדים בעבודות הבנין. גדולות עשתה העדה התימנית בעזרה לעולים, מ״כרם־התימנים" נשלחו סכומי כסף רבים לעזרת עולים.

אלא, לא לכל איזורי הישוב היתה השנה שוה. בחברון נשאר הישוב החוזר דל. חלקו הגדול עודנו זקוק לתמיכה. גם קהילת צפת לא נרפאה עדיין ממכת טבח אָב שהחיש את ירידתה הקודמת עוד למאורעות. הישוב היהודי הקטן בבית־שאן אף הוא לא שב אל מצבו שלפני המאורעות, שלא היה מזהיר גם אז. עזה עודה עזובה כמעט מיהודים.

* * *

– – – כוחות החיים של העם העברי המבוטאים על־ ידי הישוב בארץ־ישראל וסביבו כבר בגרו וגברו עד כדי העלות ארוכה לפּצעים והצמחת ענפים חסרים. המוהל היצירתי בגזעו של הישוב מגדל מדי פעם ציצים ופקעים, שעם כל היותם זעירים הם מוכיחים על כוחות צמיחה מתחדשים. הרואה את ישוב המחצלאות של השומר הצעיר מכנרת בנקודתו החדשה במזרח־הירדן, או האינטנסיביות המתגברת במשק כבקבוצת גן שמואל, את האמצאות בתעשיה ובמלאכה (מעשה במהנדס בתל־אביב המרכיב מכונות חדשות מצירופי גרוטאות חסרות ערך), את הסתגלותו של הישוב להפסקת זרם התרומות מחוץ־לארץ, את צמיחתם של בתי־מלאכה וחרושת הנוסדים בעשרות אחדות של לירות. אשר בהן גם חלק לווי, את ההליכה הרבה לחקלאות, אם כי לפי שעה אל מטעי הדרים בעיקר – אי אפשר שלא יווכח² בזרם האיתן של יצרי יצירה ההולכים ומבריאים את הגוף הכלכלי העברי. ואָמנם הוכה בתרצ״ב היאוש ואתו בני לויתו, מכה ניצחת. מקרים אחדים של גילוּי אוצרות מים אדירים קרעו תבלוּלים מעיניהם של קטני אמונה ביכלתה של ארץ־ישראל לכלכל ישוב יהודי עולה מבלי לדחוק את רגלי התושבים הנמצאים. לא רק בעלי חזון מושבעים רואים כבר כיום את הארץ והיא מיושבת ישוב חקלאי־תעשיתי צפוּף ופורח. מבחינה זו היתה תרצ״ב שנת הבהרת אָפקים ותגבורת האימון והבטחון העצמי.

הישוב העברי יוצא את תרצ״ב הדוק קשרים כלכליים עם תפוצות הגולה, יותר מאשר בכל תקופה אחרת. יותר מבכל תקופה נתגלתה עתה ארץ־ישראל כשדה ליכוד לכוחות, יזמה והון בשביל היהדות העולמית.

תרצ״ג — אורות וצללים

כל כלי המדידה מראים גאות. המספּרים נכונים בערך והם כמעט מיותרים למטרת ההוכחה. העליה ניכרת כמו שהיא, בלי משקפי מחקר, בכל הארץ, מורגשת בכל שטחי הכלכלה. היא נודעת לכל אוכלוסי הארץ, לשלטונותיה, לכל הכוחות המסחריים והמדיניים הבאים במגע כלשהו עם תופעותיה רבות הגוונים של התנועה הציונית – מבית־חרושת ביפּן, עד בעלי יערות בשוידיה, מחברות אניות באמריקה, עד משלוחי החמאה באוסטרליה ועד ממשלת דרום אפריקה. – זרם המרץ, ההון והכשרון היהודי מכל קצוי תבל לארץ־ישראל הפך לגורם בין־לאומי המכריח ממשלות להקדיש תשומת־לב לנדידת עם מוזרה זו ששמה ציונות. נצחונות מזהירים של גדודי צבא עברים, רבוּתות של ספורטאים עברים, גילויים מרעישים של אנשי מדע עברים לא היו יכולים כולם ביחד לענין במידה רצינית כזאת ארצות כה רבות בעולם בעוּבדה הקטנה שהישוב העברי בארץ־ישראל הולך והופך צרכן מרוכז שאפשר להפיק ממנו תועלת ניכרת.

רעב לקרקע

– – – תר״ץ – עמידה על הנפש; תרצ״א – החלמה ותגבורת כוחות היצירה הפּנימיים של הישוב; תרצ״ב – הצמחת שרשים וענפים; תרצ״ג – שנת גידול רב, משמח, מנחם, מעורר תקוות ויחד עם זה שנת חבלי גידול וסכנות גידול. מעולם לא הובלטו הסכנות אשר בגאות חסרת כיווּן והדרכה כאשר בתרצ״ג.

השמחה פּגוּמה למראה ברכת הגידול כשאין בו היחס הדרוש בין השרשים לנוף, בין היסוד לגג. בתרצ״ב נוספו לישוב שנים־עשר אלף נפש. בתרצ״ג – למעלה משלושים־אלף נפש. אך שטח האדמה שנוסף לנו השנה אינו מניח את הדעת, אם כי הוא עולה על זה של אשתקד.

– – – וצרה זו של אי־התרחבות מספיקה בשטח הקרקע כרוכה בפגימות הישוב והיא פקעת מסובכת מאד. – – – ההון הלאומי נתמעט ובלעדיו אין גואל לאדמה. תרצ״ג הוכיחה זאת לא פחות מקודמותיה. ההון הפרטי במידה שהוא שואף לבצע (וכזה הוא חוץ מבמקרים יוצאים מן הכלל), הרי הוא חוסם בפנינו את הדרך לקרקע יותר משהוא פּותחה. המלים התחרות וספסרות נדושו וחדלו מהציג את תכנן האיום כמו שהוא: כל לירה שהסרסור מוסיף מתוך התחרות עם יריבו על מחיר הדונם, מפחית את השטח שיש בכוחנו לרכוש, מפחית את מספר היהודים שיוכלו לזכות בנחלה, מפחית את אפשרויות ההצלה של הבורחים מן הגולה.

נקודות חדשות

לא היתה כשנת תרצ״ב לייסוד נקודות ישוב חדשות. מתישבים יהודים עלו בתרצ״ב לעשרים ואחת נקודות חדשות. בתרצ״ג – לשבע־שמונה.

אם כי בנקודות הישוב הקיימות נוספו השנה מתישבים רבים, משדרות העובדים וגם מהמעמד הבינוני, נגלתה במחצית השניה של תרצ״ג התופעה המסוכנת של נדידה מן החקלאות אל מלאכות הבנין ומן המושבות אל העיר, בעיקר לתל־אביב.

ההפרש בין שכר העבודה במקצועות הבנין בתל־אביב ובמושבות הסמוכות – לזה שבעבודות החקלאיות מפתה את הפּועל ומושכו תל־אביבה או לפחות אל מלאכות הבנין במושבה עצמה. מחוסר עולים חדשים שיבואו במקום העוזבים הוזנחו עמדות רבות של עבודה עברית ורבות הן בסכנת ההזנחה.

השפע שבעיר והקיבוץ החקלאי

ההפרש הגדול בשכר העבודה ערער גם את שלימותם של הקיבוצים במושבה, אלה המבצרים הנאמנים לקליטת עליה שעמדו לישוב בשעת דחקו והראו בשנתיים האחרונות נפלאות ביצירת־משק וביסוסו על חשבון חסכון משכר עבודה ועל חשבון השימוש בכוח העבודה של חבריהם בתקופה שאין מקומות במשקי מעבידים.

– – – חסר היה הכוח הציבורי שיקשור את הצרכנות המשגשגת חיש אל החקלאות המעורבת, שיצייד את הישובים החקלאיים החדשים (התישבות האלף, ואדי־חוארת, נטעים, מעש ועוד) במכשירי התוצרת הדרושים לייצור חלב, ביצים. דבש וכדומה. לא נמצא הכוח הציבורי שיקל על קיבוצי הפועלים במושבות את מצוקות השיכון, שיבהיר את סיכוייהם להתישבות ושיאפשר מעט נוחות בחיים החלוציים הקשים. בישוב גברו הטוענים לתמיכה בבעל האמצעים ולעזיבת המתאבק על יצירה חלוצית. התפתחות זו נושאת בתוכה את הסכנה להחמרת הדיספּרופּורציה בחלוקה המקצועית של הישוב ולבריאות בסיסו בכלל.

בתעשיה

– – – מפעלים גדולים לא נוספו. בכלל לא הוקם אף בית־חרושת גדול אחד במשך השנה הזאת. כל הגאות בתעשיה היא מיצרנים שלמטה מבינונים. כמה בעלי הון, שהתעתדו לעסוק בחרושת, נרתעו ופנו אל הבניה ויש שנגרפו בבואם לארץ בזרם הדלוח של הספסרות. לא באו השקעות במידה מספיקה אפילו בענפים בטוחים של התעשיה. סוחרים גדולים ובעלי פרדסים התעלמו מחובת הגברת העבודה בתעשיה המקומית, ביכרו את תוצרת חוץ ללא כל טעם צודק.

מביאים עוד מחו״ל המון סחורות שבהשקעות לא גדולות אפשר היה ליצור אותן כאן ואשר השוק בשבילם בטוח. וממון הישוב נוזל החוצה.

המקריות הגמורה בהתפתחות התעשיה לא פחתה בתרצ״ג.

בניה

גם האור הרב אשר בבניה הועם על־ידי צללי ספסרות כבדים. לא היתה עדיין בניה כזאת בתולדות הישוב. הספקת הדירות – מהירה, כאשר לא היתה. הבניה העממית – בשיא. ההידוּר גדול מאד. הטכניקה של הבניה מתחדשת מדי פעם. השימוש במכונות, שיטות חדישות לקימוץ בחמרים ולחיזוק המיבנה, שיטות חדשות במערכת השרברוב, השימוש בחמרים יותר משובחים, הקוים הארדיכליים החדישים – הכל מעלה את הבניה כיום על זו שלפני שנים אחדות.

שטן הספסרות בדירות

אבל ההשתוללות הספסרית של 1925 שבה אף היא אל עולם הבניה והדירות. על חשבון מחירים מופקעים של מגרשים הרשו להם בעלי בתים ישנים למצוץ קודם כל מן העולים החדשים כל מה שאפשר למצוץ מפליטים מורדפים הנמלטים אל ארץ חדשה ומבקשים פּינת מקלט, מבלי לדעת איך לחפּשנה, ומבלי לדעת את המחירים. שלא תהיה הפליה גדולה הטילו גם על השוכרים הקודמים הוספות מנופּחות לשכר הדירה שלהם. בתל־אביב החלו להשכיר מרפסות, חדרי אמבטיה, פרוזדורים ואפילו גגות. הבונים החדשים יצאו בעקבות בעלי הבתים הקודמים וערכו חישובים לסילוק הוצאות הבנק החדש יחד עם מחיר־המגרש לחמש שנים. ובמקרים רבים אפילו בארבע שנים. – – – רוב בעלי הבתים פּושט עכשיו שבעה עורות משוכר הדירה, עד שהשמרנים שבעסקנים החלו מודים בסכנה שמעשי סדום אלה מביאים על הישוב. ריקוּד־בּצע זה סביב הבניה עלול להטיל זוהמה של ספסרות אל לבותיהם של רבים ושלמים הנהנים מיגיע כפיהם ויצירתם ולהוציא המונים ממקצעותיהם החשובים והנחוצים. תוספת שכר לפועלי־בנין, תוספת העולה עד ½1־2 לא״י לחודש ו־3־4 לא״י לחודש לבעל מלאכה במקצועות הבנין, משמשת עכשיו עלה תאנה על מערומי השוד הגלוי והמאורגן שבעלי בתים שודדים מאת שוכרי הדירות.

נסיגה במקצועות ים

היתה בתרצ״ג נסיגה בנסיונות־החדירה לעבודות הים. “חץ”, “כרמל” והסירות הקטנות מהן – כולן נעלמו. לא דייגוּת ולא ספּנוּת. לא נראו שום מאמצים בכיוון החדירה לים מצד שלושת הגורמים העיקריים בהוצאת כספים להובלה. – – – בתקופת שפע עבודה מתמעטת, כמובן, גם יזמתם של פועלים ועמלים לקראת מקצועות כיבוש. בלי חלוציות ההולכת לפניו לא יבוא גם ההון. מכאן הנסיגה בתרצ״ג לגבי מאמצי חדירה וכיבוש בים כמו לגבי מקצועות חלוציים אחרים.

נחוצה הדרכה ציבורית

– – – תרצ״ג הוכיחה לנו עד כמה לא היינו מוכנים לקראת העליה הגדולה; עד כמה לא יכולנו להקל על חבלי־קליטתה כשלא היתה הכנה לעזרה כזאת; עד כמה לא יכולנו להפיק מהעליה את התועלת המלאה בשביל העולים עצמם, בשביל הישוב הקיים ובשביל העליה העתידה. אילו היתה הפעולה הציבורית על הגובה הדרוש היו העולים נתקלים בפחות קשיים בארץ. כספם היה רוכש יותר קרקעות, מוּשקע יותר בענפי חקלאות ותעשיה הנחוצים להשלמת המעגל הכלכלי הלאומי. כספם לא היה מתרכז בשטחים מצומצמים, כדי לנזול מתוכם בשיעור כה מבהיל אל מחוץ לתחומינו. כספי הישוב לא היו מושקעים בנתיצת בתים, חזקים למדי, ואפילו בני שתים ושלוש קומות, שעדיין לא עברו עליהם 12 שנים, בתל־אביב, על־מנת להקים במקומם חדשים, בעוד שחסרים אמצעים לאשראי זול ובטוח בשביל תעשיה וחקלאות זעירה. לא היו חסרים אמצעים ציבוריים לכיבוש מקצועות חדשים, לטיפוח מפעלים־חלוציים הסוללים שבילי פרנסה חדשים. לא היה מתקבל שיבוש החלוקה בין עיר לכפר, בין מטעי הדר למשק מעורב, בין בניה ספסרית לשיכון־הוגן, בין הזלת כספים אל אוצר־הממשלה להנאה ממנו.

אם המשק האדיר ביותר בעולם, משק ארצות־הברית של אמריקה נתפּקק מתוך החופש המופרז של היזמה הפּרטית, אם משק זה מצא כי עליו לנסות לכפּות על עצמו באמצעי שידוּל ולחץ את שלטון הציבור, מכל שכן שהתיישבות של עם חדש בארץ חדשה, התיישבות על תהליכיה המסוּבּכים, לא תיכון על התחרות ורדיפה בלתי מרוסנת אחרי ריוח. לא תיכון בלי טיפוח מלא של רוח השיתוף והעזרה ההדדית, בלי הדרכה ציבורית ושלטון ציבורי. בתרצ״ג הגיעו העליה והבניה למדרגה של סטיכיה. הרגשנו בסכנות הצרורות בכנפי־הסטיכיה, אם אין הכוח לרסנה ולהפכה לכוח נושב במפרשים פרושים ומתוחים בתבונה ומכוונים אל מחוז החפץ. האורות והצללים שבכלכלה העברית בארץ־ישראל בתרצ״ג אומרים לנו: עצומים כוחות הגידול, אך בלי מסגרות ציבוריות מתאימות הם משתבשים ומתנוונים. והברכה הראשונה שנאחל לכלכלה העברית בארץ־ישראל לשנת תרצ״ד ולאחריה, היא הגברת היסוד הציבורי והשיתופי, בכל מעגליה, למען לא יקדר זהרה ולא ימר פּריה.

תרצ״ה — שנת ההפכים

לא היתה עוד כתרצ״ה שנת הפכים רבים, ומהם גם חריפים, בכלכלה העברית בארץ־ישראל. הסוקר באמונה את זרם המשק שלנו מראשית השנה עד אחריתה, יראה הרבה חזיונות ומאורעות שהכו גלים, ומהם גם נחשולים, עולים ויורדים ונושאים אתם טובה וגם פגעים מרובים וקשים, בחליפות ובמידות שלא ידענו כמוהן בשנים הקודמות.

– – – לאחר שנה של הישגים מזהירים בעליה, ברווחה כספית ובבנין, אנו צופים על פניה מבעד אדים מסוכנים של חששות מלחמה, אשר ירדו לעולם וכאילו נעשו חמורים ביותר, דוקא בשבועותיה האחרונים של השנה, והסכנה היא גם בחששות בלבד, שהם התגבשו כבר לעובדה וכבר השפיעו על חיי המעשה בארץ.

– – – עצבּנות זו שתקפה חוגים ידועים בארץ־ישראל מאז חודש אבגוסט, זה המשבר הקל באימון ביום המחר, שחולני הוא ושיש לרפאו בקרבנות ציבור כספיים ובמאמץ מוסרי־חברתי – מהווה אחד ההפכים האפיניים לשנה זו.

– – – בריאותה הרוחנית של החברה מגבילה את כוח התפשטות מגפה כזו, אך ברור הדבר, כי איננו מחוסנים למדי בפני פסיחוזות, ואמנם התנודדנו השנה בטלטלות חזקות למדי בעקבן של מגפות ספסרות שונות.

הספסרות בקרקע והמלחמה בה

בתרצ״ה עלה נחשול הספסרות בקרקע וגרף אתו המונים ממש. מעולם לא עיוה בולמוס זה את גוף הישוב כאשר בראשית שנה זו, אבל מעולם לא קודשה עדיין מלחמה ציבורית כה תקיפה ולא ניתח איזמל הניתוח במורסה זו כאשר בשנה זו. במחצית השניה של תרצ״ה ירדה ושקעה הספסרות בקרקע, כאשר סייעו הופעות משקיות להתנגדות הציבורית שעוררה המחלה בגוף הציבור.

השאיפה הטובה להשתרשות בקרקע, יצר הנכסים, הצורך בדירות שהניע המונים לדאוג לבתים משלהם, הנגישות של בעלי הבתים שאילצו רבים לשאוף להיגאל מחמת המציק – אל תוך חפושים בריאים אלה חדרו תולעים והחלו ניזונים מהם, ולאכול את בשרם. נחילים־נחילים של צרעות־ספסרים המו וזמזמו ברחוב הרצל (בתל־אביב) שהפך בחלקו המרכזי ל״בורסה שחורה“. יום־יום הגיחו שלטים שהכריזו על משרדים חדשים למכירת מגרשים וחלקות. בחמשים משרדים ו״פירמות” ומאות אחדות של עובדים בהם עסקו (בתל־אביב בלבד) בחיתוך מגרשים, שהחלק הגדול מהם היה רק על הנייר. מכונות כתיבה תקתקו, מכוניות התרוצצו והובילו בתוכן את הגבירים בין־לילה עם סוכניהם הערבים. מודדים ומשרטטים מלאו מפות ניר בתכניות ערים, שכונות, תלים, רמות, גבעות, בתים וגנים וכדומה. שמות תנ״ך, שמות גדולי האומה החיים והמתים, נלקחו לשמש שלטים למנגנונים האלה שמטרתם היתה בעיקר סחיטת כסף מאת הציבור. מודעות וכרוזים ירדו כמטר. מחירי מגרשים עלו והועלו, ואגדות התעשרות של יחידים החלו ללבוש צורות של דוגמאות ממש. תאות הרווחים ורדיפת הבצע חרגו מחוגי הספסרים ועברו וגלשו אל חוגים רחבים בישוב. “המגרש” החל מרחף באויר כסמל המזל, כסימן העושר וכשטר גורל.

– – – השוחד פרח. כדי להשיג חלקת קרקע כבסיס למסחר מנופּח, בזבזו מתנות ואתננים. נשים עזרו בעסקי התיווך בין ספסרים לפקידים ממשלתיים. בתי השעשועים בארצות הסמוכות צורפו גם הם לעזרת העסק. רדפו שם אחרי בני משפחות ערבים בעלי קרקע בארץ ואחרי סרסורים ושעשעו אותם. ההתחרות במחירים נמשכה גם שם. ספסר רדף ספסר, ארב לו, והוציא את בלעו מפיו. הוספות של חמישיות ועשרות לירות לדונם היו מעשים בכל יום. השער הופקע עד למדרגות אגדיות, מתוך חשבון כי בחלוקה לפי אמות אפשר יהיה להשיג מאת הקהל כל מחיר בעולם בתוספת רווחים של מאות אחוזים. הענקות של אלפי לירות (בהתחרות המחירים) העברו לידי ערבים בשיחות קלות של טלפון מארץ־ישראל למצרים או לסוריה.

וחלק של הספסרים נוכח שאין לו כל צורך באדמה ממש. אפשר לסחוט כספים גם על סמך תכניות נייר ושמות בלבד, ואין צורך גם לחתום חתימה אמתית תחת חוזה. אפשר לחתום גם שם בדוי. נערכו תכניות ותרשימים של שכונות שלא היו ולא נבראו. צוירו ציורים של בתי ספר ובתי כנסיות וגני־טיול ושדרות ואיצטדיונים לצודד את הלב אל המגרש שבשכנותם. נפתחו בנקים שלא היה להם אלא השם בלבד, ובהם רצו להפקיד, כביכול, את הכסף, כדי שלא יהא צורך להפקידו בבנק הגון. חתימה של ערבי שימכור חלקת קרקע, שעדיין אינה ברשותו, היתה דיה לאותו סרסור שילך וימכור את הנייר לסוחר והסוחר ישיג שותפים נוספים ושיווצר מדמיון זה משרד מוכר מגרשים ובונה ערים. עורכי דין ערכו טופסי חוזים שהבטיחו את הספסרים מכל הפסד כלפי קונה המגרש הבודד ושהעמידו את עסק התרמית בגבולות החוק ובחסותו. נתהוותה מין “תעשיה” מגרשית חולנית שהקיפה אלפי מעונינים וגלגלה מאות אלפים לירות ואיימה לבלוע את חלקי הכלכלה הבריאים ולהפוך את הישוב לתוהו ובוהו מנחם־מנדלי.

אז החלה המלחמה הציבורית בנגע זה. היא נפתחה בעתונות, עברה אל חוגים רחבים של קרבנות הספסרות, נמשכה בחוגי העסקנים והועמדה לדיון רציני במוסדות המנהלים את הישוב. “דבר” חשף את יסודות “תל שרלטנית”, גילה את הנעשה על “אדמתנו הקדושה” ופתח מדור ידיעות והערות שהפיץ אור יום־יום במשך כמה חדשים על בניני הקלפים וקורי העכביש של הספסרים. קוני מגרשים החלו להתבונן, להתפכח, לבדוק את העסקים, להבחין בין מציאות לדמיון – – – הערפילים נתפזרו, וארץ הקסמים של “המגרש” נתנדפה. נשאר עסק רגיל רצוף הרבה בוץ, הוצאות גדולות ומעט מאוד מן הבטחון.

מאמצים ציבוריים של ציבור העובדים לשיכון עממי, מלחמה ציבורית גדולה שהשיגה מידי הממשלה חוק מגביל את הרווחים של בעלי הבתים ודוגמאות אחרות של רכישות קרקע רציניות – עזרו לפקוח את עיניהם של המוני המוטעים. הספסרות המגרשית הוכתה אחור, אם כי לא נשמדה.

רכישות

– – – הספסרות השמיטה מידי הציבור העברי שטחי קרקע גדולים שיכלו להרכש בתנאים נורמליים. עתה הם עברו לידיהם של ערבים וגרמנים שפתאום באו להם מאות אלפי לירות בעד דונמים עירוניים מועטים. – – – אבל דוקא שנת תרצ״ה ראתה את רכישת החוּלה, את גיבוש הרכישות בעמק בית שאן, דריסת רגל בקרקעות שמצפון עכו, בהרי ירושלים ובערבות הנגב. בעוד עכברי הספסרות חותרים תחת חומות הישוב עד לידי סכנת מפולת, שקדו הנאמנים על העמקת היסודות והרחבתם. הופעת ההפכים אינה מיוחדת לשטח האדמה בלבד. תרצ״ה עשירה בכאלה גם בכמה שטחים אחרים.

במשק המעורב

לעומת השפל – המסולף – בפרדסנות עלתה קרנו של המשק המעורב. מלחמתה של תנועת העבודה לאכרות של ממש נגמרה, לפחות מבחינת ההודאה של כל המתענינים בחקלאות, שדרוש לנו ואפשרי אצלנו משק מעורב. עתה באים ללמוד אצל משקי העובדים המעורבים, המושביים והקיבוציים. עתה משמשים צילומים של משקי העובדים חומר פירסום של חברות מוכרות קרקע המציעות חלקות אדמה למשק מעורב. עתה מודים גם בכוחו של הקיבוץ. החלו מודים אפילו בעקרון העבודה העצמית במשק החקלאי, זו העבודה העצמית אשר הכריזו עליה כעל הזיה וכעל מיפגע ובטלנות ואסון. בתרצ״ה התקדם הרבה ייצור החלב והביצים והפירות במשק העברי. גם פרדסנים זעירים ובינונים החלו השנה לגון (ו' צרויה) את משקיהם ולהוסיף עליהם לולים, רפתות וגני ירק. יש גם מושבות – מושבות עבודה עברית! – שהשתחררו השנה כמעט לגמרי מקניית ירקות, חלב וביצים מן החוץ. ניטעו עצי פרי נשירים בשטחים ניכרים, אם כי הערבים מרבים מאתנו לנטוע עצים כאלה, הוחל ביסודם של ישובים על בסים של משק מעורב הכולל גם מטעי עצי פרי.

נהדף אחור השקר המוסכם מצד הלוחמים בעד עבודה זולה, כי אין המשק העברי יכול לעסוק בפלחה. ההישגים המצוינים (לפי ערך הענף) של משקי העובדים בפלחה שימשו דוגמא למושבות הגליל התחתון. כשם שסדורי השיווק של משקי העובדים שימשו מופת במקצוע זה לכל החקלאים העברים. נעשו צעדים להרחבת משק החלב שיצעיד קדימה את משקי העובדים ואת המשק העברי בכלל.

המחסור והבזבוז

– – – ההפכים ברמת החיים, ניגודי העוני והעושר בחברה העברית הובלטו השנה במקרים אחדים בחריפות מרובה: בהופעת אכסניות ארגזים לילדי ההפקר בתל־אביב ובהופעות עשירים ארצישראליים המטיילים במקומות מרגוע באירופה במכוניות מהודרות שלהם שהביאו אתם מארץ־ישראל.

תיירות

– – – תרצ״ה עדה להקזת זהב עצומה לחוץ־לארץ. השנה התנקשה תוצרת חוץ אפילו במקצועות שנחשבו מבוצרים ומשוריינים לתוצרת המקומית. בולמוס הנסיעה לחוץ־לארץ לקיטנות ולשעשועים עלה לשיא מאיים. אך דוקא השנה, וביחוד בסופה, בא מאמץ גדול למען תוצרת הארץ וכן נעשה משהו לתקנת הקיטנות המקומית על הר הכרמל ובמקומות אחרים.

דאגות – מי שיש לו

כל החזיונות אשר נמנו ואשר לא נמנו כאן, היו כדומיהם גם בשנים הקודמות. כוחם, אָפים ומחי־התנגשם נעשה חזק יותר עם גידול הכמות. בשלולית אין המים נעים בחזקה, אבל במצולה נהפכת התנועה גם למערבולת, וגם רוח מצויה יכולה לנחשל את המים העמוקים. המנין היהודי בארץ: באדם, בהון ובמרץ עבר כבר את תקופת המים הרדודים, הקלים לסינון, לבדיקה ולשליטה. יש לנו כבר, במידה ידועה, נבכים ובכלכלה שלנו שולטים כבר כללים של מצולה. נחוצים כבר כלי שיט וכלי מדידה וסכרים יותר משוכללים ויותר בטוחים. במים עמוקים מתרבות האפשרויות ואתן יחד – גם הסכנות.

אדם ואדמה

מקור עשרה ואשרה של ארץ־ישראל, העליה, המקיימת את הישוב, מעשירה את הארץ כולה, מפרנסת את ממשלת הארץ ומפעליה לטובת האוכלוסים וגודשת את אוצרה, – מקור זה שפע השנה בזרם ברכה שארץ־ישראל לא ראתה כמוהו. בשנת תרצ״ה גדל הישוב העברי בשבעים אלף נפש ומעלה.

הישוב נכנס, איפוא, אל שנת תרצ״ו במספר שלמעלה מ־350,000 נפש.

תוספת קרקע

– – – גם ברכישת אדמה, בסיס ראשון לישוב בכללו, עלתה תרצ״ה על השנה הקודמת, אבל עדיין לא הגיעה למדרגת מכסה נאותה לרבוי של הישוב. עדיין לא השגנו אפילו דונם נוסף לכל נפש נוספת בשנה זו.

הקה״ק רכשה בתרצ״ה (כלומר, העבירה לרשותה בספרי האחוזה; איננו מביאים בחשבון התקשרויות וחוזים), 15,494 דונם לעומת 12,575 בתרצ״ד.

הרכישה העיקרית של שנה זו, אם לא עברה עדיין לידי הקרן הקיימת, היא החוּלה. עמק פורה זה שהיה למארה לישוב של הגליל העליון במחלות שביצותיו מפיצות סביבן, באשמתם של אדוני הארץ במשך מאות שנים, ימצא עתה את תיקונו בהיגאלו על־ידי יהודים. עם רכישת החולה מנצנץ לכל הגליל העליון אור גאולה מהעזובה המשקית והציבורית, מהתנתקות מן הישוב ומהעבודה הזרה.

חוץ מאלה נרכשו השנה על־ידי יהודים (רכישה מוגמרת) עוד כעשרת אלפים דונם.

ישובים חדשים

בתרצ״ה נוספו כעשרים נקודות ישוב חדשות בעמק עכו. עמק יזרעאל, השומרון, עמק חפר, יהודה והדרום.

– – – ואלה הם הישובים החדשים שהוקמו בשנת תרצ״ה:

1. נהריה — עמק עכו.

2. בית השטה – עמק יזרעאל.

3. עין השרון – (חרושת הגויים) עמק יזרעאל.

4. קרית חרושת – ישוב עירוני, עמק יזרעאל.

5. עין עירון – מושב עובדים ליד כרכור.

6. גן השומרון – מושב עולים גרמנים.

7. כפר פינס – מושב הפועל המזרחי.

8. כפר ידידיה – מושב עובדים של עולי גרמניה, עמק חפר.

9. אלישיב – מושב תימנים, עמק חפר.

10. קיבוץ הרצליה – קיבוץ המאוחד צפונית מהרצליה.

11. רשפון – מושב עובדים ליד הרצליה.

12. בהדרגה – מושב עובדים ליד פתח־תקוה.

13. כפר נחמן סירקין – מושב עובדים ליד פתח־תקוה.

14. בצרון – מושב עובדים ליד גן־יבנה.

15. גפן – שכונה עירונית בכביש ירושלים.

16. שכונת הדרום – מאחורי מקווה ישראל.

17. גבעת רמב״ם – שכונה עירונית ליד שכונת בורוכוב.

18. גבעת אהרון (אייזנברג) – מושב פועלים ליד רחובות.

19. יקנעם – ישוב מיועד לקיבוץ ולמושב בשכנות.

20. משמרות – חבר הקבוצות, ליד פרדס חנה.

21. משמר השרון – השומר הצעיר עמק חפר.

22. דרום ים המלח – נקודת תעשיה של חברת האשלג.

עוד שכונות נבנו בערים ובמושבות גדולות. עוד שטחי אדמה חקלאיים החלו נעבדים על־ידי קיבוצי התישבות. – – – מספר הישובים היהודיים הגיע בסוף השנה ל־175.

גאולת מים

גאולת המים שהחלה בארץ עם התישבות היהודים, נמשכה וגאה. גם שנת תרצ״ה הוסיפה לישוב העברי עשרות בארות, מיעוטן בערים ורובן בכפרים. נוסף רכוש של רבבות מטרים מעוקבים לכל שעה. חברות המים של משקי העובדים בעמק יזרעאל “גלבוע” ו“יזרעאל” החלו אף הן השנה בפעולתן. שיטות חיפוש המים התקדמו הרבה על־ידי הלכה ומעשה של מומחים מחולקים בשיטותיהם ובדרכי עבודתם.

סוף דבר

ציינו את אופי תרצ״ה כשנת־הפכים. תר״ץ היתה שנת עמידה על הנפש, לאחר מאורעות אב תרפ״ט. תרצ״א היתה שנת החלמה ממחץ המכות והחרם שבא אחריו, שנת התגברות רבה של כוחות היצירה הפנימיים של הישוב. בתרצ״ב החל כבר הישוב להצמיח שרשים וענפים חדשים. בתרצ״ג החלה הגיאות ונגלה גידול רב, אם כי גם חבלי גידול לא חסרו בה. תרצ״ד כולה גיאות. והנה נסתיימו לפנינו שלוש שנות גידול מהיר ואיננו יודעים עדיין, בתוך רוחות צוננות אלה המנשבות מלהטי טירוף המלחמה, אם שעות או חדשים של הפסקה לפנינו; אם לפנינו עמידה במקום גיאות, או, חס וחלילה, גם ירידה זמנית. הננו נפרדים משנת תרצ״ה שהשלימה מחזור גיאות והגיעה גם לשיאים. למוד למדנו בתרצ״ה הרבה על ליקויים בבריאותנו הישובית והמשקית. אבל זכור נזכור, כי בתרצ״ה נוסף לנו הרבה באדם ובהון ובכוחות אישיים טכניים. בנו תלוי הדבר, אם נדע לעבּד את החומר הגלמי לחומר ישובי בריא ומושרש, שיתן לנו את היכולת לשגשג עוד ועוד.

תרצ״ו — התבצרות תוך עמידה על הנפש

לידתה של שנת תרצ״ו – תחת רקיע מעונן ענני פחדי מלחמה, ופחד מלחמת העולם נטפּל לה לשנה זו ולא סר מאז. בחדשיה הראשונים קדרו שמי תרצ״ו מצללי גזירות, והמתעתדים להשקיע הון הופחדו מאפשרויות של צמצום העליה והגבלות קנית קרקע ומסירת מידה רבה של שלטון הארץ לידי צוררים, בדמות יצירת המועצה המחוקקת, ועדיין לא נסו הצללים הכבדים האלה. באביב ירדה עלינו המהלומה הגדולה של המאורעות, הנמשכים עוד, ועתה יוצאת השנה חמוצת דמים, דמי מלחמה ממש, שנלחמים בנו זה חמשה חדשים, להאבידנו מן הארץ.

חברו עלינו השנה כמה וכמה גורמים, שבכל אחד מהם היה כדי להכשיל משק ארצי מטיפוס זה שלנו, ומשקנו לא נכשל. הוא מחזיק מעמד וחי בדמיו. במיבחן אחר מיבחן נצרף הישוב העברי משך שנה שלמה והוא הלך ונתחשל, הלך והסתגל, וכגוף בריא הוא לא רק מגליד פצעים, אלא עומד ומצמיח עתה רקמות בשׂר ועור במקום אלה שנעקרו ממנו בידי מרצחים. רואי הלבן המושבעים ביותר שבנו לא תיארו להם שלאחר חמשה חדשי הרעשה כבדה מצד הערבים, לאחר אבידות נפש ורכוש כה עצומים, יישאר הישוב כה מוצק. כה איתן ברוח, כה מתמיד בעבודה ובבנין, בטיפוח משקו הקיים, ומה שמפליא ומעודד גם יחד, – כה עשיר בנכונות להתרחבות ולצמיחה. משקי העובדים לא צמצמו שום תכנית של תוספת מטעים, מזרע ובנינים, אגודות שיכון בערים מתמידות להקים בתים, סתם יהודים בעלי בתים מוסיפים ובונים, בעלי תעשייה שהחלו בהקמת מפעליהם, לא עמדו רגע מפעולה, והריהם משלימים והולכים את אשר החלו.

אין זו איתנות של המשק כשהוא לעצמו ולבדו. זהו כוח החברה, העם, שנתברך כבר בחוט השדרה שהיה חסר לו בגולה, חוט שדרה של מעמד עובדים־אכרים, זוהי ברכת מעט הקרקע, מעט עמדות־מפתח משקיות. כך נאבק ישוב שהטיל על עצמו תפקידי יסודות משקיים ואשר זה 50 שנה טופחו בקרבו. בלבות קומץ חלוצים, השׂאוֹר שבעיסת העליה וההתישבות ההמונית, רעיוני השליחות למען הגולה כולה והנכונות לעבור באש ובמים ולהתקיים “אף על פי כן”. הנה הם גרעיני נכונות נפשית זו שהתחנכנו עליה והנה פירותיה בארץ והשפּעתה בתפוצות. חוסר ארצות מקלט למהגרים ואפס־מוצא בתפוצות המעוּנות והמרוששות היווּ את חישוקי הברזל החיצוניים ליכולת הנפשית הפנימית שנזדרחה לנו גם הפעם, כבתקופות התלאה הקשות והמחשלות, מעין אלו שעברו על הישוב בארץ במלחמת העולם הראשונה.

ומזיגת שני הכוחות האלה, החיובי והשלילי, גם בגולה, ושם אולי בהרכב־שיעורים שונה מאשר בארץ־ישראל, שמרו על מחנות המילואים של החלוציות והעליה ההמונית הקשורות גם הן זו בזו. ההסתערות לעליה לא רפתה. סכנות המות הממשיות לא הפחידו. עלית ההון לא נפסקה, אם כי פחתה – אך סיבה קטלנית אחרת היא שגרמה בעיקר לכך. העליה – החמצן המחיה את הישוב, נמשכת מתלבטת במסגרתה הצרה ותובעת הרחבה.

– – – גדלנו גם השנה בנפש. נוספו לנו 37,000 (שלושים ושבעה אלף) עולים רשומים ועוד 8,000 מהריבוי הטבעי ומהשתקעותם של אנשים שנכנסו בחדשים הראשונים של השנה.

* * *

– – – וגם אדמה נוספה לנו השנה, אם כי מעטה מאד. הקרן־הקיימת־לישראל רכשה בתרצ״ו (11 חודש, עד סוף אבגוסט) רק 9,500 דונם.

– – – מעטים הישובים החדשים שנוספו השנה והם: א) שימרון – ישוב בני נהלל; ב) כפר אלראי – ישוב יהודים כורדים בעמק זבולון; ג) נוה חיים – שכונת פועלים ליד חדרה; ד) מושב פועלים ליד גן־חיים (בקרבת כפר סבא); ה) קרית־עבודה – שכונה עירונית של פועלים על החולות ליד מקוה ישראל; ו) נחלת יצחק – ישוב בין מוצא לקרית ענבים. ז) יערות הכרמל – ישוב חדש על הכרמל. אחרי רצח הארבעה בדרך בין ישוב זה להכרמל העירוני, נעזב המקום עד יעבור זעם. עוד מקום אחד שנעזב בימים הראשונים למאורעות הוא ארגון מנחם (דרומית מזרחית לגדרה), שבו ישבו חברים אחדים של הארגון בשני צריפים בודדים ומרוחקים מכל ישוב.

* * *

נוספו לנו בתי־חרושת, מלבד אשר ישנים הוסיפו מכונות ותוצרות ומקצועות.

– – – אף המאורעות לא יכלו לשתק את התעשיה העברית. רבים בתי־החרושת שלא נוגעו כלל ויש שהצטמצמו רק במעט. הנגועים ביותר הם, כמובן, הקשורים ישר בענפי הבניה.

– – – נפגעה קשה ההובלה. מאז פרצו המאורעות והדרכים עמדו מיד בשטח האש. עם כל גבורת הנהגים להחזיק בהגה ויהי מה ועם כל הקרבנות שהקריבו בעד החזקת הדרכים והקשרים, – הנה ירדה פלאים תנועת הנוסעים בדרכי חוּץ לעיר, ועמדה בתקופת המאורעות על חלק קטן לעומת הנורמלי. – – – לגבי סכנות הדרכים לא שפר חלקם של נהגי הרכבת היהודים ואפילו הערבים. מהאחרונים נפלו גם קרבנות לטאֶרור של אחיהם.

– – – אבל, כנגד זה פעלו כוחות אחרים: כוחות עליה, כוחות משק­־יסוד וכוחות ציבור מכוון.

– – – ההשתוללות הערבית מתוך שובע, מתוך “וישמן ויבעט”, אי אפשר היה שלא יביאו לידי שינוי בחקלאות העברית. – – – בעבודה שכירה בחקלאות נוספו, בזמן המאורעות, אלפי פועלים ופועלות עברים. בסך־הכל מונות המושבות 9,000 פועלים ופועלות עברים בעבודות חקלאיות.

* * *

– – – מלבד אשר בעבודה שכירה במטעים ומלבד אשר עלה במשק המעורב נתנו המאורעות כנגד הנזקים העצומים שנגרמו לנו עוד גמול־מה בצורת מקומות עבודה בענפי האבן, בנמלים, בבנין ובסלילה במשק המדינה, בעבודות נקיון בעירית יפו, חיפה וירושלים ובמשרות שוטרים זמניים. כל אלה יחד מצטרפים לאלפי מקומות עבודה.

תנועת השביתה הערבית הביאה את בית־החרושת “נשר” לידי הכנסת פועלים עברים למחצבת האבן שלו. החורבן שהחריבו הפורעים הערבים את מחצבות מגדל ואת כבשניה, שהיו שייכים ליהודים, אילצו את היהודים לפתוח מחצבות וכבשנים במקומות אחרים. הרשוּת להשתמש בחוף תל־אביב לפריקה וטעינה נותנת עבודה ל־170 ספּנים, סוורים וסבלים, מתקני סירות ושומרי יום ולילה, ובעקיפין עוד למאה עובד העובדים בהכשרת־החוף, בבנין סירות ובעבודות הכנה שונות, פשוטות ומקצועיות.

מאידך גיסא פּנה והופנה בכוח פעולה ציבורית השוק הצרכני העברי אל תוצרת המשק החקלאי העברי משום כל הטעמים שנמנו קודם לגבי עבודה שכירה. גם החרם מצד הערבים, גם משמרות החרם, גם צו הבטחון שאמר לכל יהודי להיזהר ולהתרחק מערבי, גם רגש האיחוּד שנתחזק בתוקף המאורעות, סגרו את הדרכים בפני תוצרת הכפר הערבי. מיד נעשה חשוב כל קלח ירק במשק העברי.

– – – ההתנכלות להרעיב את הישוב העברי. נוראה במזימתה, היתה מגוחכת ביכולתה ופחות מסוכנת מ״הפצצה הפרימיטיבית". משקי העובדים בראש, ואחריהם עוד משקים עברים, שלחו את ירקותיהם וזרעו ושתלו עוד.

תרצ״ז — רבת הפגעים וההתרחבות

מצוה היא לחשוף את האורות גם מבעד לצעיף הקודר, מבעד להופעות הזמניות הק­שות – אנו רואים את כוחנו הפנימי והנה אנו משרישים והולכים בארץ בחקלאות, בחרושת, בקשרים בין־לאומיים, בכושר ארגון, בשאיפת הרחבה ושכלול, באלה לא ירדנו גם השנה, ובהם הנחמה והתקוה.

האם מותר לספר בשבחה של הכלכלה גם בשנה שבה נתרבו המובטלים ולקתה מאד פרנסתם של העסוקים, ירד שכר העבודה, נתמעטה הבניה, נשתדפה עונת אכספורט ההדרים, ירד מחיר התוצרת החקלאית וחלק ממנה – ירקות – נשאר ללא ביקוש עד שנרקב בגנים ובשדות, נתקפחו אנשי המסחר ובעלי אומנויות, והעיקר – צומצם שער העליה, גליה נתנמכו וצל מפלצת היציאה נראה על פני האופק?

הן והן. מותר, ואף מצוה היא לחשוף את האורות גם מבעד לצעיף הכללי שהוא קודר בשנת תרצ״ז. וכשם שחובה על הסוקר למנות אחד־אחד את הכשלונות ולבאר את מסיבותיהם, כך שומה עליו להרצות, כיצד נשא המשק את כל אלה, מה ומנין יכולת־המשא שלו, איך יצא מכוּר־המצרף של הנסיונות הקשים, ומה עמידתו לקראת הבאות.

כי חטא נחטא לאמת העובדתית וההיסטורית. אם נכלא ולא נאמר ששנת תרצ״ז, רבת־הפגעים, היא גם שנת גידול כוח הייצור של הישוב, הישגים בשוק הפנימי, התגברות העבודה העברית, השתפרות התחבורה, התקדמות בשטח הנמלים והים, התחלה פעוטה בתחבורת האויר, צבירת נסיון חשוב במלחמה בעד תוצרת הארץ, תוספת כבירה של מי השקאה וארגון־השקאה, הגדלת השטחים החקלאיים המרובים, יסוד ישובים חקלאיים חדשים ברוח גבורה ומסירות נפש, שהם למופת בישראל ובעמים.

מאחוריה של תרצ״ז ששה חדשים ארוכים של מלחמת השמד, שלא פסקה, מצד ערביי הארץ ומצד כנופיות ערביות מן הארצות הסמוכות, ומלחמה זו עוד נמשכה גם בחדשים הראשונים של שנת תרצ״ז. לפניה – להט איזמל־הניתוחים עם כל סכנות הדמים הכרוכים בהם. וקדחת אי־הודאוּת וכל ה“שב ואל תעשה” של בעלי הון, הנובעים מערפל מדיני, אכלו כבר את בשרנו מראשית תרצ״ז. איש לא יאמר כי אלה הן מסיבות שבהן יתקדם משק־עם, כאשר היה רגיל להתקדם בהתמדה זה שבע שנים.

* * *

אך שככה אש ההתנפלויות הערביות והנה ישבה על מדין הועדה המלכותית לחפש ולהפוך באבני היסוד של משטר הארץ. בשלהי השנה הטילה הועדה את הפצצה המדינית הכבדה שלה ותרעיש את אמות־הסיפים של הבית הלאומי. אולם השמועות, הניחושים וההשערות על אשר ייעשה בארץ הזאת הניאו עוד מראשית השנה כל אותה היזמה וההשקעה, שהמניע העיקרי שלה הוא העסק. לא נדמה רק היזמה הציונית. היא לבדה מפכּה בריאה כמקודם, אף התפרצה השנה מדי פעם בשלהבותיה, בעליות על הקרקעות המרוחקים, לתקוע בהם יתידות לישובים עובדים חדשים.

* * *

המכות שניחתו על המשק העברי בארץ:

– – – משבר בפרדסנות. נפסקה נשימת הפרדסים – אחד ממקורות הפרנסה העיקריים בארץ.

– – – פחתה עליית בעלי־הון לרגל איסורה של ממשלת פולין להוציא הון מארצה.

– – – התגברות תנועת החרם בקרב הערבים על היהודים.

– – – החששות המוגברים של מלחמת עולם המתקרבת.

– – – שרשרת הפגעים שזיעזעה את המשק העברי בארץ – כל אחת מחוליותיה היה בה כדי למחוץ קשה כל משק בריא שהוא. אף אנו היינו נפגעים הרבה יותר, אילולא אמצעי המגן שהעמדנו, והם – מאמצי הון ציבורי ותגבורת הניצול של כוח־הקניה הפנימי (תנועת תוצרת הארץ), שניהם – ביטויי המגמה לעצמאות כלכלית כיסוד לשחרור העם. רוח הגבורה במערכה הציונית היא שגוננה והצילה, היא שהמשיכה את היזמה, את מתן האמצעים, את הרגשת הסיכויים ואת האומץ לשאת בסבל ולא לכרוע תחת התקפות היאוש האופפות כל יחיד.

ובמאמצים ציוניים אלה אנו תולים גם את התקוה למצוא דרך מוצא מן המיצר למרחב.

אוכלוסים, אדמה וישובים

– – – בערב ראש־השנה תרצ״ז, מנה הישוב לפי הערכתנו אנו 400,000 נפש, ואילו לפי חישובי הממשלה – רק 376,000 נפש.

כמה קרקע נוסף לנו?

– – – לגבי דבר רכישת הקרקע טובה שנת תרצ״ז מקודמתה. השנה נרכשו כ־20 אלף דונם לעומת 15,000 שנרכשו בתרצ״ו.

עיקר הרכישות הוא על־ידי הקרן־הקיימת לישראל.

הישובים החדשים

– – – התיסדות הישובים החדשים בשנת תרצ״ז, על־ידי העליות על קרקעות חדשים היא מהפרשות המזהירות בדברי ימי הישוב. כאן התפרץ גילוי חלוציות טהורה, אשר לא רק שלא נתמוטטה מהתקפות המדבר הערבי, אלא הגבירה חיילים. כאן ניתן לארץ ולעולם מופת של גבורה יוצרת, כובשת שממה, חושפת ברכות טבע, מול הגבורה המדומה של רצח מן המארב ושל התנכלות בעזרת פצצות ואדי רעל־דיבות. מימי יסוד המושבות העבריות הראשונות מתקופת יסוד המעלה, גדרה ואחיותיהן – לא היו עליות־גבורה כבשנת תרצ״ז.

ואלה הם ישובינו החדשים, שנוסדו בתרצ״ז:

חטין – הגליל התחתון.

גינוסר – עמק גינוסר.

ניר דוד (ע״ש דוד וולפסון) – עמק בית־שאן.

שדה נחום (ע״ש נחום סוקולוב) – עמק בית־שאן.

בית יוסף (ע״ש יוסף אהרונוביץ) – עמק בית־שאן.

משמר השלושה (ע״ש השלושה שנרצחו במקום) – הגליל התחתון.

מסדה (שם זמני) – עמק־הירדן.

עין הקורא (שם זמני כנ״ל).

טירת צבי – (ע״ש ר׳ צבי הירש קאלישר) – עמק בית־שאן.

מולדת (שם זמני) – עמק יזרעאל.

מעוז – עמק בית־שאן.

ג׳וארה (שם זמני) – הרי אפרים.

עין־גב – עמק כנרת.

כפר מנחם– לרגלי הרי יהודה, דרומית לגדרה.

אושא – עמק זבולון.

כפר סולד (על שם הנריטה סולד) – דרומית לגדרה.

כפר שמריהו (על שם ד״ר שמריהו לוין) – השרון הצפוני.

אל אלה יש להוסיף את מגדל־צדק, שאינו מקום ישוב קבוע, אך למעשה התישבו בו בראשית השנה פועלי מפעל־האבן ושומריו ונוטריו העברים, בעוד שלפני המאורעות לא היה מקום ישוב כלל.

בים ובנמלים

תרצ״ז נתנה לנו התקדמות רבה בנמלים וגם מקצת התקדמות בים. מזח תל־אביב נבנה בחלקו העיקרי בתרצ״ו, אולם השנה נבנה נמל הסירות של תל־אביב; השנה קיבלנו את דריסת הרגל לעבודת סבלות ממשלתית בנמל חיפה; נתחדש הדיוג העברי על החוף הצפוני של הארץ. נתחזקה הספּנות העברית על פּני ים המלח ונתחדשה שוב התחלת ספּנוּת על פני ים כנרת, עם עלות קיבוץ “בתלם” על אדמת עין־גב שבמזרח הים.

נמל תל־אביב

אוירת החיבה והדאגה לנמל תל־אביב לא רפתה השנה. כבמזח כן גם בנמל הסירות רואה הקהל רק כהקדמה ראשית לנמל ממשי, נמל־אניות, הנחוץ לתל־אביב כמאור לעינים. חוגי ההסתדרות ואנשי השדרות העממיות נענו שוב לקריאת אוצר מפעלי ים שהכריזה השנה על המגבית השניה (מכירת מניות) והכניסו כחמשים־אלף לא״י בתקופה רחוקה מרווחה כספית.

חברת “נחשון”

– – – הסתדרות העובדים העברית יסדה השנה את חברת־הים שלה – “נחשון”, שקנתה, כצעד ראשון לפעולתה, ספינת משא קטנה, “רחף” שמה, בעלת קיבול 200 טון.

הדייג

– – – תרצ״ז תירשם כשנת התחדשות הדייג העברי.

הליגה הימית

– – – “היקיצה” הימית העברית עשתה, איפוא, בתרצ״ז משהו, אלא שכל זה מעט ואטי, לעומת הצרכים והאפשרויות.

סיכום

בסיכום חשבונה של שנת שפל וסבל רב, אחרי שלשלת פגעים וזעזועים הנמשכים למעלה משנתיים אי־אפשר שלא לראות, כי בסיס היצירה לא חדל מתרחב בישוב גם בשנים רעות אלה, אי־אפשר שלא לראות בכוחות הכבירים הצפוּנים במעגל הזה הקרוי משק עברי, שיותר מבנכסים בעין הוא עשיר בפּוטנציות ובעורף. סגולות היצירה שהן אָפיניות לישוב מראשית התהוותו הולכות ומתחזקות. בסגולות אלה הולך הישוב ונהפך לחטיבת־עם־עצמאית העומדת איתנה על רגליה ומחזיקה מעמד גם בפני רוח שאינה מצויה³. – – – מבעד להופעות הזמניות הקשות בתרצ״ז אנו רואים את כוחנו הפנימי והנה אנו משרישים והולכים בארץ בחקלאות, בחרושת, בקשרים בינלאומיים, בכושר ארגון, בשאיפות הרחבה ושיכלול. באלה לא ירדנו גם השנה, ובהם הנחמה והתקוה.

תרצ"ח – שלישית למשק־המלחמה

אין אנו יכולים למדוד ולשקול את עדיפות־המשק שלנו בשנת תרצ״ח אלא במידות המכוּונות לימי מלחמה. כל השוואה לשנת־שלום ולאיזורים שקטים לא תהא צודקת ולא תעזור להבהרת המצב האמיתי. – – – הישוב העברי חי ועבד בשנה זו בתנאים דומים יותר לאלה של חבלי־הספר באירופה בימי המלחמה, בחבלים שהפכו חזית. ועוד נבדלנו אנו לרעה, משום שבאיזורי מלחמה מוכרזת, עשויה בדפוסי מנהגים בינלאומיים, היו רק הצבאות, ולא האזרחים, המטרה המכוּונת לחצים. אם לא מכדור תועה, היה משהו בטחון לאשה ולילד וסתם אזרח שעסקו במלאכותיהם, ואפילו אם מפרי עבודתם היה נהנה צבאם.

אבל אצלנו מסתער האויב על המשק, על החי, על האילן כאשר על האדם. הקמה מוצתת בלילה ואל הבאים לכבות שולחים כדורי מות. פועל משקה בפרדס והוא נמצא נרצח והטוריה בידו. פועלים יוצאים בבוקר במכונית־משא, נוסעים אל פרדס לעבדו ולהשתכר למחיתם, והמוקש מרסק אותם על המכונית שלהם. בכמה גבורה ובכמה קרבנות התמידו לעבוד במחצבות הר הקסטל! איך הובילו חצץ מירושלים לתל־אביב וחלב וירקות מהעמקים אל יהודה? בדמי קרבנות חפרו בארות בערבות יריחו. בנפשם מחזיקים עובדי החשמל את הקוים הרחוקים. באש התנקשות אחת ממושכת, שלא פסקה כל השנה, מעבירים את תוצרת ים־המלח – סעיף האכספורט החשוב ביותר אחרי פרי ההדר – דרך מדבר יהודה, בכביש הנחסם והנחפר שוחות־שוחות, אל מסילת הברזל בירושלים. ואיך נוסעים ומסיעים סחורות ברכבות? דרך תחנות גרפית, על פסים מתפרקים ועל פני גשרים נהרסים, מעל למוקשים למטה מבעד ליריות מהצדדים. ומה נדבר על תפקיד השוטר והנוטר והעובד במשק הממשלה? ממאתים עשרים וחמשה הקרבנות שהקרבנו בשנת תרצ״ח, – הרוב המכריע נפל בשעת עבודה ממש, בלכתם אליה או בשובם ממנה.

והוא ההישג הגדול לישוב העברי, שמשקו קיים, דופק, מניב ומייצר ומפרנס וכוח צמיחתו לא שוּתק כלל ועיקר. הפועל יוצא לפרדס, והנהג מוביל, הנוטר שומר אף יוצא לארוב לאויב; העובד במשק הממשלה הולך לתפקידו כשאיננו מוגן; בעל מלאכה ותעשיה מאמין וממשיך, ממוּני הכספים בבנקים נוהגים כמעט במקל נועם. החוצב, הצולל, החורש והבוצר – בתפקידם. ועל כולם – היזמה הציבורית עולה ומתלקחת מדי פעם בתכניות חדשות, במפעלים נוספים. בעוד אין לו המכשיר והמסדיר יקר־הערך, ששמו שלטון עצמי, מצליח הישוב לגייס בשיטות מוסריות בלבד אמצעי כסף, לסדר עבודות, להעביר אנשים ממקום למקום, להחיש עזרה לחזית משקית רופפת, לכבוש מדי פעם נתחים־נתחים נוספים מעבודה זרה ומתוצרת חוץ, להפוך ללחם גם הוצאות־התגוגנות, לקרוע סדקי פרנסה חדשים, להעלות את פעולות־החסד למדרגות חובה ולרמת מפעלים כלכליים חשובים. כיצד מחזיק הישוב מעמד? לא נסתיר – ירידה רבה ברמת־החיים ובכוח הקניה. לא נתעלם מהתגברות מצוקתם של המובטלים, אשר לא מספרם כי אם סבלם גדל והעמיק, נודה בהתכּווצותן של פרנסות שהיו תלויות במותרות, בשקיעתן של פרנסות־בינים. מי יודע את התוצאות המרות של חוסר־תזונה? כמה עוד נסבול, כמה עוד נשלם בליקויי־בריאות, באבדן כושר־עבודה, בהשפעה קשה על הילודה והתמותה, בקרבנות נפש. רק מוגי־לב ופושטי־רגל ציבוריים יחביאו ראשם לא לראות ולהכיר בזאת. חזית היא זו, ועצה וגבורה וקרבנות־כסף וקרבנות־נוחות נחוצים במלחמה בחזית זו לבל תערער את היסודות. בגבורה המזהירה נגד האויב מבחוץ, כן נחוצה הגבורה לראות את האמת בפנים המחנה ולהשביח את האמת מבלי לצבעה צבעים כוזבים. להשביח – פירושו להלחם במחסור, לקחת אמצעים מאלה שיש להם רב או מעט ולעזור לנגועי המשבר. פירוש הדבר להפוך לעובדה את הרעיון של ערבות הדדית ושל עזרה הדדית.

והישוב עשה משהו בנידון זה במשך שנת תרצ״ח, אולי בעקבות מחנה־העבודה שהרגשת חובה זו טבועה בו יותר מאשר בחוגים אחרים. מפדיון־עבודה ב׳ של חברי הסתדרות העובדים בראשית השנה, שאחריו בא – ובפחות תוצאות – “המפדה האזרחי” עד כופר הישוב בשלהי השנה, לא פסקו מגביות ציבוריות שתכנן היה לעשות משהו למען הדחוקים וחסרי־הכל. הסתדרות העובדים הרימה את מכסת מסי קרן־חוסר־העבודה, הטילה את עול פדיון העבודה, ועתה עוד הוסיפה תרומת־חירום ל “משען” כתשלום־חובה. המופת של מחנה־העבודה לא עלה בתוהו מבחינת ההשפעות על חוגים אחרים בישוב.

כשם שגברה רוח ההתנדבות לעמדות־שמירה, לכיבוש אדמות חדשות, כך בא שינוי לטובה גם בנכונותם של בעלי יכולת להשתתף בתרומות־כסף. כוח־הנתינה החמרי בכללו ירד. סכום התרומות של הישוב עלה בתרצ״ח למעלה מרבע מיליון לירות, חוץ מהמסים הממשלתיים והעירוניים הרובצים עליו במיכסות לא קלות. בסכומים כאלה מקבלים כספי התרומות והחסד אופי של גורם משפיע לא רק על חייהם של אלפים אחדים של משפחות הנמצאים בטיפול של מוסדות סוציאליים, אלא על משק הישוב בכללו. כי רובם של כספי מוסדות־העזרה נכנסים על־ידי מקבליהם שוב למחזור הכלכלי בישוב.

– – – שנים־עשר הישובים החדשים, שהוקמו בתרצ״ח היו לא רק לביטוי עליון של הגבורה הציונית הטהורה, המעפלת, הבונה שממות והמשרשת יהודים בקרקע. היה בהם גם עזר למחזור הכלכלי בישוב בשנת מצוקה. למענם נמצאו אמצעים מיוחדים, כגון תרומת יהודי דרום־אפריקה בסך 25,000 לירה. ערכם העיקרי בהרחבת בסיס הייצור העצמי של הישוב יהא ניכר רק בעתיד, אם כי יש בהם כבר התחלות ייצור חשובות עוד בשנה זו. אולם פעולה אחת שלמה פעלו בעצם היוָסדם בלבד, הלא היא פעולת העידוד והנחמה לישוב מיוגע ושותת־דם, מתאבק על כל עמדה קרקעית וכלכלית, נתון בסכנות של התרופפות רוח מחמת כאב ויגון. אין־ערוך לערך־התגבורת של הישובים החדשים בשביל בריאותו המוסרית של המחנה העומד על נפשו בכל קצות הארץ. והערך הנפשי הוא גם כלכלי ומשקי.

ואלה הישובים החדשים של שנת תרצ״ח:

קרית־עמל – ישוב־עובדים עירוני בגוש אדמות שיך־אבריק.

כפר קופינאס (שם זמני) – בשרון הצפוני.

חניתה – ישוב־הספר המפורסם על גבולה הצפוני של הארץ, יתד ראשונה בחבל־ארץ צפוני־מערבי זה.

שבי־ציון – בין עכו ונהריה.

מסילות – בגוש בית־שאן.

שדה וארבורג – בשרון הצפוני.

בית יהושוע – בגוש הנ״ל.

תל־יצחק – בגוש ואדי־פאליק⁴.

מעלה־החמשה – בהרי ירושלים, מערבית מקרית־ענבים (זכרון לחמשת חברי הקבוצה שנהרגו בראשית השנה במקום זה ממש, בלכתם מקרית־ענבים לעבוד במחצבה של הקבוצה).

אלונים – בגוש קוסקוס־טבעון.

עין־המפרץ – דרומית־מזרחית לעכו.

נזלה (שם זמני) – מערבית־דרומית לזכרון־יעקב.

לישובים החדשים – 17,500 דונם אדמה. 17,000 – של הקרן־הקיימת, שקנתה בתרצ״ח 35,000 דונם אדמה. רק אחד מהישובים החדשים, קבוצת “מעין” בנזלה שליד זכרון־יעקב היא על אדמת פיק״א. אכן גם פיק״א התעוררה ומלבד יסוּד הישוב החדש הזה, עשתה למען ישובים קיימים שלה: העלתה קבוצת פועלים למושבה הקטנה מצפה, וכן היא אומרת לעשות למושבות אחדות ישנות שלה.

בשנה אשר כזאת, עת ההון הפרטי נרתע וחרד מלכת לעסקים, בולט ביותר ערכו של ההון הלאומי. ואמנם הון זה פעל גדולות בכל שטחי המשק המגוּון של הישוב, אף היתה לו להון זה היכולת לכך, כי הכנסות הקרנות עלו.

* * *

– – – עדיין לא נאמדו נזקיו החמריים של הישוב בהשמדת רכוש על־ידי עקירות והצתות, שלא חדלו כל השנה ונתגברו יחד עם נחשול הרציחות לאחר הנסיונות המטורפים של הראֶויזיוניסטים. לא יסולאו בפז קרבנות הנפש שהיו כה מרובים השנה ושמניינם גדל כמעט פי ארבעה במחצית השניה של תרצ״ח לעומת מחציתה הראשונה, וביחוד בשני החדשים האחרונים. מי יעריך את כוחות־היצירה וההגנה שאבדו, והם חסרים בהחלט, עם כל מאמצינו למלא את מקומם ועם כל הצלחתנו לא לשתק את היצירה שעליה הוֹרגוּ.

תרצ״ח היא שנה שלישית למלחמה. הרוצה להעריך את נפלאות קיומנו וסוד החזקתנו מעמד ישוה את התאבקותנו הכלכלית עם זו שבחבלי־מלחמה בארצות אחרות במשך תקופות ארוכות כאלה. מי שיעסוק בהשואה כזאת וידע כי בתקופה כזאת כבר קיבל עליו כל אזרח במדינה התחייבויות של מאות לירות לקופת המדינה למען הנצחון, יכיר כי רבים מאוד אצלנו שעדיין לא התחילו במאמץ המשקי למען נצחוננו.

* * *

ואולם לא זה העיקר. מההשואה נלמד כי יש בנו כוח, ושאנו יסוד בריא יוצר, מרגיש ובעל רצון ברור והוא העושה את החברה לעם והוא הנותן לעם כוח לעמוד ולהתגבר גם במצוקות־שאול. שנת מצוקות כאלה השארנו מאחורינו, ויש בנו מלוא־הרצון הפעיל, מלוא הכוח הבריא להמשיך בלי לאות, בלי רפיון, ולשוב לשגשוג, כאשר נתגבר על המלחמה מבחוץ.

תרצ״ט – הטרור העברי ותהפוכותיו

לא נתפתינו אחרי ‘הדר’ הרפתקאות, לא הלכנו אחרי רגשי־נקמה, לא ביזבזנו את הכוחות לסיפוק־נפש רגעיים⁵ שבגבורה שלאחר יאוש. התגוננו בטוהר ובתבונה, ותוך כדי התגוננות במשך שלוש שנים גדל נופנו והעמיקו שרשנו⁶ בארץ.

הרהורי סיכום

שלש שנים משתוללת סערת הדמים בארץ. שלש שנים עברו מאז נתגבשה בקרב מנהיגי התנועה הערבית ההכרה הזידונה כי שפיכת דם נקי היא הדרך העיקרית להשגת שאיפותיה. שלש שנים מלאו היום מאז הפך הטרור למכשיר פוליטי שיטתי בידי המתיימרים להיות נציגי האומה הערבית בארץ.

המילא המכשיר השֹטני הזה את התקוות אשר תלו בו מחולליו? ההצליחה התנועה הערבית בעזרת הרציחות וההצתות וההשמדות להשיג את מאוויה?

דוקא היום, לאור הישגיה הפוליטיים של התנועה הערבית, יש להבחין ולקבוע כי רעיון זה של הפיכת רצח נקיים לכלי פוליטי בארץ לא רק רעיון משחת ומתועב הוא כי אם רעיון שוא, שהכזיב את מטרתו.

שלשה ראשים היו לנחש־הטרור הזה אשר המפקדה העליונה של מאורעות הדמים שלחה ביריביה. האחד היה מכוון נגד היהודים, השני – נגד הערבים, אשר לא רצו לקבל את מרוּתה, והשלישי – נגד אנשי השלטון האנגלי בארץ. שלשתם הפילו חללים רבים. ארוכה היא רשימת הקרבנות וההיזקים. לשלשתם היו מטרות פוליטיות מסויימות. ההושגו?

מטרות

בטרור נגד יהודים אמרו הערבים לדחוק את רגלינו מרוב חלקי הארץ, לא לתת לנו לעבוד בשדות ובפרדסים, להרוס את משקנו, להפחיד יהודים בחוץ־לארץ שלא יעלו, להפחיד בעלי־הון יהודים שלא יוסיפו להשקיע הון בארץ. בטרור נגד ערבים ביקשו להפסיק את מכירת הקרקעות ליהודים, להקים דיקטאטורה שתתפוס את השלטון בארץ ולפחות בחברה הערבית. ובטרור נגד אנשי הממשלה ונגד האנגלים ביקשו לשכנע את הממשלה שלא תוכל לנהל את הארץ בלעדי ציותם של הערבים, וכי רב מדי יהא המחיר בנפשות בריטיות שהיא תשלם בעד החזקת הארץ נגד רצון הערבים.

ומה השיגו?

הטרור בקרב הערבים

לאחר נחשולי דמים, שבהם השמידו אנשי הטרור ממש משפּחות־משפּחות מנכבדיהם, מטובי קציניהם במשטרה, הלך שלטון הכנופיות והתפּורר בתוך החברה הערבית. רגעי־הכניעה הכללית בפני אקדוחיו של שכירי המופתי היו מעטים. נחלי הדמים השפוכים – והגיון הטרור חייב להרבותם ולהעמיקם מדי פעם יותר (הטרור – ערפּד־לא־ישׂבע!) – השקו את המרי והזעם הפנימיים עד שבצבצו והתפּרצו, עד שלבסוף החלו ערבים לאומיים כשרים לעזור לצבא הבריטי ולממשלה הארצישראלית להלחם בכנופיות. לאחר שנות שלטון מדוּמה (שעורר בשעתו גם קנאה וגם רצון לחיקוּי בלב חלושי המוח שבין המתעתעים אשר בקרבנו) היה ״המפקד הראשי של המרד הערבי״ נע־ונד על פני כפרים ערביים ולא השיג מזון לא רק מחמת רדיפת הצבא הבריטי, אלא גם מפני שכנופיות ערביות מתנגדות היו שודדות את הכפרים שהעזו לתמוך ברב־הליסטים באוכל או באכסניה. בני משפחת הנכבדים הידועה בנצרת, שבנפשות ביתה התנקשו פעם אחר פעם, אף נרצחו מהם אנשים ונפצעו, הם הם סייעו בזמן האחרון בגלוי בידי השלטונות להלחם בטרור, אף־על־פי שלא שינו את עמדתם כלפי היהודים. השוד בבנק הערבי, מלחמת כנופיות בכנופיות, תנועת גאולת הדם, שאין יודע מתי תיגמר – זאת השיג טרור הערבים נגד ערבים. אפילו איחוד תכניתי־מדיני לא בא. עוד חיה התמונה כיצד משדל מיניסטר המושבות הבריטי את פלגות־הנציגות הערבית בלונדון בשתים אחר חצות הלילה, לחוס על כבוד הענין הערבי ולהסכים לשבת יחד כנציגי־ישראל.

ההצליחו להניא את הערבים מלמכור אדמה ליהודים? יעידו תשעים־אלף הדונמים שרכשו יהודים בשלוש שנות הטרור. למרות איומים, חרמות ונידויים ורציחות, למרות השבעות דתיות ו״פתוות״ של מופתים וקאדים, למרות רשת ריגול שבה השתתפו פקידים ערבים העובדים במשרדי ספרי האחוּזה ובמשרדי שלטונות המחוז, הוסיפו הערבים למכור. הסיבה היא פשוטה: יש לערבים עודף של קרקע. רק הרעב שלנו, רק חוסר הבסיס תחת רגלי יהודים הוא שמקדש, ובצדק, כל טפח אדמה. מה שבשבילנו הוא סם־חיים, אינו אלא עפר־חולין בשבילם. הנפש הערבית הישרה, האנושית, אינה יכולה ואינה צריכה להרגיש כל קשר של קדושה לשטחים העצומים המשתרעים סביבם חשֹוּפים ללהט השמש וילל הרוחות, שוממים וריקים. דוקא ההרגשה הפּאן־ערבית, ההשתייכות לכלל ערב, בעל מיליוני קילומטרים מרובעים של קרקע, עשויה להחליש בנפש הערבי את העקשנות להחזיק בכל חלקה וחלקה אשר יהודים כה שוקקים אליה. ודאי שלא עלתה בתוהו התעמולה הערבית שלא למכור אדמה ליהודים, ודאי שעיכבה והכבידה עלינו, אבל הטרור לא הוסיף על כך הרבה, ובמקרים רבים עוד החליש את התעמולה, ועורר כנגד מטרתו סיבות, חמריות ונפשיות, שדחפו את הערבים להוסיף ולמכור. הנציגות היהודית בועידת לונדון יכלה לטעון נגד ההגבלות על מכירת קרקעות, כי רצון הערבים הוא למכור, והם עושים זאת גם נוכח סכנות־חיים ולמרות איומי־מות. עושים זאת פלחים פשוטים ואולם גם נכבדים ערביים, ואפילו חברי הנציגות הערבית שנשלחו לדרוש את איסור מכירת הקרקעות. היהודים יכלו למצוא סמוכין של עובדות לדבריהם.

הטרור נגד היהודים

מה הועילה גדיעת פרדסי היהודים, שהתפתחה, אגב, גם לגדיעה של פרדסים ערבים בידי אנשי כנופיות ערבים? בעונת תרצ״ו שנגמרה עם התחלת המאורעות היה אכספורט ההדרים מארץ־ישראל 5.9 מיליון תיבה, ואילו בעונה הנוכחית, עונת תרצ״ט – למעלה מ־14 מיליון. חלקם של היהודים באכספורט היה אז כשלושה מיליון תיבה. השנה – כתשעה מיליון.

– – – למותר להאריך דברים על העבודה בפרדסים. הערבים איבדו אלפי מקומות עבודה אצל בעלי פרדסים יהודים שנהוּ דוקא אחרי עבודה ערבית. מושבות הפרדסים היהודים רק נתחזקו מבחינה משקית ומבחינת הבטחון והמדיניות, בקלטם אלפי פועלים עברים, שמספרם הגיע כיום ל־25,000 איש.

מושבות עבריות שלא ראו עדיין בציר בידיים עבריות הגיעו לידי זה בשנים אלה. מושבות שהיו כפוּתוֹת אל ירק ערבי, חלב וגבינה, עוף ופרי ערביים – השתחררו מזה.

למרות כל הצתות השדות ולמרות כל היריות אל המכבים, זורע עכשיו המשק העברי יותר וקוצר יותר משזרע וקצר לפני מעשי הדמים. מעולם לא עלה הישוב במעלות ההספקה העצמית כמו היום. שטחי־הירקות שלנו עלו פי ארבעה־חמשה ויבולי הפרי – פי כמה. נוספו לנו עשרות טונים של בשר מלבד עשרות מיליונים של ביצים, אלפי טונים של מספּוא ירוק למיניו, של סובין, של כוסבה. בעצם ימי המאורעות הופיעו אצלנו, כפרי מאמצים חלוציים ללא־רתיעה, זרעים משובחים לכמה גידולים חקלאיים, ועתיד מזהיר נשקף לנו גם בשטח זה.

מאות בארות קדחנו ואלפי מטרים מעוקבים לשעה הוספנו לשדות שלחין ואנו מוסיפים והולכים.

והוא הדבר במלאכה ובתעשיה. לא קלענו לפני המאורעות סל ומחצלת לפרדס ולכרם, לא קלענו לעצמנו שרשף זול, לא עשינו מטאטא פשוט. בעוד שחפשנו לשוא עבודה לחלשים ונכים מבינינו, קנינו את כל אלה מערבים. לא כן עכשיו.

אולם גם תעשיות הדורשות הון רב, שאין מדרכו להיות כה חלוצי, הלכו ונוצרו. לא נרתע מדרכו גם ההון. שמונה־עשר מיליוני לירות השקיעו היהודים בארץ־ישראל בשלוש שנות המאורעות. וחלק ניכר מזה נכנס גם לתעשיה. ולא קשה להבחין את התוצאות. תוספת־העצמה לחשמל, הרחבת מפעל האשלג והבּרום, המפעלים החדשים לשימורי ההדרים, האריגה, חוטי החשמל וכו׳ ניכרים יפה. שירות תוצרות חדשות נוספו בשנים אלה, למסכיני גילוח ועד דוּדי קיטור, מעפּרון ועד מכונה חקלאית, מגליצאֶרין שמפּסולת השמן ועד מזון־בהמות מקליפות תפוחי־הזהב. שדה התרופות ואביזרי הרפואה נזרע תוצרות למכביר ויש מהן הניכרות לעין והמעסיקות אנשים רבים כגון צמר הגפן והאגד לתחבושות. אם כי רחוקה ההתקדמות מהשביע אותנו רצון, הנה אי־אפשר להכחיש את מציאותה. כה היה ברוב שטחי המשק והכלכלה. לא פגימה אחת במעגלים של אלה נתמלאה במשך התקופה. אימתי היו בנמלים פורקי פחם יהודים מושחרי פנים ככושים? אימתי – פועלי נקיון יהודים בעיריות ירושלים, חיפה ויפו? אימתי ששו אצלנו כל כך לקראת כל פעולה משקית חדשה? חדוות־היצירה מפעמת בלבותיהם של יוזמי מפעלים שונים לחרות משקית, ובלי חשש־הפרזה נוכל לומר כי לגבי מעגל המשק הלאומי הננו עומדים בתקופת הבראה וביסוס. והדבר לא נעלם גם מעיני שוק הכספים בלונדון, שכושר האשראי שלנו בו נשמר לא מאהבה סתמית אלא מהכרה.

ואלפי היהודים המתדפקים בשערי־הארץ מעידים, עד כמה הפחידו הערבים ברציחותיהם ובהתנקשויותיהם את היהודי בגולה שלא יעלה. ואלפי העולים שנקלטו בתקופת המאורעות בעבודה, והעוּבדה שלאחר שלוש שנים של שערים סגורים, בראשונה למחצה ואחר־כך לארבע חמישיות ויותר, לא גדל חוסר־העבודה בתוכנו אף־על־פי שתנועת הבנין נצטמקה לגמרי. כל אלה יעידו למדי אם הוּחלש כוח הקליטה שלנו. יעיד עקרון המכּסימום המדיני שגזרה הממשלה הבריטית – בניגוד לעיקרון של יכולת הקליטה הכלכלית – כי הכוח הנוצר על־ידי הישוב העברי נשאר איתן וגמיש ומהיר להיענות לצרכי הגולה.

הטרור נגד האנגלים

באטיות האופינית להם דיכאו האנגלים את הכנופיות הערביות המזויינות, שחוצפתן הגיעה עד כדי התלקטות אלפים למיסדר אחד, כאשר קרה פעמים אחדות. בדמיונם המפריז ראו כבר ראשי הכנופיות את עצמם כמושלים בארץ. ואמנם כמעט השתלטו במחצית השניה של 1937 על חלקים של הארץ. אך המצב נשתנה שינוי גמור עם בוא תגבורת הצבא במחצית השניה של 1938. מ״צבא המרד הערבי הגדול״ לא נשאר זכר. נשארו רק קבוצות מרצחים קטנות, המשכן של סוג כנופיית אל־קסאם שהחלה לפעול עוד ב־1931. מבצעי הרציחות הם על פי רוב צעירים למטה מבני 18 שאין עליהם פחד התליה. אף־על־פי שאבדו לאנגלים למעלה ממאה איש, אין ערביי ארץ־ישראל יכולים לחלום על נצחונות כוח שלהם על האנגלים. לעזרת ערביי ארץ־ישראל באו הנטיות הפרו־ערביות של מנהלי המדיניות האנגלית במזרח הקרוב במשך 30 השנים האחרונות ועמדת המדינות הערביות בשכנותה או בקרבתה של ארץ־ישראל. תבוּסת הטרור הערבי בארץ־ישראל בכל השטחים אינה ניכרת כל כך רק משום שנתגייס הכוח המדיני של מדינות ערב ושל ידידיהם האנגלים במזרח, המכסים בלחצם על תבוסת ערביי ארץ־ישראל. לא בכוח הטרור השיגו הערבים את אשר השיגו. השפעתה של התאבּקות מעצמות ההסכמה והציר בחיתוך גורלה המדיני של ארץ־ישראל בידי האנגלים ושיטת הכניעה בפני גורמי חוץ אלה – הן שהראו את אותותיהן. אולם הטרור של הערבים לא הגדיל את משקל השפּעתם. להיפך, במשך שלש השנים הללו בוּזבז הקלף הזה, שבו איימו שנים רבים.

לא נפתינו

ספירות הדמים איומות, אבל ידוע כי שמונה חללים ערבים נפלו כנגד כל קרבן יהודי, והתהום שבין ערבים לערבים עמוקה במקרים רבים יותר מאשר בין יהודים לערבים. הטרור הערבי לא השיג אפילו את מטרתו להפריד לנצח בין יהודים לערבים, כדי שלא יוכלו היהודים להתקיים כאן, מחמת איבה גדולה מסביב. הכנופיות הצליחו בהפחת האיבה לרגעים במקרים המעטים של התפרצויות טרור נגדיות כבדות מצד היהודים, מעין אלה של יולי 1938. ממקרים כאלה דישנו את צמחי הלענה הערביים. אך פעולתם היתה קצרה. ככל אשר המשיכו אנשי הכנופיות בטרור הפנימי ברחוב הערבי, הם פּיזרו את הליכוד הלאומי שהשיגוהו לעתים. ״אנוסים״ ערבים מצאו מדי פעם דרך לגלות ליהודים כי עודם מחזיקים בקשרי ידידות. יהודים נכשלו מדי פעם באמון מוּפרז כלפי ידידים ערבים ושילמו בחייהם בעד תמימותם. היהודים למדו להקיף את ישוביהם בחומה־חיה של מגינים (והאנגלים עזרו לנו בזה) יוצרי בטחון מוצק, למרות מקרי כשלונות מחמת רשלנותם של יחידים, בתחומים גדולים של ארץ־ישראל. אל בין החומות העבריות חשו להם מפלט גם ערבים והם ראו את נאות הדשא במדבר הקטלני מסביב. נרצחו יהודים מגישי מים לערבי חבר בפרדס ואומר שהוא צמא, יהודים בודדים בפרדס מגישי קפה לאורחים ערבים לפי נימוסיהם הם, יהודי משוחח עם ערבי ועונה לו על שאלה במלון עברי־ערבי הנשאלת רק במזימה, יהודים שסמכו על אבירוּתם של בני ״עם אציל״ וארחו אתם לנסוע יהודי יחיד באוטובוס מלא ערבים. אבל כל אלה לא הצליחו להסיר את צלם אלהים מעל פנינו גם כלפּי ערבים. ויותר שהננו מצויידים וערוכים להתגוננות ולקרבות־מגן חריפים, ויותר שהננו מלוּמדי נסיון לבלי לכת שולל אחרי ערמומיות זדון שבהעמדת פנים, הננו מרשים לעצמנו להבחין בין מותר ואסור ואת ברית האדם בינינו לבין האדם הערבי, ואפילו הוא בן הצד הלוחם נגדנו, לא הפירונוּ. שורה של עובדות מעידה בפני, כי לא תם יחס אנושי גם בקרב הערבים. קרבן יהודי פלוני שנפל זה עתה בעצם היום ברחוב חיפאי הומה עוברים ושבים בילה עוד בשבועות האחרונים ערב ולילה במסיבת ידידים ערבים, חברי הבונים החפשים, בעיר ערבית טהורה אחרת. בטלפון ובמכתבים – כאשר אי־אפשר היה להיפגש – המשיכו ערבים בודדים בימים הקשים ביותר, להודיע על מקרי סכנה ולהזהיר מפניהם. מעשה בפועל יהודי שנשבה עם פועלים ערבים לבין כנופיה ולא גילו הפועלים הערבים כי ביניהם יש יהודי, ובזה סיכנו את חייהם הם. ומעשים ביהודים בודדים שנפלו לבין כנופיות או נפגשו בודדים עם ראשי כנופיות במאוּרותיהם הם ורק דברת ״הן־צדק״ ביניהם. ורבי־הטבחים ניסו להתפּאר במקרים אלה, כי גם עליהם חזקו רגשי התועבה בארץ על מעשי הרציחות. ערבים יזכירו פעם בעונג גילויי אנושיות בודדים וישתדלו להשכיח כסיוט מר את פרשת הטרור כולה.

ממלכות קרובות ורחוקות ליבּו את תנועת הרצח לצרכיהם. במדינות הערביות הקרובות היו תקיפים חשובים מעונינים להפנות את תשומת הלב של מלחמת הדעות והמעמדות והאישים אל הארץ השכנה שבה נלחם כביכול האיסלאם על נכסים יקרים, ועם מוסלמי מגין כביכול על חרותו. תקיפים פּדוּ את נפשם בתרומות כסף, כופר נפש, ובינתים עשו את מלאכת הביזה החוּקית בעסקיהם ובמשרותיהם החברתיות והממשלתיות. ראשי שלטון הביטו בעין יפה על גיוס אספסוף, או מרי־נפש או חמוּמי מדיניות מתלהבים למלחמה בארץ אחרת, על מנת שיוציאו אתם את הנשק והכדוּרים והכספים שברשותם. ארץ־ישראל שימשה לכל המדינאים המעונינים האלה כעין בור ניקוּז. אם הרחיקו ראות או לא, שאלה אחרת היא. אבל היתה הרגשה כזאת, כלפי גיוס אנשים לכנופיות לארץ־ישראל.

ולמותר לכנות בשם את שתי הממלכות האדירות המסייעות בידי הטרור הערבי בארץ־ישראל, מחמת חשבונות נגד יהודים ונגד אנגלים ולמען אש המלחמה שלא תדעך. וכל אלה ביקשו להכניס גם אותנו אל מעגל הטרור. אך אנחנו לא נפתינו אחרי ״הדר״ הרפתקאות. לא הלכנו אחרי רגשי הנקמה. לא בזבזנו לריק את הכוחות לסיפוקי נפש רגעיים שבגבורה שלאחר־יאוש. התגוננו בטוהר ובתבונה. ותוך כדי התגוננותנו במשך שלוש שנים גדל נופנו והעמיקו שרשינו בארץ.

תש״א – הישוב בנפתולי השנה

מכאן מחנה נאמנים נושאים בעול ככל אשר יוכלו, ומאידך מחנה בועטים ומעפרים בעפר… אך לא ניצח ההפקר, לא נסתלק מאתנו צלם־אלהים הציוני.

רחבו ועמקו גם בתש״א חיי הישוב העברי בארץ־ישראל, אשר עבר השנה את סף חצי המיליון.

במסגרת מעט הקרקע, מסגרות לשלטונו העצמי, צר לישוב מהכיל את כוחות־היצירה שלו, את שאיפותיו, צרכיו ואת עים־גליו. גלשו השנה שפכים קטנים מאונו אל ארצות סמוכות, אם בדמות אלפי חיילים מתנדבים למלחמת הגורל באויבי־האדם; אם בפאר תערוכת תעשיות ארץ־ישראליות בבירת מצרים ואם בהופעת תזמורת מהוללה המביאה את נוהם שכינת הנגינה האמנותית לרבבות מאזינים במחנות שבויים, כאחים לצרה לבני עמים אדירים, ובפלוגות־מחץ מנצחות ועושות גבורות נפלאות – בכל מופיעים השנה בני הישוב שלנו גם מחוץ לתחומינו הצרים, ויחד אתנו הם משוועים לאפשרויות של חיים, של גאולה מהגולה ושל השתרשות איתנה בארץ־ישראל.

* * *

איש הישוב עבד השנה יותר ועבד קשה, אך קשיים חדשים נוספו בחייו של איש העבודה הזה. מקום העבודה הוא בחלק גדול במחנות, והוא זמני מאוד. ובעיקר – גבר היוקר ורב גם הצמצום הפיסי בחמרי מזון.

– – – שפרה יותר מנת חלקו של העובד במשקו העצמי. עם כל נטל הרבית בעד הון שקשה יותר ויותר להשיגו, באין גידול באוצרות ההון הלאומי ובהצטמצם האשראי בבנקים, הצליח העובד במשקו הקיבוצי או השיתופי לבלי רדת מרמת־חייו ולבלי הפסק את עבודת היצירה המבורכת שלו. שרשרת העזרה ההדדית האמיתית, המתבטאת בשיתוף משקי בקיבוץ, במושב או בקואופרטיב־המלאכה, מסייעת בידי האוחז בה להדוף, יותר מאשר יכול העובד הבודד, את התקפות המחסור הנגרם על־ידי המלחמה. מחוץ לבודדים יוצאים מן הכלל עברו משקינו הכפריים והעירוניים את השנה בהצלחה חמרית, פסקו מהשקיע השקעות־הרחבה.

ואף כי הדברים האלה ידועים ברחבי הכלל, לא נתרחבה השנה הרבה זירת הקיבוץ והקואופרטיב. לא חש העובד הבודד להישלב בשרשרת זו, אף לא פסקה השנה גם אותה מקצת יציאה מקיבוצים וקבוצות, שהיא ישנה כל השנים, בצידה של תנועת הכניסה אליהם.

– – – המלחמה היא לאנושיות תקופת ההקרבה העצמית הגדולה, אך גם תקופת הכפיה הקיצונית ביותר. איך יקיים ציבור גדול את התחייבויותיו, אם לא תהיה מסגרת־ברזל להחלטות שנתקבלו אתמול ולא תעורערנה היום? המלחמה תובעת יותר ויותר מהאדם לוותר על נוחיות, על רכוש, על הכנסות, נטיות ומנהגים. היא תובעת גם את כל החיים, עד הקרבתם המלאה. ההצלחה במלחמה והנצחון בה תלויים אולי בעיקר ביכולת הגיוס של כל הערכים האלה.

והישוב יש לו כל הצרכים של עם נלחם, יש לו גם כל השאיפות האלה, אך אין לו מכשיר של שלטון עצמי, שתאפשר לו להוציא לפועל את רצונותיו האמיתיים העמוקים. בתש״א יותר מבכל שנה אחרת, נשמעה בפי רבים השאלה התמימה: ״מדוע לא הכריזה הנהלת הסוכנות גיוס־חובה?״ – בתש״א יותר מבכל שנה אחרת הרגיש הישוב בחוסר סמכות למוסדותיו להטיל מסים ממש ולא רק חובה מוסרית של תשלומים. הכל היו רוצים שתהא תמיכה למשפחת החייל, שיוכנו קרקע וכספים להתישבותו בעתיד. אין חילוקי דעות בדבר. אך הדבר אינו נעשה באין חישוקים של קיימא לחשקים ציבוריים ומוסריים.

ואולם גם בלי סמכות חותר הישוב העברי כל ששים השנים (של מנין ״חדישותו״) למילוי צרכיו הציבוריים. ובתש״א נסתעפו התביעות הציבוריות מאת היחיד, ויותר קשה ופחות נוח, ליחיד למלאן. על כן תרבה ההתנגדות, ירבו המדנים בציונות, כי יש אי־רצון ורוגז, המשמשים קרקע־מזון מצוין בשביל אלה הזקוקים לחומר מפוצץ. מכאן גילויי ההתנגדות המתגברת למוסדות הלאומיים, ולכל מוסד מוסמך שהוא, אם רק אין לו כפיה ממשלתית. מתנפלים לא רק על הנהלת הסוכנות, העומדת בראש עם לוחם ככל העמים, ובלי האמצעים השלטוניים של העם הזעיר ביותר. כל מוסד ציבורי התובע מאת חוגיו מאמצים מוגברים, בתוקף המצב של שעת־חירום, זוכה לאיומי־שבירה, להתנקשויות, לעלבונות. הניגוד הגדול בין כפיה מלאה שהונהגה בכל ארץ לוחמת וכמעט בכל שטחי החיים, ובין ההיתר המלא השורר אצלנו לפרוק עול – הוא המבאר את דמות הציבוריות של הישוב העברי בארץ־ישראל בשנת תש״א. מצד אחד מחנה נאמנים נושאים בעול ככל אשר יוכלו, ונענים במלוא הכוחות לאשר ייתבעו על־ידי שליחי הציבור המוסמכים, ומאידך מחנה בועטים ומעפרים בעפר. ואי־אפשר שמחנה הנאמנים לא יימצאו בו ״נמלכים״ ובורחים ונמלטים ממנו, מחמת כובד של עול ונוכח פיתוּי ההפקר שבצד השני, הקורא לעצמו אופּוזיציה. רק חושים עמוקים שידריכו את העומדים בראש הציבור לדעת את גבולות המתח האפשרי והמותר להטילו על ציבור נשמע מרצון – רק חושים כאלה יכולים להציל את הציבוריות שלנו ולהעבירנו בשלום בימים נוראים אלה.

אך לא ניצח ההפקר. הישוב נכנס ככלות הכל לתש״ב כציבור מאוגד שהנהגתו עמו (בתפקיד שלא היה כמוהו בדברי הימים) ומחנות מלוכדים עומדים במערכתו. לא הצליח ההפקר להבזות את מעשה הבנין, לא הצליחה לעשות זאת גם הציניות, לא מעשי הרס של מופקרים בפנים ולא מעשי חתירה של כוחות מתוקנים ואדיבים מבחוץ. עוד הסתננו סילונות עליה, בדרכים ובמעקלים לא ידעום תולדות האנושיות, וקדושת העליה לא נתחללה בהכרת העם והישוב. ההנהגה הציונית פתחה שבילים וקפנדריות לעולים סביב כל כדור הארץ, ביבשה, בים ובאויר. למרות הפרעות מתמידות הנמשכות עשרות שנים, לא דללו מעינות ההון הלאומי, והיו גם בתש״א מקצת אמצעים להרחבת הכפר העברי ולהרחבת התעשיה, לרכישת קרקע ולהגדלת תורה מעשית במוסדות מחקר והדרכה. העזרה הסוציאלית בישוב לא שותקה. תורמיה הראשיים היו גם בתש״א ציבור העובדים המקיים את מוסדות העזרה ההדדית שלו ומשתתף במוסדות העזרה הכלליים, אך אין להעלים עין מזה שעשו גם מעמדות אחרים בישוב. אשמתם היא רק שלא עשו כמלוא יכולתם, או בחלק נכבד שלה. העזרה הסוציאלית אינה מקיפה את כל הצרכים, אך גם השנה התקדמה בשיפּוּר שיטותיה ותכליתיוּתה. מחלקת הועד הלאומי העוסקת בשטח זה, ודאי שהיא מהמשובחים שבמוסדות.

כמיהתו של הישוב להבראה־פּרודוקטיבית בוטאה השנה בצפיפות ההולכת וגדלה בבתי הספר למלאכה ובשעורי הערב להשתלמוּת במלאכות; בנהירתם של חלשי גוף אל העבודות הקלות החדשות, כגון ליטוש יהלומים; בהיענות הנהדרה של הנוער הלומד להתגייס לעבודת כמה שבועות במשקים החקלאיים, תנועה שהקיפה כלהבה 2500 בחורים ובחורות, והעידה על אפשרויות חשובות להפרות את הכמיהה הזאת על־ידי יצירת דפוסים חדשים למילויה; בהצלחתם של מוסדות החינוך המנחים את חניכיהם בדרך החקלאות והעבודה. אף רוח החלוציות וההעפלה במידה שהיא מפעמת בלב הנוער שלנו מתבטאת יותר במגמת העבודה והיצירה מאשר במגמות־ספורט, שגם בהם אמנם יכולה להיות רוח־יצירה.

* * *

מספר כפרינו גדל רק במעט. קמה השנה לתחיה ״פוריה״ באונם ובחלוציותם של חברי קבוצת ״אלומות״ ובעזרתם של מוסדות הסתדרותיים וישוביים; פעמי הגואלים הגיעו גם ל״רוחמה״, שהיתה כבר שנים רבות לא־רוחמה, שערבים החריבוה. – – – נוסדו שני ישובים חדשים: בצפון החולה (האחד על שם נחמיה די־לימה) ובעמק בית־שאן (קבוצת ״אבוקה״ מהשומרון). מתכונן יסודם של כמה כפרים חדשים בראשית תש״ב. הקרן־הקיימת הוסיפה לנו בתש״א עוד שלוש רבבות דונמים, מלבד אשר גאלה אדמות עבריות שהיו כבר בידי זרים. אכן, אין זה מוחה את הצער על אבדן שטחי פרדסים יהודים, שפרדסנים מכרו השנה אל מחוצה לרשותנו בכמה מושבות ביהודה. והבעיה של בריחת רכוש נוסף עודה תלויה על ראשינו (בעיה זו היתה חריפה ברגעי סכנת פלישה לארץ, כאשר ברחו עשירים והונם אתם ומפעליהם כאן כמעט הפקר).

אך החקלאות העברית גדלה השנה בתוכה. נתרחבו השטחים הזרועים תבואות, והוגדל במעט גם שטח המטעים (לא הדרים, כמובן). גידול עצום היה בייצור המספוא, תפוחי־האדמה והפירות. תנובת החלב עלתה, עשתרות הצאן גדלו ונתרחבה המגמה לגידול בעלי חיים שונים, ובהם בהמות עבודה. – – – פרח מקצוע חדש – גידול זרעים, והתקדמה גם ההתחלה הקטנה של גידול צמחי רפואה ועיבוּדם.

הכפר העברי התקדם בתש״א גם מבחינת השתחררותו מהבדידות, וכמה ישובים נקשרו בכבישים חדשים אל עורקי התחבורה בארץ. אף הולך הכפר ונהפך למרכז פעילות ישובית ענפה. החינוך, המרגוע (בתי־הבראה) מתרכזים יותר ויותר בכפר וכן המלאכה והחרושת. כל אלה יוצרים יחד את הפרצוף החדש של הכפר העברי שימזג בתוכו גם מהסגולות שנחשבו פעם כאלו שייכות רק לעיר. בכוח הקוממיות הרוחנית והציבורית של משקי העובדים (וכיום – גם במידת־מה בכוח הקוממיות המשקית של כל חקלאי בתקופת־מלחמה) עומד האכר העברי כאיש מעמד מכובד בישוב ובארץ. בלב שקט ובטוח יכול המחנך העברי להצביע בפני חניכיו אל הכפר ולהדריכם אליו. המאור הציוני והאנושי שבעבודת־האדמה ובעובד־האדמה – במילואו.

* * *

והאילן השני של המשק העברי, אילן־התעשיה, שרשיו ונופו התפשטו בתש״א ופירותיו מתבקשים ונחטפים בעודם ביד. מאמץ־המלחמה הבריטי רואה היטב – ומראה עכשיו ברבים בתערוכת־קהיר – את כל אשר עושה ויכולה לעשות ארץ־ישראל למען הצבא.

– – – חידושי החרושת לא פסקו גם בימי המלחמה. בתש״א החלו מייצרים בארץ־ישראל כמה סוגי מכונות, מכשירים מועילים לצבא, כמה מוצרים הנחוצים להפעלת מקצועות תעשיה, מכשירי עבודה ואריזה, כמה מיני מזון, מוצרי רפואה, שאין להשיגם בכל המזרח־התיכון. נתגלו בישוב בעלי מקצוע, שלא ידענו עליהם. – – – היזמה היהודית שוב פורחת, אך לא במגדלי־אויר, אלא בשטח הפורה של מלאכה ותעשיה.

– – – יזמת הפועלים ומוסדותיהם בשטח התעשיה היא כבר עובדה, אשר לשוא ינסו מתנגדינו המעמדיים לערער אותה. – – – בתש״א נכנסה חברת־הפועלים הגדולה סולל־בונה רשמית לעסקי תעשיה. גוש המושבים גם הוא הצטרף לעודרים במערכה זו, שבה עסקו כבר קודם הקיבוץ־המאוחד והשומר־הצעיר ובזמן האחרון גם חבר־הקבוּצות. התעשיה בארץ־ישראל חדלה להיות שם נרדף עם בעל הון פרטי, התעשיה יסוד חשוב לעצמו, ובצוּרות בעלוּת שונות.

* * *

גם בחקלאות וגם בתעשיה היתה בולטת מאוד עזרתם של המחקר והמדע העברי הניתנת לענפי משק אלו על־ידי האוניברסיטה העברית, הטכניון העברי, תחנות הנסיון ומכון־זיו והדסה. הנהלת הסוכנות פתחה את כל המוסדות האלה בפני כל שואל לשיפור משק והאדרתו. ניסיונות חימיים וטכניים חקלאיים ותעשייתיים חשובים הלכו ונעשו במשך השנה והולכים ונמשכים במוסדות האלה, פעוּלות־הדגמה חלוציות של ייצוּר תוצרות חדשות לעידוד היזמה ולגיוון התוצרת.

* * *

– – – וכה עברה עלינו הראשונה בשנות המאה החדשה:

אוחזים בעוז בקרנות המולדת ודבקים בה;

נושעים פתאום מנחשולי־האויב שכבר קרבו בשנה הזאת אל גבולותינו. האויב נאלץ מסיבות בלתי תלויות בנו להסתלק.

מוסיפים להעמיק ולהרחיב את יסודות ביתנו הלאומי, להיטיב את מחיית העם אשר אתנו ולהכין את הדרוש לבוא אחים פזורים שעיניהם כלות לישועה מכאן;

מרגישים את האחריות ההיסטורית של השעה ומתאמצים להיות ראויים לה. ובכל זאת מתרוצצים בינינו פורקי־עול; מתנודדים באין מיבנה מדיני מוצק, ובכל זאת מקיימים את שלד הבית־הלאומי שלא יתפרק; בועטים בהנהגה שלא היתה כמוה לערוּת, מסירוּת והכרת־אחריות, ובכל זאת נשמעים ומקיימים ברגעים מכריעים את מינימום הקשר של אברי גוף חי; סובלים במשקנו מתשישות גלותית של שכבות רבות, אך מוסיפים להכות שרשים ולהצמיח ענפים ופירות סביב גזע כלכלתנו האיתן;

ועל הכל – לא נסתלק מאתנו צלם־אלהים הציוני. מוסיפה לרחף עלינו שכינת הציונות, הדאגה לאחים בגולה, הרצון לגונן ולהציל, להביא ולקלוט ולהבריא והרי לא נואשנו מעצמנו כל עוד אנו חשים בתוכנו את הצמאון לקוממיות מלאה.

בדמנו אנו חיים והוגים, ועם שרוחנו נטרפת מזעם וכאב, הננו מוכרחים לשמור על קרירות ההגיון, ויקוב דין הבנין את תהומות הצער, וישוב נשב לחשוף כל שביל־מוצא ממצוקות היום אל רווחת המחר.

בצל העננים הקודרים

מחנות פליטים, מאמצים להספקה עצמית – אלה שני שבילי הצלה בשואה הזאת, המחמירה יום־יום בעולם היהודי. באלה מנצנץ אור־תקוה. ההון היהודי נשדד לעין השמש בשיטות ובקנה־מדה שכמעט לא נודעו עד עתה. נחרבים המקורות שמהם צריכה היתה ארץ־ישראל לשאוב עוד עשרות בשנים. רבבות פליטים חסרי־כל נתונים בלי כל ברירה אחרת בין ארץ־ישראל למצולות־ים – בצל אלה אנו נתבעים לקבוע את תכנית הפעולה המשקית־הציבורית. אילו יכולנו, היינו צריכים להתאים את כל המשק לצרכי הרגע.

איננו יודעים איך – הפליטים היהודים יפרצו, הם מוכרחים לפרוץ, את הגדרות הסוגרות. הם מוכרחים יהיו לבוא במספרים שאינם נספגים ללא מאמצים מיוחדים בגוף המשקי הקיים של הישוב העברי.

– – – הפליטים יהיו זקוקים לצל־קורה, למחסה. הבנינים שלנו אינם מספיקים.

הם יהיו זקוקים לאוכל, אוכל זול. הנקנה אותו מן החוץ? מה ערך למעט הכסף שהננו יכולים עוד לגייס מתוכנו? בהישדד עשרות מיליוני לירות מאתנו, מאין נמלא כה מהר את החסר? מה דלים אוצרותינו למעשה. כל פרוטה שיוצאת החוצה תשאיר אחריה חור, רעב, מחסור. אנו מחויבים להכין את יכולת התפוקה בתוצרת חקלאית. זרם הפליטים הזעיר של היום, הכביר של מחר, צריך לאכול משלנו – משלו. זה יקל על הישוב, זה יחזק את כוח קליטתנו, זה יקל על הפליטים להיקלט אל תוך מנגנון־יצרני מתרחב.

הרואים אנו יפה את מורא־ההוד שבכל הפעולה בעד התוצרת העברית? חקלאית וחרשתית? המסבירים אנו את כל גורליותה של הבעיה?

מאריגת בד לאוהל לפליט, למחנות הפליטים, מהצמחת צנון לסעודתם הראשונה של הרעבים, רעבים עד להתעלף על פני ימים, מהחלוק הראשון לגוף במקום הכותונת שבלתה מזוהמה בדרך היסורים – עד לכלי בו יעבדו, עד לשמיכה בו¹ יתכסו – אם נסדר את ייצורם של כל אלה הן נציל בזה הרבה.

הדברים כה פשוטים ונראים כה חילוניים בחיי יום־יום, והם כל כך איומים כעת, כשכה מתמוטטת הגולה ובמצב כזה מסתננים אלינו מעט ניצולים. כמה היינו יכולים להציל אילו נפקחו עינינו לראות את הדברים כמו שהם, בהיקף האמיתי של הסופה העולמית המתחוללת על ראשינו, אילו יכולנו לקבל עלינו משטר הצלה, אילו נתגייסו הרגשות, לדחות הצידה את הטפל ברגע זה – אם כי הוא חשוב בימים כתיקונם – ולרתום את עצמנו בצרכי הרגע ההיסטורי.

לעבד עוד שעל קרקע, להצמיח ולהניב עוד מעט מזון, לארוג ולסרוג עוד מעט לבנים ובגדים, להכין עוד נעלים, עוד ועוד מכל מיצרך ומיצרך, לסדר יכולת־ייצור מתגברת – דבר שהוא מעלה מכוחו של היחיד, ושהוא אפשרי בידי ציבור מאוגד – על אלה עלינו להכריז כעל הצו העליון של השעה, אם אנו רוצים בחיים.

אין דאגות משק יותר ריאליות מאשר אלה. אין כאן צלילה לתוך אידיאלים רחוקים, לתוך חזון ימות המשיח. הרעה כבר הדביקה אותנו. הקרנים מגיעות כבר אלינו. רק מסתירים ראש בנוצה אנו, אם איננו מביטים בעינים פקוחות אל המתרחש סביבנו ובתוכנו ואם איננו מבחינים ברור את צעדי הגורל. התאבקות משקית עצומה עומדת בפני הישוב. התאבקות למען הצל מה שאפשר מתוך הדליקה. ורק תוך כדי הצלה נתחזק. במידה שנסגל את המשק שלנו, מתוך מאמצים ציבוריים עליונים, לקלוט יותר עולים, לבטל כל חוסר עבודה וכל רע בישוב, – באותה מדה יגבר הכוח ותיהדפנה הסכנות.

אנו נתבעים למהפכה קטנה זו במחשבה הציבורית: פנינו לפליטים ולהצלתם על־ידי קליטה של מחיה ופרנסה. אם שלוש שנות חירום הרגילונו לראות את עצמנו כאילו בזמן כתיקונו, הנה באו הזעזועים בגולה והם מטלטלים שוב את הישוב בטלטלה שאסור להתעלם ממנו². דרגת החירום עלתה, ודרגת המאמצים המחשבתיים והסידוריים צריכים להיות כיום לא כזו שבהצלת־הזולת אלא זו שבהצלה עצמית. לשוא יאמר מישהו בישוב כי יוכל לשבת בשלוה כשהסופה כבר צנפה חלקים כה גדולים בגולה.

כל יום של דיחוי – אבוד. למטה־ההצלה צריך לדאוג מיד. הניצולים מתדפקים כבר לרבבות בשער.

21.11.38

שקר הדבר

אבדה לנו עוד עמדה כלכלית אדירה בהיכבש צ’אֶכוסלוואקיה לפני הצוררים. נסתתמו עוד מקורות שמהם צריך היה להוסיף ולזרום הון פרטי והון קרנות לאומיות. נחרבה יהדות שהיתה צריכה להוסיף ולשלוח לנו אומנים ובעלי תעשיה בצידם של חלוצי חקלאות ועבודה. נכרתו עוד שרשים שמהם יונק משקנו הלאומי הנבנה בארץ.

יהודי צ’אֶכוסלוואקיה לא הצילו מהונם כמה שיכלו להציל ולהעביר לארץ־ישראל בעוד זמן. לא עת לדבר אליהם משפטים, כשהאסון מעיק עליהם באכזריות כזאת. אך האם עשינו די כדי למשוך משם בעוד זמן בעלי הון ותעשיה שיעברו הנה?

הנעשה זאת מעתה בשביל תפוצות אחרות, שהסכנה מחמירה עליהם?

אילו היו לנו די מכשירים משקיים־ציבוריים למשוך הון ולהעסיקו אצלנו בדרך פוריה היינו מצילים הרבה יותר. כמעשה הקרן־הקיימת וחברת־ניר יכול היה להיעשות יותר. אילו היתה לנו חברה ציבורית לתעשיה היינו מספיקים ליסד כאן לא מעט מפעלי תעשיה בהונם של יהודי גרמניה, אוסטריה, צ’כוסלוואקיה, שרובו כבר הוחרם ושגם שאריתו כעת אבודה. עד שאנו תוהים, אם כבר למדו יהודי הגולה לקח, הלומדים אנו אותו לגבי חובת ההצלה?

גם המשבר המדיני החדש שכבר נכנסנו לתוכו דורש את דרישותיו המשקיות הוא, כדי שלא נישבר בו. הוא דורש קודם כל את מרום־ההתגברות על החושים כדי להתמיד בעבודה, ולהתמיד בעבודה לא מתוך אדישות ולא מתוך “מה איכפּת לי” או מתוך זלזול כלשהו בחובות הציבוריות הקשות שהשעה תטיל על כל אחד מאתנו, לא מתוך בריחה אל השקט והאידיליה, אלא להתמיד מתוך עירוּת ומתוך מלוא־הכרה כי זוהי חובת־חזית. כושר המלחמה שלנו וכושר ההתגוננות תלויים במידת היותנו עם־אכרים, עם עובדים, שאינו פוסק ממאמציו ליצור יותר ויותר בעצמו לעצמו ומשלו ועם עודפים לזולתו.

עוד ישוב ועוד ישוב, עוד שטח קרקע ברשותנו – הם בבחינת משא שאינו מעייף אלא מקנה כוח. עוד עדר ועוד להקת־עוף, מרבה־נכסים ומרבה־דאגה כאלה מקיל על הקיום, על קליטת עוד מאה ועוד מאה עולים, אף מעלה את ערכנו בשער המדיני.

זו התרופה – כאויר נקי, כיסוד־מזון לקיום הגוף, כחיזוק הנשימה וכליה, כבסיס המקיים את הגוף שלא יתפורר לתוך חלל ריק. הגוף הממלא את תפקידיו הפיסיים כתיקונם יכול להאבק, לחדש, לנצח ולכבוש. לגבי העבודה והיצירה המשקית אין בין ימים כתיקונם לימי מיבחן מלחמתי אלא משנה־דריכות והכפלת מאמצים בלבד.

21.11.38

* * *

אַל תוזנח החזית הכלכלית! אַל ניתן לדכאון מדיני שירפה את ידינו! שלוש שנים נמשכת ההתנכלות לכוחנו הישובי וזו העלתה חרס. הננו חזקים היום הרבה משהיינו באפריל 1936. שרשרת הרציחות וההתנקשויות הגופניות לא ביטלה אותנו מהעבודה. אַל ניכנע לרפיון גם עכשיו. ראשית אי־הכניעה – קיום המשק והרחבתו. נמרוד קודם כל בסכנת השיתוק של מפעלנו החי, הצופן בתוכו את זרע השגשוג וההתרחבות. ככל שנקיים את המשק ונרחיבו, יהיה לנו יותר כוח לפעולות מדיניות ולפעולות־בטחון. נשנן זאת לנער ולזקן, לאיש ולאשה. פטיש־העבודה והיצירה הוא הנשק הראשון, הנותן יכולת גם למחוץ ראש אויב.

* * *

– – – איחוּדים משקיים והסכמים משקיים – הם מהאמצעים הראשונים שאנו מצווים לנקוט בהם, כדי לסלק תקלות מהחזית הכלכלית, שהיא הבסיס לנו. אין דבר הגיוני יותר מאשר למהר ולבצר כל מקום תורפּה שבידינו לבצרו.

מה לעשות? – מן הקל אל הכבד. אל יחכה איש עד ההכרזות הדרמתיות. יתחיל איש איש בפנתו.

הא' של משטר כלכלי לשעת־חירום הוא שלא להוציא פרוטה אל מחוץ למעגל משק האומה, אלא אם הכורח הוא ודאי. רק מה שאי־אפשר להשיג מתוצרת המשק וגם אי־אפשר להחליפו במשהו מתוצרת המשק – רק אותו מותר (לפעמים צריך) לקנותו מן החוץ.

8.3.39

* * *

– – – איש־הציבור ומוסד־הציבור חייבים לקבל עליהם את משטר־החירום קודם כל בפעלתנות ובעוז הדרושים לשעה הזאת. מה שהשיגרה עיכבה בימים רגילים (כלומר שנדמו לנו רגילים ולמעשה לא היו לנו ממין זה כלל), צריך לבוא עתה עם התנערות הרגשות והחושים. תסולק האטיות ותגורש הרשלנות בלי רחם. ירתום איש את עצמו במוסד למשנה־משא ויונהגו סדרי־חירום בכל מוסד, כדי שתהיה האוירה הכללית בשביל העבודה אוירה של מעמסה וטוהר.

– – – עתה – יותר שמירה על הזמן, על הרגעים הנוקפים ואינם חוזרים. עתה – להחיש ולמלא את החסר (וכמה חסר!). עתה הפרוטה כמים בעיר נצורה. עתה כול³ הזנחה – כעזוב הזקיף את המשמר, להשאיר את העמדה פרוצה לאויב.

– – – ועוד: בימי החירום נחוץ ביותר המופת מצד המפקד. אם להסתער – יזנק הקצין ראשון ואז יהא כוח בחבריו לרוץ ואפילו לעבור אותו. לפקודה ולהוראה הבאות מאחורי הגב אין תוקף, נוכח סכנת האש.

– – – כורח הגאולה הם המצווים עלינו חיים מוסדרים, חסכוניים, חיי התקדמות בלתי פוסקת בייצור, בסיפוק־צרכים עצמי, בכיבוש קרקע וים ואויר, באחוה, בחלוקה צודקת של המעמסה וההנאה, בשויון. הן הגזירות אינן אלא כצלצול הפעמון המזכיר לנו את החובה והתכנית, שלא הפעמון יצר אותן. ואם אמנם תפעלנה הגזירות את פעולת הפעמון, ואנו נוציא מתוק מעז, הרי גם זו לטובה.

– – – אל תרפה הופעה זו – השתמטות מכל המינים – את הידים, מה ערכם של מנוּוָנים אלה, נוכח שלהבת ההתנדבות וההקרבה העצמית, השורפת זה עשרות שנים חיים ומרץ וכספים, השלהבת שהקימה את כל הבנין הזה המופלא, כמו שהנהו, על כל מגרעותיו ושגרפה כבר מאות אלפים אתה? והן היתה השלהבת תמיד פנימית, מעוטפת גלימות־צניעות אפורות ורק בכוח אש־האמת שלה יצרה את העם־מעט הזה. כן יהיה גם להלן, למרות ההופעות המדכאות של השתמטות וניצול מסביב. את מלחמתנו בהן נמשיך לפי התנאים המתאימים לשעה, אם כי בלי כל רגשי נקמה. יש אנשים שבלי שוט שלטון אי־אפשר להניע אותם. את זה לא נשנה מעיקרו, אם כי אנו יכולים להפחית את מספרם של האנשים האלה על־ידי חיזוק הדוגמה והמופת שנשמש בעצמנו.

31.5.30 ⁴

* * *

הקונגרס הציוני הכ"א לא ימלא את תפקידו, אם יצטמצם בדיונים פוליטיים בלבד. תהיינה החלטותיו המדיניות כאשר תהיינה, אין הן עלולות להתגשם אלא במאמץ כל הכוחות החמריים והמוסריים העומדים לרשות הישוב בארץ־ישראל ועם ישראל בתפוצות הגולה. התפוררות הכוח היהודי שהגיעה ברוב הארצות למדרגה מבהילה, מטילה אחריות יתר על הישוב בארץ־ישראל. עליו לכונן את חייו הכלכליים והמדיניים, עד שלא יהיה תלוי לא בנדבות הגולה ולא בחסדי השלטונות.

הצעות ומעשים

הדונקירק שלנו

כשהיו האנגלים נאלצים לבצע את ה“דונקירק” שלהם, היו להם כלי שיט לרוב. צי המלחמה לא רק שהגן על הפינוי, אלא גם קלט ניצולים, ופשוט – הסיע אותם אל חוף המולדת.

היו אניות סוחר ומשא, ספינות־עבודה ודיג, סירות טיול וספורט, כל כלי־שייט, קטן או גדול נרצה והובא אל החוף הצרפתי.

והנה עומדים אנו עתה בפרשת דונקירק שלנו, ואנו צריכים לקרוע את הים התיכון בפני הניצולים אשר בעברו השני. היכן⁵ כלי־השייט שלנו? נכון הדבר שהממשלה הבריטית החרימה את המעט־מזעיר שהיה לנו, אבל כבר הושבו כמה סירות, ולוּ היו לנו יותר, היו אמנם מחרימים יותר, אבל גם מחזירים יותר. ולא היינו עומדים כיום כה דלים וכה ריקים. אולם מדוע לא בנינו בחדשים האחרונים? והלא יש לנו יכולת־בניה.

– – – כשהיו האנגלים נאלצים לבצע אז את הפינוי שלהם הוזעק העם לעזרה. ממסעדה למסעדה הלכו אנשים וקראו בסוד זה לזה לצאת הימה בכל “קליפת־אגוז” שישנה. והתנדבו. אחזה שלהבת קודש את העם מקצה ועד קצה. אז יצאו נערות רכות בשנים ונהגו ספינות בימים סוערים, כי הגברים היו מגוייסים זה מכבר.

זקנים שפרשו חזרו אל גלגלי־ההגה. איש לרעהו עזר ויעץ, כיצד להחזיק מעמד על המים, ובלבד להרבות את האפשרויות להציל. ועל החוף עמדו נשים ואנשים מכל הגילים וקיבלו את פני הבאים, להשיב נפשם להורות להם מה יעשו, ולהקל עליהם את משא האסון.

הנקראנו כבר אנו? ואולי יש מי שחושב, כי אצלנו לא היה כל צורך לגייס עזרה רחבה, עממית, בשביל הדונקירק העגום שלנו?

הצי הגרמני – שלל למנצחים

– – – בצדק יחולק הצי הגרמני שלל למנצחים: לרוסיה, לאנגליה ולארצות־הברית.

ואולי תימצא מעט נדיבות לב בכל השלוש, או לפחות באחת מהן, לומר: האניות הגרמניות תעסוקנה עכשיו בהצלת יהודים מעמקי הבכא אל ביתם הלאומי. גדול.

ונדמה שהיינו מוצאים תומכים בדרישה כזאת: מי לא יכיר שמגיעים לנו פיצויים מגרמניה? ולא רק מגרמניה. ייתכן שמגיעים לנו פיצויים גם מהמנצחים.

והשאלה היא: הדרשנו, הדורשים אנו, הנדרוש?

11.10.45

מלאָכות הבית־הלאומי לגונן ולהציל

איך ישיג הבית הלאומי במהרה את הזכויות הנחוצות לו כדי לגונן ולהציל את שארית ישראל בממלכות הצורר, לסדר את פליטי החרב ואת פליטי האיבה, לגבות את הפיצויים המגיעים לנו מאת התוקף?

המדובר הוא על הזכויות המדיניות. הן־הן שחסרו לנו ושבגלל חסרונן כה מעט המעשה שהספקנו לעשות, ושאם חס וחלילה נחסר אותן גם להלן לא נוכל לעשות גם בעתיד הרבה יותר.

והזכויות המדיניות המדוברות הן בשני סעיפים עיקריים:

א. הנציגות במוסדות בינלאומיים שסמכות פעולותיהן נוגעת ליהודים נגועי המלחמה; נציגות שות־מעמד דיפלומטי, דומה לזה של כל מדינה אחרת.

ב. זכות הפעולה העצמאית, כזכות הניתנת על־ידי קברניטי עמי הברית לכל ממשלה מממשלות הברית. קיום משרדים ונציגויות, החזקת צירים, מיופי־כוח ובעלי מעמד דיפלומטי שלם, בכל בירה ועיר ומקום שיימצאו ראויים לכך לתועלת המעשה; הנהלת מערכת הובלה בים, ביבשה ובאויר במלוא היכולת שלנו, תחת דגלנו וברשותנו; משא־ומתן עם עמים וממשלות, בין אלה במעגל הברית ובין נייטרליים; פניה אל אוכלוסי האויב באזהרות על־ידי שידורי רדיו ובכרוזים; קשרים עם תפוצות היהודים בארצות האויב ועם חבורות היהודים הנלחמות באויב. ציר הברית ליד המלאכות שלנו יפקח על כשרות הפעולות מבחינת עניני המלחמה ממש, שלא ניכשל במעשים העלולים להחליש את המכות שהנהלת־המלחמה מכה את האויב. זו ההגבלה היחידה המותרת לגבי העבודה הקדושה להצלת היהודים, קרבנות נאציזם וסידורם לחיי בטחון בעתיד. הגבלה זו רצויה לנו, והממונה עליה רצוי לנו כיועץ ועוזר ובמלאו את תפקידו לא ייחשב אצלנו כמכשול ומכשיל.

איך נשיג את כל אלה?

זכויות מדיניות כאלה אין משיגים – כשמבקשים אותן, אבל משיגים הודאה בינלאומית בזכויות, אם נלקחו, בהכרח המצב ובתוקף בגרותו והכשרתו של הלוקח.

נקום ונבחר מלאכוּת־הצלה. נקום ונכריז על זכויותינו וסמכויותינו המדיניות ועל סמכויותיה הרחבות של המלאָכוּת, וההודאה מן החוץ בוא תבוא. יימצאו ידידים שיכירו בנו ממש, ואפילו יעזרו לנו, יהיו מהססים שיתמהמהו אבל יבואו. יהיו גם מתנגדים, שרק בהשפעת האומות הגדולות יענו על כרחם אמן.

אם נגלה את כוח האמונה והפעולה גם יחד בשדה־מדיני רב־אחריות זה, אם נמנה משלחת שתהיה בּבּוּאָה מלאה של הנהגת הבית הלאומי, לכל הטוב והנאה שבה ולמעלה מזה, כלומר שתצרף גם חוגים נוספים להשתתפות במלאָכוּת; אם יהיו חברי המלאכות ראויים לתפקידם ויילחמו לו, ויסכנו את מנוחתם וחייהם, יעזו לסלול לנו נתיבות וקשרים ולא יהיו נעדרים כשרון מעשה וחריצות, הרי רשאים אנו לקוות כי הצלח נצליח.

נעמיד במיבחן את ידידנו⁶ שבאומות העולם. ודאי שרבים מהם יעמדו בו ויתגברו על משפטים קדומים ועל שיגרה בלב החוסמים את כל הדרכים בפנינו. נדרוש מכל בעל מצפּוּן באנושיות להכיר במלאָכוּת הבית הלאומי היהודי היוצאת לאמריקה ואירופה (ולכל מקום אחר שתמצא לנחוץ במהלך עבודתה) לעשות למען אחים כּלואי גיהנום, לעשות כמלוא רצונם של אזרחי הבית הלאומי ובמלוא הסיוע שהם יכולים לגייס מאת כל אשר תדחפנו הכרתו האנושית, נקרא וניענה.

אך תגענה לבירות העולם הידיעות הראשונות בטלגרף ואלחוט מפי הסופרים־המודיעים הנמצאים לרוב בקרבתנו, על החלטתנו הנחרצת ועל התכוּנה להגשימה, ונתעוררו יחידים לעזרתנו. ייענו אנשי רוח, מדינאים, סופרים וחיילים לדרגותיהם. ההופעה לא תובן לרבים מתוך פשטותה הרבה. וכי מה חדש וקשה יש כאן? יהודים דורשים זכות לחַיות את עצמם ואת אחיהם, לחלץ מהתופת את הפליטים, למנוע את האויב מטבוח את השרידים. יהודים בביתם הלאומי מוכנים לעשות למען אחיהם יותר מאשר בן עם אחר, והם דורשים שיוּתרו הכבלים מעל ידיהם, שיתנו להם לעשות, והם יצליחו יותר מאשר הצליחו עד כה אחרים. והשערים שנדפוק עליהם למען הזכויות הם לא שערי נציב עליון כאן, אף לא אשנבי פקידים של משרד המושבות, אם כי הללו יישאלו על כך, ודעתם לא תהא מבוטלת כלל וכלל.

אך תגענה הכרזתנו ודרישותינו על פני גלי האתר לאזני השליטים הגדולים, והם בלבם יסכימו אתנו, כי צדקנו, אם כי אַל לנו לחכות להבעת הסכמה מפורשת מיניה וביה. כאשר יסרבו לנו בראשונה, לא יהא הסירוב מלב שלם. כאשר יצטרכו לאסור ולשפוט את חברי המלאָכוּת על “הפרת” חוקים ותקנות, לא ישפטום בחימה כנה. אולי יהיה חרון־אף על העזה, על התפרצות, אך לא זעם מכלה ומשמיד.

כי ההודאה במלאָכוּת־ההצלה של הבית הלאומי אינה מחייבת שינוי גבולות־ארצות, לא הכנעת צבאות, לא צירוף מדינות לפדרציות, לא סילוק תקיפים, לא פגיעה בעניני אומה ומעמד. דרושה רק התגברות על שיגרה חלודה, רק שבירת סוּגר העוזר לאויב להחזיק בצפרניו את קרבנותיו היהודים, העוזר לו להמשיך בטבח בכל הממדים הרצויים לו.

הן אנו דורשים רק לבטל את שלילת־הזכויות שלנו כעם, רק לקיים במאמר פה חורץ את כל הדברים הטובים והניחומים שהרעיפו עלינו ידידים קרובים ואפילו ידידים צוננים ואפילו מתנגדים. הן איננו דורשים בזה משום אומה לוותר לנו משלה או על חשבונה. הן לא ישמש כסיבה מונעת הנימוק, כי הודאה בינלאומית כזאת תכשיר את הבית הלאומי גם ליהנות מהסכם “החכר־והשאל” ככל ממשלה של עמי הברית (לרבות עבר־הירדן ועיראק) או כממשלה ידידותית, כגון זו של תורכיה. כה קלה הדרישה למלאותה על־ידי מי שהכוח בידו; כה חמורה, גורלית היא בשבילנו, להשיג את מילוּיה או לא.

אסור לנו להסתפק במשא־והמתן הרגיל. אנו ניתן את הדין אם לא נעלה לרמת־עוז. בלי העזה לא נשנה את המצב. כבר ברור וודאי לנו למדי, שבלי ידנו העצמית לא תגדל ההצלה, שאנו הגואלים, ועלינו לקום ולגאול, שהרצון הטוב של ידידים גדולים ונכבדים באומות העולם, לא יבוא לידי מימוש, אם יימשך המצב שהיה קיים כל שנות המלחמה, כלומר שצירי ממשלה זו או אחרת יקבלו מדי פעם הוראה מאת מיניסטריון החוץ שלהם לכלול בין שאר תפקידיהם המרובים, הקשים והמסובכים בימי מלחמה, גם את מלאכת הצלת יהודים. ובכן, איזו רשות יש לנו להחשות? נוכח טרבלינקה ופרפורי פּרטיזנים יהודים בפולין, היכלו אנשים אלה להצליח יותר, אם הצלת יהודים היה אצלם הענין האלף, הטפל לשאר הענינים, הרבה יותר חשובים להם ולשולחיהם? וקידוש השם של בחורים ובחורות מישראל, בודדים ועזובים לנפשם ושואבי כוח אולי רק ממגע רוחני עם הבית הלאומי האידיאלי, מותר לנו להירתע מפני דבר קשה ומפני הנחיצות במעט העזה?

הגויים אינם נותנים לנו לעשות? איזו תשובה היא זאת לקרבנות? מהם נדרוש שילחמו בלי סיכויים כלפי שטן ממוכן (לפחות נתגאה על מלחמתם זו) ובעצמנו נאמר, כי לא נעים לנו להתקוטט קצת עם חסידי אומות הברית, אנגליה אמריקה ורוסיה הסובייטית? משום שלא נעים הדבר וגם כרוך בסכנת… נזיפה או מאסר?

אנו נישאל פעם: הניסיתם לעשות? הניסיתם להמרות את פי המסרבים התקיפים, הקמתם ואמרתם, זכותנו היא ועשה נעשה ואתם אסרונו, השליכונו לבתי סוהר, אם טוב בעיניכם?

יהא בנו הכוח לתאר לנו את הרב הראשי שלנו, חבר המלאָכוּת של הבית הלאומי נאסר באחת הבירות, באחד הנמלים, על שהוא מאמין בשליחות ההצלה שלו ומנסה לנסוע לפי תעודה חתומה על־ידי המלאָכוּת שלנו ושהשוטר הפשוט עדיין לא קבל פקודה להכיר בה. נתאר לנו את המנהיג הדגול נשפט אי־שם באמריקה על ששידר אל היהודים בארצות האויב. נתאר לנו את מדריך הנוער שנתפס ונעצר בדרכו אל הפרטיזנים היהודים. מה יאמר העולם, מה תהא דעת הקהל הנאורה? וקודם כל – מה יגיד עם ישראל? האם לא יתעורר? האם לא ימלאו רבבות את מקום היחידים שייעצרו? האם לא תסוער האומה כולה? האם לא ייחשפו כוחותיה הגנוזים, הנרדמים בחביונם?

העם רוצה גם במעשה וגם בפורקן. המעשה עדיף כי הוא כולל את השנים. אך אם אין נותנים לעשות, ימסור העם את נפשו גם על הפורקן. כה עמוק היגון על האבידות, כה מדכא במעמקי הנפש העלבון על חוסר האפשרויות לפעול, כה בוער במסתרים הזעם על האויב ועל כל הגורמים המסייעים לו, עד שאסור להחניק את כל אלה.

אם לא נתן ביטוי למאוויי ההצלה, שהם אמתיים וחזקים ורבי כוח להפוך עולמות – והורעלנו. השחת נשחית את הדור ואת און־רוחו, אך לא נעלנו אל מרום תפקידו. אוצרות האהבה והרחמים והחימה השפוכה יהיו לבליל ארס, למראה הנצחון, אם “אחרי ההשמד, מתחת רקיע, הצדק יופיע”. הארס יישפך ברחובנו וגם יזרום חוצה. נחשוב על כך. נאמר זאת לעצמנו ונאמר לעולם, בדרשנו שיתנו לנו ידע לפעול ולערות את נפשנו במאמץ הלאומי־האנושי הנעלה ביותר, המחייב ביותר, הדחוף ביותר. לא יהא בזה משום איום על ידידים, אלא אזהרה כנה. כאלה וכאלה עלולות להיות התוצאות של הנידוי הנצחי שאתם מחזיקים בו את עם ישראל בגבול המעמד הממלכתי. הקץ לנידוי, לפחות עתה, נוכח הטבח והצורך לשככו. לא כפתור נוצץ הוא המעמד הממלכתי, הוא רק מגילת־הזכויות לעבוד את עבודתה ההיסטורית של האומה, ועל זה ניהרג. העם לא יושלה על־ידי פלפולים ואמתלאות. העם רוצה זכויות של אומה. שויון. אף מוקדי הגולה האירו לו את המומים ואת התיקון הנחוץ.

אך שמא יאמרו לנו – יערער המערער מבין קוראי השורות האלה: – אם נכיר במלאָכוּת הבית הלאומי כבנציגות דיפּלומטית שלמה, הרי מקבל הבית הלאומי ממילא אישור למעמד של מדינה, וכמדינה יהא הבית הלאומי זכאי לרכוש לו גם את כל שאר הנכסים ולהקים לו את כל שאר הערכים המדיניים שיש לכל מדינה בשטחי התרבות, המדיניות ההתגוננות וכדומה? והלא זה מעמד של עצמאות ממש!

אדרבה, אם כה ייטיבו להבין את המסקנות של הכרח הברזל הנובע מכמיהת גאולה בהתמזגה יחד עם חובת הצלה ועם יכולת הצלה, הרי זה צריך להפחית ולא להרבות את היסוסינו. אמנם, ממרומי מעשי־ההצלה הנרחבים שיהיו מקיפים חלקים גדולים מכדור הארץ וכרוכים בזכויות של עצמאות ממלכתית, לא נוכל ולא נרצה לרדת אל שפל העבדות; תוך כדי המעשה תפתרנה גם בעיות אחרות ותתמלאנה פגימות גדולות שלנו, כי זה כוחו של נצח ישראל לקום מתוך החרבות ולהוָשע מתוך עוצם השוֹאָה, רק אם תהא הרוח בקרב אבלי החורבן ומבכי התלישות. זה ההגיון שבחבלי משיח ושל צירי גאולה. לפיכך נמלא את חובת ההצלה ביתר אש, ביתר מתח. כי רק בהצלה גדולה ניגָאל גם אנו.

לפיכך – נקוּם, נקרא לעם, להיות אתנו בכל כובד משקלו בהופיענו בפני הגויים לתבוע את זכות צלם־אלוהים של אומה, את הרשות לחיות ולחַיות, לגונן ולהציל. נכלכל את מעשינו המדיני הזה בצעדים מחושבים, ברורים, מעוררי־המונים, מרתקי־המונים להלמות לב משותפת, לגילוי רצונות ברור, לביטוי חזק של הרגשות האמתיים, לרתימת אהבת העם אל קרון־ההצלה, ואת איבתו כלפי האויב, לריכוז כוחו לבנין המכשיר המדיני ולשכלולו, למען יונף לבניית עצמנו ולנתיצת האויב.

12.1.44

חוק נגד הסכמים עם הערבים

אין כגזרת הקרקע להוכיח את הצביעות אשר בטענתם של דיפלומטים בריטיים, כי התנגדותם לגידולו של הבית היהודי הלאומי, גידול באוכלוסים וברכוש קרקעי, לא באה אלא משום שהיהודים לא הצליחו להשיג את הסכמתם של הערבים. אדרבה, הם טוענים, ישיגו היהודים הסכמה ערבית לעליה ואנו רק נשמח לזה.

באה גזרת הקרקע ומטפחת על פניהם, זו אינה אלא גזירה על הסכמים בין יהודים לערבים, חוק הפוסל מראש כל נסיון־גידול לבית הלאומי היהודי מתוך סיוע של ערבים.

קניית קרקעות על־ידי יהודים בארץ־ישראל היא מטבעה תנועה מרבה שלום, תהליך שאינו יכול להתקיים אלא מתוך שלום. כל העברה אינדיבידואלית של שטח קרקע, וכן כל התנועה של רכישת אדמה בכללה – אוירת סכסוכים מפריעה לתנועה זו. אין יהודי יכול להכריח ערבי למכור לו קרקע. היהודי צריך לשדל את הערבי, לשלם לו את המחיר שינקוב. ואין הקרקע נקנית ברגע אחד ובשיחה אחת, אלא בפרוצדורות הנמשכות שבועות וחדשים לפעמים – גם שנים. בכל שלב ושלב של המשא־ומתן והפעולות יש שהות לבעלים לחזור בהם ולא להעביר את הרכוש לרשות החדשה. רצון טוב והסכם הם תנאי להעברת נכסים בכל שלביה.

תאמר, הממשלה חסה על המוכר מקרקעין מחמת דוחק ממון, והלא בשביל כך אין צורך בגזירה. תעמיד הממשלה לרשות הערבי הדחוק את הבנק החקלאי שלה; תקבע תנאים נוחים להלואות לחקלאים. גזירת הקרקע הלא אינה מסייעת לדחוּקים אשר בין הערבים, אלא פוגעת בהם.

שמא דואגת הממשלה שהערבי בעל הקרקע לא ינטוש את החקלאות. והרי בשביל כך די היה להתקין שאין אכר מוכר מאדמותיו אלא לאחר שהוא משאיר לעצמו שטח אדמה, הכל לפי תכונות הקרקע והערכים המשקיים של האזור, מ־25 עד 150 דונם למשפחה. ואילו גזירת הקרקע מתכוונת לאסור דוקא את מכירת עודף האדמות אשר לערבי.

אם להגנת אריסים, הרי שורר בארץ חוק הגנה שאין לאריס האנגלי כמוהו. אם לשמירת חלקות־עידית מיוחדות ירושת משפחה, הרי היתה הגזירה מוציאה מכלל עצמה אדמות־חול, הרים, ביצות, מדבר, ערבה, טרשים.

אך לא. החוק הזה, אם בכלל הולם המונח “חוק” לגזירות מסוג זה, מתכוון בפירוש לא לתת ליהודים לרכוש להם שטח מחיה; תעודתו למנוע כל הסכם בין יהודים לערבים. גוזרי הגזירה יודעים, כי היא נחוצה להם מאוד, משום שהערבים רוצים למכור, משום שיש להם קרקע למכירה, משום שהיהודים זקוקים לאדמה, ומשום שההעברה לא תפגע בבעלים הערבים.

המכירה אינה מזיקה ליחיד הערבי, כי הרי הוא המחליט אם כדאי לו למכור או לא. והכלל הערבי, ודאי שאינו נפגע, משום שהוא עמוס עודף של קרקע בכל ארצותיו, שהוא רואה אותן כשטח אחד.

הכלל הערבי נתברך במאות מיליונים של דונמים, שהנם שוממים כיום, אבל מסוגלים להיעבד. אין כל קדושה בעיני הערבי בשמירת עודף הקרקע. בּדיָה בּדוּ הסוכנים הידועים, מומחי החירחוּר.

בשביל השבט המחזיק בקרקעות משני עברי הירדן אין כל הבדל בזה, היכן יטה את אהלו, מערבה לירדן או מזרחה לו. ישנם די ערבים שלא איכפת להם לרכוש בתמורת הקרקע שלהם בארץ־ישראל שטחים גדולים יותר ופוריים יותר באחת הארצות השכנות. בשבילם אין זו גלות להחזיק קרקעות בסוריה, בלבנון או במצרים. על כל פנים, רק הם בעצמם רשאים להחליט אם רצוי להם או לא. אם אין הדבר רצוי, אין מכריחים אותם לעשות זאת. זהו ענין להסכם.

אין שום גוּזמה בהאשמה, שגוזרי גזירת הקרקע נתכוונו לגיטו, לכלוא את היהודים בחלק זעיר מאוד של ארצם, פן ירבו, פן ירחיבו את החקלאות שלהם, פן יפריחו ויתגברו מריח השדה, ממגע נרחב עם הטבע.

יש מקודם לחסום לפני היהודים את הדרך אל הקרקע, או אז יהיה נוח יותר להמשיך בעלילות עליהם, שאינם אלא עירוניים, ספסרים, עטים אל מלאכות קלות וכיוצא בזה מן ההגדרות היקרות, ההולמות את טעמם של שטרייכר ומוזלי. הכליאה בגיטו תיצור גם את האמתלה למניעת העליה.

בבעלוּת המסובכת של חוק המוּשע בארץ־ישראל יש אשר משפחות ערביות רבות הן שותפות לחלקה זעירה של אדמה, שאינה נותנת להם אלא סכסוכים נצחיים בינם לבין עצמם. ההסכם עם יהודים גורר הסכם גם בינם לבין עצמם, גורם המסלק קושי ניכר מחייהם ואינו מביא כל הפסד של ממש בשטח־המחיה שלהם, אלא נושא אתו ברכה חמרית וחברתית. הגזירה דואגת למנוע את התקנה הזאת.

כי ביסוד הגזירה טבוע הפחד של יוזמיה, שמא יסכימו ערבים רבים לפתור בעיות מבעיותיהם המשקיות, החמריות, החברתיות בעזרת היהודים, בעזרת הכמיהה היהודית לאדמה כמו לסם־חיים, לפיכך יש לראות באיסור קניית הקרקעות, חוץ מתכונותיו הנרשעות האחרות, גם את הגזירה על הסכמים בין יהודים לערבים, גזירה על סידורים שייקלו על חייהם של שני העמים גם יחד.

6.1.46

בבת־אחת

בדרך המלך או בשבילים זרועי־מכשולים – הפליטים היהודיים ילכו לארץ־ישראל. זה כבר יצא מכלל ויכוח – אולם עלינו לבקש את עזרתו של העולם הנאור, שיחסוך לנו את היסורים ואת האסונות של עינוי הדין.

הפליטים היהודיים צריכים לעלות לארץ בבת־אחת. אם מפעל הומאני הוא, ואומות העולם עוסקות בו, ומבקשות לעזור גם לזקוקים וגם לאירופה, שתהא פטורה מהמעמסה הזאת בהקדם – ייעשה הדבר בקנה־מידה ובקצב של הזמן הנוכחי ולא טיפין־טיפין!

המדינות העומדות מאחורי אונר"א לא נבצר מהן להעביר בבת־אחת מאות אלפי איש מאירופה לארץ־ישראל. נסיון מלחמת־העולם השניה הוא כבר מאחוריהן.

לא פעם הוכנו ובוצעו במהלך המלחמה תכניות בהיקף כזה. והרבה־הרבה יותר קל הדבר בימי שלום. בכלים ובמכשירים אין עכשיו מחסור. יש אניות ומכונות וחמרים וחמרי בנין ככל הדרוש וישנם מומחים שידעו לבצע את המלאכה. אין אוירונים וצוללות של אויב מאיימים להפריע את המסע ואת הנחיתה. נחוצה רק החלטה, ולמען ההחלטה נחוץ רק הרצון.

רק אל נאמר אנו לעצמנו כי זהו ממעשי האוטופיה, שאין לדרוש אותם. עלינו לעמוד על הדבר בכל תוקף.

ההתנגדות לעלית יהודים לארץ־ישראל לא תהא גדולה בשביל העברת־בזק של הפליטים, מאשר בשביל הסעה פעוטה וממושכת.

– – – יהודי אירופה הם אוּדים ניצולים מאש. החובה היא להביא אותם אל מחוז בטחונם מיד כי איננו יודעים מה יהיה המצב באירופה לאחר זמן. בפולין, בסלוואקיה וגם בארצות אחרות כבר נהרגו יהודים לאחר גמר המלחמה. תנועות אנטישמיות ונאציות קמות בארצות רבות. הבטחון ליהודים שם אינו הולך וחזק.

– – – מי יודע את התמורות המדיניות ואת שינויי הגבולין הנשקפים לנו באירופה? לא. אין לנו להשאיר את אחינו שם. כיון שהם מחכּים לעליה, יקבלו נא את מבוקשם מיד. ואין כל מניעה כלכלית בדבר. הפליטים אינם מתפרנסים כיום מיגיע כפיהם ואין להם מה להפסיד מעיקרה. הם נתמכים. יהיו איפוא נתמכים בזמן הראשון גם בארץ־ישראל. ויש לקוות כי כאן נקצר את תקופת התמיכה הרבה יותר מאשר שם. אין שאלה של חיסול רכושם של הפליטים. כבר חיסלוהו אחרים. אין שאלה בדבר טלטול מספר גדול יותר מדי של ילדים. אהה, משפחות הפליטים הן קלות לתנועה.

במהדורה אכזרית יותר חזרו אלינו הימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. שוב נחוץ לנו פינוי מאירופה, אלא שהוא דוחק עוד יותר. והפינוי יכול היה אז גם לפתור את השאלה הציונית הכאובה ביותר, ושוב הוא עשוי לפתור את השאלה כיום, או לפחות, לקרב את פתרונה. מאות אלפי היהודים שיועברו לארץ־ישראל בבת־אחת, משנים מיד לא רק את דברי ימיהם האישיים, אלא גם את דברי ימי ישראל.

אז, מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה היינו אנו בארץ־ישראל קצרי־יד לגמרי. היום לא כל־כך, אם כי המעשה הנדרש עודנו גם כיום למעלה מיכלתו של הישוב לבדו. אז עדיין לא היה הנסיון של חבר־הלאומיים ונאַנסן בחילופי האוכלוסים של תורכיה־יון. אז עדיין לא בוצעו ההעברות של צבאות גדולים באלפי אניות בבת־אחת, ועדיין לא נתמַחו אישים במספר כזה בהנהלת פעולות כה מורכבות. היום המעשה קל יותר בשביל אלה שאנו מבקשים את עזרתם. קל יותר בשבילנו. דוחק יותר בשביל הפליטים. הכרחי יותר בשבילם למהר ולצאת את אירופה.

ואם בינתיים רומז לנו על־יד כך פתרון גם בארץ־ישראל, הרי זה רק נימוק חזק יותר, כדי לדרוש ולהשיג את הפתרון. אם דורשים אנו מעמי העולם מאמץ מדיני וסוציאלי, מוטב שיראו את כל גודל פריו. תהא התוצאה ראויה למאמץ ולקרבן אם יידרש. גם מדינאים שאין לבם לעליה אטית, מלווה חיכוכים מתמידים ושאינה מבטיחה פתרונות רדיקליים, יעשו למעשה חורץ־גורלות. לפי גובה האופק, תיפּקח גם עינו של המביט, שאנו מעוררים אותו לבחון, לראות ולקבוע לו דעה חדשה.

במלחמת דמים יצאו בארץ־ישראל נגד פירורי עליה ב־1920, נגד עליה קצת יותר גדולה – ב־1929, נגד עליה בינונית – ב־1936. דוקא הבאתם של היהודים בבת־אחת מבטיחה השלמה מהירה מצד שכנינו. דוקא בזאת פוחתים בדרך הטבע הסיכויים של האלָמים, ומתגברים סיכויי השקט.

בפינוי הגדול הננו פותרים את שאלת הפליטים אך לא רק אותה. הכפלה מהירה של הישוב העברי בארץ־ישראל מקרבת סוף־סוף את הקץ לאסון שני שלנו, אסון היותנו מיעוט בכל ארץ בעולם. ההכפלה תעמיד אותנו במצב של פעולה הרבה יותר נורמלית למען הפתרון הציוני השלם.

ואין כל ספק, כי הכפלה מהירה זו של הישוב תצמח אתה בשבילנו לא רק תוספת של כוח ובטחון, אלא גם סיכויים בהירים הרבה יותר לשלום עם ארצות ערב ועמיהן ולשיווי משקל במזרח התיכון כולו.

3.7.46

(דרך עזרה להחייאת שממות ערב)

מן המיצר של צמצומים ודאיים, צמצום זכויות או צמצום־שטח, הנשקפים עתה לציונות בארץ־ישראל, אנו צופים בכל זאת אל המרחב. יש מיפלשים בעבים האלה, ותהיינה עינינו בהירות כדי לראות בעדם אור. כּרוכים בהכרח עם ההצלחה והאור של הציונות באו הצללים של מהומות ופרעות וגזירות, אבל יש בכוחה הפנימי של הציונות, אם רק תוסיף ציונות של מעשים ולא תיהפך לתנועת מחאות ומילולים, – להניס את מרבית הצללים ולהגביר את האור.

לא מליצה ריקה היתה בפינו באמרנו כי אושר אנו מביאים לארץ־ישראל, לכל תושביה. לא לשוא אנו אומרים כי טובה נביא לכל ארצות ערב הסמוכות.

אנשים נייטראליים, אנשי־נסיון בשלטון ובישובי ארצות, הכירו בשפע החמרי והכלכלי שהבאנו לארץ. איש לא יוכל להכחיש כי היינו אור לשכנים בשיטות חקלאות ותעשיה. האמת היא כי שימשנו למופת גם בארגון ציבורי, בקידמה חברתית, באידיאליזם ובחלוציות.

אך שפע־הברכה שהבאנו לשכנים הוא גם שהפך לנו לקללה. זוהי הדיאלקטיקה האכזרית של החיים. כך יהיה גם להלן, ובמבוך זה עלינו למצוא דרך. לא נחדל מהביא הון ותרבות ואידיאליזם לארץ, אלה מוכרחים להפעיל כוחות עצומים נגדנו, אם לא נדאג לכך שהעוקץ לא יהא מכוון נגדנו.

לעיני שכנים ערבים פיתחנו בתוכנו בארץ תנועה לאומית אדירת־כוח מבפנים והיינו בזה למופת לערבים. גם בלעדינו היו שואבים תנופה לאומית בצינורות ההשכלה האוניברסיטאית שבני העשירים שלהם מקבלים בארצות שונות, בצינורות הקשרים שלהם עם אמריקה ועל־ידי הגירת הנוצרים מסביבות בית־לחם ורמאלה ובצנורות אחרים, אך לא במידה שהבאנו אנו אליהם את התרבות הביתה והקלטנוה בתוכם.

אנו נתנו את הכספים לבתי־ספר. אנו הכנסנו לארץ את המכונה, את בית החרושת, אנו סיפקנו את הכספים לכביש ולמכונות, ושוק נתנו לירקות ולפירות ולתבואות שלהם, ושוק עבודה בשביל מחוסריה. הכנסנו למשק הערבי למעלה מארבעים מיליון לא"י במשך עשרים שנים והקימונו את המעמד הבינוני ואת מעמד המשכילים בקרב האוכלוסיה הערבית. אנו גידלנו את מחנה הלוחמים ללאומיות ערבית בארץ. מכוחנו עמדו הנהגים, המורים, השוטרים לשעבר, פקידי הממשלה, פקידי סוכנויות האניות, פקידי המסחר ובעלי המלאכה, הרופאים, העתונאים – כל אלה שרק הם מסוגלים לעמוד בראש תנועה מרדנית־לאומית, להשתתף בה, לרכז בתוכה פלחים צעירים, לעסוק בהסברה וגם להטיל איומים על הציבור הערבי הכפרי ולכבול אותו במסגרת לאומית מתנדבת. אנו נתנו בסידור ההתגוננות שלנו דוגמה טובה למסירות נפש של לוחמים בעד עמם.

לא למרות השפע שהבאנו נלחמו בנו, כי אם הודות לשפע נלחמו ויילחמו. זו גזירת הגורל ורק בעזרת תכונה חזקה יותר, אף היא של הגורל, ניחלץ מבין מיצרים איומים אלה. ככל שנביא יותר הון ומדע ומסירות נפש לארץ – ובלי אלה לא נבנה כלום – כן ירבו נכסים אלה גם אצל הצד השני והם יקצצו בנו. כל עולה מביא במזודתו את כוח הקליטה בשביל עולה שני, ואולם גם את האמצעים הדרושים לערבי, כדי להתקומם נגד בואו של העולה השני. בארץ־ישראל הולכת ומתחשלת לאומיות עברית חזקה ויוצרת, אולם היא בונה ממילא גם את הלאומיות הערבית החזקה, שלפי תכונות נושאיה היא מוכרחה להיות אכזרית, הרסנית ומשמידה. העושר החמרי והרוחני שהננו נותנים לידי הערבים מתגלגל לא לענפי זית אלא לחניתות ממורטות ומשוחות רעל. העושר בונה מעמד בינוני ערבי, והמעמד הזה לוחם מטבע בריאתו בעד לאומיותו הוא, נגד כל לאומיות אחרת.

והמוצא? – אף הוא בלאומיות הערבית, ודוקא בקיצונית, בפּאַן־ערבית.

הננו נפגשים עם הלאומיות הערבית בנקודה החשובה של החיאת ארצות ערב וביצוּרן. יש לנו ענין להשתתף אתם בבניין כל ארצות ערב תוך כדי בנותנו את ארץ־ישראל כמקלט לעם ישראל.

כלום איננו מעונינים יחד עם הערבים הלאומיים הקיצוניים ביותר, שעיראק תגדל, תרבה במהרה את אוכלוסיה, תשקה משפע המים שלה את מיליוני הדונמים החרבים בתוכה? כלום איננו מעונינים שתיהפך עיראק לאבן־שואבת למהגרים ערבים כאשר גם לשוק גדול לתוצרת תעשיה? כלום איננו מעונינים שסוריה תייבש את ביצותיה הרחוקות מגבול ארץ־ישראל – ותיישב בתוכה עוד ערבים מוסלמים ותתחזק בזה נגד העמים והשבטים השונים שהיא מסתכּנת על יָדם? כלום אין הדבר כך ביחס לשכנינו מצפון, המארוניטים?

מכאן מנצנץ אור פתרון. לא נלך אנו להתישב באל־עמק הסורי, אבל היינו יכולים להשתתף באמצעי כסף לייבוש ביצות אלה ויישוּבן על־ידי ערבים מארץ־ישראל. הממשלה הלאומית החדשה בסוריה רק תיבּנה מזה. כפרים נוצרים בארץ־ישראל, וביחוד בגליל העליון, שבמשך מאות השנים האחרונות שחטו בהם המוסלמים שחיטות אכזריות ואיומות, יכולים להיגאל בהתישבם באדמות הפנויות של הלבנון הנוצרי הפנימי, ולחזק בזה את מדינתם ואת ישובם.

הציונות היא לא רק תנועה מדינית בינלאומית. היא תהיה גם לגורם־התישבות בינלאומי. בברית עם ממשלותיהן הלאומיות של ארצות ערב, בהסכם עם מעצמות אירופה, נקים תנועת עיבּוד של שממות ערב בהשתתפות כוחות־עבודה של ערבים מארץ־ישראל שיקבלו הון לא מעט בעד אדמתם במידה שימסרוה לנו.

עוד בטרם נדון על העברה כפויה, דבר שלא אנו העלינוהו על הדעת, אלא הועדה המלכותית המורכּבת ממדינאים אירופים נייטראליים, נעשה את האפשר, בדרך של תנועת בנין והתישבות במתכּוֹנת הציונית. נמצא בארצות ערב ובקרב האנגלים שותפים למפעל זה. בכל ארץ וארץ ערבית יהא המפעל לאומי, פטריוטי וגם תושביה היהודים של אותה ארץ ערבית יוכלו להשתתף בה, מתוך הקדשת אמצעים לחיזוק המדינה שהם אזרחיה. הרי זה עלול להיות גורם מרגיע בארצות אלה ולגורם מניח גם לתושביהן היהודים, שיוכלו גם לעבור לארץ־ישראל ברבות הימים. הַפחת נַפחית אורידאֶנטות והשלם נַשלים גופים לאומיים בעזרה הדדית בינלאומית.

משנות השבעים של המאה הקודמת ראה העולם את נדידת־העמים הגדולה לאמריקה, נדידה שנפסקה במלחמה העולמית ובטלה שנים אחדות אחריה. כמה גורמים של אותה נדידה פּעמו גם בנדידה הזעירה שלנו ארצה ישראל.

בשנים הראשונות שלאחרי המלחמה העולמית ראינו בנדידה הכפויה הגדולה של התורכים והיונים חזרה למדינותיהם הלאומיות. איננו יודעים באיזו מידה הושפע אתא־תורק מהדוגמה הציונית שראה בשהותו בארץ־ישראל לפני המלחמה ובימי המלחמה, עד שהגה את התכנית הגדולה של העברת אוכלוסים ביד חזקה ובזמן קצר. יש לשער שהושפע מתנועתנו ביודעים או בלא יודעים. על כל פנים הרי היתה תכניתו הוא (שעדיין לא שלמה) מהדורה אכזרית ומרוכזת של הציונות, כשם שהציונות היא פלג בזרמי נדידות העמים של הדורות האחרונים, שהטכניקה המפותחת בתחבורה ובעיבוד חקלאי איפשרו אותן.

הנסיון הזעיר שלנו יוצא ללמד על שטחים גדולים יותר. אנו העברנו עד עתה אוכלוסים זעירים מאום־ג’וני, בית־השטה, גבת וכדומה. ישובים ערבים שלמים נוצרו בעטיינו בארץ־ישראל בנדידות ערבים מן הדרום ומצפון־מזרח אל מקומות העבודה שלנו, כגון פג’ה ליד פתח־תקוה או צריפי הפחים של חורנים בחיפה וביפו (בזו האחרונה לפני מאורעות תרצ"ו). נתנסינו בהתישבות ובזרם נדידות כפרים ושבטים. ועתה נוכל להגיש בזה עזרת בעלי נסיון לתנועות התישבות מסביבנו. אנחנו נצטרך לשלם כספים בעד אדמה, אולם עבודה רבה תהיה לנו בציוד ההתישבות הזאת ובהוצאתה לפועל. נרתום למסע זה את הידיעות והנסיון, את הקשרים עם אירופה ועם ארצות ערב. נקים תנועת התישבות ערבית בארצות הערביות השוממות. מתוך מטרתנו הלאומית שלנו, לפנות בשבילנו יותר ויותר מקום בגבולות ארץ־ישראל בלבד, נושיט עזרה למטרה הלאומית של ארצות ערב השכנות להרבות אוכלוסים, לפתח חקלאות ותעשיה, לבנות צורות חיים חדשות, והתעודה ההיסטורית שהוטלה עלינו בתוקף מצבנו בגויים תקוּיים לטוב לנו ולטוב לעמים קרובים ורחוקים.

תנועה קולוניזציונית כזאת יכולה לקום מיד, מבלי לחכות להקמת מדינת־יהודים, אם כי כדאי הדבר שכוחה של מדינה יהא יפה לעזור לתנועה כזאת באמצעים, בארגון ובתחוקה. בקרב עמי אירופה הגדולים והקטנים נמצא אישים וחוגים שיתנו יד למפעל האנושי הגדול הזה שידריך את אנשי המזרח להַפנות את כוח מלחמתם לצד כיבוש הטבע וההתגברות על מכשוליו, במקום לחדד את הכוחות לצד מלחמות־לאומים. אנו נעזור להפוך את המזרח הקרוב לא לבלקן הגועש שלפנים אלא לסקאנדינאויה העמלה והיוצרת של היום.

עניני עמים ומדינות נחרצים עתה, בעצם תקופת המלחמה, בפגישות וועידות של קברניטי המדיניות העולמית. מוסדות עולמיים קמים ומוסדות מתבטלים. פעולות בינלאומיות נפתחות, סידורים נקבעים לשנים רבות, ולא אחד מהם חורש על גבנו. מדוע איננו נותנים ביטוי מלא לאי־השלמתנו עם העדר נציגות שלנו במוסדות הבינלאומיים? לא עבד ישראל. לא אבק־אדם. הננו מאוגדים ויש מי שידבר בשמנו. אם עדיין לא הכירו בזה הגויים, נכיר בו קודם כל אנו, ונלחם להשגת הכרתם של העמים.

נכיר קודם כל בעצמנו ונכריז קבל כל העולם כולו כי הבית הלאומי היהודי בארץ־ישראל הנהו גוף משפטי בינלאומי, שהנהגתו רשאית לייצג את שולחיה ואת טיפוחיה בכל ועידה של ממשלות, עמים או מדינות.

אל נדחה את הצגת הדרישה הזאת עד תום המלחמה. זכויות הלבנון וסוריה, הדיון על הפדרציה הערבית לא נדחו כלל לאחר המלחמה. החיים אילצו את המדינאים לטפל בדברים רבים, שהיו כאלו נדונים לדיחוי.

מגוחך יהיה מי שיבוא להכחיש את קיומנו כעם ואומה. מעטים הרשעים שיעזו למרוד באמת ולטעון שאיננו ראויים להיות מיוצגים במוסדות בינלאומיים משום העדר בגרוּת מדינית. ולא יימצא כלל מי שלא יודה בכך, שעניני חיים ודמים, דיני נפשות ממש, מחייבים אותנו להשתתף עתה בכל פגישה החותכת גורל עמים, קיבוצים ושבטים, ויהודים בכלל זה. כמה אבסורדי ונרשע היה העדרם של יהודים בועידת ברמודה, שבה דנו בעיקר בגורל יהודי אירופה. כמה מוזר הדבר שעדיין לא הוכנסה נציגות רשמית שלנו, בגלוי ובמשפט, ל“אונר”א", שגם היא תוכרח לעסוק הרבה מאוד בעניני יהודים. מי עוד כמונו חייב לשלוח שופטים אל בית־הדין של עמי הברית שידון את פושעי המלחמה? ואיך נסמוך על אחרים, כאשר יחתכו את עניני הפיצויים לנזוקי המלחמה, את ענין השבת הגזילות לנגזלים, את בנין ההריסות לנפגעי ההרס ההיטלרי?

גם אילולא היה לנו הבית הלאומי בארץ־ישראל היינו רשאים לתבוע כיהודים מאת קברניטי עמי־הברית שיכירו בנציגות יהודית, כשוה, לפחות לגבי עניני היהודים, עם נציגותו של כל עם. טענת חוסר מדינה אינה יכולה לשמש אמתלא לתוספת־קיפּוח, ומה גם בשעת הרת עולם זו. כשעמים ומדינות הוטלו אל כּור הגיהנום, כשנטרפו גבולות, ובא בילבול־אומות על־ידי עקירת אוכלוסים, ובאה אנדרלמוסיה בשטחים, גבולות, ממלכות ושושלות; כשקברניטי האומות המנצחות באים לצקת דפוסים חדשים, לקבוע תחומים חדשים. לא לעת כזאת יכולה השיגרה להכריע. עתה השעה לפתרונות מעמיקים לטרגדיה שלנו, וקודם כל לניתוק כבלי השקרים המוסכמים ביחס לזכויותינו כאומה. אדרבה. משהובלט אסוננו מחמת חוסר שויון בנכסים, במעמד ובזכויות, צריכה תנופת התיקון להיות הולמת את החובה, ולא מצומצמת על־ידי האות המתה של נוהג מוסכם. עתה הזמן לעקור את הנוהג המקפח את היהודים, קיפוחי חיים וקיפוחי זכויות. את המעוות שבמעמדנו צריך לנתץ, להניף עליו את גרזן הצדק. ואם אין תקדימים בינלאומיים לכך, חובה ליצור את התקדים למען העם אשר צרתו אין משלה ואין תקדים לה. מותר ליהודים לתבוע יחס יוצא מן הכלל. כה רבים האשמים בגרימת המצב הדווי, כה ברור החוב שחב לנו העולם, שאי־אפשר לומר לנו, הסתפקו בנוהג הבינלאומי.

* * *

אבל למעשה איננו דורשים עתה יצירת יש מאין, אלא הכרה בקיים והגדרה אוהדת של היקף הזכויות שכבר נחלקו לנו בניסוח סתמי. אחרי מלחמת העולם הקודמת הכיר חבר־הלאומים, מכוחן של חמשים ושתים מדינות, ובהן האדירות ביותר בעולם, במציאותו של הבית הלאומי היהודי. הוכר גם מוסד נציגות יהודית בשם הסוכנות היהודית. גוף מייצג זה נכלל בפירוש בנוסח המנדט, אף ניתנו לו זכויות לגבי השלטון בארץ־ישראל. לפי המנדט שניתן לאנגליה מטעם חבר־הלאומים, אין ממשלת ארץ־ישראל רשאית לעשות דברים מסויימים בארץ מבלי להתיעץ עם הסוכנות היהודית. נאמר סמכות־עצה לסוכנות היהודית, אבל הכוונה היתה לשיתוף בשלטון לגבי כל שטחי הפעולה שבהם תלויה העליה לארץ ופיתוחה של הארץ לצורך הבית הלאומי היהודי. בעובדות הבינלאומיות האלה, שיצרו את היצירה החדשה ששמה בית־לאומי־יהודי ובראשו הנהגה משלו, הכירו כל הממשלות בשעה שהשתתפו בחבר־הלאומים.

היצירה הבינלאומית הזאת הצליחה. 25 שנות קיומו של הבית־הלאומי־היהודי הוכיחו לעולם את יכלתו הכלכלית, החברתית והמדינית. הכל ראו כיצד התגבר על היסורים הקשים של קלישות הסמכויות של הנהגתו. המוני ישראל בכל תפוצות הגולה לא פסקו מלהדק את קשריהם עם הבית הלאומי בארץ־ישראל וגילו שהם רואים אותו כבבואתם הנאמנה, כמקלטם בשביל זקוקי הגירה מיד, כמחוז חפצם הפּוטנציאלי של השוכנים לבטח בארצות שונות וככותרתם הרוחנית הלאומית של כל קיבוצי העם. עם פרוץ המלחמה העולמית קשר הבית הלאומי מלחמה על הנאצים, למרות המכשולים השלטוניים שהושמו בדרכי התגייסותו. כל השנים וכן גם בשנות המלחמה קלט הבית הזה למרות כבילותו את פליטי היטלר, וביניהם גם לא־יהודים. מחמת חוסר סמכות ממשלתית לא יכלה הנהגתו של הבית הלאומי למלא את רצון שולחיה להוציא מארצות הגזירה הנאצית עוד מאות אלפים יהודים, ואין שום גוזמה בהנחה הודאית, כי מאות אלפים יהודים הוצאו לטבח, מחמת שהבית הלאומי לא קיבל מאת קברניטי עמי הברית את הסמכות הדרושה להצלה בהיקף רב. כל ימי המלחמה נפתלת הנהגתו של הבית הלאומי נפתולים מדיניים עם מי שהכוח בידו לתת רשות ואפשרות להצלה בהתחננו לסמכות, לרשות לפרוש ידים בפעולה. כל ימי המלחמה מפרפרים אוכלוסי הבית הלאומי ביסורי זעם אין־אונים נוכח המטבח על אחיהם. הם מרגישים את יכלתם להושיע, מכריזים על סערת נפשם, על נכונותם לכל קרבן, ומי שמפתחות ההצלה בידם, הקברניטים הממונים על מחסומי־הדרכים אסור להם להוסיף ולדחות אותנו בטענה: “אין לכם מדינה”; “נעשה למענכם כמיטב יכלתנו ואתם החרישו והבליגו והתנהגו בשקט”. אילו הוּתרו ידינו בעוד זמן, כי אז היינו מצמצמים בהרבה מאוד את היקף השואה שהובאה עלינו. לא על זכות־כבוד בלבד אנו דנים, לא על הערכות ויחסים מופשטים; קול דמי ילדינו וישישינו, קול דמי אחים, נשים ואמהות משוע אלינו ואל כל האחראים לחשבון, לדין ולתיקון ביחס לזכויותיו של הבית הלאומי.

* * *

ואין ממש בטענה, כי אין להכיר בנציגות, כל עוד אין ארץ נתונה לרשותה. במלחמה הזאת בוטל למעשה הצאֶנז הזה אף לממשלה. הוכרו על־ידי המעצמות האדירות ממשלות שלא היו לרשותן אף שעל קרקע, ועד היום הן תלויות באוירה של הכרה מוסרית ושל הגיון־צדק. מה היה ברשותה של הממשלה הצ’כוסלוואקית הלאומית־הדמוקרטית של בנש, בשעה שנוסדה? ודאי שלא שעל קרקע. אף לא רציפות של שלטון. עבר זמן רב עד שבנש הקים, בלחץ צרכי הזמן, ועד לאומי צ’כוסלוואקי בגולה. מקץ זמן ניכּר הוכּר הועד הזה כממשלה, משום הזכויות המוסריות אשר לבנש וחבריו לייצג את העמים הצ’כוסלוואקיים ולעמוד בראשם במלחמה לשחרור ארצם. שום אסמכתא בינלאומית לא היתה בשביל הכתרת הועד הזה בכתר ממשלה, אבל אך טוב הוא שהשיגרה לא עיכבה ושההכרה באה. הצדק חייב את המעשה הזה. טוב שנתחדש החידוש הבינלאומי הזה כאות למוסר־עמים חדש שעליו להכריע את ההגבלות שעבר זמנן.

ומוסר זה מחייב, עוד יותר מאשר לגבי עם אחר, להכיר בבית הלאומי ובהנהגתו החוקית כנציגות מוכרת במוסדות בין־לאומיים.

שאלת ארץ־ישראל כיחידה ארצית־מדינית היא שאלה לחוד. לא נוותר על ארץ־ישראל כשם שלא נוותר על חיינו. בה חיינו תלויים. ידועות דרישותנו. אבל עוד בטרם נפתור את הבעיה הזאת, יש להכיר הכרה בינלאומית בבית הלאומי ובהנהגתו כשוה בנציגות העמים.

איננו באים להשוות את תנאיהן של אותן ממשלות־גולה לתנאיה של הנהגת הבית הלאומי בירושלים. לא ממשלת גולה היא הנהגתנו. אבל ההיקש מוכיח כי הכרת הצורך הדריכה יפה את הממשלה הבריטית לחדש חידושים בתחיקה, ובזריזות רבה מאוד, כפי הכרח השעה, בשביל מצבים מדיניים ודיפלומטיים חדשים שנוצרו במהלך המאורעות, שאנגליה עצמה מעורבת בהם. חכמת־המדינה הבריטית לא תירתע ככושלת בפני הצורך להגדיר את סמכותה וקשריה של ההנהגה הבין־לאומית של הנהגת הבית־הלאומי.

* * *

ההאבקות המדינית שלנו היא מרובת־אנפין. אנו נלחמים לזכותנו הגדולה על ארץ־ישראל השלמה. אנו שועים יום־יום אל שלטונות נמוכים וגבוהים על זכויות חלקיות חשובות, כגון זכות ההתגוננות והחזקת־נשק לשם כך, זכות עצמאות החינוך וכדומה. אך עתה השעה לתבוע את תביעת־הביניים הכללית והמקפת של הכרת הנציגות של הבית הלאומי היהודי. כשתתמלא תביעתנו זו, והיא דחופה ועלינו להכריח את הנתבעים להכיר בדחיפותה, נקבל את המפתח ואת המנוף לפעולה או אז ייפתחו אפקים להצלת הגולה, גם למאמצים פוריים בתחומי הארץ ובשטח היחסים הבינלאומיים.

12.1.46

אמת לאמיתה היא שאין די ידים במשקי העובדים, ושנחוצים כוחות־עבודה נוספים. וכה מופיעה גם לגבי הקיבוץ והקבוצה, מכל שכן לגבי מושב־העובדים, כאשר כבר נגלתה עוד קודם לגבי קואופרטיבים ייצרניים ושירותיים – שאלת העבודה השכירה.

ברשותם של משקי העובדים יש שטחי אדמה שאפשר לנצלם ניצול מלא. יש לחוגי עובדים אלה ידיעות מקצועיות ונסיון שבהם אפשר לעשות גדולות למען הזנת ההמונים, בתקופה זו שהמחסור מגביר יותר ויותר את אכּפו. יש במשקי העובדים גם כוחות־יזמה, הנהלה ורצון טוב, אימון מצד בנקים וסוחרים ובעלי־הון וגם אימון מצד השלטונות – המוּתר למי אשר כל אלה לו להסתגר בתוך נרתיק של עקרון – שלא לימי חירום נקבע – ולהרשות לעצמו לעשות פחות מאשר ביכלתו?

– – – טבעי, בריא ונאה הוא הפחד מפני עבודה שכירה – יוצרי הטיפּוס של העברי העובד, יוצרי צורות החיים החדשות והטהורות, פוחדים מהחטאת הרובץ ליד הפתח. הם אינם רוצים לחזור על כשלונות של אנשי ביל"ו ושל רבים וטובים בכל העליות, שאמרו “להשתחרר מדוקטרינות”.

אבל פיקוח־נפש לא זה שהוא נותן הכשר לנהוג אחרת מאשר בשעות שאננות, אלא שהוא מחייב להציל. לא חילול עיקר יש כאן, כי אם קידוש העם והדור. הייתכן שנחסיר מילדינו כף אחת קמח, ביצה אחת ומזון סעודה אחת, משום שלא נמצאו אמצעים ארגוּניים לשימוש מלא בכוחות הטבע, השכל והכשרון הנתונים לנו?

מה ערך יהיה לצורות החיים החדשות שהננו בונים אותם, אם בשעת־מבחן נשאיר אפשרויות ליצור מזון ומיצרכים אחרים ולא ננצל אותם, ונהיה אחראים לאותו שיעור של דוחק, שאמנם, איש לא יוכל להצביע עליו ולהאשים אותנו בגלוי, אבל אנו במצפוננו נרגישנו כל הימים? לא ימים־כתיקונם אלא שעת־חירום היא המבחן לצורות וכלים חברתיים וארגוניים. האֵם, המשפחה, האהבה, גרעיני התרבות – כוחם אינו שוקע ואורם אינו עומם במבחן האש. הם מתעלים בו.

וכלום אין כל יכולת לשבץ את העבודה השכירה ההכרחית הזאת במסגרות חברתיות שתשמורנה על טהרתנו? שתים הן הרעות העיקריות בעבודה שכירה ואת שתיהן אנו יכולים לעקור.

לא קשה לסדר במשקי העובדים שהעבודה העוזרת של ידי חוץ לא תהא מנוצלת מבחינת השכר. משקינו אינם מעלים כלל על הדעת לסרב לקביעת שכר על־ידי מוסד ציבורי, שיכריע הכרעה צודקת.

לא כאן המקום לקבוע פרטים, כיצד יכולה ברית־הפּיקוח החקלאית, או כל ברית פיקוח אחרת שלנו, לקבוע את ההכנסה הנכונה של כל מלאכה, ענף ומקצוע. אין בכך כלום אם קביעה זאת אינה נעשית ביומה של המלאכה אלא לאחר זמן, והשכר הוא בינתים ארעי. יש ויכוחים: שכר העבודה של הענף הנדון או השכר הממוצע לכל ענפי המשק הנדון; שכר העבודה של עונה אחת, או של מחזור עונות שהוא הכרחי בשטחים מסויימים ויש עוד שיקולים ממין זה. אפשר להחליט על כך ולהפיץ ברבים את הידיעה ואת ההבנה ולמנוע טרוּניות בעניני שכר. הרבה רינונים מחוסרי־יסוד סילקנו מתוך יסורים קשים, ועוד רבות נצטרך לסלק.

שאלה קשה יותר היא בענין היחס בין מעביד לעובד. אין גמול שישוה ביצירת נכר והתנכרות חדשים בין עובד לעובד. זה נותן עבודה, בעל־בית, וזה חסר־כל, הולך להשתכר פת־לחם אצל חבר בעל־נכסים. החבר יחדל להיחשב כחבר ורקמת יחסי־רקב וארס תעלה בגופנו ותמאירנו. והן רגש האחדוּת והיחס החברי הם־הם הנכסים היקרים ביותר של משקינו, הם נכסי־היסוד, שעליהם נבנה את העתיד.

כאן יכולה לבוא לעזרה צורה מתוקנת של ארגון התעסוקה הזאת. לא יהיה מגע חשבונות ועסקים ומיקוח בין חבר עובד לחבר בעל־נכסים ויוזם. משק קבלני, הסתדרותי, רכוש הציבור בתור שכזה, הוא יהיה החוצץ בין המזמין את העבודה לבין המבצע אותה. המשק הקבלני מקבל את העבודה, – – – והוא המקבל את השכר לפי שויה של העבודה. למשק הקבלני הזה יש עובדים מעובדים שונים. מהם בודדים, מהם חברי קיבוצים, מושבי עובדים, מהם סתם עובדים זמניים. המשק הקבלני מחלק את העבודה לפי מפתח ארצי. – – – הם מקבלים עבודות באזוריהם ומעבירים עובדים מאיזור לאיזור, ומעסיקים בודדים וחברי משקים לפי האפשרויות של השעה והמקום. מרכז כזה יוכל להתכונן לעונות בוערות וידע מלפני חדשים אחדים את מספר האנשים, בקירוב, שיהיו דרושים לו באיזור זה ובאיזור אחר.

ברבות הימים יתקשרו מנהלי העבודה והעובדים של המשרד הקבלני הזה לחטיבות שיוכלו לבצע עבודות מתוך ליכוד משקי רב, כמשק קבוע ממש. עובדים של מוסד זה יתקבלו בכל מקום במאור־פנים ובחביבות. לא הקיבוץ או המושב יצטרכו לדאוג לפריון העבודה, אף לא לטיבה ואיכותה. מדריכים שתפקידם בכך, והם מאנשי המוסד,יפקחו וידריכו. זיזים וחתחתים, שיתגלו בזמן הראשון, ייעלמו כעבור זמן, ואנו נגיע ליכולת מושלמת של ניצול אוצרות הטבע והאדם שברשותנו. העובדים שאינם עדיין מתישבים, יהיו מועמדים להתישבות, והעבודה במשרד הקבלני החקלאי הזה תתן להם את זכות התוך בהתישבות. לא קיבוץ אחד ולא מושב אחד יהיו בחלק אחד של השנה עובדים של המשרד. ובתקופה אחרת של אותה שנה או בשנה השניה מזמינים אצלו. זה ימנע מיחסי מעמדות נבדלים. הגורם המפריד ייהפך לכוח מלכד. במקום עבודה שכירה – עבודה במשק עצמי חדש, משק קבלני.

איננו צריכים לדאוג למשק קבלני לבנייה ועבודות ציבוריות. הוא ישנו והוא קיים לתפארת. בעצם יש לנו גם גרעין למשרדים קבלניים חקלאיים, ליד “יכין” והמרכז החקלאי. אנו יכולים להשתמש באלה ולצוות עליהם ללכת לקבל את ההזמנות גם אצל משקי העובדים. אלא שעליהם להתאים את עצמם לתפקיד החדש מבחינה ארגונית. נחוצים סניפים אחרים, תכניות אחרות, ויש להתאים בשביל הלקוחות החדשים גם את ההנהלה. חוגי המזמינים והעובדים צריכים להיות מיוּצגים בהנהלות המשרדים המדוּברים, למען שלמות הפעולה והצלחתה.

– – – תנועת העבודה השואפת לשחרר את האדם משליטת אחרים בו, אין דרך אחרת לפניה אלא לתת בידי העובד את המשק, משק ממש, ולא פינות ופיאות וירכתים ופירורים – ויהיו חשובים כאשר יהיו. והדברים ייעשו – והם נעשים כך גם כיום – בצורה הארגונית של מוסד־מעסיק ואנשים עובדים. עובדים צריכים להיות גם בעלי המוסד, אך לא האנשים המסויימים שבמפעל זה בלבד, אלא כלל־העובדים, שהננו מקוים כי ייהפך ברבות הימים גם לכלל האומה. אין עובד בית־החרושת לסוּכּר יכול להיות בעלים יחידים למפעל. ואין למסור בידו את מגדלי־הסלק, אף לא בידי שניהם את צרכני הסוכר (נחוצה נציגות גם לנותני הכספים והקרקע). יש כאן ענינים משותפים ונחוצה בעלוּת משותפת, המשתדלת לחלק את עצם המושג “בעלוּת” לחלקים ויסודות, ולשתף את כל חלקי החברה באותם יסודות הטיפול והניהול של המפעל המתאימים להם.

אין מנוס בחברה החדישה, הזקוקה לשיתופי שתי־וערב בהוָיתה הכלכלית – מצורות עבודה שכירה, ואין כל הכרח בדבר שהמושג עבודה־שכירה יהא מזדהה לעולם עם המושג ניצול. אפשר ואפשר להרים על־ידי טיפול חברתי וציבורי מתאים את מעמד העבודה השכירה למעמד של עזרה בעבודה, ואת היוזמים והמנהלים ומבצעי המלאכה לשותפים שוי־זכויות כולם.

יתוכחו המערערים על ימי־שלום, מה צורות ניצור אז לעבודתנו העצמית. אין כל מקום לויכוחים על ההכרח בעזרת עבודה בתקופת המלחמה. אם המשק הקבלני המוצע בזה לא יעקור את הרע אין ספק שיטול עוקצין. על כל פנים איננו פטורים מלטפל בשתי השאלות כאחת:

א) ניצול מלא של אוצרות הטבע והאדם, אוצרות חומר ורוח וכשרון, להרחבת הייצוּר.

ב) סידורים שימנעו גירויים חברתיים בלתי בריאים על־ידי צורות העזרה בעבודה.

הבה ניגש אל פתרון הבעיה מתוך שמחה. לא “אוי לנו כי הגענו לידי כך” שמשקנו תובע עוד ידים ועוד צורות־ארגון, כי אם אשרינו שזכינו לרכז ולהפעיל אוצרות חומר ורוח המפכּים יצירה ויוזמה, ולפני עינינו נפתחים אפקים רחבים, שמהם מנצנצים השליטה העצמית והחירות במשקנו.

5.2.42

א

נהר הירקון זורם בתחומן של שתי עיריות ושתי מועצות מקומיות עבריות. על ארבעתן חלה החובה הלאומית להשתתף בפיתוחו של הנהר, ואולם אין שיתוף ביניהן לא בענין זה ולא בענינים איזוריים אחרים.

ראש־העין של הירקון הוא מזרחית לפתח־תקוה. אחרי כמה קילומטרים עובר הנהר בתחומי מועצת בני־ברק (ונחלת גנים), ומוצאו אל הים – בתל־אביב. בכל השטחים האלה ישנם גם ערבים שנחלותיהם גובלות עם הנהר, אבל רובו הגדול של החוף – בידינו. אנו המעונינים העיקריים באוצר טבעי זה, ואף על פי כן לא שמענו עדיין על יזמה משותפת לניצול הירקון. מי־השקאה, דרך־הובלה, שטחי מעגן, דייג, אימוני־שייט, בניית כלי־שייט, רצועת נוי ושעשועים בתוך גוש עברי צפוף – אלו סגולותיו של אוצר זה. יש להתקינו לכל המטרות יחד, ואי־אפשר להצליח בכך אלא אם יטפלו בנהר כבגוף שלם. היכן רשות־הירקון, המורכבת מבאי־כוח ישובי האיזור, ואשר גם מוסדות מרכזיים ישתתפו בה, כדי להתאים את תיכנון הגוש אל התכנית הלאומית?

אין הכוונה לרשות שתבוא במקום עיריה ומועצה מקומית, או במקום חבר־מועצות; כאן נחוצה צורה נוספת של גוף־רשות, לפי דרישות החיים.

חברת “דן” הקדימה במעשה האיחוד (“המעביר” עם “איחוד־רגב”) את המוסדות המוניציפּליים העברים בתפיסת אחידותו של האיזור. החיים צירפו כאן גוש־אוכלוסין עברי, מיוחד בהרכבו, ערכו ותפקידיו הכלכליים והלאומיים. בתי המלאכה והתעשיה של תל־אביב משתרעים במרחק קילומטרים מתחומיה המצומצמים של העיר, ופרדסיה של פתח־תקוה מחוברים לנמל תל־אביב; שכונות־המגורים של הסביבה קשורים במרכזי המסחר והתעסוקה של טבור תל־אביב, ואילו החצץ והסיד בשביל בנייתה של תל־אביב ונמלה, מצויים בצלעות ההרים, מזרחה לפתח־תקוה, סמוך למגדל צדק. בתי־היולדות של העיר, ולהבדיל בין החיים והמות – בית־הקברות של תל־אביב הם מחוץ לתחומיה המצומצמים. כל האיזור מהווה איפוא, מכמה בחינות, יחידה אחת.

עם רכישת אדמת שרונה מידי הגרמנים, מתלכדת יותר עבריותו של האיזור. עוד צריכים לעבור אלינו שטחי הגרמנים שמדרום וממזרח לגבעתיים ורמת־גן. אדמות וילהלמה – שלפי היושר וההגיון צריך להעביר אף אותן לרשותנו – עשויות לקרב את הגוש לשדה־התעופה האזרחי הגדול שבארץ, נמל־האוויר של לוד. יש עוד נחלות גרמניות צפונה לירקון, ונחוצה עין אזורית צופיה ולב איזורי לכך, שייעשו הצירופים הדרושים ושתהליך־ההשלמה לא ייפסק ולא ישותק מחוסר אמצעים. אין ספק שהנהלת הקרן־הקיימת תסכים לסייע למגמה ישובית כזאת בחבל דן, כמנהגה לגבי גושים אחרים.

אין לשער את הכוח המשקי שיכול להוות חבל־ארץ כזה, משובץ פרדסים, בתי־חרושת, כבישים, נהר, חוף־ים ונמל, שדות־תעופה משוכללים וקו רכבת, אם רק יעמוד בראשו סוד־מומחים־ונבונים.

לבטל את הרשויות הנפרדות ולהשליט במקומן עיריה אחת? לאו־דוקא. יש ברכה במרץ הפיתוח השכונתי, בקנאת בונים ומשפרים. אבל צריך לרתום את זרמי המרץ הנפרדים גם למנוע כללי, שישרת את צרכי־הפיתוח של כל החבל. בגושים החקלאיים בארץ הולכת ונוצרת תפיסה איזורית. תפיסה כזו הכרחית בשביל הגוש העירוני־חקלאי הגדול ביותר שלנו. פעולה מוניציפּלית מתואמת באיזור זה עשויה לכבוש לנו זכויות נוספות. לא ייתכן שגוף עברי מלוכד זה לא ישמש, בעצם מציאותו ובשיטות פעילותו, מנוף להרחבת עמדותינו.

עד כה לא שמענו כי בשעת הדיון על מסירת המנדט על ארץ־ישראל התנהל משא ומתן כלשהו בדבר זכויות מדיניות בשטחים שבהם היה אז רוב עברי. והן אז כבר היינו רוב בירושלים ובטבריה. לגבי שני מקומות אלה אפשר היה, אפילו על יסוד החוקה העותומנית, לדרוש זכויות של רשות איזורית, שסמכותה עולה על זו של רשות מוניציפּלית רגילה. אז, בשעת רצון, נאמר לנו כי רק חוסר אוכלוסים עברים מעכב מלתת לנו משהו ממשי יותר מאשר הבטחות כלליות. האמת היא, שמנהלי המשא ומתן מצדנו היו חסרים אז כל הכנה והכשרה לנפתולים על סעיפי־זכויות ועל פרטים, שבהם, כידוע, היה תלוי אחר־כך כל עיקרן של הזכויות המדיניות. בימים ההם לא עלה על דעת איש מאתנו לתבוע זכויות לגבי עירית ירושלים, כדי להשיג מיד משענה טריטוריאלית־מדינית להתפתחות. חשבנו כי מספיקה העובדה של היותנו רוב, וכי בדרך דמוקרטית רגילה נגיע לשלטון באיזור זה. באיזור טבריה היינו יכולים לטעון לזכויות מיוחדות לפי הפירמאנים והרשיונות מתקופת דון יוסף הנשיא ומימי ר' חיים אבולעפיה. אולם אז היינו סבורים, כי הצ’ארטר הכללי הגלום בהצהרת בלפור ובהקדמה למנדט, ביטל במחי יד את כל ערכן של תעודות בלות. מאז הוכיחו החיים כי שגינו.

ב

חשוב הדבר שיהא תאוּם בין המחשבה המדינית של הרשות המקומית ובין זו של הרשות הלאומית המרכזית – המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, או של הועד הלאומי. אחת הסיבות לאי־התקדמות הרשות המקומית שלנו בחבל דן היא, לדעת הכותב, בחוסר ההרמוניה שבין ההנהגה התל־אביבית וההנהגה הלאומית.

רק במקרי־משבר קשים ביותר לישוב הושג שיתוף פעולה מלא בין מוסדות אלה, אולם בחיי יום־יום של הישוב, לא עמד משקלה המדיני המלא של עירית תל־אביב לרשות המחלקה המדינית של הסוכנות, כשם שהמחלקה המדינית, מאידך, לא הקדישה, אולי, תשומת־לב מספקת, כדי להרים פעם בפעם את מעמדה של תל־אביב. בתנאים הנתונים היתה תל־אביב רואה כהתערבות יתרה כל התענינות מיוחדת של המחלקה המדינית בחיי העיר. רק ברית־לבבות שאין בה מקום לחשדות הדדיים, יכולה ללכד שני כוחות גדולים אלה לפעילות משותפת, שתדע לנצל כל הזדמנות מדינית ומשקית. יש שהרשות המקומית של חבל דן צריכה לשמש שופר של המחלקה המדינית, ויש שהמחלקה צריכה להופיע כדואגת־יוזמת לעניני החבל, בלי כל חשש שצעדיה יתפרשו כגילוי רצון־השתלטות. יחסי הגינות ציבורית בלבד אינם מספיקים, דרושה מידה רבה של שיתוף־פעולה ואף הזדהות ציבורית.

בעית הליכוד האיזורי קיימת גם לגבי חולון ושכונותיה. עניננו הוא שתתחברנה במהרה בת־ים, חולון, מקווה ישראל, עזרה ובצרון; גוש זה יוכל בנקל להצטרף אל גוש ראשון־לציון והישובים הגובלים מדרום, ויהווה שטח עברי מלוכד, רב־יכולת ועתיר אפשרויות.

15.7.47

א

בכל הדרכים – סיסמה נכונה היא גם בשביל ההתישבות, ולא רק בשביל העליה. הדגשת כל הדרכים, פירושה לא רק מה שאוסרת הממשלה, אלא גם מה שמוזנח מצדנו. השעה מחייבת הרחבת שרשרת עמדותינו, בכל חלקי הארץ, שעודנו יכולים להגיע אליהם.

בכל הדרכים – גם התישבות עירונית היא דרך. גם ולא עיקר. לא להפחתת המאמצים לתוספת נקודות חקלאיות, אלא לתוספת מצוה – להרחבת עמדותינו העירוניות; ובתור ראשון – שיבה אל עמדות עירוניות שהיו בידינו ואנו עזבנו והזנחנו אותן.

הננו דורשים מדינה יהודית, ואם לא – החיאת המנדט ככתבו ורוחו, ואין חיזוק הדרישה אלא במעשים: מעשים שהם טובים לעצמם וגם לפעולה המדינית, לשעתם ולדורות.

איננו רשאים להשאיר בלי יהודים שום מקום בארץ־ישראל, שבו היינו יכולים להימצא. כשעולה שאלת ארץ־ישראל על שולחן הדיונים הבין־לאומיים, ואותה שעה הננו נעדרים מחברון, למשל, הרי שהננו מסייעים לאמתלה הידועה בפי שונאינו: “האופי הערבי של הארץ”. אם יבואו ידידים וירצו לעזור לנו, לפי השגתם הם, בפשרה, ויציעו לנו מדינה קטנה, או איזור אוטונומי, הם יטו אחרי אויבנו שיטענו, כי לא כדאי לעורר בעיה במקום שנפתרה, והפתרון הוא אפס־יהודים. ומשאנו דוחים את שיבתנו אל ערי הארץ, שבהם חיינו עשרות ומאות בשנים, הרינו מחזקים את ידיהם של הרוצחים שגירשו אותנו מאותם מקומות בטבח 1929 ובהתנקשויות 1936–1939.

כיום לא קל לחזור לחברון ולשאר ערים שבהן היו לנו ישובים. מי יודע אם מחר לא יהיה הדבר הרבה יותר קשה.

– – – לפני המלחמה העולמית הראשונה עוד היו יהודים בודדים מצויים בעבר הירדן. “יוסף־אל־יהודי” היה היהודי האחרון בקיראק. בארץ־ישראל כמעט שלא היתה עיר בלי יהודים גם אחרי המלחמה הראשונה. ברמלה, בבית־שאן ובג’נין, בשכם וברמאללה, בעזה ובבאר־שבע, בחן־יוניס (חנוֹת יונה), בבית־לחם, בבית גאלה, בנצרת וביריחו, בכל מקום היו קהילות קטנות או יהודים בודדים. מאז לא נעשה עדיין מאמץ מתוקן כדי לחזור אל ערים אלו.

יותר מכל עיר אחרת משוועת חברון לשיבה. עיר־האבות, מרכז תפילות, השניה במעלה ב“ארבע ארצות הקודש”, עיר שיש בה ליהודים נכסי בית וקרקע, מקום אויר מצויין להבראה בקיץ – ואנו עודנו דוחים את שיבתנו. עד מתי? החוזרים לחברון כיום, לא יהיו מרוחקים מישובים עבריים כאשר היו יהודי חברון עד 1929. במחצית הדרך בין ירושלים לחברון יש לנו כיום גוש־כפר־עציון, המונה ארבעה ישובים, ואף מדרום־מערב לחברון, בקרבת בית גוברין, יש כבר ישוב יהודי. החוזרים לחברון, לא יהיו, איפוא, בודדים כל־כך, ומאידך יחזקו הם את הישובים העברים הקרובים.

ב

את האמתלה של “האופי הערבי של הארץ” עלינו להרוס בהקדם על פני כביש תל־אביב–ירושלים. חובה עלינו להבליט יותר את אחוזותינו בדרך־המלך הזאת (שממנה מתרשם מאוד כל המסייר את הארץ), וגם לבצר לארכה, ביצור של ממש, את נקודותינו.

במקום כה חשוב כאצל כפר בית־דגון, ליד צומת הכבישים המובילים מכאן לירושלים ולים, לשדה־התעופה הגדול שבארץ, ולגוש ישובינו הדרומיים, איננו יכולים להרשות לעצמנו להחזיק שטח קרקע משני צדי הכביש בשביל גידול חציר לרפת של קיבוץ בירושלים. כאן צריך לעמוד ישוב עברי חזק, ובאין קרקע רב, מוכרח ישוב זה להיות תעשייתי. איננו רשאים להשאיר שטח כזה בלתי מיושב כראוי.

לוּ אפשר היה להחליף לכפר־הנוער בן־שמן את חלקתו הוא, בת מאה דונם, ליד צריפין, בחלקה אחרת, היינו מטיבים לעשות אילו הקמנו במקום זה נקודה ישובית, שמאה הדונמים ישמשו לה גרעין ראשון.

אדמת קרית־יערים ליד משטרת ענב־אבו־גוש, משתרעת אף היא משני צדי הכביש כנקודה החולשת על הסביבה ועלולה לחזק יפה את השטחים העברים מערבה לכביש (גוש קרית־ענבים–מעלה־החמשה–נוה־אילון), וגוש הגון ממזרח לכביש שעדיין אינו מיושב.

גם נקודות מעטות אלו היו חושפות את כזבה הכללי של סיסמת “האופי הערבי של הארץ”. והן למעשה יש לנו יותר נקודות אחיזה לאורך הכביש, אלא שאין דואג לבנייתן ולהכללתן המהירה בתוך השרשרת העברית שלנו, שתחבר את ירושלים עם תל־אביב.

משנת 1937 מרחפת על ראשינו סכנת המובלעת הירושלמית, כלומר, התכנית להכריז על ירושלים וסביבתה למדינה מיוחדת, מנוהלת למעשה על־ידי הבריטים, ומנותקת מעל גוף הישוב העברי. ולא עוד אלא שגם כל הכביש אל הים יסופח למובלעת זו כפרוזדור אל יפו, שצריכה אף היא להשתייך לאותה מדינה, מוצא אל הים.

אולם במשך עשר השנים שכבר עברו מאז, לא נקף איש אצבע, כדי להבליט על־ידי מעשים את אָפיו העברי של “הפרוזדור” הזה; כדי לקשור את תל־אביב וירושלים בקשר של ישובים עברים חזקים, ולהכביד על תכניות הניתוק, ואולי גם לבטלן.

ג

ההתישבות העירונית הדחופה, שאותה הננו תובעים, אין פירושה ישובים מתרחקים מכל משלח־יד חקלאי. לא. ברוב המקומות צריך יהיה לצרף מלאכה, תעשיה, קייטנות, הובלה, רפת ולול, וכל ענף חקלאי אחר שאפשר יהיה לעסוק בו בסביבה הקרובה.

על כל פנים יש להניח כי יכול נוכל ליצור לנו משק עירוני, בכל מקום לפי תנאיו, אם רק נכיר שחובתנו היא לחזור אל כל המקומות הנטושים כיום, ושגזרות הקרקע שוללות מאתנו את האפשרות להגיע אל רוב שטחי הארץ על־ידי ישובים חקלאיים.

ד

בכל הדרכים, פירושו אפילו בדרך האפשרויות לרכך את תקנות הספר הלבן בלי שינויים מדיניים עיקריים.

– – – אין בישוב הרצפלד של ההתישבות העירונית. אין מי שירגיש, כי גם בשטח זה הננו חיים באוירת דליקה, ויש למהר ולהציל.