אמת לאמיתה היא שאין די ידים במשקי העובדים, ושנחוצים כוחות־עבודה נוספים. וכה מופיעה גם לגבי הקיבוץ והקבוצה, מכל שכן לגבי מושב־העובדים, כאשר כבר נגלתה עוד קודם לגבי קואופרטיבים ייצרניים ושירותיים – שאלת העבודה השכירה.
ברשותם של משקי העובדים יש שטחי אדמה שאפשר לנצלם ניצול מלא. יש לחוגי עובדים אלה ידיעות מקצועיות ונסיון שבהם אפשר לעשות גדולות למען הזנת ההמונים, בתקופה זו שהמחסור מגביר יותר ויותר את אכּפו. יש במשקי העובדים גם כוחות־יזמה, הנהלה ורצון טוב, אימון מצד בנקים וסוחרים ובעלי־הון וגם אימון מצד השלטונות – המוּתר למי אשר כל אלה לו להסתגר בתוך נרתיק של עקרון – שלא לימי חירום נקבע – ולהרשות לעצמו לעשות פחות מאשר ביכלתו?
– – – טבעי, בריא ונאה הוא הפחד מפני עבודה שכירה – יוצרי הטיפּוס של העברי העובד, יוצרי צורות החיים החדשות והטהורות, פוחדים מהחטאת הרובץ ליד הפתח. הם אינם רוצים לחזור על כשלונות של אנשי ביל"ו ושל רבים וטובים בכל העליות, שאמרו “להשתחרר מדוקטרינות”.
אבל פיקוח־נפש לא זה שהוא נותן הכשר לנהוג אחרת מאשר בשעות שאננות, אלא שהוא מחייב להציל. לא חילול עיקר יש כאן, כי אם קידוש העם והדור. הייתכן שנחסיר מילדינו כף אחת קמח, ביצה אחת ומזון סעודה אחת, משום שלא נמצאו אמצעים ארגוּניים לשימוש מלא בכוחות הטבע, השכל והכשרון הנתונים לנו?
מה ערך יהיה לצורות החיים החדשות שהננו בונים אותם, אם בשעת־מבחן נשאיר אפשרויות ליצור מזון ומיצרכים אחרים ולא ננצל אותם, ונהיה אחראים לאותו שיעור של דוחק, שאמנם, איש לא יוכל להצביע עליו ולהאשים אותנו בגלוי, אבל אנו במצפוננו נרגישנו כל הימים? לא ימים־כתיקונם אלא שעת־חירום היא המבחן לצורות וכלים חברתיים וארגוניים. האֵם, המשפחה, האהבה, גרעיני התרבות – כוחם אינו שוקע ואורם אינו עומם במבחן האש. הם מתעלים בו.
וכלום אין כל יכולת לשבץ את העבודה השכירה ההכרחית הזאת במסגרות חברתיות שתשמורנה על טהרתנו? שתים הן הרעות העיקריות בעבודה שכירה ואת שתיהן אנו יכולים לעקור.
לא קשה לסדר במשקי העובדים שהעבודה העוזרת של ידי חוץ לא תהא מנוצלת מבחינת השכר. משקינו אינם מעלים כלל על הדעת לסרב לקביעת שכר על־ידי מוסד ציבורי, שיכריע הכרעה צודקת.
לא כאן המקום לקבוע פרטים, כיצד יכולה ברית־הפּיקוח החקלאית, או כל ברית פיקוח אחרת שלנו, לקבוע את ההכנסה הנכונה של כל מלאכה, ענף ומקצוע. אין בכך כלום אם קביעה זאת אינה נעשית ביומה של המלאכה אלא לאחר זמן, והשכר הוא בינתים ארעי. יש ויכוחים: שכר העבודה של הענף הנדון או השכר הממוצע לכל ענפי המשק הנדון; שכר העבודה של עונה אחת, או של מחזור עונות שהוא הכרחי בשטחים מסויימים ויש עוד שיקולים ממין זה. אפשר להחליט על כך ולהפיץ ברבים את הידיעה ואת ההבנה ולמנוע טרוּניות בעניני שכר. הרבה רינונים מחוסרי־יסוד סילקנו מתוך יסורים קשים, ועוד רבות נצטרך לסלק.
שאלה קשה יותר היא בענין היחס בין מעביד לעובד. אין גמול שישוה ביצירת נכר והתנכרות חדשים בין עובד לעובד. זה נותן עבודה, בעל־בית, וזה חסר־כל, הולך להשתכר פת־לחם אצל חבר בעל־נכסים. החבר יחדל להיחשב כחבר ורקמת יחסי־רקב וארס תעלה בגופנו ותמאירנו. והן רגש האחדוּת והיחס החברי הם־הם הנכסים היקרים ביותר של משקינו, הם נכסי־היסוד, שעליהם נבנה את העתיד.
כאן יכולה לבוא לעזרה צורה מתוקנת של ארגון התעסוקה הזאת. לא יהיה מגע חשבונות ועסקים ומיקוח בין חבר עובד לחבר בעל־נכסים ויוזם. משק קבלני, הסתדרותי, רכוש הציבור בתור שכזה, הוא יהיה החוצץ בין המזמין את העבודה לבין המבצע אותה. המשק הקבלני מקבל את העבודה, – – – והוא המקבל את השכר לפי שויה של העבודה. למשק הקבלני הזה יש עובדים מעובדים שונים. מהם בודדים, מהם חברי קיבוצים, מושבי עובדים, מהם סתם עובדים זמניים. המשק הקבלני מחלק את העבודה לפי מפתח ארצי. – – – הם מקבלים עבודות באזוריהם ומעבירים עובדים מאיזור לאיזור, ומעסיקים בודדים וחברי משקים לפי האפשרויות של השעה והמקום. מרכז כזה יוכל להתכונן לעונות בוערות וידע מלפני חדשים אחדים את מספר האנשים, בקירוב, שיהיו דרושים לו באיזור זה ובאיזור אחר.
ברבות הימים יתקשרו מנהלי העבודה והעובדים של המשרד הקבלני הזה לחטיבות שיוכלו לבצע עבודות מתוך ליכוד משקי רב, כמשק קבוע ממש. עובדים של מוסד זה יתקבלו בכל מקום במאור־פנים ובחביבות. לא הקיבוץ או המושב יצטרכו לדאוג לפריון העבודה, אף לא לטיבה ואיכותה. מדריכים שתפקידם בכך, והם מאנשי המוסד,יפקחו וידריכו. זיזים וחתחתים, שיתגלו בזמן הראשון, ייעלמו כעבור זמן, ואנו נגיע ליכולת מושלמת של ניצול אוצרות הטבע והאדם שברשותנו. העובדים שאינם עדיין מתישבים, יהיו מועמדים להתישבות, והעבודה במשרד הקבלני החקלאי הזה תתן להם את זכות התוך בהתישבות. לא קיבוץ אחד ולא מושב אחד יהיו בחלק אחד של השנה עובדים של המשרד. ובתקופה אחרת של אותה שנה או בשנה השניה מזמינים אצלו. זה ימנע מיחסי מעמדות נבדלים. הגורם המפריד ייהפך לכוח מלכד. במקום עבודה שכירה – עבודה במשק עצמי חדש, משק קבלני.
איננו צריכים לדאוג למשק קבלני לבנייה ועבודות ציבוריות. הוא ישנו והוא קיים לתפארת. בעצם יש לנו גם גרעין למשרדים קבלניים חקלאיים, ליד “יכין” והמרכז החקלאי. אנו יכולים להשתמש באלה ולצוות עליהם ללכת לקבל את ההזמנות גם אצל משקי העובדים. אלא שעליהם להתאים את עצמם לתפקיד החדש מבחינה ארגונית. נחוצים סניפים אחרים, תכניות אחרות, ויש להתאים בשביל הלקוחות החדשים גם את ההנהלה. חוגי המזמינים והעובדים צריכים להיות מיוּצגים בהנהלות המשרדים המדוּברים, למען שלמות הפעולה והצלחתה.
– – – תנועת העבודה השואפת לשחרר את האדם משליטת אחרים בו, אין דרך אחרת לפניה אלא לתת בידי העובד את המשק, משק ממש, ולא פינות ופיאות וירכתים ופירורים – ויהיו חשובים כאשר יהיו. והדברים ייעשו – והם נעשים כך גם כיום – בצורה הארגונית של מוסד־מעסיק ואנשים עובדים. עובדים צריכים להיות גם בעלי המוסד, אך לא האנשים המסויימים שבמפעל זה בלבד, אלא כלל־העובדים, שהננו מקוים כי ייהפך ברבות הימים גם לכלל האומה. אין עובד בית־החרושת לסוּכּר יכול להיות בעלים יחידים למפעל. ואין למסור בידו את מגדלי־הסלק, אף לא בידי שניהם את צרכני הסוכר (נחוצה נציגות גם לנותני הכספים והקרקע). יש כאן ענינים משותפים ונחוצה בעלוּת משותפת, המשתדלת לחלק את עצם המושג “בעלוּת” לחלקים ויסודות, ולשתף את כל חלקי החברה באותם יסודות הטיפול והניהול של המפעל המתאימים להם.
אין מנוס בחברה החדישה, הזקוקה לשיתופי שתי־וערב בהוָיתה הכלכלית – מצורות עבודה שכירה, ואין כל הכרח בדבר שהמושג עבודה־שכירה יהא מזדהה לעולם עם המושג ניצול. אפשר ואפשר להרים על־ידי טיפול חברתי וציבורי מתאים את מעמד העבודה השכירה למעמד של עזרה בעבודה, ואת היוזמים והמנהלים ומבצעי המלאכה לשותפים שוי־זכויות כולם.
יתוכחו המערערים על ימי־שלום, מה צורות ניצור אז לעבודתנו העצמית. אין כל מקום לויכוחים על ההכרח בעזרת עבודה בתקופת המלחמה. אם המשק הקבלני המוצע בזה לא יעקור את הרע אין ספק שיטול עוקצין. על כל פנים איננו פטורים מלטפל בשתי השאלות כאחת:
א) ניצול מלא של אוצרות הטבע והאדם, אוצרות חומר ורוח וכשרון, להרחבת הייצוּר.
ב) סידורים שימנעו גירויים חברתיים בלתי בריאים על־ידי צורות העזרה בעבודה.
הבה ניגש אל פתרון הבעיה מתוך שמחה. לא “אוי לנו כי הגענו לידי כך” שמשקנו תובע עוד ידים ועוד צורות־ארגון, כי אם אשרינו שזכינו לרכז ולהפעיל אוצרות חומר ורוח המפכּים יצירה ויוזמה, ולפני עינינו נפתחים אפקים רחבים, שמהם מנצנצים השליטה העצמית והחירות במשקנו.
5.2.42
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.