א    🔗

נהר הירקון זורם בתחומן של שתי עיריות ושתי מועצות מקומיות עבריות. על ארבעתן חלה החובה הלאומית להשתתף בפיתוחו של הנהר, ואולם אין שיתוף ביניהן לא בענין זה ולא בענינים איזוריים אחרים.

ראש־העין של הירקון הוא מזרחית לפתח־תקוה. אחרי כמה קילומטרים עובר הנהר בתחומי מועצת בני־ברק (ונחלת גנים), ומוצאו אל הים – בתל־אביב. בכל השטחים האלה ישנם גם ערבים שנחלותיהם גובלות עם הנהר, אבל רובו הגדול של החוף – בידינו. אנו המעונינים העיקריים באוצר טבעי זה, ואף על פי כן לא שמענו עדיין על יזמה משותפת לניצול הירקון. מי־השקאה, דרך־הובלה, שטחי מעגן, דייג, אימוני־שייט, בניית כלי־שייט, רצועת נוי ושעשועים בתוך גוש עברי צפוף – אלו סגולותיו של אוצר זה. יש להתקינו לכל המטרות יחד, ואי־אפשר להצליח בכך אלא אם יטפלו בנהר כבגוף שלם. היכן רשות־הירקון, המורכבת מבאי־כוח ישובי האיזור, ואשר גם מוסדות מרכזיים ישתתפו בה, כדי להתאים את תיכנון הגוש אל התכנית הלאומית?

אין הכוונה לרשות שתבוא במקום עיריה ומועצה מקומית, או במקום חבר־מועצות; כאן נחוצה צורה נוספת של גוף־רשות, לפי דרישות החיים.

חברת “דן” הקדימה במעשה האיחוד (“המעביר” עם “איחוד־רגב”) את המוסדות המוניציפּליים העברים בתפיסת אחידותו של האיזור. החיים צירפו כאן גוש־אוכלוסין עברי, מיוחד בהרכבו, ערכו ותפקידיו הכלכליים והלאומיים. בתי המלאכה והתעשיה של תל־אביב משתרעים במרחק קילומטרים מתחומיה המצומצמים של העיר, ופרדסיה של פתח־תקוה מחוברים לנמל תל־אביב; שכונות־המגורים של הסביבה קשורים במרכזי המסחר והתעסוקה של טבור תל־אביב, ואילו החצץ והסיד בשביל בנייתה של תל־אביב ונמלה, מצויים בצלעות ההרים, מזרחה לפתח־תקוה, סמוך למגדל צדק. בתי־היולדות של העיר, ולהבדיל בין החיים והמות – בית־הקברות של תל־אביב הם מחוץ לתחומיה המצומצמים. כל האיזור מהווה איפוא, מכמה בחינות, יחידה אחת.

עם רכישת אדמת שרונה מידי הגרמנים, מתלכדת יותר עבריותו של האיזור. עוד צריכים לעבור אלינו שטחי הגרמנים שמדרום וממזרח לגבעתיים ורמת־גן. אדמות וילהלמה – שלפי היושר וההגיון צריך להעביר אף אותן לרשותנו – עשויות לקרב את הגוש לשדה־התעופה האזרחי הגדול שבארץ, נמל־האוויר של לוד. יש עוד נחלות גרמניות צפונה לירקון, ונחוצה עין אזורית צופיה ולב איזורי לכך, שייעשו הצירופים הדרושים ושתהליך־ההשלמה לא ייפסק ולא ישותק מחוסר אמצעים. אין ספק שהנהלת הקרן־הקיימת תסכים לסייע למגמה ישובית כזאת בחבל דן, כמנהגה לגבי גושים אחרים.

אין לשער את הכוח המשקי שיכול להוות חבל־ארץ כזה, משובץ פרדסים, בתי־חרושת, כבישים, נהר, חוף־ים ונמל, שדות־תעופה משוכללים וקו רכבת, אם רק יעמוד בראשו סוד־מומחים־ונבונים.

לבטל את הרשויות הנפרדות ולהשליט במקומן עיריה אחת? לאו־דוקא. יש ברכה במרץ הפיתוח השכונתי, בקנאת בונים ומשפרים. אבל צריך לרתום את זרמי המרץ הנפרדים גם למנוע כללי, שישרת את צרכי־הפיתוח של כל החבל. בגושים החקלאיים בארץ הולכת ונוצרת תפיסה איזורית. תפיסה כזו הכרחית בשביל הגוש העירוני־חקלאי הגדול ביותר שלנו. פעולה מוניציפּלית מתואמת באיזור זה עשויה לכבוש לנו זכויות נוספות. לא ייתכן שגוף עברי מלוכד זה לא ישמש, בעצם מציאותו ובשיטות פעילותו, מנוף להרחבת עמדותינו.

עד כה לא שמענו כי בשעת הדיון על מסירת המנדט על ארץ־ישראל התנהל משא ומתן כלשהו בדבר זכויות מדיניות בשטחים שבהם היה אז רוב עברי. והן אז כבר היינו רוב בירושלים ובטבריה. לגבי שני מקומות אלה אפשר היה, אפילו על יסוד החוקה העותומנית, לדרוש זכויות של רשות איזורית, שסמכותה עולה על זו של רשות מוניציפּלית רגילה. אז, בשעת רצון, נאמר לנו כי רק חוסר אוכלוסים עברים מעכב מלתת לנו משהו ממשי יותר מאשר הבטחות כלליות. האמת היא, שמנהלי המשא ומתן מצדנו היו חסרים אז כל הכנה והכשרה לנפתולים על סעיפי־זכויות ועל פרטים, שבהם, כידוע, היה תלוי אחר־כך כל עיקרן של הזכויות המדיניות. בימים ההם לא עלה על דעת איש מאתנו לתבוע זכויות לגבי עירית ירושלים, כדי להשיג מיד משענה טריטוריאלית־מדינית להתפתחות. חשבנו כי מספיקה העובדה של היותנו רוב, וכי בדרך דמוקרטית רגילה נגיע לשלטון באיזור זה. באיזור טבריה היינו יכולים לטעון לזכויות מיוחדות לפי הפירמאנים והרשיונות מתקופת דון יוסף הנשיא ומימי ר' חיים אבולעפיה. אולם אז היינו סבורים, כי הצ’ארטר הכללי הגלום בהצהרת בלפור ובהקדמה למנדט, ביטל במחי יד את כל ערכן של תעודות בלות. מאז הוכיחו החיים כי שגינו.

ב    🔗

חשוב הדבר שיהא תאוּם בין המחשבה המדינית של הרשות המקומית ובין זו של הרשות הלאומית המרכזית – המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, או של הועד הלאומי. אחת הסיבות לאי־התקדמות הרשות המקומית שלנו בחבל דן היא, לדעת הכותב, בחוסר ההרמוניה שבין ההנהגה התל־אביבית וההנהגה הלאומית.

רק במקרי־משבר קשים ביותר לישוב הושג שיתוף פעולה מלא בין מוסדות אלה, אולם בחיי יום־יום של הישוב, לא עמד משקלה המדיני המלא של עירית תל־אביב לרשות המחלקה המדינית של הסוכנות, כשם שהמחלקה המדינית, מאידך, לא הקדישה, אולי, תשומת־לב מספקת, כדי להרים פעם בפעם את מעמדה של תל־אביב. בתנאים הנתונים היתה תל־אביב רואה כהתערבות יתרה כל התענינות מיוחדת של המחלקה המדינית בחיי העיר. רק ברית־לבבות שאין בה מקום לחשדות הדדיים, יכולה ללכד שני כוחות גדולים אלה לפעילות משותפת, שתדע לנצל כל הזדמנות מדינית ומשקית. יש שהרשות המקומית של חבל דן צריכה לשמש שופר של המחלקה המדינית, ויש שהמחלקה צריכה להופיע כדואגת־יוזמת לעניני החבל, בלי כל חשש שצעדיה יתפרשו כגילוי רצון־השתלטות. יחסי הגינות ציבורית בלבד אינם מספיקים, דרושה מידה רבה של שיתוף־פעולה ואף הזדהות ציבורית.

בעית הליכוד האיזורי קיימת גם לגבי חולון ושכונותיה. עניננו הוא שתתחברנה במהרה בת־ים, חולון, מקווה ישראל, עזרה ובצרון; גוש זה יוכל בנקל להצטרף אל גוש ראשון־לציון והישובים הגובלים מדרום, ויהווה שטח עברי מלוכד, רב־יכולת ועתיר אפשרויות.

15.7.47