רקע
יצחק בן־דור
מאיר דיזנגוף
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ברונפמן; תשל"ב

גם הגוף החזק, שהפליא כל רופא בהתאבקות הגבורה על החיים – נאכל. עוד לפני שנה וחצי כאשר חלה במחלת התלבנות כדורי־הדם, חשבו גדולי הרופאים, כי קיצבת חייו נגמרה. כנס וכמתנת־גורל ראו את שובו לחיים ולעבודה לאחר יאוש הכל. החיבה, שנודעה לו כל ימי זקנתו בכל שדרות החברה, היתה לאהבת־עם אל האוד המוצל מכליון.


ודיזנגוף ראה והבחין ביחסו זה של העם ונצרף וטהר יותר ויותר באש־אהבה זו. נשיא בעירו ואחד הפטרונים החשובים של הישוב בכלל, נתפרסם ונתחבב גם בקרב המוני־האומה בתפוצות, ושמו הטוב מימי־העלומים הלך והתנשא לעת־זקנתו יותר ויותר ויצא גם אל מחוץ לעם, בכל חוג ששמע ארץ־ישראל ופרשות התאבקויותיה הגיעו שמה.


זה שנים היו חייו קודש לעניני הכלל. אחרי מות רעיתו, כאילו ניתקו אחרוני־קשריו עם עניניו החמריים. הוא חדל לראותם לגמרי. תל־אביב ומוסדותיה, העיריה, מוזיאון תל־אביב, הצלחת־העיריה ויחסי־הסיעות בה, עבודות ספרות היו מעייניו ולא הסיח דעתו מהם.


ערירי כל ימיו, היה מחבב ילדים והיה מחובב ביותר עליהם. מדי הזדקנו נעשו יחסיו עם הילדים לבביים יותר ויותר. ילדים היו כותבים אליו, כמו אל סבא, והוא היה עונה להם. בשנים האחרונות כתב בהצלחה סיפורים לילדים, ובהם סיפר על עצמו, על ילדה של העוזרת התימניה שבביתו, על סוסתו, על ימי־ילדותו הוא. חלק מהסיפורים האלה נדפסו בחוברת מיוחדת. תכניות־הכתיבה שלו לילדים היו מרובות.


דימוקראט בחינוכו ובאסכולה הרוסית שלו, מחונן הומור תרבותי נאה, היו קשריו עם ההמונים תמיד אמיצים. כראש־עירית־תל־אביב ידע להיות מעורב בחיי העיר גם מחוץ למשרדי־העיריה. משכימי־עבודה היו נפגשים אתו יום־יום, ברכבו על סוסו על פני השכונה – ואחר־כך העיר – בכל קצותיה, מסייר את תחום־שלטונו, בודק את עבודותיה וחיי־הבנין והמלאכה שלה.


דיזנגוף הפרש, היושב ישיבה איתנה ונאה באוכף־הסוס גם בגיל־הזיקנה, הרהיב את עיני אנשי־תל־אביב. הישיבה הבטוחה באוכף – כסמל ליכולת שלטון, ולהבדיל שבין פרנס בגולה לשליט בכברת־ארץ במולדת. במחיאות־כפים היו מלוים אותו, כשהוא מופיע רכוב יחד עם צעירים וצעירות, והוא כבר בא בימים, בראש תהלוכה או חגיגה בחוצות תל־אביב.


דיזנגוף הבין להשביע את יהודי תל־אביב שעשועים וחגיגות. הוא היה דואג גם ללחמם של תושבי־העיר, אך נלהב בעצמו לשעשועים. וסחופי־גולה, שביקשו חוף מיבטחים, היו מתענגים ושוכחים תלאות ונגישות מדיניות בהמולה של התקהלויות־שמחה ותפארת־חגיגות. גם בזאת ראה דרך להגדלת־העיר, למשיכת־העולים המבקשים גמול לחיי־נרדפים ומעונים במצוקות־גולה. היה מגן על תקציבי־חגיגות וקבלות־פנים בנימוקים כלכליים, שהם מעוררים תנועת־אורחים ותיירים ומרבים פרנסה.


היה מרבה בקבלות־פנים חגיגיות לאישים, מנימוקי־דיפלומטיה עירונית ולאומית, ובכשרונו הרב לנציגות, ביכלתו לקשור קשרים אישיים ובעזרת מראותיה של עיר־עלומים משגשגת, היה משיג לא אחת את המטרה הציבורית: לקשר אל תל־אביב ואל הישוב אישי־השפעה מעולם המדינאות והכספים והכלכלה, האמנות והמדע. על פי רוב היה משרת בשטח זה בנאמנות רבה גם את המוסדות הלאומיים המרכזיים.


מוקיר אמנות ושואף להנות את תל־אביב באמנות. מוזיאון תל־אביב, בן זקוניו, יעיד על כך. יחידי העמיד בשנות־זקנה אחרונות מוסד מפואר בתל־אביב, כינס מארצות שונות יצירות־אמנות חשובות, גייס עוזרים הגונים, מצא אמצעים, והקדיש לכך את הונו ואת ביתו. דירתו לא היתה לאחרונה אלא קומה עליונה על גבי מוזיאון תל־אביב.


לא נראתה ברוחו הסתיידות של זקנה. ער, רעב להגשמת־תכניות כבימי נעוריו ואולי עוד יותר סוער לגבי אלה, כאָץ להגשמה מתוך הכרת־קוצר־הזמן. התחלת־בנין־המזח בתל־אביב, התגשמות חלומו ותאותו, שלא ניתנה לו כל ארבע־עשרה השנים האחרונות מאת הממשלה, הלהיבוהו מאוד. אך ניתקעו ששת כלונסאות־העץ הראשונים בשביל מזח קרשים (שנגרף אחרי יומיים בגלים) ודיזנגוף כבר עלה, והוא חולה, אל קצה הקרשים והכריז: “כאן יהא נמל גדול”.


לא שבע מהעבודה הרצינית לפיתוח־החוף, וביום הים ביריד המזרח הכריז על הצורך בשדה־אוירונים בתל־אביב ובצורך בקוי־אויר למרכזים הגדולים בעולם.


תל אביב גדולה (בהגדרה האנגלית לערים: גרייטאֶר) היתה משאת נפשו, ומדי פעם היה מרחיב בדמיונו את תחומה. פעם היה מדבר על הגבול “עד הירקון”, אחר־כך – עד הרצליה. בזמן האחרון הגיע עד קיסריה.


ולא היה שוכח מלהזכיר, כי בתל־אביב גדולה זו יהיו בתי ספר גבוהים. הוא לא השלים עם העובדה שהאוניברסיטה והטכניון הם בירושלים ובחיפה, ובכל מה שיכול השתדל לתמוך בתכניות ליסד בתל־אביב מוסדות חינוך עליונים. בדבריו אל קוראי “דבר” ביובל ה־75 שלו רצה לומר, כי אילו ריכזו את כל המוסדות הלאומיים בתל אביב, היה הישוב מרויח מזה יותר. בענין זה היה חולק על חובבי ירושלים וחיפה, והיה מתאונן על “קנאת” ראשי ירושלים. “עוד מעט ובקשו להם גם את הים”, היה אומר.


עם כל אלה היה נאמן בכלל הציונות בחזונה המקיף, ורק בה ובתוכה ארג את סמכותו האישית והעירונית. איש משמעת לאומית היה, ידיד, תלמיד ומעריץ לראשי התנועה מפינסקר עד הרצל ועד וייצמן. לא בלי השקפה עצמית ולא בלי בקורת והשגות, אך תמיד נענה ומתגייס בהידרשו לשירות המרכזים של התנועה הציונית והיה מטיף לריסון היסודות המתפרצים.


לא ידע מימי התבגרו עול קשה של פרנסה. חייו הכלכליים היו אחוזים על פי רוב בחיי הציבור, החל בהשתלמותו בימי בחרותו על חשבון הבארון רוטשילד לשם הנהלת בית־חרושת לזכוכית בארץ, דרך עבודתו ב“גאולה” ובתל־אביב. היה איש עסקים, מייסד הסוכנות המסחרית הגדולה דיזנגוף ושותפיו. זה שנים רבות, ששמו בלבד חופף על בית המסחר. פקידיו הראשיים היו לשותפיו, ולו רק פיקוח נקוב ומעט עזרה בעצה ובקשירת־קשרים. חלקו בהכנסות היה ניתן לו בקביעות, וזה שנים רבות היה מוציא את משכורתו מעירית תל־אביב להוצאות ציבור שלו, להוצאות תמיכה לאנשים ולמוסדות שונים.


איש שלום ופשרה, אבל גם לוחם אמיץ לעת־מצוא, ועד לסיכון־החיים ועד למסירת־נפש, כאשר היה בימי מלחמת־העולם, כשנכנס להתגוששות מדינית עם הדיקטאטור הצבאי התורכי הנורא ג’מאל פחה, שלא נרתע מלתלות עשרות מייחסני־הערבים בסוריה ובארץ ישראל. אילולי ידענו על דיזנגוף אלא את עמידת־הכבוד שלו, בייצגו את הישוב העברי בפני ג’מאל פחה בימי מלחמת העולם, בתקופת משבר בפוליטיקה התורכית ובמאורעות המלחמה בארץ, – גם אז היה קונה אצלנו את עולמו.


אך דיזנגוף ידע גם מלחמות־ציבור פנימיות. בימי הבארון, איש חסדו ומיטיבו, לא חת מלצאת נגדו באגרת הפומבית הידועה, המוחה על שיטת הפקידות בארץ ומאשימה את הבארון עצמו. מזמן לזמן היה מתעורר למלחמה, ומלחמתית היתה גם אגרתו הגלויה אל הנציב העליון.


פרשת יחסיו של דיזנגוף עם הפועלים מתחילה בימים שלפני היותו ציוני. בעבדו בצבא הרוסי כמתנדב (בני אמידים בעלי־השכלה היו מקילים לעצמם את השירות בצבא הרוסי בהתנדבם שנה אחת לפני הזמן), נמשך אחרי מפלגת “חירות העם” (נארודנאיא ווֹליא") הרוסית. נרדף על־ידי הבולשת, למד נגרות ואחר־כך יציקת מתכת בבית־הספר למלאכה ברוסיה. נתפס והושם במאסר על פעולות במפלגה האסורה וישב שמונה חדשים בבית הסוהר. משם יצא חובב־ציון.


בארץ־ישראל ייסד, יחד עם יחיאל מיכל פינס ואחרים, את אגודת הפועלים הראשונה בארץ “הארץ והעבודה” וכתב את “הקנין והעבודה”, המצע של האגודה והתנועה. בתקופות אחרות באו חליפות, התקרבות ופרץ, ידידות והתנגדות (במקרה השביתה בבית־החרושת שטיין ביפו, בימים הראשונים ל“הפועל הצעיר” ובעירית תל־אביב בימי המשבר הכלכלי של 1926) וסיים בידידות ובקשרים אמיצים בכהונתו האחרונה כראש־עירית־תל־אביב.


בן כפר באֵסאראבי, מגזע בריא של מטופחי שדה ואויר, אמון על מרחב, מחונך שלא בקנאות דתית, אך מעורה בתרבות העברית ובמסורת, מצא מאיר בן יעקב דיזנגוף מימי־בחרותו את עולמו החמרי והרוחני בתנועת התחיה, שנתנה לו את הכרים הנרחבים, את האפשרויות החמריות, את המבואות לתרבות האירופית, את המפתח לארציות, לעסקנות, לנכסים, לקשרים אישיים נפלאים, את האפשרויות לגילוי כוחות הנפש.


והוא ידע והצליח ונארג אישית בתוך מסכת התחיה, בנה ונבנה, עלה והעלה והציב לו יד בבנין האומה.


תשרי, תרצ’ז


המלצות קוראים
תגיות