רקע
יצחק בן־דור
ביאליק בשיחו ושיגו
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ברונפמן; תשל"ב

 

אזרח תל־אביב

תל־אביב רואה הרבה את אזרחה הגדול. ח. נ. ביאליק אינו נחבא בהתבודדות מזהירה של יהירות. מעורב הוא בעיר. רואים אותו בלכתו בוקר־בוקר לעבודתו בבית י. ח. רבניציקי, חברו ומשענתו בעמל העריכה והכינוס, ובשובו ממנו בשעת צהרים מאוחרת. הדור הצעיר, ממאחרי־טיולים, יראוהו אחרי חצות ליל קיץ, עתים בבית־הקפה הנמוך שבקרן־רחובות אלנבי – הס, ועתים כשהוא מהלך בחבורה ומפיץ מעינותיו חוצה. אחת היא אם חבורתו בלשנים זקנים וצעירים, סופרים, ציירים או סתם “בחורים טובים”. יש וצחוקו העמוק והדשן בוקע את הרחוב ויש ויצעד מהר נרגשות ויתרעם ויתריע על הופעה ציבורית זו או זו בדברים כמדקרות־חרב. יש ויחבק את מלווהו הצעיר חיבוק קונדסי מעל לגבו וכתפו ויאמץ אותו, את המלוה, אל גופו להדגשת הלך־הרוח שאינו מתבטא במלים.

את דבריו ימנה אז ביאליק לאט־לאט, ותוך כדי זה יחַיה דפוסי־הבעה וצירופים מחודשים בעברית. ויש ויזעם וירתח ויחַרף את העצם המעורר בו כעס ואז יקדים תמיד בצעדים אחדים את בני־לויתו וידבר אליהם לצדדים או כמעט אחורנית.

אינו מסרב לכבד מסיבה כשהוא מוזמן אליה וגם לא־קרוא יופיע בשעה מאוחרת בועידה או בכינוס חשוב של פועלים, ותהא גם מרוחקת מהרחובות המרכזיים של העיר. אינו חוסך את דבריו ומרצה לעתים קרובות ב“אוהל־שם” במסיבות עונג־שבת, ואפילו התמיד זמן רב בשיעורי־אגדה בשבתות. ביאליק זרה לו כל הטכניקה של שמירת ה“דיסטנץ” שבין אנשי מעלה לבין הקהל. בא לכל מקום, מדבר עם כל איש, משוטט בחוצות־העיר בשעות־נופש ואינו עסוק בדאגה על כבודו ובטיפול בו.

אינו רואה את עצמו פטור מעסקנות, אם כי נזהר בהחלט שלא להיגרר לתחומי המלחמות הפוליטיות הפנימיות שבישוב. אגודת הסופרים, יסוד אוהל־שם והחזקתו, ענין בית־הבריאות, דאגה להחזקת “מאזנים”, השגת עזרה בשביל תלמידי חכמים, טיפול בציירים, טיפול ב“הבימה” עד כדי סיבוב על פתחי עשירים לבקש מהם תרומות לבנין בית ל“הבימה” – הם שטחי פעולה וטירדות שבהם השתתף ביאליק בעבודה ממש כמשרת חרוץ ומסור לציבור. ביקוריו אצל עשירים לטובת בית “הבימה” נתפרסמו דוקא בשל שתים־שלש אי־הצלחות שבעיני הקהל היו דוקא מוצלחות ביותר. “עמך” התענג על נקמה בגבירים הללו שלא נענו כראוי לפי יכלתם: ביאליק “הרביץ” בהם. לעיני רבים הטיח בפניו של אחד מהם. “והלא אסור לגדל חזירים בארץ־ישראל”.

מי שאינו מצוי אצל שירים שומע או קורא את שיחותיו, נאומיו והרצאותיו. אורחים מחוץ לתל־אביב ותיירים מחוץ־לארץ באים לראות ברחוב ביאליק, את בית ביאליק הסמוך לבית־העיריה. מסתכלים בבית היפה המורם מן הרחוב על גבי מילוא נטוע גן. על נוה זה עם מגדלו הנאה כתב ז. שניאור:

ועוד רחוב ושם בית ביאליק.

אתרוג נהדר עם פיטם.

מגדל צופים לבת־השיר;

מצודה להוצאת “דביר”;

ותה ופטפוט שם לא ייתם

בית טוב לית מאן דפליג

בתל־אביב.

 

ביתי פתוח

בבית זה, המלא תמיד אורחים ומבקרים, למרות הפתקה האומרת, שביאליק מקבל רק בימים אלה ובשעות אלה (עם חכם ונבון לא ישים לב לסייגים כאלה ולא יתן לנערצו להשתעמם), נעשה מערבולת־עם נהדרה ופרועה־כאחד בליל שמחת־תורה. אין איש יודע, מי קבע את המנהג הטוב, שעשה מיד שרשים כמסורה, ללכת לראות את ביאליק בליל שמחת־תורה. בשנים הראשונות – מאות, אבל בשנים האחרונות – אלפים רבים מצטברים ומצטופפים ונדחקים לבית, לגן, על המרפסות והגזוזטרות1, רוקדים, משוחחים, טועמים מעל השולחנות, שרים ומכריחים את ביאליק להשמיע תורה. וביאליק קיבל עליו את הדין ונואם ודורש. אם נאם בבית, מתפרץ אחר־כך המון חדש ותובע גם בשבילו. בשנים האחרונות כבר נסתדר, שביאליק נואם בליל שמחת־תורה מתוך סוכת־הקיץ שבזוית־גנו, הנטויה אל ככר־העיריה, אשר בה מצטופף הקהל. כיון שפתח אחד בלבד מחבר את גינת־ביאליק לרחוב הרי סכנת־נפשות ממש לעבור בו מדוחק־המתנגשים בבואם ובצאתם.

רק מעטים, מקורבים, הנשארים אחרי חצות, מונים אז כמה כסאות נשברו, כמה ערוגות פרחים נדרסו וכמה שיחים נפצעו ונתקלקלו על ידי שוכחי כבוד נושא השמחה בתוך מהומת־השמחה עצמה. ביקורי־שמחת־תורה אלה נתקבלו גם על דעת ביאליק עצמו וגם על דעת הקהל ככיבוד “חתן תורה” ו“חתן בראשית” לא כפולחן אישי אלא לשם הספרות והשירה העברית.


תל־אביב אוהבת את ביאליק ומתכבדת בו. בטרם עצמה ושגשגה והגיעה לששים אלף מישראל, ובטרם כבדה מהלמות־פטישים ושקשוקי מכונות בידי שנים־עשר אלף פועל, ומהון רב, כשהיתה עוד “ביכרה קלה”, ספק עומדת על רגליה ספק נמעדת ברגליה ונופלת, בעודה מעין יריד־סוכות וצריפים החסר־בטחון בעתידה, הוסיף לה ביאליק ממשקלו והכריע בכבודו ובשמו להעלותה על מפת־העולם. ובצד נכס־התרבות הכביר היה מקצת ערך־חומר גם לבית היוצר והפרנסה של “דביר”. והיה אחד מגדולי בוני־העיר אפילו בתורת מתישב סתם: מקיים מפעל, הממציא פרנסה לפועלים ולפקידים, לסופרים, בעלי־מלאכה וכדומה.


 

מאמין בעיר החולות


אף ביאליק משיב אהבה וכבוד לעיר. בעצם ימיה הקשים של העיר, כשעצם־קיומה היה חומר לרינונם של כל טובי־טעם וחכמים מפוכחים, אמר ביאליק באחד נאומיו:

“יצירה עברית כתל־אביב מכרעת בעיני כנגד יצירות של מאות שנים בגולה. תמיהני, אם יש בכל העולם פינה כזאת לישראל. בנין בתים אך ורק על ידי יהודים, מן המסד ועד הטפחות, זהו מחזה המרהיב עין. יודע אני כי יש מצוקה ודוחק בחיים הכלכליים, אבל באיזה מקום בעולם אין כיום מצוקה כלכלית? די ביצירה זו של עיר עברית שלימה בשביל להכניס אמונה בלב הספקנים והפקפקנים שתקומת־הארץ היא עובדה שאין להכחישה. – – – לפנים יש ודימיתי, שהכפר שבו נולדתי הוא מולדתי, אבל כאן מרגיש אני בכל חושי שלא היתה לי ולא תוכל להיות לי מולדת אחרת זולת המקום הזה”.


סח לי ביאליק, כי דוקא חולותיה של תל־אביב משכו את לבו. נראו לו כחולות פרבר־הזפתים שבז’יטומיר, שבה גדל בבית סבו. החולות בתל־אביב היו לו לשילומים על קוי־העיר האחרים, שאילו ניתנה לו הברירה לא היה בוחר בהם. בעצם הוא אוהב שקט. המון־הכרך אינו חביב עליו. הנוף החביב עליו הוא עד היום – ירק־שדות, מעבה־יער, ושטף־הפלג והנהר עודם מדברים אל לבו יותר מרוממות הים. את עבודתו הוא אוהב לעבוד בשקט. בבית־הכרם, למשל, שבירושלים, אשר בה לו מגרש, היה מרגיש את עצמו נוח יותר לעבודה. חובות־משפחה קושרים אותו לתל־אביב ולבית אשר אינו לגמרי לפי רוחו. דירה קטנה ופשוטה בסביבה רוגעת היתה הולמתו יותר. ואמנם משהוא יוצא מתל־אביב אחת בשנה, לשבועות אחדים, אם לשפיה, אם לבית־הכרם, או למקום אחר, כשהוא משתחרר מטרדות־יום־יום, טרדות חביבות וקשות כאחד, והוא נח ומרגיע, הרי הוא מתחיל לכתוב גם ביום, שלא כמנהגו בתל־אביב, שבה הוא כותב רק בלילה. כאן, בתל־אביב, הרי הוא ער לעבודת הלב, לשירה ולכתיבה, בעיקר בלילות פרי הרגלי־חיים ומסיבות שלא באשמתו. הבנתי מדבריו כי יומו – לתנועה ועבודה שקליפתן חולין והנפש מתעוררת לחיי־חרותה דוקא בדומית־הליל.


 

ביאליק העובד


ויומו של ביאליק – יום של עובד. יום־יום, שעות אחדות קבועות, עד לשעת צהרים מאוחרת, יחד עם י. ח. רבניצקי. העיקר – כינוס ועריכה. רבניצקי אומר: לא קל לרתום את ביאליק בין יצולי־המלאכה. עודו נפנה לכאן ולכאן. יש רשמים ויש מאורעות, שהוא צריך לומר עליהם משהו, להעיר ולשאול, יש שמחות הכלל ויגונותיו. אבל משנכנס, הרי הוא שוקע וצולל לענין, לעמקיו, ושוב אין ניר ואין אילן. “המתמיד” מתגלה במלוא־התכווצותו לתוך הלימוד. הכל נשכח מסביב. ביאליק חותר בכוח ובעוז אל קצה־מלאכתו.


תשע השנים, שביאליק עובד בתל־אביב, יש להן פירות. אונו שוקע בכמה מאות גליונות־דפוס שערך ועיבד וכתב ופירש וביאר. ספר האגדה הולך ומתחדש וכמעט שליש נוסף עליו. נמצאו, נאספו וסודרו ונערכו שירי שלמה בן־גבירול, שירי משה אבן־עזרא, נערכו עשרות ספרי־מדע, ספרי־לימוד, ספרי־פיוט וסיפורים, קובצי מדע. ביאליק עוסק ביחידות בחיבור פירוש על משניות, שהוא מוציא אותם מנוּקדים ומפורשים פירוש קצר. כבר נדפס מסכות־מסכות סדר זרעים וכבר הוכנו לדפוס מסכות סדר מועד. כשנפסק זרם־האורחים בביתו, נפנה ביאליק לקריאה במקצועות שהוא עוסק בהם, וביחוד, בחכמת־ישראל. בשדה זה אינו פוסח על שום ספר, שאפשר לו להשיגו.


הוא עוקב, בהתמדה, את הספרות הצעירה וכמעט שלא נעלם ממנו שום משורר או מספר מתחיל, אם כי אינו יכול לקרוא את כל הנדפס בימינו, פשוט משום שרב הוא. והרבה מטרידים אותו גם במכתבים מכל קצווי עולם. ובשנים שהיה מקבל מ“דביר” את שכר עבודתו כתיקונה, היה מעסיק מזכיר פרטי, שהיה מכתיבו תשובות למכתבים, כמה עשרות לשבוע. אספני אבטוגרפים היו מוצאים אמתלא לכתוב לביאליק, כדי לקבל תשובה עם חתימתו. לפעמים היו מגיעות שאלות כמו לרבי של חסידים: מה אעשה ובתי נתאהבה בפלוני ומרוב צער של אהבה נכזבה, נזדעזעה דעתה (מעשה במכתב מעיירה שבגליציה) וכדומה. אך התשובות למכתביהם העניניים של גדולי־המדע בישראל ולסופרים היו עולים כדי יצירה. כאן באו מחקרי לשון, דעות וויכוחים בשאלות ציבור, הטפה ותוכחה ולפעמים שירה בצורת חרוזים. ממכתבים אלה נשמרו העתקות ואם יתפרסמו, תיווסף תוספת גדולה לביאליק שבכתב.


ידועה עבודתו הרבה בועד הלשון ובעיקר בועדותיו המיוחדות לקבצי מונחים. ביאליק אומר: “יש חידושים נפשיים. האמן אינו מרגיש בחידוש לשון כזה. בשעה שהוא מעלהו על הכתב. אף הקורא אינו מרגיש בחידוש. לאחר זמן קצר נבלע החידוש בלשון וחוץ מחוקרים, המקדישים זמנם לכך, לא ידע איש, מי המחדש ומתי נתחדש הביטוי הזה. אך מלבד זה נחוצים חידושים טכניים למקצועות. הללו צריכים להיעשות בשיקול־דעת ובידיעה, אם כי גם בשבילם דרושה הרגשה אינטואיטיבית בלשון”.


ביאליק “חוטא” גם בשירי ילדים. קובץ שירי הילדים שלו, העומד לצאת בקרוב, יכיל הרבה גליונות דפוס. חלק גדול מהם נכתב בארץ־ישראל. בתשע השנים האלה כתב גם מזמורים ושירים ופואימות. השיר “אבי” שנדפס בחודש כסלו ב“מאזנים” אינו אלא קטע מפואמה גדולה. ופניני שירה חשובים פיזר ביאליק בשנים אלה בהקדשות שהוא כותב על גבי ספרים שהוא מגיש מתנה לידידים במועדי חג. מהשיר הראשון שכתב לפני ארבעים ושלוש שנים, בעודו בישיבות וולוז’ין, בטרם הדפיס את “אל הצפור” – על שער ספר שנתן במתנה לחברו פנחס טורברג (והוא שפירסם את השיר לפני שנים אחדות) עד ההקדשות שהוא כותב בימים האלה, על שערי ספרים, כאגב־אורחא, יש למצוא דברי פיוט, משחק לשון ופלאי צירופים, העשויים להצטרף לאוצרו הטוב. בשנות הנעורים היה ביאליק מכניס במכתבים אלה גם חרוזים קונדסיים, מפולפלים, ופיקנטיים.


 

ביאליק בכרך אחד


בימים אלה עוסק ביאליק בכינוס כתביו שלו. הם יופיעו בכרך אחד בהוצאת ועד־היובל. הכרך יהיה בן חמשים גליונות דפוס ויכיל את כל שיריו מ“אל הצפור” עד “אבי”, סיפוריו ומאמריו. זוהי מתנת ועד־היובל לביאליק. המשורר יקבל שלושת אלפים טופס של הכרך יחד עם אמהות־הדפוס. מלבד זה יופיעו לחוד ספר־אגדותיו וספר שירי־הילדים שלו. רבים הקוראים המצפים ליום, בו ינתן להם ביאליק בכרך אחד.


ביאליק שבכתב, לרבות המכתבים, אינו עדיין כל ביאליק. את נאומיו והרצאותיו אינו כותב. מה שהצילו העתונים על מודיעיהם ורשמניהם (כפי שביאליק מכנה אותם) ניצל. ב. אומר על חלק מרשמני העתונים שהם צדים במכמרתם את המים ומשמיטים את הדגים. אף על פי כן ניצל הרבה. צעיר ירושלמי, ג. אמתי, ליקט הרבה מנאומי ביאליק שבאו בעתונים ושלחם לו.


 

ביאליק שבעל פה


אך ביותר מזה מפזר ביאליק בשיחותיו. איש־שיחה הוא. בהציק לו הרוח, הוא שופך את שיחו בפני כל מי שנראה לו תופס את הדברים. אילו נמצא לו לביאליק ברוך־בן־נריה שלו, שהיה מלקט ורושם את ההברקות הנזרקות מפי ביאליק לרוב, היה צובר אוצרות.


רוב שיחותיו – עברית תמציתית, שהוא חושל אותה תוך כדי שיחה, שתביע את כל רחשי נפשו. אבל יש ונתלהב וקצרה רוחו מקשי היצירה הכפולה של יציקת־רעיונות ויציקת־דפוסים בבת אחת, והרי הוא קופץ לרגעים ועובר לאידיש עממית, משומרת וחריפה, מתובלת במלה רוסית. בפתגם אוקייני במאמרי חז"ל. ומשהגיע למאמרים אלה, הוא, חוזר לעברית.


בשירתו חוזרים תמיד המושגים אלהים, שכינה, אל וכיוצא בהם סמלי־רוח עליונים. אך בשיחתו, בהסברותיו שבעל־פה הוא נוהג להסתייע בתמונות הלקוחות מן הטבע, מחיי־חולין, מן השתות, ומן התפקידים הביאולוגיים הגשמיים של החי. הגיונו פשטני. דבריו בקוים ישרים קלאסיים. אין בביאליק מטיפוס המשורר המצוי, המתגדר בפרדוכסים, בחיים הפוכים, בטעם חולני. אדרבה. מראה יהודי עממי בריא, בלי סנוביזם בוהימי או גבירי, חי לא כמלאכי־השרת, כולו בעלמא הדין.


חוט־שני אחד שזור במרבית שיחותיו: אחדוּת הדורות והתרבות. כל שאלה מוארה אצלו בפרספקטיבה המקיפה את דברי־ימי־ישראל והאנושיות. מקיש היקשים וגוזר גזירה שוה ממאורעות ומצבים שבהיסטוריה על השאלה הנדונית בימינו. אגב־אורחא הוא מסביר את הסתוּם בנבכי העבר באור המתקבל מהוכחות ההווה. וכך הוא עולה בשעת שיחתו וצופה למרחקים ומעמקים, שלאו כל אדם זוכה להכיר בהם.


 

ביאליק ותנועת העבודה


בכוח זה מתעלה ביאליק גבוה, גבוה מעל מושגי הסביבה הבעל־ביתית, הסוחרית והשמרנית, שבה הוא חי ולה הוא שומר אמונים. בשעת איתערותא הוא מסיר מעליו קליפות רבות.

“ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא”, (אין דבר שלא נרמז בתורה) – הוא אומר. כל הטוב שאנו מחדשים בכל דור ודור יש לו סמוּכין בדברי ימי־התרבות. זו התורה: חידוש והמשכת־השרשרת. לא להתחיל מהיום ולא לפסול את כל החוליות של העבר.


כזאת הוא משוחח ומטיף גם לגבי חגים וסמלים בישראל. להוסיף חדשים – כן. ואת הישנים – למלא תוכן חדש ולפקח בגלי הישנים את הגרעינים ההולמים את הזמן ואת העתיד.

בחיי־חולין מעורה ביאליק במעמד הבינוני בישראל. אולם כוח היוצר שבו והאינטואיציה העמוקה הביאו אותו לידי תפיסה של תנועת העבודה האצישראלית. הוא אינו נמנע מלבקר כמה פרטים בהליכות תנועת הפועלים, מייסר ומוכיח על דברים הנראים לו כשגיאות, מתריע על יחס זלזול בדברים שהוא רואה אותם כעיקרי המסורת הלאומית – אולם הוא חש ויודע את הכוח התרבותי הבונה והמקיים הגנוז בציבור־הפועלים.


 

בפתיחת האוניברסיטה


בז' ניסן תרפ’ה חגגו את פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים. ח. נ. ביאליק נאם בשם הועד הלאומי. אילו נתאספו שליחי כל האומה והיו מנסחים את אשר יש לומר לענין מאורע חגיגי זה, ודאי שלא יכלו להוסיף על משא רם זה שנשא ביאליק במעמד ההיסטורי באמת.

ובמה סיים ביאליק? הנה סוף דברי הנאום: “רבותי, אלפי בנינו הצעירים, בהישמעם לקול לבבם, נוהרים מכל כנפות הארץ אל הארץ הזאת לגאול אותה משוממותה ומחורבתה. מוכנים הם להערות את כל משא נפשם ולבבם ולהריק את כל כוח עלומיהם אל חיק האדמה החרבה הזאת למען החיותה. הם חורשים בין הסלעים ומייבשים בצות וסוללים דרכים ברינה ובצהלה. הצעירים הללו ידעו להרים את העבודה הפשוטה והגסה, את עבודת־הגוף, למדרגה של קדושה עליונה, למדרגה של דת. את האש הקדושה הזאת עלינו להדליק גם בין כתלי־הבית, אשר נפתח זה עתה על הר הצופים. יבנו אלה באש – את ירושלים של מטה, ואלה את ירושלים של מעלה, כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה”.


 

בפגישה ראשונה


בסיון תרפ"ד, חדשים אחדים לאחר בואו ארצה אמר ביאליק על החלוצים: “איני רואה צורה אחרת לכיבוש הארץ מלבד כניסת החלוצים ועבודתם. חושבני, כי עצם עבודתם מלבד שהוא הגורם היותר גדול לכיבוש הארץ, הרי הוא גם גורם מוסרי גדול במובן שינוי־הערכין. כל צורת־החיים של עם־ישראל הרי הוא גם גורם מוסרי גדול במובן שינוי־הערכין. כל צורת־החיים של עם־ישראל עתידה להשתנות מבפנים ומבחוץ בכוח־עבודתם. אינני יודע, כמה עלול מצב זה להימשך ואם בכלל יש לראות את החלוציות כצורה קבועה לדורות. אולם גם בתור תקופת מעבר השפעתה עצומה מאוד. עם ישראל צריך לרכז את כל תשומת לבו להאריך את הימים האלה ולהוסיף כוח לצעירים, כדי שיוכלו לעמוד במלחמתם הקשה בתנאים הקשים של הארץ. אם יגיעו החלוצים לידי מפח־נפש, יהא זה מפח־נפש של כל תנועת התחיה. הם לפי שעה הרוח החיה בכל גלגל־החיים, כוח־הקיטור והחשמל של כל התנועה הציונית. מסופקני, אם על כל פני כדור־הארץ יש עוד פינה אחת, ששם נמצא קיבוץ־צעירים כזה המלאים רוח אידיאליות עליונה ונכונים למסור את נפשם לא בתור גבורים בני־רגע אלא בהתמדה, בלי הפסק, יום־יום ושעה־שעה על קדושת רעיונם. אילו לא נבראה הציונות אלא להראות את הכוח המוסרי, הצפון באומה הישראלית, שנגלה בצורה־מפליאה כזאת – דיינו. דרך החלוציות היא דרך התשובה הקודמת לגאולה האמתית”.


עוד קודם לזה, חדשיים לאחר בואו, אמר בפגישת סופרים שסודרה בירושלים לכבודו על ידי הועד הלאומי: “באתי לכאן, כמו רוב הבאים לארץ־ישראל, עיף ויגע וכשאני עומד על סף הזיקנה. מזקנים אין לקוות הרבה. תקוותנו היא כעת מאלה, שראיתי בעמק. אלה הצעירים העובדים בכוחות רעננים, אלה בודאי יתנו לנו הרבה. שם מתרחש דבר נשגב”.


 

בקונגרס הי’ב


אך את נאומו בקונגרס הי"ב בתרפ’א נאם בטרם ראה את ארץ־ישראל החדשה, בטרם ראה את ציבור הפועלים ככוח מגובש. הוא ראה אז בעיניו רק את העריגה לארץ־ישראל ואת הזרימה של החלוצים אליה. הוא אמר:


"אנשי הימין! התדעו, כי המעשה היותר גדול בעולמנו נעשה על־ידי הצעירים משמאל? הם הולכים ליצור לנו חיים חדשים, בכוח, בעוז ובבריאות. הננו עדים לחזיון היסטורי גדול. בניהם ובני בניהם של חנוונים ותגרים וספסרים ומלמדים ובטלנים נוהרים מתוך סכנת־נפשות ממש, בידים פשוטות ובעינים צמאות לארץ חזונם. הם מתגוללים בדרכים, רעבים ויחפים, מקצתם גם מומתים בידי רוצחים. הם עולים ונמשכים לאותה ארץ רחוקה, לעבוד בה עבודת פרך למשך ימים רבים, חדשים ושנים, למען היותנו יסוד עובד ופועל בעולם.


הגידו לי, איפה נשנה חזיון כזה? יש כי תעבור רוח מהפכה בארץ ותסחף זרם־צעירים אחריה, אבל זרם רוחני אמיץ כזה לשם יצירת מהפכת־עם, להפכו מעם רועה־רוח לעם עובד־פרך, כמדומה, שזאת היא הפעם הראשונה בהיסטוריה.


אם יש תקוה, שינצחו בעולם רעיונות חדשים, הם יציצו ראשונה מן המקום ההוא ומלב הצעירים האלה. הם יגשימו בחיים את החלום הגדול של האנושיות, לא בכוח האגרוף ולא בחיל, אלא מתוך המעשה והעבודה. לא תהיה להם העבודה לגנדרנות, לפּוזה, לדבר־שעשועים, אלא ליסוד־חייהם, כמו שהתיחסו האורתודוכסים לתרי"ג מצוות. אותה דת־העבודה שברנר וגורדון הטיפו לה – תבנה יסודות עמוקים בחיי עמנו.


אפשר שהעבודה תקבל אצלנו צורה דתית, ואולי יהיה עוד במשך ההיסטוריה שלנו שולחן־ערוך לעבודה ולמטרתה, אשר יורה, יורה וידין בהלכות עבודה לכל פרטיה.


ואתם, אנשי השמאל! אל תבוזו לאמונים על האמונה והמסורת. אל תזלזלו ואל תקלו ראש בהם. אולי הם אשר הביאוּכם עד הלום. הם שמרו עלינו ועל תורתנו, היא תורת הזכוּת ההיסטורית שיש לנו על ארצנו, היא השטר היחידי הדורש את פרעונו. אלמלא הם, מי יודע אם הייתם בארץ־ישראל דוקא, אם דוקא הייתם מבקשים את התיקון לנשמתכם ונשמת־העם. שימו לב אל זכות־המורשה אשר לנו בזכותם.


ואתם, אנשי־הביניים, היושבים על כסאות־האמצע, המתונים והצלולים בדעה, הבונים הכל על פי חשבון וספירה, האומנם בעלי חשבון אתם? היכן הייתם לפני עשרים ולפני שלושים שנה? מדוע לא עבדתם אז את עבודת העם וגאולתו? העשיתם חשבון, כמה עולה לנו הגלות כל שנה? כמה היתה עולה לעם־ישראל זכות־הישיבה מחוץ לתחום־הפורענויות, הפוגרומים, המלחמה והמהפכה? האומנם לא כדאי היה מטעמים של חשבון, לפניכם אנשי החשבון, להיות הראשונים לעבודה עוד בימים ההם? לו הייתם מביאים את פרוטותיכם, לא היינו יושבים בכנסיה זו כה מדוכאים וכה מדוכדכים. לא חשבון עשיתם.


יש דרך אחת. דרך־ העבודה. דרך־כיבוש־העבודה! אם אתם תתנו את הכסף יתנו הצעירים את הכבוד. הם יסירו מעלינו את חרפת הפרזיטיוּת!"


באהבתו הגדולה את העם שואל ביאליק את עצמו כמה פעמים, מדוע ניתכה על ישראל חרפת הכינוי פּרזיט, והלא הוא עובד ונענה וחסר יותר מכל עם אחר.


 

הערכת “החלוץ”


בנשף הנוער העובד שנתקיים בתל־אביב באדר תרפ"ח ליום תל־חי וליובל החלוץ אמר ביאליק: "כבר שאל אחד־העם: עם ישראל הלא הוא עם פרוליטרי. עובד בהון זר, בכלים של זרים ועודף עבודתו נשאר בחלקם של העמים מעבידיו. ובכל זאת יש עוז לקרוא לו פּרזיט. יש בלי ספק גם צד, מקצת אמת באשמה זו.

בחולשת רצונו, בחוסר האמונה בכוחותיו להתקיים בלי בעלים, לעבוד על אחריות עצמו בהון עצמי ובכלים משלו, בחפצו להישען תמיד על גוף זר, אמנם נדמה הוא כפֹּרזיט. כי לא תמיד מתגלה הפּרזיטיות בבטלה. יש פּרזיטיות המרבה לעבוד, אך סימנה הוא פחד האיש מפני עמידה ברשות עצמו, בלי בעל־בית. יש משרתים ופקידים טובים בעסקי־אחרים המעשירים את בעליהם עושר רב, אולם רק כל זמן שיש מי שעומד מאחוריהם הנושא בעול־האחריות. כל עבודת־פרך ולא אחריות. זוהי מחלת־רצון המביאה לידי חוסר־כוח. פחד זה מוטל על היהודים בגולה. וזהו הסוד, מדוע קשה עלינו כל־כך להיעקר משם".


ואחרי זה המשיך: “– – – זה עיקר כוחו של החלוץ. העמדנו בגולה בעלי רעיונות גדולים החובקים זרועות עולם, אולם גדולה מזו היצירה שבכל מעשה קטן בארץ־ישראל. הייתי מברך את החלוץ, שירים את ערכו האמתי יום־יום על־ידי מעשה שאין עמו דיבורים יתרים. – – – יבואו דורות שידברו עליכם ואתם תחרישון. ישירו שירים, יכתבו דרמות עליכם מבלי להכירכם, אתם אינכם צריכים לדעת, כי עשיתם שירה כל ימי חייכם”.


 

“כלי זהב אשר אין משלו”


בהיות ביאליק באמריקה בתרפ"ו בשליחותו למען קרן היסוד, אמר שם במסיבה אחת: "חברת העובדים זהו כלי־זהב אשר אין משלו בכל העולם כולו.


יש פעמים רבות, שאיני מסכים להם בכמה דברים. אך כל אלה קטנות הן, הנשכחות מדי אשוה לנגד עיני את כל התמונה המרהיבה בשלימות. ציבור העובדים זהו חוט־השידרה של הארץ, הגוף והנשמה שלה. זהו הכוח היחידי המאורגן רב־ההתלהבות וגדל־המאמצים, המושך את קו־התמיד. ובאשר ההתמדה שם הבטחון. מוסדות הפועלים, ככלכליים וכתרבותיים, נכונו על יסודות שבהכרה ובזכות זה ציבור העובדים הוא בעל־הבית בארץ. שאר המעמדות אין בכוחם לעמוד בפני לחץ־החיים של ציבור־העובדים.


מנהיגי הציבור הזה – ולואי שכמוהם יתן וכמוהם יוסיף לנו האלהים תמיד – עבודת האדמה כרוכה אצלם בייחודים, צירופים וכוונות. בראשונה בא תיקון עצמו. הפועל רוצה למצוא את תיקונו בעבודה, אחר־כך לתקן את העם ואת ארץ־ישראל, ואחר־כך – על־ידי עצמו ועם ישראל – את כל העולם כולו. כשהוא חוצב אבנים, הריהו משקיע בעבודה זו את קדושת השילוש – העם, הארץ והאנושיות".


ביאליק מצא מה לספר גם על התלבושת של החלוץ בארץ־ישראל, על הריקודים, על השירה. וכן אמר בנשף לכבוד “דבר” בניו־יורק: “עליכם לדעת, שיש הבדל גדול בין הפועלים בארץ־ישראל ובין הפועלים בארצות אחרות. הפועל שם בלבושו ובמהלכו ובאור־פניו שונה לגמרי מפועל בן ארץ אחרת. בלבושו הקל והפשוט של הפועל בארץ אני רואה את סמל השחרור מכל משא־הגלות שנטען עלינו. בהיותי לפני עשר שנים בארץ, ראיתי בבתי־הכנסיות יהודים לבושים בגדים מרובי־הצבעים, וזה עורר בי את זכרון התרמיל של החוזרים על הפתחים ובו שיירי כל מיני מאכלים ופרוסות לחם וחלה ודובשן, בצלים וגפרורים. הפועל השליך מעליו את התרמיל הזה והשתחרר ממנו. הפועל בארץ מהלכו ישר. אין הוא מרים ראשו בחוצפה כבולשביק אך אינו כפוף גם כבן ישיבה. ישר יהלוך”.


 

היחיד בישראל חייב לראות עצמו אחראי לעולם כולו


בועידה השלישית של הסתדרות העובדים שנתקיימה בתל־אביב בתמוז תרפ"ז, אמר ביאליק: "בראתם ריקוד אחד שהוא בעיני נבואה גדולה: אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי. עליכם לראות את עצמכם כאחראי היחידי, וזה יסוד המוּסר הלאומי שלנו. אפילו היחיד בישראל חייב לראות את עצמו אחראי לעולם כולו. יש רגעים ששלוש־מאות איש נושאים על גבם את כל עול המערכה ונצחונם נצחון האומה כולה.


אבל יש גם חצי אחר: כשאני לעצמי מה אני. אם יש לנו חיים הקרואים מתים, הרי יש לנו מתים הקרואים חיים. זכותם של אלה מלוה אתכם. כל מה שנצבר במשך דורות חי עמכם.


אין לנו להישען אלא על כוח עצמנו. ואני רואה צד טוב בשעת מצוקה זו. עליכם להסב עיניכם מלהישען על כוחות־חוץ, ואם זו תהא התוצאה מועידה זו – ההכרה, כי רק על כוחותינו עלינו להישען, כי עלינו להאחז באדמה זו בצפרנינו ובשינינו ובלי לעזבה, חושבני, כי כשלון זה יביאכם לתשובה, להאמוּנה וועידתכם תהא מוצלחת.


אני מברך אתכם כי הריקוד הזה שלכם יימשך גם מכאן ואילך".


במסיבה שנתקיימה בניו־יורק לרגל הצגת סרט מחיי ארץ־ישראל העובדת “שירת העבודה” אמר ביאליק בנאומו הקצר: “שלושת אלפים פעם נזכרה שירה בתנ”ך בשמות נרדפים. עם שאינו יודע לעבוד אינו יודע לשיר ואין לו הרשות לשיר".


בשבט תרפ"ו הוא אומר באחד מנאומיו: “כשאני רואה את בחורות ישראל יושבות על ערמות חצץ ומפוצצות אותו בפטישים, הריני אומר, כי בימים אלה צריך כל אחד לכוף ראשו ולקבל עליו עול שלא לפי כוחו. זוהי דרך עקומה שבמצבנו היא, כנראה, הדרך הישרה והיא תביאנו אל העתיד”.


ובמקומות אחרים אמר: "– – – תהא ההשגחה ברוכה על שלא הכניסה אותנו לתוך ארץ בנויה! כי אלמלא כך שוב היינו מתגוללים לתוך גלות. כי רק על־ידי יסורי ראשית־הבריאה, קונה האומה לה את ארצה ואת זכותה. – – – באו לנהלל בחורי ישראל, בניהם ובני־בניהם של שוחטים, חנוונים ומלמדי־תינוקות, וביניהם בעלי השכלה גבוהה ובעלי אמנות יפה והתנפלו באהבה ובמסירות נפש על הביצה לכבשה ולהבריאה.


– – – כל היצירה הלאומית שלנו לכל סעיפיה צומחת מן האדמה, כמו שהכל שב אל האדמה ואין מקום לשום צמיחה וגידול של אומה בלי המקור הראשון של התחיה והגידול – קרקע".

ועל גאולת הקרקע אמר ביאליק: " – – – היו תרי“ג, עכשיו – תרי”ד מצוות.


תרימו את שם (גאולת האדמה) לגובה גדול שיהא ניתן להתפרש באלף פנים, כמו כל רעיון גדול, דתי, ממלכתי, אנושי־מוסרי, שיקיף את כל צדדי החיים".


“קניית הארץ לבד, בתור יסוד לחינוך – הוא דבר מסוכן. – – – גאולת האדמה צריכה לעלות, –לדברי ביאליק בפני המורים, – למדרגת מושג מקיף את כל החינוך והחיים, כפי שנתפתח המושג “תורה”, אשר מפני עושר תכנו וכוונותיו אין לו כל תרגום בלשון אחרת”?


 

ביאליק והנוער העובד


ביאליק אינו מהסס לבקר את הפועלים או את ההסתדרות או את מוסדותיה. בתקופה שאיגוד הנוער העובד היה עוד בגדר ויכוח בהסתדרות עצמה ובחוגים האזרחיים הילילו על “הצבע” ו“הקול” שבנוער העובד כלומר על הדגל האדום ושירת האינטרנציונל, סיפּרו לביאליק דברים נוראים על הנוער העובד. בליל שמחת תורה תרפ"ו נאם ביאליק לפני קהל שנתאסף בחצרו וליד ביתו ובין השאר אמר אז: רחוק אני אולי באשמתי מחוגים אלה והנעשה בהם, והמתרחש שם אינו נהיר לי כל צרכו. אולם גם אותה מקצת מן המקצת שנתפרסם בעתונים דיה כדי לעוררני ולקרוא בקול גדול: לא זה הדרך.

אחרי זה הננו פוגשים את ביאליק נענה לנוער העובד, נואם ומשוחח ומתקרב אליו. ביאליק לא שינה, כמובן, את דעתו, הוא תבע טיפוח הסמלים הלאומיים, אינו מתנגד לתוספת חגים וסמלים, אבל הוא מתריע נגד ניתוק השלשלת. “לא נכון שרעיון העבודה ורעיון חברת־הצדק בישראל מתחילה ממרכס. אי־אפשר לוותר על רעיונות אלה בצורתם ובביטויים בכל הדורות”.


על אלה שאינם מכריזים ומצהירים כל רגע על ציונותם ואינם מנפנפים כל רגע את דגלם אמר ביאליק: “מי שמקריב חייו בעד הארץ, הוא מחייה אותה. כל מי שעובד בארץ־ישראל הרי הוא בורא חיים יהודיים, תרבות עברית, ואין בזה משום טעם לפגם של מלאכותיות. כשעובדים בארץ־ישראל שוכחים לפרקים שציונים אנו, כשם שאדם הבקי היטב בשפה שוכח לפעמים את תורת דקדוקה. אבר בריא אין מרגישים בו.– – –”


 

על המטיפים לזולתם


ביאליק בז לבאים אל הציונות רק ליהנות מהישגיה ומהנאותיה: “ידעתי ‘גבאים ראשונים’ לציונות יושבים ראשונה במלכות, כמעט מחוקקים, כמעט שותפים למעשה בראשית שלהם. הם עשו גדולות, אבל את הגדולה “הקטנה” האחת לא עשו. הם לא באו לשבת בארץ, לא נאחזו בה. ­– – – הם התאמרו לבנותה בכוח פיהם, בהטיפם לזולתם. ואשר באו באו כתופשי שרביט של כסא כבוד מוכן להם. ידם האחת פשוטה לעטרה והשניה ל”כזית" היסטוריה. אל־אלהים, כמה שטרי־זכויות מבצבצים מחיקם! – – –"


 

ביאליק והאנגלים


משורר בתחומי הרוח הרי הוא ריאל־פוליטיקאי בתחומי המעשה. בקשר אנגליה לארץ־ישראל רואה ביאליק יפה את האימפריאליזמוס שאינו חביב ביותר עליו, אבל אין הוא שוכח את קשרי העם האנגלי התרבותי אל ארץ־ישראל. בהרצאה אחת אמר: לויד ג’ורג' וחבריו באו אל הציונות אפשר מתוך חשבונות קטנים של תעלת סואץ, אבל ג’ורג' אליוט והקודמים לה והבאים אחריה היו שליחי החשבון הגדול, מלאכי ההיסטוריה. – – –


– – – אפילו כשאדם עושה את מעשיו הזעירים עומד באותה שעה מאוחרי גבו כוח גדול שהוא מצרף צירופים ועושה מאחורי כל המעשים הזעירים האלה איזה דבר גדול. בשעה שאדם ממלא את תאוותו הכי גסה, תאוות בשרו השפלה, באותה שעה עצמה פועל בו, ועל ידו, כוח נצחי המתכוון לקיים את המין האנושי ולבנות ממנו בנין עדי עד.


 

ויש גם פרק ביאליק והערבים


פרק של הבנה וידידות אך מתוך זקיפת־קומה ובטחון עמוק ש“לא באנו לנצל ולרושש”. " לא נשלח את ישמעאל המדברה כפי שעשה אברהם אבינו בעצת שרה, אבל גרש נגרש את המדבר מקרב ישמעאל שבארץ".


מה שניסחו אחרים בנוסחאות מדיניות הביע ביאליק בדברי מליצה וחזון.


ארוכה הפרשה ביאליק ותנועת העבודה. שירת ביאליק מעורה באותם המעינות העממיים מהם יונקת תנועת העבודה, ועל כן מאוד מובנת קירבת הרוח ביניהם


טבת תרצ"ג


  1. “גזוזרות” במקור המודפס, צ“”ל “גזוזטרות”. הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות